הלכות דברים הנוהגים בסעודה
סימן קסט - דין שמש הסעדה סימן קע - דברי מוסר שינהג אדם בסעדה סימן קעא - שלא לנהג בזיון באכלין סימן קעב - מי שהכניס אכלין ומשקין לפיו בלא ברכה סימן קעג - דין מים אמצעיים סימן קעד - דין ברכת היין בסעדה סימן קעה - דיני ברכת הטוב והמטיב על היין סימן קעו - שהפת פוטר את הפרפרת סימן קעז - דברים הבאים בתוך הסעדה ואחר הסעדה מה דינם סימן קעח - איזה דברים קרויים הפסק בסעדה סימן קעט - איזה דברים קרויין הסח הדעת בסעדה שצריך לחזר ולברך סימן קפ - דיני פרורי הפתסימן קסט - דין שמש הסעדה
ובו ג' סעיפים
א כָּל דָּבָר שֶׁמְּבִיאִין לִפְנֵי הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ וְהָאָדָם תָּאֵב לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ לַשַּׁמָּשׁ (א) מִיָּד; וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא לִתֵּן לוֹ מִיָּד מִכָּל מִין (ב) וָמִין, וְלֹא יִתֵּן לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ אוֹ בְּיַד בַּעַל הַבַּיִת וְדַוְקָא לַשַּׁמָּשׁ, אֲבָל לְאַחֵר שֶׁבַּסְּעֻדָּה מֻתָּר לִתֵּן (ג) בְּכִי הַאי גַּוְנָא (הר''י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים); וְאָסוּר לִתֵּן לוֹ פְּרוּסַת פַּת, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו. באר היטב (א) מיד. פי' דבר מועט: (ב) ומין. ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית א''צ ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה''ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין וגם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנה בכך של''ה. וכתב המ''א ונ''ל דבענין המאכל לא מהני תנאי כיון שהטעם משום צערא. ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ''ש רש''י. אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה ע''כ ע''ש. (ובסי' ק''ע ס''ק ח' כתב אפי' אינו משמש בסעודה רק מבשל האוכל אפי' אין מזונתו עליו): (ג) בכה''ג. דאין בע''ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחברו מאחר שזימן כולם ולאחר שלא זימן אסור ליתן. מ''א:
ב לֹא יִתֵּן לֶאֱכֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ, וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נוֹתֵן לְעָנִי בְּתוֹרַת (ד) צְדָקָה (הר''י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים). באר היטב (ד) צדקה. ואם יודע בודאי שלא יטול ידיו ושלא יברך אסור והב''ח כתב דוקא בנט''י אסור דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אח''כ לא יברך מה עלינו לעשות:
ג הַשַּׁמָּשׁ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ, לְפִי שֶׁהוּא (ה) כְּנִמְלָךְ, וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא לְבַסוֹף; וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה אִם יֵשׁ אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ מִפַּת; וְאִם אֵין אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה, כְּמוֹ עַל הַיַּיִן. הגה: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּיַחַד, הַשַּׁמָּשׁ אוֹכֵל עִמָּהֶם בְּלֹא נְטִילַת רְשׁוּת, כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְזִמּוּן וְע''ל סי' ק''ע. (סכ''א) באר היטב (ה) כנמלך. ואם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו א''צ לברך עיין סי' קע''ט. (אבל הט''ז בסי' קע''ט כתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד וצ''ע לדינא):
סימן קע - דברי מוסר שינהג אדם בסעדה
ובו כ''ב סעיפים
א אֵין מְשִׂיחִין (א) בַּסְעֻדָּה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט; וַאֲפִ' מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ (פִּי' שטארנודאר''י בְּלַעַ''ז) בַּסְעֻדָּה, אָסוּר לוֹמַר לוֹ: אָסוּתָא; הָיוּ מְסֻבִּין בַּסְעֻדָּה וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לְהָטִיל מַיִם, נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת (ב) שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהּ; וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא בִּפְנֵי כֻּלָּם, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁלֹּא נָטַל; הגה: וְאִם לֹא שִׁפְשֵׁף אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלָל, אִם לֹא נָגַע בִּמְקוֹם טִנֹּפֶת, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו, וַדַּאי צָרִיךְ נְטִילָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ב דִּבְרָכוֹת). וְהָנֵי מִילֵי לִשְׁתּוֹת, אֲבָל לֶאֱכֹל נוֹטֵל אֲפִלּוּ בַּחוּץ, דְּמֵידַע יָדְעֵי דַּאֲנִינָא (פי' שֶׁמִּתְטָרֶפֶת וּמִתְבַּלְבֶּלֶת דַּעְתּוֹ) דַּעְתֵּיהּ וְלֹא אָכַל בְּלֹא נְטִילָה. וְאִם דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג, נוֹטֵל שְׁתֵּי (ג) יָדָיו כֵּיוָן שֶׁהִסִיחַ דַּעְתּוֹ. הגה: וְהָא דְּבָעֵינָן נְטִילָה לִשְׁתִיָּה הַיְנוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֹאכַל, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין צָרִיךְ נְטִילָה לִשְׁתִיָּה ( (הר''י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים וְרַשִׁ''י פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה). באר היטב (א) בסעודה. אפי' בד''ת: (ב) ששפשף. וצריך לברך ענט''י ויברך תחלה ענט''י ואח''כ אשר יצר מ''א. והט''ז כתב שא''צ לברך ענט''י עיין סי' קס''ד ס''ק ה' בט''ז ובסי' קס''ה ס''ק א' במג''א. ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א''צ לכ''ע ברכת ענט''י דמשום חששא א''צ ברכה מ''א ועיין יד אהרן סי' קס''ד: (ג) ידיו. וא''צ לברך המוציא כמ''ש רמ''א סי' קע''ח מ''א. (ועיין בס' ברכת אברהם דף כ''ד):
ב שְׁנַיִם מַמְתִּינִים זֶה אֶת זֶה בַּקְּעָרָה, שֶׁכְשֶׁהָאֶחָד מְסַלֵּק יָדוֹ מִן הַקְּעָרָה (ד) לִשְׁתּוֹת, חֲבֵרוֹ מַפְסִיק מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁתִיָּה; אֲבָל אִם הֵם שְׁלֹשָׁה, אֵין הַשְּׁנַיִם פּוֹסְקִין בִּשְׁבִיל הָאֶחָד. באר היטב (ד) לשתות. ל''ד לשתות אלא ה''ה לד''א מחויב להמתין מ''א. אי' בתוס' בכורות דף מ''ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת סעודה אפי' בשאר משקין יהפוך. בכתובות דף ס''ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ובאכסנאי אפי' בעלה עמה אסורה וה''ה שאר משקין המשכרין מ''א ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא''ע סי' ע':
ג מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה, כָּל אֶחָד מֵהָאוֹכְלִים, וְהוּא מַאֲכַל (ה) הַשַּׁמָּשׁ; אֲבָל כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְעָרֶה מִן הָאִלְפָּס לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחַ בָּאִלְפָּס כְּלוּם לְצָרְכּוֹ. באר היטב (ה) השמש. ומדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט ע''ל סי' קס''ט ס''א:
ד אֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא בִּמְנָתוֹ, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ.
ה הַנִּכְנָס לְבַיִת, כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת (ו) יַעֲשֶׂה. באר היטב (ו) יעשה. ומ''מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו אבל בגדול עושין מיד עיין מ''א:
ו לֹא יְהֵא אָדָם קַפְּדָן (פי' כַּעֲסָן אוֹ רַגְזָן) בַּסְעֻדָּה.
ז לֹא יֹאכַל אָדָם פְּרוּסָה (ז) כַּבֵּיצָה, וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. באר היטב (ז) כביצה. אפי' אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו. ב''י:
ח לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן; שְׁנַיִם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ; שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. הגה: וּמִיהוּ כּוֹס קָטָן (ח) מְאֹד, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּבַת אַחַת (בֵּית יוֹסֵף); וְכֵן גָּדוֹל מְאֹד, בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). באר היטב (ח) מאוד. פי' שהוא קטן מרביעית ושכר שלנו שיעורו יותר מרביעית. מ''א:
ט לֹא יֹאכַל שׁוּם אוֹ בָּצָל (ט) מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו; וְאִם אָכַל, הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. הגה: וְלֹא יֹאכַל דֶּרֶךְ רְעַבְתָּנוּת, וְלֹא יֶאֱחֹז הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה (טוּר). באר היטב (ט) מראשו. פי' שלא יתחיל לאכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו. מ''א:
י לֹא יִשֹּׁךְ (י) פְּרוּסָה וְיַנִּיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. באר היטב (י) פרוסה. משום מיאוס:
יא לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם שְׁנֵי כּוֹסוֹת בְּבַת אַחַת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַרְגְּרָן.
יב שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין עַל הַשֻּׁלְחָן, הַגָּדוֹל פּוֹשֵׁט יָדוֹ (יא) תְּחִלָּה; וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. באר היטב (יא) תחילה. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל א' לפניו ב''ח ועי' ט''ז:
יג הַנִּכְנָס לְבַיִת לֹא יֹאמַר: תְּנוּ לִי (יב) לֶאֱכֹל, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הֵם. הגה: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי מַה שֶּׁהֶאֱכַלְתַּנִי, דְּהָוֵי כְּפוֹרֵעַ לוֹ חוֹבוֹ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הִלְוָה לוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּאֲכִילֵהוּ יוֹתֵר וְאִית בֵּיהּ מִשּׁוּם רִבִּית; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי וְאֶאֱכֹל עִמְּךְ בְּפַעַם אַחֶרֶת, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בִּסְעֻדָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפִי' הַטּוּר). באר היטב (יב) לאכול. ואם נתנו לפניו לאכול א''צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וגו' והרי עדיין לא א''ל אלא א''צ אמירה מ''א. ויכסה השלחן בצניעות מפני רוח קדושה השורה עליו ולא יאכל ממקום שאכל עכבר וחתול שקשה לשכחם. ובענין דברים המשכחים כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע''ה אבל האוכלם בכוונה כנודע מוסיפין לו זכירה. אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף. האר''י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעין ע''י אדם לקיים ואכלת עשב השדה. כתבים:
יד לֹא יִפְרֹס אָדָם פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי (יג) הַקְּעָרָה, אֲבָל מְקַנֵּחַ הַקְּעָרָה בִּפְרוּסָה. באר היטב (יג) הקערה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס. אל יחתוך בשר ע''ג יד אלא ע''ג השלחן. ש''ס:
טו לֹא יְלַקֵּט פֵּרוּרִין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְחֶה (פי' מַטְרִיד) דַּעְתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְלֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיִתְּנֶנָּה לִפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה, לְפִי שֶׁאֵין דַּעַת כָּל הַבְּרִיּוֹת שָׁוָה.
טז לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן (יד) לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. באר היטב (יד) לחבירו. שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע''כ וימות מחמת מיאוס. וט''ז כתב אני ראיתי בצוואת ר''א הגדול שמזהיר מאוד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע''ש:
יז וְלֹא יִשְׁתֶּה כּוֹס וְיַנִּיחֶנּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא יֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַשַּׁמָּשׁ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ.
יח הַנִּכְנָס לִסְעֻדָּה לֹא יִקַּח חֶלְקוֹ וְיִתְּנֶנּוּ לַשַּׁמָּשׁ, שֶׁמָּא יְאֵרַע דְּבַר קִלְקוּל בַּסְעֻדָּה, אֶלָּא יִקָּחֶנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לוֹ.
יט אוֹרְחִים הַנִּכְנָסִין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָם רַשָּׁאִים לִטֹּל מִלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ אוֹ (טו) לְעַבְדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. באר היטב (טו) לעבדו. ולשמש המשמש בסעודה שרי רש''ל פג''ה ס''ך והבאר היטב אשר לפני העתיק עוד משמו וה''ה לאחר שנתן לכל א' חלקו ע''ש והעתקתי אחריו בש''ע א''ע סי' כ''ח ס''ק ל''ב ותרצתי עפ''ז קושית הב''י וט''ז ע''ש. אבל עתה שבתי וראיתי וחפשתי במהרש''ל שם ולא מצאתי רק כמו שהעתקתי כאן ולא יותר. ונ''ל שלשון הט''ז אטעיתיה שכתב בסעיף י''ח ס''ק ט' שא''צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל א' חלקו כראוי ע''ש. וסבר הבאר היטב אשר לפני דה''ה כאן נמי הדין כן ולא דק ע''ש:
כ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי מֵסֵב (טז) עִמָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם לִישֵׁב אֵצֶל עַם הָאָרֶץ בִּסְעֻדָּה. באר היטב (טז) עמהם. אפי' בסעודת מצוה. מט''מ: (עי' בס' אליהו רבה שמביא בשם של''ה כמה דיני מוסר בסעודה וכתב בשם רוקח דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה כו' ולא יעמוד מיד אחר הסעודה ולכל מין מאכל ישהא אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו. איתא במסכת דרך ארץ לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים כללא של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם. ולא יישן אחר אכילה מיד ועי' ברמב''ם הלכות דעות שהאריך בדברים אלו והנהגתן):
כא הַשַּׁמָּשׁ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ (יז) רְשׁוּת; הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת. באר היטב (יז) רשות. מפני שיזמן עמהם. ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. ט''ז:
כב אַחַר שֶׁשָּׁתִיתָ וְנִשְׁאַר יַיִן בַּכּוֹס לִשְׁתִיַּת חֲבֶרְךָ, קַנַּח מְקוֹם נְשִׁיקַת הַפֶּה מִשּׁוּם מִאוּס, וְלֹא תִּשְׁפֹּךְ מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית אֲבָל אַחַר שְׁתִיַּת מַיִם שְׁפֹךְ מֵהֶם דֶּרֶךְ שָׁם. הגה: אַחַר כָּל אֲכִילַתְךְ אֱכֹל מֶלַח, וּלְאַחַר כָּל שְׁתִיַּתְךְ שָׁתָה מַיִם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' קע''ט. וְנ''ל דַּוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה מֶלַח בַּפַּת אוֹ בַּמַּאֲכָלִים שֶׁאָכַל, וְכֵן שֶׁלֹּא שָׁתָה מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִזָּהֵר בַּאֲכִילַת מֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם אַחַר הַסְּעֻדָּה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר.
סימן קעא - שלא לנהג בזיון באכלין
ובו ה' סעיפים
א עוֹשֶׂה אָדָם צְרָכָיו בַּפַּת וְהָנֵי מִלֵּי דְּלֹא מַמְאִיס בֵּיהּ, אֲבָל מִדֵּי דְּמַמְאִיס בֵּיהּ, (א) לֹא; הִילְכָּךְ אֵין מַנִּיחִין עָלָיו בָּשָׂר חַי, וְאֵין מַעֲבִירִין עָלָיו כּוֹס מָלֵא, וְאֵין סוֹמְכִין בּוֹ הַקְּעָרָה אִם הִיא מְלֵאָה דָּבָר שֶׁאִם יִפֹּל עַל הַפַּת יִמָּאֵס, וְאֵין נוֹטְלִין הַיָּדַיִם בְּיַיִן בֵּין חַי בֵּין מָזוּג אֲפִלּוּ נְטִילָה שֶׁאֵינָהּ צֹרֶךְ אֲכִילָה, וְאֵין זוֹרְקִין (ב) הַפַּת מִשּׁוּם בִּזְיוֹן אֳכָלִים; וּכְשֵׁם שֶׁאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, כָּךְ אֵין זוֹרְקִין אֳכָלִין הַנִּמְאָסִים עַל יְדֵי זְרִיקָה; אֲבָל מִדֵּי דְּלֹא מַמְאִיס, כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְרִמּוֹנִים וְחַבּוּשִׁים, שָׁרֵי. באר היטב (א) לא. ודבר שהוא צורך האדם או לרפואה ליכא ביזוי ומותר ומה''ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים. מ''א ע''ש: (ב) הפת. אפי' לא ממאיס בכך. ב''ח. כשרואים אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם. ואסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה עי''ד ס''ס ש''צ. מאכל אדם אין מאכילין לבהמה תענית דף כ'. מ''א:
ב לֹא יֵשֵׁב אָדָם עַל (ג) קֻפָּה מְלֵאָה תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת, אֲבָל יוֹשֵׁב הוּא עַל עִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה אוֹ עַל קֻפָּה מְלֵאָה קִטְנִיּוֹת. באר היטב (ג) קופה. דוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלין נמאסות. אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת אפי' היו בתוכה ספרים מותר לישב עליהם וכ''ש אוכלים ב''ח. ובתשובת רמ''א כתב דאסור לישב על התיבה שהספרים בתוכה ובי''ד סי' רפ''ב כתב הט''ז דאם הוא קבוע בכותל שרי וכן נוהגין בבה''כ ועי' בתשובת אוהל יעקב סי' י''ח:
ג מֻתָּר לֶאֱכֹל דַּיְסָא (פי' הַחִטָּה הַנִּקְלֶפֶת מְבֻשֶּׁלֶת) בְּפַת בִּמְקוֹם כַּף, וְהוּא שֶׁיֹּאכַל הַפַּת אַחַר כָּךְ; וְהַמְדַקְדְּקִים אוֹכְלִים בְּכָל פַּעַם שֶׁמַּכְנִיסִים לְתוֹךְ פִּיהֶם מְעַט מִן הַפַּת עִם הַדַּיְסָא. הגה: וְהַנִּשְׁאָר מִן הַפַּת אַחַר כָּךְ, אוֹכְלִים אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף).
ד מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה, וְהוּא שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ בִּכְלִי בְּפִי הַצִּנּוֹר; וְזוֹרְקִין לִפְנֵיהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁאֵינָם נִמְאָסִים; אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאָסִים; אֲבָל לֹא גְּלוּסְקָאוֹת לְעוֹלָם.
ה הַזּוֹרְקִים חִטִּים לִפְנֵי חֲתָנִים, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִזְרְקוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם נָקִי וְגַם יְכַבְּדוּ אוֹתָם מִשָּׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְרְסוּ עֲלֵיהֶם.
סימן קעב - מי שהכניס אכלין ומשקין לפיו בלא ברכה
ובו ב' סעיפים
א שָׁכַח וְהִכְנִיס מַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה, בּוֹלְעָן וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּרָכָה (א) רִאשׁוֹנָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרֵךְ (ב) עֲלֵיהֶם, וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר (הָרַשְׁבָּ''א בְּשֵׁם הָרַאֲבָ''ד וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ וְכֵן דִּבְרֵי הַרַמְבַּ''ם פ''ח מהל' בְּרָכוֹת). באר היטב (א) ראשונה. דוקא כשאין לו משקין יותר לשתות והוא דחוק למשקין הללו אבל אם יש לו יותר יפלוט ולא יהנה בלא ברכה משום מעט משקין הראב''ד ב''ח. עי' כנה''ג וביד אהרן: (ב) עליהם. וצ''ע אם יברך ג''כ ברכה אחרונה דלא מצינו ב' ברכות סמוכות זה לזה ונ''ל דעל ז' המינין יברך די''א דהוי דאורייתא אבל במים ושאר מינין אפשר דבזה אין לברך וצ''ע לכן יש לנהוג שיפלוט אותו כמש''ל. מ''א:
ב שָׁכַח וְהִכְנִיס אֳכָלִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה, אִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִמְאָס אִם יִפְלְטֶנּוּ, יִפְלְטֶנּוּ (ג) וִיבָרֵךְ עָלָיו; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁנִּמְאָס, מְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וּמְבָרֵךְ. באר היטב (ג) ויברך. ולא מהני בזה סילוק לצד אחר דכתיב ימלא פי תהלתך:
סימן קעג - דין מים אמצעיים
ובו ג' סעיפים
א מַיִם אֶמְצָעִים, רְשׁוּת; וְהָנֵי מִילֵי בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל, אֲבָל בֵּין תַּבְשִׁיל לִגְבִינָה, חוֹבָה עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' פ''ט.
ב בֵּין בָּשָׂר לְדָגִים, חוֹבָה לִטֹּל מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְדָבָר (א) אַחֵר, וַחֲמִירָא סַכַּנְתָּא מֵאִסוּרָא וְעַיֵּן יוֹרֶה דֵּעָה סי' קט''ז. באר היטב (א) אחר. ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ''כ דהרבה דברים נזכרים בש''ס בהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות מ''א עי' בי''ד סי' קט''ז ס''ג ובא''ע סי' קנ''ו:
ג כָּל הַדְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים בָּאַחֲרוֹנִים נוֹהֲגִים בָּאֶמְצָעִים, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, חוּץ מֵהֶסַח הַדַּעַת שֶׁפּוֹסֵל בָּאֶמְצָעִים מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן רוֹצֶה לֶאֱכֹל וְיָדָיו צְרִיכִים שִׁמּוּר; וְחוּץ מִנִּגּוּב הַיָּדַיִם, שֶׁאֶמְצָעִים צְרִיכִים נִגּוּב כָּרִאשׁוֹנִים. הגה: וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֶמְצָעִים צְרִיכִים מַיִם דַּוְקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּאַחֲרוֹנִים, כְּדִלְקַמָּן סי' קפ''א (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
סימן קעד - דין ברכת היין בסעדה
ובו ח' סעיפים
א יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאֵין הַפַּת פּוֹטְרוֹ.
ב יַיִן פּוֹטֵר כָּל מִינֵי (א) מַשְׁקִין. הגה: אֲפִלּוּ מִבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה (הר''י פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים). באר היטב (א) משקין. דדוקא אם היו שאר משקין לפניו בשעה שבירך על היין אז היין פוטר אותם. ט''ז:
ג אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מַנִּיחוֹ עַד לְאַחַר (ב) הַמָּזוֹן וּמְבָרֵךְ עָלָיו. באר היטב (ב) המזון. לפמ''ש רמ''א ס''ס קצ''ז די''א דאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות ע''ש א''כ ה''נ מוטב לשתות ובפרט שנוהגין עכשיו כמ''ד דאינה טעונה כוס ומ''מ אם אינו צמא כ''כ פשוט דמחויב להניחו לבה''מ. מ''א:
ד אִם קָבַע (ג) לִשְׁתּוֹת לִפְנֵי הַמָּזוֹן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ (ד) הַמָּזוֹן, דְּיַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פּוֹטְרוֹ; וְכֵן יַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ פּוֹטֵר יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן; וְכֵן הַמַּבְדִּיל עַל הַשֻּׁלְחָן, פּוֹטֵר הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין בִּרְכַּת יֵין הַבְדָּלָה פּוֹטֵר, אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל (ה) יָדָיו קֹדֶם הַבְדָּלָה, הִלְכָּךְ הַמַּבְדִּיל קֹדֶם נְטִילָה יְכַוֵּן שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא יַיִן (וְע''ל סי' רצ''ט סָעִיף ז') שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה; וּבְדִיעֲבַד שֶׁלֹּא כִּוֵּן כָּךְ, פּוֹטֵר יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, דִּסְפֵק בְּרָכוֹת דְּרַבָּנָן לְהָקֵל. באר היטב (ג) לשתות. לאו למימרא דבלא קבע אינו פטור אלא בא לאפוקי אם לא היה דעתו תחלה לשתות אח''כ דהוי נמלך: (ד) המזון. וה''ה ליין שלאחר המזון קודם ברכת המזון. מגן אברהם: (ה) ידיו. ל''ד דה''ה אם קבע עצמו לסעודה. מ''א ע''ש:
ה כָּל מַה שֶּׁשּׁוֹתֶה בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה דַּי לוֹ בִּבְרָכָה אַחַת, אֶלָּא אִם כֵּן כְּשֶׁבֵּרַךְ לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס וְנִמְלַךְ לִשְׁתּוֹת (ו) אַחֵר. הגה: וְכֵן מִי שֶׁבָּא לִסְעֻדָּה וּמוֹשִׁיטִין לוֹ הַרְבֵּה כּוֹסוֹת, מְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד דְּהָוֵי (ז) נִמְלָךְ (כָּל בּוֹ) וְע''ל סי' קע''ט; וְכֵן מִי שֶׁבֵּרַךְ עַל כּוֹס בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן יַגִּיעַ הַכּוֹס, כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּמִקְרֵי נִמְלָךְ (אֲגֻדָּה פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים) וְע''ל סִימָן ק''צ. באר היטב (ו) אחר. כתב הט''ז נראה פשוט דה''ה לענין אכילה כגון שקנה לעצמו לחם א' לאכלו כולו ועד''ז בירך ואח''כ נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד צריך לברך שנית המוציא. אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח''כ רוצה לחתוך עוד אין זה נמלך דדרך אדם הוא ט''ז עי' סי' ר''ו ס''ה: (ז) נמלך. והאידנא שיש מנהג כשאחד בא אצל אותם ששותין כבר שהרבה נותנין לו כוסות מסתמא כשבירך על הראשונה דעתו על כל מה שיתנו לו עוד. ט''ז ע''ש:
ו אֵין לְבָרֵךְ אַחַר יַּיִן שֶׁבַּסְעֻדָּה, דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתּוֹ; וְכֵן פּוֹטֶרֶת יַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, וְע''ל סוֹף סִימָן רע''ב, וּלְעִנְיַן יַיִן שֶׁל הַבְדָּלָה שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן ע''ל סִימָן רצ''ט סָעִיף ח'.
ז אִם אֵין לוֹ יַיִן וְשׁוֹתֶה מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה, אֵין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם דַּחֲשִׁיבֵי כְּבָאִים מֵחֲמַת הַסְעֻדָּה, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לֶאֱכֹל בְּלֹא (ח) שְׁתִיָּה; וְאַף יַיִן לֹא הָיָה צָרִיךְ בְּרָכָה לְפָנָיו, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּב וְקוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ; אֲבָל מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים לֹא חֲשִׁיבֵי, וְאֵינָם טְעוּנִים בְּרָכָה; וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה צָמֵא קֹדֶם סְעֻדָּה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לִשְׁתּוֹת אָז, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ לוֹ הַמַּיִם, נִמְצָא כִּי שְׁתִיַּת הַמַּיִם בְּסִבַּת הַפַּת הִיא, וּפַת פּוֹטַרְתָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְבָרֵךְ עַל הַמַּיִם שֶׁבַּסְעֻדָּה, וְיֵשׁ מַחְמִירִין עוֹד לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל פַּעַם, דִּסְתָמָא נִמְלָךְ הוּא בְּכָל פַּעַם; וְהָרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָפֵק יֵשֵׁב קֹדֶם נְטִילָה בִּמְקוֹם סְעוּדָתוֹ, וִיבָרֵךְ עַל דַּעַת לִשְׁתּוֹת בְּתוֹךְ (ט) סְעוּדָתוֹ. הגה: וְהַמִּנְהָג כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. באר היטב (ח) שתיה. משמע דיין שרף דאין דרך לשתות תמיד לא חשיב כבאים מחמת הסעודה וצריך לברך עליו ואף מי שרגיל לשתותו תמיד בטלה דעתו אצל כל אדם מט''מ ורש''ל ול''ח וט''ז ועיין מ''א. והעטרת זקנים בסי' קע''ז כתב משם הגאון מהר''ר פייביש ליתן היין שרף על השלחן בשעת המוציא ואז ברכת המוציא פוטר ואם לא עשה כן יטבול מעט פת בתוכו ע''ש. ומיהו בשבת אין צריך לכל זה דממה נפשך אם קידש על היין נפטר בזה כמ''ש ס''ב ואם קידש על השכר נפטר בברכת שהכל ועיין מ''א. משקה שקורין מע''ד א''צ ברכה דגם הוא בכלל שתיה כאכילה ודינו כשכר. ט''ז: (ט) סעודתו. ומ''מ צ''ע אם שתה רביעית אם צריך ברכה אחרונה ע''כ ישתה פחות מרביעית לפני הסעודה ובזה יסתלק מן הספק וכ''כ בכוונת האר''י ז''ל. או יתן לאחר שאינו אוכל לברך ויתכוין לפוטרו ואם שתה רביעית כגון בסעודות גדולות ששותין לפני המזון יש ליזהר שלא יצא קודם הסעודה דהוי הפסק ואז פטור מברכה אחרונה דבה''מ פוטר הכל. ועיין מ''א וט''ז וביד אהרן. מה שנוהגין בסעודות גדולות שלאחר שמברכין בה''מ על כוס יין מביאין עוד משקין שקורין קאו''י כדי לישב דעתו של אדם ממאכליו אין לברך על אותה הקאו''י בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' אב''ג ע''ש. כתב בש''ג האנוס''י שאוכלין אחר הסעודה למתק השתיה הוי כמו צנון וזית וברכת היין פוטרתו עכ''ל. וכתב המ''א ונ''ל דבשאר משקין תוך הסעודה ברכת הלחם פוטרתן דהמשקה טפל ללחם והאנוס''י למשקה:
ח עַל יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ הֵסֵבּוּ יַחַד. הגה: דְּלֹא יְכוֹלִין לַעֲנוֹת אָמֵן (טוּר), מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אָמַר לָהֶם: סַבְרִי רַבּוֹתַי, וְיִשְׁמְעוּ וִיכַוְּנוּ לַבְּרָכָה וְלֹא יֹאכְלוּ אָז וְיַעֲנוּ: אָמֵן, אֶחָד מְבָרֵךְ (י) לְכֻלָּם, וְכֵן נוֹהֲגִין (הַגָּהַת מיי' פ''ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין וְטוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י). וְיֹאמַר: סַבְרִי רַבּוֹתַי, ר''ל סוֹבְרִים אַתֶּם לָצֵאת בִּבְרָכָה זוֹ, וְלֹא יֹאמַר בִּרְשׁוּת רַבּוֹתַי, וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַיַּיִן מִשּׁוּם בִּרְכַּת הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה אֵין אוֹמְרִים בִּרְשׁוּת, אֶלָּא סַבְרִי, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קס''ז בְּשֵׁם שֶׁבּוּלֵי הַלֶּקֶט). באר היטב (י) לכולם. וצריכין שיטעום כל א' תיכף מהכוס שלא להפסיק בין ברכה לשתיה מ''א עיין סי' קס''ז סעיף ו':
סימן קעה - דיני ברכת הטוב והמטיב על היין
ובו ו' סעיפים
א הֵבִיאוּ לָהֶם יַיִן אַחֵר, אֵינוֹ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, אֲבָל מְבָרֵךְ עָלָיו: הַטּוֹב (א) וְהַמֵּטִיב. הגה: אַף עַל גַּב שֶׁאֵין לוֹ עוֹד מִן (ב) הָרִאשׁוֹן (בֵּית יוֹסֵף); וְלָאו דַּוְקָא הֵבִיאוּ לָהֶם מֵחָדָשׁ, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם הָיָה לָהֶם מִתְּחִלָּה שְׁתֵּי יֵינוֹת, מְבָרְכִין עַל הַב' הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. הגה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הָיוּ לְפָנָיו יַחַד (ג) כְּשֶׁבֵּרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, אֲבָל אִם הָיוּ בְּיַחַד אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (סָעִיף ג') (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְהַשְׁווֹת הַטּוּר עִם מָרְדְּכַי פ' הָרוֹאֶה) (בֵּית יוֹסֵף). באר היטב (א) והמטיב. כתב מהרי''ל י''א שאין מברכין הטוב והמטיב בליל פסח שלא להרבות בכוסות עכ''ל. וכתב המ''א ונ''ל שלא ישתה מב' מינין אבל אם הביאו לו מין אחר צריך לברך מאחר שנזכר בגמרא. אם בירך בה''מ על היין א''צ לברך הטוב והמטיב דהא כבר אמר הטוב והמטיב בבה''מ. מ''א: (ב) הראשון. וכנה''ג הביא פוסקים דס''ל דאין מברכין. והרדב''ז סי' קכ''ה הכריע דאם יש להם מן הראשון ולא רצו בו והביאו אחר מברך ע''ש: (ג) כשבירך. כתב זה לתרץ דברי ש''ע אהדדי דכאן כתב אם היו לו תחלה ב' יינות מברך הטוב והמטיב ובסעיף ג' לא כ''כ. ע''כ תירץ רמ''א דכאן קאי על הברכה דדוקא אם לא היו בשעת ברכה שניהם לפניו. דאם היו היינו סעיף ג' וב''ח פי' דבס''א איירי שעבר ובירך על הגרוע ע''ש. וע''ז פי' דבס''א מיירי בנסתפק איזה עדיף. וס''ג איירי בידוע שהוא גרוע יותר והעלה ומי שלבו נוקפו לברך ב' ברכות ביש ספק יסלק מן השלחן א' מהם ואח''כ יברך על א' מהם בפה''ג ואח''כ על השני ברכת הטוב והמטיב ובזה יצא לד''ה ע''ש. ועיין בשכנה''ג ובפרח שושן כלל א' סי' י''ב האריך והעלה כט''ז ע''ש:
ב מְבָרְכִין הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב עַל כָּל שִׁנּוּי יַיִן מִן הַסְתָם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַשֵּׁנִי מְשֻׁבָּח מֵהָרִאשׁוֹן, כָּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא גָּרוּעַ מִמֶּנּוּ. הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין שְׁנֵיהֶם חֲדָשִׁים אוֹ א' חָדָשׁ וְא' יָשָׁן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס' פֶּרֶק הָרוֹאֶה וְטוּר וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ל''ד) וַאֲפִלּוּ שָׁתָה מִמֶּנּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁתָה תְּחִלָּה יַיִן אָדֹם וְהֵבִיאוּ לוֹ יַיִן לָבָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹתֵר גָּרוּעַ, מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לְפִי שֶׁהוּא בָּרִיא (ד) לַגּוּף יוֹתֵר מִן הָאָדֹם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים). באר היטב (ד) לגוף. ואם שתה לבן תחלה ואח''כ אדום שהוא משובח יותר מברך. ב''ח. ובסתם אינו מברך. מ''א ושכנה''ג וע''ת:
ג הֵבִיאוּ לוֹ יַיִן רַע וְיַיִן טוֹב כְּאֶחָד, יְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן עַל הַטּוֹב וּפוֹטֵר אֶת הָרַע; וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הָרַע תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן כְּדֵי לְבָרֵךְ אַחֲרָיו הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, כִּי לְעוֹלָם יֵשׁ לְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וְעַל הֶחָבִיב תְּחִלָּה.
ד אֵין לְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ אַחֵר (ה) עִמּוֹ, דְּהָכֵי מַשְׁמָע: הַטּוֹב לוֹ, וְהַמֵּטִיב לַחֲבֵרוֹ; וְהוּא הַדִּין אִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו עִמּוֹ, אֲבָל אִם הוּא יְחִידִי, (ו) לֹא. באר היטב (ה) עמו. כתב הל''ח ראובן ושמעון ששותין כל אחד מיינו ושוב נתן ראובן לשמעון כוסו לשתות צ''ע אם יברך הטוב והמטיב כיון שאין שינוי יין אלא לשמעון עיין מ''א. ובתשובת גינת ורדים כלל א' סי' מ' כתב אפי' יש אחר עמו ולא שתה מן היין הראשון ואח''כ בא להם יין אחר ורוצים לשתות שניהם גם יחד מן היין הב' אין לו לברך הטוב והמטיב דמטיב לאחרינא ליכא כיון שלא שתה חבירו מן היין הראשון. אמנם אם גם עתה אחר שבא לפניהם יין אחר גמרו דעתם לשתות גם מן הראשון מברך הטוב והמטיב ע''ש שכתב דבזה נפשטה השאלה של הרב ל''ח. ובתשו' פרח שושן כלל ד' סי' י''ב האריך והעלה דבין אם שתו ראובן ושמעון מהיין הא' ומהיין הב' לא שתה אלא אחד מהם ובין אם הוא בהיפך בכולם יש להסתפק ע''ש. וספק ברכות להקל עיין מ''א ס''ק ה': (ו) לא. כתב במרדכי ס''פ הרואה דהאכסנאי והאורח לא יברך הטוב והמטיב כי אין זה הטבה כיון שאינה שלו ע''כ. ופי' הב''י דעתו שהאורח לא יברך רק הבע''ה והוא חולק עליו למה לא יברך על מה שהזמין לו הקב''ה מיני יינות לשתות אעפ''י שאינו שלו ע''ש. והב''ח כתב דהמרדכי ס''ל שהאורח לא יברך אלא הבע''ה מברך והאורח יוצא בברכתו וכתב דהכי נקטינן וכ''פ הש''ג. והמ''א חולק וכתב דספק ברכות להקל ולא יברך לא האורח ולא הבע''ה כשאין בשלחן אחד מבני ביתו. ומ''מ כתב דאם הבעה''ב נותן הקנקן על השלחן כמו שעושין בסעודות גדולות כולן שווין לטובה ומברכין הטוב והמטיב. ואם אין שותין כאחד רק כל אחד בחדר אחר פשיטא דאין לברך ע''ש ובתשובת פרח שושן כלל א' סי' י''ב האריך והרבה להקשות על המ''א והעלה דהאורח יכול לברך הטוב והמטיב וכן בע''ה השותה עמו וכן ראיתי נוהגים בפני גדולי הדור לברך האורח הטוב והמטיב וכ''כ הרב אור חדש דף כ''ט ס''ק ח' ונתן טעם משום דהוי כאלו נותן לו היין המובא כולו במתנה וכדידיה דמי ע''ש. לכן כדי לצאת מספק כשנותן הבע''ה לאורח לברך י''ל האורח לבע''ה או הבע''ה לאורח דבזה שנותן לו לברך הוי היין כלו שלו כדי שיוכל לברך הטוב והמטיב אליבא דכ''ע. או יאמר שהמחצית היין יהיה שלו שאם נותן לו את כלו שוב לא יוכל בע''ה לברך עליו הטוב והמטיב עיין בפרח שושן סימן י''ב שם:
ה אִם רַבִּים מסוּבּים בִּסְעֻדָּה, כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב; וְלֹא יְבָרֵךְ אֶחָד לְכֻלָּם, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַקְדִּימוּ קָנֶה לַוֵּשֶׁט כְּשֶׁיַּעֲנוּ אָמֵן. הגה: אֲבָל אִם הָיוּ מְסֻבִּים (ז) לִשְׁתּוֹת בְּלֹא אֲכִילָה, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קע''ד. באר היטב (ז) לשתות. עיין גינת ורדים כלל א' סי' מ''ד מ''ה וביד אהרן. הטעם שתקנו הטוב על היין ולא על הפת עיין לבוש ובכנה''ג ובס' שמע שלמה דף ל''א ע''א:
ו יַיִן שֶׁל שְׁתֵּי חָבִיּוֹת וְהַכֹּל מִמִּין אֶחָד, אִם בְּתוֹךְ מ' יוֹם לִבְצִירָתָם שָׂמוּהוּ בִּשְׁנֵי כֵּלִים, חֲשִׁיבֵי כִּשְׁנֵי מִינִים וּמְבָרְכִין עָלָיו הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב; וְאִם לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם חִלְּקוּהוּ, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו הוֹאִיל וְהַכֹּל מִמִּין אֶחָד.
סימן קעו - שהפת פוטר את הפרפרת
ובו סעיף אחד
א בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פּוֹטֵר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת דְּהַיְנוּ פֵּרוּרֵי פַּת (א) דַּק דַּק שֶׁדִּבְּקָם עִם מָרָק אוֹ דְּבַשׁ; בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. הגה: בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת, פּוֹטֵר מַעֲשֵׂה קְדֵרָה שֶׁהוּא דַּיְסָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ; וְכֵן אִם בֵּרַךְ עַל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה, פּוֹטֵר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת (גְּמָרָא פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין וְרַמְבַּ''ם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה). באר היטב (א) דק. ואין בהם תואר לחם שצריך לברך במ''מ ופת פוטרתן דבאים להמשיך תאות המאכל. ב''ח ועי' סי' קס''ח ס''ח וסי''ג דאפי' אינן באין להמשיך פת פוטרתן כיון שהן עצמן מזון. מ''א:
סימן קעז - דברים הבאים בתוך הסעדה ואחר הסעדה מה דינם
ובו ה' סעיפים
א דְּבָרִים הַבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, אִם הֵם דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְעֻדָּה דְּהַיְנוּ דְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה עֲלֵיהֶם לְלַפֵּת בָּהֶם אֶת הַפַּת, כְּגוֹן: בָּשָׂר, וְדָגִים, וּבֵיצִים, וִירָקוֹת, וּגְבִינָה, וְדַיְסָא וּמִינֵי מְלוּחִים, אֲפִלּוּ אוֹכְלָם בְּלֹא (א) פַּת אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם, דְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא פּוֹטַרְתָּן; וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתָּן; וְאִם הֵם דְּבָרִים הַבָּאִים שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְעֻדָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה עֲלֵיהֶם לְלַפֵּת בָּהֶם אֶת הַפַּת, כְּגוֹן: תְּאֵנִים (ב) וַעֲנָבִים וְכָל מִינֵי (ג) פֵּרוֹת, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קס''ח סָעִיף ח', אִם אוֹכֵל אוֹתָם בְּלֹא פַּת, טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם דְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא אֵינָהּ פּוֹטַרְתָּן, דְּלָאו מֵעִקַּר סְעֻדָּה הֵם; וְאֵינָם טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם, דְּכֵיוָן שֶׁבָּאוּ בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה בִּרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתָּם; וְאִם בִּתְחִלַּת אֲכִילָתוֹ אָכַל הַפֵּרוֹת עִם פַּת וּבַסוֹף אָכַל עִמָּהֶם פַּת, אֲפִלּוּ אִם בֵּינְתַיִם אָכַל מֵהֶם בְּלֹא פַּת, אֵינָם טְעוּנִים בְּרָכָה אַף לִפְנֵיהֶם. באר היטב (א) פת. דהן טפלים לפת. ואם אין חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת ומברך עליו המוציא צ''ע אי פוטר המאכלים. דהא לא קי''ל כמ''ד פת פוטר כל מיני מאכלים אלא דוקא בקובע סעודתו על הפת אמרינן דכל המאכלים מחמת הפת הן באין אבל כשאין חפץ לאכול פת אינו פוטר וכ''ש אם אוכל פחות מכזית ואפשר לומר כיון דדרך לקבוע סעודה עליהם אין הפת פוטרתן. לכך יברך עליהם ולא על הפת אם לא בשבת וי''ט. מ''א: (ב) וענבים. ה''ה כל דבר שבא לקנוח אפי' היה לפניו משעה שבירך המוציא ואפי' בפירות מבושלים דאין פת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת מ''א של''ה ועיין בתשובת גינת וררים כלל א' סי' למ''ד ל''א ובפרח שושן כלל א' סי' ו': (ג) הפירות. דהיינו תחלת אכילת פירות לא תחלת הסעודה ומיירי כגון שהיו עומדין באמצע הסעודה והתחלת קביעות סעודתן היה בבשר וכיוצא בו ובאמצע סעודתן הביאו להם פירות כדי ללפת בהן את הפת ואכלו מהם עם הפת דכוונתן ג''כ עדיין לאכול מהם עם הפת אח''כ א''צ ברכה מפני שמאחר שמתחלה הביאו אותן כדי ללפת בהן את הפת ואוכל אותם תחלה וסוף עם הפת א''צ לברך שמצרף עם שאר הסעודה כיון שהביאו אותם מתחלה לצורך הסעודה ומלפת בהן הפת תחלה וסוף. אבל אם לא הביא אותם מתחלה ללפת עמהם רק לקנוח אע''פ שאכל תחלה וסוף עם פת אם אוכל באמצע בלא פת צריך לברך כיון שלא באו מתחלה ללפת הפת זה דעת תר''י. אלא שיש עוד דעות אחרות ולכן כתבו הג''מ דירא שמים כשמביאין לו פירות באמצע סעודתו ללפת הפת יאכל מהם מעט בלא פת ויברך ואח''כ יאכלם בין בפת בין בלא פת וכ''כ הב''ח וכן העלה המ''א ובפרח שושן כלל א' סי' ו' וכן הט''ז האריך והעלה לבסוף דיותר טוב שיאכל תחלה בלא פת ויברך עליהם וכל זה כשקובע סעודתו על שאר דברים ממילא הוי הפירות שלא מחמת הסעודה אבל מי שקובע סעודתו על הפירות מבואר בסעיף ג' דיאכל תחלה עם הפת ואז לא יצטרך לברך על מה שיאכל אח''כ בלא פת. ועיין בספר באר עשק סי' ל''ו:
ב וּדְבָרִים הַבָּאִים לְאַחַר סְעֻדָּה קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁהָיָה מִנְהָג בִּימוֹת חַכְמֵי הַגְּמָרָא שֶׁבְּסוֹף הַסְעֻדָּה הָיוּ מוֹשְׁכִים יְדֵיהֶם מִן הַפַּת וּמְסִירִים אוֹתוֹ וְקוֹבְעִים עַצְמָם לֶאֱכֹל פֵּרוֹת וְלִשְׁתּוֹת כָּל מַה שֶּׁמְּבִיאִים אָז לִפְנֵיהֶם, בֵּין דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְעֻדָּה בֵּין דְּבָרִים הַבָּאִים שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְעֻדָּה, טְעוּנִים בְּרָכָה בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם, דְּהַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֵין פּוֹטְרִין אֶלָּא מַה שֶׁנֶּאֱכַל תּוֹךְ עִקַּר הַסְעֻדָּה; וְדִין זֶה הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מָצוּי בֵּינֵינוּ, לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ רְגִילִין לִמְשֹׁךְ יָדֵינוּ מִן הַפַּת עַד בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
ג וְאִם קוֹבֵעַ לִפְתַּן סְעוּדָתוֹ עַל הַפֵּרוֹת, הֲווּ לֵיהּ הַפֵּרוֹת כִּדְבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְעֻדָּה; וַאֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל מֵהַפֵּרוֹת בִּתְחִלַּת סְעוּדָתוֹ בְּלֹא פַּת, אֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וְלָכֵן טוֹב שֶׁיֹּאכַל בִּתְחִלָּה מֵהַפֵּרוֹת עִם פַּת, וְאָז אֲפִלּוּ אִם אַחַר כָּךְ יֹאכַל מֵהֶם בְּלֹא פַּת אֵינָם טְעוּנִים בְּרָכָה כְּלָל. הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לְבַסּוֹף לֶאֱכֹל עִמָּהֶם פַּת, מֵאַחַר שֶׁעִקַּר קְבִיעוּת הָיָה עֲלַיְהוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''י).
ד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ הַפֵּרוֹת לְפָנָיו בְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת, כֵּיוָן דִּלְלַפֵּת אֶת הַפַּת הֵם בָּאִים אֵינָם טְעוּנִים (ד) בְּרָכָה כְּלָל. באר היטב (ד) ברכה כלל. פי' למה שאוכל עם הפת:
ה אִם אַחַר שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת שָׁלְחוּ לוֹ מִבֵּית אֲחֵרִים שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ עֲלֵיהֶם וְלֹא הָיָה דַּעְתּוֹ עַל הַדּוֹרוֹן, אֲפִלּוּ מִדְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לָבֹא לְלַפֵּת אֶת הַפַּת צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן כְּדִין נִמְלַךְ. וְלֹא רָאִיתִי נִזְהָרִים בָּזֶה, וְאֶפְשָׁר דְּטַעֲמָא דִּסְתָם (ה) דַּעַת הָאָדָם עַל כָּל מַה שֶּׁמְּבִיאִין לוֹ בַּסְּעֻדָּה וְע''ל סי' ר''ו. באר היטב (ה) דעת. ופשוט דבפירות לא מהני דעתו אא''כ מלפת בהן הפת כמ''ש ס''א: קיצור דיני פירות הבאים בתוך הסעודה. אם אוכל עם הפת פשיטא שא''צ כלל ברכה. ואם אוכל בלא פת לקינוח בעלמא פשיטא שצריך ברכה לפניה דהוי שלא מחמת הסעודה אבל אם רוצה לאכול פירות קצת עם פת וקצת בלא פת בזה יש דיעות חלוקות ע''כ יש לנהוג שיאכל תחלה מעט בלא פת ויברך ואח''כ יאכל בין בפת בין בלא פת וזהו בקובע סעודתו על שאר דברים אבל הקובע סעודתו על הפירות יאכל תחלה פת עם הפירות ודו''ק:
סימן קעח - איזה דברים קרויים הפסק בסעדה
ובו ז' סעיפים
א הָיָה אוֹכֵל בְּבַיִת זֶה וּפָסַק סְעוּדָתוֹ וְהָלַךְ לְבַיִת אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאוֹ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וְיָצָא לוֹ לְפֶתַח בֵּיתוֹ וְחָזַר, הוֹאִיל וְשִׁנָּה מְקוֹמוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ (א) לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל; וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בִּתְחִלָּה הַמּוֹצִיא, וְאַחַר כָּךְ יִגְמֹר סְעוּדָתוֹ; אֲבָל אִם דִּבֵּר עִמּוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רע''ג אִם הָיָה דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל בְּמָקוֹם אַחֵר לֹא מִקְרֵי שִׁנּוּי מָקוֹם, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת בְּבַיִת א' וְע''ל סִימָן קפ''ד. באר היטב (א) למפרע. פי' לכתחלה צריך לברך בהמ''ז קודם שיעקור כמ''ש ס''ב ואם לא בירך קודם שעקר צריך לחזור למקומו ולברך בהמ''ז ואח''כ יאכל במקום שירצה רק שיברך המוציא תחלה ועי' סי' קפ''ד:
ב חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל וְיָצְאוּ לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, אִם הִנִּיחוּ שָׁם מִקְּצָתָן חוֹזְרִים לִמְקוֹמָם וְגוֹמְרִין סְעוּדָתָן וְאֵינָם צְרִיכִין לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה; וְאִם לֹא הִנִּיחוּ שָׁם אָדָם, כְּשֶׁהֵם יוֹצְאִים צְרִיכִים בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, וּכְשֶׁהֵם חוֹזְרִים צְרִיכִים בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה; וְכֵן אִם הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתּוֹת אוֹ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת, שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ הֲרֵי פָּסַק אֲכִילָתוֹ וּלְפִיכָךְ מְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֵׁנִית עַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל. וְהַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּבַיִת אֶחָד, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ; אָכַל בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה זוֹ וּבָא לֶאֱכֹל בְּמַעֲרָבָהּ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסי' זֶה, רַק סוֹבְרִים שֶׁשִּׁנּוּי מָקוֹם אֵינוֹ אֶלָּא כְּהֶסַּח הַדַּעַת, וְלָכֵן אִם שִׁנָּה מְקוֹמוֹ לְמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֶלָּא לִפְנֵי מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל, אֲבָל לֹא עַל מַה (ב) שֶּׁכְּבָר אָכַל; (תוס' וְרַשְׁבָּ''ם וְהָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ע''פ וְטוּר) וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְצָת חֲבֵרִים בַּסְּעֻדָּה וְאָכַל מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן צְרִיכִין בְּרָכָה בִּמְקוֹמָם, אֲבָל אִם הִנִּיחַ מִקְצָת חֲבֵרִים אוֹ אֲפִלּוּ לֹא הִנִּיחַ וְאָכַל דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִין בְּרָכָה בִּמְקוֹמָם, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ (ג) אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ (סמ''ק וְאוֹר זָרוּעַ); וְלָכֵן מִי שֶׁפָּסַק סְעוּדָתוֹ וְהָלַךְ (ד) לְבַיִת אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאוֹ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ אֲפִלּוּ לְפֶתַח בֵּיתוֹ אוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, כְּשֶׁחוֹזֵר לַסְּעֻדָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּלָל, דְּהָא פַּת צָרִיךְ בְּרָכָה בִּמְקוֹמוֹ לְכֻלֵּי עָלְמָא; מִיהוּ אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ כְּשֶׁחוֹזֵר, וַדַּאי צָרִיךְ (ה) לְבָרֵךְ עַל מַה שֶּׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל (ו) אַחַר כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף וְרַשְׁבָּ''ם). וְאֵין חִלּוּק בֵּין חָזַר לַמָּקוֹם שֶׁאָכַל כְּבַר וּבֵין סִיֵּם סְעוּדָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר (רַמְבַּ''ם פ''ד וְרַ''ן). וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, (ז) דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִשְׁכַּח מִלַּחֲזֹר וְלֶאֱכֹל (הר''ר מָנוֹחַ וְרַ''ן); מִיהוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, מֻתָּר (כָּל בּוֹ הל' פֶּסַח) וְעַיֵּן סי' תפ''ד. באר היטב (ב) שכבר אכל. דהברכה אחרונה על אכילתו שניה עולה לכאן ולכאן רק לפניה צריך לברך כדין נמלך: (ג) א''צ לברך. ואז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים א''צ לברך דלקבעיה קמא הדר. ב''י מ''א: (ד) לבית אחר. והא דכתב רמ''א לעיל והוא שיהא שני המקומות בבית אחד היינו לדיעה שפוסק שם דצריך לברך למפרע אבל להיש חולקים שמביא רמ''א אינו כן. ובספר אבן העוזר מסיק דכשהולך ומשנה המקום באמצע הסעודה ואפי' הסיח דעתו שוב מאכילה כשחוזר לסעודתו אינו צריך לברך הן על פת הן על כל הדברים הבאים מחמת הסעודה אבל דברים שלא באו מחמת הסעודה אף שבירך תחלה עליהם אם הסיח דעתו מהם צריך לחזור ולברך. (ועיין בספר אליהו רבה מה שתירץ על קושית ב''ח על רמ''א וכן בספר זכרון לר' ישמעאל הכהן פסק כדעת רמ''א דלא כב''ח): (ה) לברך. וג''כ ליטול ידיו ולא יברך עיין סי' קס''ד: (ו) אחר. אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך. מ''א ע''ש: (ז) דחיישינן שמא ישכח. לפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי וכן המנהג פשוט. אבל הב''ח כתב דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא''ה אסור לעקור דלכתחלה צריך לברך במקומו וכ''כ רמ''א בתשובה ס''א מ''א. וט''ז האריך והעלה המנהג בינינו שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו כשהיה דעתם מתחלה ללכת אח''כ שם. וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתו. ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו. אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס''ה אז א''צ לברך תחלה שנית וכ''ש לא למפרע בהמ''ז. ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו. ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ע''ש. ועיין יד אהרן. (כתב בס' ברכת אברהם דף קנ''ד אם בירך על פרי א' ולא אכל ממנו שם והוליכו למקום אחר צריך לחזור ולברך בבית שני וברכה שעשה במקום הראשון הוי ברכה לבטלה ע''ש):
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה בְּגַן וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת כָּל אִילָן וְאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עַל אִילָן אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הָאֲחֵרִים, וְהוּא שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבֵּרַךְ הָיָה דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל מֵאוֹתָם הָאֲחֵרִים; אֲבָל מִגַּן לְגַן, צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אִם הֵם סְמוּכִים, וַאֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁבֵּרַךְ תְּחִלָּה הָיָה דַּעְתּוֹ עַל הַכֹּל.
ד אִם אָכַל פַּת בְּמָקוֹם אֶחָד וְחָזַר וְאָכַל בְּמָקוֹם (ח) אַחֵר, אֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ הוֹלְכֵי דְּרָכִים שֶׁאוֹכְלִים דֶּרֶךְ הִלּוּכָם וְיוֹשְׁבִים וּמְבָרְכִין בִּמְקוֹם סִיּוּם אֲכִילָתָם. באר היטב (ח) אחר. איירי בדיעבד דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ''ש ס''א:
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁבְעַת (ט) הַמִּינִים טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם בִּמְקוֹמָם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא מִינֵי דָּגָן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא פַּת לְבַד (ב''י סי' קפ''ד בְּשֵׁם רשב''א הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ד). באר היטב (ט) המינים. ולכתחלה יחמיר לברך במקומו וכן לענין שינוי מקום א''צ לברך על כל ז' המינים וכמ''ש ס''ב דספק ברכות להקל. מ''א:
ו מִי שֶׁנִּזְכַּר בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל, אֲפִלּוּ אִם אֵין שְׁהוּת לִגְמֹר סְעוּדָתוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל, שֶׁחַיָּב לְהַפְסִיק וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, עִם כָּל זֶה לָא הָוֵי הֶפְסֵק.
ז אָדָם שֶׁיָּשֵׁן בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ שְׁנַת עֲרַאי, לָא הָוֵי (י) הֶפְסֵק. הגה: וְכֵן אִם הִפְסִיק בִּשְׁאָר דִּבְרֵי רְשׁוּת, כְּגוֹן שֶׁהֻצְרַךְ לִנְקָבָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. באר היטב (י) הפסק. ומ''מ נ''ל דנט''י בעי דהוי היסח הדעת מ''א. כתב הע''ת וברכת אברהם דוקא עמד והתפלל במקומו אבל הלך לבה''כ להתפלל הוי הפסק ע''ש ובא''ז כתב דמשמע בלבוש אפי' הלך לבה''כ לא הוי הפסק וט''ז העלה דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרינן דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חברים ע''ש: (כתב רמ''א בסי' רע''ב דמבית לסוכה חשוב כמפינה לפינה והשיג הנ''ץ עליו ובספר אליהו רבה מיישבו ופי' כדעת רמ''א ע''ש באריכות):
סימן קעט - איזה דברים קרויין הסח הדעת בסעדה שצריך לחזר ולברך
ובו ו' סעיפים
א גָּמַר סְעוּדָתוֹ וְנָטַל יָדָיו מַיִם אַחֲרוֹנִים, אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל (א) וְלֹא לִשְׁתּוֹת, עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם אָמַר: הַב לָן (ב) וּנְבָרֵךְ, הָוֵי הֶסַח הַדַּעַת וְאָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן יְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה, וַאֲכִילָה דִּינָהּ כִּשְׁתִיָּה לְהָרֹא''שׁ; אֲבָל לְהר''ר יוֹנָה וְהָרַ''ן אֲכִילָה שָׁאנֵי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁסִלֵּק יָדוֹ מִלֶּאֱכֹל וַאֲפִלּוּ סִלְּקוּ הַשֻּׁלְחָן אִם רָצָה לַחֲזֹר לַאֲכִילָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת, שֶׁכָּל שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו לֹא נִסְתַּלֵּק לְגַמְרֵי מֵאֲכִילָה. באר היטב (א) ולא לשתות. אבל להפסיק בדבור מותר וכ''מ סי' קפ''ג ס''ו מ''א. והאר''י ז''ל אוסר עיין ש''ע שלו מעשה ע''ז: (ב) ונברך. דעת הש''ע לחלק בין נטל ידיו להב ונברך. דלהב לן ונברך סגי לברך המוציא וא''צ בה''מ אבל בנטל ידיו צריך דוקא בה''מ תחלה וט''ז חולק וס''ל דבכ''מ א''צ רק ברכת המוציא ולא בה''מ ע''ש. וכ''כ המ''א שאין חילוק בין נט''י להב לן ונברך ע''ש. ועיין יד אהרן ובתשובת נאמן שמואל סי' ז'. כתב מהרש''ל י''א כששופכין כוס לבה''מ אפי' בלא דיבור הוי כאומר הב לן ונברך. עטרת זקנים:
ב מִי שֶׁסוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ אָמַר: הַב לָן וּנְבָרֵךְ, לָא הָוֵי הֶסַח (ג) הַדַּעַת עַד שֶׁיֹּאמַר (ד) בַּעַל הַבַּיִת. באר היטב (ג) הדעת. דודאי דעתו אם ירצה בעה''ב לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ולכן נ''ל אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בע''ה לא יאכל וישתה עמו ונמלך אח''כ צריך לברך וכל שכן כשנטל ידיו. מ''א: (ד) בעה''ב. ואז כולן אסורין. ונ''ל דוקא כששתקו והסכימו לדבריו. מ''א:
ג אִם לֹא אָמַר הַב לָן וּנְבָרֵךְ וְגַם לֹא נָטַל יָדָיו (ה) מִשֶּׁנָּטַל הַכּוֹס לְבָרֵךְ, הָוֵי הֶסַח הַדַּעַת. באר היטב (ה) משנטל הכוס. ודינו כנט''י. מ''א:
ד כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְיֵשׁ שָׁם חֲבוּרוֹת הַרְבֵּה שֶׁאוֹכְלִים וְכָל אֶחָד מוֹשִׁיט לוֹ כּוֹס, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, כִּי בְּכָל פַּעַם הוּא (ו) נִמְלָךְ. באר היטב (ו) נמלך. ע''ל סי' קע''ד ס''ה מ''ש בשם הט''ז:
ה הַקְּרוּאִים בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת לֶאֱכֹל מִינֵי פֵּרוֹת, וּמְבִיאִין לָהֶם בָּזֶה אַחַר זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְבָרֵךְ אֶלָּא עַל (ז) הָרִאשׁוֹן. באר היטב (ז) הראשון. דאתכא דבע''ה סומכין שיודעים שיתנו להם כל צרכן משא''כ בשמש ס''ס קס''ט שנמלך הוא בכל פעם. וט''ז חולק וכתב דצריך לברך על כל מין ומין שנותנין לו. ע''ש שכ' דדברי הרב כאן תמוהים מאד והיד אהרן הרבה להקשות על הט''ז והעלה ומקיים כפסק הש''ע ע''ש:
ו אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל מֶלַח, שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה מַיִם, בַּיּוֹם יִדְאַג מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה, וּבַלַּיְלָה מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה וּמִפְּנֵי אַסְכָּרָה (פי' חֹלִי חוֹנֵק); וְהָאוֹכֵל מֶלַח אַחַר אֲכִילָתוֹ לֹא יֹאכַל בְּגוּדָל (גּוּדָל הוּא הַאֶצְבַּע הַגַּס, אֶצְבַּע הוּא קָרוֹב לַגַּס, אַמָּה הָאָרֹךְ, קְמִיצָה הוּא הַסָמוּךְ לַקָטָן, זֶרֶת הוּא הַקָטָן), דְּקָשֶׁה לִקְבֹּר בָּנִים; וְלֹא בַּזֶּרֶת, דְּקָשֶׁה לַעֲנִיּוּת; וְלֹא בָּאֶצְבַּע, דְּקָשֶׁה לש''ד, אֶלָּא בָּאַמָּה וּבַקְּמִיצָה וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ק''ע לָמָּה אֵין אָנוּ נוֹהֲגִין בַּאֲכִילַת מֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם.
סימן קפ - דיני פרורי הפת
ובו ה' סעיפים
א אֵין לְהָסִיר הַמַּפָּה וְהַלֶּחֶם עַד אַחַר בִּרְכַּת (א) הַמָּזוֹן. באר היטב (א) המזון. דאין הברכה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית:
ב כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם; אֲבָל לֹא יָבִיא פַּת (ב) שְׁלֵמָה וְיִתְּנֶנָּה עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאִם עָשָׂה כֵן מִחְזֵי דִּלְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עָבִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (יְשַׁעְיָה סה, יא). באר היטב (ב) שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן א''צ להסיר ט''ז והב''ש פרק חלק עיין מ''א ובש''ך י''ד סי' קע''ח וביד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהסכים עם מהרי''ו) הלבוש בי''ד שם כתב דהנוהגים לערוך שלחן בליל שבת בפת שלם ומניחין אותו שם כל הלילה יש למחות בידם דודאי לא נתפשט זה אלא מחק ע''ז ע''ש. וכ''כ בספר נגיד ומצוה ע''ש. והט''ז בי''ד וכאן מיישב ומקיים המנהג שעושין לכבוד השבת ע''ש. והיד אהרן כתב עליו דבריו תמוהים ע''ש:
ג קֹדֶם שֶׁיִּטֹּל יָדָיו, יְכַבֵּד הַבַּיִת שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ שָׁם פֵּרוּרִין וְיִמָּאֲסוּ בַּמַּיִם שֶׁל נְטִילָה; אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְאַבֵּד פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, שֶׁמָּא יְהֵא הַשַּׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ, שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ, וְיַנִּיחַ גַּם פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת שֶׁאָסוּר לְאַבְּדָן בַּיָּד, לְכָךְ יְכַבֵּד תְּחִלָּה; וְעַכְשָׁו אֵין אָנוּ נוֹהֲגִים כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְסַלְּקִין הַשֻּׁלְחָן, וְאָנוּ נוֹטְלִין הַיָּדַיִם חוּץ לַשֻּׁלְחָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם פֵּרוּרִים, וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִדִּי.
ד אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְאַבֵּד פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, מִכָּל מָקוֹם קָשֶׁה (ג) לַעֲנִיּוּת. באר היטב (ג) לעניות. היינו אם משליכן במקום שדורסין אבל אם משליכן למים שרי. מ''א ע''ש:
ה נוֹהֲגִים לְכַסוֹת (ד) הַסַכִּין בִּשְׁעַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְכַסוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. באר היטב (ד) הסכין. דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם. וטעם ב' לפי שפעם אחת הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו ע''כ נהגו לסלקו בשעת ברכה ב''י. וכתב ט''ז והמעשה היה בחול ע''כ גזרו ג''כ בחול. ולטעם הא' י''ל דכיון דאין בונין מזבח בשבת וליכא רמז למזבח ובמדינתנו אין נוהגין לחלק בין שבת לחול. עיין בתשובת באר עשק סי' ע''ז. כתב בשלחן של ארבע שיש לכסות הפת בשעת בה''מ שלא יראה בושתו ועי' סי' תע''ג: