הלכות בציעת הפת
סימן קסו - דין הפסקה בין בציעה לנטילה סימן קסז - מקום וזמן הבציעה, ומי הוא הבוצע סימן קסח - על איזה מיני פת מברכיןסימן קסו - דין הפסקה בין בציעה לנטילה
ובו סעיף אחד
א יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בֵּין נְטִילָה לְהַמּוֹצִיא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר, וְטוֹב (א) לִזָּהֵר. וְאִם שָׁהָה כְּדֵי הִלּוּךְ (ב) כ''ב אַמָּה, מִקְרֵי הֶפְסֵק (תוס' פ' אֵלּוּ נֶאֱמָרִים). באר היטב (א) ליזהר. כתב בזוהר בשלח שיתפלל קודם נטילה על מזונו ואם שכח להתפלל עד אחר נטילה מותר להפסיק בכך. והעולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא. מ''א: (ב) כ''ב אמה. עיין מ''א וע''ל סי' ח'. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה. ע''ת וכ''כ מהרש''ל דדוקא במים אחרונים בעינן תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ''א זהירות בעלמא. ט''ז ועיין יד אהרן:
סימן קסז - מקום וזמן הבציעה, ומי הוא הבוצע
ובו כ' סעיפים
א בּוֹצֵעַ בַּפַּת, בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱפָה (א) הֵיטֵב, וּבְפַת דִּידָן יֵשׁ לִבְצֹעַ בְּצַד הַפַּת וְיַחְתֹּךְ מְעַט מִצַּד הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת), וְיַחְתֹּךּ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה; וְצָרִיךְ לַחְתֹּךְ מְעַט, שֶׁאִם יֶאֱחֹז בַּפְּרוּסָה יַעֲלֶה שְׁאָר כִּכָּר עִמּוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן חָשׁוּב (ב) כִּפְרוּסָה, וְיַנִּיחֶנָּה מְחֻבֶּרֶת לַפַּת וְיַתְחִיל לְבָרֵךְ וְאַחַר שֶׁסִיֵּם הַבְּרָכָה יַפְרִידֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה בְּעוֹד שֶׁהַפַּת שָׁלֵם; וְלֹא יִבְצַע פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן, וְלֹא פְּרוּסָה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּרְעַבְתָּן. הגה: וּבְשַׁבָּת לֹא יַחְתֹּךְ בַּכִּכָּר עַד אַחַר הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת (תוס' וּמָרְדְּכַי פ' כֵּיצַד מְבָרְכִין). וּמִכָּל מָקוֹם אִם שָׁכַח וְחָתַךְ כְּמוֹ בַּחֹל, אֵינוֹ מַזִּיק (מָרְדְּכַי). וְנִרְאֶה הָא דְּלֹא יִבְצַע יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, הַיְנוּ דַּוְקָא בַּחֹל וְאוֹכֵל לְבַדּוֹ, אֲבָל בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁאוֹכֵל עִם הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצָרִיךְ לִתֵּן מִן הַפְּרוּסָה לְכָל אֶחָד (ג) כַּזַּיִת, מֻתָּר לִבְצֹעַ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ. וְע''ל סי' רע''ד. באר היטב (א) היטב. פי' במקום הקשה ולא במקום הרך. זקן שאין לו שינים יבצע ממקום הרך הלק''ט ח''ב סי' (קפ''ב) [קפ''ח]: (ב) כפרוסה. ונ''ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא יותר גדולה וכן נוהגין. מ''א: (ג) כזית. לכתחלה יש לעשות כן. ועיקר המצוה לתת מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד כזית ולא מהלחם הנשאר. וצריך ליזהר בזה בסעודה גדול'. מט''מ מהרי''ל מ''א:
ב יְבָרֵךְ: (ד) הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְאִם רַבִּים מְסֻבִּים יְכַוְּנוּ לִבָּם לִשְׁמֹעַ בְּרָכָה וְיַעֲנוּ אָמֵן, וְהַמְבָרֵךְ יְכַוֵּן לָאָמֵן שֶׁאוֹמְרִים (אוֹר זָרוּעַ). יִתֵּן רֶוַח בֵּין לֶחֶם וּבֵין מִן. באר היטב (ד) המוציא. עיין עט''ז מ''ש בשם תולדות יצחק. ויאריך קצת בה''א דהמוציא. האר''י ז''ל:
ג אֵין לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְפֹּס הַלֶּחֶם.
ד יִתֵּן שְׁתֵּי יָדָיו עַל (ה) הַפַּת בִּשְׁעַת בְּרָכָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י' אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י' מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת (ו) בַּפַּת וּלְכָךְ יֵשׁ י' תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה (תְּהִלִּים קד, יד) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק עֵינֵי כָּל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ (תְּהִלִּים קמה, טו) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה (דְּבָרִים ח, ח) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק וְיִתֶּן לְךָ (בְּרֵאשִׁית כז, כח). באר היטב (ה) הפת. ואם יש לו בית יד צריך להסירו הגמ''נ. כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם. מהרי''ל מ''א: (ו) בפת. אלו הן לא תחרוש בשור וחמור כלאים לקט שכחה ופאה בכורים תרומת מעשר ומעשר שני חלה:
ה לֹא יִבְצַע עַד שֶׁיָּבִיאוּ לְפָנָיו מֶלַח אוֹ לִפְתָּן (פי' רַשִׁ''י כָּל דָּבָר הַנֶּאֱכָל עִם הַפַּת) לְלַפֵּת בּוֹ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה, וְאִם הִיא נְקִיָּה אוֹ שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בְּתַבְלִין אוֹ בְּמֶלַח כְּעֵין שֶׁלָּנוּ אוֹ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לְהַנִּיחַ עַל כָּל שֻׁלְחָן מֶלַח קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, כִּי הַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה (ז) לְמִזְבֵּחַ וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר: עַל כָּל קָרְבָּנְךְ תַּקְרִיב מֶלַח (וַיִּקְרָא ב, יג) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט) וְהוּא מָגֵן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת (תוס' וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין) וְע''ל (ח) סוֹף סִימָן ק''ע. באר היטב (ז) למזבח. לכן אסור להרוג כינה על השלחן. ס''ח מ''א: (ח) ס''ס ק''ע. אע''ג דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ''מ מצוה להניח על השלחן. וכ''כ האר''י ז''ל דעל דרך הנסתר צריך מלח אפי' על פת נקי וכ''כ בית יעקב סי' קס''ה. וכתבו המקובלים דיטביל פרוסת המוציא במלח ג''פ:
ו יֹאכַל מִיָּד וְלֹא יָשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה (ט) לַאֲכִילָה; וְאִם שָׂח, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַשִּׂיחָה בִּדְבָרִים מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת וְקֹדֶם שֶׁאָכַל אָמַר הָבִיאוּ (י) מֶלַח אוֹ לִפְתָּן תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל, תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַפְסִיק כְּלָל (כָּל בּוֹ), וְהָא דְּאִם שָׂח דְּבָרִים בְּטֵלִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁשָּׂח קֹדֶם שֶׁאָכַל הַבּוֹצֵעַ, אֲבָל אַחַר כָּךְ לָא הָוֵי שִׂיחָה (יא) הֶפְסֵק, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא אָכְלוּ אֲחֵרִים הַמְסֻבִּים, כְּבַר יָצְאוּ כֻּלָּם בַּאֲכִילַת הַבּוֹצֵעַ, כִּי אֵין צְרִיכִים כֻּלָּם לֶאֱכֹל מִן פְּרוּסַת הַבּוֹצֵעַ, רַק שֶׁעוֹשִׂין כֵּן לְחִבּוּב מִצְוָה (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ). באר היטב (ט) לאכילה. וצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר ואם הכניס המוציא לתוך פיו ולעס אין לדבר עד שיבלע ואם שח בעודו לועס א''צ לחזור ולברך. של''ה עיין מ''א ועיין הלק''ט ח''ב סי' ל''ג. עיין ט''ז ס''ק ו' דלא אמר לטעום וכו' ע''ש וצ''ע דבגיטין דף ס''ב אמר אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. והרב מהור''ר משה חאגי''ז השיב דכלל גדול בש''ס דאין לסמוך כ''א על שנשנה במקומו לזה דייק הט''ז למה אמרו כאן דקאי על ברכות ודו''ק באר היטב אשר לפני: (י) מלח. אפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח. אפ''ה לא הוי הפסק. ט''ז: (יא) הפסק. ט''ז ומ''א חלקו ופסקו דהוי הפסק וכ''כ בפרח שושן חא''ח כלל א' סי' י''ד וט''ז מסיים שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל א' שיברך לעצמו ברכת המוציא אם יסיח קודם אכילת המוציא והבע''ה הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה ע''ש. ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ''ג:
ז רְאוּבֵן שֶׁהָיָה נוֹטֵל יָדָיו לַאֲכִילָה, וְיַעֲקֹב הָיָה מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַשּׁוֹמְעִים, וְאַחַר כָּךְ נִגֵּב רְאוּבֵן יָדָיו וּבֵרַךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם, לָא הָוֵי הֶפְסֵק וְיוֹצֵא בְּבִרְכַּת יַעֲקֹב, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא.
ח שָׁכַח וְאָכַל וְלֹא בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא, אִם נִזְכַּר בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה (יב) מְבָרֵךְ, וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁגָּמַר סְעוּדָתוֹ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ. באר היטב (יב) מברך. כתב ב''י אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט. וכתב המ''א וטוב לעשות כן מאחר שהרשב''א כתב דלהראב''ד צריך לברך אע''פ שגמר סעודתו ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא:
ט אִם הוּא מְסֻפָּק אִם בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא אִם לָאו, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
י אִם בִּמְקוֹם בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא בֵּרַךְ: שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא (יג) מַלְכָּא מַארֵיהּ דְּהַאי פִּתָּא, יָצָא. באר היטב (יג) מלכא מריה. אפילו לא אמר פתא נמי יצא ב''י ב''ח. וצ''ל מלכא דעלמא מריה דמלך לבד אינו מלכות עי' סי' רי''ד. מ''א:
יא אִם הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ רַבִּים, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם; וְדַוְקָא הֵסֵבּוּ, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ קֶבַע אוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵיתוֹ דְּהָוֵי כְּהֵסֵבּוּ (טוּר), אֲבָל אִם הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּלֹא הֲסִבָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם נִקְבָּעִים יַחַד, כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ; וְאִם אָמְרוּ: נֹאכַל כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁהֵכִינוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָן, הָוֵי קֶבַע וַאֲפִלּוּ בְּלֹא הֲסִבָּה, וְהָאִדָּנָא שֶׁאֵין אָנוּ רְגִילִים בַּהֲסִבָּה, יְשִׁיבָה דִּידָן בְּשֻׁלְחָן אֶחָד אוֹ בְּלֹא שֻׁלְחָן בְּמַפָּה אַחַת, הָוֵי קְבִיעוּת; וַאֲפִלּוּ לִבְנֵי חֲבוּרָה כַּהֲסִבָּה דִּידְהוּ דָּמִי. וּלְדִידָן, אֲפִלּוּ קָבְעוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָן, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, לֹא מְהָנֵי אֶלָּא אִם כֵּן יָשְׁבוּ בְּשֻׁלְחָן א' אוֹ בְּמַפָּה אַחַת.
יב אִם הָיוּ רוֹכְבִים וְאָמְרוּ: (יד) נֹאכַל, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, שֶׁלֹּא יָרְדוּ מֵהַבְּהֵמוֹת, מִצְטָרְפִין כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל אִם הָיוּ אוֹכְלִים (טו) וְהוֹלְכִים, לֹא; וְאִם הָיוּ אוֹכְלִים בְּשָׂדֶה מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִים כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּמִכִּכָּר אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבְעוּ מָקוֹם, וְאוֹכְלִים מְפֻזָּרִים, אֵינָם מִצְטָרְפִין. באר היטב (יד) נאכל. אע''ג דלעיל כתב דלא מהני אמירה אא''כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן. מ''א: (טו) והולכים לא. פי' לא מהני אמירה. וצ''ע אם יושבים בעגלה א' ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם מצטרפין. ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא. מ''א:
יג הֵיכָא דְּלֹא קָבְעוּ מָקוֹם דְּאָמְרִינַן שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אִם כִּוֵּן הַמְבָרֵךְ (טז) לְהוֹצִיאָם וְהֵם נִתְכַּוְּנוּ לָצֵאת, יָצְאוּ. באר היטב (טז) יצאו. והמ''א הניח דבר זה בצ''ע ע''ש:
יד אִם הַמְסֻבִּים רַבִּים, גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם (יז) בּוֹצֵעַ. הגה: אִם הֵם שָׁוִים וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן, מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ; וְאִם הַכֹּהֵן עַם הָאָרֶץ, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם (יח) לוֹ; וְאִם הַכֹּהֵן גַּם כֵּן תַּלְמִיד חָכָם, אֶלָּא שֶׁהוּא פָּחוֹת מִן הַשֵּׁנִי, טוֹב (יט) לְהַקְדִּימוֹ אֲבָל אֵין חִיּוּב בַּדָּבָר. וע''ל סי' ר''א (וּמָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר בֵּית יוֹסֵף סי' קל''ה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶם בַּעַל הַבַּיִת, הוּא (כ) בּוֹצֵעַ וַאֲפִלּוּ אִם הָאוֹרֵחַ גָּדוֹל וְהַמְבָרֵךְ יֹאמַר תְּחִלָּה בִּרְשׁוּת (כא) מוֹרַי וְרַבּוֹתַי (אוֹר זָרוּעַ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). באר היטב (יז) בוצע. והחתן בוצע ביום חתונתו אעפ''י שיש גדול ממנו. ב''י מ''א: (יח) לו. ואם הת''ח נותן לו רשות אין כאן בית מיחוש שכנה''ג. והב''ח כ' דיש להחמיר שלא ליתן ת''ח רשות לכהן ע''ה וכ''כ המ''א: (יט) להקדימו. ומאריך ימים בכך. עיין ע''ת ובספר באר שבע דף כ''ג: (כ) בוצע. ונהגו לחלוק כבוד לאורח וכ''מ בגמ' דר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע. מ''א: (כא) מורי. ונהגו ליטול רשות מכהן קודם הת''ח דהא מצוה להקדימו ומ''מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות. מ''א:
טו אֵין הַמְסֻבִּין רַשָּׁאִים לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ. אֲבָל מֻתָּר לָתֵת לְכָל אֶחָד חֶלְקוֹ קוֹדֵם שֶׁאוֹכֵל הוּא, וְהֵם יַמְתִּינוּ עַד שֶׁיֹּאכַל הוּא (תּוֹס' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ); וְאִם כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ וְאֵין כֻּלָּם זְקוּקִים לַכִּכָּר שֶׁבְּיַד הַבּוֹצֵעַ, רַשָּׁאִים לִטְעֹם קֹדֶם; וְאִם הוּא שַׁבָּת, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לִפְנֵי הַמְסֻבִּים לֶחֶם מִשְׁנֶה חוּץ מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, וְאָז יִהְיוּ רַשָּׁאִים לִטְעֹם קֹדֶם הַבּוֹצֵעַ.
טז אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים.
יז הַבּוֹצֵעַ פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה לַקְּעָרָה לֶאֱכֹל, וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, רַשַּׁאי.
יח הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן (כב) פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְהָאֶחָד נוֹטֵל פְּרוּסָה בְּיָדוֹ, וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה (כג) אָבֵל. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ (אֵיכָה א, יז) רֶמֶז לִפְרוּסַת הַמּוֹצִיא שֶׁנּוֹתְנִין בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת אֲבֵלוּת (בֵּית יוֹסֵף וְאַבּוּדַרְהַם בְּשֵׁם רַמְבַּ''ם פ''ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּתְשׁוּבוֹת הָרַשְׁבָּ''א). באר היטב (כב) פרוסה. ואסור לזרוק הפת כמ''ש סי' קע''א: (כג) אבל. ובשבת פורס כדרכו דאין אבילות בשבת:
יט מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת (כד) הַמּוֹצִיא לְהוֹצִיא הָאוֹכְלִים, אֲבָל (כה) לִקְטַנִּים יָכוֹל לְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם, כְּדֵי לְחַנְּכָם בְּמִצְווֹת. באר היטב (כד) המוציא. וה''ה בכל ברכת הנהנין: (כה) לקטנים. אפילו אינם בני ביתו. ט''ז:
כ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהוּא חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת, לֹא יְבָרֵךְ לוֹ חֲבֵרוֹ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, אִם אֵינוֹ אוֹכֵל; וְלֹא שָׁרֵי לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵם, אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא דְּמַצָּה בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבִרְכַּת הַיַּיִן דְּקִדּוּשׁ, בֵּין שֶׁל לַיְלָה בֵּין שֶׁל יוֹם. הגה: וְיֵשׁ לֶאֱכֹל הַפְּרוּסָה שֶׁבָּצַע עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֵר, (כו) שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת לְתֵאָבוֹן, וְהוּא מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). באר היטב (כו) אחר. י''א לאוכלה באחרונה. לכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף של''ה. אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו''ם או לבהמה. אבודרה''ם ט''ז מ''א:
סימן קסח - על איזה מיני פת מברכין
ובו י''ז סעיפים
א הָיוּ לְפָנָיו חֲתִיכוֹת שֶׁל פַּת, וּפַת שָׁלֵם הַכֹּל מִמִּין אֶחָד, מְבָרֵךְ עַל הַשָּׁלֵם אֲפִלּוּ הוּא פַּת קִבָּר (פי' לֶחֶם שֶׁאֵינוֹ נָקִי) וְקָטָן, וְהַחֲתִיכוֹת פַּת נְקִיָּה וּגְדוֹלָה; אֲבָל אִם הַשָּׁלֵם שְׂעוֹרִים וְהַחֲתִיכוֹת מֵחִטִּים, אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה מַנִּיחַ הַפְּרוּסָה תַּחַת (א) הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן יַחַד. הגה: וְכָל זֶה כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִשְּׁנֵיהֶם, אֲבָל אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאֶחָד, יִבְצַע עָלָיו וְאֵין לָחוּשׁ לַשֵּׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁחָשׁוּב אוֹ חָבִיב עָלָיו (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ל''ב). באר היטב (א) השלימה. ודוקא כשסעד יחידי אבל אם שנים הם טוב שיברך א' על הפת שלם וא' יברך על הפרוסה. מט''מ ב''ח ושל''ה בשם רש''ל. ואם הא' שיפון א''צ להניחו דאינו ממין ז' עיין מ''א:
ב אִם ב' שְׁלֵמוֹת מִמִּין אֶחָד, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, מְבָרֵךְ עַל הַגְּדוֹלָה; אִם יֵשׁ לְאָדָם שְׁנֵי חֲצָאֵי לֶחֶם וְאֵין לוֹ לֶחֶם שָׁלֵם, יְחַבְּרֵם יַחַד בְּעֵץ אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה, וְדִינוֹ כְּדִין שָׁלֵם; וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת יָכוֹל (ב) לְחַבְּרָם. באר היטב (ב) לחברם. דבעינן לחם משנה ובחול אין נוהגין לחברם. וכשמחברם בשבת יזהר שלא ליקח עץ שהוא מוקצה מ''א עיין בתשובת פנים מאירות בשיטתו לזבחים דף ק''ה ע''ב שדחה דברי רוקח ממ''ש התוס' שם בד''ה חיבור אוכלין וכו' ע''ש ועיין יד אהרן שמיישב:
ג שְׁנֵי גְּלוּסְקָאוֹת הַדְּבוּקִים יַחַד שֶׁנֶּאֱפוּ וְנֶחְתַּךְ מִן הָאַחַת וְהַשְּׁנִיָּה נִשְׁאֲרָה שְׁלֵמָה, טוֹב לְהַפְרִיד הַחֲתִיכָה מֵהַשְּׁלֵמָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית שְׁלֵמָה, מִמַּה שֶּׁיַּנִּיחֶנָּה דָּבוּק בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֵית יוֹתֵר גְּדוֹלָה. הגה: וְלֹא יִבְצַע מִמֶּנָּה בַּמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה דְּבֻקָּה בַּחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁשָּׁם נִרְאֵית כִּפְרוּסָה, אֶלָּא יִבְצַע מִמָּקוֹם הַשָּׁלֵם שֶׁבָּהּ (מַהֲרִי''ל).
ד פַּת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְמִין, מְבָרֵךְ עַל שֶׁל שְׂעוֹרִים כֵּיוָן שֶׁהוּא מִמִּין ז', אַף עַל פִּי שֶׁהַכֻּסְמִין יָפִים; פַּת נְקִיָּה וּפַת קִבָּר, מְבָרֵךְ עַל (ג) הַנְּקִיָּה; וְאִם שְׁתֵּיהֶן נְקִיּוֹת וְזוֹ לְבָנָה (ד) יוֹתֵר מִזּוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַלְּבָנָה יוֹתֵר. באר היטב (ג) הנקיה. אפילו הקיבר גדול מהנקיה. כתב ב''י אפילו אמר הבוצע דפת נקי אינו חביב עליו בטלה דעתו אצל כל אדם והמ''א הקשה עליו מסי' רי''א ע''ש והיד אהרן מיישבו: (ד) יותר. ואם השנייה גדולה מזו יש להסתפק. מ''א:
ה פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים נְקִיָּה וּפַת קִבָּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם (ה) שֶׁיִּרְצֶה; וְאִם הוּא נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מְסַלֵּק פַּת נָקִי שֶׁל (ו) עוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא; וְאִם בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל כָּל הַסְעֻדָּה רַק פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים כִּי הִיא נְקִיָּה, אֲבָל בְּנֵי בֵּיתוֹ אָכְלוּ מִפַּת שֶׁאֵינוֹ נָקִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוּנָחִים עַל (ז) הַשֻּׁלְחָן, צָרִיךְ לִבְצֹעַ עַל פַּת נְקִיָּה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הוֹאִיל וְהוּא הַבּוֹצֵעַ וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאוֹתוֹ פַּת; וְאִם בַּעַל הַבַּיִת נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר בְּכָךְ מֵסֵב עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, כֵּיוָן דְּמִצְוָה מֻטֶּלֶת עַל בַּעַל הַבַּיִת, יִבְצַע מִן הַיָּפֶה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְכֵיוָן שֶׁהֻתַּר לִבְצֹעַ הֻתַּר לְכָל הַסְעֻדָּה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁחָבִיב עָלָיו אוֹתוֹ פַּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ חָבִיב עָלָיו, בְּלֹא אִסּוּר פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ל''ב). באר היטב (ה) שירצה. עי' ט''ז ומ''א. אם של גוי פרוסה נקי ושל ישראל שלמה וקיבר מברכין על של ישראל דשתי מעלות יש לו. וכן אם של ישראל פרוסה נקי ושל גוי שלם וקיבר מברך ג''כ על של ישראל דיש לו ג''כ שתי מעלות עי' עטרת זקנים: (ו) עכו''ם. ט''ז הגיה דצ''ל ואם הוא נזהר מפש''ג יברך דוקא על ישראל אפי' הוא קיבר וי''א שהוא מסלק וכו' ע''ש: (ז) השלחן. דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח:
ו פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין, מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְאַחֲרָיו: בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אָכַל מִמֶּנּוּ שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים רְגִילִים לִקְבֹּעַ (ח) עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא שָׂבֵעַ מִמֶּנּוּ, מְבָרֵךְ עָלָיו: הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם מִתְּחִלָּה הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ מְעַט, וּבֵרַךְ: בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וְאַחַר כָּךְ אָכַל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו, יְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא (ט) תְּחִלָּה; וְאִם אָכַל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים אֵין קוֹבְעִים עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹבֵעַ עָלָיו, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעַיִן שָׁלֹשׁ, דִּבְטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם. באר היטב (ח) עליו. נ''ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אעפ''י שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא הי' שבע ממנו אפ''ה מברך המוציא וג' ברכות ואם אכלו לבדו בעי' שיאכל כ''כ שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפי' אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו מ''א ועי' בס' פרח שושן חא''ח כלל א' סי' ג' מ''ש עליו ועי' ביד אהרן: (ט) תחלה. משמע אע''ג דנמלך באמצע לאכול יותר א''צ לברך המוציא דהא לית ביה שיעורא בנותר. וכ''כ מהרש''ך ח''א קס''ג. ופשוט דאם לאחר שאכל מעט נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ולברך המוציא. מ''א:
ז פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין, יֵשׁ מְפָרְשִׁים: פַּת שֶׁעָשׂוּי כְּמִין כִּיסִים שֶׁמְּמַלְּאִים אוֹתָם (י) דְּבַשׁ אוֹ סוּקָר וֶאֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְתַבְלִין, וְהֵם הַנִּקְרָאִים רישקלא''ש די אל חש''ו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִסָה שֶׁעֵרֵב בָּהּ דְּבַשׁ אוֹ שֶׁמֶן אוֹ חָלָב אוֹ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טַעַם תַּעֲרֹבֶת הַמֵּי פֵּרוֹת אוֹ הַתַּבְלִין נִכָּר בָּעִסָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה נִקְרָא (יא) פַּת גָּמוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בָּהֶם הַרְבֵּה תַּבְלִין אוֹ דְּבַשׁ כְּמִינֵי מְתִיקָה שֶׁקּוֹרִין (יב) לעקי''ךְ שֶׁכִּמְעַט הַדְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין הֵם עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִים (רַשִׁ''י וְעָרוּךְ וְכֵן יֵשׁ לְפָרֵשׁ דַּעַת רַמְבַּ''ם); וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהוּא פַּת, בֵּין מְתֻבֶּלֶת בֵּין שֶׁאֵינָהּ מְתֻבֶּלֶת, שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָם אוֹתָם כְּעָבִים יְבֵשִׁים וְכוֹסְסִין (יג) אוֹתָם, וְהֵם הַנִּקְרָאִים בישקוני''ש, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי כֻּלָּם שֶׁלְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹתְנִים לָהֶם דִּינִים שֶׁאָמַרְנוּ בְּפַת הַבָּאָה (יד) בְּכִסְנִין. באר היטב (י) דבש. פי' שרש''י מפרש פת הבאה בכיסנין היינו מצד המילוי והעיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוק''ר או דבש או אגוזים. ובכלל זה מה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותה בשומשמין. והי''א הוא הרמב''ם דס''ל דכיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין. ונסתפק הב''י אי נימא דוקא שנילושה בהרבה דבש והמיעוט מים אבל אי הוי מיעוט דבש בטל לגבי רוב מים והוי פת גמור. או דלמא אפי' ע''י תערובות מעט דבש כל שניכר הטעם בעיסה מיקרי כיסנין. וכתב דלענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם ועי' מ''ש המ''א על הרמב''ם ועי' בתשובת פנים מאירות סי' ס''ח: (יא) פת גמור. פי' אם אין בו אלא מעט דבש וע''כ יפה עושין שאופין בשבת שמל''ץ קוכי''ן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן. וכתב הט''ז נראה דלא פליג רמ''א אלא אהך מילתא לחוד. אבל על מ''ש הש''ע תחלה מצד המילוי וכן מ''ש אח''כ וי''מ וכו' לא פליג. ונ''ל דלענין כיסנין שהם מחמת המילוי אפי' אם ניקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כיסנין עליו והטעם דאנו הולכים בתר שעת אפייה ט''ז. קרעפלי''ך של פורים הוי כיסנין: (יב) לעקי''ך. ב''ח בשם רש''ל כתב דגם על לעקי''ך אין לברך במ''מ אא''כ הדבש עיקר וקמח מעט וכתב הט''ז עליו דברי יחיד הם והעיקר תלוי בלישה אם נילוש ברוב דבש ומעט מים הוי כיסנין ע''ש: (יג) אותם. היינו הקיכל''ך שעושין בסעודה לתיאבון ולא כדי להשביע: (יד) בכיסנין. הטעם דברכת במ''מ פוטר הכל אפי' עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעי עליו המוציא ושלש ברכות מש''ה כל כמה שלא ברור לנו שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא וג' ברכות ט''ז. והב''ח מחמיר אפי' אית בהו תבלין או דבש דלא יאכלם אלא בתוך הסעודה אא''כ הדבש והתבלין הן מרובים מהקמח ע''ש וט''ז דחה דבריו ע''ש ועי' בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' כ''ד דף י''ג:
ח לַחְמָנִיּוֹת, אוֹתָן שֶׁבְּלִילָתָן עָבָה שֶׁקּוֹרִין (טו) אובליא''ש, לֶחֶם גָּמוּר הוּא וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאוֹתָן שֶׁבְּלִילָתָן רַכָּה וְדַקִּים מְאֹד שֶׁקּוֹרִין (טז) ניבלא''ש, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם קָבַע (יז) סְעוּדָתוֹ עֲלֵיהֶם, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִי אָכִיל לְהוּ בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת (יח) הַסְעֻדָּה, טְעוּנִים בְּרָכָה (יט) לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אוֹתָם רְקִיקִים דַּקִּים שֶׁנּוֹתְנִים מִרְקַחַת עֲלֵיהֶם, הֵם טְפֵלִים לְגַבֵּי (כ) הַמִּרְקַחַת וּבִרְכַּת הַמִּרְקַחַת פּוֹטַרְתָּן. באר היטב (טו) אובליא''ש. נראה שהוא נאפה מבלי גלגול רק שמערב קמח עם מים לישה עבה. ט''ז: (טז) ניבלא''ש. שקורין נאלסינק''י דהיינו שמערבין קמח עם מים בקדירה כמו דייסא ושופכין העיסה על עלי ירקות רחבים ונאפים בתנור עם העלים: (יז) סעודתו. ושיעור קבע הוא ג' או ד' ביצים עיין בספר פרח שושן כלל א' סי' ד' ועיין יד אהרן ע''ל ס''ק ח' מש''ש בשם מ''א. וט''ז העלה דאין לקבוע סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק''י מהני קביעות לברך המוציא דהא אינם דקים ע''ש: (יח) הסעודה. פי' שאין אוכלין לשבוע אלא לתענוג או לקינוח להקל מכובד המאכל: (יט) לפניהם. וא''כ כל מיני פת הנזכרים בסעיף ז' טעונים ברכה לפניהם תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח והא דקי''ל בירך על הפת פטר את הפרפרת היינו כשבאין להמשיך תאות המאכל. כללא דמילתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כגון עפי''ל פלאדין ופאווידלי פלאדין תמיד מחמת הסעודה הם באים וא''צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפרי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליהם בפה''ע דהוי ברכה לבטלה דקימחא עיקר עיין סי' קע''ז. ודבר שבא לקינוח או לתענוג כגון עוגות דקות או מיני מתיקה שכתב בס''ז צריכה ברכה ואין הפת פוטרתן אא''כ שבאין להמשיך תאות המאכל מ''א. ואפלטק''ס והויז''ן בלאזי''ן שקורין פריטל''ך צריך לברך במ''מ בתוך הסעודה. ט''ז: (כ) המרקחת. היינו כגון מה שמטגנין בפורים נויא''ט על עיסות שאין לברך על אותה עיסה כ''ז שאוכל אותה עם הנוא''ט. אבל אס אוכל העיסה בפ''ע מברך עליה במ''מ דבשעת אפיה לא נאפה בתורת לחם ע''ל ס''ק י''א ט''ז:
ט פַּת גָּמוּר, אֲפִלּוּ פָּחוֹת (כא) מִכַּזַּיִת, מְבָרֵךְ עָלָיו: הַמּוֹצִיא, אֲבָל לְאַחֲרָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלוּם, כָּל שֶׁלֹּא אָכַל כַּזַּיִת. באר היטב (כא) כזית. מי שאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר תוך כדי אכילת פרס ולא היה בדעתו כשבירך על הראשון. נסתפק בהלק''ט ח''ב סי' קמ''ז אם מחויב לברך לאחריו. ועיין עוד שם סי' רנ''ז:
י חביצ'' א, דְּהַיְנוּ פֵּרוּרֵי לֶחֶם שֶׁנִּדְבָּקִים יַחַד עַל יְדֵי מָרָק, אִם (כב) נִתְבַּשֵּׁל, אִם יֵשׁ בָּהֶם (כג) כַּזַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם אֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תֹּאַר לֶחֶם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא (כד) בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אֵינוֹ מְבֻשָּׁל, אֶלָּא שֶׁהוּא מְחֻבָּר עַל יְדֵי דְּבַשׁ אוֹ מָרָק, אִם יֵשׁ בַּפְּרוּסוֹת כַּזַּיִת מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ תֹּאַר לֶחֶם; וְאִם אֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, אִם יֵשׁ בָּהֶם תֹּאַר לֶחֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נִכָּר וְיָדוּעַ שֶׁהוּא לֶחֶם, מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם אֵין בָּהֶם תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אֵינוֹ לֹא מְבֻשָּׁל וְלֹא מְחֻבָּר, אֶלָּא מְפֹרָר (כה) דַּק דַּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת וְלֹא תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְע''ל סי' קפ''ד כַּמָּה שִׁעוּר אֲכִילָה לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. באר היטב (כב) נתבשל. דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין לא מיקרי נתבשל ב''י מרדכי. וכתב המ''א נ''ל מאחר שיש מחלוקת בי''ד סי' ס''ח אם עירוי מבשל ככלי ראשון לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה עליהם מכ''ר ונראה שיש בו תואר לחם וכ''ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאורייתא אם יברך ב''ה לכן יברך על פת אחר תחלה כמ''ש סי' קע''ז: (כג) כזית. פי' שבכל פרוסה בפ''ע הוי כזית: (כד) במ''מ. ובכל הני אפי' קבע סעודתו עליו מברך במ''מ כיון דלאו פת הוא כלל וע''ל ס''ק י''ז. איתא בגמרא אם פירר הלחם עד שמחזירן כסולת ואחר כך חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך המוציא. וכתב המ''א א''כ אותם שעושים פרימזלי''ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחלתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל א' כזית. ומ''מ אם עירב בהן קמח וטגנן בשומן או לשו בהן צ''ע אם נלך אחר הרוב. ועיין סעיף י''ג. וכנה''ג בשם הש''ך ח''א סי' קס''ג פסק בפשיטות דיברך במ''מ ע''ש. ומיהו אותן המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא כמ''ש בש''ע. מ''א ע''ש: (כה) דק דק. דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת:
יא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּפֵרוּרִין שֶׁנּוֹתְנִין (כו) בְּמַיִם וְהַמַּיִם מִתְלַבְּנִים מֵחֲמַת הַפֵּרוּרִין, אָזִיל לֵיהּ תּוֹרִיתָא (פֵּרוּשׁ כְּאִלּוּ אָמַר תֹּאֲרִיתָא כְּלוֹמַר תֹּאַר הַלֶּחֶם) דְּנַהֲמָא וְאֵין מְבָרֵךְ עָלֶיהָ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. באר היטב (כו) במים. וה''ה הנותנים חתיכות פת שמייבשין על הגחלים בשכר וקורין פעני''ץ נמי דינא הכי של''ה. והיינו שאין בהם כזית בכל א' וכמ''ש בסעיף שאח''ז:
יב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁפַּת הַשָּׁרוּי (כז) בְּיַיִן אָדֹם אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וְנִרְאֶה שֶׁאֵין דְּבָרָיו אֲמוּרִים אֶלָּא בְּפֵרוּרִין אוֹ בִּפְרוּסוֹת, שֶׁאֵין בְּכָל אַחַת כַּזַּיִת. באר היטב (כז) ביין אדום. שעי''ז נשתנה צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ''ש בסעיף שלפני זה ולענין אם חייב לברך על היין נראה דאזלינן בתר העיקר אם היין עיקר ואכילת הפת בתוכו למתק את השתיה מברך על היין ופוטר את הפת ואם הפת עיקר והיין למתק לו האכילה מברך על הפת ופוטר את היין ואם שתיהם עיקרים מברך על שניהם על הפת במ''מ ועל היין בורא פרי הגפן ע''ת ועיין מ''א ס''ק למ''ד:
יג אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ (פֵּרוּשׁ לִישַׁת הַקֶמַח בְּמַיִם) עָבָה, אִם בִּשְּׁלוֹ אוֹ טִגְּנוֹ אֵין מְבָרֵךְ עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תּוֹרִיתָא (כח) דְּנַהֲמָא וַאֲפִלּוּ נִתְחַיְּבָה (כט) בְּחַלָּה, דְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר שְׁעַת אֲפִיָּה; וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁתְּחִלַּת הָעִסָה עָבָה, אֲפִלּוּ רִכְּכָהּ אַחַר כָּךְ בְּמַיִם וַעֲשָׂאָהּ סֻפְגָּנִין (פֵּרוּשׁ עִסָה שֶׁלָּשׁוּהָ וַעֲשָׂאוּהָ כְּמִין סְפוֹג) וּבִשְּׁלָהּ בְּמַיִם אוֹ טִגְּנָהּ בְּשֶׁמֶן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם הַמּוֹצִיא וְנָהֲגוּ (ל) לְהָקֵל, וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְלֹא יֹאכְלֵם אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ עַל לֶחֶם אַחֵר תְּחִלָּה. הגה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּדְאִית בֵּהּ לְאַחַר אֲפִיָּה תֹּאַר לֶחֶם (לְשׁוֹן הַטּוּר וְהַפּוֹסְקִים), אֲבָל אִי לֵית בֵּיהּ תֹּאַר לֶחֶם כְּגוֹן לאקשי''ן שֶׁקּוֹרִין בְּל''א ורומזלי''ף, לְכֻלֵּי עָלְמָא אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם הַמּוֹצִיא וְלֹא ג' בְּרָכוֹת, דְּלֹא מִקְרֵי לֶחֶם; אֲבָל פשטיד''א (לא) וקרעפלי''ף מִקְרֵי תֹּאַר לֶחֶם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה) וְאֵין לְאָכְלָם אֶלָּא אִם כֵּן בֵּרַךְ עַל שְׁאָר הַפַּת תְּחִלָּה. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּעִסָּה שֶׁאֵין בָּהּ שֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּטֻגָּן בָּהֶן, אֲבָל אִם נִלּוֹשׁ בָּהֶן כְּבַר נִתְבָּאֵר דִּינוֹ אֵצֶל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין. באר היטב (כח) דנהמא. פי' כגון שאפאו באלפס אפ''ה לא הוי לחם ול''ד למ''ש בסעיף י' דהתם הוי לחם מעיקרא לכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם ועי' סי''ד בהג''ה דמעט משקה לא מיקרי משקה: (כט) בחלה. פי' למ''ד דחייב בחלה אבל אנן קי''ל דפטורה כמ''ש בי''ד סי' שכ''ט עיין מ''א: (ל) להקל. פי' שאין מברכין המוציא רק במ''מ ומ''מ נ''ל שאם שבע ממנו הוי ספק דאורייתא וצריך לברך בה''מ מספק כמ''ש סי' קפ''ד ס''ד מ''א: (לא) וקרעפלי''ך. פי' שממולאין בבשר דאלו ממולאים במיני פירות הוי כיסנין כמ''ש ס''ז אפי' נאפה בתנור מ''א. וט''ז כתב דלעולם הוי כיסנין אפילו ממולאים בבשר ע''ש ועמ''ש בס''ק ד':
יד חָלוּט (פֵּרוּשׁ כְּמִין פַּת חוֹלְטִין אוֹתוֹ בְּרוֹתְחִין) שֶׁאַחַר כָּךְ אֲפָאוֹ בַּתַּנּוּר, פַּת גָּמוּר (לב) הוּא וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא. הגה: וְכֵן דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ רַכָּה שֶׁאֲפָאוֹ בַּתַּנּוּר בְּלֹא מַשְׁקֶה, דִּינוֹ כְּפַת וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת; וְכֵן אִם אֲפָאוֹ בְּאִלְפָּס בְּלֹא מַשְׁקֶה (תוס' וְהָרֹא''שׁ וְהר''ן פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְרַמְבַּ''ם פ''ו מֵהל' חַלָּה וּשְׁאִלְתּוֹת וְטוּר), וּמְעַט מַשְׁקֶה שֶׁמּוֹשְׁחִין בּוֹ הָאִלְפָּס שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף הָעִסָּה לֹא מִקְרֵי מַשְׁקֶה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ג מֵהל' בְּרָכוֹת); אֲבָל דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ רַכָּה וְטִגְּנוֹ בְּמַשְׁקֶה, לְכֻלֵּי עָלְמָא לָאו לֶחֶם הוּא (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ וְהָרַ''ן וְר''י פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין). באר היטב (לב) הוא. ובכלל זה איב''ר זאטיני זעמיל:
טו טְרוֹקְנִין דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂין גּוּמָא בַּכִּירָה וְנוֹתְנִים בָּהּ קֶמַח (לג) וּמַיִם מְעָרְבִין בָּהּ וְנֶאֱפֶה שָׁם, מְבָרֵךְ (לד) עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם קָבַע סְעוּדָתוֹ עָלָיו, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; אֲבָל טְרִיתָ'' א, דְּהַיְנוּ שֶׁלּוֹקְחִין קֶמַח וּמַיִם וּמְעָרְבִים אוֹתָם וְשׁוֹפְכִים עַל הַכִּירָה וְהוּא מִתְפַּשֵּׁט וְנֶאֱפֶה, אֵין עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל וְאֵין מְבָרְכִים עָלָיו אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וַאֲפִלּוּ קָבַע סְעוּדָתוֹ עָלָיו. באר היטב (לג) ומים. ובלילתן רכה מאוד כמ''ש ס''ח: (לד) עליו. מ''א חולק ופסק דמהני קביעות בטריתא כמו בטרוקנין. ומ''מ אותן שאופין בדפוס ברזל אע''פ שהן מכונסין בדפוס שקורין וואפלטקיס מ''מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפי' קבע עלייהו לא הוי קביעות ומברך במ''מ עיין מ''א:
טז נַהֲמָא דְּהִנְדְּקָא, וְהוּא (לה) לֶחֶם שֶׁאוֹפִין בְּשִׁפּוּד וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּמֵי בֵּיצִים, וְכֵן לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָח שֶׁאֵין אוֹפִין אוֹתוֹ בְּתַנּוּר אֶלָּא בַּחַמָּה, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. באר היטב (לה) לחם. כלומר בצק. דלחם שאופין בשפוד לחם גמור הוא. מ''א:
יז פשטיד'' א הַנֶּאֱפֵית בְּתַנּוּר בְּבָשָׂר אוֹ בְּדָגִים אוֹ (לו) בִּגְבִינָה, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. הגה: וְדַוְקָא שֶׁאֲפָאוֹ בְּתַנּוּר בְּלֹא מַשְׁקֶה, אֲבָל אֲפָאוֹ בְּמַחֲבַת בְּמַשְׁקֶה, אֵין לְבָרֵךְ עָלָיו וְאֵין לֶאֱכֹל רַק תּוֹךְ הַסְּעֻדָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (דַּעַת עַצְמוֹ וכ''כ ש''ל). באר היטב (לו) בגבינה. ע''ל ס''ק ל''א מש''ש. וט''ז כתב דלעולם הוי כיסנין בין במילוי בשר בין במילוי פירות. והש''ע איירי כאן בקבע סעודתו וקמ''ל דה''א דפשטיד''א זו אפי' קבע סעודתו לא יברך המוציא מכח דעיקר בשר קמ''ל דלא ע''ש. ומ''א מחלק בין מילוי בשר למילוי פירות ובשמים דמילוי פירות ובשמים הוי קינוח והוי כיסנין ע''ש. ודע דפת של כיסנין דמברך עליה במ''מ הוא אפי' אם אפאו בתנור. כללי סי' זה. א עיסה שנילושה במי פירות ונאפית אח''כ בסעיף ז'. ב אם נטגנה במי פירות או במים בסעיף י''ג. ג ואם ממולא בפירות בסעיף ז'. ד ואם ממולא בבשר ודגים בסעיף ט''ז. וכל זה בבלילתו עבה. ה בלילתו רכה בסעיף ח' ובסעיף י''ד וסט''ו. ו ולחם גמור ששראו ובישלו אח''כ בסעיף י'. כן הוא למחבר מ''א דמחלק בין מילוי בשר למילוי פירות. אבל להמחבר ט''ז אין חילוק בין מילוי בשר או שאר דברים ולעולם הוי כיסנין ואיירי בסעיף ז' בין במילוי בשר בין בשאר דברים וסעיף (ט''ז) [י''ז] איירי בקבע עלייהו ודו''ק ועיין בבני חייא. ופרח שושן כלל א' סי' ה' וסי' ג' וביד אהרן: