הלכות גיטין
סימן קיט - מה דבה ימצא באשה שתתגרש סימן קכ - שאין לכתב הגט אם לא שמע מפי המגרש סימן קכא - צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה סימן קכב - אמר לכתב הגט וטעה או נאבד סימן קכג - מי ראוי לכתב הגט, ונכתב ונתן בשבת סימן קכד - על מה נכתב הגט סימן קכה - במה נכתב הגט, ותקון הכתיבה והקלף סימן קכו - נסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו סימן קכז - שצריך להזכיר הזמן בגט, ודין קדימה ואחור סימן קכח - שצריך להזכיר בגט מקום דירת הבעל ואשה ועדים סימן קכט - דיני שם סימן קל - דיני עדי הגט וחתימתו, ואם אינם יודעים לקרות או לחתם סימן קלא - צריך שיהיה כתיבתו וחתימתו לשמה סימן קלב - שצריך להזכיר שם האיש ואשתו סימן קלג - צריך שימסר הגט בפני שני עדים כשרים סימן קלד - צריך שיבטל הבעל כל מודעות סימן קלה - צריך לקרות הגט קדם נתינה ולאחריו סימן קלו - דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה, והמגרש בשבת סימן קלז - צריך שיתירנה התר גמור סימן קלח - דין נתינת הגט מידו סימן קלט - דין קבלה מידו, ואם זרק לה ולחצרה סימן קמ - דין שליח להולכה וקבלה והובאה סימן קמא - דין השליחות והחזרה ממנו סימן קמב - דין המביא גט בחוצה לארץ סימן קמג - דין המגרש על תנאי סימן קמד - דין תנאים, ואם יש טענת אנס בגט סימן קמה - דין שכיב מרע, ואם עמד ומת מחמת מקרה רע סימן קמו - דין המגרש לאחר זמן, ומי שנתגרשה על תנאי סימן קמז - אין כותבין תנאי בגט, ואם כתבו מה דינו סימן קמח - דין המגרש בגט ישן, והמגרש בתנאי, ושלא יתיחד עמה סימן קמט - דין המגרש את אשתו ואחר כך בא עליה או נתיחד עמה סימן קנ - דין פסול גט שאם נשאת בהן סימן קנא - הסופר שטעה בגט ובשובר סימן קנב - דין שני עדים אומרים שנתגרשה, והאומרת: אשת איש הייתי ונתגרשתי סימן קנג - דין המוצא גט בשוק למי יחזיר אותו סימן קנד - למי שכופין להוציא בגט, בין איש בין אשה, וסדר כתיבת הגט ונתינתו סדר הגט ובו דיני העדים והבעל והסופר והאשה, וכל פרטיוסימן קיט - מה דבה ימצא באשה שתתגרש
(ושלא תדור הגרושה עמו בחצר), ובו י''א סעיפים
א לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְאִם הוֹדִיעָהּ בִּתְחִלָּה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָהּ לְיָמִים, (א) מֻתָּר: באר היטב (א) מותר. מצות גירושין הוא מצות עשה. ומהראנ''ח היה נותן טעם לפ''ז למה שנוהגין לתת גט לש''מ שמת בלא בנים אעפ''י שבגט זה הם מבטלים מצות חליצה או יבום. מפני שנתינת הגט ג''כ היא מצות עשה. הרשב''א בתשובה סי' י''ח נתן טעם שאין מברכין על מצוה זו מפני שיש גירושין שהם בעבירה כגון שלא מצא בה ערות דבר ששנוי המשלח ע''ש:
ב לֹא תִּהְיֶה (ב) יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ: באר היטב (ב) יושבת וכו'. ולא מהני כאן אם מודיע לה מאחר דכבר נשאה דמה לה לעשות עיין ב''ש ופר''ח:
ג לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ עֶרְוַת (ג) דָּבָר. הגה: אֲבָל בְּלָאו הָכִי אָמְרִינָן כָּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת (טוּר). וְדַוְקָא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיוּ מְגָרְשִׁין בְּעַל כָּרְחָהּ, אֲבָל אִם מְגָרְשָׁהּ מִדַּעְתָּהּ מֻתָּר (אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וְכֵן כָּתַב הָרַ''ן). וְאֵין רָאוּי לוֹ לְמַהֵר לְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה; אֲבָל שְׁנִיָּה, אִם שְׂנָאָהּ, (ד) יְשַׁלְּחֶנָּה: באר היטב (ג) דבר. ולא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה. ודווק' בנשואה אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה רשד''ם חא''ה סי' ס'. אשה שהיא מאוסה ביותר ומאיסה ליה אפ''ה אין לו לגרשה בזיווג ראשון כנה''ג בשם הרא''ם. לא היה יכול להזדקק עם אשתו ועסקו ברפואו' שנה או שנתיים או שלש ולא הועיל להם. עון להם שיהיו יחדיו ס''ח סי' שנ''א. ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזיר ש''ס: (ד) ישלחנה. דוק' כשמצ' אחרת נאה הימנה אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יוכל לגרשה בע''כ. וזיווג ראשון מיקרי דוק' כשהיא בתולה פרי חדש:
ד אִשָּׁה רָעָה (ה) בְּדֵעוֹתֶיהָ, וְשֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה כִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ: באר היטב (ה) בדעותיה. היינו מקשט' ליה תכא ומהדר' ליה גב' שהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון:
ה אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִשּׁוּם פְּרִיצוּת, אֵין רָאוּי לְאָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה:
ו יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּלֹא דַּעְתָּהּ. הגה: וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם לָהּ (ו) הַכְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָתָהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב מִשּׁוּם זֶה הַגֵּרוּשִׁין, אֶלָּא תִּתְגָּרֵשׁ וְתִתְבַּע אוֹתוֹ מַה שֶּׁחַיָּב לָהּ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ וְרִיבָ''שׁ). וְכָל זֶה מִדִּינָא, אֲבָל רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם הֶחֱרִים שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ אִשָּׁה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אִם לֹא שֶׁעָבְרָה עַל דָּת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קט''ו. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לִתֵּן לָהּ הַכְּתֻבָּה, אֵין לְגָרְשָׁהּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ (סְמַ''ק סִימָן קפ''ד). עָבַר וְגֵרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, בַּזְּמַן הַזֶּה, וְנִשֵּׂאת, שׁוּב אֵין הָאִישׁ נִקְרָא עֲבַרְיָן (כָּל בּוֹ). גֵּרְשָׁהּ מִדַּעְתָּהּ, וְנִמְצָא פְּסוּל (ז) בַּגֵּט, יָכוֹל אַחַר כָּךְ לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ (גַּם זֶה שָׁם). נוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין, עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קי''ז אִם יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִמְקוֹם מִצְוָה יָכוֹל לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ בְּעַל כָּרְחָהּ, אוֹ מַתִּירִים לוֹ לִשָּׂא שְׁתֵּי (ח) נָשִׁים (מוהר''ם פַּדָּוואָה סִימָן י''ג). וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן א'. לְפִיכָךְ, קְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ דַּעַת גְּמוּרָה, אֲפִלּוּ אִם קִבֵּל אָבִיהָ קִדּוּשֶׁיהָ שֶׁהֵם דְּאוֹרָיְתָא, אוֹ חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה כְּשֶׁהָיְתָה פִּקַּחַת, וְנִתְחָרְשָׁה; אֲבָל אִם נִשְׁתַּטֵּית, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר עַצְמָהּ, אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא, שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר; לְפִיכָךְ מַנִּיחָהּ, וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת וּמַאֲכִילָהּ וּמַשְׁקָהּ (ט) מִשֶּׁלָּהּ, וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, וְאֵינוֹ חַיָּב לְרַפּאוֹתָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּרְפוּאָתָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וְהַטּוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה וְהָרַאֲבַ''ד), וְכֵן פָּסַק לְעֵיל סִימָן ע' סָעִיף ד', וְכֵן עִקָּר. וְלֹא לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ מְגֹרֶשֶׁת, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה יוֹדַעַת לִשְׁמֹר גִּטָּהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אֵינָהּ (י) מְגֹרֶשֶׁת (וְכֵן מַשְׁמָע בְּמהרי''ו סִימָן נ''ב); אֲבָל בְּעִתִּים (יא) שׁוֹטָה וּבְעִתִּים חֲלוּמָה, וְגֵרְשָׁהּ בְּעֵת חֲלִימָתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִרְאֶה שֶׁתִּשָּׁאֵר כָּךְ, לָא מְהַדְרִינָן עוֹבָדָא (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן רט''ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קכ''א סָעִיף ג'. וּמוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר וְלִטַּפֵּל בָּהּ: באר היטב (ו) הכתובה. בתשובת הרשב''א סי' אלף רנ''ד לא כ''כ ע''ש. וכתב ב''ש דהרב רמ''א איירי כשיוכל לגרש ע''פ הדין אז יוכל לגרש אותה אפי' אין לו כתובה. והרשב''א איירי היכא דאין ראוי לגרש בזה אם אין לו כתובה אין רשאי לגרש ע''ש ובח''מ. ופר''ח הקשה מש''ס דיבמו' דף ס''ג ע''ב נתנני ה' בידי לא אוכל קום זהו אשה רעה וכתובתה מרובה כו'. גם מפרק הניזקין מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו וכו' א''ל כתובתה מרובה וכו' ע''ש. משמע דלא יוכל לגרשה ע''ש והעלה דאינו יוכל לגרשה אלא א''כ יש לו לשלם הכתובה דלא כהרמ''א ע''ש. ואני אומר דאין למידין מן ההגדות וכ''כ התי''ט פ''ה דברכות משנה ד' ע''ש וכ''כ שבות יעקב ח''ב סי' קמ''ט: (ז) בגט וכו'. דוקא אם ידענו שלא ידעה בפיסול הראשון. אבל אם ידעה בפיסולו אינו יוכל ליתן גט שני בע''כ כנה''ג שדייק כן מדברי מהר''ם מינץ ע''ש: (ח) נשים. בתשובת מהר''ם פדוואה התיר לגרש בע''כ אבל לא התיר שישא אשה אחרת. לכן אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונה אינה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט. אבל בשבויה אין להתיר ח''מ ב''ש עיין ב''ח סי' א' וסי' זה. כרות שפכה ע''י חולי שרצה לגרש ואשתו אינה רוצה אין כח בידינו להכריחה שתקבל גט מפני חר''ג תומת ישרים סי' נ''ב. ובסי' קנ''ה כ' בשם מהר''ם אבוהב שלא תיקן ר''ג על זה. ועיין כנה''ג חילוקי דינים: (ט) משלה. דכללא הוא אם אינה יודעת לשמור את גיטה אז מדאוריית' אינה מגורשת אז לכ''ע חייב בכל חיוב ממון. אבל אם יכולה לשמור את גיטה ואינה יכולה לשמור את עצמה אז מדאוריית' מגורשת אלא חז''ל תקנו שאל יגרש אותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובזו ס''ל להרמב''ם דעל ממון לא תקנו חז''ל כיון שהוא מוכן לסלק את שלה אלא שהוא אונס בתקנת חז''ל מש''ה הוא פטור מכל חיוב ממון. ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרמ''א מסי' ע' דשם י''ל דאיירי בנשתטה דאינה יודעת לשמור את גיטה ב''ש. והח''מ מיישב דכאן איירי בנותן לה כתובה ולעיל איירי כשאין רוצה ליתן לה כתובה ע''ש. וזה דוקא לדין התלמוד שמגרשין בע''כ. אבל לדידן שאין מגרשין בע''כ אף אם לא היתה שוטה א''כ אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון ח''מ: (י) מגורשת. ובזה הזמן אם עבר וגירש אפי' אם יכולה לשמור את גיטה מ''מ מחמת תקנו' ר''ג אינה מגורשת וחייב לאשה זו בכל חיוב ממון ב''ש ועיין ח''מ: (יא) שוטה וכו'. בתשובת מהרי''ו סי' נ''ב ומהרש''ל סי' ס''ה אסרו אפי' בדיעבד (שעתים) [בעתים] שוטה ועתים חלומה ע''ש ועיין מהר''ם מטראני ח''ב סי' כ' שמתיר לגרשה. הרב ב''ש נסתפק אם היא עתים שוטה ועתים חלומה וספרה ז' נקיים בעת שטותה ע''י נשים פקחות אם רשאה להיות נשואה בעת חלימתה כי י''ל הטעם הוא משום חימוד ועכשיו נתעורר החימוד ואפשר בימי שטותה שלה לא היה לה חימוד ע''ש:
ז מִי שֶׁגֵּרַשׁ אִשְׁתּוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין, לֹא תָּדוּר עִמּוֹ (יב) בֶּחָצֵר, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי זְנוּת; וְאִם הָיָה כֹּהֵן, לֹא תָּדוּר עִמּוֹ בַּמָּבוֹי; וּכְפָר קָטָן נִדּוֹן כְּמָבוֹי. הגה: וְאִם נִשֵּׂאת (יג) לְאַחֵר, אֲפִלּוּ בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא תָּדוּר עִמּוֹ בַּמָּבוֹי (טוּר). וְכָל זֶה בְּמָבוֹי סָתוּם, אֲבָל בְּמָבוֹי מְפֻלָּשׁ שֶׁדֶּרֶךְ רַבִּים עוֹבֵר בֵּינֵיהֶם, מֻתָּרִים לָדוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת), אִם רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסִיק בֵּין בָּתֵּיהֶם (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק שֵׁנִי דִּכְתֻבּוֹת), אֲפִלּוּ אֵין בְּכָל הָעִיר שׁוּם יְהוּדִי רַק הֵם (יד) לְבַד, שָׁרֵי (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רמ''ג). גֵּרְשָׁהּ מִשּׁוּם שֶׁאֲסוּרָה עָלָיו, אֲפִלּוּ לֹא נִשֵּׂאת, אָסוּר לָדוּר עִמָּהּ, כְּאִלּוּ נִשֵּׂאת (טו) לְאַחֵר (אוֹר זָרוּעַ): באר היטב (יב) בחצר. אפי' נזהרים שלא להתיחד אסור ב''ש ודלא כח''מ. ול''ד בחצר שהם משתמשים בקביעו' אלא אפי' בחצר שאיו משתמשין בו אלא לכניסה ויציאה אסור הראנ''ח ח''מ סי' ל''ו. ש''מ שגירש רשאי להחייחד כשיש א' אפי' שפחה דש''מ שאני עיין ב''ש: (יג) לאחר וכו'. איירי בנשאת ונתגרשה אז א''צ ריחוק אלא ממבוי אבל אם היא נשואה לבעל צריכה ריחוק מכל שכונה שהוא גדול ממבוי ב''ש ועיין ח''מ ובה''י. ראובן שגירש לאשתו והלכה ונשאת לאחר וילדה בנים. והמגרש נשא אשה אחרת וילדה ממנו בנים. מותרים הבנים להנש' זה עם זה וליכ' למיחש מתוך שהם מחותנים יבואו לידי איסור. וכ''ש דמותר לבת המגרש שתקח את המגורש'. ולאח המגרש שיקח אחות המגורשת כנה''ג דף ק''מ ע''א: (יד) לבד. הח''מ כ' דאין להקל ע''ש: (טו) לאחר. ר''ל כאלו נשאת ונתגרשה דצריך ריחוק ממבוי. ואפי' אם היא אסורה עליו אפי' מדרבנן צריכה ריחוק ממבוי רק בשבויה הקילו ב''ש דלא כח''מ:
ח הָיָה לָהּ (טז) מִלְוֶה אֶצְלוֹ, עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְתָבְעוֹ. הגה: וְדַוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֲבָל מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, הוֹאִיל וְאֵינוֹ דָּר שָׁם וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמָּהּ (כָּךְ מַשְׁמַע בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רמ''ג). (יז) וְיֵשׁ מַחֲמִירִין (בֵּית יוֹסֵף). וְמֻתָּר לְאָדָם לָזוּן גְּרוּשָׁתוֹ, וּמִצְוָה הוּא יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר עָנִי (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''א מֵאִסוּרֵי בִּיאָה) וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָּהּ, רַק יְזוּנָהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (אוֹר זָרוּעַ): באר היטב (טז) מלוה וכו'. וה''ה שאר תביעות. וה''ה להיפך כשיש לו תביעה עליה. מכ''ש שאסורה לדבר עמו בשוק ח''מ: (יז) חולקים. הח''מ תמה על היש חולקים. וכן הפרי חדש:
ט גְּרוּשָׁה שֶׁבָּאָה עִם הַמְגָרֵשׁ לְדִין, מְנַדִּין אוֹתָם אוֹ מַכִּין אוֹתָם מַכַּת מַרְדּוּת:
י אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, מֻתֶּרֶת לְתָבְעוֹ לְדִין וְלָדוּר עִמּוֹ. וְאִם הָיָה לִבּוֹ גַּס בָּהּ, אַף מִן הָאֵרוּסִין אָסוּר:
יא מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי, הִיא נִדְחֵית (יח) מִפָּנָיו. וְאִם הָיָה הֶחָצֵר שֶׁלָּהּ, הוּא יִדָּחֶה מִפָּנֶיהָ: באר היטב (יח) מפניו. אפילו בחצר של שניהם. או דרים בשכירות. וכתב הח''מ אחר הגירושין אין יוכל לישא א' מן בני מבוי זו שדר המגרש אלא היא והבעל השני נדחית מפניו. וכ''כ הפר''ח. ואי קשיא דא''כ כי מיבעי' לן בש''ס היתה חצר של שניהם מהו ובעינ' למיפשט' מהא דקתני היא נדחית מפניו ודחינן דילמא דאגיר מיגר. אמאי לא דחינן דההיא מיירי כשנשאת לאיש אחר שאף שיש לו חצר שהיא נדחית מפניו י''ל עדיפא מינה קא משני ודו''ק פר''ח:
סימן קכ - שאין לכתב הגט אם לא שמע מפי המגרש
ובו י''א סעיפים
א (א) הַגֵּט, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ; וְאַף אִם שְׁלוּחוֹ כּוֹתְבוֹ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מִשֶּׁל הַבַּעַל; לְכָךְ נָהֲגוּ כְּשֶׁהַבַּעַל מָצוּי, שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַסוֹפֵר (ב) הַקְּלָף וְהַדְּיוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הַקֻּלְמוֹס וּשְׁאָר כְּלֵי הַכְּתִיבָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק שֵׁנִי וּבַמָּרְדְּכַי מֵהִלְכוֹת גִּטִּין) בְּמַתָּנָה, קֹדֶם כְּתִיבָה. וְהַבַּעַל נוֹתֵן שְׂכָרוֹ; וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת עֲגוּנוֹת, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאִשָּׁה תִּתֵּן שְׂכַר הַסוֹפֵר וְהִקְנוּהוּ לַבַּעַל: באר היטב (א) הגט וכו'. ל' גט מצינו בירושלמי אבן אחת יש בכרכי הים וגיטא שמא ומגרש כל חברותיה מסביבותיה ש''ג דפ''ק דגיטין: (ב) הקלף והדיו. הכלל הוא בזה. כשהקלף והדיו של הסופר. והבעל משלם לו. אז צריך להקנות להבעל הקלף והדיו ואפי' בדיעבד פסול אם לא הקנה לו. ואין להקשו' ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו דכותבים ונותנים בלא הקנאה. ומזה הביא הרמב''ן ראיה דא''צ להקנות להבעל. כבר דחה הרמ''ה דשאני כשצוה לכתוב וליתן אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו אז הוי כאלו הקנה להבעל משא''כ כשהסופר כותב ואדם אחר שליח למסור לידה אז הוא פסול. ולהרמב''ן אף בכה''ג כשר וס''ל ממיל' נקנה להבעל במעות שמשלם הוא. ונ''מ מפלוגת' זו אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם. לדעת הרמ''ה כשר אפי' לא הקנה להבעל אבל להרמב''ן דס''ל דנקנה להבעל במעות שישלם א''כ אם כותב בחנם פסול אם לא הקנה לה בעל. והמחבר ב''י שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל וכו'. כוונתו דלכתחילה אל יסמוך על סברת הרמ''ה. ואם הבעל נותן מעות להסופר לקנות קלף והדיו כשר משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה. ואם הקלף והדיו של האשה אז לכ''ע פסול אם לא הקנה להבעל. מיהו בקולמוס אין קפיד' בדיעבד ולכתחילה צריך להקנו' להבעל קודם הכתיבה אפי' הקולמוס וכל כלי הכתיבה אפי' אם עשה אותו לשליח למסור לאשתו. ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה. ותשלומי שכר הסופר ס''ל להרמב''ם אחר התקנה תשלם היא. והרא''ש ס''ל דהוא משלם אלא תקנות חז''ל הוא אם תשלם היא הגט כשר ב''ש ועיין כנה''ג:
ב גָּזַל נְיָר וְכָתַב בּוֹ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ קֹדֶם (ג) יֵאוּשׁ. הגה: אֲבָל גָּזַל גֵּט, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לוֹ הַסוֹפֵר גֵּט וּגְזָלוֹ מִמֶּנּוּ וְלֹא פָּרַע לוֹ, וְגֵרַשׁ בּוֹ, לָא הָוֵי מְגֹרֶשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף): באר היטב (ג) יאוש. משום דהוי שינוי דאינו חוזר וכן הדין אם גזל הדיו. אבל גזל הגט דליכ' שינוי אינה מגורשת. לכן אם נתן לו הסופר הגט ולא פרע לו השכר הוי גזל אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל ח''מ ב''ש. וכתב הפר''ח דה''מ כשהיה בדעתו של בעל לשלם לו אבל אם כשהסופר נתן לו הגט מיד היה דעתו של בעל שלא לפרוע נמצ' דבאיסורא מטא לידיה וה''ל גזל בידו ואינה מגורשת ואף דבתר הכי הדר ביה ופרע ע''ש. ואיכ' לספוקי אם גזל קלף וכתב בו גט דמימחק שפיר ולא מינכר מחק' אי מיקרי שינוי החוזר לבריית' או לא עיין פר''ח ובש''ך ח''מ סי' שס''ב ושנ''ג:
ג כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִים וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ (ד) פְּלוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם הַסוֹפֵר צָרִיךְ לְהַכִּירָן (טוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי. וְהַכָּרָה זוֹ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲפִלּוּ עַל פִּי אִשָּׁה (ה) וְקָרוֹב. הגה: וְצָרִיךְ לְהַכִּיר שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְשֵׁם אֲבִיהֶם, וְכָל שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁלֹשִים יוֹם בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם יוֹתֵר. וְשֵׁם אָבִיו, נָהֲגוּ לִכְתֹּב עַל פִּי (ו) עַצְמוֹ (בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם). וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶן שָׁוִים, אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ, שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכֶנּוּ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וִיגָרְשֶׁנָּה עָלָיו. וּבִשְׁעַת הַסַכָּנָה, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים: באר היטב (ד) פלונית. והכרה זו צריך להיות קודם החתימה ובדיעבד כשר אפילו אחר החתימה ח''מ ב''ש: (ה) וקרוב. וה''ה השליח ג''כ נאמן ב''ש: (ו) עצמו. ר''ל אעפ''י שלא הוחזק למ''ד יום ב''ש:
ד לֹא יִכְתְּבֶנּוּ הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ בּוֹ הָעֵדִים, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם (ז) הַבַּעַל לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. וּלְכַתְּחִלָּה יֹאמַר לַסוֹפֵר לִפְנֵי הָעֵדִים (בְּסֵדֶר הַגֵּט מהר''א מַרְגָּלִיוֹת). וּכְשֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַבַּעַל, יִכְתְּבוּהוּ הֵם בְּעַצְמָם וְלֹא יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. אֲפִלּוּ אָמַר לְבֵית דִּין: תְּנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, לֹא יֹאמְרוּ (ח) לַסוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ לַסוֹפֵר וְיִכְתֹּב וְלָעֵדִים וְיַחְתְּמוּ, לֹא יִכְתֹּב הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו. הגה: עָבַר וְגֵרְשָׁהּ עַל יְדֵי ''אוֹמֵר אִמְרוּ לַסוֹפֵר וְיִכְתֹּב'' כוּ', הָוֵי סָפֵק (ט) מְגֹרֶשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן וּבָעַל הַתְרוּמָה וּסְמַ''ג וְהַמָּרְדְּכַי וְכָל בּוֹ): באר היטב (ז) הבעל וכו'. סופר שאמר שלא שמע מפי המגרש שצוהו לכתוב. והמסדר גט אומר ששמע והעדים אומרים באומדנות ששמעו מפיו אין עדותם עדות מהריב''ל ח''ג סי' כ''ג: (ח) לסופר. האי לסופר דקאמר היינו אפי' לסופר פלוני רוב פוסקים עיין כנה''ג דף קמ''א ע''ב וב''ש ס''ק ד': (ט) מגורשת. אבל באומר להם שהם יתנו והם מעצמם אמרו לסופר הגט בטל מן התורה לכ''ע עיין ח''מ:
ה אֲפִלּוּ כָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ לַסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב וְלָעֵדִים שֶׁיַּחְתְּמוּ, לֹא יִכְתְּבוּ וְלֹא יַחְתְּמוּ עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּיו, בֵּין שֶׁהוּא פִּקֵּחַ וּבֵין (י) שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, בֵּין שֶׁמְּדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ בֵּין שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּמִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם עַל פִּי כְּתַב יָדוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לַסוֹפֵר: כְּתֹב, וְלָעֵדִים: חֲתֹמוּ, וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו: באר היטב (י) שנשתתק וכו'. ובפקח גמור אם גירש ע''י כתב. עיין ב''י וב''ש. ומהריב''ל ח''ג ס''ס צ''ג וצ''ו. והרד''ך בית (כ''ג) [י''ט] והר''ם מטראני ח''ב סי' קנ''ה כתבו במקום עיגון יש לסמוך אדברי המקילים בכתיבת יד של פקח. וה''ה במשומד שהוא בארץ מרחקים והדבר קרוב לנמנע לבא לתת גט. דכותבין ע''י כ' ידו ע''ש. וכ''פ בתשובת שבות יעקב ח''א שאלה קי''ד קט''ו ע''ש הסדר ונוסח הגט והרשאתו:
ו מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וּשְׁאָלוּהוּ אִם רוֹצֶה שֶׁיִּכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ, יִתְבָּאֵר בַּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה:
ז אָמַר לַעֲשָׂרָה: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב בִּשְׁבִיל (יא) כֻּלָּם. וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ, אֶחָד כּוֹתֵב בְּמַעֲמַד כֻּלָּם: באר היטב (יא) כולם. וא''צ שיהיה במעמד כולם ודוק' א' כותב אבל אם כתבו שנים הגט פסול כי ל' הקרא וכתב ל' יחיד לכן אם אמר כולכם כתובו לא אמרינן שיכתבו כולם ח''מ. והב''ש כ' עליו היינו בתורף ע''ש. ופר''ח חולק והתיר דמותר לכתוב לכתחלה ב' סופרים ע''ש:
ח אָמַר לַעֲשָׂרָה: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם (יב) חוֹתְמִים וְאֶחָד נוֹתֵן: באר היטב (יב) חותמי'. כלומר שנים אחרים ולא הסופר. מיהו השליח יוכל להיות הסופר ח''מ ב''ש:
ט אָמַר: כֻּלְּכֶם חֲתֹמוּ, אוֹ (יג) שֶׁמְּנָאָם, בֵּין שֶׁמָּנָה כֻּלָּם בֵין שֶׁמָּנָה מִקְצָתָם, וְאָמַר לָהֶם: חִתְמוּ, הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר כֻּלְּכֶם (יד) חִתְמוּ, וְכֻלָּם צְרִיכִים לַחְתֹּם בּוֹ; וּשְׁנַיִם שֶׁחוֹתְמִים בּוֹ תְּחִלָּה הֵם מִשּׁוּם עֵדִים, וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם אֶחָד מֵהֶם פָּסוּל, וְהָאֲחֵרִים מִשּׁוּם תְּנַאי; לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַשְּׁאָר פְּסוּלִים, אוֹ שֶׁחָתְמוּ זֶה הַיּוֹם וְזֶה לְמָחָר אוֹ אַחַר כַּמָּה יָמִים, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיַּחְתְּמוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי (טו) כֻּלָּם; וַאֲפִלּוּ חָתְמוּ הַשְּׁאָר אַחַר נְתִינַת הַגֵּט, וַאֲפִלּוּ אַחַר (טז) שֶׁנִּשֵׂאת (הָרַ''ן פֶּרֶק קַמָּא דְּגִטִּין), כָּשֵׁר; וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶם קֹדֶם הַחֲתִימָה, הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסָמוּךְ: באר היטב (יג) שמנאם. וה''ה בכתיבה אם מנאם הוי כאומר כלכם וא' כותב במעמד כולם ח''מ ב''ש: (יד) חתמו וכו'. ממשמעו' דבריו משמע שכולם יבואו על החתום אף אלו שלא מנה. אבל רש''י והר''ן לא כ''כ אלא במנה מקצתן לא קפיד רק על המנויים ואלו שלא מנה א''צ לחתום ועיין ב''ח מ''ש בשם מהרש''ל: (טו) כולם. ובדיעבד משמע מתוס' אם לא חתמו זה בפני זה פסול. ולהראב''ד והרמב''ן א''צ שיחתמו אלו משום תנאי בפני אלו הבאים לשם עדות. ולהבעל המאור אפי' אלו משום עדים אין צריך שיחתמו זה בפני זה רק צריכים שיהיו מזומן לחתום וברמב''ם פ''א ובטור סי' ק''ל מבואר אם לא חתמו עידי גט זה בפני זה פסול: (טז) שנשאת. הח''מ חולק ע''ש:
י וְאִם אָמַר: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ מִשּׁוּם עֵדִים, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְשֶׁיַּחְתְּמוּ כֻּלָּם בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר סְתָם: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ, דִּינוֹ כִּמְפָרֵשׁ וְאוֹמֵר: כֻּלְּכֶם חִתְמוּ מִשּׁוּם עֵדִים, וְנִרְאֶה לִי דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא זוֹ:
יא תִּקְּנוּ (יז) חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לִכְתֹּב גֵּט אוֹ לַחְתֹּם אוֹ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ; אִם לִכְתִיבָה, יֹאמַר לָהֶם: כָּל אֶחָד מִכֶּם יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי, וְכֵן לְהוֹלָכָה: כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ; וְאִם לַחֲתִימָה, יֹאמַר לָהֶם: כָּל שְׁנַיִם מִכֶּם יַחְתְּמוּ בְּגֵט זֶה: באר היטב (יז) חכמים וכו'. מיהו אם אמר סתם כשר אם חתמו שנים. ואם אמר בפי' כולכם חתמו פסול אם לא חתמו כולם אפילו אחר התקנה ב''ש:
סימן קכא - צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה
ובו ח' סעיפים
א צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּדַעְתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּצַוֶּה לְכָתְבוֹ. לְפִיכָךְ, אִם אֲחָזוֹ רוּחַ (א) רָעָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּצַוֶּה לְכָתְבוֹ, אֵין כּוֹתְבִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ לִכְשֶׁיַּבְרִיא. וְכֵן הַשִּׁכּוֹר, שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, וְאָמַר: כִּתְבוּ, אֵין כּוֹתְבִין. וְאִם לֹא הִגִּיעַ, הֲרֵי זֶה (ב) סָפֵק: באר היטב (א) רעה וכו'. ולא מהני בדיקה ואם כתבו לכ''ע הגט בטל ב''ש: (ב) ספק. ר''ל שאין ברור לנו שהגיע. הרי זה ספק ומזה יש סמך דיש למנוע להם דאל ישתו ביום הגט דברים המשכרים. ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שיכור ואח''כ נעשה שיכור מותר לכתוב הגט בעת שכרותו. ב''ש. ובספר תומת ישרים סי' ג' כ' דיש חכמים שנוהגים להתענות ביום שנותנין גט עיין כנה''ג דף קמ''ב ע''א:
ב הָיָה בָּרִיא בְּשָׁעָה שֶׁצִּוָּה לְכָתְבוֹ, וְאַחַר כָּךְ אֲחָזוֹ הַחֹלִי, אֵין כּוֹתְבִים אוֹתוֹ בְּעוֹדוֹ בְּחָלְיוֹ. וְאִם כְּתָבוּהוּ וּנְתָנוּהוּ קֹדֶם שֶׁיַּבְרִיא, אִם הוּא חֹלִי דְּסַמֵּהּ בִּידָן, הֲרֵי זֶה פָּסוּל; וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵּט. הגה: אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, אֲפִלּוּ מִחָה בְּחָלְיוֹ שֶׁלֹּא לִתְּנוֹ (טוּר):
ג מִי שֶׁהוּא עִתִּים (ג) חָלִים (פֵּרוּשׁ, בָּרִיא, מִן ''וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי'' (יְשַׁעְיָה לח, טז)) עִתִּים שׁוֹטֶה, כְּשֶׁהוּא חָלִים, הֲרֵי הוּא כְּפִקֵּחַ לְכָל דְּבָרָיו. וְאִם גֵּרַשׁ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גִּטּוֹ גֵּט. וַאֲפִלּוּ חָלִים בְּעָלְמָא, שֶׁאֵינוֹ שָׁפוּי לְגַמְרֵי וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי''ט סָעִיף ו': באר היטב (ג) חלים. היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח עיין ח''מ:
ד שְׁכִיב מְרַע שֶׁמְּצַוֶּה לִכְתֹּב גֵּט, צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בּוֹ שֶׁיְּהֵא שָׁפוּי בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וּבִשְׁעַת (ד) נְתִינָה. הגה: וְאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה כְּמוֹ נִשְׁתַּתֵּק, אֶלָּא בּוֹדְקִין אוֹתוֹ קְצָת לִרְאוֹת אִם דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף): באר היטב (ד) נתינה. (וכ''כ) [וכ''ש] בעת שצוה לכתוב. אבל אם נשתטה בין הכתיבה להנתינה וחזר ונשתפה או אחר שכתב קצת הגט נשתטה ולא כ' יותר עד שחזר ונשתפה כ' ב''י דאין קפיד'. מיהו בתוספת ובד''מ משמע דיש קפיד'. וטוב לחוש לכתחלה ומיהו בדיעבד יש להקל. ואם לא בדקו הש''מ המדבר בעת הכתיבה והנתינה כ' הב''י דכשר. ואפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי כשר בדיעבד. ואם נשתתק בחליו. צריך בדיקה ובדיעבד כשר היכא דלא אפשר ב''י עיין ב''ש שמסיק דאין להקל:
ה מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, וּשְׁאָלוּהוּ אִם רוֹצֶה שֶׁיִּכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהִרְכִּין (ה) בְּרֹאשׁוֹ לוֹמַר הֵן, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים בְּסֵרוּגִין, חַד הֵן (ו) וּתְרֵין לָאו, חַד לָאו וּתְרֵין הֵן, אִם הִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי (ז) פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָּא בַּקַּיִץ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ בִּימוֹת הַחֹרֶף (טוּר) אִם רוֹצֶה שֶׁיִּלְקְטוּ לוֹ מִן הָאִילָן, אוֹ לְהֵפֶךְ (כָּךְ פֵּרְשׁוּ הַתּוֹסָפוֹת): באר היטב (ה) בראשו. אע''ג דע''פ כתב אין מגרשין עד שישמעו קולו. מ''מ הרכין עדיף דהוי כקול. ופקח שהרכין לדעת רוב פוסקים מגרשין. אלא לתירוץ א' של הרא''ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר ב''ש: (ו) ותרין לאו. ואם שאלוהו ג''פ הן וג''פ לאו רצופים לא מהני. ובתוס' ובטור מוכח אפילו כששואלים אוחו בסירוגים שואלים לו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי לאו כי היכא דלא להוי ג' לאוין רצופים ולא כש''ע שכתב חד הן ותרי לאו חד לאו וכו'. ורש''י פירש בסירוגין היינו בשיהה בין שאלה לשאלה ע''ש ויש לחוש לדבריו עיין ב''ש: (ז) פירות. משמע דצריך אלו ששה בדיקות ובסירוגין אפילו אם בודק ע''י פירות ב''ש עיין ב''ח:
ו וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, (ח) אוֹ אִלֵּם הַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, סוֹמְכִין עַל רְמִיזָתוֹ לְהוֹצִיא. אֲבָל חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ (ט) מְדַבֵּר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בִּרְמִיזָה, אִם נְשָּׂאָה כְּשֶׁהָיָה פִּקֵּחַ אוֹ שֶׁנָּפְלָה לוֹ יְבָמָה מֵאָחִיו פִּקֵּחַ. אֲבָל אִם נָשָׂא אִשָּׁה כְּשֶׁהוּא חֵרֵשׁ, אֲפִלּוּ הִיא פִּקַּחַת, מוֹצִיא (י) בִּרְמִיזָה. (וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רל''ה סָעִיף י''ט): באר היטב (ח) או אילם ר''ל מתחלת ברייתו כך: . (ט) מדבר. ה''ה כתיבת ידו נמי לא מהני ח''מ. בתשובת הרא''ש סוף כלל פ''ה כתב דחרש ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמו שאינו מדבר ע''ש: (י) ברמיזה. משמע דא''צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. אבל קצת פוסקים כתבו דבודקים אותו לכן אין להקל בזה. וההיא רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני. וכתיבת ידו להרמב''ם מהני אבל לשאר פוסקים לא מהני כת''י. ורמיזה שעושה בגופו עדיף. מיהו אם כנס ע''י כתיבה יש לומר כשם שכנס ע''י כתיבה כך הוא מגרש. וכן אם כנס ע''י קפיצה מגרש ע''י קפיצה. וחרש המגרש כותבין גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע''י הב''ד כדין ע''י רמיזה. והנוסחא עיין ברי''ו בתשובת צמח צדק סי' ס''ח. ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב ע''י רמיזתו ועיין תשובת צמח צדק סי' ע''ז איך יתנהג כשהחרש מקדש. ועי' ב''ש:
ז גּוֹסֵס (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם ''עַל צַד תֵּאָמַנָה'' (יְשַׁעְיָה ס, ד), עַל גִּסְסֵיהֶן, כְּלוֹמַר עַל חָזֶה שֶׁלָּהֶן וְעִנְיַן גּוֹסֵס הוּא שֶׁהַקָרוֹב לְמִיתָה מַעֲלֶה לֵחָה בִּגְרוֹנוֹ מִפְּנֵי צָרוּת הֶחָזֶה), הֲרֵי הוּא כְּחַי וְיָכוֹל לְגָרֵשׁ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא גּוֹסֵס שֶׁמְּדַבֵּר, אֲבָל אֵינוֹ מְדַבֵּר, (יא) לֹא (סְמַ''ג וּסְמַ''ק וְהַמָּרְדְּכַי), וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר: באר היטב (יא) לא. ובנשחט בו שנים וכו' דבסעיף שאח''ז חשיב יותר חי עיין באחרונים:
ח שָׁחֲטוּ בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם, וְכֵן אִם הָיָה מְגֻיָּד אוֹ צָלוּב וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ, וְרָמַז וְאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין כָּל עוֹד שֶׁנִּשְׁמָתוֹ בּוֹ. וְהוּא הַדִּין לְנָפַל מִן הַגַּג. מִיהוּ צָרִיךְ בְּדִיקָה (יב) שָׁלשׁ פְּעָמִים כְּנִּשְׁתַּתֵּק (כֵּן כָּתַב הָרַ''ן): באר היטב (יב) ג''פ. כתב ב''ח אנו אין אנו בקיאין בבדיקות הללו. וחה''מ כתב עליו דלא משמע כן מדברי הרמ''א ע''כ צריך להתיישב בדבר. מיהו נראה חולי המדבר מודה הב''ח דהא א''צ בדיקה ממש. וכן בנשחט דהא לרוב פוסקים א''צ בדיקה כלל ב''ש:
סימן קכב - אמר לכתב הגט וטעה או נאבד
ובו ב' סעיפים
א אָמַר לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ, וְנִמְצָא (א) פָּסוּל אוֹ שֶׁכְּתָבוּהוּ וְנֶאֱבַד, יְכוֹלִים לִכְתֹּב גֵּט אַחֵר. וְאִם לֹא נֶאֱבַד, וְהֵם מְסֻפָּקִים אִם הוּא כָּשֵׁר מִכַּמָּה חֻמְרוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחֲמִיר, הֲרֵי עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָם וְצָרִיךְ לַחֲזֹר הַבַּעַל לוֹמַר לָהֶם לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם. הגה: וְאִם הָעֵדִים רוֹצִים לִכְתֹּב אַחֵר וְלִתֵּן לָהּ שְׁנֵיהֶם, הָרְשׁוּת (ב) בְּיָדָם וְאֵין צְרִיכִים לִשְׁאֹל לַבַּעַל (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א הוּבְאָה בַּבֵּית יוֹסֵף). לָכֵן אִם הַבַּעַל הוֹלֵךְ מֵהָעִיר, יֹאמַר שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם רְשׁוּת לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם גֵּט מֵאֶחָד עַד מֵאָה עַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד כָּשֵׁר בֵּין בִּכְתִיבָה בֵּין בַּחֲתִימָה לְדַעַת הָרַב שֶׁבָּעִיר בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק, הגה: וּלְכָל מִי (ג) שֶׁמַּרְאֶה אוֹתוֹ (סֵדֶר גִּטִּין). אֲבָל אִם הַבַּעַל בָּעִיר, אֵין (ד) לִסְמֹךְ עַל זֶה וְיֵשׁ לַבַּעַל לַחֲזֹר וּלְצַוּוֹת כָּל פַּעַם לָעֵדִים וְלַסוֹפֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר''ת); וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁחוֹזֵר וּמְצַוֶּה כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, גַּם מַקְנֶה לָהֶם (ה) הַקְּלָף וְהַדְּיוֹ אִם לֹא נִשְׁאַר לַסוֹפֵר מִמַּה שֶּׁהִקְנָה לוֹ בָּרִאשׁוֹנָה (כֵּן נִמְצָא בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאָמְרִינַן עָשׂוּ עֵדִים וְסוֹפֵר שְׁלִיחוּתָן צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְצַוּוֹת, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם כְּבָר נֶחְתַּם, וְנִפְסַל; אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא נֶחְתַּם, יְכוֹלִין לִכְתֹּב אַחֵר וְאֵין הַבַּעַל צָרִיךְ לְצַוּוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרשב''ץ), אֲבָל נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר בְּכָל עִנְיָן: באר היטב (א) פסול. היינו אפי' פסול מדרבנן ב''י: (ב) בידם. ואין ליתן שני גיטין אלא מדוחק ב''ש: (ג) שמראה אותו. ולך כ''כ בד''מ. ואז יוכל הסופר למשוך האותיות בלי רשות הרב. ד''מ: (ד) לסמוך ע''ז. משום דדמיא לברירה ומאן דלית ליה ברירה א''א הוברר הדבר למפרע שע''ז הגט היה דעתו של הבעל ועיין בתוס' דגיטין דף כ''ד ע''ב ד''ה לאיזו שארצה וכו' דכתבו בשם ר''י דאפילו למ''ד בעלמא יש ברירה הכא כ''ע מודה ע''ש. וכן אם הבעל בעיר אין תקנה לכתוב גט אחר וליתן שניהם. וכל זה איירי אם הגט אין נפסל מדינא. אבל אם נמצא בו פסול א''צ הבעל לחזור ולצוות דהא עדיין לא עשאו שליחתן אבל המנהג הוא שהבעל חוזר ומצוה. וכתב הח''מ אפילו נכתב רק מקצת ואירע פסול חוזר ומצוה וטוב להקנות בתחלה הרבה קלף ודיו אז א''צ להקנות לו הקלף ודיו. ועיין בסדר הגט סעיף ט''ו: (ה) הקלף. הלשון מגומגם כי לא מצינו שהבעל צריך להקנות להסופר הקלף ב''ש. ופר''ח כתב שט''ס היא וצ''ל גם מקנה לו. דקאי אסופר (ויתנם) [שיקנה] לבעל הקלף והדיו ע''ש:
ב אָמַר לָהֶם: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְשָׁלִיחַ וְיוֹלִיךְ (ו) לָהּ, וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לְשָׁלִיחַ וְנִמְצָא הַגֵּט פָּסוּל אוֹ בָּטֵל, אֵין כּוֹתְבִין גֵּט אַחֵר עַד שֶׁיִּמָּלְכוּ בַּבַּעַל. וְאִם לֹא נִמְלְכוּ בּוֹ וְכָתְבוּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וּנְתָנוּהוּ לְשָׁלִיחַ וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל כּוֹתְבִין גֵּט אַחֵר, אֶלָּא שֶׁאִם נֶאֱבַד מִיַּד הַשָּׁלִיחַ דִּינוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (טוּר). וְכָל זֶה שֶׁאָמַר לָהֶם לִכְתֹּב (ז) וְלִתֵּן, אֲבָל נָתַן לַשָּׁלִיחַ גֵּט לְהוֹלִיכוֹ וְנִמְצָא פָּסוּל, פְּשִׁיטָא שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִכְתֹּב אַחֵר בְּלֹא רְשׁוּת שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א, וְכֵן מַשְׁמַע מִתְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן קמ''ה): באר היטב (ו) לה וכו'. וה''ה אם לא אמר ויוליך לה נמי ספק עיין ב''י וב''ח ח''מ ב''ש: (ז) וליתן וכו'. ממילא לא עשאו שליח על גט פרטי רק אמר להם כתבו גט ותנו לשליח ואז אם נמצא הגט פסול אמרינן גט כזה לא צוה ליתן לשליח. אבל אם הוא לקח גט מיד סופר ואמר לשליח הולך גט זה ונמצא פסול אין לסופר לכתוב גט אחר ולמסרו לשליח דאין להם לעשות שליח בלא ידיעת הבעל ואף שצוה לסופר לכתוב עד מאה גיטין מ''מ השליח לא נעשה שליח מן הבעל רק על גט א' שמסר לידו אם לא שאמר בהדיא גם לשליח הולך כ''כ גיטין עד שיהא א' מהם כשר לדעת הרב ח''מ ע''ש. נאבד הגט מן האשה אחר שנתגרשה והאשה רוצה ראיה להנשא אין כותבין לה גט אחר הרדב''ז ח''א סי' פ''ה ע''ש:
סימן קכג - מי ראוי לכתב הגט, ונכתב ונתן בשבת
ובו ה' סעיפים
א הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִכְתֹּב הַגֵּט, חוּץ מֵחֲמִשָּׁה: גּוֹי וְעֶבֶד וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אֲפִלּוּ הָאִשָּׁה בְּעַצְמָהּ, אִם אָמַר לָהּ הַבַּעַל לְכָתְבוֹ, יְכוֹלָה לְכָתְבוֹ וְתַקְנֶה אוֹתוֹ (א) לַבַּעֲלָהּ וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ. הגה: וְהַבַּעַל לְכַתְּחִלָּה לֹא יִכְתֹּב הַגֵּט בְּעַצְמוֹ, גַּם לֹא יְצַוֶּה לַסוֹפֵר כֵּיצַד יִכְתֹּב, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ, סְתָם, לִכְתֹּב (מָצָא בַּקוּנְטְרֵסִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁגַּם קָרוֹב לֹא (ב) יִכְתֹּב לְכַתְּחִלָּה, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר בְּאַחֵר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ו). וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב הַסוֹפֵר בְּיָדוֹ (ג) הַיְמָנִית; וְאִם הוּא אִטֵּר יָד, יִכְתֹּב בִּשְׂמֹאלוֹ (מ''כ בְּתִקוּן יָשָׁן): באר היטב (א) לבעלה. ע''ל סי' ק''ך ס''ק ב': (ב) יכתוב. והיכא דלא אפשר פשיטא דאין קפידא כלל ב''י ח''מ: (ג) הימנית. משמע בדיעבד כשר אם כתב ביד השמאלית אפי' אם אין שולט בשתי ידיו ח''מ. וב''ש כתב דאינו כשר אלא במקום עיגון או בדיעבד דכבר ניתן ע''ש:
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר, אוֹ שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא, הֲרֵי הוּא (ד) כְּגוֹי לְכָל דָבָר: באר היטב (ד) כגוי. עיין ב''ש. אוכל נבילות להכעיס. ומחלל שבת בצינעא. וטבח שיצא טריפה מתחת ידו כשרים לכתחלה לכתוב גט הרדב''ז סימן רע''ה:
ג כָּתַב הַגֵּט אֶחָד מֵאֵלּוּ (ה) הַחֲמִשָּׁה, אֵינוֹ גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ עֵדִים כְּשֵׁרִים וְנִמְסַר לָהּ בִּכְשֵׁרִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁכָּתַב הַתֹּרֶף; אֲבָל אִם לֹא כָּתַב אֶלָּא הַטֹּפֶס, וְהִנִּיחַ מְקוֹם הַתֹּרֶף שֶׁהוּא מְקוֹם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן וַ''הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם'', וּכְתָבוֹ הַפִּקֵּחַ הַגָּדוֹל הַיִּשְׂרְאֵלִי לִשְׁמוֹ, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּכִי הַאי גַּוְנָא פָּסוּל מִדְּרַבָּנָן (טוּר בְּשֵׁם ר''י): באר היטב (ה) החמשה וכו'. למעשה יש מחמירין דהוי ספק מגורשת ח''מ ועיין ב''ש ס''ק ה':
ד מֻתָּר לְהַנִּיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לִכְתֹּב טֹפֶס הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל (ו) הַפִּקֵּחַ עוֹמֵד עַל גַּבָּן. אֲבָל הַגּוֹי וְהָעֶבֶד אֵין כּוֹתְבִין טֹפֶס לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּן: באר היטב (ו) הפקח. ולדעת הי''א שכתב רמ''א לפני זה אפילו בדיעבד פסול מדרבנן ולא מהני גדול עומד ע''ג. ויותר מסתבר דהג''ה וי''א וכו' שייך כאן דאיירי אפי' אם גדול עע''ג ואפ''ה פסול מכ''ש בסעיף שלפני זה דלא איירי כשהגדול עע''ג דפסול ח''מ ב''ש:
ה הַכּוֹתֵב גֵּט בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בְּשׁוֹגֵג, וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. כְּתָבוֹ (ז) וַחֲתָמוֹ בְּזָדוֹן בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ בְּיוֹם טוֹב, וּנְתָנוֹ לָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִים מִן הַתּוֹרָה. כְּתָבוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן, וְנִמְסַר לָהּ בִּפְנֵי (ח) עֵדִים כְּשֵׁרִים, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. הגה: אֲבָל כְּתָבוֹ בְּזָדוֹן בְּיוֹם כִּפּוּרִים וְשַׁבָּת, הֲרֵי זֶה בָּטֵל מִדְּאוֹרָיְתָא, (כֵּן דִּקְדֵּק הַבֵּית יוֹסֵף). וְאֵין לְגָרֵשׁ (ט) בַּלַּיְלָה, וְאִם גֵּרַשׁ בַּלַּיְלָה יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי גֵּט פָּסוּל (ר''י מִינְץ). וְלָכֵן לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עַרְבִית אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם גָּדוֹל, אֵין לְגָרֵשׁ (בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רמ''ח). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קנ''ד סָעִיף פ''ח וּפ''ט: באר היטב (ז) וחתמו. הכלל הוא בשבת וי''כ אם כתב בפרהסיא במזיד נעשה הסופר מומר אע''ג דק''ל דלא נעשה מומר אם עשה עבירה פ''א. כאן הוי כל ב' אותיות כמעשה אחר. ואם כותב בי''ט לא נעשה מומר אלא נעשה רשע ובסופר ליכא פסול אם נעשה רשע אבל אם העדים רשעים פסול. אבל הגט אינו בטל מדאורייתא כיון דאיכא עידי מסירה: (ח) עדים. ר''ל וגם חתמו העדים בזדון אז הוא פסול אבל אם לא חתמו עליו עדים כלל ונמסר בפני עידי מסירה אף שנכתב בזדון בי''ט הגט כשר: (ט) בלילה. היינו שאין נותנים הגט בלילה אבל כותבין וחותמין בלילה כמ''ש סי' קכ''ו. ואם התפללו הקהל ערבית אפילו הוא לא התפלל הוי כלילה. והב''י סי' קנ''ז כתב ואיני יודע טעם לדין זה. וי''א משום דהוי כדין ואין דנין בלילה. והב''י השיג ע''ז וכ''מ מהרמ''א דליתא טעם זה דהא מתיר ליקח שכר מסידור הגט משום דלאו דין הוא ועיין בסדר הגט. וכן פסק הב''י לקמן סי' קנ''ד דבשעת הדחק אפ' בלילה ממש יכתב וינתן ע''ש. ומהרח''ש בתשובה סי' ל''ב התיר בפשיטות בשעת הדחק וכן דעת מהרדב''ז סי' פ''ד והביא ראיה ממ''ש התוספות פרק נגמר הדין דאלת''ה האיך אדם נותן שלום לחבירו בלילה והיאך אשה מתגרשת בלילה ע''ש. ופר''ח הביא ראיה מס''פ מי שאחזו הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה. ופרש''י שם באומר לאשתו בלילה זה גטך לשתצא חמה מנרתקה אלמא דמותר למיהב גיטא בלילה ע''ש. ועיין כנה''ג סי' קל''ז דף ק''ס ע''ב:
סימן קכד - על מה נכתב הגט
ובו ט' סעיפים
א גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עַל אִסוּרֵי הֲנָאָה, (א) כָּשֵׁר. מִיהוּ, בְּדָבָר שֶׁצָּרִיךְ (ב) בִּעוּר מִן הָעוֹלָם וְצָרִיךְ שְׂרֵפָה, אִם כָּתַב עָלָיו הַגֵּט, בָּטֵל (הָרַ''ן פֶּרֶק בָּתְרָא דְּגִטִּין): באר היטב (א) כשר. הרמב''ם והטור מכשירים אפינו לכתחלה וכ''פ הב''ח. והח''מ לא כ''כ ע''ש: (ב) ביעור וכו'. דס''ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כאלו האותיות פורחות באויר. ועיין ח''מ ב''ש. ומ''ש הב''ש ורש''י כתב במנחות דף ק''ב דקי''ל כר''ש ע''ש. לא מצאתי שם כלום. גם כל הראיות שמביא הב''ש ע''ש. לא ראיתי ממנו שום הוכחה שהרמב''ם פסק כר''ש. ואדרבה בפירוש המשנה בב''ק פרק מרובה פסק בהדיא (ואינו) [ואין] הלכה כר''ש ע''ש פר''ח חולק ופסק דהגט כשר כשאר איסורי הנאה ע''ש פלפול ארוך והעלה דהרמב''ם ס''ל כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי זולת במידי דבעי שיעור ע''ש:
ב כּוֹתְבִין הַגֵּט עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף, וְהוּא שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בְּעֵידֵי מְסִירָה. כֵּיצַד, כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְעַל הַדִּפְתְּרָא וְעַל הַחֶרֶס וְעַל הֶעָלִין וְעַל יַד הָעֶבֶד וְעַל קֶרֶן (ג) הַפָּרָה, וּמוֹסֵר לָהּ (ד) הָעֶבֶד וְהַפָּרָה אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל לֹא יַחְתֹּךְ יַד הָעֶבֶד וְקֶרֶן הַפָּרָה וְיִתֵּן לָהּ, וְאִם כָּתַב [וְחָתַךְ] וְנָתַן לָהּ, אֵינוֹ גֵּט, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן שֶׁלֹּא תְּהֵא קְצִיצָה בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה. הגה: וְכוֹתְבִין עַל כָּל דָּבָר תָּלוּשׁ (טוּר) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּדָבָר שֶׁהוּא שֶׁל קְיָמָא, אֲבָל אִם כָּתַב בְּעָלֶה שֶׁל בְּצָלִים אוֹ יְרָקוֹת וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, פָּסוּל (הָרַ''ן פֶּרֶק שֵׁנִי). וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְכָתְבוֹ עַל קְלָף מְתֻקָּן (ה) לְסֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֲבָל לֹא בָּעִינָן מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ; אֲבָל אֵין עִכּוּב בְּדָבָר זֶה (מ''כ בְּסֵדֶר גִּטִּין) וַאֲפִלּוּ אִם נִכְתַּב עַל נְיָר שֶׁקּוֹרִין (ו) פַּפִּי''ר, בְּכָל כְּתָב, כָּשֵׁר (גַּם זֶה שָׁם). וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן קכ''ו: באר היטב (ג) הפרה. ואם חקק הגט על יד האשה אינה מגורשת דלא נתן לה כלום ד''מ: (ד) העבד. וא''צ העבד להיות כפות ב''ש: (ה) לס''ת. כלומר גוף התיקון יהיה מתוקן כס''ת אבל א''צ עיבוד לשמה אחרונים: (ו) פפי''ר. ובירושלים תוב''ב נתפשט המנהג לכתוב הגט על הנייר פר''ח:
ג טוֹב לַחְתֹּךְ הַנְּיָר לְמִדַּת הַגֵּט, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ אַחַר כְּתִיבָה. וְאִם טָעָה הַסוֹפֵר לְאַחַר שֶׁכָּתַב קְצָתוֹ וְרוֹצֶה לְהַתְחִיל בְּאוֹתוֹ נְיָר עַצְמוֹ, יַחְתֹּךְ תְּחִלָּה הַמּוּעָט שֶׁכָּתַב. הגה: אִם כְּתָבוֹ עַל נְיָר גָּדוֹל, וַחֲתָכוֹ (ז) לְאַחַר הַכְּתִיבָה קֹדֶם הַנְּתִינָה, (ח) פָּסוּל. אֲבָל אִם חָתַךְ מִמֶּנּוּ מְעָט, כְּדֵי לְיַפּוֹתוֹ, לָא מִקְּרֵי קְצִיצָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְכָל שֶׁלֹּא חָתַךְ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּתִיבַת הַגֵּט, הָוֵי כִּלְיַפּוֹתוֹ (כֵּן מַשְׁמַע בְּסה''ת). אֲבָל לְכַתְּחִלָּה חוֹתְכִין מִמֶּנּוּ הַכֹּל קֹדֶם הַכְּתִיבָה, אֲפִלּוּ הַנְּקָבִים שֶׁעוֹשִׂין כְּדֵי לְשַׂרְטֵט עַל יָדָן, וּשְׁאָר הַדְּבָרִים, יַחְתֹּךְ הַכֹּל קֹדֶם הַשִּׂרְטוּט, דְּהַשִּׂרְטוּט צֹרֶךְ כְּתִיבָה הוּא (סֵדֶר גִּטִּין). כְּתָבוֹ עַל סֵפֶר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִנְיָנִים אֲחֵרִים, וְנָתַן לָהּ הַכֹּל, כָּשֵׁר (טוּר בְּשֵׁם הָעִטּוּר): באר היטב (ז) לאחר הכתיבה. אבל מותר לכתוב על נייר גדול ולא חיישינן שמא יחתוך הר''ן: (ח) פסול. נראה דפסול מדאורייתא ח''מ ב''ש דלא כב''ח:
ד אֵין כּוֹתְבִין גֵּט בִּמְחֻבָּר, אֲפִלּוּ יִתֵּן לָהּ הַמְחֻבָּר כְּמוֹ שֶׁהוּא, דְּבָעִינָן ''וְנָתַן בְּיָדָהּ'' (דְּבָרִים כד, א). וַאֲפִלּוּ חָתְמוּ הָעֵדִים אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ לָהּ, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם כְּתָבוֹ עַל הֶעָלֶה הַזָּרוּעַ בְּעָצִיץ (פֵּרוּשׁ, כְּעֵין חֲצִי קְדֵרָה שֶׁל חֶרֶס שֶׁזּוֹרְעִין בָּהּ) נָקוּב, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הֶעָצִיץ כֻּלּוֹ, פָּסוּל, שֶׁמָּא יִקְטֹם. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא עַל חַרְסוֹ שֶׁל עָצִיץ וְנוֹתֵן לָהּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֵדֵי מְסִירָה לְפָנֵינוּ, שֶׁחֶרֶס דָּבָר הַמִּזְדַּיֵּף הוּא: הגה: וְהוּא הַדִּין בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב לֹא גָּזְרִינָן שֶׁמָּא יִקְטֹם (תִּמְצָא מְבֹאָר שְׁתֵּי הַסְבָרוֹת בַּבֵּית יוֹסֵף):
ה אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר, אֲפִלּוּ טֹפֶס. כָּתַב הַטֹּפֶס בִּמְחֻבָּר, וּתְלָשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ כָּתַב הַתֹּרֶף וְחָתְמוּ וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר:
ו הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד בִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע וְהָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהָיוּ הָעֵדִים חֲקוּקִים עַל יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵידֵי מְסִירָה, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. וְאִם הָיוּ מֻחְזָקִים בָּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וְגֵט חָקוּק עַל יָדוֹ וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: בְּעֵדִים נִמְסַר לִי, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁמָּא מֵעַצְמוֹ נִכְנַס לָהּ, שֶׁהַגּוֹדְרוֹת (פֵּרוּשׁ, כָּל דָּבָר שְׁמְהַלֵּךְ בַּדְּרָכִים וּבַשְּׁוָקִים, שֶׁיִּתָּכֵן לוֹמַר מֵעַצְמוֹ נִכְנַס) אֵין לָהֶם חֲזָקָה. הגה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה, מְגֹרֶשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט בְּדִינֵי חֲזָקוֹת:
ז הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל הַטַּבְלָא, וְהָעֵדִים עָלָיו, וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְאוֹמֶרֶת שֶׁנְּתָנַתּוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מֻחְזָקִים בַּטַּבְלָא שֶׁהִיא שֶׁלָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ:
ח חָקַק הַגֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵיךְ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְנִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ בִּכְדֵי שֹׁוִי (ט) הַטַּס. הגה: אֲבָל נָתַן לָהּ סְתָם, הֲרֵי הַכֹּל שֶׁלָּהּ מִכֹּחַ נְתִינַת הַגֵּט, וְצָרִיךְ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ מֻשְׁלָם (כֵּן מַשְׁמָע בַּגְּמָרָא וְכֵן כָּתַב הָרַ''ן): באר היטב (ט) הטס. ולא אמרינן אם הטס נתן לכתובה הוי כאלו האותיות פורחות באויר די''ל דהוי כאלו אמר לה מחול לי כדי שווי הטס עיין ב''ש:
ט לֹא יִתְּנֶנּוּ לָהּ עַד שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּתִיבָה וְהַחֲתִימָה יָפֶה, פֶּן יְהֵא קָרוּי כְּתָב שֶׁיָּכוֹל (י) לְהִזְדַּיֵּף: באר היטב (י) להזדייף. ואם נתן הגט קודם שתתייבש מסופק בח''מ אם הגט פסול הואיל אחר שנתייבש הוא דבר המתקיים עיין סי' קכ''ה ס''ק א'. וב''ש כתב דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה ע''ש:
סימן קכה - במה נכתב הגט, ותקון הכתיבה והקלף
ובו כ''ג סעיפים
א אֵין כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ (א) עוֹמֵד, כְּגוֹן דְּיוֹ וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם (פֵּרוּשׁ, מִינֵי צְבָעִים) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם; אֲבָל אִם כְּתָבוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֵינוֹ גֵּט: באר היטב (א) עומד. כ''כ הרמב''ם. והטור כתב שרישומו ניכר משמע אפילו אינו עומד הוי כתב עיין ב''ח:
ב כְּתָבוֹ בְּדִיעֲבַד בַּאֲבָר, בִּשְׁחוֹר, בְּשִׁחוּר, כָּשֵׁר. (פֵּרוּשׁ אֲבָר, עוֹפֶרֶת וּשְׁחוֹר, הוּא כְּלִי שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁרוֹשְׁמִין בּוֹ וְשִׁחוּר, הוּא הַפֶּחָם עָרוּךְ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּבַאֲבָר כָּשֵׁר, הַיְנוּ חִתּוּכֵי אֲבָר מְעֹרָבִים בְּמַיִם (הַטּוּר וְהָרֹא''שׁ), אֲבָל אִם כָּתַב בַּאֲבָר עַצְמוֹ, (ב) פָּסוּל, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לָזֶה. וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לְכָתְבוֹ בִּדְיוֹ טוֹבָה כְּמוֹ שֶׁכּוֹתְבִין סְפָרִים (סֵדֶר גִּטִּין), וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד לוֹמַר, דְּהַסוֹפֵר יִקְרָא כָּל אוֹת תְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב, כְּמוֹ בִּסְפָרִים (גַּם זֶה שָׁם): באר היטב (ב) פסול. ל''ד פסול אלא הגט בטל מדאורייתא. ב''ש:
ג כּוֹתְבִין אוֹתוֹ בְּמֵי עֲפָצִים. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַקְּלָף מְעֻפָּץ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מֵי עֲפָצִים נִכָּר בּוֹ; וְאִם כָּתַב, אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:
ד חָקַק גֵּט עַל הַלּוּחַ אוֹ עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל טַס שֶׁל מַתֶּכֶת אִם חָפַר יְרֵכֵי הָאוֹתִיּוֹת, כָּשֵׁר; וְכֵן אִם חָקַק יְרֵכֵי הָאוֹתִיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַטַּס עַד שֶׁבָּלְטוּ בִּפְנֵי הַטַּס. אֲבָל אִם חָפַר תּוֹךְ הָאוֹת עַד שֶׁיֵּרָאוּ הַיְרֵכוֹת גְּבוֹהוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן, אוֹ שֶׁהִכָּה עַל פְּנֵי הַטַּס בְּחוֹתָם עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הָאוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין דִּינָר זָהָב, (ג) אֵינוֹ גֵּט. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִכְתֹּב בְּקוּלְמוּס שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁלֹּא לָבוֹא לִידֵי חֲקִיקָה (סֵדֶר גִּטִּין). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף כ''ב. וְלָא מִקְּרֵי חָק תּוֹכוֹת אֶלָּא כְּשֶׁכָּל הָאוֹת נַעֲשָׂה (ד) כָּךְ, אֲבָל אִם צָרִיךְ עֲדַיִן לְתַקֵּן שֶׁיִּהְיֶה אוֹת, כָּשֵׁר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רכ''ח): באר היטב (ג) אינו גט. אם נותן גט שנדפס כשר בדיעבד הרמ''ע מפאנו סי' צ''ג. וכ''כ הפר''ח: (ד) כך. דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד ובזה נעשה האות וס''ל חק תוכות אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף אחר שגרד ומחק כדי לשוייה אות אין זה חק תוכות. ואם נפל מעט דיו יוכל להוסיף דיו ולעשות מדיו שנפל ומדיו שהוסיף יו''ד או וא''ו ולא הוי חק חוכות אע''ג דתחלת האות הוא ע''י הדיו שנפל מ''מ כל שצריך לסייע לגמר האות כשר כ''כ הב''י. כתב הב''ש אם פסול כתב האות ועדיין לא נגמר וגו' הכשר כשר ויש לדחות ע''ש. והפר''ח כתב דיש לפסול בפשיטות ע''ש:
ה הַקּוֹרֵעַ עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב, כָּשֵׁר; אֲבָל הָרוֹשֵׁם עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב, פָּסוּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּהֵפֶךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּכְשִׁיר בִּשְׁנֵיהֶם:
ו נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר שֶׁיִּהְיוּ הָאוֹתִיּוֹת מֻקָּפוֹת (ה) גְּוִיל, וְאִם יֵשׁ בּוֹ אוֹתִיּוֹת דְּבוּקוֹת (ו) יִגְרֹר בֵּינֵיהֶם לְהַפְרִידָם, הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין (ז) לְהַפְרִיד הָאוֹתִיּוֹת אִם נוֹגְעִין (כֵּן הוּא בְּסֵדֶר גִּטִּין), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ מְקִלִּין בִּשְׁעַת הַדְּחָק (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ) לְתַקֵּן קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים (מהר''ם פַּדָּוואָה), כְּשֶׁהַבַּעַל מְצַוֶּה לְתַקֵּן (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרֹא''שׁ): באר היטב (ה) גוויל. הטעם דאין האות נראית יפה כשהאותיות דבוקות. אבל ע''פ הדין כשר דיבוק בגט. ונ''מ מזה אם כתב איזה אות ואינו מוקף גויל למטה כשר לכ''ע. דאז האות נראית יפה. מיהו הרא''ש לא כתב טעם זה אלא כתב סתם נהגו להחמיר שיהא מוקף גויל י''ל הטעם דעושין לכתחלה כעין ס''ת לפ''ז אפי' למטה בעינן מוקף גוויל. וכתב המגי''ד דוקא כשהתינוק יוכל לקרותו אז כשר לדעת המכשירים אבל כשאין התינוק יוכל לקרותו לכ''ע פסול. ולדעת המחמירים אפי' אם התינוק יוכל לקרותו פסול כ''מ מסמ''ג ומהריב''ש סי' נ''ו עיין ב''ש: (ו) יגרור. ואין זה חק תוכות דהא אין נוגע בגוף האות: (ז) להפריד. לדעת רמ''א אין תקנה אלא בג' אופנים. א' כשהוא עת הדחק. ב' ברצון הבעל. ג' דוקא קודם החתימה ר''ל קודם שנכתב כדת משה וישראל. ולפי מ''ש לע''ל דאיירי כאן דוקא שהתינוק יוכל לקרותו. לפ''ז צריך ישוב מ''ש הרמ''א בסמוך בסעיף ט''ז אם רגלי הה''א וקו''ף נוגעים בגט כשר במקום עיגון. וצ''ל דשם איירי שכבר ניתן הגט. מיהו הב''י כתב אם כבר ניתן הגט כשר אפילו בלא עיגון או כשיש עיגון ולא ניתן וכ''פ בתשובת מהר''ם פדוואה סי' קכ''ד ובתשובת מ''ב סי' צ''ב. ואם עדיין לא חתמו העדים כשר אפי' בלא דחק ועיגון וכן עיקר. ואז טוב לתקן כיון דכשר ע''פ הר''ן בלא תיקון יותר טוב לתקן מפני מראית העין ואם עדיין לא חתמו יש לתקנו אפילו בלא עיגון והיינו כשהבעל מצוה לתקן. וענין דביקות מחלקים הב''ח וט''ז בין אם נדבק קצת לבין אם נדבק כל האות. ובח''מ פסק דתליא הכל בקריאת התינוק ע''ש ועיין ב''ש:
ז אִם יֵשׁ מִי שֶׁרוֹצֶה לְזַיֵּן הָאוֹתִיּוֹת, מוֹחִין (ח) בְּיָדוֹ: באר היטב (ח) בידו. ובדיעבד בשעת הדחק כשר ח''מ ב''ש:
ח אִם נָפְלָה טִפַּת (ט) דְּיוֹ בְּתוֹךְ הָאוֹת (טוּר) וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲבִיר הַדְּיוֹ וּלְתַקֵּן הָאוֹת, דַּהֲוָה לֵהּ חָק תּוֹכוֹת. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ הָאוֹת נִכָּר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ צ''ח), וְכֵן נוֹהֲגִין: באר היטב (ט) דיו. משמע מדאוריית' בטל. אפי' אם נפל טפת דיו אחר שנגמר האות. ואין חילוק בין אם האות לחה או יבשה ב''ח. ואם רוצה לגרד כל האות אין יוכל משום דאסור להיות גט בשום מחק או טשטוש. אפי' בין אות לאות משום חשש זיוף. מיהו במקום עיגון יש תקנה בכל הטעות אפי' טעות גמור יוכל לגרד ולכתוב אפילו לדידן דאין מקיימין שום מחק מ''מ כשר בשעת הדחק אע''ג שהרגיש בטעות אחר שנכתב כל הגט יוכל למחוק הטעות ולכתוב. אע''ג שכתב שלא כסדר אין עיכוב בגט אלא בתפילין אבל בגט כשר וכ''פ הט''ז. ובחתימת העדים אם אירע טעות באיזה אות מותר אפי' לכתחלה למחוק כל האות ולכתוב על המחק ואם כבר חתמו העדים בגט אין תקנה לתקן בגט דהא עכ''פ העדים חתמו בפסול הסכמת אחרונים. ואם נפלה טפת שעוה על האות או בתוך האות אע''פ שהאות אינה נכרת יוכל לגרר השעוה ולסלק' ואין כאן חק תוכות פר''ח וכ''כ מ''א בא''ח סימן ל''ב:
ט (י) אִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מֵ''ם פְּתוּחָה, וְנִמְשְׁכָה יָדוֹ וְנִסְתְּמָה, (יא) אֵינוֹ יָכוֹל לִגְרֹר הַדְּבֵקוֹת, דַּהֲוָה לֵיהּ חָק תּוֹכוֹת. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ל''ב: באר היטב (י) ניכר וכו'. הח''מ הקשה אם הכוונה להחמיר לכתחלה לא היה צריך לכותבו דהא כבר כתב לעיל דאין להפריד האותיות אם נוגעים ומשמע אף שהאותיות ניכרין היטב אין להפרידן ואם בנגיעה אות לאות מחמירין לכתחלה מכ''ש בטפת דיו על האות. ואם הכוונה להחמיר אף בדיעבד זה לא נמצא בתשו' מהרי''ק ע''ש ועיין ב''ש: (יא) סי' ל''ב. לא ידעתי לאיזה כוונה כתב לעיין שם. דהא התיקון שמבואר שם לגרוד כל החרטום וא''צ למחוק כל המ''ם זהו לא מהני כאן. דהא בגט אסור לעשות שום גרד מחק וטשטוש ואפי' אם זבוב משך קצת דיו אסור למחקו והכל הוא משום חשש זיוף. וי''ל דנ''מ במקום הדחק ועיגון דמותר למחוק כמו שכתבתי למעלה. ואשמעינן אם נמחק החרטום לבד כשר. אבל חק תוכות אפי' במקום עיגון אינו גט כמ''ש לעיל:
י נוֹהֲגִין לְשַׂרְטְטוֹ. וְיֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּשַׂרְטֵט (יב) בַּאֲבָר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא צוֹבֵעַ וְהָוֵי כִּכְתָב עַל כְּתָב: באר היטב (יב) באבר. אע''ג דמשרטט מבחוץ מ''מ נראה קצת מבפנים ב''י. מיהו נראה אם כבר נכתב אין קפידא ב''ש:
יא נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹתוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה (יג) שִׁיטִין: באר היטב (יג) שיטין. משום גט עולה י''ב עיין תוס' ריש גיטין:
יב נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת (יד) שִׁיטָה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְחוֹלְקִים אוֹתָהּ לִשְׁתַּיִם, שֶׁבָּהּ חוֹתְמִים הָעֵדִים זֶה תַּחַת זֶה. הגה: וּמְשַׂרְטְטִין אוֹתָן שְׁתֵּי שׁוּרוֹת קְטַנּוֹת גַּם כֵּן. וִישַׂרְטֵט הַכֹּל (טו) קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב הַגֵּט. גַּם יְשַׂרְטֵט מִן הַצְּדָדִין, וְיִהְיוּ שׁוּרוֹת הַגֵּט שָׁווֹת, לֹא אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. וְאִם לֹא שִׂרְטֵט כְּלָל, כָּשֵׁר. וְהוּא הַדִּין אִם הוֹסִיף אוֹ פִּחֵת מִשְּׁנֵים עָשָׂר שִׁיטִין (כ''ז גַם בְּסֵדֶר גִּטִּין גַּם בַּמָּרְדְּכַי רֵישׁ גִּטִּין). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַכְשִׁירָן כִּי אִם בִּמְקוֹם עִגּוּן שֶׁבָּא מֵאֶרֶץ (טז) רְחוֹקָה וְאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת. וְנִרְאֶה לִי, דְּהוּא הַדִּין לְעִנְיַן שִׂרְטוּט. וְצָרִיךְ לְשַׂרְטֵט מִבַּחוּץ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַכְּתָב (בַּבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַקוּנְטְרֵס וּבְסֵדֶר גִּטִּין). וְיִכְתֹּב לְצַד הַבָּשָׂר וְלֹא בְּצַד שֵׂעָר; וְאִם כָּתַב בִּמְקוֹם שֵׂעָר, יֵשׁ פּוֹסְלִין אוֹתוֹ (מַהֲרִי''ל). וְלִי נִרְאֶה, דְּבִמְקוֹם עִגּוּן אֵין לְהַחֲמִיר. וּכְשֶׁהַסוֹפֵר כּוֹתֵב, לְכַתְּחִלָּה יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בַּשִּׂרְטוּט שֶׁבַּצְּדָדִין. וְנוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה לְהַנִּיחַ גִּלָּיוֹן מִן הַצְּדָדִין כַּחֲצִי אֶצְבַּע, וּלְמַעְלָה כְּאֶצְבַּע (סֵדֶר גִּטִּין), וּלְמַטָּה כְּדֵי תְּפִיסַת יָד (מַהֲרִי''ל) וְיוֹתֵר (דַּעַת עַצְמוֹ): באר היטב (יד) שיטה י''ג. כתב הד''ם אותן ב' שורות יהיו רחבים כמו שיטה אחת דכל מה שאנו יכולים לקרב העדים אל הגט אנו מקרבים: (טו) קודם. כדי שלא יפסוק בין הכתיבה להנתינה. מיהו בדיעבד או במקום הדחק י''ל דאין קפידא ב''ש ע''ש: (טז) רחוקה. עיין ב''י וד''מ מבואר בכל הני דינים בסי' זה במקום עיגון ועדיין לא ניתן הגט או בדיעבד שכבר ניתן הגט ואינו במקום עיגון כשר. וכן מ''ש בסמוך אם כתב בצד השער במקום עיגון כשר וכן הוא בכל הסי' ב''ש:
יג נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ עִם הַגִּלָּיוֹן שֶׁל מַטָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַקוּנְטְרֵס) יָתֵר עַל (יז) רָחְבּוֹ: באר היטב (יז) רחבו. הטעם כדי שיהיה כדין ספר ונראה דיש קפידא בדבר כמו בשרטוטין עיין ב''ש:
יד נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹתִיּוֹת עוֹבְרוֹת מֵהַשִּׁיטִין בְּיָמִין וּבִשְׂמֹאל. הגה: וְאִם כָּתַב חוּץ לַשִּׁיטִין, יֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁיָּצָא (יח) לַחוּץ, פָּסוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי); וּבִמְקוֹם עִגּוּן וּשְׁעַת הַדְּחָק יֵשׁ לְהָקֵל (סְבָרַת הָרַב): באר היטב (יח) לחוץ. ה''ה אפי' רוב אות ב''ח. ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל אפילו נכתבו כמה אותיות חוץ לשיטה ח''מ ב''ש ע''ש:
טו לֹא יְהֵא בּוֹ שׁוּם (יט) טִשְׁטוּשׁ, וְלֹא יִכְתְּבוֹ עַל הַמְּחָק. הגה: אִם בָּא זְבוּב וּמָשַׁךְ הַדְּיוֹ, לֹא יִמְחֹק (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְלֹא יִכְתֹּב עַל שׁוּם נֶקֶב שֶׁאֵין הַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו (שָׁם): באר היטב (יט) טשטוש. משום חשש זיוף. וכתב הד''מ יזהר שלא ירד שום זילוף או שום לכלוכית על הקלף משום כשכותבים עליו נראה כמחוק. וכשיפלו גשמים על הכתב אין נותנים הגט דנעשה שחור והוי כדבר שיוכל לזייף. ולא יכתבו על המחוק מטעם הנ''ל אע''ג דעפ''י הדין מותר לכתוב ע''ג דבר שיוכל להזדייף כמ''ש סימן קכ''ד ס''ד והיינו אם עידי מסירה לפנינו מ''מ לכתחלה יש לזהר כי שמא ימותו ע''מ וכן אם זבוב מושך האות לא ימחוק. ואל יהיה בין תיבה לתיבה. בין אות לאות שום דבר מחוק ודבר שיוכל לזייף לכן אין כותבין ע''ג דבר גרד. וכבר כתבתי במקום עיגון כשר. כתב הד''מ אם ניקב בצד האות ולא באות כשר. ב''ש:
טז לֹא יְהֵא הַכְּתָב מְעֻקָּם וְלֹא מְבֻלְבָּל, שֶׁמָּא תִּדָּמֶה אוֹת לְאוֹת וְנִמְצָא הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה. הגה: רַגְלֵי הֵ''א וְקוּ''ף שֶׁנּוֹגְעִין, יֵשׁ לִפְסֹל אֲפִלּוּ (כ) בְּדִיעֲבַד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רל''ו וּבִפְסָקָיו סִימָן מ''ה). מִיהוּ, אִם תִּינוֹק יָכוֹל לִקְרוֹתוֹ, יֵשׁ מַכְשִׁירִין בִּמְקוֹם (כא) עִגּוּן (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ע''א). וּלְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַפְרִיד בְּסַכִּין, אֶלָּא יִכְתֹּב גֵּט אַחֵר (שָׁם שֹׁרֶשׁ צ''ח). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם עִגּוּן, אֲבָל בִּמְקוֹם הַדְּחָק שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְעִגּוּן, (כב) יְתַקֵּן (סְבָרַת הָרַב) וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ל''ב כֵּיצַד יְתַקֵּן. וְעַיֵּן (כג) סִימָן קכ''ו סָעִיף מ''ח. וְאִם צָרִיךְ לְתַקֵּן אוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן שֶׁלֹּא נוֹגְעִין בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לִגַּע אוֹ שֶׁהָיוּ קְצָרִים וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיכָן, יְתַקְּנָן קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב (כד) ''כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל'' (בְּהַגָּהוֹת סֵדֶר גִּטִּין בַּקַבָּלָה מִשֵׁם מהרי''ו כֵּן מ''כ בְּשֵׁם מַהֲרַ''ם מְאוֹר עֵינַיִם), אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת קֹדֶם (כה) הַחֲתִימָה (מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה). וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיִּגַּע כָּל מַה שֶּׁרָאוּי לִגַּע, וְשֶׁלֹּא יִגַּע מַה שֶׁרָאוּי שֶׁלֹּא יִגַּע, כְּסֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת (בְּסֵדֶר גִּטִּין, וְכֵן מַשְׁמַע בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּגִטִּין). וְאִם אֵינוֹ נוֹגֵעַ מַה שֶּׁרָאוּי לִגַּע, כְּגוֹן יוּ''ד שֶׁאֲחוֹרֵי הַצַּדִי''ק וְיוּ''ד שֶׁבָּאָלֶ''ף וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, יֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ תִּינוֹק דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ קוֹרֵא אוֹתוֹ, פָּסוּל אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד (בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִפְסָקָיו סִימָן מ''ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִמְקוֹם עִגּוּן יֵשׁ לְהַכְשִׁיר (כו) בְּכִי הַאי גַּוְנָא. וְאִם הוּא בְּטֹפֶס הַגֵּט, אֲפִלּוּ בְּלֹא (כז) עִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל (בֵּית יוֹסֵף). כָּתַב לָמֶ''ד אָלֶ''ף שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַחַד, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָשֵׁר אִם הוּא (כח) בַּטֹּפֶס (תְּשׁוּבַת הָרא''ש); וּבִמְקוֹם עִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל. הָיָה קֻצּוֹ (כט) שֶׁל יוּ''ד שֶׁעַל הָאָלֶ''ף נוֹגֵעַ גַּם מִלְּפָנָיו כָּזֶה כָּשֵׁר (מ''כ בְּשֵׁם מַהֲרִ''י מרפורק). נִתְפַּשְּׁטוּ הָאוֹתִיּוֹת מִכֹּחַ לַחוּת הַדְּיוֹ שֶׁקּוֹרִין גיפלאס''ן, עַד שֶׁנִּרְאִין כִּדְבוּקִין וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה שֶׁאֵין הָאוֹתִיּוֹת נוֹגְעִין, כָּשֵׁר (מ''כ בְּשֵׁם מהר''י ברי''ן): באר היטב (כ) בדיעבד. כלומר אפי' תינוק דלא חכים יוכל לקרותו דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסרה למשה בסיני אין שם אות עליו. ח''מ ב''ש: (כא) עיגון. כלומר אם כבר נתן הגט כן לאשה בלי הפרדת סכין ותיקון ויש כאן עגון אם נצרך גט אחר כשר במקום הדחק. ואם עדיין לא ניתן הגט מ''מ במקום דחק יתקן ויתן הגט ח''מ ב''ש. כתב בתשובת מ''ב סי' נ''ב אפילו קודם חתימת העדים אינו יוכל לתקן אא''כ במקום עיגון אע''ג דבדבקות האותיות יוכל לתקן קודם החתימות אפי' בלא עיגון כמ''ש לעיל שאני דיבוק ה''א וקוף שהוא תיקון בגוף אותיות עיין ב''ש: (כב) יתקן. נראה אף דתינוק אין יוכל לקרותו כלל או בטעות אחר אפי' טעות גדול כגון שינה שמן יוכל למחוק מה שכתב בטעות ויכתוב מה שצריך לכתוב עיין לעיל ס''ק ט': (כג) סי' (קנ''ד) [קכ''ו] סעיף מ''ח. דשם כתב דאפי' בתורף יש להכשיר בעיגון: (כד) כדמ''ו. הטעם שלא יהיה מחוסר מעשה אחר גמר הכתיבה קודם הנתינה. ויוכל לתקן אפילו אינו שעת הדחק כיון דליכא תיקון כ''כ ולא דמי לפירוד אותיות עיין ב''ש: (כה) חתימה. אבל לאחר חתימה אין מועיל שום תיקון דבר הצריך תיקון כיון שנחתם בפסול. וכשמתקן צריך הסופר דוקא לתקן כי הוא שליח הבעל ולא אחר ח''מ: (כו) בכה''ג. כלומר בתינוק דלא חכים יוכל לקרותו וזה איירי לאחר החתימה ממילא אין תקנה אלא בדיעבד ובמקום עיגון. אבל קודם חתימות העדים יתקן אפילו בלא עיגון כמ''ש רמ''א לפני זה אם צריך לתקן כגון שלא נוגעים וכו' יתקן. משמע אפילו בלא עיגון וכ''כ בסדר מהר''ם דיבוק אותיות או נגיעת הההי''ן או קופי''ן אפי' קודם החתימה אין לתקן אא''כ במקום עיגון. אבל אם אינו נוגע שפיר מה שראוי ליגע יש לתקן קודם החתימה אפי' בלא עיגון. ועיין בא''ח סי' ל''ב שם מבואר אם לא היה נוגעין היודי''ן דינם שוה לתיקון אותיות דבוקות. גם מבואר שם אם כתב במקום צדי''ק נו''ן יו''ד גרע טפי עיין ב''ש: (כז) עיגון. דלא גרע מחסרה כל האות דיש להכשיר בטופס כ''כ ב''י סי' קכ''ו. ח''מ: (כח) בטופס. לאפוקי אם שם הבעל הוא ישראל אז הוי תורף ועיין ח''מ. וכן אם שני תיבות נקראים כתיבה אחת בטופס כשר בחורף פסול ד''מ: (כט) של יו''ד. היינו כפופה שבצד השמאל נוגע אבל היו''ד גופה אינו נוגע מש''ה מכשיר כאן. אבל כשהיו''ד בעצם נוגע פסול ואין להכשיר בלא עיגון עיין ב''ש:
יז הָיָה בּוֹ מַשְׁמָעוּת שְׁנֵי עִנְיָנִים, אוֹ שֶׁהָיָה בִּכְתָבוֹ עִקּוּם אוֹ (ל) בִּלְבּוּל, אוֹ שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרָא מִמֶּנוּ עִנְיָן אַחֵר, הֲרֵי זֶה פָּסוּל: באר היטב (ל) בלבול. עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה פסול כנ''ל ואינו בטל הואיל ונקרא ענין גירושין ויש בו משמעות גירושין אבל אם מחמת העיקום וכו' נשתנה הענין ואין בו משמעות גירושין כלל הרי זה אינו גט כלל. הרמב''ם:
יח צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַגֵּט נִקְרָא בְּמָקוֹם נְתִינָתוֹ לְתִינוֹק דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף בְּמָקוֹם כְּתִיבָתוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִקְרָא כֵּן. הגה: וְאֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת מִן (לא) הַצְּדָדִין שֶׁל הָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָפֵק, אֶלָּא מַרְאִין לוֹ כָּךְ, וְאִם יוּכָל לִקְרוֹתוֹ, כָּשֵׁר (מ''כ בְּתִקוּן יָשָׁן). וְנוֹהֲגִין לְעָרוֹת הַשִּׁיטוֹת, דְּהַיְנוּ (לב) שֶׁיִּמְשֹׁךְ ן' אוֹ ף' שֶׁבְּשִׁיטָה עֶלְיוֹנָה עַד שִׁיטָה שֶׁלְּמַטָּה מִמֶנָּה, אוֹ רֹאשׁ לָמֶ''ד שֶׁבַּתַּחְתּוֹנָה לַשּׁוּרָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה. וְאִם לֹא עֵרָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא פָּסוּל, וְלִי נִרְאֶה דְּבִמְקוֹם עִגּוּן אֵין לְהַחֲמִיר. וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִמְשֹׁךְ רֹאשׁ אוֹת שֶׁלְּמַטָּה לְתוֹךְ חֲלַל אוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, אוֹ לְהֵפֶךְ (הָרַ''ן פ''ב דְּגִטִּין בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים), וְאִם עָשָׂה כָּךְ וְנִשְׁתַּנָּה צוּרַת הָאוֹת, כְּגוֹן שֶׁמָּשַׁךְ רֹאשׁ לָמֶ''ד (לג) לַחֲלַל דָּלֶ''ת שֶׁאָז נִרְאֶה כְּהֵ''א, פָּסוּל. (סְבָרַת הָרַב דַּוְקָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא, וְכֵן מַשְׁמַע בְּהַגָּהוֹת סְמַ''ק): באר היטב (לא) הצדדים. ואגודה כתב תינוק היודע האותיות ואינו יודע לצרף התיבות. ותוס' פרק המגרש כתבו היודע לקרות אותה התיבה: (לב) שימשוך וכו'. ב''ח סי' זה וסי' ק''ל ס''ה הביא ראיות ברורות שבזמן חכמי החלמוד אינן מעורין וכך נוהגין. בכל שאר מלכיות אינן כותבין כלל מעורה לכן אפי' שלא במקום עיגון אם טעה וכתב שיטין שאינן מעורין א''צ לכתוב גט אחר כלל ונותן גט זה לאשה לכתחלה ע''ש וכ''כ כנה''ג דף קמ''ג ע''ב ע''ש. וב''ש כתב דלדידן דאין כותבין ע''ג דבר שיוכל לזייף צריך לערות כדי שלא אתי לזייף בין שיטה לשיטה ע''ש. כתב בסדר הגט יעקם הנו''ן של פיטורין קצת לימין כדי שיוכל להאריך הלמ''ד של ישראל למעלה שלא תגע בנו''ן פשוטה ותהיה ג''כ אותה שיטה מעורה ע''ש. וכתב הד''מ ומזה יש לדקדק שכל השיטות יהיו מעורות וכן נוהגין. ואני אומר דיש לדחות הראיות של הב''ח דאפשר לומר נמי בזמן חכמי התלמוד היה מעורות. דהיינו מקצת הגט היו מעורות ולא כל שיטה ושיטה כלדידן. א''כ לפ''ז אינו ראיה מהך דשייר מקצת הגט וכו' מה שהביא הב''ח ע''ש. דלאו כל שורה ושורה הי' צריכין להיות מעורה רק מקצת הגט ממילא לא איכפת לן אם אין שיטה שבסוף דף הראשון מעורה עם השיטה שבראש דף השני מאחר שבשאר שיטין היה מעורות. והראיה מה שהביא מדף כ' ע''ב ל''צ דמעורה ע''ש. ג''כ אינו ראיה לפ''ז. די''ל דתרצן משני ל''צ דמעורה ר''ל שכלן השיטין היו מעורין. ומדוייק שם לישנא דמקשן שהקשה ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים וכו'. ויש לדקדק מה שנים ושלשה הא הגט בעי י''ב שיטין. וי''ב ספרים הל''ל אלא ודאי דצריך להיות מעורה במקצת הגט. מש''ה הקשה רק דהוי שנים או שלשה. והשיב התרצן ל''צ דמעורה ר''ל דכולה מעורה עיין ודו''ק. ובזה יהיה דברי כנה''ג דף קמ''ג ע''ב ג''כ בטילין ומבוטלין ע''ש. א''כ לפ''ז י''ל אם לא עירה כלל י''א דפסול אם לא במקום עיגון. רק אם מקצת הגט השיטין היו מעורות ומקצת השיטין לא היו מעורות א''צ לכתוב גט אחר כלל אפי' בלא עיגון: (לג) לחלל ד'. דאז נשתנה האות ונעשה ה''א. וה''ה בשאר אותיות אם נשתנו. אלא בדלי''ת מסתמא משתנה ח''מ ב''ש:
יט (לד) גֵּט שֶׁמָּחַק בּוֹ אוֹת אוֹ תֵּבָה, אוֹ שֶׁתָּלָה בֵּין הַשִּׁיטִין, אִם מִטֹּפֶס הַגֵּט, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם מִן הַתֹּרֶף, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם חָזַר וּפֵרַשׁ בְּסוֹף הַגֵּט שֶׁאוֹת פְּלוֹנִית תְּלוּיָה אוֹ עַל הַמְּחָק, אֲפִלּוּ מִתֹּרֶף הַגֵּט, כָּשֵׁר כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. וְהַקִּיּוּם יִכְתְּבֶנּוּ קֹדֶם ''כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל''. וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לְקַיֵּם מְחַק הַגֵּט: באר היטב (לד) בגט. מיהו במקום עיגון או בדיעבד כשר אפילו אינו מקויים כיון דאיכא עידי מסירה. ועיין ב''י איזה נקרא תורף. וזמן נקרא ג''כ תורף ב''ש:
כ גֵּט שֶׁנִּמְצָא (לה) קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב, שֶׁהוּא קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין, הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. אֲבָל אִם נִתְקָרֵעַ וְאֵינוֹ קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין, כָּשֵׁר. נִמּוֹק אוֹ שֶׁהִרְקִיב אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה כִּכְבָרָה, כָּשֵׁר. נִמְחַק אוֹ שֶׁנִּטַּשְׁטֵשׁ, וּבָבוּאָה שֶׁלּוֹ קַיֶּמֶת, אִם יָכוֹל לִקְרוֹת, כָּשֵׁר; וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵּט: באר היטב (לה) קרוע. עיין בתשובת מ''ב סי' כ''ג אפילו אם קרוע לתוך האות והוא מטורף כשר לכ''ע ליתן לה הגט לכתחלה כשאינו קרוע שתי וערב. והיינו כשהאות אינו משתנה ומ''מ למעשה אין להקל שלא במקום הדחק אם נקרע תוך האות. ועי' בש''ך ח''מ סימן נ''ב ס''ק ז' מש''ש. ופר''ח כאן חולק עליו ע''ש. ועיין תשובת מהר''ן ששון סימן למ''ד ועיין כנה''ג:
כא בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּעֵדֵי חֲתִימָה, וְאֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּמְסַר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וְהָיָה כָּשֵׁר, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה תֹּרֶף הַגֵּט עַל הַמְּחָק אוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין אוֹ שֶׁהָיָה קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב כְּשֶׁנִּתַּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם. וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל בְּקָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְהוּא הַדִּין כְּשֶׁנִּטַּשְׁטֵשׁ עַד שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לִקְרוֹתוֹ (כֵּן כָּתַב הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה):
כב יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁיֵּשׁ לְהַקְפִּיד מִלִּכְתֹּב הַגֵּט בְּקֻלְמוּס שֶׁל כָּנָף, אֶלָּא בְּשֶׁל (לו) קָנֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף ד': באר היטב (לו) קנה. ואין נוהגין כן. והרוצה להחמיר אין שומעין לו דלא אתי להוציא לעז על גיטין ראשונים. אבל בקולמוס של ברזל יש להקפיד כמ''ש לעיל סעיף ד':
כג אִם רָקַם אוֹ אָרַג אוֹ עָשָׂה בְּמַעֲשֵׂה מַחַט אוֹתִיּוֹת הַגֵּט, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָאו כְּתָב הוּא:
סימן קכו - נסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו
ובו ' סעיפים
א כּוֹתְבִין הַגֵּט בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן, בֵּין שֶׁהוּא כְּתַב הַגּוֹיִים בֵּין שֶׁהוּא כְּתַב יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן פְּרוֹבִינְצָאל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם הָיָה מִקְצָת (א) הַגֵּט כָּתוּב בְּלָשׁוֹן אֶחָד וּמִקְצָתוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֵר, פָּסוּל. הגה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין (הָרַאֲבַ''ד). וְנִרְאֶה לִי, דַּאֲפִלּוּ לְמַאן דְּפוֹסֵל, מוֹדֶה דְּמִקְצָתוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמִקְצָתוֹ לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּשֵׁר, דִּשְׁנֵיהֶם נִתְּנוּ בְּסִינַי וְהָווּ קְרוֹבִים בַּלָּשׁוֹן, וּכְלָשׁוֹן אֶחָד דָּמְיָא, וְלָכֵן נוֹהֲגִין עַכְשָׁו לִכְתֹּב בַּגֵּט מִקְצָת מִלּוֹת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְרֻבּוֹ לָשׁוֹן אֲרַמִּית. אִי נַמֵּי, מֵאַחַר דְּרֻבּוֹ לָשׁוֹן אֲרַמִּית, וְאֵין בּוֹ רַק מִלּוֹת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֵין זֶה מִקְצָתוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֵר. אִי נַמֵּי, דְּדַוְקָא בְּתֹרֶף הַצֹּרֶךְ קָאָמַר, אֲבָל מַה שֶּׁמּוֹסִיפִין בַּתֹּרֶף ''הֲרֵי אַתְּ (ב) מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם'' אוֹ שְׁאָר מִלּוֹת, אֵינָן צְרִיכִין וְאֵינָן רַק כֶּפֶל דְּבָרִים שֶׁנּוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה. כֵּן נִרְאֶה לִי לְיַשֵּׁב הַמִּנְהָג. וְנָהֲגוּ לְכָתְבוֹ בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּית וּבִכְתָב אַשּׁוּרִי. הגה: וְאֵין לְהַכְשִׁיר בִּכְתָב (ג) אַחֵר, רַק בִּמְקוֹם עִגּוּן וּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁהוּבָא מִמֶּרְחַקִּים וְאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל מ''ה). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ה סָעִיף ט''ז: באר היטב (א) הגט. אבל בחתימות העדים אין קפידא. אם כל א' כותב בלשון אחר דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו חתימה של אותו עד צ''ל בחד לשון. ובלבוש כתב שני מיני כתבים נמי יש קפידא. ובח''מ כתב שני כתבים אין קפידא: (ב) מותרת וכו'. משמע הא''מ אינו תורף רק הוספה הוא. אבל בש''ס משמע הא''מ תורף ב''ש: (ג) אחר. ובכ''ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יוכל לסדר הגט בלשון אחר. ולכתחלה כותבין בכתב ס''ת. ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם. בדיעבד שכבר ניתן הגט ג''כ כשר דהוי כמו עיגון. רק היכא שנכתב ולא ניתן עדיין. ואינו במקום עיגון יש להחמיר:
ב בַּשְּׁלִישִׁי, בָּרְבִיעִי, בַּחֲמִישִׁי, מְלֵאִים (ד) יוּ''ד. בַּשֵּׁנִי, וּבַשִּׁשִּׁי, חֲסֵרִים: באר היטב (ד) יו''ד. ובדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא. או להיפך. וכן הוא בסמוך ס''ד אם כתב שלשה או שמנה מלא כשר אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב כשר ב''ש:
ג יוֹם רִאשׁוֹן יִכְתֹּב בְּאֶחָד (ה) בְּשַׁבָּת. באר היטב (ה) בשבת. ולא יכתוב לשבת ואצל ירח כותבין לירח עיין אחרונים:
ד (ו) בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִכְתֹּב: ''בְּיוֹם (רִאשׁוֹן) [אֶחָד] לְיֶרַח פְּלוֹנִי''. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִין בְּאֶחָד לְיֶרַח (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ), וּמִכֹּחַ זֶה יֵשׁ נִמְנָעִים לָתֵת גֵּט בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ (כָּךְ כָּתוּב בְּסֵדֶר גִּטִּין). בַּשֵּׁנִי, יִכְתֹּב בִּשְׁנֵי יָמִים, בִּשְׁלשָׁה, בְּאַרְבָּעָה, כֻּלָּם לְשׁוֹן זָכָר בְּהֵ''א (ז) לְבַסוֹף. הגה: וְיִכְתֹּב: (ח) ''יָמִים'' עַד עֲשָׂרָה: בִּשְׁנֵי יָמִים, בִּשְׁלשָׁה יָמִים וְכוּ', (בְּסֵדֶר גִּטִּין), וּמִכָּאן וְאֵילָךְ יִכְתֹּב: יוֹם אַחַד עָשָׂר, (ט) יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר, (י) יוֹם וְכוּ' (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ); כָּתַב: יָמִים, לָא מִפְסָל בְּדִיעֲבַד אִם כְּבָר נִתַּן, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁעַת הַדְּחָק (בֵּית יוֹסֵף). כָּתַב שְׁלוֹשָׁה אוֹ שְׁמוֹנָה מָלֵא (יא) בְּוָי''ו (בְּסֵדֶר ר''י מִינְץ), אוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב ''בַּשֵּׁנִי'' רַק (יב) שֵׁנִי (בְּסֵדֶר גִּטִּין), אוֹ שֶׁכָּתַב רָאשֵׁי תֵּבוֹת, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב שְׁנֵים עָשָׂר וְכָתַב י''ב (בְּשֵׁם הָרַב מֶטְרוֹנִי), (יג) כָּשֵׁר. וְכֵן בְּאֶחָד וְעֶשְׂרִים, בִּשְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים, בִּשְׁלשָׁה וְעֶשְׂרִים, וְכֵן כֻּלָּם: באר היטב (ו) ביום ר''ח. יכתוב ביום אחד לירח פלוני כנ''ל. ובעת הצורך נותנים גט בר''ח וכותבים ביום אחד לירח פלוני כ''כ הב''ח. ובנ''ש דף ט''ו הכריע לכתוב באחד לירח פלוני: (ז) לבסוף. וסימנך ימים ימימה ר''ל במקום ימים כותבים בה''א. ובשמנה אין חילוק בין זכר לנקיבה בה''א לבסוף. רק החילוק בניקוד ובקריאה. לזכר הנו''ן בקמץ. ולנקבה בסגול. עיין ב''ש: (ח) ימים. ואם כתב יום לא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב ימים במקום יום כמ''ש אח''ז ח''מ: (ט) יום. המנין מועט. בלשון זכר אחד ולא אחת. ומנין מרובה בלשון נקיבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו במקרא עשתי עשר יום ב''ש: (י) יום. וכן כותבים עד עשרים כגון י''ט יום. אבל מעשרים ואילך כתב הב''י שראה גיטין שנכתב ימים. ובתשובת מהרי''ו משמע שכותבים יום וכ''פ הד''מ והש''ג עיין ב''ש: (יא) בוי''ו. ה''ה אם כתב שיני ושישי מלא הואיל ואין הענין משתנה במלא וחסר ח''מ: (יב) שני. נראה דקאי ג''כ על בשני בשבת אם כתב שני בשבת שני ימים לירח וכו' כשר ח''מ: (יג) כשר. משמע אפילו אינו שעת הדחק ולא ניתן הגט. ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:
ה בְּחֶשְׁבּוֹן הַשָּׁנִים יִכְתֹּב לְשׁוֹן נְקֵבָה: בִּשְׁנַת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַחַת לִבְרִיאַת עוֹלָם, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, כֻּלָּם בְּלֹא הֵ''א לְבַסוֹף. וְכֵן אַחַת (יד) עֶשְׂרֵה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, עַד עֶשְׂרִים. וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ: עֶשְׂרִים וְאַחַת, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, עֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ הַמִּנְיָן הַמּוּעָט לְשׁוֹן נְקֵבָה, וְכֵן לְעוֹלָם. הגה: וְיִכְתֹּב בַּשָּׁנִים מִנְיַן הַמְרֻבֶּה קֹדֶם, אֲבָל בַּיָּמִים יִכְתֹּב מִנְיַן הַמּוּעָט קֹדֶם (וְכֵן מַשְׁמַע בַּטּוּר וְכֵן הִיא בַּסְדָרִים) אֶחָד וְעֶשְׂרִים, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים וְכוּ'. וְאִם כָּתַב מִנְיַן הַמְרֻבֶּה קֹדֶם, אוֹ לְהֵפֶךְ שֶׁכָּתַב בַּשָּׁנִים מִנְיַן הַמּוּעָט קֹדֶם, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף). כָּתַב לְשׁוֹן זָכָר בִּמְקוֹם לְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב חָמֵשׁ וְכָתַב חֲמִשָּׁה, (טו) כָּשֵׁר (בְּשֵׁם מַהֲרִי''ל): באר היטב (יד) עשרה. בשנים הוא להיפך מימים. דכותב המנין המועט בלשון נקיבה ומנין המרובה בלשון זכר. ומעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם ב''ש ועיין בתשובת אמונת שמואל: (טו) כשר. משמע אפילו לא ניתן ואינו שעת הדחק. ואם כתב במקום אחד אחת או להיפך יש להסתפק אם ג''כ כשר ח''מ. ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ''ע אם יש קפידא לבוש ב''ש:
ו אִם יִכְתֹּב גֵּט בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ אִיָּיר, יִכְתֹּב: בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לְחֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ (טז) אִיָּיר. וְכֵן בְּכָל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים. וּבְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִכְתֹּב: בְּאֶחָד (יז) לְיֶרַח פְּלוֹנִי. כִּי חֶשְׁבּוֹנוֹ מִיּוֹם הַשֵּׁנִי. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתֵּן גֵּט בְּשׁוּם (יח) רֹאשׁ חֹדֶשׁ (סֵדֶר הַגִּטִּין בְּשֵׁם סְמַ''ק וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְכָל בּוֹ), וְטוֹב לָחוּשׁ לָזֶה אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ לְעִגּוּן: באר היטב (טז) אייר. ואם כתב רק ר''ח אייר או כתב להיפך ר''ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא''ש ב''ש ח''מ: (יז) לירח פלוני. אע''ג דבסעיף ד' כתב המחבר שכותבים ביום אחד לירח פלוני כתב ב''ח דחילוק יש בין אם ר''ח רק יום א' או שני ימים ע''ש ועיין ב''ש: (יח) ר''ח. אם לא במקום שיש חשש לעיגון. כתב הח''מ ביום א' דר''ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון. אבל ביום ב' דר''ח אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר''ח רק יום א' ראש חודש:
ז אִם הַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת, יִכְתֹּב (יט) בַּאֲדָר רִאשׁוֹן: לְיֶרַח אֲדָר רִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי יִכְתֹּב: לְיֶרַח אֲדָר הַשֵּׁנִי. וְאִם כָּתַב בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן: אֲדָר סְתָם, (כ) כָּשֵׁר. אֲבָל אִם כָּתַב בַּשֵּׁנִי סְתָם, הַגֵּט פָּסוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהָרַ''ן). וּמִלַּת ''רִאשׁוֹן'' יִכְתֹּב מָלֵא וָי''ו (מ''כ בַּתִּקוּן). נִיסָן מָלֵא; (כא) אִיָּיר, בִּשְׁנֵי יוּדִי''ן (הַכֹּל בַּסֵדֶר). וְאִם כָּתַב בְּחַד (כב) יוּ''ד, פָּסוּל, אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדְּחָק (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רל''ג). וְיֵשׁ נִמְנָעִין לִתֵּן גֵּט בְּאִיָּיר, אַךְ בִּמְקוֹם הַדְּחָק נוֹתְנִים וְכוֹתְבִין בִּשְׁנֵי יוּדִי''ן. סִיוָן, מָלֵא יוּ''ד (גַּם זֶה בְּסֵדֶר גִּטִּין). תַּמּוּז, מָלֵא וָי''ו. אֱלוּל, מָלֵא וָי''ו. תִּשְׁרִי, בְּחַד יוּ''ד. מַרְחֶשְׁוָן, חַד וָי''ו (דִּבְרֵי הָרַב). כִּסְלֵו, חָסֵר יוּ''ד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רל''ג). וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף כ''ג וְכ''ד: באר היטב (יט) אדר ראשון. בסדר הגט של מהר''י מינץ בסימן נ''א כתב אדר הראשון בה''א הידיעה כמו אדר השני עיין ח''מ: (כ) כשר. כן ס''ל לרוב פוסקים וכ''כ בא''ח סימן (תכ''ב) [תכ''ז]. ובח''מ סימן מ''ג. ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע. ובי''ד סי' רכ''ב הביא המחבר דעת הרמב''ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע. וש''ך שם הקשה למה לא חשש כאן לדעת הרמב''ם וב''ח פסק ג''כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל. וב''ש כתב דוקא שם בנדרים שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב''ם אבל כאן ליכא א''ד לכן לא חשש להביא דעת הרמב''ם וכ''כ ט''ז: (כא) אייר בשני יודי''ן. רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל: (כב) יו''ד. כתב בת''ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח''כ א''צ ליתן גט אחר. ויש מחמירין ליתן שני גיטין באייר ד''מ בשם מהרי''ל עיין ב''ש. מרחשון חד תיבה. כסלו חסר. ואם כתב כסליו מלא כשר. כמו שמנה וכן כלם אחרונים:
ח יֵשׁ נֻסְחֵי גִּטִּין שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: אֵיךְ אֲנָא (כג) פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, וְאֵינוֹ מְכֻוָּן, וְיֵשׁ לִזָּהֵר מִלִּכְתֹּב תֵּבַת אֵיךְ. וְכֵן יֵשׁ נֻסְחָאוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: וּלְאַתְרֵיהוֹן (דְּאַבְהָתַיְכוּ) דְאַבְהָתַי, וְכֵן בָּאִשָׁה וּלְאַתְרֵיהוֹן דְאַבְהָתַיכִי, וְיֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּכָתְבָם: באר היטב (כג) פב''פ. ואיך כשר ואם כתב ח''מ ב''ש:
ט לֹא יִכְתֹּב: (כד) וְדֵין, מָלֵא, אֶלָּא חָסֵר יוּ''ד. וְלֹא יִכְתֹּב: וְאִיגֶרֶת, מָלֵא (כה) יוּ''ד, אֶלָּא: וְאִגֶּרֶת: באר היטב (כד) ודין. דמשמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן במגרש לא הוי גט: (כה) יו''ד. לפרש''י לשון גג הוא. לפ''ז הוי שינוי פירוש המלה. ולהרמב''ם משמע לשון זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא להוי גט א''כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בשעת הדחק וכתבו התוספת דצריך לכתוב ואגרת בוי''ו דבלא וי''ו משמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין. ויקרא הדל''ת של ודין בצירי ויכתוב בדין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה אחרונה סדר הגט מהר''ם פדוואה ב''ש:
י דִּתִיהְוִייִין, דְּתִיצְבִּייִין, שְׁלשָׁה יוּדִי''ן (כו) רְצוּפִין. וְנָהֲגוּ לְכָתְבָם (כז) בַּחֲמִשָּׁה יוּדִי''ן: דִּיתִיהְוִייִין, דִּיתִיצְבִּייִין. הגה: וְיֵשׁ לִכְתֹּב הַכֹּל בְּשִׁיטָה (כח) אַחַת: דִּיתִיהְוִייִין, דִּיתִיצְבִּייִין; אֲבָל אִם כָּתַב דִּי בְּשִׁיטָה אַחַת, וְהַשְּׁאָר בְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה, יֵשׁ פּוֹסְלִין. (מהרי''ו וּמַהֲרִי''ל, כֵּן הוּא בַּסְדָרִים בִּשְׁמָם): באר היטב (כו) רצופין. לפרש''י הטעם דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים דעלמא. אבל אם כתב ג' יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה. והרמב''ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים. ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות. ומהאי טעמא יש פוסלין אם כתב דיתיהוויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן. ויקרא הויו של דיתיהווייין והבי''ת דיתיצבייין בשו''א. וחירק תחת היו''ד עם הנו''ן לבסוף לבוש ב''ש: (כז) בחמשה יודין. ובדיעבד אין להקפיד אם לא כתבו יו''ד בין תי''ו לדי וכן בין תי''ו לה''א ח''מ: (כח) א'. ואפילו אם כותב בשיטה אחד לא ירחק מלת די הרבה רק מעט לבוש. מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן הגט כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט עיין ב''ש. בתשובת שבות יעקב ח''א שאלה קי''ח התיר בשעת הדחק אם כתב תיבת רשאי ביוד כיון שאינו מעיקר הגט ע''ש:
יא יַאֲרִיךְ וָי''ו (כט) דְּתִירוּכִין וּוָי''ו דְּשִׁיבוּקִין וּוָי''ו שְׁנִיָּה דִּוְכַדּוּ, שֶׁמָּא יִדְמוּ לְיוּ''ד. הגה: נָהֲגוּ לְהַאֲרִיךְ אֵלּוּ הַוָּוִי''ן יוֹתֵר מִוָּוִי''ן אֲחֵרִים קְצָת, אֲבָל לֹא יַאֲרִיכוּ יוֹתֵר מִדַּאי (כָּל בּוֹ): באר היטב (כט) דתירוכין. הטעם משום דאי מחזי כיו''ד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו. ולהרמב''ם הטעם דהוי כאלו היא גרשה אותו. וי''ו של פיטורין תליא בהא. אם כותבים יו''ד אחר הפ''א אין חשש טעות ואין צריך להאריך הוי''ו. אבל אם לא כתב היו''ד אז צריך להאריך ג''כ הוי''ו של פיטורין. הרא''ש. ולמהך חסר יו''ד. ובקריאה ימהר המ''ם אל הלמ''ד בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבית ככ''ף. ויכתוב בחד שיטה. ועיין תשובת מהר''א ששון סי' למ''ד. ברעות יקרא הרי''ש בפתח והעי''ן בשו''א והוי''ו בפתח לבוש והפר''ח כתב שהוא הבל ושטות ע''ש. וי''ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו''ד דהיה משמע בלא כלום בלא ספר הוא מגרש. הה''א של מהך צריך שאל יראה כחי''ת דאז הוי לשון צחוק מצחק אני בך. ימחא יקרא היו''ד בשו''א. מ''ם בפת''ח. חי''ת בצירי. נ''ש ב''ש:
יב יִכְתֹּב: תֵּרוּכִין, שְׁבוּקִין, חֲסַר יוּ''ד רִאשׁוֹנָה; אֲבָל פִּיטוּרִין מָלֵא, בִּשְׁנֵי יוּדִי''ן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפִטּוּרִין גַּם כֵּן חָסֵר יוּ''ד רִאשׁוֹנָה (בְּסֵדֶר גִּטִּין דְּמַהֲרִי''ל וּבַסְמַ''ג), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ גַּם כֵּן וָי''ו שֶׁל פִּטּוּרִין (כֵּן כָּתַב הַמָּרְדְּכַי). וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב בַּגֵּט בִּתְחִלָּה: שְׁבוּקִין, פִּטּוּרִין, תֵּרוּכִין, וְאַחַר כָּךְ: פש''ת, וְאַחַר כָּךְ: תש''פ; וְאִם שִׁנָּה בָּזֶה, אֵין עִכּוּב בַּדָּבָר:
יג לְמֵהַךְ, חָסֵר יוּ''ד.
יד יִזָּהֵר יָפֶה בָּרֶגֶל שֶׁל הֵ''א שֶׁל ''לְמֵהַךְ'' שֶׁיַּרְחִיקֶנָּה מִגַּגָּהּ; וְכֵן בְּכָל הֵהִי''ן צָרִיךְ לִזָּהֵר, אֶלָּא שֶׁבָּזֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר יוֹתֵר:
טו לֹא יִכְתֹּב: לְאִתְנַסְבָא, אֶלָּא: לְהִתְנַסְבָא. וֶאֱנַשׁ, חָסֵר יוּ''ד (מָרְדְּכַי). דִּלֵּג הֵ''א (ל) דִּלְהִתְנַסְּבָא, וְכָתַב: לִתְנַסְּבָא, כָּשֵׁר (רַשְׁבָּ''א אֶלֶף קס''ג): באר היטב (ל) להתנסבא. הטעם שמא ירחק לה מן תנסבא ומשמע לא יתנסבא לא תנשאי וב''ש ס''ק כ''ו כתב לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא וכו'. משמע מלשונו דכותבין בגט לא תנסבא ואינו כן וצ''ע:
טז עַל דֶּרֶךְ זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב, שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מַשְׁמַע שְׁתֵּי עִנְיָנוֹת:
יז לֹא יִמְחָא, בְּאָלֶ''ף. הגה: וְאִם כָּתַב בְּהֵ''א וּכְבָר נִתַּן הַגֵּט, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם נִכְתַּב יִמְחֵי בְּיוּ''ד, פָּסוּל, אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדְּחָק וּבִמְקוֹם עִגּוּן (מ''כ בַּתִּקוּן):
יח צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה, לֹא סֵפֶר תֵּרוּכִין וְלֹא גֵּט פִּטּוּרִין וְלֹא אִגֶּרֶת שְׁבוּקִין, אֶלָּא כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לְבַד; וְיַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה אוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסַיֵּם בְּאֶמְצַע שִׁיטָה, מִשּׁוּם דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁיַּחְתְּמוּ בַּחֲצִי שִׁיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאִם כָּתַב בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה יוֹתֵר מִכְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, לֹא נִפְסַל בְּכָךְ:
יט אִם כָּתַב: וְיִשְׂרָאֵל, אָלֶ''ף לָמֶ''ד, (לא) כְּאֶחָד, לֹא נִפְסַל בְּכָךְ. וְדַוְקָא בְּדִיעֲבַד אוֹ בִּמְקוֹם עִגּוּן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ''ה סָעִיף י''ו: באר היטב (לא) כאחד. כמו שנתבאר לעיל סי' קכ''ה סעיף י''ו בהג''ה ע''ש כי שם מסיים אם הוא בטופס. ויפה כתב הרב ח''מ שם מאי אם דקאמר ע''ש ס''ק למ''ד ומ''ש שם הרב ב''ש דאתי לאפוקי אם שם הבעל ישראל ע''ש. לא דק דהא קאמר אם כתב וישראל עיין ב''י שהביא תשובת הרא''ש ומה שהקשה עליו ע''ש:
כ כֵּיוָן שֶׁאָנוּ מַכִּירִין סִגְנוֹן הַדָּבָר, אֵין לְפָסְלוֹ בִּשְׁבִיל דִּלּוּג אוֹת (לב) אַחַת: באר היטב (לב) אחת. עיין ס''ס בטופס אפי' נחסר יותר כשר. ועיין ב''י מ''ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט''ס כגון שנחסר השי''ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים ועיין ברש''י מנחות דף ל''ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא ב''ש:
כא אִם כָּתַב: בָּרְבִיעִי עֶשְׂרִים יוֹם לְיֶרַח שְׁבָט, וְדִּלֵּג וְלֹא כָּתַב: בְּשַׁבָּת, וְגַם יוֹם רְבִיעִי הָיָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד לִשְׁבָט וְהוּא כָּתַב: עֶשְׂרִים, הַגֵּט כָּשֵׁר. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּפוֹסְלִין בִּכְהַאי גַּוְנָא (רִיבָ''שׁ סִימָן קי''ז):
כב אִם לֹא הֶאֱרִיךְ (לג) וָוִי''ן שֶׁאָמַרְנוּ, אוֹ שֶׁכָּתַב הַיּוּדִי''ן שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁלֹּא יִכָּתְבוּ, אוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב הַיּוּדִי''ן הַיְתֵרוֹת, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, חוּץ מִשְּׁתֵּי יוּדִי''ן הַנּוֹסָפוֹת בְּדִיתִיהְוִייִין וְדִיתִיצְבִּייִין, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא כָּתַב דִּיתִיהְוִייִין רַשָּׁאָה, רַק כָּתַב זֹאת: וְאַתְ תְּהֵא רַשָּׁאָה, עָדִיף טְפֵי (הָרַ''ן פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וּבָעִטּוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם לֹא עִרְעֵר הַבַּעַל, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין עִרְעוּרוֹ מוֹעִיל, אֶלָּא אִם כֵּן כְּתָבוֹ הוּא אוֹ שֶׁהַסוֹפֵר כּוֹתְבוֹ מִפִּיו: באר היטב (לג) ווי''ן. היינו שלא כתב תואר וי''ו אלא כתואר יוד מש''ה פסול. אבל אם כתב ווי''ן אלא שלא האריך אותה יותר משאר ווי''ן כשר ב''ש ע''ש:
כג אִיָּיר, יֵשׁ לְכָתְבוֹ לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁנֵי יוּדִי''ן. וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ז':
כד כִּסְלֵו, חָסֵר יוּ''ד.
כה אִם הֲוָה לֵהּ לִכְתֹּב בִּשְׁנֵים עָשָׂר וְכָתַב: בְּי''ב, כָּשֵׁר:
כו לְמִנְיָן, בְּחַד יוּ''ד.
כז שֶׁאָנוּ מָנִין, בְּלֹא וָי''ו. הגה: וְאִם כָּתַב וָי''ו, אֵין לְפָסְלוֹ בִּשְׁעַת הַדְּחָק (רִיבָ''ש סִימָן שי''ד); וְאִם נָהֲגוּ לִכְתֹּב כָּךְ, אֵין לְפָסְלוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם כָּתַב: (לד) לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין [בְּמָתָא], וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: באר היטב (לד) למנין שאנו מנין וכו'. כצ''ל. ומ''ש בנוסחא שלנו מונין בו''ו הוא ט''ס ב''ש:
כח דְּיָתְבָא עַל נָהָר (לה) פְּלוֹנִי, בְּחַד יוּ''ד. וְאִם כָּתַב: דִּי יָתְבָא, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף): באר היטב (לה) פלוני. ל''ד אף שהעיר אינה יושבת על נהר אלא נהר מקיף אותה. דאין הכוונה ישיבה ממש אלא ר''ל שמסתפקין ממנו מהרד''ך ריש בית ד':
כט בְּמָתָא פְּלוֹנִית דְּמִתְקַרְיָא פְּלוֹנִית, בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה:
ל נָהֲגוּ לִכְתֹּב: הָעוֹמֵד בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, קֹדֶם וְכָל שׁוּם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לִכְתֹּב הַחֲנִיכָה קֹדֶם ''הָעוֹמֵד בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי'' וְכוּ' (עַיִּיִן בְּפִסְקֵי מהרא''י סִימָן רמ''ז), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב: פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, וְלֹא בַּר פְּלוֹנִי; וְאִם כָּתַב: בַּר, הַגֵּט כָּשֵׁר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ כ''ו):
לא נָהֲגוּ לִכְתֹּב: וְכָל שׁוּם דְּאִית לִי וּלְאַבְהָתַי:
לב אִם כָּתַב: בִּדְלָא אֲנִיס, בִּמְקוֹם בִּדְלָא אֲנִיסְנָא, לֹא נִפְסַל. וְכוֹתְבִין: אֲנִיסְנָא, מָלֵא, בְּיוּ''ד אֵצֶל הַנּוּ''ן (מהרי''ו):
לג נָהֲגוּ לִכְתֹּב: פְּטָרִית קֹדֶם וּשְׁבָקִית; וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב: וְתָרוּכִית, בְּוָי''ו אַחַר הָרֵי''שׁ:
לד יָתִיכִי, בִּשָׁלֹשׁ יוּדִי''ן. לִיכִי, בִּשְׁתֵּי יוּדִי''ן:
לה נָהֲגוּ לִכְתֹּב: דַּהֲוֵית, תֵּבָה אַחַת. הגה: אִם לֹא כָּתַב: מִן קַדְמַת דְּנָא, רַק כָּתַב: דַּהֲוֵת אִנְתְּתִי (מָצָא כָּתוּב בַּתִּקוּן), אוֹ דִּלֵּג מִלַּת אִנְתְּתִי (ר''ד כֹּהֵן), אוֹ מִלַּת דַּהֲוֵית (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ), כָּשֵׁר:
לו אִנְתְּתִי, בְּלֹא יוּ''ד אַחַר הָאָלֶ''ף.
לז בְּנַפְשַׁיְכִי, נָהֲגוּ לִכְתֹּב בִּשְׁנֵי יוּדִי''ן. וְאִם כָּתְבוּ חָסֵר, כָּשֵׁר (דַּעַת עַצְמוֹ וְכֵן מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי):
לח לְהִתְנַסְבָא, נָהֲגוּ לְכָתְבוֹ בְּלֹא שׁוּם יוּ''ד. וְאִם כָּתַב יוּ''ד אַחַר הֵ''א, כָּשֵׁר. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ד' וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים סָבְרִי דִּלְכַתְּחִלָּה כּוֹתְבִין בְּיוּ''ד):
לט בִּידַיְכִי, בִּשְׁלשָׁה יוּדִי''ן.
מ נָהֲגוּ לִכְתֹּב: מִן שְׁמִי מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹתְבִין: מִן שְׁמִי (סְמַ''ג וּסְמַ''ק וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:
מא צָרִיךְ לִכְתֹּב: וַהֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל (לו) אָדָם. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר לִכְתֹּב: הֲרֵי אַתְּ [מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם], בְּשִׁיטָה (לז) אַחַת; אֲבָל אִם כְּבָר נִכְתַּב הַגֵּט בִּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת, כָּשֵׁר לִתְּנוֹ (מהרא''י סִימָן קמ''ג): באר היטב (לו) אדם. כתב (הרמב''ם) [הרמב''ן] אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא. וצריך לכתוב והרי בוי''ו. מותרת בוי''ו ואם כתב בלא וי''ו אפשר שפסול אפי' בדיעבד לבוש. ב''ש: (לז) אחת. כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסיק ב''ש:
מב מוּתֶּרֶת, בְּוָי''ו.
מג דִּי יֶהֱוֵי, נָהֲגוּ לְכָתְבוֹ שְׁתֵּי תֵּבוֹת. אָמְנָם אִם כָּתַב: דִּיֶהֱוֵי, תֵּבָה אַחַת, כָּשֵׁר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ). וְאַף אִם לֹא כָּתַב רַק: דְּהָוֵי, כָּשֵׁר בִּשְׁעַת הַדְּחָק בִּמְקוֹם עִגּוּן (רִיבָ''שׁ סִימָן ר''ה):
מד מִנַּאי, נָהֲגוּ לְכָתְבוֹ בְּלֹא (לח) יוּ''ד אַחַר הַמֵּ''ם. וְאִם כָּתַב יוּ''ד אַחַר הַמֵּ''ם, לֹא נִפְסַל בְּדִיעֲבַד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (לח) יו''ד. ויקרא המ''ם בחיריק ונו''ן בקמץ ואלף בחיריק. דהוית הוי''ו בצירי לבוש:
מה נָהֲגוּ לִכְתֹּב: תֵּרוּכִין שְׁבוּקִין פִּטּוּרִין.
מו בְּגֵט אֲרוּסָה כּוֹתְבִין: דַּהֲוֵית אֲרוּסָתִי. וְאִם כָּתַב: דַּהֲוֵית אִנְתְּתִי, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לְהֵפֶךְ, דְּכָתַב לְאִשְׁתּוֹ: אֲרוּסָתִי, כָּשֵׁר בְּדִיעֲבַד (בֵּית יוֹסֵף):
מז שִׁי''ן וְעַיִ''ן שֶׁלֹּא הָיוּ הַיּוּדִי''ן נוֹגְעִין בָּהֶם, וְכֵן הַיּוּ''ד שֶׁעַל גַּבֵּי הָאָלֶ''ף וְשֶׁאֲחוֹרֵי הַצַּדִּי''ק שֶׁאֵינָם נוֹגְעִים בָּאוֹת, אִם הַתִּינוֹק קוֹרֵא אוֹתָם יָפֶה, אֲפִלּוּ הֵם בַּתֹּרֶף, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּמְקוֹם עִגּוּן:
מח אִם נִדְבְּקוּ רַגְלֵי הֵהִי''ן לַגַּגִּין, אִם תִּינוֹק דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ קוֹרֵא אוֹתָם, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּמְקוֹם עִגּוּן, אֲפִלּוּ אִם הוּא בַּתֹּרֶף, וְיַפְרִיד בְּסַכִּין. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ה סָעִיף י''ו:
מט אִם חִסֵר תֵּבָה אַחַת מֵהַטֹּפֶס, לֹא נִפְסַל בְּכָךְ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָסֵר וָי''ו שְׁנִיָּה שֶׁל וְכַדּוּ, וְכָתַב, וְכַד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א), דְּמֵאַחַר שֶׁאֵין הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה, אֵין פָּסוּל בְּחִסָּרוֹן זֶה (כֵּן כָּתַב הָרֹא''שׁ בִּתְשׁוּבָה). וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ אוֹתִיּוֹת יְתֵרוֹת, כָל שֶׁאֵין הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה (רִיבָ''שׁ סִימָן ר''ה). אֲבָל אִם נִשְׁתַּנָּה הָעִנְיָן, פָּסוּל. וְלָכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם כָּתַב לִבְרִיאַת עָלְמָה, בְּהֵ''א, שֶׁהַגֵּט פָּסוּל, דְּעַלְמָה לְשׁוֹן (לט) נַעֲרָה (הָר''ד כֹּהֵן), וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בִּשְׁעַת הַדְּחָק (בִּנְיָמִין זְאֵב): באר היטב (לט) נערה. אבל עלמא באלף כשר אפילו לכתחלה ב''ש:
נ אֵין לִכְתֹּב בַּגֵּט: בְּבִטּוּל מִינֵי מוֹדָעֵי וְעַיֵּן נֻסַּח הַגֵּט לְקַמָּן (בְּסִימָן קנ''ד):
סימן קכז - שצריך להזכיר הזמן בגט, ודין קדימה ואחור
ובו י''ג סעיפים
א צָרִיךְ לִכְתֹּב זְמַן, בַּגֵּט. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה בְּגֵט שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן, לֹא תִּנָּשֵּׂא; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ בָּנִים:
ב אִם הָיָה מֻקְדָּם, אוֹ נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלָּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, פָּסוּל, אֲפִלּוּ הָיוּ עֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, בִּשְׁעַת הַדְּחָק (א) כָּשֵׁר. הגה: וְגֵט מֻקְדָּם, אַף עַל פִּי שֶׁפָּסוּל, אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר, צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי וַאֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן י''ג לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א): באר היטב (א) כשר. אפילו נכתב היום ונחתם אחר כמה ימים ומכ''ש כשנתאחר אחר הכתיבה והחתימה. דכשר בשעת הדחק. דוקא שידע הבעל מזה. אבל אם הוא מוקדם ולא ידע הבעל שהקדימו אפי' בשעת הדחק פסול. שעת הדחק פרש''י שניסת או הלך לדרכו וא''א ליתן גט אחר עיין ב''ש. עיין הרד''ך בית ג' אי אמרינן בפלוגתת הפוסקים ג''כ כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק. ועיין כנה''ג דף קמ''ז ע''א:
ג נִכְתַּב בַּיּוֹם, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לְחָתְמוֹ עַד הַלַּיְלָה, אִם כָּתְבוּ בּוֹ קֹדֶם חֲתִימָה: גִּטָּא דְּנַן אִכְּתוּב בְּיוֹם פְּלָן וְלֹא הִסְפִּיקוּ סָהֲדֵי לְמִחְתְּמֵהּ עַד לֵילְיָא, וְחָתְמוּ הָעֵדִים אַחַר כָּךְ, כָּשֵׁר:
ד הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמַּקְדִּים הַזְּמַן, שֶׁהֲרֵי כּוֹתְבִין הַזְּמַן מִיּוֹם הַכְּתִיבָה וְאֵינוֹ מַגִּיעַ לְיָדָהּ עַד אַחַר זְמַן, כָּשֵׁר, מִשּׁוּם דְּאִית לֵהּ קָלָא:
ה גֵּט שֶׁלֹּא נִמְסַר בְּיוֹם הַכְּתִיבָה, אֵין תַּקָּנָה לְהַכְשִׁירוֹ, אֶלָּא שֶׁיְּשַׁלְּחֶנּוּ לָהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. הגה: מִיהוּ, נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר וְלִכְתֹּב אַחֵר (כֵּן מַשְׁמַע מִדִּבְרֵי הָר''פ שֶׁהֵבִיא הָאָרְחוֹת חַיִּים). וּסְתָם גֵּט שֶׁיָּצָא מִיַּד אִשָּׁה, אָמְרִינַן שֶׁנִּמְסַר בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב, וְאֵינָהּ צְרִיכָה רְאָיָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ רֵעוּתָא כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ (טוּר וְהַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ):
ו אָמַר לִשְׁנַיִם לִכְתֹּב גֵּט וְלַחְתֹּם וְלִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ, וְנִתְאַחֵר הַדָּבָר יָמִים אוֹ שָׁנִים, אוֹ שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט (פָּסוּל) [בָּטֵל] וְהֻצְרְכוּ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחֵר, כְּשֶׁכּוֹתְבִין הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם אֵין כּוֹתְבִין לֹא הַזְּמַן שֶׁאָמַר לָהֶם הַבַּעַל לִכְתֹּב בּוֹ, וְלֹא אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. כֵּיצַד, הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּשֶׁאָמַר לָהֶם הַבַּעַל, וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּתִשְׁרִי, וְנִתְאַחֵר עַד נִיסָן. וַהֲרֵי הֵם בְּלֹד, כּוֹתְבִין הַזְּמַן מִנִּיסָן וּבְלֹד:
ז גֵּט שֶׁלֹּא כָּתַב בּוֹ שֵׁם הַיּוֹם, אֶלָּא בְּשַׁבָּת רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה מֵחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי, אוֹ בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי, אוֹ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית וְלֹא הִזְכִּיר הַחֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ כָּתַב בְּשָׁבוּעַ פְּלוֹנִי, כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב בּוֹ: הַיּוֹם גֵּרַשְׁתִּיהָ, כָּשֵׁר, שֶׁמַּשְׁמָעוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁיָּצָא בּוֹ הַגֵּט:
ח כָּתַב בּוֹ זְמַן, וְחָתַךְ מִמֶּנּוּ הַזְּמַן וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ (ב) פּוֹסְלִים: באר היטב (ב) פוסלים. רוב פוסקים פוסלים ב''ש:
ט גֵּט שֶׁזְּמַנּוֹ מְאֻחָר, כָּשֵׁר לְגָרֵשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נְתָנוֹ לָהּ מִיָּד, אֵין הַגֵּרוּשִׁין חָלִין עַד הַזְּמַן הַכָּתוּב בּוֹ. וְיֵשׁ פּוֹסְלִין גֵּט מְאֻחָר:
י אִם דִּלֵּג הַסוֹפֵר: לִבְרִיאַת עוֹלָם, כָּשֵׁר.
יא אִם דִּלֵּג הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת, רַק שֶׁכָּתַב: בְּכָךְ וְכָךְ לִפְרָט, (ג) כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ אִם דִּלֵּג גַּם בְּרִיאַת עוֹלָם: באר היטב (ג) כשר. אפי' לא כתב רק פרט האחרון כגון שלשה כשר ב''י ב''ש:
יב אִם דִּלֵּג חֲמִשָּׁה, וְלֹא כָּתַב אֶלָּא אֲלָפִים, (ד) כָּשֵׁר: באר היטב (ד) כשר. ואין לומר אלפים שני אלפים משמע והוא מוקדם מדלא כתב אלפיים בתרי יודין ב''ש:
יג אִם כָּתַב הַכְּלָל וְהַפְּרָט הַקָּטָן, וְדִּלֵּג הַפְּרָט הָאֶמְצָעִי, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב: חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה, וְדִּלֵּג וּשְׁלשׁ מֵאוֹת, פָּסוּל; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא (ה) תֵּצֵא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמַּצְרִיכִין לָהּ גֵּט כָּשֵׁר מִבַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, וְתֵשֵׁב תַּחַת הַשֵּׁנִי: באר היטב (ה) תצא. ואם לא דילג אלא רק פרט האחרון כגון שלא כתב שלשה י''ל דדומה למוקדם. לבוש ב''ש:
סימן קכח - שצריך להזכיר בגט מקום דירת הבעל ואשה ועדים
ובו ז' סעיפים
א צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בַּגֵּט שֵׁם הַמָּקוֹם שֶׁהָעֵדִים עוֹמְדִים (א) שָׁם בִּשְׁעַת חֲתִימָה: לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין בּוֹ כָּאן בְּמָתָא פְּלוֹנִית; וְאִם שִׁנָּה וְהִזְכִּיר שֵׁם מָקוֹם אַחֵר, פָּסוּל; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. אֲבָל עַל מְקוֹם עֲמִידַת הַסוֹפֵר בִּשְׁעַת כְּתִיבָה, אֵין לָחוּשׁ. לְפִיכָךְ, אִם נִכְתַּב בְּמָקוֹם אֶחָד וְנֶחְתַּם בְּמָקוֹם אַחֵר, יַזְכִּיר שֵׁם הַמָּקוֹם שֶׁנֶּחְתַּם בּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם עַל מְקוֹם עֲמִידַת הַסוֹפֵר יֵשׁ לְהַקְפִּיד, וְצָרִיךְ שֶׁיַּעַמְדוּ הַסוֹפֵר וְהָעֵדִים בְּמָקוֹם אֶחָד: באר היטב (א) שם. ואם מגרש תוך עיבורו של העיר כותבין העומד כאן. דתוך עיבורו של העיר כעיר מהרי''ו סי' ע''א ד''מ סי' קכ''ט:
ב כּוֹתְבִין שֵׁם (ב) עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. (ג) וְאֵין כּוֹתְבִין שֵׁם מְקוֹם הַלֵּדָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם שִׁנָּה לֹא פָּסַל, מִכָּל מָקוֹם מוּטָב שֶׁלֹּא לִכְתֹּב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת וּמִחְזֵי כִּמְשַׁנֶּה. וְגַם אֵין כּוֹתְבִין שֵׁם מְקוֹם הַדִּירָה, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ גּוֹלִים וּמְטֻלְטָלִים וּמְקוֹם דִּירָתֵנוּ מְרֻפֶּה בְּיָדֵינוּ. אֲבָל כּוֹתְבִין שֵׁם מְקוֹם עֲמִידַת הָאִישׁ: הָעוֹמֵד הַיּוֹם בְּמָתָא פְּלוֹנִית, אִם הוּא מָצוּי בִּמְקוֹם חֲתִימַת הַגֵּט; וְאִם אֵינוֹ מָצוּי שָׁם, אֵין כּוֹתְבִין מְקוֹמוֹ כְּלָל. וְכֵן בָּאִשָּׁה, אִם הִיא עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם חֲתִימַת הַגֵּט כּוֹתְבִין מְקוֹם עֲמִידָתָהּ: הָעוֹמֶדֶת הַיּוֹם בְּמָתָא פְּלוֹנִית; וְאִם לָאו, אֵין כּוֹתְבִין מְקוֹמָהּ כְּלָל. הגה: וְאִם כָּתַב שֵׁם הַלֵּדָה אוֹ שֵׁם הַדִּירָה, וְלֹא שִׁנָּה, כָּשֵׁר (רִיבָ''שׁ סִימָן שי''ד). וְאִם שִׁנָּה מְקוֹם הָעֲמִידָה, יֵשׁ מַכְשִׁירִין כְּמוֹ בִּמְקוֹם הַלֵּדָה, דְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב, אַף אִם שִׁנָּה בּוֹ, כָּשֵׁר; וְיֵשׁ פּוֹסְלִין (בַּבֵּית יוֹסֵף הֵבִיא הַשְּׁתֵּי דֵּעוֹת), וּבִמְקוֹם הַדְּחָק יֵשׁ לְהָקֵל. אֲבָל אִם שִׁנָּה בִּמְקוֹם דִּירָה, פָּסוּל לְכֻלֵּי עָלְמָא (פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ) וַאֲפִלּוּ אִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא. וְכוֹתְבִין: מָתָא פְּלוֹנִית, בֵּין שֶׁהָעִיר גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה; וְלֹא יִכְתֹּב: פְּלוֹנִית מָתָא, אֶלָּא: מָתָא פְּלוֹנִית. וְאִם דִּלֵּג מִלַּת מָתָא, כָּשֵׁר: באר היטב (ב) עירה. אם עקר דירתו ובא למקום אחר והיה שם למ''ד יום נקרא אותו מקום דירתו. ואם רגיל בשני מקומות אז היכא שהוא דר יב''ח נקרא דירתו. ואם קנה בית דירה ספק אם נקרא דירתו. ונ''מ גם לדידן בענין אם נקרא שינוי כמ''ש הרמ''א. ואם כתב הדרה במקום פלוני ועכשיו דירתה במקום אחר יש להקל במקום עיגון כי לשון הדרה יש לפרש שהיתה דרה שם. ואם בעת הכתיבה דרה שם כשר אפי' לא דרה בעת הנתינה ריב''ש ע''ש: (ג) ישראל. וכן אם הכותי קורין שם העיר בגימל וישראל בקוף כגון רוטנבורג כותבין בקו''ף. דכל שאינו שם אחר אלא באותו שם מחולקים קצת כותבין שם ישראל לבד אבל כשיש שם אחר כותבין שניהם. והא דכותבין קאזמר דמתקרי קאזמירז משום דהוי כשם אחר. הואיל והכותים קורין קאזמירז בזיי''ן בסוף. וכן בפוזנן דמתקרי פוזננא הואיל דרך העכו''ם לדחוק הנו''ן נראה כשם אחר וכתב הלבוש אם כתב פוזנן ולא כתב דמתקרי פוזננא כשר:
ג יִכְתֹּב: וְכָל שׁוּם דְּאִית לִי וּלְאַתְרַי, וּמִלְּבַד זֶה, אִם יֵשׁ לָעִיר שְׁנֵי שֵׁמוֹת יִכְתֹּב: מָתָא פְּלוֹנִית (ד) דְּמִתְקַרְיָא פְּלוֹנִית. הגה: וְלֹא יִכְתֹּב יוּ''ד אֵצֶל הַמֵּ''ם (סֵדֶר גִּטִּין). מִיהוּ אִם כָּתַב יוּ''ד: דְּמִיתְקַרְיָא, כָּשֵׁר (שָׁם). וְאָנוּ לֹא נָהֲגִינָן לִכְתֹּב: וְכָל שׁוּם דְּאִית לִי וּלְאַתְרַי, אֶלָּא אִם יֵשׁ לָעִיר שְׁנֵי שֵׁמוֹת כּוֹתְבִין: מָתָא פְּלוֹנִית דְּמִתְקַרְיָא פְּלוֹנִית אוֹ דְּמִתְקַרְיַת פְּלוֹנִית (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן קפ''ה), וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לַנָּהָר שְׁנֵי שֵׁמוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן שֵׁם אֶחָד בִּמְקוֹם הַכְּתִיבָה וְשֵׁם אַחֵר בִּמְקוֹם הַנְּתִינָה, דִּינָן כְּמוֹ בִּשְׁמוֹת הַבַּעַל (הָרֹא''שׁ וְהָרַ''ן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ), וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן קכ''ט. וְאִם יֵשׁ לָעִיר שְׁנֵי שֵׁמוֹת, אֶחָד נִקְרָא (כְּפִי) [בְּפִי] יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד בִּלְשׁוֹן כּוּתִי, שֵׁם שֶׁקּוֹרִים לוֹ יִשְׂרָאֵל, עִקָּר, וְכוֹתְבִין כְּפִי מַשְׁמָעוּת לְשׁוֹנָם (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן קמ''ב וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ו). וְאִם הַשְּׁנֵי לְשׁוֹנוֹת קְרוֹבִין זֶה לָזֶה, וְשֵׁם שֶׁקּוֹרִין לוֹ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אֶלָּא קִצּוּר לָשׁוֹן, כְּגוֹן עִיר שֶׁכּוּתִים קוֹרִין: הרעדי''ש, וְיִשְׂרָאֵל; רעדי''ש, אֵין כּוֹתְבִין רַק שֵׁם יִשְׂרָאֵל (שָׁם בִּפְסָקָיו סִימָן רנ''א). אֲבָל בְּלָאו הָכִי כּוֹתְבִין שְׁנֵיהֶם; שֵׁם יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה (כֵּן מַשְׁמַע שָׁם), וְעַל שֵׁם כּוּתִים: דְּמִתְקַרְיָא: באר היטב (ד) דמתקריא. באלף. ועיין סי' קכ''ט בשמות לעז כותבים המכונה. וכאן בשמות המקומות כותבין דמתקריא. עיר שנשתקע ממנה שמה הראשון א''צ לכתוב רק שם השני. ואם כתב שם המדינה ולא שם העיר הוי שינוי. ואם כתב שם שניהם לא הוי שינוי. ד''מ ב''ש:
ד אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב שֵׁם הַנָּהָר, אֲבָל נָהֲגוּ (ה) לְכָתְבוֹ. וְאִם יֵשׁ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה נְהָרוֹת, כּוֹתְבִין כֻּלָּם: דְּיָתְבָא עַל נָהָר פְּלוֹנִי (ו) וּפְלוֹנִי. הגה: וְאִם לֹא כָּתַב שֵׁם הַנָּהָר כְּלָל (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל מ''ה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ''ן), אוֹ שֶׁשִּׁנָּה בּוֹ (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל), (ז) כָּשֵׁר. וְכָל נָהָר שֶׁהוּא חוּץ לִתְחוּם הָעִיר, אֵין לְכָתְבוֹ כְּלָל, אֲפִלּוּ מִסְתַּפְּקִים מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אִם כְּתָבוֹ, יֵשׁ (ח) פּוֹסְלִין (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א בְּהַגָּהַת מַיְמוֹנִי סוֹף נָשִׁים). וַאֲפִלּוּ הוּא תּוֹךְ הַתְּחוּם חוּץ (ט) לְעִבּוּר הָעִיר, אֵין כּוֹתְבִין, אֶלָּא אִם כֵּן כָּל תַּשְׁמִישֵׁי (י) הָעִיר מִמֶּנּוּ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן קמ''ב). וְכוֹתְבִין: דְּיָתְבָא, בְּחַד יוּ''ד. וְאִם יוֹשֶׁבֶת עַל (יא) חוֹף הַיָּם, נָהֲגוּ לִכְתֹּב: דְּעַל כֵּיף יַמָּא מוֹתְבָא. וְעִיר שֶׁסִפּוּקָהּ מִמֵּי בְּאֵרוֹת, כּוֹתְבִין: עַל מֵי בְּאֵרוֹת. וְעִיר שֶׁסִפּוּקָהּ מִמֵּי מַעְיָנוֹת, כּוֹתְבִין: מֵי מַעְיָנוֹת, וּבְחַד יוּ''ד. הגה: וְכוֹתְבִין: בְּאֵרֹת, בְּלֹא וָי''ו (סֵדֶר גִּטִּין). וְאִם הַמַּעְיָן מַיִם חַמִּין, כּוֹתְבִין: עַל מֵי מַעְיְנוֹת חַמִּין (מ''כ בְּתִקוּן יָשָׁן): באר היטב (ה) לכותבו. הטעם שלא יאמרו עיר אחרת היא לכן כותבין הנהר אפי' לא הוחזק עוד עיר אחרת כזו מ''מ חיישי' ב''ש: (ו) ופלוני. אפילו אם הרוב מסתפקים מא' ומיעוט מהשני כותבים כולם וה''ה במעיינות ובארות נמי כותבים כולם אפי' אם הרוב מסתפקין מן מעיינות ומיעוט מן הבארות או להיפוך עיין ב''ש: (ז) כשר. משמע לכ''ע כשר אע''ג בשינוי מקום עמידה הביא דעת הפוסלים שאני נהר שאינו אלא חשש שמא יאמרו שהיא עיר אחרת עי' ב''ש: (ח) פוסלין. דלא שייך לומר דיתבא על נהר כי עיר הזאת אינה יושבת על הנהר. משא''כ כשיושבת על הנהר. רק ששינה שם הנהר כשר ב''ש: (ט) לעיבור. משמע תוך העיבור כותבים אפי' אם קצת תשמישו ממנו. ודוקא נהר. אבל במעיין ובארות אפי' הם תוך העיבור אין כותבים אותם אא''כ מספקים מהם כל תשמישי' ועיין ב''ש: (י) העיר. היינו משרה וכביסה וטחינה: (יא) חוף הים. אעפ''י שאינה יושבת על הים ממש אלא ישוב אותה העיר יושבת על חוף הים אין לחוש אם יכתבו דעל כיף ימא מותבא. וכן מצרים אינה יושבת על הנהר ממש וכותבין דעל נהר נילוס מותבא שהכוונה על הישוב הרדב''ז ח''א סימן מ''ד כנה''ג דף קמ''ט:
ה אִם יֵשׁ בָּעִיר בְּאֵרוֹת נוֹבְעִים, וְכָתַב: דְּיָתְבָא עַל מֵי בּוֹרוֹת, כָּשֵׁר:
ו אִם הָעִיר יוֹשֶׁבֶת עַל הַנָּהָר, אֵין לִכְתֹּב לֹא בְּאֵרוֹת וְלָא מַעְיָנוֹת, כִּי אִם הַנָּהָר. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְּיֵשׁ לִכְתֹּב כָּל סִפּוּקֵי (יב) הָעִיר (בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר' יוּדָא). וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר לְךְ מִנֻּסַּח הַגֵּט שֶׁכָּתַבְתִּי סוֹף סִימָן קנ''ד: באר היטב (יב) העיר. ואיירי אפי' אם הרוב מסתפקים מן א' מ''מ כותבים כולם כב''ש. ובה''י כתב שכותבים נהרות ומעיינות ולא בארות וכתב ב''ש עליו באמת המנהג כן הוא. דאין כותבין בארות. אבל צריך טעם למה לא כותבים בארות ואפשר משום לפעמים מתקלקלים לכן לא כותבים כלל. כדי שלא תחלק בין גיטין אלו לבין גיטין הראשונים ע''ש. ובספר משפטי שמואל פסק נהר שלפעמים נפסק אם ברוב הימים המים מצויין בו אף כי לעתים רחוקות הם מכזבין שם הנהר עליהם עיין כנה''ג דף קמ''ט ע''א:
ז עִיר שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא בּוֹרוֹת וַאֲגַמִּים, לֹא יַזְכִּירֵם (יג) כְּלָל, שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בֵּין גִּטִּין שֶׁנִּכְתְּבוּ קֹדֶם שֶׁנַּעֲשׂוּ לְנִכְתְּבוּ אַחַר שֶׁנַּעֲשוּ. הגה: שְׁתֵּי נְהָרוֹת הַשּׁוֹפְכִין זוֹ לָזוֹ, אִם קָרוֹב לָעִיר אִבֵּד אֶחָד (יד) שְׁמוֹ, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא הָאֶחָד. וְאִם שֵׁם שְׁנֵיהֶם עֲלֵיהֶם, כּוֹתְבִין שְׁנֵיהֶם. וְאִם יֵשׁ סָפֵק בַּדָּבָר, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא אֶחָד. וְכֵן תָּמִיד, יוֹתֵר יֵשׁ לִכָּנֵס לִסְפֵק חִסָּרוֹן מִלִּסְפֵק שִׁנּוּי (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ו): באר היטב (יג) כלל. עיין בלבוש שהביא תשובת מהרי''ל אם נתוסף נהר מחדש כותבין הנהר ואין חוששין ללעז הראשונים דשאני נהר דיש לו פרסום ב''ש: (יד) שמו. דהיינו שרוב קוראים רק שם א'. אין כותבין אלא א'. ודוקא אם נאבד שם הקטן אבל אם נאבד שם הגדול מזכירין שם שניהם. ואם קצת אנשים קורין שם זה וקצת שם זה כותבים שם הגדול לבד ואין כותבין שם שניהם כי שמא הגדול עיקר והוי שינוי אבל להיפוך אין חשש דגדול אינו נדחה לבוש. שם הנהר או העיר שקורין בכ''ף רפויה אע''ג שאנו במדינות האלו שקורין החי''ת כמו הכ''ף רפויה מ''מ יש לכתוב כ''ף רפויה כי החי''ת בקצת הארצות קורין כמו ה''א ת''ה סי' רל''א. נהר או עיר ששמה כמו ב' שמות כמו רעגין שפורג וכיוצא בזה חד שם הוא וצריך לכתוב בחד תיבה ב''ש. וכנה''ג העתיק תשובת מהר''ם מינץ סי' ס''ח שכתב אם שם משמעות הנהר הוא בשתי תיבות כותב בשתי תיבות עיין כנה''ג דף קמ''ט ולא העתיק יפה ע''ש שכתב להיפך. וצ''ע. כתב הד''מ נשתרבב המנהג לכתוב בגט ב' נהרות דתו ליכא חשש דמתרמי עוד עיר אחרת עם ב' נהרות נקראים כן: מיהו במקום דליכא ב' נהרות ואיכא למיחש לעיגון או בדיעבד אין לחוש. נהר שמקדמת דנא היו קורין לו שם אחד. ואח''כ היו קורין לו שם אחר אם לא נשתקע שם הראשון לגמרי אם כתב בדיעבד לא פסל ואם נשתקע שם הראשון פסול מקור ברוך סי' ט''ו:
סימן קכט - דיני שם
(האיש והאשה, ו) חתימת הגט, ודין מומר המגרש
ובו ל''ד סעיפים
א כּוֹתְבִין שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, בַּגֵּט. וְאִם יֵשׁ לְאֶחָד מֵהֶם שְׁנֵי שֵׁמוֹת, כּוֹתְבִין שֵׁם שֶׁהֵם רְגִילִים בּוֹ וְיוֹדְעִים בּוֹ בְּיוֹתֵר, וְכוֹתְבִים: אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֵּרַשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ; וְאִם כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ, כָּשֵׁר. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם כָּתַב עִקַּר הַשֵּׁם לְבַד, דְּכָשֵׁר, וְלָכֵן אֵין לְהַקְפִּיד עַל הַכִּנּוּיִים כָּל כָּךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִכְתֹּב כָּל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת יִכְתֹּב: פְּלוֹנִי דְּמִתְקְרֵי פְּלוֹנִי (רַבֵּנוּ תָּם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א), וְכֵן נוֹהֲגִין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וַאֲפִלּוּ נִכְתַּב הַגֵּט אֵין לְגָרֵשׁ (א) בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב: כָּל שֵׁם, עַד שֶׁיִּכְתֹּב שְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת (בְּקוּנְטְרֵס). לֹא כָּתַב אֶלָּא שֵׁם הָאֶחָד, אֲפִלּוּ הוּא שֵׁם הַטָּפֵל, וְגֵרַשׁ בּוֹ, (ב) כָּשֵׁר (טוּר): באר היטב (א) בו. משמע אם כבר ניתן הגט כשר. ואם ידוע במקום כתיבה דיש לו שם אחר במקום אחר ואינו יודע השם. פסק הט''ז דכותבים השם מקום כתיבה וכל שום. אפילו לדידן דאין כותבין וכל שום. מ''מ בכה''ג כותבים. וכתב בתשובת מהרי''ו אם שולחים גט למקום אחר אין כותבין וכל שום לא על אשה ולא על מקומה וטעמו כיון דכותבין וכל שום וכו' ליכי וכו' ולמקומיכי וכששולחים אינו יודע לכתוב כמנהג לכן אין כותבין כלל. וכן המנהג באשכנז. ואם שולחים גט ממקום שכותבים וכל שום. למקום שאין כותבים וכל שום. אם יודעים מזה יש לכתוב לכתחלה כמו שנוהגים במקום שנוהגים. ואם לא יודעים וכתבו וכל שום כשר ב''ש. ובנ''ש דף קי''ז פוסל. ונראה דבמקום עיגון יש לסמוך ארוב פוסקים דס''ל דכותבים וכל שום. ולהיפוך אין חשש אם במקום הכתיבה פורטים כל השמות ובמקום הנתינה כותבים וכל שום ונכתב הגט כמקום הכתיבה. דאז כשר לכ''ע אם פורטים במקום שכותבים וכל שום. ואין לחוש משום לעז גיטי הראשונים דהא נשלח ממקום אחר וידוע שכתבו ע''פ מנהגם נ''ש ב''ש: (ב) כשר. ב''ש העלה דכן נראה עיקר דפסול בין אם כתב שם טפל לבדו ובין אם כתב שם הטפל וכל שום וכ''פ הלבוש:
ב כָּתַב הַשֵּׁם שֶׁאֵינָם יְדוּעִים בּוֹ בְּיוֹתֵר, וְכָתַב: כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל; אֲבָל אִם הַשְּׁנֵי שֵׁמוֹת כְּתוּבִים (ג) בְּפֵרוּשׁ בַּגֵּט, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין שֶׁכּוֹתֵב זֶה רִאשׁוֹן אוֹ זֶה: באר היטב (ג) בפירוש. ר''ל היינו בלשון מתקרי כשר. והיינו אם כבר נכתב אבל לכתחלה כותבים שם העיקר ועל שם הטפל כותבים דמתקרי. ונ''ל כשאינו מקום עיגון ולא ניתן הגט אפי' אם כתב כבר הגט וכתב דמתקרי על שם העיקר אין ליתן הגט ב''ש:
ג שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שְׁמָהּ, אוֹ שֵׁם עִירוֹ אוֹ שֵׁם עִירָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב: כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, אֵינוֹ (ד) גֵּט: באר היטב (ד) גט. כ''כ הרמב''ם פ''ג והיינו מדאורייתא בטל. מיהו בתוספת גיטין דף כ' ע''א בד''ה הא בעינן מוכח דס''ל לרבנן אפי' בשינה גמור אינו פסול אלא מדרבנן ע''ש. גם נשמע מהרמב''ם אפילו אם נמסר בעידי מסירה מ''מ הגט בטל מדאורייתא אע''ג דאם לא כתב השמות כלל ונמסר בעידי מסירה יש מכשירים מ''מ אם שינה גרע טפי. ואם יש לו ב' שמות. שם אחד במקום נתינה ושם אחד במקום כתיבה וכתב שם אחד לכ''ע אינו פסול אלא מדרבנן ב''ש:
ד אִם עוֹמֵד בְּמָקוֹם אֶחָד וְשׁוֹלֵחַ הַגֵּט לְמָקוֹם אַחֵר, וּבְכָל מָקוֹם מֵהֶם יֵשׁ לוֹ שֵׁם אַחֵר, כּוֹתֵב שֵׁם מְקוֹם הַנְּתִינָה, וְיִכְתֹּב שֵׁם מְקוֹם הַכְּתִיבָה: ''דְּמִתְקְרֵי''; וְאִם כָּתַב שֵׁם מְקוֹם הַנְּתִינָה, וְכוֹלֵל שֵׁם מְקוֹם הַכְּתִיבָה בְּ''וְכָל שׁוּם'', כָּשֵׁר. הגה: אֲבָל אִם עָשָׂה שֵׁם מְקוֹם הַכְּתִיבָה עִקָּר וְכָתַב עַל שֵׁם מְקוֹם הַנְּתִינָה ''דְּמִתְקְרֵי'' אוֹ ''כָּל שׁוּם'', (ה) פָּסוּל (הַב''י כָּתַב שֶׁכֵּן מַשְׁמָע מִלְּשׁוֹן הַטּוּר): באר היטב (ה) פסול. עיין ב''ש. ומהרש''ל מכשיר אם כתב על מקום נתינה וכל שום. ואם כתב על מקום נתינה דמתקרי נ''ל דכשר. וב''ח ג''כ מכשיר בדיענד וכן הלבוש דולג דין זה ע''ש:
ה (ו) מוּמָר, אֵין לוֹ לְגָרֵשׁ בְּשֵׁם עכו''ם, אֶלָּא בְּשֵׁם (ז) יִשְׂרָאֵל. וְאִם כָּתַב שֵׁם עכו''ם עִקָּר וְשֵׁם יִשְׂרָאֵל בִּלְשׁוֹן ''דְּמִתְקְרֵי'', כָּשֵׁר. הגה: וּלְכַתְּחִלָּה כּוֹתְבִין שֵׁם יִשְׂרָאֵל ''וְכָל שׁוּם (ח) וַחֲנִיכָה דְּאִית לֵהּ'' (סְמַ''ג וּסְמַ''ק וְכָל בּוֹ וּת''ה סִימָן רל''ה). וְאִם כָּתַב שֵׁם שֶׁל עכו''ם, וְכָּתְבוּ: כָּל שׁוּם וַחֲנִיכָה דְּאִית לֵהּ, (ט) פָּסוּל (רִיבָ''שׁ סִימָן מ''ג וְטוּר). הָיָה לוֹ שֵׁם כִּנּוּי כְּשֶׁהָיָה יְהוּדִי, כּוֹתְבִין לוֹ שֵׁם יִשְׂרָאֵל הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם וַחֲנִיכָה דְּאִית לֵהּ (סֵדֶר הַגִּטִּין): באר היטב (ו) מומר וכו'. אע''ג כשקידש אותה לא היה מומר מ''מ יכול לגרש אותה עכשיו כשהוא מומר וכן אם היה מקבל קידושי בתו ביהדותו יוכל עכשיו לקבל את גיטה עיין ב''ש: (ז) ישראל. דהא שם ישראל עיקר. ואפילו אם נשתקע ממנו שם יהדות כותבים שם יהדות. ול''ד למי שהוחלף שמו והוחזק בשם אחר. או מי שנשתנה שמו מחמת חולה ונשתקע שם הראשון דכותבים שם בתרא ולקצת פוסקים שני גיטין. דל''ד להוחלף כי בהוחלף ידוע שמו אשר נקרא בו עכשיו ושם הראשון נשתקע א''כ יאמרו דאין זה המגרש אבל אם נשתקע שם יהדות אין לו שם אחר של יהדות ואין חשש בזה כ''כ ט''ז ועיין ב''ש: (ח) וחניכה. אע''ג דבעלמא אין כותבין וכל שום וכו' משום דבעלמא יש תקנה לפרוט כל השמות. ואם לא כתב וכל שום כשר עיין ב''ש: (ט) פסול. בריב''ש מסיים במקום שהמלכות מקפידים שלא להזכיר שהוא יהודי כשר וכ''כ הלבוש. ומומר שמגרש ויש שם עוד אחד דשמו כשם מומר צריך לשלש ויכתוב שם אבי זקנו עיין ב''ש. וכתב באר שבע דף קי''א דאם המומר אינו רוצה ליתן גט אם לא שיכתוב שם גיות עיקר ושם ישראל דמתקרי חשיב דיעבד וכותבין שם הגיות עיקר. עוד כתב שם דבמקום עיגון כשר אם כתבו שם של גיות ולא כתבו שם של יהדות כלל ע''ש ועיין כנה''ג דף קנ''א ע''א:
ו גֵּר שֶׁכָּתַב שֵׁם גַּיּוּתוֹ, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ אִם נִשְׁתַּקַּע מִמֶּנּוּ:
ז אִם כָּתַב: פְּלוֹנִי הֶחָכָם, אוֹ הָרַב, אוֹ הַנָּשִׂיא, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קוֹרִין אוֹתוֹ כֵּן וְגַם אֵינוֹ בַּר הָכִי, הַגֵּט כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפֵרוּשׁ. הגה: אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין כּוֹתְבִין רַב אוֹ (י) חָכָם, אֲפִלּוּ הוּא אוֹ אָבִיו רַב אוֹ חָכָם וּמֻחְזַק בְּכָךְ, אֶלָּא כּוֹתְבִין: פְּלוֹנִי (אוֹ) בֶּן פְּלוֹנִי (סֵדֶר גִּטִּין). וְכֵן אֵין כּוֹתְבִין בֶּן הַקָּדוֹשׁ (ר''י מִינְץ). אֲבָל כּוֹתְבִין: כֹּהֵן אוֹ לֵוִי, פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי; וְאִם יֵשׁ לָהֶם (יא) כִּנּוּי כּוֹתְבִין אַחַר כָּךְ (סֵדֶר גִּטִּין). אֲבָל אִם יֵשׁ ב' שֵׁמוֹת, שֶׁכּוֹתְבִין עַל אֶחָד: ''דְּמִתְקַרְיָא'', כּוֹתְבִין אַחַר כָּךְ: כֹּהֵן אוֹ לֵוִי (שֵׁם בְּשֵׁם מַהֲרִי''ק). וְאִם לֹא כָּתַב: כֹּהֵן אוֹ לֵוִי, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָסוּל (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ז'), מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ לְכָתְבוֹ, וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין (מ''כ בְּתִקוּן וְכ''כ הַב''י), וְנִרְאֶה לְהוּ לִסְמֹךְ לְהָקֵל בִּמְקוֹם הַדְּחָק, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְכָתְבוֹ. וְאִם יֵשׁ סָפֵק אִם הוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי, יֵשׁ לִתֵּן ב' גִּטִּין (תְּשׁוּבַת ר''י מִינְץ). אֵין כּוֹתְבִין בַּגֵּט: פְּלוֹנִי (יב) בַּר פְּלוֹנִי, אֶלָּא כּוֹתְבִין: פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי (סֵדֶר גִּטִּין): באר היטב (י) חכם. ונראה לסימן כותבין רב אם יש עוד אחר בעיר דשמו כך הוא ולא נקרא בשם רב נ''ש ב''ש: (יא) כינוי וכו'. כלומר אם יש לאביו כינוי כותבין אח''כ כגון בן שלמה הכהן המכונה זלמן וכתב בלבוש אם אבי האשה כהן ולא כתב כהן אם ניתן הגט כשר. משום דאין מקפידין כ''כ בכינוי האבות. נשמע דס''ל אם לא כתב כהן אצל המגרש אפילו ניתן הגט פסול ומה שמכשיר רמ''א צ''ל היינו דוקא כשניתן הגט והוא שעת הדחק שא''א ליתן גט אחר אז מכשיר וכן כשהוא שעת הדחק ועדיין לא ניתן מקילין ג''כ ונותנין. לא כותבין כהן אצל שם המגרש אלא רק אצל שם אביו ופשוט ב''ש: (יב) בר. משום בר יש לפרש לשון חוץ ובגיטין כותבין לשון ברור מיהו בדיעבד כשר ב''ש:
ח עַכְשָׁו נָהֲגוּ שֶׁבְּכָל הַגִּטִּין כּוֹתְבִין: וְכָל שׁוּם דְּאִית לִי וּלְאַבְהָתַי וּלְאַתְרַי. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי שֵׁמוֹת כּוֹתְבִין בְּפֵרוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
ט אִם לֹא הִזְכִּיר שֵׁם (יג) אֲבִי הָאִישׁ אוֹ שֵׁם אֲבִי הָאִשָּׁה, (יד) כָּשֵׁר. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִזְכִּיר שְׁמוֹ וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם כִּנּוּי שֶׁלּוֹ; אֲבָל לְכַתְּחִלָּה כּוֹתְבִין אֲפִלּוּ כִּנּוּיִין שֵׁם אָבִיו (בִּסְדָרִים וּבמהרי''ו סִימָן כ''ג). וְאִם יֵשׁ לָאָב וְלַבֵּן כִּנּוּי אֶחָד, לְכַתְּחִלָּה כּוֹתְבִים הַכִּנּוּי אֵצֶל כָּל אֶחָד (סֵדֶר גִּטִּין); מִיהוּ, אִם לֹא כָּתְבוּ רַק לְבַסוֹף: (טו) פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי, כָּשֵׁר. אֲבָל אִם הַכִּנּוּי לַבֵּן לְחוּד, יִכְתֹּב הַכִּנּוּי קֹדֶם שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם הָאָב, וְאִם כְּתָבוֹ לְבַסוֹף, פָּסוּל (ב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אַשְׁכְּנַזִּית). וּלְפִיכָךְ, גֵּר אוֹ שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא שְׁמוֹתֵיהֶם בִּלְבַד: באר היטב (יג) אבי האיש וכו'. והיכא דאנו מסופקים בשם אבי המגרש או בשם אבי המתגרשת אנו כותבין שם המגרש והמתגרשת לבד הרש''ך ח''ג סימן ע''א וכ''כ מהר''ם מלובלין סי' קי''ח וכנה''ג דף קנ''א ע''א. מי שהיה הוא ואביו משומדין וכתב פלוני הגר והוי כמו שלא כתב שם אבי הבעל וכשר כנה''ג שם: (יד) כשר. והיינו כשכתב מקום עמידתן או מקום דירתן דאלת''ה במה יודע מי הוא המגרש והמתגרשת כנה''ג דף ק''נ ע''א: (טו) פסול. דאז בודאי קאי על אביו א''כ יאמרו דאין זה המגרש ועיין בח''מ סימן מ''ט. ובכינוי של אשה אין קפידא אם כותב אחר שם אביה דשם ליכא למיטעי דקאי על שם אביה נ''ש ב''ש:
י יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שֶׁשִּׁנָּה וְכָתַב: יוֹסֵף בֶּן (טז) שְׁמוּאֵל, פָּסוּל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. הגה: וְדַוְקָא אִם הֻחְזַק בַּשֵּׁם הַשֵּׁנִי, אֲבָל בְּלָאו הָכִי, תֵּצֵא (מַשְׁמָע בְּב''י). כְּשֶׁכּוֹתְבִין גֵּט (יז) לְבֶן מוּמָר לעכו''ם, כּוֹתְבִים לוֹ עַל שֵׁם אָבִיו, אַף עַל פִּי כְּשֶׁעוֹלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חוֹתֵם בִּשְׁטָרוֹת חוֹתֵם עַצְמוֹ עַל שֵׁם אֲבִי אָבִיו. וְאֵין לַחְתֹּם בְּגֵט לְעֵד, בֶּן מוּמָר (הַכֹּל בְּסֵדֶר גִּטִּין): באר היטב (טז) שמואל. אע''ג דאבי אביו נקרא שמואל אין אומרים בזה בני בנים כבנים תשובת הרא''ש. ומהרש''ל כתב אם נכתב בשם אבי אביו כשר משום חשש עיגון אפי' לא ניתן הגט עדיין וכ''ש היכא דהוחזק לקרוא לספר תורה כן ב''ש: (יז) בן מומר. עד שרצה לחתום בגט ואביו לא היה ביהודה כלל והחזיק את שמו בשם יעקב אין לחתום פלוני בן יעקב ודי שיחתום פלוני עד מבלי שיזכיר שם אביו מהריב''ל ח''ג סי' כ''ז:
יא אִם לֹא כָּתַב שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה בַּגֵּט, פָּסוּל, וְהַבָּנִים (יח) מַמְזֵרִים: באר היטב (יח) ממזרים. אע''ג דע''מ מעידים דזהו הוא המגרש מ''מ בעינן שיהיה מוכח ומבורר בגט שהוא המגרש ועיין ב''ש שהעלה דאינו פסול רק מדרבנן ואינו ממזר רק מדרבנן:
יב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם אֶחָד בַּגָּלִיל וְשֵׁם אֶחָד בִּיהוּדָה, וְהוּא וְאִשְׁתּוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין בּוֹ אֶלָּא בְּשֵׁם אֶחָד, בֵּין שֶׁהוּא אֶחָד מֵהַשְּׁנֵי שֵׁמוֹת בֵּין שֶׁהוּא שֵׁם אַחֵר, לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לוֹ לִכְתֹּב כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, אוֹ יִכְתֹּב שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁם, וְיִכְתֹּב: ''וְכָל שׁוּם'', לִכְלֹל שֵׁמוֹת דִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת; וְאִם לֹא כָּתַב אֶלָּא שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא וְאִשְׁתּוֹ שָׁם, (יט) כָּשֵׁר: באר היטב (יט) כשר. משמע אפי' אם יודעים באותו מקום שיש לו שם במקום אחר מ''מ כשר כיון שנותן הגט כאן בשם שיש לו באותו מקום עבש''ש:
יג אִם כָּתַב שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְכָתַב: וְכָל שׁוּם, בִּשְׁבִיל מְקוֹם כְּתִיבָה וּנְתִינָה, (כ) בָּטֵל: באר היטב (כ) בטל. כאן כתב בטל היינו מדאורייתא אינו גט ולעיל כתב אם כתב מקום כתיבה וכלל שם מקום נתינה וכתב וכל שם. הגט פסול היינו מדרבנן. משום דשם עכ''פ כתב שם מקום כתיבה אבל אם כתב שם אחר הוי כשינה ממש ב''ש:
יד מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי (כא) שֵׁמוֹת, כּוֹתְבִין: רְאוּבֵן דְּמִתְקְרֵי שִׁמְעוֹן; וְאִם כָּתַב: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא פָּסוּל. הגה: אֲבָל אִם נִקְרָא בִּשְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת בְּיַחַד, אוֹ שֶׁעוֹלֶה כָּךְ לְסֵפֶר תּוֹרָה, כָּשֵׁר. אִם נִקְרָא בְּפִי יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם אֶחָד, וּבְפִי כּוּתִים בְּשֵׁם אַחֵר, כּוֹתְבִין שֵׁם יִשְׂרָאֵל דְּמִתְקְרֵי עַל שֵׁם (כב) כּוּתִים (הַמ''מ בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן פֶּרֶק ג'); אֲבָל אִם עִנְיָנָם כִּמְעַט אֶחָד, אֵין כּוֹתְבִין רַק שֵׁם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ''ח סָעִיף ג' לְעִנְיַן הַנְּהָרוֹת: באר היטב (כא) שמות. היינו דיש לו במקום כתיבה שם א'. ובמקום נתינה יש לו שם אחר מש''ה אם כתב ראובן שמעון יש פוסלין כיון דבמקום אחד אין לו שני שמות ויאמרו אין זה המגרש ואפי' אם יודעים דיש לו שם אחר במקום אחר מ''מ הואיל והוא אינו נקרא במקום אחד בשני שמות פסול ואם נקרא בשני שמות אז הוא להיפוך דצריך לכתוב דוקא שניהם בלא מתקרי ואם כתב מתקרי הוי שינוי. ולשון הרמ''א אינו מדוקדק מ''ש כשר משמע לכתחלה אין כותבין כן. וליתא אלא אם נקרא בשניהם צריך לכתוב שניהם דוקא ואם עולה לספר תורה בשניהם ונקרא בשם א' כגון דנשתנה שמו מחמת חולה אז כותבין לכתחלה שם השני היינו שם של חולה ועל שם הראשון כותבין דמתקרי כמ''ש בסעיף י''ח. ואם כתב שניהם בלא מתקרי כשר. ואם נקרא בשני שמות אחד מהם הוא שם לע''ז כגון דנקרא משה ליב כותבין משה יהודא המכונה ליב כי בשני שמות משה ויהודה אינו יוכל לכתוב דמתקרי דהא נקרא בשניהם. אע''ג דלא נקרא שם יהודה אלא שם ליב מ''מ עולה לספר תורה בשם משה ויהודה א''כ אם אינו כותב דמתקרי כשר. אבל אם כותב דמתקרי יש לומר דפסול ואין לחוש שמא יאמרו ליב הוא הכינוי של שני שמות משה ויהודה ולא נקרא כלל משה כי מסתמא קאי על מה דסמוך לו ולא קאי אלא על שם יהודה כמ''ש בכינוי של אב עיין נ''ש וב''ש: (כב) עכו''ם. לכאורה סותר למ''ש בסמוך בשם לע''ז כותבים המכונה ומסתמא שם עכו''ם הוא שם לעז וכן הקשה הב''ח. די''ל דאיירי דאותו השם הנקרא בפי ישראל הוא גם כן שם לעז אז כותבין דמתקרי כששניהם הם שמות שם לע''ז. ב''ש ועיין בסדר שמות גיטין:
טו מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת, וְהַשֵּׁם הַשֵּׁנִי יוֹצֵא מֵהַשֵּׁם הָרִאשׁוֹן בְּשֵׁם דְּנַעֲרוּת, כְּגוֹן (כג) יִצְחָק חַקִין, אַהֲרֹן אַרְנִין, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב שֵׁם דְּנַעֲרוּת כְּלָל, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ אַחֵר שֶׁשְּׁמוֹ יִצְחָק אוֹ אַהֲרֹן. הגה: וְהוּא הַדִּין לְיַעֲקֹב (כד) יֶעקְל (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ק''ה), פֶּרֶץ פֶּרְצִין (ב''י); וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין אַבְרָהָם אַבְרָלָן, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; מִיהוּ, (כה) אִם רוֹצֶה לִכְתֹּב אֵינוֹ מַזִּיק. מִיהוּ, כָּל קִצּוּר שֵׁם שֶׁהוּא שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּמוֹ אֶלְחָנָן חָנָן, כּוֹתְבִין, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה: באר היטב (כג) יצחק חקין. וכן שמואל מואל. בילא בילטא. מרגליות מרגינא. צפורה פורה. בנימין בונא. אביגיל אביגי. כל הני קיצור השם הם וא''צ לכתוב אא''כ לסי' ואם אחד כהן או לוי א''צ לכתוב קיצור השם לסי' דכהן או לוי הוי סי' עיין ב''ש וכנה''ג: (כד) יעקל. מהרש''ל כתב דיש לכתוב יעקל משום דיש לו שם קודש אחר היינו אליקום וכל כינוי דיש לו שם קודש אחד צריך לכתוב אותו כינוי ובסדר הגט מבואר יותר: (כה) אם רוצה לכתוב וכו'. דאין קפידא אם רוצה לכתוב הקיצור רק דא''צ ונ''מ היכא דאיכא פלוגתא או ספק אם הוא קיצור השם כותבין ובסדר הגט מבואר יותר ב''ש:
טז אִם הַשֵּׁם הַשֵּׁנִי יוֹצֵא מִשֵּׁם הָעִבְרִי, כְּגוֹן יְהוּדָה לֵיאוֹן, כּוֹתְבִים: יְהוּדָה דְּמִתְקְרֵי לֵאוֹן; וְאִם אֵינוֹ דּוֹמֶה קְצָת לַשֵּׁם הָעִבְרִי, יִכְתֹּב: (כו) הַמְכֻנֶּה. הגה: פֵּרוּשׁ דְּבָרָיו, כִּי לֵאוֹן הוּא פֵּרוּשׁ אַרְיֵה, וִיהוּדָה נִקְרָא כָּךְ עַל שֵׁם ''גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה'' (בְּרֵאשִׁית מט, ט), וּלְפִי זֶה יֵשׁ לִכְתֹּב: יְהוּדָה דְּמִתְקְרֵי לֵיבּ. אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּכָל שֶׁשְּׁנֵי הַשֵּׁמוֹת הֵם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כּוֹתְבִין: (כז) דְּמִתְקְרֵי, וְאִם הָאֶחָד בִּלְשׁוֹן לַעַז, כּוֹתְבִין: הַמְכֻנֶּה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ג וּסְמַ''ק וְכָל בּוֹ). וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הוּא יוֹצֵא מִן הַשֵּׁם אוֹ לֹא; וְלָכֵן כּוֹתְבִין: יְהוּדָה הַמְכֻנֶּה לֵיבּ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְכָל כִּנּוּי מִשְׁפָּחָה אֵין לְכָתְבוֹ כְּלָל, בֵּין שֶׁהוּא לְשׁוֹן עִבְרִי אוֹ לַעַז (סֵדֶר גִּטִּין), וְהָכִי נָהוּג. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם עִבְרִי שֶׁעוֹלֶה בּוֹ לִקְרֹא בַּתּוֹרָה, וְיֵשׁ לוֹ נַמֵּי שֵׁם בִּלְשׁוֹן לַעַז, עוֹשִׂין שֵׁם הָעִבְרִי עִקָּר, וְעַל הַשֵּׁנִי כּוֹתְבִין דְּמִתְקְרֵי. וְהוּא הַדִּין בְּאִשָּׁה, עוֹשִׂין שֵׁם הָעִבְרִי (כח) עִקָּר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת, אִם רָגִיל בִּשְׁנֵיהֶם וּמִכָּל מָקוֹם הָאֶחָד הוּא יוֹתֵר עִקָּר, כּוֹתְבִין: פְּלוֹנִי דְּאִתְקְרֵי פְּלוֹנִי. וְאִם אֵינוֹ רָגִיל בַּשֵּׁנִי, כּוֹתְבִין דְּמִתְקְרֵי (סֵדֶר גִּטִּין). כָּל כִּנּוּי שֶׁהוּא גְּנַאי לַמְגָרֵשׁ, אֵין כּוֹתְבִין אוֹתוֹ בַּגֵּט (ד''ע); וְלָכֵן מוּמָר שֶׁעָשָׂה (כט) תְּשׁוּבָה, אֵין כּוֹתְבִין לוֹ: וְכָל שׁוּם וַחֲנִיכָה דְּאִית לֵהּ (מ''כ בְּתִקוּן). כָל שֵׁם כִּנּוּי שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא בַּכִּנּוּי הַהוּא לְבַד, אֶלָּא קוֹרִין אוֹתוֹ עִם עִקַּר הַשֵּׁם, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב הַכִּנּוּי (ת''ה סִימָן רל''ה). אֲבָל אִם הַכּוּתִים קוֹרִין אוֹתוֹ בַּכִּנּוּי לְחוּד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל קוֹרִין אוֹתוֹ כָּךְ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִין: וְכָל שׁוּם וַחֲנִיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁאָר גִּטִּין אֵין כּוֹתְבִין כֵּן; וְכֵן בְּכִנּוּי מִשְׁפָּחָה (שָׁם). וְלִי נִרְאֶה, דְּאֵין לִכְתֹּב לַכִּנּוּי כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִין בְּכִנּוּי מִשְׁפָּחָה: באר היטב (כו) המכונה. עיין במהר''מ מינץ סימן ל''ו א' ששמו משלם והכינוי שלו זלמן ואח''כ היה נקרא זעמיל על שם יפיו כותבים משלם דהוא עיקר שמו ועולה לספר תורה בשם זה וכותבים המכונה זלמן והמכונה זעמיל ומקדימין שם כינוי זלמן משום דהוא הכינוי של משלם ב''ש. עוד כתב שם היכא שיש לאדם שני שמות ושני כינויים כותבין כינוי של חול גבי שם הקודש שלו כגון משה המכונה לימא דמתקרי יצחק המכונה לעבליג מי שיש לו ג' שמות בלשון הקודש כגון משה יעקב שמואל כותבין שני פעמים דמתקרי כגון משה דמתקרי יעקב דמתקרי שמואל. וה''ה אם יש לו שם אחד בלשון הקודש ושני כינויין של חול שכותב שני פעמים המכונה וכותב המכונה השני בוא''ו כגון משולם המכונה זלמן והמכונה זעמיל ע''ש ועיין כנה''ג קנ''ב ע''א. כינוי שנשתקע לגמרי אין צריך לכותבו ולרווח' דמילתא יכתוב שני גיטין באחד יכתוב שם העיקרי ובשניה יכתוב שם העיקרי המכונה פלוני הר''ם מינץ סימן ס''ד: (כז) דמתקרי. לכאורה סותר למ''ש לעיל כשאחד משמות הוא שם של לעז כותבים המכונה וכתב ב''ש דאין כונת הרב רמ''א כאן להורות איך יכתוב המכונה או דמתקרי אלא כוונתו כאן דשם עברי עיקר וכ''כ ט''ז וב''ש. והיכא דספק הוא כותבין דמתקרי דעל שם כינוי שייך נמי דמתקרי דהא קוראים אותו כך. אבל בשם של עברי לא שייך כינוי עיין ב''ש וכנה''ג קנ''ב ע''ב. אצל הזכר כותבין דמתקרי בלא אלף ד''מ בשם ס''ג: (כח) עיקר. כתב הד''מ אשה שנקראת בשעת לידה שמחה ואחר כך נקראת וריידל לא מחמת חולי כתב הב''י דהולכים אחר הרוב העולם אם הרוב עולם קורין אותה שמחה כותבין שמחה דמתקריא וריידל ואם הרוב קורין אותה וריידל כותבין וריידל דמתקריא שמחה וכ''כ הלבוש. אבל דעת הד''מ הוא לעולם מקדימים שם העברי ועל שם הלעז כותבים המכונה וכן כ' כאן. וה''ה באשה שם העברי עיקר. ואין לומר ממ''ש בש''ס יוסי ויוחנן דהולכים אחר השם שקורין רוב העולם וכן בשרה ומרים וכ''ה בתשובת רמ''א בשם מלכה ואסתר. וצריך לומר כששניהם שמות הקודש הם הולכים אחר הרוב העולם אבל כשאחד שם של לעז ס''ל אפילו אם הרוב העולם קורין אותו באותו שם מ''מ מקדימים שם הקודש. וכללא הוא השם אשר נשתנה בחולה אפילו אשה דאינה עולה לספר תורה ולא חותם בשם זה מ''מ אותו שם עיקר ומקדימין אותו שם. אפילו אם הוא שם לעז ושם הראשון שם הקודש ואפילו אם הרוב קורין אותו בשם הראשון. והשם המשתנה מחמת דבר אחר לא מחמת חולי. לדעת הב''י והלבוש הולכים אחר הרוב ומקדימין אותו שם אשר הרוב קורין אותו כך אפילו אם הוא שם לעז ושם השני שם קודש. ולדעת הרב רמ''א מקדימין שם הקודש לעולם ועיין ב''ש: (כט) תשובה. ובן מומר שגירש כ' מהרש''ל דכותבין על אביו שהוא מומר וכל שום וכו'. וט''ז כתב דאין לכתוב וכל שום מפני כבוד הבן. ושבות יעקב ח''א שאלה קכ''א כתב ע''ז דיש לחלק דמהרש''ל והט''ז לא איירי פלוגתייהו אלא באותו בן שכבר רגיל בעירו לקרותו לספר תורה בשם אביו. אבל מי שלא עלה מימיו בשם אביו שהיה קטן שקורין אותו בשם אבי אביו וכן הוא חותם א''ע צ''ע איך לכתוב בגט והעלה דיש לכתוב וכל שום וחניכא דאית ליה על אביו ע''ש:
יז אִם הַשֵּׁם הַשֵּׁנִי בִּלְשׁוֹן לַעַז, וְהַכֹּל אֶחָד, כְּגוֹן חַיִּים בִּיבַּאנְ''ט, כּוֹתְבִין: חַיִּים דְּמִתְקְרֵי בִּיבַּאנְ''ט. כָּל חֲנִיכָא כּוֹתְבִין: הַמְכֻנֶּה, בֵּין שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן עִבְרִי בֵּין שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן לַעַז. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁאֵין נוֹהֲגִין כֵּן:
יח מִי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ מֵחֲמַת (ל) חֹלִי, אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ תָּמִיד בְּשֵׁם רִאשׁוֹן, מִכָּל מָקוֹם שֵׁם הַשִּׁנּוּי עִקָּר, אֲפִלּוּ הוּא לַעַז וְשֵׁם רִאשׁוֹן עִבְרִי (בְּסֵדֶר גִּטִּין), וְכוֹתְבִין אוֹתוֹ (לא) קֹדֶם, וְאַחַר כָּךְ: דְּמִתְקְרֵי פְּלוֹנִי, שֵׁם רִאשׁוֹן; וְדַוְקָא כְּשֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ לִפְעָמִים בְּשֵׁם (לב) שֵׁנִי, אֲבָל אִם אֵין קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם שֵׁנִי כְּלָל, אֵינוֹ כּוֹתֵב אֶלָּא שֵׁם רִאשׁוֹן בִּלְבַד. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּצְרִיךְ שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת. וְאִם יֵשׁ לוֹ שֵׁם מֻבְהָק שֶׁבּוֹ עוֹלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה וְחוֹתֵם כְּתָבָיו וְשִׁטְרוֹתָיו, אוֹתוֹ שֵׁם הוּא עִקָּר. הגה: וְאִם עוֹלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁנֵיהֶם, כּוֹתְבִין הַשֵּׁנִי עִקָּר, וְעַל הָרִאשׁוֹן: מִתְקְרֵי; אֲבָל עֵד הַחוֹתֵם עַצְמוֹ וְיֵשׁ לוֹ ב' שֵׁמוֹת, יַחְתֹּם עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי הַשֵּׁמוֹת בְּלֹא מִתְקְרֵי. מִי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ מֵחֲמַת חֹלִי, וְיֵשׁ לוֹ כִּנּוּי מֵחֲמַת שֵׁם הַשֵּׁנִי, כּוֹתְבִין הַשֵּׁם עִם כִּנּוּיָו קֹדֶם שֵׁם הָרִאשׁוֹן. וְאִם יֵשׁ לוֹ גַּם כֵּן כִּנּוּי מֵחֲמַת שֵׁם הָרִאשׁוֹן, כּוֹתְבִין אוֹתוֹ גַּם כֵּן לְבַסוֹף (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְאִם נִשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ שְׁנֵי (לג) פְּעָמִים, כּוֹתְבִין שֵׁם הַשְּׁלִישִׁי תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ הַשֵּׁני, וְאַחַר כָּךְ הָרִאשׁוֹן, וְכוֹתְבִין כָּל שֵׁם עִם כִּנּוּי שֶׁלּוֹ (שָׁם): באר היטב (ל) חולי. בתשו' מהרי''ק שצ''ח ובמהר''ם מינץ משמע דוקא כשנשתנה שמו מחמת חולי אז אותו שם הוא עיקר אבל לא כשנשתנה מחמת דבר אחר אבל בתשובת רמ''א כתב אפילו אם נשתנה שמו מחמת שחוק או ד''א מקדימין שם השני. והיינו כמ''ש בסמוך ס''ק כ''ח. ואפי' אם נשתנה שמו על ידי חולי כמה פעמים וכולם שמות לעז אפ''ה כותבין כל השמות ומקדימין שם האחרון כתב בתשובת רמ''א מי ששמו הוא ישעיה ועולה לס''ת בשם סעדיה כי כל ישעיה במשפחה שלו עולין לס''ת בשם סעדיה ואח''כ נשתנה שמו מחמת חולי אהרן. כותבין אהרן דמתקרי סעדיה דמתקרי ישעיה ב''ש: (לא) קודם. דוקא כשמתגרש במקומו או כשידוע במקום נתינה שם הנשתנה אז מקדימין אותו שם. אבל כשאינו ידוע באותו שם צריך להקדים השם הידוע לבני מקום נתינה וכותבים דמתקרי ע''ש הנשתנה ע''י חולי ב''י ומהרי''ק. ומשמע דאין סומכים על הכתב להודיע למקום נתינה שנשתנה שמו ומיהו מהרש''ל מכשיר אם החכם המסדר כתב לבני מקום נתינה שנשתנה שמו ע''י חולי. אפי' אם ידוע לבני מקום נתינה דנשתנה שמו ע''י חולי צריך להיות מנהגם ליקרא לס''ת בשני שמות בלא מתקרי דאין מנהג פשוט בכ''מ לקרוא בשני שמות בלא מתקרי כמ''ש בת''ה ב''ש: (לב) שני. עיין בב''י דלפי חילוק בתרא י''ל דהדין מתחלק לג' אופנים. אם השם הנשתנה. נקרא בו לפעמים. אז מקדימין אותו שם. וכותבין דמתקרי ע''ש הראשון ואם לא נקרא בשם שני כלל כגון שמת בחליו ולא עלה לס''ת באותו שם ולא חתם א''ע באותו שם א''צ להזכיר השם כשמגרש בנו את אשתו ואם הוא מגרש את אשתו בחליו אז צריך שני גיטין דאפשר שיתפרסם את השם ויעלה לס''ת באותו שם. ומ''ש כאן בש''ע ויש מי שמצריך שני גיטין וכו'. זהו לפי החילוק קמא דאפי' לא נקרא בשם השינוי ולא יתפרסם אותו שם מ''מ צריך שני גיטין. מיהו נראה עיקר אם נשתקע שם השני א''צ שני גיטין וכותב רק שם הראשון כחילוק בתרא דהא שם הראשון הוא ככינוי עכ''פ וכשר אפי' אם נצרך לכתוב שם השני מכ''ש די''ל דא''צ לכתוב שם השני גם יש לחוש שיאמרו דאין זה המגרש דהא א''י אותו שם. מיהו אם מגרש בחליו די''ל דיתפרסם אותו שם ויחזור לבוריו צריך שני גיטין. מיהו בדיעבד אם גירש בשם הראשון כשר. ובלבוש השמיט דיעה זו דמצריך שני גיטין עב''ש וכנה''ג קנ''ג: (לג) פעמים. ובשינוי זה כותבים דמתקרי כולם בלא ואו כי לעולם שם האחרון הוא עוקר שם הראשון לכן לא שייך לומר ומתקרי אבל בכינוין כותבין והמכונה כמ''ש לעיל המכונה זלמן והמכונה זעמיל. ואם נשתנה מחמת דבר אחר נראה דכותבין ודמתקרי דאז לא אמרינן דנעקר שם הראשון אא''כ אם נשתנה מתמת חולי מיהו אפשר לומר דלא פלוג. ואם נשתנה שמו ונשתקע שם הראשון כתב הב''י דיש ליתן ב' גיטין. ובמרדכי ובהג''א פרק השולח ובתשו' אשכנזית שהביא הב''י כתבו דאין לגרש אלא בשם השני וכ''פ הלבוש וכ''כ בסדר מהר''ם וכן עיקר. ועיין בכה''ג קנ''ג ע''א בד''ה ששה צדדים הם וכו' וכתב הלבוש אם כתב שם הנשתקע פסול אעפ''י שהוא היה שם הראשון ועיין מ''ש הב''ש:
יט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכְּשֶׁנּוֹתֵן שְׁנֵי גִּטִּין לְאִשָּׁה, לֹא יִתֵּן לָהּ שְׁנֵיהֶם בְּבַת (לד) אַחַת, אֶלָּא זֶה אַחַר זֶה. הגה: וְאֵין לָתֵת שְׁנֵי גִּטִּין אֶלָּא מִדֹּחַק. וְיִתֵּן אוֹתוֹ גֵּט שֶׁנִּרְאֶה לוֹ לָרַב יוֹתֵר כָּשֵׁר בִּתְחִלָּה, עִם כָּל שְׁאֵלוֹתָיו וּקְרִיאָתוֹ בְּסֵדֶר הַגֵּט, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן הַשֵּׁנִי גַּם כֵּן בְּסֵדֶר הַגֵּט; וְיֹאמַר לָעוֹמְדִים בִּשְׁעַת הַנְּתִינָה טַעַם לָמָּה נוֹתֵן שְׁנֵי גִּטִּין (בְּסֵדֶר ר''י מִינְץ), וְיֹאמַר לַבַּעַל שֶׁיְּכַוֵּן לְגָרְשָׁהּ בְּכָל אֶחָד מִן הַגִּטִּין. וְאִם נָתַן שְׁנֵיהֶם בָּזֶה אַחַר זֶה בְּסֵדֶר אֶחָד, כָּשֵׁר. לֹא נָהֲגוּ לִכְתֹּב בַּגֵּט לֹא כֹּהֵן וְלֹא לֵוִי וְלֹא שׁוּם כִּנּוּי, אֶלָּא: פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לִי וּלְאַבְהָתַי. וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן: באר היטב (לד) אחת. דספר כתיב ולא ב' ספרי' תוספות דסוטה דף י''ח עיין ב''ח וכנה''ג:
כ בְּגֵט גֵּר כּוֹתֵב: פְּלוֹנִי בֶּן אַבְרָהָם (לה) אָבִינוּ: באר היטב (לה) אבינו. ואם לא כתב אבינו צריך לכתוב הגר ואם לא נכתב הגר פסול ב''ש ולגיורת כותבין בת אברהם אבינו ס''ה להרשד''ם ועיין כנה''ג קנ''ד ע''א:
כא מִי שֶׁשְּׁמוֹ (לו) גֵּרְשׁוֹם, וְכָתְבוּ בַּגֵּט: גֵּרְשׁוֹן; אוֹ שֶׁהָיָה שְׁמוֹ גֵּרְשׁוֹן, וְכָתְבוּ: גֵּרְשׁוֹם, אֵינוֹ גֵּט: באר היטב (לו) גרשום. גרשון וגרשום הם שני שמות כי גרשון בן לוי נכתב בתורה בנו''ן וא''ו אחר השי''ן. והוא לשון גירושין. וגרשם בן משה נכתב במ''ם וחסר וא''ו אחר השי''ן והוא לשון גירו' והיינו גר שם ועיין בסדר גיטין ב''ש וכנה''ג האריך בדין זה והעלה מי שירצה להחמיר לכתוב ב' גיטין אחד בשם גרשום מלא ואחד בשם גרשם חסר וא''ו לא הפסיד ואם עיקר השם בספק כגון שיש ספק אם נקרא בשם גרשון בנו''ן או נקרא בשם גרשם במ''ם יש לכתוב ג' גיטין א' בשם גרשון בנו''ן ומלא ושנים בשם גרשום אחד מלא ואחד חסר ע''ש:
כב אִם לֹא נוֹדַע אִם שְׁמוֹ אֵלִיָּה אוֹ אֵלִיָּהוּ, (לז) יִכְתֹּב: אֵלִיָּהוּ; וְאִם כָּתַב: אֵלִיָּה, לֹא פָסוּל. הגה: וְאִם חוֹתֵם עַצְמוֹ אוֹ עוֹלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה: אֵלִיָּה, כּוֹתְבִין: אֵלִיָּה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (מִפִּי הַקַבָּלָה, מֵר''א מִפְּרַא''ג): באר היטב (לז) יכתוב אליהו. כי מסתמא אדם מסיק שם בנו ע''ש אליהו הנביא והוא נכתב בוא''ו אלא בה' מקומות נכתב בלא וא''ו ועיין בסדר שמות. ירמיהו יש להסתפק אם כותבין אותו בוא''ו או בלא וא''ו ואם היה בא מעשה לידי הייתי נותן ב' גיטין מהר''י ווי''ל סימן ק''צ. ובסדר שמות לא פסק כן ע''ש:
כג (לח) שֵׁם שְׁמַרְיָה, אֵין לִכְתֹּב שְׁמַרְיָהוּ בְּוָי''ו: באר היטב (לח) שם שמריה וכו'. בד''ה כתיב בלא וא''ו אלא פעם אחת כתוב בוא''ו והולכים אחר הרוב. ואם נכתב בוא''ו יש להסתפק ב''י. וא''צ לכתוב שמריה המכונה שמעריל ד''מ. ועיין במהר''י ווייל סי' קס''ט ק''פ ובסימן ק''צ כתב שמריה ולפעמים שמריהו ומכח ספק זה הוצרכתי לכתוב ב' גיטין באחד שמריה ובשני שמריהו ע''ש. וע' בכנה''ג דף קנ''ד ע''ב:
כד (לט) שֵׁם מַתִּתְיָה, אֵין לִכְתֹּב מַתִּתְיָהוּ בְּוָי''ו: באר היטב (לט) שם מתתיה. בב''י מבואר הטעם למנהג שקורין בחנוכה מתתיה בלא וא''ו. אז כותבין בלא וא''ו לפ''ז לדידן שקורין בחנוכה בוא''ו יש לכתוב בוא''ו וכ''כ הלבוש. ומהרש''ל כתב דיש ליתן שני גיטין הראשון בוא''ו והשני בלא וא''ו. אם כתב מתתי' באלף כשר בדיעבד ואף לכתחלה בשעת הדחק מהריב''ל ח''א. וכתב הכנה''ג עליו דלא אמר מהריב''ל דכשר אלא באלף שלבסוף שאינה נרגשת בקריאתה. אבל באלף שבאמצע התיבה אעפ''י שהמוציא א' יש להקפיד ע''ש ד' קנ''ד ע''ב:
כה שֵׁם יוֹנָתָן, לֹא יִכְתֹּב יְהוֹנָתָן, אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁחוֹתֵם שְׁמוֹ כֵּן אוֹ עוֹלֶה בּוֹ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה:
כו שֵׁם דָּוִד, כּוֹתְבִין בְּלֹא יוֹ''ד. גְּדַלְיָהוּ, אִם לֹא שֶׁאוֹמֵר בְּוַדַּאי שֶׁשְּׁמוֹ גְּדַלְיָה (מ''כ):
כז שֵׁם חִזְקִיָּה יֵשׁ לְכָתְבוֹ בְּלֹא יוֹ''ד בִּתְחִלַּת הַתֵּיבָה וּבְלֹא וָי''ו בְּסוֹפָהּ, אִם לֹא שֶׁיָּדוּעַ שֶׁשְּׁמוֹ חִזְקִיָּהוּ; וַאֲפִלּוּ הָכִי אִם כָּתַב חִזְקִיָּה, כָּשֵׁר, אֲבָל לֹא אִפְּכָא:
כח שֵׁם הִילֵל, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לְכָתְבוֹ (מ) מָלֵא בְּיו''ד. הגה: וְכֵן יֵשׁ לִכְתֹּב בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה; אַף עַל פִּי שֶׁדִּינוֹ לִכְתֹּב חָסֵר, אֵינוֹ מַזִּיק אִם כְּתָבוֹ מָלֵא: באר היטב (מ) מלא. רמז לדבר משה לעיני כל ישראל. ס''ת הילל. וכן אל מול פני המנורה. גם כיון דבמבטא הוא כאלו היה יו''ד כותבין יו''ד וכן כל כיוצא בזה כמו צפורה דכותבין מלא וא''ו כיון דמבטא הוא כאלו היה וא''ו כתב הלבוש אם כתב שם שצריך להיות מלא דכתב חסר כגון הילל או דבורה וכיוצא בזה כשר כיון דאין שינוי במבטא כי במבטא הוא כאלו היה מלא ב''ש ועיין כנה''ג קנ''ד וקנ''ה:
כט שֵׁם שַׁבְּתַי, יֵשׁ לְכָתְבוֹ בְּלֹא אָלֶ''ף.
ל שֵׁם (מא) בִּנְיָמִן יֵשׁ לְכָתְבוֹ חָסֵר יוֹ''ד בַּתְרָא. באר היטב (מא) בנימין. בד''מ הביא כמה דיעות דס''ל דכותבין מלא. ועיין בסדר השמות. ואין צריך לכתוב בנימן המכונה בונם:
לא שֵׁם (מב) יְרַחְמִאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמְצָא בַּכְּתוּבִים, מִכָּל מָקוֹם אִם הֶחֱזִיק עַצְמוֹ לִקְרוֹת עַצְמוֹ יְרַחְמִיאֵל וְדָחַק בִּלְשׁוֹנוֹ הַחִירִיק, כָּךְ כּוֹתְבִין. הגה: וְדָבָר הַנִּמְצָא בַּכָּתוּב לִפְעָמִים חָסֵר וְלִפְעָמִים מָלֵא, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב (סֵדֶר גִּטִּין). כָּל כִּנּוּי שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן לַעַ''ז, כְּגוֹן בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, וְצָרִיךְ לִכְתֹּב תָּי''ו אוֹ טֵי''ת, כּוֹתְבִין טֵי''ת, כִּי הַתָּי''ו יְכוֹלִין לִקְרוֹת רְפוּיָה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (ת''ה סִי' רל''א). כָּל תֵּבָה שֶׁיֵּשׁ לְהִסְתַּפֵּק בָּהּ אִם כּוֹתְבִין חֵי''ת אוֹ כָּ''ף, (מג) כּוֹתְבִים כָּ''ף (שָׁם), כְּגוֹן מִיכְל אִיכְל, דְּקוֹרִין בְּכִנּוּי חֵי''ת כְּמוֹ כָּ''ף; אָמְנָם בְּשֵׁם אִשָּׁה שֶׁקּוֹרִין רֶעכְלֵיין, אֵין כּוֹתְבִין (מד) רַק רָחֵל, שֶׁהוּא עִקַּר הַשֵּׁם (מהרי''ו סִי' ר'), וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה; וְאִם שִׁנָּה, בְּדִיעֲבַד כָּשֵׁר: באר היטב (מב) ירחמאל. עיין כנה''ג קנ''ה ע''א: (מג) כותבים כ'. ולא חיישינן שמא יקראו בדגש דא''כ ה''ל לכתוב קו''ף. אבל חי''ת אין כותבין דיש מקומות דקורין החי''ת כמו ההי''א: (מד) רק רחל. ובלבוש כתב המנהג הוא לכתוב רעכיל ועיין כנה''ג ד' קנ''ב ע''א שכתב דכותבין רחל דמתקריא רעכלין:
לב אֵין פּוֹסְקִים שֵׁם (מה) הָאִישׁ וְלֹא שֵׁם הָאִשָּׁה בִּשְׁנֵי שִׁיטִין, אֲבָל בְּשִׁיטָה אַחַת אֶפְשָׁר שֶׁפּוֹסְקִין קְצָת שֵׁמוֹת שֶׁסוֹבְלִין כֵּן, דּוּמְיָא דִּכְדָר לָעוֹמֶר. וְכֵן עִמָּנוּ אֵל. וְאִם כָּתַב תֵּבָה אַחַת, לֹא הִפְסִיד (סֵדֶר גִּטִּין): באר היטב (מה) האיש. שם טוב כתבינן בתיבה א' ולא פסקינן ליה מהריב''ל ח''ג סי' ט'. אבי שלום כותב בתיבה א' בת שבע כותב בתיבה אחד. ומהור''ר שלמה אלגזי הביא ראיה לזה מהא דאמרי' בסנהדרין פרק כ''ג אמר רב באותו שעה קינחה בת שבע בשלשה עשר מפות וכתב רש''י שבמקרא הזה כתובים י''ג תיבות ע''כ ואם אנו מונין בת שבע לשתי תיבות י''ד תיבות הם אלא ודאי בת שבע בחד תיבה. וכן בשמות הנהרות אם כמשמען הם שתי תיבות ע''ל סימן קכ''ח ס''ק י''ד מש''ש:
לג שֵׁם יְדִידְיָה, אִם יֵחָלֵק לִשְׁתֵּי תֵּבוֹת כָּשֵׁר, וּבִלְבַד בְּשִׁיטָה אַחַת. וּפְדָהצוּר (מו) וְעַמִּינָדָב, תֵּבָה אַחַת: באר היטב (מו) ועמינדב. תיבה א' וה''ה צורי שדי:
לד הַמִּנְהָג בִּשְׁמוֹת הַנָּשִׁים, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁיֵּשׁ לִכְתֹּב בֵּילָא (מז) בְּאָלֶ''ף, וְכֵן כָּל שֵׁם שֶׁאֵינוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל כְּשֶׁהוּא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כּוֹתְבִין בְּהֵ''א, כְּמוֹ חוֹמָה דְּבִיתְהוּ דְּאַבַּיֵי, אוֹ חוֹבָה, שֶׁהַשֵּׁם הוּא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל כְּשֶׁאֵינוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כּוֹתְבִין בְּאָלֶ''ף. וְהוּא הַדִּין לְכִנּוּי הָאֲנָשִׁים, כָּל כִּנּוּי שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כּוֹתְבִין בְּהֵ''א; וְשֶׁאֵינוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כּוֹתְבִין בְּאָלֶ''ף. הגה: מִיהוּ, אִם שִׁנָּה וְכָתַב הֵ''א בִּמְקוֹם (מח) אָלֶ''ף, כָּשֵׁר. כָּל כִּנּוּי שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה מִכֹּחַ לְשׁוֹן הַמְּדִינוֹת, כְּגוֹן לֵיבּ, שֶׁיֵּשׁ מְדִינוֹת מְדַבְּרִים לְשׁוֹן קְלִילָא: לֵיבּ, וּבְמִקְצָת מְדִינוֹת מְדַבְּרִים: לֵיבָּא אוֹ לֵיוָא, וְכֵן בַּכִּנּוּי ווֹאלְף, שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ כָּךְ, וּבִמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת ווֹאלְפָ''א אוֹ ווֹאלְבְלֵיין אוֹ ווֹאלְפְלֵיין, אוֹ בַּכִּנּוּי מֶענְדְל, שֶׁיֵּשׁ מְדַבְּרִים: מֶנְדִּיל, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה; וְכֵן בִּקְרִיאַת הַתֵּיבוֹת, כְּגוֹן בְּמִקְצָת מְדִינוֹת שֶׁקּוֹרִין גּוּמְפְרֶעכְט גִּימְפְרַחְט, אוֹ שֶׁהַלְּשׁוֹנוֹת מִתְחַלְּפוֹת בִּקְרִיאַת הַב' אוֹ פ' אוֹ ו', כְּגוֹן זַנְבִיל אוֹ זַנְוִויל פַייבִּ''שׁ וַויבִּשׁ, שֶׁמִּקְצָת מְדִינוֹת מְדַבְּרִים יוֹתֵר בְּלָשׁוֹן רָפָה, הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם בַּמְּדִינָה שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ (מט) הַגֵּט; וְאֵין לְהַקְפִּיד בָּזֶה אֵיךְ נִמְצְאוּ הַשֵּׁמוֹת וְהַכִּנּוּיִן כְּתוּבִים, כִּי כָּל אֶחָד כָּתַב כְּפִי לְשׁוֹן מְדִינָתוֹ; וְלָכֵן סֵדֶר לְגִּטִּין מְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה בְּעִנְיָן זֶה, וְהָעִקָּר כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי כֵּן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת; אָמְנָם אִם אֵין יָדוּעַ לְשׁוֹן הַמְּדִינוֹת, אֵין לְשַׁנּוֹת מִמַּה שֶּׁנִּמְצָא בְּדִבְרֵי הַקַּדְמוֹנִים; מִכָּל מָקוֹם בְּדִיעֲבַד אִם שִׁנָּה בְּאֶחָד מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים, כָּשֵׁר, כֵּן נִרְאֶה לִי: באר היטב (מז) באלף. טבריה כותב אותו בה''א לבסוף ולא באלף תשו' ב''י מדיני גיטין. כל היכא דמספקא לן בשם א' אם צריך לכתוב אלף בסוף או בה''א אז יש לכתוב ה''א והראי' כל שבמקרא בה''א לבסוף יהודה חוה יסכה וכו' מהר''י מינץ וכתב הכנה''ג עליו אין ספק שדבריו אפי' בשמות שאינן בלשון הקודש דאי לשמות שהן בל' הקודש נחזי אנן האיך כתבינן במקרא ואולי דוקא בשמות שהן בלשון הקודש אבל אינו נמצאי' במקרא. אבל תמהני דהא אשכחן במקרא שהן באלף לבסוף שבנא עמשא. עזרא. ועיין במהרש''ך ח''א סימן מ''ו: אילפא באלף לבסוף אין צריך לכתוב אלף לבסוף כ''א בשמות דגש כגון יוטא ובילא ס''ה למהר''י מינץ סי' כ''ו. ולענין שם שבנא האיך כותב אותו אם באלף או בה''א. פסק הכנה''ג דשם שבנא הנכתב בבית. כותב באלף לבסוף. אבל שם שכנא הכתוב בכ''ף כותבין אותו בה''א לבסוף ע''ש דקנ''ה. מצאתי שה''ה והוא הטעם לשמות המקומות שכל שאינו לשון הקודש כותבין אותו באלף לבסוף דהכי אשכחן שמות המקומות בתלמוד נהרדעא פומבדיתא. אספמייא קורטבא כולם באלף. כשנסתפק בשם מן השמות איך לכתוב בגט. מלא או חסר או בסופו אלף או ה''א. תוכל לסמוך על הכתבים הראשונים של החכמים אפי' באגרת שלומים ומוקמינן אחזקתיה שדקדקו אחר האמת כנה''ג קצ''ה ע''ב: (מח) אלף. וה''ה להיפוך אלף במקום ה'. כשר. וכל זה איירי אם אין ידועה איך היא חותם אבל אם שינה ולא כתב כאשר היה (חתום) [חותם] שמו י''ל דהוי שינה השם. כינוי הבא משום הקודש כגון סאיי' שבא משם שרה כותבין ה''א בסוף ויתבאר היטב בסדר הגט ע''ש: (מט) הגט. משמע אפי' אם כותבין בחד מקום ושולחים למקום אחר כותבים כמו שמדברים במקום נתינה ב''ש:
סימן קל - דיני עדי הגט וחתימתו, ואם אינם יודעים לקרות או לחתם
ובו כ''ב סעיפים
א צָרִיךְ שֶׁיַּחְתְּמוּ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים זֶה תַּחַת זֶה (בְּמָרְדְּכַי הל' גִּטִּין) לְמַטָּה מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל גֵּט. וְלֹא יַנִּיחוּ כְּדֵי אֲוִיר שְׁנֵי שִׁיטִין בֵּין שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה לַחֲתִימָתָם. הגה: וְאִם הִנִּיחוּ, הַגֵּט (א) פָּסוּל (טוּר). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַכְשִׁירִין עַל יְדֵי עֵדֵי מְסִירָה (הָרַמְבַּ''ם וְהָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א וְהָרַ''ן) וְאִם חָתַם הָעֵד הָאַחֲרוֹן תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ חָתַם הָרִאשׁוֹן, כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי דְּמִתְּחִלָּה הָיָה הַשֵּׁנִי חָתוּם שְׁנֵי שִׁיטוֹת מִן הַגֵּט (סֵדֶר גִּטִּין). וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשׂוּ. יֵּשׁ אוֹמְרִים, דְּלְכַתְּחִלָּה אֵין לַחְתֹּם בַּגֵּט אֲפִלּוּ קָרוֹב (ב) וְנִתְרַחֵק אוֹ מְחֻתָּנִים בְּעָלְמָא (בְּסֵדֶר הַגֵּט בְּשֵׁם מַהֲרִי''ל). וְטוֹב לְהַדֵּר אַחַר הַסוֹפֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה קָרוֹב לָאִישׁ וְלָאִשָּׁה, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר אֵין קְפִידָא בַּדָּבָר (מַהֲרִי''ק ק''ו). וְלֹא יְהֵא אֶחָד מִן הָעֵדִים חָשׁוּד בַּעֲרָיוֹת. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּעַל מוּם, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לַסוֹפֵר, וְכֻלָּם לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לָרַב הַמְסַדֵּר הַגֵּט, וְטוֹב לָחוּשׁ לְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה (כָּל זֶה בִּסְדָרִים). גַּם נוֹהֲגִין לִקַּח עֵדֵי חֲתִימָה לְעֵדֵי מְסִירָה, וְהֵם יִרְאוּ שֶׁהַבַּעַל צִוָּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל נַעֲשֶׂה בִּפְנֵי כַּת אַחַת שֶׁל עֵדִים (בְּמָרְדְּכַי הל' גִּטִּין וּבַסְמַ''ג). וְלֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים רַק בִּדְיוֹ וְקוּלְמוּס שֶׁל בַּעַל, כְּמוֹ הַסוֹפֵר (בִּסְדָרִים), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל רֵישׁ סִימָן ק''כ: באר היטב (א) פסול. גט שהיה בו ספק אם היה עידיו מרוחקים שני שיטין בשעת הדחק הכשירו הר''ם מטאלון ורשד''ם חא''ה סי' ס''ט: (ב) ונתרחק. עיין כנה''ג דף קנ''ה ע''ב:
ב יַתְחִיל בְּרֹאשׁ (ג) שִׁיטָה, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר חָלָק בְּגִלְיוֹן הַגֵּט לִפְנֵי חֲתִימָתָן: באר היטב (ג) שיטה. גט שהניחו העדים חלק לצד ימין והיה מקום לכתוב פלו' חייב לפלו' בשעת הדחק הכשירוהו מהר''ם ורשד''ם שם כנה''ג דף קנ''ה ע''ב:
ג לֹא יִהְיֶה בֵּין הַגֵּט לַחֲתִימַת הָעֵדִים כָּתוּב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן הַגֵּט. וְאִם כָּתוּב כֵּן, כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב: שַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמָהּ, פָּסוּל, שֶׁמָּא לֹא חָתְמוּ אֶלָּא עַל שְׁאֵלַת שָׁלוֹם. אֲבָל אִם כָּתַב: וְשַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמָהּ), כָּשֵׁר, שֶׁהִיא מְדֻבָּק עִם שֶׁל מַעְלָה וְעַל הַכֹּל חָתְמוּ:
ד חָתְמוּ בְּרֹאשׁ הַגֵּט אוֹ מִצִּדּוֹ אוֹ בִּימִינוֹ אוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ אוֹ מֵאַחֲרָיו, (ד) פָּסוּל: באר היטב (ד) פסול. היינו הגט מסיים בדף זה והעדים חתומים מאחוריו דאם קצת מגט מאחוריו והעדים חתומים שם היינו הדין מ''ש בסעיף ז' עיין ב''ש:
ה אַף כְּשֶׁחוֹתְמִין לְמַטָּה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גַּב הַחֲתִימָה כְּלַפֵּי הַגֵּט. וְאִם הָיוּ רַגְלֵי הַחֲתִימָה כְּלַפֵּי הַגֵּט, פָּסוּל:
ו כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ פָּסוּל, אִם יֵשׁ כָּאן עֵידֵי מְסִירָה, (ה) כָּשֵׁר: באר היטב (ה) כשר. משום דנראה דאין כאן ע''ח ע''כ צריך להביא ע''מ ודומה לכתב ע''ג דבר שיוכל להזדייף:
ז שִׁיֵּר מִקְצָת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַּדַּף הַשֵּׁנִי, וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה בְּסוֹף הַדַּף הַשֵּׁנִי, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בִּמְגִלָּה, שֶׁנִּכָּר שֶׁלֹּא נֶחְתַּךְ, וְשֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן הַסוֹפֵר שֶׁיַּשְׁלִים בַּדַּף הַשֵּׁנִי; אֲבָל אִם אֵינוֹ נִכָּר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁמָּא שְׁנֵי גִּטִּין הָיוּ וְנֶחְתַּךְ מִקְצָת זֶה מִסוֹף הַדַּף וּמִקְצָת הַשֵּׁנִי מֵרֹאשׁ הַדַּף. הגה: מִיהוּ, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁגֵּט אֶחָד הָיָה מִתְּחִלָּה, וְנִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים, (ו) כָּשֵׁר (הַמ''מ פ''ד). דִּבֵּק שְׁנֵי (ז) עוֹרוֹת בְּחַד עַל יְדֵי דֶּבֶק, וְכָתַב עֲלֵיהֶם גֵּט, פָּסוּל מִסָּפֵק (א''ז): באר היטב (ו) כשר. ב''ח כתב כיון דיש עדים דלא נעשה זיוף א''צ לידע דמסר לה בעדים. אבל אחרונים כתבו כיון דנראה כמזויף בעינן לידע דנמסר לה בעדים עיין ב''ש: (ז) עורות. ה''ה אם תפר ד''מ. יפסול זה אפילו אם יש ע''מ דלאו משני גיטין הוא מ''מ פסול משום ספר אחד ולא שני ספרים כ''כ הלבוש ועיין ב''ש שהניח דבר זה בצ''ע:
ח כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין בִּמְגִלָּה אַחַת, זֶה אֵצֶל זֶה, וְהָעֵדִים מִתַּחַת זֶה לְתַחַת זֶה, שֶׁשֵּׁם הָעֵד תַּחַת הָרִאשׁוֹן וְשֵׁם אָבִיו תַּחַת הַשֵּׁנִי, וְכֵן הָעֵד הַשֵּׁנִי תַּחְתָּיו, אֶת שֶׁשְּׁמוֹת הָעֵדִים חֲתוּמִים תַּחְתָּיו, כָּשֵׁר. וְאִם כָּתַב ''רְאוּבֵן בֵּן'' תַּחַת הָרִאשׁוֹן, ''יַעֲקֹב עֵד'' תַּחַת הַשֵּׁנִי, פָּסוּל הַשֵּׁנִי. וְאִם כָּתַב ''רְאוּבֵן'' תַּחַת הָרִאשׁוֹן, וּ''בֶן יַעֲקֹב עֵד'' תַּחַת הַשֵּׁנִי, אַף הַשֵּׁנִי כָּשֵׁר. הגה: וְאִם נִמְסַר בְּעֵדִים לְיַד אוֹתָהּ שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים, כָּשֵׁר בְּדִיעֲבַד, דְּהָא לֹא גָּרַע מֵאִלּוּ לֹא הָיוּ עָלָיו עֵדִים כְּלָל (ב''י בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִי' קל''ג:
ט חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ גֵּט אֶחָד לְחָמֵשׁ נְשׁוֹתֵיהֶם, אִם כְּתָבוּהוּ בִּכְלָל, כְּגוֹן שֶׁכָּתְבוּ בּוֹ: כָּךְ וְכָךְ לְשַׁבָּת גֵּרַשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְכֵן אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶם לְאִשְׁתּוֹ: לִיכִי דִּיתִיהְוִייִין וְכָל טֹפֶס הַגֵּט, וְהַשְּׁנֵי עֵדִים חוֹתְמִים מִלְּמַטָּה, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת בְּעֵדֵי מְסִירָה. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה, כָּל מִי שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ, מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם כָּתַב: בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרַשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית, וְהִשְׁלִים הַגֵּט וְהִתְחִיל תַּחְתָּיו גֵּט אַחֵר בְּאוֹתָהּ מְגִלָּה וְכָתַב: וּבְיוֹם זֶה גֵּרַשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית, וְהִשְׁלִים הַגֵּט הַשֵּׁנִי, וְכֵן עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל הַגִּטִּין וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה, אִם נִתְּנָה מְגִלָּה זוֹ לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה, הֲרֵי כֻּלָּם מְגֹרָשׁוֹת. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה, וְהָיְתָה מְגִלָּה זוֹ יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מֵהֶן, אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁגִּטָּהּ בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִים עִמּוֹ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הָיְתָה הַמְּגִלָּה יוֹצֵאת מִתַּחַת יַד אַחַת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הגה: וְכָל זֶה שֶׁכָּתַב: וּפְלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְכוּ', אֲבָל אִם כָּתַב בַּשֵּׁנִי וְכֵן בָּאֲחֵרִים: פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית, אֵינוֹ כָּשֵׁר רַק הָאַחֲרוֹן (טוּר):
י כָּתַב: אָנוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי גֵּרַשְׁנוּ נְשׁוֹתֵינוּ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית, וְהִשְׁלִים הַגֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה, אֵינוֹ גֵּט, שֶׁאֵין שְׁתֵּי נָשִׁים מִתְגָּרְשׁוֹת בְּגֵט אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְכָתַב לָהּ'' (דְּבָרִים כד, א וְ ג) וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶרְתָּהּ. חָזַר וּפֵרְטָן בְּתוֹךְ הַגֵּט, וְכָתַב: פְּלוֹנִי גֵּרַשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי גֵּרַשׁ פְּלוֹנִית בַּזְּמַן הַזֶּה, הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:
יא כְּשֶׁחוֹתֵם הָעֵד, צָרִיךְ לִכְתֹּב שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, כְּגוֹן יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב (ח) עֵד. כָּתַב: יוֹסֵף עֵד, אוֹ בֶּן יַעֲקֹב עֵד, אוֹ יוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, וְלֹא כָּתַב עֵד, כָּשֵׁר. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים מֵאַחַר דְּסָגֵי אִם כָּתַב יוֹסֵף עֵד, אִם כֵּן בֶּן יַעֲקֹב לֹא צָרִיךְ לְמִכְתַּב, וְאִם טָעָה אוֹ (ט) שִׁנָּה בּוֹ, אֵין לִפְסֹל (ת''ה סִימָן רכ''ח), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ''ח בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה; וְאֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה רַק בִּשְׁעַת הַדְּחָק וּבְמָקוֹם עִגּוּן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִי' קכ''ט, עֵד שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת כֵּיצַד יַחְתֹּם עַצְמוֹ. וְאֵין הָעֵד צָרִיךְ לַחְתֹּם עַצְמוֹ בַּחֲנִיכָתוֹ (שָׁם סִי' רל''ד) אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, גַּם לֹא יַחְתֹּם עַצְמוֹ אוֹ אָבִיו בְּשֵׁם רַב אוֹ חָכָם, רַק פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד (סֵדֶר גִּטִּין). וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְצָת סָפֵק כֵּיצַד כּוֹתְבִין, אֵין רָאוּי לְכַתְּחִלָּה לְחָתְמוֹ, כִּי אֵין לִכָּנֵס לִסְפֵקוֹת לְכַתְּחִלָּה בְּלֹא צֹרֶךְ (ד''ע); וְלָכֵן אֵין חוֹתְמִין לְעֵד מִי שֶׁאָבִיו מוּמָר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ''ט, וְהוּא הַדִּין לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּלְכַתְּחִלָּה נִזְהָרִין בַּחֲתִימַת הָעֵדִים בְּכָל דָּבָר שֶׁנִּזְהָרִין בִּכְתִיבַת הַגֵּט, הֵן דְּבָעֵינָן כְּתִיבָה תַּמָּה וּמֻקָּף גְּוִיל (ב''י בְּשֵׁם הַקֻנְטְרֵס), וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: באר היטב (ח) עד. הטעם דצריך לחתום בגט עד ולא בשאר שטרות משום דהגט הכל לשון הבעל מש''ה חותם עד כלומר שהוא מעיד דהבעל אומר כל זאת לפניו לבוש ב''ש: (ט) שינה. אע''ג דהטעות מפסיק בין שמו לבין תיבת עד מ''מ מוכח דקאי על עד וכשר. וה''ה אם טעה בשמו ולא בשם אביו ג''כ כשר ב''ש. אבל בתשובת רש''ך ח''א סי' קמ''ב כתב דוקא כשטעה בשם אביו אבל בשמו אין להקל עב''ש ובכל אלו דאין טעות פוסל ה''ה חק תוכות אין פוסל בו וכשר במקום דחק ועיגון. ואם אירע טעות או חק תוכות במילת עד כשר בלא דחק ועיגון כיון דנגמר החתימה תו אין פסול במלת עד ב''ש:
יב אֲבָל כָּתַב: יוֹסֵף, לְבַד, וְלֹא כָּתַב: עֵד, (י) פָּסוּל. וְכָל שֶׁכֵּן אִם כָּתַב: בֶּן פְּלוֹנִי, וְלֹא כָּתַב: עֵד, דְּפָסוּל (ב''י): באר היטב (י) פסול. משום די''ל דלא חתם א''ע לשם עדות אבל אם חותם שמו ושם אביו כשר אז אמרינן דחתם לשם עדות כיון דפירש שמו ושם אביו:
יג עֵדֵי הַגֵּט אֵין חוֹתְמִים אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי (יא) זֶה. וְאִם חָתְמוּ זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, פָּסוּל. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין אִם חָתְמוּ שְׁנַיִם זֶה בִּפְנֵי זֶה, וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם (טוּר בְּשֵׁם ר''ת): באר היטב (יא) זה. היינו במעמד זה אפי' לא ראו זה את זה כשחתמו מהר''י טראני וכנה''ג דקנ''ו ע''א:
יד גֵּט שֶׁנִּכְתַּב בִּכְתָב מֵהַלְּשׁוֹנוֹת, וְעֵדָיו חֲתוּמִים בִּכְתָב אַחֵר, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מַכִּירִים לְשׁוֹן הַכְּתָב וְהַכְּתִיבָה:
טו אֶחָד מֵהָעֵדִים חָתַם בִּכְתַב לָשׁוֹן אֶחָד, וְהָעֵד הַשֵּׁנִי בִּכְתַב לָשׁוֹן אַחֵר, כָּשֵׁר:
טז הָעֵדִים שֶׁחוֹתְמִין עַל הַגֵּט צְרִיכִים לִהְיוֹת יוֹדְעִים לִקְרוֹת וְלַחְתֹּם. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת, קוֹרְאִים בִּפְנֵיהֶם (יב) וְחוֹתְמִין, וְהוּא שֶׁיַּכִּירוּ לְשׁוֹן (יג) הַגֵּט. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לַחְתֹּם, רוֹשְׁמִים לָהֶם הַנְּיָר בְּרֹק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מִדָּבָר שֶׁאֵין רִשּׁוּמוֹ מִתְקַיֵּם, וְהֵם כּוֹתְבִין עַל הָרֹשֶם. הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין לַעֲשׂוֹת כָּךְ לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא מְקָרְעִין נְיָר חָלָק לִפְנֵיהֶם, וְהֵם חוֹתְמִין דֶּרֶךְ הַקֶּרַע (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה): באר היטב (יב) וחותמים. דוקא שנים קוראים בפניהם אבל אם א' קורא בפניהם אין רשאין לחתום עב''ש: (יג) הגט. ובדיעבד מהני אפילו לא ידעו לשון הגט אם קוראים בפניהם ומתרגם להם עב''ש:
יז גֵּט שֶׁחָתְמוּ בּוֹ עֵדִים פְּסוּלִים, אֲפִלּוּ אֶחָד פָּסוּל וְאֶחָד כָּשֵׁר, הֲרֵי זוֹ פָּסוּל, אֲפִלּוּ יֵשׁ כָּאן עֵדֵי מְסִירָה, שֶׁהֲרֵי הוּא מְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:
יח יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַחְתֹּם הַסוֹפֵר (יד) לְעֵד, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ פּוֹסְלִין: באר היטב (יד) לעד. עיין ב''ש וכנה''ג קנ''א ע''א. והסופר יוכל להיות אז מעידי מסירה פרישה ב''ש:
יט גֵּט שֶׁנַּעֲשָׂה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל כּוּתִים, וְעֵדֵי כּוּתִים חֲתוּמִין עָלָיו, אֲפִלּוּ כְּתָבוֹ יִשְׂרָאֵל וְנִמְסַר בְּעֵדֵי מְסִירָה יִשְׂרָאֵל, וּשְׁמוֹת עֵדִים הַכּוּתִים הַחֲתוּמִים בּוֹ מֻבְהָקִים וְנִכָּרִים לַכֹּל שֶׁהֵם כּוּתִים, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דִּלְמָא אָתֵי לְמִסְמַךְ עֲלַיְהוּ, אֲפִלּוּ הָכִי פָּסוּל. אֲבָל אִשָּׁה שֶׁמְּבִיאָה לְפָנֵינוּ גֵּט שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ, לִנָּשֵׂא בּוֹ, וּשְׁמוֹת הָעֵדִים כִּשְׁמוֹת כּוּתִים, אֵם הֵם שֵׁמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בָּהֶם כְּלָל, תִּנָּשֵׂא בּוֹ, שֶׁוַּדַּאי יִשְׂרָאֵל הֵם, שֶׁלֹּא הָיוּ טוֹעִים מַחֲתִימֵי הַגֵּט לְהַחְתִּים שֵׁמוֹת כָּאֵלּוּ אִם לֹא שֶׁיָּדְעוּ שֶׁיִּשְׂרְאֵלִים הֵם. וְאִם הֵם שֵׁמוֹת שֶׁדּוֹמִין קְצָת לִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא טָעוּ מַחֲתִימֵי הַגֵּט שֶׁסָבְרוּ שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁמָּא כּוּתִים הֵם, וְלֹא תִּנָּשֵׂא בּוֹ:
כ נָתַן לָהּ הַגֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד, אֵינוֹ גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט בִּכְתַב יַד הַסוֹפֵר, אֲבָל אִם כָּתַב הַבַּעַל הַגֵּט בִּכְתַב יָדוֹ וְחָתַם עֵד אֶחָד וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, וּפוֹסֵל לִכְהֻנָּה:
כא לֹא יִטְּלוּ עֵדֵי הַגֵּט שָׂכָר יוֹתֵר מִכְּדֵי שְׂכַר בַּטָּלָה דְּמוּכַחַת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַתְנִין עִם הָעֵדִים שֶׁאִם יְקַלְקְלוּ הַגֵּט שֶׁיְּשַׁלְּמוּ אוֹתוֹ, וּמִכֹּחַ זֶה מֻתָּר לָהֶם לְקַבֵּל שָׂכָר הַרְבֵּה, אוֹ מִטַּעַם דְּהָעֵדִים אֲסוּרִים לִשָּׂא (טו) הַגְּרוּשָׁה (בְּסֵדֶר גִּטִּין בְּשֵׁם מַהֲרְזַ''ךְ), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּסִימָן י''ב, וְכֵן נוֹהֲגִין: באר היטב (טו) הגרושה. מה''ט יש מהדרין אחר עדים שאינם כהנים כי כהן בלא''ה אסור בגרושה ד''מ:
כב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּיבַשׁ הַגֵּט קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים:
סימן קלא - צריך שיהיה כתיבתו וחתימתו לשמה
ובו ט' סעיפים
א צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת. וְאִם לֹא נִכְתַּב לִשְׁמָהּ, אֵינוֹ (א) גֵּט. כֵּיצַד, סוֹפֵר שֶׁכָּתַב גֵּט לְלַמֵּד אוֹ לְהִתְלַמֵּד, וּבָא הַבַּעַל וּמָצָא שֵׁם שֶׁנִּכְתַּב בְּגֵט זֶה כִּשְׁמוֹ, וְשֵׁם הָאִשָּׁה כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ, וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם עִירוֹ, וּנְטָלוֹ וְגֵרַשׁ בּוֹ, אֵינוֹ גֵּט: באר היטב (א) גט. ואם כתב הכל לשמה והרי את מותרת כתב שלא לשמה יש לחוש לחומרא אם קדשה אחר הואיל בטופסי גיטין הראשונים לא היה כתוב והרי את מותרת עיין ב''ש:
ב יֶתֶר עַל כֵּן, כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִמְלַךְ, וּמְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ, וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְגֵרַשׁ בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, אֵינוֹ גֵּט:
ג יֶתֶר עַל זֶה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁווֹת, וְכָתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה, וְנִמְלַךְ, וְגֵרַשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה, אֵינוֹ גֵּט, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ, לֹא נִכְתַּב לְשֵׁם זוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ:
ד יֶתֶר עַל כֵּן, אָמַר לַסוֹפֵר: כְּתֹב, וְאֵיזֶה שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ בּוֹ, וְכָתַב הַסוֹפֵר עַל דַּעַת זֶה, וְגֵרַשׁ בּוֹ אַחַת מֵהֶן, הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין. וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר לוֹ: כְּתֹב, לְאֵי זוֹ שֶׁתֵּצֵא בַּפֶּתַח תְּחִלָּה אֲגָרְשֶׁנָּה בּוֹ:
ה גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו קוּלְמוּס לִשְׁמָהּ, אֵינוֹ גֵּט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹשְׁשִׁין לוֹ:
ו אֲפִלּוּ נִכְתַּב לִשְׁמוֹ, אִם לֹא חָתְמוּ הָעֵדִים לִשְׁמוֹ, אִם נְתָנוֹ לָהּ בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נְתָנוֹ לָהּ בְּעֵדֵי מְסִירָה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם זֶה אֵינוֹ גֵּט:
ז לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר, כְּשֶׁהַבַּעַל מְצַוֶּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב, שֶׁיֹּאמַר בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁיַּחְתְּמוּ עַל הַגֵּט: כְּתֹב גֵּט לְשֵׁם פְּלוֹנִית אִשְׁתִּי. וְכֵן יֹאמַר הַסוֹפֵר (ב) בְּפִיו כְּשֶׁמַּתְחִיל לִכְתֹּב, שֶׁכּוֹתְבוֹ לְשֵׁם פְּלוֹנִית אֵשֶׁת פְּלוֹנִי וְלִשְׁמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. הגה: וְיֹאמַר כֵּן בִּפְנֵי עֵדִים הַחוֹתְמִים עַל הַגֵּט, וְיִכְתְּבֶנּוּ אַחַר כָּךְ בִּקְבִיעוּת וְלֹא בְּסֵרוּגִין, כְּדֵי שֶׁיִּכְתְּבוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ כְּמוֹ שֶׁהִתְחִיל (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וּמִיהוּ, בְּדִיעֲבַד אִם כְּתָבוֹ בְּסֵרוּגִין, כָּשֵׁר (ד''ע). יֵשׁ אוֹמְרִים תִּקּוּן הַקְּלָף וַחֲתִיכַת הַקּוּלְמוּס, וְכָל שֶׁכֵּן הַשִּׂרְטוּט, צָרִיךְ הַכֹּל לִהְיוֹת לִשְׁמָם (מ''כ בְּתִקוּן), וּמִיהוּ, אִם עָשָׂה אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָם, אֵינוֹ פָּסוּל: באר היטב (ב) בפיו. וה''ה כשהבעל כותב בעצמו צריך שיאמר בפיו שכותב לשמה סמ''ג:
ח יִהְיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדֵי הַחֲתִימָה בְּשָׁעָה (ג) שֶׁמַּתְחִיל לִכְתֹּב הַגֵּט, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁנִּכְתַּב לִשְׁמָהּ וְיַכִּירוּהוּ בִּשְׁעַת חֲתִימָה: באר היטב (ג) שמתחיל לכתוב. היינו לכתחלה טוב שיהיה שם בשעת התחלה ומיהו לא גרע משליח דקי''ל אפילו שמע קול קולמוס לשמה די. ומסדר הגט דסמ''ק והמ' משמע אפילו לא שמעו קול קולמסא נמי כשר דדוקא השליח צריך שישמע עכ''פ קל קולמוס ולא עידי חתימה ב''ש:
ט כְּשֶׁיֹאמַר לָעֵדִים לַחְתֹּם בַּגֵּט, יֹאמַר לָהֶם שֶׁיַּחְתְּמוּהוּ לְשֵׁם פְּלוֹנִית אִשְׁתּוֹ. וְכֵן יֹאמַר כָּל אֶחָד בְּפִיו, כְּשֶׁחוֹתֵם, שֶׁהוּא חָתְמוֹ לְשֵׁם פְּלוֹנִית אֵשֶׁת פְּלוֹנִי וְלִשְׁמוֹ. הגה: וְאִם הִתְחִיל לַחְתֹּם (ד) מִקְצָת שְׁמוֹ, וְלֹא אָמַר לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ, וְאַחַר כָּךְ נִזְכַּר וַאֲמָרוֹ, (ה) יֵשׁ מַכְשִׁירִין (ת''ה סִימָן רכ''ח ומהרי''ו סי' כ''ז): באר היטב (ד) מקצת שמו. ועדיין לא גמר שמו ואם גמר שמו אין תקנה ב''ש: (ה) יש מכשירין. והרד''ך בית א' חדר ג' כתב אפי' חלק מהאות שנכתב שלא לשמה פסול. מיהו בסימן קכ''ה בענין חק תוכות אם לא נגמר האות פסק הרמ''א בפשיטות דכשר א''כ אף כאן כשר. במהרי''ו מתיר אם העד אומר שהיה כוונתו לשמה והעד נאמן ע''ז אע''ג דבסופר הכותב י''ל דאיכא קפידא אפי' בדיעבד אם לא הוציא מפיו מ''מ בעד החתום יש להקל ב''ש:
סימן קלב - שצריך להזכיר שם האיש ואשתו
(והמביא גט ונפל ממנו) ובו ד' סעיפים
א אָמַר לַסוֹפֵר: כְּתֹב גֵּט לַאֲרוּסָתִי, לִכְשֶׁאַכְנִיסֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה, וְכָנְסָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ, הָוֵי גֵּט, כֵּיוָן שֶׁבְּיָדוֹ לְגָרְשָׁהּ עַתָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכָּתַב בּוֹ זְמַן (א) הַנְּתִינָה, אֲבָל אִם כָּתַב בּוֹ זְמַן הַכְּתִיבָה, פָּסוּל: באר היטב (א) הנתינה. ולכתחלה אין מגרשין בגט כזה עיין ח''מ ב''ש:
ב צִוָּה לִכְתֹּב גֵּט לְגָרֵשׁ בּוֹ אִשָּׁה בְּעָלְמָא לִכְשֶׁיַּכְנִיסֶנָּה, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם הִיא יְבִמְתּוֹ וְאַחַר שֶׁיִּבְּמָה גֵּרְשָׁהּ בּוֹ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ג שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם שָׁוִים, וְשָׁלְחוּ ב' גִּטִּין וְנִתְעָרְבוּ זֶה בְּזֶה, נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לְזוֹ וּשְׁנֵיהֶם לְזוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה. וְאִם נֶאֱבַד אֶחָד מֵהֶם, לֹא יִנָּתֵן הַגֵּט הַנִּשְׁאָר לֹא לְזוֹ וְלֹא לְזוֹ; וְאִם נִתַּן לְאַחַת מֵהֶם אוּ לִשְׁתֵּיהֶן, הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין:
ד הַמֵּבִיא גֵּט וְנָפַל מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁשַּׁיָּרוֹת (פי', חֲבוּרוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים הוֹלְכֵי אֹרַח) מְצוּיוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת וּבָעִיר שֶׁנִּכְתַּב הַגֵּט (ב) הֻחְזְקוּ שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם שָׁוִים, אִם מְצָאוֹ לְאַלְתָּר שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא עָבַר שׁוּם אָדָם שָׁם מִשָּׁעָה שֶׁנָּפַל עַד שֶׁמְּצָאוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא מְצָאוֹ לְאַלְתָּר וְיֵשׁ לוֹ סִימָן (ג) מֻבְהָק אוֹ טְבִיעוּת (ד) עַיִן בַּגֵּט, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ סִימָן וּטְבִיעוּת עַיִן בַּגֵּט אֶלָּא שֶׁמְּצָאוֹ בִּכְלִי שֶׁהָיָה בּוֹ הַגֵּט וְיֵשׁ לוֹ סִימָן אוֹ טְבִיעוּת עַיִן בַּכְּלִי וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ קָשׁוּר בַּכִּיס אוֹ בָּאַרְנָקִי אוֹ בְּטַבַּעַת שֶׁחֲזָקַת כֵּלִים אֵלּוּ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִילָם לַאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בְּבֵיתוֹ בֵּין כֵּלָיו, כָּשֵׁר, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אַחֵר הוּא. אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם עָבַר אָדָם שָׁם, וְאֵין לוֹ טְבִיעוּת עַיִן וסִימָן בַּכְּלִי וְלֹא בַּגֵּט, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא לֹא זֶה הוּא הַגֵּט שֶׁנֶּאֱבַד לְזֶה, וַאֲפִלּוּ אִם עֵדִים מְעִידִים שֶׁהָאַחֵר שֶׁהֻחְזַק בִּשְׁמוֹ שֶׁל זֶה לֹא הָיָה בָּעִיר כְּשֶׁנִּכְתַּב. וְכֵן אִם רָאָה שֶׁעָבַר אָדָם שָׁם, אֲפִלּוּ לֹא שְׁכִיחִי שַׁיָּרוֹת וְלֹא הֻחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, חַיְשִׁינָן, אֲפִלּוּ הָיָה כּוּתִי שֶׁעָבַר שָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן עֵדֵי הַגֵּט (ה) אוֹמְרִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ עַל גֵּט אַחֵר שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם הָאִישׁ הַזֶּה. אֲפִלּוּ אֵינָן מְעִידִים בְּפֵרוּשׁ שֶׁזֶּה הִיא חֲתִימַת יָדָם, כְּגוֹן שֶׁאֵין הַגֵּט עַתָּה בְּפָנֵינוּ, כָּשֵׁר, וּכְגוֹן דְּאִכָּא עֵדִים דְּלֹא אִתְחַזַּק אֲנָשִׁים שֶׁשְּׁמָם כִּשְׁמָם שֶׁל אֵלּוּ הָעֵדִים. אֲבָל אִם יֵשׁ עֵדִים אֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם אֵלּוּ, חַיְשִׁינָן, עַד שֶׁיָּעִידוּ שֶׁזֶּה הִיא חֲתִימַת יָדָם, אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ הָעֵדִים: אָנוּ מַכִּירִים הַגֵּט שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בּוֹ סִימָן מֻבְהָק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶקֶב בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִי. וַאֲפִלּוּ אֵינָם אוֹמְרִים הַסִימָן עַד אַחַר שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ. וְאִם הַתּוֹבְעוֹ אוֹמֵר הַסִימָן, אֵינוֹ מוֹעִיל, אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמַר אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיִּרְאֶה הַגֵּט, אֲבָל בִּטְבִיעַת עַיִן אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לַתּוֹבְעוֹ, שֶׁאֵין מוֹעִיל טְבִיעַת עַיִן לְהַכְשִׁירוֹ אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹצְאוֹ אוֹתוֹ בְּעַצְמוֹ שֶׁאָבַד לוֹ. וְאִם לֹא הֻחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְלֹא שְׁכִיחֵי שַׁיָּרְתָא, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ בְּלֹא סִימָן, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲבֹר אָדָם שָׁם. וְיֵשׁ שֶׁפָּסְקוּ שֶׁאִם אָבַד מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, אֲפִלּוּ מְצָאוֹ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה, לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אַחֵר הוּא, אֲפִלּוּ הֻחְזְקוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם שָׁוִים. וְאִם אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, אִם מְצָאוֹ מִיָּד וַעֲדַיִן לֹא שָׁהָה אָדָם שָׁם מֵהָעוֹבְרִים, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בַּכְּלִי שֶׁהִנִּיחוֹ בּוֹ וְיֵשׁ לוֹ טְבִיעַת עַיִן בְּאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל גֵּט שֶׁהָיָה כָּרוּךְ, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאִם הֻחְזְקוּ בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם שָׁוִים, אִם אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּט זֶה הַנִּמְצָא שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ הָאַחֵר הוּא, הוֹאִיל וְעָבַר אָדָם שָׁם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה. אֲבָל אִם לֹא עָבַר אָדָם שָׁם, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֻזְכַּר שֵׁם הָעִיר בַּגֵּט, אֵין לָחוּשׁ לְשַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לִשְׁנֵי עֲיָרוֹת שֶׁשְּׁמָם שָׁוֶה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל מ''ה): באר היטב (ב) הוחזקו ב' וכו'. אבל אם במקום הכתיבה לא הוחזקו שנים ששמותיהן שוין אע''ג במקום שנמצא הגט הוחזקו שנים מחזירין דהא כותבין שם העיר בגט כ''כ המגיד. ובב''ח מבואר דחיישינן שמא יש עוד מקום כשם מקום הכתיבה עיין ב''ש: (ג) מובה'. בש''ס מבואר דוקא נקב בצד אות פלו' וכתב העיטור נקב אצל תיבה פלונית לא הוי ס''מ: (ד) עין. היינו לעם הארץ כשיש לו מיגו כגון שמצא בעצמו נאמן. וצורבא מרבנן נאמן לומר דמכיר בט''ע אפילו אם לית ליה מיגו. והמגיד כתב בזמן הזה לא מצוי צורבא מרבנן. ואם יש לו ס''מ או ט''ע בגט אפילו לא בכלי ונמצא בכלי מחזירים לו תוס' ב''ש: (ה) אומרים וכו'. קאי על כל הדינים אפילו אם שכיח שיירא והוחזק מהני:
סימן קלג - צריך שימסר הגט בפני שני עדים כשרים
ובו ג' סעיפים
א צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים בִּשְׁעַת מְסִירַת הַגֵּט, וְשֶׁיִּמְסֹר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵי שְׁנֵיהֶם (א) בְּיַחַד (ב''י). וְכֵן צָרִיךְ לְהַחְתִּים עָלָיו עֵדִים לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם לֹא הָיוּ אֶלָּא עֵדֵי חֲתִימָה, וּמָסְרוֹ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, כָּשֵׁר. וְכֵן אִם הָיוּ עֵדֵי (ב) מְסִירָה וְלֹא הָיוּ בּוֹ עֵדֵי חֲתִימָה, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נוֹדַע שֶׁנִּתַּן לָהּ בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה, אַף עַל פִּי שֶׁעֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ, פָּסוּל. וּמִיהוּ, כְּשֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ חָתוּם, תּוֹלִין שֶׁבְּוַדַּאי נִמְסַר בְּעֵדֵי מְסִירָה. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן ק''ל דְּלוֹקְחִין כַּת אַחַת שֶׁל עֵדִים לַחֲתִימָה וְלִמְסִירָה, וְלֹא שְׁנֵי כִּתּוֹת: באר היטב (א) ביחד. כתב ב''ח צ''ע אם מסרו בפני אחד וחזר ומסר בפני אחד אם הגט פסול או בטל ע''ש. וב''ש כתב דמצטרפין ע''ש. וכתב ט''ז להני פוסקים דס''ל קדושין בפני ע''א הוי קדושין. ה''ה גט בפני ע''א הוי גט אם ראו עדים שנתן לה הגט ואמר לה הרי זה גיטך והוא לא הרגיש בהם. רצה לשחק בה. אבל אם הוא ידע בהם מגורשת מהר''י טראני בחידושיו על קידושין: (ב) מסירה. אבל ע''מ ולא ע''ח כשר לכ''ע עיין ב''ש:
ב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ גַּם הַחֲתִימוֹת (ג) יְבֵשׁוֹת בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט: באר היטב (ג) יבשות. אבל אין עיכוב בחתימה. ט''ז. ב''ש:
ג רְגִילִין לִתֵּן הַגֵּט בְּמִנְיַן (ד) עֲשָׂרָה: באר היטב (ד) עשרה. והדיינין מן המנין. ואפי' שיהיה בהם קרובים לאיש או לאשה או זה לזה אין בכך כלום ס''ת למהר''י מינץ סי' י''א:
סימן קלד - צריך שיבטל הבעל כל מודעות
ובו י' סעיפים
א צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל כָּל מוֹדָעָה קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן הַגֵּט. שֶׁאִם מָסַר (א) מוֹדָעָא בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאָמַר: גֵּט שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִתֵּן לְאִשְׁתִּי דְּעוּ שֶׁאֲנִי אָנוּס לִתְּנוֹ וְלָכֵן אֲנִי אוֹמֵר בִּפְנֵיכֶם שֶׁיְּהֵא בָּטֵל, הֲרֵי הוּא בָּטֵל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח בְּקִנְיָן. הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָסַר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים בְּיַחַד, רַק בָּזֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ כְּשֵׁרִים (רִיבָ''שׁ סִימָן רל''ב). באר היטב (א) מודעא. משמע מכל הפוסקים דוקא כשמסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני עיין ב''ש:
ב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין אֶת אָנְסוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הָאֹנֶס שֶׁאָמַר הָיָה שֶׁקֶר. וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ אַחַר כָּךְ, לֹא אָמְרִינָן שֶׁבִּטֵּל הַמּוֹדָעָא שֶׁמָּסַר, עַד שֶׁיֹּאמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁמְּבַטֵּל הַמּוֹדָעָא וְאָז הִיא בְּטֵלָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן:
ג לָכֵן צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל קֹדֶם כְּתִיבַת הַגֵּט כָּל מוֹדָעָא שֶׁמָּסַר, וְיֹאמַר כֵּן: הֲרֵינִי מְבַטֵּל כָּל מוֹדָעָא שֶׁמָּסַרְתִּי עַל גֵּט זֶה. וְכֵן אֲנִי מְבַטֵּל כָּל דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם כְּשֶׁיִּתְקַיְּמוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים בִּטּוּל לְגֵט זֶה. וְכֵן אֲנִי מֵעִיד עַל עַצְמִי שֶׁלֹּא מָסַרְתִּי דָּבָר עַל הַגֵּט שֶׁיְּבֻטַּל הַגֵּט מֵחֲמָתוֹ, וַהֲרֵינִי פּוֹסֵל כָּל עֵד אוֹ עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁמָּסַרְתִּי אוֹ שֶׁאָמַרְתִּי שׁוּם דָּבָר שֶׁיְּבֻטַּל מֵחֲמָתוֹ גֵּט זֶה אוֹ שֶׁיּוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל גֵּט זֶה מֵחֲמַת אוֹתָהּ מוֹדָעָא אוֹ אוֹתוֹ דִּבּוּר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסָגֵי אִם (ב) אוֹמֵר שֶׁמְּבַטֵּל מוֹדָעָא וּמוֹדָעָא דְּמוֹדָעָא עַד סוֹף כָּל מוֹדָעֵי (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), וְכֵן נוֹהֲגִין, אַךְ טוֹב לְכַתְּחִלָּה לָחוּשׁ וְלוֹמַר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה: באר היטב (ב) אומר וכו'. כלומר דא''צ לפסול את העדים אבל בזה אין חילוק בין אם יאמר אני מבטל מודעא ומודעות וכו' לבין שיאמר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול וכ''כ הב''י עיין ב''ש:
ד נָהֲגוּ לְהַצְרִיךְ בִּטּוּל מוֹדָעָא אַף לַמְגָרֵשׁ מֵרְצוֹנוֹ. הגה: וּמִיהוּ, אִם שָׁכַח מִלְּבַטֵּל, כָּשֵׁר (מ''כ בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), מֵאַחַר שֶׁמְּגָרֵשׁ מֵרְצוֹנוֹ (מ''כ בְּשֵׁם מהר''ל). וְנָהֲגוּ עוֹד לְבַטֵּל מוֹדָעָא קֹדֶם שֶׁיְּצַוֶּה לִכְתֹּב קֹדֶם הַנְּתִינָה (בְּמָרְדְּכַי). וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם בִּטֵּל הַגֵּט בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה לֹא הָיָה מוֹעִיל אַחַר כָּךְ בִּטּוּל מוֹדָעָא לְגָרֵשׁ בְּאוֹתוֹ גֵּט, וְלָכֵן אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֵילֵךְ עַד שֶׁיִּתֵּן הַגֵּט, אֲפִלּוּ הָכִי מַחֲמִירִין גַּם כֵּן לְבַטֵּל מוֹדָעָא בִּשְׁעַת נְתִינָה (עַיֵּן בְּב''י):
ה אִם נִשְׁבַּע הַבַּעַל לִתֵּן גֵּט, צָרִיךְ (ג) שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ קֹדֶם, שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹמֶה לְאֹנֶס; אַךְ עַרְבוּת יִתֵּן, אִם יִרְצֶה, שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לְאֹנֶס. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם קִבֵּל (ד) קִנְיָן לְגָרֵשׁ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן קע''ג). אֲבָל אִם קִבֵּל עָלָיו קְנָסוֹת אִם לֹא יְגָרֵשׁ, לֹא מִקְּרֵי אֹנֶס, מֵאַחַר דְּתָלָה גִּטּוֹ בְּדָבָר אַחֵר, וְיוּכַל לִתֵּן הַקְּנָסוֹת וְלֹא לְגָרֵשׁ (ב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה, וְכֵן הוּא בַּמַהֲרִי''ק וְשָׁם בִּפְסָקִים). וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַּוְנָא (שָׁם בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א), וְטוֹב לָחוּשׁ לְכַתְּחִלָּה וּלְפָטְרוֹ מִן הַקְּנָס. אֲבָל אִם כְּבָר גֵּרַשׁ מִפְּנֵי זֶה, וַאֲפִלּוּ גֵּרַשׁ מִכֹּחַ שְׁבוּעָה שֶׁעָשָׂה מֵעַצְמוֹ לְגָרֵשׁ, הַגֵּט כָּשֵׁר, הוֹאִיל וּמִתְּחִלָּה לֹא אֲנָסוּהוּ עַל כָּךְ (תְּשׁוּבַת הָרִיטְבָ''א). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְּרֵי אֹנֶס אֶלָּא מַה שֶּׁאוֹנְסִין לָאָדָם עַצְמוֹ, אֲבָל אִם אוֹנְסִין לְאַחֵר עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ אָב עַל בְּנוֹ אוֹ לְהֵפֶךְ, לֹא מִקְּרֵי אֹנֶס (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבַּ''ץ). וְיֵשׁ מַחֲמִירִין בְּאָב עַל בְּנוֹ (ב''י). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ''ד מִדִּינִים אֵלּוּ: באר היטב (ג) שיתירו לו. היינו כשאינו יוכל לכופו ע''פ הדין צריך שיתירו לו כי השבועה הוי ככפיה אבל בודאי אם הדין נותן לכופו לא איכפת לן בשבועתו ב''ש: (ד) קנין. צריכים למחול לו הקנין שלא יהיה כאונס. וב''ש כתב אם קבל בקנין א''צ להתיר לו כיון דאין חל מעיקרו. וה''ה דאין חל הקנין שעושים על החליצה ולא מהני הק''ס שמקנין האחים תחת החופה עב''ש:
ו הָא דְּאֵינוֹ גֵּט כְּשֶׁהוּא אָנוּס, הָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמָּסַר מוֹדָעָא. אֲבָל אִם לֹא מָסַר (ה) מוֹדָעָא, אִם אֲנָסוּהוּ שֶׁלֹּא כַּדִּין, פָּסוּל. וְכַדִּין, כְּגוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לְהוֹצִיא וְאֵינוֹ רוֹצֶה, וַאֲנָסוּהוּ בֵּית דִּין עַד שֶׁהוֹצִיא, הָוֵי גֵּט. וּמִצְוָה עַל כָּל בֵּית דִּין שֶׁבְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן לְכֹפוֹ לַמְגָרֵשׁ לְבַטֵּל הַמּוֹדָעָא: באר היטב (ה) מודעא. ואז הגט בטל. אפי' אם הוא חייב לגרש כדין ומסר מודעא ולא ביטל המודעא הגט בטל:
ז מִי שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא עַל הַגֵּט, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת (ו) מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁגָּרַם לִהְיוֹת מַמְזֵרִים, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ וְתִנָּשֵׂא בּוֹ, וְאַחַר זְמַן יָבוֹאוּ עֵדִים שֶׁבִּטֵּל בִּפְנֵיהֶם אוֹ שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא בִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט, וְנִמְצָא הַוָּלָד מַמְזֵר. הגה: וַאֲפִלּוּ בִּטֵּל הַמּוֹדָעָא בִּשְׁעַת נְתִינָה, אַפִלּוּ הָכִי מְשַׁמְּתִינָן לֵהּ, דְּיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא אִכָּא דְּיָדְעִי בַּמּוֹדָעָא וְלֹא יָדְעֵי בַּבִּטּוּל (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל נ''ב, וְכ''כ הַב''י בְּשֵׁם הַתוס'): באר היטב (ו) מרדות. היינו היכא דחייב לגרש ע''פ הדין ומסר מודעא מכין אותו. ואם אנסוהו שלא כדין ומסר מודעא אינו חייב עונש כלל. עיין ב''ש:
ח אֲנָסוּהוּ יִשְׂרָאֵל לְגָרֵשׁ, שֶׁלֹּא כַּדִּין, וְאָמַר: רוֹצֶה אֲנִי, וְגַם בִּטֵּל הַמּוֹדָעָא, אוֹ לֹא מְסָרָהּ, פָּסוּל; וְאַף עַל פִּי כֵן פְּסָלָהּ מִן (ז) הַכְּהֻנָּה: באר היטב (ז) הכהונה. וצ''ע אם קידש אחר אם חוששין לקדושין עיין ב''ש:
ח אֲנָסוּהוּ כּוּתִים לְגָרֵשׁ, אִם הוּא חַיָּב לְגָרְשָׁהּ מִן הַדִּין, פָּסוּל, וְאַף עַל פִּי כֵן פְּסָלָהּ מֵהַכְּהֻנָּה. וְאִם לֹא הָיָה חַיָּב לְגָרְשָׁהּ מִן הַדִּין, אֲפִלּוּ רֵיחַ גֵּט אֵין בּוֹ וְלֹא נִפְסְלָה מֵהַכְּהֻנָּה. וַאֲפִלּוּ אִם קִבֵּל מָעוֹת עַל נְתִינַת הַגֵּט, לֹא אָמְרִינָן מִשּׁוּם זֶה נִתְרַצָּה (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ):
ט אִם דָּחֲקוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי כּוּתִים, וְהָיוּ הַכּוּתִים מַכִּין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְךָ, דִּינוֹ כַּאֲנָסוּהוּ יִשְׂרָאֵל:
י גֵּט שֶׁמָּסַר הַבַּעַל מוֹדָעָא עַל נְתִינָתוֹ, וּנְתָנוֹ לָהּ, וְאַחַר כָּךְ בִּטֵּל מֵרְצוֹנוֹ, וְאָמַר לָהּ: תִּתְגָּרְשִׁי בַּגֵּט שֶׁנָּתַתִּי לָךְ כְּבָר, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ מִמֶּנָּה:
סימן קלה - צריך לקרות הגט קדם נתינה ולאחריו
ובו ה' סעיפים
א הָעֵדִים שֶׁנּוֹתְנִים הַגֵּט לִפְנֵיהֶם צְרִיכִים (א) לִקְרוֹתוֹ קֹדֶם נְתִינָה. וְטוֹב לִקְרוֹתוֹ גַּם לְאַחַר נְתִינָה; וְאִם לֹא קְרָאוּהוּ אֶלָּא לְאַחַר נְתִינָה בִּלְבַד, מְגֹרֶשֶׁת. הגה: וְכֵן אִם יָעִידוּ בְּטוֹב שֶׁזֶּהוּ גִּטָּהּ (בְּסֵדֶר הַגֵּט). וּלְכַתְּחִלָּה אָנוּ נוֹהֲגִין שֶׁהֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט קוֹרֵא אוֹתוֹ תְּחִלָּה וְסוֹף עִם הָעֵדִים, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל לַסוֹפֵר אִם זֶהוּ הַגֵּט שֶׁכָּתַב לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וּלְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד מֵהָעֵדִים אִם מַכִּיר חֲתִימָתוֹ וַחֲתִימַת חֲבֵרוֹ, וְאִם חָתְמוּ זֶה בִּפְנֵי זֶה (כ''ז מ''כ בְּקֻנְטְרֵס וּבְסֵדֶר גִּטִּין): באר היטב (א) לקרותו. ואסור להם לסמוך על אחר שיקרא. גם צריכים לקרות תיכף בעת נתינה וצריכים הב' עדים לקרות עיין ב''ש:
ב קְרָאוּהוּ וּנְתָנוּהוּ לַבַּעַל אוֹ לִשְׁלוּחוֹ, וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית יָדוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ, צָרִיךְ לִקְרוֹתוֹ פַּעַם שֵׁנִית קֹדֶם שֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ. וְאִם לֹא קְרָאוּהוּ, וּנְתָנוֹ לָהּ וּזְרָקַתּוֹ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת; הוֹאִיל וּקְרָאוּהוּ תְּחִלָּה אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁהֶחֱלִיפוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר הַבַּעַל: שְׁטָר אַחֵר הָיָה וְלֹא הָיָה הַגֵּט שֶׁקְּרָאתֶם, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הַגֵּט בְּיָדוֹ וּמַרְאֶה אוֹתוֹ, נֶאֱמָן, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא (ב) נִשֵּׂאת: באר היטב (ב) נשאת. אבל אחר הנשואין אינו יוכל לאוסרה על בעלה ויש לחוש שמא היא נתן לו. מזה סמך למנהג שלנו שקורעין הגט אחר הנתינה פרישה ב''ש:
ג הֲרֵי שֶׁלֹּא קָרְאוּ הַגֵּט תְּחִלָּה, וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם וּזְרָקַתּוּ לָאוּר אוֹ לַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר: גֵּט כָּשֵׁר הָיָה, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הגה: וַאֲפִלּוּ אִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא (תּוֹסָפוֹת בְּלָשׁוֹן אַחֵר, וְכ''כ הַב''י בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א וְר''י ח''ה). אֲבָל אִם הַגֵּט עֲדַיִן יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא, אֲבָל לֹא תִּנָּשֵׂא בְּגֵט זֶה מֵאַחַר שֶׁלֹּא קָרְאוּ אוֹתוֹ תֵּכֶף אַחַר הַנְּתִינָה (כֵּן מַשְׁמַע מֵר' יְרוּחָם הַנַּ''ל וּדְלָא כַּב''י); וְיֵשׁ חוֹלְקִין:
ד נָתַן לָהּ נְיָר (ג) חָלָק וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, אִם לֹא בָּדְקוּ הַנְּיָר בְּמֵי נָרָא לִרְאוֹת אִם הָיָה שָׁם דָּבָר כָּתוּב בּוֹ, אוֹ אִם יִבְדְּקוּ וְתִפְלֹט הַכְּתִיבָה, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם יִבְדְּקוּהוּ וְלֹא תִּפְלֹט הַכְּתִיבָה, אֵין כָּאן חֲשַׁשׁ גֵּרוּשִׁין: באר היטב (ג) חלק. עיין ב''ש:
ה זָרַק לָהּ הַגֵּט לַחֲצֵרָהּ לְבֵין הֶחָבִיּוֹת, בִּפְנֵי עֵדִים, וּבִקְּשׁוּ וּמָצְאוּ מְזוּזָה אוֹ שְׁטָר אַחֵר, אֵין חוֹשְׁשִׁין (לָהּ), שֶׁזֶּה שֶׁנִּמְצָא הוּא שֶׁזָּרַק. וְאִם נִמְצְאוּ ב' אוֹ ג' מְזוּזוֹת אוֹ שְׁטָרוֹת, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּט שֶׁזָּרַק אֲכָלוּהוּ עַכְבָּרִים, וַהֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁקְּרָאוּהוּ שֶׁהָיָה גֵּט חָזַר הַבַּעַל וּלְקָחוֹ מִיָּדָם וּזְרָקוֹ [לַחֲצֵרָהּ] לְבֵין הֶחָבִיּוֹת, אֲפִלּוּ לֹא נִמְצָא אֶלָּא מְזוּזָה אַחַת אוֹ שְׁטָר אֶחָד, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
סימן קלו - דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה, והמגרש בשבת
ובו ז' סעיפים
א הַמְגָרֵשׁ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר כְּשֶׁיִּתֵּן לָהּ הַגֵּט: ''הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ'', וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם נָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. הגה: וּלְכַתְּחִלָּה יֹאמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ (וְהִתְקַבְּלִי גִּטֵּךְ) (מָרְדְּכַי פ' הַמְגָרֵשׁ וּב''י בְּשֵׁם הַקֻנְטְרֵס) וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם (שָׁם וּבַטּוּר) מֵעַכְשָׁו (ב''י בְּשֵׁם י''א). וְנוֹהֲגִין שֶׁהַבַּעַל כּוֹפֵל הַגֵּט כְּמוֹ אִגֶּרֶת, וְנוֹתְנוֹ לָהּ, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְאָחֲזוֹ כֻּלּוֹ בְּיָדָהּ כְּשֶׁנָתְנוֹ לָהּ. וְהַבַּעַל צָרִיךְ לֵידַע מַה הוּא אוֹמֵר לָהּ. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁאוֹמֵר לָהּ, יוֹדִיעוּ אוֹתוֹ פֵרוּשׁוֹ (הַכֹּל בְּסֵדֶר גִּטִּין):
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ, וְנָטַל הַגֵּט וְנָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם, הֲרֵי זֶה גֵּט:
ג כְּשֶׁיִּתֵּן לָהּ הַגֵּט יֹאמַר לָהּ: ''הֲרֵי אַתְּ (א) מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי בְּגֵט זֶה וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם'', אוֹ ''הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁלַּחַת מִמֶּנִּי''. וְאִם שְׁלוּחוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ, אוֹמֵר: ''הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִפְּלוֹנִי בְּגֵט זֶה וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם''. וְאִם אָמַר: ''אֵינִי אִישֵׁךְ'', ''אֵינִי בַּעְלֵךְ'', יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ גֵּט, אֲפִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ, דִּכְתִיב ''וְשִׁלְּחָהּ'' (דְּבָרִים כד, א ו ג) וְלֹא שֶׁיְּשַׁלַּח אֶת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ, הָוְיָא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת: באר היטב (א) מגורשת. ב''ש פסק דלא הוי גט כלל אע''ג דהיו עוסקים מעסקי גיטין ע''ש:
ד אָמַר לָהּ: ''הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ'', הֲרֵי זֶה גֵּט. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: ''הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין'', לֹא אָמַר כְּלוּם:
ה צָרִיךְ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין, אֲבָל אִם נְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹרַת שֶׁהוּא שְׁטָר חוֹב, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמַר אַחַר כָּךְ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, אוֹ שֶׁיּוֹדִיעַ כֵּן לָעֵדִים בִּתְחִלָּה. הגה: וּבִלְבַד שֶׁתֵּדַע הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ, אוֹ שֶׁהָעֵדִים מַגִּידִים לָהּ אַחַר כָּךְ (כ''כ הַתּוֹסָפוֹת פֶּרֶק הַזּוֹרֵק):
ו אִם יֵשׁ אַחֵר בָּעִיר שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּפְנֵי הָאַחֵר. הגה: וַאֲפִלּוּ יָצָא גֵּט מִתַּחַת יַד אַחַת, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בִּפְנֵי הָאַחֵר, אוֹ תָּבִיא עֵדֵי מְסִירָה שֶׁזֶּהוּ שֶׁגֵּרַשׁ אַתְּ אִשְׁתּוֹ (ר''י ח''ה). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שְׁמוֹת הַמְגָרְשִׁים שָׁוִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין (ב) שְׁמוֹת הַנָּשִׁים שָׁוִים, מִכָּל מָקוֹם יִכְתְּבוּ סִימָן בַּמְגָרֵשׁ אוֹ מִצַּד כִּנּוּי שֶׁלּוֹ (בְּסֵדֶר גִּטִּין) אוֹ שֶׁהָאֶחָד כֹּהֵן וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ כֹּהֵן (פִּסְקֵי מהרא''י סִי' ו'). וְלָכֵן נָהֲגוּ לָתֵת הַגֵּט בָּרַבִּים, שֶׁאִם הָיוּ בָּעִיר שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים, שֶׁיִּהְיֶה אֵצֶל הַגֵּט (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק כָּל הַגֵּט): באר היטב (ב) שמות. והא דלא מהני שמות הנשים בסימן משום דיש לחוש שמא קידש אשה במקום אחר ואפי' בזמן הזה דאיכא חר''ג חיישינן שמא עבר חר''ג ב''ש:
ז אֵין מְגָרְשִׁין (ג) בְּשַׁבָּת. וְאִם הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, כְּגוֹן שְׁכִיב מְרַע שֶׁתָּקַף עָלָיו הַחֹלִי וְרוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְיָבָם, אִם הַגֵּט בִּרְשׁוּתוֹ יַקְנֶה לָהּ אוֹתוֹ, וְתִזְכֶּה בּוֹ וּבַגֵּט שֶׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא טִלְטוּל, כְּגוֹן שֶׁאֵין הַגֵּט מֻנָּח בִּרְשׁוּתוֹ, יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה דְּכוֹתְבִין תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, מֻתָּר לְטַלְטֵל גֵּט בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַזּוֹרֵק וְהַסְמַ''ג), וְיָכוֹל לִתְּנוֹ לָהּ בְּכָל עִנְיָן: באר היטב (ג) בשבת. וה''ה בערב שבת ס''ה להרשד''ם סי' ק''ה:
סימן קלז - צריך שיתירנה התר גמור
ובו ה' סעיפים
א אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, חוּץ מִפְּלוֹנִי, אוֹ אֶלָּא לִפְלוֹנִי, (א) אֵינוֹ גֵּט. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ וְיֹאמַר: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. אֲבָל אִם אָמַר: (ב) עַל מְנָת, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר תְּנָאֵי הַגֵּט, בֵּין אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּבָּעֲלִי לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּהְיִי לוֹ. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ בְּאוֹמֵר עַל מְנָת (הָרַ''ן בְּשֵׁם י''א וְהָרַשְׁבָּ''א בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן), וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה. וְאִם חוֹשְׁדָּהּ מֵאָדָם, יֹאמַר לְבֵית דִּין וְהֵם יִמְחוּ בְּיָדָם שֶׁלֹּא יִשְּׂאוּ זֶה אֶת זֶה (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַמְגָרֵשׁ): באר היטב (א) אינו גט. מיהו מהני לפוסלה מכהונה ב''ש: (ב) ע''מ. עיין ב''ש שהקשה דילמא ר''ע ס''ל דפליגי בע''מ ובחוץ ע''ש. ועיין בחידושי הלכות של הגאון מהור''ר מאיר שיף ודו''ק:
ב הָיָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁהוֹצִיא מִכְּלַל הַגֵּט בְּחוּץ אוֹ בְּאֶלָּא, מִי שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִים לוֹ בָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. אֲבָל אִם קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לוֹ בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחַיָּבֵי לָאוִין, אֵינוֹ גֵּט. וְהוּא הַדִּין אִם שִׁיֵּר קָטָן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דִּבְשִׁיֵּר קָטָן הָוֵי סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם ר''ת):
ג שִׁיֵּר בַּעַל אֲחוֹתָהּ, אוֹ שֶׁשִּׁיֵּר מִי שֶׁעָתִיד עֲדַיִן לְהִוָלֵד, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: (ג) חוּץ מִזְּנוּתַיִךְ אוֹ חוּץ מִשֶּׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ (טוּר) אוֹ חוּץ מִשְּׁטָר וּבִיאָה, אוֹ חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ, אוֹ חוּץ מִירוּשָׁתֵךְ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת: באר היטב (ג) חוץ מזנותיך. כלומר בענין זנות הרי את כא''א. והיינו דוקא בכה''ג דהתיר להנשא ואסור בזנות אז הוי ספק. אבל להיפוך דהתיר בזנות ואסר להנשא הוי שיור ואינו גט עיין ב''ש:
ד אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּסַר לָהּ הַגֵּט: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן, אוֹ שֶׁאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְשִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁאָמַר: אַף לְשִׁמְעוֹן, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ה אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי הַיּוֹם וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
סימן קלח - דין נתינת הגט מידו
ובו ד' סעיפים
א אָמַר לָהּ: טְלִי גִּטֵּךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֵינוֹ (א) כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ הָיָה מֻנָּח עַל גַּבֵּי יָדוֹ וְהִיא קְרוֹבָה אֵלָיו וּלְקָחַתּוּ מִשָּׁם אֵינוֹ גֵּט, כֵּיוָן שֶׁלֹּא סִיֵּעַ בִּנְטִילָתוֹ. אֲפִלּוּ הָיְתָה יָדוֹ סְגוּרָה וְהַגֵּט בְּתוֹכָהּ, וּפָתַח הוּא יָדוֹ וּנְטָלַתוֹ מִתּוֹכָהּ, שֶׁסִיֵּעַ בִּנְטִילָתוֹ, אֲפִלּוּ הָכִי אֵינוֹ גֵּט, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קֵרַב גּוּפוֹ אֵלֶיהָ. וְאִם הַגֵּט תָּחוּב לוֹ תַּחַת חֲגוֹרָתוֹ עַל מָתְנָיו, וְצִמְצֵם (ב) מָתְנָיו וְנִתְחַלְחֲלוּ וְהִטָּה עַצְמוֹ לָהּ וּנְטָלַתּוּ, קָרֵי בֵּהּ שַׁפִּיר ''וְנָתַן'' (דְּבָרִים כד, א ו ג), אֲבָל אִם צִמְצֵם מָתְנָיו וְלֹא הִטָּה עַצְמוֹ אֵלֶיהָ, אוֹ שֶׁהִטָּה עַצְמוֹ וְלֹא צִמְצֵם מָתְנָיו, לָא הָוֵי נְתִינָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָיָה קָשׁוּר עַל יָדוֹ אוֹ עַל יְרֵכוֹ, וְהִרְכִּין לָהּ בְּגוּפוֹ אוֹ הִטָּה יָדוֹ עַד שֶׁשָּׁלְפָה הַגֵּט מֵעָלָיו, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, הֲרֵי זֶה גֵּט: באר היטב (א) כלום. ואפשר דתיפסל לכהונה משום ריח הגט דפוסל כל דהו מהרי''ל סי' (ע''ח) [ע''ד]: (ב) מתניו וכו'. עיין ב''ש:
ב נָתַן הַגֵּט לְיָדָהּ וְנִשְׁאַר הַחוּט שֶׁהוּא קָשׁוּר בּוֹ בְּיָדוֹ, אִם הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עַד שֶׁיָּכוֹל לְנַתְּקוֹ וּלְהָבִיאוֹ אֶצְלוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לָאו, מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ שֶׁהָיָה יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וּלְהָבִיאוֹ אֶצְלוֹ אִלּוּ לֹא קָפְצָה יָדָהּ, אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁקָּפְצָה יָדָהּ אֵינוֹ יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וּלְהָבִיאוֹ אֶצְלוֹ, לֹא הָוֵי נְתִינָה וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת. הגה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא שֶׁקָּפְצָה יָדָהּ בְּלֹא רְצוֹן הַבַּעַל, אֲבָל אִם הַבַּעַל מְצַוֶּה לָהּ לִקְפֹּץ, וַאֲפִלּוּ הוֹשִׁיט לָהּ הַגֵּט וְהִיא לָקְחָה אוֹתוֹ בַּצַּד הַשֵּׁנִי, הָוֵי גֵּט, כֵּן נִרְאֶה לִי:
ג נָתַן הַגֵּט כְּשֶׁהִיא יְשֵׁנָה, וְנִנְעֲרָה, וַהֲרֵי הוּא בְּיָדָהּ, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ מִיָּדָהּ וְלִתְּנוֹ לָהּ. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, אֲפִלּוּ אָמַר לָעֵדִים: רְאוּ גֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ, אֵינוֹ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהִיא הָיְתָה יְשֵׁנָה. וְכֵן אִם נָפַל מִיָּדָהּ בְּעוֹדָהּ יְשֵׁנָה, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה וּלְקָחַתּוּ, אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ וְיֹאמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ. הגה: נָתַן גִּטָּהּ בַּחֲצֵרָהּ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יְשֵׁנָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי גֵּט; אֲבָל בְּיַד שְׁלוּחָהּ, לְכֻלֵּי עָלְמָא הָוֵי גֵּט (ב''י בְּשֵׁם הָרַ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א):
ד אָמַר לָעֵדִים: רְאוּ גֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְאִשְׁתִּי, וְאָמַר לָהּ בְּשָׁעָה שֶׁמְּסָרוֹ לָהּ: כַּנְּסִי שְׁטָר חוֹב זֶה, הֲרֵי זֶה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאוֹמֵר לָעֵדִים שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ, אֲבָל אִם אָמַר בְּפָנֶיהָ, וּבְשָׁעָה שֶׁמְּסָרוֹ לָהּ אָמַר לָהּ: כַּנְּסִי שְׁטָר חוֹב זֶה, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם לֹא אָמַר תְּחִלָּה: רְאוּ גֵּט זֶה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ, וְאָמַר לָהּ: כַּנְּסִי שְׁטָר חוֹב זֶה, צָרִיךְ לוֹמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, אֲבָל אֵין צָרִיךְ לִטְּלוֹ מִמֶּנָּה וְלַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ (ג) לָהּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאוֹמֵר: כַּנְּסִי שְׁטָר חוֹב זֶה, אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: זְכִי בִּשְׁטָר חוֹב זֶה, אֵין לָהּ תַּקָּנָה, עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ, וְיֹאמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ: באר היטב (ג) לה. ודוקא שהגט ברשותה משעה שנתנו לה דאם הוציאתו מרשותה צריך ליטלו ממנה. מהרי''ט ח''א סי' נו''ן:
סימן קלט - דין קבלה מידו, ואם זרק לה ולחצרה
ובו י''ח סעיפים
א זָרַק לָהּ הַגֵּט (א) בַּחֲצֵרָהּ, בֵּין שֶׁהוּא קָנוּי לָהּ אוֹ שָׁאוּל אוֹ מֻשְׂכָּר, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בַּחֲצֵרָהּ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּר (ב) לְדַעְתָּהּ, אֲבָל אִם אֵינָהּ עוֹמֶדֶת שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּר לְדַעְתָּהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת: באר היטב (א) בחצרה. דגיטה וחצירה באין כאחד. ודוקא חצר של נ''מ אז מיד בשעת הגט החצר שלה הוא. אבל חצר נצ''ב מחוסר גוביינא הוא אע''ג שהוא קרקע: (ב) לדעתה. פי' הב''י אפי' כשעומדת שם בעינן שתהא משתמר לדעתה לאפוקי אם הוא חצר גדול ועומדת בצד האחד אז מצד השני אינו משתמר לדעתה. ואם דחה הרוח הגט לחצרה והיא עומדת אצל החצר לא הוי נתינה אפי' אם אמר לה הא גיטך עד שיטול הגט ויתן לה ויאמר ה''ז גיטך. ואם היא עומדת אצל החצר וזרק גט לחצרה שלא מדעתה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן מסופק הרשב''א בזה. ואם נתן לחצרה בשעה שהיא ישנה עיין בסי' הקודם ס''ג. ואם לא עמדה אצל החצר ואמרה שיזרוק לחצירה לא מהני אע''ג דגלתה דעתה דניחא לה. דיש לחוש שמא חזרה. ואם אמרה זרוק לחצירי ותזכה לי נעשה החצר שליח קבלה שלה. ואם זרק לחצרה ואח''כ אמרה תזכה לי חצירי לדעת הרמ''ה שהביא בסעיף ב' לא מהני אפילו אם אמרה אח''כ תזכה לי חצרי והוא אומר הא לך גיטך. ולהרשב''א מהני. ולהר''ן לא מהני אא''כ יאמר לה ה''ז גיטך אחר אמירה שלה שאמרה תזכה לי חצרי והיינו כיש חולקין בסעיף ב' עיין ב''ש:
ב אִם נָתַן בַּחֲצֵרָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא שָׁם וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַגֵּט עֲדַיִן שָׁם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁתִּטְּלֶנּוּ מִשָּׁם אוֹ עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ מִשָּׁם וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ לְהִתְגָּרֵשׁ בּוֹ, דְּבָעֵינָן שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לֶחָצֵר בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְתוֹכוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר לָהּ הֵא גִּטֵּךְ. וְכֵן בְּגִטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִים כְּאֶחָד, בָּעֵינָן שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד הֶחָצֵר בִּשְׁעַת נְתִינָה; וְיֵשׁ חוֹלְקִין:
ג נְתָנוֹ בַּחֲצֵרָהּ, שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת בְּצַד חֲצֵרָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ד הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּגָּהּ, וּזְרָקוֹ לָהּ לְרֹאשׁ הַגַּג, אִם יֵשׁ לוֹ מַעֲקֶה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָאֲוִיר תּוֹךְ מְחִיצוֹת הַמַּעֲקֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַעֲקֶה וְהִגִּיעַ לְתוֹךְ ג' טְפָחִים סָמוּךְ לְקַרְקָעִית הַגַּג, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אֲפִלּוּ נִשְׂרַף קֹדֶם (ג) שֶׁנָּח, וְהוּא שֶׁקָּדַם גֵּט לַדְּלֵקָה, שֶׁהֲרֵי הָיָה רָאוּי לָנוּחַ אִלְמָלֵא הָאֵשׁ שֶׁבָּא אַחַר שֶׁזְּרָקוֹ. אֲבָל אִם קָדַם הָאֵשׁ, לֹא, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה רָאוּי לָנוּחַ בִּרְשׁוּתָהּ: באר היטב (ג) שנח. דוקא שהתחיל לירד לאויר מחיצות ונמחק או נשרף הוי גט. ולא כשהוא בדרך עליה אפי' אם הוא באויר מחיצות לבוש ב''ש:
ה וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם (ד) נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ, אֲפִלּוּ נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לָאֲוִיר מְחִיצוֹת אוֹ לְפָחוֹת מִג' טְפָחִים סָמוּךְ לַגַּג, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת: באר היטב (ד) נמחק וכו'. עיין ב''ש:
ו הָיָה הוּא בְּגַגּוֹ וְזָרַק לָהּ לַחֲצֵרָהּ, אִם מְחִיצוֹת הֶחָצֵר גְּבוֹהוֹת מֵהַגַּג בְּעִנְיָן שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁזָּרַק הַגֵּט מֵאֲוִיר הַגַּג נִכְנַס לָאֲוִיר מְחִיצוֹת הֶחָצֵר, מְגֹרֶשֶׁת, אֲפִלּוּ נִמְחַק קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לָאָרֶץ, וּכְגוֹן שֶׁנִּמְחַק לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל לֵירֵד:
ז הָיָה לָהּ קָנֶה נָעוּץ בַּחֲצֵרָהּ, וְהִיא עוֹלָה לְמַעְלָה מִמְּחִיצוֹת הֶחָצֵר, וְזָרַק הַגֵּט עָלֶיהָ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר שָׁם:
ח זְרָקוֹ לָהּ לִרְשׁוּתָהּ, וְעָבַר כָּל רְשׁוּתָהּ וְיָצָא חוּץ לִרְשׁוּתָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ שְׁלשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַקַּרְקַע בְּתוֹךְ רְשׁוּתָהּ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה סוֹפוֹ לָנוּחַ בִּרְשׁוּתָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ט ב' חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ, הַפְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ, וְכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה גְּבוֹהוֹת עַל הַפְּנִימִית, כֵּיוָן שֶׁזָּרַק הַגֵּט לְתוֹךְ אֲוִיר הַחִיצוֹנָה, נִתְגָּרְשָׁה, שֶׁהַפְּנִימִית בְּכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּרֶת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקֻפּוֹת. כֵּיצַד, שְׁתֵּי קֻפּוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, פְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ, וְזָרַק לָה בְּתוֹכָם גִּטָּהּ, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לַאֲוִיר הַפְּנִימִית, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּנוּחַ עַל צַד הַקֻּפָּה הַפְּנִימִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁהָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ וְאֵין לָהּ שׁוּלַיִם, אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם, אֲפִלּוּ נָח בְּקַרְקָעִיתָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁכְּלִי הָאִשָּׁה בִּרְשׁוּת הַבַּעַל אֵינוֹ קוֹנֶה לָהּ גֵּט אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ:
י הָיְתָה בַּחֲצֵרוֹ, וּזְרָקוֹ לָהּ שָׁם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲפִלּוּ הִיא יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וְנָפַל הַגֵּט בַּמִּטָּה, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְחֵיקָהּ אוֹ לִכְלִי מֵהַכֵּלִים שֶּׁאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ. וְכֵן אִם הִגִּיעַ לַמִּטָּה שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ, וְהָיְתָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי חָלְקָה רְשׁוּת לְעַצְמָהּ וְאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹם כַּרְעֵי הַמִּטָּה. וְאִם לֹא הָיְתָה גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
יא הִשְׁאִיל לָהּ הַבַּעַל מָקוֹם בַּחֲצֵרוֹ וְלֹא יִיחֵד לָהּ, וְנָפַל עַל גַּבֵּי קוֹרָה אוֹ עַל גַּבֵּי סֶלָע, אִם הַמָּקוֹם שֶׁנָּפַל עָלָיו אֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְאֵין גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְאֵין לוֹ שֵׁם לְוַי, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם יֵשׁ שָׁם אֶחָד מִג' דְּבָרִים אֵלּוּ, חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ, וּמָקוֹם אֶחָד הִשְׁאִיל לָהּ וְלֹא שְׁנֵי מְקוֹמוֹת, וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין שָׁם שׁוּם אֶחָד מִג' דְּבָרִים אֵלּוּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתֶיהָ:
יב הִשְׁאִיל לָהּ גַּגּוֹ, וְנָפַל הַגֵּט עַל גַּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ, מְגֹרֶשֶׁת, כֵּיוָן שֶּׁאֵין דִּיּוּרִים קְבוּעִים בַּגַּג אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאֲפִלּוּ נָפַל הַגֵּט עַל גַּג שֶׁל כָּל אָדָם, וְהִיא יְכוֹלָה לִפְשֹׁט יָדָהּ וְלִטְּלוֹ מִשָּׁם, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
יג זְרָקוֹ לָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה הַגֵּט מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, וּמִמֶּחֱצָה לְמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה קָרוֹב לָהּ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ, הָיָה הוּא יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ, זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ. שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ, אוֹ שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ, זֶהוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:
יד בָּא הוּא תְּחִלָּה וְעָמַד, וְאַחַר כָּךְ עָמְדָה הִיא כְּנֶגְדּוֹ, וּזְרָקוֹ לָהּ, אִם הָיָה הַגֵּט בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁאִם תָּשׁוּחַ תִּטְּלֶנּוּ. עָמְדָה הִיא תְחִלָה, וּבָא הוּא וְעָמַד כְּנֶגְדָּהּ וּזְרָקוֹ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הוֹאִיל וְהִיא לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, עַד שֶׁיַּגִּיעַ (ה) הַגֵּט לְיָדָהּ. הגה: אֲבָל אִם זָרַק לָהּ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ, וְאֵין הַבַּעַל נִכְנַס לְתוֹכוֹ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְכָל זֶה מִדִּינָא, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לְגָרֵשׁ, אֲפִלּוּ לִתֵּן הַגֵּט לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ אוֹ לְתוֹךְ מַלְבּוּשֶׁיהָ, אֶלָּא לְתוֹךְ יָדָהּ מַמָּשׁ, וְיָדָהּ תְּהֵא פְּתוּחָה מִתְּחִלַּת הַנְּתִינָה עַד סוֹפָהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזּוֹרֵק וּסְמַ''ק וְכָל בּוֹ), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קל''ח. וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אֵין לְהַתִּירָהּ לְעָלְמָא עַד שֶׁבָּא הַגֵּט לְיָדָהּ מַמָּשׁ. וְנָהֲגוּ עוֹד שֶׁלְּאַחַר שֶׁנָּתַן לָהּ הַגֵּט תִּסְגֹּר יָדֶיהָ וְתַכְנִיסֶנּוּ תַּחַת בְּגָדֶיהֶ. וְתִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְסַיֵּע לָהּ שׁוּם אָדָם בְּקַבָּלָתוֹ, גַּם לֹא יְהֵא שׁוּם דָּבָר, כְּגוֹן טַבַּעַת, בְּיָדָהּ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בִּשְׁעַת קַבָּלָתוֹ (הַכֹּל בְּסֵדֶר הַגֵּט): באר היטב (ה) הגט וכו'. ובנפל על בגדיה הוי כנתן לידה אפי' אם לא נשאת מתירין ב''ש בשם הריב''ש:
טו הָיָה יָדָהּ קָטַפְרֵס (פי', שֶׁהֶעֱמִידָה יָדָהּ מְשֻׁפַּעַת, וְלֹא זְקוּפָה כִּמְחִצָה וְלֹא פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל), וְזָרַק הַגֵּט עַל יָדָהּ וְנָפַל לָאָרֶץ, אִם נָפַל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ וְנָח, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לֹא נָח בְּתוֹכָן, אֶלָּא נִתְגַּלְגֵּל מִיָּד מִתּוֹכָהּ לְחוּצָה לָהֶן, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. נָפַל לְתוֹךְ הַיָּם אוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת; וְהוּא שֶׁתְּהֵא עַל גַּבֵּי הַמַּיִם אוֹ סָמוּךְ לָאֵשׁ, שֶׁמִּתְּחִלַּת נְפִילָתוֹ, לְאִבּוּד הָיָה עוֹמֵד. הגה: וְכָל זֶה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּתָהּ, אֲבָל אִם עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנָּפַל מִיָּדָהּ וְנִתְגַּלְגֵּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, מְגֹרֶשֶׁת, דְּהָא לֹא נִתְגַּלְגֵּל רַק לִרְשׁוּתָהּ. מִיהוּ, לְדִידָן דְּאֵין מְגָרְשִׁין עַל יְדֵי רְשׁוּתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אִם נָפַל הַגֵּט מִיָּדָהּ צָרִיךְ לְגָרְשָׁה שֵׁנִית. וְעַל כֵּן תַּגְבִּיהַּ הָאִשָּׁה יָדֶיהָ בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת גִּטָּהּ, שֶׁלֹּא יִפֹּל מִיָּדָהּ. גַּם יִהְיוּ יָדֶיהָ גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ ג' טְפָחִים (ג''ז בְּסֵדֶר גִּטִּין):
טז נָתַן בְּיַד עַבְדָּהּ, וְהוּא נֵעוֹר, וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ, אִם הָיָה כָּפוּת הֲרֵי זֶה גֵּט, וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּצִדָּהּ. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת, אֵינוֹ גֵּט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּתַרְתֵּי בָּעֵינָן: כָּפוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חָצֵר מְהַלֶּכֶת; וְיָשֵׁן, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מִשְׁתַּמֵּר לְדַעְתָּהּ:
יז נְתָנוֹ בְּיַד הָעֶבֶד, וְהוּא יָשֵׁן וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְאִם הָיָה כָּפוּת, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
יח כָּתַב הַגֵּט וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ, וְכָתַב לָהּ שְׁטַר מַתָּנָה עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁזָּכְתָה בָּעֶבֶד זָכְתָה בַּגֵּט וְנִתְגָּרְשָׁה, אִם הָיָה כָּפוּת. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת, וְנֵעוֹר, קָנְתָה הָעֶבֶד, וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְכֵן אִם נָתַן הַגֵּט בַּחֲצֵרוֹ וּמָכַר לָהּ הֶחָצֵר, אוֹ נְתָנוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁקָּנְתָה הֶחָצֵר בִּשְׁטָר אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בַּחֲזָקָה, נִתְגָּרְשָׁה. אֲבָל אִם נְתָנוֹ בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם אַחֵר, וְהָאַחֵר נָתַן לָהּ הֶחָצֵר, אוֹ שֶׁקְּנָאַתוּ מִמֶּנּוּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
סימן קמ - דין שליח להולכה וקבלה והובאה
ובו י''א סעיפים
א הָאִישׁ עוֹשֶׂה (א) שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְזֶה נִקְרָא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה. וְאֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ; לְפִיכָךְ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ: באר היטב (א) שליח. וא''צ ליתן לו הקלף והדיו אלא שלוחו של אדם כמותו מרדכי ד''מ ב''ש:
ב כָּל דִּין הָאִישׁ עִם הָאִשָּׁה, בְּעִנְיַן נְתִינַת הַגֵּט וּקְרִיאָתוֹ וְדִבּוּרוֹ, כֵּן דִּין שְׁלוּחוֹ עִמָּהּ. הגה: וְהֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַנְּתִינָה עִם שְׁנַיִם שֶׁעִמּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִי' קמ''ב סָעִיף ד', יְדַקְדֵּק בַּגֵּט תְּחִלָּה שֶׁכָּתוּב כַּהֹגֶן וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף צ''א):
ג הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת בְּקַבָּלָתוֹ מִיָּד כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ. וְדִינוֹ כְּדִין הָאִשָּׁה לְכָל דָּבָר, לְעִנְיַן אִם זָרַק גֵּט לַחֲצֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו. הגה: וְכוֹתֵב בַּגֵּט: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת וְכוּ', אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתֵן הַגֵּט אוֹמֵר לוֹ: הִתְקַּבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי (הָרַ''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין):
ד אָמְרָה לוֹ: הִתְקַּבֵּל לִי גִּטִּי אוֹ טֹל לִי אוֹ יְהֵא לִי בְּיָדְךָ, כֻּלָּן לְשׁוֹן קַבָּלָה הֵן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין שָׂא לִי (ב''י בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְהַמ''מ) אוֹ קַח לִי (ר''י):
ה יְכוֹלָה גַּם כֵּן לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹבָאָה, שֶׁתֹּאמַר לוֹ: הָבֵא לִי גִּטִּי, וְדִינוֹ כְּדִין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה שֶׁל בַּעַל, שֶׁאֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ. אֲבָל הָאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ קַבָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְחוֹבָתָהּ, שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אֵשֶׁת מֻכֵּה שְׁחִין, אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶם וְתוֹבַעַת לְהִתְגָּרֵשׁ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר בְּזוֹ, שֶׁהִיא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הגה: וְאִם בַּעְלָהּ מוּמָר, וְיָדְעִינָן שֶׁהִיא מְהַדֶּרֶת אַחַר גֵּט, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמוּמָר יָכוֹל לְזַכּוֹת לָהּ גֵּט (ת''ה סִימָן רל''ז וּבִפְסָקָיו סִימָן מ''ג), וְיֵשׁ מַחֲמִירִין גַּם בָּזֶה (הָרַ''ן בִּתְשׁוּבָה). וְכֵן אִם הָיָה הַיָּבָם (עי' בב''י) מוּמָר, וְהַבַּעַל מְזַכֶּה לָהּ גֵּט כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפֹּל לִפְנֵי הַיָּבָם (עַיֵּן בְּב''י). וְאִם אִשְׁתּוֹ מוּמֶרֶת, וְזִכָּה לָהּ גֵּט עַל יְדֵי אַחֵר (עי' בְּת''ה סִי' רל''ז וּבִפְסָקָיו סִי' מ''ד), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' א', אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה בָּהּ אַחַר כָּךְ, אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט אַחֵר (שָׁם בת''ה). וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה הַנֶּאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ, מְזַכֶּה לָהּ גֵּט עַל יְדֵי אַחֵר. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין (ב) בָּזֶה (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קמ''א): באר היטב (ב) בזה. היינו בנאסרת מחמיר ולא במותרת כמ''ש בסי' א' ב''ש. ובתשובת חכם צבי סי' צ''ו חוכך להחמיר אם לא קבלה הגט מיד השליח ע''ש ועיין סי' א':
ו הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל: אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ גִּטָּהּ הוֹלֵךְ אוֹתוֹ לָהּ, הָרְשׁוּת בְּיַד הַבַּעַל, וְנַעֲשָׂה זֶה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הִתְקַּבֵּל לָהּ גִּטָּהּ, אוֹ הֵא לְךָ, אוֹ זְכֵה לָהּ, לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ לָהּ, עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה וְנַעֲשָׂה שְׁלִיחַ הַבַּעַל. וְכֵן אִם אָמַר לֵהּ: הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ, עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה, וּבָזֶה וּבָזֶה לֹא נִתְגָּרְשָׁה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְתֵן לָהּ הָוְיָא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת (הָרַ''ן פ' הִתְקַבֵּל בְּשֵׁם י''א):
ז לֹא עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְהַבַּעַל אוֹמֵר: הִתְקַּבֵּל לָהּ, לִכְשֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת; שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה, וְהִתְקַבֵּל וְהוֹלֵךְ לָהּ קָאָמַר:
ח עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גִּטָּהּ, וּבָא וְאָמַר לַבַּעַל: אִשְׁתְּךָ עֲשָׂאַתְנִי שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ, וְהוּא אָמַר: הוֹלֵךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הַבַּעַל אָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ לָהּ, אוֹ זְכֵה לָהּ, וְלֹא אָמַר: כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא, כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת:
ט עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וּבָא לַבַּעַל וְאָמַר: אִשְׁתְּךָ עֲשָׂאַתְנִי שָׁלִיחַ לְהוֹבָאָה, וְאָמַר לוֹ: הֵילָךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נִשְׂרַף הַגֵּט אוֹ אָבַד קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ, הָוְיָא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
י עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וּבָא לַבַּעַל וְאָמַר: אִשְׁתְּךָ עֲשָׂאַתְנִי שָׁלִיחַ לְהוֹבָאָה, וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל: הִתְקַבֵּל, וְלֹא אָמַר: כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא, מִשֶּׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הגה: עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְכֵן אָמַר הַשָּׁלִיחַ לַבַּעַל, וְהַבַּעַל נָתַן לַשָּׁלִיחַ שְׁטָר הוֹלָכָה וְאַחַר כָּךְ נָתַן לוֹ שְׁטָר קַבָּלָה, אִם נָתַן לוֹ הַגֵּט כְּשֶׁנָּתַן לוֹ שְׁטָר הוֹלָכָה, הֲרֵי בִּטֵּל שְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחָזַר וְנָתַן לוֹ לְקַבָּלָה הֲרֵי בִּטֵּל שְׁלִיחוּת הוֹלָכָה, וְאֵין הַבַּעַל עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וְאֵין כָּאן שְׁלִיחוּת כְּלָל, וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת בִּשְׁלִיחוּת זוֹ, אֶלָּא יַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ לְשֵׁם קַבָּלַת שְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה. אֲבָל אִם לֹא נָתַן לוֹ הַגֵּט רַק בְּשָׁעָה שֶׁמָּסַר לוֹ שְׁטַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה, מְגֹרֶשֶׁת מִיָּד שֶׁנָּתַן הַגֵּט לְיָדוֹ, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ הַגֵּט בָּרִאשׁוֹנָה לֹא נִתְבַּטֵּל שְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה (ב''י בְּשֵׁם רִיבָ''שׁ סִימָן שכ''ט):
יא מוּמָר, הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, מִלְּבַד שֶׁיַּשְׁבִּיעוּהוּ וִיקַבֵּל חֵרֶם וְכָל הָאָלוֹת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְבַטֵּל לֹא אֶת הַגֵּט וְלֹא אֶת הַשְּׁלִיחוּת, יַעֲשׂוּ תִּקּוּן אַחֵר, וְהוּא שֶׁכְּשֶׁיִּמְסֹר הַגֵּט לַשָּׁלִיחַ יֹאמַר לוֹ: זְכֵה בְּגֵט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר הֶחָכָם לַמוּמָר: כְּבָר אִשְׁתְּךָ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, וּלְרַוְחָא דְּמִלְּתָא תִּקַּח הַגֵּט מִיַּד הַשָּׁלִיחַ, וְתַחֲזֹר לְמָסְרוֹ לוֹ, וֶאֱמֹר לוֹ: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וּתְהֵא יָדְךָ כְּיָדִי וּפִיךָ כְּפִי וַעֲשִׂיָּתְךָ כַּעֲשִׂיָּתִי וּתְהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִי' קמ''א סָעִיף נ''ט:
סימן קמא - דין השליחות והחזרה ממנו
ובו ס''ט סעיפים
א הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּטָּהּ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ אַחֵר לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם אָמְרָה לִשְׁלִיחַ הַבַּעַל: יִהְיֶה גֵּט זֶה פִּקָּדוֹן אֶצְלְךָ, אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ: הֲרֵי אַתָּה שָׁלִיחַ לְקַבְּלוֹ לִי, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לֹא אָמְרָה לוֹ רַק: תִּתְקַּבֵּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א), הֲרֵי זוֹ סְפֵק (א) מְגֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, וּמִשֶּׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ תִּתְגָּרֵשׁ וַדַּאי. הגה: אָמְרָה הָאִשָּׁה לִשְׁלוּחָהּ לְקַבֵּל הַגֵּט (ב) (ג) מִיַּד בַּעְלָהּ, אֵין לְקַבְּלוֹ מִיַּד שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אָמְרָה: קַבֵּל גֵּט מִבַּעְלִי, יָכוֹל לְקַבְּלוֹ מִיַּד שְׁלוּחוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף ר''נ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ: באר היטב (א) מגורשת. א''ל למה כאן היא ספק מגורשת ובסי' קמ''ב סעיף י''ג אינו גט כלל משום דכאן בתחלה היה שליחות הראוי לחזור לבעלה. אבל שם לא היה כלל שליחות הראוי להשיב שליחתו ב''ש: (ב) מיד בעלה. וכן אם הוא צוה ליתן ליד אשתו יש קפידא ליתן דוקא לידה אלא אם אמר ליתן לאשתו אז יכולה לעשות שליח לשיטה זו ב''ש: (ג) יכולה וכו'. ובתשובת הריב''ש סי' נ''ה כתב דהעיקר הוא דהאשה יכולה לעשות שליח לכן היכא דאיכא שום חשש איסור אם ישלח ע''י שליח לידה עדיף טפי שתעשה היא שליח קבלה לקבל מיד שלותו ועיין ב''ש:
ב נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלַת גִּטָּהּ בְּיָדָהּ כְּמוֹ קַבָּלַת אָבִיהָ, אָבִיהָ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה; אֲבָל הִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין לָהּ אָב, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת:
ג קְטַנָּה, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ אָב, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה; אֲבָל אָבִיהָ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ, אִם הִיא אֲרוּסָה:
ד הַמְקַדֵּשׁ קְטַנָּה עַל יְדֵי אָבִיהָ, וְגֵרְשָׁה כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה וְאָבִיהָ חַי (טוּר), אָבִיהָ מְקַבֵּל (ד) גִּטָּהּ, וְלֹא הִיא שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְקַבֵּל גִּטָּהּ: באר היטב (ד) גיטה. עיין בבדק הבית מה שהביא בשם תשובת הר''ל בן חביב ועיין ב''ש:
ה נִשֵּׂאת, אֵין אָבִיהָ יָכוֹל לְקַבֵּל גִּטָּהּ.
ו קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וּמֵת, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת, אִם מַבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתְנִים לָהּ צְרוֹר וּזְרַקְתּוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטַלְתּוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ מִשֶּׁתַּגִּיעַ לְעוֹנַת הַפָּעוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ בַּת שִׁית אוֹ בַּת שֶׁבַע, כָּל חַד וְחַד לְפוּם חֻרְפֵהּ (טוּר), מִתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי עַצְמָהּ. וְאִם אֵינָהּ מַבְחֶנֶת, וְגֵרְשָׁהּ עַל יְדֵי עַצְמָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל עַל יְדֵי אָבִיהָ מִתְגָּרֶשֶׁת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַבְחֶנֶת. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁאֵינָהּ מַבְחֶנֶת אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אָבִיהָ. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף צ''ו כֵּיצַד כּוֹתְבִין לִקְטַנָּה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי אָבִיהָ:
ז כָּל הֵיכָא שֶׁיֵּשׁ לִקְטַנָּה יָד לְקַבֵּל גִּטָּהּ, יֵשׁ לָהּ תּוֹרַת חָצֵר אוֹ ד' אַמּוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה) לְקַבְּלוֹ, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִגְדוֹלָה:
ח כְּשֶׁהִיא עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, צְרִיכָה לַעֲשׂוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל הַגֵּט בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אֲפִלּוּ אִם הַשְּׁנַיִם הַמְּעִידִים עַל הַשְּׁלִיחוּת הֵם מְעִידִים עַל קַבָּלַת גִּטָּהּ, אוֹ אֶחָד מֵעִיד עַל הַשְּׁלִיחוּת וְאֶחָד עַל הַקַּבָּלָה וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד לִהְיוֹת מֵעִיד עַל זֶה וְעַל זֶה. הגה: וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יִמְסֹר הַבַּעַל הַגֵּט לְיַד הַשָּׁלִיחַ, עַד שֶׁיְּבָרֵר תְּחִלָּה שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁלִיחַ קַבָּלָה בְּעֵדִים (מָרְדְּכַי רֵישׁ הִתְקַבֵּל בְּשֵׁם מוהר''ם):
ט מַה שֶּׁצָּרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים עַל הַקַּבָּלָה, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר; אֲבָל אִם הוּא כָּשֵׁר, מִצְטָרֵף עִם (ה) עֵד אֶחָד. וְיֵשׁ מִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁחוֹלֵק עַל זֶה. וְהוּא הַדִּין לִשְׁלִיחוּת לְהוֹלָכָה: באר היטב (ה) עד א'. הן לענין הקבלה מצטרף הוא ודי אם קיבל הגט לפני ע''א והוי כאלו קיבל בפני שנים והן להעיד על שליחתו שהוא ש''ק די אם ע''א מעיד על שליחתו דרישה וב''ח. וכן בש''ה די אם ממנה אותו לפני ע''א כי מצטרפים השליח ג''כ עם העד. וכן בשעה שמוסר הגט ליד האשה די אם מוסר הגט לפני ע''א. והחולק הוא הרא''ש וס''ל השליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפין אותו כלל לא להעיד על שליחתו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכים שני עדים בעת כשממנה אותו וכן בעת המסירה. אבל מ''מ נאמן הוא לומר שעשה אותו לשליח בפני עדים כמ''ש בסמוך. ואם שנים הם שלוחים לכ''ע נעשה עדים והיינו דתנא הן הן שלוחין והן הן עדים דרישה וב''ח:
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶּׁצָּרִיךְ עֵדֵי קַבָּלָה, כְּשֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע. אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה, אֵינוֹ צָרִיךְ עֵדֵי (ו) קַבָּלָה. וְעַיֵּן לְקַמַּן סִימָן זֶה סָעִיף י''ג: באר היטב (ו) קבלה. כלומר א''צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עידי אמיר' שעשאו אותו לש''ק עיין ב''ש:
יא אֵין שְׁלִיחַ לְהוֹלָכָה צָרִיךְ עֵדִים, אִם הוֹדוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ. וְאִם הַמְשַׁלֵּחַ כּוֹפֵר, הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׁלִיחַ הוֹלָכָה צָרִיךְ לְמַנּוֹתוֹ בְּעֵדִים. הגה: מִיהוּ, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁעֲשָׂאוֹ (ז) בְּעֵדִים, וְאֵין צָרִיךְ עֵדוּת עַל כָּךְ (רַבִּי יְרֻחָם ח''ג נכ''ד). וְנוֹהֲגִים לְהַצְרִיךְ הַרְשָׁאָה וְעֵדִים עַל הַרְשָׁאָה שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף כ''ד: באר היטב (ז) בעדים. היינו ש''ה אבל ש''ק אינו נאמן לומר דעשאו בעדים לש''ק כיון דהגט אינו בידו עיין ב''ש:
יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין שְׁלִיחַ הָאִישׁ צָרִיךְ עֵדִים, כְּשֶׁמָּסַר לָהּ גֵּט שֶׁחֲתוּמִים בּוֹ עֵדִים. אֲבָל אִם אֵין עֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְסָרוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
יג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁשְּׁלִיחַ הוֹלָכָה וּשְׁלִיחַ הוֹבָאָה אֵין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעֵדִים, וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק. הגה: כֶּפֶל דְּבָרִים הֵן בְּכָאן, כִּי בָּבָא זוֹ נִתְבָּאֵר סָעִיף י''א. וְיֵשׁ מַחֲלֹקֶת בְּדִין זֶה בְּדֶרֶךְ אַחֵר, דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁלִיחַ הוֹלָכָה אִם מָסַר לָהּ הַגֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְאִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, דִּמְגֹרֶשֶׁת מֵאַחַר שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּחוֹתְמָיו (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָסוּל (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים). מִיהוּ, אִם הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁתָּבִיא עֵדֵי מְסִירָה בְּפָנֵינוּ, רַק שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁקִּבְּלָה אוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם כָּרָאוּי (טוּר). וְהוּא הַדִּין בִּשְׁלִיחַ קַבָּלָה מִן הַבַּעַל:
יד בֵּין שְׁלִיחַ קַבָּלָה בֵּין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּיהֶם שֶׁמְּמַנִּים אוֹתוֹ שָׁלִיחַ. לְפִיכָךְ, בֵּין הָאִישׁ בֵּין הָאִשָּׁה יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת בִּפְנֵי עֵדִים שָׁלִיחַ הָעוֹמֵד בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהָעֵדִים כּוֹתְבִים וְחוֹתְמִים שֶׁמִּנָּה לִפְלוֹנִי שָׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ל''ה:
טו בַּעַל שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ: תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ גֵּט וְיִתְּנוּ לְאִשְׁתּוֹ, אוֹ לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁיְּגָרְשׁוּהָ, כְּמוֹ: גָּרְשׁוּהָ אוֹ (ח) שַׁלְּחוּהָ אוֹ שִׁבְקוּהָ אוֹ תִּרְכוּהָ אוֹ כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ; אֲבָל אִם אָמַר: פַּטְּרוּהָ, פַּרְנְסוּהָ, עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת, עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוּס, עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי, לֹא אָמַר (ט) כְּלוּם. אָמַר לָהֶם: עִזְבוּהָ, הוֹצִיאוּהָ, הַתִּירוּהָ, הַנִּיחוּהָ, הוֹעִילוּ לָהּ, הֲרֵי זֶה סָפֵק: באר היטב (ח) שלחוה וכו'. כתב המגיד בשם הראב''ד בכולם בעינן שהיה מדבר עמהם מעיסקי גיטין דאל''כ מהיכי יודעין הם שהוא נותן לגירושין ואפי' אם אמר גרשוה יש לפרש כמו גרש את האמה. אמר לשלשה כל מה שתירצו לעשות בכתיבת גט לאשתי יהא עשוי נראה דמהני לכתוב ולתת דלא גרע מגרשוה. הרמ''ט ח''א סי' קצ''ה. ח''ב סי' יו''ד. אמר לראובן כל מה שתרצה לעשות בגט זה עשה באופן שכל מה שעשה ויגמר על ידך בגט זה כאלו אני בעצמי עשיתיו. שליח שווי' הרמ''ט שם: (ט) כלום. מיהו ספק גט הוי. פוסקים:
טז הָאוֹמֵר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לַבַּעַל בְּיָדוֹ, וְאֵין נוֹתְנִין לְאִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם לִתֵּן לָהּ. וְאִם נָתְנוּ לָהּ, אֵינוֹ גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבָרִיא. אֲבָל בִּמְסֻכָּן, וְהוּא אָדָם שֶׁקָּפַץ עָלָיו (י) הַחֹלִי בִּמְהֵרָה וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ מִיָּד, וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, אֲפִלּוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן, וְהַמְפָרֵשׂ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא (יא) בְּשַׁיָּרָא, וְאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִכְתֹּב וְלִתֵּן לָהּ: באר היטב (י) החולי. ה''ה שאר חולה אחר ג' ימים וכן מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן ד''מ בשם הר''ן: (יא) בשיירא. פרש''י היוצא למדבריות. משמע ההולך מעיר לעיר שלא דרך מדבר לא טריד ב''י. שבוי שהשבאים מוליכין אותו ולא היה יוכל להתמהמה דלא בעי למימר תנו הראנ''ח ח''א סי' ע''א. מי שהיה רוצה ללכת לדרך ורצה לתת גט לאשתו ונדחה הענין אעפ''י שאמר כתבו וחתמו לא יתנו הרא''ם ח''א סי' ל''ג:
יז בָּרִיא שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ, וְהָרַג עַצְמוֹ מִיָּד, כְּגוֹן שֶׁהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מִן הַגַּג, אוֹ הִפִּיל עַצְמוֹ לַיָּם, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. וְאִם לֹא כְּתָבוּהוּ, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (יב) נְשָׁמָה. עָלָה לַגַּג וּדְחָפַתּוּ הָרוּחַ וְנָפַל וָמֵת, אֵינוֹ גֵּט: באר היטב (יב) נשמה. וצריך בדיקה ג''פ שמא נטרפה דעתו. ר''ן:
יח סָפֵק מֵעַצְמוֹ נָפַל סָפֵק הָרוּחַ דְּחָפַתּוּ; אִם לְאַלְתָּר נָפַל, הֲרֵי זֶה גֵּט; וְאִם לֹא נָפַל לְאַלְתָּר, הֲרֵי זֶה סָפֵק:
יט וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לַבּוֹר וְאָמַר: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ (יג) קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי, וּפֵרַשׁ שְׁמוֹ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ [וְיִתְּנוּ] לָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּהוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁזֶּה כִּשְׁעַת הַסַכָּנָה הוּא, שֶׁכּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי שֶׁרָאוּ לוֹ דְּמוּת (יד) אָדָם וְחָזוּ לֵהּ נַמֵּי בָּבוּאָה דְּבָבוּאָה, הָא לָאו הָכִי חָיְשִׁינָן שֶׁמָּא שֵׁד הוּא, שֶׁדֶּרֶךְ הַשֵּׁדִים לִמָּצֵא בְּבוֹרוֹת וְכֵן בַּשָּׂדוֹת: באר היטב (יג) קולי וכו'. או מייחד למי השומע קולו הוא נעשה שלוחו ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב. כתב הב''ש לתירץ ראשון של תוספ' בגיטין דף ס''ו ע''א בד''ה כל השומע קולי וכו' מהני. ולתירץ ב' לא מהני. ועפ''ז הקשה מריש פרק המדיר ע''ש. ולא הבנתי. חדא דלפי דבריו דלמד הפשט בתוס' בתירץ א'. דכי אמר כל הרוצה לתרום יתרום דהוי שליחות ממש רק לענין נדרים לא חשיב הנאה. א''כ קשה אמאי לא אמר כל השומע קולו יתרום כמו שאמר גבי גט. ועוד קשה לפי דבריו מה מתרץ תוס' בתירץ ב' דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב וכו'. א''כ אי לא הוי שליחות באומר כל הרוצה לתרום וכו' אמאי מהני גבי תרומה. וע''ק לדבריו. למה הקשה קושייתו על המקשן דלפי חילוק של תוס' לא הקשה המקשן מידי בכתובות וכו'. למה לא הקשה לפי האמת דקי''ל דצריך שיאמר כל הזן אינו מפסיד. למה לא אמר כל השומע קולי יזון דאע''ג דהוי שליחות לענין גט מ''מ לענין מודר הנאה לא חשיב הנאה. ע''כ אני אומר דאישתמיטתיה ליה דברי הר''ן בנדרים דף ל''ו ע''ב ע''ש ובתוס' י''ט פרק ד' דנדרים משנה ג'. דמצינו למידן דג' חילוקים יש. דלגבי תרומה צריך שיאמר דוקא כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ובגט דוקא כל השומע קולי. ובמזונות דלא צריך גילוי דעת ולישנא מעלייא מהני אם אמר כל הזן אינו מפסיד עפ''ז לא קשה מידי ודו''ק. וע''ל סי' ע' ס''ק כ''א: (יד) אדם. ע''ל סי' י''ז סעיף יו''ד שם כתב בזמן הזה לא סמכינן על ראית בבואה דבבואה:
כ אִם הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה, וְאָמַר: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִים, וְאֵין צָרִיךְ מַעֲמַד כֻּלָּם, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר: כָּל, לֹא הֲוֵי כְּאוֹמֵר: כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ:
כא הָיוּ רַבִּים עוֹמְדִים בְּיַחַד, וְאָמַר: הוֹלִיכוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה יוֹלִיךְ אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל כֻּלָּם וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ סוֹף סָעִיף כ''ג. וְאִם אָמַר: שְׁנַיִם מִכֶּם יוֹלִיכוּהוּ, יוֹלִיכוּ שְׁנַיִם. אֲפִלּוּ הָיָה בִּכְלָלָם (טו) אָב וּבְנוֹ, דַּעְתּוֹ גַּם עַל הַבֵּן, וְנַעֲשָׂה הַבֵּן שָׁלִיחַ בִּמְקוֹם הָאָב: באר היטב (טו) האב. אבל שניהם האב והבן לא נעשו שלוחים ולא היה דעתו אלא על אחד מהם מהרש''ל:
כב וְהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה: שְׁנַיִם מִכֶּם יִכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ, וְהָיָה בָּהֶם אָב וּבְנוֹ, בֵּין שֶׁחָתַם הַבֵּן עִם הָאַחֵר, בֵּין שֶׁחָתַם הָאָב עִם הָאַחֵר, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:
כג אָמַר לַחֲבוּרָה: כֻּלְּכֶם הוֹלִיכוּהוּ, אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיּוֹלִיכוּהוּ כֻּלָּם. וְהָאִדָּנָא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, יֹאמַר: כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתִּי:
כד מַה שֶּׁכָּתוּב בְּתִקּוּן שְׁטָרוֹת שְׁטַר הַרְשָׁאָה בְּשׁוֹלֵחַ גֵּט מִמָּקוֹם (טז) לְמָקוֹם, אֵין צָרִיךְ, (יז) אֶלָּא לְפִי שֶׁכָּתוּב בָּהּ שֶׁנּוֹתֵן הַבַּעַל רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת כַּמָּה שְׁלוּחִים אֲפִלּוּ לֹא יֶחֱלֶה וְלֹא יֵאָנֵס. הגה: וְלָכֵן אִם נֶאֱבַד שְׁטָר הַרְשָׁאָה אוֹ נִפְסַל, וְהוּא שְׁעַת הַדְּחָק, נוֹתְנִין הַגֵּט בְּלֹא הַרְשָׁאָה (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ כ''ו). וְהַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן עַל הַשְּׁלִיחוּת וְלוֹמַר שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ בְּעֵדִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ''ב סָעִיף ג'. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה כּוֹתְבִין הַהַרְשָׁאָה בְּדִקְדּוּק, וְנִזְהָרִין שֶׁלֹּא לִכְתֹּב (יח) בָּהּ רָאשֵׁי תֵּיבוֹת (בְּתִקוּן מהר''י מִינְץ בְּשֵׁם מהרא''י). גַּם שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת בָּהּ בִּדְבָרִים הַכְּתוּבִים בַּגֵּט, כְּגוֹן אִם כָּתוּב בַּגֵּט שֵׁם זַנְבִיל בְּב', לֹא יִכְתֹּב בַּהַרְשָׁאָה בְּוָי''ו (ג''ז שָׁם), וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְנֻסַּח הַרְשָׁאָה, עַיֵּן בא''ה סִימָן קמ''א וּלְמַטָּה סָעִיף ל'. וּשְׁאָר דִּינִים וְסֵדֶר הַשְּׁלִיחוּת, עַיֵּן לְקַמָּן בְּסֵדֶר הַגֵּט. עֵדֵי הַרְשָׁאָה לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה, וְלֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה, וְלֹא לְעֵדֵי (יט) הַגֵּט (סֵדֶר גִּטִּין סי' ע''ג). וְאִם נִמְצְאוּ עֵדֵי הַרְשָׁאָה פְּסוּלִים, נִתְבַּטֵּל כָּל (כ) הַשְּׁלִיחוּת, שֶׁהֲרֵי הֵם מְעִידִים עַל עִקַּר הַשְּׁלִיחוּת וְשֶׁבִּפְנֵיהֶם עָשָׂה הַבַּעַל לַשָּׁלִיחַ, וְלֹא דָּמֵי לִשְׁאָר פְּסוּלֵי הַרְשָׁאָה, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְנָהֲגוּ שֶׁהָרַב הַמְסַדֵּר הַגֵּט מְקַיֵּם הַהַרְשָׁאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְקַיְּמָהּ בִּשְׁלֹשָה; מִיהוּ, אִם אֵינוֹ נִכָּר רַק חֲתִימָה אַחַת, (כא) סָגֵי (גַּם זֶה בַּסֵדֶר). וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִכְתֹּב כְּתָב (שֶׁל) [אֶל] מְקוֹם הַנְּתִינָה, לְהוֹדִיעַ אִם יֵשׁ שִׁנּוּי בְּאֵיזֶה דָּבָר בַּהַרְשָׁאָה (שָׁם בְּשֵׁם מהר''ר ז''ךְ): באר היטב (טז) למקום. דוקא ממקום למקום א''צ הרשאה ע''פ הדין. אבל בעיר א' צריך הרשאה ע''פ הדין ועיין רש''ך ח''א סימן קמ''ב: (יז) אלא לפי וכו'. אבל בש''ק צריך ומחמירין בקיום דידיה כמ''ש בסמוך: (יח) בה וכו'. ואם שינה דינו כמו בר''ת וכשר. ב''ש: (יט) הגט. בתשו' מהר''ם מינץ סי' כ''א כתב בדיעבד אין לפסול אם עידי הרשאה קרובים לעידי הגט משום דעידי הגט מעידים על הגט ועידי הרשאה מעידים על שליחות של זה ב''ש. ומ''מ כמה רבנים לא רצו להורות להתיר כנה''ג דף קס''ג ע''א: (כ) השליחות. והגט פסול ד''מ ועיין ב''ש: (כא) סגי. ב''ש העלה אפי' אם אין ניכר שום חתימה או אפי' אין מקוים כשר:
כה אִם הַבַּעַל אוֹ הַשָּׁלִיחַ רַךְ בַּשָּׁנִים, טוֹב לְהַצְרִיךְ (כב) לְדַקְדֵּק אַחֲרָיו אִם הֵבִיא סִימָנִים כְּשֶׁעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ, שֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ וְלֹא נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ; וְאִם יֵשׁ לוֹ זָקָן בְּפָנָיו, אֵין לָחוּשׁ. הגה: אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְדַקְדֵּק כָּל כָּךְ בְּעֵדֵי חֲתִימָה, דְּעֵדֵי מְסִירָה כַּרְתֵּי, וּרְגִילִים לִהְיוֹת הַרְבֵּה גְּדוֹלִים אֵצֶל נְתִינַת הַגֵּט (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח). וּלְפִי מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְיַחֵד עֵדֵי מְסִירָה, יְדַקְדֵּק בָּהֶם שֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים: באר היטב (כב) לדקדק. כלומר באמת אין קפידא ממ''נ אם הוא גדול יוכל לעשות שליח ואם הוא קטן אין קידושיו קידושין וא''צ גט. ובד''מ כתב דיש לחוש שמא יתעכב הדבר ויתגדל בינו לבינו ויתייחד עמה קודם הגט:
כו נָהֲגוּ לְהַקְנוֹת לְעוֹשֵׂה שָׁלִיחַ, לְהוֹדִיעַ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ. וְאִם אָמַר: בְּלֵב שָׁלֵם אָמַרְתִּי וְגָמַרְתִּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה, אֵין צָרִיךְ קִנְיָן:
כז עַל שְׁטַר שְׁלִיחוּת קַבָּלָה יַחְתְּמוּ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי אָדָם יְדוּעִים שֶׁתִּהְיֶה חֲתִימָתָן נִכֶּרֶת בִּמְקוֹם הַנְּתִינָה, וְאַף אִם יְקַיְּמוּהָ בְּהֶנְפֵּק, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ חֲתִימוֹת הַדַּיָּנִים (כג) נִכָּרוֹת וִידוּעוֹת לִבְנֵי מְקוֹם הַנְּתִינָה. וְעַיֵּן בְּטוּר אֶבֶן הָעֶזְר סִימָן קמ''א נֻסַּח שְׁטַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה: באר היטב (כג) ניכרות. ול''ד להרשאה של ש''ה דא''צ להכיר החתימות. דשם מקילין משום הגט בידו משא''כ בש''ק. דלכתחלה צריכים להכיר כל ג' חתימות. אבל במקום עיגון מקילין אפי' בש''ק אם הביא שטר חתום. מכ''ש אם יש עליו מעשה ב''ד אע''ג דא''י לקיים החתימות דקי''ל קיום שטרות מדרבנן. וכשרוצים לקיים החתימות צריך להושיב ג' שיכירו חתימות העדים החתומים בשטר קבלה. אפי' אם הם בעצמם מכירים החתימות מ''מ צריך להיות הקיום בשלשה דלא כסמ''ע בח''מ סי' מ''ו ס''ק ז' ע''ש ועיין ב''ש:
כח צָרִיךְ לִזָּהֵר וּלְדַקְדֵּק, שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה שֶׁעוֹשָׂה שְׁלִיחַ קַבָּלָה גְּדוֹלָה בְּשָׁנִים וּבְסִימָנִים. וְאִם אֵין (הַנָּשִׁים יוֹדְעוֹת) [הַשָׁנִים יְדוּעוֹת] כִּי עִם עַל פִּי הָאָב, צָרִיךְ רִבּוּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת וּגְדוֹלוֹת כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן:
כט בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט בְּיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה, יֵשְׁבוּ בֵּית דִּין כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וְלֹא לַבַּעַל וְלֹא לָאִשָּׁה, וְנָהֲגוּ לִזָּהֵר גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִהְיֶה קָרוֹב לַשָּׁלִיחַ, וְיַכִּירוּ חֲתִימוֹת הַהַרְשָׁאָה, וְאַחַר כָּךְ יָבִיא הַבַּעַל הַגֵּט, וְיִקְרְאוּהוּ וְיַחְזִירוּהוּ לוֹ, וִיבַטֵּל כָּל מוֹדָעוֹת וְיִפְסֹל עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם בִּטּוּל הַגֵּט, וְיִתְּנֵהוּ לְיַד הַשָּׁלִיחַ וְיֹאמַר לוֹ: הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי (מְעַכְשָיו) וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא יַטִּיל בּוֹ שׁוּם תְּנַאי. וְיַחְזְרוּ לִקְרוֹתוֹ אַחַר הַנְּתִינָה, וְהַדַּיָּנִים יִכְתְּבוּ עֵדוּתָם וְיִהְיוּ הַחֲתִימוֹת נִכָּרוֹת וִידוּעוֹת (טוּר), וְיִתְּנֶנּוּ לְיַד הַשָּׁלִיחַ. הגה: וְנֻסַּח (הַגֵּט) [הַשְּׁטָר] שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ, עַיֵּן בְּטוּר סִימָן זֶה. וְכָל זֶה הוּא מִדִּינָא, אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנָּכוֹן לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא (כד) לְגָרֵשׁ עַל יְדֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה כְּלָל (טוּר בְּשֵׁם הָר''פ), וְכֵן נוֹהֲגִין: באר היטב (כד) לגרש וכו'. כתב ט''ז אם אי אפשר בלא ש''ק יכולה לעשות ש''ק אם יש עדות ברורה שמכירים חתימות השלשה דיינים. וב''ח ג''כ התיר לעשות ש''ק ומעשה היה באחד שהיה עתים שוטה ועתים חלים וחלימתו היה מעט והתיר שהאשה תעשה ש''ק במקום שהוא בעת חלימתו והיא תחזור למקומה ובעת חלימתו ימסור הגט ליד ש''ק שלה:
ל בְּנֻסַח (כה) הַרְשָׁאַת שְׁלִיחַ הוֹלָכָה, צָרִיךְ לְהוֹסִיף עַל הַנֻּסָח שֶׁכָּתוּב בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר: בְּפָנֵינוּ עֵדִים חֲתוּמֵי מַטָּה מָסַר פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי גֵּט כְּרִיתֻת בְּיַד פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לְהוֹלִיכוֹ לְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וְלִתֵּן אוֹתוֹ בְּיָדָהּ. וְכָךְ אָמַר בְּפָנֵינוּ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַבַּעַל לִשְׁלוּחוֹ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָאֶנָּהּ וְתֵן אוֹתוֹ בְּיָדָהּ אוֹ בְּיַד שְׁלוּחָהּ אוֹ בְּיַד שְׁלִיחַ שְׁלוּחָהּ וּתְהֵא יָדְךָ כְּיָדִי וּפִיךָ כְּפִי וְדִבּוּרְךְ כְּדִבּוּרִי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּגִטִּין) הגה: וְאִם יֵשׁ תְּנַאי בַּגֵּט, מַזְכִּירוֹ כָּאן וְכוֹתְבִין: עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ, וְכֵן חוֹזֵר וּמַזְכִּירוֹ בַּסוֹף אַחַר שֶׁכָּתַב וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם (גַּם זֶה בַּהַגָּ''ה הַנַּ''ל) וַעֲשִׂיָּתְךָ כַּעֲשִׂיָּתִי וְנוֹתֵן אֲנִי לְךָ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד מֵאָה שְׁלוּחִים אֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס וְתֵכֶף שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט זֶה לְיַד אִשְׁתִּי הַנִּזְכֶּרֶת אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ שְׁלוּחָהּ מִיָּדְךָ אוֹ מִיַּד שְׁלוּחֲךָ אוֹ מִיַּד שְׁלִיחַ שְׁלוּחֲךָ תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְנוֹתֵן אֲנִי לְךָ רְשׁוּת לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד מֵאָה אֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְתֵכֶף שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט זֶה לְיַד אִשְׁתִּי הַנִּזְכֶּרֶת אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ שְׁלוּחָהּ מִיָּדְךָ אוֹ מִיַּד שְׁלוּחֲךָ אוֹ מִיַּד שְׁלִיחַ שְׁלוּחֲךָ תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. הגה: וְכוֹתְבִין גַּם כֵּן בַּהַרְשָׁאָה שֵׁם הָעִיר עִם הַנְּהָרוֹת שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ בַּגֵּט (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְכֵן כּוֹתְבִין כָּל כִּנּוּי הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, כְּמוֹ בַּגֵּט (מהרא''י סִימָן ט''ז וְי''ז). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִים אַף כִּנּוּי הַשָּׁלִיחַ (בְּסֵדֶר בְּשֵׁם מהר''ר ז''ךְ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַאֲרִיךְ בַּהַרְשָׁאָה בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִין (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ט''ו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְהַאֲרִיךְ בְּדָבָר שֶׁעִקַּר הַשְּׁלִיחוּת תָּלוּי בּוֹ, מֵאַחַר שֶׁכָּל אֶחָד יָכוֹל לִכְתֹּב כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ וְאֵינוֹ תִּקּוּן חֲכָמִים (ב''י). וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף כ''ו כֵּיצַד כּוֹתְבִין בְּהַרְשָׁאַת מוּמָר. שְׁלִיחַ הוֹלָכָה שֶׁמֵּבִיא הַרְשָׁאָה וְכָתַב בָּהּ שֶׁהוּא שְׁלִיחַ קַבָּלָה, אִם הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ מַכְחִישׁ הַהַרְשָׁאָה רַק שֶׁאוֹמֵר שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וְקַבָּלָה, אָז הַשְּׁלִיחוּת כָּשֵׁר וְנַעֲשָׂה שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וְנוֹתֵן הַגֵּט לָאִשָּׁה. אֲבָל אִם הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה שְׁלִיחַ קַבָּלָה מֵעוֹלָם, הֲרֵי הַהַרְשָׁאָה מַכְחֶשֶׁת אוֹתוֹ וְנִתְבַּטֵּל כָּל הַשְּׁלִיחוּת, גַּם הַגֵּט עַצְמוֹ פָּסוּל מֵאַחַר שֶׁמּוּכַח שֶׁמְּסַדְּרֵי הַגֵּט הָיוּ עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא יָדְעוּ שֶׁאֵין הַבַּעַל עוֹשֶׂה שְׁלִיחַ קַבָּלָה, יֵשׁ לָחוּשׁ לְכַמָּה מִינֵי פְּסוּלִין (ב''י מ''כ מַעֲשֶׂה בכה''ג נַעֲשָׂה בִּפְנֵי ר''א מִזְרָחִי), וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁנִּכָּר שֶׁאוֹתָן שֶׁסִּדְּרוּ הַגֵּט הָיוּ הֶדְיוֹטוֹת (רִיבָ''שׁ): באר היטב (כה) הרשאת. כתב הד''מ בתחלה ממנין השליח קודם שמצוה לכתוב ואחר הנתינה ליד השליח אז יכתבו הרשאה דאם יכתוב קודם מחזי כשקרא. וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לה. וכותבים ושליח שליח עד מאה. אבל אם כותב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שלוחים עד מאה י''ל דקאי הכל על הראשון דהוא יוכל לעשות שלוחים עד מאה אבל השני א''י לעשות שליח אחר לכן כותבין ושליח שליח. וכותבין אפילו בלא אונס. ואם לא כ''כ בפירוש מ''מ יוכל לעשות שליח בלא אונס. וכינוי שליח אין כותבין. עב''ש:
לא הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט, בֵּין לְקַבָּלָה בֵּין לְהוֹלָכָה, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, חוּץ (כו) מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, עֶבֶד וְנָכְרִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָעֶבֶד הוּא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה, הָוֵי סָפֵק: באר היטב (כו) מחש''ו. ורשעים כשרים לשליחות אלא דאין לסמוך על דבורם מה שאומרים ב''נ לכן בעי' כשרים לשליחות. וכן כשהגט מקוים דא''צ לומר ב''נ כשר לשליחות. כתב הריב''ש סי' ש''צ העדים שנמסר הגט בפניהם יכולים להיות דיינים ולא אמרינן בכה''ג אין עד נעשה דיין ב''ש:
לב הָיָה הַשָּׁלִיחַ קָטָן כְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַגֵּט, וְהִגְדִּיל וְהֵבִיאוֹ; אוֹ חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפֶּה, עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר, נָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, פָּסוּל. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַגֵּט כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ, וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטֶּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפֶּה, כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת:
לג הַנָּשִׁים וְהַקְּרוֹבִים, כְּשֵׁרִים לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט. הגה: וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר, לְכַתְּחִלָּה לֹא יְהֵא הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה וְלֹא לַדַּיָּנִים שֶׁנּוֹתְנִים הַגֵּט לִפְנֵיהֶם (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וַאֲפִלּוּ הַפְּסוּלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, בַּעֲבֵרָה, כְּשֵׁרִים לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט. אֲבָל הַפְּסוּלִים בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, פְּסוּלִים לַהֲבָאַת הַגֵּט אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים אַף בְּנִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְדִין (כז) מוּמָר, כְּדִין פְּסוּלֵי עֵדוּת מִדְּאוֹרָיְתָא כֵּן מַשְׁמַע בְּהַגָּהוֹת אַלְפָסִי דְּגִטִּין: באר היטב (כז) מומר. כתב הרדב''ז ח''א סי' ר''ה הגונב מן הנכרי ודאי פסול מן התורה אלא שיש להכשירו מטעם דאיהו סבר מצוה קא עביד ולכן כל שלא התרו בו והודיעוהו שהוא נפסל לעדות מותר לגרש בזה שהביא ומתקיים ע''י שאומר בפ''נ. ועיין מ''ש הכנה''ג דף קס''ד ע''א. החשוד על העריות אפי' שלא בא על הערוה ממש אלא שעסקו עם הנשים תמיד ומייחד עמהם לא יהיה שליח להביא את הגט ואם הביא ונתקיים הגט בחותמיו כשר הרדב''ז שם:
לד הָיוּ פְּסוּלִים כְּשֶׁנִּתְמַנּוּ שְׁלוּחִים, וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה קֹדֶם שֶׁנְּתָנוּהוּ לָאִשָּׁה, כְּשֵׁרִים:
לה הַשּׁוֹלֵחַ הַגֵּט בְּיַד גּוֹי שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לִפְלוֹנִי, וּמִנָּה הַבַּעַל בִּכְתָבוֹ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹי אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא מַעֲשֵׂה קוֹף בְּעָלְמָא. הגה: מִיהוּ, יֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין לְמַנּוֹת שְׁלִיחַ הוֹלָכָה עַל יְדֵי כְּתָב, גַּם לֹא רָאִיתִי נוֹהֲגִין כֵּן:
לו נָתַן הַגֵּט לַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ: אֵינִי מַכִּירָהּ, אָמַר לוֹ הַבַּעַל: תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי שֶׁהוּא מַכִּירָהּ וְיִתְּנֵהוּ לָהּ; הָרִאשׁוֹן לֹא נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין רַק לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְלֹא יָכוֹל לְשַׁלְּחוֹ לוֹ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (טוּר), וְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי הוּא שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין וְנוֹתְנוֹ לָהּ, אוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס. וְאִם נָתַן לָהּ הַגֵּט, הָרִאשׁוֹן אוֹ שְׁלוּחוֹ, הֲרֵי זֶה סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הגה: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְאֵין הַשָּׁלִיחַ מַכִּירָהּ, יִתְּנֵהוּ לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם (כח) שֶׁזֹּאת אִשְׁתּוֹ (טוּר): באר היטב (כח) שזאת אשתו. בעל ת''ה סי' (רל''ה) [רל''ח] חוכך להחמיר בזה דלא סגי קרוב או פסול והר''ם מטראני ח''ב סי' קי''ט כתב דבעד א' לא סגי אלא צריך שני עדים. וכ''כ הראנ''ח ח''א סי' פ''ט ועיין כנה''ג קס''ד ע''א:
לז נָתַן הַגֵּט לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: לֹא תִּתְּנֵהוּ לָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם חָלָה (כט) אוֹ נֶאֱנַס בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁו שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין, הוֹאִיל וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יִהְיֶה שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר (ל) הַבַּעַל: נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי, אִם הִיא נְשׂוּאָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא (לא) יִמְסֹר מִיָּד לְשָׁלִיחַ שֵׁנִי, אֶלָּא יִמְסֹר שְׁלִיחוּתוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵם לֹא יַעֲשׂוּ לַשֵּׁנִי שָׁלִיחַ עַד אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם: באר היטב (כט) או נאנס. ואם יש בידו הרשאה דיוכל לעשות שליח אע''ג דלא כתב דיוכל לעשות בלא אונס דרשינן לישנא יתירא דרשות בידו לעשות שליח בלא אונס דהא באונס יוכל לעשות שליח אחר בלא רשות שלו ול''ל הרשות אלא ע''כ דנתן לו רשות לעשות שליח אפילו בלא אונס ב''י ד''מ ב''ש ועיין ס''ק כ''ה: (ל) הבעל. וכן אם נותן בעצמו הגט לידה ומתנה שאל תהא מגורשת עד זמן פלוני צריך להתנות שתהא נאמנת ש''ג: (לא) ימסור. משום דיש לחוש שמא ישנה ויתן לה תוך למ''ד יום:
לח הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר לֵיה: אַתָּה הוֹלֵךְ, לֹא יִשְׁלְחֶנּוּ בְּיַד (לב) אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה אוֹ נֶאֱנַס, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לוֹ שֶׁיּוּכַל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד כַּמָּה שְׁלוּחִים. פֵּרַשׁ לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁלְחֶנּוּ בְּיַד (לג) אַחֵר, לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ, אֲפִלּוּ חָלָה אוֹ נֶאֱנַס (כֵּן מַשְׁמַע בְּטוּר). וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאָמַר דִּבְהוֹלֵךְ (לד) סְתָם יָכוֹל לְשָׁלְחוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָלָה. וּבְאַתָּה הוֹלֵךְ, לֹא יִשְׁלְחֶנּוּ עַל יְדֵי אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לוֹ שֶׁיּוּכַל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ: באר היטב (לב) אחר. ואם גילה דעתו דאינו מקפיד יוכל לעשות שליח ב''ש: (לג) אחר. וא''ל ממעשה דרבא בגיטין דף כ''ט ע''ב דאמר רבא מ''ט משום דאנוס האי נמי אנוס הוא וכו' ע''ש. ולמה לא שאל שמא פירש לו המשלח שלא ישלחנו ביד אחר. דהואיל דאמר רבא לשליח מסור מילך קמן דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח וכו'. ממילא אי הוי המשלח פירש לשליח שלא ישלחנו ע''י אחר. הוי השליח אמר לן ולא הוי שתק. דע''כ לסמוך אנן אשליח דאל''כ לעולם לא נוכל לעשות שליח שליח דילמא המשלח פירש לו שלא ישלחנו ביד אחר. אלא ודאי מסתמא היכא דשמע השליח ומרוצה שנעשה שליח אחר אמרינן מסתמא דלא פירש המשלח דאל''כ הוי השליח הזה אמר לנו ולא הוי שתק. ובזה יתורץ קושית הב''ש. ומה שהקשה הר''ן למה לא שאל שמא אמר הולך סתם ויוכל לעשות בלא אונס ע''ש. גם זה אינו קושיא למה ישאל בחנם הא השתא הוי אונס ומאי נפקא מיניה עיין ודו''ק: (לד) סתם. אמר לשליח כל מה שיעשה ויגמר בגט הנזכר ע''י כאלו אני עשיתי בעצמי יכול למנות שליח אחר בלי אונס הר''ם מטראני ח''א סי' קצ''א:
לט דִּין שָׁלִיחַ שֵׁנִי כְּדִין שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ אֶלָּא אִם כֵּן נֶאֱנַס אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לוֹ:
מ כְּשֶׁמְּמַנֶּה הַשָּׁלִיחַ שָׁלִיחַ אַחֵר, אִם הוּא צָרִיךְ לוֹמַר ''בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'', צָרִיךְ לְמַנּוֹתוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין. וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: ''בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'', אֵין צָרִיךְ לְמַנּוֹתוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין, אֲבָל צָרִיךְ לְמַנּוֹתוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ''ב סָעִיף ט':
מא שָׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שֵׁנִי, וְשֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אִם מֵת הַבַּעַל נִתְבַּטְּלוּ כֻּלָּם. אֲבָל אִם הַבַּעַל קַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן, לֹא נִתְבַּטֵּל שְׁלִיחוּת הַשְּׁאָר, מֵאַחַר שֶׁהַבַּעַל קַיָּם:
מב אִם מֵת שָׁלִיחַ שֵׁנִי, יָכוֹל שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן לִטְּלוֹ (לה) מִיּוֹרְשָׁיו שֶׁל שֵׁנִי, וְיוֹלִיכֶנּוּ אוֹ יִשְׁלְחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר: באר היטב (לה) מיורשיו. וה''ה אם השני חי יוכל הראשון ליקח ממנו הגט ט''ז ב''ש:
מג שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ, וַאֲפִלּוּ נֶאֱנַס, וַאֲפִלּוּ נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ (לו) מִלֵּי, וּמִלֵּי לֹא מִמְסְרָן לְשָׁלִיחַ. וְיֵשׁ מַתִּירִין אִם נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ. וְאָז יוּכַל לְמַנּוֹת אַחֵר בְּלֹא (לז) בֵּית דִּין, רַק לִפְנֵי שְׁנַיִם (ב''י בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ''ץ): באר היטב (לו) מילי. כיון דאינו מוסר לו שום דבר אבל ש''ה מוסר לשליח הגט עיין ב''ש. ועיין כנה''ג דקס''ד ס''ב: (לז) ב''ד. בהא השליח א''צ לומר בפ''נ. וכן יוכל לעשות שליח בלא אונס עיין ב''י:
מד אִם עָשְׂתָה שְׁלִיחַ קַבָּלָה, וְחָזְרָה וְעָשְׂתָה שָׁלִיחַ, אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה זֶה אַחַר זֶה, אוֹ שֶׁעָשְׂתָה עֲשָׂרָה בְּבַת אַחַת, כָּל שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיַד (לח) אֶחָד מֵהֶן, מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ נָתַן בְּיַד אֶחָד מֵהֶם גֵּט פָּסוּל, וְלַשֵּׁנִי גֵּט כָּשֵׁר, מְגֹרֶשֶׁת (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַשּׁוֹלֵחַ): באר היטב (לח) א'. כתב הרשב''א אם אמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה אפשר נאמר בזה אין ברירה עיין ב''ש:
מה הַשָּׁלִיחַ שֶׁשִּׁנָּה בִּשְׁלִיחוּתוֹ מִמָה שֶׁאָמַר לוֹ הוּא אוֹ הִיא, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. כֵּיצַד, אָמַר לֵיהּ: תְּנֵהוּ לָהּ בְּמָקוֹם (לט) פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר; אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בַּעֲלִיָּה, וּנְתָנוֹ לָהּ בַּבַּיִת, אוֹ אִפְּכָא; אוֹ אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיָמִין, וּנְתָנוֹ לָהּ בִּשְׂמֹאל, אוֹ אִפְּכָא; לֹא עָשָׂה כְּלוּם: באר היטב (לט) פלוני. אפילו לא אמר אל תתנהו אלא במקום פלוני הוי קפידא. משא''כ אם אמר שיתן בעלייה או באיזה יד מסתמא ליכא קפידא אא''כ שאמר אל תתנהו אלא כך וכך וכו':
מו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר לוֹ: אַל תְּגָרְשֶׁנָּה אֶלָּא בִּימִינְךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁלְחוֹ בְּיַד אַחֵר, אֲפִלּוּ אִם חָלָה, דַּהֲוָה לֵהּ כְּאִלּוּ פֵּרַשׁ: לֹא יְגָרְשֶׁנָּה אַחֵר אֶלָּא אַתָּה:
מז אָמַר לֵהּ: תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זֶה גֵּט, שֶׁאֵין זֶה קְפֵידָא אֶלָּא מַרְאֶה מָקוֹם:
מח אָמַר לוֹ: תְּנֵהוּ לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנָהּ לָהּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, אֵינוֹ גֵּט. אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, אֵינוֹ גֵּט:
מט הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ: קַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִבְּלוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ גֵּט. אֲבָל אִם אָמְרָה: הָבֵא לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהֵבִיאוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר:
נ אָמְרָה לוֹ: הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּבָבֶל וּפְעָמִים תִּמְצְאֶנּוּ בְּדַמֶּשֶׂק, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ הָוֵי גֵּט, וּבִלְבַד לִכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבָבֶל לַמָּקוֹם שֶׁאָמְרָה הִיא:
נא אָמַר הַבַּעַל לְשָׁלִיחַ: טֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ גֵּט זֶה, הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שְׁלָחוֹ בְּיַד אַחֵר וְנָתְנָה הָאִשָּׁה לַשָּׁלִיחַ הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַגֵּט, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נָתַן לָהּ הַגֵּט תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתְנָה הַחֵפֶץ, אֲפִלּוּ בְּיַד שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן אֵינוֹ גֵּט. אָמַר לוֹ: תֵּן לָהּ הַגֵּט וְטֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שְׁלָחוֹ בְּיַד אַחֵר, הֲרֵי זֶה גֵּט, בֵּין שֶׁנָּתְנָה תְּחִלָּה בֵּין שֶׁלֹּא נָתְנָה אֶלָּא בַּסוֹף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁאָמַר לוֹ: טֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ הַגֵּט, אִם שְׁלָחוֹ בְּיַד אַחֵר, אֲפִלּוּ נָתְנָה לוֹ הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ הַגֵּט, מֵאַחַר שֶׁלֹּא נָתְנָה הַחֵפֶץ בְּיַד שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל הַגֵּט מִשָּׁלִיחַ שֵׁנִי, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְּלֶנּוּ הָרִאשׁוֹן מִיָּדָהּ, וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין, אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְיָדוֹ הַחֵפֶץ:
נב כָּל תְּנַאי שֶׁהִתְנָה הַבַּעַל עִם הַשָּׁלִיחַ, כְּגוֹן אַל תְּגָרְשֶׁנָּה אֶלָּא בַּבַּיִת אוֹ בָּעֲלִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אִם לֹא הִרְשָׁהוּ הַבַּעַל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר לְכַתְּחִלָּה, שֶׁמָּא לֹא יְדַקְדֵּק הַשֵּׁנִי בִּשְׁלִיחוּתוֹ וְיִתְבַּטֵּל הַגֵּט. הגה: מִיהוּ, אִם עָשָׂה שָׁלִיחַ שֵׁנִי, אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיד לוֹ הַתְּנַאי אוֹ הֶחֱלִיף לוֹ, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָוֵי גֵּט (רִיבָ''שׁ סִימָן שי''ו). אִם הִתְנָה שֶׁתִּמְחוֹל לוֹ כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו, אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן דִּינָא יֵשׁ לָדוּן מַהוּ בִּכְלַל ''כָּל זְכוּת'', מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְעִנְיַן גֵּט שֶׁתִּמְחוֹל כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ תָּדוּן עִמּוֹ מַהוּ בִּכְלָל, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (שָׁם סִימָן שי''ז):
נג שָׁלִיחַ הַמֵּבִיא גֵּט בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ''בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'', נוֹתְנוֹ לָהּ וּמִתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ וְנִשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת הָעֵדִים, וְגוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מִבְּנֵי חָרֵי. וְאִם בָּא עֵד אֶחָד וְעִרְעֵר לוֹמַר שֶׁהוּא מְזֻיָּף, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בָּאוּ שְׁנַיִם וְעִרְעֲרוּ, אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת כְּבָר, תֵּצֵא. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְאָמַר: לֹא גֵּרַשְׁתִּי מֵעוֹלָם, וְגֵט שֶׁהוּבָא לָהּ מְזֻיָּף הוּא, יִתְקַיֵּם (מ) בְּחוֹתְמָיו; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְלֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל, תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ (מא) מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת: באר היטב (מ) בחותמיו. משמע אם ערערו העדים לא מהני הקיום ב''ש: (מא) מגורש'. אבל חוששין לקדושין של אחר ב''ש:
נד חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר, וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתָהּ, וּבַת בַּעְלָהּ, אֵינָן נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּטָּהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר: ''בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'', דְּשֶׁמָּא מְזֻיָּף הוּא וְהֵם מְכַוְּנוֹת לְקַלְקְלָהּ. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר: ''בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם'', וַאֲמָרוּהוּ, נֶאֱמָנוֹת, וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שְׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וְאֲמָרוּהוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנֶּאֱמָנוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת:
נה עָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה בְּעֵדִים, וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, וְהַבַּעַל אוֹמֵר: מְזֻיָּף הוּא, אִם נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הוּא מוֹדֶה שֶׁכְּתָבוֹ, אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא נְתָנוֹ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין אֶלָּא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר שֶׁקִּבְּלוֹ (בִּשְׁבִילָה) שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ בּוֹ, הַשָּׁלִיחַ (מב) נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ אִם שְׁלָשְׁתָּם בְּעִיר אַחַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שְׁלָשְׁתָּם בְּעִיר אַחַת, הַבַּעַל נֶאֱמָן, דְּאִם אִיתָא דִּבְתוֹרַת גֵּרוּשִׁין יַהֲבֵהּ, לְדִידָהּ הֲוָה יָהֵיב לָהּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁטּוֹעֵן שֶׁלְּפִקָּדוֹן נְתָנוֹ לוֹ, אֲבָל אִם טוֹעֵן שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה, וְרוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם אֵינָם בְּעִיר אַחַת, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן, וְהוּא שֶׁבָּאִים בְּפָנֵינוּ עֵדִים שֶׁעֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ קַבָּלָה, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, אֲבָל אֵין הַגֵּט בְּיָדוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ עֵדִים שֶׁרָאוּהוּ תַּחַת יָדוֹ (כֵּן מַשְׁמַע מֵהַטּוּר לְדַעַת הָרֹא''שׁ). וְלִסְבָרָא זוֹ טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ כְּשֶׁהַבַּעַל וְהָאִשָּׁה בְּעִיר אַחַת, מִשּׁוּם דְּמָצֵי מִפָּק מִנֵּיהּ חֻרְבָה, שֶׁאִם יִטְעַן שֶׁלֹּא נְתָנוֹ לוֹ לְגֵרוּשִׁין, שֶׁהוּא נֶאֱמָן. הגה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה לִשְׁלִיחַ קַבָּלָה (כ''כ הָרִי''ף). מִיהוּ, בִּזְמַן שֶׁהַרְשָׁאָה בְּיָדוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְגָרֵשׁ, אֵין חִלּוּק בֵּין אִם הַבַּעַל בָּעִיר אוֹ לֹא (מהר''ם פַּדָּוואָה סִימָן ג'). וְאִם הָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: בְּפָנַי קִבְּלוֹ שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין, נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כְּשֶׁהַגֵּט בְּיַד הָאִשָּׁה: באר היטב (מב) נאמן. אפילו בלא מיגו:
נו הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִשָּׁה וְהִיא אוֹמֶרֶת: שָׁלִיחַ זֶה נְתָנוֹ לִי לְגֵרוּשִׁין, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: כֵּן נְתַתִּיו לָהּ וּלְגֵרוּשִׁין, וְהַבַּעַל אוֹמֵר: לֹא נְתַתִּיו לוֹ אֶלָּא לְפִקָּדוֹן, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם אָבַד הַגֵּט וְאֵין עֵדִים שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ בְּיָדָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר: לְגֵרוּשִׁין נְתַתִּיו לַשָּׁלִיחַ, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: נְתַתִּיו לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת; שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין כָּאן אֶלָּא עֵד אֶחָד וּבַעַל. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָאִשָּׁה: בְּפָנַי נְתָנוֹ לוֹ לְגֵרוּשִׁין וּנְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לִי, הוֹאִיל וְהַבַּעַל וְהַשָּׁלִיחַ מְסַיְּעִים אוֹתָהּ אֶפְשָׁר שֶׁתָּעִיז פָּנֶיהָ, וְשֶׁמָּא לֹא נִתְגָּרְשָׁה:
נז שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁקִּבֵּל הַגֵּט לְאִשָּׁה, וּשְׁלָחוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, וְהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ וּנְטָלַתּוּ, וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת אִם בַּעְלָהּ שְׁלָחוֹ לָהּ אוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁלָּהּ אוֹ שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעַל, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר שֶׁלֹּא כְּתָבוֹ, אוֹ שֶׁהוּא גֵּט בָּטֵל, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, שֶׁהֲרֵי עֵדִים מְעִידִים שֶׁהַגֵּט שֶׁנָּתְנוּ לָהּ יָצָא מִתַּחַת יַד שְׁלוּחָהּ שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת הֲרֵי הָעֵדִים יָדְעוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שְׁלָשְׁתָּם בְּעִיר אַחַת, אִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יֹאמַר הַבַּעַל: לְפִקָּדוֹן נְתַתִּיו. וַאֲפִלּוּ אֵינָן בְּעִיר אַחַת, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן רַק כְּשֶׁהַגֵּט בְּיָדוֹ (כֵּן מַשְׁמַע מֵהַטּוּר לְדַעַת הָרֹא''שׁ) דְּהָוֵי כְּשָׁלִישׁ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן נ''ו:
נח כֵּיוָן שֶׁהַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּבְכָל תְּנָאֵי כְּתֻבָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ, אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה:
נט הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וּבִטְּלוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְאִם הִגִּיעַ לְיָדָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יְבַטְּלֶנּוּ (מהרי''ו סִי' קכ''ו). וְאַף אִם מְקַבֵּל עָלָיו בְּחֵרֶם וּבִשְׁבוּעָה שֶׁלֹּא לְבַטְּלוֹ, לָא מְהַנֵּי, דְּחָיְשִׁינָן שֶׁמָּא יַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמוּמָר עוֹשֶׂה הַשָּׁלִיחַ תְּחִלָּה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וְאוֹמֵר לַשָּׁלִיחַ: זְכֵה בְּגֵט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית וּבוֹ תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת וְכוּ', וְנוֹתְנוֹ לַשָּׁלִיחַ, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וְלָקְחוֹ מִן הַשָּׁלִיחַ וְעוֹשֶׁה אוֹתוֹ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה, וְאוֹמֵר: הוֹלֵךְ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכוּ' (ת''ה סִימָן רל''ז וּבִפְסָקָיו סִימָן מ''ב), וְכֵן נוֹהֲגִין. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִיחַ תְּחִלָּה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה וְאַחַר כָּךְ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. וּכְבָר נִתְבָּרֵר כָּל זֶה לְעֵיל סִימָן ק''מ סָעִיף י''א:
ס לְכַתְּחִלָּה אֵין לוֹ לְבַטְּלוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי הַשָּׁלִיחַ עַצְמוֹ אוֹ בְּפָנֶיהָ, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֲפִלּוּ בִּטְּלוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, מְבֻטָּל, וְהוּא שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ בִּפְנֵי (מג) שְׁנַיִם. הגה: וְאֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁבִּטְּלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הַשָּׁלִיחַ אוֹ הָאִשָּׁה מוֹדִים (מד) בַּדָּבָר אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁבִּטְּלוֹ (ב''י וְכֵן הוּא בְּהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י בְּפֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁמְּבַטֵּל לִפְנֵיהֶם הַשָּׁלִיחַ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּיַחַד, אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, לֹא. אֲבָל אִם מְבַטֵּל הַגֵּט עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁנִּכְתַּב, מְהַנֵּי אֲפִלּוּ זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה (רִיבָ''שׁ סִי' רל''ב): באר היטב (מג) שנים. אבל כשמבטל בפני השליח א''צ שנים כ''ה דעת הרמב''ם וטור. אבל תוס' ר''פ השולח מסופקים בזה ב''ש: (מד) בדבר. ואם הגט בידה וקידש אותה איש אחר אינה נאמנת לומר דביטל זה השליחות לאסור א''ע על השני גם כשהמגרש כהן אינה נאמנת להתיר את עצמה לו עיין ב''ש:
סא שְׁלָחוֹ עַל יְדֵי שְׁנַיִם אוֹ עַל יְדֵי עֲשָׂרָה, יָכוֹל לְכַתְּחִלָּה לְבַטֵּל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, וְאוֹתָם שֶׁבִּטֵּל שְׁלִיחוּתָם בָּטֵל, וְאֵינָם יְכוֹלִין לְעַשׂוֹת שְׁלוּחִים אֶלָּא אִם כֵּן יִתְמַנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת. וּבַעֲשָׂרָה שֶׁעֲשָׂאוּם שְׁלוּחִים, (בֵּין) לִכְתֹּב וְלִתֵּן גֵּט בֵּין שֶׁעֲשָׂאָם שְׁלוּחִים לְהוֹלָכָה, אִם בִּטֵּל מִקְצָתָם לֹא נִתְבַּטְּלוּ כֻּלָּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּבִשְׁלִיחוּת, אִם בִּטֵּל אֶחָד מֵהֶם נִתְבַּטְּלוּ כֻּלָּם:
סב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא בָּטֵל, כְּשֶׁבִּטְּלוֹ בְּפֵרוּשׁ. אֲבָל אִם לֹא בִּטְּלוֹ בְּפֵרוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחָפֵץ בְּבִטּוּלוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ: לֹא נְתַתִּיו לָהּ עֲדַיִן, וְאָמַר: בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵינוֹ בָּטֵל. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הָיָה מְחַזֵּר (מה) לָרוּץ אַחַר הַשָּׁלִיחַ לְבַטְּלוֹ, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגִּיעַ אֵלָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ, אֵינוֹ בָּטֵל. הגה: וְכֵן אִם אוֹמֵר לַשָּׁלִיחַ: הַחֲזֵר לִי גֵּט זֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךְ גֵּט אַחֵר, אֵינוֹ אֶלָּא גִּלּוּי דַּעַת וְאֵינוֹ בָּטֵל (מָרְדְּכַי רֵישׁ הִתְקַבֵּל). כָּתַב כְּתָב אַחַר הַשָּׁלִיחַ שֶׁלֹּא לִתֵּן הַגֵּט, הָוֵי בִּטּוּל, דְּיָכוֹל לְבַטֵּל עַל יְדֵי כְּתִיבָה (תְּשׁוּבַת הָרַ''ן בַּבֵּית יוֹסֵף). הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לַשָּׁלִיחַ: אִם תִּרְצֶה הָאִשָּׁה לָבֹא אֵלַי (מו) אֲקַיְּמֶנָּה, וְאִם לֹא פְּטֹר אוֹתָה בַּגֵּט, וְהָלַךְ הַבַּעַל מִן הָעִיר הַהִיא, וְאַחַר כָּךְ בָּאתָה הָאִשָּׁה עִם הַשָּׁלִיחַ לְאוֹתָהּ הָעִיר, יָכוֹל הַשָּׁלִיחַ לִתֵּן הַגֵּט, דְּהָא לֹא בָּאתָה הָאִשָּׁה אֶל הַבַּעַל, כִּי יָצָא מִן הָעִיר קֹדֶם בּוֹאָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַבַּעַל בָּעִיר, אִם לֹא יוּכַל לְהִתְפַּיֵּס עִמָּהּ יוּכַל הַשָּׁלִיחַ לִתֵּן הַגֵּט, דְּמַה שֶּׁאָמַר תְּחִלָּה: אִם תָּבֹא אֵלַי אֲקַיְּמֶנָּה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבָרִים בְּעָלְמָא, וְלֹא הָוֵי אֶלָּא גִּלּוּי דַּעַת, שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ): באר היטב (מה) לרוץ. וה''ה אם עשה שליח לבטל והשליח לא ביטל עד שבא לידה: (מו) אקיימנה. ט''ז כתב דאיירי בשלח שליח סתם להוליך גט לאשתו ואחר שעשה אותו לשליח אמר לו אם תרצה וכו' אז הוי גילוי מלתא. אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו בעת שתרצה וכו' או תוך כדי דיבור אז השליחות נעשה ע''מ כן. ואז אם ראובן בעיר ולא יוכל להתפייס עמה א''י ליתן לה הגט ב''ש:
סג בְּאֵיזֶה לְשׁוֹנוֹת מְבַטֵּל גֵּט, אָמַר: בָּטֵל הוּא, אִי אֵיפְשִׁי בּוֹ, גֵּט זֶה לֹא יוֹעִיל, לֹא יַתִּיר, לֹא יַעֲזֹב, לֹא יְשַׁלַּח, לֹא יְגָרֵשׁ, יְהֵא כַּחֶרֶס, הֲרֵי הוּא כַּחֶרֶס; אִם אָמַר אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הֲרֵי זֶה בִּטְּלוֹ. אֲבָל אִם אָמַר: גֵּט זֶה אֵינוֹ גֵּט, פָּסוּל הוּא, אֵינוֹ מוֹעִיל, אֵינוֹ מַתִּיר, אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ, אֵינוֹ מְגָרֵשׁ, חֶרֶס הוּא; לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר: גֵּט זֶה בָּטֵל, וְלֹא אָמַר: הוּא, אוֹ שֶּׁאָמַר: גֵּט זֶה בָּטַל, שֶׁמַּשְׁמָעוֹ פֹּעַל (מז) עָבַר, כְּמוֹ ''חָמַק עָבַר'' (שִׁיר הַשִּׁירִים ה, ו) הֲרֵי זֶה סָפֵק: באר היטב (מז) עבר. בטל בפתת תחת הטי''ת לשון עבר. וצירי תחת הטי''ת משמע להבא:
סד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: יְהֵא פָּסוּל, בִּטְּלוֹ. אָמַר: לֹא תֵצֵא לִצְמִיתוּת, הָוֵי בָּטֵל, וּכְאִלּוּ אָמַר: הַיּוֹם אֵין אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי (ב''י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ''ן סִימָן מ''ג):
סה אִם לֹא גִּלָּה (מח) דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁרוֹצֶה לְבַטְּלוֹ, וְאָמַר אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת שֶׁאֵינָם מוֹעִילִים לְבַטֵּל הַגֵּט, מִכָּל מָקוֹם עִרְעוּר הוּא, לְפוֹסְלוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו: באר היטב (מח) דעתו. אבל אם גילה דעתו לבטל אז לא הוי ביטול דקי''ל גילוי דעת בגט לאו כלום הוא וערעור גט לא הוי דהא ראינו דכוונתו הי' לבטל ולא לערער ב''ש:
סו הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט בְּיַד שָׁלִיחַ וּבִטֵּל הַגֵּט, הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה, שֶׁלֹּא בִּטֵּל מִתּוֹרַת גֵּט אֶלָּא מִתּוֹרַת שְׁלִיחוּת. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה הַגֵּט בְּיַד הַבַּעַל וּבִטְּלוֹ, כְּגוֹן שֶּׁאָמַר: גֵּט זֶה בָּטֵל הוּא, אֵינוֹ מְגָרֵשׁ בּוֹ (מט) לְעוֹלָם. וְכֵן אִם פֵּרַשׁ בְּעֵת שֶׁבִּטְּלוֹ, וְהוּא בְּיַד הַשָּׁלִיחַ, וְאָמַר: גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי הֲרֵי הוּא בָּטֵל מִלִּהְיוֹת גֵּט, אֵינוֹ מְגָרֵשׁ בּוֹ; וְאִם גֵּרַשׁ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת: באר היטב (מט) לעולם. ואם גירש ה''ז ספק עב''ש:
סז מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְחָזַר וּבִטְּלוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים; וְכֵן מִי שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא עַל הַגֵּט, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לִהְיוֹת מַמְזֵרִים:
סח שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ הַבַּעַל אוֹ שֶׁמָּא מָסַר מוֹדָעָא, וְנוֹתְנוֹ לָאִשָּׁה בְחֶזְקָת שֶׁהוּא חַי, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא חוֹלֶה בִּידֵי (נ) שָׁמַיִם, אֲבָל הֻכָּה וְנַעֲשָׂה טְרֵפָה, דִּינוֹ כְּגוֹסֵס (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ גּוֹסֵס, לֹא יִתְּנֶנּוּ לָהּ, שֶׁרֹב גּוֹסְסִים לְמִיתָה; וְאִם נְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּאָמְרִינָן בְּזָקֵן, דַּוְקָא בְּפָחוֹת מִבֶּן שְׁמוֹנִים אוֹ מִבֶּן מֵאָה וָמַעְלָה, אֲבָל מִבֶּן שְׁמוֹנִים (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה) עַד בֶּן מֵאָה, דִּינוֹ כְּגוֹסֵס: באר היטב (נ) שמים. ובשבו''י נסתפק הראב''ח סי' ע''א שלא ליתן אותו לכתחלה בחזקת שהוא קיים עיין כנה''ג דף קס''ה ע''ב:
סט עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ חַיִל מֵאוֹתוֹ מַלְכוּת, וְהָיוּ בְּמָצוֹר, וּסְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לִדּוֹן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת חַיִּים; וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶם בְּיַד שָׁלִיחַ, נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְתִהְיֶה בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כְּבָר, אוֹ עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ חַיִל מִמַּלְכוּת אַחֶרֶת, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג בְּדִינֵי (נא) כּוּתִים, וּמִי שֶׁגּוֹרָרְתוֹ חַיָּה אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חָמְרֵי חַיִּים וְחָמְרֵי מֵתִים, וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶם בְּיַד הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ, וְאִם נְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נוֹדַע שֶׁמֵּת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, אֵינוֹ גֵּט: באר היטב (נא) עכו''ם. ולכמה פוסקים בין בדא''ה בין בד''י הוי ספק עיין ב''ש וע''ל סי' י''ג ס''ק קי''ג:
סימן קמב - דין המביא גט בחוצה לארץ
ובו י''ט סעיפים
א שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: בְּפָנַי נִכְתַּב (א) וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִים אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הַכּוּתִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר, אֵין מַשְׁגִּיחִין (ב) בּוֹ. לְפִיכָךְ, אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר: מֵת בַּעְלָהּ, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה, לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתוֹ; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, וְנָתַן לָהּ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, וְלֹא נִתְקַיֵּם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִים לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְנִרְאֶה לִי, דְּהָאִדָּנָא, אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. הגה: וּבַזְּמַן הַזֶּה, הַמֵּבִיא גֵּט, אֲפִלּוּ מִבַּיִת לְבַיִת בְּעִיר אַחַת, צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (תּוֹסָפוֹת רֵישׁ גִּטִּין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף נ''ה, דְּאֵין לִתְּנוֹ בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל בָּעִיר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יֵשׁ לַשָּׁלִיחַ הַרְשָׁאָה וְכָתַב בָּהּ מִי הֵם עֵדֵי הַגֵּט, דְּזֶה מִקְּרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, וְאִם כֵּן אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (רַשְׁבָּ''א סִימָן תקס''א וּמָרְדְּכַי רֵישׁ הִתְקַבֵּל). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּהַרְשָׁאָה לֹא מִקְּרֵי קִיּוּם (רִיבָ''שׁ סִימָן שי''ח וּבִסְדָרִים). וְכֵן נוֹהֲגִין דְּשָׁלִיחַ אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אַף כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת: באר היטב (א) ובפ''נ. ויש מי שכתב שלא יהא השליח סופר מפני שצ''ל אני כתבתיו ואין זה כתקנת חכמים שצריך שיאמר בפ''נ ובפ''נ. אבל הרדב''ז כתב דאפי' יאמר כתבתיו מותר למנות תחלה לסופר שליח עיין כנה''ג דף קס''ט ע''א. אם לאחר שאמר השליח בפ''נ ובפ''נ ושאלוהו אם נכתב לשמה ואמר שאינו יודע כשר תומת ישרים סי' י''ט. אם לא אמר בפ''נ ובפ''נ ושאלוהו ב''ד נכתב ונחתם לפניך ואמר הן לא מהני תומת ישרים סי' ל''ז ול''ח. אם אומר בפני נכתב ואינו אומר בפני נחתם אלא שאומר ידעתי עיין כנה''ג דף קס''ט ע''א: (ב) בו. וגובה הכתובה מן הלקוחות. ול''ד למ''ש סי' קמ''א סעיף נ''ג דאינה גובה מלקוחות דשם אין היתר גמור דהא יש לחוש שמא יבוא עוד ויערער אבל כאן מותרת לגמרי ואין מועיל ערעור הבעל. מיהו תוס' כתובה אין גובה מלקוחות אבל מבעל עצמו גובה אפילו תוס' כתובה עיין ב''ש:
ב בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, מְזֻיָּף הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל:
ג כְּשֵׁם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם (ג) הַגֵּט כְּשֶׁאוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כָּךְ אֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם עֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת, אֶלָּא נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ בְּעֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימַת עֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם עֵדוּת בַּשְּׁלִיחוּת אֶלָּא שֶׁאָמַר שֶׁהַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ כָּרָאוּי, נֶאֱמָן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף י''א וְסָעִיף כ''ד כֵּיצַד נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה: באר היטב (ג) הגט. אשה שנתגרשת צריכה כתב מב''ד שנתגרשה ואין הרב נאמן להעיד ע''ז ב''ש:
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם כְּשֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אֲבָל אִם הוּא קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, צָרִיךְ לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי ג' זוּלָתוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר, אֲפִלּוּ אֵין הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, לִתְּנוֹ לָהּ לִפְנֵי שְׁלשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַף כְּשֶׁהוּא קָרוֹב אוֹ פָּסוּל (טוּר בְּשֵׁם הָרִי''ף), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד, לִטֹּל שְׁנַיִם אֲחֵרִים לְעֵדֵי מְסִירָה, וְלֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לַדַּיָּנִים וְלֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה, גַּם הַשְּׁלשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִים לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לְעֵדֵי הַגֵּט, וְלֹא לַשָּׁלִיחַ, (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף ל''ג. יֵשׁ מַחֲמִירִים וְאוֹמְרִים דְּהָרַב הַנּוֹטֵל שָׂכָר מִסֵּדֶר נְתִינַת הַגֵּט לֹא יִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלשָׁה הַיּוֹשְׁבִים לְדַיָּנִים, אֶלָּא יוֹשִׁיב ג' אֲחֵרִים וְהָרַב שׁוֹאֵל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת וּמְסַדֵּר הַנְּתִינָה (בְּסֵדֶר גִּטִּין, כֵּן עָשָׂה מהרא''י):
ה אוֹתָם שֶׁנָּתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם אֵין צְרִיכִין לֵישֵׁב. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, צָרִיךְ לַעֲמֹד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צְרִיכִים לֵישֵׁב, אוֹתָם שֶׁאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וּלְכַתְּחִלָּה יִתְּנוֹ לָהּ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן קכ''ב):
ו אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לְיַד הָאִשָּׁה אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִיָּד תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. לְפִיכָךְ, נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:
ז אִם אֵחַר מִלְּאוֹמְרוֹ יוֹתֵר מִתּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אוֹ שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ בִּפְנֵי הָאִשָּׁה (טוּר), אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ; אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. הגה: וְלָכֵן, אִלֵּם לֹא יוּכַל לְהָבִיא גֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, דְּצָרִיךְ לוֹמַר בְּפִיו (רִיבָ''שׁ סִימָן ר''מ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהַיְנוּ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (כֵּן מַשְׁמַע מֵהָרֹא''שׁ פ''ק מִסֵדֶר גִּטִּין). וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא, מַקְרִין אוֹתוֹ מִלָּה בְּמִלָּה וּמוֹדִיעִים לוֹ בְּלַעַ''ז הַפֵּרוּשׁ (גַּם זֶה בִּסְדָרִים). מִיהוּ, בְּדִיעֲבַד אִם אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן לַעַ''ז, נִרְאֶה לִי דְּכָשֵׁר:
ח וְאִם לֹא אָמַר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וּמֵת הַבַּעַל, אֵין תַּקָּנָה לִטְּלוֹ מִמֶּנָּה וְלַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לָהּ וְלוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא לְהִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:
ט שָׁלִיחַ שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ, יַעֲשֶׂנּוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין, דְּהַיְנוּ שְׁנַיִם וְהוּא מִצְטָרֵף עִמָּהֶם אִם הוּא כָּשֵׁר לְדִין, וְאוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לַשָּׁלִיחַ, וְכֵן אַחֵר לְאַחֵר, עַד מֵאָה. וְכָל אֶחָד אוֹמֵר בִּפְנֵי בֵּית דִּין בִּשְׁעַת נְתִינָה אוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר (בְּסֵדֶר גִּטִּין): שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי. וְכֵן יֹאמַר הָאַחֲרוֹן כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לְיָדָהּ. הגה: וְלָאו דַּוְקָא הַאי לִשָּׁנָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר: אֲנִי הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֵׂיתִי לִפְנֵי בֵּית דִּין, סָגֵי (מ''כ תִּקוּן יָשָׁן). וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר כְּלוּם, אִם יֵשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה, וְהוּא בִּמְקוֹם (ד) עִגּוּן, יֵשׁ לְהָקֵל (רִיבָ''שׁ סִימָן שי''ח). וְכֵן יֹאמַר כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: הִנְנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי מְמַנֶּה אוֹתְךְ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי לִהְיוֹת שָׁלִיחַ בִּמְקוֹמִי וּבַחֲרִיקַאי וְיִהְיֶה יָדְךְ כְּיָדִי כוּ' לְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצְאֶנָּה וְהִנְנִי נוֹתֵן לְךְ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ וְכוּ' וּמִיָּד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיַד פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אֵשֶׁת פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת כוּ' (הַכֹּל בְּסֵדֶר גִּטִּין), כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְקַמַּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף ל'. וְאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה כְּמוֹ שָׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן, אֲבָל נוֹהֲגִין בְּהַרְשָׁאָה כְּמוֹ בַּשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן (רִיבָ''שׁ סִימָן נ''ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף כ''ד. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ חֲתוּמִים עַל הַהַרְשָׁאָה רַק שְׁנַיִם, וְכָּתְבוּ בִּלְשׁוֹן עֵדוּת וְלֹא בִּלְשׁוֹן דַּיָּנוּת, נֶאֱמָן הַשָּׁלִיחַ הַשֵּׁנִי לוֹמַר שֶׁהָיוּ ג' אוֹ שֶׁהוּא הָיָה עִמָּהֶם, וְלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה אֵין עֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן (רִיבָ''שׁ סִימָן שי''ח). וְלֹא חַיְשִׁינַן לְבֵית דִּין טוֹעִין, אֶלָּא אִם כֵּן אָנוּ מַכִּירִין בְּאוֹתָן שֶׁסִּדְּרוּ הַגֵּט שֶׁאֵין בְּקִיאִין, שֶׁאָז אֲפִלּוּ כָּתוּב כַּהֹגֶן חוֹשְׁשִים לָהֶם (גַּם זֶה שָׁם): באר היטב (ד) עיגון. אע''ג דכתב בסעיף א' דהרשאה לא מיקרי קיום מ''מ לענין זה מהני הרשאה ב''ש:
י כְּשֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ אַחֵר, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּפָנָיו, אֶלָּא אוֹמֵר בְּבֵית דִּין: הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן יָכוֹל לִמְסֹר שְׁלִיחוּת לְבֵית דִּין שֶׁהֵם יַעֲשׂוּ שְׁלוּחִים אֲחֵרִים, וִיכוֹלִים לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מְהַנֵּי שֶׁיֹּאמַר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמַע שֶׁהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַרְשָׁאָה אוֹ שֶׁיִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו (רִיבָ''שׁ סִי' נ''ג):
יא הַסוּמָא בִּשְׁנֵי (ה) עֵינָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב (ו) (ז) וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ, אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, וְנִסְתָּמֵא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: [בִּפְנֵי שְׁלשָׁה] בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְהוּא שֶׁמַּכִּיר הָאִשָּׁה בִּטְבִיעוּת קוֹל. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ בִּטְבִיעוּת קוֹל, לֹא מְהַנֵּי מַה שֶּׁאֲחֵרִים אוֹמְרִים לוֹ שֶׁהִיא זֹאת, אַף עַל גַּב דִּמְהַנֵּי בְּפִקֵּחַ. וּבָעֵינָן גַּבֵּי פִּקֵּחַ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָן (ח) קְרוֹבִים וְלֹא פְּסוּלִים (ת''ה סִימָן רל''ח): באר היטב (ה) עיניו. אם הם שנים שלוחים המביאים הגט אפי' ב' סומים כשרים מהרח''ש בתשובה סי' ג': (ו) ובפ''נ. וקול קולמוס לא מהני בסומא משום אם יאמר בפ''נ ובפני נחתם מיחזי כשקרא ואם יאמר שמעתי קל קולמוס לא יאמר כתיקון חז''ל וע''ל ס''ק א' מש''ש: (ז) ובפ''נ. היינו בפני ג' דוקא עיין ב''ש: (ח) קרובים. ובדיעבד אם נשאת מהני אפי' קרוב או אשה כמו בהכרת החלוץ ב''ש:
יב אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהַבַּעַל מָסַר לְסוּמָא זֶה גֵּט זֶה לְגֵרוּשִׁין, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ עֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְיָהִיב לַהּ בְּאַפֵּי הַנְהוּ סַהֲדֵי גּוּפַיְהוּ. וְאִם נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, כָּשֵׁר בְּכָל (ט) גַּוְנָא: באר היטב (ט) גוונא. כלומר אפי' היה סומא מעיקרא אפי' אין כאן [עדים] שמסר לו הגט אבל מ''מ צריך להכיר את האיש והאשה בטביעות קול. ודעת הרמב''ם דאפי' נתקיים הגט בחותמיו סומא פסול להביא את הגט מדרבנן דגזרו נתקיים אטו לא נתקיים מהריב''ל וכנה''ג דף ק''ע:
יג הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין (י) פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וּצְרִיכָה לְאָמְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ (טוּר וְהָרֹא''שׁ). וְהֵם נוֹטְלִים אוֹתוֹ וְנוֹתְנִים לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל. וְאִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה, וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם, וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה חֲתִימַת יְדֵי הָעֵדִים; שֶׁעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט, כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְעַרְעֵר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ: אַל תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי, תְּנָאָה בְּעָלְמָא הוּא; וּכְשֶׁתָּבֹא לְאוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהַגֵּט בִּרְשׁוּתָהּ, מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלָתָה רִאשׁוֹנָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם: באר היטב (י) פלוני. אם שולח ע''י א' ליתן הגט לשלוחו אז הראשון לא הוי שליח לגירושין כלל דאינו עושה אלא מעשה קוף וא''נ בדיבורו בפ''נ ובפ''נ. עב''ש:
יד וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַתִּירָהּ לִנָּשֵׂא עַל יְדֵי גֵּט שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אִם לֹא נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עוֹרְרִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ מִי שֶׁנָּהַג קֻלָּא כָּזוֹ. הגה: בַּעַל שֶׁמֵּבִיא גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהוּא בְּעַצְמוֹ הוֹלִיכוֹ מִמָּקוֹם שֶׁכָּתְבוּ אוֹתוֹ עַד מְקוֹם הַנְּתִינָה, צָרִיךְ לְמָסְרוֹ לָהּ כְּשָׁלִיחַ, וְצָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב (יא) וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כְּמוֹ הַשָּׁלִיחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָבֹא לִטְעוֹת גַּם בְּשָׁלִיחַ אַחֵר, מֵאַחַר שֶׁעַכְשָׁיו אֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה (ב''י בְּשֵׁם א''ח): באר היטב (יא) ובפ''נ. ב''ש הניח בצ''ע דלא גזרינן אטו שליח אחר ע''ש:
טו נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו, וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו, אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל קוּלְמוּס כּוֹתֵב, וְחָתְמוּ הָעֵדִים (יב) בְּפָנָיו, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסוֹפֵר לַשּׁוּק, וְחָזַר וְהִשְׁלִים הַגֵּט, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ. וְאִם בָּא לְהַחֲמִיר וְלַעֲמֹד עַל כְּתִיבַת כֻּלּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל גִּטִּין הָרִאשׁוֹנִים. וְכָל זֶה בִּכְתִיבָתוֹ, אֲבָל בַּחֲתִימָתוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף: באר היטב (יב) בפניו. משמע בחתימות העדים לא מהני קול הקולמוס. ולכאורה תמוה הוא דהא כתבו תוס' ורא''ש דאין להכשיר סומא ע''י קול קולמוס משום דנראה כשקר אם יאמר בפ''נ ובפ''נ כמש''ל בס''ק ו' ואי ס''ל בחתימה לא מהני קול קולמוס אפי' מי שאינו סומא. מה הקשו בסומא וצ''ע. ועיין כנה''ג דף ק''ע ע''א מ''ש:
טז אָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וְלֹא אָמַר: וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אוֹ אָמַר: בְּפָנַי נֶחְתַּם, וְלֹא אָמַר: וּבְפָנַי נִכְתַּב, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ הָאַחֲרוֹן וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְנֶחְתַּם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲפִלּוּ אִם הוּא אֶחָד מֵעֵדֵי הַגֵּט, וְאָמַר: הָעֵד הָאֶחָד חָתַם בְּפָנַי, וְזֹאת הִיא חֲתִימָתִי, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר (יג) עִמּוֹ עַל חֲתִימַת הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל חֲתִימַת אוֹתוֹ הָעֵד שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו: באר היטב (יג) עמו. אבל הוא לבדו אם מעיד דיודע חתימות השני שלא חתם בפניו לא מהני לדעת התוס'. ולרש''י מהני עיין כנה''ג קס''ט ע''א. בעל שצוה לסופר ולעדים שיכתוב ויחתמו גט כשר עד מאה עד שיצא הגט כשר. והשליח ראה צוואת הבעל לסופר ולעדים ותיקון הקלף והקולמס והדיו והתחיל ליכתוב הגט ולא יצא כהוגן. ונכתב גט אחר שלא בפני השליח ויצא כהוגן ואותו הגט השני נחתם בפני השליח. המחבר תומת ישרים סי' ל''ח הכשיר והגאון מהר''ש ויליסוד כתב דפסול. ומהרח''ש הכריע כבעל תומת ישרים כנה''ג דף ק''ע ע''א:
יז הָיוּ שְׁלשָׁה עֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ, וְהַשְּׁנַיִם חָתְמוּ בְּפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶחָד חָתַם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:
יח עָשָׂה הַבַּעַל שְׁנַיִם שְׁלוּחִים לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם (יד) בִּפְנֵיהֶם, נוֹתְנִים אוֹתוֹ לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת; וְהוּא שֶׁהָיוּ כְּשֵׁרִים לְהָעִיד, שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בָּא הַבַּעַל (טו) וְעִרְעֵר, צָרִיךְ לְהִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו (טוּר, וְכֵן מַשְׁמַע מֵהָרַ''ן לְדַעַת ב''י). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד, וְהַשֵּׁנִי מֵעִיד שֶׁבְּפָנָיו נָתַן הַבַּעַל לְזֶה הַגֵּט לְהוֹלִיךְ לְאִשְׁתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּצְרִיךְ בָּזֶה שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ בִּפְנֵי עֵידֵי שְׁלִיחוּת עַצְמָם: באר היטב (יד) בפניהם. ולהכי אפי' ב' סומים כשרים להביא הגט כמש''ל בשם הרח''ש ס''ק ה'. אע''ג דגבי אשה עצמה (שהביא) [שמביאה] את גיטה אע''ג דלא שכיחא אמרינן דצ''ל בפ''נ ובפ''נ כדי שלא תחלק בשליחות הכא שאני דלא גזרינן בתרי דלא שכיח אטו חד דשכיח הרא''ם ח''א סי' פ''ב כנה''ג ק''ע ע''ב. ועיין ב''ש ס''ק כ''ז ודו''ק: (טו) וערער. היינו שערער שנתן לה גט מזוייף. משא''כ כשטוען ומכחיש אותם שלא שלח אותם אינו נאמן לכ''ע:
יט שְׁנַיִם שֶׁמְּבִיאִים גֵּט, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אִם אֵין שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד (טז) מֵהֶם, לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְכֵן אִם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּפָנֵנוּ נִכְתַּב, וְאֶחָד שְׁלִישִׁי אוֹמֵר: בְּפָנַי נֶחְתַּם, אִם אֵין שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד, לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. אָמַר אֶחָד: בְּפָנַי נִכְתַּב, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּפָנֵנוּ נֶחְתַּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵבִיא הַשָּׁלִיחַ הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת דַּיָּנֵי הַקִּיּוּם, מִכָּל מָקוֹם בִּמְקוֹם דְּחָק וְעִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל וְלִסְמֹךְ עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר הַשָּׁלִיחַ: בִּפְנֵי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר וְלוֹמַר, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַחֲתִימוֹת, דְּמִן הַתּוֹרָה עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמוֹ שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבַּ''ץ): באר היטב (טז) מהם. והשני לא ידע דנמסר לזה דאל''כ כשר לי''א שהביא בסעיף הקודם:
סימן קמג - דין המגרש על תנאי
ובו כ''ג סעיפים
א הַמְגָרֵשׁ עַל (א) תְּנַאי, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת; וַאֲפִלּוּ הוּא כֹּהֵן, מֻתֶּרֶת לוֹ. וּכְבָר נִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִים בְּסִימָן ל''ח: באר היטב (א) תנאי. איש ואשה שהסכימו לגרש אלא שהאשה היתה רוצה להתגרש לחלוטין והאיש היה רוצה לגרש בתנאי ועמד הדבר ימים רבים. ושוב גירש ובשעת גירושין שכח התנאי. אם האיש תבע האשה לגרשה הגט הוא גט מוחלט בלי תנאי ואם האשה תבעה להתגרש הגט הוא על תנאי שהיה רוצה האיש מהרי''ט ח''ב ס''ק ל''ח. וכנה''ג קע''ב ע''א:
ב הַמְגָרֵשׁ עַל הַתְּנַאי, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת; בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם, לֹא בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ, יֵשׁ לַבַּעַל לְבַטֵּל הַגֵּט, אוֹ לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ, אוֹ לְהַתְנוֹת תְּנַאי אַחֵר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ. וְאִם מֵת הַבַּעַל, אוֹ אָבַד הַגֵּט, אוֹ נִשְׂרַף, קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת; וְאִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא. וְאִם אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מֵעַכְשָׁו, אוֹ מֵהַיּוֹם, עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ וְעַיֵּן לְקַמָּן סִי' קמ''ד סָעִיף ד' דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַל מְנָת לָאו כְּמֵעַכְשָׁו דָּמֵי, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ; לְפִיכָךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַגֵּט וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ מִשֶּׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ; וְאִם אָבַד אוֹ נִשְׂרַף, (וַאֲפִלּוּ מֵת הַבַּעַל) קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, הֲרֵי זוֹ מְקַיֶּמֶת הַתְּנַאי אַחַר מוֹתוֹ, וּכְבָר נִתְגָּרְשָׁה מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא קֹדֶם קִיּוּם הַתְּנַאי, וְאִם נִשֵּׂאת, יִפְרשׁ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וּמִיהוּ, בִּתְנַאי שֶׁהוּא בְּיָדָהּ, וְהוּא בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא תַּעֲבֹר עָלָיו, וּלְפִיכָךְ מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא מִיָּד, בִּתְנַאי דְּעַל מְנָת אוֹ מֵעַכְשָׁו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא אָמַר: מֵעַכְשָׁו וְלֹא מֵהַיּוֹם וְלֹא עַל מְנָת, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: מֵהַיּוֹם, מִשּׁוּם דִּזְמַנּוֹ שֶׁל גֵּט מוֹכִיחַ עָלָיו, הִלְכָּךְ, אָזְלִינָן בָּהּ לְחֻמְרָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בִּתְנַאי דְּמֵעַכְשָׁו יָכוֹל לְבַטְּלוֹ, וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר (עִטּוּר, וְכֵן מַשְׁמָע בְּהָרֹא''שׁ):
ג אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וּמֵת בְּתוֹךְ הַשְּׁלשִׁים יוֹם, קֹדֶם שֶׁנְּתָנָתַם לוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁאִם תִּתֵּן לְיוֹרְשָׁיו אֵינוֹ כְּלוּם, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁלְמוּ שְׁלשִׁים יוֹם וְלֹא נָתְנָה לוֹ, בָּטְלוּ הַגֵּרוּשִׁין וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, וְלֹא קָבַע לָהּ זְמַן, וּמֵת קֹדֶם שֶׁתִּתֵּן לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ:
ד אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְנָתְנָה לוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם בְּעַל כָּרְחוֹ, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל, הֲרֵי זֶה גֵּט (ב) פָּסוּל, עַד שֶׁתִּתֵּן מִדַּעְתּוֹ: באר היטב (ב) פסול. ואם נשאת לא תצא. מיהו לדעת הרא''ש והרשב''א הוי ספק מגורשת. וכל זה כשהיא נתנה המעות בפניו אבל שלא בפניו לא הוי נתינה כלל. וכשהוא אינו בכאן ונתנה ביד ב''ד עיין בתשובת הרשב''א בב''י בח''מ סימן ע''ג. ועיין ב''ש ס''ק יו''ד. כתב הר''ם אלשקר סי' ל''א אפילו למ''ד נתינה בע''כ לא שמיה נתינה היינו דוקא היכי שאמר ע''מ שתתני לי ר' זוזי אבל האומר ע''מ שאתן לך מאתים זוז לכ''ע לא בעינן שיקבלם המקבל. וע''ל סימן נ''ז הביא הב''ש ס''ק ב' בשם מהרי''ט דאפילו בכה''ג לא הוי נתינה:
ה אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלשִׁים יוֹם; הֲרֵי הֵם מְחוּלִים לָךְ, אֵינָהּ (ג) מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁלֹּא אָמַר לָהּ אֶלָּא: הֲרֵי הֵם מְחוּלִים לָךְ לְבַד, אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: לֶהֱוֵי גִּטָּא בְּלֹא שׁוּם תְּנַאי, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְאֵין צָרִיךְ לִטְּלוֹ מִמֶּנָּה: באר היטב (ג) אינה מגורשת. ר''ל דהגט בטל בודאי ואין כאן אפילו ספק גט. וב''ח כתב בשם רש''י דהוי ספק מגורשת. וב''ש חולק עליו. וכן נמי אם שמה משכון ביד ב''ד בשביל המאתיי' זוז אינה מגורשת הרא''מ ח''א סי' פ''ה ואם מפרש שיועיל במחילת המאתיים זוז לאו לצעוריה קא מכוין אלא כל זמן שמקפיד עליהם כנה''ג קע''ג ע''ב:
ו אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי כְּלִי פְּלוֹנִי אוֹ בֶּגֶד פְּלוֹנִי, וְאָבַד אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד, אוֹ נִגְנַב, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לוֹ אֶלֶף זוּז בְּדָמָיו, אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁתִּתֵּן אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד עַצְמוֹ, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לָהּ: לֶהֱוֵי גִּטָּא בְּלֹא שׁוּם (ד) תְּנַאי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הוּא מִתְרַצֶּה בְּקַבָּלַת הַדָּמִים, הָוֵי גֵּט: באר היטב (ד) תנאי. מלת בלא שום תנאי הם דברי הבעל בעצמו שאומר יהא גט בלא תנאי עיין ספר מקור ברוך סימן כ''ו. כנה''ג קע''ד ע''ב:
ז אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם, אֲפִלּוּ לֹא נָתְנָה לוֹ עַד יוֹם שְׁלשִׁים בְּסוֹפוֹ, מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהּ בִּתְחִלָּה יוֹם רִאשׁוֹן לַחֹדֶשׁ, וְנָתְנָה לוֹ בְּסוֹף לֵיל רִאשׁוֹן לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ח הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה, סְתָם, הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ יוֹם (ה) אֶחָד, הוֹאִיל וְלֹא פֵּרַשׁ כַּמָּה זְמַן תַּעֲשֶׂה. כֵּיצַד, אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשִׂי עִמִּי מְלָאכָה, עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא, עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי, אִם עָשְׂתָה עִמּוֹ מְלָאכָה אוֹ אִם שִׁמְּשָׁה אֶת אָבִיו יוֹם אֶחָד, אוֹ שֶׁהֵנִיקָה בְּנוֹ יוֹם אֶחָד בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהַבֵּן יוֹנֵק בּוֹ וְהוּא בְּתוֹךְ כ''ד חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵּט. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצְרִיכָה לְשַׁמֵּשׁ הָאָב כָּל יְמֵי (ו) חַיָּיו, וּצְרִיכָה לְהֵנִיק הַתִּינוֹק עַד סוֹף כ''ד חֹדֶשׁ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְאִם מֵתוּ לְאַחַר שֶׁהִתְחִילָה לְקַיֵּם הַתְּנַאי רַק יוֹם (ז) אֶחָד, הָוֵי גֵּט (טוּר). מֵת הַבֵּן אוֹ מֵת אָבִיו קֹדֶם שֶׁתֵּנִיק אוֹ שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ, אֵינוֹ גֵּט. אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי אוֹ שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אָבִי שְׁתֵּי שָׁנִים, הֲרֵי זוֹ מַשְׁלֶמֶת הַזְּמַן שֶׁפֵּרַשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ הָאָב בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁפֵּרַשׁ, אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב: אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי, אֵינוֹ גֵּט, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵין הָעִכּוּב מִמֶּנָּה, הָוֵי גֵּט (טוּר בְּשֵׁם ר''י), וְנִרְאֶה לִי, דְּאָזְלִינָן בְּכָל זֶה לְחֻמְרָא: באר היטב (ה) א'. היינו בגיטין מסתמ' לצעורה מכוון מש''ה אמרינן דכוונתו רק יום א'. אבל בעלמא אמרינן אם ליתן מזונות או כיוצא בזה להנאתו מכוון כל ימי חייו קאמר בה''מ סי' ס' ב''ש: (ו) חייו. משום חומרא. ואם שמשה יום א' וקידש' אחר חוששין לקדושיו. ואם אמר ע''מ שתשלם שכר הנקה לכ''ע שכר ב' שנים קאמר ב''ש: (ז) א'. ל''ד אפי' שעה אחד ומתו די. ב''ש:
ט יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכִי אָמְרִינָן דְּהֵנִיקָה אוֹ שִׁמְּשָׁה יוֹם אֶחָד הָוֵי גֵּט, לָאו דַּוְקָא יוֹם אֶחָד, דַּאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה אַחַת סָגֵי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּיוֹם אֶחָד דַּוְקָא, כְּלֵיל שַׁבָּת וְיוֹמוֹ:
י הַנּוֹתֵן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז, וְחָזַר וְהִתְנָה עָלֶיהָ תְּנַאי אַחֵר בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אָבִיו שְׁתֵּי שָׁנִים, לֹא בִּטְּלוּ דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים אֶת הָרִאשׁוֹנִים, אֶלָּא הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהּ: עֲשִׂי אֶחָד מִשְּׁנֵי תְּנָאִים, רָצָת מְשַׁמֶּשֶׁת, רָצָת נוֹתֶנֶת; וְאֵין אֶחָד מֵהָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מֵהָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִים. אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז, וְחָזַר וְהִתְנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁתִּתֵּן לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת זוּז, כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי שֶׁל מָאתַיִם זוּז, וּצְרִיכָה לִתֵּן שְׁלשׁ מֵאוֹת זוּז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הגה: וְי''א דְּכָל זֶה דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא מָסַר לָהּ הַגֵּט לֹא בִּתְנַאי רִאשׁוֹן וְלֹא בִּתְנַאי שֵׁנִי, אֶלָּא אַחַר שְׁנֵי הַתְּנָאִים מָסַר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵי עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים. אֲבָל מָסַר לָהּ הַגֵּט בִּשְׁעַת תְּנַאי הָרִאשׁוֹן אוֹ הַשֵּׁנִי, אוֹתוֹ תְּנַאי דַּוְקָא (הָרַ''ן פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ):
יא הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְהַנְּיָר שֶׁלִּי, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתֻת. עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַנְּיָר, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וְתִתֵּן:
יב הִתְנָה עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, כְּגוֹן: עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלִי לָרָקִיעַ, אוֹ שֶׁתֵּרְדִי לַתְּהוֹם, אוֹ שֶׁתִּבְלְעִי קָנֶה שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת, אֵינוֹ תְּנַאי, וְהַגֵּט גֵּט. אֲבָל אִם הִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, אֲפִלּוּ בְּאִסוּר, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁתֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר, הָוֵי תְּנַאי, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתֹּאכְלֶנּוּ וְתִלְקֶה; וְאֵין זֶה מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה שֶׁתֹּאכְלֶנּוּ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁאִם לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לֹא תִּתְגָּרֵשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָאִסוּר תָּלוּי בָּהּ לַעֲבֹר עָלָיו. אֲבָל אִם תָּלוּי בַּאֲחֵרִים, שֶׁאָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּבָּעֲלִי לְאַבָּא, לֹא הָוֵי תְּנַאי, שֶׁאָבִיו לֹא יִשְׁמַע לָהּ לַעֲשׂוֹת אִסוּר:
יג אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּבָּעֲלִי לְאַבָּא, וְנִבְעֲלָה לוֹ, אֵינוֹ גֵּט. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁאֵין עֵדִים שֶׁנִּבְעֲלָה לוֹ, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִבְעֲלָה לוֹ. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּבָּעֵל לוֹ (טוּר):
יד אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא לְאַבָּא, וְנִשֵּׂאת לוֹ, הָוֵי גֵּט, שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ נִשּׂוּאִין:
טו אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי, אִם (ח) נִשֵּׂאת לוֹ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ נְשׁוֹתֵיהֶם נוֹתְנִים בְּמַתָּנָה זֶה לְזֶה. הגה: וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְנָה עִמָּהּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁתִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי, אֶלָּא שֶׁנִּכָּר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִשּׁוּם זֶה, כְּגוֹן שֶׁאוֹתוֹ פְּלוֹנִי נָתַן לוֹ מָמוֹן כְּדֵי לְגָרְשָׁהּ וְהוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיִּקָּחֶנָּה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי בְּקִדּוּשִׁין). וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ תְּחִלָּה, וְגֵרְשָׁהּ, מֻתֶּרֶת לַכֹּל, שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, נִשֵּׂאת לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי, תֵּצֵא מִמֶּנּוּ, וְלֹא יַחֲזֹר עוֹלָמִית, וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט. וְהַוָּלָד מִמֶּנּוּ מַמְזֵר. הגה: נִשֵּׂאת אַחַר כָּךְ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ הַבַּעַל, הָוֵי גֵּט לְמַפְרֵעַ וְאֵין הַבָּנִים מַמְזֵרִים (טוּר), אֲבָל לֹא יַחֲזִירָהּ עוֹלָמִית מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה). נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, תֵּצֵא וְלֹא תַּחֲזֹר לוֹ אֶלָּא אַחַר מִיתַת הַבַּעַל, אוֹ שֶׁיִּתֵּן לָהּ גֵּט אַחֵר בְּלֹא תְּנַאי (ג''ז שָׁם): באר היטב (ח) נשאת לו. דוק' נשאת אבל (נתקדש) [נתקדשה] אינו גט. הרמ''ט ח''א סי' של''ג:
טז אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי עַד זְמַן פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיָּמוּת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמֻּתֶּרֶת לִנָּשֵׂא מִיָּד, כֵּיוָן שֶׁבְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִנָּשֵׂא לוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ. וְאֵין תַּקָּנָה לְהַתִּירָהּ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אֶלָּא אִם כֵּן יְקַדְּשֶׁנָּהּ הַמְגָרֵשׁ וְיַחֲזֹר וִיגָּרְשֶׁנָּהּ סְתָם, אוֹ שֶׁמֵּת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁנִּשֵּׂאת לְשׁוּם אָדָם (בַּב''י בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ''ץ). וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְגֵרְשָׁהּ אוֹתוֹ הָאַחֵר, סְתָם, עֲדַיִן לֹא הֻתְּרָה לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ, נִתְבַּטֵּל הַגֵּט, וּבָנֶיהָ אַף מֵהַשֵּׁנִי מַמְזֵרִים:
יז זִנְּתָה עִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, הַוָּלָד כָּשֵׁר וְהַגֵּט כָּשֵׁר; שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא עַל נִשּׂוּאִין:
יח אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי, נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁנִּבְעֲלָה לוֹ, בֵּין בִּזְנוּת בֵּין בְּנִשּׂוּאִין, הֲרֵי זֶה גֵּט. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּבָּעֵל לוֹ, דְּהָא אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ, נִמְצֵאת תְּחִלַּת בִּיאָה בְּאִסוּר:
יט עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי, הָוֵי גֵּט, וְלֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיָּמוּת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא תִּבָּעֵל לוֹ בְּאֹנֶס:
כ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַתְנֶה עָלֶיהָ תְּנַאי שֶׁעוֹמֶדֶת בּוֹ כָּל יָמֶיהָ, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן לְעוֹלָם, אוֹ כָּל יְמֵי חַיַּיְכִי, שֶׁאִם הִתְנָה כָּךְ אֵין זֶה כְּרִיתֻת. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: כָּל יְמֵי חַיַּי, אוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּי פְּלוֹנִי, אוֹ עַד חֲמִישִׁים שָׁנָה, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאֲפִלּוּ הִרְחִיב הַזְּמַן יוֹתֵר מִכְּדֵי חַיֵּי הָאָדָם, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר פָּסוּק, הֲרֵי זֶה גֵּט:
כא אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהַגֵּט כָּשֵׁר וְהַתְּנַאי קַיָּם, אֵין לְשׁוּם אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בַּגֵּט שֶׁיִּנָּתֵן בִּתְנַאי זֶה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל נַפְשָׁהּ מִלֶּכֶת לְבֵית אָבִיהָ, וְנִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִים. וְאִם הַמְגָרֵשׁ הוּא מֵאוֹתָם שֶׁכּוֹפִין לְהוֹצִיא, וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּתְנַאי זֶה, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ בְּלֹא תְּנַאי זֶה:
כב אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי, וְלֹא קָבַע זְמַן, אֵינוֹ גֵּט, שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתֻת; דּוֹמֶה לָאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן לְעוֹלָם, אוֹ כָּל יְמֵי חַיַּיְכִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַתְּנַאי נִמְשָׁךְ אֶלָּא כָּל יְמֵי חַיָּיו, הָוֵי לֵהּ כְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן כָּל יְמֵי חַיֵּי פְּלוֹנִי, שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת. וְנָקְטִינָן כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, לְהַחֲמִיר:
כג אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן זֶה לְעוֹלָם, אוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲלִי בְּאִילָן זֶה אוֹ בְּכֹתֶל זֶה לְעוֹלָם, וְנִשְׁפַּךְ הַיַּיִן וְנִקְצַץ הָאִילָן וְנָפַל הַכֹּתֶל, אֵין זֶה כְּרִיתֻת, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻתְּרָה לְעוֹלָם בַּמֶּה שֶׁנֶּאֱסֶרֶת. וְי'' א שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַתְּנַאי נִמְשָׁךְ אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַיַּיִן קַיָּם אוֹ הָאִילָן אוֹ הַכֹּתֶל קַיָּמִים, הֲרֵי זֶה כְּרִיתֻת, וְנָקְטִינָן כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, לְהַחֲמִיר:
סימן קמד - דין תנאים, ואם יש טענת אנס בגט
ובו ז' סעיפים
א אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם לֹא אָבֹא בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אוֹ שֶׁאָמַר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא אָבֹא בְּתוֹךְ ל' יוֹם, וְהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ בְּתוֹךְ ל' יוֹם, וְחָלָה אוֹ עִכְּבוֹ נָהָר וְלֹא בָּא עַד אַחַר ל' יוֹם, הֲרֵי זֶה גֵּט, אֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ: הֲרֵינִי אָנוּס, שֶׁאֵין אֹנֶס (א) בְּגִטִּין. וְאַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ לְגָרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִתְנָה חוּץ מֵאִם יִקְרָאֶנִי אֹנֶס. אֲבָל אֹנֶס דְּלָא שָׁכִיחַ (ב) כְּלָל, כְּגוֹן אֲכָלוֹ אֲרִי אוֹ הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ אוֹ נָפַל הַבַּיִת עָלָיו, לֹא אַסִיק אַדַּעְתֵּהּ לְהַתְנוֹת עָלָיו, וּמְבַטֵּל הַגֵּט וְהִיא זְקוּקָה לְיָבָם. וְשִׁבְיָה, הֲוֵי אֹנֶס (ג) דְּשָׁכִיחַ, וְאֵינוֹ מְבַטֵּל הַגֵּט מִדְּלֹא הִתְנָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ): באר היטב (א) בגיטין. ותנאי שמתנה הוא לטובתו מה שהיא תעשה לא מהני טענות אונס כי הוא לא התרצה ליתן הגט כ''א בתנאי שתעשה את זאת. וה''ה אחר תקנות ר''ג דאין מגרשין בע''כ והיא (התנה) [התנתה] מה שהוא יעשה לא מהני טענות אונס אפילו אונס לא שכיח כלל מטעם הנ''ל ב''ש. הראנ''ח היה מהסס בגט הניתן ע''מ שלא לומר אם לא אבא בתוך זמן פלוני יהא גט שהיה חושש דילמא בתוך באמצע קאמר המתנה מהיום עד יום פלוני יש להסתפק אם אותו יום בכלל מהרי''ט: המתנה מכאן ועד יב''ח או מכאן ועד למ''ד יום יש להסתפק ליום אחרון אי עד ועד בכלל או לא מהרי''ט. וכתב הכנה''ג דף קמ''ה ע''א מאחר דיש לגמגם בין בלשון תוך בין בלשון מהיום בין בלשון מכאן ועד יום פלוני טוב לעשות התנאי בזה הלשון אם לא אתראה בפני שני עדים לפנים מחומת עיר פלונית ביום פלוני וכ''כ הראנ''ח: (ב) כלל. ואין חילוק בין אונס בידי שמים לבין אונס בידי אדם וכל שהוא אונס דלא שכיח בטל הגט ב''ש: (ג) דשכיח. כלומר דשכיח ולא שכיח. לכן בגיטין לא הוי אונס. אבל בממון הוי אונס ח''מ ב''ש עיין כנה''ג קע''ז ע''א. וב''ה בסימן נ' כתב דט''ס הוא וצ''ל ושביה הוי אונס דלא שכיח ומבטל הגט ואפי' לא התנה ע''ש:
ב הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלֹא אָמַר: מֵעַכְשָׁו וְלֹא עַל מְנָת, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
ג הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ יָבָם, לֹא תִּנָּשֵׂא בְּלֹא חֲלִיצָה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא:
ד נָתַן לָהּ גֵּט בַּלַּיְלָה וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ, וּמֵת בַּלַּיְלָה, הֲרֵי זֶה גֵּט. אֲבָל אִם אָמַר לָה אִם תֵּצֵא מִנַרְתֵּקָה אוֹ שֶׁאָמַר לִכְשְׁתֵּצֵא חֲמָה מִנַרְתֵּקָה וּמֵת בַּלֵילָה הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְי'' א דְּאַף בְּעַל מְנָת נָקְטִינָן לְחֻמְרָא, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: מֵעַכְשָׁו, בְּהֶדְיָא:
ה אָמַר: אִם לֹא בָּאתִי עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָּאתִי עַד י''ב חֹדֶשׁ, אֵין כּוֹתְבִין תּוֹךְ י''ב חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִרְצוּ לִתְּנוֹ עַד אַחַר י''ב חֹדֶשׁ. וְאִם כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ י''ב חֹדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוּהוּ לָהּ לְאַחַר י''ב חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵּט. כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ לְאַחַר י''ב חֹדֶשׁ, וּמֵת, אִם מִיתָה קָדְמָה לִנְתִינַת הַגֵּט, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם גֵּט קוֹדֵם לַמִּיתָה, הָוֵי גֵּט (טוּר). וְאִם הוּא סָפֵק אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הגה: לֹא נָתְנוּ לָהּ מִיָּד אַחַר י''ב חֹדֶשׁ, אֶלָּא זְמַן רַב אַחַר כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִכּוּב הָיָה מִצַּד הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְקַבְּלוֹ מִיָּד, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי גֵּט, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל חַי (עַיֵּן בְּב''י):
ו אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אַחַר הַשָּׁבוּעַ, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא עַד שָׁנָה מֵאַחַר (ד) הַשָּׁבוּעַ. אָמַר: לְאַחַר שָׁנָה, כּוֹתְבִין עַד לְאַחַר חֹדֶשׁ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה. אָמַר: לְאַחַר הַחֹדֶשׁ, כּוֹתְבִין עַד לְאַחַר שַׁבָּת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי. אָמַר: לְאַחַר שַׁבָּת, כּוֹתְבִין עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, כּוֹתְבִין מִיּוֹם רְבִיעִי עַד סוֹף יוֹם שִׁשִּׁי, וְנוֹתְנִים לָהּ. הֲרֵי שֶׁאֵחֲרוּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁאָמַר, וְאַחַר כָּךְ כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אָמַר: אַחַר י''ב חֹדֶשׁ, כְּאִלּוּ אָמַר: אַחַר שָׁנָה. אָמַר: לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, כּוֹתְבִין יוֹם אֶחָד אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ' מִי שֶׁאָחֲזוֹ): באר היטב (ד) השבוע. כלומר כותבים כל השנה אחר השבוע ולא אח''כ. וכן אחר שנה כותבים כל החודש אחר השנה וכן כולם ואם אמר אם לא באתי לאחר השבוע כתבו ותנו לא יכתבו עד שיעבור השבוע ושנה ראשונה של שמטה אחרת וכן בכולם. ואם אחרוהו יותר אין קפידא. ולר''ח אם אמר ה''ז גיטיך אחר השבוע אינו גט עד שיעבור שנה ראשונה שבשמינית וחודש הראשון של שנה שנייה וכן בכולם. עיין ב''ש:
ז הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ כְּשֶׁיַּעֲבֹר מִנֶּגֶד פָּנֶיהָ ל' יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא הוֹלֵךְ וּבָא, וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ, כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִשְׁהֶה ל' יוֹם, תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא בְּתוֹךְ ל' יוֹם, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִתְנָה וְאָמַר: הֲרֵי הִיא נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּיהָ. אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינָהּ, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיְּסָהּ כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, וּמָחֲלָה לוֹ, וְחָזַר וּבִטֵּל הַגֵּט כְּשֶׁפִּיְּסָהּ, וּמִפְּנֵי חֲשָׁשׁ זֶה יִהְיֶה הַגֵּט פָּסוּל. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ לְאַחַר י''ב חֹדֶשׁ, וְהָיָה עִמָּהּ בַּמְּדִינָה, דְחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיְּסָהּ, עַד שֶׁיֹאמַר: נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּיהָ. וְכֵן כָּל הַתְּנָאִים שֶׁהֵם תְּלוּיִם בִּרְצוֹנָהּ. וְאִם רָצְתָה וּמָחֲלָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ בָּטֵל הַגֵּט, דְּחוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא פִּיֵּס, עַד שֶׁיֹּאמַר: נֶאֱמֶנֶת עָלַי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין, שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ. אֲבָל בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא פִּיֵּס. הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד י''ב חֹדֶשׁ, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בַּסֵתֶר בָּא, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָבֹא בְּצִנְעָא. וְאִם תַּם הַזְּמַן שֶׁקָּבַע, וְלֹא בָּא, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בְּזוֹ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בַּסֵתֶר בָּא, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בִּתְחִלָּה וְאָמַר: נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי. וְרָאוּי לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, וְכֵן הַמִּנְהָג לְהַתְנוֹת בִּתְחִלָּה שֶׁתְּהֵא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁלֹּא פִּיֵּס. וְאִם כְּשֶׁהִתְנָה תָּלָה בִּיאָתוֹ בְּעֵדִים, שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַגֵּט בְּבוֹאוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יָעִידוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁבָּא, וְעָבַר הַזְּמַן וְאֵין מְעִידִים שֶׁבָּא, לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בָּא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָהּ:
סימן קמה - דין שכיב מרע, ואם עמד ומת מחמת מקרה רע
ובו י' סעיפים
א הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם מַתִּי, אוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה, אוֹ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ לְאַחַר מִיתָה, אֵינוֹ גֵּט; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא סָפֵק.
ב הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ (א) מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי, אוֹ מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי, הֲרֵי זֶה גֵּט, וּכְשֶׁיָּמוּת תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. וְיוֹתֵר טוֹב שֶׁיֹּאמַר: מֵעַכְשָׁו, מִשֶּׁיֹּאמַר: מֵהַיּוֹם, שֶׁאִם אָמַר: מֵהַיּוֹם, וּמֵת בְּתוֹךְ הַיּוֹם, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק שֶׁמָּא אֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא מִסוֹף הַיּוֹם, וְאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה. באר היטב (א) היום. לכאורה קשה למה אמרינן אם אמר כתבו לאחר שבוע דכותבים מיד אחר שבוע כיון שכל השנה שאחר השבוע בכלל אחר השבוע. שהוא כוונתו על סוף השנה ב''ש:
ג הֲרֵי זוֹ גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו, אוֹ מֵהַיּוֹם, וּלְאַחַר מִיתָה, וּמֵת, הֲרֵי זֶה סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁמָּא אַחַר שֶׁאָמַר: מֵעַכְשָׁו, חָזַר בּוֹ מִלְּשׁוֹן מֵעַכְשָׁו, וְסָמְכָה דַּעְתּוֹ עַל לְאַחַר מִיתָה.
ד שְׁכִיב מְרַע שֶׁגֵּרַשׁ סְתָם, בְּלֹא תְּנַאי דְּמֵהַיּוֹם אִם מַתִּי, אֵין אוֹמְרִים סְתָמוֹ כְּפֵרוּשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בְּמַתָּנָה, דְּגֵט שָׁאנֵי; וְאִם עָמַד, אֵינוֹ חוֹזֵר.
ה שְׁכִיב מְרַע שֶׁרוֹצֶה לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי אִם יָמוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפֹּל לִפְנֵי יָבָם, וְאִם עָמַד לֹא תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת, אוֹמֵר לָהּ כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהּ הַגֵּט: אִם לֹא מַתִּי לֹא יִהְיֶה גֵּט וְאִם מַתִּי יְהֵא גֵּט מֵעַכְשָׁו וְאִם לֹא מַתִּי לֹא יְהֵא גֵּט, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַתְּנַאי כָּפוּל וְהֵן קוֹדֵם לְלָאו, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו תְּחִלָּה לְפֻרְעָנוּת, וְאָז יִהְיֶה בָּטֵל מִיָּד כְּשֶׁיַּעֲמֹד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יֹאמַר: חוֹזְרַנִי בִּי. וְאִם יִרְצֶה שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִיָּד כְּשֶׁיַּעֲמֹד, אֶלָּא עַד זְמַן פְּלוֹנִי, יֹאמַר: אִם לֹא מַתִּי עַד זְמַן פְּלוֹנִי לֹא יִהְיֶה גֵּט וְאִם מַתִּי עַד זְמַן פְּלוֹנִי יְהֵא גֵּט מֵעַכְשָׁו וְאִם לֹא מַתִּי עַד זְמַן פְּלוֹנִי לֹא יְהֵא גֵּט. הגה: וְיֹאמַר לָשׁוֹן זֶה דַּוְקָא: אִם מַתִּי אִם לֹא מַתִּי וְכוּ', וְלֹא יֹאמַר: אִם אָמוּת אִם לֹא אָמוּת, מֵאַחַר שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲכָמִים. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנ''ד סָעִיף ק' לֹא מַשְׁמָע כָּךְ:
ו הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה, וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ טְרָפוֹ אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וּמֵת, אֵינוֹ גֵּט. אֲבָל אִם אָמַר: אִם לֹא יַעֲמֹד מֵחֹלִי זֶה, וְנָפַל עָלָיו בַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ נָחָשׁ אוֹ טְרָפוֹ אֲרִי, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ז הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה, וְעָמַד וְהָלַךְ בַּשּׁוּק, וְחָלָה וָמֵת; אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אִם מֵחֲמַת חֹלִי הָרִאשׁוֹן מֵת, הֲרֵי זֶה גֵּט, אֲפִלּוּ הָלַךְ בְּלֹא מִשְׁעֶנֶת; וְאִם לָאו, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נִתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי וְלֹא עָמַד בַּשּׁוּק, הֲרֵי זֶה גֵּט וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֹמֶד:
ח שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן גֵּט וְאָמַר: מֵהַיּוֹם אִם מַתִּי, סְתָם, וְהִבְרִיא, בָּטֵל גִּטּוֹ; וְלֹא אָמְרִינָן לְעוֹלָם קֹדֶם שֶׁיָּמוּת קָאָמַר, אֶלָּא אִם מַתִּי מֵחֹלִי זֶה קָאָמַר, אֲבָל אִם מִתּוֹךְ בֻּרְיוֹ הִתְנָה בְּמֵהַיּוֹם אִם מַתִּי, וַדַּאי כָּל שֶׁמֵּת בְּחַיֶּיהָ קָאָמַר, וְכָל אֵימַת דְּמָאִית הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
ט עֵצָה טוֹבָה עַל פִּי גְּדוֹלֵי עוֹלָם לָחוּשׁ לְרַמָּאִין בְּגֵט שְׁכִיב מְרַע, שֶׁיֹּאמַר: אִם מַתִּי מֵעַכְשָׁו וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי וְהוּא בִּכְלָל, יְהֵא גֵּט; וְלֹא יֹאמַר: אִם אָמוּת מֵחֹלִי זֶה, שֶׁיְּהֵא הַתְּנַאי תָּלוּי בַּחֹלִי, שֶׁמָּא יָבֹא אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיִשְׁתַּדֵּל עִם הָרוֹפֵא שֶׁיֹּאמַר שֶׁלֹּא מֵת מֵאוֹתוֹ חֹלִי אֶלָּא מֵחֹלִי אַחֵר שֶׁנֶּעְתַּק אֵלָיו, וְיוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּזְּמַן הַזֶּה, וְלָכֵן אֵין לִסְמֹךְ בַּזְּמַן הַזֶּה מֵאֻמְדָּנוֹת הָרוֹפְאִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְכַתְּחִלָּה אֵין לְגָרֵשׁ עַל יְדֵי תְּנַאי, רַק יְגָרֵשׁ סְתָם, וּלְקַבֵּל בְּחֵרֶם הַקְּהִלּוֹת אוֹ לִתֵּן מַשְׁכְּנוֹת שֶׁכְּשֶׁיַּעֲמֹד יַחְזְרוּ וְיִשְּׂאוּ זֶה אֶת (ב) זֶה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ). וּבְכֹהֵן הַמְגָרֵשׁ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְנוֹת, שֶׁלֹּא תְּהֵא אֲסוּרָה לַחֲזֹר לוֹ, כְּדִלְעֵיל רֵישׁ סִימָן קמ''ג, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְטֵרוּף דַּעַת הַחוֹלֶה, יֵשׁ לְגָרֵשׁ בִּתְנַאי כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר (סֵדֶר גִּטִּין). אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה עַל תְּנַאי, וּמֵת הַבַּעַל, אֵינָהּ צְרִיכָה לְהִתְאַבֵּל עָלָיו (שָׁם בְּמָרְדְּכַי); אֲבָל אֵין אִסוּר בַּדָּבָר אִם רְצוֹנָהּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָהּ לִבְכּוֹת עָלָיו וְלָצֵאת אַחַר מִטָּתוֹ: באר היטב (ב) זה. ואם היא אינה רוצה לישא אותו אין שום חשש איסור כיון שמגרש בלי תנאי עיין ב''ש ובכנה''ג בהגהת הטור:
י שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן גֵּט לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ: זְכֵה בְּגֵט זֶה לְאִשְׁתִּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפֹּל לִפְנֵי יָבָם, וּמֵת קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
סימן קמו - דין המגרש לאחר זמן, ומי שנתגרשה על תנאי
ובו ה' סעיפים
א הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ לְאַחַר זְמַן קָבוּעַ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִתְנַאי, וְאֵינוֹ תְּנַאי. דּוֹמֶה לִתְנַאי, שֶׁהִיא מִתְגָּרֶשֶׁת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע; וְאֵינוֹ תְּנַאי, שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי הֲרֵי גֵּרַשׁ, וְזֶה עֲדַיִן לֹא גֵּרַשׁ עַד שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ זְמַן. לְפִיכָךְ, הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ, וְזֶה אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל דְּבָרָיו וְלֹא לִשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִים. כֵּיצַד, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת אֶלָּא לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם. וְאִם מֵת הַבַּעַל אוֹ אָבַד הַגֵּט אוֹ נִשְׂרַף בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
ב הָלְכָה וְהִנִּיחַתּוּ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִגְנַב אוֹ אָבַד לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, הוֹאִיל וְהָיָה הַגֵּט קַיָּם בַּיּוֹם שֶׁמִּתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ, וְיִחֲדָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁצִּדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אֵינָם כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן אִם תָּלָה הַגֵּרוּשִׁין בְּמַעֲשֶׂה, דִּינוֹ כְּדִין מְגָרֵשׁ אַחַר זְמַן. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לָאִשָּׁה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְלֹא תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ עַד שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זוֹ מִתְגָּרֶשֶׁת אַחַר שֶׁתִּתֵּן, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל הַתְּנַאי וְלֹא לִשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִים, שֶׁהֲרֵי לֹא גֵּרַשׁ עַל תְּנַאי, אֶלָּא עֲדַיִן לֹא גֵּרַשׁ זֶה, אֶלָּא תָּלָה הַגֵּרוּשִׁין בַּעֲשִׂיַּה כָּךְ וְכָךְ וְאַחַר כָּךְ תִּתְגָּרֵשׁ. וּמַה בֵּין מְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי, לְזֶה שֶׁקָּבַע זְמַן לְגֵרוּשִׁין אוֹ תְּלָאָן בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁהַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי יֵשׁ שָׁם גֵּרוּשִׁין, וְאֵינָם גּוֹמְרִים עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי; לְפִיכָךְ, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, נִתְגָּרְשָׁה, אִם הָיָה הַגֵּט קַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה (א) בִּרְשׁוּתָהּ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ אוֹ לִהְיוֹתָה בִּרְשׁוּתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁהֲרֵי הִגִּיעַ לְיָדָהּ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. אֲבָל הַתּוֹלֶה הַגֵּרוּשִׁין בִּזְמַן אוֹ בְּמַעֲשֶׂה, לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין אֶלָּא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן עַד הַזְּמַן שֶׁקָּבַע אוֹ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה; לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן צָרִיךְ לִהְיוֹת הַגֵּט בִּרְשׁוּתָהּ, אוֹ תַּחֲזֹר וְתִטְּלֶנּוּ, אוֹ יִהְיֶה בְּמָקוֹם שֶׁיִּחֲדָה אוֹתוֹ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּתָהּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאַחַר כָּךְ תִּתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת קֹדֶם הַזְּמַן שֶׁקָּבַע, אוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁתָּלָה בּוֹ הַגֵּרוּשִׁין, תֵּצֵא וְהַוָּלָד מִמֶּנּוּ מַמְזֵר, שֶׁעֲדַיִן הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה וְאֵין כָּאן שֵׁם גֵּרוּשִׁין: באר היטב (א) ברשותה. ואם ליתא ברשותה הוי ספק גט ב''ש:
ג הַנּוֹתֵן גֵּט בְּיַד אִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: אִם לֹא תִּתְּנִי מָאתַיִם זוּז אֵין זֶה גֵּט, אוֹ אֵין אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת, הֲרֵי זֶה לֹא גֵּרַשׁ כְּלָל, וְאֵין כָּאן גֵּט לֹא עַל תְּנַאי וְלֹא תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת, וְאִם לֹא תִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז לֹא תִּהְיִי מְגֹרֶשֶׁת, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנָה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא כָּפַל תְּנָאוֹ:
ד מִי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה עַל תְּנַאי, וְקִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי; אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטֵל הַגֵּט, אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וּבָטֵל הַגֵּט, צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי:
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי שֶׁהַגֵּט בָּטֵל, בִּתְנַאי שֶׁהוּא בְּלָאו, וְעָשְׂתָה מַעֲשֶׂה בְּבִטּוּלוֹ, אוֹ בִּתְנַאי שֶׁהוּא בְּמַעֲשֶׂה תּוֹךְ זְמַן קָצוּב וְעָבַר הַזְּמַן וְלֹא נַעֲשָׂה, אוֹ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁהָיָה הַתְּנַאי מְבֻטָּל בְּפֹעַל, הַגֵּט בָּטֵל. אֲבָל בִּתְנַאי שֶׁבְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ וּבָהּ הַדָּבָר תָּלוּי וְאִם נִתְקַיֵּם (ב) הַתְּנַאי מְגֹרֶשֶׁת, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא קִיְּמָה הַתְּנַאי (הַמ''מ) וְחָלוּ קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי: באר היטב (ב) התנאי. ט''ס הוא וצ''ל שמא תתקיים התנאי עיין ב''ש:
סימן קמז - אין כותבין תנאי בגט, ואם כתבו מה דינו
ובו ג' סעיפים
א כֵּיצַד מְגָרֵשׁ אָדָם עַל תְּנַאי, לֹא שֶׁיֹּאמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי עַל תְּנַאי זֶה, אוֹ כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ עַל תְּנַאי זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב בְּתוֹךְ הַגֵּט: עַל תְּנַאי זֶה גֵּרַשׁ פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית, אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה, אוֹמֵר לַסוֹפֵר לִכְתֹּב, וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וְכוֹתְבִין גֵּט כָּשֵׁר בְּלֹא שׁוּם תְּנַאי בָּעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לָהּ הַגֵּט וְאוֹמֵר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אוֹ הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ, אוֹ יֹאמַר [לָהֶם אוֹ] לְשָׁלִיחַ: תְּנוּ לָהּ (א) גֵּט זֶה עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ: באר היטב (א) גט זה. ואם הוא ירט לדרכו ומוכרח לילך קודם כתיבת הגט ורוצה לצוות שיכתבו גט וליתן לשליח על התנאי אז יצוה שיכתבו ויתנו ליד השליח זה ולא יזכיר שום תנאי ואח''כ יאמר לשליח זה לפני עדים אחרים אותו גט שצוויתי ליתן לידך אתה תתן לאשחי ע''מ כך וכך. והסופר והעדים לא ידעו מזה כלל. מהריב''ל ח''א כלל ד'. והרש''ך ח''א סי' פ''ח. ומהרי''ט היה מפקפק על תיקון הרב מהריב''ל והיה אומר דמה יושיעני ב' כיתי עדים כיון דבין הכי ובין הכי התנאי הוא קודם כתיבת התורף. והכנה''ג קע''ח ע''א האריך בזה והעלה דלצאת ידי ספק אין תיקון יותר טוב אם לא שיגלה דעתו בפני השליח שרוצה ליתנו ע''ת וכשיצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולשליח להוליכו לא יזכיר שום תנאי אלא יאמר לשליח גט זה תנהו כמו שתרצה אם תרצה לתנו גט כריתות תנהו. ואם תרצה ליתנו בתנאי תנהו כל אשר בלבך עשה והשליח כיון שגילה דעתו שרוצה ליתנו בתנאי יתנו בתנאי ע''ש דף קע''ח ע''א:
ב כָּתַב הַתְּנַאי בַּגֵּט אַחַר שֶׁגָּמַר לִכְתֹּב תֹּרֶף הַגֵּט, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, בֵּין שֶׁכָּתְבוֹ קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים בֵּין שֶׁכָּתְבוֹ אַחַר חֲתִימַת הָעֵדִים. אֲבָל אִם כָּתְבוֹ קֹדֶם תֹּרֶף הַגֵּט, אֲפִלּוּ כָּתַב עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ, הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין, שֶׁהֲרֵי נִשְׁאָר לוֹ זְכוּת בְּגוּפוֹ שֶׁל גֵּט. וְכֵן אִם הִתְנָה עַל פֶּה קֹדֶם כְּתִיבַת (ב) הַתֹּרֶף, הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין: באר היטב (ב) התורף וכו'. עיין ב''ש. אם התנה ע''פ והתנאי אינו כהלכתו אע''פ שהוא לפני התורף הגט כשר דה''ל ס''ס. ספק אם התנאי הוי תנאי ואת''ל הוי תנאי דילמא אינו תנאי בע''פ קודם כתיבת התורף פוסל בגט מהריב''ל ח''ב סי' ט'. כנה''ג קפ''ח:
ג כָּל מְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי שֶׁמְּבַטֵּל הַגֵּט, כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה לָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר וְלֹא תִּשְׁתֶּה יַיִן כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ, אוֹ שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מִפְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ שְׁאָר תְּנָאִים קֹדֶם כְּתִיבַת הַתֹּרֶף, אִם הָיָה הַתְּנַאי כָּתוּב בַּגֵּט וְחָזַר וּמְחָקוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זֶה סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת; וְאִם הָיָה הַתְּנַאי עַל פֶּה, הֲרֵי זֶה נוֹטֵל הַגֵּט (ג) מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בְּלֹא תְּנַאי כְּלָל, אוֹ בִּתְנַאי כָּשֵׁר: באר היטב (ג) ממנה. היינו דוקא בתנאי חוץ דפסול לכהונה מהני הנתינת הגט מש''ה צריך ליקח ממנה הגט אבל תנאי כל ימי חייה דאינו פוסל לכהונה א''צ ליקח ממנה. ובשאר תנאי' שמתנה עמה ע''מ כך וכך כשחוזר ומבטל בטל התנאי וא''צ ליקח ממנה הגט. וכן בתנאי אם. א''צ ליקח ממנה הגט כשמבטל התנאי. והא דמהני כשחוזר ונוטל ממנה הגט היינו דוקא כשנכתב שפיר אלא בעת המסירה לידה התנה תנאי הנ''ל אבל אם התנה תנאי קודם כחיבת התורף אפי' תנאי ע''מ לא מהני כשחוזר ונוטל ממנה הגט. דהא עכ''פ לא נכתב הגט בכשרות. ומכ''ש כשנכתב התנאי בגט אפי' אם חזר ומחק לא מהני עיין ב''ש:
סימן קמח - דין המגרש בגט ישן, והמגרש בתנאי, ושלא יתיחד עמה
ובו ב' סעיפים
א מִי שֶׁכָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִמְלַךְ וְלֹא גֵּרְשָׁהּ, וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ, לֹא יְגָרְשֶׁנָּהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט פַּעַם אַחֶרֶת כְּשֶׁיִּרְצֶה לְגָרְשָׁהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט הַיָּשָׁן, הֲרֵי זוֹ (א) מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, שֶׁהֲרֵי נִכְתַּב לִשְׁמָהּ וַהֲרֵי נָתַן לָהּ עַתָּה בְּעֵדִים כְּהִלְכָתוֹ. וְלָמָּה לֹא יְגָרְשֶׁנָּה בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּטָּהּ קוֹדֵם (ב) לִבְנָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהַגֵּט בְּיַד הַבַּעַל וּמְסָרוֹ מִיָּדוֹ (ג) לְיָדָהּ, אֲבָל אִם שְׁלָחוֹ לָהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁנְּתָנוֹ לְיַד הַשָּׁלִיחַ, וּנְתָנוֹ לָהּ הַשָּׁלִיחַ, לֹא תִּנָּשֵׂא בּוֹ, וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא: באר היטב (א) מגורשת. ותנשא בו לכתחלה. משמע אפי' אם הבעל בכאן א''צ גט אחר מיהו רש''י והר''ן כתבו דוקא כשהלך בעלה למדינת הים אז תנשא בו לכתחל' ואם בודאי בא עליה עיין סימן (קמ''ט) [קל''ב]. ויש להסתפק לדברי רש''י אי קרי מדינת הים כל היכא שאין הבעל מצוי במקום קרוב או דלמא דוקא היכא שהוא בארץ מרחקים מהריב''ל ח''ג סימן ס''ט. ואם לא נתגרשה עדיין אפילו שהבעל במקום רחוק לא תתגרש בו לכתחלה אליבא דכולי עלמא וצריך להתיישב בדבר מהריב''ל ח''ג סי' ס''ט וכנסת הגדולה ועיין ב''ש ס''ק ב' שכתב ה''ה אם הלך הבעל למ''י תנשא כמ''ש בהגה''מ ובד''מ סי' קמ''ט הביאו ע''ש. לא הבנתי לשונו במה שכתב וה''ה אם הלך הבעל למדינת הים תנשא. ועיינתי בד''מ ומצאתי שכתב בז''ל אבל אם נתגרשה והלך בעלה למד''ה תנשא לכתחלה ע''ש וזהו לדעת רש''י והר''ן: (ב) לבנה. כלומר שיאמרו הגט נתן באותו יום שנכתב ואח''כ נתעברה ממנו ואיכא פגם לולד. ועיין ב''ש שכתב ולירושלמי מבואר אם גירשה מחמת ערות דבר לא חיישינן שמא בא עליה דמאוסה היא בעיניו ובזה יש לתרץ קושית התוס' דף פ''א וכו' ע''ש. ולא הבנתי דהא לר''י איירי מתני' בראוה שנבעלה א''כ חזיא דלא מאיסה עליו ובעל וא''ל דעכ''פ לשם קדושין לא בעיל הואיל דאסירא עליו מאשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. דהא השתא נמי דבעל לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה וכ''כ הרמב''ם וכ''ה בתשובת הרדב''ז ח''א סי' רע''ז. וז''ל בראוהו שנבעלה לכ''ע צריכה גט דראינו שלא מאיסה עליו ורוצה לשתות בעציצו וכל מה דאפשר לו לתקן מתקן. דאי בעיל לה לשם זנות אית בה תרתי חדא בעילות זנות דכל שאר נשים. ותו איסורא דידה דאחרי אשר הוטמאה ומש''ה בעיל לשם קדושין לתקן שלא יהיה בעילת זנות אלא בעילת איסור ואע''ג דעתיד הוא לגרשה השתא מיהו מתקן הוא ולא הוי בעילת זנות עכ''ל ע''ש עפ''ז נסתרים דברי ב''ש מה שרוצה לתרץ קושית התוס' ע''ש דהא לרבי יוחנן איירי מתני' בראוה שנבעלה ודו''ק וכ''כ בתוס' דגיטין דף ע''ט ע''ב בד''ה ב''ש סברי לא אמרינן וכו'. דסיים תוס' שם כה''ג פליגי לקמן במגרש ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה עכ''ל משמע בהדיא למ''ד דהיינו ר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בראוה שנבעלה לא אמרי' דאזלו לטעמייהו וכו' משום דבשנבעלה חזינן דלא מזוהמת היא בעיניו. והקושיא של תוספת בדף פ''א ע''ב בד''ה ב''ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ע''כ לפי ס''ד דמתני' איירי בראוה שנבעלה. דלפי האמת לק''מ. ועיין מ''ש בסי' קמ''ט ס''ק א' בשם הכנה''ג ובשם מהר''ם אלשקר ולא קשה מידי וק''ל. אבל זאת צ''ע דהא מסקינן בגיטין דף צ' ע''א לא מצא בה דבר ערוה ולא דבר וגירש מהני ומגורשת. א''כ מצינו לב''ש נמי גרושה בלא ערות דבר. ויש ליישב ודו''ק ועיין תוס' י''ט פרק ח' דגיטין משנה ד' ועי' כנה''ג דף קע''ט ע''א. ראובן שהיה רוצה ללכת למ''ה ואמר לסופר שיכתוב גט לאשתו אחר ג' שנים מהיום אם לא יבוא במקום שאשתו שם ואמר ללוי ויהודה שיחתמו בו ויתנוהו לאשתו. וכשיוצא ללכת מהלך יום או יומים נמצאו שם מונעים ומנעוהו מלעבור וחזר לביתו ואחר ימים יצא והלך לדרכו אין חוששין שמא פייס ובטל הגט ואין חוששין לגט ישן. ובהגיע הזמן ולא בא כותבין וחותמין ונותנים לה הרא''ם וכנה''ג קע''ח ע''ב: (ג) לידה. ל''ד אפי' אם שלח אח''כ ע''י שליח נמי הגט כשר כיון שהיה בידו בעת היחוד ב''ש:
ב כָּל הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי, בֵּין שֶׁאָמַר: מֵעַכְשָׁו, בֵּין שֶׁאָמַר: אִם יִהְיֶה וְאִם לֹא יִהְיֶה, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְיַחֵד עִמָּהּ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם (ד) הַתְּנַאי, אֶלָּא בִּפְנֵי עֵד, אֲפִלּוּ עֶבֶד וַאֲפִלּוּ (ה) שִׁפְחָה, וּבְיוֹצֵא וְנִכְנָס סָגֵי, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ אוֹ בְּנָהּ הַקָּטָן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בּוֹשָׁה לְשַׁמֵּשׁ בִּפְנֵיהֶם. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאִם נִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּאֶחָד, וְרָאָה הוּא וְהִיא (ו) אוֹתָם, אֲפִלּוּ נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אַחַר כָּךְ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁמָּא בְּעָלָהּ וּבִטֵּל הַגֵּט, וְיִתְבָּאֵר בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה: באר היטב (ד) התנאי. אפי' ש''מ נוטה למות וגוסס אסור להתייחד בלא עד רשב''א ד''מ ב''ש: (ה) שפחה. וה''ה נערה בת י''ב שנה שיודעת ובושה ממנה הוי שומר ויוכל להתייחד על פיה מהרי''ט מהראנ''ח: (ו) אותם. הטעם אם נתייחד עמה חיישינן לקדושין שמקדש אותה מחדש מש''ה בעינן שראו העדים עיין ב''ש והרדב''ז ח''א סי' ד' ורע''ה:
סימן קמט - דין המגרש את אשתו ואחר כך בא עליה או נתיחד עמה
ובו ז' סעיפים
א הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְחָזַר וּבְעָלָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, אוֹ שֶׁגָּלוּי לַכֹּל שֶׁבָּא עָלֶיהָ, כְּגוֹן שֶׁנְשָׂאָהּ (הָרַ''ן פֶּרֶק כָּל הַגֵּט), קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא (א) לְאַחֵר, בֵּין שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין, הוֹאִיל וְאִשְׁתּוֹ הָיְתָה, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהֶחֱזִירָהּ וּלְשֵׁם קִדּוּשִׁין בָּעַל וְלֹא לְשֵׁם זְנוּת. וַאֲפִלּוּ רָאוּ שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת, שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה. לְפִיכָךְ, הֲרֵי זוֹ (ב) מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי וַדַּאי, וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי: באר היטב (א) לאחר. אם בא על גרושתו אחר שנשאת לאחר וגירשה או נתאלמנה אינה צריכה גט דודאי בעילתו בעילת זנות ולא לשם קדושין שאם יבעול לשם קדושין לוקה ש''ג פרק מ''ש. גם מהר''י הלוי בתשובה סי' י''ד כתב שאם המגרש כהן אינה צריכה גט. וכנה''ג כתב ואני מפקפק בזה דכל שקדושין תופסין בה יש לחוש שמא לשם קידושין בעל דבין הכי ובין הכי עובר על לאו גרידא יש לחוש שמא לשם קדושין בעל ונראה שכל שאינו יוכל לקיימה לא חיישינן שבעל לשם קדושין ע''ש. וכ''כ בתשובת מהר''ם אלשקאר סימן פ''ח שאם גירשה מפני שזינתה תחתיו אפי' ראוה שנבעלה א''צ גט שני דודאי לשם זנות בעל ולא לשם קדושין דמידע ידע שלא יוכל לקיימה והפוכי מטרתא למה לך אבל הרדב''ז ח''א סי' רע''ז כתב דאם נתייחדה אינה צריכה גט ואם ראוה שנבעלה צריכה גט ע''ש וע''ל סי' קמ''ח ס''ק ב' מש''ש ודו''ק. אם היה לו אשה אחרת לא חיישינן דבעל לשם קדושין דלא עבר על חרם ר''ג מהרי''ט ח''ב סי' א' וכנה''ג הביא פוסקים דס''ל דחיישינן אפי' בכה''ג דבעל לשם קדושין ע''ש: (ב) מקודשת. ואם נשאת לאחר תצא עיין ב''ש שכתב ומכ''ש אם הלך הבעל למד''ה וא''א ליתן לה גט אחר דלא תנשא ולא כהגמ''ר עיין בד''מ עכ''ל לכאורה דבריו שבכאן סותרים למ''ש בסי' קמ''ח ס''ק ב' שכתב שם וה''ה וכו' והסכים עם הגמ''ר ע''ש. ואם גירש מחמת זנות למהר''ם אלשקר הנ''ל אפי' ראוה שנבעלה. אינה צריכה גט דלא בעיל לשם קדושין. ולהרדב''ז דוקא בנתייחדת אינה צריכה גט אבל ראוה שנבעלה צריכה גט כמ''ש בס''ק א'. אם אמר נתייחדתי בפני עדים ומתו. או לא בעלתי או בעלתי ולא לשם קדושין ליכא למיחש לקדושין ש''ג ולבסוף כתב שלא מלאו לבו להתיר ע''ש. ועיין ב''ש מ''ש בשם ש''ג. המתייחד עם גרושתו והי' בנדתה אינה צריכה גט שני ממנו הרדב''ז. מעשה שבא לפני במומר שנשא בגיותו בת ישראל שהמירה גם כן ושהו יחד שנים או שלשה שנים ולבסוף חזרה היא לדת אמת וקדשה אחר והתרתיה לו משום דודאי היא והוא לא נתכונו לקידושין בהזדווגם יחד בנדתה כנסת הגדולה דף קע''ט ע''ב. ועיין סעיף וי''ו:
ב נִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, וְהָיוּ שְׁנֵי עֵדִים כְּאֶחָד, וְרָאוּ הוּא וְהִיא אֶת הָעֵדִים, אִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין, חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִבְעֲלָה, וְהֵן הֵן עֵדֵי (ג) יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה. לְפִיכָךְ, הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, וּצְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק. וְאִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵין לִבּוֹ (ד) גַּס בָּהּ. וְאִי חָזֵינָן לְהוּ דְּגַיְסֵי אַהֲדָדֵי, חוֹשְׁשִׁין לָהּ. הגה: אֲבָל אִם נִתְיַחֵד עִם מְשֻׁדֶּכֶת שֶׁלּוֹ, אַף עַל גַּב דְּגָס בָּהּ, לֹא חַיְשִׁינָן, אֶלָּא אִם כֵּן בָּא עָלֶיהָ בִּפְנֵי (ה) עֵדִים (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּן סִימָן קל''ה): באר היטב (ג) יחוד. דוקא כשנתייחד עמה שיעור זמן ביאה או לפחות שיעור העראה שהוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגמעה אבל אם אין שיעור זה אין כאן חשש יחוד כלל רלנ''ח סי' מ''ג הר''י הלוי סי' ו'. הא דאמרינן הן הן עידי יחוד. דוקא בנתייחדה מדעתה אבל אם הוא נתייחד עמה בע''כ אפי' אם נתייחד עמה כשיעור ביאה אם היא תתן אמתלא בדבריה למה שהתה כ''כ אין חוששין ליחוד זה רלנ''ח שם: (ד) גס בה. ה''ה שאין לבה גס בו הרא''ם סי' ס''ז. ודוקא בכה''ג שכבר גרשה אבל אם כתב לה גט ועדיין לא נתן לה הגט ונתייחד עמה חוששין שמא בא עליה ופסול משום גט ישן ב''ש: (ה) עדים. ב''ש כתב דנראה מתשוב' הרמב''ן אפי' בא עליה נמי אין חוששין לקדושין כיון שאין עסק קדושין ביניהם דוקא באשתו או בארוסה שהיה קדושין ביניהם חיישינן לקדושין אבל במשודכת דמיא לאשה דעלמא ועיין הרדב''ז ח''א סי' רי''ז. כנה''ג קע''ט ע''ב ע''ש:
ג מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלוֹ, וְהָלַךְ וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְאַחַר כָּךְ נִתְבָּרֵר שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ קֹדֶם בִּטּוּלוֹ, אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, דְּוַדַּאי לֹא בָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, כִּי הָיָה סָבוּר שֶׁהַגֵּט הָיָה בָּטֵל, וְלֹא בָּעַל אֶלָּא עַל דַּעַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים:
ד מִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְקֹדֶם שֶׁגֵּרְשָׁהּ שֵׁנִית לְקָחָהּ אֶחָד לְשֵׁם פִּילֶגֶשׁ, אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם:
ה לֹא אָמְרוּ חֲזָקָה זוֹ דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ בִּמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל סְתָם, שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ הִיא וּבְאִשְׁתּוֹ הוּא שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעִילַת זְנוּת עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁהִיא בְּעִילַת זְנוּת אוֹ יְפָרֵשׁ שֶׁעַל תְּנַאי הוּא בּוֹעֵל; אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים בַּחֲזָקָה שֶׁבָּעַל לְשֵׁם זְנוּת, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁבָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין:
ו וְכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהֵמִירוּ בְּאֹנֶס הַגְּזֵרוֹת, וְנִשְּׂאוּ זֶה לָזֶה בְּחֻקּוֹת הַכּוּתִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְיַחֲדִים זֶה עִם זֶה בְּכָל יוֹם לְעֵינֵי הַכֹּל, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם מִשּׁוּם קִדּוּשִׁין וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ''ו:
ז נִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁאָמַר לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם גֵּט וְלִתְּנוֹ לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִכְתְּבוּ. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
סימן קנ - דין פסול גט שאם נשאת בהן
ובו ד' סעיפים
א כָּל גֵּט שֶׁהוּא בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה, אִם נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ עֲדַיִן הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם נִשֵּׂאת בּוֹ, תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר, וּצְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי מִדִּבְרֵיהֶם, וּמֵהָרִאשׁוֹן מִן הַתּוֹרָה, לְהַתִּירָהּ לְעָלְמָא. וַאֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם לְעוֹלָם. וְכָל י''ג דְּרָכִים שֶׁנּוֹהֲגִין בְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְנִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ, שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן י''ז, נוֹהֲגִים בָּהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַעְלָהּ הָרִאשׁוֹן יוֹרְשָׁהּ (המ''מ פֶּרֶק י' דְּגֵרוּשִׁין). אֲבָל אִם לֹא נִשֵּׂאת עֲדַיִן, אֶלָּא נִתְקַדְּשָׁה, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי. וְכָל גֵּט שֶׁאֵינוֹ פָּסוּל אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם לְהִנָּשֵׂא בּוֹ, לֹא תִּנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, וְאִם נִשֵּׂאת, אֲפִלּוּ לֹא נִבְעֲלָה, לֹא תֵּצֵא, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר; וְכוֹתְבִין לָהּ גֵּט אַחֵר, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת בַּעְלָהּ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב לָהּ גֵּט, וְהָיָה הַבַּעַל וָתִיק וְגֵרַשׁ מֵעַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה, לֹא יוֹצִיא, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיא לַעַז עַל הַבָּנִים. מִיהוּ, נוֹתְנִין גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הוֹצָאַת לַעַז עַל הַבָּנִים (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן כ''א). כָּל דָּבָר שֶׁאָנוּ מַחֲמִירִין בְּגִטִּין, וְהַגֵּט בְּלָאו הָכִי כָּשֵׁר אֶלָּא שֶׁמַחֲמִירִין לְכָתְבוֹ לְכַתְּחִלָּה, אִם לֹא נִכְתַּב, הַגֵּט כָּשֵׁר (מהרי''ו סִימָן כ''ג):
ב כָּל שֶׁהִיא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת, לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא, וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר:
ג כָּל גֵּט שֶׁהוּא בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה, אִם הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו מִשּׁוּם גְּרוּשָׁה, חוּץ מֵהַמְגָרֵשׁ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וְאֵין אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּאן גֵּט כְּלָל, פְּסוּלָה לִכְהֻנָּה:
ד מִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פִּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם, אוֹ שֶׁהָיְתָה סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת וְרָצָה לְהַחֲזִירָהּ, צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ, אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת וְלֹא לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת:
סימן קנא - הסופר שטעה בגט ובשובר
ובו סעיף אחד
א כָּתַב הַסוֹפֵר הַשּׁוֹבָר וְהַגֵּט, וְטָעָה וְנָתַן הַשּׁוֹבָר לָאִישׁ, וְהַגֵּט לָאִשָּׁה, וְנָתְנוּם זֶה לָזֶה וְכִמְדֻמֶּה לָהֶם שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, וּלְאַחַר זְמַן עִרְעֵר הַבַּעַל לוֹמַר שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה, שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ אֶלָּא הַשּׁוֹבָר וַהֲרֵי הַגֵּט עֲדַיִן בְּיָדוֹ, אִם לֹא נִשֵּׂאת עֲדַיִן, נֶאֱמָן, וִיגָּרְשֶׁנָּה עַכְשָׁו וּתְהֵא מֻתֶּרֶת מֵעַתָּה. וְאִם לֹא גֵּרְשָׁהּ, וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַי''ג דְּרָכִים בָּהּ. וְאִם לֹא עִרְעֵר הַבַּעַל עַד אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ, וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת גְּרוּשָׁה, שֶׁאָנוּ תּוֹלִין שֶׁנָּפַל מִמֶּנָּה וְהוּא מְצָאוֹ:
סימן קנב - דין שני עדים אומרים שנתגרשה, והאומרת: אשת איש הייתי ונתגרשתי
ובו י''ב סעיפים
א הַבַּעַל שֶׁאָמַר: גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו וְתִהְיֶה סְפֵק (א) מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הוֹדֵית לוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ, אֵינָם נֶאֱמָנִים: באר היטב (א) מגורשת. היינו לאחר מותו. חולצת ולא מתייבמת. גם אם זנתה אחר שאמר גרשתי הבנים ספק ממזרים. אבל א''י לאסור עליו אם הוא כהן ב''ש:
ב הָאוֹמֶרֶת לְבַעְלָהּ: גֵּרַשְׁתַּנִי, וְהוּא מַכְחִישָׁהּ, נִתְבָּאֵר סִימָן י''ז:
ג שְׁנַיִם אוֹמְרִים: נִתְגָּרְשָׁה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא נִתְגָּרְשָׁה, אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ גֵּרַשְׁתַּנִי, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדִים סוֹמְכִים אוֹתָהּ וְאֶפְשָׁר שֶׁתָּעִיז פָּנֶיהָ. לְפִיכָךְ, אִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָמְרוּ: עַכְשָׁו נִתְגָּרְשָׁה, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לָהּ: אִם אֱמֶת הַדָּבָר הוֹצִיאִי גִּטֵּךְ, אֲבָל אִם אָמְרוּ הָעֵדִים: מִכַּמָּה יָמִים נִתְגָּרְשָׁה, יֵשׁ לוֹמַר אָבַד הַגֵּט, וְהוֹאִיל וְהִיא אוֹמֶרֶת: גְּרוּשָׁה אֲנִי בְּוַדַּאי, וּשְׁנַיִם עֵדִים מְעִידִים לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁנַיִם מַכְחִישִׁין אוֹתָם, אִם נִשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ, לֹא תֵּצֵא, שֶׁהֲרֵי הִיא וּבַעְלָהּ יוֹדְעִים בְּוַדַּאי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין מְקַלְקְלִים עַצְמָם. אֲבָל אִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר, הוֹאִיל וְהַדָּבָר אֶצְלוֹ סָפֵק, וְכֵן אִם אָמְרָה: אֵינִי יוֹדַעַת, תֵּצֵא, וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר. אֲבָל כָּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא הַכְחָשָׁה, אֶלָּא שְׁנַיִם אוֹמְרִים: נִתְגָּרְשָׁה עַכְשָׁו, וְאָמְרִינָן לָהּ: אַחְזִינָן גִּטֵּךְ, וְאָמְרָה: נֶאֱבַד אוֹ נִקְרַע, לֹא חַיְשִׁינָן לָהּ:
ד אָמְרוּ שְׁנַיִם: רְאִינוּהָ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא רְאִינוּהָ, אֲפִלּוּ אִם הָיוּ כֻּלָּם שְׁרוּיִים בְּחָצֵר אַחַת, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁבְּנֵי אָדָם עֲשׂוּיִים לְגָרֵשׁ בְּצִנְעָא. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אָמְרוּ שֶׁהָיוּ כֻּלָּם בְּמַעֲמָד אֶחָד, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: לֹא רָאִינוּ, הָוֵי הַכְחָשָׁה, דְּכֻלֵּי הַאי לֹא עָבְדִי בְּצִנְעָא (תא''ו נכ''ג ח''ג):
ה אֶחָד אוֹמֵר: נִתְגָּרְשָׁה, וְאֶחָד אוֹמֵר: לֹא נִתְגָּרְשָׁה, לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת, אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ, תֵּצֵא בְּכָל עִנְיָן. וְאִם לֹא הָיְתָה בְּחֶזְקַת אֵשֶׁת אִישׁ, אֶלָּא עַל פִּיהֶם, אִם יֵשׁ הַכְחָשָׁה בְּעֵדוּתָן, כְּגוֹן שֶׁאֶחָד אוֹמֵר: נִתְגָּרְשָׁה, וְאֶחָד אוֹמֵר: מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ בָּהּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין, תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה. וְאִם שְׁנֵיהֶם מְעִידִים שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ, אֶלָּא שֶׁזָּרַק לָהּ גֵּט, אֶחָד אוֹמֵר: קָרוֹב לוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר: קָרוֹב לָהּ, (אֲפִלּוּ) אִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא:
ו הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה וְאָמְרָה: אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כְּשֶׁאָמְרָה כָּךְ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ:
ז אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: גְּרוּשָׁה אֲנִי, וְאִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא. וַאֲפִלּוּ אִם נִשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ. אֲבָל חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וּפְסוּלָה לִכְהֻנָּה לְעוֹלָם; וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. הגה: בָּאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ: שָׁמַעְנוּ שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת, אֵין זֶה עֵדוּת לְהוֹצִיא מֵחֶזְקָתָהּ, עַד שֶׁיָּעִידוּ שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה (רִיבָ''שׁ סִימָן תק''ד). אֲבָל אִם אֵין עֵדִים שֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ, רַק אוֹמְרִים: שָׁמַעְנוּ שֶׁנִתְקַדְּשָׁה וְנִתְגָּרְשָׁה, דִּינוֹ כְּקוֹל בְּעָלְמָא, וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִי' מ''ו:
ח הָיוּ לָהּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין (ב) שָׁם גֵּט, הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה: באר היטב (ב) שם גט. אשה שהיתה בחזקת גרושה ונשאת ואח''כ חקרו הדבר ולא נמצא כי אם ע''א מעיד שראה הגירושין ואחרים ששמעו מפי אחרים שהיא מגורשת מותרת לינשא הרדב''ז ח''א סימן רמ''ה:
ט הוֹצִיאָה גֵּט מִתַּחַת (ג) יָדָהּ וְאָמְרָה: גֵּרְשַׁנִי בַּעְלִי בְּזֶה, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְתִנָּשֵׂא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ''א וְקמ''ב: באר היטב (ג) ידה. וכפי מנהגינו עכשיו שאנו קורעין הגט מיד אחר הנתינה אפי' הוציאה קרוע קרע ב''ד הוו ראיה שנתגרשה אפי' הבעל טוען קודם נתינה קרעתיו ובטלתיו כנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב כ''י:
י בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, אִם אָמַר: מִמֶּנִּי נָפַל וּמָצְאָה אוֹתוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ, וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל: עַל תְּנַאי הָיָה וַעֲדַיִן לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, (אוֹ) פִּקָּדוֹן הָיָה, אוֹ מֵעוֹלָם לֹא כְּתַבְתִּיו, (אוֹ) מְזֻיָּף הוּא, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ''א וְקמ''ב (סָעִיף י''ג וְי''ד):
יא וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים, אֲבָל פָּסְלָה עַצְמָהּ מִכְּהֻנָּה:
יב אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָהּ מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִנָּשֵׂא בּוֹ עַד שֶׁיֻּכְּרוּ חֲתִימוֹת יְדֵי הַבֵּית דִּין. (וְעַיֵן בְּסוֹף סִימָן קמ''ב בַּהַגָּה):
סימן קנג - דין המוצא גט בשוק למי יחזיר אותו
ובו סעיף אחד
א הַמּוֹצֵא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, אִם הָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת סִימָן, שֶׁאוֹמֶרֶת: נֶקֶב יֵשׁ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִי, וְאוֹמֶרֶת שֶׁכְּבָר נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ וּמִמֶּנָּה נָפַל, יַחֲזִירוּהוּ לָהּ, אֲפִלּוּ אִם הַבַּעַל מַכְחִישָׁהּ וְאוֹמֵר שֶׁמִּמֶּנּוּ נָפַל וְלֹא גֵּרְשָׁהּ מֵעוֹלָם אֶלָּא שֶׁצִּוָּה לְכָתְבוֹ וַעֲדַיִן לֹא נְתָנוֹ; אֲפִלּוּ אִם גַּם הוּא נוֹתֵן בּוֹ סִימָן. וְאִם אֵינָה נוֹתֶנֶת בּוֹ סִימָן, וְהַבַּעַל מַכְחִישָׁהּ, לֹא יִתְּנוּהוּ לֹא לוֹ וְלֹא לָהּ. וְאִם הַבַּעַל מוֹדֶה שֶׁכְּתָבוֹ, וְאוֹמֵר שֶׁיִּתְּנוּהוּ לָהּ לְהִתְגָּרֵשׁ, בְּמָקוֹם וּבְשָׁעָה שֶׁרָאוּי לְהַחֲזִיר, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמֵּאַחֵר נָפַל עַל פִּי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל''ב, יִתְּנוּהוּ לָהּ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ מֵעַתָּה; וְאִם לָאו, לֹא יִתְּנוּהוּ לָהּ. וְאִם הוּא מוֹדֶה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ, וְהִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתוֹ לִגְבּוֹת בּוֹ כְּתֻבָּתָהּ, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁכְּבָר פְּרָעָהּ וְהֶחֱזִירַתּוּ לוֹ וּמִמֶּנּוּ נָפַל, מַחֲזִירוֹ לָהּ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ אוֹמֶרֶת: נֶקֶב יֵשׁ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, רַק בִּשְׁאָר סִימָן (שֶׁאֵינוֹ כָּל כָּךְ) מֻבְהָק, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֶרֶת: כָּךְ וְכָךְ אֶצְבָּעוֹת בְּאֹרֶךְ הַגֵּט אוֹ בְּרָחְבּוֹ, אוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת מִדַּת הַחוּט הַקָּשׁוּר בּוֹ. אֲבָל אִם אָמְרָה: הַגֵּט הָיָה אָרֹךְ אוֹ קָצָר, וְאֵינָהּ מְכַוֶּנֶת מִדָּתוֹ, אוֹ הַחוּט לָבָן אוֹ שָׁחֹר, אוֹ שֶׁאָמְרָה שֶׁהוּא מֻנָּח בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלוֹסְקְמָא, אֵינוֹ סִימָן לְהַחֲזִירוֹ לָהּ עַל יָדוֹ:
סימן קנד - למי שכופין להוציא בגט, בין איש בין אשה, וסדר כתיבת הגט ונתינתו
ובו כ''ד סעיפים
א אֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתָם לְהוֹצִיא וְלִתֵּן (א) כְּתֻבָּה: מִי שֶׁנּוֹלַד לוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם, אוֹ שֶׁחָזַר לִהְיוֹת מְקַבֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים אוֹ בּוּרְסְקִי, אוֹ לִהְיוֹת מְחַתֵּךְ נְחשֶׁת מֵעִקָּרוֹ. וְאִם רָצְתָה תֵּשֵׁב עִם בַּעְלָהּ. וְאִם יָדְעָה (ב) בָּהֶן קֹדֶם שֶׁנִשֵּׂאת, אֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא, דְּסָבְרָה וְקִבְּלָה (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה). נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה (ג) שְׁחִין, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב עִמּוֹ, אוֹ שֶׁהִתְנָה עִמוֹ קֹדֶם שֶׁנְשָׂאָהּ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא מַפְרִישִׁין אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא (ד) מְמִיקַתּוּ. וְאִם אָמְרָה: אֵשֵׁב עִמּוֹ (ה) בְּעֵדִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא עָלַי, שׁוֹמְעִין לָהּ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי כּוּתִים לְהוֹצִיא (ב''י סִימָן קל''ד בְּשֵׁם א''ח וּבְמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ), וּבִלְבַד שֶׁיְּבַטֵּל בִּשְׁעַת הַגֵּט (שָׁם בְּמָרְדְּכַי). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹפִין לְמוּמָר אוֹ שְׁאָר עוֹבֵר עַל דָּת (תְּשׁוּבַת מור''ם), אֶלָּא אִם כֵּן פּוֹשֵׁעַ לָהּ, כְּגוֹן שֶׁמַאֲכִילָהּ דְּבַר אִסוּר (מהרי''ו סִימָן כ''ב), אוֹ שֶׁעָבַר עַל חֵרֶם שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ נֶגְדָּהּ שֶׁלֹּא לְהַקְנִיטָהּ וְשֶׁלֹּא לְהַכּוֹתָהּ, אוֹ שֶׁנוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם שֶׁבָּנָיו מֵתִים בַּעֲוֹן נְדָרִים (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי סוֹף אִשּׁוּת). מִי שֶׁהוּא רוֹעֶה (ו) זוֹנוֹת וְאִשְׁתּוֹ קוֹבֶלֶת עָלָיו, אִם יֵשׁ עֵדוּת (ז) בַּדָּבָר, שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ עִם מְנָאֲפִים אוֹ שֶׁהוֹדָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁמְבִיאִין לוֹ יְלָדִים כּוּתִים אֵין לָחוּשׁ, דִּלְמָא מְשַׁקְרִים עָלָיו (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה דִּיבָמוֹת): באר היטב (א) כתובה. ולענין תוספת כתובה פסק הב''ש דאין לה תוס' בכל הני אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו אפ''ה אין לה תוספת ע''ש והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין רשד''ם חא''ה ס''ס מ''א. כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה אם לא יכפוהו להוציא כגון דליכא קמן האשה תובעת גיטה וכתובתה: ב''ד יורדין לנכסיו ומגבין לה הרד''ך בית ב' חדר יו''ד: (ב) בהן. ולכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י''ל סבורה הייתי שאני יוכל לקבל ועכשיו א''י לקבל. לכן נראה אפילו להרמ''א שכתב אין כופין להוציא מ''מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי''ל קים לי כהני פוסקים עיין ב''ש: (ג) שחין. מוכה שחין שאומר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו יש להסתפק אי מהימנינן ליה הר''א ששון סימן רי''ד. הי' לו נגעים בפיו ומוציא ליחה סרוחה כופין אותו להוציא הר''י אדרבי סימן מ''ב. מי שמשתין בתוך המטה ואינו מרגיש אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו הרדב''ז ח''ב סימן ר''ס וכ''כ באר שבע דף קי''ב. וע''ל סי' ל''ט ס''ק ד' חולה הצרפתי אם יסכימו הרופאים שהתשמיש ממיקתו וגם יש בו מיאוס וסרחון חזק כופין אותו להוציא עיין כנה''ג קפ''א ע''א וכן בנכפה אם התשמיש קשה לו מפרישין אותו ממנה הרמ''ט (ח''ב) [ח''ג] סימן רי''ב: (ד) ממיקתו. פי' בשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו: (ה) בעדים. ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית א' סגי הראנ''ח ח''א סימן ז': (ו) זונות. ראובן שבא על א''א וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה. פסק חכם צבי בתשובתו סימן קל''ג דאין כופין אותו להוציא. דל''ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא''כ כאן דשב בתשובה ע''ש: (ז) בדבר. ואין להחרים אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות ב''ש:
ב מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בַּעַל רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם, אוֹ מְלַקֵּט צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, וּמֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו וְיֵשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם שֶׁהָיָה בְּבַעְלָהּ, יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר: לְאָחִיךְ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךְ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה:
ג הָאוֹמֵר: אֵינִי זָן וְאֵינִי (ח) מְפַרְנֵס, כּוֹפִין אוֹתוֹ (ט) לָזוּן. וְאִם אֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִים לְכוֹפוֹ לָזוּן, כְּגוֹן שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לְפַרְנֵס וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׂתַּכֵּר לְהַרְוִיחַ וְלָזוּן, אִם תִּרְצֶה הִיא, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מִיָּד וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְכֵן הַדִּין לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה (י) לְשַׁמֵּשׁ. הגה: וְכֵן אִישׁ שֶׁרָגִיל לִכְעֹס וּלְהוֹצִיא אִשְׁתּוֹ מִבֵּיתוֹ תָּמִיד, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, כִּי עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ זָנָהּ לִפְעָמִים וּפוֹרֵשׁ מִמֶנָה בְּתַשְׁמִישׁ יוֹתֵר מֵעוֹנָתָהּ וְהָוֵי כְּמוֹרֵד מִמְזוֹנוֹת וְתַשְׁמִישׁ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תרצ''ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע' וְסִימָן ע''ז. אִישׁ הַמַכֶּה אִשְׁתּוֹ, עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ כְּמַכֶּה חֲבֵרוֹ. וְאִם רָגִיל הוּא בְּכָךְ, יֵשׁ בְּיַד בֵּית דִּין לְיַסְּרוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי רִדּוּי וּכְפִיָּה, וּלְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עוֹד, וְאִם אֵינוֹ צַיִּת לְדִבְרֵי הַבֵּית דִּין יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, וּבִלְבַד שֶׁמַתְרִין בּוֹ תְּחִלָּה פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם כִּי אֵינוֹ מִדֶּרֶךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂה כּוּתִים הוּא. וְכָל זֶה כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל, אֲבָל אִם מְקַלַּלְתּוֹ בְּחִנָם אוֹ מְזַלְזֶלֶת אָבִיו וְאִמוֹ, וְהוֹכִיחָהּ בִּדְבָרִים וְאֵינָהּ מַשְׁגַּחַת עָלָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַכּוֹתָהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו אִשָּׁה רָעָה אָסוּר לְהַכּוֹתָהּ. וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה הִיא עִקָר. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ מִי הַגּוֹרֵם, אֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהִיא הַמַתְחֶלֶת, שֶׁכָּל הַנָשִׁים בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת, וּמוֹשִׁיבִין בֵּינֵיהֶן אֲחֵרוֹת לִרְאוֹת בְּשֶׁל מִי הָרָעָה הַזֹאת, וְאִם הִיא מְקַלַּלְתּוֹ חִנָם, יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא בִּרְגִילָה בְּכָךְ, וְאַחַר הַהַתְרָאָה, וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קט''ו. וְאִם הָלְכָה מִבֵּיתוֹ וְלָוְתָה וְאָכְלָה, אִם יָצְתָה מִכֹּחַ שֶׁהִכָּה אוֹתָהּ תָּמִיד, חַיָּב לְשַׁלֵּם (כָּל דִּבְרֵי הַגָּ''ה זוֹ תִּמְצָא בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם מוהר''ם וב''ז סִימָן פ''ח), וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע': באר היטב (ח) מפרנס. ל''ד האומר איני זן אלא כי היכא דלית ליה פשיטא שכופין. וכתב מהר''ם מטראני ח''א סימן ע''ו. אין לך אינו רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזונות ולא קרב אליה והולך ובורח ממקום למקום. ע''ש ועיין כנה''ג קפ''א ע''ב. טען חמיה תבא לביתי ואזונה אין לכופו בשוטים אבל במילי כייפינן ואם אינו רוצה להוציא יכולה לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה בין מנדונייתה בין מתכשיטין שנתן לה בעלה וללכת לבית אביה וחייב ליתן לה מזונות כל זמן שאינה מוציאה בגט. אלא שאם מזונות שבעיר דירתו הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול ממהרי''ט ח''א סימן קי''ג: (ט) לזון. לכמה פוסקים כופין אותו לגרש ע''כ אם היא אינו רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי''ל קים לי כהני פוסקים כמש''ל בס''ק ב': (י) לשמש. כלומר בענין הכפיה שווין הדינין. אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אין שווין. דבתשמיש מוסיפין על הכתובה. ובאינו רוצה לזון אין מוסיפין עיין ב''ש:
ד הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אַחַר שֶׁנָּשָׂא, אֲפִלּוּ נִקְטַעַת יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, אוֹ נִסְמֵת עֵינוֹ, וְלֹא רָצְתָה אִשְׁתּוֹ לֵישֵׁב עִמּוֹ, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה; אֶלָּא אִם רָצְתָה תֵּשֵׁב, וְאִם לֹא רָצְתָה, דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בְּיָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ עֵינוֹ אַחַת, אֲבָל בְּב' (יא) יָדָיו וּב' עֵינָיו וּב' רַגְלָיו, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא (טוּר וְהָרֹא''שׁ): באר היטב (יא) ידיו. והיינו שנולדו בו אבל אם היה בו לסברת הרמ''א סעיף א' אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ועכ''פ (דהיא) [היא] לא נעשית מורדת די''ל סבורה הייתי שיכולה לקבל כמש''ל ס''ק ב' ב''ש:
ה אִישׁ הַמִּשְׁתַּטֶּה מִידֵי יוֹם יוֹם, וְאוֹמֶרֶת אִשְׁתּוֹ: אָבִי מֵחֲמַת דָּחֲקוֹ הִשִּׂיאַנִי לוֹ וּסְבוּרָה הָיִיתִי לְקַבֵּל וְאִי אֶפְשִׁי כִּי הוּא מְטֹרָף וִירֵאָה אֲנִי פֶּן יַהַרְגֵנִי בְּכַעֲסוֹ, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ, שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶלָּא בְּאוֹתָם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. הגה: מִי שֶׁהוּא נִכְפֶּה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ (יב) מוּם וְאֵין כּוֹפִין עַל זֶה לְגָרֵשׁ. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁתִּהְיֶה עִמוֹ, הוֹאִיל וּבָאתָה מֵחֲמַת טַעֲנָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמֵדִיר בְּשֵׁם ראבי''ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי מוּם (יג) בָּאִישׁ, וְכוֹפִין לְגָרֵשׁ (הָרֹא''שׁ כְּלָל מ''ב): באר היטב (יב) מום. אע''ג דבאשה הוי מום כמ''ש בסי' (קט''ז) [קי''ז] מ''מ אשה ניחא לה בכל דהו ודוקא דאין סכנה בדבר אם משמשת עם בעל נכפה דאם היה סכנה בדבר כופין אותו להוציא כמש''ל ס''ק ג' בשם מהרמ''ט: (יג) באיש. עיין כנה''ג דף קפ''ג ע''ב שהעלה אם נתיישן החולי נכפה אצלו וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני חכמי הדור שנכוף אותו לגרש אף אני אהיה סניף להם ע''ש ועמ''ש דף קל''ב ע''א מש''ש:
ו הָאִשָּׁה שֶׁתּוֹבַעַת גֵּט בְּטַעֲנָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִבָּנוֹת מִמֶּנּוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְאִם טָעֲנָה שֶׁחֲפֵצָה לֵילֵד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ בֵּן שֶׁתִּשָּׁעֵן עָלָיו, וְאֵין לָהּ כְּבָר (יד) שׁוּם בֵּן, וְאוֹמֶרֶת שֶׁהוּא (טו) גּוֹרֵם שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, אִם שָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא נִתְעַבְּרָה, וְאֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ כְּדֵי שֶׁנָּחוּשׁ שֶׁתּוֹבַעַת גֵּט כְּדֵי לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, וְגַם אֵין לִתְלוֹת תְּבִיעַת הַגֵּט בְּשׁוּם דָּבָר אַחֵר, שׁוֹמְעִין לָהּ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, דְּשֶׁמָּא נִתְקַלְקֵל אַחַר כָּךְ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, וְיִתֵּן מָנֶה מָאתַיִם, אֲבָל לֹא (טז) תּוֹסֶפֶת, וְיִתֵּן נְדוּנְיָתָא מַה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מַה שֶּׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בּוֹ בְּוַדַּאי, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן (יז) כְּתֻבָּה. וְאִם אָמַר אֶשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ וְאֶבְדֹק עַצְמִי, שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם יָלְדָה הַשְּׁנִיָּה, תֵּצֵא הָרִאשׁוֹנָה בְּלֹא כְּתֻבָּה, וְאִם לָאו יוֹצִיא שְׁתֵּיהֶן וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, אוֹ יִשָּׂא שְׁלִישִׁית, אִם אֶפְשָׁר לֵהּ לְמֵיקַם בְּסִפּוּקַיְהוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמְרָה גַּם הַשְּׁנִיָּה שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, יוֹצִיא שְׁתֵּיהֶן וְיִתֵּן (יח) כְּתֻבָּה. וּבְכָל גַּוְנָא, אִם יָדוּעַ שֶׁהוּא עָקָר, וְהִיא בָּאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה, יוֹצִיא מִיָּד. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם שָׁהָה (יט) י' שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, וּבָאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה, שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה, וְהָתָם לֹא מְהַנֵי מַה שֶּׁאוֹמֵר: אֶבְדֹּק עַצְמִי וְאֶשָּׂא אַחֶרֶת, דְּמִכָּל מָקוֹם לֹא אִבְּדָה הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבָּתָהּ, הוֹאִיל וְלֹא הֻחְזְקָה בְּג' אֲנָשִׁים. וְהָא דִּצְרִיכָה לִטְעֹן שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, הַיְנוּ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָיוּ לוֹ כְּבָר בָּנִים, אָז תָּלִינָן בְּדִידַהּ אִם לֹא שֶׁטּוֹעֶנֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, אוֹ בַּבַּעַל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁכְּבָר הֻחְזְקָה כָּךְ נִרְאֶה סְבָרַת הַטּוּר וְהוּא מַסְקָנַת הַתוס' וְהָאֲשֵׁרִ''י: באר היטב (יד) שום בן. בנ''י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה ב''ש: (טו) גורם. עיין ב''ש: (טז) תוס'. היינו תוספת שמוסיף לה דרך מתנה. אבל תוספת שליש הנהוג בינינו נותן לה מהרי''ק שורש פ''א. עיין כנה''ג קפ''א ע''ב סעיף כ''ח. ודף קפ''ב ע''א סמ''ג. דורונות ומתנות ששלח לה הבעל בשעת שידוכין הם של הבעל. הרש''ך ח''ג סימן קי''ב. וכן המתנות שנתנו לבעל. הם לבעל. מהרח''ש בתשובה סי' מ''א. דורונות ומתנות שנתנו לה אחרים בשעת נשואין הם שלה בין שנתנו לה קרובי החתן בין קרובי הכלה הרש''ך וכנה''ג הביא תשובת ב''י דאף אלו הם של בעל ע''ש קפ''א ע''א סעיף נ''א: (יז) כתובה. כיון שמבורר שהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה: (יח) כתובה. ר''ל יוציא מיד ואין צריך להמתין י''ש בשניה. כיון דשהה עם הראשונה ואם הראשונה באה תוך י''ש לגרשה ובדק נפשיה תוך י''ש ושניה אומרת שאינו י''כ מ''מ אינו יוכל הראשונה לגרשה תוך י''ש דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהוא תוך י''ש והוא רוצה לגרש ב''ש: (יט) יו''ד שנים. ב''ש האריך והעלה דדברי רמ''א תמוהים ע''ש:
ז אִם טוֹעֶנֶת: אֵין לוֹ גְּבוּרַת אֲנָשִׁים לָבֹא עָלֶיהָ, וְשׁוֹאֶלֶת גֵּט, וְהוּא מַכְחִישָׁהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא (כ) נֶאֱמֶנֶת ואֲפִלּוּ לֹא שָׁהֲתָה י' שָׁנִים (טוּר), וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מִיָּד, וְלֹא יִתֵּן לָהּ (כא) כְּתֻבָּה. וְאִם מְגָרְשָׁהּ מֵעַצְמוֹ בְּלֹא כְּפִיָּה, יִתֵּן לָהּ (כב) כְּתֻבָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לִבְעֹל אַחֶרֶת, צָרִיךְ לִתֵּן לָזֹאת הַכְּתוּבָה; הוֹאִיל וְלֹא יָכוֹל לָבֹא עָלֶיהָ, יְכוֹלָה לוֹמַר: מָסַרְתִּי עַצְמִי לְךְ, וּמָה אֶעֱשֶׂה לְךְ יוֹתֵר (ב''י בְּשֵׁם א''ח). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם תּוֹבַעַת (כג) כְּתֻבָּתָהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְאַף לְהוֹצִיא אֵין כּוֹפִין. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְמַן הַזֶה שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים חֲצוּפוֹת, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין). וּמִכָּל מָקוֹם, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֲמַתְלָאוֹת וְאֻמְדָּנוּת שֶׁאוֹמֶרֶת אֱמֶת, נֶאֱמֶנֶת (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ע''ב). וְאִם יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא עָלֶיהָ מִשּׁוּם שֶׁרַחְמָהּ צָר וְהִיא בְּתוּלָה, שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא עָלֶיהָ מִכֹּחַ רַכּוּת שָׁנָיו וְחֻלְשָׁתוֹ, תּוֹלִין בָּזֶה וְאֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא (תְּשׁוּבַת הָריצְבָ''א סוֹף אִשּׁוּת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ, מִכָּל מָקוֹם אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהִתְפַּיֵּס עִמוֹ, וְאֵין דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת, אֶלָּא מַאֲרִיכִין הַדָּבָר עַד שֶׁיִּתְפַּשְּׁרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁהֶה עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא תֵּלֵד (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קל''ה בְּב''י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). וְהוּא הַדִּין אִם קִדֵּשׁ אִשָּׁה וַאֲסוּרָה לְהִנָשֵׂא לוֹ וּלְאַחֵר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל מ''ג). אִם טוֹעֶנֶת שֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ שׁוֹכֵב עִמָהּ וְאֵינוֹ בָּא עָלֶיהָ, דִּינָהּ כְּדִין טוֹעֶנֶת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּרַת אֲנָשִׁים: באר היטב (כ) נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם משקרת אין מעיזה להכחישו מש''ה אפי' תוך י''ש נאמנת. ודוקא שאמרה כן בפניו כמ''ש בסימן י''ז באמרה גרשתני. ואפילו לא טענה בעינא חוטרא לידי מהני כאן כיון דא''י לקיים העונה עיין כנה''ג קפ''ב ע''א סעיף ל''ב. והרדב''ז ח''א סימן קי''ח. כל שלא אמרה בפניו אעפ''י שנשמעו הדברים להבעל שלא בפניו מיקרי ואינה נאמנת. הראנ''ח ח''א סי' ס''ג. אבל בספר בנימין זאב כתב דאם נשמעו דבריה לו בפניו מיקרי ע''ש סימן קכ''ו וכנה''ג קפ''ד ע''א: (כא) כתובה. כיון דהוא מכחישה ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ולענין תוספות כתובה צ''ע. ואם תפסה מהני תפיסה. ותוספת דידן נוטלת דדין נדוניא יש לו ואם היא מכחישה צ''ע אי נוטלת אפי' נדוניא שלה עיין בפוסקים: (כב) כתובה. ולענין תוספת כתובה נמי צ''ע. ואם יוכל להתקשות ויוכל להכניס עטרה ואין לו כח למרק נמי צ''ע אם יש לה ת''כ עיין ב''ש. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנידתה ובעלה מכחישה בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת מהר''מ ווייל סי' כ''ז משפט צדק ח''א סי' נ''ט כ' אם תובעת כתובה אינה נאמנת אבל אם אינה תובעת כתובה נאמנת ודוקא שטענה כך בפני הבעל ובפני הב''ד. היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה ואמרה ששכב עמה בנדתה אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה נאמנת. משפט צדק שם: (כג) כתובתה. ל''ד תובעת כתובתה בפירוש אלא אפי' הזכירה ברמז אינה נאמנת וכל דבר הנראה לב''ד שמערמת היא להסתיר טענת הכתובה לא מהימנא כנה''ג קפ''ד ע''א. אם תפסה מנכסי בעלה כדי כתובתה שאינה צריכה לתבוע כתובתה יש להסתפק שמא טענה שקר רלנ''ח סי' כ''ט:
ח אִם יָדוּעַ שֶׁהָאִישׁ רוֹצֶה לֵילֵךְ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, יַשְׁבִּיעוּהוּ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אוֹ יִכְפּוּהוּ שֶׁקֹּדֶם שֶׁיֵּלֵךְ יְגָרֵשׁ אוֹתָהּ לִזְמַן:
ט אִם הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד בְּמָקוֹם שֶׁנְשָּׂאָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרְשָׁהּ, כִּי הִיא אֵינָהּ צְרִיכָה לָלֶכֶת אַחֲרָיו:
י נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן (כד) כְּתֻבָּה אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד. וְאִם לֹא רָצָה, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא. וְאִם אָמַר: אֵינִי בּוֹעֲלָהּ וַהֲרֵינִי שׁוֹכֵן עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְיַחֵד עִמָּהּ, בֵּין שֶׁאָמְרָה הִיא בֵּין שֶׁאָמַר הוּא, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא יוֹצִיא וְיִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לָלֶדֶת. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה דְּלֹא הוֹלִיד כְּלָל, אֲבָל אִם הוֹלִיד זֶרַע קַיָּמָא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִיֵּם עֲדַיִן פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֵין כּוֹפִין (כה) לְהוֹצִיא (רִיבָ''שׁ סִימָן ט''ו). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן א' דְּבַזְמַן הַזֶה אֵין נוֹהֲגִין לָכֹף כְּלָל. וְנֶאֱמָן הָאִישׁ לוֹמַר שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד, וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה (נ''י פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ): באר היטב (כד) כתובה. עי' ב''ש. והיכא דלית ליה למיתב לה כתובה תהא כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו ע''ל סימן קי''ט ס''ק ז' מש''ש ועיין כנה''ג קפ''ב ע''ב סנ''ג ונ''ד: (כה) להוציא. והיינו כשהיא ראויה להוליד עוד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא ב''י בשם הריב''ש ע''ש ובד''מ. ואם היו לו בנים ומתו עיין ב''י וד''מ וכנה''ג קפ''ד ע''ב:
יא הָלַךְ (כו) בִּסְחוֹרָה בְּתוֹךְ י' שָׁנִים, אוֹ שֶׁהָיָה הַבַּעַל חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁמְשַׁמְשִׁים יַחַד, אוֹ שֶׁהָיוּ חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִים, אֵין עוֹלִים לָהֶם אוֹתוֹ זְמַן מֵהַמִּנְיָן: באר היטב (כו) בסחורה. ואם הלך מח''ל לא''י מונין י''ש מיום ביאתו לא''י טור:
יב הִפִּילָה, מוֹנֶה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָהּ. אִם הִפִּילָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה (כז) שָׁלשׁ פְּעָמִים, הֻחְזְקָה לִנְפָלִים, וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה; וּמִכָּל מָקוֹם מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא (כח) לְאַחֵר: באר היטב (כז) ג''פ. כאן בעינן ג''פ משום הרבה נשים מפילים בתחלת עיבורם בית יוסף: (כח) לאחר. ולא תנשא אלא למי שקיים פו''ר ש''ג:
יג הוּא אוֹמֵר: הִפִּילָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר, כְּדֵי שֶׁתֵּשֵׁב עִמּוֹ; וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הִפַּלְתִּי, (כט) הִיא נֶאֱמֶנֶת: באר היטב (כט) היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיניה נתנה באחר כגון שהב''ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י''ש נ''י עיין ב''ש אם יש עדים שהפילה אפי' הן נשים אינה נאמנת רשד''ם חא''ה סי' ק''ג וכתב כנה''ג נראה היכא שבא להוציאה אחר עשר מפני שלא ילדה והיא אומרת שהפילה תוך עשר דהיא אינה נאמנת דבהא ליכא טעמא דאם איתא דהפילה לא הוי מחזקת נפשה בעקרה ומיהו אם יש עדות נשים נאמנת ע''ש קפ''ב ע''ב שנ''ה:
יד הוּא אוֹמֵר: הִפִּילָה שְׁנַיִם, וְהִיא אוֹמֶרֶת: הִפַּלְתִּי ג', הִיא נֶאֻמֶנֶת:
טו בְּכָל זֶה מַשְׁבִּיעָהּ (שְׁבוּעַת) (ל) הֶסֵת שֶׁלֹּא הִפִּילָה, אוֹ שֶׁהִפִּילָה ג', שֶׁבְּטַעֲנָה זוֹ יִתְחַיֵּב לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה: באר היטב (ל) היסת. כיון דיש טענת ברי מה שהוא טוען ומכחיש אותה:
טז שָׁהָה עִם אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, וְהוֹצִיאָהּ, מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא עִם הַשֵּׁנִי. שָׁהֲתָה עִם הַשֵּׁנִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, דִּינָהּ עִמּוֹ כְּדִינָהּ עִם הָרִאשׁוֹן:
יז גֵּרְשָׁהּ, לֹא תִּנָּשֵׂא (לא) לִשְׁלִישִׁי. וְאִם נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי, תֵּצֵא שֶׁלֹּא (לב) בִּכְתֻבָּה; אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, אוֹ שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְאִם הִכִּיר בָּהּ, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה: באר היטב (לא) לשלישי. דקי''ל בנשואין כרבי שני פעמים הוי חזקה. אבל לענין ממון קי''ל כרשב''ג דלא הוי חזקה עד ג''פ מש''ה אית לה כתובה מן השני תוס'. והא דצריך ג''פ בהפילה כתבתי בסמוך ס''ק כ''ז: (לב) בכתובה. היינו תצא מיד אפי' הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו''ר ואין לו אשה אחרת. אלא לענין ממון יש חילוק אם הכיר בה צריך ליתן לה כתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות ואין לה כתובה אפי' לא שהה עם הג' י''ש. ואם נשאת למי שקיים פו''ר או שיש לו אשה אחרת צריך ליתן לה כתובה אפי' לא הכיר בה ולא אמרינן מקח טעות הוא ב''ש:
יח שָׁהֲתָה עִם הַשְּׁלִישִׁי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אִם לֹא גָּבְתָה כְּתֻבָּה מֵהָרִאשׁוֹנִים, לֹא תִּגְבֶּה. וְאִם גָּבְתָה, לֹא (לג) תַּחֲזִיר: באר היטב (לג) תחזיר. משום דאמרי' השתא היא דכחשי. ודוקא אם גבתה כבר אז לא תחזיר מחמת טענה זו. אבל אם לא גבתה עדיין אפילו תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענת ברי דהשתא כחשה עב''ש:
יט הוֹצִיאָהּ הַשְּׁלִישִׁי בְּלֹא כְּתֻבָּה, וְנִשֵּׂאת לִרְבִיעִי וְיָלְדָה, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּה מֵהַשְּׁלִישִׁי, דְּשֶׁמָּא עַתָּה נִתְרַפְּאָה:
כ כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, אֲפִלּוּ בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא:
כא כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ לְהוֹצִיא, כּוֹפִין אֲפִלּוּ בְּשׁוֹטִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ בַּתַּלְמוּד בְּפֵרוּשׁ כּוֹפִין לְהוֹצִיא, אֶלָּא יוֹצִיא בִּלְבַד, אֵין כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: חֲכָמִים חִיְּבוּךְ לְהוֹצִיא, וְאִם לֹא תּוֹצִיא מֻתָּר לִקְרוֹתְךְ עֲבַרְיָן. הגה: וְכֵיוָן דְּאִכָּא פְּלוּגְתָא דְּרַבְּוָתָא, רָאוּי לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָכוֹף (לד) בְּשׁוֹטִים, שֶׁלֹּא יְהֵא הַגֵּט מְעֻשֶּׂה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, לְכֻלֵּי עָלְמָא כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ גַּם כֵּן (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַמֵדִיר). וּמִכָּל מָקוֹם יְכוֹלִין לִגְזֹר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם טוֹבָה אוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן עִמוֹ (שם בְּשֵׁם ר''ת וּבַמַהֲרִי''ק קל''ה), אוֹ לָמוּל בָּנָיו אוֹ לְקָבְרָם, עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ (בִּנְיָמִן זְאֵב פ''ח). וּבְכָל חֻמְרָא שֶׁיִּרְצוּ בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְהַחֲמִיר בִּכְהַאי גַּוְנָא, וּמִלְּבַד שֶׁלֹּא יְנַדּוּ אוֹתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם עוֹנָה, יְכוֹלִין לְנַדּוֹתוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ שֶׁיְּקַיֵּם עוֹנָה אוֹ שֶׁיְּגָרֵשׁ, כִּי אֵין זֶה כְּפִיָּה רַק לְקַיֵּם עוֹנָתוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (רִיבָ''שׁ סִימָן קכ''ז). וְכֵן מִי שֶׁגֵּרַשׁ אִשְׁתּוֹ בְּגֵט כָּשֵׁר, וְיָצָא קְצָת לַעַז עַל הַגֵּט, מֻתָּר לְכוֹפוֹ לָתֵת גֵּט אַחֵר. וּבְכָל מָקוֹם דְּאִכָּא פְּלוּגְתָא אִם כּוֹפִין אוֹ לֹא, אַף עַל גַּב דְּאֵין כּוֹפִין לְגָרֵשׁ, מִכָּל מָקוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה מִיָּד, וְכֵן הַנְדוּנְיָא דְּאַנְעַלַת לֵהּ (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַמֵדִיר): באר היטב (לד) בשוטים. עיין דינים אלו בתוס' ובהרא''ש ס''פ הבע''י ובמר' ר''פ המדיר. ובכה''ג קפ''ג ע''א. וב''ש כתבו כללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפי' בשוטים וכן אם נשא שניה וכן כל הני דאי' בסימן ז' לכ''ע כופין בשוטים. משום דמפורש בש''ס דכופין אותם. וכל הני דכופין מחמתה אין נותנים להם תוספת כתובה. אבל כשהב''ד כופין לגרשה כשלא ילדה י''ש יש לה תוספת כתובה דלאו מחמתה הוא. וכשבאה מחמת טענה. בש''ס איתא דכופין והיינו בשוטים. והרשב''א בתשובה סימן אלף קצ''ב כתב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפים על הכתובה כדין מורד ומי ששהא עם אשתו י''ש. לדעת הרי''ף כופין בשוטים וכ''כ הרמב''ם פט''ו מה''א. ובהג''מ פרק הבא ע''י כתב צ''ע בזמן הזה אם יוכל לגרשה בע''כ כיון שגזר ר''ג שלא לגרש בע''כ. ואח''כ הביא תשובת ר''ג דפסק דיוכל לגרשה בע''כ. ובתשובת ריב''ש סימן ט''ז כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווגים משום דהיה צריך לכפות את כולם לכן כל שאינו איסור מצד הנשואים העלימו עיניהם. וב''ש כתב עליו מ''מ האיסור במקומו עומד אף שחכמי הדור אין כופין מ''מ האיסור חל על כל אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר''ג מ''מ אם לא ילדה י''ש יוכל לגרשה בע''כ. ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להתיר ונשאת כופין אותו להוציא ב''ש ע''ש:
כב צָרִיךְ לְהָטִיל חֵרֶם עַל כָּל (לה) הָעוֹמְדִים בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט. וּמַזְכִּירִין שֶׁרַבֵּנוּ תָּם גָּזַר בִּכְנוּפְיָא עִם תַּלְמִידָיו עַל מִי שֶׁמוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט הַנִתַּן: באר היטב (לה) העומדים. יזהיר הדיין שלא תתייחד עמו ולא תדור בשכונתו ולא תתן מעות מידו לידה משפטי שמואל סי' קכ''ג. המנהג לקרוע הגט אחר הנתינה סדר הגט:
כג אִם נִשְׁבַּע הַבַּעַל לִתֵּן (לו) גֵּט, טוֹב שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ קֹדֶם, שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹמֶה לְאֹנֶס; אַךְ עֵרָבוֹן יִתֵּן, אִם יִרְצֶה. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קל''ד סָעִיף ד'. וּבְגֵט מוּמָר אֵין צְרִיכִין לִשְׁאֹל אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר, מֵאַחַר דְּצָרִיךְ לְגָרֵשׁ מִדִּינָא; אַךְ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם מְגָרֵשׁ בְּרָצוֹן, וְכֵן שׁוֹאֲלִין לְאִשְׁתּוֹ: באר היטב (לו) גט. הנשבע שלא לגרש וגירש אי הוי גט עיין בהרשד''ם חי''ד סי' קמ''ו. כנה''ג דף קפ''ג ע''ב. ועיין קפ''ו:
כד מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו נְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, מֻתָּר לְגָרֵשׁ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְגָרֵשׁ בְּאֹנֶס. וְטוֹב לְגָרְשָׁהּ בִּשְׁנֵי גִּטִּין, וְיִתְּנֵם לָהּ זֶה אַחַר זֶה:
סדר הגט ובו דיני העדים והבעל והסופר והאשה, וכל פרטיו
ובו ק''א סעיפים
* (אָמַר הַמַגִּיהַּ: כָּל הַכָּתוּבּ בְּסֵדֶר זֶה מִשֵּׁם הַסְדָרִים, סְתָם, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מִסֵדֶר מהר''י מַרְגָּלִיּוֹת זַ''ל) הגה: בִּימֵי חַכְמֵי הַתַּלְמוּד הָיוּ נוֹהֲגִין לְמַנוֹת חָכָם בָּקִי עַל הַגִּטִּין, וְכֵן נִמְצָא בְּדִבְרֵי הַקַדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִתֵּן גֵּט רַק לִפְנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר (רִיבָ''שׁ סִימָן שפ''ט). וְעַל כֵּן לֹא יִשְׁתַּדֵּל אָדָם בִּנְתִינָה, רַק הַבָּקִי בָּהֶם. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּטִיב גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין, לֹא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָהֶם. וְאִם אֶחָד עָבַר וְנָתַן גִּטִּין אוֹ חֲלִיצוֹת בְּלֹא נְטִילַת רְשׁוּת, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִי' רמ''ב סָעִיף י''ד. גֵּט שֶׁסדְרוּ אוֹתוֹ הֶדְיוֹטוֹת, יֵשׁ לְפָסְלוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף ל' וסִימָן קמ''ב סָעִיף ט':
א יֵשׁ נִזְהָרִים מִלְסַדֵּר הַגֵּט בְּעֶרֶב שַׁבָּת:
ב יַזְמִין סוֹפֵר וּשְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וְלֹא לָאִשָּׁה. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִי' קמ''א סָעִיף כ''ה. לְכַתְּחִלָּה לוֹקְחִים עֵדִים שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם קוּרְבָה אֲפִלּוּ רְבִיעִי בִּרְבִיעִי (בְּשֵׁם מַהֲרִי''ל) אוֹ מִצַּד חִתּוּנִים, גַּם שֶׁלֹּא יָצָא עֲלֵיהֶן קוֹל שֶׁחֲשׁוּדִים עַל עֲרָיוֹת (כֵּן מַשְׁמַע בְּפ' זֶה בּוֹרֵר) אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים, גַּם אֵין לוֹקְחִים עֵד שֶׁהוּא בַּעַל מוּם. גַּם מְדַקְדְּקִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָעֵדִים וְהַסוֹפֵר קְרוֹבִים אֶל הָרַב הַמְסַדֵּר הַגֵּט; וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אֵין לְדַקְדֵּק בַּסוֹפֵר אִם הוּא הָגוּן. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָרַב אוֹמֵר לָעֵדִים שֶׁיְּהַרְהֲרוּ תְּשׁוּבָה בְּלִבָּם עַל עֲבֵרוֹת שֶׁעָשׂוּ, אֲפִלּוּ מֻחְזָקִים לְצַדִּיקִים גְּמוּרִים, שֶׁמָא עָבְרוּ עֲבֵרָה שֶׁנִפְסָלִים בָּהּ (בְּסֵדֶר מהר''ם יָפֶה וְהָר''י מִינְץ). וְלוֹקְחִים עֵדִים הַמְבִינִים הַגֵּט, וְאִם לֹא יוֹדְעִים לִקְרוֹת מְלַמְדִין אוֹתָן וּמְפָרְשִׁין לָהֶם וְלַסוֹפֵר וְלַבַּעַל מַהוּ גֵּט וּמַהוּ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ (מ''כ). וְעַיֵּן לְקַמָן בְּסָמוּךְ סָעִיף י''ב עוֹד מִדִּין סוֹפֵר:
ג יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַסוֹפֵר אֶחָד מֵהָעֵדִים.
ד אִם הַסוֹפֵר אוֹ הֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט נוֹטְלִים שָׂכָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּדֵי בַּטָּלָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לָהֶם. וְהָר''ר עוֹבַדְיָה בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה בְּפֶרֶק ד' דִּבְכוֹרוֹת קָרָא תִּגָּר עַל הָרַבָּנִים מְסַדְּרֵי הַגֵּט הַנּוֹטְלִים יוֹתֵר מִכְּדֵי שְׂכַר בַּטָּלָה. הגה: וְלֹא נָהֲגוּ כְּמוֹתוֹ. גַּם טַעֲמוֹ אֵינוֹ כְּלוּם, כִּי הוּא מְדַמֶה דָּבָר זֶה לְמַה שֶּׁאָמְרוּ הַנוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן דִּינָיו בְּטֵלִין; וְאֵינוֹ רְאָיָה, כִּי סִדּוּר הַגֵּט אֵינוֹ דִּין, אֶלָּא לִמוּד בְּעָלְמָא. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ק''ל הַטַּעַם שֶׁהָעֵדִים לוֹקְחִים שָׂכָר. וְיֵשׁ לַבַּעַל לְהַשְׁווֹת עַצְמוֹ עִם הַסוֹפֵר וְהָרַב וְהָעֵדִים קֹדֶם שֶׁמַתְחִילִין לִכְתֹּב (מ''כ בְּשֵׁם מהר''ן זַ''ל):
ה צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁעַת הַסַכָּנָה:
ו אִם יֵשׁ בָּעִיר אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ:
ז אִם הַמְגָרֵשׁ הוּא שְׁכִיב מְרַע, צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׁפוּי בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וּבִשְׁעַת נְתִינָה. וְע''ל סִימָן קכ''א:
ח אִם רוֹצֶה לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי, לֹא יַזְכִּיר שׁוּם תְּנַאי, אֶלָּא אוֹמֵר לַסוֹפֵר לִכְתֹּב גֵּט וְלָעֵדִים לַחְתֹּם בּוֹ, וְלֹא יִזְכֹּר שׁוּם תְּנַאי עַד שְׁעַת מְסִירָה וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''ז:
ט הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִכְתֹּב גֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְעֶבֶד וְנָכְרִי, וְיִשְׂרָאֵל מוּמָר אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא:
י הַבַּעַל עַצְמוֹ לֹא יִכְתֹּב הַגֵּט, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר:
יא וְכֵן לֹא יֹאמַר הַבַּעַל לַסוֹפֵר: כְּתֹב כֵּן אוֹ לֹא תִּכְתֹּב:
יב לֹא יִהְיֶה הַסוֹפֵר קָרוֹב לֹא לָאִשָּׁה וְלֹא לָאִישׁ, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר:
יג יָבִיא הַסוֹפֵר הַקְּלָף וְהַדְּיוֹ וִהַקּוּלְמוּס וְכָל שְׁאָר כְּלֵי הַכְּתִיבָה, וְיִשְׁאַל הָרַב לַסוֹפֵר בִּפְנֵי עֵדִים אִם הַכֹּל שֶׁלּוֹ, וּכְשֶׁיֹּאמַר: הֵן, אַחַר כָּךְ יִתְּנֵם בְּמַתָּנָה לַבַּעַל וְהַבַּעַל יַגְבִּיהֵם לִקְנוֹתָם. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַסוֹפֵר דְּבָרִים אֵלּוּ יְבַטֵּל הַבַּעַל מוֹדָעוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְחוֹקְרִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סָעִיף י''ד וְסָעִיף כ', וְאַחַר כָּךְ מְקַבֵּל הַדְּבָרִים הַנִזְכָּרִים מִן הַסוֹפֵר, וְכֵן נוֹהֲגִין:
יד יִשְׁאַל הֶחָכָם לַבַּעַל הַמְגָרֵשׁ: אַתָּה נוֹתֵן גֵּט זֶה מֵרְצוֹנְךְ בְּלֹא שׁוּם אֹנֶס, כְּלוּם עָשִׂיתָ שׁוּם אִסוּר אוֹ נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁמַּכְרִיחֲךְ לִתְּנוֹ תֹּאמַר לָנוּ וְנַתִּיר לָךְ. וְהַבַּעַל הַמְגָרֵשׁ מֵשִׁיב: לֹא נָדַרְתִּי וְלֹא נִשְׁבַּעְתִּי וְאֵין לִי שׁוּם אֹנֶס אֶלָּא מֵרְצוֹנִי אֲנִי נוֹתֵן גֵּט זֶה בְּלֵב שָׁלֵם בְּלִי שׁוּם אֹנֶס וּתְנַאי. וְאִם אוֹמֵר שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר אוֹ תָּקַע כַּף לִתְּנוֹ, יַתִּירוּ לוֹ קֹדֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹמֶה לְאֹנֶס; אַךְ עֵרָבוֹן יִתֵּן, אִם יִרְצֶה, שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לְאֹנֶס וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן זֶה סָעִיף כ''ג וְכ''ד הַשַּׁיָּכִים הֵנָה:
טו יוֹשִׁיט הַבַּעַל הַקְּלָף וּשְׁאָר כְּלֵי כְּתִיבָה וְהַקּוּלְמוּס וְהַדְּיוֹ לַסוֹפֵר בִּפְנֵי עֵדִים, וְאוֹמַר לוֹ בִּפְנֵיהֶם: כְּתֹב לִי גֵּט לְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וּלְשֵׁם כְּרִיתֻת, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךְ רְשׁוּת לִכְתֹּב מִגֵּט אֶחָד עַד מֵאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד כָּשֵׁר בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק בֵּין בִּכְתִיבָה בֵּין בַּחֲתִימָה לְדַעַת הֶחָכָם הָרַב רַבִּי פְּלוֹנִי. הגה: אוֹ לְכָל מִי שֶׁמַרְאֶה אוֹתוֹ. וְיֹאמַר הַסוֹפֵר: כֵּן אֶעֱשֶׂה (כ''ז בִּסְדָרִים). וְלֹא מְהַנֵי זֶה אֶלָּא בְּדִיעֲבַד; וְלָכֵן נוֹהֲגִין גַּם כֵּן לְכַתְּחִלָּה שֶׁהַסוֹפֵר מַקְנֶה לוֹ הַרְבֵּה קְלָף וּדְיוֹ דְאוּלַי יִכְתֹּב גִּטִּין רַבִּים כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה לוֹ דְּכָשֵׁר בְּדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אִם כָּתַב גֵּט פָּסוּל נוֹהֲגִין שֶׁחוֹזֵר וּמַקְנֶה לוֹ הַסוֹפֵר הַכֹּל, וְהַבַּעַל חוֹזֵר וּמְצַוֶּה לוֹ לִכְתֹּב, וּמְבַטֵּל מוֹדָעוֹת כַּסֵּדֶר שֶׁעָשָׂה בָּרִאשׁוֹנָה. וְעַיֵּן לְקַמָן סָעִיף נ''ד. וּכְשֶׁהַבַּעַל נוֹתֵן הַדְּבָרִים לַסוֹפֵר, יִתְּנֵם לוֹ לְכַתְּחִלָּה עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (מ''כ בְּתִקוּן יָשָׁן):
טז וְאַתֶּם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הֻיוּ עֵדִים וְחִתְמוּ בְּגֵט הַזֶּה שֶׁכּוֹתֵב סוֹפֵר פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לִשְׁמִי וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וּלְשֵׁם כְּרִיתֻת. וַאֲנִי נוֹתֵן לָכֶם רְשׁוּת לַחְתֹּם מִגֵּט אֶחָד עַד מֵאָה גִּטִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד כָּשֵׁר לְדַעַת הֶחָכָם הָרַב רַבִּי פְּלוֹנִי אוֹ לְכָל מִי שֶׁמַרְאֶה אוֹתוֹ בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק בֵּין כְּתִיבָה בֵּין בַּחֲתִימָה. הגה: וְיָכוֹל לוֹמַר כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה (מהרי''ו סִי' ק''צ). וְיֹאמְרוּ הָעֵדִים: כֵּן נַעֲשֶׂה (בִּסְדָרִים):
יז אִם צְרִיכִים לִכְתֹּב שְׁנֵי גִּטִּין, מִפְּנֵי סָפֵק שֶׁיֵּשׁ בַּשֵּׁמוֹת, כְּגוֹן גֵּרְשׁוֹן גֵּרְשֹׁם, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל הַמְגָרֵשׁ לַסוֹפֵר שֶׁאִם יַחְפֹּץ הֶחָכָם הָרַב רַבִּי פְּלוֹנִי לְסַדֵּר גִּטִּין הַרְבֵּה מֵחֲמַת סָפֵק כְּדֵי שֶׁיִּנָּתְנוּ כֻּלָּם בְּיַד הָאִשָּׁה, שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לְכָתְבָם. וְכֵן יֹאמַר לָעֵדִים שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם רְשׁוּת לְחָתְמָם:
יח לֹא יִכְתֹּב הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַבַּעַל שֶׁצִּוָּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וְלֹא מִפִּי שָׁלִיחַ; אֲפִלּוּ אָמַר לִשְׁלשָׁה: אִמְרוּ לִפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתֹּב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיַּחְתְּמוּ, לֹא יִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ מִפִּיו:
יט הַבַּעַל נוֹתֵן שְׂכַר הַסוֹפֵר; וְאִם נָתְנָה הָאִשָּׁה, כָּשֵׁר:
כ יֹאמַר הַבַּעַל בִּפְנֵי הָעֵדִים: הִנְנִי מְבַטֵּל לִפְנֵיכֶם כָּל מוֹדָעֵי וּמוֹדָעֵי דְּמוֹדָעֵי וּמוֹדָעֵי דְּנָפְקִי מִגּוֹ מוֹדָעֵי דְּמוֹדָעֵי שֶׁמָּסַרְתִּי עַל גֵּט זֶה. וְכָל דְּבָרִים שֶׁמָּסַרְתִּי שֶׁהֵם כְּשֶׁיִּתְקַיְּמוּ גּוֹרְמִים לְבַטֵּל הַגֵּט, הֲרֵי הֵם בְּטֵלִין. וְכֵן אֲנִי מֵעִיד עַל עַצְמִי שֶׁלֹּא מָסַרְתִּי שׁוּם דָּבָר עַל הַגֵּט שֶׁיִּפָּסֵל מֵחֲמָתוֹ, וַהֲרֵינִי פּוֹסֵל כָּל עֵד אוֹ עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁמָּסַרְתִּי אוֹ שֶׁאָמַרְתִּי שׁוּם דָּבָר שֶׁיְּבַטֵּל גֵּט זֶה שֶׁיּוּרַע כֹּחוֹ מֵחֲמָתוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִי' קל''ד סָעִיף ג':
כא צָרִיךְ שֶׁהָעֵדִים שֶׁאָמַר הַבַּעַל לִפְנֵיהֶם לַסוֹפֵר לִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁלָּהֶם עַצְמָם יְצַוֶּה לְחָתְמוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיַּעַמְדוּ בִּשְׁעַת כְּתִיבַת שִׁיטָה [שֶׁבָּהּ] שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן, וְיִשְׁמְעוּ שֶׁכָּתְבוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ:
כב צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ שֶׁזֶּהוּ הַגֵּט שֶׁכָּתַב סוֹפֵר לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ. לְפִיכָךְ, אִם רוֹצִים לָצֵאת לַחוּץ אַחַר שֶׁכָּתַב שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת שׁוּם סִימָן בַּגֵּט, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ, אוֹ שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם טְבִיעוּת עַיִן בּוֹ:
כג טוֹב שֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל אֵצֶל הַסוֹפֵר וְהָעֵדִים עַד שֶׁיִּכָּתֵב הַגֵּט וְיֵחָתֵם וְיִנָּתֵן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְסֹר מוֹדָעָא. גַּם שֶׁלֹּא יְדַבֵּר מֵעִנְיְנֵי הַגֵּט עַד אַחַר הַנְתִינָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְדַבֵּר דְּבָרִים הַמְבִיאִים לִידֵי בִּטּוּל הַגֵּט (בַּ םֵדֶר):
כד אִם רוֹצֶה לִשְׁלֹחַ הַגֵּט לָאִשָּׁה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד שָׁם הַשָּׁלִיחַ בִּשְׁעַת כְּתִיבַת שִׁיטָה שֶׁבָּהּ שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן, וְיִשְׁמַע שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב לִשְׁמָהּ, וְגַם צָרִיךְ לַעֲמֹד שָׁם בִּשְׁעַת חֲתִימַת שְׁנֵי הָעֵדִים, וְיִשְׁמַע שֶׁחוֹתְמִים לִשְׁמָהּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַשָּׁלִיחַ יִהְיֶה גַּם כֵּן אֵצֶל צִוּוּי הַבַּעַל לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְטוֹב לְהַגִּיד לַשָּׁלִיחַ קֹדֶם כָּל דָּבָר, שֶׁאָסוּר לִשָּׂא הַמְגֹרֶשֶׁת, שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹמַר אַחַר כָּךְ: אִלּוּ יָדַעְתִּי לֹא הָיִיתִי שָׁלִיחַ (מ''כ בְּשֵׁם מַהֲרִי''ל). גַּם יֹאמַר לוֹ הֶחָכָם הַמְסַדֵּר שֶׁיִּקַח הַשָּׁלִיחַ סִימָן מֻבְהָק בַּגֵּט, אִלּוּ יוֹצִיאֶנוּ מִתַּחַת יָדוֹ, שֶׁיַּכִּירֶנוּ. אֲבָל יִזָהֵר שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ כְּלָל, כֹּל מַאי דְּאֶפְשָׁר:
כה וְצָרִיךְ שֶׁקֹּדֶם כְּתִיבָה יוֹדִיעֶנּוּ שֶׁהוּא יִהְיֶה הַשָּׁלִיחַ. גַּם קֹדֶם שֶׁיְּצַוֶּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר, יְמַנֶה הַשָּׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְקַמָן סי' צ''ז כֵּיצַד יְדַבֵּר. וְהֶחָכָם יֹאמַר, שֶׁיִּשְׁמַע אֵיךְ הַגֵּט הוּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם לִשְׁמָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהָעִיד כֵּן:
כו כְּשֶׁשּׁוֹלֵחַ גֵּט בְּיַד שָׁלִיחַ, טוֹב הוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעוּ הַבַּעַל בִּשְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִמְסֹר מוֹדָעָא וְשֶׁלֹּא יְבַטֵּל הַגֵּט. הגה: וְאִם הוּא מְשֻׁמָד, שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עַל חֶלְקוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְכָךְ כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִי' קמ''א סָעִיף נ''ט. וְנוֹהֲגִין לְהַקְנוֹת מִן הַבַּעַל שֶׁעוֹשֶׂה הַשָּׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף כ''ו:
כז צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁיִּהְיוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ גְּדוֹלִים, לְפִי שֶׁאֵין שְׁלִיחוּת לְקָטָן וְאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. הגה: גַּם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ שָׁלִיחַ בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים. וְעַיֵּן לְעֵיל סִי' קמ''א סָעִיף י''א וְכ''ד כֵּיצַד נוֹהֲגִין בְּעֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת:
כח צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַשָּׁלִיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ עֶבֶד אוֹ נָכְרִי, אוֹ סוּמָא, אוֹ פָּסוּל לַעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה וְע''ל סִי' קמ''א סָעִיף ל''ג:
כט טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כְּשֶׁהַבַּעַל וְהָאִשָּׁה שְׁנֵיהֶם בָּעִיר וְע''ל סִי' קמ''א סָעִיף נ''ה:
ל אִם הַבַּעַל נֶחְפָּז לָלֶכֶת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט וְיַחְתֹּם, אוֹמֵר לַסוֹפֵר: כְּתֹב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכוּ', כְּדִלְעֵיל, וְאוֹמֵר לָעֵדִים: אַתֶּם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הֱיוּ עֵדִים וְחִתְמוּ בַּגֵּט הַנִּזְכַּר וְכוּ', כְּדִלְעֵיל, וַהֲרֵינִי מְמַנֶּה אֶת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט הַנִּזְכַּר לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצְאֶנָּה וּתְהֵא יָדוֹ כְּיָדִי וּפִיו כְּפִי וְדִבּוּרוֹ כְּדִבּוּרִי וַעֲשִׂיָּתוֹ כַּעֲשִׂיָּתִי, וּנְתִינָתוֹ כִּנְתִינָתִי, וְנוֹתֵן אֲנִי לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד מֵאָה שְׁלוּחִים וַאֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ, וְתֵכֶף שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט הַנִּזְכַּר לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ מִיַּד פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי אוֹ מִיַּד שְׁלוּחוֹ אוֹ מִיַּד שְׁלִיחַ שְׁלוּחוֹ כָּאָמוּר תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לִכָל אָדָם. וּשְׁאָר דִּינֵי הַשְּׁלִיחוּת וְהַרְשָׁאָה, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''א:
לא וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁאֵין לְהַזְכִּיר שׁוּם תְּנַאי קֹדֶם כְּתִיבַת הַגֵּט; וְאִם כֵּן כָּל מִי שֶׁמְּצַוֶּה לְגָרֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי:
לב וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ אֶלָּא לִזְמַן, וְהוּא נֶחְפָּז לָלֶכֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְכָתְבוֹ קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ, יֹאמַר לַשָּׁלִיחַ שֶׁיִּתֵּן הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא תִּתְגָּרֵשׁ בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן פְּלוֹנִי:
לג אֵין צָרִיךְ שֶׁהַשָּׁלִיחַ יְהֵא עוֹמֵד בִּפְנֵי הַמְגָרֵשׁ, אֶלָּא אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו יָכוֹל לְמַנּוֹתוֹ, וְהָעֵדִים כּוֹתְבִים שֶׁמִּנָּה לִפְלוֹנִי שָׁלִיחַ. הגה: וְכָל זֶה כְּשֶׁהַבַּעַל נֶחְפָּז לָלֶכֶת וְאֵינוֹ מוֹסְרוֹ הַגֵּט לְשָׁלִיחַ וְהוּא שְׁעַת הַדְּחָק, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין עוֹשִׂין שָׁלִיחַ בְּכִי הַאי גַּוְנָא, אֶלָּא מוֹסֵר לְיַד הַשָּׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן זֶה מִסָּעִיף צ''ז וְאֵילָךְ:
לד כְּבָר כָּתַבְתִּי לְעֵיל מִי הֵם הַפְּסוּלִים לִהְיוֹת שְׁלוּחִים:
לה וְגַם כְּבָר נִתְבָּאֵר שֶׁצָּרִיךְ הַשָּׁלִיחַ לַעֲמֹד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת תֹּרֶף הַגֵּט וַחֲתִימַת שְׁנֵי הָעֵדִים, וְשֶׁיִּשְׁמַע שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם לִשְׁמָהּ:
לו כְּשֶׁיָּבֹא הַסוֹפֵר לִכְתֹּב הַגֵּט, קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב, יֵשׁ לִשְׁאֹל לַמְגָרֵשׁ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֵּׁם אָבִיו, וְאִם יֵשׁ לוֹ אוֹ לְאָבִיו שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּגוֹן עַל יְדֵי חֹלִי, וְאִם יֵשׁ לוֹ אוֹ לְאָבִיו כִּנּוּי אוֹ שׁוּם חֲנִיכָא אוֹ אִם הֵם כֹּהֲנִים אוֹ לְוִיִּם:
לז וְכֵן יֵשׁ לִשְׁאֹל לָאִשָּׁה וּלְאָבִיהָ, כְּמוֹ לָאִישׁ. הגה: וְכֵיצַד נוֹהֲגִין לִכְתֹּב הַשֵּׁמוֹת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ח וְסִימָן קכ''ט בְּדִינֵי שְׁמוֹת הַמָקוֹם. וְיִשְׁאַל זֶה לִפְנֵי הָעֵדִים:
לח צָרִיךְ שֶׁהַסוֹפֵר וְהָעֵדִים יַעַמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקֹדֶם שֶׁיַּחְתֹּךְ הַסוֹפֵר הַקְלָף יְדַבֵּר בִּפְנֵי הָעֵדִים שֶׁרוֹצֶה לִכְתֹּב לִשְׁמָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָן סָעִיף נ''ה. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:
לט יַחְתֹּךְ הַקְּלָף לְמִדַּת הַגֵּט, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר אַחַר כְּתִיבַת הַגֵּט:
מ אִם טָעָה הַסוֹפֵר לְאַחַר שֶׁכָּתַב קְצָתוֹ, וּמַתְחִיל [בְּאַחֵר] בְּאוֹתוֹ הַקְּלָף, יַחְתֹּךְ תְּחִלָּה הַמּוּעָט שֶׁכָּתַב:
מא צָרִיךְ הַקְּלָף לִהְיוֹת אָרְכּוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ. וְנִקְרָא אָרְכּוֹ דֶּרֶךְ קְרִיאָתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ לְסוֹפוֹ. וְיַנִיחַ לְמַטָּה גִּלָּיוֹן כְּדֵי תְּפִיסַת יָד אוֹ יוֹתֵר. וּבְדִיעֲבַד, אֵין לָחוּשׁ:
מב יְשַׂרְטְטוּ בּוֹ שְׁלשָׁה עָשָׂר שִׁיטִין. וְשׁוּרָה אַחֲרוֹנָה יְחַלְּקֶנָּה לִשְׁתֵּי שׁוּרוֹת קְצָרוֹת, שֶׁבָּהּ יַחְתְּמוּ הָעֵדִים זֶה תַּחַת זֶה. וְיַעֲשֶׂה בּוֹ הַשִּׂרְטוּטִין וְכָל תִּקוּנֵי הַכְּתִיבָה לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וּלְשֵׁם גֵּרוּשִׁין (כ''כ בַּסְדָרִים):
מג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁיִּכְתֹּב בִּמְקוֹם בָּשָׂר וְלֹא בִּמְקוֹם שֵׂעָר:
מד לֹא יְשַׂרְטֵט בַּאֲבָר, וְלֹא יְשַׂרְטֵט מִבִּפְנִים אֶלָּא מִבַּחוּץ. הגה: וִישַׂרְטֵט שְׁנֵי שִׂרְטוּטִין בְּצִדֵּי הַגֵּט, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל, כְּדֵי לְיַשֵּׁר הַכְּתָב (בְּסֵדֶר הַגֵּט). וִיכַוֵּן שֶׁיְּהֵא הַכְּתָב בְּצַד הַשִּׂרְטוּט וְלֹא עַל הַשִּׂרְטוּטִין עַצְמָן:
מה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין כּוֹתְבִין הַגֵּט בְּקוּלְמוּס שֶׁל כָּנָף:
מו לֹא יְהֵא הַכְּתָב מְעֻקָּם וְלֹא מְבֻלְבָּל, שֶׁמָּא תִּדְמֶה אוֹת לְאוֹת נִמְצָא הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה:
מז נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר לַעֲשׂוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֻקֶּפֶת גְּוִיל. וְאִם יֵשׁ בּוֹ אוֹתִיּוֹת דְּבוּקוֹת, יָכוֹל לְגָרֵר הַדְּיוֹ שֶׁבֵּינֵיהֶם, לְהַבְדִּילָם. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ה סָעִיף ו':
מח וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ הָאוֹתִיּוֹת זוֹ בָּזוֹ, כְּגוֹן רֹאשָׁהּ שֶׁל לָמֶ''ד שֶׁבְּשִׁטָּה תַּחְתּוֹנָה לֹא תִּכָּנֵס בְּתוֹךְ חֲלָלָהּ שֶׁל הֵ''א אוֹ חֵי''ת שֶׁל שִׁטָּה הָעֶלְיוֹנָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
מט לֹא יִהְיוּ הָאוֹתִיּוֹת עוֹבְרוֹת מֵהַשִּׁיטִין בְּיָמִין וּבִשְׂמֹאל לְתוֹךְ הַגִּלָּיוֹן. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר אֲפִלּוּ מֵאוֹת אַחַת:
נ נָפְלָה טִפַּת דְּיוֹ לְתוֹךְ הָאוֹת, וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲבִיר הַדְּיוֹ לְתַקֵּן הָאוֹת, דַּהֲוָה לֵהּ חָק תּוֹכוֹת. (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ה סָעִיף ח'):
נא וְאַף אִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מֵ''ם פְּתוּחָה, וְנִמְשְׁכָה יָדוֹ וְנִסְתְּמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵר הַדְּבֵקוּת לְפָתְחָהּ, דַּהֲוָה לֵהּ חָק תּוֹכוֹת. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ה סָעִיף ט':
נב לֹא יְהֵא בּוֹ טִשְׁטוּשׁ וְלֹא יִכְתְּבֶנּוּ עַל הַמְּחָק:
נג צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּטֹפֶס הַגֵּט לְכָתְבוֹ כַּמִּשְׁפָּט:
נד וְאִם נִמְצָא פְּסוּל בַּגֵּט, וְצָרִיךְ לִכְתֹּב גֵּט אַחֵר, אִם הַבַּעַל בְּפָנֵינוּ, צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְצַוּוֹת כְּבַתְּחִלָּה לַסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְלָעֵדִים שֶׁיַּחְתְּמוּ בּוֹ:
נה כְּשֶׁיָּבֹא הַסוֹפֵר לִכְתֹּב הַגֵּט יֹאמַר בִּפְנֵי עֵדִים: הגה: שִׁמְעוּ אֵלַי אַתֶּם עֵדִים פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), הִנְנִי כּוֹתֵב גֵּט זֶה לְשֵׁם פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּהּ בּוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ לְשֵׁם כְּרִיתֻת. וְיִכְתֹּב הַגֵּט מִיָּד, וְלֹא יִכְתְּבֶנוּ בְּסֵרוּגִין. וְהַסוֹפֵר יִקַח סִימָן מֻבְהָק בַּגֵּט קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיאֶנוּ מִיָּדוֹ:
נו צָרִיךְ שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ הַגֵּט קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים:
נז אַחַר שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ הַגֵּט, יַחְתְּמוּ הָעֵדִים זֶה תַּחַת זֶה. הגה: וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּמוּ, שֶׁיֵּדְעוּ עַל מָה יַחְתְּמוּ (בְּסֵדֶר מהר''ן). וְיִרְאוּ תְּחִלָּה אַחַר סִימָן שֶׁלָּקְחוּ, כְּמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף כ''ב:
נח צְרִיכִין הָעֵדִים לַחְתֹּם זֶה בִּפְנֵי זֶה:
נט יֹאמַר כָּל אֶחָד מֵהָעֵדִים קֹדֶם שֶׁיַּחְתֹּם: אֲנִי חוֹתֵם גֵּט זֶה לְשֵׁם פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לְגָרֵשׁ בּוֹ אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְיַחְתֹּם מִיָּד. וְיִרְאֶה הָעֵד הַשֵּׁנִי כְּשֶׁחוֹתֵם חֲבֵרוֹ (סְדָרִים):
ס יַתְחִילוּ לַחְתֹּם בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה, שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ חָלָק בַּגִּלָּיוֹן מִיָּמִין לִפְנֵי הַחֲתִימָה:
סא לֹא יַנִּיחוּ כְּדֵי אֲוִיר שְׁנֵי שִׁיטִין בֵּין חֲתִימָתוֹ לְשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה. וְיַחְתְּמוּ גַּם כֵּן בַּקוּלְמוּס וּבַדְּיוֹ שֶׁל הַבַּעַל (סְדָרִים):
סב צָרִיךְ כָּל אֶחָד מֵהָעֵדִים לְפָרֵשׁ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, שֶׁיַּחְתֹּם: פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד. הגה: וְאֵין צְרִיכִין לַחְתֹּם כִּנוּיִין. אֲבָל אִם הֵם כֹּהֲנִים אוֹ לְוִיִּם, חוֹתְמִין; פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי עֵד, אֲבָל אֵינוֹ כּוֹתֵב: בֶּן מהר''ר אוֹ בֶּן הֶחָבֵר (בִּסְדָרִים), וְכֵן נוֹהֲגִין:
סג כְּתִיבַת הָעֵדִים תִּהְיֶה תַּמָּה וְנִכֶּרֶת, שֶׁלֹּא יִהְיוּ דְּבוּקִים הָאוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ בַּגֵּט עַצְמוֹ:
סד לֹא יַחְתֹּם הַסוֹפֵר בַּגֵּט.
סה צָרִיךְ לְיַבֵּשׁ הַחֲתִימוֹת.
סו הֶחָכָם וְהָעֵדִים קוֹרְאִים הַגֵּט וְגַם חֲתִימוֹת הָעֵדִים. הגה: וּמְדַקְדְּקִים בּוֹ אִם לֹא דִּלֵּג בּוֹ תֵּבָה, גַּם בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת וּבְכָל תִּקוּנֵי הַגֵּט. וְטוֹב לִקְרוֹתוֹ נֶגֶד גֵּט אַחֵר, שֶׁאָז אִם יֵשׁ בּוֹ טָעוּת יַרְגִּישׁ בּוֹ מִיָּד (בְּסֵדֶר מהרי''ו); גַּם לְשַׁלְּחוֹ אֶל שְׁאָר הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּעִיר לְדַקְדֵּק בּוֹ אִם נִכְתַּב כַּהֹגֶן, וְיַזְהִירוּ שֶׁלֹּא יְטַשְׁטְשׁוּ אוֹתוֹ בִּשְׁלִיחָתוֹ. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר הַבַּעַל וְנוֹתֵן הַקְלָף שֶׁנִשְׁאַר לַסוֹפֵר, וְהַדְּיוֹ וְכָל כְּלֵי הַכְּתִיבָה, לַסוֹפֵר, בְּמַתָּנָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב בּוֹ גִּטִּין לַאֲחֵרִים (בִּסְדָרִים). וְנָהֲגוּ לִקַח עֲשָׂרָה אֵצֶל נְתִינַת הַגֵּט, כְּדֵי לְפַרְסוּמֵי מִלְּתָא (ר''י מִינְ ץ), וּקְרוֹבִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת מִן הַמִנְיָן. וְלוֹקְחִים שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים לְעֵדֵי מְסִירָה. וְנָהֲגוּ לִקַח הַב' עֵדֵי חֲתִימָה לְעֵדֵי מְסִירָה. גַּם כֵּן וְנָהֲגוּ שֶׁהֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט עוֹמֵד בָּאֶמְצַע, וּב' עֵדֵי מְסִירָה אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהַסוֹפֵר לְפָנָיו, גַּם הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה לְפָנָיו, עוֹמְדִים כֻּלָּם וְלֹא יוֹשְׁבִים (בְּתִקוּן יָשָׁן וּבא''ז פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). יֵשׁ אוֹמְרִים (שֶׁיֵשׁ) לִזָהֵר שֶׁלֹּא לִתֵּן גֵּט בְּבֵית הֶחָכָם הַמְסַדְּרוֹ; וְלֹא רָאִיתִי נִזְהָרִים בָּזֶה (שָׁם בְּתִקוּן מִפִּי הַקַבָּלָה). וְאַחֲרֵי קָרְאוֹ יִשְׁאַל הֶחָכָם לַסוֹפֵר: זֶהוּ גֵּט שֶׁכָּתַבְתָּ, נָתַן לְךְ כָּל כְּלֵי הַכְּתִיבָה וְהַקְלָף וְהַדְּיוֹ), כָּתַבְתָּ אוֹתוֹ בְּצִוּוּי בַּעַל לִשְׁמוֹ וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: הֵן. אָמַר לְךְ הַדְּבָרִים לִפְנֵי הָעֵדִים. שׁוֹאֵל לְאֶחָד מֵהָעֵדִים: שָׁמַעְתָּ שֶׁצִּוָּה הַבַּעַל לַסוֹפֵר לִכְתֹּב לִשְׁמוֹ וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי. הגה: וְאִם הָיָה אֵצֶל הַסוֹפֵר עַד שֶׁכָּתַב קְצָת הַגֵּט כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל סָעִיף כ''א, וְאִם רָאוּ שֶׁהַבַּעַל נָתַן לוֹ הַקְלָף וְכוּ':
סז אַתָּה מַכִּיר שֶׁהוּא גֵּט זֶה.
סח אַתָּה חָתַמְתָּ בְּצִוּוּי הַבַּעַל שֶׁצִּוָּה אוֹתְךְ לְחָתְמוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וְכוּ':
סט חָתַמְתָּ לִשְׁמוֹ וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית:
ע אַתָּה מַכִּיר חֲתִימָתְךְ.
עא חָתַמְתָּ בִּפְנֵי חֲבֵרְךְ.
עב אַתָּה מַכִּיר חֲתִימָתוֹ. שָׁמַעְתָּ שֶׁצִּוָּה לוֹ הַבַּעַל לַחְתֹּם:
עג וְהוּא מֵשִׁיב: הֵן, עַל כָּל שְׁאֵלָה. וְגַם הָעֵד הַשֵּׁנִי כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לוֹ. הגה: גַּם שׁוֹאֵל לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים אִם אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ, כְּשֶׁהִתְחִילוּ לִכְתֹּב, שֶׁכּוֹתְבִין לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין. וְאִם שָׁמַע כָּל אֶחָד מַה שֶּׁאָמַר חֲבֵרוֹ, וְאוֹמְרִים: הֵן; אוֹמְרִים לוֹ בְּפֵרוּשׁ כֵּיצַד אָמְרוּ (בִּסְדָרִים). וְיַזְהִיר הֶחָכָם לַבַּעַל וְלַסוֹפֵר וְלָעֵדִים שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הֵן הֵן, אוֹ לָאו לָאו, בִּתְשׁוּבָתָם, אֶלָּא פַּעַם אַחַת הֵן אוֹ לָאו (בְּסֵדֶר מהר''ם יָפֶה):
עד אַחַר כָּךְ יִתֵּן הַגֵּט לַבַּעַל, וְאָז יָשׁוּב לִשְׁאֹל לוֹ אִם נוֹתֵן גֵּט זֶה מִדַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. הגה: סָעִיף י''ד. וְיֵשׁ סִדּוּרֵי גִּטִּין שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בִּטּוּל מוֹדָעוֹת אֵלּוּ קֹדֶם שֶׁהֶחָכָם קוֹרֵא הַגֵּט, וְשׁוֹאֵל לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים, כְּמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר, קֹדֶם שֶׁקוֹרֵא הַגֵּט, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אֲבָל אֵין חִלּוּק בַּדָּבָר. וּכְשֶׁהֶחָכָם קוֹרֵא הַגֵּט, יִקְרָאֶנוּ בְּדִקְדּוּק, וְלֹא יִקְרָאֶנוּ בְּדֶרֶךְ הַמִשְׁתַּמֵעַ לְלָשׁוֹן אַחֵר:
עה וְגַם יְבַטֵּל הַמּוֹדָעוֹת פַּעַם שֵׁנִית, וְגַם יִפְסֹל עֵדִים כְּדִלְעֵיל. הגה: סָעִיף כ'. וְיִשְׁאַל לָעֵדִים אִם הָיוּ כְּשֶׁהַבַּעַל בִּטֵּל מוֹדָעוֹת קֹדֶם הַנְּתִינָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף כ':
עו וְאִם יָצָא הַבַּעַל מִלְּפָנָיו בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה, יַשְׁבִּיעֶנּוּ הֶחָכָם הַמְסַדֵּר, בִּשְׁבוּעָה, שֶׁלֹּא בִּטֵּל הַגֵּט בְּשׁוּם עִנְיָן, וְשֶׁלֹּא מָסַר שׁוּם מוֹדָעָה, וְלֹא אָמַר שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּגְרֹם בִּטּוּל הַגֵּט:
עז יְקַבֵּץ מִנְיָן, כְּדֵי לָתֵת הַגֵּט בַּעֲשָׂרָה.
עח יֹאמַר הֶחָכָם לְכָל הָעוֹמְדִים טֶרֶם יִתֵּן הַגֵּט: אִם יֵשׁ שׁוּם אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ שׁוּם פִּסוּל נֶגֶד הַגֵּט וְיִרְצֶה לְעַרְעֵר בּוֹ דָּבָר, יֹאמַר אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיִּנָּתֵן, וְכָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ דָּבָר צָרִיךְ לְאָמְרוֹ, כִּי אַחַר הַנְּתִינָה יוּשַׂם חֵרֶם שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף כ''ב שֶׁשַּׁיָּךְ הֵנָּה:
עט יֹאמַר הֶחָכָם: שִׁמְעוּ כָּל הַכְּשֵׁרִים לְהָעִיד:
פ טוֹב שֶׁיִּהְיֶה שָׁם עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט:
פא יְצַוֶּה לָאִשָּׁה שֶׁתָּסִיר הַטַּבָּעוֹת שֶׁבְּיָדֶיהָ, וְשֶׁאַחַר כָּךְ תּוֹצִיא שְׁתֵּי יָדֶיהָ וְתִפְתְּחֵם וּתְקָרֵב אוֹתָם יַחַד, כְּדֵי לְקַבֵּל הַגֵּט, וְלֹא יִהְיוּ יָדֶיהָ כְּמִדְרוֹן שֶׁיּוּכַל הַגֵּט לִפֹּל. הגה: נָהֲגוּ לְכַסוֹת פְּנֵי הָאִשָּׁה עַד שָׁעָה שֶׁהֶחָכָם מְדַבֵּר עִמָהּ וּכְשֶׁמְקַבֶּלֶת הַגֵּט, מִשּׁוּם צְנִיעוּת. וְיִשְׁאַל אוֹתָהּ אִם מְקַבֶּלֶת הַגֵּט בִּרְצוֹנָהּ, וְתֹאמַר: הֵן. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין לוֹמַר אִם נִשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁיַּתִּירוּ לָהּ. וְיֹאמַר לָהּ הֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט: דְּעִי שֶׁבְּגֵט זֶה תְּהִי מְגֹרֶשֶׁת מִבַּעְלֵךְ (בִּסְדָרִים). וְיִשְׁאַל הָרַב אַחַר הַכְּתֻבָּה, וְשֶׁתַּחֲזִיר לַבַּעַל הַכְּתֻבָּה אוֹ תִּמְחַל לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ אַחַר כָּךְ לִידֵי קְטָטָה מֵחֲמַת הַכְּתֻבָּה וְשֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל עַל מְנָת כֵּן לֹא גֵּרְשָׁהּ (הַטַּעַם מ''כ בְּסֵדֶר מהר''י מִינְץ):
פב יִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּסַיֵּעַ לָהּ חֲבֶרְתָּהּ וְלֹא שׁוּם אָדָם. וְשֶׁלֹּא יַגִּיעַ סַרְבָּלָהּ וְלֹא שׁוּם דָּבָר לְיָדָהּ בִּשְׁעַת קַבָּלָה (בִּסְדָרִים):
פג תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תִּקְפֹּץ יָדֶיהָ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ, וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ יָדֶיהָ תּוֹךְ שְׁלשָׁה טְפָחִים סְמוּכִין לָאָרֶץ (שם):
פד יִתֵּן הַבַּעַל הַגֵּט בְּיָדָהּ וְכֹה יֹאמַר לָהּ כְּשֶׁיִּתְּנֶנּוּ בְּיָדָהּ: ''הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְהִתְקַבְּלִי גִּטֵּךְ זֶה וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי מֵעַכְשָׁו וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם''. הגה: וְקֹדֶם שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ, יֹאמַר הֶחָכָם לְעֵדֵי מְסִירָה שֶׁיִּרְאוּ מְסִירַת הַגֵּט. וְיוֹדִיעַ לַבַּעַל תְּחִלָּה פֵּרוּשׁ הַמִלּוֹת שֶׁאוֹמֵר (בִּסְרִרִים). יֵשׁ נוֹהֲגִין לִכְפֹּל הַגֵּט כְּאִגֶּרֶת בְּשָׁעָה שֶׁמוֹסְרוֹ לָהּ, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁלֹּא לְכָפְלוֹ, רַק לִתְּנוֹ לָהּ כָּךְ וְהַכְּתָב מִבַּחוּץ, שֶׁיִּרְאוּ הַכֹּל שֶׁהוּא גֵּט (כִּךְ מַשְׁמִע בְּסֵדֶר מהר''י מִינְץ):
פה אַחַר שֶׁהִנִּיחַ הַגֵּט בְּיָדָהּ וְסִלֵּק יָדוֹ מִכֹּל וָכֹל, אָז תִּקְפֹּץ יָדָהּ וְתַחֲזִיק בַּגֵּט וְתַגְבִּיהַּ שְׁתֵּי יָדֶיהָ לְמַעְלָה, וְאַחַר כָּךְ יִקַּח הֶחָכָם הַגֵּט מִיָּדָהּ וְיִקְרָאֶנּוּ שֵׁנִית בִּפְנֵי הָעֵדִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹזְרִין וְשׁוֹאֲלִין לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁשָּׁאֲלוּ בָּרִאשׁוֹנָה (כ''ז בִּסְדָרִים). וְיַחֲרִים עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹצִיא לַעַז עַל גֵּט זֶה:
פו וְיִקְרְעֶנּוּ שְׁתִי וָעֵרֶב. הגה: וְנָהֲגוּ מֵעַכְשָׁו שֶׁהָרַב הַמְסַדֵּר הַגֵּט גּוֹנְזוֹ אֶצְלוֹ וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ בְּיַד הָאִשָּׁה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְכָל גֵּט שֶׁלֹּא נִתַּן, אֵין לְקָרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב, שֶׁלֹּא יִטְעוּ בּוֹ שֶׁנִּתַּן (מ''כ):
פז יַזְהִיר הֶחָכָם לָאִשָּׁה שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס עַד צ' יוֹם, חוּץ מֵאוֹתוֹ יוֹם וּמִלְּבַד יוֹם שֶׁתִּתְאָרֵס בּוֹ:
פח נְתִינַת הַגֵּט, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קכ''ג:
פט וְכֵן אִם הִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עַרְבִית, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עֲדַיִן יוֹם, אֵין לִתֵּן גֵּט אָז, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשׁוּב לַיְלָה, אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאָז אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה מַמָּשׁ יִכָּתֵב וְיִנָּתֵן. צָרִיךְ שֶׁיִּנָּתֵן הַגֵּט בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב, אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹלְחוֹ לְעִיר אַחֶרֶת דְּאָז אִי אֶפְשָׁר לִתְּנוֹ לָהּ בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב:
צ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִתְיַחֵד הַבַּעַל עִמָּהּ בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה. וְאִם נִתְיַחֵד עִמָּהּ הָוֵי גֵּט יָשָׁן, וְלֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''ט:
צא שָׁלִיחַ הַמֵּבִיא גֵּט, נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁלשָׁה. וְאוֹמֵר לָהּ בִּשְׁעַת נְתִינָה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ שֶׁשָּׁלַח לִיךְ בַּעְלֵךְ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנּוּ וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְגֵט זֶה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. הגה: וְכֵן גֵּט אֲרוּסָה, יֹאמַר לָהּ הַשָּׁלִיחַ: זֶה גִּטֵּךְ שֶׁשָּׁלַח לִיךְ בַּעְלֵךְ (בְּסֵדֶר ר''י מִינְץ). וְכֵן כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה שֵׁם בַּעַל. אֲבָל בִּשְׁאֵלוֹת שֶׁשּׁוֹאֵל הָרַב לַשָּׁלִיחַ יַזְכִּיר שֵׁם אָרוּס, כְּגוֹן שֶׁשּׁוֹאֵל אִם זֶהוּ גֵּט שֶׁשָּׁלַח פְּלוֹנִי הָאָרוּס. וְהַבֵּית דִּין שֶׁנּוֹתְנִים הַגֵּט לִפְנֵיהֶם קוֹרְאִין הַגֵּט קֹדֶם הַנְּתִינָה, וְאִם יֵשׁ תְּנַאי בַּגֵּט אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ בִּשְׁעַת נְתִינָה: עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''ב עוֹד מִסֵּדֶר נְתִינָה מִיַּד הַשָּׁלִיחַ לְיַד הָאִשָּׁה, וּלְעֵיל סִימָן ק''מ סָעִיף ב'. יֵשׁ סִדּוּרֵי גִּטִּין, וְכֵן נוֹהֲגִין, שֶׁאוֹתָן שֶׁיּוֹשְׁבִים שׁוֹאֲלִים לַשָּׁלִיחַ מַהוּ רוֹצֶה, וְהוּא אוֹמֵר: אֲנִי שְׁלִיחַ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית וְכוּ', וְיִשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם לֹא קָבַע לוֹ הַבַּעַל זְמַן לְגָרֵשׁ, אוֹ אִם לֹא הִתְנָה שְׁאָר תְּנַאי, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶ ם. וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאֲלוּ לָאִשָּׁה אִם רְצוֹנָהּ לְקַבֵּל גֵּט. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֲלִין אַחַר הַהַרְשָׁאָה, וְקוֹרִין אוֹתָה אִם הִיא כְּתִקוּנָהּ וְאִם הִיא מְקֻיֶּמֶת כָּרָאוּי. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֲלִין לַשָּׁלִיחַ אִם הָיָה הַבַּעַל בָּרִיא כְּשֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, וְאִם לֹא שָׁמַע שֶׁמֵת אוֹ בִּטֵּל הַשְּׁלִיחוּת, וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם עַל הַכֹּל. גַּם שׁוֹאֲלִין לָאִשָּׁה אִם לֹא בָּא הַבַּעַל אֵלֶיהָ אוֹ לֹא שָׁלַח שָׁלִיחַ לְבַטֵּל הַגֵּט, וְהִיא מְשִׁיבָה לָהֶם. וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִין וְשׁוֹאֲלִין לַשָּׁלִיחַ אִם הוּא עַצְמוֹ לֹא בִּטֵּל הַשְּׁלִיחוּת, אוֹ אִם לֹא עָשָׂה שָׁלִיחַ אַחֵר, אוֹ אִם עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּת זֶה בְּאֹנֶס אוֹ מִכֹּחַ נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה, אוֹ אִם מָסַר מוֹדָעָא עַל הַשְּׁלִיחוּת, וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם עַל לָאו לָאו, וְעַל הֵן הֵן. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם מַכִּיר הָאִשָּׁה אֵשֶׁת הַמְגָרֵשׁ, וְאִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ צְרִיכִין לִהְיוֹת עֵדִים הַמַכִּירִין אוֹתָהּ. וְיִקְרָא הֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט עִם עֵדֵי מְסִירָה וְיִשְׁאַל לַשָּׁלִיחַ אִם רָאָה שֶׁהַבַּעַל נָתַן הַקְלָף וְהַדְּיוֹ לַסוֹפֵר לִכְתֹּב, וְאִם שָׁמַע שֶׁצִּוָּה לוֹ לִכְתֹּב לִשְׁמוֹ וּלְשֵׁם אִשְׁתּוֹ לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְכֵן אִם שָׁמַע שֶׁצִּוָּה לָעֵדִים לַחְתֹּם לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וּלְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְאִם מַכִּיר שְׁזֶה הַגֵּט הַהוּא. וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם הָיָה אֵצֶל הַכְּתִיבָה וַחֲתִימָה כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף כ''ד וְכ''ה, וְאִם שָׁמַע מִן הַסוֹפֵר שֶׁאָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁכּוֹתֵב לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וּלְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְכֵן אִם אָמְרוּ הָעֵדִים כְּשֶׁחָתְמוּ, וְכֵן אִם הָיוּ זֶה בִּפְנֵי זֶה כְּשֶׁחָתְמוּ, וְאִם הָיָה הַגֵּט יָבֵשׁ כְּשֶׁנְּתָנוֹ לַשָּׁלִיחַ. וְהַשָּׁלִיחַ יַעֲמֹד כְּשֶׁמוֹסְרוֹ לָאִשָּׁה וְלֹא יִשָּׁעֵן כְּלָל (בְּסֵדֶר ר''י מִינְץ בְּשֵׁם מַהֲרִי''ל). וְאַחַר כָּךְ מְקַבֶּלֶת הָאִשָּׁה הַגֵּט מִן הַשָּׁלִיחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְקַבֶּלֶת אוֹתוֹ מִבַּעְלָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, וְהוּא מוֹסְרוֹ לְיָדָהּ כְּמוֹ הַבַּעַל הַמוֹסֵר גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, רַק שֶׁמְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ וְאוֹמֵר לָהּ: ''הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ שֶׁשָּׁלַח לִיךְ בַּעְלֵךְ'' וְכוּ'. וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הֶחָכָם הַגֵּט מִן הָאִשָּׁה וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתוֹ, וְשׁוֹאֵל לַשָּׁלִיחַ כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁשָּׁאַל לוֹ בָּרִאשׁוֹנָה. וְאַחַר כָּךְ קוֹרְעִין הַגֵּט שְׁתִי וָעֵרֶב, וּמַחֲרִימִין עַל הַלַּעַז, וּמַזְהִירִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא תּוֹךְ צ' יוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף פ''ז (בִּסְדָרִים). וְנִרְאֶה לִי שֶׁהֶחֱמִיר בָּזֶה הַרְבֵּה בִּשְׁאֵלוֹת, מִקְצָתָן לְלֹא צֹרֶךְ; וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין כָּךְ, אֲבָל בְּדִיעֲבַד כְּבָר נִתְבָּאֵר סִימָן קמ''א וְקמ''ב אֵיזֶה דְּבָרִים מְעַכְּבִים:
צב אִם הַמִּתְגָּרֶשֶׁת הִיא נַעֲרָה, בֵּין אֲרוּסָה בֵּין נְשׂוּאָה, מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלַת הַגֵּט הִיא עַצְמָהּ. וְאִם קִבְּלוֹ אָבִיהָ, אִם הָיְתָה אֲרוּסָה, מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם בָּגְרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא אֲרוּסָה, אוֹ אִם נִשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נַעֲרָה, אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלַת אָבִיהָ:
צג וְאִם הִיא קְטַנָּה, וְנִשֵּׂאת, אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלַת אָבִיהָ:
צד וְאִם הִיא קְטַנָּה אֲרוּסָה, לְדִבְרֵי הַכֹּל מִתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי אָבִיהָ. וְאִכָּא פְּלֻגְתָּא אִם מִתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי עַצְמָהּ, וְרָאוּי לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא תְּקַבְּלֶנּוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אָבִיהָ:
צה וְהָא דִּקְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת, דַּוְקָא כְּשֶׁמַּבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתְנִים לָהּ צְרוֹר וְזוֹרַקְתּוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטַלְתּוֹ, אוֹ שֶׁהִגִּיעָה לְעוֹנָת הַפָּעוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ כְּבַר שִׁית וּכְבַר שֶׁבַע, כָּל חַד לְפוּם חֻרְפֵהּ. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן, אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת, לְדַעַת רַשִׁ''י זַ''ל אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אָבִיהָ; וּלְדַעַת רַבֵּנוּ תָּם דַּוְקָא עַל יְדֵי עַצְמָהּ, אֲבָל עַל יְדֵי אָבִיהָ מִתְגָּרֶשֶׁת, וְלָזֶה הִסְכִּים הָרֹא''שׁ זַ''ל:
צו קְטַנָּה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי אָבִיהָ, יֵשׁ לְהַחֲמִיר לִכְתֹּב שְׁנֵי גִּטִּין וְלִתְּנָם לָהּ; הָאֶחָד כְּנֹסַח שְׁאָר גִּטִּין, וְהָאַחֵר יִכְתֹּב בּוֹ: בִּתְּךְ פְּלוֹנִית דַּהֲוָת אִנְתְּתִי וְכוּ'. הגה: וְאִם מוֹסֵר הַגֵּט לְיַד קְטַנָּה מִדַּעַת אָבִיהָ, אֵין צָרִיךְ רַק גֵּט אֶחָד, כִּשְׁאָר גִּטִּין. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''א וְסִימָן ל''ז:
צז אִם הוּא מוֹסֵר גֵּט לַשָּׁלִיחַ לְהוֹלִיכוֹ לְאִשְׁתּוֹ, יְמַנֶּה אוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, וְיִקְרָאֶנּוּ הֶחָכָם לִפְנֵי הָעֵדִים, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל לַסוֹפֵר: זֶה הוּא הַגֵּט שֶׁכָּתַבְתָּ וְכוּ', כְּדִלְעֵיל, עוֹד טוֹב שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט. הגה: וְכֵן יֹאמַר: הִנְנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי מְמַנֶּה אוֹתְךְ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי לִהְיוֹת שְׁלוּחִי לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי הַמְכֻנָּה פְּלוֹנִית אַתָּה אוֹ שְׁלוּחֲךְ אוֹ שְׁלִיחַ שְׁלוּחֲךְ עַד מֵאָה שְׁלוּחִים וּתְהֵא יָדְךְ כְּיָדִי וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף ל'. וְאַחַר כָּךְ מְצַוֶּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וּמְבַטְּלִין מוֹדָעוֹת וּשְׁבוּעוֹת קֹדֶם הַכְּתִיבָה, כְּאִלּוּ הָיְתָה הָאִשָּׁה עַצְמָהּ אֶצְלוֹ (הַכֹּל בִּסְדָרִים), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
צח וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר הֶחָכָם הַגֵּט לַבַּעַל, וְהַבַּעַל יִמְסֹר הַגֵּט לַשָּׁלִיחַ, וְיֹאמַר: אַתָּה פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָאֶנָּהּ וּתְהֵא יָדְךְ כְּיָדִי וּפִיךְ כְּפִי וְדִבּוּרְךְ כְּדִבּוּרִי וַעֲשִׂיָּתְךְ כַּעֲשִׂיָּתִי וּנְתִינָתְךְ כִּנְתִינָתִי, וְנוֹתֵן אֲנִי לְךְ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד מֵאָה שְׁלוּחִים וַאֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט (זֶה) לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ, וְתֵכֶף שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט זֶה לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ מִיָּדְךְ אוֹ מִיַּד שְׁלוּחֲךְ אוֹ מִיַּד שְׁלִיחַ שְׁלוּחֲךְ כַּנִּזְכַּר לְעֵיל תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. הגה: וִיקַבֵּל הַשָּׁלִיחַ הַגֵּט כְּמוֹ הָאִשָּׁה בְּעַצְמָהּ. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר הֶחָכָם וְקוֹרֵא הַגֵּט וְיִשְׁאַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת וְיַחֲרִים עַל הַמוֹצִיא לַעַז, כְּדִלְעֵיל סָעִיף פ''ה. וְכוֹפְלוֹ כְּאִגֶּרֶת וְנוֹתְנוֹ לַשָּׁלִיחַ. וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין הַהַרְשָׁאָה וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, דַּהֲרֵי כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה בְּפָנֵינוּ מָסַר וְכוּ' כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף ל'. דִּין שָׁלִיחַ שֵׁנִי, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף מ' וְסִימָן קמ''ב סָעִיף ט'. וְסֵדֶר הַהַרְשָׁאָה תִּמְצָא בְּסֵדֶר גִּטִּין. אֲבָל אֵין הַלָּשׁוֹן מְעַכֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן קמ''א סָעִיף ל'. וּכְשֶׁהַשָּׁלִיחַ רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ שֵׁנִי, נִרְאֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לְשׁוֹאֲלוֹ כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ לְיַד הָאִשָּׁה, שֶׁהֲרֵי הַשָּׁלִיחַ הַשֵּׁנִי אֵינוֹ אוֹמֵר אַחַר כָּךְ כְּלוּם, רַק שֶׁאוֹמֵר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי. וְלָכֵן יֵשׁ לְבֵית דִּין הָרִאשׁוֹן לַחֲקֹר הַדְּבָרִים הֵיטֵב, וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף צ''א:
צט אִם נוֹתְנוֹ לָהּ עַל תְּנַאי, יֹאמַר לָהּ בִּשְׁעַת נְתִינָה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, עַל מְנָת שֶׁאִם לֹא בָּאתִי מֵהַיּוֹם עַד י''ב חֹדֶשׁ יְהֵא גֵּט מֵעַכְשָׁו, וְאִם אָבֹא בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַנִּזְכַּר וְאֵרָאֶה בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי לֹא יְהֵא גֵּט, וּתְהֵא הִיא נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי וְשֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּיהָ:
ק אִם הַמְגָרֵשׁ שְׁכִיב מְרַע, אוֹמֵר לָהּ בִּשְׁעַת נְתִינָה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי מֵעַכְשָׁו וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם עַל מְנָת שֶׁאִם לֹא אָמוּת עַד יוֹם פְּלוֹנִי וְהוּא בִּכְלָל לֹא יְהֵא גֵּט וְאִם אָמוּת קֹדֶם יוֹם פְּלוֹנִי יְהֵא גֵּט מֵעַכְשָׁו וְאִם לֹא אָמוּת עַד יוֹם פְּלוֹנִי וְהוּא מִכְּלָל לֹא יְהֵא גֵּט. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''ה סָעִיף ה'. וְאַחַר כָּךְ לֹא תִּתְיַחֵד עִמּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ אֶחָד עִמָּהֶם, אֲפִלּוּ עֵבֶד אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ וּבְנָהּ הַקָּטָן (טוּר סִימָן קמ''ח):
קא מְאֹד יֵשׁ לִזָּהֵר לָאָדָם שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּדֵּל בְּעִנְיַן גִּטִּין, אִם לֹא שֶׁיְּהֵא בָּקִי בְּהִלְכוֹת גִּטִּין, כִּי רַבּוּ בָּהֶם הַדִּקְדּוּקִים וּבְנָקֵל יָכוֹל אָדָם לִטְעוֹת בָּהֶם וְהוּא פִּסוּל מַמְזְרוּת; וְצוּר יִשְׂרָאֵל יַצִּילֶנּוּ מִשְּׁגִיאוֹת, אָמֵן: הגה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה נוּסַח גֵּט שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וּבִפְרָט בָּעִיר הַזֹאת. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בַּשְּׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, בִּשְׁלשָׁה יָמִים לְיֶרַח סִיוָן, שְׁנַת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים לִבְרִיאַת עוֹלָם, לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מָנִין כָּאן בְּקָאזְמַר, דְּמִתְקַרְיָא קָאזִימִירַז, מָתָא דְּיָתְבָא עַל נְהַר וִיסְלָא וְעַל נְהַר וִילְגָא וְעַל מֵי מַעְיָנוֹת, אֲנָא פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי, הָעוֹמֵד הַיּוֹם בְּקָאזְמַר דְּמִתְקַרְיָא קָאזִימִירַז מָתָא דְּיָתְבָא עַל נְהַר וִיסְלָא וְעַל נְהַר וִילְגָא וְעַל מֵי מַעְיָנוֹת צָבֵיתִי בִּרְעוּת נַפְשִׁי בִּדְלָא אֲנִיסְנָא, וּשְׁבָקִית וּפְטָרִית וְתָרוּכִית יָתִיכִי לִיכִי אַנְתְּ אִנְתְּתִי פְּלוֹנִית הַמְכֻנָּה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי, הָעוֹמֶדֶת הַיּוֹם בְּקָאזְמַר דְּמִתְקַרְיָא קָאזִימִירַז מָתָא דְּיָתְבָא עַל נְהַר וִיסְלָא וְעַל נְהַר וִילְגָא וְעַל מֵי מַעְיָנוֹת, דַּהֲוֵית אִנְתְּתִי מִן קַדְמַת דְּנָא, וְכַדּוּ פְטָרִית וּשְׁבָקִית וְתָרוּכִית יָתִיכִי לִיכִי, דִּיתִיהְוִייִין רַשָּׁאָה וְשַׁלְטָאָה בְּנַפְשַׁיְכִי לְמֵהַךְ לְהִתְנַסְּבָא לְכָל גְּבַר דִּיתִיצְבִּייִין, וֶאֱנַשׁ לָא יִמְחָא בִידַיְכִי מִן יוֹמָא דְּנַן וּלְעָלַם, וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שְׁבוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין, כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד, פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד: