הלכות אישות
סימן ז - דין אשה שנשבית, ואיזו היא נקראת חללה סימן ח - בכל ספק הולד הולך אחר הזכר סימן ט - איזו אשה נקראת קטלנית סימן י - איזו גרושה מתרת לחזר לבעלה סימן יא - אשה הנחשדת על אשת איש סימן יב - עדי גט וכן עדים שהעידו מיתת הבעל אם רשאים לשא האשה ההיא סימן יג - גרושה או אלמנה צריכה להמתין תשעים יום טרם שתנשא, ושלא ישא מינקת חברו ... סימן יד - שלא ישא אשה בימי האבל סימן טו - אסור ערוה דאוריתא ודרבנן סימן טז - אסור כותית ושפחה סימן יז - התר אשת איש שמת בעלה סימן יח - קדושין במי תופסין סימן יט - סוקלין על חזקה שהיא בחזקת ערוה סימן כ - באיזה ביאה חיב הבא על הערוה סימן כא - להתרחק מן העריות סימן כב - אסור יחוד, ועם מי אסור להתיחד סימן כג - אסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים לכך סימן כד - אין ישראל חשודים על הרביעה ועל הזכר סימן כה - לגדר גדר שלא להרבות בתשמיש, וכיצד יתנהג בשעת תשמישסימן ז - דין אשה שנשבית, ואיזו היא נקראת חללה
ובו כ''ג סעיפים
א שְׁבוּיָה שֶׁנִּשְׁבֵּית וְהִיא בַּת ג' שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אוֹ יוֹתֵר, (א) אֲסוּרָה לְכֹהֵן, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק זוֹנָה, שֶׁמָּא נִבְעֲלָה (ב) לְכּוּתִי. (ג) וְאִם יֵשׁ לָהּ עֵד שֶׁלֹּא נִתְיַחֵד כּוּתִי עִמָּהּ, הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה. וַאֲפִלּוּ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ קָרוֹב נֶאֱמָן לְעֵדוּת זוֹ. הגה: וַאֲפִלּוּ (ד) נָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת בְּעֵדוּת אִשָּׁה, כְּגוֹן חֲמוֹתָהּ וְכוּ', נֶאֱמֶנֶת בִּשְׁבוּיָה (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ''ב דִּכְתֻבּוֹת). וּשְׁתֵּי שְׁבוּיוֹת שֶׁהֵעִידָה כָּל אַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת. וְכֵן קָטָן שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, נֶאֱמָן. (ה) וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנִּשְׁבָּה הוּא וְאִמּוֹ, וּבְנָהּ מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר: נִשְׁבֵּינוּ לְבֵין הַכּוּתִים אֲנִי וְאִמִּי, יָצָאתִי לִשְׁאֹב מַיִם, דַּעְתִּי (ו) עַל אִמִּי. לִלְקֹט עֵצִים. וְדַעְתִּי עַל אִמִּי. וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים לְכֹהֵן עַל פִּיו. וְיֵשׁ שֶׁכָּתַב, שֶׁהַקָּטָן נֶאֱמָן אֲפִלּוּ בְּמִתְכַּוֵּן לְהָעִיד: באר היטב (א) אסורה לכהן. ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו. אע''ג בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן קי''ל לא תצא אפי' ברוב פסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זונות דאמרינן אשה בודקת ומזנה. אע''ג דכאן אינו אלא ספק זנות וקי''ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או ע''פ עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל. כאן מפני מעלת יוחסין כהונה אסורה. ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל ונמצ' דהיא בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן ב''ש. וט''ז אוסר דיש לחוש שמא הערה בה השבאי וכ''כ הר''ם אלשקאר סי' צ''ה. ועיין בהרד''ך בית ח' ועיין כנה''ג בהגהת הטור: (ב) לכותי. לפי מ''ש לעיל סי' ו' סעיף ח' וכן הבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לא נעשית זונה. פירושו לישראלים הפקירה אבל אם ידוע שהפקירה אף לגוים אסורה לכהן בה''י: (ג) ואם יש לה עד. עיין משפטי שמואל סי' פ''ה וק''ח. וכנה''ג בהגהת הטור: (ד) ואפי' נשים. עיין מ''ש הח''מ ס''ק ב'. וחכם צבי בתשובתו סי' קמ''א מיישבו: (ה) מעשה בא'. כצ''ל ולא ומעשה. ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוק' במל''ת ומ''ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובבתה ב''ש ועיין ח''מ: (ו) אמי. מוכח מזה דצריך שיה' אצלה מתחלה ועד סוף וכ''ש גבי גוי המל''ת לדעת יש מקילין צריך שיהי' מתחלה ועד סוף בה''י:
ב אֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּאִשְׁתּוֹ הַשְּׁבוּיָה שֶׁלֹּא נִטְמְאָה, שֶׁאֵין אָדָם (ז) מֵעִיד לְעַצְמוֹ. וְכֵן שִׁפְחָתָהּ לֹא תָּעִיד לָהּ. אֲבָל שִׁפְחַת בַּעְלָהּ מְעִידָה לָהּ. וְשִׁפְחָתָהּ שֶׁהָיְתָה מְסִיחָה לְפִי תֻּמָּהּ, נֶאֱמֶנֶת. הגה: כּוּתִי פָּסוּל לְעֵדוּת שְׁבוּיָה, וַאֲפִלּוּ מֵסִיחַ לְפִי (ח) תֻּמּוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן (הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ב). (ט) וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (רִיאָ''ז). (י) וְהוּא הַדִּין לְעֵד מִפִּי עֵד. וּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, לֹא מְהַנֵּי רַק לְהָקֵל (יא) אֲבָל לֹא לְהַחֲמִיר (ר''ד כֹּהֵן בַּיִת ח'): באר היטב (ז) מעיד לעצמו. אפי' מסל''ת. ודוק' להעיד אינו יכול אבל אם לא ידע שום אדם דהיתה שבויה אלא הוא והיה עמה וידוע דלא נטמאה מותרת לו ב''ש ועיין בס''ק ט''ז: (ח) מסל''ת. הרא''ש כלל ל''ב סי' ה' וראייתו דאין גוי מסל''ת נאמן א''כ בנתי' דמר שמואל אמאי אוקמינהו לשבוייהו אבראי לעיילי ויסיחו לפ''ת שלא נטמאו. והחכם צבי בתשובתו סי' קמ''א הקשה עליו דשמא אין רצונן להיות עומדת בספק ע''י אחר ושמא לא יסיחו לפ''ת ע''ש: (ט) ויש מקילין במסיח לפי תומו. בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ח הקשה ע''ז ע''ש: (י) וה''ה לעד מפי עד. ר''ל גם זה תלי' בפלוגת' דלהרא''ש דפסול כותי בשבויה ה''ה עד מפי עד נמי פסול בשבויה. וליש מקילין בכותי מהני נמי עד מפי עד. אבל בתשובת רש''ך ח''א סי' ו' כתב דגם הרא''ש מתיר עד מפי עד ע''ש ומ''מ למעשה אין דבריו מוכרחים ב''ש. ובתשובת חכם צבי שאלה קמ''א התיר בפשיטות עד מפי עד ע''ש. אשה מפי אחרים או אשה מפי אשה אחרת נסתפק הראנ''ח בח''א סי' כ''ב אי מהני ובסי' כ''ג הבי' בשם מהר''ש עטיאש דמהני ע''ש: (יא) אבל לא להחמיר. דהיינו כותי המעיד מל''ת דהי' טמאה לא מהני להחמיר להחזיקה כודאי טמאה אלא הוי כאלו לא העיד כלל ודינה כשאר שבויה עיין ב''ש:
ג כֹּהֵן שֶׁהֵעִיד לִשְׁבוּיָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה, הֲרֵי זֶה לֹא (יב) יִשָּׂאֶנָּה, שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. וְאִם פְּדָאָהּ וְהֵעִיד בָּהּ, הֲרֵי זֶה יִשָּׂאֶנָּה, שֶׁאִלּוּ לֹא יָדַע שֶׁהִיא טְהוֹרָה לֹא נָתַן בָּהּ מְעוֹתָיו: באר היטב (יב) ישאנה. אבל לאחר מהני עדותו ולא אמרינן דמעיד משום דסבור שהו' ישאנה. וכל זה איירי בידוע דהיתה בשבי' אבל אם א''י אלא הוא ויודע דהי' טהורה מותר ליש' אותה. ואם יש עדים דהיתה בשביה והוא מעיד עליה אלא דאינו ידוע שהו' כהן ויש לו מיגו דלא היה אומר דהו' כהן נאמן ועיין תשובת שער אפרים סי' ק''ו ב''ש:
ד הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁמֵּעִיד שֶׁהִיא (יג) שְׁבוּיָה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַד שֶׁיָּעִיד לָהּ אֶחָד שֶׁהִיא טְהוֹרָה: באר היטב (יג) שבויה. ואפי' אם ע''א מעיד דהי' טמאה מתירין אותה כ''מ ברש''י בכתובות דף כ''ג ע''ב ד''ה הכי גרסינן איהי וכו':
ה הָיָה שָׁם ב' עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְעֵד אֶחָד מֵעִיד (יד) שֶׁנִּטְמְאָה, וְאֶחָד מַכְחִישׁ אוֹתוֹ וּמֵעִיד לָהּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ כּוּתִי, עַד שֶׁנִּפְדֵּית, אֲפִלּוּ זֶה שֶׁמֵּעִיד שֶׁהִיא טְהוֹרָה עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הִיא אוֹמֶרֶת: נִטְמֵאתִי, נֶאֱמֶנֶת נֶגֶד עֵד אֶחָד שֶׁאוֹמֵר (טו) טְהוֹרָה, אֲבָל לֹא נֶגֶד ב' עֵדִים (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ' הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה): באר היטב (יד) שנטמאה. אפי' עד הראשון הוא עד כשר ואח''כ באתה אשה ואמרה טהורה היא מקילין בשבויה ומותרת לכהן אפי' עד כשר שאומר נטמאה בא בתחלה ואשה בסוף לא אמרינן בכה''ג כל מקום שהאמינו ע''א הוי כשנים גם לא אמרינן אוקמי חד לגבי חד וישארו עדי שבויה. אע''ג בעדות שמת בעלה לא מהני עדות כזו כאן בשבויה מקילין. אע''ג לענין כותי ועד מפי עד יש מחמירין יותר מעדות שמת בעלה אין לנו אלא מה שאמרו חז''ל ב''ש: (טו) טהורה. היינו בידוע שנשבת ואם נתנה אמתל' לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת. ומ''ש אבל לא נגד שני עדים היינו דוק' בנשואה אינה יכולה לאסור את עצמה על בעלה אבל פנויה נאמנת לאסור את עצמה לכהונה. והקשה הח''מ דכל זמן שהי' תחת בעלה ויש לה ע''א המתירה למה נאמנת לומר שהי' טמאה מ''ש מאשה דעלמ' האומרת טמאה אני לך חיישי' שמא נתנה עיניה באחר כדלקמן סי' קט''ו ולעיל סי' ו' סעיף י''ב. וי''ל מאחר שיש עדים שנישבת הוי כמו רגלים לדבר ורמ''א כתב שם דוק' שאין רגלים לדבר אבל יש רגלים לדבר נאמנת בה''י ב''ש:
ו מִי שֶׁאָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי, וְהִתִּירוּהָ (טז) בֵּית דִּין לִנָּשֵׂא, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לִפְנֵי בֵּית דִּין וְלֹא מִחוּ בָּהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה וְלֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ. וַאֲפִלּוּ נִכְנַס אַחֲרֶיהָ שַׁבַּאי, וַהֲרֵי הִיא שְׁבוּיָה לְפָנֵינוּ בְּיַד אֲדֹנֶיהָ, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ שֶׁהִתִּירוּהָ, וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ מֵעַתָּה עַד שֶׁתִּפָּדֶה. וְאִם בָּאוּ לָהּ ב' עֵדִים אַחַר כָּךְ (יז) שֶׁנִּטְמֵאת, אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ בָּנִים, הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא. וְאִם בָּא עֵד אֶחָד, אֵינוֹ כְּלוּם: באר היטב (טז) ב''ד. כ''כ בתשובת רד''ך בית ח' חדר יו''ד ע''ש שהבי' אם לא היה ידוע לב''ד דהיתה בשביה אלא א' יודע והיא אומרת לו טהורה אני יוכל ליש' אותה ואפי' אם הוא א''י דהי' טהורה משום דאית ליה מגו דהיתה יכולה ליקח לאחר. וכתב ע''ז בד''מ וצ''ע. וכתב ב''ש ומכ''ש אשת כהן דנשבית והו' יודע מזה וא''י אם היא טהורה דאסורה לו אע''ג דא''י לשום אדם והי' אומרת טהורה אני. ואם הוא יודע דהיא טהורה כתבתי לעיל ס''ק ז' דמותר' לו. ולענין אם התירוהו ואח''כ באו עידי שביה. דין א''א שוה לדין פנויה ב''ש: (יז) שנטמאת. אבל ע''א שנטמאה לא מהני כלל אפי' לא נשאת לא תצא מהיתר' והיינו דאית' עידי שביה מש''ה לא תצא מהיתר' אבל אין מתירין אותה אבל אי ליכ' עידי שביה וע''א מעיד שנטמאת מתירין אותה כמ''ש בסעיף ד' ב''ש:
ז אָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי וְיֵשׁ לִי עֵדִים שֶׁאֲנִי טְהוֹרָה, אֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים, אֶלָּא מַתִּירִין אוֹתָהּ מִיָּד. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ יָצָא עָלֶיהָ (יח) (יט) קוֹל שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ עֵדֵי טֻמְאָה, מַתִּירִין אוֹתָהּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ, שֶׁבִּשְׁבוּיָה הֵקֵלּוּ: באר היטב (יח) קול. אפי' קול דאתחזק בב''ד ב''י בשם הריטב''א. מ''ש הב''ש מיהו צ''ע לישב הסוגי' לפי זה גם נראה תוס' לא ס''ל פי' זה עכ''ל לא הבנתי למה. עיין בה''י ועיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף י''ג: (יט) הקילו. אבל בא''א לא מקילין בכה''ג דאפי' אין כאן עדים רק שיצ' קול שיש עדים במ''ה שיודעים שהי' א''א אינה נאמנת ואפילו לא אתחזק הקול בב''ד חיישינן בא''א בה''י ע''ש:
ח הָאָב שֶׁאָמַר: נִשְׁבֵּית בִּתִּי, וּפְדִיתִיהָ, בֵּין שֶׁהִיא גְּדוֹלָה בֵּין שֶׁהִיא קְטַנָּה, אֵינוֹ נֶאֱמָן (כ) לְאָסְרָהּ. הוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר שֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת אִסוּר (הג''מ פי''ח מֵהא''ב בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (כ) לאוסרה. ומ''מ הוי כעד א' דעלמ' ומצטרף עם אחר לאוסרה ולא קאמר הכא דא''נ לו לבדו לא נתנה תורה נאמנות כמו שנתנה לו תורה לנשואין ח''מ. וב''ש חולק דא''נ אפי' לצרף עם עד אחד ע''ש. וא''ל למה נאמן לומר על בנו שהו' ממזר או שהו' בן גרושה י''ל כל דבר שאומר שנפסל מתמת ביאתו או נשואין שלו נאמן ולא דבר אחר:
ט אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֱסְרָה עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּיָה, הוֹאִיל וְהַדָּבָר סָפֵק, הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לָדוּר עִמּוֹ (כא) בְּחָצֵר אֶחָד וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עִמּוֹ תָּמִיד בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ: באר היטב (כא) בחצר. ואם ודאי זנתה אסור לדור עמה בחצר אפי' במבוי נמי אסור לדור עמה עיין ב''ש:
י עִיר שֶׁבָּא (כב) בְּמָצוֹר וְנִכְבְּשָׁה, אִם הָיוּ כּוּתִים מַקִּיפִים אֶת הָעִיר מִכָּל רוּחוֹתֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמָּלֵט אִשָּׁה אַחַת עַד שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָהּ וְתֵעָשֶׂה בִּרְשׁוּתָם, הֲרֵי כָּל הַנָּשִׁים שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלוֹת כִּשְׁבוּיוֹת, שֶׁמָּא נִבְעֲלוּ לְכוּתִים, אֶלָּא מִי שֶׁהָיְתָה מִג' שָׁנִים וּלְמַטָּה. וְאִם הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁתִּמָּלֵט אִשָּׁה וְלֹא יֵדְעוּ בָּהּ, אוֹ שֶׁהָיָה בָּעִיר מַחֲבוֹאָה אַחַת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת, הֲרֵי זוֹ מַצֶּלֶת הַכֹּל. כֵּיצַד מַצֶּלֶת, שֶׁכָּל אִשָּׁה (כג) שֶׁאָמְרָה: טְהוֹרָה אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עֵד, מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר: נִמְלַטְתִּי כְּשֶׁנִּכְבְּשָׁה הָעִיר, אוֹ בְּמַחֲבוֹאָה הָיִיתִי וְנִצַּלְתִּי, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: לֹא נִמְלַטְתִּי וְלֹא נֶחְבֵּאתִי וְלֹא נִטְמֵאתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוּד שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת, שֶׁהֵם מִתְיַשְּׁבִין בָּעִיר וְאֵין יְרֵאִים, לְפִיכָךְ חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא בָּעֲלוּ. אֲבָל גְּדוּד שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת שֶׁפָּשַׁט (כד) וְשָׁטַף וְעָבַר, לֹא נֶאֶסְרוּ הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם פְּנַאי לִבְעֹל, שֶׁהֵם עוֹסְקִים בְּשָׁלָל וּבוֹרְחִים לָהֶם. וְאִם שָׁבוּ נָשִׁים וְנַעֲשׂוּ בִּרְשׁוּתָן, אַף עַל פִּי שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל וְהִצִּילוּ אוֹתָם מִיָּדָם, הֲרֵי הֵן אֲסוּרוֹת. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאַף בִּגְדוּד שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת, אֲסוּרוֹת: באר היטב (כב) במצור. יש בזה ג' שיטות. לרש''י ור''ן במלכות אחרת אסורה ובאותו מלכות מותרת היינו כשיש שמירה שאין שום אדם יוכל לבא לעיר אבל אם א' יוכל לבא לעיר הוי בכלל עיר שכבשוה כרכום ואסורה. ולשיטת תוס' ורמב''ם מלכו' אחרת ששטף ועבר מותרת ובאותו מלכות יש לחוש יותר. ואם אפשר לברוח מן העיר תלינן לקול' כמו במחבואה. והיינו לכהונה אבל לענין יין נסך היין מותר אפילו באותו מלכות דלנסך אין להם פנאי כמ''ש בי''ד סי' קכ''ט. ולשיטת הרי''ף והרא''ש והרמב''ם והרשב''א אמרי' לבעול אין חילוק ואסורה לעולם בין באותו מלכות בין במלכות אחרת. והיין לעולם מותר. ולענין אם יכולים לברוח נראה דהו' בכלל מחבואה ומותרת עיין ב''ש: (כג) שאמרה. משמע שצריכה לבא לב''ד לומר טהורה אני הרמב''ן. והר''ן כתב אפי' לא באתה לב''ד מתירין אותה דאנן טענינן לה דמסתמ' טהורה היא: (כד) ושטף. וכן מלכות אחרת אם היה שוקט ובטוח ואינו נחפז לברוח הוי כאותו מלכות ב''י:
יא הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִּידֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל יְדֵי מָמוֹן, מֻתֶּרֶת אֲפִלּוּ (כה) לִכְהֻנָּה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁחַיָּבִים לָהֶם, שֶׁיִּרְאוּ לִגַּע בָּהּ פֶּן יַפְסִידוּ מִכִּיסָם. אֲבָל אִם תָּפְסוּ אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיִּפְדּוּהָ בְּמָמוֹן, שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ מִכִּיסָם, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ כֹּהֵן (תא''ו נָתִיב כ''ג וְכֵן מַשְׁמַע בַּתוס' פ' א''מ). עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת, אֲסוּרָה (כו) לִכְהֻנָּה, לְפִיכָךְ, אִם הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן, נֶאֶסְרָה עָלָיו. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַל יְדֵי נְפָשׁוֹת אֲסוּרָה אֲפִלּוּ לְבַעְלָהּ (כז) יִשְׂרָאֵל, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִתְרַצֵּית (כח) לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהָ (הַתוס' וְהָרֹא''שׁ וְהַטּוּר וְהָרַ''ן וּבְפִסְקֵי מהרא''י סִימָן צ''ב). וְדַוְקָא בְּנֶחְבְּשָׁה מֵחֲמַת (כט) עַצְמָהּ וְיֵשׁ לָהֶם חֲשַׁשׁ מִיתָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי''ח בְּשֵׁם י''א). אֲבָל בְּיוֹשְׁבוֹת חֲבוּשׁוֹת מֵחֲמַת בַּעֲלֵיהֶן, אֵינָן אֲסוּרוֹת אֶלָּא אִם כֵּן נִגְמַר דִּין בַּעֲלֵיהֶן (ל) לְמִיתָה (בְּפִסְקֵי מהרא''י סִי' צ''ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא סְבוּרָה לְהַחֲיוֹת עַל יְדֵי (לא) פִּדְיוֹן וְלַחֲזֹר, אֵינָהּ אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, דְּאֵינָהּ מִתְרַצֵּית אַף עַל פִּי שֶׁחֲבוּשָׁה מֵחֲמַת עַצְמָהּ (שָׁם בְּמהרא''י). וּבִשְׁעַת הַזַּעַם וְהֶרֶג (לב) רַב, הִתִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ לְבַעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, וְכַסְּבָרָא (לג) הָרִאשׁוֹנָה. וְאִם נֶחְבְּשָׁה בִּידֵי כּוּתִים וִיהוּדִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים אֶצְלָהּ, שַׁרְיָא לְבַעְלָהּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי''ח) יִשְׂרָאֵל שֶׁנִשְׁתַּמֵּד הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְחָזְרוּ בָּהֶן, אִשְׁתּוֹ (לד) מֻתֶּרֶת לוֹ וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא זָנְתָה תַּחְתָּיו, וַאֲפִלּוּ בַּעְלָהּ כֹּהֵן. וְאִם אִשְׁתּוֹ נִשְׁתַּמְּדָה לְחוּד, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת), אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵד אֶחָד שֶׁלֹּא זָנְתָה, כִּשְׁבוּיָה. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא (לה) זָנְתָה (שָׁם). וּבִשְׁעַת הַשְּׁמָד שֶׁהֵמִירוּ דָּתָן מֵחֲמַת אֹנֶס וְחָזְרוּ בָּהֶן לְאַחַר שֶׁעָבַר הָאֹנֶס, יֵשׁ לְהָקֵל וּלְהַתִּירָן אֲפִלּוּ לְבַעֲלָן (לו) כֹּהֲנִים (הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ב). וְאִם אִשָּׁה נָדְרָה (לז) לְהַמִיד עַצְמָה וְלֹא הֵמִירָה עֲדַיִן, וְחָזְרָה בָּהּ, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ס). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עַל הַכּוּתִים וְהֵם יְרֵאִים מֵהֶם, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁיַּד הַכּוּתִים (לח) תַּקִּיפָה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מָמוֹן, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת הַכּוּתִים, נֶאֱסְרָה, אֶלָּא אִם כֵּן הֵעִיד לָהּ אֶחָד, כִּשְׁבוּיָה. הגה: וְכָל זֶה בְּנֶחְבְּשָׁה בִּידֵי כּוּתִים וּמְסוּרָה (לט) בְּיָדָם, אֲבָל אִם נִתְיַחֲדָה עִם (מ) כּוּתִים, אֲפִלּוּ שֶׁחַיֶּבֶת לָהֶם, אֵין אוֹסְרִין עַל הַיִּחוּד אַף עַל פִּי שֶׁעָשְׂתָה שֶׁלֹּא כַּדָּת. וַאֲפִלּוּ יָצָא עָלֶיהָ קוֹל (מא) זְנוּת, כָּל קָלָא דְּבָתַר נִשּׂוּאִין לֹא חַיְשִׁינָן לְאָסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ (שָׁם בִּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ). מִיהוּ, אִם נִתְיַחֲדָה לְשֵׁם זְנוּת, (מב) יֵשׁ לְהַחֲמִיר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ס): באר היטב (כה) לכהונה. אפי' בפנויה ב''ח ב''ש: (כו) לכהונה. דוק' נחבשה ימים רבים אבל יום או יומים מותרת מהר''י מינץ סי' ו' ע''ש. עיין ס''ק ל''ט. אין לפסול זרע כהן שאמרו בפניו שאשתו נשבית ושתק הר''ם פדוואה סי' י''ד. משפט צדק ס''ב סי' ס'. כתב הר''מ אלשקאר סי' א' הא דע''י נפשות אסורה דוק' שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת. ובעל ת''ה סי' רמ''א כתב דהיינו דווק' לבעל' ישראל אבל לא לבעלה כהן ועיין בבנימין זאב סי' קל''ב ועיין כנה''ג בהגהת הטור: (כז) ישראל. לפ''ז צ''ע למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בנכבשה איכ' סכנת נפשות למה לא חיישינן שמא נתרצית להם עי' ב''ש בה''י: (כח) להם. א''ל הא קי''ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע''פ ב' עדים או בקינוי וסתירה. היינו דוק' לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו''ם חמור טפי עיין ב''ש. ע''ל סי' ו' ס''ק ב' ממ''ש בשם שבות יעקב: (כט) עצמה. אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעלה ישראל ועיין ח''מ: (ל) למיתה. היינו דוק' שדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהם רש''י: (לא) פדיון. הפוסקים לא רצו לסמוך ע''ז ומ''מ לבעל' ישראל בלאו הכי קי''ל כסבר' הראשונה ח''מ: (לב) רב. דוק' בכה''ג שהיה הרג רב ולא היה מועיל ריצוי שלה לזנות אבל היכ' דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע''י הריצוי לזנות אסורה לבעלה בה''י ע''ל סי' ו' ס''ק כ' מש''ש בשם שבות יעקב: (לג) וכסבר' הראשונה. משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהו' שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע''א הוי מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע''פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרי' דזנתה ת''ה ב''ש: (לד) מותרת. דעכו''ם לא מפקירו נשייהו אבל כשהמירה לבדה הוי כאלו איכ' עדים שזנתה מהרי''ק. פלוני הכהן המיר דתו עם אשה א' ודרים כמה שנים בגיותן עפ''י קדושין דגוים וילדה בת ואח''כ חזרו וקבלו תשובה ועתה נתקדשה בתם לכהן לפני עדים והאב והאם אמרו שבתם נולדה מהם בכשרות וגם אמה אמרה שלא זינתה עם שום אדם כ''א עם זה וגם הוא אמר ששמרה כראוי כאיש את אשתו פסק בתשובת כנסת יחזקאל שאלה כ''ח דמותרת בדיעבד מאחר שנתקדשה ע''ש וע''ל סי' ו' ס''ק ל''א מש''ש בשם שבו''י ח''ב סי' קי''ג. ועיין הרד''ך בית ח' ובני יעקב סי' יו''ד ובני משה סי' נ''ו איש ואשתו שהמירו וחזרו וקבלו תשובה צריך לפרוש מאשתו ג' חדשים הראשונים משום הבחנה פרח מטה אהרן מ''א סי' ע''ו ע''ש. וצ''ע: (לה) זנתה. ח''מ וב''ש חולקים מאחר שהמירה לבדה אמרינן מומר לע''א הוי מומר לכל התורה והוי כאלו היו עדים שזנתה: (לו) כהנים. ח''מ חולק וכתב דלא התיר אלא לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע''י נפשות דאסורה לכהן ע''ש וב''ש כתב דאיירי מיד בשעת הגזירה המירה. מש''ה ליכ' שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזירה ואחר שהמירה תו ליכ' חשש לכן מותרת אפי' לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס ע''ש. איש בליעל שנשתמד וחשקה נפשו באשה יפה ועשה עם הגוים שיעלילו עליה וימיר דתה וישאנה וכן הי' מותרת לחזור לבעלה ישראל רשד''ם חא''ה סי' ק' ס''ח ועי' בהר''ם אלשקר סי' א': (לז) להמיר. היינו כשהי' לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתייחדה זמן מועט אלא דה''א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ''ל דמותרת ב''ש: (לח) תקיפה. והרד''ך חדר (י') [ט'] בית ח' הבי' בשם הגה' אלפסי דבזמה''ז שאין א''ה מטין דין וגם מקפידים על הזנות הוי כאלו יד ישראל תקיפה על עצמן. והרד''ך שם דוחה דבריו ואמר שאין לסמוך על הגהה זו. וכ''כ הכנה''ג וכ''ה בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ז דאל''כ לא מקשה גמר' מידי בכתובות דף כ''ו ע''ב והא אשקלון דיד א''ה תקיפה לפי פרש''י שם דכבר גלו ישראל ע''ש וק''ל: (לט) בידם. תוספת ור''ן והמגיד והסמ''ק משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה בין אם לא שהה אלא הכל תלי' אם היא מסורה בידם אסורה. ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת. ובהרא''ש משמע דלא נאסרה אא''כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת ב''ש וע''ל ס''ק כ''ו מש''ש בשם מהר''י מינץ: (מ) כותים. בתשובת חות יאיר סי' (ט''ו) [ס''ו] המליץ בעד נשי ישראל ההולכת לבתי גוים להסתתר ומתייחדים עמה והיוצאת ליריד בלא שמירה והעמיד אותן בחזקתן בחזקת בנות ישראל כשרות. ובעל מחבר לקט הקמח כתב עליו אין אני מסכים בדברי המקיל ושומר נפשו ירחק. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח''ב סימן צ''ה ומהר''ם פדואה סימן כ''ו: (מא) זנות. ואפילו אם האשה עצמה מודית שנטמאה אינה נאמנת שבות יעקב ח''ב סימן קכ''ג ועיין סוף סימן מ''ו בהג''ה דאין שם מיהו אם היא מודה אח''כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה והוצי' רמ''א ג''כ מתשובת הרא''ש א''כ משמע דהיכי דהיא מודה חיישינן לקלא עיין התשובה הנ''ל ועיין שם מ''ש הח''מ והב''ש ע''ז: (מב) יש להחמיר. הח''מ כתב דקאי על הפנויה שמדברת עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלת לכותי ולא איירי בא''א כלל דממ''נ דאי באשת ישראל הא קי''ל אין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה ואי קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות ע''ש וב''ש כתב דקאי על אשת כהן ע''ש:
יב אֵיזוֹ הִיא חֲלָלָה, זוֹ שֶׁנּוֹלְדָה מֵאִסוּרֵי (מג) כְּהֻנָּה, כְּגוֹן כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁבָּא עַל הַזּוֹנָה אוֹ עַל הַגְּרוּשָׁה, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עֲלֵיהֶן אוֹ עַל הָאַלְמָנָה, אוֹ שֶׁנָּשָׂא בְּעוּלָה וּבָא עָלֶיהָ, הֲרֵי אֵלּוּ נִתְחַלְּלוּ לְעוֹלָם. וְאִם הוֹלִיד מִמֶּנָּה, בֵּין זֶה שֶׁחִלְּלָה בֵּין אַחֵר, הַוָּלָד, בֵּין שֶׁהוּא זָכָר בֵּין שֶׁהוּא נְקֵבָה, חָלָל, וְהִיא עַצְמָהּ נִתְחַלְּלָה בְּבִיאָתוֹ מִשֶּׁהֶעֱרָה בָּהּ, בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן מִבֶּן ט' שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וּלְמַעְלָה, וְהַנִּבְעֶלֶת מִבַּת ג' שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מֵאִסוּרֵי כְּהֻנָּה, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, לֹא נִתְחַלְּלָה. אֲבָל מִן הַנִּשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא (מד) נִבְעֲלָה, נִתְחַלְּלָה, שֶׁכָּל נְשׂוּאָה בְּחֶזְקַת בְּעוּלָהּ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוּלָה: באר היטב (מג) כהונה. הקשה הב''ש ל''ל אלה למעוטי הבא על הנדה ע''ש. וישבתי דאיצטריך אלה דלא אתיא ק''ל כסברת הת''כ שהביאו תוס' יבמות דף ס' ע''א. ועל קושית התוספת דמה אלמנה שהיא עצמה מחוללת ע''ש יש לומר דהתורה אתי למעוטי אם בא על היבמה והיא נדה עיין ודו''ק. ועיין סעיף י''ד ועיין ברמב''ם פי''ט מהא''ב. אם כ''ג נשא בוגרת או מוכת עץ לא נעשית חללה. וכן בעולה בלא נישואין אבל גרושה וזונה וכן כ''ג באלמנה נעשית חללה בביאה בלא נישואין הרמב''ם שם. ועיין סי' ד' אם זנתה תחת בעלה נעשים בניה חללים משום דהיא נעשה זונה מבעילה ראשונה ואסורה לבעלה כהן לכן אם נתעברה ממנו אח''כ נעשו הבנים חללים: (מד) נבעלה. כ''כ הרמב''ם. משמע אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ''מ היא בחזקת בעולה. ובט''ז כתב אם יש עדים שלא נבעלה אז הבנים שתלד היא מכהן אחר לאו ודאי חללים הם ואסורים לטמא למת ואזלינן לחומר' כאן וכאן היינו היא נעשית חללה אע''ג דיש עדים שלא נבעלה והבנים אזלינן ג''כ לחומר' שמא לאו חללים הם ע''כ. והח''מ כתב בפשיטות דלא נעשה חללה היכא דיש עדים שלא נבעלה ע''ש וכ''כ רשד''ם חא''ה סי' נ''ב ועיין בהר''א ששון סי' קע''ג:
יג הַכֹּהֵן עַצְמוֹ שֶׁעָבַר וּבָא עַל אַחַת מֵאִסוּרֵי כְּהֻנָּה, לֹא נִתְחַלֵּל:
יד כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל (מה) אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת, אוֹ עַל יְבָמָה (מו) לַשּׁוּק, וְנִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, אֵין הַוָּלָד חָלָל, אֲבָל עֲשָׂאָהּ זוֹנָה. וְאִם חָזַר וּבָא עָלֶיהָ, הוּא אוֹ כֹּהֵן אַחֵר, הַוָּלָד חָלָל. אֲבָל הַבָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת, אֲפִלּוּ נִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה, הַוָּלָד חָלָל: באר היטב (מה) מהעריות. כתבו אחרונים דאין נפקות' לדידן דמאחר דהולד ממזד מכל העריות הוא גרע מחלל רק לענין התראה ומלקות יש אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה מתרין אותו משום ממזרת ולא משום חללה: (מו) לשוק. דלא נעשה הולד ממזר בביאה בלא נשואין. ובנשואין הוי ממזר דרבנן עיין אחרונים וב''ח וע''ל ס''ק מ''ג מש''ש:
טו כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל הַנִּדָּה, הַוָּלָד כָּשֵׁר וְאֵינוֹ חָלָל:
טז חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה, הַוָּלָד מִמֶּנָּה חָלָל. וְכֵן בֶּן בְּנוֹ, כֻּלָּם חֲלָלִים עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְאִם יָלְדָה בַּת, אֲסוּרָה לִכְהֻנָּה. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת אוֹתָהּ הַבַּת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת, אוֹתָהּ הַבַּת כְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה הַוָּלָד כָּשֵׁר:
יז כּוּתִי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ בַּת, אוֹתָהּ הַבַּת פְּגוּמָה (מז) לִכְהֻנָּה: באר היטב (מז) לכהונה. היינו לכתחלה ובדיעבד לא תצא אחרונים:
יח כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה מְעֻבֶּרֶת, בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאַחֵר, וְיָלְדָה כְּשֶׁהִיא חֲלָלָה, הַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי לֹא בָּא מִטִּפַּת עֲבֵרָה:
יט כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל (מח) חֲלוּצָה, הִיא וּוְלָדָהּ חֲלָלִים מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת, הִיא כְּשֵׁרָה וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה כְּשֵׁרִים: באר היטב (מח) חלוצה. כהן שטעה ונשא חלוצה והוליד ממנה בנים ואחר שנודע לו הדבר שהיא אסורה לו אומר שאחר זמן רוצה לישבע לדור ממנה ומכל נשי עבירה כי לעת עתה א''א לו לגרשה מפני קרוביה שמגזימין עליו להביאו בערכאות של גוים כדי לחייבו ממון אין בדבריו אלו ממש ואין זו טענה ואסור להשתמש בשום דבר מקדושתו של אהרן תשובת הרא''ם ח''א סי' נ''ט וע''ל סי' ז' ס''ק ב' מש''ש בשם שבות יעקב:
כ כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל סְפֵק זוֹנָה אוֹ עַל סְפֵק גְּרוּשָׁה אוֹ סְפֵק חֲלוּצָה (טוּר), הֲרֵי זוֹ סְפֵק (מט) חֲלָלָה, וּוְלָדָהּ סְפֵק חָלָל, וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹּהֲנִים וְחָמְרֵי יִשְׂרָאֵל: אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים, וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְכֹהֵן, וְאִם אָכַל אוֹ נִטְמָא אוֹ נָשָׂא גְּרוּשָׁה, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהוּא הַדִּין בְּחָלָל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אֲבָל חָלָל שֶׁל תּוֹרָה הַוַּדַּאי, הֲרֵי זֶה כְּזָר וְנוֹשֵׂא גְּרוּשָׁה וּמִטַּמֵּא לְמֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: '' אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן'' (וַיִּקְרָא כא, א) אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּנֵי אַהֲרֹן, עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּכִהוּנָם: באר היטב (מט) חללה. ולעיל סי' כתב דאם עבר ונשא ספק חלוצה א''צ להוצי' כתב ב''ח דלעיל איירי בנשא אותה תקנו חז''ל דהם כשרים. משא''כ כשבא עליה בזנות:
כא גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת, וְיָלְדָה בַּת, לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה לְכֹהֵן אֲפִלּוּ בַּת בִּתָּהּ עַד כַּמָּה דּוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה. וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן, לֹא (נ) תֵּצֵא. וְאִם יֵשׁ בָּהּ צַד אֶחָד שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן גֵּר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת, הַבַּת מֻתֶּרֶת לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין לִמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מְשֻׁחְרֶרֶת: באר היטב (נ) תצא. היינו כשהורתה ולידתה בקדושה. ואם יש צד אחד ישראל בעינן נמי הורתה ולידתה בקדושה ב''ש:
כב הַכֹּהֶנֶת מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְחָלָל וּלְגֵר וְלִמְשֻׁחְרָר, שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ (נא) כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ''בְּנֵי אַהֲרֹן'' (וַיִּקְרָא כא, א) וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן: באר היטב (נא) כשרות. אבל היכא דהוא מוזהר עליה היא ג''כ מוזהרת שלא לישא אותו דנשים שווין לאנשים בכל העונשים:
כג מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק (נב) חָלָל אוֹ וַדַּאי, וְכֵן אִם נִתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק מַמְזֵר אוֹ מַמְזֵר וַדַּאי, נִתְבָּאֵר בְּסִי' ב': באר היטב (נב) חלל. עיין בטור סימן זה וסי' ב' שדבריו סותרים זא''ז בסי' זה כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור אסור לישראל ובסי' ב' כתב דוקא לכהן ולא לישראל עיין מהרש''ל מ''ג סי' ט''ו: וכנה''ג תירץ דבסי' ב' איירי בספק חלל וכאן איירי בספק בפסולי קהל כגון ממזר ע''ש ועיין בפרישה וב''ח:
סימן ח - בכל ספק הולד הולך אחר הזכר
ובו ה' סעיפים
א כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה, וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר (א) הַזָּכָר: באר היטב (א) הזכר. כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר:
ב לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים וַחֲלָלִים, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה, וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר:
ג לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים וַחֲלָלִים, גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, מֻתָּרִים לָבֹא זֶה בָּזֶה. וְהַגֵּר וְהַמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא לְוִיָּה אוֹ יִשְׂרְאֵלִית אוֹ חֲלָלָה, הֲרֵי הַבֵּן (ב) יִשְׂרְאֵלִי. וְיִשְׂרְאֵלִי אוֹ לֵוִי אוֹ חָלָל שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר: באר היטב (ב) ישראלי. הר''ן הקשה למה לא נאמר שהולד הולך אחר הזכר ויהיה גר ומותר בממזרת דהא יש קדושין ואין עבירה עיין ב''ש:
ד כָּל הַנִּשֵּׂאת בְּאִסוּר, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. שֶׁאִם אֶחָד מֵהֶם מִפְּסוּלֵי כְּהֻנָּה, הַוָּלָד פָּסוּל לִכְהֻנָּה; וְאִם אֶחָד מֵהֶם מִפְּסוּלֵי קָהָל, הַוָּלָד אָסוּר לָבֹא בַּקָּהָל:
ה וְלַד שִׁפְחָה וְנָכְרִית, כְּמוֹתָן. בֵּין שֶׁנִּתְעַבְּרוּ מִכָּשֵׁר, בֵּין שֶׁנִּתְעַבְּרוּ מִפָּסוּל:
סימן ט - איזו אשה נקראת קטלנית
ובו ב' סעיפים
א אִשָּׁה שֶׁנִּשֵּׂאת (א) אוֹ נִתְאָרְסָה (מ''מ פכ''א וְנ''י פ' הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ) לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, וּמֵתוּ, לֹא תִּנָּשֵׂא (ב) לִשְׁלִישִׁי, שֶׁכְּבָר הֻחְזְקָה לִהְיוֹת אֲנָשֶׁיהָ מֵתִים. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא (ג) תֵּצֵא, וַאֲפִלּוּ נִתְקַדְּשָׁה יִכְנֹס. וְאִם הִכִּיר בָּהּ, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה; לֹא הִכִּיר בָּהּ, אֵין לָהּ (ד) כְּתֻבָּה מִשְּׁלִישִׁי, אֲבָל מִשֵּׁנִי יֵשׁ לָהּ (ה) כְּתֻבָּה, אֲפִלּוּ לֹא הִכִּיר בָּהּ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא אִם (ו) מֵתוּ מִיתַת עַצְמָם, אֲבָל אִם נֶהֱרַג אֶחָד מֵהֶן אוֹ מֵת (ז) בְּדֶבֶר, אוֹ נָפַל וָמֵת וְכַדּוֹמֶה, אֵינוֹ כְּלוּם. וְלָכֵן רַבִּים מְקִלִּים בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְאֵין מוֹחִין בִּידֵיהֶם (ב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סי' קכ''א שֶׁכ''כ בשי''א). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין (ח) אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה שְׁנֵי פְּעָמִים, אֵין לִשָּׂא אוֹתָהּ (רַשִׁ''י פ''י דִּיבָמוֹת וְהָרַ''ן ר''פ נַעֲרָה). אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים מִיתָה דַּוְקָא (הַגָּהַת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם התוס'), וְכֵן עִקָּר: באר היטב (א) או נתארסה. דקי''ל מזל גורם ולא מעיין מש''ה באיזה מיתה שמת אפילו לאו מחמת חולה נקרא קטלנית ופי' הרא''ש מזלה גרם היינו פרנסה לפי מזלה ואשה זו מזלה רע ומתו אנשי' שלה כדי שתחיה בצער ועיין בהגה' פרישה. בתולה שמתו לה שני חתנים אם יש לחוש לקטלנית עיין בחות יאיר סי' קצ''ד. ועיין מ''ש התי''ט בפרק ד' דכתובות משנה ב': (ב) לשלישי. יש להסתפק אי דוקא בזה אחר זה קאמר או אפילו בסירוגין עיין ד''מ. אשה שמת בעלה ונשאת לאחר שהיה נשוי אשה אחרת ומת פסק בהלכות קטנות שאלה קנ''ב דהוי קטלנית. שתי נשים צרות שנשאו לב' אנשים ומתו. אפשר בשתיהן יחד לא ינשאו לא' אבל כל א' בפני עצמה תתלה הקלקלה בחברתה הלכות קטנות שאלה קנ''ג. קטלנית מתייבמת לכתחלה הרא''ם ח''א סי' כ''ב. ובתשובת חכם צבי שאלה א' הביא ראיה מפרש''י והרמב''ן פרשת וישב דשייך קטלנית אפי' ביבמה ע''ש ונ''ל דמתניתין ביבמות פרק א' ופרק ד''א איירי מאיסור' ולא מסכנת' עיין ודו''ק ועיין רלנ''ח סי' ל''ו ובהרדב''ז ח''א סי' רנ''ה וע''ל סי' קע''ד: (ג) תצא. כ''כ הרמב''ם דלדידיה אין איסור כלל אלא הוא על צד הניחוש והפחד שיש ברוב שניזקו בהם הגופות חלשים עיין כ''מ בפכ''א הא''ב. ולדעת הרא''ש סכנה היא וכופין להוצי' דחמיר' סכנת' מאיסור': (ד) כתובה. דהמחבר הכריע כן לענין כתובה י''ל קים לי כהרא''ש ואינה יכולה להוציא הכתובה. ולענין כפיה על הגט י''ל קים לי' כהרמב''ם מיהו אם הוא רוצה לגרשה י''ל דיוכל לגרשה בע''כ ובכה''ג לא תיקן ר''ג במקום שיש ספק סכנת נפשות ב''ש ועיין ח''מ: (ה) כתובה. אע''ג דמיד במיתת השני נעשה מוחזקת שבעליה מתים עיין תוס' יבמות דף ס''ה ע''א ד''ה נשאת למי שאין לו בנים וכו'. ועיין ב''ש וב''ח: (ו) מתו. כלומר יש מקילין וס''ל דמעיין גורם וכל שאין מחמת חולה אינו כלום וכן כשמתו אחר אירוסין עיין ח''מ: (ז) בדבר. או שהוא מכת מדינה אפילו למ''ד מזל גורם לא תלינן בכה''ג במזל דידה וכן אם הוא זקן לאו קטלנית היא. ואם מתו בעליה כולם במיתה אחת יש לחוש אף הרמב''ם מודה בזה עיין ד''מ ב''ש: (ח) שנתגרשה. עיין יבמות דף כ''ו ע''א. לכאורה קשה לפי פרש''י שם דאפילו בגרושין נמי הוי קטלנית א''כ מוכח דמזלה גורם וה''ל לאוקמי לאיכ' בינייהו דגירשה ביבמות דף ס''ד ע''ב גם יש לדקדק בכתובות דף מ''ג ע''ב קאמרי' טעמא דהשיאה וגרשה וכו' אבל נתאלמנה תרי זימנא וכו' למה לא קאמר אבל נתגרשה תרי זימנא ע''ש. ויש ליישב ודו''ק ועיין בנ''י ספ''ב דיבמות:
ב אִישׁ שֶׁמֵּתוּ שְׁתֵּי (ט) נָשָׁיו, אֵינוֹ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלִּשָּׂא: באר היטב (ט) נשיו. ה''ה יותר רש''ל. ואפילו מתו נשיו כולם במיתה אחת אין חוששין. וכתב הח''מ דלמאן דפסק בי''ד רס''ג ס''ב דאף בשיש חוששין אם מל בנו ראשון ושני ומתו מחמת מילה לא ימול השלישי אפשר דגם הכא חוששין לאיש הזה מאחר דמתו שתיהן במיתה אחת ומכ''ש אם מתו ג' נשיו דראוי לחוש. וב''ש כתב דהתם במילה החשש הוא מחמת חלישות כחו ולא דמיא להכא ע''ש:
סימן י - איזו גרושה מתרת לחזר לבעלה
ובו ז' סעיפים
א הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ זִנְּתָה, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר (א) לְבַעְלָהּ. הגה: וְכֵן אִם זָנְתָה עִם הָרִאשׁוֹן, וְנִתְקַדְּשָׁה לַשֵּׁנִי, וְגֵרְשָׁהּ, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ הָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ (ב) תְּחִלָּה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''ג וּמַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן י''ט). אֲבָל אִם נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ, אוֹ מֵת, אֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה רַק מִכֹּחַ (ג) קוֹל בְּעָלְמָא (הָרֹא''שׁ כְּלָל ה') (וְעַיִּן לְעֵיל סִימָן ו', וְעַיֵּן לְקָמָן סִימָן מ''ו סָעִיף ה' וְסָעִיף ו'): באר היטב (א) לבעלה. דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר הווייתה היינו קידושין ולא זנות: (ב) תחלה. דהיינו שהיתה לו פלגש: (ג) קול בעלמ'. ע''ל סי' ו' ס''ק ה' מש''ש בשם בה''י:
ב חֵרֵשׁ שֶׁגֵּרַשׁ בִּרְמִיזָה וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְחֵרֵשׁ אַחֵר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְפִקֵּחַ, אֲסוּרָה לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַחֵרֵשׁ. אֲבָל אִשְׁתּוֹ שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְחֵרֵשׁ, וְנִתְגָּרְשָׁה, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לְבַעְלָהּ הַפִּקֵּחַ. וְע''ל סִימָן קי''ט אִם מֻתָּר לָדוּר עִמָּהּ בְּחָצֵר לְאַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ:
ג הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַדְרָנִית, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַיְלוֹנִית, לֹא יַחֲזִיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּדְאָמַר לָהּ: מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי (ד) מוֹצִיאֵךְ, וְכָפַל (ה) דְּבָרָיו לוֹמַר: אִלְמָלֵא כָּךְ לֹא הָיִיתִי מוֹצִיאֵךְ. אֲבָל אִם לֹא כָּפַל דְּבָרָיו, יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אָמַר לָהּ: מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי מוֹצִיאֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּפַל דְּבָרָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא אָמַר לָהּ: מִפְּנֵי כָּךְ אֲנִי מוֹצִיאֵךְ, לֹא יַחֲזִיר: באר היטב (ד) מוציאך. דוק' בשעת נתינת הגט הא לאו הכי אעפ''י שקודם לכן גילה דעתו דמש''ה מגרשה יוכל להחזירה הר''ם אלשך סי' ע''ח וכנה''ג: (ה) דבריו. היינו כפל דבריו ולא כפל לתנאי דאי כפל לתנאי ואמר ע''מ זה אני נותן לך גט ואם ימצא הענין שקר לא יהיה גט א''כ בודאי הגט בטל ולא מהני בה דלא יחזיר תוס' גיטין דף מ''ו אחרונים:
ד הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁרוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת (ו) תַּשְׁמִישׁ, לֹא יַחֲזִיר: באר היטב (ו) תשמיש. כאן לא כתב פלוגת' דבסמוך דצריך שיאמר לה וכו' דמאחר דאסורה לו ברואה ג''פ הוי כאלו אמר לה. פוסקים:
ה כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ לֹא יַחֲזִיר, אִם עָבַר (ז) וְהֶחֱזִיר קֹדֶם שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, לֹא יוֹצִיא; וְאִם הוֹצִיא, אִם הָיוּ לוֹ בָּנִים מִשֶּׁהֶחֱזִירָה, מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עֲלֵיהֶם: באר היטב (ז) והחזיר. בב''י מבואר דאיכ' פלוגת' אם קידש הוי כמו שכנס או לא. והריב''ש הכריע דלא יוציא אף שלא כנס רק קידש. ודין אם התרו בו שלא יכנוס אותה וכנס עיין סי' י''ח סעיף ח'. עיין ב''ח ב''ש וח''מ:
ו הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אֶחָד מִדְּבָרִים הַלָּלוּ, אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין אַתָּה מַחֲזִירָהּ לְעוֹלָם:
ז הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם נֶדֶר שֶׁנָּדַר לְהוֹצִיאָהּ, יָכוֹל (ח) לְהַחֲזִירָהּ: באר היטב (ח) יכול להחזירה. אם התיר הנדר ולא חיישינן לקלקול כמו אם היא נדרנית עיין ב''ח וב''ש ובדרישה:
סימן יא - אשה הנחשדת על אשת איש
ובו ח' סעיפים
א הַנֶּחֱשֶׁדֶת עַל (א) אֵשֶׁת אִישׁ, אִם הָיָה לָהּ קִנּוּי (ב) וּסְתִירָה וְלֹא שָׁתְתָה מֵי הַמָּרִים, הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ בִּשְׁבִילוֹ, הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה עַל זֶה (ג) שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִמּוֹ לְעוֹלָם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ. וְאִם עָבַר וּנְשָׂאָהּ, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִתַּחְתָּיו בְּגֵט, אֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָּנִים מִמֶּנּוּ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ, כְּשֵׁם שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ, כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל. וְהוּא הַדִּין אִם נֶאֶסְרָה בִּשְׁבִילוֹ (ד) לְבַעְלָהּ, (ה) אֲסוּרָה לוֹ (סְבָרַת הָרַב). אֲבָל אִם לֹא קָדַם קִנּוּי, וּבָאוּ עָלֶיהָ עֵדִים שֶׁנִּסְתְּרָה עִם אִישׁ זֶה, וּבָאוּ וּמָצְאוּ דָּבָר (ו) מְכֹעָר כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסוּ אַחֲרָיו וּמְצָאוּהָ עוֹמֶדֶת מֵעַל הַמִּטָּה וְהִיא לוֹבֶשֶׁת הַמִּכְנָסַיִם אוֹ חוֹגֶרֶת אֱזוֹרָהּ, אוֹ שֶׁמָּצְאוּ רֹק לְמַעְלָה מֵהַכִּלָּה אוֹ שֶׁרָאוּ מְקוֹם הַמִּנְעָלִים הֲפוּכִים (טוּר), אוֹ שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים מִמָּקוֹם אָפֵל, אוֹ מַעֲלִים זֶה אֶת זֶה מִן הַבּוֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ שֶׁרָאוּהוּ (ז) מְנַשֵּׁק עַל פִּי חֲלוּקָהּ, אוֹ שֶׁרָאוּ אוֹתָם מְנַשְּׁקִים זֶה אֶת זֶה, אוֹ שֶׁנִּכְנְסוּ זֶה אַחַר זֶה וְהֵגִיפוּ הַדְּלָתוֹת בְּמַנְעוּל (ב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א אֶלֶף רנ''א), וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ לְפִי רְאוֹת עֵינֵי הַדַּיָּנִים, אִם הוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ בְּדָבָר (ח) מְכֹעָר כָּזֶה, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא (ט) לַנִּטְעָן; וְאִם עָבַר וּנְשָׂאָהּ, וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה, לֹא תֵּצֵא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁרִנְּנוּ (י) הָעִיר עָלֶיהָ וְעַל הַנִּטְעָן יוֹם וּמֶחֱצָה אוֹ יוֹתֵר, וְאָמְרוּ: פְּלוֹנִי זִנָּה עִם פְּלוֹנִית, וְלֹא פָּסַק הַקּוֹל; וְהוּא שֶׁלֹּא הָיוּ לָהּ אוֹ לוֹ אוֹ לַבַּעַל (הָרַ''ן פ''ב דִּיבָמוֹת) אוֹיְבִים שֶׁמַּעֲבִירִים אֶת (יא) הַקּוֹל. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם רִנָּה לְדָבָר זֶה בָּעִיר, אוֹ שֶׁפָּסַק הַקּוֹל שֶׁלֹּא מֵחֲמַת יִרְאָה, אִם נִשֵּׂאת לַנִּטְעָן לֹא תֵּצֵא, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ בָּנִים. אֲפִלּוּ בָּא עֵד אֶחָד שֶׁזִּנְּתָה עִמּוֹ, לֹא תֵּצֵא. הגה: (יב) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיָה בְּכָאן קוֹל מַמָּשׁ, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, עִם עֵדֵי כִּעוּר, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ (יג) מִבַּעְלָהּ (רַשִׁ''י וּשְׁאִלְתּוֹת וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם הָר''ם פ''ב דִּיבָמוֹת) אִם אֵין לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה. אֲבָל בְּאֶחָד מֵהֶן אֵין מוֹצִיאִין מִן (יד) הַבַּעַל, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ וּכְּנָסָה הַנֶּחֱשָׁד מוֹצִיאִין בְּאֶחָד מֵהֶן מִן הַנֶּחֱשָׁד, אִם אֵין לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ (כֵּן מַשְׁמָע מֵהָרִי''ף וְהָרַמְבַּ''ם). שְׁנֵי עֵדֵי כִּעוּר (טו) מִצְטָרְפִין, אַף עַל גַּב דְּרָאוּ זֶה אַחַר זֶה וְכִעוּר דַּחֲזָא הַאי לֹא חֲזָא הַאי (מָרְדְּכַי פ''ב דִּיבָמוֹת בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר''ם). עֵד אֶחָד בְּדָבָר מְכֹעָר, לָאו (טז) כְּלוּם הוּא (תְּשׁוּבַת מוהר''ם סוֹף נָשִׁים): באר היטב (א) א''א. עיין תשובת רמ''א מסימן י''ב עד סי' י''ח: (ב) וסתירה. כ''כ הרמב''ם פ''ב ה''ס והטור סי' קע''ח ומבואר שם דאסורה לבעלה אחר קינוי וסתירה ומשמע דכופין לבעל להוציאה אלא בזמן הבית היה תקנה לדבר להשקותה מים המרים כדי לברר אם היא טהורה או טמאה ובזמן הזה אין תקנה לדבר אסורה לבעלה עיין ב''ש: (ג) שנתייחדה. ומבואר ברמב''ם אפילו אם העכוב הוא ממנו דהבעל לא רצה להשקותה מ''מ היא אסורה לבועל. עיין ב''ש: (ד) לבועל. ואין חילוק בין אם הוא הבועל הראשון שאסרה לבעל בין אם הוא בועל שני מוהר''ר בצלאל אשכנזי סי' קצ''ו ובהר''א ששון סי' קצ''ו שבות יעקב ח''א סי' צ''ד וכנה''ג סי' קע''א. והראיה בסנהדרין דף מ''א דמקשה התם והא יכולין לומר דלאוסרה על בועלה שני באנו ושם נאסרה כבר לבעלה ואפ''ה נאסרה על בועלה עיין ודו''ק ועיין בתשובת שער אפרים בקונטרס אחרון: (ה) אסורה לו. ר''ל אם בעלה כהן וישראל בא עליה באונס ואונס בישראל מותר ואם בעלה היה ישראל היתה מותרת לבעל ולבועל כדאי' בכתובות דף ט' ע''א. מ''מ אם בעלה כהן ונאסרה לבעלה וקי''ל היכא דאסור' לבעל אסורה לבועל לכן אם נאסרה לבעלה כהן מחמת ביאה זו של אונס אסורה ג''כ לבועל אע''ג דבועל הוא ישראל בה''י ב''ש. והח''מ ס''ק יו''ד נסתפק בזה ע''ש. ואם נתייחדה עם א' מותרת לו ולבעלה דקי''ל אין אוסרים על היחוד מ''מ מזהירים אותו אם באמת בא עליה אסורה לו אע''ג דליכ' עדים כ''כ תוס' דכתובות דף ט' ע''א ד''ה מפני מה לא אסרוהו לדוד ע''כ: (ו) דבר מכוער. עיין ב''ש: (ז) מנשק. יש להסתפק אם מיירי ג''כ שנסתרה ושהתה כדי טומאה והעדים באו ומצאו עושים דבר כיעור זה דיש לחוש דשמא קודם שבאו העדים נטמאת אבל אם לא היה כאן סתירה כלל או שתכף אחר הסתירה באו עדים ומצאו מנשקין זא''ז והעדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה אם יש לחוש דהואיל והיה כיעור זה מסתמ' יש לחוש שמא בפעם אחר נטמאה או דילמ' לא חיישינן רק במקום סתירה היכ' דיש לחוש שעתה נטמאה עיין בתשובת רא''ם סי' כ''ה ח''מ: וב''ש כתב מרמב''ם פכ''ד מה''א דין ט''ו משמע דלא חיישינן ע''ש: (ח) מכוער. דבעל רשאי להוציאה בעידי כיעור. אבל אין כופין אותו. ואין משיאין לו עצה להחזיקה אפי' בזמן הזה דאיכ' חר''ג יוכל להוצי' עיין ב''ש ועיין כנה''ג: (ט) לנטען. אפילו משום לעז בעלמ' לא יכנוס ב''ש: (י) העיר. והקול צריך להיות מצד אחר ולא מחמת עידי כיעור ב''ח ב''ש עיין דרישה: (יא) הקול. אפילו אם אין האויבים המוציאים קול כל שיש לו אויבים בעיר חוששין שמא מחמת האויבים יצא קול מהריב''ל ח''א סי' י''ב משפטי צדק ח''ב סי' ס'. ולאו דוק' אויב הנטען או הנטענת אלא אפי' אויבי האב של הנטען או הנטענת שם עיין כנה''ג בהגהת הטור: (יב) וי''א דאם היה וכו'. אבל לכ''ע משום יחוד לבד אינה אסורה אפי' נתייחדה לשם זנות. אם היו שוכבים זע''ז בלבושים כל שלא ראו קירוב בשר אינו אלא דבר כיעור רש''ל ב''ש. דפיקת ונקישת הבועל בדלתי חדר האשה אין זה דבר מכוער מהר''ם מלובלין סי' פ': דיבר עמה בקריצת עין לא מיקרי דבר מכוער תומת ישרים סי' ל''ג: (יג) מבעלה. הקשה הבה''י הא לעיל סי' ד' סט''ו כתב א''א שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבנים וכו' ואם פרוצה ביותר וכו' משמע אבל אין מוציאין מבעלה עכ''ל בה''י. ולא דק דשם ליכ' עידי כיעור וכ''כ ב''ש ס''ק ט''ו ע''ש. עיין תוס' בסוטה דף כ''ז ע''א ד''ה דומה וכו': ועיין ח''מ: (יד) מן הבעל. משמע בקלא דלא פסק אפי' הבעל לא ראה דבר כיעור מוציאין מן הנחשד. וקול זה משמע אפי' לא הוחזק בב''ד וע''כ צריכין להיות כשרים ולא קרובים. וקול מחמת אויבים אפי' לכתחיל' מותרת לנחשד ב''ש: (טו) מצטרפין. ה''ה שני עידי טומאה מצטרפין אע''ג דטומאה דחזי האי לא חזי האי עיין ב''ש: (טז) כלום. אפילו אם הוא מהימין ליה כתרי מותרת אפילו לנחשד ב''ש ועיין ח''מ:
ב מִי (יז) שֶׁהוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר, וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לַנִּטְעָן מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאתָהּ מִתַּחַת בַּעְלָהּ בִּגְלָלוֹ, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים. כָּל אִשָּׁה שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כְּשֶׁהָיְתָה תַּחַת בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא מִזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ מִמֶּנוּ כַּמָּה בָּנִים: באר היטב (יז) מי שהוציאה וכו'. עיין ח''מ וב''ש:
ג כָּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ: תֵּצֵא, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה:
ד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁאֵשֶׁת אִישׁ זִנְּתָה צְרִיכִים (יח) דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה. וְאֵין לְקַבֵּל הָעֵדוּת שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי (יט) בַּעְלָהּ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל מ''ו): באר היטב (יח) דרישה וחקירה. אם טענה היא שהיתה ישנה כשבא עליה אינה נאמנת עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף י''ג: (יט) בעלה. וה''ה אם נשאת לבועל ובאים לאוסרה עליו גם הוא בעלה מיקרי אך אם עדיין לא נשאת לבועל ואף שבקבלת העדות זו נאסר' גם על בועלה מ''מ נראה שא''צ שגם היא יהיה אצל קבלת העדות רק לרווחה דמילת' דהא נאסרה עליו ממיל' כמו שאסורה לכל הכהנים אף שלא היו אצל קבלת עדות ח''מ. אשה א' שנכנסה עם איש אחד לחדר והגיף הדלתות במנעול וראה עד א' דרך חור קטן שהיה בפתח וראה שהיו שוכבים כדרך המנאפים וכן ראתה המשרתת בבית ויצא קול בעיר איך פלונית זנתה וקצת אנשים קמו וגבו גביות ב''ד שלא בפני בעלה אם יש לאוסרה על בעלה פסק בתשובת פנים מאירות שאלה ק''ד דמותרת לבעלה ע''ש ועיין תשובת ב''ח סי' צ''ח וצ''ט ס''ו:
ה הַנִּטְעָן מִשִׁפְחָה וְנָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, לֹא יִכְנֹס, וְאִם כָּנַס לֹא (כ) יוֹצִיא. גֵּרְשָׁהּ, אֲסוּרָה לַחֲזֹר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה (ב''י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (כ) יוצי'. אפי' אם בא עליה בודאי לא יוצי' נ''י. ועיין בהרא''ם ש''א סי' מ''ו:
ו כּוּתִי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הַכּוּתִי וְנִתְגַּיֵּר וְהָעֶבֶד נִשְׁתַּחְרֵר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה, וְאִם כָּנַס לֹא יוֹצִיא:
ז אוֹתָם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא יִכְנֹס, אֲפִלּוּ בְּאוֹתוֹ מָבוֹי לֹא תָּדוּר, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא תְּשַׁמְּשֶׁנּוּ:
ח כָּל הֵיכָא (כא) שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְעֲבַר וְכָנַס, לֹא מִקְּרֵי דִּיעֲבַד (כב) וּמַפְּקִינָן לַהּ מִנֵּהּ. הַמְגָרֵשׁ אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה חֲבֵרוֹ, אָסוּר לִשָּׂא אוֹתָהּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִי' קמ''ג סָעִיף ט''ו: באר היטב (כא) שהתרו בו. עיין בהר''ם מטראני ס''א סי' קפ''ז. וכנה''ג סי' יו''ד בהגהת ב''י אם יש חילוק אם התרו בו קודם הקדושין או לאחר הקדושין התרה בו חכם א' וב''ד אחר התירו לו אין מוציאין זולת אם החכם שהתרה בו הוא מפורסם בחכמה ולא היו נערכים אצלו הרמ''ט שם ומהר''י קארו בתשובתו סי' ג'. נסתפקתי אם דוקא בשהתרו בו ממין האיסור שהו' עושה כגון שהו' נטען והתרו בו שלא ישאנה מחמת לתא דנטען. אבל אם התרו בו מחמת דבר אחר לא תצא כיון שלא התרו בו משום נטען. ודעתי מסכמת כיון דעבר על דברי חכמים אפי' שלא התרו ממין האיסור תצא כנה''ג ע''ש: (כב) ומפקינן. ב''ח כתב דלא קאי אנטען על השפחה רק על הנטען מא''א. וח''מ חולק עליו דאין להקל וכ''כ ט''ז. וב''ש כתב דיפה פסק דהא הריב''ש דהו' בתראי הכריע לקול' ע''ש. מ''ש הח''מ על הב''ח סיפ' דקתני הנטען על א''א והוציאו מתחת ידו אפי' אם כנס יוצי' ולא קתני אפי' קדם וכנס ע''ש. לא דק דהב''ח ה''ק דקתני רישא ואם כנס אין מוציאין דה''ל למיתני ואם קדם וכנס כמו גבי שתי אחיות וכו'. דקתני נמי קדמו וכנסו להורות דקודם שנמלכו בב''ד כנסו ולפיכך אין מוציאין. אבל נמלכו בב''ד ואסרו ואפ''ה כנסו מוציאין דהשת' דקתני ואם כנסו משמע אפילו אם נמלכו בב''ד ואסרו ואפ''ה כנסו אין מוציאין אלא ודאי דהאמת הדין כאן כן. דאפי' נמלכו אין מוציאין. משא''כ בסיפ' בנטען על א''א וכו' אין חילוק דקתני קדמו וכנסו או כנסו סתם דלעולם מוציאין ממיל' למה יאריך תנא דמתניתין בחנם. וא''ל דהשת' אתא למיטעי דאם קדמו וכנסו קודם שנמלכו אין מוציאין בנטען מא''א. זה אינו דמדאוריית' אסור לבועל כמ''ש רש''י במתני' דף כ''ד ע''ב ד''ה יוצי' ע''ש ועיין תוס' דף כ''ה ע''ב ד''ה אמר להן מתני' היא הנטען וכו' ודו''ק:
סימן יב - עדי גט וכן עדים שהעידו מיתת הבעל אם רשאים לשא האשה ההיא
ובו ד' סעיפים
א הַמֵּבִיא גֵּט שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְכֵן הָעֵד הָאֶחָד שֶׁהֵעִיד לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, לֹא יִשָּׂאֶנָּה מִשּׁוּם חֲשָׁד; וְאִם כָּנַס, לֹא (א) יוֹצִיא. אֲבָל הַמֵּבִיא גֵּט, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי (ב) נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, מֻתָּר לִשָּׂא אוֹתָהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ נִשֵּׂאת עַל פִּיו. וּשְׁנֵי עֵדִים הַמְּעִידִים לְאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, מֻתָּר אֶחָד מֵהֶם לִשָּׂא אוֹתָהּ, שֶׁאֵין שְׁנַיִם מְצוּיִם לַחֲטֹא בִּשְׁבִיל אֶחָד. וְעַיֵּן בְּטוּר זֶה עַצְמוֹ סִימָן קמ''א. הגה: בִּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ שֶׁהֵבִיא בא''ע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף (ג) בִּשְׁנַיִם, אַף עַל גַּב דְּשָׁרֵי, מִכָּל מָקוֹם בַּעַל נֶפֶשׁ יַרְחִיק מִזֶּה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י' דְּגֵרוּשִׁין וְכָל בּוֹ וְתוֹסָפוֹת דִּיבָמוֹת): באר היטב (א) לא יוציא. הרשב''א וב''ח חלקו ע''ז ופסקו דיוציא ע''ש. וט''ז וח''מ וב''ש פסקו כש''ע: (ב) נכתב. משמע דאפילו בא''י דמהני אם אומר ב''נ דתו הבעל א''י לערער מ''מ אינו בכלל העד המעיד. מיהו לקמן ס''ס קמ''ב אית' האידנ' צ''ל ב''נ אפי' בא''י: (ג) בשנים וכו'. וה''ה בג' דאל''כ דחילוק יש בין ב' לג' לא מקשה הגמר' מידי ביבמות דף כ''ה ע''ב טעמ' דבד' הא בתרי לא וכו'. דילמ' בתרי איכ' מ''מ בעל נפש ירחיק מזה אבל לא בג' וק''ל ועיין תוס' שם ד''ה לא חשו חכמים לדבר זה וכו'. ועיין תוס' בחולין דף מ''ד ע''ב. וכ''כ ב''ש וט''ז דלא כהג''ה פרישה וכ''כ כנה''ג ע''ש:
ב אִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה הֲנָאָה מִבַּעְלָהּ וְלֹא הֵפֵר לָהּ, וּבָאָה לִפְנֵי חָכָם לְהַתִּירָהּ, וַאֲסָרָהּ שֶׁלֹּא מָצָא לָהּ פֶּתַח לְהַתִּירָהּ, לֹא יִשָּׂאֶנָּה, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: אֲסָרָהּ כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂאֶנָּהּ; וְאִם כָּנַס, לֹא יוֹצִיא. וְהָנֵי מִלֵּי בְּיָחִיד (ד) מֻמְחֶה, אֲבָל בֵּי דִּינָא לֹא חֲשִׁידֵי. וּמִטַּעַם זֶה אִם מֵאֲנָה אוֹ (ה) חָלְצָה בִּפְנֵי בֵּית דִּין, יָכוֹל אֶחָד מֵהֶם לִשָּׂא אוֹתָהּ: באר היטב (ד) ביחיד מומחה. והאידנ' ליכ' מומחה י''ד סי' רכ''ח: (ה) חלצה. נתגרשה בפני ב''ד נסתפק הרשד''ם סי' צ' אם יוכל א' מהם ליש' אותה ומתוך דבריו נראה דיוכל א' מהם ליש' אותה ע''ש. וא''ל למה לא תני במתני' נמי נתגרשה י''ל דסגי ביחיד ועיין בפרישה:
ג וְכֻלָּם שֶׁנִּשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים, וְנִתְאַלְמְנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם:
ד וְכֻלָּם שֶׁהָיוּ לָהֶם (ו) נָשִׁים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ, אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשׁוּ, וְהָיוּ הַנָּשִׁים הֵן שֶׁהִרְגִּילוּ אֶת בַּעֲלֵיהֶן לְגָרְשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם לְכַתְּחִלָּה. הָיוּ (ז) נְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלִים, וָמֵתוּ, לֹא יִכְנְסוּ. (נ''י פ''ב דִּיבָמוֹת). וְכָל אַחַת מֵהֶם מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְבֶן הָעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ אוֹ לְבֶן הֶחָכָם שֶׁאֲסָרָהּ עַל בַּעְלָהּ אוֹ לִשְׁאָר קְרוֹבִים, דְּלֵיכָּא לְמִיחְשַׁד שֶׁיּוֹצִיאוּם מִבַּעֲלֵיהֶם בִּשְׁבִיל קְרוֹבֵיהֶם: באר היטב (ו) נשים. ולא חשדינן שהיה רצונו ליש' את זו ג''כ. פרישה: (ז) חולים. ר''ל בשעה שאסר לה החכם והעיד העד היתה חולה ודוק' חולה מות בה''י. וה''ה היכ' דהיה להם קטטה עם נשותיהם בשעה שאסר לה החכם והעיד העד חיישינן נמי שמא נתכוין לכנוס אותה ח''מ:
סימן יג - גרושה או אלמנה צריכה להמתין תשעים יום טרם שתנשא, ושלא ישא מינקת חברו ומעוברת חברו
ובו י''ד סעיפים
א כָּל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנָה, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִתְאָרֵס לְאַחֵר, עַד שֶׁתַּמְתִּין (א) תִּשְׁעִים יוֹם חוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת, לְהַבְחִין בֵּין זַרְעוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן לְזַרְעוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן. אֲבָל מֻתֶּרֶת לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּכִים בְּלֹא אֵרוּסִין (ב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ וּת''ה סִימָן רי''ז), רַק שֶׁלֹּא יִכְנֹס עִמָּהּ (ב) בְּבַיִת (שָׁם). (ג) וּמִיּוֹם כְּתִיבַת הַגֵּט מוֹנִים לַמְגֹרֶשֶׁת, וַאֲפִלּוּ הָיָה עַל תְּנַאי אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֶלָּא לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים, מִיּוֹם הַכְּתִיבָה מוֹנִים, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְיַחֵד עִמָּהּ מִשֶּׁכָּתְבוֹ לָהּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוֹנִים מִיּוֹם נְתִינַת הַגֵּט (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) וְכֵן רָאוּי לְהַחֲמִיר, כֵּן נִרְאֶה לִי. וּגְזֵרַת חֲכָמִים הִיא שֶׁאֲפִלּוּ הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד, וַאֲפִלּוּ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה מִן הָאֵרוּסִין, צְרִיכָה לְהַמְתִּין צ' יוֹם. אֲפִלּוּ קְטַנָּה אוֹ זְקֵנָה אוֹ עֲקָרָה אוֹ אַיְלוֹנִית, וַאֲפִלּוּ בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם אוֹ סְרִיס אָדָם אוֹ חוֹלֶה אוֹ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְהַמַּפֶּלֶת אַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּתוּלָה מֵהָאֵרוּסִין, צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם: באר היטב (א) צ' יום. נסתפקתי אשה שהיתה בחזקת א''א והביאה עדים שנתגרשה אבל אינם זוכרים אם עברו חדשי הבחנה אם לאו. אם היא נאמנת לומר שעברו חדשי הבחנה כנה''ג ע''ש: (ב) בבית. כתב. הב''י שישבע המשדך שלא יכנוס לבית המשודכת עד שיגיע הזמן שלא יבואו לידי תקלה. וכן הדין במניקת כ''כ הח''מ ס''ק א' וס''ק ט' ע''ש. ושבות יעקב ח''א שאלה צ''ו חולק על הח''מ במניקת. וכתב דדוק' גבי הבחנה החמיר הב''י משא''כ במניקת ומעוברת חבירו דקיל' טפי ע''ש גם הבה''י פסק דלא כח''מ בזה ע''ש והר''ם מטראני ח''ה ס''ס ר''ע. וכנה''ג בהגהת הטור סעיף י''ו כתבו כח''מ ע''ש ועיין הרדב''ז סי' קצ''ב: (ג) מפרישין. לא ביאר הש''ע אי גזרינן בגיורת אפי' אם הם קטנות או זקנות כמו גבי ישראל או לא ח''מ איש ואשתו שנשתמדו ואח''כ חזרו בתשובה צריך הבחנה וע''ל סי' ז' ס''ק ל''ד:
ב יְבָמָה שֶׁמֵּת הַיָּבָם, צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים אַחַר מִיתַת הַיָּבָם:
ג נִתְעַבְּרָה מֵרְאוּבֵן, וּשְׁנֵיהֶם מוֹדִים שֶׁמִּמֶּנּוּ הִיא מְעֻבֶּרֶת, וְהָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְשִׁמְעוֹן, וְגֵרְשָׁהּ, וְרוֹצָה לְהִנָּשֵׂא לִרְאוּבֵן, צְרִיכָה לְהַמְתִּין אַחַר גֵּרוּשֵׁי שִׁמְעוֹן תִּשְׁעִים יוֹם:
ד מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין:
ה שִׁפְחָה וְגִיּוֹרֶת שֶׁהָיוּ נְשׂוּאוֹת לַבְּעָלִים בְּגַיּוּתָן וּבְעַבְדוּתָן וְנִתְגַּיְּרוּ אוֹ נִשְׁתַּחְרְרוּ, צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין. וַאֲפִלּוּ גֵּר וְאִשְׁתּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, מַפְרִישִׁין אוֹתָם צ' יוֹם, כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין זֶרַע הַנִּזְרַע בִּקְדֻשָּׁה לְזֶרַע שֶׁנִּזְרַע שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה:
ו הַמְמָאֶנֶת, אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין. לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בִּגְרוּשָׁה. וְכֵן הַמְזַנָּה אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין, מִפְּנֵי שֶׁמְּהַפֶּכֶת עַצְמָהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. וְכֵן אֲנוּסָה וּמְפֻתָּה אֵינָן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁבוּיָה, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל אֵלּוּ צְרִיכִין לְהַמְתִּין, אִם הֵם גְּדוֹלוֹת וּרְאוּיוֹת לְהִתְעַבֵּר (טוּר). אִשָּׁה שֶׁנֶּאֶנְסָה תַּחַת בַּעְלָהּ, אִם לֹא נִבְעֲלָה לְבַעְלָהּ (ד) תְּחִלָּה צְרִיכָה לְהַמְתִּין (א''ז): באר היטב (ד) תחלה. ר''ל שלא נבעלה לבעלה תוך ג''ח. והיינו לפוסקים דס''ל בזנות צריכה להמתין לכן אשה זו שנאנסה דמותרת לבעלה ישראל מ''מ צריכה הבחנה אם לא נבעלה לבעלה תוך ג''ח אחרונים:
ז (ה) פִּילֶגֶשׁ מְיֻחֶדֶת לְאִישׁ שֶׁרוֹצָה לִנָּשֵׂא לְאַחֵר, צְרִיכָה לְהַמְתִּין: באר היטב (ה) פלגש. אפי' להפוסקים דס''ל בזנות לא גזרו מ''מ פלגש היא קרובה לאישות:
ח מִי שֶׁנִּשֵּׂאת בְּטָעוּת וְנוֹדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ וְהוֹצִיאוּהָ בֵּית דִּין מִתַּחְתָּיו, אִם הָיְתָה קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין, שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּרֹב, לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:
ט אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה וְיָצָא קוֹל פִּסוּל עַל הַגֵּט, וְהִצְרִיכוּהָ גֵּט אַחֵר מִפְּנֵי הַלַּעַז, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶּׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין ג' חֳדָשִׁים מֵהַגֵּט הַשֵּׁנִי; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לִמְנוֹת אֶלָּא מֵהַגֵּט הָרִאשׁוֹן. הגה: וְיֵשׁ לָחוּשׁ לַסְּבָרָא (ו) הָרִאשׁוֹנָה (הִיא סְבָרַת ר''י וְהָרֹא''שׁ, כָּתְבוֹ בַּטּוּר עַל שְׁמָם). וְכֵן אִם נִתְגָּרְשָׁה מֵחֲמַת קוֹל (ז) קִדּוּשִׁין בְּעָלְמָא, צְרִיכָה לְהַמְתִּין (ב''י בְּשֵׁם הָרשב''א): באר היטב (ו) הראשונה. אפי' אשתהי בגט השני בין כתיבה לחתימה מ''מ יש להחמיר אם לא (בצירף) [בצירוף] שאר דברים דא''א להמתין עיין ב''ש: (ז) קידושין. מיהו אי ליכ' קול ולא היתה צריכה גט אלא הוא גירש מעצמו א''צ להמתין ב''ש:
י הַמְקַדֵּשׁ תּוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם (ח) מְנַדִּין אוֹתוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּגָרֵשׁ, וְאִם הוּא יִשְׂרָאֵל מַחֲזִירָהּ לְאַחַר ג' חֳדָשִׁים, וְכֹהֵן לֹא יַחֲזִיר (טוּר). וְדַוְקָא שֶׁעָבַר בְּמֵזִיד, אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ (ט) בְּשׁוֹגֵג, אֵין צָרִיךְ לְגָרֵשׁ אֶלָּא מַפְרִישִׁין אוֹתָם (מהרי''ו סִי' ע''ג) וְיֵשׁ מַחֲמִירִים אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג (ת''ה סִימָן רט''ז). וְנִרְאֶה, (י) דִּבְכֹהֵן דְּאָסוּר לְהַחֲזִיר, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי הַמְּקִלִּים וְלֹא מַצְרִיכִין לְגָרֵשׁ; וּבְיִשְׂרָאֵל אֵין לִסְמֹךְ אַמַּאן דְּמֵקֵל בְּשׁוֹגֵג, כֵּן נִרְאֶה לִי. גֵּרְשָׁהּ, אֲסוּרָה לָדוּר עִמּוֹ (יא) בְּמָבוֹי (רִיבָ''שׁ סִי' ש''ס). לֹא כָּפוּ בֵּית דִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁעָבְרוּ ג' חֳדָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁקִּדֵּשׁ בַּעֲבֵרָה, שׁוּב אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עָבְרוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹלֵץ בְּשֵׁם מוהר''ם). וְאִם כָּנַס, וְגֵרַשׁ, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף י''ב מַּה דִּינוֹ לְעִנְיַן כְּתֻבָּה. קִדֵּשׁ (יב) וּבָרַח, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ. וְלוֹמְדִין אוֹתוֹ לִבְרֹחַ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְחִיאֵל). יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דִּבְרִיחָה זוֹ צְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה לְמֵרָחוֹק שֶׁיַּרְחִיק עַד שֶׁיִּהְיֶה שִׁיעוּר חֲזָרָתוֹ אַחַר ג' חֳדָשִׁים, וְאֵין נִרְאֶה כֵּן מִדִּבְרֵי שְׁאָר הַפּוֹסְקִים: באר היטב (ח) מנדין אותו. עי''ן ב''ש ואם זנתה אין עונשין אותו אלא על הזנות ולא על הא דלא המתינה צ' יום ריב''ש סי' קי''א: (ט) בשוגג. דוק' דלא ידע דמת בעלה תוך ג''ח או שהו' ע''ה וא''י הדין אבל אם ידע האיסור וטעה בענין אחר הוי כמזיד ת''ה ב''ש. מה שלא הוזכר נדוי לגבי אשה דגם היא עברה על גזירת חכמים. משום דנידוי זה קיל והאשה קרובה יותר לשוגגת ובנידוי כה''ג שוגג כל דהו פטורה ראנ''ח סי' יו''ד בח''א. ואם נאמן לומר שוגג הייתי נראה דנאמן והראי' מסוגי' פ''ק בב''מ נאמן לומר מזיד הייתי ע''ש בתוס' ומינה דנאמן לומר שוגג הייתי עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף י''ב: (י) דבכהן וכו'. בד''מ כתב אפילו אם קידש במזיד יש לסמוך על הרמב''ם דא''צ לגרש ובישראל יש להקל בשוגג ומ''ש כאן יש לסמוך מדברי המקילין לעיל קאי אפילו אם קידש במזיד ומ''ש כאן בישראל אין להקל ט''ס הוא וצ''ל יש לסמוך וכו' ב''ש. דלא (כמ''מ) [כח''מ] ע''ש. ובכל זה אין חילוק בין אם קידש ובין אם נשא ט''ז ובכל דינים אלו אין חילוק בין קטנה לגדולה אפילו קטנה שאינה ראוי' להוליד נמי הדין כן ב''ש: (יא) במבוי. וכן הדין בכל איסורים דרבנן חוץ משבויה דהקילו חז''ל: (יב) קידש וברח. ואם כנס וברח לדעת הרמב''ם הבריחה היא לכפר על האיסור שעשה מהני הברחה. ולשאר פוסקים דס''ל הבריחה משום דמגלה דעתו שאינה רוצה לכנוס א''כ אם כנסה לא מהני הברחה וי''א דמהני ב''ש. מעשה בא לידי בא' שקידש תוך חדשי ההבחנ' וגזרתי עליו שיברח ואמר שלא יוכל לברוח מפני סיבות רבות והוריתי שתברח האשה ובהכי סגי כנה''ג ע''ש:
יא גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם וְלֹא יְקַדֵּשׁ מְעֻבֶּרֶת (יג) חֲבֵרוֹ, וְלֹא מֵינֶקֶת (יד) חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה לַוָּלָד כ''ד חֳדָשִׁים, דְּהַיְנוּ כְּפִי מַה שֶּׁקּוֹבְעִין הָחֳדָשִׁים אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר, (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹלֵץ), חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד וְיוֹם שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בּוֹ. וְחֹדֶשׁ הָעִבּוּר עוֹלֶה לְמִנְיַן כ''ד חֹדֶשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְכַתְּחִלָּה יָחוּשׁ אֲפִלּוּ לְחֹדֶשׁ (טו) הָעִבּוּר (ת''ה סִימָן רי''ו). בֵּין שֶׁהִיא אַלְמָנָה בֵּין שֶׁהִיא (טז) גְּרוּשָׁה בֵּין שֶׁהִיא מְזַנָּה. וְיֵשׁ מְקִלִּין (יז) בִּמְזַנָּה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹלֵץ בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים). וְיֵשׁ לְהָקֵל בְּמֻפְקֶרֶת לִזְנוּת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בַּעְלָהּ מְשַׁמְּרָהּ (תְּשׁוּבַת ר''י מִינְץ סִימָן ה'). אֲפִלּוּ נָתְנָה בְּנָהּ (יח) לְמֵינֶקֶת, אוֹ גְּמָלַתּוּ בְּתוֹךְ כ''ד חֹדֶשׁ, לֹא תִּינָשֵׂא. אֲפִלּוּ (יט) (כ) נִשְׁבְּעָה הַמֵּינֶקֶת אוֹ נָדְרָה עַל דַּעַת רַבִּים שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר בָּהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִשְׁבְּעָה הַמֵּינֶקֶת וְכָנַס, לֹא יוֹצִיא (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת). אֲפִלּוּ אִם נִשְׁבְּעָה לְאָדָם גָּדוֹל, כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִים בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ. אֲבָל אִם מֵת בְּנָהּ, מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תַּהַרְגֵהוּ. וְכֵן אִם גְּמָלַתּוּ בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁאֵינָה חוֹלֶבֶת לְעוֹלָם כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהּ (כא) צִמּוּק דַּדִּים, אוֹ שֶׁפָּסַק חֲלָבָהּ בְּחַיֵּי (כב) בַּעְלָהּ וְשָׂכְרוּ לוֹ מֵינֶקֶת (כג) בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁנָּתְנָה בְּנָהּ (כד) לְמֵינִיקָה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים קֹדֶם מִיתַת (כה) בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא הֵנִיקָה כְּלָל תּוֹךְ הַג' חֳדָשִׁים, מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא: באר היטב (יג) חבירו. אפילו אם יש לה צימוק דדים. משא''כ במניקת חבירו אם יש לה צימוק דדים מותר ב''ש ע''ש ועיין בספר דבר שמואל סי' פ''ב ומהרא''ש סי' י''א ובתשובת עדות ביהוסף סי' ל''ט ובתשובת שבות יעקב ח''ב סימן צ''ה צ''ו. אלמנה א' ולה ג' ילדים והי' מעוברת ובן דודתה אלמון א' הוא אמוד ויש לו הרבה קופצים להשתדך עמו אך ורק בעלה של האלמנה הנ''ל קודם מותו קרא לאשתו וגם להאלמון הנ''ל וציוה שיש' זה את זו כי הוא תקנות ילדיו כיון שהם קרובים והו' עשיר ועכשיו האלמון רוצה לישאנה אך כיון שצריכה להמתין כ''ד חודש עד כלות ימי מניקתה א''א לו לקיים צוואת המת להמתין כ''כ כי יש לו בנים וטיפולם מרובים. אם יש תקנה בדבר לישאנה אחר ימי לידתה ושלא תתחיל להניק הולד כלל רק להשכיר מניקת א' או שתים ולהשביעם שלא יחזרו כלל. בתשובת שבות יעקב ח''א סימן צ''ה האריך בדין זה והעלה דיש צד להתיר ודוק' אחר ימי לידתה ע''ש ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ט חולק עליו עיין ס''ק י''ח. עיין בתשובת מהרא''ם סי' יו''ד ותשובת אמונת שמואל סי' ד' וצמח צדק סי' נ''ה ובית יעקב סי' קמ''ז: (יד) חבירו. אפי' אם הוא סריס דלא פלוג. וכן בשידוכין אסור כמו תוך ג''ח דהבחנה: (טו) העיבור. כתב ט''ז אם כלו כ''ד חודש בר''ח אדר שני א''צ להמתין יותר כיון שכלו כד''ח קודם חודש העיבור ובגמר' אמרי' כד''ח ולא שנה אלא אם חודש העיבור הוא תוך החדשים אז מחמירין. עוד כתב כל מקום דיש צד להקל מצד אחר אעפ''י שאינו מספיק מ''מ מצטרפין הקול' לענין חדש העיבור דא''צ להמתין. ובדיעבד אם לא המתינה חודש העיבור אין מנדין אותו ולא מפרישין אוחו ב''ש: (טז) בין שהיא גרושה. עיין תוס' יבמות דף מ''ב ע''א ד''ה סתם מעוברת. ועיין ב''ש ס''ק כ' ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ט וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף למ''ד ודו''ק: (יז) במזנה. עיין בתשובת מהר''י סג''ל סי' ק''י ומהר''י ווייל סי' ע''ג ומהר''ם מטראני ח''א סי' רצ''ב ומהר''י קארו בתשוב' א''ה סי' מ''ב וצמח צדק סי' נ''ה וסי' ק''ד ובתשובת רשד''ם חא''ה סי' קל''ז. ואם הוא והיא מודים שזנתה עמו וממנו נתעברה תו אין חוששין שמא זנתה עם אחר ואין כאן חשש דלמעכר חלבה עיין בתשובת עבודת הגרשוני סי' א' ובתשובת מהר''ם אלשקאר סי' י''ב ובתשובת פנים מאירות סי' ע' ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה ע''ג: (יח) למניקה. איש א' שמת וציוה לאשתו המעוברת לכשתלד תשכר בנה למניקת ותקח לבעל וקצת רבנים רצו להתיר כי מחל לה. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ט פסק לאיסור ע''ש וע''ל ס''ק י''ג מש''ש בשם שבות יעקב. אשה שמת בנה ולקחה בן אחרים להניק יכולה להנשא כיון שאינה אמו אינה בכלל התקנה שו''ת מקור ברוך סי' ה' ועיין פרח מ''א ח''א סי' צ''ד והרא''ש סי' י''א: (יט) אפי' נשבעה. וה''ה משכון. ב''ש. אשה מעוברת שנתארמלה ולקחה שתי מניקות להניק הולד אפ''ה אינה יכולה לינשא תוך כד''ח הרא''ם ח''ב סי' יו''ד: (כ) וי''א דאם נשבעה. ואם נתנה משכון צ''ע אי מהני בדיעבד אם כנס ב''ש: (כא) צימוק דדים. אשה שגזרו הרופאים עליה שחלבה ארסיי והוחזק' בכך לפי שמתו שלשה ילדים הראשונים שהניקה וכן הוכיח הנסיון שאחר שנתנה בניה למניקת חיו ובהיותה מעוברת נתאלמנה וילדה ונתנה הולד למניקה כדרכה מחמת גזירת הרופאים פסק בתשובת חכם צבי שאלה ס''ד ס''ה דמותרת לינשא תוך כד''ח ע''ש וכ''פ בתשובת שבות יעקב ח''א סי' צ''ו: (כב) בעלה. עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף כ': (כג) בעלה. חדא היא שפסק חלבה ושכרו לו מניקת ב''ש: (כד) למניקת ג''ח. ר''ל דלא פסק החלב אלא נתנה למניקה אז צריך ג''ח שהוא שיעור ע''פ הרוב נפסק החלב אחר ג''ח משא''כ בנפסק מחמת איזה סבה מהני אם נתנה בנה למניקה אפילו יום א' ב''ש ח''מ ע''ש. מניקה שלא התחילה להניק וילדה אחר מיתת הבעל אפ''ה אסורה להנשא ב''ש ע''ל ס''ק י''ג וס''ק י''ח מש''ש: (כה) בעלה. וה''ה ג''ח קודם גירושין נמי רמ''א בתשובתו סי' קכ''א:
יב עָבַר וְנָשָׂא מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה בְּתוֹךְ זְמַן זֶה, מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן בָּרַח, וְיוֹצִיא (כו) בְּגֵט, וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. וְצָרִיךְ לָתֵת לָהּ כְּתֻבָּה אִם תִּתְבְּעֶנָּה לוֹ. וְאִם הָיָה יִשְׂרָאֵל, יַחֲזִירֶנָּה אַחַר כ''ד חֹדֶשׁ שֶׁל מֵינִיקָה וְיִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה (כז) אַחֶרֶת. נָשָׂא (כח) וּבָרַח, וּלְאַחַר זְמַן בָּא וְיָשַׁב עִם אִשְׁתּוֹ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִם קִדֵּשׁ (כט) מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵינִיקָה, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, וְלֹא יִכְנֹס עַד אַחַר זְמַן הַיְנִיקָה אוֹ עַד שֶׁיָּמוּת הַוָּלָד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין קִדֵּשׁ (ל) לְנָשָׂא (רֹב הַמּוֹרִים), וְכֵן עִקָּר. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף י' כֵּיצַד נוֹהֲגִין: באר היטב (כו) בגט. ואז אין מנדין אותו ולהרמב''ם מהני הברחה וא''ל לגרש ומ''ש המחבר אא''כ ברח ויוצי' בגט היינו אם ברח א''צ להוצי'. ואם כנס מעוברת והפילה עיין סי' קס''ד ב''ש: (כז) כתובה אחרת. אפילו לא פרע לה הכתובה מ''מ צריך לכתוב לה כתובה אחרת משום דהוי שטר שנמחל שיעבודה. ואם אמרה דרצונה להחזיר הכתובה עד שיחזיר אותה א''צ כתובה אחרת ח''מ ב''ש: (כח) נשא וברח. ולכתחלה לאו שפיר עבד דברח ולא הוציאה. והא דכתב לעיל בהגה דלומדים אותו לברוח היינו דוקא אם קידש אז לומדים אותו שיברח אבל נשא לאו שפיר עביד אחרונים וע''ל ס''ק י''ב מש''ש ובריחה זו שירחוק נדוד עד שאינו יוכל לחזור תוך כד''ח ב''ש: (כט) מעוברת. עיין ב''ש אם מנדין אותו: (ל) לנשא. צ''ע אם יש לסמוך על דברי המקילין בכהן. ואם בשוגג כנס מבואר לעיל דיש להתיר בשוגג ה''ה כאן ב''ש:
יג אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה מֵינִיקָה בְּנָהּ, יְכוֹלָה לוֹמַר: אֵינִי (לא) מֵינִיקָה אֶלָּא בְּשָׂכָר. וִיכוֹלָה הִיא לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ לְאַלְתַּר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִנָּשֵׂא עַד סוֹף כ''ד חֹדֶשׁ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין (לב) הִתְחִילָה לְהָנִיק אוֹ לֹא הִתְחִילָה (מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן ל' וּמהרי''ו וְרִיבָ''שׁ וּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''ג): באר היטב (לא) איני מניקה. ע''ל סי' פ' מש''ש: (לב) התחילה. הג''ה זו אין כאן מקומה אלא קאי על אשה שילדה בעת מיתת בעלה ואין רצונה להניק כלל מ''ה היא בכלל מניקה ואסורה להנשא עד כד''ח ומכ''ש אם היא מעוברת בעת מיתת בעלה דאסורה עד כד''ח אחר הלידה עיין תשובת ריב''ש סי' תש''ג ב''ש וע''ל ס''ק כ''ד וס''ק י''ח וס''ק י''ג מש''ש:
יד זֶה שֶׁאָמַרְנוּ בִּגְרוּשָׁה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא שֶׁהֵינִיקָתוֹ קֹדֶם שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה עַד שֶׁהִכִּירָהּ, אֲבָל קֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה לֹא, דְּהָא אִי בָּעֲיָא לֹא תָּנִיק לֵהּ (לג) כְּלָל, וַאֲפִלּוּ בְּשָׂכָר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ וְהִנִּיחָהּ מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה וְלֹא הֵנִיקָה אֶת בְּנָהּ, צְרִיכָה לְהַמְתִּין כ''ד חֹדֶשׁ, וּמַשְׁמַע מִדְּבָרָיו דְּהוּא הַדִּין (לד) לִגְרוּשָׁה: באר היטב (לג) כלל. בתשובת אמונת שמואל סי' ג' פסק דבאלמנה נמי משכחת לה דאינה חייבת להניק כגון שהיא עשירה והכניסה לו שתי שפחות או היכא דאין לה מזונות וב''ש חולק עליו ע''ש וכן בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ט חולק ג''כ על תשובת אמונת שמואל בפלפול יפה מאוד ומתוך דבריו שם העלה הא דהתיר אם נתנה בנה למניקה קודם מיתת בעלה וכו'. ר''ל שנתנה למניקה שהיא פנוי' אבל מניקת נשואה מאי אולמא וכו' דילמא המניקת מתעברה ויתעכב חלבה ומי ימסמס הולד בביצים ע''ש: (לד) לגרושה. ר''ל דלא כהרשב''א בעל דיעה א' שכתב בגרושה דוקא כשהניקתו קודם שיתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. ב''ח פסק גרושה מותרת היכא דהולד אינה מכירה והיא אינה רוצה להניק. וט''ז מחמיר בכל ענין ב''ש:
סימן יד - שלא ישא אשה בימי האבל
ובו סעיף אחד
א מֵתָה אִשְׁתּוֹ אוֹ אֶחָד מִקְּרוֹבָיו שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, עַד אֵימָתַי אָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה, נִתְבָּאֵר בְּטוּר יוֹרֶה דֵעָה סִימָן שצ''ב:
סימן טו - אסור ערוה דאוריתא ודרבנן
ובו ל''א סעיפים
א אֵלּוּ שֶׁאֲסוּרוֹת מֵחֲמַת עֶרְוָה, מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה מֵהֶן מִדְּרַבָּנָן. אוֹתָן שֶׁהֵן מִן הַתּוֹרָה, אֵין קִדּוּשִׁין (א) תּוֹפְסִין בָּהֶן; וְאוֹתָן שֶׁהֵם מִדְּרַבָּנָן, קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶם וּצְרִיכוֹת גֵּט. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ סְפֵק עֶרְוָה צְרִיכָה גֵּט: באר היטב (א) תופסין בהם. נסתפק בד''מ בערוה דרבנן אם קידש א' ואח''כ קידשה עוד אחר אז צריכה גט משני גם בחייבי לאוין דק''ל קדושין תופסין בהם אם קידשה שני אם צריכה גט מדרבנן משני ח''מ. והב''ש כתב עליו לא ראיתי שם ספק בדבריו אלא דס''ל בפשיטות דתופסין קידושין של שניהם. ואני אומר דלא ראיתי אינו ראיה. יראה הרואה בד''מ הנדפס בטור מצדו שכתב בפירוש וצ''ע אם קידש איסור דרבנן ובא אחר וקידשה אי צריכה גט משני מאחר דאינם קידושין מדאוריית' כלל אפשר דלא החמירו בה רבנן וצ''ע עכ''ל ע''ש. עוד כתב הח''מ הנה מה שנסתפק צריך לומר דוק' כשהיא על השני לאו ערוה כלל אבל אם היתה ערוה לשני כמו לראשון לא תפסו קדושין של השני וה''ה בחייבי לאוין הדין כן ע''ש. וב''ש חולק עליו ופסק אפילו אם היא ערוה ג''כ לשני תופסי' קדושין וצריכה גט ג''כ משני והביא ראיה מסי' מ''ב שמצא כתוב שהבי' ב''י ע''ש ואני אומר אין מביאין ראיה מן הדבר תימא דשם באמת תמוה הוא שצריכה גט משניהם דהא ממ''נ לא חיילי קידושי שני ע''ש וכן הקשה כנה''ג בסי' מ''ב בהגהת ב''י וכתב שם ששאל לרבו קושי' זו וכן בתשובת הרא''ש נתקשה בזה והניח בצ''ע עיין כנה''ג דף ע''ו ע''א:
ב אִמּוֹ, אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אֵם אִמּוֹ אֵינוֹ אֲסוּרָה לוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק, אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אִמּוֹ עַד מַעְלָה מַעְלָה, אֲסוּרָה:
ג אֵם אֲבִי אִמּוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן, הִיא בִּלְבַד:
ד אֵם אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן, וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אָבִיו עַד לְמַעְלָה, אֲסוּרָה:
ה אֵם אֲבִי אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן הִיא בִּלְבַד. אֵשֶׁת אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין, בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין כְּשֶׁמֵּת אָבִיו אוֹ גֵּרְשָׁהּ. אֲבָל אִמָּהּ מֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל אִם אָנַס אָבִיו אִשָּׁה, מֻתֶּרֶת לוֹ:
ו אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן, וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק, שֶׁאֵשֶׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ אֲסוּרָה עַל אֶחָד מִמֶּנּוּ:
ז אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן, הִיא בִּלְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵשֶׁת אֲבִי אֵם אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ (ת''ה סִימָן רט''ו):
ח אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאָב אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם, אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן:
ט אֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ, בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב, אֵינָן אֲסוּרוֹת אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן:
י אֲחוֹתוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, בֵּין אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אוֹ מֵאִמּוֹ, בֵּין אֲחוֹתוֹ מֵהַנִּשּׂוּאִין אוֹ מֵהַזְּנוּת, אֲפִלּוּ בָּא אָבִיו עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, אֲחוֹתוֹ הִיא וְחַיָּב עָלֶיהָ, חוּץ מֵאֲחוֹתוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מֵהַנָכְרִית. הגה: וְנִרְאֶה לִי, דִּלְכַתְּחִלָּה אָסוּר לָבֹא עָלֶיהָ, דְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים לוֹמַר דְּדַוְקָא מִדְּאוֹרָיְתָא הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַשִּׁפְחָה וְאַחַר הַנָכְרִית, אֲבָל מִדְּרַבָּנָן הָוֵי זַרְעוֹ, לָכֵן יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי לְשִׁפְחָה דְּעָלְמָא, אֲבָל אִם בָּא אָבִיו עַל שִׁפְחָתוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, אֲחוֹתוֹ הִיא. וַאֲפִלּוּ אָמַר שֶׁכִּוֵּן לְשֵׁם זְנוּת אֵינוֹ נֶאֱמָן (א''ז):
יא מֻתָּר אָדָם בְּבַת אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁיֵּשׁ לָהּ מֵאִישׁ אַחֵר, אֲפִלּוּ חוֹרְגָה (פי', בַּת אֵשֶׁת אָב) הַגְּדֵלָה בַּבַּיִת בֵּין הָאַחִין מֻתֶּרֶת לָהֶם, וְלֹא חַיְשִׁינָן לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁנִּרְאֵית כַּאֲחוֹתָם:
יב בִּתּוֹ וּבַת בִּתּוֹ וּבַת בְּנוֹ, אֲסוּרוֹת לוֹ מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל בַּת בַּת בְּנוֹ וּבַת בַּת בִּתּוֹ וּבַת בֶּן בְּנוֹ וּבַת בֶּן בִּתּוֹ, אֲסוּרוֹת מִדְּרַבָּנָן, וְאֵין לָהֶם הֶפְסֵק. וְכֵן אוֹמֵר בִּירוּשַׁלְמִי שֶׁאַבְרָהָם אָסוּר בְּכָל נְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְשָׂרָה אֲסוּרָה בְּכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל. וּלְהָרַמְבַּ''ם יֵשׁ לָהֶם הֶפְסֵק:
יג בַּת אִשְׁתּוֹ וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ, אֲסוּרוֹת לוֹ מִן הַתּוֹרָה. וְדַוְקָא בַּת אִשְׁתּוֹ, (ב) אֲבָל בַּת אֲנוּסָתוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר מִיתָתָהּ. וַאֲפִלּוּ בְּחַיֶּיהָ, אִם כָּנַס לֹא יוֹצִיא (נ''י רֵישׁ פֶּרֶק נוֹשְׂאִים עַל הָאֲנוּסָה): באר היטב (ב) אבל בת אנוסתו. ה''ה בת פלגשו מותרת לו אחר מיתתו ב''ש:
יד בַּת בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ וּבַת בֶּן בֶּן אִשְׁתּוֹ, אֲסוּרוֹת מִדְּרַבָּנָן וְאֵין לָהֶם הֶפְסֵק. וּלְהָרַמְבַּ''ם יֵשׁ לָהֶם הֶפְסֵק:
טו אֵם אִשְׁתּוֹ וְאִמָּהּ וְאֵם אֲבִי אִשְׁתּוֹ, אֲסוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אֵם אֵם אֵם אִשְׁתּוֹ וְאֵם אֵם אֲבִי אִשְׁתּוֹ וְאֵם אֲבִי אֲבִי אִשְׁתּוֹ וְאֵם אֵם (אֵם) אֲבִי אִשְׁתּוֹ, אֲסוּרוֹת לוֹ מִדְּרַבָּנָן וְאֵין לָהֶם הֶפְסֵק. וּלְהָרַמְבַּ''ם יֵשׁ לָהֶם הֶפְסֵק:
טז אֲחוֹת אָבִיו וַאֲחוֹת אִמּוֹ, אֲסוּרוֹת לוֹ מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהָאַחְוָה הִיא מִן הָאָב בֵּין שֶׁהִיא מִן הָאֵם:
יז מֻתָּר אָדָם בְּבַת אֲחִי אָבִיו וּבְבַת אֲחִי אִמּוֹ, וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וּבְבִתּוֹ:
יח אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאָב אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם, וְאֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ בֵּין מִן הָאֵם וּבֵין מִן הָאָב, אֵינָן אֲסוּרוֹת אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. וּמִכָּאן וְאֵילָךְ, כְּגוֹן אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו מִן הָאֵם [וְאֵשֶׁת אֲחִי אֵם אִמּוֹ בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם], מֻתָּרוֹת. וְאֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו מִן הָאָב, וַאֲחוֹת אֲבִי הָאָב בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב, וַאֲחוֹת אֵם הָאֵם, מֻתָּרוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּאֵלּוּ:
יט אֵשֶׁת בְּנוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, וְאֵשֶׁת בֶּן בְּנוֹ אֲסוּרָה מִדְּרַבָּנָן, וְאֵין לָהּ הֶפְסֵק עַד שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲסוּרָה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ:
כ אֵשֶׁת בֶּן בִּתּוֹ אֲסוּרָה מִדְּרַבָּנָן, וְיֵשׁ לָהּ הֶפְסֵק:
כא אֵשֶׁת בֶּן אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ, וּבֶן אִשְׁתּוֹ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ:
כב אֵשֶׁת אָחִיו, בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הַזְּנוּת, אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה:
כג שְׁנֵי חוֹרְגִין הַגְּדֵלִים יַחַד בְּבַיִת, מֻתָּר כָּל אֶחָד בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, וְלֹא חַיְשִׁינָן לְמַרְאִית הָעַיִן לוֹמַר שֶׁנִּרְאֶה כְּאֵשֶׁת אָחִיו:
כד מֻתָּר אָדָם בְּאֵשֶׁת חָמִיו, וְחָמִיו מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. (ג) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר: באר היטב (ג) ויש מי שאוסר. ואם כבר נשא אשת חמיו כתב בתשובת צמח צדק סי' מ' אם נשא ע''פ בעלי הוראה מפורסמים לא תצא. וב''ש חולק עליו ע''ש וכ''כ בה''י ועיין בי''ד סי' קנ''ד לענין יהרג ואל יעבור נשמע שם על שניה יעבור ואל יהרג וכ''כ ש''ך. ואם נשא שני' ע''פ אונס ועבר האונס צריך לגרש אותה. ועיין ב''ש שכתב מה שכתב רש''י לא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה במלחמה לאו כוונתו דביאה הראשונה אסורה עד אחר הנשואין אלא כוונתו דלא יבא עליה במלחמה עד שמביאה לביתו ואז מותרת לו מיד קודם הנשואין ובזה מיושב כמה קושיות של תוס' עכ''ל. אישתמיטתא להב''ש דברי המזרחי בפרשת כי תצא שרוצה בתחילה ג''כ לומר כן ואח''כ דחה סברה זו והוכיח שעל כרחו לומר שרש''י ז''ל סובר שהביאה ראשונה ג''כ אחר כל המעשים הללו ע''ש:
כה מֻתָּר אָדָם בְּאֵשֶׁת בֶּן אָחִיו וּבְאֵשֶׁת בֶּן אֲחוֹתוֹ. וּמֻתָּר בְּבַת אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ, וּמִצְוָה לִשָּׂא אוֹתָהּ כְּדִלְעֵיל סִימָן ב':
כו (ד) אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ קַיֶּמֶת, לֹא שְׁנָא אִם הִיא אֲחוֹתָהּ מִן הָאָב אוֹ מִן הָאֵם, וַאֲפִלּוּ גֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל לְאַחַר מִיתָתָהּ, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. וְכָל הַמְגָרֵשׁ, אֲפִלּוּ מֵחֲמַת קוֹל בְּעָלְמָא, נֶאֱסַר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ (ב''י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א סִימָן י''ג): באר היטב (ד) אחות אשתו אסורה. ואם קידש על תנאי ולא נתקיים התנאי הוי כאלו לא קידש ומותרת בקרוביו ב''ש. כתב הב''י הבא על א''א והיא אחות אשתו ומתה אשתו אח''כ. וגם אח''כ מת בעל האשה אם אסורה לו מטעם דנאסרה לבעלה כיון דבלא''ה היתה אסורה לו תמצא בכתבי מהר''ר איסרלן סי' כ''ט. וכתב ד''מ הנדפס מצדו שם דאסורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אע''ג דבשעה שהיה בועלה היתה בלא''ה אסורה לו משום אחות אשתו ע''כ. וכ''כ כנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב וכן יש לדקדק מדברי התוס' פרק האשה רבה ד''ה אשת גיסו אסורה דקנסינן ליה קנסא וכו' ע''ש לפ''ז יש לומר דזהו פירש הרמ''א סי' י''א דכתב וה''ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו וק''ל. וכנה''ג העתיק עוד תשובת הרדב''ז ח''ב שכתב שה''ה לחייבי לאוין כגון אשה גרושה שנשאת ובא עליה כהן בעודה א''א ואח''כ מת בעלה אסורה לו עכ''ל. לא הבנתי דבריו דהא גרושה לעולם אסור לכהן:
כז קִדֵּשׁ אִשָּׁה וְהָלְכָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת, (ה) וּבָאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁמֵּתָה, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מֵתָה, אָסוּר בִּשְׁתֵּיהֶן וּצְרִיכוֹת שְׁתֵּיהֶן גֵּט מִמֶּנּוּ, וְכָל הַדְּרָכִים הַשְּׁנוּיִים בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה רַבָּה (יבמות פז, ב) וּבְפֶרֶק הַזּוֹרֵק (גיטין עט, ב) נוֹהֲגִין בָּהֶם. וְאִם מֵתָה אַחַת מֵהֶן, מֻתָּר בַּחֲבֶרְתָּהּ. אֲבָל אִם הָלְכָה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁמֵּתָה, וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מֵתָה, אֵין אֲחוֹתָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת (ו) שְׁנִיָּה וּשְׁנִיָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְאִם מֵתָה רִאשׁוֹנָה מֻתָּר בַּשְּׁנִיָּה. וְכֵן שְׁאָר הָעֲרָיוֹת שֶׁנְּשָׂאָן בְּחֶזְקַת הֶתֵּר, וְנִמְצְאוּ עֶרְוָה, אֵינָן צְרִיכוֹת גֵּט, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת. וְכֵן כָּל זְנוּת שֶׁמְּזָנֶּה עִם הַקְּרוֹבוֹת הַנֶּאֱסָרוֹת עָלָיו מֵחֲמַת אִשְׁתּוֹ, אֵין אוֹסְרִין אִשְׁתּוֹ עָלָיו, וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה (טוּר). וּמִיהוּ, אִם הַקְּרוֹבָה רְגִילָה לָבֹא אֶצְלוֹ עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ (ז) לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי שָׁם). וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ אֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ גֵּט, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: תְּנַאי הָיָה בָּאֵרוּסִין, וְכַדָּת נָשָׂא אֲחוֹתָהּ; וְהוֹאִיל וְיָצְאָה אֲחוֹתָהּ בְּגֵט, אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא אֲרוּסָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה אֲסוּרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: נָשָׂא אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ. אֲבָל כְּשֶׁהָלְכָה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה, אֵין לָחוּשׁ לְכָךְ שֶׁיֹּאמְרוּ תְּנַאי הָיָה לוֹ בַּנִּשּׂוּאִין, דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, הִלְכָּךְ כֻּלֵּי עָלְמָא יָדְעֵי דְּנִשּׂוּאֵי שְׁנִיָּה אֵינָם כְּלוּם: באר היטב (ה) ובאו עדים. דוק' עדים אבל ע''א אינו נאמן שמתה אשתו שישא אחותה ב''ש. גם אינו נאמן ע''א שמעיד שאשתו מת ורוצה לישא אשה אחרת משום חר''ג עיין ב''ש: (ו) שניה. ר''ל דמותר ליקח בתה. כתב ב''ח ודרישה דוק' אחר מיתת השניה מותר ליקח בתה ולא בחייה כמ''ש סעיף י''ג. וט''ז חולק עליהם דלא דמי להתם. וב''ש הסכים עם הדרישה וב''ח: (ז) לגרש אשתו. ב''ש חולק וכ''כ ט''ז דאין כופין אותו לגרש ע''ש:
כח הָלְכָה אִשְׁתּוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: מֵתָה אִשְׁתְּךָ וּבַעַל אֲחוֹתָהּ, וְנָשָׂא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ, אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט, לֹא שְׁנָא נִשֵּׂאת לוֹ עַל פִּי ב' עֵדִים אוֹ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲסוּרָה לְגִיסוֹ, וְאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה עָלָיו, לֹא שְׁנָא הָיְתָה נְשׂוּאָה לוֹ אוֹ אֲרוּסָתוֹ. הגה: וְאִם בָּא בִּזְנוּת עַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ אַחַר כֵּן, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לִשָּׂא אַחַר כָּךְ אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, דִּכְשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו בְּלָאו הָכִי (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן כ''ח). (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע''ח):
כט אָמְרוּ לוֹ: מֵתָה אִשְׁתְּךָ, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לוֹ: קַיֶּמֶת הָיְתָה, וּמֵתָה, הַוָּלָד הָרִאשׁוֹן מַמְזֵר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר:
ל מִי שֶׁהָיָה לוֹ פִּילֶגֶשׁ וְלֹא הוּעַד שֶׁקִּדְּשָׁהּ, מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. אֲבָל אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמְרָה הָאִשָּׁה: קִדְּשַׁנִי בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, נֶאֶסְרָה לִקְרוֹבָיו. אֲבָל אִם אָמְרָה: קִדְּשַׁנִי, סְתָם, וְלֹא אָמְרָה: בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, אֵין בְּדִבּוּרָהּ כְּלוּם:
לא הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וְנִתְבַּטְּלוּ הַקִּדּוּשִׁין מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עַל תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ וְנִמְצֵאת בּוֹגֶרֶת, מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְדַוְקָא אִם נִתְבַּטְּלוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּלֹא גֵּט, אֲבָל אִם נָתַן גֵּט אָסוּר בְּכָל קְרוֹבוֹתֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
סימן טז - אסור כותית ושפחה
ובו ו' סעיפים
א יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל כּוּתִית, דֶּרֶךְ אִשּׁוּת, אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְגוֹי (דֶּרֶךְ אִשּׁוּת), הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא תִתְחַתֵּן בָּם'' (דְּבָרִים ז, ג) (א) וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (טוּר). אֲבָל הַבָּא עַל הַכּוּתִית דֶּרֶךְ זְנוּת, בְּמִקְרֶה, (ב) חַיָּב עָלֶיהָ מִדְּרַבָּנָן מִשּׁוּם כּוּתִית (ג) וּמִשּׁוּם זוֹנָה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם יִחֲדָה לוֹ בִּזְנוּת, חַיָּב עָלֶיהָ מִדְּרַבָּנָן מִשּׁוּם (ד) נִדָּה, שִׁפְחָה, גּוֹיָה, זוֹנָה. וְאִם הָיָה כֹּהֵן, אֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ מִקְרֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם זוֹנָה (וַיִּקְרָא כא, ז): באר היטב (א) ויש חולקין בזה. עיין דרישה ב''ש: (ב) חייב עליה מדרבנן. ואם יש לה בעל איכ' איסור דאוריית' היינו עשה ודבק באשתו תוס' קידושין דף כ''א ע''ב ועיין תוס' דסנהדרין דף נ''ב ע''ב: (ג) ומשום זונה. וברמב''ם לא כתב משום זונה עיין דרישה: (ד) נשג''ז. תוס' בע''ז דף ל''ו ע''ב ד''ה משום נשג''ז כתבו דזונה קאי אכהן אבל דעת הרמב''ם אף לישראל גזר אם ייחדה. ולכהן מדאוריית' אסורה אפי' במקרה ודעת התוס' דאינה זונה מדאוריית' אלא אם זנתה בודאי ועיין ב''ש:
ב הַבָּא עַל הַכּוּתִית, אִם לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִים וְלֹא (ה) הִלְקוּהוּ בֵּית דִּין, הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַּבָּלָה שֶׁהוּא בְּכָרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ''כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר, יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה'', וְלֹא יִהְיֶה לוֹ ''עֵר וְעֹנֶה'' (מַלְאָכִי ב, יב) אִם יִשְׂרָאֵל הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים. הגה: וְעָוֹן זֶה יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת, שֶׁבְּנוֹ הַבָּא מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַגּוֹיָה אֵינוֹ בְּנוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר עֲרָיוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם). הַבָּא עַל הַכּוּתִית בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁדִּינוֹ שֶׁקַּנָּאִים פּוֹגְעִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן תכ''ה, הוּא בִּכְלַל עֲרָיוֹת, וְדִינוֹ לֵהָרֵג וְלֹא יַעֲבֹר כְּמוֹ בִּשְׁאָר עֲרָיוֹת, (ב''י בְּשֵׁם א''ח בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן קנ''ז: באר היטב (ה) ולא הלקוהו ב''ד. אפילו בעל בצנעא מ''מ כיון דלא קיבל דינו אז עונשו מפורש בקבלה. דרישה ב''ח ב''ש דלא כח''מ:
ג שִׁפְחָה שֶׁהֻטְבְּלָה לְשֵׁם עַבְדּוּת, אֲסוּרָה לְבֶן חוֹרִין. אֶחָד שִׁפְחָתוֹ וְאֶחָד שִׁפְחַת חֲבֵרוֹ. וְהַבָּא עָלֶיהָ, מַכִּין אוֹתוֹ מַכּוֹת (ו) מַרְדּוּת: באר היטב (ו) מכת מרדות. אבל אינו חייב מלקות מדאוריית' דס''ל להרמב''ם דאזהרה לא תהי' קדשה קאי על הבא על פנויה בת ישראל בזנות מש''ה ס''ל הבא על קדשה בת ישראל לוקין מלקות אבל לא קאי על ביאת עבד ושפחה. אבל דעת ת''א ותוס' ורש''י ור''ן איכ' לאו דלא תהיה קדשה בשפחה ועבד עיין ב''ש:
ד הַנִּתְפַּשׂ עִם שִׁפְחָתוֹ, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וּמוֹכְרִים אוֹתָהּ וּמְפַזְּרִים דָּמֶיהָ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמַלְקִין אוֹתוֹ וּמְגַלְּחִין שְׂעָרוֹ וּמְנַדִּין אוֹתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם:
ה נִתְעָרֵב וְלַד יִשְׂרְאֵלִית בִּוְלַד שִׁפְחָה, הֲרֵי שְׁנֵיהֶם סָפֵק. וְכָל אֶחָד מֵהֶם סְפֵק עֶבֶד. וְכוֹפִין בַּעַל הַשִּׁפְחָה וּמְשַׁחְרֵר אֶת שְׁנֵיהֶם. וְאִם הָיָה הַבֵּן הַהוּא בֶּן הָאָדוֹן שֶׁל עֶבֶד, כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ יְשַׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה וְיִהְיוּ מֻתָּרִים לָבֹא בַּקָּהָל:
ו הָיוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת בָּנוֹת, הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן סְפֵק (ז) שְׁפָחוֹת. וְהַבָּא עַל כָּל אַחַת מֵהֶן הֲרֵי הַוָּלָד סְפֵק עֶבֶד. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד כּוּתִית בִּוְלַד יִשְׂרָאֵל, מַטְבִּילִין אֶת שְׁנֵיהֶם לְשֵׁם גֵּרוּת, וְכָל אֶחָד מֵהֶם (ח) סְפֵק גֵּר: באר היטב (ז) ספק שפחות. ואין כופין לאדון לשחררה דאשה אינה מצווה על פו''ר. ואם שתיהן בנותיו כגון שבא על שפחתו וילדה ונתערב עם בתו יש לו בהן זכות מה שיש לאב בבתו. זרע שפחה וזרע עכו''ם אין נקראים זרעו ומותרת בקרוביו מה שאין כן ישראלית שילדה מן העכו''ם נקרא זרעה. בית שמואל: (ח) ספק גר. נ''מ דאסור בממזרת ואם היא נקיבה אסורה לכהן. וכן בזכר בתו פסולה לכהן וכן נ''מ דפסול לחליצה דגר פסול לחליצה. בית שמואל:
סימן יז - התר אשת איש שמת בעלה
(ואומרת גרשתני), ודיני העדות
(ודין נשאת באסור ובטעות), ובו נ''ח סעיפים
א אֵשֶׁת אִישׁ בִּכְלַל עֲרָיוֹת הִיא וְאֵין קִדּוּשִׁין (א) תּוֹפְסִין בָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּוַדַּאי אֵשֶׁת אִישׁ. אֲבָל אִם הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, אוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ מִסָפֵק וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם. וְהוּא הַדִּין לִפְסוּלֵי גִּטִּין מִדְּרַבָּנָן, שֶׁאִם בָּא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ שֶׁצְּרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם, מֵהָרִאשׁוֹן דְּרַבָּנָן וּמֵהַשֵּׁנִי דְּאוֹרָיְתָא: באר היטב (א) תופסין בה. ואפי' גירשה בעלה אח''כ אין קידושין שנתן לה בעודה א''א חיילי וצריך לקדשה קידושין אחרים. הרשב''א סי' אלף קס''ד. אשת אליהו הנביא או ריב''ל מותרת לינשא ונ''מ לדורות אם יזכה א' כמו הם ד''מ בשם מהרא''י. אם מתה אשה א' תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע''י נביא כמו אליה לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית לא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכול' להנשא לאחר ויש סעד מעובדא דאשת ר' חנינא בן חכינאי כתובות דף ס''ב ע''ב ודו''ק כנה''ג. אשת צדוקי לדברי הרא''ם ח''א סי' צ''ד היא א''א גמורה והבא עליה חייב משום א''א ה''ה דלא תפסי בה קדושין אם קדשה אחר אפילו ישראל. ולפי דברי הרדב''ז הובאו דבריו במוהר''ר בצלאל אשכנזי סימן ג' ובהרש''ך ח''ג סימן ט''ו אינה א''א ותפסי בה קידושין עיין בכנה''ג:
ב אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְקִבְּלָה קִדּוּשִׁין בִּפְנֵי בַּעְלָהּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. שֶׁהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ בְּפָנָיו: גֵּרַשְׁתַּנִי, נֶאֱמֶנֶת; (ב) חֲזָקָה, אֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ (ג) בִּפְנֵי בַּעְלָהּ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא לְעִנְיַן שֶׁקִּדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ נֶאֱמֶנֶת וּצְרִיכָה גֵּט, אֲבָל אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַחֵר (הָרַ''ן פ''ב דִּכְתֻבּוֹת בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים) אוֹ לִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ב דְּגֵרוּשִׁין). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דִּלְכָל דָּבָר נֶאֱמֶנֶת (רַמְבַּ''ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּבַזְּמַן הַזֶּה דִּנְפִישִׁי (ד) חֻצְפָּא וּפְרִיצוּתָא, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת אֶלָּא לְחֻמְרָא, דְּאִתְּרַע חֲזָקָה דְּאֵינָהּ מְעִזָּה (ב''י בְּשֵׁם א''ח). אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ, אֵין קִדּוּשִׁין (ה) תּוֹפְסִין בָּהּ עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁכָּל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, מְעִזָּה. וְכָתַב הָרֹא''שׁ, דְּכָל שֶׁהוּא בָּעִיר כְּשֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, מִקְּרֵי בְּפָנָיו. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירֵי לְהוּ דְּבָעִינַן בִּפְנֵי בַּעְלָהּ מַמָּשׁ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ע''ב וְרִיבָ''שׁ סִימָן קכ''ז). וְהָא דְּאָמְרִינַן דְּאֵין אִשָּׁה מְעִזָּה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ לוֹמַר: גֵּרַשְׁתַּנִי, הָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא דִמְסַיֵּעַ לָהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִכָּא דִמְסַיֵּעַ לָהּ, (ו) מְעִזָּה וּמְעִזָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֶׁבָּא בַּעְלָהּ אוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָנָיו: גֵּרַשְׁתַּנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, דְּכֵיוָן שֶׁכְּבָר נִשֵּׂאת מְעִזָּה וּמְעִזָּה, שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה עַצְמָהּ (ז) זוֹנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִשֵּׂאת עֲדַיִן לְאַחֵר, אֶלָּא נִתְקַדְּשָׁה לוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ וְאוֹמֶרֶת לוֹ בְּפָנָיו: גֵּרַשְׁתַּנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיְתָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶם, אוֹ שֶׁתּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: גֵּרַשְׁתַּנִי, אֲפִלּוּ בְּפָנָיו. יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָקוֹם שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לִנָּשֵׂא גוֹבֵאת גַּם כֵּן (ח) כְּתֻבָּתָהּ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ע''ב וְרִיבָ''שׁ סִימָן קכ''ז). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְעִנְיַן (ט) מָמוֹן כְּלָל. (וְנִתְבָּאֵר לְעֵיל) באר היטב (ב) חזקה אין אשה מעיזה פניה. הרמב''ם פי''ב ה''ג כתב כשהבעל אומר לא גרשתיך והיא אומרת גרשתני נאמנת. ואם הבעל אומר גרשתיך והיא מודה לו אינה נאמנת ולא אמרינן בכה''ג אין האשה מעיזה כיון דהוא מסייע. ואם היא התחילה לומר גרשתני ואח''כ מסייע לה ואמר גרשתיך או שהבעל שתק. בח''מ נסתפק בזה וב''ש פסק בפשיטות כאן ובסי' קנ''ב דאינה נאמנת ואינה מגורשת אלא דוק' באומ' לא גרשתיך אבל אם הבעל אומר אח''כ ג''כ גרשתיך או ששתק אינה נאמנת לפ''ז גם אם קבלה קידושין מאחר אינה מקודשת אא''כ באומר לא גרשתיך ע''ש הטעם. ואני תמה ע''ז דלפ''ז למה אוקמי הש''ס בגיטין דף פ''ט ע''ב ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיז' ומעיז' צ''ל שלא בפניו הא אפי' בפניו נמי משכחת לי' אם מסייע לה או ששתק ולא מכחיש'. גם בגיטין דף ס''ד ע''ב אבל היכא דהבעל מסייע וכו' גם הש''ס בכתובות דף כ''ג ע''ב ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא אשה שאמרה לבעל' גרשתני וכו' גם הש''ס בנדרים דף נ''א ע''א לא אזלי שפיר לפ''ז ודומיהם רבים עיין ודו''ק. גם נעלמו מעיניהם מ''ש הרמב''ם פרק ששה עשר מה''א דין כ''ו וכ''ז וטור וב''י הביאו בסי' ק'. דמפורש שם בהדי' אם התחלה להעיז לומר גרשתני ואפילו הבעל אומר אח''כ ג''כ גרשתיך דמגורשת ולא חיישינן לגט פסול כסברתי ע''ש. ועיין כנה''ג דף ל''ג ע''ב. ע''כ נ''ל היכא דהיא התחילה להעיז פניה נאמנת אף שמסייע אח''כ או שותק. דהא היא לא ידעה אם יסייע לה בעל או ישתוק והאיך מחית נפשה לספיק' ומעיז פניה. רק אם הוא התחיל לומר גרשתיך אז אף אם היא מסכמת לדבריו אין זה העזה דבתר דבורא דידיה גריר' וק''ל. מה שהקשו האחרונים על מהרי''ו שכתב וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון וכו' ע''ש. כתב כנה''ג שט''ס הוא וצ''ל וצריכה גט משני אם לא תשאר עמו ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו וכו' ע''ש גם בפרישה כתב שט''ס הוא ע''ש: (ג) בפני בעלה. ואם התחילה לומר שלא בפני בעלה ואח''כ בא בעלה ואומרת בפניו גרשתני. בד''מ הביא דיעות מחולקים בזה. ובתשובות הרשב''א סי' אלף רנ''ג פסק בפשיטות דנאמנת וכן צ''ל דאל''כ לא מקשה הש''ס מידי בכתובות דף כ''ב ע''ב ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא וכו' ע''ש. עיין נ''י סי' קנ''ב וכנה''ג דף ק''פ ע''א בסימן קנ''ב בהגהת הטור. קטנה העומדת ברשות אביה לא שייך למימר חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה הרש''ך ח''א סי' קנ''ג. אם המקדש השני הוא כהן דליכ' למימר גרשתני שאם היא גרושה האיך נתקדשה לכהן אין לחוש לקדושי שני הר''א ששון סי' י''ח ועיין בהרש''ך ח''ב סי' קכ''ז וכנה''ג. אם האשה אמרה שמה שנתקדשה לשני הוא משום דלא חששה לקידושי ראשון דקים לה שקדושי ראשון לא היו קידושין כלל ואנו יודעין שקדושי ראשון הם ודאים אין לחוש לקדושי שני אפילו נתקדשה בפני בעלה. הרש''ך ח''ב סי' קכ''ז. והראנ''ח ח''א ס''ס ח'. אם המתקדשת היתה אשתו מקדם של זה המקדש השני וגירשה ונשאה אין לחוש לקדושי שני דליכ' למימר גרשתני שא''כ האיך נתקדשה לזה שנמצ' מחזיר גרושתו מן הנשואין. אשה שנשאת לראובן שהוצי' שטר שקדשה ושמעון הבי' עדים שקדשה והיא טוענת שקדמו קידושי ראובן. אף אם תהיה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהשטר מסייע אינה נאמנת הר''י אדרבי סי' רכ''ז עיין כנה''ג: (ד) דנפישי חוצפה. ב''ח כתב דוק' לכתחיל' אבל בדיעבד אם קידשה אחר לא מפקינן מיניה. וח''מ השיג עליו. ובה''י כ' דבזמן הזה מנהג הפשוט הרב המסדר הגט הוא גונז הגט אחר נתינת הגט תו אינה נאמנת לומר גרשתני דהא אפשר לברר. ובכל אלו הדינין אין חילוק בין אם ידוע בעדים דהיא אשתו ובין אם א''י בעדים אלא שהיה חזקה דהיא אשתו. ובא''ח כתב אם ידוע בעדים דהיא אשתו לא אמרינן חזקה אין האשה מעיזה ורב המנונא איירי באיש ואשה דאתו מעלמ' עיין ב''י וקשי' לי דא''כ לא מקשה הש''ס מידי בכתובות דף כ''ב ע''ב ומי חציפ' כולי האי והאמר רב המנונ' וכו' לפי מה שפירש תוספת שם דסוגי' שם איירי בשהוחזקה שהיא א''א עיין ודו''ק ועיין בספר מגיני שלמה בסוגי' זו. ויש עוד להקשות עליו מיבמות דף קי''ו ע''א דא''כ מה פריך שם וליהימני' מדרב המנונ' וכו'. דהא רב המנונ' איירי באיש ואשתו דאתו מעלמ' ואין עדות ברורה שהיא אשתו הכא מיירי שיש עדות ברורה שהיא אשתו וכנסת הגדולה דף ל''ד ע''א סעיף י''ב הרגיש בקושי' זו עיין שם: (ה) תופסין. והר''ן כתב לחומר' יש לחוש אפי' שלא בפניו: (ו) מעיזה. בטור כתב אפילו ע''א מסייע לה מעיזה עיין בהרא''ש גיטין דף ס''ד דמשמע דע''א מסייע לא מעיזה וע''ל סי' קמ''א סעיף ל''א ועיין ב''ש: (ז) זונה. צריך ליישב דלפ''ז לא מקשה נמי הש''ס מידי בכתובות דף כ''ב ע''ב והאמר רב המנונ'. עיין כנה''ג דף ל''ד ודף ק''פ ע''א ודו''ק: (ח) כתובתה. היינו עיקר כתובתה ולא תוספת ב''ש: (ט) ממון. אבל להנש' לאחר מותרת ח''מ ב''ש:
ג אִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁמֵּת, (י) (יא) אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד, אֲפִלּוּ הָעֵד עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ אִשָּׁה (יב) אוֹ קָרוֹב, מֻתֶּרֶת. (יג) וַאֲפִלּוּ עֵד מִפִּי עֵד, אוֹ אִשָּׁה מִפִּי אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה אוֹ קָרוֹב, כְּשֵׁרִים לְעֵדוּת זוֹ. וּפְסוּלֵי עֵדוּת, אִם פְּסוּלִים מִדְּרַבָּנָן, כְּשֵׁרִים לְעֵדוּת זוֹ. אֲבָל פְּסוּלֵי עֵדוּת (יד) דְּאוֹרָיְתָא, פְּסוּלִים. וְאִם מְסִיחִים לְפִי תֻּמָּם, כְּשֵׁרִים. וְכֵן כּוּתִי (טו) אוֹ יִשְׂרָאֵל מוּמָר לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים וּלְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אִם הוּא מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, נֶאֱמָן. הגה: לֹא בָּא עֵד בַּדְּרָכִים הַנִּזְכָּרִים, רַק יוֹצֵא קוֹל הֲבָרָה בָּעִיר, שֶׁמֵּת, אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ (ת''ה סִי' רכ''ב וּבִתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִי' פ'): באר היטב (י) אפי' ע''א. עיין מהריב''ל ח''ג סי' פ''ט. ומשפט צדק סי' ס''ג. אם בתחלה כששאלו לו על דבר המת אמר שלא היה יודע ואח''כ העיד שמת ויש מקום לתלות על מה לא רצה להגיד בתחלה מהני עדותו ואם מה שאמר שאינו יודע. לא אמרו בפני ב''ד של ג' אפי' שאין מקום לתלות למה אמר שאינו יודע חוזר ומגיד רשד''ם חא''ה סי' פ''א העיד העד עדותו ובסוף דבריו אמר שיבא כתב מהחכמים אין אומרין שמא לא גמר להעיד ולא רצה שיסמכו על דבריו או שנדון אותו כבא לידון בחזקה ובשטר אלא משיאין האשה ע''פ עדותו מהרי''ק ח''ב חא''ה סי' למ''ד: (יא) אפי' העד עבד. דוק' בידוע שהוא כשר ב''ח ב''ש עין ח''מ: (יב) או קרוב. אפי' בנה או בתה ושפחתה מהאשה עצמה רשד''ם חא''ה סי' רל''ה: (יג) אפי' עד מפי עד. ל''ד עד מפי עד אלא אפילו עד מפי עד ומפי עד אחר אפי' עד ק' כנה''ג בשם תשובת כ''י. בין מת העד הראשון או שקיים א''צ לשלוח אחריו אפי' איתא קמן מהר''י ווייל סי' ט' ורמ''א הביאו בסעיף ח' וכ''כ כנה''ג דף י''ט ע''ב סעיף למ''ד. ואני שדיתי בי' נרגא ע''ל ס''ק כ''ח. אם העד מפי עד אחר ששכח מי הוא העד לא חיישינן לערמה שארית יוסף סי' ל''ב. עד מפי עד מהני בין לקול' כמו כאן בין לחומר' שאומר (מי) [חי] הוא רשד''ם סי' נ''ט. וכנה''ג בשם הרדב''ז והראנ''ח כתב דוק' להתירה ולא לאוסרה ע''ש: (יד) דאוריית'. ר''ל פסולי מחמת עבירה. מי ששלחו אותו בעיר אחרת לחפש אם ימצא איזה עדות להתיר האשה יתנו לו מאה זהובים ואם לא יביא עדות שמספיק להתיר את האשה יתנו לו רק חמשים זהובים בא ואמר ששמע מפי גוי מסל''ת שנהרג אותו יהודי נסתפק מהריב''ל ח''א דף נ''ה ע''ג אם יש לסמוך על עדותו כיון דהוי נוגע ע''ש ועיין משפט צדק ח''א סי' ז' ומקור ברוך סי' כ''ב ומשאת בנימין סי' צ''ח: (טו) או ישראל מומר. מי שאומר כמה פעמים שישתמד אעפ''י שפייסוהו ולא עשה מעשה אפשר להחמיר שהוא פסול מדאוריית' מהריב''ל ס''ג סי' ו' עיין מהריב''ל ח''ב סי' י''ג. ועיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''א:
ד הַכֹּל נֶאֱמָנִים לְהָעִיד לָהּ עֵדוּת זוֹ, (טז) חוּץ מֵחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאֵין מְעִידוֹת בְּמִיתַת בַּעְלָהּ, שֶׁמָּא יִתְכַּוְּנוּ לְאָסְרָהּ עָלָיו וַעֲדַיִן הוּא קַיָּם. וְאֵלּוּ הֵן: (יז) חֲמוֹתָהּ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ עַתָּה (יח) חֲמוֹתָהּ רַק אֵם יְבָמָהּ (טוּר), וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָהּ. וְכֵן הִיא לֹא תָּעִיד לָהֶם (טוּר): באר היטב (טז) חוץ מה' נשים. אפי' מסל''ת לא מהני כנה''ג בשם פוסקים הרבה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק''ה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק''ה ועיין בתשובות שבות יעקב ח''א סי' צ''ט. ובח''ב סי' קט''ו ועיין ב''ש. ואם מת בעל זה ונשאת לאחר. מעידים נשים אלו ואע''פ שהיו שונאים קודם לכן כ''מ בפי''ב מה''ג וברמב''ם פרק ז' מה''ג מבואר דצרתה אינה מביאה לזו הגט אע''ג דצרתה נשואה עכשיו לאחר וע''ל סי' קמ''א סעיף צ''ד. והרב המגיד כתב שם דלמד דינים דשם מדינים דכאן לפ''ז משמע דצרה אינה נאמנת אפילו היא עכשיו נשואה לאחר: (יז) חמותה. כתב בש''ג הזכרים הדומים לאלו הנשים הנזכרים כגון חמיה ובן בעלה נאמנים. מיהו היבם אינו נאמן להעיד להתירה לעצמו אבל כשהיה לאחיו בנים נאמן להתיר אותה לאחרים. ובח''מ כתב אפילו אם היה לו בנים לא היה הורה להתיר ע''ש. גם מסופק בזמן הזה דאין מייבמין אם היבם נאמן להעיד שמת אחיו לחלוץ ליבמה. וב''ש חולק אכל דבריו ע''ש ועיין תשובת צמח צדק סי' פ''ח ובתשובת מהר''י מינץ סי' יו''ד: (יח) חמותה. הטעם אמרו ביבמות דף קי''ד ע''א דמסק' אדעת' דילמ' ימות בעלה ותפול קמי בנה ותהיה כלתה והנה לפי טעם זה אם אינה ראוי להתייבם לבנה מטעם שהיא ערוה או מטעם אחר מעידה לה ודין זה הוא בעיא בגמר' ב''י פסק להקל. וכתב הח''מ אפשר במדינות אלו דאין נוהגין לייבם ולא שייך טעם הנ''ל אפשר לסמוך על דברי ב''י ותעיד לה וב''ש חולק עליו ע''ש ועיין בהרא''ש בקע''ד:
ה כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהָעֵד שֶׁאָמַר: שָׁמַעְתִּי שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי, אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה מֵעֶבֶד, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו. הגה: וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר מִמִּי שָׁמַע, אֶלָּא אָמַר סְתָם שֶׁשָּׁמַע, כָּשֵׁר, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא עֵד הָרִאשׁוֹן (יט) פָּסוּל הָיָה. אֲבָל אִם אָמַר הָעֵד אוֹ הָאִשָּׁה אוֹ הָעֶבֶד: מֵת פְּלוֹנִי, וַאֲנִי רָאִיתִיו שֶׁמֵּת, שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ: הֵיאַךְ רָאִיתָ וּבַמֶּה יָדַעְתָּ. אִם הֵעִיד בְּדָבָר בָּרוּר, נֶאֱמָן. וְאִם הֵעִיד בִּדְבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה, אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין מְעִידִים עַל הָאָדָם שֶׁמֵּת אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּהוּ שֶׁמֵּת וַדַּאי וְאֵין בּוֹ סָפֵק. הגה: שָׁמַע קוֹל מְקוֹנְנוֹת שֶׁהִזְכִּירוּהוּ בֵּין הַמֵּתִים וְסָפְדוּ אוֹתוֹ, מַשִּׂיאִין אִשְׁתּוֹ (כ''כ הַמ''מ בְּשֵׁם הַתּוֹסֶפְתָּא). וְלָכֵן יֵשׁ לִמְחוֹת בְּנָשִׁים שֶׁלֹּא לִסְפֹּד אָדָם עַל פִּי אֻמְדָּנוּת הַמּוֹכִיחוֹת שֶׁמֵּת, וְלֹא יַסְפִּידוּ אוֹתוֹ (כ) עַד שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁמֵּת. וְכֵן אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לְהַסְפִּידוֹ אוֹ לִלְבּשׁ (כא) שְׁחֹרִים כָּל זְמַן שֶׁאֵין כָּאן עֵדוּת שֶׁהוּא כָּרָאוּי לְהַשִּׂיאָהּ (סְבָרַת הָרַב וְכ''כ הָרִיבָ''שׁ סִי' תק''ח). וְכֵן אֵין לְשׁוּם בֵּית דִּין לִתֵּן שְׁטַר עֵדוּת לָאִשָּׁה מַה שֶּׁהֵעִידוּ עֵדִים לִפְנֵיהֶם, אִם אֵין בְּאוֹתוֹ עֵדוּת כְּדַאי לְהַתִּירָהּ, אִם לֹא שֶׁכָּתְבוּ בְּפֵרוּשׁ הַטַּעַם שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אוֹתָהּ עַל עֵדוּת זוֹ, דְּחַיְשִׁינָן לְקִלְקוּלָא מִבֵּית דִּין שֶׁאֵינָן מֻמְחִים (שָׁם בִּתְשׁוּבַת הָריב''שׁ): באר היטב (יט) פסול הי'. ובש''ג סוף יבמות פסק דשואלין אותו שמא שמע ממי דאינו ראוי להעיד וכתב ב''ש היכ' דאפשר לשאול אותו שואלין וכ''כ ט''ז. ועיין בקע''ד סי' קל''ט קמ''ח: (כ) עד שיודעין שמת. ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרינן בודאי מת הרא''ש ועיין בי''ד סי' של''ט: (כא) שחורים. ויש למחות לבניו שלא יאמרו קדיש אפילו אי ליכ' שאר אבילים ולא לחתום הכ''מ או הי''ד ז''ל שבות יעקב ח''א סי' ק''ב וח''ב סי' קי''ד. והא דבגרושה יכולה להתאבל על בעלה כמ''ש סי' קמ''ה סעיף ט' בהג''ה דשם אין חשש בדבר בה''י:
ו בִּשְׁעַת הַגְּזֵירָה מַתִּירִים נָשִׁים עַל פִּי בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, הגה: שֶׁמְּעִידִים מַה שֶּׁרָאוּ (כב) בִּשְׁעַת הַשְׁמָד, אַף עַל פִּי שֶׁהֵמִירוּ דָּתָן מִכֹּחַ אֹנֶס (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''ד). רֵיקִים הַמֻמָרִים וּפוֹחֲזִים שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, אַךְ לֹא בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה, אֵין לִסְמֹךְ עַל עֵדוּתָן רַק בִּמְסִיחִין לְפִי (כג) תֻּמָּן (מהר''י בִּכְתָבָיו סִימָן ר''ךְ), אוֹ בְּיָדוּעַ שֶׁהֵעִידוּ בְּלֹא רְמִיָּה וְעִקּוּל (שָׁם סִימָן רכ''ד). וְהַכֹּל לְפִי עִנְיָן הָעֵד וּלְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן: באר היטב (כב) בעת צרה. היינו בעת שראו היו מומרים ע''פ אונס ואח''כ היו יכולים להמלט ונשארו שם ואז היו פסולים להעיד כיון דנשארו שם ברצון ואח''כ עשו תשובה והוי תחלה וסוף בכשרות אע''ג דהיו פסולים בינו לבינו. וט''ז מיקל בזה וכתב דוק' רשע גמור בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל מומר באונס אפי' אכל נבילות לתיאבון בשעה שראה ועשה תשובה ומעיד כשר להעיד כ''כ כנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''א וע''ל ס''ק ט''ו ועיין בהר''א ששון סי' נ': (כג) תומן. קראים בזמן הזה דינם כגוי ובמסל''ת בה''י:
ז בָּא אֶחָד וְאָמַר: הֲרַגְתִּיו, תִּנָּשֵׂא, דְּאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע, (כד) וּפַלְגִינָן דִּבּוּרֵהּ. (כה) וְהוּא הַדִּין לְכּוּתִי שֶׁאָמַר מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ: הָרַגְתִּי אֶת פְּלוֹנִי, שֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ: באר היטב (כד) ופלגינן דיבוריה. ראובן שהעיד שקרובו הפסול לו הרג את שמעון נקטינן לקול' ותנש' אשת שמעון על פיו מהרא''ש וכנה''ג בהגהת הטור סעיף ל''ז: (כה) וה''ה לעכו''ם. ולא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים משום דאין מוכח דכוונתו לאיים. ולא דמי למ''ש בסעיף י''ד דשם אמר בפירוש כדי לאיים:
ח אִם עֵד אֶחָד אָמַר לָאִשָּׁה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ: מֵת בַּעְלֵךְ, אֵינָהּ צְרִיכָה שׁוּב לְעֵדוּתוֹ (כו) אֶלָּא בָּאָה לְבֵית דִּין וְאוֹמֶרֶת: מֵת בַּעְלִי. אֲבָל אִם בָּא הָעֵד שֶׁאָמְרָה (כז) בִּשְׁמוֹ: מֵת, וְאָמַר שֶׁלֹּא אָמַר מֵת, לֹא מְהֵימְנָא. הגה: וְאֵין הַבֵּית דִּין צְרִיכִין לִשְׁלֹחַ אַחֲרָיו, אַף עַל פִּי (כח) שֶׁהוּא בָּעִיר, אֶלָּא סוֹמְכִין אָעֵד מִפִּי עֵד לְכַתְּחִלָּה (תְּשׁוּבַת מהרי''ו סִי' ט'): באר היטב (כו) אלא באה לב''ד. ואם אמרה דהעדים אמרו לה דטבע בים והתירוה הב''ד נאמנת ועיין תשובת צמח צדק סי' ק''ג: (כז) בשמו מת וכו'. כ''כ הרמב''ן והר''ן. הח''מ מסופק אם אמרה בשם עבד ושפחה או עד כשר מעיד בשם עבד או שפחה ובא העבד והשפחה ומכחישה או העד הכשר. אם יכולים להכחיש. ובתשובת שארית יוסף סי' ל''ב והוב' לקמן בקע''ד סי' ש''ה פסק דא''י להכחיש את האשה או העד הכשר ועיין בקע''ד סי' קנ''ט ק''ס רצ''ז. ואם שני עדים אומרים בשם א' א''י זה האחד להכחיש שני עדים. ואם העד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כתב בח''מ דנאמן כיון דהגדה הראשונ' היה חוץ לב''ד: גם כתב דצריכה האשה לחקור היטב שלא יחזיר הראשון מעדותו וב''ש כתב עליו ודאי כוונתו דרך עצה טובה אבל ע''פ הדין אין חוששין שמא יחזיר הראשון ויאמר שקר העדתי דא''כ איך יתיר עד מפי עד כשהעד הראשון אינו בפנינו. ועיין בקע''ד הסימנים הנ''ל: (כח) שהוא בעיר. אין הדבר הזה מבואר בהדי' בתשובת מהר''י ווייל שממנו מוצי' הרב דין זה דהתם קאי שהעד הראשון היה דר במדינה אחרת ע''ש סי' ט' שכתב בפירוש ואם נפשך לומר לישדר להתם למדינת ברינדבורג ולישיילינהו גופייהו אי דינא הכי וכו' ומ''ש שם ודוחק לומר דכולהו איירי בדליתנהו וכו' ר''ל דליתנהו עוד במדינה אחרת ולא ידענו איה מקומן ע''ש שכל דבריו שם המה שהי' במדינה אחרת. ובמגיד משנה פרק י''ג מה''ג כתב על הרמב''ם שכתב וז''ל כבר הודענו שהעד שאומר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם העד או האשה או העבד אמרו מת פלוני ואני ראיתיו שואלין אותו האיך ראית וכו' וכל זה הובא בש''ע סי' זה סעי' ה'. וכתב עליו המ''מ שם ואעפ''י שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת. אין דנין אפשר משאי אפשר דהכ' כיון דאפשר ודאי שואלין אותו וכו' ע''ש. א''כ כל שהעד הראשון בעיר נמי אפשר הוא ולמה לא נשאל אותו: והרב ב''ש העתיק תשובת מהר''י ווייל שכתב אטו כל המשניות וכל הפוסקים דמתירין ע''פ עד מפי עד איירי כולם בדלית' העד הראשון בעיר הזאת. לא העתיק יפה וכל המוסיף גורע דשם כתב אטו כל המשניות וכו' איירי בדליתנהו. ותו לא. וכבר כתבתי דלפי דבריו שם קאי דליתנהו עוד במדינה אחרת ע''ש. ומ''ש עוד והמעיין בסוגי' יראה דמהר''י ווייל למד דין זה מסוגי' זו ע''ש. צריך להבי' ראיה דאיירי הגמר' אפילו אם התינוקות בעיר עיין ודו''ק וע''ל ס''ק י''ג:
ט עֵד אוֹמֵר: מֵת, וְעֵד אוֹמֵר: נֶהֱרַג, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם (כט) מַכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה, הוֹאִיל וְזֶה וָזֶה מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ קַיָּם, הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא: באר היטב (כט) מכחישים. שהקשה ב''י על הטור למה כתב דין זה בשם הרא''ש. עיין ח''מ וב''ש ובתשובות צמח צדק סי' נ''ט וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''ג. א' אומר שהרוצחים היו תוגרמים וא' אומר שהיו יונים לא הוי הכחשה משפט צדק ח''א סי' ז' ועיין משפטי שמואל סי' פ'. והרשד''ם חא''ה סי' מ''ד. א' אומר שהכוהו על זרועותיו וא' אומר שחקעו חרב בבטנו לא הוי הכחשה משפטי שמואל סי' פ''א. א' אומר במקום פלוני מת וא' אומר שמת במקום פלוני לא הוי הכחשה. מהר''י קארו בתשובתו סי' א' מדיני יבום וחליצה. א' אומר נהרג וא' אומר טבעוהו במים יש לתרץ דבריו דהרגוהו ואח''כ טבעוהו כנה''ג. ועיין במהר''ם מלובלין סי' קל''ג. שתי כיתי עדים הא' אומרת שהיה רושם לנהרג תחת העין וא' אומרת על גבי העין כל דלא מוכח דמעידים על אדם א' אין כאן הכחשה דאפשר דשניהם אומרים אמת והם ב' נהרגים אלו ראו לנהרג הא' ואלו ראו לנהרג הב' משאת בנימין סי' ס''ג:
י שָׁמְעוּ קוֹל שֶׁאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת, וְהָלְכוּ וְלֹא מָצְאוּ שָׁם אָדָם, מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאִם שָׁמְעוּ קוֹל זֶה (ל) בְּשָׂדֶה אוֹ בְּבוֹר אוֹ בְּחֻרְבָה, אֵין מַשִּׂיאִין עַל פִּי אוֹתוֹ קוֹל, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא שֵׁד הוּא, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הַקּוֹל מִמָּקוֹם שֶׁהַשֵּׁדִים מְצוּיִם שָׁם: באר היטב (ל) שד הוא. עיין סי' קמ''א סעיף י''ט ועיין ח''מ ב''ש ועי' ברמב''ם פי''ג מה''ג דין כ''ג שכ' ראו א' עומד מרחוק וכו' משמע דראו מש''ה לא חיישינן שמא שד הוא וכן בפ''ב מה''ג כתב מי שהי' מושלך בבור כו' והוא שידעו אותו. ופי' הגהת מיימוני שידעו אותו שהוא אדם ע''ש לפ''ז נסתרו דבריו של הכ''מ בפרק י''ג ע''ש ועיין מהר''י הלוי סי' י''ג וכנסת הגדולה בהגהת ב''י סעיף כ''ז כ''ט. עגונה אחת שמעידין שראה מרחוק שנהרגו והכירו רק בט''ע דקלא בתשובת שבות יעקב חלק א' סימן ק' מתיר ע''ש:
יא מָצְאוּ כָּתוּב (לא) בִּשְׁטָר: מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, אוֹ נֶהֱרַג, תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. אֲפִלּוּ אֵינוֹ (לב) מְקֻיָּם. וּלְהָרַמְבַּ''ם צָרִיךְ שֶׁיֵּדְעוּ (לג) שֶׁהוּא כְּתַב יִשְׂרָאֵל. הגה: וְכֵן רָאוּי לְהַחֲמִיר. וַאֲפִלּוּ אִם יוֹדְעִים שֶׁהוּא כְּתַב יִשְׂרָאֵל, אִם יֵשׁ לוֹמַר (לד) שֶׁכָּתַב כֵּן מִשּׁוּם שֶׁיָּצָא קוֹל שֶׁמֵּת, כְּגוֹן שֶׁטָּבַע בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף וְכַדּוֹמֶה, אֵין מַתִּירִין עַל הַכְּתָב, שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁכָּתַב כֵּן מִפְּנֵי הַקּוֹל שֶׁיָּצָא (תה''ד סִימָן ר''מ): באר היטב (לא) מצאו כתוב בשטר מת. אפילו אם כתב בכתב של עכו''ם מהני אם ידוע דישראל כ' ת''ה סי' ר''מ. הר''א ששון סי' ז' ובנימין זאב סי' כ''ח. ואפי' אם כתב להב''ד ששמע מאחר מהני אלא כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני עיין בתשובת מהר''א ששון סימן ז' ובתשובת מהר''ם אלשיך סי' מ''ד. וסי' קי''ח ועי' כנה''ג וב''ש: (לב) ואפילו אינו מקויים. דקי''ל עדים החתומים על השטר הוי כאלו נחקרו עדותן בב''ד וקיום שטרות דרבנן ובעדות אשה הקילו לפיכך צריך להיות עדים חתומים על הכתב. ואם ע''א חתם עליו מהני כן הסכימו רוב הפוסקים עיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף ל''ה ול''ז: מיהו קצת פוסקים דס''ל צריך קיום מיהו קיום ע''א מהני משום דבעלמ' לא מהנ' קיום ע''א משום דהוי כעד מפי עד וכאן בעדות אשה מהני עד מפי עד. וכן הסכימו הר''ם ובעל הח''מ דצריך קיום. מיהו אם בא כתב ממרחקים ואינו מקויים מיקל הח''מ במקום עיגון להתיר כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות. גם צריך להיות כתוב פלוני בן פלוני ממקום פלוני עיין ב''ש וכנה''ג בהגהת הטור סעיף מ''ח מ''ט: (לג) שידעו. היינו אפי' שכתב דרך מסל''ת ואם היה מגיד בע''פ הי' מהני מ''מ בכתב לא מהני מש''ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל כ''כ המגיד. וב''י בספר בדק הבית כתב עליו אין לו טעם שאם כתבו כתוב בדרך מסל''ת למה יגרע ע''ש אבל בספר מקור ברוך סימן כ''ג כתב דגוי מסיח לפי תומו בכתב לא מהני ועיין בתשובת הח''מ: (לד) שכתב כן. ל''ד שכתב ה''ה אם הגיד בע''פ אמרינן שמא שמע שטבע במים שאל''ס כמ''ש בת''ה סי' ר''מ. ובט''ז מדייק מת''ה אם יצא קול על א' שמת ואח''כ כתב א' שמת אע''פ שאותו קול לא היה בירור מותרת עיין ב''ש מ''מ וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ל''ט:
יב מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וּבָדְקוּ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין (לה) לְגִטִּין וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת, וְכָתַב שֶׁמֵּת (לו) פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, סוֹמְכִין עַל כְּתִיבָתוֹ וְתִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ: באר היטב (לה) לגיטין. לקמן סי' קכ''א: (לו) פב''פ. ה''ה אם בודקין אותו והרכין בראשו ב''ש כנה''ג:
יג זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁעֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר בְּעֵדוּת אִשָּׁה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁשָּׁמַע מִפִּי בֶּן דַּעַת שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי, כְּגוֹן עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה. אֲבָל אִם שָׁמַע מִפִּי שׁוֹטֶה (לז) אוֹ קָטָן, אֵינוֹ מֵעִיד וְאֵין סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵיהֶם. שָׁמַע (לח) מֵהַתִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: עַכְשָׁו בָּאנוּ מֵהֶסְפֵּד פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ סַפְדָּנִים הָיוּ שָׁם וּפְלוֹנִי (לט) הֶחָכָם וּפְלוֹנִי עָלוּ אַחַר מִטָּתוֹ, כָּךְ וְכָךְ עָשׂוּ בְּמִטָּתוֹ, הֲרֵי זֶה מֵעִיד מִפִּיהֶם עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. הגה: וְדַוְקָא (מ) לְאַלְתַּר, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים ''עַכְשָׁו בָּאנוּ מֵהֶסְפֵּד פְּלוֹנִי'' כוּ', אֲבָל אִם אֵינוֹ לְאַלְתַּר, לֹא מְהַנֵּי עֵדוּתָן כְּלָל (א''ז וּמהרי''ו סִי' מ''ה וּפִסְקֵי מהרא''י סִי' ר''ךְ). וַאֲפִלּוּ הִגְדִּילוּ אַחַר כָּךְ, אֵינָן יְכוֹלִין לְהָעִיד מַה שֶּׁרָאוּ בְּקַטְנוּתָן (שָׁם בא''ז): באר היטב (לז) או קטן. דהיינו שאמר מת פלוני ולא אמר שאר דברים מעסקי מיתתו כגון כך וכך ספדנים היו שם לא מהני ואין חילוק אם הם מעידים או עד השומע מהם הרמב''ם וב''י וב''ח. ובפרישה כתב אם אמרו התינוקות מת פלוני מהני אפי' אם אינם מסל''ת אבל אם אמרו הרי אנו באים מקבורתו אין סומכים עליהם עד שיאמרו כך וכך ספדנים וכו'. וכתב ט''ז דוק' בגיטין שהגיע לעונות הפעוטות דמקח וממכר שלו קיים אבל פחות מזה לא מהני אפי' מסל''ת. ואם קטן שהגיע לעונות הפעוטות מספר שהיה אצל הריגה איך ומה היה סיבת הריגה דומה לאומר הרי אנו באים מקבורתו וכך וכך ספדנים וכו' ומשיאין ע''פ עכ''ל ט''ז: (לח) מהתינוקות. בטור משמע אפילו אינם מסל''ת אבל בפסקי מהרא''י כתב דוק' כשהם מסל''ת אז נאמנים: (לט) החכם. ל''ד תרווייהו אלא בחד מנייהו סגי הרא''ש בקונטרס עגונו' דאיתת': (מ) לאלתר. כלומר לאלתר אחר ראיתו מעיד וא''צ שראה המת לאלתר אחר מיתתו אלא לאלתר קאי על ראי' שלו אומר עכשיו באתי מקבורה פסקי מהרא''י וכתב ט''ז הך לאלתר לא קאי על מה שמעיד בפני ב''ד שיצטרך לבא תיכף לפני ב''ד אלא תיכף אחר ביאתו אצל אנשים אומר לפניהם מעשה זה סגי בכך והשומע הולך אח''כ אצל הב''ד אפי' אחר זמן וע' ח''מ ב''ש:
יד כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁהַכּוּתִי שֶׁהֵסִיחַ לְפִי (מא) תֻּמּוֹ מַשִּׂיאִין עַל פִּיו. כֵּיצַד, הָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, וְאָמַר: אוֹי לִפְלוֹנִי (מב) שֶׁמֵּת, כַּמָּה הָיָה נָאֶה וְכַמָּה טוֹבָה עָשָׂה עִמִּי אוֹ שֶׁהָיָה מֵסִיחַ וְאוֹמֵר: כְּשֶׁהָיִיתִי בָּא בַּדֶּרֶךְ וְנָפַל פְּלוֹנִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִמָּנוּ וָמֵת, וְתָמַהְנוּ לְדָבָר זֶה כֵּיצַד מֵת פִּתְאֹם, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵם מַרְאִים שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהָעִיד, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁמַע מִכּוּתִי הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ וְתִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ עַל פִּיו. הגה: וְכֵן אִם אָמַר: פְּלוֹנִי מֵת, בְּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר דְּבָרִים אֲחֵרִים, מִקְּרֵי שַׁפִּיר מַסִּיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (רִיבָ''שׁ סִי' שע''ז). (מג) וְיֵשׁ מַחֲמִירִים (ב''י בְּשֵׁם הָרַ''ן). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא הָיָה שָׁם אֲמַתְלָאָה. אֲבָל אִם הָיָה (מד) אֲמַתְלָאָה בְּשִׂיחַת הַכּוּתִי שֶׁמָּא נִתְכַּוֵּן לְדָבָר אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְאֶחָד: עֲשֵׂה לִי כָּךְ וְכָךְ שֶׁלֹּא אֶהֱרֹג אוֹתְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַגְתִּי לִפְלוֹנִי, אֵין זֶה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהָטִיל אֵימָה עַל זֶה. הגה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְשִׁקְרָא, שֶׁלִּמְּדוּהוּ לוֹמַר כָּךְ, אֵין סוֹמְכִין עָלָיו (ר''י נָתִיב כ''ג). וְכֵן אִם שָׁמַע מֵעַרְכָּאוֹת שֶׁל כּוּתִים שֶׁאָמְרוּ: הֲרַגְנוּ פְּלוֹנִי, אֵינָם נֶאֱמָנִים, שֶׁהֵם מַחֲזִיקִים יְדֵי עַצְמָם בְּכָזָב, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל עַרְכָּאוֹת אֵינָם נֶאֱמָנִים, אֲפִלּוּ אוֹמְרִים שֶׁנֶּהֱרַג בַּדִּין שֶׁלֹּא עַל יָדָם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּעַרְכָּאוֹת, אֲבָל שְׁאָר כּוּתִים (מה) מְסִיחִים לְפִי תֻּמָּם וְאוֹמְרִים שֶׁנִּדּוֹן בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל כּוּתִים, נֶאֱמָנִים (פִּסְקֵי מהרא''י סִי' ל''ד): באר היטב (מא) תומו. אעפ''כ יש לדקדק יפה אם נראה דבר רמאות. וכל שבא לב''ד להעיד אפילו אם הוא מסל''ת לא מהני ואמרינן דכוונתו להעיד וע' כנה''ג בהגהת ב''י סעיף ס''ב. וע' בתשובת הרא''ש כלל ל''ב סי' ה' והבאתי לעיל בסי' ז' ס''ק ח' ודו''ק גוי שאמר לישראל אנה הנחת את חבירך והשיב הישראל בסביבות כפרים אלו נאבד לא ידענ' אם נהרג אם מת והשיב הגוי פלוני הרגו מסל''ת הוי תשובת ב''י סי' א' מדיני גוי מסל''ת. התחיל הגוי להסיח לפי תומו לפני ישראל ובין כך בא ישראל אחר ושאל ופירש הגוי הענין מסל''ת מיקרי רשד''ם חא''ה סי' מ''ג וסי' קס''ה. גוי שמספר ליהודי בתשובת שאלה וליהודי אחר במסל''ת אם אחר שסיפר לראשון בתשובת שאלה סיפר לשני במסל''ת לא הוי מסל''ת מהריב''ל ח''א כלל א' סי' ט'. אם תפסו' לגוי שהו' הרג את היהודי והשיב שהוא לא היה ההורג אלא חבירו מסל''ת הוי מהרח''ש סי' ל''ה. והר''ש הלוי חולק וסובר דלא הוי מסל''ת. ישראל שאמר לגוי הודה כל מה שעשית והגוי אמר הרגתי לפלוני מסל''ת מיקרי תשובת ב''י מדיני גוי מסל''ת. שאלו לגוי מאין באו לך מעות ואמר הרגתי לפלוני ולקחתי מעותיו מסל''ת מיקרי הר''ש הלוי סי' ג'. וע' במהר''ם מלובלין סי' קל''ב דנראה שם דלא הוי מסל''ת. גוי מסל''ת אומר שמת פלוני ואח''כ אומר שקר דברתי ומעיד הישראל ששמע מגוי א' שפלוני מת לא חיישינן שמא מהגוי שהכחיש את עצמו שמע הר''ם אלשיך סי' ק''ה. גוי שלא נתכוין להתיר אלא להעיד ובא לב''ד ואח''כ מסל''ת יש להסתפק אי חשבינן ליה מסל''ת מהריב''ל ח''ג סי' ע''ו. וע' בספר פני משה סי' נ''ג. אם בפעם אחרונה היה מכחיש דבריו הראשונים בדרך ספור ומסל''ת יש להסתפק מהריב''ל ח''א כלל א' סי' ז'. אם ישראל מעיד מפי גוי שמת בעלה של פלונית והגוי מכחישו ואמר להד''ם אין הגוי נאמן. אבל אם גוי מסל''ת שאמר פלוני מת ואח''כ אמר שקר דברתי נאמן שהפה שהתיר אסר ע' כנה''ג חילוקי דיני': (מב) שמת. ואיירי שמזכיר שמו ושם עירו ומכירו ולא איירי באומר סתם זה שיצ' עמי מת דא''כ היה צ''ל קברתיו כמ''ש בסעיף י''ז. וע' כנה''ג בהגהת ב''י סעיף פ''ד: (מג) ויש מחמירים. רוב פוסקים הורו להתיר הריב''ש וכ''פ כנה''ג בהגהת ב''י סעיף פ''ט ע''ש. וב''ח כתב במקום עיגון יש לסמוך על המתירין וכן נ''ל דעל ראית ריב''ש קשה לי היאך מוכח מהכ' דהוי מסל''ת. מדל' מקשה הגמרא ודילמ' כותי אלא ודאי וכו' ע' ב''ש. הא השת' נמי אפי' אי הוי מסל''ת קשה נמי למה לא מקשה ודילמ' כותי הוא ובאופן דלא מהני דהא הרבה אופנים יש דלא מהני אפי' מסל''ת דוק ותשכח. וע' ב''ש ס''ק מ' דהריב''ש בסי' שע''ז כתב דגוי מסל''ת מפי גוי מסל''ת צריך לידע אם גוי הראשון היה ג''כ במסל''ת ומסתמ' לא מהני ע' בח''מ ס''ק ל''ה. וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ק''מ. א''כ לפ''ז אכתי קשה דילמ' כותי היה דשמע מפי כותי אחר וע' ס''ק נ''ו כתבתי ישוב לזה. עכ''ל כיש מחמירין זולת במקום עיגון. וע' כנה''ג בהגהת הטור סעי' נ''ט. דהעלה שם היכ' דאיכ' הוכחא דקושט' קאמר אפי' לא הוי מסל''ת. משיאין על פיו ע''ש. וע' ברמ''א סעיף ט''ו דפסק דוק' בדיעבד. לפ''ז נסתרו דבריו של ב''ש עיין ודו''ק. ואם נכרי מספר לנכרי חבירו לכ''ע א''צ קישור דברים רש''ך ח''ב סי' מ'. אם אמר גוי שהיו באים בספינה וכל האנשים שבתוכו נטבעו וגם פלוני נטבע הוי מסל''ת לכ''ע הר''ם מטראני ח''ב סי' מ''ט וע' כנה''ג דף ל''ז ע''א: (מד) אמתל'. ואם אמר ראוי לשלם לי סחורה זו בטוב כי היה לי אחריות הדרך שנהרג פלוני בדרך זה הוי מסל''ת ולא אמרינן להשביח מקחו היה כוונתו. (מהר''ם מלובלין) [רש''ך] סימן קנ''ג. ואם בעל אכסנאי אמר לא' שאל יצא בלילה שלא יהרג כדרך שנהרג פלוני הוי מסל''ת ולא אמרי' דכוונתו להוצי' את עצמו מן החשד ובתשו' (רש''ך) [מהר''ם מלובלין] מפקפק בזה. ומ''ש בהג''ה במקום שיש לחוש לשקר' צ''ל דאיירי דיש רגלים לדבר דאל''כ אין לחוש לשום חשש. ב''ש. השבאי' אם אמרו שהרגו לפלוני אינם נאמנים שמשקרי' להטיל אימה שיבואו לפדות השבוים משפט צדק ח''א סי' ס''ח. נערי השופט שאמרו ליהודי א' למה אתה הולך ואינך מתיירא כי הנה אנחנו לקחנו סך מסויים בשביל שליונו יהודי א' ואינך מתייר' בל יהרגו אותך כמו שהרגו לפלוני יש לחוש דילמ' למירמי אימת' קאמר כדי שישכירם ללותו משפט צדק ח''א סי' ז'. אמרו בתוך דבריהם וכן אמר פלוני שהרגו לפלוני והלכו ושאלו לאותו פלוני ואמר שהרגוהו אין לחוש דלמרמי אימת' קאמרי מ''צ סי' ז'. וכתב הנה''ג עליו דוק' שאותו פלוני לא שייך בהדייהו ע''ש דף כ''ב ע''א: (מה) מסל''ת וכו'. כ''כ הת''ה והקשה הח''מ ממ''ש בת''ה מי שטבע במים שאל''ס ועכו''ם מסל''ת ואמר שמת פלוני אמרינן מה שמל''ת שמת לא שידע שמת אלא שסבר שמת. כן ה''נ יש לומר שמא שמע מערכאות שנהרג בדין סבר שמת דהוא מאמין להם מש''ה אמר שמת ע''ש וב''ש מתרץ דס''ל דלא דמי חששות אלו זה לזה ע''ש:
טו כּוּתִי שֶׁהִסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ תְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ (מו) אַחַר כָּךְ וּבְדָקוּהוּ עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ כָּל הַמְּאֹרָע, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וּמַשִּׂיאִין עַל פִּיו. הגה: אֲבָל שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ (מז) תְּחִלָּה: אַיֵּה (מח) חֲבֵרֵנוּ, וְאָמַר לָהֶם שֶׁמֵּת, אֵין זֶה מִקְּרֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ. וְדַוְקָא שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ הַכּוּתִי עַצְמוֹ, אֲבָל שָׁאֲלוּ כּוּתִי (מט) אַחֵר (פִּסְקֵי מהרא''י סִי' קס''א), אוֹ שֶׁחִפְּשׂוּ בְּעִיר אַחַר יְהוּדִי וְיָצָא הַקּוֹל בָּזֶה וּבָא כּוּתִי וּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁמֵּת (תְּשׁוּבַת מוהר''ם הִלְכוֹת נָשִׁים), אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אֵצֶל הַכּוּתִי שֶׁשָּׁאֲלוּ, מִקְּרֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ. הָיוּ מְדַבְּרִים בְּיַחַד מִן הַיְּהוּדִי, וּבָא לָהֶם כּוּתִי וְאָמַר לָהֶם: בַּמָּה אַתֶּם (נ) מְדַבְּרִים, וְאָמְרוּ לוֹ: מִן הַיְּהוּדִי אִם הוּא חַי אוֹ מֵת, וְהִגִּיד לָהֶם שֶׁהוּא מֵת, לֹא מִקְּרֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (בִּתְשׁוּבַת הָרִיבָ''שׁ). הָיָה (נא) סָפֵק אִם מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ אוֹ לֹא, אֵין מַשִּׂיאִין אִשְׁתּוֹ, דִּסְפֵיקָא דְּאוֹרָיְתָא לְחֻמְרָא. וְכֵן בְּכָל מָקוֹם דְּאִיכָּא פְּלֻגְתָּא (נב) בְּדִינִין אֵלּוּ אַזְלִינָן לְחֻמְרָא (ג''ז שָׁם). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאָמְרִינָן דְּאִם שָׁאֲלוּ אֶת הַכּוּתִי תְּחִלָּה לֹא מִקְּרֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם שׁוֹאֲלוֹ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם שׁוֹאֲלִים כּוּתִים אוֹתוֹ וּמַגִּיד, מִקְּרֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי (נג) יִשְׂרָאֵל (ת''ה סִי' רל''ט). וְאִם שָׁאֲלוֹ יִשְׂרָאֵל, וְהַכּוּתִי הִגִּיד שֶׁמֵּת וְהִגִּיד אֻמְדָּנוֹת (נד) הַמּוֹכִיחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִקְּרֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וַאֲסוּרָה לִנָּשֵׂא, מִכָּל מָקוֹם אִם עָבְרָה וְנִשֵּׂאת עַל פִּי חָכָם שֶׁהִתִּירָהּ, לֹא תֵּצֵא, אִם יֵשׁ רְאָיוֹת וְאֻמְדָּנוֹת שֶׁמֵּת (פִּסְקֵי מהרא''י סִי' קל''ט): באר היטב (מו) אח''כ. אם יהודי א' שאל לכותי איה פלוני והשיב מת וזמן רב אח''ז הגיד הכותי מסל''ת שמת פלוני אינו נאמן וע' ב''ש ובח''מ ובמהריב''ל ח''ג סי' ע''ז וע''ל ס''ק ק''א: (מז) תחלה. דוק' בשאלה ברורה כגון איה חברינו אבל אם ישראל לא שאל לגוי אלא בדברו עמו בעסק אחר הזכיר את פלוני בתוך דבריו בחזקת שהו' חי והגוי הודיעו שפלוני מת או נהרג מסל''ת מיקרי כנה''ג בשם תשובת כ''י. אם העכו''ם סיפר לו הגזילה ושאל לעכו''ם על היהודים ואמר שנהרגו הוי מסל''ת כי מה שהתחיל לספר מהגזילה הוי התחלה תשובת מ''ב סי' ק''ה. שאלו לגוי חי מזה באת והשיב על ענין מיתת היהודי מסל''ת מיקרי רשד''ם סי' ר''ד ראובן שאל לגוי ממיתת שמעון ובא לוי והגיד הגוי ללוי ממיתת שמעון יש להסתפ' אי נפיק ממסל''ת ע''י שאלת ראובן. אמר יהודי א' מת ואח''כ שאלוהו מי הוא זה ואמר פלוני מסל''ת הוי. הראנ''ח ח''א סי' כ' מהריב''ל ח''ג סי' ב'. גוי שנשאל מה נעשה מספינה פלונית ומשיב שנשברה והיו שם ג' יהודים פלוני ופלוני ופלוני. מהר''ר בצלאל סי' כ''א והר''ם אלשיך סי' קי''א והר''א ששון סי' ס' התירו נשותיהם של אלו. וכ''מ ממשפטי שמואל סי' כ''ז דכתב שם דאפי' נשאל הגוי אם השאלה אינה מענין היתר האשה מסל''ת מיקרי ע''ש ומ''ש כנה''ג דף כ' ע''ב: (מח) איה חברינו. אפי' לא הניחו את חבירו חולה מ''מ כל ששאלו איה לא הוי מסל''ת. אם נזכר אשה אחת לפני עכו''ם ואמר שמת בעלה לא הוי מסל''ת. ואם שאל על עיר א' שהיתה במצור ואמר פלוני מעיר הזאת מת הוי מסל''ת ב''ש בשם מהר''ם מלובלין סי' ק''ל: (מט) אחר. פי' ח''מ וט''ז שעכו''ם זה לא היה שם באותו מעמד כששאל אבל אם היה באותו מעמד אע''ג דלא שאל לאותו עכו''ם הוי כאלו שאל אותו לפ''ז צ''ל מ''ש אעפ''י שהיה אצל העכו''ם היינו שהיה אח''כ אצלו ולא בעת השאלה וע' ב''י מ''ש בשם מורו הרב הגדול ה''ר יעקב בי רב בא' שזימן ישמעאלים וכו' דמבואר שם אם ישראל שאל לישראל ועכו''ם היה באותו מעמד והשיב שמת הוי מסל''ת ע''ש. ולפי דברי הח''מ וט''ז הנ''ל צריך לחלק בין אם שאל לעכו''ם א' ועכו''ם שני היה באותו מעמד הוי כאלו שאל אותו אבל אם שאל ישראל לישראל אע''ג דהעכו''ם המשיב היה באותו מעמד לא הוי כאלו שאל לאותו עכו''ם ב''ש. ודוחק הוא עיין נ''י וע' מהרח''ש בקע''ד דף י''ד ע''ב בד''ה אמנם וכו'. גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' פ''ו חולק על הח''מ וכתב דאין לחלק ע''ש וצ''ע למעשה: (נ) מדברים. ואם אמר לישראל לא שמעת כלום מיהודי זה ואמר לא ואמר הוא שנהרג עיין בב''י דהסכים דהוו מסל''ת ב''ש ועיין משפטי שמואל סי' ע''ח. גוי ששאל היכן פלוני והשיבו לו מי הוא זה פלוני ואמר הוא פלוני שהיה לו סימן זה דע באמת שהרגוהו מסל''ת הוי הר''ם מטראני ח''א סי' שכ''ז ועיין בח''ב סי' מ''ט. גוי שאמר למה קרוביו אינם חוקרים על פלוני שנהרג במקום פלוני הוי מסל''ת מהראד''ב סי' ל''ח: (נא) היה ספק אם מסל''ת. וה''ה נמי כשיש ספק אם היהודי דיבר תחלה או הגוי דיש להחמיר הר''א ששון סי' י''ג. כתב כנה''ג לכאורה נראה מ''ש להריב''ש דכל שיש להסתפ' בסיפורו אם הוא נשאל או לא הוי ספיק' דאוריית' לחומר' הוא דוק' בספק א' אבל בס''ס תלינן לקול' אבל באמת אינו דבעגונ' דאיתת' לית לן להקל מטעם ס''ס דכול' חדא ספיק' היא ע''ש בהגהת ב''י סעיף י''ו דף ל''ו ע''ב. וכן נ''ל דאל''כ מה הוכחתו של הריב''ש אם אומר פלוני מת במסל''ת בלא קישור דברים דמהני מדלא מקשה הגמר' ודילמ' כותי וכו' כמ''ש לעיל ס''ק מ''ג. דילמ' ספיק' הוי אי הוי מסל''ת. ומש''ה לא מקשה הגמר' ודילמ' כותי משום דאז הוי ס''ס. חדא דילמ' לא הוי כותי ועוד דילמ' הוי מסל''ת. ואפשר דחסרון ידיעה לא נכנס בכלל ספק כמבואר בי''ד: (נב) בדינין. עיין תשובת מ''ב סי' מ''ד וסי' ק''ה כתב בשם ר''א מזרחי סי' ל''ו דס''ל בפלוגת' אזלינן לקול'. ובח''מ השיב עליו ומפרש דברי מהר''ם בע''א וכן הוא בתשובת אמונת שמואל. ובט''ז הבי' תשובת מהר''ם מטראני סימן קע''ח שכתב ג''כ לקול' וכן פסק ט''ז: (נג) ישראל. אבל אם שאלו אותו בפני ישראל לא הוי מסל''ת. ונראה פשוט דכ''ש אם שאלו אותו בשם ישראל אף שלא בפני ישראל דכל שהכותי יודע שיש תועלת לישראל בהגדתו אין זה מסל''ת ח''מ ע''ש ולכאורה דבריו שבכאן סותרים למ''ש בס''ק למ''ד ד''ה אעפ''י שהיה אצל הכותי וכו' עיין ודו''ק וע' ס''ק מ''ח מש''ש: (נד) המוכיחות. ל''ד הגיד ה''ה אם יש בלא''ה ראיות ואומדנות שמת ואפי' אין כאן עדות כלל כל שהתירה חכם ונשאת על פיו ואיכ' כאן אומדנ' דמוכח לא תצא ח''מ. ועי' תשובת מ''ב סי' ס''ח דלפעמים מתירין אפילו לכתחלה אם מוכח שאומר אמת כגון רוצח שהודה בלא עינוי שרצח לזה מוכח דאמר אמת דאל''כ למה יתחייב את עצמו בחנם בשלמ' מה שאמר בעת העינוי י''ל מחמת יסורים אומר כן. וכ''כ הר''ם מלובלין סי' ק''י. ומהריב''ל ח''א סי' נ''ח חולק דאינו נאמן דאיכ' למיחש שמא מחמת אימת יסורים בחר מות מחיים וכ''כ מהרש''ך ח''א סי' כ''ו וברשד''ם חא''ה סי' קס''ה ובהראנ''ח חא''ה סי' ע''ה. ואפילו לדעת המקילין דוק' שלא נתנו לו יסורין אבל נתנו לו יסורין ועי''ז הודה לד''ה אינו נאמן. נתנו לו יסורין שיודה מה שעשה והו' הודה שהרג לפלוני אפי' הודה אחר היסורין נאמן תשובת ב''י סי' ח' מדיני גוי מסל''ת. נתנו לו יסורין ולא הודה ואח''כ הודה בלא יסורין אפילו מהריב''ל מודה שהו' נאמן משפט צדק ח''ב סי' מ''ג. היו מייסרין אותו והודה שאחרים הרגוהו אינו נאמן משפטי צרק ח''ב סי' ס''ג. אפי' הודה ע''י יסורים אם הרוצחים הם שנים וכיוונו דבריהם זה עם זה נאמנין תשובת ב''י סי' ח' מדיני גוי מסל''ת. נתפס על דבר ברור שחייב מיתה והגיד מיתת פלוני ליכ' למיחש דמחמת אימת הנגישות והיסורין אמר מה שאמר והוי מסל''ת תשובת ב''י סי' ח' מדיני גוי מסל''ת. הרש''ך ח''א סי' כ''ו רשד''ם חא''ה סי' קס''ה כנה''ג דף ל''ז ע''ב. כתב הט''ז אם יש ספק אם אמר העכו''ם מסל''ת או ע''י שאלה ויש אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקול' ואמרינן שהיה מסל''ת אפילו לכתחילה ב''ש:
טז כּוּתִי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ מִפִּי כּוּתִי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, מַשִּׂיאִין עַל פִּיו. הגה: וַאֲפִלּוּ לֹא הֵעִיד (נה) בְּפֵרוּשׁ שֶׁהַכּוּתִי הָרִאשׁוֹן הֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, אַזְלִינָן מִסְּפֵיקָא לְקֻלָּא וְאָמְרִינָן דְּוַדַּאי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קכ''א). (נו) וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (תְּשׁוּבַת הָרַ''ן): באר היטב (נה) בפירוש וכו'. מיהו אם הישראל אומר ששמע מכותי צ''ל דכותי הא' היה מסל''ת משום דדרך ישראל הוא דשואל על ישראל חבירו עיין תשובת מ''ב סי' מ''ג. ובט''ז כתב אפילו בישראל מהני. כתב בח''מ אם עכו''ם מעיד מסל''ת מפי ישראל שהעיד ע''פ שאלה צריך ישוב אם מהני כיון דכותי אמר מפי ישראל דכוונתו היה להעיד גם הוא מתכוין להעיד ע''ש. אם מתוך שיחת הגוי השני נראה שהראשון היה מסל''ת לכ''ע מודים דמהני עדותו הר''ם מטראני ח''ב סי' ק''ד. אפילו שאל הגוי האחרון לראשון למה עשית ככה. ובתשובה השיב שהרג ליהודי פלוני הוי מסל''ת משפט צדק ח''ב סי' ס''ג. כתב מהריב''ל ח''ב סי' י''ב עד מפי עד ששמע מגוי ולא ידענו אם הראשון היה מסל''ת אם אפשר למיקם עלה דמילת' כגון דאית' קמן או ידענו היכן הוא אפילו בעיר אחרת אין מתירין את האשה עד שנחקור מהעד ואם א''א למיקם עלה דמילת' תלינן להקל ובריב''ש סי' שע''ז לא כ''כ עיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף ק''מ ודף ל''ז ול''ח. וע''ל ס''ק מ''ג מש''ש: (נו) חולקין בזה. הוא דעת הר''ן. והדיעה ראשונה הוא דעת ת''ה סי' רל''ט ובפסקיו סי' רכ''ג ומה שנרשם מהרי''ק לדיעה א' הוא ט''ס וצ''ל ת''ה. ועיין ב''י שכתב שלא כדברי הריב''ש שאסר. משמע דריב''ש אוסר מגוי פי גוי אפי' אם ידענו דגוי הראשון היה ג''כ במל''ת עיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף קל''ה סעיף ק''מ בגוי מסל''ת חדוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ע''ש. א''כ לפ''ז קשה לי על הוכחתו דלא מקשה הגמר' ודילמ' כותי הוי ש''מ דהוי מסל''ת אפי' בלא קישור דברים הא אכתי קשה דילמ' כותי הוי דשמע מכותי אחר ולדידי' לא מהני ע''ל ס''ק מ''ג ומצאתי בכנה''ג בשם תשובה א' כ''י שכתב אפי' לדעת הריב''ש כ''ז שלא פירש הגוי ששמע מאחר תלינן לקול' ונא' שהוא בעצמו ראה ע''ש בהגהת ב''י סעי' קנ''ז דף ל''ח ע''א עיין ודו''ק ולק''מ:
יז יָצָא כּוּתִי וְיִשְׂרָאֵל מֵעִמָּנוּ לְמָקוֹם אַחֵר, וּבָא הַכּוּתִי וְאָמַר: אִישׁ שֶׁיָּצָא (נז) מִכָּאן עִמִּי מֵת, מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכּוּתִי יוֹדֵעַ אוֹתוֹ הָאִישׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: קְבַרְתִּיו. הגה: וְדַוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר שֵׁם הַמֵּת, וְאֵינוֹ (נח) מַכִּירוֹ. אֲבָל אִם מַכִּירוֹ, לֹא בָּעִינָן קְבַרְתִּיו, בְּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (הַמ''מ לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם וְכ''כ מהרא''י בִּפְסָקָיו סִי' רכ''ג וּב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ''ן וְהָרִיבָ''שׁ). וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן קְבַרְתִּיו, לָאו דַּוְקָא קְבַרְתִּיו, אֶלָּא כָּל שֶׁאוֹמֵר דָּבָר שֶׁמַּשְׁמָעוּתוּ שֶׁוַּדַּאי מֵת, וְלֹא אָמַר בִּדְדָמֵי, מְהַנֵּי (ב''י בְּשֵׁם תשו' הָרַ''ן וְהָרִיבָ''שׁ). וְכֵן אִם יָצְאוּ י' בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהֵם אֲסוּרִים (נט) בְּקוֹלָר אוֹ נוֹשְׂאִים גְּמַלִּים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְהֵסִיחַ הַכּוּתִי לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר שֶׁעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁיָּצְאוּ מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם נוֹשְׂאִים כָּךְ וְכָךְ, מֵתוּ כֻּלָּם, מַשִּׂיאִים נְשׁוֹתֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: קְבַרְנוּם: באר היטב (נז) מכאן וכו'. לדעת הר''ן שהוב' דבריו בסעיף י''ד בהג''ה. גם כאן צריך שיאמר קישור דברים ח''מ ב''ש דלא כב''ח. ל''ד יהודי שיצא עמנו מת אלא אפי' בא גוי אחד ואמר יהודי שיצא עם פלוני מת משיאין את אשתו תשובת ב''י סי' י''א מדיני גוי מסל''ת. אעפ''י שמדברי הרמב''ם נראה דבעינן שיאמר איש שיצא עמי מכאן מת ואם לא אמר שיצא מכאן אלא אמר איש שיצא עמי מת אמרינן שמא אותו יהודי שיצ' עמו מכאן הלך לדרכו ונתלווה עמו אדם אחר ומת מ''מ הרא''ש וכמה רבנים כתבו דלא חיישינן שמא נתלווה אחד עמו בדרך וכל שאנו יודעין שיצא עמו יהודי משיאין את אשתו עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף קל''ו דף כ''ב ע''א. וט''ז לא פסק כן. אין חילוק בין כשאומר הגוי יהודי מעיר פלוני לאומר שיצ' מעיר פלוני משפטי שמואל סי' כ''א. אפי' לדברי הרא''ש בתרי חששא לא חיישינן דהיינו שהלך זה ונתלווה אחר. אבל בחששא א' שהלך זה לבד חיישינן הרא''ש בתשובה סי' למ''ד וכ''ח: (נח) מכירו. יש בזה ד' שיטות. לדעת הריטב''א דוק' אם הכותי מכניס את עצמו להכריז פלוני מת אז בודאי מת וא''צ לומר קברתיו. ולרעת הר''ן והמגיד והריב''ש אם מכירו לא בעינן קברתיו. ולדעת הר''י מיגא''ש דוק' כשהכותי היה שם בעת מיתתו או הריגתו חיישינן שיאמר בדדמי וצ''ל קברתיו. ולדעת תשובת מהרא''ם ח''א סי' ל''ו יש לחלק אם יצא עמו (או) [אז] סבר שמת כיון שנפרד ממנו ואומר בדדמי עיין ב''י. עיין תשובת מהר''ם מלובלין סי' ו' ורש''ך סי' ז' וכנה''ג בהגהת הטור דף כ''ב ע''ב. וכשהגוי אומר הרגתי לפלוני א''צ לקברתיו. הטמינם בזבל הוי כקברתיו. ראובן הכותב לשמעון שלוי כתב בכתבו שנקבר פלו' הוי כמו קברתיו. ל''ד קברתיו אלא אפי' טלטלתיו. עיין כנה''ג דף כ''ב וכ''ג הרבה חילוקי דינים מזה והביא שם פוסקים הרבה דס''ל דא''צ לומר קברתיו דלא כהרמב''ם ועיין כנה''ג דף ל''ט: (נט) בקולר. כ''כ הרמב''ם משמע אם אינם אסורים בקולר חיישינן שמא הנהו אזלי לעלמ' משום דלא אמר שיצאו עמי אלא הם הלכו בעצמם מש''ה חיישינן שמא אזלי לעלמ' ומזה נשמע דמנין לא הוי סימן. וכ''פ ט''ז מנין ומקום לא הוי סי' ואם מכוון מקום ממש הוי סימן דומי' דנקב בצד אות פלונית ט''ז. וח''מ מדייק מרש''י דס''ל מנין הוי סימן מדפירש קולר חבורה ועיין בקע''ד סי' רע''ג. וכתב ובתשובת מ''ב סי' מ''ד אם כותי מכיר א' מהם ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמ' אותו חבורה היה ב''ש:
יח בָּא אֶחָד וְאָמַר לָנוּ: אָמְרוּ בֵּית דִּין אוֹ אֲנָשִׁים: כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, אֱמֹר לָהֶם שֶׁמֵּת יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל, וּבָא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָנוּ, וְהַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הוּא, הוֹאִיל וְאָנוּ יוֹדְעִים פְּלוֹנִי הַיָּדוּעַ בְּשֵׁם זֶה, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל אַחֵר הוּא שֶׁמֵּת. וְהוּא שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ (ס) שָׁם ב' יִצְחָק בֶּן מִיכָאֵל, אוֹ כְּשֶׁהֻחְזְקוּ שְׁנַיִם וְיָדוּעַ שֶׁאֶחָד קַיָּם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה דַּוְקָא שֶׁהִזְכִּיר הָעֵד שֵׁם (סא) עִירוֹ, אֲבָל אִם לֹא הִזְכִּיר שֵׁם עִירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁנֶּאֱבַד אֶחָד, לֹא מְהַנֵּי אַף עַל פִּי שֶׁהִזְכִּיר שְׁמוֹ (תְּשׁוּבַת הָרִיבָ''שׁ וּתְשׁוּבַת הָרַ''ן וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קפ''ד). וְיֵשׁ מְקִלִּין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוֹ לְבַד, בָּעִינָן שֶׁיַּזְכִּיר עִירוֹ. אֲבָל אִם מַזְכִּיר שְׁמוֹ וְשֵׁם (סב) אָבִיו, לֹא בָּעִינָן שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם עִירוֹ (הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''א וְכ''כ מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קע''ה). וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֻמְדָּנוֹת וְהוֹכָחוֹת שֶׁזֶּה הוּא, יֵשׁ לְהָקֵל וְלִסְמֹךְ אַמַּאן דְּאָמַר דְּלֹא בָּעִינָן שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם עִירוֹ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קפ''ד וּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ): באר היטב (ס) שם כו'. ר''ל באותו עיר עיין ב''ש ובהרא''ם סי' ה'. ובמהר''ם מלובלין סי' ז' אפי' בהוחזק אם אמר גוי ליהודי פלוני שהיה הולך עמך לכפרים אם לא היה הולך עמו רק זה מתירין את אשתו מהריב''ל ח''א כלל א' סימן ו': (סא) עירו. עיין ח''מ וב''ש. וה''ה אם אמר היהודי ראובן מת הוי כאלו אמר ראובן מעירי מת מדאמר היהודי מהרשד''ם סימן נ''ג. גוי שאל ליהודי אנה תלך והשיב היהודי לעיר והכוונה לעיר פלוני שכן דרך בני הכפרים הסמוכים לעיר אומר לעיר סתם ואמר הגוי שהרגו ליהודי שהי' מוכר ברחוב העיר וכו' הוי כמזכיר שם עירו רשד''ם סימן נ''ג. וגדולה מזה כ' הראנ''ח בח''א סימן כ' שאם שאל המסל''ת לשואל אתה הוא מעיר פלונית והשיב אין ואמר הגוי הרגו לפלוני הרי הוא כמזכיר שם עירו. הזכרת שם עירו מבלי שיזכירו שמו ושם אביו עדיפא מהזכרת שמו ושם אביו בלא שיזכיר שם עירו משפטי שמואל סימן פ''א. ראובן שנהרג והיו מבקשים אותו ובא גוי מסל''ת ואמר מצאתי ההרוג הזה שאתם מבקשים הוי כמזכיר שמו הר''ם אלשיך סי' ת''ה. חתן פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו וה''ה משרת פלוני הרא''ש בתשובה סי' ת' וסי' מ''ד. פלוני בעל פלונית או פלוני אח פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו. אפי' המעיד מעיד בעיר עצמה שממנה ההרוג צריך שיזכיר שם עירו מהריב''ל ח''א סי' ה' בתשובת שארית יוסף סי' ל''א מחלק עד הראשון לעד השני שמעיד ששמע יש להקל יותר אפילו לא הזכיר העיר וכן הוא לדעת הר''ם אלשיך סי' מ''ד וקי''ח. ומהר''י מטרצאי ח''ב סי' למ''ד. אבל מהריב''ל ח''ב סי' ט''ו והראנ''ח ח''א סי' כ''ז מחמירין עיין כנה''ג. שם מדינה לא מהני. כתב בד''מ להני פוסקים דס''ל דצריך להזכיר שם העיר אם לא הזכיר אפילו לא שכיח שיירא ולא הוחזק אסורה לפ''ז בסעי' י''א צ''ל דהזכיר שם העיר עיין ב''ש: (סב) אביו. אעפ''י שהיה המת כהן א''צ להזכירו בשם כהן הר''י הלוי סי' י''ג. כתב הח''מ דוקא כשיש רגלים לדבר דזהו כגון דידע דפלוני הלך לאותו מקום וזה מת סמוך לעיר זו. וכתב מהרשד''ם סי' ל''ה להלכה סמכינן אם אמר שמו ושם אביו אפי' לא הזכיר שם העיר. ועיין כנסת הגדולה כי האריך:
יט יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר: מֵת אִישׁ יְהוּדִי עִמָּנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ צוּרָתוֹ וְכָךְ הָיוּ (סג) סִימָנָיו, אֵין אוֹמְרִים בְּאֹמֶד הַדַּעַת: פְּלוֹנִי הוּא, עַד שֶׁיָּעִיד הָעֵד שֶׁהוּא פְּלוֹנִי וְיַכִּיר שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ. אֲבָל אִם אָמַר: אֶחָד יָצָא (סד) עִמָּנוּ מֵעִיר פְּלוֹנִי וָמֵת, מְחַפְּשִׂין בְּאוֹתָהּ (סה) הָעִיר, אִם לֹא יָצָא מִשָּׁם אֶלָּא הוּא, תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. הגה: וְהוּא הַדִּין בְּכּוּתִי הַמֵּשִׂיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (ד''ע וְכֵן מַשְׁמָע בִּתְשׁוּבַת רַמְבַּ''ם שֶׁהֵבִיא הַב''י): באר היטב (סג) סימניו. היינו סימנים שאינן מובהקים ביותר: (סד) עמנו. משמע אפי' אינו מזכיר שמו כלל מכל מקום כשידוע שלא יצא שום אדם אלא זה מותרת ונראה דהכל לפי הענין אם העיר משומר דאי אפשר לצאת בלי ידיעה וידוע דלא יצא שום אדם אלא זה מותרת אבל אם אפשר לצאת בלי ידיעה אסורה אלא אם כן מעידים שיצא אחד מתושבי העיר הזאת אז מחפשים אם אינו חסר שום אדם אלא זה מותרת. בית שמואל: (סה) העיר. עיין כנה''ג:
כ מִי שֶׁהָיָה מְעַרְעֵר עַל אִשָּׁה לוֹמַר שֶׁהִיא זְקוּקָה לְיָבָם, וְאַחַר כָּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ הֵעִיד בִּפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת זֶה זְמַן רַב, סוֹמְכִין עָלָיו כֵּיוָן שֶׁהַדְּבָרִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין:
כא אֵין בּוֹדְקִין עֵדֵי (סו) נָשִׁים בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה, וַאֲפִלּוּ אִם הֻכְחֲשׁוּ (סז) בִּבְדִיקָה, כְּשֵׁרִים. וְאָסוּר לִדְרשׁ וְלַחֲקֹר הַרְבֵּה (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ם), אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְעָרְמָה אָז צָרִיךְ דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה (מהרי''ו סִימָן ק''נ): באר היטב (סו) נשים. ואם העד בפנינו שואלים איך ראה ואיך יודע כמ''ש לעיל. ולאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה עיין ב''ש: (סז) בבדיקה. אבל אם הוכחשו בחקירות בטילה דלא עדיף מד''מ ב''ש דלא כב''ח:
כב כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּצוּרָתוֹ כְּדֵי לְהַכִּירוֹ כְּדֵי לְהָעִיד עָלָיו, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ וְרוֹאִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה לְאוֹר הַנֵּר אוֹ לְאוֹר הַלְּבָנָה:
כג רָאוּ אֶחָד עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְאָמַר שֶׁהוּא (סח) פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, אוֹ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וַהֲרֵי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וַהֲרֵי הוּא מֵת, וְהָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה וְלֹא הִכִּירוּהוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ: באר היטב (סח) שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני. כ''ה גירסת הטור אפילו להפוסקים דס''ל אם מזכיר שם אביו א''צ להזכיר שם העיר מ''מ הכא דנשתנה הצורה צריך להזכיר שם אביו ושם עירו עיין ב''ש:
כד מְצָאוּהוּ הָרוּג אוֹ מֵת, אִם פַּדַּחְתּוֹ וְחָטְמוֹ וּפַרְצוּף (סט) פָּנָיו קַיָּמִים, וְהִכִּירוּהוּ (ע) בָּהֶם שֶׁהוּא פְּלוֹנִי, מְעִידִין עָלָיו. וְאִם נִטַּל אֶחָד מֵאֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סִימָנִים מֻבְהָקִים בְּיוֹתֵר בְּכֵלָיו, אֵינָם כְּלוּם דְחַיְשִׁינָן (עא) לִשְׁאֵלָה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהֶם סִימָנִים בְּגוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ (עב) שׁוּמָא, אֵין (עג) מְעִידִין עָלָיו. אֲבָל הָיוּ לָהֶם בְּגוּפוֹ סִימָנִים (עד) מֻבְהָקִים בְּיוֹתֵר, מְעִידִים עָלָיו. הגה: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ יָתֵר אוֹ חָסֵר אוֹ שִׁנּוּי בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו. אֲבָל קָטָן אוֹ אָרֹךְ אוֹ חִוֵּר וְסֻמָּק, לֹא הָוֵי סִימָן מֻבְהָק (תשו' הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''א). וַאֲפִלּוּ ק' (עה) סִימָנִים שֶׁאֵינָן מֻבְהָקִים אֵינָם כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ לְהִצְטָרֵף לִשְׁאָר אֻמְדָּנוּת הַמּוֹכִיחוֹת אֵינוֹ כְּלוּם (פִּסְקֵי מהר''י סִימָן קס''א וְרכ''ד). גַּבְשׁוּשִׁית גְּדוֹלָה עַל חָטְמוֹ, אוֹ שֶׁחָטְמוֹ עֲקוּמָה הַרְבֵּה אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה, הָוֵי סִימָן מֻבְהָק. אֲבָל מְעַט עֲקוּמָה, לֹא (שָׁם סִימָן רל''ד). וְהוּא הַדִּין לְרֹשֶׁם (עו) שֶׁבְּגוּפוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו. אֲבָל שִׁנַּיִם (עז) גְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלִים הַרְבֵּה, לֹא הָוֵי סִימָן מֻבְהָק (סִימָן קס''א בְּפִסְקֵי מהרא''י). וְכָל סִימָן הַמְהַנֵּי בְּיִשְׂרָאֵל הַמֵּעִיד, הוּא הַדִּין בְּכּוּתִי (עח) הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ (בִּתְשׁוּבַת מוהר''ם בְּהל' נָשִׁים וּמַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן ב' ול''ו): באר היטב (סט) פניו. הם הלחיים. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ב''י בשם הרמ''ה: (ע) בהם. וכאן לכ''ע די ט''ע בלא סימנים עיין ב''ש: (עא) לשאלה. עיין כנה''ג דף מ''ג ע''א מסעי' ש''נ. ציצית שעליו עדיף מטבעת כיס וארנקי ולא חיישינן לשאלה מהר''י מטראני חלק ב' סימן ל''ה. קמיע לא חיישינן לשאלה מהרי''ט חלק א' סימן קל''ט. אם אין מנהג המקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא לא חיישינן לשאלה הראנ''ח חלק א' סימן ע''ה. היה לו נזם באזנו הביא הראנ''ח חלק א' סי' נ''א תשובת מוהרר''א דס''ל דלא חיישינן לשאלה אבל הוא חולק עליו וסביר' ליה דחיישינן לשאלה: היה מוליך פקדון הוי סימן מובהק דבפקדון לא חיישינן שיתנו לאחר דאין אדם רוצה שיהא פקדונו ביד אחר תשובת ב''י סי' ז' מדיני גוי מסל''ת. הא דחיישינן לשאלה דוק' חפץ אחד או שנים שאינו צריך להם ויוכל להיות בלא אותם כלים או שיש להם כלים אחרים בבית אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו לא היה משאילן הוא לאחרים וישאר הוא ערטילאי מהרי''ט ח''ב סי' ל''ה וכ''כ הר''ם פדוואה סי' ל''ו דאם הכירו במלבושיו שהיה לבוש קודם הטביעה כשהיה אתו בספינה לא חיישינן לשאלה. וכתב כנה''ג זה י''ד שנה בא מעשה לידינו בכיוצ' בזה. והיה רוצה חכם א' להתיר באמרו דאפילו ללישנ' דחיישינן לשאלה לא איתרמי שהשאיל כליו לאחרים והו' נשאר ערום ועריה כסברת הר''ם פדוואה ומהרי''ט ואני חלקתי עליו דלישנ' דחיישינן לשאלה משמע דאין חילוק אם יש לו ב' בגדים ומשאיל הא' והו' נשאר עם הב' או אפילו שאין לו אלא מלבוש א' חיישינן לשאלה והו' קנה אחרים או שהחליפם ע''ש דף מ''ג. וארנקי וטבעת בתשובת ב''י סי' ו' מדיני גוי מסל''ת פסק דחיישינן לשאלה. וכנה''ג כתב עליו אני בתשובה פלפלתי הרבה והעליתי דטבעת כיס וארנקי לכ''ע לא חיישינן לשאלה. וכ''פ מהרח''ש סי' נ''ב ובספר פני משה סי' ט'. כתב מהרח''ש סי' נ''ב אפילו לדעת תשובת ב''י היינו בחותם דעלמ' אבל בחותם שכתב שמו וכינויו שאין דרך האנשים לעשות להם חותם בשם אחרים לא חיישינן שמא שמו וכינויו כך כיון דלא הוחזק ע''ש. ועל פסק המחבר ש''ע שפסק בכליו לא מהני אפי' סימן מובהק דחיישינן לשאלה. ובגוף צריך סימן מובהק. צריך יישוב אגמ' דיבמות דף ק''כ ע''א ותוס' שם עיין ודו''ק ועיין ב''ש: (עב) שומא. כלל זה נקוט בידך ארוך וגוץ וכיוצ' בזה הם סימנים גרועות לא מהני אפילו בצירוף כמה סימנים ואם נשאת בסימנים אלו תצא. וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים. ותלי' בזה אם סימנים דאוריית' מהני סימנים כאלו ואם סימנים דרבנן לא מהני סימנים כאלו. ולהמסקנ' ס''ל סימנים דרבנן. ואם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא. רי''ו בשם הרמ''ה. ושומא הוא סי' אמצעי מ''ב סי' ס''ג וב''ח בק''א ב''ש: (עג) מעידין עליו. הרד''ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני הוי סימן מובהק. והרשד''ם סי' נ''ב בתשובת מ''ב סי' ס''ג חולקים עליו: כתב הב''י בשם הרד''ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתת' שרי' דעקמימות באצבע ורושם בצדו או עליו הוי סימן מובהק. וכתב ע''ז דא''צ לומר באיזה אצבע אלא אפילו אם אמר סתם באצבע הוי סי' מובהק. וצלקת כתב בתשובת מ''ב דלא הוי ס''מ. וט''ז כתב אם אמר סתם דיש לו צלקת לא הוי סימן אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סימן כמו נקב בצד אות פלוני. ואם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצום מקום ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני אע''ג דכתב במ''ב סי' ס''ג בא' שהיה לו נקב מפולש בשן א' וא''י באיזה שן הוי ס''מ דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש מאוד וא''צ לומר המקום. ובמ''ב מדמה הך דכאן להך דשן ואינו נכון עכ''ל ט''ז: (עד) מובהקים. סימנים מובהקים הוא שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי ס''מ. וכן צוואר עקום מ''ב ומהר''ם מלובלין סי' קכ''ח. ומנין שאמר כך וכך נפשות היו הוי ס''מ. ודוק' שאמר שהלכו בדרך זה תשובת מהריב''ל ומהרא''ם סי' ע''ז ולעיל ס''ק נ''ט כתבתי דהרמב''ם ס''ל דמנין לא הוי ס''מ שערות שפתיו גדולות לא הוי ס''מ הר''י אדרבי סי' רע''א. עינו א' זולפת לא הוי ס''מ הרא''ש בתשובה סי' מ''ח. שבור אינו ס''מ מקור ברוך סי' י''ב. בעל קומה ובעל תואר וקוצותיו תלתלים לא הוי ס''מ מהר''י ווייל סי' ע''ב. ועיין במהר''ם גלאנטי סי' ס''ה. צולע על ירכו לא הוי ס''מ מהרי''ק שורש קע''ו. והר''ם מלובלין סי' נ''ו. רגליו עקומות והפוכות לא הוי ס''מ מהר''ם מלובלין סי' נ''ז. היה בעין כמו עדשה הוי ס''מ הר''ם פדוואה סי' כ'. היו צפרני אצבעותיו מקולקלים הוי ס''מ הר''ם פדוואה סי' כ''ב. רושם הבא ע''י שומא שנעקרה השומא ממקום מושבה ונעשה שם במקומה הרושם לא הוי ס''מ מ''ב סי' ס''ג וע''ש סי' ס''ה. אמצע שפתו העליונה מוגבהת עד שהיתה שינו העליונה נראית אפילו בהיות פיו סתומה ס''מ הוא הרא''ם ת''א סי' ע''ו ועיין מהריב''ל ח''א סי' ח' ומ''ב סי' ס''ג. פיו עקומה מחמת חולי ס''מ הוי מקור ברוך סי' כ''ג: (עה) מאה סימנים. בתשובת מ''ב סי' ס''ג כתב דוק' סימנים גרועים לא מהני הצירוף אבל סימנים אמצעים מצטרפין דע''י הצירוף נעשה סימן מובהק ביותר וכ''פ ט''ז. אבל בתשובת הרא''ש פסק דאפילו בסימנים אמצעים לא מצטרפי ועיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף שע''א דף מ''ד ע''א. בפסקי מהרא''י סי' קס''א מביא דעה א' דמצטרפין סימני כליו לשאר אומדנות. אבל הוא חולק עליו דלא מצטרפין. וכתב משפטי שמואל סי' פ''א וכדאי הרב האומר דמצטרפין לסמוך עליו בשעת הדחק וכ''ד הח''מ ס''ק מ''ג. אם יש סימנים בגופו ובכליו יחד מצטרפין מהר''י ווייל סי' ק''ן בשם מהר''ן מאיגר' שמצא כתוב בשם ספר מתת ע''ש. מהר''ם מטראני ח''א ס''ס קי''ג והראנ''ח ח''א סי' ע''ה. אבל בעל ת''ה במכתביו סי' קס''א נטה להחמיר בצירוף סימני הגוף עם סימני כליו גם מהריב''ל ח''א כלל א' סימן ח' והרשב''ם סימן נ''ב והר''מ אדרבי סימן רע''ב ובמשפטי צדק ח''ב סי' ס''ו הסכימו דסימני כלים עם סימני הגוף לא מצטרפי. וכנה''ג בהגהת ב''י סימן שע''ה דף מ''ד ע''א הביא פוסקים הרבה דס''ל דלא מצטרפי ומסיים ובתשובה צדדתי לומר בסימנים אמצעים בגופו ובכליו לכ''ע מצטרפין וכ''פ בספר פני משה סי' ט''ו. ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קל''ד: (עו) שבגופו. בלבוש כתב רושם הוי ס''מ. ובמ''ב כתב רושם לא הוי ס''מ. וכתב ט''ז שני הפירושים אמת וה''ק וה''ה רושם לא הוי ס''מ אבל אם מצמצם המקום הוי ס''מ. וכן אם נאמר ה''ה רושם לא הוי ס''מ ה''פ אם אינו מצמצם המקום לא הוי ס''מ. ועדיף משומא כי רושם וצלקת אינם עשוים להשתנות ואין מצוי בבן גילו וראוי לסמוך ע''ז עכ''ל ועי' תשובת חוט השני סי' ע''ד: (עז) גדולים. בפסקי מהרא''י כ''כ על שיניים באמצע השורה של לחי העליון משמע בשיניים אחרים גדולים מה שאינו בנמצ' לרוב העולם הוי ס''מ ב''ש וח''מ: (עח) המסל''ת. בת''ה סימן רל''ט הבי' דברי א''ז דס''ל דאין מסל''ת נאמן רק כשאומר מת או נהרג משום דלא צריך ט''ע. אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכ' דאיכ' למיחש דילמ' אחר הוא וצריך ט''ע וכל ט''ע צריך עיון וטביעת עין זה דמסל''ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר ממיל' לא סמכינן עליה דבשלמ' ישראל שמתכוין להעיד איכ' למימר נתן בו ט''ע בכוונה אבל מסל''ת אינו דעתו להתיר אינו נותן לב ע''ז ואפילו ע''י ס''מ אפשר לא מהני אם היה מכירו בחייו דאפשר אינו מדקדק יפה וכשראה סימנים הדומים לאותו סימנים סבר בודאי הוא האיש שהכיר סימנים. ובתשובת מהר''ם פדוואה פסק אפילו אם מעיד ע''י ט''ע מהני וכ''פ מהרמ''מ סי' ל''ט וכתב שכן פשט הוראה בישראל. וכ''פ בתשובת רש''ך ח''א סי' קפ''ג. וכ''פ מהריב''ל וכ''כ כנה''ג בהגהת ב''י סעיף שפ''ב דף מ''ד ע''א וע''ב. ואם עדים אמרו שמענו מעידים שאמרו שהיה להם סימנים בזה הרוג יש לחוש שמא סימנים גרועים היו כי לשון בני אדם אף סימנים גרועים נמי נקרא סימנים ב''ש: וכנה''ג כתב בתשובה כתבתי אפילו למאן דמחמיר דבעד מפי עד לא תלינן שהכיר בסימנים היינו הוזכר בדברי העד האחרון במה הכירו הראשון ולכך אין אנו תולין שהכירו ע''י סימנים אבל כשמזכיר בפירוש שהכירו בסימנים אלא שאינו יודע באיזה סימנים הכירו אם בסימנים מובהקים או בסימנים שאינם מובהקים פשיטא דבעד מפי עד תלינן שהכירו בסימנים מובהקים ע''ש דף מ''ג ע''א וכ''כ בדף כ''ח ע''א ומבי' שם פוסקים הרבה דבעד מפי עד תולין להקל ע''ש:
כה כָּתַב רַבֵּנוּ תָּם, דְּהָא דְּאֵין מְעִידִין עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן פַּדַּחְתּוֹ וְחָטְמוֹ וּפַרְצוּף פָּנָיו קַיָּמִים, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא הָרֹאשׁ, אֲבָל אִם כָּל גּוּפוֹ (עט) שָׁלֵם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם פַּרְצוּף וּפַדַּחַת וְחֹטֶם, יְכוֹלִין לְהַכִּירוֹ בִּטְבִיעוּת עַיִן. וְחָלְקוּ עָלָיו (פ) הָאַחֲרוֹנִים: באר היטב (עט) שלם. היינו שאינו חסר אבר או קצת אבר אבל אם נפצע באחד מאבריו אפי' חסר קצת בשר מעידין עליו תשובת ב''י סי' ו' מדיני גוי מסל''ת. והרח''ש בקע''ד מגמגם בזה. נמצ' חסר אבר אפילו שמצ' האבר סמוך לו אפילו נמצאת ראשו חתוכה סמוכה לו לא מיקרי גופו שלם תשובת ב''י סי' הנ''ל. ומהרח''ש סי' הנ''ל כתב לדידי צ''ע וכנה''ג דף כ''ז ע''א הסכים עם הרח''ש ע''ש: (פ) האחרונים. בח''מ מדייק מדל' סתם בהדי' דלא כר''ת משמע קצת דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפין דעת ר''ת לשאר אומדנות והוכחות. ובתשובת מהרשד''ם סי' נ''ו צידד דעת ר''ת להתיר אם נמצ' הרוג ונתפח וא''י אם הוא תוך ג''י כמ''ש בסמוך. ולדעת הטור והנ''י מהני לדעת ר''ת ט''ע בלא סימנים כלל. אבל תוס' ורא''ש משמע דצריך להיות סימנים עם ט''ע והיינו סימנים שאינם מובהקים ועיין בדרישה וב''ח. והמחבר כתב ט''ע בלא סימנים נמי מהני לטעמו אזיל שכתב בתשו' דיש להגיה בהרא''ש ונ''ל ע''י ט''ע או ע''י סימנים ואצ''ל שניהם יחדיו וכן הוא דעת ב''ש. ובדרישה לא כ''כ ע''ש:
כו אֵין מְעִידִין עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן מְצָאוּהוּ תּוֹךְ שְׁלשָׁה יָמִים אַחַר הֲרֵגָתוֹ אוֹ אַחַר מִיתָתוֹ, אֲבָל אַחַר (פא) שְׁלשָׁה אֵין מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁפַּרְצוּף פָּנָיו מִשְׁתַּנֶּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהוּא בַּיַּבָּשָׁה. אֲבָל אִם טָבַע בַּמַּיִם וְהִשְׁלִיכוּהוּ הַמַּיִם לַיַּבָּשָׁה, אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים, אִם הִכִּירוּהוּ מְעִידִין עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה בַּמַּיִם אֶלָּא אַחַר זְמַן (פב) מְרֻבֶּה. וְהוּא שֶׁיִּרְאוּהוּ מִיָּד כְּשֶׁהֶעֱלוּהוּ מִן הַמַּיִם, וְגַם שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ (פג) מַכָּה, אֲבָל אִם שָׁהָה אַחַר (פד) שֶׁהֻשְׁלַךְ מִן הַמַּיִם, אֵין מְעִידִין עָלָיו, אֲפִלּוּ תּוֹךְ ג' (ב''י בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א). וְכֵן אִם הָיָה בּוֹ (פה) מַכָּה, אֵין מְעִידִין עָלָיו, לְפִי שֶׁהַמַּיִם מְקַלְקְלִים הַמַּכָּה וְנוֹפֵחַ וּמִשְׁתַּנֶּה. הגה: סָפֵק אִם נִשְׁתַּהָה אוֹ (פו) לֹא, אָזְלִינָן לְחֻמְרָא וַאֲפִלּוּ אִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא (רִיבָ''שׁ סִי' ש''פ). וְכָל זֶה לְהָעִיד עָלָיו בִּטְבִיעוּת עַיִן, אֲבָל עַל (פז) יְדֵי סִימָנִים מֻבְהָקִים, אֲפִלּוּ אִשְׁתַּהֵי מַתִּירִין אִשְׁתּוֹ (טוּר וּב''י): באר היטב (פא) שלשה. משו' דהפרצוף נשתנה וסבר שהוא פלוני שחסר ובאמת אפשר אותו פלוני הולך לדרכו ומת וזה הוא איש אחר ואם מת בימות הגשמים בימי הקור מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת מים הרמב''ן סוף יבמות. וכ''כ בתשובת מ''ב סי' ק''ד והר''א ששון סי' ט''ו: (פב) מרובה. היינו כל זמן שאין רואים בו שינוי בגופו ובצורתו מעידין עליו ש''ג וב''ח. ואם נהרג ביבשה והשליכו אותו למים ואין בו מכה הוי כאלו נטבע במים מהרשד''ם סי' נ''ד והר''י אדרבי סי' ט''ו. אבל מהר''י נחמי א''ש הובאו דבריו בתשובת ב''י סי' י''ב מדיני גוי מסל''ת מסופק בזה ע''ש. כל שנמצא במים אין לחוש שמא הרגוהו קודם שהשליכוהו למים ושהה שם שלשה ימים רשד''ם סי' נ''ד הר''י אדרבי סי' ט''ו תשובת ב''י סי' י''ב מדיני גוי מסל''ת. וכן ליכא למיחש שמא יצא מן המים ונתפח ושוב הושלך למים הר''ש הלוי סי' י''א ועיין כנה''ג דף כ''ח ע''א: (פג) מכה. ואם יש ספק אם היה בו מכה או לא תלינן לקולא (הרא''ש סי' ז') [הרח''ש ס''ו]: (פד) שהושלך. ר''ל יותר משעה א' אבל בתוך שעה א' מעידין עליו הר''ן והמגי''ד. כתב מוהר''ר בצלאל סי' כ''ה אפילו הועלה מן המים אל היבשה אם גלי הים עוברין ושבים עליו אכתי מצמת צמתי ואין מניחין אותו לתפוח ולהשתנות. וכ''כ הר''ש הלוי סי' י''א ומהרי''ט ח''ב סי' ל''ג. אבל הרח''ש בקע''ד חולק ע''ז ועיין מ''ש כנה''ג דף כ''ח ע''א סעי' שמ''ז. הר''ם אלשקאר סי' כ''ה כתב הא דבעינן דחזי' לאלתר היינו לידע שזה שפלטהו המים הוא פלוני בעלה של אשה זאת ולא אדם אחר שנשתנה צורתו לצורת בעלה של זו ולפ''ז היכא שידעינן שסך אנשים נכנסו בספינה א' ונטבעו וידעינן שבעלה של זו מכלל הנטבעים והעידו שכולם מצאום וקברום א''צ שיראו בשעתי' ע''ש. אבל מוהר''ר בצלאל סי' כ''א והרא''ה ששון סי' ד' והרשד''ם סי' כ''ו חולקים. אם ראהו לאלתר ונתפח יש להסתפק מה דינו אם מעידים עליו או לא. והסברא נוטה דאין מעידין עליו. ונ''ל להוכיח כן מדכתב הריב''ש דבספק אשתהי תצא. קשה ואמאי הא איכא ס''ס ספק אשתהי או לא ואת''ל אשתהי שמא לא נתפח ונ''ל דהוי ס''ס שאינו מתהפך דאם ת''ל נתפח שוב אין אנו יכולים לספק שמא תוך שעה או אחר שעה. ואם איתא דבראוהו תוך שעה ונתפח מעידין עליו עדיין איכא לספוקי ואת''ל שמא תוך שעה או אחר. אבל אי אמרינן דהריב''ש סובר באם דאשתהי ודאי תפח אין מוכח מדבריו דבנתפח לאלתר אין מעידין ודו''ק כנה''ג דף כ''ט ע''א ודף מ''ה ע''א. ועיין ס''ק פ''ח מש''ש ועיין ס''ק נ''א ועיין ס''ק נ''ג מש''ש: (פה) מכה. בתשובת מהרשד''ם סי' נ''ד כתב דאין המים מרזה המכה אלא א''כ כשהמכה בגופו ולא בפניו. ובתשובת רש''ך ובתשובת מ''ב חולקים ע''ז עיין בקע''ד סי' ק''ד. ובדרישה כתב להיפך דוקא כשהמכה בפרצוף הפנים אז אמרינן מרזי המכה אבל כשהמכה בגופו ולא בפניו לא אמרינן מרזי מכה. וע''ז הסכים לדבריו עיין ב''ח. ומכה אשר נעשה אחר מותו לא אמרינן מרזי מכה ואפילו אם נעשה בחייו אם נתרפא לא אמרינן מרזי מכה ח''מ. וכן יש להוכיח מדברי רש''י שכתב היכא דאיכ' מכה מקום המכה מרזי מכבידין הכאב ונופח ע''כ וברור הוא דכל מכה שחיתה שוב אינה מכאבת אפילו במים. ובתשובת מ''ב סי' ס''ג לא כ''כ ע''ש. לא אמרו מיא מרזי מכה אלא כשהושלך במים חי אבל כשהושלך מת לא אמרינן מהר''י נחמין א''ש הובאו דבריו בתשובת ב''י סי' י''ב מדיני גוי מסל''ת וכ''פ מהרח''ש בקע''ד וכתב דכל הפוסקים מודו בזה: (פו) לא. אפילו להני פוסקים דס''ל אם היה ספק אם מת תוך ג''י אזלינן לקולא מודין כאן דאזלינן לחומרא משום דאין שיעורו אלא שעה א' אזלינן לחומרא שיותר מצוי ששהה יותר משעה א' הר''ן. הא דאזלינן לחומרא בספק אשתהי היינו במים אבל בשלג ובכפור כל שיש ספק אם בין ההריגה והמציאה איפסק הקור והצנה יום או יומים תלינן לקולא אם לא שידעינן דודאי שפסק הקור והצנה יום או יומים מ''ב סי' ק''ד. ועד מפי עד שראה אותו מת אחר שהעלוהו מן המים תלינן לקולא דראשון ראה אותו תוך השעה ראשונה. מהריב''ל ח''א כלל א' סי' א' וט' והר''ש הלוי והר''א ששון סי' ח' וסי' י''ב. עיין כנה''ג ד' מ''ה ודף כ''ו ע''א וד' כ''ח ע''א ודף מ''ו ע''ב כי האריך בזה. ואם נראה מתוך דבריו דלא חזיא העד הראשון בשעתיה לא תלינן להקל מ''ב סי' מ''ו: (פז) מובהקים. דוקא סימנים דאינן עשוין להשתנות כגון חיתוך רגל וכיוצ' בהם אבל בסימנים העשויין להשתנות אין מעידין עיין תשובת מהרא''ם ח''א סי' ל''ו. וכנה''ג דף כ''ח ע''א. כתב כנה''ג אעפ''י שקצת פוסקים שמתירין באשתהי בסי' מובהקים מדברים באשתהי דיבשה ומקצתם מדברים באשתהי דים אין בכך כלום דאשתהי דים ואשתהי דיבשה כי הדדי נינהו לענין זה ע''ש דף הנ''ל:
כז מְצָאוּהוּ הָרוּג וּמַכִּירִין אוֹתוֹ בִּטְבִיעוּת עַיִן וְאֵין יוֹדְעִין מָתַי (פח) נֶהֱרַג, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁתּוֹלִין שֶׁנֶּהֱרַג תּוֹךְ שְׁלשָׁה יָמִים וּמְעִידִין עָלָיו, וְיֵשׁ אוֹסְרִין. וּמִיהוּ, אִם יָצָא קוֹל: אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת אוֹ נֶהֱרַג, וְאַחַר ג' יָמִים מְצָאוּהוּ מֵת וְהִכִּירוּהוּ, אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת לְדִבְרֵי (פט) הַכֹּל: באר היטב (פח) נהרג כו' ויש אוסרין. והיכא שמצאוהו שלם ולא נודע אם הוא תוך ג''י או אחר ג''י וגופו שלם ולא נחבל בפניו לכ''ע מעידין רשד''ם סי' נ''ו. והרח''ש בתשובה סי' ה' ומ''ד ונ''ט. וכן אם הוא שלם ויש ספק אם אשתהי אחר שהעלוהו מן המים יש להתיר משום דהוי ס''ס שמא הוא תוך שעה ראשונה ואת''ל אחר שעה ראשונה שמא הלכתא כר''ת והרא''ש והטור דס''ל אם לא ראה הטביעה יוכל להעיד אפילו אחר כמה ימים מהרי''ט סי' ל''ז ע''ש דבסי' ל''א לא כ''כ ונתקשה בזה הרב כנה''ג דף מ''ה ע''ב סעיף תל''ח. ועיין רש''ך ח''א סימן קפ''ג. ובתשובת מ''ב סי' מ''ה. ועיין קונטרס עגונות. אם כפי מרוצת הסיפור נראה דהוי לאחר ג''י תלינן להחמיר הרש''ך ח''ג סי' ק''ג. אם מצד הענין נראה שהוא תוך ג''י לכ''ע תלינן להקל הר''א ששון סי' ט''ו. משפט צדק ח''א סי' ס''ח. ראהו נפוח לכ''ע אין מעידין רשד''ם סי' נ''ו. וכ''כ כנה''ג דאפילו למקילין בספק אשתהי היינו דוק' בשלא נתפח אבל בנתפח איסור דאוריית' הוא ולחומר' דודאי אשתהי הואיל שנתפח ע''ש דמ''ו ע''א שהאריך בתשו' ומסיק דיש לחוש לרבוות' דסוברים דבעיגונא דאיתתא אין להתיר מטעם ס''ס דכולא חדא ספיקא הוא ספק מת ספק לא מת ע''ש. ע''ל ס''ק נ''א. וס''ק פ''ד. וע' ס''ק צ''ג מש''ש ועיין כנה''ג דף מ''ו ע''א סעי' ת''ו שכתב שם ואפי' ראוהו לאלתר ונתפח מעידין עליו ע''ש וזהו סותר למ''ש דף כ''ט ע''א סעי' שס''ו והבאתי לעיל ס''ק פ''ד עיין ודו''ק. אפי' לדעת הרשב''א דמחמיר היינו דוקא כשהעד עצמו מסופק אם הוא תוך ג''י או אחר ג''י. אבל אם העד שמצאו הלך לו אין לנו לחוש דילמא העד הראשון היה מסופק. וכ''ש עד מפי עד דתלינן להקל עיין כנה''ג דף מ''ו ע''ב: (פט) הכל. עיין ח''מ מ''ש. וכנה''ג דף מ''ז ע''א כתב דט''ס וצ''ל מותרת לדברי התו' ע''ש וכ''כ בה''י:
כח יֵשׁ אוֹמְרִים בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם, דְּהָא דְּאֵין מְעִידִין עָלָיו אֶלָּא עַד ג' יָמִים, הָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהוּא חָבוּל בְּפָנָיו, אֲבָל אִם אֵינוֹ חָבוּל בְּפָנָיו מְעִידִין עָלָיו אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים עַל יְדֵי טְבִיעוּת עַיִן שֶׁל גּוּפוֹ (צ) וְצוּרָתוֹ, וַאֲפִלּוּ נָפַל (צא) לַמַּיִם. וְאֵינוֹ מְחֻוָּר בְּעֵינֵי (צב) הָאַחֲרוֹנִים. הגה: וְיֵשׁ מְקִילִים, דְּכָל מִי שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ כְּשֶׁנִּטְבַּע (צג) בַּמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁלֵם אֵינוֹ מֵעִיד עָלָיו. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָאָה טְבִיעָתוֹ וְאוֹמֵר שֶׁמַּכִּירוֹ עַל יְדֵי טְבִיעוּת עַיִן וְהוּא שָׁלֵם, מֵעִיד עָלָיו (טוּר וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ר''ה בְּשֵׁם הָאֲשֵׁרִ''י): באר היטב (צ) וצורתו. ובמרדכי כתב ע''י ט''ע של צורתו לבד נמי מהני אם העד אינו לפנינו. או שהיה עד מפי עד תלינן שלא ראהו חבול בפניו הר''ש הלוי סי' י''א מ''ב סי' ק''ט: (צא) למים. כלומר אפי' אשתהי מהני ט''ע אם צורתו שלימה כ''כ תוס' בשם ר''ת. והרא''ש והטור כתב בזה דוקא כשהוא שלם בכל גופו: (צב) האחרונים. מ''מ לא נדחה דבריו לגמרי ומצטרפין דבריו לשאר סברות להקל ח''מ ב''ש: (צג) במים. הג''ה זו קאי על כל מ''ש לעיל אם ראהו מיד כשהעלוהו מן המים מעיד עליו ע''ז כתב יש מחלקים מי שראה הטביעה אינו מעיד אא''כ ראהו מיד ויש לו ט''ע עם סימנים שא''מ אבל בס''מ א''צ שיראה מיד. והטעם כיון שראה הטביעה אז אומר בדדמי דזהו שנטבע. וה''ה אם ידע שנטבע זה אומר שזהו שנטבע. אבל מי שלא ראה טביעתו או לא ידע שנטבע אז אם הוא שלם מהני ט''ע בלא סימנים. ואם אינו שלם צריך סימנים. ולענין אם לא ראה הטביעה אם צריך שיראה אותו מיד מחולקים הפוסקים עיין ב''ש. וח''מ בתשובה. וכנה''ג דף כ''ח ע''ב. ובמהריב''ל ח''א כלל א' סי' א'. וברשד''ם סי' נ''א. ובהראנ''ח סי' נ''א. אבל לכ''ע מי שלא ראה הטביעה וגופו שלם והוא ספק אם ראוהו לאלתר או לא מתירין את אשתו משום ס''ס אם ראהו לאלתר ואת''ל לא ראוהו שמא הלכה כמ''ד דכל שלא ראה הטביעה וגופו שלם לא בעינן לאלתר והוי ס''ס המתהפך כנה''ג דף למ''ד ע''א בשם הרח''ש ע''ש וכ''כ בספר מ''ב סי' מ''ה וע''ל ס''ק פ''ח כתבתי בשם כנה''ג דבעיגונא דאיתתא אין להתיר מטעם ס''ס ע''ש. ואפשר לומר בס''ס מתהפך שאני וכ''כ בתשובת מהר''י לבית הלוי סימן י''ב והובא בקונטרס עגונות סי' שפ''ט. וכ''ה בתשובות דברי ריבות סי' י''ד והובא בק''ע סי' קל''ז. ואם שני עדים אומרים דמכירים בט''ע לחוד וראו הטביעה אי מהני. מהר''ר בצלאל סי' כ''א כתב דמהני ט''ע לחוד בשני עדים אפי' ראו הטביעה דבשני עדים לא שייך בדדמי וכ''כ רשד''ם סי' ס''ט וכתב שם דהיינו דוק' בשני עדים המעידים בפני ב''ד אבל בעד המעיד מפי שני עדים לא ודוק' כשאחד מן העדים הוא יהודי אבל בשני גוים לא מהר''א ששון סי' א' ועיין כנה''ג דף כ''ח ע''ב. ודף מ''ז ע''א. הא דאמרי' דעד שראה הטביעה חיישי' דאומר בדדמי היינו בדקים לן בודאי שראה הטביעה אבל היכ' דלא איתברר לנו אם ראה הטביע' או הוא אינו מזכיר הטביע' בדבריו אין לחוש דראה הטביע' ואמר בדדמי תומת ישרים סי' קמ''ז רשד''ם סי' נ''א מהר''ם מלובלין סי' קל''ד משפט צדק ח''א סי' ח'. אם העד שראה הטביעה העיד שראה שנטבע ויצא לחוץ ומת בט''ע בלי סימנים סגי הר''ם מטראני ח''א סי' ש''ג. הר''א ששון סי' ז'. הריב''ש סי' שע''ח כתב ל''ד ראה הטביעה אלא אפי' שמע הטביעה ראה מיקרי וכ''כ הרשד''ם סי' נ''א ומשפט צדק ח''א סי' ח' ומהור''ר בצלאל סי' כ''א אבל בהר''א ששון סי' א' כ' שדעת כל הפוסקים אחרונים להתיר בלא ראה הטביע' אפי' אם שמע הטביעה עיין כנה''ג דף למ''ד ע''א. אפי' למ''ד דשמע הטביעה ראה מיקרי היינו דוק' כשידע ידיעה אמיתית אבל אם לא ידע אלא מכח השמיעה וקול הברה לא הרא''ש סי' נ''ו. מפי עד אין לחוש דהראשון ראה הטביעה תומת ישרים סי' קמ''ז קמ''ח. משפט צדק ח''א סי' ח' מהר''ם מלובלין סי' קל''ד. אם עד מפי עד מעיד שראוהו לאלתר אלא שלא הוזכר בדבריו אם הכירו ע''י סימנים יש להתיר מס''ס ספק הכירו ע''י סימנים ואת''ל לא הכירו שמא הלכה כמ''ד דבאלתר לא בעי סימנים כנה''ג בשם הרח''ש דף למ''ד ע''א ע''ש וע''ל ס''ק פ''ח וס''ק צ''ג מש''ש:
כט אֵין מְעִידִין עַל הָאָדָם שֶׁמֵּת אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּהוּ כְּשֶׁמֵּת וַדַּאי וְאֵין בּוֹ סָפֵק. כֵּיצַד, רָאָהוּ שֶׁנָּפַל לְגֹב אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵין מְעִידִין עָלָיו, שֶׁמָּא לֹא הָיוּ (צד) רְעֵבִים וְלֹא אֲכָלוּהוּ. אֲבָל אִם נָפַל לַחֲפִירַת נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי שֶׁדּוֹחֲקָן כְּשֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶם מַזִּיקִין אוֹתוֹ: באר היטב (צד) רעבים. כי גוב אריות רחב הוא אבל חפירת נחשים צר הוא אבל א''א שמא נעשה לו נס כדניאל וכן בכבשן האש כחנני' מ''ו דלא כירושלמי בתו' יבמות דף קכ''א ע''ב עיין ב''ש ח''מ. ובנימין זאב סי' כ''ה פסק כירושלמי:
ל נָפַל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן (צה) הָאֵשׁ אוֹ לְתוֹךְ יוֹרָה רוֹתַחַת מְלֵאָה יַיִן אוֹ (צו) שֶׁמֶן אוֹ מַיִם, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִים אוֹ רֻבָּן, אֲפִלּוּ עָמַד וּבָרַח, מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת, שֶׁוַּדַּאי סוֹפוֹ לָמוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אֶלָּא יָמוּת מִיָּד בִּזְמַן קָרוֹב, הֲרֵי אֵלּוּ מְעִידִין עָלָיו: באר היטב (צה) האש. המגיד בשם הרשב''א כתב דוק' דנפל לתוך הכבשן שהוא עמוק וא''י לעלות משם אבל אם נפל לחוך המדורה י''ל שמא יצא. א''נ אף לתוך המדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף עכ''ל פי''ג מה''ג. ונ''ל דאיירי ששהה קצת כדי שישרפו רגליו ויכווצו כדי שלא יוכל לזוז משם דאל''כ פשיטא וכ''כ כנה''ג דף מ''ז ע''א: (צו) שמן. ל''ד מלאה אלא אפי' לא היתה מלאה מעידין עליו הרח''ש בקע''ד:
לא רָאוּהוּ (צז) צָלוּב וְהָעוֹף אוֹכֵל בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁדְּקָרוּהוּ אוֹ יָרוּ בּוֹ חִצִּים, אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת. וְאִם רָאוּ הָעוֹף אוֹכֵל בְּמָקוֹם שֶׁהַנֶּפֶשׁ (צח) יוֹצְאָה בִּנְטִילָתוֹ, כְּגוֹן מֹחוֹ אוֹ (צט) לִבּוֹ אוֹ בְּנֵי מֵעָיו, הֲרֵי זֶה מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת: באר היטב (צז) צלוב. ב''ח כתב דוק' אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצווארו אמרינן מיד נחנק. והח''מ חולק עליו כי י''ל דנחתך החבל ונפל וכן ט''ז חולק עליו ועיין בספר משפט צדק ח''א סי' נ'. מי ששברו זרועותיו והשליכו בים אשתו אסורה מהריב''ל ח''ג סי' נ''א. גוי מסל''ת שאומר שנטבע הספינה ונטבע הוא ואחרים עמו ויהודי א' שהיה בספינה ההיא. וראה סוחר א' שהוצי' סכין והרג את היהודי לפי שרצה לרכוב על קרש א' שהי' הסוחר רכוב עליו אין ממש בעדות זו אפי' אם יש ס''ס ע''ש תומת ישרים סי' קמ''א קמ''ט. אבל הר''ם אלשקאר סי' קי''א והמהר''י בי רב סי' י''ו חולקים וסוברים דבעדות זה משיאין את אשתו עיין כנה''ג דף כ''ט ע''ב. השליכוהו למים כשהוא מגוייד לכ''ע מעידין הר''ר הר''ם אלשיך סי' קכ''ב: (צח) יוצאה. וה''ה בדקרוהו או ירה בו חיצים אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אבל אם נעשה במקום שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפי' אחר י''ב חדש דלא כב''ח מ''מ ב''ש. וכ''ז איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תוספת גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידין עליו ואם הוא גוסס ג''י מעידין עליו כ''כ בי''ד וכ''כ בה''י: (צט) לבו. וה''ה העידו עליו שהכהו במקל על קדקדו עד שיצא המוח לחוץ אשתו מותרת הרש''ך ח''א סי' ע''ד:
לב רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לַיָּם, אֲפִלּוּ טָבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל, אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת שֶׁמָּא יָצָא (ק) מִמָּקוֹם אַחֵר. וְאִם נָפַל לְמַיִם מְכֻנָּסִים, כְּגוֹן בּוֹר אוֹ מְעָרָה, שֶׁעוֹמֵד וְרוֹאֶה כָּל סְבִיבָיו וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא (קא) נַפְשׁוֹ, וְלֹא עָלָה, מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְכֵן אִם קְשָׁרוּהוּ בְּרַגְלָיו וְשִׁלְשְׁלוּהוּ אֶל הַיָּם וְלֹא עָלָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ מֵאַרְכֻּבָּה (קב) וּלְמַעְלָה, מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ לְאַחַר י''ב חֹדֶשׁ, שֶׁטְּרֵפָה אֵינָהּ (קג) חַיָּה י''ב חֹדֶשׁ. אֲבָל אִם נָפַל לַיָּם וְהִשְׁלִיכוּ מְצוּדָה וְהֶעֱלוּ רֶגֶל אַחַת מֵאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: רֶגֶל שֶׁל אַחֵר הוּא. וּמִיהוּ, אִם הָיָה בּוֹ סִימָן מֻבְהָק בְּיוֹתֵר בְּרַגְלוֹ, סוֹמְכִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁל הָאִישׁ שֶׁנָּפַל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּסִימָן מֻבְהָק בִּבְגָדָיו מְהַנֵּי כָּאן, הוֹאִיל וְרָאוּהוּ נִטְבָּע בִּבְגָדִים אֵלּוּ (מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִי' ל''ו): באר היטב (ק) ממקום אחר. כתב ט''ז מעשה היה בא' שהלך ע''פ המים על הגלידה והיה שם מקום אחד פתוח ונפל שם לאותו מקום שהיה פתוח ונטבע והמים היה שאל''ס והתירו חכמי הדור את אשתו וטעמם היה כיון דהמים היה נקרשים דינו כמים שיל''ס. נקשר בשלשלאות של ברזל בתוך הספינה. וה''ה מי שהיו רגליו קשורות בלוח הספינה ונטבעה הספינה יש להקל בנימין זאב סימן כ''ו וכ''ח מהר''ם אלשקאר סי' ק''ץ הר''ם מטראני ח''א סי' קפ''ח וכנה''ג דף למ''ד ע''א: (קא) נפשו. שיעור שתצא נפשו הוא ג' שעות הריב''ש סי' שע''ה הר''א ששון סי' א'. ומהרח''ש נסתפק אם עד תחלת שעה ג' קאמר או עד סופה והעלה דעד תחלת שעה ג' קאמר אבל מהרי''ט ח''ב סי' כ''ו כתב דשיעור כדי שתצא נפשו היינו שעה קלה ע''ש. מעידין עליו ששהה עד שתצא נפשו ולא יצא אפילו לאור הלבנה הר''א ששון סי' י''א הראד''ב סימן ל''ד. אם העד אינו בפנינו או שהוא העד מפי עד ואין הראשון בפנינו תלינן ששהא שם בכדי שתצא נפשו כנה''ג בשם הרבה פוסקים דף מ''ח ע''א ע''ש. ועיין מ''ש שם ט''ז ס''ק ק''ח. ספק אשתהי בנטבע ושהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו כ' הריב''ש סי' שע''ה שיש להקל וכ''כ הר''ם אלשקאר סי' כ''ה. ומהור''ר בצלאל סי' כ''א כנה''ג דף מ''ח ע''א: (קב) ולמעלה. וכן אם נחתך ממנו רגליו בסכין תנשא משום דהמים מרזי המכה ב''ש: (קג) אינה חיה. עיין ב''ש וכנה''ג דף מ''ח ע''ב:
לג עֵד אֶחָד אָמַר: רָאִיתִי שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה אוֹ בְּמַפֹּלֶת אוֹ שֶׁנִּטְבַּע בַּיָּם הַגָּדוֹל וּמֵת, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁרֻבָּם לְמִיתָה, אִם אָמַר קְבַרְתִּיו, נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. וְאִם לֹא אָמַר קְבַרְתִּיו, לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:
לד וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד שֶׁטָּבַע בַּעְלָהּ בַּמַּיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף וְלֹא עָלָה וְאָבַד זִכְרוֹ וְנִשְׁתַּכַּח (קד) שְׁמוֹ, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא עַל עֵדוּת זוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וַאֲפִלּוּ הִתִּירוּהָ בֵּית דִּין וְלֹא נִשֵּׂאת, לֹא תִּנָּשֵׂא (רִיבָ''שׁ סִי' שע''ט). וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. הגה: וְדַוְקָא שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי חָכָם אוֹ בְּטָעוּת, שֶׁסָּבְרָה שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, אֲבָל אִם נִשֵּׂאת בַּעֲבַרְיָנוּת, (קה) תֵּצֵא (תְּשׁוּבַת מוהר''ם הֵבִיאוֹ הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי סוֹף יְבָמוֹת). וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּמִי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁטָּבַע מַמָּשׁ בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף; אֲבָל מִי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁהָיָה בִּסְפִינָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּיָּם אוֹ כַּדּוֹמֶה לָזֶה, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁטָּבַע רַק לֹא הֵעִידוּ שֶׁשָּׁהָה בַּמַּיִם כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, תֵּצֵא. וַאֲפִלּוּ הֵעִיד סְתָמָא שֶׁטָּבַע, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא קָרָא לִדְבָרִים כָּאֵלּוּ טְבִיעָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הָעוֹלָם לִקְרֹא לִדְבָרִים אֵלּוּ טְבִיעָה, וְתֵצֵא, אֶלָּא אִם כֵּן הֵעִיד בְּפֵרוּשׁ שֶׁנִּטְבַּע (קו) מַמָּשׁ וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ (ב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן קכ''ח). וַאֲפִלּוּ הָיָה הַכּוּתִי שֶׁהֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר: טָבַע פְּלוֹנִי, (קז) וְנִשֵּׂאת עַל פִּיו, הֲרֵי זוֹ (קח) לֹא תֵּצֵא. (קט) וְחָכָם שֶׁהוֹרָה לְהַשִּׂיאָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, מְנַדִּין אוֹתוֹ: באר היטב (קד) שמו. ואין חילוק בין ת''ח או לא עיין ב''י: (קה) תצא. ואם מת הבעל השני או גירשה מותרת לינשא לאחר הרדב''ז ח''א סי' ק''ט. ל''ד בנטבע במים שאל''ס אלא ה''ה בכל מקום שע''פ הרוב הוא מת לא תצא אם נשאת ע''פ חכם או בטעות. אבל אלו דתני במתני' אין מעידים וכו' ואם נשאת תצא. וכן אותן ג' דברים של ר''א בן פרטא תצח וכן אם נפל לגוב אריות תצא ריב''ש סי' שע''ט עיין ב''ש: (קו) חכם. דוקא חכם מפורסם בהוראה צ''צ סי' מ': (קז) תצא. עיין ח''מ ב''ש וכנה''ג דף מ''ז ע''ב: (קח) ממש. כתב ט''ז בזה לא מהני עד מפי עד אם לא אמר בפירוש איך נטבע אע''ג לכמה דברים מקילין בעד מפי עד היינו דוקא בדברים שלפי משמעות הלשון של העד הוא מורה על יותר קרוב למיתה מן החיים אבל אם אומר נטבע סתם יש יותר סברא דנטבע במים שאל''ס כי רוב הנטבעים במים שאל''ס. אבל אם אומר בפירוש במים שיל''ס רק שאומר סתם ואינו אומר שנטבע ממש ואפשר שלא שהה עד שתצא נפשו בזה הולכים לקולא בעד מפי עד. ואם העיד שראה שנטבע פלוני ושהה שם כדי שתצא נפשו רק שיש ספק אם היה מים שיל''ס או מים שאל''ס אזלינן נמי לקולא בעד מפי עד עכ''ל ט''ז ב''ש. וע''ל ס''ק ק''א מש''ש: (קט) אותו. ואם טעה בהוראה ואמר שטעה וחזר. אין מנדין אותו כמ''ש בש''ס בעובדא דרב שילא:
לה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם נָפַל לְמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, גּוֹבָה (קי) כְּתֻבָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה לִנָּשֵׂא: באר היטב (קי) כתובתה. עי' ב''ש שהעלה אם העידו ב' עדים דנטבע במים שאל''ס גובה כתובתה אף אם לא נשאת עדיין. אבל אם יש לה עד א' גובה כתובתה דוקא אם נשאת כבר אבל אם לא נשאת לא ע''ש. ודבריו אינם עולה יפה לפי מה שביאר הכנה''ג דף פ''ח ע''ב סעיף תק''ך חדא שהרב ב''ש מחליט שהרשב''א איירי בנישאת כבר זה אינו מוכרח כמבואר בכנה''ג שם. ועוד שכתב הב''ש דהראב''ד חולק על דין זה קשה לדבריו דאיירי הרשב''א דוקא בנשאת א''כ לא פליג עליו הראב''ד די''ל דהראב''ד איירי בלא נשאת כמבואר כל זה בכנה''ג שם. ובדף מ''ט ע''א העלה הכנה''ג שרוב פוסקים ס''ל דאינה גובה כתובתה וחולקים על י''א אלו עי' סעיף מ''ג סי' זה אשה שאינה יכולה להנש' מחמת זיקת היבם לכ''ע אינה גובה כתובתה הרש''ך ח''ג סי' קי''ו והר''א ששון סי' כ''ט:
לו עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַּרְכּוֹם, וּסְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא (קיא) לִדּוֹן, הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת חַיִּים. לְפִיכָךְ אֵין מְעִידִין עַל אֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁמֵּת לְהַתִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא בְּעִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ (קיב) כַּרְכּוֹם וּסְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא (קיג) לֵהָרֵג, אֵין מְעִידִין, שֶׁהֵן בִּסְפֵק חַיִּים וְנוֹתְנִים עֲלֵיהֶן חָמְרֵי מֵתִים וְחָמְרֵי חַיִּים: באר היטב (קיא) לידון. אפי' אבד זכרם אין מעידין עליהם כנה''ג בשם תשובת כ''ז דף למ''ד מ''ב ע''ש: (קיב) כרכום. עיין פי' המ''א לענין גט ע''ש: (קיג) ליהרג. כמה פוסקים ס''ל דאין חילוק בין ב''ד של ישרל לב''ד של עכו''ם ובכולם אמרינן נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ולמאן דס''ל דהיוצ' להרג בב''ד של עכו''ם הוא בחזקת מת מ''מ העד המעיד צריך להיות ישראל כ''כ הרא''ש וכ''ה בתו' שם לפי מה שפירש המהרש''א. וע''ל סי' קמ''א סעיף כ'. בח''מ כתב דהסוגי' איירי רק לענין גט ותרומה אבל אין מתירין את אשתו משום דדומה לראהו אותו מגוייד וצלוב ע''ש. ועיין בה''י שרוצה להוכיח שקאי אפי' לענין להשיא את אשתו דאל''כ לא מקשה הגמר' מידי וקתני בב''ד של ישראל ישיאו את אשתו וכו' ע''ש. לא דק דהגמר' מקשה דאפי' להשיא את אשתו מהני ליוצא להרג מכ''ש לענין גט ותרומה ודו''ק. והרא''ש בפ''ג דגיטין כתב ז''ל רב אלפס ז''ל כתב בהלכותיו רק זו הבריית' ולא כתב הני תרי מימרא דרב יוסף ויראה דס''ל דבבית דין של ישראל הלכה כלישנא קמא דבריית' מסייע לי' דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אבל יוצא ליהרג לא וכו' ע''ש. אינו מוכרח די''ל דמש''ה לא הביא מימרא דרב יוסף כסברת הח''מ דרב יוסף לענין גט ותרומה אמר. אבל הא קשי' לי על הח''מ דלפי דבריו לא מקשה תו' שם מידי בד''ה וקתני וכו' אמאי לא פריך מהא דקתני מקומנטריסין של נכרים אל ישיאו ורב יוסף קאמר דמיקטל קטלי וכו' ע''ש. הא רב יוסף איירי דוק' לענין גט ותרומה עיין ודו''ק. ומכל אלו אם נשאת תצא הריב''ש. וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם מש''ה תצא:
לז בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, וְהִתִּירוּהָ לִנָּשֵׂא עַל פִּיו, וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד אֶחָד וְהִכְחִישׁ אֶת הָרִאשׁוֹן, וְאָמַר: לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ, (קיד) וְתִנָּשֵׂא, שֶׁעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּעֵדוּת אִשָּׁה כִּשְׁנֵי עֵדִים בִּשְׁאָר עֵדֻיּוֹת, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. מִיהוּ מִשּׁוּם לְזוּת שְׂפָתַיִם לֹא (קטו) תִּנָּשֵׂא (טוּר). אֲבָל אִם בָּא הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁהִתִּירוּהָ, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת (קטז) תֵּצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לְעֵד שֶׁהֵעִיד לָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: בָּרִי לִי (קיז) שֶׁמֵּת, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים תֵּצֵא. וְאִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: לֹא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, תֵּצֵא לְדִבְרֵי הַכֹּל. הגה: וְדַוְקָא שֶׁהִיא (קיח) שׁוֹתֶקֶת, אֲבָל אִם הִיא גַּם כֵּן אוֹמֶרֶת: מֵת, הָוֵי לֵהּ כִּתְרֵי וּתְרֵי, אִם הָעֵדִים הֵם נָשִׁים, אֲבָל הַבַּעַל שֶׁנְּשָׂאָהּ אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל עַצְמוֹ (נ''י פ' הָאִשָּׁה קַמָּא). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הָאֶחָד שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּיו כְּמוֹ שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ וְהִכְחִישׁוּ אוֹתוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִישׁ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: לֹא מֵת, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת עַל פִּי אִשָּׁה אוֹ עַל פִּי עַצְמָה וּבָאוּ שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹ שְׁנֵי פְּסוּלִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם וְאָמְרוּ: לֹא מֵת. אֲבָל עֵד כָּשֵׁר אוֹמֵר: מֵת, וְנָשִׁים רַבּוֹת אוֹמְרוֹת: לֹא מֵת, אוֹ פְּסוּלִים אוֹמְרִים: לֹא מֵת, הֲרֵי זֶה כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁבָּאוּ בְּיַחַד קֹדֶם שֶׁהִתִּירוּהָ עַל פִּי עֵד אֶחָד הָרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, אֲבָל אִם הִתִּירוּהָ עַל פִּי עֵד הַכָּשֵׁר, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ הַפְּסוּלִים, לֹא (קיט) תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ הָרִאשׁוֹן (טוּר). וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד (קכ) מֵעֵדֶיהָ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: בָּרִי לִי שֶׁמֵּת, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. הגה: וְכוּתִים הַמְּסִיחִים לְפִי תֻּמָּם, דִּינָן כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי (קכא) עֵדוּת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה בַּתְרָא), וְכָל שֶׁאֵינוֹ מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לֹא לֶאֱסֹר וְלֹא לְהַתִּיר: באר היטב (קיד) ותנשא. ותנשא לאיש אחר שמ''ש אם בעלה מת כיון שהתירו אותה ע''פ ע''א ליכא ספק כלל עיין ב''ש. לא מיקרי התירוהו לינשא אלא בכה''ג שהתירוה על הדין ועל האמת אבל התירוה בטעות לא הר''י אדרבי סי' קמ''ד. עגונה שאמר ע''א שמת בעלה בחדש ניסן וע''פ אותו עד נשאת בתמוז ואח''כ באו עדות ברורה ואמרו שבעלה היה חי בחודש אייר בודאי וקודם שהוציאה מבעלה נתברר ע''פ עדים שבעלה ודאי כבר מת וקברוהו אך נתעלם מהם באיזה זמן מת אי אחר נשואי אשתו אי קודם הנשואין פסק בתשובת שבות יעקב ח''א סי' ל''ח דיש להחמיר דיוצאת בגט מ''מ אם אפשר לחקור על הדבר שכבר מת הבעל קודם הנשואין אזי יחזיר להתירה הראשון ע''ש. אשה א' שהוחזק' בחזקת אלמנה ונכנסה עם א' לחופה ולא נבעלה באומרה שפירסה נדה ולמחרת יום חופתה בא כתב מחכם א' שהיא בחזקת איסור עגונה עיין בתשובת חכם צבי שאלה ב' ג' פלפול עצום עם מהורר''א ברוד''א: (קטו) תנשא. עיין תוס' כתובות דף כ''ב ע''ב וביבמות דף קי''ז ע''ב. דמשמע מדבריהם דבזה אחר זה קרי ליה התירוה דמסתמ' התירוה קודם שבא עד שני. ואם בא עד שני קודם שהתירוה אף שבאו זא''ז בבת אחת קרי ליה ואין חילוק בין שבאו זה אחר זה או באו בבת אחת רק לענין זה יש חילוק בין התירוה או לא ע''ש. א''כ לפ''ז דברי הב''ש בכאן דחוקים דמשמע מלשונו דחילוק יש אפי' בלא התירוהו בין בזא''ז ובין בבת אחת ע''ש: וכ''כ הרשב''א בפירוש סי' תשמ''ח וז''ל ואמרינן עלה בגמר' כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ולא בבת אחת ממש קאמרי אלא כל שבא השני קודם שהתירוה ב''ד להנשא בבת אחת קרי ליה ע''ש. ועי' ב''ח וכנה''ג דף למ''ד ע''ב דמשמע מלשונם נמי דחילוק יש אפי' בלא התירוה בין בזא''ז ובין בבת א' ולא נעלם לי כי מסתם גמר' ותו' משמע דעיקר תליא בהתירוה ובלא התירוה אפי' אם באו זא''ז קרי' ליה בבת א' ודו''ק: (קטז) תצא. אפי' אם בא העד המתיר קודם העד האוסר הואיל ובא קודם שהתירוה תצא דהוי כבאו בבת אחת כמ''ש: (קיז) לי. פירש''י בכתובות דף כ''ו ע''ב ברי לי אם היה חי היה בא. הר''ן חולק עליו וס''ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוק' שאומרת שראה אותו מת: (קיח) שותקת. כלומר אם נשאת בהיתר ע''פ אשה א' או פסול א' ואח''כ באו שתי נשים או פסולים דמוציאין אותה לכ''ע היינו בהיא שותקת אבל אם גם היא אומרת מת ואשה אחת מסייע לה ואומרת מת ונשאת ואחרי כן באו שתי נשים ואומרות לא מת אז אם נשאת לא תצא דשנים הראשונים נאמנים לעולם ואין שתי נשים מוציאין אותה מחזקת אשת איש מאחר שנשאת בהיתר. ודוקא שנשאת כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשרים: (קיט) תצא. זהו דעת הטור אבל הרמב''ן והרשב''א ונ''י מפרשים דעת הרמב''ם דאע''פ שהתירוה ע''פ ע''א אם באו שתי נשים לבסוף ה''ל כשתי עדים המכחישות זא''ז ותצא אם לא בשנשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי: (קכ) מעידים. ע' ב''ש. ואולי ט''ס הוא וצ''ל לאחד מעידיה ר''ל להעד שמסייע לה שאומר מת: (קכא) עדות. ובכל אלו הדינים. אשה ועכו''ם מסל''ת ועד מפי עד שוה הן לקול' או לחומר'. עד מפי גוי מסל''ת אי מיקרי עד כשר או פסול ע' מהריב''ל ח''ג סי' ח' ובהרשד''ם סי' נ''ט. היכא דאיכ' תרי סהדי שמעידין מפי גוי שמת פלוני וכפי עדותן אסורה לינש' ואיכ' תרי אחרינ' דמכחשי להו ואומרים מפי גוי עצמו שמת פלוני עדות מספיק להתירה אע''ג דהשנים שבאים לאוסרה מכחישי אהדדי כגון שא' אומר שלא היה מסל''ת רק שמתכוין להתיר וא' אומר שמסל''ת היה אך לא היה ברור לו במיתתו אפ''ה מצטרפי אהדדי כיון דסוף סוף לדברי שניהם אשה זו לא הותרה. וה''ה נמי אם מכחשי אהדדי אותם שאמרו מת באופן המיתה כיון שלדברי שניהם אינו קיים עדותן מצטרפין מהריב''ל ח''ג סי' ד'. עד א' העיד שמת. ועד מפי עד או אפי' שנים מפי שנים העידו לא מת למעשה יש להחמיר ואיכ' לספוקי אם נשאת אם תצא או לא. וכתב כנה''ג דף ל''א ע''א מדברי הרשד''ם סי' נ''ט משמע דתצא. ועיין מהריב''ל ח''ג סי' ה'. ותשובת הרמב''ן סי' קי''ט וכתב הרח''ש בקע''ד דוקא בבאו בבת א' אבל אם נשאת או התירוה ע''פ האומר מת אעפ''י שאח''כ באו ב' עדים הנ''ל ואמרו לא מת לא תצא מהתירה ע''ש. עד מפי עד שאומר מת והותרה האשה ואח''כ בא עד כשר מפי עצמו ואמר לא מת תלי' בפלוגת' דרבוות' דאיפליגו כשהותרה האשה ע''פ אשה או פסול ואח''כ בא עד כשר ואמר לא מת הרח''ש בקע''ד. התירוה או נשאת ע''פ עד מפי עד ואח''כ באו שני עדים מפי שני עדים ואמרו לא מת תצא. וכן ג''כ אם באו בבת א' שנים מפי שנים ואמרו מת ועד מפי עד אמר לא מת תנשא לכתחלה הרח''ש בקע''ד. באו בבת א' עד מפי עד אומר מת ועד מפי עד אומר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא. גוי מסל''ת האומר לא מת ומכחיש גוי מסל''ת האומר מת לא תנשא ואם נשאת תצא עיין כנה''ג דף מ''א ע''א. ובח''מ ס''ק ע''ד. עד מפי גוי מסל''ת ונשאת ואח''כ בא עד מפי עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהריב''ל ח''ג סי' ה'. עד המעיד על איש א' שמת שלא ידע שמו כ''א על פי עצמו. מהריב''ל ח''ג סי' ח' חשיב ליה כעד מפי עד. והרשד''ם סי' כ''ט חשיב ליה כעד המעיד עצמו. והרח''ש בקע''ד הכריח כרשד''ם:
לח אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: מֵת, אוֹ הִיא שֶׁאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד (קכב) כָּשֵׁר וְאָמַר: לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ הִיא שֶׁאָמְרָה: מֵת, (קכג) וְהִתִּירוּהָ לִנָּשֵׂא עַל פִּיהָ, וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד כָּשֵׁר וְאָמַר: לֹא מֵת, לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ. אֲבָל אִם בָּאוּ תְּחִלָּה שְׁתֵּי נָשִׁים וְהִתִּירוּהָ לִנָּשֵׂא עַל פִּיהֶן, וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד אֶחָד, לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ לְכֻלֵּי עָלְמָא (כ''כ הב''י בְּשֵׁם מ''מ): באר היטב (קכב) כשר. ר''ל אפי' אחר שהתירוה ועיין כנה''ג דף ל''א ע''א: (קכג) והתירוה וכו'. להלכה אין סומכין לקול' בהיא עצמה ח''מ ב''ש. אשה שאמרה עד פלוני אמר לי שמת בעלי ואותו פלוני מכחיש לה אינה נאמנת. דכל עד מפי עד אם בא הראשון. וכפר את השני אין השני האומר בשמו נאמן מהריב''ל ח''ג סי' ד' והרדב''ז ח''א סי' רמ''ב. וכנה''ג דף ל''א ע''א האריך בזה וכתב אפשר לומר דדוק' בעד מפי עד אם בא הראשון וכפר את השני אין השני האומר משמו נאמן. אבל אשה עצמה מפי עד אפשר דנאמנת דהיא דייק' ומנסב' וכו' ומסיק שם ומ''מ דבר פשוט אצלי דלכ''ע אם נשאת ואח''כ בא העד והכחישה לא תצא. ואם הלכה לב''ד אחר ואמרה מת בעלי ולא הזכירה מעד נאמנת הרדב''ז ח''א סי' רמ''ב. אפילו למ''ד דאינו נאמן היינו בעד מפי עד אבל בשני עדים מפי עד א' אעפ''י שהעד מכחיש השנים נאמנים הראנ''ח סי' ל''ז אפי' למ''ד דאינה נאמנת היינו דוקא כששאלוהו והכחיש אבל אין אנו צריכין לשאול אותו אם הדבר כן כמו שאמרה מהר''י מינץ סי' י''ד והרדב''ז ח''א סי' רמ''ב כתב אם תלתה בעד וליתא קמן נאמנת במיגו דאמרה מת בעלה סתם ואי אית' קמן שיילינן ליה ע''ש. וכתב כנה''ג דף ל''א ע''ב. דלמ''ד דכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר את הב' אין השני האומר בשמו נאמן היינו דוקא ישראל מפי ישראל או גוי מסל''ת מפי גוי מסל''ת או מפי ישראל. אבל ישראל מפי גוי אינו נאמן הגוי אשר פיהם דיבר שוא להכחישו עיין שם:
לט הַנִּשֵּׂאת עַל פִּי עֵד אֶחָד, לֹא תִּנָּשֵׂא אֶלָּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין. וְאִם נִשֵּׂאת שֶׁלֹּא בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא (קכד) תֵּצֵא אֲפִלּוּ בָּא עֵד אֶחָד וְאָמַר: לֹא מֵת. וְהַבֵּית דִּין צְרִיכִין לִהְיוֹת (קכה) ג' וּכְשֵׁרִים, וְלֹא קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וְלֹא לָעֵדִים: באר היטב (קכד) תצא. זהו דעת הר''ן כלומר אם נשאת קדם שבא העד האוסר דאלו נשאת אח''כ מבואר לעיל דתצא. ועיין תשובת מהרשד''ם סי' נ''ט דחולק על הר''ן. והרח''ש בקע''ד דהסכים עם הר''ן וכן היא סברת מהריב''ל ח''ג סי' ח'. מה שהקשה הב''ש לשיטת הר''ן מה מקשה הגמר' דיבמות דף קי''ז ע''ב על מתני' דתני עד אומר מת ונשאת וכו' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא כו' למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ע''ש. ולא ק''מ דהא יש עוד לדקדק דלפי סברת המקשן דהקשה האמר עולא כל מקום שהאמינוהו וכו' ופרש''י שם ד''ה לא תצא מהתירה הראשון וכו' דוקא כשהתירוה קודם שבא עד שני אבל אם בא עד שני קודם שהתירוה לא אחשבי אכתי כתרי ע''ש א''כ החליט המקשן בדעתו דמתני' נמי איירי שהתירוה קודם שבא עד שני קשה מנ''ל זאת דילמ' מתני' איירי שלא התירוה מש''ה קתני נשאת וא''ל דהמקשן היה מוכח לעצמו דאיירי מתני' בהתירוה דאל''כ למה קתני אם נשאת לא תצא ה''ל למיתני תצא ודלא כסברת הר''ן. קשה מנ''ל זאת להמקשן דאין הדין של הר''ן אמת. וכך היה לו להקשות במאי עסקינן אלימא שלא התירוה א''כ למה קתני ואם נשאת לא תצא ואם בשהתירוה למה קתני נשאת. אלא ודאי דהמקשן הקשה כפשוט' למה קתני דוק' אם נשאת משמע דבלא נשאת לא משכחת ליה שום תקנתא הא אמר עולא וכו' א''כ בהתירוה נמי תנשא. עיין ודו''ק. ועיין כנה''ג דף ל''א ע''ב שכתב דעדיף נשאת שלא ברשות ב''ד מהתירוה לינשא ע''ש: (קכה) ג'. הח''מ מאריך ומסיק דא''צ ב''ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א''צ ב''ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר רק לענין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין היינו צריך ג' לקבלת עדות אבל לענין היתר עיגון ביחיד סגי ע''ש. וב''ש הביא ראיה דצ''ל שלשה ע''ש:
מ אִשָּׁה אוֹמֶרֶת: לֹא מֵת, וּשְׁתֵּי נָשִׁים אוֹמְרוֹת: מֵת, הֲרֵי זוֹ (קכו) תִּנָּשֵׂא, וְכֵן אִם אָמְרוּ י' נָשִׁים לֹא מֵת וְי'' א נָשִׁים אוֹמְרוֹת מֵת, הֲרֵי זֶה תִּנָּשֵׂא, שֶׁאֵין אוֹמְרִים שְׁנַיִם כְּמֵאָה אֶלָּא בְּעֵדִים (קכז) כְּשֵׁרִים, אֲבָל בִּפְסוּלִים הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר: באר היטב (קכו) תנשא. אפילו אם לא התירוה הרא''ש: (קכז) כשרים. ואם מאה אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ותצא אא''כ נשאת לא' מעידיה ואם שנים אומרים מת וג' אומרים לא מת מ''מ אם ניסת לא' מעידיה לא תצא. אבל בפסולי עדות אם ב' אומרים מת וג' אומרים לא מת אפי' אם ניסת לא' מעידיה תצא בה''י ב''ש:
מא אִם שְׁנַיִם מְעִידִים (קכח) שֶׁשָּׁמְעוּ [כָּל אֶחָד] מִפִּי אֶחָד שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי, וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁשָּׁמַע מִפִּי אֶחָד שֶׁהוּא חַי, מֻתֶּרֶת: באר היטב (קכח) ששמעו כל א'. כלומר כל א' מהם שמע מפי אחד. כן הוא בתשובת הר''ן וקמ''ל דכשם דבגוף עדות אזלינן בתר רוב דיעות ה''ה בעד מפי עד שנים שהם עד מפי עד מכחישין עד מפי עד אחד. ודוק' שהשנים באים מכח שנים אבל מאה ששמעו מאחד כחד חשיבי. וה''ה עד המעיד מפי רבים וע''א מעיד מפי יחיד שקולים הם מאחר דאין הרבים לפנינו ח''מ. וב''ש כתב דווקא אם רבים שמעו מאחד נחשבין כחד. אבל אם א' שמע מרבים עדיף מאחד שאמר ששמע מאחד ע''ש. מה שרוצה הח''מ להוכיח דאל''כ ליתני רבותא א' מפי שנים ולא שנים מפי שנים ע''ש. נ''ל דמש''ה נקט שנים מפי שנים להורות אבל שנים מפי אחד כאחד דמי ואי הוי נקט א' מפי שנים לא הוי ידעינן שנים מפי אחד וק''ל:
מב שְׁנֵי עֵדִים אוֹמְרִים: מֵת, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא (קכט) סָפֵק. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: בָּרִי לִי שֶׁמֵּת, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. אֵין מוֹצִיאִין אִשָּׁה מִבַּעְלָהּ אִם יָצָא קוֹל שֶׁבַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן חַי (רַבֵּנוּ יְרוּחָם): באר היטב (קכט) ספק. כלומר אף על גב דנשאת בהיתר על פי שנים הראשונים תצא מהתירה על פי עדים האחרונים דלא אמרינן לא תצא אלא בפסולים אבל כשאחרונים כשרים מוציאין אותה דתרי ותרי ספיק' הוא ואשה בחזקת א''א קיימי והבא עליה באשם תלוי קאי ח''מ. ול''ד להיתר ע''פ ע''א דשם ע''י ההיתר נעשה העד הראשון כשנים והיה כאלו אין ספק בדבר ועיין כנה''ג דף ל''א ע''א. וכן אפי' במקום שנאמר לא תצא אם התירוה אפ''ה לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים כמ''ש סעיף ל''ז. מיהו בשבויה מהני היתר אע''ג שבאו עידי השבויה אחר ההיתר מותרת כי עדותם אינו סותרת ההיתר דיוכל להיות אע''ג דהיתה בשביה לא זנתה לכן מהני היתר שם אם לא באו עידי טומאה ש''ס:
מג הָאִשָּׁה עַצְמָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, וְתִנָּשֵׂא אוֹ תִּתְיַבֵּם עַל פִּיהָ, וְנוֹתְנִים לָהּ עִקַּר (קל) כְּתֻבָּתָהּ; אִם תִּתְיַבֵּם, נִכְנַס הַיָּבָם לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה שֶׁהִיא (קלא) שׁוֹטָה, נֶאֱמֶנֶת (תא''ו נ' כ''ג), וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדַעַת בְּטִיב נִשּׂוּאִין וְאַלְמְנוּת (שָׁם בְּשֵׁם הָרמ''ה). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, הַתִּירוּנִי, וְלֹא הִזְכִּירָה שֵׁם כְּתֻבָּה, מַתִּירִין אוֹתָהּ לִנָּשֵׂא וּמַשְׁבִּיעִין (קלב) אוֹתָהּ וְנוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבְתָּה. אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, תְּנוּ לִי כְּתֻבָּתִי, אַף לִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ, שֶׁעַל עִסְקֵי הַכְּתֻבָּה בָּאָה; וַהֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא מֵת, וְאֵין דַּעְתָּהּ לִנָּשֵׂא אֶלָּא לִטֹּל (קלג) כְּתֻבָּתָהּ מֵחַיִּים בִּלְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו יֵשׁ לָהּ עֵד (קלד) שֶׁמֵּת, לֹא מְהַנֵּי בִּכְהַאי גַּוְנָא (נ''י בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א): באר היטב (קל) כתובתה. היינו מנה מאתים. אבל לא תוספת ונדוניא דהיינו נצ''ב עיין כנה''ג דף ל''א ע''ב שהבי' פוסקים הרבה דס''ל כן. ומבי' ג''כ פוסקים הרבה דס''ל שגובה מנה מאתים ותוספת' ונדוני' בין מבני חרי בין ממשעבדי בין שהותרה על פיה בין עי''ג מסל''ת בין ע''י עד כשר ע''ש. ועיין מהריב''ל ח''ב סי' ע''ה ומהר''ם מטראני ח''ג סי' קל''ד והרשד''ם חא''ה סימן ע''ה כתב דהיכ' שנשאת עי''ג מסל''ת גובה כתובתה משלם מנה מאתים ותוספת' ונדוני'. אבל בסי' רכ''ג בחא''ה ובח''מ סי' תמ''ח כתב דבין נשאת על פיה בין נשאת עי''ג מסל''ת אינה גובה כ''א מנה מאתים אבל לא תוספת ונדוני' וכ''כ הר''י הלוי סי' י''ו עיין כנה''ג דף ל''א ע''ב. וכתב משפט צדק ח''א סי' ט' שאם האשה תפסה יכולה לומר קים לי. אם נשתקע זכרו והותרה לינשא גובה כתובה משלם הר''י הלוי סי' י''ז: (קלא) שוטה. מ''ש הח''מ גמרא ערוכה היא לדבריך פקחת תנשא וכו'. יבמות קט''ז ע''ב. אינו מוכרח די''ל דה''ק לדבריך פקחת תנשא. ור''ל פקחת דיודעת לקרוע בגדיה ובוכה. ושוטה ר''ל דלא עבדה הכי. אבל באמת אינה שוטה. ואחת זו ואחת זו תנש' קאי בין דעבדה הכי ובין לא תנש' אבל שוטה ממש י''ל לא עיין ודו''ק וכ''כ התוס' י''ט במשנה א' פרק האשה שלום ע''ש ועיין בה''י: (קלב) אותה. היינו ע''י השבועה דנשבעת על הכתובה משביעין אותה שמת והגיע הז''פ של הכתובה ח''מ ב''ש: (קלג) כתובתה. מלשון זה משמע אם נשאת כבר שלא ברשות ב''ד נותנין לה כתובתה דהא אזיל לה חשדא. והרח''ש בקע''ד כתב לענין הלכה. באומרת התירוני לינש' ותטלי כתובה לא תנשא כדי לחוש לדברי הרא''ש והטור. אמנם אם נשאת לא תצא דכדאי הם הרי''ף והרמב''ם לסמוך עליהם שלא להוצי' אשה מתחת בעלה. אבל אם אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינש' אף אם נשאת תצא כיון דהרמב''ם הוא יחיד בדבר הזה ע''ש. וכנה''ג דף מ''ט ע''ב חולק עליו והאריך בזה ולבסוף העלה דבין אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינשא ובין אמרה התירוני לינש' ותנו לי כתובתי לא תנשא לכתחל' ואם נשאת לא תצא. אבל באמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי אין ולאו ורפי' בידי אם תצא או לא ע''ש דף ט' ע''א. ועיין ח''מ ב''ש בה''י: (קלד) שמת. מלשון הריטב''א משמע דלא החמיר אלא בהביאה היא העד לב''ד דאז יש לחוש שהיא שכרה אותו בשביל הכתובה אבל כל שהעד בא לבדו לב''ד למה לא נאמין לו וא''כ קשה על רמ''א למה כתב כל שיש לה עד ולא כתב כל שהביאה העד לב''ד כלשון הריטב''א ח''מ. ואם ע''א אומר קברתיו נאמן עיין ב''ש:
מד בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, הַתִּירוּנִי לִנָּשֵׂא וּתְנוּ לִי אֶת כְּתֻבָּתִי, מַתִּירִין אוֹתָהּ לִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר דְּבָרֶיהָ עַל עִסְקֵי הַנִּשּׂוּאִין בָּאָה. אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה: תְּנוּ לִי כְּתֻבָּתִי וְהַתִּירוּנִי לִנָּשֵׂא, מַתִּירִין אוֹתָהּ וְאֵין נוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבָּה, וְאִם תָּפְסָה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּבֵין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּירָה כְּתֻבָּה:
מה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, וּבָאָה אַחַת מֵהֶן וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא עַל פִּי עַצְמָהּ. וְצָרָתָהּ (קלה) אֲסוּרָה, שֶׁאֵין צָרָה נֶאֱמֶנֶת לְהָעִיד לַחֲבֶרְתָּהּ. וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת זוֹ תְּחִלָּה, אֵין אוֹמְרִים: אִלּוּ לֹא מֵת בַּעְלָהּ לֹא הָיְתָה אוֹסֶרֶת עַצְמָהּ עָלָיו, שֶׁמָּא מִשִּׂנְאָתָהּ בְּצָרָתָהּ רוֹצָה הִיא שֶׁיֵּאָסְרוּ שְׁתֵּיהֶן עָלָיו: באר היטב (קלה) אסורה. בש''ס מבואר דמחזיקין לבעלה חי ואם הוא כהן תאכל בתרומה לפ''ז י''ל דאין תופסין בה קידושין של אחר. מיהו תו' כתבו שם דמסופק אם אכלה תרומה דאוריית' לפ''ז תופסין בה קדושין של אחר ב''ש:
מו זֹאת אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי, וְצָרָתָהּ מַכְחִישָׁה וְאוֹמֶרֶת לֹא (קלו) מֵת, הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא; כְּשֵׁם שֶׁאֵינָהּ מְעִידָה לָהּ לְהַתִּירָהּ, כָּךְ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָעִיד לָהּ (קלז) לְאָסְרָהּ: באר היטב (קלו) מת. גוי מסל''ת שמת. וישראל אמר לאביו שלא מת ואח''כ אמר שלא אמר כן אלא להשיב לב האב תנשא מהריב''ל ח''ג סי' ל''א: (קלז) לאוסרה. וה''ה שאר פסולים שאינם נאמנים להתיר אינם נאמנים לאוסרה פסקי מהרא''י סימן ר''כ רכ''ב:
מז זֹאת אוֹמֶרֶת מֵת, וְצָרָתָהּ אוֹמֶרֶת נֶהֱרַג, הוֹאִיל וּשְׁתֵּיהֶן אוֹמְרוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָּם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּשְׂאוּ:
מח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: מֵת בַּעְלִי, כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. אֲבָל אִם יֵשׁ קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה: גֵּרַשְׁתַּנִי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי (קלח) וּפְלוֹנִי, וּבָאוּ אוֹתָם הָעֵדִים וְהִכְחִישׁוּהָ, אוֹ שֶׁהֵמִּיר (קלט) בַּעְלָהּ וְהִנִּיחָהּ עֲגוּנָה (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי), וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וּבָאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה (קמ) קְבַרְתִּיו (ב''י בְּשֵׁם המ''מ פי''ג מֵהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין), אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלוֹם בָּעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לָהּ שֶׁמֵּת (קמא) בַּעְלָהּ, לֹא תִּנָּשֵׂא, שֶׁמָּא הִיא שָׂכְרָה (קמב) אוֹתוֹ, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא (קמג) תֵּצֵא, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ עֵד. וְכֵן אִם הָיְתָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם, וּבָאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי (קמד) בַּמִּלְחָמָה, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל דְּבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה, וְתֹאמַר מֵת, כְּגוֹן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הָרִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בְּאֶמְצָעָן, שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת: מֵאַחַר שֶׁנֶּהֶרְגוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, נֶהֱרַג הוּא בִּכְלָלָן, לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת אֲפִלּוּ אוֹמֶרֶת (קמה) קְבַרְתִּיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אָמְרָה: קְבַרְתִּיו, (קמו) נֶאֱמֶנֶת. וְאִם אָמְרָה: מֵת עַל מִטָּתוֹ, נֶאֱמֶנֶת לְדִבְרֵי (קמז) הַכֹּל. הגה: וְהוּא הַדִּין כָּל שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁמֵּת אוֹ (קמח) נֶהֱרַג רָחוֹק מִן הַמִּלְחָמָה, מְהֵימְנָא, דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר בִּדְדָמֵי אֶלָּא בְּאוֹמֶרֶת שֶׁמֵּת אוֹ נֶהֱרַג בְּמִלְחָמָה מַמָּשׁ, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּמִלְחָמָה, אֲפִלּוּ הָלַךְ שָׁם סָמוּךְ לְמַעֲרֶכֶת הַמִּלְחָמָה לִקְנוֹת שָׁלָל, נֶאֱמֶנֶת (בְּמָרְדְּכַי פ' הָאִשָּׁה בַּתְרָא בְּשֵׁם ראבי''ה): באר היטב (קלח) ופלוני. אבל אם נתקוטטה עם בעלה ואומרת לו גרְשֵני אין זו קטטה דכולהו אומרות כן בשעת כעסן יבמות קי''ו ע''א. ועיין בהרא''ם ח''א סי' כ''א וכ''ב: (קלט) בעלה. עיין ח''מ ב''ש והרא''ם ח''א סימן כ''א: (קמ) קברתיו. משום דחיישינן דמשקרת ואין חילוק בין הרגיל הוא קטטה או היא עיין כ''מ ה''ג פי''ג דהאריך: (קמא) בעלה. הרא''ש סי' כ' כתב יש מי שפירש דברי הרמב''ם דמיירי כשאמרה היא מתחלה מת בעלי ואח''כ בא העד המסייע לה דחיישינן שמא שכרה אותו אבל אם בא העד לבדו נאמן הוא ואין זה מוכרח לסמוך להקל בלא ראיה ח''מ ועיין ב''ח ועיי' בכ''מ פי''ג מה''ג: (קמב) אותו. ממיל' אפילו אי אמר קברתיו אינו נאמן כמו שהיא עצמה אינה נאמנת ח''מ. ואפשר אם העד בא לבדו כסברת הרא''ם בס''ק שלפני זה ואמר קברתיו יש להקל. עיין ב''ש ס''ק קמ''ג: (קמג) תצא. עי' ב''ש כנה''ג דף מ''ט ונו''ן: (קמד) במלחמה. משמע דאם אמרה סתם מת אמרינן מת על מיטתו קאמרה. וכ''מ מהג''ה דבסמוך. וכ''כ בה''י. אבל ברש''י יבמות דף קט''ו ע''א מבואר דאם אמרה סתם מת אם מלחמה בעולם הוי כאלו אומרת מת במלחמה וכן הוא דעת מהר''ם מלובלין סי' קפ''ט. ומסוף דברי הרמב''ם שכתב אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת משמע נמי הא מת סתם אמרינן מת במלחמה קאמרה ועיין ב''ח וב''ש (קמה) קברתיו. עיין בהרא''ם סי' כ' והועתקה בכ''מ פי''ג מה''ג. ועיין ב''ח. ומ''ש וז''ל ומה שקשה ליהמני' במת במלחמה במגו דמת על מטתו ע''כ פירושו דאם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג דהוי מגו מת אטו מת. ומ''ש שם עוד וז''ל מיהו החזיקה היא מלחמה בעולם קשה אמאי לא תנשא לכתתלה במגו דמת על מטתו ע''כ. פירושו אם אמרה מת מיתת עצמו ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה דהוי מיגו מת אטו מת ודו''ק. א''כ מ''ש הב''ש על הב''ח ואשתמיטת' ליה דברי תוספת הללו. לא דק. ועוד אפשר לומר דהב''ח שכתב ומה שקשה ליהמני במת במלחמה במגו דמת על מטתו. פירושו באם אמרה מת וקברתיו. גם מ''ש מיהו בהחזיקה היא מלחמה קשה אמאי לא תנשא וכו' קאי נמי דאמרה מת וקברתיו ע''ש. גם מ''ש הב''ח לכאורה דברי תוס' הללו סותרים זא''ז ע''ש. לא דק. דמלחמה בעולם דמתני' דלא מהימני איירי אפי' באמרה מת סתם דהשת' הוי מגו מת אטו מת דהיינו מת סתם מגו דמת על מטתו וכ''כ המרש''א ע''ש ועי' בית יהודה. גם מ''ש הב''ח וקשה אכתי אית לה מיגו מת ולא נהרג במלחמה במגו מת בביתו. לא הבנתי דהא לפי הפשט הגמר' דהחזיקה היא מלחמה בעולם וכו' ר''ל דהיא אמרה דנהרג במלחמה. אבל אי אמרה דמת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה זהו באמת קושית הב''ח כמו שפרשתי. וא''ל מה הקשה הב''ח אמאי לא תנשא לכתחלה בהחזיקה היא מלחמה במגו דמת על מטתו. דהא המיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם לא מהני מטעם דאמרי בדדמי א''כ למה מהני מגו דמת על מטתו. בשלמ' תוספת שם הקשה על האיבעי' למה אמרו האי מיגו ולא אמרו האי מיגו דמת על מטתו אבל על הב''ח קשה. אפשר לומר דאם אמרה מת מיתת עצמו לא שייך בדדמי ומהני מיגו דבנהרג שייך בדדמי דזימני דמחו ליה בגירא וכו' עיין ודו''ק: (קמו) נאמנת. דלא חיישינן משקרת אלא דחיישינן שמא אמרה בדדמי וקברתיו לא שייך בדדמי. ואפשר לפי דיעה זו אם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה נאמנת דלא שייך בדדמי ודו''ק וצ''ע: (קמז) לד''ה. ר''ל מת שלא במלחמה אלא בביתו על מטתו מהרש''ל אבל מת במלחמה ולא נהרג אינה נאמנת כ''מ מהג''ה דבסמוך. ועיין ס''ק שלפני זה מש''ש ועיין ב''ש: (קמח) נהרג. הח''מ מסופק אם הרמב''ם מודה לזה משום דהרמב''ם ס''ל אפי' בקברתיו אינה נאמנת ומסתמ' קברה אותו רחוק מן המלחמה ואפ''ה לא מהני ע''ש. וב''ש כתב עליו דל''ד ע''ש:
מט לֹא הֻחְזְקָה (קמט) מִלְחָמָה בָּעוֹלָם, וּבָאָה וְאָמְרָה: מִלְחָמָה הָיְתָה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּמֵת בַּמִּלְחָמָה, לֹא תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה, וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו נִשֵּׂאת, (קנ) תֵּצֵא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ): באר היטב (קמט) מלחמה כו'. מבואר בש''ס אם א''י אם מלחמה בעולם א''צ לשאול אותה נ''י. ואם החזיקה מלחמה ואומרת קברתיו נאמנת אפילו לדעת הרמב''ם דשייך מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם. ב''ש ע''ש ועיין ב''ש ס''ק קנ''ו. וא''ל א''כ אפילו מלחמה בעולם נמי נימא אם אומרת קברתיו נאמנת במיגו דאי בעי אמרת מת על מטתו. דאין זו מגו טוב הואיל וידוע שמלחמה בעולם כתירץ תוספת: (קנ) תצא. עיין ח''מ ב''ש. וכנה''ג דף ל''ב ע''א ודף ע' ע''א כתב דט''ס הוא בטור שאין מדברי הרא''ש שס''ל דתצא. והרדב''ז ח''א סי' רי''ט כתב שלדעת הרא''ש שאם נשאת תצא וכ''ד הרי''ף ע''ש:
נ בָּא עֵד אֶחָד וְאָמַר: רְאִיתִיו שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה אוֹ בְּמַפֹּלֶת, אִם אָמַר: קְבַרְתִּיו, תִּנָּשֵׂא עַל פִּיו, וְאִם לֹא אָמַר: קְבַרְתִּיו, (קנא) לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. הגה: אֲבָל שְׁנַיִם, אֲפִלּוּ לֹא אָמְרוּ: (קנב) קְבַרְנוּהוּ, נֶאֱמָנִים (ג''ז טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד, אֲפִלּוּ אָמַר: (קנג) מֵת, אוֹ נֶהֱרַג, וּרְאִיתִיו אַחַר כָּךְ וְהִכַּרְתִּיו הֵיטֵב בִּטְבִיעוּת עַיִן וּרְאִיתִיו שֶׁמֵּת, נֶאֱמָן, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: קְבַרְתִּיו (ב''י בְּשֵׁם הַמָּרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה). וְכוּתִי הַמֵּסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה, צָרִיךְ גַּם כֵּן שֶׁיֹּאמַר: קְבַרְתִּיו (ב''י בְּשֵׁם הָרַ''ן פֶּרֶק הָאִשָּׁה, וְכֵן מַשְׁמַע בַּאֲשֵׁרִ''י וּבַתו'). וְיֵשׁ מְקִלִּין (קנד) בָּזֶה (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם רַבִּי שִׂמְחָה וְרַבִּי נָתָן וראבי''ה): באר היטב (קנא) תנשא. אפי' לדעת הרמב''ם דס''ל אם היא אומרת קברתיו אינה נאמנת משום דחיישינן דמשקרת מ''מ בעד לא חיישינן דמשקר. אלא החשש הוא שמא אמר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי ועיין ב''ש ס''ק קמ''ג. אין חילוק בזה בין אומר מת סתם לאומר ראיתיו מת הראנ''ח ח''א סי' ע''ה. נהרגו הרבה נפשות כמו ששים דמי למלחמה הרש''ך ח''א סי' כ''ו. ועיין מהר''ם מטראני ח''ב סי' ע''ח מלחמה דים כמלחמה קטנה דמי ואין לחוש בדדמי משפט צדק ח''א סי' ס''ח. ל''ד דאומר העד קברתיו אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים סגי הרא''ש סי' ד' וסי' ו'. דוקא מלחמה גדולה אבל לסטים על שיירא אחת אפשר שאצ''ל קברתיו מהריב''ל. אבל מהר''ם מלובלין סי' נ''א. ובסי' קכ''ח כתב דנפלו עלינו ליסטים הוי כמלחמה ואומר בדדמי ע''ש. עיין כנה''ג דף ל''ב ע''א: (קנב) קברנוהו. כי בשנים לא אמרינן דאומרים בדדמי כ''ד הרא''ש והרשד''ם סי' נ''ה בנימין זאב סי' י''ט תשובת ב''י סי' א' מדיני יבום וחליצה. והר''א ששון ח''א סי' א' ומהר''ם מלובלין סי' קכ''ח ולדידי חזיא דהוכחות הרא''ש לאו הוכחה היא דרוצה להוכיח מדקאמר ומאה נשים כע''א דמי וכו' משמע אי הוי כשני עדים לא אמרי בדדמי עכ''ל. ואיני רואה כאן שום הוכחה חדא דהגמרא רוצה להוכיח דאפילו בחד נמי לא אמרינן בדדמי ועוד דהא לפי סברת הרי''ף דס''ל דאפילו בתרי נמי אמרי בדדמי קשה אמאי לא קא מבעיא בב' עדים כי היכ' דמבעי' ליה בע''א וצ''ל דס''ל להרי''ף דאה''נ דתרתי קא מבעי' ליה כמ''ש הב''ח א''כ מוכרח הגמר' לומר והא מאה נשים כחד דמי למיפשט תרווייהו דלא אמר בדדמי עיין ב''ח ודו''ק בסוגי' זו דקשי' לי על הוכחת הגמר' והא מאה נשים וכו' וקתני קשי' ע''ש. דילמ' התם איירי דאמרי מת וקברתיו. גם על התרצן למה לא משני כן ועיין מ''ש הנ''י ודו''ק. אפילו לדעת הרי''ף אם ההורגים עצמם הם המעידים ליכ' למיחש בדדמי הרש''ך ח''א סי' כ''ז. מהריב''ל ח''א כלל א' סי' ב' פסק דשנים נאמנים אפי' בלא קברנוהו כהרח''ש אפילו הם פסולים. והרא''ש סי' ד' וסימן למ''ד חולק עליו ופסק דוק' שנים כשרים ולא פסולים. וכ''כ בהרש''ך ח''ב סימן ד' ורשד''ם סי' ע''ט ובצ''צ סי' פ''ח והרמ''א בתשובתו סי' ק''א ומהר''ם מלובלין סימן קכ''ט. העיד אחד בשם שניהם הוי כאלו היו בפנינו השני עדים ולא חיישינן בדדמי הרמ''ט ח''ב סי' מ''ט מהר''ם מלובלין סי' קכ''ח וצ''צ סי' פ''ח. הא בשנים נאמנים בלא קברנוהו. דוק' כשאמרו שראו שמת אבל אמרו ששמעו שמת אפילו ק' כחד דמי תשובת ב''י סי' א' מדיני יבום וחליצה: (קנג) מת. כתב הח''מ דה''פ דברי המרדכי שכתב דין זה דהעד ההוא לא ראה ההריגה אלא מצא (הורג) [הרוג] א' והכירו שהו' פלוני אז א''צ לומר קברתיו כיון שלא ראה את ההריגה לא אמר בדדמי ולא כמשמעות דברי ההג''ה זו דמשמע דהוא ראה הריגה. והריב''ש סי' שע''ח כתב דאין הכרתיו מועיל כמו קברתיו. ועיין ראנ''ח סי' ע''ה וכנה''ג ד' ט' מ''ח. ובקע''ד סי' רפ''ט וסי' ל''ד. וב''ש כתב די''ל דאיירי שפיר דראה ההריג' ומ''ש הרמ''א ראיתי אח''כ שמת היינו שמת בודאי וכ''כ צ''צ סי' פ''ח: (קנד) בזה. עיין ד''מ שמביא כמה פוסקים דחולקים ע''ז וס''ל עכו''ם לא עדיף מע''א וכ''כ הח''מ למעשה אין לסמוך על מקילין אלו עיין ב''ש:
נא הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי תַּחַת (קנה) הַמַּפֹּלֶת, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְכֵן אִם הָיָה שִׁלּוּחַ (קנו) נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, וְאָמְרָה: נְשָׁכוֹ נָחָשׁ, אוֹ עַקְרָב, וּמֵת, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת; שֶׁמָּא תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל רֹב אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ כָּךְ בִּנְשִׁיכָה. וְלָכֵן דִּינָם כְּמִלְחָמָה. וּצְרִיכָה שֶׁתֹּאמַר: מֵת עַל מִטָּתוֹ, אוֹ שֶׁתֹּאמַר: (קנז) קְבַרְתִּיו (ב''י בְּשֵׁם המ''מ): באר היטב (קנה) המפולת. עיין מ''ש הב''ש. דלכאור' מ''ש כאן סותרים למ''ש ס''ק ק''נ היכ' דיש לה מיגו נאמנת בקברתיו אף לטעם הב' עיין ודו''ק ועיין רלנ''ח סי' קל''ה: (קנו) נחשים. דדוק' כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאתה אשתו ואמרה ע''י נשיכת נחש מת בעלי נאמנת רי''ו ועיין בה''י: (קנז) קברתיו. כתב הח''מ ר''ל למאן דס''ל קברתיו מהני. ולהרמב''ם לא מהני באשה עצמה קברתיו והרמ''א סמך אדלעיל ע''ש. ואפשר לומר דכאן כ''ע מודה דנאמנת אם אמרה קברתיו דיש לה מגו דאי בעי אמרה מת סתם עיין ב''ש ס''ק ק' וס''ק קנ''ו:
נב אָמְרָה: עִשְּׁנוּ עָלֵינוּ בַּיִת אוֹ מְעָרָה, הוּא מֵת וַאֲנִי נִצַּלְתִּי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת; כְּשֵׁם שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ נֵס, כָּךְ נַעֲשָׂה לוֹ:
נג הָיְתָה שְׁנַת (קנח) רְעָבוֹן וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אֲפִלּוּ אָמְרָה: מֵת עַל מִטָּתוֹ (טוּר). מֵת וּקְבַרְתִּיו, נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה: מֵת בַּצָּמָא, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמְרָה: מֵת בָּרָעָב (ב''י): באר היטב (קנח) רעבון. עיין מ''מ פי''ג מה''ג. עד מפי עד שאמר שמעתי מפלוני שפלוני מת ברעבון חיישינן בדדמי תומת ישרים סי' קנא:
נד אָמְרָה: נָפְלוּ עָלֵינוּ (קנט) כּוּתִים, אוֹ לִסְטִים, הוּא נֶהֱרַג וַאֲנִי נִצַּלְתִּי, נֶאֱמֶנֶת; שֶׁאֵין דַּרְכָּן לַהֲרֹג הַנָּשִׁים, כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁנִּצְּלָה הִיא כָּךְ נִצַּל הוּא: באר היטב (קנט) עכו''ם. משום דמלחמה קטנה אמרינן אשה כלי זיין עליה ואינה מתייר' ועמדה וראתה שמת ולא אומרת בדדמי גם למשקרת לא חיישינן אלא במלחמה גדולה עיין ב''ש. ויש לחקור באשה זקנה שאינה ראויה לביאה אם שייך לומר אשה כלי זיינה עליה. ומיהו לא יפול ספק זה כ''א לפרש''י שם ע''ז דף כ''ה ע''ב. דפירש דאין הגוי הורג אותה ובא עליה. אבל לפירוש תוספת שם לפי שאינם בעלי מלחמות ומריבות מרחמין עליה. א''כ כ''ש אשה זקנה כלי זיינה עליה. וא''ל לרב אידי שם דאמר אפילו במכוערת. א''כ י''ל ה''ה נמי זקנה. זה אינו דבחורה והיא מכוערת יש בה טעם ביאה משא''כ בזקנה וצ''ע כנה''ג דף ל''ב ע''ב. ואפשר לומר דאפי' בזקנה נמי כלי זיינה עליה דאל''כ לימא איכ' בינייהו אשה זקנה וק''ל. עיין ב''ח ובה''י:
נה הָיָה דֶּבֶר בָּעוֹלָם וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, (קס) נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (טוּר וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם): באר היטב (קס) נאמנת. עיין ברמב''ם פי''ג דין ז' כנה''ג דף ח' ע''ב. וכ''מ כתב שם בשם הר''ן בפרק הנזכר דין י''ט דה''ה עד א' אומר מת בדבר לא מהימן עד שיאמר קברתיו ע''ש. ונסתפקתי אם היא אמרה מת בעלי בדבר וקברתיו אם מהני לדעת הרמב''ם לפי דעת הר''ן שגורס ברמב''ם אינה נאמנת ואפשר דמהני דבדבר לא שייך הב' טעמים של הר''ן עיין ב''ש ס''ק קמ''ו ודו''ק מי שנשרף וצעקה אשתו ואומרת ראו בעלי שנשרף נאמנת. ודוק' דליכ' שום דבר שמורה שהיה שם עוד אחד אבל אם נשאר יד ואנו מכירים שאין זה מאיש שנשרף אע''ג דאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת רי''ו ב''ש:
נו הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלֵךְ, וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ, לֹא שְׁנָא נִשֵּׂאת עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אֲפִלּוּ לֹא (קסא) נִבְעֲלָה (הָרֹא''שׁ וְהָרִיבָ''שׁ וְהָרִיטְבָ''א וְנ''י סִימָן תק''ח), תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵּט (קסב) מִשְּׁנֵיהֶם. וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה מִשְּׁנֵיהֶם, אֲפִלּוּ הֶחֱזִירָהּ (קסג) הָרִאשׁוֹן (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְלֹא פֵּרוֹת שֶׁאָכְלוּ מִנִּכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם חַיָּבִים בְּפִרְקוֹנָהּ; וְדַוְקָא שֶׁאָכַל הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁבָּא הָרִאשׁוֹן, אֲבָל מַה שֶּׁאָכַל אַחַר שֶׁבָּא הָרִאשׁוֹן, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר. וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן (קסד) הַבְּלָאוֹת מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ; וְהוּא שֶׁבָּלוּ לְגַמְרֵי, אֲבָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מֵהֶם בְּעַיִן, נוֹטַלְתָּן. וְאִם נָטְלָה (קסה) מִזֶּה אוֹ מִזֶּה כְּתֻבָּה אוֹ פֵּרוֹת, צְרִיכָה לְהַחֲזִיר; וְדַוְקָא שֶׁנָּטְלָה מֵהַשֵּׁנִי אַחַר שֶׁבָּא (קסו) הָרִאשׁוֹן, אֲבָל אִם נָטְלָה מִמֶּנּוּ קֹדֶם שֶׁבָּא הָרִאשׁוֹן, אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַחֲזִיר. וּשְׁנֵיהֶם אֵינָם מִטַּמְּאִים לָהּ אִם הֵם כֹּהֲנִים, וְאֵינָם זַכָּאִים בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וְנִפְסְלָה מֵהַכְּהֻנָּה וּמֵהַתְּרוּמָה, וּמֵהַמַּעֲשֵׂר אִם הִיא בַּת לֵוִי. אֲבָל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן יוֹרְשָׁהּ, אִם מֵתָה (ב''י וְהמ''מ). מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. וְהַוָּלָד מֵהַשֵּׁנִי הוּא מַמְזֵר מֵהַתּוֹרָה, אִם הוֹלִידָה עַד שֶׁלֹּא גֵּרְשָׁה הָרִאשׁוֹן, אֲבָל אִם לֹא הוֹלִידָה אֶלָּא אַחַר שֶׁמֵּת רִאשׁוֹן אוֹ גֵּרְשָׁהּ, אֵין הַוָּלָד מִשֵּׁנִי אֶלָּא מַמְזֵר (קסז) דְּרַבָּנָן. וְאִם בָּא עָלֶיהָ הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁגִרֵשׁ הַשֵּׁנִי, הַוָּלָד שֶׁיּוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר (קסח) מִדִּבְרֵיהֶם: באר היטב (קסא) נבעלה. משודך שנתייחד עם משודכתו בפני עדים אם ראוה שנבעלה אם נשאת לאחר בלא גט תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה. ואם לא ראוה שנבעלה והיו קרוביה נשמטין מלגמור הענין והוא מהדר לקדשה כדי שיהי' לבו בטוח אעפ''י דחיישינן שמא בעל לשם קידושין אם נשאת לא תצא הרדב''ז ח''א סי' רי''ו. ועיין הרש''ך ח''א סי' צ''ב: (קסב) משניהם. יש מי שהורה בזמן שהם רוצים להיות מפורשים מניחים אותם ואין כופין להוצי' בגט ולא עוד אלא אם יכירו שהו' חייב לגרש הוי גט מעושה. והרדב''ז ח''א סי' פ''ט חולק עליו וכתב דלעולם יוצא בגט. כן נראה מדברי הטור שכתב תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם. כוונתו במה שאמר וצריכה גט משניהם אף על פי שאמר תצא מזה ומזה שלא די לו בהפרשה בעלמ' אלא צריכה גט משניהם. ויש לחקור לדעת הרדב''ז שצריך להוצי' בגט אם כופין אותו בשוטים או בדברים. ואם צריך לכופו בשוטים יש לראות אמאי לא מנה הטור בסי' קנ''ד בהדי הנך שכופין אותם להוצי'. עיין כנה''ג דף ל''ב ע''ב ובהרדב''ז ח''א סי' נ''ט וסי' רע''א: (קסג) הראשון. ר''ל אם עבר והחזירה הראשון אחר גירושי שני אין לה כתובה ומשמע דה''ה אם החזירה השני אחר גירושי הראשון ג''כ אין לה כתובה משום דאיסור שניהם שוה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ח''מ ב''ש: (קסד) הבלאות. דרך כלל דינה כאשה שזנתה כמ''ש סי' קט''ו ע''ש. וכל מה ששייך לה אפילו לקחה בפני עדים אין מוציאין ממנה. וכל שהפסידה לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים עיין נ''י. ולדעת רש''י אין לה אפי' בלאות הקיימים וכ''ג בש''ג. והמחבר פסק כרוב פוסקים כמ''ש נ''י. הרש''ך ח''ב סי' רכ''ג פסק דאין שום פוסק שיסכים לסברת רש''י ואפי' אם הבעל מוחזק מוציאין מידו ולא מצי למימר קים לי כרש''י. אבל הרשד''ם סי' קט''ו מגמגם לומר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע''ש וכנה''ג דף ט' ע''ב: (קסה) נטלה. אפילו נטלה שלא בעדים נ''י מ''מ: (קסו) הראשון. ה''ה אם נתעברה: (קסז) מדרבנן. עי' ברמב''ם פ''י מה''ג ופט''ו מהא''ב דלא הביא דין זה רק הבי' אם חזר בא עליה הראשון קודם גרושי הב' הוי ממזר מדרבנן ולא כתב כלום מזה דאם בא עליה השני לאחר גירושי או מת הראשון. וע''כ צ''ל דס''ל דאם בא השני עליה לאחר גירושין או מת ראשון דלא הוי ממזר אפילו מדרבנן. ומש''ה לא הבי' ג''כ הדין אם אחר שניסת אמרו לה בעלה היה קיים ומת בן שנולד קודם שמת הוי ממזר ושנולד לאחר שמת הוי ממזר דרבנן. משום דס''ל לאחר שמת הראשון לא הוי ממזר כלל אפילו מדרבנן כפשט' דמתני' דלא כפירוש תוספת ורא''ש. וא''כ המחבר פסק דהוי ממזר דרבנן כתוספת והרא''ש. קשה דבסעיף שאח''ז הביא מחלוקת וכתב דעה ראשונה אינו ממזר. הא לפי תוס' ורא''ש הוי ממזר דרבנן. וב''ש כתב ואישתמיטתא דברי הרא''ש דחילוק יש בין בא בעלה או מת ע''ש. אינו מוכרח. חדא הא הרא''ש דחה דבריו זה ולא מצינו מי שס''ל כן גם מוכח שתוספת לא ס''ל האי סברא דא''כ לא מוכחי מידי מדסיפא עיין דף צ''ב ע''א ד''ה אבל חכמים אומרים וכו'. ועוד דדרכו של הש''ע להביא תחלה הדיעה היותר משכחת עיין סי' א' מ''ש הח''מ בס''ק י''א בשם תשובת מ''ע. א''כ נסתר דברי ב''ש שכתב דדיעה א' היא י''א דהביא הרא''ש. והדיעה הב' הוא תוספת ורא''ש. אין זה דרכו של ש''ע וצ''ע. ועיין מי באר על המשניות עיין כנה''ג דף נ' ע''ב. ועיין הרלנ''ח סי' מ''ב. דוקא באשה שהלך בעלה למד''ה והלכה ונשאת בטעות שקנס הוא שקנסו לה משום דלא דייקא. אבל אשה שבמזיד נשאת לאיש אחר או זנתה עמו וגירשה הראשון וילדה מב' אותו הולד כשר ואינו אפילו ממזר מדרבנן רלנ''ח סימן מ''ב הר''א ששון סימן קנ''ו. ועיין כנסת הגדולה כאן. ובסימן ק''נ: (קסח) מדבריהם. עיין לעיל סימן ד' ס''ק כ''א מש''ש:
נז אָמְרוּ לָהּ: מֵת בַּעְלֵךְ, וְנִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לָהּ: קַיָּם הָיָה וָמֵת, וָלָד שֶׁהוֹלִיד קֹדֶם שֶׁמֵּת, מַמְזֵר מִן הַתּוֹרָה, וְשֶׁהוֹלִיד אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ מַמְזֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא מַמְזֵר מִדְּרַבָּנָן:
נח אִם לֹא נִשֵּׂאת לַשֵּׁנִי, אֶלָּא נִתְקַדְּשָׁה לְבַד, וּבָא בַעְלָה, אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מֵהַשֵּׁנִי וּמֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. וְכֵן מֻתֶּרֶת לַשֵּׁנִי, אִם מֵת הָרִאשׁוֹן אוֹ גֵּרְשָׁהּ. הגה: אִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, וְטָעֲתָה וְסָבְרָה שֶׁלֹּא נִתְקַדְּשָׁה, וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכָל הַדְּרָכִים הַנַּ''ל בָּהּ. אֲבָל אָנְסוּהָ לְהִנָּשֵׂא, אוֹ שֶׁהוֹרוּ לָהּ בֵּית דִּין (קסט) בְּטָעוּת וְנִשֵּׂאת עַל פִּיהֶם. הָוֵי כַּאֲנוּסָה, וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָה הָרִאשׁוֹן (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א אֶלֶף קפ''ח הוּבְאָה בְּבֵית יוֹסֵף): באר היטב (קסט) בטעות. בתשובת הרשב''א למד דין זה ממיכל אשת דוד שהיתה מותרת לדוד אחר הנשואין של פלטי משום דטעו ב''ד של שאול והורו מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה. ועיין כנה''ג דף נ''א ע''א שהאריך בזה:
סימן יח - קדושין במי תופסין
ובו סעיף אחד
א קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּבֵי לָאוִין וּבְחַיָּבֵי עֲשֵׂה, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁנִיּוֹת דְּרַבָּנָן (טוּר)
סימן יט - סוקלין על חזקה שהיא בחזקת ערוה
ובו ב' סעיפים
א מִי שֶׁהֻחְזַק בִּשְׁאֵר בָּשָׂר, דָּנִין עַל פִּי (א) חֲזָקָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁזֶּה קָרוֹב, וּמַלְקִין וְחוֹנְקִין (ב) וְסוֹקְלִין עַל חֲזָקָה זוֹ: באר היטב (א) חזקה. עיין ברמב''ם פ''א מהא''ב דין כ'. מ''ש הב''ש למה לא יליף הש''ס מזה דאזלינן בתר החזקה ע''ש. לא ק''מ לפי מ''ש התוספת שם ד''ה ודילמ' אדנפיק וכו'. התינח היכא דליכא ריעות' וכו'. א''כ אי ילפינן ממכה אביו היה נשאר לנו קושית התוספ' דילמ' היכא דליכ' ריעות'. דאז לא שייך תירץ של תוס' עיין שם. ודברי בה''י בכאן המה קשים להולמן ע''ש. רק את זה יוכל להקשות מנ''ל לרב מרי דאזלינן בתר רובא דדילמא לאו אביו הוא משום חזקה כסברת הרמב''ם וכמו שהקשה תוספת שם ודו''ק. עיין הרדב''ז ח''א סי' רמ''ה בבאר שבע דף קי''ו וקי''ט: (ב) וסוקלין. וה''ה דנאסרת על הכהן משום זונה וכ''ש הוא מדיני נפשות ח''מ:
ב אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ מִמְּדִינַת הַיָּם, הִיא אוֹמֶרֶת: זֶה בַּעְלִי, וְהוּא אוֹמֵר: זוֹ אִשְׁתִּי, אִם הֻחְזְקוּ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים (ג) יוֹם שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ, הוֹרְגִין עָלֶיהָ: באר היטב (ג) יום. כתב ב''ח דוקא לחייב איש אחר הבא עליה בעינן ל' יום משום דקודם ל' יוכל לומר דלא היה יודע דהיא אשתו. אבל אחד שאמר על אשה א' שהיא אחותו ובא עליה חייב אפי' תוך ל' יום. וח''מ וט''ז השיגו על הב''ח וכתבו דקודם ל' יום מהני אמתל' שאומר. וכן אשה שאמרה שהיא נדה ושמשה עם בעלה תוך ל' יום מהני אמתלא שלה אבל אם אמרה כל ל' יום שהיא נדה ואח''כ שמשה לא מהני אמתלא. אבל אם לבשה בגדי נדותה לא מהני אמתלא אפי' תוך ל' יום הואיל ועשתה מעשה. כתב הח''מ אם אמרה שזו הוא בעלה וזנתה עם אחר אסורה ע''ז אפי' תוך ל''י דדוקא לענין מיתה בעי שלשים יום אבל לאוסרה על בעלה לא בעי כולי האי. וכתב בית שמואל גם בזה מהני אמתלא תוך ל' יום אם לא ראינו שנוהג עמה כאיש עם אשתו:
סימן כ - באיזה ביאה חיב הבא על הערוה
ובו ב' סעיפים
א הַבָּא עַל אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵבָרִים, אוֹ שֶׁחִבֵּק (א) וְנִשֵּׁק (ב) וְנֶהֱנָה בְּקֵרוּב בָּשָׂר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, וְחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת. הגה: וְהַבָּא עָלֶיהָ, בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ דְּהַיְנוּ שֶׁהִכְנִיס הָעֲטָרָה, חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה אוֹ כָּרֵת. וְאֵין צְרִיכִין לִרְאוֹת כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, אֶלָּא מִשֶּׁיִּרְאוּ הָעֵדִים אוֹתָם דְּבוּקִים זֶה בָּזֶה כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים, נֶהֱרָגִים עַל זֶה (טוּר), וְהָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ (נ''י פ' שֵׁנִי דִּיבָמוֹת). אִשָּׁה גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן פָּחוֹת מִבֶּן ט' שָׁנִים, אֵינָהּ חַיֶּבֶת מִיתָה עַל יָדוֹ (טוּר). וְנִרְאֶה לִי, דְּהוּא הַדִּין אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ. וְלָכֵן כָּתַב הָרַב בַּעַל הַטּוּרִים הַרְבֵּה דִּינִים אֵימָתַי חַיָּבִים מִיתָה אוֹ לֹא, נָפְקָא מִנַּהּ בַּזְּמַן הַזֶּה בְּאֵיזֶה בִּיאָה אִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ, וְעַיֵּן בִּפְנִים. אִשָּׁה פְּחוּתָה (ג) מִבַּת שָׁלשׁ, אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה (טוּר), דְּכָל פְּחוּתָה מִשָּׁלשׁ שָׁנִים אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה (טוּר) וּבְתוּלֶיהָ חוֹזְרִין (בְּהַגָּהוֹת דִּיבָמוֹת). אֲפִלּוּ נִתְעַבְּרוּ הַשָּׁנִים, בְּתוּלֶיהָ חוֹזְרִין (דִּבְרֵי הָרַב מֵהַיְרוּשַׁלְמִי): באר היטב (א) ונשק. לרמב''ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב''ד. ובחייבי לאוין ליכא מלקות. והרמב''ן ס''ל אפי' בח''כ או מיתות ב''ד אינו אלא מדרבנן. אפי' אם אינו עושה דרך חבה ס''ל להרמב''ם מדאוריית' אסור והרמב''ן ס''ל דאסור מדרבנן עיין ב''ש: (ב) ונהנה. היינו או נהנה בקירוב בשר בה''י: (ג) מבת שלש. אם היא אנוסה לבוא עליה איש א' והיה ע''פ דין תיהרג ואל תעבור ולא מסרה נפשה מותרת לבעלה עיין ב''ש ח''מ:
ב נָשִׁים הַמְּסוֹלְלוֹת (פי' הַמְשַׂחֲקוֹת וּמִתְחַכְּכוֹת) זוֹ בָּזוֹ, (ד) אָסוּר, מִמַּעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם (וַיִּקְרָא יח, ג) שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו. וְרָאוּי לְהַכּוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת, הוֹאִיל וְעָשׂוּ אִסוּר. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְהַקְפִּיד עַל אִשְׁתּוֹ מִדָּבָר זֶה, וּמוֹנֵעַ הַנָּשִׁים הַיְדוּעוֹת בְּכָךְ מִלְּהִכָּנֵס לָהּ וּמִלָּצֵאת הִיא אֲלֵיהֶן: באר היטב (ד) אסור. אבל אינה נאסרת לבעלה ולא נפסלה לכהן רמב''ם עיין ב''ח ובה''י:
סימן כא - להתרחק מן העריות
ובו ז' סעיפים
א צָרִיךְ אָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַנָּשִׁים מְאֹד מְאֹד. וְאָסוּר לִקְרֹץ בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו וְלִרְמֹז בְּעֵינָיו לְאֶחָד מֵהָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לִשְׂחֹק עִמָּהּ, לְהָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגְדָּהּ אוֹ לְהַבִּיט (א) בְּיָפְיָהּ. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בִּבְשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אָסוּר. וְאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה. וְאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִים שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהוּא מַכִּירָהּ, אֲפִלּוּ אֵינָם עָלֶיהָ, שֶׁמָּא יָבֹא לְהַרְהֵר בָּהּ. פָּגַע אִשָּׁה בַּשּׁוּק, אָסוּר לְהַלֵּךְ (ב) אַחֲרֶיהָ, אֶלָּא רָץ וּמְסַלְּקָהּ לַצְּדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו. וְלֹא יַעֲבֹר בְּפֶתַח אִשָּׁה (ג) זוֹנָה, אֲפִלּוּ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, כְּאִלּוּ נִסְתַּכֵּל בְּבֵית הַתֹּרֶף (פי', עֶרְוָה) שֶׁלָּהּ. וְאָסוּר לִשְׁמֹעַ קוֹל (ד) עֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָהּ. וְהַמִּתְכַּוֵּן לְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֲסוּרִים גַּם בְּחַיָּבֵי לָאוִין: באר היטב (א) ביופיה. הר''י כתב דאסור מדאוריית'. והרמב''ם ס''ל דרבנן. ובפנויה לכ''ע מדברי קבלה. והרהור אפי' בפנויה אסור מדאוריית': (ב) אחריה. דהיינו בתוך ד' אמותיה מהרא''י ובה''י. וכנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב כתב דלא סגי כשירחיק ד' אמות אלא כל שאינו מרוחק שאינו מכיר ומבחין בה בהלוכה ובתנועותיה אסור. איסור זה הוא בכל האנשים ובכל המקומות אפי' במקום שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל עד ראש. כנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב: (ג) זונה. ואם הוא חשוד על אשה א' מתרין בו שאל יעבור פתח ביתה ואם יעבור מלקין אותו ועיין ב''י מ''ש בשם רי''ו: (ד) קול ערוה. אבל קול פנויה או קול אשתו מותר אלא בעת תפלה אסור כמ''ש בא''ח. אבל בספר באר שבע דף קי''ט כתב בין בתולה בין אלמנה אסור ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפלה. ודוק' קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר. וא''ל מש''ס קידושין דף ע' ע''א דאי' שם קול ערוה אפי' בשאלת שלומה אסור תירץ הרשב''א קול דיבור זה מה שהיא משיב על שאלת שלמה גרע טפי בה''י ע''ש:
ב לֹא תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּעוֹת רֹאשׁ בַּשּׁוּק, (ה) אֶחָד פְּנוּיָה וְאֶחָד אֵשֶׁת אִישׁ: באר היטב (ה) פנויה. פנויה היינו אלמנה או גרושה או בעולה. אבל בתולה מותר ב''ח ח''מ בה''י ב''ש. ופריעת ראש בחצר ליכ' איסור אלא משום צניעות. עיין ב''ש. אנוסה צריכה לכסות ראשה וכל שלא נבעלה אף שנתקדשה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר בתולות. שבות יעקב ח''א סי' ק''ג ובתשובת חות יאיר סי' קצ''ו פסק דאף בתול' שנתקדשה יש לילך בכיסוי ראש וכן פסק בתשובת יצחק הלוי אחיו של הט''ז סי' ט' ע''ש:
ג מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנוּיָה, לְבָדְקָהּ אִם הִיא יָפָה שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה, בֵּין שֶׁהִיא בְּתוּלָה אוֹ בְּעוּלָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל לֹא יִסְתַּכֵּל בָּהּ דֶּרֶךְ זְנוּת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה'' (אִיּוֹב לא, א):
ד מֻתָּר לְאָדָם לְהַבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִדָּה וְהִיא עֶרְוָה לוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲנָאָה בִּרְאִיָּתָהּ, הוֹאִיל וְהִיא מֻתֶּרֶת לְאַחַר זְמַן אֵינוֹ בָּא בָּזֶה לִידֵי מִכְשׁוֹל. אֲבָל לֹא (ו) יִשְׂחַק וְלֹא יָקֵל רֹאשׁ עִמָּהּ: באר היטב (ו) ישחוק. ולהביט במקום התורפה אסור. ואם מביט כשהיא נדה עונש שלו דאית ליה בנים שאינם מהוגנים. וכשמביט בעת שרוצה לשמש נעשו בניו סומין. ובלא תשמיש אסור משום דמגרי היצר הרע בעצמו כמ''ש סי' כ''ה. ובעת נידתה אסור להביט במקומות המכוסים כמ''ש בי''ד סי' קצ''ה:
ה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִשָּׁה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשֻׁחְרֶרֶת, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר עֲבֵרָה. בְּאֵיזֶה שִׁמּוּשׁ אָמְרוּ, בִּרְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אֲפִלּוּ לִיצֹק לוֹ מַיִם לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו אֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹגַעַת בּוֹ, וְהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו, וּמְזִיגַת הַכּוֹס. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין בַּאֲכִילָה עִמָּהּ בִּקְעָרָה נַמִּי אָסוּר בְּכָל עֶרְוָה כְּמוֹ בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן קמ''ג). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּכָל (ז) אֵלֶּה, דְּלֹא אָסְרוּ דְּבָרִים שֶׁל חִבָּה אֶלָא בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה (רַשְׁבָּ''א אָלֶף קמ''ח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר רַק בִּמְקוֹם יִחוּד, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם מְצוּיִים כְּגוֹן בַּמֶּרְחָץ, מֻתָּר לִרְחֹץ מכּוּתִיוֹת (ח) שְׁפָחוֹת, וְכֵן נוֹהֲגִים (מָרְדְּכַי פ' אע''פ בְּשֵׁם הָר''ש בַּר בָּרוּךְ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ חִבָּה, רַק כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם (ט) שָׁמַיִם, מֻתָּר. לָכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל בִּדְבָרִים אֵלּוּ (תּוֹסָפוֹת סוֹף קִדּוּשִׁין). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִנְהֹג אֲפִלּוּ עִם אִשְׁתּוֹ בִּדְבָרִים שֶׁל חִבָּה, כְּגוֹן (י) לְעַיֵּן בְּרֵישֵׁהּ אִם יֵשׁ לוֹ כִּנִּים, בִּפְנֵי אֲחֵרִים (נ''י פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים): באר היטב (ז) אלו. היינו באכילה בקערה א' או להושיט מידו לידה דאסור כשאשתו נדה מ''מ באשה אחרת לא חיישינן להרהור בכה''ג אבל רחיצת ידים והצעת המטה ומזיגת הכוס ל''פ הרשב''א ב''ש: (ח) שפחות. ובדרישה מיקל ג''כ הואיל ודבר עבדות הוא. וב''ח כתב שראה במרדכי ישן כתב מותר לרחוץ משפחה אם יוכל לזהר מהרהור והנמנע מתברך עכ''ל. ואם אינה מכוסה בכל גופה ושערה אסור בה''י ע''ש: (ט) שמים. ומזה נהגו לרקד עם הכלה כדי לחבבה על בעלה או משום כבוד אביה. ות''ח ראוי להחמיר רש''ל: (י) ברישיה. אפילו יושב ואין מונח בחיקה אסור כ''מ מתשובת הרשב''א סי' אלף קפ''ח וכתב ט''ז ונראה דיש חילוק בזה. דעיון לחוד אין נכון בפני אחרים באשתו משום הרואה יבא לידי הרהור דנזכר קירוב שלהם ע''י תשמיש. אבל בבתו ואחותו ונכדו שאין כאן זכרון תשמיש מותרת בפני אחרים. אבל שכיבה בחיקה פשיט' דאסור אפי' שלא בפני אחרים. ובשאר עריות אפי' בפנוי' אסור אפי' עיון בראשו לחוד עכ''ל:
ו אֵין שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי בַּעְלָהּ אָסוּר לִשְׁלֹחַ לָהּ דִּבְרֵי (יא) שְׁלוֹמִים. אֲבָל מֻתָּר לִשְׁאֹל לְבַעְלָהּ אֵיךְ שְׁלוֹמָהּ: באר היטב (יא) שלומה. וה''ה לשאול לאחרים על שלומה מותר כ''כ הב''ח. מיהו בש''ס בב''מ דף פ''ז ע''א דתירץ שם ע''י בעלה שאני. משמע לשאול לאחר על שלומה אסור. ומזה נהגו לכתוב בתחלת אגרת בשלום זוגתו אבל בסוף הכתב שרגילים לכתוב ותאמר שלום לזוגתך אסור דהיינו שאלת שלום ששולח ע''י בעלה ב''ח: וכתב ט''ז אם לא היתה בקו הבריאה מותר לכתוב תודיעני משלום אשתך:
ז הַמְחַבֵּק אוֹ הַמְנַשֵּׁק אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת שֶׁאֵין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ (יב) הַגְּדוֹלָה וַאֲחוֹת אָבִיו וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הֲנָאָה כְּלָל, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה בְּיוֹתֵר וּדְבַר אִסוּר הוּא וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים, (יג) שֶׁאֵין קְרֵבִים לָעֶרְוָה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, (יד) חוּץ מֵהָאָב לְבִתּוֹ וּמֵהָאֵם לִבְנָהּ. כֵּיצַד, מֻתָּר הָאָב לְחַבֵּק בִּתּוֹ וּלְנַשְּׁקָהּ וְלִישֹׁן עִמָּהּ בְּקֵרוּב בָּשָׂר, וְכֵן הָאֵם עִם בְּנָהּ, כָּל זְמַן שֶׁהֵם קְטַנִּים. הִגְדִּילוּ, וְנַעֲשָׂה הַבֵּן (טו) גָּדוֹל וְהַבַּת גְּדוֹלָה עַד שֶׁיִּהְיוּ ''שָׁדַיִם (טז) נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ'' (יְחֶזְקֵאל טז, ז), זֶּה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ וְהִיא יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ. וְאִם הָיְתָה הַבַּת בּוֹשָׁה לַעֲמֹד לִפְנֵי אָבִיהָ עֲרֻמָּה, אוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, וְכֵן אִם הָאֵם בּוֹשָׁה לַעֲמֹד בִּפְנֵי בְּנָהּ עֲרֻמָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְטַנִּים, מִשֶּׁהִגִּיעוּ לִכָּלֵם מֵהֶם, אֵין יְשֵׁנִים עִמָּהֶם אֶלָּא בִּכְסוּתָן: באר היטב (יב) הגדולה. וצדיק גמור שיודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור מותר ח''מ: (יג) שאין קרובים לערוה כלל. כנ''ל: (יד) חוץ מהאב לבתו. וה''ה בת בתו מותר. וה''ה אחותו קטנה בת שלשה שנים מותר ב''ח ח''מ. ואם היא גדולה דשערה צמח אסור לישן עמה בקירוב בשר אפי' בבתו וה''ה לאותבי' בכנפיה הוי קירוב בשר. וכן לשכוב בחיקה לעיין ברישיה הוי כקירוב בשר ט''ז: אם היא מקודשת אסור אפי' אם היא קטנה והיא בתו. ואם הם מלובשים מותר לשכוב עמהן בבתו ובת בתו אפילו אם היא גדולה ומשמע אפילו אם היא נשואה מותר דהא לענין קירוב גדולה ונשואה או נתקדשה שוין. ולעיין ברישיה לא גרע מזה ומותר אם היא בתו או בת בתו ולעיין ברישיה אפי' אם היא גדולה ונשואה וכ''כ ט''ז. ושאר ערוה אסורה לעיין ברישיה וכן פנויה אסורה ואחותו מתיר בט''ז. מיהו אסור לישן עמה אפילו אם הם מלובשים וכן יחוד אסור כמ''ש סי' אח''ז ומכ''ש חבוק ונישוק אסור כמ''ש תוס'. והא דעולא היה מנשק לאחותו משום דהיה יודע שלא יבא לידי הרהור אבל לשאר בני אדם אסור אבל מותר לנשק לאתותו הקטנה עב''ש: (טו) גדול. היינו אם הגדילו אסור לישן בקירוב בשר אבל חיבוק ונישוק מותר פרישה: (טז) נכונו. היינו אפילו קודם שנתגדלו אם הביאו סימנים אסור. עיין ב''י ב''ח ח''מ:
סימן כב - אסור יחוד, ועם מי אסור להתיחד
ובו כ' סעיפים
א אָסוּר לְהִתְיַחֵד (א) עִם עֶרְוָה מֵהָעֲרָיוֹת, בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָּה, שֶׁדָּבָר זֶּה גּוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה. חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאָב עִם בִּתּוֹ וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה. וְחָתָן שֶׁפֵּרְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה קֹדֶם שֶׁיִבְעֹל, אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, אֶלָּא הִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים וְהוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים; וְאִם בָּא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמֵאת, מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ וְעַיֵּן בְּיו''ד סִי' קצ''ב: באר היטב (א) ערוה. תוס' וטור כתבו יחוד מדאוריי'. והרמב''ם כתב יחוד מן הקבלה דאינו אלא רמז מתורה ולכן אין מלקין אותו אלא מכת מרדות. וע' בהרא''ם ח''ב סי' ג' ובספר מעשה חייא סי' כ''ג. ובכלל עריות נכלל חייבי לאוין פרישה. ובש''ס מבואר רב אסי אמר מותר להתייחד עם אחותו לפי שעה ודר עם אמו בקביעות וכתב הרא''ש דהלכה כרב אסי ועב''ש:
ב כְּשֶׁאֵרַע מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר, גָּזַר דָּוִד וּבֵית דִּינוֹ עַל יִחוּד פְּנוּיָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֶרְוָה, בִּכְלַל יִחוּד עֲרָיוֹת הִיא. וְשַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ עַל יִחוּד כּוּתִית. נִמְצָא, כָּל הַמִּתְיַחֵד עִם אִשָּׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, בֵּין יִשְׂרְאֵלִית בֵּין כּוּתִית, מַכִּין אֶת שְׁנֵיהֶם מַכַּת (ב) מַרְדּוּת, הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, (ג) וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם. הגה: וְדַוְקָא בְּיָדוּעַ שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ, אֲבָל הִיא אֵינָהּ (ד) נֶאֱמֶנֶת עָלָיו (רִיבָ''שׁ סִי' רס''ה). וַאֲפִלּוּ עֵד אֶחָד אֵינוֹ נֶאֱמָן (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קפ''ט). וּמִכָּל מָקוֹם בְּמָקוֹם שֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ לְאִסוּרָא, צָרִיךְ לְהַפְרִישָׁן (שָׁם בָּרִיבָ''שׁ). חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, אִם נִתְיַחֵד אֵין (ה) לוֹקִין, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עָלֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה, וְנִמְצָא מוֹצִיאִין לַעַז עַל בָּנֶיהָ שֶׁהֵם מַמְזֵרִים: באר היטב (ב) מרדות. אבל אין אוסרים א''א על בעלה ולא פנויה על כהן בשביל היחוד תוס' וב''י: (ג) ומכריזין עליהם. קאי על פנויה ע' ח''מ: (ד) נאמנת. אפי' אם תובעת אותו ואומרת שהולד ממנו ואפי' אם בודאי בא עליה אמרינן שמא זנתה גם עם אחרים והוא פטור אפי' משבועה משום דהתורה האמינו ריב''ש סי' מ''א. אע''ג דאם תובעת אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ''מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה וע''ל סי' ד' סק''ל: (ה) לוקין. וע''ל סי' כ''א סק''ג מש''ש בשם ר''ו וצ''ל שם איירי נמי בפנויה. ועמ''ש הב''ח וב''ש:
ג כָּל אִשָּׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִתְיַחֵד, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמַּרְתּוֹ. אֲבָל לֹא תִּתְיַחֵד יִשְׂרְאֵלִית עִם הַכּוּתִי, וְאַל עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:
ד אֵין מוֹסְרִין תִּינוֹק יִשְׂרָאֵל לְכוּתִי לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת:
ה לֹא תִּתְיַחֵד אִשָּׁה אַחַת, אֲפִלּוּ עִם אֲנָשִׁים (ו) הַרְבֵּה, עַד שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם שָׁם. וְכֵן לֹא יִתְיַחֵד אִישׁ אֶחָד, אֲפִלּוּ עִם נָשִׁים הַרְבֵּה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים, אִם הוּא בָּעִיר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וּסְתָם אֲנָשִׁים, כְּשֵׁרִים הֵם (רַ''ן פ''י יוֹחֲסִין). אֲבָל אִם הֵם פְּרוּצִים, אֲפִלּוּ עִם י' אָסוּר. וְכָל זֶה בָּעִיר, אֲבָל בַּשָּׂדֶה, אוֹ (ז) בַּלַּיְלָה אֲפִלּוּ בָּעִיר, בָּעִינָן שְׁלשָׁה (ב''י בְּשֵׁם הָרַאֲבַ''ד) אֲפִלּוּ בִּכְשֵׁרִים (גַּם זֶה טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְיֵשׁ מַתִּירִין אִישׁ אֶחָד עִם נָשִׁים הַרְבֵּה, אִם אֵין עִסְקוֹ עִם הַנָּשִׁים (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י): באר היטב (ו) הרבה. יש להסתפק אם דוק' אשה א' אבל שתי נשים עם שני אנשים רבים מיקרי ושרי או אחת ל''ד וה''ה שתים ולא מיקרי רבים בפחות משלשה נשים ושלשה אנשים ח''מ. וב''ש כתב דנשמע להרמב''ם דס''ל שתי נשים אסורות להתייחד עם אנשים הרבה דאל''כ למה ליה למיכתב עד שתהיה אשתו של א' מהם תיפוק אפי' אם אחת לאו אשת א' מהם היא מותר ע''ש. ואינו מוכרח די''ל דהרמב''ם הוצרך לכתוב זה מחמת אידך דין דאיש א' מותר להתייחד עם נשים הרבה אם אשתו עמו. וא''ל דא''כ ה''ל למכתוב אצ''ל דין הב' דאיש א' עם נשים הרבה. עב''ח ולק''מ ודו''ק: ועיין ברמב''ם ובכ''מ פכ''ב מהא''ב. ופרישה בשם מהרש''ל הביא כמ''ש הב''ש. ואשה א' עם אנשים הרבה וא' מהם הוא בעלה מותר דבעלה משמרה. איש א' עם נשים הרבה מותר כשאשתו עמו. ודוקא אשתו המותרת לו אבל חתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל אסור להתייחד עם הנשים אפילו שאשתו עמו מהרי''ט בחדושיו לכתובות וכ''כ כנה''ג. עב''ש: (ז) בלילה. שמא יצטרך א' לנקביו וילך ממנה ותשאר היא עם א'. וכתב בד''מ בשם רי''ו דוק' כשילכו עמה לשמור אותה אז לא ילכו שניהם ממנה וישאר א' עמה אבל אם אין הולכים עמה לשמור מותר דאם יצטרך א' לנקביו ילך גם השני עמו ותשאר היא לבדה ול''ח שמא ישאר א' עמה דהא בכשרים איירי ולא יעבור במזיד. ובלילה אסורים להתייחד דחיישינן שמא ישן א' מהם וישאר השני עמה. וכתב בפרישה מזה נתפשט המנהג דהנשים לוקחים עמהם תינוק או תינוקות ונוסעים עם העגלון ערל משום כשתצטרך היא או התינוק לנקביו תלך היא עם התינוק. אבל ב''ח בשם מהרש''ל כתב דאסור דלא שרי בקטנה אלא לגבי יחוד בית בעיר אבל ביחוד דרך לא שרי ע''ש וכ''כ בה''י ע''ש ועיין מהר''ם פדוואה סי' כ''ו:
ו נָשִׁים הַרְבֵּה עִם אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְיִחוּד. הָיוּ הָאֲנָשִׁים מִבַּחוּץ וְהַנָּשִׁים מִבִּפְנִים, אוֹ אֲנָשִׁים מִבִּפְנִים וְהַנָּשִׁים מִבַּחוּץ, וּפֵרְשָׁה אִשָּׁה אַחַת לְבֵין הָאֲנָשִׁים אוֹ אִישׁ אֶחָד לְבֵין הַנָּשִׁים, אֲסוּרִים מִשּׁוּם יִחוּד:
ז אֲפִלּוּ אִישׁ שֶׁעִסְקוֹ וּמְלַאכְתּוֹ עִם הַנָּשִׁים אָסוּר לוֹ לְהִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִתְעַסֵק עִמָּהֶם וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, אוֹ יִפְנֶה לִמְלָאכָה אַחֶרֶת:
ח אִשָּׁה שֶׁבַּעְלָהּ בָּעִיר אֵין (ח) חוֹשְׁשִׁין לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת בַּעְלָהּ עָלֶיהָ. וְאִם הָיָה זֶה גַּס בָּהּ, כְּגוֹן שֶׁגְּדֵלָה עִמּוֹ אוֹ שֶׁהִיא קְרוֹבָתוֹ, אוֹ אִם קִנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ עִם זֶה, לֹא יִתְיַחֵד עִמָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁבַּעְלָהּ בָּעִיר: באר היטב (ח) חוששין. ולתוס' ליכ' איסור. ולרש''י אסור ואין לוקין עיין. ב''ח:
ט בַּיִת שֶׁפִּתְחוֹ פָּתוּחַ (ט) לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵין חֲשָׁשׁ לְהִתְיַחֵד שָׁם עִם עֶרְוָה: באר היטב (ט) לרשות הרבים. ואם קינא לה אסור ת''ה סימן רמ''ד. והוא הדין אם גס בה אסור. חלקת מחוקק. הא דפתחו פתוח לרשות הרבים אין חוששין. דוקא ביום אבל בלילה לא. ובלילה נמי דוקא בשתי שעות או ג' שעות ויותר שבני אדם מצויים בבתיהם ואין עובר ושב אבל בחצי שעה של לילה שבני אדם עוברים ושבים ועדיין לא כלתה רגל מן השוק כיום חשיבא ליה ואין חוששין ליחוד כנה''ג בשם תשובת כ''י ע''ש:
י מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי יְבָמוֹת אוֹ עִם שְׁתֵּי צָרוֹת אוֹ עִם אִשָּׁה וַחֲמוֹתָהּ אוֹ עִם אִשָּׁה וּבַת בַּעְלָהּ אוֹ עִם אִשָּׁה וּבַת חֲמוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ וְאֵין מְחַפּוֹת זוֹ עַל זוֹ. וְכֵן עִם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ (י) תִּינֹקֶת קְטַנָּה שֶׁיּוֹדַעַת טַעַם בִּיאָה וְאֵינָהּ מוֹסֶרֶת עַצְמָהּ לְבִיאָה, שֶׁאֵינָהּ מְזַנָּה לְפָנֶיהָ לְפִי שֶׁהִיא מְגַלָּה אֶת סוֹדָהּ: באר היטב (י) תינוקת. כבר כתבתי בשם ב''ח בשם רש''ל דביחוד דרך לא מהני קטנה דדוק' בבית מהני עיין ב''ש:
יא תִּינֹקֶת שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלֹשׁ וְתִינוֹק פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע, מֻתָּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהֶן, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל יִחוּד אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְבִיאָה וְאִישׁ הָרָאוּי לְבִיאָה:
יב אַנְדְּרוֹגֵינוֹס, אֵינוֹ מִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְאִם נִתְיַחֵד, אֵין מַכִּין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. אֲבָל הָאִישׁ מִתְיַחֵד עִם הָאַנְדְּרוֹגֵינוֹס וְעִם הַטֻּמְטוּם:
יג תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים מְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּבֵית הַכִּסֵא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס שָׁם אִישׁ וְיִתְיַחֵד עִמָּהֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיוּ בָּתֵּי כִּסְאוֹת בַּשָּׂדוֹת, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהֵן בָּעִיר, אֵין לָחוּשׁ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''ב מֵהִלְכוֹת אִסוּר בִּיאָה):
יד לֹא תֵּלֵךְ אִשָּׁה בַּשּׁוּק וּבְנָהּ אַחֲרֶיהָ, שֶׁמָּא יִתָּפֵס בְּנָהּ וְתֵלֵךְ אַחֲרָיו לְהַחֲזִירוֹ וְיִתְעוֹלְלוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים שֶׁתְּפָסוּהוּ:
טו אֵין מְמַנִּין אֲפִלּוּ אָדָם נֶאֱמָן וְכָשֵׁר לִהְיוֹת שׁוֹמֵר בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ, שֶׁאֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַעֲרָיוֹת:
טז לֹא יְמַנֶּה אָדָם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל בֵּיתוֹ, שֶׁלֹּא יַנְהִיג אִשְׁתּוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה:
יז אָסוּר לְתַלְמִיד חָכָם לִשְׁכֹּן (יא) בְּחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַלְמָנָה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מִתְיַחֵד עִמָּהּ, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד, אֶלָּא אִם כֵּן אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: באר היטב (יא) בחצר. כ''כ הרמב''ם. והראב''ד ס''ל דוק' להתאכסן אצלה אסור אבל לדור בחצר מותר. ולהרמב''ם מותר להתאכסן ואסור לדור עמה בקביעות. והמתאכסן דאסור לראב''ד היינו כשאוכל משלה אבל אם משלם לה מותר כ''כ ט''ז ב''ש:
יח אַלְמָנָה אֲסוּרָה לְגַדֵּל כֶּלֶב, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:
יט לֹא תִּקְנֶה אִשָּׁה עֲבָדִים זְכָרִים, אֲפִלּוּ קְטַנִּים, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:
כ מִי שֶׁאֵין לוֹ (יב) אִשָּׁה לֹא יְלַמֵּד (יג) תִּינוֹקוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאִמּוֹת הַבָּנִים בָּאוֹת לְבֵית הַסֵפֶר לִבְנֵיהֶם וְנִמְצָא מִתְגָּרֶה בְּנָשִׁים. וְכֵן אִשָּׁה (יד) לֹא תְּלַמֵּד קְטַנִּים, מִפְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁהֵם בָּאִים בִּגְלַל בְּנֵיהֶם וְנִמְצְאוּ מִתְיַחֲדִים עִמָּהּ. וְאֵין הַמְלַמֵּד צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ שְׁרוּיָה עִמּוֹ בְּבֵית הַסֵפֶר, אֶלָּא הִיא בְּבֵיתָהּ וְהוּא מְלַמֵּד בִּמְקוֹמוֹ: באר היטב (יב) אשה. המחבר פסק אפי' היה לו אשה ואינה שרויה עמו אסור להיות מלמד. מיהו המגיד ס''ל דוק' רווק שלא היה לו אשה אסור. ובה''י תמה על מנהג שנהגו היתר ללמוד בקהלות אחרות ואין אשתו עמו ונ''ל דסומכין על סברת המגיד ב''ש ועיין כנה''ג: (יג) תינוקות. עם זכרים או נקבות. וכן אשה לא תלמד עם ילדים או ילדות פרישה ב''ש: (יד) לא תלמד וכו'. אפילו יש לה בעל לפי שאין דרך איש להיות תמיד בביתו עיין מ''ש הב''ש. מי שאין לו אשה לא ישכור משרתת אלמנה אפי' אם יש לה בן אצלה דלא בכל שעה יהיה הבן שם והיינו אם הוא דר לבדו בבית מהר''י ווייל סימן נ''ה ע''ש:
סימן כג - אסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים לכך
ובו ז' סעיפים
א אָסוּר לְהוֹצִיא (א) שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה. וְעָוֹן זֶה חָמוּר מִכָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ, וְלֹא יִשָּׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד: באר היטב (א) שכבת זרע . בס''ח סי' קע''ו כתב שאם א' מתייר' שלא יכשול בא''א או באשתו נדה ח''ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה משיכשל ח''ו באיסור א''א או בנדה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף. וכתב ב''ש לפ''ז מ''ש כאן דעון מוצי' ש''ז חמור מכל עבירות הוא לאו דוק':
ב אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִים בַּיָּד וּמוֹצִיאִים שִׁכְבַת זֶרַע, לֹא דַּי לָהֶם שֶׁאִסוּר גָּדוֹל הוּא, אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה בְּנִדּוּי הוּא יוֹשֵׁב, (ב) וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: ''יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ'' (יְשַׁעְיָה א, טו), וּכְאִלּוּ הָרַג הַנֶּפֶשׁ: באר היטב (ב) יושב. משמע אפילו אם לא נדוהו מ''מ הוא בנידוי אבל הרמב''ן כתב שב''ד מצווין לנדותו עיין ב''ש ופרישה ובה''י:
ג אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּקְשֶׁה עַצְמוֹ (ג) לְדַעַת אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר, אֶלָּא אִם יָבֹא לוֹ הִרְהוּר יַסִיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁהִיא ''אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן'' (מִשְׁלֵי ה, יט). לְפִיכָךְ, אָסוּר לְאָדָם לִישֹׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה, עַד שֶׁיַּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קִשּׁוּי. וְלֹא יִסְתַּכֵּל בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁמִּזְדַּקְּקִין זָכָר לִנְקֵבָה. וּמֻתָּר לְמַרְבִּיעֵי בְּהֵמָה לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲסוּקִים בִּמְלַאכְתָּם לֹא יָבוֹאוּ לִידֵי הִרְהוּר: באר היטב (ג) לדעת. כלומר ל''מ דהוצאת ש''ז ממש דאסור אלא אפי' קשוי או הרהור לדעת אסור דעי''ז בא לידי ש''ז לבטלה ב''ח:
ד אָסוּר לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לִשְׁלֹחַ יָדָיו בִּמְבוּשָׁיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וַאֲפִלּוּ מִתַּחַת טַבּוּרוֹ לֹא יַכְנִיס יָדוֹ, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְאִם הִשְׁתִּין מַיִם, לֹא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה וְיַשְׁתִּין; וְאִם הָיָה נָשׂוּי (ד) מֻתָּר. וּבֵין נָשׂוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לֹא יוֹשִׁיט יָדוֹ לָאַמָּה כְּלָל, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ (ה) לִנְקָבָיו. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ג': באר היטב (ד) מותר. משמע אפילו אין אשתו עמו מותר ב''ש וט''ז ומ''א בא''ח סי' ג' לא כ''כ ע''ש: (ה) לנקביו. ולרחוץ אותו מקום עם שאר גוף דרך העברה מותר אבל להתעכב ברחיצת אותו מקום אסור סהד''י. וכתב כנה''ג עליו היינו כשרוחץ ואינו רואה ערותו דאם רואה ערותו אסור:
ה אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֹטֶם בָּרֶחֶם, וְעַל יְדֵי כָּךְ כְּשֶׁבַּעְלָהּ מְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ זוֹרֶה מִבַּחוּץ, אָסוּר. אֲבָל מֻתָּר לְשַׁמֵּשׁ עִם קְטַנָּה וְאַיְלוֹנִית, הוֹאִיל וּמְשַׁמֵּשׁ כְּדֶרֶךְ הָאָרֶץ (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פ''ק דִּיבָמוֹת וְנ''י פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ):
ו אָסוּר לִרְכֹּב עַל בְּהֵמָה בְּלֹא אֻכָּף (פי', מַרְדַּעַת באסטו בלע''ז). הגה: בַּגְּמָרָא פֶּרֶק ''כָּל הַיָּד'' מַשְׁמַע דְּאָסוּר לִלְבּשׁ מִכְנָסַיִם אִם לֹא עֲשׂוּיִין כְּבָתֵּי שׁוֹקַיִם, מִשּׁוּם דְּמֵבִיא לִידֵי הַשְׁחָתַת זֶרַע; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִדְחוֹת דְּבַגְּמָרָא לֹא קָאָמַר אֶלָּא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיָה לָהֶם תְּרוּמָה וְאִכָּא לְמֵיחַשׁ לְטֻמְאַת הַגּוּף, מִכָּל מָקוֹם מִדְּהֵבִיא הָרֹא''שׁ בִּפְסָקָיו מַשְׁמַע דְּאַף בַּזְּמַן הַזֶּה אָסוּר (הַכֹּל ד''ע). וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ הֶתֵּר בַּמֶּרְחָץ, אֶפְשָׁר לוֹמַר דִּבְשָׁעָה מֻעֶטֶת לֹא אָסְרוּ, כֵּן נִרְאֶה לִי. עוֹד אָסְרוּ בַּגְּמָרָא (ו) לִרְחֹץ עִם אָבִיו וְאָחִיו וּבַעַל אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וְנָהֲגוּ עַכְשָׁו הֶתֵּר בַּדָּבָר הוֹאִיל וּמְכַסִּין עֶרְוָתָן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהִרְהוּרָא (אֲגֻדָּה): באר היטב (ו) לרחוץ עם אביו וחמיו ואחיו ובעל אחותו ובעל אמו. כצ''ל וכן אסור לרחוץ עם רבו אא''כ אם הוא במרחץ קודם לרבו אז מותר. וה''ה אם רבו צריך לו מותר. אבל עם אביו כו' דאסור משום הרהור מש''ה אסור אפי' אם הוא כבר במרחץ דרישה ב''ש:
ז חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים, הִתְפָּאֵר אֶחָד מֵהֶם שֶׁלֹּא נִסְתַּכֵּל בַּמִּילָה שֶׁלּוֹ, וּמֵהֶם מִי שֶׁהִתְפָּאֵר שֶׁלֹּא הִתְבּוֹנֵן מֵעוֹלָם בְּצוּרַת אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ פּוֹנֶה מִדִּבְרֵי הֲבַאי (פי', הֻשְׁאַל לָשׁוֹן זֶה שֶׁל הֲבַאי לְדִבְרֵי הֶבֶל) לְדִבְרֵי הָאֱמֶת שֶׁהֵם אוֹחֲזוֹת לְבַב הַקְּדוֹשִׁים:
סימן כד - אין ישראל חשודים על הרביעה ועל הזכר
ובו סעיף אחד
א לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכַּב זָכָר וְעַל הַבְּהֵמָה, לְפִיכָךְ אֵין אִסוּר לְהִתְיַחֵד עִמָּהֶן, וְאִם נִתְרַחֵק אֲפִלּוּ מִיִּחוּד זָכָר וּבְהֵמָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מַרְחִיקִין הַבְּהֵמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַחֲדוּ עִמָּהּ. וּבַדּוֹרוֹת (א) הַלָּלוּ שֶׁרַבּוּ הַפְּרִיצִים, יֵשׁ לְהִתְרַחֵק מִלְּהִתְיַחֵד עִם הַזָּכָר: באר היטב (א) הללו. ב''ח כתב במדינתינו א''צ להתרחק מדינא רק ממדת חסידות. וכ' הח''מ ומ''מ נראה דוק' יחוד בעלמ' אבל לשכב יחד ומכ''ש שני רווקים יחדיו בכל מקום צריך להתרחק ולמחות ביד העושים כן:
סימן כה - לגדר גדר שלא להרבות בתשמיש, וכיצד יתנהג בשעת תשמיש
ובו י' סעיפים
א רָאוּי לָאָדָם לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵרָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדַעַת נְכוֹנָה, כְּדֵי לְהִנָּצֵל מִלְּהִכָּשֵׁל בִּדְבַר עֶרְוָה. וְיִזָּהֵר מֵהַיִּחוּד שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. וְכֵן יִנְהוֹג לְהִתְרַחֵק מֵהַשְּׂחוֹק וּמֵהַשִּׁכְרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים (פֵּרוּשׁ, דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְחֵשֶׁק). וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה, שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטָהֳרָה גְּדוֹלָה. יְתֵרָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ: יְפַנֶּה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בַּחָכְמָה, שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מֵהַחָכְמָה:
ב וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ עִם אִשְׁתּוֹ וְלֹא יְנַבֵּל פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי, אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הַכָּתוּב אוֹמֵר: ''מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ'' (עָמוֹס ד, יג) אָמְרוּ חֲכָמִים זַ''ל: אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין. וְאַל יְסַפֵּר עִמָּהּ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתֵּן דַּעְתּוֹ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְאִם סִפֵּר עִמָּהּ וְשִׁמֵּשׁ מִיָּד, עָלָיו נֶאֱמַר: ''מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ'' (עָמוֹס ד, יג). אֲבָל בְּעִנְיְנֵי תַּשְׁמִישׁ יָכוֹל לְסַפֵּר עִמָּהּ, כְּדֵי לְהַרְבּוֹת תַּאֲוָתוֹ; אוֹ אִם הָיָה לוֹ כַּעַס עִמָּהּ וְצָרִיךְ לְרַצּוֹתָהּ שֶׁתִּתְפַּיֵּס, יָכוֹל לְסַפֵּר עִמָּהּ כְּדֵי לְרַצּוֹתָהּ. הגה: וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִם אִשְׁתּוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה, בּוֹעֵל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה וּמְנַשֵּׁק בְּכָל אֵבֶר (א) שֶׁיִּרְצֶה, וּבָא עָלֶיהָ בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, אוֹ דֶּרֶךְ אֵבָרִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה (טוּר). וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ אֲפִלּוּ אִם הוֹצִיא זֶרַע, אִם עוֹשֶׂה (ב) בְּאַקְרַאי וְאֵינוֹ רָגִיל בְּכָךְ (גַּם זֶה טוּר בְּשֵׁם ר''י). וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר בְּכָל אֵלֶּה, כָּל הַמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמֻּתָּר לוֹ קָדוֹשׁ יֹאמְרוּ לוֹ (דִּבְרֵי הָרַב). וְלֹא יַרְבֶּה בְּתַשְׁמִישׁ לִהְיוֹת מָצוּי אֶצְלָהּ תָּמִיד, שֶׁדָּבָר זֶה פָּגוּם הוּא מְאֹד וּמַעֲשֵׂה בּוּרוּת הוּא; אֶלָּא כָּל הַמְמַעֵט בְּתַשְׁמִישׁ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְבַטֵּל עוֹנָה אֶלָּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ. וְאַף כְּשֶׁיְּשַׁמֵּשׁ בִּשְׁעַת הָעוֹנָה לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב (ג) בְּעוֹנָתָהּ, וּלְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמֵי מִצְוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. וְלֹא יִבְעֹל אֶלָּא מֵרְצוֹנָהּ, וְאִם אֵינָהּ מְרֻצָּה יְפַיְּסֶנָּהּ עַד שֶׁתִּתְרַצֶּה. וְיִהְיֶה צָנוּעַ מְאֹד בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְלֹא יְשַׁמֵּשׁ בִּפְנֵי שׁוּם מִין (ד) אָדָם, אֲפִלּוּ קָטָן, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְדַבֵּר: באר היטב (א) שירצה. ל''ד כל אבר דהא באותו מקום אסור כמ''ש בש''ס: (ב) באקראי. ודבר קשה הוא להתיר להכשיל בהוצאות ש''ז אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה. עב''י ובבד''ה עב''ש. אם נמצ' דם בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו. אם מותר לאיש להוצי' הזרע כדי לברר אם הדם ממנו הוא עב''ש סק''ב: (ג) בעונתה. מי שאינו יוכל להזדקק עם אשתו. עיין בס''ח סי' ש''צ: (ד) אדם. אפילו עבדים אע''פ שהן עם הדומה לחמור. ולא מהני הפסק מחיצה ודוק' כשהוא נעור אסור אבל אם הוא ישן מותר וכ''כ ט''ז אם הוא בענין שאינו מרגיש בתשמיש מועיל הפסקת מחיצה ב''ש:
ג לֹא יְשַׁמֵּשׁ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹפָהּ, אֶלָּא בְּאֶמְצָעָהּ:
ד אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וּבַגַּנִּים וּבַפַּרְדֵּסִים, אֶלָּא בְּבֵית דִּירָה, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כִּזְנוּת וְיַרְגִּילוּ עַצְמָם לִידֵי זְנוּת; וְהַבּוֹעֵל אֶת אִשְׁתּוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
ה אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַאֲפָלַת (ה) טַלִּית. הֲרֵי שֶׁהָיְתָה שַׁבָּת, וְלֹא הָיָה לוֹ בַּיִת אַחֵר, וְהָיָה הַנֵּר דָּלוּק, לֹא יְשַׁמֵּשׁ כְּלָל. וְכֵן אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם, שֶׁעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִי' ר''מ סָעִיף י''א וְסִי' שט''ו סָעִיף א': באר היטב (ה) טלית. אא''כ בהפסק מחיצה ואז אפילו מאיר מותר אם מאפיל בטלית כמ''ש בא''ח. ואם מאיר אור הלבנה דרך החלון מותר כ''כ בשל''ה. מיהו צריך האפלת טלית. ואם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה מותר לשמש כמ''ש בא''ח סימן תר''י. ואפשר דצריך האפלת טלית. בית שיש בו ספרים אסור לשמש ואם יש מחיצת גאטי''ר לפני הספרים פסק בתשובת שער אפרים סימן קי''ט דאסור כי ערוה בראיה תליא ועדיין נראו הספרים. מיהו בכיסוי כל דהו סגי וא''צ מחיצה ב''ש:
ו אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁנֵי (ו) רְעָבוֹן, אֶלָּא לַחֲשׂוּכֵי בָּנִים: באר היטב (ו) רעבון. ה''ה שאר צרות. ובליל טבילה מותר אחרונים עיין בא''ח סימן תקע''ד:
ז (ז) אַכְסְנַאי אַל יְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ: באר היטב (ז) אכסנאי וכו'. ואם יש לו חדר מיוחד מותר ובלבד שלא ישן בטלית של בעה''ב א''ח סימן ר''מ:
ח לֹא יָבֹא עַל אִשְׁתּוֹ וְהִיא שְׁנוּאָה לוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. וְכֵן אִם גָּמַר (ח) בְּלִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שְׁנוּאָה לוֹ, לֹא יָבֹא עָלֶיהָ: באר היטב (ח) לגרשה. והיא א''י מזה דאל''כ ליכא איסור ער''ס קי''ט:
ט לֹא יָבֹא עָלֶיהָ וְהוּא אוֹ הִיא שִׁכּוֹרִים:
י לֹא יְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ לִתֵּן דַּעְתּוֹ עַל אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן נָשָׁיו. וְעַיֵּן עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ בְּאֹרַח חַיִּים סִי' ר''מ: