הלכות כתובות
סימן סו - כמה דיני כתבה סימן סז - דין כתבת אלמנה, וחרש שוטה וקטן היא או הוא, וגר שנתגיר סימן סח - כיצד טענת בתולים, ומתי נאסרת ומפסדת כתבתה סימן סט - במה מתחיב האדם לאשתו ובניו סימן ע - דין חיוב מזונות אשתו, ואם חיב להשכיר עצמו סימן עא - שחיב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים סימן עב - דין המדיר את אשתו מלהנות סימן עג - שחיב בכסות ומדור וכלי בית לאשתו סימן עד - המדיר אשתו מכמה דברים סימן עה - חלוק הארצות לענין נשואין, ודיני ארץ ישראל סימן עו - חיוב עונה סימן עז - דיני מורד ומורדת, או אומרת: מאיס עלי סימן עח - חיוב פדיונה סימן עט - חיוב רפואתה סימן פ - מעשה ידיה שהיא חיבת לבעלה, ודיני מיניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה, סימן פא - המקדיש מעשה ידי אשתו סימן פב - נדרה שלא להניק, ודין מיניקה שנתגרשה סימן פג - חבלת אשת איש למי הוא סימן פד - דיני מציאת האשה סימן פה - דין נכסי מלוג וצאן ברזל סימן פו - שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים וקטנים סימן פז - שאין חזקה בנכסי אשת איש סימן פח - כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט או במאון נוטלת נכסים סימן פט - חיוב קבורת אשתו סימן צ - דין הבעל יורש את אשתו, ומה הוא שאינו יורש סימן צא - אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה סימן צב - האיש שסלק עצמו מפרות נכסי אשתו ומירשתה סימן צג - דין מזונות האלמנה סימן צד - חיוב דירת אלמנה וכסותה סימן צה - חיוב מעשה ידיה ליורשים סימן צו - שבועת אלמנה וגרושה על כתבה סימן צז - שאין הבעל יכול להשביע אשתו בטענת ספק סימן צח - פטרה משבועה או יחד לה מטלטלין, גובה בלא שבועה סימן צט - שמין לאשה אלמנה בגדיה סימן ק - כתבה ממה נגבית, וכל יתר דיני כתבה סימן קא - עד כמה גובה כתבתה סימן קב - דין גבית חוב וכתבת אלמנה סימן קג - אלמנה שמוכרת נכסים לכתבתה, אם צריכה למכר על פי בית דין סימן קד - בית דין שמכרו וטעו, וכן שאר שלוחין סימן קה - דין המוכרת ומוחלת כתבתה סימן קו - הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא סימן קז - הכותב כל נכסיו לאשתו אם קנתה, ויצא עליו שטר חוב סימן קח - דין שכיב מרע שאמר: תטל אשתי כאחד מן הבנים סימן קט - שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זהובים לאשתי בכתבה סימן קי - שכותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה סימן קיא - דין כתבת בנין דכרין סימן קיב מזונות הבנות, ממה נזונות ועד כמה, וכל דיניהם סימן קיג עשור נכסים ממה נגבים סימן קיד - דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו וחברו סימן קטו - דיני היוצאת בלא כתבה והמפסדת כתבתה סימן קטז - דין כתבה ותנאיה, ודין הנושא אשה באסור סימן קיז - דין כתבה באשה שאין לה וסת או שאר מומין, ודין קטלנית סימן קיח - תקנת נשואין של קהל טוליטולה, ודיני נדוניאסימן סו - כמה דיני כתבה
ובו י''ג סעיפים
א אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם (א) הַכַּלָּה קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה; וְיֵשׁ מְקִלִּין וּמַתִּירִין (ב) לְהִתְיַחֵד בְּלֹא כְּתֻבָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִבְעֹל (הָרַ''ן רֵישׁ כְּתֻבּוֹת); וְהַבַּעַל נוֹתֵן שְׂכַר (ג) הַסוֹפֵר. וַאֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לְיַחֵד לָהּ כְּתֻבָּתָהּ בְּמָעוֹת, אוֹ בִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין, אֵין (ד) שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ שְׁטָר עַל עַצְמוֹ בִּדְמֵי הַכְּתֻבָּה וְיִהְיוּ כָּל נְכָסָיו מְשֻׁעְבָּדִים לָהּ, אוֹ שֶׁיָּעִידוּ עָלָיו עֵדִים וְיִקְנוּ מִיָּדוֹ שֶּׁהוּא חַיָּב לָהּ, מָנֶה אוֹ מָאתַיִם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִסְמֹךְ אָעֵדִים רַק בִּשְׁעַת (ה) הַדְּחָק, וּמִיָּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּנַאי לִכְתֹּב, צָרִיךְ לִכְתֹּב, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לִסְמֹךְ עֲלָיְהוּ לְכַתְּחִלָּה (כֵּן מַשְׁמַע מִלְּשׁוֹן הַטּוּר, וְכֵן כָּתְבוּ מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ס''ד וּמָרְדְּכַי רֵישׁ כְּתֻבּוֹת), וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת. הֶעֱמִיד לָהּ עָרֵב (ו) קַבְּלָן בְּעַד כְּתֻבָּתָה, וְהִתְנָה שֶׁהוּא יְהֵא פָּטוּר מִמֶּנָּה, אָסוּר, עַד שֶׁיְּהֵא שִׁעְבּוּדָהּ עָלָיו, שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א בִּתְשׁוּבָה ח''ב סי' נ''ח). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ס' אִם יוּכַל לְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ בִּנְכָסִים שֶׁלֹּא בָּאוּ לָעוֹלָם. וְאֵין לָעֵדִים לַחְתֹּם הַכְּתֻבָּה אֶלָּא לְאַחַר שֶׁקִּבֵּל הֶחָתָן קִנְיָן (ז) לִפְנֵיהֶם (דִּבְרֵי הָרַב). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמְּקִלִּין בָּזֶה (מָרְדְּכַי פ''ב דְּגִטִּין); וְכֵן שֶׁיֵּשׁ עֵדִים חוֹתְמִים עַל הַכְּתֻבּוֹת שֶׁקָּרְאוּ תַּחַת הַחֻפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם לֹא שָׁמְעוּ הַקְּרִיאָה; אַף עַל פִּי דְּלָא שַׁפִּיר עָבְדֵי, אֵין לְשַׁנּוֹת מִנְהָגָן, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל כְּתֻבּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת (אוֹר זָרוּעַ): באר היטב (א) הכלה וכו'. וברמב''ם משמע דליכ' איסור ועיין ב''ח וכנה''ג: (ב) להתייחד. הטעם שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שתהיה קלה בעיניו להוציאה הר''ן. וכתב הח''מ ע''כ טוב להודיע לה את זאת אם מתייחד עמה בלא כתובה. כתב כנה''ג דף צ''ב ע''א ראיתי מנהג רע ומר דלאחר שידוכין מתייחדין החתן והכלה בחדר וסוגרין החדר ואיכ' איסור' מכמה פנים חדא מפני היחוד דהוי כמייחד עם אשה בעלמ' כיון שאין כאן קידושין. ועוד שנכשלים באיסור נדה וברוב הפעמים תצא הכלה לחופתה וכריסה בין שיניה אלהים הוא יודע שטרחתי הרבה לבטל המנהג הזה ועלה בידי ועשיתי הסכמות וחרמות ונדויים ע''ז עכ''ל: (ג) הסופר. אפי' הוא ת''ח ש''ס. ואם הכתובה ביד הסופר בשביל שכרו מותר להתייחד הר''א ששון סי' קי''ט. וכנה''ג הביא תשובת ב''י להר''א קאפסלי שכתב החזנים שנוהגים לעכב בידם שטר כתובה עד שיפרעו להם החתנים לא יפה הם עושים שלפעמים נרפים הם לפרוע החוב ובפרט העניים ואביונים ומניחים אותה עולמית ושוהים עם נשותיהן בלא כתובה ע''ש דף צ''ב ע''א ועיין ד''מ: (ד) שומעין לו. אבל אם מייחד לה קרקע מותר הר''ם איסרלש סי' כ''ג: (ה) הדחק. והב''ח כתב אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין. וכן כשנמצ' הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלין. והח''מ כתב כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יוכל לסמוך על עידי קנין בפרט בזמן הזה שאין מגרשין בע''כ א''כ ליכ' טעמ' שתהיה קלה בעיניו להוציאה: (ו) קבלן וכו'. אפילו אם יש לערב פיצוי מהבעל ואז אין בעיניו קלה להוציאה אפ''ה אסור ח''מ: (ז) לפניהם. עיין תוס' גיטין דף י''ח ע''א בד''ה אף כתובה כו'. ועיין רדב''ז ח''א סי' קע''ד:
ב אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה, כְּגוֹן בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁשָּׁכַח לְכָתְבָהּ, יָכוֹל לִתֵּן לָהּ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ, וִיקַבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת אִם יֹאבְדוּ אוֹ יוּזְלוּ, וְאָז מֻתָּר לִבְעֹל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי לִכְתֹּב, וְאָז כּוֹתֵב לָהּ מִיָּד (טוּר):
ג אִם כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וְנֶאֶבְדָה, אוֹ שֶׁמָּחֲלָה לוֹ, וְדַוְקָא שֶׁכָּתְבָה לוֹ: הִתְקַבַּלְתִי (ח) כְּתֻבָּתִי, צָרִיךְ לִכְתֹּב אַחֶרֶת בְּעִקַּר (ט) הַכְּתֻבָּה, שֶׁאָסוּר לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה. הגה: עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְכּוֹם, אוֹ שֶׁגָּלוּ מִן הָעִיר, וְאִבְּדוּ הַנָּשִׁים הַכְּתֻבּוֹת שֶׁלָּהֶם, צְרִיכִים לְחַדֵּשׁ נְשׁוֹתֵיהֶם כְּתֻבּוֹתֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא יִמְצְאוּ אַחַר כָּךְ כְּתֻבּוֹתֵיהֶם אוֹ יַחַזְרוּ לָהֶם, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁהַכְּתֻבּוֹת בְּחֶזְקַת אֲבוּדוֹת צְרִיכִין כְּתֻבּוֹת אֲחֵרוֹת; וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ סַךְ הַכְּתֻבּוֹת, אִם יִשָּׁאֲרוּ קְצָתָן, אָזְלִינָן בָּתְרַיְהוּ; וְאִם לָאו, דָּנִין עַל פִּי זִקְנֵי הָעִיר וּלְפִי הַמִּנְהָג, הֶעָשִׁיר לְפִי עָשְׁרוֹ וְהֶעָנִי לְפִי עָנְיוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים). וּכְשֶׁנֶּאֶבְדָה הַכְּתֻבָּה וּבָא לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה גְּדוֹלָה כָּרִאשׁוֹנָה (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קט''ז). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן (י) קע''ז, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מְגָרְשִׁין רַק מֵרְצוֹן הָאִשָּׁה, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב כְּתֻבָּה; אִם כֵּן בַּזְּמַן הַזֶה בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין מְגָרְשִׁין בְּעַל כָּרְחָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִשּׁוּם חֵרֶם רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קי''ט, הָיָה אֶפְשָׁר לְהָקֵל בִּכְתִיבַת הַכְּתֻבָּה, אֲבָל אֵין הַמִּנְהָג כֵּן וְאֵין לְשַׁנּוֹת (כָּל זֶה דַּעַת עַצְמוֹ): באר היטב (ח) כתובתי. אבל כשמוחלת בעל פה לא הוי מחילה וא''צ לכתוב לה כתובה אחרת. וקשה דלקמן סימן ק''ה ס''ה איתא המוחלת כתובתה אין צריך קנין והוא שיהיה דברים שהדעת סומכות משמע אפילו בע''פ מהני המחילה עיין ב''ש ח''מ: (ט) הכתובה. קאי על מוחלת דמה שמחלה יותר על כתובתה דאוריית' מחילתה קיימת אבל כדי כתובתה דאוריית' צריך לכתוב אחרת אם אין מגרשה מיד אבל בנאבדה כתובתה ודאי צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמקדם. ואם מגרשה צריך ג''כ לשלם לה כל מה שכתב לה בתחלה: (י) קע''ז. שם איירי במאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. א''צ לכתוב לה כתובה. ומדמה הרב רמ''א דה''ה לפי חר''ג א''י לגרשה בעל כרחה א''צ לכתוב לה כתובה ויש לומר איסור דאוריית' שאני ח''מ ב''ש:
ד בְּנֶאֶבְדָה, אִי יָדְעֵי סָהֲדֵי זִמְנָא קַמָּא, כָּתְבֵי הַהוּא זִמְנָא; וְאִי לָא יָדְעֵי, כָּתְבֵי מֵהַשְׁתָּא; וּבְמוֹחֶלֶת, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא מִזְּמַן שֶׁל עַכְשָׁו:
ה אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעֲלָהּ, צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת; אֲבָל אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ לְאַחֵר, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת:
ו כַּמָּה שִׁעוּר הַכְּתֻבָּה, לִבְתוּלָה מָאתַיִם, וּלְאַלְמָנָה (יא) מָנֶה, וְשֶׁל זוֹ וָזוֹ כֶּסֶף מְדִינָה; נִמְצָא, כְּתֻבַּת בְּתוּלָה הֵם שְׁלשִׁים וְשִׁבְעָה דֶּרְהַם וָחֵצִי כֶּסֶף צָרוּף, וּכְתֻבַּת אַלְמָנָה מַחֲצִיתָם, שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה עָשָׂר דֶּרְהַם וּשְׁלשָׁה רְבִיעִים כֶּסֶף צָרוּף. הגה: עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רצ''ד וְסִימָן ש''ה עֵרֶךְ הַמַּטְבֵּעַ שֶׁנִּקְרֵאת דֶּרְהַם. וְכָל זֶה לְדַעַת קְצָת הַפּוֹסְקִים, שֶׁסְּבִירָא לְהוּ שֶׁכְּתֻבַּת בְּתוּלָה אֵינָהּ רַק זוּזֵי דְּרַבָּנָן (הָרִי''ף וְהָרַמְבַּ''ם וְהָרַ''ן וְהָר''ם), שֶׁמָּאתַיִם שֶׁל בְּתוּלָה עוֹלִין שִׁשָּׁה סְלָעִים וּרְבִיעַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּשַׁעֵר כְּתֻבַּת בְּתוּלָה עֲשָׂרָה זְהוּבִים וְאַלְמָנָה חֲמִשָּׁה זְהוּבִים (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם אֲגֻדָּה). אֲבָל לְדַעַת יֵשׁ פּוֹסְקִים, מָאתַיִם שֶׁל בְּתוּלָה וּמָנֶה שֶׁל אַלְמָנָה מְשַׁעֲרִים בְּזוּזֵי דְּאוֹרָיְתָא, וְהוּא שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים (יב) יוֹתֵר, וְכָתְבוּ דְּלָכֵן נָהֲגוּ לִכְתֹּב בַּכְּתֻבָּה ''דְּחֲזוּ לִיכִי מִדְּאוֹרָיְתָא'' (רַבֵּנוּ תָּם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִין ''דְּחֲזוּ לְכִי'' סְתָמָא (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י' דְּאִישׁוּת). וְהַמִּנְהָג לִכְתֹּב לִבְתוּלָה: ''דַּחֲזִי לִיכִי מִדְּאוֹרָיְתָא'', אֲבָל לֹא לְאַלְמָנָה. וְכָל זֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג, מַה שֶּׁגּוֹבִין, הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן: באר היטב (יא) מנה. מי שאנס בתולה ונשאת לו אין לה כתובה ממנו אלא מנה הר''ם מינץ ועיין סימן קע''ז: (יב) יותר. ועיין זה בח''מ וב''ש:
ז אִם יִרְצֶה לְהוֹסִיף עַל זֶה, מוֹסִיף; וְזֶה הַתּוֹסָפוֹת שֶׁמּוֹסִיף, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁדִּינוֹ בָּהֶם כְּעִקַּר הַכְּתֻבָּה, וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהוּא חָלוּק בָּהֶם מֵעִקַּר הַכְּתֻבָּה, כְּדִלְקַמָּן. הגה: וְאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ עִקַּר הַכְּתֻבָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהַתּוֹסֶפֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא כּוֹלֵל הַכֹּל בְּיַחַד, אִם יִרְצֶה (הָרַ''ן רֵישׁ אַף עַל פִּי וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י' וְרִיבָ''שׁ סִימָן ס''ה); וְיֵשׁ חוֹלְקִים, וּסְבִירָא לְהוּ דְּצָרִיךְ לִכְתֹּב הַכְּתֻבָּה כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְהַתּוֹסֶפֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְאִם יֵשׁ מִשְׁפָּחָה שֶׁכֻּלָּן נוֹהֲגִים בְּתוֹסֶפֶת, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת). כְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב בָּהּ: ''וְדֵין נְדוּנְיָא דְּהַנְעַלַת לֵהּ מֵאָה דִּינָרִין וְהוֹסִיף לָהּ מִן דִּילֵהּ כָּךְ וְכָךְ'', אֵין עִקַּר כְּתֻבָּה בִּכְלָל, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיְהֵא כָּתוּב: ''וְיָהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כֶּסֶף זוּזֵי אֶלֶף'', דְּאָז הָעִקַּר כְּתֻבָּה בִּכְלָל (רִיבָ''שׁ סִימָן ס''ה):
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין צָרִיךְ קִנְיָן בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין כַּמָּה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים:
ט כָּל הַפּוֹחֵת מִשִּׁעוּר הַכְּתֻבָּה, בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת; לֹא מִבַּעְיָא אִם כָּתְבָה לוֹ אַחַר כָּךְ: הִתְקַבַּלְתִי מִמְּךָ הַכְּתֻבָּה, אוֹ מִקְצָתָהּ, דְּאָז אֵין לָהּ לְדַעַת קְצָת פּוֹסְקִים, אֶלָּא אֲפִלּוּ הִתְנָה בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין שֶׁלֹּא יְהֵא לָהּ כְּתֻבָּה, אוֹ שֶׁפִּיחֵת לָה מִשִּׁעוּרָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁתְּנָאוֹ בָּטֵל וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה מֻשְׁלָם, אֲפִלּוּ הָכִי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, כֵּיוָן שֶׁהִיא סְבוּרָה שֶׁאֵין לָהּ לֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ:
י אִם יֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים לִכְתֹּב בִּכְתֻבָּתָן יוֹתֵר מִשִּׁעוּר חֲכָמִים, אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אֶחָד מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַהִיא שֶׁלֹּא כָּתַב כְּתֻבָּה לְאִשְׁתּוֹ, מַגְבִּינָן לָהּ בִּתְנַאי בֵּית דִּין לְפִי מַה שֶּׁרְגִילִין לִכְתֹּב. לְפִיכָךְ, אִשָּׁה שֶׁאִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ, יְדַקְדְּקוּ בִּכְתֻבּוֹת קְרוֹבוֹתֶיהָ, כְּפִי מַה שֶּׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה כּוֹתְבִין לָהּ. וַאֲפִלּוּ כָּתַב לָהּ: ''דְּחֲזוּ לִיכִי'', אֲפִלּוּ הָכִי גָּבְיָא כְּמִנְהַג מִשְׁפַּחְתָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת). וְאִם כְּתֻבּוֹת נְשֵׁי מִשְׁפַּחְתּוֹ יְתֵרוֹת מִכְּתֻבּוֹת נְשֵׁי מִשְׁפַּחְתָּהּ, עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָה יוֹרֶדֶת:
יא הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה סְתָם, כּוֹתֵב לְפִי הַמִּנְהָג. וְכֵן הִיא שֶׁפָּסְקָה לְהַכְנִיס, נוֹתֶנֶת כְּפִי מִנְהַג הַמְּדִינָה. הגה: וּמַה שֶּׁהָאִשָּׁה מַכְנֶסֶת לְבַעֲלָהּ, הֵן מָעוֹת הֵן בְּגָדִים, וּמְקַבְּלָן עָלָיו וְהֵן בְּאַחֲרָיוּתוֹ, נִקְרָא (יג) ''נְדוּנְיָא'' בְּכָל מָקוֹם, וְאֵינָהּ נִגְבֵּית אֶלָּא עִם הַכְּתֻבָּה; אֲבָל לִשְׁאָר דְּבָרִים אֵין דִּינוֹ כִּכְתֻבָּה, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהֶחָתָן מוֹסִיף לָהּ בִּנְדוּנְיָתָא, וְכוֹתֵב (יד) יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקִּבֵּל, וְהוֹלְכִין בָּזֶה אַחַר הַמִּנְהָג (כָּל הַנַּ''ל בַּטּוּר). (טו) וּמִן הַסְּתָם אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו כְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֲבָל אִם יִרְצֶה לְהַנִּיחַ לָהּ בִּרְשׁוּתָהּ וְשֶׁלֹּא לְקַבֵּל אַחֲרָיוּת עֲלֵיהֶם, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן צ''ג וְק' עוֹד מֵאֵלּוּ הַדִּינִים. כְּשֶׁהָאָב קַיָּם וּמַשִּׂיא בִּתּוֹ, כּוֹתְבִים: ''וְדֵין הַנְדוּנְיָא דְּהַנְעַלַת לֵהּ מִבֵּי אֲבוּהָ''; וּכְשֶׁאֵין הָאָב קַיָּם, כּוֹתְבִים: ''מִבֵּי (טז) נָשָׁא'' (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ב''מ בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). מִיהוּ, אִם שִׁנָּה, לֵית לָן בָּהּ (תְּשׁוּבַת רַ''שׁ מִשַּׁנְץ). בִּכְתֻבַּת גְּרוּשָׁה כּוֹתְבִין: (יז) מְתַרְכְתָא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה וַאֲסוּרָה לְכֹהֲנִים (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן צ'). וּכְשֶׁבָּאָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, מַגְבִּין לָהּ מַה שֶׁבִּכְתֻבָּתָהּ לְפִי מִנְהַג (יח) הַמְּדִינָה. הגה: וְאִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהוֹסִיף לָהּ יוֹתֵר מִן הַמִּנְהָג, צְרִיכָה לְהָבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ; אֲבָל אִם יֵשׁ בְּיָדָהּ שְׁטָר כְּתֻבָּה שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם, אוֹ שֶׁאֶחָד מִן הָעֵדִים הוּא פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁמַּרְאָה הַתְּנָאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם שֶׁהֻצְרַךְ לְהוֹסִיף לָהּ, אֵינָהּ גּוֹבֵאת אֶלָּא כַּמִּנְהָג (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן פ''ט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק' סָעִיף ל'. וּבְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, מִנְהַג הַמְּדִינָה הוּא עִקָּר, וְעַל פִּיו דָּנִין, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל הַמְּדִינָה. הגה: מִיהוּ, אִם רוֹצֶה לְהַתְנוֹת וְלִפְחֹת לְאִשְׁתּוֹ מִן הַמִּנְהָג, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (מַהֲרִי''ל סִימָן ע''ו), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת מִמַּה שֶּׁתִּקְּנוּ רַבָּנָן. וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא שֶׁהִתְנָה כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַשִּׁדּוּכִים, אֲבָל אִם עָשׂוּ שִׁדּוּכִים סְתָם, וְשִׁעְבְּדוּ עַצְמָן בִּקְנָסוֹת, צָרִיךְ לִכְתֹּב לְפִי הַמִּנְהָג וְלֹא יוּכַל לְשַׁנּוֹת (דִּבְרֵי הָרַב, וְכֵן מַשְׁמַע בַּמַּהֲרִי''ל). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים לִכְתֹּב כָּל הַכְּתֻבּוֹת בְּשָׁוֶה, אֲפִלּוּ לֹא הִכְנִיסָה לוֹ כְּלוּם, וְאִם יִרְצֶה מוֹסִיף לָהּ, וְאִם יִרְצֶה לִפְחֹת לָהּ הִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ: כָּךְ וְכָךְ קִבַּלְתִּי עַל כְּתֻבָּתִי; וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ: באר היטב (יג) נדוניא. כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזהו הוא נדוני' ונצ''ב. אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נ''מ במ''ש סי' ע''ז: (יד) יותר וכו'. והיכ' שאין מנהג אז דנין ע''פ דין כמ''ש בש''ס בכספים ובסחורה מוסיפים שליש הואיל ויוכל להרויח בהם. ומנהג שלנו כתב ב''ח דמוסיפין שליש מלבר. ובכלל זה נכלל מאתיים זקוקים שכותבין בכתובה. והוספה זו נוהגין בק''ק קראקא חוץ ממלבושיה ותכשיטיה השייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא נכתב שמין לה המלבושים ואם בא אחד מעיר אחרת ואינו רוצה להוסיף אינו רשאי לשנות דכל הנוש' משתעבד א''ע בסתם דעתו ע''פ המנהג. מיהו משמע בב''ח במלבושים יוכל לעכב. ובזה אין חילוק בין אלמנה לבתולה. והוספת שליש הוי כמו נדוני' ב''ש: (טו) ומן הסתם אחריות הנדוני' עליו והן נכסי צאן ברזל. כצ''ל: (טז) נשא. עיין בי''ד סימן רי''ו ס''ד בהג''ה ועיין תוס' דשבת דף כ''ג ע''ב בד''ה דבי נשא וכו'. ותוס' דקדושין דף ה' ע''א בד''ה ע''מ וכו' ובתוס' דב''ב דף י' ע''א ד''ה אמימר' דבי נשיא וכו' ובה''י י''ד סי' רי''ו: (יז) מתרכת'. ואם היא אלמנה כותבין ארמלתא ואם היא בעולה כותבין בעולת'. ואם היא שבויה כותבין שבויה. ואם הוא מחזיר גרושתו כתב מהרש''ל דכותבין מתרכת' הדרי לגבאי שלא תגבה ב' כתובות. ואם היא גרושה ואלמנה כותבין מתרכת' להודיע דהיא אסורה לכהן מהרא''י סי' צ'. והר''ם מינץ סי' ק''ט כ' דאם היא גרושה מב' כותבין מתרכת'. ואם היא גרושה מא' כותבין מתרכת' מקדמת דנא ועיין כנה''ג דף צ''ג ל''ד: (יח) המדינה. עכשיו הוקבע המנהג במדינתנו להוסיף שליש כמש''ל:
יב נָשָׂא אִשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר עַל דַּעַת שֶׁתָּדוּר עִמּוֹ (יט) בִּמְקוֹמוֹ, הוֹלְכִים אַחַר מִנְהַג מְקוֹמוֹ: באר היטב (יט) מקומו. ואין חילוק בין אם התנאי שתלך מיד אחר ז' ימי משתה עמו או שתלך אחר ב' או ג' שנים. מיהו אם מת שם קודם שהוליכה למדינתו צ''ע למעשה אם נותן לה כפי המנהג המקום שנשאה שם ח''מ. וב''ש כתב דהולכין אחר אותו מקום שיהיו דעתם לדור כי על מנהג אותו מקום התחייב את עצמו ע''ש:
יג בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רְגִילִים (כ) לַחְתֹּם בַּכְּתֻבָּה אֶלָּא הָרְאוּיִים לְהָעִיד, לֹא יַחְתֹּם מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת. הגה: וְלָכֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁבָּא (כא) לְגָרֵשׁ, וְאָמַר אַחַר כָּךְ שֶׁלֹּא הֵבִין מַה שֶּׁהָיָה כָּתוּב בַּתְּנָאִים אוֹ בַּכְּתֻבָּה, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּוַדַּאי הָעֵדִים לֹא חָתְמוּ מַה שֶּׁלֹּא הֵעִידוּ בְּפָנָיו תְּחִלָּה עַל פֶּה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תרכ''ט): באר היטב (כ) לחתום וכו'. אבל יש מקומות נוהגים פסולים חותמים לכבוד ושני עדים חותמים בראש השיטה וע''פ מקיימין הכתובה. ובאותן מקומות יכולין לחתום אעפ''י שא''י לקרות דלא גרע מפסולין: (כא) לגרש. כלומר מאחר מי שא''י לקרות נקר' פסול א''כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה לפני החתן ועיין בש''ע ח''מ סי' מ''ה. וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז''ל דאל''כ הא קיי''ל דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה:
סימן סז - דין כתבת אלמנה, וחרש שוטה וקטן היא או הוא, וגר שנתגיר
ובו י''א סעיפים
א בְּתוּלָה שֶׁנִּתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחֶלְצָה מִן הָאֵרוּסִין, וְנִשֵּׂאת, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וְיֵשׁ לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים:
ב נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נֶחֶלְצָה מִן הַנִּשּׂוּאִין, כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסָה לָחֻפָּה, הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה וְאֵין לָהּ אֶלָּא מָנֶה וְאֵין עָלֶיהָ טַעֲנַת בְּתוּלִים, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ עֵדִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה עִם (א) הָרִאשׁוֹן: באר היטב (א) הראשון. דאינו סומך על העדים מאחר דנשאת סבר לשבחה אומרים כן. ואם נשאת אחר שפירסה נדה ומת קודם שתטהר יש לה טענות בתולים דלא מחזקינן ליה בחזקת רשיעא שבעל בהיותה נדה כנה''ג:
ג הַגִּיֹּרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם וְיֵשׁ לָהֶם טַעֲנַת בְּתוּלִים; וּמִבַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה, כְּתֻבָּתָן מָנֶה וְאֵין לָהֶם טַעֲנַת בְּתוּלִים:
ד קְטַנָּה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁנִּבְעֲלָה, אֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ גָּדוֹל, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם; וְקָטָן פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל הַגְּדוֹלָה, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם; וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הֵסִיר בְּתוּלֶיהָ, אֲבָל אִם הֵסִיר בְּתוּלֶיהָ אֵין לָהּ אֶלָּא מָנֶה:
ה מֻכַּת עֵץ, כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, וַאֲפִלּוּ לֹא הִכִּיר בָּהּ, וּכְנָסָהּ עַל מְנָת שֶׁהִיא בְּתוּלָה שְׁלֵמָה; אֲבָל כְּנָסָהּ בְּחֶזְקַת בְּתוּלָה, וְנִמְצֵאת בְּעוּלָה, אֲפִלּוּ מָנֶה (ב) אֵין לָהּ: באר היטב (ב) אין לה. ואף תוס' אין לה ד''מ ומהרי''ט וע' ח''מ. אם נכנסה בחזקת בחולה ונמצאת בעולה אפי' באונס מפסדת כתובתה ותוס' מהרי''ט:
ו בְּתוּלָה שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת אוֹ סוּמָא, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם; וְכֵן אַיְלוֹנִית, אִם הִכִּיר בָּהּ, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם:
ז הַשּׁוֹטָה, לֹא תִּקְּנוּ לָהּ נִשּׂוּאִין כְּלָל:
ח הַחֵרֶשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ נִשּׂוּאִין מִדִּבְרֵיהֶם, לֹא תִּקְּנוּ לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה; וְאִם כָּנַס הַחֵרֶשֶׁת, וְנִתְפַּקְּחָה, אוֹ שׁוֹטָה וְנִשְׁתַּפֵּית, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּתְנָאֵי כְּתֻבָּה, וּכְתֻבָּתָהּ מָנֶה:
ט נָשָׂא חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה, וְכָתַב לָהּ מֵאָה מָנֶה, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת מִפְּנֵי שֶׁרָצָה לְהַזִּיק נְכָסָיו:
י חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה שֶׁנָּשְׂאוּ נָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ וְנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה, אֵין לִנְשֵׁיהֶם עֲלֵיהֶם כְּלוּם; רָצוּ לְקַיְּמָן אַחַר שֶׁהִבְרִיאוּ, יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה, וּכְתֻבָּתָן מָנֶה. וְאִם בֵּית דִּין הֵם שֶׁהִשִּׂיאוּ הַחֵרֵשׁ וְכָתְבוּ לָהּ כְּתֻבָּה עַל נְכָסָיו, נוֹטֶלֶת כָּל מַה שֶּׁכָּתְבוּ לָהּ בֵּית דִּין; אֲבָל הַשּׁוֹטֶה, אֵין בֵּית דִּין מַשִּׂיאִין אוֹתוֹ:
יא קָטָן, אֲפִלּוּ מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וָמַעְלָה, שֶׁהִשִּׂיאוֹ (ג) אָבִיו, אֵין לָהּ כְּתֻבָּה; וְאִם בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל, (ד) יֵשׁ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה, מָאתַיִם לִבְתוּלָה, מָנֶה לְאַלְמָנָה; אֲבָל תּוֹסֶפֶת שֶׁכָּתַב לָהּ בְּקַטְנוּתוֹ, אֵין לָהּ, וַאֲפִלּוּ הִשִּׂיאוּהָ בֵּית דִּין; וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר אֵינָהּ גּוֹבָה מִכֹּחַ שְׁטַר הַכְּתֻבָּה, אֶלָּא מִתְּנַאי בֵּית דִּין. לְפִיכָךְ, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא מִבְּנֵי חָרֵי, וְלֹא מִמְּשַׁעְבְּדֵי שֶׁנִּמְכְּרוּ בְּקַטְנוּתוֹ. וְכֵן הַדִּין בְּגֵר שֶׁנִּתְגַּיְּרָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְאֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא שֶׁבְּזוֹ אֵין כְּתֻבָּתָהּ אֶלָּא מָנֶה לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם: באר היטב (ג) אביו. אבל הב''ד אין משיאין הקטן. והרב רמ''א כתב ואפילו השיאוה ב''ד והוא תמוה ב''ש ח''מ: (ד) יש לה. וא''צ קדושין אחרים ב''ש:
סימן סח - כיצד טענת בתולים, ומתי נאסרת ומפסדת כתבתה
ובו י' סעיפים
א כָּל בְּתוּלָה שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם יֵשׁ לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְכָל שֶׁכְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, אוֹ שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ כְּתֻבָּה, אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים. וְכָל הַמִּתְיַחֵד עִם אֲרוּסָתוֹ קֹדֶם נִשּׂוּאִין, אֵין לָהּ טַעֲנַת בְּתוּלִים:
ב אִם מִנְהַג הַמָּקוֹם לְהַעֲמִיד עֵדִים לְמַשְׁמֵשׁ שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ מִנְהַג רַמָּאוּת, וְאֵרַע הַדָּבָר שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוּ עֵדִים, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים:
ג שְׁנֵי סִימָנִים יֵשׁ לִבְתוּלָה: הָאֶחָד, דָּמִים שׁוֹתְתִים מִמֶּנָּה בְּסוֹף בִּיאָה רִאשׁוֹנָה; וְהַשֵּׁנִי, דֹּחַק שֶׁנִּמְצָא בָּהּ בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. טַעֲנַת דָּמִים יֶשְׁנָה בֵּין בִּקְטַנָּה בֵּין בִּגְדוֹלָה, אֲבָל טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ אֵינָהּ טַעֲנָה בְּבוֹגֶרֶת:
ד טָעַן וְאָמַר: לֹא מְצָאתִיהָ בְּתוּלָה, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא בָּא עָלַי וַעֲדַיִן אֲנִי בְּתוּלָה, בּוֹדְקִין אוֹתָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל (א) יַיִן (טוּר), אוֹ מִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְחוֹזֵר וּבוֹעֵל: באר היטב (א) יין. ואין אנו בקיאין בשום בדיקה ח''מ:
ה טָעַן טַעֲנַת דָּמִים, אִם הָיְתָה מִמִּשְׁפַּחַת דּוֹרְקָטִי (פֵּרוּשׁ, דּוֹר קָטוּעַ, כְּלוֹמַר מִשְׁפָּחָה שֶׁל עַקָרִים שֶׁעַל יָדָהּ הַדּוֹר קָטוּעַ מִבָּנִים), הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ; וְאִם לָאו, בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁמָּא חֹלִי גָּדוֹל יֵשׁ בָּהּ שֶׁיִּבֵּשׁ לַחְלוּחִית הָאֵבָרִים, אוֹ שֶׁהָיְתָה מִתְעַנֵּית בְּרָעָב, וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ לְמֶרְחָץ וּמַרְטִיבִין אוֹתָהּ וּמַאֲכִילִין וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּבָּעֵל שֵׁנִית וְנִרְאֶה אִם תּוֹצִיא דָּם. וְאִם אֵין שָׁם חֹלִי וְלֹא רָעָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, הֲרֵי זוֹ טַעֲנָה:
ו טָעַן טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ, אוֹמְרִים לוֹ: שֶׁמָּא הִטֵּיתָ אוֹ לֹא בָּעַלְתָּ בְּנַחַת, וּלְפִיכָךְ לֹא הִרְגַּשְׁתָּ בַּדֹּחַק. אִם אָמַר: לֹא כִּי, אֶלָּא פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי, הֲרֵי זוֹ טַעֲנָה אִם לֹא בָּגְרָה עֲדַיִן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא בָּגְרָה, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן טַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ אִם מָצָא דָּם. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּטַעֲנַת פֶּתַח פָּתוּחַ לֹא יוּכַל לִטְעֹן רַק נָשׂוּי, אֲבָל בָּחוּר לֹא, וְאַדְּרַבָּה, מַלְקִין אוֹתוֹ כְּשֶׁטּוֹעֵן כָּךְ, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיָה נָשׂוּי מִתְּחִלָּה אֵינוֹ בָּקִי בְּכָךְ (טוּר):
ז כְּשֶׁאָמְרוּ שֶׁטַּעֲנָתוֹ עַל הַבְּתוּלִים טַעֲנָה, אִם הוּא כֹּהֵן הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה (ב) עָלָיו, וְאִם הִיא אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל מֻתֶּרֶת (ג) לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן קִבֵּל בָּהּ אָבִיהָ קִדּוּשִׁין פָּחוֹת מִשָּׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּנֶאֶסְרָה בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינָהּ מְתָרֶצֶת עַצְמָהּ, אֲבָל אָמְרָה: נֶאֱנַסְתִּי, נֶאֱמֶנֶת (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּדַוְקָא שֶׁהִיא גְּדוֹלָה לְפָנֵינוּ, אֲבָל אִם הִיא עֲדַיִן קְטַנָּה, אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י, וְכֵן נִרְאֶה מִדִּבְרֵי הָרַ''ן). וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן קע''ח סָעִיף ג': באר היטב (ב) עליו. ובזמן הזה מקדשים תחת החופה ואין מייחדים שום אדם עם הכלה אז אם נמצא שאינה בתולה מותרת לבעלה כי בודאי זנתה קודם החופה: (ג) לו. אבל אין לה כתובה דלענין כתובה ליכ' אלא חדא ספיק' שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה קודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום ח''מ. וכתב ב''ש מזה נשמע אם היה ס''ס לא היתה מפסדת הכתובה ומהני ס''ס להוצי' ממון. וט''ז חולק ע''ש. ועיין כנה''ג:
ח אַף כְּשֶׁאָמְרוּ שֶׁטַּעֲנָתוֹ עַל הַבְּתוּלִים טַעֲנָה, אֵינָהּ מַפְסֶדֶת אֶלָּא עִקַּר כְּתֻבָּה, אֲבָל הַתּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהָיְתָה בְּעוּלָה, אוֹ שֶׁהוֹדֵית לוֹ שֶׁהִיא בְּעוּלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס, וְהִטְעַתּוּ. לְפִיכָךְ, יֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִים, וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה הַתּוֹסֶפֶת. וְיֵשׁ לָהּ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטָּעַן עָלֶיהָ שֶׁקֶר:
ט כְּשֶׁטָּעַן שֶׁלֹּא מְצָאָהּ בְּתוּלָה, אִם אָמְרָה: מֻכַּת עֵץ אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת, וְתַחֲזֹר כְּתֻבָּתָהּ לְמָנֶה. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם, שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ אִישׁ. וְאִם אָמְרָה: מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת וּכְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה. וְאִם טָעַן: שֶׁמָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךְ נֶאֱנַסְתְּ, אוֹ שֶׁמָּא אַחַר שֶׁאֵרַסְתִּיךְ נִבְעַלְתְּ בִּרְצוֹנֵךְ, הֲרֵי זוֹ מַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר כְּדֵי לְחַיְּבוֹ מָמוֹן. כָּל מִי שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת בְּתוּלִים וְטַעֲנָתוֹ טַעֲנָה, אִם רוֹצֶה לְקַיְּמָהּ אַחַר כָּךְ כּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה מָנֶה (טוּר):
י עַד מָתַי יֵשׁ לוֹ לִטְעֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, אִם נִסְתְּרָה (עִמּוֹ) מִיָּד; אִם לֹא נִסְתְּרָה, אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם:
סימן סט - במה מתחיב האדם לאשתו ובניו
ובו ז' סעיפים
א כְּשֶׁנּוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה מִתְחַיֵּב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים, וְזוֹכֶה בָּהּ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, אֲפִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ:
ב אֵלּוּ הֵן הָעֲשָׂרָה דְּבָרִים: מְזוֹנוֹתֶיהָ, וּכְסוּתָהּ, (א) וְעוֹנָתָהּ, וְעִקַּר כְּתֻבָּתָהּ, וּרְפוּאָתָהּ, וְלִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית, וּקְבוּרָתָהּ, וְלִהְיוֹת נִזֹּנֶת מִנְּכָסָיו וְיוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ אַחַר מוֹתוֹ כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ, וְלִהְיוֹת בְּנוֹתָיו נִזּוֹנוֹת אַחַר מוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ, וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְּכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בַּיְרֻשָּׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם: באר היטב (א) ועונתה. הרמב''ם ס''ל דשלשתן מן התורה. והרמב''ן והר''ן ס''ל עונה מדאוריית' ומזונות וכסות מדרבנן. והרא''ש והמגיד ס''ל מזונות מדרבנן. ועונה וכסות מדאוריית' עיין ב''ש. ועיין מה שהקשה הכ''מ רפי''ב מה''א על המגיד משנה ע''ש. ואישתמיטתי' לבעל הכ''מ דברי המזרחי פרשת ואלה המשפטים ע''ש שוב ראיתי שהש''ך על ח''מ סי' צ''ז ס''ק י''ז הרגיש ג''כ בזה יע''ש:
ג אֵלּוּ הֵם הָאַרְבָּעָה: מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּמְצִיאָתָהּ, וּפֵרוֹתֶיהָ, וִירֻשָּׁתָהּ:
ד מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּנֶגֶד מְזוֹנוֹתֶיהָ. לְפִיכָךְ, אִם אָמְרָה: אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי (ב) עוֹשָׂה, שׁוֹמְעִין לָהּ. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן פ'. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל אִשָּׁה הָאוֹמֶרֶת: אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, נִתְבַּטְּלָה הַתַּקָּנָה, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר בָּהּ וְלוֹמַר: אֲנִי נִזּוֹנֵית וַאֲנִי עוֹשָׂה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הָרַאָ''ה). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ''ג ח''ה). וְכָל שֶׁאֵינָהּ נִזּוֹנֵית, אֵין לָהּ כְּסוּת, דְּהוּא בִּכְלַל הַמְּזוֹנוֹת (שָׁם בְּהָרַ''ן). אֲבָל הַבַּעַל שֶׁאָמַר: אֵינִי זָנֵךְ וְאֵינִי נוֹטֵל מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל יוּכַל לוֹמַר: צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ, וּמַה שֶּׁאֵינוֹ מַסְפִּיק (ג) אַשְׁלִים לָךְ (הָרַ''ן פֶּרֶק הַמֵדִיר): באר היטב (ב) עושה. מלשון זה נראה לדקדק דדוק' באמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה. אבל אם היתה עושה אלא שאומרת איני נזונית ואיני נותנת לך אין שומעין לה. אבל מה אעשה שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק כנה''ג: (ג) אשלם לך. והיינו כשהיא מרוצה לכך. אבל בע''כ לא ב''ש:
ה אִם הִיא אוֹמֶרֶת: אֵינִי נוֹתֶנֶת לְךָ פֵּרוֹת וְאֵינִי חֲפֵצָה שֶׁתִּפְדֵּנִי אִם אֶשָּׁבֶה, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעָרֵב בֵּין הַכּוּתִים. וְכֵן בִּירֻשָּׁה וּקְבוּרָה, אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לוֹמַר: אֵינִי קוֹבֵר וְאֵינִי יוֹרֵשׁ, אֶלָּא קוֹבֵר וְיוֹרֵשׁ (רַ''ן פֶּרֶק נַעֲרָה):
ו הִתְנָה הַבַּעַל שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב מֵאֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶם, אוֹ שֶׁהִתְנֵית הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִזְכֶּה הַבַּעַל בְּאֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁהוּא זוֹכֶה בָּהֶם, הַתְּנַאי קַיָּם, חוּץ מִשְּׁלשָׁה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל בָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵם: (ד) עוֹנָתָהּ, וְעִקַּר כְּתֻבָּתָהּ, וִירֻשָּׁתָהּ: באר היטב (ד) עונתה. מפני שמתנה ע''מ שנתב בתורה בדבר שאינו של ממון. ודוק' בתנאי בעלמ' בלא קנין אבל בקנין אין אחר קנין כלום סמ''ע סי' כ''ב ס''ק ט''ו:
ז זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵין תְּנַאי מוֹעִיל לְהִסְתַּלֵּק מִירֻשָּׁתָהּ, הַיְנוּ בְּמַתְנֶה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ אוֹ קֹדֶם שֶׁאֵרְסָהּ, אֲבָל בְּמַתְנֶה עִמָּהּ בְּעוֹדָהּ (ה) אֲרוּסָה, מְהַנֵּי. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ''ב. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין לְךְ כְּשֵׁרָה בַּנָּשִׁים אֶלָּא אִשָּׁה שֶׁעוֹשָׂה רְצוֹן בַּעֲלָהּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ט''ו בְּשֵׁם תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ): באר היטב (ה) ארוסה. וכן אם התנה עמה בעודה ארוסה שלא תהיה שעבודי כתובתה על קרקעות מהני רשד''ם חח''מ סי' רכ''ה:
סימן ע - דין חיוב מזונות אשתו, ואם חיב להשכיר עצמו
ובו י''ב סעיפים
א כֵּיצַד חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה מִמַּה שֶּׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. וְאִם כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּה רְגִילִים בִּגְדוֹלוֹת, צָרִיךְ לְהַנְהִיגָהּ כֵּן; אִם אֵין כֻּלָּם רְגִילִים בִּגְדוֹלוֹת, אֵינוֹ חַיָּב לְהַנְהִיגָהּ בְּכָךְ כְּשֶׁאוֹכֶלֶת עִמּוֹ. אֲבָל כְּשֶׁאֵינָהּ אוֹכֶלֶת (א) עִמּוֹ צָרִיךְ לְהַנְהִיגָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיְתָה נוֹהֶגֶת בְּבֵית אָבִיהָ (טוּר): באר היטב (א) עמו וכו'. עיין ב''ש. התובעת מבעלה שיתן לה מזונות ומאכלים טובים באותן ג' או ד' שבועות שהן אחר הלידה שדרך הנשים לשכב במטה מעת הלידה ד' שבועות ולשכור לה משרתת כדרך הנשים שלנו והבעל אינו רוצה כייפינן ליה רש''ל בתשובה סימן מ''ה: אדם שרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה אינו חייב בשאר כסות ועונה הרש''ך ח''ב סי' ל''ו וע' סי' ע''ה. הנשבע שלא לתת שאר כסות לאשתו. אם שבועתו חל עליו. להרמב''ם דס''ל שהם מדאוריית' אין השבועה חל עליו. ולדעת הרמב''ן דס''ל שהם מדרבנן שבוע' חל עליו. והרא''ש בתשובה כלל ח' סי' ז' והביאה הטור בסי' קנ''ד כתב שלא חל עליו השבועה. ועיין הרדב''ז ח''א סי' ק''ץ:
ב בַּעַל שֶׁרָצָה לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ מְזוֹנוֹתֶיהָ הָרְאוּיִים לָהּ וְתִהְיֶה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה לְעַצְמָהּ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל עִמָּהּ בְּלֵיל שַׁבָּת. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלֹא יוּכַל לוֹמַר שֶׁהִיא תֹּאכַל לְבַדָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלָה עָלֶיהָ מֵרְצוֹנָהּ (טוּר בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי וּבְשֵׁם הָרֹא''שׁ, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים), וְכֵן נִרְאֶה לִי:
ג כַּמָּה מְזוֹנוֹת פּוֹסְקִים לָאִשָּׁה, לֶחֶם שְׁתֵּי (ב) סְעֻדּוֹת בְּכָל יוֹם, וּפַרְפְּרוֹת לֶאֱכֹל בָּהּ הַפַּת, וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר, וּמְעַט יַיִן לִשְׁתּוֹת, אִם הָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיִּשְׁתּוּ הַנָּשִׁים יַיִן, וְאִם הָיְתָה (ג) מֵינִקָה נוֹתְנִים לָהּ יַיִן (טוּר); וּבְשַׁבָּת שְׁלשָׁה סְעֻדּוֹת וּבָשָׂר אוֹ דָּגִים; וְנוֹתֵן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת מָעָה כֶּסֶף לִצְרָכֶיהָ; וְנוֹתְנִין לָהּ עֵץ לְבַשֵּׁל (ד) מַאֲכָלָהּ (הָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי). בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר, הַכֹּל לְפִי עָשְׁרוֹ. צִמְצְמָה וְהוֹתִירוּ מֵאֵלּוּ הַמְּזוֹנוֹת, הוּא שֶׁל בַּעַל (טוּר). וְאִם הָיָה עָנִי בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהּ אֲפִלּוּ (ה) לֶחֶם שֶׁהִיא צְרִיכָה, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. הגה: וּתְהֵא כְּתֻבָּתָהּ עָלָיו חוֹב עַד שֶׁיִּמְצָא וְיִתֵּן (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ (ר''י בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). מִי שֶׁאֵין לוֹ מְזוֹנוֹת אֶלָּא חַד יוֹמָא, חַיָּב לָזוּן מִנֵּהּ אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹ לְמֵיכַל בַּהֲדָהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמָ''ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּחַיָּב לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ (ו) כְּפוֹעֵל וְלָזוּן אִשְׁתּוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר' אֵלִיָּה וּמוהר''ם בְּשֵׁם רבי' שֶׁבְּצָרְפַת). הָיָה לוֹ קַרְקָעוֹת, הָרְשׁוּת בְּיַד הָאִשָּׁה לִקַּח מְזוֹנוֹתֶיהָ מִפֵּרוֹת הַקַּרְקָעוֹת אוֹ מִגּוּף הַקַּרְקָעוֹת, אוֹ צָרִיךְ לְמָכְרָן (רַשְׁבָּ''א סִימָן תת''ץ): באר היטב (ב) סעודות. דהיינו כל שבוע ט''ו סעודות. בכל יום ב' סעודות וביום ו' ס''א. ובשבת ג''ס. ובמ''ש ס''א. ובשבת נותנין לה בכל סעודה לחם ובשר עיין ב''ח. ואיירי בשאינה אוכלת עמו והוא עני מ''מ חייב ליתן לה לחם ב''ש. אבל אם היא אוכלת עמו מתגלגלת עמו אף בפחות משיעור זה ובלבד שיתן לה לחם ב''ש. והח''מ לא כ''כ ע''ש: (ג) מניקה. כלומר נותנים לה מעט יין בכל מקום שהיין יפה לחלב אבל יותר מכוס א' אין נותנין ח''מ. וב''ש כתב דמניקה שאני ונותנין לה יותר מכוס א' ע''ש: (ד) מאכלה. ה''ה כלי אכילה: (ה) לחם. משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים. ח''מ ב''ש: (ו) כפועל. אף שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב בכתובה אנא אפלח ואוקיר ח''מ:
ד הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ (ז) נִשְׁתַּטֵּית, חַיָּב לְזוּנָהּ וּלְרַפְּאָהּ. עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קי''ט סָעִיף ו' שֶׁכָּתַב (ח) לְהֵפֶךְ: באר היטב (ז) נשתטית. אבל אם היתה שוטה בעת הנשואין לא תקנו חז''ל נשואים לשוטה. אבל אם נשתטית אחר הנשואין אז אינו פטור מחיובו אלא כשמגרש אותה וזו א''י לגרש לכן חייב ליתן לה מזונות: (ח) להיפך. ושם כתבתי דכאן איירי בשוטה דא''י לשמור את גיטה ע''ש. והח''מ כתב דכאן איירי דאין רוצה ליתן לה כתובתה ע''ש:
ה מִי שֶׁהָלַךְ (ט) לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאָה אִשְׁתּוֹ לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת, שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים מִיּוֹם הֲלִיכָתוֹ אֵין פּוֹסְקִים לָהּ בָּהֶם מְזוֹנוֹת, שֶׁחֲזָקָה אֵין אָדָם מַנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן. הגה: אֲבָל אִם שָׁתְקָה יוֹתֵר, וְתָבְעָה אַחַר כָּךְ, אֵין פּוֹסְקִין לָהּ לְמַפְרֵעַ, רַק מִיּוֹם הַתְּבִיעָה אֲפִלּוּ הֶחֱמִיצוּ הַבֵּית דִּין אֶת הַדִּין (הָרַ''ן פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִפְרַד מִמֶּנָּה בִּקְטָטָה, וְרוֹצֶה לְעַגְּנָהּ, פּוֹסְקִין לָהּ לְאַלְתַּר, דְּוַדַּאי הִנִּיחַ בֵּיתוֹ רֵיקָן (מָרְדְּכַי רֵישׁ דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). מִכָּאן וְאֵילָךְ, אֲפִלּוּ אֵין כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ פּוֹסְקִים לָהּ (י) מְזוֹנוֹת, אֲבָל אֵין נוֹתְנִים לָהּ בַּמֶּה (יא) שֶׁתִּתְקַשֵׁט. וְאִם הָיוּ לוֹ נְכָסִים, בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִים לִמְזוֹנוֹתֶיהָ, אֲפִלּוּ לֹא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. וְאֵין מְחַשְּׁבִים עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה (יב) יָדֶיהָ, עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעֲלָהּ, אִם מָצָא שֶׁעָשְׂתָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם לֹא עָמְדָה בְּדִין, אֶלָּא מָכְרָה לְעַצְמָהּ (יג) לִמְזוֹנוֹת, מִכְרָהּ קַיָּם, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה וְלֹא שְׁבוּעָה, עַד שֶׁיָּבוֹא (יד) בַּעֲלָהּ וְיִטְעֹן, אוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אַחַר מוֹתוֹ, מְגַלְגְּלִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא מָכְרָה אֶלָּא לִמְזוֹנוֹת שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהֶם: באר היטב (ט) למד''ה. ואם הלך למקום קרוב והי' בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד עיין ב''ש: (י) מזונות. אפילו לא שמעו שמת: (יא) שתתקשט. שהרי אין לה בעל להתקשט לו. אבל אם הוא חרש ושוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחויבת להיות לעולם בלא תכשיטין ח''מ ב''ש: (יב) ידיה. כ''כ הרמב''ם והרמב''ן והרשב''א דאפילו אם ידוע להב''ד דמעשה ידיה מספיק לה מ''מ פוסקין לה מזונות. ולקמן סעיף יו''ד בהג''ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא''ש כשב''ד פוסקים לה מזונות מדקדקין תתלה אם יספיק לה מ''י וכנגד מ''י אין פוסקים לה ע''ש. וכאן לא הביא הרב כלום וצ''ע ח''מ. והב''ש כתב דהעיקר כהרמב''ם והרמב''ן והרשב''א ולא כהרא''ש ע''ש: (יג) למזונות. וה''ה אם מכרה לפרוע חוב בעלה מכרה קיים רשד''ם חח''מ סי' ר''ו: (יד) בעלה. ואז אם יבא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א''י להוצי' מה שמכרה אע''ג דמכרה בלא הב''ד. וכתב הח''מ כשבא הבעל יוכל לטעון הנחתי לך לך צררי או אמרתי לך צאי מ''י במזונותיך וע''ז הטענה צריכה שבועה. אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא. אבל מדברי הרא''ש משמע אף בכה''ג טענתו טענה עיין ב''ש:
ו מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה אוֹ נִתְחָרֵשׁ, פּוֹסְקִין לְאִשְׁתּוֹ תַּכְשִׁיטִין, וּמְפַרְנְסִין אֶת אִשְׁתּוֹ מִנְּכָסָיו:
ז מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִפְקִיד כֵּלִים בְּיַד אֶחָד, אוֹ הִשְׁאִילָם לוֹ, מוֹצִיאִין מִיַּד הַנִּפְקָד לִמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ. הגה: אֲפִלּוּ צִוָּה הַבַּעַל שֶׁלֹּא לִתֵּן (כֵּן כָּתַב ר''י בִּתְשׁוּבוֹת הוּבְאָה בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). וְאִם הֶחֱזִיר הַנִּפְקָד לַבַּעַל אַחַר שֶׁתְּבָעַתּוּ הָאִשָּׁה לְדִין, חַיָּב לְשַׁלֵּם לָהּ (שָׁם בַּמָּרְדְּכַי). וּכְשֶׁמּוֹצִיאִין מִן הַנִּפְקָד, אֵין מוֹצִיאִין רַק לְשִׁשָּׁה (טו) חֳדָשִׁים, אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה הַנִּפְקָד אֵין מְעַכְּבִין מָמוֹנּוֹ שֶׁל בַּעַל יוֹתֵר (שָׁם). וְאֵין מוֹצִיאִין מִנְּכָסִים שֶׁהֵם בְּיַד (טז) אֲחֵרִים כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ כָּאן בְּנֵי חוֹרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א); אֲבָל מִיַּד הַשּׁוֹאֵל אֵין מוֹצִיאִים, עַד שֶׁיַּגִּיעַ סוֹף זְמַן שְׁאֵלָתוֹ: באר היטב (טו) חדשים. ומ''מ אין נותנין לידה כל הממון רק מעכבין המעות ביד הנפקד או ביד אחר ומפרנסין וזנין אותה מן המעות וע''ל סי' צ''ג: (טז) אחרים. היינו כשיש להם טענה על הנכסים ב''ש ועיין בש''ך ח''מ סי' פ''ו:
ח הָלַךְ בַּעֲלָהּ, וְלָוְתָה וְאָכְלָה, חַיָּב (יז) לְשַׁלֵּם. הגה: הַמַּלְוֶה תּוֹבֵעַ לָאִשָּׁה, וְהִיא תּוֹבַעַת לְבַעֲלָהּ. וְאִם אֵין הָאִשָּׁה כָּאן, תּוֹבֵעַ לַבַּעַל (הָרַ''ן פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת). (יח) מִיהוּ, אִם מָחֲלָה הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, אֵין לַמַּלְוֶה כְּלוּם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין). פָּסְקוּ לָהּ הַבֵּית דִּין מְזוֹנוֹת וְצִווּ לְאֶחָד לְפַרְנְסָהּ וְלִגְבּוֹת מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ, אִם מֵת הַבַּעַל אֵין לוֹ עָלֶיהָ כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמְרוּ סְתָם לְהַלְווֹת לָהּ, אִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, וְנָפַל לָהּ (יט) יְרֻשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, צְרִיכָה הִיא לְשַׁלֵּם (כֵּן מַשְׁמַע מִתְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א הֵבִיאָה הַבֵּית יוֹסֵף). עָמַד אֶחָד מִדַּעַת עַצְמוֹ וְזָנָהּ (כ) מִשֶּׁלּוֹ, אֵין הַבַּעַל חַיָּב לְשַׁלֵּם (כא) לוֹ וַהֲרֵי זֶה אִבֵּד מְעוֹתָיו. הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אָבִיהָ, לְאַחֵר, שֶׁפִּרְנְסָהּ. מִיהוּ, אִם הָיוּ חַיָּבִים (כב) לַבַּעַל וּפִרְנְסוּ אִשְׁתּוֹ, מְנַכִּין לוֹ מֵחוֹבוֹ (כָּל זֶה בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת). וְאִם אָבִיהָ עָמַד וּפִרְנֵס בִּתּוֹ עִם חֲתָנוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ רַק מְזוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, וְלֹא שֶׁל בִּתּוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי''ז). לֹא לָוְתָה, רַק מָכְרָה נְכָסֶיהָ (כג) וּפִרְנְסָה עַצְמָהּ, אֵין לָהּ עָלָיו כְּלוּם וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ (הָרַ''ן רֵישׁ דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת): באר היטב (יז) לשלם. דוק' אם לוחה בעדים: (יח) מיהו אם מחלה האשה לבעלה. האחרונים תמהו מאחר דהבעל משועבד מדר''נ אך היא יכולה למחול ע' מ''ש הב''ש: (יט) ירושה. ל''ד דה''ה אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה ח''מ: (כ) משלו. ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל ב''ש. ואין חילוק בין מזונות לרפואות בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ומלבושיה ושכר דירה הרמ''ע מפאנו סי' פ''ט: (כא) לו. וכן האשה אינה חייבת לפרוע מה שהלוו לבעלה ופרנסו אותה הר''מ איסרלש סימן פ''ו. ומ''ש הב''ש כאן. שדיתי ביה נרגא לקמן סי' קמ''א ס''ק י''ג ע''ש: (כב) לבעל. ל''ד חייבים אלא ה''ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אע''ג דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן הצבי אלא היכא דפרנס משלו הגהת מרדכי. וכתב רשד''ם חא''ה סימן קכ''ג ובשבועה שנשבע המפרנס כמה הוצי' ואם תובע דבר ושיעור חוץ מן השורה לאו כל כמיניה ואינו נאמן אפילו בשבועה ועיין במהר''ם מטראני ח''ב סי' למ''ד: (כג) ופרנסה. דמסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן כ''כ הרמב''ן. לפ''ז אפילו אם א''י לעשות שום מלאכה מ''מ א''צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו. והר''ן הניח דין זה בצ''ע. מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלותה ב''ש:
ט הַבַּעַל שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ: טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ (כד) לִמְזוֹנוֹתַיִךְ, וְשָׁתְקָה, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת: באר היטב (כד) מזונות. ואפי' אם ספקה לה מעשה ידיה למזונותיה א''י לומר לה צאי מ''י למזונותיך אא''כ כשהיא מרוצה או ששתקה דהוי קבלה ב''ש:
י הֲרֵי שֶׁעָמְדָה בַּדִּין וּפָסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת, וּמָכְרוּ בֵּית דִּין וְנָתְנוּ לָהּ, אוֹ שֶׁמָּכְרָה הִיא לְעַצְמָהּ, וּבָא הַבַּעַל וְאָמַר: הִנַּחְתִּי לָהּ (כה) מְזוֹנוֹת, הֲרֵי זוֹ נִשְׁבַּעַת (כו) בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לָהּ. וְאִם לֹא תָּבְעָה וְלֹא מָכְרָה, אֶלָּא לָוְתָה אוֹ שָׁהֲתָה, עַד שֶׁבָּא הוּא וְאָמַר: הִנַּחְתִּי לָךְ מְזוֹנוֹת, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הִנַּחְתָּ אֶלָּא לָוִיתִי מִזֶּה וְנִתְפַּרְנַסְתִּי, נִשְׁבַּע שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁהִנִּיחַ לָהּ, (כז) וְנִפְטַר, וְיִשָּׁאֵר הַחוֹב (כח) עָלֶיהָ. אֲבָל אֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁנָּתַן לָהּ עַל הֶעָתִיד (הָרַ''ן רֵישׁ אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית). וְאִם מָכְרָה מִטַּלְטְלִין וְאָמְרָה: לִמְזוֹנוֹת מָכַרְתִּי, וְהוּא טוֹעֵן וְאוֹמֵר: מְזוֹנוֹתַיִךְ הִנַּחְתִּי, נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁלֹּא הִנִּיחַ. הגה: טָעַן וְאָמַר הָיָה לָהּ לְהוֹצִיא מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, אִם לָוְתָה בְּלֹא בֵּית דִּין, וְהִיא בַּעֲלַת מְלָאכָה שֶׁמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ מַסְפִּיקִין לָהּ לִדְבָרִים גְּדוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַסְפִּיקִין לִדְבָרִים קְטַנִּים, טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה; אֲבָל אִם פָּסְקוּ לָהּ בֵּית דִּין, צְרִיכִין שֶׁיַּסְפִּיקוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְכָל דָּבָר (הַכֹּל בַּטּוּר): באר היטב (כה) מזונות. ה''ה אם טוען אמרתי צאי מ''י במזונתך ושתקה: (כו) בנק''ח. היינו אם מכרו הב''ד אפי' מטלטלין צריכה לישבע שבועה בנק''ח. אבל אם היא מכרה אינה נשבעת בנק''ח אלא כשמכרה דוק' קרקע או מטלטלין הידועים שלא היתה יכולה לכפור בהם אבל מכרה מטלטלין שהיתה יכולה לכפות בהם אין עליה אלא שבועת היסת עיין ב''ש: (כז) ונפטר. ל''ד נשבע ונפטר אלא אפי' הפקיד פקדון ביד הזן את אשתו נשבע ונוטל פקדונו רשב''א סי' תתפ''ד: (כח) היה לה וכו'. ר''ל מה שפסק בסעי' ח' כשלותה חייב לשלם היינו כשלא טען הוא אז אין הב''ד פותחין טענה זו אבל אם הוא טען טענתו טענה:
יא הֲרֵי שֶׁלֹּא תָּבְעָה וְלֹא לָוְתָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא דָּחֲקָה עַצְמָהּ בַּיוֹם וּבַלַּיְלָה וְעָשְׂתָה וְאָכְלָה, אֵין לָהּ כְּלוּם, וְאִם עָשְׂתָה וְהוֹתִירָהּ, הַכֹּל שֶׁלָּהּ:
יב הָאִשָּׁה שֶׁיָּצְאָה מִבֵּית בַּעֲלָהּ וְהָלְכָה לְבַיִת אַחֵר, אִם בָּאָה מֵחֲמַת (כט) טַעֲנָה שֶׁהִיא בִּשְׁכוּנָה שֶׁיּוֹצִיאוּ עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, חַיָּב לְזוּנָהּ שָׁם אִם תָּבְעָה מְזוֹנוֹת; אֲבָל אִם לֹא תָּבְעָה, מָחֲלָה עַל מְזוֹנוֹת דִּלְשֶׁעָבַר. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיְתָה לָהּ קְטָטָה עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא מִתְּדַר לַהּ עִמּוֹ, וְהַמְּנִיעָה מִמֶּנּוּ, וְלָוְתָה לִמְזוֹנוֹת, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם; אֲבָל אִם הַמְּנִיעָה מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, דְּאֵין הָאִישׁ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהִיא (ל) עִמּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א). וְדַוְקָא שֶׁבַּעֲלָהּ בָּעִיר, אֲבָל אֵין בַּעֲלָהּ בָּעִיר אֵין נַפְקוּתָא אִם הָלְכָה לְבֵית אָבִיהָ. וְאִם מִשּׁוּם מְלָאכוֹת הַבַּיִת, אִם הָיְתָה חוֹלָה פְּשִׁיטָא דְּחַיָּב, דְּחוֹלָה לָאו בַּת מְלָאכָה הִיא; וְאִם אֵינָהּ חוֹלָה, מְנַכֶּה לָהּ מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׂכֹּר מִי שֶׁעוֹשָׂה לוֹ הַמְּלָאכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל אֵינָהּ מַפְסֶדֶת מִשּׁוּם זֶה מְזוֹנוֹתֶיהָ, רַק מֵחֲמַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ אִם בַּת מְלָאכָה הִיא (כָּל זֶה בַּבֵּית יוֹסֵף סִימָן ע''ז בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). וּבְמָקוֹם שֶׁחַיָּב לָהּ מְזוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁבַּעֲלָהּ הִכְרִיז שֶׁלֹּא יַלְוֶה לָהּ אָדָם, וְהוּא בָּעִיר וְלֹא תְּבָעַתּוּ בַּדִּין, וְלָוְתָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם, דְּלָאו כָּל כְּמִינֵּהּ. וְהוּא דְּלֹא סִפְּקָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תצ''ב): באר היטב (כט) טענה. אבל בדברים בעלמ' אינה נאמנת: (ל) עמו. אפילו למאן דס''ל דהבעל יוכל להשרות אשתו ע''י שליש כמש''ל סי' ע' מכל מקום היא א''י להשרות אותו וכשתלך אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית אחרונים:
סימן עא - שחיב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים
ובו ד' סעיפים
א חַיָּב אָדָם לָזוּן בָּנָיו (א) וּבְנוֹתָיו עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי שֵׁשׁ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהֶם נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהֶם מִבֵּית אֲבִי אִמָּם; וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ, זָנָן כְּתַקָּנַת (ב) חֲכָמִים עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ. וְאִם לֹא רָצָה, גּוֹעֲרִין בּוֹ וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ וּפוֹצְרִין בּוֹ. וְאִם לֹא רָצָה, מַכְרִיזִין עָלָיו בַּצִּבּוּר וְאוֹמְרִים: ''פְּלוֹנִי אַכְזָרִי הוּא וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָזוּן בָּנָיו, וַהֲרֵי הוּא פָּחוּת מֵעוֹף טָמֵא שֶׁהוּא זָן אֶפְרוֹחָיו''; וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְזוּנָן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאֵינוֹ אָמוּד, אֲבָל אִם הָיָה אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הָרָאוּי לִתֵּן צְדָקָה הַמַּסְפֶּקֶת לָהֶם, מוֹצִיאִים מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ, מִשּׁוּם צְדָקָה, וְזָנִין אוֹתָם עַד (ג) שֶׁיִּגְדְּלוּ. הגה: וְדַוְקָא לְעִנְיַן מְזוֹנוֹת הַבָּנוֹת, אֲבָל לֹא כּוֹפִין לְהַשִּׂיא (ד) בְּנוֹתָיו; וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לִתֵּן לְבִתּוֹ נְדוּנְיָא רְאוּיָה, מִכָּל מָקוֹם לָא כַּיְפִינָן לֵהּ, אֶלָּא מַה שֶּׁיִּרְצֶה יִתֵּן, רַק שֶׁיַּשִּׂיאָן (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין, וְכֵן כָּתַב תא''ו נָתִיב כ''ב): באר היטב (א) ובנותיו. אפילו אינו אמוד ואין זנין אותם לפי עשרו כמ''ש סימן ע''ג סעיף ו' לענין כסות. וחייב לזון אותם אפילו אם אמם מתה. ואם האב מת והניח בנים קטנים וגדולים חולקים בשוה וא''צ לפרוע להם מזונות עד שיהיה בני שש כי חיוב זה לזון אותם עד שיהי' בני שש אינו מוטל אלא על אביהן כל ימי חייו ולא אחר מותו. מהר''ם מלובלין סי' ע''ט. ומהריב''ל ח''ב סי' כ': ומהר''י ווייל בלקוטיו סי' י''א כתב היכא דאין לו לתינוק חייבין היורשים לזונו. האם אינה חייבת במזונות בניה הקטנים מהר''י ווייל שם: (ב) חכמים. היינו כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו ב''ח ב''ש: (ג) שיגדלו. בדרישה הקשה למה עד שיגדלו הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה לא יהא אלא קרוב אחר כמ''ש בי''ד סי' רנ''א עיין ב''ש בה''י וכנה''ג דף ל''ז ע''א סעיף ה': (ד) בנותיו. הלשון מגומגם והכוונה דכופין אותו להשיאן אבל אין כופין אותו כמה נדוני' שיתן להם דאין עליו חיוב רק להשיאן ועישור נכסיו לא תקנו חז''ל כשהוא חי בתשובת רש''ך ח''ב סי' קפ''א כ' דכופין לסיוע לנדן קרוביו ועיין במהרי''ק שורש קמ''ח:
ב מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִנִּיחַ בָּנָיו כָּאן, מוֹכְרִים מִנְּכָסָיו לְפַרְנָסָה עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי שֵׁשׁ; אֲבָל מִבְּנֵי שֵׁשׁ וָמַעְלָה, אֵין זָנִין אוֹתָם (ה) מִנְּכָסָיו. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁלֹּא הִתְחִיל לְזוּנָן אַחַר שֵׁשׁ, אֲבָל הִתְחִיל לְזוּנָן, נִזּוֹנִין מִנְּכָסָיו, דְּוַדַּאי נִיחָא לֵהּ (ו) בְּהָכִי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם ר''י). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם אָמוּד, זָנִין אוֹתָן בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם צְדָקָה (כָּךְ מַשְׁמַע בַּטּוּר): באר היטב (ה) מנכסיו. אפי' הוא אמוד אין זנין לבניו לשלא בפניו ח''מ ב''ש: (ו) בהכי. מיהו תוס' פ' נערה דמ''ח בד''ה ולא שאני לך וכו' כתבו דר''י חולק וס''ל דסבר' זו מהני דוק' בנשתטה אבל אם הלך למד''ה לדעת ולא צוה ליתן להם מזונות לא ניחא ליה אפי' נתן להם מזונות קודם לכן ע' ח''מ:
ג מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה, מְפַרְנְסִים מִנְּכָסָיו בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, אֲפִלּוּ הֵן יְתֵרִין עַל שֵׁשׁ, עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ:
ד הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה וְיָלְדָה מִמֶּנּוּ, אִם הוּא מוֹדֶה שֶׁהַוָּלָד מִמֶּנּוּ, חַיָּב לְזוּנוֹ:
סימן עב - דין המדיר את אשתו מלהנות
ובו סעיף אחד
א הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּהָנוֹת לוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא תִּטְעֹם אֶחָד מִכָּל הַמִּינִים, אוֹ שֶׁנָּדְרָה הִיא וְקִיֵּם לָהּ הוּא, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה בְּסִימָן רל''ה סָעִיף ג':
סימן עג - שחיב בכסות ומדור וכלי בית לאשתו
ובו ט' סעיפים
א כְּסוּתָהּ כֵּיצַד, חַיָּב לִתֵּן לָהּ בְּגָדִים הָרְאוּיִים לָהּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וּבִימוֹת (א) הַחַמָּה, בְּפָחוֹת שֶׁלּוֹבֶשֶׁת כָּל אִשָּׁה בַּעֲלַת בַּיִת שֶׁבְּאוֹתָהּ הַמְּדִינָה. וְאִם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת אִשָּׁה לַשּׁוּק עַד שֶׁיִּהְיֶה עָלֶיהָ רְדִיד הַחוֹפֶה אֶת כָּל גּוּפָהּ, נוֹתֵן לָהּ רְדִיד הַפָּחוּת שֶׁבְּכָל הָרְדִידִין. וְאִשָּׁה לֹא תַּרְגִּיל עַצְמָהּ לָצֵאת הַרְבֵּה, שֶׁאֵין יֹפִי לָאִשָּׁה אֶלָּא לֵישֵׁב בְּזָוִיּוֹת בֵּיתָהּ (טוּר). וּבִכְלַל הַכְּסוּת שֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לָהּ, כְּלֵי בַיִת, וּמָדוֹר שֶׁיוֹשֶׁבֶת בּוֹ. וּמַה הֵם כְּלֵי בַיִת, מִטָּה מֻצַּעַת וּמַפָּץ (פֵּרוּשׁ, כְּעֵין מַחְצֶלֶת) אוֹ מַחְצֶלֶת לֵישֵׁב עָלֶיהָ, וּכְלֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כְּגוֹן קְדֵרָה וּקְעָרָה וְחָבִית וּפַךְ וְנֵר וְכוֹס וּבַקְבּוּק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן: באר היטב (א) החמה. כלומר נותן לה חדשים בימות הגשמים והשחקים הם שלה להתכסות בהם בימי נדותה ש''ס:
ב הַמָּדוֹר שֶׁשּׂוֹכֵר לָהּ, בַּיִת שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, וְתִהְיֶה רְחָבָה חוּצָה לוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ בֵּית הַכִּסֵא חוּץ מִמֶּנּוּ:
ג וּמְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן לָהּ תַּכְשִׁיטִים, כְּגוֹן בִּגְדֵי צִבְעוֹנִים לְהַקִּיף עַל רֹאשָׁהּ וּפַדַּחְתָּהּ, וּפוּךְ (פֵּרוּשׁ, כַּחַל שָׁחֹר) וְשָׂרָק (פֵּרוּשׁ, צֶמֶר גְּפָנִים שֶׁצוֹבְעִים אוֹתוֹ בְּחָרִיעַ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ עַל פְּנֵי כַּלּוֹת שֶׁתִּתְרָאֶנָּה אֲדֻמּוֹת, עָרוּךְ), וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
ד בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּעָשִׁיר, כָּל דְּבָרִים הַלָּלוּ נוֹתֵן לָהּ לְפִי עָשְׁרוֹ:
ה אִם קָצְרָה יָדוֹ לִתֵּן לָהּ, אֲפִלּוּ כְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, וְתִהְיֶה הַכְּתֻבָּה חוֹב עָלָיו עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר. [טוּר] (ב) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע' סָעִיף ג': באר היטב (ב) עסי' ע'. דשם הביא דעת ר''ת דס''ל דאין כופין להוצי' כשאין לו מזון לזון אותה. ה''נ אין כופין אותו להוצי' בשביל כסות ח''מ ב''ש:
ו בָּנָיו וּבְנוֹתָיו עַד בְּנֵי (ג) שֵׁשׁ, חַיָּב לִתֵּן לָהֶם כְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם כְּפִי עָשְׁרוֹ, אֶלָּא כְּפִי צָרְכָּן (ד) בִּלְבַד: באר היטב (ג) שש. וה''ה אף אחר שש מפצירים בו. ואם הוא אמוד כופין אותו כמו גבי מזונות ח''מ ב''ש: (ד) בלבד. ולא לפי כבודו כי דוק' באשתו נותנים לפי כבודו אבל לא לבניו:
ז כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו מְזוֹנוֹת, בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין אַחַר מוֹתוֹ, יֵשׁ לוֹ כְּסוּת וּכְלֵי בַּיִת וּמָדוֹר; וְכָל שֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִים לִמְזוֹנוֹת, מוֹכְרִים (ה) לִכְסוּת וּכְלֵי בֵּיתוֹ וּמְדוֹרוֹ: באר היטב (ה) לכסות. כי היכא דאמר לה צאי מ''י במזונותיך מהני. אף אם אמר לה צאי מ''י בכסותך מהני הרדב''ז ח''א סי' ק''ו:
ח דִּין הַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ בְּטַעֲנַת הַכְּסוּת וְהַכֵּלִים וּשְׂכַר הַמָּדוֹר, כְּדִינָם בְּטַעֲנַת הַמְּזוֹנוֹת; אִם אָמַר הוּא: נָתַתִּי, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא נָתַן:
ט מִי שֶׁמִּשְׁכֵּן כְּסוּת אִשְׁתּוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ בְּלֹא כְּלוּם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ':
סימן עד - המדיר אשתו מכמה דברים
ובו י''ב סעיפים
א הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט, וּתְלָאוֹ בְּתַשְׁמִישׁ, שֶׁאָמַר: קוּנָם הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תִּתְקַשְּׁטִי, תִּתְקַשֵּׁט מִיָּד וְתֵאָסֵר בְּתַשְׁמִישׁ, וִיקַיֵּם שִׁבְעָה יָמִים וְאָז יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט, בַּעֲנִיּוֹת, שָׁנָה אַחַת יְקַיֵּם, יוֹתֵר מִכֵּן יַתִּיר נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה; וּבַעֲשִׁירוֹת, שְׁלשִׁים יוֹם יְקַיֵּם, יוֹתֵר מִכֵּן יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
ב נָדְרָה הִיא שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט, אוֹ שֶׁאָמְרָה: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶתְקַשֵּׁט, וְשָׁמַע וְלֹא הֵפֵר לָהּ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְעַיֵּן עוֹד חִלּוּקֵי דִּינִים אֵלּוּ בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רל''ה:
ג אָסַר הַבַּעַל כְּלֵי שְׁכֵנָיו עָלָיו, אוֹ כֵּלָיו עַל שְׁכֵנָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּשְׁאִילֵם וְלֹא תִּשְׁאַל מֵהֶן; אוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶשְׁאַל מִשְּׁכֵנַי כֵּלִים אוֹ אַשְׁאִילֵם מִכֵּלַי, וְשָׁמַע וְקִיֵּם לָהּ, יוֹצִיא מִיָּד וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם אָמַר הוּא: קוּנָם תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תִּשְׁאַל מֵהֶם כֵּלִים אוֹ תַּשְׁאִילֵם, אִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל מֵהֶם וְלֹא תַּשְׁאִילֵם, וַהֲרֵי הִיא נֶאֶסְרָה מִיָּד, וְיוֹצִיא לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הִיא אָסְרָה כְּלֵי שְׁכֵנֵיהָ עָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל מֵהֶם, אוֹ שֶׁאָסְרָה עַל עַצְמָהּ כְּלֵי בַּעֲלָהּ שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהַשְׁאִילֵם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזִיקוּ לָהֶם טוֹבָה, אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱרֹג בְּגָדִים נָאִים לְבָנָיו, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר שֶׁאֵין זֶה מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וַאֲסוּרָה לֶאֱרֹג וְלִשְׁאֹל וּלְהַשְׁאִיל כֵּלִים, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, מִפְּנֵי שֶׁמַשִּׂיאָתוֹ שֵׁם רָע בִּשְׁכֵנָיו:
ד נָדְרָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, וּתְלָאַתּוּ בְּתַשְׁמִישׁ, שֶׁאָמְרָה: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֵלֵךְ לְבֵית אָבִי; שֶׁאִם לֹא תְּלָאַתּוּ בְּתַשְׁמִישׁ אֶלָּא אָמְרָה: קוּנָם בֵּית אָבִי עָלַי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁתְּלָאַתּוּ בְּתַשְׁמִישׁ יָכוֹל לְהָפֵר; וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע וְלֹא הֵפֵר, יוֹצִיא מִיָּד וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוּא אוֹמֵר: קוּנָם תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ יוֹתֵר מֵחֹדֶשׁ, אִם הוּא דָּר עִמָּהּ בָּעִיר, אוֹ יוֹתֵר מֵרֶגֶל אִם הוּא דָּר בְּעִיר אַחֶרֶת, יְקַיֵּם שִׁבְעָה יָמִים וְאָז יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
ה נָדְרָה הִיא וְאָמְרָה: קוּנָם הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֵלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְשָׁמַע וְלֹא הֵפֵר, יוֹצִיא מִיָּד וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
ו וְאִם הִדִּיר הוּא, שֶׁאָמַר: קוּנָם הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תֵּלְכִי, יוֹצִיא לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים וְיִתֵּן כְּתֻבָּהּ. וְאִם טוֹעֵן: הִדַּרְתִּיהָ בִּשְׁבִיל בְּנֵי אָדָם פְּרוּצִים הַמְּצוּיִים שָׁם, אִם הֻחְזְקוּ שָׁם, נֶאֱמָן; וְאִם לָאו, אֵינוֹ נֶאֱמָן:
ז הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְמֶרְחָץ בַּכְּרַכִּים שַׁבָּת אַחַת, וּבַכְּפָרִים שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. שֶׁלֹּא תִּנְעַל מִנְעָל בַּכְּפָרִים שְׁלשָׁה יָמִים, וּבַכְּרַכִּים מֵעֵת לְעֵת. יָתֵר עַל כֵּן (יַתִּיר אֶת נִדְרוֹ אוֹ) יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
ח הִדִּירָהּ וְאָמַר לָהּ: קוּנָם תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תֵּלְכִי לְבֵית הַמֶּרְחָץ בַּכְּרַכִּים יוֹתֵר מִשַּׁבָּת אַחַת, וּבַכְּפָרִים יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת; אוֹ אִם תִּנְעֲלִי מִנְעָל בַּכְּפָרִים יוֹתֵר מִשְּׁלשָׁה יָמִים, וּבַכְּרַכִּים יוֹתֵר מֵעֵת לְעֵת; יַמְתִּין שִׁבְעָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
ט הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ, שׁוֹמְעִין לוֹ, וְתִהְיֶה הִיא הוֹלֶכֶת לָהֶם כְּשֶׁאֵרַע לָהֶם דָּבָר; וְתֵלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ, וּבְכָל רֶגֶל; וְלֹא יִכָּנְסוּ הֵם לָהּ, אֶלָּא אִם אֵרַע לָהּ דָּבָר, כְּגוֹן חֹלִי אוֹ לֵדָה:
י וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתִי אָבִיךָ וְאִמְּךָ אַחֶיךָ וְאַחְיוֹתֶיךָ, וְאֵינִי שׁוֹכֶנֶת עִמָּהֶם בְּחָצֵר אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁמְּרֵעִין לִי וּמְצֵרִין לִי, שׁוֹמְעִין לָהּ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁנִּרְאֶה בְּבֵית דִּין שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרֶיהָ, שֶׁהֵם מְרֵעִין לָהּ וְגוֹרְמִין קְטָטָה בֵּינָהּ לְבַעֲלָהּ; אֲבָל בְּלָאו הָכִי, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, דְּהָא הַמָּדוֹר אֵינָהּ שֶׁלָּהּ רַק שֶׁל בַּעֲלָהּ (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י''ג דְּאִשּׁוּת). וְנוֹהֲגִין לְהוֹשִׁיב עִמָּהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה נֶאֱמָנִים, וְתָדוּר עִמָּהֶם עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר עַל יְדֵי מִי נִתְגַּלְגֵּל הָרִיב וְהַקְּטָטָה:
יא הָאִישׁ שֶׁאָמַר: אֵינִי דָּר בְּמָבוֹי זֶה מִפְּנֵי שֶׁבְּנֵי אָדָם רָעִים, אוֹ פְּרֻצִּים, אוֹ כּוּתִים בִּשְׁכוּנָתִי, וַאֲנִי מִתְיָרֵא מֵהֶם, שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ בִּפְרִיצוּת; וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמָּדוֹר שֶׁלָּהּ, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:
יב וְכֵן הִיא שֶׁאָמְרָה כֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר: אֵינִי מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם, שׁוֹמְעִין לָהּ. אִישׁ הַמַּכֶּה אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹ הִיא מְקַלַּלְתּוֹ, עַיֵּן דִּינוֹ לְקַמָּן סִימָן קנ''ד:
סימן עה - חלוק הארצות לענין נשואין, ודיני ארץ ישראל
ובו ה' סעיפים
א שָׁלשׁ אֲרָצוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲלוּקוֹת זוֹ מִזּוֹ לְעִנְיַן נִשּׂוּאִין, יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל. וְכָל הַיִּשּׁוּב הוּא אֲרָצוֹת, כְּגוֹן אֶרֶץ כְּנַעַן וְאֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ תֵּימָן שֶׁחֲלוּקִים (א) בִּלְשׁוֹנָם (מוהר''ם סִימָן קי''ז). שֶׁמִּי שֶׁהוּא מֵאֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת וְנָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ (ב) אַחֶרֶת, כּוֹפִין אוֹתָהּ וְיוֹצְאָה עִמּוֹ (ג) לְאַרְצוֹ, אוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וּבְלֹא תּוֹסֶפֶת, שֶׁעַל מְנָת כֵּן נְשָׂאָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מֵעִיר (ד) לִכְרַךְ אוֹ לְהֵפֶךְ, בְּגָלִיל (אֶחָד), אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ לְהוֹצִיאָהּ מִגָּלִיל לִיהוּדָה (הָרַ''ן פֶּרֶק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה). אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּאַחַת מֵהָאֲרָצוֹת, וְהוּא מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָאֶרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ לְאֶרֶץ (ה) אַחֶרֶת, אֲבָל מוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה (ו) לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָם הָאֲרָצוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִכְפָר וּמִכְּפָר לִמְדִינָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מֵאֶרֶץ (ז) אַחַת, וּנְשָׂאָהּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת, הִיא יְכוֹלָה לָכֹף אוֹתוֹ לֵילֵךְ עִמָּהּ לְאַרְצָהּ, אֲפִלּוּ מִכְּפָר לִמְדִינָה אוֹ לְהֵפֶךְ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). אֲבָל אִם שְׁנֵיהֶם מֵאֶרֶץ אַחַת וּנְשָׂאָהּ בְּאוֹתָהּ הָאֶרֶץ, אֵין אֶחָד מֵהֶם כּוֹפֶה לַשֵּׁנִי לְהוֹצִיאוֹ מִמְּדִינָה לִכְפָר אוֹ לְהֵפֶךְ; אֲבָל מִמְּדִינָה לִמְדִינָה אוֹ מִכְּפָר לִכְפָר, הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לְהַכְרִיחוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמָּהּ לִמְקוֹמָהּ, הוֹאִיל וְהֵם שָׁוִים (גַּם זֶה שָׁם). הָיָה דָּר עִמָּהּ בְּעִירוֹ וְלָא מִתְּדַר שָׁם, וְנָסַע עִמָּהּ לְעִירָהּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה, וְלָא אִתְּדַר לֵיהּ, יָכוֹל לַחֲזֹר (ח) וּלְהוֹצִיאָהּ (רִיבָ''שׁ סִימָן פ''ח). יֵשׁ אוֹמְרִים אִם לֹא יוּכַל לְהַחֲיוֹת וּלְפַרְנֵס עַצְמוֹ, כּוֹפִין אִשְׁתּוֹ שֶׁתֵּלֵךְ עִמּוֹ לְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רט''ו), (ט) וְיֵשׁ חוֹלְקִין (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן מַשְׁמָע בָּרִיבָ''שׁ סִימָן פ''א). מִי שֶׁהוּא מִמְּדִינָה אַחַת וְיֵשׁ לוֹ שָׁם אִשָּׁה, וְנָשָׂא אַחֶרֶת בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, צְרִיכָה לֵילֵךְ עִמּוֹ לְעִירוֹ, דְּוַדַּאי נְשָׂאָהּ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרשב''ץ). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ''ד סָעִיף ט', עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ: באר היטב (א) בלשונם. בריב''ש סימן קע''ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין אפילו אין חלוקים בלשונם. ובמלכות אחת אין מוציאין אלא אם חלוקים בלשונם. עיין ב''ש: (ב) אחרת. הנה בזה יש ג' שיטות. ולדעת הרי''ף והרמב''ם והר''ן והריב''ש אין חילוק בין אירוס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת צריכה להוליך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת. ולשיטת הר''ם מרוטנבורק יש חילוק בין אירוס לבין נשא היינו אם אירוס במדינה אחרת צריכה להוליך עמו למדינה שלו. אבל אם נשא במקום מולדתה אין כופין אותה להלך אחריו. והטור כתב בדברי מהר''ם אפילו לא נשאה וכו'. כבר עמדו עליו האחרונים ב''ח ח''מ ב''ש ע''ש. ושיטה שלישית הוא שיטות ר''ת ויתבאר בסמוך: (ג) לארצו. יש להסתפק אם מ''ש לארצו הוא דוקא אבל להוליכה אל ארץ אחרת שאינו לא ארצו ולא ארצה אין כופין אותה לילך אחריו. או דילמ' מ''ש צריכה לילך אחריו לארצו ל''ד והכוונ' שצריכה לילך אחריו ואפילו שיוליכנה לארץ אחרת שאינה לא ארצו ולא ארצה כנה''ג דף צ''ח ע''א. כתב מהרי''ט ח''א סי' מ''ז הא דכופין אותה דיוצאה עמו לארצו. דוקא כשלא בא לעיר הזאת אלא לענין נשואין בלבד אבל מי שהלך שם עם ביתו ודר בה כמה שנים ואחר כמה שנים נשא שם אשה א''ל שע''ד לחזור לעירו נשאה ואע''פ שדעתו היה כן דברים שבלב אינן דברים ע''ש: (ד) לכרך. כלומר אע''ג דמגליל ליהודה יוכל לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לילך אחריו מ''מ בגליל א''י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך ויש להסתפק אם יוכל להוציאה בגליל למקום השוה. או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך ותן מקומך עלי אי נאמר שהברירה בידו או לא ח''מ. וב''ש כתב בפשיטות דהברירה בידו להניחה במקומה ולהוציאה מעיר לעיר ע''ש: (ה) אחרת. אפי' לארץ מולדתה א''י להוציאה כי י''ל בכאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה ב''ש וכתב מהרי''ט בתשובה ח''א סי' מ''ז אם הגוים היו מתעוללים עליו מטעם שאביו היה לו עסק בממון המלך יוכל להוציאה לעיר אחרת כיוצ' בה. ועיין ברשד''ם חא''ה סי' קנ''ה: (ו) למדינה. כלומר מעיר גדולה לעיר גדולה. כי בעיר גדולה יש מעלה דיוכל לקנות כל צרכם וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקים ומקרבים בתים זה לזה כ''כ רש''י בכתובות דף ק''י ע''ב. ובקדושין דף מ''ט ע''ב כתב רש''י ישיבת כרכים קשה דהיוקר מצוי בו ע''ש וצ''ע. ועיין בספר פרשת דרכים דף י''ז ע''א. והיינו דוק' כשהנשואין היה במקומו אז א''י לשנות אלא למקום השוה אבל אם הנשואין היה במדינה זו במקום אחר מחויבת היא לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר אפי' לשיטות מהר''ם מרוטנבורק אם הוי הנשואין בעירה מ''מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת ב''ש ועיין כנה''ג דף צ''ח ע''ב: (ז) אחת וכו'. זהו שיטת ר''ת. והוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנה איירי בכפיות האיש מתי חוכל היא לכופו שילך אחריה. ולשיטתיה הוא כך. אם א' מיהודה ושני מגליל. אז היכ' שהיו נשואין שם מחוייבים לדור אף שהיה במקומו א''י לכופו שיעקר משם וילך למדינתה. וכן אם הם ממדינה א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנשואין: ואם שניהם מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר וכתב ב''ש ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל. והנשואין היה בגליל. א''י לכופו. וכן אם אחד מגליל ואחד מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת א''י לכופו שתלך למדינה שלו וה''ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנשואין היה בכרך יכולה לכופו שילך לעירו ע''ש. רוב פוסקים חולקים על ר''ת. אלא במרדכי כתב כיון דאיכ' פלוגת' עבדינן הכא לחומר' והכא לחומר'. היכא דהבעל רוצה לכוף אוחה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר''ת. ומכ''ש דאין כופין אותו וכ''פ הד''מ עיין ב''ש: (ח) ולהוציאה. לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא. לכן אף שהיה דר אח''כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יוכל להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה ריב''ש ב''ש: (ט) ויש חולקים. עיין ח''מ ב''ש. ולדעת החולקים צ''ל אע''ג שכבר הזהירו חז''ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו'. לא אמרו חז''ל אלא דרך עצה טובה אבל א''י לכופו ע''ז ב''ש. ועיין בב''מ דף ע''ה ע''ב שלשה צועקין ואין נענין וכו' דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למחא אחרית' ע''ש. א''כ צ''ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר. ועיין סי' ע' ס''ק א' מש''ש בשם הרש''ך ועיין בתשובת הריב''ש סי' פ''א:
ב כְּשֶׁמּוֹצִיאָהּ מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמִכְּפָר לִכְפָר בְּאוֹתָהּ הָאֶרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ, מִנָּוֶה יָפֶה לְנָוֶה (י) הָרָע, וְלֹא מֵרָע לְיָפֶה; וְכֵן לֹא יוֹצִיאֶנָּה מִמָּקוֹם שֶׁרֻבָּן יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ (יא) עכו''ם. וּבְכָל מָקוֹם מוֹצִיאִין מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ (יב) כּוּתִים לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל. הגה: וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמָּקוֹם שֶׁהַמּוֹשֵׁל (יג) טוֹב לְמָקוֹם שֶׁהַמּוֹשֵׁל רָע (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י''ג דְּאִשּׁוּת). כָּל מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִמְּקוֹמָהּ, הַיְנוּ לְאַחַר שֶׁכְּנָסָהּ וּנְשָׂאָהּ; אֲבָל קֹדֶם נִשּׂוּאִין לֹא יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וְצָרִיךְ לְכָנְסָהּ בִּמְקוֹמָהּ, אִם לֹא הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ עִם הָאִשָּׁה; אֲבָל אִם הִתְנָה עִם אִמָּהּ, לָאו (יד) כְּלוּם הוּא. (רִיבָ''שׁ סִימָן קע''ז) מִיהוּ, אִם יֵשׁ אֲמַתְלָאוֹת וּטְעָמִים (טו) לִדְבָרָיו, הָאִשָּׁה צְרִיכָה לֵילֵךְ אַחֲרָיו (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי לְנָשִׁים סִימָן כ''ח): באר היטב (י) הרע. כבר כתבתי דוק' כששניהם ממדינה א' ומעיר א' אז אין יוכל לשנות אותה למקום גרוע אבל הנוש' אשה ממדינה אחרת הוי כאלו התנה שתלך אחריו אפי' מכרך לעיר ואפילו מיפה לרע: (יא) גוים. ממקום שיש רופא ושאר הדברים הצריכין למקום שאין רופא ושאר הדברים הצריכין לעיר הוי כמוציאה ממקום שרובו ישראל למקום לעיר שרובו גוים מהרי''ט בחשובה ח''א סימן מ''ז: (יב) כותים. אפי' מנוה יפה לנוה רע. ועיין ב''ח מ''ש בשם מהרש''ל: (יג) טוב. מסידור לשון הרב משמע דקאי אדסמיך ליה דאפי' למקום שרובו ישראל אינו יוכל להוציאה כשמושל רע שם. אבל מלשון הגה' מיימון משמע דמושל רע הוי כמו נוה רע ומקום שרובו ישראל עדיף מנוה רע כמ''ש ח''מ: (יד) כלום הוא. אמנם אם התנה עם אמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקדושין והיא תודה בזה הדין עם הריב''ש ועי' ב''י. ואם לא תודה אין עדות אמה כלום ואם השדכן יעיד עליה תשבע להכחיש העד עיין הר''ם אלשיך סי' נ''ה: (טו) לדבריו. עיין רשד''ם חא''ה סי' קנ''ה והר''ם גלאנטי סימן מ''ד ומהרי''ט ח''א סימן מ''ז וכנה''ג סי' זה:
ג בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִחוּצָה לָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין (טז) אוֹתָהּ לַעֲלוֹת אֲפִלּוּ מִנָּוֶה יָפֶה לְנָוֶה הָרָע, וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ כּוּתִים. וְאֵין מוֹצִיאִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ מִנָּוֶה הָרָע לְנָוֶה הַטּוֹב, וַאֲפִלּוּ מִמָּקוֹם שֶׁרֻבּוֹ כּוּתִים לְמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל: באר היטב (טז) אותה. ברמב''ם וטור ליתא תיבת אותה דהא כופין אותו ג''כ. התנה בפירוש שאינו יוכל להוציאה אפילו לא''י אינו יוכל להוציאה לא''י. אבל אם לא התנה בפירוש רק שנשבע שלא להוציאה ממקומה יוכל להוציאה לא''י הר''ם גלאנטי סי' מ''ד כנה''ג דף צ''ח ע''ב:
ד אָמַר הָאִישׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. הגה: אֲבָל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, (יז) וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִים, נוֹטֶלֶת; וְאִם אֵינָם קַיָּמִים, אִם הוּא הִפְסִידָן, נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, וְנִכְסֵי מְלוֹג צָרִיךְ לְשַׁלֵּם. וְאִם נִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ, נִכְסֵי מְלוֹג לֵית לָהּ, וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל צָרִיךְ לְשַׁלֵּם (בַּמָּרְדְּכַי סוֹף כְּתֻבּוֹת בְּשֵׁם מוהר''ם). וְהָא דִּכְתֻבָּה אֵין לָהּ, דַּוְקָא שֶׁנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הוּא חוֹזֵר (יח) לְסוֹף כַּמָּה שָׁנִים לְהִתְיַשֵּׁב בְּחוּצָה לָאָרֶץ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ אוֹ לְיוֹרְשֶׁיהָ אַף הַכְּתֻבָּה (גַּם זֶה שָׁם). אָמְרָה הִיא לַעֲלוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין לְכָל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם. שֶׁהַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם; הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין מִשָּׁם: באר היטב (יז) ונצ''ב וכו'. ה''ה בכל מקום אשר הוא יוכל להוציאה והיא אינו רוצה הדין כן אחרונים: (יח) לסוף. הטעם משום דאז נראה דאינו אלא רמאות מה שעלה לא''י. לפ''ז אפילו אם גירשה כבר ולא נתן לה כתובה צריך לשלם לה או ליורשיה. וכן הדין אם עקר מעיר לעיר וחזר אח''כ ב''ש. אבל ח''מ כתב אם כבר גירש אותה א''צ לשלם לה הכתובה: גם כתב בעקר מעיר לעיר פטור כשלא רצתה לילך עמו ולא עשתה רצונו אפי' אם חזר אח''כ ולא גירשה עדיין אלא כשחזר מא''י אז הואיל ומאס בא''י חייב ליתן לה הכתובה כשלא גירשה עדיין אבל אם כבר גירש אותה ומתה אפילו חזר מא''י א''צ לשלם ע''ש:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּכוֹפִין לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַיְינוּ בִּדְאֶפְשָׁר בְּלֹא (יט) סַכָּנָה. הִלְכָּךְ, מִסוֹף הַמַּעֲרָב עַד נוֹא אָמוֹן אֵין כּוֹפִין לַעֲלוֹת, וּמִנּוֹא אָמוֹן וּלְמַעְלָה כּוֹפִין לַעֲלוֹת דֶּרֶךְ יַבָּשָׁה, וְגַם דֶּרֶךְ יָם בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם אֵין שָׁם לִסְטִים: באר היטב (יט) סכנה. ולענין אם בזמן הזה מצוה לעלות לא''י עיין תוס' כתובות דכתבו בשם ר''ח כהן דאין מצוה בזמן הזה: ובהרא''ש ואגודה והטור משמע דיש מצוה אף בזמן הזה וכנה''ג מאריך בזה והביא הרבה דיעות מחולקים אם יש מצוה לעלות או לא ע''ש. וכיון דאיכ' פלוגת' דרבות' מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות וחייב ליתן לה כתובתה ועיין פרישה:
סימן עו - חיוב עונה
ובו י''ג סעיפים
א עוֹנָתָהּ כֵּיצַד, כָּל אִישׁ חַיָּב (א) בְּעוֹנָה כְּפִי כֹּחוֹ וּכְפִי מְלַאכְתּוֹ. וְהַטַּיָּלִים, עוֹנָתָם בְּכָל (ב) לַיְלָה: באר היטב (א) בעונה. ואע''ג דהעראה הוי כביאה לכל דבר. למצות קיים עונה לא מקרי ביאה הררב''ז ח''א סימן קי''ח: (ב) לילה. היינו אדם בטל שאין לו מלאכה והוא ברי' ומעונג ואינו פורע מס ואינו הולך בדרך טור. והרמב''ם לא כתב תנאי זה שאינו פורע מס ע' ח''מ. והב''ש כ' והרמב''ם כ' דוק' כשהוא פטור ממס והטור השמיט את זאת ע''ש. אדרבה איפכ' הוא. וכל זה איירי כשאינו ת''ח אבל ת''ח אף שאין מוטל עליו שום מלאכה והוא בריא ואינו נותן מס מ''מ התורה מתיש כחו:
ב הַפּוֹעֲלִים, אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּם (ג) בָּעִיר, פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת; וְאִם הָיְתָה מְלַאכְתָּם בְּעִיר אַחֶרֶת, פַּעַם אַחַת (ד) (ה) בַּשַּׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינָם לָנִין כָּל לַיְלָה בְּבֵיתָם, עוֹנָתָן לִשְׁמוֹנָה יָמִים (טוּר וְתוֹסָפוֹת בְּשֵׁם ר''י בַּר בָּרוּךְ). הַחַמָּרִים, פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת. הַגַּמָּלִים, אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַמַּלָּחִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, עוֹנָתָם פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת; וְדֶרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתָן מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת: באר היטב (ג) בעיר וכו'. זהו דעת ר''י. ורמ''א שהבי' וי''א וכו' הוא דעת ר''י בר ברוך ע' תוס' כתובות דף ס''ב ע''א ד''ה והא תניא הפועלים וכו' ובדברי הרב ב''י צ''ע ע''ש ודו''ק והמרש''א בחדושי הלכות בסוגי' זו הרגיש בזה ע''ש: (ד) בשבת. ויש לו רשות לשנות מנהגו אם היה רגיל לעשות מלאכתו בביתו והיה עונתו ב''פ בשבוע רשאי לעשות מלאכה חוץ לעיר ויהיה עונתו פ''א בשבוע: (ה) שבת. וסימן ושמרו בני ישראל את השבת ר''ת ביאה. הר''ן כתב הטעם הא דלא מפרש עונה של ת''ח במשנה ועיין תוספת י''ט במשנה זו. ומצאתי בחידושי הלכות שחיבר הגאון מהור''ר מאיר שיף זצ''ל שכתב אפשר לומר הטעם כמ''ש חז''ל גבי ובניהם שלשים ובנאיהם זכר כנגד נקיבה ולפי שצנועי' בתשמיש לא פרסמם הכתוב ת''ל וכן פריו יתן בעתו ולא קמפרש העת עכ''ל:
ג בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִי שֶׁגּוּפוֹ (ו) בָּרִיא וְיָכוֹל לְקַיֵּם הָעוֹנָה הַקְּצוּבָה לוֹ, אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא לְפִי מַה שֶּׁאוֹמְדִין אוֹתוֹ שֶׁיָּכוֹל לְקַיֵּם: באר היטב (ו) ברי'. קאי על כל עונות המבוארים בסעיף הקודם:
ד כָּל אָדָם חַיָּב לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל (ז) טְבִילָתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ: באר היטב (ז) טבילתה. אפילו בשני רעבון או שאר צרות עיין בא''ח סי' תקע''ד ובי''ד סי' קפ''ד:
ה יֵשׁ לָאִשָּׁה לְעַכֵּב עַל בַּעֲלָהּ שֶׁלֹּא יֵצֵא לִסְחוֹרָה אֶלָּא לְמָקוֹם קָרוֹב, שֶׁלֹּא יִמָּנַע מֵעוֹנָתָהּ; וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא בִּרְשׁוּתָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתֶנֶת לוֹ רְשׁוּת, אֵין לוֹ (ח) לְהִתְאַחֵר, אֶלָּא חֹדֶשׁ בַּחוּץ וְחֹדֶשׁ בְּבֵיתוֹ (טוּר וְהָרֹא''שׁ). וְכֵן יֵשׁ לָהּ לְמָנְעוֹ לָצֵאת מִמְּלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ קְרוֹבָה לִמְלָאכָה שֶׁעוֹנָתָהּ רְחוֹקָה, כְּגוֹן חַמָּר שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵעָשׂוֹת (ט) גַּמָּל, אוֹ גַּמָּל לְהֵעָשׂוֹת מַלָּח. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹצְאִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת נְשׁוֹתֵיהֶם שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ (י) שָׁנִים. וְכֵן טַיָּל שֶׁנַּעֲשָׂה תַּלְמִיד חָכָם, אֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב. וְאִם נוֹתֶנֶת לוֹ רְשׁוּת, תַּלְמִיד חָכָם יָכוֹל לֵילֵךְ בְּכָל מַה שֶּׁתִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ''ד): באר היטב (ח) להתאחר. אע''ג שנותנת לו רשות וכבר קיים מצות פו''ר מ''מ בלבה מצטער אבל אם לא קיים פו''ר אסור להתאחר אלא חייב לקיים עונתו וכל זה איירי שנותנת לו רשות מחמת פיוס אבל אם בלא פיוס נתנה לו רשות מותר להתאחר יותר כ''כ ב''ש בשם תוס' כתובות דף ס''ב ע''א ד''ה אלא אורחא דמילת' וכו' ע''ש. ואינו מוכרח דשם כתב בת''ח. ועוד דשם בר''ע אדעת' דהכי נשאו. והב''ש רוצה לדחוק ודבריו אינם מוכרחים וצ''ע לדינא: (ט) גמל. ואם בעת הנשואין לא היה לו אומנות מיוחדת יוכל אח''כ לשנות ממלאכה למלאכה אחרת בלא רשותה ח''מ. מיהו טייל דא''ל שום מלאכה י''ל דאינו רשאי להיות חמר או גמל בלי רשותה ב''ש: (י) שנים. ולא יותר ב''ח בשם מהרש''ל:
ו הָאִשָּׁה שֶׁהִרְשֵׁית אֶת (יא) בַּעֲלָהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת שֶׁיִּמְנַע עוֹנָתָהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה; אֲבָל אִם לֹא קִיֵּם, חַיָּב לִבְעֹל בְּכָל עוֹנָה עַד שֶׁיְּקַיֵּם: באר היטב (יא) בעלה. ע''ל סימן א' ס''ק א' מש''ש:
ז נוֹשֵׂא אָדָם כַּמָּה נָשִׁים, אֲפִלּוּ מֵאָה, בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ, וְאֵין אִשְׁתּוֹ יְכוֹלָה לְעַכֵּב, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה יָכוֹל לִתֵּן שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה כָּרָאוּי לְכָל אַחַת וְאַחַת; וְאֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אוֹתָן לָדוּר בְּחָצֵר (יב) אֶחָד, אֶלָּא כָּל אַחַת לְעַצְמָהּ. וְכַמָּה הִיא עוֹנָתָן, לְפִי מִנְיָן. כֵּיצַד, פּוֹעֵל שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, יֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בַּשַּׁבָּת וְיֵשׁ לָזוֹ עוֹנָה אַחַת בַּשַּׁבָּת. הָיוּ לוֹ אַרְבָּעָה נָשִׁים, נִמְצָא עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת; וְכֵן אִם הָיָה מַלָּח וְיֵשׁ לוֹ אַרְבַּע נָשִׁים, תִּהְיֶה עוֹנַת כָּל אַחַת מֵהֶן פַּעַם אַחַת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. לְפִיכָךְ, צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם יוֹתֵר עַל אַרְבַּע נָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה, כְּדֵי שֶׁתַּגִּיעַ לָהֶן עוֹנָה פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ: באר היטב (יב) אחד. כדי שלא יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל:
ח בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לִשָּׂא שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ נָשִׁים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִתְנָה בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן א':
ט הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּין שֶׁהִדִּירָהּ סְתָם אוֹ שִׁבְעָה יָמִים אוֹ יוֹתֵר, יְקַיֵּם שִׁבְעָה יָמִים, וְאַחַר כָּךְ יוֹצִיא וְיִתֵּן (יג) כְּתֻבָּתָהּ; אֲפִלּוּ הוּא מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים: באר היטב (יג) כתובתה. וגם התוספת כתובה כנה''ג דף ק' ע''א סעיף יו''ד:
י וְכֵיצַד מַדִּירָהּ, שֶׁאָמַר: הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ אָסוּר עָלַי; אֲבָל אִם אָמַר: הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלַיִךְ, אוֹ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, אֵינוֹ חָל. מִיהוּ, אִם נָדַר (יד) בִּרְשׁוּתָהּ, הַנֶּדֶר חָל. וּמֻתָּר לְהִתְיַחֵד (טו) עִמָּהּ אַף עַל גַּב דְּאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ד' דְּאִישׁוּת). וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רל''ד סָעִיף ס''ז: באר היטב (יד) ברשותה. עיין י''ד סי' רל''ד סעיף ס''ד. ועיין כנה''ג: (טו) עמה. ז''ל הגהות מיימוני פרק י''ד מהא דמותר להתייחד עמה מק''ו דנדה כדאשכחן בפ''ק דסוטה ומה נדה שהיא בכרת וכו' ורבנן לא פליגי שם אלא מטעם דבנדה יש לה היתר תאמר בסוטה וכו' וא''כ זאת יש לה ג''כ היתר ע''י ג' הדיוטות וכו' ע''ש. ועיין בסוטה דף ז' ע''א תוספת ד''ה אמר להו ק''ו ופרכוהו וכו' וכ''כ רש''י שם ופרכוהו שכן יש לה היתר ע''ש לפ''ז מ''ש הב''ש הוא ללא צורך:
יא אָסוּר לְאָדָם לִמְנֹעַ מֵאִשְׁתּוֹ עוֹנָתָהּ; וְאִם מָנְעָה כְּדֵי (טז) לְצַעֲרָהּ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה דְּ''עֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע'' (שְׁמוֹת כא, י); וְאִם חָלָה אוֹ תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִבְעֹל, יַמְתִּין שִׁשָּׁה (יז) חֳדָשִׁים עַד שֶׁיַּבְרִיא, שֶׁאֵין לְךָ עוֹנָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ; וְאַחַר כָּךְ, אוֹ יִטֹּל מִמֶּנָּה רְשׁוּת אוֹ יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה: באר היטב (טז) לצערה. אם לא כוון לצערה אלא מפני עסקיו לא עבר ומפני זה פורצים בה בני אדם ללכת בדרכים ובסחורות יותר מזמן עונה. שרוב נשים דרכן למחול משום ריוח ביתה הר''ם מטראני ח''ג סי' קל''א. אבל הר''ם אלשיך סימן נ' האריך להוכיח שאפילו אינו מכוון לצערה עובר ועיין ס''ק ח' מש''ש: (יז) חדשים. בש''ג כתב אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפ' ועיין תומת ישרים סימן ס''ז:
יב הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה נֶדֶר שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ, אוֹ מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שֶׁיָּכוֹל לְהָפֵר, וְאָמַר לָהּ: אֲנִי מֵפֵר לָךְ עַל מְנָת שֶׁתֹּאמְרִי לִפְלוֹנִי מַה שֶּׁדִּבַּרְנוּ יַחַד בִּדְבָרִים שֶׁל שְׂחוֹק שֶׁאָדָם מְדַבֵּר עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁתִּתְהַפֵּךְ לְאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ וְלֹא תִּתְעַבֵּר, אוֹ עַל מְנָת (טוּר) שֶׁתַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה שׁוֹטִים, כְּגוֹן שֶׁתְּמַלֵּא עֲשָׂרָה כַּדֵּי מַיִם וּתְעָרֵם לָאַשְׁפָּה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, יוֹצִיא מִיָּד וְיִתֵּן (יח) כְּתֻבָּה: באר היטב (יח) כתובה. וגם התוספת כתובה. ובכל אלו דצריך ליתן לה כתובה היינו כתובה ות''כ:
יג הָאוֹמֵר: אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא אֲנִי בְּבִגְדִי וְהִיא בְּבִגְדָהּ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה; וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵינוֹ נִזְקָק לָהּ כְּלָל. וְכֵן הִיא אוֹמֶרֶת: אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא אֲנִי בְּבִגְדִי וְהוּא בְּבִגְדוֹ, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א):
סימן עז - דיני מורד ומורדת, או אומרת: מאיס עלי
ובו ה' סעיפים
א הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: הֲרֵינִי זָן וּמְפַרְנֵס, אֲבָל אֵינִי בָּא (א) עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁשְּׂנֵאתִיהָ, מוֹסִיפִין לָהּ עַל (ב) כְּתֻבָּתָהּ מִשְׁקַל שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה (ג) שְׂעוֹרִים שֶׁל כֶּסֶף בְּכָל שָׁבוּעַ, וְיֵשֵׁב וְלֹא (ד) יְשַׁמֵּשׁ, כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה הִיא לֵישֵׁב; וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ הוֹלֶכֶת וְנוֹסֶפֶת, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ''לֹא יִגְרָע'' (שְׁמוֹת כא, י); וְאִם הִיא רוֹצָה, כּוֹפִין אוֹתוֹ מִיָּד (ה) לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מִיָּד וְלִתֵּן לָהּ הַכְּתֻבָּה, אֵין (ו) מוֹסִיפִין לָהּ עַל כְּתֻבָּתָהּ (כָּךְ מַשְׁמַע מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ''ם פֶּרֶק י''ד דְּאִשּׁוּת). וְנִרְאֶה לִי, דְּאַף בְּלָאו דְּ''לֹא יִגְרָע'' (שְׁמוֹת כא, י) אֵינוֹ עוֹבֵר): באר היטב (א) עליה. זהו דעת הרמב''ם דס''ל מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה אבל הטור והרא''ש ס''ל דמורד ממזונות נמי הוי מורד. והב''ח כתב דהלכה דוק' מתשמיש הוי מורד ע''ש: (ב) כתובתה. היינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר''ן: (ג) שעורים. עיין ח''מ: (ד) ישמש. דאין כופין אותו לשמש דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה. ואפי' אם שימש ע''י כפיה מ''מ הוי מורד ב''ש: (ה) להוצי'. דאין נותנין לו זמן עיין ב''ש: (ו) מוסיפין. כתב כנה''ג נ''ל דוק' במקום שלא קבלו עליהם חרם ר''ג אבל במקום שנוהגין חר''ג אין שומעין לו דיש לחוש שמא רוצה לגרשה וידע שאינו יוכל לגרשה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע''ש דף ק' ע''א. וכ''כ הח''מ. אבל ב''ש ס''ל אף לדידן דאיכ' חר''ג כשרוצה לגרש וליתן לה כתובה לא הוי מורד. וכ''כ הב''ח. ועיין תשובת מהר''א מזרחי סי' למ''ד דפסק שם כשרוצה ליתן לה כתובה ולגרשה. א''צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות חרם ר''ג. והח''מ חולק עליו. ובתשו' מהר''א בן ששון סי' נ''ה פסק דהבעל י''ל קים לי כמהר''א מזרחי. גם ב''ח פסק כמהר''א מזרחי. מיהו מתשובת הרא''ש כלל מ''ב ומהרי''ק שורש ק''ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות. מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה. אם מתה בעודו במרדו אין בעלה יורשה ש''ג ב''ש ועיין סימן צ' סעיף ה' ועיין ב''ח מה שמחלק בין אם היא מאיסה לו לבין אם אמר בעינא אותה ומצער אותה:
ב הָאִשָּׁה שֶׁמָּנְעָה בַּעֲלָהּ (ז) מִתַּשְׁמִישׁ, הִיא הַנִּקְרֵאת ''מוֹרֶדֶת''; וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ מִפְּנֵי מָה מָרְדָה, אִם אָמְרָה: מְאַסְתִּיהוּ וְאֵינִי יְכוֹלָה לְהִבָּעֵל לוֹ מִדַּעְתִּי, וְדַוְקָא שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת גֵּט בְּלֹא כְּתֻבָּה, אֲבָל אִם אוֹמֶרֶת: יִתֵּן לִי גֵּט וּכְתֻבָּתִי, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּאַחֵר, וְיֵשׁ לָהּ דִּין מוֹרֶדֶת דְּבָעֵינָא וּמְצַעַרְנָא לֵיהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ''ן וְכֵן פֵּרַשִׁ''י בַּגְּמָרָא), אִם רָצָה הַבַּעַל (ח) לְגָרְשָׁהּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה כְּלָל, וְתִטֹּל בְּלָאוֹתֶיהָ (ט) הַקַּיָּמִים, בֵּין מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעֲלָהּ וְנִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָן, בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ (י) כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ מִנְעָל שֶׁבְּרַגְלֶיהָ וּמִטְפַּחַת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ שֶׁלְּקָחָם לָהּ, פּוֹשֶׁטֶת וְנוֹתֶנֶת, וְכָל מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ מַתָּנָה מַחֲזֶרֶת אוֹתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף (יא) מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל (יב) אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מַה שֶּׁתָּפְסָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ נִכְסֵי מְלוֹג אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מַה שֶּׁתָּפְסָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ''ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). וְאִם מָרְדָה מִתַּחַת בַּעֲלָהּ כְּדֵי לְצַעֲרוֹ, וְאָמְרָה: הֲרֵינִי מְצַעֶרֶת אוֹתוֹ בְּכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה לִי כָּךְ וְכָךְ, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁקִלְּלַנִי, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה עִמִּי מְרִיבָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, שׁוֹלְחִין לָהּ מִבֵּית דִּין וְאוֹמְרִים לָהּ: הֱוֵי יוֹדַעַת שֶׁאִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ, אֲפִלּוּ כְּתֻבָּתִיךְ מֵאָה מָנֶה הִפְסַדְתְּ אוֹתָם. וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, בְּכָל יוֹם, אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ לְהַכְרִיז בְּכָל יוֹם, אֶלָּא אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת מַמָּשׁ, (הָרַ''ן וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי, וְכֵן מַשְׁמַע לְשׁוֹן הַטּוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִית מָרְדָה עַל בַּעֲלָהּ. וְאַחַר הַהַכְרָזָה שׁוֹלְחִין לָהּ בֵּית דִּין פַּעַם שֵׁנִית: אִם אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמִרְדֵּךְ הִפְסַדְתְּ כְּתֻבָּתִיךְ, אִם עָמְדָה בְּמִרְדָּהּ וְלֹא חָזְרָה, (יג) נִמְלָכִין בָּהּ וּתְאַבֵּד (יד) כְּתֻבָּתָהּ, וְלֹא יִהְיֶה לָהּ כְּתֻבָּהּ כְּלָל; וְאֵין נוֹתְנִים לָהּ גֵּט עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; וְאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וַאֲפִלּוּ הִיא (טו) מְעֻבֶּרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א); וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ, אֲבָל נוֹטֵל (טז) פֵּרוֹת (טוּר). וְאִם מֵתָה קֹדֶם הַגֵּט, בַּעֲלָהּ (יז) יוֹרְשָׁהּ וְחַיָּב בְּפִדְיוֹנָהּ (יח) וּקְבוּרָתָהּ (טוּר). וּלְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵין לַבַּעַל עָלֶיהָ (יט) כְּלוּם, וְכֵן הִיא עָלָיו; מֵאַחַר שֶׁאָבְדָה הַכְּתֻבָּה, אֵין לָהּ כָּל תְּנַאי כְּתֻבָּה, מֵאַחַר שֶׁיּוּכַל לְגָרְשָׁהּ בְּלֹא כְּתֻבָּה וְהוּא מְעַכְּבָהּ מֵרְצוֹנוֹ (דִּבְרֵי הָרַב וְכֵן מַשְׁמַע בַּמַּהֲרִי''ן סִימָן כ'). כַּסֵדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ, אִם מָרְדָה כְּדֵי לְצַעֲרוֹ. וּלְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לָא מְהַנֵּי חֲזָרָתָהּ, אֶלָּא אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ, וְאִם רוֹצָה לְקַיְּמָהּ, צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת. אֲבָל תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ יְכוֹלָה לַחֲזֹר בָּהּ, וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם מֵת תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה מִן הַיּוֹרְשִׁים (כָּל זֶה בְּהָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְאִם רוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ נוֹתֵן לָהּ צֹאן בַּרְזֶל שֶׁלָּהּ, (כ) וּכְתֻבָּתָהּ וְכָל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין שְׁתֵּי (כא) נָשִׁים, לָא מַשְׁהִינָן לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אִם רוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ, וְאִם אֵינָהּ רוֹצָה, מַתִּירִין לוֹ לִשָּׂא (כב) אַחֶרֶת (מָרְדְּכַי סוֹף אַף עַל פִּי בְּשֵׁם רַאֲבַ''ן). וְיֵשׁ חוֹלְקִין שֶׁאֵין לְהַתִּיר לוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת (שָׁם בַּהַגָּהַת וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תת''ס וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ס''ג), וְכֵן עִקָּר. וְדַוְקָא בִּנְשׂוּאָה, אֲבָל אֲרוּסָה הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעֲלָהּ וְאֵינָהּ רוֹצָה לְהִכָּנֵס לוֹ, יְגָרְשֶׁנָּה בְּעַל כָּרְחָהּ, אוֹ יִשָּׂא אַחֶרֶת, וּמַתִּירִין לוֹ (שָׁם). וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אֲבָל לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אִם הוּא רוֹצֶה לְגָרֵשׁ צְרִיכָה לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחָהּ, אוֹ מַתִּירִין לוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת, דְּאֵין כֹּחַ בְּיַד הָאִשָּׁה לְעַגְּנוֹ לְעוֹלָם, וְכֵן נִרְאֶה לִי (לְהוֹרוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אִם עָבַר וְנָשָׂא אַחֶרֶת מֵחֲמַת מְרִידָתָהּ, אֵין כּוֹפִין (כג) לְגָרֵשׁ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ כ''ט). וַאֲפִלּוּ הָיְתָה נִדָּה אוֹ חוֹלָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין הִתְחִילָה לִמְרֹד קֹדֶם חָלְיָהּ אוֹ אַחַר כָּךְ (הָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי, וְכֵן מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי''ה וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (שָׁם בְּשֵׁם מוהר''ם). וַאֲפִלּוּ הָיָה בַּעֲלָהּ (כד) מַלָּח שֶׁעוֹנָתוֹ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת. וְכֵן אֲרוּסָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִנָּשֵׂא, וּמָרְדָה כְּדֵי (כה) לְצַעֲרוֹ וְלֹא נִשֵּׂאת, הֲרֵי זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם (כו) יְבָמָה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִתְיַבֵּם כְּדֵי לְצַעֲרוֹ, כַּסֵדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין לָהּ: באר היטב (ז) מתשמיש. ה''ה מי שאינה רוצה לטבול כדי שלא תשמש בעלה עמה דיש לה דין מורדת אגרת הרמב''ם סי' ז'. לא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו' לא כייפינן לה שאינה שבויות חרב להזדקק לו בכל שעה מהרי''ט ח''א סימן ה': (ח) לגרשה. אבל אין כופין אותו. דלא כהרמב''ם והרשב''ם. ואף אם נשאת בגט של כפיה תצא ועיין כנה''ג דף ק''א ע''א: (ט) הקיימים. בסוגי' זו יש ד' שיטות. להרמב''ם הסוגי' כלתא דרב זביד איירי במורדת. כשאומרת בעינא ליה ומצערנא ומפורש בש''ס נצ''ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה. וכתב הריב''ש הבעל א''צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא. ונ''מ שלה אפילו לא תפסה זכתה. ומכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב''פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח''כ נמלכין הב''ד. ומיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ואין נותנין הגט עד' יב''ח. ובמאיס עלי מגרשין מיד וכופין אותו. וכל הפוסקים. חלקו עליו בזה כמש''ל ונצ''ב ונ''מ כל מה שבעין נוטלת אפילו לא תפסה ולהרא''ש שיטה אחרת דהיינו בשניהם משהין יב''ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה וכו' מכריזין עליה ואחר יב''ח מפסדת הכתובה ושאר ת''כ וקודם לכן אית לה כתובה ות''כ חוץ מזונות ומ''י שלה. ובשניהם נ''מ שלה אפילו לא תפסה וכן קרקע נצ''ב שלה אלא מטלטלין של נצ''ב אין לה אלא א''כ תפסה. ולהרמב''ן ולהרשב''א שיטה ג'. מורדת בעינ' ליה וכו' אין שום תקנה רק מה שמבואר בש''ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות. ונצ''ב לא מהני תפיסה שלה. ונ''מ א''צ תפיסה. וכלתא דר''ז איירי במורדת מאיס עלי אז משהין יב''ח. ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב''ח מפסדת כתובה ות''כ. ונצ''ב אם תפסה אין מוציאין מידה. ונ''מ א''צ תפיסה ואין מכריזין עליה כשאומרת מאיס עלי. והר''ן שיטה ד' במאיס עלי יש לה אפילו הכתובה ונצ''ב ונ''מ אפילו לא תפסה ומשהין הגט יב''ח. וכלתא דר''ז איירי במורדת בעינ' ליה וכו' ואז צריכה תפיסה בנצ''ב ואחר ד' שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפילו אם החזירה לא מהני אלא חז''ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב''ח. וענין תפיסה עיין בסי' צ''ג תפיסת מפתח לא מהני. וכן תפיסה ע''י שליח. ובח''מ השיג על הב''ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא''כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה. ומבואר בתשו' הר''ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני. ומעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר. וכנה''ג דף ק''א ע''ב העלה אם תפסה האשה אעפ''י שלא תפסה הנכסים עצמן אלא שתפסה כנגדם מנכסי הבעל אין מוציאין מידה. עוד כתב שם אפילו תפס הבעל נכסיה אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו ע''ש. ועיין ס''ק כ''ח מש''ש ואם הנדוני' ביד אביה אפי' מורדת בעינ' ליה ומצערנ' א''צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו. ואם הנדוני' ביד שליש עיין סי' נ''ג ועיין ב''ש: (י) כלום. במהר''י ווייל סי' כ' כתב מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנות שניתן לה מחמת אביו או קרוביו בשעת נשואין או אח''כ צריכה להחזיר. אבל כל מה שהכניסה עמה לחופה דהיינו נדוני' וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת החופה וטבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו' זכתה ע''ש. ועיין הראנ''ח ח''א סי' מ''א. והר''א ששון סי' קע''ז ומקור ברוך סימן י''ז ורשד''ם חא''ה סימן קל''ה. והרמ''ע מפאנו סי' נ''ה. וכנה''ג דף ק''ע ע''א סעיף ל''ח. מתנות וחפצים של בעל. אפילו אם תפסה ואין בידה שיעור כל השומא שהכניסה לו אינה יכולה לעכבם בעד מה שחסר מנדונייתה מקור ברוך סי' י''ט. וכנה''ג כתב עליו ואיני יודע למה ע''ש. מתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין. אם הם בידה אין מוציאין מידה מקור ברוך סימן י''ז. אשה שגבתה נדוני' שלה בחיי בעלה באמתלאה גדולה והלכה לבית אביה ושוב מת בעלה ואין היורשים רוצים ליתן לה כתובה ותוס' ובאים עליה בטענת מורדת אין לה דין מורדת להפסידה כתובתה הרמ''ע מפאנו סימן כ''ה. אשה שלא הביאה כלום מבית אביה והבעל עשה לה כתובה סך ידוע ולא פירשו מהו תוס' מהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה שורת הדין דשמין כמה ראוי לתת לה מוהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה וכותבין לה זה בתורת נדוני' והשאר עיקר כתובה ותוס' ולגבי זה הועיל תפיסתה ולא לגבי השאר הרדב''ז ח''א סימן רס''ב: (יא) נכסי צאן ברזל. היינו שיטות הרא''ש ורמב''ן ורשב''א דעובד' דכלתי' דר''ז איירי במאיס עלי ולהמסקנ' בנצ''ב צריכה תפיסה. ונ''מ א''צ תפיסה: (יב) אינה נוטלת וכו'. כבר תמהו ע''ז בהר ח''מ וב''ש וכנה''ג דף ק''ב ע''א סעיף כ''ט דלא מצינו דיעה זו כמש''ל כל השיטות ולכ''ע דבנ''מ א''צ תפיסה. האומרת איני רוצה בו שנאתיו. לא נקרא עוד בעלי הוי כמאיס עלי הר''א ששון סי' קפ''ו. יש להסתפק אי בעינן שתאמר מאיס עלי מחמת בעילה או לא הר''א ששון שם. וע' ס''ק ל''ב מש''ש. הלכה לבית אביה ואמר לה שתבא אל ביתו והיא אינה רוצה לבוא אחריו ואומרת לו שאם רוצה שיבא הוא אחריה הוי מורדת וכ''ש אם היתה מגלה דעתה קודם לכן שהיה מאוס בעיניה ושלא היתה יכולה לראותו ושיתן לה גט כנה''ג דף ק''ב ע''א סעיף ל''ד: (יג) בה. היינו הב''ד בעצמם מתרין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה אבל לא ע''י שלוחם. ואם חזרה בה לא הפסידה כלום. והר''ן כתב דאם חזרה פותחין מכתובתה ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה עיין ח''מ ב''ש. אם רואין ב''ד שהדבר מצד אמה או קרוביה מניחין אותה בבית מי שיראה לב''ד אולי תתרצה עם בעלה רשד''ם חח''מ סי' ש''י: (יד) כתובת'. מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה אלא שמבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד אלא עד יב''ח דגנאי לבנות ישראל וכו' כ''ה לשיטת הרמב''ם והרמב''ן ורשב''א כמש''ל. אבל לשיטת הרא''ש אינה מפסדת כלום עד יב''ח כמש''ל: (טו) מעוברת. כלומר שאינו חייב במזונות מפני העובר שבמעים אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד: (טז) פירות. ואחר יב''ח אינו אוכל הפירות עיין ח''מ ב''ש: (יז) יורשה. אפילו אחר יב''ח עיין ב''ש. כתב מהר''י ווייל סי' כ' גם שטר חצי חלק זכר זכות הבעל ישאר בתקפו ובגבורתו ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחול עליו ע''ש. אפי' מה שמכרה ונתנה יורש הבעל כנה''ג דף ק' ע''ב סל''א. והב''ש ס''ק ט''ז כתב אם מכרה צ''ע אם יוכל לבטל המכר. ולכ''ע יוכל לכתחלה למחות שלא תמכר כלום מהר''י ווייל סי' כ' וכ''פ בסמוך בהג''ה: (יח) וקבורת'. היינו כל זמן שהוא חייב ליתן לה הכתובה חייב בקבורתה אם מתה תוך הזמן הזה. אבל אחר יב''ח להרא''ש או אחר ד' שבועות להרמב''ם אם מתה אין חייב בקבורתה כיון דהוא פטור מן הכתובה. מיהו אם תפסה נצ''ב או זכתה בנצ''ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבור' אפי' אחר יב''ח או ד' שבועות ב''ש: (יט) כלום. היינו דאינו אוכל פירות אבל יורש אותה כמ''ש וכשאמרה מאיס עלי אז כל שעה יוכל לגרשה ואין לה כתובה. ממיל' דינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה ומצערנ' אחר יב''ח. ושם לדעת הרמב''ם זכתה בנצ''ב בלא תפיסה א''כ בודאי חייב בקבור': ולדעת הרמב''ן והרשב''א איירי הסוגי' דכלת' דר''ז באומרת מאיס עלי ופסיק' הוא אם זכתה היא בנצ''ב א''כ הלכה כרמב''ן שמא זכתה נצ''ב אף לדינ' דש''ס לפ''ז חייב בקבורה כי בס''ס מוציאין ממון מיד המוחז' ב''ש: (כ) וכתובת'. היינו להרא''ש אבל לשאר פוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות. ועיין מה שכתב וז''ל ומ''ש אבל לא מה שכתב לה עיין בטור סימן מ''ה לא משמע כן אלא דוק' וכו'. לא ידעתי הא לפנינו כתב וכל מה שכתב לה וכ''כ ב''י ע''ש: (כא) נשים. כלומר בזמן התלמוד משהינן יב''ח כי אין לו היזק בזה שהרי יוכל לישא אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן: (כב) אחרת. כתב הח''מ נראה דע''ז חולקין דאין מתירין לו לישא אשה אחרת. אבל להשהות אותה בע''כ יב''ח בלא פו''ר על זה לא נמצא חולק ומתירין לו לגרשה בע''כ ונותן לה הכתובה ולאחר יב''ח מגרשה בע''כ ופטור מכתובה עיין ב''ש: (כג) לגרש. שום אחת מהן. ח''מ ב''ש: (כד) מלח. ל''מ אם הוא בביתו ויוכל לקרב עונתו אלא אפי' שהוא הולך מביתו ואין דעתו לבא עד ו' חדשים מ''מ מתחילין ימי מרידה מיד ח''מ ב''ש: (כה) לצערו. דאלו מרדה ואמרה מאיס עלי אין לה הפסד דהא מסתמ' אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינ' ליה וכו' מכריזין עליה ב''ש: (כו) ביבמה. היינו להפוסקים דס''ל מצות יבום קודם ע''ל סי' קס''ה:
ג הַמּוֹרֶדֶת הַזֹּאת, כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת אַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּלֹא כְּתֻבָּה, תַּחֲזִיר כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל בַּעַל, אֲבָל נְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ, וּבְלָאוֹתֶיהֶם קַּיָּמִים, אִם תָּפְסָה אֵין מוֹצִיאִין (כז) מִיָּדָהּ; וְאִם לֹא תָּפְסָה אֵין נוֹתְנִין לָהּ; וְקַרְקָעוֹת שֶׁל צֹאן בַּרְזֶל הִיא נוֹטַלְתָּן (טוּר), וְכֵן כָּל מַה שֶּׁאָבַד (כח) מִנְּכָסֶיהָ שֶׁקִּבֵּל הַבַּעַל אַחֲרָיוּתָן עָלָיו, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ כְּלוּם. הגה: וְכָל זֶה בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֲבָל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, בִּרְשׁוּתָהּ הֵם וְהִיא נוֹטַלְתָּן (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בְּאֵינָהּ נוֹתֶנֶת (כט) אֲמַתְלָא וְטַעַם לִדְבָרֶיהָ לָמָּה אוֹמֶרֶת מָאִיס עָלַי; אֲבָל בְּנוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וּמְכַלֶּה מָמוֹנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אָז דַּיְנִינָן לָהּ כְּדִינָא שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים (טוּר בְּשֵׁם מוהר''ם מֵרוֹטֶנְבּוּרְג) וְנִקְרָא דִּינָא דִּמְתִיבְתָּא, שֶׁהַבַּעַל צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לָהּ כָּל מַה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ בִּנְדוּנְיָתָהּ, דְּהַיְנוּ צֹאן בַּרְזֶל אִם הֵם בְּעַיִן וּרְאוּיִין לִמְלַאכְתָּם (ל) הָרִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהוּא, וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לִמְלַאכְתָּם הָרִאשׁוֹנָה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ, צָרִיךְ הַבַּעַל לְשַׁלֵּם הַכֹּל; וְנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, אִם הֵם בְּעַיִן אוֹ דָּבָר הַבָּא מִכֹּחָהּ, נוֹטַלְתָּן, אֲבָל אִם כָּלוּ לְגַמְרֵי אֵין הַבַּעַל צָרִיךְ לְשַׁלֵּם (דִּינָא דִּמְתִיבְתָּא טוּר בְּשֵׁם הָרִי''ף), אֲבָל כָּל מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ אוֹ כָּתַב לָהּ אֵינָהּ נוֹטֶלֶת כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ תָּפְסָה צְרִיכָה לְהַחֲזִיר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ, וְלֹא אוֹתָהּ לִהְיוֹת אֶצְלוֹ (גַּם זֶה בַּטּוּר בִּתְשׁוּבַת מוהר''ם). וְאִם עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בְּרַמָּאוּת וּבְתַחְבּוּלוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ (הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דִּמְטִילִין חֵרֶם (טוּר בְּשֵׁם מוהר''ם). אִם בְּנֵי אָדָם לִמְּדוּהָ לִמְרֹד, אוֹ שֶׁעוֹשָׂה כָּךְ מִשּׁוּם כַּעַס וּקְטָטָה, אוֹ לְהוֹצִיא מָמוֹנוֹ מִמֶּנּוּ, אָז אֲפִלּוּ מַה שֶּׁתָּפְסָה מִנְּכָסֶיהָ נוֹטְלִין מִיָּדָהּ וּמַחֲזִירִין לַבַּעַל (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם תָּפְסָה אוֹ לֹא, אֶלָּא בְּטוֹעֶנֶת מָאִיס וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא (לא) מְבֹרֶרֶת לִדְבָרֶיהָ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם נוֹתֶנֶת אֲמַתְלָא וְאֵין בָּזֶה (לב) רַמָּאוּת, וְהַבֵּית דִּין יָדוּנוּ בָּזֶה לְפִי רְאוֹת עֵינֵיהֶם (מהרי''ו סִימָן כ'). וִיכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ עַל כָּךְ, אִם טוֹעֶנֶת בֶּאֱמֶת מָאִיס עָלַי (שָׁם), וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא נָתַן גֵּט, אֵין לוֹ כְּפִיָּה וּנְגִישָׂה עָלֶיהָ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אֵין לָהּ לִתֵּן מִשֶּׁלָּהּ לַאֲחֵרִים, וְיָכוֹל לִמְחוֹת בָּהּ, דְּאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה (גַּם זֶה שָׁם). אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ (לג) לְגָרֵשׁ, בְּמוֹרֶדֶת, אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁגֵּרְשָׁהּ, יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ, דְּאֵין יְרֻשָּׁתָהּ נִפְקַעַת אֶלָּא בְּגֵרוּשִׁין (טוּר בְּשֵׁם גָּאוֹן). אִם אָבִיהָ תָּפַס (לד) מִנְּדוּנְיָא שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעֲלָהּ, מְהַנֵּי כְּאִלּוּ תָּפְסָה הִיא בְּעַצְמָהּ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר''ם פֶּרֶק אַף עַל פִּי וּבְהַגָּהוֹת בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר''ם). הַבְּגָדִים שֶׁהִכְנִיסָה הַכַּלָּה אֵין לָהֶם (לה) דִּין צֹאן בַּרְזֶל, וְאֵין צֹאן בַּרְזֶל אֶלָּא הַשּׁוּמָא שֶׁמַּכְנֶסֶת הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ): באר היטב (כז) מידה. זהו דעת הרמב''ם. ולהרמב''ן והרשב''א לא מהני תפיסה בנצ''ב כמש''ל: (כח) מנכסיה וכו' אינו משלם לה כלום. דהוא שפת יתר השתא כשהן קיימין כל שלא תפסן האשה אין לה מה שאבד מנכסיה לא כ''ש ומתרץ הכנה''ג דהוצרך הרמב''ם להשמיענו וכן כל מה שאבד וכו'. להורות דאפי' היא תפסה כנגדן מנכסי הבעל אינו משלם לה ומוציאין מידה. לפ''ז צריכים אנו לומר דכשהן קיימים אפי' תפם הבעל אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל''כ אדשמעינן הרמב''ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו כ''כ כשהם קיימים דאם תפס הבעל מנכסיה והיא תפסה כנגדה מנכסי הבעל מוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ''ש כשנאבדו ע''ש דף ק''א ע''ב סכ''ו וע''ל ס''ק ט': (כט) אמתלא. לעיל קאי על סעיף ב' שכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מאיס עלי בלא אמתל' מבוררת אבל אם נותנת אמתל' מבוררת וניכרת לב''ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע''ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש''ס אלא הבעל צריך להחזיר כל הנדן ומוציאין ממנו נ''מ ונצ''ב ויהבינן לה כך הוא אם טענה טענה מבוררת. ואם טענה טענה שאינו מבוררת. אזי אם תפסה אין מוציאין מידה. אם טענה טענת שקר. יהבינן להבעל הכל אפילו מה שהכניסה היא ומוציאים ממנה ונותנים להבעל. וכתב ב''ש נראה דנ''מ לא הפסידה אפילו בטענת שקר ע''ש. כתב ט''ז הא דמוציאין ממנו דוק' בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כייפינן ליה אין מוציאין ממנו כלום אא''כ שתפסה. ודינא דמתיבת' דוק' הוא במורדת מאיס עלי ולא במורדת בעינ' ליה ומצערנ'. והטעם תקנה זו כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מש''ה תקנו שישלם נצ''ב: (ל) הראשונה. כתב ב''ש מה שכלו מחמת שלא משמר בראוי או נגנב או נאבד'. בנ''מ פטור ובנצ''ב חייב לשלם. אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך נצ''ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה. ונ''מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות ע''ש: (לא) מבוררת. ר''ל ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבת' אם טענה אמת צריך להחזיר אפילו מעות הנדוני' ממיל' אם תפסה י''ל דטענתה אמת הוא ועיין ב''ש: (לב) רמאות. אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לשכן לשרוף לאבד ולמכור אין לך מאיס עלי יותר רש''ל בתשובה סימן ס''ט. ועיין תשובת מהר''ם מלובלין סימן מ''ח. ובמהר''ם מטראני ח''א סי' רס''ט. באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש אין לה דין מורדת. אם הוא חולה ובאה בטענה שאינה יכולה לסבול חלייו ושטותו אין לה דין מורדת כנה''ג דף ק' ע''ב קטנה נשואה שמרדה אם יש לה דין מורדת או לא עיין כנה''ג דף ק' ע''ב: (לג) לגרש וכו'. בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגין לגרש במורדת כמ''ש כל האחרונים ח''מ: (לד) מנדוני'. כתב הב''ש כבר כתבתי דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א''צ ליתן להחתן וכ''כ הח''מ עיין ס''ק ט': (לה) דין צ''ב. דמאחר דלא שמו הבגדים להתתן בנדן שלו אין להם רק דין נ''מ:
ד אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁבָּאוּ לְבֵית דִּין, הוּא אוֹמֵר: זוֹ מוֹרֶדֶת מִתַּשְׁמִישׁ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא כִּי, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי עִמּוֹ; וְכֵן אִם טָעֲנָה הִיא וְאָמְרָה שֶׁהוּא מוֹרֵד מִתַּשְׁמִישׁ, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֲנִי (לו) עִמָּהּ, מַחֲרִימִין תְּחִלָּה עַל מִי שֶׁהוּא מוֹרֵד וְלֹא יוֹדֶה בְּבֵית דִּין, וְאַחַר כָּךְ, אִם לֹא הוֹדוּ, אוֹמְרִים לָהֶם: הִתְיַחֲדוּ בִּפְנֵי עֵדִים. נִתְיַחֲדוּ וַעֲדַיִן הֵם טוֹעֲנִים, מְבַקְּשִׁים מִן הַנִּטְעָן וְעוֹשִׂין פְּשָׁרָה כְּפִי כֹּחַ הַדַּיָּן: באר היטב (לו) עמו. וה''ה אם השיבה לא כי הוא המורד הר''ם מטראני ח''א סי' רס''ז:
ה אֲרוּסָה שֶׁאֵינָהּ (לז) רוֹצָה לִנָּשֵׂא בְּטַעֲנַת מָאִיס עָלַי, אֵין אָבִיהָ חַיָּב לִתֵּן לוֹ מַה שֶּׁפָּסַק לִתֵּן לוֹ בִּנְדוּנְיָתָא: באר היטב (לז) רוצה וכו'. הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא אין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מן הבעל נצ''ב מכ''ש דאינו חייב ליתן לו אלא נ''ל דאיירי דא''י לברור הטענה אז בנשואה אם תפסה אין מוציאין מידה ותפיסת אביה לא מהני וכאן שעדיין ביד אביה אין בידה חייב ליתן לו וה''ה אם היא נשואה והנדוני' ביד אביה עדיין דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן שט''ח ליד החתן אינו חייב לשלם כי דינים אלו דומים לדינים המבוארים בסי' ס''ג במתה בתו. ואפילו אם אומרת בעינא ליה ומצערנ' הדין כן. ומיהו אם נתן ממרנ''י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעות ביד החתן וחייב לשלם לו ט''ז שם סי' נ''ג. ואם השליש הנדוני' עיין סימן נ''ג. ועיין מהר''י ווייל סי' ע''ח. ומדינים אלו נשמע מכ''ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ב''ש:
סימן עח - חיוב פדיונה
ובו ח' סעיפים
א פִּדְיוֹנָהּ כֵּיצַד, נִשְׁבֵּית, חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לָהּ: הֲרֵי גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵךְ וּפְדִי אֶת עַצְמֵךְ; וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר: אֵינִי (א) פּוֹדֵךְ וְלֹא אֶטֹּל פֵּרוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ: באר היטב (א) פודך. כלומר אפילו אם אמר קודם הנשואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו זה לזה לא מהני כי היכא דלא לטמע בין העכו''ם ח''מ ב''ש. פדאה חבירו משלם לו דמי פדיונה ודוק' בכדי דמיה אבל ביותר מכדי דמיה לא. רש''ל בים של שלמה פ''ו דין ט''ו:
ב אֵין מְחַיְּבִים אֶת (ב) הַבַּעַל לִפְדּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹתֵר עַל דָּמֶיהָ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁהִיא שָׁוָה כִּשְׁאָר הַשְּׁבוּיוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי, וְיָכוֹל לִפְדּוֹת בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ (טוּר וְהָרֹא''שׁ בְּשֵׁם הָרְמַ''ה הוּבָא בַּבֵּית יוֹסֵף) באר היטב (ב) הבעל וכו'. ל''ד אלא אפילו אסור לפדות יותר מכדי דמיהם. ומ''ש בהג''ה אשתו כגופו ויוכל לפדות וכו' היינו חייב לפדות מאחר שאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ב''ש. ועיין בי''ד סי' רנ''ב דשם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם ב''ש. ועיין מ''ש הש''ך שם בי''ד סי' רנ''ב ס''ק ד' וס''ק י''א:
ג הָיוּ דָּמֶיהָ יוֹתֵר עַל כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, וְאָמַר: הֲרֵינִי מְגָרְשָׁהּ וְזוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְתֵלֵךְ וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹדֶה אוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיוּ דָּמֶיהָ עַד עֲשָׂרָה בִּכְתֻבָּתָהּ, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹנָהּ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה; אֲבָל אִם פְּדָאָהּ וְנִשְׁבֵּית פַּעַם שְׁנִיָּה, וְרָצָה לְגָרְשָׁהּ, מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ; אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ בְּפַעַם שְׁנִיָּה (בֵּית יוֹסֵף):
ד מִי שֶׁנִּשְׁבֵּית אִשְׁתּוֹ וְהוּא בִּמְדִינַת הַיָּם, בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּהַכְרָזָה, וּפוֹדִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַבַּעַל פּוֹדֶה. אִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ בַּשִּׁבְיָה, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רנ''ב:
ה הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ נֶדֶר שֶׁהוּא חַיָּב בִּגְלָלוֹ (ג) לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ, וְנִשְׁבֵּית אַחַר (ד) שֶׁהִדִּירָהּ, אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁהִדִּירָהּ נִתְחַיֵּב לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ: באר היטב (ג) לגרשה. דוק' אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה. אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה ב''ש: (ד) שהדירה. אבל נשבית ולבסוף הדירה חייב לפדותה דאתי לאערומי ש''ס. וכן אם נדרה היא בעת שהיתה נשבית וקיים הוא לה חייב לפדותה דקי''ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיני' ח''מ ב''ש. ונראה לי דדוק' באשת ישראל הדין כן. אבל באשת כהן אם נדרה היא אחר שנשבתה פטור הוא מלפדותה דלאו השביה גורם אלא מחמת הנדר והטעם נראה לי. בשלמ' באשת ישראל אעפ''י שמכח הנדר אינו יוכל לקיים ואותבינך לי לאנתו. אפ''ה חייב לפדותה דהוא נותן אצבע בין שיני' דהו''ל להפר והיה יוכל לקיים התנאי ואותבינך לי לאנתו. אבל באשת כהן אינו יכול לומר דהוא נותן אצבע בין שיניה דה''ל להפר. דלמה להפר הא מיד שנשבתה אסורה היתה לו אף אם לא נדרה היא. א''כ למה הפר לה ומאי איכפת ליה בזה. א''כ הוי כאיסור דבר אחר ופטור מלפדותה. ודבר זה למדתי מפרש''י כתובות דף נ''ב ע''א ד''ה הכא במאי עסקינן וכו' ובישראל פליגי וכו' ע''ש. צריך לדקדק מאי בעי רש''י בזה דכתבו ובישראל פליגי הא אי אמרינן דאיירי בנודרת היא וקיים לה הוא ופליגי אי שנתן הוא אצבע או היא וכו'. אין חילוק בין אשת ישראל או אשת כהן. אלא צריך לומר דהיה קשה לרש''י מה הקשה המקשן ואי דנדרה היא מה לי הדירה ולבסוף נשבית מה לי נשבית ולבסוף הדירה וכו'. הא באשת כהן שפיר יש חילוק. בהדירה ולבסוף נשבית נוכל לומר דהפלוגת' הוא אם נתן הוא אצבע וכו' דה''ל להפר. אבל בנשבית ולבסוף הדירה אינו יוכל לומר דנתן הוא אצבע וכו' דה''ל להפר. דמה אהני ליה דהא כבר נאסרה אותה לו מכח השביה. ומש''ה כתב רש''י ובישראל פליגי וכו'. א''כ דברי מוכרחים ודו''ק:
ו כֹּהֵן שֶׁנִּשְׁבֵּית אִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו, הוֹאִיל וּמִקֹּדֶם הָיְתָה מֻתֶּרֶת לוֹ פּוֹדָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְבֵית אָבִיהָ; אֲפִלּוּ הָיָה בְּעִיר אַחֶרֶת, מִטַּפֵּל לָהּ עַד שֶׁמַּחֲזִירָהּ לִמְדִינָתָהּ, וּמְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כָּל כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם הָיָה בַּעֲלָהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַשְּׁבוּיָה מֻתֶּרֶת לוֹ, מַחֲזִירָהּ לוֹ לְאִשָּׁה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, וְאִם רָצָה אַחַר כָּךְ מְגָרְשָׁהּ וְנוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. שְׁבוּיָה שֶׁנֶּאֶסְרָה אַף לְבַעֲלָהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁחוֹשְׁשִין שֶׁמָּא נִבְעֲלָה בְּרָצוֹן, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר (ה) סִימָן ז', אֵין בַּעֲלָהּ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ (הָרַ''ן פֶּרֶק נַעֲרָה וְר''י נכ''ג): באר היטב (ה) סי' ז'. כתב הח''מ אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסורה לו מיד כשנשבת ויוכל לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפילו אם זנתה ברצון חייב לפדותה. והב''ש כתב עליו ולא משמע כן מהסוגי' ע''ש:
ז הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עַל בַּעֲלָהּ, מֵחַיָּבֵי לָאוִין, וְנִשְׁבֵּית, אֵינוֹ חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ. וּמְשַׁלֵּם לָהּ הַפֵּרוֹת (ו) שֶׁאָכַל מִנְּכָסֶיהָ (הָרַ''ן פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזֹּנֶת): באר היטב (ו) שאכל. היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא בשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציאה כיון שהיא אסורה לו ט''ז:
ח אֵין חִיּוּב פִּדְיוֹנָהּ עָלָיו אֶלָּא בְּחַיָּיו, אֲבָל אַלְמְנָתוֹ אֵינָהּ נִפְדֵּית מִנְּכָסָיו; אֲפִלּוּ נִשְׁבֵּית בְּחַיָּיו וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתָהּ עַד שֶׁמֵּת, אֵין הַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִין (ז) לִפְדּוֹתָהּ, וַאֲפִלּוּ הִיא זְקוּקָה לְיָבָם, אֶלָּא נִפְדֵּית מִשֶּׁל עַצְמָהּ אוֹ תִּטֹּל כְּתֻבָּתָהּ וְתִפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ: באר היטב (ז) לפדותה. ואין היורשים חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם בדין אכל דהיה חייב לפדותה ח''מ ב''ש:
סימן עט - חיוב רפואתה
ובו ג' סעיפים
א רְפוּאָתָהּ כֵּיצַד, לָקְתָה, חַיָּב לְרַפּאוֹתָהּ, בֵּין רְפוּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ (א) קִצְבָה בֵּין רְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה; אֲבָל אַלְמְנָתוֹ אֵינָהּ מִתְרַפֵּאת מִנְּכָסָיו, אֶלָּא בִּרְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ (ב) קִצְבָה, שֶׁהִיא דּוֹמָה לִמְזוֹנוֹת: באר היטב (א) קצבה. פרש''י שאינה חולה תדיר. וה''ה אם היא חולנית תדיר והרופא רוצה ליקח דבר קצוב ורצה לרפא אותה כל זמן שתצטרך ג''כ מיקרי רפואה שיש לה קצבה ח''מ: (ב) קצבה. וכן בימי לידתה מחויבים ליתן לה מזונות כנהוג שנותנים ליולדת ד' שבועות תשו' מהרש''ל סי' מ''ה:
ב רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִקְצֹב עִם הָרוֹפֵא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ קִצְבָה וְיִפָּטְרוּ מִמֶּנָּה, הָרְשׁוּת בְּיָדָם:
ג אִם רָאָה הַבַּעַל שֶׁהַחֹלִי (ג) אָרֹךְ, יָכוֹל לוֹמַר לָהּ: הֲרֵי כְּתֻבָּתֵךְ מֻנַּחַת, אוֹ רַפְּאִי עַצְמֵךְ מִכְּתֻבָּתֵךְ אוֹ הֲרֵינִי (ד) מְגָרְשֵׁךְ וְנוֹתֵן כְּתֻבָּה; וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת (ה) כֵּן מִפְּנֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ: באר היטב (ג) ארוך. הח''מ כתב ה''ה בחולה שאינו ארוך. והב''ש כ' דוקא חולה ארוך ע''ש: (ד) מגרשך. ואם אינו רוצה לגרשה ולא לרפאותה כופין אותו. וכל מה שלותה לצורך רפואה חייב לשלם ש''ג וכ''כ כנה''ג: (ה) כן. כתב מהרש''ל בזמן הזה שאין מגרשין בע''כ מחויב לרפאות אותה אפי' חולה ארוך ואינו מועיל מה שמוכן ליתן לה כתובה ולגרשה. וב''ש כ' דאפי' בזמן הזה דאיכ' חר''ג יוכל לגרשה ע''ש וכ''כ הח''מ בשם הרב מהר''א מזרחי:
סימן פ - מעשה ידיה שהיא חיבת לבעלה, ודיני מיניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה,
ובו י''ח סעיפים
א מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ (א) לְבַעֲלָהּ, כֵּיצַד, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה; מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לֶאֱרֹג, אוֹרֶגֶת; לִרְקֹם, רוֹקֶמֶת; לִטְווֹת צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים, טוֹוָה; וְאִם לֹא הָיָה דֶּרֶךְ נְשֵׁי הָעִיר לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת הָאֵלּוּ, אֵינוֹ כּוֹפָהּ אֶלָּא לִטְווֹת הַצֶּמֶר בִּלְבַד. דָּחֲקָה עַצְמָהּ וְעָשְׂתָה (ב) יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָהּ, הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הגה: וְדַוְקָא שֶׁנּוֹתֵן לָהּ מָעָה (ג) כֶּסֶף כָּל שָׁבוּעַ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע'. וִיכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר: אֵינִי נוֹטֶלֶת מָעָה כֶּסֶף וְאֵינִי נוֹתֶנֶת הַמּוֹתָר; אֲבָל הַבַּעַל לֹא יוּכַל לוֹמַר כֵּן (טוּר בְּשֵׁם הָרְמָ''ה, וְכֵן כָּתַב הָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי, וְכֵן כָּתַב הַשְּׁאִלְתּוֹת פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים): באר היטב (א) לבעלה. ודוקא בזן אותה אבל אם אינו זן אותה אע''פ שלא בא העיכוב ממנו ואפי' שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה. ומיהו נשים הללו גבירות ונכנסות בחצירות שרי המלכים והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם מעשה ידיהם לבעליהן. מהרי''ט ח''ב חח''מ סי' פ''ו. מגורשת ואינה מגורשת וכן ש''מ שנתן גט לאשתו בתנאי מעכשיו אע''פ שחייב במזונותיה מעשה ידיה שלה הרא''ם ח''א סי' ל''ד: (ב) יותר. הן שעשתה בלילה הן שעשתה ב' וג' מלאכות בפעם א'. וכ' ב''ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה העדפה שע''י הדחק ולוקחים בהן קרקע והוא אוכל פירות עב''ש: (ג) כסף. לאו אדחקה עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשה ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:
ב הָיָה לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ הָיָה לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת, אֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת (ד) לְבַטָּלָה בְּלֹא מְלָאכָה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה; אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֶלָּא לְפִי רֹב הַמָּמוֹן מְמַעֶטֶת בִּמְלָאכָה: באר היטב (ד) לבטלה. אפי' אמרה איני ניזונית ואיני עושה חייבת לעשות דבטלה מביאה לידי זימה עב''ש:
ג הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה (ה) מְלָאכָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי זִמָּה: באר היטב (ה) מלאכה. אפי' התיר לה שחוק א''מ יש חשש זנות. והוא שיוכל להדירה היינו דוק' בדתלה בתשמיש כמבואר בסי' ע''ד. ואם היא נדרה שלא תעשה מלאכה ואינה חייבת לבעלה לעשות מלאכה אלא משום חשש זנות א''י להפר ב''ש וכ' המגי''ד לא נזכר בגמ' כמה יהיה זמן ההדרה דרחוק מן הדעת שאם הדירה יום א' או שנים שתב' לידי זימה:
ד וְכֵן כָּל אִשָּׁה רוֹחֶצֶת לְבַעֲלָהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּמוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְחֻיֶּבֶת לְהַצִּיעַ כָּל מִטּוֹת (ו) הַבַּיִת (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ''א וּבְהָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְעוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, כְּגוֹן שֶׁתִּתֵּן לוֹ מַיִם אוֹ כְּלִי אוֹ שֶׁתִּטֹּל מִלְּפָנָיו, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ; אֲבָל אֵינָהּ עוֹמֶדֶת וּמְשַׁמֶּשֶׁת בִּפְנֵי אָבִיו אוֹ בִּפְנֵי בְּנוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּאֵינָן סְמוּכִין עַל שֻׁלְחַן בַּעֲלָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי): באר היטב (ו) הבית. הח''מ כ' דהי''א זה ראוי להיות מקומו בסעיף ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבת לבעליהן אבל עשירות אינן מחויבת להציע כל המטות רק מטתו וכ''כ רמ''א בס''א והב''ש כתב אפי' עשירות מחויבת להציע כל המטות ואפי' לסמוכים על שלחן בעלה ע''ש ודו''ק:
ה מְלָאכוֹת אֵלּוּ עוֹשָׂה אוֹתָן הִיא (ז) בְּעַצְמָהּ, וַאֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת אֵין עוֹשִׂין מְלָאכוֹת אֵלּוּ לַבַּעַל, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ. וְיֵשׁ מַחֲלֹקֶת בְּהַצָּעַת הַמִּטָּה, וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף ח': באר היטב (ז) בעצמה. רש''י ס''ל דמצד עצה טובה הוא שתעשה מלאכות אלו. ושאר פוסקים ס''ל דמחויבת היא לעשות מלאכות אלו עב''ש:
ו יֵשׁ מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ בִּזְמַן שֶׁהֵם עֲנִיִּים, וְאֵלּוּ הֵם: (ח) מַטְחֶנֶת, וְאוֹפָה, וּמְכַבֶּסֶת, וּמְבַשֶּׁלֶת, וּמֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ, וְנוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, אֲבָל לֹא לִפְנֵי בְּקָרוֹ. הגה: מֵת בְּנָהּ, אֵינָהּ מְחֻיֶּבֶת לְהָנִיק בְּשָׂכָר וְלִתֵּן לוֹ הַשָּׂכָר; וְכֵן בְּנוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, אֵינָהּ מְחֻיֶּבֶת לְהָנִיקוֹ (הָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי): באר היטב (ח) מטחנת. היינו יושבת בריחיים ומשמרת הקמח. ונשי דידן אין דרכן לטחון ואין דרכן לכבס הג''א ב''ש:
ז הִכְנִיסָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת, אוֹ נְכָסִים שֶׁרָאוּי לִקְנוֹת (ט) מֵהֶן שִׁפְחָה אַחַת, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ מָמוֹן (י) כְּדֵי לִקְנוֹת מִמֶּנּוֹ שִׁפְחָה אַחַת, אֵינָהּ מַטְחֶנֶת וְלֹא אוֹפָה וְלֹא מְכַבֶּסֶת וְלֹא נוֹתֶנֶת תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ: באר היטב (ט) מהן. היינו שהכניסה לו נדוני' או אם מצמצמת משלו הוי כאלו הכניסה תוס': (י) כדי וכו'. אם הבעל יש לו ממון ואינו רוצה לקנות אין כופין אותו לקנות ואין כופין אותה לעשות המלאכות. ואם הוא אומר לקנות והיא אומרת שלא לקנות לו שומעין כנה''ג בשם הרדב''ז:
ח הִכְנִיסָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ נְכָסִים הָרְאוּיִים לִקְנוֹת מֵהֶם שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לִקְנוֹת שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אֵינָהּ מְבַשֶּׁלֶת וְאֵינָה מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ. הגה: הִכְנִיסָה לוֹ שָׁלשׁ שְׁפָחוֹת, אוֹ מָמוֹן, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן שֶׁיָּכוֹל לִקְנוֹת אוֹ לִשְׂכֹּר, אֵינָהּ מַצַּעַת הַמִּטּוֹת, רַק מִטָּתוֹ (הָרַ''ן בְּשֵׁם יֵשׁ מְפָרְשִׁים); יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף מִטָּתוֹ אֵינָהּ מַצַּעַת, רַק בִּפְרִיסַת סְדִינִין, וּמְסַדֶּרֶת לוֹ מִטָּתוֹ שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חִבָּה, וְכָל אִשָּׁה תַּעֲשֶׂה זֶה אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ כַּמָּה שְׁפָחוֹת (טוּר):
ט הִיא אוֹמֶרֶת: (יא) רָאוּי הוּא לִקְנוֹת אוֹ לִשְׂכֹּר שִׁפְחָה, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה: באר היטב (יא) ראיה. ואחר שעשתה המלאכות יכולה לומר לבעלה השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה עב''ש:
י כָּל אֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת אֵין מְחַיְּבִים אוֹתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיֶה דֶּרֶךְ (יב) מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמִשְׁפַּחְתָּהּ לַעֲשׂוֹתָן: באר היטב (יב) משפחתו. היינו מלאכות המפורשים במשנה. אבל בצמר ולמזוג לו הכוס וכיוצ' בזה אפילו אם בני משפחתה אין עושות מחויבת היא לעשות ב''ש:
יא כָּל זְמַן שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ, פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִים לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ יַיִן וּדְבָרִים שֶׁיָּפִים לְחָלָב. לֹא הוֹסִיפוּ לָהּ, צְרִיכָה לֶאֱכֹל (יג) מִשֶּׁלָּהּ, אִם יֵשׁ לָהּ (טוּר): באר היטב (יג) משלה. כתב הח''מ דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה משלה ועב''ש:
יב פָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת הָרְאוּיִים לָהּ, וַהֲרֵי הִיא מִתְאַוָּה לֶאֱכֹל יוֹתֵר, אוֹ לֶאֱכֹל מַאֲכָלוֹת אֲחֵרוֹת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַכֵּב, מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד, שֶׁצַּעַר גּוּפָה (יד) קוֹדֵם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיָּכוֹל לְעַכֵּב: באר היטב (יד) קודם. כ' הח''מ אם מגיע מזה לולד ספק סכנה ולה אין סכנה אלא צער מהיכי תיתי דמכח צער דידה תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע''ז ולמה כ' ויש מי שאומר ע''ש. וע' בב''י. והב''ש רוצה ליישב מכח הגמ' דנדרים דף פ' ע''ב כביסתן וחיי אחרים וכו' ע''ש ולא דק. חדא דרבנן פליגי ע''ז כמו שהקשה הוא בעצמו. ועוד דהא מסקינן התם אין כביסה אלימ' לר' יוסי דאמר שמואל האי ערבובית' דרישא מתיא לידי עוירא ערבובית' דמאני וכו'. ע''ש א''כ הוי כביסה נמי סכנה ולא צער ודו''ק וע' בכ''מ:
יג יָלְדָה תְּאוֹמִים, אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהָנִיק שְׁנֵיהֶם, אֶלָּא מֵינִיקָה אֶחָד וְשׂוֹכֵר הַבַּעַל מֵינִיקָה לַשֵּׁנִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֵינִיקָה (טו) שְׁנֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ): באר היטב (טו) שניהם. בדינים אלו היכ' דאיכא פלוגת' היא פטורה ב''ש. אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת. מהריב''ל ח''א כלל י''א סימן נ''ו פסק דאין כופין אותה שתשב באותו העיר לזון את בנה. והרשד''ם חא''ה סי' קכ''ג כ' דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה וכ''כ הרדב''ז ע' כנה''ג:
יד הֲרֵי שֶׁרָצְתָה לְהָנִיק בֶּן חֲבֶרְתָּהּ עִם בְּנָהּ, הַבַּעַל (טז) מְעַכֵּב. וַאֲפִלּוּ בְּנָהּ מֵאִישׁ (יז) אַחֵר הוּא יָכוֹל לְעַכֵּב (טוּר): באר היטב (טז) מעכב. ואם אין לה בן ורצונה להניק בן חברתה. אין הבעל יוכל לעכב ב''ש. והח''מ כ' דהבעל יוכל לעכב: (יז) אחר. אע''ג דאסור לישא מניקת חבירו משכחת ליה כגון דהיא מניקה הולד יותר מכ''ד חודש ואז מותרת להנשא:
טו כָּל אִשָּׁה שֶׁתִּמָנַע מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹתָן, כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹת. הגה: וְאֵינוֹ זָנָהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה; וְכֵן בֵּית דִּין מְשַׁמְּתִין (יח) אוֹתָהּ אוֹ מוֹכְרִין כְּתֻבָּתָהּ לִשְׂכֹּר עָלֶיהָ עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ''א בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א); וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹפִין אוֹתָהּ בְּשׁוֹטִים (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם). וְכָל זֶה בְּאוֹמֶרֶת: אֵינִי עוֹשָׂה, וְנִזּוֹנֵית; אֲבָל אִם אוֹמֶרֶת: אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, הָרְשׁוּת (יט) בְּיָדָהּ (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם וְכֵן כָּתַב הָרַ''ן), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ס''ט; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּאוֹמֶרֶת: אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת צָרְכֵי (כ) הַבַּיִת, וְלָזֶה כּוֹפִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִזּוֹנֵית (גַּם זֶה בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם לְחַד שִׁנּוּיָא): באר היטב (יח) אותה. כלומר אינו זנה אותה או משמתין אותה ב''ש: (יט) בידה. ואפילו אם היא מניקה אין בידו לעכב אותה ואז א''צ ליתן אותה ההוספה שמוסיפין למניקה ב''ש: (כ) הבית. הר''ן ס''ל דצריכה לעשות כל צרכי הבית טוחנת ושאר מלאכות וחייבת להניק אלא דאינה עושה בצמר. ותוס' ורא''ש כתבו כשאמרה איני נזונית ואיני עושה פטורה מכל מלאכות ופטורה מלהניק אלא חייבת במזיגת הכוס והרחצ' פניו והצע' המטה. וכ' ב''ש במקום פלוגת' היא פטורה. וג' דברים אלו היינו מזיגת הכוס והרחצ' פניו והצעת המטה אין כופין אותה בכפיות ע' ב''ש:
טז טָעַן הוּא שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁאֵינָהּ נִמְנַעַת מִלַּעַשׂוֹתָן, מוֹשִׁיבִין אִשָּׁה בֵּינֵיהֶם, אוֹ שְׁכֵנִים:
יז הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁבְרָה כֵּלִים בְּעֵת שֶׁעָשְׂתָה (כא) מְלָאכוֹתֶיהָ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, פְּטוּרָה: באר היטב (כא) מלאכותיה. ל''ד הוא אלא אפילו שלא בעת המלאכה אם שברה פטורה בה''י ח''מ ב''ש:
יח מִי שֶׁהִתְנָה עִם אִשְׁתּוֹ (כב) שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְכֵן הִיא לֹא תִּתְחַיֵּב לוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, אִם אַחַר כָּךְ רָצָה וְנִתְחַיֵּב הוּא לָתֵת לָהּ (בְּמַתָּנָה) מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ. הגה: אִשָּׁה שֶׁשָּׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת וְלֹא מָעָה כֶּסֶף, מִן הַסְּתָם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עִם הַמּוֹתָר שֶׁלָּהּ, וְלֹא אָמְרִינָן שֶׁמָּחֲלָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ (הָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי); אֲבָל מַה שֶּׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהּ, אֵין הַבַּעַל צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ, דְּוַדַּאי מָחֲלָה. אִשָּׁה שֶׁהָלְכָה מִבֵּית בַּעֲלָהּ מִכֹּחַ קְטָטָה, וְאֵינָהּ רוֹצָה לָשׁוּב לְבֵיתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא לָהּ בַּעֲלָהּ, לֹא הִפְסִידָה מִשּׁוּם זֶה מְזוֹנוֹתֶיהָ, דְּבוֹשָׁה מִמֶּנּוּ לָשׁוּב, מֵאַחַר שֶׁיָּצְאָה בְּלֹא רְשׁוּתוֹ וְאֵינוֹ מַרְאֶה לָהּ פָּנִים, וְאִם הוּא יָבוֹא אֶצְלָהּ אֵינָהּ מוֹנַעְתּוֹ מִכְּלוּם; אֲבָל אִם אֵינָהּ רוֹצָה לָבוֹא אֶצְלוֹ עַד שֶׁיִּפְרַע מַה שֶׁלָּוְתָה, אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ, דְּהָוֵי כְּמוֹרֶדֶת, דְּכָל מוֹרֶדֶת טַעֲנָה אִית לָהּ. וְכָל אִשָּׁה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁמָּחֲלָה לוֹ, רַק בִּרְאָיָה בְּרוּרָה; וַאֲפִלּוּ עַל מְזוֹנוֹת (כג) שֶׁעָבְרוּ, אִם לֹא טָעַן לֹא טַעֲנִינָן לֵהּ, וְצָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁמָּחֲלָה לוֹ (כָּל זֶה בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א הוּבְאָה בַּבֵּית יוֹסֵף סִימָן ע''ז): באר היטב (כב) שלו. וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום דאין מעשה ידיה תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנו' חז''ל ריב''ש ב''ש ח''מ: (כג) שעברו. עיין ח''מ וב''ש:
סימן פא - המקדיש מעשה ידי אשתו
ובו ב' סעיפים
א הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זוֹ (עוֹשָׂה וְ) (א) אוֹכֶלֶת, וְהַמּוֹתָר (ב) חֻלִּין. אָמַר לָהּ: יִקְדְּשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶן, הֲרֵי כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ קֹדֶשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ קֹדֶשׁ, דַּהֲרֵי הִיא יְכוֹלָה לוֹמַר: אֵינִי (ג) נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, (הָרַ''ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר): באר היטב (א) ואוכלת. אפילו אם נותן לה מזונו' ומעה כסף א''י להקדיש. ואפילו אם מקדיש מ''י עושה ואוכל ח''מ ב''ש: (ב) חולין. אפילו הוא בעצמו רשאי ליהנו' ממנו תוס': (ג) ניזוני' וכו'. ולדידן אפילו אם נותן לה מזונו' ואומר יקדשו ידיך נמי אינו קדוש ח''מ ב''ש:
ב הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: יִקְדְּשׁוּ יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶן, אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ, אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁיָּדֶיהָ מְשֻׁעְבָּדִים לוֹ; אֲבָל צָרִיךְ הוּא לְהָפֵר לָה, שֶׁמָּא (ד) יְגָרְשֶׁנָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה לַחֲזֹר לוֹ: באר היטב (ד) יגרשנה. ע' אחרונים ועתוס' י''ט פי''א דנדרים משנה ד':
סימן פב - נדרה שלא להניק, ודין מיניקה שנתגרשה
ובו ח' סעיפים
א נָדְרָה שֶׁלֹּא (א) לְהֵנִיק אֶת בְּנָהּ, כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה: באר היטב (א) להניק וכו'. היינו שאסרה הנאת הנקה עליו אז אין הנדר חל דהא היא חייב' להניק כשהיא ענייה ולא הכניסה לו שתי שפחו'. אבל אם היא הכניסה לו ב' שפחו' אינה חייב' להניק חל הנדר. ואם אסרה הנאת הנקה עליה חל הנדר אפי' אם היא ענייה. ואם אמרה איני ניזוני' ואיני עושה ע''ל סי' פ'. ואם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הדין דכופין אותו שיתן לה מזונו' או שיגרש אותה. נראה בינו לבינו אינה חייבת לעשו' שום מלאכה ואינה חייבת להניק. ואם אמרה הנאת הנקה עלי דחל הנדר כמ''ש והוא לא הפר והיה יוכל להפר אין שום חיוב עליה כיון שהוא לא הפר. וקי''ל דהוא נותן אצבע בין שיניה והוא חייב שכר הנקה. ואם הולד מכיר אותה ואיכ' סכנה בדבר צ''ע אם הנדר חל ב''ש ע''ש:
ב הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָנִיק אֶת בְּנִי, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה, שׁוֹמְעִין לָהּ:
ג הָיְתָה עֲנִיָּה שֶׁחַיֶּבֶת לְהֵנִיק אֶת בְּנָהּ, וְהוּא עָשִׁיר שֶׁרָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא תֵּנִיק אִשְׁתּוֹ, אִם רָצְתָה, שׂוֹכֵר מֵינִיקָה אוֹ קוֹנֶה שִׁפְחָה, מִפְּנֵי שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת:
ד הִיא אוֹמֶרֶת: (ב) רָאוּי לִשְׂכֹּר אוֹ לִקְנוֹת שִׁפְחָה, וְהוּא אוֹמֵר: אֵינִי רָאוּי, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה: באר היטב (ב) ראיה. ע''ל סי' פ' סקי''א מש''ש:
ה הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהֵנִיק אֶת בְּנָהּ, אֶלָּא אִם רָצְתָה, נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּמֵינִיקָתוֹ; וְאִם לֹא רָצְתָה, נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת בְּנוֹ וְהוּא מְטָפֵּל בּוֹ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא הֵנִיקָה אוֹתוֹ עַד שֶׁהִכִּירָהּ, אֲבָל אִם (ג) הִכִּירָהּ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִינֹק מֵאַחֶרֶת (טוּר), אֲפִלּוּ הוּא סוּמָא, אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד, אֶלָּא כּוֹפִין (ד) אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ. הגה: וְהוּא נוֹתֵן לָהּ שְׂכַר הֲנָקָה (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִשָּׁה אַחֶרֶת, שֶׁהֵנִיקָה וָלָד עַד שֶׁמַּכִּירָהּ, כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ בְּשָׂכָר, מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דִּגְרוּשָׁה אֵינָהּ מְחֻיֶּבֶת לְהֵנִיק אִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ, הַיְנוּ כְּשֶׁמּוֹצֵא מֵינֶקֶת אַחֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ לְהַשְׂכִּיר, אֲבָל אִם אֵין לוֹ, כּוֹפֶה אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ (ר''י); אֲבָל אִם הִשְׂכִּירָה כְּבָר עַצְמָהּ לַאֲחֵרִים, וְאוֹתוֹ וָלָד מַכִּירָהּ, אֵין דּוֹחִין אוֹתוֹ וָלָד מִפְּנֵי בְּנָהּ, אֶלָּא בֵּית דִּין מַשְׂכִּירִין לִבְנָהּ מֵינִיקָה אַחֶרֶת (הָרֹא''שׁ כְּלָל י''ז): באר היטב (ג) מכירה. אם תרצה ללכת לעיר אחרת והיא רוצה להוליכה עמה התינוק והאפטרופסים מוחים בידה. ע''ל סי' פ' סקט''ו. כנה''ג הביא תשו' נ''י דאם גירש אדם אשתו והיא מניקה אסור לו ליקח את בנו ממנה אלא היא יושב' עם בנו ומגדלתו והוא נותן לה שכר הנאתו ע''ש: (ד) אותה. כתב הח''מ לא ידעתי טעם לדין זה ע''ש:
ו הַגְּרוּשָׁה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ, אֲבָל נוֹתֵן לָהּ יוֹתֵר עַל שְׂכָרָהּ דְּבָרִים שֶׁהַקָּטָן צָרִיךְ לָהֶם, מִכְּסוּת וּמַאֲכָל וּמַשְׁקֶה וְסִיכָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; אֲבָל הַמְעֻבֶּרֶת, אֵין לָהּ כְּלוּם:
ז שָׁלְמוּ חֳדָשָׁיו וּגְמָלַתּוּ, אִם רָצְתָה הַמְגֹרֶשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה בְּנָהּ אֶצְלָהּ, אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת, אֶלָּא כּוֹפִין אֶת אָבִיו וְנוֹתֵן לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוּא אֵצֶל אִמּוֹ; וְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים יֵשׁ לָאָב לוֹמַר: אִם אֵינוֹ (ה) אֶצְלִי לֹא אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת. וְהַבַּת אֵצֶל אִמָּהּ (ו) לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֵׁשׁ. כֵּיצַד, הָיָה הָאָב רָאוּי לִצְדָקָה, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרָאוּי לָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ, וְזָנִין אוֹתָהּ וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ; וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת הָאֵם לְאַחֵר, בִּתָּהּ אֶצְלָהּ וְאָבִיהָ זָן אוֹתָהּ מִשּׁוּם צְדָקָה, עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב וְתִזּוֹן אַחַר כָּךְ מִנְּכָסָיו בִּתְנַאי כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁטּוֹב לַבַּת לִהְיוֹת עִם אִמָּהּ, אֲבָל אִם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁטּוֹב לָהּ יוֹתֵר לֵישֵׁב עִם בֵּית אָבִיהָ, אֵין הָאֵם יְכוֹלָה (ז) לָכֹף שֶׁתִּהְיֶה עִמָּהּ (ר''מ פַּדּוּאָה סִימָן צ''ג). מֵתָה הָאֵם, אֵין אֵם אִמָּהּ (ח) יְכוֹלָה לָכֹף שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים עִמָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרשב''ץ): באר היטב (ה) אצלי. אפי' אם האם רוצה לזון אותו בחנם יוכל האב לעכב. ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יוכל האב לומר כיון שאינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו ח''מ. וע' בש''ס פרק הנושא דשם אית' אם מת האב אין מניחין הבן אצל יורשיו אלא אצל אמו דחיישינן לרציחה. ומשמע שם אפילו אם הוא יותר משש אין מניחין אותו אצל קרוביו. אבל אם היא גרושה ואביו חי אז יש חילוק אם הוא יותר משש אין מניחין אצל אמו אפילו צוה האב שישב אצל היורשים אין שומעין לו. הראנ''ח ח''ב סי' (ל''ט) [מ']. אם הקרוב מוחל הירושה ונסתלק ממנה אין לחוש לרציחה. הר''ם מטראני ח''א סי' קס''ה. אם היורשים הם עשירים ומיראי ה' וחושבי שמו אין לחוש לרציחה ע' כנה''ג דף ק''ג ע''א. הא דפחות מששה אין מפרישין אותו מאמו דוק' באותו העיר אבל בעיר אחרת לא רשד''ם חא''ה סי' קכ''ג. בפחות מבן שש שאין מפרישין אותו מאמו. הוא אפילו אם נשאת האם לאחר כנה''ג בשם הרדב''ז. כי היכ' דהאב יוכל להפריש את בנו אחר שש מאמו הכי נמי אבי אביו יוכל להפרישו מאמו אחר ו' הר''ם מטראני ח''א סי' קס''ה. אם הקטן אחר היותו מבן ו' ומעלה אומר דניח' ליה בצוות' דאימ' לאו כל כמיניה דאפטרופס לעכב בידו הר''ם אלשי''ך סי' ל''ט: (ו) לעולם. אפילו מטופל' בבנים ובבנות משפטי שמואל סימן צ'. אפילו נתרצה האם שתשב הבת עם האב וחזרה בה ורוצה לקחתה עמה הבת אצל האם לעולם הרמ''ט ח''ג סי' ס''ב. אם הבת רוצה לישב עם אחיה אין כופין אותה לישב אצל אמה. ובגוונ' דליכ' למיחש לרציחה הר''ם פדוואה סימן נ''ג. וה''ה אם רצון הבת להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה הר''ם פדואה שם. אפילו תלך האם לעיר אחרת תהיה עמה מהריב''ל. ורשד''ם חולק אמ''ש לעיל סימן פ' סקט''ו: (ז) לכוף. היינו הבת א''י לכוף אם אינו רוצה להיות אצל האם. אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב''ד נראה שטוב לה אצל אביה מ''מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מ''ש חז''ל הבת אצל אמו ח''מ ב''ש. וע' כנה''ג דף ק''ד ע''א: (ח) יכולה לכוף. היינו כשהאב קיים אבל אם אין האב קיים אפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד שש שנים גם להיות הבת אצלה ח''מ ב''ש. ואם מתה האם ואבי אמה רוצה לקחתה אצלו ע' כנה''ג דף ק''ג ע''ב סל''ו:
ח אִם לֹא רָצְתָה הָאֵם שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ אַחַר שֶׁגְּמָלָתָן, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ, וְנוֹתֶנֶת אוֹתָם לַאֲבִיהֶם, אוֹ מַשְׁלֶכֶת אוֹתָם לַקָּהָל אִם אֵין לָהֶם אָב, וְהֵם מְטַפְּלִים בָּהֶם, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת:
סימן פג - חבלת אשת איש למי הוא
ובו ב' סעיפים
א הַחוֹבֵל בְּאֵשֶׁת אִישׁ הַשֶּׁבֶת וְהָרִפּוּי (א) לְבַעֲלָהּ; וְהַצַּעַר, שֶׁלָּהּ; וְהַבּשֶׁת וְהַנֶּזֶק, אִם בְּגָלוּי הוּא, כְּגוֹן שֶׁחָבַל בְּפָנֶיהָ וּבְצַוָּארָהּ אוֹ בְּיָדָהּ וּזְרוֹעוֹתֶיהָ, הַשְּׁלִישׁ שֶׁלָּהּ וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לַבַּעַל, וְאִם בַּסֵתֶר הוּא הַנֵּזֶק, הַשְּׁלִישׁ לַבַּעַל וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים לָאִשָּׁה. שֶׁל בַּעַל, נוֹתְנִין לוֹ (ב) מִיָּד; וְשֶׁל אִשָּׁה, יִלָּקַח בָּהֶם קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחֹל, לֹא עַל חֶלְקוֹ וְלֹא עַל חֶלְקָהּ; וְאִם מָחֲלָה, אֵינָהּ מְחִילָה, וּמִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ (ג) חֶלְקָהּ אֶלָּא בְּהַרְשָׁאָתָהּ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁחָבְלוּ בָּהּ אֲחֵרִים, אֲבָל הַבַּעַל שֶׁחָבַל בְּאִשְׁתּוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לָהּ מִיָּד כָּל הַנֶּזֶק וְכָל הַבֹּשֶת וְהַצַּעַר, הַכֹּל שֶׁלָּהּ, וְאֵין לַבַּעַל בָּהֶם פֵּרוֹת. וְאִם רָצְתָה לִתֵּן הַדָּמִים לְאַחֵר, נוֹתֶנֶת; וְהַבַּעַל מְרַפֵּא אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּרַפֵּא כָּל חֳלָיֶיהָ. הגה: חֵרֵף אוֹתָהּ שׁוּם אָדָם בִּדְבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַיֵּשׁ בִּדְבָרִים פָּטוּר, אִם פִּיְּסוּהָ בְּמָמוֹן (דַּעַת עַצְמוֹ), אִם חֵרְפוּהָ (ד) בְּגָלוּי לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים וְלָהּ חֵלֶק אֶחָד; וְאִם בַּסֵּתֶר, לָהּ שְׁנֵי חֲלָקִים וְלוֹ חֵלֶק אֶחָד (טוּר): באר היטב (א) לבעלה. ר''ל שנותנין לידו והוא מתעסק ברפואתה ח''מ וע' בי''ד רס''ז: (ב) מיד. ואם מתה קודם שגבתה אינו יורש חלקה דהוי ראוי ב''ש: (ג) חלקה. היינו כשגבה כבר חלקו אבל אם לא גבה אמרינן אגב שתובע חלקו תובע ג''כ חלקה ב''ש: (ד) בגלוי. כלומר בפני רבים. ואם אמר בסתר כלומר בפני שני עדים כ''כ הרא''ש כלל מ':
ב הַמַּזִּיק אֶת אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, חַיָּב בִּנְזָקֶיהָ:
סימן פד - דיני מציאת האשה
ובו סעיף אחד
א מְצִיאַת הָאִשָּׁה, לְבַעֲלָהּ; וְאִם הִיא סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, מְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ:
סימן פה - דין נכסי מלוג וצאן ברזל
ובו י''ט סעיפים
א פֵּרוֹתֶיהָ כֵּיצַד, תִּקְּנוּ שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹת נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ תַּחַת פִּדְיוֹנָהּ שֶׁחִיְּבוּהוּ לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם אָמַר: אֵינִי חָפֵץ בְּפֵרוֹתֶיהָ וְלֹא אֶפְדֶּה, אֵין שׁוֹמְעִין (א) לוֹ. וְכֵן אִם אָמְרָה הִיא: אֵינָהּ חֲפֵצָה בְּתַקָּנָה זוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ: באר היטב (א) לו. אפי' התנה קודם הנשואין לא מהני ב''ש:
ב נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, הֵם הַנְּדוּנְיָא דְּהַנְעַלַת לֵהּ בְּגָדִים אוֹ (ב) בְּהֵמָה וַעֲבָדִים וּמְקַבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת (טוּר), אִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ; וְאִם הוֹתִירוֹ, הוֹתִירוֹ לוֹ; וְכֵן אִם פָּחֲתוּ אוֹ נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ, הַכֹּל לוֹ. וְנִכְסֵי מְלוֹג, הֵם נְכָסִים שֶׁאֵינָן (ג) בְּאַחֲרָיוּתוֹ (גַּם זֶה טוּר), אִם מֵתוּ אוֹ הוֹתִירוּ אוֹ פָּחֲתוּ אוֹ נִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ, הַכֹּל לָהּ, שֶׁאֵין לַבַּעַל בָּהֶן אֶלָּא אֲכִילַת פֵּרוֹת; וְאִם פָּשַׁע הַבַּעַל בְּנִכְסֵי מְלוֹג, וְנֶאֶבְדוּ, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִמּוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ וְהָוֵי פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים. הגה: עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע''ז סָעִיף ג', כָּתַבְתִּי דִּין בִּגְדֵי אִשָּׁה אִם מִקְּרֵי צֹאן בַּרְזֶל אוֹ נִכְסֵי מְלוֹג. הַשָּׂדֶה שֶׁהַבַּעַל שָׁם לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, דִּינוֹ כְּצֹאן בַּרְזֶל (תְּשׁוּבַת רֹא''שׁ) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ' סָעִיף ט''ז: באר היטב (ב) בהמה. וקרקע נמי נצ''ב הוא ובגדים היינו מה שהיא מכנסת לו אבל בגדים שלה הם נ''מ. וע' הרדב''ז ח''א סי' קל''ח: (ג) באחריותם. אם הם מעות ועומדים ביד אחר להסתחר והבעל הגון וירא שמים ומקבל אחריותם יוכל הוא עצמו ליש' וליתן בהם ויאכל פירות הר''ם גלאנטי סי' ק''ג:
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, (ד) דְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן אֶלָּא אִם כֵּן שָׁמוּ אוֹתָם עָלָיו בְּדָמִים קְצוּבִים, אוֹ שֶׁקִּבֵּל אַחֲרָיוּתָן בְּפֵרוּשׁ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁכְּתָבָן בַּכְּתֻבָּה, נִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמוּ אוֹתָם וְלֹא נִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָם. וְהָרִאשׁוֹן עִקָּר: באר היטב (ד) דנצ''ב וכו'. והברירה בידו אם הוא רוצה אינו מקבל אחריות עליו ואם כבר קיבל אחריות א''י לסלק ב''ש וע' מהרמ''ט ח''ג סי' רי''ט:
ד בַּעַל הַבָּא לָדוּן עִם אֶחָד עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, צָרִיךְ הַרְשָׁאָה. וְאִם יֵשׁ פֵּרוֹת (ה) בַּקַּרְקַע, מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָדוּן עַל הַפֵּרוֹת שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ, דָּן עַל הָעִקָּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מֵאִשְׁתּוֹ, שֶׁאִם אֵין לָהּ קַרְקַע אֵין לוֹ פֵּרוֹת. הגה: דַּוְקָא לָדוּן, אֲבָל לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה, צָרִיךְ הַרְשָׁאָה (רִיבָ''שׁ סִימָן תצ''ו). בָּא לָדוּן עַל מָעוֹת מְזֻמָּנִים שֶׁל אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ הָיוּ פֵּרוֹת בַּקַּרְקַע (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי''ב, וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן קכ''ב): באר היטב (ה) בקרקע. ל''ד הוא אלא כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות סמ''ע סי' קכ''ב סקט''ז ע''ש. והש''ך שם חולק עליו וע' ב''ש וח''מ:
ה הִשְׁאִילָה הָאִשָּׁה לְאַחֵר (ו) פָּרָה שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג, וְנִשְׁאַל בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, לָא הָוֵי שְׁאֵלָה בִּבְעָלִים, דְּקִנְיַן פֵּרוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי. עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן שמ''ו: באר היטב (ו) פרה. ואם השאיל הבעל את הפרה ואת עצמה לא הוי שאלה בבעלים ב''י:
ו אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה פָּרָה, וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת וּמֵתָה, הַבַּעַל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כָּל יְמֵי שְׁאִילָתָהּ, פָּטוּר, אֲפִלּוּ פָּשַׁע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלוֹקֵחַ, וְהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לָהּ מָמוֹן. וְאִם הוֹדִיעָה אֶת בַּעֲלָהּ שֶׁהִיא שְׁאוּלָה, הֲרֵי זֶה נִכְנָס תַּחְתֶּיהָ:
ז בָּאוּ לְיָדָהּ נְכָסִים אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, בֵּין שֶׁבָּאוּ לְיָדָהּ בִּירֻשָּׁה, אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה, אוֹ שֶׁחָבְלוּ (ז) בָּהּ וְנָתְנוּ לָהּ חֶלְקָהּ בְּבָשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ, נִקְרָאִים (ח) נִכְסֵי מְלוֹג, וַהֲרֵי הֵם כְּאוֹתָם שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ וְלֹא קִבְּלָם בְּאַחֲרָיוּת. אֲבָל אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ וּנְדוּנְיָתָהּ, אוֹתָם הַדָּמִים אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. וְכֵן אִם נָתְנָה מַתָּנָה לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁנִּשֵּׂאת, כְּדֵי לְהַבְרִיחַ מִבַּעֲלָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּתָּנָה מַתָּנָה, אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְכֵן הַבַּעַל (ט) שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, קָנְתָה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת. וּמִיהוּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְכֹּר מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ, וְלֹא לִתְּנוֹ לְאַחֵר, אֶלָּא יִשָּׁאֵר בְּיָדָהּ, וְאִם תָּמוּת יִירָשֶׁנָּה, וְהַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצְאִין לָהּ (י) מִמֶּנָּה דִּינָם כִּשְׁאָר נִכְסֵי מְלוֹג, וְיִמָּכְרוּ וְיִלָּקַח בָּהֶם קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת: באר היטב (ז) בה. היינו אחרים ע''ל סי' פ''ג: (ח) נ''מ. נתחייבו לזונה נקר' נ''מ הרמ''ט ח''א סימן א': (ט) שנתן לה. כ' הח''מ נראה דבחלוקה הראשונה כשמכרה הכתובה בטובת הנאה רשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה וכ''כ ב''ש. ואם מכרה מה שנתן לה הבעל. לתוס' והרא''ש המכר בטל מיד. ולהרשב''א המכר קיים כל ימי חייה ואחר מותה מוצי' מיד הלקוחות עב''ש. ואם התנה בפירוש שתוכל למכור וליתן ולהוריש למי שתרצה. אם מוכרת ונותנת קיים ואם מתה אין הבעל מוצי' מיד הלקוחו' ע' כנה''ג בהגה' ב''י: (י) ממנה. ובסי' קי''ח מבואר ב''ח שהלוה לה אפי' אחר הנשואין גובה ממתנה זו ב''ש:
ח בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת הַמַּתָּנָה, כְּשֶׁנָּתַן לָהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. אֲבָל אִם נָתַן לָהּ בְּעוֹדָהּ (יא) אֲרוּסָה, כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת, זָכָה בְּמַתָּנָה זוֹ כִּשְׁאָר נִכְסֵי מְלוֹג, וְאוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ. וְאִם מִן הַנִּשּׂוּאִין נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת מִרְדָּהּ, נוֹטֶלֶת מַתָּנָה זוֹ חוּץ מִכְּתֻבָּתָהּ: באר היטב (יא) ארוסה. אפילו פירש לה במתנה בין קודם נשואין ובין אחר הנשואין. טור:
ט הַמּוֹכֵר קַרְקַע לְאִשְׁתּוֹ, אִם הָיוּ (יב) הַמָּעוֹת שֶׁלָּקְחָה בָּהֶם אֶת הַקַּרְקַע מֵהַבַּעַל גְּלוּיִים (יג) וִידוּעִים לַבַּעַל, קָנְתָה, וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתוֹ קַרְקַע. וְאִם הָיוּ הַמָּעוֹת טְמוּנִים, לֹא קָנְתָה, שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר: לֹא מָכַרְתִּי אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמָּעוֹת שֶׁטָּמְנָה, וְאוֹתָם הַמָּעוֹת שֶׁנִּרְאוּ יִלָּקַח בָּהֶם קַרְקַע וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם טוֹעֵן (יד) בָּרִיא שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁלּוֹ, הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ לְגַמְרֵי. (וְכֵן מַשְׁמַע מִלְּשׁוֹן הַטּוּר): באר היטב (יב) המעו'. וכן הדין בקנתה חפצים מבעלה אם הם ממעות טמונים ימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות הרשב''א סימן חתק''ו. קנתה מבעלה במעו' שמכרה בגדיה ותכשיטיה קנתה דהני מעו' גלויים הוי הרדא''ב סי' כ''ו. כ' לאשתו שט''ח על נכסיו אינו מועיל כי היורשים יכולים לטעון שדברים טמונים ידע אצלה ולא יוכל להוציאם אלא ע''י שטר שנתן לה מהר''י סג''ל סימן צ''ב: (יג) וידועים. ובלוה מאשתו אין חילוק בין מעות גלוים לטמונים ולעולם המעות שלו עיין ח''מ ב''ש ועיין סימן פ''ו ס''ב: (יד) ברי וכו'. אבל אם טוען שמא והיא טוען ברי מחזיקים המעות בתורת נ''מ. אם היא ג''כ לא אמרה ברי אין מוציאין ממנו. הנ''י כתב מעות גלוים היינו שידוע דנתנו לה מעות ע''מ שאין לבעלה רשות בהם. והב''ש כתב דמשמע מתוס' אם ידוע דיש לה מעות אע''ג דאין ידוע מאין בא לה המעות דינו כמעות גלוים ע''ש:
י אִם הוּא אוֹמֵר: טְמוּנִים הָיוּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הָיוּ, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה:
יא נָתַן לָהּ אֶחָד (טו) מַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלָהּ רְשׁוּת (בָּהּ), קָנָה הַבַּעַל, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר נִכְסֵי מְלוֹג, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה הַנּוֹתֵן בְּגוּף הַמַּתָּנָה שֶׁיִּהְיֶה לְכָךְ וּלְכָךְ, כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר לָהּ: הֲרֵי הַמָּעוֹת נְתוּנִים לָךְ עַל מְנָת שֶׁתִּלְבְּשִׁי בָּהֶם אוֹ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשִׂי מַה שֶּׁתִּרְצִי בְּלֹא רְשׁוּת (טז) הַבַּעַל. הגה: נָתַן לָהּ אָבִיהָ מַתָּנָה, וְהִתְנָה בְּאֶחָד מִדְּרָכִים אֵלּוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיהָ וְהִיא יוֹרְשָׁה אוֹתוֹ, נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה וְזָכַה בָּהּ הַבַּעַל כְּבִשְׁאָר נִכְסֵי מְלוֹג (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן ק''נ): באר היטב (טו) מתנה. יש בזה ג' שיטות. שיטה א' ס''ל אפילו אם אמר סתם ע''מ שאין לבעל רשות בהם מהני. וכן אם אמר מה שתרצה עשה לבד נמי מהני. שיטה ב' ס''ל דצ''ל דוק' ע''מ שאין לבעל רשות בהם אלא מה שאתה נותן בפיך או בכה''ג דמיחד שום דבר אבל אם אמר סתם ע''מ וכו' מה שתרצי עשי לא מהני וזהו דעת הראב''ד והרא''ש ומרדכי. והשיטה ג' הוא דעת הרמב''ם דס''ל דצריך שיאמר ע''מ שאין לבעל רשות ומה שתרצה עשה ואז הוי כאלו אמר לא יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצה לעשות. והמחבר סתם כאן כהרמב''ם. מיהו אם תפס הבעל י''ל קים לי כשיטה ב' ועיין בי''ד סי' רכ''ב מש''ש הש''ך ס''ק ג': (טז) הבעל. עיין ב''ש שהוכיח מרש''י בבא בתרא דף נ''א ע''ב דאף אם התנה ע''מ שאין לבעלה רשות ותעשה מה שתרצה בלא רשות הבעל דאם מתה יורש הבעל אותה דלא כהבע''ת ע''ש:
יב נִמְצְאוּ בְּיַד הָאִשָּׁה מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין, וְהִיא אוֹמֶרֶת: מַתָּנָה נָתְנוּ לִי, וְהוּא אוֹמֵר: מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ הֵם, וְשֶׁלִּי הֵם, נֶאֱמֶנֶת, וְיִלָּקַח (יז) בָּהֶם קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר. וְאִם אָמְרָה: עַל מְנָת כֵּן נָתְנוּ לִי שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעֲלִי רְשׁוּת בָּהֶם אֶלָּא שֶׁאֶעֱשֶׂה בָּהֶם מַה שֶּׁאֶרְצֶה, עָלֶיהָ לְהָבִיא (יח) רְאָיָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, דַּוְקָא בְּמָעוֹת טְמוּנִים, אֲבָל בְּמָעוֹת שֶׁאֵינָן טְמוּנִים נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: שֶׁלִּי הֵם (רַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ סִימָן פ''ו). וְדַוְקָא בְּשֶׁאֵינָהּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ (יט) הַבַּיִת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א), וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן פ''ו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא רָאוּ מָמוֹן בְּיָדָהּ, וְיֵשׁ לָהּ מִגּוֹ לוֹמַר שֶׁאֵין לָהּ אוֹ שֶׁהֶחֱזִירָה לוֹ, נֶאֱמֶנֶת בְּכָל (כ) עִנְיָן (תְּשׁוּבַת מוהר''ם סִימָן רס''ח). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ס''ב. וְאִם אָמְרָה: אַתָּה נְתַתָּם לִי (כא) בְּמַתָּנָה, נִשְׁבַּעַת שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁנְּתָנָם לָהּ הַבַּעַל, וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם: באר היטב (יז) בהן וכו'. וה''ה אלמנה נמי נאמנת נגד היורשים לומר שלי הם ועדיפא אלמנה מאשה. דבאשה יש מציאות שצריכה לישבע כשהבעל טוען ברי משא''כ באלמנה שאין שם טענת ברי רלנ''ח סימן צ''ט. כתב כנה''ג הא דנאמנת דוק' שהנכסים ברשותה אבל אם הנכסים הם ברשות הבעל נאמן לומר שלי הם או ממני גנבם או ממעשה ידיה הם ע''ש דף ק''ד ע''ב סלמ''ד: (יח) ראיה. עיין כנה''ג ק''ד ע''ב סל''ב דמפלפל אי איירי אם הבעל טוען ברי או שמא. או אם מת הבעל אם טענינן ליורשים מה שאביהם היה טוען ע''ש. כתב הר''ם מטראני ח''ב סי' רכ''א הא דכתב הרמב''ם דעליה להבי' ראיה היינו דווק' היכ' שמודה היא שנותנו לה וכל מתנה לאשה סתמ' היא בלתי תנאי זה אבל אשה שנשאת לראובן ושיירה קצת נכסים לנשואי בתה נאמנת לומר שע''מ שלא יהיה רשות לבעלה השאירתן ע''ש. אם הנכסים הם ביד שליש עיין הר''ם גלאנטי סי' נ''ח. וכנה''ג דף ק''ה ע''א סעיף ל''ג. הביא תשובה דס''ל דעליה להבי' ראיה ע''ש: (יט) הבית. קאי גם על הרישא כשהיא נושאת אינה נאמנת לומר במתנה ניתן לי רק הם לגמרי של בעל ואם הבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה הוי כנושאת בתוך הבית ועיין בחה''מ סי' ס''ב. מיהו אפי' בנושאת ואומרת אתה נתת לי במתנה נאמנת דא''י להעיז נגדו ב''ש: (כ) ענין. אפי' בנושאת בתוך הבית עיין ב''ש: (כא) במתנה. ומטלטלין הידועים שהם של בעל אינה נאמנת דבעל נתן לה במתנה. אלא דבר שא''י שהוא של בעל אלא מה שביד האשה היא בחזקת נ''מ אז מהני החזקה דא''י להעיז ועיין בש''ך ח''מ סימן ס''ב. ועיין ב''ש:
יג נִכְסֵי מְלוֹג, הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת, וְאִם הֵם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, יִמָּכֵר וְיִלָּקַח בּוֹ דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת. וְאִם הוּא אוֹמֵר: כָּךְ וְכָךְ יִלָּקַח בָּהֶם, וְהִיא אוֹמֶרֶת: אֵינִי לוֹקַחַת בָּהֶם אֶלָּא כָּךְ וְכָךְ, לוֹקְחִים דָּבָר שֶׁפֵּרוֹתָיו (כב) מְרֻבִּים וִיצִיאָתוֹ מְעוּטָה, בֵּין שֶׁהָיָה הַדָּבָר כִּרְצוֹנוֹ אוֹ כִּרְצוֹנָהּ. וְאֵין קוֹנִין דָּבָר שֶׁאֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף. וְאִם נָפַל לָהּ דָּבָר שֶׁאֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר קְצָת מֵהַקֶּרֶן, אֵין צָרִיךְ לְמָכְרוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ עֵז לַחֲלָבָהּ, רָחֵל לְגִּזָּתָהּ, דֶּקֶל לְפֵרוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אֵלּוּ בִּלְבַד, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתִּכְלֶה הַקֶּרֶן. וְכֵן אִם הִכְנִיסָה לוֹ כְּלִי בְּתוֹרַת נִכְסֵי מְלוֹג, הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם וְלוֹבֵשׁ וּמַצִּיעַ וּמְכַסֶה, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַקֶּרֶן, וּכְשֶׁיְּגָרֵשׁ אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם הַבְּלָיוֹת שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג: באר היטב (כב) מרובים. ומעות מזומנים דאין מניחים לו להרויח בהם אלא לוקחים ג''כ בהם דבר שפירות מרובים. והפירות מהם יוכל למכור ולהרויח עם המעות ח ''מ ב''ש בשם הרשב''א. וע''ל ס ''ק ג' מש''ש בשם הר''ם גלאנטי:
יד נָפְלוּ לָהּ עֲבָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם זְקֵנִים, לֹא יִמְכֹּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ. נָפְלוּ לָהּ זֵיתִים וּגְפָנִים, וְלֹא הָיוּ לָהּ בְּגוּף הַקַּרְקַע שֶׁהָאִילָנוֹת בָּהּ, כְּלוּם, אִם עוֹשִׂין כְּדֵי טִפּוּלָן לֹא יִמָּכְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ; וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ יִמָּכְרוּ לְעֵצִים, וְיִלָּקַח בָּהֶם קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת:
טו נָפְלוּ לָהּ פֵּרוֹת הַמְּחֻבָּרים לַקַּרְקַע, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל; אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַנָּן לִקָּצֵר, תּוֹלְשָׁם מֵהַקַּרְקַע שֶׁלָּהּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִלָּקַח בָּהֶם קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת. הגה: זֶה אֵינוֹ, דְּכָל הַפֵּרוֹת הַנִּלְקָטִים תַּחְתָּיו הֵם שֶׁלּוֹ לְגַמְרֵי; וְאֶפְשָׁר דְּטָעוּת נָפַל בַּסְּפָרִים, וְכָךְ רָאוּי לִהְיוֹת: תְּלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע הֲרֵי הֵם שֶׁלָּהּ, וּבָבָא אַחֲרִיתִי הִיא, וְכֵן הוּא בָּרַמְבַּ''ם פֶּרֶק כ''ב דְּאִשּׁוּת:
טז עַבְדֵי נִכְסֵי מְלוֹג וּבְהֵמוֹת נִכְסֵי מְלוֹג, הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם וּבְכָל צְרָכֵיהֶם, וְהֵם עוֹשִׂים לוֹ וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם. לְפִיכָךְ, וְלַד שִׁפְחַת מְלוֹג, לַבַּעַל; וְלַד בֶּהֱמַת מְלוֹג, לַבַּעַל; וְאִם גֵּרְשָׁהּ, וְרָצְתָה הָאִשָּׁה לָתֵת דָּמִים וְלִטֹּל וְלַד הַשִּׁפְחָה, מִפְּנֵי שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ, שׁוֹמְעִין לָהּ:
יז אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכֹּר קַרְקַע שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג לְאַחֵר, שֶׁיִּקַּח פֵּרוֹתָיו לְשָׁנִים מְרֻבּוֹת, וּמַקְדִּים לוֹ הַמָּעוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל יָכוֹל לִמְכֹּר הַפֵּרוֹת בְּכָל שָׁנָה, אַחַר שֶׁלִּקְּטָן. וְכֵן אִם יִמְכֹּר הַפֵּרוֹת לְשָׁנִים מְרֻבּוֹת, וְעוֹשֶׂה סְחוֹרָה בַּמָּעוֹת, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאִם בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִנְּדוּנְיַת (כג) הָאִשָּׁה אוֹ נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ, עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן צ''ז: באר היטב (כג) האשה. עיין בתשובת מהר''י ווייל סימן ע''ח שכתב שם דרשאי ה אשה לתפ וס מעות נדונייתה א ם ה ם בעין לצורך מזונות שלה ע''ש. ואין הב''ח גובה ה פירות של נ''מ ח ''מ ב''ש. ועיין כנה ''ג ח ח ''מ סי' קס ''ג בהגהת ב''י:
יח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הַקַּרְקַע רָחוֹק וּמָכְרוּ (כד) לַפֵּרוֹת לְשָׁנִים מְרֻבּוֹת, מָכוּר: באר היטב (כד) לפירות. ה ח ''מ כתב דוק א דיעבד אבל לכתחלה יכולה היא למ ח ות. והב''ש ח ולק עליו:
יט יֵשׁ לַבַּעַל לָכֹף מִקְצָת עַבְדֵי אִשְׁתּוֹ וְאַמְהוֹתֶיהָ שֶׁיִּהְיוּ מְשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ בְּבֵית (כה) אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁנָּשָׂא, בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי מְלוֹג בֵּין שֶׁהָיוּ עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹלִיכָם לְעִיר אַחֶרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ. הגה: אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְרִיחָם שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ לְאִשְׁתּוֹ הָאַחֶרֶת בְּבַיִת אַחֵר (ִ בֵּית יוֹסֵף, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵם תַּכְשִׁיטִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לָהּ שֶׁיָּכוֹל לִתְּנֵם לְאַחֶרֶת, דְּלֹא הִכְנִיסָה לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכְלוּ וְיִפָּסְדוּ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אָדָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרשב''ץ): באר היטב (כה) אחרת וכו'. ודברים שהבעל עצמ ו משמש כגון גלימי דמיכסי ביה יוכל להשתמש באיזה מ ק ום שירצה שזכות פירות שלו אין לו מק ום מיוחד ח ''מ ב''ש:
סימן פו - שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים וקטנים
ובו ב' סעיפים
א אֵין מְקַבְּלִין פִּקָּדוֹן מֵאֵשֶׁת אִישׁ; וְאִם קִבֵּל, יַחֲזִיר (א) לָאִשָּׁה. וְאִם אָמְרָה: שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם, (ב) נֶאֱמֶנֶת (טוּר). הָלְכָה הָאִשָּׁה לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָא הַבַּעַל וְתָבַע מִן הַנִּפְקָד וְאוֹמֵר שֶׁאִשְׁתּוֹ גָּנְבָה מִמֶּנוֹ, לֹא יִתְּנֵם לוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא הָאִשָּׁה אוֹ תָּמוּת, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְאִם אָמְרָה בִּשְׁעַת מִיתָתָהּ: שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם, אִם נֶאֱמֶנֶת לוֹ, יַעֲשֶׂה כִּדְבָרֶיהָ; וְאִם לָאו, יִתֵּן לְיּוֹרְשֶׁיהָ. וְכֵן אִם מֵתָה וְלֹא אָמְרָה כְּלוּם. (טוּר) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁל פְּלוֹנִי (ג) הֵם. הגה: מִיהוּ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא חַיָּה יַחֲזִיר (ד) לָאִשָּׁה (טוּר), מִיהוּ, אִם הֶחֱזִיר לַבַּעַל, פָּטוּר (ה) הַנִּפְקָד, אֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים): באר היטב (א) לאשה. אפילו אינה נאמנת לו מ''מ אין אנו מחזיקים אותה דגנבה משל בעלה. ודוק' בסתם אבל אם הנפקד יודע שהיא גנבה משל בעלה יחזור לבעלה ואם החזירה לאשה חייב לשלם ליקוטי מהר''י ווייל סימן א'. וכתב הרא''ש אם הבעל רוצה ליתן חרם מי שקיבל פקדון מאשתו א''י כיון דאין הנפקד צריך להחזיר לידו. ולשיטת הרמב''ם דס''ל כל הממון שביד האשה בחזקת נ''מ הם יוכל ליתן חרם דהא הפירות עכ''פ שלו הם עיין ב''ש. ובנכסי נדונייתה מקבלין ממנה לכתחלה ולא יחזיר אלא לידה ואם תפס הבעל או נתנם לבעל פשע וחייב פליטת בית יהודא סי' י''א: (ב) נאמנת. הב''ש הניח בצ''ע דמנ''ל לשיטות הרמב''ם דנאמנת לומר דשל פלוני הם ע''ש: (ג) הם. ה''ה דאינה נאמנת לומר שלה הם. וכתב מהר''ם אלשיך סימן י''ט דוק' באשה הוא דין זה מפני שחזקתה שגונבת משל בעלה. אבל בבן גדול נושא ונותן בנכסי אביו מחזקינן ליה בשלו ע''ש. ולכאורה לא משמע כן. מש''ע ח''מ סי' ס''ב ע''ש: (ד) לאשה. ח''מ וב''ש חולקים ע''ז: (ה) הנפקד. לשיטות הרמב''ם המעות הם בתורת נ''מ אפי' במעות טמונים. ולשאר פוסקים במעות טמונים אם הבעל רוצה להחזיק בהם ויאמר שלו הם לגמרי. ובמעות גלוים לא מהני מה שנתן לבעל עיין ב''ש:
ב הַבַּעַל שֶׁלָּוָה מֵהָאִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ, אֵין לָהּ עָלָיו (ו) כְּלוּם. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם לֹא גֵּרְשָׁהּ (דַּעַת עַצְמוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא אִם הָיוּ הַמָּעוֹת (ז) טְמוּנִים כְּשֶׁלָּוָה מִמֶּנָּה, אֲבָל לֹא הָיוּ הַמָּעוֹת טְמוּנִים, וְלָוָה מִמֶּנָּה, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ (טוּר). וְהוּא הַדִּין אִם תְּקָפָם מִיָּדָהּ, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיוּ הַמָּעוֹת טְמוּנִים, נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: (ח) שֶׁלִּי אוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הֵם (סְבָרַת הָרַב). מִיהוּ, אִם נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ (ט) הַבַּיִת, אוֹ שֶׁהַבַּעַל מַאֲמִינָהּ עַל שֶׁלּוֹ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (טוּר). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ''ה סָעִיף י''ב. לָוָה מִמֶּנָּה בִּשְׁטָר, הִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הָיוּ הַמָּעוֹת טְמוּנִים, וְהוּא אוֹמֵר: טְמוּנִים הָיוּ, עָלֶיהָ לְהָבִיא (י) רְאָיָה אָז פָּטוּר לְשַׁלֵּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ס''ב, אִשָּׁה שֶׁהָיוּ שְׁטָרוֹת יוֹצְאִין עַל שְׁמָהּ מַה דִּינָן. אִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה מִטַּלְטְלִין, אִם הַקּוֹנֶה אוֹ הַמַּלְוֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהֵם שֶׁל (יא) בַּעַל, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אֵלָיו, אֲפִלּוּ רוֹצֶה הַבַּעַל לְהַחֲזִיר לוֹ דָּמָיו וְטוֹעֵן שֶׁהִיא גְּנָבָן לוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''ב דְּאִשּׁוּת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּעַל נֶאֱמָן וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּלֹא (יב) דָּמִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ''ג). וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא בְּשֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְמַשְׁכֵּן אוֹ לִמְכֹּר בְּלֹא רְשׁוּת בַּעֲלָהּ, אֲבָל אִם דַּרְכָּהּ (יג) בְּכָךְ, מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשׂוּי; וְכֵן נִרְאֶה לְהוֹרוֹת. וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן צ': באר היטב (ו) כלום. כ''פ הרמב''ם דאין חילוק בלוה ממנה בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה. אבל כשקנה ממנו קרקע לא יצאה המעות מחזקתה ואמרינן של נ''מ הוא. וכן בתקף ממנה לא יצאה מחזקתה ובחזקת נ''מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט. ובלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפילו לא טען ברי ב''ש: (ז) טמונים וכו'. זהו לשיטת תוס' ורא''ש והרשב''א דס''ל בין במכר בין בתקף ובין בלוה בכלם אמרינן במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי. ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ''מ ובמעות גלוים צריך להחזיר לה. ונאמנת לומר שאין לו רשות בהם לגמרי עיין ב''ש: (ח) שלי וכו'. ר''ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם ב''ש. והח''מ לא כ''כ ע''ש: (ט) הבית. אפילו אם הוא אינו טוען ברי עיין ב''ש: (י) ראיה. היינו לשיטות י''א שייך דין זה. אבל להרמב''ם אפילו במעות שאינו טמונים יוכל לתפוס כמ''ש. בממרנ''י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרינן גם בזה דלא יצא המעות מחזקתה ב''ש: (יא) בעל וכו'. ואם תקף הבעל מיד הקונה מהני ויחזיר לו המעות משום תקנות השוק ח''מ וב''ש כתב דהכ' ליכ' תקנות השוק כי היכ' דלא יקנה מן א''א כלום: (יב) דמים. דהיא כגנב מפורסם דאז לכ''ע ליכ' תקנות השוק כמ''ש בח''מ סי' שנ''ו: (יג) בכך וכו'. ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א''צ להחזיר כיון שדרכה בכך. וג' חלוקים יש בדין זה. אם אינה נושאת בבית ואין דרכה למכור. אז אם ידוע שהוא משל בעלה צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך תקנות השוק בכה''ג. ואם אמר איני יודע מקובל בחרם אז אין מוציאין ממנו. ואם תפס הבעל אין מוציאין ממנו. וא''צ להחזיר לו דמים. ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ''ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים. לב''ש ולהח''מ צריך להחזיר לו דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי של בעל הוא המכר קיים. וכתב בה''י ה''ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו א''צ הלוקח להחזיר הסחורה הואיל והוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו במכרו קודם הזמן ע''ש:
סימן פז - שאין חזקה בנכסי אשת איש
ובו ב' סעיפים
א אֵין (א) לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ שֶׁאֲכָלָם שְׁנֵי חֲזָקָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאֵין לוֹ פֵּרוֹת בִּנְכָסֶיהָ. וְכֵן אֵין לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַּעֲלָהּ, עַל יְדֵי שֶׁאֲכָלָתַם שְׁנֵי חֲזָקָה. הגה: וְדַוְקָא בַּחֲזָקָה כָּזוֹ, אֲבָל בְּחֶזְקַת נְזִיקִין, כְּגוֹן פְּתִיחַת חַלּוֹנוֹת וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, יֵשׁ לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה עַל בַּעֲלָהּ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּמֵישָׁרִים נָתִיב כ''ג ח''ז). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן (ב) קמ''ט: באר היטב (א) לאשה וכו'. אא''כ נתגרשה אפילו ספק גירושין כמ''ש בח''מ סי' קמ''ט: (ב) קמ''ט. דשם מבואר די''ח ע''ז:
ב מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּנִכְסֵי אֵשֶׁת אִישׁ, לֹא עָלְתָה לוֹ (ג) חֲזָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיק בָּהֶם שְׁלשָׁה שָׁנִים אַחַר מוֹת בַּעֲלָהּ. וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן קמ''ט: באר היטב (ג) חזקה. אא''כ החזיק וטען בפני אתה מכרת לבעלך והוא מכר לי אז נאמן במיגו אתה מכרת לי ואפילו התחיל להחזיק בחיי בעלה. וכתב הח''מ דאם סילק הבעל את עצמו מירושה ומפירות מחזיקים בנכסים שלה וכ''כ הסמ''ע סי' קמ''ט ס''ק ט''ו ע''ש והב''ש חולק והקשה לפ''ז למה לא אוקמי שם דאיירי בכה''ג וכו' ע''ש. ואישתמיטתיה ליה דברי הדרישה בח''מ סי' קמ''ט שהקשה ג''כ קושי' זו ומתרץ דאין זו קושי' דכיון דרב סתמ' קאמר א''א צריכה למחות דוחק לומר דאיירי דוק' בכתב לה וכו' ע''ש:
סימן פח - כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט או במאון נוטלת נכסים
ובו י''ב סעיפים
א הָאִשָּׁה שֶׁיּוֹצְאָה מִתַּחַת יַד בַּעֲלָהּ, בֵּין בְּמִיתָה בֵּין בְּגֵרוּשִׁין, נוֹטֶלֶת כָּל נְכָסֶיהָ בְּלֹא שְׁבוּעָה, בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ כְּשֶׁהִיא אַלְמָנָה (טוּר) אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, נְכָסֶיהָ נוֹטֶלֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְנִכְסֵי מְלוֹג נוֹטַלְתָּן כְּמוֹ שֶׁהֵם, אֲפִלּוּ בָּלוּ הַרְבֵּה וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מֵעֵין מְלַאכְתָּן רִאשׁוֹנָה. וְאִם אָבְדוּ (א) לְגַמְרֵי, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לָהּ. וְאִם הוּקְרוּ, הוּקְרוּ לָהּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן (סִימָן צ''ג סָעִיף א'), אִם יְכוֹלָה לִתְבֹּעַ בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ: באר היטב (א) לגמרי וכו'. אפילו אם פשע בהם ח''מ ב''ש:
ב נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהֵם נִקְרָאִים נְדוּנְיָא, מִן הַדִּין אִם פָּחֲתוּ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם כָּל הַפְּחָת, אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיִים לִמְלַאכְתָּן רִאשׁוֹנָה. אֲבָל נָהֲגוּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁרְאוּיִים לַעֲשׂוֹת מֵעֵין מְלַאכְתָּן רִאשׁוֹנָה, אֲפִלּוּ הֵם בְּלוּיִין הַרְבֵּה, נוֹטַלְתָּן כְּמוֹ שֶׁהֵן; וְאִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן רִאשׁוֹנָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶם שֶׁשָּׁמוּ עָלָיו בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין; וְאִם הוּקְרוּ, אֵינָהּ נוֹטַלְתָּן אֶלָּא בְּשׁוּמָא (ב) רִאשׁוֹנָה שֶׁל שְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִכְתֹּב בַּכְּתֻבָּה: ''הִכְנִיסָה לוֹ כְּלִי פְּלוֹנִי בְּסַךְ כָּךְ וְכָךְ, וּכְלִי פְּלוֹנִי בְּסַךְ כָּךְ וְכָךְ''; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין בַּכְּתֻבָּה שׁוּם כְּלִי בִּפְרָטוּת, אֶלָּא כּוֹלְלִים הַכֹּל, וְכוֹתְבִין: ''הִכְנִיסָה לוֹ בִּבְגָדִים וְתַכְשִׁיטִים סַךְ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת'', הֲרֵי סַךְ אוֹתוֹ הַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַנְּכָסִים חֲדָשִׁים חוֹזְרִים לָשׁוּם אוֹתָם כְּמוֹ שֶׁשָּׁוִים עַכְשָׁו, וְאִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ (ג) לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים לְשׁוּמָא רִאשׁוֹנָה כְּלָל: באר היטב (ב) ראשונה. והרויח הוא לה דמאחר דמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת א''כ גם אם הותירו לא הותירו לו אלא לה. מיהו אם לא היו עושין מעין מלאכתן הראשונה ועכשיו הוקרו א''צ לשלם אלא כשומא הראשונה דוק' כשהכלי בעין והוקרו שייך הריוח לה ולא כשכלו ב''ש: (ג) לו. ודוק' אם הפחת מצד שבלו או שזל השער אבל כל שאלו רואים שלא נפחתו לה מחמת הזמן ולא מחמת שבלו אז נוטלתן כמות שהם באותו סכום שקבלם הבעל וכן עשינו מעשה רשד''ם חא''ה סי' קפ''ז:
ג אִם הִיא אוֹמֶרֶת: כְּלִי אֲנִי נוֹטֶלֶת, וְהוּא אוֹמֵר: דָּמִים אֲנִי נוֹתֵן, (ד) שׁוֹמְעִין לָהּ; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן, וְהוּא הַדִּין לִוְלָדוֹת שֶׁל שִׁפְחָה וּבְהֵמָה שֶׁל (ה) נִכְסֵי מְלוֹג. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הִכְנִיסָה לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים אוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְשָׁמוּ אוֹתָם עָלָיו בְּאֶלֶף זוּז, וְהוּקְרוּ וְעָמְדוּ בְּאַלְפַּיִם, נוֹטֶלֶת אֶחָד בְּאֶלֶף שֶׁלָּהּ, וְהַשֵּׁנִי אִם רָצְתָה לָתֵת דָּמָיו וּלְנָטְלוֹ מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ, שׁוֹמְעִין לָהּ: באר היטב (ד) שומעין לה. אפי' למנהג שלנו שאין נותנין שום כלי מ''מ שייך שבח בית אביה בכלים שהכניסה לו לכן אפילו בזמן הזה אם עדיין אותן מטלטלין שהכניסה בנדוני' הן בעין יכולה לומר את כליי אני לוקח בעת גביות כתובה ב''ש. ודוק' היא עצמה אבל יורשיה כשמתה בלא ולד של קיימא הרשות ביד הבעל לתת מה שירצה מהריב''ל ח''א כלל י''ב סי' ע'. ורשד''ם חא''ה סי' קכ''ו כתב דאפילו בתנאי החשבון יכולין היורשים לומר כלי זה אנו נוטלין וכ''כ כנה''ג ע''ש. ואם מכרה היא כתובתה או נתנה במתנה מצי היורשים לסלק הלוקח או למקבל בדמים מהרי''ט בתשובה ח''ב חא''ה סי' מ''ד: (ה) נ''מ. כ''ה דעת הרא''ש והטור. אבל רש''י רמב''ם ס''ל בולדות בהמה לא שייך שבח בית אביה. ובסי' פ''ה סט''ז פסק כרש''י ורמב''ם וצ''ע עיין אחרונים:
ד אִם הָאִשָּׁה אֵינָהּ רוֹצָה כֵּלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַבַּעַל מָעוֹת, יָכוֹל לְסַלְּקָהּ בְּכֵלֶיהָ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן:
ה אִם הִקְדִּישׁוּ הַיּוֹרְשִׁין אַחַר מוֹת אֲבִיהֶם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אוֹ שֶׁפֵּרְשׂוּ אוֹתוֹ עַל הַמֵּת בְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָאָה, נוֹתְנִין לָהּ דָּמָיו:
ו הִכְנִיסָה לוֹ קַרְקַע, וּכְשֶׁיָּצְאָה יֵשׁ בּוֹ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִים, נוֹטַלְתּוֹ עִם (ו) פֵּרוֹתָיו, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַנָּן לִקָּצֵר. תְּלָשָׁן הַבַּעַל קֹדֶם הַגֵּרוּשִׁין, הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּם לִקָּצֵר: באר היטב (ו) פירותיו. ואיירי בנ''מ ואז הפירות שייכים לה בחנם ב''ש. וח''מ לא כ''כ ע''ש:
ז הוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ, בֵּין שֶׁהוֹצִיא מְעַט (ז) וְאָכַל פֵּרוֹת הַרְבֵּה, בֵּין שֶׁהוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל פֵּרוֹת מְעַט, אֲפִלּוּ אָכַל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת דֶּרֶךְ כָּבוֹד, כְּדֶרֶךְ אִישׁ בְּבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁאָכַל דִּינָר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד, וַאֲפִלּוּ לֹא לָקַח בַּפֵּרוֹת מִמַּה שֶּׁהוֹצִיא אֶלָּא חֲבִילָה אַחַת (ח) שֶׁל זְמוֹרוֹת, מַה שֶׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל. הוֹצִיא וְלֹא אָכַל, אוֹ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכְּשִׁעוּר, שָׁמִין כַּמָּה הִשְׁבִּיחוּ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוֹצִיא, אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַהוֹצָאָה, יִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ כַּמָּה הוֹצִיא וְנוֹטֵל הַהוֹצָאָה; וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח, אֵין לוֹ מֵהַהוֹצָאָה אֶלָּא כְּשִׁעוּר הַשֶּׁבַח, וּבִשְׁבוּעָה. וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים בְּמָקוֹם רָחוֹק וְהוֹצִיא עֲלֵיהֶם הוֹצָאוֹת לַהֲבִיאָם, וְלָקַח בָּהֶם קַרְקַע וְאָכַל מֵהַפֵּרוֹת כְּשִׁעוּר אוֹ פָּחוֹת. וְאִם לֹא אָכַל אֶלָּא מֵהַקֶּרֶן, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטֹּל עַד כְּדֵי הַשֶּׁבַח. (וְהָא דְּנוֹטֵל בִּשְׁבוּעָה, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הָאִשָּׁה (ט) מַכְחִישָׁתוֹ, אֲבָל מַכְחִישָׁתוֹ, לֹא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ): באר היטב (ז) ואכל. במרדכי כתב לאו דוק' הוצי' הוצאה נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג שלה ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז''ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ''מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ח''מ ב''ש: (ח) של זמורות. כלומר שהאכיל לבהמתו. וכתב הח''מ שצריך שיהי' כשיעור דינר כיון שאכילת בהמתו לאו אכילת כבוד הוא: (ט) מכחישתו לא. אלא נשבעת היא ולא תשלם והיינו כשהו' לא תפס או תפס בעדים דאין לו מיגו אבל אם יש לו מיגו גובה ח''מ ב''ש:
ח נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים בְּמָקוֹם (י) אַחֵר, וְהָלַךְ אַחֲרֵיהֶם וְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת מְרֻבּוֹת וֶהֱבִיאָן, וְגֵרְשָׁהּ, אֲפִלּוּ לָקַח מֵהֶם וְהוֹצִיא, אֵין זֶה כְּאוֹכֵל מֵהַשֶּׁבַח שֶׁנָּדוּן בּוֹ מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל, שֶׁהֲרֵי מֵהַקֶּרֶן לָקַח, אֶלָּא יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטֹּל עַד כְּדֵי הַשֶּׁבַח, דְּהַיְנוּ שֶׁשָּׁמִין אֵלּוּ הַמָּעוֹת כַּמָּה שָׁוִין כָּאן יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָיוּ שָׁוִין בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ תְּחִלָּה: באר היטב (י) אחר. דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק לשון הרמב''ם וכאן העתיק לשון הטור להורות איך תהיה השומא כמ''ש דהיינו ששמין וכו':
ט בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּמְגָרֵשׁ מִדַּעְתּוֹ. אֲבָל אִם הִיא מוֹרֶדֶת, בֵּין (יא) אָכַל בֵּין לֹא אָכַל, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל; וְאִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַהוֹצָאָה, וְאִם הוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח: באר היטב (יא) אכל וכו'. משמע דאין מנכין מה שאכל וברמב''ם מבואר מנכין לו מה שאכל עיין בית שמואל:
י הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה וּמֵאֲנָה בּוֹ, רוֹאִין כַּמָּה אָכַל וְכַמָּה הוֹצִיא וְכַמָּה הִשְׁבִּיחַ, וְשָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת (יב) יָרַד. וְאִם הוּא רוֹצֶה לִטֹּל הוֹצָאָה שִׁעוּר שֶׁבַח, שׁוֹמְעִין לוֹ; וְאִם הוֹצִיא קִמְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה, מַה שֶּׁאָכַל אָכַל: באר היטב (יב) ירד. בית שמואל כתב דנוטל הוצאה אפילו כשהוצי' יותר משבח עיין שם. אבל הסמ''ע סימן שע''ה ס''ק י''א ובסי' קע''ח ס''ק ד' כתב דאינו נוטל הוצאות אלא שיעור שבח ע''ש ועיין תשובת רמ''א סימן פ''ו:
יא הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ, וּמֵת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם נִתְבָּרֵר שֶׁהוֹצִיא וְלֹא אָכַל, יִגְבּוּ הַיְתוֹמִים מַה שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁהוֹצִיא; וְאִם לֹא נִתְבָּרֵר כַּמָּה הוֹצִיא, לֹא יִטְּלוּ הַיְתוֹמִים (יג) כְּלוּם: באר היטב (יג) כלום. ואם היורשים מוחזקים שלא בעדים ויכולים לטעון ברי נאמנים בשבועה. ובטענת ברי לחוד אין נשבעין ונוטלין ב''ש:
יב בַּעַל שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ, אִם הַבַּעַל עַצְמוֹ אָרִיס, נִסְתַּלֵּק הַבַּעַל, נִסְתַּלְּקוּ, שֶׁלֹּא יָרְדוּ אֶלָּא עַל דַּעַת הַבַּעַל, וְשָׁמִין לָהֶם וְיָדָם עַל (יד) הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אֵין הַבַּעַל אָרִיס, עַל דַּעַת הַקַּרְקַע יָרְדוּ, וְשָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁיָּדְעוּ שֶׁהַשָּׂדֶה שֶׁל אִשָּׁה, אֲבָל אִם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים הָאֲרִיסִין שֶׁהוּא שֶׁל אִשָּׁה, נוֹטְלִין אֲרִיסוּתֵיהֶן בְּכָל עִנְיָן. (כָּךְ מַשְׁמָע מִלְּשׁוֹן הַטּוּר וְכֵן הוּא בָּאֲשֵׁרִ''י): באר היטב (יד) התחתונה. ואם הבעל אכל קצת הפסידו הם ג''כ לגמרי. ואם הפועלים אכלו קצת הח''מ פסק דהפסידו וב''ש מסופק ע''ש:
סימן פט - חיוב קבורת אשתו
ובו ד' סעיפים
א מֵתָה הָאִשָּׁה בְּחַיֵּי הַבַּעַל, חַיָּב (א) לְקָבְרָהּ וְלִטַּפֵּל בְּכָל צָרְכֵי קְבוּרָתָהּ, וּבִכְלַל זֶה הָאֶבֶן שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַקֶּבֶר. וְכֵן חַיָּב לַעֲשׂוֹת לָהּ מִסְפֵּד וְקִינִים, כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּדִינָה. וְאִם דַּרְכָּם לְהַסְפִּיד בַּחֲלִילִין, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וּמְקוֹנְנוֹת, אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל; וְאִם הָיָה עָשִׁיר, הַכֹּל לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם הָיָה כְּבוֹדָהּ יוֹתֵר מִכְּבוֹדוֹ, קוֹבְרִים אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ, שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת: באר היטב (א) לקוברה. קבורה תקנו חז''ל תחת נדוני' ולא תחת הכתוב' ואם בני משפחתם אין מספידין כלל ובני משפחתו מספידין לזכרים ויש פוחתים לנקיבות אל יפחות לה. ואפילו אם שניהם רוצים שלא יירש הנדוני' ולא יקבר אותה אין שומעין להם. ובעל חייב בקבורה אפילו אם כנס אותה ערומה ב''ש:
ב לֹא רָצָה לְקָבְרָהּ, וְעָמַד אַחֵר וְקָבְרָהּ, בֵּית דִּין מוֹצִיאִין (ב) מִבַּעֲלָהּ וְנוֹתְנִין לְזֶה: באר היטב (ב) מבעלה. אפילו אם היה הבעל בעיר ולא נמלך בו ועמד א' וקברה אותה מוציאין מבעלה. והרשב''א והר''ן חלקו על הרמב''ם ופסקו מספיק' אין מוציאין מהבעל אם קברה אחר. ואם קברה מצדקה ואח''כ נודע דיש לבעלה ממון מוציאין מהבעל אפילו למ''ד אם קברה אחר אין מוציאין מהבעל מ''מ אם קברה מצדקה מוציאין ממנו ד''מ בשם הג''מ. ובסי' קי''ח מבואר מי ומי חייב ליתן לסיוע הקבורה גם אם היא חייבת בקבורת בעלה ע''ש:
ג הָיָה בַּעֲלָהּ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמוֹכְרִין בְּלֹא (ג) הַכְרָזָה, וְקוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי מָמוֹן הַבַּעַל וּלְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ לְפִי כְּבוֹדָהּ: באר היטב (ג) הכרזה. וכן אם א' הלוה לצורך קבורה מוכרים בלא הכרה לשלם לו תוס' ח''מ ב''ש:
ד אַלְמָנָה, אֵינָהּ נִקְבֶּרֶת מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ, אֶלָּא יוֹרְשֵׁי כְּתֻבָּתָהּ חַיָּבִין (ד) בִּקְבוּרָתָהּ. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיּוֹרְשֵׁי בַּעֲלָהּ חַיָּבִין בִּקְבוּרָתָהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ: באר היטב (ד) בקבורתה. מתוספת משמע אפילו לא הניח אלא מטלטלין ולדינ' דש''ס אין הכתובה נגבית מן המטלטלין אפ''ה יורשים הראוים לירש ממנה אם היה לה כתובה חייבין בקבורתה ע''ש דף צ''ה ע''ב בד''ה ואין חייבים בקבורתה וכו'. לפ''ז אם לא הניחה כלום להוריש חייבים יורשיה הראוים לירש אם היה לה לקוברה ואינה נקברת מן הצדקה. ונשמע נמי דהבעל חייב בקבורה אפילו לא ירש כלום ממנה. וכ''כ הראב''ד. ומיהו מרמב''ם משמע דס''ל כשלא ירש אינו חייב בקבורה דאל''כ אם מתה בלא שבועה למה היורשים אינם חייבים לקבור אותה אלא ודאי ס''ל כשלא ירש הבעל אז היורשים אינם חייבים בקבורה ב''ש:
סימן צ - דין הבעל יורש את אשתו, ומה הוא שאינו יורש
(ודין מכירת האיש בנכסיו המשעבדים לאשתו, וטענת נחת רוח עשיתי לבעלי), ובו כ' סעיפים
א הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת (א) אִשְׁתּוֹ. בֵּין (ב) נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּמֻּחְזָק; אֲבָל לֹא בָּרָאוּי, כְּגוֹן יְרֻשָּׁה שֶׁרְאוּיָה לִירַשׁ וּמֵתָה בְּחַיֵּי (ג) מוֹרִישָׁהּ, אֵינוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹמָהּ לִירַשׁ. הגה: שְׁטַר חֲצִי זָכָר, שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ הָאִדָּנָא, שֶׁכּוֹתֵב הָאָב לְבִתּוֹ לִטֹּל בִּירֻשָּׁתוֹ כְּחֵלֶק חֲצִי זָכָר, וְאִם תֵּלֵךְ הַבַּת בְּלֹא זֶרַע (ד) קְיָמָא יִתְבַּטֵּל הַחוֹב, וּמֵתָה הַבַּת בְּחַיֵּי אָבִיהָ וְהִנִּיחָה זֶרַע קְיָמָא, וּמֵת הַזֶּרַע וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיהָ, הַבַּעַל יוֹרֵשׁ כֹּחַ אוֹתוֹ (ה) הַשְּׁטָר, מִכֹּחַ זַרְעוֹ שֶׁיָּרַשׁ אִמּוֹ וְהוּא יוֹרֵשׁ זַרְעוֹ (מהרי''ו סִימָן ט''ז). כָּתְבוּ לָהּ מוֹרִישֶׁיהָ קַרְקַע מֵחַיִּים וּפֵרוֹת לְאַחַר מִיתָה, הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ קַרְקַע (ו) מִמֶּנָּה (מָרְדְּכַי רֵישׁ יֵשׁ נוֹחֲלִין). אֲבָל שֶׁבַח נוֹטֵל בַּמֶּה שֶּׁיּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ הִשְׁבִּיחַ. וְאֵינוֹ יוֹרֵשׁ מִלְוַת אִשְׁתּוֹ, כְּגוֹן שֶׁמֵּתוּ מוֹרִישֶׁיהָ וְהָיְתָה לָהֶם מִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים (ז) כְּשֶּׁנְּשָׂאָהּ, וּמֵתָה קֹדֶם שֶׁגָּבְתָה אוֹתָם. הגה: אֲבָל אִם הִנִּיחוּ מוֹרִישֶׁיהָ נְכָסִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה הַבַּת מֵחַיִּים, וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִכְתֻבַּת (ח) אַלְמָנָה, נִקְרָאִים מֻחְזָקִים לַבַּת וְהַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָם (מָרְדְּכַי פ' כָּל הַנִּשְׁבָּעִין). וְכֵן אִם הָיָה לָהּ מִלְוֶה בְּיַד (ט) אֲחֵרִים כְּשֶׁנְּשָׂאָהּ, וּמֵתָה הָאִשָּׁה קֹדֶם שֶׁגָּבְתָה אוֹתָהּ, אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, אֲבָל אִם הִלְוְתָה מִנִּכְסֵי מְלוֹג, וּמֵתָה קֹדֶם שֶׁגָּבְתָה, בְּזוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ בַּעֲלָהּ. הגה: כָּל הַנְּכָסִים שֶׁהָיוּ לָאִשָּׁה שֶׁאֵין לְבַעֲלָהּ רְשׁוּת בָּהֶן, וְהִלְוְתָה אוֹתָן לַאֲחֵרִים, אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (א) אשתו. הרמב''ם פ''א מהלכות נחלה פסק ירושת הבעל מד''ס. והראב''ד והרשב''א ס''ל שהוא מדאוריית'. אשה שבעלה רוצה לגרשה ואינו יוכל מחמת חר''ג אעפ''י שאינו חייב במזונות יורשה הרא''ם ח''א סימן למ''ד ע''ל סי' ע''ז מש''ש: (ב) נ''מ. אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות אפ''ה יורש אותה ח''מ ב''ש. טבעת קדושין יורש הבעל מהר''י סג''ל סי' ס''ג וע''ל סי' נו''ן ס''ק ה' מש''ש: (ג) מורישה וכו'. ואם מת מורישה בחייה אעפ''י שמתה האשה קודם שיגיעו הנכסים לידה מוחזק מיקרי ויורש הבעל רשד''ם חא''ה סי' צ''ח. וכ''כ מהרמ''ט פ''ב סי' קמ''ו וכ''כ הרמ''א בסמוך בשם מרדכי: (ד) קיימא. עיין סי' קי''ח מה הוא זרע קיימא: (ה) השטר. דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ''מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר. מיהו קשה מ''ש מנדוני' דקי''ל אפי' אם נתן שט''ח ומתה בתו א''צ לשלם משום אומדנ' דכוונתו היה שתהנה בתו כמ''ש סי' נ''ג ולמה לא אמרינן כאן ג''כ אומדנ'. וכתב הח''מ ע''כ טוב לכתוב אם תמות בתי בלא ז''ק אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב. ואם כתב שח''ז לבת אחת ולשאר בנות לא כתב ולא הניח בן רק בנות. הבנות חולקים בשוה ולא תטול בת זו קדימה סך השטח''ז דאמרינן דלא היה כוונתו מה שנותן לזו שטח''ז רק נגד הבנים הזכרים ולא נגד הבנות. ואם מתה הבת זו והניחה זרע ואח''כ מת אותו זרע אינו יורש בעלה כלום דהא ליכא כאן שטח''ז אלא ירושה וקי''ל אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחים שלו מן האב כן ה''נ אין יורש הזרע את אמו להנחיל לאביו תשובת צמח צדק סי' צ''ו: (ו) ממנה. והפירות אינו יורש דהוי ראוי דהא המוריש יוכל למכור אותה ב''ש. והח''מ כתב דיורש אפילו פירות מאחר דהיה מוחזק בגוף הקרקע ע''ש. ראובן השיא את בתו בעוד יעקב אביו חי ונתן לחתנו שטח''ז כמנהג. ואח''כ מת יעקב והחתן תובע גם שח''ז מירושת יעקב כי אמר שהוא ראוי לגבי חמיו והוא כתב לי במוחזק ובראוי הדין עמו תשובת רש''ל סי' מ''ט ועיין תשו' רמ''א סי' ג' ובתשובת מהר''ם מלובלין סימן י''ד. ראובן שנתן מתנה לבתו מעכשיו כל זמן שלא יהיה לו בן מאשתו פלונית. ומתה בתו בחיי בעלה ואח''כ מת ראובן או אשתו בלא בן. מוחזק מקרי ויורש הבעל אותה הרמ''ט ח''ב סימן קמ''ו ועיין הרדב''ז ח''א סימן קמ''ד: (ז) כשנשאה. ב''ח כתב דתיבת משנשאה הוא ט''ס דאין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוו לאחרים לאחר שנשאה ועיין ח''מ ב''ש: (ח) אלמנה. וה''ה לשאר ב''ח: (ט) אחרים. ואם יש לה משכנות של מטלטלין או של קרקע באתר' דלא מסלקי בעל יורש הג''א והרשב''א והרמ''ט ח''ג סי' רי''ט. ואין נקר' אתר' דמסלקי אלא כשיוכל לסלק בכל עת שירצה. ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח''כ נשאת ומתה. הח''מ פסק דיורש מחצה. וב''ש פסק דיורש הכל אא''כ שכתב לה דין ודברים אין לי בהם אז יורש החצי ע''ש. ראובן שחייב מנה לשמעון חמיו ומת חמיו וירשה אותו בתו אשתו של ראובן ושוב מתה אשתו. ראובן יורש החצי ונותן החצי האחרת ליורשי שמעון הרדב''ז ח''א סי' קס''ט. ועיין בש''ע ח''מ סי' רע''ח דשם מבואר איזה הלואה נקר' מוחזק לענין בכורה כן הוא נקר' מוחזק בירושת הבעל:
ב מִי שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לְיוֹרְשַׁי, דְּקַיְמָא לָן הוּא הַדִּין לְיוֹרְשֵׁי יוֹרְשַׁי, וְאִם הָיְתָה לוֹ בַּת וּמֵתָה בְּחַיֵּי אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְהָיָה בֵּן לַבַּת, הַבֵּן עוֹמֵד בִּמְקוֹם אִמּוֹ לִירַשׁ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. אֲבָל אִם אֵין לַבַּת יוֹרֵשׁ, אֶלָּא בַּעַל, אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, דְּהָוְיָא לֵהּ רָאוּי. וְאִם אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו (י) מֵעַכְשָׁו לְיוֹרְשַׁי, הָוְיָא לֵהּ מֻחְזָק, וּבַעַל הַבַּת יוֹרֵשׁ: באר היטב (י) מעכשיו. אבל אם אמר מעכשיו לפלוני ואחריו לבתי לא מהני מלת מעכשיו שאמר לראשון עיין ב''ח ודרישה:
ג הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה מֵחַיָּבֵי לָאוִין, הוֹאִיל וְקִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ, אִם מֵתָה תַּחְתָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְכֵן אִשָּׁה (יא) שֶׁהֵמִירָה, הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ (בֵּית יוֹסֵף מ''כ בְּשֵׁם אֲבִי הָעֶזְרִי). וְכֵן הַנּוֹשֵׂא אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁהִיא צְרִיכָה מֵאוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, אִם מֵתָה תַּחְתָּיו, יִירָשֶׁנָּה. אֲבָל הַפִּקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת, אֲפִלּוּ נִתְפַּקְּחָה אַחַר (יב) שֶׁנִּשְּׂאָה, אִם מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה. וְהַחֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת, וּמֵתָה, (יג) יִירָשֶׁנָּה, שֶׁהֲרֵי הִיא בַּת דַּעַת וּלְדַעְתָּהּ נִשֵּׂאת לוֹ וְזִכְּתָה לוֹ מָמוֹנָהּ: באר היטב (יא) שהמירה. עיין בח''מ סי' רכ''ג וס''ס רפ''ה: (יב) שנשאה. היינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח''כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר ח''מ: (יג) יירשנה. והראב''ד חולק ע''ז. ושוטה שנשא פקחת או להיפך אינו יורשה עיין ב''ש:
ד קְטַנָּה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ שָׁתַק הָאָב, אִם מֵתָה, אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ אֶלָּא אִם כֵּן רָצָה הָאָב בְּנִּשּׁוּאֶיהָ:
ה מִי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין, (יד) וּמֵתָה, אֵין הַבַּעַל יוֹרְשָׁהּ. הגה: אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה, אַף עַל גַּב שֶׁנָּתַן עֵינָיו לְגָרֵשׁ, יוֹרְשָׁהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). הַטּוֹעֵן עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיוּ בָּהּ מוּמִין וּמִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל''ט, אִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִיּוֹת סוֹף אִשּׁוּת וּבַמָּרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). אִשָּׁה שֶׁמָּרְדָה בְּבַעְלָהּ וּמֵתָה, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ (כָּךְ מַשְׁמַע מִלְּשׁוֹן הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ''ב), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע''ז. הַמּוֹרֵד עַל אִשְׁתּוֹ אוֹ מַדִּירָהּ וְאֵינוֹ נוֹהֵג עִמָּהּ מִנְהַג אִשּׁוּת, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ (הַגָּהוֹת (מָרְדְּכַי) אַלְפָסִי פֶּרֶק אַף עַל פִּי): באר היטב (יד) ומתה וכו'. כ''כ הרמב''ם והראב''ד חולק עליו וכן המגיד ומסיים דבר זה מחלוקת הגאונים. לפ''ז מהני עכ''פ תפיסת הבעל ב''ש:
ו נָפַל הַבַּיִת (טו) עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ. וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם מֵת תְּחִלָּה, וְאֵין לוֹ בָּנִים (טז) מִמֶּנָּה, יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל יוֹרְשִׁין עִקַּר הַכְּתֻבָּה (יז) וְהַתּוֹסָפוֹת, וְיוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה יוֹרְשִׁין נִכְסֵי מְלוֹג, וּבֵין שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל: באר היטב (טו) עליו וכו'. עיין ב''ש ותוס' י''ט בבא בתר' פרק ט' משנה ט': (טז) ממנה. אבל אם אין לו בנים ממנה אין נ''מ מזה דהא הבנים יורשים הכל. אבל אם יש לו בן מאשה הראשונה ובן מאשה זו שייך דין זה. אע''ג דבן מאשה זו יורש בודאי חצי הכתובה ונ''מ ונצ''ב לא אמרינן כיון דהוא יורש ודאי במקצת יורש הכל ועיין בחה''מ סימן ר''פ: (יז) והתוספת. היינו מה שהוסיף הוא מעצמו. אבל תוס' שליש על הנדוני' דינו כנצ''ב כמ''ש סימן ק' ועיין ב''ש ס''ק כ''ד:
ז הָאִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה כָּל (יח) נְכָסֶיהָ לְאַחֵר, בֵּין קָרוֹב בֵּין רָחוֹק, קֹדֶם (יט) שֶׁתִּנָּשֵׂא, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה תִּבָּטֵּל (כ) הַמַּתָּנָה, אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם, וְאִם מֵתָה (בְּחַיָּיו), אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, שֶׁהֲרֵי נָתְנָה אוֹתָם קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא, וּכְשֶׁתָּמוּת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, יִקְנֶה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה מַתְּנָתוֹ קִנְיָן גָּמוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ נָתְנָה מִקְצָת נְכָסֶיהָ אוֹ כֻּלָּם, קֹדֶם, וְכָתְבָה לַמְּקַבֵּל מַתָּנָה: קְנֵה מֵהַיּוֹם וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה, שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה קִנְיָן גָּמוּר עַד שֶׁתִּרְצֶה, אֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת אוֹתָהּ הַמַּתָּנָה, וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ: באר היטב (יח) נכסיה וכו'. עיין בח''מ סי' ר''נ כמה שיעור שיור אם משייר: (יט) שתנש'. ר''ל שעומדת להנש' אז יש אומדנ' דמוכח דכוונת' היה להבריח אע''ג דלא גלתה דעתה. ואם לא עמדה להנש' דאז לא הוי אומדנ' דמוכח. או אם נתנה רק מקצת דליכ' אומדנ' דמוכח. ועידי חתימה על השטר מתנה מעידים שאמרה שכוונתה היתה להבריח אם כתיבת יד העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומתנה קיימת הרא''ש ב''ש: (כ) המתנה. ואם מת הבעל ואח''כ מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד כשמת הבעל ויורשיה יורשים כ''כ הרא''ש:
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדִינָא דְּמַבְרַחַת דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה, מַתָּנָה חֲלוּטָה, מַתְּנַת עָלְמִין; אֲבָל אִם כָּתְבָה לוֹ כֵּן, קָנָה (כא) לְגַמְרֵי: באר היטב (כא) לגמרי. ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרי הוא אא''כ אמרה בפירוש לכתוב כן. מיהו אם ידעה דכותבין כן ולא מחתה אפשר המתנה קיימת הר''ן ועיין בח''מ סימן ע''א. מיהו בגלתה דעתה דכוונתה להבריח מבעל שרצונה לישא לא מהני המתנה המגי''ד ב''ש:
ט הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה מִנִּכְסֵי מְלוֹג אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתָן הַנְּכָסִים נָפְלוּ לָהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס, הַבַּעַל מוֹצִיא פֵּרוֹת מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ, אֲבָל לֹא גּוּף הַקַּרְקַע; וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו, מוֹצִיא הַגּוּף מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא דָּמִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּחַיֶּיהָ מוֹצִיא גּוּף הַקַּרְקַע מִיַּד הַלּוֹקֵחַ בְּלֹא דָּמִים (טוּר וְהָרֹא''שׁ). וְאִם הַדָּמִים שֶׁלָּקְחָה מֵהַלָּקוֹחוֹת קַיָּמִים (כב) בְּעַצְמָם, אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת בְּיָדָהּ וְנוּכַל לִתְלוֹת שֶׁהֵם (כג) אֵלּוּ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), מַחֲזִירָן לַלָּקוֹחוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: שֶׁמָּא מְצִיאָה הֵן. הגה: נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, מִכְרָהּ קַיָּם (טוּר וְרֹב הַפּוֹסְקִים). וְכָל יְמֵי חַיֶּיהָ, אִם הַבַּעַל רוֹצֶה לִבְנוֹת אוֹ לִסְתֹּר בַּקַּרְקַע, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לִמְחוֹת (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים). וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם מָכְרָה הַנְּכָסִים אוֹ הִקְדִּישָׁה (כד) אוֹתָן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רע''ב): באר היטב (כב) בעצמם. ואם הוציאה המעות על דבר אחר יוכל הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עלה בהלואה ואין אני מחויב לשלם ההלואה שחייבת. ומטלטלין שהניחה אביה יורש אותן כ''כ הר''ן והמגיד ועיין בח''מ סי' צ''ו. ומ''ש הש''ך שם לא שייך כאן דאל יקנה ממנה נ''מ. ולא שייך כאן תקנות השוק. מיהו בנ''י ס''פ י''נ וד''מ הבי' דבריו. דאם אית' הדבר שבא מאותן המעות חייב לשלם להם. ועיין ב''ח מ''ש בח''מ ס''ס צ''ו ומדבריו שם ראיה כמ''ש הנ''י. ועיין תשובת צ''צ סי' (י') [קי''ז] ועיין ב''ש: (כג) אלו. ובעל א''י לומר שמא ממעות שלו לקחה. מיהו בנושאת בבית י''ל די''ל משלו הם. ואם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות אצלה כמו שמחרים על המכירה ב''ש: (כד) אותן. אפילו קדושת הגוף. אמנם אם נתאלמנה חל ההקדש ת''ה סי' רע''ב:
י וְאִם הַבַּעַל מוֹדֶה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ (כה) מָכְרָה, אֵינוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, דְּכִשְׁלוּחוֹ דָּמְיָא, וְאִי בָּעֵי לוֹקֵחַ מַחֲרִים שֶׁלֹּא מָכְרָה מִדַּעְתּוֹ. הגה: רָאָה שֶׁמָּכְרָה וְשָׁתַק לָהּ, לֹא אִבֵּד מִשּׁוּם זֶה זְכוּתוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל מ'). צִוְּתָה בְּעֵת חָלְיָהּ לָתֵת כָּךְ וְכָךְ מִמַּלְבּוּשֶׁיהָ וְנִתְרַצָּה (כו) הַבַּעַל, אִם נָתְנָה לַעֲנִיִּים אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר (כז) בּוֹ, וְאִם לַעֲשִׁירִים יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף הַזָּהָב וּתְשׁוּבַת מוהר''ם). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ''ו, אִם מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה מִטַּלְטְלִים: באר היטב (כה) מכרה. א''א שנתנה מנכסי מלוג ואמרה שבעלה נתן לה רשות לעשות כטוב בעיניה עיין הרשד''ם חא''ה סי' קפ''ט. ובחלק ח''מ סימן של''ח שדבריו סותרים מחא''ה לחלק ח''מ ע''ש. בעל שהלך פתאום חוץ לעיר ואחר זמן שלח אחריה שתלך למקום שנתיישב הוא ומכרה כל מטלטלי הבית הכבדים ובלתי ראוים להוליך עמה ופרעה חובותיה ומשכנה בית שהכניסה לבעלה בנצ''ב מה שעשתה עשוי הרמ''ט ח''א סימן ק''ץ. ויש חולקים וע' הרשד''ם חח''מ סימן נ''ו. וה''ה אם משכנה הבית לצורך מזונותיה ופרנסה מה שעשתה עשוי הרמ''ט סימן הנ''ל החזיק בעל המשכנתה ג' שנים ומכחיש לאשה ואומר שברי לו שהיה לה הרשאה מבעל נאמן במיגו דאי בעי כביש לשטרי' ואומר מהבעל קניתי הרמ''ט סי' הנ''ל ועיין כנה''ג דף ק''ז ע''א: (כו) הבעל. דהיינו שנתרצה הבעל בלי הפצרה שלה עיין בי''ד סי' רל''ב סעיף י''ז בהג''ה בה''י. אשה שנתנה לבנה מתנה בפני בעלה ושתק בעלה בין היו נ''מ בין נצ''ב בין היתה מתנה שנתן הבעל לאשתו במתנה גמורה. אין במתנתה כלום. ואם אמרה לבנה קח מתנה זאת שאביך נתן לך והאב שמע ושחק אפשר שבזה הוי שתיקתו הודאה וצ''ע הרא''ם תשובת כ''י. והר''מ עובדיה כתב דמתנתה מתנה עיין כנה''ג דף ק''ח ע''א סעיף נ''ג צ''ד: (כז) בו. היינו במתנה מרובה. ובמתנה מועטת נקר' מחוסר אמונה עיין בח''מ סימן רמ''ט וסימן ר''ד:
יא בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם מָכְרָה מִשֶּׁנִּשֵּׂאת מוֹצִיא הַבַּעַל מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, בִּנְכָסִים הַיְדוּעִים לַבַּעַל. אֲבָל אִם נָפְלוּ לָהּ נְכָסִים וְלֹא יָדַע בָּהֶם הַבַּעַל, לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּמְכֹּר, וְאִם מָכְרָה אוֹתָם קֹדֶם שֶׁיָּדַע בָּהֶם מִכְרָהּ קַיָּם. וְכֵן אֲרוּסָה לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּמְכֹּר נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, וְאִם מָכְרָה קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין מִכְרָהּ קַיָּם, אֲפִלּוּ נְכָסִים הַיְדוּעִים לוֹ:
יב נְכָסִים שֶׁאֵינָם יְדוּעִים לַבַּעַל, כְּשֶׁיִּוָּדְעוּ לוֹ, מִיָּד נַעֲשׂוּ נִכְסֵי מְלוֹג. וְכֵן הַפֵּרוֹת שֶׁיִּמָצְאוּ בְּיָדָהּ, מִיָּד שֶׁיִּוָּדְעוּ לוֹ הֵם נִכְסֵי מְלוֹג. הגה: אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה עַל יְרֻשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לָהּ שֶׁאָבִיהָ צִוָּה לָתֵת מִמֶּנָּה לַאֲחֵרִים, אִם הַנְּכָסִים יְדוּעִים לַבַּעַל, אֵינָהּ (כח) נֶאֱמֶנֶת. מִיהוּ, אִם מֵת הַבַּעַל, צְרִיכָה לְקַיֵּם הוֹדָאָתָהּ. וְאִם הַנְּכָסִים אֵינָם יְדוּעִים, נֶאֱמֶנֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (כח) נאמנת. היינו אם היה הודאה בב''ד הוי כמכרה קודם שידע ומכירתה קיימת ב''ש ח''מ:
יג הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, בֵּין לְבַעֲלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים, לֹא עָשְׂתָה (כט) כְּלוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ, מִכְרָהּ קַיָּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַחוֹבֵל). וְכֵן בַּעַל שֶׁמָּכַר קַרְקַע בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ הוּא עַצְמוֹ יָכוֹל לְעַרְעֵר עַל הַמֶּכֶר. וַאֲפִלּוּ אִם מֵתָה בְּחַיָּיו, הַבַּעַל יוֹרֵשׁ כֹּחָהּ וְיָכוֹל לְבַטֵּל (טוּר): באר היטב (כט) כלום. כתב הראנ''ח ח''א סימן צ''ה דאפילו היא מרוצה במכר אלא שאינה רוצה למכור לראובן אלא לשמעון המכר בטל ע''ש. וכשם שאינו יוכל למכור כך אינו יוכל לשעבד וכן להקדיש הרמ''ט ח''א סימן שי''ט וסימן רע''ד. אם מתייראו משוד או מגלות אין לה לעכב במכירתם ואם מעכבת במכירתם יוכל לומר תפטרי אותי מאחריותם תשובת הגאונים סימן רע''ח:
יד אֵין הָאִישׁ רַשַּׁאי לִמְכֹּר מִטַּלְטְלִין שֶׁל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְלֹא לְמַשְׁכְּנָם; וְאִם מְכָרָן אוֹ מִשְׁכְּנָן, מַה שֶּׁעָשָׂה (ל) עָשׂוּי. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכְרוֹ (לא) בָּטֵל. וּבִגְדֵי הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ אֵין לָהֶן דִּין צֹאן בַּרְזֶל, רַק נִכְסֵי מְלוֹג, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע''ז, וְלָכֵן אִם מְכָרָן אוֹ מִשְׁכְּנָן, בָּטֵל לְכֻלֵּי עָלְמָא, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אָמַר שֶׁבִּרְשׁוּתָהּ עָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה, נֶאֱמָן (לב) בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן אִם אָמַר שֶׁנָּתַן לָהּ הַדָּמִים (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תקל''ו וְתקל''ז). יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּבָה קַרְקַע מִן הַכּוּתִי בְּחוֹבוֹ, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַכוּתִי לִפְדּוֹתוֹ יֵשׁ לָהּ דִּין מִטַּלְטְלִין, וְאֵין לָאִשָּׁה כֹּחַ לִמְחוֹת (לג) בּוֹ שֶׁלֹּא לְמָכְרָן; אֲבָל אִם הֶחֱזִיק בָּהּ הַיִּשְׂרָאֵל וְאֵין (לד) הַכּוּתִי יָכוֹל לִפְדּוֹתוֹ, יֵשׁ לָהּ דִּין קַרְקַע, וְשִׁעְבּוּד כְּתֻבַּת הָאִשָּׁה עָלֶיהָ כְּמוֹ שְׁאָר קַרְקַע (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן של''ט): באר היטב (ל) עשוי. כ''כ הרמב''ם. וכתב הרא''ם סימן פ' אפילו היתה האשה צווחת בשעת המכירה שאינה רוצה למכרם המכר קיים ע''ש: (לא) בטל. ריב''ש בשם כל האחרונים. ואם היא מכרה והוא מסכים אח''כ או להיפך המקח קיים ואינו צריך קנין חדש. ואפילו מכר לפרנסה מ''מ היא יכולה לערער על המכירה ועיין ב''ש: (לב) בשבועה. היינו אם היא תובעה לבעלה שישלם לה נאמן בשבועה דהוא הנתבע ואם היא תובע למלוה שהלוה על הבגדים בתשובת מ''כ שהבי' הב''י כתב ההיא נאמנת נגד המלוה לומר שהשכין שלא ברשות ותשבע והמלוה יחזיר לה. והמרדכי ס''פ האומנין כתב מסתמ' אמרינן ברשותה השכין. משמע אפילו אם הבעל אינו בכאן ואינו טוען שעשה ברשותה אמרינן מסתמ' עשה ברשותה. והרשב''א בתשובה שהבי' ב''י ס''ס ע''ג כתב דמאן לימא לן דלא אפק' מדעתה גם שייך תקנות השוק ע''ש. משמע נמי דא''י להוצי' מן המלוה בלא מעות וכ''כ הסמ''ע בסי' ע''ב ס''ק י''ט. ועיין מ''ש הש''ך שם דבגדים מה שעשה לה בעלה מרצון הטוב יוכל להשכין לכתחלה ע''ש. והב''ש ס''ק נ''ב משיג עליו ע''ש ועיין בהר''א ששון סי' מ''ח. ובפליטת בית יהודא סימן י''א: (לג) בו. אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלין אג''ק: (לד) הכותי וכו'. ואם החזיק ישראל כ''כ בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אעפ''י שביד הכותי לפדות מ''מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שיעבוד כתובת האשה עליו ת''ה ח''מ ב''ש:
טו מִטַּלְטְלִין שֶׁנָּתַן לָהּ (לה) מִשֶּׁלּוֹ, דִּינָם שָׁוֶה לְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְמָכְרָן (לו) לְכַתְּחִלָּה, וְהוּא הַדִּין לְמִטַּלְטְלִין שֶׁקָּנָה לָהּ, אֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ לְיָדָהּ, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפַּרְנֵס. וְאֵין חִלּוּק בֵּין בִּגְדֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב לְבִגְדֵי חֹל. אֲבָל כְּלֵי זָהָב וּבְדֹלַח יָכוֹל (לז) לְמָכְרָם, אִם הֻצְרַךְ לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶם. וְאִם קְרוֹבִים נָתְנוּ לָהּ, בֵּין תַּכְשִׁיטִין בֵּין בְּגָדִים, יָכוֹל הַבַּעַל לְמָכְרָם לְפַרְנֵס (לח) עַצְמוֹ: באר היטב (לה) משלו וכו'. עיין ש''ך בח''מ סי' ע''ב ס''ק כ''ו ועיין מ''ש הב''ש ס''ק נ''ב: (לו) לכתחלה. ובדיעבד אם כבר מכר משמע מדברי המחבר דהמכר קיים. והח''מ כתב דהמחבר איירי שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוספת' שהוסיף לה ע''כ מטלטלין אלו כדין נצ''ב שאינו רשאי למוכרן לכתחלה ובדיעבד מכורין לדעת הרמב''ם. אבל מה שנתן לה במתנה גמורה מיד דין נ''מ להם והמכר בטל. ומ''ש המחבר וה''ה המטלטלין שקנה לה וכו'. הוא לאו דוק' כי מה שקנה אפילו בדיעבד בטל המכירה ע''ש. וב''ש השיג עליו ומסיים מיהו למעשה צ''ע בדיעבד אם המכירה קיים ע''ש: (לז) למכר'. והא דכתב הרא''ש והטור דא''י למכור כלי זהב שם איירי שהיא הכניסה לו ב''ש: (לח) עצמו. ר''ל שימכור מה שאין צריך לה כ''כ ויניחנו המעות על רווחים ויאכל הרווחים כי המתנות הם נ''מ והוא אוכל הפירות. ומ''ש כאן יוכל הבעל למוכרם לפרנס עצמו היינו מן הרווחים ולא מן הקרן ח''מ ב''ש:
טז מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם (לט) בְּנִכְסֵי מְלוֹג, בֵּין שֶׁלָּקַח מֵהָאִישׁ תְּחִלָּה (וְחָזַר) וְלָקַח מֵהָאִשָּׁה, בֵּין שֶׁלָּקַח מֵהָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ, מִכְרָם קַיָּם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה נִכְסֵי מְלוֹג לְבַעֲלָהּ, מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִים, וְאֵינָה יְכוֹלָה לוֹמַר בְּנִכְסֵי מְלוֹג: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. אֲבָל בִּשְׁאָר נְכָסִים יֵשׁ לָהּ לוֹמַר כֵּן. כֵּיצַד, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה לְבַעֲלָהּ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, אוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ שָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ שָׂדֶה שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ שׁוּם מִשֶּׁלָּהּ, לֹא קָנָה בַּעֲלָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה בִּרְצוֹנָהּ, חוֹזֶרֶת בְּכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה, שֶׁלֹּא נָתְנָה וְלֹא מָכְרָה אֶלָּא מִפְּנֵי שְׁלוֹם (מ) בֵּיתָהּ. לְפִיכָךְ, אֵין לְבַעֲלָהּ רְאָיָה כְּלָל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, חוּץ מִנִּכְסֵי מְלוֹג, אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחֲרָיוּת (מא) בְּפֵרוּשׁ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא מְכִירָתָהּ וּנְתִינָתָהּ לָא מְהַנֵּי, אֲבָל אִם מָחֲלָה (מב) לְבַעֲלָהּ כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עַל הַנְּכָסִים מְּהַנֵי כְּמוֹ שֶׁמְּהַנֵּי מְחִילָה לְעִנְיַן כְּתֻבָּהּ (הָרַאֲבַ''ד וְהָרֹא''שׁ). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א וְהָרַמְבַּ''ם לְדַעַת הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה): באר היטב (לט) בנ''מ. לכאורה נראה שזה שכתב כאן בעל הטורים סותר למ''ש בי''ד בהלכות עבדים במי שחציו עבד וחציו בת חורין ועבד של שני שותפין וכן מ''ש הרמב''ם בדין זה בפכ''ב מה''א למ''ש בפ''ב מהלכות רוצח ופ''ה מהלכות עבדים ועיין בה''י בי''ד בה' עבדים ס''ק ז' ועיין ב''ש: (מ) ביתה. הב''י והכ''מ מדייק דוקא כשהיא טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת. ומהרי''ט בתשובה ח''ב חח''מ סי' נ''ו כתב דאפילו לא טענה אין במעשיה כלום: (מא) בפירוש. ולא אמרינן בזה אחריות ט''ס. ועיין בהרמ''ט ח''ב סי' קנ''ט: (מב) לבעלה וכו'. ויש חולקין עיין ח''מ ב''ש. ומסיים הב''ש ונדוני' שלנו שכותבין על סך כך וכך מהני המחילה ואינה יכולה לומר נ''ר עשיתי לבעלי. והיינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים. אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו ע''ש ועיין כנה''ג דף ק''ח ע''ב סעיף קמ''א:
יז הַבַּעַל שֶׁמָּכַר נְכָסָיו, וְאַחַר כָּךְ כָּתְבָה אִשְׁתּוֹ לַלּוֹקֵחַ: ''דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ'', וְהִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זוֹ טוֹרֶפֶת, שֶׁלֹּא כָּתְבָה לוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בֵּינָהּ לְבֵין בַּעֲלָהּ קְטָטָה, וְיֵשׁ לָהּ לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. וַאֲפִלּוּ כָּתְבָה לוֹ שֶׁלֹּא תּוּכַל לוֹמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם קָנוּ מִיַּד הָאִשָּׁה תְּחִלָּה שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל מָקוֹם זֶה, וְאַחַר כָּךְ מָכַר אוֹתוֹ הַבַּעַל, אֵינָהּ טוֹרֶפֶת (מג) אוֹתוֹ. וְכֵן אִם מָכַר הַבַּעַל וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ לִכְתֹּב לַלּוֹקֵחַ: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ, וְלֹא הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו, וְחָזַר הַבַּעַל וּמָכַר לְאִישׁ אַחֵר, בֵּין אוֹתָה שָׂדֶה בֵּין שָׂדֶה אַחֶרֶת, וְאַחַר שֶׁמָּכַר הַבַּעַל הִסְכִּימָה לְמַעֲשָׂיו, וְקָנוּ מִיָּדָהּ שֶׁאֵין לָהּ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה זוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחוֹת, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. וְכֵן אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ (מד) אַחֲרָיוּת בְּפֵרוּשׁ שֶׁאִם יִטְרֹף בַּעַל חוֹב שֶׁל בַּעֲלָהּ מִמֶּנּוּ שֶׁהִיא תְּשַׁלֵּם לוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְעֹן: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָאִשָּׁה קִבְּלָה הַמָּעוֹת אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר עוֹד: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת וּבְמֵישָׁרִים נָתִיב כ''ג חֵלֶק ד'). אִשָּׁה שֶׁהוֹדֵית שֶׁחַיֶּבֶת עִם (מה) בַּעֲלָהּ, צְרִיכָה לְשַׁלֵּם וְלֹא יְכוֹלָה לְמֵימַר בְּזֶה: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי, דְּלָא אָמְרִינָן כֵּן אֶלָּא בִּנְכָסִים שֶׁמּוֹכֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן). אִשָּׁה שֶׁסִּלְּקָה כֹּחָהּ מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ קֹדֶם שֶׁקְּנָאָן הַבַּעַל, יָכוֹל לְמָכְרָן אַחַר כָּךְ וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת מֵהֶן, וְלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַכּוֹתֵב וּבְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''ג): באר היטב (מג) אותו. ה''ה אם כתבה שטר בפני עצמו מהני אפילו כתבה אחר מכירת הבעל וא''י לומר נ''ר עשיתי לבעלי דכולי האי לא עבדה. ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח''כ לקח הלואה הוי כקנין אשה והדר בעלה עיין ב''ש: (מד) אחריות. ועכשיו נוהגים דכותבים אחריות וקונים מן האשה והדר בעלה עיין ב''ש: (מה) בעלה. עיין בח''מ סי' קי''א:
יח נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁאָבְדוּ אוֹ (מו) נִגְנְבוּ וּמָחֲלָה אוֹתָם לְבַעֲלָהּ, וְקָנוּ מִמֶּנָּה בְּעֵדִים, אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי. אֲבָל אִם נָתְנָה לוֹ מַתָּנָה מִטַּלְטְלֵי צֹאן בַּרְזֶל הַקַּיָּמִים, לֹא קָנָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ לוֹמַר: נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעֲלִי: באר היטב (מו) נגנבו. ה''ה אם נכתב הנדוניא על סך מעות מהני מחילה אפילו כשהם בעין והא שכתב שאבדו קמ''ל אע''ג בתחילה היו בעין ריב''ש. אם היה לה שטר על בעלה ומכרה לאחר ומחלה לבעלה לכ''ע לא אמרי' בזה נ''ר עשיתי לבעלי רשב''א ב''ש:
יט אִשָּׁה שֶׁאָמַר לָהּ בַּעֲלָהּ שֶׁתַּעֲשֶׂה בִּבְגָדֶיהָ וּבְתַכְשִׁיטֶיהָ מַה שֶּׁתִּרְצֶה, אִם מָכְרָה אוֹ נָתְנָה, (מז) בָּטֵל: באר היטב (מז) בטל. די''ל כוונתו היה להשאיל ולהפקיד ולא למכור עיין בטור:
כ רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע נִכְסֵי מְלוֹג, וְנִתְחַיֵּב לְשִׁמְעוֹן בִּשְׁטָר, וְאַחַר כָּךְ נִתְחַיְּבוּ הוּא וְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁטָר לְלֵוִי, וּמֵתָה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, לֵוִי קוֹדֵם לִגְבּוֹת מֵאוֹתוֹ קַרְקַע שֶׁל נִכְסֵי מְלוֹג:
סימן צא - אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה
ובו ה' סעיפים
א אִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה (א) שְׁטַר חוֹב לְבַעֲלָהּ וְחָזְרָה וּמְחָלַתּוּ, אֵינוֹ מָחוּל, מִפְּנֵי שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ. הגה: וְלָכֵן אֵינָהּ (ב) נֶאֱמֶנֶת גַּם כֵּן לוֹמַר: פָּרוּעַ הוּא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַכּוֹתֵב). וְהוּא הַדִּין מִלְוֶה עַל פֶּה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחֹל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר''י): באר היטב (א) שט''ח. הן שהכניסה לו בתורת נצ''ב הן בתורת נ''מ א''י למחול ח''מ ב''ש: (ב) נאמנת וכו'. כיון דאין לה מיגו דהא א''י למחול. וכן מלוה בע''פ א''י למחול וא''י לומר פרוע הוא כשהוא תוך הזמן ואם הלוה טוען פרעתי השטר. אם אין בו נאמנות אז חייבת היא לישבע. י''ל אין רצוני לישבע כי פרוע הוא. ובמלוה בע''פ תוך הזמן תליא בפלוגת' בח''מ סי' ע''ח אם היא צריכה לישבע:
ב בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ הָוֵי כְּלוֹקֵחַ. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ (ג) לִפְלוֹנִי, וְנִשֵּׂאת, הָוֵי כְּלוֹקֵחַ, וְאֵין לְאַחֲרַיִךְ בִּמְקוֹם בַּעַל כְּלוּם, דְּקַיְמָא לָן נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי וּמָכַר הָרִאשׁוֹן, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּאוֹמֵר כֵּן לִפְנוּיָה, אֲבָל הָאוֹמֵר לִנְשׂוּאָה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי, וּמֵתָה, אַחֲרַיִךְ קוֹנֶה וְלֹא הַבַּעַל. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר לִנְשׂוּאָה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי, וּמָכְרָה, וּמֵתָה, יַעַמְדוּ (ד) נְכָסִים בְּיַד הַלּוֹקֵחַ: באר היטב (ג) לפלוני. מי שאמר נכסי לבתי פלונית ואחריה ליורשיה הנולדים מגופה והבת היתה פנויה. דמי לאומר לנשואה ואחריך לפלוני כיון דבפירוש סלק את הבעל מאותו זכות ואמר ואחריה ליורשי' הנולדים מגופה הרי הוא כאומר אחריך ליקני בעל לא ליקני רשד''ם חא''ה סי' ק''ך ומהרש''ך ח''ב סי' קל''ה: (ד) נכסים וכו'. עיין מ''ש הח''מ ב''ש ס''ק ד'. ולכאורה נעלמו מעיניהם דברי הסמ''ע בסי' רמ''ח ס''ק ל''ג ע''ש:
ג גָּבוּ לְאִשָּׁה קַרְקַע מִבַּעַל חוֹבָהּ, וְנִשֵּׂאת (ה) וּמֵתָה וִירָשָׁהּ הַבַּעַל, אַף עַל גַּב (ו) דְּשׁוּמָא חוֹזֶרֶת לְעוֹלָם, הָכָא אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, דְּבַעַל כְּלוֹקֵחַ הָוֵי, וְהָוֵי כְּאִלּוּ מְכָרַתּוּ לְאַחֵר. וְכֵן אִם גָּבוּ מִמֶּנָּה לְבַעַל חוֹב, וְנִשֵּׂאת וּמֵתָה וִירָשָׁהּ, אֵין מַחֲזִירִין לוֹ הַשּׁוּמָא: באר היטב (ה) ומתה וכו'. עיין בח''מ ס''ס ק''ג מ''ש הסמ''ע והש''ך שם. ועיין ח''מ ב''ש: (ו) השומא. ושומא לפרעון כתובתה אם מחזירין עיין תשוב' מהרש''ל סי' נו''ן ותשוב' רמ''א סי' ח':
ד הָיָה עָלֶיהָ מִלְוֶה עַל פֶּה וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת, אֵינָהּ נִגְבֵּית (ז) מֵהַבַּעַל, דְּמִלְוֶה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת. הגה: מִיהוּ, אִם הַמָּעוֹת שֶׁהִלְוָה בְּעֵין, חַיָּב (ח) לְשַׁלֵּם (ר''י וְהַמָּרְדְּכַי). וְאִם בָּא הַמַּלְוֶה קֹדֶם שֶׁנְּשָּׂאָה וְרוֹצֶה לִמְחוֹת נִשּׂוּאֶיהָ עַד שֶׁתִּפְרָעֵהוּ וְשֶׁלֹּא יַפְסִיד שֶׁלּוֹ, הַדִּין עִמּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נִמּוּקֵי יוֹסֵף). אֲבָל אִם הָיָה עָלֶיהָ מִלְוֶה בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה (ט) מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעֲלָהּ. קָהָל שֶׁעָשׂוּ בֵּינֵיהֶם תַּקָּנוֹת בִּקְנָסוֹת, וְעָבְרָה אִשָּׁה עַל הַתַּקָּנָה, בַּעֲלָהּ חַיָּב (י) לְשַׁלֵּם (ב''י סִי' ע' בְּשֵׁם ת''ה סִי' רפ''ב): באר היטב (ז) מהבעל. ואם תפס המלוה לא מפקינן מיני' הר''ם אלשיך סי' י''ז ומהריב''ל ח''א כלל י''ב סי' ע''ד. והב''ש האריך והעלה בנצ''ב אפילו אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה. ובכ''מ מהני תפיסה ודוק' אם תפס נ''מ שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל ע''ש. וכל זה איירי אם הכניסה לו נכסים אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ''ע אין חייב לשלם כמ''ש תוס' פרק המקבל דף ק''ד. ועיין כנה''ג דף ק''י ע''א ס''ח. ראובן ודינה שנשארו יתומים ונשאר להם מאביהם ובהיות ראובן חוץ לעיר באו קרובי דינה והשיאוה ונתנו לה כל הנכסים בנדונייתה לשמעון מצי ראובן למיתבע לבעל אחתי' מאי דשקלה טפי מאומדן דעתו דאבוה ואי ליכא מאן דידע אומדן דעתא שקיל מאי דשקלה טפי מעישור נכסי אליב' דכ''ע הר''ם אלשיך סימן י''ז. גזל שגזלה האשה ואכלתה. או פקדון. עיין כנה''ג דף ק''ט ע''ב: (ח) לשלם. כ''כ ב''י בשם רבי' ירוחם ע''ש. וצ''ע איך נעלם דברי הרמב''ם ראש הפוסקים המפורסמים שבפירוש חולק על הנ''י בסוף פרק כ''ו מהלכו' מלוה ע''ש. ולפענ''ד היה נראה שהדין עם בעל נ''י דאם כדברי רבי' ירוחם והרמב''ם דאם המעות בעין חייב להחזיר היכי בעינן למיפשט דבעל יורש הוה מהא דתנן ישאו גדולות ישאו קטנות ומהא דתנן מי שמת והניח אלמנה ובת ונישאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו ואם אית' דכשהמעות בעין כ''ע מודו דחייב לשלם אין הוכחה משם דיורש הוי דאפי' נימא לוקח הוי שאני התם שהמעות בעין ולכן חייב לשלם. ועיין כנה''ג דף ק''ט ע''ב סעיף ה' שמתרץ קושיא זו ועיין ב''ש: (ט) מנכסים. בין מנ''מ ובין מנצ''ב ב''ש: (י) לשלם. אפילו לא הכניסה לו כלום. אפילו עברה על התקנה קודם שנשאת חייב בעלה לשלם אח''כ כשנשאת לדעת התוס' אבל לדעת רש''י אינו חייב אא''כ עברה תחתיו והא דחייב בעלה לשלם דוק' אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ''ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ח''מ בה''י ב''ש. וכתב ב''ש ותימ' על רמ''א שפסק דהבעל חייב לשלם הא שם בת''ה מסיים וצ''ע אם הנדון דומה לראיה ע''ש וכ''כ הט''ז דאין להוצי' ממון מיד הבעל. אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם בשבילה אע''ג דיוכל למחות לה להבא מ''מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עיין (בח''ה) [בת''ה] סי' (רע''ב) [רפ''ב]:
ה שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת לַמְשֻׁדֶּכֶת וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְהַלָּה תּוֹבֵעַ סִבְלוֹנוֹתָיו, דִּינָם כְּמִלְוֶה (יא) בִּשְׁטָר. הגה: אִם לָקְחָה יוֹתֵר מִכְּתֻבָּתָה וְנִשֵּׂאת, צָרִיךְ הַבַּעַל לְהַחֲזִיר הַמּוֹתָר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ח). וְכֵן אִם נִתְחַיֶּבֶת מַס וְנִשֵּׂאת, הָוֵי כְּשָׁלַח הַסִּבְלוֹנוֹת, דְּכָל אֵלּוּ קָלָא אִית לְהוּ וְאֵין דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת בָּהֶן שְׁטָר, לָכֵן הָוֵי כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר (מהר''ם פַּדָּוואָה סִימָן נ''ה). אֲבָל נִזָּקִין וּמֶקָּח וּדְבָרִים אֲחֵרִים, אֵין חַיָּב (יב) לְשַׁלֵּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין). אִשָּׁה שֶׁשִּׁדְּכָה בִּתָּהּ לְאִישׁ וְנִתְחַיְּבָה בִּנְדוּנְיָא, וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת בְּעַצְמָהּ לְאִישׁ, הַמְשֻׁדָּךְ לְבִתָּהּ מוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁנִּתְחַיְּבָה מִבַּעֲלָהּ מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ, דְּהָוֵי כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר; אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָשְׂתָה הַשִּׁדּוּכִין לְבִתָּהּ עֲדַיִן לֹא נִשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר דְּנִשְׁבַּעַת לְבַסוֹף אִגְּלַי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמַה שֶּׁעָשְׂתָה תְּחִלָּה בַּדִין הָיָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר גּוֹבֶה מִן הַבַּעַל מִנְּכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ, הַיְנוּ שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין וְכָתְבָה לְבַעְלָהּ חוֹב הַמִּטַּלְטְלִים (יג) אַגַּב קַרְקַע; אֲבָל לֹא כָּתְבָה לוֹ אַגַּב, וְלֹא הִכְנִיסָה לוֹ רַק מִטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ מִלְוֶה בִּשְׁטָר אֵינָהּ גּוֹבָה (יד) מִבַּעֲלָהּ, דְּאֵין בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מִמְטַּלְטְלִין הַמְשֻׁעְבָּדִים (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן נ''ו); וּסְבָרָא נְכוֹנָה הִיא. וּמ''מ נִרְאֶה לְהוּ, דִּבְמַכְנֶסֶת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ, כְּגוֹן שֶׁלָּקְחָה יָתֵר מִכְּתֻבָּתָהּ, חַיָּב לְהַחֲזִיר בְּכָל עִנְיָן. וְעַיֵּן בְּח''ה סוֹף סִימָן צ''ו (נִתְבָּאֵר לְעֵיל): באר היטב (יא) בשטר. משמע דגובה אפי' מנצ''ב וכ''כ הר''ם פדוואה סי' נ''ה אבל מהרי''ק שורש י''ח כתב דוק' מן נ''מ גובה ולא מן נצ''ב. ובפרישה ובח''מ הקשו למה אין גובין מנצ''ב כיון שדינם כמלוה בשטר. ועיין מ''ש הב''ש וכנה''ג דף ק''ט ע''ב סעיף י''ז: (יב) לשלם. בין שנעשה קודם הנשואין ובין שנעשה אח''כ בין מגוף ובין מפירות נ''י ב''ש: (יג) אג''ק. אע''ג דבח''מ סי' ס' נתבאר שנהגו שאין טורף מלקוחות מטלטלין אפילו אם כתב אג''ק מפני תקנות השוק אפשר דלגבי בעל לא שייך תקנות השוק ח''מ ב''ש: (יד) מבעלה. בפרישה ובח''מ וש''ך פירשו דוק' מטלטלין נצ''ב אין גובין אלא אגב אבל מטלטלין נ''מ גובין אפילו בלא אגב והב''ש כתב מתשובת הרמב''ן משמע דאיירי אפילו מטלטלין של נ''מ אין גובין בלא אגב וכ''מ מלשון הגה''ה. ומ''מ אם תפס מטלטלין מהני עיין ב''ש ס''ק י''ח וס''ק י''ד ובכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל נכסים דמיא לדין מ''ש בח''מ סי' ק''ז אם היורשים מכרו הנכסים והמעות בידה:
סימן צב - האיש שסלק עצמו מפרות נכסי אשתו ומירשתה
ובו ח' סעיפים
א הַכּוֹתֵב אוֹ הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה: ''דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ'', אִם מָכְרָה אוֹ נָתְנָה, (א) קַיָּם. וְאֵין לוֹ בְּמָעוֹת הַמִּקָּח (ב) כְּלָל (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא מָכְרָה וְלֹא נָתְנָה, הַבַּעַל אוֹכֵל הַפֵּרוֹת, וְאִם מֵתָה יוֹרְשָׁהּ. וְאִם כָּתַב לָהּ כֵּן אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ וְאָז יִהְיֶה מִכְרָהּ וּמַתְּנָתָהּ (ג) קַיָּם. הגה: וְלָא מְהַנֵּי סִלּוּקוֹ אֶלָּא לְאַחַר אֵרוּסִין, אֲבָל קֹדֶם אֵרוּסִין לָא מְהַנֵּי סִלּוּק (רַ''ן רֵישׁ פֶּרֶק הַכּוֹתֵב וְרַשְׁבָּ''א סִימָן תתק''ס): באר היטב (א) קיים. אפי' לאחר נישואין כבר נתבאר לעיל סי' צ' סעיף י''א שארוסה מכרה קיים אפילו בלא תנאי ואיירי בנכסים שהיה לה בשעת התנאי אבל בנכסים שיפלו לה לאחר מכאן יתבאר בסעיף שאח''ז. ודוק' אם מכרה כבר א''י הוא לערער על המכירה אבל אם לא מכרה יוכל לעכב עי' ב''ש: (ב) כלל. ואם לקחה במעות קרקע אוכל הפירות ש''ג: (ג) קיים. הב''י וב''ח וח''מ דייקו מדברי המגיד דמהני הקנין דאין לו זכות אפילו בפירות. והטור חולק וס''ל דלא מהני אלא לענין המכירה. והב''ש כתב דלא פליגי דהטור איירי כשאומר או כותב דין ודברים אין לי בנכסייך. אבל כשלא אמר בנכסייך מהני אפילו לענין הפירות ע''ש:
ב אִם הִתְנָה בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה עַל נְכָסִים שֶׁיִּפְּלוּ לָהּ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ דִּין וּדְבָרִים בָּהֶם, מוֹעִיל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל. הגה: סִלֵּק עַצְמוֹ מִנְּכָסִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַנְּכָסִים הַכְּתוּבִים בִּכְתֻבָּתָהּ (ד) בִּכְלָל (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב בְּשֵׁם רִיצְבָ''א); וַאֲפִלּוּ נְכָסִים שֶׁנָּפְלוּ לָהּ אַחַר כָּךְ אֵינוֹ בִּכְלָל (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ג), אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ (ה) בְּהֶדְיָא: באר היטב (ד) בכלל. כלומר הסילוק מסתמ' קאי על נ''מ ולא על נצ''ב: (ה) בהדיא. הדין סילוק נתחלק לג' אופנים. א' קודם אירוסין אין לו שום זכות בנכסיה ולא מהני סילוק אפילו בקנין. ואחר הנשואין דידו כידה צריך סילוק בקנין ואז לא מהני סילוק על נכסים שיפלו אח''כ דהא קנין לא חל על דבר שאינו בידה. ובשעת אירוסין דיש לו זכות בנכסים מהני סילוק שלו אפילו על נכסים שיפלו אח''כ ועיין ב''ש ס''ק יו''ד:
ג כְּשֶׁאָמַר לָהּ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ הֲרֵי סִלֵּק עַצְמוֹ מִגּוּף הַקַּרְקַע וְאֵין לוֹ בִּנְכָסֶיהָ פֵּרוֹת לְעוֹלָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בָּזֶה:
ד הוֹסִיף לְהַתְנוֹת גַּם עַל הַפֵּרוֹת, שֶׁאָמַר לָהּ: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵרוֹתֵיהֶן, אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת (ו) בְּחַיֶּיהָ, אֲבָל מוֹכְרִים הַפֵּרוֹת וְלוֹקְחִים בָּהֶם (ז) קַרְקַע וְאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו. הגה: וְאִם מֵתָה, יוֹרְשָׁהּ (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לִמְכֹּר הַפֵּרוֹת, אֶלָּא שֶׁאִם שִׁיְּרָה פֵּרוֹת יִמְכְּרֵם וְיִקְנֶה בָּהֶם קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ): באר היטב (ו) בחייה מכרה קיים. אבל אם אמר דין ודברים אין לי בפירות נכסייך אז מכרה בטל כ''כ תוס' כתובות דף נו''ן ע''א ד''ה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכוי ע''ש ועיין מ''ש המרש''א שם ועיין ב''ש: (ז) קרקע. ואם מכרה הקרקע השניה או הפירות הרשות בידה ח''מ. והב''ש חולק עליו:
ה הוֹסִיף לְהַתְנוֹת עִמָּהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל פֵּרוֹת נְכָסֶיהָ וְלֹא פֵּרֵי פֵּרוֹתֵיהֶם, לוֹקְחִין הַפֵּרוֹת וְקוֹנִים בָּהֶם קַרְקַע, וְלוֹקְחִים פֵּרוֹת קַרְקַע זוֹ וְקוֹנִים בָּהֶם קַרְקַע שְׁנִיָּה, וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן פֵּרֵי [דְפֵרֵי] פֵּרוֹת. וְכֵן הַדָּבָר תָּמִיד, עַד שֶׁיַּתְנֶה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ פֵּרוֹת וְלֹא פֵּרוֹת פֵּרוֹתֵיהֶן (ח) עַד לְעוֹלָם, וְאָז לֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם צַד פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ: באר היטב (ח) עד לעולם. תרווייהו דוק' עיין בהר''ן:
ו כָּתַב לָהּ: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִךְ וּבְפֵרֵי פֵּרוֹתֵיהֶן, וְלֹא הִזְכִּיר הַפֵּרוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹכֵל הַפֵּרוֹת וְלֹא פֵּרֵי פֵּרוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם הַפֵּרוֹת אֵינוֹ אוֹכֵל:
ז הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה, הֲרֵי זֶה לֹא יִירָשֶׁנָּה, אֲבָל אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁיִירָשׁ מִקְצָת נְכָסִים, וְכֵן אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאִם מֵתָה בְּלֹא בָּנִים יַחַזְרוּ הַנְּכָסִים לְבֵית אָבִיהָ, הַכֹּל קַיָּם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ קֹדֶם (ט) שֶׁתִּנָּשֵׂא, בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה, אוֹ בְּכוֹתֵב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ בִּשְׁעַת כְּנִיסָה, אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ, תְּנָאוֹ בָּטֵל, וְיִירָשֶׁנָּה. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''ט. וְהָא דְּלָא מְהַנֵּי תְּנַאי לְאַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, דַּוְקָא שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה; מִכָּל מָקוֹם, אִם מְחַיֵּב עַצְמוֹ לְהַחֲזִיר לְיוֹרְשֶׁיהָ מַה שֶּׁיּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, צָרִיךְ לְקַיֵּם (הָרַ''ן רֵישׁ הַכּוֹתֵב בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְרִיבָ''שׁ סִימָן ס''ד וְק''ב): באר היטב (ט) שתנש'. עיין ב''ש שהעלה אם תפס הבעל י''ל קים לי כהני פוסקים דס''ל דהתנאי בטל:
ח הִתְנָה עִמָּהּ אַחַר נִשּׁוּאִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ דִּין וּדְבָרִים בִּנְכָסֶיהָ וְלֹא בְּפֵרֵי פֵּרוֹתֶיהָ עַד עוֹלָם בְּחַיֶּיהָ וּבְמוֹתָהּ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת (י) כְּלָל, אֲבָל אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה. הגה: סִלֵּק עַצְמוֹ מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ, וְחָזַר וּנְשָׂאָהּ סְתָם, עַל תְּנַאי הָרִאשׁוֹן הוּא מַחֲזִירָהּ (רַשְׁבָּ''א סִימָן תתקס''ב): באר היטב (י) כלל. ואם מכרה או נתנה קיים אבל אם מתה יורשה משום דכתב לה אחר הנשואין אבל אם כתב לה קודם הנשואין לשון בחייך ובמותך מסתלק הוא מן הירושה ח''מ ב''ש:
סימן צג - דין מזונות האלמנה
ובו ל''ב סעיפים
א הַכְּתֻבָּה הֲרֵי הִיא כְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן, וְאֵינָהּ נִגְבֵּית אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת (א) הַבַּעַל, אוֹ אִם גֵּרְשָׁהּ. הגה: וְהוּא הַדִּין מַה שֶּׁקִּבֵּל (ב) בַּנְּדוּנְיָא. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''ו סָעִיף י''א. כָּתַב לָהּ מַתָּנוֹת, הֵם נִגְבּוֹת מֵחַיִּים; מִיהוּ, אִם דֶּרֶךְ הַמָּקוֹם לִכְתֹּב כֵּן לְכָבוֹד בְּעָלְמָא וְשֶׁלֹּא לִגְבּוֹתָן מֵחַיִּים, הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג (בְּמֵישָׁרִים בְּשֵׁם גָּאוֹן, וּדְלֹא כָּרַשְׁבָּ''א). וְלֹא יוּכַל הָאָב לְהַתְנוֹת עַל בִּתּוֹ בְּשׁוּם דָּבָר לְאַחַר שֶׁנִּשֵֹּׂאת, אֲבָל אִם הוּא (ג) מַשִּׂיאָהּ יָכוֹל לְהַתְנוֹת עַל מַתְּנוֹתֶיהָ לְשַׁנּוֹת מִן הַמִּנְהָג קֹדֶם שֶׁנִּשֵֹּׂאת, כְּפִי רְצוֹנוֹ. וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן צ''ז סָעִיף כ''ד: באר היטב (א) הבעל. כתב בד''מ אפילו אם אסורה להנשא גובה הכתובה וכ''כ הרשב''א סי' תש''ה. ועיין במרדכי אפילו טבע במים שאל''ס גובה הכתובה ועיין ס''ס י''ג. והראב''ד ס''ל בטבע במים שאל''ס אינה גובה הכתובה דהא א''י לנו אם תהי' מותרת אבל היכ' דידוע שתהי' מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר. ועיין ח''מ ב''ש. וכנה''ג דף ל''א ע''ב: (ב) בנדוני'. ומ''מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכול' להחזיק למזונות ע' בח''מ סי' צ''ז סעיף כ''ו כ' מהר''י הלוי סי' י''ז אם אנו רואים כוונת הבעל לאכול לה כל הממון ואח''כ לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כרחה להתרצות ממנו בגט בלבד. נתנה כתובה לגבות מחיים ע''ש. התנה הבעל שתגבה כתובתה מחיים עיין כנה''ג דף קי''ב ע''א ס''ד. אשת משומד מנהג הוא להגבות כתובתה מיד אפילו בלא שבועה אגרת הרמב''ם סי' כ' וש''ג פרק המקבל. אשה שרוצה לתת לבתה סך כך. והבעל אינה רוצה והיא טוענת שיתן לה הסך והיא תכתוב בשטר כתובתה שקבלה סך ההוא מבעלה ובעלה אינו רוצה הדין עמו שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים הרש''ך ח''ב סי' קס''ו. עיין בספר מקור ברוך סי' נ''ט ועיין כנה''ג. ל''מ שלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא אפילו שואלת לבעלה שיעשה לה בטחון אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון הריב''ש סי' צ''א. אשה שנתעלם בעלה זה יו''ד שנים וקרוב לודאי שמת ואבדה כתובתה נרא' שיש ליתן הממון ביד בתו מטעם אפטרופס ומפרנס את אמה הר''ם מינץ סי' מ''א: (ג) משיאה. כלומר שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יוכל להתנו' עם הבעל לגרוע כתובת' וע' בריב''ש סי' ק''א:
ב הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ לָה סְפֵק גֵּרוּשִׁין וּמֵת בַּעֲלָהּ, אֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו, שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַיּוֹרֵשׁ, מִסָפֵק. אֲבָל בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ גֵּרוּשִׁין (ד) גְּמוּרִים: באר היטב (ד) גמורין. ואם גירש גירושין גמורין ולא סילק הכתובה עד פרוטה אחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות עיין בהרי''ף פ''ק דב''מ. ובטור ובב''י. ועיין כנה''ג דף קי''ב ע''ב סעיף י''ב. ועיין סימן קי''ט סעיף ו' בהג''ה שהבי' תשובת הרא''ש שאפילו אין לו לשלם הכתובה יוכל לגרשה. ועיין מש''ש. ולכ''ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים. וכן חלוצה אין לה מזונות ב''ש ע''ש:
ג אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי (ה) יוֹרְשִׁין כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ, אֲפִלּוּ אִם לֹא נִכְתַּב בִּכְתֻבָּהּ, וַאֲפִלּוּ אִם צִוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה: אַל תִּזּוֹן אַלְמְנָתִי מִנְּכָסַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִין לִפְרֹעַ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּלְסַלְּקָהּ מֵהַמְּזוֹנוֹת, אֶלָּא הִיא נִזּוֹנֵית עַל כָּרְחָם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תִּתְבַּע (ו) כְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ כֵּן בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא (ז) תִּזּוֹן אַלְמְנָתוֹ מִנְּכָסָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם כֵּן. וִיכוֹלִין בֵּית דִּין לְתַקֵּן (ח) בִּמְקוֹמָן שֶׁהַיְתוֹמִים יְסַלְּקוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁיִּרְצוּ (בֵּית יוֹסֵף וְרִיבָ''שׁ סִימָן ק''ז): באר היטב (ה) יורשים. היינו אם נשארו נכסים מנכסי אביהם אבל אין חייבים לזונה מנכסיהם הר''י אדרבי סימן ח'. ש''מ שחילק נכסיו לבניו וצוה פלוני יקח סך כך ויסתלק מן הירושה והשאר יהיה לבני האחר. בין שמה שהניח להאחר הוא יותר ממה שמגיע לו מחלק ירושתו בין שהוא פחות אעפ''י שהוא בלשון מתנה. האלמנה ניזונית מנכסי שניהם הר''ם מטראני ח''ב סימן קע''ו: (ו) כתובתה. ובגרושה הוא להיפוך כל זמן שלא תתבע אין לה מזונות לכ''ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא''ש אם לא סילק לה אחר התביעה פרישה ע''ש: (ז) תזון. היינו בשעת הנישואין התנו כן. ואם היא מוחלת אחר הנשואין מהני ג''כ אפילו בלא קנין כמ''ש בסי' ק''ה במוחלת כתובתה ח''מ ב''ש: (ח) במקומן וכו'. חוץ מג''ח הראשונים א''י לסלק הכתובה הואיל והיא אסורה להנשא מחמתו יש לה מזונות בע''כ. וה''ה כל היכא דאסורה מחמתו א''י לתקן ולסלקה ולהפסיד לה מזונות ב''ש. אלמנה האומרת לב''ח איני רוצה ליטול כתובתי אלא אני רוצה ליזון אין בטענתה כלום. ואם תפסה האלמנה למזונותיה אין הב''ח מוציא ממנה הראנ''ח ח''א סימן י''ח. והרדב''ז כתב דלגבי בע''ח אין התפיסה מועלת ומוציאין מידה וכ''כ הרמ''ט ח''א סימן רצ''ה ועיין כנה''ג דף קי''א ע''ב:
ד הַמַּנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת, מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶן, הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֵית וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל (ט) הַפְּתָחִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבֵין שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּין בֵּין שֶׁהֵן מוּעָטִים, אִם יֵשׁ אַלְמָנָה וּבֵן אוֹ אַלְמָנָה וּבַת, תִּזּוֹן הִיא עִם הַבֵּן אוֹ עִם הַבַּת עַד שֶׁיֹּאכְלוּ הַנְּכָסִים; וַאֲפִלּוּ אִם תִּנָּשֵּׂא הַבַּת וּמַכְנֶסֶת הַנְּכָסִים לַבַּעַל, הִיא תִּזּוֹן (י) מֵהֶם אֲפִלּוּ אַחַר מִיתַת הַבַּת. אֲבָל אִם יֵשׁ אַלְמָנָה וּבֵן וּבַת, וְהַנְּכָסִים מוּעָטִים שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ הַבַּת וְהַבֵּן עַד שֶׁתִּבְגֹּר הַבַּת, אָז יִדָּחוּ הַבֵּן וְהַבַּת וְתִזּוֹן הָאַלְמָנָה לְבַדָּהּ עַד שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ. הגה: וּבְמָקוֹם שֶׁהָאַלְמָנָה דּוֹחָה הַבָּנוֹת, מוֹצִיאִין לָאַלְמָנָה מָזוֹן עַד זְמַן שֶׁאוֹמְדִין בֵּית דִּין שֶׁרְאוּיָה לִחְיוֹת, אִם זְקֵנָה וְאִם יַלְדָּה, וְנוֹתְנִין בְּיַד שָׁלִישׁ וְהוּא מְפַרְנְסָהּ אֶחָד לִשְׁלֹשִים יוֹם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן והרשב''א): באר היטב (ט) הפתחים. מכ''ש שהבן שנדחה מפני הבת. שנדחה מפני האלמנה. ואין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ח''מ ב''ש: (י) מהם. ודוק' בנ''מ אבל בנצ''ב הוא לוקח גמור ואין מוציאין מהבעל למזונות אלמנה ב''ש ע''ש וכ''כ מהרי''ק בשורש י''ח. וכנה''ג כתב מדברי הטור נראה דאפילו בנצ''ב בעל יורש הוי ומוציאין ממנו ע''ש דף קי''א ע''ב סעיף כ''ו:
ה אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה כְּתֻבָּתָהּ (יא) בְּבֵית דִּין, אֵין לָהּ עוֹד מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ לֹא (יב) פְּרָעוּהָ. אֲבָל תָּבְעָה שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, לֹא הִפְסִידָה (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ תָּבְעָה בְּבֵית דִּין לֹא הִפְסִידָה, אֶלָּא אִם כֵּן תָּבְעָה מֵעַצְמָהּ, אֲבָל אִם תָּבְעָה (יג) מִדֹּחַק, שֶׁלֹּא נָתְנוּ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ שֶׁרִמּוּהָ וְאָמְרוּ לָהּ: פְּלוֹנִי חָפֵץ לִשָּׂא (יד) אוֹתָךְ, וּמֵחֲמַת זֶה תָּבְעָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. הגה: הַנִּשְׁבַּעַת עַל כְּתֻבָּתָהּ לִפְנֵי בֵּית דִּין לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹת, דִּשְׁבוּעָתָהּ לָא הָוֵי כִּתְבִיעָה (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי סוֹף פֶּרֶק נַעֲרָה): באר היטב (יא) בב''ד. היינו ב''ד מומחה. ש''ג והר''ן והרא''ה ס''ל בתובעת אפילו מקצתה הפסידה מזונות. ותוס' ורא''ש ורמב''ם כתבו דוק' כשתבעה כל הכתובה וכ''ה ממשמעות בהג''ה סעיף י''ב עיין ב''ש: (יב) פרעוה. היינו אם פרעוה אח''כ אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצים לשלם יש לה מזונות רש''ך סי' ר''ד ב''ש. צוה הבעל שמטלטלי הבית יהיה לפרעון כתובתה כל עוד שלא מכרה היא המטלטלין לא איבדה מזונותיה הרמ''ט ח''ב סי' קע''ז: (יג) מדוחק. דוק' בתבעה ולא נתפרעה אבל נתפרעה אפילו מתוך האונס אין לה מזונות הרש''ך ח''א סי' קט''ז: (יד) אותך. אבל אם תבעה כתובתה בשביל שהיתה יראה שילך היורש חוץ לעיר אבדה מזונותיה רשד''ם חא''ה סי' קפ''א. הר''א ששון סי' קצ''ד הרש''ך ח''א סי' קע''ז ע''ש שכתבו דאפילו ברמוה ג''כ לא אמרינן שלא אבדה מזונותיה אלא בתבעה לבד אבל בגבתה לכ''ע הפסידה מזונות ע''ש. וכנה''ג כתב עליהם ולבי מגמגם לחלוק עליהם ע''ש. אשה שתבעה כתובתה בב''ד וכשבאו לגבותה מצאו שכתובתה לא היתה ראויה להגבות בה אף דמגבין לה מנה מאתיים מתנאי ב''ד לא איבדה מזונותיה הרדב''ז ח''א סי' ע' ע''ש:
ו שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה שֶׁתְּהֵא (טו) אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו כָּל יְמֵי מֵיגַר אַלְמְנוּתָהּ יָתֵר עַל כְּתֻבָּתָהּ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין אַלְמְנָתוֹ מַפְסֶדֶת מְזוֹנוֹתֶיהָ בִּתְבִיעַת כְּתֻבָּתָהּ (טז) בְּבֵית דִּין, וְלֹא בִּשְׁאָר דְּרָכִים הַמַּפְסִידִים מְזוֹנוֹתֶיהָ, וְגַם אֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לַיְתוֹמִים: באר היטב (טו) אלמנותו וכו'. ריב''ש סי' ת''פ. ומשמע שם אם אמר בלשון מתנה אבל אם לא אמר בלשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב''ד ח''מ ועיין ב''ש: (טז) בב''ד. ה''ה אחר שפרעה לה כתובתה ג''כ אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות עיין בגוף התשובה. אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות ט''ז ב''ש:
ז תְּבָעוּהָ לִנָּשֵׂא, אֲפִלּוּ נִתְפַּיְּסָה, לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. וְכֵן אִם כִּחֲלָה אוֹ פִּרְכְּסָה אוֹ זָנְתָה, לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. אֲבָל אִם נִתְאָרְסָה, הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִיָּד שֶׁעָשְׂתָה (יז) שִׁדּוּךְ הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ (בֵּית יוֹסֵף): באר היטב (יז) שידוך וכו'. דלא כב''ח ע''ש. אם נפל ספק בקדושין אעפ''י שהיא מקודשת מספק אם תפס' אין מוציאין מידה הר''ם אלשיך סי' ק''ד. הרב בצלאל סי' ה':
ח מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ כֻּלָּהּ אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹ עֲשָׂאַתָּה אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר, בֵּין שֶׁעָשְׂתָה דְּבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין מֻמְחִין בֵּין בִּפְנֵי שְׁלשָׁה (יח) נֶאֱמָנִים, בֵּין שֶׁעָשְׂתָה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ בֵּין שֶׁעָשְׂתָה לְאַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת (יט) מֵהַיּוֹרְשִׁים: באר היטב (יח) נאמנים. ח''מ וב''ש חולקים דאפילו מכרה בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפילו בפני ע''א אבדה מזונותיה: (יט) מהיורשים. אבל בחיים יש לה מזונות ב''ש ע''ש:
ט מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעֲלָהּ, הִפְסִידָה מְזוֹנוֹתֶיהָ שֶׁאַחַר מוֹתוֹ, אֲבָל בְּחַיָּיו יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף בְּחַיָּיו הִפְסִידָה מְזוֹנוֹת. וְכֵן אִם מָחֲלָה לַיְתוֹמִים אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ (הָרַ''ן פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים, וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף):
י בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹ מָחֲלָה כָּל הַכְּתֻבָּה, עִקָּר וְתוֹסֶפֶת. אֲבָל אִם שִׁיְּרָה מִקְצָת, (כ) נִזּוֹנֵית, אֲפִלּוּ לֹא שִׁיְּרָה אֶלָּא הַתּוֹסֶפֶת אוֹ מִקְצָתוֹ. וּמִיהוּ, אִם יִרְצוּ הַיּוֹרְשִׁים, יִפְרְעוּ לָהּ מַה שֶּׁשִּׁיְּרָה וְיִפָּטְרוּ מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ. וְכָל הַמּוֹכֶרֶת אוֹ מוֹחֶלֶת סְתָם, מָכְרָה וּמָחֲלָה הַתּוֹסֶפֶת עִם הָעִקָּר: באר היטב (כ) ניזונית. בתשובת מהרש''ך סי' ר''ד ור''ה האריך והעלה לענין הלכה. תבעה הכתובה כולה אפילו לא גבתה הפסידה מזונותיה. והיינו אם פרעוה אח''כ. אבל אם לא רצו היורשים אח''כ לשלם הכתובה. או שלא היה בידם ליתן אפי' היה בידם תשלום מקצתה יש לה מזונות. היה בידם ליתן עיקר ותוספת הפסידה מזונות. היה בידם ליתן עיקר כתובתה לבד היה ראוי לדון דהפסידה מזונותיה אלא דלא ברירא מילת' טובא. כך הוא אם תבעה הכתובה כולה. ואם תבעה מנה מאתיים והניחה התוספת או תבעה התוספת והניחה מנה מאתיים אינה מפסדת מזונות. אבל יכולין היורשים לסלקה בהשלם לה שאר הכתובה. ודוק' תבעה וגבתה אבל לא גבתה אין יכולין לסלקה. תבעה נדוניא וגבתה והניחה מנה מאתיים ותוספת אינה מפסדת מזונות. ואם רוצים היורשים לסלקה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים. תבעה מנה מאתיים ותוספת והניחה הנדוני' אינה ניזונית. וכנה''ג חולק בזה וכתב דאפי' תבעה כתובתה ותוספות ניזונית בשביל הנדוני' ויכולה האלמנה לומר קים לי כהפוסקים דנדוני' אינה בכלל כתובה. תבעה או מחלה או משכנה סתם אפילו הנדוני' בכלל. וכנה''ג חולק ג''כ בזה וכתב דהאלמנה היא מוחזקת לומר אין הנדוני' בכלל ע''ש דף קי''ג ע''א. ועיין ב''ש ס''ק כ' וכ''א. וכל זה איירי אם תבעה בב''ד אבל אם תבעה שלא בב''ד אפילו גבתה בב''ד דינה כאלו לא תבעה כלל:
יא תָּבְעָה נְדוּנְיָתָא וְנִפְרְעָה מִמֶּנָּה, לֹא הִפְסִידָה מְזוֹנוֹת, כֵּיוָן שֶׁשִּׁיְּרָה עִקָּר אוֹ תּוֹסֶפֶת אוֹ מִקְצָת:
יב תָּבְעָה עִקָּר וְתוֹסֶפֶת בִּלְבַד, אֲפִלּוּ נְדוּנְיָתָהּ מֵאָה מָנֶה, הִפְסִידָה מְזוֹנוֹת. הגה: וְכֵן אִם תָּבְעָה כְּתֻבָּתָהּ סְתָם, אִבְּדָה מְזוֹנוֹתֶיהָ, וְלֹא אָמְרִינָן דְּלָא תָּבְעָה הַתּוֹסֶפֶת (טוּר):
יג יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאִם אֵין בְּפֵרוֹת נִכְסֵי הַמֵּת כְּדֵי מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת אֶלָּא עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ; וְחָלְקוּ עָלָיו, דִּלְעוֹלָם הִיא נִזּוֹנֵית וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בַּנְּכָסִים אֶלָּא כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, וְאָז נוֹטַלְתָּן בִּכְתֻבָּתָהּ:
יד אַלְמָנָה עֲנִיָּה שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁתֵּי (כא) שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה מְזוֹנוֹת, אוֹ עֲשִׁירָה שֶׁשָּׁהֲתָה שָׁלשׁ שָׁנִים וְלֹא תָּבְעָה, וִתְּרָה וְאֵין לָהּ (כב) מְזוֹנוֹת מִשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ. וְאִם שָׁהֲתָה פָּחוֹת מִזֶּה אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, לֹא וִתְּרָה. וְאִם הָיָה בְּיָדָהּ מַשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ אוֹתָם (כג) שָׁנִים, אוֹ שֶׁלָּוְתָה, לֹא וִתְּרָה: באר היטב (כא) שנים. כ''ה דעת הרמב''ם והרמ''ה. אבל הרא''ש ס''ל דלא הפסידה בשתי שנים רק בתרתי לריעות' עניה ופרוצה. וכתב ב''ש בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת. אלו הב' שנים או שלשה שנים. אם השנה מעוברת היא צריך להיות עם חודש העיבור ט''ז ב''ש. עיין הרשד''ם חא''ה סי' קמ''ט. והרש''ך ח''א סי' קל''ב: (כב) מזונות. אפילו נתנה אמתלאה וטעם למה לא תבעה מזונותיה כל הזמן הזה הרש''ך ח''א סי' ד': (כג) שנים. אבל אח''כ לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפי' אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ב''ש עיין בח''מ סי' פ''ח סעיף י''ב מ''ש הש''ך שם:
טו אַלְמָנָה שֶׁתָּבְעָה מְזוֹנוֹת מֵהַיּוֹרְשִׁים, וְהֵם אָמְרוּ שֶׁנָּתְנוּ לָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא נָטְלָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא (כד) נִשֵּׂאת עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ תִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת (כה) הֶסֵת וְתִטֹּל; מִשֶּׁנִּשֵּׂאת, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבַע הַיּוֹרֵשׁ שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁנְּתָנָם לָהּ: באר היטב (כד) נשאת. אפילו אם הכתובה אינה בידה. ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להבי' ראיה הג''א ב''ש: (כה) היסת. היינו לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ''ע אין היורשים נאמנים עיין ב''ש:
טז מִי שֶׁיִּחֵד קַרְקַע (כו) לְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת מִיתָה שֶׁתִּהְיֶה נִזּוֹנֵית מִמֶּנּוּ, אִם אָמַר: יְהֵא קַרְקַע פְּלוֹנִי לִמְזוֹנוֹתַיִךְ, הֲרֵי רִבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת; וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ פָּחוֹת מִמְּזוֹנוֹת הָרְאוּיִים לָהּ נוֹטֶלֶת הַשְּׁאָר מִשְּׁאָר נְכָסִים, וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָהּ נוֹטֶלֶת הַכֹּל. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: יְהֵא קַרְקַע פְּלוֹנִי בִּמְזוֹנוֹת, וְשָׁתְקָה, אֵין לָהּ אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹתוֹ קַרְקַע בִּלְבַד: באר היטב (כו) לאשתו. אפשר לומר דלאחר תקנות הגאונים ה''ה אם יחד לה מטלטלין נמי הדין כן ח''מ ב''ש:
יז אִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי, רָצְתָה נִזּוֹנֵית, רָצְתָה נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. אֲבָל אִם אָמְרָה: גֵּרְשַׁנִי בַּעֲלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְנִזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו עַד כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ:
יח אַלְמָנָה שֶׁאֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת (כז) יָדָהּ, אֵין לָהּ (כח) מְזוֹנוֹת, שֶׁמָּא מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ אוֹ מָכְרָה אוֹ מִשְׁכְּנָה אוֹתָהּ; וְיֵשׁ חוֹלְקִין: באר היטב (כז) ידה. היינו במקום שכותבים כתובה: (כח) מזונות. משמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה. אבל בטור משמע אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ולא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב''ש ועיין רלנ''ח סי' ק''ט וכנה''ג דף קי''א ע''ב:
יט אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעָה, וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה עִקָּר:
כ אֵין אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית אֶלָּא (כט) מִקַּרְקְעוֹת בְּנֵי חוֹרִין, וְלֹא מֵהַמְשֻׁעְבָּדִים. לָא מִבַּעְיָא אִם מָכַר אוֹ נָתַן הַבַּעַל בְּחַיָּיו, אֶלָּא אֲפִלּוּ מָכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ אוֹ נָתְנוּ הַיּוֹרְשִׁים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם, אֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת. וְדַוְקָא שֶׁנָּתַן הָאָב מַתְּנַת בָּרִיא, אֲבָל אִם נָתַן מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, (ל) נִזּוֹנֵית מִמֶּנָּה אִם אֵין כָּאן בְּנֵי (לא) חוֹרִין (רִיבָ''שׁ סִימָן ק''ז). הִקְדִּישׁ (לב) נְכָסָיו הָוֵי כְּמַתְּנַת בָּרִיא (רַ''ן רֵישׁ הַמַּדִּיר). וְאֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִמִּטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ בְּנֵי חוֹרִין. וּמִיהוּ, אִם תָּפְסָה מִמִּטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ אַחַר מִיתָה, לָא מַפְּקִינַן מִנֵּהּ. וְעַכְשָׁו שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּה וּתְנַאי כְּתֻבָּה מִמִּטַּלְטְלִין, הֲרֵי הִיא נִזּוֹנֵית מִמִּטַּלְטְלִין, (לג) אֲפִלּוּ לֹא תָּפְסָה. מִיהוּ, אִם נָתַן הַמִּטַּלְטְלִין (לד) לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ נִזּוֹנֵית מֵהֶן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים): באר היטב (כט) מקרקעות. עיין הרש''ך ח''ב סי' פ''ז ובמהרמ''ט ח''א סי' קי''ד ובהרשד''ם חא''ה סי' קמ''א ובהר''י אדרבי סי' רי''ט: (ל) ניזונית. דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונות האשה ועיין בהרי''ף והרא''ש בפרק י''נ ועיין בח''מ סי' רנ''ב. ועיין ב''י שם אם נתן במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה אם דינם כמתנת ש''מ ואלמנה ניזונית מהם או לא ועיין ס''ס קי''א: (לא) חורין. כלומר אם ליכא אצל היורשים כלום. ואם נתן למקצת בניו מתנת ש''מ ולקצת בניו לא נתן אלא יורשים ניזוני' מן חלק ירושה ד''מ ב''ש: (לב) נכסיו הוי וכו'. ואם הקדיש בחליו עיין בח''מ סי' ר''נ: (לג) מטלטלין. עיין תשובת הריב''ש סי' ק''ז. ומהרמ''ט ח''ג סי' ק''ל ועיין ב''ש: (לד) לאחרים. דוק' לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונית. מיהו במרדכי ובתוס' פרק נ''ש דף מ''ט ע''ב משמע אפילו אם נתן לאחרים ניזונית מהם ע''ש:
כא הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִין וְלֹא תָּפְסָה אוֹתָם, הַיּוֹרְשִׁים נוֹטְלִין אוֹתָם וְהֵם מַעֲלִין לָהּ (לה) מְזוֹנוֹת. וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב עֲלֵיהֶם וְלוֹמַר: יִהְיוּ הַמִּטַּלְטְלִין מֻנָּחִים בְּבֵית דִּין שֶׁאֶזּוֹן מֵהֶם שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְלֹא יִהְיוּ לִי (לו) מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עָלָיו בְּפֵרוּשׁ (לז) שֶׁתִּזּוֹן מֵהַמִּטַּלְטְלִין, אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. אֲבָל אִם הִנִּיחַ קַרְקַע, יְכוֹלָה הִיא לְעַכֵּב עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִמְכְּרוּ, וְאִם מָכְרוּ אֵינָהּ מוֹצִיאָה מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, וְהִיא נִזּוֹנֵית מִדְּמֵי הַקַּרְקַע שֶׁבְּיָדָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר שֶׁאֵינָהּ נִזּוֹנֵית מֵאוֹתָם הַדָּמִים. הגה: הִקְנָה לָהּ בְּקִנְיָן עַל הַמְּזוֹנוֹת, מוֹצִיאָה לִמְזוֹנוֹת מִמְּשֻׁעְבָּדִים. וְדַוְקָא שֶׁפֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא מְזוֹנוֹת שֶׁלְּאַחַר מִיתָה, אֲבָל בְּלָאו הָכִי, אַף עַל גַּב שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ מְזוֹנוֹת, וְקָנוּ מִיָּדוֹ, לֹא נִתְכַּוֵּן עַל מְזוֹנוֹת רַק מֵחַיָּיו (כָּךְ מַשְׁמַע מֵהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י''ח דְּאִשּׁוּת, וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (לה) מזונות. זהו תקנות הגאונים דניזונית מן המטלטלין: (לו) מזונות. וה''ה אם מכרו מטלטלין א''צ לשלם מן הדמים. עי''ן בח''מ סי' ק''ז בטור. וכנה''ג דף קי''ב ע''ב ס' נ''ה: (לז) שתזון וכו'. כתב הח''מ מאחר שתנאי ממון הוא וניזונין מן הדין עכשיו מן המטלטלין ולא מחמת התקנה א''כ אפילו מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים כמו בקרקע:
כב הִנִּיחַ נָשִׁים רַבּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁנְּשָׂאָן זוֹ אַחַר זוֹ, נִזּוֹנוֹת בְּשָׁוֶה, שֶׁאֵין דִּין קְדִימָה בִּמְזוֹנוֹת:
כג אַלְמָנָה שֶׁתָּפְסָה (לח) מִטַּלְטְלִין כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶם, בֵּין שֶׁתָּפְסָה מֵחַיִּים בֵּין שֶׁתָּפְסָה אַחַר מוֹתוֹ, אֲפִלּוּ תָּפְסָה כִּכַּר זָהָב, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ אֶלָּא כּוֹתְבִים עָלֶיהָ בֵּית דִּין מַה שֶׁתָּפְסָה, וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת, וּמְחַשְּׁבִין עָלֶיהָ וְהִיא נִזּוֹנֵית מִמַּה שֶּׁבְּיָדָהּ עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת, וְיִקְּחוּ הַיּוֹרְשִׁים אֶת הַשְּׁאָר. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי תְּפִיסָה אֶלָּא תְּפִיסָה (לט) מֵרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מִסִּמְטָא, אֲבָל לֹא מֵרְשׁוּת יוֹרְשִׁין (הָרַ''ן פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית בְּשֵׁם רַשִׁ''י). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (כָּךְ מַשְׁמַע מִדִּבְרֵי הָרִיבָ''שׁ סִימָן שס''ד) וּלְכֻלֵּי עָלְמָא בָּעִינָן תְּפִיסָה גְּמוּרָה, דְּהַיְנוּ שֶׁתָּפְסָה מֵאֶחָד מִדַּרְכֵי הַקְּנִיּוֹת, אֲבָל אִם לֹא תָּפְסָה רַק מַפְתְּחוֹת הַחֲדָרִים לָא מִקְּרֵי תְּפִיסָה וְנוֹתְנִין הַכֹּל לַיּוֹרְשִׁין. וְדַוְקָא שֶׁתָּפְסָה בְּעַצְמָהּ, אֲבָל עַל יְדֵי שָׁלִיחַ לָא (מ) מְהַנֵּי תְּפִיסָתָהּ (בָּרִיבָ''שׁ סִימָן שס''ד וְסִימָן ק''ז): באר היטב (לח) מטלטלין. עיין בד''מ אם תפסה שטרות אי מהני ועיין כנה''ג דף קי''ג ע''ב: (לט) מר''ה. הח''מ כתב דהיינו לדינא דגמר'. אבל לאחר תקנות הגאונים הרשות לתפוס אפילו מרשות היתומים. והב''ש כתב עליו דהא דמהני דוקא כשלא תפסה יותר כשיעור אבל אם תפסה יותר משיעור הראוי לה לא מהני תפיסה ברשות יורשים. וכתב עוד אפילו להפוסקים דס''ל תפיסה לא מהני מרשות היתומים מ''מ אם תפסה מעות מהני ע''ש ועיין כנה''ג דף קי''ג ע''ב סעיף נ''ב ונ''ג הפסק הלכה: (מ) מהני. מכתובת הריב''ש סי' ק''ז משמע דוקא כשיש שם ב''ח או מקבלי מתנה דהוי תופס במקום שחב לאחרים ולא מהני ע''י שליח. אבל אם אין שם אלא יורשים לא מיקרי חב לאחרים שיכולה לתפוס ע''י שליח. וכ''כ הרשד''ם קס''ד והרמ''ט ח''ג סי' ר''ב והר''ם אלשיך סי' ל''ז אבל מתשובת ב''י סי' ה' נראה דאפילו אין שם רק היורשים הוי נמי תופס במקום שחב לאחרים דהיינו ליורשים ולא מהני ע''י שליח וכ''כ הח''מ והב''ש:
כד אִם תָּפְסָה יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לְהַגְבּוֹתָהּ בְּבֵית דִּין בְּבַת אַחַת, דְּהַיְנוּ כְּדֵי מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאַחַר שֶׁכָּלָה מַה שֶּׁתָּפְסָה תָּבוֹא לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְדִבְרֵי הַכֹּל:
כה אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹת, מוֹכְרִין בְּלֹא הַכְרָזָה וְנוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת. וְכֵן יֵשׁ לָהּ לִמְכֹּר לִמְזוֹנוֹת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין, אֶלָּא בִּשְׁלשָׁה אֲנָשִׁים (מא) נֶאֱמָנִים בְּלֹא הַכְרָזָה. וְכֵן אִם מָכְרָה בֵּינָהּ לְבֵין עַצְמָהּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, מִכְרָהּ קַיָּם; וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזוֹ: באר היטב (מא) נאמנים. וא''צ להיות א' מהם גמיר וסביר. כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ''ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש''ע עיין ב''ש:
כו לֹא הִצְרִיכוּהָ בֵּית דִּין הֶדְיוֹטוֹת אֶלָּא לִמְכֹּר, אֲבָל לְמַשְׁכֵּן אֵינָהּ צְרִיכָה:
כז אִם לָקְחָה הַקַּרְקַע לְעַצְמָהּ בִּסְכוּם יָדוּעַ, אֲפִלּוּ הוּא שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, אֵינוֹ כְּלוּם אֲפִלּוּ הִכְרִיזָה, וְאִם נִתְיַקֵּר אַחַר כָּךְ צְרִיכָה לְהַחֲזִירוֹ לַיּוֹרְשִׁים, וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְיַקֵּר, אִם יִרְצוּ יְבַטְּלוּ הַמִּקָּח:
כח וְאִם הָיוּ בֵּית דִּין הֶדְיוֹטוֹת שָׁם, מִקָּחָהּ קַיָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בָּזוֹ אֵינוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם בֵּית דִּין (מב) מֻמְחִין: באר היטב (מב) מומחין. משמע אם משום בב''ד מומחין א''י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה א''כ מוכח בכתובה שומא לא הדרא וכן פסק מהרש''ל בתשובה סי' נו''ן. והרב רמ''א בתשובתו סי' ט' חולק עליו ע''ש ועיין ב''ח. ואם הניחה בעלה רשאית ושלטנית לכל מה שתעשה ואנש לא ימחה בידה אם מכרה לעצמה מכרה קיים כנה''ג בשם תשובת כ''י ע''ש:
כט אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה, הָאַחֲרָיוּת עַל (מג) הַיְתוֹמִים; וְאַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁבָּאָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְרֹף מֵהַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּכְרָה לָהֶם: באר היטב (מג) היתומים. ואם לקחה לעצמה וטרפה ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה. ואם הב''ד מכרו בשבילה הוי כאלו מכרה היא ע''ש:
ל כַּמָּה מוֹכְרִים לִמְזוֹנוֹת, כְּדֵי לָזוּן מֵהֶם שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְלֹא (מד) יוֹתֵר. וְהַמָּעוֹת יִשָּׁאֲרוּ בְּיַד הַלּוֹקֵחַ, שֶׁלֹּא יִתְּנֵם לָהּ הַכֹּל מִיָּד, אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן מִשְּׁלשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְחוֹזֶרֶת וּמוֹכְרָה שֵׁנִית לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְכֵן מוֹכֶרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מֵהַנְּכָסִים כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מֵהַשְּׁאָר וְהוֹלֶכֶת לָהּ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּמוֹכֶרֶת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, הַיְנוּ דַּוְקָא קַרְקַע, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּנִזּוֹנֵית מִמִּטַּלְטְלִין אֵין לִמְכֹּר אֶלָּא חֵפֶץ אֶחָד (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר): באר היטב (מד) יותר. עיין ב''ח וב''ש:
לא אִם אֵין מוֹצְאִים לִקַּח כְּדֵי מְזוֹנוֹת שֶׁל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, מוֹכְרִים בְּיוֹתֵר, לְפִי רְאוֹת עֵינֵי הַדַּיָּנִים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָהּ מְזוֹנוֹת:
לב כְּשֶׁפּוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאַלְמָנָה שֶׁאֵינָהּ נִזּוֹנֵית עִם הַיְתוֹמִים, אֵין נוֹתְנִין לָהּ לְפָחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם; וְכֵן לְאֵשֶׁת אִישׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לְהִתְבַּזּוֹת עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ בְּבֵית דִּין בְּכָל יוֹם:
סימן צד - חיוב דירת אלמנה וכסותה
(ואם אמרה שיתנו לה מזונות בבית אביה, ובו ז' סעיפים
א כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּזּוֹנֵית (א) אַלְמְנָתוֹ מִנְּכָסָיו, כָּךְ נוֹתְנִין לָהּ כְּסוּת וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ וּמָדוֹר, אוֹ יוֹשֶׁבֶת בַּמָּדוֹר שֶׁהָיְתָה בּוֹ בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ. הגה: וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת בְּכָל הַבַּיִת עִם הַיּוֹרְשִׁים, רַק נוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר מְיֻחָד לְפִי כְּבוֹדָהּ בַּבַּיִת (הָרַ''ן פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י''ח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּיכוֹלִין לִתֵּן לָהּ מָדוֹר הַרָאוּי לָהּ בְּבַיִת (ב) אַחֵר (כֵּן מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא וּבְפֶרֶק נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה). וְאֵין הָאַלְמָנָה יְכוֹלָה לְהַשְׂכִּיר מָדוֹר שֶׁלָּהּ לַאֲחֵרִים (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וּבְהָרַ''ן פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא). וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת בְּכָרִים וּבִכְסָתוֹת בַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶם בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, כְּשֶׁהָיָה בַּעֲלָהּ בִּמְדִינַת (ג) הַיָּם (בְּהָרַ''ן פֶּרֶק נַעֲרָה): באר היטב (א) אלמנתו. כי כל הני מתנאי כתובה הם אפילו לא כתב לה. ואם תובעת כתובה או מוכרת הפסידה כל הני כמו דמפסדת מזונות. ובכלל כלי תשמיש איתא בש''ס משתמשת בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשמשת בחיי בעלה: (ב) אחר. היינו אם לא הניח אלא בית א' אפילו אם הוא בית גדול ויכולים ליתן לה דירה באותו בית. מ''מ רשות בידם ליתן לה דירה בבית אחר. ואם יש להם שני בתים נותנים לה מדור בבית השני ולא בבית שדר בו אביהם ח''מ ב''ש ותוס' ורא''ש ורשב''א ושאר פוסקים לא ס''ל כן. ב''ש: (ג) הים. כלומר שודאי אלמנה אינה צריכה להתנהג בעבדים ובשפחות ובכלי כסף וזהב כדרך שהתנהגה כשהיתה אצל בעלה רק כמו שהיתה בחיי בעלה בלא בעלה דהיינו כשהיה בעלה במד''ה ואם בנות משפחתה אפילו אלמנות רגילים להשתמש בשתים ושלש שפחות או בכלי כסף וזהב נותנים לה לפי שאינה יורדת עמו רשב''א ח''מ ב''ש:
ב נָפַל הַמָּדוֹר, אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין (ד) לִבְנוֹתוֹ. וְאִם אָמְרָה: הַנִּיחוּ לִי וַאֲנִי אֶבְנֶנּוּ מִשֶּׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ; וְכֵן לֹא תְּחַזֵּק (ה) בִּדְקוֹ וְלֹא תִּטְחֶה אוֹתוֹ, אֶלָּא תֵּשֵׁב בּוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹ תֵּצֵא: באר היטב (ד) לבנותו. אלא נותנין לה דירה במקום אחר. ובכל הני כשאינה דרה אצלם מחויבים ליתן לה מזונות משלם אלא כשהעיכוב ממנה כמ''ש ס''ו אז נותנים לה כפי ברכת הבית: (ה) בדקו וכו'. ובדיעבד אם שיפצה מה שעשתה עשוי עיין ח''מ ב''ש:
ג וְאִם נָפַל, אֲפִלּוּ בְּנָאוּהוּ יוֹרְשִׁין, אִבְּדָה זְכוּתָהּ מִמֶּנּוּ:
ד יוֹרְשִׁים שֶׁמָּכְרוּ מְדוֹר (ו) אַלְמָנָה, לֹא עָשׂוּ כְּלוּם: באר היטב (ו) אלמנה. ואם האב נתן הדירה במתנת בריא לאחר מה שעשה עשוי אבל אם נתן במתנת ש''מ הוי כירושה והיא משתמשת במדור דדין הדירה כדין מזונות ח''מ וע' ב''ש:
ה נָפַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לְבַעֲלָהּ בַּיִת אֶלָּא בְּשָׂכָר, נוֹתְנִין לָהּ (ז) מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ, וְכֵן מְזוֹנוֹתֶיהָ וּכְסוּתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְאִם הָיָה כְּבוֹד בַּעֲלָהּ גָּדוֹל, נוֹתְנִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ: באר היטב (ז) מדור. בר''ן כתב דנותנים לה מעות לשכור דירה ועליה הטרחה לשכור הדירה:
ו אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אֵינִי זָזָה מִבֵּית אָבִי, פִּסְקוּ לִי מְזוֹנוֹת וּתְנוּ לִי שָׁם, יְכוֹלִין הַיּוֹרְשִׁין לוֹמַר: אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ יֵשׁ לָךְ מְזוֹנוֹת, וְאִם לָאו אֵין אָנוּ נוֹתְנִין לָךְ אֶלָּא כְּפִי בִּרְכַּת (ח) הַבַּיִת. וְאִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵם (ט) יְלָדִים, נוֹתְנִין לָהּ מְזוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִין לָהּ לְבַדָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין זֶה טַעֲנָה אֶלָּא בְּאֵשֶׁת אָב שֶׁאֵינָהּ אִמָּם (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה): באר היטב (ח) הבית. לתוס' אין חילוק אלא לענין נר. נר לא' נר למאה ולענין מזונות אין חילוק. ולהרמב''ם אף לענין מזונות יש חילוק כמ''ש בפרק י''ח מה''א ה' שאכלו ביחד די להן בארבעה קבין וכשיאכל כל א' לבדו צריכים לכל א' קב א' ע''ש סי''ט ב''ש. וכל זה מאכילה ושתיה אבל במלבושים נותנין לה כדרך שהיו נותנין לה אם היתה יושבת עמהם הר''ם גלאנטי סימן קט''ז: (ט) ילדים. ואם היא זקנה והם ילדים אין שומעין לה רשד''ם חא''ה סי' קס''ז. וכתב כנה''ג וה''ה נמי אם היא ילדה והם זקנים אין שומעין לה ע''ש:
ז חַיָּבִים לִפְרֹעַ בִּשְׁבִילָהּ כֶּסֶף גֻּלְגָּלְתָּא וּמַס שֶׁעָלֶיהָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַע בַּעֲלָהּ בִּשְׁבִילָהּ. אֲבָל אֵין חַיָּבִים בְּפִדְיוֹנָהּ, וְלֹא בִּרְפוּאָתָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה, וְלֹא בִּקְבוּרָתָהּ:
סימן צה - חיוב מעשה ידיה ליורשים
(ואם השביחו הנכסים אם נוטלת בהם), ובו ז' סעיפים
א מֵאַחַר שֶׁהַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִים בִּמְזוֹנוֹת (א) הָאַלְמָנָה, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהֶם. וְאִם הַיּוֹרְשִׁים אוֹמְרִים לָהּ: טְלִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ לִמְזוֹנוֹתַיִךְ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. אֲבָל אִם הִיא אוֹמֶרֶת כֵּן, שׁוֹמְעִין לָהּ: באר היטב (א) האלמנה. ב''ח וב''ש כתבו היכא דהברירה ביד היורשים ליתן לה מזונות או לא. לא זכו במעשה ידיה וח''מ לא כ''כ ע''ש:
ב אִם הָיְתָה מֵינִיקָה, יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר: אֵינִי מֵינִיקָה אֶלָּא (ב) בְּשָׂכָר. וִיכוֹלָה הִיא לִתְבֹּעַ כְּתֻבָּתָהּ לְאַלְתַּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִנָּשֵׂא תּוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ: באר היטב (ב) בשכר. ויכולה היא לתבוע. כתב כנה''ג דנפל מחלוקת בדין זה אם תרתי מילי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר אפילו בניזונית מן היתומים. ויכולה היא ג''כ לתבוע כתובה. ממילא לפ''ז בעודה ניזונית מן היתומים אינה מניקה אלא בשכר. או חדא מילי קאמר והכל דבר א' והכי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר לפי שרוצה להתפרע מכתובתה אבל בעודה ניזונית מן היתומים ודאי שמניקה בחנם ע''ש מ''ש. וח''מ וב''ש כתבו באינה ניזונית איירי ע''ש. הר''ם אלשקאר סי' י''ב כתב מיהו בשכר כופין אותה ומניקתו עד כ''ד חודש. אבל הראנ''ח ח''א סי' צ''ה כתב דאם התינוק מכירה אז כופין אותה ומניקתו בשכר אבל אם אין מכירה אין כופין אותה וכ''כ הר''י אדרבי סי' שע''ב. וע''ל סי' פ' וסי' פ''ב מש''ש:
ג כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעֲלָהּ אַלְמָנָה עוֹשָׂה לַיּוֹרְשִׁים, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנִים יָדַיִם וְרַגְלַיִם:
ד מְצִיאָתָהּ וּפֵרוֹת (ג) נְכָסֶיהָ לְעַצְמָהּ: באר היטב (ג) נכסים. וה''ה מתנה שנתנו לה הרש''ך ח''א סי' ד':
ה צִמְצְמָה עַצְמָהּ (ד) וְהוֹתִירָה מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, וְכֵן אִם הוֹתִירָה מִכְּסוּתָהּ וּבְגָדֶיהָ, הַכֹּל (ה) לַיּוֹרְשִׁים: באר היטב (ד) והותירה. דוקא שצמצמה והותיר בידה אבל אם צמצמה עצמה ממה שפסקו לה הב''ד והאכילה לבנים ממה שהיתה צריכה לתת לתוך פיה. הוא שלה הר''ם מטראני ח''א סי' שי''ב: (ה) ליורשים. וכתב ב''ש כשהיא אמם לא אמרינן כי היכא דתתגנה עליהם. וכן לענין שאר מלאכות אם היא אמם אינה חייבת לעשות להם. מיהו עשיות צמר חייבת שלא תשב בטל ע''ש:
ו (ו) כְּשֶׁבָּאָה הָאַלְמָנָה לְבֵית דִּין לִתְבֹּעַ מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֵין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ עַל מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, עַד שֶׁיָּבוֹאוּ הַיּוֹרְשִׁים וְיִתְבְּעוּהָ, אִם יִמְצְאוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ נוֹטְלִין אוֹתוֹ, וְאִם לָאו יֵלְכוּ לְדַרְכָּם. וְאִם הַיּוֹרְשִׁים קְטַנִּים, בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין עִמָּהּ וּפוֹסְקִין לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת: באר היטב (ו) ראו וכו'. הוא דעת הרשב''ם. ומשמע דאיירי בין בקרקע בין במטלטלין. ויש מי שאומר שבין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים הוא תוס' והרא''ש. וכתב ב''ש מיהו במטלטלין י''ל דתוס' והרא''ש מודו דהשבח שלה ע''ש:
ז אַלְמָנָה שֶׁנִּזּוֹנֵית מִן הַיְתוֹמִים, וְהִנִּיחַ בַּעֲלָהּ קַרְקַע וְהִשְׁבִּיחַתּוּ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכָּל הַשֶּׁבַח שֶׁלָּהֶם, וַאֲפִלּוּ שְׂכַר טִרְחָה אֵינָהּ נוֹטֶלֶת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַשֶּׁבַח הוּא לְעַצְמָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁנּוֹטֶלֶת שְׂכַר טִרְחָה, אֶלָּא שֶׁיָּדָהּ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וְאִם אֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִשֶּׁלָּהֶם, וְהִנִּיחַ בַּעֲלָהּ נְכָסִים מוּעָטִים שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמְרָה: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעֲלִי וְאַשְׁבִּיחַ לְעַצְמִי, וְנִתְעַצְּלוּ מִלְּהַגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים אֶלֶף זוּז, הַשֶּׁבַח לְעַצְמָהּ. אֲבָל אִם הִשְׁבִּיחָה הַנְּכָסִים סְתָם, נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְהַמּוֹתָר לַיּוֹרְשִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁבֵּין אָמְרָה רְאוּ, בֵּין לֹא אָמְרָה, כָּל הַשֶּׁבַח לַיּוֹרְשִׁים, וַאֲפִלּוּ כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא שֶׁנּוֹטֶלֶת שְׂכַר טִרְחָה וְיָדָהּ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. הגה: וְכֵן עִקָּר, (ז) דְּהַשֶּׁבַח כֻּלּוֹ הוּא שֶׁל הַיְתוֹמִים, וְאֵינָהּ גּוֹבָה כְּתֻבָּהּ וְלֹא מְזוֹנוֹת מֵאוֹתוֹ שֶׁבַח (בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת); וְלָכֵן אַלְמָנָה שֶׁיָּשְׁבָה זְמַן אָרֹךְ בְּבֵית בַּעֲלָהּ וְנִזּוֹנֵית מֵהֶם עַד שֶׁבְּוַדַּאי כָּלָה הַקֶּרֶן שֶׁהִנִּיחַ בַּעֲלָהּ, אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ כָּאן הַרְבֵּה מִן הַשֶּׁבַח שֶׁשִּׁבְּחָה, אֵינָהּ גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׁם (הַטּוּר וּמהרי''ו סִימָן קע''ו). (ח) וְיֵשׁ חוֹלְקִין, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁהוֹצִיאָהּ מְנַכִּין מִן הַשֶּׁבַח וְגוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִן הַקֶּרֶן וְלֹא מִן הַשֶּׁבַח (מַהֲרִי''ל סִימָן מ''ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן רמ''א סִימָן ק': באר היטב (ז) דהשבח וכו'. היינו כשלא אמרה ראו. בזה הכריע רמ''א כהפוסקים דאינה גובה אבל אם אמרו ראו י''ל לכ''ע השבח שלה כמ''ש ובקרקע ג''כ לדעת רוב פוסקים השבח שלה עיין ח''מ ב''ש. ונדוניא ותוספת שליש נוטלת משבח כ''כ בנ''ש. והא דאינה גובה כתובתה משבח. ומן המטלטלין גובה בזמן הזה. משום שבח גרע טפי כמ''ש בהרא''ש ב''ש: (ח) ויש חולקין וכו'. הדיעה א' הוא דעת מהר''י ווייל סי' קע''ז. והי''א הוא דעת מהר''י סג''ל סי' מ''ו ע''ש. וכתב הב''ש דלא פליגי דמהרי''ל איירי דהוצי' למסים ולשידוכי בנים אז י''ל דהוציאה מן העזבון. ומהרי''ו איירי דהוציא' לצרכה ע''ש. והח''מ כתב דסברת מהרי''ל היא סברא נכונה היא. ונדון דמהרי''ו איירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשים לטעון. האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה. ע''כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח אבל אלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי בלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובתי ודאי טענתה טענה ואין חולק ע''ז ב''ש:
סימן צו - שבועת אלמנה וגרושה על כתבה
ובו כ''א סעיפים
א אֵין אַלְמָנָה גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ, עִקָּר וְתוֹסֶפֶת, אֶלָּא (א) בִּשְׁבוּעָה. וְנִכְסֵי מְלוֹג וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אוֹ נְכָסִים שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ (ב) בְּעַיִן, אִם אוֹתָם שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ הֵם בְּעַצְמָם (ג) קַיָּמִים, (ד) אוֹ דְּבָרִים שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבָּאוּ מִכֹּחָם, נוֹטֶלֶת אוֹתָם בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֵינָם קַיָּמִים, וְלֹא דְּבָרִים הַבָּאִים מִכֹּחָם, וּבָאָה לִפָּרַע מִנְּכָסָיו, אֵינָהּ נִפְרַעַת אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְהוּא הַדִּין אִם יִחֵד לָהּ מִטַּלְטְלִים בִּכְתֻבָּתָהּ, שֶׁיֵּשׁ לְחַלֵּק בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁחִלַּקְנוּ בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל. וְאִם יִחֵד לָהּ קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ אֶלָּא מִצַּד אֶחָד, נוֹטַלְתּוֹ בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ (ה) יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ, שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ לְבָנָיו מָמוֹן שֶׁאֵין יָכוֹל לִגְבּוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. הגה: וְעַיֵּן בְּחִלּוּקֵי דִּין זֶה בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ק''ח. יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאֵין יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ הַיְינוּ בִּדְלֹא תָּפְסָה, אֲבָל תָּפְסָה, יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ הוֹאִיל וְהֵן מֻחְזָקִין; (כֵּן מַשְׁמַע בַּטּוּר חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ק''ח וּבַמָּרְדְּכַי רֵישׁ אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת וּמהרי''ו סִימָן צ''ה וּבִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש''ל). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל הַנִּשְׁבָּעִין בְּשֵׁם מוהר''ם), וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ק''ח. אִם הַיּוֹרְשִׁים אוֹמְרִים: נִשְׁבְּעָה, עֲלֵיהֶם לְהָבִיא (ו) רְאָיָה (רִיבָ''שׁ סִימָן קס''ט). אִם פָּרְעוּ לָהּ מִקְצָת (ז) כְּתֻבָּתָהּ וְעָשׂוּ לָהּ שְׁטָר חוֹב עַל הַנִּשְׁאָר, יוֹרְשֶׁיהָ יוֹרְשִׁין הַחוֹב הַהוּא אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁבְּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתפ''ו). אַלְמָנָה שֶׁנִּשְׁתַּתְּקָה, וְרָמְזָה קֹדֶם מִיתָתָהּ שֶׁלֹּא נָטְלָה כְּלוּם, סָגֵי בְּכָךְ וְהָוֵי כְּאִלּוּ נִשְׁבְּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). אִשָּׁה שֶׁנִּשְׁתַּטֵּית וְנִתְאַלְמְנָה, (ח) אֵין יוֹרְשֶׁיהָ נוֹטְלִין כְּתֻבָּתָהּ הוֹאִיל וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשָּׁבַע (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א, וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ''ן בִּתְשׁוּבוֹת סִימָן ס''ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק''ה סָעִיף ג'. אֲבָל אִם (ט) נִתְגָּרְשָׁה וּמֵתָה, יוֹרְשֶׁיהָ נִשְׁבָּעִים: שֶׁלֹּא פְּקָדַתְנוּ, וְנוֹטְלִין וַאֲפִלּוּ מִיּוֹרְשָׁיו, אִם מֵת אַחֲרֶיהָ: באר היטב (א) בשבועה. ואין פוחתים לה אם נפחתו הנכסים קודם שנשבעה עיין תשובת הרא''ש כלל פ''ד ב''ש: (ב) בעין וכו'. עיין בטור סי' צ''ח שם הביא מחלוקת רש''י והרי''ף לרש''י אפי' אינו בעין לא חיישינן תו לצררי כיון שנתן לה פ''א לא חיישינן וכאן משמע כהרי''ף: (ג) קיימים. עיין במהר''ם מינץ סי' צ''ו. ובהרמ''ט ח''א סי' צ''ו. ובהרמ''ט ח''א סי' ס''ט ורלנ''ח סי' נ''ח. והרש''ך ח''ב סי' ל''ז ובהר''א ששון סי' כ''ג וכנה''ג דף קי''ו ע''א. וכתב ב''ש ובזמן הזה שכוללים הכל בסכום א' וכותבים כל הסך שהוא חייב לה סך כך וכך י''א לכ''ע צריכה שבועה אפילו אם הכל בעין כיון שהחוב שלה הוא על סך מעות. מיהו מתשובת רלנ''ח ובתשו' מהר''י לבית הלוי כלל ג' סי' י''ט לא משמע כן ועיין תשובת מהרש''ל סי' מ''ט שם מבואר אם כתובה נגבה ממלוה שהלוה בעלה קודם הנשואין ב''ש: (ד) אין היורשים וכו'. ל''ש עיקר כתובה ל''ש תוספת נדוניא הרש''ך ח''א סי' ק''נ וקע''ז. בתנאי החשבון לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו דאין החשבון בא מכח ירושת האלמנה אלא מכח תנאי האב. מקור ברוך סי' ס' וכ''כ כנה''ג בשם תשובת כ''י ע''ש. עיין הרשד''ם חא''ה סי' קי''ט. וכנה''ג דף ק''ד ע''ב סעיף י''ג. ובהרדב''ז ח''א סי' פ''ח וקפ''ט. ובספר מעשה חייא בתשו' סי' ב': (ה) יורשין וכו'. ג' מיני תפיסה יש א' אם תפסה האשה בחייה ויורשיה מוחזקים בו. בזה לא אמרינן אין אדם מש''ל. ב' אם האשה תפסה והיורשים אין מוחזקים בו אלא מונח ביד ב''ד כנדון דת''ה סי' ש''ל. ובת''ה שם לא החליט הדבר זה למעשה ומסיים שם ולכל הפחות היה נראה דחולקים. ג' אם היורשים תפסו אחר מיתה. ומבואר במרדכי אם ליכא עדים וראו לכ''ע מהני התפיסה אלא אם איכ' עדים וראו בזה פליגי הפוסקים וע''ז קאי ויש חולקים שהבי' הרמ''א והר''ן והראבי''ה ס''ל אפ''ה מהני התפיסה. ועיין בח''מ סי' ק''ח. ועיין בהר''א ששון סי' נ''ג ובמהר''ט סי' מ''ד וכנה''ג בח''מ סי' ק''ח. ואם הב''ד נתנו לה בעד הכתובה והיא לא נשבעה על הכתובה ומתה זכו היורשים לכ''ע. כתב בתשובת ש''י. כשיש בעלי חובות על אביה י''ל היורשים לא ניחא לן השבועה של אמנו כי השבועה תקנו חז''ל לטובת היורשים. ואז יורשים את הכתובה וא''צ לשלם ממעות הכתובה לבע''ח ב''ש ע''ש: (ו) ראיה. הרדב''ז ח''א סי' קע''ז וסי' רכ''ג. וכנה''ג קי''ד ע''ב סכ''ב. ודף קי''ו סל''ט: (ז) כתובתה. ה''ה אם לא פרעו לה אלא זקפו בחוב ועשו שט''ח הוי כפרעון דהא מהשתא הוי כאלו לקחו הם הלואה ח''מ ב''ש. ועיין הרדב''ז ח''א סי' רכ''ג ומקור ברוך סי' ס': (ח) יורשיה. עיין בב''י. וכתב הח''מ אפילו במקום שנוהגים כאנשי יהודה שמסלקים אלמנה בע''כ מ''מ הכא דאינה בת שבועה לכן חייבים ליתן הכתובה ביד הב''ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח: (ט) נתגרשה. משום דדוק' שבועה נגד היתומים קי''ל אין אדם מוריש ומוכר. עיין ב''ש. ובכל אלו דינים דאין אדם מש''ל אין קורעין הכתובה ש''ס ובח''מ סי' ק''ח:
ב מַה שְּׁבוּעָה נִשְׁבַּעַת הָאַלְמָנָה, שֶׁלֹּא הִתְפִּיסָהּ הַבַּעַל, וְשֶׁלֹּא תָּפְסָה הִיא מִשֶּׁלּוֹ (י) כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצְּרִיכָה לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא מָחֲלָה לוֹ כְּתֻבָּתָהּ וְשֶׁלֹּא מָכְרָה לוֹ. הגה: וְאִם נִשְׁבְּעָה סְתָם: שֶׁלֹּא נֶהֱנֵיתִי (יא) מִכְּתֻבָּתִי, סָגֵי בְּכָךְ (הָרַ''ן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ). וְנָהֲגוּ גַּם כֵּן לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּזְבְּזָה כְּלוּם שֶׁלֹא בִּרְשׁוּת בַּעֲלָהּ, וְאִם בַּעֲלָהּ אֵינוֹ בַּר דַּעַת אוֹמְרִים סְתָם: שֶׁלֹּא בִּזְבְּזָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ט): באר היטב (י) כלום. כתב ב''ח שבועה זו מגלגלין אגב השבועה שלא התפיס לה בעלה צררי דזהו דבר הרגיל מגלגלין עליה ג''כ שלא תפסה בעצמה ולכן גרושה א''צ לשבע שלא תפסה בעצמה ואם נשבע הבעל שבועת אין לי תו לא חיישינן שהתפיס לה צררי תשובת ש''י ב''ש. ועיין כנה''ג דף קי''ו ע''א סעיף ל''ד דף קי''ד ע''ד ס''ג: (יא) מכתובתי. ובכלל זה אפי' אם גזלה מבעלה דגזלה עולה לפרעון ונהנית מכתובה. ומזה נשמע שאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יוכל לשבע שלא נפרע השטר דממון הגזילה עולה לפרעון אע''ג דלאו לפרעון לקחה הר''ן ח''מ ב''ש:
ג אִם הָאַלְמָנָה רוֹצָה לִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ, וְאֵינָהּ רוֹצָה לִשָּׁבַע עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ בָּנֶיהָ, שֶׁמָּא יִמְחֲלוּ לָהּ הַשְּׁבוּעָה, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ:
ד אַלְמָנָה שֶׁאוֹמֶרֶת: מָנֶה נָתַן לִי בְּמַתָּנָה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּכְתֻבָּתִי, אִם הִיא מֻחְזֶקֶת (יב) בְּמָנֶה וִיכוֹלָה לִטְעֹן אֵין בְּיָדִי מִשֶּׁל בַּעֲלִי כְּלוּם, נֶאֱמֶנֶת בְּמִגּוֹ: באר היטב (יב) במנה. עי' ב''י אם היא מוחזקת בשטר. אם יש בידה שטר מתנה ונפסלת מחמת קורבת העדים שוב אינה נאמנת במיגו מהרי''ט בתשובה סי' ק''ה: ועי' במהר''ם אלשיך סי' צ''ט והר''י אדרבי סי' כ''ח. אם יצא הקול שיש לה ממון הרבה יותר מכתובתה לא מהני לה המגו הר''ם גלאנט''י סי' צ''ח. אם יש לה מגו והוי מגו דהעזה אינה נאמנת הר''ם גלאנט''י סי' י''ז. אם מעיקר' היתה אומרת שלא הי' לה בנכסי בעלה אלא כתובתה ואח''כ כשמתו בניה אמרה שבעלה נתנם לה במתנה אינה נאמנת הר''ם גלאנט''י סי' ל''ז. ומהרי''ט ח''א סי' ל''ג. אי מהני מיגו באשה הנותנת בתוך הבית או במטלטלין הידועין לבעל עיין כנה''ג דף קי''ו ע''ב. אם חלוקה בעיסתה אפילו בנושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת דאימר מעיסתה קמץ רלנ''ח סי' צ' מהר''ם גלאנטי סי' צ''ז. במקום שהאלמנה נאמנת ה''ה אם נתנה במתנה מתנתה מתנה רלנ''ח סי' צ''ח:
ה אַלְמָנָה שֶׁמָּכְרָה אוֹ נָתְנָה, קַיָּם אִם נִשְׁבְּעָה לְבַסוֹף, וּמְנַכִּין אוֹתָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. וְהָנֵי מִלֵּי בְּמִטַּלְטְלִי, אֲבָל בִּמְקַרְקְעֵי, אֲפִלּוּ נִשְׁבְּעָה לְבַסוֹף, אֵין מְכִירָתָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִים, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁמוּ לָהּ בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ שֶׁל (יג) הֶדְיוֹטוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּגְבּוּ לָהּ בֵּית דִּין. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף (יד) בְּמִטַּלְטְלִים מְכִירָתָהּ וּמַתְּנָתָהּ בְּטֵלָה, אַף עַל גַּב דְּנִשְׁבְּעָה לְבַסוֹף, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁבְּעָה תְּחִלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵּשׁ לָדוּן בָּזֶה לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב), כִּי בְּמָקוֹם שֶׁנִּרְאֶה לַדַּיָּן שֶׁלֹּא תָּפְסָה צְרָרֵי, כְּגוֹן שֶׁמֵּת (טו) פִּתְאֹם אוֹ כַּדּוֹמֶה, יֵשׁ לָדוּן שֶׁמְּכִירָתָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּם (הָרֹא''שׁ כְּלָל פ''ה). וְכֵן אִם מֻחְזָקִים (טז) הַמְקַבֵּל אוֹ הַקּוֹנֶה. וְכֵן נִרְאֶה לְהוּ לָדוּן. וְכָל זֶה כְּשֶׁהָאִשָּׁה חָזְרָה בָּהּ לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבְּעָה, אֲבָל אִם לֹא חָזְרָה, מְכִירָתָהּ וּמַתְּנָתָהּ קַיָּמִים מֵעַכְשָׁו (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ח''י); וְלָכֵן אַלְמָנָה שֶׁלֹּא נִשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, וְנִשֵּׂאת לַבַּעַל וְהִכְנִיסָה לוֹ הַרְבֵּה (מָמוֹן) מִמָּמוֹן בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, תִּשָּׁבַע עֲדַיִן. וְאִם מֵתָה, הַבַּעַל הַשֵּׁנִי יוֹרְשָׁהּ וּמַחֲזִיק בְּמַה שֶׁבְּיָדָהּ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק''א: באר היטב (יג) הדיוטות. משמע דבמטלטלין א''צ שומא כלל אפי' של הדיוטות. וח''מ וב''ש הקשו ר''ל אפי' במטלטלין הדין כן ע''ש: (יד) במטלטלין. אפי' ליכא עדים וראיה אע''ג דלענין ירושה כשליכא עדים וראו זכו היורשים כמ''ש לעיל שאני לקוחות ומקבלי מתנות עיין ב''ש וכנה''ג דף קי''ז ע''א סעיף נ''ו מש''ש: (טו) פתאום. ח''מ כתב לא ידעתי למה לא הביא דיעה זו לעיל סעיף א' שם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשים גובין הכתובה ע''ש. והב''ש כתב דמשמע דלא מהני מ''פ אלא לענין זה ע''ש עיין מהר''י ווייל סי' צ''ח ובהרשד''ם חא''ע סי' קנ''ב. ומהר''ם מינץ סי' צ''ג: (טז) המקבל. נראה אפילו לא נשבעה כלל ומתה אין מוציאין מידם. אפילו איכא עדים וראו. ואם מכרה מטלטלין בלא שומת ב''ד ג''כ אין מוציאין מן הלוקח דהא הלוקח י''ל קים לי כהרמב''ם דס''ל מכרה קיים. וכל זה איירי כשהניח יותר ממה שמכרה אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך ב''ש:
ו אַלְמָנָה שֶׁמָּחֲלָה (יז) לְבַעַל חוֹב שֶׁל בַּעֲלָהּ, אֵינוֹ כְּלוּם: באר היטב (יז) לבע''ח וכו'. דאין כח בידה לא ליתן ולא למחול. ואם היה לבעלה ש''ח והחזיר' השט''ח ללוה ואמרה אני מקבל בסך כתובתי אפשר לדמות למכירת מטלטלין. אבל לענין מחילה בע''פ בודאי לא מהני ובשטר היה ראוי לדמו' למתנו' מטלטלין ויש לחלק. ועי' ב''ח ח''מ ב''ש. ואם לא הניח שאר נכסים ואין לה לגבות אלא מחוב זה. אז אותו חוב משועבד לה מדר''נ מהני מחילה שלה אע''ג דלא נשבעה עדיין ט''ז. והב''ש חולק עליו ע''ש. אלמנה שנתנה מתנה לא' מבניה ולא נשבעה ומתה וחלקו הנכסים שוה בשוה ולא ערער עליו אין זה מחילה כנה''ג דף קי''ז ע''א סנ''ד:
ז פְּעָמִים שֶׁאַף גְּרוּשָׁה מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, אֲפִלּוּ לֹא (יח) יִטְעֹן, כְּגוֹן פּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ; כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלֶף, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַבַּלְתְּ כְּתֻבָּתִיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הִתְקַבַּלְתִּי אֶלָּא מָנֶה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ עֵדִים כַּמָּה קִבְּלָה, וַאֲפִלּוּ דִּקְדְּקָה מַה שֶּׁנָּטְלָה אֲפִלּוּ כַּחֲצִי פְּרוּטָה, לֹא תִּפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה: באר היטב (יח) יטעון וכו'. נראה אחר שנמנע להשביעה אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועו'. מיהו אם הית' חייבת שבועה דאוריי' צריכ' לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנו' חז''ל ב''ש:
ח וְכֵן אִם עֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה:
ט וְכֵן אִם הִיא טוֹרֶפֶת מִלָּקוֹחוֹת. הגה: וְכֵן אִם הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים (יט) וְגֵרַשׁ אַחַת, צְרִיכָה לִשָּׁבַע לַשְּׁנִיָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סָעִיף ט''ז: באר היטב (יט) וגירש. אחת צריכה לישבע לשני' כצ''ל כלו' שגירש לשתיהן. א' נשבעת לשני'. היינו הראשונה נשבעת לשני' עיין ח''מ ב''ש:
י וְכֵן אִם הִיא נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם רָחוֹק. אֲבָל אִם הוּא בְּמָקוֹם קָרוֹב כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשָּׁלִיחַ וְיַחֲזֹר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מוֹדִיעִין אוֹתוֹ, וְאִם לֹא יָבוֹא יַשְׁבִּיעוּהָ וְתִטֹּל; וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַשָּׁלִיחַ וּמוֹסֶפֶת עַל כְּתֻבָּתָהּ:
יא כָּל אֵלּוּ הַשְּׁבוּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דְּרַבָּנָן, הֵן בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. וְאִם קָדְמָה וְתָפְסָה מָעוֹת וְאֵינָהּ רוֹצָה לִשָּׁבַע, לֹא מַפְּקִינָן (כ) מִנַּהּ, וְאַפּוֹכֵי (כא) לָא מַפְּכִינָן לַהּ: באר היטב (כ) מינה. עיין סמ''ע סי' פ''ב ס''ק כ''ב וסי' פ''ז ס''ק כ''ב ומ''ש הש''ך: (כא) מפכינן. ע' בח''מ סי' פ''ז סי''ב ועיין ב''ח כאן:
יב כְּשֶׁהִיא רוֹצָה לִשָּׁבַע, אִם הִיא חֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה, שֶׁכְּנֶגְדָּהּ יִשָּׁבַע (כב) וְיִפָּטֵר. וְאִם גַּם הוּא חָשׁוּד, אֵין כָּאן לֹא שְׁבוּעָה וְלֹא תַּשְׁלוּמִין: באר היטב (כב) ויפטור. ובח''מ סי' צ''ב ס''ט אי' פלוגת' בזה ע''ש ומש''ש הש''ך ועיין ב''ח כאן:
יג כְּשֶׁעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְּרוּעָה, יָכוֹל לַהֲבִיאָהּ לִידֵי שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְתָא. כֵּיצַד, יִפְרַע לָהּ כְּתֻבָּתָהּ שֵׁנִית בִּפְנֵי הָעֵד הָרִאשׁוֹן וְעֵד אַחֵר עִמּוֹ, וְיִתְבָּעֶנָּה מַה שֶּׁנָּתַן לָהּ תְּחִלָּה, וְיֹאמַר: בְּהַלְוָאָה נְתַתִּיו לָךְ; וְהוּא שֶׁיּוֹדִיעַ לָעֵד הָרִאשׁוֹן שֶׁמְּכַוֵּן לְכָךְ:
יד הוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּתָהּ בְּאֶלֶף זוּז, וְהוּא אוֹמֵר: נִפְרַעַת הַכֹּל, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא נִפְרַעְתִּי כְּלוּם אֲבָל אֵין לִי עָלֶיךָ אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת כִּי אֲמָנָה הָיְתָה בֵּינִי לְבֵינְךָ, נוֹטֶלֶת בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם אוֹמֶרֶת: אֵין בִּשְׁטַר כְּתֻבָּתִי אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת, (כג) אֵינָהּ נִפְרַעַת בִּשְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלֶף, כְּלוּם. וְהַבַּעַל יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְיִפָּטֵר (הָרַמְבַּ''ם פֶּרֶק ט''ז, וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף): באר היטב (כג) ת''ק. מיהו במקום שאין כותבין כתובה אף שכתובה זו חספא היא מ''מ גובאת מחמת התנאי ב''ד הג''א ב''ש:
טו הִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי וּכְתֻבָּתִי מָאתַיִם, וְהַבַּעַל אוֹ הַיּוֹרְשִׁים אוֹמְרִים: לֹא כִּי, אֶלָּא אַלְמָנָה, וְהַכְּתֻבָּה נֶאֶבְדָה, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה; אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁעָשׂוּ לָהּ כְּמִנְהַג הַבְּתוּלוֹת, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם, אֲפִלּוּ אִם אֶחָד הָיָה קָטָן כְּשֶׁרָאָה הָעֵדוּת וְעַכְשָׁו הוּא גָּדוֹל וְיֵשׁ אַחֵר עִמּוֹ, מְהַנֵּי. וְאִם אֵין עֵדִים, לֹא תִּטֹּל אֶלָּא מָנֶה. וְהַבַּעַל צָרִיךְ לִשָּׁבַע, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְתָא, וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שְׁבוּעַת הֶסֵת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה, שְׁבוּעַת הֶסֵּת; בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין, וְנֶאֶבְדָה, שְׁבוּעָה דְּאוֹרָיְתָא, דַּהֲרֵי מָצֵי הַכֹּל לִכְפֹּר וְלוֹמַר: פָּרַעְתִּי, וְלָכֵן מִקְּרֵי מוֹדֶה מִקְצָת (הַמַּגִּיד מִשְׁנָה פֶּרֶק י''ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק' (סָעִיף ו'):
טז מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים, שֶׁנְּשָׂאָם זוֹ אַחַר זוֹ, וּמֵת, וּבָאוֹת לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָן, הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת (כד) לַשְּׁנִיָּה שֶׁאֵין לָהּ מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ כְּלוּם, וְהַשְּׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית, וְהַשְּׁלִישִׁית לָרְבִיעִית, וְהָרְבִיעִית נִשְׁבַּעַת לַיְתוֹמִים; וַאֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים, אֵין נִפְרָעִים מֵהֶם אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה: באר היטב (כד) לשניה. ודוק' כשטוענת השבע לי שלא לקחת מבעלי כלום רש''י והר''ן עיין ב''ש ס''ק כ''ד. ודע דכל אלו דינים דנזקקים לגבו' הכתובה אפילו מיתומים קטנים גובים כדי שיהא לה מעות שתנשא בו. ואפי' אם היא זקנה שאינה ראוי להנשא נזקקים לה עיין ב''ש:
יז וְאִם הָיוּ כֻּלָּן חֲתוּמוֹת בְּיוֹם אֶחָד בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת, הָרִאשׁוֹנוֹת תִּקְדַּם; וְאִם אֵין כּוֹתְבִין שָׁעוֹת, אָז שִׁעְבּוּד כֻּלָּן חָל כְּאֶחָד:
יח מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים, כְּתֻבָּה שֶׁל זוֹ מֵאָה, וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם, וְשֶׁל זוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת, וְשֶׁל זוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת, וְכֻלָּן נֶחְתְּמוּ בְּיוֹם אֶחָד, וּמֵת, וְאֵין לוֹ כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת, כֵּיצַד הֵן חוֹלְקוֹת, רוֹאִים אִם כְּשֶׁיְּחַלֵּק הַמָּמוֹן עַל מִנְיַן הַנָּשִׁים יַגִּיעוּ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶם כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ אוֹ פָּחוֹת, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. וְאִם הָיָה הַמָּמוֹן יוֹתֵר עַל זֶה, חוֹלְקִין מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפְּחוּתָה שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר כְּתֻבָּתָהּ, וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת אֶת הַמּוֹתָר בֵּין הַנּוֹתָרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן:
יט כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין (כה) בֵּית דִּין אוֹ הַיּוֹרְשִׁים אֶת הָאַלְמָנָה כְּשֶׁתָּבוֹא לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, אֵין מַשְׁבִּיעִין אֶלָּא חוּץ לְבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁבָּתֵּי דִּינִין הָיוּ נִמְנָעִים מִלְּהַשְׁבִּיעַ, שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא תְּדַקְדֵּק עַל עַצְמָהּ, וּשְׁבוּעָה חוּץ לְבֵית דִּין אֵינָהּ חֲמוּרָה כָּל כָּךְ, שֶׁאֵינָהּ בְּשֵׁם וְלֹא בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, אֶלָּא בְּקִלְלַת אָרוּר. וְאִם רָצוּ הַיְתוֹמִים לְהַדִּירָהּ, נוֹדֶרֶת לָהֶם כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וּמַדִּירִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְצָרִיךְ שֶׁהַנֶּדֶר יִהְיֶה בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְשֶׁתִּהְיֶה בְּאִסוּר כָּל יָמֶיהָ. וְלָא מְהַנֵּי נֶדֶר אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, אֲבָל אִם נִשֵּׂאת אֵינָהּ גּוֹבָה (כו) בְּנֶדֶר, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּעַל יָפֵר לָהּ: באר היטב (כה) ב''ד וכו'. אם קפצה ונשבעת נוטלת כתובתה וא''צ לישבע עוד רש''י והר''ן ב''ש. ומהר''ם מטראנ''י ח''ב סי' א' לא כ''כ ע''ש: (כו) בנדר. אפילו נדרה עד''ר לא מהני. עיין תוס' גיטין דף ל''ה ע''ב אבל שבועה א''י להפר לכן משביעין אותה אחר הנשואין. ושמעתי להקשו' דהא מצינו דאפי' נשאת נמי יוכל להדירה כגון שידירוה שלא תאכל לחם כל ימי' ותאכל לאלתר בפנינו. ואי משום דאח''כ יפר לה בעל כדי שלא תעמוד באיסור כל ימיה והיא סומכת על כך ונודרת בשקר ומה שתאכל לאלתר לפנינו אינה חוששת כסברת תוס'. ז''א דהיא לא תעשה דבר זה דהא צריכה לפרט נדרה ומשום מה נדרה וק''ל הנודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה ותפסיד הכתובה משני ואי משום משני לית לה אלא מנה ומראשון מאתיים הא קי''ל דניח' פלגא בלא שבועה מכולה בשבועה ע''כ להשואל. ואני אומר דאפילו ריח קושיא אין כאן לפי מה דקי''ל דכל אלו דיוצאת בלא כתובה צריכין התראה מקדם כמבואר בסי' קט''ו ע''ש. הקשה הב''ז סוף מנחו' גם מגן אברהם סי' קכ''ח וב''ש כאן הקש' קושיא זו. דבי''ד סי' רכ''ח פסק הב''י דצריך לפרט את הנדר ובא''ח סי' קכ''ח פסק כהן הנושא אשה בעבירה צריך לנדר עד''ר. ותימא ל''ל עד''ר כיון דצריך לפרט הנדר וכשישמע החכם הנדר לא יתיר לו. וב''ש הוסיף להקשו' למה כתבו כל הפוסקים נודרת ולא כתבו דצריכה לנדור עד''ר ע''ש סקל''ו ויישבתי היטב בעזה''י. עיין בגיטין דף ל''ה ע''ב: והוכחתי מסוגי' זו אף דקי''ל דצריך לפרט את הנדר וכשישמע החכם שהוא דבר אסור לא יתיר לו כמו שפירש''י שם: אפ''ה בדיעבד אם הפר החכם הדבר איסור מופר. דרב פפא דאמר צריך לפרט את הנדר משום מילת' דאיסור' ואי אמרת דבדיעבד לא הותר בדבר איסור א''כ אמאי ניחוש משום מילת' דאיסור' דהא במלת' דאיסור' לא ילך כלל אצל חכם להתיר שהרי אינו מותר כלל. ועוד דפריך התם למ''ד א''צ לפרט את הנדר ממתני' דנודר ועובד כו' וליחוש דילמ' שרי ליה חכם. ומאי קושי' הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח מסוגי' זו דמותר בדיעבד. שוב ראיתי שהש''ך בי''ד סי' רכ''ח ס''ק כ''ו כתב כן וע''ש. א''כ לפ''ז גבי כתובה יוכל להאמינה על נדרה סתם אפילו שלא עד''ר ולא חיישי' דילמ' אזלי לחכם אחר נדרה ושרי לה דהיא לא סומכת עליה הואיל וצריכ' לפרט את הנדר ושמא כשישמע החכם לא יתיר לה וקרוב לודאי הוא דלא יתיר לה א''כ אמרי' מסתמ' דהיא טוענת אמת שלא נהנית מכתובתה כלום ומסתמ' נדרה אמת. דאל''כ לא תסמכה על התרת החכם לאחר מכאן דשמא לא יתיר לה מש''ה פסק המחבר כאן ונודרת סתם. משא''כ החם בהנושא אשה בעבירה דקי''ל נודר ועובד ויור' ומגרש. א''כ חיישינן שמא לאחר שעבד עבוד' ובא לגרש אשתו ילך קודם אצל חכם דשמ' יתיר לו ובדיעבד הותר כמו שהוכחנו כי יאמר מה לי לצרה שאגרש אשתי מכח הנדר שנדרתי אלך אצל החכם מעיקר' אולי יתיר לי ובדיעבד הותר מש''ה פסק דצריך לנדר עד''ר דאין לו התרה ממיל' לא ילך אצל החכם כלל. והמקשן שהקשה ואי אמרת דא''צ לפרט הנדר ליחוש דילמ' אזלי לגבי חכם וכו' ה''ה אף למ''ד דצריך לפרט את הנדר נמי קשה דילמ' אזלי לגבי חכם וכו': דבדיעבד מותר. אלא דהמקשן הקשה דלמ''ד דא''צ לפרט. קשה פשיט'. ודו''ק היטב. ועיין ברמב''ם בהלכו' ביאת המקדש פרק ששי דין ט' ודו''ק:
כ גְּרוּשָׁה שֶׁבָּאָה לִשָּׁבַע, מַשְׁבִּיעִים אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין:
כא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָאִדָּנָא מַשְׁבִּיעִים אַלְמָנָה בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁרְגִילִים לְהַשְׁבִּיעָהּ, שֶׁגּוֹזְרִים בְּחֵרֶם וּבִשְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁתּוֹדֶה מַה שֶּׁקִּבְּלָה בִּכְתֻבָּתָהּ, אֵין הָעֹנֶשׁ מְרֻבֶּה (כז) כָּל כָּךְ כְּמוֹ (שְׁבוּעָה), שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבַּעַת יוֹצְאָה שְׁבוּעָה מִפִּיהָ לַשֶּׁקֶר. הגה: וּצְרִיכָה לִשָּׁבַע לִפְנֵי שְׁלשָׁה שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים, וְאִם נִשְׁבְּעָה לִפְנֵי שְׁלשָׁה שֶׁהֵם קְרוֹבִים, צְרִיכָה לַחֲזֹר (כח) וְלִשָּׁבַע (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וּתְשׁוּבַת מוהר''ם סוֹף הַפְלָאָה). וּלְכַתְּחִלָּה צְרִיכָה לִשָּׁבַע לִפְנֵי הַיְתוֹמִים, אֲבָל אִם נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, אוֹ שֶׁאֵין הַיְתוֹמִים רוֹצִים לִהְיוֹת אֵצֶל הַשְּׁבוּעָה, מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם (גַּם זֶה שָׁם בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). אַלְמָנָה שֶׁנִּשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, יְכוֹלִין הַיְתוֹמִים לְהַחֲרִים (כט) אַחַר כָּךְ עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ אִם הִפְקִידָה הָאַלְמָנָה מִנְּכָסִים שֶׁלָּהֶם (רִיבָ''שׁ סִימָן שכ''ה): באר היטב (כז) כ''כ. וא''צ נק''ח בשבועה זו ט''ז ב''ש: (כח) ולישבע. מיהו נראה בדיעבד אם מתה לא אמרי' בזה אין אדם מוריש או מוכר שבועה לבניו ב''ש: (כט) אח''כ. היינו כשטוענין ברי שיש להם עדים עיין סמ''ע סי' צ''ב סעיף ו':
סימן צז - שאין הבעל יכול להשביע אשתו בטענת ספק
ובו ב' סעיפים
א הַמּוֹשִׁיב אִשְׁתּוֹ (א) חֶנְוָנִית, אוֹ שֶׁמִּנָּהּ אַפּוֹטְרוֹפּוּס, מַשְׁבִּיעָהּ אֲפִלּוּ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא שֶׁל שְׁתֵּי כֶּסֶף. אֲבָל אִם אֵינָהּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת, אֶלָּא שֶׁמִּתְעַסֶקֶת בְּצָרְכֵי הַבַּיִת בְּפִלְכָּהּ וּבְעִסָתָהּ כְּדֶרֶךְ כָּל הַנָּשִׁים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא: באר היטב (א) חנונית וכו'. דברי המחבר תמוה הוא בסעיף זה פסק בפשיטו' דמשביעה אפי' בטענות שמא ובסעיף שאח''ז מביא פלוגת' אם יוכל להשביעה עיין ב''ח ח''מ ב''ש ועיין במהרש''א מ''ש בפי' התוס' הלז ע''ש. וב''ש העלה ונראה להכריע על חנונית יוכל להשביעה בלי גלגלול כשתבעה הכתובה. אבל היורשים א''י להשביעה אלא ע''י גלגול: וט''ז פסק כל שתובעת הכתובה חייבת לישבע שלא תפסה משלו אפילו בלא גלגול שבועה שהתפיס לה בעלה צררי ויוכל להשביעה אפי' על הלכה. ואלמנה חייבת לישבע שבועות אלו אפילו אם לא טענו היורשים. אבל גרושה אינה חייבת לישבע אלא דוקא אם הבעל טוען שתשבע אז צריכה לישבע הן על טענות אפטרופס הן על טענות שתפסה בעצמה ואלמנה שציוה בעלה ליתן לה הכתובה א''צ לישבע שלא יתפסה בעצמה כיון שהוא לא חשדה אנן נמי לא חשדינן אותה. והב''ש חולק עליו וכתב נ''ל עיקר דהיורשים א''י להשביעה בלי גלגול שבועה עיין שם:
ב הַמּוֹשִׁיב אִשְׁתּוֹ חֶנְוָנִית אוֹ שֶׁמִּנָּהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ עַד שֶׁתִּתְבַּע כְּתֻבָּתָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. יִחֵד לָהּ קַרְקַע בִּכְתֻבָּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאתָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ לָא מִקְּרֵי תּוֹבַעַת כְּתֻבָּה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב) לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
סימן צח - פטרה משבועה או יחד לה מטלטלין, גובה בלא שבועה
ובו ז' סעיפים
א אִם פְּטָרָהּ הַבַּעַל מִשְּׁבוּעָה, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. וּכְפִי לְשׁוֹן הַפִּטּוּר הִיא נִפְטֶרֶת. כֵּיצַד, כָּתַב: נֶדֶר (א) וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ שׁוּם שְׁבוּעָה; אֲבָל מַשְׁבִּיעַ אֶת יוֹרְשֶׁיהָ, אִם גֵּרְשָׁהּ וּמֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעַת הַיּוֹרְשִׁים; וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ, כְּגוֹן אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים וְנִתְגָּרְשָׁה וּמֵתָה, וְהַלָּקוֹחוֹת תּוֹבְעִים כְּתֻבָּתָהּ, נִשְׁבָּעִים: שֶׁלֹּא פְּקָדַתְנוּ. וְאִם הִיא עֲדַיִן קַיֶּמֶת, לֹא יִגְבּוּ הַלָּקוֹחוֹת אֶלָּא אִם כֵּן תִּשָּׁבַע הִיא שֶׁלֹּא נִפְרְעָה. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק''ה. פָּטַר אִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת (ב) מִיתָתוֹ מִן הַשְּׁבוּעָה, נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם רָאוּ אוֹתָהּ אַחַר כָּךְ מַּפְסֶדֶּת הַנְּכָסִים, צְרִיכָה לִשָּׁבַע (מָרְדְּכַי סוֹף הַכּוֹתֵב). וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִפְסִידָה אוֹ נָתְנָה לַאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁהִיא מוֹדָה, צְרִיכָה לְשַׁלֵּם וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁבַּעֲלָהּ צִוָּה לָהּ כָּךְ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל נ'). אֲבָל אִם עֲשָׂאָהּ נֶאֱמָן בְּפֵרוּשׁ עַל כָּל (ג) דָּבָר כִּשְׁנֵי עֵדִים, נֶאֱמֶנֶת (סְבָרַת הָרַב): באר היטב (א) ושבועה. ל''ד כתב ה''ה אם אמר כי מחילה מהני באמירה בעלמ' נ''י. וכתב הר''ן ר''פ אע''פ דאם פטרה משבועת כתובה פטרה אף משבועה על התו' ח''מ ב''ש. אם אמר הבעל בשעת מיתתו הוו יודעים שנכסי אינם מספיקים לכתובת אשתי הרי זה פטרה משבועה והודה בשעת מיתתו שהוא חייב לה ולא אתפסי צררי כנה''ג וכ''כ בספר מעשה חייא בתשובה סי' ב': (ב) מיתתו. דאז הוי כאלו נתן לה במתנה כל צררי שנתן לה או מה שלקחה בעצמה לכן אפי' לא אמר ממני ומיורשי א''י היורשים להשביעה ועי' ב''ש: (ג) דבר. כלומר שכתב בפירוש על כל דבר שתאמר תהיה נאמנת אבל אם לא כתב רק סתם תהיה נאמנת כשני עדים לא קאי רק על פטור השבועה שתהיה נאמנת כשני עדים שיאמרו שיפרע לה הכתובה אבל לא לענין שאר דברים שתאמר בנכסי בעלה ח''מ:
ב וּמַשְׁבִּיעִין גַּם כֵּן (ד) יוֹרְשֶׁיהָ וְהַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ אִם פָּגְמוּ הַכְּתֻבָּה אוֹ אִם נַעֲשׂוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וַאֲפִלּוּ אִם נָתַן לָהּ רְשׁוּת לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס: באר היטב (ד) יורשיה. עיין סמ''ע ר''ס פ''ד ועיין ב''ש ח''מ:
ג כָּתַב לָהּ: ''נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִךְ וְעַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתֵךְ'', אֵינוֹ יָכוֹל (ה) לְהַשְׁבִּיעַה לֹא אוֹתָהּ וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ וְלֹא אֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ שׁוּם שְׁבוּעָה. אֲבָל יוֹרְשָׁיו וְהַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ, כְּגוֹן לָקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ, מַשְׁבִּיעִים אוֹתָהּ וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְאֶת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ, כְּגוֹן אִם נִתְגָּרְשָׁה וּמֵתָה; אֲבָל אִם נִתְאַלְמְנָה וּמֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ גּוֹבִין כְּתֻבָּתָהּ: באר היטב (ה) להשביעה. והרמב''ן והריטב''א ס''ל דיוכל להשביעה ע''י גלגול אעפ''י שפטרה בפירוש ועיין בח''מ סי' צ''ג:
ד כָּתַב לָהּ: ''נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וּלְיוֹרְשַׁי וְלֹא לַבָּאִים בִּרְשׁוּתִי לֹא עָלַיִךְ וְלֹא עַל יוֹרְשַׁיִךְ וְלֹא עַל הַבָּאִים בִּרְשׁוּתֵךְ'', אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ לֹא הוּא וְלֹא יוֹרְשָׁיו וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתוֹ לֹא אוֹתָהּ וְלֹא יוֹרְשֶׁיהָ וְלֹא הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. וַאֲפִלּוּ פָּגְמָה הִיא אוֹ הַיּוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ אוֹ יוֹרְשִׁים מִן הַיּוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם נַעֲשֵׂית אֶפִּטְרוֹפְּסִית לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל, לָזֶה אֵינוֹ מוֹעִיל הַפְּטוּר. אֲבָל לְאֶפִּטְרוֹפְּסוּת שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, מוֹעִיל, שֶׁאֲפִלּוּ עַל יְדֵי גִּלְגּוּל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא פְּטָרָהּ אֵין (ו) הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִים לְהַשְׁבִּיעָהּ עַל אֶפִּטְרוֹפְּסוּת שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ: באר היטב (ו) היורשים וכו'. כתב הח''מ מיהו ע''י גלגול אפשר דיוכל לגלגל עליה ע''ש. וב''ש כתב בפשיטות דאפילו ע''י גלגול אין משביעים אותה לדיעה זו וט''ז כתב דלא קי''ל כדיעה זו שהרי בח''מ סי' צ''ג סעיף ג' איתא שם אם מת הרי היורש משביע את שותף אביו ולא אמרינן מדלא השביע אותו מחל לו ע''ש:
ה עַל מַה שֶּׁמָּכְרָה בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה, לְצֹרֶךְ קְבוּרָה, אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי גִּלְגּוּל:
ו כָּתַב: ''דְּלָא נֶדֶר דְּלָא שְׁבוּעָה'', אֲפִלּוּ אָמַר: ''מִנִּכְסֵי אִלֵּין'', הַיּוֹרְשִׁים מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן פְּטָרָהּ בְּפֵרוּשׁ מֵהַיּוֹרְשִׁים:
ז אַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱמִינָהּ עַל יוֹרְשָׁיו וְעַל הַבָּאִים מִכֹּחוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל לִגְבּוֹת מֵהַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא שְׁבוּעָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם לְגַבֵּי (ז) יוֹרְשָׁיו אֵינוֹ מוֹעִיל פִּטּוּר וְנֶאֱמָנוּת שֶׁהֶאֱמִין לָהּ, אֲפִלּוּ פְּטָרָהּ בְּפֵרוּשׁ לְגַבֵּי יוֹרְשָׁיו (ר''ח ר''י וְהָרֹא''שׁ). וְדַוְקָא כָּל זְמַן שֶׁהִיא קַיֶּמֶת, אֲבָל אִם מֵתָה, אוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשָּׁבַע, יוֹרְשֶׁיהָ אוֹ הִיא נוֹטְלִין כְּתֻבָּתָהּ כָּךְ בְּלֹא שְׁבוּעָה (רִיבָ''שׁ סִימָן קס''ט וּבְסִימָן ק''ח). וְנִרְאֶה לִי דְּכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת: באר היטב (ז) יורשיו. מ''מ קנין מהני כשנותן פטורים בפירוש מיתומים ב''ש. וח''מ כתב דאפי' קנין לא מהני ע''ש:
סימן צט - שמין לאשה אלמנה בגדיה
ובו ב' סעיפים
א אַלְמָנָה שֶׁבָּאָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, שָׁמִין כָּל (א) בְּגָדֶיהָ בֵּין שֶׁל חֹל בֵּין שֶׁל שַׁבָּת, וּמְנַכִּין אוֹתָם מִכְּתֻבָּתָהּ. וַחֲלוּצָה דִּינָהּ כְּאַלְמָנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבָ''שׁ סִימָן ש''ב). אֲבָל גְּרוּשָׁה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בַּעֲלָהּ מִדַּעְתּוֹ בְּלֹא (ב) טַעֲנָה, אֵין שָׁמִין לָהּ בִּגְדֵי חֹל, אֲבָל שֶׁל רֶגֶל וְשֶׁל שַׁבָּת שָׁמִין (ג) לָהּ. וְאֵין יְכוֹלִין לְסַלְּקָהּ מִבְּגָדֶיהָ (ד) בְּמָעוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א), אֶלָּא הִיא נוֹטֶלֶת אוֹתָן (ה) בְּשָׁוְיָן (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל פ'): באר היטב (א) בגדיה. היינו מה שעשה לה הבעל. וכ''כ הרדב''ז ח''א סי' ס''ח כל מה שעשה לה הבעל בין מן הסתם בין מה שתקנה לה בהדי' ל''ש מה שהיא לובשת ל''ש מונח בקופסא ל''ש בגדי חול ל''ש בגדי שבת וי''ט ע''ש. טבעת קדושין וסבלונות ע''ל סימן נו''ן. צוה המת שיהיו לה. נוטלתן אין שמין אותם רשד''ם חא''ה סימן קמ''ב. צוה ואמר שהוא נותן לאשתו כל המלבושים והחפצים כלי כסף וכלי זהב שעשה בעדה מיום שהיתה אשתו אין בכלל מתנה זו אלא מה שעשה בעדה ממש אחר שנכנסה לחופה רשד''ם שם: (ב) טענה. אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. ואין חילוק בדין זה אפילו בזמן דאיכ' חר''ג דאין מגרשין בע''כ עיין ב''ש: (ג) לה. והרא''ש והטור כתבו דאין שמין ממיל' אם היא מחזקת י''ל קים לי כהני פוסקים דאין שמין ח''מ ב''ש ע''ש. ועיין הרדב''ז ח''א סי' ס''ח אם יש מחלוקת בין האשה ובין האיש בבגדים שהיא לובשת שהיא אומרת של חול והוא אומר של שבת הם עליה להבי' ראיה. אם הביאה נשים שראוה לובשת בגדים אלו בחול סגי בהכי כנה''ג בשם הרדב''ז. אשה שלקחה בהקפה מלבוש וחלוק ובא בעלה לגרשה ואמרה אני חייבת דמי המלבוש והחלוק והוא אומר כל מה שבביתי הוא שלי ולא היו עלי' בשעה שגירשה ע' בהרדב''ז ח''א סי' ס''ט. אשת ש''מ שסיבבה גירושיה כדי שלא תפול לפני יבום שמין מה שעלי' כדין אלמנה רלנ''ח סי' פ''א: (ד) במעות. אפי' אם בגדיה שווין יותר מסך הכתוב' אין מוציאין ממנה הבגדים רק היא תשלם המותר ב''ש: (ה) בשווין. כמו שהיה נמכר בשוק אף אם היה בימים שעברו יותר ביוקר מ''מ השתא אינו שוה יותר אלא כמו שימצא לו קונים הרא''ש ח''מ ב''ש:
ב הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְגָרְשָׁהּ מִדַּעְתּוֹ, זָכְתָה בְּמַתְּנָתָהּ. הגה: נִרְאֶה לִי כָּאן טָעוּת, אֶלָּא כָּךְ רָאוּי לִהְיוֹת: אַף עַל פִּי שֶׁמְּגָרְשָׁהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, כְּגוֹן שֶׁסָּרְחָה עָלָיו, אֲפִלּוּ הָכִי מַתְּנָתוֹ (ו) שֶׁלָּהּ. וְהוּא הַדִּין לְאַלְמָנָה שֶׁנּוֹטֶלֶת מַתָּנָה, כָּל שֶׁאֵינָן דְּבָרִים שֶׁהֵם מַלְבּוּשִׁים אוֹ תַּכְשִׁיטִים הָעֲשׂוּיִין לְהִתְנָאוֹת בָּהֶם. וְדַוְקָא שֶׁעֲשָׂאָן לָהּ הַבַּעַל, אֲבָל אֲחֵרִים שֶׁנָּתְנוּ לָהּ תַּכְשִׁיטִים בִּשְׁעַת (ז) נִשּׂוּאִין, לְמַתָּנָה גְּמוּרָה נִתְכַּוְּנוּ הֲרֵי הֵם כְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁלָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיבָ''שׁ סִימָן ש''א): באר היטב (ו) שלה. הטעם בשלמ' בגדים ותכשיטים שהן עשוין להתנאות בהם אין דעתו למתנה גמורה אלא להתקשטה בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל שאר מתנות שאין עשויין להתקשטות נתן לה במתנה כשהיא אינה מורדת ועיין תשובת ריב''ש סי' ש''א. והר''א ששון סי' נ''ה: (ז) נשואין. ל''ד בשעת נשואין אלא אפי' קודם נשואין או אחר נשואין. המתנות שנותנין לה אבי הכלה ואמה בשביל שבח בתולים הם שלה מהרח''ש בתשובה סי' נ''ג מתנות מה שנותנים לדרשה קרובי הכלה הוי מתנה גמורה ט''ז. וכתב ב''ש ע''ז משמע מה שנותנים מצד החתן לא הוי מתנה לה אלא לו ע''ש. ומהרח''ש סי' נ''ג כתב כשנתנו לה אחרים אין חילוק בין נתנו לה קרוביה או קרובי החתן ע''ש. כתב מהר''ם מטראני ח''א סי' כ''ט מתנות שניתנו לו בין מקרוביו בין מקרוביה והם דברים המשמשים לו כגון טבעת או חלוק או מלבוש הם שלו. ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם ונותן כך לשניהם. אם הם מקרוביה תקח אותם בלתי שומא ואם הם מקרובי החתן לא תקחם אלא בשומא עכ''ל. ותמהני דבחלק ב' סי' פ' כתב דכל שהם תשמישי בית אעפ''י שניתנו לה מקרובותיה הם שלו ושמין לה לנדונייתה כנה''ג ע''ש. וכנה''ג הביא תשובת מהר''א ד''ב כ''י שכתב מנהג פשוט דלא כהריב''ש ז''ל. ואפי' מתנות שנותנים לה אחרים הכל לבעל ע''ש סי' זה בהגהת ב''י. וע''ל סי' קי''ח:
סימן ק - כתבה ממה נגבית, וכל יתר דיני כתבה
ובו ט''ז סעיפים
א מִדִּינָא דִּגְמָרָא, הַכְּתֻבָּה, דְּהַיְנוּ עִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת, אֵינָם נִגְבִּים אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. וּמִתַּקָּנַת הַגְּאוֹנִים נִגְבִּים אַף מִן הַמִּטַּלְטְלִים. וְהוּא הַדִּין לְכָל תְּנָאֶיהָ, חוּץ מִכְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין. לְפִיכָךְ, אִם גָּבוּ הַיּוֹרְשִׁים מָעוֹת בְּחוֹבַת (א) אֲבִיהֶם, גּוֹבָה מֵהֶם. וּמִיהוּ, רְשׁוּת בְּיַד הַיּוֹרְשִׁים לְסַלְּקָהּ (ב) בְּקַּרְקַע (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב). וְדַוְקָא מִטַּלְטְלֵי בְּנֵי חָרִי, אֲבָל אִם מְכָרָם הַבַּעַל אוֹ נְתָנָם בְּמַתְּנַת (ג) בָּרִיא, אֵינָה גּוֹבָה מֵהֶם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁנָּתַן לַאֲחֵרִים, אֲבָל אִם נָתַן לְיוֹרְשָׁיו בְּמַתְּנַת (ד) בָּרִיא, אִשָּׁה גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מֵהֶם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י''ו וּמהרא''י סִימָן פ''ו וּמהרי''ו סִימָן קנ''ו), דְּכָל מַה שֶּׁנָּתַן לְיוֹרְשָׁיו אֵינוֹ אֶלָּא כִּירֻשָּׁה, וְהָאִשָּׁה גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׁם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם מוהר''ם). מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת מִנְּכָסָיו לְאַחַר (ה) מוֹתוֹ כָּךְ וְכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁצִּוָּה כָּךְ כְּשֶׁהָיָה בָּרִיא, אִשָּׁה גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׁם, דְּאֵינָהּ אֶלָּא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע דְּגוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִשָּׁם. (וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רנ''א וְרנ''ב וְרנ''ז.) וְאִם מְכָרוּם יוֹרְשִׁים אַחַר מוֹתוֹ, גּוֹבָה מֵהֶם. וְעַכְשָׁו נוֹהֲגִים לִכְתֹּב בְּכָל הַכְּתֻבּוֹת שֶׁשִּׁעְבֵּד לָהּ כָּל נְכָסָיו מְקַרְקְעֵי וּמִטַּלְטְלִי מִטַּלְטְלִי אַגַּב מְקַרְקְעֵי דִּקְנָאִית וּדְאֶקְנֶה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא נָהֲגוּ (ו) לִגְבּוֹת מִמִּטַּלְטְלִין שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן בְּמַתְּנַת בָּרִיא, וְלֹא אֲפִלּוּ מִמִּטַּלְטְלִין שֶׁמָּכְרוּ הַיּוֹרְשִׁים, מִפְּנֵי תַּקָּנַת (ז) הַשּׁוּק. וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן קי''ג. עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קי''ח, אִם אִשָּׁה חַיֶּבֶת לִקְבֹּר בַּעֲלָהּ קֹדֶם שֶׁתִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ: באר היטב (א) אביהם. ה''ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובתה מן השט''ח שהניח בעלה דשט''ח נקרא מטלטלין עיין בח''מ סי' ק''ו ס''ק ג' בש''ך שם ועיין ב''ש: (ב) בקרקע. והיינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין ש''ג ועיין במגיד ובכ''מ פי''ד מה''א. וה''ה הבעל יוכל לסלקה בקרקע ואם הקרקע שוה יו''ד והיא רוצה לקבלה בעשרים והיורשים רוצים לסלקה ביו''ד בעד הקרקע. הדין עמה ר''ן פ' נערה. פרעו לה קרקעות ובתים ומקומות בבה''כ ואח''כ באו היתומים ורוצים לסלקה במעות והיא אינה רוצה הדין עמה רש''ל בתשובה סי' נו''ן. והרמ''א בתשובתו סי' ח' חולק עליו. וע''ל ס''ס צ''ג ס''ק מ''ב מש''ש. אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות והיורשים רוצים לתת לה מטלטלין עיין כנה''ג דף קי''ח ע''א סעיף ב' ג'. והרדב''ז ח''א סי' קט''ו: (ג) בריא וכו'. אבל במתנת ש''מ גובה כתובתה מהם עיין תשובת רמ''א סי' מ''ח. ואם נתן במתנת בריא בקנין אפילו לא בא ליד המקבל א''י לתפוס ב''ש ועיין בד''מ מ''ש בדין מתנות ש''מ. ועיין בפסקי מהרא''י סי' פ''ו. ועיין בח''מ סי' צ''ט ס''ק ו' מ''ש הש''ך שם: (ד) בריא וכו'. הח''מ הניח דין זה להלכה ולא למעשה ע''ש. והב''ש הביא תשובת מהרש''ך דהיורשים י''ל קים לנו כהני פוסקים דאין חילוק בין אם נתן ליורשיו בין אם נתן לאחרים ע''ש: (ה) מותו וכו'. עיין ב''ש וב''י מ''ש בשם תשובת הרשב''א מי שנתן כת''י לא' כל אשר לו וכו'. ועיין בש''ך ח''מ סי' צ''ט. וכנה''ג דף ק''כ ס''א: (ו) לגבות וכו'. עיין בח''מ סי' ס'. ואם כתב לה מטלטלין אג''ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א''צ ליתן להם ובכה''ג לא שייך תקנות השוק לכ''ע כיון דעדיין בידה המטלטלין ב''ש: (ז) השוק. הח''מ מדייק מדכתב גבי דידיה שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש''מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנות השוק ע''ש וכך העתיק הב''ש לפסק הלכה. ולכאורה אישטמיטת' להו דברי הסמ''ע והש''ך בסי' רנ''ב ס''ק ו' ע''ש דמשמע מדבריהם. דאין חילוק בין הוא או יורשים דהפוסקים דס''ל דבמתנה נמי שייך תקנות השוק אמרינן נמי אי נתנו היורשים במתנה לאחר דאין מוציאין מחמת תקנות השוק ע''ש. והש''ך שם הביא נמי כמה פוסקים דכתבו בלשונם או נתנו היורשים וכו' אין מוציאין מחמת תקנות השוק ע''ש. ובאמת לא מצאתי חילוק זה בשום פוסק. והטעם שכתב הח''מ דיש לחוש דכל היתומים יעשו כן ע''ש. קשה לי ע''ז דא''כ לא מהני נמי אם מכרו ואדרבה דיותר יש חשש שימכרו מליתן במתנה דאין להם הנאה כ''כ וקי''ל דאין אדם חוטא ולא לו שיפסידו כתובת האלמנה וצ''ע. וע''ל סי' צ''ג סעיף כ':
ב אֵין עִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת נִגְבִּים אֶלָּא (ח) מֵהַזִּבּוּרִית. וְאֵינָם נִגְבִּים (ט) מֵהַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים לְאַחַר מוֹתוֹ, לֹא שְׁנָא הִשְׁבִּיחוּ יוֹרְשִׁים לֹא שְׁנָא הִשְׁבִּיחוּ לָקוֹחוֹת וּבָאָה לִטְרֹף מֵהֶם. וְאֵינָם נִגְבִּים אֶלָּא מֵהַמֻּחְזָק, אֲבָל לֹא (י) מֵהָרָאוּי. הגה: הָאָב שֶׁצִּוָּה לָתֵת מַתָּנָה (יא) לִבְנוֹ לְאַחַר שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים, אוֹ שֶׁצִּוָּה שֶׁלֹּא לָתֵת לוֹ חֵלֶק יְרֻשָּׁתוֹ רַק אַחַר שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים, מִקְּרֵי רָאוּי וְאֵין אֵשֶׁת הַבֵּן גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מִזֶּה (מהרי''ו סִימָן מ'). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מֵת יַעֲקֹב בְּחַיֵּי רְאוּבֵן בְּנוֹ, וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה הַנִּזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו, אֵין אַלְמְנַת רְאוּבֵן גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ מֵאוֹתָן נְכָסִים, הוֹאִיל וְהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לְאַלְמְנַת אָבִיו כְּשֶׁמֵת (יב) רְאוּבֵן (מָרְדְּכַי סוֹף נַעֲרָה). וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רְשׁוּת לְיוֹרְשָׁיו לְסַלֵּק הָאַלְמָנָה מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִין לְסַלֵּק הָאַלְמָנָה, אַלְמְנַת רְאוּבֵן גּוֹבֵאת מִשָּׁם (גַּם זֶה שָׁם). שְׂכַר פְּעֻלָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּיָדוֹ מֵעוֹלָם, מִקְּרֵי רָאוּי (מָרְדְּכַי יֵשׁ נוֹחֲלִין). הָיְתָה גְּנֵבָה שֶׁלּוֹ בְּיַד הַגַּנָּב, (יג) כְּשֶׁמֵת, וְאַחַר כָּךְ הֻחְזַר הַגְּנֵבָה, מִקְּרֵי מֻחְזָק (כָּךְ הֵשִׁיב מוהר''ם). וּמִלְוֶה שֶׁחַיָּבִים (יד) לַבַּעַל, הָוֵי מֻחְזָק וְגוֹבָה (טו) מִמֶּנָּה, אֲפִלּוּ הִיא עַל הַכּוּתִי. וְכָל זֶה לָא מַיְרִי אֶלָּא בְּעִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת, אֲבָל נְדוּנְיָא וּשְׁאָר צֹאן בַּרְזֶל דִּינָן כִּשְׁאָר (טז) חוֹב (כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק ט''ז וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם נִמּוּקֵי יוֹסֵף וְהָרַ''ן וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הָכִי אֵינָם נִגְבִּים רַק מִן הַזִּבּוּרִית (הָרַ''ן רֵישׁ הַנִּזָּקִין): באר היטב (ח) הזיבורית. ובזמן הזה כותבין שפר ארג גובה מן עידיות טור ח''מ סי' ק''ח: (ט) משבח. אפי' אחר התקנה שתקנו דגובה מן המטלטנין מ''מ אינה גובה משבח הרא''ש פי''נ ורוב פוסקים דלא כהרמב''ם בפירוש המשניות ועיין בכ''מ פט''ז מה''א. ומהרח''ש בתשובה סי' כ''ט כתב שלא ראה שום פוסק שיסבור כהרמב''ם. והשבח אין חילוק בין שבח ממיל' לשאר שבח ועיין ב''י מ''ש בשם הרשב''א לענין אם היורשים תלשו ומכרו. וע''ל סי' צ''ה: (י) מהראוי. אפי' מבעל עצמו מהר''י ווייל סי' מ' ע''ש. מה נקרא ראוי ומה נקר' אינו ראוי עיין כנה''ג בחח''מ סימן ק''ז בדין ב''ח. ובסימן רע''ח בדין בכור ומשם יש ללמוד לכאן לענין כתובה. ואם אחר התקנה כתובה נגבית מן הראוי או לא. רשד''ם חא''ה סי' קי''א ומהריב''ל ח''ד סי' ה' ס''ל דאינה גובה מהראוי אפילו אחר התקנה ואפי' אם תפסה האשה מוציאין מידה. והראנ''ח ח''א סימן ק' וקט''ו כתב דבין מנה או מאתיים בין תוספת בין בנדוני' אם האשה מוחזקת אין מוציאין מידה ואם היורשים מוחזקים אין מוציאין מידם. ומהרח''ש סי' כ''ט כתב במנה ובמאתיים אפי' אם תפסה מוציאין מידה. ובנדוני' אם תפסה קודם שנולדה הספק אין מוציאין מידה ואם תפס' לאחר שנולד הספק מוציאין מידה ע''ש. ומסתימת לשון המחבר והרמ''א משמע כהרשד''ם ומהריב''ל. עיין כנה''ג דף קי''ח ע''א: (יא) לבנו. עיין מהר''י ווייל סימן מ'. ובתשובת מהרי''ל סי' ע''ד ועיין ב''ש. כתב ט''ז אם צוה ליתן לבנו קרקע אחר איזה שנים הוי מוחזק. ומעות מחמת חזקה הנהוג בינינו נקרא מטלטלין וכל זמן שלא בא לידו נקרא ראוי וע''ל סימן צ': (יב) ראובן. אע''ג דאחר שמת ראובן מתה ג''כ אלמנת יעקב מ''מ נקרא ראוי דהא כבר תלוי בעת מיתת ראובן והא דקי''ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמ''ש וע''ל ר''ס צ'. שאני ירושה הבאה מאליו אבל כתובה ליתא אלא חוב ומחוסר גוביינ' מהרי''ל סי' ע''ד ועיין כנה''ג בהגהות ב''י סעיף ג' ד'. ועיין ח''מ ב''ש: (יג) כשמת. היינו כשלא מתייאש מגניבה דאל''כ נעשה ראוי: (יד) לבעל. יש מחלקים בין מלוה שקדמה לשעבוד האשה שמאותה מלוה אינה גובה. ובין מלוה שקדם שעבוד האשה למלוה. שמאותה מלוה גובה מהרי''ט ח''ב סי' ח' וכ''כ הרמ''א בתשובה. אבל מהרש''ל סי' מ''ט תמה עליו והסכים שגובה אפילו ממלוה שהיו חייבין לו קודם שנשאה. ומהרי''ל סימן ע''ה סובר כרש''ל ע''ש. ועיין בש''ך ח''מ סי' ק''ד ס''ק כ''א מש''ש. ראובן שנתחייב לשמעון סך כך עד זמן פלוני ונתחייב לפרוע לו סך כך בכל שבוע והתנו ביניהם שאם ימות שמעון פטור ראובן מלתת ליורשיו שום דבר אין הכתובה נגבית מאותו מלוה הרש''ך ח''א סי' י''ב. אבל הרשד''ם בחח''מ סי' מ''א והר''י אדרבי סי' רנ''א כתבו שאלמנה גובה מאותו מלוה ע''ש: (טו) ממנה. לעיל סי' צ' לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידיה וכן לענין בכור מבואר בח''מ סי' רע''ח. דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אבל כאן לענין כתובה הוי מוחזק. ודוק' מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו מיקרו ראוי אף לענין כתובה. וכנה''ג העלה דאם היורשים מוחזקים יכולים לומר קים לנו כהני פוסקים דס''ל דאין אשה גובה כתובתה ממלוה ע''ש קי''ח ע''ב סעיף י''א ועיין בהרש''ך ח''א סימן י''ב ובהרשד''ם חא''ה סימן קע''א: (טז) חוב. אם הרג כותי א' את בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין להבע''ח שום זכיה בדמי הכופר הר''ם מלובלין ב''ש ע''ש:
ג אִם נִמְצָא קַרְקַע בֶּן חוֹרִין, גּוֹבָה מִמֶּנּוּ. וְאִם לָאו, טוֹרֶפֶת מִקַּרְקַע שֶׁמָּכַר אוֹ שֶּׁנָּתַן הַבַּעַל, בֵּין בְּמַתְּנַת בָּרִיא אוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. וַאֲפִלּוּ נִתְרַצֵּית לְמַה שֶּׁמָּכַר אוֹ נָתַן, אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִמֶּנָּה תְּחִלָּה. וְאִם מָכַר קַרְקַע לְאֶחָד וְלֹא נִתְרַצֵּית לוֹ, וְאַחַר כָּךְ מָכַר (יז) לְאַחֵר אוֹתוֹ קַרְקַע אוֹ קַרְקַע אַחֶרֶת וְנִתְרַצֵּית וְחָתְמָה לוֹ, אֵינָהּ גּוֹבָה מִמֶּנּוּ. וּמִן הָרִאשׁוֹן, יֵשׁ אוֹמְרִים (יח) שֶׁגּוֹבָה וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ גּוֹבָה. וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסִימָן צ' סָעִיף י''ז: באר היטב (יז) לאחר. ה''ה אם מכר לזה הראשון פעם אחרת ונתרצית ח''מ ב''ש: (יח) שגובה. ובח''מ סימן קי''ח שם פסק דאינה גובה ועיין ש''ך שם:
ד מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְקָנוּ מֵהָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מִמֶּנּוּ; הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מִיַּד הַלּוֹקֵחַ, וְהָרִאשׁוֹנָה מִיַּד הַשְּׁנִיָּה, וְהַלּוֹקֵחַ מִיַּד הָרִאשׁוֹנָה, וְחוֹזְרִים חֲלִילָה, עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם:
ה אִם כָּתַב בִּכְתֻבָּתָהּ, בְּעִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת, מָעוֹת סְתָם, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא בַּפָּחוּת (יט) שֶׁבַּמַּטְבְּעוֹת. כֵּיצַד, נָשָׁא אִשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְגֵרְשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהָאִשָּׁה שָׁם עִמּוֹ, אֲבָל שָׁלַח לָהּ גֵּט לִמְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין, הוֹלְכִין אַחַר מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א), אִם הָיָה מְעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין. וְאִם הָיוּ מְעוֹת מְקוֹם הַגֵּרוּשִׁין טוֹבִים מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת מְקוֹם הַנִּשּׂוּאִין. וְדַוְקָא בְּשִׁוּוּי הַמַּטְבֵּעַ שֶׁהוּא מַגְבֶּה לָהּ מָאתַיִם וּמָנֶה, אֲבָל לִפְחוֹת מִכָּאן אִי אֶפְשָׁר. וְאִם פֵּרַשׁ בִּכְתֻבָּתָהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ, בֵּין בָּעִקָּר בֵּין בַּתּוֹסֶפֶת, גּוֹבָה מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכְּתֻבָּה. הגה: וְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל הוֹלְכִין תָּמִיד אַחַר מָקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד שָׁם, כְּמוֹ בְּחוֹב דְּעָלְמָא (כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנָה פֶּרֶק י''ו וְכֵן כָּתַב הָרַשְׁבָּ''א). וּבְמָקוֹם שֶׁמּוֹסִיפִים שְׁלִישׁ עַל מַה שֶּׁנּוֹתֶנֶת לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ס''ו, יֵשׁ לוֹ דִּין צֹאן בַּרְזֶל וְלֹא דִּין (כ) תּוֹסֶפֶת (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''א): באר היטב (יט) שבמטבעות. דכתובה דרבנן ול''ד לב''ח. כתב ט''ז אם הוסיפה על המטבע צריך לשלם שיעור הכתובה שהיא לפי מנהג פולין ארבע מאות זהובים לבתולה ממטבע השני' שהיא גדולה אבל תוספת כתובה נותן ממטבע הראשונה וע''ל סי' ס''ו מש''ש הב''ש. וכאן מ''ש בשם הפרישה: (כ) תוספת. כי התוס' הוא מה שמוסיף הוא לה משלו ברצונו. ותוספת זה ככתובה דמי אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספים מפני שיוכל להרויח בהם הוי כאלו הכניסה לו נדוני' רבה והוי הכל בכלל צ''ב מהרי''ק שורש פ''א עיין בתי''ט פ''ו דכתובות משנה ג' ועיין כנה''ג:
ו אַלְמָנָה, אִם אֵין שְׁטַר כְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָהּ גּוֹבָה אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה. וְכֵן הַגְּרוּשָׁה, אִם הַבַּעַל טוֹעֵן: פָּרַעְתִּי אוֹ מָחֲלָה, אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה, אֶלָּא סוֹמְכִים עַל תְּנַאי בֵּית דִּין, הֲרֵי זוֹ גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה, בֵּין נִתְגָּרְשָׁה בֵּין נִתְאַלְמְנָה. הגה: וְאִם יֵשׁ עֵדִים (כא) שֶׁנֶּאֶבְדָה הַכְּתֻבָּה אוֹ נִשְׂרְפָה, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין הָוֵי כְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין גּוֹבָה אֶת כְּתֻבָּתָהּ בְּלֹא שְׁטַר כְּתֻבָּה, וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר פָּרוּע הִיא (טוּר בְּשֵׁם ר''י). וְלָא מִבַּעְיָא עִקַּר כְּתֻבָּהּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַתּוֹסֶפֶת שֶׁמִּנְהַג כָּל הַמְּדִינוֹת (כב) לְהוֹסִיף (מָרְדְּכַי סוֹף הַנּוֹשֵׂא וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף אִשּׁוּת). וְכֵן נִרְאֶה סְבָרַת הָאַחֲרוֹנִים (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ח''י וְקי''ד וּמהרא''י סִימָן רכ''ט). אֲבָל לֹא נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת (כג) אֵלּוּ לִגְבּוֹת בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא אִם אֵין הַמִּנְהָג פָּשׁוּט, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ וְאֵינָהּ מְקֻיֶּמֶת, אֵינָהּ גּוֹבֵאת בָּהּ (שָׁם בַּמהרא''י וּמהרי''ו סִימָן קי''ג וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ח''י). מִיהוּ, אִם תָּפְסָה הָאַלְמָנָה וְיֵשׁ לָהּ מִגּוֹ שֶׁתּוּכַל לִכְפֹּר בַּנְּכָסִים, נֶאֱמֶנֶת עַל מַה שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁהוֹסִיף לָהּ (מהרי''ו סִימָן רל''ב). (כד) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''ו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם כְּבָר נִשֵּׂאת (כה) לְאַחֵר, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִגְבּוֹת עוֹד בְּלֹא כְּתֻבָּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַלְמָנָה). וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמֶנֶת, צְרִיכָה לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא נִפְרְעָה. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אִם הַבַּעַל חַי צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁפְּרָעָהּ. וְאִם אֵינוֹ חַי, הַיְתוֹמִים פְּטוּרִים בְּלֹא שְׁבוּעָה (דִּבְרֵי הָרַב, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר). הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ וְנֶחְתְּכָה בְּסַכִּין, אֵינָהּ גּוֹבֵאת כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קֶרַע שְׁתִי וָעֵרֶב (רִיבָ''שׁ סִימָן שפ''ג): באר היטב (כא) שנאבדה וכו'. עיין ח''מ ב''ש. ואם נשרפה הכתובה או אבדה והבעל אומר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טוען הב''ד בשביל היתומים תוס' ב''ש: (כב) להוסיף. תוספ' והרמב''ם והר''ן כתבו להדי' דאינה גובה תוס' כתובה אפילו במקום דאין כותבין כתוב' הואיל לאו תנאי ב''ד הוא ואינו אלא מלוה. מיהו תוס' שליש לאו תוס' הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו שליש זה הואיל שיוכל להרויח בנדוני' כ''כ אפילו אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך ותוספ' של שליש. ולפי המנהג במדינות פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהובים ולאלמנה ב' מאות זהובים וכותבים כל הכתובות בשוות גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו ואם נגבה בלא כתובה עיין בהג''ה דרישה ב''ש: (כג) אלו. מהרש''ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה עיקר כתובתה וכל תנאי' בתנאי ב''ד אף במקום שכותבין. וב''ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ''א עם דעת מהרש''ל דרמ''א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבות. ומהרש''ל איירי בעיקר כתובה מנה מאתיים ע''ש. והח''מ כתב ול''נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת הב''ד ע''ש ועיין כנה''ג דף קי''ט ע''א. ולשיטת הפוסקים דאין לה כתובה מ''מ אית לה מזונות עיין ב''ש: (כד) וע''ל סי' ס''ו סעיף יו''ד. שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו. צ''ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א''י סך הכתובה ח''מ ב''ש: (כה) לאמר. כלומר בזה כ''ע מודים דאינה גובה בלא הכתובה. ומיירי בדלא תפסה. ובד''מ ר''ס ק''א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה משנשאת. ועי' סי' שאח''ז וכתב הח''מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב''ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכותה מהני ע''ש:
ז הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה לְבֵית דִּין וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי הַתִּירוּנִי לִנָּשֵׂא, וְלֹא הִזְכִּירָה שֵׁם כְּתֻבָּה בָּעוֹלָם, מַתִּירִין אוֹתָהּ לִנָּשֵׂא, וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבָּהּ. וְאִם בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי תְּנוּ לִי (כו) כְּתֻבָּתִי, אַף לִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ: באר היטב (כו) כתובתה. היינו עיקר כתובה ולא תוס' ונצ''ב. ואם אמרה תנו כתובה אפי' ע''א מעיד כדבריה לא תגבה הכתובה ד''מ ב''ש ע''ש ועיין כנה''ג דף קי''ט סעיף מ':
ח בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי הַתִּירוּנִי לִנָּשֵׂא וּתְנוּ לִי כְּתֻבָּתִי, מַתִּירִין אוֹתָהּ לִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּה. אֲבָל אִם בָּאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי תְנוּ לִי כְּתֻבָּתִי וְהַתִּירוּנִי לִנָּשֵׂא, מַתִּירִים אוֹתָהּ וְאֵין נוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם תָּפְסָה, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּבֵין בָּזוֹ וּבֵין בָּזוֹ אֵין מַתִּירִים אוֹתָהּ, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּירָה כְּתֻבָּה:
ט בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִים כְּתֻבָּה, וְהֵבִיאוּ עֵדִים שֶׁכָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּינוֹ כִּבְמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִים וְאֵינָה גּוֹבָה בְּלֹא כְּתֻבָּה; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגּוֹבָה בְּלֹא כְּתֻבָּה:
י הָאִשָּׁה שֶׁהוֹצִיאָה שְׁטַר כְּתֻבָּה וְאֵין עִמָּהּ גֵּט, וְאָמְרָה לְבַעֲלָהּ: גֵּרַשְׁתַּנִי וְאָבַד גִּטִּי תֵּן לִי כְּתֻבָּתִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא גֵּרַשְׁתִּיךְ, חַיָּב לִתֵּן לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ הַתּוֹסֶפֶת, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ שֶׁיֵּצֵא גֵּט עִם הַכְּתֻבָּה מִתַּחַת יָדֶיהָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינָהּ מְבִיאָה רְאָיָה עַל הַגֵּרוּשִׁין, אֲפִלּוּ עִקַּר כְּתֻבָּה אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ דְּמֵאַחַר שֶׁתּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַל הַגֵּרוּשִׁין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן י''ז סָעִיף ב', וְלָכֵן אֵינָהּ נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ (טוּר); וְכֵן עִקָּר:
יא אָמַר לָהּ הַבַּעַל: כָּךְ הָיָה: גֵּרַשְׁתִּי וְנָתַתִּי לָהּ כָּל הַכְּתֻבָּה עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְכָתְבָה לִי שׁוֹבָר וְאָבַד שׁוֹבָרִי; מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לֹא גֵּרַשְׁתִּי, וְלֹא יִתְחַיֵּב בַּתּוֹסֶפֶת, נֶאֱמָן, וּמַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעִקָּר, וְנִשְׁבָּע הוּא (שְׁבוּעַת) הֶסֵת עַל הַתּוֹסֶפֶת:
יב הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין עִמָּהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה, אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ כְּתֻבָּה, גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה בַּגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ. וְאִם דַּרְכָּן לִכְתֹּב כְּתֻבָּה, אֲפִלּוּ עִקָּר אֵין לָהּ עַד שֶׁתּוֹצִיא שְׁטַר כְּתֻבָּה, וְנִשְׁבָּע הַבַּעַל שְׁבוּעַת הֶסֵת עַל טַעֲנָתָהּ, וְנִפְטָר:
יג הוֹצִיאָה שְׁנֵי גִּטִּין וּשְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת, וּזְמַן כְּתֻבָּה רִאשׁוֹנָה קוֹדֵם לַגֵּט הָרִאשׁוֹן, וּזְמַן הַשְּׁנִיָּה קוֹדֵם לַגֵּט הַשֵּׁנִי, גּוֹבָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת:
יד הוֹצִיאָה שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת וְגֵט אֶחָד, אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת. וְאֵיזוֹ מֵהֶם גּוֹבָה, אִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בִּטְּלָה הָאַחֲרוֹנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת אֶלָּא מִזְּמַן הָאַחֲרוֹנָה. וְאִם הָיְתָה בְּאַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן תּוֹסֶפֶת עַל חֲבֶרְתָּהּ וְלֹא כָּתַב לָהּ: ''וְאוֹסֵיפִית לָךְ כָּךְ וְכָךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה'', אִם רוֹצָה לִגְבּוֹת הָרִאשׁוֹנָה גּוֹבָה מִזְּמַן רִאשׁוֹן, אוֹ שְׁנִיָּה מִזְּמַן שֵׁנִי. וְאִם כָּתַב לָהּ: ''וְאוֹסֵיפִית לָהּ כָּךְ וְכָךְ עַל הָרִאשׁוֹנָה'', גּוֹבָה רִאשׁוֹנָה מִזְּמַן רִאשׁוֹן וְהַתּוֹסֶפֶת מִזְּמַן שֵׁנִי. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן מִן הָאֵרוּסִין אוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין, אֲבָל אִם אַחַת מִן הָאֵרוּסִין וְהַשְּׁנִיָּה מִן הַנִּשּׂוּאִין, בְּכָל עִנְיָן אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא אוֹתָהּ שֶׁמִּן הַנִּשּׂוּאִין:
טו הוֹצִיאָה שְׁנֵי גִּטִּין וּכְתֻבָּה אַחַת, אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת; שֶׁהַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶחֱזִירָהּ סְתָם, עַל כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ:
טז הוֹצִיאָה גֵּט וּכְתֻבָּה אַחַר מִיתַת הַבַּעַל, אִם גֵּט קוֹדֵם לַכְּתֻבָּה, גּוֹבָה בְּגֵט זֶה עִקַּר כְּתֻבָּה, אִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה, (וּבַכְּתֻבָּה) גּוֹבָה כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בִּכְתֻבָּהּ זוֹ, שֶׁהֲרֵי זָכְתָה בָּהּ בְּמִיתָתוֹ. וְאִם כְּתֻבָּה קָדְמָה אֶת הַגֵּט, אֵין לָהּ אֶלָּא כְּתֻבָּה אַחַת, שֶׁעַל דַּעַת כְּתֻבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה הֶחֱזִירָהּ:
סימן קא - עד כמה גובה כתבתה
ובו ד' סעיפים
א אַלְמָנָה, כָּל זְמַן שֶׁשְּׁטַר כְּתֻבָּה בְּיָדָהּ, גּוֹבָה לְעוֹלָם, בֵּין אִם נוֹתְנִים לָהּ מְזוֹנוֹת בְּבֵית (א) אָבִיהָ אוֹ בְּבֵית בַּעֲלָהּ, וְנִשְׁבַּעַת אֲפִלּוּ לְאַחַר (ב) שֶׁנִּשֵּׂאת. אֲפִלּוּ עָבְרָה עָלֶיהָ שְׁמִטָּה, אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת, אֶלָּא אִם כֵּן פָּגְמָה אוֹתָהּ, שֶׁגָּבְתָה מִקְצָת אוֹ שֶׁזָּקְפָה בְּמִלְוֶה. וְאִם אֵין כְּתֻבָּתָהּ בְּיָדָהּ וּבָאָה לִגְבּוֹת בִּתְנַאי בֵּית דִּין בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִים, אִם נוֹתְנִים לָהּ מְזוֹנוֹת בְּבֵית אָבִיהָ אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת (ג) לְאַחֵר (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא), אֵינָהּ גּוֹבָה אֶלָּא עַד סוֹף עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. אֲבָל שָׁתְקָה עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה וְלֹא תָּבְעָה, מָחֲלָה. וְאִם תָּבְעָה תּוֹךְ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, מוֹנִין לָהּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים מִיּוֹם שֶׁתָּבְעָה. וְכֵן יוֹרְשֶׁיהָ צְרִיכִים (ד) לִתְבֹּעַ תּוֹךְ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים לְמִיתָתָהּ, וְאִם שָׁתְקוּ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, מָחֲלוּ. וְכָל שֶׁזָּכְרָה וְאָמְרָה שֶׁמַּה שֶּׁשּׁוֹתֶקֶת לָאו מִשּׁוּם מְחִילָה, הָוֵי כְּתָבְעָה (הָרַ''ן פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא): באר היטב (א) אביה וכו'. ה''ה אם אין נותנין לה מזונות כלל ג''כ גובה כתובתה כל זמן שהכתובה בידה ח''מ ב''ש: (ב) שנשאת. ולענין אם נזקקים לגבות מיתומים קטנים אחר שנשאת עיין ב''ש ס''ס צ''ו ס''ק ל''ג. ועיין בד''מ סי' זה. והיכא שמת פתאום נזקקים דאז אמרינן מסתמ' דלא התפיס צררי עיין ח''מ ב''ש: (ג) לאחר. היינו כשהם מודים דחייבים לה דאל''כ כשנשאת לאחר ואין הכתובה בידה אינה גובה אפי' במקו' שאין כותבין כתובה כמ''ש לעיל ר''ס ק' ע''ש. ועיין ב''ש: (ד) לתבוע. היינו כשנשבעה ומתה דאל''כ אין אדם מוריש השבועה לבניו:
ב אֲפִלּוּ אִם נִזּוֹנֵית בְּבֵית אָבִיהָ, אִם הַיּוֹרְשִׁים מְכַבְּדִים אוֹתָהּ שֶׁמּוֹלִיכִים לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ (ה) בְּעַצְמָם, אֵין שְׁתִיקָתָהּ מְחִילָה, שֶׁמִּפְּנֵי הַבּוּשָׁה שָׁתְקָה וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁמָּחֲלָה: באר היטב (ה) בעצמם. תרתי בעי שאין נותנין לה ממון רק מזונות מוכנים. וגם שמביאים לה בעצמם ולא שולחין לה ע''י שליח ח''מ:
ג נְדוּנְיָא לְעוֹלָם אֵינָהּ (ו) מוֹחֶלֶת, אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה כַּמָּה שָׁנִים: באר היטב (ו) מוחלת. צריך לומר דאיירי דהם מודים דחייבים לה דאל''כ קשה היכי יכולה לגבות בלא שטר ואי איירי דהשטר בידה הוא א''כ אף בכתובה לעולם אינה מוחלת אלא איירי דאין השטר בידה אלא הם מודים אז יש חילוק בין כתובה לנדוני' כי הנדוני' דינו כחוב ולא מחלה המגיד ח''מ ב''ש והחשבון הנדוני' מאשה שמתה בלא זרע של קיימא כפי התקנה או המנהג הרי הוא כנדוני' מהרא''ש בתשובה סי' ל''ז. הר''ש הלוי סי' י''ד:
ד גְּרוּשָׁה, לְעוֹלָם אֵינָהּ מוֹחֶלֶת, אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה כַּמָּה שָׁנִים:
סימן קב - דין גבית חוב וכתבת אלמנה
ובו ט' סעיפים
א מִי שֶׁמֵּת, וְאַלְמְנָתוֹ אוֹ גְּרוּשָׁתוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב) בָּאָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, וְעָלָיו (א) בַּעַל חוֹב, אִם זְמַן שֶׁל אֶחָד מֵהֶם מֻקְדָּם, וְלֹא הִנִּיחַ אֶלָּא קַרְקַע כְּדֵי לִפְרֹעַ לְאֶחָד מֵהֶם, מִי שֶׁזְּמַנּוֹ קוֹדֵם (ב) יִגְבֶּה, וְהָאַחֵר יִדָּחֶה, בֵּין אַלְמָנָה בֵּין בַּעַל חוֹב. וַאֲפִלּוּ תָּפַס הַמְאֻחָר, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הגה: הָיְתָה הַכְּתֻבָּה מֻקְדֶּמֶת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: לֹא אֶגְבֶּה כְּתֻבָּתִי עַכְשָׁו רַק אֶהְיֶה נִזּוֹנֵית בְּבֵית בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ אֶגְבֶּה כְּתֻבָּתִי, אֶלָּא נוֹתְנִים לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, וְהַמּוֹתָר לְבַעַל חוֹב וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן צ''ז: באר היטב (א) ב''ח וכו'. היה חייב המס נפרעין מנכסיו המס תחלה ואח''כ תגבה היא כתובתה כנה''ג בשם משא מלך ח''ד משפט ז'. באה לגבות ממקומות בה''כ וגבאי צדקה מעכב בעבור שבעלה חייב לצדקה הדין עמה משאת בנימין סי' ק''ב וכ''כ ב''ש בסימן ק' ס''ק ג': (ב) יגבה. כתב בעל פנים חדשות בשם שארית יוסף סימן ל''ז הכותב לבתו שטר חצי זכר וקודם מותו עשה כתובה גדולה לאשתו וחתניו טוענים ששטר שלהם קודם ליטול. ישלמו בראש הכתובה ואח''כ יטלו בחצי זכר. בתשובת רמ''א סימן ק''ט העלה אעפ''י שמי שזמנו קודם קודם לגבות. אם הב''ח גבה ע''י ערכאות של עכו''ם ולא היתה האשה יכולה למחות ולטרוף מן הב''ח. אם מכר הב''ח הקרקע לישראל אחר אין טורפת מהם ע''ש:
ב לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִים שֶׁאֵין בָּהֶם קְדִימָה, כְּגוֹן דְּלָא אַקְנֵי לָהּ מִטַּלְטְלֵי (ג) אַגַּב מְקַרְקְעֵי, יִנָתְנוּ לְבַעַל חוֹב, אֲפִלּוּ הוּא מְאֻחָר, וְתִדָּחֶה הָאִשָּׁה מִלִּגְבּוֹת עִקָּר (ד) וְתוֹסֶפֶת. וּמִיהוּ, אִם תָּפְסָה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ תָּפְסָה, מוֹצִיאִין (ה) מִיָּדָהּ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מוהר''ם פֶּרֶק הַכּוֹתֵב), וְכֵן הוֹרוּ הָאַחֲרוֹנִים מַהֲרִי''ל וּמהרי''ו. וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין מִלְוֶה בִּשְׁטָר אוֹ מִלְוָה עַל פֶּה הַיְדוּעָה (מהרי''ו סִימָן ל'). אֲבָל אִם אֵינָהּ יְדוּעָה, יְכוֹלָה לוֹמַר: דִּלְמָא אֵינוֹ חַיָּב לְךְ. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא אִם תָּפְסָה פִּקָּדוֹן שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁהָיָה בְּיַד (ו) בַּעֲלָהּ, צְרִיכָה לְהַחֲזִיר (מהרא''י בִּפְסָקָיו סִימָן ר''ס). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹתְבִין ''אַגַּב'', בִּכְתֻבָּה, וְכֵן נוֹהֲגִין. מִיהוּ, אֲפִלּוּ כָּתַב, בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵין לָחוּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ק': באר היטב (ג) אג''ק. עיין בחה''מ סי' קי''ג. מלוה ע''פ מוקדמת. וכתובה מאוחרת שכתב בה מטלטלי אג''ק. יש מחלוקת בין הרשד''ם והרש''ך. שהרשד''ם חח''מ סימן ר''י כתב דאם תפס הבע''ח שבע''פ מעצמו זכה. והרש''ך ח''א סי' ל''ה כתב דמוצי' מידו ונותנין לאלמנה עיין כנה''ג חח''מ סי' ק''ד. ובש''ך שם: (ד) ותוספת. אבל לא הנדוני' כי בנדוני' דינה כבע''ח. ותוס' שליש הנהוג בינינו. כתב הב''ש אע''ג דכתבתי כמה פעמים דדינו כנדוניא כאן י''ל בתוס' שליש דינו ככתובה ע''ש. וז''ל הרדב''ז ח''א סי' ע''א. נ''מ שלה נוטלת וכן נצ''ב דהיינו נכסי נדוניא אם הם בעין או תמורתם שיש עדים או ראיה שאלו באו מכח אותם הנכסים שהיו מנדונייתה נוטלתן ואין לבע''ח בהם כלום ואם אכלן הבעל או שנאבדו כיון שהוא חייב באחריותן הרי הוא בהם כשאר בע''ח וחולקין. ומנה ומאתיים ותוספת בע''ח קודם ע''ש. ועיין בח''מ סי' צ''ז סעיף כ''ו. והרח''ש בתשוב' סי' נ''ד כתב דתוס' דידן דינו כנדוניא אפי' כאן. חפץ הקנויה ממעשה ידיה וכן פירות נ''מ שלה שהם בעין נוטלתן האשה וישומו לה לנדוניי' ולא תועיל קדימה או תפיסה לבע''ח הר''ם מטראני ח''ג סימן קפ''ד. החשבון מהנדוני' שחוזר ליורשי האשה כשמתה בלי זרע של קיימא לפי התקנה או המנהג או התנאי דינו כנדוני' הרא''ש. מי שמת והיה חייב שכירות למשכיר ונמצאו מטלטלין בתוך הבית. המשכיר קודם לאלמנה אף אם כתב בכתובה מטלטלי אג''ק וזמן הכתובה קודם לשכירות המשכיר רשד''ם חא''ה סימן קפ''ג: (ה) מידה. היינו כשלא תפסה בב''ד אבל אם תפסה ברשות ב''ד י''ל דמהני ב''ש ח''מ ע''ש שלא החליטו הדבר הזה. וכנה''ג דף קכ''א ע''א אלא דאם תפסה מטלטלין לא מפקינן מינה מפני שיכולה לומר קים לי כהרא''ש ע''ש ועיין מהרי''ט בתשובה חח''מ סימן ח': (ו) בעלה. או אפילו הלואה והיא נושאת ונותנת בבית ובאה מעות לידה מוציאין מידה אפי' אם היא מוקדם ויש קרקע חייבת לשלם דאל''כ נעלת דלת כו'. מהר''י ווייל סי' רמ''ד ע''ש ועיין בח''מ ס''ס צ''ו ס''ק ט' מש''ש הש''ך:
ג אִם זְמַן שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, אוֹ שֶׁנָּשָׂא וְלָוָה וְאַחַר כָּךְ קָנָה, אוֹ שֶׁלָּוָה וְנָשָׂא וְאַחַר כָּךְ קָנָה, שֶׁחָל שִׁעְבּוּדָם כְּאֶחָד בְּשָׁעָה שֶׁקָּנָה, בֵּין שֶׁהִנִּיחַ מְקַרְקְעֵי אוֹ מִטַּלְטְלֵי, יִנָּתְנוּ לְבַעַל חוֹב וְתִדָּחֶה הָאִשָּׁה מִגְּבִיַּת עִקָּר וְתוֹסֶפֶת. וְאִם קָדְמָה הָאִשָּׁה וְתָפְסָה קַרְקַע, אִם קָדְמָה וְגָבְתָה בְּבֵית דִּין, כְּגוֹן שֶׁהִגְבּוּהָ בֵּית דִּין קֹדֶם שֶׁיָּדְעוּ שֶׁהָיָה שָׁם בַּעַל חוֹב, אֵין מוֹצִיאִין (ז) מִיָּדָהּ. אֲבָל אִם גָּבְתָה מֵעַצְמָהּ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שׁוּמָא, מַפְּקִינָן מִנַּהּ. וְאִם קָדְמָה וְתָפְסָה מִטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, לָא מַפְּקִינָן מִנַּהּ. הגה: אַלְמָנָה שֶׁבָּאת לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, וְהַיְתוֹמִים טוֹעֲנִין שֶׁתִּתֵּן עַרְבוּת שֶׁאִם יִמָּצְאוּ אַחַר כָּךְ בַּעֲלֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים שֶׁתַּחֲזִיר מַה שֶּׁגָּבְתָה, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם וְגוֹבֵאת כָּךְ בְּלֹא עַרְבוּת (רִיבָ''שׁ סִימָן רצ''ט): באר היטב (ז) מידה. ובש''ג פוסק דאין מוציאין מידה:
ד אִם יֵשׁ כְּדֵי לִפְרֹעַ לִשְׁנֵיהֶם בְּקַרְקַע (ח) וּמָעוֹת, אִם זְמַנָּם שָׁוֶה נוֹתְנִים לְבַעַל חוֹב מָעוֹת וְלָאִשָּׁה קַרְקַע, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ נְדוּנְיָא עִם הַכְּתֻבָּה (כָּךְ מַשְׁמַע מִפֵּרַשִׁ''י וְהַבֵּית יוֹסֵף). וְאִם קָדְמָה לִגְבּוֹת מָעוֹת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמּוֹצִיאִין מִיָּדָהּ וְנוֹתֵן לְבַעַל חוֹב. מִיהוּ, אִם הַבַּעַל חוֹב חָפֵץ בַּקַּרְקַע, נוֹתְנִים לוֹ הַקַּרְקַע (טוּר). וְאִם אֵין זְמַנָּם שָׁוֶה, הַמֻּקְדָּם נוֹתְנִים לוֹ הַמָּעוֹת. וְאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְתָפַס הַמָּעוֹת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמּוֹצִיאִין מִיָּדוֹ: באר היטב (ח) המעות. האחרונים תמהו דהא במטלטלין ומעות לא שייך מוקדם ומאוחר עיין ח''מ ב''ש:
ה הָיוּ כְּתוּבִים בַּכְּתֻבָּה נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְטָעֲנָה שֶׁאָבְדוּ אוֹ שֶׁלְּקָחָם הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל כִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְנִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא לָקְחָה אוֹתָם וְלֹא נָתְנָה וְלֹא מָחֲלָה, וְחוֹלְקָה עִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. הגה: אִם בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִנְּדוּנְיַת הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּעַיִן, עַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן צ''ז (ט) סָעִיף כ''ו: באר היטב (ט) סעיף כ''ו. דשם נתבאר דאם הנדוני' עדיין בעין ברשותה ולא הכניסה לו אין בע''ח גובה ממנו ע''ש. אלמנה שנתערבה בעד חוב בעלה אינה יכולה לגבות מנדוניית' או מתכשיטיה קודם הב''ח אם אין שם נכסים יותר מכדי החוב. וכן אם משכנ' התכשיטים והנדוני' בחוב בעלה והב''ח אינו מוצי' לגבות כ''א מנדונייתה ותכשיטיה אין האשה יכולה להוציאם מידו הרא''ם ח''א סי' פ''א. אין האשה גובה כתובתה ונדונייתה מנכסי השותפות כל עוד שהם חייבים חובות אחרים מחמת השותפות עיין מהר''ם מטראני ח''א סי' קמ''ט כמה דרכים מחולפים לחלוק הבע''ח עם האלמנה. ראובן שנתחייב לזון לשמעון עד סך שנים. ובין הזמן הזה מת ראובן ותובע שמעון דמי מזונות עד הזמן הקצוב ואלמנתו אינה רוצה ליתן אלא לגבות כתובתה מנכסי בעלה הדין עם האלמנה. וה''ה אם מת שמעון אין יורשיו מוציאין מהאלמנה רשד''ם חא''ה סי' קל''ז:
ו הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בְּעִקַּר כְּתֻבָּה אוֹ (י) בְּתוֹסֶפֶת, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֲפִלּוּ (יא) בְּקִנְיָן. וְהָנֵי מִלֵּי בְּאִשָּׁה דְּעָלְמָא, אֲבָל לְכַלָּתוֹ מִתְחַיֵּב בְּקִנְיָן. וְאִם הָיָה קַבְּלָן שֶׁאָמַר לָהּ: הִנָּשְׂאִי לְזֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לָךְ, מִשְׁתַּעְבֵּד אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן, אֲפִלּוּ לְאִשָּׁה דְּעָלְמָא. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל עָרֵב מִשְׁתַּעְבֵּד בְּקִנְיָן (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ''ד), וּלְכַלָּתוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן (כֵּן כָּתַב הַטּוּר לְדַעַת הָרַאֲבַ''ד). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּעָרֵב לֶחָתָן בְּעַד (יב) הַנְּדוּנְיָא הָוֵי כְּעָרֵב לָאִשָּׁה בְּעַד הַכְּתֻבָּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט וְהַגָּהוֹת דְּגִטִּין). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דְּעָרֵב דִּנְדוּנְיָא חַיָּב כִּשְׁאָר עָרֵב (הָר''א מִמִּיץ וּבַעַל הַתְּרוּמָה). מִיהוּ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשְּׂאָה יָכוֹל לַחֲזֹר (יג) בּוֹ (וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן קכ''ט): באר היטב (י) בתוס'. דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעביד אבל לערב לאשה בעד הנדוני' שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמ' והא חסרה ממון: (יא) בקנין. עיין הר''ם מטראני ח''א סי' של''ט ובמהר''ם גלאנטי סי' ל''ט וכנה''ג בח''מ סי' קכ''ט: (יב) הנדוני'. דלא חסר ליה כלום. מש''ה ס''ל דשוה לכתובה. והחולקים ס''ל הואיל והיא מתחייב בהרבה דברים שבעל חייב לאשתו חסר ליה. וכתב בד''מ עכ''פ לא גרע מערב בכתובה כל שנשתעבד בערב בכתובה נשתעבד כאן ח''מ ב''ש: (יג) בו. עיין סמ''ע סי' קכ''ט ס''ק י''ב שכתב ערבות דידן הן ערבות בעד הקנס וא''י לחזור משום בושת ולא ערבי' בשביל הנדוניא עכ''ל כלומר אף שכותבין עתה ע''ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לנדוני' מ''מ היה יוכל לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה. מש''ה צ''ל הטעם משום הבושה א''י לחזור. ומה שמרגל' בפומא דאנשי כל שמעמיד לו הכלה הוא פטור מן הערבות הוא טעות בידם דסוף סוף הוא מבייש. וכשם שהקנס חל על אבי הכלה כשאינו נותן לו הנדן ה''ה חל על הערב ח''מ ב''ש ועיין סמ''ע סי' רמ''ה ס''ק ב':
ז הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, בְּעִנְיָן שֶׁהוּא חַיָּב, וְגֵרְשָׁהּ בַּעֲלָהּ וְאֵין לַבַּעַל נְכָסִים לְפָרְעָהּ, לֹא תִּפָּרַע מִן הֶעָרֵב עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה בַּעֲלָהּ הֲנָאָה עַל דַּעַת (יד) רַבִּים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עָלָיו. וְאָסוּר לְאָדָם לְהַשִּׂיאוֹ עֵצָה שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה כְּדֵי שֶׁתִּגְבֶּה הַכְּתֻבָּה מֵהֶעָרֵב וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִירֶנָּה, דְּשֶׁמָּא לֹא יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה. מִיהוּ, אִם הָאָב עָרֵב לְכַלָּתוֹ בְּעַד בְּנוֹ, וְהַבֵּן תַּלְמִיד חָכָם וְהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ וְאֵין הָאָב מְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, מֻתָּר לְהַשִּׂיאוֹ עֵצָה זוֹ. הגה: הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּנְדוּנְיָתָהּ, וְכָתַב בִּשְׁטָר כָּל זְמַן שֶׁיִּתְבָּעוּהוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁחַיָּב לְשַׁלֵּם לָהֶם, וּמֵת הַבַּעַל, אֲפִלּוּ הָכִי אִשְׁתּוֹ גּוֹבֵאת מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ (רִיבָ''שׁ סִימָן תפ''א): באר היטב (יד) רבים. עיין ב''ש. וע''ל ס''ס צ''ו ס''ק צ''ו ס''ק כ''ה מה שתרצתי שם על קושית הב''י ובעל המחבר מ''א. והב''ש רוצה לתרץ ע''פ סברת תוס' שם דתירצו דא''צ לפרט על מה ובשביל מה נדר ע''ש. ואישתמיטתיה ליה מה שפסק המחבר ב''י בש''ע י''ד סי' רכ''ח סעיף י''ד שפסק שם צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ע''ש בש''ך וט''ז:
ח וְכֵן אִם הִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וּמְגָרְשָׁהּ לֹא (טו) תִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ עַד שֶׁיַּדִּירֶנָּה הֲנָאָה: באר היטב (טו) ומגרשה וכו'. ש''ך בח''מ ס' רנ''ה האריך והעל' דמה שנמשך בש''ע א''ע ס''ס ק''ב אחר דברי הטור והרמב''ם ליתא דקי''ל כמ''ד דא''צ שידירנה ע''ש ועיין בתוס' י''ט בערכין ר''פ שום היתומים. ועיין בתשו' רבינו בצלאל סי' ט''ו:
ט אֲבָל מִן הַלָּקוֹחוֹת גּוֹבָה אֲפִלּוּ בְּלֹא הִדִּירָהּ, וְאִם יִרְצֶה לְהַחֲזִירָהּ אַחַר כָּךְ, יַחֲזִירֶנָּה:
סימן קג - אלמנה שמוכרת נכסים לכתבתה, אם צריכה למכר על פי בית דין
ובו ח' סעיפים
א אַלְמָנָה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין אִם כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, מוֹכֶרֶת מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בְּהַכְרָזָה, לֹא שְׁנָא אִם מוֹכֶרֶת לִגְבּוֹת כָּל כְּתֻבָּתָהּ בְּיַחַד, לֹא שְׁנָא אִם מוֹכֶרֶת שְׁלשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים לִגְבּוֹת מְעַט מְעַט בְּכָל פַּעַם, מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִים, אֲבָל צְרִיכָה בֵּית דִּין הֶדְיוֹטוֹת שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים בְּקִיאִים בְּשׁוּמַת (א) קַרְקַע. הגה: וְדַוְקָא עִקַּר הַכְּתֻבָּה וְהַתּוֹסֶפֶת, אֲבָל אֵינָהּ מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לִגְבּוֹת נְדוּנְיָתָא, דְּאֵינוֹ רַק כְּחוֹב בְּעָלְמָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית). אִם מָכְרָה בֵּינָהּ לְבֵין (ב) עַצְמָהּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, מִכְרָהּ קַיָּם. וְיֵשׁ חוֹלְקִים: באר היטב (א) קרקע. ל''ד קרקע ה''ה אם מוכרת מטלטלין לאחר תקנות הגאונים צריכה ג' אנשים בקיאין בשומת אותו דבר. ואותן ג' רשאים להיות הדיוטים ממש דלית בהו דגמיר וסביר אלא בקיאין בשומא הר''ן עיין ח''מ ב''ש: (ב) עצמה. ע''ל סי' צ''ג סעיף כ''ה:
ב אַחֲרָיוּת הַמֶּכֶר עַל הַיְתוֹמִים, בֵּין אִם תִּמְכֹּר הִיא אוֹ בֵּית דִּין. וְלָכֵן אַף אִם מָכְרוּ בֵּית דִּין בְּטָעוּת, כְּגוֹן שֶׁהָאִשָּׁה מָחֲלָה הַכְּתֻבָּה לַיְתוֹמִים בַּסֵּתֶר, אֵין הַיְתוֹמִים יְכוֹלִין לִטְרֹף מִן הַלּוֹקֵחַ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ס''ג):
ג גְּרוּשָׁה, לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין (ג) מֻמְחִים. וְאַלְמָנָה נַמִּי, אִם נִשֵּׂאת, לֹא תִּמְכֹּר אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִים: באר היטב (ג) מומחים. כלומר ג' הדיוטים הראוים לדון דיני ממונות דאיכ' בינייהו חד דגמיר וסביר ח''מ ב''ש בשם הר''ן וכ''כ הש''ך בח''מ סי' ע''ג:
ד אִם בֵּית דִּין מוֹכְרִים וְנוֹתְנִים לָהּ, אֵינָהּ נִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא (ד) זִלְזְלָה בַּנְּכָסִים, אֶלָּא נִשְׁבַּעַת שֶׁלֹּא אַתְפְּסַהּ צְרָרֵי וְשֶׁלֹּא תָּפְסָה הִיא מִשֶּׁלּוֹ (טוּר). אֲבָל אִם הִיא בְּעַצְמָהּ מוֹכֶרֶת, צְרִיכָה לִכְלֹל בִּשְׁבוּעָתָהּ שֶׁלֹּא זִלְזְלָה בַּנְּכָסִים: באר היטב (ד) זלזלה. ובהרא''ש ובהר''ן אי' דצריכה לשבע שלא גבתה יותר דהא הריוח שייך ליורשים. וכתב ב''ש וא''י למה לא כתב הש''ע דצריכה לישבע שלא גבתה יותר וע''ש ס''ק ט':
ה אַלְמָנָה שֶׁשָּׁמָה וּלְקָחַתּוּ לְעַצְמָהּ, אֵינוֹ כְּלוּם, אֲפִלּוּ הִכְרִיזוּ עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ בַּשׁוּמָא בֵּית דִּין הֶדְיוֹטוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם בֵּית דִּין מֻמְחִים:
ו אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם, וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה (ה) בְּמָאתַיִם אוֹ שְׁוֵה מָאתַיִם בְּמֵאָה, נִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ: באר היטב (ה) בר'. עיין ח''מ וב''ש ועיין ש''ך ח''מ סי' רכ''ז ס''ק י''ד:
ז הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ מֵאָה וּמָכְרָה שְׁוֵה מֵאָה וְדִינָר בְּמֵאָה, מִכְרָהּ בָּטֵל. וַאֲפִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁים:
ח הָיְתָה כְּתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וּמָכְרָה לָזֶה מָנֶה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, וְכֵן לַשֵּׁנִי, וְכֵן לַשְּׁלִישִׁי, וּמָכְרָה לָרְבִיעִי שְׁוֵה מָנֶה וְדִינָר, בַּמָּנֶה שֶׁל רְבִיעִי בִּלְבַד מִכְרָהּ בָּטֵל:
סימן קד - בית דין שמכרו וטעו, וכן שאר שלוחין
ובו ו' סעיפים
א בֵּית דִּין שֶׁמּוֹכְרִים (א) לְהַגְבּוֹת לְאַלִמָנָה כְּתֻבָּתָהּ, אֵין מוֹכְרִין אֶלָּא בְּהַכְרָזָה. וּמַכְרִיזִים שְׁלֹשִׁים יוֹם רְצוּפִים, אוֹ שִׁשִּׁים יוֹם שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב. וּבְשָׁעָה שֶׁמַּכְרִיזִין מְסַיְּמִין הַשָּׂדֶה בִּמְצָרֶיהָ וּמוֹדִיעִים כַּמָּה הִיא יָפָה וּבְכַמָּה הִיא שׁוּמָא, וְשֶׁרוֹצִים לְמָכְרָהּ כְּדֵי לְהַגְבּוֹת לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ: באר היטב (א) להגבות. אין חילוק כאן אם גובין מיתומים קטנים או מגדולים. עיין בח''מ סי' ק''ג:
ב בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ שֶׁלֹּא בְּהַכְרָזָה, אֲפִלּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה, נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁטָּעָה בִּדְבַר (ב) מִשְׁנָה וְחוֹזְרִים וּמוֹכְרִים בְּהַכְרָזָה: באר היטב (ב) משנה. וה''ה ב''ד שהגבו מטלטלין בלא שומא הוי טועה בדבר משנה הר''ם מטראני ח''א סי' רע''ח:
ג בֵּית דִּין שֶׁהִכְרִיזוּ כָּרָאוּי וּבָדְקוּ יָפֶה וְדִקְדְּקוּ בַּשּׁוּמָא, אַף עַל פִּי שֶׁטָּעוּ וּמָכְרוּ שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ מָאתַיִם בְּמָנֶה, הֲרֵי מִכְרָם קַיָּם. אֲבָל אִם לֹא בָּדְקוּ בַּשּׁוּמָא, וְלֹא כָּתְבוּ אִגֶּרֶת בִּקֹּרֶת שֶׁהִיא דִּקְדּוּק הַשּׁוּמָא וְהַהַכְרָזָה, וְטָעוּ וְהוֹתִירוֹ שְׁתוּת אוֹ פִּחֲתוּ שְׁתוּת, מִכְרָם בָּטֵל. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, מִכְרָם קַיָּם. וְכֵן אִם מָכְרוּ קַרְקַע בְּעֵת שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לְהַכְרִיז עָלֶיהָ, וְטָעוּ, וּפִחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהִכְרִיזוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁהִכְרִיזוּ, אֲפִלּוּ טָעוּ בְּכֶפֶל, הַמִּקָּח קַיָּם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, מִכְרָם קַיָּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אוֹנָאָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ. אֵיזֶהוּ הָעֵת שֶׁאֵינָם צְרִיכִים הַכְרָזָה, בְּעֵת שֶׁיִּמְכְּרוּ קַרְקַע לִקְבוּרָה אוֹ לִמְזוֹנוֹת הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת אוֹ לִתֵּן מְנַת הַמֶּלֶךְ, אֵינָם צְרִיכִים הַכְרָזָה, לְפִי שֶׁהַדָּבָר נָחוּץ. וְכֵן אִם לָווּ לְצֹרֶךְ דְּבָרִים אֵלּוּ, כְּשֶׁמּוֹכְרִים לְפָרְעָם אֵינָם צְרִיכִים הַכְרָזָה:
ד וְכֵן בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם טְעוּנִים הַכְרָזָה וְטָעוּ בִּשְׁתוּת, מִכְרָם בָּטֵל. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, מִכְרָם קַיָּם. וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִים עֲלֵיהֶם: הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַמִּטַּלְטְלִים. הָעֲבָדִים, שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ וְיִבְרְחוּ; וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַמִּטַּלְטְלִים, שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ; לְפִיכָךְ שָׁמִין אוֹתָם בְּבֵית דִּין וּמוֹכְרִים אוֹתָם מִיָּד. וְאִם הַשּׁוּק קָרוֹב לַמְּדִינָה, מוֹלִיכִים אוֹתָם לַשּׁוּק. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לְהַכְרִיז שׁוּם דָּבָר, דִּינוֹ כִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מַכְרִיזִין (טוּר):
ה הֵיכָא דְּטָעוּ וְנִתְאַנּוּ בִּשְׁתוּת, שֶׁהַמֶּכֶר בָּטֵל, אִם יִרְצוּ בֵּית דִּין לְקַיֵּם הַמִּקָּח וּלְהַחֲזִיר הָאוֹנָאָה, הָרְשׁוּת בְּיָדָם. וְיֵשׁ חוֹלְקִים בָּזֶה:
ו שָׁלִיחַ שֶׁמָּכַר וְטָעָה וְנִתְאַנָּה אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא, הַמֶּכֶר בָּטֵל אֲפִלּוּ אִם הוּא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם הִטְעָה אֶת הַלּוֹקֵחַ, עַד שְׁתוּת, הַמִּקָּח קַיָּם וְזָכָה הַמְשַׁלֵּחַ בַּיִּתְרוֹן. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַיָּן שֶׁנִּתְמַנָּה עַל פִּי הֻרְמָנָא דְּמַלְכָּא וּמָכַר עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, עָדִיף מִשְּׁאָר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין, וְהָוֵי כְּבֵית דִּין שֶׁטָּעוּ וּמִכְרָן קַיָּם; וְכָל שֶׁכֵּן אִם מָכַר בְּעַצְמוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן קע''ט):
סימן קה - דין המוכרת ומוחלת כתבתה
ובו ז' סעיפים
א יְכוֹלָה אִשָּׁה לִמְכֹּר כְּתֻבָּתָהּ אוֹ לִתְּנָהּ לַאֲחֵרִים, בֵּין כֻּלָּהּ בֵּין מִקְצָתָהּ, וְהַלּוֹקֵחַ וְהַמְקַבֵּל עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁאִם תִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ יִקְּחוּ הֵם כְּתֻבָּתָהּ, וְאִם תָּמוּת בְּחַיֵּי הַבַּעַל אֵין לָהֶם כְּלוּם. וְאִם מָכְרָה לְבַעֲלָהּ, הַמֶּכֶר (א) מֶכֶר וְאָסוּר לְהַשְׁהוֹתָהּ אֶלָּא אִם כֵּן יִכְתֹּב לָהּ אַחֶרֶת בְּעִקַּר הַכְּתֻבָּה: באר היטב (א) מכר. ואם מת או גירשה קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה עליו כלום ח''מ ב''ש:
ב הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ לַאֲחֵרִים וּמֵת הַבַּעַל בְּחַיֶּיהָ, אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ אֵין לַלּוֹקֵחַ וְלַמְקַבֵּל כְּלוּם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּתְאַלְמְנָה וּמֵתָה, שֶׁהִיא לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לִפָּרַע מִן הַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה (ב) וּמֵתָה, לָקוֹחוֹת נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְּקָדַתְנוּ, וְנוֹטְלִים. וְדַוְקָא שֶׁמֵּתָה, אֲבָל אִם הִיא (ג) בַּחַיִּים צְרִיכָה לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא נִפְרְעָה, וְאִם אֵינָהּ רוֹצָה לִשָּׁבַע יַפְסִידוּ הַלָּקוֹחוֹת. וְאִם אָמְרָה שֶׁנִּפְרְעָה אַחַר שֶׁמָּכְרָה, (ד) נֶאֱמֶנֶת, בְּמִגּוֹ שֶׁאִם הָיְתָה רוֹצָה לִמְחֹל. אֲבָל אִם אָמְרָה שֶׁנִּפְרְעָה קֹדֶם הַמֶּכֶר, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת: באר היטב (ב) ומתה וכו'. ב''ש כתב דאיירי אפילו מת בעלה בחייה ואח''כ מתה. מ''מ נשבעים הלוקחים וגובים. והח''מ כתב דאיירי במתה היא ואח''כ הבעל ע''ש ועיין בח''מ סי' ס''ו סט''ו: (ג) בחייה. ובעלה מת צריכה לשבע היא והלוקח כמבואר בח''מ סי' ס''ו ע''ש. ואם הבעל עדיין חי וטוען ברי שפרע לאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ע''ש בש''ך ובסמ''ע וע''ע סי' צ''ח: (ד) נאמנת. ש''ך בח''מ סי' ס''ו ס''ק נ''ו חולק ע''ז וכתב שם שהוא נגד הסברא ונגד כל הפוסקים להלכה דנאמנת ע''ש:
ג מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וְאַלְמָנָה, וּמֵתָה הָאַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה עַל הַכְּתֻבָּה, הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי (ה) שְׁנַיִם: באר היטב (ה) שנים. אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מיקרי נכסי האם. וכתב הח''מ שגוף התשובה משמע אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מיקרי ע''ש. והב''ש כתב דדוק' הוא קודם שנשבעה על הכתובה ע''ש ועיין בח''מ סי' רע''ח:
ד הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ, בֵּין לְבַעֲלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים, לֹא הִפְסִידָה שׁוּם דָּבָר מִתְּנָאֵי (ו) כְּתֻבָּתָה. אֲבָל הַמּוֹחֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ לְבַעֲלָהּ, אִבְּדָה כָּל תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. הגה: וַאֲפִלּוּ נְדוּנְיָתָהּ הִפְסִידָה, אִם אֵינָהּ (ז) בְּעַיִן (רִיבָ''שׁ סִימָן קמ''ט בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא הִפְסִידָה נְדוּנְיָתָהּ אֶלָּא אִם כֵּן אָמְרָה: כָּל מַה שֶּׁבַּשְּׁטָר מָחוּל לְךְ (מהרי''ו סִימָן י''ט): באר היטב (ו) כתובה. אבל מזונות אין לה מיורשים כמ''ש סי' צ''ג: (ז) בעין. עיין ח''מ ב''ש. ואם מחלה הנדוני' לבד י''ל דיכולה לומר נ''ר עשיתי לבעלי ב''ש:
ה הַמּוֹחֶלֶת (ח) כְּתֻבָּתָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לֹא קִנְיָן וְלֹא עֵדִים, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרִים שֶׁהַדַּעַת סוֹמֶכֶת עֲלֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ דִּבְרֵי שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ דִּבְרֵי תֵּימָה, אֶלָּא בְּדַעַת נְכוֹנָה. הגה: אֲנָסָהּ לִמְחֹל, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִתְקוֹטֵט עִמָּהּ תָּמִיד וּמָחֲלָה לוֹ כְּדֵי שֶׁתֵּשֵׁב עִמּוֹ בְּשַׁלְוָה, מְחִילָתָהּ (ט) בְּטֵלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָסְרָה מוֹדָעָה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתפ''ג): באר היטב (ח) כתובתה אינה צריכה לא קנין. משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה ח''מ ב''ש. והסמ''ע סי' י''ב ס''ק כ''א לא כ''כ ע''ש ובש''ך ועיין ב''ח סי' ס''ו: (ט) בטילה. היינו באונס ידוע. אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודעא וע''ל סי' קי''ח:
ו הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ, וְחָזַר וּמְחָלוֹ לוֹ, מָחוּל. וַאֲפִלּוּ יוֹרֵשׁ מוֹחֵל. לְפִיכָךְ, מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ וּמֵת הַבַּעַל וְאַחַר כָּךְ מֵתָה, בְּנָהּ יָכוֹל לִמְחֹל וְהַמֶּכֶר בָּטֵל. וַאֲפִלּוּ אֵין לָהּ יוֹרֵשׁ אַחֵר אֶלָּא זֶה הַבֵּן וְנִמְצָא פִּרְעוֹן הַכְּתֻבָּה עָלָיו, יָכוֹל לִמְחֹל (י) לְעַצְמוֹ כְּדֵי לְבַטֵּל הַמִּקָּח, וְיוֹרֵשׁ הַכְּתֻבָּה: באר היטב (י) לעצמו. עיין ח''מ סי' ס''ו ששם הביא דעת בעה''ת שיש חולק וס''ל דא''י למחול ע''ש בסמ''ע ובש''ך ס''ק פ''ב:
ז מִי שֶׁמָּכַר בְּחַיֵּי אָבִיו כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁאִם יָמוּת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ תָּמוּת אִמּוֹ וְיִירַשׁ הוּא אֶת כְּתֻבָּתָהּ שֶׁיִּהְיֶה הַלּוֹקֵחַ עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ לִגְבּוֹתָהּ, וְהִתְנָה שֶׁאִם תְּעַרְעֵר אִמּוֹ עַל הַמֶּכֶר שֶׁלֹּא יְסַלְּקֶנּוּ מֵעִרְעוּר, וּמֵתָה וְלֹא עִרְעֲרָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: אֲנִי בִּמְקוֹם אִמִּי וּכְמוֹ שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְעַרְעֵר עַל הַמְּקָּח גַּם אֲנִי מְעַרְעֵר וַאֲבַטְּלֶנּוּ, שֶׁעִרְעוּר שֶׁל עַצְמוֹ קִבֵּל עָלָיו וַדַּאי:
סימן קו - הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא
ובו ב' סעיפים
א הַכּוֹתֵב כָּל (א) נְכָסָיו לְבָנָיו, בֵּין זְכָרִים בֵּין (ב) נְקֵבוֹת, (ג) בֵּין בָּרִיא בֵּין שְׁכִיב מְרַע, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ עִמָּהֶם קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא אוֹ דֶּקֶל לְפֵרוֹתָיו אוֹ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִים וְהֵם צְרִיכִים עֲדַיִן לַקַּרְקַע, הוֹאִיל וְעָשָׂה אוֹתָהּ שֻׁתָּף בֵּין הַבָּנִים וְשָׁתְקָה כְּשֶׁנּוֹדַע (ד) לָהּ וְלֹא מִחֲתָה, אִבְּדָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ וְתוֹסֶפֶת אֲבָל לֹא (ה) נְדוּנְיָתָא (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק ו' מִזְּכִיָּה), וְאֵינָהּ טוֹרֶפֶת מִנְּכָסִים אֵלּוּ כְּלוּם. אֲבָל מִנְּכָסִים שֶׁיָּבוֹאוּ לוֹ אַחַר כָּךְ גּוֹבָה מֵהֶם, אֲפִלּוּ בָּאוּ לְיָדוֹ מֵאוֹתָם נְּכָסִים עַצְמָם, כְּגוֹן שֶׁמֵּת אֶחָד מֵהַבָּנִים וְיָרְשׁוֹ: באר היטב (א) נכסיו. ל''ד כותב. אלא בש''מ מהני אפילו באמירה. ואם בריא הוא לא מהני אלא במקנה להם ח''מ ב''ש דלא כב''ח ע''ש: (ב) נקבות. אבל אם חלק לשאר יורשיו מכ''ש כשמחלק לאחרים לא איבדה כתובתה הרא''ש דלא כרשב''ם: (ג) בין בריא. בש''ס עלתה בתיקו בבריא. ונ''מ אם תפיסה מהני עיין ש''ך בח''מ סי' שצ''א ס''ק ג'. ובסי' שמ''ו ס''ק ה' וס''ק יו''ד. ובהרי''ף אי' דלא הפסידה כתובתה מספק וכ''כ בהג''א ב''ש. וכנה''ג פסק דעליה להבי' ראיה דנעמוד הנכסים בחזקת היורשים וכ''כ מהריב''ל ח''ב סי' פ''ב ומהרי''ט בתשובה ח''א סי' קי''ט: (ד) לה. היינו דלא חלק בפניה מ''מ כששתקה בעת שנודע לה הפסידה. ואם היתה שם וחלק בפניה אפילו לא נתן לה כלום ושתקה מהני והיינו טעמא של ראב''ן שפסק אם צוה בפניה צריכה לקיים כמ''ש בהג''ה בסמוך ב''ש וח''מ פסק אם חלק בפניה ולא נתן לה כלום לא מהני בשתיקה גרידא רק צריכה שתקבלה עליה בפירוש ומחלה הכתובה ע''ש וכ''כ מהריב''ל ח''ב סי' פ''ב והרש''ך ח''ג סי' כ''ד והר''ם אלשך סי' קל''ג ועיין כנה''ג ב''י סעיף ד': (ה) נדונייתא. ה''מ בשותקת אבל כל שקבלה עליה בפירוש ודאי מהני אף לענין נדוניא וכ''ש אם נטלה קנין הרש''ך ח''א סי' מ''א וס''א. וב''ש כתב עליו והיינו כשאינו הנדוני' בעין כמ''ש בסי' הקודם. והוספת שליש לרשד''ם חא''ה סי' קל''ו דין נדוניא יש לו ולא איבדה. אבל למהרי''ט בתשובה סי' קי''ט דין מנה מאתיים יש לו ואבדה וע''ל סי' ק' סעיף ה' בהג''ה. ועיין מ''ש בסי' ק''ב בסעי' ב'. ועיין מהרח''ש בתשובה סי' ל''ח. והר''ש הלוי חא''ה סי' י''ד. וכנה''ג בהגהת ב''י סעי' ו':
ב כָּתַב לָהּ עִמָּהֶם מִטַּלְטְלִים בִּלְבַד, אוֹ שֶׁשִּׁיֵּר לְעַצְמוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת. וּלְפִי מַה שֶּׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁכְּתֻבָּה נִגְבֵּית מֵהַמִּטַּלְטְלִין, אֲפִלּוּ שִׁיֵּר (ו) מִטַּלְטְלִין כָּל שֶׁהוּא, כְּתֻבָּתָהּ קַיֶּמֶת, שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת: מִמַּה שֶּׁשִּׁיֵּר אֲנִי גּוֹבָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁתֵּרֵד לְמַה שֶּׁשִּׁיֵּר תֵּרֵד לִשְׁאָר נְכָסִים וְתִטְרֹף. הגה: מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבָנָיו כָּךְ וְכָךְ, אוֹ לַאֲחֵרִים, וְצִוָּה כָּךְ לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ, וְשָׁתְקָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה (ז) לְקַיֵּם (מָרְדְּכַי רֵישׁ אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית בְּשֵׁם ראב''ן וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת). (ח) וְיֵשׁ חוֹלְקִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק י''ב בְּשֵׁם הָר''ם). וּלְכֻלֵּי עָלְמָא אִם אָמְרָה לְמִקְצָת דְּבָרָיו אִין, וּמִקְצָת דְּבָרָיו שָׁתְקָה, דְּלָא הָוֵי מְחִילָה בַּמֶּה שֶּׁשָּׁתְקָה, אֲבָל בַּמֶּה שֶּׁאָמְרָה אִין, צְרִיכָה (ט) לְקַיֵּם (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן פ''ו). וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר שֶׁעָשְׂתָה שֶׁלֹּא תִטְרֹף דַּעְתּוֹ (מהרי''ו סִימָן י''ט). וְאִם קִבְּלָה קִנְיָן לְקַיֵּם מַתְּנוֹתָיו, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ וּמַה שֶּׁקִּבְּלָה קִנְיָן מִשּׁוּם שֶׁהַנְּכָסִים הָיוּ בְּיָדָהּ וּבִרְשׁוּתָהּ, הַדִּין עִמָּהּ וְגוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ (רִיבָ''שׁ סִימָן רמ''ד): באר היטב (ו) מטלטלין וכו'. דוקא לענין שיור הוי מטלטלין כמקרקע לאחר תקנות הגאונים. אבל בכתב לה מטלטלין אף לאחר תקנות הגאונים לא הוי כמקרקע ד''מ ב''ח והרשד''ם חא''ה סי' קל''ו. אבל הב''י וש''ג והר''י אדרבי סי' קל''ב. ס''ל דלאחר תקנות הגאונים הוי מטלטלי כמקרקע לכל מילי ואם נתן לה מטלטלי הפסידה. וכתב כנה''ג מאחר דאיכ' פלוגת' דרבות' אם האשה מוחזקת יכולה לומר קים לי ע''ש. ואם אמר לה טלי זאת בכתובתך אז לכ''ע מהני אף במטלטלין כיון ששתקה. וכן אם קבלה בפירוש עיין ח''מ ב''ש: (ז) לקיים. עיין ס''ק ד' מש''ש. ועיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף י''א: (ח) ויש חולקים. אם צותה האלמנה ליתן מנכסיה לפלוני ובנה שתק ואחר מותה אמר שלא נשבעה על הכתובה ומה ששתק מפני שלא רצה להכעיסה. פסק ט''ז בשם מרדכי פ' ז''ב כיון ששתק צריך לקיים ול''ד לשתיקה דכאן דשם אין עליה אלא השבועה והוא שתק סבר' היא כמו ששתק עד עתה ולא בקש ממנה השבועה כך היה בדעתו בעת שצותה עיין ב''ש: (ט) לקיים. כבר כתבתי אם קבלה עלי' בפירוש מהני לכ''ע אפי' במטלטלין ע''ל ס''ק ו':
סימן קז - הכותב כל נכסיו לאשתו אם קנתה, ויצא עליו שטר חוב
ובו י' סעיפים
א הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין בָּרִיא בֵּין (א) שְׁכִיב מְרַע, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ (ב) מִיָּדוֹ, לֹא עֲשָׂאָהּ (ג) אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפָּא עַל יוֹרְשָׁיו, בֵּין שֶׁהָיוּ יוֹרְשָׁיו בָּנָיו מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת אוֹ אֶחָיו אוֹ שְׁאָר (ד) יוֹרְשִׁין. וְאִם שִׁיֵּר כָּל שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, קָנְתָה כָּל מַה שֶּׁכָּתַב לָהּ. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ (טוּר): באר היטב (א) ש''מ. זהו בעיא דלא איפשטא בברי. ונ''מ אם תפיסה מהני כמ''ש בסי' שלפני זה. ועיין בש''ך ח''מ ס''ס רמ''ג ס''ק י''ד: (ב) מידו. עיין בח''מ סי' רמ''ו דשם הביא פלוגת' בזה: (ג) אלא לאפטרופס. היינו אם יורשים קטנים אבל אם היורשים גדולים יכולין לומר אין אנו צריכין לאפטרופס כמבואר בח''מ סי' ר''נ סעיף כ''ו בהג''ה. וכתב בח''מ דקודם החלוקה צריכים לקבל אותה לאפטרופס: (ד) יורשין. כן כתב הרמב''ם ונ''י. אבל הרא''ש חולק ע''ז. ועיין בתשו' מהרי''ט ח''א סי' קי''ט:
ב בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּנְשׂוּאָה. אֲבָל אִם כָּתַב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה, אוֹ לִגְרוּשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁיֵּר כְּלוּם, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. וְאִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁשִּׁיֵּר מִקְצָת נְכָסִים (גַּם זֶה טוּר):
ג כָּל אִשָּׁה שֶׁקָּנְתָה כָּל נִכְסֵי בַּעֲלָהּ בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה, אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ (ה) וְתִקָּרַע. לְפִיכָךְ, אִם יָצָא שְׁטָר חוֹב עָלָיו מֻקְדָּם לְמַתָּנָה זוֹ, וְהָלְכוּ כָּל הַנְּכָסִים בִּפְרִיעַת הַחוֹב, תִּשָּׁאֵר הִיא בְּלֹא כְּלוּם וְלֹא תִקַּח בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁקָּדְמָה לַחוֹב, שֶׁאֻמְדַּן דַּעַת (ו) הוּא שֶׁבַּהֲנָאָה שֶׁבָּאָה לָהּ בִּשְׁמוּעָה זוֹ שֶּׁכָּתַב לָהּ כָּל נְכָסָיו אִבְּדָה כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בִּנְכָסָיו מִצַּד כְּתֻבָּתָהּ בֵּין מֵאוֹתָם שֶׁהָיוּ לוֹ בֵּין מֵאוֹתָם שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן קֹדֶם לָכֵן. אֲבָל אִם אַחַר כָּךְ זָכָה בִּנְּכָסִים, גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מֵהֶם: באר היטב (ה) ותקרע. לאו דוקא תקרע שהרי אם קונה נכסים אח''כ גובה הכתובה מהם כמ''ש בסמוך: (ו) הוא. והנדוניא לא הפסידה ב''ש. ואומדנא זו אמרינן אפי' באשה גרושה ש''ס:
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ כְּשֶׁשִּׁיֵּר, הַיְנוּ כְּשֶׁכּוֹתֵב לָהּ סְכוּם מִנְּכָסָיו, וַאֲפִלּוּ אִם הַסְכוּם הוּא גָּדוֹל כְּגוֹן שֶּׁכָּתַב לָהּ מַחֲצִיתָם אוֹ שְׁנֵי (ז) שְׁלִישִׁים. אֲבָל אִם כָּתַב לָהּ כָּל נְכָסָיו וּפֵרַשׁ הַשִּׁיּוּר, אֲפִלּוּ אִם שִׁיֵּר הַרְבֵּה, אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ מִנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, שֶׁכָּבוֹד שֶׁעוֹשֶׂה לָהּ שֶׁכָּתַב לָהּ כָּל נְכָסָיו גּוֹרֵם הַמְּחִילָה: באר היטב (ז) שלישים. כתב בח''מ סימן ה' אם פורט סך גדול יותר ממה שיש לו מ''מ כיון שאינו אומר בלשון כל נכסי לא מחלה הכתובה:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הֻבְרַר הַדָּבָר שֶׁהֶעֱרִים בְּמִתְכַּוֵּן כְּדֵי לְהַפְסִידָהּ, לֹא אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ:
ו הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וְכָתַב כָּל נְכָסָיו לִשְׁתֵּיהֶן, לֹא קָנְתָה שׁוּם אַחַת מֵהֶן, וּשְׁתֵּיהֶן אַפּוֹטְרוֹפְּסוֹת. אֲבָל אִם כָּתַב ''חֲצִי נְכָסַי לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית וַחֲצִי נְכָסַי לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית'', הָרִאשׁוֹנָה (ח) קָנְתָה שֶׁהֲרֵי שִׁיֵּר, וְהַשְּׁנִיָּה לֹא קָנְתָה: באר היטב (ח) קנתה שהרי שייר. מדלא כלל שתיהן ביחד ש''מ כוונתו להקדים הראשונה וה''ה אם אמר ב' שלישים לראשונה ושליש לשניה הראשונה קנתה והשניה לא קנתה עיין ב''ש ח''מ:
ז כָּתַב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ וְלִבְנוֹ, אִשְׁתּוֹ קָנְתָה הַחֲצִי, וּבְנוֹ לֹא קָנָה, אֶלָּא הוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁשְּׁנֵיהֶם אַפּוֹטְרוֹפְּסִים. הגה: הָיָה לוֹ בֵּן (ט) וְאִשָּׁה, וְאָמַר: כָּךְ וְכָךְ נְכָסִים לִבְנִי וְהַשְּׁאָר לְאִשְׁתִּי, וַדַּאי נִתְכַּוֵּן לְמַתָּנָה גְּמוּרָה; דְּאִם הָיָה רוֹצָה לַעֲשׂוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לֹא הָיָה נוֹתֵן הַמִּקְצָת לַבֵּן, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַב הַאי): באר היטב (ט) ואשה וכו'. הח''מ כתב דלמעשה דין זה צ''ע. ועיין ב''ש:
ח כְּתָבָם לְאִשְׁתּוֹ וּלְאַחֵר, הָאַחֵר קָנָה הַחֵצִי, וְאִשְׁתּוֹ הָוֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס בִּשְׁאָר הַחֵצִי. וְכָל הֵיכָא שֶׁיֵּשׁ (י) לְהוֹכִיחַ מִתּוֹךְ הַשְּׁטָר דְּלֹא נִתְכַּוֵּן לְאַפּוֹטְרוֹפְּסוּת אֶלָּא לְמַתָּנָה גְּמוּרָה, הָוְיָא מַתָּנָה: באר היטב (י) להוכיח וכו'. ואם אמר אל יחשבו לי לשטות שאני מניח כל נכסי לאשתי וכו' לשון זה מורה שכוונתו למתנה גמורה דאל''כ מהיכי תיתי לחשוב לו לשטות תשובת הרא''ש ח''מ ב''ש:
ט אִם אָמַר: אִשְׁתִּי תִּמְשֹׁל בְּכָל (יא) הַנְּכָסִים, אֵינוֹ לְשׁוֹן מַתָּנָה אֶלָּא לְשׁוֹן אַפּוֹטְרוֹפּוֹסוּת. מִי שֶׁכָּתַב נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ וְאַחֲרֶיהָ (יב) לְיוֹרְשָׁיו, הָוֵי מַתָּנָה וְלֹא אַפּוֹטְרוֹפְּסוּת (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּבָבָא בָּתְרָא): באר היטב (יא) הנכסים. היינו אפי' אם שייר מ''מ הלשון תמשול אינו אלא לשון אפטרופס: (יב) ליורשיו. ואם אמר אחריה לא' מיורשיו י''ל לאפטרופס נתן לה וכוונתו אחריה לא ירשו אלא א'. ואם אמר אחריה לנכדי הוי מתנה ולא אפטרופס עי' ח''מ ב''ש:
י אִם אָמַר: תִּטֹּל בִּתִּי פְּלוֹנִית חֲמִשִּׁים זְהוּבִים וּפְלוֹנִית בִּתִּי חֲמִשִּׁים זְהוּבִים, וְהָיוּ לוֹ שָׁלשׁ בָּנוֹת וְאִשָּׁה אַחַת, אָמְרוּ לוֹ: וְאִשְׁתְּךָ מַה תְּהֵא עָלֶיהָ, אָמַר: הַשְּׁאָר שֶׁלָּהּ שֶׁל אִשְׁתִּי, הָוֵי מַתָּנָה גְּמוּרָה כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד יְרֻשַּׁת (יג) הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ בְּאֶחָד מִיּוֹרְשָׁיו. צִוָּה לָתֵת מִנְּכָסָיו לִצְדָקָה, הָוֵי שִׁיּוּר. וְיֵשׁ חוֹלְקִים (שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּבָבָא בָּתְרָא): באר היטב (יג) התורה. הח''מ הקשה מש''ע ח''מ סי' רמ''ו דברי הרב אהדדי ע''ש והב''ש מיישבו ע''ש:
סימן קח - דין שכיב מרע שאמר: תטל אשתי כאחד מן הבנים
ובו ג' סעיפים
א שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר אוֹ בָּרִיא שֶׁקָּנוּ (א) מִמֶּנּוּ (רַשְׁבַּ''ם פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין) תִּטֹּל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מִן (ב) הַבָּנִים, נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מִבָּנָיו יָתֵר עַל כְּתֻבָּתָהּ. וְאִם נוֹלְדוּ לוֹ בָּנִים אַחַר הַצַּוָּאָה, מִצְטָרְפִים עִם אֵלּוּ שֶׁהָיוּ בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה וְנוֹטֶלֶת חֵלֶק עִם כֻּלָּם. כֵּיצַד, הָיוּ לוֹ שְׁלשָׁה בָּנִים בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה, וּלְאַחַר זְמַן נוֹלְדוּ לוֹ שְׁנַיִם, נוֹטֶלֶת כְּאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה שֶׁהוּא שְׁתוּת כָּל הַמָּמוֹן, וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת עִמָּהֶן אֶלָּא בִּנְכָסִים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת הַצַוָּאָה, אֲבָל נְכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר זְמַן הַצַּוָּאָה, אֵין לָהּ בָּהֶם חֵלֶק, שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לִרְשׁוּתוֹ. הגה: הָיָה סָפֵק בַּנְּכָסִים אִם הָיוּ בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה אוֹ לֹא, עַל הָאִשָּׁה לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ לֹא תִּטֹּל חֵלֶק בָּהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין): באר היטב (א) ממנו. עיין בח''מ סימן רנ''ג שם מבואר לשון להבא אם מהני בו קנין כבריא ע''ש: (ב) הבנים. משום דהוא לשון מתנה נ''י ח''מ ב''ש:
ב אִם הָיוּ הַבָּנִים מְרֻבִּים, (ג) וְנִתְמַעֲטוּ, נוֹטֶלֶת חֵלֶק כְּאֶחָד מֵהַבָּנִים שֶׁבִּשְׁעַת מִיתָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק בָּזֶה: באר היטב (ג) ונתמעטו. היינו בחיי אביהם. אבל אם מתו אחר מות אביהם לכ''ע אין לאשה זכות המגי''ד ח''מ ב''ש:
ג אִם מֵתוּ כָּל הַבָּנִים, רוֹאִים כַּמָּה הָיוּ בִּשְׁעַת הַצַּוָּאָה, וְנוֹטֶלֶת חֵלֶק הָרָאוּי לְאֶחָד מֵהֶם, וְהַשְּׁאָר לְיוֹרְשָׁיו. הגה: הַכּוֹתֵב לְבִתּוֹ וְלַחֲתָנוֹ שֶׁיִּטְּלוּ חֵלֶק כְּאֶחָד מִבָּנָיו, הָוֵי כְּאִלּוּ כָּתַב כָּךְ לְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא בַּנְּכָסִים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת הַכְּתִיבָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין). וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין בִּשְׁטַר (ד) חֲצִי זָכָר שֶׁכּוֹתְבִים עַכְשָׁו לַבָּנוֹת שֶׁנּוֹטְלִין בְּכָל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כְּמוֹ הַזְּכָרִים, מִשּׁוּם דְּכוֹתֵב לָהֶם דֶּרֶךְ הוֹדָאָה שֶׁחַיָּב לָהֶם סַךְ מָה, וְלֹא יִפָּטֵר אֶלָּא כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם כְּמוֹ הַזְּכָרִים, וּבְדֶרֶךְ זֶה יָכוֹל לְהַקְנוֹת אַף מַה שֶּׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, הֵן רָאוּי הֵן מֻחְזָק (דַּעַת עַצְמוֹ). הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לִבְנוֹתָיו, אָסוּר (ה) לְהַעֲרִים אַחַר כָּךְ וְלִתֵּן מִנְּכָסָיו לְבָנָיו אוֹ לְאִשְׁתּוֹ כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מִמְקַבֵּל מַתָּנָה מַה שֶׁרָאוּי לוֹ (כֵּן נִרְאֶה מִתְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סִימָן פ''ח): באר היטב (ד) ח''ז. עיין בתשו' מהרש''ל סי' נ''א ותשובת רמ''א סי' ג' ותשו' מהר''ם לובלין סי' ה' ובח''מ סי' רפ''א ס''ז בהג''ה: (ה) להערים. כלומר שנתן לאשתו או לבתו שתטלו חלק כא' מן הבנים ורוצה להערים וליתן במתנה אח''כ רוב נכסיו לבניו כדי שלא יגיע להאשה או לבתו רק חלק קטן עיין מהרי''ל סי' צ''ב:
סימן קט - שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זהובים לאשתי בכתבה
ובו ד' סעיפים
א (א) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לְאִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ, נוֹטַלְתָּן לְבַד מִכְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אָמַר: תִּטֹּל מָאתַיִם זוּז בִּכְתֻבָּתָהּ, לֹא תִּטֹּל שְׁתֵּיהֶן, אֶלָּא יָדָהּ עַל (ב) הָעֶלְיוֹנָה; אִם מָאתַיִם זוּז יוֹתֵר, נוֹטַלְתָּן; וְאִם כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר, נוֹטַלְתָּן: באר היטב (א) ש''מ שאומר. אבל בריא לא מהני אפילו קנין דמטבע לא נקנה בחליפין: (ב) העליונה. ואם נוטלתן משום מתנה אינה צריכה שבועה כנה''ג בשם הרשב''א:
ב הָא דְּאָמְרִינָן דְּכִי אָמַר ''בִּכְתֻבָּתָהּ'' יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה, בְּשֶׁלֹּא חִלֵּק נְכָסָיו. אֲבָל אִם חִלֵּק נְכָסָיו, נִתְבָּאֵר מִשְׁפָּטוֹ בְּסִימָן ק''ו:
ג אִם אָמַר: תְּנוּ מָנֶה לְאִשְׁתִּי, סְתָם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּיָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָוֵי מַתָּנָה לְבַד (ג) מִכְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: תְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה, נוֹטַלְתָּן לְכֻלֵּי עָלְמָא לְבַד מִכְּתֻבָּתָהּ (רִיבָ''שׁ סִימָן ת''פ): באר היטב (ג) מכתובתה. בח''מ סי' רנ''ג ס''ח הכריע הרמ''א כסברא הראשונה ע''ש ועיין במהר''ם אלשיך סי' י''ב ובמהרי''ט סי' קי''ב:
ד שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה שֶׁיִּתְּנוּ לְאִשְׁתּוֹ בְּגָדִים, נוֹטֶלֶת כָּל בְּגָדֶיהָ בֵּין שֶׁל חֹל בֵּין שֶׁל שַׁבָּת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָתַן לָהּ בְּמַתָּנָה בִּשְׁעַת (ד) מוֹתוֹ, אַף צְמִידִים שֶׁבִּבְגָדֶיהָ בִּכְלָל. אֲבָל אִם כָּתַב לָהּ כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁנְּשָׂאָהּ, אֵין צְמִידִים בִּכְלָל (מהרי''ו סִימָן קמ''ד). וְאִם אָמַר: ''מַלְבּוּשִׁים'', גַּם הַסַרְבָּל וְאוּנְקְלִי וּמִטְפָּחוֹת וְסוּדָר בִּכְלָל, דִּבְכָל דָּבָר שֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ וּמִתְעַטֵּף, נִקְרָא מַלְבּוּשׁ: באר היטב (ד) מותו. ל''ד בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר. דבמכר אינו מתבייש הלוקח להתנות לכן לא זכה. אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל. לפ''ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לו בשעת מותו לבין אם נתן לה בשעת הנשואין לא תליא מילתא שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן לה בעת הנשואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ואינה מתביישת לומר תכתוב לי הצמידים בפ''ע. ומה שנותן לה שלא בשעת הנשואין הוי מתנה ומתביישת לפיכך הכל בכלל עיין ח''מ ב''ש:
סימן קי - שכותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה
ובו ב' סעיפים
א כּוֹתְבִין שׁוֹבָר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָהּ. וְהַבַּעַל נוֹתֵן אֶת שְׂכַר (א) הַסוֹפֵר. הגה: וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְדַקְדֵּק בַּנָשִׁים, נֶאֱמָן אַחַר כָּךְ לוֹמַר שֶׁטָּעָה וְכָתַב שׁוֹבֵר לְאִשָּׁה אַחֶרֶת עַל שֵׁם זוֹ כִּי (ב) טָעָה בָּהּ. (טַעַם זֶה מְפֹרָשׁ גְּמָרָא בְּפֶרֶק גֵּט פָּשׁוּט): באר היטב (א) הסופר. אפילו באבדה הכתובה. ואם אבדה הכתובה בפשיעה צריכה היא לשלם עיין ב''ש. ועיין בח''מ סי' נ''ד ס''ק ג' בש''ך: (ב) טעה. היינו כל זמן שלא אמר ברי לי שזאת היא האשה ש''ס. ועיין בח''מ סי' מ''ט סעי' ב' בהג''ה ובסמ''ע ובש''ך:
ב הַמּוֹצֵא שׁוֹבָר עַל שֵׁם הָאִשָּׁה שֶׁנִּפְרְעָה מִכְּתֻבָּתָהּ, בִּזְמַן שֶׁהָאִשָּׁה מוֹדָה שֶׁנְּתָנַתּוּ לַבַּעַל, יַחֲזִירֶנּוּ לוֹ. וְאִם אֵינָהּ מוֹדָה, אֶלָּא אוֹמֶרֶת: מִמֶּנִּי נָפַל, לֹא יִתְּנֶנּוּ לֹא (ג) לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה: באר היטב (ג) לאשה. והכתובה בחזקתה וטורפת מן הלקוחות ולא קרעינן השובר דאולי יבואו עדים ויעידו דהשובר טוב הוא. ואם הבעל מודה שממנה נפל יחזיר לאשה ח''מ וכו' הב''ח. והסמ''ע בח''מ סי' ס''ה ס''ק נ''ח לא כ''כ. אבל ש''ך שם חולק עליו ע''ש:
סימן קיא - דין כתבת בנין דכרין
ובו י''ז סעיפים
א מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו הַזְּכָרִים יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת (א) אִמָּן וּנְדוּנְיָתָהּ שֶׁהִכְנִיסָה בְּתוֹרַת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף הַתּוֹסֶפֶת (ב) בִּכְלָל, וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקִים הַשְּׁאָר עִם אֲחֵיהֶם בְּשָׁוֶה. כֵּיצַד, נָשָׂא אִשָּׁה, כְּתֻבָּתָהּ וּנְדוּנְיָתָהּ אֶלֶף, וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו; וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת, כְּתֻבָּתָהּ וּנְדוּנְיָתָהּ מָאתַיִם וְיָלְדָה בֵּן וּמֵתָה בְּחַיָּיו; וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וְהִנִּיחַ אַלְפַּיִם; בְּנוֹ מִן הָרִאשׁוֹנָה יוֹרֵשׁ אֶלֶף שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ, וּבְנוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה יוֹרֵשׁ מָאתַיִם שֶׁבִּכְתֻבַּת אִמּוֹ, וְהַשְּׁאָר יוֹרְשִׁים אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה; נִמְצָא בְּיַד בֶּן הָרִאשׁוֹנָה אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת, וּבְיַד בֶּן הַשְּׁנִיָּה שֵׁשׁ מֵאוֹת: באר היטב (א) אמן. בן שמחל לאביו כתובת בנין דכרין מחילתו מחילה הראנ''ח ח''ב סי' ט'. הר''ם גלאנטי סי' א': (ב) בכלל. לא ידעתי למה כתב בשם י''א הא גמר' ערוכה היא ר''פ אעפ''י שתוס' כתובה ככתובה דמי לענין כב''ד ח''מ ב''ש ומשפט צדק מ''א סימן כ''ט. ועיין בהר''ש הלוי חא''ה סי' א':
ב בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהִנִּיחַ יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר אֶחָד אוֹ יוֹתֵר כְּדֵי שֶׁיַּחַלְקוּ הַשְּׁאָר בְּשָׁוֶה. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ יוֹתֵר דִּינָר, חוֹלְקִים הַכֹּל בְּשָׁוֶה; שֶׁאִם יָרְשׁוּ אֵלּוּ כְּתֻבַּת אִמָּן וְלֹא יִשָּׁאֵר דִּינָר אֶחָד לַחֲלֹק אוֹתוֹ בֵּין הַיּוֹרְשִׁים, נִמְצֵאתָ תְּנַאי זֶה מְבַטֵּל חֵלֶק יְרֻשָּׁה בֵּין הַבָּנִים בְּשָׁוֶה שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה:
ג אִם אֵין שָׁם יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר, אֲפִלּוּ הָיָה רָאוּי לִפֹּל יְרֻשָּׁה מֵאֲבִי אֲבִיהֶם בְּעִנְיָן שֶׁהָיָה שָׁם מוֹתָר, לָא חֲשִׁיב מוֹתָר, אֲפִלּוּ מֵת (אֲבִי) אֲבִיהֶם קֹדֶם שֶׁיַּחַלְקוּ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מוֹתָר דִּינָר בִּשְׁעַת מִיתָה:
ד וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנָּשָׂא נָשִׁים רַבּוֹת, בֵּין בָּזוֹ אַחַר זוֹ בֵּין בְּבַת אַחַת, וּמֵתוּ כֻּלָּן בְּחַיָּיו, וְלוֹ מֵהֶם בָּנִים זְכָרִים, אִם הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה:
ה אִם אָמְרוּ הַיְתוֹמִים: הֲרֵי אָנוּ מַעֲלִים עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יוֹתֵר דִּינָר, כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְּתֻבַּת אִמָּן, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין כַּמָּה הָיוּ שָׁוִים בִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶם; אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַבּוּ אוֹ נִתְמַעֲטוּ אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם קֹדֶם שֶׁיָבוֹאוּ לַחֲלֹק, אֵין שָׁמִין אוֹתָם אֶלָּא כִּשְׁעַת מִיתַת אֲבִיהֶם. וְדַוְקָא שֶׁהוּזְלוּ הַנְּכָסִים אוֹ נִשְׁתַּדְּפוּ, אֲבָל נִמְצָא שָׂדֶה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אִגְּלַאי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּלֹא הָיָה שָׁם יוֹתֵר דִּינָר (הָרַ''ן פֶּרֶק מִי שֶׁמֵת וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י''ט):
ו הָיָה שָׁם יוֹתֵר עַל כְּדֵי כָּל הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר אוֹ יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטָר חוֹב כְּנֶגֶד הַיּוֹתֵר, אֵינוֹ מְמַעֵט אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶם יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ:
ז וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ הַחוֹב יוֹתֵר מֵהַמּוֹתָר שֶׁעַל שְׁתֵּי כְּתֻבּוֹת, יִפְרְעוּ לַבַּעַל חוֹב וְהַשְּׁאָר יַחַלְקוּ כְּפִי שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת:
ח מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמֵתָה אַחַת מֵהֶם בְּחַיָּיו וְאַחַת אַחַר מוֹתוֹ, וְלוֹ בָּנִים מִשְּׁתֵּיהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת, אִם נִשְׁבְּעָה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת אַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁתָּמוּת, בָּנֶיהָ קוֹדְמִים לִירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּם בִּתְנַאי זֶה, אֶלָּא יְרֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ יוֹרְשִׁים בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבַּת אִמָּם בִּתְנַאי זֶה; וְאִם נִשְׁאַר שָׁם כְּלוּם, חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁבַע, בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּם בִּלְבַד, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם מֵתוּ שְׁתֵּיהֶן אַחַר מוֹתוֹ, שֶׁבְּנֵי כָּל אַחַת נוֹטְלִים כְּתֻבַּת אִמָּם אֲפִלּוּ אֵין שָׁם מוֹתָר, שֶׁהֲרֵי בָּאִים בְּתוֹרַת חוֹב. וְכֵן אִם גֵּרַשׁ אַחַת, וּמֵתָה אַחַת בְּחַיָּיו, וְאַחַר כָּךְ מֵת וְהִנִּיחַ בָּנִים מִשְּׁתֵּיהֶן, בְּנֵי הַמֵּתָה נוֹטְלִין כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין אֲפִלּוּ אֵין שָׁם מוֹתָר דִּינָר, דִּכְתֻבַּת הַגְּרוּשָׁה שֶׁהוּא חוֹב נַעֲשֵׂית מוֹתָר לַחֲבֶרְתָּהּ. לְפִיכָךְ בְּנֵי הַגְּרוּשָׁה נוֹטְלִים תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ בְּנֵי הַמֵּתָה:
ט מֵתָה אַחַת בְּחַיָּיו וְאַחַת לְאַחַר מוֹתוֹ, וְנִשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ אוֹתָהּ שֶׁמֵּתָה אַחַר מוֹתוֹ, וְאֵין שָׁם נְכָסִים אֶלָּא כְּדֵי כְּתֻבַּת הָרִאשׁוֹנָה, אֵין כָּאן כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין; אֲבָל אִם יֵשׁ מוֹתָר עַל כְּתֻבָּה הָרִאשׁוֹנָה אֲפִלּוּ דִּינָר, יִפְרְעוּ לַשְּׁנִיָּה כְּתֻבַּת אִמָּם וְהַמּוֹתָר יִקְּחוּ בְּנֵי הָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹרַת כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין:
י מֵתָה אַחַת בְּחַיָּיו וְהַשְּׁנִיָּה קַיֶּמֶת, דִּינָם כְּדִין מֵתָה (אַחַת) בְּחַיָּיו וְאַחַת לְאַחַר מוֹתוֹ:
יא הָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים, וְהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵהֶן וָמֵת, וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ הַנָּשִׁים, אִם נִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ בִּירֻשָּׁה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בִּתְנַאי זֶה. לְפִיכָךְ, אֵין מַשְׁגִּיחִין אִם יֵשׁ שָׁם מוֹתָר אוֹ אֵין שָׁם; וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הַשְּׁנִיָּה. וְאִם לֹא נִשְׁבְּעוּ, חוֹלְקִין כָּל הַבָּנִים בְּשָׁוֶה וְאֵין שָׁם יְרֻשַּׁת כְּתֻבָּה, לְפִי שֶׁאֵין לָאַלְמָנָה כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּשָּׁבַע:
יב אַחַת נִשְׁבְּעָה וְאַחַת לֹא נִשְׁבְּעָה, זוֹ שֶׁנִּשְׁבְּעָה בָּנֶיהָ יוֹרְשִׁים כְּתֻבָּתָהּ תְּחִלָּה, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה:
יג כָּל הַיּוֹרֵשׁ כְּתֻבַּת אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי אָבִיו, אֵינוֹ טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין, כְּכָל הַיּוֹרְשִׁין. וְעַיֵּן לְמַטָּה סוֹף הַסִּימָן:
יד יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּמְקַרְקְעֵי, שֶׁיֵּשׁ שָׁם קַרְקַע כְּדֵי שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת, נְהִיגָא כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין. אֲבָל אִם אֵין שָׁם אֶלָּא מִטַּלְטְלֵי, לֹא. וּמִיהוּ, אֲפִלּוּ אֵין הַמּוֹתָר אֶלָּא מִטַּלְטְלֵי, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָאִדָּנָא דְּכָתְבִינָן בִּכְתֻבּוֹת דִּילָן מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, גַּם כְּתֻבּוֹת בְּנִין דִּכְרִין נִגְבֵּית מִמִּטַּלְטְלִים, דִּתְנַאי כְּתֻבָּה כִּכְתֻבָּה:
טו הַמּוֹכֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ, בֵּין לְבַעֲלָהּ בֵּין לַאֲחֵרִים, לֹא הִפְסִידָה כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין. אֲבָל אִם מָחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעֲלָהּ, הִפְסִידוּ בָּנֶיהָ כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין. לְפִיכָךְ, אֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין עַד שֶׁיִּהְיֶה שְׁטַר הַכְּתֻבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם, אֲבָל אִם אֵין שָׁם שְׁטַר כְּתֻבָּה אֵין לָהֶם כְּלוּם, שֶׁמָּא מָחֲלָה אִמָּם. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִכְתֹּב כְּתֻבָּה, יֵשׁ לָהֶם:
טז מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה שֶׁלֹּא יִירְשׁוּ בָּנָיו כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הגה: אֲבָל אִם הִתְנָה כֵּן בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, תְּנָאוֹ קַיָּם (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵין כְּתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין נוֹהֶגֶת (ג) הָאִדָּנָא, דְּעִקַּר הַתַּקָּנָה הָיְתָה כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן אָדָם לְבִתּוֹ כִּבְנוֹ, וְעַכְשָׁו נוֹהֲגִים לִתֵּן לַבַּת יוֹתֵר וְיוֹתֵר (גַּם זֶה שָׁם), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ: באר היטב (ג) האידנא. אפי' אם הבן מוחזק לא מהני. משפט צדק ח''א סי' ס''ט ועיין כנה''ג בהגהת ב''י:
יז נָתַן כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, הוֹאִיל וּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, הֲרֵי הַמַּתָּנָה וְחִיּוּב הַתְּנָאִים בָּאִים כְּאֶחָד, לְפִיכָךְ בָּנֶיהָ יוֹרְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּם שֶׁמֵּתָה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ. וְאִם נְתָנָם בְּמַתְּנַת בָּרִיא מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, דִּינָן כְּדִין מַתְּנוֹת בָּרִיא לְעִנְיָן זֶה:
סימן קיב מזונות הבנות, ממה נזונות ועד כמה, וכל דיניהם
ובו י''ח סעיפים
א מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁתִּהְיֶינָה הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי (א) אֲבִיהֶם אַחַר מוֹתוֹ, עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ אוֹ עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ. הגה: אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב (ב) בַּכְּתֻבָּה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לָהּ כְּתֻבָּה וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתֻבָּה (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתֻבָּה וְאֵין לָהֶם שְׁטַר כְּתֻבָּה, וַאֲפִלּוּ מָחֲלָה אִמָּם כְּתֻבָּתָהּ בְּפֵרוּשׁ, יֵשׁ (ג) לַבָּנוֹת מְזוֹנוֹת (הָרַאֲבַ''ד פֶּרֶק י''ט דְּאִשּׁוּת). וְכֵן אִם נִתְגָּרְשָׁה הָאֵם, אֲפִלּוּ הָכִי חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת הַבָּנוֹת: באר היטב (א) אביהם. אבל לא מנכסי יורשים עיין רשד''ם חא''ה סי' קפ''א: (ב) בכתובה. אמרינן ט''ס הוא: (ג) הבנות. אפי' אם ילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב ב''ש:
ב בַּת הַנִּזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי אָבִיהָ לְאַחַר מוֹתוֹ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ לְעַצְמָהּ:
ג נִתְאָרְסָה בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה, אִבְּדָה מְזוֹנוֹת מִן הָאַחִין וְהָאָרוּס חַיָּב (ד) בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אִבְּדָה מְזוֹנוֹת אֶלָּא כְּשֶׁתִּתְאָרֵס מִשֶּׁהִיא נַעֲרָה (כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י''ט בְּשֵׁם ר''ח וְהָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁנִּתְאָרְסָה מֵעַצְמָהּ, אֲבָל נִתְאָרְסָה מִדַּעַת אַחֶיהָ לֹא אִבְּדָה מְזוֹנוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה): באר היטב (ד) במזונותיה. זהו לשיטת הרי''ף והרמב''ם. אבל לדעת רש''י ותוס' והרא''ש אין לה מזונות מארוס. וכתב ב''ש ונראה דהארוס י''ל קים לי כהני פוסקים ע''ש:
ד (ה) נִשֵּׂאת הַבַּת, אוֹ מֵאֲנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה, אֲפִלּוּ הִיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם, הוֹאִיל וְחָזְרָה לְבֵית אָבִיהָ וַעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה, הֲרֵי זוֹ נִזּוֹנֵית מִנִּכְסֵי אָבִיהָ עַד שֶׁתִּבְגַּר אוֹ עַד שֶׁתִּתְאָרֵס. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא מִן הָאֵרוּסִין, אֲבָל מִשֶּׁנִּשֵּׂאת שׁוּב אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דַּוְקָא בְּחַיֵּי (ו) אָבִיהָ, דִּכְשֶׁמֵּת אָבִיהָ הָיְתָה בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל לְאַחַר מִיתַת אָבִיהָ אִבְּדָה מְזוֹנוֹת מִיָּד שֶׁנִּתְאָרְסָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר: באר היטב (ה) נשאת הבת ומיאנה כצ''ל.. (ו) אביה וכו'. יש בזה ד' שיטות. לרש''י אפי' נתאלמנה מן האירוסין אפילו בחיי אביה אין לה מזונות. ולהרא''ש והר''ן באירוסין אית לה כשנתאלמנה בחיי אביה. ולר''ת אפילו מן הנשואין אית לה מזונות כשנתאלמנה בחיי אביה. ולהרמב''ם אפילו אם נשאת ונתאלמנה אחר מות אביה אית לה מזונות. ואם נתארסה אחר מיתת אביה כשהיא נערה ונתגרשה בעודה נערה פ' ט''ז דאין לה מזונות עיין ב''ש:
ה יִבֵּם אֵשֶׁת אָחִיו וְיָלְדָה לוֹ בַּת, אִם לֹא הָיָה לְאָחִיו נְכָסִים, הַבַּת נִזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אָבִיהָ. אֲבָל אִם הָיוּ לְאָחִיו נְכָסִים, וְכֵן בַּת שְׁנִיָּה וְכֵן בַּת אֲנוּסָתוֹ אֲפִלּוּ נוֹלְדוּ לוֹ אַחַר שֶׁנְּשָׂאָהּ, וְכֵן בַּת אֲרוּסָתוֹ שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה וְאַחַר כָּךְ (ז) נְשָׂאָהּ, אֵין לָהֶן מְזוֹנוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל בְּחַיָּיו הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן כְּדִין שְׁאָר הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן: באר היטב (ז) נשאה. אבל אם מת קודם שנשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה הרא''ש. אבל רש''י והר''ן פירשו שלא נשאה אלא כתב לה כתובה בעודה ארוסה ומת. ומיבעי' ליה בתנאי כתובה:
ו פּוֹסְקִין לַבַּת מְזוֹנוֹת וּכְסוּת וּמָדוֹר מִנִּכְסֵי אָבִיהָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁפּוֹסְקִין לְאַלְמָנָה. וּמוֹכְרִין לִמְזוֹן הַבָּנוֹת וּכְסוּתָן בְּלֹא הַכְרָזָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹכְרִין לִמְזוֹן הָאַלְמָנָה וּכְסוּתָהּ; אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ וּכְבוֹד בַּעֲלָהּ, וְלַבַּת פּוֹסְקִין לָהּ דָּבָר הַמַּסְפִּיק לָהּ (ח) בִּלְבַד. וְאֵין הַבָּנוֹת (ט) נִשְׁבָּעוֹת: באר היטב (ח) בלבד. וחייב ליתן להם בגדי שבת מהר''ם מטראני ח''א סימן קע''ה וכנה''ג בשם תשובת כ''י מהר''א גאליק''ן ע''ש. וע' בש''ג פנ''ש: (ט) נשבעות. ב''ש הביא תוספת דס''ל דצריכין לישבע ע''ש:
ז עַכְשָׁו שֶׁכְּתֻבָּה נִגְבֵּית אֲפִלּוּ מִמִּטַּלְטְלִין, גַּם הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מֵהֶם. וְאֵינָם נִזּוֹנוֹת אֶלָּא מִבְּנֵי חָרֵי, אֲבָל לֹא מִמְּשַׁעְבְּדֵי, כְּגוֹן אִם מָכַר (י) הָאָב אוֹ נָתַן הָאָב בְּמַתְּנַת (יא) בָּרִיא אוֹ אִם הַבָּנִים אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם מָכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ אוֹ נָתְנוּ, אֵינָן נִזּוֹנוֹת מֵהֶן: באר היטב (י) האב. וכתובת האשה קודמת למזון בנות ואפילו אם ליכ' אלא מטלטלין דלא שייך קדימה מ''מ כתובה קודמת ר''ן ס''פ מציאת האשה וע''ל סימן צ''ג. אין הבנות ניזונות מן הראוי כגון אם מת אביהם בחיי זקנה ואח''כ מת זקנה וכ''ש אם מת אביהם ואח''כ מתה בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהן חצי הנדוני' רשד''ם חא''ה סי' רמ''א ורמ''ב. וכתב הכה''ג וה''ה דאינה ניזונית משבח ששבחו בנכסים אחר מיתת האב וכ''כ הרי''ף והרמב''ם פרק י''ו מה''א. וכ''כ הרא''ש ותוס' בפרק יש בכור. והרמב''ם בפירוש המשנה בפרק יש בכור כתב דהשת' דתקינו רבנן למיגבי כתובה ותנאים ממטלטלין דגובות משבח נכסים ששבחו אחר מיתת אביהם. אבל תוס' והרא''ש חולקים ע''ז כנה''ג דף קכ''ו ע''א ס''ה וע''ל סימן ק' סעיף ב': (יא) בריא. אבל אם נתן במתנת ש''מ ניזונית מהם ואפילו במטלטלין בנכסים מועטים מהריב''ל ח''ב סי' כ' ש''מ שנתן מתנה לראובן ולא נמצא בנכסיו רק סך מזון הבנות אמנם אפשר שבריוח שירויח בקרן יכולין לתת המתנה ולזון הבנות בריוח אין לנו לקיים הצוואה כלל רשד''ם חח''מ סי' שכ''ב. המצוה להוליך עצמותיו לא''י גריע ממתנת ש''מ. ואם אין שיעור מספיק בנכסים למזון הבנות ולהוצאות הליכות עצמותיו לא''י ניזונית מהם ואין מוליכין עצמותיו לא''י הרש''ך ח''ג סי' צ''ו:
ח אֵין הַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִמְּשַׁעְבְּדֵי, אֲפִלּוּ קָנוּ מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ הָיוּ בִּשְׁעַת קִנְיָן, כְּגוֹן שֶׁגֵּרְשָׁהּ וְהָיוּ לָהּ בָּנוֹת מִמֶּנּוּ וְהֶחֱזִירָהּ וְקָנוּ מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין בִּכְלַל מַה שֶּׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בִּתְנָאֵי כְּתֻבָּה, אֲבָל אִם קָנוּ מִמֶּנּוּ לְאַחַר (יב) נִשּׂוּאִין עַל מְזוֹן הַבָּנוֹת, נִזּוֹנוֹת אַף מִמְּשַׁעְבְּדֵי: באר היטב (יב) נשואין. ל''ד לאחר נשואין ה''ה בשעת נשואין אם כתב שטרא באפי' נפשי' מהני ע' ח''מ ב''ש:
ט אִם פָּסַק עִם הָאִשָּׁה שֶׁיִּתְפַּרְנְסוּ הַבָּנוֹת אַף אַחַר שֶׁיִּבְגְּרוּ, נִזּוֹנוֹת מִמְּשַׁעְבְּדֵי:
י מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: אַל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתַי מִנְּכָסַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם בִּשְׁעַת נִשּׁוּאִין הִתְנָה שֶׁלֹּא יִזּוֹנוּ מִנְּכָסָיו, הָוֵי בִּכְלַל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן, וְקַיָּם:
יא מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, יִירְשׁוּ הַבָּנִים כָּל הַנְּכָסִים וְהֵם זָנִים אַחְיוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ. הגה: וְאֵין מְחַיְּבִים הַבָּנִים לְצַמְצֵם בִּמְזוֹנוֹת, אֶלָּא אִם יִרְצוּ יוֹתִירוּ בִּמְזוֹנוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם אִם רוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁהַבָּנִים מְכַלִּין הַמָּמוֹן וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם, חַיָּבִין בֵּית דִּין לְהַשְׁגִּיחַ בְּתִקּוּן הַבָּנוֹת וּלְהַפְרִישׁ לָהֶן חֶלְקָן (טוּר): בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִנִּיחַ נְכָסִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּזּוֹנוּ מֵהֶם הַבָּנִים (יג) וְהַבָּנוֹת כְּאֶחָד עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ הַבָּנוֹת, וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים נְכָסִים מְרֻבִּים. אֲבָל אִם אֵין בַּנְּכָסִים שֶׁהִנִּיחַ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה, מוֹצִיאִים מֵהֶם מְזוֹנוֹת (יד) לַבָּנוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ, וְנוֹתְנִים הַשְּׁאָר לַבָּנִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא כְּדֵי מְזוֹן הַבָּנוֹת בִּלְבַד, נִזּוֹנִים מֵהֶם עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתְאָרְסוּ, וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל (טו) הַפְּתָחִים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לַבָּנִים (טז) לִמְכֹּר אֲפִלּוּ נְכָסִים מְרֻבִּים, אִם לֹא שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; אֲבָל בִּנְכָסִים מוּעָטִים, אֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). וְאִם עָבְרוּ וּמָכְרוּ, יִתְבָּאֵר לְקַמָּן סָעִיף י''ד: באר היטב (יג) והבנות. כתב הנ''י בכלל המזונות נכלל כסות ומדור ולא הנדוני'. ולרשב''ם גם צרכי הנשואין בכלל. ומיהו דלא הוי נכסים מועטים משום צרכי נשואין ב''ש ע''ש. כתב הרשד''ם חא''ה סי' רמ''ב שיעור זה משערין בנכסים עצמם מונחים בקופסא ולא עם מה שאפשר להרויח עמהם ע''ש. היה הבן במקום א' והבנות במקום אחר עיין הרש''ך ח''ב סי' צ''ו. וכנה''ג סי' זה: (יד) לבנות. ונותנים ביד הב''ד או ליד אפטרופס שלה המגי''ד נ''י. ויכולין היורשים לומר לאפטרופס או לב''ד שיתן הנכסים קרוב לשכר ורחוק להפסד כדי שיהיה להם לירש בלבד שלא ימשך נזק לבנות רשד''ם חא''ה סי' רמ''ב: (טו) הפתחים. ואפילו בבנים קטנים הניזונים משל אב בחיי האב הר''ם מטראני ח''א סי' רע''ז: (טז) למכור וכו'. היינו כל הנכסים או רובן שלא ישאר לבנות מזונות עד שיבגרו אבל לדבר מצוה אפילו כל הנכסים מותר למכור ח''מ ב''ש. והב''ש כתב לדעת קצת פוסקים י''ל אפי' לצורך פדיון שבוים א''י למכור לכתחלה להפקיע מזונות ע''ש:
יב בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִנִּיחַ קַרְקַע. אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא מִטַּלְטְלִין, אִם הַנְּכָסִים מוּעָטִים יִזּוֹנוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ יַחַד עַד שֶׁיִּכְלוּ, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינָן נִזּוֹנוֹת אֶלָּא בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים דַּי שֶׁתִּהְיֶינָה כַּבָּנִים וְלֹא שֶׁיָּפֶה כֹּחָן יוֹתֵר מֵהַבָּנִים. וְאִם הִנִּיחַ מִטַּלְטְלִים וּמְקַרְקְעֵי, וְהַמְּקַרְקְעֵי הֵם מוּעָטִים וְעַל יְדֵי הַמִּטַּלְטְלִים יִהְיוּ מְרֻבִּים, יִירְשׁוּ הַבָּנִים. הגה: מִיהוּ, בְּמָקוֹם (יז) שֶׁכּוֹתְבִין בִּכְתֻבּוֹת מִטַּלְטְלִין אַגַּב קַרְקַע, אִכָּא לְמֵימַר דְּמִטַּלְטְלִין הָוֵי כְּמוֹ קַרְקַע (בֵּית יוֹסֵף), וּכְמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קי''א סָעִיף י''ד: באר היטב (יז) שכותבין וכו'. אריש' קאי אם לא הניח אלא מטלטלין:
יג הָיוּ מְרֻבִּים בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְמַעֲטוּ אַחַר כָּךְ, כְּבָר זָכוּ בָּהֶם הַבָּנִים וְיֵשׁ לָהֶם דִּין מְרֻבִּים:
יד הָיוּ מוּעָטִים בִּשְׁעַת מִיתָה וְנִתְרַבּוּ אַחַר כָּךְ, הַבָּנִים יוֹרְשִׁים אוֹתָם כְּדִין (יח) מְרֻבִּים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ עָמְדוּ כְּבָר בְּדִין וּפָסְקוּ לָהֶם דִּין נְכָסִים מוּעָטִים, כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַבּוּ חָזְרוּ לְדִין מְרֻבִּים, וַאֲפִלּוּ חָזְרוּ אַחַר כָּךְ וְנִתְמַעֲטוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין נְכָסִים מְרֻבִּים וְנִתְמַעֲטוּ (טוּר). וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְרַבּוּ, אִם קָדְמוּ הַבָּנִים וּמָכְרוּ נְכָסִים מוּעָטִים, מִכְרָן קַיָּם, הגה: וְנִדְחוּ הַבָּנוֹת אֲפִלּוּ מִמָּעוֹת (יט) שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַמֶּקָּח (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיקוּ הַבֵּית דִּין הַבָּנוֹת בַּנְּכָסִים (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ): באר היטב (יח) מרובים. ואין הולכים אחר התחלת העסק. ול''ד לכתובת ב''ד בסי' הקודם. כאן מעקר ירושה דאוריית' שאני תוס' ח''מ ב''ש: (יט) שקבלו. דלאו הני זוזי שבק אביהם. ועיין בח''מ סי' ק''ז ס''ד שהבי' ב' דעות ע''ש בסמ''ע ובש''ך וכאן הכריע הואיל והיורשים מוחזקים ועיין ב''ש. ואם מהדמים פרעו לבע''ח אפילו רבינו האי מודה שאין ניזונית מהם הר''י אדרבי סי' ת' ועיין במהרמ''ט ח''ב סי' קכ''ד:
טו הָיוּ הַנְּכָסִים מְרֻבִּים וְיֵשׁ עָלָיו חוֹב אוֹ חִיּוּב (כ) מְזוֹנוֹת בַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ חִיּוּב עִשּׂוּר נְכָסִים לְפַרְנָסַת בִּתּוֹ, וּכְשֶׁיּוֹצִיא אֶחָד מֵאֵלּוּ יִשָּׁאֲרוּ מוּעָטִים, יֵשׁ לָהֶם דִּין מְרֻבִּים. אֲבָל כְּתֻבַּת הָאַלְמָנָה מְמַעֶטֶת וְעוֹשָׂה אוֹתָהּ מוּעָטִים. וּמְזוֹנוֹת הָאַלְמָנָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּמַעֲטִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְמַעֲטִין: באר היטב (כ) מזונות וכו'. כל אלו עלו בתיקו וקי''ל הנכסים קיימא בחזקת הבנים. וצ''ע לענין תפיסה כמ''ש לעיל סי' ק''ו סק''ג:
טז הִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת מִמֶּנָּה אוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ שְׁתֵּיהֶם, הָאַלְמָנָה נִזּוֹנֵית וְהַבַּת תִּשְׁאַל עַל הַפְּתָחִים. וְיֵשׁ חוֹלְקִין. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ''ג:
יז מְזוֹנוֹת הַבַּת קוֹדֶמֶת לִכְתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין:
יח מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, וְלֹא הִנִּיחַ בֵּן, אֵין אוֹמְרִים: יִזּוֹנוּ הַקְּטַנּוֹת עַד שֶׁיִּבְגְּרוּ וְיַחַלְקוּ שְׁאָר נְכָסִים בְּשָׁוֶה, אֶלָּא כֻּלָּן חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:
סימן קיג עשור נכסים ממה נגבים
ובו י' סעיפים
א מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בַּת, אוֹמְדִים דַּעְתּוֹ כַּמָּה הָיָה בְּלִבּוֹ לִתֵּן לָהּ לְפַרְנָסַת נְדוּנְיָתָא (א) וְנוֹתְנִים לָהּ. וּמִנַּיִן יִהְיוּ יוֹדְעִים אֻמְדַּן דַּעְתּוֹ מֵרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וּכְבוֹדוֹ, וְכֵן אִם הִשִּׂיא בַּת בְּחַיָּיו (ב) אוֹמְדִים בָּהּ. הגה: וְאִם הָיָה עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, אוֹ וַתְּרָן וְנִשְׁתַּנָּה דַּעְתּוֹ, הוֹלְכִין אַחַר דַּעְתּוֹ הָאַחֲרוֹנָה (טוּר). וְאִם לֹא יָדְעוּ בֵּית דִּין אֻמְדַּן (ג) דַּעְתּוֹ, נוֹתְנִים לָהּ מִנְּכָסָיו עִשּׂוּר לְפַרְנָסַת (ד) נְדוּנְיָתָהּ. הגה: וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לַבַּת פַּרְנָסָה לַנְּדוּנְיָא מִנִּכְסֵי הָאָב, כָּךְ נוֹתְנִים לָהּ פַּרְנָסָה מִנִּכְסֵי הָאֵם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין). (ה) וְיֵשׁ חוֹלְקִין (מַהֲרִי''ל סִימָן ע''ה). (ו) יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הָאָב בַּחַיִּים אֵין לוֹ [לְהוֹסִיף] לְבִתּוֹ יוֹתֵר מֵעִשּׂוּר נְכָסִים (הָרַ''ן פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה), וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן: באר היטב (א) ונותנים לה. היינו אומדין דעתו מיד לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה מה שראוי לה ואין נותנים לה מיד רק כשהגיע זמן הנשואין. אפי' לא נולדה הבת אלא לאחר מיתת אביה יש לה פרנסה לנשואיה הר''ם מטראני ח''ב סי' קפ''ח. אין האחים חייבים להשיא את אחיותיהן מנכסיהם רשד''ם חא''ה סי' קפ''ח וקצ''ד ורמ''ב. והרש''ך ח''א סי' קע''ז. והר''י אדרבי סי' ח'. ועיין בהר''א ששון סי' קצ''ד ובספר משפט צדק ח''ב סי' ס''א אלמנה שמכרה או משכנה ומתה ולא נשבעה. הבת טורפת מאותה מכירה או משכנה בשביל עשור נכסי שלה הרש''ך ח''ב סימן מ''ב: (ב) אומדין בה. משמע אפילו להוסיף על עישור נכסים וכ''כ מהרש''ל. מיהו ברא''ש מבואר אפילו השיא בת א' אין נותנין לה יותר מעשור וכ''מ בהג''ה סעיף ב' ועיין בדרישה וב''ח. גילה האב דעתו בחייו שאינו רוצה לתת לה כ''כ אעפ''י שהשיא בת אחת ונתן לה יותר מזה הסך אין נותנין לה אלא לפי מה שגילה בדעתו ליתן לה מהר''י בי רב סימן מ''ה. ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח בנות ואח''כ מת יעקב והשיא יעקב בחייו בנות נסתפק הראנ''ח ח''א סימן ס''ב אי אומדנת יעקב בבנותיו הוי אומדנא לגבי בנו ראובן ע''ש: (ג) דעתו. היינו בידועה שנשתנה דעתו אבל אם אין ידוע אמרינן דלא נשתנה דעתו ב''ש: (ד) נדונייתה. עישור זה הוא ממה שנשאר חוץ ממה שנחסר במיתתו וקבורתו אלא מהנכסים הראוים לירש מהרי''ט ח''א סי' כ''ט: (ה) ויש חולקין. וכן דעת מהריב''ל ורשד''ם דאינה נוהגת בנכסי האם: (ו) הקרקע. כ''כ הרי''ף והרמב''ם והרא''ש. אבל תוס' והסמ''ג פסקו דגובין בזמן הזה מן המטלטלין וכ''פ מהריב''ל ח''א כלל י''ב סי' ע''ג דעבדינן עובדא בזמן הזה דנגבית פרנסה מן המטלטלין. וכ''ה דעת רשד''ם חא''ה סימן קל''ט. וכ''כ הרדב''ז ח''א סימן ק''כ וכבר נהגו במצרים להגבותה עישור נכסים אפילו מטלטלין ע''ש ועיין עוד בהרדב''ז ח''א סימן קנ''ה מש''ש. ואפשר דשם דינא קאמר. ובסי' ק''ך הוא מן התקנה ע''ש:
ב עִשּׂוּר זֶה לְפַרְנָסַת נְדוּנְיָא אֵינוֹ מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ, אֲפִלּוּ לְפִי תַּקָּנַת חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא הַקַּרְקַע. וְיֵשׁ לָהּ לִגְבּוֹת עִשּׂוּר זֶה מִשְּׂכִירוּת (ז) הַקַּרְקַע אִם לֹא גָּבוּ הַיְתוֹמִים עֲדַיִן (טוּר), וּמִן (ח) הָרָאוּי. וְאִם רָצוּ הָאַחִים לִתֵּן לָהּ מָעוֹת כְּנֶגֶד עִשּׂוּר הַקַּרְקַע, נוֹתְנִים. הגה: וְדַוְקָא לִגְבּוֹת אֵינָהּ נִגְבֵּית רַק מִמִּקַרְקְעֵי, אֲבָל כְּשֶׁשָּׁמִין הַנְּכָסִים לֵידַע הָעִשּׂוּר שָׁמִין אַף מִטַּלְטְלִין וּמַגְבִּינָן לָהּ הָעִשּׂוּר מִמִּקַרְקְעֵי. וְדַוְקָא שֶׁנּוֹתְנִים לָהּ עִשּׂוּר נְכָסִים, אֲבָל כְּשֶׁנּוּכַל לֶאֱמֹד דַּעַת הָאָב נוֹתְנִים לָהּ לְפִי דַּעְתּוֹ, כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן לָהּ הֵן מִטַּלְטְלֵי הֵן מְקַרְקְעֵי, כָּךְ נוֹתְנִים לָהּ (הַכֹּל בַּטּוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף כְּשֶׁשָּׁמִין אֵין שָׁמִין אֶלָּא בַּקַּרְקַע (כֵּן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם). וְאִם הָיוּ כָּאן (ט) בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, וְהַבָּנִים אוֹמְרִים לְסַלֵּק אוֹתָן בְּקַרְקָעוֹת, וְהַבָּנוֹת אוֹמְרוֹת לְסַלֵּק אוֹתָן בְּמִטַּלְטְלֵין כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ הַקַּרְקָעוֹת לַיְתוֹמִים וְיִטְּלוּ מֵהֶן עִשּׂוּר נְכָסִים, הַדִּין עִם הַבָּנִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר''ם). וְנִרְאֶה לִי, דְּהוּא הַדִּין לְעִנְיַן (י) שְׁטַר חֲצִי (חֵלֶק) זָכָר הַנּוֹהֵג בֵּינֵינוּ, שֶׁאֵין הַבָּנוֹת נוֹטְלוֹת חֵלֶק בַּקַּרְקָעוֹת, אִם הָיוּ כָּאן בַּעֲלֵי חוֹבוֹת הָרְשׁוּת בְּיַד הַבָּנִים לְסַלֵּק אוֹתָן בְּמִטַּלְטְלֵין כְּדֵי (יא) שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ לָהֶם הַקַּרְקָעוֹת וְלֹא יְהֵא לַבָּנוֹת חֵלֶק בָּהֶם. כְּשֶׁאוֹמְדִים דַּעַת הָאָב, יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא לְמַעוּטֵי לְעִשּׂוּר נְכָסִים, אֲבָל לֹא לְהַרְבּוֹת עֲלֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים). וַאֲפִלּוּ אֵין כָּאן אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן לְבִתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה, נוֹתְנִים הַכֹּל (יב) לַשְּׁנִיָּה (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ''ד). וְרָאוּי לְאָמְדוֹ כְּפִי הַמָּמוֹן שֶׁהִנִּיחַ בִּשְׁעַת (יג) מוֹתוֹ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ע''ח), כֵּן נִרְאֶה לִי: באר היטב (ז) הקרקע. כגון ששכר על שנה ודר חצי שנה בחיי אביהם לא חשיב מטלטלין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוי כפירות הצריכים לקרקע דדינם כקרקע אבל אם הגיע הז''פ בחיי אביהם נעשה מיד מטלטלין. ומ''ש בהג''ה אם לא גבו היתומים וכו'. כוונתו דאם גבו שכירות מחצי שנה שעברה אע''ג ע''פ דין א''צ לשלם אלא בסוף שנה מ''מ גבו נעשה מטלטלין עיין ב''ש: (ח) הראוי. דוקא ראוי כזה שמת אביהם בחיי הזקן ואח''כ מת הזקן אבל אם מת אביהן ואח''כ מת בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהם חצי הנדוניא אינה נוטלת ממה שירשו חצי הנדוניא רשד''ם חא''ה סי' רמ''א ורמ''ב וע''ל סימן קי''ב סעיף ז' ועיין ב''ש ס''ק ז' וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ח' ט': (ט) בע''ח. היינו בע''ח של אביהם שהם מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן בע''ח של האחים. ועישור נכסים קודם שטח''ז ועיין בח''מ סי' רפ''א סעיף ז' בהג''ה ומשמע שם אפילו בזמן הזה שכותבים בלשון חייב שהוא חייב להזוג סך כך וכך מ''מ עישור נכסים קודם עיין סמ''ע שם ס''ק י''ד. אך מה שמוסיף על העישור נכסים אז פרעון שטח''ז קודם ועישור נכסים קודם כתובת בנין דכרין וכן מזונות אלמנה עיין בהר''ן ועיין בסמוך ב''ש: (י) שטח''ז. ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י''ל דא''י היורשים להוצי' ממנו ולשלם לבע''ח ולהפסיד אוחו כי הוא י''ל להיפוך שהוא תופס לחובו המטלטלין והם ישלמו עם הקרקעות ב''ש: (יא) שישארו להם וכו'. כתב בתשובת שארית יוסף סי' ח' אם יש לא' הרבה חתנים ונותן לכל אחד שטח''ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלק בחצי חלק זכר או ליתן לו הסך אשר נפרט בשטר ח''ז יכולים היורשים ליתן לא' אוחו סך שבשטר ולאחרים יתנו חצי חלק זכר ואין האחרים יכולין לערער עליהם שאין יכולין למעט חצי חלק זכר שלהם. כיון שהברירה ביד הבנים יכולים לעשות כל מה שירצו כמו כאן דיכולים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתנים. והח''מ מפקפק בראיה שלו ע''ש. והב''ש הביא ראיה אחרת מסי' קי''ח ע''ש. והשבות יעקב בח''ב שאלה קי''ט חולק על הב''ש והסכים עם הח''מ ע''ש שפסק עוד שם שלא תוכל למחול שטח''ז בלא רשות בעלה ע''ש: (יב) לשנייה. כ''ה דעת הראב''ד. ומשמע להפוסקים דס''ל דאין מוסיפין על עישור נכסים. אפילו אם השיא בת א' אין מוסיפין לשניה. ופסק ט''ז אם השיא בת א' יש לסמוך על דיעה בתרייתא אפי' להוסיף על עישור אבל אם לא השיא בת רק שאומדין דעתו יש לפסוק כדיעה קמיית'. אם השיא האב בן קודם הבת יש להסתפק אם אומדין דעתו כפי מה שנתן לבן או לא הר''ם מינץ סי' מ''ה ועיין ב''ש. וכנה''ג הביא בשם רוב פוסקים אחרונים דס''ל שלא נאמרה האומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף ואפילו כשהשיא האב בת בחייו ע''ש בהגהת הטור סעיף ט''ו. אפילו היה תפוס בעל הבת אחרי מות האב לא מהני תפיסה ליטול יותר מעישור נכסי מהריב''ל ח''א כלל י''ב סי' ע''ג. ומהר''י אדרבי סי' שט''ו. משפטי שמואל סי' כ''א. ועיין כנה''ג דף קכ''ז ע''ב ובהרדב''ז ח''א סי' רנ''ה: (יג) מותו. היינו בערך הממוצע כגון שהשיא א' בה' וא' בד' וא' בג' והיה לו בחייו ב' אלפים ובמותו אלף זהובים נותנים לזו ב' היינו החצי מערך האמצע. ומ''ש שנותנים הכל לשניה. איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה ועיין ב''ש. שמעון שמת והשיא בת אחת לראובן בחייו ונתן לה שטחח''ז כנהוג ואח''כ מת בלא צוואה וב''ד אמדו דעת האב סך מסוים לבנותיו הפנויות. ואח''כ קודם הנשואין מתו הבנות. יש לראובן חתנו זכות בכח שטחח''ז באותו הסך שהופרש לחלק בנותיו כיון שמתו קודם הנשואין שבות יעקב ח''א שאלה ק''י ע''ש. מקום שמשא ומתן של ישראל עם שדות וכרמים למכור יש לה חלק בשטחח''ז בקרקעות וספרים שנושאין ונותנין בזה דהיינו עד שליש מעותיו עיין שבות יעקב ח''ב שאלה קכ''א. וכ''כ בתשובת חינוך בית יהודה שאלה קי''ג לענין ספרים וקרקעות דאין כוונתו מה שנכתב בשטחח''ז חוץ מספרים והקרקעות רק על שלקחום לקיימם ולא באלו שנוש' ונותן בהם ומסתחר בהם גם הבת נוטלת בשחח''ז ע''ש:
ג הַבַּת בְּעִשּׂוּר זֶה כְּבַעַל חוֹב שֶׁל אַחִין הִיא. לְפִיכָךְ, נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִן הַבֵּינוֹנִית בְּלֹא (יד) שְׁבוּעָה; וְאִם מֵתוּ הָאַחִים, נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ מִבְּנֵיהֶם מִזִּבּוּרִית וּבִשְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי הִיא נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם רְגִילִין לְהַשִּׂיא בְּנוֹתֵיהֶם מֵהַמִּטַּלְטְלִים, חָשׁוּב כְּמוֹ אֻמְדָּנֵהּ: באר היטב (יד) שבועה. אא''כ טוענין השבע שלא התפיס' אבינו צררי הגמי''י ב''ש. כתב הר''ם פדוואה סימן נ''א דוקא להא מילתא הוית כב''ח. אבל לשאר מילי יורשת הוי לפיכך מי שהניח מאה זוזים ובע''ח שחייב לו תשעים אין הבת נוטלת העשרה זוזים הנשארים אלא נוטלת זוז אחד שהוא עישור הנשאר ע''ש. ועיין בח''מ סי' רפ''א סעיף ז' בהג''ה ובסמ''ע שם ובהרדב''ז ח''א סימן רנ''ה:
ד הִנִּיחַ בָּנוֹת רַבּוֹת, כָּל שֶׁתָּבוֹא לִנָּשֵׂא נוֹתְנִין לָהּ עִשּׂוּר הַנְּכָסִים, וְשֶׁלְאַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה הָרִאשׁוֹנָה, וְשֶׁלְאַחֲרֶיהָ עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה שְׁנִיָּה. וְאִם בָּאוּ כֻּלָּם לִנָּשֵׂא כְּאַחַת, רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר, וּשְׁנִיָּה עִשּׂוּר מַה שֶׁשִּׁיְּרָה רִאשׁוֹנָה, וְכֵן אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר, וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת כָּל הָעִשּׂוּרִים בְּשָׁוֶה. הגה: אַף עַל פִּי שֶׁעִשּׂוּר נְכָסִים אֵינוֹ נִגְבֶּה עַד שֶׁתָּבוֹא הַבַּת לְהִנָּשֵׂא, מִכָּל מָקוֹם מְשַׁעֲרִים לְפִי מַה שֶּׁהִנִּיחַ בְּעֵת מוֹתוֹ. וְכֵן אִם אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אוֹמְדִים אוֹתוֹ מִיָּד שֶׁמֵּת, וְאֵינָהּ נוֹטֶלֶת עַד (טו) שֶׁתִּנָּשֵׂא (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ' בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן מ''ו): באר היטב (טו) שתנשא. כתב הרש''ך ח''א סי' ר''ב כיון שאין העישור נגבה עד שעת נשואין הנכסים בחזקת האחים קיימי וכל מה שירויחו עם הנכסים הם שלהם אמנם טוב הוא שיחלקו הריוח החצי תטול הבת והחצי יטלו כל האחים ע''ש. כיון דעישור נכסי אינו נגבה עד שעת נשואין אפי' שהבן מפסיד הנכסים. אפי' הנכסים ביד שליש ינתנו ביד הבן כנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב ע''ש בהגהת ב''י סעיף ו'. וצ''ע דין זה וע''ל סי' קי''ב סעיף י''א בהגה אם האחים רוצים ללכת לעיר אחרת מחייבין אותם הב''ד להניח העישור בב''ד רשד''ם חא''ה סי' קפ''א. והר''י אדרבי סי' ט' כתב שאין מחייבין אותו להניח העישור בב''ד אלא בשעת נשואין וע' בהרש''ך ח''ג סי' צ''ו. וע' כנה''ג דף קנ''א ע''א:
ה הָאַחִים שֶׁמָּכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ קַרְקַע אֲבִיהֶם, הַבַּת טוֹרֶפֶת מֵהַלָּקוֹחוֹת פַּרְנָסַת נְדוּנְיָתָהּ, וּבִשְׁבוּעָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁטּוֹרְפִין בַּעֲלֵי חוֹבוֹת מֵהַלָּקוֹחוֹת:
ו מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת, אֵין הַבַּת נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים, מִפְּנֵי מְזוֹנוֹת (טז) הָאַלְמָנָה. וַאֲפִלּוּ מֵתָה הַבַּת אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ פַּרְנָסָה הָרְאוּיָה לְהִנָּתֵן לָהּ, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן בְּחֶזְקַת הָאַלְמָנָה שֶׁתְּהֵא נִזּוֹנֵית מֵהֶן. וְכֵן פַּרְנָסַת בָּנוֹת קוֹדֶמֶת לִכְתֻבַּת בְּנִין דִּכְרִין (הָרַ''ן פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה): באר היטב (טז) האלמנה. אפי' במטלטלין דלא שייך דין קדימה מ''מ כתובה ומזונו' אלמנה קודמת לעישור נכסי ועב''ח ופרישה. ואפילו אם הנכסים ביד הבת ונשאת הבת מ''מ אלמנה טורפת ממנה למזונו' ומכ''ש לכתובה ובעלה הוי כיורש לענין זה. ומ''מ אם רוצים לסלק לה הכתובה כדי שלא יהיה לה מזונו' רשות בידם כמ''ש בסי' ק''ב. ואחר שסילק לה הכתובה אפילו אם עדיין לא סלקה פרנסת נדוני' הבעל יורש עישור נכסים ע''ל ר''ס צ' וסי' ק'. ומזונו' הבנות נמי קודמין לעישור דהיא ב''ח של אביה. ועישור קודם כב''ד ושטח''ז ועב''ש. כ' הח''מ אם מכרו האחים דקי''ל הבת טורפת פרנסת הנדוני' אפשר אחר שטרפה לצורך עישור יכולה האלמנה לטרוף ממנה לצורך מזונות. ולקוחו' טורפין מן האלמנה עד שיעשה פשרה ע''ש:
ז קְטַנָּה יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאָתָהּ אִמָּהּ אוֹ אָחֶיהָ לְדַעְתָּהּ, וְנָתְנוּ לָהּ מֵאָה אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָם פַּרְנָסַת נְדוּנְיָא הָרְאוּיָה לָהּ. וַאֲפִלּוּ שָׁתְקָה זְמַן רַב מִשֶּׁתַּגְדִּיל, יְכוֹלָה אַחַר כָּךְ לִתְבֹּעַ (יז) פַּרְנָסָתָהּ (כֵּן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר, וְכֵן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ'בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וְהָרַ''ן פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה). וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הָאַחִים זָנִים אוֹתָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָחֲתָה בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, מִפְּנֵי שֶׁהַקְּטַנָּה אֵינָהּ בַּת (יח) מְחָאָה. וְאִם נִשֵּׂאת הַבַּת אַחַר שֶׁגָּדְלָה, בֵּין נַעֲרָה בֵּין (יט) בּוֹגֶרֶת, וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ, אִבְּדָה פַּרְנָסָתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ הָאַחִים זָנִין אוֹתָהּ אַחַר נִשּׂוּאֶיהָ וְהִיא יָדְעָה כֵּן בִּשְׁעַת נִשּׁוּאִין (הָרַ''ן פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה). וְאִם מָחֲתָה בְּעֵת נִשּׂוּאֶיהָ, הֲרֵי זוֹ מוֹצִיאָה הָרָאוּי לָהּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה. וְאִם בָּגְרָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, בֵּין שֶׁבָּגְרָה אַחַר מוֹתוֹ בֵּין שֶׁהִנִּיחָהּ בּוֹגֶרֶת, וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם הִנִּיחָהּ (כ) בּוֹגֶרֶת אֵין לָהּ פַּרְנָסָה כְּלָל (טוּר בְּשֵׁם הָרַב רַבֵּנוּ יוֹנָה וְהָרֹא''שׁ), אִם פָּסְקוּ הָאַחִים מִלָּתֵת לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, וְשָׁתְקָה וְלֹא תָּבְעָה פַּרְנָסַת נְדוּנְיָתָהּ, אִבְּדָה. וְאִם מָחֲתָה, לֹא אִבְּדָה. וְאִם לֹא פָּסְקוּ הָאַחִים מִלְּזוּנָהּ, וְזָנוּ אוֹתָהּ בַּבֶּגֶר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָחֲתָה לֹא אִבְּדָה פַּרְנָסַת נְדוּנְיָתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהֵם זָנִין אוֹתָהּ, שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִטְעֹן מִפְּנֵי שֶׁהֵם זָנִים אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם חַיָּבִים וְהִיא עֲדַיִן לֹא נִשֵּׂאת, מִפְּנֵי זֶה לֹא תָּבְעָה פַּרְנָסָתָהּ. מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבִתּוֹ שְׁלִישׁ נְכָסָיו, וְהִשִּׂיאוּהָ אַחֶיהָ וְלֹא נָתְנוּ לָהּ, צְרִיכִין לִתֵּן לָהּ (כא) אַחַר כָּךְ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף מ''ג): באר היטב (יז) פרנסתה. אפילו מתה הבת יורשים נוטלין עישור נכסים מן האחים הר''ם מטראני ח''ב סי' קפ''ח: (יח) מחאה. ואם מחלה בפירוש מהני כשהגיע לכלל פעוטות ע' במרדכי. מיהו לדעת הרשב''א אפילו מחילה בפירוש לא מהני ב''ש: (יט) בוגרת. כללא הוא בוגרת ולא נשאת או נשאת בנערו'. אז אם זנין אותה והיא ידעה מזה א''צ מחאה. אפי' אם נעשה בוגרת אחר הנשואין. ומכ''ש מחאה מהני בלא מזונו' ואם בגרה ואח''כ נשאת אע''ג דזנין אותה ואז לא הפסידה מחמת הבוגר' מ''מ צריכה מחאה בעת הנשואין. ומ''ש בין נערה בין בוגרת לאו בחד' מחתא מחתנהו ח''מ ב''ש. אם ארסה בעת הנערו' אפילו לא זנו אותה ולא מחתה לא הפסידה ב''ש ע''ש. וכל אלו היכ' שהפסידה אין חילוק בין אם ידעה הדין לבין אם לא ידעה ע' מהריב''ל סי' נו''ן: (כ) בוגרת וכו'. ובזמן הזה אנחנו במתי מעט הכל מודים דלא אבדה פרנסתה דאין ראיה במה שלא השיאה די''ל דלא אזדמן ליה זמן הגון ט''ז ב''ש וכ''כ בה''י בסי' נ''ז ע''ש. ואין האחים יכולין לומר קים לנו כהר''י והרא''ש מאחר שבזמן הזה לא משיאין הבנות קודם שיבגרו אפילו שהאבות הם עשירים עבודת הגרשוני סי' ט' ע''ש: (כא) אח''כ. דלא אמרו חז''ל שויתרה אלא בכה''ג שהוא תחז''ל אבל שאר זכות לא הפסידה אפי' אם שתקה ע' תשו' הרשב''א סי' אלף מ''ג כי יש שם ט''ס וצ''ל יותר משליש אבל אין בידו לפסוק לה פחות משליש ע''ש:
ח מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן, וְקָדְמָה רִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִשּׂוּר נְכָסִים, וְלֹא הִסְפִּיקָה הַשְּׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן וְנָפְלוּ כָּל הַנְּכָסִים לִשְׁתֵּיהֶן, אֵין הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר, אֶלָּא חוֹלְקוֹת (כב) בְּשָׁוֶה וְזָכְתָה הָרִאשׁוֹנָה בָּעִשּׂוּר שֶׁלָּהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּגַם הַשְּׁנִיָּה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר שֶׁלָּהּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ): באר היטב (כב) בשוה. מיהו אם מכר הבן הנכסים א''כ אם היא יורשת א''י לטרוף אז נוטל' מתורת עישור נכסים וטורפ' הר''ן. ונסתפקו תוס' היכ' דנשאר בנות שלא נשאו דאז ליכ' ריווח בית. אם הפסידה העישור נכסים ח''מ ב''ש וע' מהריב''ל ח''ג סי' ל''א. ובמהרי''ט ח''א סי' ק''ל. ובהר''ם אלשיך סי' ס''ט ובהר''י אדרבי סימן שע''ט. וכנה''ג בהגהת הטור סעיף מ''ד:
ט לֹא תִּקְּנוּ פַּרְנָסַת נְדוּנְיָא לַבַּת אֶלָּא בִּמְקוֹם בֵּן, אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא בָּנוֹת, יַחַלְקוּ הַכֹּל בְּשָׁוֶה. וַאֲפִלּוּ נִשְּׂאוּ הַגְּדוֹלוֹת בְּחַיֵּי (כג) אֲבִיהֶם, וְאוֹמְרוֹת הַקְּטַנּוֹת: גַּם אָנוּ נִשָּׂא מֵהַמָּמוֹן קֹדֶם חֲלֻקָּה, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. אֲבָל אִם נִשְּׂאוּ הַגְּדוֹלוֹת אַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן מֵהָאֶמְצַע, יִשָּׂאוּ גַּם הַקְּטַנּוֹת וְאַחַר כָּךְ יַחַלְקוּ: באר היטב (כג) אביהם. ע' בהר''ם מטראני ח''א סי' שכ''ז:
י מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה: אַל תְּפַרְנְסוּ לִבְנוֹתַי פַּרְנָסַת נְדוּנְיָא מִנְּכָסַי, שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲבָל אִם הִתְנָה בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין שֶׁלֹּא יִתְפַּרְנְסוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (טוּר לְפֵרוּשׁ רַב הַאי):
סימן קיד - דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו וחברו
ובו י''ב סעיפים
א הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, וּפָסְקָה עִמּוֹ לָזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים, חַיָּב לְזוּנָהּ בְּמַאֲכָל (א) וּבְמַשְׁקֶה חָמֵשׁ שָׁנִים (ב) הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאַחַר הַנִּשּׂוּאִין, בֵּין אִם הַמְּזוֹנוֹת בְּיֹקֶר אוֹ בְּזוֹל. וְאִם לֹא זָנָהּ בָּהֶם, וְהוּזְלוּ הַמְּזוֹנוֹת, אִם הוּא עִכֵּב צָרִיךְ לִפְרֹעַ לָהּ כִּזְמַן (ג) הַיֹּקֶר. וְאִם הִיא עִכְּבָה, אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ אֶלָּא בִּזְמַן (ד) הַזּוֹל. וְאִם הָיוּ בְּזוֹל וְהוּקְרוּ, אֲפִלּוּ אִם עִכֵּב הוּא, אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ אֶלָּא כִּדְמֵי הַזּוֹל: באר היטב (א) ובמשקה. אבל לא בכסות כמ''ש סעיף י''ב. וגם אינו חייב ברפואתה כמ''ש ס''ו וע' בח''מ סי' ס' ס''ג דשם פסק דהמתחייב לזון חבירו צריך ליתן לו דמים אם לא שהתנה בפירוש לזונו על שלחנו ונראה דכאן סתמ' כאלו התנה דלא עדיפ' מאמה ח''מ. והב''ש סק''ב כ' אפי' בעלמא א''צ לשלם הדמים כשאין לו מזונו' ממקום אחר ע''ש. וצ''ע דמסתימת לשון המחבר ש''ע ח''מ סימן ס''ג משמע דצריך לשלם אפילו כשאין לו מזונות ממקום אחר ע''ש. וע' בטור ח''מ ס''ס ר''ז הביא תשוב' הרא''ש מי שחייב את עצמו ליתן פרנסה לחבירו לפ''כ. אם היה רגיל שמלאכתו היה נעשית ע''י שליח לקנות לו כל צרכו צריך להמציא לו שליח להנהיגו לפי כבודו הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם. לכן אם הבת משרתת שלה חייב לתת לה מזונו' אע''ג שלא התנה ט''ז ב''ש. התנתה עמו לטפל בבנותיה בכל מילי לגדלן ולהשיאן כאלו הן בנותיו ולא פירש באיזה זמן שאז חייב להשיאן משיגיעו לפרקן ולתת להם כפי האומד שאומדין אותו ב''ד לגרוע מעישור נכסי ולא להוסיף ואי לא ידעי אומדן דעתיה יתן להם עישור נכסים. ואם משיא כולם כאחת יפריש לראשונה עישור נכסי ולשניה עישור נכסי ממה שנשאר לו אחר שהפריש עישור לראשונה וכן כולם וחולקות בשוה הר''ם מינץ סי' מ''ה: (ב) ראשונים. דכיון דלא פירשו חזקה דדעתו על הראשונות. כ' ב''ח אם לא פסקה מנין השנים די בשנה אחת ע''ש והח''מ חולק עליו ע''ש ועין בח''מ סי' ס' ס''ג בהג''ה ובסמ''ע שם ס''ק ט''ז: (ג) היוקר. דוקא יוקר דשכיח אבל יקרות דאינו שכיח הוי כאונס דלא שכיח ולא קבל עליו ט''ז ב''ש: (ד) הזול. היינו אם אינו רוצה לזונה על שלחנו משלם לה דמים כזמן הזול. אבל אם רוצה י''ל לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונות על שלחני ח''מ ב''ש ועיין בהר''ש יונה סי' ל''ד:
ב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא זָנָהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלָּהּ:
ג אִם הָאֵם פְּטָרוֹ מִלְּזוּנָהּ, אֵין הַפִּטּוּר (ה) כְּלוּם: באר היטב (ה) כלום. דא''י לחוב אותה. מכאן יש ללמוד אם האב עשה חיתון עם בתו ואח''כ נתרצו האב והחתן לבטל החיתון דאין להאב רשות לבטל החיתון בלי רצון בתו. ואם בתו ברשותו כגון שהיא קטנה או נערה יוכל לבטל החיתון בלא רצונה ט''ז ב''ש. ועיין בתשובת הרשב''א סי' תתע''ג והבי' בהג''ה בח''מ ס''ס של''ג לענין מלמד אצל בה''ב ע''ש:
ד (ו) מֵת הַבַּעַל, הַבַּת מוֹצִיאָה מְזוֹנוֹתֶיהָ מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים כִּשְׁאָר בַּעַל חוֹב. וְדַוְקָא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ אוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, בִּשְׁטָר; אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם קִנְיָן, הֵם דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִכָּתֵב וְאֵינָהּ נִזּוֹנֵית מִמְּשֻׁעְבָּדִים: באר היטב (ו) מת הבעל. ל''ד מת אלא אפי' בחייו מוציאין ממנו כשעשה קנין וכן אם יש כאן בני חורין גובין מן היורשים אפי' בלא קנין דהא מלוה ע''פ כשהוא תוך זמן גובין מן היורשים וכאן תוך זמן הוא דהא מת תוך ה' שנים ה''ה פכ''ה מה''א:
ה מֵתָה הַבַּת, אֵין יוֹרְשֶׁיהָ (ז) יוֹרְשִׁים מְזוֹנוֹתֶיהָ. חָלְתָה הַבַּת, הֲרֵי הִיא (ח) כְּנִשֵּׂאת וּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת כְּאִלּוּ הָיְתָה בְּרִיאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי): באר היטב (ז) יורשים וכו'. ה''מ במתחייב לזונה ה' שנים אבל אם קבל על עצמו סך מעות לצורך מזונותיה יורשיה יורשין אותה הרשב''א סימן תתק''ע והובא בח''מ סי' ס' סעיף ד' בהג''ה ועיין שם בש''ך ס''ק י''ז שהעלה ג''כ בקצב לה סך חייב לשלם ליורשיה אלא שפטור מבעלה ע''ש. והב''ש הביא בשם ט''ז דלמד מכאן מי שהבטיח לחבירו ליתן לו מתנה ונתן לו ת''כ ומת א''צ ליתן ליורשיו ע''ש וצ''ע. א' שפסק לבנו ולכלתו ליתן להם מזונות זמן מה ובתוך הזמן מת הבן. אי מחויב ליתן מזונות לכלתו עד תשלום הזמן שנקבע או לא. דעח הט''ז בח''מ סי' ס' שצריך ליתן לה מזונות עד זמן שקבע ובתשובת שבות יעקב ח''ב שאלה קמ''ב חולק עליו ופסק דאין לה מזונות כשמת הבן ע''ש: (ח) כנשאת. עיין ב''ש שכתב ומזה ראיה נמי למ''ש ר''ס כל שיש לה מזונות ממקום אחר י''ל תן לי דמי מזונות עכ''ל ודבריו מגומגמין עיין ודו''ק:
ו נִתְגָּרְשָׁה בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁקִּבֵּל לָזוּן אֶת הַבַּת, נוֹתֵן לָהּ בְּמָקוֹם שֶׁתִּהְיֶה אִמָּהּ מְזוֹנוֹת (ט) מֻשְׁלָם כְּמִי שֶׁזָּן אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ וְלֹא לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְסוֹבְרִים דְּצָרִיךְ לָתֵת לָהּ כְּאֶחָד מִבְּנֵי בֵּיתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), וְכֵן נִרְאֶה לִי. וְאִם מַאֲכִילָהּ עַל שֻׁלְחָנוֹ, נִזּוֹנֵית עִמּוֹ כְּאֶחָד מֵאוֹכְלֵי שֻׁלְחָנוֹ. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוֹ חַיָּב בִּרְפוּאָתָהּ: באר היטב (ט) משלם. ולא כפי ברכת הבית אא''כ כתב לה את יתבי בביתי אז נותן לה לפי ברכת הבית עיין ד''מ. ואם נתחייב לזון את בן אשתו גדול משש שנים יוכל לומר לו או יבוא אצלי או אתן לך לפי ברכת הבית. וכן אם מתה האם אחר גירושיה ולא רצתה הבת לשבת עם בעל אמה לא יתן לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית. וכן אפי' אם אמה קיימת אחר גירושיה והבת אינה רצתה לשבת עם אמה ורצתה לצאת מעם אמה אינו נותן לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית מהר''ם מטראני ח''ב סי' מ''ה ועיין כנה''ג סי' זה. ואם אמה צריכה לזוז ממקומה מחמת איזה סבה. מסופק בתשו' הרש''ך ח''א סי' קפ''ז אם נותן לבתה מזונות במקום אמה:
ז הוּא הַדִּין לְמִי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּפַרְנָסַת אָדָם אַחֵר. וְעַיֵּן בְּאֵלּוּ דִּינִים בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ס':
ח נִשֵּׂאת לְאַחֵר, וּפָסְקָה גַּם עִמּוֹ שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ, אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי (י) מְזוֹנוֹת מֻשְׁלָם: באר היטב (י) מזונות. והדבר תלוי בה ומסתמ' תבחר שתיזון אצל אמה. ומ''מ אם תאמר להשני את ידעת כי יש לי מזונות מן הראשון ותן לי דמים רשות בידה ח''מ. ואם תאמר ששניהם יתנו לה דמים אין הרשות בידה ב''ש. מי שנשא אשה ונתחייב להשי' את בתה מפני שלא היה על מה לסמוך ואח''כ מת אע''פ שאמה תגבה כתובתה ויוכל להשיא' אפ''ה חייבים היורשים להשיאה הר''ם מטראני ח''א סי' קס''א. וכ' כנה''ג עליו וה''ה אם העשיר' הבת שחייב הוא או יורשיו להשיאה ע''ש וע' בהרשד''ם קי''ד סי' רי''ט:
ט גֵּרְשָׁהּ גַּם הַשֵּׁנִי וּשְׁנֵיהֶם חַיָּבִים בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: אֲנִי אֲזוּנָהּ וְלֹא אֶתֵּן דָּמִים, הַדָּבָר תָּלוּי בָּהּ שֶׁתִּבְחַר אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁתִּרְצֶה שֶׁיָּזוּן אוֹתָהּ. וְאִם הִיא חֵרֶשֶׁת שֶׁאֵין בָּהּ דַּעַת לִבְחֹר, זָנִין אוֹתָהּ לִפְרָקִים זֶה שַׁבָּת וְזֶה שַׁבָּת:
י נִשֵּׂאת הַבַּת תּוֹךְ הַזְּמַן, הַבַּעַל חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְהַשְּׁנַיִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:
יא כָּתַב לָהּ: ''אָזוּן אֶת בִּתֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי'', וּמֵתָה הָאֵם, אֵינוֹ חַיָּב עוֹד לְזוּנָהּ. וְכֵן אִם נִתְגָּרְשָׁה, אֲפִלּוּ חָזַר (יא) וּנְשָׂאָהּ: באר היטב (יא) ונשאה. ואפי' עשו קנוניא האם עם הבעל להתגרש כדי להפקיע זכות הבת נפטר ממזונות הרדב''ז ח''א סי' רנ''ד ע''ש שכתב ע''ש דאין חילוק בין שאמר כל זמן שאת עמי לכשאומר כל זמן שאני נשוי עמה ע''ש ועיין ב''ש:
יב כָּל הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ מִדַּעְתּוֹ לָזוּן שֶׁלֹּא מִתְּנַאי בֵּית דִּין, אֵינוֹ חַיָּב בְּמַלְבּוּשׁ אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ: ''אָזוּן וַאֲפַרְנֵס''. הגה: וְאִם כָּתַב לְאֶחָד, אִם יִשָּׂא בַּת (יב) פְּלוֹנִי, לִתֵּן לוֹ סַךְ מָה לְצֹרֶךְ פַּרְנָסַת מְזוֹנוֹת, חַיָּב לִתֵּן לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה הַבַּת, דַּהֲרֵי לֹא קָצַב לוֹ זְמַן הַמְּזוֹנוֹת אֶלָּא קָצַב לוֹ סָךְ לִמְזוֹנוֹת וְאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לִקַּח מִמֶּנּוּ הַסָּךְ בְּיַחַד הָיָה חַיָּב לִתֵּן לוֹ. אַךְ אִם כָּתַב לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ יוֹרֵשׁ חֵלֶק אִשְׁתּוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתק''ע): באר היטב (יב) פלוני וכו'. זהו תשובת הרשב''א סי' תתק''ע שהבאתי לעיל ס''ק ז' ומבואר שם אם מחייב א''ע לזון אותה איזה זמן ומתה תוך הזמן א''צ לשלם המזונות להבא. אבל זה היה מתחייב א''ע ליתן לה איזה סך ולא קצב זמן של מזונות אלא קצב זמן פרעון והיה יכולים להוצי' זה הסך אף ביום א' לכן חייב לשלם אעפ''י שלא הגיע עדיין הז''פ עיין ח''מ ב''ש ובש''ך ח''מ סימן ס' ס''ק י''ז:
סימן קטו - דיני היוצאת בלא כתבה והמפסדת כתבתה
ובו י' סעיפים
א אֵלּוּ יוֹצְאוֹת שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה: הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת (א) משֶׁה וִיהוּדִית. וְאֵיזוֹ הִיא דַּת משֶׁה, שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת (ב) בַּעֲלָהּ שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר, אוֹ אֶחָד מִכָּל (ג) הָאִסוּרִים, אוֹ שֶׁשִּׁמְּשַׁתּוּ (ד) נִדָּה, וְנוֹדַע לוֹ אַחַר כָּךְ, כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה: פְּלוֹנִי (ה) חָכָם תִּקֵּן לִי הַכֶּרִי הַזֶּה אוֹ הִתִּיר לִי חֲתִיכָה זוֹ אוֹ טִהֵר לִי הַדָּם הַזֶּה, וְנִמְצֵאת שַׁקְרָנִית. וְדַוְקָא שֶׁהֻכְחֲשָׁה (ו) בְּעֵדִים, כְּגוֹן שֶׁהֵעִידוּ שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאָמְרָה שֶׁפְּלוֹנִי תִּקֵּן לָהּ לֹא הָיָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי בָּעִיר, וְגַם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמְרָה לוֹ שֶׁהוּא מְתֻקָּן וְשֶׁהוּא אֲכָלוֹ עַל פִּיהָ; אֲבָל אִם אֵין עֵדִים וְהִיא כּוֹפֶרֶת שֶׁלֹּא הֶאֱכִילַתּוּ, אוֹ שֶׁמַּכְחֶשֶׁת הֶחָכָם שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא תִּקֵּן לָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁתִּקֵּן לָהּ, נֶאֱמֶנֶת. וְדַוְקָא שֶׁהִכְשִׁילַתּוּ וְאָכַל עַל פִּיהָ, אֲבָל אִם רָצְתָה לְהַאֲכִילוֹ דְּבַר אִסוּר, לֹא אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ: באר היטב (א) משה וכו'. הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא''כ הכשילו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתו באותו חטא. או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה ע' תשו' הרא''ש כלל ל''ב סי' ג' עיין ב''ש: (ב) בעלה וכו'. אבל אם היא בעצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובה. ואם הוא מאכיל אותה דבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוצי' וליתן גט והיינו כשבאתה בטענה בעינן חוטרא לידי כשהוא נודר ואינו מקיים הבנים מתו באותו חטא וכ''כ הרב לקמן סי' קנ''ד ס''א ואם היא נודרת ואינה מקיימת והיא עקרה ואין לה ולד מסופק בפסקי מהרא''י סימן ס''ח אם תצא בלא כתובה כיון דאין לה בנים ב''ש ע''ש: (ג) האיסורי'. ודוק' כשמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נדתה לא. ב''ש ע''ש ועיין ח''מ שנסתפק אם מכשלת אותו בשאר איסור שאינו דבר אכילה: (ד) נדה. עיין הר''ם מטראני ח''ב סי' מ''ז. וסי' ע''ז: (ה) חכם וכו'. וה''ה אם היא מודה שהכשילו אע''ג דאין אדם משים עצמו רשע מ''מ להפסיד ממון אדם נאמן רשב''א ור''ן והמגיד ב''ש: (ו) בעדים. היינו לענין הפסד ממון כמו כאן. אבל לענין איסור נאמן העד הראשון ואותו פלוני ב''י ב''ש ועיין ח''מ ועיין בתשובת רמ''א סי' ס''ו ובש''ך י''ד סי' קפ''ה:
ב הֻחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ, שֶׁרָאוּהָ לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי נִדָּתָהּ, וְאָמְרָה לוֹ: טְהוֹרָה אֲנִי, וּבָא עָלֶיהָ, יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה:
ג הַנּוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. הגה: וְכֵן אִם (ז) עָבְרָה עַל הַשְּׁבוּעָה אוֹ עַל הַחֵרֶם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִיּוֹת פֶּרֶק כ''ד). אֲבָל אִם הִיא מְבִיאָה עֵדִים שֶׁגַּם הוּא עוֹבֵר עַל נְדָרִים וּשְׁבוּעָה וָחֵרֶם, לֹא אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ אַף אִם הִיא עוֹבֶרֶת (בִּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי וּבִתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתס''ו). אִשָּׁה שֶׁהֵמִירָה (ח) דָּתָהּ וְחָזְרָה בָּהּ, אֵינָהּ אֶלָּא כְּעוֹבֶרֶת עַל דָּת, וְלֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ אֶלָּא אַחַר הַתְרָאָה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ב): באר היטב (ז) עובר וכו'. כיון דהאי גברא לא בעי בני לכן לא הפסידה. וה''ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שבנים מתים ג''כ אין יוכל להוציאה אם היא עוברת על נדרים מטעם הנ''ל. ואם היא האכילו דבר איסור והוא אוכל ג''כ דבר איסור לא הפסידה. אבל אם היא האכילו דבר איסור או עוברת על דת משה בשאר דברים. והוא עובר על נדרים ושבועות הפסידה כתובתה ח''מ ב''ש. כתב בפסקי מהרא''י סי' ס''ח סימן הזה צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים דרבים מקילים בנדרים. ואם תשבע היא על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחויבת היא לקבל גט ממנו ועברה על השבועה. השבועה חל ויוכל לגרשה בע''כ בזמן הזה ב''ש: (ח) דתה. היינו באונס אבל אם המירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינת' בודאי ומפסדת כתובתה ואינה צריכה התראה ע''ל סי' ז' סי''א בהג''ה ועיין ח''מ ב''ש:
ד אֵיזוֹ הִיא דַּת יְהוּדִית, הוּא מִנְהַג הַצְּנִיעוּת שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵם הַדְּבָרִים שֶׁאִם עָשְׂתָה אַחַת מֵהֶם עָבְרָה עַל דַּת יְהוּדִית: יוֹצֵאת לַשּׁוּק אוֹ לְמָבוֹי מְפֻלָּשׁ אוֹ בְּחָצֵר שֶׁהָרַבִּים בּוֹקְעִים (ט) בּוֹ וְרֹאשָׁהּ (י) פָּרוּעַ וְאֵין עָלֶיהָ רְדִיד כְּכָל הַנָּשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׂעָרָהּ מְכֻסֶה בְּמִטְפַּחַת; אוֹ שֶׁהָיְתָה טוֹוָה בַּשּׁוּק וּוֶרֶד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּנֶגֶד פָּנֶיהָ עַל פַּדַּחְתָּהּ אוֹ לֶחְיָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשׂוֹת הַגּוֹיוֹת הַפְּרוּצוֹת; אוֹ שֶׁטּוֹוָה בַּשּׁוּק וּמַרְאָה זְרוֹעוֹתֶיהָ לִבְנֵי אָדָם, וּרְגִילָה (יא) בְּכָךְ (רַשְׁבָּ''א סִימָן תקע''א); אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת עִם (יב) הַבַּחוּרִים; אוֹ שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת הַתַּשְׁמִישׁ בְּקוֹל (יג) רָם מִבַּעֲלָהּ עַד שֶׁשְּׁכֵנוֹתֶיהָ שׁוֹמְעוֹת אוֹתָהּ מְדַבֶּרֶת עַל עִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ; אוֹ שֶׁהָיְתָה מְקַלֶּלֶת אֲבִי בַּעֲלָהּ בִּפְנֵי (יד) בַּעֲלָהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם קִלְּלָה אֲפִלּוּ אֲבִי בַּעֲלָהּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ (וְכֵן מַשְׁמַע מִפֵּרַשִׁ''י בַּגְּמָרָא הֱבִיאוֹ הַבֵּית יוֹסֵף), וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ''ד, הוּא הַדִּין הַמְקַלֶּלֶת בַּעֲלָהּ בְּפָנָיו (הָרַמְבַּ''ן סִימָן ק''ב); בְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִתְרָה בָּהּ (טו) תְּחִלָּה וְעָבְרָה עַל הַתְרָאָתוֹ. וְאִם אֵין עֵדִים, תִּשָּׁבַע שֶׁהוּא כִּדְבָרֶיהָ. וְאִם רָצָה לְקַיֵּם (טז) אוֹתָהּ אַחַר כָּךְ, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ, מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה עָלָיו (יז) שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה. הגה: וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב עַל יָדוֹ שֶׁלֹּא יְגָרְשֶׁנָּה, וְיָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם חֵרֶם רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם (תְּשׁוּבַת מור''ם בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת וְכֵן הוּא בָּרַשְׁבָּ''א סִימָן תקנ''ז). וְאִשָּׁה שֶׁגָּזְמָה לְבַעֲלָהּ שֶׁרְצוֹנָהּ לְהַשְׂכִּיר עָלָיו כּוּתִים לְהָרְגוֹ אִם יַעֲשֶׂה לָהּ דָּבָר, מִקְּרֵי עוֹבֶרֶת עַל דָּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''ד). אִשָּׁה הָרְגִילָה לְהִתְיַחֵד עִם כּוּתִים, נִקְרֵאת עוֹבֶרֶת עַל דָּת (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רמ''ב): באר היטב (ט) בו. עיין כנה''ג דף קכ''ט ע''ב ס''ו. ול''ד בשוק או בחצר אלא כל שרואין אותה עוברי דרך. עוברת על דת מיקרי כנה''ג בשם מ''ץ: (י) פרוע. הכלל הוא בר''ה וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה. ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי דת יהודית. ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש''י ותוס' ליכא איסור אפי' פרוע לגמרי. אבל הסמ''ג הביא הירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי. וכ' ב''ש לענין כתובה קי''ל כסוגי' שלנו. אבל לענין איסור קי''ל כירושלמי. ומחצ' לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי דת יהודית וקלתה מותרת עב''ש וע''ל סי' כ''א מש''ש. הנשים היוצאת בכיסוי שערות שלהם ובמקום קליעת שער נושאות שערות חוברות שקורין קרינאל''ו בלע''ז אין בזה משום יוצאת וראשה פרוע ל''ש שערות דידה ול''ש שערות דחברתה אעפ''י שקשור הוא לה כדי שתראה בעלת בשר אין בכך כלום ש''ג פרק במה אשה: (יא) בכך. ח''מ וב''ש תמהו. אי בלא התרו בה אפי' ברגילה אינה מפסדת כתובתה ואם התרו בה ועברה על ההתראה אפילו בפעם א' מפסדת הכתובה ע''ש: (יב) הבחורים. ל''ד משחקת אלא אפי' אם היא מדברת שיחה יתירה בלי שחוק הוי משחקת כי שיחה יתירה מביא לידי שחוק ב''ח ח''מ ב''ש: (יג) רם. ורש''י שם פי' בע''א: (יד) בעלה. הוא דעת הרמב''ם. ולרש''י ותוס' אפי' בפני בן בעלה ולהג''מ אפילו אם היא מקללת זקנו של בעל בפני בעל הוי מקללת ב''ש. ודוק' על מגן אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה מהר''א סי' נ''ג: (טו) תחלה וכו'. וא''צ להתרות בשעת מעשה. וצ''ל לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסיד כתובתה הרא''ש ומרדכי ח''מ. והש''ג כתב דא''צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה סתם שאל תעשה עוד. וכן דעת ב''ש. וכנה''ג דף קכט ע''א סי' י''ב ועי' בד''מ: (טז) אותה אח''כ וכו'. כ''כ הרמב''ם בפכ''ד מה''א. ומסיים שם אם לא הוצי' אותה אין לה כתובה כי היכא שתהיה קלה בעיניו להוציאה. וכתב הח''מ אם היא נוהגת אח''כ כבנות כשרים חייב לכתוב לה כתובה על מנה: (יז) שיוציאנה. אפי' אין עדים בדבר אלא כיון שהוא יודע שהיא עוברת על דת מצוה להוציאה הר''ם מטראני ח''ג סי' קכ''ו:
ה כָּל אֵלּוּ אֵין לָהֶם לֹא (יח) עִקַּר כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנַאי כְּתֻבָּה וְלֹא תּוֹסֶפֶת, אֲבָל תִּטֹּל מַה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ וְהוּא בְּעַיִן, בֵּין מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל בֵּין מִנִּכְסֵי מְלוֹג. וְאִם כָּלָה אוֹ נִגְנַב אוֹ נֶאֱבַד, אֵין מוֹצִיאִין (יט) מִמֶּנּוּ. וְכֵן הַדִּין בְּמִי (כ) שֶׁזִּנְּתָה אוֹ שֶׁיּוֹצֵאת מִשּׁוּם שֵׁם רָע, שֶׁאִבְּדָה עִקַּר כְּתֻבָּה וְתוֹסֶפֶת, וְנוֹטֶלֶת מַה שֶּׁהוּא בְּעֵין מִכָּל מַה שֶּׁהִכְנִיסָה. וְכֵן הַדִּין בְּכָל אוֹתָם שֶׁשָּׁנִינוּ בָּהֶן תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה: באר היטב (יח) עיקר וכו'. הכלל הוא כל אלו מעשים גורמים מחמת מעשיה שעשתה אחר הנשואין מש''ה אין להם אפי' ת''כ ועיין בסי' שאח''ז. וכתבו בדרישה וב''ח בשם מהר''ם אשת איש שיצאה חוץ לדת לא הפסידה מה שיש בעין ממה שהכניסה לו ומחזיר לה מה שהוא בעין כי לא קנסו אותה להפסיד מה שהוא בעין ועיין בב''ח סי' רפ''ג. והוספת שליש מה שמוסיפים על הנדוני' מחמת שיוכל להשתכר במעות הנדוני' הוי כנדוני' ב''ש ע''ש: (יט) ממנו. אפי' הנדוני' אם אינה בעין אבדה מהרח''ש סי' ל''ז. וכ''כ כנה''ג בשם רוב פוסקים עיין דף קכ''ט ע''א סי''ד: (כ) שזינתה. אפי' זינתה בעודה פנויה ונודע לבעל אח''כ. מהרי''ט חא''ה סי' ט''ו:
ו אֵין עֵדִים שֶׁזִּנְּתָה, אֶלָּא שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁזִּנְּתָה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְדָבָר זֶה לְאָסְרָהּ, דְּשֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּאַחֵר, וְדַוְקָא שֶׁאֵין (כא) רַגְלַיִם לַדָּבָר, אֲבָל אִם יֵשׁ רַגְלַיִם לַדָּבָר נֶאֱמֶנֶת (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן רכ''ב), אֲבָל אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ, עִקַּר וְתוֹסֶפֶת וּמַה שֶּׁאֵינוֹ בְּעֵין מִמַּה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ. וְאִם חָזְרָה בָּהּ וְנָתְנָה אֲמַתְלָא (כב) לִדְבָרֶיהָ לָמָּה אָמְרָה בִּתְחִלָּה כֵּן, נֶאֱמֶנֶת (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין). וְאִם הָיָה מַאֲמִינָהּ וְדַעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דְּבָרֶיהָ, הֲרֵי זֶה חַיָּב (כג) לְהוֹצִיאָהּ, אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ. אֲבָל אִם נֶאֶנְסָה, לֹא הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ, לֹא אֵשֶׁת (כד) יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֵשֶׁת (כה) כֹּהֵן. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע''ח סָעִיף ט'. אָמַר אֶחָד עַל אִשָּׁה אַחַת שֶׁזִּנְּתָה עִמּוֹ, נֶאֱמָן עָלֶיהָ כְּעֵד אֶחָד, דְּפָלְגִינָן (כו) דִּבּוּרֵהּ (רַשְׁבָּ''א סִימָן תקנ''ב). וְאִם הִיא הוֹדֵית לִפְנֵי אֶחָד שֶׁנִּטְמֵאת, הַנֶּחְשָׁד מִצְטָרֵף (כז) עִם אֶחָד לְאָסְרָהּ עַל בַּעֲלָהּ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן רכ''ב). הוֹדֵית לִפְנֵי אֶחָד שֶׁזִּנְּתָה, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת שֶׁשֶּׁקֶר הוּא, וּמַכְחֶשֶׁת הָעֵד הַמֵּעִיד עָלֶיהָ, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ אַף אִם מַאֲמִין הַבַּעַל לָעֵד הַמֵּעִיד עָלֶיהָ, דְּאָמְרִינָן בִּתְחִלָּה שֶׁהוֹדֵית נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּאַחֵר וְעַכְשָׁו חוֹזֶרֶת בָּהּ (בַּמַּהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''ב). אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ שֶׁזִּנְּתָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אִם עָמַד וְגֵרְשָׁהּ, אָסוּר (כח) לְהַחֲזִירָהּ; וַאֲפִלּוּ אִם הֶחֱזִירָהּ, יֵשׁ לָחוּשׁ (מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן ל''ד): באר היטב (כא) רגלים לדבר. עיין ב''ש. אם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנשואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א''כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן עיין תשו' צמח צדק סי' פ''ב אם היא נאמנת. ואם זנתה וא''י עם מי ע''ל סי' ו'. ואם ע''א אומר שזינתה והיא שותקת הוי כהודאה וחייב לגרשה מהרש''ל ועיין דרישה סי' קע''ח. ואם ע''א אומר שזנתה ואומר שבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש''ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים וע''פ הדין אינו חייב לגרשה. ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוצי' אפי' מדיני שמים אפי' אם מאמין לו אח''כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפי' אם שתק הוי כאלו לא שתק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה. ואם ידוע שנתייחדה עם א' ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ע''ל סימן קע''ח ועיין כנה''ג וב''ש: (כב) לדבריה. כתב הח''מ דלאחר זמן אין מועיל אמתלא ע''ש: (כג) להוציא'. ואם ע''א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפי' אם הוא נאמן בעיניו כתרי מהר''ם מלובלין סי' פ': (כד) ישראל. אפי' אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היה באונס הוי כאלו הסוף נמי באונס דאמרי' יצרא תקפי' ש''ס: (כה) כהן. אע''ג דאסורה לבעל י''ל נסתחפה שדהו ומזלו גורם דהוא כהן: (כו) דיבוריה. ואם בא עוד ומעיד כן. מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזינתה עם הראשון לא נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע''פ ע''א ח''מ ב''ש: (כז) עם א' וכו'. היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע''א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע''א. ומצטרפין את הנחשד והוי כאלו היה ב' עדים ח''מ ב''ש: (כח) להחזירה. היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומרת טהורה הייתי ונתנה אמתל' לדבריה הראשונים אז מותר להחזירה ד''מ ח''מ ב''ש:
ז מִי שֶׁרָאָה אִשְׁתּוֹ (כט) שֶׁזִּנְּתָה, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֶחָד מִקְּרוֹבָיו אוֹ מִקְּרוֹבוֹתֶיהָ, שֶׁהוּא מַאֲמִינָם וְסוֹמֶכֶת דַּעְתּוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה הָאוֹמֵר אִישׁ בֵּין שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה, הוֹאִיל וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ לְדָבָר זֶה שֶׁהוּא אֱמֶת, הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ וְאָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ, וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הוֹדֵית לוֹ שֶׁזִּנְּתָה, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ, מַשְׁבִּיעָהּ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו, אִם רָאָה אוֹתָהּ (ל) בְּעַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ תִּגְבֶּה כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל בְּדִבְרֵי אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל. הגה: הַרְבֵּה קְרוֹבִים, כֻּלָּם אֵינָם רַק כְּעֵד אֶחָד (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע''ח סָעִיף ט'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יָכוֹל לוֹמַר שֶׁמַּאֲמִין לָעֵד אֶלָּא אִם מַאֲמִין לוֹ גַּם כֵּן בִּשְׁאָר דְּבָרִים, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַאֲמִין לוֹ בִּשְׁאָר (לא) דְּבָרִים, רַק בְּדָבָר זֶה, מִשּׁוּם דִּבְלָאו הָכִי נֶחְשֶׁדָה לוֹ קְצָת, לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו מִשּׁוּם זֶה (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''ב): באר היטב (כט) שזינתה. עיין דינים אלו בתשו' הרשב''א סימן אל''ף רל''ז רמ''ז ר''נ. ועיין כנה''ג: (ל) בעצמו. דאז הוי טענות ודאי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א''י להשביעה עיין בח''מ סימן ע''ה סעיף כ''ג דפסק רמ''א שם דיוכל להשביעה ע''פ אחר ע''ש ועיין בפרישה. והמגיד חולק וס''ל אפי' אם ראה בעצמו שזנתה א''י להשביעה עיין ב''ש: (לא) דברים. דוק' גברא דגייס בי' ומצוי אצלו אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגוויה לא. מהרי''ק:
ח הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים: אַל תִּסָתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּכְנְסָה עִמּוֹ בַּסֵתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ וְתֵצֵא בְּלֹא (לב) כְּתֻבָּה. וְאָסוּר לוֹ לְהִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ. וְדַוְקָא שֶׁאָמַר לָהּ בִּלְשׁוֹן קִנּוּי (מהרי''ו סִימָן ח'), וּכְּדֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קע''ח): באר היטב (לב) כתובה. כיון דהיא גרמה לאסור עליו. ומשמע אפילו הנדוני' ונ''מ הפסידה כל דבר שאין בעין כמ''ש לעיל סעיף ה' וכ''כ כנה''ג:
ט אָמַר לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ: אַל תִּסָתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁנִּסְתְּרָה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לוֹ וְחַיָּב לְהוֹצִיאָהּ וְיִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה, וְאִם הוֹדֵית שֶׁנִּסְתְּרָה אַחַר שֶׁהִתְרָה בָּהּ, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. לְפִיכָךְ, מַשְׁבִּיעָהּ עַל זֶה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהּ כְּתֻבָּה:
י אִם הִשְׁבִּיעַ אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תְּדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי, וְעָבְרָה וְדִבְּרָה עִמּוֹ, עוֹבֶרֶת עַל (לג) דָּת הִיא, וְהִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ אִם הִתְרוּ בָּהּ תְּחִלָּה: אִם תַּעַבְרִי עַל שְׁבוּעֲתִיךְ תַּפְסִידִי כְּתֻבָּתִיךְ: באר היטב (לג) דת היא. אפי' אם הוא ג''כ נודר ואינו מקיים דמטעם נדר ושבועה לא הפסידה כתובתה אבל מ''מ היא בכלל מדברת עם כל אדם כיון שבעלה מקפיד על כך והשביעה ח''מ. והב''ש כתב עליו ואין דבריו מוכרחים:
סימן קטז - דין כתבה ותנאיה, ודין הנושא אשה באסור
ובו ו' סעיפים
א הַנּוֹשֵׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין, אִם הִכִּיר בָּהּ יֵשׁ לָהּ עִקָּר וְתוֹסֶפֶת וְכָל תְּנָאֶיהָ; וּמִיהוּ, מְזוֹנוֹת אֵין לָהּ אֶלָּא לְאַחַר מוֹתוֹ, אֲבָל בְּחַיָּיו אֵין לָהּ, אֲפִלּוּ לָוְתָה וְאָכְלָה אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם, וְאִם זָן אוֹתָהּ, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק יֵשׁ מֻתָּרוֹת). וְאִם לֹא הִכִּיר בָּהּ, אֵין לָהּ מָנֶה וּמָאתַיִם אֲבָל תּוֹסָפוֹת יֵשׁ (א) לָהּ. וְאֵין לָהּ שׁוּם תְּנַאי מִתְּנָאֵי כְּתֻבָּה, וַאֲפִלּוּ מְזוֹנוֹת, אַחַר מוֹתוֹ; וְאֵינוֹ חַיָּב בְּפִרְקוֹנָהּ, וַאֲפִלּוּ הָכִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם פֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִשֶּׁלָּהּ, וַאֲפִלּוּ הֵם בַּעַיִן אֶצְלוֹ. וּנְכָסִים שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ, אִם הֵם בְּעַיִן, בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, תִּטְּלֵם; וְכָל מַה שֶּׁאָבַד אוֹ נִגְנַב אוֹ (ב) כָּלָה אוֹ נִשְׁחַק מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם; וְכָל מַה שֶׁאָבַד אוֹ נִגְנַב מִנִּכְסֵי מְלוֹג, חַיָּב לְשַׁלֵּם: באר היטב (א) לה. והוספות שליש מה שמוסיפים על הסך שהכניסה יש לו דין נדוני' כמש''כ בכמה מקומות. ובתשובת רש''ך ח''א סי' מ''ה לא כ''כ עיין כנה''ג ועיין ב''ש: (ב) כלה וכו'. דינים אלו עיין בב''ש:
ב חַיָּבֵי עֲשֵׂה, אֲפִלּוּ לֹא הִכִּיר בָּהּ, דִּינָהּ כְּחַיָּבֵי לָאוִין שֶׁהִכִּיר בָּהּ:
ג אַיְלוֹנִית, אִם הִכִּיר בָּהּ, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַנָּשִׁים וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה וּתְנָאֵי כְּתֻבָּה, וְכֵן זוֹכֶה הַבַּעַל בַּמֶּה שֶׁזּוֹכֶה בִּשְׁאָר הַנָּשִׁים. וְאִם לֹא הִכִּיר בָּהּ, דִּינָהּ כְּדִין חַיָּבֵי לָאוִין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ:
ד שְׁנִיָּה, בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ, דִּינָהּ כְּדִין חַיָּבֵי לָאוִין שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ; חוּץ מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְנִכְסֵי מְלוֹג, שֶׁדִּינָהּ בָּהֶם כְּכָל הַנָּשִׁים:
ה הַמְמָאֶנֶת, אֵין לָהּ מָנֶה וּמָאתַיִם אֲבָל יֵשׁ לָהּ תּוֹסָפוֹת; וְחַיָּב לְזוּנָהּ וְלִפְדּוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו, וְאוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ, אֲבָל אִם הָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְלָוְתָה לִמְזוֹנוֹתֶיהָ אוֹ לְפִדְיוֹנָהּ וְאַחַר כָּךְ מֵאֲנָה, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, וַאֲפִלּוּ הֵם בְּעֵין:
ו קְטַנָּה הַיּוֹצֵאת בְּגֵט, דִּינָהּ כִּגְדוֹלָה הַיּוֹצֵאת בְּגֵט:
סימן קיז - דין כתבה באשה שאין לה וסת או שאר מומין, ודין קטלנית
ובו י''א סעיפים
א הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, וּבָדְקָה עַצְמָהּ וְנִבְעֲלָה, וּבְעֵת שֶׁקִנְּחָה עַצְמָהּ הִיא וְהוּא נִמְצָא דָּם עַל עֵד (פֵּרוּשׁ, הַסְמַרְטוּט אוֹ מַטְלִית שֶׁבּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ בָּהֶן) שֶׁלָּהּ אוֹ עַל עֵד שֶׁלּוֹ, אִם אֵרַע זֶה פַּעַם אַחַר פַּעַם שָׁלשׁ פְּעָמִים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לֵישֵׁב עִם בַּעֲלָהּ, וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, לֹא עִקָּר וְלֹא (א) תּוֹסֶפֶת, וְלֹא תְּנַאי מִתְּנָאֵי (ב) הַכְּתֻבָּה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְתַשְׁמִישׁ; וְיוֹצִיא, וְלֹא יַחֲזִיר (ג) לְעוֹלָם. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיְתָה כָּךְ מִתְּחִלַּת נִשּׂוּאֶיהָ, וּמִבְּעִילָה (ד) רִאשׁוֹנָה רָאֲתָה דָּם. אֲבָל אִם אֵרַע לָהּ חֹלִי זֶה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, נִסְתַּחֲפָה (פֵּרוּשׁ, מִן ''מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶי ךְ'' (יִרְמְיָהוּ מו, טו), כְּלוֹמַר נִפְסְדָה וְנֶאֶבְדָה לְמַזָּלְ ךְ) שָׂדֵהוּ. לְפִיכָךְ, אִם בָּעַל פַּעַם אַחַת וְלֹא מָצָא דָּם, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה לִהְיוֹת רוֹאָה דָּם בְּכָל עֵת תַּשְׁמִישׁ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה (ה) כֻּלָּהּ, וְלֹא יַחֲזִיר עוֹלָמִית. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׂא אַחֶרֶת, וְרוֹצֶה לִשְׁרוֹת (עִם) זוֹ עַל יְדֵי (ו) שָׁלִישׁ בְּשָׁנָה אַחַת, וְלֹא יֵלֵךְ אֶצְלָהּ אֶלָּא בְּעֵדִים, אֵין צָרִיךְ (ז) לְגָרְשָׁהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָר''ם, וְכֵן הוּא בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תת''ס). וְכָל שֶׁכֵּן אִם זִנְּתָה תַּחְתָּיו, דִּמְאִיסָה לֵהּ, דְּשָׁרֵי (ח) בִּכְהַאי גַּוְנָא (שָׁם): באר היטב (א) תוספת. עיין ב''ש בי''ד סי' קפ''ז ועיין בתשוב' רש''ך ח''א סי' מ''ה ועיין כנה''ג: (ב) הכתובה. ונ''מ ונצ''ב שמכר הבעל או מה שכלה מנ''מ שלא כדין פסק הח''מ דצריך להחזיר לה משום דהיא כאונס במום זה אע''ג דאין לה תוס' שאני תוס' דהיא א''י להוצי' ממנו משא''כ להפסיד את שלה לא תפסיד עיין ב''ש סי' קט''ז ס''ק ה' מש''ש: (ג) לעולם. אפי' אם נתרפא אח''כ: (ד) ראשונה. היינו באלמנה אבל אם היא בתולה תולין בדם בתולים. ואם ראתה ג''פ בכל התשמיש ולא היה קשה לה התשמיש אז לא תלינן בדם בתולים כיון שהיה בלא צער ויש לספק שמא מה שראתה בביאות הראשונות ג''כ לא היה דם בתולים אלא היא ראתה תמיד בעת התשמיש או דילמ' מה שראתה בתחלה היה דם בתולים ועכשיו נסתחפה שדהו וראתה מחמת תשמיש א''כ יש לה כתובה עיין ח''מ ב''ש: (ה) כולה. משמע אפי' תוס' ובתשו' הרשב''א סימן תת''ס כתב דאין לה תוס' כי לא אקני לה כשתצ' ממנו וכ''כ הרד''ם חא''ה סי' קי''ח ועיין הרש''ך ח''א סי' מ''ה שפסק דיש לה תוס' ועיין ח''מ ב''ש: (ו) שליש בשכונה א'. כצ''ל ח''מ ב''ש: (ז) לגרשה. כתב בתשו' מהר''ם אם רצה לישא אחרת צריך לגרש את זאת שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו עיין ח''מ ב''ש: (ח) בכה''ג. ל''ד בכה''ג אלא אפילו יכולה להיות בביתו ותשמשנו כשפחה הואיל וזנתה תחתיו שונא אותה ומאיסה בעיניו ח''מ ועיין ב''ש: א' שגירש אשתו מצורעת משום דמאיס' ליה אי מותר לדור עמה בחצר כיון דמאיסה ליה. פסק שבות יעקב ח''א שאלה קי''ט דאין לדור עמה ע''ש:
ב אִשָּׁה שֶׁנִּבְדְּקָה עַל יְדֵי נָשִׁים, וְאָמְרוּ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה (ט) לְאִישׁ, אֵין לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא תְּנָאֵי כְּתֻבָּה. וְאִם הַבַּעַל טוֹעֵן עָלֶיהָ כָּךְ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִבְדְּקָה אֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ: באר היטב (ט) לאיש. עיין תשו' רש''ך ח''א סי' מ''ה וח''ב סי' צ''ו דאית' תרי גוונא אינה ראויה אם מחמת כאב הוי כאיילנות דמתקשה בעת התשמיש ויש לה תוס': ואם רחמה צר דאינה ראויה לתשמיש אין לה תוספת עיין ב''ש:
ג הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, סְתָם, וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן ל''ט, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת:
ד וְכֵן הַכּוֹנֵס אִשָּׁה, סְתָם, וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּם מִמּוּמֵי הַנָּשִׁים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן ל''ט, וְלֹא יָדַע הַבַּעַל בְּמוּם זֶה, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, לֹא עִקָּר וְלֹא תּוֹסֶפֶת:
ה אִם יֶשׁ מֶרְחָץ בָּעִיר וְהָיוּ לוֹ קְרוֹבִים שָׁם, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לֹא יָדַעְתִּי מוּמִין אֵלּוּ, וַאֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבַּסֵתֶר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בּוֹדְקָה עַל יְדֵי קְרוֹבוֹתָיו וְחֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְרַצָּה. וְאִם אֵין שָׁם מֶרְחָץ, אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ שָׁם קְרוֹבִים, טוֹעֵן בְּמוּמִין שֶׁבַּסֵתֶר. וְנִכְפֵּית לְעִתִּים יְדוּעִים, הֲרֵי הוּא כְּמוּמֵי סֵתֶר. אֲבָל בְּמוּמִין שֶׁבְּגָלוּי אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁשָּׁמַע וְנִתְפַּיֵּס. הַמַּשְׁתֶּנֶת בַּמִּטָּה (י) תָּמִיד, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי מוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי מוּם (בֵּית יוֹסֵף), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. טָעַן עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא (יא) מְצֹרַעַת, הָוֵי מוּם (בֵּית יוֹסֵף): באר היטב (י) תמיד. ל''ד תמיד בכל לילה ומבואר בתשובת רשב''ץ אם היתה ישנה עם השכינות הוי כמום בגלוי ח''מ ב''ש. ועיין בתשובת באר שבע דף קי''ב ע''ג איש המשתין במטה לא הוי מום ע''ש וע''ל סי' ל''ט ס''ט: (יא) מצורעת. ל''ד מהנהו ד' מראות נגעים דכתיב בקר' אלא ה''ה שחין וכיוצ' בה. וכתב הח''מ אפשר אם היתה מצורעת או בעלת נכפה קודם אירוסין אף על גב דנתרפאת הוי מום כי יש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ועיין ב''ש:
ו בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁמִּנְהַג הַנָּשִׁים לְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וּפְנֵיהֶן גְּלוּיוֹת, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַבָּנוֹת לָצֵאת לַשּׁוּק כְּלָל, וְאִם תֵּצֵא לַמֶּרְחָץ תֵּצֵא מִתְנַכֶּרֶת, הֲרֵי זֶה טוֹעֵן אֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְאִם יֵשׁ שָׁם מֶרְחָץ, אִם יֵשׁ לוֹ קְרוֹבָה אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן, שֶׁבְּוַדַּאי הַכֹּל רוֹאִין אוֹתָהּ עֲרֻמָּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם דַּרְכָּן לְהִתְחַבֵּא בַּמֶּרְחָץ, יָכוֹל לִטְעֹן אַף מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אֵין לוֹ קְרוֹבִים בָּעִיר, יֵשׁ לוֹ רֵעִים וּבוֹדֵק עַל יְדֵי נְשׁוֹתֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים):
ז כֵּיצַד הִיא טַעֲנַת הַמּוּמִין, אִם הָיוּ הַמּוּמִין שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין שֶׁוַּדַּאי הָיָה בָּהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס, כְּגוֹן אֶצְבַּע (יב) יְתֵרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, עַל הָאָב לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁיָּדַע הַבַּעַל וְנִתְרַצָּה אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה, תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה כְּלָל: באר היטב (יב) יתירה. אז אפילו אם היא בבית בעלה צריך האב להבי' ראיה שידע הבעל. והיינו כל זמן שלא בעל אע''ג שכבר הכניסה לחופה אבל אחר שבעל אמרינן בודאי ראה ונתפייס כמ''ש בסמוך:
ח הָיוּ בָּהּ מוּמִין שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ אַחַר הָאֵרוּסִין, אִם נִמְצְאוּ בָּהּ אַחַר שֶׁכְּנָּסָה לְבֵית הַבַּעַל, עַל הַבַּעַל לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא נִתְאָרְסָה הָיוּ בָּהּ וְהָיָה מִקָּחוֹ מִקַּח טָעוּת. וְאִם נִמְצְאוּ בָּהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ, עַל הָאָב לְהָבִיא (יג) רְאָיָה שֶׁאַחַר הָאֵרוּסִין נוֹלְדוּ וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָאָב טוֹעֵן וַדַּאי, עַל הַבַּעַל לְהָבִיא רְאָיָה (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק כ''ה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הִגִּיעַ זְמַן (יד) לִכְנֹס, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כְּנָסָהּ, הָוֵי כְּאִלּוּ הָיְתָה בִּרְשׁוּת הַבַּעַל (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ''ג ח''ה): באר היטב (יג) ראיה. משום דאמרינן כאן נמצא המומין כאן היו מש''ה צריך הבעל להבי' ראיה שמקחו היה מקח טעות: ואם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה הוי כאלו היא ברשות בעלה ובעל צריך להבי' ראיה ובכל אלו אין חילוק באיזה מקום היא עומדת אלא קודם הנשואין היא ברשות אביה אפי' אם היא בבית בעלה ואחר הנשואין או אם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה אינה ברשות אביה והבעל צריך להבי' ראיה עיין בהרא''ש. ואם הבעל מבי' ראיה דהיה בה מומין אלו בבית אביה לא אמרינן כאן נמצא וכאן היו קודם אירוסין כי יש לה תרי חזקות א' חזקת הגוף ואמרי' דנולדו המומין אחר אירוסין. ב' אין אדם שותה בכוס אא''כ בדקו מיהו נכפה לזמן וכן מומין דא''י לבדוק וראו בה המומין בבית אביה אמרינן כאן נמצא וכאן היו כי באילו מומין לא שייך תרי חזקות אלו דהא א''י לבדוק עיין ב''ש: (יד) כנסה וכו'. הח''מ והב''ש תמהו על הג''ה זו ע''ש:
ט הֵבִיא הַבַּעַל רְאָיָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס הָיוּ בָּהּ, אוֹ שֶׁהוֹדֵית לוֹ בְּכָךְ, וְהֵבִיא הָאָב רְאָיָה שֶׁרָאָה וְשָׁתַק וְנִתְפַּיֵּס אוֹ שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁיָּדַע בָּהֶן וְנִתְפַּיֵּס, הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּכְתֻבָּתָה:
י בָּא עַל אִשְׁתּוֹ, וְשָׁהָה כַּמָּה יָמִים, וְטָעַן שֶׁמּוּם זֶה לֹא נִרְאֶה לוֹ עַד עַתָּה, אֲפִלּוּ הָיָה בְּתוֹךְ הַקְּמָטִים (פֵּרוּשׁ, כְּגוֹן תַּחַת בֵּית הַשֶּׁחִי וְתַחַת הַדַּדִּים וְכַדּוֹמֶה) אוֹ בְּכַף הָרֶגֶל, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, חֲזָקָה אֵין אָדָם שׁוֹתֶה בְּכוֹס אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקוֹ וְיָדַע וְנִתְפַּיֵּס. הגה: וְאִם שָׁהָה עִמָּהּ שְׁלֹשִים יוֹם, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּעַל (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ה):
יא מִי שֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ (טו) נִכְפֵּית, וְרוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ וְאֵינוֹ מַשִּׂיג כְּדֵי כְּתֻבָּתָהּ, כּוֹפִין אוֹתָהּ לְקַבֵּל גֵּט וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם תַּקָּנַת רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם, וְיִתֵּן הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ לִכְתֻבָּתָהּ, וְהַמּוֹתָר כְּשֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ, וְאִם תְּמָאֵן לְקַבֵּל גֵּט, יִמְנַע מִמֶּנָּה שְׁאֵר כְּסוּת (טז) וְעוֹנָה. הגה: וְדַוְקָא בְּמּוּם גָּדוֹל כָּזֶה שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּאִישׁ הָיוּ כּוֹפִין לְגָרֵשׁ מִדִּין הַתַּלְמוּד, וְלֹא תִּקֵּן רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם שֶׁתְּהֵא הָאִשָּׁה עֲדִיפָא מֵאִישׁ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל מ''ב), אֲבָל מִשּׁוּם שְׁאָר (יז) מוּמִין אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת עִמָּהּ, מֵאַחַר דִּמְאִיסָה עָלָיו וְרוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ וְלָתֵת (יח) כְּתֻבָּתָהּ (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ז): באר היטב (טו) נכפת. היינו שנולדה בה אחר אירוסין דנישואין ונסתחפה שדהו לכן חייב ליתן לה הכתובה. וה''ה אם היה בה קודם לכן וידע המום אז חייב ליתן לה הכתובה. מיהו יוכל לגרשה בע''כ כי יש סכנה בדבר ב''ש ועיין תשובת הרא''ש כלל מ''ב: (טז) ועונה. ע''ל ר''ס ע''ז מש''ש: (יז) מומין. וצריך לקיים שאר וכסות אבל עונה אין כופין אותו להוליד בני שנואה אע''ג שידע ממומין ומחיל מ''מ השתא מאיסה בעיניו וא''י לקבל. ואין כופין אותו להחזיר לה הנדוני' כיון דהיא מעכבת ואינה רוצה לקבל הגט עיין במהרי''ק שורש ק''ז ובכה''ג בהגהת ב''י. וכתב ב''ש נראה דמיירי במומין שנולד בה או שידע מהם אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י''ל דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן ע''ש: (יח) הכתובה. משמע אם אינה מאוסה עליו אפילו אם רוצה ליתן לה כתובה א''י למנוע ממנה שאר כסות ועונה ומזה ראי' דלא כתשובת מהר''א מזרחי וב''ש בסי' ע''ז ע''ש. גם משמע אם אינו רוצה ליתן לה הכתוב' כופין אותו להיות עמה וקשה איך אפשר לכופו להוליד בני שנואה ויש רגלים לדבר דהיא מאיסה בעיניו ב''ש. ועיין ח''מ:
סימן קיח - תקנת נשואין של קהל טוליטולה, ודיני נדוניא
ובו י''ט סעיפים
א אַלְמָנָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ לַחֲלֹק עִם יוֹרְשֵׁי בַּעֲלָהּ בְּכֹחַ הַתַּקָּנָה שֶׁל (א) טוֹלִיטוּלָה, שָׁמִין בִּגְדֵי שַׁבָּת שֶׁעָלֶיהָ, אֲבָל לֹא בִּגְדֵי (ב) חֹל. תְּנַאי הַשִּׁיּוּר אֵינוֹ אֶלָּא אִם תָּמוּת הָאִשָּׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, אֲבָל לֹא אִם תָּמוּת שׁוֹמֶרֶת יָבָם (טוּר): באר היטב (א) טוליטולה. תקנו' טוליטולה היתה שאם כתובתה מרובה מחצי הנכסים אין לה אלא חצי הנכסים והחצי האחר ליורשים ובע''ח גובה חובו מחלק היורשים ואף אם יוותרו היורשים לאלמנה שתטול כל הכתובה אין שומעין להם לחוב לבע''ח. ואם התקנה היא שהברירה ביד היורשים לסלק האלמנה הכתובה או ליתן לה חצי עזבון ויש כאן בע''ח יכולים ליתן לה כל סך הכתובה כדי להפסיד לבע''ח וע''ל סי' קי''ג סעיף ב' ב''ש. וע' בתשו' חכם צבי שאלה ס''א: (ב) חול. אע''ג דבסי' צ''ט מבואר לאלמנה שמין כל הבגדים אפילו של חול שאני הכא דאין נוטלת אלא החצי עזבון אפי' אינו מספיק לכדי כתובתה לכן אין שמין בגדי חול פרישה ב''ש:
ב מִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גֵּרְשָׁהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְיָבָם, דִּינָהּ לְעִנְיַן כְּתֻבָּתָהּ בְּתַקָּנַת טוֹלִיטוּלָה כְּדִין גְּרוּשָׁה. הגה: (ג) אֲבָל אִם לֹא גֵּרְשָׁהּ מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא יָצָא עָלֶיהָ קוֹל גְּרוּשָׁה בְּחַיָּיו, רַק הָיְתָה בְּחֶזְקַת אַלְמָנָה, רַק אַחַר מוֹתוֹ הוֹצִיאָה גֵּט וְאוֹמֶרֶת: נִתְגָּרַשְׁתִּי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וּצְרִיכָה רְאָיָה עַל הַגֵּרוּשִׁין, דְּוַדַּאי לֹא נִכְתַּב הַגֵּט רַק לְהַבְרָחָה בְּעָלְמָא (בַּבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַב ר' יוּדָא בֶּן הָרֹא''שׁ): באר היטב (ג) אלא וכו'. ע' ב''י סי' ק''ס מה שהביא בשם הר''ן:
ג אִם שָׁהֲתָה מִלַחֲלֹק עִם הַיְתוֹמִים כְּפִי הַתַּקָּנָה, קְצָת זְמַן, לֹא אִבְּדָה מְזוֹנוֹת אוֹתוֹ זְמַן, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּחַ בְּיַד הַיְתוֹמִים לְסַלֵּק הָאַלְמָנָה בַּחֲצִי הַנְּכָסִים (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ):
ד אַלְמָנָה שֶׁפָּרְעָה שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין חוֹבוֹת הַכּוּתִים מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בִּמְכִירַת קַרְקְעוֹתָיו, יָפֶה (ד) עָשְׂתָה: באר היטב (ד) עשתה. מטעם הואיל והיתומים היו סמוכין אצלה הוי כאלו נתמנית אפוטרופסת עליהם כמ''ש בטור ע''ש. משמע אי לאו הכי היו היתומים פטורים לשלם ומכאן ראיה להש''ך בש''ע ח''מ סימן קכ''ח על הרב דפסק שם בהג''ה סעיף א' דהפורע לעכו''ם אינו בכלל הפורע חוב של חבירו וחייב הלוה לשלם לו ע''ש וע' פרישה וב''ש:
ה אַלְמָנָה שֶׁהוֹרִידוּהָ בֵּית דִּין בַּחֲצִי נִכְסֵי הַמֵּת בְּכֹחַ הַתַּקָּנָה, וְיֵשׁ לַמֵּת קַרְקָעוֹת מְמֻשְׁכָּנִים בְּיַד אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, נוֹטֶלֶת חֲצִי קַרְקָעוֹת הַמְמֻשְׁכָּנִים, לְפִי מַה שֶּׁנָּהֲגוּ עַל פִּי הַתַּקָּנָה, בְּכָל דָּבָר וְדָבָר חֶצְיוֹ:
ו דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתַּקָּנָה, נַעֲמִידֶנּוּ עַל דִּין תּוֹרָה. וְכֵן כָּל סָפֵק שֶׁיֵּשׁ בַּתַּקָּנָה, עַל יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה לְהָבִיא רְאָיָה, דְּאֵין מוֹצִיאִין יְרֻשַּׁת הַבַּעַל מִסְּפֵקָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ''ן):
ז כָּל דִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ בִּגְּבִיַּת כְּתֻבָּתָהּ כְּפִי דִּין תּוֹרָה, יֵשׁ לָהּ בַּחֲצִי נְכָסִים שֶׁנּוֹטֶלֶת מִכֹּחַ הַתַּקָּנָה:
ח אִם נָתְנָה הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ אוֹ לְאַחֵר שֶׁיִּזְכֶּה אַחַר מוֹתָהּ בַּחֲצִי נְדוּנְיָתָהּ הָרְאוּיִים יוֹרְשֶׁיהָ לִירַשׁ כְּפִי תַּקָּנַת טוֹלִיטוּלָה, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם מָחֲלָה מֵעַכְשָׁו לְבַעֲלָהּ כָּל שִׁטְרֵי חוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו, מְחִילָתָהּ מְחִילָה. הגה: וְיֵשׁ לֵילֵךְ בָּזֶה אַחַר לְשׁוֹן (ה) הַתַּקָּנָה, דְּאִם מַשְׁמַע שָׁם דְּאֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחֹל בְּלֹא הַיּוֹרְשִׁין, אוֹ שֶׁעַל מְנָת כֵּן נָתַן הַנּוֹתֵן, אֵין בְּיָדָהּ לְשַׁנּוֹת. וְאִם הִיא בְּעַצְמָהּ נוֹתֶנֶת הַנְּדוּנְיָא, יְכוֹלָה לִמְחֹל לְבַעֲלָהּ אוֹ לְהַתְנוֹת לִתֵּן לְאַחֵר כְּפִי מַה שֶּׁתַּחְפֹּץ, וּבִלְבַד שֶׁתַּעֲשֶׂה בִּפְנֵי עֵדִים, וּבְלֹא זֶה זוֹכִים הַיּוֹרְשִׁים מִכֹּחַ הַמִּנְהָג (כָּל זֶה תִּמְצָא מְבֹאָר בַּבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ וְרשב''ץ). בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה שֶׁיּוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה יַחֲלֹקוּ עִם הַבַּעַל כְּשֶׁמֵּתָה הָאִשָּׁה תְּחִלָּה, יִפְרְעוּ תְּחִלָּה כָּל הַחוֹבוֹת שֶׁהַבַּעַל חַיָּב. וְנֶאֱמָן הַבַּעַל לוֹמַר כַּמָּה חַיָּב, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי הָיָה כּוֹפֵר וְאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כָּל כָּךְ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''ה): באר היטב (ה) התקנה. ולפי מנהג שלנו שכותבים מחמת עידור תקיים כתקנו' השו''ם א''כ מתנה אביה שיחזור לו הנדוני' אחר מותה דהיינו תקנו' השו''מ שיחזור אפילו בשנה שניה החצי. אינה יכולה למחול. ואפשר אפילו אם היא נותנת הנדוני' משלה דאז יכולה למחול מה שתרצה מ''מ אם נכתב בתנאים אם תמות יחזור ליורשים תו א''י למחול אם נעשה בקנין ב''ש ועסי' צ':
ט הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין שְׁטָר חוֹב בִּסְכוּם יָדוּעַ, וּמַתְנֶה שֶׁתּוּכַל לִגְבּוֹתוֹ בְּכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה, אִם תִּגְבֶּנּוּ יִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת; וְאִם יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹב שֶׁלָּוְתָה אַחַר (ו) שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵינוֹ גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם לָוְתָה קֹדֶם שֶׁנִּשֵּׂאת, גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם אֵינוֹ עוֹמֵד לִגָּבוֹת אֶלָּא לִכְשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ, אֵינוֹ יָכוֹל בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יִמְכְּרוּהוּ בֵּית דִּין בְּטוֹבַת הֲנָאָה לוֹ אוֹ לְאַחֵר, אֲבָל לֹא לַבַּעַל וְזֶהוּ אֵינוֹ נָכוֹן, אֶלָּא לֹא יִמְכְּרוּ בֵּית דִּין בְּטוֹבַת הֲנָאָה לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים, דְּכָל לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ וַדַּאי (ז) מָחֲלָה (טוּר), וְאַטְרוּחֵי בֵּי דִּינָא בִּכְדִי לָא מַטְרְחִינָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם גְּמָרָא הַחוֹבֵל): באר היטב (ו) שנשאת. ע' בח''מ סי' צ''ו. וע' ח''מ ב''ש: (ז) מחלה. ע' ח''מ ב''ש ובש''ך ח''מ סי' פ''ו וסקי''א:
י אִם נָתַן לָהּ הַבַּעַל (ח) מַתָּנָה, אֲפִלּוּ בַּעַל חוֹב שֶׁהִלְוָה לָהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ: באר היטב (ח) מתנה. כלומר אחר הנשואין נתן לה מתנה ע' ב''ש:
יא שְׁטָר שֶׁזֶּה נֻסָחוֹ: ''הֱווּ עָלַי עֵדִים וְכִתְבוּ וְחִתְמוּ עָלַי בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל זְכוּת וּתְנוּ לְלֵאָה אִשְׁתִּי כָּךְ וְכָךְ בָּתִּים בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה'', אֵינוֹ כְּלוּם. הוֹאִיל וְלֹא כָּתַב שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וּמַה שֶּׁאָמַר: תְּנוּ, לָאו כְּלוּם הוּא (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ):
יב הַנּוֹהֲגִים שֶׁהָאִשָּׁה הַמַּכְנֶסֶת קַרְקַע לְבַעֲלָהּ כּוֹתֶבֶת לוֹ שְׁטַר מַתָּנָה וְהוּא כּוֹתֵב לָהּ שְׁטָר חוֹב שֶׁתִּגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה, וְאֵין מַזְכִּירִין בְּאוֹתוֹ שְׁטָר הַקַּרְקַע שֶׁנָּתְנָה לוֹ, אֵין לְאוֹתוֹ קַרְקַע דִּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר נְכָסָיו:
יג הַבַּעַל אוֹמֵר: הִיא מֵתָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֵּן, וְיוֹרְשֶׁיהָ אוֹמְרִים: לֹא כִּי אֶלָּא הַבֵּן מֵת תְּחִלָּה, עֲלֵיהֶם לְהָבִיא רְאָיָה:
יד הַמַּתְנֶה בַּכְּתֻבָּה שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ, אֵינוֹ מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב (ט) בַּתּוֹרָה: באר היטב (ט) בתורה. דאף אם תשהה עמו עשר שנים ולא תלד שאז הוא מחויב לישא אחרת לקיים פ''ו מ''מ התנאי קיים ויפטרנה בגט ולא ישא אחרת עליה. לפי טעם זה אם התנה שלא ישא אשה אחרת עליה ושלא יגרשנה תנאו בטל הר''א ששון סימן ס''ד וע' הרש''ך ס''ב סימן פ''ב וע' הרדב''ז ח''א סי' א' וכנה''ג דף קל''ו ע''א:
טו הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה מִלֶּדֶת, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנָהּ, אֵין יְכוֹלִים לְהַתִּיר לוֹ שְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ:
טז מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לָתֵת לַחֲבֵרוֹ חֲצִי מַה שֶּׁיַּרְוִיחַ, וְאֵינוֹ מַסְפִּיק לְפַרְנָסַת אִשְׁתּוֹ אִם יִתֵּן לָזֶה חֲצִי מַה שֶׁמַּרְוִיחַ, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְקַיֵּם (י) שְׁבוּעָתוֹ: באר היטב (י) שבועתו. דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים ע' ח''מ ב''ש:
יז אִשָּׁה שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ וּנְדוּנְיָתָהּ לְבַעֲלָהּ, וְאַחַר כָּךְ טָעֲנָה שֶׁבְּאֹנֶס מָחֲלָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מְגַזֵּם עָלֶיהָ לְגָרְשָׁהּ אוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֵין זֶה טַעֲנַת (יא) אֹנֶס לְבַטֵּל הַמְּחִילָה: באר היטב (יא) אונס. משום כדין עשה שרוצה לגרשה כיון ששהתה עשר שנים עמו ולא ילדה והיא שיחדתו בממון שלא ישא אחרת ואין זה אונס כ''כ בתשו' הרא''ש. וכתב ב''ש ובזמן הזה דאיכ' חר''ג מ''מ י''ל אם שהה עשרה שנים ולא ילדה יוכל לגרשה בע''כ ונוהג דין זה אף בזה''ז עסי' קנ''ד:
יח אַלְמָנָה שֶׁגָּבְתָה כָּל הַנְּכָסִים (יב) בִּכְתֻבָּתָהּ, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּקְבוּרַת בַּעֲלָהּ. הגה: וַאֲפִלּוּ אֵין כָּאן רַק כְּדֵי קְבוּרָה, הִיא גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ וְהוּא נִקְבָּר מִקֻּפָּה שֶׁל (יג) צְדָקָה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ט''ו וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י''ז וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן ס''ד וְהָרַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף ק''ג). אֲבָל אִם תָּפְסוּ הַיְתוֹמִים מִטַּלְטְלֵין, וְקָבְרוּ אוֹתוֹ, אֵין צְרִיכִים לְשַׁלֵּם (רִיבָ''שׁ סִימָן ק''ד): באר היטב (יב) בכתובתה. ב''ח מאריך בדין זה ועולה מדבריו דוק' שתפסה מטלטלין ברשותה וזכתה בהם אבל אם לא תפסה אפילו אם היורשים ג''כ לא תפסו חל חיוב קבורה על הנכסים קודם שחל גביות הכתובה. ובתשו' הרשב''א ובתשו' הרמב''ן אי' אפילו לכתחלה היא גובה הכתובה והוא נקבר מן הצדקה וכ''כ המרדכי דכ''מ בהג''ה בסמוך. ואפי' אם תפסו היורשים קרקע או מטלטלין אם כתב לה מטלטלי אג''ק מוציאה מהם. והב''ח כתב קרקע או מטלטלי וכ' לה אג''ק לא מהני תפיסו' היורשים ומטלטלין ולא כ' לה אג''ק לא מהני תפיסה שלה אא''כ שתפסה מחיים. ואם היורשים מכרו קרקע וקברוהו. כ' הח''מ דאינן חייבים לשלם מדין גרמי מיהו אם יכולה לטרוף הקרקע שמכרו יכולה לטרוף אלא כשא''י לטרוף פטורים הם לשלם. אבל אם מיחו בידם בכח ב''ד ומכ''ש אם הוציאו היתומים ממון שלהם ורוצים לתפוס נכסי המת מוציאה מהם ע''ש. ע' כנה''ג דף קל''ח ע''א סכ''ח. ובש''ך ח''מ סי' ק''ז סק''ו וע' מהר''ם מטראני ח''א ס' ע': (יג) צדקה. בתשו' מהר''ם מינץ סי' נ''ג כתבוהו אותו קבורה קרוב קודם. ואם היה הבן שם. עליו מוטל הוצאות קבורה דעל כל ז' מתים אשר הכהן מטמא א''ע מצוה להם לקוברו ולא הוי מת מצוה להטילו על הצדקה אלא בנו קוברו. וה''ה בתו אם היה לה בלא בעלה ואם לא היו שם הבנים והבנו' והאלמנה וחתניו שם. מוטל על שניהם בשוה. ואחיו נותן חציו ממה שנותן חתנו או אלמנה. ונין נותן חצי ממה שנותן אחיו ע''ש:
יט הַמַּתְנָה עִם בַּעֲלָהּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין שֶׁאִם תָּמוּת תַּחְתָּיו בְּלֹא וְלַד קְיָמָא יְהֵא שְׁלִישׁ נְדוּנְיָתָא לְיוֹרְשֶׁיהָ, וְגֵרְשָׁהּ, וְהֶחֱזִירָהּ סְתָם, עַל דַּעַת תְּנָאִים רִאשׁוֹנִים הֶחֱזִירָהּ. הגה: תַּקָּנַת קְהִלּוֹת שׁוּ''ם (שְׁפַּיֶר, וֶרְמַיְזָא, מַגֶּנְצָא) שֶׁאָנוּ נוֹהֲגִין בַּזְּמַן הַזֶּה בִּנְדוּנְיַת חֲתָנִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן נ''ג, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַתַּקָּנָה לֹא נִתְקְנָה רַק בִּנְדוּנְיָא, אֲבָל לֹא (יד) בִּירֻשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לָאִשָּׁה בְּעוֹדָהּ תַּחְתָּיו (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''ד), וְכֵן בְּמַתָּנוֹת שֶׁנָּתְנוּ (טו) לֶחָתָן. וּבִזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים חוֹזְרִין מִכֹּחַ הַתַּקָּנָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹזְרִין לְנוֹתְנֵי הַנְּדוּנְיָא (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי לְהִלְכוֹת אִישׁוּת, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַתַּקָנָה), וְיֵשׁ אוֹמְרִים לַיּוֹרְשִׁים (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי ל''ה), וְכֵן מִנְהַג (טז) הַקְּהִלּוֹת. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הָאָב נוֹתֵן הַנְּדוּנְיָא אוֹ אֲחֵרִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ''א). אֲבָל כְּשֶׁהֵן (יז) עַצְמָן מַכְנִיסִין הַנְדוּנְיָא, לֹא תִּקְּנוּ (מהרי''ו ס''ד). וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג, הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג; וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְנוּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, כְּאִלּוּ הִתְנוּ, דְּכָל הַנּוֹשֵׂא עַל דַּעַת הַמִּנְהָג הוּא נוֹשֵׂא (דַּעַת עַצְמוֹ, וְכ''כ הָרַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף ש''ז וּבִתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף אִישׁוּת ל''ה). וַאֲפִלּוּ הָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹהֲגִים מִנְהַג הַקְּהִלּוֹת, הוֹלְכִין אַחַר מָקוֹם שֶׁנְּשָׂאָהּ שָׁם (רִיבָ''שׁ סִימָן ק''ה). וְאִם לֹא מֵתוּ הַבַּת אוֹ הַבֵּן, רַק נֶהֶרְגוּ אוֹ נִשְׁתַּמְּדוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה דִּין (יח) חֲתָנִים, וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן הָאָב צָרִיךְ לִתֵּן. אֲבָל אִם אֵין כָּאן זֶרַע (יט) קְיָמָא, שֶׁצְּרִיכִין לְהַחֲזִיר מִכֹּחַ תַּקָּנָה, אֵין (כ) חִלּוּק בֵּין נֶהֶרְגוּ לְמֵתוּ; אֲבָל אִם נִשְׁתַּמְּדוּ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר. וְיֵשׁ לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר: באר היטב (יד) בירוש'. דדוק' בנדן תיקון משום עגמ' נפש ואסמכינהו אקר' ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ''מ לא תיקון תשו' הרא''ש. ומשמע אפילו לא בא לידי הבעל עדיין הירושה מ''מ זכה מיהו נראה נ''מ שנתן לה אביה מודה הרא''ש דצריך להחזיר כי איכ' בזה ג''כ עגמ' נפש ובח''מ כ' נ''מ שהיה לה קודם הנשואים היינו שנפל לה הירושה קודם הנשואים צריך להחזיר וירושה שנפלה אחר הנשואין א''צ להחזיר ואין נ''ל אלא כל מה שאין אביה נותן לה א''צ להחזיר. ובתשו' מהרי''ו סי' ס''ד פסק כהרא''ש דתקנה לא היתה על נ''מ שהיה לה. אבל בתשו' מהר''י סג''ל סי' ס''ד וסימן פ' ופ''ד כ' דשייך נמי תקנו' הקהלו' בנ''מ שהיה לה ע''ש. וע' שארית יוסף סי' צ''ב. וע' ד''מ ס''ס נ''ה שהאריך שם. וע''ל ס''ס נ''ג בענין אם מתה בחודש י''ג. מתה ביום אחרון של שנה א' ונקברת ביום ראשון של שנה שניה או ביום אחרון של שניה ונקברת ביום ראשון של שלישי' יום המיתה עיקר מהריב''ל ח''ב סי' כ''א. ספרדי שנשא בת אשכנזי ומתה תוך שנה ראשונה והספרדי אינו רוצה להחזיר הכל אלא להחזיק בתקנו' טוליטולה הנהוג בין הספרדים הדין עמו מהריב''ל ח''א סי' ל'. וכ' כנה''ג וה''ה איפכ' אשכנזי שנשא ספרדית שאם אבי הבת מוחזק אין להוצי' מידו ע''ש: (טו) לחתן. מבואר בתשו' מהר''י סג''ל שם. כל המתנו' שנותנים להחתן משני צדדים הוי נ''מ וצריך להחזיר לשיטתו כמ''ש בסמוך. וכן פסק בתשו' בנימין זאב. ובתשו' מהרי''ו שם. משמע דמודה בזה מה שנותנים להכלה אית בזה ותם לריק כחכם אבל בתשו' מהרא''ם סי' ט''ו פסק מתנות א''צ להחזיר אפילו מה שנתן אבי הכלה ואמה. ול''ד לנדוני' דאיכא מנהג' ידועה וברורה אבל מתנות ליכ' מנהג ידוע לא סגי בלא תנאי וכ''כ הרשד''ם חא''ה סי' קכ''ו ומסיים שם המפקפק בזה ראוי לנזיפה כאלו מהרהר אחר התורה ואחר דברי חכמים. וכנה''ג דף קל''ד ע''א סעיף ל''ח הביאם. ומביא תשו' הראנ''ח ח''א סי' ג' והר''ם מטראני ח''א סי' כ''ט וח''ב סי' ק''ץ שס''ל דמתנות שנתנו קרוביה בין נתנו לו או לשניהם אין לבעל חלק בהם אלא יורשיה יורשים הכל עמ''ש סע''ף ל''ט. וכתב ב''ש להני פוסקים דצריך להחזיר הכל אז א''צ לקוברה. ואם תופס נ''מ חייב לקוברה ואפילו אם מחזיר נ''מ מה שנתן האב ומחזיק שאר נ''מ מה שלא נתן האב חייב לקוברה ע' ב''ש. ע' ד''מ סו''ס נ''ה ובהריב''ש סי' ס''א ובהרשד''ם חא''ה סי' ל''ב ובהר''א ששון סי' נ''ב ונ''ה ובספר משא מלך בדיני מנהגות דיני ממון שורש ד' ובתשו' כנ''י שאלה ע''ט בסופו: (טז) הקהלו'. ע' בס' משאת בנימין מסימן י''א עד סי' ט''ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור והעלה שהדבר ספק הוא ואם הא' מהן מוחזק אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו יורשי הנותן ויורשי האשה וט''ז כ' אם האב נתן הנדוני' או א' מקרובים נתן הנדוני' אפילו יש קרובים יותר ואחד נותן הנדוני' מחזירים להנותן אפילו אם לא נתן משלו רק קיבץ ונתן להנדוני'. ואם הנותן מת נותנים ליורשיו. ואם נתן אדם אחר שאין קרוב לא שייך כלל ותם לריק כחכם ומחזירים ליורשים עכ''ל. ומהריב''ל בח''ג סי' ס''ז פסק דאפי' נתנו אחרים יחזיר למי שנתן המעו' וכנה''ג דף קל''ח ע''ב סעיף ס''ה האריך והעלה דתלי' הכל בתנאי ההשבון. אם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור ליורשין אז אמרי' שמחלו אחרים ע''ז ואם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור לנותן. אפי' כתוב בכתובה דהנעל' ליה מבית אביה יחזירו לנותן ע''ש. ואם נהגו להחזיר הנדוני' ליורשים אפילו אם נתנו אחרים הנדוני' מנהגן מנהג והולכין אחריו מהריב''ל ח''ג סי' ס''ו מי ששידך בתו הסמוכ' על שלחנו ובכתיבת התנאים אחרונים רוצים לכתוב כתקנות שו''ם והחתן מעכב כיון שהוא לא נתן לה כלום רק הכל היא ממעשה ידיה פסק שבו''י ח''א שאלה ק''ה דאין החתן יוכל לעכב ע''ש: (יז) עצמן וכו'. דלא שייך ותם לריק כחכם כשהם בעצמן הכניסו הנדוני' ועכשיו פשוט המנהג ביתומים כשיש להם מעות ירושה כותבים בפירוש מחמת עידור וקטט יועמד כתקנת שו''ם כאלו השיא' אביה בחייו. וכתב הח''מ אפילו אם שכחו לכתוב או שאין התנאים לפנינו נוהגים תקנת שו''ם כיון שרגילים לכתוב הוי כאלו כתבו. ועיין הראנ''ח ח''א סי' ב' ובהרשד''ם סי' רנ''ד וכנה''ג דף קל''ג ע''א ס''ו. ותקנות שו''ם היינו שיחזור בשנה שניה כי שנה ראשונה היינו תקנות ר''ת וכ''כ מהריב''ל ח''ג סי' נ''ט ומהרי''ט ח''ב חא''ה סי' מ''ז ועי' בס' מ''ב סי' י''ב י''ג ותשו' שארית יוסף סי' כ''ד. ובד''מ סי' נ''ה. בכתובה שכתב בה דהנעלת ליה מבית אמה ומת האם ואח''כ מתה הבת בלי ז''ק יש להסתפק אם החצי החזיר ליורשי האם או ליורשיה או לא יחזור הבעל כלום מהריב''ל ח''ג סימן נ''ט. ראובן השיא יתומה אחת מנכסיו ונכתב ההשבון ליורשיה וקנו ע''ז מהחתן וחתמו העדים בכתובה ואח''כ ערער ראובן שיכתוב כתובה אחרת ויכתוב בתוכו שההשבון יחזור לו. פסק מהרמ''ט ח''ג סימן קע''ח דיכולין העדים לכתוב ולחתום כתובה אחרת שההשבון יהיה לו וכ''כ הר''י אדרבי סי' של''ט. אשה שמתה בחיי בעלה בלי ז''ק ונתאחר מ' שנה שלא תבעו היורשים חלק המגיע להם אין בכך כלום וכל זמן ששטר כתובה בידם גובים חלקם הרמ''ט ח''א סי' נ''ח ומהרח''ש בתשובה חא''ה סימן ל''ז והר''ש הלוי חא''ה סי' י''ד. ועיין כנה''ג כמה דינים לענין תקנות טוליטולא ומשם תלמדנו לכאן לענין תקנות השו''ם שלנו: (יח) חתנים. דזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתא ואפי' התנה בפירוש שאם תמות תוך השנה שיחזור הנדן מ''מ אין זה בכלל התנאי: (יט) קיימא. ע''ל ס''ס נ''ג אי בעינן דוק' שיהיה הולד למ''ד יום אחר מיתתה. ועיין בתשובת תפארת הגרשוני סי' ס''ח ובתשובת נחלת שבעה סימן פ''ב ובתשובת שבות יעקב ח''א שאלה ק''ט ובבית שמואל סי' נ''ב ס''ק י''ח. וכנה''ג דף קל''ח ע''ב: (כ) חילוק. כי בתקנה אמרינן לא פלוג אפילו באונס' דלא שכיח כיון דתקנו רבנן בחד אונס ה''ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמא ע''ש בפסקי מהרא''י סי' רס''ז מיהו בנשתמדה מסופק שם ע''ש ע''כ כתב הרב רמ''א דיש להתיישב בדבר: