הלכות נטילת ידים
סימן קנז - דיני זמן קביעות סעודה סימן קנח - דיני נטילת ידים לסעודה סימן קנט - באיזה כלי נוטלין הידים, וכיצד יבואו המים לידיו סימן קס - איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה סימן קסא - דיני חציצה בנטילה סימן קסב - הגבהה ושפשוף הידים בנטילה סימן קסג - דין מי שאין לו מים, והמאכיל לאחרים סימן קסד - שיכול להתנות על הנטילה סימן קסה - דין העושה צרכיו ורוצה לאכלסימן קנז - דיני זמן קביעות סעודה
ובו סעיף אחד
א כְּשֶׁיַּגִּיעַ שָׁעָה (א) רְבִיעִית יִקְבַּע סְעוּדָתוֹ; וְאִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְעוֹסֵק בְּלִמּוּדוֹ, יַמְתִּין עַד (ב) שָׁעָה ו', וְלֹא יְאַחֵר יוֹתֵר דְּהָוֵי כְּזוֹרֵק אֶבֶן (ג) לַחֵמֶת אִם לֹא טָעַם מִדִּי בְּצַפְרָא. באר היטב (א) רביעית. בתענית דף כ''ה משמע דחשבינן משעה שקם ממטתו. ובפסחים דף י''ב משמע דחשבינן מעלות השחר. ונ''ל דמאי דחשבינן מע''ה משום דרוב העולם עומדים בעמוד השחר ומכאן יש ליישב מה שמאריכין בשבת ויום טוב לפעמים אחר ו' שעות היינו משום דחשבינן ו' שעות משעה שקמים ממטתם. מ''א: (ב) שעה ו'. פי' תחלת שעה ו' (אבל סמ''ע וש''ך בח''מ פסקו דאפילו בסוף שעה ששית לא הוי זורק אבן לחמת. ובס' אליה רבא הביא ראיה לדבריהם ע''ש) וישים אכילתו ביום קלה מבלילה. וטוב שיאכל ב''פ ביום אם חלש לבו ואל ימלא כריסו בפעם אחת. ויתנהג ע''פ התורה בערב בשר האר''י ז''ל. יפנה קודם סעודתו. לא לבעי אינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אחרא זוהר פרשת בשלח. מ''א: (ג) לחמת. פי' כשחמת אינה מלאה יין נפגם מניחין שם אבן שתהא מליאה וטוב היה שימלאנה יין. של''ה:
סימן קנח - דיני נטילת ידים לסעודה
ובו י''ג סעיפים
א כְּשֶׁיָּבֹא לֶאֱכֹל פַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו: הַמּוֹצִיא, יִטֹּל (א) יָדָיו אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶם שׁוּם טֻמְאָה, וִיבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדָיִם. אֲבָל לְפַת שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא, כְּגוֹן לַחְמָנִיּוֹת (פִּי' סטורט''י בְּלַעַ''ז) דַּקּוֹת, אוֹ פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין (פי' פַּת עֲשׂוּיָה עִם צוקארו וּשְׁקֵדִים וֶאֱגוֹזִים), וְאֵינוֹ (ב) קוֹבֵעַ סְעוּדָתוֹ עֲלֵיהֶם, אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. באר היטב (א) ידיו. צריך ליטול יד ימין תחלה כדי שישתמש השמאל לימין רקנט''י פרשת עקב מ''א. והבאר היטב אשר לפני כתב על המ''א שטעה בזה ע''ש. והוא טעה ולא ראה ברקנט''י עצמו ע''ש: (ב) קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יטול בלא ברכה או יאכל פת אחר תחלה של''ה ולבוש. אבל הט''ז ומ''א פסקו שיטול ויברך ענט''י ע''ש ועיין בספר דמשק אליעזר דף שי''ח ע''ב ובתשובת מטה יוסף ח''ב סי' ח''י:
ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, יִטֹּל יָדָיו וְלֹא יְבָרֵךְ.
ג אִם אוֹכֵל פָּחוֹת (ג) מִכַּזַּיִת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין צָרִיךְ נְטִילָה. באר היטב (ג) מכזית. הל''ח והמ''א כתבו דכל הסעיף זה הוא בטעות ונוסחא הישרה צ''ל דעל פחות מכביצה א''צ נטילה עיין שם ועיין ב''ח ובשכנה''ג וביד אהרן ובמטה יוסף ח''ב סי' ח''י:
ד אִם אוֹכֵל דָּבָר (ד) שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה (ה) מַשְׁקִין שֶׁסִימָנָם: יָ''ד שָׁחַ ''ט דָּ''ם דְּהַיְנוּ: (ו) יַיִן, (ז) דְּבַשׁ, (ח) שֶׁמֶן, (ט) חָלָב, טַל, (י) דָּם, מַיִם וְלֹא נִתְנַגֵּב, וַאֲפִלּוּ אֵין יָדָיו נוֹגְעוֹת בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקֶה, צָרִיךְ נְטִילָה בְּלֹא (יא) בְּרָכָה. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְטַבֵּל רַק רֹאשׁ (יב) הַיֶּרֶק אוֹ הַפְּרִי, אֲפִלּוּ הָכֵי יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה (בֵּית יוֹסֵף). באר היטב (ד) שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים דבטלה דעתו אצל כל אדם. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א''צ נטילה רדב''ז ח''א סי' ע''ח. ועולת תמיד עיין שם. ועיין במטה יוסף ח''ב סי' י''ח: (ה) משקים. שהידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה ומשוי להאוכל שני: (ו) יין. וחומץ בכלל יין. מטה יוסף שם: (ז) דבש. היינו של דבורים ולא דבש תמרים עירב אחד מז' משקים הללו עם שאר משקים כגון דבש של דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א''צ נט''י מחצה למחצה צריך נט''י. מטה יוסף ח''ב סי' י''ח. דבש המרקחת וכן לכל המשקה שנתבשל רבו הדיעות אי הוי משקה או לא. עיין מ''א וט''ז וברכת הזבח ובהרדב''ז ומהרי''ט וביד אהרן. ובתשובת מטה יוסף ח''ב סי' י''ח העלה להלכה דאם הוא מרק צלול בין שנתבשל לבדו בין שנתבשל עם מין אחר צריך נטילה ואם אין כאן מרק אלא שהוא קרוש ויבש הרי הוא אוכל וא''צ נטילה. ואם הוא קרוש אלא שאינו יבש שעדיין הוא ניכר אם חשב עליהם למשקים צריך נט''י ואם לאו א''צ נטילה ובטל ובמים אפילו הם קרושים ויבשים כאבן אם חשב עליהם למשקה צריך נטילה ואם הם מבושלים עם מין אחר ואין שם מרק אלא משקה מובלע בתוך האוכל ונעשה הכל גוף א' אע''פ שיש לחלוחית טופח ע''מ להטפיח א''צ נטילה ומי כבשים פשיטא דהוי משקה וצריכין נטילה ע''כ: (ח) שמן. שמן זית ולא שמן שומשמין גינת ורדים חא''ח כלל (י''א) [א'] סי' כ''ט ומטה יוסף ח''ב סי' ח''י: (ט) חלב. ומי חלב הרי הם כחלב והוא אחר שעושין הגבינה נשאר אחריו חלב מעורב עם אוכל צף מלמעלה ואותו הנשאר נקרא מי חלב מטה יוסף שם. חלב חמוץ הנקרא יגור''ט צריך נט''י מטה יוסף שם. ועיין יד אהרן: (י) דם. כדי נסבה דאסור לאכול דם ודם וחגבים לא מיקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפואה ופקוח נפש. מ''א: (יא) ברכה. שאינו אלא משום נקיות. ובל''ח כתב דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו שהתוס' סוברים כן מ''א ועיין עטרת זקנים. ובמטה יוסף סי' ח''י כתב דהמקיל הוא מכלל המזלזל בנט''י הנעקר מן העולם וחייב נידוי ע''כ ירא שמים יזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע ע''ש: (יב) הירק. וה''ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה מיהו אם הטיבול הוא במשקה שהוא מבושל גם למאן דמחמיר ליטול ידיו גם במבושל אם אוכל בכף אין להחמיר דתרי חומרות לא עבדינן. כנה''ג ומטה יוסף שם ע''ת:
ה הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵרוֹת, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁנּוֹטְלָן בְּתוֹרַת חִיּוּב, אֲבָל אִם נוֹטְלָן מִשּׁוּם נְקִיּוּת, שֶׁלֹּא הָיוּ יָדָיו נְקִיּוֹת, מֻתָּר (הַגָּהַת סְמַ''ק). וּבְשַׂר צְלִי, יֵשׁ מִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹהַל טוֹפֵחַ עָלָיו, דִּינוֹ כְּפֵרוֹת; וְתַבְשִׁיל (יג) מְחָטִים, וְהֵם נְגוּבִים, דִּינוֹ כְּפֵרוֹת. באר היטב (יג) מחטים. רש''ל כתב דבכל הני אפי' משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו. וט''ז חולק וכתב דאף מצד לחלוחית עצמו צריך נט''י והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. ועפ''ז נ''ל גם בחטים מבושלים מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צלייה נ''ל דאפי' הודח הבשר במים קודם הצלייה מ''מ בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה. וכתב עוד נ''ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ''ש ב''י בלשתות א''צ נטילה משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס וכו' ה''נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף מתוך הקערה. אבל אם היא עיסה בטיגון נ''ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה דחמאה בכלל חלב והוא מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א''צ נטילה דלאו מז' משקין הוא עכ''ל. וע''ל ס''ק י''ב:
ו (יד) הַשּׁוֹתֶה אֵין צָרִיךְ לִטֹּל אֲפִלּוּ יָדוֹ אַחַת. וְע''ל סי' ק''ע. באר היטב (יד) השותה. הטעם כיון דאינו נוגע במשקה לעולם. לפ''ז השותה מים מנהר בידו צריך נטילה ולא ראינו נוהגין כן כנה''ג. רדב''ז. וכתב המ''א ול''נ כיון דלא גזרו על שותה א''צ נט''י לעולם ע''ש וכתב ט''ז והאוכל דבש צריך נטילה דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול. ועיין הרדב''ז ח''א סי' ע''ח והלק''ט ח''ב סי' קכ''ח ובתשו' פנים מאירות סי' ס''ח ומטה יוסף ח''ב סי' ח''י:
ז נָטַל יָדָיו לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לֶאֱכֹל לֶחֶם, יֵשׁ מִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁאֵין אוֹתָהּ נְטִילָה עוֹלָה לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָטַל יָדָיו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ, וְאָכַל. הגה: וְאִם לֹא הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ, יִטֹּל בְּלֹא בְּרָכָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) אִם נָגַע בַּאֲכִילָתוֹ בִּמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפוֹת בְּגוּפוֹ, יַחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו. (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן קצ''ב וְקצ''ג), וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן קס''ד (כָּפוּל לְקַמָּן, וְשָׁם נִתְבָּאֵר דְּצָרִיךְ גַּם כֵּן לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ).
ח מִי שֶׁהָיָה בַּמִּדְבָּר אוֹ בִּמְקוֹם סַכָּנָה וְאֵין לוֹ מַיִם, פָּטוּר (טו) מִנְּטִילַת יָדַיִם. באר היטב (טו) מנט''י. וצריך לכרוך ידיו במפה כמ''ש בסי' קס''ג מטה יוסף ח''ב סי' ס''ו ס''ק ל''ב דלא כמהר''א סמיגו ז''ל ע''ש. וכתב המ''א דאף דיש מים תוך ד' מלין א''צ לחפש אחריהן כיון דהוא במקום סכנה ע''ש:
ט צָרִיךְ לִזָּהֵר (טז) בִּנְטִילַת יָדַיִם, שֶׁכָּל הַמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם חַיָּב נִדּוּי, וּבָא לִידֵי עֲנִיּוּת, וְנֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. באר היטב (טז) בנט''י. אפילו בפעם א'. ועיין ברש''י בסוטה שכתב שאוכל תמיד בלי נט''י ועיין במטה יוסף ח''ב סי' ח''י ס''ק ל''ד:
י אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעוּרָם בִּרְבִיעִית, (פֵּרוּשׁ רְבִיעִית הַלֹּג, דְּהַיְנוּ שִׁעוּר בֵּיצָה וָחֵצִי), יוֹסִיף לִטֹּל בְּשֶׁפַע, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מְשַׁאי מְלֹא חָפְנַי מַיָּא, וְיַהֲבֵי לִי מְלֹא חָפְנַי (יז) טִיבוּתָא. באר היטב (יז) טיבותא. ומ''מ לא יעשה ע''מ להתעשר דה''ל ע''מ לקבל פרס. של''ה:
יא מְבָרֵךְ קֹדֶם נְטִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן; וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עַד אַחַר נְטִילָה, מִשּׁוּם דִּפְעָמִים שֶׁאֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, וּמִפְּנֵי כָּךְ מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם אַחַר שֶׁשִּׁפְשֵׁף יָדָיו, שֶׁכְּבָר יָדָיו נְקִיּוֹת קֹדֶם שֶׁיָּטִיל עֲלֵיהֶם מַיִם שְׁנִיִּים. הגה: גַּם יָכוֹל לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם קֹדֶם נִגּוּב, שֶׁגַּם הַנִּגּוּב מִן הַמִּצְוָה, וּמִקְרֵי עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן (טוּר וְתוס' וְרֹא''שׁ פֶּרֶק קַמָּא דִּפְסָחִים הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ק); וְאִם שָׁכַח לְבָרֵךְ עַד אַחַר נִגּוּב, מְבָרֵךְ (יח) אַחַר כָּךְ. באר היטב (יח) אח''כ. אבל לא אחר ברכת המוציא. רש''ל מ''א ע''ש וט''ז כתב דאפילו אחר הניגוב לא יברך ע''ש. ובהלק''ט ח''א סי' מ''ו נראה דס''ל דאחר ברכת המוציא יכול לברך על נטילת ידים ע''ש ועיין מטה יוסף ח''ב סי' ח''י ס''ק ל''ז:
יב וִינַגְּבֵם הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, שֶׁהָאוֹכֵל בְּלִי נִגּוּב יָדַיִם כְּאִלּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא.
יג הַמַּטְבִּיל יָדָיו, יָכוֹל לֶאֱכֹל בְּלֹא (יט) נִגּוּב, וְהוּא הַדִּין לְנוֹטֵל יָדָיו בְּבַת אַחַת וְשׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם (כ) רְבִיעִית מַיִם בְּבַת אַחַת, אוֹ שֶׁנָּטַל יָדוֹ אַחַת וְשָׁפַךְ עָלֶיהָ רְבִיעִית וְכֵן שָׁפַךְ עַל חֲבֶרְתָּהּ. באר היטב (יט) ניגוב. משום שהמים שעל ידו לא נטמאו: (כ) רביעית. רש''ל וב''ח וט''ז כתבו דדוקא בטבילה אין צריך ניגוב אבל בנטילה אפילו ברביעית לא מהני מידי ועיין בשכנה''ג. לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה. תשב''ץ מ''א:
סימן קנט - באיזה כלי נוטלין הידים, וכיצד יבואו המים לידיו
ובו כ' סעיפים
א אֵין נוֹטְלִים לַיָּדַיִם אֶלָּא בִּכְלִי; וְכָל הַכֵּלִים כְּשֵׁרִים, וַאֲפִלּוּ כְּלֵי (א) גְּלָלִים (פי' כֵּלִים עֲשׂוּיִים מֵרֶפֶשׁ בָּקָר וְעָפָר), וּכְלֵי אֲבָנִים, וּכְלֵי אֲדָמָה; וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַחֲזִיק רְבִיעִית; וְאִם נִקַּב בְּכוֹנֵס (ב) מַשְׁקֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם יָשִׂימוּ אוֹתוֹ עַל מַשְׁקִים יִכָּנְסוּ בְּתוֹכוֹ דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב, וְהוּא גָּדוֹל מִנֶּקֶב שֶׁהַמַּשְׁקִים שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי יוֹצְאִים בּוֹ, אָז בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי וְאֵין נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם וַאֲפִלּוּ אִם הוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית מִן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה. באר היטב (א) גללים. כלומר אע''פ דלענין טומאה לאו כלים הם כשרים לנטילת ידים עיין יד אהרן: (ב) משקה. ואם סתמו בטיט אינו מועיל בשום כלי וזפת מועיל בכלי חרס דוקא עט''ז שהאריך ומ''א בס''ק ו' מתיר בניקב ותחב בו ד''א. היה יורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה ב''ח. עי' יד אהרן. ובהלק''ט ח''ב סי' קנ''ח:
ב וְהָנֵי מִילֵי שֶׁנּוֹטֵל בְּדֶּרֶךְ פִּיו לְמַעְלָה, שֶׁמַּה שֶּׁמִּמֶּנּוּ מִן הַנֶּקֶב וּלְמַעְלָה אֵינוֹ חָשׁוּב כִּכְלִי, וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַמַּיִם בָּאִים עַל יָדוֹ מֵהַכְּלִי; אֲבָל אִם נוֹטֵל דֶּרֶךְ (ג) הַנֶּקֶב, שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁמַּחֲזִיק רְבִיעִית מִמֶּנּוּ וּלְמַטָּה. באר היטב (ג) הנקב. עיין ס''ק א' וכ''ש אם שברו מלמעלה:
ג כְּלִי שֶׁמַּחֲזִיק רְבִיעִית כְּשֶׁסוֹמְכִים אוֹתוֹ, וְאִם לֹא יִסְמְכוּהוּ יִשָּׁפְכוּ הַמַּיִם וְלֹא יִשָּׁאֵר בּוֹ רְבִיעִית, אֵינוֹ כְּלִי; הִלְכָּךְ, מְגוּפָה שֶׁל חָבִית שֶׁהִיא חַדָּה וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת רְבִיעִית שֶׁלֹּא (ד) מְסֻמֶּכֶת, אֵין נוֹטְלִים מִמֶּנָּה; וְאִם הִרְחִיבָה מִלְּמַטָּה עַד שֶׁמְּקַבֶּלֶת רְבִיעִית כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא מְסֻמֶּכֶת, נוֹטְלִים מִמֶּנָּה. באר היטב (ד) מסומכת. ואין ליטול ידיו מקנקן שקורין גיסק''ן דרך הדד שבולט כמו חצי עגולה כי לא נעשה לקבלה. של''ה ט''ז מ''א:
ד חֵמֶת וּכְפִישָׁה, שֶׁהֵם מִינֵי נֹאדוֹת שֶׁל עוֹר שֶׁתִּקְּנָן וְעָשָׂה לָהֶם בֵּית מוֹשָׁב, נוֹטְלִים מֵהֶם; אֲבָל שַׂק וְקֻפָּה שֶׁהִתְקִינָן לָשֶׁבֶת בְּלֹא סְמִיכָה וְזִפְּתָן בְּזֶפֶת עַד שֶׁהֵם מְקַבְּלִים מַשְׁקִים, אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם, לְפִי שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִין לְקַבֵּל מַשְׁקִים; וְהוּא הַדִּין לְכוֹבָעִים שֶׁל לְבַדִים (פי' בֶּגֶד קָשֶׁה פילטר''ו בְּלַעַ''ז), אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם קָשִׁים כָּל כָּךְ שֶׁמְּקַבְּלִים מַיִם וְאֵינָם (ה) זָבִים מֵהֶם, מִכָּל מָקוֹם אֵינָם עֲשׂוּיִם לְקַבֵּל מַיִם; וּמִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי הַדַּחַק מֻתָּרִים, שֶׁעוֹבְרֵי דְּרָכִים רְגִילִים לִשְׁתּוֹת בָּהֶם. באר היטב (ה) בהם. וכ' רש''ל ולא נהירא להתיר אפי' ע''י הדחק דלא עדיף משק וקופה דכובע אין עשוי לקבלה ט''ז וכ''כ דמשק אליעזר ובס''ב מיקל בזה דכאן יכול לקבל מתחלתו ע''י הדחק ושק וקופה א''י לקבל אם לא שמזפתן ע''ש (וכן פסק בס' אליהו רבה דלא כמהרש''ל):
ה כְּלִי שֶׁתְּחִלַּת תִּקּוּנוֹ כָּךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּלֹא סְמִיכָה, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי סְמִיכָה, חָשׁוּב שַׁפִּיר כְּלִי; לְפִיכָךְ כְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא נְקָבִים מִתַּחְתָּיו וּפִיו צַר לְמַעְלָה, וּכְשֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו אֵין הַמַּיִם יוֹצְאִים, וּכְשֶׁמְּסִירוֹ הַמַּיִם יוֹצְאִים, מֻתָּר לִטֹּל מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּי לְקַבָּלָה בְּעִנְיָן זֶה וְזֶה עִקַּר תַּשְׁמִישׁוֹ, נִקְרָא כְּלִי. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּרְזָא לְמַטָּה, הוֹאִיל וּמִתְּחִלָּה נַעֲשָׂה לְקַבֵּל עַל יְדֵי כָּךְ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף).
ו לֹא יִתֵּן מַיִם לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו, שֶׁאֵין נוֹטְלִים אֶלָּא מִן הַכְּלִי; וְהוּא הַדִּין אִם נָטַל יָדוֹ אַחַת מֵהַכְּלִי וְשָׁפַךְ מִמֶּנָּה לְיָדוֹ אַחֶרֶת, דְּאֵינוֹ כְּלוּם; וְרַבֵּנוּ תָּם מַתִּיר בְּזוֹ, כֵּיוָן שֶׁתְּחִלַּת נְטִילָה לְיָדוֹ אַחַת הָיְתָה מִן הַכְּלִי, וְהוּא שֶׁהָיְתָה יָדוֹ הָרִאשׁוֹנָה טְהוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ רְבִיעִית (ו) בְּבַת אַחַת. הגה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ תָּם, אֲבָל הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה הִיא עִקָּר, וְלָכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה. באר היטב (ו) בבת אחת. נראה פשוט שזהו בענין שהמים אינם מקובצים תוך פיסת היד אלא שופך על כל היד והמים נשפכים אבל אם הם מקובצים תוך היד פשיטא דנטמאו אעפ''י שהם רביעית דהא גב היד הוא טמא ומטמא תוך היד ומשום זה יפה כתב רמ''א שיש להחמיר לכתחלה שההמון עם טועים ושופכים מים לפיסת היד ואותן המים חוזר ומשפשף בהם ידו השניה וזהו איסור אליבא דכ''ע וצריך דוקא ניגוב תחלה קודם שיטול ידיו שנית כהלכה כי אלו המים נטמאו ואין תקנה להם אפי' ישפוך עוד עליהם כדלקמן. ט''ז:
ז צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ הַמַּיִם מִכֹּחַ נוֹתֵן, לְפִיכָךְ צִנּוֹר שֶׁדּוֹלֶה מַיִם מִן הַיְאוֹר וְשׁוֹפֵךְ בּוֹ וְנִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ הַמַּיִם לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן יָדָיו לְתוֹכוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְלְחוּ הַמַּיִם עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם בָּאִים מִכֹּחַ אָדָם, שֶׁכְּבָר פָּסַק כֹּחַ הַשּׁוֹפֵךְ; וְאִם מֵשִׂים יָדָיו קָרוֹב לִמְקוֹם הַשְּׁפִיכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵשִׂים אוֹתָהּ תַּחַת הַשְּׁפִיכָה מַמָּשׁ, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה, דְּכָל זְמַן שֶׁהֵם קְרוֹבִים לִמְקוֹם הַשְּׁפִיכָה עֲדַיִן מִכֹּחוֹ הֵם בָּאִים. וְאִם הִטְבִּיל יָדָיו לְתוֹךְ הַצִּנּוֹר הַזֶּה, אֵינָם טְהוֹרוֹת מִכֹּחַ טְבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאוּבִים; וְהָנֵי מִילֵי בְּדוֹלֶה, שֶׁשּׁוֹפֵךְ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַצִּנּוֹר עַצְמוֹ, אֲבָל אִם נוֹתֵן אוֹתָם חוּץ לַצִּנּוֹר וּמַמְשִׁיךְ אוֹתָם לַצִּנּוֹר וְהִטְבִּיל בּוֹ יָדָיו, טְהוֹרוֹת, דִּשְׁאוּבִים שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ, כְּשֵׁרָה; וַאֲפִלּוּ דּוֹלֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הֶחָרִיץ עַצְמוֹ, אִם הַדְּלִי נָקוּב מֵאֲחוֹרָיו (ז) בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, וּבְעוֹד שֶׁשּׁוֹפֵךְ דֶּרֶךְ פִּיו לַצִּנּוֹר מְקַלֵּחַ מֵאֲחוֹרָיו לַיְּאוֹר, מַטְבִּיל בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם, וּטְהוֹרוֹת, דַּחֲשִׁיבֵי כְּאִלּוּ הִטְבִּילָם בַּיְּאוֹר, דְּנִצּוֹק זֶה מְחַבֵּר הַכְּלִי לַיְּאוֹר וַחֲשִׁיבֵי מַיִם שֶׁבַּצִּנּוֹר מְחֻבָּרִים לְמֵימֵי הַיְאוֹר, אַף עַל גַּב דְּנִצּוֹק כָּזֶה לֹא חָשִׁיב חִבּוּר לְעִנְיַן טְבִילָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה וְאוֹמְרִים דְּגַם לִנְטִילַת יָדַיִם לֹא חָשִׁיב חִבּוּר. הגה: אֵין לִטֹּל יָדָיו מֵאוֹתָן אֲבָנִים הַקְּבוּעִים (ח) לַכֹּתֶל וְעָשָׂה לָהֶם בֵּית קִבּוּל וּבִרְזָא, אֲבָל אִם הָיוּ כֵּלִים תְּחִלָּה וְחִבְּרָם לַכֹּתֶל, נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ (אֲגֻדָּה פ' הַמּוֹכֵר בַּיִת). באר היטב (ז) בכ''מ. וה''ה אם הוא בספינה ואינו יכול להטביל ידיו בים יקח כלי שניקב בכ''מ ודולה מהים ומטביל ידיו בתוך הכלי שמי הכלי מחוברים למי הים הואיל ומימיו נוטפין דרך הנקב. ש''ג: (ח) לכותל. דלא היה שם כלי עליו בתלוש וט''ז הקשה עליו דלנט''י יש לנו להקל דהוי כלי אפי' קבעו תחלה ע''ש כתב ע''ת ונראה דאותן מים שמושכין ע''י קנים חלולים למרחוק שקורין ריע''ר קאסטי''ן בל''א אין נכון ליטול מן הקנים עצמם משום דאין באין מכח גברא אבל מותר לטבול ידיו במים העומדים לפני הקנים דה''ל כאלו מחוברים לנהר ששורש המים יוצא מהם והוא דהקנים שוטפים מים וה''ל ניצוק חיבור עם המים שבאים מן הנהר לקנים אבל פסק הקילוח מן הקנים לא עלתה שם טבילה ע''ש וה''ה דאין ליטול בפלומפ''ן שאינם כלי ס''ב ע''ש:
ח אִם הִכְנִיס יָדָיו בְּתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם וְשִׁכְשֵׁךְ יָדָיו בָּהֶם, אִם הַכְּלִי מְחֻבָּר (ט) לַקַּרְקַע, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה; וְאִם אֵינוֹ מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעָלְתָה לוֹ נְטִילָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא עָלְתָה לוֹ, וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי (י) הַמַּתִּירִים; וְאִם אַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן לוֹ לִטֹּל בְּדֶרֶךְ נְטִילָה, נוֹטֵל בְּלֹא בְּרָכָה. באר היטב (ט) לקרקע. דה''ל כמו טבילה וטבילה בשאובין ליכא: (י) המתירין. ורש''ל כתב דאפילו בשעת הדחק אין ליטול בתוך כלי ואם נטל צריך לחזור ולברך ואל תשגיח בדברי הקאר''ו עכ''ל ט''ז:
ט חָבִית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַיִם, מַנִּיחָהּ עַל (יא) בִּרְכָּיו וְנוֹטֵל מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם, וְאִם הָיְתָה מֻטָּה (יב) בָּאָרֶץ וְהַמַּיִם מְקַלְּחִים מִמֶּנָּה, אוֹ שֶׁעוֹמֶדֶת וְהַמַּיִם יוֹצְאִים דֶּרֶךְ נֶקֶב שֶׁבָּהּ וְנָתַן יָדָיו שָׁם, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה וְאִם הָיְתָה בִּרְזָא (פי' דָּבָר סוֹתֵם הַנֶּקֶב ספינ''ה בְּלַעַ''ז) בַּנֶּקֶב וֶהֱסִירָהּ וְקִבֵּל הַמַּיִם עַל יָדָיו, חָשִׁיב שַׁפִּיר כֹּחַ גַּבְרָא; וְצָרִיךְ לְהַחְזִירָהּ וְלַהֲסִירָהּ בְּכָל (יג) שְׁפִיכָה וּשְׁפִיכָה. באר היטב (יא) ברכיו. ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים: (יב) בארץ. פי' שנתגלגלה מאליה: (יג) ושפיכה. דאל''כ לא באין מכח גברא דכבר פסק כח הראשון. וה''ה בכיור נחושת עם תרנגול דיש ליקח התרנגול בכל שפיכה ושפיכה וה''ה אם עשוי בענין שא''א ליקח יסבב אותו בכל שפיכה ושפיכה ע''ת עיין שכנה''ג:
י אִם הִטָּה חָבִית מְלֵאָה מַיִם וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְהֶחָבִית שׁוֹפֶכֶת מַיִם כָּל הַיּוֹם מֵחֲמַת הַטָּיָתוֹ (יד) וְנָטַל יָדָיו מִמֶּנּוּ, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה. באר היטב (יד) נטילה. ואע''ג דבס''ט כתב דקלוח ראשון לבד חשיב כח גברא שאני התם דלא עשה מעשה בגוף המים רק שהסיר הברזא המונעת לצאת אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים ומחמת הטייתו שופכין מיקרי כח גברא עיין מ''א:
יא הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִתֵּן מַיִם לַיָּדַיִם, אֲפִלּוּ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, עַכּוּ''ם (טו) וְנִדָּה. וְאִכָּא מָאן דְּאָמַר דְּקָטָן פָּחוֹת מִבֶּן ז' דִּינוֹ כְּקוֹף (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ב דִּבְרָכוֹת). באר היטב (טו) ונדה. ורש''ל כתב אשרי מי שיכול להזהר שלא ליטול מן המים אפי' ששאבן עכו''ם או נדה וכ''ש שלא ליטול ידיו מהם עכ''ל רש''ל בפרק כל הבשר סי' (נ''ה) [כ''ה] וכ''כ הט''ז משמו וע''ת ע''ש. ומ''א כתב ונ''ל דוקא כשיוצק על ידיו אבל אם מביא המים בכלי ל''ל בה ע''ש וצ''ע דהא מהרש''ל כתב בהדיא אפילו ששואבן וכו' וכ''ש שלא ליטול ידיו מהם. ע''ש:
יב אִם הַקּוֹף (פִּי' מִין חַיָּה סימיא''ה בְּלַעַ''ז) נוֹתֵן מַיִם לַיָּדַיִם, יֵשׁ פּוֹסְלִים וְיֵשׁ מַכְשִׁירִים, וְנִרְאִים דִּבְרֵיהֶם וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ (טז) לְהַחְמִיר. באר היטב (טז) להחמיר. ובדיעבד כשר ואע''ג דבי''ד ס''ס (כ') [ב'] פסל שחיטת קוף ש''ה דשחיטה דאורייתא:
יג וּלְכַתְּחִלָּה (יז) יְכַוֵּן הַנּוֹטֵל לִנְטִילָה הַמַּכְשֶׁרֶת לַאֲכִילָה. וְכַוָּנַת נוֹתֵן נָמֵי מוֹעִיל אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כִּוֵּן הַנּוֹטֵל כְּלָל (רשב''א סי' תק''י). באר היטב (יז) יכוין. ואפי' בדיעבד צריך לחזור וליטול אם לא כיון. רש''ל ומ''א:
יד הִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי (יח) מַעְיָן, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ מ' סְאָה, עָלְתָה לוֹ טְבִילָה כָּל שֶׁמִּתְכַּסִים יָדָיו בָּהֶם בְּבַת אַחַת; וְאִם הִטְבִּילָם בְּמֵי (יט) מִקְוֶה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ (כ) כְּמַעְיָן וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ מ' סְאָה, וְנָקְטִינַן כְּדִבְרֵי הַמֵּקֵל. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה. באר היטב (יח) מעיין. דמעיין מטהר בכל שהוא ואפי' כל גופו טובל בהם: (יט) מקוה. היינו מי גשמים המכונסים בבור: (כ) כמעיין. זהו דעת הר''י דס''ל אף בכלים די בטבילה ברביעית אם מתכסים שם אלא שחכמים הצריכו בהם מ' סאה מ''מ בטבילת ידים שאינן אלא מדרבנן די ברביעית. וי''א שצריך מ' סאה הוא הרמב''ם דס''ל שצריך לטבילת ידים כמו לטבילת כל הגוף:
טו מֵי גְּשָׁמִים שֶׁהֵם זוֹחֲלִים (פי' נִמְשָׁכִים וְהוֹלְכִים שֶׁאֵינָם מְכֻנָּסִים), וְיֵשׁ בָּהֶם מ' סְאָה, יֵשׁ (כא) לְהִסְתַּפֵּק אִם טוֹבֵל בָּהֶם יָדָיו. באר היטב (כא) להסתפק. פי' להמקילין בסי''ד היינו דוקא במכונסין אבל בזוחלין דפסולין אפי' לטבילת כלים יש להסתפק אבל למחמירין לעיל הכא נמי פסולין:
טז מ' סְאָה מַיִם שְׁאוּבִים (כב) שֶׁבַּקַּרְקַע, לְהָרַמְבָּ''ם אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם, וּלְהָרַאֲבָ''ד מַטְבִּילִין; וּשְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כֻּלָּהּ, גַּם לְהָרַמְבָּ''ם מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם. באר היטב (כב) שבקרקע. אבל בכלי שבקרקע לכ''ע פסולים כמ''ש ס''ח:
יז לֹא יִטֹּל מֵהַנָּהָר מַיִם בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתֵּן עַל יָדוֹ הַשֵּׁנִית, לְפִי שֶׁאֵין כָּאן לֹא נְטִילָה וְלֹא טְבִילָה.
יח יָדוֹ אַחַת (כג) בִּנְטִילָה וְיָדוֹ אַחַת בִּטְבִילָה, יָדָיו טְהוֹרוֹת. באר היטב (כג) בנטילה. ומברך על נטילת ידים. מ''א ולבוש שכנה''ג וד''א ויד אהרן:
יט הַמַּטְבִּילַ יָדָיו אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְלֹא נִגּוּב, וְלֹא לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו.
כ הַמַּטְבִּיל יָדָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל טְבִילַת יָדַיִם, אֶלָּא עַל נְטִילַת יָדָיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרְכִין עַל טְבִילַת יָדַיִם אוֹ עַל שְׁטִיפַת יָדַיִם, וְכֵן (כד) עִקָּר (טוּר וּמָרְדְּכַי פ' אֵלּוּ דְּבָרִים וּסְמַ''ג וְאָגוּר). באר היטב (כד) עיקר. ופני יצחק הכריע דאם טבל במים הכשרים לנטילה מברך על נטילת ידים ואם הם פסולים לנטילה כמ''ש סי' ק''ס ס''ט מברך על טבילת ידים. מ''א:
סימן קס - איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה
ובו ט''ו סעיפים
א מַיִם (א) שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן בֵּין מֵחֲמַת (ב) עַצְמָן, בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן, בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָם, (ג) פְּסוּלִים. באר היטב (א) שנשתנו. ואם חזרו לברייתן כשרים. מ''א: (ב) עצמן. ברמב''ם ליתא הך גירסא דבין מחמת עצמן ולכן יש להקל כשנשתנו מחמת עצמן. ט''ז מ''א: (ג) פסולים. כתב הב''ח דוקא בנטילה פוסל שינוי המראה אבל בטבילת ארבעים סאה לא נפסל משום שינוי מראה דהשתא לטבילת כל הגוף כשרים ק''ו לנט''י:
ב עָשָׂה בַּמַּיִם מְלָאכָה אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶם (ד) פִּתּוֹ, אֲפִלּוּ (ה) נִתְכַּוֵּן לִשְׁרוֹת בִּכְלִי זֶה וְנָפַל לַשֵּׁנִי, פְּסוּלִים; וְאִם צִנֵּן יַיִן (ו) בַּמַּיִם, (ז) פְּסוּלִים; וְאִם הֵדִיחַ בָּהֶם כֵּלִים, פְּסוּלִים; וְאִם הָיוּ כֵּלִים מוּדָחִים אוֹ חֲדָשִׁים, כְּשֵׁרִים. וְאִם הִטְבִּיל בָּהֶם הַנַּחְתּוֹם הַגְּלוּסְקִין (פי' כִּכְּרוֹת לֶחֶם), פְּסוּלִים, אֲבָל אִם טָבַל יָדָיו בְּמַיִם וְטָח פְּנֵי הַגְּלוּסְקִין, אוֹ שֶׁחָפַן מֵהֶם בְּחָפְנָיו, הַמַּיִם הַנִּשְׁאָרִים לֹא נַעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה, לְפִיכָךְ כְּשֵׁרִים אִם לֹא נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵיהֶן. וְהוּא הַדִּין מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מֵדִיחַ יָדָיו בָּהֶם מִן הַבָּצֵק הַדָּבוּק בְּיָדָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם). באר היטב (ד) פתו. אם נתן במים דבר להריח כגון נרד הוי כשרה בהן פתו של''ה. ומ''א כתב אנן לא קי''ל הכי ע''ש: (ה) נתכוין. ואם נפל פת מעצמו למים דעת הב''ח להתיר. וט''ז אוסר: (ו) במים. דוקא צינן אבל אם עמד שם היין כדי שלא יתחמם והיין היה כבר צונן אין לפסול המים לנט''י. וה''ה אם נתן דגים חיין לתוך המים שלא ימותו לא נפסלו דלא מיקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה. מ''א וע''ת וכנה''ג בשם דמש''א: (ז) פסולים. וה''ה אם הדיח בהן ירקות פסולים רי''ו. ומשמע דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מיקרי מלאכה. ומ''מ אם שרה בהן ירקות שלא יוכמשו מיקרי מלאכה ופסולים דלא גרע מצינן יין במים וה''ה אם נתן כלי במים בימות החמה שנתבקעו כדי שיתכוצו פסולים. מ''א ע''ש:
ג מַיִם שֶׁלִּפְנֵי הַנַּפָּח, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶם, פְּסוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה, דְּהַיְנוּ שֶׁכִּבָּה בָּהֶם הַבַּרְזֶל; וְשֶׁלִּפְנֵי הַסַפָּר, אִם נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶם, פְּסוּלִים; וְאִם לָאו, כְּשֵׁרִים.
ד מַיִם שֶׁשָּׁתוּ מֵהֶם הַתַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁלִּקֵּק (פי' שְׁתִיַּת הַכֶּלֶב נִקְרָא לְקִיקָה) מֵהֶם הַכֶּלֶב, יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל וְאֵין דְּבָרָיו נִרְאִין, אֶלָּא בֵּין בְּאֵלּוּ בֵּין בְּכָל שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, יֵשׁ (ח) לְהַכְשִׁיר. באר היטב (ח) להכשיר. וב''ח כ' דיש להחמיר כששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין והו''ל כשופכין וכן דעת רוב האחרונים:
ה אֵין הַמְלָאכָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִים, בֵּין שֶׁהֵם בִּכְלִי בֵּין שֶׁהֵם בַּקַּרְקַע, אֲבָל לֹא בְּמֵי מִקְוֶה אוֹ מַעְיָן בְּעוֹדָם מְחֻבָּרִים.
ו חַמֵּי הָאוּר, נוֹטְלִים מֵהֶם לַיָּדַיִם אֲפִלּוּ הֵן חַמִּין (ט) שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת (פי' כָּל שֶׁכְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֶה הֵימֶנּוּ) בָּהֶם. באר היטב (ט) שהיד סולדת בהם. ורש''ל אוסר ביס''ב ובדיעבד יש לסמוך על הב''י:
ז חַמֵּי טְבֶרְיָא יָכוֹל לְהַטְבִּיל בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם, אֲבָל לִטֹּל מֵהֶם בִּכְלִי, לֹא; וְאִם הִמְשִׁיךְ אוֹתָן בָּאָרֶץ דֶּרֶךְ חָרִיץ חוּץ לִמְקוֹמָם וְהִפְסִיקָן מֵהַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה מַטְבִּילִין בָּהֶם הַיָּדַיִם, וְאִם אֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה לֹא; וְאִם חָרִיץ זֶה מֵימָיו מְחֻבָּרִים לְמֵי הַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ חַם, לְרַשִׁ''י וְהָרַשְׁבָּ'' א אֵין מַטְבִּילִין בּוֹ הַיָּדַיִם, וּלְהר''ר יוֹנָה מַטְבִּילִין בּוֹ אֶת הַיָּדַיִם.
ח טַעַם פִּסוּל חַמֵּי טְבֶרְיָא לִנְטִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מָרִים וְאֵינָם רְאוּיִן לִשְׁתִיַּת הַכֶּלֶב, אֲבָל אִם יִמָּצְאוּ מַיִם חַמִּין נוֹבְעִין שֶׁהֵן רְאוּיִן לִשְׁתִיַּת הַכֶּלֶב, נוֹטְלִים מֵהֶם לַיָּדַיִם.
ט מַיִם מְלוּחִים אוֹ סְרוּחִים אוֹ מָרִים שֶׁאֵין (י) הַכֶּלֶב יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, פְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרִים לְמֵי מִקְוֶה לִטְבִילָה; וְאִם הֵם עֲכוּרִים מֵחֲמַת טִיט שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶם, אִם הַכֶּלֶב יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, כְּשֵׁרִים בֵּין לִנְטִילַת יָדַיִם בֵּין לְמִקְוֶה, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, פְּסוּלִים לִשְׁנֵיהֶם. באר היטב (י) הכלב. מי הים ראוין לשתית הכלב אם מרתיחין אותן רדב''ז ח''א סי' רצ''ד מ''א. ועיין בהרשד''ם סי' קצ''ח:
י נוֹטְלִים לַיָּדַיִם בְּכָל דָּבָר שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִן הַמַּיִם, כְּגוֹן יַבְחוּשִׁים (פי' תּוֹלָעִים) אֲדֻמִּים אוֹ שֻׁמַּן דָּג. וְנִרְאֶה דַּוְקָא אִם רִסְּקָן, דְּלֹא עָדִיף מִשֶּׁלֶג וְכו'.
יא מַיִם שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק אִם נַעֲשָׂה בָּהֶם מְלָאכָה אוֹ לָאו, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָפֵק אִם יֵשׁ בָּהֶם כַּשִּׁעוּר אִם לָאו, אוֹ אִם הֵם טְמֵאִים אוֹ טְהוֹרִים אוֹ סָפֵק אִם נָטַל יָדָיו אוֹ לָאו, (יא) טָהוֹר. וְכָל סָפֵק טָהֳרָה בַּיָּדַיִם, טָהוֹר (טוּר) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל כָּל זֹאת אִם יֵשׁ לוֹ מַיִם אֲחֵרִים, יִּטֹּל יָדָיו וְיוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַסָפֵק. הגה: מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, וְנָגַע בַּמַּיִם, לֹא נִפְסְלוּ אוֹתָן מַיִם לִנְטִילָה, וְלֹא מִקְרֵי מַיִם (יב) טְמֵאִים, אֲבָל אָסוּר לִרְחֹץ יָדָיו מִמַּיִם שֶׁנָּטַל בָּהֶם חֲבֵרוֹ כְּבַר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' רנ''ט). באר היטב (יא) טהור. אפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא. ת''ה ב''י עיין מ''א ובהלק''ט ח''ב סימן ק''ל: (יב) טמאים. ולכן היוצא מבהכ''ס יכול לשאוב מים בחפניו מן החביות ליטול ידיו. רש''ל ט''ז מ''א:
יב הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד (פי' הַמַּיִם הַנִּקְפִּים מֵרֹב הַקֹר), וְהַמֶּלַח אִם רִסְקָן עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ מַיִם, נוֹטְלִין מֵהֶם וְטוֹבְלִין בָּהֶם, אִם יֵשׁ בָּהֶם כַּשִּׁעוּר עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' (יג) ר''א (ס''ל). יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין נְטִילַת מַיִם רִאשׁוֹנִים, אֶלָּא בְּמַיִם (יד) בִּלְבַד; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַיַּיִן כָּשֵׁר לִנְטִילַת יָדַיִם, בֵּין נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם בֵּין לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם, אֶלָּא שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כִּמְזַלְזֵל בְּדָבָר חָשׁוּב שֶׁנִּשְׁתַּנָּה לְעִלּוּי (פי' לְשֶׁבַח) עַד שֶׁקּוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא יַיִן לָבָן, אֲבָל אָדֹם לֹא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל מֵי פֵּרוֹת רְאוּיִם לִנְטִילַת יָדַיִם בִּשְׁעַת הַדַּחַק וְכָל שֶׁכֵּן דְּמֻתָּר לִטֹּל יָדַיִם בִּשְׁעַת הַדַּחַק בְּשֵׁכָר אוֹ בְּמֵי דְּבַשׁ הַמְבֻשָּׁלִין, דְּעִקָּרָן מַיִם (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי). באר היטב (יג) ר''א. דשם מבואר אפי' לא רסקן כשרים למקוה ומכ''ש לנט''י. ומזה נראה להתיר להולכי דרכים שאין להם מים שילך למקום עמוק משלג ויתחוב ידיו בהם מיהו ידקדק דיהא שם שלג כשיעור מקוה ע''ת וכ''כ ט''ז בסי' קנ''ט ס''ק כ' אם השלג מכונס בגומא ויש שם שיעור מ' סאה יש להתיר בנטילת ידים אפי' לכתחלה ע''ש. ומ''א מתיר אפי' המונח על פני כל הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד ע''ש. וכתב ל''ח אבל ליקח שלג בידו אחת לשפשף בידו הב' לד''ה אסור עיין בס' גן המלך סי' צ''ה: (יד) בלבד. עיין בתשובת פנים מאירות סי' ל''א וביד אהרן ובשכנה''ג:
יג צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בַּמַּיִם רְבִיעִית, וְהָנֵי מִילֵי לְאֶחָד; אֲבָל לְב' שֶׁבָּאוּ לִטֹּל כְּאֶחָד, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ; וַאֲפִלּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַקִּלּוּחַ. כֵּיצַד, הָיָה רְבִיעִית מַיִם בַּכְּלִי וּפָשַׁט אֶחָד יָדָיו וְאַחֵר יוֹצֵק עַל יָדָיו, וּבָא שֵׁנִי וּפָשַׁט יָדָיו לְמַטָּה מִמֶּנּוּ סָמוּךְ לְיַד הָרִאשׁוֹן, וְקִלּוּחַ יוֹרֵד עַל יָדוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וּלְיָדוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ, יְדֵי שְׁנֵיהֶם טְהוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפִּחֵת שִׁעוּר הָרְבִיעִית כְּשֶׁהֵם מַגִּיעִים לְיָדָיו שֶׁל שֵׁנִי, יָדָיו טְהוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים מִשִּׁיּוּרֵי טָהֳרָה; וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ כְּשֶׁנּוֹטְלִים זֶה אַחַר זֶה, הוֹאִיל וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחִיל הָאֶחָד לִטֹּל מֵהֶם הָיָה בָּהֶם רְבִיעִית, גַּם לַשֵּׁנִי זֶה עוֹלִים, מִפְּנֵי שֶׁבָּאוּ מִשִּׁיּוּרֵי טָהֳרָה; וְעַל דֶּרֶךְ זֶה נוֹטְלִים מֵחֲצִי לְג' וּלְד', וּמִלֹּג לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם כָּל זְמַן שֶׁמַּסְפִּיקִים הַמַּיִם לִשְׁפֹּךְ כָּל אֶחָד עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים וְה''ה שֶׁיְּכוֹלִים לְהַנִּיחַ ד' וְה' יְדֵיהֶם זֶה בְּצַד זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, וְלִטֹּל כְּאֶחָד, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ יְדֵיהֶם בְּעִנְיָן שֶׁיַּגִּיעוּ הַמַּיִם לְכָל אֶחָד.
יד צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רְבִיעִית מְכֻנָּס בְּמָקוֹם א', שֶׁאִם נָטַל מִשְּׁמִינִית וְחָזַר וְנָטַל מִשְּׁמִינִית, יָדָיו טְמֵאוֹת כְּשֶׁהָיוּ.
טו רְבִיעִית שֶׁאָמְרוּ, בֵּין לְיָדָיו שֶׁל גָּדוֹל בֵּין לְיָדָיו שֶׁל קָטָן. נָטְלוּ ב' בְּנֵי אָדָם זֶה יָדוֹ אַחַת וְזֶה יָדוֹ אַחַת, וְאַחַר כָּךְ חָזַר הַשֵּׁנִי וְנָטַל יָדוֹ הַשֵּׁנִית, הֲרֵי אֵלּוּ כְּג' בְּנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ אִם הָיָה בַּכְּלִי חֵצִי, יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְאִם לָאו, אֵין יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרָה, שֶׁאֵין נוֹטְלִין בְּפָחוֹת מֵחֲצִי יוֹתֵר מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
סימן קסא - דיני חציצה בנטילה
ובו ד' סעיפים
א צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵחֲצִיצָה, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילָה, כְּגוֹן: צוֹאָה שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד (א) הַבָּשָׂר, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר, וּרְטִיָּה שֶׁעַל (ב) בְּשָׂרוֹ, וְטִיט הַיּוֹן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים; אֲבָל בְּמִעוּטוֹ, שֶׁאֵינוֹ (ג) מַקְפִּיד, אֵין (ד) לָחוּשׁ. הגה: וּמ''ה לֹא נָהֲגוּ לְנַקֵּר הַטִּיט שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרְנַיִם, (ה) לִנְטִילָה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמִעוּטוּ שֶׁאֵין מַקְפִּיד, כִּי אֵין מַקְפִּידִים עַל זֶה לִנְטִילָה (הַגָּהוֹת סְמַ''ק וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פ' הָיָה קוֹרֵא) אֲבָל אִם הָיָה מַקְפִּיד, (ו) הוּא צָרִיךְ לְנַקְּרָן, וְכֵן עִקָּר. וְאֶפְשָׁר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בַּחֲצִיצָה לְעִנְיַן נְטִילָה, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין שַׁיָּךְ חֲצִיצָה לִנְטִילָה, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. באר היטב (א) הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר: (ב) בשרו. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויכול להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא''א לו להסיר אז א''צ כלל ליטול מקום הרטיה כמ''ש ס''ס קס''ב ט''ז ועיין מ''א קס''ב ס''ק י''ח. ועיין הלק''ט ח''ב סי' קל''ג שכתב שאם היתה מכה על גב ידו וכרך עליו סמרטוט ונטל כדינו ובתוך הסעודה נפל הסמרטוט שאין צריך עוד נטילה: (ג) מקפיד. ואם רוב היד מכוסה אעפ''י שאינו מקפיד חוצץ. ב''י מ''א: (ד) לחוש. וא''ת הא בסי' קס''ב ס''ט כתב דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ''ל דהכא מיירי כשנטל מרביעית: (ה) לנטילה. כתב המ''א אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין וחוצץ אע''פ שהוא אינו מקפיד. בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים. תשב''ץ מ''א וע''ל סי' ש''ב: (ו) הוא. ובספר בני יצחק מיקל. מ''א:
ב כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אֵינוֹ חוֹצֵץ; הָיָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זֶה לְהַקְפִּיד וְזֶה אֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, לְמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, חוֹצֵץ. לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְפִּיד, אֵינוֹ חוֹצֵץ. כֵּיצַד הָיָה אֶחָד צַבָּע וְהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת, אֵין הַצַּבָּע חוֹצֵץ עַל יָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עַל יָדָיו מַמָּשׁוּת שֶׁל צִבְעוֹנִים; לֹא הָיָה צַבָּע, אִם הָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת וְיֵשׁ מַמָּשׁ הַצֶּבַע עַל יָדָיו, הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ, שֶׁהַדְּיוֹ (ז) הַיָּבֵשׁ חוֹצֵץ, וְהַלַּח אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְכֵן הַנָּשִׁים שֶׁדַּרְכָּן לִצְבֹּעַ יְדֵיהֶם לְנוֹי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין אוֹתוֹ צֶבַע חוֹצֵץ גִּלְדֵי מַכָּה שֶׁעַל יָדָיו, אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו אֵינָן חוֹצְצִין (ס' הַתְּרוּמָה). באר היטב (ז) היבש. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ ל''ח מ''א. אם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו אינו חוצץ בנט''י. מוהל שנתייבש דם המילה בידיו אינו חוצץ סלק''ט ח''א סי' כ' ועיין יד אהרן:
ג צָרִיךְ לְהָסִיר הַטַּבַּעַת מֵעַל יָדוֹ בִּשְׁעַת נְטִילַת יָדַיִם וַאֲפִלּוּ הוּא (ח) רָפוּי (בֵּית יוֹסֵף) וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו בִּשְׁעַת נְטִילָה, הוֹאִיל וּמַקְפִּיד עָלָיו בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשָׂה מְלָאכָה, שֶׁלֹּא יִטָּנְפוּ (הָרֹא''שׁ פ' תִּינֹקֶת) וְנָהֲגוּ קְצָת לְהָקֵל אִם הוּא רָפוּי, אֲבָל יֵשׁ לְהַחְמִיר, כִּי אֵין אָנוּ בְּקִיאִים אֵיזֶה מִקְרֵי רָפוּי. באר היטב (ח) רפוי. ורש''ל כתב דאין להחמיר כלל בנט''י באנשים אם לא שיש בו אבן טוב מ''א ט''ז וכ''כ בס' גן המלך סי' (קכ''ב) [קכ''ג] ועיין בס' מעיל שמואל סי' י''ח:
ד שִׁעוּר נְטִילַת יָדַיִם, כָּל הַיָּד עַד קָנֶה שֶׁל (ט) זְרוֹעַ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד מְקוֹם חִבּוּר הָאֶצְבָּעוֹת לְכַף הַיָּד, וְרָאוּי לִנְהֹג כְּדַעַת (י) הָרִאשׁוֹן. באר היטב (ט) זרוע. פי' תיכף אחר השלמת היד מקרי קנה של זרוע: (י) הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם אחד לא יהא לו מים כ''כ וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו ב''י ואם היד מלוכלך לכ''ע צריך כל היד נטילה ועיין ט''ז:
סימן קסב - הגבהה ושפשוף הידים בנטילה
ובו י' סעיפים
א הַנּוֹטֵל צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו דְּהַיְנוּ רָאשֵׁי (א) אֶצְבְּעוֹתָיו לְמַעְלָה, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם (ב) מַשְׁפִּילָן מִתְּחִלַּת הַנְּטִילָה עַד סוֹפָהּ דְּשַׁפִּיר דָּמִי, רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ תְּחִלָּה רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ יַשְׁפִּילֵם, דְּאָז יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ הַיָּדַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִ''י בֶּן חָבִיב); וְהַיְנוּ כְּשֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל כָּל הַיָּד עַד מְקוֹם חִבּוּר הַיָּד עִם הַזְּרוֹעַ, אֲבָל אִם נוֹטֵל עַד שָׁם, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו, וְיֵשׁ חוֹלְקִים בָּזֶה. וְכֵן אִם שָׁפַךְ עַל [שְׁתֵּי] יָדָיו רְבִיעִית בְּפַעַם אַחַת, כֵּיוָן דְּאֵין שָׁם מַיִם טְמֵאִים כְּלָל, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו; וְכֵן הַמַּטְבִּיל יָדָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שׁוֹפֵךְ עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים אֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָל זֶה, וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל (אָגוּר בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ' הָיָה קוֹרֵא). באר היטב (א) אצבעותיו. וצריך להזהיר להמון עם ששופכים המים מהצד וראשי האצבעות נשארו בלא נטילה: (ב) משפילן. ולפי דעת המקובלים דוקא בהגבהה וקודם הברכה. ועיין ט''ז ומ''א:
ב הַנּוֹטֵל יָדָיו שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם קְצָת מֵהָרְבִיעִית לְהָסִיר מֵהֶם הַלִּכְלוּךְ וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם פַּעַם שֵׁנִית וְגַם אֵלּוּ הַמַּיִם הֵם טְמֵאִים, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם פַּעַם שְׁלִישִׁית לְטַהֵר הַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הַיָּדַיִם; וְאִם אֵין בַּיָּדַיִם לִכְלוּךְ וְדָבָר הַחוֹצֵץ, שׁוֹפֵךְ עַל שְׁתֵּי יָדָיו רְבִיעִית בְּבַת אַחַת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁנִיִּים. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ לוֹ מַיִם רַבִּים, רוֹחֵץ תְּחִלָּה מְעַט כְּדֵי לְהָסִיר הַלִּכְלוּךְ, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאֶחָד וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁלִישִׁים. הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ (ג) לְשַׁפְשְׁפָם זֶה בָּזֶה (מַיְמוֹנִי פ' י''א מֵהִלְכוֹת מִקְוָאוֹת וְכָל בּוֹ וּסְמַ''ג וְהָרֹא''שׁ פ' כָּל הַבָּשָׂר). באר היטב (ג) לשפשפם. אפי' אם שפך על כל היד רביעית וא''כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג''כ שפשוף אח''כ זו בזו שהרי רביעית בבת אחת הוי כטבילה. ט''ז:
ג נָטַל מִקְצָת יָדוֹ וְחָזַר וְהוֹסִיף וְנָטַל הַנִּשְׁאָר מִיָּדוֹ, הֲרֵי יָדוֹ טְמֵאָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, דְּאֵין נְטִילָה לַחֲצָאִין; וְאִם עֲדַיִן יֵשׁ עַל מִקְצָת הַיָּד שֶׁנָּטַל בִּתְחִלָּה טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ, הֲרֵי זוֹ (ד) טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים; אֲבָל בִּשְׁנִיִּים, נוֹטֵל מִקְצָת יָדָיו וְחוֹזֵר וּמוֹסִיף עַל מִקְּצָתָן. באר היטב (ד) טהורה. דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת אחת על היד מ''א וכתב ט''ז ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על מים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח''כ רוצה לעשות שפיכה שניה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי''ל של נחושת אעפ''י שאין זב בפעם אחד כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאינו פוסק מלזוב מיקרי שפיכה אחת והמחמיר בזה הוא מן המתמיהים רק שיש חשש לענין כח גברא ע''כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סי' קנ''ט ס''ט עכ''ל:
ד שָׁפַךְ מַיִם עַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה אֲפִלּוּ שָׁפַךְ בָּאַחֲרוֹנָה עַל שְׁתֵּי יָדָיו, לְפִי שֶׁהַמַּיִם שֶׁשָּׁפַךְ עַל יָדוֹ אַחַת נִטְמְאוּ, וּכְשֶׁשִּׁפְשְׁפָהּ נִטְמֵאת חֲבֶרְתָּהּ, וְאֵין מַיִם שְׁנִיִּים מְטַהֲרִים אֶלָּא הַמַּיִם שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת הַיָּד עַצְמָהּ, וְלֹא הַבָּאִים מֵחֲמַת הַיָּד הָאַחֶרֶת, הִלְכָּךְ הַשּׁוֹפֵךְ מֵהַכְּלִי עַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשֵׁף בַּחֲבֶרְתָּהּ, צָרִיךְ לְנַגֵּב יָדָיו וְלַחֲזֹר וְלִטְּלָם כָּרָאוּי. לְפִיכָךְ הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁפֹּךְ לוֹ אַחֵר (ה) עֲלֵיהֶם, וְאִם אֵין לוֹ אַחֵר יֶאֱחֹז הַכְּלִי בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו וְיִשְׁפֹּךְ עַל שְׁתֵּי יָדָיו כְּאֶחָד, אוֹ יִשְׁפֹּךְ עַל כָּל אַחַת רְבִיעִית, וְאַחַר כָּךְ יְשַׁפְשְׁפֵם, שֶׁהַשּׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁנִיִּים לְטַהֲרָם, שֶׁעָשׂוּ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת כְּמוֹ טְבִילָה, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁטִיפָה ב' פְּעָמִים. אִם נָגַע בָּהֶם אַחֵר שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, בְּעוֹדָם לַחוֹת מִן הַמַּיִם, צָרִיךְ לְנַגְּבָם וְלַחֲזֹר וְלִטֹּל, שֶׁהֲרֵי זֶה טִמְּאָם עַל יְדֵי הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶם. לְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ מַיִם שְׁלִישִׁית, שֶׁהֵם שְׁנִיִּים לְבַד מֵהָרִאשׁוֹנִים, שֶׁלֹּא יִגַּע יָד בַּחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ גַּם זֶה עַל הַשְּׁנִיָּה, אוֹ שֶׁיִּשְׁפֹּךְ מִתְּחִלָּה עַל שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָד, וְאִם נָטַל כָּל יָד מֵרְבִיעִית אֵינוֹ צָרִיךְ (ו) לְכָל זֶה. באר היטב (ה) עליהם. עיין ט''ז ומ''א הטעם: (ו) לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עיין מ''א. כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים ע''י שרי אעפ''י שהברזא לחה ונוגע בו בידיו לית לן בה. ל''ח. וכתב המ''א ומ''מ יש לחוש שלאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחור ודוחק בידו השניה נטמאה מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאחד. אם נטל הכלי בידו הלחה נטמא אזן הכלי מהמים ואם חזר ואוחז בידו הראשונה נטמא ידו ממנה וצריך לנגבה כמ''ש ס''ד. לכן יטול רביעית כאחד וכאן מהני נמי אם ישפוך ע''ג היד בפ''ע הראשונים ושניים עיין מ''א:
ה מִתּוֹךְ מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ יִתְבָּאֵר לְךָ דְּהָא דְּיָד נִטְמְאָה בְּשִׁפְשׁוּף חֲבֶרְתָּהּ, דַּוְקָא בְּנוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְאַחַר כָּךְ שִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ, אֲבָל אִם רָצָה לִטֹּל בִּתְחִלָּה שְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת, נוֹטֵל, דִּשְׁתֵּיהֶן נֶחְשָׁבִים כְּיָד אַחַת וְאֵינָהּ מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִלּוּ ד' אוֹ ה' שֶׁהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם זֶה בְּצַד זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, כְּיָד אַחַת חֲשִׁיבוּ, וְאֵינָם מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
ו נָטַל שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ וְנִמְלַךְ (פי' נִתְיַעֵץ) כְּשֶׁנָּטַל הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים וְהִגִּיעַ יָדָיו זוֹ לְזוֹ וְשָׁפַךְ עַל שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת, יָדָיו טְמֵאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁצֵּרֵף יָדָיו זוֹ לְזוֹ לְקַבֵּל הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים נִטְמְאוּ יָדָיו בִּנְגִיעָתָם זוֹ לְזוֹ, דְּהַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי יָד זוֹ מְטַמְּאִים מַיִם שֶׁעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וְגַם אֶת הַיָּד, וּכְשֶׁנָּטַל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא טִהֲרוּ אֶת הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁנִּטְמֵאת מֵחֲמַת חֲבֶרְתָּהּ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה גַּם הַשְּׁנִיִּים נִטְמְאוּ בָּהֶן, וְצָרִיךְ לְנַגֵּב יָדָיו וְלִטֹּל שְׁתֵּיהֶם כְּאַחַת. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בְּיָדוֹ שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ פַּעַם אַחַת, לְיָדוֹ הַשֵּׁנִית שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ שְׁתֵּי פְּעָמִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).
ז אִם שִׁפְשֵׁף יָדָיו זוֹ בָּזוֹ, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע חוּץ מִמָּקוֹם שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
ח נָטַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בְּרֹאשׁוֹ (פי' כְּדֵי לְנַגְּבָהּ, וּלְפִיכָךְ לֹא נִטְמָא יָדוֹ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסי' קס''ד סָעִיף ב' שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ) אוֹ בְּכֹתֶל, וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְנָגַע בְּאוֹתָן מַיִם שֶׁבָּאוּ מִיָּדוֹ עַל הָרֹאשׁ וְעַל הַכֹּתֶל, טְמֵאָה שֶׁאוֹתָם מַיִם טְמֵאִים חָזְרוּ וְטִמְּאוּ אֶת הַיָּד שֶׁנָּגַע בָּהֶם, אַף עַל גַּב דְּכָל כַּמָּה דְּלֹא שִׁפְשֵׁף מְטַהֲרִים (ז) בְּשִׁפְשׁוּף, הַשְׁתָּא דְּחָזַר וְנָגַע, גָּרַע; וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁהַשּׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאַחַת אֵינוֹ בִּכְלַל כָּל אֵלּוּ, וְאֵין שָׁם מַיִם טְמֵאִים כְּלָל. באר היטב (ז) בשפשוף. עיין ט''ז ומ''א. כתב הל''ח אם קנח במפה כדרך המקנחים אפי' חזר ונגע טהור ע''כ ומ''א כתב עליו דאין לסמוך ע''ז:
ט כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ מַיִם רִאשׁוֹנִים עַל יָדָיו צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר עַל יָדוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם אוֹ שׁוּם (ח) דָּבָר אַחֵר, שֶׁאֵין מַיִם מְטַהֲרִין אֶלָּא מַיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הַיָּד, וְלֹא הַמַּיִם שֶׁעַל הַצְּרוֹר, וְאִם שׁוֹפֵךְ רְבִיעִית מַיִם כְּאַחַת עַל יָדוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָךְ. באר היטב (ח) ד''א. וה''ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצא על היד דטמא. מ''א:
י מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּיָדוֹ וּרְטִיָּה (פי' אינגו''נטו בְּלַעַ''ז) (ט) עָלֶיהָ, דַּי לוֹ שֶׁיִּטֹּל שְׁאָר הַיָּד שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הָרְטִיָּה; וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בָּרְטִיָּה, שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ הַמַּיִם שֶׁעַל הָרְטִיָּה וִיטַמְּאוּ הַיָּד; אוֹ יִשְׁפֹּךְ רְבִיעִית עַל הַיָּד כְּאַחַת, שֶׁאָז לֹא נִטְמְאוּ הַמַּיִם. נוֹטְלִים מַיִם רִאשׁוֹנִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע (טוּר). באר היטב (ט) עליה. ע''ל סי' קס''א ס''ק ב' מש''ש:
סימן קסג - דין מי שאין לו מים, והמאכיל לאחרים
ובו ב' סעיפים
א אִם אֵין מַיִם מְצוּיִים לְפָנָיו בְּרִחוּק יוֹתֵר מֵאַרְבָּעָה (א) מִילִין, וּלְאַחֲרָיו מִיל, יִטֹּל יָדָיו בְּמַפָּה וְאוֹכֵל פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אוֹ אוֹכֵל עַל יְדֵי (ב) כַּף. באר היטב (א) מילין. ואם הוא ספק אם ימצא מים תוך ד''מ אפשר דיש לסמוך על הרמב''ם שמתיר לאכול במפה אפי' יש לו מים. מי שהולך בעגלה בין שאר הכותים ההולכים בחבורה ומתיירא לילך ביחידות אפי' תוך ד''מ חשוב שעת הדחק מהרש''ל בש''ת סי' צ''ד. אם יש לו מים פסולים לכ''ע יטול בהם בלא ברכה ולא חיישינן שיטעו לומר שהם כשרים. כנה''ג: (ב) כף. ע''ל סי' קנ''ח ס''ק י''ב. ועיין בס' בני חייא. ובס' פרח שושן חא''ח כלל א' סי' ט'. וביד אהרן:
ב הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם; וְהָאוֹכֵל, צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחֵר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּאֲכָל, וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה (פי' כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׁנַּיִם פירו''ק בְּלַעַ''ז) שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְאָסוּר לְהַאֲכִיל לְמִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, מִשּׁוּם לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל (וַיִּקְרָא יט, יד) (הר''י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).
סימן קסד - שיכול להתנות על הנטילה
ובו ב' סעיפים
א נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת (א) הַדַּחַק, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וְלֹא (ב) יְטַנְּפֵם (טוּר); וְאִם מַיִם מְצוּיִים לוֹ, טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטֹּל יָדָיו, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ. הגה: וְהָא דִּמְהָנֵי תְּנַאי, דַּוְקָא בִּנְטִילָה שֶׁאֵינָהּ צֹרֶךְ (ג) אֲכִילָה, דּוּמְיָא דִּנְטִילַת שַׁחֲרִית, אֲבָל אִם נוֹטֵל לְצֹרֶךְ אֲכִילָה לֹא מְהָנֵי (ד) תְּנַאי בְּאוֹתָהּ נְטִילָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''י). באר היטב (א) הדחק. ורש''ל החמיר דוקא בשעת הדחק מהני תנאי. ומ''מ מי שיושב בעגלה עם עכו''ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק: (ב) יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים. כתב בשכנה''ג דהאידנא נהגו עלמא שלא להתנות דאין יכולין ליזהר שלא יטנפם ע''ש: (ג) אכילה. כגון שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליא. ומ''ש בסי' קנ''ח ס''ז מיירי שלא התנה. מ''א: (ד) תנאי. דהא בעי תיכף לנטילה סעודה אבל אם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת מהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו. מ''א:
ב מִי שֶׁעוֹמֵד בִּסְעֻדָּה וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּשׁוֹק (ה) וְיָרֵךְ וּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים בָּאָדָם, אוֹ שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וּבִמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו, וִיבָרֵךְ: (ו) עַל נְטִילַת יָדָיִם. באר היטב (ה) וירך. ואפי' הפרוסה בתוך פיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו. מ''א: (ו) ענט''י. ורש''ל כתב שלא לברך וכ''ד הט''ז. וע''ל ס''ס קע''ח ברמ''א ועי' מ''ש המחבר יד אהרן ומ''א סי' קס''ה ס''ק א' ועיין סי' ק''ע ס''א:
סימן קסה - דין העושה צרכיו ורוצה לאכל
ובו ב' סעיפים
א הָעוֹשֶׂה צְרָכָיו וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל, יִטֹּל ב' פְּעָמִים. עַל הָרִאשׁוֹנָה מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר יָצַר, וְעַל הַשְּׁנִיָּה מְבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדָיִם. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִטֹּל אֶלָּא פַּעַם אַחַת, לְאַחַר שֶׁשָּׁפַךְ פַּעַם אַחַת עַל יָדָיו (א) וּמְשַׁפְשֵׁף, יְבָרֵךְ: אֲשֶׁר יָצַר, וְאַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת (ב) נִגּוּב יְבָרֵךְ: עַל נְטִילַת יָדַיִם. באר היטב (א) ומשפשף. היינו שנטל שניהם כאחד ע''ל סי' קס''ב ס''ד עט''ז ומ''א: (ב) ניגוב. ואם שכח לברך עד שנטל ידיו יברך מתחלה ענט''י ואח''כ א''י ד''מ. עיין מ''א וע''ל סי' ז' ס''ק ח':
ב אִם רַבִּים מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה, הַגָּדוֹל נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה; וְהָרֹא''שׁ הָיָה רָגִיל לִטֹּל בָּאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק וְשֶׁלֹּא (ג) לְדַבֵּר. באר היטב (ג) לדבר. ורש''ל כתב שהוא יוהרא לנהוג כן אלא אדרבה יטול תחלה ויהיה נזהר מלדבר וילמדו אחרים ממנו. וכתב הט''ז עליו ואין דבריו כדאי לדחות דברי הרא''ש. ותו כתב רש''ל דד''ת לא הוי הפסק. גם זה לא מסתבר דיש לחוש דילמא משכא ליה שמעתתא ויבא לידי היסח הדעת ט''ז וכ''כ הב''ח. ומ''א כתב דמ''ש כאן שלא לדבר היינו שלא יהיה מדבר שום עסק וענין אחר דהוי הפסק אבל שיחה בעלמא ב' או ג' תיבות לא הוי הפסק וכ''ש כששואלין לו דבר שמותר להשיב הן או לאו ע''ש: