בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - אורח חיים (מ)



  הלכות הנהגת אדם בבוקר

             סימן א - דין השכמת הבוקר
             סימן ב - דין לבישת בגדים
             סימן ג - הנהגת בית הכסא
             סימן ד - דיני נטילת ידים
             סימן ה - כונת הברכות
             סימן ו - דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופרושיו
             סימן ז - דין לברך ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים




הלכות הנהגת אדם בבוקר




סימן א - דין השכמת הבוקר
ובו ט' סעיפים
א
 
יִתְגַּבֵּר (א) כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר (ב) הַשַּׁחַר: הגה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. (טוּר) הגה: (ג) שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר הוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הָקָּבָּ''ה אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה', מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה וּפַחַד ה' יִתְבָּרַךְ וּבָשְׁתּוֹ מִמֶּנּוּ תָּמִיד (מוֹרֵה נְבוֹכִים ח''ג פ' כ''ב) וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם (ד) הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ גַּם בְּהֶצְנֵעַ לֶכֶת. וּבְשָׁכְבּוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֵדַע לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב, וּמִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יָקוּם (ה) בִּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמֵם (טוּר).

 באר היטב  (א) כארי. עיין בהלק''ט ח''ב ס''ג ובספר בני חייא: (ב) השחר. בשל''ה כתב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבקר הן בערב. ומיד כשניעור משנתו יטול ידיו ובזה ינצל מהוצאת ש''ז. ומכ''ש אם אינו רוצה לישן אף שנשאר מושכב של''ה. כתב בספר תולעת יעקב איתא בזוהר ההולך שחרית ד' אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה ע''כ. ותמה הב''ח על רבינו ב''י שלא כתבו. ונראה משום דרובא אין יכולין לזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין מש''ה לא כתבו שיירי כנה''ג וכ''כ ד''א ועיין ביד אהרן סי' ד' בהגהת הטור: (ג) שויתי ה'. שיצייר שם הוי''ה תמיד נגד עיניו כזה יִהְוָה וזהו סוד שויתי ה' לנגדי וזה תועלת גדול לענין היראה האר''י ז''ל: (ד) המלעיגים. ועכ''פ לא יתקוטט עמהם. ב''י: (ה) בזריזות. ל''ד אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום גיטין ד''ע. כתב בסדר היום ובקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך וא''צ לזה נט''י אף שידיו מטונפות כי אין מזכיר השם ולא כינוי ומ''מ ללמוד נראה דאסור. אליהו זוטא. ואחר נטילת ידים יאמר שם של מ''ב אנא בכח:


ב
 
הַמַּשְׁכִּים לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, יְכַוֵּן לַשָּׁעוֹת שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת הַמִּשְׁמָרוֹת שֶׁהֵן בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה וּלְסוֹף שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַלַּיְלָה (ו) וּלְסוֹף הַלַּיְלָה, שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּאוֹתָן הַשָּׁעוֹת עַל הַחֻרְבָּן וְעַל הַגָּלוּת, רְצוּיָה.

 באר היטב  (ו) ולסוף הלילה. והוא זמן שומרים לבוקר ואף בקיץ. ואם הוא קרוב לנץ החמה יאמר מתחילה הקינה ואח''כ יתחיל שומרים לבוקר. דרך חכמה. ובענין תפלת חצות עיין בספר הכוונות ובזוהר ויקהל משמע דלעולם חשבינן הלילה לי''ב שעות הן בקיץ או בחורף אע''ג דלענין תפילה אינו כן עיי' סי' רל''ג מ''א ועיין ע''ת. והאחרונים קבלו דמשכבי עד קומי ר''ל משבועות שאומרים רות שבו שכבי עד ט''ב שבו קומי א''צ לקום ללמוד בלילה. וי''א מט''ו באב עד ט''ו אייר יקום וי''א דזמן שינה ח' שעות וסי' ישנתי א''ז ינוח לי והכל לפי מה שהוא אדם. וכ' האריז''ל ושיעור משניות קודם לכל דבר ועי''ז זוכה לנשמה כי משנה אותיות נשמה. ואם זכה לחכמת אמת עת ההיא מסוגלת מאוד:


ג
 
רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם (ז) שֶׁיְּהֵא מֵיצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

 באר היטב  (ז) שיהא מיצר. אבל התפלה והתורה יהא בשמחה. סולת בלולה:


ד
 
טוֹב מְעַט תַּחֲנוּנִים (ח) בְּכַוָּנָה מֵהַרְבּוֹת בְּלֹא כַּוָּנָה.

 באר היטב  (ח) בכוונה. ר''ל דמי שיש לו אונס ואינו יכול להאריך וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה נחשב לפני הקב''ה כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. מ''ב וכ''כ יד אהרן. ועט''ז ובתשובת שבות יעקב ח''ב סי' מ''ד. ועיין תוס' י''ט במסכת אבות פרק ב' משנה ט''ז. כתב בספר מקור חיים דה''ה בלימוד תורה נמי הדין כן וכ''כ בסולת בלולה:


ה
 
טוֹב לוֹמַר (ט) פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה וּפָרָשַׁת הַמָּן וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּפָרָשַׁת עוֹלָה וּמִנְחָה (י) וּשְׁלָמִים וְחַטָּאת וְאָשָׁם: הגה: וְדַוְקָא בְּיָחִיד מֻתָּר לוֹמַר י' הַדִּבְּרוֹת בְּכָל יוֹם אֲבָל אָסוּר לְאָמְרָם (יא) בְּצִבּוּר (תשו' הָרַשְׁבָּ''א סִימָן קפ''ד).

 באר היטב  (ט) פרשת העקידה. קודם פרשת הקרבנות ויוכל לומר פ' העקדה ופרשת המן אפי' בשבת. ע''ת וכ''כ בעל שתי ידות וסולת בלולה וכנה''ג ע''ש. וכתב הבחיי פרשת צו שאין די באמירה אלא בביאור הפרשה ויכיר נפלאות ה' וכן פי' מ''ש כל האומר תהלה לדוד ג''פ בכל יום מובטח לו שהוא בן עה''ב: (י) ושלמים. ואחר עולה ושלמים יאמר פרשת נסכים כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעונים נסכים והקשה המ''א למה כתב הב''י לומר עולה וכו' חטאת וכו' הלא קי''ל חטאת קודם לעולה. ומיישבו ומתוך תירוצו העלה כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם ע''ש. ומדברי שאר פוסקים משמע דלעולם יאמר עולה קודם החטאת: (יא) בציבור. מפני המינים שאמרו אין תורה אלא זו ובפרט בזמנינו ולכך אין כותבין אותם על קונטרס המיוחד לציבור ל''ח מ''א שכנה''ג ועיין בית יעקב סי' קנ''ה ומהרש''א כתב דלא אוסר הרשב''א לאומרו בציבור אלא לקבוע בין הברכות כמו ק''ש אבל קודם ב''ש מותר אפי' בציבור. ואנן נקטינן לאסור בציבור כלל וכלל וביחיד דוקא קודם התפלה או אחריו אבל לקבוע בתוך הברכות גם ליחיד אסור ע''ת. ועיין שבות יעקב ח''ב סי' מ''ד:


ו
 
פָּרָשִׁיּוֹת הַקָּרְבָּנוֹת לֹא יֹאמַר אֶלָּא (יב) בַּיּוֹם. וְע''ל סי' מ''ז סָעִיף י''ג.

 באר היטב  (יב) ביום. דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. ויש לומר פרשת הקרבנות מעומד דקיימא לן דיושב פסול לעבודה ע''ת יד אהרן וכן י''ל מזמור לתודה מעומד יד אהרן. אבל פרשת הכיור ותרומת הדשן יוכל לאומרה קודם היום כדאיתא ביומא דף כ':


ז
 
כְּשֶׁיְּסַיֵּם פָּרָשַׁת הָעוֹלָה יֹאמַר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זֶה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי עוֹלָה, וְכָךְ יֹאמַר אַחַר פ' הַמִּנְחָה וְהַשְּׁלָמִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים (יג) בִּנְדָבָה.

 באר היטב  (יג) נדבה. אבל אחר חטאת ואשם משמע מדברי המחבר דלא יאמר מפני שאין אלו באין בנדבה. ואפילו אחר אשם תלוי נמי לא יאמר כמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סי' ה' שפסק שם להחמיר דאין באה בנדבה עיין בש''ך שם ס''ק ז' והב''ח והנחלת צבי כתבו בשם רש''ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יה''ר רק שיאמר בלשון ספק דהיינו יר''מ אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהא זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ע''ש. ומ''א וט''ז הקשו עליו ע''ש. והעלה המ''א דיש לנהוג דאחר פרשת האשם יאמר יר''מ אם נתחייבתי אשם וכו' דאשם לא בעי ידיעה בתחלה אבל לאחר פרשת חטאת לא יאמר כלום ע''ש. וע''ת ואליהו זוטא ובספר בני חיי ויד אהרן כולם כאחד הסכימו לדעת מהרש''ל דיאמר אם נתחייבתי חטאת יהא זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ואם לאו הרי אני כקורא בתורה ושפיר דמי ע''ש. ועי' בספר זבח השלמים סי' א'. ובתשובת אמונת שמואל סי נ''ג כתב בשל''ה בשבת וי''ט לא יאמר י''ר דאין קרבן נדבה בא בהם אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה ומ''מ אם ת''ח הוא מוטב שיעסוק בפרשה דיומא ובספר סולת בלולה כתב ושאר קרבנות לא יאמר אפי' אם כוונתו כקורא בתורה וכן העתיק הבאר היטב אשר לפני עיין שם ולא ידעתי למה:


ח
 
יֹאמַר עִם הַקָּרְבָּנוֹת פָּסוּק (יד) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'.

 באר היטב  (יד) ושחט אותו. עיין בית יעקב סי' ק''ח כתב הט''ז האומר ונשלמה פרים שפתינו קודם פרשת התמיד ואיזהו מקומן טעות הוא דגם חטאת נזכר שם ושמא אינו חייב והוי כמביא חולין בעזרה אלא יאמר ונשלמה פרים שפתינו במקום קרבן התמיד ע''ש:


ט
 
יֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר פָּרָשַׁת הַכִּיּוֹר, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת, וּפָרָשַׁת סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת וַעֲשִׂיָּתוֹ:




סימן ב - דין לבישת בגדים
ובו ו' סעיפים
א
 
לֹא יִלְבַּשׁ חֲלוּקוֹ (א) מְיֻשָּׁב (טוּר) אֶלָּא יִקַּח חֲלוּקוֹ וְיַכְנִיס בּוֹ (רֹאשׁוֹ וּ) זְרוֹעוֹתָיו בְּעוֹדֶנּוּ שׁוֹכֵב, וְנִמְצָא כְּשֶׁיָּקוּם שֶׁהוּא מְכֻסֶה.

 באר היטב  (א) מיושב. דאז בהכרח יגלה גופו. איתא בש''ס חלוק של ת''ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח והאידנא אין נזהרים בזה משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין בשרו נראית. מ''א:


ב
 
אַל יֹאמַר הִנְנִי בְּחַדְרֵי חֲדָרִים מִי רוֹאֵנִי, כִּי הָקָּבָּ''ה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.


ג
 
יְדַקְדֵּק בַּחֲלוּקוֹ לְלָבְשׁוֹ כְּדַרְכּוֹ שֶׁלֹּא יַהֲפֹךְ הַפְּנִימִי (ב) לַחוּץ.

 באר היטב  (ב) לחוץ. ויראו התפירות המגונות ויתגנה בעיני הבריות וכתב הט''ז שיש חילוק בין ת''ח לשאר אנשים דלת''ח אם לבש החלוק הפוכה צריך להפכה אבל שאר אינשי דעלמא יזהר לכתחלה שלא ללבשה הפוכה ע''ש. ויזהר מללבוש שני מלבושים יחד בפעם אחד כי קשה לשכחה. וישים ב' צידי המלבוש ביד ימינו וילבוש הימין ואח''כ השמאל ויכוין כי הכל נכלל בימין ומן הימין בא לשמאל. כתבים:


ד
 
יִנְעֹל מִנְעַל (ג) יָמִין תְּחִלָּה, וְלֹא יִקְשְׁרֶנּוּ, וְאַחַר כָּךְ יִנְעֹל שֶׁל שְׂמֹאל וְיִקְשְׁרֶנּוּ, וְיַחֲזֹר וְיִקְשֹׁר שֶׁל יָמִין: הגה: וּבְמִנְעָלִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין לָהֶם קְשִׁירָה יִנְעֹל שֶׁל יָמִין תְּחִלָּה (תוס' פ' בַּמָּה אִשָּׁה דס''א).

 באר היטב  (ג) ימין תחלה. דיש חשיבות לימין לענין בוהן יד ובוהן רגל. ושמאל יש בו נמי חשיבות לענין תפילין מש''ה נחלק לכל אחד מעלה דהיינו הקשירה לשמאל דחשיבת תפילין הוא בקשירה וכשרוחץ וסך ימין תחלה ואם רוחץ כל גופו ראש תחלה עמ''א. וע''ת:


ה
 
כְּשֶׁחוֹלֵץ מִנְעָלָיו חוֹלֵץ שֶׁל שְׂמֹאל תְּחִלָּה.


ו
 
אָסוּר לֵילֵךְ (ד) בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא יֵלֵךְ (ה) ד' אַמּוֹת (ו) בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ: הגה: וִיכַסֶּה כָּל גּוּפוֹ וְלֹא יֵלֵךְ (ז) יָחֵף (אוֹר זָרוּעַ) וְיִבְדֹּק נְקָבָיו: וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לִפָּנוֹת בֹּקֶר וְעֶרֶב שֶׁהוּא זְרִיזוּת וּנְקִיּוּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ' ה' מה' דֵּעוֹת):

 באר היטב  (ד) בקומה זקופה. אפי' פחות מד' אמות ב''ח ט''ז ומ''א והמחבר יד אהרן כתב דמאחר דמן הגמרא נראה דבתוך ד' אמות מותר איך יחמיר רבינו אפי' בתוך ד''א והט''ז ס''ק ד' כ' דרבינו לא היה גורס בגמ' ד''א ע''ש וליתא שהרי כ' רבינו ברמזים בפ''ק דקידושין אסור לילך ד''א בקומה זקופה ובגילוי הראש. הרי שהי' גורס ד''א. ועיין ברמזים פרק כיצד מברכין דלא כתב שם ארבע אמות ודוק. ועיין מ''ש הפוסקים דגילוי הראש הוא מדת חסידות וליכא איסורא ע''ש וצ''ע דהרי רבינו ברמזים כלל ותני קומה זקופה וגילוי הראש ובכלהו תני אסור. יד אהרן: (ה) ד' אמות. ומדת חסידות אפי' פחות מד' אמות אפילו קטנים נכון לכסות ראשן דתהוי עלייהו אימתא דשמיא. מ''א: (ו) בגילוי הראש. ט''ז סי' זה ס''ק ה' כתב דה''ה אם רוכב על גבי בהמה או יושב בעגלה הוי כמהלך ובסי' ח' ס''ק ג' כתב אפילו יושב אסור משום בחוקותיהם לא תלכו ע''ש ומהרש''ל כתב הא דאסור לילך בקומה זקופה ובגילוי הראש היינו דוקא תחת אויר הרקיע אבל לא בבית כי אינו נראה כ''כ שאינו משגיח במורא של הקב''ה כ''א תחת אויר הרקיע ע''ש וכ' ע''ת ויש לסמוך על זה בעת הצורך וכובע של קש ושל גמי חשוב כיסוי כמבואר לקמן סי' צ''א ס''ד. וכתב ע''ת דה''ה שערות שקורין פרו''ק חשובים כיסוי אך מפני מראית עין יש ליזהר אם אפשר. ולענין ליכנס לבה''כ בגלוי הראש מבואר לקמן סי' צ''א ס''ג דאסור. ואסור להזכיר השם בגילוי הראש ולא מהני אי משים הידים על הראש שם סי' צ''א ס''ג. אבל מהרש''ל כתב אם רוחץ באמבטי ורוצה לשתות או בלילה שאין לו כובע בראשו דיו במה שמכסה ראשו בידו וט''ז סי' ח' וסי' ע''ד פסק דכיסוי היד על הראש מהני לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש אבל לענין שיברך או יוציא מפיו דבר קדושה לא מהני כיסוי יד ע''ש וכ''פ המ''א בסימן צ''א ס''ק ד'. ואם אחר מניח ידו על ראשו חשוב כיסוי אפילו לענין ברכה שם סי' צ''א: (ז) יחף. איתא בשבת דף קכ''ב ובפסחים דף קי''ב שימכור כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (ובספר אליהו רבא מביא בשם של''ה דאם עושה משום תשובה על עונותיו מותר וכן עשה דוד המלך ע''ה הלך יחף):





סימן ג - הנהגת בית הכסא
ובו יז סעיפים
א
 
כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא יֹאמְרוּ הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים וְכו'. וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ לְאָמְרוֹ.


ב
 
יְהֵא צָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵא וְלֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב: הגה: וְלֹא יֵלְכוּ (א) שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּיַחַד, גַּם (ב) לֹא יְדַבֵּר שָׁם, וְיִסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ מִשּׁוּם צְנִיעוּת. (אוֹר זָרוּעַ).

 באר היטב  (א) שני אנשים. ואם מפחד יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון ש''ס פרק הרואה דף ס''ב בעובדא דרבא. מ''א: (ב) לא ידבר שם. וכ''ש שלא יאכל. איתא בסנהדרין התקינו שיהא נשים מספרות בב''ה משום יחוד עיין בא''ע סי' כ''ב. ובמקום שהן בעיר אין לחוש:


ג
 
אִם רוֹצֶה לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת בִּצְרוֹר אוֹ בְּקֵיסָם לִפְתֹּחַ (ג) נְקָבָיו, יְמַשְׁמֵשׁ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב וְלֹא יְמַשְׁמֵשׁ אַחַר שֶׁיֵּשֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לִכְשָׁפִים.

 באר היטב  (ג) נקביו. אם אינו יכול לפנות ילך ד''א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה. או יסיח דעתו מדברים אחרים גמרא דשבת. ולא יפנה בעמידה ספרי פרשת תצא:


ד
 
לֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ כִּי אִם מִלְּאַחֲרָיו (ד) טֶפַח, וּמִלְּפָנָיו טְפָחַיִם, וְאִשָּׁה, מֵאַחֲרֶיהָ טֶפַח, וּמִלְּפָנֶיהָ וְלֹא כְלוּם.

 באר היטב  (ד) טפח. משום צניעות ומלפניו טפחיים משום קילוח מי רגלים. וכתב הב''ח דנכון להחמיר כחומרת הגירסאות דהיינו מלפניו ומלאחריו טפח ע''ש:


ה
 
אִם נִפְנֶה בְּמָקוֹם מְגֻלֶּה שֶׁאֵין בּוֹ (ה) מְחִצּוֹת יְכַוֵּן שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו לְדָרוֹם וַאֲחוֹרָיו לְצָפוֹן אוֹ אִיפְּכָא, אֲבָל בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אָסוּר: וּלְהָטִיל מַיִם בְּכָל עִנְיָן שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַרַמְבַּ''ם).

 באר היטב  (ה) מחיצות. אבל בחצר בכל ענין שרי ב''י. וט''ז בקונטרס אחרון העלה דצריך שיפנה דוקא סמוך למחיצה כפירוש אבוהב שדחה הב''י ע''ש. וכתב המ''א ומ''מ נ''ל דעיר המוקפת חומה לא מיקרי מחיצות לענין זה ע''ש:


ו
 
וְכֵן אָסוּר לִישַׁן בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אִם אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְנָכוֹן לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.


ז
 
הַמֵּטִיל מַיִם מִן הַצּוֹפִים וּלְפָנִים (פי' מָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים מִשָּׁם לִרְאוֹת הַר הַבַּיִת וּמִשָּׁם וְהָלְאָה אֵין יְכוֹלִים לִרְאוֹת רַשִׁ''י) ( (ו) לֹא) יֵשֵׁב וּפָנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ, (אֶלָּא לְצָפוֹן אוֹ לְדָרוֹם) אוֹ יְסַלֵּק הַקֹּדֶשׁ לַצְּדָדִין.

 באר היטב  (ו) לא ישב כצ''ל. עיין בס' ברכת הזבח דף קמ''ח ע''ב:


ח
 
כְּשֶׁנִּפְנֶה (ז) בַּשָּׂדֶה אִם הוּא אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, יִפְנֶה מִיָּד, וּבְבִקְעָה יִתְרַחֵק, עַד מָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל חֲבֵרוֹ לִרְאוֹת (ח) פֵּרוּעוֹ.

 באר היטב  (ז) בשדה. ה''ה אם הוא נפנה בבית אחורי כותל יוכל לפנות אע''פ שחבירו שומע העיטוש. ע''ת: (ח) פירועו. אפי' שומע קול עיטוש שלו:


ט
 
לֹא יֵשֵׁב בִּמְהֵרָה וּבְחֹזֶק, וְלֹא יֶאֱנֹס לִדְחֹק עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁלֹּא יְנַתֵּק שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא.


י
 
לֹא יְקַנַּח בְּיָד (ט) יָמִין.

 באר היטב  (ט) ימין. מפני שקושר בה תפילין ועוד טעמים אחרים בגמרא ואיטר יד יקנח בשמאל דידיה שהוא ימין של כל אדם מ''א. וכ''מ מדברי ט''ז עיין במגיני ארץ דפוס אמשטרדם והבאר היטב אשר לפני כתב בשם מ''א וט''ז דאיטר יד יקנח בימין דידיה ע''ש ולא דק ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יש לקנח נמי בימין דעלמא עיין מ''א וכתב של''ה שלא יקנח באצבע אמצעית שכורך עליו רצועה של תפילין:


יא
 
לֹא יְקַנַּח בְּחֶרֶס מִשּׁוּם (י) כְּשָׁפִים, וְלֹא בַּעֲשָׂבִים יְבֵשִׁים, שֶׁהַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, שִׁנָּיו הַתַּחְתּוֹנוֹת נוֹשְׁרוֹת. וְלֹא בִּצְרוֹר שֶׁקִּנַּח בּוֹ (יא) חֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת: הגה: וְעַכְשָׁו שֶׁבָּתֵּי כִּסְאוֹת שֶׁלָּנוּ אֵינָן בַּשָּׂדֶה נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ (בְּחֶרֶס וְכֵן נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ) בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, וְאֵינוֹ מַזִּיק, וּפוּק חָזֵי מַאי עַמָּא דַּבָּר. (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַמּוֹצִיא).

 באר היטב  (י) כשפים. עיין סי' שי''ב ס''ד ועיין ע''ת וב''ח ובחות יאיר סי' רל''ג: (יא) חבירו. אבל אם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה. הג''א מ''א:


יב
 
יִפְנֶה (יב) בִּצְנִיעוּת בַּלַּיְלָה כְּמוֹ בַּיּוֹם.

 באר היטב  (יב) בצניעות בלילה. ר''ל שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל אין צריך להתרחק אם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו''ם ע''ז דף מ''ז. וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפי' ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה. ואיתתא לא תקום בפני תינוק אבל מצדדין לית לן בה בכורות דף מ''ד ע''א:


יג
 
לֹא יַשְׁתִּין מְעֻמָּד מִפְּנֵי נִיצוֹצוֹת הַנִּתָּזִין עַל רַגְלָיו, אִם לֹא שֶׁיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, אוֹ שֶׁיַּשְׁתִּין לְתוֹךְ עָפָר תָּחוּחַ (פֵּרוּשׁ קַרְקַע שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁל אֶרֶץ חֲרוּשָׁה).


יד
 
יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה וְיַשְׁתִּין, אִם לֹא מֵעֲטָרָה (יג) וּלְמַטָּה, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא (יד) נָשׂוּי. וּמִדַּת חֲסִידוּת לִזָּהֵר אֲפִלּוּ הַנָּשׂוּי.

 באר היטב  (יג) ולמטה. ואפי' אם האבר בקישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה כ''מ מתוס' ריש פרק כל היד ד''ה אוחז וכו' מדלא תירצו דהתם מיירי שהוא בקישוי דהא נזדעזע אבריו קתני. ע''ת: (יד) הנשוי. וט''ז כתב דמדינא אסור ע''ש ואם אין אשתו עמו או שהיא נדה לא מקרי נשוי לענין זה עיין ט''ז מ''א ועיין בא''ע סי' כ''ג ס''ק ד' מש''ש:


טו
 
אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי מֻתָּר לְסַיֵּעַ בַּבֵּיצִים.


טז
 
לֹא הֻתַּר לְנָשׂוּי לֶאֱחֹז בָּאַמָּה אֶלָּא לְהַשְׁתִּין, אֲבָל (טו) לְהִתְחַכֵּךְ לֹא.

 באר היטב  (טו) להתחכך לא. איתא בנדה דף מ''א במטלית עבה מותר לאחוז באמה שאינו מחמם:


יז
 
הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו עוֹבֵר מִשּׁוּם (טז) בַּל תְּשַׁקְּצוּ:

 באר היטב  (טז) בל תשקצו. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהא עקר ויזהר מאד בקינוחו כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפלה ויש לרחוץ במים כמ''ש ומצואתו לא רחץ. סידור האר''י ז''ל:





סימן ד - דיני נטילת ידים
ובו כג סעיפים
א
 
יִרְחַץ יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל (א) נְטִילַת יָדָיִם: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם אֲשֶׁר יָצַר וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה (ב) צְרָכָיו וְכֵן נָהֲגוּ (אַבּוּדַרְהַם) מַיִם הַפְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה לְקַמָּן סִימָן ק''ס, (ג) כְּשֵׁרִים לִנְטִילַת יָדַיִם (ד) לִתְפִלָּה, מִיהוּ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלֹא מְבָרֵךְ (ה) עֲלַיְיהוּ.

 באר היטב  (א) נטילת ידים. בתוספות דסוטה פרק א''נ ד''ה ק''ש ותפלה מבואר דברכות של מצות נאמרין בכל לשון ועיין ספר ברכת אברהם ח''ט מסי' רפ''ח עד סי' רצ''ה. כתב בסדר היום דמיד אחר הנטילה יברך ולא ימתין על הניגוב וכ''כ ברכת אברהם ח''ג ועיין לעיל סי' א' סק''ב מש''ש בשם תולעת יעקב כתב בסדה''י שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמ' לא משמע כן עיין סי' מ''ו ואיתא בברכות דף נ''א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. (כתב בס' עמק ברכה יכוין בברכת נטילת ידים שיש בו י''ג תיבות נגד י''ג מדות): (ב) צרכיו. משום דנעשה בריה חדשה בכתבים משמע שיברך על נ''י תיכף ואחר כך יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר. ומגן אברהם כתב שטוב לעשות צרכיו תחילה ויברך על נטילת ידים ואשר יצר ומכל שכן אם צריך לנקביו שאסור לו לברך עיין שם: (ג) לקמן. כוונת רמ''א דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק''ס אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ''ש סעיף ז': (ד) לתפלה. דכאן לא צריך רק משום נקיות בעלמא: (ה) עלייהו. וב''ח פסק דיברך עליהם על נטילת ידים. וכך כתב רש''ל ודמש''א:


ב
 
יְדַקְדֵּק לְעָרוֹת עֲלֵיהֶם מַיִם (ו) ג' פְּעָמִים לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶן.

 באר היטב  (ו) ג''פ. אפי' שופך הרבה בפעם אחת אינו מועיל כי אין הרוח הולך אלא בג' פעמים דהיינו פעם אחת על יד ימין ואחר כך על יד שמאל עד ג''פ בסירוגין כשנותן מים על יד ימינו בכל פעם יאמר היד הגדולה וביד שמאל היד החזקה וכשמשפשף הידים יחד יאמר ג' פעמים יד הרמה וכשימלא ידיו לרחוץ פניו יאמר ידיו גלילי זהב וגו'. כשרוחץ פניו יאמר ראשו כתם פז וגו' וכשרוחץ את עיניו יאמר עיניו כיונים וגו' כשרוחץ לחייו יאמר לחייו כערוגת הבשם וגו' כשרוחץ שפתותיו יאמר שפתותיו שושנים וגו' וכשמנגב פניו יאמר ופניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן ובזה ימצא חן בעיני כל רואיו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ידים ג' פעמים בסירוגין. שלא יטמאו המאכלים וצריך ליטלם עד פרק הזרוע: וצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש גם ידיח פיו חוץ בתענית ציבור:


ג
 
לֹא יִגַּע בְּיָדוֹ קֹדֶם נְטִילָה לַפֶּה, וְלֹא לַחֹטֶם, וְלֹא לָאָזְנַיִם, וְלֹא לָעֵינַיִם.


ד
 
אֲפִלּוּ מִי שֶׁנָּטַל יָדָיו, לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת תָּמִיד, מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאָתוֹ לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת. וְלֹא יִגַּע בִּמְקוֹם הַקָּזָה, שֶׁמִּשְׁמוּשׁ הַיָּד מַזִּיק לַחַבּוּרָה.


ה
 
לֹא יִגַּע בְּגִיגִית שֵׁכָר, שֶׁמִּשְׁמוּשׁ הַיָּד מַפְסִיד הַשֵּׁכָר.


ו
 
אֵין צָרִיךְ רְבִיעִית לִנְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה.


ז
 
טוֹב לְהַקְפִּיד בִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית בְּכָל הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים בִּנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה הגה: מִיהוּ אֵינוֹ מְעַכֵּב לֹא כְּלִי וְלֹא (ז) כֹּחַ גַּבְרָא וּשְׁאָר דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בִּנְטִילַת הַסְּעֻדָּה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' אֵלּוּ דְּבָרִים תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן קצ''א).

 באר היטב  (ז) כח גברא. ר''ל בדיעבד אבל היכא דאפשר טוב להקפיד. מגן אברהם:


ח
 
נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי (ח) קַרְקַע, אֶלָּא לְתוֹךְ כְּלִי.

 באר היטב  (ח) ע''ג קרקע. לפי שרוח רעה שורה עליהן. אפי' על גבי קסמין אסור אלא דוקא בכלי:


ט
 
מַיִם שֶׁל נְטִילַת יָדָיִם שַׁחֲרִית, אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵהֶם, וְלֹא יִשְׁפְּכֵם בַּבַּיִת, וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁעוֹבְרִים שָׁם בְּנֵי אָדָם.


י
 
נוֹטֵל כְּלִי שֶׁל מַיִם בְּיַד יְמִינוֹ, וְנוֹתְנוֹ לְיַד שְׂמֹאלוֹ כְּדֵי שֶׁיָּרִיק מַיִם עַל יְמִינוֹ תְּחִלָּה.


יא
 
לֹא יִטֹּל מִמִּי שֶׁלֹּא (ט) נָטַל יָדָיו שַׁחֲרִית.

 באר היטב  (ט) נטל. דכתיב והזה הטהור על הטמא וכתב הט''ז ונ''ל דה''ה בנטילה דאכילה וכל שכן הוא עיין שם. וס''ה ובעל יד אהרן וע''ת כתבו דבנטילה לאכילה אין להקפיד בזה כלל עיין שם וכל זה שלא ישפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר אפילו בנטילה דשחרית. מגן אברהם:


יב
 
אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה לִקְרִיאַת שְׁמַע (י) וְלִתְפִלָּה, אֲבָל לֹא לְרוּחַ (יא) רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶם. אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו בְּשָׁלֹשׁ מֵימוֹת (יב) מְחֻלָּפִים, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם עָלְתָה לוֹ לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶם.

 באר היטב  (י) ולתפלה. ויברך כמו שכתבתי סעיף כ''ב ועיין מה שכתבתי שם: (יא) רעה. דלרוח רעה בעי עירוי ג' פעמים דוקא ושכשוך בכלי אפילו ק' פעמים לא חשיב אלא אחד שמיד נטמאו המים. מש''ה נסתפק אחר כך במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעי להעביר רוח רעה ואפי' רחיצה סגי או דבעינן דוקא עירוי מכלי: (יב) מחולפים. וה''ה בנהר דקמא קמא אזדו להו והני אחרינא נינהו. ונראה לי דה''ה במקוה דהטעם הוא מפני שמיד נטמאו המים וזה לא שייך במקוה. ואם תוחב ידיו לתוך השלג בג' מקומות נמי מהני עיין עטרת זקנים ובע''ת ובמגן אברהם ס''ק י':


יג
 
אִם הָיָה (יג) נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו שַׁחֲרִית לְהִתְפַּלֵּל וּלְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה מִיָּדָיו: הגה: וְיִטְּלֵם (יד) בְּלֹא בְּרָכָה (הָרֹא''שׁ כְּלָל ד' וְרַשְׁבָּ''א סי' קצ''א).

 באר היטב  (יג) נעור. ובניעור לא חיישינן שנגע במקום מטונף וגם לא נעשה בריה חדשה: (יד) בלא ברכה. ב''ח האריך להוכיח דיטול ויברך. והמגן אברהם סותר ראייתו עיין שם ועיין יד אהרן:


יד
 
הִשְׁכִּים קֹדֶם עַמּוּד הַשַּׁחַר וְנָטַל יָדָיו, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו פַּעַם אַחֶרֶת כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, לְהַעֲבִיר (טו) רוּחַ רָעָה הַשּׁוֹרָה עַל הַיָּדַיִם: הגה: וְיִטְּלֵם (טז) בְּלֹא בְּרָכָה.

 באר היטב  (טו) רוח רעה. הכא לא נקט להתפלל כמ''ש סעיף י''ג דודאי כיון שקידש ידיו פעם אחת שוב אין צריך לקדש ידיו שנית אפי' ישן שנית דפעם א' נעשה בריה חדשה ולא ש''פ אלא הטעם הוא משום רוח רעה ולכן אפי' ישן שנית אין צריך ברכה דלרוח רעה אינו צריך ברכה. מג''א: (טז) בלא ברכה. ודע הא דקאמר יטלם בלא ברכה היינו ג' פעמים כמו בתחלת נטילה. ע''ת יד אהרן:


טו
 
(יז) יָשַׁן בַּיּוֹם, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לְעָרוֹת מַיִם עֲלֵיהֶן ג' פְּעָמִים וְיִטְּלֵם בְּלֹא בְּרָכָה.

 באר היטב  (יז) ישן ביום. דוקא שיתין נשמין. לבוש. סדה''י:


טז
 
דָּוִד הָיָה (יח) נִזְהָר שֶׁלֹּא לִישַׁן שִׁתִּין נִשְׁמִין (פֵּרוּשׁ שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֹם טַעַם מִיתָה: הגה: וּבַגְּמָרָא פ' הַיָּשֵׁן מַשְׁמָע דְּדַוְקָא בַּיּוֹם הָיָה נִזְהָר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְעַיֵּן בְּבֵית יוֹסֵף).

 באר היטב  (יח) נזהר. עיין מה שכתב המגן אברהם ס''ק ט''ז. ולשון היה נזהר לא משמע כן אלא דדוד עצמו היה נזהר והמחבר יד אהרן תמה על המגן אברהם וכתב דמדברי רש''י שם משמע דדוד היה נזהר ביום שכן אמרו שם שנתיה דמר כדרב ודרבינו כדוד וכו' וכתב רש''י שם כך קבל מרבותיו שזו היתה שינת דוד שיתין נשמי הוי ניים ביום עכ''ל הרי להדיא מדברי רש''י שדוד נמי היה נזהר לישן ביום יותר משיתין נשמי עכ''ל יד אהרן ע''ש. וטעה שגיאה גדולה דשיתין נשמי (אלנ''ש) הוי ניים ביום המה שני דיבורי רש''י. הוה ניים ביום קאי לקמיה על אביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא וגו' וע''ז כתב רש''י דהוה ניים ביום וע''ש בסוכה דף כ''ו ע''ב ועיין בשיירי כנה''ג סעיף ט': (ועיין בס' אליהו רבה ס''ק י''א פלפול ארוך בזה ומשוה דעת הזוהר עם הש''ס ומישב קושיות המגן אברהם על רמ''א עיין שם):


יז
 
יֵשׁ נוֹהֲגִין לִרְחֹץ פִּיהֶם שַׁחֲרִית מִפְּנֵי הָרִירִין שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּה.


יח
 
אֵלּוּ דְּבָרִים צָרִיךְ נְטִילָה (יט) בְּמַיִם. הַקָּם מֵהַמִּטָּה וְהַיּוֹצֵא (כ) מִבֵּית הַכִּסֵא. וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ. וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו. וְהַחוֹלֵץ (כא) מִנְעָלָיו. וְהַנּוֹגֵעַ בְּרַגְלָיו. וְהַחוֹפֵף רֹאשׁוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַהוֹלֵךְ בֵּין (כב) הַמֵּתִים. וּמִי שֶׁנָּגַע (כג) בְּמֵת. וּמִי (כד) שֶׁמְּפַלֵּא כֵּלָיו. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. וְהַנּוֹגֵעַ בְּכִנָּה. וְהַנּוֹגֵעַ בְּגוּפוֹ בְּיָדוֹ. וּמִי שֶׁעָשָׂה אַחַת מִכָּל אֵלּוּ וְלֹא נָטַל, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא תַּלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ. וְאִם אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ.

 באר היטב  (יט) במים. וא''צ ג' פעמים. סדה''י: (כ) מבית הכסא. ירחוץ תיכף כמו בשחרית. סדה''י: (כא) מנעליו. בידיו: (כב) המתים. היינו בבית הקברות תשובת מהרי''ל סי' כ''ג. וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה''ק שהשדים מלוין החוזרין ויש לרחוץ גם הפנים עיין שם: (כג) במת. וה''ה המלוין אותו מגן אברהם. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ ומנהג אבותינו תורה היא רמ''א בי''ד סי' שע''ו: (כד) שמפליא כליו. אפילו לא מצא כנה. מגן אברהם:


יט
 
הַמַּקִּיז דָּם מֵהַכְּתֵפַיִם וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד שִׁבְעָה יָמִים. הַמְגַלֵּחַ וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד ג' יָמִים. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד יוֹם אֶחָד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמָּה מְפַחֵד.


כ
 
הָרוֹחֵץ פָּנָיו וְלֹא נִגְּבָם יָפֶה, פָּנָיו מִתְבַּקְּעוֹת אוֹ עוֹלֶה בָּהֶן שְׁחִין, וּרְפוּאָתוֹ לִרְחֹץ הַרְבֵּה בְּמֵי סִלְקָא.


כא
 
צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּתְפִלָּה אוֹ בַּאֲכִילָה וְע''ל סִי' (כה) קס''ד (וְע''ל סִי' צ''ב ס''ז) שֶׁלֹּא לִגַּע בְּשׁוֹק וְיָרֵךְ וּבִמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים בָּאָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ שָׁם (כו) מִלְמוּלֵי זֵעָה. (מִלְמוּלֵי זֵעָה פי' זוֹהֲמָא כְּעֵין שְׂעוֹרִים קְטַנִּים) וְכֵן שֶׁלֹּא לְחַכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ אֲבָל מְקוֹמוֹת הַמְגֻלִּים בְּרֹאשׁוֹ וּבְפָנָיו וּמָקוֹם הַמְגֻלֶּה (כז) שֶׁבִּזְרוֹעוֹתָיו אֵין לְהַקְפִּיד.

 באר היטב  (כה) סי' קס''ד. דשם נתבאר אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך על נט''י לאכילה: (כו) מלמולי זיעה. ובזיעה יש סכנה דכל זיעה סם המות חוץ מזיעת הפנים וסי' לדבר בזעת אפך תאכל לחם י''ד סי' קי''ו: (כז) שבזרועותיו. הנקרא עלי''ן בוגי''ן ובצוארו עד החזה ב''י סי' צ''ב. מ''א:


כב
 
אִם אֵין לוֹ מַיִם יְקַנַּח יָדָיו (כח) בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר, אוֹ בְּכָל מִדֵּי דִּמְנַקֵּי, וִיבָרֵךְ עַל (כט) נְקִיּוּת יָדַיִם, וְיוֹעִיל לִתְפִלָּה אֲבָל לֹא לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶן.

 באר היטב  (כח) בצרור. או בקורה בין שהם מלוכלכים בין שהם בהיסח הדעת טור סי' צ''ב מ''א. וצריך לקנח ג''פ דומיא דמים ברכת אברהם סי' פ'. וע''ת חולק עליו כיון דלא מהני לרוח רעה ל''ל ג''פ בנקיון בעלמא סגיא ע''ש: (כט) נקיות ידים. הקשה המ''א צ''ע דבס''ס קנ''ט פסק דלעולם מברך על נט''י ע''ש. והיד אהרן מיישבו ע''ש:


כג
 
לֹא תִּקְּנוּ נְטִילַת יָדַיִם אֶלָּא לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה, אֲבָל בְּרָכוֹת דְּשַׁחֲרִית יָכוֹל לְבָרֵךְ קֹדֶם נְטִילָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ (ל) עָרֹם, שֶׁאָז אָסוּר לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם עַד שֶׁיְּנַקֶּה אוֹתָם:

 באר היטב  (ל) ערום. שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים:





סימן ה - כונת הברכות
ובו סעיף אחד
א
 
יְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, כְּשֶׁיַּזְכִּיר הַשֵּׁם יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ קְרִיאָתוֹ בְּאַדְנוּת, שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל וִיכַוֵּן בִּכְתִיבָתוֹ (א) בְּיוֹ''ד הֵ '' א (ב) שֶׁהָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה. וּבְהַזְכִּירוֹ אֱלֹהִים יְכַוֵּן שֶׁהוּא תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת, וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם:

 באר היטב  (א) ביו''ד ה''א. אבל כשנכתב באלף דל''ת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל וצריך לקרותו בפתח ובקמץ תחת הנו''ן. וכשנכתב י' ה''א מקצתן קורין בפתח ומקצתן קורין בצירי וכן מנהג אשכנזים. ב''ח: (ב) ויהיה. (עיין תוס' יו''ט פ''ד דסוכה):





סימן ו - דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופרושיו
ובו ד' סעיפים
א
 
כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכִּסֵא, יְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, שֶׁבְּרִיאַת הָאָדָם הִיא בְּחָכְמָה נִפְלָאָה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַל שֵׁם שֶׁהַגּוּף דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ וְהוּא מָלֵא נְקָבִים כְּדִלְקַמָּן בְּסָמוּךְ, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים בְּחָכְמָה שֶׁהִתְקִין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ בְּרָאוֹ, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, פֵּרוּשׁ נְקָבִים רַבִּים, כְּגוֹן: פֶּה וְחֹטֶם וּפִי טַבַּעַת. וְגַם בָּרָא בּוֹ אֵבָרִים רַבִּים חֲלוּלִים, כְּמוֹ: לֵב וְכֶרֶס וּמֵעַיִם. שֶׁאִם יִסָתֵם אֶחָד מָהֵם כְּלוֹמַר שֶׁבַּנְּקָבִים יֵשׁ נֶקֶב אֶחָד שֶׁהוּא הַפֶּה, שֶׁכְּשֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ הוּא סָתוּם, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם הוּא נִפְתָּח, וְאִם כְּשֶׁיּוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם הָיָה נִשְׁאָר סָתוּם, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם (א) אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְהָאֵבָרִים הַחֲלוּלִים אִם הָיָה נִפְתָּח אֶחָד מֵהֶם, (ב) לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁגְּבוּל יֵשׁ לָאָדָם שֶׁיְּכוֹלִין נְקָבָיו לִסָתֵם וְלֹא יָמוּת, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אוֹתוֹ הַגְּבוּל אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְכֵיוָן שֶׁבִּכְלַל הַנְּקָבִים הֵם פִּי הַטַּבַּעַת וּפִי הָאַמָּה, וּבִכְלַל הָאֵבָרִים הַחֲלוּלִים שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם הֵם כֶּרֶס וּמֵעַיִם שַׁפִּיר הָוֵי שֶׁבַח זֶה מֵעִנְיַן עֲשִׂיַּת צְרָכָיו. וְאֶפְשָׁר עוֹד שֶׁמֵּאַחַר שֶׁאִם יוֹצֵא לִנְקָבָיו בְּיוֹתֵר עַד שֶׁאִם עָבַר הַגְּבוּל יָמוּת, בִּכְלַל שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם הוּא. וְהָוֵי שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם נָמֵי מֵעִנְיַן עֲשִׂיַּת צְרָכָיו מַמָּשׁ. (ג) רוֹפֵא חֹלִי כָּל בָּשָׂר עַל שֵׁם הַנְּקָבִים שֶׁבָּרָא בּוֹ לְהוֹצִיא פְּסֹלֶת מַאֲכָלוֹ, כִּי אִם יִתְעַפֵּשׁ בַּבֶּטֶן יָמוּת, וְהוֹצָאָתוֹ הִיא רְפוּאָה. וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ, וְאִם יַעֲשֶׂה אָדָם בַּנּוֹד נֶקֶב כְּחוּדָהּ שֶׁל מַחַט הָרוּחַ יוֹצֵא, וְהָאָדָם מָלֵא נְקָבִים וְרוּחוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּתוֹכוֹ, הֲרֵי זֶה פֶּלֶא. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל שֵׁם שֶׁבּוֹרֵר טוּב הַמַּאֲכָל וְדוֹחֶה הַפְּסֹלֶת: הגה: וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת בַּמֶּה שֶּׁשּׁוֹמֵר רוּחַ הָאָדָם בְּקִרְבּוֹ וְקוֹשֵׁר דָּבָר רוּחָנִי בְּדָבָר גַּשְׁמִי וְהַכָּל הוּא עַל יְדֵי שֶׁהוּא רוֹפֵא כָּל בָּשָׂר כִּי אָז הָאָדָם בְּקַו הַבְּרִיאוּת וְנִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

 באר היטב  (א) אפילו שעה א'. וכן גירסת האריז''ל. וט''ז ג''כ אינו מוחק גירסא זו: (ב) אי אפשר. בצירי תחת אי כי המלה נגזרת מן אין: (ג) רופא חולי. ב''ח ושל''ה ומט''מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וט''ז כ' דשני גירסאות הן נכונות וחלילה למחוק אחת מהן ע''ש:


ב
 
יֵשׁ נוֹהֲגִין (ד) לְהַמְתִּין לְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם עַד בּוֹאָם (ה) לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְסַדְּרִים אוֹתָם עִם שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וּבְנֵי סְפָרַד לֹא נָהֲגוּ כֵּן: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְבָרֵךְ ב' פְּעָמִים, וּמִי שֶׁמְּבָרְכָהּ בְּבֵיתוֹ לֹא יְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן מִי שֶׁמְּבָרְכָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא יְבָרֵךְ בְּבֵיתוֹ (כָּל בּוֹ סי' ב') וּמִי שֶׁלּוֹמֵד קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ מִתְפַּלֵּל קֹדֶם יְבָרְכָהּ בְּבֵיתוֹ וְלֹא יְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וַאֲפִלּוּ (ו) בִּכְהַאי גַּוְנָא, יֵשׁ נוֹהֲגִין לְסַדְּרָהּ עִם שְׁאָר בְּרָכוֹת בב''ה וְאֵין מְבָרְכִין בְּבֵיתָם (מַהֲרִי''ל הִלְכוֹת תְּפִלָּה).

 באר היטב  (ד) להמתין. קבלה מר''י חסיד. היוצא מביתו לבה''כ קודם שיתפלל יאמר פרשת שמע ישראל. מט''מ: (ה) לבה''כ. כתב הב''ח דוקא כשהולך מיד לבה''כ. ובע''ה כתב דאותן שאומרים תהלים קודם ענט''י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול עיין סי' מ''ו. כתב הלבוש שאותם שאומרים תהלים יאמרו קודם התפלה ע''ש הטעם: (ו) בכה''ג יש נוהגין וכו'. היינו מה שנוהגין רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מזכירים כמה פסוקים ואח''כ מברכים ענט''י והתורה וכ' ט''ז לענין ברכת התורה יש ליישב דאותן הפסוקים אין אומרים אותם אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בברכת התורה אך לענין נט''י שמפסיקין בהפסקה כזאת צ''ע ליישב וביותר תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר ודאי הוצרך לברך אז על נט''י ואשר יצר וא''כ היאך יברך שנית אחר כך ע''ש והב''ח הכריע דיש לברך בביתו מיד בקומו ואין לברך בבה''כ. וש''צ שבירך בביתו אין לו לחזור ולברך בבה''כ מ''א ע''ת ה''ב יד אהרן דלא כשל''ה וט''ז שלמדו זכות על הש''ץ שיברך שנית כדי להוציא את מי שאינו בקי ועיין בתשובת יד אליהו ס''ס למ''ד. ובספר ברכת אברהם מסי' י''ט עד סימן כ''ז:


ג
 
בִּרְכַּת אֱלֹהַי נְשָׁמָה אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בִּרְכַּת (ז) הַהוֹדָאָה וּבִרְכַּת הַהוֹדָאוֹת אֵין פּוֹתְחוֹת בְּבָרוּךְ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּבִרְכַּת הַגְּשָׁמִים.

 באר היטב  (ז) ההודאה. ואינה ברכה הסמוכה לחברתה לכן רשאי לומר בבוקר עד אלהי נשמה. ובבה''כ יתחיל אלהי נשמה טור והב''ח כ' דמ''מ יאמר תיכף אלהי נשמה ע''ש וכ''כ הלבוש. וע''ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל וכתב המ''א עליו לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי ע''ש. כ' בסדה''י דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית. יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלי חתימה וכשיקום שנית יאמרם בחתימה דהא י''א דאפי' ביום כשישן יאמר אלהי נשמה. מ''א:


ד
 
יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרַךְ (א') בִּרְכַּת הַשַּׁחַר וְעָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן חוֹזֵר אֶחָד מֵהָעוֹנִים אָמֵן וּמְבָרֵךְ, וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, וְכַסֶדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין כָּל אוֹתָם שֶׁעָנוּ אָמֵן תְּחִלָּה, וְאֵין לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם וְלוֹמַר שֶׁכְּבָר יָצְאוּ בָּאָמֵן שֶׁעָנוּ תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמְבָרֵךְ אֵינוֹ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה הַמְבָרֵךְ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים, הֵם מְכַוְּנִים שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּבִרְכָּתוֹ:




סימן ז - דין לברך ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים
ובו ד' סעיפים
א
 
כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁעוֹשֶׂה צְרָכָיו בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים מְבָרֵךְ (א) אֲשֶׁר יָצַר, וְלֹא עַל נְטִילַת יָדַיִם, אַף אִם רוֹצֶה לִלְמֹד אוֹ לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד: הגה: הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהֶן אֲפִלּוּ הָכֵי אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם (סמ''ג סי' כ''ז מ''ע):

 באר היטב  (א) אשר יצר. כ' רש''ל בתשובה סי' צ''ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר איזה מהם קודם והשיב דאשר יצר קודם דתדיר ע''ש וכ''כ ע''ת. מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם דודאי הרי דעתו על כך ולא הסיח דעתו לפיכך לא יברך כ''א אחר גמר ההוצאה הלק''ט ח''א סי' פ''ו. והמחבר יד אהרן חולק עליו וס''ל דיברך בכל פעם ע''ש. כ' בהיכל הקודש דהיוצא מבית הכסא צריך לערות עליהן ג''פ ומ''א חולק עליו ע''ש:


ב
 
הֵטִיל מַיִם וְלֹא שִׁפְשֵׁף אַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר, אֵין צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו אֶלָּא מִשּׁוּם נְקִיּוּת אוֹ מִשּׁוּם הִכּוֹן.


ג
 
הֵטִיל מַיִם וְהִסִיחַ דַּעְתּוֹ מִלְּהָטִיל מַיִם וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְהֵטִיל מַיִם פַּעַם אַחֶרֶת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ (ב) ב' פְּעָמִים אֲשֶׁר יָצַר.

 באר היטב  (ב) ב' פעמים. ב''ח ושל''ה ומ''א חלקו ופסקו דאינו מברך כ''א פעם אחת. וט''ז פסק דיברך ב' פעמים כפסק הש''ע. עיין בספר קול בן לוי סי' א' דף למ''ד ובספר פרי הארץ חלק א''ח סי' ז':


ד
 
אֵין שִׁעוּר לְהַשְׁתִּין מַיִם כִּי אֲפִלּוּ לְטִפָּה אַחַת חַיָּב לְבָרֵךְ, שֶׁאִם יִסָתֵם הַנֶּקֶב מִלְּהוֹצִיא הַטִּפָּה הַהִיא הָיָה קָשֶׁה לוֹ וְחַיָּב לְהוֹדוֹת: