שלחן ערוך - אורח חיים (מ)

סימן קפב - דין כוס ברכת המזון, ושלא יהא פגום
ובו ז' סעיפים
א יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס אֲפִלּוּ (א) בְּיָחִיד, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר עָלָיו, וְלֹא יֹאכַל אִם אֵין לוֹ כּוֹס לְבָרֵךְ עָלָיו אִם הוּא מְצַפֶּה וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ, אֲפִלּוּ אִם צָרִיךְ לַעֲבֹר זְמַן אֲכִילָה אַחַת; וּלְפִי זֶה אִם שְׁנַיִם אוֹכְלִים יַחַד צָרִיךְ לָקַחַת כָּל אֶחָד כּוֹס לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה כּוֹס אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה כּוֹס כְּלָל, אֲפִלּוּ בִּשְׁלֹשָׁה. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס (רַ''ן פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים).

באר היטב (א) ביחיד. והאר''י ז''ל כתב שהיחיד לא יברך על הכוס עיין יד אהרן:

ב כּוֹס בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל יַיִן, וְלֹא מִשְּׁאָר מַשְׁקִים אֲפִלּוּ קָבַע סְעוּדָתוֹ עֲלֵיהֶם; וְאִם אֵין יַיִן מָצוּי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהַשֵּׁכָר אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִין הֲווּ חֲמַר (ב) מְדִינָה, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִן הַמַּיִם. הגה: וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְבָרֵךְ עַל הַשֵּׁכָר, אֵין לִמְחוֹת דְּהָא יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ טָעוּן כּוֹס כְּלָל, וְעוֹד דְּהָא עִקַּר חֲמַר מְדִינָה הוּא שֵׁכָר וְקוֹבְעִין הַסְּעֻדָּה עָלָיו; וְאַף עַל גַּב דְּיַיִן נִמְצָא בָּעִיר, מִכָּל מָקוֹם לֹא מִקְרֵי מָצוּי לְדָבָר זֶה, שֶׁהוּא בְּיֹקֶר (ג) וְאִי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת יַיִן בְּכָל סְעֻדָּה לְבָרֵךְ עָלָיו, אָמְנָם הַמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ עַל יַיִן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין כְּשֶׁמְּבָרְכִין בְּיָחִיד עַל הַיַּיִן שֶׁלֹּא לֶאֱחֹז הַכּוֹס בְּיָדָם, רַק מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן לִפְנֵיהֶם, וְנָכוֹן מִנְהָג זֶה (ד) עַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה (בֵּית יוֹסֵף).

באר היטב (ב) מדינה. כתב רש''ל בשעת הדחק יכול לברך אפי' על קווא''ס או בארש''ט ואין להורות כן בפני ההמון שלא יבואו לזלזל אף שלא בשעת הדחק ע''כ וכתב הט''ז ואני אומר דיש בזה ביזוי הברכה ולא יעשה כן בישראל ועוד יש מנהג בין ההמון אם שותין שכר בתוך הסעודה ואחר האכילה קובעים עצמם לשתות מי דבש מברכין בה''מ על כוס שכר באמרם שהוא חמר מדינה גם זה ביזוי מצוה הוא והוא בכלל מ''ש שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן וכ''כ הב''ח ושל''ה. וכתב המ''א ונ''ל דאין דברים אלו אלא במדינות שרגילין לשתות המי דבש והוי חמר מדינה אבל במקום שאין שותין אותו אלא לפרקים לא הוי חמר מדינה ע''ש: (ג) וא''א לקנות יין. אבל אם יש לו יין בביתו צריך לברך עליו ב''ח. כ' המ''א נ''ל דאם יש לו מעט יין בביתו לצורך קידוש א''צ לברך עליו דקידוש לכ''ע טעון כוס וחמור מבה''מ: (ד) ע''ד הקבלה. כבר כתבתי בשם האר''י שא''צ כוס כלל ועיין יד אהרן:

ג צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא פָּגוּם, שֶׁאִם שָׁתָה מִמֶּנּוּ, (ה) פְּגָמוֹ; אֲבָל אִם שָׁפַךְ מִמֶּנּוּ (ו) לְתוֹךְ יָדוֹ אוֹ כְּלִי, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; וַאֲפִלּוּ שָׁתָה מֵהַכַּד אוֹ מֵחָבִית קְטַנָּה, הָוֵי פָּגוּם; אֲבָל אִם שָׁתָה מֵחָבִית שֶׁל עֵץ גְּדוֹלָה, (ז) אֵין לְהַקְפִּיד. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ מַיִם פְּגוּמִים, פְּסוּלִים לִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה.

באר היטב (ה) פגמו. ה''ה כוס של קידוש והבדלה וכיוצא בהם אבל אם רוצה לשתות אע''ג דפגום הוא צריך לברך וזהו פשוט: (ו) לתוך ידו. ובאופן שעדיין שם מלא עליו דהא מלא בעינן לכ''ע: (ז) ואין להקפיד. ויש לזהר לכתחלה. כנה''ג מ''א:

ד אִם הָיוּ כּוֹסוֹת הַמְּסֻבִּין פְּגוּמִים, צָרִיךְ לָתֵת מִכּוֹס הַבְּרָכָה (ח) לְתוֹכָם וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. ע''ל סי' ק''ץ וְסי' רע''א.

באר היטב (ח) לתוכם. קודם שישתה המברך דכולם ישתו מכוס שאינו פגום אבל מה שנוהגים ששותה המברך ואח''כ שופך לכוסות המסובים שהם פגומים אין לזה טעם. ט''ז:

ה (ט) אִם הֶחֱזִיר יַיִן שֶׁל כּוֹס פָּגוּם לְקַנְקַן, הַיַּיִן שֶׁבַּקַּנְקַן כָּשֵׁר, מִשּׁוּם דְּקַמָּא קַמָּא בָּטִיל.

באר היטב (ט) אם החזיר. דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן ולכן נוהגים להוסיף עליו מעט מהקנקן ובזה מתקן ואח''כ שופכין אותו להקנקן ואח''כ מוציאין אותו מהקנקן לשם ברכה כמ''ש סי' קפ''ג עיין מ''א ובעטרת זקנים ובשכנה''ג ובספר הליכות אליהו דף ע''ד:

ו יְכוֹלִין לְתַקֵּן כּוֹס פָּגוּם עַל יְדֵי שֶׁיּוֹסִיפוּ מְעַט יַיִן, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי שֶׁיּוֹסִיפוּ עָלָיו מַיִם מִתַּקֵּן.

ז בִּשְׁעַת (י) הַדַּחַק מְבָרְכִין עַל כּוֹס פָּגוּם.

באר היטב (י) הדחק. טוב יותר לברך על יין פגום מעל שאר משקים שאינם פגומים. עטרת זקנים. יש נוהגין שנותנין פרורין של פת בכוס ואומרים שמתוקן בכך וכתב הטור שהוא מנהג שטות והרמ''מ וב''ח כתבו סמך מקרא דגורן ויקב שהגורן ממלא היקב:

סימן קפג - המברך איך יתנהג בכוס של ברכת המזון
ובו י''ב סעיפים
א כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה טָעוּן הֲדָחָה מִבִּפְנִים וּשְׁטִיפָה מִבַּחוּץ; וְאִם הוּא נָקִי וְאֵין בּוֹ שִׁיּוּרֵי (א) כּוֹסוֹת, אֵינוֹ צָרִיךְ.

באר היטב (א) כוסות. פי' שיורי יין ששרה בו פת רש''י. וה''ה כשמקנחו במפה שרי. מ''א:

ב יִתֵּן הַיַּיִן לְתוֹכוֹ חַי, עַד שֶׁמַּגִּיעַ (ב) לְבִרְכַּת הָאָרֶץ, וְאָז מוֹזְגוֹ לְהוֹדִיעַ שֶׁבַח הָאָרֶץ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הַיַּיִן אֵינוֹ חָזָק אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָזְגוֹ (טוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאֵלּוּ הָאֲרָצוֹת; וְיוֹצִיאֶנּוּ מִן הֶחָבִית לְשֵׁם בְּרָכָה (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י); וְנִרְאֶה דִּלְדִידָן שֶׁאֵין לָנוּ הַרְבֵּה יַיִן, אֵינוֹ צָרִיךְ רַק לְשָׁפְכוֹ מִן הַקַּנְקַן שֶׁשּׁוֹמְרִים בּוֹ הַיַּיִן לְשֵׁם בְּרָכָה וְחָבִית לָאו דַּוְקָא, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְכוֹס שֶׁל בְּרָכָה יְמַלְּאֶנּוּ שֶׁיְּהֵא מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו.

באר היטב (ב) ברכה. כי חי פי' פרישק''ו. ולדידן ישלח לקנות מחנוני סמוך לברכה כדי שיהא חי. מ''א:

ג צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר כּוֹס (ג) שָׁלֵם.

באר היטב (ג) שלם. ואפי' נשבר בסיס שלמטה פסול אא''כ בשעת הדחק. מהרי''ל ועיין שכנה''ג:

ד מְקַבְּלוֹ (ד) בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וּכְשֶׁמַּתְחִיל לְבָרֵךְ נוֹטְלוֹ (ה) בִּימִינוֹ, וְלֹא יְסַיַּע בִּשְׂמֹאל. הגה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁלֹּא תִּגַּע הַשְּׂמֹאל בַּכּוֹס, אֲבָל אִם נוֹתֵן הַשְּׂמֹאל תַּחַת הַיָּמִין, (ו) לְסַיְּעָהּ, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט). וּמַגְבִּיהוֹ מֵהַקַּרְקַע טֶפַח, אִם הוּא יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע; וְאִם הוּא מֵסֵב בְּשֻׁלְחָן, מַגְבִּיהוֹ מֵעַל הַשֻּׁלְחָן טֶפַח; וְנוֹתֵן בּוֹ עֵינָיו שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ. הגה: וְעַל כֵּן אֵין לוֹקְחִין כּוֹס שֶׁפִּיו צַר, שֶׁקּוֹרִין (ז) גלוק גלא''ז, לְבָרֵךְ עָלָיו; וּמְשַׁגְּרוֹ (ח) לְאִשְׁתּוֹ שֶׁתִּשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ.

באר היטב (ד) בב' ידיו. עיין תשו' חכם צבי סי' קס''ח שכתב דוקא המברך צריך שיטול הכוס בידו ע''ש: (ה) בימינו. ויעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב הכוס והסוד ואתן את הכוס על כף פרעה של''ה. ובספר נגיד ומצוה כתב שיהא הכוס עומד על ה' אצבעות על גביהם ממש ע''ש ועיין בית יעקב סימן קע''ד. אל יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם קודם. מהר''ם: (ו) לסייע מותר. ב''ח כתב אם תופס בימין באמצע הכוס מותר לשום יד השמאל תחת הכוס ומ''א חולק עליו. וט''ז אוסר אפילו בנתן השמאל תחת הימין לסייעו דלא כהרמ''א ע''ש. כתב הט''ז ראיתי הרבה בני אדם שאינם ממלאין הכוס ממש ורמ''א כתב שיהא מלא. וצ''ל הטעם שאם יהא מלא הרבה ישפוך ויתבזה וכמ''ש אין מעבירין כוס מלא על האוכלין: (ז) גלוק גלא''ז. ט''ז ומ''א הקשו דמנ''ל שיתן עיניו ביין דילמא די שיתן עיניו בכוס ע''כ העלה הט''ז דאם אין בקלות כוס אחר יברך ע''ז ואין כאן חשש פיסול ע''ש ועיין בשכנה''ג: (ח) לאשתו. אפי' לא אכלה עמהם כ''מ בגמ' גבי עובדא דילתא:

ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הַמְבָרֵךְ אִטֵּר (בְּלַעַ''ז מנצ''ינו), אוֹחֵז הַכּוֹס בִּימִינוֹ שֶׁהוּא שְׂמֹאל כָּל אָדָם.

ו מִשֶּׁנָּתְנוּ לוֹ כּוֹס לְבָרֵךְ לֹא יָשִׂיחַ הַמְבָרֵךְ; וְהַמְּסֻבִּין אֵין לָהֶם לְהָשִׂיחַ מִשֶּׁהִתְחִיל הַמְבָרֵךְ, לֹא מִבַּעְיָא בִּשְׁעַת שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, שֶׁצְּרִיכִין לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר הַמְבָרֵךְ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה אֵין לָהֶם לְהָשִׂיחַ; וְאִם עָבְרוּ וְשָׂחוּ בֵּין בְּרָכָה לִבְרָכָה בְּשָׁעָה שֶׁהַמְבָרֵךְ שׁוֹתֵק מְעַט, יָצְאוּ. הגה: אֲפִלּוּ אִם סָח הַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ, אֲבָל אִם שָׂחוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, לֹא יָצְאוּ.

ז נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁכָּל אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין יֹאמַר (ט) בְּלַחַשׁ עִם הַמְבָרֵךְ כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה, וַאֲפִלּוּ הַחֲתִימוֹת. הגה: וְיַקְדִּים לְסַיֵּם קְצָת קֹדֶם הַמְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲנֶה אָמֵן, כְּדִלְעֵיל סי' נ''ט. אֵין נוֹתְנִין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֶלָּא (י) לְטוֹב עַיִן (גְּמָרָא פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין).

באר היטב (ט) בלחש. והב''ח כתב דיותר טוב לשמוע וכ''כ בתשו' פנים מאירות סי' נ''ז ע''ש. ובט''ז כתב הואיל בעו''ה שבאותו פעם שהמברך מברך בזימון אין שומעין לו ומדברים דברים אחרים ובפרט בסעודות גדולות וטוב מאוד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כ''א מברך בפני עצמו משא''כ עכשיו שטועים לומר שהם יוצאים בברכת המברך. ע''כ חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ע''ש ובתשב''ץ כתב דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהוא ברכת הזימון וכתב המגן אברהם וכ''נ עיקר: (י) לטוב עין. פי' לשונא בצע וגומל חסד בממונו. רש''י:

ח לְעִנְיַן לִשְׁאֹל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּינָהּ כִּתְפִלָּה.

ט צָרִיךְ לִישֵׁב בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ, בֵּין אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁאָכַל, אוֹ עוֹמֵד אוֹ מֵסֵב, כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְבָרֵךְ צָרִיךְ לִישֵׁב, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן יוֹתֵר; וְגַם לֹא יְהֵא מֵסֵב, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ גַּאֲוָה; אֶלָּא יֵשֵׁב (יא) בְּאֵימָה. הגה: נִרְאֶה לִי דְּלָאו דַּוְקָא הַמְבָרֵךְ, אֶלָּא הוּא הַדִּין כָּל הַמְּסֻבִּין לֹא יֵשְׁבוּ בְּקַלּוּת רֹאשׁ אֶלָּא בְּאֵימָה; מִיהוּ אִם לֹא עָשָׂה כֵן, אֲפִלּוּ בֵּרַךְ מְהַלֵּךְ, בִּדִיעֲבַד יָצָא (רַמְבַּ''ם פ''ד).

באר היטב (יא) באימה. ירא שמים יהא נזהר בשעת בה''מ להתעטף במלבוש העליון וגם להניח הכובע בראשו ולא יברך במצנפת הקטנה ואף כשמברך ביחיד ינהוג כך כדי שיהא מורא שמים עליו ויעורר הכוונה האר''י ב''ח ושל''ה. אין עיטוף נוהג אלא בא''י משום כבוד השכינה עטרת זקנים בשם ספר יש שכר ע''ש:

י יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בִּרְכַּת מֵעֵין שָׁלֹשׁ צָרִיךְ לְאָמְרָהּ מִיֹּשֶׁב.

יא אִם הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאוֹכֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ לִישֵׁב וּלְבָרֵךְ לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו.

יב אָסוּר לְבָרֵךְ וְהוּא עוֹסֵק (יב) בִּמְלַאכְתּוֹ.

באר היטב (יב) במלאכתו. אפי' תשמיש קל אסור:

סימן קפד - לקבע ברכה במקום סעדה, ועד כמה יכול לברך מי ששכח ולא ברך
ובו ו' סעיפים
א מִי שֶׁאוֹכֵל בְּמָקוֹם אֶחָד, צָרִיךְ לְבָרֵךְ קֹדֶם (א) שֶׁיַּעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע''ח, וְאִם יָצָא מִמְּקוֹמוֹ וְלֹא בֵּרַךְ, אִם הָיָה בְּמֵזִיד, (ב) יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ; וְאִם בֵּרַךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר, יָצָא. הגה: וְדַוְקָא לְדַעַת הָרַמְבָּ''ם, אֲבָל לְדַעַת הָרֹא''שׁ דס''ל דְּאַף בְּשׁוֹגֵג יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ לְכַתְּחִלָּה, בְּמֵזִיד אַף בְּדִיעֲבַד לֹא יָצָא (טוּר), וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג, לְהָרַמְבָּ''ם יְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר, (ג) וּלְהר''ר יוֹנָה וְהָרֹא''שׁ גַּם הוּא יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ.

באר היטב (א) שיעקור. עסי' קע''ח דמפינה לפינה לא חשיב שנוי מקום. וה''ה כשרואה מקומו. ואם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה יש לסמוך ע''ז כשאותו מקום אינו נקי. מ''א ע''ש: (ב) יחזור. נ''ל דאם הוא רחוק שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון יברך כאן. מ''א: (ג) ולהר''י והרא''ש. עיין ט''ז שהאריך והעלה דלענין הלכה יש לפסוק בזה ספק ברכות להקל ובדיעבד בכל גווני א''צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפי' בשוגג והיינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמת החברותא שעמו ע''ש:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין לוֹ פַּת עוֹד, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ פַּת עוֹד, יֹאכַל בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי (ד) מְעַט וִיבָרֵךְ, רַק שֶׁלֹּא יְהֵא (ה) רָעֵב מֵאֲכִילָה רִאשׁוֹנָה.

באר היטב (ד) מעט. אפי' לא אכל כאן כזית ל''ח. ובהלק''ט ח''א סי' (קמ''ו) [קמ''ז] כ' דוקא כזית ע''ש: (ה) רעב. דאם הוא רעב א''צ לאכול עוד דהא לא מהני לאכילה ראשונה. ובספר אליהו רבה מגיה בש''ע שלא יהיה רעב ושבע מאכילה ראשונה וכן הגירסא בלבוש ובראב''ן:

ג וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַמִּינִים טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם בִּמְקוֹמָם; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן דַּוְקָא וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע''ח סָעִיף ה'.

ד אָכַל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אִם לָאו, צָרִיךְ לְבָרֵךְ (ו) מִסָפֵק, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן (ז) הַתּוֹרָה.

באר היטב (ו) מספק. ספק אכל ספק לא אכל אינו מברך הלק''ט ח''ב סימן רע''ח ובספק אכל פת כתב בתשובת קול בן לוי סי' ג' דמברך ע''ש: (ז) התורה. משמע מלשון המחבר דברכת הטוב והמטיב דאינו אלא מדרבנן דביבנה תקנוהו אין צריך לחזור ולברך והוא הדין אם לא אכל כדי שביעה שאינו חייב לברך מן התורה. אמנם בתשובת הר''ש חיון כתב אפי' ברכת הטוב והמטיב צריך לחזור ולברך כי היכא דלא ליתי לזלזלי ביה וכ''כ בתשובת הר''י הלוי סי' מ''ד כנה''ג. ואשה שהיא מסופקת אם בירכה בה''מ אם מחוייבת לחזור ולברך עיין תשובת שער אפרים סי' י''א י''ב:

ה עַד אֵימָתַי יָכוֹל לְבָרֵךְ, (ח) עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו; וְכַמָּה שִׁעוּרוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָעֵב מֵחֲמַת אוֹתָהּ אֲכִילָה, וּמִשָּׁעָה שֶׁהִתְחִיל לִהְיוֹת רָעֵב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּל עֲדַיִן לְגַמְרֵי, כְּנִתְעַכֵּל לְגַמְרֵי דַּיְנִינַן לֵיהּ; וְכֵן נָמֵי לְעִנְיַן אֲכִילַת פֵּרוֹת וּשְׁתִיַּת יַיִן, אִם אֵינוֹ רָעֵב וְלֹא צָמֵא וְתָאֵב לְאוֹתָם (ט) פֵּרוֹת, יְבָרֵךְ, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְשַׁעֵר אִם נִתְעַכְּלוּ.

באר היטב (ח) עד שיתעכל. ושיעור עיכול באכילה מועטת הוא כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש וכתב המ''א נ''ל דהאי עיכול תחלת עיכול הוא דסוף עיכול הוי עכ''פ ו' שעות. ובסעודות גדולות לפעמים יושבים ד' או ה' שעות קודם שמברכין ואינו נכון ונ''ל כיון שעוסקין בשתיה ופרפראות כלא נתעכל דמי. צ''ע מי שאכל מעט ולא שבע ממנו האיך ישער דהא מתחלה ג''כ היה רעב ונ''ל דמשער אם הוא רעב כ''כ כמו שהיה קודם שאוכל והואיל ואין אנו בקיאין לשער זה לכן יאכל מעט קודם ברכת המזון ואם הסיח דעתו יברך המוציא תחלה. מי שרוצה לפטור שני אכילות או שתיות בברכה אחת ושהה כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה מ''א ע''ש. ובס' אבן העוזר חולק עליו ע''ש והיד אהרן הביא בשם הרופאים ששיעור עיכול בינוני הוא שש שעות וכן הכריח בהלק''ט ח''א סי' קמ''ה וכ''כ מהר''ם לונזאנו עיין בס' מצות שמורים: (ט) פירות. אע''פ שיש לו תאוה לשאר פירות ט''ז ומ''א בשם ב''ח כתב שאינו תאב לשום פרי:

ו שִׁעוּר אֲכִילָה לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, (י) בְּכַזַּיִת.

באר היטב (י) בכזית. היינו מדרבנן אבל מדאורייתא בעי דוקא שאכל ושבע ממש:

סימן קפה - לברך ברכת המזון בקול רם, ויתר פרטים בברכת המזון
ובו ה' סעיפים
א בִּרְכַּת הַמָּזוֹן נֶאֶמְרָה בְּכָל לָשׁוֹן.

ב צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו מַה שֶּׁמּוֹצִיא (א) בִּשְׂפָתָיו; וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.

באר היטב (א) בשפתיו. אבל אם הרהר בלבו לא יצא נ''ל דאם מחמת חולי או אונס אחר קרא בלבו יצא כמו בעל קרי מ''א. מצאתי למה אין ף בבה''מ לפי שכל מי שבירך בה''מ בכוונה אין שולט בו לא אף ולא קצף וכו' ומזונותיו מצוין לו בריוח ובכבוד כל ימיו ספר החינוך עטרת זקנים והמדקדק יזהר לברך דוקא תוך הספר ולא בע''פ ב''ח. (כתב בס' חסידים מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחד מקרוביו וא''ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכוונת הלב כו' ע''ש ובספר אליהו רבה):

ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּבַעַל הַבַּיִת עִם בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ בְּבִרְכָּתוֹ.

ד אֲפִלּוּ נִשְׁתַּכֵּר כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּרָאוּי, יָכוֹל לְבָרֵךְ (ב) בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.

באר היטב (ב) בה''מ. עיין סי' צ''ט ס''א. ולכתחלה יברך קודם שיבא לידי כך עיין מ''א:

ה וְאִם בֵּרַךְ וְהָיְתָה צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה (ג) שִׁכּוֹר (פי' לְגַמְרֵי), נִסְתַּפְּקוּ הַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ אִם צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ; וּמִשּׁוּם מֵי רַגְלַיִם פְּשִׁיטָא שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ.

באר היטב (ג) שכור. עיין ט''ז וביד אהרן:

סימן קפו - אם נשים וקטנים חיבים בברכת המזון
ובו ב' סעיפים
א נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, (א) וְסָפֵק הוּא אִם הֵן חַיָּבוֹת מִדְּאוֹרַיְיתָא וּמוֹצִיאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים, אוֹ אִם אֵינָן חַיָּבוֹת אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן וְאֵינָן מוֹצִיאוֹת אֶלָּא לְמִי שֶׁאֵין חִיּוּבוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' קצ''ט בְּעִנְיַן זִמּוּן שֶׁלָּהֶם.

באר היטב (א) וספק. עיין יד אהרן שהאריך:

ב קָטָן חַיָּב מִדְּרַבָּנָן, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ; וְהַהִיא דְּבֵן מְבָרֵךְ לְאָבִיו, כְּשֶׁלֹּא אָכַל הָאָב כְּדֵי (ב) שְׂבִיעָה, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן.

באר היטב (ב) שביעה. ואפילו גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי תרי דרבנן אפ''ה מוציא לאביו כ''מ סוף פסחים והתוס' סוף פ''ב דמגילה חולקין וכ''כ האגודה ומשמע שם דוקא במגילה דינא הכי ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה. מ''א:

סימן קפז - דיוקים בנסח ברכת המזון
ובו ד' סעיפים
א יֵשׁ אוֹמְרִים: בָּרוּךְ מַשְׂבִּיעַ לָרְעֵבִים, וְאֵין לְאָמְרוֹ, וְהַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ; אִם אָמַר בִּמְקוֹם בִּרְכַּת הַזָּן: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מַלְכָּא, מָארֵיהּ דְּהַאי פִּתָּא, (א) יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּחְתֹּם: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּזָן כֹּלָּא.

באר היטב (א) יצא. בדיעבד ולא לכתחלה כלל כ''א לקטנים פחות משמונה שנה. ב''ח. דברים הראוים לנהוג בבה''מ. שאתה זן קמץ תחת השי''ן. אנחנו מודים לך ולא אנו דאנו הוא לשון אנינות. בפי כל חי ולא בפה. רעינו בשוא תחת הרי''ש ולא בחולם. זונינו במלאפו''ם. וא''ל אל בכל יום רק בכל יוס ט''ז סי' קפ''ט. הוא הטיב לנו הוא מטיב לנו והוא ייטיב לנו. ורש''ל כתב דיאמר הוא הטיב מטיב ייטיב לנו עיין מ''א סי' קפ''ט. וכל טוב ומכל טוב במלאפו''ם. ויאמר מאת ה' וידקדק במלת מאת. יאמר ומצא חן ולא ונמצא חן. ובשבת ור''ח אומר מגדול ובחול מגדיל דחולם מלך גדול וחירק בלי יו''ד מלך קטן וסי' חודש ושבת קרא מקרא ר''ל כמו שכתוב בנביאים עיין עטרת זקנים סי' קפ''ט. לא חיסר לנו בשירק תחת החית. אל יחסר לנו בשו''א תחת היו''ד ופתח תחת החי''ת וצירי תחת הסמך. ושל''ה כתב לומר חָסַר לנו ואל יֶחְסַר שהנקודות עולין כמנין לחם. בברכת בעה''ב אם הוא לבדו יאמר ונאמר אמן ואם יש אחרים יאמר ואמרו אמן. ויאמר בכל מכל כל הכ''ף דגושה. אם יש ב' שלחנות ממש ועל כל אחד יושבים ב''ב בפני עצמן יאמר על שלחנות אלו אבל אם מסדרין הדפין על שלחנות הרבה כמו בסעודות גדולות הוי כמו שלחן א'. אבי מורי ולא אבא. יש לענות אמן אחר הרחמן עיין אחרונים: (ועיין בספר אליהו רבה שתיקן כל הנוסחאות בבה''מ):

ב בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, לְהָרֹא''שׁ לֹא יֹאמַר: שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה וְכו' בְּרִית וְתוֹרָה, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר עַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ וְדַי בְּפַעַם אֶחָד; וְהָרַמְבָּ''ם חוֹלֵק. הגה: וְדִבְרֵי הָרֹא''שׁ הֵם עִקָּר.

ג אִם לֹא הִזְכִּיר בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ בְּרִית (ב) וְתוֹרָה, אֲפִלּוּ אִם לֹא חִסֵר אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. הגה: (ג) וְנָשִׁים וַעֲבָדִים לֹא יֹאמְרוּ בְּרִית וְתוֹרָה, דְּנָשִׁים לָאו בְּנֵי בְּרִית נִינְהוּ, וַעֲבָדִים לָאו בְּנֵי תּוֹרָה נִינְהוּ (כָּל בּוֹ).

באר היטב (ב) ותורה. אם לא אמר הודאה תחלה וסוף מחזירין אותו: (ג) ונשים. ועכשיו אומרים הנשים עיין מ''א:

ד אִם לֹא הִזְכִּיר בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. הגה: וְאוֹמְרִים עַל הַנִּסִּים בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, קֹדֶם וְעַל הַכֹּל וְכו'; וְאִם לֹא אֲמָרוֹ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ (טוּר). וְע''ל סִימָן תרפ''ב. וּמִכָּל מָקוֹם יוּכַל לְאָמְרוֹ בְּתוֹךְ שְׁאָר הָרַחֲמָן, וְיֹאמַר: הָרַחֲמָן הוּא יַעֲשֶׂה לָנוּ נִסִּים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בַּיָּמִים הַהֵם וְכו', וְהָכֵי נָהוּג (כָּל בּוֹ).

סימן קפח - נסח ברכה ג', ודיני ברכת המזון בשבת, והטועה בברכת המזון
ובו י' סעיפים
א אַחַר שֶׁחָתַם: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם, יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סִיּוּם הַבְּרָכוֹת דְּאוֹרַיְיתָא, דְּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֵינָהּ דְּאוֹרַיְיתָא.

ב אָמֵן זֶה יֹאמְרֶנּוּ בְּלַחַשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ שֶׁבִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֵינָהּ דְּאוֹרַיְתָא וִיזַלְזְלוּ בָּהּ. הגה: וְנִרְאֶה דְּדַוְקָא כְּשֶׁמְּבָרֵךְ לְבַד וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר שְׁאָר בְּרָכוֹת; אֲבָל כְּשֶׁמְּזַמְּנִין, עוֹנִין עָלָיו כִּשְׁאָר אָמֵן שֶׁעוֹנִין עַל בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אַף עַל גַּב דְּהַמְבָרֵךְ עוֹנֶה גַּם כֵּן מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ נִכָּר כָּל כָּךְ, הוֹאִיל וַאֲחֵרִים עוֹנִין גַּם כֵּן עִמּוֹ; וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְאָמְרָם בְּקוֹל רָם אֲפִלּוּ הַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ, כְּשֶׁמְּזַמְּנִים, וְאוּלַי הוּא מֵהַאי טַעֲמָא.

ג צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְאֵין לְהַזְכִּיר בָּהּ שֵׁם וּמַלְכוּת אַחֵר; וְהָאוֹמֵר: וּמַלְכוּתְךָ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ, טוֹעֶה, שֶׁאֵין לְהַשְׁווֹת מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא עִם מַלְכוּתָא דִּשְׁמַיָּא; וְכֵן אֵין לוֹמַר בָּהּ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף כְּשֶׁאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא, לֹא יְסַיֵּם מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם, אֶלָּא יְדַלֵּג מִלַּת מֶלֶךְ (אַבּוּדַרְהַם), וּסְבָרָא נְכוֹנָה הִיא אֲבָל לֹא רָאִיתִי (א) נוֹהֲגִין כֵּן.

באר היטב (א) נוהגין כן. ואין למחות ביד הנוהגין כן. מ''א:

ד נֻסַח בְּרָכָה זוֹ פּוֹתֵחַ בָּהּ: רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ, אוֹ נַחֲמֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ, וְחוֹתֵם בָּהּ: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם אוֹ מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם; וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַנֻּסָח מִשַּׁבָּת לְחֹל, דְּבֵין בְּשַׁבָּת בֵּין בְּחֹל אוֹמֵר נֻסְחָא אַחַת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאוֹמְרִים בּוֹנֶה בְּרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי סוֹף בְּרָכוֹת).

ה בְּשַׁבָּת אוֹמֵר בָּהּ: רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְיוֹם טוֹב וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר: יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְאִם חָל אֶחָד מֵהֶם בְּשַׁבָּת אוֹמֵר: רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ, וְאַחַר כָּךְ: יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּיַעֲלֶה וְיָבֹא, וְלֹא שֶׁל יוֹם טוֹב וְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ.

ו טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת (ב) לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת; וְאִם טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר (ג) נָתַן יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים; וְאִם חָל יוֹם טוֹב בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר: שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית וְיָמִים טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג פְּלוֹנִי הַזֶּה בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְכָל בְּרָכוֹת הַלָּלוּ בְּשֵׁם וּמַלְכוּת. וְהָא דְּסָגֵי בְּהָךְ בְּרָכָה, דַּוְקָא כְּשֶׁנִּזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.

באר היטב (ב) למנוחה. ומי שאינו יודע נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שנתן שבתות למנוחה כו' צריך לחזור לראש כיון שאינו יודע לתקן החסרון אלא דאם יודע התחלה והסיום סגי אף שאינו יודע שאר הנוסחא כראוי. ט''ז: (ג) נתן. ובר''ה א''א בזה ודברך מלכינו אמת מהרי''ל. וא''א לששון ולשמחה בר''ה. הרב בעל כנסת הגדולה פסק דבר''ה וי''כ דהיינו חולה שאכל בי''כ אם טעה ולא אמר יעלה ויבא שיאמר ברוך אשר נתן י''ט לישראל וחותם ברוך מקדש ישראל ויוה''כ והרב בני חייא חולק ופסק דאינו חותם בר''ה וי''כ. וכן פסק המ''א דאינו חותם דהוי כר''ח ע''ש:

ז אִם טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר בָּהּ שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן, וְאֵינוֹ חוֹתֵם בָּהּ, וְהוּא שֶׁנִּזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב; אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵינוֹ חוֹזֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּב לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; וְחֹל הַמּוֹעֵד דִּינוֹ כְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ. הגה: וְאֶפְשָׁר דְּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְאָמְרוֹ בְּתוֹךְ שְׁאָר הָרַחֲמָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' קפ''ז גַּבֵּי עַל הַנִּסִּים; וְאוּלַי יֵשׁ לְחַלֵּק כִּי בְּיַעֲלֶה וְיָבֹא יֵשׁ בּוֹ הַזְכָּרַת שֵׁמוֹת וְאֵין לְאָמְרוֹ לְבַטָּלָה, כֵּן נִרְאֶה לִי וְכֵן נוֹהֲגִין. אִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת, וְהִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אֵינוֹ חוֹזֵר; וְאִם שָׁכַח [גַּם] שֶׁל (ד) שַׁבָּת וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, כּוֹלֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ עִם שַׁבָּת וְאוֹמֵר: שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וְרָאשֵׁי חֲדָשִׁים לְזִכָּרוֹן; וְאִם פָּתַח בַּהַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, חוֹזֵר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּמַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם שָׁכַח שֶׁל שַׁבָּת וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, אוֹמֵר: שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְזִכָּרוֹן, וְחוֹתֵם בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹתֵם בְּשֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ.

באר היטב (ד) שבת. ואם שכח של שבת לחוד אינו מזכיר ר''ח בברכה מיהו כשפתח הטוב והמטיב דחוזר לראש לכ''ע מזכיר של ר''ח. ובשבת חנוכה אם הזכיר של חנוכה ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה. מ''א:

ח סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית (ה) בְּשַׁבָּת, דִּינָהּ (ו) כְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

באר היטב (ה) בשבת. דבי''ט דוקא בסעודה א' של לילה וא' של יום. תשב''ץ: (ו) כר''ח. אף על גב דלכתחלה חייב לאכול מ''מ כיון שיש דיעות בזה ספק ברכות להקל. ואם אכל סעודה רביעית בשבת לא הדר לרישא תוס' וכתב המ''א משמע מלשונם דאם לא פתח הטוב והמטיב אומר ברוך וכו' כמו בר''ח:

ט ג' שֶׁאָכְלוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיוֹם טוֹב, וְשָׁכְחוּ לְהַזְכִּיר מֵעֵין הַמְּאֹרָע וְהֵם צְרִיכִים לַחֲזֹר לְרֹאשׁ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, יְבָרֵךְ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כִּי מִיְּדֵי זִמּוּן כְּבַר יָצְאוּ.

י הָיָה אוֹכֵל וְיָצָא שַׁבָּת, מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאָזְלִינַן בָּתַר הַתְחָלַת (ז) הַסְעֻדָּה; (ח) וְהוּא הַדִּין לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וּפוּרִים וַחֲנֻכָּה.

באר היטב (ז) הסעודה. ואם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפי' התפלל מבע''י. מ''א: (ח) וה''ה לר''ח. ואם חל ר''ח ביום א' צ''ע אם יזכיר שניהם של שבת ור''ח דמחזי כסתרי אהדדי אם אזלינן בתר השתא י''ל ר''ח ואם אזלינן בתר התחלת סעודתו י''ל שבת. ופסק הט''ז די''ל תרווייהו של שבת ור''ח מידי דהוי איקנה''ז שאומר תחלה קידוש השייך לי''ט ואח''כ הבדלה השייכה אחר השבת ה''נ בבה''מ מזכיר של שבת שעבר ושל ר''ח או י''ט הבא. אבל הב''ח פסק דאם חל ר''ח או יו''ט במו''ש ומשכה סעודתו. אינו אומר אלא רצה דבתר התחלת סעודתו אזלינן. ומ''א פסק דאם אכל פת בלילה צריך להזכיר ר''ח ולא של שבת ואם לא אכל פת בלילה יזכיר של שבת ולא של ראש חודש. אבל במוצאי שבת לחנוכה אפי' אכל פת בלילה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר. וכל זה אם חל ר''ח או י''ט או חנוכה ביום א' אבל שבת חנוכה או שבת ר''ח או י''ט שחל בשבת ונמשך סעודתו במ''ש לכ''ע מזכיר שתיהן של שבת ור''ח או שבת ועל הנסים ופשוט הוא ודוקא אם לא התפלל ערבית. אבל בתשו' רמ''א סי' קל''ב משמע דוקא בפורים ושבת אזלינן בתר תחלת הסעודה משא''כ בר''ח וחנוכה דלא חשבי סעודתייהו כ''כ להיות נקראים קבועים לילך אחר תחילת סעודה והטעם מפני שבשבת חייב לאכול סעודה ג' ביום וכן בפורים סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י''ח ע''כ נכון לילך בתר תחילת סעודה משא''כ ר''ח וחנוכה לפ''ז אם אכל ומשכה סעודתו עד הלילה והיה שבת ור''ח או חנוכה מזכיר של שבת לחוד ולא של ר''ח או חנוכה ומהר''ם מלובלין פסק אם חל ר''ח בשבת ומשכה סעודתו יזכיר של שבת ור''ח אבל ר''ח באמצע שבוע ונמשכה סעודתו עד הלילה לא יזכיר ר''ח כיון שאין בתוספתו מצוה משא''כ אם חל ר''ח בשבת עיין עטרת זקנים ומ''א בסי' תי''ט ועיין בשכנה''ג. עיין בהלק''ט ח''ב סי' מ''ו שכתב דעד כדי שיתעכל המזון שאכל בשבת יוכל להזכיר של שבת שאינו בדין שאם ישב לאכול כל הלילה שיזכיר של שבת ופשוט הוא ע''ל סי' קפ''ד ס''ק א': (ועיין בספר אליהו רבה בזה הענין ובמה שהשיב על הב''ח ומישב דברי רמ''א ע''ש):

סימן קפט - נסח ברכה רביעית ודיניה
ובו ב' סעיפים
א בְּרָכָה רְבִיעִית לֹא יֹאמַר תִּתְבָּרַךְ, וְלֹא יֹאמַר בָּהּ הַחַי, כִּי אִם בְּבֵית (א) הָאָבֵל; וְאוֹמֵר בָּהּ שְׁלֹשָׁה מַלְכֻיּוֹת: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ וכו', הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב. וְשְׁלֹשָׁה הֲטָבוֹת: הוּא הֵטִיב לָנוּ, הוּא מֵטִיב לָנוּ, הוּא יֵיטִיב לָנוּ. וג' גְּמוּלוֹת: הוּא גְּמָלַנוּ, הוּא גּוֹמְלֵנוּ, הוּא יִגְמְלֵנוּ.

באר היטב (א) האבל. ואם מברך לעצמו אומר בעצמו תורת אדם מ''א. כשיש עכו''ם בבית נוהגים לומר כולנו יחד בני ברית. וט''ז בי''ד כתב שאינו נכון דכיון שאומר כולנו יחד הכל בכלל אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד. כשיש מומר לעכו''ם במקום סעודה צ''ל בני ברית דמומר אינו בכלל ברית. מ''א ע''ש. ובתשובת יד אליהו סי' פ''ג הרבה להקשות עליו וכתב שאין לאומרו ע''ש:

ב בְּבֵית הָאָבֵל אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בּוֹרְאֵנוּ גּוֹאֲלֵנוּ קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב הַמֶּלֶךְ הַחַי הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֵל אֱמֶת דַּיַּן אֱמֶת וְכו' וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן שע''ט.

סימן קצ - שתית היין אחר הברכה ודיניו
ובו ה' סעיפים
א אַחַר שֶׁסִיֵּם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ (א) בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן (ב) וְיִטְעֹם הַמְבָרֵךְ וְאִם הִפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה לַטְּעִימָה ע''ל סי' רע''א סָעִיף ט''ו וְאַחַר כָּךְ יִטְעֲמוּ הָאֲחֵרִים; אִם כֻּלָּם זְקוּקִים לְכוֹס אֶחָד, וְנוֹתֵן הַמְבָרֵךְ מִכּוֹסוֹ לְכוֹס רֵיקָן שֶׁבְּיָדָם, לֹא יִטְעֲמוּ עַד שֶׁיִּטְעוֹם הוּא; אֲבָל אִם אֵינָם זְקוּקִים לְכוֹסוֹ, יְכוֹלִים לִטְעֹם קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הוּא. אֵין צָרִיךְ הַמְבָרֵךְ לִשְׁפֹּךְ מִכּוֹסוֹ לְכוֹס הַמְּסֻבִּין אֶלָּא אִם כֵּן כּוֹס הַמְּסֻבִּין פָּגוּם. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קפ''ב וְסוֹף סִימָן רע''א.

באר היטב (א) בפה''ג. ואומרים סברי מרנן אע''פ שבית הבליעה פנוי שלא לחלק בברכת היין עטרת זקנים ע''ש: (ב) ויטעום המברך. מצוה לגמוע גמיעות גסות משום חבוב מצוה:

ב אַחַר שֶׁשָּׁתָה כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין (ג) שָׁלֹשׁ.

באר היטב (ג) שלש. ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא בסוף ואם טעה ובירך אחריו א''צ לברך בתחלה כיון שהיה בדעתו לשתות עוד ודוקא כשדעתו לשתות מיד דאל''כ יש לחוש שמא יתעכל. מ''א:

ג שִׁעוּר שְׁתִיַּת (ד) יַיִן לְהִתְחַיֵּב בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה יֵשׁ סָפֵק אִם דַּי בְּכַזַּיִת (ה) אוֹ בִּרְבִיעִית, לְכָךְ יִזָּהֵר לִשְׁתּוֹת אוֹ פָּחוֹת מִכַּזַּיִת אוֹ רְבִיעִית כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָפֵק, וְהָכָא אִי אֶפְשָׁר לִשְׁתּוֹת פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, דְּכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ כּוֹס צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ כִּמְלֹא לֻגְמָיו שֶׁהוּא רֹב רְבִיעִית, הִלְכָּךְ יִשְׁתֶּה רְבִיעִית (ו) שָׁלֵם.

באר היטב (ד) יין. וה''ה שאר משקין. והספק הוא דיש לדמותו לאכילה והוי בכזית. או נאמר ושבעת שהוא שתיה בעי שישתה כדי שביעה דהוי רביעית. ויש רוצים לומר דעל יין שרף מברך בפחות מכזית דבפורתא מייתבא דעתיה ול''נ דבעי כשיעור דלא חלקו חז''ל בשיעורים. מ''א: (ה) או ברביעית. ובספר גן המלך הביא ראיה דשיעורו ברביעית ע''ש והיד אהרן חולק עליו: (ו) שלם. וט''ז העלה דאם שתה מלא לוגמיו מכוס גדול או בפחות מזה אם שתה רוב הכוס צריך לברך לכ''ע ע''ש. ובספר אליהו רבה דחה דברי ט''ז בשתי ידים והעלה דלעולם צריך רביעית שלם:

ד אִם הַמְבָרֵךְ אֵינוֹ רוֹצֶה לִטְעֹם, יִטְעֹם אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין כַּשִּׁעוּר, וְאֵין שְׁתִיַּת שְׁנַיִם מִצְטָרֶפֶת, מִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּטְעֲמוּ כֻּלָּם וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רע''א סָעִיף י''ד.

ה כְּשֶׁמְּסֻבִּין בִּסְעֻדָּה גְּדוֹלָה וְאֵין יוֹדְעִים עַד הֵיכָן יַגִּיעַ כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כָּל אֶחָד (ז) מֵהַמְסֻפָּקִים אִם יַגִּיעַ לוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קע''ד סָעִיף ה' בהג''ה.

באר היטב (ז) מהמסופקים. ואם בשעה שבירך המברך נתכוין על כל א' מהמסובין והמסובין נמי נתכוונו אם יגיע להם הכוס שיצאו בברכתו יוצאין בזה. מ''א: (ובספר א''ר העלה דטוב לכוין שלא יצאו בזה וכן מוכח מט''ז ס''ס קע''ב):

סימן קצא - אם הפועלים מחיבים לברך
ובו ג' סעיפים
א פּוֹעֲלִים הָעוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, מְקַצְּרִין (א) בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַטֵּל מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת; כֵּיצַד, בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקְנָהּ, וּשְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלֵל בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם וְחוֹתֵם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב כְּלָל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנּוֹטְלִים שָׂכָר עַל מְלָאכְתָן מִלְּבַד הַסְעֻדָּה, אֲבָל אִם אֵין נוֹטְלִים שָׂכָר אֶלָּא הַסְעֻדָּה שֶׁאוֹכְלִים לְבַד, מְבָרְכִין כָּל ד' בְּרָכוֹת כְּתִקְנָן; וְכֵן אִם בַּעַל הַבַּיִת מֵסֵב עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹטְלִים שָׂכָר מִלְּבַד הַסְעֻדָּה, מְבָרְכִין כָּל ד' בְּרָכוֹת.

באר היטב (א) בבה''מ. גם א''צ להמתין על אחרים עד שיזמנו. סמ''ע סי' של''ז ומ''א לא כ''כ ע''ש ועיין בשכנה''ג:

ב וְהָאִדָּנָא לְעוֹלָם מְבָרְכִים כָּל אַרְבַּע בְּרָכוֹת, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עַכְשָׁו לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וּמִסְתָמָא אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי שׂוֹכְרִים פּוֹעֲלִים שֶׁיְּבָרְכוּ כָּל אַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִקְנָם.

ג אָסוּר לַעֲשׂוֹת (ב) מְלָאכָה בְּעוֹדוֹ מְבָרֵךְ. וְכֵן הוּא לְעֵיל סוֹף סִימָן קפ''ג.

באר היטב (ב) מלאכה. אפי' תשמיש קל אסור. וה''ה בכל המצות לא יעשה אותם האדם ויעסוק בדבר אחר כי זה מורה על עשייתו של המצוה בלא כוונה אלא דרך עראי ומקרה כמאמר רז''ל ואם תלכו עמי בקרי שפירושו אף שתלכו עמי דהיינו עשיית המצוה מ''מ היא בדרך מקרה ועראי. ונ''ל שבכלל איסור זה שלא לעסוק בתורה באותה שעה. ט''ז:

סימן קצב - ברכת זמון בג' או בעשרה
ובו ב' סעיפים
א הָיוּ הַמְּסֻבִּין ג', חַיָּבִים בְּזִמּוּן שֶׁאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶם: (א) נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם עוֹנִים וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ, וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ (ב) חָיִינוּ (ג) בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם וְכו'; וְאִם הֵם ד' יָכוֹל לוֹמַר: בָּרְכוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לוֹמַר (ד) נְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל; וְאִם הֵם עֲשָׂרָה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר אֶת ה', שֶׁאוֹמֵר: נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ וְכו', וְהֵם עוֹנִים וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ וְכו'. וְאֵין לוֹמַר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ בְּלָמֶ ''ד. וּבֵין שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה אוֹ מֵאָה אוֹ אֶלֶף אוֹ רִבּוֹא, כָּךְ הֵם מְבָרְכִים; וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִזֶּה הַנֻּסָח, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: נְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ, אוֹ שֶׁאוֹמֵר: לְמִי שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אוֹ שֶׁאוֹמֵר בִּמְקוֹם וּבְטוּבוֹ מִטּוּבוֹ, אוֹ בִּמְקוֹם חָיִינוּ אוֹמֵר חַיִּים, הֲרֵי זֶה בּוּר; וּכְשֶׁהֵם עֲשָׂרָה, כֵּיוָן שֶׁמַּזְכִּירִים אֶת הַשֵּׁם יָכוֹל לוֹמַר: נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ.

באר היטב (א) נברך. כתב בזוהר שיאמר הב לן ונברך כי כל מיני דקדושה בעי הזמנה ומזה נוהגין לומר בל''א רבותי מיר וועלין בענטשין והן עונין יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. נוסח בה''מ הקצר להרב מוהר''ר נפתלי בהסכמת הרבה גדולים ברכה ראשונה כולה כתקונה. ואחר כך יאמר נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשבוע בא''י על הארץ ועל המזון. רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים ועל מלכות בית דוד משיחך ותגדיל מהרה כבוד הבית ותנחמנו בכפליים בא''י בונה ברחמיו ירושלים אמן. בא''י אמ''ה האל א''מ המלך הטוב והמטיב לכולנו הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחסד ובחן וברחמים ויזכנו לימות המשיח עושה שלום וכו' עכ''ל ומכ''ש שיוכל לומר עד אל יחסרנו. ב''ח: (ב) חיינו. והמסובין יענו אמן כאן של''ה עיין מ''א: (ג) בא''י. ומשמע מדברי המחבר שאין לומר ברוך הוא וברוך שמו וכ''כ מט''מ בשם רש''ל וכ''כ הב''ח דדוקא ביו''ד שמזכיר השם אומר ב''ה וב''ש ולא בשלשה או ביחיד. אבל הטור ואבודרהם כתבו לאומרו וכ''כ מהר''ל מפראג וכ''כ הלבוש וכן המנהג אבל ביחיד פשיטא שלא יאמר רק מתחיל ברוך אתה וכו'. מ''א: (ד) נברך. עיין הלק''ט ח''א סי' פ''ז ועיין מ''א ס''ק ב':

ב אִם טָעָה הַמְזַמֵּן (ה) בַּעֲשָׂרָה וְהָעוֹנִים, וְלֹא הִזְכִּירוּ אֱלֹהֵינוּ, אֵין יְכוֹלִים לַחֲזֹר; אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא עָנוּ אַחֲרָיו, יַחֲזֹר וִיזַמֵּן בַּשֵּׁם.

באר היטב (ה) בעשרה. טעה המזמן ולא הזכיר אלהינו והעונים הזכירו עונה הוא אחריהם ומזכיר אלהינו ודי בזה שכבר הזכירו כולם:

סימן קצג - אם מצטרפין לזמון אם לאו
ובו ו' סעיפים
א שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא פּוֹטֵר אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ, מִצְוָה לֵחָלֵק שֶׁיְּבָרֵךְ כָּל אֶחָד בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם יוֹדְעִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל אִם אֶחָד יוֹדֵעַ וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מְבָרֵךְ הַיּוֹדֵעַ וְיוֹצֵא הַשֵּׁנִי אִם מֵבִין לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ; וְצָרִיךְ לְכַוֵּן מִלָּה בְּמִלָּה לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר. הגה: וְצָרִיךְ הַמְבָרֵךְ שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיאוֹ (מָרְדְּכַי ר''פ ג' שֶׁאָכְלוּ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג). אֲבָל אִם אֵינוֹ (א) מֵבִין, אֵינוֹ יוֹצֵא בִּשְׁמִיעָה; אֲבָל ג' שֶׁאָכְלוּ אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק; וּשְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ, מִצְוָה שֶׁיְּחַזְּרוּ אַחַר שְׁלִישִׁי שֶׁיִּצְטָרֵף עִמָּהֶם לְזִמּוּן; וְכֵן אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה אָסוּר לָהֶם לֵחָלֵק, שֶׁכֻּלָּם נִתְחַיְּבוּ (ב) בְּזִמּוּן; שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִים, כֵּיוָן שֶׁיִּשָּׁאֵר זִמּוּן לְכָל חֲבוּרָה עַד עֲשָׂרָה, וְאָז אֵין נֶחֱלָקִים עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בְּהַזְכָּרַת הַשֵּׁם, הגה: דְּאָז יְכוֹלִים לֵחָלֵק, אִם יִרְצוּ; וְנִרְאֶה לִי דְּהוּא הַדִּין בְּשִׁשָּׁה אֵינָן מְחֻיָּבִים לֵחָלֵק, רַק אִם יִרְצוּ נֶחֱלָקִים. וּמִצְוָה לְחַזֵּר אַחַר עֲשָׂרָה. וּמִיהוּ אִם הָיוּ רַבִּים מְסֻבִּים יַחַד וְאֵינָם יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ בִּרְכַּת (ג) הַזִּמּוּן מִפִּי הַמְבָרֵךְ, וְאֵינָם רַשָּׁאִים לֵיחָלֵק לַחֲבוּרוֹת שֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מִפְּנֵי שֶׁיִּצְטָרְכוּ לְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם וְיִשְׁמַע בַּעַל הַבַּיִת וְיַקְפִּיד עֲלֵיהֶם, יְכוֹלִים לֵיחָלֵק לַחֲבוּרוֹת שֶׁל (ד) ג' ג' וּלְבָרֵךְ בְּנַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע בַּעַל הַבַּיִת, וְזֶה טוֹב לָהֶם מִמַּה שֶּׁלֹּא יֵצְאוּ יְדֵי חוֹבַת בִּרְכַּת זִמּוּן, שֶׁהֲרֵי אֵינָם יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ מִפִּי הַמְבָרֵךְ.

באר היטב (א) מבין. ולכן טוב שהנשים יברכו לעצמן מיהו המנהג בזמן הזה כרש''י דיוצאים אע''פ שאינם מבינים ולא ראיתי מעולם מי שמוחה בדבר וכ''כ הב''ח דאפי' בקידוש שהוא דאורייתא יוצאות הנשים וע''ה בשמיעה ומ''מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך מ''א עיין בשכה''ג סי' ס''ב: (ב) בזימון. כלומר אע''פ שאם ילך א' ישארו עוד ג' ויזמנו מ''מ הוא לא יצא י''ח שגם הוא נתחייב בזימון. כתב הב''ח י''א שאף על ז' מינין מזמנין ולכן טוב שלא יקבעו ג' על ז' מינים: (ג) הזימון. ולכתחלה יתנו לברך למי שקולו חזק שישמעו כל המסובים דברוב עם הדרת מלך. מ''א: (ד) ג' ג'. וכ''ש אם צריכים ללכת לדבר מצוה שרשאין לחלק ג' ג'. מ''א:

ב אֲפִלּוּ לֹא הֻקְבְּעוּ מִתְּחִלָּה כֻּלָּם לֶאֱכֹל יַחַד, אֶלָּא שֶׁהַשְּׁנַיִם קָבְעוּ וְאַחַר כָּךְ בָּא הַשְּׁלִישִׁי וְקָבַע עִמָּהֶם; אוֹ שֶׁאֶחָד קָבַע תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ קָבְעוּ הַשְּׁנַיִם עִמּוֹ, אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק כֵּיוָן שֶׁהֵם קְבוּעִים יַחַד בִּגְמַר הָאֲכִילָה, וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֹאכַל עִמָּהֶם בְּלֹא קֶבַע רַשָּׁאִים לֵחָלֵק, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שַׁמָּשׁ. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ כָּל מָקוֹם שֶׁרַשָּׁאִין לֵחָלֵק עָדִיף טְפֵי לְזַמֵּן, מִשּׁוּם דִּבְרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (מִשְׁלֵי יד, כח) (בֵּית יוֹסֵף).

ג אִם הָיוּ רוֹכְבִים, וְאָמְרוּ: נֹאכַל, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ וְלֹא יָרְדוּ מֵהַבְּהֵמוֹת, מִצְטָרְפִין כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד; אֲבָל אִם הָיוּ הוֹלְכִים וְאוֹכְלִים, לֹא; וְאִם הָיוּ אוֹכְלִים בַּשָּׂדֶה מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִים כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּמִכִּכָּר אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבְעוּ מָקוֹם לֶאֱכֹל אֵינָם מִצְטָרְפִין. הגה: הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לְזַמֵּן בְּבֵית (ה) עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם מִשּׁוּם דְּלֹא יוּכְלוּ לִקְבֹּעַ עַצְמָן בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִשּׁוּם יִרְאַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָכְלוּ בְּלֹא קֶבַע, וְעוֹד דְּיֵשׁ לָחוּשׁ לְסַכָּנָה אִם יְשַׁנּוּ בְּנֻסַּח הַבְּרָכָה וְלֹא יֹאמְרוּ הָרַחֲמָן יְבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה, וְלָכֵן מִתְּחִלָּה לֹא קָבְעוּ עַצְמָן רַק לְבָרֵךְ כָּל א' לְבַדּוֹ, וְלָכֵן אֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג אַף אִם לֹא הָיוּ טְעָמִים אֵלּוּ מַסְפִּיקִים, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר דִּכְבָר נָהֲגוּ כָּךְ הָוֵי כְּאִלּוּ לֹא קָבְעוּ עַצְמָן בְּיַחַד.

באר היטב (ה) עכו''ם. כל האחרונים חלקו על הרב בזה ומהרש''ל כשהיה מזמן בבית עכו''ם היה אומר הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכתנו וישיבתינו. ופעם א' היה סעודת פדיון הבן בבית עכו''ם והיו שם כמה גברי רברבי והסכימו לברך ולומר יברך את בעה''ב דקאי על בעל הסעודה עיין ע''ת ואפשר דאם אוכלין במלון ביום דרך עראי דלא הוי קביעות בבית עכו''ם ואין מזמנין. מ''א:

ד שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכֹל וּבֵרְכוּ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ וַאֲפִלּוּ לֹא אָכַל עֲדַיִן כַּזַּיִת פַּת, אֵינָם רַשָּׁאִים (ו) לֵחָלֵק.

באר היטב (ו) ליחלק. אפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים ודוקא שהתחילו ביחד אבל אם הקדים א' ובאו הב' אח''כ ואכלו ג''כ רשאי הא' לגמור סעודתו קודם ולברך בפני עצמו ט''ז ע''ש:

ה שְׁלֹשָׁה שֶׁבָּאוּ מִשָׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, וְנִתְחַבְּרוּ אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה, אִם זִמְּנוּ עֲלֵיהֶם בִּמְקוֹמָם כְּגוֹן שֶׁהִפְסִיקוּ כָּל אֶחָד לִשְׁנַיִם עַד שֶׁאָמְרוּ הַזָּן, שׁוּב אֵינָם יְכוֹלִים לְזַמֵּן אֲפִלּוּ אָכְלוּ אַחַר כָּךְ יַחַד וְגָמְרוּ סְעוּדָתָן; וְאִם לֹא זִמְּנוּ עֲלֵיהֶם בִּמְקוֹמָם, חַיָּבִים לְזַמֵּן וְאֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק וַאֲפִלּוּ לֹא אָכְלוּ אֵלּוּ הַשְׁלֹשָׁה בְּיַחַד (ז) מִשֶּׁנִּתְחַבְּרוּ.

באר היטב (ז) משנתחברו. ר''ל אלא כל אחד אכל בפ''ע משנתחברו עיין ט''ז ומ''א:

ו שָׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ בְּכָל אַחַת אַרְבָּעָה, וּפֵרֵשׁ אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וְנִצְטָרְפוּ לַחֲבוּרָה אַחֶרֶת וְזִמְּנוּ הַשְׁלֹשָׁה הַנִּשְׁאָרִים, פָּרַח זִמּוּן מִינַיְיהוּ כֵּיוָן שֵׁחַבְרֵיהֶם זִמְּנוּ; וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הָיוּ בְּכָל חֲבוּרָה אֶלָּא שִׁלֹשָׁה, וְהָלַךְ אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה קֹדֶם זִמּוּן וְנִתְחַבְּרוּ אֵלּוּ הַשְׁלֹשָׁה וּבָא אֶחָד לְכָל חֲבוּרָה וְנִצִטָרֵף עִם שְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְזִמְּנוּ יַחַד, פָּרַח זִמּוּן מֵאֵלּוּ הַשְׁלֹשָׁה כֵּיוָן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ חֲבוּרָתָם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זִמְּנוּ עִמָּהֶם. הגה: שָׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁאָכְלוּ, וּבְכָל חֲבוּרָה שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, אָסוּר לְכָל א' לִפָּרֵד מִכָּל חֲבוּרָה וּלְזַמֵּן בְּיַחַד, דַּהֲרֵי הַב' הַנִּשְׁאָרִים בְּכָל חֲבוּרָה אֵינָן יְכוֹלִים לְזַמֵּן אַחַר כָּךְ; אֲבָל אִם הָיָה בְּכָל חֲבוּרָה ד', מֻתָּר לִפָּרֵד אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וּלְזַמֵּן בְּיַחַד, וְהַנִּשְׁאָרִים יְזַמְּנוּ כָּל חֲבוּרָה בִּמְקוֹמָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א).

סימן קצד - שלשה שאכלו כאחד ונפרדו, לענין הזמון מה דינם
ובו ג' סעיפים
א שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, וְשָׁכְחוּ וּבֵרַךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, בָּטֵל מֵהֶם הַזִּמּוּן וְאֵין יְכוֹלִים לַחֲזֹר וּלְזַמֵּן לְמַפְרֵעַ; וְכֵן אִם בֵּרְכוּ שְׁנַיִם מֵהֶם; אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וּבֵרַךְ, הַשְּׁנַיִם יְכוֹלִים לְזַמֵּן עִם הַשְּׁלִישִׁי, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר בֵּרַךְ יָכוֹל לוֹמַר: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן וְהוּא אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי זִמּוּן; שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ. הגה: וְאִם הָאֶחָד זִמֵּן עִם אֲחֵרִים, אַף שְׁנַיִם הַנִּשְׁאָרִים אֵינָן יְכוֹלִים לְזַמֵּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א).

ב שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק, קוֹרְאִים אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִים לוֹ שֶׁרוֹצִים לְזַמֵּן, כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן וְיִצְטָרֵף עִמָּהֶם וְיַעֲנֶה עִמָּהֶם בִּרְכַּת זִמּוּן, וְיוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בָּא וְיוֹשֵׁב (א) עִמָּהֶם; וְהָנֵי מִילֵי בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בַּעֲשָׂרָה כֵּיוָן שֶׁצְּרִיכִים לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם אֵינָם מִצְטָרְפִין עַד שֵׁיָּבֹא וְיֵשֵׁב עִמָּהֶם. וְע''ל סִימָן ר' עַד הֵיכָן בִּרְכַּת הַזִּמּוּן.

באר היטב (א) עמהם. אלא שעומד לפני הפתח. ויוצא גם הוא י''ח. רמב''ם ב''י ב''ח:

ג שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יוֹדֵעַ כָּל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא אֶחָד יוֹדֵעַ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה וְאֶחָד הַשְּׁנִיָּה, וְאֶחָד הַשְּׁלִישִׁית, חַיָּבִים בְּזִמּוּן וְכָל אֶחָד יְבָרֵךְ הַבְּרָכָה שֶׁיּוֹדֵעַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּרָכָה רְבִיעִית אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; אֲבָל לַחֲצָאִין אֵין לְבָרֵךְ, אִם הָאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי אִם חֲצִי הַבְּרָכָה, שֶׁאֵין בְּרָכָה אַחַת מִתְחַלֶּקֶת (ב) לִשְׁתַּיִם.

באר היטב (ב) לשתים. ואם אין מי שיודע אלא ברכה א' לא יברך כלום דמעכבות זו את זו עיין מ''א. סדר ג' ברכות אלו מעכבות ואם אמרם למפרע לא יצא. דבר שמואל סי' קמ''ז:

סימן קצה - חבורות שאוכלים בהרבה מקומות מה דינם
ובו ג' סעיפים
א שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁאוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד אוֹ בִּשְׁנֵי בָּתִּים, אִם מִקְּצָתָן רוֹאִים אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת לְזִמּוּן, וְאִם לָאו אֵינָם מִצְטָרְפוֹת; וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן, הוּא מְצָרְפָן וּכְגוֹן שֶׁנִּכְנְסוּ מִתְּחִלָּה עַל דַּעַת לְהִצְטָרֵף (א) יַחַד; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם (ב) רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסֶקֶת בֵּין שְׁנֵי הַבָּתִּים, אֵינָם מִצְטָרְפִין בְּשׁוּם עִנְיָן.

באר היטב (א) יחד. והא דבסי' קצ''ג ס''ב דא''צ הכנסה אלא סגי באכלו אח''כ ביחד היינו שאכלו במקום א' אף ע''ג שאכלו כל אחד מככרו מ''מ סמוכים הם זה לזה כדרך שאוכלים בחבורה א' אבל כאן מיירי שכל חבורה יושבים במקום אחר כגון מפינה לפינה ובזה אמרינן לעיל שאין חיוב זימון בזה אלא משום הדרת מלך וכאן מיירי מחיוב לזמן ביחד כגון אם אין ג' במקום אחד או לצירוף י' בזה בעינן תנאים הכתובים כאן. ט''ז ע''ש: (ב) רה''ר. ל''ד רה''ר שהוא רחב י''ו אמות אלא אפילו שביל היחיד ט''ז. ועיין בהלק''ט ח''ב סי' קמ''ח מה שהקשה מההוא דמכות. ואין משם ראיה יד אהרן. ובני החופה מצטרפין בכל ענין. ט''ז:

ב אָכְלוּ מִקְּצָתָן בַּבַּיִת וּמִקְּצָתָן חוּץ לַבַּיִת, אִם הַמְבָרֵךְ יוֹשֵׁב עַל מִפְתַּן הַבַּיִת, הוּא מְצָרְפָן.

ג כָּל הֵיכָא שֶׁמִּצְטָרְפוֹת שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת (ג) זִמּוּן (ד) בְּבֵאוּר. הגה: וּשְׁאָר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יְבָרֵךְ כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, אֲבָל אִם יִרְצוּ שֶׁהַמְזַמֵּן יוֹצִיא כֻּלָּם צְרִיכִים שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, דִּבְלֹא זֶה לֹא יָצְאוּ כְּלָל (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

באר היטב (ג) זימון. אבל בפוסקים משמע דצריכים לשמוע כל הבה''מ עי' סי' קצ''ג ס''א: (ד) בביאור. ואם אינו שומע עונה אמן כמ''ש סי' קל''ט:

סימן קצו - מי שאכל דבר אסור אם מצטרף לזמון
ובו ד' סעיפים
א אָכַל דְּבַר אִסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו לֹא בִּתְחִלָּה וְלֹא (א) בַּסוֹף.

באר היטב (א) בסוף. כ''כ הרמב''ם פ''א דברכות. והראב''ד השיג עליו וז''ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר איסור אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ''ל וכתב ט''ז והראב''ד אינו חולק אלא על האוכל בשוגג אבל אם אכל במזיד אינו חולק ופטור מברכה ע''ש. כתב בתשובת באר עשק סי' ק''ט אבל מי שאינו נזהר מסתם יינם אפי' הרמב''ם מודה שיברך ע''ש. כתב הב''י דה''ה בגזל חיטים וטחנן ואפאן אע''פ שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף ע''ש והמ''א חולק עליו ופסק דמברכין עליו בה''מ דקנאה בשינוי וכן יש להורות דהא בה''מ דאורייתא היא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפילו גזל לחם מברך בה''מ דכשאכלה כבר קנאה בשינוי עיין מ''א. והבאר היטב לפני כתב בשם המ''א דבגנב חיטים ועשה לחם מברך אף בתחלה ולא דק:

ב אִם אָכַל דְּבַר אִסוּר בִּמְקוֹם (ב) סַכָּנָה, מְבָרְכִים עָלָיו. וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ר''ד.

באר היטב (ב) סכנה. וה''ה האוכל איסור בשוגג דמקום סכנה ושוגג דין אחד להם ט''ז עיין סי' ר''ד ס''ט. ועיין הלק''ט סי' קנ''ב:

ג שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, וְאֶחָד נִזְהָר בְּפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֶחָד אֵינוֹ נִזְהָר, אוֹ אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְאוֹכֵל חַלּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ שֶׁנִּזְהָר אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל עִם אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר, וְלֹא יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן, כֵּיוָן שֶׁאוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר יָכוֹל לֶאֱכֹל עִם הַנִּזְהָר וְכֹהֵן עִם הַיִּשְׂרָאֵל, (ג) מִצְטָרְפִין; אֲבָל אִם הָיוּ כֹּהֲנִים וְזָר אוֹכְלִים כְּאֶחָד, וְהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים חַלָּה וְנִזְהָרִים מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהַזָּר אוֹכֵל פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵינָם מִצְטָרְפִין. וְהוּא הַדִּין לִשְׁלֹשָׁה שֶׁמֻּדָּרִים זֶה מִזֶּה שֶׁאֵינָם מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן. הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, אֲבָל אִם אוֹכְלִים מִכִּכַּר בַּעַל הַבַּיִת, מִצְטָרְפִין דְּהָא אוֹכְלִים מִכִּכָּר אֶחָד. (א''ז)

באר היטב (ג) מצטרפין. כתב האגודה פרק ג' שאכלו אחד אוכל גבינה ושנים בשר מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים. ובשבת שחל ט''ב (בתוכו) אין מזמנים יחד האוכלין בשר והנזהרין מלאכלו ואוכלין גבינה. כיון דאין שום אחד מהן יכול לאכול עם חבירו ע''כ והגהות מנהגים הקשה ע''ז דהא יכולין לאכול יחד לחם וכ''כ רש''ל דיכולין לזמן יחד. וכן דעת הט''ז ועיין שם. ומ''א כתב די''ל דס''ל דבעי שיכולים לאכול יחד אותו לחם שאוכל חבירו והכא אין יכולין לאכול בשר וגבינה מלחם אחד דהרי מלוכלך בבשר כמ''ש בי''ד סי' פ''ט וכ''מ ברוקח ס''ה שאין מצטרפין אא''כ כשאוכל הגבינה יכול לאכול בשר וכ''כ בהגמ''נ בשם מהר''ש ב' אוכלין בשר ואחד חלב האוכל חלב מברך ומוציא השני לפי שיכול לאכול עם חבירו ולא להיפוך משמע דוקא חלב אבל אם אוכל גבינה קשה אין מצטרפין דהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה ובשבת שחל ט''ב (בתוכה) אפילו בחלב אין מצטרפין ונ''מ בסעודות מצוה וכן נוהגין עיין מ''א. ובאר היטב אשר לפני כתב עליו זה הדבר אין לו שחר ע''ש. ולא ידעתי למה ועיין יד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהאריך בזה ע''ש):

ד אֵין מְזַמְּנִין עַל מִי שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת.

סימן קצז - דין צרוף לזמון שלשה או עשרה
ובו ד' סעיפים
א שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְגָמְרוּ, וּבָא שְׁלִישִׁי, כָּל הֵיכָא דְּאִי מַיְתֵי לְהוּ מִדִּי מָצוּ לְמֵיכַל מִנֵּיהּ, מִצְטָרֵף בַּהֲדַיְיהוּ; וְחַיָּבִים לִתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרֵף עִמָּהֶם וְהוּא שֶׁבָּא עַד שֶׁלֹּא אָמְרוּ: הַב לָן וְנִבְרִיךְ, אֲבָל אִם אָמְרוּ: הַב לָן וְנִבְרִיךְ וְאַחַר כָּךְ בָּא הַשְּׁלִישִׁי, אֵינוֹ מִצְטָרֵף (א) עִמָּהֶם. הגה: וּנְטִילַת מַיִם אַחֲרוֹנִים כְּהַב לָן וְנִבְרִיךְ דָּמֵי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ) וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע''ט.

באר היטב (א) עמהם. וב''ח כתב דמצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט משום זימון. ועי' שכנה''ג וע''ת:

ב תִּשְׁעָה שֶׁאָכְלוּ דָּגָן וְאֶחָד אָכַל כַּזַּיִת יָרָק, (ב) מִצְטָרְפִין לְהַזְכִּיר שֵׁם וַאֲפִלּוּ לֹא טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא (ג) בְּצִיר אוֹ לֹא שָׁתָה עִמָּהֶם אֶלָּא כּוֹס אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רְבִיעִית מִכָּל מַשְׁקֶה חוּץ מִן (ד) הַמַּיִם, מִצְטָרֵף עִמָּהֶם; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ אֶחָד מֵאוֹכְלֵי הַפַּת; וַאֲפִלּוּ שִׁבְעָה אָכְלוּ דָּגָן וְשְׁלֹשָׁה יָרָק, מִצְטָרְפִין; אֲבָל שִׁשָּׁה, לֹא, דְּרֻבָּא דְּמִנְכַּר בָּעֵינָן.

באר היטב (ב) מצטרפין. ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יוכל לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם ול''ד לסי' קצ''ד ס''א דהתם עכ''פ אכל לחם. מ''א: (ג) בציר. ומ''מ בעי שיעורא: (ד) המים. ומ''א חולק ופסק אפי' במים מצטרפין:

ג הַמִּצְטָרֵף צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל מַה שֶּׁאָכַל וְאֵינוֹ נִפְטָר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן (ה) שֶׁל אֵלּוּ; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּסָגֵי בְּכָל מַאֲכָל, לְהִצְטָרֵף לַעֲשָׂרָה; אֲבָל לִשְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ מִצְטָרֵף עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכַזַּיִת דָּגָן מְהָנֵי אֲפִלּוּ אֵינוֹ פַּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְיָרָק וּבְכָל מַאֲכָל, (ו) מְהָנֵי; הִלְכָּךְ שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וּבָא שְׁלִישִׁי, אִם יְכוֹלִים לְהַזְקִיקוֹ שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת פַּת, מוּטָב; וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה, לֹא יִתְּנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת וְלֹא מַאֲכָל אַחֵר; וְאִם אֵרַע שֶׁנָּתְנוּ לוֹ (ז) לִשְׁתּוֹת אוֹ מַאֲכָל אַחֵר, יְזַמְּנוּ עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל פַּת.

באר היטב (ה) של אלו. דבה''מ אינו פוטרת ברכה של בורא נפשות רבות. וביין משמע בב''י דמיפטר בבה''מ דיין נמי מיזן זיין ועי' סי' ר''ח סי''ז דה''ה בתמרים ועיין ט''ז סי' קע''ד ס''ק ח' שכתב שכר שלנו ודאי זיין. ומ''מ לכתחילה יכוין שלא לצאת בבהמ''ז. מ''א: (ו) מהני. ודוקא כזית. מ''א: (ז) לשתות. וב''ח כתב שרבותיו נהגו ליתן לו לשתות אם לא רצה לאכול ומצטרף וכן נהגו עכשיו:

ד חֲבֵרִים שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, קְצָתָם אָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה וּקְצָתָם לֹא אָכְלוּ אֶלָּא כַּזַּיִת, אִם כֻּלָּם יוֹדְעִים לְבָרֵךְ מִצְוָה שֶׁיְּבָרֵךְ אוֹתוֹ שֶׁאָכַל כְּדֵי (ח) שְׂבִיעָה וְיוֹצִיא אֶת הָאֲחֵרִים; וְאִם אֵין יוֹדְעִים כֻּלָּם לְבָרֵךְ, מִי שֶׁאָכַל כַּזַּיִת יָכוֹל לְהוֹצִיא אַף אוֹתָם שֶׁאָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְבָרֵךְ מִדְּאוֹרַיְתָא אִם לֹא שָׁתָה וְהוּא תָּאֵב לִשְׁתּוֹת (מָרְדְּכַי פ' ג' שֶׁאָכְלוּ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם כָּל בּוֹ וְשִׁבּוֹלֵי לֶקֶט); וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה אִם מִקְּצָתָן שָׁתוּ וּמִקְּצָתָם לֹא שָׁתוּ, שֶׁיְּבָרֵךְ מִי (ט) שֶׁשָּׁתָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

באר היטב (ח) שביעה. כתב הב''י דאם כל אחד מברך לעצמו בלחש רק שמזמנין יכול לברך מי שאכל כזית ואפי' אם כולם יודעים לברך. עיין הלק''ט ח''ב סי' רע''ז ועיין יד אהרן. האוכל אכילה גסה דהיינו שלא היה צריך לאותה אכילה מוציא אחרים בבה''מ והוא שנהנה גרונו. ש''ג ועיין כנה''ג: (ט) ששתה. ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע. מ''א ע''ש:

סימן קצח - אחד נכנס אצל שלשה שאכלו
ובו סעיף אחד
א שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ וְהֵם מְבָרְכִין, וְנִכְנַס אֶחָד שֶׁלֹּא (א) אָכַל, אִם נִכְנַס כְּשֶׁאוֹמֵר הַמְבָרֵךְ נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו: בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד; וְאִם נִכְנַס כְּשֶׁאֲחֵרִים עוֹנִים בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם (ב) אָמֵן. הגה: וְכֵן בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ, חַיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם בה''ג וּסְמַ''ג) וְאִם הֵם עֲשָׂרָה, אוֹמֵר: בָּרוּךְ (ג) אֱלֹהֵינוּ וּמְבֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד; וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה שָׁם כְּשֶׁגָּמְרוּ מִלֶּאֱכֹל וְלֹא אָכַל עִמָּהֶם, כָּךְ הוּא עוֹנֶה אַחַר הַמְבָרֵךְ וְאַחַר הָעוֹנִים.

באר היטב (א) אכל. ואם שתה אומר ברוך שאכלנו משלו דשתיה בכלל אכילה. מ''ע מ''א: (ב) אמן. אם בא כשהמברך חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו וכו' פסק הט''ז דא''צ לענות אז אמן ע''ש הטעם ושל''ה ולבוש פסקו דצריך לענות אמן עיין סי' קצ''ב ס''ק ב' מש''ש: (ג) אלהינו. ונראה דבברכת נשואין עונה ג''כ ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד שהשמחה במעונו. עטרת זקנים משם גדול אחד:

סימן קצט - על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים
ובו י''א סעיפים
א הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת מְזַמְּנִין עָלָיו.

ב כּוּתִי בַּזְּמַן הַזֶּה הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו.

ג עַם הָאָרֶץ גָּמוּר מְזַמְּנִין עָלָיו בַּזְּמַן הַזֶּה.

ד עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וַאֲפִלּוּ גֵּר שֶׁמָּל (א) וְלֹא טָבַל אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו; אֲבָל גֵּר גָּמוּר מְזַמְּנִין עָלָיו וְיָכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלוֹמַר: עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ.

באר היטב (א) ולא טבל. וכל זמן שלא טבל כראוי מיקרי לא טבל. ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכ''ש מומר דאין מזמנין עליו דלא גרע מע''ה בזמן התלמוד מ''א. ומומר דשב אפי' לא טבל יכול לצרף עי' י''ד ס''ס רס''ח:

ה (ב) אוֹנֵן בַּחֹל, שֶׁהוּא פָּטוּר מִלְּבָרֵךְ, אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו.

באר היטב (ב) אונן. פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו עי' סי' ע''א:

ו נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל מְזַמְּנִין (ג) לְעַצְמָן; וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מְזַמְּנִין יַחַד, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא דַּעֲבָדִים, אֶלָּא נָשִׁים לְעַצְמָן וַעֲבָדִים לְעַצְמָם; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בְּשֵׁם.

באר היטב (ג) לעצמן. עיין בספר יד אליהו דף ק''ט ע''ג:

ז נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, רְשׁוּת. אֲבָל כְּשֶׁאוֹכְלוֹת עִם הָאֲנָשִׁים, חַיָּבוֹת וְיוֹצְאוֹת בַּזִּמּוּן שֶׁלָּנוּ. הגה: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְבִינוֹת (הָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי רֵישׁ פ' ג' שֶׁאָכְלוּ בְּשֵׁם רַשִׁ''י).

ח אַנְדְּרוֹגִינוּס מְזַמֵּן לְמִינוֹ, וְאֵינוֹ מְזַמֵּן לֹא לָאֲנָשִׁים וְלֹא לְנָשִׁים.

ט טֻמְטוּם אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל.

י קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת (ד) הַפָּעוֹטוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, מְזַמְּנִין עָלָיו וּמִצְטָרֵף בֵּין לִשְׁלֹשָׁה בֵּין לַעֲשָׂרָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין מִצְטָרְפִין אוֹתוֹ כְּלָל עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה דְּאָז מְחַזְּקִינַן לֵיהּ כְּגָדוֹל שֶׁהֵבִיא (ה) ב' שְׂעָרוֹת (הָרֹא''שׁ וְהַמָּרְדְּכַי פ' ג' שֶׁאָכְלוּ וְטוּר) וְכֵן נוֹהֲגִין וְאֵין לְשַׁנּוֹת; (ו) וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה אִם מְכַוְּנִים וּמְבִינִים מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֵרֵשׁ שׁוֹמֵעַ הַבְּרָכָה (מַהֲרִי''ל).

באר היטב (ד) הפעוטות. כבן שש או כבן שבעה והמ''א כתב כבן ט' או כבן י' ע''ש אפשר דט''ס הוא: (ה) ב' שערות. פי' א''צ לבדוק אחר ב' שערות אבל אי ידיעינן שלא הביא ב' שערות אין מזמנין עליו. ולהוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות מיהו אם כל אחד מברך לעצמו בלחש לית לן בה עיין סי' קנ''ו ס''ק ח' מ''א: (ו) וחרש. דוקא חרש המדבר ואינו שומע ושוטה שאינו שוטה גמור ל''ח. מ''א:

יא מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל עֲבֵרָה, אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו.

סימן ר - דין המפסיק כדי לברך
ובו ב' סעיפים
א שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד, אֶחָד מַפְסִיק (א) עַל כָּרְחוֹ לִשְׁנַיִם וְעוֹנֶה עִמָּהֶם בִּרְכַּת (ב) זִמּוּן. וַאֲפִלּוּ לֹא רָצָה לְהַפְסִיק, מְזַמְּנִין עָלָיו בֵּין עוֹנֶה בֵּין אֵינוֹ עוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁם. אֲבָל שְׁנַיִם אֵין חַיָּבִים לְהַפְסִיק לְאֶחָד, הִלְכָּךְ אֵין חִיּוּב זִמּוּן חָל עַד שֶׁיִּתְרַצּוּ לְהַפְסִיק לְאֶחָד וּלְבָרֵךְ, וְאִם לֹא רָצוּ לְהַפְסִיק וְזִמֵּן הוּא עֲלֵיהֶם, לֹא עָשָׂה כְּלוּם; וְאִם לֹא רָצוּ לְהַפְסִיק, אַף הוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְבָרֵךְ וְלָצֵאת (ג) לַשּׁוּק, עַד שֶׁיִּגְמְרוּ הַשְּׁנַיִם וִיזַמֵּן עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי כְּבַר נִתְחַיֵּב הוּא בְּזִמּוּן וְהֵיאָךְ יְבָרֵךְ בְּלֹא זִמּוּן.

באר היטב (א) על כרחו. ואם לא הפסיק הוא אינו יוצא ידי זימון. מ''א: (ב) זימון. כתב הטור מי שהפסיק פעם אחת יכול להפסיק פעם שנית וכתב הב''ח דמיירי שמתחלה אכלו ג' והפסיק א' לב' ואח''כ באו ב' אחרים ואכלו עם הא' ולא שייך לומר פרח זימון מנייהו דכיון דנצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו ול''ד פעם שנית דה''ה פעם ג' או יותר יוכל לזמן עכ''ל. וכתב המ''א אם היו ה' בחבורה אחת והפסיק א' לב' שוב לא יוכל לזמן עם הב' הנשארים דפרח זימון מכולהו. אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לב' יוכל להפסיק אח''כ פעם ב'. כתב הטור ואם הם י' מפסיקין ג' לז' וא''צ להפסיק אלא עד שאמרו ברוך אלהינו ואם חזרו הג' ואכלו יכולים לזמן יחד. וכתב המ''א ונ''ל דיכולין להצטרף לז' אחרים לומר אלקינו דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלקינו דכל בי עשרה שכינתא שריא. ואפי' יש ה' שהפסיקו מצטרפין עם ה' אחרים לברכת אלקינו. מ''א: (ג) לשוק. ע''ל סי' קצ''ג ס''ק ו' מש''ש בשם הט''ז:

ב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק אֶלָּא עַד שֶׁיֹּאמַר: בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכו', הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַפְסִיק עַד שֶׁיֹּאמַר: הַזָּן אֶת הַכֹּל, וְכֵן נוֹהֲגִין (הָרֹא''שׁ וְתוס' והר''י בְּשֵׁם בה''ג וְהַטּוּר). וְאִם הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל (ד) פַּת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָכַל אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁרוֹצֶה לְבָרֵךְ מְבָרֵךְ מִתְּחִלָּה בִּרְכַּת הַזָּן; וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָזַר וְאָכַל (הר''י פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ) (טוּר) וְחוֹזֵר וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה בִּתְחִלָּה.

באר היטב (ד) פת. ואם לא היה דעתו לאכול פת רק פרפרת א''צ לחזור אלא למקום שפסק ד''מ ב''ח. ואם אכל פרפרת צריך לברך עליהם ברכה אחרונה כיון דלא אמר הזן. ומ''מ יזהר לכתחלה שלא ישיח בנתיים שבה''ל. מ''א:

סימן רא - מי הוא המברך
ובו ד' סעיפים
א גָּדוֹל (א) מְבָרֵךְ, אֲפִלּוּ בָּא בַּסוֹף; וְאִם רָצָה לִתֵּן רְשׁוּת לַקָּטָן לְבָרֵךְ, רַשַּׁאי; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין שָׁם אוֹרֵחַ, אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם אוֹרֵחַ, (ב) הוּא מְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אִם בַּעַל הַבַּיִת גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ (ג) לְבַעַל הַבַּיִת. וּמַה בְּרָכָה מְבָרְכוֹ, יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ וְלֹא יִכָּלֵם בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְיַצְלִיחַ בְּכָל נְכָסָיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְלֹא יִשְׁלֹּט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו, וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנָיו שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְהִרְהוּר עָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְוַתֵּר (פֵּרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַקְפִּיד) עַל בִּרְכָּתוֹ, וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּעַצְמוֹ, רַשַּׁאי. הגה: וְהוּא הַדִּין שֶׁיָּכוֹל לִתֵּן לְבָרֵךְ לְמִי (ד) שֶׁיִּרְצֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).

באר היטב (א) מברך. ואם הגדול מוציא ליחה שקורין הושטי''ן יברך אחד כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו מהר''ם מ''א. וכן לכתחלה לא יתן לברך לקטוע אצבע או למוכה שחין. תשובת חות יאיר סי' קע''ו: (ב) מברך. אורח שהוא נזיר עיין בתשובת חכם צבי סי' קס''ח ובספר פרי הארץ חא''ח סי' ה': (ג) לבעה''ב. וברכת את ה' לרבות בע''ה. מהר''ש: (ד) שירצה. קשה ממ''נ אם נותן לברך לא' מב''ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבעה''ב. ונ''ל דאם א' סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א''צ לברך לבעה''ב רשאי ליתן לו לברך ועוד נ''ל דאם ב' אוכלים בבית אחד ואחד יש לו אורח על שלחנו דמן הדין יש לאורח לברך ואם אותו בעה''ב רוצה לוותר יכול ליתן לברך למי שירצה. מ''א ע''ש:

ב לֹא יַקְדִּים חָכָם יִשְׂרָאֵל (ה) לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ לְבָרֵךְ לְפָנָיו דֶּרֶךְ חֹק וּמִשְׁפָּט כְּהֻנָּה, אֲבָל לָתֵת לוֹ הֶחָכָם רְשׁוּת שֶׁיְּבָרֵךְ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; אֲבָל כֹּהֵן תַּלְמִיד חָכָם מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתּוֹ (וַיִּקְרָא כא, ח) לִפְתֹּחַ (ו) רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְע''ל סִימָן קס''ז (סי''ד).

באר היטב (ה) לכהן ע''ה. ואמרינן בגמרא דחייב מיתה שמבזה התורה: (ו) ראשון. בקריאת התורה רש''י ור''ן והרא''ש כתב להיות (ראש) מדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה. וה''ה בישיבה ידבר בראש. כתב המ''א וצ''ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי מאחר שמדאורייתא הם. ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה. ומיהו אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר רשאי. סמ''ג וע''ל ס''ס קכ''ח ס''ק פ''ב מש''ש. ואם צריך להקדים לוי לישראל מחלוקת בין הפוסקים י''א שצריך להקדים וכן יסד בחרוז נודה לשמך ברשות הכהנים והלוים. וי''א שא''צ וגורסין הכהנים הלוים דכהנים איקרי לוים עמ''א. (ובספר אליהו רבה פסק דכשאין כהן יש ללוי הקדימה לפני ישראל בהמוציא ובבהמ''ז וכן משמעות ב''ח ופרישה):

ג (ז) מִי שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, מְקַצְּרִים יָמָיו.

באר היטב (ז) ימיו. דכתיב ואברכה מברכיך והמברך בהמ''ז מברך לבעה''ב רש''י. וא''כ דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס בה''מ. מ''א:

ד צָרִיךְ לַחֲזֹר שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ.