בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - אבן העזר (מ)
מרן רבינו יוסף קארו ורבינו משה איסרליש זיע''א
בגלל צורת המרת הספר ל"תורת אמת" - יתכנו שיבושים מעטים, בעיקר בניקוד
לעילוי נשמת יעקב בן חנה, אביבה בת מלכה ז"ל



  הלכות קדושין

             סימן כו - שלא לקדש בביאה, ואסור ביאה על הפנויה אפלו אם יחדה
             סימן כז - כיצד לשון הקדושין, ושיאמר הוא ויתן הוא
             סימן כח - המקדש בגזל בפקדון או במלוה, ובאסור הנאה דאוריתא ודרבנן
             סימן כט - שצריך לתן הכסף במתנה שלמה, ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע,
             סימן ל - לאיזה מקום צריך לתן הכסף, ודין אם קדשה בככר
             סימן לא - שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואם צריך שומא
             סימן לב - כיצד האשה מתקדשת בשטר
             סימן לג - כיצד האשה מתקדשת בביאה
             סימן לד - ברכת הארוסין, ואם צריך עשרה
             סימן לה - דיני שליחות לקדושין
             סימן לו - כל דיני שליחות לאשה
             סימן לז - כל דיני קדושי קטנה
             סימן לח - המקדש על תנאי וכל דיני תנאי
             סימן לט - המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין, ועל מי להביא ראיה אם נמצאו,
             סימן מ - דין המקדש לאחר זמן, כגון לאחר שתלד ודומיו
             סימן מא - דין המקדש שתי אחיות, או הרבה נשים והיו בהם נכריות.
             סימן מב - אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני שני עדים
             סימן מג - אין קדושין לקטן, ודיני קטן וקטנה אם הגדילו
             סימן מד - קדושי חרש שוטה וקטן, עריות וחיבי לאוין
             סימן מה - שחוששין לסבלונות ולכתבה
             סימן מו - דיני קלא בקדושין, ואם מבטלין הקול
             סימן מז - עדים המכחישין זה את זה בקדושין; או היא אומרת: נתקדשתי, וחזרה
             סימן מח - אמר לה קדשתיך, והיא אומרת: לא, או להפך
             סימן מט - קדש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קדש
             סימן נ - מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות
             סימן נא - דברים שנקנו באמירה אם נתנו לכתב
             סימן נב - הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה לתן לו
             סימן נג - דין הפוסק לבנו או לבתו, אם קנו. , ודין אם נפלה לפני היבם, ודין מתה הבת,
             סימן נד - דין הפוסק לבנו או לבתו, ומת
             סימן נה - דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירשה, ואם יש לה כתבה
             סימן נו - כמה זמן נותנין לארוסה
             סימן נז - היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו
             סימן נח - כמה כסות יתן לבתו
             סימן נט - המשיא בנו גדול בבית, קנאו
             סימן ס - דיני השושבינות
             סימן סא - חפה לענין מה קונה
             סימן סב - מתי מברכין ברכת חתנים, ואם אוכלין בהרבה בתים
             סימן סג - בעילת מצוה וברכתו
             סימן סד - זמן נשואי בתולה וברכתה, ואלמנה, ואם אינו רוצה לעשות סעדה
             סימן סה - מצוה לשמח חתן וכלה, ודין מת וכלה




הלכות קדושין




סימן כו - שלא לקדש בביאה, ואסור ביאה על הפנויה אפלו אם יחדה
ובו ד' סעיפים
א
 
אֵין הָאִשָּׁה נֶחֱשֶׁבֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֶלָּא עַל יְדֵי קִדּוּשִׁין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה כָּרָאוּי, אֲבָל אִם בָּא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ זְנוּת, שֶׁלֹּא לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, אֵינוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ לְשֵׁם אִשּׁוּת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אֵינָהּ נֶחֱשֶׁבֶת כְּאִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם יִחֲדָהּ לוֹ, אֶלָּא אַדְּרַבָּא כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ. הגה: דִּבְוַדַּאי בּוֹשָׁה הִיא מִלִּטְבֹּל, וּבָא עָלֶיהָ בְּנִדָּתָהּ (טוּר). אֲבָל אִם מְיַחֵד אֵלָיו אִשָּׁה וְטוֹבֶלֶת אֵלָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר וְהִיא ''פִּילֶגֶשׁ'' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (הָרַאֲבַ''ד וּקְצָת מְפָרְשִׁים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר, (א) וְלוֹקִין עַל זֶה מִשּׁוּם ''לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה'' (דְּבָרִים כג, יח) (הָרַמְבַּ''ם וְהָרֹא''שׁ וְהַטּוּר). כּוּתִי שֶׁנָּשָׂא כּוּתִית, וְכֵן (ב) מוּמָר שֶׁנָּשָׂא מוּמֶרֶת בְּנִמּוּסֵיהֶן, וְנִתְגַּיְּרוּ אַחַר כָּךְ, אֵין כָּאן חֲשַׁשׁ קִדּוּשִׁין כְּלָל וּמֻתֶּרֶת לָצֵאת מִמֶּנּוּ בְּלֹא גֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה עִמָּהּ כַּמָּה שָׁנִים אֵינוֹ אֶלָּא כִּזְנוּת בְּעָלְמָא (רִיבָ''שׁ סִימָן ו' וּבִת''ה סִימָן ר''ט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ''ט סָעִיף ו':

 באר היטב  (א) ולוקין ע''ז. עיין ברמב''ם פ''א מה''א. ופ''ב מהלכות נערה בתולה. ובתשובת הרדב''ז ח''א סי' כ''ה ובחידושי מהרי''ט ריש קידושין ובב''ח ובב''ש ובכנה''ג: (ב) וכן מומר. כתב הח''מ דוק' מומר לרצונו אבל אנוס שנשא אנוסה ומשמרים בצינעה דת יהודית אין להקל כיון דנתייחדו לפני הרבה אנוסים לשם נשואין:


ב
 
אִם הִכְנִיס אִשָּׁה לַחֻפָּה, אֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת בְּכָךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא סָפֵק:


ג
 
מִשֶּׁנִּתְקַדְּשָׁה, נֶחֱשֶׁבֶת כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְחַיֵּב הַבָּא עָלֶיהָ, וּצְרִיכָה גֵּט לְהַתִּירָהּ לַשּׁוּק:


ד
 
הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בִּשְׁלשָׁה דְּרָכִים: בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּבִיאָה, (ג) מִן הַתּוֹרָה; אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה מִשּׁוּם פְּרִיצוּת, וְאִם עָבַר וְקִדֵּשׁ בְּבִיאָה, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר, אִם לֹא שִׁדֵּךְ תְּחִלָּה, (ד) אוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ בַּשּׁוּק, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין (ה) מַכִּין אִם קִדֵּשׁ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר, אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק וּבְלֹא שִׁדּוּכִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), וְלֹא רָאִיתִי מִיָּמַי שֶׁהִכּוּ מִי שֶׁקִּדֵּשׁ בְּלֹא שִׁדּוּכִין:

 באר היטב  (ג) מן התורה. הרמב''ם ריש ה''א כתב כסף הוא מדרבנן. וכתב ה''ה וכ''מ מדאוריי' הוא אלא כל דבר שאינו מפורש בתורה נק' ד''ס אבל דינו כדין תורה ועפ''ד מה''א: (ד) או שקידש. אשה שנתקדשה בלילה ספק אם הם קידושין הרא''ם ח''ב סי' ל''ה. וכ' כנה''ג ופה היה מנהג קבוע לקדש בלילה ובטלתי המנהג ע''ש: (ה) מכין. ז''ד הרא''ש. עב''י שכתב ואינו מוכרח בדבריו דהא אפשר דסמכו וליה לא ס''ל כו'. ואישתמיט' ליה דברי הרא''ש בפרק ר''ג דכתב שם בהדי' והאידנ' נהוג עלמ' כנהרדעי וכו' דבשל סופרים הלך אחר המיקל ע''ש וכ''כ הב''י בשמו סי' קל''ד ע''ש עיין פרישה מה שהקשה וע' בה''י:





סימן כז - כיצד לשון הקדושין, ושיאמר הוא ויתן הוא
ובו י' סעיפים
א
 
בְּכֶסֶף כֵּיצַד, נוֹתֵן לָהּ בִּפְנֵי (א) שְׁנַיִם פְּרוּטָה (ב) אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, וְאוֹמֵר לָהּ: ''הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי (ג) בָּזֶה''. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר לָהּ: ''כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל'' (כָּל בּוֹ). וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַּתְחִילָה וְכֵן נוֹהֲגִין לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת, וְיֵשׁ לָהֶם טַעַם בְּתִקּוּנֵי (ד) הַזֹּהַר (דַּעַת הָרַב). וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר לָהּ: ''הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי'', אוֹ ''הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה'', וְכֵן בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוּתוּ לְשׁוֹן (ה) קִדּוּשִׁין וַדַּאי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁהִיא תָּבִין שֶׁהוּא לְשׁוֹן (ו) קִדּוּשִׁין, וְאִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, וְנָתַן לָהּ אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיקָה, הָוֵי קִדּוּשִׁין. וְהוּא שֶׁעֲדַיִן עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר לְשׁוֹן קִדּוּשִׁין וַדַּאי, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ מְבִינָה אוֹתוֹ, דַּהֲווּ קִדּוּשִׁין. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעִינָן מְדַבְּרִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן מַמָּשׁ, אֶלָּא מְדַבְּרִים מֵעִנְיָן לְעִנְיָן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בְּקִדּוּשִׁין, רַק בְּצָרְכֵי זִוּוּגָם (מָרְדְּכַי סוֹף הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ וְכ''כ הָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעִינָן מְדַבְּרִים עִמָּהּ, אֶלָּא כָּל שֶׁמְּדַבְּרִים לְפָנֶיהָ, סָגֵי (מָרְדְּכַי רֵישׁ קִדּוּשִׁין, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר):

 באר היטב  (א) שנים. דהיינו קור' לב' עדים ומראה להם טבעת קידושין אם הוא שוה פרוטה ואמר להם הרב ראו זה הטבעת ש''פ ואומרים הן. דרשות מהרי''ל. והר''ם מינץ סי' ק''ט כתב בז''ל מראה הטבעת לעדים ויזהירו לעדים שיראו נתינת הטבעת לאצבע הכלה ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה ובאצבע הסמוך לגודל שנקר' אצבע ישים הטבעת וע' כנה''ג. עד מפ''ע לא מהני רשד''ם חא''ה סי' ל': (ב) פרוטה. ע' סמ''ע סי' פ''ח ס''ב מפקפק לומר דבזמנינו זה דאין יכולים לקנות בפרוטה כ''א מעט מזער מן הדין היה לנו לומר דאין אשה מתקדשת בפרוטה. ואין מקדשין לכתחלה במטבע. אם קידש בש''פ מחובר לקרקע מקודשת ד''מ בשם הר''ן וכ''כ תוס' בריש קידושין דף ה' בד''ה שכן פודין בו הקדשות וכו' וכ''כ הרשב''א סימן אלף רכ''ו ועיין בחידושי מהרי''ט: (ג) בזה. ואם אמר לה טלי קדושך מע''ג קרקע ה''ז ספק קידושין רש''ך ב''ש. וע' בהריב''ש סי' ק''ט. והר''ם אלשי''ך סי' ק''ד. מנהגינו עכשיו שאומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת קידושין זו כדת משה וישראל. והרמ''ט ח''א סי' רצ''א כתב דלכתחלה צ''ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו אבל בדיעבד לא מעלה ולא מוריד ודוק' באומר הרי את מקודשת לי אבל אם אמר תהא לי מקודשת צ''ל בזה. והרשד''ם חא''ה סי' כ''ד כתב אפילו לא אמר לה כלום אלא שאמר לעדים הוו עלי עדים שאני נותן זה לפלונית לקדושין לי הוי קידושין: כתב הר''ם אלשקר סי' צ''ח אע''ג דיש שינוי בדברי העדים כל שאין הכחשה ביניהם אלא שהא' מוסיף על חבירו ולדברי שניהם אית בה קידושין מקבלין סהדותייהו וכ''כ מהרי''ט ח''ב חא''ה סי' ל''ח. שני עדים שהא' אומר שאמר לה בלה''ק תהא מקודשת לי בזה והא' אומר שאמר לה בלשון יון אין לך הכחשה גדולה מזו הר''ם אלשקר סי' פ''ג: (ד) הזוהר. ובה''י הביאו: (ה) קידושין. כ''ה לשון הטור. ומשמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין דלאו כל הנשים מבינות לשון הקודש. כ''כ הב''ח ממשמעות הר''ן ע''ש. וב''י ודרישה וח''מ לא כ''כ ע''ש. מיהו הכל לפי הענין אם ידוע דאשה זו מבינה הוי קידושין ובשאר לשונות אם אמרה דלא היתה מבינה הוי ס''ק דשמא משקרת רי''ו וב''ח. וח''מ כתב דנאמנת ולא הוי אפילו ס''ק. ועב''ש: (ו) קידושין. כתב כנה''ג יראה פשוט דבעינן שהעדים יעידו שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה. מהריב''ל ח''ג סי' ס''א העלה לענין הלכה במי שאמר לאשה תרצי להתקדש והיא שתקה ולא ענתה לא הן ולא לאו ומיד נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלל הוי ס''ק ודנין בה כדין הספיקות להחמיר ועב''ש:


ב
 
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ אִשְׁתִּי, הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָתִי, הֲרֵי אַתְּ קְנוּיָה לִי, הֲרֵי אַתְּ אֲרוּסָתִי, הֲרֵי אַתְּ שֶׁלִּי, הֲרֵי אַתְּ בִּרְשׁוּתִי, הֲרֵי אַתְּ לְקוּחָתִי, מְקֻדֶּשֶׁת, הגה: אִם הֵבִינָה (ז) דְּבָרָיו, אוֹ שֶׁדִּבְּרוּ תְּחִלָּה מֵעִסְקֵי קִדּוּשִׁין (הָרַ''ן וְהַמ''מ). אֲבָל הָאִישׁ אֵינוֹ (ח) נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (ב''י בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ):

 באר היטב  (ז) דבריו. אם אומרת שלא הבינה נאמנת ח''מ וע' סק''ה מ''ש בשם רי''ו וב''ח דהוי ס''ק: (ח) נאמן. הב''י למד זה מדברי הרא''ש שכתב הני לשונות דבריר' לן לאו כל כמיניה לומר לא הוי ידענ' וכו' דקאי על האיש מקדש הוא אינו נאמן ע''ש. משמע דוק' על הני לישנ' דברירא שהוא לשון קדושין נאמן לומר דלא היה מבין אבל מה שמסופק לנו אם הוא ל' קדושין נאמן לומר דשלא היה מבין ח''מ ב''ש. מיהו פירושו אינו מוכרח ומהרי''ט בחידושיו על קידושין מפרש דברי הרא''ש בע''א:


ג
 
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְיֹעֶדֶת לִי, מְיֻחֶדֶת לִי, עֶזְרָתִי, נֶגְדָּתִי, צַלְעָתִי, סְגוּרָתִי, תַּחְתַּי, עֲצוּרָתִי, תְּפוּסָתִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: הֲרֵי אַתְּ חֲרוּפָתִי. אֲבָל אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ נְשׂוּאָתִי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ (ט) כְּלוּם. וְהוּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר (י) עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, אֲבָל אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמִלּוֹת אֵלּוּ. הגה: מִי שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ בִּשְׁבִיל אַהֲבָה וְחִבָּה, חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין, כִּי שֶׁמָּא אָמַר שֶׁנּוֹתֵן לָהּ שֶׁיִּהְיֶה אַהֲבָה וְחִבָּה בֵּינֵיהֶם, וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר לָהּ: מְיֹעֶדֶת לִי (יא) אוֹ מְיֻחֶדֶת לִי (תְּשׁוּבַת מיי' סוֹף אִישׁוּת). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל גַּב דִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ לֹא מְהַנֵּי אִם לֹא דִּבֵּר עִמָּהּ מֵעִסְקֵי קִדּוּשִׁין, מִכָּל מָקוֹם אִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁקִּבְּלָה לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, (יב) הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (הָרַ''ן). וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהּ בִּשְׁתִיקָה וְלֹא דִּבֵּר כְּלוּם, וְהוּא וְהִיא אוֹמְרִים שֶׁכִּוְּנוּ לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, הָוֵי (יג) קִדּוּשִׁין (בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ וּתְשׁוּבַת מוהר''ם). וּבְמָקוֹם דְּלֹא הָוֵי קִדּוּשִׁין, אֲפִלּוּ אִם חוֹזֵר אַחַר כָּךְ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, צָרִיךְ לִטֹּל הַכֶּסֶף מִמֶּנָּה וְלִתֵּן לָהּ בְּתוֹרַת (יד) קִדּוּשִׁין (המ''מ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א):

 באר היטב  (ט) כלום. דין זה מתשובת הרשב''א שהביא ב''י: וכתבו ח''מ וב''ש דהרשב''א לא איירי אלא כשלא היה מדבר עמה על עסקי קידושין אבל אם היה מדבר עמה מעסקי קידושין היא מקודשת בודאי ולא כמשמעות הגה זו ע''ש: (י) עמה. ואם הוא אמר בהני לשונות דלא היה כוונתו לשם קידושין יש לומר דנאמן ואפילו לדעת ב''י דס''ל דבעל א''נ לומר שלא היה מבין שהוא לשון קידושין כמ''ש בסמוך. אבל בהני לשונות נאמן כמ''ש סק''ח: (יא) מיוחדת לי. דברי רמ''א תמוהים מה שייך ענין מיועדת או מיוחדת לאהבה וחבה. ונראה שיש ט''ס וכצ''ל כי שמא אמר שנותן לה ע''מ שתהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי ולא גרע האי לישנ' מיועדת לי ומיוחדת לי וא''כ אהובתי נמי איכ' לספוקי היכא דהיה מדבר עמה מעסקי קידושין ואם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט בה''י ע' ח''מ ב''ש: (יב) הוי ס''ק. כ''כ הר''ן וב''ש כתב מהגמ' נראה דלא כהר''ן ע''ש: (יג) קידושין. עח''מ שחולק ע''ז. ועב''ש: (יד) קידושין. עב''ש מה שהקשה בשם ט''ז. ועיין ברשד''ם חא''ה סי' נ''ד ובהר''י אדרבי סי' נ''ז ומהריב''ל ח''א וח''ג סי' י''ט והרש''ך ח''א סי' ט' ומהרי''ט ח''ב וחא''ה סי' מ''ג שקצת מהם פסקו דאינה מקודשת כלל. וקצת מהם כתבו שלא כתב הרשב''א אלא לומר שאינה מקודשת גמור עד שיחזור ויטול הכסף ויתננו לה אבל מ''מ לאפוקי מינה צריכה גט אפי' לא חזר ונטל הכסף ממנה אלא כל שאומר הוא הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן צריכה גט מראשון ואם קדשה אחר קידושין תופסין בה עיין כנה''ג דף נ''ד ע''ב. מ''ש הרשב''א שאפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך ליטול הכסף. איירי אפי' כשחזר ואמר לה כו' תוכ''ד מהריב''ל ח''ג סי' י''ט ומהר''י מטראני ח''ב חא''ה סימן מ''ג:


ד
 
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא אָמַר: ''לִי'', אֵינָהּ (טו) מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן עִקָּר (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ) אֲבָל יֵשׁ (טז) מַחֲמִירִין וְאוֹמְרִים דְּהָוֵי קִדּוּשִׁין (תִּמְצְאֵם בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וְרַמְבַּ''ן וְהָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ו). וְאִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, הֲרֵי זוֹ (יז) מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדֵּשׁ תְּחִלָּה אִשָּׁה אַחַת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, וְאָמַר לְאַחֶרֶת בְּפָנֶיהָ: תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא אָמַר: ''לִי'', יָדַיִם מוֹכִיחוֹת (פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָאוֹחֵז בְּבֵית יַד הַכְּלִי מוֹשֵׁךְ עִמּוֹ הַכְּלִי עַצְמוֹ, כֵּן אֵלֶּה הַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁמּוֹשְׁכִים אַחֲרֵיהֶם לְשׁוֹן ''לִי'') נִינְהוּ, וְחוֹשְׁשִׁין (יח) לְקִדּוּשִׁין:

 באר היטב  (טו) מקודשת. דיינים שאמרו שהעדים לא אמרו שאמר לי והעדים מכחישין ואומרים שאמר לי אין בעדות העדים לגבי הדיינים כלום הר''י אדרבי סימן ז' וכנה''ג דף נ''ג ע''א חולק עליו וס''ל דהעדים נאמנים ע''ש. אם העדים לא אמרו שאמר לי ונתקבל העדות שלא בפני בע''ד אעפ''י שאח''כ חזרו והעידו בפני בע''ד שאמר לי אם קדשה אחר קידושין תופסין בה מהריב''ל ח''א כלל ג' סי' י''ח. והרב ב''י בתשובתו סימן ב' מדיני קידושין לא כ''כ ע''ש. ובעל משפטי שמואל מחלק אם חזרו תוך כדי דיבור עיין כנה''ג דף נ''ג ע''ב: (טז) מחמירין. כ''כ ב''י בשם הרשב''א. אבל הריב''ש ורוב פוסקים כתבו בשם הרשב''א דס''ל כל שלא אמר לי אין כאן חשש ובתשובת ב''י ובבד''ה כתב תשובות אלו שכתבו בשם הרשב''א דהוי קידושין לאו דסמכי הם וכ''פ כל אחרונים ועיין בהרדב''ז ח''א סימן נ''ו וסימן קכ''ט וכנה''ג דף נ''ד ע''ב. ואם הם מודים דכוונתם היה לקדושין יש להחמיר מהרשד''ם סימן ל''ד וכן פירש ב''י תשובת הרשב''א סי' תשע''ד. ואם היה שדוכין ביניהם פסק מהריב''ל ח''ג דהוי כידים מוכיחות. ובחידושי מהרי''ט חולק אליו. עיין כנה''ג דף נ''ד נ''ה: (יז) מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קדושין בפני עדים. ויצא לבקש עדים אחרים לקדשה. הפסיק הענין ואין כאן ידים מוכיחות אבל אם אמר לעדים בפניה אין רצוני לקדשה בפניכם והריני הולך להביא עדים אחרים לקדשה בכי האי גוונא הוי ידים מוכיחות הרדב''ז ח''א סימן רכ''ט. כשהיתה יודעה בתחלה שהכוונה להתקדש לו הוי כמדבר עמה עע''ק הרדב''ז ח''א סי' נ''ו מהר''ם פדוואה סי' כ''ט. אם מעיקר' לא אמרו העדים שהיה מדבר עמה מע''ק ואח''כ אמרו שהיה מדבר עמה עע''ק אינם נאמנים מהריב''ל ח''א כלל ג' סי' י''ח: (יח) לקדושין. היינו קדושי ספק. עיין ב''י ב''ש:


ה
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כְּשֶׁנָּתַן לָהּ הַכֶּסֶף אָמַר לָהּ: הֲרֵינִי נוֹתְנוֹ לָךְ בְּתוֹרַת (יט) קִדּוּשִׁין, הָוֵי כְּאוֹמֵר: ''לִי''. הגה: וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָהּ לָשׁוֹן הַמּוֹכִיחַ (כ) לְהַבָּא, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן קִדּוּשִׁין, אוֹ קִדּוּשִׁין יִהְיוּ. אֲבָל אָמַר: הֵן קִדּוּשִׁין, לְחוּד, אֵינוֹ כְּלוּם (ב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָר''י דוראן):

 באר היטב  (יט) קידושין. כ''כ הב''י בשם הריב''ש ע''ש הטעם. אבל אם אמר אני נותן לך לקידושין ולא אמר בתות קדושין. כתב במהרי''ט ח''א סימן קל''ח ובחידושיו לקדושין דאין כאן חשש קידושין כלל עיין כנה''ג דף נ''ה ע''א. מיהו בתשובת הרשב''א כתב אם אמר אני נותן לך לקדושין הוי כאומר לי. אם אמר קח זה לקידושין לבתך אינו כלום מהרמ''ט ח''א סי' ס''ו ול''ד לאומר בתורת קדושין כיון שלא אמר אני נותן לך. אמר אני נותנו לך בקידושי בתך הוי ידים מוכיחות רשד''ם חא''ה סימן כ'. ועיין כנה''ג חילוקי דינים: לי. מלשון זה משמע דהוי קידושין גמורים. וכנה''ג הביא הרבה פוסקים דס''ל דהוי ס''ק ע''ש וכ''כ אחרונים: (כ) להבא. לפ''ז מ''ש לעיל בשביל אהבה וחבה הוי קידושין היינו שאומר לשון להבא. ובח''מ כתב קידושין לשון הקודש. ובהקדש הוי הקדש לכן יש להחמיר בקדושין. ואם דיבר עמה מתחלה מעסקי קידושין נראה להחמיר ב''ש:


ו
 
אָמַר לָהּ: הֲרֵינִי (כא) אִישֵׁךְ, הֲרֵי בַּעְלֵךְ, הֲרֵינִי אֲרוּסֵךְ, אֵינוֹ כְּלוּם, אֲפִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר (כב) עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ''כִּי יִקַּח'' (דְּבָרִים כד, א) וְלֹא שֶׁיַּקַּח אֶת עַצְמוֹ. נָתַן הַכֶּסֶף לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי (כג) אַתְּ חָמִי, וְלֹא אָמַר: בִּתְּךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵין בָּזֶה כְּלוּם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ''ק דְּקִדּוּשִׁין):

 באר היטב  (כא) אישיך. אפי' קדשה בשטר וכתב בו הרי את מקודשת לי אם אמר בפה הריני אישיך הריני בעלך לא הוי קדושין דומיא דגט אם אמר איני אישיך אע''ג דכתב גט הרי את מגורשת ממני אינה מגורשת מהרח''ש סי' י''ג: (כב) עמה תחילה וכו'. כ''פ הרא''ש והטור. מיהו רי''ו מחמיר בזה וכתב בשם י''א דהוי קדושין ודאי וי''א דהוי ס''ק. וכן בתשובת מהר''י מחמיר ב''ש: (כג) חמי וכו'. ואם מרמז שמקדש את בתו לא מהני דצריך להיות לשון ברור. ואפילו אם הי' מדברים מע''ק אינה כלום. ובח''מ כתב צ''ע גדול למעשה אפילו לא דיבר עמו מע''ק מכ''ש אם דיבר עמו ע''ש:


ז
 
נָתְנָה הִיא לוֹ כֶּסֶף, (כד) וְאָמְרָה: הֲרֵינִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (כד) ואמרה וכו'. אפילו אי הוי אדם חשוב אינה מקודשת שהכתוב משמע שהוא יקדש אותה ולא היא את עצמה. ואם נתן הוא ואמרה היא דמהני אם הי' מדבר עמה עע''ק היינו משום הואיל שהוא נתן לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע אבל אם נתנה היא ואמרה היא ליכ' למימר הכי כ''כ ב''י ופרישה. ודברי הב''ש בכאן המה תמוהים. דכתב אם היו מדברים מע''ק הוי כאלו אמר הוא ונתנה היא לפ''ז אם הוא אדם חשוב הוי קידושין עכ''ל. ולא דק אין הטעם דמהני בנתן הוא ואמרה היא ואם היו מדברים עע''ק. משום דהוי כנתן הוא ואמר הוא אלא הטעם כמו שכתבתי דלא גרע מאלו נתן לה בשתיקה. דבשביל אמירתה לא גרע וזה לא שייך בנתנה היא ואמרה היא ודו''ק וכ''ה בתשובת הרשב''א סימן תרי''ג ע''ש כי נראה שיש ערבובי דברים שם או חסרון כי קשה להבנה המה ועיין מ''ש הד''מ בשמו:


ח
 
נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא, אִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל (כה) עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, הָוֵי וַדַּאי קִדּוּשִׁין, וְאִם לָאו, הָוֵי (כו) סְפֵק קִדּוּשִׁין. וְאִם עָנָה (כז) הַבַּעַל: הֵן, בִּשְׁעַת נְתִינָה, הָוֵי וַדַּאי קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ אֵין עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן:

 באר היטב  (כה) עע''ק. צ''ע דתוס' כתבו שם דף ה' ע''ב ד''ה נתן הוא ואמרה היא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב וכו' ע''ש. א''כ משמע בנתן הוא ואמרה היא לעולם ספיק' הוי ולא משכחת לעולם דמקודשת בודאי. הא משכחת נמי אם היה מדבר עמה עע''ק וצ''ע. עיין בהרא''ש שם: (כו) ס''ק. כ''כ הרמב''ם. מיהו הרי''ף כתב חיישינן מדרבנן משמע דלא הוי קדושי דאוריית' וכ''פ הרא''ש והר''ן: (כז) הבעל הן וכו'. כתב ב''ח היינו שהיו מדברים מע''ק. ב''ש חולק עליו גם בדרישה כתב בשם מהרש''ל אפילו לא היו מדברים מע''ק הרי היא מקודשת בודאי ע''ש הא דנתן הוא ואמרה היא מקודשת בספק. היינו דוק' היכא דאמרה בשעת הנתינה אבל היכ' דאמר' אחר הנתינה אינה מקודשת דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות מהריב''ל ח''א כלל ג' סי' י''ז: ועיין ב''ח בסי' כ''ט ובח''מ סכ''ט ס''ק ד' מש''ש:


ט
 
נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ דִּינָר זֶה מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךָ, וּלְקָחוֹ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֵּךְ מַתָּנָה, אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בִּהְיוֹתוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה, וּבַהֲנָאָה זוֹ הִקְנְתָה עַצְמָהּ לוֹ. וְצָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם מִי נִקְרָא אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב (כח) לְהַתִּירָהּ בְּלֹא גֵּט. (וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ לֹא (כט) אָמְרָה תְּחִלָּה כְּשֶׁנָּתְנָה: וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךְ, רַק נָתְנָה סְתָם, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי כוּ', וְשָׁתְקָה (תשו' הָרַשְׁבָּ''א סִי' תרי''ג):

 באר היטב  (כח) חשוב. משמע סתם בני אדם נקראים חשובים. ובתשובת הרשב''א כתב סתם בני אדם אין נקראים חשובים. ועצמות יוסף דף כ''ג ע''א כתב נראה דל''ד אדם חשוב השוה לכל אלא אפילו דלאו חשוב אי לדידה חשוב ונהנית היא שהוא יקבל ממנה מקודשת ע''ש ועיין פרישה: (כט) אמרה וכו'. רוב פוסקים ס''ל כן. הרא''ש והטור והר''ן והמגיד בנתנה היא ואמר הוא הוי קידושין אפי' לא אמרה ואתקדש לך. ועיין תשובת הרשב''א סי' תרי''ג שם מבואר כשלא אמרה היא ואתקדש לך הוי ס''ק אפי' אם דיבר עמה מע''ק דלא דמי מדברים מע''ק ונתן הוא. לנתנה היא ומדברים מע''ק אפי' באדם חשוב ע''ש דבריו שם המה קצת מגומגמים וע''ל ס''ק כ''ד מש''ש. ולדעת ה''ג אפי' אדם שאינו חשוב הוי ס''ק וב''ח מחמיר כדעת ה''ג וכתב למעשה צריך להתיישב ע''ש. ועיין כנה''ג דף נ''ז ע''ב:


י
 
שִׁעוּר הַכֶּסֶף שֶׁמְּקַדְּשִׁין בּוֹ, מִשְׁקַל חֲצִי שְׂעוֹרָה כֶּסֶף צָרוּף. עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רצ''ד סָעִיף ו' שִׁעוּר שְׁוֵה פְּרוּטָה:




סימן כח - המקדש בגזל בפקדון או במלוה, ובאסור הנאה דאוריתא ודרבנן
ובו כ''ג סעיפים
א
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה (א) בְּגָזֵל אוֹ (ב) בִּגְנֵבָה אוֹ (ג) בְּחָמָס, אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וְנוֹדַע שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ דָּבָר בְּיֵאוּשׁ, הֲרֵי זוֹ (ד) מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: קִדְּשָׁהּ בְּגָזֵל אוֹ גְּנֵבַת (ה) עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת דְּהָא אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַחֲזִיר רַק מִכֹּחַ קִדּוּשׁ הַשֵּׁם (מהרי''ו סִי' קל''ח). קִדְּשָׁהּ בְּגָזֵל אַחַר יֵאוּשׁ (ו) לְבַד, מְקֻדֶּשֶׁת מִדְּרַבָּנָן (רַבֵּנוּ יְרוּחָם):

 באר היטב  (א) בגזל. אם יש הכחשה בין האיש והאשה שהאיש אומר שהכסף שלו והאשה אומרת שהוא שלה. חזקה כל שיש ביד האדם הוא שלו מהרי''ט ח''א סי' קל''ח. אם אמר המקדש שלא היה הכסף שלו אם נאמן עיין בתשובת מהר''י אדרבי סי' ר''נ ובתשובת ב''י סי' י''ח מדיני קידושין ובכנה''ג דף נ''ו ע''ב פועל שנשכר לבעל הבית ליום א' ובחצי היום לקח ממעות בעה''ב שלא מדעתו ושלא לשם פרעון הוי גזל דעלמא ואינה מקודשת. מהריב''ל סי' ק''א. ראובן שהיה חייב ללאה והוציא המעות לפרוע ללאה. והניחם על השלחן ובא שמעון וקידש את לאה בם הוי גזל דעלמ' ואינה מקודשת מהרי''ל שם סי' ק''א קדשה באבק רבית או במציאת חש''ו מקודשת מהר''י ווייל סי' קל''ח. מי שאמר לראובן נכסי לך ואחריך לפלוני שהדין הוא שלכתחלה לא ימכור אם קדש בו את האשה הוי מקודשת מהר''י ווייל סי' קל''ח. מכר מטלטלין ולקח מעות ולא משך או הגביה הלוקח במטלטלין אם קידש המוכר אשה באותו המעות שקבל מהלוקח הוי מקודשת סמ''ע בח''מ סי' קצ''ח ס''ק ג': (ב) בגניבה. עיין ש''ך בח''מ סי' שס''ח שהאריך והעלה דסתם גניבה בישראל יאוש ובעכו''ם לא הוי יאוש. וגזל אפי' בישראל לא הוי יאוש ע''ש ועיין מ''ש הח''מ וב''ש: (ג) בחמס. קשה דבש''ע ח''מ סי' ל''ד סעי' י''ג אית' העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם כגון חמסנים וכו' ע''ש וקי''ל לקמן סעיף כ''א המקדש באיסורי דרבנן מקודשת עיין בה''י וב''ש: (ד) מקודשת. צ''ע לפי מה שכתב רמ''א בח''מ סי' שנ''ו סעיף ו' דהכי נהיגו עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכות' ע''ש וכ''כ בסי' (ר''נ) [רנ''ט]. א''כ אם קדשה בגזל או בגניבה לא הוי קדושין אף לאחר יאוש ושינוי רשות עיין בה''י וב''ש: (ה) עכו''ם. הקשה הש''ך בח''מ סי' שמ''ח ס''א ב' הא הרמב''ם ומהרש''ל ס''ל גזל עכו''ם חייב להחזיר ואסור מדאוריי' ע''ש ועיין בסי' שנ''ט. א''כ למה כתב רמ''א כאן דאינה צריכה להחזיר רק מכח קדוש השם. ומה שהוצי' הרמ''א דין זה בשם מהר''י ווייל סי' קל''ח כשתעיין שם תראה שאינו כן. וכ''כ הח''מ. ומצאתי בספר נחלת צבי שתירץ היינו דוק' דכל זמן שהגזילה של עכו''ם ביד הגזלן צריך להחזיר אבל אם עבר ומכר או נתן לאחר א''צ להשתדל וליקח אותו ולהחזיר רק מכח קדוש השם ע''כ ועיין ב''ש. ותמה אנכי דאל''כ למה כתב רמ''א לקמן סי' זה סעיף י''ב ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו כו' הל''ל אפי' אם המלוה בעצמו מקדש בו דמקודשת ודו''ק. וע''ש מ''ש בשם ח''מ וב''ש: (ו) לבד כו'. היינו בגזל דידה אחר יאוש ולא אמרה הן ולא קדמו שידוכים ביניהם מ''מ היא מקודשת מדרבנן דיאוש קונה מדרבנן. דאי בגזל דעלמ' איך אפשר למצוא שיהא יאוש לבד דהא מיד שקידשה איכ' יאוש ושינוי רשות כמ''ש הטור בשם הרמ''ה. ועיין ח''מ ב''ש. ובספר נ''צ כתב דאיירי שנתייאשו הבעלים אחר שנתן לידה דהוי רק יאוש לחוד ולעולם דאיירי מגזל דעלמ' ע''ש דמוכח שם דבגזל דידה אף אם נתייאשה אינה מקודשת אם לא שידך אותה תחלה ממאי דלא משני הש''ס אמאי דפריך והא רב אגזל דידה קאמר כו' דרב איירי בלא נתייאשה ודו''ק עכ''ל ולא דק דאם איתא דרב איירי אפילו בנתייאשה לא מקשה הגמר' שם מידי א''ל מי אמר רב הכי והוא לא אמר והאמר ר''י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' א''כ אי רב איירי אפי' בנתייאשו לא מקשה מידי דר''י אמר ולא נתייאשו. ועוד דתוס' שם בד''ה והוא לא אמר כו' לא משמע דאיירי רב אפילו בנתייאשה דהקשה שם רב מאי אתא לאשמעינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינו שלו וכו'. וכן הקשה בהגה''ה דרישה בשם מהרש''ל ע''ש. עיין בקדושין דף נ''ב ע''א. וקושית בעל נחלת צבי מעיקרא ליתא. לפי מה דאסיקנ' פירושי קא מפרש דקדשה בו. איירי כגון שחטף סלע מידה אם כן כיון שחטף סלע מידה בפניה לא מייאשה כדאית' בסמ''ע סי' שס''ח ס''ק ד' ע''ש. ועפ''ז נסתרו ג''כ הוכחת ב''ח בדברי הרמ''ה עיין ודו''ק. מ''מ העלה הב''ח דבגזל דידה אחר היאוש ולא אמרה הן ובדלא שידך מעיקר' מקודשת מדרבנן ע''ש וכ''כ כנה''ג דף נ''ח ע''ב ע''ש ועיין ב''ש:


ב
 
גָּזַל אֶת (ז) הָאִשָּׁה אוֹ גְּנָבָהּ אוֹ חֲמָסָהּ, וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ בַּגָּזֵל אוֹ בַּגְּנֵבָה וּבֶחָמָס שֶׁלָּהּ, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, אִם לֹא קָדַם בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִים וְנָטְלָה וְשָׁתְקָה, אֵינָהּ (ח) מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם שִׁדֵּךְ תְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְרַצֵּית לִשָּׂא אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁוִין בִּנְתִינַת הַנְּדוּנְיָא (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ''ק דְּקִדּוּשִׁין), אוֹ אֲפִלּוּ לֹא שִׁדֵּךְ תְּחִלָּה, וּכְשֶׁאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזֶה וּנְתָנוֹ בְּיָדָהּ, אָמְרָה: הֵן, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ גְּזֵלוֹתֶיהָ (הָרַ''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין). אֲבָל אִם אַחַר שֶׁבָּא לְיָדָהּ אָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה: הֵן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁדֵּךְ תְּחִלָּה. וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁבִּתְחִלָּה (ט) קִבְּלָה לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (כ''כ הָרַ''ן בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א, וְהַב''י הֵבִיאוֹ):

 באר היטב  (ז) האשה. גנבה האשה מהמקדש וקדשה באותו גזל אינה מקודשת אפי' במשודך מהרי''ל סי' ע''ח וע''ש סי' ק''א: (ח) מקודשת. דיכלה למימר דידי שקלתי ואפשר דוק' אם גזל ממנה חפץ אז י''ל דידי שקלתי אבל אם גזל ממנה מעות דומה לחוב וא''י לומר דידי שקלתי. מיהו מש''ס משמע אפי' במעות י''ל דידי שקלתי דתני' אם חטף סלע מידה ומקדש אותה מקודשת ואוקמא בדשדיך אבל אם לא שדיך לא הוי קדושין משום די''ל דידי שקלתי מיהו אם גזל מעות ועשאו כספים דקנה בשינוי וחזר ועשאן דמים וקדש אותה בהן בדלא שדיך ובדלא אמרה הן י''ל דמקודשת דאינו אלא חוב. ואם קנה החפץ שגזל בשינוי ומקדש בו אע''ג דצריך להחזיר לה דמי הגזילה דומה לחוב ח''מ: (ט) קבלה. קאי אריש' דמילת' שקידשה בגזל דידה בלא שדוכין וקבלה בשתיקה אינה נאמנת לומר שקבלה לשם קדושין אבל בסיפא שנתן לה בשתיקה איך תאמר שקבלה לשם קדושין אם הוא לא אמר כלום בשעת נתינה ואפשר דט''ס הוא וצ''ל הג''ה זו בריש' ח''מ. וב''ש לא כ''כ ע''ש. ואם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח''כ אמרה הן ג''כ לא מהני כיון דלא אמרה הן בשעת הנתינה עיין ב''ש:


ג
 
וְכֵן אִם הֶחֱזִיר לָהּ חוֹב שֶׁהָיָה לָהּ אֶצְלוֹ, וְאָמַר לָהּ: כַּנְּסִי סֶלַע זוֹ שֶׁאֲנִי חַיָּב (י) לִיכִי וַהֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, קֹדֶם שֶׁתִּטְּלֶנּוּ, וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה, אִם הָיוּ בֵּינֵיהֶם (יא) שִׁדּוּכִין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁתֹּאמַר: הֵן. אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁנְּתָנוֹ בְּיָדָהּ אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, אֲפִלּוּ אָמְרָה: הֵן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁדֵּךְ תְּחִלָּה. הגה: וְכָל זֶה שֶׁאָמַר לָהּ: כַּנְּסִי סֶלַע שֶׁאֲנִי חַיָּב לָךְ. אֲבָל אָמַר לָהּ: כַּנְּסִי סֶלַע זוֹ, סְתָמָא, וְחָזַר וְאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחַיָּב לָהּ גַּם כֵּן, וְהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן, מְקֻדֶּשֶׁת, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: לְפֵרָעוֹן (יב) קִבַּלְתִּיו (הָרַ''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין). אָמַר לָהּ: כַּנְּסִי סֶלַע זוֹ שֶׁאֲנִי חַיָּב לָךְ, וְחָזַר וְאָמַר: לֹא לְשֵׁם פֵּרָעוֹן אֲנִי נוֹתְנוֹ לָךְ, רַק לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי (יג) מְקֻדֶּשֶׁת אֲפִלּוּ לֹא שִׁדֵּךְ (שָׁם בְּשֵׁם בה''ג וְהָרַמְבַּ''ם). בִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁתַּלְוֶה לוֹ מָעוֹת עַל (יד) מַשְׁכּוֹן, וְנָתְנָה לוֹ הַמָּעוֹת, וְכַאֲשֶׁר נוֹתֵן לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ, וְקִבְּלַתּוּ וְשָׁתְקָה, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִי' תשע''ג):

 באר היטב  (י) ליכי. ל''ש בשטר או בעדים או שלא בעדים כיון שאמר הוא שאני חייב לך הרי הוא חייב לה ויכול' לומר אין שקלי ודידי שקלי הר''ם מטראני ח''א סי' רצ''ט. אמר לה תקחי זה הכוס ששלח אמך ובעוד הכוס (בידה) [בידו] אמר לה הרי את מקודשת אינה מקודשת הרמ''ט שם: (יא) שידוכין וכו'. דוקא בדשדיך ונתרצית להתקדש לו עכשיו אם פירשו שלא להתקדש עד זמן פלוני לא מהני שידוכין כה''ג. מהרי''ט ח''ב חא''ה סי' כ''ח נ''ט: (יב) קבלתיו. עיין ב''ש. ב''ח הביא תשובת הרשב''א בחוב שלא הגיע הזמן פרעון אפילו קבלה בשתיקה מקודשת כיון שלא הגיע הז''פ ע''ש. וחפשתי בכל התשובה ולא מצאתי כלום. וכ''כ ב''ש ואולי שסובר בסי' אלף רכ''ז דמשמע מלשונו שם דכתב והוא שהגיע זמנה של מלוה. משמע דבתוך ז''פ מקודשת ע''ש. דכתב ואם קבלה קידושין מאחר אחד מגרש ואחד נושא ולמי מהם שתנש' צריכה קידושין אחרים. וכ''כ בסי' תשע''ג ותשע''ד ע''ש. ולא הבנתי הא אמרינן בפרק המגרש אבל לא יגרש שני וישא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. וכ''ה במהריב''ל ח''א עיין בתשובת מהרב בצלאל סי' ז'. ובתשובת מהר''י הלוי. וכנה''ג דף נ''ח ע''ב: (יג) מקודשת. אפי' לא שידך. המגיד כתב בזה דין זה צריך תלמוד ומהתימה על הרב שכ''כ בפשיטות ח''מ: (יד) משכון. כתב הח''מ בגוף התשובה קאי המעשה באומר לה הלויני דינר על משכון זה ממילא או י''ל דידי שקלתי ודמי קצת לאומר כנסי זו שאני חייב ליכי אלא שחילק שם בתשובה ביניהם אבל אם אמר הלויני על המשכון סתם ואח''כ נתן לה משכון לשם קידושין אפשר דאין כאן ספק דאפשר דיתן לה משכון אחר לבטחון הלואה ולא ידעתי למה השמיט הרמ''א תיבת זה עכ''ל וכ''כ ב''ש. ועיין בתשובת הרשב''א סי' אלף רכ''ז:


ד
 
נָתַן לָהּ פִּקָּדוֹן וְאָמַר לָהּ: כַּנְּסִי פִּקָּדוֹן זֶה, וְחָזַר וְאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת (טו) לִי בּוֹ, אִם אָמַר לָהּ כֵּן קֹדֶם שֶׁנְּטָלַתּוּ, וּנְטָלַתּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתְקָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁנְּטָלַתּוּ בְּיָדָהּ, אֲבָל אִם זָרַק לָהּ (טז) הַקִּדּוּשִׁין, אֲפִלּוּ לְתוֹךְ חֵיקָהּ, שְׁתִיקָה כְּהַאי גַּוְנָא לָאו כְּלוּם הִיא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְרַצֵּית תְּחִלָּה לְקַדּוֹשֵׁי לֵהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה). וְאִם אַחַר שֶׁנְּטָלַתּוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ (יז) מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, וְשָׁתְקָה, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמְרָה: הֵן, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (טו) לי בו וכו'. עיין הרש''ך ח''א סי' ט'. והרמ''ט ח''א סי' נ''ז. שני עדים שהא' אומר שאמר לה הרי את מקודשת לי בשעת מתן מעות והב' העיד שאמר לה לאחר מתן מעות יש להסתפק אם נאמר שהעדות הוי מוכחש ולא מהני מהריב''ל ח''ג סי' פ''ד. והרשד''ם חא''ה סי' י''א כתב דהוי הכחשה. מי שנתן לאשה טבעת בתורת מכירה וחליפין ואחר זמן מה אמר שקידש אותה בה פסק בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' קי''ט דאין חשש לקדושין ע''ש: (טז) הקידושין וכו'. לכאורה משמע דדין זה קאי דוקא היכא דבתחלה אמר לה כנסי פקדון זה ואח''כ זרק לתוך חיקה. אבל מדברי הרמ''ה משמע דקאי אכל הזורק קדושין לתוך חיקה בלא שידוכין ובלא גילוי דעתה שהיא רוצה בקדושין דאינה מקודשת. ח''מ ב''ש וכ''כ כנה''ג דף נ''ז ע''א וכ''כ הדרישה. ומ''ש הב''ח בזה חלקו עליו ח''מ וב''ש. ובעל נחלת צבי כתב בזה דברים שקשים להולמן להמעיין בסוגיא ע''ש. ראובן נכנס בבית לאה וזרק לה טבעת על שוליה ואמר לה קח טבעת זה וראה שאני נותן לך לקדושין והיא לקחה הטבעת מעל שוליה בידה הוי כאמרה הן ומקודשת רשד''ם חא''ה סי' ע''ז. ומהר''י אדרבי סי' רפ''ט חולק: (יז) מקודשת. אבל שדיך לא מהני כאן עיין ב''ש. כל שלא אמרה הן בפירוש אלא שהשיב' דברים שאין משמען הן בודאי אלא שמשמען דבר אחר אינה מקודשת ואפי' שאמרה שבדברים אלו כיונה לקדושין אינה נאמנת כנה''ג דף נ''ז ע''א. מנה לה חתיכות א' ב' ג' ד' ואמר לה הרי את מקודשת לי ואח''כ מנה ה' ו' ז' ח' אפשר לומר דהוי שתיקה דלבתר מתן מעות אפילו לאותם שמנה אחר שאמר הרי את מקודשת הר''ם מטראני ח''א סי' רצ''א:


ה
 
אָמַר לָהּ: (יח) (יט) הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּחֵפֶץ זֶה, וְאָמְרָה לוֹ: וַהֲרֵי אֵינוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, וְאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאַרְבַּע זוּזִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם לֹא חָזַר וְאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי, רַק אָמַר לָהּ: הֲרֵי בְּתוֹכוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ''ק דְּקִדּוּשִׁין). אִשָּׁה שֶׁחָטְפָה מָעוֹת מֵאִישׁ אֶחָד, וְהוּא בִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁתַּחֲזִירֵם לוֹ, וְלֹא רָצְתָה, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּהֶם, וְשָׁתְקָה וְהֶחֱזִיקָה הַמָּעוֹת, לֹא הָוֵי קִדּוּשִׁין, דְּהָוֵי שְׁתִיקָה דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת וְלָאו (כ) כְּלוּם הוּא (תְּשׁוּבַת מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִי' כ''ד):

 באר היטב  (יח) ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו ושתקה כצ''ל. הרי זו ספק מקודשת. דאי לא ניחא לה היה לה לזרוק. ואם בא לידה בתורת פקדון ואח''כ אמר התקדש בו ושתקה לא אמרינן אי לא ניחא לה היה לה לזרוק די''ל דסברה שתתחייב לשלם הואיל ובא לידה בתורת פקדון. ואם היה בידה פקדון והתנו שאינה חייבת באחריות אז אפי' בפקדון. אמרי' היה לה לזרוק. מהר''ם פדוואה סי' כ''ד. מיהו בתשובת הריב''ש לא משמע כן עיין ב''ש: (יט) התקדשי לי כו'. ב''ש כתב דלהרא''ש לא מהני אם לא חזר ואמר התקדשי. וט''ז כתב אפי' להר''ן לא מהני עיין ב''ש. אבל כנה''ג דף נ''ז ע''ב כתב דלענין מעשה יש להחמיר עיין שם: (כ) כלום הוא. ולדינא צריך לגרש אותה בגט מחמת חומרת הקול שיצא כצ''ל בה''י ע''ש. אבל ב''ש כתב בשם תשובת שארית יוסף דפסק לקולא ע''ש וכ''כ הח''מ ע''ש. אע''ג דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני אם היו עסוקין באותו ענין מהני רשד''ם חא''ה סי' כ''ד:


ו
 
הָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיָדָהּ, אוֹ שֶׁהִשְׁאִילָהּ חֵפֶץ, וְאָמַר לָהּ: (כא) הִתְקַדְּשִׁי לִי בַּפִּקָּדוֹן אוֹ בַּשְּׁאֵלָה שֶׁבְּיָדֵךְ, וְנִמְצָא (כב) שֶׁנִּגְנַב אוֹ נֶאֱבַד, אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְדַוְקָא שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת (כג) סְכוּם הַפִּקָּדוֹן, וּמִתְרַצֵּית לְהִתְקַדֵּשׁ בּוֹ הֵן אִם הוּא רַב הֵן אִם הוּא מְעַט, אֲבָל אִם יָדְעָה סְכוּם הַפִּקָּדוֹן, וְנִמְצָא שֶׁנִּגְנַב אוֹ נֶאֱבַד, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵינָהּ מִתְרַצֵּית לְהִתְקַדֵּשׁ אֶלָּא בִּסְכוּם הַפִּקָּדוֹן (טוּר):

 באר היטב  (כא) התקדשי לי כו'. כלומר והיא אמרה הן: (כב) שנגנב. ר''ל קודם שנתקדשה. ודוק' נגנב או נאבד אבל אם נתנה האשה הפקדון לשמור ביד אחרים. להרשד''ם חא''ה סי' ע''ג מקודשת. ולהר''י הלוי אינה מקודשת כנה''ג דף נ''ז ע''ב: (כג) סכום וכו'. כ''כ הרא''ש. אבל הריטב''א חולק ע''ז וס''ל כל שלא אמר תתקדש בכל הפקדון אמרינן דעתה להתקדש בכל דהו אפי' בפרוטה וכתב ב''ח דלמעשה יש להחמיר והיא ספק מקודשת והר''ש יונה בסי' ס''א מאריך והעלה אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב. אם היא ש''ש וה''ה אם נאבד בפשיעה אפי' היה ש''ח דמקודשת אם נשאר ש''פ. וש''ש אם נאנס הפקדון אינה מקודשת. וה''ה בשאלה במתה מחמת מלאכה. ובשוכר ובשואל ובעליו עמו במלאכתו. אבל אי לא ידעה סכום הפקדון מקודשת אם נשתייר ש''פ בין בש''ח בין בש''ש עיין כנה''ג דף כ''ז ע''ב:


ז
 
הָיָה לוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ, אֲפִלּוּ הוּא בִּשְׁטָר, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּמִּלְוֶה שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלֵךְ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אֲפִלּוּ עֲדַיִן הַמָּעוֹת (כד) בְּיָדָהּ וְלֹא שָׁלְחָה בָּהֶם יָד. וַאֲפִלּוּ הֶחֱזִיר לָהּ (כה) הַשְּׁטָר וְיֵשׁ בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבָּ''ם). וְיֵשׁ מַחֲמִירִים (כו) בָּזֶה (הָרַ''ן פ''ב דְּקִדּוּשִׁין וְהַמ''מ פ''ה). וְהוּא הַדִּין אִם הִיא חַיֶּבֶת לוֹ שְׂכִירוּת פְּעֻלָּה שֶׁעָשָׂה לָהּ, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַן הַמִּלְוֶה וְהַשְּׂכִירוּת לִגְבּוֹת:

 באר היטב  (כד) בידה. דקי''ל מלוה להוצאה ניתנה והוי כאלו כבר הוציאה נמצא דאינו נותן לה עכשיו כלום עיין בחידושי מהרי''ט ובעצמות יוסף דף פ''ד. ומ''ש הב''ש להרמב''ם משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת. לא ידעתי האיך נעלם ממנו הב''י שכתב דס''ל להרמב''ם כיון דלהוצאה ניתנה אעפ''י שעדיין המעות בידה ה''ל כאלו כבר הוציאה אותה ע''ש: (כה) השטר. אינה מקודשת ואפי' יש בה ש''פ כיון דלא אדכרי בעידן קידושין לקדושי ביה סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אומר התקדשי לי בשט''ח זה ונתן לה שמין הנייר שיש בו ש''פ מקודשת ואם לאו הוי ס''ק כ''כ הטור בשם הרמב''ם וכ''כ ב''י ולחם משנה. וב''ח והר''ש יונה כתבו דט''ס הוא וצריך לומר הרמ''ה. ובאמת לא מצאתי כן ברמב''ם וכן כתב המגיד שם בפרק ה' מהל' אישות ע''ש. ולפי עניות דעתי נראה דלמד הרמ''ה דין זה ממאי דאמר הגמרא בקדושין דף מ''ז עמוד ב' ומ''ח עמוד א' אלא לאו בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי. ול''ל תרתי דאמר בשט''ח דידה ובמקדש במלוה. אלא להורות דוקא דמקדש במלוה והשטר החזיר לה אבל אי מקדש לה בשטר לכולי עלמא מקודשת אי אית ביה ש''פ ודו''ק. אבל באמת צ''ע מנ''ל להקשות לימא כתנאי וכו'. והא הבריית' איירי דאמר לה התקדשי לי בשט''ח כו'. דילמא איירי דאמר לה התקדשי לי בשט''ח כו'. ורב דאמר המקדש במלוה ולא איירי משטר עיין שם ודו''ק ועיין בנ''צ וב''ש: (כו) בזה. אף שלא הזכיר שטר רק אמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר אפ''ה שמין הנייר ואם אינה ש''פ הוי קדושי ספק דחיישינן שמא ש''פ במדי ח''מ וב''ש הקשה מנ''ל דין זה ע''ש. ולפי מ''ש בס''ק שלפני זה מוכח דכפי הס''ד דמקשה לימא כתנאי וכו' מוכח דלא הזכיר שטר ומש''ה אמרה הש''ס אלא לאו בשט''ח דידה ובמקדש במלוה כו' ר''ל דמדקדש לה במלוה לחודיה והשטר החזיר לה. דאם לא כן לא מקשה מידי כתנאי על רב דרב איירי דמקדש במלוה ולא הזכיר שטר ודו''ק:


ח
 
אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי בִּשְׁטַר חוֹב, וּנְתָנוֹ לָהּ, שָׁמִין הַנְּיָר, אִם יֵשׁ בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, (כז) מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא סְפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (כז) מקודשת. דחיישינן שמא ש''פ במדי:


ט
 
הִלְוָה לָהּ עַתָּה ר' זוּז, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת זְמַן שֶׁאַרְוִיחַ לִיךְ בַּמִּלְוָה שֶׁתִּהְיֶה בְּיָדֵךְ כָּךְ וְכָךְ יוֹם וְאֵינִי תּוֹבֵעַ מִמֵּךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהוּא (כח) כְּרִבִּית:

 באר היטב  (כח) כריבית. עיין מהרי''ט בחדושיו על קדושין. המקדש בהנאת פרוטה דרב יוסף אינה מקודשת. שארית יהודה דף ע''א:


י
 
הָיָה לוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מְחִילַת (כט) מִלְוֶה, וְכֵן אִם אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּמֶּה שֶׁאֲנִי מַרְוִיחַ לִיךְ הַזְּמַן, מְקֻדֶּשֶׁת וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם רִבִּית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְב' הַסְּבָרוֹת, וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָרְמַ''ה, וְהַטּוּר הֱבִיאוֹ). הָיְתָה חַיֶּבֶת לַאֲחֵרִים, וּבָא אֶחָד וְנָתַן פְּרוּטָה לַמַּלְוֶה לְהַרְוִיחַ לָהּ זְמַן, וְקִדְּשָׁהּ בָּזֶה, הַוְיָא מְקֻדֶּשֶׁת (הַתּוֹסָפוֹת וְהַמָּרְדְּכַי וְהָרַ''ן רֵישׁ קִדּוּשִׁין):

 באר היטב  (כט) מלוה. אבל אם אמר במחילת מלוה אינה מקודשת. וכתב בחידושי מהרי''ט שצריך שימחל לה ואח''כ יאמר לה התקדש בהנאת מחילה אבל בדיבוד זה שאומר בהנאת מחילה לא משמע שמוחל לה ב''ש:


יא
 
הָיָה אֶצְלָהּ מִלְוָה עַל מַשְׁכּוֹן, אֲפִלּוּ בְּמִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, וְקִדְּשָׁהּ בְּאוֹתָהּ מִלְוָה, וְהֶחֱזִיר לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ שֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן בִּרְשׁוּתָהּ (ר''י בְּשֵׁם הָרְמַ''ה), הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הֶחֱזִיר לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן, מְקֻדֶּשֶׁת:


יב
 
הָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן עַל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל (ל) אֲחֵרִים, (לא) וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; לְפִי שֶׁבַּעַל חוֹב יֵשׁ לוֹ קִנְיָן בְּגוּפוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּמִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְכָל זֶה בְּמַשְׁכּוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל מִעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (מָרְדְּכַי רֵישׁ קִדּוּשִׁין) וְאִם מְכָרוֹ הַמַּלְוֶה לְאַחֵר וְקִדֵּשׁ בּוֹ, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת (מהרי''ו סִי' קל''ח):

 באר היטב  (ל) אחרים. וצריך להודיע לה שאינו שלו כמ''ש לקמן בטבעת שאלוה ב''ש: (לא) וקידש בו. ר''ל והאחר קידש בו מהר''י ווייל סי' קל''ח. כתב הח''מ המעיין בתשובה יראה דטעמי' שכתב שם שייכי ג''כ אף אם המלוה בעצמו מקדש בו אשה ע''ש. ועב''ש ס''ק ל''א. וע''ל ס''ק ה' מש''ש:


יג
 
הָיָה לוֹ חוֹב בְּיַד אֲחֵרִים, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד זֶה, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, אֲפִלּוּ הִיא מִלְוָה בִּשְׁטָר וְהִקְנָה לָהּ הַשְּׁטָר כָּרָאוּי בִּכְתִיבָה וּבִמְסִירָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא בְּסָפֵק:


יד
 
הָיָה לוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ, וְנָתַן לָהּ עַתָּה פְּרוּטָה וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמִלְוֶה וּפְרוּטָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:


טו
 
אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׂכַר מְלָאכָה זוֹ שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ, וְעָשָׂה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: אִם הוּא קַבְּלָן עַל הַמְּלָאכָה, דְּאֻמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי (טוּר בְּשֵׁם ר''י). וְאִם הַכְּלִי עֲדַיִן אֶצְלוֹ וְקִדְּשָׁהּ בִּשְׂכָרוֹ, לְכֻלֵּי עָלְמָא מְקֻדֶּשֶׁת, דְּהָוֵי לֵהּ כְּמִלְוֶה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו מַשְׁכּוֹן (רַבֵּינוּ יְרוּחָם נָתִיב כ''ב). נָתַן (מִשֶּׁלּוֹ) פְּרוּטָה לְצֹרֶךְ הַמְּלָאכָה, וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת לְכֻלֵּי עָלְמָא, דְּהָוֵי לֵהּ כְּמִלְוֶה וּפְרוּטָה (טוּר). עָשָׂה מְלָאכָה אֵצֶל אַחֵר וְנִתְחַיֵּב לוֹ פְּרוּטָה, הָוֵי לֵהּ כְּמִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים (בֵּאוּר דִּבְרֵי הַמָּרְדְּכַי לְדַעַת הָרַב כמ''ש רֵישׁ א''נ וּמִיָּד שֶׁעָשָׂה הַשָּׂכִיר וְכוּ'):


טז
 
קִדֵּשׁ בְּמִלְוֶה, וּבָעַל סְתָם בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ, צְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם קִדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה וּבָעַל, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (הָרַ''ן פ' הַמַּדִּיר):


יז
 
הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְלָקַח לוֹ כְּלִי אוֹ אוֹכֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה, וּבָא בַּעַל הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ: לָמָּה לֹא נָתַתָּ לָהּ דָּבָר זֶה שֶׁהוּא טוֹב מִמַּה שֶּׁנָּתַתָּ לָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ דָּבָר זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְבַּיֵּשׁ עִמּוֹ, וְהוֹאִיל וְקִדֵּשׁ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה גָּזֵל וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדְּשָׁהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו, כְּגוֹן תְּמָרָה אוֹ אֱגוֹז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק. הגה: אוֹרֵחַ שֶׁיּוֹשֵׁב (לב) אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, וְנוֹטֵל חֶלְקוֹ וְקִדֵּשׁ בּוֹ, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי):

 באר היטב  (לב) אצל בעה''ב. אע''ג דאי' בא''ח סימן ק''ע אורחים אין רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו של בעה''ב. צ''ל דוק' לבנו לא יתן אבל האורחים יכולין ליתן זה אל זה מאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שנותנין אלו לאלו א''כ גם כאן אינו מקפיד הבעה''ב מה שקידש אשה בזה כיון שזימן אותו בה''י. וט''ז כתב מחמת קושי' זו אינו אלא ס''ק. וכתב כנה''ג דף נ''ח ע''א ואני מסתפ' אי דוקא כשקידש אשה אחרת. אבל אם קידש לבת בעל הסעודה אי הוי מקודשת ומדברי ספר מקור ברוך סי' כ''ה נראה דהוי ספק עכ''ל. ומצאתי במהרש''ל פג''ה והביאו בא''ח סי' ק''ע דלאחר שנתן חלקו לאורח רשאי ליתן לבנו של בעה''ב ע''ש א''כ י''ל דמש''ה כתב כאן ונוטל חלקו וכו' להורות דלאחר שנתן חלקו קידש בו את האשה. לפ''ז לא מקשו מידי הבה''י וט''ז מא''ח סי' ק''ע. אורחים המסובים אצל בעה''ב אפי' ביררו חלקם והניחו לפניהם ונטל בעה''ב ממה שהניחו לפניהם וקידש את האשה מקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם מהרי''ט ח''א סי' ק''כ:


יח
 
הָיְתָה סְחוֹרָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ, וְחִלְּקָה שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, וְקִדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, הוֹאִיל וּצְרִיכָה שׁוּמַת בֵּית דִּין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין זֶה נוֹטֵל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. הגה: וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהּ כָּל הַסְּחוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ יוֹתֵר מִפְּרוּטָה, אֲפִלּוּ הָכִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין רְצוֹנָהּ לְהִתְקַדֵּשׁ (לג) רַק בַּכֹּל (הַגָּהוֹת מ''מ פ''ה דְּאִשּׁוּת בְּשֵׁם רַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א וְכ''כ הָרַ''ן). וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁהַכֹּל שָׁוֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּמָא, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (לג) רק בכל. אם לא שפירש ואמר תתקדש לי בחלק שיש לי בסחורה זאת:


יט
 
הַשּׁוֹאֵל חֵפֶץ מֵחֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ שֶׁרוֹצֶה לְקַדֵּשׁ בּוֹ (לד) אִשָּׁה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, הֲרֵי הוּא סְפֵק (לה) מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְהוּא הַדִּין לְשׂוֹכֵר כְּלִי אוֹ (לו) חֵפֶץ מֵחֲבֵרוֹ וְקִדֵּשׁ בּוֹ (ת''ה סִי' ר''י). שָׁאַל כְּלִי מֵאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּעַל, וְקִדֵּשׁ בּוֹ, חוֹשְׁשִׁין (לז) לַקִּדּוּשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ וְלֹא שָׁאַל מִן הַבַּעַל (רַשְׁבָּ''א אֶלֶף רמ''א וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִי' קמ''ד):

 באר היטב  (לד) אשה. אז אמרינן שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שיועיל לקדושין. ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע''מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו או יחזור דמיו כי הנותן מתנה לחבירו ע''מ להחזיר אם אינו מחזיר לו הכלי רק הדמים הוי חזרה ואז א''צ להודיע לה ששאל הכלי אלא מקדש אותה בכלי כי הוא יוכל להחזיר להמשאיל דמי הכלי כ''ה בטור בשם הרא''ש. וכתב הח''מ לפי טעם ב' אם לא החזיר דמיו הוי גזל למפרע רק לפי טעם הראשון אפשר דמקודשת דאם לא יועילו לשון קידושין היה דעתו ליתן למתנה גמורה ולמעשה צ''ע אי הוי קדושי ודאי או ס''ק אם לא החזיר המעות עכ''ל. ואם לא הודיע לו שרוצה לקדש בו ס''ל להרא''ש דאינה מקודשת אא''כ בד' תנאים. הא' דהשאיל לו לזמן ידוע דאל''כ יוכל לתובעו מיד ולית כאן הנאת ש''פ דדילמא יתבע מיד. הב' דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר. הג' שצריך להודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני. הרביעי. צריך שיהא שוה הנאת קישוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש''פ עיין ב''ש וב''ח ופרישה וכנה''ג דף נ''ט ע''א. אין המקדש נאמן לומר ששאל שלא מדעת הבעלים משום דהוי גזלן ואין אדם משים עצמו רשע הר''י אדרבי סי' יו''ד. אם נתן לו חפץ אחר ע''מ שיחזור לו חפץ אחר כמוהו לכ''ע מקודשת שזה לא קידשה בדבר השאול אלא בדבר שלו קידשה עיין כנה''ג דף נ''ח ע''א: (לה) מקודשת. לדעת הרא''ש והטור גם בזה מקודשת ודאי ע''פ התנאי' שנתבארו ס''ק לפני זה עיין ח''מ ב''ש ואם קידש אותה בהנאת קישוט איזה ימים לרב ב''ש הוי קידושין ודאי וכ''כ בת''ה. ולרב ח''מ הוי ס''ק ע''ש: (לו) חפץ. הנה בדין זה אם שכירות ליומא ממכר הוא עיין בש''ע ח''מ סי' קע''ה ושי''ג ועיין מ''ש הבה''י. ונ''מ אם שכירות ליומא הוי ממכר יוכל לקדש בגוף הכלי וצריך להודיע לה ששכר הכלי ואם לאו דומה לשאלה וא''י לקדש בגוף הכלי ואם יש בידו משכון מישראל א''י לקדש בהנאת קישוט משום דהוי כריבית אלא בגוף המשכון יוכל לקדש וצריך להודיע לה שהוא משכון בידו ואם יש בידו. (בתורת מכירה) אז ע''פ הדין א''צ להחזיר ללוה והוי כשלו ויוכל לקדש בגוף הכלי. ועיין בתשובת הרא''ש דכתב דלכתחלה יש לזהר שלא לקדש בכלי שאול אפי' שאל לקדש בו. ובד''מ כתב ע''ז כבר פשט המנהג לקדש בכלי שאול' היינו כששאל לקדש. עכ''פ כל המסדר קידושין צריך ליזהר לשאול את החתן אם הטבעת שלו היא או אם שאל הטבעת ואם שאל הטבעת צריך לשאול אותו או אם הודיע למשאיל שרצונו לקדש בו. גם אם שאל מן הבעל או מן האשה אשר יש לה בעל בעיר ב''ש ובה''י: (לז) לקידושין. ר''ל ס''ק. וכתב הח''מ עכשיו נוהגין להקל קצת בזה כשאין להחתן טבעת. שואלין מאשה אחרת העומדת שם בשעת החופה אף בלא רשות בעלה ומסתמ' אין הבעל מקפיד ע''ש. וב''ש חולק עליו ע''ש ועיין תשובת שער אפרים סי' ב':


כ
 
הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִירוֹ, וְהָלַךְ הַמְקַבֵּל וְקִדֵּשׁ בָּהּ אִשָּׁה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:


כא
 
הַמְקַדֵּשׁ בְּאִסוּרֵי הֲנָאָה דְּרַבָּנָן לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר בִּדְאוֹרָיְתָא, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם בְּחָמֵץ דְּאוֹרָיְתָא וְשָׁעוֹת דְּרַבָּנָן, אוֹ בְּחָמֵץ דְּרַבָּנָן וְשָׁעוֹת דְּאוֹרָיְתָא, סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם בְּאִסוּרֵי דְּאוֹרָיְיתָא לְגַמְרֵי, כְּגוֹן חָמֵץ דְּאוֹרָיְתָא בְּשָׁעוֹת דְּאוֹרָיְתָא, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: קָהָל שֶׁתִּקְּנוּ וְעָשׂוּ הַסְכָּמָה בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל מִי שֶׁיְּקַדֵּשׁ בְּלֹא עֲשָׂרָה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְעָבַר אֶחָד וְקִדֵּשׁ, חַיְשִׁינָן לַקִּדּוּשִׁין וּצְרִיכָה גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּהָל הִתְנוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא יִהְיוּ קִדּוּשִׁין וְהִפְקִירוּ מָמוֹנוֹ, אֲפִלוּ הָכִי יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''ד). אִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה הֲנָאָה מֵאָדָם אֶחָד אוֹ מִכָּל מַה שֶּׁיִּתְּנוּ לָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְעָבַר אֶחָד וְקִדְּשָׁהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּאִסוּרֵי הֲנָאָה. וְדַוְקָא שֶׁקִּדְּשָׁהּ בְּתוֹרַת כֶּסֶף, אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ (לח) בִּשְׁטָר, הָוֵי קִדּוּשִׁין (רַשְׁבָּ''א סִי' תר''ב וְתר''ג):

 באר היטב  (לח) בשטר ה''ק. עיין ב''ש:


כב
 
עָבַר וּמָכַר אִסוּרֵי הֲנָאָה וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶם, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם מְכָרָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֵם אִסוּרֵי הֲנָאָה, וְלָקַח הַמּוֹכֵר דְּמֵיהֶם וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶם, סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁאָר אִסוּרֵי הֲנָאָה, חוּץ מֵאֶלִילִים שֶׁאִם מְכָרָהּ וְקִדֵּשׁ בְּדָמֶיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:


כג
 
בְּכוֹר, (לט) בַּזְּמַן הַזֶּה, אִם קִדְּשׁוּ בּוֹ בְּעָלִים הָוֵי סְפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (לט) בזמן הזה וכו'. והיינו אם קידש בבכור חי הוי ס''ק. אבל אחר שנשחט בכור בעל מום בזה''ז לכ''ע ממון של כהן הוא. והקשו האחרונים דבי''ד סי' ש''ו פסק מוכרים אותו תמים חי בעל מום חי ושחוט ומקדש בו אשה וכו' משמע אפילו לכתחלה מותר לקדש בחי עיין ח''מ. וב''ש תירץ דמ''ש ומקדש בו אשה קאי על מ''ש ושחוט ע''ש ולכאורה מתני' במסכת מעשר שני פרק א' משנה ב' שממנה הדין נובע לא משמע כן ע''ש ודו''ק:





סימן כט - שצריך לתן הכסף במתנה שלמה, ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע,
ובו י' סעיפים
א
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה (א) עַל מְנָת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, (ב) אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁנָּתְנָה לְאֶחָד מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר לָהּ לְאַחַר שְׁלֹשִים יוֹם, כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ בָּהּ תּוֹךְ ל', וְנָתַן לָהּ תּוֹךְ שְׁלֹשִים לְקִדּוּשִׁין, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ה). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָתַן לָהּ מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר וְאָמַר לָהּ: בַּהֲנָאָה זוֹ שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית תּוֹךְ הַזְּמַן הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, הָוֵי קִדּוּשִׁין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם):

 באר היטב  (א) שתחזירהו לי וכו'. כתב ב''ח דאיירי בכפל התנאי דאל''כ התנאי בטל ומעשה קיים. וכ''מ מהרמב''ם בפ''ה מה''א ע''ש. ובה''י הקשה על הב''ח מהתוס' קידושין דף ו' ע''ב ע''ש. ויש לדחות מידי אריא הא כדאית' והא כדאית' עיין ודו''ק ועיין ב''ש: (ב) אינה מקודשת. משמע דאינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט. אבל ש''ג בפ''ק דקדושין כתב שאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ע''ש. ובד''מ פסק דלא כש''ג: כתב בתשובת רש''ך אם מקנה לה הטבעת שבידו ע''י ק''ס ומקדש באותו טבעת הוי קידושין. ובש''ג כתב כשמקנה לה ע''י סודר מנה להתקדש בו לא הוי קדושין עיין ב''ש:


ב
 
אָמְרָה לוֹ: תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לְךָ, וְנָתַן לוֹ, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ (ג) מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁנָּתַתִּי (ד) עַל פִּיךְ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְאִם הָיוּ עֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן סְתָם בְּצִוּוּיָהּ הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת (ב''י בְּשֵׁם ר''י). וְכָל זֶה דַּוְקָא שֶׁהִיא הִתְחִילָה לוֹמַר: תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי. אֲבָל אָמַר לָהּ הוּא תְּחִלָּה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: תֵּן לִפְלוֹנִי, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל' סָעִיף ח'. אָמְרָה לוֹ: הַלְוֵה מָנֶה לִפְלוֹנִי וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לְךְ, וְהִלְוָה לִפְלוֹנִי, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ, הָוֵי קִדּוּשִׁין, כְּמוֹ בְּמַתָּנָה. אֲבָל אִם הִרְוִיחַ זְמַן מִלְוֶה עַל פִּיהָ וְקִדְּשָׁה בּוֹ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א):

 באר היטב  (ג) מקודשת לי וכו'. כתב הב''ח דוק' שא''ל תוך כדי דיבור אחר הנתינה: והח''מ חולק עליו ע''ש וכ''כ ט''ז ב''ש: (ד) על פיה וכו'. ח''מ וב''ש וט''ז הקשו ע''ז ע''ש:


ג
 
אָמְרָה לוֹ: (ה) תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לוֹ, וְנָתַן לוֹ, וְקִדְּשָׁהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מַתָּנָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי (ו) בִּרְצוֹנֵךְ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (ה) תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו. כצ''ל: (ו) ברצונך. אע''ג דלאו אדם חשוב הוא מ''מ מקודשת כיון דלא חסר לה ממון משא''כ לעיל סי' כ''ז חסרה ממון המ''מ פ''ה מה''א:


ד
 
אָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ מָנֶה וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לְךָ, נִתְבָּאֵר בְּסִי' כ''ז (סָעִיף ט'):


ה
 
אָמַר לָהּ: הֵילָךְ דִּינָר מִשֶּׁלִּי וְהִתְקַדְּשִׁי לִפְלוֹנִי, וְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, אוֹ שֶׁלֹּא עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ וְאָמַר לָהּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי; הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה שֶׁנָּתַן לִיךְ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:


ו
 
אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי בְּדִינָר, וְנָתַן לָהּ (ז) מַשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן הַדִּינָר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָתַן לָהּ שְׁטָר עַל (ח) הַדִּינָר, דְּלָא הָוֵי קִדּוּשִׁין (הגה''מ פ''ה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר וְתִזְכֶּה בּוֹ בְּגוּף (ט) הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ עַל זֶה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת (ר' יְרוּחָם נָתִיב כ''ג):

 באר היטב  (ז) משכון. אבל אם אמר התקדשי לי במשכון והמשכון יהא שלך דבר פשוט הוא דמקודשת בנימין זאב סי' ל''ח: (ח) הדינר. הח''מ חולק ופסק בנתן לה שטר על הדינר הוי ס''ק. ועוד חוששין שמא ש''פ במדי ע''ש. וכן דעת הב''ש ע''ש: (ט) המשכון. כתב הפ''מ תוספת קדושין דף ח' כתבו בשם ר''ח כהן דאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה וכו' ונראה דגם בקידושין כן וא''צ שיאמר תזכה בגוף המשכון עכ''ל. ובעל עצמות יוסף דף למ''ד ע''א נסתפק אי דמי קדושין למתנה בענין זה. וכנה''ג דף ס' ע''ב כתב ול''נ פשוט דבקדושין אין מקודשת כלל ע''ש הטעם. וכן דעת הב''ש ע''ש. ולדידי נמי פשוט דלא מהני בקדושין סברת ר''ח כהן. דא''כ לא מקשה מידי רבא לרב נחמן קידשה במשכון מקודשת דילמא שם איירי כסברת ר''ח כהן. וא''ל השתא נמי קשה דלמא שם איירי שאמר לא תזכה בגוף המשכון. זה אינו הואיל וסתמ' כתב קידשה במשכון מקודשת ולא כתב תזכה בגוף המשכון ודו''ק ועיין בהרא''ש שם:


ז
 
הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִים, וְנָתַן לָהּ אֲפִלּוּ (י) דִּינָר אֶחָד, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִשֶּׁלָּקְחָה הַדִּינָר וְהוּא יַשְׁלִים לָהּ הַשְּׁאָר, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לָךְ ר' זוּז, שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לוֹ מֵעַכְשָׁו. וְהוּא הַדִּין אִם חָסֵר דִּינָר אֶחָד אוֹ שֶׁהָיָה רַע (הָרֹא''שׁ וְהָרַמְבַּ''ן), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (הָרַשְׁבָּ''א). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָמַר לָהּ: בְּמֵאָה דִּינָרִין, סְתָם. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּמֵאָה דִּינָרִין אֵלּוּ, וְהִתְחִיל לִמְנוֹת לְתוֹךְ (יא) יָדָהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַחֲדָא מִנַּיְהוּ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: מֵאָה דִּינָרִין אֵלּוּ, אוֹ שֶׁמַּתְחִיל לִמְנוֹת (הָרֹא''שׁ וְהַטּוּר), אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּשְׁלִים לָהּ. וַאֲפִלּוּ בַּדִּינָר הָאַחֲרוֹן שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר זֶה בְּזֶה, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לָהּ: דִּינָר הֶחָסֵר יְהֵא עָלַי בְּמִלְוֶה, וְנִתְרַצְּתָה. וְכֵן אִם נִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר, אוֹ נִמְצָא מֵהֶם דִּינָר נְחשֶׁת וְלֹא הִכִּירָה בּוֹ תְּחִלָּה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וִיכוֹלִין לַחֲזֹר (יב) בָּהֶן (דַּעַת רַשִׁ''י). (יֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּלֹא חֲזָרָה אֵינָהּ (יג) מְקֻדֶּשֶׁת) (הָרַ''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין), עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ אַחַר כָּךְ: הִתְקַדְּשִׁי בָּזֶה, וְשָׁתְקָה. וְאִם יְכוֹלָה לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (י) דינר. לרש''י ור''ן והרא''ש משמע דוקא אם קיבל עליו המקדש למלוה. ואם לא קיבל לא הוי קידושין. ולרמב''ן ושאר פוסקים אפי' לא קיבל מקודשת וכ''מ מרמב''ם. והרשב''א ס''ל אפילו אם אמר תהא עלי במלוה לא הוי קידושין משום דכסיפא לה למיתבעי' כיון שחסר רק דינר א'. ומ''ש ויש חולקין הוא דעת הרשב''א. ויש לתמוה על הרב רמ''א שהגיה וכתב או רע דמשמע דיש חולקים גם אנמצא רע וכך הבין בעל הלבוש. הלא נמצא רע מפורש בפ''ק דקדושין אליבא דכ''ע מקודשת ואוקמא שם כגון דנפיק ע''י הדחק לכן נ''ל דתיבת או רע צריך להיות למטה אצל דינר נחושת וכן הוא בטור דינר רע או של נחושת וכ''כ נחלת צבי עיין ב''י וב''ח: (יא) ידה. כ''כ הרמב''ם. מיהו נראה אף להרמב''ם אין קפידא בזה אלא העיקר הוא במה שאמר ק' דינרים אלו ח''מ ב''ש. וי''א שהביא בהג''ה פליגי וס''ל אם התחיל למנות הוי כאלו אמר אלו. והפלוגתא שהביא בסמוך בחסר דינר איירי שנתן לה צ''ט דינר בפעם א'. היה בידו יו''ד זהובים וא''ל תרצי להתקדש באלו והיא השיבה תנם ע''ג קרקע ונתן הוא דינר א' על גבי קרקע ונטלתו אינה מקודשת עד שישלים העשרה ואם חזרה קודם שיטלם אינה מקודשת רשד''ם חא''ה סי' ח': (יב) בהן. משמע אפילו אם היא מרוצה יכול הוא לחזור עיין מ''מ פט''ו מה''מ. ובש''ע ח''מ סי' רל''ב ועיין בה''י: (יג) מקודשת. ויחליף כ''ה בש''ס וכ''כ הרמב''ם. מיהו אין עיכוב בקדושין אם לא החליף הר''ן:


ח
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר זֶה עַל מְנָת שֶׁאַשְׁלִים לִיךְ מָנֶה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: עַל מְנָת שֶׁתַּשְׁלִים (יד) לִי ר', וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזוֹ לְבֵיתָהּ וְלֹא הִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ תָּבְעוּ זֶה אֶת זֶה, וְקִדְּשׁוּ, וְנָתַן לָהּ הַדִּינָר, אִם הָאִישׁ תָּבַע אֶת הָאִשָּׁה, יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וְיַשְׁלִים לָהּ ר'; וְאִם הָאִשָּׁה תָּבְעָה אֶת הָאִישׁ, יַעֲשׂוּ דִּבְרֵי הָאִישׁ, וְלֹא יַשְׁלִים אֶלָּא מָנֶה:

 באר היטב  (יד) לי ר'. ואם היה קציצה ביניהם והסכימו ביניהם לדעה א' שיתן לה דינר בשעת קידושין וישלים לה עד מנה ואח''כ חזרה האשה ואמרה שיתן לה ר' והלך זה לביתו וזו לביתה ואחר כך הלך הוא אצלה וקידשה סתם בדינר ולא אמר לה כלום עיין בה''י:


ט
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה אִם הָיָה מָלֵא מַיִם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וּבַמֶּה שֶׁבְּתוֹכוֹ, דְּמִצְטָרְפוּ לִשְׁוֵה פְּרוּטָה. וְאִם הָיָה מָלֵא יַיִן, הֲרֵי מְקֻדֶּשֶׁת בּוֹ וְלֹא בַּמֶּה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם הָיָה מָלֵא שֶׁמֶן, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בַּמֶּה (טו) שֶּׁבְּתוֹכוֹ וְלֹא בּוֹ; לְפִיכָךְ, אִם לֹא הָיָה בַּשֶּׁמֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק; וְאִם הָיָה בַּשֶּׁמֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת וַדַּאי. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים, בְּמַיִם, בּוֹ וְלֹא בַּמֶּה שֶּׁבְּתוֹכוֹ; וּבְיַיִן, בַּמֶּה שֶּׁבְּתוֹכוֹ וְלֹא בּוֹ; וּבְשֶׁמֶן אוֹ בְּצִיר דָּגִים, בּוֹ וּבַמֶּה שֶּׁבְּתוֹכוֹ:

 באר היטב  (טו) שבתוכו. עיין סי' ל''ח סעיף כ''ד אם אמר כוס של יין ונמצא של דבש אינה מקודשת ולא אמרינן דלא היה כוונתו אלא על הכוס שאני התם שאמר של יין אז בודאי כוונתו על היין אבל אם אמר סתם בכוס זה שאני ב''ח בה''י ח''מ. אם לא א''ל בכוס זה אלא א''ל התקדש לי בזה בכוליה קאמר ולא בחלק ממנו. ואם יש חלק ממנו שאינו שלו אינה מקודשת הר''ש חיון סי' כ''ו. הא דמחלקינן בין כוס זה סתם ובין כוס של יין היינו שלא היו אוכלין ושותין אבל אם היו אוכלין ושותין לא זכתה אלא ביין אפילו אם אמר לה בכוס זה סתם רשד''ם חא''ה סי' ה' והר''ש חיון סי' נ''ו. אם היו אוכלין בבית ראובן וקדש את בתו בהא ודאי ביין קדשה ולא בכוס משפט צדק ח''ב סי' ע''ד וע''ל סימן כ''א ס''ק ל''ב מש''ש. לקח התרנגולת ושם בתוך כלי או בגד שקורין נעס''טוך וקדשה לכ''ע קדשה בו ובמה שבתוכו ואם א' מהם הוא גזול או שאול הוי ס''ק כנה''ג דף ס' ע''ב:


י
 
הָיוּ לוֹ מִינֵי כֵּלִים אוֹ מִינֵי מַאֲכָל אוֹ שְׁאָר כָּל דָּבָר, וְאָמְרָה לוֹ: תֵּן לִי מְעַט מֵאֵלּוּ, וְאָמַר לָהּ: אִם אֶתֵּן לִיךְ תִּהְיִי מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אִם אָמְרָה: הֵן, (טז) וְנָתַן לָהּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם אָמְרָה לוֹ: תֵּן לִי מֵהֶן, אוֹ הַשְׁלֵךְ לִי, אוֹ דְּבָרִים שֶׁעִנְיָנָם לֹא תְּשַׂחֵק עִמִּי בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא תֵּן לִי בִּלְבַד, וְנָתַן לָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְאִם אָמַר לָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, וְקִבְּלָה, מְקֻדֶּשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְאִם קִבְּלָה (יז) בִּשְׁתִיקָה, רַק חָזְרָה וְאָמְרָה: תֵּן לִי, אוֹ הַשְׁלֵךְ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (כָּךְ מַשְׁמַע מִדִּבְרֵי הָרֹא''שׁ). וְכָל זֶה בְּהִתְחִילָה הִיא לוֹמַר: תֵּן לִי מְעַט, אֲבָל אִם הִתְחִיל הוּא לְדַבֵּר: אִם אֶתֵּן לָךְ תִּתְקַדֵּשׁ לִי, וְאָמְרָה לוֹ בִּלְשׁוֹן (יח) שְׂחוֹק: תֵן, וְקִבְּלָה מִמֶּנּוּ, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (סְבָרַת הָרַ''ן). וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹתֶה יַיִן וְאָמְרָה לוֹ: תֵּן לִי כּוֹס אֶחָד, וְאָמַר לָהּ: אִם אֶתֵּן לָךְ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, וְאָמְרָה: הַשְׁקֵנִי (אוֹ תֵּן), וְהִשְׁקָה אוֹתָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין הַדְּבָרִים נִרְאִים אֶלָּא הַשְׁקֵינִי בִּלְבַד וְלֹא תְּשַׂחֵק עִמִּי בְּדָבָר אַחֵר. וְאִם אָמַר בְּשָׁעָה (יט) שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, וְקִבְּלָה, מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (טז) ונתן לה וכו'. אבל אם שתקה לא מהני ולא אמרינן בשתיקה מהני רק באומר לה פעם שנית בשעת נתינה הרי את מקודשת וקבלה בשתיקה אבל אם שאל אותה אם אתן לך תהא מקודשת והיא שתקה וקבלה אין זה כהודאה דהא הוא לא אמר רק דרך שאלה והיא שתקה וסמכה על דבריה הראשונים שאמרה תן לי בלא קידושין ד''מ ב''ח ח''מ ב''ש. וט''ז פסק אם שתקה הוי ס''ק. וכ''כ בעל עצמות יוסף דף למ''ד וכ''כ מהרי''ט ח''ב חא''ה סי' ל''ח. ועיין כנה''ג דף ס''א ועיין תשובת מהרי''ט ח''א סימן קל''ט שכתב דכל שלא אמרה הן ושתק אפילו בדשדיך אינה מקודשת ע''ש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ע' הקשה מש''ס דקידושין דף י''ג ע''א בעובדא דהאי גברא דחטיף ורשכי ואמרה הבא ניהלי ואמר לה אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתי' ואשתקא ואמר רב נחמן די''ל אין שקלי ודידי שקלי משמע טעמא די''ל דידי שקלי הא בדבר שאין שלה מקודשת אע''ג דאשתקא ע''ש. ומש''ה פסק שם אפילו אם אמר לה בלשון שאלה ואיהי שתקה מקודשת וב''ש תירץ דהש''ס מקצר ובאמת איירי בעת הנתינה אמר התקדשי לי ע''ש. ולדידי נמי קשיא ממה דתנן בקדושין דף נ''ב ע''ב ההיא איתתא דהוה קא משיא וכו' אתא גברא חטף זוזי מחברי' וכו' לית דחש לר''ש דאמר סתם גזילה בייאוש בעלים וכו'. משמע אי הוי אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים מקודשת אע''ג דשתקה ולא אמרה הן. והוא אמר בלשון שאלה ודו''ק. והר''ן כתב איכא מ''ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמא סמכה דאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי א''ל איהו מעיקרא אי יהבינא מקודשת לי ואמרה הבא א''נ הבא מיהבא כדקאמר איהו קאמר ומקודשת וזהו דעת התוס' דף ט' ע''א ד''ה הב שדי וכו'. ועיין בהר''א ששון סי' קע''ה. אבל הרשב''א סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דהוא א''ל בלשון שאלה יהבינא לך מקודשת לי ואיהי לא אהדרי' ליה אין מקדשנא לך אלא א''ל הב או הב מהבא אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קא''ל ועיין בב''י. נמצא לסברת הרשב''א הקושי' של הרב בצלאל וקושייתי במקומה עומדת דלא שייך לתרוצי כתירוץ הרב ב''ש דאיירי בעת הנתינה א''ל התקדשי לי בזה. דהא להרשב''א לא מהני אלא דוקא דקאמרה הן. ולסברת הר''ן קושיא שלי נמי מתורץ דהא איירי שם דהוא אמר מעיקרא מיקדשת לי א''כ לא צריך לבוא לתירץ של ב''ש בזה ודו''ק. עיין כנה''ג דף ס' וס''א: (יז) בשתיקה רק חזרה וכו'. הלשון מגומגם. נלע''ד למחוק תיבת בשתיקה רק פירושו ואם קבלה דהיינו בשעה שהוא חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי קבלה וחזרה היא ג''כ ואמרה וכו'. ותיבת בשתיקה שייך לפני זה אצל וקבלה מקודשת דשם איירי שקבלה בשתיקה כמבואר בב''י וכ''כ בנחלת צבי ע''ש. או י''ל דצ''ל ואם לא קבלה בשתיקה רק חזרה וכו' וכן היא בד''מ ע''ש ועיין ב''י: (יח) שחוק. ואפי' אם לא השיבה בלשון שחוק. הוי ס''ק עיין ח''מ ב''ש: (יט) שנתנו לה וכו'. גם הרב רמ''א כתב זה לפני זה בהג''ה בסעיף יו''ד. ולא ידעתי מאחר שהמחבר בעצמו כ בו למה כתבו הרמ''א דרך הג''ה ח''מ:





סימן ל - לאיזה מקום צריך לתן הכסף, ודין אם קדשה בככר
ובו י''א סעיפים
א
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הַקִּדּוּשִׁין לְתוֹךְ (א) יָדָהּ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָצְתָה לִזְרֹק (ב) לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ, וּזְרָקָן, בֵּין לְתוֹךְ יָדָהּ בֵּין לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ (ג) חֲצֵרָהּ אוֹ לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁלָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (א) ידה. ואם אמר לה טלי קדושך מע''ג קרקע כתב הרש''ך דהוי ס''ק עיין ב''ש. (ב) לה. הריצוי קאי על הקדושין ולא על הזריקה. ח''מ בית שמואל ט''ז ולא כב''ח. מיהו אם אמרה תן הקדושין בידי וזרק לה לא הוי קידושין. ט''ז בית שמואל: (ג) חצירה. עיין בית שמואל:


ב
 
הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הַבַּעַל, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹךְ יָדָהּ אוֹ לְתוֹךְ חֵיקָהּ. הגה: הִשְׁאִיל לָהּ הַבַּעַל מָקוֹם בַּחֲצֵרוֹ, דִּינוֹ כְּמוֹ לְעִנְיַן גֵּרוּשִׁין. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִי' קל''ט סָעִיף י''א:


ג
 
הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ מִדַּעְתָּהּ וְלֹא הִגִּיעוּ לְיָדָהּ אוֹ לְחֵיקָהּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי סָפֵק. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה לוֹ: הַנַּח קִדּוּשַׁי עַל מָקוֹם זֶה, וְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁל שְׁנֵיהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי סָפֵק:


ד
 
הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּסִמְטָא (פי', שְׁבִיל שֶׁל יָחִיד) אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, וּזְרָקָם לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתֶיהָ, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם נִשְׁאֲרוּ תּוֹךְ ד' אַמּוֹתָיו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אֲפִלּוּ נִכְנְסָה הִיא לְתוֹךְ ד' אַמּוֹתָיו, כֵּיוָן שֶׁקָּדַם הוּא (ד) לְתוֹכָם זָכָה בָּהֶם וְהֵם שֶׁלּוֹ:

 באר היטב  (ד) לתוכם. ואם שניהם באו כאחד לתוך ד''א הוי ס''ק עיין ח''מ ב''ש:


ה
 
הָיוּ עוֹמְדִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְזָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ קָרוֹב (ה) לוֹ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. קָרוֹב לָהּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, אוֹ שֶׁהָיוּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ, וְאָבְדוּ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעוּ לְיָדָהּ, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ וְקָרוֹב לָהּ, כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לִשְׁמֹר אוֹתָם וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה, זֶהוּ קָרוֹב לוֹ. הִיא יְכוֹלָה לִשְׁמֹר אוֹתָם וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל, זֶה הוּא קָרוֹב לָהּ. שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לִשְׁמֹר אוֹתָם, אוֹ שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לִשְׁמֹר, זֶהוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

 באר היטב  (ה) קרוב לו. עיין ב''ש. ובית הכנסת הוי כסימטא לענין ד''א. ובה''י כתב דהוי כחצר שותפות ע''ש:


ו
 
זָרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ, אֲפִלּוּ לְתוֹךְ חֵיקָהּ, וְלֹא שְׁקַלְתִּינְהוּ אֶלָּא אִשְׁתִיקָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם כֵּיוָן דְּלָא אַרְצָאִי מֵעִקָּרָא לְאִקַּדּוֹשֵׁי לֵהּ:


ז
 
אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּדִינָר זֶה, נְטַלְתּוֹ וּזְרַקְתּוֹ לַיָּם בְּפָנָיו, אוֹ לָאוּר אוֹ לְכָל דָּבָר הָאָבֵד, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם זְרַקְתּוֹ (ו) בְּפָנָיו לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ אָבֵד, שֶׁזֶּה מוֹכִיחַ שֶׁאֵינָהּ חֲפֵצָה בַּקִּדּוּשִׁין. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן מ''ג סָעִיף א':

 באר היטב  (ו) בפניו. דוקא זרקתו בפניו אבל זרקתו לפניה קרוב לה או לתוך ד' אמותיה הוי קידושין כ''כ ב''ח בסי' מ''ב ע''ש. לכאורה לא מקשה הש''ס מידי בקדושין דף ח' ע''ב הא שדתינהו קמיה הוי קדושין הא קאמר' ליה שקול לא בעינא וכו' ע''ש דילמא איירי דזרקה בחצירה כסברת הב''ח. עיין בטור ועיין ח''מ ופרישה ודו''ק:


ח
 
אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה, אָמְרָה: תְּנֵהוּ לְאַבָּא, אוֹ לְאָבִיךָ, אוֹ לִפְלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם אָמְרָה: שֶׁיְּקַבְּלוּם לִי, מְקֻדֶּשֶׁת, אֲפִלּוּ לֹא (ז) חָזַר וְאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה שֶׁנָּתַתִּי לָהֶם:

 באר היטב  (ז) חזר. מ''מ מיירי כשנתן להם אמר תזכו בקידושין אלו לפלונית אבל אם נתן להם בסתם מנא ידעי שיזכו לה וא''כ לא קנתה היא הקדושין ח''מ. עיין ב''ח שכתב וכן מ''ש בסיפא דמקודשת וכו' משום שאפשר לומר דאם לא אמר אלא תנהו לפלוני שיקבלם לי לא קבלה לשם קדושין קאמרה אלא לשם מתנה בעלמ' ע''ש. ואינו משמע כן ממה שעשו צריכותא ממנה לפלוני דלא מקרב' דעתה ע''ש וק''ל. וכ''כ בנחלת צבי:


ט
 
הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה, וְאָמְרָה לוֹ: הַנִּיחֵהוּ עַל (ח) הַסֶלַע, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה סֶלַע שֶׁלָּהּ, מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּיִחֲדָה לוֹ הַסֶּלַע, כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה לוֹ: תֵּן עַל סֶלַע פְּלוֹנִי אוֹ עַל סֶלַע שֶׁלִּי, אֲבָל אָמְרָה סְתָם: עַל הַסֶּלַע, וְנָתַן עַל שֶׁלָּהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרַמָ''ה). הָיָה סֶלַע שֶׁל שְׁנֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. הגה: וְהָרֹא''שׁ (בֵּית יוֹסֵף בִּשְׁמוֹ) וְהַתּוֹסָפוֹת (טוּר בִּשְׁמָם) מְפָרְשִׁים דְּכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁנָּתַן אַחַר כָּךְ לְתוֹךְ חֵיקָהּ בִּשְׁתִיקָה, אֲפִלּוּ הָכִי אִם אָמְרָה תְּחִלָּה: תֵּן עַל סֶלַע, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וּבְסֶלַע שֶׁלָּהּ וְכוּ':

 באר היטב  (ח) הסלע. הרש''ך ח''א סימן קנ''ב כתב אם הסלע קרוב לד' אמותיה יש לחוש לקדושין ועיין ב''ש ס''ק ט''ז. נתן הכסף ע''ג קרקע ונטלתו משם אינה מקודשת כלל. תשובת מהרי''ל סי' ע''ד. אבל הרשד''ם חא''ה סימן כ''ד והרנ''ח ח''א סימן פ''ד והרא''ש בתשובתו סימן כ''ב פסקו דהוי מקודשת גמורה. דמהריב''ל ח''ב סי' ל''ו כתב שאין בידו להכריע אם היא מקודשת גמורה או ספק מקודשת. והרש''ך ח''א סי' קנ''ב כתב דהוי ספק מקודשת. זרק הקדושין לתוך שוליה לא הוי כטלי קדושין מע''ג קרקע והוי מקודשת הרשד''ם חא''ה סי' פ''ו ועיין כנה''ג דף ס''א ע''ב:


י
 
הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר זֶה, וְאָמְרָה לוֹ: תְּנֵהוּ (ט) לְעָנִי פְּלוֹנִי, אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַסָמוּךְ עָלֶיהָ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְגַם זֶה מַיְרִי שֶׁנְּתָנוֹ אַחַר כָּךְ בְּחֵיקָהּ (טוּר):

 באר היטב  (ט) לעני. היתה בעלת חובה. ובעל חובה דוחק אותה ואמר לה א' התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לבעל חובי אם היה בעל חובה גוי מקודשת גמורה. ואם היה ישראל ופרע לו בפניה הוי ס''ק רשד''ם חא''ה סימן ל''ז:


יא
 
הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכִכָּר זֶה, וְאָמְרָה לוֹ: תְּנֵהוּ לְכֶלֶב זֶה, אִם הָיָה הַכֶּלֶב שֶׁלָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם הָיָה רָץ אַחֲרֶיהָ לְנָשְׁכָהּ, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְגַם זֶה מַיְרֵי בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁנָּתַן אַחַר כָּךְ בְּחֵיקָהּ (טוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת). אָמְרָה הִיא מִתְּחִלָּה: תֵּן כִּכָּר לַכֶּלֶב, אוֹ תֵּן דִּינָר עַל הַסֶּלַע, וְאֶתְקַדֵּשׁ אֲנִי לְךְ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדִינוֹ כְּאָמְרָה: תֵּן דִּינָר לִפְלוֹנִי (טוּר בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן כ''ט סָעִיף ב', וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר (י) בַּדָּבָר (טוּר):

 באר היטב  (י) בדבר. ר''ל דהוי ס''ק ח''מ ב''ש צ''צ:





סימן לא - שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואם צריך שומא
ובו ט' סעיפים
א
 
אֵין מְקַדְּשִׁין בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה. וּמִיהוּ, אִם קִדְּשָׁהּ בְּחֵפֶץ סְתָם, אֵין צָרִיךְ לָשׁוּם אוֹתוֹ תְּחִלָּה אִם שָׁוֶה פְּרוּטָה, אֶלָּא אִם שָׁוֶה פְּרוּטָה, (א) מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּחֵפֶץ זֶה שֶשָּׁוֶה חֲמִשִּׁים זוּז, וְלֹא שָׁמוּ אוֹתוֹ תְּחִלָּה, אִם נִמְצָא אַחַר כָּךְ שֶׁשָּׁוֶה חֲמִשִּׁים זוּז, מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (א) מקודשת. ר''ל למפרע משעת נתינה חלו הקדושין:


ב
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם קִדְּשָׁהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּשׁוּמָתָן וּפְעָמִים טוֹעִים בָּהֶם הַרְבֵּה, כְּגוֹן אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאֶבֶן זוֹ שֶׁשָּׁוָה חֲמִשִּׁים זוּז, צָרִיךְ (ב) שׁוּמָא, דְּלֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּאֶבֶן סְתָם, וְלֹא אָמַר לָהּ שֶׁשָּׁוָה חֲמִשִּׁים זוּז, צְרִיכָה שׁוּמָא, וּלְכָךְ נָהֲגוּ לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ אֶבֶן. הגה: וְאִם קִדְּשָׁהּ בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (ג) אֶבֶן, אוֹ בִּסְתָם טַבַּעַת, וְנִמְצָא שֶׁל נְחשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְקַדֵּשׁ בְּכָךְ, חַיְשִׁינָן לְקִדּוּשִׁין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָר''ש בַּר צֶמַח וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין). וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ הָעֵדִים תַּחַת הַחֻפָּה שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְנִמְצָא נְחשֶׁת, אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן דִּינָא נִרְאֶה דְּלָא הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת, אֲפִלּוּ הָכִי יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת נָשִׁים). וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין תַּחַת הַחֻפָּה לִשְׁאֹל לָעֵדִים אִם הַטַּבַּעַת שָׁוָה פְּרוּטָה, כְּדֵי שֶׁתֵּדַע הַכַּלָּה שֶׁאֵין מְקַדְּשָׁהּ רַק בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה (אָרְחוֹת חַיִּים). גַּם נוֹהֲגִין לְכַסוֹת פְּנֵי הַכַּלּוֹת הַצְּנוּעוֹת, וְאֵינָן מַקְפִּידוֹת בַּמֶּה מְקַדֵּשׁ (ד) אוֹתָן (מְבֹאָר בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א):

 באר היטב  (ב) שומא. ואם לא שמו קדושין ושמו אח''כ לדעת רש''י אינה מקודשת כלל. ולדעת הרמב''ם לפי פירש הר''ן והכ''מ אינה מקודשת למפרע משעת נתינה אבל מקודשת לאחר שומא. וב''ש כתב דמדברי הרמב''ם אין מוכרח ע''ש. ועיין ב''ח ובהרש''ך ח''ב סי' ט''ו בחידושי מהרי''ט על קידושין: (ג) אבן. עיין הרש''ך ח''ב סי' ע''ו ובהרדב''ז ח''ב סי' קל''ד: (ד) אותן. וא''כ אף שנמצא הטבעת של נחושת אין כאן קידושי טעות. ואין חילוק בין מקדשה בשל נחושת ממש או בשל זהב ונמצא של נחושת רק שיהיה שוה פרוטה. ואם אינה ש''פ והיא אומרת לדידי ש''פ מסופ' הר''ן אי מהני. וכתב המרדכי דאין מקדשין במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשים ב''ש ועיין כנה''ג דף ס''א ע''ב:


ג
 
קִדֵּשׁ בְּאֹכֶל אוֹ בִּכְלִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁשָּׁוֶה פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא דָּבָר זֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם (ה) אַחֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּתַבְשִׁיל אוֹ בְּיָרָק שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם לֹא הָיָה שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת כְּלָל, שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה אֵינוֹ מַגִּיעַ לְמָקוֹם אַחֵר עַד שֶׁיַּפְסִיד וְיֹאבַד וְלֹא יִהְיֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה:

 באר היטב  (ה) אחר. הרא''ש פ''ק דקדושין כתב בשם ר''י אפילו אם יודע שש''פ במקום אחר אינו אלא קידושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. והרא''ש ס''ל ג''כ כר''י וכ''כ המגיד בשם הרמב''ן והרשב''א. וכתב גם הרמב''ם ס''ל כן. מיהו הרא''ש כתב שם דהרמב''ם ס''ל כשידוע שש''פ במקום אחר היא מקודשת מדאורייתא וכן ס''ל הר''ן. וכתב הב''ש דאיירי דהעדים יודעים שש''פ במקום אחר אז י''ל דהיא מקודשת מדאורייתא. אבל אם א''י להעדים אז הוי כאלו קדשו בלא עדים. ועיין ב''ש שהקשה מסוגיא דקדושין דף נ''ג ע''ב תוספות סד''ה איהו לא ניחא וכו' ע''ש. ועיין מהרש''ל ומהרש''א שהביאו ח''י שכתבו צ''ל דהמעשר ש''פ מצומצם וכו' ע''ש. א''כ לפ''ז יש לומר הא דבמזיד קידש איירי שקדשה באינו מצומצם דאז מתקדשת בגבולין דשוה פה כמה פרוטות כסברת ת''י. ולא הקשה הב''ש מידי ודו''ק. וכ''ה בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' קל''ב. הרב ח''מ מסופק אם יש לה דרך להלך לאותו מקום ששם ש''פ אי הוי קידושין דאורייתא ע''ש ועיין ב''ש. משרת שבקשה המשרתת ממנו לחתוך לה לחם וחתך לה ואמר הרי את מקודשת לי פסק בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' קל''ב דמידי ספק קידושין לא נפקא דשמא ש''פ במקום אחר. ודוקא שאמר כן בשעה שנתן לה ושתקה אבל לא בשתיקה דלאחר מתן מעות ע''ש:


ד
 
הָא דְּאָמְרִינָן שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק שֶׁמָּא דָּבָר זֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר, צְרִיכָה גֵּט לְהַתִּירָהּ לְעָלְמָא. וְאִם רוֹצֶה לְקַיְּמָהּ, צְרִיכָה קִדּוּשִׁין (ו) אֲחֵרִים. וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר קִדּוּשִׁין (ז) גְּמוּרִים, יְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי; אֲבָל לֹא יְגָרֵשׁ שֵׁנִי וְיִשָּׂא רִאשׁוֹן. הגה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ הַשֵּׁנִי קֹדֶם גֵּרוּשִׁין, אֲבָל בָּא עָלֶיהָ הֲרֵי נֶאֶסְרָה לָרִאשׁוֹן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין). וּכְשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן מ''ו סָעִיף ה'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יָלְדָה מִשֵּׁנִי וְלֹא גֵּרַשׁ רִאשׁוֹן, הַוָּלָד (ח) כָּשֵׁר:

 באר היטב  (ו) אחרים. ואם ידוע שש''פ במקום אחר א''צ קדושין אחרים אלא בביאה יתכוין לשם קידושין. ב''ח ב''ש עיין ב''י ס''ס מ''ד: (ז) גמורים. ואם השני קידש ג''כ באותו דבר פחות מש''פ מותרת לראשון וא''צ גט משני ממ''נ. ואם השני קידש בדבר אחר שאין ש''פ צריכה גט אף משני וכתב הח''מ דמותרת לראשון אחר גירושי השני: (ח) כשר. כ''כ הטור בשם הרמ''ה ודוקא בכה''ג דאינו אלא חשש בעלמא שמא ש''פ במקום אחר. אבל אם יצא קול שש''פ אז הבנים ספק ממזרים. עיין ח''מ מה שהקשה. והב''ש רוצה לתרץ ע''ש. ולא נראה לי יפה דא''כ למה אמר הש''ס ולאו משום דס''ל דשמואל וכו' הא אפי' אי הוי ס''ל כשמואל נמי לא הוי הבנים ספק ממזרי'. והראיה דלדידן דקיי''ל כשמואל וקי''ל כהרמ''א. והכי הל''ל ולאו משום דשמואל. דאפילו לשמואל נמי לא הוי ספק ממזרי' אלא משום וכו' אבל השתא דאמר ולאו משום דס''ל כשמואל וכו' משמע אי הוי ס''ל כשמואל הוי פרשי משום דשמואל א''כ הקשה הח''מ שפיר ודוק. כתב הרמ''ה אם א''י אם היה ש''פ בעת הקדושין אזלינן בתר השתא אם עכשיו ש''פ אמרינן מסתמא היה ש''פ בעת הקדושין וה''ה להיפך עיין ח''מ ב''ח ב''ש:


ה
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּתְמָרָה זוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ, אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָפֵק, שֶׁמָּא תִּשְׁוֶה תְּמָרָה אַחַת פְּרוּטָה בְּמָקוֹם אַחֵר. וְאִם אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזוֹ וּבְזוֹ וּבְזוֹ, כֻּלָּן מִצְטָרְפוֹת, שֶׁאִם יֵשׁ בְּכֻלָּן שְׁוֵה פְּרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָפֵק. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה אִם יֵשׁ בָּאֲחַרוֹנָה שְׁוֵה פְּרוּטָה מְקֻדֶּשֶׁת וְאִם לָאו אֵינָה מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָא מִסָפֵק שֶׁאוֹתָם תְּמָרִים שֶׁאָכְלָה הֲרֵי הֵן כְּמִלְוֶה, וְהַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְנִמְצָא שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין אֶלָּא בִּתְמָרָה אַחֲרוֹנָה:


ו
 
אִם אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאֵלּוּ, וְאָכְלָה אוֹתָם רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה, גַּם אוֹתָם שֶׁאָכְלָה מִצְטָרְפוֹת לִשְׁוֵה פְּרוּטָה, כֵּיוָן שֶׁגָּמַר כָּל דְּבָרָיו קֹדֶם שֶׁנָּתַן לָהּ כְּלוּם, אִם כֵּן מִיָּד כְּשֶׁנָּתַן לָהּ הָרִאשׁוֹנָה, בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין בָּאָה לְיָדָהּ, וּמִדִּידַהּ קָאָכְלָה. וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: בְּזוֹ וּבְזוֹ, וְגָמַר כָּל דְּבָרָיו קֹדֶם שֶׁקִּבְּלָה אוֹתָם, כֻּלָּם מִצְטָרְפוֹת אֲפִלּוּ אָכְלָה רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בָּזֶה:


ז
 
אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי חֶצְיֵךְ בַּחֲצִי פְּרוּטָה וְחֶצְיֵךְ בַּחֲצִי פְּרוּטָה, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: חֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה, אוֹ חֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה הַיּוֹם וְחֶצְיֵךְ בִּפְרוּטָה לְמָחָר, אוֹ שְׁנֵי חֲצָיַיִךְ בִּפְרוּטָה, אוֹ שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ לִשְׁנֵי (ט) בָּנַי בִּפְרוּטָה, אוֹ בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וּפָרָתְךָ מְכוּרָה לִי בִּפְרוּטָה, אוֹ בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְקַרְקָעֲךָ מְכוּרָה לִי בִּפְרוּטָה, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (ט) בני וכו'. עיין מ''ש התוספות בקדושין דף ז' ע''ב בד''ה שתי בנותיך וכו' וכתב מהרי''ט בחידושיו על קידושין שני בני אדם שנתנו לאב פרוטה בעד שתי בנותיו קטנות אין לחוש לקדושין כלל כיון דכל חד וחד לא נתן ש''פ וכך העתיק הכנה''ג דף ס''א ע''ב. וב''ש לא העתיק יפה ע''ש:


ח
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הִתְקַדְּשִׁי לְחֶצְיִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה, לָאוֹמֵר לָהּ: תְהִי אִשְׁתִּי אַתְּ וְאַחֶרֶת, שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא חֲצִי אִישׁ. אֲבָל אִם אָמַר: חֶצְיֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין אִשָּׁה אַחַת רְאוּיָה לִשְׁנַיִם. וְכֵן הָאוֹמֵר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי וְלָזֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:


ט
 
קִדְּשָׁהּ בְּכֶסֶף פָּחוֹת (י) מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁלַח לָהּ סִבְלוֹנוֹת (פֵּרוּשׁ, דּוֹרוֹנוֹת, כִּי הוּא לְשׁוֹן סֵבֶל וּמַשָּׂא, וְנִמְצָא מַשָּׂא בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה, כְּמוֹ ''וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת'' (בְּרֵאשִׁית מג, לד)) אַחַר כָּךְ, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁשָּׁלַח אוֹתָן סִבְלוֹנוֹת (יא) לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ סְתָם בִּפְנֵי עֵדִים, צְרִיכָה גֵּט, שֶׁוַּדַּאי בָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. הגה: הוּא הַדִּין קָטָן (יב) שֶׁקִּדֵּשׁ וְנִתְגַּדֵּל אֶצְלָהּ, צְרִיכָה גֵּט, דְּוַדַּאי בָּעַל כְּשֶׁהִגְדִּיל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (טוּר סִימָן מ''ג וּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ה). וְדַוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא, שֶׁכָּל אָדָם יוֹדֵעַ דְּאֵין קִדּוּשֵׁי קָטָן אוֹ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה כְּלוּם, וְלָכֵן בָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. אֲבָל בְּמָקוֹם דְּאִכָּא (יג) לְמִיטְעֵי, צָרִיךְ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף נָשִׁים), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן זֶה סָעִיף ד':

 באר היטב  (י) מש''פ. כלומר במטבע של כסף אבל בשוה כסף חיישינן שמא ש''פ במדי ח''מ ועיין ב''ש: (יא) קידושין. משמע דהוי קדושין גמורים ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני אבל הר''ן כתב דלא הוי רק ס''ק וכ''כ הכ''מ בפ''ז מה''א. ואם קידש בפחות מש''פ ואח''כ נתייחד עמה הוי כמו ביאה הרא''ש: (יב) שקידש. לאו בחדא מחת' מחתינהו. כאן בקטן שנתגדל קידושין גמורים הם. וקשה על הרב רמ''א שכתב וה''ה קטן וכו'. ש''מ דס''ל בפחות מש''פ ג''כ קדושין גמורים הם ולעיל בסי' כ''ח סעיף ט''ז כתב הרמ''א ה''ה פחות מש''פ הוי ס''ק עיין ח''מ ב''ש: (יג) למיטעי וכו'. היינו דלא ידע שטבעת קידושין לא היה ש''פ ולבסוף נודע לו. עיין בתשובת מיימון סי' י''ט ועיין ב''ש:





סימן לב - כיצד האשה מתקדשת בשטר
ובו ד' סעיפים
א
 
בִּשְׁטָר כֵּיצַד, כּוֹתֵב לָהּ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, ''הֲרֵי אַתְּ (א) מְקֻדֶּשֶׁת לִי'', וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. וְצָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב אוֹתוֹ לְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְקַדֶּשֶׁת, כְּמוֹ בְּגֵט. וְאִם כְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא לְדַעְתָּהּ; וְאִם כְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (א) מקודשת. בלא''ה היא ספק מקודשת מחמת הנייר כמ''ש בסעיף שאח''ז שמא ש''פ אלא נ''מ אם התנה דלא מקדש בנייר רק בשטר כשר אפ''ה הוי ס''ק ח''מ גם נ''מ בספק זה הולד ספק ממזר. ובחשש שמא ש''פ הנייר אינו אלא חשש דרבנן ב''ש:


ב
 
אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁטָר (ב) פָּסוּל לְקַדֵּשׁ בּוֹ, שָׁמִין אֶת הַנְּיָר; אִם יֵשׁ בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת, וְאִם לָאו, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (ב) פסול. כלומר אפי' בכתבו שלא לשמה ונתנו לה בתורת שטר שהוא פסול מ''מ שמין הנייר ולא אמרו פסול אלא באומר בפירוש שאין מקדשה בתורת כסף אף שיהיה הנייר שוה הרבה. וב''י נסתפק אי מיירי אפי' קידש בו בתורת שטר אפ''ה שמין וכו' ע''ש. ובאמת מבואר להדיא בש''ס דף מ''ח ב''ח ובנחלת צבי:


ג
 
אִם הִיא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה וּמְקַדְּשָׁהּ עַל יְדֵי אָבִיהָ בִּשְׁטָר, כּוֹתֵב: ''בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי'':


ד
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּזְכִּיר שְׁמוֹת הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה בִּשְׁטַר קִדּוּשִׁין, כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְכִּירָם בְּגֵט. הגה: כְּתָבוֹ עַל דָּבָר הַמְחֻבָּר (ג) לַקַּרְקַע אוֹ עַל אִסוּרֵי (ד) הֲנָאָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא פָּסוּל (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק ג' דְּאִשּׁוּת), וְיֵשׁ (ה) מַכְשִׁירִים (הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תר''ג). וְאֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב זְמַן בִּשְׁטַר קִדּוּשִׁין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). כְּתָבוֹ בִּכְתַב יָדוֹ וְאֵין עָלָיו עֵד, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אַרְבָּעָה אַחִין). נָתַן לָהּ שְׁטָר וְאָמַר: עַל מְנָת שֶׁהַנְּיָר שֶׁלִּי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (הָרַ''ן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין):

 באר היטב  (ג) לקרקע. אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע לשם כסף מקודשת ב''ח בשם הרשב''א וכ''כ בה''י ועיין ח''מ: (ד) הנאה. הרשב''א בתשובה סימן תר''ג מסיק ע''פ הירושלמי דבאיסור הנאה מן התורה אינה מקודשת ובאיסור הנאה דרבנן מקודשת והובא לעיל סימן כ''ח והתימא על רמ''א שלא הזכיר חילוק זה: (ה) ויש מכשירים. עיין ח''מ שחולק וכתב דאין כאן יש מכשירים ע''ש:





סימן לג - כיצד האשה מתקדשת בביאה
ובו ב' סעיפים
א
 
בְּבִיאָה כֵּיצַד, אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים: ''הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּבִיאָה זוֹ'', וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת (אַף עַל גַּב דְּחֻצְפָּא הִיא). בֵּין שֶׁבָּא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ (טוּר). וְאֵין דִּינָהּ אֶלָּא כִּמְאֹרָסָה, וְלֹא כִּנְשׂוּאָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּבֵית חָמִיו, אֲבָל כְּנָּסָהּ לְבֵיתוֹ וּבָא עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁקִּדְּשָׁה כְּבָר וּבָא עָלֶיהָ, דִּינָהּ כִּנְשׂוּאָה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה לִפְנֵי עֵדִים, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא כִּוֵּן לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאוֹמֵר), דַּחֲזָקָה אֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת. אֲבָל אִם כְּבָר הֻחְזַק לִזְנוּת, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, לָא חַיְשִׁינָן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ר''ט). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּכָל עִנְיָן, וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ''ט וְקנ''ו סָעִיף ב', וּלְעֵיל סִימָן ט''ו סָעִיף יוּ''ד:


ב
 
הַמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה, דַּעְתּוֹ עַל גְּמַר (א) בִּיאָה. לְפִיכָךְ, אִם קֹדֶם שֶׁגָּמַר קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם הֶעֱרָה בָּהּ וּפֵרַשׁ מִיָּד, אוֹ שֶׁאָמַר תְּחִלָּה שֶׁדַּעְתּוֹ לִקְנוֹת בְּהַעֲרָאָה, קָנָה מִיָּד:

 באר היטב  (א) ביאה. חוץ ביבמה אפילו אם אמר דדעתו על גמר ביאה קונה בהעראה. וביא' אחר הקדושין קונה בהעראה. ביאת שוגג לא קנה באשה רי''ו הבי' ב''י ס''ס זה:





סימן לד - ברכת הארוסין, ואם צריך עשרה
ובו ד' סעיפים
א
 
כָּל הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה, בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי (א) שָׁלִיחַ, מְבָרֵךְ, הוּא אוֹ הַשָּׁלִיחַ (טוּר), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַחֵר (ב) מְבָרֵךְ, (סְמַ''ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) וְכֵן נוֹהֲגִין: ''אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ הָאֲרוּסוֹת, (ג) וְהִתִּיר לָנוּ הַנְּשׂוּאוֹת [לָנוּ] עַל יְדֵי (ד) חֻפָּה (ה) בְּקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל''. וְיֵשׁ אוֹמְרִים נֻסַּח הַבְּרָכָה בְּלָשׁוֹן אַחֵר, כִּי אוֹמְרִים: ''וְהִתִּיר לָנוּ הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין'' (טוּר), וְחוֹתֵם: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין'' (כֵּן כָּתַב הָרֹא''שׁ), וְכֵן נוֹהֲגִים בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְאַחַר שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה, יְקַדֵּשׁ:

 באר היטב  (א) שליח. דכתיב ויברכו את רבקה ואליעזר היה שליח תוס' דכתובות דף ז' ע''ב: (ב) מברך. שלא לבייש מי שא''י לברך ואי ליכא אחר יברך החתן פרישה: (ג) והתיר לנו הנשואות. צ''ל הנשואות לנו כ''כ כל האחרונים: (ד) חופה וקדושין. עיין ח''מ מה שמביא בשם העיטור וכ''כ בה''י ע''ש: (ה) יקדש. לדעת כמה פוסקים מקדש קודם הברכה כי שמא תחזור ולא תרצה לקבל הקידושין ואנן קי''ל לכתחלה יברך קודם הקדושין כדי שיהיה עובר לעשייתן אבל בדיעבד יוכל לברך אחר הקדושין ב''ש:


ב
 
נָהֲגוּ לְהַסְדִּיר בְּרָכָה זוֹ עַל כּוֹס (ו) שֶׁל יַיִן, וּמְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ. וְאִם אֵין שָׁם יַיִן אוֹ שֵׁכָר, מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

 באר היטב  (ו) יין. בספר באר שבע כתב שיזהר החתן לשתות רביעית לברך ברכה אחרונה וכנה''ג כתב עליו ולא ראיתי בזמנינו זה נזהרין בכך אלא כל שטועמין טעימה א' די ע''ש:


ג
 
אִם לֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת אֵרוּסִין בְּשָׁעָה שֶׁקִּדֵּשׁ, לֹא יְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרְכִין אוֹתָהּ בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת), וְכֵן נוֹהֲגִין. אֲפִלּוּ קִדֵּשׁ אִשָּׁה מִזְּמַן (ז) אָרֹךְ, מְבָרְכִין בִּרְכַּת אֵרוּסִין תַּחַת הַחֻפָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחוֹזֵר (ח) וּמְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ תַּחַת הַחֻפָּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַקִּדּוּשִׁין סְמוּכִין לַבְּרָכָה (רִיבָ''שׁ סִימָן פ''ב). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל''ו. וְאִם בֵּרַךְ כְּבָר בִּרְכַּת אֵרוּסִין בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּחוֹזְרִים וּמְבָרְכִים תַּחַת הַחֻפָּה בְּלֹא הַזְכָּרַת (ט) שֵׁם, מִשּׁוּם הָרוֹאִים (שָׁם בָּרִיבָ''שׁ לְעִנְיַן הַמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ), וְכֵן נִרְאֶה לִי:

 באר היטב  (ז) ארוך. כלומר ולא בירך אז בשעת הקדושין: (ח) ומקדש אותה. עיין סימן ל''ו ס''ו שם פסק המשלח לא יקדש אותה אחר שקידש השליח שלא יאמרו דקדושין של שליח לאו קידושין הם ע''ש ועיין ב''ש: (ט) שם. בריב''ש איתא שלא יאמר ברוך אתה ה' אלא יאמר ברוך אתה השם. וכתב הח''מ משמע אבל מלכות מזכירין ובדוכתי אחריתי אמרינן טוב לברך בלא שם ומלכות ועיין בה''י מ''ש. קטן פחות מבן י''ג שנה שקדש או נשא אשה אם מברכין ברכת אירוסין ונישואין. ואם ברכו אם צריך לחזור ולקדש אחר אשר יגדל. תליא בפלוגתא דלהני פוסקים דס''ל שאסור להשיא אשה לקטן דהוי כזנות ה''ה דאין לברך ברכת אירוסין ונישואין. ואם בירך חוזר ומברך כשיגדל. ולמאן דס''ל דמצוה איכא יוכל לברך על קדושי קטן וא''צ לחזור ולברך כשיגדיל. וכתב מהרמ''ט אמנם לבי מגמגם אפילו למאן דס''ל מצוה איכא כיון דבאותה שעה פטור מן המצוה ועדיין לא בא לידי חיוב מצוה שמא אין לברך. וכתב כנה''ג עליו הא דמספקא ליה דוקא בקטן שקדש הקטנה דשניהם לאו בר מצוה נינהו. אבל בקטן שקדש את הגדולה שפיר דמי לברך משום חיוב דידה וה''ה אם הוא גדול והיא קטנה ועיין סימן ס''ב ס''ק א' מש''ש בשם כנה''ג ע''ש וע''ל סי' א' מש''ש. קידושין שנעשה ע''י טעות ולא הועילה וזקוק לקדושין אחרים. אינו זקוק לברכה אחרת. ובכל קדושי ספק שצריך לחזור קדושין גמורים א''צ לחזור ולברך כנה''ג דף ס''ב ע''ב:


ד
 
בִּרְכַּת אֵרוּסִין צְרִיכָה (י) עֲשָׂרָה, לְכַתְּחִלָּה:

 באר היטב  (י) עשרה. היינו לעדות קידושין צריך להיות שנים. ולברכה עשרה. ואף קרובים רשאים להיות מן המנין ועיין מנהגי מהר''ם מינץ ואי ליכא עשרה. אין עיכוב אבל ברכת נישואין מעכב עיין ב''ש וב''ח:





סימן לה - דיני שליחות לקדושין
ובו ט''ו סעיפים
א
 
הָאִישׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת (א) שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, בֵּין אִשָּׁה סְתָם בֵּין אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וְיֹאמַר לָהּ הַשָּׁלִיחַ: ''הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי''. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְקַדְּשָׁהּ בְּעַצְמוֹ, אָסוּר לְקַדְּשָׁהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירָהּ; שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ יִמְצָא בָּהּ דָּבָר מְגֻנֶּה וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּירָהּ, מִצְוָה שֶׁיְּקַדְּשֶׁנָּה (ב) בְּעַצְמוֹ, אִם אֶפְשָׁר:

 באר היטב  (א) שליח. בספר באר שבע דף קי''ח כתב לאו אורח ארעא לשוויה לשליח ת''ח וכנה''ג כתב עליו המנהג עכשיו דממנין שליח לת''ח ואפילו הוא גדול הרבה בחכמה. וב''ש כתב דלכתחלה אין לעשות שליח לקדש אשה סתם ע''ש: (ב) בעצמו. ודוקא במצוה אמרי' הכי אבל בברכת המצוה נתבאר בסי' שלפני זה אף לכתחילה אחר מברך. וכן מצוה יותר שיקדש האב את בתו בעצמו ולא ע''י שליח. ומה שאנו אין נזהרין בזה ועושין שידוכין ואין החתן רואה הכלה משום דאינו אלא שידוכין וקודם הקדושין רואה אותה לזה סמך לסעודה שעושים בלילה קודם החופה כדי שיראה אותה בה''י ומיהו תוס' דקידושין דף מ''א וע''א כתבו היתר אחר ע''ש ועיין דרישה ב''ח:


ב
 
הַשָּׁלִיחַ נַעֲשָׂה עֵד; לְפִיכָךְ, אִם עָשָׂה שְׁנֵי שְׁלוּחִים לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, אֵין צָרִיךְ עֵדִים אֲחֵרִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין שָׁם כְּפִירַת מָמוֹן, כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, אוֹ אֲפִלּוּ בְּכֶסֶף וְהִיא מוֹדָה (ג) שֶׁקִּבְּלַתּוּ אֶלָּא שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא קִבְּלַתּוּ לְשֵׁם קִדּוּשִׁין אֶלָּא לְשֵׁם (ד) פִּקָּדוֹן, אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם כְּפִירַת מָמוֹן, שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא קִבְּלָה מֵהֶם כֶּסֶף אוֹ שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק ג'), הֲרֵי זוּ סָפֵק (ה) מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (ג) שקבלתו. ב''ח וח''מ פסקו לחומרא אפילו היא מודה אינו אלא קדושי ספק ע''ש. ועיין בחידושי מהרי''ט. ואם פטר העדים תחלה מן השבועה נאמנים אפי' האשה מכחישתן והוי קדושין ודאי ד''ת בשם הר''ן וכ''כ הח''מ. וב''ש כתב הואיל ובש''ע ח''מ סי' קכ''א הביא רק בשם יש מי שאומר דמהני מש''ה לא הוי כאן קידושין ודאי. ואם הוא הלך עם השלוחים מתבאר ג''כ שם בח''מ ושם פסק בהג''ה דאין נאמנים להוציא ממון א''כ הוי כאן קדושי ספק: (ד) פיקדון. דוקא כשהכסף הוא בעין או אפי' שאינו בעין והיא מודה שעשתה פשיעה ורוצה לשלם. אבל אם הכסף ליתא בעין ואומר' לפקדון נתנו לי ונאנסו אינם נאמני' דהוו נוגעין בעדותן כנה''ג ע''ש: (ה) מקודשת. ואם א' הלך עם השליח והעיד עליו שמסר הקדושין משמע מדברי מהרי''ק שהביא הב''י דמהני ולא קשיא עליו התימא שהקשה עליו הב''י שכתב הכנה''ג דף ס''ד ע''א ע''ש. וח''מ כ' דלא מהני ע''ש וב''ש כתב אפילו שני השלוחים וע''א מסייע להם לא מהני ע''ש:


ג
 
אֵין צָרִיךְ עֵדִים בְּמִנּוּי הָאִישׁ שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, רַק שֶׁהַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ מוֹדִים בַּדָּבָר. וְלֹא מִקְּרֵי הוֹדָה, רַק אִם הוֹדָה בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֶרֶךְ הוֹדָאָה (רִיבָ''שׁ סִימָן קצ''ג). אֲבָל (ו) בִּשְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵדִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בִּשְׁלִיחוּת הָאִישׁ צָרִיךְ עֵדִים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בִּשְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה בְּלֹא עֵדִים יֵשׁ לְהַחֲמִיר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְאִם לֹא הָיוּ עֵדִים אֵצֶל (ז) הַקִּדּוּשִׁין, וְהָאִשָּׁה וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמְרִים שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה כָּרָאוּי, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ, צְרִיכָה גֵּט (רִיבָ''שׁ סִימָן פ''ב). וְאִם אֵין עֵדִים בַּדָּבָר, וְהַמְשַׁלֵּחַ כּוֹפֵר שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת כְּלָל (ראבי''ה וְר''י מִינְץ), וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר:

 באר היטב  (ו) בשליחות האיש וכו'. ז''ד הראב''ד וכתב מה שדמה הרמב''ם שליח קידושין לשליח גירושין שאני ש''ג שגיטו מוכיח עליו ע''ש. ש''מ דאיירי כאן דוקא בקידושי כסף אבל אם הוא שליח עם שטר קידושין א''צ עדים כיון דהשטר בידו כ''כ ב''ש. ומיהו משמעות הלשון של הראב''ד שכתב אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום וכו' ע''ש. משמע דבכל ענין צריך עדים במינוי שליח הולכת קידושין. דאל''כ ה''ל למימר בקיצור אבל בקדושין ליכא הוכחה. ועיין מ''ש שם המחבר מגדול עוז מגמרא קידושין דף מ''א ע''ב. ולפי דברי ב''ש דחילוק יש בין כסף לשטר לא מוכח מידי די''ל דשם איירי בשטר ודו''ק. ועיין כנה''ג דף ס''ד ע''ב: (ז) הקדושין. נראה דט''ס הוא וכצ''ל ואם לא היו עידי הקדושין בפנינו. והאשה והשליח אומרים שהי' בפני עדים תופסין הקדושין של אחר עיין ח''מ ב''ש:


ד
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא מִנּוּהוּ שָׁלִיחַ בְּהֶדְיָא, אֶלָּא שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא חָפֵץ בְּאִשָּׁה פְּלוֹנִית וְאָמַר לוֹ לְשַׁדְּכָהּ לוֹ, וְהָלַךְ (ח) הַשַּׁדְּכָן וְקִדְּשָׁהּ לוֹ בְּלֹא מִנּוּי שְׁלִיחוּת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (ח) השדכן. עיין מ''ש הכנ''ג דף ס''ג ע''ב:


ה
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָאָב הִרְצָה הַדְּבָרִים לִפְנֵי הַבֵּן שֶׁהוּא רוֹצֶה לְקַדֵּשׁ לוֹ, וְשָׁתַק הַבֵּן, וְהָלַךְ הָאָב וְקִדְּשָׁהּ לוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, דְּמֵחֲמַת (ט) כִּסוּפָא דְּאָב שָׁתַק וַעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ. אֲבָל בְּאִינִישׁ אַחֲרִינֵי, כְּהַאי גַּוְנָא, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (ט) כיסופא וכו'. משמע דמקודשת בודאי וכן בסעיף ד' שכתב הרי זו מקודשת משמע נמי דמקודשת בודאי. אבל אחרונים כתבו דאינו אלא ספק מקודשת ועיין בח''מ וב''ש. ומצאתי בתשובת ב''י סי' ט' שכתב דוקא בבן גדול אבל בבן קטן אפילו מנוהו שליח בהדיא לאו כלום הוא דקטן לאו בר שליחות הוא וכ''כ הר''א ששון סי' ס''ה ועיין במהרא''ה ח''א סי' י''ט:


ו
 
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת קִדּוּשִׁין. חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת. (י) וְהַגּוֹי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית. וְהָעֶבֶד, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשָׁלִיחַ רִאשׁוֹן יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֵׁנִי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים) אִם מוֹסֵר לוֹ הַקִּדּוּשִׁין שֶׁמָּסַר לוֹ הַבַּעַל, אֲבָל אִם לֹא מָסַר לוֹ הַבַּעַל הַקִּדּוּשִׁין, רַק צִוָּה אוֹתוֹ לְקַדְּשָׁהּ בְּכָל כֶּסֶף שֶׁיִּרְצֶה, אֵין עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל עִנְיָן אֵין שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ שֵׁנִי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ). הַשּׁוֹלֵחַ כְּתָב עַל יְדֵי כּוּתִי לַחֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּמָקוֹם אַחֵר, וּמְמַנּוֹ לִהְיוֹת שְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּמוֹ בְּגִטִּין שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קמ''א (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַבֵּי קִדּוּשִׁין לְכֻלֵּי עָלְמָא הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת מִדְּאוֹרָיְתָא (כֵּן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף):

 באר היטב  (י) והכותי לפי שאינו וכו' ועבד וכו'. כצ''ל בה''י ע''ש:


ז
 
הָאוֹמֵר לְשָׁלִיחַ: קַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁשִּׁנָּה; שֶׁאִם אָמַר לוֹ לְקַדֵּשׁ, סְתָם, וְקִדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ לְקַדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי, וְקִדְּשָׁהּ סְתָם אוֹ שֶׁשִּׁנָּה בַּתְּנַאי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:


ח
 
אָמַר לוֹ: קַדְּשָׁהּ לִי וַהֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד אֶלָּא מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ:


ט
 
הָעוֹשֶׂה (יא) שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וְהָלַךְ שָׁלִיחַ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה מִנְהַג (יב) רַמָּאוּת; וּמַה שֶּׁעָשָׂה (יג) עָשׂוּי, אִם לֹא קִדְּשָׁהּ (יד) בְּמָעוֹת הַמְשַׁלֵּחַ; אֲפִלּוּ אָמַר לָהּ תְּחִלָּה: פְּלוֹנִי שְׁלָחַנִי לְקַדְּשֵׁךְ לוֹ, וּבִשְׁעַת קִדּוּשִׁין אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשָּׁלִיחַ (טוּר). וְדַוְקָא שֶׁהָאִשָּׁה שָׁמְעָה וְהֵבִינָה (טו) יָפֶה קֹדֶם קַבָּלַת הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, דְּאִם לֹא כֵן אַדַּעְתָּא דְּמַה שֶּׁאָמַר לָהּ בִּתְחִלָּה לְקַדְּשָׁהּ לִפְלוֹנִי קִבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין. אֲבָל אִם טָעָה (טז) הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵין כָּאן בֵּית מֵחוֹשׁ, דְּהֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת לָא הָוֵי הֶקְדֵּשׁ. וְנֶאֱמָן הַשָּׁלִיחַ לוֹמַר (יז) דְּטָעָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחֲמִיר לְהַצְרִיכָהּ גֵּט:

 באר היטב  (יא) שליח. ה''ה אם הוא אינו שלוחו אלא האומר לחבירו כשילך לשם שיקדש לו אשה וקידש לעצמו ה''ז מנהג רמאות: (יב) רמאות. הרמב''ם פ''ט ה''א כתב דנקרא רשע: (יג) עשוי. ואם חזר בו וקידשה למשלח אינו כלום הר''ם גלאנט''י סי' ס''ח. היו השליח והמשלח אחים ואחר שקדשה לעצמו חזר וקדשה לאחיו ומת השליח אינה נפטרת בגט המשלח אלא בחליצה הר''ם גלאנטי שם: (יד) במעות. ל''ד במעות דאין מקדשין במטבע. וכשמקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחלוף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפידא ויש (לחוש) [לשליח] להחליף לא הוי גזל ב''ש: (טו) יפה. כתב מהריב''ל ח''ד סי' ז' צריך שנדע באיזה אופן נודע אם שמעה והבינה יפה ואם נאמין לה ע''פ דבורה ע''ש. וב''ש כתב בפשיטות דהיא נאמנת לומר אם הבינה ע''ש ועיין פרישה: (טז) השליח וכו'. עיין מ''ש הב''ש: (יז) דטעה. באגודה כתב דנאמן בשבועה. עיין ב''ש וכנה''ג דף ס''ד ע''ב:


י
 
אִם לֹא רָצְתָה הָאִשָּׁה לְהִתְקַדֵּשׁ לַמְשַׁלֵּחַ וְקִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ לְעַצְמוֹ, אֵינוֹ נִקְרָא (יח) רַמָּאוּת:

 באר היטב  (יח) רמאות. מ''מ אם אפשר להודיע למשלח צריך להודיע ש''ס ועיין בה''י:


יא
 
הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה, וּמֵת הַשָּׁלִיחַ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קִדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אוֹ לֹא קִדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁקִּדֵּשׁ, שֶׁחֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְהוֹאִיל וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזוֹ אִשָּׁה קִדֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְרוֹבוֹת שֶׁהֵן עֶרְוָה (יט) עִמָּהּ, כְּגוֹן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּת אוֹ אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁאִם תֹּאמַר יִשָּׂא זוֹ, שֶׁמָּא אִמָּהּ קִדֵּשׁ לוֹ שְׁלוּחוֹ אוֹ אֲחוֹתָהּ אוֹ בִּתָּהּ. וּמֻתָּר בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ קְרוֹבוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ. הָיְתָה לָהּ קְרוֹבָה כְּגוֹן אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְהָיְתָה הַקְּרוֹבָה אֵשֶׁת אִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הַשָּׁלִיחַ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ, וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא קִדֵּשׁ הַשָּׁלִיחַ אֶת קְרוֹבָתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה רְאוּיָה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַשָּׁלִיחַ, וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אֶלָּא אִשָּׁה שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַדְּשָׁהּ (כ) בִּשְׁעַת הַשְּׁלִיחוּת. הגה: וְכֵן אִם בָּאוּ הַקְּרוֹבוֹת וְאָמְרוּ: לֹא נִתְקַדַּשְׁנוּ, וְעָמְדוּ (כא) וְנִשְּׂאוּ, מֻתָּר בְּאִשָּׁה זוֹ, דְּהָא וַדַּאי לֹא נִתְקַדְּשׁוּ הַקְּרוֹבוֹת (הָרַ''ן פֶּרֶק הַמְקַבֵּל). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם צִוָּה לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וּמֵת הַשָּׁלִיחַ, נֶאֱסַר מִיָּד בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ מִטַּעַם חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְיֵשׁ חוֹלְקִין (כב) בָּזֶה: (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק הַמְקַבֵּל). (רִיבָ''שׁ סִימָן פ''ב).

 באר היטב  (יט) עמה. היינו דאוריית' ולא כגי' פרישה ח''מ ב''ש: (כ) בשעת שליחות. יש לחקור אם היינו דוקא כשמת השליח אבל אם לא מת השליח וחזר ואמר שקדש לו אשה שבשעה שעשאו שליח היתה א''א הוי מקודשת או דילמא ל''ש ומאי דנקט ומת הוא משום דבעי למימר שאסור בכל הנשים שבעולם. ומצאתי למהר''ם מינץ סי' ל''ט שכתב ומעתה אפילו אם מקדש השליח אח''כ א' מהן כשהיו פנויות אינה מועיל וכו' ולשונו זה מוכח דאפילו חזר שליח ואמר שקדשה אינה מקדושת וכך מצאתי בהראנ''ח עכ''ל כנה''ג דף ס''ג ע''ב ולדידי לא הוי זה בכלל חקירה דפשוט הוא מגמר' דנזיר דף י''ב ע''א ומוד' ר' יוחנן וכו' ע''ש ברש''י ובתוס' ודו''ק: (כא) ונשאו. דוקא עמדו ונשאו דאיסורא ודאי לא עבדו אבל בלא''ה לא מהימנינן להו שלא נתקדשו והטעם כתבו תוספות גיטין דף ס''ד ע''א ותוס' נזיר דף י''ב ע''א משום קנס דלא היה לו להכניס עצמו בספק והיה לו לצוות לקדש לו אשה פרטית ע''ש ועיין ב''ש: (כב) בזה. הרב רמ''א מדייק כן בד''מ משיטות תוס' בגיטין דף ס''ד דס''ל דאסור בכל הנשים משום קנס א''כ כשצוה לקדש אשה פלונית דאינו חייב קנס מותר בקרובותיה. והח''מ וט''ז וב''ש חולקים על רמ''א בזה ע''ש. ואם צוה לקדש אשה פלונית והיא אומרת דלא קידש אותה נאמנת ח''מ ב''ש:


יב
 
הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לוֹ, וְקִדֵּשׁ הַמְשַׁלֵּחַ בְּעַצְמוֹ לְאִמָּהּ אוֹ לְבִתָּהּ אוֹ לַאֲחוֹתָהּ, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן נִתְקַדְּשָׁה רִאשׁוֹנָה, שְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת גֵּט וַאֲסוּרוֹת עָלָיו:


יג
 
עָשָׂה שָׁלִיחַ וּבִטֵּל (כג) הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין, הֲרֵי הוּא בָּטֵל. וְאִם אֵין יָדוּעַ אִם בִּטֵּל הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם אוֹ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (כג) השליחות. אפי' שליחות בקנין יוכל לחזור בו בה''י ע''ש:


יד
 
אֵין לְבַטְּלָהּ אֶלָּא בִּפְנֵי הַשָּׁלִיחַ עַצְמוֹ. וְאִם בִּטְּלוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, מְבֻטָּל:


טו
 
לֹא הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים, הוּא אוֹמֵר: לְעַצְמִי קִדַּשְׁתִּי, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי כְּאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, שֶׁהוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו; הִיא כְּאוֹמֶרֶת לָרִאשׁוֹן קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ. אָמְרָה: אֵינִי יוֹדַעַת, חֲזָקָה לַשֵּׁנִי. הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים, הוּא אוֹמֵר: לְעַצְמִי, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לָרִאשׁוֹן, חֲזָקָה לָרִאשׁוֹן. וַאֲפִלּוּ הָכִי הַשֵּׁנִי אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָר''א). אָמְרָה: אֵינִי יוֹדַעַת, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט; וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאַף אִם הֻחְזַק (כד) הַשְּׁלִיחוּת, אִם הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר שֶׁחָזַר מִשְּׁלִיחוּתוֹ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן. וְכֵן אִם לֹא הֻחְזַק הַשְּׁלִיחוּת וְהַמְשַׁלֵּחַ אוֹמֵר שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). מִיהוּ, אִם אַחַר כָּךְ חָזַר הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: סָבוּר הָיִיתִי שֶׁקִּדַּשְׁתִּי לְעַצְמִי, וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ לְשׁוֹלְחִי, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר''ם). שָׁלִיחַ שֶׁאָמַר: קִדַּשְׁתִּיהָ לַמְשַׁלֵּחַ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, הַמְשַׁלֵּחַ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ עַל פִּי הַשָּׁלִיחַ:

 באר היטב  (כד) השליחות וכו'. עיין מ''ש הח''מ והב''ש:





סימן לו - כל דיני שליחות לאשה
ובו י''ב סעיפים
א
 
הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת (א) שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ; וּמִצְוָה שֶׁתִּתְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי עַצְמָהּ, אִם תּוּכַל, אֲבָל אִסוּר לֵיכָּא כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּאִישׁ. וְאוֹמֵר הָאִישׁ לַשָּׁלִיחַ: ''הֲרֵי פְּלוֹנִית שֶׁשָּׁלְחָה אוֹתְךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי'', וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: ''קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ''. וְאִם אָמַר: ''הֵן'', דַּיּוֹ. וַאֲפִלּוּ (ב) שָׁתַק, אִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן וְנָתַן לַשָּׁלִיחַ וְלֹא פֵּרַשׁ וְלֹא אָמַר דָּבָר, דַּיּוֹ. וְאִם מְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, אֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעַת (ג) הַשָּׁלִיחַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ:

 באר היטב  (א) שליח. כבר נתבאר דצריך לעשותו בעדים ואם נעשה בלא עדים אפ''ה יש להחמיר ולהצריכה גט. ואם גלתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל לזכות לה שום אדם. ולקבל בשבילה קדושין ב''ש: (ב) שתק. כתב הב''ח דנמשך עם אם היו עסוקין אבל השליח צריך להשיב עכ''פ הן. ובדרישה כתב דקאי על שליח אם היו עסוקין באותו ענין מהני אפי' שתק השליח והמקדש ג''כ לא אמר כלום וכ''כ ח''מ וט''ז. ולמ''ש הב''ח צ''ל מ''ש בסעיף ח' ושתקה וקבלה סתם היינו שלא אמרה שהיתה שלוחה אבל מ''מ השיבה הן וע' ב''ש: (ג) השליח. ר''ל דא''צ דעתה אלא דעת שליח די אבל אם כותב מדעתה פשיטא מהני ח''מ ב''ש. מ''ש הב''ש הנה בש''ס משמע הא דבעינן דעתה לאפוקי דאינו יוכל לכתוב קודם שתרצה לקדש לו וכאן לא משמע כן ע''ש עיין בה''י ויתורץ היטב:


ב
 
בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁל קִדּוּשִׁין דִּין הָאִישׁ עִם שְׁלוּחָהּ כְּדִינוֹ עִם הָאִשָּׁה:


ג
 
אָמְרָה לַשָּׁלִיחַ: קַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא קִבְּלָם בְּמָקוֹם אַחֵר, אוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁיְּשַׁנֶּה בִּשְׁלִיחוּתָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:


ד
 
אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִבֵּל בְּמָקוֹם אַחֵר, מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁמַּרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ:


ה
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּשָׁלִיחַ דְּקִדּוּשִׁין אֵינוֹ יָכוֹל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ, דְּמִלֵּי נִינְהוּ וְלָא מִמְּסְרָן לְשָׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל''ה סָעִיף ו' נִתְבָּאֵר:


ו
 
מִי שֶׁקִּדֵּשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ לֹא יְקַדֵּשׁ פַּעַם אַחֶרֶת בִּשְׁעַת חֻפָּה, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל קִּדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁיֹּאמְרוּ: אֵין קִדּוּשֵׁי שָׁלִיחַ כְּלוּם וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ל''ד. חָזְרָה וּבִטְּלָה הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם שֶׁקִּבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, הֲרֵי הוּא בָּטֵל, וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין יָדוּעַ אִם בִּטְּלָה הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם קַבָּלַת הַקִּדּוּשִׁין אוֹ אַחַר כָּךְ, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:


ז
 
אִם קִבֵּל שְׁלוּחָהּ קִדּוּשִׁין מֵאֶחָד, וְהִיא בְּעַצְמָהּ קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר, וְאֵין יָדוּעַ אִם קִדּוּשִׁין שֶׁקִּבֵּל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ לְשֶׁלָּהּ אוֹ שֶׁלָּהּ קָדְמוּ, אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם, וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. וּמְקַדְּשָׁהּ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ''ב). בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּרְחוֹקִים, אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ לָאָב, וְקִדְּשָׁהּ הִיא בְּעַצְמָהּ לַבֵּן אוֹ לָאָח, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט וַאֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם:


ח
 
אִשָּׁה נַעֲשֵׂית שָׁלִיחַ לַחֲבֶרְתָּהּ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהּ צָרָה, שֶׁמְּקַדֵּשׁ לִשְׁתֵּיהֶן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁאָמְרָה לָהּ: קַבְּלִי גַּם בִּשְׁבִילִי, וְלֹא הֵשִׁיבָה הֵן אֶלָּא שָׁתְקָה וְקִבְּלָה סְתָם, מִסְתָמָא גַּם בִּשְׁבִילָהּ קִבְּלָה:


ט
 
אִשָּׁה שֶׁהִיא שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין לַחֲבֶרְתָּהּ, וּכְשֶׁנָּתַן הַקִּדּוּשִׁין אָמַר לָהּ: ''וְאַתְּ נַמִּי'', אוֹ ''וְכֵן אַתְּ'', שְׁתֵּיהֶן מְקֻדָּשׁוֹת. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ אֶלָּא: ''וְאַתְּ'', הֲרֵי זוֹ שֶׁקִּבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ, וּכְאִלּוּ אָמַר לָהּ: וְאַתְּ מַה תֹּאמְרִי בְּדָבָר זֶה, וּלְפִיכָךְ קִבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין הִיא, שֶׁהֲרֵי זֶה עֲדַיִן שׁוֹאֲלָהּ לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ:


י
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין הָאָב יָכוֹל לֵעָשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת, וְחָלְקוּ עָלָיו:


יא
 
מִי שֶׁקִּבֵּל קִידוּשִׁין לְבִתּוֹ בּוֹגֶרֶת, וְלֹא עֲשָׂאוּהוּ שָׁלִיחַ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצְּרִיכָה גֵּט (ד) מִסָפֵק:

 באר היטב  (ד) מספק. דחיישינן שמא נתרצה לקדושי אביה אע''ג דשמא נתרצ' הבן לא אמרינן מ''מ איהי ניחא בכל דהו. עיין בקדושין ד' ע''ט ע''ב תוס' ד''ה קדשה אביה בדרך וכו'. ועיין ב''ש. כתב הראנ''ח ח''א סי' ח' לא חיישינן לריצוי הבת אלא כשידוע לנו ששמעה ושתקה אבל אם מיחתה לא ע''ש. היכא שהיא מחתה בפנינו ואנחנו לא נדע אם שמעה ושתקה עד עכשיו אם לאו הדבר מסופק בידי ובדבר שבערוה ראוי להחמיר הראנ''ח שם:


יב
 
אֵין הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל (ה) קִדּוּשֶׁיהָ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעֲלָהּ. מִיהוּ אִם עָשְׂתָה, הָוֵי סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ''א סָעִיף א' גַּבֵּי גֵּט:

 באר היטב  (ה) קידושין. עיין תשובת מהר''י הלוי סי' א' וכנה''ג דף ס''ה ע''א:





סימן לז - כל דיני קדושי קטנה
ובו כ''ז סעיפים
א
 
הָאָב מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה. וְכֵן כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, רְשׁוּתָהּ בְּיָדוֹ וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. וְכֵן הוּא זַכַּאי (א) בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבִכְתֻבָּתָהּ. אִם נִתְאַלְמְנָה, אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, הוּא זַכַּאי בַּכֹּל עַד שֶׁתִּבְגַּר. לְפִיכָךְ, מְקַבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ מִיּוֹם שֶׁתִּוָלֵד עַד שֶׁתִּבְגַּר; וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְקִדְּשָׁהּ הָאָב, הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה מִדַּעַת אָבִיהָ. פָּחוֹת מִכָּאן, אִם מְסָרָהּ אָבִיהָ לְקִדּוּשֵׁי בִּיאָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין (ב) בְּנֶפֶל, וְאִם קִבֵּל אָבִיו בּוֹ קִדּוּשִׁין וְהַמְקַדֵּשׁ קִדֵּשׁ אַחַר כָּךְ אֲחוֹתוֹ, צְרִיכָה גֵּט (אוֹר זָרוּעַ):

 באר היטב  (א) במציאתה. כתב ב''י אעפ''י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה''י כתב טעם אחר ע''ש. וב''ח כ' על דקדוקי הב''י דמש''ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי' הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי' שלה מש''ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו' ע''ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב''ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע''י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא''כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני' בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס' דכתובות דף מ''ו ע''ב ד''ה זכאי במציאתה וכו' שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו' משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו' ע''ש. א''כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא''כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע''ש ובמהרש''א. וכן הח''מ מסופק במתנה. אבל הב''ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע''ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א''כ קשה קושית התו' שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו' וא''ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו' איכא למימר מתנה יוכיח ע''ש ודו''ק. גם י''ל לפי מ''ש תוס' שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו וכו' א''כ גם מתנה אין למילף וא''ל כסברת המהרש''א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ''ק דקדושין ע''ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס' כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא''כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש''א ודו''ק: (ב) בנפל. עיין בנדה דף כ''ג ע''א. ועיין מ''ש הב''ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש''י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע''ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח''כ דהא קי''ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח''מ כתב דהוי ס''ק. והב''ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע''ש:


ב
 
בָּגְרָה הַבַּת, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁאֵין מִתְקַדְּשׁוֹת אֶלָּא לְדַעְתָּן. וְאִם נָשִׁים יְכוֹלוֹת לְהָעִיד שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קס''ט סָעִיף י''א וְסִימָן קנ''ה סָעִיף ט''ו:


ג
 
וְכֵן אִם הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּחַיֵּי אָבִיהָ, הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה, כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת לְעוֹלָם. אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה כַּמָּה פְּעָמִים קֹדֶם שֶׁתִּבְגַּר, חוֹזֶרֶת לִרְשׁוּת אָבִיהָ:


ד
 
נִתְקַדְּשָׁה קֹדֶם שֶׁתִּבְגַּר, שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:


ה
 
קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בַּבֹּקֶר וְקִדְּשָׁה עַצְמָהּ (ג) בָּעֶרֶב, וּשְׁנֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁנִּשְׁלַם בּוֹ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל יְמֵי נַעֲרוּת, וּבְדָקוּהָ וּמְצָאוּהָ בּוֹגֶרֶת, מַחֲזִיקִים אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת בּוֹגֶרֶת וְקִדּוּשֵׁי הָאָב אֵינָם כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּוּ אֵינָהּ (ד) מַכְחִישָׁתוֹ לוֹמַר שֶׁבָּאוּ הַסִימָנִים בַּבֹּקֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא (ה) מַכְחִישָׁתוֹ, אֲבָל בְּאֵינָהּ מַכְחִישָׁתוֹ צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם:

 באר היטב  (ג) בערב. עיין בקדושין דף ע''ט ע''א. והקש' תוס' שם וא''ת נפלגו בקדשה אביה גרידא וכו' וי''ל דבהאי מודה שמואל וכו' ע''ש. וכתב המהרש''א אבל הא ל''ק להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די''ל דבקדשה היא עצמה ליכא נ''מ מידי ע''ש. לכאורה תמוה הוא הא אכתי נ''מ לרב בעי גט ודאי ולשמואל בעי גט מספק ונ''מ אי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. וכבר נתקשה בזה המחבר בית יהודא ע''ש. וצ''ל לפי תירץ תוס' דמודה שמואל מכח חזקת פנויה. א''כ ה''נ אמרינן איפכא דחזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא השתא בוגרת וכו' וא''כ אפילו לרב הוי ספק גט. וא''ל א''כ דהחזקה מרע הסברא א''כ לא יהא צריכה גט כלל כמו בקדשה אביה לחוד כסברת תוס'. י''ל דאי' בקדושין דף מ''ד ע''ב דס''ל רב ושמואל קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט מספק א''כ לכ''ע צריכה גט מספק ולפי מ''ש לעיל סי' ל''ו סעי' י''א מי שקיבל קדושין לבתו בוגרת כו' שצריכה גט מספק דשמא נתרצית לקדושי אביה ע''ש לא מקשה תוס' מידי דלכ''ע צריכה גט. א''כ נשמע מהדין בין שקדשה אביה לחוד או קדשה היא לבדה הוי ס''ק וצריכה גט דשמא נתרצית אביה או נתרצית היא וק''ל. אבל בקידש אביה לחוד והיא מכחשתו דאז אנו רואין דהיא לא נתרצית בקדושי אביה אז לא צריכה גט וכ''כ ב''ח ח''מ עיין שם: (ד) מכחישתו. ז''ד הרא''ש ואף דהיא מודה ואומרת בברור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה. ומיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי ח''מ. ואני אומר דמשמע מגמרא זו דאפי' טוענת ברי לא מהני דאל''כ לאוקמי הני תנאי כרב ומה דתנו חוששין לקדושי שניהם איירי שהיא טוענת ברי שלא היתה בוגרת ולמה אוקמי כולו כשמואל ע''ש דף ע''ט ע''ב ודו''ק: (ה) מכחישתו וכו'. זהו דעת הרמ''ה. עיין בב''י שלפי פירוש שלו בדברי הרמ''א קשה להולמו הגמרא שם דאוקמי שם כולו כשמואל ומכחישתו מודה שמואל. גם קשה דה''ל לאוקמי כרב דלדברי הרמ''ה רב מודה באין מכחישתו. אבל לפי מה שפירש הב''ח דברי הרמ''ה מיושב הכל ע''ש ודו''ק. ועיין הרש''ך ח''א דף ע''ט ע''ב. והרח''ש בתשובה סי' מ''א. ומקור ברוך סי' ל''ו:


ו
 
אִם בְּתוֹךְ הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל נַעֲרוּת קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, וְהִיא קִדְּשָׁה עַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִמְצְאוּ לָהּ סִימָנִים, הָוֵי סָפֵק וּצְרִיכָה גֵּט (ו) מִשְּׁנֵיהֶם:

 באר היטב  (ו) משניהם. וה''ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדשה לבדה הוי ס''ק ח''מ וב''ש כתב דאם היא נתקדשה לבדה לא חיישינן כלל ע''ש. ומשמע תוך ו''ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו בין אם אין מכחישחו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין. דאל''כ לא מקשה הגמ' מידי אלימא בתוך ששה בהא לימא רב וכו' השתא הא דבגרה דילמא איירי במכחישתו אלא ודאי תוך ששה אין חילוק. כתב הח''מ אם נתקדשה לאחר ו' ע''י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשעת הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו'. וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד. ואם הביא' סימני בוגרת תוך ו''ח הוי בוגרת. אבל הרמב''ם בפ''ב מה''א לא הזכיר שום סימן בבגרות ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו''ח. ועיין ברמב''ם פ''ג מה''א דין י''ד. ובמגיד משנה שם עכ''ל. הנה מ''ש הח''מ אם נמצאו לה אחר הקדושין סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת. היינו דוקא אם ידוע דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב''ש ולאחר ו' נתקדשה ע''י אביה ואחר זמן רב נמצא לה סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין ג''כ היתה בוגרת כ''ה ברשב''ץ שהביא הב''י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב''ש אמרי' מסתמ' היה בה אותם סימנים כשהיתה יב''ש וכשמלא לה ו''ח אחר יב''ש הרי היא בוגרת ודאי אע''ג שלא עבר רק ב''ח אחר ראיות הסימנים אבל כשלא היה נראה בה סימני נערות אפילו היתה בעת הקדושין יב''ש ו''ח ועכשיו נראה בה סימני בוגרת חיישינן שמא השתא בגרה עיין ב''ש. ואני תמה על הרשב''ץ דמסוגיא דפרק יו''ד יוחסין נראה הפך דבריו דגרסינן התם דף ע''ט ע''א אלא לאחר ו' בהא נימא שמואל וכו' הרי מבואר שכל שנבדקה אחר זמן נערותיה אפי' לשמואל ודאי בוגרת וכ''ש לרב והרשב''ץ כתב שצריך שיעידו שראו לה קודם הקדושין ביותר מו''ח סימני נערות הפך מ''ש בגמרא. ועוד שכתב ואע''ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא היא דבגרה כדאי' בפרק עשרה יוחסין. ונסתייע מפרק עשרה יוחסין והוא הפך דבריו. עיין הראנ''ח ח''א סי' ח'. וכנה''ג דף ס''ו ע''ב. כתב הב''ש ומ''ש הרמב''ם מתחלת יום תשלום הו''ח תקרא בוגרת קשה ליישב הסוגיא פלוגתא דרב ושמואל ביום שנשלם הו''ח ע''ש. יש ליישב דהרמב''ם כ''כ לפי מה דקי''ל כרב. ועוד תוס' שם ע''ב הביא בשם ר''י דרגילות הן לבא בבקר ע''ש בד''ה מי איכא למימר וכו':


ז
 
כְּשֵׁם שֶׁיָּכוֹל הָאָב לְקַדְּשָׁהּ בְּעַצְמוֹ, כָּךְ יָכוֹל לְקַדְּשָׁהּ עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, אוֹ עַל יְדֵי עַצְמָהּ, שֶׁיֹּאמַר לָהּ: ''צְאִי וְקַבְּלִי קִדּוּשַׁיִךְ''. הגה: וְצָרִיךְ לוֹמַר לָהּ כֵּן בִּפְנֵי עֵדִים, דַּהֲרֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן נ'), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל''ה סָעִיף ג'. וְאִם גָּלוּי לַכֹּל שֶׁמְּכִינָהּ לְחֻפָּה וּלְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ, כְּאוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים דָּמֵי (רִיבָ''שׁ סִימָן תע''ט). וְאֵין חִלּוּק בֵּין נַעֲרָה לִקְטַנָּה (הָרַ''ן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין), וְכֵן עִקָּר. אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּאֵין בַּת קְטַנָּה יְכוֹלָה לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ, אֶלָּא הָאָב בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְקַבְּלָם (הָרִי''ף וְהַמָּרְדְּכַי בְּשֵׁם הָרא''ם). וּכְדֵי לְהוֹצִיא נַפְשׁוֹ (ז) מִפְּלֻגְתָּא, יַחֲזִיק הָאָב יַד הַקְּטַנָּה בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת הַקִּדּוּשִׁין, אוֹ יַעֲמֹד אֶצְלָהּ כְּשֶׁתְּקַבְּלָן, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלָן בְּעַצְמוֹ (כָּל בּוֹ וּבִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רי''ג). וְהָכִי עָדִיף טְפֵי מִשֶּׁיְּקַבְּלוֹ בְּעַצְמוֹ, דַּהֲרֵי יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לְקַדֵּשׁ (ח) בִּתּוֹ קְטַנָּה (שָׁם בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ. וּכְשֶׁמְּקַדֵּשׁ הַקְּטַנָּה אוֹמֵר לָהּ ''הֲרֵי אַתְּ (ט) מְקֻדֶּשֶׁת לִי'' (הָרַ''ן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין). וְאִם אָמַר: ''בִּתְּךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי'', הָוֵי קִדּוּשִׁין, דַּהֲרֵי הִיא בִּמְקוֹם אָבִיהָ עוֹמֶדֶת, אַף עַל גַּב שֶׁנּוֹתֵן לָהּ הַקִּדּוּשִׁין (רִיבָ''שׁ סִימָן תע''ט). וְאִם מְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, כּוֹתֵב בַּשְּׁטָר: ''בִּתְּךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי'', וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ אוֹמֵר לָהּ: ''הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי'' (שָׁם בְּהָרַ''ן). וְאִם שִׁנָּה בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֲפִלּוּ הָכִי הָוְיָא מְקֻדֶּשֶׁת (שָׁם). וּכְשֶׁשּׁוֹלְחִים הַבָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת לְמָקוֹם אַחֵר, וְאֵין הָאָב אֶצְלָן כְּשֶׁמְּקַבְּלִין לְקִדּוּשֵׁיהֶן, הוֹאִיל וֶהֱכִינָהּ לְהַכְנִיסָהּ לְחֻפָּה וּלְקִידוּשִׁין הָוֵי כְּאִלּוּ מַחֲזִיק בְּיָדָהּ בִּשְׁעַת קַבָּלָה דָּמְיָא (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ל''ג):

 באר היטב  (ז) מפלוגתא. ואם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ''ע יכולה לקבל הקדושין אפילו אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני ב''ש: (ח) בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה עיין ח''מ: (ט) מקודשת לי וכו'. ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אינו עומד אצלה ב''ש דלא כח''מ ועיין מ''ש הב''ש וכשהוא מקבל קידושין בשביל בתו. אז אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי ולא הרי את. דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה. אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת כמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהוא מקבל הקדושין בתך מקודשת לי. ובין אם יאמר הרי בתך מקודשת לי. ואם מקדש בשטר והאב מקבל השטר. אז בבוגרת צריך לכתוב דוקא את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט. ואם כותב בתך לא מהני. ובקטנה צריך לכתוב דוקא בתך ולא את. ובכל אלו יש קפידא כמ''ש הר''ן ב''ש ע''ש:


ח
 
מִצְוָה שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ (י) בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר: בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנוֹהֲגִין בַּזְּמַן הַזֶּה לְקַדֵּשׁ בְּנוֹתֵינוּ הַקְּטַנּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ בַּגָּלוּת וְאֵין לָנוּ תָּמִיד סִפּוּק כְּדֵי צָרְכֵי נְדוּנְיָא; גַּם אָנוּ מְתֵי מְעַט, וְאֵין מוֹצְאִין תָּמִיד זִוּוּג הָגוּן (תּוֹסָפוֹת רֵישׁ הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ). וְכֵן נוֹהֲגִין:

 באר היטב  (י) בתו. והא דאיתא בסנהדרין והבאתי לעיל סי' א' דקודם פירקן מצוה להשיאן. כתב ב''ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה. ומ''ש כאן עד שתגדיל ותאמר וכו' היינו אורחא דמילתא מסתמא בקטנות לא שכיח שתאמר בפלוני אני רוצה. ומ''ש מצוה ובש''ס איתא אסור עיין ח''מ וב''ש:


ט
 
הָאָב שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ, וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ לְאַחֵר, וּשְׁלוּחוֹ קִדְּשָׁהּ לְאַחֵר, אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁקָּדַם הֲווּ קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה קוֹדֵם, אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם וּצְרִיכָה גֵּט (יא) מִשְּׁנֵיהֶם:

 באר היטב  (יא) משניהם. או א' יגרש וא' כונס:


י
 
אִי שַׁוֵּי שָׁלִיחַ אַחֲרִינָא, וְלָא בַּטְּלֵהּ לְשָׁלִיחַ רִאשׁוֹן בְּפֵרוּשׁ, וַאֲזַל כָּל חַד מִנַּיְהוּ וְקִדֵּשׁ, בָּעֲיָא גֵּט (יב) מִתַּרְוַיְהוּ:

 באר היטב  (יב) מתרווייהו. דמספקא לן אם ביטל שליח קמא ובתרא עיקר או לא ביטל כ''כ הטור בשם הרמ''ה. וקשה בסי' קמ''א סעי' מ''ד פסק בשליחות הגט אם שווי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ע''ש. ונראה דקדושין לא דמי לגירושין דבשלמא בגירושין הפועל אחד כלומר לקבל הגט מבעלה או ליתן הגט לאשתו ממילא כוונת המשלח הוא שיעשה המעשה ע''י מי שיקדים לעשותו. אבל גבי קידושין שהפועל אינו א' דאפשר שזה יקבל קדושין מראובן וזה משמעון וזה אי אפשר מש''ה אמרינן ביטל הב' את הא'. ולפ''ז אם ראובן עשה שליח לקדש לו אשה ידוע ואח''כ עשה שליח אחר לקדש האשה ההיא ג''כ כל שקדם וקידש הרי היא א''א מאותו שעה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה וכן הדין באשה שעשתה ב' שלוחים זא''ז לקבל קדושיה מאיש ידוע ועיין ח''מ וב''ש:


יא
 
קְטַנָּה אוֹ (יג) נַעֲרָה שֶׁקִּדְּשָׁה עַצְמָהּ בְּלֹא דַּעַת אָבִיהָ, אוֹ (יד) נִשֵּׂאת, אֵינוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ מֵאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. וַאֲפִלּוּ שִׁדְּכָהּ (טו) אָבִיהָ תְּחִלָּה. וַאֲפִלּוּ נִתְרַצָּה הָאָב בְּפֵרוּשׁ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִתְרַצָּה הָאָב כְּשֶׁשָּׁמַע, הֲווּ קִדּוּשִׁין מִשְּׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ אִם לֹא שִׁדֵּךְ; וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִתְרַצָּה מִיָּד כְּשֶׁשָּׁמַע, אֶלָּא שָׁתַק וְלֹא מִחָה וְאַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה, הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְהֲווּ קִדּוּשִׁין מִשְּׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת קֹדֶם שְׁמִיעָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת קֹדֶם, לָא הָוֵי קִדּוּשִׁין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בְּשֵׁם רַשְׁבַּ''ם וְראבי''ה וְרַאֲבַ''ן). בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא מִחֲתָה (טז) הִיא אוֹ אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁנִּתְרַצָּה, אֲבָל אִם מִחֲתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁנִּתְרַצָּה, לָא הֲווּ קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ נִתְרַצָּה הָאָב אַחַר כָּךְ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁמַע הָאָב וְשָׁתַק וְלֹא (יז) מִחָה מִיָּד, הָוֵי כְּאִלּוּ נִתְרַצָּה (שָׁם). וְאִם לֹא שָׁמַע הָאָב, אוֹ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְנִתְגַּדְּלָה הַבַּת וְשָׁתְקָה וְלֹא מִחֲתָה, גָּדְלוּ הַקִּדּוּשִׁין עִמָּהּ וּצְרִיכָה גֵּט (רִיבָ''שׁ סִימָן תע''ט). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן שֶׁבָּעַל אַחַר שֶׁנִּתְגַּדְּלָה (הָרַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף רי''ט). וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

 באר היטב  (יג) נערה. עיין תוס' קדושין דף מ''ד ע''ב ד''ה קטנה שנתקדשה ובהרא''ש: (יד) או נשאת. כ''כ הרא''ש ע''ש ה''ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע''ש. א''כ ה''נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג''כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ''ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ''ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ''ה ע''ב דפליגי בזה רב הונא ור''י וכו' ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע''ש ברש''י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ''כ בתשובת הרשב''א סי' אלף רי''ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע''ש. והב''ח כתב נ''ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג''כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי' בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני' איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ''ל ולא דק לפי מה שפירש תוס' שם ד''ה אלא דקדשה נפשה כו' גט ומיאון בעי וכו' ע''ש א''כ ה''נ אי איירי בנשאת ג''כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב''א וא''כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס'. ותמה אנכי שהב''ח בעצמו כתב וז''ל דמתני' בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע''ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס' אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי' הא דעול' ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ' האב עיין בב''י א''כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני' איירי בדליתי' לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א''כ הדרא סברת התוס' לדוכתי' ודו''ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס' שם ד''ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו' שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע''ש א''כ ה''נ י''ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו''ק ועיין דף מ''ו ע''א ברש''י ד''ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו'. ועיין מהרש''א מ''ש בשם ת''י. ולפי דברי המרדכי הנ''ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה''ג דף ס''ז ע''א ועיין ב''ש: (טו) אביה. הקשה הב''ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי' חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי' י''ב דחוששין שמא נתרצה ע''ש. וח''מ וב''ש מתרצים: (טז) היא וכו'. ולדעת התוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב''י וב''ש: (יז) מיחה וכו'. כ''כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע''ז כמ''ש בתוס' ד''ה בין היא וכו' דף מ''ו ע''א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע''ז קאי המסקנא דלא קי''ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס' שתירץ כמו שתירץ מהרש''א ע''ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו' א''כ במאי איירי הפלוגת' רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס''ל להא דרב ושמואל ע''כ בלא שמע האב א''כ לפ''ז לא אזלי שם הגמר' שפיר עיין ודו''ק. ועיין ב''ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע''א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ''ח ח''א סי' א':


יב
 
קְטַנָּה שֶׁקִּדְּשָׁה עַצְמָהּ לְמִי שֶׁגִּלָּה הָאָב דַּעְתּוֹ שֶׁהָיָה חָפֵץ לְקַדְּשָׁהּ, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא (יח) נִתְרַצָּה:

 באר היטב  (יח) נתרצה. עיין ב''ח ח''מ בה''י ב''ש. קדשה עצמה שלא לדעת אביה למי שגילה האב שהיה רוצה לקדשה וכששמע אביה שתק ולא אמר כלום ואחר יום נתרצה אביה. והיא אחר יום מחתה בקדושין אפשר להקל מטעם ס''ס מקור ברוך סימן י''ו:


יג
 
נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, בֵּין שֶׁאָבִיהָ כָּאן בֵּין שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, אֵינָם נִשּׂוּאִין. וְאִם מֵתָה, אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא (יט) לָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם מֵת הָאָב קֹדֶם (כ) שֶׁנִּשֵּׂאת, וְנִשֵּׂאת (כֵּן מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק ב' דְּקִדּוּשִׁין בְּשֵׁם מִקְצָת רַבּוֹתֵינוּ):

 באר היטב  (יט) לה. וה''ה דאין לה כתובה מן הנשואין מיני' ואין חייב בקבורתה ב''ח בשם הריטב''א ועיין בה''י מ''ש על הב''ח: (כ) שנשאת כו'. ומסקנת המרדכי דהוי קדושין מעלייתא מאחר דאב מת ואין חשש שמא ימחה ב''ש:


יד
 
קְטַנָּה שֶׁהָלַךְ אָבִיהָ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִשִּׂיאוּהָ אָחֶיהָ (כא) וְאִמָּהּ, הֲווּ קִדּוּשִׁין וּצְרִיכָה מֵאוּן. וְכִי אָתֵי אָבִיהָ לָא בָּעֲיָא קִדּוּשִׁין (כב) אֲחֵרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָן קִדּוּשִׁין, וַאֲפִלּוּ מֵאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לְאָסְרָהּ עָלָיו מִשּׁוּם דְּתֵחָשֵׁב (כג) כִּפְנוּיָה וְעוֹמֶדֶת אֶצְלוֹ בִּזְנוּת, כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ קִידוּשִׁין וְנִשּׂוּאִין הִיא אֶצְלוֹ. הגה: וַאֲפִלּוּ בָּא הָאָב וּמִחָה, אֵין לְאָסְרָהּ עָלָיו וְאֵין בִּיאָתוֹ בִּיאַת זְנוּת, וְיָכוֹל לְעַכְּבָהּ אֶצְלוֹ עַד שֶׁתַּגְדִּיל (כד) וְיִגָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ, אֶלָּא שֶׁאִם קִדְּשָׁהּ הָאָב לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתַּגְדִּיל, צְרִיכָה גֵּט (כה) מִתַּרְוַיְהוּ (רִיבָ''שׁ סִימָן קצ''ג, וְשָׁם כָּתוּב דִּצְרִיכָה גֵּט מֵהַשֵּׁנִי, וְהָרַב פָּסַק דִּצְרִיכָה מִתַּרְוַיְהוּ) וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ מַחֲמִירִים עוֹד לוֹמַר דְּכָל שֶׁאָבִיהָ בִּמְדִינַת הַיָּם, אֲפִלּוּ קִדְּשָׁה קְטַנָּה עַצְמָהּ חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אִם שָׁמַע הָאָב הָוֵי מִתְרַצֶּה, וְהָוֵי סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ) מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁגִּירַשׁ אִשְׁתּוֹ, וּפָסַק עִמָּהּ שֶׁהִיא תְּטַפֵּל בִּבְנוֹתָיו לְזוּנָן וּלְהַגְדִּילָן וּלְהַשִּׂיאָן, וְכֵן עָשְׂתָה, וּבָא הָאָב וּמִחָה בְּנִשּׂוּאֵי בְּנוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת, וּפָסְקוּ דְּאִם צִוָּה לְהַשִּׂיאָן וּלְהַגְדִּילָן, מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשׂוּי וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, וּבִלְבַד שֶׁצִּוָּה כֵּן לִפְנֵי עֵדִים, כִּי שְׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל''ה סָעִיף ג'. אֲבָל אִם אָמַר שֶׁיְּהֵא כֹּחַ בְּיָדָהּ לְהַשִּׂיאָן כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ, וְהִיא הִשִּׂיאָן בְּקַטְנוּתָן, אֵין בְּמַעֲשֶׂיהָ כְּלוּם וְיוּכַל לִמְחוֹת, דַּהֲרֵי שִׁנְּתָה מִמַּה שֶּׁצִּוָּה לָהּ (רִיבָ''שׁ סִימָן קצ''ג):

 באר היטב  (כא) ואמה. ל''ד אחיה ואמה אלא אפילו אחרים מהר''י ווייל סי' קי''ב. ח''ה סי' א''ח: (כב) אחרים. אפילו אם בא האב כשהיא עדיין בקטנותה א''צ קדושין אחרים ב''ש: (כג) כפנויה וכו'. ותוס' כתבו דאסורה לזה שמא יקדש אביה לאחר וכ''פ הר''ן וריב''ש. מיהו אם ידע אביה דהיא מקודשת לא חיישינן שמא יקדש אותה דלא יכשל אותה והא דכתב בסי' א' קודם י''ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט''ז שם איירי דאביה כאן. וכאן דאין אביה כאן תקנו חז''ל נשואין דלא תהוי הפקר ב''ש. כתב מהר''ש מכאן דקטנה שנשאת באונס שלא מדעת אביה דאין הבעילות בעילות זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו וכ''כ הרדב''ז ח''א סי' נ''ז. אבל מהר''י בי רב כתב דוקא בשנישאת שלא בפני אביה אבל אם נשאת בפני אביה ובעל כרחו הוי בעילת זנות עיין כנה''ג דף ס''ז ע''ב: (כד) ויגמרו. היינו בבעל אחר שתגדיל ב''ש ע''ש: (כה) מתרווייהו. תמו' למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר ח''מ ב''ש:


טו
 
הַמְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ, סְתָם, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל, אֲפִלּוּ נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ וְשֶׁיִּהְיֶה הַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא דְּשַׁוִּיתֵהּ שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין, סְתָם, וְלֹא אָמְרָה: מִפְּלוֹנִי, אֲבָל אָמְרָה: מִפְּלוֹנִי, גַּם הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, וּשְׁאָר הַבּוֹגְרוֹת אֵינָן בִּכְלָל:


טז
 
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי בָּנוֹת, אֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶם קְטַנּוֹת, וְשִׁדֵּךְ אַחַת מֵהֶן לְאֶחָד, וְאַחַר זְמַן קִבֵּל מִמֶּנּוּ קִדּוּשִׁין וְאָמַר, סְתָם: ''בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי'', אֲפִלּוּ הָיוּ עֲסוּקִים בָּהּ, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת לוֹ וּצְרִיכוֹת גֵּט מִמֶּנּוּ. הגה: וַאֲפִלּוּ חָזַר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וּפֵרַשׁ: ''בִּתְּךְ פְּלוֹנִית'', אֵינוֹ מוֹעִיל (מָרְדְּכַי רֵישׁ קִדּוּשִׁין בְּשֵׁם ראבי''ה). וְכָל כִּי הַאי גַּוְנָא דַּהֲווּ קִדּוּשִׁין שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבִיאָה, כּוֹפִין אֹתוֹ לְגָרֵשׁ (רַשְׁבָּ''א רל''ו). הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, סְתָם, אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל:


יז
 
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָּנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים, וְכֻלָּן בִּרְשׁוּת שֶׁלוֹ לְקַדְּשָׁן, וְאָמַר לַמְקַדֵּשׁ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין: קִדַּשְׁתִּי לְךָ אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, אִם קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת:


יח
 
וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אִם קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת:


יט
 
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְעָשׂוּ כֻּלָּם אֶת אֲבִיהֶם שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לָהֶם, וְאָמַר אֲבִי הַבָּנִים לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ בָּנוֹת: אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי, וְקִבֵּל הָאָב הַקִּדּוּשִׁין, כָּל אַחַת צְרִיכָה גֵּט מִכָּל הָאַחִים. מֵת אֶחָד מֵהֶם, כָּל אַחַת צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּטִּין וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶם:


כ
 
הָאָב שֶׁאָמַר: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי, אֲסוּרָה לְכָל הָעוֹלָם עַד שֶׁיֹּאמַר: נוֹדַע לִי לְמִי קִדַּשְׁתִּי. אֲפִלּוּ לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁבָּגְרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֶחָתָן עָמַד לְפָנָיו תְּחִילָה וְלֹא הִכִּירוֹ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁמַּכִּירוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת):


כא
 
בָּא אֶחָד וְאָמַר בִּפְנֵי הָאָב (הָרַ''ן וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם): אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן, וּמֻתֶּרֶת לוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָאָב אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ. וּכְשֶׁכּוֹנְסָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ. אֲבָל אִם הָאָב מַכְחִישׁוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ לְהַצְרִיכָהּ גֵּט:


כב
 
בָּאוּ שְׁנַיִם וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין (כו) גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. וְצָרִיךְ קִדּוּשִׁין (כז) כְּשֶׁכּוֹנְסָהּ, מֵאַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה כְּבָר מֵאַחֵר (הָרַ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א):

 באר היטב  (כו) גט. ואז מותרת לכל אדם. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו ואפי' אם הא' יתן אח''כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה ג''כ לשני דשמא הוא ביאת זנות אסורה לבעל ולבועל ח''מ ב''ש: (כז) כשכנסה כו'. עיין ברמב''ם פ''ט מה''א. ובהרב המגיד שם וב''ש:


כג
 
בָּא אֶחָד וּכְנָסָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְאָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ (כח) עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא כְּנָסָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִתִּירוּהָ לִכָּנֵס כִּכְנָסָהּ דָּמֵי:

 באר היטב  (כח) עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אעפ''י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל רי''ו ח''מ ב''ש:


כד
 
הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: קִדַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיךְ, נֶאֱמָן לִתֵּן לָהּ גֵּט לְהַתִּירָהּ לְעָלְמָא, אֲבָל לֹא לְכָנְסָהּ. וְאִם כְּנָסָהּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאִם יֵשׁ עֵד אֶחָד שֶׁהוּא קִדְּשָׁהּ, מֻתָּר לְכָנְסָהּ לְכַתְּחִילָה (רַ''ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר):


כה
 
הָאָב שֶׁאָמַר עַל בִּתּוֹ בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה: קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן לְפָסְלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: גֵּרַשְׁתִּיהָ, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר לְקִדַּשְׁתִּיהָ, אֲבָל הֵיכָא שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ עַל פִּיו, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר לְאַחַר זְמַן; גֵּרַשְׁתִּיהָ:


כו
 
אִם אַחַר שֶׁבָּגְרָה אָמַר: קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה, אֵינוֹ נֶאֱמָן:


כז
 
אָב שֶׁאָמַר שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ קִדְּשָׁהּ לְאַחֵר וְאָמַר: קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן הָיוּ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת דְּאוֹרָיְתָא וְאֵינָם כְּלוּם, נֶאֱמָן. וְלִי נִרְאֶה, דַּוְקָא תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נֶאֱמָן, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ סָעִיף כ''ה:




סימן לח - המקדש על תנאי וכל דיני תנאי
ובו ל''ט סעיפים
א
 
הַמְקַדֵּשׁ עַל (א) תְּנַאי, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ (ב) מְקֻדֶּשֶׁת, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי מִן הָאִישׁ בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הָאִשָּׁה:

 באר היטב  (א) תנאי. עיין מה שנסתפק הכנה''ג דף ס''ח ע''א. ומתוך כתבו ניכר שנעלם מעיניו דברי הר''ן ורמ''א שהביאו בסי' מ' סעיף א' ע''ש: (ב) אינה מקודשת. אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוי קידושין הר''ן בשם הירושלמי בפרק האומר. אבל בסוף פרק כל הגט כתב הר''ן שכתב בעל העיטור דאתשל קמיה ראש כלה אם יש טענת אונס בקדושין ולא איפשטא וכן הביא הרב המגיד בפ''ט מה''ג. והרלנ''ח סי' ק''כ העלה דאין טענת אונס בקדושין ואפילו למי שירצה להחמיר אם התנה הארוס בשעת הקדושין שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם וע''ז התנאי קבלה הקדושין ואין אונס בקדושין ועיין כנה''ג דף ס''ט ע''א ועיין בה''י:


ב
 
כָּל תְּנַאי צָרִיךְ לִהְיוֹת בּוֹ אַרְבַּע דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל, וְשֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלּוֹ קֹדֶם לְלָאו, וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי קֹדֶם (ג) לַמַּעֲשֶׂה, וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר (ד) לְקַיְּמוֹ. וְאִם חָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל, כְאִלּוּ אֵין שָׁם תְּנַאי כְּלָל, אֶלָּא תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד, כְּאִלּוּ לֹא הִתְנָה כְּלָל. הִזְכִּיר לָאו קֹדֶם לְהֵן וְחָזַר וְהִזְכִּיר הַלָּאו אַחַר הֵן, הָוֵי תְּנַאי כְּאִלּוּ הִזְכִּיר הֵן קֹדֶם (ה) לְלָאו (הָרַ''ן פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ):

 באר היטב  (ג) למעשה. הראב''ד והטור והרשב''א והר''ן הרמ''ך ס''ל דאפי' באמירה צריך להקדים התנאי ולא כהרמב''ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ועיין בב''י וכתב הפרישה והב''ח הביאו בק''א. אם נתן הדינר בידה ולא אמר הרי את מקודשת לי ואח''כ אמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני וכו' ה''ז תנאי גמור וצריך לקיימו אבל אם אמר בעת הנתינה הרי את מקודשת ואח''כ אפי' תכ''ד אמר על תנאי כך וכך לא הוי תנאי עכ''ל. וה''ה בעלמא מי שנותן מתנה לא' ואחר הנתינה אפילו תכ''ד אומר ע''מ כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט''ז וכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי והמעשה קודם לתנאי קיים שלא תתרצה את עצמו אלא בתנאי זה ב''י בשם הר''ן. וכנה''ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפילו בתנאי הנעשה ע''י שליח צריך שיהא קודם למעשה ע''ש: (ד) לקיימו. גם צ''ל שיוכל לקיימו ע''י שליח עיין ב''י ועיין תוס' גיטין דף פ''ד ע''א ד''ה ע''מ שתעלה לרקיע כתבו שם בשם ר''א דלא בעי אלא שהמעשה יוכל לעשות ע''י שליח אבל תנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע''י שליח ע''ש ועיין כנה''ג דף ס''ט ע''א: (ה) ללאו. הא דבעינן הן קודם ללאו כדי שלא יסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. מש''ה אם הקדים לאו להן ואע''כ הן ללאו ואח''כ לאו להן אינה כלום מאחר דסיים דבריו בהן תופסין לשון אחרון והתנאי בטל ח''מ:


ג
 
כָּל הָאוֹמֵר: (ו) ''מֵעַכְשָׁו'', אוֹ ''עַל (ז) מְנָת'', אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ וְלֹא לְהַקְדִּים תְּנַאי (ח) לְמַעֲשֶׂה, אֲבָל צָרִיךְ לְהַתְנוֹת בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. יֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּאוֹמֵר: ''מֵעַכְשָׁו'', אוֹ ''עַל מְנָת'', צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּתְּנַאי כָּל הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא פֵּרַשׁ כָּל דִּינֵי תְּנַאי, רַק אָמַר סְתָם שֶׁמַּתְנֶה כִּתְנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן, הָוֵי תְּנַאי (ט) גָּמוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ו'):

 באר היטב  (ו) מעכשיו. וכל קנין הרי הוא כמעכשיו וכל שיש בו זמן הרי הוא כמעכשיו הרשב''א וב''י הביאו בח''מ סי' נ''ו: (ז) על מנת. אבל האומר ע''מ כך וכך אינו כאומר ע''מ ב''י בח''מ סי' ר''ז: (ח) למעשה. ה''ה תנאי בד''א ומעשה בדבר אחר נמי א''צ כשאומר מעכשיו או ע''מ. מיהו הן קודם ללאו צריך לעולם ב''ש: (ט) גמור. דין זה הואיל הוא בהגמי''י פ''ו מה''א ושם לא החליט הדבר רק שכתב בלשון יוכל להיות שמועיל בלא כפילת תנאי ע''ש. רק בד''מ כתב בז''ל ובח''מ סי' רמ''א כתב תשובת הרא''ש דבכה''ג הוי תנאי מעליא ע''ש ועיין בה''י וכנה''ג דף ס''ט ע''ב:


ד
 
יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעֵי שֶׁיִּהְיֶה בַּתְּנַאי אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם דְּאָתֵי מִנַּיְהוּ חֻמְרָא, וְלָא הֵיכָא דְּאָתֵי מִנַּיְהוּ (י) קֻלָּא. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּאַף עַל גַּב דְּאִכָּא כָּל הָנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים, בָּעִינָן גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי בְּדָבָר אֶחָד וְהַמַּעֲשֶׂה בְּדָבָר (יא) אַחֵר, אֲבָל אִם הַכֹּל הוּא בְּדָבָר אֶחָד, אֵינוֹ תְּנַאי (הָרֹא''שׁ וְהַטּוּר). וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְחֻמְרָא. הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁתֹּאכַל חֲזִיר אוֹ שְׁאָר אִסוּר דְּאוֹרָיְתָא, מִקְּרֵי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ (טוּר). אֲבָל הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁתִּבָּעֵל לְאָסוּר לָהּ, מִקְּרֵי אִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, שֶׁאַחֵר לֹא (יב) יִתְרַצֶּה לָהּ (שָׁם). אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁפְּלוֹנִי יִתֵּן לוֹ חֲצֵרוֹ, אוֹ יַשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנוֹ, מִקְּרֵי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, דַּהֲרֵי תּוּכַל לִתֵּן לִפְלוֹנִי מָמוֹן הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה לַדָּבָר (גַּם זֶה שָׁם). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ''ג סָעִיף י''ב:

 באר היטב  (י) קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוי ס''ק וספק גירושין. וב''ש כתב תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע''י שליח צריך ע''ש: (יא) אחר. עיין מ''ש הדרישה וב''ש ודו''ק. ובהרדב''ז ח''א סי' רכ''א: (יב) יתרצה לה. וכתב בדרישה דה''ה למותר לה נמי לא ישמע לה כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א''א. וב''ח בק''א חולק עליו דיוכל לקיים התנאי אחר מותו ע''ש וכ''כ תוס' בגיטין דף פ''ג ועיין ח''מ וב''ש:


ה
 
הִתְנָה בִּשְׁעַת הַקִּידוּשִׁין שֶׁלֹּא יְהֵא לָהּ שְׁאֵר וּכְסוּת, תְּנָאוֹ (יג) קַיָּם, וְאֵינוֹ מִתְחַיֵּב לָהּ בָּהֶם. אֲבָל אִם הִתְנָה שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּעוֹנָה, תְּנָאוֹ (יד) בָּטֵל וְחַיָּב בָּהּ. הגה: דְּכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ מָמוֹן, תְּנָאוֹ בָּטֵל (דַּעַת עַצְמוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מַה דְּתָקוּן (טו) רַבָּנָן הָוֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (הַגָּהַת מָרְדְּכַי רֵישׁ הַכּוֹתֵב):

 באר היטב  (יג) קיים. דוקא באומר ע''מ שאין לך עלי שאר וכסות אבל אם אמר ע''מ שאין בו בקדושין שאר וכסות לא מהני התנאי בה''י: (יד) בטל. ואם מתנה שתפטרנו מן העונה הוי תנאי ב''ש: (טו) רבנן. עיין ח''מ ב''ש בה''י:


ו
 
נָתַן לָהּ פְּרוּטָה וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ (טז) מָנֶה, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי יָחוּלוּ הַקִּדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: ''מֵעַכְשָׁו'', שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: ''עַל מְנָת'', כְּאוֹמֵר: ''מֵעַכְשָׁו'', דָּמֵי. וְאִם קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵין קִדּוּשֵׁי הַשֵּׁנִי כִּלוּם. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָנֶה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם נָתַן לָהּ תּוֹךְ שִׁלֹשִׁים יוֹם, הֲווֹ קִדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ; וְאִם לֹא נָתַן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְאִם קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכִי שָׁלְמוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם לֹא קִיֵּם רִאשׁוֹן תְּנָאוֹ, פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי קַמָּא וְגָמְרוּ קִדּוּשֵׁי בָּתְרָא וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מֵרִאשׁוֹן. וְאִם קִיֵּם רִאשׁוֹן תְּנָאוֹ, אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי:

 באר היטב  (טז) מנה. ואם נתן לה חפצים יותר מהמנה כדי שכר טורח המכירה בריוח מקודשת מספק הרלנ''ח סי' קל''ד. וכ''ש אם אמר ע''מ שאתן לך מנה ממטבע פלוני דלא קיים התנאי אם נתן לה חפצים דמי שווים הר''ם אלשקר סימן ל''ב. אבל ארוס שאמר לארוסה על מנת שאתן לך סך מה ויש אומדנא שלא נתן לה אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ונתן לה תכשיטים קיים תנאו מהר''י בי רב סימן ל''ב. והר''ם אלשקאר סימן ל''ב והרלנ''ח סי' קל''ד חלקו על זה. התנה לתת לה כלי או חפצים ונתן לה דמי שווין הכלי או החפצים אינה מקודשת. רלנ''ח שם והר''ם אלשקאר שם בשם מהר''י בי רב אבל הוא חולק וכתב דהוי מקודשת. אבל אם נתן לה דמי שוויה הכלי ועוד מעט יותר כדי שכר טורח הקניה בריוח הוי ס''ק לכ''ע. נתן לה המנה ולא רצתה לקבלם ונתנם בע''כ עיין כנה''ג דף ס''ח ע''ב:


ז
 
לֹא אָמַר לָהּ: עַל מְנָת, אֶלָּא אָמַר: אִם אֶתֵּן לִיךְ מָנֶה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ, אֵין הַקִּדּוּשִׁין חָלִים אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. לְפִיכָךְ, אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סָעִיף ט', בְּסָמוּךְ:


ח
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה (יז) אָבִי, רָצָה הָאָב, מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא רָצָה, אוֹ שֶׁשָּׁתַק אוֹ שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע הַדָּבָר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (יז) אבי כו'. עיין בקדושין דף ס''ג ע''ב וברמב''ם פ''ז מה''א עם הראב''ד והמגיד והכ''מ ודו''ק. ואני אומר לפרש דברי הרמב''ם. דעל פי שיטת רש''י קשה למה לא מוקמי רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו בע''מ שישתוק וסיפא בחד טעמא בע''מ שלא ימחה וכן הקשה הר''ן. והואיל ואמר רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא למד הרמב''ם הפשט גמרא הוא דרישא בחד טעמא בע''מ שאמר אין. ומציעתא וסיפא בחד טעמא בע''מ שלא ימחה ודו''ק. ועיין אחרונים. ועיין בכ''מ שכתב וה''ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יוכל למחות להרמב''ם ע''ש והובא ג''כ בב''י ע''ש. ותמה אנכי דלפ''ז קשה דלמה לא אוקמי כולי מתני' בחד טעמא ורישא נמי בע''מ שלא ימחה ורצה האב ר''ל שלא מיחה לאלתר ודו''ק ועיין בה''י מ''ש מסוגיא פרק המדיר דף ע''ג ע''ש. דבריו הם דברי בעל המחבר מגדול עוז אשר סביב להרמב''ם ע''ש. ועיין ב''ש ס''ק י''ח:


ט
 
עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אָבִי, וְשָׁמַע וּמִחָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא מִחָה, אוֹ שֶׁמֵּת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ סוֹף סָעִיף י'. מֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב, מְלַמְּדִין אֶת הָאָב שֶׁיֹּאמַר: אֵינִי רוֹצֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ קִידוּשִׁין וְלֹא תִּפֹּל לִפְנֵי הַיָּבָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁדִּינוֹ כְּאוֹמֵר: עַל מְנָת (יח) שֶׁיִּשְׁתֹּק:

 באר היטב  (יח) שישתוק. וקי''ל לחומרא האומר ע''מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע''מ שיאמר הן. ע''מ שלא ימחה. ע''מ שישתוק רי''ו:


י
 
אָמַר: עַל מְנָת שֶׁיֹּאמַר הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בִּתְחִלָּה: אֵינִי רוֹצֶה, כָּל שֶׁחָזַר וְאָמַר: הֵן, נִתְקַיֵּם (יט) הַתְּנַאי. וְלָכֵן לְעוֹלָם הָוֵי סָפֵק, עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. וְהָאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתֹּק, אִם שָׁתַק בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה, מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמִחָה. הגה: מִיהוּ, אִם לֹא הָיָה (כ) בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁשָּׁמַע, וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ מִחָה, הָוֵי מְחָאָה, דְּמַה שֶּׁשָּׁתַק בִּתְחִילָה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה בְּבֵיתוֹ (כָּךְ מַשְׁמַע לְרִיבָ''שׁ סִימָן י''ד וְקצ''ג). וְאִם מִחָה בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ חָזַר וְנִתְרַצָּה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הָאָב עַד שֶׁלֹּא שָׁמַע, מְקֻדֶּשֶׁת. וְהָאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה, כָּל זְמַן שֶׁמִּחָה נִתְבַּטֵּל הַתְּנַאי, אֲפִלּוּ נִתְרַצָּה בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם אָמַר: ''הֵן'' פַּעַם אַחַת, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל (כא) לִמְחוֹת (טוּר):

 באר היטב  (יט) התנאי. כ''כ הטור בשם הרמ''ה. וא''ל לפ''ז למה דחה הש''ס שם שאין לפרש ע''מ שאמר אבא אין קאמר. מכח המציעתא עדיפא ה''ל למידחא מכח הרישא גופא דתני אם רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הלא אף אם לא רצה מקודשת מספק שמא יאמר הן אח''כ. י''ל דאה''נ קאמר דאינה מקודשת בודאי ולעולם היא בספק עד שימות האב: (כ) בביתו. הח''מ כתב דיש לדחות ע''ש: (כא) למחות. א''ל א''כ לאוקמי כולי מתני' בע''מ שלא ימחה ורישא דאמר אין. עיין בהרא''ש ויתורץ הכל:


יא
 
מֵת הַבֵּן, מְלַמְּדִין אֶת הָאָב שֶׁיִּמְחֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְיָבָם:


יב
 
אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי בִּפְרוּטָה עַל מְנָת שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל אוֹ אֲדַבֵּר עָלַיִךְ (כב) לַשִּׁלְטוֹן, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁעָשָׂה עִמָּהּ כְּפוֹעֵל אוֹ דִּבֵּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין עֵדִים, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק:

 באר היטב  (כב) לשלטון. אם הם דברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה צריך לדבר דוקא אותם דברים ואם אין הדברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובתה נתקיים התנאי ח''מ ב''ש:


יג
 
לֹא נָתַן לָהּ כְּלוּם, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה (כג) עִמָּךְ כְּפוֹעֵל אוֹ שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁיֶּשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וַהֲוָה לֵהּ מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה:

 באר היטב  (כג) עמך. עיין מ''ש ב''ש:


יד
 
עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה, אִם יָדוּעַ בְּעֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין יָדוּעַ, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, אֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר: אֵין בְּיָדִי:


טו
 
עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי (כד) מָנֶה (כה) בְּיַד פְּלוֹנִי, אִם יָדוּעַ בֵּעֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין יָדוּעַ, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, אֲפִלּוּ אוֹמֵר אוֹתוֹ פְּלוֹנִי: אֵין לוֹ בְּיָדִי:

 באר היטב  (כד) מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ''כ הר''ן ומ''ש ב''י דהטור חולק על הר''ן לא דק ב''ח ע''ש. אבל בתשובת ב''י סי' י''א הוכיח שהטור חולק על הר''ן אפילו אם המנה בידו. ועיין בה''י ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת. ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני ח''מ ב''ש: (כה) בידי. אפי' הוא והיא אומרים ג''כ שאין לו אצלו כלום הוי ס''ק רי''ו בשם הרמ''ה. ואם א''י בעדים שיש לו אצלו ופלוני אמר שיש לו אצלו אינו אלא ס''ק. ואם היא ג''כ אומרת שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי ב''ש:


טז
 
עַל מְנָת שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּיָדוֹ, אָמַר: יֵשׁ לוֹ (כו) בְּיָדִי, מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא אָמַר: יֵשׁ לוֹ בְּיָדִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (כו) בידי. היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא. ולא בשעת האמירה. ומזה נראה אם אמר ע''מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ''י דמהני הודאתו לחייב א''ע מכאן ולהבא מ''מ א''י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו ב''ש:


יז
 
עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם אֵין לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ:


יח
 
עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָנֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּה מָנֶה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ הֶרְאָה לָהּ מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעִסְקָא מֵאֲחֵרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הִגִּיעַ מֵחֶלְקוֹ מִן הָרֶוַח מָנֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן לֹא (כז) חִלְּקוּ (רַ''ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר). הֶרְאָה לָהּ מָנֶה מִשֶּׁלּוֹ, וְהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת (כח) לְבַעַל חוֹב, מְקֻדֶּשֶׁת (ר''י בְּשֵׁם הָרַמָ''ה). לֹא הָיָה לוֹ בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין, וְהִרְוִיחַ אַחַר כָּךְ וְהֶרְאָה לָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְקֻדֶּשֶׁת (טוּר). אֲבָל בְּאוֹמֵר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי, לְכֻלֵּי עָלְמָא בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (סְבָרַת הָרַב), וְלָא חַיְשִׁינָן דִּילְמָא מַרְאֶה לָהּ בָּתַר הָכִי לְמֶהֱוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (טוּר). אָמַר לָהּ: עַל מְנָת לְהָבִיא לָהּ מָאתַיִם זוּז, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּעַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָנֶה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת מִשֶּׁלּוֹ (הָרַשְׁבָּ''א בִּתְשׁוּבָה, הוּבְאָה בְּבֵית יוֹסֵף):

 באר היטב  (כז) חלקו. לשון הר''ן אינו כן. וז''ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווחא לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו ח''מ ב''ש: (כח) לבע''ח. היינו כשלא אמר מעכשיו רי''ו:


יט
 
עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: אֵין לִי, כְּדֵי לְקַלְקְלָהּ:


כ
 
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם לָאו, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ שָׁם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ:


כא
 
עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְיַרְאֶנָּה; וְאִם הֶרְאָהּ שֶׁשָּׂכַר מֵאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁלָּקַח בַּאֲרִיסוּת, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: אֲבָל יֵשׁ לוֹ קַרְקַע שֶׁמַּעֲלֶה מִמֶּנּוּ מַס, הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת, דְּהָא הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא לוֹ בִּכְדֵי בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה מַס, דְּעַל מְנָת שֶׁיְּהֵא לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁלּוֹ גָּמוּר מַשְׁמָע (הָרַ''ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר):


כב
 
הָיָה לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר וְהָיוּ בּוֹ בְּקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אִם הָיוּ הַבְּקָעִים מְלֵאִים מַיִם, הֲרֵי הֵן כִּסְלָעִים וְאֵין נִמְדָּדִין עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לִזְרִיעָה; וְאִם אֵינָם מְלֵאִים מַיִם, נִמְדָּדִים עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִים לִזְרִיעָה. וּבוֹר מָלֵא מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בַּר זְרִיעָה, נִמְדָּד עִמּוֹ:


כג
 
בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד. וּסְלָעִים וּבְקָעִים אֵינָן מַפְסִיקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נִמְדָּדִים עִמּוֹ (הָרַ''ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). אֲבָל אִם הָיָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת מְחֻלָּקִים לְגַמְרֵי, אֵין מִצְטָרְפִין:


כד
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר, וְנִמְצָא עָנִי, אוֹ עָנִי וְנִמְצָא עָשִׁיר; עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן וְנִמְצָא לֵוִי, אוֹ לֵוִי וְנִמְצָא כֹּהֵן; נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר, אוֹ מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין; בֶּן עִיר וְנִמְצָא (כט) בֶּן כְּרַךְ, בֶּן כְּרַךְ וְנִמְצָא בֶּן עִיר; עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ וְנִמְצָא רָחוֹק, רָחוֹק וְנִמְצָא קָרוֹב; עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי שִׁפְחָה אוֹ בַּת גְּדוֹלָה אוֹ אוֹפָה וְאֵין לוֹ, עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ; עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וְאֵין לוֹ, עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ; בְּכָל אֵלּוּ, אוֹ שֶׁאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן וְנִמְצָא (ל) שֶׁל דְּבַשׁ, אוֹ דְּבַשׁ (לא) וְנִמְצָא מַיִם, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְכֻסֶה וְלֹא (לב) הִכִּירָה בּוֹ עַד אַחַר כָּךְ, בְּכָל אֵלּוּ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אֲפִלּוּ אָמְרָה: בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אֲפִלּוּ לֹא יִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, לֹא שְׁנָא אִם קִבְּלָה הִיא הַקִּדּוּשִׁין, לֹא שְׁנָא אָמְרָה לְשָׁלִיחַ לְקַבְּלָם בִּתְנַאי וְשִׁנָּה הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן אִם הִיא הִטְעַתּוּ, אֲפִלּוּ אָמַר: בְּלִבִּי הָיָה לְקַדְּשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִטְעַנִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: אֶלָּא אִם כֵּן אָמְרָה כֵּן (לג) בְּפֵרוּשׁ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין וְשָׁמַע הַבַּעַל וְשָׁתַק (טוּר). וְכֵן אִם הִיא (לד) הִטְעַתּוּ (וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן), קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם כְּנָסָהּ סְתָם וְאָמַר: כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹּהֶנֶת, וְהִיא לְוִיָּה, אוֹ לְוִיָּה וְהִיא כֹּהֶנֶת, עֲשִׁירָה וְהִיא עֲנִיָּה, עֲנִיָּה וְהִיא עֲשִׁירָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (כט) בן כרך. ע''ל סי' מ''ה ס''ק ו' ובה''י: (ל) של דבש. אף שהדבש יותר יוקר בה''י ומבואר בש''ס אם אמר התקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב יש קפידא ב''ח בה''י ב''ש. אם אמר תתקדש לי בדינר א' ונמצא שני דינרים מקודשת דבכלל שנים יש א' ואין כאן שינוי ש''ג ב''ח בה''י ב''ש כנה''ג: (לא) ונמצא יין. כצ''ל בה''י: (לב) הכירה בו. דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת מ''מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול הרשב''א ח''מ ב''ש: (לג) בפירוש. כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך: (לד) הטעתו אינן קדושין אא''כ אמר בפירוש. כצ''ל ח''מ:


כה
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא הַתּוֹרָה וִיתַרְגֵּם אוֹתָהּ תַּרְגּוּם אֻנְקְלוֹס הַגֵּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת וּלְתַרְגֵּם שְׁלשָׁה פְּסוּקִים, סָגֵי. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֲנִי קָרָאָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּדִקְדּוּק יָפֶה:


כו
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִשְׁנוֹת, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ הַמִּשְׁנָה. (לה) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יוֹדֵעַ מִדְרְשֵׁי הַתַּלְמוּד, (לו) מְקֻדֶּשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְאִם אָמַר: עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּנָּאָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הַמִּשְׁנָה וְסִפְרָא וְסִפְרִי וְתוֹסֶפְתָּא שֶׁל רַבִּי חִיָּא:

 באר היטב  (לה) המשנה. ודינו כמו בע''מ שאני יודע לקרות דא''צ לידע כל התורה לדעת הי''א שמביא הרמ''א. א''כ ה''נ א''צ לידע כל המשניות ב''ש. וח''מ מסופק בזה: (לו) מקודשת. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה. וב''ח הגיה שא''צ מדרשי התורה:


כז
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ, וְאוֹמְרוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּהִלְכוֹת (לז) הֶחָג שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתָן בָּרַבִּים מִדְּבָרִים הַקַּלִּים סָמוּךְ לֶחָג כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעָם בְּקִיאִין בָּהֶם:

 באר היטב  (לז) החג. בש''ס איתא אפי' במסכת כלה. עיין תוס' במסכת שבת דף קי''ד ע''א. ובא''ח סי' קל''ז ועיין בה''י:


כח
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי (לח) חָכָם, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חָכְמָה, דְּהַיְנוּ דָּבָר הַתָּלוּי בִּסְבָרָא, בְּכָל מָקוֹם, (לט) וְאוֹמְרָהּ:

 באר היטב  (לח) חכם. נמצא יש חילוק בין תלמיד לחכם. עי' תוס' תענית דף יו''ד ובא''ח סי' תקע''ה עיין בה''י: (לט) ואומרה. אפילו אינו בדברי תורה אלא בדברי חכמים או במילי דסחורה כ''כ המחבר נחלת צבי ומדברי שאר פוסקים לא משמע כן:


כט
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר, כָּל שֶׁחֲבֵרָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְּבוּרָתוֹ:


ל
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר, כָּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עָשְׁרוֹ:


לא
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה (מ) בְּלִבּוֹ:

 באר היטב  (מ) בלבו. אעפ''י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מיקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ''מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג''כ צדיק ומידי ס''ק לא נפקא. ועיין מ''ש הבה''י:


לב
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע, אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא הִרְהֵר עֲבוֹדַת אֱלִילִים בְּלִבּוֹ:


לג
 
עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בֶּן עִיר, וְנִמְצָא בֶּן עִיר וּבֶן כְּרַךְ; עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בַּשָּׂם, וְנִמְצָא בַּשָּׂם וּבֻרְסְקִי (פֵּרוּשׁ, אֻמָּן לְעַבֵּד הָעוֹרוֹת); עַל מְנָת שֶׁשְּׁמִי יוֹסֵף, וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן; הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֵין שְׁמִי (מא) אֶלָּא יוֹסֵף, וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן; שֶׁאֵינִי אֶלָּא בֶּן עִיר, וְנִמְצָא בֶּן עִיר וּבֶן כְּרַךְ; שֶׁאֵינִי אֶלָּא בַּשָּׂם, וְנִמְצָא בַּשָּׂם וּבֻרְסְקִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (מא) אלא יוסף. וה''ה אם אמר בלשונו אלא דינר א' ונמצא מאתיים אינה מקודשת הואיל ודקדק בלשונו שאמר אלא א' בה''י ע''ש:


לד
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְחָזַר בּוֹ מִיָּד הוּא אוֹ הִיא, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אֵין חֲזָרָתַם כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא (מב) מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (מב) מקודשת. ב''י ר''ס קל''ד הביא תשובת הר''ן דהיא מקודשת בודאי. ורשב''ם ס''פ יש נוחלין כתב דהוי קדושין מדרבנן:


לה
 
הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי, וְחָזַר אַחַר כַּמָּה יָמִים וּבִטֵּל הַתְּנַאי, אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ (מג) בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים, בָּטֵל הַתְּנַאי וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם. וְכֵן אִם הָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִשָּׁה וּבִטְּלָה אוֹתוֹ בֵּינָהּ וּבֵינוֹ, בָּטֵל הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ, הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל סְתָם, אוֹ כָּנַס (מד) סְתָם, הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁמָּא בִּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁבָּעַל אוֹ כְּשֶׁכָּנַס. וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר, צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם (דַּעַת עַצְמוֹ):

 באר היטב  (מג) בינו לבינה. משום מחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן א''צ עדים עכשיו והיינו כששניהם מודים. ואם הם מכחישים זא''ז עיין ס''ס. וב''ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ס''ק. עיין ב''ש: (מד) סתם. עיין ב''ח בח''א ועיין ב''ש:


לו
 
אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּפְרוּטָה זוֹ עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָנֶה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַיֵּם תְּנָאוֹ לְעוֹלָם, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַיְּמוֹ, אֶלָּא קִדּוּשָׁיו בְּטֵלִים וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט. וּמִכָּל מָקוֹם בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִשָּׂאֶנָּה בְּלֹא גֵּט, שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ יֹאמַר שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם הַתְּנַאי, לְקַלְקְלָהּ עַל הַשֵּׁנִי. וְאִם אָמַר שֶׁעֲדַיִן רוֹצֶה לְקַיְּמוֹ, אֵין יְכוֹלִים לְכֹפוֹ (מה) כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כְּדִין זְמַן שֶׁנּוֹתְנִים לִבְתוּלָה, וּמִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאֵילָךְ כּוֹתְבִין עָלָיו אִגֶּרֶת מֶרֶד. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁקִיֵּם הַתְּנַאי, אֲפִלּוּ חֲלִיצָה לֹא בָּעֲיָא. וְאִם מָחֲלָה הִיא הַתְּנַאי בְּחַיֵּי (מו) הַמְקַדֵּשׁ, גָּמְרוּ הַקִּדּוּשִׁין מִיָּד, כְּאִלּוּ קִיְּמוֹ. וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא כְּנָסָהּ, אֲבָל כְּנָסָהּ, מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד, דְּמִסְתָמָא בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָה (מז) לַחֻפָּה מָחֲלָה לַתְּנַאי, וְחַיָּב לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ:

 באר היטב  (מה) כל יב''ח. הקשו אחרונים דלעיל סעי' י''ח בהג''ה מביא דלא חיישינן דלמא מראה לה בתר הכי למהוי ס''ק ע''ש והפרישה מתרץ דחילוק יש בין תנאי שאראה לך. ובין תנאי שאתן לך ע''ש. ועיין ב''ש: (מו) המקדש. כ''כ הטור. ובד''מ כתב בשם רי''ו אפי' אחר מיתה מהני מחילה. ונמצא שהיא מקודשת למפרע: (מז) לחופה. עיין ב''ש ועיין בר''ן שכתב כל התנאים שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרינן אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ''מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיים ואם טוען פרעתי נאמן:


לז
 
מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְקִדֵּשׁ עַל תְּנַאי: אִם בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מֵעַכְשָׁו, וְקֹדֶם שֶׁהָלַךְ נִתְרַצּוּ שְׁנֵיהֶם לְהַאֲרִיךְ (מח) הַזְּמַן, וְעָבַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא בָּא, וּבָא קֹדֶם הַזְּמַן הָאַחֲרוֹן, הָוֵי קִידוּשִׁין, דְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה עַל תְּנַאי יָכוֹל לְבַטֵּל הַתְּנַאי אוֹ לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרֹעַ מִמֶּנּוּ (הָרֹא''שׁ וְר' יְרוּחָם). וַאֲפִלּוּ נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת, הֲווֹ קִדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם תְּנַאי הַשֵּׁנִי:

 באר היטב  (מח) הזמן. בט''ז הקשה ממ''ש ביו''ד סי' רכ''ח סעיף ל''ט בנשבע לשלם בזמן פלוני אינו יוכל להרחיב הזמן:


לח
 
בְּקִדּוּשִׁין, תְּנַאי שֶׁהוּא לְטוֹבָתוֹ, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין אוֹ שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, יָכוֹל לְבַטְּלוֹ. אֲבָל אִם הוּא לְטוֹבַת הָאִשָּׁה, כְּגוֹן עַל מְנָת (מט) שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז, נְהִי שֶׁהַתְּנַאי יָכוֹל לְבַטֵּל, מִכָּל מָקוֹם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אִם לֹא יִתֵּן לָהּ מָאתַיִם זוּז:

 באר היטב  (מט) יתן. היינו כל זמן שלא מחלה. ואם כנס אמרי' בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי ב''ש:


לט
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי חוּץ מִפְּלוֹנִי, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תֵּאָסֵר עָלָיו, אֶלָּא תִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ לְכָל הָעוֹלָם וְלִפְלוֹנִי כִּפְנוּיָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת (נ) מִסָפֵק. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לִפְלוֹנִי, הֲרֵי זֶה מְקֻדֶּשֶׁת וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. הגה: אִם חוֹלְקִין אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי (נא) אוֹ לֹא, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל תְּנַאי שֶׁהוּא בְּקוּם וַעֲשֵׂה אֵין אֶחָד מֵהֶם נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם תְּנַאי שֶׁהָיָה עָלָיו לְקַיֵּם, אֶלָּא צָרִיךְ עֵדִים; אֲבָל תְּנַאי שֶׁהוּא בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, כָּל אֶחָד מֵהֶם נֶאֱמָן, אִם אֵין שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מַכְחִישׁוֹ (הָרַ''ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר בְּשֵׁם הָאַחֲרוֹנִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּקוּם וְעֲשֵׂה נַמֵּי נֶאֱמָן, כָּל שֶׁאֵין כְּנֶגְדּוֹ מַכְחִישׁוֹ (הָרַמְבַּ''ן וְר''י):

 באר היטב  (נ) מספק. כ''כ הרמב''ם פ''ז מה''א. מיהו לדעת תוס' פרק האומר והר''ן אינה מקודשת כלל ב''ש: (נא) או לא. דין זה נחלק לד' אופנים. א' אם שניהם אומרים נתקיים התנאי. ב' אם שניהם אומרים לא נתקיים התנאי. ג' אם מכחישים זא''ז. ד' אם אחד אומר נתקיים והשני אומר אינו יודע. אם התנאי הוא בקום עשה. אם שניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אם ירצו ימחלו זה לזה ואם שניהם אומרים לא נתקיים כי היכי דיבטלו הקדושין ג''כ נאמנים. ואם הוא אומר נתקיים והיא אומרת איני יודע. הוי ס''ק. ואם היא מכחישו בברי שלא נתקיים לכ''ע הקדושין בטילין. והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה. ואם הוא אמר שלא נתקיים אפילו אם היא אומרת ברי שנתקיים אינה נאמנת בלא ראיה. מ''מ היא אסורה בקרוביו. ואם התנאי שב ואל תעשה. אם שניהם אומרים נתקיים ולא עברו וה''ה אם הוא אמר נתקיים ולא עבר והיא אומרת א''י נאמן. ואם היא מכחישו ואמרה דלא נתקיים משמע מר''ן נמי דא''י להכחישו בלא עדים דלא חיישינן שעבר בפועל. ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בפועל ועיין ב''ש ודו''ק ועיין בה''י:





סימן לט - המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין, ועל מי להביא ראיה אם נמצאו,
ובו ז' סעיפים
א
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלשָׁה נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עֲלֵיהֶם: שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר, אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן, אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, אֵינָהּ (א) מְקֻדֶּשֶׁת. וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט (טוּר). וְהוּא הַדִּין לִנְדָרִים שֶׁבֵּינוֹ (ב) לְבֵינָהּ דְּהָוֵי בִּכְלַל נְדָרִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עֲלֵיהֶם. נִמְצָא עָלֶיהָ נֶדֶר חוּץ מֵאֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר: מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ כָּל נֶדֶר, אֲפִלּוּ נִמְצָא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל חָרוּבִין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תֵּלֵךְ אֵצֶל חָכָם וְיַתִּיר לָהּ וְלָכֵן אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא בְּלֹא גֵּט:

 באר היטב  (א) מקודשת. ואם רוצה למחול חלין הקדושין למפרע וא''צ קדושין אחרים עיין ב''ש: (ב) לבינה. לאו כל הנדרים שבינו לבינה המבוארים בי''ד סי' רל''ד אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצא בהם שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם ח''מ והר''ן:


ב
 
הָיוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, וְהָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ, מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הִיא אִשָּׁה חֲשׁוּבָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהִתִּירָהּ חָכָם קֹדֶם שֶׁנּוֹדְעוּ לַבַּעַל, אֲבָל אִם נוֹדְעוּ לַבַּעַל קֹדֶם שֶׁהִתִּירָהּ, מִיָּד נִתְבַּטְּלוּ הַקִּדּוּשִׁין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הִיא אִשָּׁה חֲשׁוּבָה, אֲפִלּוּ אִם קֹדֶם שֶׁנּוֹדְעוּ לַבַּעַל הִתִּירָהּ חָכָם, הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, וּבָעַל סְתָם, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל''ח סָעִיף ל''ה:


ג
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין, וְנִמְצְאוּ בָּהּ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּנָשִׁים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהּ מוּם (ג) אַחֵר חוּץ מֵאוֹתָם הַמּוּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (ג) אחר. אפשר אם אמר בפירוש ע''מ שאין בה כל מום אז אפי' שאר מומין מעכב כמו בנדרים אם אמר ע''מ שאין עליך כל נדר ב''ש:


ד
 
וּמַה הֵן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּנָשִׁים, כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים (ד) בְּכֹהֲנִים פּוֹסְלִים בְּנָשִׁים, וְיוֹתֵר עֲלֵיהֶם בְּנָשִׁים: רֵיחַ רַע, וְזֵעָה, וְרֵיחַ הַפֶּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף רֵיחַ הַחֹטֶם (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם הָר''ם), וְקוֹל עָבֶה, וְדַדֶּיהָ גַּסִים מֵחַבְרוֹתֶיהָ טֶפַח, וְטֶפַח בֵּין דַּד לְדַד, וּנְשִׁיכַת כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה הַמָּקוֹם צַלֶּקֶת (פֵּרוּשׁ, שֶׁנִּתְרַפְּאָה הַמַּכָּה וְקָרַם עָלֶיהָ עוֹר וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא רֹשֶׁם הַמַּכָּה), וְשׁוּמָא (פֵּרוּשׁ, וירואה בְּלַעַ''ז רַשִׁ''י) שֶׁעַל הַפַּדַּחַת, אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר, וְזוֹ הִיא הַשּׁוּמָא שֶׁיְּתֵרָה אִשָּׁה עַל הַכֹּהֲנִים, וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת תַּחַת כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, פְּעָמִים נִרְאֵית וּפְעָמִים אֵינָהּ נִרְאֵית, שֶׁאִם תָּמִיד נִרְאֵית, הֲרֵי רָאָה (ה) וְנִתְפַּיֵּס, וְאִם תָּמִיד אֵינָהּ (ו) נִרְאֵית, אֵינוֹ מוּם. הגה: וְאִם יֵשׁ מֶרְחָץ בָּעִיר, אֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר אֵין מְבַטְּלִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁדֶּרֶךְ הַבָּנוֹת לֵילֵךְ לַמֶּרְחָץ בְּגָלוּי, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַבָּנוֹת הוֹלְכוֹת לַמֶּרְחָץ, רַק בַּלַּיְלָה וּבְהֵחָבֵא, אֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי מְבַטְּלִין. נִכְפֶּה, אִם הוּא לִזְמַן קָבוּעַ, הָוֵי מוּם שֶׁבַּסֵּתֶר; וְאִם אֵינוֹ לִזְמַן קָבוּעַ, הָוֵי מוּם שֶׁבְּגָלוּי. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קי''ז עוֹד מִדִּינֵי מוּמִין. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִכְפֶּה (ז) וְרֵיחַ הַפֶּה אֵין חִלּוּק בֵּין מֶרְחָץ בָּעִיר אוֹ לֹא (רַבִּי יְרוּחָם נָתִיב כ''ג):

 באר היטב  (ד) בכהנים. עיין ברמב''ם הלכות ביאת מקדש פ''ח. ואשה המשתנת במטה תמיד. או מצורעת פסק הב''י דהוי מום. ובד''מ הניח בצ''ע ובט''ז כתב דצריך ליתן לה כתובה אבל יוכל לגרשה בע''כ אפי' בזמן הזה דאיכ' חרם ר''ג וע''ל סי' קי''ז ס''ה. ואיש המשתין במטה כתב בבאר שבע דף קי''ב ע''ב דלא הוי מום עיין בה''י. אם יש לה חטטין בראשה אם הם רבים מומין יחשבו ואם הם מעט מזער אפשר שדרך נשים כך ולא חשיב מום הראנ''ח ח''א סי' ק''ב: (ה) ונתפייס. ויש להחמיר אפילו במומין שבגלוי דכל שלא נכנסה לרשות הבעל יש לומר שלא ראה. ב''ש. ע''ש שהעלה אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר השידוכין יוכל לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנשואין א''צ ליתן לה הכתובה א''כ אחר השידוכין פטור בלא קנס: (ו) נראית. דוקא בשומא קטנה ואין בה שער אין מום כשאינה נראית אבל שומא גדולה כאיסר או אם יש בה שער אפי' אינה נראית הוי מום. וכן צלקת אפילו אינה נראה. אבל הרמב''ם כתב דשומא לא הוי מום רק בעור הפנים ח''מ ב''ש: (ז) וריח הפה. וכן זיעה וקול עבה אפשר לה להזהר בשעה קטנה כל זמן היותה במרחץ ח''מ ב''ש:


ה
 
הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה סְתָם, וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּנָשִׁים, אוֹ נִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִנְּדָרִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עֲלֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת (ח) מִסָפֵק:

 באר היטב  (ח) מספק. כתב הח''מ דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח''כ הוי קדושין ודאי עיין ב''ש ובה''י:


ו
 
קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין, וְהָיוּ בָּהּ מוּמִין וְהָלְכָה אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפֵּא (ט) אוֹתָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם הִתְנָה הָאִשָּׁה (עַל מְנָת) שֶׁאֵין בּוֹ מוּמִין, וְהָיוּ בּוֹ מוּמִין וְהָלַךְ אֵצֶל (י) רוֹפֵא וְרִפְּאוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין גְּנַאי לָאִישׁ בְּמוּמִין שֶׁכְּבָר נִתְרַפְּאוּ, וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עַל זֹאת:

 באר היטב  (ט) אותה. אפי' אם נתרפאת קודם ידיעת הבעל אפ''ה אינה מקודשת. ומיהו אם בשעת הקדושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם הקדושין מקודשת דלא התנה ע''ז. ואם היתה מצורעת קודם הקדושין או שהיתה נכפה בילדותה הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ונכפה תחתיו ח''מ ב''ש: (י) וריפא'. ואם נודע לה ואח''כ נתרפא מסיק הח''מ אם נתבטל הקדושין. ואם הוא מתנה ע''מ שאין בו נדר ונמצאו בו נדרים אינה מקודשת אפילו אם התיר החכם אחר שנודע לה ב''ש ע''ש:


ז
 
קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּהּ מוּמִין, וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין וְרִפְּאָן הָרוֹפֵא, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת (יא) לְמַפְרֵעַ:

 באר היטב  (יא) למפרע. וח''מ כתב דהוי ס''ק ע''ש:





סימן מ - דין המקדש לאחר זמן, כגון לאחר שתלד ודומיו
ובו ח' סעיפים
א
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם; וְאִם חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ הַשְּׁלשִׁים יוֹם, אוֹ חָזְרָה הִיא, אֵינָהּ (א) מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם קִדְּשָׁהּ (ב) בִּשְׁטָר וְאֵינוֹ בְּעַיִן לְאַחַר (ג) שְׁלֹשִים יוֹם, אֶלָּא נִקְרַע אוֹ נֶאֱבַד תּוֹךְ שְׁלֹשִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (הָרַ''ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר). הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עַל שְׁלֹשִים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת לְעוֹלָם (שָׁם):

 באר היטב  (א) מקודשת. וצריכה להחזיר הקדושין לכ''ע. ואם חזר הוא להר''ן א''צ להחזיר הקדושין. ולתשובת הרא''ש ומהרי''ט צריכה להחזיר הקדושין אפי' אם הוא חוזר ב''ש: (ב) בשטר. דאם קדשה בכסף הוי כאלו הכסף בעין כיון שהיא צריכה להחזירן אבל בשטר אם נאבד או נקרע לא נשאר כלום אחר למ''ד יום. וה''ה אם השטר בעין ואינו (ברשותו) [ברשותה] אלא מונח בר''ה הדין כן. ואם הנייר של השטר ש''פ הוי כקדושי כסף כי דעתו גם על הנייר הר''ן: (ג) למ''ד יום. אר''ס קאי אם מקדש בכסף אבל אם מקדש בשטר מדמה הר''ן לדין המגרש שאמר היום אי את אשתי כמ''ש סי' קל''ז דהוי ספק מגורשת וה''ה הכא הוי ס''ק. וע''ל סי' ל''ח ס''ק א':


ב
 
בָּא שֵׁנִי וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי לְעוֹלָם, לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי לֹא הָיְתָה מְקֻדֶּשֶׁת וְתָפְסוּ בָּהּ קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי וְנַעֲשֵׂית אֵשֶׁת אִישׁ, וּלְאַחַר הַשְּׁלשִׁים יוֹם כְּשֶׁיָּבוֹאוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן יִמְצְאוּ אוֹתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ, וְנִמְצָא הָרִאשׁוֹן כְּמִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ. אֲבָל אִם מֵת הַשֵּׁנִי אוֹ גֵּרְשָׁהּ תּוֹךְ שְׁלֹשִים, חָזְרוּ קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן (טוּר בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים) וְלָכֵן צְרִיכָה גֵּט מִן הָרִאשׁוֹן, וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ):


ג
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלשִׁים יוֹם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק לִשְׁנֵיהֶם; לְפִיכָךְ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט, בֵּין בְּתוֹךְ הַשְּׁלשִׁים יוֹם וּבֵין לְאַחַר הַשְּׁלשִׁים יוֹם:


ד
 
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבָא אַחֵר וְאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר עֲשָׂרָה יָמִים, אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה עַל הַסֵדֶר הַזֶּה, קִדּוּשֵׁי כֻּלָּם תּוֹפְסִין בָּהּ וּצְרִיכָה גֵּט מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְפֵק מְקֻדֶּשֶׁת מִכֻּלָּן:


ה
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּר, לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּרִי, לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר, לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי, לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעֲלֵךְ, לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵךְ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עַתָּה לְקַדְּשָׁהּ:


ו
 
הָאוֹמֵר לִיבָמָה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ לְאַחַר שֶׁיַּחֲלֹץ לִיךְ יְבָמִיךְ, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:


ז
 
הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לְאִשָּׁה, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי הַיּוֹם בְּאַחַת, וּבְאַחַת לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁךְ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ תִּהְיֶה סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם נָתַן פְּרוּטָה לְאֵשֶׁת אִישׁ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחַר שֶׁתִּתְגָּרְשִׁי, אוֹ אִם נָתַן פְּרוּטָה לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁךְ, אֵינוֹ כְּלוּם:


ח
 
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: אִם תֵּלֵד אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵינוֹ כְּלוּם; וּלְהָרַמְבַּ''ם וּקְצָת מְפָרְשִׁים, אִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהֻכַּר הָעֻבָּר, (ד) הַבַּת מְקֻדֶּשֶׁת, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדְּשָׁהּ מֵאָבִיהָ לְאַחַר שֶׁתֵּלֵד, כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה בְּקִדּוּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶם דֹּפִי:

 באר היטב  (ד) הבת מקודשת. ר''ל ס''ק ב''ש ע''ש: ר ה





סימן מא - דין המקדש שתי אחיות, או הרבה נשים והיו בהם נכריות.
ובו ד' סעיפים
א
 
מְקַדֵּשׁ אָדָם כַּמָּה נָשִׁים כְּאֶחָד, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל אַחַת וְאַחַת. וִיכוֹלָה אַחַת מֵהֶן לְקַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין בִּשְׁבִיל כֻּלָּן, לְדַעְתָּן:


ב
 
הַמְקַדֵּשׁ שְׁתֵּי נָשִׁים כְּאַחַת, שֶׁאָסוּר לִשָּׂא שְׁתֵּיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה, אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת כְּאַחַת, שֶׁאָמַר: הֲרֵי שְׁתֵּיכֶן מְקֻדָּשׁוֹת לִי, אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת וְאֵין שׁוּם אַחַת מֵהֶן צְרִיכָה גֵּט. וְאִם לֹא קִדֵּשׁ אֶלָּא אַחַת, וְלֹא פֵּרַשׁ אֵיזוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לְאָב: אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, וְקִבֵּל הָאָב הַקִּדּוּשִׁין, אוֹ אִם שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ אֲחָיוֹת עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶן שָׁלִיחַ לַחֲבֶרְתָּהּ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ, וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְאָמַר לָהּ: אַחַת מִכֵּן מְקֻדֶּשֶׁת לִי, כֻּלָּן צְרִיכוֹת גֵּט מִמֶּנּוּ, וְאָסוּר לָבוֹא עַל שׁוּם אַחַת מֵהֶן, שֶׁמָּא הִיא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ:


ג
 
קִדֵּשׁ נָשִׁים רַבּוֹת כְּאַחַת, וְהָיוּ בָּהֶן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת (אוֹ) אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אִם אָמַר: הָרְאוּיָה מִכֶּן לְבִיאָה (א) מְקֻדֶּשֶׁת לִי, הֲרֵי כֻּלָּן מְקֻדָּשׁוֹת לוֹ חוּץ מִשְּׁתֵּי אֲחָיוֹת אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶן מְקֻדָּשׁוֹת לִי, נָכְרִיּוֹת מְקֻדָּשׁוֹת וַאֲחָיוֹת אֵין מְקֻדָּשׁוֹת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף נָכְרִיּוֹת אֵינָן מְקֻדָּשׁוֹת, הִלְכָּךְ נָכְרִיּוֹת מְקֻדָּשׁוֹת מִסָפֵק. וְאִם אָמַר: אַחַת מִכֻּלְּכֶן מְקֻדֶּשֶׁת לִי, כֻּלָּן, בֵּין נָכְרִיּוֹת בֵּין אֲחָיוֹת, מְקֻדָּשׁוֹת מִסָפֵק:

 באר היטב  (א) מקודשות. ר''ל בודאי. ואם אמר א' מכם הראויה לביאה אז כ''א מקודשת מספק. ועיין בדרישה שכתב דאיירי באומר בפירוש אחת מכם הראויה לביאה וכו' ע''ש. ותמה אנכי דבגמר' לא משמע דאיירי באומר בפירוש אחת מכם הראויה לביאה וכו' ע''ש. ותמה אנכי דבגמר' לא משמע הכי. וכן מצאתי בב''ח בק''א שהרגיש בזה והשיג עליו. גם רש''י כתב שם בהדי' אליב' דרבא והא דלא אוקמ' דאמר אחת מכם משום דתני במתני' כולכם וכו' ע''ש. א''כ ודאי דמה דפריך רבא לעיל מיני' אלא לאו דאמר להו אחת מכם וכו' ר''ל באומר כולכם ואחת מב' אחיות עיין ודו''ק וכ''כ נחלת צבי:


ד
 
אִם הָיְתָה בְּתוֹךְ הַנָּשִׁים שֶׁקִּדֵּשׁ שִׁפְחָה אוֹ כּוּתִית, אוֹ שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו כְּגוֹן אֵשֶׁת אִישׁ אוֹ בִּתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְאָמַר: הָרְאוּיָה מִכֶּן לְבִיאָה מְקֻדֶּשֶׁת לִי, שְׁאָר נָשִׁים מְקֻדָּשׁוֹת. וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶן מְקֻדָּשׁוֹת לִי, שְׁאָר נָשִׁים מְקֻדָּשׁוֹת מִסָפֵק:




סימן מב - אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני שני עדים
ובו ה' סעיפים
א
 
אֵין הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא לִרְצוֹנָהּ. וְהַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בְּעַל כָּרְחָהּ, אֵינָהּ (א) מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל הָאִישׁ שֶׁאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁקִּדֵּשׁ בְּעַל כָּרְחוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, הִלְכָּךְ הֲוָה לֵהּ (ב) סָפֵק. הגה: אָמְרָה תְּחִלָּה: קַדְּשֵׁנִי, וְזָרַק קִדּוּשִׁין לְתוֹךְ חֵיקָהּ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, וְנִעֲרָה בְּגָדֶיהָ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר לְהַשְׁלִיךְ מִמֶּנָּה הַקִּדּוּשִׁין, וְאוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא כִּוְּנָה מִתְּחִלָּה רַק לִשְׂחֹק בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי (ג) מְקֻדֶּשֶׁת (תְּשׁוּבַת מוהר''ם סוֹף סֵפֶר נָשִׁים). וְאֵין הוֹלְכִים בְּעִנְיַן קִדּוּשִׁין אַחַר אֻמְדָּנוֹת וְהוֹכָחוֹת הַמּוֹכִיחוֹת שֶׁלֹּא כִּוְּנָה לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (שָׁם). לָקַח יַד (ד) הָאִשָּׁה בְּחָזְקָה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָהּ וְקִדְּשָׁהּ, וְהִיא לֹא זָרְקָה הַקִּדּוּשִׁין, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת. אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְּחִלָּה בְּאֹנֶס הָיָה, וְנָתַן לָהּ סְתָם וְלֹא אָמַר לָהּ כְּלוּם, הוֹאִיל וּבִתְחִלָּה דִּבֵּר עִמָּהּ מִקִּדּוּשִׁין (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי סוֹף גִּטִּין). הָיָה חַיָּב לָהּ מָעוֹת וְאָמְרָה לוֹ: תֵּן לִי מָעוֹתַי, וְכַאֲשֶׁר הִתְחִיל לִתֵּן אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, וְזָרְקָה הִיא הַמָּעוֹת מִיָּדָהּ, אֵינָן קִדּוּשִׁין (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ):

 באר היטב  (א) מקודשת. ב' אומרים נתקדשה באונס וב' אומרים נתקדשה לרצונה אם נשאת תצא זולת אם נתקדשה לא' מעידיה כנה''ג בשם תשובת כ''י. והרדב''ז סי' נ''ז כתב אפי' שלא נשאת לא' מעידיה לא תצא. נתקדשה שלא לרצונה אפילו אמרה רוצה אני אינה מקודשת עצמות יוסף דף ע''א ובחידושי מהרי''ט על קידושין ועיין בה''י מ''ש: (ב) ספק. אפילו אמר רוצה אני עצמות יוסף. ואם מסר מודעא על הקדושין. קדושין בטלין. הרש''ך ח''ב דף ל''ז ע''ב: (ג) מקודשת. עיין בה''י: (ד) האשה. זה קאי אדלעיל שאמרה תחלה קדשני לכן מסיים כאן הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין בה''י ע''ש. לכאורה תמוה הוא דא''כ למה כתב והיא לא זרקה הקדושין וכו הא אפי אם זרקה נמי מקודשת כמו שפסק לפני זה וניערה בגדיה וכו' ודו''ק ועיין ח''מ ב''ש:


ב
 
הַמְקַדֵּשׁ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, וַאֲפִלּוּ (ה) בְּעֵד אֶחָד, אֵינָם קִדּוּשִׁין. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים בַּדָּבָר. וַאֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ בִּפְנֵי עֵד אֶחָד וְאַחַר כָּךְ קִדְּשָׁהּ בִּפְנֵי עֵד אַחֵר, זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִים אִם מְקַדֵּשׁ לִפְנֵי עֵד אֶחָד (טוּר בְּשֵׁם סְמַ''ג) אִם שְׁנֵיהֶם מוֹדִים; אֲבָל אִם אֶחָד מַכְחִישׁ (ו) הָעֵד, אֵין לָחוּשׁ (כָּךְ מְפָרֵשׁ הָרשב''ץ לְדַעַת הַסְמַ''ג). וּבִמְקוֹם עִגּוּן וְדֹחַק, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי הַמְּקִלִּין. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אוֹמֵר הָעֵד שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְפָנָיו לְבַד, אוֹ שֶׁאוֹמֵר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְנֵי שְׁנַיִם וְהוּא לְבַד (ז) רָאָה, וְהָאֲחֵרִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא רָאוּ (בֵּית יוֹסֵף, וְכֵן מַשְׁמָע בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). וְכֵן אִם קִדֵּשׁ לִפְנֵי שְׁנַיִם, וְהָאֶחָד מֵהֶם (ח) קָרוֹב, הָוֵי כִּמְקַדֵּשׁ לִפְנֵי עֵד אֶחָד. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן מ''ז סָעִיף ג':

 באר היטב  (ה) ע''א. אבל לפני נשים לכ''ע אין לחוש רשב''ץ ב''ש. ועיין תשובת חכם צבי שאלה קט''ו שחולק שם על מ''ש הח''מ בס''ק ד' גם מ''ש הח''מ רס''ק ב' מיישבו שם. ועיין מ''ש בשאלה קל''ה: (ו) העד. הב''ח מחלק אם א' מכחיש ואומר להד''ם אז זה שאומר כדברי העד שהיה קידושין צריך לחוש. אבל אם א' מכחיש ואמר שהיה קדושין אלא כוונתו היה לשחוק אז אף השני א''צ לחוש וח''מ וב''ש חלקו עליו: (ז) ראה. דוק' בכה''ג שהוא אינו אומר שכולם ראו רק שאומר שהיו עוד עדים והוא אינו יודע אם גם הם ראו. אבל אם הוא אמר שהקדושין היה כדין בפניו ובפני פלוני ושניהם הוזמנו לעדים וחברו מכחישו אזי אם יש לה חזקת פנויה אוקמי אותה על חזקתה ומותרת. אבל היכא דאתרע חזקת פנויה כגון שזרק לה קדושיה חד אמר קרוב לה וחד אמר קרוב לו הרי זו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא. ואם היו ג' אצל המעשה וא' אומר נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה אפילו בדליכא חזקת פנויה תנשא לכתחלה הרא''ם ח''ב סי' למ''ד. וכל זה כשאין א' מהן מודה לדברי העד אבל אם א' מהן מודה לדברי העד שהיו שנים שוויא אנפשי' חתיכה דאיסור'. ואם ע''א אומר בפניו ועוד א' נתקדש'. ואותו פלוני אינו כאן צריכה לחוש לדבריו ואם נשאת לא תצא עיין ח''מ ב''ש וכנה''ג ד' ע''ב ע''ב. אמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישים אותה שוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה נתקדשתי לפלוני ולא היו עדים בדבר ואחר קצת ימים אמרה שהיו עדים בדבר היא נאמנת לשוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה מקודשת אני לפלוני ואח''כ חזרה ואמרה מה שאמרתי מקודשת אני לפלוני לא לפני עדים נתקדשתי וסבורה הייתי דאפילו שלא בפני עדים הוי קדושין נאמנת מהריב''ל ח''ג סי' פ''ה. ע''א מעיד שראה הקדושין וא' מעיד ששמע מפי אחר שראה שנתקדשה בפניו מצטרפין והוי מקודשת עיין כנה''ג דף ע''א ע''ב: (ח) קרוב. דוקא קרוב אבל פסול אפי' לא ידע העד הכשר בפסלות חבירו אין עדותו עדות הר''ם פדוואה סי' ל''ז וכ''כ בה''י. ואם העד קרוב לשמעון ורחוק לבתו המתקדשת אם אביה מקבל הקדושין פסול לעדות עיין ב''ש והרש''ך ח''א סי' ב' ועיין לקמן ס''ק י''ד מש''ש:


ג
 
צָרִיךְ שֶׁיִּרְאוּ הַמְקַדֵּשׁ וְהַמִּתְקַדֶּשֶׁת אֶת הָעֵדִים, אֲבָל אִם רָאוּ אוֹתָם שְׁנַיִם מֵהַחַלּוֹן וְהֵם רוֹאִים וְאֵינָם נִרְאִים לוֹ אוֹ לָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ (ט) גֵּט. הגה: וַאֲפִלּוּ שָׁמְעוּ הָעֵדִים שֶׁאָמְרָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת לְקִדּוּשִׁין, יְכוֹלָה לוֹמַר: יוֹדַעַת הָיִיתִי שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין בְּלֹא עֵדִים וְכִוַּנְתִּי לִשְׂחֹק (י) בּוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן רס''ו). וְדַוְקָא שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁכִּוְּנָה לִשְׂחֹק בְּעָלְמָא, אֲבָל אִם מַכְחֶשֶׁת שֶׁקִּבְּלָה כְּלוּם, וְהָעֵדִים מְעִידִים שֶׁקִּבְּלָה, שׁוּב אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: (יא) לִשְׂחֹק כִּוַּנְתִּי, וְהָוֵי קִדּוּשִׁין (מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן ל''ב):

 באר היטב  (ט) גט. ומיהו אם הוא ידע שיש שם עדים אעפ''י שאינו רואה אותם קדושיו קדושין הרדב''ז ח''א סי' ד' וסימן רע''ה. כל שלא הרגישה בעדים אפי' אמרה להתקדש נתכוונתי אינה מקודשת מהרי''ט בחדושיו. ויש להסתפק אם קבלה קדושין בפני שנים ונמצאו פסולין בפסול נסתר שלא ידעה היא בפסולן ואחורי הגדר היו כשרים אם היא מקודשת מהרי''ט שם וכנה''ג כתב דהוי מקודשת ע''ש: (י) בו. דוקא שהיא טענה כן. אבל אם לא טענה כן אנן לא טענינן לה. תשובת ב''י סי' יו''ד מדיני קדושין. אבל כנה''ג הביא תשובת כ''י דאפי' לא טענה איהי אנן טענינן לה ע''ש דף ע''ג: (יא) לשחוק. כ''כ הר''ם פדוואה. והח''מ השיג עליו וכתב אפילו אם הם מוכחשים מעדים אין כאן קדושין ע''ש. ולדעת מהרי''ט שהבאתי בס''ק ט' אפילו אם היה כוונתו לשם קדושין לא מהני ע''ש ואם לא טענה לא הד''מ מתחלה אלא ששתקה ואח''כ טענה שרצתה לשחוק נאמנת אפי' למהר''ם פדוואה כנה''ג דף ע''ג ע''א. הכמין לה ע''א אחורי הגדר ונתן לה קדושין בפני ע''א אחר הוי כמקדש בע''א הרמ''ט ח''א סי' י''ד:


ד
 
קִדֵּשׁ בִּפְנֵי עֵדִים, אֲפִלּוּ לֹא אָמַר: אַתֶּם עֵדִים, מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וַאֲפִלּוּ יִחֵד עֵדִים, יְכוֹלִים אֲחֵרִים שֶׁרָאוּ הַמַּעֲשֶׂה לְהָעִיד (רִיבָ''שׁ סִימָן תע''ט). וּצְרִיכִים הָעֵדִים לִרְאוֹת הַנְּתִינָה מַמָּשׁ לְיָדָהּ אוֹ לִרְשׁוּתָהּ, אֲבָל אִם לֹא רָאוּ הַנְּתִינָה מַמָּשׁ לְיָדָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּחֵפֶץ פְּלוֹנִי, וְאַחַר כָּךְ יָצָא מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָן קִדּוּשִׁין עַד שֶׁיִּרְאוּ הַנְּתִינָה מַמָּשׁ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תש''פ). וְאֵין הוֹלְכִין בָּזֶה אַחַר אֻמְדָּנוֹת וְהוֹכָחוֹת. מִי שֶׁקִּדֵּשׁ דֶּרֶךְ חוֹר שֶׁבַּכֹּתֶל, כְּגוֹן שֶׁאַחַת פָּשְׁטָה יָדָהּ דֶּרֶךְ חוֹר וּבָא אֶחָד וְנָתַן לָהּ קִדּוּשִׁין, וְהַחוֹר צַר וְאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָהּ בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא שָׁמְעָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ, נֶאֱמֶנֶת בְּמִגּוֹ שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיְתָה יָדָהּ רַק (יב) יַד אַחֶרֶת (רַשְׁבָּ''א אֶלֶף קע''ט), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵדִים הַמַּכְחִישִׁים אוֹתָהּ. כָּל עֵדוּת שֶׁלֹּא נֶחְקַר בְּבֵית דִּין, לָא מִקְּרֵי עֵדוּת לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין (כָּךְ מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי רֵישׁ אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת). וְלָכֵן אֲפִלּוּ אָמְרוּ עֵדִים חוּץ לְבֵית דִּין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם בְּבֵית דִּין לוֹמַר: לֹא נִתְקַדְּשָׁה. וְכֵן לְהֵפֶךְ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א הוּבְאָה בְּבֵית יוֹסֵף). עֵדֵי קִדּוּשִׁין אֵינָם צְרִיכִים דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה, אִם לֹא בְּדָבָר שֶׁנִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (יג) רַמָּאוּת (רַשְׁבָּ''א אֶלֶף ר''ט). מָצְאוּ כָּתוּב בִּשְׁטָר: פְּלוֹנִי קִדֵּשׁ פְּלוֹנִית, וְעֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הַשְּׁטָר מְקֻיָּם, אֵין לָחוּשׁ לְקִדּוּשִׁין (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין). וּדְלֹא כְּיֵשׁ מִי שֶׁמַּחֲמִיר בַּדָּבָר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ע''ד):

 באר היטב  (יב) יד אחרת. מהריב''ל ח''ב סי' ק''ה כתב דעדים שאינם מכירים לאשה אם האשה מכחשת הוי ס''ק ואם היא מודה הוי קדושין גמורים. והרש''ך ח''ב סי' קל''ד כתב דאם מכחשת אינה מקודשת כלל. והרמ''ט סי' רכ''ז כתב דאפי' היא מודה אינה מקודשת ואפי' הכירוה אח''כ צריך שתהי' המעות קדושין בעין ויחזור ויאמר לה הרי את מקודשת לי ותאמר הן כדי שלא תהא שתיקות' דלאחר מתן מעות. והרדב''ז ח''א סי' קכ''ו כתב דכל שמכיר העד לאשה אח''כ הוי מקודשת גמורה ע''ש. ועיין במהר''ם ד''ב סי' יו''ד. הכרה זו צריך שיכירו לאשה בעד א' אפילו עבד או שפחה או קרוב סגי הרמ''ט ח''ב סי' קי''ט: (יג) רמאות. ולאסור אשה על בעלה בעינן דרישה וחקירה אעפ''י שאינו מרומה נ''י והרדב''ז ח''א ס''ה נ''ז. וה''ה היכא דאשה מכחשת צריך דרישה וחקירה הרא''ם ח''א סי' כ''ד. ועיין כנה''ג שהאריך:


ה
 
הַמְקַדֵּשׁ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת (יד) דְּאוֹרָיְתָא, אֵינָן קִדּוּשִׁין. אֲבָל בִּפְסוּלֵי עֵדוּת (טו) דְּרַבָּנָן, אוֹ בְּעֵדִים שֶׁהֵם סָפֵק פְּסוּלֵי תּוֹרָה, אִם רוֹצֶה לִכְנֹס חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים. וְאִם לֹא רָצָה לִכְנֹס, צְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק. וַאֲפִלּוּ כָּפְרָה הָאִשָּׁה וְאוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן גֵּט. וְכֵן דִּין כָּל קִדּוּשֵׁי סָפֵק, אִם רָצָה לִכְנֹס חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ וַדַּאי, וְאִם לֹא רָצָה לִכְנֹס צְרִיכָה גֵּט מִמֶּנּוּ מִסָפֵק, וְאִם עָמַד אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי מִסָפֵק, וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם, אוֹ מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי; אֲבָל לְגָרֵשׁ (שֵׁנִי) וְלִכְנֹס רִאשׁוֹן, לֹא. הגה: הֶחָשׁוּד עַל (טז) הָעֲרָיוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה, רַק שֶׁחָשׁוּד בְּעָלְמָא (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ), פָּסוּל לְעֵדוּת אִשָּׁה, בֵּין לְעִנְיַן קִדּוּשִׁין בֵּין לְעִנְיַן גֵּרוּשִׁין (הָרַמְבַּ''ם). הַמְקַדֵּשׁ לִפְנֵי פְּסוּלֵי עֵדוּת דְּאוֹרָיְתָא מִכֹּחַ רִשְׁעָתָן, כְּגוֹן לִפְנֵי (יז) אֲנוּסִים אוֹ שְׁאָר רְשָׁעִים, יֵשׁ אוֹמְרִים חַיְשִׁינָן לְקִדּוּשִׁין, דִּלְמָא חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה (ר''י מִינְץ סִימָן י''א, וְכֵן כָּתַב בְּאָרְחוֹת חַיִּים בְּשֵׁם רַשִׁ''י). וְיֵשׁ מְקִלִּין (בֵּית יוֹסֵף וּמַהֲרַ''מ פַּדָּוואָה סִימָן ל''ז). מִיהוּ, אֵלּוּ הָאֲנוּסִים שֶׁהֻצְרְכוּ לְהָמִיר מִכֹּחַ יִרְאָה, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לִמָּלֵט עַל נַפְשָׁם, וּבְצִנְעָה מְקַיְּמִים הַמִּצְוֹת, הֵם כְּשֵׁרִים לְעֵדוּת (רִיבָ''שׁ סִימָן י''א). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאָמְרִינָן הַמְקַדֵּשׁ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת דְּרַבָּנָן חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין, הַיְנוּ בְּקִדּוּשֵׁי דְּאוֹרָיְתָא, אֲבָל בְּקִדּוּשֵׁי (יח) דְּרַבָּנָן וְעֵדִים פְּסוּלִים מִדְּרַבָּנָן, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרשב''ץ בִּתְשׁוּבָה):

 באר היטב  (יד) דאורייתא. הנה הקרובים מצד האם ס''ל להרמב''ם דהם פסולים מדרבנן. אבל הרמב''ן והרשב''א ס''ל דהוי מדאוריית' עיין ח''מ ב''ש. המקדש בפני ב' אחים אין לחוש לקדושין כלל רלנ''ח סי' קל''ז הרדב''ז ח''א סי' רצ''ח המקדש את הקטנה שכסף קידושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת אין חוששין לקדושין אפילו להצריכה גט הר''י אדרבי סי' רל''א רשד''ם חא''ה סי' ל''ג. והרש''ך ח''א סי' ג' הוסיף שאע''פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב אין בקדושין האלו בית מיחוש. וכתב כנה''ג עליו וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין. אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו הקטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת מי נימא כיון דכסף קידושין לאביה כשרים הם לעדות או נימא דכיון דהם קרובים למתקדשת אין כאן קדושין או לפחות ס''ק. והוי יודע אם חתמו הקרובים לאב ורחוקים לבת בכתובה שפסולה כיון דאם מתה האשה בלא ז''ק חוזר על המקצת מחמת תקנות השו''ם עיין כנה''ג דף ע''א ע''ב. גוים פסולי עדות מדאורייתא נינהו לכ''ע ומהר''י הלוי. המקדש לפני קראים עיין בהרב בצלאל סי' ג'. ובהרש''ך ח''ג סי' ט''ו. ועיין כנה''ג. עדים שנטלו שוחד להעיד שקר פסולים הם מדאוריית' מהריב''ל ח''ד סי' ב'. המקדש בפני גזלן יש אומרים שהיא ספק מקודשת הרד''ך כתב דאין לסמוך עליו. אפי' ידענו בפסולי עדות דלא משקרי אינן קדושין גמורין הרד''ך בית כ''ד חדר ד'. אפילו באים פסולי עדות אצלינו ומעידים שנתקדשה בפני עדים כשרים והיא מכחשת לא מהימני הרד''ך שם. הפסולי עדות אעפ''י שבשעת ראיה הוא כשר אם בשעת העדאה הוא פסול אינם קדושין. הריב''ש סי' רפ''ו הר''י אדרבי סי' קפ''ה הרש''ך ח''ג סי' א' ותשובת ב''י סי' ב' מדיני קדושין. המקדש שיחד עדים פסולים אעפ''י שנתקדשה בפומבי והיו שם הרבה עדים לא אמרינן תתקיים העדות בשאר מהר''י ווייל סי' ז'. אבל מהריב''ל בח''א כלל ז' סי' ק''א כתב ואין לסמוך ע''ז להקל להתיר האשה מקודשת לשוק. המקדש בפסולי עדות ולאחר שנודע לו שלא היו קדושין נתייחד עמה בפני עדים ובעל אפילו שלא בפני עדים א''צ לקדשה פעם אחרת. לא נתייחד עמה בפני עדים כשרים אז צריך לחזור ולקדשה וא''צ לחזור ולברך לא ברכת אירוסין ולא ברכת נשואין וא''צ לכתוב לה כתובה אחרת מהר''י ווייל שם. המקדש בפסולי עדות מדאוריי'. ל''מ בשקורבה היא עם המקדש או המתקדשת אלא אפי' הקורבה היא בין שני העדים פסולים מדאוריית'. וכן הדין אם מקדש בפסולי עדות דרבנן תומת ישרים סי' פ''ג. המקדש בפני שני עדים קרובים שהם שלישי בראשון לדברי ר''ת שפוסל שלישי בראשון היה נראה שאפילו גט אינה צריכה אלא שכתב רי''ו דבכה''ג לגבי קדושין צריכה גט וכ''כ הר''י אדרבי סי' שכ''ג. ואם רוצה לקחתה צריך לקדשה בעדים כשרים פעם אחרת. שלישי בשני לכ''ע כשר והיא מקודשת גמורה הר''י אדרבי סי' שכ''ג. ועיין כנה''ג: (טו) דרבנן. הנוטל שכר להעיד פסול מדרבנן הר''ן ספ''ב קדושין. ודוקא אם נטלו כדי צרכו אבל אם נטלו שכר יותר מדאי נסתפק מהריב''ל בח''א דף ל''ה אי הוי פסולייהו מדאוריית'. ועיין במהרח''ש בקע''ד. הבועל ארמית פסול מדאוריית' כנה''ג דע''ב ע''א. שותה סתם יינם בזמן הזה ואוכל גבינות הגוים פסולים מדרבנן רשד''ם חא''ה סי' ל''ו. ועיין בש''ע ח''מ סי' ל''ד איזה הם פסולים מדאוריית' ואיזו הם מדרבנן: (טז) העריות. החשוד אינו פסול רק מדרבנן. ואם מחבק ומנשק לערוה חייבי כריתות או מיתות ב''ד פסול מדאוריית'. ואם מייחד עם עריות הוא פסול מדרבנן עיין ח''מ ב''ש: (יז) אנוסים. ר''ל שתחלתן היה באונס וסופו ברצון שאפשר להם להמלט ועובדים ע''ז ברצונן: (יח) דרבנן. דהיינו שקידש בת קטנה שלא בפני אביה בפני עדים פסולים מדרבנן:





סימן מג - אין קדושין לקטן, ודיני קטן וקטנה אם הגדילו
ובו ב' סעיפים
א
 
קָטָן שֶׁקִּדֵּשׁ אוֹ נָשָׂא, אֵינוֹ כְּלוּם, דְּלֹא תִּקְּנוּ רַבָּנָן נִשּׂוּאִין לְקָטָן. וְאָסוּר לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה בְּעוֹדוֹ קָטָן. הגה: מִיהוּ, אִם כְּבָר נְשָׂאָהּ, אֵין צָרִיךְ לְגָרְשָׁהּ, וּמֻתֶּרֶת לַעֲמֹד עַד שֶׁיַגְדִּיל (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, וְכֵן מַשְׁמַע בָּאֲשֵׁרִי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ). וַאֲפִלּוּ שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מִשֶּׁהִגְדִּיל, אֵינוֹ כְּלוּם, דְּלָא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא שָׁלַח לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ מִשֶּׁהִגְדִּיל, צְרִיכָה גֵּט, מִשּׁוּם דְּמִסְתָמָא בָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. וְאִם קִיְּמָהּ מִשֶּׁהִגְדִּיל, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת וְאֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת. וְדַוְקָא מָנֶה וּמָאתַיִם, אֲבָל תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ. הגה: לֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה כְּשֶׁהוּא (א) קָטָן, כְּשֶׁיַּגְדִּיל אֵינוֹ כּוֹתֵב לָהּ רַק מָנֶה, דְּהָא הַהִיא שַׁעְתָּא לָאו בְּתוּלָה הִיא (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי רֵישׁ מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי):

 באר היטב  (א) קטן. בח''מ הניח דבר זה בצ''ע ודעתו אפילו בלא כתב לה כתובה בעודו קטן רק סתם בתנאי ב''ד יש לה כתובה מאתים שע''מ כן קיימה שיהיה היום כתחלת נשואיה ע''ש. והב''ש רוצה להוכיח חילוק זה מתוספות דכתובות דף צ' ע''א ע''ש. ואינו מוכרח דלפי תירץ תוס' דאשמעינן היכא דנשאה בתולה אע''ג דכשגדלה היא בעולה אפ''ה יש לה מאתים וכו' זהו חידוש אפילו בכתב לה ואשמעינן רב הונא חידוש זה ולעולם אין חילוק בין בכתב לה או לא כתב לה כמו שהקשה תוספות ודו''ק:


ב
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַקְּטַנָּה הַיְתוֹמָה, אוֹ קְטַנָּה שֶׁיָּצְתָה מֵרְשׁוּת אָבִיהָ, אֵימָתַי מְמָאֶנֶת וְכָל דִּינֶיהָ יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ''ה. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קס''ט מִי נֶאֱמָן עַל קָטָן וּקְטַנָּה אִם נִתְגַּדְּלוּ. סָפֵק אִם הֵם גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין. יְכוֹלִין בֵּית דִּין לִפְסֹק לְהַשִּׂיא אֶת הַקְּטַנָּה, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לְאִמָּהּ וּלְאַחֶיהָ, וִיכוֹלִין לְהַתְנוֹת שֶׁאֵם תְּמָאֵן תְּאַבֵּד כָּל אֲשֶׁר לָהּ. אֲבָל אֵין לָהֶם רְשׁוּת לְהַשִּׂיא אֶת הַקָּטָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֵרֵשׁ). וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן קנ''ה:




סימן מד - קדושי חרש שוטה וקטן, עריות וחיבי לאוין
ובו י''ב סעיפים
א
 
חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת אֵינָם בְּנֵי קִדּוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה, בֵּין נָשְׂאוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת בֵּין חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ; אֲבָל חֲכָמִים תִּקְּנוּ לָהֶם נִשּׂוּאִין. לְפִיכָךְ, אִם בָּא פִּקֵּחַ וְקִדֵּשׁ אֵשֶׁת חֵרֵשׁ הַפִּקַּחַת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, וְנוֹתֵן גֵּט וְהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ הַחֵרֵשׁ:


ב
 
שׁוֹטֶה וְשׁוֹטִית אֵין לָהֶם קִדּוּשִׁין לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לֹא שְׁנָא עִם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם לֹא שְׁנָא עִם פִּקְחִים. הגה: וְדַוְקָא שׁוֹטֶה גָּמוּר; אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ (א) צְלוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא דַּלָּה וּקְלוּשָׁה הַרְבֵּה (ר''י בְּשֵׁם הָרַמָ''ה), וְכֵן עִתִּים שׁוֹטֶה וְעִתִּים צָלוּל, וְלֹא יָדַעְנוּ הָעֵת שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּדַעְתּוֹ, חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין (גַּם זֶה שָׁם):

 באר היטב  (א) צלולה וכו'. צ''ל דעתו צלולה מקודשת בודאי ועתים שוטה וא''י העת אז חוששין ואין ודאי קדושין. ואם דעתו משובשת ואין משיג דבר על בוריו יש חשש קדושין ח''מ עיין ב''ש:


ג
 
שִׁכּוֹר שֶׁקִּדֵּשׁ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ נִשְׁתַּכֵּר הַרְבֵּה; וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר (ב) זֶה:

 באר היטב  (ב) זה. כלומר חוקרין הרבה אם הוא שכור כלוט עיין סי' קכ''א:


ד
 
סָרִיס שֶׁקִּדֵּשׁ, בֵּין סְרִיס (ג) חַמָּה בֵּין סְרִיס אָדָם, וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, הָוֵי קִדּוּשִׁין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַיְלוֹנִית וַדָּאִית אֵינָהּ (ד) מְקֻדֶּשֶׁת:

 באר היטב  (ג) חמה. הוא מיד כשנולד מיום שרואה אותו החמה והוא כשר. וסריס אדם הוא פצוע דכא וחייבי לאוין הוא אפ''ה קדושיו קדושין. דקדושין תופסין בחייבי לאוין: (ד) אינה מקודשת. ר''ל שלא הכיר בה הוי קדושי טעות וא''צ גט אפילו מדרבנן הרא''ש. אבל הנ''י בשם ר''ת כתב דצריכה גט מדרבנן. מיהו אם היא ספק איילונית שאין ניכר היטב הסימן צריכה גט ע' ב''ש:


ה
 
טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁקִדְּשׁוּ, אוֹ שֶׁקִּדְּשָׁם אִישׁ, קִדּוּשֵׁיהֶם סָפֵק וּצְרִיכִין גֵּט מִסָפֵק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס וַדַּאי זָכָר (טוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ):


ו
 
הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן. חוּץ מֵהַנִּדָּה, שֶׁהַמְקַדֵּשׁ נִדָּה מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:


ז
 
הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת אוֹ (ה) מֵאִסוּרֵי לָאוִין אוֹ מֵאִסוּרֵי עֲשֵׂה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, חוּץ מִיבָמָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְזָר, שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָפֵק:

 באר היטב  (ה) מאיסורי עשה. ומכ''ש המקדש אשה ויש לו אשה אחרת אע''ג דעובר על חדר''ג הרי זו מקודשת ד''מ ועיין ב''ש:


ח
 
הַמְקַדֵּשׁ גּוֹיָה אוֹ שִׁפְחָה אֵינוֹ כְּלוּם, שֶׁאֵינָן בְּנֵי קִדּוּשִׁין. וְכֵן גּוֹי וְעֶבֶד שֶׁקִדְּשׁוּ יִשְׂרְאֵלִית, אֵינוֹ כְּלוּם:


ט
 
יִשְׂרָאֵל מוּמָר (ו) שֶׁקִּדֵּשׁ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין (ז) גְּמוּרִים. וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט. וַאֲפִלּוּ זַרְעוֹ שֶׁהוֹלִיד מִשֶׁהֵמִיר, אִם קִדֵּשׁ אוֹתוֹ זֶרַע (ח) יִשְׂרְאֵלִית, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְדַוְקָא שֶׁהוֹלִידוֹ מִיִּשְׂרְאֵלִית, אֲפִלּוּ מֻמֶרֶת. אֲבָל אִם הוֹלִידוֹ מִן הַגּוֹיָה, דִּינוֹ כְּגוֹי, אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹלִיד יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מוּמָר. אֲבָל יִשְׂרְאֵלִית מֻמֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֶרַע עִם הַגּוֹי, שֶׁקִּדֵּשׁ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין (מָרְדְּכַי סוֹף הַחוֹלֵץ):

 באר היטב  (ו) שקידש. וה''ה גר שחוזר לסורו וקידש קדושין גמורין הם כמ''ש בי''ד סי' רס''ח בה''י. וה''ה המקדש למומרת תפס קדושין הר''ם איסרלאן סי' ס''ב. מי שקידש והיו סבורים שהוא יהודי ואח''כ נתגלה שהמיר דתו ושב בתשובה אך לא תשובה שלימה עיין בכתבי מהר''ר ישראל סי' קל''ח. האנוסים שבפרנקי''א אין חוששין שמא אמו מגויים שכל האנוסים נזהרין להתחתן בגוים ולא חיישינן למיעוטי דכל דפריש מרובא פריש הרא''ם ח''ב סי' ל''א הר''י בי רב סי' ל''ט: (ז) גמורין. מהר''י מינץ סי' י''ב כתב דלא תפסי קדושין אלא מדרבנן וכ''כ רשד''ם חא''ה סי' מ''ד. עיין כנה''ג: (ח) ישראלית. אפילו זרע זרעו עד כמה דורות הרא''ם ח''א סי' באר ה טב מ''ז. ודוק' במי שנשתמד לאנסו כאנוסין אשר בספרד אבל במשומד לרצונו בלי שום אונס רק טבעו הרע וזדון לבו השיאו לכפור בעיקר זרעו שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה דינו כגוי ואין קדושיו קדושין הרא''ם ח''א סי' מ''ז בשם מהר''י בן חביב. והוא שם בסי' מ''ח חולק עליו וסובר דאפילו אם נשתמד לרצונו בניו הורתן ולידתן בקדושה קרינן ביה. והרשד''ם בחא''ה סי' יו''ד הסכים לדברי מהר''י בן חביב. וכתב כנה''ג דאפילו לדעת הרא''ם היינו דוקא בניו אבל בני בניו אפילו כשאמם ישראלית אין חוששין לקדושיהן עיין מהריב''ל ח''ב סי' מ''ה. והראד''ב סי' ו':


י
 
כּוּתִי שֶׁקִּדֵּשׁ, צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט:


יא
 
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁקִּדֵּשׁ יִשְׂרְאֵלִית, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:


יב
 
הַמְקַדֵּשׁ מִי שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת (ט) חוֹרִין, צְרִיכָה גֵּט. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ גֵּט, נִשְׁתַּחְרְרָה, וְאַחַר כָּךְ קִדְּשָׁהּ אַחֵר, מְקֻדֶּשֶׁת (י) לִשְׁנֵיהֶם, וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם, אוֹ מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל אֶחָד חוֹלֵץ, וְאָחִיו שֶׁל שֵׁנִי אוֹ חוֹלֵץ אוֹ מְיַבֵּם:

 באר היטב  (ט) חורין. עיין בגיטין דף מ''ג סוגיא זו. וצ''ל לפי פירש תוס' שם בד''ה מה נפשך וכו' דמספק' ליה אי גמרי או פקעה ע''ש. הא דס''ל ר''ח דמקודשת היינו קודם השחרור ואינן קדושין גמורין לענין מיתה רק הבא עליה הוא באשם ועיין בהרא''ש. ואם קידש אחר קודם השחרור אין קדושיו של שני תופסין וה''ה אפילו אחר השחרור אם לא בא אחר וקדשה ס''ל לר''ח דהוי קדושין וא''צ קדושין אחרים והבא עליה חייב מיתה. דא''ל דבהא נמי מספק' לי אי גמרי או פקעי אפי' בלא בא אחר וקדשה. דא''כ למה נקט הגמר' דבא אחר וקדשה אחר שנשתחררה למה לא אמר סתם נשתחררה וכו' חד אמר פקעי וחד אמר גמרי אלא ודאי דבהא לא פליגי ובזה נתיישב דעת הרמב''ם דפסק כר''ח ומ''ש אינה מקודשת קדושין גמורים עד שתשתחררה וכו' לענין חיוב מיתה קאמר דקודם השחרור הבא עליה חייב אשם ואחר השחרור הבא עליה חייב מיתה. וכ''ה דעת הרא''ש ע''ש א''כ אין מחלוקת בין הרמב''ם והרא''ש דלא כהטור ע''ש. והכ''מ כתב ונ''ל ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה''ק אעפ''י שקדושין אלו איפלגי בהו אמוראי אם היא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקדשה אבל לענין למקדש לד''ה וכו' ע''ש. לא הבנתי א''כ לר''ח דס''ל דמקודשת משמע אפי' בכה''ג דבא אחר וקדשה א''כ הדרא קושית התוס' בד''ה מה נפשך לדוכתי' ע''ש ודו''ק. ועיין מ''ש בית יהודא בסוגי' זו. ועיין ב''ח: (י) לשניהם. דמספק' לן אי גמרו קדושי הראשון אחר השחרור או פקעו. ואם לא קידש אחר הרי זה מקודשת לראשון וא''צ קדושין אחרים הרמב''ם וב''י. ולדעת המגיד שם משום הביאה היא הקדושין דמסתמ' מקדש אותה בביאה. והר''ן חולק ע''ז עיין ב''י וכ''מ וח''מ וב''ש ודו''ק:





סימן מה - שחוששין לסבלונות ולכתבה
ובו ג' סעיפים
א
 
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת לָאֲרוּסָה אַחַר שֶׁתִּתְאָרֵס, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁרָאוּ סִבְלוֹנוֹת הוּבְלוּ לָהּ, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְקַדְּשָׁה וּצְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב אַנְשֵׁי הָעִיר אֵין מְשַׁלְּחִין סִבְלוֹנוֹת אֶלָּא קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלַח הַסִּבְלוֹנוֹת בְּעֵדִים (טוּר, וְכֵן כָּתַב הָרַ''ן פֶּרֶק בָּתְרָא דְּקִדּוּשִׁין). וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ כֻּלָּם לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת בִּתְחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים שׁוֹלְחִין דֶּרֶךְ מִקְרֶה אַחַר קִדּוּשִׁין, הוֹאִיל וְאֵין מַקְפִּידִים בְּכָךְ (שָׁם בְּהָרַ''ן) וְרָאוּ סִבְלוֹנוֹת, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְרַשִׁ''י פֵּרַשׁ שֶׁחֲשַׁשׁ הַסִבְלוֹנוֹת הוּא שֶׁמָּא הֵם עַצְמָם נִתְּנוּ לְקִדּוּשִׁין. הגה: וְלָכֵן אֲפִלּוּ יֵשׁ עֵדִים שֶׁלֹּא קִדְּשָׁה כְּבָר, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הַסִּבְלוֹנוֹת לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים לְהַחֲמִיר (טוּר). וְכָל זֶה שֶׁשּׁוֹלֵחַ סְתָם, אֲבָל אִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁשּׁוֹלֵחַ לָהּ לְשֵׁם סִבְלוֹנוֹת, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְפֵרוּשׁ רַשִׁ''י (הָרַ''ן פ''ב דְּקִדּוּשִׁין). וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר שֶׁשּׁוֹלֵחַ לְשֵׁם דּוֹרוֹן בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ אָמַר שֶׁהֶחָתָן שָׁלַח לַכַּלָּה (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קע''א). וְכָל זֶה מַיְרִי בִּדְשִׁדֵּךְ תְּחִלָּה, אֲבָל בְּלֹא שִׁדּוּכִין לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְכֻלֵּי עָלְמָא (רַשְׁבָּ''א אֶלֶף רכ''ג). וְכָל הֵיכָא דְּחַיְשִׁינָן, אֲפִלּוּ אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא כִּוְּנוּ לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (הָרַ''ן וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ כ''ח) וְנִשְׁבְּעוּ עַל זֶה, אֵינָם נֶאֱמָנִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ר''ז). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל סִבְלוֹנוֹת שֶׁשָּׁלַח מִיָּד אַחַר הַשִּׁידוּכִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, אֵין לָחוּשׁ לָהֶם כְּלָל. וַאֲפִלּוּ שָׁלַח לָהּ אַחַר כָּךְ גַּם כֵּן, דְּמֵאַחַר שֶׁשָּׁלַח לָהּ תְּחִלָּה אָנוּ רוֹאִים דִּמְסַבֵּל וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קע''א). וְכָל חֲשָׁשָׁא דְּסִבְלוֹנוֹת אֵינוֹ אֶלָּא לְהַצְרִיכָהּ גֵּט לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִם כְּבָר נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא, וְאָזְלִינָן בִּסְפֵקָא לְהָקֵל (שָׁם). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא שָׁלַח לָהּ הַסִּבְלוֹנוֹת בְּעֵדִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לְפֵרוּשׁ רַשִׁ''י שֶׁהַסִּבְלוֹנוֹת הֵן עַצְמָן קִדּוּשִׁין, וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין, בְּסִבְלוֹנוֹת לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ כ''ח וְק''א וְקע''א). וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אִם שָׁלַח בְּעֵדִים, אַף עַל גַּב דְּלֹא הָיוּ עֵדִים בַּנְּתִינָה לָאִשָּׁה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ר''ז). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרִי דְּהַכַּלָּה קִבְּלָה הַסִּבְלוֹנוֹת בְּעַצְמָהּ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ הַכַּלּוֹת שֶׁאֵין מְקַבְּלִין הַסִּבְלוֹנוֹת, רַק אַחֵר מְקַבֵּל לָהֶן, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קע''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְחַלֵּק בֵּין שָׁלַח לָהּ הַסִּבְלוֹנוֹת אוֹ אִם הֶחָתָן נוֹתֵן לָהּ בְּעַצְמוֹ, וְכֵן עִקָּר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א ק''פ וְקפ''ט), וּדְלֹא כְּיֵשׁ מִי שֶׁהֶחֱמִיר לוֹמַר דִּבְמָקוֹם שֶׁהֶחָתָן בְּעַצְמוֹ נוֹתֵן לָהּ חוֹשְׁשִׁין בְּכָל עִנְיָן (תְּשׁוּבַת הָרַב מַהֲרַ''ש). יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָקוֹם דְּהָיָה לָנוּ לְמֵיחַשׁ שֶׁעָשָׂה אִסוּר אִם הָיָה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ בִּשְׁלִיחוּת הַסִּבְלוֹנוֹת, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַח בְּשַׁבָּת (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קע''א) אוֹ שֶׁיֵּשׁ חֵרֶם בָּעִיר שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ כִּי אִם בַּעֲשָׂרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א), אֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת שֶׁמָּא הֵם קִדּוּשִׁין. לֹא שָׁלַח לָהּ הֶחָתָן בְּעַצְמוֹ, רַק אֲבִי הֶחָתָן שָׁלַח, (ריב''ש סי' תע''ט). לֹא חַיְשִׁינָן לְפֵרַשִׁ''י שֶׁמָּא הַסִּבְלוֹנוֹת עַצְמָן הֵם קִדּוּשִׁין, אֲפִלּוּ אָמַר הַשָּׁלִיחַ: הֶחָתָן שָׁלַח לָךְ. וְכָל זֶה מַיְרִי דְּיָדְעִינָן בְּוַדַּאי בִּשְׁלִיחוּת הַסִּבְלוֹנוֹת, אֲבָל בְּקָלָא דְּסִבְלוֹנוֹת לָא חַיְשִׁינָן לְכֻלֵּי הַאי (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן רכ''ו):


ב
 
הָאִדָּנָא, נָהֲגוּ בְּכָל מַלְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִצְרַיִם וְתוֹגַרְמָה שֶׁלֹּא לָחוּשׁ לְסִבְלוֹנוֹת, זוּלָתִי בְּקוֹנְסְטַנְטִינָא שֶׁחוֹשְׁשִׁין לָהֶם. הגה: הָיָה מִנְהָג בָּעִיר, וְנִתְבַּטֵּל, הוֹלְכִין אַחַר עַכְשָׁו (רִיבָ''שׁ סִימָן ה'). לֹא הָיָה מִנְהָג בָּעִיר, כְּגוֹן שֶׁהִיא עִיר חֲדָשָׁה, נִדּוֹן כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה (הָרַ''ן פ''ב דְּקִדּוּשִׁין). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּכֻלֵּי עָלְמָא מְסַבְּלֵי וַהֲדַר מְקַדְּשֵׁי, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ עוֹד צַד הֶתֵּר אֵצֶל זֶה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ר''ז וּבִפְסָקָיו סִימָן ע''ד). וְנִרְאֶה לִי, דְּאִם הֶחָתָן אָמַר שֶׁלֹּא שָׁלַח רַק לְסִבְלוֹנוֹת בְּעָלְמָא, לְכֻלֵּי עָלְמָא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ בִּכְהַאי גַּוְנָא. וְכֵן מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם, לִפְעָמִים חוֹזְרִים בְּשִׁדּוּכִים, וְהַסִּבְלוֹנוֹת חוֹזְרִים, וְלֹא נָהֲגוּ לְהַצְרִיכָהּ גֵּט הוֹאִיל וְהוּא בַּמְּקוֹמוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה דְּכֻלֵּי עָלְמָא מְסַבְּלֵי וַהֲדַר מְקַדְּשֵׁי, וְהֶחָתָן אֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁשָּׁלַח לְשֵׁם קִדּוּשִׁין:


ג
 
חוֹשְׁשִׁין לִכְתֻבָּה, שֶׁאִם כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיע לְיָדָהּ, אִם דֶּרֶךְ מִקְצָת אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁמְּקַדְּשִׁין וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִים כְּתֻבָּה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְקַדְּשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סוֹפֵר מָצוּי, וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא הַסוֹפֵר נִזְדַּמֵּן לוֹ וְכָתַב. וְאִם דֶּרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁכּוֹתְבִין הַכְּתֻבָּה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין:




סימן מו - דיני קלא בקדושין, ואם מבטלין הקול
ובו ח' סעיפים
א
 
פְּנוּיָה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה (א) הַיּוֹם לִפְלוֹנִי בְּעִיר זוֹ, (ב) חוֹשְׁשִׁין לָהּ וַהֲרֵי הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וְכָל קוֹל שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וְכֵיצַד הוּא הַקּוֹל שֶׁתֻחְזַק זוֹ בּוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת, כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי (עֵדִים) וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ (ג) הַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת, וּמִטּוֹת מֻצָּעוֹת, וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים, וְנָשִׁים (ד) שְׂמֵחוֹת לָהּ וְאוֹמְרוֹת: נִתְקַדְּשָׁה (ה) פְּלוֹנִית [הַיוֹם]. אֲבָל אִם שָׁמְעוּ אוֹתָן אוֹמְרוֹת: פְּלוֹנִית תִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, שֶׁמָּא נִזְדַּמְּנוּ לְקַדֵּשׁ וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה. הגה: וְכֵן אִם אָמְרוּ נִתְקַדְּשָׁה, (ו) סְתָם, וְלֹא אָמְרוּ: לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמְרוּ: נִתְקַדְּשָׁה בְּעִיר אַחֶרֶת, לָא מִקְּרֵי קוֹל (טוּר):

 באר היטב  (א) היום. ד' דברים צריכים להיות. א' שאמרו נתקדשת לשון עבר. ב' שאמרו דקדושין היו היום. ג' שאומרים נתקדשה לפלוני. ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו. קלא דשטר כתוב וחתום שנתקדשה ומכח השטר לא הוי קדושין דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן. לא הוי קלא. משפטי שמואל סי' ס''ח. ועיין במהר''ם אלשיך סי' ח': (ב) חוששין לו. ב''ד שאמרו שחוששין לקדושין במי שלא אמר לי וב''ד אחר אמרו שאין חוששין לא מיקרי קול שהוחזק בב''ד הרדב''ז ח''א סי' קכ''ט: (ג) הנרות. ואלו הב' צריכים להיות כשרים ואמירת אלו שנים א''צ שיעידו בב''ד בו ביום שנתקדשה אלא אפילו לאחר זמן מעידין שביום פלוני ראו בבית פלוני נרות דולקות וכו'. כ''כ ב''ח ע''ש. ומ''ש הב''ש ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב''א דכתב ר' אבא לא פליג על עולא שאלו היה בשעתו (בעיר) [בעינן] כדעולא וכו' ע''ש. לא דק דהפשט הוא שאלו היה בשעתו וכו' שאילו ראו הנרות דולקות והיו שם בעיר בשעת שמחתן. ואם לאחר זמן בבדיקת קול וכו' פירושו שלא ראו הנרות דולקות ולא היו שם בעיר בשעת שמחתן ממש רק שבאו לאחר זמן שם ושמעו וכו' עיין ב''י וכנה''ג דף פ' ע''א סעיף י''א. אבל לעולם י''ל אם ראו בשעתו יכולים להעיד אף לאחר זמן מה שראו ביום פלוני ודו''ק: (ד) שמחות לה. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרים נתקדשה. אבל אם שמחות עמו ואומרים שקידש לא הוי קול ב''ש: (ה) פלונית. לא הצריך שהנשים יאמרו לפלוני בעיר הזאת. רק שהנשים יאמרו סתם נתקדשה פלונית והקול יוצא מתוך דבריהם שנתקדשה לפלוני בעיר הזאת. והיום פשיטא שא''צ שיאמרו דהא ביום האירוסין עושין השמחה ח''מ וב''ח. מיהו הטור כתב דצ''ל נתקדשה פלונית לפלוני. וכנה''ג הביא דעת מהריב''ל דס''ל דהרמב''ם ורש''י וטור ס''ל הא דצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני אלא בדליכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות. אבל היכא דאיכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות א''צ שיאמר לפלוני ע''ש דף פ' ע''א סעיף י''א. ודף פ''ב ע''א סעיף ו' ודלא כב''ש שכתב וכן כתב הריב''ש ע''ש. ולכ''ע א''צ לאמר היכן היו הקדושין כי מכלל דבריהן נשמע שנתקדשת במקום שנרות דולקות כ''כ כ''מ וב''ה: (ו) סתם. לפי מה שפרשתי לא קאי זה על הנשים היוצאות ממקום שנרות דולקות רק קאי על המוציאין הקול כשאמרו פלונית נתקדשה סתם אין זה קול ברור וכן אם יצא קול שנתקדשה בעיר אחרת אין זה קול אבל הנשים אינם מזכירות לא העיר ולא פלוני. ח''מ ב''ח. ועיין מ''ש הב''ש. ועיין ס''ק ה' ודו''ק:


ב
 
(ז) וְכֵן אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רָאִינוּ כְּמוֹ שִׂמְחַת (ח) אֵרוּסִין, וְשָׁמַעְנוּ הֲבָרָה, וְשָׁמַעְנוּ מִפְּלוֹנִי שֶּׁשָּׁמַע מִפְּלוֹנִי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית בִּפְנֵי פְּלוֹנִי (ט) וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם הָעֵדִים לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ, הֲרֵי זֶה (י) קוֹל שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי קוֹל אֶלָּא כְּשֶׁשָּׁמְעוּ תְּרֵי (יא) מִתְּרֵי, אֲבָל חַד מִתְּרֵי, לֹא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהָרַ''ן וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְקוֹל, אֶלָּא כְּשֶׁהֻחְזַק (יב) בְּבֵית דִּין, שֶׁבֵּית דִּין חָקְרוּ בַּדָּבָר וְשָׁמְעוּ שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁוּת בַּקּוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין לֹא, אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲזָקָה טוּבָא שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, אָז לָא בָּעִינָן הֻחְזַק בְּבֵית דִּין (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''ז). וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לַחֲזֹר ( (יג) וּלְדַקְדֵּק) אַחַר הַקּוֹל, כְּדֵי לְבָרֵר אִם יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁוּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתַּשְׁבֵּ''ץ וּבְשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א):

 באר היטב  (ז) וכן אם באו שנים ואמרו וכו'. היינו דאיכ' קול הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשהב''ד חוקרים אחר הקול בעינן שיבאו שנים ומעידים ששמעו מפלוני ששמע וכו' אבל היכא דליכ' קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול ב''ח וכ''פ מהריב''ל ח''א דף נ''ח: (ח) אירוסין. משמע אם לא ראו שמחה לא הוי קול ולא משמע כן מדברי שאר פוסקים עיין ב''י: (ט) ופלוני. בכאן צריכין להעיד שנתקדשה היום לפלוני כיון דליכ' רגלים לדבר כמ''ש לעיל בשם הכנה''ג דף פ' ע''א סעיף י''א. וח''מ וב''ש מסופקים ע''ש: (י) קול. כ''כ הרמב''ם. והטור בשם הרמב''ן כתב ולדברי ב''י הוא הרמ''ה ע''ש דס''ל דוקא אם אומרים בשם שנים דחיים עדיין אלא הלכו למד''ה אז מרתת שמא יבואו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוי קול. ואפשר לומר דל''פ דהרמב''ם דס''ל אם מתו הוי קלא היינו מפני שהוא סובר שבאו שנים והעידו מפי א' ששמע מאחד שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני. וכיון דבין הכי לא מת מי שתלו הדבר בו מאי איכפת לן אם מתו העדים שנתקדשה בפניהם דאעפ''י שאמרו שמתו העדים שנתקדשה בפניהם יש להאמינם ששמעו מפי פלוני כיון שתולין הדבר בו ומרתתי שמא היום או למחר אתי אבל לפי פי' הטור וסייעתו דליכ' הכא אלא ב' ששמעו מפי ב' והב' האחרונים הם עידי הקדושין מסתבר' למימר דוקא שתלו בב' שהלכו למד''ה דמרתת שמא היום או למחר יבואו אבל אם תולין בשתים שמתו לא הוי קלא כנה''ג דף פ' ע''ב סעיף י''ח: (יא) תרי מתרי. אפילו כל א' שמע מא' ואין כאן שנים ששמעו מפי שנים ביחד רק ע''א אומר אני שמעתי מראובן וע''א אומר אני שמעתי משמעון וכאן לכ''ע לא מהני אם מתו כמ''ש בס''ק שלפני זה: (יב) בב''ד. אפי' אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנש' ולא פלוג רבנן בין במקום קרוב למקום רחוק מיהו הכל תלי' בחקירות ב''ד יראי שמים עיין ד''מ: (יג) ולדקדק. היינו קודם הנשואין דוק' הד''ן:


ג
 
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם (יד) אֲמַתְלָאָה. אֲבָל אִם הָיָה שָׁם אֲמַתְלָאָה, וְשָׁמְעוּ הָאֲמַתְלָאָה כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, לֹא הֻחְזְקָה מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הִיא הָאֲמַתְלָאָה, פְּלוֹנִית נִתְקַדְּשָׁה עַל תְּנַאי אוֹ קִדּוּשֵׁי סָפֵק, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזָּרַק לָהּ קִדּוּשִׁין סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ, אוֹ אִם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם יֵשׁ בַּקִּדּוּשִׁין (טו) שְׁוֵה פְּרוּטָה, אוֹ שֶׁהָיָה קָטָן, לֹא הֻחְזְקָה, אֶלָּא שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ וְסוֹמְכִים עַל דְּבָרֶיהָ, הוֹאִיל וְאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה וְלֹא קוֹל חָזָק:

 באר היטב  (יד) אמתל'. ולא בעי' אמתלאה חשובה אלא באמתל' כל דהו מבטלת הקדושין מ''ב סי' נ''א. יצאו הקול ואמתל' בבת א' ואחר ימים נודע שהאמתל' שקר אין חוששין לקדושין מ''ב סי' נ''א: (טו) ש''פ. ואפי' לא נתברר לנו שלא היה ש''פ או שהיה קטן תלינן אנן לקול'. והיינו אם יצא הקול שקידש בחפץ קל תלינן שלא היה ש''פ וכן אם יצא קול שקידש אחד מבני פלוני ואחד מבניו הוא קטן תלינן אנן שהקטן קידש אותה אבל אם יצא קול פלונית זרק לה קדושין לא אמרינן דגם זה מיקרי אמתל' אלא אמרינן מסתמ' היה קרוב לה עד שיצא אמתל' אח''כ ח''מ ב''ש. יצא קול שנתקדשה בלילה ושהעידו בפני חכם יחידי הוי אמתל' מ''ב סי' ק''ו. מי שהבי' עדים שקידש אשה ויש ב' כתי עדים שהא' אומרת שהי' גדול כשקדש והא' אומרים שהי' קטן כשקדש לא חיישינן לקול' משפטי שמואל סי' קי''ז כנה''ג דף פ' ע''ב:


ד
 
יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְלוֹנִי, וּלְאַחַר יָמִים אָמְרוּ: אֲמַתְלָאָה, אִם נִרְאִים הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין (טז) שֶׁהוּא כֵּן, סוֹמְכִין עַל הָאֲמַתְלָאָה וְלֹא הֻחְזְקָה מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁמַעַת הָאֲמַתְלָאָה בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמְעוּ הַקִּדּוּשִׁין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לַאֲמַתְלָאָה. הגה: נִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ שֶׁשֶּׁקֶר הָיָה הַקּוֹל, כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים שֶׁתָּלוּ בָּהֶן הַקִּדּוּשִׁין וְשֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בִּפְנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, מְבַטְּלִין (יז) קָלָא (טוּר בְּשֵׁם הָרַמָ''ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מְבַטְּלִין קָלָא (בֵּית יוֹסֵף שֶׁכֵּן דַּעַת הָרַמְבַּ''ם וְכֵּן מַשְׁמַע מֵהָרִי''ף וְכֵן כָּתַב הָרַ''ן פֶּרֶק הַמְקָדֵשׁ). שָׁלַח לָהּ סִבְלוֹנוֹת, וְהוּא בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת שֶׁשָּׁלַח לָהּ, אַף עַל גַּב דְּיָצָא עָלֶיהָ מִזֶּה קוֹל מְקֻדֶּשֶׁת, אֵין חוֹשְׁשִׁין לַקּוֹל, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לִקְרֹא לְסִבְלוֹנוֹת, קִדּוּשִׁין (כֵּן מַשְׁמַע בִּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ה). וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַחֲמִיר, אֵין לְהַחֲמִיר בְּקוֹל כְּלָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתֵּן יָד לִרְשָׁעִים שֶׁיּוֹצִיאוּ קוֹלוֹת עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְעַגְּנָן אוֹ לְהוֹצִיא מֵהֶן מָמוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א):

 באר היטב  (טז) שהוא כן. כגון שבתחלה יצא קול שקדשה בזריקה ואז יצא אמתלאה שהי' קרוב לו אם נראה לב''ד לסמוך על אמתלאה זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית משמע בסתם קדושין שלא בזריקה ואם אח''כ יצא אמתל' שהי' בזריקה וקרוב לו אז אין לסמוך על אמתל' זו מאחר שלא יצא קול אמתלא מיד. וכן אם אמרו אח''כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין אותה הואיל ויצא קול הראשון שזרק לה סתם. ואם יצא קול הראשון שזרק לה הקדושין ואח''כ אמרו שקידש על תנאי אפי' אמרו שלא נתקיים התנאי לא תלינן לקול' כי קדושין על תנאי לא נכלל בכלל הקול הראשון שיצא שזרק לה קדושין ח''מ ב''ש: (יז) קלא. ר''ל שבזמן הש''ס היו מקומות שמבטלין הקול. אבל בזמן הזה חוששין להחמיר דאולי אנחנו מאותן מקומו' שאין מבטלין הקול. אבל הד''מ כתב דמיחש לקול חששא דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ''פ הרא''ש בפסקיו וכ''פ מהריב''ל ומשפטי שמואל סי' ס''ח. והרש''ך ח''א סי' כ''ה ומהר''ם ד''ב סי' יו''ד. והרשד''ם חא''ה סי' ל''ג כ' ויראי הוראה אני ובפרט להקל בדבר הנוגע בערוה ומדברי רש''ל בתשובה סימן ק''א נראה דס''ל דהלכה כמ''ד דלא מבטלין קלא. ע' כנה''ג דף פ''ב ע''א סעיף י''ד:


ה
 
יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ (יח) בְּפָנֵינוּ, בּוֹדְקִין עַל קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן שֶׁהֵם בַּקּוֹל, אִם בָּאוּ עֵדִים בְּרוּרִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן, אֵין קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי כְּלוּם; וְאִם לָאו, מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן שֶׁקִּדּוּשָׁיו בְּקוֹל, וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי שֶׁקִּדּוּשָׁיו וַדַּאי. וְאִם גֵּרַשׁ הַשֵּׁנִי, לֹא יִכְנֹס רִאשׁוֹן, שֶׁמָּא (יט) יֹאמְרוּ: הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הָאֵרוּסִין אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה לְאַחֵר. וְאִם כְּנָסָהּ שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁגֵּרַשׁ רִאשׁוֹן, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו (כ) עוֹלָמִית, אַף לְאַחַר שֶׁגֵּרַשׁ רִאשׁוֹן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל''א סָעִיף ד':

 באר היטב  (יח) בפנינו. אפילו קדשה הב' במזיד נמי דינ' הכי עיין כנה''ג פ''א ע''ב סעיף נ''ד. ואם קידש בפני הראשון תליא בדין אם אמרה לבעל' גרשתני כמ''ש סי' י''ז: (יט) יאמרו. ואם כנס ראשון הח''מ מסופק אם צריך להוציא. וב''ש כתב דבדיעב' א''צ לגרש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ז' כתב אם כנס ראשון כופין אותו לגרש: (כ) עולמית. היינו לשניהם לבעל ולבועל והיינו שהיה עכ''פ עידי יחוד שנתייחדה עם השני אבל אם לא היה אלא חופה מותרת כיון דקדושי ראשון ספק הוא הרשד''ם חא''ה סי' כ''ב. אבל מהר''א ששון סי' קע''ג כתב דלא סגי בהכי ואפי' הית' נדה אלא דוקא כשבאו עדים שלא זזה ידן מתוך ידן ולא נתייחדו ולזה הסכימו רוב חכמי שאלוניקו:


ו
 
יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי, וְיָצָא קוֹל אַחֵר כְּמוֹתוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחֵר, אֶחָד מְגָרֵשׁ וְאֶחָד כּוֹנֵס, בֵּין רִאשׁוֹן וּבֵין אַחֲרוֹן:


ז
 
יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְלוֹנִי (כא) וְגֵרְשָׁהּ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְאָסְרָהּ מִשּׁוּם הַקִּדּוּשִׁין, וַאֲסוּרָה לְכֹהֵן מִשּׁוּם קוֹל הַגֵּרוּשִׁין:

 באר היטב  (כא) וגירשה. ואם יצא קול שנתקדשה לפלוני וגירשה ע''ת כתב הר''ן דפליגי בזה הראב''ד והרמב''ן. לראב''ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת. ודוקא שיצא בפעם א' קול שגירשה עם הקול שנתקדשה. ולרמב''ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן:


ח
 
קוֹל הַיּוֹצֵא אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, אוֹ אֲפִלּוּ אַחַר אֵרוּסִין, לוֹמַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר תְּחִלָּה, אֵין (כב) חוֹשְׁשִׁין לוֹ. הגה: וַאֲפִלּוּ אִם יָצָא קוֹל כְּבָר, רַק שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין עַד לְאַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה, אֵין בּוֹדְקִין אַחַר הַקּוֹל לְהַחֲזִיקוֹ (כֵּן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן). מִיהוּ, אִם הִיא מוֹדָה אַחַר כָּךְ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לָרִאשׁוֹן, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ (כָּךְ מַשְׁמַע מִתְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ה), הוֹאִיל וְיָצָא הַקּוֹל תְּחִלָּה. (הָרַב נָתַן טַעַם לְשֶׁבַח לְחַלֵּק בֵּין נִדּוֹן דִּידָן וּבֵין הַהִיא שֶׁאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי וְכוּ'). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן מ''ח:

 באר היטב  (כב) חוששין לו. וא''צ גט ממנו אפילו נתארסה לישראל ב''ח ח''מ ב''ש:





סימן מז - עדים המכחישין זה את זה בקדושין; או היא אומרת: נתקדשתי, וחזרה
ובו ד' סעיפים
א
 
שְׁנַיִם אוֹמְרִים: רָאִינוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא רָאִינוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, הֲרֵי זוֹ (א) מְקֻדֶּשֶׁת, אֲפִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים עִמָּהּ (ב) בֶּחָצֵר, לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בְּצִנְעָה:

 באר היטב  (א) מקודשת. אפילו נשאת לא' מאלו שאומרים לא ראינו תצא: (ב) בחצר. אבל אם כולם היה במעמד א' הוי כאלו ב' אומרים נתקדשה וב' אומרי' לא נתקדש' כמ''ש בסמוך ס''ב. וע' בתשובת מהרח''ש סי' ל''א:


ב
 
שְׁנַיִם אוֹמְרִים: נִתְקַדְּשָׁה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא נִתְקַדְּשָׁה; לֹא שְׁנָא שֶׁזָּרַק לָהּ קִדּוּשֶׁיהָ, שְׁנַיִם אוֹמְרִים: קָרוֹב לוֹ, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: קָרוֹב לָהּ; לֹא שְׁנָא אָמְרוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה לָהּ סְפֵק קִדּוּשִׁין; לֹא תִּנָּשֵּׂא, וְאִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא. וְאִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֵיהָ, וְאוֹמֶרֶת: (ג) בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְקַדַּשְׁתִּי, לֹא תֵּצֵא:

 באר היטב  (ג) ברי לי. דוקא הם הם עצמם צריך שיאמרו ברי לי אבל אם אחרים אומרים ברי לנו אפילו נשאת תצא הרש''ך ח''א סי' כ''ח ועמ''ש בח''ב סי' ק''ה. הא דאמרינן דאם נשאת לא' מעדיה לא תצא. היינו דוק' בדיעב' אבל לכתחלה לא תנשא רשד''ם סימן י''ד. אף ע''ג דלענין הדין אם נשאת לא תצא. הוא והיא יש לחוש ללזות שפתים הראנ''ח ח''ב סי' מ'. שנים אומרי' נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה גם האשה אומרת לא נתקדשתי אין דבריו של א' במקום שנים והוי מקודשת תשובת ב''י סי' כ''ד. שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדש' ואחר כך באו שנים ואמרו נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה מותרת מטעם ס''ס ע' כנה''ג פ''ב ע''ב סעיף ט':


ג
 
עֵד אֶחָד אוֹמֵר: (ד) נִתְקַדְּשָׁה, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר: לֹא (ה) נִתְקַדְּשָׁה, אִם אָמַר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיוּ בָּהּ סְפֵק קִדּוּשִׁין, תִּנָּשֵּׂא (ו) לְכַתְּחִלָּה. וְאִם זָרַק לָהּ קִדּוּשִׁין, אֶחָד אוֹמֵר: קָרוֹב לוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר: קָרוֹב לָהּ, לֹא תִּנָּשֵּׂא, וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא (ז) תֵּצֵא. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ''ב סָעִיף ב':

 באר היטב  (ד) נתקדשה. כבר מבואר לרוב פוסקים ע''א בקדושין לא מהני וצ''ל הכא איירי באומר נתקדשה בפני ובפני אחרים ע' ב''ש: (ה) נתקדשה. ה''ה אם היא לבדה מכחשת העד האומר נתקדשה ג''כ נאמנת דע''א בהכחשה לאו כלום. וכאן מיירי אפילו בהיא שותקת כגון שא' אומר אביה קיבל קדושין וא' אומר לא קיבל קדושין אוקי עד לגבי עד ואשה בחזקת פנויה ותנשא לכתחלה. ואם ע''א אומר לא נתקדשה והיא ג''כ אומרת לא נתקדשה כתב המגיד דהרמב''ם ס''ל בזה גרע טפי כיון דעד מסייע לה יש לומר דמעיזה ואסורה והראב''ד והרמב''ן והרשב''א ס''ל דמותרת: (ו) לכתחלה. אבל המגיד כתב בשם הראב''ד והרמב''ן והרשב''א אפילו אם העד אומר לא היו קדושין כלל לא תנשא כיון דהיא א''י כלום עיין מ''מ פ''ט מה''א: (ז) תצא. כיון דידוע לנו דזרק לה קדושין אתרע חזקת פנויה שלה ע' ב''ש. ואם שנים אומרים קרוב לו וא' אומר קרוב לה תנשא לכתחלה. הר''ש חיון בתשובה סימן נ''ו. ומהרי''ט סי' כ''ח:


ד
 
אָמְרָה הִיא בְּעַצְמָהּ: נִתְקַדַּשְׁתִּי, וְחָזְרָה וְאָמְרָה: פְּנוּיָה אֲנִי; תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, נֶאֱמֶנֶת; לְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָאָה (ח) לִדְבָרֶיהָ, שֶׁאָמְרָה כֵּן תְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְרָאִינוּ בִּדְבָרֶיהָ מַמָּשׁ, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם לֹא נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָאָה, אוֹ שֶׁנָּתְנָה וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין. לְפִיכָךְ, נוֹתֵן לָהּ גֵּט וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו וְעַל הַכֹּל, עַד שֶׁיָּבוֹא (ט) אֲרוּסָהּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרֵי בְּאָמְרָה: נִתְקַדַּשְׁתִּי, סְתָם, אֲבָל אָמְרָה: נִתְקַדַּשְׁתִּי לִפְלוֹנִי, שׁוּב אֵינָהּ (י) נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: פְּנוּיָה אֲנִי, דְּלָאו כָּל הֵימֶנָּה לָחוּב לוֹ וּלְהַפְקִיעַ עַצְמָה מִמֶּנּוּ:

 באר היטב  (ח) לדבריה. וה''ה אם נתקדשה לאחר ואח''כ נותנת אמתלא לדבריה מהני עב''ח בק''א. אם היה שם ע''א שמעיד עליה או שאמר לה ולאו א''א את ואמרה הן לא מהני אמתל' מהרי''ט ח''ב סי' א'. הא דמהני אמתלאה היינו שלא עשתה מעשה אלא שאמרה בפיה אבל היכא דעשתה מעשה המוכיח קיום דברי' הראשונים אפילו באמתלא אינה נאמנת הר''י הלוי סי' ל''ג וע' בי''ד סי' א' ס''ק ל''ב וסי' קפ''ז מש''ש. לא אשכחן בשום מקום דתועיל אמתלא אלא באמירה לא בחזקה באר שבע דף קי''ז. ושום אדם לא יוכל לסמוך על אמתלא דידיה עד שישאל לחכם שבעירו שיוכל להשיג שאמתלא ראויה היא ואי אמרה אמתלא שהוא רחוק מן הדעת אסור לקבלה באר שבע דף קי''ז ע''ג. ואם האב שאמר שקדש את בתו ואח''כ נתן אמתלא ע''ל ס''ס ל''ז. אם נשבע האב שקדש את בתו או האשה שנתקדשה לא מהני אמתלא מהריב''ל ח''א סי' מ''א. כנה''ג פ''ג ע''ב סעיף ס''ג: (ט) ארוסה. כלומר שיבא א' ויאמר אני הוא שקדשתיה כבר והיא תודה לדבריו שזה הוא ואפשר אף שלא תודה רק שתעמוד בדבריה אחרונים ותאמר פנויה אני והוא אומר אני הארוס שלך גם כן מותרת לו ופשוט הוא אם מתחלה הזכירה למי נתקדשה ואח''כ חזרה ואמרה פנויה אני שהיא אסורה לכל עד שיבא אותו פלוני או עד שימות ח''מ ע' ב''ש: (י) אינה נאמנת. אפילו תכ''ד ואפילו אם נתנה אמתלא אינה נאמנת. וב''ש כתב דיותר מסתבר דאיירי אחר כ''ד דאינה נאמנת אפילו אם נתנה אמתלאה דהא קי''ל בכל התורה כולה תכ''ד כדיבור דמי עיין אחרונים:





סימן מח - אמר לה קדשתיך, והיא אומרת: לא, או להפך
ובו ז' סעיפים
א
 
הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: (א) קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, הוּא אָסוּר (ב) בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו:

 באר היטב  (א) קדשתיך. היינו באומר קדשתיך בפני ב' עדים והלכו למד''ה כ''כ הטור ואם אמר קדשתיך סתם יוכל לפרש דבריו שקידש בלא עדים ע' ח''מ ב''ש: (ב) בקרובותיה. אפילו בעדים מכחישים אותו שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא רשד''ם חא''ה סי' ט' והרש''ך בח''ג סי' צ''ה. ואם נשא מקרובותיה כופין אותו להוציא הרא''ם ח''א סי' כ''ה:


ב
 
קִדַּשְׁתַּנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו:


ג
 
קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת הָאֵם וְהָאֵם מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו; וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת, וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו:


ד
 
קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתֵּךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת, וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו; וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הָאֵם, וְהָאֵם אֲסוּרָה עַל קְרוֹבָיו:


ה
 
כָּל אֵלּוּ שֶׁטּוֹעֲנִין הַקִּדּוּשִׁין, כְּשֶׁטָּעַן הַטּוֹעֵן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ, אֲבָל אִם הוֹדוּ שֶׁהָיוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּלֹא שְׁנֵי עֵדִים, אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין:


ו
 
כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאָמְרָה אִשָּׁה לְאִישׁ: קִדַּשְׁתַּנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ; מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ (ג) גֵּט לְהַתִּירָהּ. הגה: וְאָז נֶאֱסָר (ד) בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, הוֹאִיל וְנָתַן לָהּ גֵּט. אֲבָל אִם הוּא אוֹמֵר: קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, וּכְפָאוֹ לְגֵט מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ הַנִּמְנָע לְנָשְׂאָהּ, אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת בִּקְרוֹבָיו מֵחֲמַת הַגֵּט (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין):

 באר היטב  (ג) גט. משום דאסור לישא בקרובותיה בשביל הגט מש''ה מבקשין ודוקא באומרת היא קדשתני בודאי אבל מי שאומרת אני זקוקה לך בשביל שבאת עלי ואני רוצה גט אפילו מבקשין ליכא מהרשד''ם חא''ח סי' ס''ה. ע' כנה''ג פ''ד ע''א ס''ד: (ד) בקרובותיה. עמ''ש הח''מ ב''ש:


ז
 
מִי שֶׁאָמַר: קֹדֶם שֶׁקִּדַּשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי קִדַּשְׁתִּי אֶת אֲחוֹתָהּ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם, וְלֹא גֵּרַשְׁתִּיהָ וַהֲרֵי הִיא נְשׂוּאָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עַל בַּעֲלָהּ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָבִיא עֵדִים. וַאֲפִלּוּ אִם תֹּאמַר הִיא: אֱמֶת שֶׁקִּדַּשְׁתַּנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לֶאֱסֹר עַצְמָהּ עַל בַּעֲלָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם יָבִיא עֵדִים שֶׁקִּדְּשָׁהּ. אִם נִתְקַדְּשָׁה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּפָנָיו, אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעֲלָהּ. וְזֶה אָסוּר (ה) בְּאִשְׁתּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר: שֶׁקִּדֵּשׁ אֲחוֹתָהּ תְּחִלָּה, נֶאֱסָר בִּקְרוֹבוֹת שְׁתֵּיהֶן. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן מ''ו:

 באר היטב  (ה) באשתו. דיוכל לאסור על עצמו. מיהו אחר תקנות חר''ג אינו יוכל לאסרו עליו מהרש''ל ב''ח ח''מ ב''ש:





סימן מט - קדש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קדש
ובו ג' סעיפים
א
 
הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְכָתַב לָהּ (א) כְּתֻבָּה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ הִיא, וְכָל אַחַת מֵהֶן אוֹמֶרֶת: אֲנִי הִיא, אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת כֻּלָּן וְנוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק. וְאִם קִדֵּשׁ בְּבִיאָה, קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן כְּתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאַחַת:

 באר היטב  (א) כתובה. ר''ל דאבדה או שלא הזכיר את שמה או איירי שכל שמותיהם שווין ולהני פוסקים דס''ל דארוסה יש לה כתובה אפילו לא כתב לה א''צ לזה. תוספת י''ט ע' ב''ש:


ב
 
הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וְחָזַר בּוֹ מִיָּד, וְאָמַר שֶׁהַמָּעוֹת יִהְיוּ מַתָּנָה, אֲפִלּוּ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם וּצְרִיכָה גֵּט:


ג
 
כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּטִיב גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין לֹא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָּהֶם לְהוֹרוֹת (ב) בָּהֶם, שֶׁבְּקַל יָכוֹל לִטְעוֹת וְיַתִּיר אֶת הָעֶרְוָה וְגוֹרֵם לְהַרְבּוֹת מַמְזֵרִים בְּיִשְׂרָאֵל:

 באר היטב  (ב) בהם. ט''ז מדייק דוקא להורות אסור אבל לסדר קדושין מותר דאין שם להורות אבל לסדר הגט דיש הרבה פרטים אסור לסדר אא''כ יודע בטיב גיטין ב''ש:





סימן נ - מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות
ובו ז' סעיפים
א
 
הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה, בֵּין שֶׁחָזְרָה הִיא בָּהּ וּבֵין שֶׁחָזַר הוּא, בֵּין שֶׁמֵּת הוּא בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא (א) אוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אֵין הַקִּדּוּשִׁין חוֹזְרִין לְעוֹלָם. אֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּאֶלֶף דִּינָר, הֲרֵי הֵם מַתָּנָה גְּמוּרָה שֶׁאֵין לָהּ חֲזָרָה. וְאִם הָיוּ קִדּוּשֵׁי (ב) טָעוּת, חוֹזְרִים הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם הָיְתָה (ג) מְמָאֶנֶת. וְכֵן אִם הָיוּ קִדּוּשִׁין עַל תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְכֵן אִם הָיוּ קִדּוּשֵׁי (ד) סָפֵק. וְכָל זֶה לֹא מַיְרִי אֶלָּא מִן הָאֵרוּסִין, אֲבָל מִן הַנִּשּׂוּאִין, (ה) הַקִּדּוּשִׁין חוֹזְרִין (מַהֲרִי''ל סִימָן ס''א):

 באר היטב  (א) או שגירשה. ר''ל או שגירשה מחמת שאסורה לו דהא כשחזר הוא או היא איירי נמי שגירשה ח''מ ב''ש: (ב) טעות. היינו מה שהדעת טועה אבל אם הוא טעות שאין דעת טועה כגון המקדש את (אחותה) [אחותו] הוי מתנה: (ג) ממאנת. משום בממאנ' הקדושין תופסין באחותה ומוטב שיאמרו הקדושין תופסין באחותה לכן הקדושין חוזרים: (ד) ספק. דברי המחבר תמוהי' דהא בקדושי ספק צריכה גט א''כ למה הקדושין חוזרים ולא חיישינן לשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ובה''י וב''ש מיישבו ע''ש: (ה) חוזרים. זהו דעת מהרי''ל. וכ' הח''מ דמהרי''ל איירי שמתה היא והבעל יורש אותה מדינא רק מחמ' תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא (מחלקו) [יחלוקו] ע''ז פסק מהרי''ל דודאי מוהר הדרי ואפי' הקדושין הדרי אבל נתגרש' או נתאלמנ' הקדושין שלה דמתנה גמורה הם עכ''ל. אבל בתשובת מהר''ם מלובלין סי' י''ט כתב דכוונת הרב מהרי''ל אף במת הוא או נתגרשה אזי הטבעת הקדושין חוזר ונשום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות. וכ''כ הר''ם מינץ סי' צ''ו שראה הל' למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנשואין. וקצת פוסקים ס''ל אפילו אחר הנשואין הקדושין לא הדרי מטעם דחיישי' שמא יאמרו וכו'. נמצא דין זה אם הקדושין אחר הנשואין הדרי ספיקא דדינא הוא ונראה קטנה שיכולה למאן ויצאה בגט דקי''ל דאסור בקרובותיה אז אפי' אחר הנשואין אם תחזור הקדושין יש לחוש שיאמרו דיוצאת במיאון ומותר בקרובותיה לכן לכולי עלמא אין הקדושין הדרה עיין ב''ש:


ב
 
הַמְקַדֵּשׁ אֲחוֹתוֹ, הַמָּעוֹת מַתָּנָה; מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת, וְאֵין זֶה טוֹעֶה אֶלָּא גָּמַר וְנָתַן לְשֵׁם מַתָּנָה:


ג
 
(ו) הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו, בֵּין מְרֻבִּין בֵּין מוּעָטִין, בֵּין שֶׁאָכַל שָׁם סְעֻדַּת אֵרוּסִין בֵּין שֶׁלֹּא אָכַל, בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא בֵּין שֶׁמֵּת הוּא, אוֹ שֶׁחָזַר בּוֹ הָאִישׁ, יַחַזְרוּ הַסִבְלוֹנוֹת כֻּלָּם חוּץ מֵהַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה. וְכֵן מָעוֹת, וְכֵן כֵּלִים מוּעָטִין שֶּׁשָּׁלַח לָהּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ שָׁם בְּבֵית אָבִיהָ, אִם נִשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶם וּבָלוּ אוֹ אָבְדוּ, אֵינָם מִשְׁתַּלְּמִין; אֲבָל אִם הֲיוּ קַיָּמִים, חוֹזֵר הַכֹּל וְגוֹבֶה (ז) אוֹתָם בְּבֵית דִּין, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא שְׁלָחָם אֶלָּא דֶּרֶךְ נוֹי בִּלְבַד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בִּדְבַר מַאֲכָל (ח) וּמִשְׁתֶּה וּדְבָרִים מוּעָטִים דְּאֵין חוֹזְרִים, דַּוְקָא כְּשֶׁאָכַל שָׁם הֶחָתָן, וְאָז אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהוּא בְּעֵין אֵינוֹ חוֹזֵר, אֲבָל אִי לֹא אָכַל שָׁם, חוֹזֵר הַכֹּל (שָׁם טוּר). חָזְרָה הִיא בָּהּ, חוֹזֵר הַכֹּל. וַאֲפִלּוּ הַמַּאֲכָל וְהַמַּשְׁקֶה נוֹתֶנֶת דָּמָיו בְּזוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם הָיוּ דְּמֵי הַמַּאֲכָל וְהַמַּשְׁקֶה שִׁשָּׁה, מְשַׁלֶּמֶת אַרְבָּעָה. וְאִם הָיָה מִנְהָג הַמְּדִינָה שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל אָדָם סְעֻדָּה וְיַאֲכִיל לְרֵעָיו אוֹ יְחַלֵּק מָעוֹת לַשַּׁמָּשִׁים וְלַחַזָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְעָשָׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים כָּל הָעָם, וְחָזְרָה בָּה, מְשַׁלֶּמֶת הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי גָּרְמָה לוֹ לְאַבֵּד (ט) מָמוֹן; וְהוּא שֶׁיִהְיוּ לוֹ (י) עֵדִים כַּמָּה הוֹצִיא. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרֵי בַּמֶּה שֶׁשָּׁלַח לְאַחַר אֵרוּסִין, אֲבָל קֹדֶם אֵרוּסִין, לְאַחַר שִׁדּוּכִין, חוֹזֵר הַכֹּל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת וְכֵן כָּתַב הָרִיטְבָ''א). (יא) וְיֵשׁ חוֹלְקִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א):

 באר היטב  (ו) מעות. כלומר שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימ': (ז) אותם. ואם נאבדו הסבלונות והיא קטנה אין האב והאם חייבים לשלם והיא גם כן אם אבדם בזמן שהיא קטנה פטורה. אבל אם אבדם כשהיא גדולה חייבת עיין מהר''ם גלאנטי סימן י''ד אם חזרתו הוא מפני שחמיו לא רצה להשלים תנאו והדין נותן שישלי' חמיו תנאו חוזר הכל אפילו המאכל והמשתה הרש''ך סי' ז' ארוס שבשעת כניסתו לחופ' לא רצה לשמוע לקול המדברים באזניו והלך לו ולא רצה לקדש ואח''כ הפצירו בו ובא לקדש ואז אמרה הכלה כיון שמתחלה לא רצה הוא עכשיו לא רצתה היא ותבע החתן כל מה שהוציא לחופתו אינה משלמת כלום שארית יהודא דף ס''א. וה''ה בארוס' שחזר' בה מפני שארוס שלה בעודו ארוס עמה היה מכה אותה והוא מדבר דברים שלא ניתנו לכתוב מהרח''ש וכנה''ג דף פ''ד ע''א סעיף י''א: (ח) ומשתה. וכללא הוא. אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשת' ששלח צריכה לשלם פחות שליש. ואם הוא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונ' א''צ לשלם מה שבלו. לא היו דברים העשויין לבלות ומכרה דינה כגזלן ומשלמת כשעת הגזיל' ואינה פוחת שליש. וסבלנות אם בלו משלמת כפי מה שהוא שווי'. ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשויין לבלות ובלו מחל: ואם הם דברי' העשויין לבלות ומשתמשת בהם ולא בלו. בעיא דלא איפשטא בש''ס ואין מוציאין ממנה. ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס''ל דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא. ובייכא וסבנת' בודאי מחל. ופי' הרמב''ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים ורי''ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א''צ להחזיר דמוחל בודאי. ודברים שאינן עשויין לבלות מחוייבים להחזיר אפילו מכרו וצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א''צ ליתן לו כלום. ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשויין לבלות ובלו. פחות שליש משוי'. ומעות הוו כדברים העשויין לבלות. ובגדים הכל לפי הענין. והיכא דהדר ביה איהו וסוף סוף נתפייס והדרה איהי הוי כהדרא איהו ופטורה מלשלם שארית יהודא דף ס''א. וכן כשמת א' מהם אמרינן ג''כ אם כן אם אכל מחל ע' ב''ש: (ט) ממון. ואינו פוחת שליש. וצ''ע מ''ש ממאכל ומשתה ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה. מיהו לכ''ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א''צ הצד השני להחזיר לו כלום. ול''ד לשלח ב''ש ע''ש. כ' הרדב''ז ח''ב סי' רל''ד דאין מחויב לשלם אלא ההוצאה שדרך בני אדם להוציא כמותו. אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפי' יש עדים דמצי למימר את הוא דאפסיד אנפשך ע''ש. ובסימן קכ''ד כתב הרב הנ''ל דאם הוציא הוצאות ואח''כ גירשה בשביל מום שאינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי ע''ש: (י) עדי'. אבל בשבועה א''י להוציא אא''כ כשהוא מוחזק ישבע ב''ש: (יא) ויש חולקים. ע' ב''ש ובה''י:


ד
 
הַמְשַׁדֵּךְ בִּתּוֹ לַחֲבֵרוֹ, וְשָׁלַח לוֹ בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין, וְאַחַר כָּךְ נִתְבַּטְּלוּ הַשִּׁדּוּכִין, וְחָזַר בּוֹ הֶחָתָן אוֹ חָמִיו, יַחֲזִיר מַה שֶּׁשָּׁלַח לוֹ, דְּכִי הֵיכֵי דְהָדְרֵי (יב) סִבְלוֹנוֹת דְּשָׁלַח אִיהוּ לָהּ, הָדְרֵי מַאי דְּשָׁלְחָה אִיהִי לְדִידֵהּ, דְּאֻמְדַּן דַּעְתָּהּ הוּא שֶׁלֹּא שָׁלְחָה לוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לָחֻפָּה:

 באר היטב  (יב) סבלונות. וה''ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא הרשב''א:


ה
 
רְאוּבֵן שִׁדֵּךְ בִּתּוֹ לְשִׁמְעוֹן בְּקִנְיָן וּשְׁבוּעָה וְהִשְׁלִישׁוֹ שְׁטָרוֹת, וְאַחַר כָּךְ אֵרַע שֶׁהֵמִירָה אֲחוֹת (יג) הַמְשֻׁדֶּכֶת, יָכוֹל שִׁמְעוֹן לַחֲזֹר בּוֹ וּפָטוּר מֵהַקִּנְיָן וּמֵהַשְּׁבוּעָה וּמֵחִיּוּב הַשְּׁטָר דְּהַיְינוּ הַקְּנָסוֹת שֶׁעָשׂוּ בֵּינֵיהֶם. וְאִם הֶחֱזִיר הַשָּׁלִישׁ הַשְּׁטָר לַמְשֻׁדֶּכֶת, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁתַּטֵּית הַמְשֻׁדֶּכֶת, שֶׁיּוּכַל הַמְשֻׁדָּךְ לַחֲזֹר בּוֹ. וְכֵן אִם קִלְקֵל הַמְשֻׁדָּךְ מַעֲשָׂיו, יְכוֹלָה הַמְשֻׁדֶּכֶת לַחֲזֹר בָּהּ וּפְטוּרָה מֵהַקִּנְיָן וּמֵהַשְּׁבוּעָה וּמֵחִיּוּב הַשְּׁטָר. וְאִם הֶחֱזִיר הַשָּׁלִישׁ הַשְּׁטָר לַמְשֻׁדָּךְ, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה קֹדֶם אֵרוּסִין, אֲבָל אַחַר אֵרוּסִין נִסְתַּחֲפָה (יד) שָׂדֵהוּ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''א). וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רכ''ח סָעִיף מ''ג וְסִימָן רל''ב שָׁם סָעִיף ט''ז:

 באר היטב  (יג) המשודכת. אפילו חזרה בתשובה פטור מן השבועה ומן הקנס מהרי''ט וכנה''ג דף פ''ה ע''א סכ''ד. וה''ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א''א או שהיתה פנויה וזנתה והרתה לזנונים כל זה הוא פגם גדול ט''ז. ואם אירע כן באחות אבי המשודך אינו יכול לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש דכתבו הפוסקים דין זה באחות המשודכת. ואם המירה קודם השידוך והוא לא ידע ושדך ואחר כך נתגלה לו הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידע ואין לו שום טענה. בה''י וכ''כ בי''ד סי' רכ''ח. ועיין כנה''ג דף פ''ה ע''א סכ''ו שפסק שם דאפילו נפק קלא ורינון שהנערה המירה פטור מן הקנס ומן השבועה מטעם קול ולא צריך שהמירה בפועל אלא אפילו משום בת קול היוצא שהמירה יש לפוטרו מן הקנס ומן השבועה ע''ש: (יד) שדהו. אפי' אם המירה אחות משודכת. ועיין תוספת בכתובות דף ב' ע''ב בד''ה מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כו' כ''כ תוספת דף ע''ז ע''א דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה. א''כ לפ''ז י''ל באם שהמיר אחי המשודך אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור ע' בה''י סי' זה:


ו
 
כְּשֶׁרוֹצִין לַעֲשׂוֹת הַבְטָחוֹת לְשִׁדּוּכִין, עוֹשִׂים בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא אַסְמַכְתָּא, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂים שְׁטָר מִזֶּה שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָנֶה, וְאַחַר שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ מָנֶה (מַתְנֶה עִם אֲבִי הַכַּלָּה) שֶׁאִם יְקַיֵּם הַשִּׁדּוּכִין וְיִכָּנֵס לָחֻפָּה עִם מְשֻׁדַּכְתּוֹ זֹאת הֲרֵי הַחוֹב מָחוּל לוֹ, וְאַחַר כָּךְ עוֹשִׂים שְׁטָר שֶׁחֲבֵרוֹ חַיָּב לָזֶה מָנֶה, וּמַתְנֶה עִמּוֹ שֶׁאִם יַכְנִיס בִּתּוֹ לְחֻפָּה עִם זֶה הַמְשֻׁדָּךְ יְהֵא הַחוֹב מָחוּל לוֹ, וּמַנִּיחִים שְׁנֵי שְׁטָרוֹת אֵלּוּ בְּיַד שָׁלִישׁ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל קְנָסוֹת שֶׁעוֹשִׂים (טו) בְּשִׁדּוּכִין אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם אַסְמַכְתָּא (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק ד' דִּנְדָרִים). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִגְבּוֹת קְנָסוֹת שֶׁעוֹשִׂין בְּשִׁדּוּכִין, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן (טז) ר''ז. וְדַוְקָא אִם כְּבָר נִכְתְּבוּ שִׁטְרֵי הַקְּנָסוֹת, אֲבָל אִם קִבְּלוּ קִנְיָן עַל מְנָת לִכְתֹּב הַשְּׁטָרוֹת, וְקֹדֶם שֶׁנִּכְתְּבוּ חָזַר אֶחָד בָּהֶם (יז) וּמִחָה בָּעֵדִים שֶׁלֹּא לִכְתֹּב הַשְּׁטָרוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בַּשְּׁטָר (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ד), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ל''ט וְסִימָן רמ''ג. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁפּוֹסֵק עַל בִּתּוֹ (שָׁם כְּלָל מ''ג) אוֹ עַל בַּת בִּתּוֹ (הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תשע''א) אוֹ קְרוֹבָתוֹ שֶׁתִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי, וְאַחַר כָּךְ אֵין הַבַּת רוֹצָה, דְּהַפּוֹסֵק פָּטוּר מִן הַקְּנָס, דְּזֶה מִקְּרֵי (יח) אֹנֶס אַף עַל גַּב דְּלֹא הִתְנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא עָרְמָה בַּדָּבָר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ע''ז. וְכֵן בִּשְׁאָר אֳנָסִים, כְּגוֹן שֶׁמֵּת (יט) הַפּוֹסֵק, אֵין יוֹרְשִׁים צְרִיכִין לְקַיֵּם, וּפְטוּרִים (כ) מִן הַקְּנָס. וְדַוְקָא בִּפְסִיקָא בְּעָלְמָא פְּטוּרִים מִן הַקְּנָס, אֲבָל אִם נִתְחַיֵּב עַצְמוֹ (כא) בִּשְׁטָר, חַיָּבִין יוֹרְשָׁיו לְשַׁלֵּם, וְלָא מְהַנֵּי אֹנֶס, וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן נ''א (שָׁם תִּמְצָאֶנּוּ). שְׁנַיִם שֶׁשִּׁדְּכוּ בֵּינֵיהֶם וְהָיוּ דָּרִים בְּעִיר אַחַת וְעָשׂוּ קְנָס בֵּינֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ יָצָא אֶחָד (כב) מִן הָעִיר וְרָצָה שֶׁהַשֵּׁנִי יֵלֵךְ אַחֲרָיו לְקַדֵּשׁ, אִם אֵינוֹ רוֹצֶה, פָּטוּר מִן הַקְּנָס (רִיבָ''שׁ סִימָן קע''ז וּבִתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן רע''ח). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן (כג) י''ב (סָעִיף ט') אִם רוֹצֶה הָעוֹבֵר לִתֵּן הַקְּנָס, אִם מְחֻיָּב לְקַיֵּם הַדָּבָר מִצַּד קִבּוּל הַקִּנְיָן:

 באר היטב  (טו) בשדוכין. הטעם משום בושת. וכתב מהרי''ק שורש כ''ה אפי' לא עבדי קנס אפ''ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו. ודוקא קנסות שעושין בשעת השידוכין מטעם בושת. אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא. וקודם הנישואין אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבוש' דאל''כ בקל יוכל למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי''ז יצא מחשבתו לפועל תשובת מהרי''ו סי' קנ''ד. כתב הרשד''ם חא''ה סי' כ''ו היינו דוקא כשהאב המשיא את בתו מתחייב בקנס אבל אחר לעולם הוי אסמכתא. והרש''ך ח''א סי' ס' חולק עליו עיין כנה''ג דף פ''ה ע''א סעיף למ''ד: (טז) ר''ז. דשם נתבאר דדוק' עם קנין אבל בלא קנין לא מהני. ואפי' אם השלישו השטרות ביד שליש כמ''ש המחבר צריך ג''כ קנין עם השטרות שמניחין ביד שליש אבל בלא קנין לא מהני כלום וא''צ לשלם הקנס כ''כ בה''י. וב''ש כתב אם השלישו השטרות ביד שליש א''צ קנין ע''ש. ורש''ך בח''ה סי' ר''ז ס''ק כ''ד כתב דבכל שידוכין א''צ קנין: (יז) ומיחה. עיין בח''ה סי' רמ''ג ס''ק י''ג דכתב הסמ''ע שם אם נעשה הקנין שידוכין ע''מ לכתוב השטר יוכל למחות כיון שלא נתקיים התנאי ואז כשמיחה פטור מגוף השידוך והקנס אבל אם לא אמר ע''מ אע''ג דיוכל למחות שאל יכתוב השטר כמ''ש בח''ה שם. מ''מ השידוך חייב לעשות ע''ש. וט''ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק''ס אע''ג דלא אמרו ע''מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפירוש ע''מ שיכתבו לכן יוכל כל א' לחזור אחר כתיבת ראשי פרקים ויוכל למחות שאל יכתוב התנאי ופטור מקנס אבל אם השלישו שט''ח בזה נגמר החיוב וחייבים בבושת. ואם כבר נכתב התנאים בקיצור ונותנים להסופר שיכתוב באורך אין א' יוכל לחזור וחייבים בבושת. ואם עשאו קנין בסתר בפני עדים וצוו לעדים שאל יגלו הדבר ואח''כ מיחה א' בעדים שלא יכתבו פטור מקנס ויוכל למחות עיין ב''ש. לאה שנשתדכה לראובן בשבועה ובקנס כמנהג מי שיעבור יתחייב בקנס ידוע ובאה לאה ונתקדש' לשמעון קדושי ספק אעפ''י שתתגרש לאה משמעון ותחזור להנשא לראובן חייבת לשלם הקנס לראובן הרש''ך ח''א סי' ג'. ראובן שנשתדך עם לאה ושמו קנס כמנהג ושוב נודע שהמשודך הי' מקודש באשה אחרת והמשודכת לא ידעה מזה וחזרה בה אינה פורעת הקנס דקנין בטעות הוא מהרי''ט בתשובה חלק ב' הח''מ סימן צ''ח: (יח) אונס. ואין חילוק בין אם חייב עצמו ליתן להחתן הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כמו שכותבין עתה ובין אם מחייב א''ע באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל. אם הכלה אינה רוצה פטור האב מקנס דאומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א''ע אלא כשבתו לא תסרב ב''ש ע''ש. מיהו ט''ז כתב כשהוא נותן שט''ח סתם חייב ליתן וכן המחבר ח''מ נסתפק בזה ע''ש. השולח את בנו לבקש זוג לבתו ולא נתן לו כח הרשאה והוא הלך ומצא ונתקשר בקנס והאב ממאן בדבר שניהם פטורים שארית יוסף סי' ה' כנה''ג דף פ''ה ע''א. כל היכא דהצדדים פטורין מן הקנס גם הערבים פטורין מן הקנס. ואם היה אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס. אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון. מיהו ערבות פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון. מיהו בש''ע י''ד סי' רל''ב סעיף י''ב כתבו הט''ז והש''ך אם יש אונס ממון הרבה פטור אף מן השבועה. ודוק' כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה ע''ש וכ''כ הרשב''א בתשובה סי' תשע''א ע''ש. והב''ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה וחולק שם על הרמ''א דכתב שם אם אירע אונס והי' אפשר לסלקו ע''י ממון הרבה מיקרי אונס. וט''ז וש''ך הסכים עם רמ''א וחולקים על הב''ח ע''ש. ממילא נשמע מהדין. אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא התחייב בשבועה. אבל אם נשבע אז אינו פטור אא''כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן שיתן ממון הרבה. אבל אי ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך. ואם כתב קנס ואח''כ נכתב בחרם ובשבועה אז שבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון. אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס. ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח''כ כתב דנשבע על כל זה. פטור הוא משבועה כשנותן הקנס. ואמרינן השבועה קאי על מה שאמר אם לא אקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו. וא''ל א''כ ל''ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת י''ל דנ''מ דאין אונס ממון מהני כמ''ש בסמוך גם נ''מ לענין ערבות. גם נ''מ אם נעשה השידוך בסתר אז מחמת הבושת פטור ומחמת השבועה חייב. ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס אלא הב''ד יכול לכוף אותה. ואם היא אומרת מאיס עלי י''ל דאין שום כפי' עליה עי' ב''ש. ונ''ש. ועיין סמ''ע סי' רמ''ה ס''ק ב'. וכנה''ג דף ע''ה ע''א סכ''ד ול''א: (יט) הפוסק. ה''ה אם חי והעני כמ''ש בי''ד סי' רל''ב סט''ז. וכתב בה''י דשם איירי דוקא בלא קנין ובלא שטר אלא מכח השבועה אמרינן דהוי אונס דעל דעת כן לא נשבע אבל אם היה בקנין מחויב ליתן כל מה שפסק ואם אין לו רק דירתו מחייב לשעבד את דירתו על איזה זמן לשלם לחתנו אחר הנשואין ואם לא ישלם לו לזמן שקבעו אזי מוכרים בית דירתו ע''ש. ועיין תשובת מהר''י ווייל סי' ק''ד דמשמע שם אפי' אם היה קנין ע''ש. צריך לומר דחילוק יש בין מת או העני. ומהרי''ו איירי שם במת הפוסק. ובה''י איירי בהעני עי' ודו''ק וב''ש כתב אפילו אם העני והיה קנין אפ''ה פטור ע''ש: (כ) מן הקנס. עיין ב''ש: (כא) בשטר. ר''ל דנתן האב שט''ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך השט''ח מהר''י ווייל סי' קמ''ג ע''ש: (כב) מן העיר. היינו ע''פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור. ואם אין דרים בעיר א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ''ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו (במקומו) [במקומן] אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אא''כ התנו בפירוש הח''מ ב''ש וכ''כ הש''ך בי''ד סי' רל''ב ס''ק מ''ג מ''ש. והרב בה''י חולק עליהם ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם ע''ש שכתב על הש''ך דלא דק: (כג) י''ב. דשם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס. וכתב הח''מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר על הקנין. וב''ח כתב בי''ד סי' רל''ו דכל שלא פירשו בפירוש דהקנס לא יפטור השבועה איכא למימר שדעתו היה בקנס לפטור משבועה. ועיין ב''ח בח''מ סי' ר''ז מש''ש והובא דבריו בח''מ ס''ק כ''ב. וראיתי בסמ''ע בסי' רמ''ה בסס''ק ב' שכתב ונראה דמטעמ' דכתיבנ' דהמנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין וכו' ע''ש. לפ''ז הוא מיקל יותר מהב''ח שאפי' כתב בפירוש הקנס לא יפטור את החרם אעפ''כ הוא נפטר בקנס לבד. ועיין סי' נ''א ס''ק י''א מש''ש ועיין בספר נחלת שבעה ועיין בה''י:


ז
 
אִם נוֹתֵן מַשְׁכּוֹן לַחֲבֵרוֹ לְהַבְטִיחוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בּוֹ מֵהַשִּׂדּוּכִין, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אִם אֶחֱזֹר בִּי תִּזְכֶּה בְּכָךְ וְכָךְ מָמוֹן בְּגוּף חֵפֶץ זֶה. הגה: שְׁנַיִם שֶׁנִּשְׁבְּעוּ זֶה לָזֶה שֶׁיִּשְּׂאוּ זֶה אֶת זֶה, וְעָבַר אֶחָד מֵהֶם, אוֹ שֶׁאֶחָד נִשְׁבַּע לְבַד, נִתְבָּאֵר הַכֹּל בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רל''ו. דִּינֵי שַׁדְכָנוּת עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סוֹף סִימָן פ''ז וְסוֹף סִימָן (כד) קפ''ה וְסִימָן רס''ד:

 באר היטב  (כד) קפ''ה. דכללא הוא היכא דמנהג הוא ליקח שדכנות מיד אחר גמר השדכנות אפי' אם חזרו הצדדים חייבים לשלם לו שדכנות שלו. ומהרש''ל כתב אם לקח כבר שדכנות והצדדים חזרו אח''ז ואינו יכול להוציא הקנס מצד החוזר צריך השדכן להחזיר השדכנות. ובמקום שאין משלמין שדכנות מיד אלא בעת הנשואין וחזרו אין משלמין לו שדכנות ודלא כלבוש בח''ה סי' קפ''ה וכבר השיג עליו שם הסמ''ע ע''ש:





סימן נא - דברים שנקנו באמירה אם נתנו לכתב
ובו סעיף אחד
א
 
אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִין, וְאָמַר לָהּ: כַּמָּה אַתְּ (א) מַכְנֶסֶת לִי, כָּךְ וְכָךְ, וְאָמְרָה לוֹ: וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לִי אוֹ כּוֹתֵב לִי כָּךְ וְכָךְ, וְאֵין חִלּוּק (ב) בָּזֶה בֵּין נִשּׂוּאִין רִאשׁוֹנִים לִשְׁנִיִּים (כֵּן נִרְאֶה מֵהָרַמְבַּ''ם וְכֵן כָּתַב הָרִיבָ''שׁ סִימָן שמ''ה); וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ: כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ, וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ כָּךְ וְכָךְ; הגה: (ג) וְדַוְקָא בִּדְבָרִים כָּאֵלּוּ, שֶׁבְּיַד הָאָב לְקַיֵּם, אֲבָל אִם פּוֹסֵק עַל בְּנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר, כְּגוֹן לֵילֵךְ אַחֲרֶיהָ לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ נִקְנֶה בָּאֲמִירָה, דְּאֵין זֶה תָּלוּי בָּאָב רַק בַּבֵּן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת); עָמְדוֹ (ד) וְקִדְּשׁוּ, קָנוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם קִנְיָן; וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַדְּבָרִים שֶׁפָּסְקוּ מְצוּיִים (ה) בִּרְשׁוּתָם, שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. וּדְבָרִים אֵלּוּ לֹא נִתְּנוּ לִכָּתֵב, לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ נִכְתְּבוּ, אֵינָם כִּשְׁטָר שֶׁיִּטְרֹף בָּהֶם מִמְּשֻׁעְבָּדִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁפָּסַק הָאָב לְבִתּוֹ, (ו) בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה, אוֹ לִבְנוֹ וּבַנִּשּׁוּאִין הָרִאשׁוֹנִים, (ז) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן דְּעָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ מִיָּד וְלֹא הִפְסִיקוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, אֲבָל הִפְסִיקוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, לֹא (טוּר), וְכֵן אִם קִדְּשׁוּ וְאַחַר כָּךְ פָּסְקוּ, לָא מְהַנֵּי (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק נַעֲרָה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן גַּם כֵּן דְּהִתְנוּ כֵּן (ח) בְּיַחַד, אֲבָל אִם עָשׂוּ בְּלֹא תְּנַאי אֶלָּא כָּל אֶחָד אוֹמֵר מֵעַצְמוֹ, אֵינוֹ נִקְנֶה בַּאֲמִירָה (רִיבָ''שׁ סִימָן שמ''ה); אֲבָל אָח שֶׁפָּסַק לַאֲחוֹתוֹ, אוֹ אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה לְבִתָּהּ, וְכֵן שְׁאָר קְרוֹבִים, וְכֵן הָאָב שֶׁפָּסַק לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ, בְּנִשּׂוּאִין שְׁנִיִּים, לֹא קָנוּ אוֹתָם הַדְּבָרִים עַד שֶׁיִּקְנוּ (ט) מִיַּד הַפּוֹסֵק שֶׁהוּא נוֹתֵן כָּךְ וְכָךְ. הגה: הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה, אוֹ שֶׁפָּסַק הָאָב וְקָנוּ מִיָּדוֹ, הָוֵי כִּשְׁאָר חוֹב, וַאֲפִלּוּ מֵת הָאָב קֹדֶם שֶׁנִּשֵׂאת, הֶחָתָן מוֹצִיא מִן הַיּוֹרְשִׁין, וַאֲפִלּוּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי, כִּשְׁאָר חוֹב (רִיבָ''שׁ סִימָן קכ''ט). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מְנַכִּין לַבַּת (י) מִירֻשָּׁתָהּ, הוֹאִיל וְזָכְתָה בָּהֶן בְּחַיֵּי הָאָב; אֲבָל אִם אָמַר: (יא) אֶתֵּן כָּךְ וְכָךְ, וְכֵן חָתָן שֶׁפָּסַק לַעֲשׂוֹת לָהּ כְּתֻבָּה כָּךְ וְכָךְ, וּבִשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין חוֹזְרִין בָּהֶם, עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רמ''ה אִם צָרִיךְ לְקַיֵּם מִצַּד הַקִּנְיָן, אֲבָל מִצַּד הַקְּנָס שֶׁפָּסְקוּ עַל עַצְמָן וַדַּאי צָרִיךְ לְקַיֵּם, וְלָכֵן נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת תְּנָאִים חֲדָשִׁים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ כָּאן שֶׁאֵינָן נִקְנִין בַּאֲמִירָה, הַיְינוּ דַּוְקָא בְּמַתָּנָה מְרֻבָּה, וּלְעָשִׁיר; אֲבָל הַפּוֹסֵק לְעָנִי, צָרִיךְ לְקַיֵּם מִשּׁוּם דְּהָוֵי (יב) כְּנֶדֶר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר''מ וְכֵן הוּא בַּיְרוּשַׁלְמִי); וְכֵן בְּעָשִׁיר מַתָּנָה מוּעֶטֶת, אִית בֵּהּ מִשּׁוּם מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה אִם חוֹזֵר בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''ש). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רמ''ט בְּהִלְכוֹת מַתָּנָה. הֶחָתָן צָרִיךְ (יג) לְשַׁלֵּם שְׂכַר הַתְּנָאִים, אִם לֹא נִכְתַּב רַק שְׁטָר אֶחָד (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט), אֲבָל אִם נִכְתְּבוּ שְׁנֵי שְׁטָרוֹת, כָּל אֶחָד מְשַׁלֵּם שֶׁלּוֹ. כָּל מַה שֶּׁפּוֹסְקִין צְרִיכִין לִתֵּן קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס, אֲבָל לֹא יוּכַל לוֹמַר: כְּנֹס וְאַחַר כָּךְ אֶתֵּן, אֲבָל אִם רוֹצֶה לְהַשְׁלִישׁ הַמָּעוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט (סִימָן ע''ג סָעִיף ח') מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לִתֵּן נְדוּנְיָא לַחֲתָנוֹ וְהוּא מַרְגִּיל קְטָטָה עִם הַבַּת (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''א):

 באר היטב  (א) מכנסת לי. ל''ד לי ה''ה אם נושא אשה ופסקה ליתן לבתה כך וכך. ול''ד בתה ה''ה שאר קרובים. וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו ח''מ: (ב) בזה. ר''ל באיש ואשה שפסקו ע''י עצמם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים אבל האב הפוסק ע''י בנו או בתו הוא דוקא בנשואים ראשונים כמבואר בסעי' זה: (ג) באמירה. ל''ד באמיר' אלא אפילו בקנין לא מהני כיון שאינו בידו ואפילו אם מחייב את גופו ועצמו לא מהני בדבר שאינו בידו ולא יבא לידו אבל אם ידעינן דנתרצה הבן אפילו האב לא קנה בקנין מהני באמירה בה''י ב''ש: (ד) וקדשו. ה''ה נשאו. אבל עמדו ושדכו לא מהני הר''ש הלוי הח''מ סי' ה': (ה) ברשותם. עיין בה''י וב''ש: (ו) הראשונים. היינו אם פוסק לבן צריך להיות נשואין הראשונים של הבן. וכן אם פוסק לבתו צריך להיות נשואין הראשונים של בתו אפילו אם הוא נשואין שני' של החתן ח''מ ב''ש: (ז) מיד. ואם לא קדשו ובשעת הקדושין הזכירו התנאי נמי מהני ב''ש. ואם נכתבו התנאים בשטר אפילו לא קדשו מיד קנו הרמ''ע ח''א סי' רס''ג. ועיין תוס' דכתובות דף נ''ג ע''א ד''ה השתא נמי אהדר בי וכו' דמשמע שם אפי' אם כתבו אם לא קדשו מיד יוכל לחזור דהא שם בגמר' איירי דכתבו בה ע''ש ודו''ק. ועיין בה''י: (ח) ביחד. ל''ד ביחד ה''ה אם א' התנה כגון ההיא דהנושא דהיא התנה עמו. אבל אם הוא אומר מעצמו אני אזון בתך כך שנים יוכל לחזור ריב''ש ח''מ: (ט) מידו. היינו קנין ממש ולא קנין אתן. אלא מחייב את נפשו ליתן לבנו או לבתו זכו ומוציאין מן המשועבדים כיון שהיה קנין ופסק בשעת קדושין. ואם לא היה קנין אלא דברים הנקנים באמיר' דהיינו שפסק בשעת קדושין אז גובין מבני חרי ואם לא היה קנין ולא קנה באמירה לא זכו כלל: (י) מירושתה. עיין בח''ה סי' רפ''ו דשם פסק דמנכין לה. משום דשם איירי פסק לה ולא קנתה באמירה אעפ''י שקיבל קנין סתם אמרינן הקנין לא קאי לזכות לבן או לבת אלא קאי קאי ליתן קנס לצד שכנגדו אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפירוש ליתן לה זכתה ואין מנכין. ועיין ב''ש ודו''ק. וכנה''ג דף פ''ו ע''א סעיף א'. אב שפסק לבתו סך מעות ונפלה לה ירושה מבית אבי אמה והשיאה מאותו ירושה יש להסתפק אם יכולה הבת להוצי' מאביה מה שנדר לה מהרי''ט בתשובה חח''מ סי' צ''ג. הפוסק מעות לחתנו בעת שהיו שוים הגרו' שיש לערך מאה ובעת הכנסת לחופה ירדו לערך שבעים לאיזה ערך יתפרע עיין כנה''ג בחח''מ סי' ע''ד: (יא) אתן. עיין תשובת מהר''י ווייל סי' קמ''ג וכללא הוא להני פוסקים דס''ל קנין אתן לא מהני תו אין שום חיוב עליו וכ''כ הסמ''ע סי' רמ''ה ס''ק ב' לכן כל הקנינים שנעשים בתנאים א''י לכופו כי הם קנין אתן רק החיוב הוא מחמת הבושת לכן אם נותן הקנס הוא פטור ואם הי' הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ''ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס. ובשידוכים כשנותן הקנס הוא פטור ע''כ הטעם הוא משום הקנין הוא קנין אתן ולא מהני ואין חיוב עליו אלא מחמת הבושת לכן הוא פטור. אם נותן הקנס וכל זה איירי מחמת הקנין והקנס אז הוא פטור כשנותן הקנס. מיהו עדיין יש על החוזר חיוב על החרם. ל''מ כשכותבין בפירוש הקנס לא יפטור את החרם פשיטא לא יצא י''ח אף שיתן הקנס וכ''כ הב''ח. אלא אפילו אם כותבים סתם שנעשה בחרם ובקנס יש פוסקים דס''ל אפילו אם נותן הקנס אינו פטור מן החרם. ועי''ל סי' נו''ן ס''ק כ''ג שכתבתי בשם הסמ''ע דאפילו אם כותבין בפירוש דהקנס לא יפטור את החרם אין החרם חל ע''ש. וט''ז בי''ד סי' רל''ו פסק נמי כב''ח דאינו פטור מהחרם וצריך התרה ע''ש. ובה''י בסי' נו''ן כתב ג''כ וכל ימינו לא פסקנו לבטל החרם מחמת שנותן הקנס רק כשהיה ברצון הצדדים וכן עיקר דאינו פטור מן החרם אא''כ ברצון הבעל דבר. מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יוכל לכופו אלא הב''ד יכולים לכופו בשביל החרם. ובלא החרם שכותבים בתנאים. יש חרם הקהלות על מי שחוזר השידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה. ועיין ב''ש: (יב) כנדר. סמ''ע בסי' קנ''ה כתב שיוכל להתיר הנדר כל זמן שהוא בידו כמו בנודר לצדקה. כמ''ש בי''ד סי' רנ''ח ע''ש. מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו צריך לקיים כי הזווג עניים הם בשעת שדוכים והוי כמו שנזכר בש''ע ח''מ סי' קכ''ב סעיף ה' ע''ש. ואפילו אם אבי החתן ג''כ התחייב א''ע להלביש את בנו מ''מ לא נתלה זה בזה תשובת מהרי''ל סי' ס''א ע''ש. האב שעשה שידוך עם בנו ואח''כ רוצה שיסלק הצד השני את הנדוניא והוא דוחה לאב ואומר לאו בעל דברים דידי את כי המעות מגיע להחתן. ולהחתן אומר שהוא לא היה בשעת התנאים וא''י כלום רק שמע מאביו. הדין הוא דיכתוב החתן הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דאז אביו שלוחו של החתן וא''י הצד השני לדחות את אבי החתן תשובת מהר''ם וכלבו ב''ש: (יג) לשלם. אפי' אם הוא ת''ח ש''ס:





סימן נב - הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה לתן לו
ובו סעיף אחד
א
 
הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וְהָלַךְ הָאָב לִמְדִינָה (א) אַחֶרֶת, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ, יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר לַבַּעַל: אֲנִי לֹא פָּסַקְתִּי עַל עַצְמִי, אוֹ כְּנֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא אוֹ פָּטְרֵנִי בְּגֵט. אֲבָל אִם פָּסְקָה הִיא עַל (ב) עַצְמָהּ, וְלֹא הִגִּיעַ יָדָהּ, הֲרֵי (ג) זוֹ יוֹשֶׁבֶת עַד שֶׁתִּמְצָא מַה שֶּׁפָּסְקָה אוֹ עַד שֶׁתָּמוּת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוֹלָה; אֲבָל בִּקְטַנָּה שֶׁפָּסְקָה עַל עַצְמָהּ, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן גֵּט, אוֹ יִכְנֹס בְּלֹא נְדוּנְיָא. הגה: וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין יַד הָאִשָּׁה מַשֶּׂגֶת לִתֵּן מַה שֶּׁפָּסַק אָבִיהָ, אֲבָל אִם יָדָהּ מַשֶּׂגֶת צְרִיכָה לִתֵּן מַה שֶּׁפָּסַק (ד) אָבִיהָ, וְאֵינָה יְכוֹלָה לוֹמַר: כְּנֹס אוֹ פְּטֹר (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק שָׁנוּ דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת אִשּׁוּת). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא קֹדֶם שֶׁנְּשָּׂאָה, אֲבָל לְאַחַר שֶׁנְּשָּׂאָה וַדַּאי לֹא יוּכַל (ה) לִבְגֹּד בְּאִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֶׁאֵין נוֹתְנִין לוֹ מַה שֶּׁפָּסְקוּ לוֹ, אֶלָּא חַיָּב בְּכָל דָּבָר שֶׁאִישׁ חַיָּב לְאִשְׁתּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). מִי שֶׁפָּסַק לָתֵת לְבִתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר שֶׁנָּתַן לְבִתּוֹ, לָא מְהַנֵּי, אֶלָּא צָרִיךְ לָתֵת לַזּוּג (מַהֲרִי''ל סִימָן קל''ו). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ב' שֶׁלֹּא יִתְקוֹטֵט אָדָם בַּעֲבוּר נְדוּנְיָא אַף עַל פִּי שֶׁפָּסְקוּ לוֹ:

 באר היטב  (א) אחרת. וה''ה אם האב כאן ויש לו נכסים אלא שהוא גבר אלם ואינו רוצה ליתן יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור ועיין כנה''ג דף פ''ז ע''ב סעיף ו' אפי' אם פוסק האב במעמד שלה א''י לעגנה ב''ש: (ב) עצמה. אפי' במעמד אביה ומיהו בעל המאור והרא''ש פסקו אפילו אם פסקה היא אם במעמד אביה היא אינו יוכל לעגנה. וכמו שהדין באשה כך הדין באיש שאם פסק הוא לתת לה ולא נתן יכולה לפטור את עצמה. משפט צדק. פסק מורשה שלה הרי היא כאלו פסקה בעצמה משפט צדק כנה''ג: (ג) ידה. ר''ל אף שהיתה משגת בשעת פסיקה ואח''כ לא הגיע ידה אינה יכולה לומר בשעה שפסקתי היתה ידי משגת עכשיו מה לי לעשות ח''מ: (ד) אביה. והב''ח כתב די''ל דאיירי בפסקה היא בעצמה או שפסק האב במעמד שלה. אבל בתשובת מיימוני משמע אפי' אם פסק אביה שלא במעמדה יוכל לעגנה אם ידה משגת ועיין רשד''ם חא''ה סי' מ''א: (ה) לבגוד. ה''ה אם פסקה היא על עצמה וכנסה אסור לבגוד בה אם אין לה מה ליתן. מיהו מוציאים מן האב או ממנה עפ''י הב''ד אם יש להם מה שפסקו עיין ב''ח:





סימן נג - דין הפוסק לבנו או לבתו, אם קנו. , ודין אם נפלה לפני היבם, ודין מתה הבת,
ובו ג' סעיפים
א
 
הָאָב שֶׁפָּסַק עַל יְדֵי (א) בִּתּוֹ, לֹא קָנְתָה הַבַּת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה עַד שֶׁיִּכְנֹס אוֹתָהּ בַּעֲלָהּ. וְכֵן הַבֵּן לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּכְנִיס, שֶׁכָּל הַפּוֹסֵק אֵינוֹ פּוֹסֵק אֶלָּא עַל מְנָת לִכְנֹס. לְפִיכָךְ, הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ (ב) אוֹ לִבְנוֹ, וּמֵת קֹדֶם שֶׁיִּכְנֹס, וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו לְיַבֵּם, יָכוֹל הָאָב לוֹמַר לַיָּבָם: לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן, וּלְךָ אֵינִי רוֹצֶה לִתֵּן. וַאֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְהַשֵּׁנִי חָכָם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַבַּת רוֹצָה בּוֹ:

 באר היטב  (א) בתו. עיין ב''ש וח''מ. כ''כ הכנה''ג דף פ''ח ע''א סעי' ז' ע''ש: (ב) או לבנו. וה''ה אם מת בנו ונפלה אשת בנו ליבום לפני בנו השני ג''כ יוכל לומר לבני הראשון רציתי ליתן ולא להשני אף אם הוא ת''ח עיין ב''ש:


ב
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַפּוֹסֵק (ג) לְבִתּוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין: כָּךְ וְכָךְ אֲנִי נוֹתֵן לְבִתִּי, קָנְתָה הַבַּת לְעִנְיָן שֶׁאִם (ד) נִתְיַבְּמָה לָא מָצֵי לְמֵימַר: לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִתֵּן, שֶׁהֲרֵי לְבִתּוֹ פָּסַק וְלָא פָּקְעוּ הַקִּדּוּשִׁין שֶׁמִּכֹּחָם יִבְּמָהּ אָחִיו:

 באר היטב  (ג) לבתו. לא פליג אסעי' (ב') [א'] דשם איירי שפסק לחתנו בשביל בתו וכאן איירי שפסק לבתו ממש ועיין כנה''ג דף הנ''ל: (ד) נתייבמה. אבל אם אינה זקוקה ליבום ורוצה להנשא לאיש אחר ותאמר מה לך חתן זה או חתן אחר אין לדבריה ממש אם לא שנתן בידה מעות סתם קודם שנתקדשה לאיש ואמר לה הילך מעות לנדן סתם ואז אף אם מת הארוס הראשון תוכל להתארס למי שתרצה מאחר שנתן לה המעות סתם וכמבואר בסעיף שאח''ז:


ג
 
הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין, וּנְתָנָם לוֹ קֹדֶם הַחֻפָּה, וּמֵתָה הַבַּת וְיֵשׁ לָהּ בֵּן, יַחֲזִיר הַמָּעוֹת לָאָב, שֶׁכָּל הַפּוֹסֵק דַּעְתּוֹ עַל מְנָת לִכְנֹס. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי בְּפוֹסֵק לַחֲתָנוֹ, אֲבָל מִי שֶׁנּוֹתֵן לְבִתּוֹ סְתָם, שֶׁתִּנָּשֵׂא בּוֹ, וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁתִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי, קָנְתָה אוֹתָהּ מַתָּנָה, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ הַקִּדּוּשִׁין כְּשֶׁמֵת הָאָרוּס, אֵין הָאָב יָכוֹל (ה) לַחֲזֹר בּוֹ. הגה: מִי שֶׁנָּדַר מָעוֹת לְהַשִּׂיא יְתוֹמָה, וּמֵתָה, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה (ו) סִימָן רנ''ג. הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ, וּכְנָסָהּ, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הַבַּת וַעֲדַיִן לֹא נָתַן, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזָּכָה בָּהֶן הַבַּעַל וְצָרִיךְ לִתֵּן לוֹ כָּל מַה שֶּׁפָּסַק (רַשִׁ''י וְהָרַמְבַּ''ם וְהָרַ''ן וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם רִ''י הַלָּבָן); וְרַבֵּנוּ תָּם פֵּרַשׁ דְּלֹא זָכָה בָּהֶן הַבַּעַל; וּמִכֹּחַ סָפֵק לָא מַפְּקִינָן מָמוֹנָא (ז) מִן הָאָב (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן שכ''א וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ צ''א וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָּאוּ פַּעַם אַחַת לְיַד הֶחָתָן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה), אֲפִלּוּ בָּא לְיַד שָׁלִישׁ מִכֹּחַ (ח) שְׁנֵיהֶם (שָׁם בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בָּאוּ לְיַד שָׁלִישׁ, זָכָה בָּהֶם (מָרְדְּכַי), וְכֵן אִם הֶעֱמִיד לוֹ (ט) עַרְבוּת (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), אֲבָל בְּלֹא זֶה, אֲפִלּוּ עָשָׂה הָאָב עָלָיו שְׁטָר וּזְקָפָן עָלָיו (י) בְּמִלְוֶה וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה, לֹא זָכָה בָּהֶן הַבַּעַל (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ''א), וְלֹא מַפְּקִינָן מִן הָאָב; אֲבָל אִם תָּפַס הֶחָתָן לֹא מַפְּקִינָן מִנֵּהּ, דְּיָכוֹל לוֹמַר: (יא) קִים לִי כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (מָרְדְּכַי). וְכָל זֶה שֶׁלֹּא בָּא פַּעַם אַחַת לְיַד הֶחָתָן בְּחַיֵּי הַבַּת, אֲבָל אִם בָּא לְיָדוֹ פַּעַם אַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לְיַד הָאָב, זָכָה בַּכֹּל. וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין פּוֹסֵק לְבִתּוֹ אוֹ לִבְנוֹ (יב) וּמֵת (כֵּן מַשְׁמַע מִלְּשׁוֹן הַתַּקָנָה, וְכֵן כָּתַב הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מוהר''ם). עוֹד תִּקֵּן רַבֵּנוּ תָּם וְחַכְמֵי צָרְפַת, שֶׁאַף אִם כְּבָר נָתַן הָאָב הַנְּדוּנְיָא, אִם מֵתָה הָאִשָּׁה אוֹ הָאִישׁ תּוֹךְ שָׁנָה (יג) רִאשׁוֹנָה (יד) בְּלֹא זֶרַע קְיָמָא, חוֹזֵר הַכֹּל (טו) לָאָב אוֹ לְיוֹרְשֵׁי הַמֵּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּאַף בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה יַחַזְרוּ חֲצִי הַנְּדוּנְיָא (הַכֹּל בַּמָּרְדְּכַי), וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט (טז) בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁנּוֹהֲגִים בָּזֶה כְּתַקָּנַת קְהִלּוֹת שׁוּ''ם ( = שְׁפַּיֶר, וֶרְמַיזָא, מַגֶּנְצָא); וְדַוְקָא מַה שֶּׁהוּא בְּעַיִן, חוֹזֵר, אֲבָל מַה (יז) שֶׁהוֹצִיא אוֹ נֶאֱבַד, פָּטוּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא בִּזְבֵּז לְאַחַר מִיתָה רַק לְצָרְכֵי קְבוּרָתָהּ (גַּם זֶה שָׁם). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֶחָתָן רוֹצֶה לִמְכֹּר נְכָסִים תּוֹךְ שְׁנָתַיִם, יוֹרְשִׁים יְכוֹלִים (יח) לִמְחוֹת מֵהַאי טַעֲמָא (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה). וְעַיֵּן עוֹד מֵאֵלּוּ הַדִּינִין לְקַמָּן סִימָן קי''ח:

 באר היטב  (ה) לחזור בו. ומ''מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע''מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אלא בזה יפה כחה דאם היא חיה אף שאין כאן יבם זכתה לישא לאחר משא''כ בדין שבסמוך דלא זכתה לישא לאחר דשם פסק האב בעת הקדושין אומדנא הוא דפוסק דוקא כשתנשא לאיש זה או לאחיו אבל לא לאיש אחר. אבל כאן פסק או נתן קודם הקדושין שתנשא בו אם נתקדשה פעם א' ומת הארוס זכתה לישא אחר. ואין חילוק בין פסק לנתן. וכללא הוא אם נותן לבתו סתם הוי מתנה גמורה ואם מתה ויש לה בן יורש הבן. ואם פוסק ע''מ שתנשא לפלוני אין לה שום זכות בממון אלא כשתנשא לפלוני. ואם פוסק ע''מ שתנשא ולא אמר לפלוני אז אם נתקדשה לא' ומת ונשאת לאחר זכתה במעות אבל אם לא נשאת ומתה לא זכה בנה. ואם פוסק בעת הקדושין אפי' אם פסק סתם אין לה זכות במעות אא''כ כשתנשא להמקדש או לאחיו ט''ז ב''ש ע''ש: (ו) סי' רנ''ג. גם בח''ה סי' רנ''ג סעיף ט''ז נתבאר דין זה: (ז) מן האב. עיין ב''ש ועיין סי' קי''ח סעיף י''ט: (ח) שניהם. דין זה מתחלק לג' אופנים. אם השלישו שלא יתן להבעל עד זמן הקצוב ומתה הבת תוך הזמן. אז לא זכה הבעל. ואם השלישו סתם אז יחלוקו. ואם השלישו לטובת הזוג שירוויח לטובתם אע''ג דקצבו זמן ומתה הבת תוך הזמן זכה הבעל. ובהג''מ כתב אפי' אם נתרצו שחמיו ישא ויתן במעות נדוניא לטובתו זכה הבעל ב''ש ועיין ח''מ ס''ק י''ד: (ט) ערבות. אז גמר ומקנה כאלו הוציא מידו ליד החתן. ובתשובת רמ''א סי' פ''ט כתב אפי' אם העמיד ערבות לא זכה הבעל. עוד כתב שם דאפי' קנין לא מהני ולא זכה ע''ש סי' פ''ט. וכנה''ג דף פ''ט ע''א: (י) במלוה. ובש''ג כתב כשזקף במלוה זכה הבעל ובתשובת רמ''א סי' פ''ט כתב דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאין. מיהו בתשובת מהריב''ל ותשו' רש''ך כתבו דמוציאין מטעם ס''ס עיין ב''ש. וט''ז פסק אם נתן ממרנ''י כנהוג במדינות פולין דאין כותבין מי הוא המלוה יש לפסוק כש''ג משום תיכף שיצא הממרנ''י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוצי' הממרנ''י והוא יחזור על חתנו נמצא דהאב נקרא המוצי' מחתנו: (יא) קים. עיין תשו' הרב בצלאל סי' ל''ה. ובתשו' מהר''י לבית הלוי ובס' תקפו כהן בענין קים לי: והסמ''ע בסי' כ''ה הביא דברי מהרי''ק דכתב בשאר פלוגת' י''ל דא''י לומר קים לי כהאי אלא דוק' בפלוגת' זו רש''י ור''ת דמסתבר טעם דרש''י ור''ת היה אחרון מש''ה הולכים אחר התפיסה. מיהו במרדכי סוף כתובות פסק בכל פלוגת' ס''ל י''ל קים לי כהאי מיהו א''י לומר קים לי כהאי אלא היכי דאיכ' שני פוסקים דס''ל כן. והרא''ש והטור אם הם נחשבים כשנים עיין ב''י בח''ה סי' ע''ז. והרמב''ם והמגיד הם נחשבים כשנים ועיין תשו' מהר''א ששון סי' מ''ב. והרמב''ם ורבותיו הם כחד. וא''י לומר במקום א' קים לי כהאי. גם היכא דאיכ' פלוגת' אם י''ל קים לי כהאי אינו יכול לומר קים לי כהאי דס''ל דיכול לומר קים לי כהאי תשובת מהר''א ששון סימן קמ''ג כתב בד''מ בשם הת''ה דוקא אם תפס החתן קודם שמתה הבת ואפי' אם הי' ביד החתן בחיי (אביו) [אשתו] חפציו של חמיו בתורת שאלה ואחר מיתה רוצה (להתפייס) [לתפוס] בו לא מהני. ומיירי ג''כ שלא תבע אותו האב שיחזור לו ולא רצה להחזיר לו באומרו שהוא תופס את הדבר שתחת ידו דאז מהני וזה פשוט ומדין זה נלמוד דעכשיו בזמן הזה שיש תקנות מדינה במדינת פולין לענין בורח שכל ב''ח שלקח איזה פרעון מן הבורח תוך י''ב שבועות קודם שנעשה בורח חייב להחזיר ויחלקו כל הב''ח אם היה אצל בע''ח איזה דבר בפקדון והבורח לא תבע ממנו קודם הבריחה ולא רצה להחזיר. צריך להחזיר ויחלקו בין כל הבע''ח והוא ג''כ יקח חלק אפילו אם אין לו שט''ח רק אמר שחייב לו בע''פ מהני התפיסה שזה חייב לו בה''י ומ''ש שהבי' בשם ש''ך בספרו תקפו כהן שכתב שם שפסקנו הלכה למעשה דמהני תפיסה דלא כת''ה ע''ש: (יב) ומת. ט''ס הוא וצ''ל בסוף הסעיף אחר וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגין בזה כתקנות שו''ם ואין חילוק בזה בין פוסק לבתו או לבנו. כי כן משמע התקנה אבל קודם התקנה יש חילוק בין פוסק לבתו או לבנו בה''י ועיין ח''מ ב''ש: (יג) ראשונה. אם שנה מעוברת ומתה בחודש י''ג. בתשובת מהרשד''ם סי' קכ''ה פסק כיון דאינו מפורש בתקנה וע''פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן התקנה לא היה אלא ברוב השנים שהם יב''ח ואם מתה בחודש י''ג זכה הבעל מיהו בתשובת מהרי''ו סי' ס''ח פסק כל מקום דתני' שנה חודש עיבור בכלל. וע' תשובת שבות יעקב בח''ב שאלה קכ''ה העלה דאין להוצי' מיד המוחזק. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס''ב. ובנחלת שבעה סי' כ''ב סעי' ג' ס''ק ה'. ובעבודת הגרשוני סי' ס''ח. ובתשובות דברי ריבות סי' נו''ן. ועיין סי' קי''ח מש''ש: (יד) בלא זרע קיימא. נראה כשיחיה הבן אחר מיתתה אפילו יום א' והוא בן למ''ד זכה הבעל ב''ש עיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס''ג ועיין בשבות יעקב ח''א סי' ק''ט: (טו) לאב. עיין סי' קי''ח. ובמרדכי אי' אינו חייב להחזיר מיד אלא עד שלשים יום שהוא זמן ב''ד חייב להחזיר ובתוך למ''ד יום משמע דיוכל לזון מן הנדן ח''מ ב''ש: (טז) במדינות אלו. לפ''ז אפי' לא נכתב בתנאים מה שמנהג לכתוב מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנות שו''ם הוי כאלו היה נכתב ח''מ. מיהו דוק' דהוא יודע המנהג רשב''א ב''ש: (יז) שהוצי' וכו'. כתב באגודה פרק נ''ש וז''ל שוב נתקנה היכא שמתה תוך שנתה בלא ולד של קיימ' שיחזור לנותני הנדוני' או ליורשי הנדוני' מה שנשאר בידו מן הנדוני' ולא הוצי' על חוליה ועל קבורתה ע''כ נשמע מה שהוצי' על רפואות ועל צרכי קבורה מנכה מן הנדוני'. ואם היה לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה ג''כ. ואם היה לו ממון שלו ג''כ מחשב ההפסד על שניהם. ומעשר שסילק מן הסך הנדן מנכה ג''כ ב''ש: (יח) למחות. שלא ימכור כלום מנ''מ תוך הזמן הנ''ל אפי' אם היא מרוצה שימכור עיין בה''י:





סימן נד - דין הפוסק לבנו או לבתו, ומת
ובו סעיף אחד
א
 
מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת לְפַרְנָסָתָּהּ, לִקַּח בָּהֶם (א) קַרְקַע, בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא, וּמֵת, וַהֲרֵי הַמָּעוֹת בְּיַד הַשָּׁלִישׁ, וְאָמְרָה הַבַּת: תְּנוּ אוֹתָם לְבַעֲלִי, כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה בָּהֶם: אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְנִשֵּׂאת, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ; וְאִם עֲדַיִן מְאֹרָסָה הִיא, יַעֲשֶׂה (ב) שָׁלִישׁ מַה שֶׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ; וְאִם עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא, אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה הָאָב. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן שֶׁהֻשְׁלַשׁ מִתְּחִלָּה (ג) לְכָךְ, וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רצ''ב):

 באר היטב  (א) קרקע. אבל אם הניח קרקע לבתו ומת אין רשות ביד הבעל למכור הקרקע דהא גם היא אין לה רשות למכור הקרקע שירשה מאביה עד שתהיה בת עשרים ר''ן: (ב) שליש. ויקח קרקע ואם היא אח''כ רוצה למכור הקרקע וליתן המעות לבעלה הרשות בידה דהא קרקע זו לא ירשה מאביה ר''ן עיין ב''ש ובה''י: (ג) לכך. אבל אם לא הושלש מתחלה לכך בזה לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ולא קנתה הבת כלל ח''מ:





סימן נה - דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירשה, ואם יש לה כתבה
ובו ז' סעיפים
א
 
הָאֲרוּסָה, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ; וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. הגה: וַאֲפִלּוּ בְּיִחוּד (א) אֲסוּרִים; וְלָכֵן אָרוּס שֶׁהוּא עִם אֲרוּסָתוֹ בְּבַיִת אֶחָד, מְבָרְכִין שֶׁבַע בְּרָכוֹת פֶּן (ב) יִתְיַחֲדוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לָהֶם לָדוּר בְּיַחַד, שֶׁמָּא יָקוּצוּ זֶה בָּזֶה (כָּל בּוֹ). וַאֲפִלּוּ בְּשִׁדּוּכִין בְּלֹא אֵרוּסִין יֵשׁ לָחוּשׁ (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת). אֲפִלּוּ אִם קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה, אָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בְּבֵית (ג) אָבִיהָ, עַד שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִתְיַחֵד עִמָּהּ (ד) וְיַפְרִישֶׁנָּה לוֹ; וְיִחוּד זֶה הוּא נִקְרָא כְּנִיסָה לְחֻפָּה, וְהוּא הַנִּקְרָא נִשּׂוּאִין בְּכָל מָקוֹם. וְהַבָּא עַל (ה) אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ, מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ, קְנָאָהּ, וְנַעֲשֵׂית נְשׂוּאָה וַהֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר. וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחֻפָּה אֵינוֹ יִחוּד, אֶלָּא כָּל שֶׁהֱבִיאָהּ הֶחָתָן (ו) לְבֵיתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין (כֵּן כָּתַב הָרַ''ן בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים רֵישׁ כְּתֻבּוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַחֻפָּה הִיא שֶׁפּוֹרְסִין סוּדָר עַל רֹאשָׁהּ בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה (הַבֵּית יוֹסֵף הֱבִיאוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחֻפַּת בְּתוּלָה מִשֶּׁיָּצְאָה בְּהִינוּמָא; וְאַלְמָנָה, מִשֶּׁנִּתְיַחֲדוּ (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק קַמָּא דְּיוֹמָא). וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט עַכְשָׁו לִקְרוֹת חֻפָּה מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִים שָׁם יְרִיעָה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנָסוֹת, וּמַכְנִיסִים תַּחְתֶּיהָ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה בָּרַבִּים, וּמְקַדְּשָׁהּ שָׁם וּמְבָרְכִין שָׁם בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכִים אוֹתָם לְבֵיתָם וְאוֹכְלִים בְּיַחַד בְּמָקוֹם צָנוּעַ, וְזֶהוּ הַחֻפָּה הַנּוֹהֶגֶת עַכְשָׁו. (ז) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס''ב סְעִיף ט' וְסִימָן ס''א:

 באר היטב  (א) אסורים. ה''ה משודכת ג''כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסור' ביחוד והוא בכלל גזירה שגזרו על יחוד פנויה: (ב) יתייחדו. וא''ל מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסעיף ב' ז' ברכות בלא חופה לא מהני. ולמ''ש בשם הר''ן דביאה לשם נשואין קונה בלא חופה ניחא עיין ס''ק ה' ח''מ ב''ש. ולדידי לא קשי' מעיקר' דבסעיף ב' כתב ולא נתייחד עמה בביתו וכו' דאז לא מהני אבל כאן אמר פן יתייתדו באופן דמהני כחופה ודו''ק: (ג) אביה. דקיי''ל ביאה אירוסין עושה: (ד) ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא לשם נשואין ושילחה אח''כ לבית אביה אין זה נשואין ח''מ: (ה) ארוסתו. הר''ן הקשה ע''ז ממ''נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א''כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נשואין א''צ חופה וליכ' איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נשואין קונה בלא חופה: (ו) לביתו. דוקא כשהיתה בתולה אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו. אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו ובעינן על כל פנים יחוד דחזיא לביאה לכן אם באתה אלמנה על הנשואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם השבת כ''כ ב''ש. והח''מ פסק דגם באלמנה מהני הבאה לביתו ע''ש: (ז) ע''ל סי' (ס''א) [ס''ב] ס''י. כצ''ל:


ב
 
הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וּבֵרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּבֵיתוֹ, עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא. שֶׁאֵין בִּרְכַּת חֲתָנִים עוֹשָׂה הַנִּשּׂוּאִין, אֶלָּא כְּנִיסָה לָחֻפָּה:


ג
 
אֵרַס וְכָנַס לָחֻפָּה, וְלֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה (ח) גְּמוּרָה, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְצָרִיךְ לִכְתֹּב כְּתֻבָּה קֹדֶם כְּנִיסָה לַחֻפָּה, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ:

 באר היטב  (ח) גמורה. דברכות אינה מעכב והא דתני' במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעל' כנדה. וכשהיא נדה ס''ל להרמב''ם דלא הוי נשואה גמורה כמ''ש בסי' ס''א נ''ל לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות עי' ב''ש ס''ק א':


ד
 
אֵין הָאָרוּס חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אֲרוּסָתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה בַּת הַנִּזֹּנֶת מֵהָאַחִין, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאָחֶיהָ אֶלָּא עַד שֶׁתִּתְאָרֵס אוֹ עַד שֶׁתִּבְגֹּר, וְזוֹ אֵינָהּ בּוֹגֶרֶת כְּדֵי שֶׁתָּזוּן עַצְמָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ כָּל עִקָּר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ):


ה
 
אֲרוּסָה שֶׁמֵּתָה, אִם הָיָה הָאָרוּס כֹּהֵן, אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ. וְאִם מֵת הוּא, אֵינָהּ חַיֶּבֶת (ט) לִטַּמֵּא לוֹ, וְאֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, וְאֵינוֹ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ, אֶלָּא אָבִיהָ יוֹרְשָׁהּ וְאָבִיהָ קוֹבְרָהּ. וְהוּא הַדִּין אִם נְשָׂאָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָכָה (י) בִּנְדוּנְיָא (סְבָרַת הָרַב), כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן נ''ד. (וע''ל סי' ס''ט סְעִיף ה'):

 באר היטב  (ט) לטמא לו. עיין בה''י מ''ש: (י) בנדוני'. ר''ל שהנדן בבית אביה או היכא שצריך להחזיר הנדן תוך שנה ראשונה מצד תקנות שו''ם א''צ לקברה משלו אלא משל נדוני'. והיינו בשאינו יורש כלום אפי' נ''מ עיין תשובת מהרי''ל סי' פ'. ובשנה שניה מתה. הח''מ פסק דהקבורה מוטלת על שניהם מאחר שאביה ובעלה חולקין הנדן. והב''ש פסק דהבעל לבדו חייב בהוצאת קבורה עי''ש ועיין סימן קי''ח:


ו
 
הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וְלֹא כְּנָסָהּ לָחֻפָּה, עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא וְאֵינָהּ נְשׂוּאָה, שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה עוֹשָׂה נִשּׂוּאִין; וְאִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ, גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה מִבְּנֵי חוֹרִין, וְאֵינָהּ גּוֹבָה תּוֹסָפוֹת כְּלָל, הוֹאִיל וְלֹא כְּנָסָהּ. אֲבָל אִם אֵרֵס אִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וּמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֲרוּסָה, אֵין לָהּ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה (הָרֹא''שׁ וְהָרַ''ן וְהַטּוּר), אֲבָל נוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא (יא) הָרִאשׁוֹנָה:

 באר היטב  (יא) הראשונה. שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה. ועיין כנה''ג דף פ''ט ע''א סעיף כ''ב אם תפסה הארוסה אי מוציאין מידה או לא ע''ש. מתה הארוסה ויורשיה מוחזקים. או יקברנה הארוס ויטול מה שבידם או יקברוה הם וישאר בידם כדי כתובה הר''מ מטראני ח''ב סי' קכ''א. ובמשודכת אפילו אם כתב לה וחזרו קודם הארוסין לית לה אפי' מנה מאתיים דלא כתב לה אלא ע''מ לכונסה. ריב''ש ב''ש ח''מ עיין בה''י:


ז
 
הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים, קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל אָבִיהָ. נִשֵּׂאת, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ כְּלוּם, אֲפִלּוּ בָּרִאשׁוֹנָה:




סימן נו - כמה זמן נותנין לארוסה
ובו ד' סעיפים
א
 
הַמְאָרֵס אִשָּׁה, וְשָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים, וּתְבָעָהּ לְנִשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא (א) נַעֲרָה, נוֹתְנִים לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם (ב) הַתְּבִיעָה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה לָהּ, וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵּׂא. תְּבָעָהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה, נוֹתְנִים לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַבֶּגֶר. וְכֵן אִם קִדְּשָׁהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר, נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁהוּא הַבֶּגֶר. קִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה, אִם עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה, אֵין נוֹתְנִין לָהּ אֶלָּא שְׁלשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה. וְכֵן הַמְאָרֵס אֶת הַבְּעוּלָה, נוֹתְנִין לָהּ שְׁלשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה:

 באר היטב  (א) נערה. אבל אם היא קטנה עדיין יתבאר בסמוך בסעיף ד' דבין הוא ובין אביה יכולין לעכב. וקשה דהא בגמר' ילפינן דנוהגין יב''ח משתבעו מרבקה עי' בכתו' דף נ''ז ע''ב והרי רבקה קטנה היתה ונשאת ליצחק בת ג' שנים כמו שפרש''י בחומש עיין בה''י: (ב) התביעה. כ''כ הרמב''ם. אבל הרא''ש והרמ''ה ס''ל מיום אירוסין וכן פסק בש''ג ואם עשתה ששה חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר נותנין לה יב''ח גם לשני ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים שעשתה בפני הארוס הראשון. ואפילו עשתה יב''ח לפני הראשון. הימים הראשונים יפלו. מיהו אם הראשון תבעה בימי הנערות ושהה יב''ח א''כ היא בוגרת ששה חדשים אין לה משני אלא ו''ח דהא אם תבעה הראשון אחר שבגרה מונין גם כן משנעשה בוגרת. ונראה דאף בקטנה מהני התביעה ומונין יב''ח מיום התביעה לעשות הנשואין בימי בוגרת עיין ב''ש:


ב
 
כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין זְמַן לָאִשָּׁה מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ, כָּךְ נוֹתְנִין זְמַן לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ מִשֶּׁתָּבְעָה הָאִשָּׁה אוֹתוֹ; וְכַמָּה זְמַן נוֹתְנִין, כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ, אִם (ג) שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאִם שְׁלשִׁים יוֹם שְׁלשִׁים יוֹם:

 באר היטב  (ג) יב''ח וכו'. כלומר אם היא אלמנה והוא בחור אין נותנין לו יב''ח אלא למ''ד יום כי אין משגיחין בו אלא בה כ''ה דעת הרמב''ם והר''ן. מיהו בירושלמי אי' הוא בחור והיא אלמנה נותנים לו יב''ח וכ''פ הרא''ש והטור ומה שנותנין לאיש זמן יב''ח כדי להסחיר יב''ח כדי לפרנס א''ע בצרכי סעודה לחופה רש''י פרישה וכתב בה''י לפי שנוהגין עכשיו במדינת אלו דרובא שאבי הכלה עושה הסעודה של החופה אין נותנין לו זמן כ''כ כיון שאבי הכלה עושה הסעודה של החופה א''כ א''צ לטרוח בצרכי סעודה רק בבגדיו ודברים אחרים ואין כאן טרחה גדולה כ''כ ודי לו בזמן שלשים יום או קצת יותר לפי ראות עיני הב''ד ע''ש:


ג
 
הִגִּיעַ זְמַן שֶׁנָּתְנוּ לָאִישׁ וְלֹא (ד) נְשָׂאָה, נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּנַס. וְאִם עִכְּבוֹ אֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁחָלָה (ה) הוּא אוֹ הִיא, אוֹ שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה, אוֹ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס, אֵינוֹ חַיָּב לְזוּנָהּ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁחָלָה תּוֹךְ הַזְּמַן, אֲבָל הִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא כְּנָסָהּ, וְאַחַר כָּךְ חָלָה, חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא הוּא אֹנֶס (מָרְדְּכַי רֵישׁ כְּתֻבּוֹת וּבְפֶרֶק הַחוֹלֵץ סי' ל''ב):

 באר היטב  (ד) נשאה. ל''ד הגיע הזמן שקצבו חכמים אלא אפי' הגיע הזמן שהתנו ביניהם אפילו אם היה קצר מהזמנים שנזכרו במשנה חייב במזונותיה אם אין שם אונס מהר''י קארו בתשו' סי' י''ב מדיני נשואין: (ה) הוא. ואחר שעבר האונס חייב לכונסה ואם לא יכנוס חייב ליתן לה מזונות אם הוא מעבב. ובזמן הזה דאין מקדשים מיד ואינו אלא שידוכין אעפ''י שהגיע הזמן והוא מעכב אין נוהגין ליתן לה מזונות ב''ש בה''י ועיין סמ''ע סימן רכ''ז ס''ק י''ז:


ד
 
הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ קְטַנָּה, וּתְבָעָהּ הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ יְכוֹלִין (ו) לְעַכֵּב שֶׁלֹּא תִּנָּשֵּׂא עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה נַעֲרָה; וְאִם רָצָה לִכְנֹס, כּוֹנֵס, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת (ז) כֵּן. הגה: וְאִם הִיא וּבַעֲלָהּ מִתְרַצִּים לִכְנֹס, וְהָאָב מֵת, אֵין הַקְּרוֹבִים יְכוֹלִים לִמְחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חוֹלָנִית וְהוּא מְמַהֵר לִכְנֹס כְּדֵי לְיָרְשָׁהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ):

 באר היטב  (ו) לעכב. וה''ה אפטרופס יוכל לעכב הרמ''ט ח''א סימן שכ''ו קטנה ששדכה אביה בקטנות' וקצב לה זמן נישואין בקטנותה ומת יוכל האפטרופוס להשיא' והיא קטנה אפי' קודם זמן שקבע לה אביה הרמ''ט ח''א סי' שכ''ה: (ז) כן. ע''ל סימן ל''ז ס''ח דבזמן הזה מותר ועיין בה''י:





סימן נז - היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו
ובו סעיף אחד
א
 
הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ, מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָב, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לָחֻפָּה, הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת בַּעֲלָהּ, (א) יִירָשֶׁנָּה. כֵּיצַד, הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאָרְסָה וּמְסָרָהּ אָבִיהָ לְבַעֲלָהּ, אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעֲלָהּ, אוֹ מְסָרוּהָ שְׁלוּחֵי הָאָב לְבַעֲלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחָיו, וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לָחֻפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהַנְּדוּנְיָא עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן נ''ג וּלְקַמָּן סִימָן קי''ח. (ב) וְיֵשׁ חוֹלְקִין אִם הַנְּדוּנְיָא לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). וְכֵן אִם הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם הַבַּעַל, וְנִכְנַס עִמָּהּ בַּדֶּרֶךְ לְחָצֵר וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ שָׁם לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, וּמֵתָה, הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנָּה בַּעֲלָהּ. אֲבָל אִם עֲדַיִן הָאָב עִם הַבַּעַל לְהוֹלִיכָהּ לְבֵית בַּעֲלָהּ, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ עִם הַבַּעַל, אֲפִלּוּ נִכְנַס הַבַּעַל עִמָּהּ לְחָצֵר לָלוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּנִין עוֹבְרֵי דְּרָכִים בְּפֻנְדָּק אֶחָד, הוֹאִיל וְהָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִמָּהּ, וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה אָבִיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּדוּנְיָתָהּ בְּבֵית בַּעֲלָהּ. וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה, וְהָלְכָה הִיא בְּעַצְמָהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעֲלָהּ, וְאֵין עִמָּהּ לֹא בַּעֲלָהּ וְלֹא שְׁלוּחָיו, וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ, אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְחָצֵר שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, סְתָם יִחוּד הָוֵי לְשֵׁם נִשּׂוּאִין (הָרַ''ן פֶּרֶק נַעֲרָה); וּבְחָצֵר שֶׁלָּהּ, אוֹ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, סְתָם יִחוּד הָוֵי לָלוּן (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א):

 באר היטב  (א) יירשנה. אבל לשאר מילי לא מהני ואין מטמא לה ואין זוכה במציאתה ואין מיפר נדריה רש''י והר''ן. ותוס' ס''ל דמטמ' לה ומיפר נדריה עיין ב''ש בה''י: (ב) ויש חולקין. אם הנדוני' לא הגיע לידו וע''ל ס''ס נ''ג ולקמן סי' קי''ח כצ''ל:





סימן נח - כמה כסות יתן לבתו
ובו ב' סעיפים
א
 
צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא ''פַּרְנָסָה''. הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם, לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי (א) שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיָה הָאָב עָנִי; אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר, הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי (ב) עָשְׁרוֹ:

 באר היטב  (א) שבישראל. והיינו בגד לימות החמה ולימות הגשמים דהיינו לשנים עשר חדש ע''ל סי' ע''ג: (ב) עשרו. אבל אין כופין אותו רק דכופין אותו להשיאה לאיש וליתן לה פרנסה בצמצום אבל על סך הנדן אין כופין ובדעתו תולה עיין ב''ש ובה''י:


ב
 
הִתְנָה עִם הֶחָתָן לְהַכְנִיסָהּ לוֹ עֲרֻמָּה, לֹא יֹאמַר: לִכְשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי, אֲכַסֶנָּה, אֶלָּא מְכַסֶה אוֹתָהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ:




סימן נט - המשיא בנו גדול בבית, קנאו
ובו ד' סעיפים
א
 
הַמַּשִּׂיא בְּנוֹ גָּדוֹל בְּבַיִת, קָנָה (א) הַבַּיִת; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ נִשּׂוּאִין רִאשׁוֹנִים לְזֶה הַבֵּן, וְלֹא הִשִּׂיא הָאָב בֵּן זָכָר אַחֵר קֹדֶם לוֹ, וְלֹא שִׁיֵּר הָאָב בְּזֶה הַבַּיִת שֶׁיִּחֵד לוֹ, (ב) כְּלוּם. אֲבָל אִם שִׁיֵּר שָׁם אֲפִלּוּ פַּךְ אֶחָד, לֹא קָנָה הַבַּיִת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן גַּם כֵּן שֶׁיַּשִּׂיא לוֹ בְּתוּלָה, וְשֶׁיְּהֵא לָאָב בַּיִת אַחֵר לָדוּר בּוֹ (טוּר):

 באר היטב  (א) הבית. לאלתר ולא לאחר מיתה תשובת הגאונים סי' קס''א. ודוק' אב המשיא ולא האם הרמ''ט ח''א סי' של''ט. ודוק' כשהבית מוחלט לו ואין לאחר שום זכות בבית אבל אם יש איזה זכות לאחר בבית לא קנאו הרש''ך ח''ב סי' מ''ג. אם מת האב ולא מצא האלמנה לגבות כתובתה כ''א מהבית גובה ממנו. ואם מתה כל יורשיה זוכין בבית ועיין כנה''ג דף פ''ט ע''א ס''ד. וכתב בה''י ונ''ל דדין זה שייך אף בזמן הזה דאם בא לפנינו בזה''ז דין זה שהבן תובע לאב מחמת בית זה צריכין אנו לפסוק כמבואר בסי' זה בכל דינים המבוארים בסי' זה ע''ש וכ''כ ב''ש: (ב) כלום. וכ''ש אם בנה הבית או שהיה הבית הזה בית שלא היה דר בו האב ולא הניח בו אפי' כלי קטן הרמ''ט ח''ב סי' קכ''ה הר''ם אלשיך סי' ע''ב. אם יש מחלוקת בין האב והבן שהאב אומר שלא פינה הבית לגמרי והבן אומר שפינה הבית לגמרי על האב להבי' ראי' ואם מת על יורשיו להבי' ראיה הרמ''ט ח''ב סי' קכ''ה. ומדברי הר''ם אלשיך בסי' ע''ב נראה דדוק' בית חדש על האב להבי' ראיה. אבל בבית ישן על הבן להבי'. וכנה''ג בשם חכם אחד הביא דלעולם על הבן להבי' ראיה אפי' בבית חדש רק דאם יש לבן שני חזקה נאמן לומר שפינה הבית לגמרי ע''ש:


ב
 
יִחֵד לוֹ בַּיִת וּכְלֵי בַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁיֵּר בַּבַּיִת כְּלִי אֶחָד לְעַצְמוֹ, אוֹ הָיָה לוֹ שָׁם אוֹצָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, קָנָה כְּלֵי הַבַּיִת, אֲבָל הַבַּיִת לֹא קָנָה:


ג
 
יִחֵד לוֹ בַּיִת וַעֲלִיָּה; בַּיִת קָנָה, עֲלִיָּה לֹא קָנָה. וְכֵן אִם יִחֵד לוֹ בַּיִת וְאַכְסַדְרָה; בַּיִת קָנָה, אַכְסַדְרָה לֹא קָנָה:


ד
 
שְׁנֵי בָּתִּים זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, לֹא קָנָה אֶלָּא הָאֶחָד שֶׁנָּשָׂא בּוֹ:




סימן ס - דיני השושבינות
ובו סעיף אחד
א
 
כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה, דֶּרֶךְ שֶׁרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו שׁוֹלְחִין לוֹ מָעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק עַל הַהוֹצָאָה שֶׁמּוֹצִיא בַּמִּשְׁתֶּה, וְאֵלּוּ הַמָּעוֹת נִקְרָאִים שׁוֹשְׁבִינוּת. וְשׁוֹשְׁבִינוּת זוֹ אֵינָהּ מַתָּנָה גְּמוּרָה, שֶׁלֹּא שָׁלַח לוֹ זֶה אֶלָּא שֶׁאִם יִשָּׂא הוּא אִשָּׁה יַחֲזֹר וְיִשְׁלַח לוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ; לְפִיכָךְ, אִם נָשָׂא זֶה אִשָּׁה וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ הַשּׁוֹשְׁבִינוּת, הֲרֵי זֶה תּוֹבְעוֹ בְּדִין וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקִים, וּלְפִי שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה לֹא נָהֲגוּ לִתְבֹּעַ תְּבִיעָה זוֹ רָאִיתִי שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה:




סימן סא - חפה לענין מה קונה
ובו ב' סעיפים
א
 
כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָאִישׁ אֲרוּסָתוֹ לַחֻפָּה, אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וְגוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ וְתוֹסֶפֶת, אִם תִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁרְאוּיָה לְבִיאָה. אֲבָל אִם הָיְתָה נִדָּה, וְאַחַר כָּךְ (א) כְּנָסָהּ לָחֻפָּה וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ, אֵינָהּ כְּאִשְׁתּוֹ, אֶלָּא לְכָל הַדְּבָרִים הִיא עֲדַיִן כַּאֲרוּסָה, מֵאַחַר שֶׁהָיְתָה נִדָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא לְעִנְיַן שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה הַתּוֹסֶפֶת הִיא עֲדַיִן (ב) כַּאֲרוּסָה, אֲבָל לְכָל שְׁאָר דְּבָרִים הֲרֵי הִיא כִּנְשׂוּאָה. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן נ''ה מַהוּ נִקְרָא חֻפָּה. וּצְרִיכִין לִכְתֹּב הַכְּתֻבָּה קֹדֶם (ג) הַחֻפָּה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֻפָּה הָרְאוּיָה לְבִיאָה (הָרַמְבַּ''ם פֶּרֶק י' דְּאִישׁוּת). וּלְמַאן דְּאָמַר דְּחֻפַּת נִדָּה הָוֵי חֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְבִיאָה, הוּא הַדִּין אִם לֹא כָּתַב כְּתֻבָּה; וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִים לְכַתְּחִלָּה לְכָתְבָהּ קֹדֶם לָכֵן. אִשָּׁה (ד) חוֹלָנִית חוֹלַת מָוֶת, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹנְסָהּ עִם הַמִּטָּה תַּחַת הַחֻפָּה כְּדֵי שֶׁיִּירָשֶׁנָּה בַּעֲלָהּ, אֵינוֹ חֻפָּה כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה כְּלָל לְבִיאָה, וְאֵין בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''ד). כְּנָסָהּ לָחֻפָּה וְלֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, הָוֵי חֻפָּה גְּמוּרָה, דְּאֵין הַבְּרָכוֹת מְעַכְּבוֹת; וּמְבָרֵךְ אַחַר כַּמָּה יָמִים (טוּר סִימָן ס''ב), וּלְכַתְּחִלָּה יְבָרֵךְ אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁיִּתְיַחֵד עִמָּהּ (כָּךְ מַשְׁמַע בִּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ''ה. וְנָהֲגוּ עַכְשָׁו לְבָרֵךְ תַּחַת הַחֻפָּה, קֹדֶם שֶׁנִּתְיַחֵד עִמּוֹ. וְנָהֲגוּ שֶׁהֶחָתָן וְהַכַּלָּה (ה) מִתְעַנִּין בְּיוֹם חֻפָּתָן, (וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן תקע''ג.) אִם קִדֵּשׁ בְּטָעוּת, וְהָיוּ לוֹ נִשּׂוּאִין עִמָּהּ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהַקִּדּוּשִׁין הָיוּ בְּטָעוּת, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹזֵר וּמְקַדְּשָׁהּ אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית (ו) שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְסָגֵי לֵהּ בַּבְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. יֵשׁ אוֹמְרִים לַעֲשׂוֹת הַחֻפָּה תַּחַת (ז) הַשָּׁמַיִם, לְסִימָן טוֹב שֶׁיְּהֵא זַרְעָם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם:

 באר היטב  (א) כנסה. ואם כנסה לחופה ובחופה פירסה נדה אמרינן תחלת חופה קונה הרא''ש: (ב) ארוסה. דוק' כשמת קודם שנראית לביאה אבל אם נראית לביאה קודם שמת לא מיקרייא תו פירסה נדה ואם האשה אומרת שנבעלה נאמנת הראנ''ח ח''א סי' ע''ז וכתב כנה''ג ויראה אם ידוע לכל שלא היה לו שעת הכושר לבעול שאינה נאמנת נכנסה לחופה ופירסה נדה וחלה הבעל ואחר שעברו ימי נדותה טבלה לנדתה ובזמן טבילתה קם הבעל מחלייו ועמד יום או יומיים ומת אם אותו יום או יומים היה ברי' והיא אומרת שנבעלה נאמנת ואם היה חולה אינה נאמנת הראנ''ח שם: (ג) החופה. נכתבה הכתובה ונמצ' פסולה החופה אינה בטעות וצריך לכתוב לה כתובה אחרת תשובת הגאונים סימן רפ''ו: (ד) חולנית. מאתר שאינה ראוי כלל לביאה. ובס ס נ ו בחולנית דיורש אותה שם איירי כשהיא חזיא לביאה ב''ח עיין אחרונים: (ה) מתענין. יש בזה ב' טעמים הא' משום דהוא יום סליחה דידהו. ונמחל עונותיהן. לפ''ז ראוי להשלים התענית. הטעם הב' שמא ישתכרו ולא יהיו דעתם מיושבת עליהם. לפ''ז א''צ להשלים. ואם האב מקבל הקדושין בשביל בתו הקטנה צריך הוא להתענות לפי טעם זה. ובימים שאין מתענין כמ''ש בא''ח צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה. וכנה''ג הבי' בשם חכם א' דבימים שאין מתענין יעשה החופה בשחרית ולא יאכל עד אחר החופה ע''ש דף צ' ע''ב: (ו) ז' ברכות. עיין אחרונים ובהרדב''ז ח''א סי' קפ''ה. ומהר''י ווייל סי' ז' וסי' קל''ח: (ז) השמים. צריך להעמיד החתן לשמאל הכלה כדי שתהיה הכלה לימין החתן דכתיב נצבה שגל לימינך. יש מעמידים החתן והכלה לצד מערב ופניהם כנגד מזרח שיהיו פניהם נגד ארון הקודש. והמברך מצדד עצמו ופניו למזרח. ויש מעמידים חתן וכלה לצד דרום. ויש מעמידים לצד צפון הר''ם מינץ סי' ק''ט בדרשות מהרי''ל כתב אחוריהן לצפון ופניהם לדרום. וכנה''ג כתב דבזמנינו זה אין אנו מקפידין ע''כ. ולוקחים שתי צלוחית שפיהם צר לסימן שהיא בתולה. ולאלמנה שני קרויזא''ן פתוחים הר''ם מינץ סי' ק''ט. והמברך ז' ברכות עומד במערב ופניו למזרח וכשאומר שמח תשמח הופך פניו נגד החתן והכלה. דרשות מהרי''ל:


ב
 
כָּשֵׁר הַדָּבָר שֶׁלֹּא תִּנָּשֵּׂא עַד שֶׁתִּטָּהֵר. וְעַכְשָׁו הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לְדַקְדֵּק, וְאֵין מַמְתִּינִין; וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהוֹדִיעַ לֶחָתָן תְּחִלָּה (ח) שֶׁהִיא נִדָּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי בְּשֵׁם ר''י):

 באר היטב  (ח) שהיא נדה. וכנה''ג כתב ועכשיו נוהגין לישא נשים נדות אפילו בלתי הודעה לחתן שהיא נדה. מיהו בדרשות מהרי''ל כתב דאם אינה טהורה אינו מגיע בה אך מניח מעצמה ליפול באצבעה. ואנן לא נוהגין כן אלא שהחתן בעצמו נותן הטבעת באצבעה. דקודם שקדשה בטבעת לא הוי אשתו ומיד כשקדשה עם הטבעת מרחקה הכלה מהחתן אם היא נדה. וכתב כנה''ג הא דמקדשה ונכנסה עמו לחופה אפי' היא נדה דוק' כשרוצה לישא עכשיו ואי אפשר לה ליטהר כגון שלא עברו ימי נדותה ולבונה אבל אם עברו ימי נדותה ולבונה ויכולה היא לטבול ואעפ''כ אינה רוצה לטבול לסבה אחרת ראוי לחוש לדברי הרמב''ם שלא תנשא עד שתטהר וכן עשיתי מעשה ע''ש דף ל' ע''א סי''ד:





סימן סב - מתי מברכין ברכת חתנים, ואם אוכלין בהרבה בתים
ובו י''ג סעיפים
א
 
צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם (א) נִשּׂוּאִין, וְהֵן שֵׁשׁ בְּרָכוֹת. וְאִם יֵשׁ שָׁם יַיִן, מֵבִיא כּוֹס יַיִן וּמְבָרֵךְ עַל (ב) הַיַּיִן תְּחִלָּה, וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּם עַל הַכּוֹס, וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת; וְאִם אֵין יַיִן מָצוּי, מְבָרֵךְ (ג) עַל הַשֵּׁכָר:

 באר היטב  (א) נשואין. ולדידן דעושין חופת נדה א''צ להקדים הברכות לחופה וכן נוהגין שמברכין ברכת אירוסין ונשואין תחת החופה ד''מ עיין בה''י וב''ש. ומחויב לעמוד כל העומדים שם על רגליהם בשעת ברכת ז ברכות כנה ג. ברכת חתנים אין להם סדר ומי שחסר א מהנה מברך אותה כשזוכר אגרות הרמב''ם סי' כ''ג. ועיין במהרי''ק שורש קנ''ח הטעם למה שאינו מברך שהחיינו. קטן פחות מי''ג שנים שנשא אשה אם מברכין ברכת נשואין ע''ל סי' ל''ד ס''ק ט' מש''ש. וכנה''ג כתב דלפי מה שנוהגין דעושין חופת נידה ומברכין ז' ברכות א''כ פשיט' דמברכין בקטן שנש' אשה ע''ש דף צ' ע''א: (ב) היין. ומקדימין ברכת בפה''ג ואח''כ ששה ברכות אבל בברכת המזון מברכין ששה ברכות ואח''כ בפה''ג בה''י: (ג) על השכר. ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס כך משמע מרמב''ם פ''י מה''א. אבל הרא''ש והטור כתבו דלא סגי בלא כוס. נוהגין לקרות הכתובה בין ברכת אירוסין לברכת נשואין כדי להפסיק קצת משום ברכת היין שמברכין עוד פעם אחרת על כוס של נשואין מהר''ם מינץ וכ''כ הרמ''א סימן זה ס''ט. ובקושטאנטינ' נוהגין לקרות הכתובה קודם ברכת אירוסין ומפסיקין בקדושין בין ברכת אירוסין ונשואין כנה''ג. אם בירך ברכת חתנים קודם ברכת אירוסין חוזר ומברך ברכת חתנים אחר ברכת אירוסין הרא''ם ח''א סי' ד'. ומדברי ריב''ש סי' פ''ב נראה דא''צ לחזור ולברך ברכת חתנים:


ב
 
יֵשׁ לָאָדָם לִשָּׂא נָשִׁים רַבּוֹת כְּאֶחָד, בְּיוֹם אֶחָד, וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים לְכֻלָּם כְּאֶחָד; אֲבָל לְשַׂמְּחָה, צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִם כָּל אַחַת שִׂמְחָה הָרְאוּיָה לָהּ, אִם בְּתוּלָה שִׁבְעַת יָמִים, וְאִם בְּעוּלָה שְׁלשָׁה יָמִים, וְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה. הגה: וְאֵין לַעֲשׂוֹת חֻפַּת שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּיַחַד (סְמַ''ק בְּשֵׁם סֵפֶר חֲסִידִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בִּשְׁתֵּי נָכְרִיּוֹת יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָן כְּאַחַת, מִשּׁוּם אֵיבָה, שֶׁמָּא יְכַבְּדוּ אַחַת יוֹתֵר מֵחֲבֶרְתָּהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּמוֹעֵד קָטָן); וְאֵין נִזְהָרִין מִזֶּה, וְאַדְּרַבָּא יֵשׁ מְכַוְּנִים לַעֲשׂוֹת חֻפּוֹת עֲנִיּוֹת עִם חֻפּוֹת עֲשִׁירוֹת, מִשּׁוּם מִצְוָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם ר''י מִפָּרִיז):


ג
 
אִם יֵשׁ שְׁנֵי חֲתָנִים יַחַד, מְבָרְכִים בִּרְכַּת חֲתָנִים אַחַת, לִשְׁנֵיהֶם. הגה: וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הַחֲתָנִים בְּיַחַד, אֶלָּא שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ עַל שְׁנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רס''ה לְעִנְיַן מִילָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ לִשְׁנֵי חֲתָנִים בְּיַחַד, מִשּׁוּם עַיִן הָרָע (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י' דְּאִשּׁוּת), וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת לְכָל אֶחָד חֻפָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְבָרֵךְ לְכָל אֶחָד; אֲבָל לְאַחַר הַסְּעֻדָּה מְבָרְכִין לְהַרְבֵּה חֲתָנִים בְּיַחַד, אִם אָכְלוּ בְּיַחַד:


ד
 
אֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים, אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה (ד) גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן, בֵּין כְּשֶׁאוֹמְרִים אוֹתָם בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין בֵּין כְּשֶׁאוֹמְרִים אוֹתָם אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; אֲבָל כְּשֶׁאֵין אוֹמְרִים אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא בִּרְכַּת ''אֲשֶׁר בָּרָא'', אֵינוֹ צָרִיךְ עֲשָׂרָה. וּמִכָּל מָקוֹם שְׁלשָׁה בָּעִינָן (הָרַ''ן פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת):

 באר היטב  (ד) גדולים. ובדיעבד אינו מעכב רק לכתחלה יש להדד אחר עשרה. ואם א''א בעשרה אלא בטורח גדול הוי כדיעבד ד''מ מיהו ברכת אירוסין לכ''ע א''צ עשרה אלא לכתחלה כמ''ש ס''ס ל''ד:


ה
 
מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית חֲתָנִים אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, בְּכָל סְעֻדָּה וּסְעֻדָּה שֶׁאוֹכְלִין שָׁם, וְאֵין מְבָרְכִין בְּרָכָה זוֹ לֹא עֲבָדִים וְלֹא קְטַנִּים:


ו
 
עַד כַּמָּה מְבָרְכִים בְּרָכָה זוֹ, אִם הָיָה אַלְמָן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, מְבָרְכִין אוֹתָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן (ה) בִּלְבַד. וְאִם בָּחוּר שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, אוֹ אַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה, מְבָרְכִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְאֵלּוּ שִׁבְעַה יָמִים מַתְחִילִין מִיָּד לְאַחַר שֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ בָּרִאשׁוֹנָה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל כ''ו):

 באר היטב  (ה) בלבד. עיין אחרונים שהעלו דדוק' ביום ראשון ובסעודה קמיית' ואם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה. ואם לא אכלו סעודה קמיית' עד הלילה יש להסתפק אם יש לברך ז' ברכות בלילה וכל זה באלמון שנש' אלמנה. מיהו בבתולה או בבחור ודאי אם לא אכלו עד הלילה ודאי מברכין ז' ברכות דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה אבל אם כבר אכלו באותו יום אין מברכין ז' ברכות בסעודה שניה אם ליכ' פנים חדשות. ובאלמון שנש' אלמנה לא מהני פנים חדשות ועיין ב''ש וח''מ. התחיל לאכול ביום ראשון סעודה קמיית' באלמון שנש' אלמנה ונמשכה הסעודה עד הלילה מברכין בלילה ז' ברכות ולא ביום שלאחריו כנה''ג דף צ''א ע''א סל''ג. והא דאמרינן באלמון שנש' אלמנה דאין מברכין רק ביום ראשון לבד היינו ז' ברכות אבל הברכה אשר ברא מברך כל ג' ימים אפילו באלמון שנש' אלמנה כ''כ הטור בה''י ועיין סעיף י''ג:


ז
 
בְּרָכָה זוֹ שֶׁמּוֹסִיפִים בְּבֵית חֲתָנִים הִיא בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה מִשֶּׁבַע בְּרָכוֹת, שֶׁהִיא בִּרְכַּת ''אֲשֶׁר בָּרָא''. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף ''אֲשֶׁר בָּרָא'' אֵין מְבָרֵךְ כָּל שִׁבְעָה אֶלָּא כְּשֶׁמְּזַמְּנִין אֲחֵרִים, אֲבָל אִם אוֹכֵל עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ אֵין (ו) מְבָרְכִין (הָרַ''ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן) וְכֵן נוֹהֲגִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ הָאוֹכְלִים הֵם שֶׁעָמְדוּ בְּבִרְכַּת הַנִּשּׂוּאִין (ז) וְשָׁמְעוּ הַבְּרָכוֹת; אֲבָל אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים אֲחֵרִים, וְלֹא שָׁמְעוּ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, מְבָרְכִין בִּשְׁבִילָם אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבַע בְּרָכוֹת, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה, וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ בִּשְׁעַת הַחֻפָּה וְשָׁמְעוּ הַבְּרָכוֹת, אִם לֹא אָכְלוּ שָׁם עַד עַתָּה, מִקְּרֵי פָּנִים חֲדָשׁוֹת וּמְבָרְכִים בִּשְׁבִילָם שֶׁבַע בְּרָכוֹת אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְכֵן פָּשַׁט (ח) הַמִּנְהָג. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיוּ שָׁם פָּנִים חֲדָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אוֹכְלִין שָׁם, מְבָרֵךְ בִּשְׁבִילָם לַיְלָה (ט) וְיוֹם (הָרַ''ן פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת):

 באר היטב  (ו) מברכין. ומכ''ש שהשמחה במעונו שאין מברכין ב''ש ח''מ: (ז) שמעו וכו'. דבבחור או בתולה מהני פנים חדשות כל שבעה ואפילו אם רק אחד פנים חדשות מברכין בשבילו הר''ן ב''ח ואחרונים: (ח) המנהג. ומהרש''ל פוסק כדיעה א': (ט) ויום. רוב פוסקים חולקים ע''ז ולכל סעודה בעינן פנים חדשות עיין ב''ש ח''מ:


ח
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם נִקְרָאִים פָּנִים חֲדָשׁוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּרְבִּים בִּשְׁבִילָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי הָוֵי כְּפָנִים (י) חֲדָשׁוֹת בִּסְעֻדַּת הַלַּיְלָה וְשַׁחֲרִית, אֲבָל לֹא בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. הגה: וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, וְאֶפְשָׁר מִשּׁוּם דִּרְגִילִים לָבוֹא פָּנִים חֲדָשׁוֹת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִטַּעַם דִּרְגִילִין לִדְרשׁ, וְהַדְּרָשָׁה הָוֵי כְּפָנִים חֲדָשׁוֹת:

 באר היטב  (י) חדשות. וצ''ע אם פורים נקר' פנים חדשות כנה''ג:


ט
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹמַר ו' בְּרָכוֹת עַל כּוֹס בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא מֵבִיא כּוֹס אַחֵר וְאוֹמֵר עָלָיו ו' בְּרָכוֹת, וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאוֹמֵר עָלָיו: ''בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן''. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ, אֶלָּא עַל כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא (יא) הָרִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לַ''אֲשֶׁר בָּרָא'' לְחוּד בָּעִינָן שְׁתֵּי (יב) כּוֹסוֹת (מ''כ מִנְהָגִים יְשָׁנִים). וּבִרְכַּת אֵרוּסִין וּבִרְכַּת חֲתָנִים אוֹמְרִים אוֹתָהּ עַל שְׁנֵי (יג) כּוֹסוֹת, אֲפִלּוּ מְקַדֵּשׁ בִּשְׁעַת הַחֻפָּה. וְנוֹהֲגִין לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בִּקְרִיאַת הַכְּתֻבָּה (כֵּן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת וַאֲשֵׁרִ''י):

 באר היטב  (יא) הראשונה. היינו דוי הסר וברכת המזון על כוס א'. וששה ברכות על כוס השני. ובפה''ג על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכין ז' ברכות. וכשאין אומרים ז' ברכות אלא אשר ברא אומרים נודה לשמך. וא''צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכות פרישה. כתב ב''ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים השמחה במעונו דאין שמחה כשיצר הרע שולט ב''ש: (יב) כוסות. וכן ראוי לנהוג. ב''ח: (יג) כוסות. כלומר מברכין על כל כוס בפה''ג אבל ברכה אחרונה מברך פעם א' על שני הכוסות אחר כוס אחרון:


י
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֶחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, אֲפִלּוּ כַּלָּתוֹ עִמּוֹ, וְהוֹלְכִים לֶאֱכֹל בְּבַיִת אַחֵר, אֵין אוֹמְרִים שָׁם (יד) בִּרְכַּת חֲתָנִים; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר אַחַר כָּךְ לְחֻפָּתוֹ, אֲבָל אִם הוֹלֵךְ לְגַמְרֵי לְבַיִת אַחֵר וְכָל הַחֲבוּרָה עִמּוֹ, וְנַעֲשָׂה אוֹתוֹ בַּיִת עִקָּר, גַּם שָׁם נִקְרָא חֻפָּה וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים. וְכֵן לִפְעָמִים שֶׁהוֹלְכִין הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְעִיר אַחֶרֶת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ שָׁם בִּרְכַּת חֲתָנִים, אִם הוּא (טו) תּוֹךְ שִׁבְעָה וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר (בֵּית יוֹסֵף):

 באר היטב  (יד) חתנים. ועכשיו מברכים ז' ברכות אפי' במקום דלא היה החופה ט''ז ומהר''ל מפראג וכ''כ הר''ן ועיין כנה''ג דף צ' ע''ב סכ''ו: (טו) תוך ז'. אפילו אם לא היה מברכים ז' ברכות עדיין אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר ושהו בדרך עד אחר ז' אין מברבין ב''י. וט''ז חולק ע''ז וכתב אם לא קבע באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר. נעשה אותו מקום שהלכו לשם מקום החופה ומתחילין ז' ימי משתה מיום שבא לשם ב''ש:


יא
 
בְּנֵי הַחֻפָּה שֶׁנִּתְחַלְּקוּ לַחֲבוּרוֹת, אֲפִלּוּ אִם אָכְלוּ בְּבָתִּים שֶׁאֵינָם פְּתוּחִים לַמָּקוֹם שֶׁהֶחָתָן אוֹכֵל, כֻּלָּם מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים; לֹא מִבַּעְיָא אִם הַשַּׁמָּשׁ מְצָרְפָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵין הַשַּׁמָּשׁ מְצָרְפָן, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל אוֹתָם שֶׁבִּשְׁאָר בָּתִּים כְּשֶׁהִתְחִילוּ אוֹתָם שֶׁל בְּנֵי הַחֻפָּה, כֻּלָּם חֲשׁוּבִים כְּאֶחָד לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, כֵּיוָן שֶׁאוֹכְלִים מִסְעֻדָּה שֶׁהִתְקִינוּ לַחֻפָּה:


יב
 
הַשַּׁמָּשִׁים הָאוֹכְלִים אַחַר סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִים שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרְכִין, וְלָזֶה הַדַּעַת נוֹטָה:


יג
 
הַסוֹעֵד בְּבֵית חֲתָנִים, מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ, עַד שְׁלשִׁים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, מְבָרֵךְ: ''נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ''; אִם הָיוּ עֲשָׂרָה, מְבָרֵךְ: ''נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ'' וְכוּ', וְהֵם עוֹנִים: ''בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה'' וְכוּ'; וְכֵן סְעֻדָּה שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין, עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מְבָרֵךְ: ''שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ''; וְהָאִדָּנָא עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה, וְאֵין אוֹמְרִים: ''שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ'', אֶלָּא בְּשִׁבְעַת יְמֵי (טז) הַמִּשְׁתֶּה. וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה, דְּאַף לְאַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה אוֹמְרִים: שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ, בַּשְּׁלשָׁה יָמִים שֶׁהוּא שָׂמֵחַ (יז) עִמָּהּ:

 באר היטב  (טז) משתה. ודוק' שסוערים עמו אחרים כמש''ל: (יז) עמה. וה''ה אשר ברא כמש''ל. ודוק' באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר גרושתו אין אומרים השמחה במעונו בה''י וכ''כ מהר''ש ח''א סי' ס''ד. וכתב כנה''ג דהיינו דוק' במחזיר גרושתו מן הנשואין אבל מן האירוסין צריך לברך השמחה במעונו ע''ש:





סימן סג - בעילת מצוה וברכתו
ובו ב' סעיפים
א
 
מֻתָּר לִבְעֹל בְּתוּלָה בְּשַׁבָּת. הַבּוֹעֵל אֶת הַבְּתוּלָה, כֵּיוָן שֶׁבָּעַל בְּעִילַת מִצְוָה פּוֹרֵשׁ מִיָּד, אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְלֹא רָאֲתָה. וּמִיהוּ, אוֹתָהּ בְּעִילָה גּוֹמֵר כְּדַרְכּוֹ בְּאֵבֶר חַי. וַאֲפִלּוּ בָּדְקָה וְלֹא מָצְאָה דָּם, (א) טְמֵאָה, שֶׁמָּא רָאֲתָה טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל וְחִפָּהוּ שִׁכְבַת זֶרַע. וּצְרִיכָה שֶׁתִּפְסוֹק בְּטָהֳרָה וְתִבְדֹּק כָּל שִׁבְעָה. (ב) וְלֹא תַּתְחִיל לִבְדֹּק עַד יוֹם חֲמִישִׁי לְשִׁמּוּשָׁהּ, כִּשְׁאָר אִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה. וְנוֹהֵג עִמָּהּ כִּשְׁאָר נִדָּה, לְעִנְיַן הַרְחָקָה, אֶלָּא שֶׁנִּדָּה גְּמוּרָה אָסוּר לוֹ לִישֹׁן עַל מִטָּתָהּ אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵינָהּ בַּמִּטָּה, וְהַכַּלָּה מֻתָּר לוֹ לִישֹׁן בְּאוֹתוֹ מִטָּה לְאַחַר שֶׁעָמְדָה מֵאֶצְלוֹ, אֲפִלּוּ בְּסָדִין שֶׁהַדָּם עָלָיו. וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן קצ''ג:

 באר היטב  (א) טמאה. דוק' שגמר ביאתו אבל אם לא עשה רק הערה ופירש ולא ראתה דם יש מקילין כמ''ש בי''ד סי' קנ''ג: (ב) ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה כצ''ל. בי''ד סימן קצ''ו הביא בהג''ה דלא תלינן סתם בג' ימים הראשונים של ז' נקיים ע''ש. נ''ל אפי' בג' ימים הראשונים של ז' נקיים של הכלה מחמירין חומר' זו ב''ש:


ב
 
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַחַר שֶׁמָּצָא בְּתוּלִים מְבָרֵךְ: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר צָג (ג) אֱגוֹז בְּגַן עֵדֶן'' וְכוּ'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מְבָרְכִין אוֹתָהּ בְּלֹא (ד) כּוֹס (תא''ו נָתִיב כ''ב ח''ג בְּשֵׁם רַבֵּנוּ נִסִים):

 באר היטב  (ג) אגוז. מהרש''ל כתב דאין מברכים ברכה זו הואיל ולא הוזכרה ברכה זו בש''ס. וב''ש כתב דיש לברך בלא שם ומלכות: (ד) בלא כוס. מ''מ ודרישה וב''ש השיגו ע''ז ע''ש. סעודה שעושין לאחר שבעל בעילת מצוה נוהגין לאכול דגים באותו סעודה רוקח סי' שנ''ד:





סימן סד - זמן נשואי בתולה וברכתה, ואלמנה, ואם אינו רוצה לעשות סעדה
ובו ו' סעיפים
א
 
הַנּוֹשֵׂא בְּתוּלָה צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ (א) שִׁבְעָה יָמִים, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְלֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן בַּשּׁוּק, אֶלָּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ עִמָּהּ, בֵּין אִם הוּא בָּחוּר בֵּין אִם הוּא אַלְמוֹן. וְחָתָן אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת (ב) מְלָאכָה, וְאָסוּר לָצֵאת יְחִידִי (ג) בַּשּׁוּק (רַ''ן פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת וּבְפִרְקֵי ר' אֱלִעֶזֶר):

 באר היטב  (א) ז' ימים. בסימן ס''ב נתבאר דלענין ז' ברכות בין בחור שנשא אלמנה. או אלמון שנשא בתולה מברכין ז''ב כל שבעה כשיש פ''ח. וכאן נתבאר דלענין שמחה שלא יעשה מלאכה צריך להיות דוק' בתולה. ול''ש הוא בחור או אלמון. אבל אם היא בעולה נתבאר בסעיף ב' ועיין אחרונים: (ב) מלאכה. הרב רמ''א חידש בזה דלא מהני מחילה שלה ח''מ: (ג) בשוק. מזה נשתרבב המנהג שאינו יוצא החתן לבהכ''נ כל שבעה ימים כי אין בנמצ' שילווהו אותו מביתו לבה''כ ומבה''כ לביתו פרישה:


ב
 
הַנּוֹשֵׂא אֶת (ד) הַבְּעוּלָה צָרִיךְ לִשְׂמוֹחַ עִמָּהּ שְׁלשֶׁת יָמִים, בֵּין בָּחוּר בֵּין אַלְמוֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָחוּר שֶׁנָּשָׂא בְּעוּלָה צָרִיךְ לִשְׂמֹח עִמָּהּ (ה) שִׁבְעָה יָמִים. וְהָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִמְחֹל עַל שִׂמְחָתָהּ (ר' יְרוּחָם נָתִיב כ''ב):

 באר היטב  (ד) הבעולה. ב''ח מדייק אם היא אלמנה ואינה בעולה צריך לשמח עמה ז' ימים: (ה) ז' ימים. דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים כמ''ש סי' ס''ב דמברכין כל ז' ימי משתה בבחור שנש' אלמנה. דקדקתי לפ''ז מאי הקשה הגמר' בכתובות דף ה' ע''א מאי איכ' בין ברכה לשקדו וכו'. לימא האיכ' בינייהו הא אם בחור נשא אלמנה דשקדו ליכא וברכה איכ' ע''ש ודו''ק. ועיין במגי''ד פרק יו''ד מה''א דין י''ב י''ג. ומש''ש ויש מי שכתב דהנהו לישנ' פליג' אהדדי ונקטינן כלישנ' בתר' ע''ש. אע''ג דלפי גי' ספרינו הוא לישנ' בתרא בחור שלשה לשמחה ע''ש. נ''ל דהה''מ מצא הגירסות הפוכות וכ''כ הרא''ה וכן הב''י ס''ס ס''ב ע''ש:


ג
 
(ו) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת בְּתִקּוּן הַסְעֻדָּה. (ז) וְיֵשׁ מַתִּירִין. וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג לִשָּׂא נָשִׁים בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְהוּא שֶׁיִּטְרַח בִּסְעֻדַּת הַנִּשּׂוּאִין שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין. וּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית דִּין יוֹשְׁבִים בּוֹ אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בִּלְבַד, בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בְּיוֹם רְבִיעִי, שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין. וּמִנְהַג חֲכָמִים שֶׁהַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה יִשָּׂאֶנָּה בַּחֲמִישִׁי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלשָׁה יָמִים: חֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת וְעֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת, וְיוֹצֵא לִמְלַאכְתּוֹ יוֹם רִאשׁוֹן. וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא נָשִׁים אֶלָּא בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ, בְּעוֹד שֶׁהַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ (הָרַ''ן סוֹף פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת), וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן קע''ט:

 באר היטב  (ו) שיטרח כו'. ואם הכלה וקרוביה מוחלין על טורח זה אין להקפיד וכן המנהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים דוק' ח''מ: (ז) כבודה. מיהו הכל לפי תואר הענין שאם הם יפזרו יותר מדאי ודאי אין לכוף. ואלמון דנשא בתול' וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף ובכנור כמשפט הבנות הבתולות והבעל מוחה שאינו רוצה להרבות בשמחה מפני שהוא אלמון אין הבעל יוכל לעכב דעולה עמו ואינה יורדת עיין כנה''ג:


ד
 
אִם הֶחָתָן אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה, וּקְרוֹבֵי הַכַּלָּה רוֹצִים שֶׁיַּעֲשֶׂה סְעֻדָּה, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה סְעֻדָּה לְפִי כְּבוֹדוֹ וּלְפִי כְּבוֹדָהּ:


ה
 
אֵין כּוֹנְסִין בְּתוּלָה (ח) לָחֻפָּה, בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי הַחֻפָּה זוֹכֶה בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וַהֲוָה לֵהּ כְּקוֹנֶה קִנְיָן בְּשַׁבָּת. וְאַלְמָנָה, אֵין חֻפָּה קוֹנָה בָּהּ, אֶלָּא עַל יְדֵי יִחוּד שֶׁל (ט) בִּיאָה זוֹכֶה בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ קֹדֶם (י) שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּקוֹנֶה קִנְיָן בְּשַׁבָּת. וְעַיֵּן בְּא''ח סִימָן של''ט:

 באר היטב  (ח) לחופה. ואם היה לה חופה מבע''י והיתה נדה לדידן דעושין חופת נדה מהני חופה ומותרת לטבול בשבת עב''ש: (ט) ביאה. ר''ל יחוד הראוי לביאה אף שלא בא עליה. וב''ח כתב דצריך להיות ביאה ממש ולא מהני יחוד ועיין ב''ש ויחוד שאמרנו היינו אחר הקדושין אבל קודם הקדושין לא מהני. וכל זה איירי אם היא טהורה אבל אם היא טמאה מותר לכונסה בע''ש דהא הוא אין בא עליה בשבת ואינו קונה אותה בשבת ט''ז: (י) שבת. ובין השמשות מותר דעל שבות לא גזרו בין השמשות במקום מצוה. ט''ז:


ו
 
אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בְּחֹל הַמּוֹעֵד, (יא) לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַיבְּמִים; אֲבָל מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין, אֲבָל לֹא מִן הָאֵרוּסִין:

 באר היטב  (יא) בח''ה. עיין בא''ח סימן תקמ''ו דשם מבואר דמותר לישא בערב הרגל. וכתב מהרי''ט בחדושיו דדוק' בשחרית אבל לא סמוך לחשכה עיין שם דף נ''ב ע''ב:





סימן סה - מצוה לשמח חתן וכלה, ודין מת וכלה
ובו ד' סעיפים
א
 
מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה וּלְרַקֵּד בְּפָנֶיהָ, וְלוֹמַר שֶׁהִיא (א) נָאָה וַחֲסוּדָה (פֵּרוּשׁ, מִן ''וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו'' (אֶסְתֵּר ב, יז)) אֲפִלּוּ אֵינָהּ נָאָה. הגה: וּמָצִינוּ שֶׁרַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַי הָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה. וּמְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהַכְנָסַת כַּלָּה (ב) לַחֻפָּה, (דִּבְרֵי הָרַב) (פֶּרֶק קַמָּא דִּמְגִלָּה וּפֶרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה):

 באר היטב  (א) נאה. אע''ג דכתיב מדבר שקר תרחק יש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה פרישה: (ב) לחופה. אפילו מי שתורתו אמנותו מחוייב לבטל. ודוק' כשרואה שנכנסין לחופה אבל אם יודע שיש חופה בעיר ואינו רואה א''צ לבטל מלימודו ולילך שם ח''מ. ועיין ב''ש שכתב בבריית' לא משמע כן דהא תני' מבטלין ת''ת להוצאות המת ולהכנסת כלה. ובהוצאות המת אפילו אינו רואה חייב לבטל כן ה''נ בהכנסת הכלה עכ''ל ועיין בהרא''ש פ''ב דכתובות ודו''ק. כבוד לחתן וכלה עדיף מכבוד הרגל ונ''מ שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה ופגע בו הרגל קודם החופה לא ילבישנו ברגל אלא יניחנו עד יום החופה דרשות מהרי''ל:


ב
 
אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בַּכַּלָּה, אֲבָל מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בַּתַּכְשִׁיטִין שֶׁעָלֶיהָ אוֹ בִּפְרִיעַת רֹאשָׁהּ (טוּר):


ג
 
צָרִיךְ לָתֵת אֵפֶר בְּרֹאשׁ הֶחָתָן, בִּמְקוֹם הַנָּחַת תְּפִלִּין, זֵכֶר לַאֲבֵלוּת יְרוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב: ''לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר''. (יְשַׁעְיָה סא, ג). הגה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְשַׁבֵּר כּוֹס אַחַר שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְזֶהוּ מִנְהָג נוֹהֵג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁהֶחָתָן שׁוֹבֵר (ג) הַכְּלִי שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּרְכַּת אֵרוּסִין (כָּל בּוֹ), וְכָל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. עוֹד נוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''א. וְדִין זְרִיקַת אֳכָלִין לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה, עַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן קע''א:

 באר היטב  (ג) הכלי וכו'. עיין כנה''ג הטעם:


ד
 
מֵת וְכַלָּה שֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה, מַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי הַכַּלָּה, לִתֵּן לָהּ אֶת הַדֶּרֶךְ: