הלכות שבת
סימן רמב - להזהר בכבוד שבת
ובו סעיף אחד
א אֲפִלּוּ מִי שֶׁצָּרִיךְ לַאֲחֵרִים, אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְזָרֵז עַצְמוֹ לְכַבֵּד אֶת
(א) הַשַּׁבָּת; וְלֹא אָמְרוּ: עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ חֹל וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא לְמִי שֶׁהַשָּׁעָה דְּחוּקָה לוֹ
(ב) בְּיוֹתֵר; עַל כֵּן צָרִיךְ לְצַמְצֵם בִּשְׁאָר יָמִים כְּדֵי לְכַבֵּד הַשַּׁבָּת. מִתַּקָּנַת עֶזְרָא שֶׁיִּהְיוּ מְכַבְּסִים בְּגָדִים בַּחֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.
הגה: נוֹהֲגִין לָלוּשׁ כְּדֵי שִׁעוּר חַלָּה (ג) בַּבַּיִת, לַעֲשׂוֹת מֵהֶם לְחָמִים לִבְצֹעַ עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, (סֶמֶךְ מִמָּרְדְּכַי רֵישׁ מַסֶכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה), וְהוּא מִכְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁבְּמִקְצָת מְקוֹמוֹת נָהֲגוּ לֶאֱכֹל מֻלְיְתָא, שֶׁקּוֹרִין פשטיד''א, בְּלֵיל שַׁבָּת, זֵכֶר לַמָּן שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה (מַהֲרִי''ל) וְלֹא רָאִיתִי לָחוּשׁ לָזֶה.
באר היטב (א) השבת. ולא יפחות משני תבשילין זוהר בראשית. ובתיקוני שבת איתא שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים ע''ש ונ''ל דכל אחד לפי טבעו כמ''ש סי' רפ''ח. אם המוכרים הדגים מיקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות וראיה ממשנה ספ''ח דכריתות צמח צדק סי' כ''ח וכ''כ הפר''ח במנהגי איסור ס''ק ס''ו ובית הילל י''ד סי' רי''ח כתב דדוקא כשנתייקר השער יותר משליש כמו שהיה מקדם אבל אם נתייקר פחות משליש או שליש כמו שהיה מקדם אין לעשות תקנה וחייבים לקנות דגים לכבוד השבת דהידור מצוה עד שליש ע''ש. לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ירושלמי. כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר''ה חוץ מתשר''י ר''ת ת''ת שבת ראש חדש יו''ט. והוצאת ר''ח ר''ל מה שמביאים התינוקת להרב שלהם בר''ח עטרת זקנים בשם הר''ן מקראקא וכ''כ המ''א בסי' ת''ט בשם הב''ח ע''ש. אם שלחו לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול ב''ח סי' תתס''ו: (ב) ביותר. היינו מי שיש לו מזון י''ד סעודות לאכול כל ימות השבוע בכל יום ב' סעודות לא יטול מהצדקה לאכול סעודה ג' וזהו פירושו עשה שבתך חול ר''ל כמו חול ב' סעודות. מ''א ט''ז: (ג) בבית. אסור לאכול פת גוי בשבת. ויאכלו מהחלות בשבת. מ''א ועי' סי' שכ''ה ס''ד:
סימן רמג - דין המשכיר שדה ומרחץ לעכו''ם
ובו ב' סעיפים
א לֹא יַשְׂכִּיר אָדָם מֶרְחָץ שֶׁלּוֹ לְעַכּוּ''ם, מִפְּנֵי שֶׁנִּקְרָא עַל
(א) שְׁמוֹ, וְעַכּוּ''ם זֶה עוֹשֶׂה מְלָאכָה בּוֹ בְּשַׁבָּת, דִּסְתָם מֶרְחָץ לָאו לַאֲרִיסוּתָא
(פֵּרוּשׁ אָרִיס הוּא הָעוֹבֵד לִקַח חֵלֶק מִמַּה שֶּׁיַּשְׁבִּיחַ לִבְעָלָיו) עָבִיד, וְאָמְרֵי שֶׁכָּל הָרֶוַח שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשָׂכַר אֶת הַעַכּוּ''ם בְּכָךְ וְכָךְ לְיוֹם, וְנִמְצָא הַעַכּוּ''ם עוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל; אֲבָל שָׂדֶה, מֻתָּר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְקַבֵּל שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוֹמְרִים: הַעַכּוּ''ם לְקָחָהּ בַּאֲרִיסוּת, וּלְעַצְמוֹ הוּא עוֹבֵד; וְתַנּוּר, דִּינוֹ כְּמֶרְחָץ; וְרֵחַיִם, דִּינָם כְּשָׂדֶה.
הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לְקָחָהּ הַכּוּתִי רַק לִשְׁלִישׁ אוֹ לְרָבִיעַ, וְיֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הֲנָאָה בְּמַה שֶּׁהַכּוּתִי עוֹבֵד בְּשַׁבָּת, שָׁרֵי, דְּכוּתִי אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עוֹבֵד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַיְמוֹנִי פ''ז וּבֵית יוֹסֵף סִימָן רמ''ה בְּשֵׁם סֵפֶר הַתְּרוּמָה).
באר היטב (א) שמו. דע שלשה חלוקים יש בדין שכירות. אחד בשוכר לגוי שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ ורווחים או הפירות יחלוקו. ב' שהגוי נוטל כל הרווחים או הפירות ויתן לישראל דבר קצוב כל שנה. והב' חילוקים אלו מותרים בשדה ובמרחץ מדינא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד רק חכמים אסרו אלו הב' חילוקים במרחץ משום מראית עין מפני דנקראת על שמו וכו'. אבל חלוקה ג' דהיינו שיהיה כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לנכרי דבר קצוב לכל שנה זה ודאי אסור מדינא אפי' בשדה כ''ש במרחץ דהוי הגוי שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאף אם לא עשה הגוי מלאכה בשבת יטול שכרו הדבר קצוב כל שנה וליכא למימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ממילא אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בסעיף ב' חזר להיות המרחץ כשדה. הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה ג' אסור. ודע דכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות חול. אבל ליום השבת לחוד אסור בכל גווני עי' ט''ז:
ב אֲפִלּוּ מֶרְחָץ אוֹ תַּנּוּר, אִם הִשְׂכִּירָם שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וְנִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים אֶלָּא לְהַשְׂכִּירָם, וְכֵן אִם מִנְהַג רֹב אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהַשְׂכִּירָם אוֹ לִתְּנָם בַּאֲרִיסוּת, מֻתָּר לְהַשְׂכִּירָם לְכוּתִי אוֹ לִתְּנָם לוֹ בַּאֲרִיסוּת.
הגה: וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם הָאָסוּר, אִם אֵין הַמֶּרְחָץ אוֹ הַתַּנּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל רַק שְׂכָרָם (ב) מִכּוּתִי וְחָזַר וְהִשְׂכִּירָם לְכוּתִי, שָׁרֵי, דְּאֵין שֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו (ב''י בְּשֵׁם גְּאוֹנִים). וְכֵן אִם יֵשׁ מֶרְחָץ בְּבֵית דִּירָה, וְאֵין רוֹחֲצִין בַּמֶּרְחָץ רַק אוֹתָן (ג) שֶׁבְּבֵיתוֹ וְהֵם יוֹדְעִים שֶׁשָּׂכְרוּ כּוּתִי, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי''א וְר''ח וְאוֹר זָרוּעַ). וְאִם עָבַר וְהִשְׂכִּירוֹ בַּמָּקוֹם הָאָסוּר, (ד) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׂכָרוֹ מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים), וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר, וְכֵן עִקָּר (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת וְע''ל סוֹף סִימָן רמ''ה).
באר היטב (ב) מעכו''ם. בב''י כתב אפי' קנאו מנכרי שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ע''כ נראה להתיר אף בקנה. מ''א: (ג) שבביתו. צ''ע הא כתוב בסי' רמ''ד דאפי' דר בין העכו''ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה''נ ניחוש לזה ועוד הא קי''ל דכל שאסרו רז''ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור ט''ז ע''ש. והמ''א האריך והעלה דתרתי בעינן דעומד ברשות אחר בפני עצמו. ושלא יהא רוחצין בו אלא שכניו ע''ש (ובס' אליהו רבה מתרץ קושית מ''א והעלה כדעת רמ''א ע''ש): (ד) וי''א שאסור. ב''ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא אלא משום מראית עין אסרו שכרו מותר ומ''מ דוקא בהבלעה אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ''ש ס''ס רמ''ה:
סימן רמד - איזה מלאכות יכול העכו''ם לעשות בעד הישראל
ובו ו' סעיפים
א פּוֹסֵק אָדָם
(פֵּרוּשׁ מַתְנֶה) עִם הַעַכּוּ''ם עַל הַמְּלָאכָה, וְקוֹצֵץ דָּמִים, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹשֶׂה
(א) לְעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּצִנְעָה, שֶׁאֵין מַכִּירִים הַכֹּל שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה הַנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא, אֲבָל אִם הָיְתָה יְדוּעָה וּמְפֻרְסֶמֶת, אָסוּר שֶׁהָרוֹאֶה אֶת הָאֵינוֹ יְהוּדִי עוֹסֵק אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁקָּצַץ, וְאוֹמֵר שֶׁפְּלוֹנִי שָׂכַר
(ב) הַעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת; לְפִיכָךְ הַפּוֹסֵק עִם הָאֵינוֹ יְהוּדִי לִבְנוֹת לוֹ
(ג) חֲצֵרוֹ אוֹ כָּתְלוֹ, אוֹ
(ד) לִקְצֹר לוֹ שָׂדֵהוּ, אִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה בַּמְּדִינָה אוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, אָסוּר לוֹ לְהַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָרוֹאִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁפָּסַק;
הגה: וַאֲפִלּוּ אִם דָּר בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, יֵשׁ לָחוּשׁ לָאוֹרְחִים הַבָּאִים שָׁם, אוֹ (ה) לִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיַּחְשְׁדוּ אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אַשְׁכְּנַזִּים); וְאִם הָיְתָה הַמְּלָאכָה חוּץ לַתְּחוּם, וְגַם אֵין עִיר אַחֶרֶת בְּתוֹךְ תְּחוּמוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ מְלָאכָה, מֻתָּר.
וְעַכּוּ''ם שֶׁהִכְנִיס צֹאן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְדִיר שָׂדֵהוּ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקל''ז סָעִיף י''ד.
באר היטב (א) לעצמו. פי' דאין קפידא לישראל בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר: (ב) העכו''ם. כלומר ששכרו לימים וזה אסור מדינא: (ג) חצירו. התוס' ספ''ק דע''א בשם ר''ת כתב דר''ת היה מתיר לבנות בית ע''י נכרי בקבלנות כיון דאין שבח לישראל במה שבונה בשבת כמו בשדה דאריס אריסותיה עביד ה''נ בזה דעכו''ם עושה קבלנות שלו. אבל ר''י אוסר מטעם שנזכר בסעיף זה ור''ת בעצמו לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו. וכתב הגהת (מיימון) [מרדכי] דהשפחות אסורות לעשות מלאכה בבית ישראל בשבת והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה: (ד) לקצור. אע''ג דדרך שדה לאריסות וא''כ יסברו שלקחה באריסות כמ''ש סי' רמ''ג י''ל דש''ה כשיחקרו יוודע להם האמת שקבלו באריסות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין העכו''ם נוטל בריוח ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו ששכיר יום הוא: (ה) לב''ב. עיין סי' רמ''ג ס''ק ג' שסותר זה ויש להחמיר כהך דהכא ט''ז. ומ''א מיישב ע''ש. פה בעירנו נוהגין היתר לשכור עכו''ם בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב והעכו''ם עושים המלאכה בשבת נ''ל משום דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור וא''כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומ''מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו''ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם אבל תיקון הרחוב אין נקרא ע''ש ישראל כ''כ ומ''מ במקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל מ''א ונ''ל שאם ח''ו יש חשש שיתבטל הבית הכנסת מלבנות שרי בקבלנות עיין סימן תקמ''ד ס''א ודוק:
ב לִפְסֹל הָאֲבָנִים וּלְתַקֵּן הַקּוֹרוֹת, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי אָסוּר, כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ מְחֻבָּר הוּא; וְאִם עָשׂוּ כֵן, לֹא יְשַׁקְּעֵם בְּבִנְיָן.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵינוֹ מְפֻרְסָם שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי (כָּל בּוֹ).
ג אִם בָּנוּ אֵינָם יְהוּדִים לְיִשְׂרָאֵל בַּיִת בְּשַׁבָּת, בְּאִסוּר,
(ו) נָכוֹן לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בּוֹ.
הגה: מִיהוּ אִם הִתְנָה יִשְׂרָאֵל עִם אֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי עֲשָׂאָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ לְמַהֵר לְהַשְׁלִים מְלַאכְתּוֹ, אֵין לָחוּשׁ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ וְרַבִּי' יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקמ''ג.
באר היטב (ו) נכון להחמיר. וב''ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר''ת ומותר בדיעבד וה''ה כשתיקן האבנים דמותר לשקעם. מ''א ט''ז: (ובס' אליהו רבה הוכיח כמשמעות הב''ח דנכון להחמיר כדעת ש''ע):
ד מְלֶאכֶת פַּרְהֶסְיָא, אֲפִלּוּ בְּמִטַּלְטְלִין כְּגוֹן סְפִינָה הַיְדוּעָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּינָהּ כְּמוֹ מְלֶאכֶת מְחֻבָּר.
ה אִם שָׂכַר אֵינוֹ יְהוּדִי לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם
(ז) שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב וְאוֹרֵג בְּשַׁבָּת כְּאִלּוּ קָצַץ עִמּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ סֵפֶר אוֹ שֶׁיֶּאֱרֹג לוֹ בֶּגֶד, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה; וְהוּא שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב עִמּוֹ יוֹם יוֹם וְלֹא יַעֲשֶׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית יִשְׂרָאֵל; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּשׂוֹכֵר אֵינוֹ יְהוּדִי לִזְמַן.
הגה: וְדַוְקָא שֶׁשְּׂכָרוֹ לִמְלָאכָה מְיֻחֶדֶת, כְּגוֹן בֶּגֶד לֶאֱרֹג אוֹ סֵפֶר לִכְתֹּב, אֲבָל כְּשֶׁשְּׂכָרוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ תּוֹךְ זְמַן הַשְּׂכִירוּת, (ח) לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן רמ''ז.
באר היטב (ז) שיכתוב לו. זהו דעת הרמב''ם ונ''ל כוונת הרמב''ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך יושב בטל לכן מותר לכתוב בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אינו אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת. והיש מי שאוסר הוא הראב''ד דס''ל דישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד: (ח) לכ''ע אסור. דקרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר למלאכה אחרת ואם כן מרויח ישראל במלאכת הנכרי בשבת. וה''ה אם שכרו לכתוב לו תמיד זהו פשיטא דאסור לכתוב לו בשבת. מ''א:
ו יְהוּדִי הַקּוֹנֶה מֶכֶס וּמַשְׂכִּיר לוֹ אֵינוֹ יְהוּדִי לְקַבֵּל מֶכֶס בְּשַׁבָּת, מֻתָּר אִם הוּא
(ט) בְּקִבֹּלֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר לוֹ לִכְשֶׁתִּגְבֶּה מֵאָה דִּינָרִים אֶתֵּן לְךָ כָּךְ וְכָךְ.
הגה: וְכֵן יוּכַל לְהַשְׂכִּיר הַמֶּכֶס לְכָל הַשַּׁבָּתוֹת לְאֵינוֹ יְהוּדִי, וְהָאֵינוֹ יְהוּדִי יִקַּח הָרֶוַח שֶׁל שַׁבָּתוֹת לְעַצְמוֹ, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁיֹּאמְרוּ לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, דְּבִמְקוֹם פְּסֵידָא כִּי הַאי גַּוְנָא לֹא חָשְׁשׁוּ (בֵּית יוֹסֵף); וְיִשְׂרָאֵל הַמְמֻנֶּה עַל מַטְבֵּעַ שֶׁל מֶלֶךְ, (י) דִּינוֹ כְּדִין הַמְמֻנֶּה עַל הַמֶּכֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעִים קוֹל בְּשַׁבָּת בְּהַכָּאַת הַמַּטְבֵּעַ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ו) וְע''ל סי' רנ''ב; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַיִּשְׂרָאֵל אֵצֶל הָאֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת כְּשֶׁעוֹסֵק (יא) בִּמְלַאכְתּוֹ בַּמַּטְבֵּעַ, אוֹ בְּקַבָּלַת הַמֶּכֶס (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת).
באר היטב (ט) בקבולת. דאז שרי מדינא ואע''ג דיש חילוק בין קבולת שאין ישראל קובע מלאכתו לנכרי בשבת כמ''ש ר''ס רנ''ב ובמכס קובע לו דוקא בשבת מ''מ שרי משום פסידא ומה''ט שרינן הכא אע''ג דהוי בפרהסיא. וא''ל למה לא התירו נמי במרחץ בסי' רמ''ג משום פסידא דלא התירו אלא בהפסד גדול עיין ט''ז. יהודי ששכר המלח מותר להשכיר לו פועלים בקבולת שאם יעשו לו כך וכך מלח יתן להם כך וכך רש''ל סימן ק'. עיין יד אהרן מה שמביא בשם ס' נחלת יהושע ומס' דת ודין סי' ו': (י) דינו כדין. ומותר ליתן כסף לעכו''ם לתקן לו מעות כיון שאין כאן שמיעת קול שהוא של ישראל ואין לחוש כיון שהעכו''ם עביד בשכרו. הג''מ מ''א: (יא) במלאכתו. לא מבעיא כשהמכס הוא לישראל אלא אפילו השכירו לעכו''ם לשבתות ואין לו עסק בכך אפ''ה אסור שלא יאמרו לצורכו הוא עושה. כתב הט''ז הא דאסור לישב שם היינו כדי לידע מה הוא התעסקות שעושה העכו''ם כדי לקבל ממנו חשבון ע''ז למחר אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את העכו''ם שלא יגנוב מותר ובזה ניחא מה שנהגו מחזיקי ריחיים מהשר להושיב שם ישראל אפי' בשבת רק יזהרו שלא ידברו כלום בהעסק עכ''ל. והיד אהרן חולק דבכל גווני אסור לישב שם ע''ש. אין לישראל לקבל דבר מאכל במכס אפילו לא הובא מחוץ לתחום ואין בו חשש צידה ומחובר מ''א ע''ש. ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' קנ''ז. ובס' דת ודין סי' ו'. ובספר משנה למלך בפ''ו מהלכות שבת ובתשובת פנים מאירות סי' ל''ח:
סימן רמה - ישראל ועכו''ם שתפין, איך יתנהגו בשבת
ובו ו' סעיפים
א יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שָׂדֶה אוֹ תַּנּוּר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ רֵחַיִם שֶׁל מַיִם
(א) בְּשֻׁתָּפוּת, אוֹ שֶׁהֵם שֻׁתָּפִין בַּחֲנוּת בַּסְחוֹרָה, אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לְהִשְׁתַּתֵּף שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַר הַשַּׁבָּת לָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, וּשְׂכַר יוֹם א' כְּנֶגֶד יוֹם הַשַּׁבָּת לַיִּשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, מֻתָּר. וְאִם לֹא הִתְנוּ בִּתְחִלָּה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לַחֲלֹק נוֹטֵל עַכּוּ''ם שְׂכַר הַשַּׁבָּתוֹת כֻּלָּם, וְהַשְּׁאָר חוֹלְקִים אוֹתוֹ; וְאִם לֹא הָיָה שְׂכַר הַשַּׁבָּת יָדוּעַ, יִטֹּל הָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ שְׁבִיעִית הַשָּׂכָר, וְחוֹלְקִים הַשְּׁאָר.
הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין הַשָּׂכָר בְּדִיעֲבַד, אֲפִלּוּ לֹא הִתְנוּ וְחָלְקוּ סְתָם (הָרֹא''שׁ פ''ק דע''א וְרַבִּי' יְרוּחָם חי''ב). וְנ''ל דִּבְהֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת שֶׁכָּל אֶחָד עוֹסֵק (ב) בְּיוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם עוֹסְקִים בְּיַחַד כָּל יְמֵי הַחֹל, וּבְשַׁבָּת עוֹסֵק הָעַכּוּ''ם לְבַדּוֹ, מֻתָּר לַחֲלֹק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר, דְּעַכּוּ''ם אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד, וְאֵין הַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה בִּמְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה מֻטֶּלֶת עָלָיו לַעֲשׂוֹת; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה עִם שְׁאָר הַיָּמִים (ר''ן פ''ק דְּשַׁבָּת סוֹף פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי פ''ק דע''א).
באר היטב (א) בשותפות. דע ההיתר גמור הוא באם הישראל שיש לו שדה בשותפות עם הנכרי שיתנו מתחלה קודם שלוקחין השותפות. טול אתה בשבת ואני בחול אם רב או מעט. ובשעת חלוקה יטול הנכרי שכר שבת וישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר טול בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור. ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה לקח העכו''ם בשבת בלא אמירת ישראל זהו נקרא לא התנו וחלקו סתם ובעיא היא בגמרא ולא איפשטא ופסק הרא''ש לקולא והרמב''ם לחומרא דפירש בגמרא דאסור ואם באו לחשבון אסור זה קאי אלא התנו וחלקו סתם. אבל אם התנו ובשעת חלוקה חולקין בשוה כמ''ש בסעיף ב' זה ודאי מותר אף להרמב''ם דאל''כ ליפרש הרמב''ם ואם באו לחשבון אסור אפי' אם התנו רק דחלקו בשוה אלא ודאי דמותר. לפ''ז אם אומר בשעת חלוקה שקילנא בשבת נו''ן זוזי ואת בחד בשבת ק' זוזי מלא לי כתב ב''י בשם הגאונים דאסור דהרמב''ם לא ס''ל הכי אלא בכל צד יש היתר אחר שהתנו ורש''י ג''כ כהרמב''ם ס''ל ט''ז. ומ''א בס''ק ב' לא כ''כ ועיין ב''ח וביד אהרן. אם הם אין עושין כלום רק שהעכו''ם מסיק התנור ואופין בו ונותנין שכירות אע''ג דהישראל אסור לקבל השכירות משום שכר שבת מ''מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה מ''א. ע''ש. (ויש שם טעות סופר במ''א שכתוב אפי' התנור ליתסר וצ''ל אפילו התנו ולא התנור ע''ש ובא''ר במה שהשיג על מ''א במה שכתב דאיירי בהבלעה): (ב) ביומו. כיון דהישראל עושה נגד מה שעשה העכו''ם בשבת ה''ל העכו''ם שלוחו וה''ה כשישראל מחויב לעסוק הכל והעכו''ם מתעסק בשבת. כתב ב''י בשם (רי''ו) [תוס'] ואם אין לאופה נכרי חלק בגוף התנור רק שישראל אומר לו מתחלה טול אתה לעצמך כך וכך ימים ובתוכו שבת כדי שתסיקנו גם בחול דמותר ג''כ בהתנו. וכ' המ''א דדוקא לומר לאופה ב' ג' ימים דהוי שכר שבת בהבלעה זהו מותר בהתנו אבל לומר טול אתה בשבת כדי שתסיקנו בחול אסור אפי' בהתנו דהוי כמשכיר תנורו בשבת ונוטל שכר שבת ע''מ שתסיקנו בחול דלא דמי כשיש לנכרי חלק בו הו''ל שלו לגמרי בשבת עיין מ''א:
ב הֵיכָא שֶׁהִתְנוּ בַּתְּחִלָּה, אִם אַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת חֲלוּקָה נִתְרַצָּה הָעַכּוּ''ם לַחֲלֹק בְּשָׁוֶה, מֻתָּר.
ג הֵיכָא שֶׁלֹּא הִתְנוּ בִּתְחִלָּה, יֵשׁ תִּקּוּן עַל יְדֵי שֶׁיַּחֲזִיר הַמּוֹכֵר לָהֶם דְּמֵי הַקַּרְקַע אוֹ יִמְכְּרוּהוּ לְאִישׁ אַחֵר וְיַחְזְרוּ וְיִקְנוּהוּ בְּשֻׁתָּפוּת, וְיִתְּנוּ בִּשְׁעַת הַקְּנִיָּה; וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּחֲנוּת וְלֹא הִתְנוּ, יַחֲזֹר כָּל אֶחָד וְיִטֹּל חֶלְקוֹ, וִיבַטְּלוּ הַשֻּׁתָּפוּת, וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף, וְיִתְּנוּ בִּתְחִלָּה; וְאִם קִבֵּל הַקַּרְקַע לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה בְּשֻׁתָּפוּת, יְבַטְּלוּ הַשִּׁתּוּף וְיִמְחֲלוּ זֶה לָזֶה, וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ לְהִשְׁתַּתֵּף וְיִתְּנוּ בִּתְחִלָּה.
הגה: וְאִם יִרְצֶה לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ''ם חֶלְקוֹ (ג) בְּשַׁבָּת, אוֹ לְשָׂכְרוֹ בְּקִבֹּלֶת, שָׁרֵי וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רמ''ד לְעִנְיַן מֶכֶס וּמַטְבֵּעַ דְּשָׁרֵי, וְכָל שֶׁכֵּן כָּאן דְּשָׁרֵי עִם שֻׁתָּפוּת עַכּוּ''ם.
באר היטב (ג) בשבת. ט''ז חולק וכ' שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו לשבתות לחוד שלא בהבלעה דהיתר זה לא מצינו רק במכס דלעיל מטעם פסידא כמש''ל ע''ש ועיין מ''א:
ד יָכוֹל יִשְׂרָאֵל לִתֵּן לְעַכּוּ''ם
(ד) מָעוֹת לְהִתְעַסֵק בָּהֶם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ''ם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם בְּשַׁבָּת חוֹלֵק עִמּוֹ כָּל הַשָּׂכָר בְּשָׁוֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְלָאכָה זוֹ מֻטֶּלֶת עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹתָהּ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהָעַכּוּ''ם עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְכֵן אֵין הָעֵסֶק נִכָּר מִמִּי הוּא.
הגה: וְדַוְקָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא שֶׁעַכּוּ''ם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן לְחוּד עִם הַמָּעוֹת, אֲבָל אִם כָּל אֶחָד עוֹסֵק בְּיוֹמוֹ וְיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לַעֲסֹק נֶגֶד מַה שֶּׁעָסַק הָעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם גָּאוֹן). וְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן מִן הָעַכּוּ''ם, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שכ''ה סָעִיף ב' וְג'.
באר היטב (ד) מעות. ואם העכו''ם נותן מעות לישראל להתעסק בהם ועוסק הגוי בשבת ודאי אסור כיון דמלאכה זו של שבת היתה ומוטלת על ישראל לעשותה הרי זה הגוי שליחותיה קא עביד שכנה''ג ע''כ. כשיש יום השוק בשבת אסור ליתן לגוי מעות מע''ש לקנות לו בשבת כמ''ש סי' ש''ז ס''ג ע''ש ודלא כמו שעושין הסוחרים בספינה שמוסרים הפשתן שלהם כשבאים לאיזה מקום לערלים למכור בשבת וזה איסור גמור:
ה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן סְחוֹרָה לְעַכּוּ''ם לִמְכֹּר, אִם קָצַץ לוֹ שָׂכָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ מְכֹר בְּשַׁבָּת. תַּנּוּר שֶׁלְּקָחוֹ יִשְׂרָאֵל מַשְׁכּוֹן מֵעַכּוּ''ם, וְקִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ''ם שֶׁמַּה שֶּׁיַּעֲלֶה שְׂכַר הַתַּנּוּר יִתֵּן לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית מְעוֹתָיו, מֻתָּר לִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת לְפִי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ''ם, וְאֵין לְיִשְׂרָאֵל חֵלֶק בּוֹ, וְגַם אֵין הַיִּשְׂרָאֵל אוֹמֵר לוֹ לַעֲסֹק בְּשַׁבָּת. וְהָעַכּוּ''ם כִּי טָרַח בְּנַפְשֵׁיהּ טָרַח, לְקַיֵּם תְּנָאוֹ.
ו אִם אָפוּ הָעַכּוּ''ם בְּתַנּוּרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, עַל כָּרְחוֹ, וְנָתְנוּ לוֹ פַּת בִּשְׂכַר הַתַּנּוּר, אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ.
סימן רמו - דיני השאלה והשכרה לעכו''ם בשבת
ובו ה' סעיפים
א מֻתָּר לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כֵּלָיו לְעַכּוּ''ם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן מַחֲרֵשָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ''ם בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וּבַיּוֹם הַה' מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא
(א) בְּהַבְלָעָה, כְּגוֹן שֶׁיַּשְׂכִּיר לוֹ לְחֹדֶשׁ אוֹ לְשָׁבוּעַ; וּלְהַשְׁאִיל לוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
הגה: וְכֵן עִקָּר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה; וּמֻתָּר לְהַשְׁאִיל לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת (טוּר וסמ''ג וּסְמַ''ק וְתוס' פ''ק דְּשַׁבָּת) אַף עַל גַּב שֶׁמַּתְנֶה שֶׁהָעַכּוּ''ם יַחֲזֹר וְיַשְׁאִיל לוֹ, וְלֹא אַמְרִינָן בְּכִי הַאי גַּוְנָא דְּהָוֵי כִּשְׂכִירוּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ז).
באר היטב (א) בהבלעה. אבל ליטול שכר שבת לחוד אפי' בכלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בחדר לדור בו אסור כמ''ש סימן ש''ו ס''ד. מ''א:
ב אָסוּר לְהַשְׁאִיל שׁוּם כְּלִי לְעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִם הוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, כָּל שֶׁאֵין שְׁהוּת
(ב) לְהוֹצִיאוֹ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַמַּשְׁאִיל קֹדֶם חֲשֵׁכָה, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל צִוָּהוּ לְהוֹצִיאוֹ.
באר היטב (ב) להוציאו. ואם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה יש להקל בעת הצורך עיין. מ''א וט''ז:
ג אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ''ם כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ
(ג) מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ.
הגה: אֲבָל יָכוֹל לְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ, וּלְהַתְנוֹת שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מְהָנֵי אִם מַתְנֶה עִם הָעַכּוּ''ם שֶׁתָּנוּחַ בְּשַׁבָּת, כִּי אֵין הָעַכּוּ''ם נֶאֱמָן (ד) עַל כָּךְ (סְמַ''ג וסֵפֶר הַתְּרוּמָה וּמָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת) וְאִם הִשְׁאִילָהּ אוֹ הִשְׂכִּירָהּ לְעַכּוּ''ם, וְהִתְנָה עִמּוֹ לְהַחְזִירָהּ לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְעִכְּבָהּ בְּשַׁבָּת,
(ה) יַפְקִירֶנָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אוֹ יֹאמַר
(ו) בְּהֶמְתּוֹ קְנוּיָה לְעַכּוּ''ם, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מֵאִסוּרָא דְּאוֹרַיְתָא.
הגה: וְאִם רוֹצֶה, יָכוֹל לְהַפְקִירָהּ לִפְנֵי ג' בְּנֵי אָדָם כְּדִין שְׁאָר הֶפְקֵר, וַאֲפִלּוּ הָכֵי אֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל (ז) לִזְכּוֹת בָּהּ דְּוַדַּאי אֵין כַּוָּנָתוֹ רַק כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מֵעָלָיו אִסּוּר שַׁבָּת (טוּר). וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב אֵין אָדָם (ח) מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּיוֹם טוֹב (בֵּית יוֹסֵף סי' ש''ח בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט).
באר היטב (ג) מלאכה בשבת. דזהו אסור מדאורייתא דקי''ל דשכירות לא קניא. ודוקא מלאכה אבל לרכוב הנכרי על בהמת ישראל אין להקפיד. דחי נושא את עצמו כמ''ש סי' ש''ה סעיף כ''ב ע''ש. ואם הישראל שכר מעכו''ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. ואם חזר והשכירה לעכו''ם שרי ממ''נ. מ''א: (ד) על כך. ואין בכלל זה מה שמוסרין בהמה לרועה דמירתת להשתמש בהן כמ''ש סי' ש''ה סכ''ג: (ה) יפקירנה. דד''ת הפקר בפ''ע הוי הפקר. אבל לכתחלה אסור להשכירה ע''ד שיפקירנה בשבת וגם במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. עיי' תשובת צמח צדק סי' ל''ה. וב''ח מתיר לכתחלה להפקיר בפני ג'. וט''ז כתב דאפי' דיפקיר בפני ג' אין היתר בזה ברור לכתחלה אלא יש היתר כפי הדרכים שזכר בסעיף ה': (ו) בהמתי. ודוקא בפניו צריך לומר כדי שיתכוין לקנות מ''א. (ובספר אליהו רבה פסק דאפי' בינו לבין עצמו מהני כדעת ש''ע בדיעבד עכ''פ): (ז) לזכות בה. כתב ט''ז שמעתי בשם רב א' שסמך ע''ז להתיר להלוות ברבית על משכון דרך מכירה אעפ''י שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ''ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור רבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת. ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו דאסור וכאן הוי הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוי הפקר גמור משא''כ במשכון הנ''ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם ע''ש: (ח) מצווה. וביש''ש פ''ק דביצה חולק ואוסר ויש להחמיר כדבריו. מ''א:
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר שְׁוָרִים לְעַכּוּ''ם לַחֲרֹשׁ בָּהֶם, וְחוֹרֵשׁ בָּהֶם, יֵשׁ מַתִּירִים אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ''ם אַחֲרָיוּת מִיתָה וּגְזֵלָה וּגְנֵבָה וְיוֹקְרָא וְזוֹלָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הָעַכּוּ''ם יָכוֹל לְמָכְרָהּ אִם יִרְצֶה, נִקְרֵאתָ
(ט) בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל
וְעַיֵּן לְמַטָּה בְּסִימָן זֶה.
באר היטב (ט) בהמת ישראל. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יכול המושל לעשות בו כרצונו ואם אח''כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב. תשובת שבות יעקב ח''ב סי' ל''ט ע''ש. והמחבר יד אהרן חולק עליו וכתב ול''נ שאם הגוי יכול למוכרו אף שמכרו לו בדבר מועט מותר ואם אינו יכול למוכרו אסור שנקראת בהמת ישראל בכל מקום וכ''כ בתשובת צמח צדק ע''ש והיותר טוב שיפקירנה:
ה אִם יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֻׁתָּפִין בַּבְּהֵמָה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בָּהּ הָעַכּוּ''ם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, עַל יְדֵי שֶׁיַּתְנֶה
(י) עִם הָעַכּוּ''ם בִּתְחִלָּה כְּשֶׁקָּנוּ אוֹתָהּ שֶׁיִּטֹּל הָעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חֹל, וְאִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנוּ אַחַר כָּךְ; וְאִם יַלְוֶה אוֹתָהּ לְעַכּוּ''ם בְּהַלְוָאָה גְּמוּרָה, שֶׁיְּהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהוֹצִיאָהּ אִם יִרְצֶה, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וְיִזְקֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ''ם וְאַחֲרָיוּת הַשְּׁוָרִים עַל הָעַכּוּ''ם, מֻתָּר. וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא רְשׁוּת בְּיַד הָעַכּוּ''ם לְהוֹצִיא, עַל יְדֵי שֶׁיִּזְקֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ''ם בְּמִלְוֶה וְיַחֲזֹר הָעַכּוּ''ם וְיַעֲשֶׂה אַפּוֹתִיקֵי
(פֵּרוּשׁ אַפּוֹ תְּהֵא קָאֵי כְּלוֹמַר לֹא יְהֵא לְ ךְ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה) לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ יְהַרְהֲנֵם
(פֵּרוּשׁ מַשְׁכּוֹן בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל רהן) אֶצְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: מֵעַכְשָׁו; וְיֵשׁ מַתִּירִים עַל יְדֵי שֶׁיַּזְהִיר אֶת הָעַכּוּ''ם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאִם יַעֲבֹר וְיַעֲשֶׂה תִּהְיֶה אַחֲרָיוּת עָלָיו וַאֲפִלּוּ מֵהָאוֹנְסִים, וְיִכְתֹּב כֵּן
(יא) בְּעַרְכָּאוֹתֵיהֶם, דְּהַשְׁתָּא אִם בָּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אֵינָהּ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי קְנָאָהּ הָעַכּוּ''ם לְהִתְחַיֵּב בְּאָנְסֵיהּ.
הגה: וְכָל צְדָדֵי הֶתֵּרִים אֵלּוּ הִלְכְתָא נִינְהוּ וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אֲפִלּוּ אִם הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁל (יב) יִשְׂרָאֵל דִּינוֹ כְּאִלּוּ הָיָה בְּשֻׁתְּפוּת הָעַכּוּ''ם, רַק שֶׁיְּפַרְסֵם שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶתֵּר.
באר היטב (י) עם העכו''ם וכו'. ואז מותרין אח''כ לחלוק בשוה כמ''ש סי' רמ''ה ס''ק א' ועיין מ''א: (יא) בערכאותיהם. לפרסומי מלתא: (יב) ישראל. אם הסוסים של ישראל וגם העכו''ם הוא עבדו ומוליך סחורתו אין היתר במכירה דהרי אסור להניח לו לעשות מלאכתו אא''כ הוא מושכר לו רק ליסע עם הסוסים אז שרי להרמב''ם כמ''ש סי' רמ''ד ס''ה ועכ''פ אסור לומר לך בשבת כמ''ש סי' רנ''ב. כתב הב''ח ואלו שיש להם סוסים ועגלות ומוליכין משאות בשבת בשכר ומוכרין בכוונה לעכו''ם כדי להפקיע איסור שבת עוברים על דברי חכמים וראוי לקונסם עיין צמח צדק סימן ל''ה. אבל לדבר מצוה להוליך אתרוגים מותר:
סימן רמז - דין אינם יהודי המביאים כתבים בשבת
ובו ו' סעיפים
א שׁוֹלֵחַ אָדָם אִגֶּרֶת בְּיַד עַכּוּ''ם, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה; וְהוּא
(א) שֶׁקָּצַץ לוֹ דָּמִים, וּבִלְבַד
(ב) שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ בְּשַׁבָּת; וְאִם לֹא קָצַץ, אִי לֹא קָבִיעַ
(ג) בֵּי דֹּאַר
(פֵּרוּשׁ אִישׁ יָדוּעַ שֶׁכָּל כְּתָב אֵלָיו יוּבַל וְהוּא מְשַׁלְּחַם לְמִי שֶׁשָּׁלוּחַ אֵלָיו). בְּמָתָא, אָסוּר לִשְׁלֹחַ אֲפִלּוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן; וְאִי קָבִיעַ בֵּי דֹּאַר בְּמָתָא, מְשַׁלְּחָן אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהוּא שֶׁיְּהֵא שְׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ לַבַּיִת הַסָמוּךְ
(ד) לַחוֹמָה.
הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לֹא קָצַץ, וַאֲפִלּוּ לֹא קָבִיעַ בֵּי דֹּאַר בְּמָתָא, אִם מְשַׁלְּחוֹ (ה) בְּיוֹם ה' אוֹ קֹדֶם לָכֵן; (טוּר) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ אִם צְרִיכִים לְכָךְ.
באר היטב (א) שקצץ. דאז בדידיה קא טרח ולא בשביל ישראל וה''ה בכל מלאכות בעינן קצץ כמ''ש סי' רנ''ב. ובספר אליהו רבה השיג על מ''א בזה והעלה בכתב עכו''ם או כלי ומעות אפי' בלא קצץ מותר כיון דל''ל ר''ה בזמן הזה ע''ש: (ב) שילך בשבת. גם צריך שיוציאו מפתח ביתו של ישראל קודם חשכה ואסור לומר ראה שתהא שם ביום א' או ב' וידוע שא''א להיות שם אא''כ שילך בשבת ואפי' קצץ אסור. מ''א: (ג) בי דואר. פי' שכל שאין בי דואר אלא צריך שיגיע הכתב אל ידי עצמו של מי שנשלח לו יש לחוש שמא הוא אינו בביתו וילך אחריו בשבת אבל הבי דואר הוא עצמו קבוע תמיד למלאכה זו וזהו שקורין פאס''ט מיינשט''ר: (ד) לחומה. לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון. ב''ח מ''א: (ה) ביום ה'. ואפי' יודע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ונ''ל דאף לסברא ראשונה אם דרך קרוב כגון מהלך יום א' ומשלחו ביום ב' או ג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת. מ''א:
ב אִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ כַּמָּה יִתֵּן לוֹ, דִּינוֹ כְּקוֹצֵץ, דְּסַמְכָא דַּעְתֵּיהּ דְּעַכּוּ''ם וּבְדִידֵיהּ קָא טָרַח; אֲבָל בִּסְתָם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שָׂכָר, אָסוּר, דְּלָא סַמְכָא דַּעְתֵּיהּ וּבִדְיִשְׂרָאֵל קָא טָרַח.
ג אִם שְׂכָרוֹ לְיָמִים דָּבָר קָצוּב בְּכָל יוֹם בַּהֲלִיכָתוֹ וּבַחֲזָרָתוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עִמּוֹ מָתַי יֵלֵךְ; אִם הוּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר, דִּכְשֶׁיּוֹצֵא בְּשַׁבָּת נִרְאֶה כְּאִלּוּ הִתְנָה עִמּוֹ כָּךְ.
ד אִם הָעַכּוּ''ם מוֹלִיךְ הַכְּתָב בְּחִנָּם, אֲפִלּוּ נִתְּנָה לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי הָעַכּוּ''ם מֵאֵלָיו הוּא עוֹשֶׂה זֶה וְאֵינוֹ אֶלָּא לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מַה שֶּׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ, וַהֲוָה לֵיהּ כְּאִלּוּ קָצַץ.
הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁעוֹשֶׂה בְּחִנָּם, (ו) אָסוּר, וְטוֹב לְהַחְמִיר. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהָעַכּוּ''ם מַתְחִיל עִם הַיִּשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ בְּחִנָּם, וַדַּאי דַּעְתּוֹ עַל הַטּוֹבָה שֶׁיְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְשָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (ו) אסור. ט''ז חולק ע''ש. (ובס' אליהו רבה פסק לאיסור ע''ש):
ה אִם הָעַכּוּ''ם הוֹלֵךְ מֵעַצְמוֹ לְמָקוֹם אַחֵר וְיִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לוֹ אִגֶּרֶת, מֻתָּר בְּכָל
(ז) גַּוְנָא.
באר היטב (ז) גוונא. אפי' לא קבוע בי דואר במתא אף דלא ימצאנו בביתו לא ילך העכו''ם אחריו דהא הישראל לא שלחו אבל לשלחו בידו בע''ש אם אין שהות מבע''י שיגיע לשם אסור דהא מוליכו בשבילו בשבת ומוציא ד''א בר''ה בשביל ישראל. ומכ''ש שאסור ליתנו בשבת כמ''ש סי' רמ''ו ס''ב עיין מ''א ובשבות יעקב ח''ב סי' מ''ב:
ו מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכִיר עַכּוּ''ם לְשָׁנָה אוֹ יוֹתֵר, אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ
(ח) עֶרֶב שַׁבָּת בְּאִגֶּרֶת.
הגה: וּמִיהוּ אִם לֹא שְׂכָרוֹ רַק בִּשְׁלִיחוּת אִגֶּרֶת, יֵשׁ מַתִּירִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רמ''ד (סָעִיף ה').
באר היטב (ח) ע''ש באגרת. ובד' וה' מותר כיון די''א דזה מיקרי קצץ כמ''ש סי' רמ''ד. מ''א:
סימן רמח - דין המפליג בספינה וההולך בשירא בשבת
ובו ד' סעיפים
א מֻתָּר לְהַפְלִיג בִּסְפִינָה אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אִם הוֹלֵךְ לִדְבַר
(א) מִצְוָה; וּפוֹסֵק עִמּוֹ שֶׁיִּשְׁבֹּת, וְאִם אַחַר כָּךְ לֹא יִשְׁבֹּת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם; אֲבָל לִדְבַר הָרְשׁוּת אֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה פָּחוֹת מִג'
(ב) יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת.
הגה: אֲבָל קֹדֶם (ג) שְׁלֹשָׁה יָמִים שָׁרֵי, אֲפִלּוּ בִּסְפִינָה שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ עַל יְדֵי בְּהֵמוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין בְּגֹבַהּ הַמַּיִם (ד) י' טְפָחִים (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ מ''ה) וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת אַחַר כָּךְ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְהוֹלִיךְ הַסְּפִינָה (ריב''ש סִימָן קנ''ב). וְאִם הוּא דֶּרֶךְ מוּעָט, כְּמוֹ מִצֹּר לְצִידוֹן שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם כִּי אִם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, מֻתָּר לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּגִּיעַ
(ה) שָׁם קֹדֶם הַשַּׁבָּת; וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּלָל, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ מוּעָט, אֵין מַפְלִיגִין.
באר היטב (א) מצוה. אבל בשבת אסור דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות עס''ג. (ובס' אליהו רבה חולק על מ''א בזה והוכיח דלדבר מצוה מותר אפי' בשבת והטור דוקא לכתחלה קאמר שיפסוק עמו שישבות ואם אינו אפשר מותר בלא פיסוק ע''ש): (ב) ימים. דהיינו ביום רביעי בשבת אסור עיין סעיף ד'. וה''ה בי''ט שני אין מפליגין עיין יד אהרן שהאריך ובחות יאיר סי' קי''ב: (ג) ג' ימים. היינו ביום ג': (ד) י'. דה''א יש איסור תחומין קמ''ל דלא והטעם כיון שהתחיל בהיתר: (ה) שם. כלומר כשיש רוח טוב הולכין ביום א' אעפ''י שעכשיו אין רוח טוב שרי להלוך בע''ש. ב''י ד''מ:
ב הָא דְּאֵין מַפְלִיגִין בִּסְפִינָה בְּפָחוֹת מִשִּׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, הַטַּעַם מִשּׁוּם עֹנֶג שַׁבָּת, שֶׁכָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יֵשׁ לָהֶם צַעַר
(ו) וּבִלְבּוּל; וְדַוְקָא לְמַפְלִיגִים בַּיַּמִּים הַמְּלוּחִים, אֲבָל בִּנְהָרוֹת אֵין שׁוּם צַעַר לַמַּפְלִיגִים בָּהֶם, וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְהַפְלִיג בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא יָדוּעַ לָנוּ שֶׁאֵין בְּעָמְקָם עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ שֶׁמִּקַּרְקַע
(ז) הַסְפִינָה לְקַרְקַע הַנָּהָר פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אָסוּר
לָצֵאת חוּץ (ח) לַתְּחוּם מִשּׁוּם אִסוּר תְּחוּמִין.
הגה: וְכֵן בִּסְפִינָה שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַיִּשְׂרָאֵל לָבֹא לִידֵי מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, אָסוּר לִכָּנֵס בָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֲפִלּוּ הֵם נְהָרוֹת הַנּוֹבְעִים וְהִיא לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה (ריב''ש סִימָן קנ''ב מַהֲרִי''ק), אֲבָל אֵין אִסּוּר בְּמַה שֶּׁהַבְּהֵמוֹת מוֹשְׁכוֹת הַסְּפִינָה בִּשְׂפַת הַנָּהָר, וְלֹא דָּמִי לַהֲלִיכָה בְּקָרוֹן (ט) שֶׁאָסוּר.
באר היטב (ו) ובלבול. ולדבר מצוה שרי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה: (ז) הספינה. פי' אע''פ שהמים עמוקים י' אם הספינה משוקעת במים והוא יושב למטה מי' נמצא מהלך למטה מי' ואפי' יושב למעלה אסור כיון שהספינה רחבה ד' כמ''ש סי' ת''ד ע''ש עיין מ''א: (ח) לתחום. ותוך התחום שרי ולא גזרינן שמא יצא חוץ לתחום. מ''א: (ט) שאסור. דבקרון אסור שמא ירד מן הקרון וילך באיסור וזה אין שייך כאן ט''ז. ומ''א כתב דבקרון אסור משום שמא יחתוך זמורה אבל הכא הבהמות הולכין למרחוק ולא שייך שמא יחתוך זמורה:
ג הֵיכָא דְּמֻתָּר לְהַפְלִיג מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אִם נִכְנַס בִּסְפִינָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְקָנָה בָּהּ
(י) שְׁבִיתָה, אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְלֶגֶת בְּשַׁבָּת, מֻתָּר וְהוּא שֶׁלֹּא יֵצֵא מֵהַסְפִינָה מֵעֵת שֶׁקָּנָה שְׁבִיתָה.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ יָצָא מִן הַסְּפִינָה, שָׁרֵי, דְּמֵאַחַר שֶׁקָּנָה בָּהּ שְׁבִיתָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת מֻתָּר אַחַר כָּךְ לִכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁבָּת וּלְהַפְלִיג. יֵשׁ שֶׁעוֹשִׂין (יא) קִדּוּשׁ בַּסְּפִינָה, וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים לְבֵיתָם וְלָנִים שָׁם, וּלְמָחָר חוֹזְרִין לַסְּפִינָה וּמַפְלִיגִין, וְכֵן נָהֲגוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת וְאֵין לִמְחוֹת (רַ''ן פ''ק דְּשַׁבָּת וְריב''ש סִימָן י''ז קט''ו קנ''ב) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של''ט וְת''ד.
באר היטב (י) שביתה. אפי' חל י''ט ע''ש שרי לקנות שביתה עי' סי' תי''ו: (יא) קידוש. לפרסומי מילתא. ובעינן דוקא שישב שם בין השמשות מ''א. כתב משפטי צדק נתפשט המנהג בזמנינו להפליג בספינה בשבת ואין להתיר כשהספינה הולכת בשביל ישראל דלכ''ע אסור ואין לחלק באיסור זה בין יו''ט לשבת אפי' ביו''ט שני ואפילו בצינעה אסור וכ''כ מהר''א ששון עיין כנה''ג (וע''ת) [עולת שבת] ומ''א:
ד הַיּוֹצְאִים בְּשַׁיָּרָא בַּמִּדְבָּר, וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְחַלֵּל
(יב) שַׁבָּת כִּי מִפְּנֵי הַסַכָּנָה לֹא יוּכְלוּ לְעַכֵּב בַּמִּדְבָּר בְּשַׁבָּת לְבַדָּם, ג' יָמִים קֹדֶם שַׁבָּת אֲסוּרִים לָצֵאת, וּבְיוֹם רִאשׁוֹן וּבְשֵׁנִי וּבִשְׁלִישִׁי
(יג) מֻתָּר לָצֵאת, וְאִם אַחַר כָּךְ יְאֵרַע לוֹ סַכָּנָה וְיִצְטָרֵךְ לְחַלֵּל שַׁבָּת מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, מֻתָּר, וְאֵין כָּאן חִלּוּל;
(יד) וְהָעוֹלֶה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם נִזְדַּמְּנָה לוֹ שַׁיָּרָא אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כֵּיוָן דִּדְבַר מִצְוָה הוּא, יָכוֹל לִפְרֹשׁ; וּפוֹסֵק עִמָּהֶם לִשְׁבֹּת, וְאִם אַחַר שֶׁיִּהְיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא יִרְצוּ לִשְׁבֹּת עִמּוֹ, יָכוֹל לָלֶכֶת עִמָּהֶם חוּץ לַתְּחוּם, מִפְּנֵי
(טו) פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ; וְאִם נִכְנַס לְעִיר אַחַת בְּשַׁבָּת, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ; וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוּהוּ מִחוּץ לָעִיר וְרוֹצֶה לִכָּנֵס לָעִיר, מֻתָּר, דְּכֵיוָן דְּלִדְבַר מִצְוָה נְפַק יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.
הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ (טז) לִסְחוֹרָה אוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי חֲבֵרוֹ חָשׁוּב הַכֹּל דְּבַר מִצְוָה וְאֵינוֹ חָשׁוּב דְּבַר הָרְשׁוּת, רַק כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְטַיֵּל; וְעַל כֵּן נָהֲגוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת לְהָקֵל בְּעִנְיַן הַפְלָגַת הַסְּפִינוֹת וַהֲלִיכַת (יז) שַׁיָּרָא תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, כִּי חוֹשְׁבִים הַכֹּל לִדְבַר מִצְוָה; וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָן, הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמֹכוּ.
באר היטב (יב) שבת. אפי' באיסור דרבנן ריב''ש סי' י''ח: (יג) מותר. ומהריב''ל כתב כיון דיודע בודאי שיחלל שבת אסור וכ''כ הרדב''ז כנה''ג מ''א וכן נוהגין: (יד) והעולה לא''י. דוקא להתיישב שם. וי''א אפי' ע''מ לחזור כיון דאפי' מהלך ד' אמות בא''י מצוה היא. כנה''ג: (טו) פקוח נפש. פן יגזלו ממונו או בהמה או מלבושים בימות הקור מיקרי פקוח נפש. (רמ''ג) [שו''ת הר''מ גאלאנטי סי' ק''י] מ''א: (טז) לסחורה. אפילו יש לו מזונות והולך לסחורה להרווחה ולגבות מעות מעכו''ם שהוא חולה כל עוד שאינו גוסס לא מיקרי פסידא ודאית. מ''צ ור''י הלוי. ועיין במ''א סי' של''ט ס''ק י''ג. אי רשאי לילך בספינה קטנה או גדולה בשבת כדי להשלים מנין ולהתפלל עם הציבור עיין הרדב''ז ח''א סי' מ''ז ובתשובת חות יאיר סימן קט''ו ובתשובת עבודת הגרשוני סימן קכ''ג ובתשובת מהר''ם רוטונבורג סימן א' ב' וע''ל סימן צ' ס''ק י''ב: (יז) שיירא. ונראה לי דבשיירא אין להקל. מ''א:
סימן רמט - דינים השיכים לערב שבת
ובו ד' סעיפים
א אֵין הוֹלְכִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת יוֹתֵר
(א) מִג' פַּרְסָאוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וְיוּכַל
(ב) לְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה לְשַׁבָּת, בֵּין שֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית אֲחֵרִים בֵּין שֶׁהוֹלֵךְ לְבֵיתוֹ; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁהוּא בַּיִּשּׁוּב, בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, אֲבָל אִם בְּמָקוֹם שֶׁהוּא שָׁם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם יִשּׁוּב בָּטוּחַ, מֻתָּר לֵילֵךְ אֲפִלּוּ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת; וְאִם שָׁלַח לְהוֹדִיעָם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ שָׁם לְשַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ לֵילֵךְ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת בְּכָל גַּוְנָא.
באר היטב (א) מג' פרסאות. ואם הוא יושב בעגלה או רוכב על הסוס יכול ללכת יותר ומכל מקום יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול. ב''ח: (ב) להכין. ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרין בזה. אגודה מ''א:
ב אָסוּר לִקְבֹּעַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סְעֻדָּה וּמִשְׁתֶּה שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בִּימֵי הַחֹל, וַאֲפִלּוּ הִיא סְעֻדַּת
(ג) אֵרוּסִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שֶׁיִּכָּנֵס לְשַׁבָּת כְּשֶׁהוּא תָּאֵב לֶאֱכֹל; וְכָל הַיּוֹם בִּכְלַל הָאִסוּר.
הגה: וּסְעֻדָּה שֶׁזְּמַנָּהּ עֶרֶב שַׁבָּת, כְּגוֹן בְּרִית מִילָה אוֹ (ד) פִּדְיוֹן הַבֵּן, (ה) מֻתָּר, כֵּן נ''ל וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט. וְלֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּלִי קְבִיעוּת סְעֻדָּה, אֲפִלּוּ סְעֻדָּה שֶׁרָגִיל בָּהּ בַּחֹל, כָּל הַיּוֹם מֻתָּר לְהַתְחִיל מִן הַדִּין, אֲבָל מִצְוָה לְהִמָּנַע מִלִּקְבֹּעַ סְעֻדָּה שֶׁנָּהוּג בָּהּ בַּחֹל, מִט' שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה.
באר היטב (ג) אירוסין. וה''ה סעודת נשואין ב''ח. וצ''ע דבסי' תמ''ד ס''ז כתב דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע''פ כ''ש בע''ש דקיל טפי ועו''ק דבסי' תקמ''ו כתב דמותר לישא ערב הרגל. ועו''ק דכיון דאירס בע''ש ה''ל זמן סעודה בע''ש. וברוקח סי' למ''ד הביא הירושלמי הזה ונ''ל דה''פ אסור ליארס בע''ש הדא דאתמר סעודת אירוסין פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע''ש סעודת אירוסין אבל לארס מותר ר''ל מותר לארוס בע''ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג''כ לעשות סעודה מ''א ע''ש ועיין סי' תמ''ד ס''ו. ועיין תשובת חות יאיר סי' ע' מה נקרא סעודת מצוה באורך. והקובר את מתו בע''ש אם חייב בהבראה עיין י''ד סי' שע''א: (ועיין בספר אבן העוזר שמתרץ קושית המ''א על פסק הש''ע) ובספר אליהו רבה פוסק דאירס בע''ש אם אפשר לדחות למחר או ליום אחר אסור לעשות הסעודה בע''ש ולקמן מיירי בא''א לדחות: (ד) פדיון הבן. ופדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע''ש. ומילה אע''פ שעבר זמן כגון שהיה חולה בשמיני מיקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל כ''מ מתוס' דמ''ק דף ח' עיין מ''א. ועיין בי''ד סי' רס''ו בש''ך ובט''ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע''ש: (ה) מותר כנ''ל. ואם א''א להתקיים שניהם תדחה סעודת שבת לבוש. וב''ח כתב דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל''ה כתב מורי מהר''ש מלובלין היה סנדק בע''ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל''ה השיב לו ע''ש:
ג דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה
(ו) לְהִתְעַנּוֹת בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת.
באר היטב (ו) להתענות. וב''ח כתב בשם הפוסקים דאסור להתענות בע''ש אם לא שאם אוכל ביום אינו תאב לאכול בלילה:
ד אִם קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, אִם לֹא שֶׁפֵּרֵשׁ בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתַּעֲנִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָן.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יַשְׁלִים, אֶלָּא מִיָּד שֶׁיּוֹצְאִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֹאכַל (טוּר וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק בַּכֹּל מְעָרְבִין בְּשֵׁם הר''מ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ' א' מֵהִלְכוֹת תַּעֲנִית). לָכֵן בְּתַעֲנִית יָחִיד לֹא יַשְׁלִים, וְטוֹב לְפָרֵשׁ כֵּן בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתַּעֲנִית; (ז) וּבְתַעֲנִית צִבּוּר יַשְׁלִים, וְהָכֵי נָהוּג (מהרי''ל בִּתְשׁוּבָה סי' ל''ג). וְאִם הוּא
(ח) תַּעֲנִית חֲלוֹם, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים.
באר היטב (ז) ובת''צ ישלים. משמע דבת''צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכ''מ סי' תקע''ב: (ח) תענית חלום. נראה דגם הי''א מודים דבתענית חלום יש להשלים דהא אפי' בשבת עצמו מתענין אחרונים ועיין שכנה''ג ויד אהרן. ונ''ל דאם מתענה בכל ע''ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם. וה''ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק''פ וה''ה ער''ח שחל להיות בע''ש וכ' סיון שחל בע''ש מ''א. ולענין יאר צייט בע''ש כתב הב''ח דאם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע יום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיא''צ הוי כמו נדר וכיון שלא השלים בתחלה שוב א''צ להשלים אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח''כ ביום ו' עכ''ל נמצא למידין אם חל פעם הראשון היא''צ ביום ו' אם לא השלים אז א''צ להשלים כל ימיו אם חל היא''צ ביום ו'. ואם השלים אז או שחל היא''צ ראשון באמצע השבוע דאז חייב להשלים מדינא אז צריך להשלים כל פעם שחל יא''צ שלו ביום ו'. וט''ז חולק וכתב דלא מקרי דרך נדר אא''כ דעתו שינהוג כן לעולם ע''כ המיקל לא הפסיד ובפרט מי שמצטער ע''ש ועיין ביו''ד סי' ת''ב ס''ק י''ב מש''ש והעולם נהגו כהב''ח ועיין בתשובת נחלת שבעה סי' (נ''ז) [נ''ח]:
סימן רנ - הכנת הסעדות לשבת
ובו ב' סעיפים
א (א) יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר בָּיוֹם הָשִּׁשִּׁי לְהָכִין צָרְכֵי שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ כַּמָּה עֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ יִשְׁתַּדֵּל לְהָכִין
(ב) בְּעַצְמוֹ שׁוּם דָּבָר לְצָרְכֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְכַבְּדוֹ, כִּי רַב חִסְדָּא הָיָה מְחַתֵּךְ הַיֶּרֶק דַּק דַּק; וְרָבָה וְרַב יוֹסֵף הָיוּ מְבַקְּעִין עֵצִים; וְרַ''ז הָיָה מַדְלִיק הָאֵשׁ; וְרַב נַחְמָן הָיָה מְתַקֵּן הַבַּיִת וּמַכְנִיס כֵּלִים הַצְּרִיכִים לְשַׁבָּת וּמְפַנֶּה כְּלֵי הַחֹל; וּמֵהֶם יִלְמַד כָּל אָדָם, וְלֹא יֹאמַר: לֹא אֶפְגֹם כְּבוֹדִי, כִּי זֶה הוּא כְּבוֹדוֹ שֶׁמְּכַבֵּד הַשַּׁבָּת.
הגה: וְיֵשׁ לְהַשְׁחִיז (ג) הַסַּכִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד הַשַּׁבָּת שֶׁמֵּכִין עַצְמוֹ לַאֲכִילָה (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סֵפֶר חַיֵּי עוֹלָם).
באר היטב (א) ישכים. ויותר טוב לקנות ביום ו' מביום ה' ויאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כתבים. ומצוה להכין צרכי שבת מחד בשבתא כי גם הלל מודה בזה ד''מ עיין מ''א. ויחזור בתשובה בכל ע''ש כי דומה לעה''ב מי שטרח בע''ש וכו' ויש לפנות קורי עכביש שבבית. תוצאות חיים. ומצוה לטעום מכל התבשילין בע''ש. האר''י ז''ל: (ב) בעצמו. וה''ה בכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו: (ג) הסכין. מדכתיב והכינו את אשר יביאו הך את נרמז בו סכין מלשון לאתים ולמזמרות:
ב יַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן וּמִגְדָּנוֹת כְּפִי יְכָלְתּוֹ.
סימן רנא - שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה
ובו ב' סעיפים
א הָעוֹשֶׂה
(א) מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה; יֵשׁ מְפָרְשִׁים: מִנְחָה גְּדוֹלָה, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים:
(ב) מִנְחָה קְטַנָּה.
הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה דֶּרֶךְ קֶבַע, אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ עֲרַאי, לְפִי שָׁעָה, וְלֹא קָבַע עָלֶיהָ, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ). וְלָכֵן מֻתָּר לִכְתֹּב אִגֶּרֶת שְׁלוֹמִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
באר היטב (א) מלאכה. ופרקמטיא שרי. מ''א: (ב) מנחה גדולה. היינו משש ומחצה. ופסקו הט''ז ומ''א כמ''ד מנחה קטנה ע''ש:
ב לְתַקֵּן בְּגָדָיו וְכֵלָיו לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, מֻתָּר כָּל הַיּוֹם.
הגה: וְהוּא הַדִּין בִּגְדֵי חֲבֵרוֹ אִם הוּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וְאֵינוֹ נוֹטֵל עָלָיו (ג) שָׂכָר (בֵּית יוֹסֵף); וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁכּוֹתֵב סְפָרִים לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ.
הגה: אֲבָל אָסוּר לִכְתֹּב לַחֲבֵרוֹ בְּשָׂכָר (מָרְדְּכַי פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ). וּמִסְתַּפְּרִין כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ מִסַּפַּר (ד) יִשְׂרָאֵל. (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף). וְיֵשׁ לְאָדָם לְמַעֵט קְצָת (ה) בְּלִמּוּדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיָּכִין צָרְכֵי שַׁבָּת (ש''ג פי''ו דְּשַׁבָּת יְרוּשַׁלְמִי פ''ק דְּתַעֲנִית).
באר היטב (ג) שכר. ואם יש עני ורוצה להוציא השכר שיטול לצורך שבת מותר דהא אפי' בחול המועד מותרים כל המלאכות עד''ז. ט''ז: (ד) ישראל. והאר''י ז''ל היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפי' בע''ש. מ''א: (ה) בלימודו. לכן אין קובעין ישיבה בקונסטנטינ''א בע''ש כנה''ג. ובסדה''י כתב דאם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ולימוד הישיבה מיקרי דבר שאין לו קצבה. ופירוש רש''י על הסדרה שרי ואם לא ימצא אח''כ לקנות אז לא יקבע הלימוד בבוקר ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה אז יקנה ואח''כ יתפלל שזו מצוה עוברת וגם היא דאורייתא ובלבד שיקרא ק''ש קודם ואם הציבור מתפללין לא יפרוש מהם ואם הכין ביום ה' יוכל ללמוד כדרכו ע''כ:
סימן רנב - מלאכות המתרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת,
ובו ז' סעיפים
א מֻתָּר לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגָמְרָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהִיא נִגְמֶרֶת מֵאֵלֶיהָ בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן: לִשְׁרוֹת דְּיוֹ וְסַמְמָנִין בְּמַיִם וְהֵם נִשְׁרִים כָּל הַשַּׁבָּת, וְלָתֵת אוּנִין
(פי' אֲגֻדּוֹת) שֶׁל פִּשְׁתָּן לַתַּנּוּר כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבְּנוּ, וְלָתֵת צֶמֶר לְתוֹךְ הַיּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ עַל הָאֵשׁ וְהִיא טוּחָה בַּטִּיט, שֶׁאִם הִיא עַל הָאֵשׁ אָסוּר
(א) שֶׁמָּא יְחַתֶּה
(פי' יְגַלֶּה וְיֵעֹר הַגֶּחָלִים בַּמַּחְתָּה), וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ עַל הָאֵשׁ אִם אֵינָהּ טוּחָה בַּטִּיט, אָסוּר, שֶׁמָּא יָגִיס בָּהּ בְּכַף. וְהַמֵּגִיס בַּקְּדֵרָה, אֲפִלּוּ אֵינָהּ עַל הָאֵשׁ, חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל; וּמֻתָּר לִפְרֹס מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים וְהֵם נִצּוֹדִים בְּשַׁבָּת; וּמֻתָּר לִמְכֹּר לְנָכְרִי וּלְהַטְעִינוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וּבִלְבַד שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם.
הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין שֶׁיּוֹצִיא הָנָכְרִי בְּשַׁבָּת אִם יִחֵד לוֹ הָנָכְרִי מָקוֹם מִבְּעוֹד יוֹם בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, (ב) וְיֵשׁ לְהַחְמִיר (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת) וְע''ל סי' שכ''ה.
באר היטב (א) שמא יחתה. נשאלתי משורפי יין שרף מתבואה וסמוך לשבת לא נגמר היין שרף אי חייב לעקור הכיסוי מהיורה ולהפסיד ממונו או כיון דיי''ש הולך ממילא ואינו עושה שום מעשה א''כ אין חשש איסור בזה העלה בתשובת פנים מאירות סי' פ' דאינו מחויב ליקח הכיסוי מהיורה להפסיד ממונו ואין בו שום נדנוד איסור ע''ש: (ב) ויש להחמיר. ועיין סי' רמ''ו ס''ב דבשאלה יש להקל אבל במכירה יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו''ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מכרו לא יאמרו שמכרו לו בשבת משא''כ בשאלה ובפרט בסחורות דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו''ם אלם יש להקל כשייחד לו מקום מ''א. וט''ז כתב ראיתי מורים לאיסור אף בחפץ של עכו''ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנתן לו ע''מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ ע''כ אין להתיר אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו''ם אלם יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה''ג לא גזרו ע''ש ועיין בתשובת באר עשק סי' למ''ד שהתיר שם להחזיר לגוי משכונו בשבת ע''י גוי אחר שיקח המעות אשר לוה עליו היהודי מאחר שהיה אלם והוי בדבר ספק נפשות ע''ש. כתב ע''ת נראה דאם השכיר את החדר לכותי בפרוטה במשך יום השבת אין להחמיר כלל ע''ש. ומ''א כתב דאפי' בשכירות החדר אין לסמוך להקל ע''ש:
ב וּמֻתָּר לִתֵּן בְּגָדָיו לְכוֹבֵס נָכְרִי, וְעוֹרוֹת לְעַבְּדָן
(פי' הָאֻמָּן שֶׁמְּעַבֵּד וּמְתַקֵן הָעוֹרוֹת), סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה
(ג) אִם קָצַץ לוֹ דָּמִים אוֹ שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָם בְּטוֹבַת הֲנָאָה, וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת וְגַם שֶׁיַּעֲשֶׂה הָנָּכְרִי הַמְּלָאכָה בְּבֵיתוֹ.
הגה: וְאִם לֹא קָצַץ, אָסוּר (ד) בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רמ''ז דְּיֵשׁ חוֹלְקִין אִם עוֹשֶׂה לוֹ בְּחִנָּם, דְּהַיְנוּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה. וְאִם רָאוּהוּ עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת אִם הָיָה עוֹשֶׂה בְּטוֹבַת הֲנָאָה, צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ בְּשַׁבָּת.
הגה: וַאֲפִלּוּ אִם נְתָנָם לוֹ כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי שַׁבָּת.
באר היטב (ג) אם קצץ. נ''ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידועה דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע''ש סמוך לחשיכה מ''א. ואם נותן סמוך לשבת ואמר לכובס ראה שאני צריך להם במוצאי שבת כגון שרוצה ליסע מיד במוצאי שבת. זהו אסור דה''ל כאומר בפי' שיכבס בשבת ט''ז סי' ש''ז ס''ק ג' וכ''כ כל האחרונים וכ''כ בתשובת פנים מאירות סימן ל''ח: (ד) בע''ש. אא''כ יש שהות לעשותם מבע''י ובד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומרה קודם שבת ואינו דומה לשולח אגרת בסי' רמ''ז עיין מ''א:
ג וְאִם הָיְתָה מְלָאכָה מְפֻרְסֶמֶת וְיָדוּעַ שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּמָקוֹם מְפֻרְסָם, טוֹב לְהַחְמִיר
(ה) וְלֶאֱסֹר.
באר היטב (ה) ולאסור. פירוש שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ עיין מ''א:
ד כָּל שֶׁקָּצַץ אַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה הָעַכּוּ''ם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִלְבֹּשׁ הַכְּלִי בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ, דְּכָל שֶׁקָּצַץ, אַדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד.
הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין לְלָבְשׁוֹ כָּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָעַכּוּ''ם גְּמָרוֹ בְּשַׁבָּת (הָגָ''א פ''ק דְּשַׁבָּת וּמַהֲרִי''ל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ), וְצָרִיךְ לְהַמְתִּין במ''ש בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה (א''ז), וְהָכֵי נָהוּג לְכַתְּחִלָּה, אִם לֹא שֶׁצָּרִיךְ אֵלָיו בְּשַׁבָּת שֶׁאָז יֵשׁ לְהָקֵל; וְאִם יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁנִּגְמַר (ו) בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְדַוְקָא אִם שִׁגֵּר לוֹ הָעַכּוּ''ם לְבֵיתוֹ, אֲבָל אָסוּר (ז) לִקַּח כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (מָרְדְּכַי פ''ק דְּיוֹם טוֹב וְאוֹר זָרוּעַ וְהַגמ''י פ''ב מה' יוֹם טוֹב וְהָגָ''א פֶּרֶק אֵין צָדִין). וְכָל זֶה בְּכֵלִים שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל עַכּוּ''ם שֶׁעוֹשֶׂה מִנְעָלִים עַל הַמִּקָּח, (ח) מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל הַמַּכִּירוֹ לֵילֵךְ וְלִקַּח מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת וּלְנָעֳלָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְצֹץ עִמּוֹ דְּמֵי הַמִּקָּח (הג''א פֶּרֶק אֵין צָדִין).
באר היטב (ו) בע''ש. ונ''ל דאם היה המנעל מתוקן מע''ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא''ה. מ''א: (ז) ליקח. אפילו לצורך שבת אסור ב''י ואפי' ע''י עכו''ם אסור להביאו. מ''א ע''ש: (ח) מותר. עיין מ''א שהעלה דלכתחלה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו''ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר ע''ש ועב''ח:
ה וּמֻתָּר לִפְתֹּחַ מַיִם לַגִּנָּה וְהֵם נִמְשָׁכִים וְהוֹלְכִים בְּכָל הַשַּׁבָּת; וּלְהַנִּיחַ
(ט) קִילוֹר
(סַם שֶׁל רְפוּאָה שֶׁנּוֹתְנִין עַל הָעַיִן) עָבֶה עַל הָעַיִן אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּשַׁבָּת; וְלָתֵת מֻגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים וְהֵם מִתְגַּמְּרִים מֵאֲלֵיהֶם כָּל הַשַּׁבָּת וַאֲפִלּוּ מֻגְמָר מֻנָּח בַּכְּלִי, דְּאֵין אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים; וְלָתֵת שְׂעוֹרִים בְּגִיגִית לִשְׁרוֹתָן; וְטוֹעֲנִין בְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד וְהַגַּת מִבְּעוֹד יוֹם עַל זֵיתִים וַעֲנָבִים, וְהַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם מֻתָּר
וְע''ל סִימָן ש''כ סָעִיף ב'; וְכֵן בֹּסֶר וּמְלִילוֹת שֶׁרִסְקָן מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּרִים הַמַּשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם; וּמֻתָּר לָתֵת חִטִּים לְתוֹךְ רֵחַיִם שֶׁל מַיִם, סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה.
הגה: וְלֹא חַיְשִׁינָן לְהַשְׁמָעַת קוֹל, שֶׁיֹּאמְרוּ רֵחַיִם שֶׁל פְּלוֹנִי טוֹחֲנוֹת בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּרֵחַיִם וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְהַשְׁמָעַת קוֹל (טוּר וְתוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ פ''ג דְּשַׁבָּת, וּסְמַ''ג וְסה''ת וְהגה''מ ופ''ז וּתְשׁוּבַת מהרי''ו סִימָן ק''ל וְאָגוּר) וְהָכֵי נָהוּג לְכַתְּחִלָּה, מִיהוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא יֵשׁ לְהָקֵל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רמ''ד. וּמֻתָּר לְהַעֲמִיד כְּלִי מִשְׁקֹלֶת שֶׁקּוֹרִין זייגע''ר מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹל לְהוֹדִיעַ הַשָּׁעוֹת בְּשַׁבָּת, כִּי הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַעֲמִידוֹ מֵאֶתְמוֹל (טוּר אָגוּר), וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של''ח.
באר היטב (ט) קול. ואיכא זילותא דשבת. ואם הרחיים של עכו''ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע''י ואם הישראל נותן לעכו''ם החטים מע''ש אפי' העכו''ם טוחנו בשבת שרי כמ''ש ס''ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות הוא דהא אפי' נותן הישראל לרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחן ברחיים של יד וכ''מ מתוס' דף י''ח ע''א ד''ה ונימא מר כו' דטעמא דב''ש דגזרינן וכו' וקשה דמ''מ לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אע''כ אפילו נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת עכ''ל מ''א ע''ש ולא דק בזה דלא מצי למימר משום גזירה דא''כ קשיא רישא דברייתא מוגמר אמאי שרי וכ''כ מהרש''א ע''ש ודו''ק. (וכן בס' אליהו רבה תמה בזה על מ''א וסיים מ''מ לדינא נ''ל דמותר לשמרו אף שלא במקום מצוה כדלעיל ס''ס רמ''ד:
ו לֹא יֵצֵא אָדָם עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה בְּמַחֲטוֹ
(י) בְּיָדוֹ, וְלֹא בְּקֻלְמוּסוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיוֹצִיא. אֲבָל מֻתָּר לָצֵאת בִּתְפִלִּין סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכְחָן.
באר היטב (י) בידו. ובבגדו שרי. מ''א ועט''ז:
ז מִצְוָה לְמַשְׁמֵשׁ אָדָם
(יא) בְּכֵלָיו בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם דָּבָר שֶׁאָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת.
באר היטב (יא) בכליו. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו. ד''מ כלבו. ואפי' לדידן דליכא רה''ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה. מ''א:
סימן רנג - דין כירה ותנור לתן עליה הקדרות בערב שבת
ובו ה' סעיפים
א כִּירָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה כִּקְדֵרָה וְשׁוֹפְתִין עַל פִּיהָ קְדֵרָה לְמַעְלָה, וְיֵשׁ בָּהּ מָקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אִם הֻסְקָה בְּגֶפֶת שֶׁהוּא פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ בְּעֵצִים, אָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל מִבְּעוֹד יוֹם לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק
(פי' הוֹלֵךְ וְחָסֵר) וְרַע לוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יְחַתֶּה, אוֹ שֶׁהָיָה
(א) חַי שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כְּלָל דְּכֵיוָן שֶׁהוּא חַי מַּסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה עַד לְמָחָר, וּבְכָל הַלַּיְלָה יָכוֹל לְהִתְבַּשֵׁל בְּלֹא חִתּוּי, אֲבָל אִם נִתְבַּשֵּׁל קְצָת וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְחַתֶּה וְאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנָּה כָּל הַגֶּחָלִים, אוֹ קָטַם דְּהַיְנוּ שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים
(ב) בְּאֵפֶר לְמַעֵט חֻמָּם; וְאִם נָתַן בָּהּ חֲתִיכָה
(ג) חַיָּה, מֻתָּר כְּאִלּוּ הָיְתָה כֻּלָּהּ חַיָּה דְּעַל יְדֵי כָּךְ מַסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה. וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה
(פי' שֶׁמָּשַׁךְ הַגֶּחָלִים מֵהַתַּנּוּר) וּקְטוּמָה
(פי' שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים בְּאֵפֶר), מֻתָּר
(ד) לִסְמֹךְ לָהּ קְדֵרָה בְּסָמוּךְ חוּצָה לָהּ; וְאִם הֻסְקָה בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֵינָהּ לֹא גְּרוּפָה וְלֹא קְטוּמָה.
הגה: שְׁתֵּי כִּירוֹת הַמַּתְאִימוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ וְדֹפֶן שֶׁל חֶרֶס בֵּינֵיהֶם, הָאַחַת גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עַל הַגְּרוּפָה וּקְטוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיף הֲבָל מִשֶּׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה (גמ' פֶּרֶק כִּירָה). (ה) וְתַנּוּר, אֲפִלּוּ אִם הֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא, אָסוּר אֲפִלּוּ לִסְמֹךְ לוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּרוּף וְקָטוּם.
הגה: (ו) כֹּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִשְׁהוֹת בְּתוֹכוֹ אוֹ עַל גַּבּוֹ. וְכֻפָּח, שֶׁהוּא מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת, אִם הֻסַק בְּקַשׁ אוֹ גְּבָבָא דִּינוֹ כְּכִירָה; בְּגֶפֶת אוֹ בְּעֵצִים, דִּינוֹ כְּתַנּוּר.
וְהַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ דִּינָם כְּכִירָה. (רַ''ן ר''פ כִּירָה וְכָל בּוֹ וְכֵן מַשְׁמָע מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ''י). וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה, אִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ הוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ; וְאִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא בֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ,
(ז) אָסוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת; וְאִם עָבַר וְשָׁהָה אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם.
הגה: עַד בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ (הגה''א וְרַמְבַּ''ם פ''ג). וְאִם הֶחֱזִירָהּ (ח) עַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, דִּינוֹ (ט) כְּשָׁכַח וְשָׁהָה (הָג''א); וְאִם הֶחֱזִירָם (י) יִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּעָבַר וְשָׁהָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), וְאִם מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנֶה מִן הָאִסּוּר (בֵּית יוֹסֵף) וְעַיִּןִ לְעֵיל רֵישׁ סי' רנ''ז. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי
(פי' שֵׁם אָדָם שֶׁהָיָה אוֹכֵל מַאֲכָלוֹ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ), אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה.
הגה: אוֹ אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי תַּנּוּר (הַמַּגִּיד פ''ג וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וּמַיְמוֹנִי פ''ג וְרֵישׁ פ' כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף), אֲפִלּוּ הֻסַק בְּגֶפֶת וְעֵצִים וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה; וְלֹא הֻזְכְּרָה גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא אֶלָּא כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי; וְכֵן לְעִנְיַן אִם נָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ וּבָא לְהַחְזִירָהּ עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת; וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, אָסוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָבַר וְשָׁהָה.
הגה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְכָל זֶה בְּעִנְיַן שְׁהִיָּה, שֶׁהַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵא שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ עַל גַּבֵּי אֲבָנִים וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים; אֲבָל הַטְמָנָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, לד''ה אָסוּר.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם הַקְּדֵרָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ מַמָּשׁ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְגֻלָּה לְמַעֲלָה לֹא מִקְרֵי הַטְמָנָה, וְשָׁרֵי; וְכֵן הַמִּנְהָג, רַק שֶׁנִּזְהָרִים לְנַתְּקָן קְצָת קֹדֶם הַשַּׁבָּת מִן הָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל יִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם; וְאִם לֹא נִתְקוֹ מִן הָאֵשׁ וְנִמְצְאוּ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם (יא) עַל יְדֵי עַכּוּ''ם; וְאִם לֵיכָּא עַכּוּ''ם, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם. וְיִזָּהֵר שֶׁיִּקָּחֶנּוּ מִשָּׁם בְּנַחַת וְלֹא יְנַעְנַע הַגֶּחָלִים, וְאָז אַף אִם יְנַעְנְעָן קְצָת, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן שָׁרֵי (מָרְדְּכַי ר''פ כִּירָה וְהַגמי''י פ''ו).
באר היטב (א) חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע''י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אא''כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עי' סי' רנ''ד: (ב) באפר. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ר''ן ב''י. ואפי' הובערה אח''כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעיא לגחלים סגי: (ג) חיה. דוקא חתיכת בשר אבל ירק לא מהני. ב''י: (ד) לסמוך לה. אפי' בשבת כמ''ש רמ''א ס''ס זה: (ה) ותנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה: (ו) כ''ז שהיד סולדת בו. עיין ס''ה בהג''ה: (ז) עד מוצאי שבת. לכל אדם כמו שכתב הטור וכן כתב בד''מ מ''א: (ח) עכו''ם. לצורך ישראל והתבשיל מצטמק ויפה לו: (ט) ושהה. דלא נהנה ממנו כ''כ כיון שכבר היה ראוי לאכול: (י) ישראל. ובשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו ומיהו נ''ל בזה דלאחרים שרי מ''א. (ובס' אליהו רבה אוסר גם לאחרים במצטמק ויפה לו לדעה זו ע''ש:) (יא) ע''י עכו''ם. בתשו' רמ''א סי' ק''ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו''ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב''ד אבל אסור לומר לו לטוח בטיט וכתב בדרשות מהרי''ל פעם א' הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדירות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי''ל ז''ל החמין לאותה שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסור קא עביד עכ''ל וכתב הע''ת ונראה דמיירי כשכבר נתבשלו הקדרות כמאכל ב''ד. ואפ''ה לפע''ד הפריז על מידותיו להקל יותר מדאי ע''ש:
ב כִּירָה שֶׁהִיא גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְנָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא
(יב) רוֹתַחַת.
הגה: וְעוֹדָהּ בְּיָדוֹ (טוּר), וְלֹא הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
הגה: וְדַעְתּוֹ (יג) לְהַחְזִירָהּ (טוּר); וְדַוְקָא עַל
(יד) גַּבָּהּ, אֲבָל לְתוֹכָהּ אָסוּר. וּבְתַנּוּר, אָסוּר לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ הוּא גָּרוּף וְקָטוּם; וְהוּא הַדִּין לְכֻפָּח, אִם הִסִיקוֹ בְּגֶפֶת וְעֵצִים.
הגה: וְדַוְקָא שֶׁהַתַּבְשִׁיל מְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ (בֵּית יוֹסֵף), וְאָז מֻתָּר לְהַחֲזִירוֹ, וַאֲפִלּוּ לְכִירָה אַחֶרֶת, אֲבָל אִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ אָסוּר, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ כִּירָה (מַיְמוֹנִי פ''ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר רַק כְּשֶׁנְּטָלוֹ מִן הַכִּירָה (טו) מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא הֶחֱזִירוֹ עַד שֶׁחָשְׁכָה; אֲבָל אִם לְקָחוֹ מִשָּׁם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע מֻתָּר (רַ''ן פ' כִּירָה וְכָל בּוֹ), וְכֵן נוֹהֲגִים לְהָקֵל בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וְסוֹמְכִין עַצְמָם עַל דִּבְרֵי הַמְקִלִּין, וְטוֹב לְהַחְמִיר. מִיהוּ (טז) אִם נִצְטַנֵּן, לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הוֹצִיא מַאֲכָל מִן הַתַּנּוּר (בְּשַׁבָּת), אָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּכַרִים (יז) וּבִכְסָתוֹת (הגה''מ פ''ז). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אוֹ סָמוּךְ לְבָרְכוּ שֶׁהוּא קַבָּלַת שַׁבָּת לְדִידָן, (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), אִם הוּא סָמוּךְ כָּל כָּךְ שֶׁאִם נִצְטַנֵּן הַקְּדֵרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַרְתִּיחָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, דִּינוֹ כְּמוֹ (יח) בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מְקִלִּין בָּזֶה, וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל, אַךְ טוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צֹרֶךְ כָּל כָּךְ. וְדַוְקָא עַל גַּבֵּי כִּירָה מַמָּשׁ, אֲבָל לִסְמֹךְ, אֲפִלּוּ סָמוּךְ לָאֵשׁ, בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, שָׁרֵי אֲפִלּוּ סָמוּךְ (יט) לַחֲשֵׁכָה (הגמ''ר וְהַגמי''י). וּבְתַנּוּר אֵין (כ) חִלּוּק בֵּין לְהַחֲזִיר עָלָיו אוֹ לִסְמֹךְ אֶצְלוֹ; וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת, אֲבָל אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת שָׁם, שָׁרֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' שי''ח.
באר היטב (יב) רותחת. ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ''ש סי' שי''ח ס''ד ועי' סוף סי' בהג''ה: (יג) להחזירה. וב''י ס''ל אפי' אין דעתו להחזיר שרי: (יד) גבה. ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע''ג א' הן ומותר. ש''ג. ואם יש אש על הכירה עי' סי' שי''ח סי''ד וט''ו: (טו) מבע''י. דאז בטלה הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת משא''כ בנוטל בשבת: (טז) נצטנן. היינו לגמרי דשייך בו אח''כ בישול חדש ועי' סי' שי''ח. כתב הט''ז במקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. וכ''ז באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב''ה אסור להחזירם אפי' בתנור דידן דדמי לכירה דאסור להחזיר בכל גווני עכ''ל: (יז) וכסתות. דגרע מלהחזיר לתנור דה''ל כתחלת הטמנה ד''מ. ואם הוא פתוח למעלה מותר דלא מיקרי הטמנה כמ''ש רמ''א. ט''ז: (יח) בשבת. ואם אינה מבושלת כל צרכו אסור להחזיר סמוך לחשיכה אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ''ש ס''א. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנה ע''ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה מ''א ועיין ס''ק כ''ו מש''ש לענין תנורים שלנו: (יט) לחשיכה. ואפילו נצטנן לגמרי דאל''כ אפי' בשבת שרי ועי' סי' שי''ח: (כ) חילוק. היינו בתנור שבזמן התלמוד. אבל כבר כתב הש''ע דתנורים שלנו הם ככירה:
ג הַמַּשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְרָאָה שֶׁהִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ, וְיָרֵא פֶּן יַקְדִּיחַ יוֹתֵר, יָכוֹל לְהָסִיר וּלְהַנִּיחַ קְדֵרָה יְשָׁנָה
(כא) רֵיקָנִית עַל פִּי הַכִּירָה וְאָז יָשִׂים הַקְּדֵרָה שֶׁהַתַּבְשִׁיל בְּתוֹכָהּ עַל גַּבֵּי הַקְּדֵרָה רֵיקָנִית; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָשִׂים קְדֵרָתוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְשֶׁתִּהְיֶה רוֹתַחַת.
וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנּוֹהֲגִים לְהָקֵל אַף אִם נְתָנָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
באר היטב (כא) ריקנית. דבריקנית חדשה לכ''ע אסור דמלבנה. מ''א:
ד יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הַנּוֹהֲגִים לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם קוּמְקוּם שֶׁל מַיִם חַמִּין וְנוֹתְנִים אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהַתַּבְשִׁיל מִצְטַמֵּק
וְע''ל סי' שי''ח.
ה מֻתָּר לָתֵת עַל פִּי קְדֵרַת חַמִּין בְּשַׁבָּת, תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל מֵעֶרֶב שַׁבָּת כָּל צָרְכּוֹ, כְּגוֹן
(כב) פאנדי''ש וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לְחַמְּמָן, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל בְּכָךְ; אֲבָל לְהַטְמִין תַּחַת הַבְּגָדִים הַנְּתוּנִים עַל גַּבֵּי הַמֵּחַם, וַדַּאי אָסוּר.
הגה: וְהוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אֲפִלּוּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, דְּלֹא הִתִּירוּ אֶלָּא חֲזָרָה וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ מַתִּירִין לִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁאָפוּ בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הִטְמִינוּ בּוֹ רַק אָפוּ בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לֹא נִשְׁאַר בּוֹ רַק הֲבָל מְעַט וְאֵין לָחוּשׁ לְבִשּׁוּל (כָּל בּוֹ), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי. וְיֵשׁ מַחְמִירִין בָּזֶה. וְאִם הַחֹם כָּל כָּךְ בַּתַּנּוּר שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, אָסוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שי''ח. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מִדְּבָרִים אֵלּוּ, אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת. לָכֵן אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לְהָחֵם הַקְּדֵרָה אִם נִצְטַנֵּן; וְאִם עָשָׂה כֵן, אָסוּר לְאָכְלוֹ אֲפִלּוּ צוֹנֵן (בֵּית יוֹסֵף וְהָרַשְׁבָּ''א בִּתְשׁוּבָה). אָמְנָם אִם לֹא נִצְטַנֵּן כָּל כָּךְ, שֶׁעֲדַיִן רְאוּיִים לֶאֱכֹל, אִם חִמְּמוּ אוֹתוֹ הָעַכּוּ''ם, מֻתָּרִין לֶאֱכֹל. לָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁהָעַכּוּ''ם מוֹצִיאִין הַקְּדֵרוֹת מִן הַתַּנּוּרִים שֶׁמַּטְמִינִים בָּהֶן וּמוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֵצֶל תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף אוֹ עָלָיו (כג) וּמַבְעֶרֶת אַחַר כָּךְ הַתַּנּוּר הַהוּא וְעַל יְדֵי זֶה הַקְּדֵרוֹת חוֹזְרִים וְנִרְתָּחִים. אֲבָל עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אָסוּר (כד) בִּכְהַאי גַּוְנָא (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן). אֲבָל אִם הַקְּדֵרוֹת עֲדַיִן חַמִּין, מֻתָּר (כה) לְהַעֲמִידָן אֵצֶל (כו) תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף, מֵאַחֵר שֶׁנִּתְבָּאֵר דְּתַנּוּרִים שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וּסְמִיכָה בְּכִירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה כְּדִין גְּרוּפָה וּקְטוּמָה לְעִנְיַן נְתִינָה עָלֶיהָ. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בַּחֲזָרָה בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְהוּא הַדִּין לִסְמֹךְ לְתַנּוּר שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְקָטוּם הוֹאִיל וְהַקְּדֵרָה עֲדַיִן חַם וּמְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לְהַתִּיר וְע''ל סי' שי''ח.
באר היטב (כב) פנאדי''ש. עיין סי' שי''ח סעיף ט''ו: (כג) ומבערת. ופי' כיון דאסור אמירה לנכרי להחם אם כן אסור לומר לעכו''ם להעמיד התבשיל שנתקרר על התנור שהוסק. ולכן נוהגין שהעכו''ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק מ''א. וט''ז חולק על היתר זה וכתב שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה ע''ש באורך: (כד) בכה''ג. דה''ל כאחד נותן הקדרה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא''כ באמירה לעכו''ם דשרי דהא עיקר כוונתו להחם הבית דשרי כמ''ש ס''ס רע''ו. ומזה נ''ל היתר שאם נתן העכו''ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים ואפשר דאפי' נתן העכו''ם המים אחר שהוסק התנור דשרי אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ''ל דאסור לשפוך רותחים עליהם ובשם מהר''פ מ''כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול''נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם. מ''א: (כה) להעמידן. אפי' ישראל: (כו) תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ובתנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ''כ מהרי''ל אם הניח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה. ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עי' סי' שי''ח איזה אסור משום בישול דאורייתא מ''א ועיין ס''ס רנ''ט בקיצור דינים:
סימן רנד - דיני תבשילין המוכנים מערב שבת כדי להגמר בשבת
ובו ט' סעיפים
א אַף עַל פִּי שֶׁבָּשָׂר חַי מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ, הָנֵי מִלֵּי בִּקְדֵרָה, אֲבָל בִּצְלִי שֶׁאֵצֶל
(א) הָאֵשׁ אָסוּר לְהַנִּיחוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמְּמַהֵר לְהִתְבַּשֵׁל וְאָתֵי לְחַתּוּיֵי. וְהָנֵי מִלֵּי בִּבְשַׂר שׁוֹר אוֹ עֵז, אֲבָל בְּשַׂר גְּדִי וְעוֹף שֶׁהֵם מְנֻתָּחִים לְאֵיבָרִים, מֻתָּר דְּלֹא חַיְישִׁינָן לְחִתּוּי, שֶׁאִם יְחַתֶּה בְּגֶחָלִים יִתְחָרֵךְ
(פי' יָצָא מִגֶּדֶר הַצְלִי וְנִכְנַס בְּגֶדֶר הַנִּשְׂרָף) הַבָּשָׂר, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא חֲמִימוּת הָאֵשׁ בִּלְבַד. וְאִם הוּא בְּתַנּוּר, וְטָח פִּיו בְּטִיט, בֵּין גְּדִי וְעוֹף שְׁלֵמִים בֵּין בְּשַׂר שׁוֹר אוֹ עֵז, מֻתָּר דְּלֹא חַיְישִׁינָן לְחִתּוּי, שֶׁאִם בָּא לִפְתֹּחַ הַתַּנּוּר וּלְחַתּוֹת, תִּכָּנֵס הָרוּחַ, וְיִצְטַנֵּן הַתַּנּוּר, וְיִתְקַּשֶּׁה הַבָּשָׂר וְיַפְסִיד.
הגה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין אִם הוּא חַי לְגַמְרֵי אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל קְצָת (בֵּית יוֹסֵף) וְכָל זְמַן שֶׁחֲלַל הַגּוּף שָׁלֵם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו רֹאשׁוֹ וּכְרָעָיו, מִקְרֵי שָׁלֵם (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְסוֹבְרִין דִּבְתַנּוּר טוּחַ בְּטִיט, הַכֹּל שָׁרֵי; וְעַל גַּבֵּי הָאֵשׁ שֶׁהוּא מְגֻלֶּה, הַכֹּל אָסוּר; וּבְתַנּוּר שֶׁפִּיו מְכֻסֶּה אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט, אָז יֵשׁ לְחַלֵּק בֵּין גְּדִי וְעוֹף לִשְׁאָר בָּשָׂר, כַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְהָכֵי נָהוּג כִּסְבָרָא זוֹ. (טוּר וְהָגָ''א וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י וּסְמַ''ג וּסְמַ''ק וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה).
באר היטב (א) האש. משמע דבצלי קדר שרי. מ''א:
ב אֵין צוֹלִין בָּצָל וּבֵיצָה אוֹ בָּשָׂר עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצָּלֶה מִבְּעוֹד יוֹם מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי שֶׁהוּא חֲצִי
(ב) בִּשּׁוּלוֹ. אֲפִלּוּ הוּא בְּשַׂר גְּדִי, דְּכֵיוָן שֶׁהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אֶלָּא שֶׁיִּצָּלֶה מְהֵרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְחָרֵךְ, הִלְכָּךְ חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְחַתֶּה; אֲבָל כְּשֶׁנִּצְלֶה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, לֹא חַיְישִׁינָן דִּלְמָא אָתֵי לְחַתּוּיֵי, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּשַׂר שׁוֹר, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה לָמָּה יְחַתֶּה לְהַפְסִידוֹ.
באר היטב (ב) בישולו. ועי' סי' קי''ג די''א שהוא שליש בישולו והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת:
ג אִם עָבַר, אוֹ שָׁכַח, וְנִצְלָה בְּשַׁבָּת
(ג) בְּאִסוּר, אָסוּר.
באר היטב (ג) אסור. ודוקא בשנתן על גבי האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד. ב''ח מ''א:
ד פֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱכָלִין חַיִּין, מֻתָּר לִתְּנָם סְבִיב הַקְּדֵרָה אַף עַל פִּי שֶׂאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּצָּלוּ קֹדֶם
(ד) חֲשֵׁכָה; וּמִיהוּ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחֲזִיר הַכִּסוּי אִם נִתְגַּלָּה מִשֶּׁחָשְׁכָה, וְשֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עָלָיו עַד שֶׁיִּצָּלוּ, מִפְּנֵי
(ה) שֶׁמְּמַהֵר לִגְמֹר בִּשּׁוּלָם בְּשַׁבָּת.
באר היטב (ד) חשיכה. דחשיבי כמו נתבשלו כמב''ד דהרי ראוין לאוכלן חיין ול''ד לבצל בס''ב דאסור דאין טוב לאוכלן חי כמו תפוחים וה''ה כל דבר שאין טוב לאוכלו חי דאסור. מ''א: (ה) שממהר. וכ''ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפי' קודם שהוסק ועי' ס''ס רצ''ג. מ''א: מ''א:
ה אֵין נוֹתְנִין סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה פַּת בַּתַּנּוּר, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ
(פִּי' שֶׁיַּעֲלֶה עַל פְּנֵי הַלֶּחֶם קְרוּם וּקְלִפָּה מֵחֲמַת הָאֵשׁ) פָּנֶיהָ הַמְדֻבָּקִים בַּתַּנּוּר; וְלֹא חֲרָרָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ שֶׁכְּנֶגֶד הָאֵשׁ.
הגה: וְכָל שֶׁפּוֹרְסָהּ וְאֵין הַחוּטִין נִמְשָׁכִין, קָרוּי קְרִימַת פָּנִים (הגה''מ פ''ג); ופשטיד''א אוֹ (ו) פלאדי''ן, צָרִיךְ שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְיִתְבַּשֵּׁל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ כְּמַאֲכַל בֵּן דְּרוֹסַאי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג וסה''ת וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). וְאִם נָתַן אוֹתָם סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא קָרְמוּ פְּנֵיהֶם, אִם בְּמֵזִיד, אָסוּר עַד מ ''ש בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ; וְאִם
(ז) בְּשׁוֹגֵג, אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, מֻתָּר לוֹ לִרְדּוֹת מִמֶּנּוּ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַה יֹּאכְלוּ: בֹּאוּ וּרְדוּ לָכֶם מְזוֹן שָׁלֹשׁ
(ח) סְעֻדּוֹת. וּכְשֶׁהוּא רוֹדֶה, לֹא יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה
(פי' בְּרַחַת וּבְמִזְרֶה תַּרְגּוּם מַרְדֶּה פאל''ה בְּלַעַ''ז), אֶלָּא בְּסַכִּין וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּחֹל; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לִרְדּוֹת בְּשִׁנּוּי, יִרְדֶּה בְּמַרְדֶּה; וְאִם נְתָנָהּ בִּכְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ, כֵּיוָן דְּלֹא עָבַד אִסוּרָא, וְצֹרֶךְ שַׁבָּת הוּא, רוֹדֶה כְּדַרְכּוֹ. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, אָסוּר אֲפִלּוּ
(ט) בְּשִׁנּוּי.
הגה: וְכָל זֶה בְּתַנּוּר שֶׁאֵינוֹ טוּחַ בְּטִיט (הָגָ''א), אֲבָל אִם הוּא טוּחַ בְּטִיט אוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹפֶה לְצֹרֶךְ שַׁבָּת רַק למ''ש, דְּיֵשׁ לוֹ זְמַן לֶאֱפוֹתוֹ, מֻתָּר דְּלָא גָּזְרִינַן בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁמָּא יְחַתֶּה (כָּל בּוֹ).
באר היטב (ו) פלאדי''ן. ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי ועוגה או מיני בצק שאופין בקדירה דינן כפת ב''ח. ובלבד שאינן ממולאין מ''א (ובספר אבן העוזר מיישב מה שהקשה הב''ח והט''ז ומ''א והעלה להלכה אין לאפות פת בע''ש סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פני התחתון או עליון אבל אם נאפה בכלי צריך שיקרמו פני העליון והתחתון וגם מה שבתוכה כמב''ד): (ז) בשוגג. והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ''ש ס''ח שאני הכא כיון דאין לו מה יאכל שרי: (ח) סעודות. ואם יש לו פת אחד מזון לג' סעודות אסור להציל בשבת בשביל לחם משנה דעיקר היתר בפת דוקא משום דחייב לאכול פת בשבת וא''כ שאר תבשילין אסור כי אם באין לו לאכול כלל עיין מ''א: (ט) בשינוי. דרדיית הפת שבות היא:
ו וְאִם נְתָנוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, מֻתָּר לוֹ לִרְדּוֹת קֹדֶם שֶׁיֹּאפֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסוּר
(י) סְקִילָה.
באר היטב (י) סקילה. ודוקא הוא אבל אחרים אסורים לרדות רי''ו:
ז בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין בָּהֶם רְדִיָּה, מֻתָּר לְהוֹצִיא יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ
(יא) סְעֻדּוֹת בְּסַכִּין אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁיִּתְחֹב בּוֹ, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יוֹצִיא בָּרַחַת מִשּׁוּם דְּמִחְזֵי כָּעֳבָדִין דְּחֹל.
באר היטב (יא) סעודות. ודוקא כשרוצה לאכול ממנו בשבת אבל אסור להוציא לצורך חול. מגן אברהם:
ח לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת
(פי' מִינֵי קִטְנִיּוֹת הַגְּדֵלוֹת בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּבָבֶל) וְתוֹרְמוּסִין וְיִתֵּן לְתוֹךְ
(יב) הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ אֵינָם צְרִיכִים בִּשּׁוּל רַב וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם לְאָכְלָם לְאַלְתַּר, וּמִפְּנֵי כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל עִקָּר, הֲרֵי הֵם כִּשְׁאָר תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵּׁל וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, שֶׁאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ; וְהוּא הַדִּין לְכִירָה וְכֻפָּח.
הגה: כְּשֶׁאֵינָן גְּרוּפִים וּקְטוּמִים וְאֶפְשָׁר לְחַתּוֹת (בֵּית יוֹסֵף ומ''מ פ''ב), וְאִם עָשָׂה כֵן, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, אֲסוּרִים למ ''ש עַד כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
באר היטב (יב) התנור. ובטח פיו בטיט שרי. מ''א:
ט כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יְמַלֵּא חָבִית שֶׁל
(יג) מַיִם וְיִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה; וְאִם עָשָׂה כֵן, אֲסוּרִים לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
באר היטב (יג) מים. אע''ג דמים ראוין לשתות חיין מ''מ אין טובין כ''כ כפירות כמ''ש ס''ד או י''ל דהכא איירי דקא בעי לה להדחה ואז צריכין להיות חמין ולפ''ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אע''ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ''מ הא קבעי לה להדחה וחיישינן שמא יחתה לכן צריך ליתנן מבע''י מ''א וע''ל סימן רנ''ג ס''ק כ''ד מש''ש בשם המ''א:
סימן רנה - הכנת האש קדם הכנסת שבת
ובו ג' סעיפים
א אֵין עוֹשִׂין מְדוּרָה מֵעֵצִים סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, עַד שֶׁיַּצִּית בָּהֶן הָאוּר בְּעִנְיָן שֶׁתְּהֵא הַשַּׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ בְּלִי סִיּוּעַ עֵצִים אֲחֵרִים; וְאִם הוּא עֵץ יְחִידִי, צָרִיךְ שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֹב עָבְיוֹ וּבְרֹב הֶקֵּפוֹ וְאִם לֹא הֻדְלְקָה כָּל כָּךְ, אָסוּר לֵיהָנוֹת בָּהּ
(א) בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בָּהּ וְיָנִיד הָעֵצִים כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה הַשַּׁלְהֶבֶת. וּכְשֶׁהֻדְלְקָה
(ב) כַּשִּׁעוּר, יָכוֹל
(ג) לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בְּשַׁבָּת וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין אִם הוּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ עַל גַּבֵּי הַמְּנוֹרָה, וַאֲפִלּוּ הִיא מִדְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶם פְּתִילָה לְשַׁבָּת.
באר היטב (א) בשבת. פי' אפי' הודלקה אח''כ לגמרי. מ''א: (ב) כשיעור. פי' קודם השבת: (ג) להתחמם. ומ''מ אין לישב בסמוך אצל זנבות האודים כי יש לחוש שיגע בהם כדי שיבעירו היטב כדרך שעושין במדורה שמהפכין שלא תכבה ט''ז עיין סי' ער''ה ס''ק ו' ע''ש:
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּפְחָמִין אֲפִלּוּ לֹא אָחַז בָּהֶם הָאוּר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, שָׁרֵי מִפְּנֵי שֶׁהֵם דּוֹלְקִים וְהוֹלְכִים.
ג מְדוּרָה שֶׁל זֶפֶת, וְשֶׁל גָּפְרִית, וְשֶׁל קַשׁ וּגְבָבָא אֲפִלּוּ לֹא אָחַז בָּהֶם הָאוּר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, שָׁרֵי. וְכֵן מְדוּרָה שֶׁל קָנִים, וְשֶׁל גַּרְעִינֵי תְּמָרִים כְּשֶׁהֵם מְפֻזָּרִים. אֲבָל אִם הַקָּנִים אֲגֻדּוֹת, וְהַגַּרְעִינִים בַּסַל, צְרִיכִים שֶׁיַּצִּית בָּהֶם הָאוּר עַד שֶׁתְּהֵא הַשַּׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּהֶפֶךְ.
סימן רנו - ששה תקיעות שהיו תוקעין בערב שבת
ובו סעיף אחד
א כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּיִשּׁוּבָן, הָיוּ תּוֹקְעִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת שִׁשָּׁה תְּקִיעוֹת, כְּדֵי לְהַבְדִּיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה.
הגה: וְנָהֲגוּ בַּקְּהִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁכָּל שֶׁהוּא סָמוּךְ לְשַׁבָּת כְּחֵצִי אוֹ שָׁעָה, שֶׁמַּכְרִיז שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהָכִין עַצְמָן לְשַׁבָּת, וְהוּא בִּמְקוֹם הַתְּקִיעוֹת בִּימֵיהֶם, וְכֵן רָאוּי (א) לִנְהֹג בְּכָל מָקוֹם.
באר היטב (א) לנהוג כן. וכן נוהגין לשלוח איש לבטל הבעלי מלאכות ממלאכתן וגם ראוי לבעלי החניות שיסגרו כמו שעה קודם שבת כי ראיתי גדולה המכשלה שלפעמים בא שר א' ונמשך המו''מ עד הלילה ואשמם בראשיכם כתיב. וגם רוב העולם יש להם היתר כל עוד שלא אמרו ברכו אפי' הוא לילה ממש וזה ראיתי בעיני לכן יש להקדים אמירת ברכו ואין להמתין על אדם חשוב וגדול שעדיין לא בא כי זכות הוא שלא יתחלל שבת על ידו וחכם עיניו בראשו מ''א. ומצאתי מי שלא תיקן מאכלו יש להמתין עם ברכו ואם הוא סמוך לבה''ש אל ימתינו. ס''ח סימן רס''ב ובמ''א סימן רס''ג ס''ק ל' ע''ש:
סימן רנז - דיני הטמנת חמין
ובו ח' סעיפים
א אֵין טוֹמְנִין
(א) בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל; אֲבָל בִּסְפֵק חֲשֵׁכָה, טוֹמְנִין בּוֹ. וְאֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֲבָל אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְאִם הִטְמִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֲבָל, הַתַּבְשִׁיל
(ב) אָסוּר אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד. וְדַוְקָא בְּצוֹנֵן, שֶׁנִּתְחַמֵּם אוֹ שֶׁנִּצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, אֲבָל בְּעוֹמֵד
(ג) בַּחֲמִימוּתוֹ כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, מֻתָּר.
הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁכַח וְהִטְמִין בְּשׁוֹגֵג בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, שָׁרֵי (ד) לֶאֱכֹל (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁעוֹשֶׂה לְצֹרֶךְ לַיְלָה, אֲבָל כְּשֶׁמַּטְמִין לְצֹרֶךְ מָחָר, (ה) מֻתָּר לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם בְּדָבָר שֶׁמּוֹסִיף הֶבֶל. (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רנ''ג בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט), וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן.
באר היטב (א) בשבת. ר''ל לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ''ש סי' רנ''ג ס''ב בהג''ה והטעם דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הם ובמוסיף הבל אפי' בע''ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה: (ב) אסור. פירוש אפילו בשוגג ואע''ג דבשכח ושהה מתיר בסימן רנ''ג מכל מקום בהטמנה מחמירין טפי. מ''א: (ג) בחמימותו. וה''ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו. מ''א: (ד) לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ''צ אבל נגמר בשולו בשבת אסור דלא עדיף משהיה. מ''א ועט''ז: (ה) מותר. דלא יחתה דבלא''ה יתבשל עד למחר:
ב אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, אָסוּר לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֲבָל. וּמִכָּל מָקוֹם לָשׂוּם כֵּלִי עַל הַתַּבְשִׁיל כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְטַנֵּף בָּעַפְרוּרִית, שָׁרֵי שֶׁאֵין זֶה כְּמַטְמִין לְהָחֵם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר וְנוֹתֵן כִּסוּי עַל הַקְּדֵרָה
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ''ג.
ג אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַמּוֹסִיפִים הֶבֶל: פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ שֶׁל שׂוּמְשֻׂמִין וְזֶבֶל וּמֶלַח וְסִיד וְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, וְתֶבֶן וְזַגִּין וּמוּכִין וַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן
(ו) לַחִין. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל: כְּסוּת וּפֵרוֹת וְכַנְפֵי יוֹנָה
אוֹ שְׁאָר נוֹצוֹת (מהרר''א בְּהַגָּהוֹת) וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן וּנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין
(פי' הַקַשׁ הַדַּק הַנּוֹפֵל מִן הָעֵץ כְּשֶׁמְּגָרְרִים אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה). הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַטְמִין בִּסְלָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין הֲבָל, דְּמִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי ר''פ לֹא יַחְפֹּר).
באר היטב (ו) לחין. צריך לומר דחשיב לתבן וזגים כחדא ומדסתם משמע דאפי' לחים מחמת ד''א אסור מ''א. ורוב פוסקים ס''ל דוקא לחים מחמת עצמן אסור ולא בלחין מחמת ד''א עיין עט''ז וביד אהרן:
ד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טוֹמְנִין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין מוֹסִיף הֶבֶל, אִם טָמַן בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וְנִתְגַּלָּה
(ז) מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לַחֲזֹר וּלְכַסוֹתוֹ; וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף עָלָיו בְּשַׁבָּת, מוֹסִיף; וְכֵן אִם רוֹצֶה לִטְּלוֹ כֻּלּוֹ וְלָתֵת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, בֵּין שֶׁהָרִאשׁוֹן חַם יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנִי בֵּין שֶׁהַשֵּׁנִי חַם יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה מְכֻסֶה אֶלָּא בְּסָדִין יָכוֹל לִטְּלוֹ לְכַסוֹתוֹ בִּגְלוֹפְקְרִין; וְהוּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה הַקְּדֵרָה כָּל צָרְכָּהּ; אֲבָל אִם אֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹסִיף עַל הַכִּסוּי, אָסוּר שֶׁתּוֹסֶפֶת זֶה גּוֹרֵם לָהּ לְהִתְבַּשֵׁל.
באר היטב (ז) משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע''י אסור לכסותו בשבת דה''ל כמטמין לכתחלה ועי' סימן רנ''ג ס''ב בהג''ה. וב''ח מיקל אפי' אם נתגלה מבע''י:
ה אִם פִּנָּה הַתַּבְשִׁיל בְּשַׁבָּת מִקְּדֵרָה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, מֻתָּר
(ח) לְהַטְמִינוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל.
באר היטב (ח) להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ''ר שנתבשל אבל אם פינה ה''ל כמטמין את הצונן דמותר ומט''ז נראה דאפי' החזירו לכלי הראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ''ר ואפשר אפי' בכ''ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו מ''א ועי' סי' שי''ח:
ו מֻתָּר לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת דָּבָר צוֹנֵן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַנֵּן בְּיוֹתֵר אוֹ כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִנָּתוֹ; אֲבָל בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וַאֲפִלּוּ לְהַטְמִין צוֹנֵן גָּמוּר וַאֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, נָמֵי אָסוּר.
ז כָּל הֵיכָא דְּאָסְרִינַן הַטְמָנָה, אֲפִלּוּ בִּקְדֵרָה מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכּוֹ אָסְרִינַן, וַאֲפִלּוּ מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ.
הגה: וְכֵן עִקָּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי אוֹ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר בְּהַטְמָנָה כְּמוֹ (ט) בְּשִׁהוּי, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רנ''ג. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל עַל פִּי סְבָרָא זוֹ, אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם. אֲבָל אֵין לִנְהֹג כֵּן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת.
באר היטב (ט) בשיהוי. ולדעת י''א אפי' נתבשל כמב''ד כמ''ש סי' רנ''ג:
ח אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׁהוֹת קְדֵרָה עַל גַּבֵּי כִּירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גֶּחָלִים עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסי' רנ''ג, אִם הוּא מְכֻסֶה בִּבְגָדִים אַף עַל פִּי שֶׁהַבְּגָדִים אֵינָם מוֹסִיפִים הֲבָל מֵחֲמַת עַצְמָן מִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת אֵשׁ שֶׁתַּחְתֵּיהֶם מוֹסִיף הֲבָל
(וְאָסוּר). וּמִיהוּ כָּל שֶׁהוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אֵשׁ תַּחְתֶּיהָ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ הַטְמָנָה, שָׁרֵי. הִלְכָּךְ הֵיכָא שֶׁמַּעֲמִיד קְדֵרָה עַל כִּירָה אוֹ כֻּפָּח שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גֶּחָלִים, וְאֵין שׁוּלֵי הַקְּדֵרָה נוֹגְעִים
(י) בַּגֶּחָלִים, שִׁהוּי מִקְרֵי וּמֻתָּר עַל פִּי הַדְּרָכִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן רנ''ג. וְאִם נָתַן עַל הַקְּדֵרָה כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי הַקְּדֵרָה, וְנָתַן בְּגָדִים עַל אוֹתוֹ כְּלִי רָחָב, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נְתוּנִים אֶלָּא עַל אוֹתוֹ כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי קְדֵרָה, אֵין כָּאן הַטְמָנָה. וְכֵן מֻתָּר לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרָה בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ, עַל יְדֵי שֶׁיִּתֵּן בְּתוֹכָהּ חֲתִיכָה חַיָּה, וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא הַקְּדֵרָה נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַסֶה
(יא) פִּי הַתַּנּוּר בִּבְגָדִים, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה לָאו הַטְמָנָה הוּא, וְשָׁרֵי.
הגה: וְהַטְמָנָה שֶׁעוֹשִׂין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁמַּטְמִינִים בְּתַנּוּר וְטָחִין פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט, (יב) שָׁרֵי לְכֻלֵּי עָלְמָא (אוֹר זָרוּעַ וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ס''ט וְאָגוּר), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' רנ''ד, וְיִתְבָּאֵר לְקַמָּן סוֹף סי' רנ''ט. וּמִצְוָה לְהַטְמִין לְשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל חַמִּין (יג) בְּשַׁבָּת, כִּי זֶה מִכְּבוֹד וְעֹנֶג שַׁבָּת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים וְאוֹסֵר אֲכִילַת חַמִּין בְּשַׁבָּת, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרֶס הוּא (בַּעַל הַמָּאוֹר פֶּרֶק כִּירָה וְכָל בּוֹ).
באר היטב (י) בגחלים. לדברי רמ''א בסי' רנ''ג אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים עיין מ''א: (יא) פי התנור. היינו דוקא בפשטיד''א או במיני קטניות שממהרין להתבשל אבל בשר חי אין צריך לטיחה ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשל כמב''ד. מ''א: (יב) שרי לכ''ע. וצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם התנור לא יגע בקדירה מטעם זה ט''ז. ע''ש: (יג) בשבת. ואם מזיק לו החמין מותר לאכול צונן מט''מ:
סימן רנח - שמתר להשים ערב שבת דבר קר על קדרה חמה
ובו סעיף אחד
א מֻתָּר לְהַנִּיחַ מִבְּעוֹד יוֹם כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּבָר קַר עַל גַּבֵּי קְדֵרָה חַמָּה, שֶׁאֵין זֶה
(א) כְּטוֹמֵן בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל.
באר היטב (א) כטומן. ולא יפה עושים שבימות החורף לוקחים כלי עם משקה ותוחבין אותו בשבת לתוך כלי מלא מים חם שיפיג צינתו ואח''כ שותין המשקה שזהו דרך הטמנה ממש כיון שכולו טמון בתוכו והטמנה אסור אפי' לזמן מועט. ועיקר טעם ההיתר כאן כיון שאינו טמון בתוכו ממש רק מונח עליו ט''ז עיין שם (ובספר אליהו רבה חולק עליו ומתיר אף בכולו טמון בתוכו כיון שהוא כלי שני וא''כ אינו מוסיף הבל ובסימן רנ''ז מבואר דמותר להטמין בשבת באינו מוסיף הבל כדי שתפיג צינתו ע''ש):
סימן רנט - כמה דיני הטמנה וטלטולם
ובו ז' סעיפים
א (א) מוּכִין,
(פי' כָּל דָּבָר רַךְ קָרוּי מוּכִין כְּגוֹן צֶמֶר גֶּפֶן וּתְלִישֵׁי צֶמֶר רַךְ שֶׁל בְּהֵמָה וּגְרִירַת בְּגָדִים בְּלוּיִים), שֶׁטָּמַן בָּהֶם דֶּרֶךְ מִקְרֶה, אָסוּר לְטַלְטְלָן אֶלָּא מְנַעֵר הַכִּסוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת; וּכְגוֹן שֶׁמִּקְּצָתָן מְגֻלֶּה, שֶׁאֵין זֶה טִלְטוּל אֶלָּא מִצִּדּוֹ. וְאִם
(ב) יִחֲדָן לְכָךְ, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. אֲבָל אִם טָמַן בְּגִזֵּי צֶמֶר, אֲפִלּוּ לֹא יִחֲדָן לְכָךְ, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְהָנֵי מִלֵּי סְתָם גִזִּין שֶׁאֵין עוֹמְדִין לִסְחוֹרָה, אֲבָל אִם נְתָנָם
(ג) לְאוֹצָר לִסְחוֹרָה, צְרִיכִין יִחוּד וְאִם טָמַן בָּהֶם בְּלֹא יִחוּד, מְנַעֵר הַכִּסוּי וְהֵן נוֹפְלוֹת, דְּהַיְנוּ: לוֹמַר שֶׁנּוֹטֵל כִּסוּי הַקְּדֵרָה שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם עָלֶיהָ לֹא אִכְפַּת לָן, דְּלֹא נַעֲשֵׂית בָּסִיס לָהֶן.
באר היטב (א) מוכין. מוקצין הם למלאכה ואסור לטלטלן: (ב) יחדן. פירוש לעולם: (ג) לאוצר. ודוקא כשמקפיד עליהם כמ''ש סי' ש''ח סס''א (ובס' אבן העוזר חולק דאפי' אין מקפיד עליהם אסור ע''ש):
ב הַנּוֹתְנִים אֲבָנִים
(ד) וּלְבֵנִים סְבִיב הַקְּדֵרָה צָרִיךְ שֶׁיְּיַחֲדֵם לְכָךְ לְעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִחֲדָן אֵינָם חֲשׁוּבִים לוֹ וּמַשְׁלִיכָן. הִלְכָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלָן, אִם לֹא שֶׁיַּצְנִיעֵם וּמְיַחֲדָן לְכָךְ.
באר היטב (ד) ולבנים. וה''ה עצים העומדים להסקה אסור לסתום בהן פי תנור דלא יוכל לטלטלן בשבת עי' סי' ש''ח ס''ק כ''א. והאבנים המונחים על גבי כירה שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש. מ''א:
ג הַטּוֹמֵן בְּקֻפָּה מְלֵאָה גִּזֵּי צֶמֶר שֶׁאָסוּר לְטַלְטֵל וְהוֹצִיא הַקְּדֵרָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַלְקְלָה הַגּוּמָא יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ; וְאִם נִתְקַלְקְלָה, לֹא יַחֲזִירֶנָּה. וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְהוֹצִיאָה עַל דַּעַת לְהַחְזִירָהּ אִם לֹא תִּתְקַלְקֵל, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲזִירֶנָּה אַף אִם תִּתְקַלְקֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ טָמַן בְּדָבָר שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטֵל, אִם נִתְקַלְקֵלָה הַגּוּמָא, לֹא יַחֲזִיר מִפְּנֵי שֶׁתִּצְטָרֵךְ הַקְּדֵרָה לַעֲשׂוֹת לְעַצְמָהּ מָקוֹם כְּשֶׁמַּחֲזִירָהּ וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁטּוֹמֵן בְּשַׁבָּת.
ד טָמַן בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ נִטָּל וְכִסָה פִּיהָ בְּדָבָר הַנִּטָּל, מְגַלֶּה הַכִּסוּי וְאוֹחֵז בַּקְּדֵרָה וּמוֹצִיאָהּ.
ה טָמַן וְכִסָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ
(ה) נִטָּל, אִם מִקְצָת הַקְּדֵרָה מְגֻלֶּה נוֹטֵל וּמַחֲזִיר; וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹטֵל.
באר היטב (ה) ניטל. ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ''ש סס''א ר''ן:
ו יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְהַטְמִין בַּאֲבָנִים מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמוֹ בִּנְיָן, וְיֵשׁ מַתִּירִים.
ז הָתַּנּוּר שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הַחַמִּין וְסוֹתְמִין פִּיו בְּדַף וְשׁוֹרְקִין
(פי' מַחְלִיקִין) אוֹתוֹ בְּטִיט, מֻתָּר לִסְתֹּר אוֹתָהּ
(ו) סְתִימָה כְּדֵי לְהוֹצִיא הַחַמִּין וְלַחֲזֹר וּלְסוֹתְמוֹ; וְאִם יֵשׁ בּוֹ גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת, מֻתָּר עַל יְדֵי עַכּוּ''ם.
הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לִסְתֹּר סְתִימַת הַתַּנּוּר הַטּוּחַ בְּטִיט עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, וְכֵן אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל קָטָן לֹא יַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל; וְאִם אִי אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂה גָּדוֹל עַל יְדֵי שִׁנּוּי קְצָת, וְהָכֵי נָהוּג (ת''ה סי' ש''ה וְאָגוּר). וְנִרְאֶה לִי הָא דְּמֻתָּר לַחֲזֹר לִסְתֹּם הַתַּנּוּר, הַיְנוּ בַּיּוֹם דִּכְבָר כָּל הַקְּדֵרוֹת מְבֻשָּׁלוֹת כָּל צָרְכָּן, אֲבָל בַּלַּיְלָה סָמוּךְ לְהַטְמָנָתוֹ דְּיֵשׁ לְסַפֵּק שֶׁמָּא הַקְּדֵרוֹת עֲדַיִן אֵינָן מְבֻשָּׁלוֹת כָּל צָרְכָּן, אָסוּר לִסְתֹּם הַתַּנּוּר דְּגוֹרֵם (ז) בִּשּׁוּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן רנ''ז סָעִיף ד', וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם אָסוּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רנ''ג. וּשְׁאָר דִּינֵי חֲזָרָה בְּשַׁבָּת עַיִּןִ לְעֵיל סי' שי''ח.
באר היטב (ו) סתימה. הטעם דדוקא אם הוא עושה לקיים שלא להסירן בשבת היה אסור משום סתירה אבל דף זה אינו עשוי לקיים. ב''י בשם המרדכי: (ז) בישול. ואפי' בדיעבד אסור התבשיל וע''י עכו''ם יש לפקפק ולהתיר בדיעבד עיין תשובת רמ''א סי' ק''ך וע''ל סי' רנ''ג ס''ק י''א. וכתב בשל''ה ואם עדיין לא חשכה אע''ג דמדינא מותר לומר לעכו''ם מ''מ יש ליזהר משום לא פלוג ועיין סי' רס''א ס''א: דיני שהיה והטמנה בקיצור כללא דמילתא בזמן הזה אין לנו שום הטמנה כיון שמגולה למעלה אך להרב''י צריך שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים וא''כ ה''ל שיהוי. ובבשר צריך ליתנו חי סמוך לחשיכה ממש או שנתבשל כמב''ד קודם שחשכה. ובצלי ועוגה ופשטיד''א לא מהני חי ובעינן שיתבשל כמב''ד קודם שבת. ובתנור טוח בטיט הכל שרי ואם יש גחלים לוחשות אין לפותחו כ''א ע''י עכו''ם. ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח הישראל הקדירה כי אם עכו''ם. ואם הקדירה עומדת על הגחלים שרי אם א''א בענין אחר וה''ה בליל שבת ולהניח תבשיל חם אצל התנור שרי אפי' הוסק כבר. ועל התנור נהגו היתר אם לא הוסק עדיין. ואם נתן לבינה או ד''א על התנור ואח''כ נותן הקדירה עליה שרי אפי' הוסק ובתבשיל קר אפי' קודם שהוסק אסור אפי' לסמוך כ''א ע''י עכו''ם קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפי' ע''י עכו''ם אסור כ''א לצורך חולה או קטן שאין לו מה לאכול ודבר שאין בו רוטב אפי' קר כחם דמי. ואם לא נצטנן לגמרי אפי' יש בו רוטב נהגו להקל ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיס''ב מותר לסמוך אצל תנור אבל לא עליו אא''כ יש דבר המפסיק וה''ה לתוך הקכלי''ן בעינן דבר המפסיק אבל ע''ג לבזבז שסביב התנור ה''ל סמיכה וה''ה במיני משקין ופירות דינא הכי. וע''ג קדירה הקבוע בתנור נמי דינא הכי אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין פשיטא דאסור. וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההיא אפי' קודם שהוסק אך אם נותנו עכו''ם קודם שהוסק שרי ליהנות מהם וגם אם נתן ישראל ע''ש סמוך לחשיכה אסור כמ''ש ס''ס רנ''ד. אסור לכרוך בשבת קדירה עם מאכל חם בכרים ובכסתות. אבל אם פינן לקדירה אחרת מותר לכרוך קדירה ההיא:
סימן רס - דיני הכנסת שבת
ובו ב' סעיפים
א מִצְוָה
(א) לִרְחֹץ
הגה: כָּל גּוּפוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, יִרְחֹץ (טוּר) פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וּמִצְוָה לָחֹף הָרֹאשׁ וּלְגַלֵּחַ
(ב) הַצִּפֹּרְנַיִם בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
הגה: וְאִם הָיוּ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ גְּדוֹלוֹת, מִצְוָה לְגַלְּחָן (אוֹר זָרוּעַ פ' אֵלּוּ מְגַלְּחִין). וּכְשֶׁנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו לֹא יִטֹּל אוֹתָן כְּסִדְרָן. וְיַתְחִיל בִּשְׂמֹאל, (ג) בַּקְּמִיצָה; וּבְיָמִין, בָּאֶצְבַּע. וְסִימָן לָזֶה: דבהג''א, בִּשְׂמֹאל; ובדאג''ה, בְּיָמִין (אַבּוּדַרְהַם וְסֵפֶר הַמּוּסָר).
באר היטב (א) לרחוץ. אחד אנשים וא' נשים: (ב) הצפרנים. כתב בצוואת ר''י חסיד שלא ליטול הצפרנים ולא לגלח בר''ח. וכתב כנה''ג אפי' אם חל ר''ח בע''ש אין להסתפר מפני סכנה ויש להסתפר ביום ה' שלפניו. ועי' בסי' תצ''ג ס''ג. ובמגיד מישרים משלי כתב שאין לקוץ צפרני הידים והרגלים ביום א' ואין לקוץ אלא בע''ש או בעי''ט והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום ה' ומן הידים ביום ו' ובשאר ימים אין לקוץ כלל. ומט''מ כתב בשם ס' הגן שלא ליטלן ביום ה' מפני שגדלין בשבת וכתב הט''ז דלפ''ז גם בגילוח שערות אין לעשות ביום ה' ע''ש. ואינו מוכרח דהא אנשי משמר היו מסתפרין ביום ה' ועוד אמאי המלך מסתפר בכל יום הא לא יש לו שער עיין יד אהרן ובשכנה''ג. השורף צפרניו חסיד קוברן צדיק זורקן רשע. נדה י''ז. (והטעם דקודם החטא של אדם הראשון היה מלבושו ציפורן וכשחטא נתפשט ממנו ולא נשאר ממנו רק צפורניים ומאחר שהאשה גרמה שנתפשט המלבוש לכך מה שנשאר מהם יש לחוש ליענש בו האשה. תולעת יעקב): (ג) בקמיצה. והאר''י ז''ל היה מלעיג ע''ז ולא היה חושש לכך הכוונות וכ''כ בתשב''ץ מיהו יש לזהר לכתחלה. מ''א:
ב כְּשֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה יִשְׁאַל לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ בְּלָשׁוֹן רַכָּה: עִשַּׂרְתֶּם ?
(ד) עֵרַבְתֶּם ? הִפְרַשְׁתֶּם חַלָּה ? וְיֹאמַר לָהֶם: הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר.
וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: עִשַּׂרְתֶּם (טוּר).
באר היטב (ד) ערבתם. וכתב ב''ח דעכשיו שנוהגין לערב ערובי חצירות בעד כל השנה א''צ לומר ערבתם:
סימן רסא זמן הדלקת נרות לשבת
ובו ד' סעיפים
א סְפֵק חֲשֵׁכָה, וְהוּא
(א) בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,
(הַיְנוּ כְּדֵי שִׁעוּר הִלּוּךְ ג' רְבִיעֵי מִיל אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה (טוּר בְּסִימָן רצ''ג וּכְדִלְקַמָּן סוֹף סִימָן ב') (וְשִׁעוּר מִיל הוּא שְׁלִישׁ שָׁעָה פָּחוֹת חֵלֶק ל') אֵין מְעַשְּׂרִים אֶת הַוַּדַּאי
(ב) וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת וְאֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין
וְע''ל סי' תט''ו ס''ב, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין וּמְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת
וְע''ל סי' שצ''ג. וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לְהַדְלִיק נֵר לְצֹרֶךְ
(ג) שַׁבָּת; וְכֵן לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ שֶׁהוּא טָרוּד וְנֶחְפָּז עָלֶיהָ.
הגה: וְכֵן מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת שָׁעָה אוֹ ב' קֹדֶם חֲשֵׁכָה יָכוֹל לוֹמַר לְהַדְלִיק (ד) הַנֵּר וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ (מהרי''ו סי' קי''ו) וְע''ל סי' שמ''ב.
באר היטב (א) בין השמשות. ואם נסתפק אם הוא בין השמשות אסור. ב''ח: (ב) ואין מטבילין. ואם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר יכול להטביל בה''ש אלא שיש היתר אחר ליתנו לעכו''ם במתנה או ע''י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו. ט''ז ועי' בי''ד סי' ק''ך סק''ז: (ג) שבת. וכן כל דבר שהוא הפסד מרובה אף שאין צורך שבת ולצורך מצוה נמי מותר לומר לעכו''ם לעשות בין השמשות. וכן מותר לומר לעכו''ם בה''ש להדליק נר יא''צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה. רש''ל ועיין מ''א ועי' סי' שמ''ב: (ד) הנר. אפי' שלא במקום מצוה כיון שעוד היום גדול:
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל
(ה) עַל הַקֹּדֶשׁ; וּזְמַן תּוֹסֶפֶת זֶה הוּא מִתְּחִלַּת הַשְּׁקִיעָה שֶׁאֵין הַשֶּׁמֶשׁ נִרְאֵית עַל הָאָרֶץ עַד זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; וְהַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהוּא ג' מִילִין וְרָבִיעַ, רָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ כֻּלּוֹ תּוֹסֶפֶת, עוֹשָׂה. רָצָה לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מִקְצָת, עוֹשֶׂה; וּבִלְבַד שֶׁיּוֹסִיף אֵיזֶה זְמַן שֶׁיִּהְיֶה וַדַּאי יוֹם מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. וְשִׁעוּר זְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הוּא ג' רְבִיעֵי מִיל שֶׁהֵם מַהֲלַךְ
(ו) אֶלֶף וְת''ק אַמּוֹת קֹדֶם הַלַּיְלָה.
הגה: וְאִם רוֹצֶה לְהַקְדִּים וּלְקַבֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת מִפְּלַג הַמִּנְחָה וָאֵילָךְ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (טוּר וְאָגוּר בְּשֵׁם תוס' פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) וְע''ל סי' רס''ז.
באר היטב (ה) על הקודש. והוי מ''ע דאורייתא: (ו) אלף ות''ק. והוא כמו רביעית שעה קודם צ''ה ורוב פוסקים כתבו ב' שעות קודם הלילה צריך להוסיף שהוא חלק י''ב דומיא דשביעית דתוספת הוא למ''ד יום חלק י''ב משנה. ד''מ בשם מהר''ם וכ''כ הב''ח עיין ע''ת ומ''א:
ג וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּשִׁעוּר זֶה, יַדְלִיק בְּעוֹד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת; וְאִם הוּא יוֹם הַמְעֻנָּן, יַדְלִיק כְּשֶׁהַתַּרְנְגוֹלִין יוֹשְׁבִים עַל הַקּוֹרָה מִבְּעוֹד יוֹם. וְאִם הוּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁאֵין שָׁם תַּרְנְגוֹלִים, יַדְלִיק כְּשֶׁהָעוֹרְבִים יוֹשְׁבִים מִבְּעוֹד יוֹם.
ד אַחַר עֲנִיַּת בָּרְכוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יוֹם הוּא, אֵין
(ז) מְעָרְבִין וְאֵין טוֹמְנִין מִשּׁוּם דְּהוּא קַבְּלֵיהּ לְשַׁבָּת עָלֵיהּ; וּלְדִידָן הָוֵי אֲמִירַת מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם
(ח) הַשַּׁבָּת כַּעֲנִיַּת בָּרְכוּ לְדִידְהוּ.
באר היטב (ז) מערבין. אפי' לדבר מצוה וה''ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע ברכות דף כ''ז. עיין כנה''ג ובתשובת חכם צבי סי' י''א: (ח) השבת. ובמדינות אלו אין נוהגין לומר מזמור ולכן עניית ברכו הוי קבלת שבת ד''מ. וכ''כ בסי' רס''ג ס''י. ועתה נוהגין לומר מזמור ואפ''ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו. ב''ח מ''א:
סימן רסב - לקדש השבת בשלחן ערוך ובכסות נקיה
ובו ג' סעיפים
א יְסַדֵּר
(א) שֻׁלְחָנוֹ וְיַצִּיעַ הַמִּטּוֹת וִיתַקֵּן כָּל עִנְיְנֵי הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ עָרוּךְ וּמְסֻדָּר
(ב) בְּבוֹאוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת.
הגה: וְיִהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ (ג) עָרוּךְ כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת; וְכֵן הַמִּנְהָג, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (טוּר סוֹף סִימָן רפ''ט וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִיּוֹת פכ''ט דְּשַׁבָּת).
באר היטב (א) שלחנו. האר''י ז''ל הקפיד מאוד לאכול על שלחן של ד' רגלים דוגמת שלחן המקדש ולברך על ב' אגודות של הדס בכל ג' קידושין ובליל שבת הניח על השלחן הכוס של בה''מ עם מעט יין וקצת פתיתין אבל לא לחם שלם ועי' סי' ק''פ. יפנה קורי עכביש מהבית. ר''ח ע''ה: (ב) בבואו מבה''כ. וינשק ידי אמו בליל שבת כשהיא מברכת אותו וסודו מבואר בדברי האר''י ז''ל: (ג) ערוך. רש''ל היה לו ב' מפות על השלחן מלבד העליונה שעל הלחם משום דכשמנערין המפה נמצא השלחן מגולה ועוד המפה תלויה מעל השלחן טפח וכשפורשה עושה אוהל ולכן הניח התחתונה תמיד ואז הוא מוסיף על אוהל עראי ושרי מט''מ ועי' סי' שט''ו סי''א:
ב יִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בְּגָדִים
(ד) נָאִים לְשַׁבָּת; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, לְפָחוֹת יְשַׁלְשֵׁל
(פִּי' יְשַׁלְשְׁלֵם כְּלַפֵּי מַטָּה שֶׁיִּהְיוּ אֲרֻכִּים כְּמִדַּת הָעֲשִׁירִים הַיּוֹשְׁבִים בְּבֵיתָם, רַשִׁ''י שָׁם) בְּגָדָיו לְמַטָּה דֶּרֶךְ כָּבוֹד.
באר היטב (ד) נאים. והאר''י ז''ל כתב יש ללבוש ד' בגדי לבן מלבוש העליון והתחתון ואיזור והחלוק כנגד ד' אותיות הוי''ה. כתב בס''ח אל יקח אדם ילד בשבת עד שישים תחלה כר בחיקו. מהרי''ל היה לו טלית מיוחד לשבת וכפלו במוצ''ש. ובאגודה סי' קמ''ג כתב שילך בבגדי שבת עד מ''ש אחר הבדלה ובכוונות כתב דאף אבל ישנה בגדיו:
ג יִלְבַּשׁ בְּגָדָיו הַנָּאִים וְיִשְׂמַח בְּבִיאַת שַׁבָּת כְּיוֹצֵא לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וּכְיוֹצֵא לִקְרַאת חָתָן וְכַלָּה, דְּרַבִּי חֲנִינָא מְעַטֵּף וְקָאֵי בְּפַנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבָּתָא, וְאָמַר: בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא; ר' יַנַּאי אוֹמֵר: בּוֹאִי
(ה) כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה.
הגה: וְיַלְבִּישׁ עַצְמוֹ בְּבִגְדֵי שַׁבָּת מִיָּד אַחַר שֶׁרָחַץ עַצְמוֹ, וְזֶהוּ כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְעַל כֵּן לֹא יִרְחַץ לְשַׁבָּת אֶלָּא סָמוּךְ לָעֶרֶב, שֶׁיַּלְבִּישׁ עַצְמוֹ מִיָּד. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי הַחֲדָשִׁים).
באר היטב (ה) כלה. ויש למקבלי שבת לצאת לעזרת בה''כ כנה''ג. ואנו נוהגין לעמוד לעשות דוגמא כמו שמקבל פני אדם גדול. אין מקבלין שבת ביום כיפור שחל בשבת כי אין ביום כיפור נשמה יתירה. שכנה''ג:
סימן רסג - מי ומי המדליקין, ואם טעו ביום המענן
ובו י''ז סעיפים
א יְהֵא זָהִיר לַעֲשׂוֹת
(א) נֵר יָפֶה, וְיֵשׁ מְכַוְּנִים לַעֲשׂוֹת ב' פְּתִילוֹת אֶחָד כְּנֶגֶד זָכוֹר וְאֶחָד כְּנֶגֶד שָׁמוֹר.
הגה: וִיכוֹלִין (ב) לְהוֹסִיף וּלְהַדְלִיק ג' אוֹ ד' נֵרוֹת, וְכֵן נָהֲגוּ. הָאִשָּׁה (ג) שֶׁשָּׁכְחָה פַּעַם אַחַת לְהַדְלִיק, מַדְלֶקֶת כָּל יָמֶיהָ ג' נֵרוֹת (מהרי''ל) כִּי יְכוֹלִין לְהוֹסִיף עַל דָּבָר הַמְכֻוָּן נֶגֶד דָּבָר אַחֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת (אֲשֵׁרִ''י וּמָרְדְּכַי מס' רֹאשׁ הַשָּׁנָה ר''פ יוֹם טוֹב).
באר היטב (א) נר יפה. וידליק בכל החדרים שהולך שם מט''מ. עיין סעיף ו'. ויעשה נרות כרוכים ביחד זכר לזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכן נוהגין בבה''כ ב''ח. ואסור להדליק נרות של שבת משעוה הבאה מבית תפלתם עי' סי' קנ''ד סעיף י''א: (ב) להוסיף. ונוהגין להדליק ז' נרות כנגד ז' ימי השבוע וכ''כ האר''י ז''ל: (ג) ששכחה. ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כדי שתהא זהירה בכבוד שבת. ואם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה א''צ להוסיף וסומא ג''כ תברך דהא נהנית ג''כ ממאורות מ''מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת עם אחרים בשלחן אחד לא תברך מ''א עי' ס''ח. אשה היולדת מדליק הבעל את הנרות בשבת ראשון ומברך. מנהגים מט''מ ושל''ה. ובימי נדותה האשה מברכת בעצמה ע''ל סי' פ''ח ובכנה''ג כתב שיש להביא הנר לפני היולדת ותברך היא בעצמה. ואשה ששכחה ולא ברכה על הדלקה אם נזכרת קודם זמן איסור הדלקה תברך עוד אבל לאחר זמן איסור הדלקה לא תברך. כנה''ג בשם מהר''י ברונא. ועיין תשובת נחלת שבעה סימן ח'. ואשה שהגיע זמן טבילתה בליל שבת טוב יותר שבעלה ידליק ויברך ויש נוהגות שהולכת לביתה בין חפיפתה לטבילתה ומדליקה וחוזרת לטבילה וכתב א''ז שמעתי שקצת נשים נוהגות ע''פ זקיני הגאון ז''ל שמדליקות בבית הטבילה ועיין תשובת מהרי''ל סי' כ''ג:
ב אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, חַיָּבִים לִהְיוֹת בְּבָתֵּיהֶם נֵר דָּלוּק בְּשַׁבָּת; אֲפִלּוּ אֵין לוֹ
(ד) מַה יֹּאכַל שׁוֹאֵל עַל הַפְּתָחִים וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּר, שֶׁזֶּה בִּכְלַל עֹנֶג שַׁבָּת הוּא.
באר היטב (ד) מה יאכל. פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול דבודאי אכילתו קודם לנר שבת ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו ונר קודם ליקח משאר מאכלים. מ''א:
ג הַנָּשִׁים
(ה) מֻזְהָרוֹת בּוֹ יוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוּיוֹת בַּבַּיִת וְעוֹסְקוֹת בְּצָרְכֵי
(ו) הַבַּיִת. אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וּלְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, נֵר שַׁבָּת
(ז) קוֹדֵם. וְכֵן אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת נֵר לְשַׁבָּת וְנֵר לַחֲנֻכָּה, נֵר שַׁבָּת קוֹדֵם מִשּׁוּם שְׁלוֹם הַבַּיִת, דְּאֵין שָׁלוֹם בַּבַּיִת בְּלֹא נֵר.
וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וְלִקְנוֹת נֵר חֲנֻכָּה עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תרע''ח.
באר היטב (ה) מוזהרות. ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת ב''ח. חוץ אם היא יולדת עי' ס''ק ג' מש''ש: (ו) הבית. ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם. ומ''מ האיש יתקן הנרות. כתבים: (ז) קודם. ונר אחד סגי וכן בחנוכה. מ''א:
ד לֹא יַקְדִּים
(ח) לְמַהֵר לְהַדְלִיקוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל שֶׁאָז אֵינוֹ נִכָּר שֶׁמַּדְלִיקוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת; וְגַם לֹא יְאַחֵר. וְאִם רוֹצֶה לְהַדְלִיק נֵר בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וּלְקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד, רַשַּׁאי כִּי כֵּיוָן שֶׁמְּקַבֵּל עָלָיו שַׁבָּת מִיָּד אֵין זוֹ הַקְדָּמָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא שָׁעָה וְרָבִיעַ קֹדֶם הַלַּיְלָה.
הגה: וְע''ל סִימָן רס''ז. וְאִם הָיָה הַנֵּר דָּלוּק מִבְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, יְכַבֶּנּוּ וְיַחֲזֹר וְיַדְלִיקֶנּוּ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת (טוּר).
באר היטב (ח) למהר. ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו כדי שידליקו ולא ידליקו קודם. ש''ג:
ה (ט) כְּשֶׁיַּדְלִיק, יְבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. גַּם בְּיוֹם טוֹב צָרִיךְ לְבָרֵךְ: לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב. וּבי''ה בְּלֹא שַׁבָּת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ,
וְע''ל סִימָן תר''י. הגה: יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרְכִין קֹדֶם הַהַדְלָקָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרֵךְ (י) אַחַר הַהַדְלָקָה (מָרְדְּכַי סוֹף ב''מ), וּכְדֵי שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתוֹ לֹא יֵהָנֶה מִמֶּנָּה עַד לְאַחַר הַבְּרָכָה, וּמְשִׂימִין הַיָּד לִפְנֵי הַנֵּר אַחַר הַדְלָקָה וּמְבָרְכִין, וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקִין הַיָּד וְזֶה מִקְרֵי עוֹבֵר לָעֲשִׂיָהּ, וְכֵן הַמִּנְהָג (מַהֲרִי''ל).
באר היטב (ט) כשידליק יברך וגו'. טוב שיהיה לה נר מיוחד להדליק בו מידי שבת בשבתו עטרת זקנים בשם פענח רזא. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקב''ה בנים זכרים מאירים בתורה מט''מ. כתב מהר''ש כשיש חופה ע''ש ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח''כ בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך. או תאמר לעכו''ם להדליק אחר החופה והיא תברך ע''ש. וכתב המ''א שדבריו תמוהים. ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר''ש ועי' ס''ק ג' מש''ש. ומ''מ סגי בנר א'. מ''א ע''ש: (י) אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסורה להדליק וא''כ ביו''ט תברך ואח''כ תדליק כ''כ בס''ס הדרישה בא''ע בשם אמו. וכתב המ''א אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חז''ל ע''ש:
ו בַּחוּרִים הַהוֹלְכִים לִלְמֹד חוּץ לְבֵיתָם, צְרִיכִים לְהַדְלִיק נֵר שַׁבָּת בְּחַדְרָם
(יא) וּלְבָרֵךְ עָלָיו, אֲבָל מִי שֶׁהוּא אֵצֶל אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק בְּחַדְרוֹ וּלְבָרֵךְ עָלָיו, לְפִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְבָרֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ.
באר היטב (יא) ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשל בעץ או באבן ועי' מ''ש ס''ק א'. מ''א:
ז אוֹרֵחַ שֶׁאֵין לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד וְגַם אֵין מַדְלִיקִין עָלָיו בְּבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהִשְׁתַּתֵּף בִּפְרוּטָה.
ח ב' אוֹ ג' בַּעֲלֵי בָּתִּים אוֹכְלִים בְּמָקוֹם א', יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ עַל מְנוֹרָה
(יב) שֶׁלּוֹ, וְיֵשׁ מְגַמְגֵּם בַּדָּבָר. וְנָכוֹן לִזָּהֵר בִּסְפֵק בִּרְכוֹת וְלֹא יְבָרֵךְ אֶלָּא אֶחָד.
הגה: אֲבָל אָנוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן.
באר היטב (יב) שלו. דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אור [ה] בכל זויות וזויות. וכתב של''ה דמ''מ לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה. ועיין בא''ז. (ובספר אליהו רבה בשם זקינו הגאון זצ''ל להתיר לברך שנים אף במנורה אחת ע''ש):
ט הַמַדְלִיקִין בְּזָוִיּוֹת הַבַּיִת וְאוֹכְלִים
(יג) בֶּחָצֵר, אִם אֵין הַנֵּרוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁדּוֹלְקוֹת עַד הַלַּיְלָה הָוֵי בְּרָכָה
(יד) לְבַטָּלָה.
באר היטב (יג) בחצר. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקת עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה. של''ה ומט''מ ד''מ: (יד) לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא מהרי''ל סי' כ''ג:
י לבה ''ג, כֵּיוָן שֶׁהִדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת חָל עָלָיו שַׁבָּת וְנֶאֱסַר בִּמְלָאכָה. וְעַל פִּי זֶה נוֹהֲגוֹת קְצָת נָשִׁים שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרְכוּ וְהִדְלִיקוּ הַנֵּרוֹת מַשְׁלִיכוֹת לָאָרֶץ הַפְּתִילָה שֶׁבְּיָדָן שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ, וְאֵין מְכַבּוֹת אוֹתָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם מַתְנֶה קֹדֶם שֶׁהִדְלִיקָה שֶׁאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת עַד שֶׁיֹּאמַר הַחַזָּן בָּרְכוּ, מוֹעִיל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל לָהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים עַל בַּעַל ה ''ג וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין קַבָּלַת שַׁבָּת תָּלוּי בְּהַדְלָקַת הַנֵּר אֶלָּא בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַחַזָּן: בָּרְכוּ, הַכֹּל פּוֹרְשִׂין מִמְּלַאכְתָּם. וְלַדִּידָן, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת הָוֵי כְּבָרְכוּ לְדִידְהוּ.
הגה: וְהַמִּנְהָג שֶׁאוֹתָהּ (טו) אִשָּׁה הַמַּדְלֶקֶת מְקַבֶּלֶת שַׁבָּת בַּהַדְלָקָה, אִם לֹא שֶׁהִתְנָה (טז) תְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ תְּנַאי בְּלֵב סַגֵּי (מָרְדְּכַי); אֲבָל שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת מֻתָּרִין בִּמְלָאכָה עַד בָּרְכוּ. וְעִקַּר הַדְלָקָה תְּלוּיָה בַּנֵּרוֹת שֶׁמַדְלִיקִין עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר (יז) הַנֵּרוֹת שֶׁבַּבַּיִת (אוֹר זָרוּעַ). וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ הַנֵּרוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁמַדְלִיקִין, וְלֹא לְהַדְלִיק בְּמָקוֹם זֶה וּלְהַנִּיחַ בְּמָקוֹם אַחֵר (מָרְדְּכַי פ' ב''מ).
באר היטב (טו) אשה. ואם האיש מדליק ליכא מנהגא ומותר במלאכה ומ''מ טוב להתנות. ב''ח: (טז) תחלה. ומ''מ אין להתנות כ''א לצורך. מ''א: (יז) הנרות. ומ''מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים כמ''ש ס''ו. ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ''ש ס''ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרא אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצוה המוטלת עליו וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשין לצורך אכילה צריך לברך עיין מ''א. וטוב ליזהר לכתחלה להדליק במקום אכילה. ונ''ל דדי כשעומד נר א' שם. מ''א ע''ש:
יא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עֲדַיִן, אִם קָדַם הַיָּחִיד וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם, חָל עָלָיו קַבָּלַת שַׁבָּת וְאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל שַׁבָּת.
יב אִם רֹב הַקָּהָל קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם
(יח) שַׁבָּת, הַמִּעוּט נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם בְּעַל כָּרְחָם.
באר היטב (יח) שבת. ואם רוב הקהל לא היו בבהכ''נ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה בה''כ הרבה אין אחת נמשכה אחר חברתה. כנה''ג:
יג אָדָם שֶׁבָּא לָעִיר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּכְבָר קִבְּלוּ אַנְשֵׁי הָעִיר עֲלֵיהֶם שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיּוֹם גָּדוֹל, אִם הָיוּ עָלָיו מָעוֹת אוֹ שׁוּם חֵפֶץ, מְנִיחוֹ
(יט) לִפֹּל.
באר היטב (יט) ליפול. פי' שהולך לחדר עי' סי' רס''ו סי''ב:
יד אִם בְּיוֹם הַמְעֻנָּן טָעוּ צִבּוּר וְחָשְׁבוּ שֶׁחָשְׁכָה וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת וְהִתְפַּלְּלוּ תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה חַמָּה, אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית אִם כְּשֶׁהִתְפַּלְּלוּ הָיָה מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה; וְאִם יָחִיד הוּא שֶׁטָּעָה בְּכָךְ, צָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית. וּלְעִנְיַן עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד מֻתָּרִים, דְּקַבָּלַת שַׁבָּת הָיְתָה בְּטָעוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתָם
(כ) שֶׁהִדְלִיקוּ נֵרוֹת אֲסוּרִים בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וּשְׁאָר אַנְשֵׁי הַבַּיִת מֻתָּרִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹתוֹ נֵר שֶׁהֻדְלַק לְשֵׁם שַׁבָּת אָסוּר לִגֹּעַ בּוֹ וּלְהוֹסִיף בּוֹ שֶׁמֶן, וַאֲפִלּוּ אִם כָּבָה אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
באר היטב (כ) שהדליקו וכו'. עיין ט''ז שכתב דלא קי''ל כי''א אלו ולא כי''א שמביא אח''כ:
טו מִי שֶׁשָּׁהָה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַד שֶׁקִּבְּלוּ הַקָּהָל
(כא) שַׁבָּת, לֹא יִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּאוֹתָהּ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא יֵלֵךְ חוּץ לְאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת וְיִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל, וְהוּא שֶׁלֹּא קִבֵּל שַׁבָּת עִמָּהֶם, אֲבָל אִם עָנָה וְקִבֵּל שַׁבָּת עִמָּהֶם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת חֹל, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם.
באר היטב (כא) שבת. דהיינו אמירת ברכו לדידן כמ''ש ס''ס רס''א:
טז אִם בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת סָמוּךְ לְקַבָּלַת הַצִּבּוּר שַׁבָּת, מַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּעוֹדוֹ מִתְפַּלֵּל יְקַבְּלוּ הַצִּבּוּר שַׁבָּת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, הוֹאִיל וְהִתְחִיל בְּהֶתֵּר.
יז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁחָשְׁכָה, מֻתָּר לוֹמַר לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ
(כב) מְלָאכָה.
הגה: וּמֻתָּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָהּ הַמְּלָאכָה בְּשַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מִי שֶׁמְּאַחֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ שֶׁמַּמְשִׁיךְ סְעוּדָתוֹ בַּלַּיְלָה, מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל וְהִבְדִּיל לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ לְהַדְלִיק לוֹ נֵרוֹת וּלְבַשֵּׁל לוֹ, וּמֻתָּר לֵיהָנוֹת וְלֶאֱכֹל (כג) מִמְּלַאכְתּוֹ, כֵּן נ''ל.
באר היטב (כב) מלאכה. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ''ש סי' ש''ז ס''ח: (כג) ממלאכתו. וכ''כ בתשובתו. וכ''פ הב''ח דלא כלבוש דאוסר אא''כ בירך והסיח דעתו מהשבת. ולא ידעתי מה מועיל בה''מ למלאכה מ''א וכן פסק הט''ז בתשוב' באורך ע''ש ועיין יד אהרן מ''ש על הט''ז. ובתשובת זרע אברהם חא''ח סי''ט. וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ''ש סי' רצ''ט סעיף י'. אך צ''ע אם יוכל אח''כ לומר רצה בבה''מ די''ל דוקא כשמתפלל תפלת חול לא יאמר רצה אבל כשאומר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה עמ''ש ס''ס קפ''ח:
סימן רסד - דיני הפתילה והשמן
ובו י' סעיפים
א אֵין עוֹשִׂין פְּתִילָה לְנֵר שֶׁל שַׁבָּת, בֵּין נֵר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן בֵּין כָּל נֵר שֶׁמַּדְלִיק בַּבַּיִת, מִדָּבָר שֶׁהָאוּר אֵינוֹ נֶאֱחָז בּוֹ אֶלָּא נִסְרָךְ סְבִיבָיו וְהַשַּׁלְהֶבֶת קוֹפֶצֶת כְּגוֹן: צֶמֶר וְשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶלָּא מִדָּבָר שֶׁהָאוּר נִתְלֶה בּוֹ, כְּגוֹן: פִּשְׁתָּה נְפוֹצָה וּבֶגֶד שֵׁשׁ וְצֶמֶר גֶּפֶן וְקָנַבּוֹס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן.
הגה: וְאִם הִדְלִיק בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סי' קע''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יֵשׁ נֵר אֶחָד מִדְּבָרִים הַמֻּתָּרִים, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר (א) הָאֲחֵרִים. וְכֵן דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר בְּלֹא (ב) נֵר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ אֵצֶל נֵרוֹת הָאֲחֵרִים; וּלְצֹרֶךְ שַׁבָּת יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ק וּפ''ב דְּשַׁבָּת).
באר היטב (א) האחרים. אפי' הנרות עומדים בחדר אחר דכיון שיש במקום א' נר כשר יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים: (ב) נר. כגון למשוך יין מן המרתף:
ב כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַדְלִיקִין בּוֹ עַל דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעְבּוֹת
(פי' לַעֲשׂוֹתָהּ עָבָה) הַפְּתִילָה כְּדֵי לְהוֹסִיף אוֹרָהּ, אָסוּר; וְאִם נִתְכַּוֵּן
(ג) לְהַקְשׁוֹת הַפְּתִילָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עוֹמֶדֶת וְלֹא תְּשַׁלְשֵׁל לְמַטָּה, מֻתָּר. וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לִכְרֹךְ דָּבָר שֶׁמַדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי גֶּמִי אוֹ קַשׁ כְּדֵי לִתֵּן הַפְּתִילָה בַּעֲשָׁשִׁית.
הגה: נוֹתְנִין גַּרְגִּיר שֶׁל מֶלַח וּגְרִיס שֶׁל פוֹל עַל פִּי הַנֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא דּוֹלֵק יָפֶה בְּשַׁבָּת (מַיְמוֹנִי פ''ה וְטוּר).
באר היטב (ג) להקשות. אפי' מדליק שניהם יחד דכשמתכוין להקשות לא גזרינן שמא יטה:
ג אֵין מַדְלִיקִין נֵר לְשַׁבָּת אֶלָּא מִשֶּׁמֶן הַנִּמְשָׁךְ אַחַר הַפְּתִילָה, וּלְפִיכָךְ אֵין מַדְלִיקִין בְּזֶפֶת וְלֹא
(ד) בְּשַׁעֲוָה, וְלֹא בְּשֶׁמֶן הֶעָשׂוּי מִצֶּמֶר גֶּפֶן, וְלֹא בְּאַלְיָה וְלֹא בְּחֵלֶב; וְכֵן אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע וְיַנִּיחֶנּוּ
(ה) וְיֵצֵא; וְלֹא בָּצֳרִי מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף, שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא מִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה.
באר היטב (ד) בשעוה. פי' שיניחנו בנר ויניח הפתילה לתוכה. אין מדליקין בשמרי שמן. ש''ג. ובחמאה יש להחמיר ליתן בתוכה מעט שמן. אבל יש ליזהר להדליק בשמן דוקא כדאיתא בספר חסידים שהאריך ימים בשביל זה. ועוד לפעמים נוטף מהחמאה למאכל בשר. ולפעמים מדליקין שומן אף שעדיין מלוכלך מהחמאה ועובר על לאו דבשר וחלב. ואם אין לו שמן כתב בתשב''ץ דיסחוט אגוז לתוך החלב: (ה) ויצא. וחובה לאכול בשבת אצל הנר. עוד יש ט''א מפני שהוא נדבק בכותלי הבית ומבעיר הבית וחיישינן שמא יכבה ומכאן יש ללמוד שלא לסתום התנור בעץ מטעם זה וכמה פעמים ראיתי שבאו לחילול שבת עבור זה. מ''א:
ד אֲפִלּוּ נָתַן מְעַט שֶׁמֶן זַיִת בִּשְׁמָנִים אֵלּוּ שֶׁאֵינָם נִמְשָׁכִים וְאָז נִמְשָׁכִין, אֵין מַדְלִיקִין
(ו) בָּהֶם.
באר היטב (ו) בהם. גזירה שמא ידליק בעינייהו:
ה חֵלֶב
(ז) מְהֻתָּךְ וּקְרָבֵי דָּגִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶם; וְאִם נָתַן בָּהֶם מְעַט מֵאַחַת מִשְּׁמָנִים שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהֶם, מֻתָּר לְהַדְלִיק בָּהֶם.
באר היטב (ז) מהותך. לפי עיקר הדין מותר בחלב מהותך אלא דרבנן גזרו אטו אינו מהותך וכשהוא בתערובות לא גזרו דהוי גזירה לגזירה:
ו שְׁאָר כָּל הַשְּׁמָנִים, חוּץ מֵאֵלּוּ, מַדְלִיקִים בָּהֶם; וּמִכָּל מָקוֹם שֶׁמֶן זַיִת מִצְוָה מִן
(ח) הַמֻּבְחָר.
באר היטב (ח) המובחר. ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים והם קודמין לשעוה. ומ''מ נר שעוה קודם לנר חלב. מט''מ ושל''ה עי' סי' תרע''ג ס''א וב''ח כתב דאף הגאונים לא החמירו אלא בשעוה עם הפסולת אבל בשעוה שלנו לא דהא עינינו רואות שאורן צלול. ועי' סי' רע''ה:
ז כָּרַךְ
(ט) זֶפֶת אוֹ שַׁעֲוָה אוֹ חֵלֶב סְבִיב הַפְּתִילָה, מַדְלִיקִים בָּהֶם.
באר היטב (ט) זפת. ואם כרך שמן פסול ופתילה פסולה יחד אסור. טור:
ח הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק רֹב מַה
(י) שֶּׁיּוֹצֵא מִן הַפְּתִילָה מֵהַנֵּר.
באר היטב (י) שיוצא. וה''ה בנר של שעוה צריך להדליק רוב היוצא. ש''ג:
ט אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַבְהֵב הַפְּתִילָה
(פי' עִנְיַן הִבְהוּב יִפֹּל עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׂרָף לְגַמְרֵי וְגַם לֹא קַיָּם לְגַמְרֵי) (אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שְׁמוֹת יב, ט), תַּרְגּוּם יוֹנָתָן מְהַבְהֵב). הגה: וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ לְהַדְלִיק הַפְּתִילָה וּלְכַבּוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְחֹרֶכֶת וְתֵאָחֵז בָּהּ הָאוּר יָפֶה (טוּר).
י אֵין מַדְלִיקִין
(יא) בִּסְמַרְטוּטִין, אֲפִלּוּ מְחֹרָכִין.
באר היטב (יא) בסמרטוטין. אין מדליקין על השלחן בנר ישן של חרס. רש''ל פ''ה:
סימן רסה - דין כלים הנתנים תחת הנר
ובו ד' סעיפים
א אֵין נוֹתְנִין כְּלִי מְנֻקָּב מָלֵא שֶׁמֶן עַל פִּי הַנֵּר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹטֵף בְּתוֹכוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מְכַבֶּה; וְאִם חָבְרוּ לוֹ בְּסִיד אוֹ בְּחַרְסִית, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד בָּדִיל מִנֵּיהּ מִשּׁוּם אִסוּר שַׁבָּת.
ב לֹא יְמַלֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ.
ג אֵין נוֹתְנִין כְּלִי בְּשַׁבָּת תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל שֶׁמֶן הַנּוֹטֵף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְבַטֵּל כְּלִי
(א) מֵהֵיכָנוֹ; וּמֻתָּר לִתְּנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, וְהַשֶּׁמֶן הַנּוֹטֵף
(ב) אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת.
הגה: וְאָסוּר לִגֹּעַ בְּנֵר דּוֹלֵק כְּשֶׁהוּא תָּלוּי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ (ג) מְטַלְטְלוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה בִּנְגִיעָה בְּעָלְמָא, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר פֶּן יִתְנַדְנֵד קְצָת מִנְּגִיעָתוֹ וְיִטֶּה (אוֹר זָרוּעַ).
באר היטב (א) מהיכנו. שקודם לזה היה הכלי ראוי לטלטלו ועכשיו בשבת עושהו מוקצה אבל מותר לתת תחת נר של שעוה כיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו עי' סי' רע''ז ס''ג. וכתב מהרי''ל דישים כלי מבע''י תחת השלחן ובשבת אחר אכילה יסיר השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ומסיים המ''א שהוראה זו ברורה ויש לסמוך עליה ע''ש. ואם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב היתר כמ''ש בסי' ש''י ס''ח ע''ש: (ב) אסור. ואם לא נטף לתוכו שמן לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ש''ג: (ג) ויטה. בנר של שעוה לא חיישינן כמ''ש סי' רע''ז ס''ג:
ד נוֹתְנִים כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין כָּאן בִּטּוּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ; אֲבָל לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁמְּקָרֵב זְמַן כִּבּוּי הַנִּיצוֹצוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִתֵּן מַיִם בָּעֲשָׁשִׁית שֶׁמַּדְלִיקִים בָּהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכִבּוּי אֶלָּא לְהַגְבִּיהַּ הַשֶּׁמֶן.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ מִתְכַּוֵּן לְכִבּוּי, שָׁרֵי מֵאַחַר שֶׁאֵין הַמַּיִם בְּעֵין אֶלָּא תַּחַת (ד) הַשֶּׁמֶן לֹא הָוֵי אֶלָּא גְּרַם כִּבּוּי, וְכֵן נוֹהֲגִין (סְמַ''ג).
באר היטב (ד) השמן. כתב המ''א ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים דהא מתכוין לכבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש עיין שם (אמר המגיה שמעתי מכמה גדולים שנהגו ליתן מים תוך הקנה ע''י עכו''ם בערב שבת)
סימן רסו - דין מי שהחשיך לו בדרך
ובו י''ג סעיפים
א מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ חֲמוֹרוֹ וְגַם יֵשׁ עִמּוֹ עַכּוּ''ם, לֹא יַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל
(א) חֲמוֹרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן כִּיסוֹ
(ב) לְעַכּוּ''ם לְהוֹלִיכוֹ לוֹ, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר; אֲבָל אִם מָצָא מְצִיאָה אֵינוֹ יָכוֹל לִתְּנָהּ לְעַכּוּ''ם אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה לְיָדוֹ מִבְּעוֹד יוֹם דְּהַשְׁתָּא הַוְיָא כְּכִיסוֹ.
באר היטב (א) חמורו. ואם החמור של עכו''ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ואם שכרו מהעכו''ם י''א דמצווה כמ''ש סי' רמ''ו ס''ג ודווקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו''ם שיוליכנו למקום פלוני אם כן לא שכר החמור דהרי העכו''ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו''ם א''כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ''א: (ב) לעכו''ם. ואם הוא משא כבד נ''ל דיתן החמור לעכו''ם או יפקירנו כמ''ש סי' רמ''ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ''ש ס''ב. מ''א:
ב אִם אֵין עִמּוֹ
(ג) עַכּוּ''ם, מַנִּיחוֹ עַל חֲמוֹרוֹ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חַיָּב מִשּׁוּם
(ד) מְחַמֵּר
(פי' מַנְהִיג אֶת הַחֲמוֹר) אִי אִיכָּא עֲקִירָה וְהַנָּחָה מַנִּיחוֹ לְאַחַר שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל לָלֶכֶת, דְּלָאו עֲקִירָה הִיא, וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת נוֹטְלוֹ הֵימֶּנָּה וּלְאַחַר שֶׁתַּחֲזֹר וְתַעֲקֹר רַגְלָהּ יַנִּיחֶנּוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַנְהִיגָהּ בְּקוֹל רָם כָּל זְמַן שֶׁהַכִּיס עָלֶיהָ.
הגה: וְהוּא לֹא יִרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, אֶלָּא יֵלֵךְ בְּרַגְלָיו. וְאִם הוּא צָרִיךְ לָצֵאת חוּץ לַתְּחוּם מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא מִן הַלִּסְטִים, אוֹ שְׁאָר סַכָּנָה וַאֲפִלּוּ הוּא תּוֹךְ הַתְּחוּם, יָכוֹל לִישֵׁב עַל הַחֲמוֹר וְלִרְכֹּב. (ריב''ש וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ''ץ).
באר היטב (ג) עכו''ם. וה''ה אם אינו מאמין לעכו''ם מניחו על חמורו. סה''ת: (ד) מחמר. פי' המנהיג חמור טעונה מחייב אי עביד עקירה והנחה והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמועינן אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ''ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו. ר''ן וריב''ש:
ג הָיָה עִמּוֹ חֲמוֹר וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יַנִּיחֶנּוּ עַל הַחֲמוֹר וְלֹא יִתְּנֶנָּה לְאֶחָד מֵאֵלּוּ.
ד הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה, יִתְּנֶנּוּ לַשּׁוֹטֶה לְפִי שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת כְּלָל.
ה שׁוֹטֶה וְקָטָן, יִתְּנֶנּוּ לַשּׁוֹטֶה שֶׁהַקָּטָן יָבֹא לִכְלַל דַּעַת. חֵרֵשׁ וְקָטָן, יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה.
ו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לְאֶחָד מֵאֵלּוּ מַנִּיחוֹ עָלָיו כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד.
הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם (ה) מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן.
באר היטב (ה) מבע''י מותר. המ''א הניח דבר זה בצ''ע:
ז אִם אֵין עִמּוֹ שׁוּם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, יְטַלְטְלֶנּוּ פָּחוֹת פָּחוֹת
(ו) מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וְדַוְקָא כִּיסוֹ אוֹ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ, אֲבָל אִם לֹא בָּאָה לְיָדוֹ, לֹא.
באר היטב (ו) מד''א. כתב הט''ז דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר''ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד''א ע''כ מהני זה אבל מרה''י לכרמלית וכ''ש לרה''ר דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה וכ''כ רש''ל בתשוב' סי' נ''א ע''כ לא יפה עושים אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד''א דמ''מ יש איסור מה שמוציאין מרה''י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע''י עכו''ם מרשות לרשות ואחר כך יטלטלנו בפחות מד''א. וכתב ב''י בשם רי''ו בהיתר פחות מד''א צריך לישב בכל פחות מד''א שאל''כ אע''פ שעומד חייב ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד''א א''צ לישב שום אחד דבכל אחד הוא מעשה חדש עכ''ל ט''ז ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק''ד דמתיר שם לעני העומד בחוץ בכרמלית ובעל הבית פושט ידו לחוץ ויטול העני ממנו ע''ש א''כ לפ''ז ה''נ מועיל הושטה שתקח אשה אחרת מידה ומנהג ישראל תורה שאין עושין זה ע''י עכו''ם רק לעשות ע''י הושטה מרה''י לכרמלית ועיין יד אהרן סי' שמ''ז שחולק על עבודת הגרשוני וכתב דבר קשה להתיר דהרי מצינו בכמה דברים שאסרו גזירה לגזירה דאמרינן כולה חדא גזירה הוא ע''ש וכ''כ המ''א סי' שמ''ח ס''ק ד' ועיין בט''ז סי' שמ''ט ס''ק א' ובמ''א סימן של''א ס''ק ה':
ח יֵשׁ אוֹמְרִים דַוְקָא מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם, אֲבָל מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְשָׁכַח וְהוֹצִיא לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לֹא הִתִּירוּ לוֹ שׁוּם אֶחָד מֵהַדְּרָכִים הָאֵלּוּ.
ט הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, נוֹטֵל מֵעַל הַחֲמוֹר כֵּלִים הַנִּטָּלִים; וְשֶׁאֵינָם נִטָּלִים מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּים נוֹפְלִים. וְאִם הָיְתָה טְעוּנָה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָם, כְּגוֹן שֶׁהֵם כּוֹסוֹת שֶׁל מַקִּיזֵי דָּם שֶׁאֵין רְאוּיִם בְּשַׁבָּת לִכְלוּם, לְפִי שֶׁהֵם מְאוּסִים וְאִם יִפְּלוּ לָאָרֶץ יִשָּׁבְרוּ, מַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶם כָּרִים וּכְסָתוֹת. וְדַוְקָא בְּמַשָּׂאוֹת קְטַנִּים שֶׁיָּכוֹל לְשָׁמְטָן מִתַּחְתֵּיהֶן, אֲבָל אִם הֵם גְּדוֹלוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹט הַכָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶן, אָסוּר לְהַנִּיחָם תַּחְתֵּיהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי
(ז) מֵהֵיכָנוֹ
(פי' מֵהַתַּשְׁמִישׁ שֶׁהָיָה מוּכָן לוֹ), אֶלָּא פּוֹרְקָן בְּנַחַת שֶׁלֹּא יִשָּׁבְרוּ, וְלֹא יַנִּיחֵם עַל הַבְּהֵמָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים.
באר היטב (ז) מהיכנו. ואין לבטל כלי מהיכנו אפי' לפי שעה רק בהפסד מרובה ולבטל כלי לכל השבת בה''מ יש פלוגתא בין הפוסקים עיין מ''א:
י חָשְׁכָה לוֹ בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בבה ''מ בַּשָּׂדֶה וְחָשְׁכָה לוֹ, מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ; וְאִם יֵשׁ בַּיִת סָמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁנִּשְׁמָרִים בְּתוֹכוֹ, מַנִּיחָן שָׁם.
יא הָיְתָה חֲבִילָתוֹ מֻנַּחַת עַל כְּתֵפוֹ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם, רָץ תַּחְתֶּיהָ עַד בֵּיתוֹ; וְדַוְקָא רָץ, אֲבָל לֵילֵךְ לְאַט, לֹא, כֵּיוָן דְּלֵית הֶכֵּרָא אָתֵי לְמֶעֲבַד עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְּזִמְנִין
(ח) קָאֵי וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ; אֲבָל רָץ אִית לֵיהּ הֶכֵּרָא, וְכִי מָטָא לְבֵיתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֹא קָאֵי פֻּרְתָּא וְאִשְׁתְּכַח דְּקָא מְעַיִּל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, זָרִיק לָהּ כִּלְאַחַר יָד דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ זְרִיקָה, כְּגוֹן מִכְּתֵפָיו וּלְאַחֲרָיו.
באר היטב (ח) קאי. ואם עמד לתקן המשא פטור. רמב''ם:
יב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בַּחֲבִילָה הִתִּירוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן אֲבָל לֹא בְּכִיסוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין
(ט) לְכִיסוֹ.
הגה: וּמִי שֶׁשָּׁכַח כִּיסוֹ עָלָיו בְּשַׁבָּת אִם הוּא בְּבֵיתוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ עִמּוֹ לְחֶדֶר לְהַתִּיר חֲגוֹרוֹ וְלִפֹּל שָׁם לְהַצְנִיעוֹ, וְאִם הוּא בַּשּׁוּק אָסוּר לַהֲבִיאוֹ לְבֵיתוֹ רַק מַתִּיר חֲגוֹרוֹ בַּשּׁוּק וְהוּא נוֹפֵל, וְאוֹמֵר לְעַכּוּ''ם (י) לְשָׁמְרוֹ וְאִם מְבִיאוֹ אֵין לָחוּשׁ (אֲגֻדָּה מַסֶכֶת בֵּיצָה בֵּית יוֹסֵף סִימָן ש''ט). וְע''ל סי' ש''י אִם הַכִּיס תָּפוּר בְּבִגְדּוֹ מַה דִּינוֹ.
באר היטב (ט) לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד''א כגון שמתירא מלסטים. ולדידן דאין לנו ר''ה גמורה אפשר דלכ''ע שרי בכל ענין. ש''ג מ''א: (י) לשומרו. ואם מתירא דהעכו''ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ כמש''ל מ''א. ועיין בשבות יעקב ח''ב סי' ד':
יג מָצָא אַרְנְקֵי בְּשַׁבָּת, אָסוּר
(יא) לִטְּלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּרֵא פֶּן יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר.
באר היטב (יא) ליטלו. ואסור לומר לעכו''ם ליטלו כמ''ש סס''א. כתב הבאר היטב אשר לפני ונ''ל דמותר לומר לעכו''ם לשומרו ע''ש ולדידי צ''ע הוא. (ובספר אליהו רבה התיר לומר לכותי ליטלו כיון דעדיין לא זכה בו ישראל והרמב''ם התיר לגמרי ע''ש):
סימן רסז - דיני התפלה בערב שבת
ובו ג' סעיפים
א בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֵין נוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם.
ב מַקְדִּימִין לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית יוֹתֵר מִבִּימוֹת הַחֹל, וּבִפְלַג הַמִּנְחָה יָכוֹל לְהַדְלִיק וּלְקַבֵּל שַׁבָּת בִּתְפִלַּת עַרְבִית
(א) וְלֶאֱכֹל מִיָּד
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רל''ג כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין שִׁעוּר פְּלַג הַמִּנְחָה.
באר היטב (א) ולאכול מיד. כתב בשל''ה בשם ס''ח דמ''מ צריך לאכול כזית בלילה לקיים ג' סעודות בשבת וכ''כ הב''ח סימן תע''ב. אבל בתוס' ורא''ש משמע דיוכל לגמור הסעודה מבע''י וכ''כ הת''ה. ומ''מ טוב להחמיר מ''א והט''ז ס''ס רצ''א כתב דכיון דתוספת מחול על הקודש דאורייתא הוא ע''כ יצא שפיר אפי' גמר קודם הלילה ע''ש ועכ''פ הנוהגין להתפלל ערבית בע''ש מבע''י מ''מ כשיגיע חצי שעה סמוך לזמן ק''ש אסורים להתחיל לאכול דלא נפקי בק''ש דיממא מ''א וע''ל סי' רל''ה ס''ק ג' מש''ש בשם המ''א:
ג בְּבִרְכַּת הַשְׁכִּיבֵנוּ אֵינוֹ חוֹתֵם שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְוּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ אוֹמֵר:
(ב) וּפְרֹס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלַיִם.
באר היטב (ב) ופרוס. משמע דא''ל כי אל שומרנו וכו' ושמור צאתנו וכו' וכ''כ הטור הטעם שבשבת א''צ שמירה שהשבת שומר ונוהגין לומר הפסוק ושמרו בני ישראל וגו' לומר שאם ישמרו שבת א''צ שמירה ע''כ. ואנחנו נוהגים לומר כי אל שומרנו וגו' ושמור צאתנו וגו' דאנו יודעים שאין אנו בחזקת שומרי שבת כראוי ע''כ צריכים להתפלל על השמירה אלא דאין מסיימין. ט''ז ע''ש:
סימן רסח - דין הטועה בתפלת השבת
ובו י''ג סעיפים
א אוֹמֵר וַיְכֻלּוּ בִּתְפִלַּת עַרְבִית.
ב אִם טָעָה וְהִתְחִיל תְּפִלַּת הַחֹל, גּוֹמֵר אוֹתָהּ
(א) בְּרָכָה שֶׁנִּזְכַּר בָּהּ שֶׁטָּעָה וּמַתְחִיל שֶׁל שַׁבָּת, לָא שְׁנָא נִזְכַּר בְּבִרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן לֹא שְׁנָא נִזְכַּר בִּבְרָכָה אַחַת מִשְּׁאָר הַבְּרָכוֹת, בֵּין בְּעַרְבִית בֵּין בְּשַׁחֲרִית, מוּסָף וּמִנְחָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים
(ב) דִּבְמוּסָף פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה.
באר היטב (א) ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י''ח בשבת אלא משום טרחא דכבוד שבת לא אטרחו רבנן וכיון שהתחיל גומר. ומי שאירע לו כן ידאוג כל השבת דהוא סימן רע לו ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. של''ה: (ב) דבמוסף. שהרי אין תפלת י''ח בחול במקום מוסף ע''כ ליכא למימר דמיבעי ליה לצלויי י''ח:
ג אִם הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֹל וְהִתְחִיל אַדַּעְתָּא דְּחֹל וּמִיָּד כְּשֶׁאָמַר תֵּבַת אַתָּה נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁאָמַר חוֹנֵן, הֲוָה לֵיהּ הִתְחִיל בְּשֶׁל
(ג) חֹל וְגוֹמֵר אוֹתָהּ בְּרָכָה; אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת, וְשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה הִתְחִיל תֵּבַת אַתָּה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּאַתָּה אֵינוֹ גּוֹמֵר בִּרְכַּת אַתָּה חוֹנֵן דְּחַשְׁבִינָן לֵיהּ כְּטָעָה בִּתְפִלַּת שַׁבָּת בֵּין זוֹ לְזוֹ.
הגה: דַּהֲרֵי יָכוֹל לוֹמַר אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אוֹ (ד) אַתָּה אֶחָד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן י''ד).
באר היטב (ג) חול. ודוקא בשחרית אבל דערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה גומר בשל שבת מ''א ע''ש. צ''ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך ס''ח סי' תתפ''ב. ובשכנה''ג כתב מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם: (ד) אתה אחד. ומ''מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה קב''ה ישמח משה במתנת חלקו. ל''ח אות מ''ו:
ד מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת,
(ה) לֹא יָצָא. וְאִם הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּתוֹךְ י''ח אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָבַע בְּרָכָה לְשַׁבָּת,
(ו) יָצָא.
הגה: בְּמוּסָף אֲפִלּוּ לֹא אָמַר רַק וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךְ אֶת חוֹבוֹתֵינוּ בִּתְמִידֵי יוֹם וּבְקָרְבַּן מוּסָף, יָצָא. (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רפ''ו בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ).
באר היטב (ה) לא יצא. וה''ה ביום טוב וה''ה ביום טוב שני. ת''ד: (ו) יצא. כלבו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור:
ה טָעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אִם עָקַר רַגְלָיו חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם לֹא עָקַר
(ז) רַגְלָיו אַף עַל פִּי שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא לְשֶׁל שַׁבָּת.
וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח שֶׁל שַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית עַיֵּן סִימָן קכ''ו.
באר היטב (ז) רגליו. דהיינו שרגיל לומר אחר תפלתו תחנונים עי' סי' קי''ז ס''ה וסי' תכ''ב סס''א:
ו הַטּוֹעֶה בִּתְפִלַּת שַׁבָּת וְהֶחֱלִיף שֶׁל זוֹ בְּזוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֶחֱלִיף שֶׁל מוּסָף בְּאַחֶרֶת, אוֹ אַחֶרֶת בְּשֶׁל מוּסָף, חוֹזֵר.
ז חוֹזְרִים לוֹמַר וַיְכֻלּוּ, מִשּׁוּם יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּתְּפִלָּה, וְגַם לְהוֹצִיא לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ; וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם
(ח) וּמְעֻמָּד.
באר היטב (ח) ומעומד. לפי שבזה אנו מעידים להקב''ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וכתב הט''ז יחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד ואם ירצה יחיד לאומרו לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה ע''ש ועיין מ''א:
ח וְאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שֶׁבַע, וְאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר אוֹתָהּ.
הגה: מִיהוּ אִם הַיָּחִיד רוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ יָכוֹל לְאָמְרָהּ בְּלֹא פְּתִיחָה וּבְלֹא (ט) חֲתִימָה, וְכֵן נוֹהֲגִין הַצִּבּוּר לְאָמְרָהּ עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּלֹא פְּתִיחָה וַחֲתִימָה (אַבּוּדַרְהַם וְכָל בּוֹ).
באר היטב (ט) וחתימה. דהיינו שיתחיל מגן אבות ויסיים זכר למעשה בראשית:
ט יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ מַזְכִּיר
(י) שֶׁל יוֹם טוֹב בִּבְרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע
(פי' אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה וְכו').
באר היטב (י) של י''ט. דאפי' בשבת לא אמרינן ליה אלא משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לבה''כ שיסיימו תפלתם בעוד שהש''ץ מאריך ומאי דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון:
י אֵין אוֹמְרִים בְּרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע בְּבֵית
(יא) חֲתָנִים וַאֲבֵלִים, דְּלֵיכָּא טַעֲמָא דִּמְאַחֲרִין לָבֹא שֶׁיִּהְיוּ נִזּוֹקִין.
באר היטב (יא) חתנים. ר''ל שמתפללין בביתם במנין. וכן אותן שמתפללין לפרקים במנין בביתם. אבל אותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילין לעשות בירידים זה הוא דומה לבה''כ קבוע ואומרים שם ברכה זו ט''ז. ובשכנה''ג כתב דבמקום שאין בה''כ קבוע בס''ת אין לאומרו ע''ש:
יא אַף בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב אוֹמְרִים בְּרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע.
יב אֵין
(יב) לְדַבֵּר בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים וַיְכֻלּוּ, וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע.
באר היטב (יב) לדבר. כתב בס''ח מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד לאחר מותו ופניו מוריקות א''ל למה פניך מוריקות א''ל מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהציבור היו אומרים אותו ובברכת מגן אבות וביתגדל ולא הייתי נזהר ליטול הצפרנים בע''ש. כתב במט''מ פעם א' שכח ר' קלונימוס לומר ויכולו ונזכר בתוך הסעודה ולקח כוס בידו ואמר ויכולו עד לעשות ע''ש:
יג אִם הִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, אוֹ שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל כְּלָל וְשָׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה מֵעֵין שֶׁבַע מֵרֹאשׁ
(יג) וְעַד סוֹף, יָצָא.
באר היטב (יג) ועד סוף יצא. משום דתפלת ערבית רשות. וטוב לאומרה עם הש''ץ ואם כבר אמרה הש''ץ צריך להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה. ואם אמרה ביחיד יצא וא''צ להתפלל ז'. ל''ח מ''א:
סימן רסט - דין הקדוש בבית הכנסת
ובו סעיף אחד
א נוֹהֲגִין לְקַדֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאֵין לַמְקַדֵּשׁ לִטְעֹם מִיֵּין הַקִּדּוּשׁ אֶלָּא מַטְעִימוֹ
(א) לְקָטָן, דְּאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רע''ג. וּמֵעִקָּרָא לֹא נִתְקַן אֶלָּא בִּשְׁבִיל אוֹרְחִים דְּאָכְלֵי וְשָׁתֵי
(ב) בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא, לְהוֹצִיאָם י''ח, וְעַכְשָׁו אַף עַל גַּב דְּלָא אָכְלֵי אוֹרְחִים בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא לֹא בָּטְלָה הַתַּקָּנָה, זֶהוּ טַעַם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְקַדֵּשׁ
(ג) בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל יוֹתֵר טוֹב לְהַנְהִיג שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן מִנְהַג אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
הגה: וְנָהֲגוּ (ד) לַעֲמֹד בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַדְּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
באר היטב (א) לקטן. ואם אין קטן טועם המקדש וישתה כשיעור. ב''ח ועיין מ''א: (ובספר אליהו רבה כתב דבטעימה בעלמא סגי ע''ש ראייתו): (ב) בבי כנישתא. היינו בבית הסמוך לבה''כ דבביה''כ אסור לאכול. תוס' מ''א: (ג) בבה''כ. ומ''א בשם כמה גדולים כתב שלא לבטל כי הרבה גאונים יסדוהו. ומהרי''ל היה נוהג לקנות יין לקידוש ולהבדלה בבה''כ. מותר לקטנים להאכילן בשבת בשחרית לפני הקידוש דהא י''א אפי' גדול מותר כמ''ש הראב''ד ואסור לענות הקטנים. מ''א: (ד) לעמוד. הטעם בכלבו דמעלי לעייפות הברכיים:
סימן ער - לומר משנת במה מדליקין
ובו ב' סעיפים
א נוֹהֲגִים לוֹמַר פֶּרֶק
(א) בַּמֶּה מַּדְלִיקִין, וְהַסְפָרַדִּים אוֹמְרִים אוֹתוֹ קֹדֶם תְּפִלַּת עַרְבִית, וְהוּא הַנָּכוֹן.
באר היטב (א) במה מדליקין. כדי שאם איחר לבוא לבה''כ יסיים תפלתו בעוד שאומרים אותו ולכן א''א אותו בשבת חוה''מ שאין מאחרין כ''כ דאין עושין מלאכה כ''כ מנהגי מהרא''ק. וכתב הב''ח שיאמרוהו אחר הקידוש דעיולי יומא מקדמינן וכ''מ בטור. מ''א:
ב יֵשׁ שֶׁאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְיֵשׁ שֶׁאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁל חֲנֻכָּה.
הגה: וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן. בַּחֲנֻכָּה וּבְשַׁבָּת שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ (מִנְהָגִים). וְכֵן בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת (ב) בְּשַׁבָּת, אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ (מַהֲרִי''ל הִלְכוֹת סֻכָּה).
באר היטב (ב) בשבת. וכן בי''כ שחל בשבת א''א אותו. שכנה''ג:
סימן רעא - דיני קדוש על היין
ובו י''ז סעיפים
א כְּשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ יְמַהֵר
(א) לֶאֱכֹל מִיָּד.
באר היטב (א) לאכול מיד. היינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו. כתב בתיקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים וסמא''ל מושל עליו ובסוף יום ו' מזל צדק ומלאכו צדקיא''ל והם שני מלאכים אחד רע ואחד טוב לכן יקדש בצדק או ימתין עד שיעבור ממשלת מאדים ויקדש. ואם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבה''כ מ''ע מ''א. (ובס' החינוך פ' יתרו משמע שנהגו שלא לקדש בבית עד חשיכה). כתב הרמב''ם פכ''ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ''כ התוס' בסוכה דף ל''ח ול''נ דמדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי וקידוש במקום סעודה רבנן תקנוהו. ודע דהקידוש בי''ט הוא דרבנן מ''מ יש לו כל דין קידוש של שבת. ואם אין לו אלא כוס אחד של שבת קודם. מ''א:
ב נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא
(פי' מִצְוַת עֲשֵׂה הַתְּלוּיָה בִּזְמַן), מִשּׁוּם דְּאִתְקַשׁ זָכוֹר
(שְׁמוֹת יט, ח) לְשָׁמוֹר
(דְּבָרִים ה, יב) וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתְנְהוּ בִּשְׁמִירָה אִיתְנְהוּ בִּזְכִירָה וּמוֹצִיאוֹת אֶת
(ב) הָאֲנָשִׁים הוֹאִיל וְחַיָּבוֹת מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתָם.
באר היטב (ב) האנשים. רש''ל וב''ח פסקו דאין מוציאות את האנשים ואין דעת הט''ז כך. ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ואפי' בן י''ג שנה שמא לא הביא ב' שערות לכן תקדש האשה לעצמה. או תאמר מלה במלה עמו ע''ל סי' קצ''ג ס''א:
ג אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וּלְהָכִין צָרְכֵי
(ג) סְעֻדָּה לִכְבוֹד הַלַּיְלָה וְלִכְבוֹד הַיּוֹם וּלְקִדּוּשׁ הַיּוֹם, מוּטָב שֶׁיִּקְנֶה יַיִן לְקִדּוּשׁ הַלַּיְלָה מִמַּה שֶּׁיָּכִין צָרְכֵי הַסְעֻדָּה אוֹ מִמַּה שֶּׁיִּקְנֶה יַיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם. וְהָא דְּתַנְיָא: כְּבוֹד יוֹם קֹדֶם לִכְבוֹד לַיְלָה, הַיְנוּ דַּוְקָא בִּשְׁאָר צָרְכֵי סְעֻדָּה אֲבָל אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד לְקִדּוּשׁ, כְּבוֹד לַיְלָה קֹדֶם לִכְבוֹד יוֹם.
באר היטב (ג) סעודה. דוקא כשיש לו פת דאם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו דהא אין קידוש אלא במקום סעודה מ''א. ועיין ט''ז סי' תרע''ח:
ד אָסוּר
(ד) לִטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ, אֲפִלּוּ מַיִם. וַאֲפִלּוּ אִם הִתְחִיל מִבְּעוֹד יוֹם, צָרִיךְ לְהַפְסִיק שֶׁפּוֹרֵס
(ה) מַפָּה, וּמְקַדֵּשׁ. וְאִם הָיוּ שׁוֹתִים יַיִן
(ו) תְּחִלָּה, אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא קִדּוּשׁ בִּלְבַד בְּלֹא בִּרְכַּת
(ז) הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן וּמְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת, אֵינוֹ מְבָרֵךְ
(ח) הַמּוֹצִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן אֵינוֹ מְבָרֵךְ
(ט) הַמּוֹצִיא.
באר היטב (ד) לטעום. נ''ל דשרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוון להנאת טעימה. ואם רוצה לקבל שבת מבע''י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי מ''א ע''ש ועי' סי' רס''ז: (ה) מפה. ופשוט דא''צ להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון שהתחיל בהיתר כדין כל תפלת ערבית. ט''ז: (ו) תחלה. ר''ל שהיו שותין ג''כ יין תחלה עם פת: (ז) היין. לפי שברכת היין הוא קודם קידוש ולא הוי קידוש הפסק. משא''כ בברכת המוציא הוי הקידוש הפסק לפיכך צריך לברך שנית. וה''ה דא''צ לברך על יין שבתוך המזון דהא אחר שתיית הכוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין שתיה שאחריו: (ח) המוציא. דאז מברך המוציא קודם קידוש ולא הוי קידוש הפסק: (ט) המוציא. דס''ל דקידוש לא הוי הפסק כיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא. ט''ז וכ''ד אחרונים:
ה שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ שׁוֹתִים וְאָמְרוּ: בּוֹאוּ וּנְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ הַיּוֹם, נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁיְּקַדְּשׁוּ; וְאִם רָצוּ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת קֹדֶם שֶׁיְּקַדְּשׁוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַשָּׁאִים, צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתּוּ.
הגה: אָדָם שֶׁשָּׁכַח לְקַדֵּשׁ עַד לְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא וְנִזְכַּר קֹדֶם (י) שֶׁאָכַל, יְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. אֲבָל בְּהַבְדָּלָה יֹאכַל תְּחִלָּה, דַּהֲרֵי אֵין מַבְדִּילִין עַל הַפַּת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי וּמָרְדְּכַי פב''מ).
באר היטב (י) שאכל. פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא. ומ''מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק מ''א. וכתב ט''ז נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוי כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך לברך המוציא היינו כיון שאכל כבר מבע''י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה''ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל פרוסת המוציא תחלה ואח''כ צריך להפסיק ולהבדיל ע''ש ועיין מ''א:
ו אִם גָּמַר סְעוּדָתוֹ וְקִדֵּשׁ הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל כּוֹס רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר קִדּוּשׁ הַיּוֹם עַל כּוֹס שֵׁנִי, וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ קֹדֶם קִדּוּשׁ.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, דְּאָזְלִינַן בָּתַר תְּחִלַּת הַסְּעֻדָּה, וְכֵן עִקָּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן קפ''ח. וְיֵשׁ מַחֲלֹקֶת אִם יִטְעֹם מִכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ, גַּם אִם צָרִיךְ לֶאֱכֹל מְעַט אַחַר הַקִּדּוּשׁ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַקִּדּוּשׁ בִּמְקוֹם סְעֻדָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בִּגְמַר סְעוּדָתוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן תְּחִלָּה, אֶלָּא פּוֹרֵס מַפָּה וּמְקַדֵּשׁ, וּמְבָרֵךְ
(יא) הַמּוֹצִיא וְאוֹכֵל מְעַט, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
הגה: וְהָכֵי נָהוּג לְהוֹצִיא אֶת נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתַת סְבָרָא רִאשׁוֹנָה.
באר היטב (יא) המוציא. קשה הא בס''ד הביא דיעה דא''צ לברך המוציא וצ''ל דהכא איירי שנטל ידיו ואז אפי' בפה''ג נמי צריך לברך ואם לא נטל הדין כמ''ש בס''ק ט':
ז אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לִטְעֹם קֹדֶם קִדּוּשׁ, אִם טָעַם,
(יב) מְקַדֵּשׁ.
באר היטב (יב) מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה. ט''ז מ''א דלא כב''ח:
ח אִם לֹא קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין לְמָחָר
(יג) כָּל הַיּוֹם.
הגה: וְאוֹמֵר כָּל הַקִּדּוּשׁ שֶׁל לַיְלָה (בֵּית יוֹסֵף) מִלְּבַד וַיְכֻלּוּ (אֹרַח חַיִּים בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת).
באר היטב (יג) ויכלו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש''י:
ט צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן תַּחַת הַפַּת וּמַפָּה אַחֶרֶת פְּרוּסָה
(יד) עַל גַּבָּיו.
באר היטב (יד) על גביו. בטור בשם הירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ''ז אם מקדש על הפת א''צ לכסות עליו מפה. אבל לטעם אחר שכתב הטור שמעתי זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן נוהגים ט''ז. ועי' סי' רס''ב ס''ק ג' מש''ש:
י מְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס מָלֵא יַיִן שֶׁלֹּא יִהְיֶה פָּגוּם, וְטָעוּן כָּל מַה שֶּׁטָּעוּן כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְאוֹמֵר
(טו) וַיְכֻלּוּ מְעֻמָּד, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ קִדּוּשׁ.
הגה: וְיוּכַל לַעֲמֹד בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ, וְיוֹתֵר טוֹב לִישֵׁב (כָּל בּוֹ); וְנוֹהֲגִים לִישֵׁב אַף בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ, רַק כְּשֶׁמַּתְחִילִין עוֹמְדִין קְצָת לִכְבוֹד הַשֵּׁם כִּי מַתְחִילִין יוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְנִרְמַז הַשֵּׁם בְּר''ת. וּכְשֶׁמַּתְחִיל יִתֵּן עֵינָיו בַּנֵּרוֹת (מַהֲרִי''ל וְשֵׂכֶל טוֹב), וּבִשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ בַּכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, וְכֵן נִרְאֶה לִי. עַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קפ''ג סָעִיף ד'.
באר היטב (טו) ויכולו. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעודה על הכוס מט''מ וע''ל סימן רס''ח סקי''ב:
יא אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּלַּיְלָה וְאֵינוֹ טוֹעֵם מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא יַפְגִּימֶנּוּ, אֶלָּא שׁוֹפֵךְ מִמֶּנּוּ לְכוֹס אַחֵר וְטוֹעֵם יַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ
(טז) מֵהַכּוֹס הַשֵּׁנִי, וּלְמָחָר מְקַדֵּשׁ בְּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר בְּכוֹס רִאשׁוֹן; וְאִם לֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא רְבִיעִית בְּצִמְצוּם וְנֶחְסַר מִמֶּנּוּ בַּלַּיְלָה, מוֹזְגוֹ לְמָחָר לְהַשְׁלִימוֹ לִרְבִיעִית. וְהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ כּוֹס אַחֵר
(יז) לְהַבְדָּלָה, שֶׁאִם לֹא כֵּן מוּטָב שֶׁיַּנִּיחֶנָּה לְהַבְדָּלָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּפַת, מִשֶּׁיְּקַדֵּשׁ עָלָיו וְלֹא יְהֵא לוֹ יַיִן לְהַבְדָּלָה; וְאִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כּוֹסוֹת מְצֻמְצָמִים אַחַר מְזִיגָה, יְקַדֵּשׁ בַּלַּיְלָה בְּאֶחָד וְיַבְדִּיל עַל הַשֵּׁנִי; וְלֹא יְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם, דְּקִדּוּשׁ דְּלַיְלָה עָדִיף.
באר היטב (טז) מהכוס הב'. ומ''מ כתב דטועם מכוס הראשון ואח''כ מוסיף עליו מהכוס השני עי' שם. (ובספר אליהו רבה דחה דברי מ''א בשתי ידים על מה שהקשה על ב''י מתוס' פסחים ע''ש): (יז) להבדלה. התוס' והאגודה חולקין ע''ז וסוברים דקידוש עדיף ואפי' בקידוש דשחרית קודם להבדלה דהבדלה אפשר בשכר לכ''ע במקום דהוי חמר מדינא ונפשו של אדם קצה בשחרית בשכר לכן היכא דאית ליה יין עדיף טפי מהבדלה מיהו בבה''כ עדיף טפי להניחו להבדלה וטוב לקדש על כוס גדול שישאיר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה. שכנה''ג ע''ש:
יב אַחַר שֶׁקִּדֵּשׁ עַל כּוֹס, נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְאִם נָטַל יָדָיו קֹדֶם קִדּוּשׁ גָּלֵי דַּעְתֵּיהּ דְּרִיפְתָא חֲבִיבָא לֵיהּ, לֹא יְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן אֶלָּא עַל הַפַּת.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִטֹּל יָדָיו קֹדֶם הַקִּדּוּשׁ וּלְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן (הָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים וְרַשְׁבָּ''א וְהגה''מ פכ''ט, וְטּוּר). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ וְאֵין (יח) לְשַׁנּוֹת רַק (יט) בְּלֵיל פֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סי' תע''ג.
באר היטב (יח) לשנות. כתב הט''ז נ''ל אע''פ שכתב רמ''א ואין לשנות מ''מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונה וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנה ידו על התחתונה ח''ו אלא הוא יוכל לומר אעשה כדברי הכל: (יט) בליל פסח. משום שמפסיקין הרבה בהגדה:
יג צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ כִּמְלֹא לֻגְמָיו, דְּהַיְנוּ כָּל שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד בְּפִיו וְיֵרָאֶה מְלֹא לֻגְמָיו, וְהוּא רֻבּוֹ שֶׁל
(כ) רְבִיעִית.
באר היטב (כ) רביעית. היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו. ומ''מ לא בעי טפי מרביעית ב''ח מ''א וע''ל סי' ק''ץ ס''ג מ''ש בשם הט''ז:
יד אִם לֹא טָעַם הַמְקַדֵּשׁ, וְטָעַם אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין כִּמְלֹא לֻגְמָיו
(פי' מְלֹא פִּיו), יָצָא; וְאֵין שְׁתִיַּת שְׁנַיִם מִצְטָרֶפֶת לִמְלֹא לֻגְמָיו, וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּטְעֲמוּ
(כא) כֻּלָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן שֶׁבֵּין כֻּלָּם טָעֲמוּ כִּמְלֹא לֻגְמָיו יָצְאוּ, דִּשְׁתִיַּת כֻּלָּם מִצְטָרֶפֶת לְכַשִּׁעוּר. וְהַגְּאוֹנִים סוֹבְרִים שֶׁאִם לֹא טָעַם הַמְקַדֵּשׁ לֹא יָצָא, וְרָאוּי לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם; וְדַוְקָא בְּקִדּוּשׁ, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים הַטְּעוּנִים כּוֹס מוֹדִים הַגְּאוֹנִים דְּסַגִּי בִּטְעִימַת אַחֵר.
באר היטב (כא) כולם. אבל א''צ להם מלא לוגמיו ט''ז. ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום א' כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה. מ''א:
טו קִדֵּשׁ, וְקֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הַפְּסִיק
(כב) בְּדִבּוּר, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ. וְהוּא הַדִּין אִם
(כג) נִשְׁפַּךְ הַכּוֹס קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם מִמֶּנּוּ, יָבִיא כּוֹס אַחֵר וּמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ.
באר היטב (כב) בדיבור. כתבו תוס' בברכות דף מ' אם שח בין קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מלתא דשייכא לסעודה עכ''ל. משמע אע''ג דאינו שייך לקידוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק. מ''א: (כג) נשפך. אבל אם לקח בידו כוס של מים בחושבו שהוא יין ובירך עליו בפה''ג וקידש צריך לחזור ולברך בפה''ג ולקדש שנית על כוס של יין פסקי מהרא''י סי' קט''ו. וכן הסכים הט''ז וחילק דאם היה יין בשעת הקידוש על הספסל או על השלחן מוכן לשתות אז ודאי א''צ לא בפה''ג ולא קידוש אלא ישתה המוכן לפניו ע''ש והמ''א כתב דאם דעתו לשתות יין יותר א''צ לברך שנית בפה''ג וה''ה בנשפך כו' עי' סי' ר''ט ס''ב בהג''ה וס''ס ר''ו. ואם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס א''צ להביא אחר דהא י''א דדי בפת כמו שכתב סימן ער''ב. עיין מ''א וט''ז באורך:
טז לֹא יִטְעֲמוּ הַמְּסֻבִּין קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹם הַמְקַדֵּשׁ אִם הֵם זְקוּקִים לְכוֹסוֹ, שׁוֹפֵךְ מִמֶּנּוּ לְכוֹסוֹת שֶׁבְּיָדָם רֵיקָנִים אוֹ פְּגוּמִים; אֲבָל אִם הָיוּ לָהֶם כּוֹסוֹת יַיִן שֶׁאֵינָם פְּגוּמִים רַשָּׁאִים לִשְׁתּוֹת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה הַמְקַדֵּשׁ.
יז אֵין צָרִיךְ לִשְׁפֹּךְ מִכּוֹס הַמְקַדֵּשׁ לְכוֹסוֹת יַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמְּסֻבִּין, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ
(כד) פְּגוּמִים שֶׁאָז צָרִיךְ לִשְׁפֹּךְ לְכָל כּוֹס וְכוֹס, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוּ כֻּלָּם מִכּוֹס שֶׁאֵינוֹ פָּגוּם.
באר היטב (כד) פגומין. ע''ל סימן קפ''ב ס''ד:
סימן ערב - על איזה יין מקדשים
ובו י' סעיפים
א (א) אֵין מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רַע, אַף עַל גַּב דְּרֵיחֵיהּ וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא, וְלֹא עַל יַיִן
(ב) מְגֻלֶּה אֲפִלּוּ הָאִדָּנָא דְּלֹא קָפְדִינַן אַגִּלּוּי.
הגה: וְאֵין מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן דְּרֵיחֵהּ חַמְרָא וְטַעֲמֵהּ חֲלָא (טוּר).
באר היטב (א) אין מקדשין. אם הוא בע''ש במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין כגון שאינו יכול להוליכו לביתו יקדש מבע''י על היין וישתה ואסור אחר כך לעשות מלאכה ש''ל בשם גאון מ''א עיין מ''א סימן רס''ז: (ב) מגולה. ואם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא אא''כ נמר ריחו וטעמו מ''א. בתשובת באר עשק סי' ק''ט מתיר לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם שתקנת הברכות קדמה בזמן לתקנת וגזרת סתם יינם ע''ש ובהלק''ט ח''א סימן יו''ד חולק וכתב דאין זה מברך אלא מנאץ ע''ש:
ב יַיִן
(ג) מִגִּתּוֹ מְקַדְּשִׁין עָלָיו; וְסוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וְאוֹמֵר עָלָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם.
באר היטב (ג) מגתו. ומ''מ מצוה מן המובחר ביין ישן. מ''א:
ג מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן שֶׁבְּפִי הֶחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ
(ד) קִמְחִין.
הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין לְקַדֵּשׁ עָלָיו אֶלָּא יְסַנְּנוֹ תְּחִלָּה לְהַעֲבִיר הַקִּמְחִין. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח וְתוס') וְעַל יַיִן שֶׁבְּשׁוּלֵי הֶחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁמָרִים; וְעַל יַיִן שָׁחֹר; וְעַל יַיִן מָתוֹק; וְעַל יַיִן דְּרֵיחֵיהּ חַלָּא וְטַעְמֵיהּ חַמְרָא. וּמִכָּל מָקוֹם
(ה) מִצְוָה לִבְרֹר יַיִן טוֹב לְקַדֵּשׁ עָלָיו.
באר היטב (ד) קמחין. ומ''מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני''ק אין מקדשין עליו ב''ח. בתשובת שער אפרים סי' י''ח אוסר לקדש על היין שמסריח קצת אחר החבית. ולענין הבדלה מורה פנים לאסור ולהתיר ע''ש: (ה) מצוה. ולא יקח מסתם יין שבמרתף. ט''ז:
ד מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן לָבָן, וְהָרַמְבָּ''ן פּוֹסְלוֹ לְקִדּוּשׁ אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, אֲבָל מַבְדִּילִין עָלָיו, וּמִנְהַג הָעוֹלָם כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה.
ה יַיִן חַי אֲפִלּוּ אִם הוּא חָזָק דְּדָרֵי
(פִּי' שֶׁרָאוּי לִמְזֹג) עַל חַד תְּלָת מַיָּא, מְקַדְּשִׁים עָלָיו; וּמִכָּל מָקוֹם יוֹתֵר טוֹב לְמָזְגוֹ וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מָזוּג כְּרָאוּי.
הגה: וְיֵינוֹת שֶׁלָּנוּ יוֹתֵר טוֹבִים הֵם בְּלֹא מְזִיגָה (טוּר).
ו יֵין צִמּוּקִים מְקַדְּשִׁין עָלָיו,
וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן (ו) לַחְלוּחִית קְצָת בְּלֹא שְׁרִיָּה (טוּר).
באר היטב (ו) לחלוחית. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע''י דריכה לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים. ריב''ש ס''ט:
ז שִׁמְרֵי יַיִן אוֹ חַרְצַנִּים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם, אִם רָאוּי לְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן מְקַדְּשִׁין עָלָיו.
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ר''ד סָעִיף ה'.
ח מְקַדְּשִׁין עַל יַיִן מְבֻשָּׁל וְעַל יַיִן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבַשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין עֲלֵיהֶם.
הגה: וְהַמִּנְהָג לְקַדֵּשׁ עָלָיו אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ יַיִן אַחֵר רַק שֶׁאֵינוֹ טוֹב כְּמוֹ הַמְבֻשָּׁל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבַשׁ (אָגוּר).
ט בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן
(ז) מָצוּי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּקַדְּשִׁים עַל שֵׁכָר וּשְׁאָר מַשְׁקִין, חוּץ מִן הַמַּיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין. וּלְהָרֹא''שׁ, בַּלַּיְלָה לֹא יְקַדֵּשׁ עַל הַשֵּׁכָר אֶלָּא עַל הַפַּת, וּבַבֹּקֶר יוֹתֵר טוֹב לְקַדֵּשׁ עַל הַשֵּׁכָר, שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכֹּל קֹדֶם בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, שֶׁאִם יְבָרֵךְ עַל הַפַּת תְּחִלָּה אֵין כָּאן שׁוּם שִׁנּוּי, וְדִבְרֵי טַעַם הֵם.
הגה: וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט כְּדִבְרֵי הָרֹא''שׁ. וְאִם יַיִן בָּעִיר, לֹא יְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת. וּמִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן מִשּׁוּם נֶדֶר, יָכוֹל לְקַדֵּשׁ עָלָיו וְיִשְׁתּוּ אֲחֵרִים הַמְּסֻבִּין עִמּוֹ; וְאִם אֵין אֲחֵרִים עִמּוֹ יְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת וְלֹא עַל הַיַּיִן, אוֹ יִשְׁמַע קִדּוּשׁ מֵאֲחֵרִים. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''ט דִּמְחַזֵּר אַחַר יַיִן וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף סֵפֶר הַפְלָאָה סי' ד' דִּיקַדֵּשׁ עַל הַפַּת לָכֵן צ''ל הַחִלּוּק אִם אוֹכֵל לְבַדּוֹ וְאִם אוֹכֵל עִם אֲחֵרִים).
באר היטב (ז) מצוי. אבל במקום שהיין מצוי ודאי יברך על היין אפי' ביום אלא דמ''מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר היין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה ומש''ה לא נהגו אפי' גדולים במדינתינו לברך על היין ביום ואי מברך גם ביום על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר ט''ז. כתב המ''א ונ''ל דאין מקדשין על יין שרף אא''כ במדינות שרוב שתיית ההמון הוא יין שרף בכל היום עי' סי' קפ''ב. ועי' סי' קע''ד ובתשו' נחלת שבעה סימן ל''ה כתב דמקדשין בשחרית של שבת על יין שרף. וכן כתוב בהלק''ט חלק א' סימן יו''ד:
י בִּרְכַּת יַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ פּוֹטֶרֶת יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, וְאֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתּוֹ בֵּין שֶׁהוּא עַל הַכּוֹס בֵּין שֶׁאֵינוֹ עַל הַכּוֹס
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קע''ד סָעִיף ו'.
סימן רעג - שיהיה הקדוש במקום סעדה
ובו ז' סעיפים
א אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם
(א) סְעֻדָּה, וּבְבַיִת אֶחָד מִפִּנָּה לְפִנָּה חָשׁוּב מָקוֹם אֶחָד, שֶׁאִם קִדֵּשׁ לֶאֱכֹל בְּפִנָּה זוֹ וְנִמְלַךְ לֶאֱכֹל בְּפִנָּה אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ הוּא טְרַקְלִין גָּדוֹל, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ.
הגה: וּמִבַּיִת לְסֻכָּה חָשׁוּב כְּמִפִּנָּה לְפִנָּה (מָרְדְּכַי פ' ע''פ) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁרוֹאֶה מְקוֹמוֹ, אֲפִלּוּ מִבַּיִת לְחָצֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם קִדֵּשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד עַל דַּעַת לֶאֱכֹל בְּמָקוֹם אַחֵר, שַׁפִּיר דָּמִי
וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סי' קע''ח, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת בְּבַיִת אֶחָד, כְּגוֹן מֵחֶדֶר לְחֶדֶר אוֹ מֵאִגָּרָא לְאַרְעָא,
וְכֵן עִקָּר.
באר היטב (א) סעודה. כדכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג תהא הקריאה של קידוש:
ב אִם קִדֵּשׁ בְּבַיִת אֶחָד עַל מְנַת לֶאֱכֹל שָׁם, וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכֹל בְּמָקוֹם אַחֵר, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְקַדֵּשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל שָׁם.
ג אִם קִדֵּשׁ וְלֹא סָעַד, אַף יְדֵי קִדּוּשׁ לֹא יָצָא.
הגה: וְצָרִיךְ לֶאֱכֹל בִּמְקוֹם קִדּוּשׁ לְאַלְתַּר, אוֹ שֶׁיְּהֵא בְּדַעְתּוֹ (ב) לֶאֱכֹל שָׁם מִיָּד, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֲפִלּוּ אָכַל בִּמְקוֹם קִדּוּשׁ אֵינוֹ יוֹצֵא (מַהֲרִ''י מוּלִין), וְאִם הָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שָׁם מִיָּד, (ג) וְנִמְלַךְ וְאָכַל, יָצָא (בֵּית יוֹסֵף סוֹף הַסי').
באר היטב (ב) לאכול שם מיד. ר''ל שהיה בדעתו לאכול שם מיד ואירעו אונס שלא אכל אלא לאחר זמן אבל עכ''פ היה נשאר במקום קידוש יצא וא''צ לחזור ולקדש. אבל בלא''ה וכו' ר''ל אם לא היה בדעתו לאכול מיד כגון שדעתו היה להפסיק בדברים אחרים והפסיק אפי' אכל אחר זמן במקום קידוש אינו יוצא: (ג) ונמלך ואכל. ר''ל שהי' בדעתו לאכול בבית אחר ונמלך ואכל במקומו מיד יצא:
ד יָכוֹל אָדָם לְקַדֵּשׁ לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם, דִּלְדִידְהוּ הָוֵי מְקוֹם סְעֻדָּה. וְאַף עַל גַּב דִּבְבִרְכַּת הַיַּיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֲחֵרִים אִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה עִמָּהֶם, כֵּיוָן דְּהַאי בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן הוּא חוֹבָה לְקִדּוּשׁ, כְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם דָּמִי וְיָכוֹל לְהוֹצִיאָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה.
הגה: וַאֲפִלּוּ בְּקִדּוּשׁ שֶׁל יוֹם (ד) בְּשַׁחֲרִית בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי''ף וְהָרֹא''שׁ וְהַטּוּר סי' תפ''ד). וְהוּא שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים. וְאִם עֲדַיִן לֹא קִדֵּשׁ לְעַצְמוֹ, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטְעֹם עִמָּהֶם, שֶׁאָסוּר לוֹ לִטְעֹם עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ בִּמְקוֹם סְעוּדָתוֹ.
באר היטב (ד) שחרית. ובשאר אכילות בשבת לא יברך להם המוציא ואם מקדש על היין לאינו בקי אינו יכול לברך המוציא. ט''ז ע''ש:
ה כָּתְבוּ הַגְּאוֹנִים הָא דְּאֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה, אֲפִלּוּ אָכַל דָּבָר
(ה) מוּעָט, אוֹ שָׁתָה כּוֹס (שֶׁל) יַיִן שֶׁחַיָּב עָלָיו
(ו) בְּרָכָה, יָצָא יְדֵי קִדּוּשׁ בִּמְקוֹם סְעֻדָּה וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְדַוְקָא אָכַל לֶחֶם אוֹ שָׁתָה יַיִן, אֲבָל אָכַל
(ז) פֵּרוֹת, לֹא.
הגה: וּלְפִי זֶה הָיָה מֻתָּר לְמוֹהֵל וּלְסַנְדָּק לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁל מִילָה בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית, אִם שׁוֹתִין כַּשִּׁעוּר (בֵּית יוֹסֵף) אֲבָל נָהֲגוּ לִתֵּן לְתִינוֹק (הגמי''י פֶּרֶק כ''ט).
באר היטב (ה) מועט. היינו כזית: (ו) ברכה. פי' ששתה רביעית שחייב ברכה אחרונה. משמע מדברי רמ''א וב''י דהיינו ששתה כשיעור במה שטועם כוס של קידוש ומש''ה פסקו דמילה בשבת שרי למוהל לשתות אם שותה כשיעור. ולבוש וב''ח וט''ז כתבו דבעי שישתה עוד כוס מלבד כוס של קידוש והשתיה השניה נחשב לסעודה לפ''ז מדינא אסור למוהל לשתות מכוס של מילה בשבת ע''ש רק מ''ש הט''ז דא''כ כל קידוש לא יצטרך להיות במקום סעודה דהא צריך לשתות מלא לוגמיו ע''ש ליתא דמלא לוגמיו הוי בציר מרביעית והגאונים מצרכי לשתות רביעית פר''ח וכ''כ היד אהרן. ואפשר לומר דלשיטתו אזל לפי מ''ש בסי' ק''ץ ס''ק ג' ע''ש. (ובס' אבן העוזר השיג על הב''ח וט''ז הוכיח בראיות דבכוס של קידוש ששתה כשיעור רביעית דיצא ידי קידוש במקום סעודה): (ז) פירות לא. ומיני תרגימא מה' מינים יצא דהא עכ''פ חשיבי טפי לסעודת שבת מיין. ושכר אע''ג דהוי חמר מדינא לא יצא בו במקום סעודה דלא סעיד כמו יין מ''א לפ''ז נ''ל דכ''ש בקאוו''י דלא יצא:
ו וְאִם קִדֵּשׁ בְּבֵיתוֹ וְשָׁמַע
(ח) שְׁכֵנוֹ וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ לְפָנָיו, יוֹצֵא בּוֹ דְּשַׁפִּיר הָוֵי מְקוֹם סְעֻדָּה. וּכְגוֹן שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ
(ט) לָצֵאת, וּמַשְׁמִיעַ לְהוֹצִיא.
באר היטב (ח) שכנו. ואפי' לכתחלה יכול לקדש בביתו כדי שישמעו ואפי' הוא אינו אוכל וכמ''ש סי' רס''ט. מ''א ע''ש (ט) להוציא. ובזמן הזה שהש''צ אינו מקדש אלא משום מנהג לא יצא השומע אא''כ נתכוין להוציאו. ב''י מ''א:
ז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַקִּדּוּשׁ תָּלוּי בְּנֵר וְאִם הוּא נֶהֱנֶה בֶּחָצֵר יוֹתֵר מִפְּנֵי הָאֲוִיר אוֹ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, מְקַדֵּשׁ בֶּחָצֵר וְאוֹכֵל שָׁם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה הַנֵּר, שֶׁהַנֵּרוֹת לְעֹנֶג נִצְטַוּוּ
(י) וְלֹא לְצַעַר, וְהָכֵי מִסְתַּבְּרָא.
באר היטב (י) ולא לצער. היינו במצטער הרבה הא לאו הכי צריך לאכול במקום נר. מ''א בשם רש''ל:
סימן רעד - דיני בציעת הפת בשבת
ובו ד' סעיפים
א בּוֹצֵעַ עַל שְׁתֵּי
(א) כִּכָּרוֹת
שְׁלֵמוֹת, שֶׁאוֹחֵז שְׁתֵּיהֶן בְּיָדוֹ וּבוֹצֵעַ
(ב) הַתַּחְתּוֹנָה.
הגה: וְדַוְקָא בְּלֵילֵי שַׁבָּת (דִּבְרֵי עַצְמוֹ), אֲבָל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אוֹ בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב בּוֹצֵעַ עַל הַעֶלְיוֹנָה (כָּל בּוֹ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ח מֵהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָה), וְהַטַּעַם הוּא עַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה.
באר היטב (א) ככרות. וגם נשים חייבות לבצוע על ב' ככרות. מרדכי בשם ר''ת אבודרהם. אם יוצאין בעוגה שנשרפה קצת לענין לחם משנה עיין שער אפרים סי' א' ובתשובת חכם צבי סי' ס''ב: (ב) התחתונה. ב''ח כתב לבצוע על העליונה דאין מעבירין על המצות וט''ז כתב ואני נהגתי כשמברכין על התחתונה מניח אני אותה קרוב אלי יותר מהעליונה נמצא שפוגע אני תחלה בתחתונה ואין כאן מעביר על המצות ומ''א כתב ונ''ל להכריע דבתחלה יניחנה למעלה בשעת אמירת ויכולו ובשעת המוציא יקח העליונה בידו ויניחנה למטה ויבצע עליו. המדקדקים נוהגין לרשום בסכין קודם ברכה ב''ח מ''א ועיין בספר הכוונות מענין הככרות של שבת י''ב בכל סעודה:
ב מִצְוָה לִבְצֹעַ בְּשַׁבָּת פְּרוּסָה גְּדוֹלָה שֶׁתַּסְפִּיק לוֹ לְכָל הַסְעֻדָּה
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קס''ז.
ג אֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִים לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ, וְאִם יֵשׁ לִפְנֵי כָּל אֶחָד לֶחֶם מִשְׁנֶה יְכוֹלִים לִטְעֹם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא טָעַם הוּא.
ד סְעֻדָּה זוֹ וְשֶׁל
(ג) שַׁחֲרִית אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּלֹא פַּת.
באר היטב (ג) שחרית. ויכול לקיים ג' סעודות ביום השבת דהיינו אם יש קצת אונס יכול לדחות הסעודה של ליל שבת עד למחר ובלבד שיקדש היום וצריך לשתות יין אחר הקידוש כמ''ש סי' רע''ג ס''ה. מ''א ע''ש ועיין סימן רצ''א ס''א:
סימן ערה - דברים האסורים לעשות לאור הנר בשבת
ובו י''ב סעיפים
א אֵין פּוֹלִין
(פי' לְבַעֵר אֶת הַכֵּנִים מֵהַבְּגָדִים, תַּרְגּוּם בִּעַרְתִּי הַקֹדֶשׁ (דְּבָרִים כו, יג) פַּלֵתִי), (א) וְאֵין קוֹרִין בְּסֵפֶר לְאוֹר הַנֵּר וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מוֹצִיא בְּפִיו, שֶׁמָּא יַטֶּה. וְאֲפִלּוּ הוּא גָּבוֹהַּ עֶשֶׂר קוֹמוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגֹּעַ אֵלָיו, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר. וּמִטַּעַם זֶה יֵשׁ לֶאֱסֹר אֲפִלּוּ הוּא
(ב) בַּעֲשָׁשִׁית אוֹ קָבוּעַ בְּחוֹר שֶׁבַּכֹּתֶל, וְכֵן בְּנֵר שֶׁל
(ג) שַׁעֲוָה.
באר היטב (א) ואין קורין. וה''ה שאין בודקין הציצית. מט''מ רש''ל: (ב) בעששית. ואם היא סגורה במפתח מותר וכן עשו מהרא''ש ומהר''ם ותלמידיהם וכ''כ בהגמ''נ וב''ח וט''ז וע''ת אוסרים משום דלא פלוג ע''ש. אסור לקרות לאור הנר אפי' ביום במקום האפל. הלק''ט ח''ב סי' כ''ז: (ג) שעוה. ב''ח כתב בשם רש''ל דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות ההגדה בנר של שעוה דליכא למיחש שמא יטה וראב''ן מיקל בנר של חלב כיון דמאיס עיין סעיף י''ב:
ב וְדַוְקָא אֶחָד,
(ד) אֲבָל שְׁנַיִם קוֹרִים בְּיַחַד, שֶׁאִם בָּא הָאֶחָד לְהַטּוֹת
(פי' לְהַטּוֹת הַנֵּר כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ הַשֶּׁמֶן לַפְּתִילָה), יַזְכִּירֶנּוּ חֲבֵרוֹ. וְהוּא שֶׁקּוֹרִים בְּעִנְיָן אֶחָד, שֶׁאָז יַשְׁגִּיחַ הָאֶחָד בַּמֶּה שֶּׁיַּעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ, אֲבָל בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים לֹא.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִשְׁנֵי סְפָרִים, אֲפִלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף), וְלָכֵן אָסוּר לוֹמַר (ה) פִּיּוּטִים בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן נָהֲגוּ (מָרְדְּכַי וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה וּסְמַ''ג וְהַגָּהוֹת).
באר היטב (ד) אבל שנים קורין. אבל אין פולין אם לא שאחד מפלה ושני משמרו. ט''ז וב''ח: (ה) פיוטים. וה''ה הזמירות שאומרים בבית אם לא מי שרגיל קצת ושאר התפלה מותר לקרות בסידור לאור הנר שהתפלה מצויה בפי הכל:
ג אִם יֵשׁ אַחֵר עִמּוֹ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ קוֹרֵא, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן דַּעְתְּךָ עָלַי שֶׁלֹּא אַטֶּה, מֻתָּר; וְהוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר כֵּן לְאִשְׁתּוֹ.
ד אָדָם חָשׁוּב, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּחֹל
(ו) לְהַטּוֹת, מֻתָּר בְּכָל גַּוְנָא.
באר היטב (ו) להטות. פירוש שברור הוא אבל מסתמא לא. ט''ז:
ה בִּמְדוּרָה, אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה אֵין קוֹרִין מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וְיוֹשְׁבִים רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה, וְעוֹד שֶׁזַּנְבוֹת הָאוּדִים סְמוּכִים לָהֶם, אֵין זֶה מַכִּיר כְּשֶׁבָּא חֲבֵרוֹ לְהַבְעִיר
(ז) וּלְחַתּוֹת.
באר היטב (ז) ולחתות. מטעם זה נ''ל אע''פ שמותר להתחמם נגד המדורה כמ''ש ס''ס רע''ו מ''מ אין לישב בסמוך כמש''ל סי' רנ''ה ס''ק ג' ע''ש:
ו תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן קוֹרְאִין לְאוֹר הַנֵּר, מִפְּנֵי
(ח) שֶׁאֵימַת רַבָּן עֲלֵיהֶם.
באר היטב (ח) שאימת רבן. אפי' שלא בפני רבן שרי. ט''ז מ''א:
ז מֻתָּר לִקְרוֹת בַּמֶּה מַּדְלִיקִין לְאוֹר הַנֵּר, שֶׁהֲרֵי הוּא מַזְכִּיר אִסוּר שַׁבָּת וְאֵיךְ יִשְׁכַּח.
ח נוֹהֲגִים לִקְרוֹת בְּלֵיל יוֹם כִּפּוּר בַּמַּחְזוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת יוֹם הַכִּפּוּרִים עֲלֵיהֶם.
ט לֵיל פֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לִקְרוֹת הַהַגָּדָה בְּסֵפֶר מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּעֵין רָאשֵׁי פְּרָקִים, דְּאֵין ע''ה שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׁגוּרָה בְּפִיו
(ט) קְצָת.
באר היטב (ט) קצת. ומטעם זה יש להתיר למשכים בשבת לבה''כ ומתפלל לאור הנר הדולק שם מבע''י לפי שהתפלה ושאר דברים שהוא אומר ודאי שגורים בפיו יותר מן ההגדה בפסח אבל ללמוד שם אסור כיון שצריך לעיין היטב אבל למה שהתרנו בסי' ער''ה בנר של שעוה אין כאן איסור. ט''ז ע''ש:
י הָרַב יָכוֹל לִרְאוֹת לְאוֹר הַנֵּר מֵהֵיכָן יִקְרְאוּ הַתִּינוֹקוֹת, וּלְסַדֵּר רָאשֵׁי הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּפִיו בַּסֵפֶר, וְקוֹרֵא כָּל שְׁאָר הַפָּרָשָׁה עַל פֶּה. וְרָאשֵׁי פָּרָשִׁיּוֹת לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ הַפָּרָשָׁה עַל פֶּה וּבִקְצָת צָרִיךְ לִרְאוֹת בַּסֵפֶר, שָׁרֵי, שֶׁמֵּאַחֵר שֶׁאֵינוֹ מְעַיֵּן בַּסֵפֶר תָּמִיד אִית לֵיהּ הֶכֵּרָא וְלָא אָתֵי לְאַטּוּיֵי.
יא כֵּלִים הַדּוֹמִים זֶה לָזֶה וְצָרִיךְ עִיּוּן לְהַבְחִין בֵּינֵיהֶם, אָסוּר לְבָדְקָן לְאוֹר הַנֵּר וַאֲפִלּוּ לְהַבְחִין בֵּין בְּגָדָיו לְבִגְדֵי אִשְׁתּוֹ אִם הֵם דּוֹמִים, אָסוּר לִבְדֹּק.
יב שַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אָסוּר לוֹ לִבְדֹּק כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת לְאוֹר הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן בֵּין בְּנֵר שֶׁמֶן זַיִת בֵּין בְּנֵר שֶׁל נֵפְט
(פי' מִין זֶפֶת לָבָן וְרֵיחוֹ רַע) שֶׁאוֹרוֹ רַב.
הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּשֶׁל נֵפְט, אֲפִלּוּ בְּשַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים), אֲבָל שַׁמָּשׁ קָבוּעַ מֻתָּר לוֹ לִבְדֹּק לְאוֹר הַנֵּר כּוֹסוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ עִיּוּן הַרְבֵּה. וְאִם הָיָה נֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת, אֵין מוֹרִין לוֹ לִבְדֹּק וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ.
הגה: נָהֲגוּ (י) לְכַסּוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲרֻמִּים בִּפְנֵי הַנֵּרוֹת, מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. וְכֵן כָּתַב הָרוֹקֵחַ.
באר היטב (י) לכסות. והוא סכנה גדולה אפי' בלא נר של שבת:
סימן רעו - דיני נר שהדליק עכו''ם בשבת
ובו ה' סעיפים
א עַכּוּ''ם שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לַכֹּל, אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁלֹּא הֻדְלַק
(א) בִּשְׁבִילוֹ.
הגה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין קָצַב לוֹ שָׂכָר אוֹ לֹא קָצַב, אוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּקַבְּלָנוּת אוֹ בִּשְׂכִירוּת, דְּהוֹאִיל וְהַיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנֶה מִמְּלָאכָה עַצְמָהּ בְּשַׁבָּת, אָסוּר בְּכָל עִנְיָן (הג''א פ''ק דְּשַׁבָּת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה) אֲבָל אִם הִדְלִיקוּ לְצָרְכּוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ חוֹלֶה יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנָה.
הגה: אוֹ לְצֹרֶךְ קְטַנִּים דְּהוּא כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת), מֻתָּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ. וְהוּא הַדִּין לְעוֹשֶׂה מְדוּרָה לְצָרְכּוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ חוֹלֶה. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בִּמְדוּרָה, מִשּׁוּם דְּגָזְרִינַן שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ.
הגה: מִיהוּ אִם עָשָׂה עַכּוּ''ם בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, מִדַּעְתּוֹ, אֵין הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ (ב) לָצֵאת אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הַנֵּר אוֹ מִן הַמְּדוּרָה (טוּר).
באר היטב (א) בשבילו. הקשה ב''י בסי' שכ''ה גבי מילא נכרי מים לבהמתו דמחלקינן בין מכירו או לא וכאן לא חילק ותירץ דבזה אפילו לא מכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו הוי כמכירו. וב''ח תירץ דמסתמא כשיושב אצל האש שלו הוי מכירו מקודם דאין העכו''ם מניח לישב איש נכרי אצל האש אבל אי ידוע שאין מכירו שרי ועיין ט''ז. וכתב המ''א ונ''ל דאם הסיק התנור כ''ע מודי דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לאחד חימום למאה והוי כמו נר דשרי: (ב) לצאת. אבל מחויב למחות מכאן ולהבא כיון שהעצים של ישראל והוא רואה ושותק אדעתא דישראל קא עביד ואם העכו''ם עושה בע''כ חייב לגרש העכו''ם מביתו ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה''ל קבולת בבית של ישראל כמ''ש סימן רנ''ב ס''ב הגמ''ר. מ''א:
ב יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֶׁהֵסֵבּוּ יַחַד וְהִדְלִיק עַכּוּ''ם נֵר אִם רֹב עַכּוּ''ם, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אָסוּר. וְאִם יֵשׁ הוֹכָחָה שֶׁלְּצֹרֶךְ
(ג) עַכּוּ''ם מַדְלִיקָהּ, כְּגוֹן שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר.
הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לְהַדְלִיק לוֹ נֵר לִסְעֻדַּת (ד) שַׁבָּת מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּמֻתָּר אֲמִירָה לְעַכּוּ''ם אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה גְּמוּרָה בִּמְקוֹם מִצְוָה (ר''ן סוֹף פֶּרֶק ר''א דְּמִילָה בְּשֵׁם הָעִטּוּר), שֶׁעַל פִּי זֶה נָהֲגוּ רַבִּים לְהָקֵל בְּדָבָר לְצַוּוֹת לְעַכּוּ''ם לְהַדְלִיק נֵרוֹת לְצֹרֶךְ סְעֻדָּה, בִּפְרָט בִּסְעֻדַּת חֲתֻנָּה אוֹ מִלָּה, וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדָם. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין (ה) צֹרֶךְ גָּדוֹל, דְּהָא רֹב הַפּוֹסְקִים חוֹלְקִים עַל סְבָרָא זוֹ וְע''ל סי' ש''ז (סֵפֶר הַתְּרוּמָה).
באר היטב (ג) עכו''ם. ואם עשה לצורך שניהם אסור כמ''ש סימן תקט''ו סס''ו: (ד) שבת. פי' שיושב בחושך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיטא דאסור כמ''ש ריש סי' זה. וה''ה אם יש לו נר א' אסור לומר לעכו''ם להדליק. ואם הדליק מותר ליהנות כמ''ש ס''ד. מ''א: (ה) צורך גדול. ושל''ה החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגים בקהילות חשובות שיושבים חשכה במ''ש אפי' בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו וכן נהג הגאון הר''ש כשהיו סועדים אצלו סעודה ג'. (והקשה בס' אליהו רבה הא בין השמשות לא גזרו משום שבות וצ''ל דלא התירו אלא בע''ש ולא במוצאי שבת. ובמ''א מסתפק בזה בסי' שמ''ב):
ג אִם אוֹמֵר אָדָם לְעַבְדּוֹ אוֹ לְשִׁפְחָתוֹ לֵילֵךְ עִמּוֹ וְהִדְלִיקוּ הַנֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הֵם צְרִיכִים לוֹ אֵין זֶה לְצֹרֶךְ הָעַכּוּ''ם, כֵּיוָן שֶׁעִקַּר הַהֲלִיכָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל.
הגה: וּמֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לֵילֵךְ עִמּוֹ לִטֹּל נֵר דָּלוּק (ו) כְּבָר, הוֹאִיל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה רַק טִלְטוּל הַנֵּר בְּעָלְמָא (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני''ב ח''ב וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ו).
באר היטב (ו) כבר. ואין להתיר אלא לבני תורה דילמא אתי למסרך. רדב''ז מ''א:
ד אִם יֵשׁ נֵר בְּבֵית יִשְׂרָאֵל וּבָא עַכּוּ''ם וְהִדְלִיק נֵר אַחֵר, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ בְּעוֹד נֵר רִאשׁוֹן דּוֹלֵק, אֲבָל לְאַחַר שֶׁיִּכְבֶּה הָרִאשׁוֹן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ
(ז) לְאוֹר הַשֵּׁנִי. וְכֵן אִם נָתַן שֶׁמֶן בַּנֵּר הַדּוֹלֵק, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עַד כְּדֵי שֶׁיִּכְלֶה הַשֶּׁמֶן שֶׁהָיָה בּוֹ כְּבָר, וְאַחַר כָּךְ אָסוּר.
הגה: וּמֻתָּר לִמְחוֹת בְּעַכּוּ''ם שֶׁבָּא לְהַדְלִיק (ח) נֵר אוֹ לְהוֹסִיף שֶׁמֶן (טוּר).
באר היטב (ז) לאור השני. עיין ט''ז שהעלה דלצורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה המיקל בנרות אפי' אחר כיבוי הראשון ובמדורת אש ג''כ ולא חייש לשמא ירבה כמ''ש ס''א יש לו על מי לסמוך ע''ש. אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי האכילה לא מיקרי לצורך ישראל. ט''ז: (ח) נר. דוקא כשהנר של עכו''ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות כמ''ש בס''ק ב':
ה בַּאֲרָצוֹת קָרוֹת, מֻתָּר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת מְדוּרָה בִּשְׁבִיל הַקְּטַנִּים וּמֻתָּרִין הַגְּדוֹלִים לְהִתְחַמֵּם בּוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל הַגְּדוֹלִים מֻתָּר אִם
(ט) הַקֹּר גָּדוֹל, שֶׁהַכֹּל חוֹלִים אֵצֶל הַקֹּר; וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁנּוֹהֲגִים הֶתֵּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַקֹּר גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא.
באר היטב (ט) הקור גדול. ב''ח אוסר להחם בית החורף ב' פעמים בשבת כי די בפעם אחת והכל לפי הקור ולפי בית החורף עי' ע''ת וכתב המ''א ואפשר לומר כיון ששוכר העכו''ם להסיק כל ימות החורף ואף אם העכו''ם מסיק כשאין הקור גדול ה''ל כאלו עשה מדעתו וא''צ לצאת מביתו כמ''ש שס''א. ועכ''פ יזהרו שלא לומר בשבת להסיק:
סימן רעז - שלא לגרם כבוי הנר
ובו ה' סעיפים
א נֵר שֶׁמֻּנָּח אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת
(א) כְּדַרְכּוֹ, (רַמְבַּ''ם פ''ה וּמָרְדְּכַי פ' כ''ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג) (ב) שֶׁמָּא יְכַבֶּנּוּ הָרוּחַ.
אֲבָל לִנְעֹל הַדֶּלֶת כְּנֶגְדּוֹ, מֻתָּר (ת''ה סי' נ''ט) וְהוּא הַדִּין בְּחַלּוֹן שֶׁכְּנֶגֶד הַנֵּר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן (מָרְדְּכַי פכ''ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסְפוֹת וְטוּר) וְאִם הוּא קָבוּעַ בַּכֹּתֶל שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת, אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת וּלְנָעֳלוֹ כְּדַרְכּוֹ שֶׁמָּא תְּהֵא הַדֶּלֶת
(ג) נוֹקֶשֶׁת עָלָיו וּתְכַבֶּנּוּ, אֶלָּא פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בְּנַחַת. וְאִם הוּא קָבוּעַ בַּדֶּלֶת עַצְמוֹ, שֶׁפְּתִיחָתוֹ וּנְעִילָתוֹ מְקָרֵב הַשֶּׁמֶן לַנֵּר אוֹ מַרְחִיקוֹ מִמֶּנּוּ, אָסוּר לְפָתְחוֹ וּלְנָעֳלוֹ.
הגה: וּבְנֵר שֶׁל (ד) שַׁעֲוָה מֻתָּר לִפְתֹּחַ וְלִנְעֹל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָבוּעַ בַּדֶּלֶת (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (א) כדרכו. ט''ס הוא דאע''פ שפותח בנחת מ''מ הרוח מנשב ואסור והג''ה זו צ''ל בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה וכו' אסור לפתחו ולנעלו כדרכו אבל בנחת שרי ובדלת לא שייך בסיס לדבר האיסור דבטלה לגבי בית. מ''א: (ב) שמא יכבנו. ודוקא כשמונח נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת וכמ''ש ס''ב. ב''ח: (ג) נוקשת. פירוש כשפותח הדלת נוגע בנר שאחוריה. ריב''ש: (ד) שעוה. נראה פשוט דאם הוא בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור. ט''ז:
ב אָסוּר לִפְתֹּחַ הַדֶּלֶת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה שֶׁהִיא קְרוֹבָה קְצָת אֶל הַדֶּלֶת וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא רוּחַ מְצוּיָה, אֲבָל אִם הָיָה פָּתוּחַ כְּנֶגְדָּהּ, מֻתָּר לְסָגְרוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְכַבֶּה.
ג שָׁכַח נֵר עַל הַטַּבְלָא, מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהוּא נוֹפֵל, אֲפִלּוּ אִם הוּא דּוֹלֵק, רַק שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לְכַבּוֹתוֹ.
הגה: וְטוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי (ה) עַכּוּ''ם, בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כָּל כָּךְ (כָּל בּוֹ), וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא נֵר שֶׁל שַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ שֶׁמֶן, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶן אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְקָרְבֶנּוּ אֶל הַפְּתִילָה וְנִמְצָא מַבְעִיר; וְאִם הִנִּיחוּ עָלֶיהָ מִדַּעַת, אָסוּר לְנַעֲרָהּ שֶׁהֲרֵי הַטַּבְלָא
(ו) הִיא בָּסִיס
(פי' דָּבָר הַנּוֹשֵׂא דָּבָר אַחֵר תַּרְגּוּם וְאֶת כַּנּוֹ (שְׁמוֹת לא, ט) וְיַת בְּסִיסֵיהּ), לִדְבַר הָאִסוּר.
הגה: וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִגֹּעַ בַּטַּבְלָא הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְטַלְטֵל הַנֵּר. וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לִגֹּעַ (ז) בִּמְנוֹרָה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְנַעְנַע (מָרְדְּכַי פכ''ב).
באר היטב (ה) עכו''ם. ואז אפי' בשל שמן שרי דפסיק רישיה שרי ע''י עכו''ם. מ''א: (ו) היא בסיס. כתב הב''ח הנרות שאנו מניחין על השלחן דעתינו ליטול ע''י נכרי ודינו כשכח ולא נעשה בסיס עי' סי' ש''ד ס''ד. ובפרט אם הוא במקום הפסד שנפל על המטפחת אין להחמיר כלל וכתב הט''ז ול''נ דאם נפל ניצוץ מן הנר על המטפחת או אפי' הנר עצמו מותר לכ''ע לנער מקום ההוא דהא ודאי שם ל''ש לומר הניחו דהא בשבת נפל. ואם צריך למקום השלחן יטלטל השלחן אף שיש עליו נרות דאין נעשה בסיס. הואיל ואין דעתינו להניח הנרות שם כל היום אלא ע''ד שיסלקם הנכרי למחר ומכ''ש אם יש על השלחן דברים אחרים של היתר והם חשובים יותר מהנר דמותר לטלטלו אפי' הנרות על השלחן כמ''ש סי' ש''י ס''ח וכ''ה בתוס' דף מ''ז דאפי' כשהוא דולק שרי ע''ש ועיין מ''א וה''ה שיש לטלטל בבה''כ השטענד''ר אף כשהנר דולק עליו. א''ז: (ז) במנורה. היינו בקבוע. אבל אם היא תלויה אפי' ליגע בה אסור שבקל ינענע. ט''ז עי' סי' ש''ח:
ד מֻתָּר לְהַנִּיחַ נֵר שֶׁל שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם עַל גַּבֵּי אִילָן וְיִדָּלֵק שָׁם בְּשַׁבָּת דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּלִכְשֶׁיִּכְבֶּה לְשַׁקְלֵיהּ מִנֵּיהּ וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר, אֲבָל אֵין מַנִּיחִין נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב עַל גַּבֵּי אִילָן, דְּשָׁקִיל וּמַנַּח לֵיהּ וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִילָן.
ה מֻתָּר לִכְפּוֹת קְעָרָה עַל גַּבֵּי
(ח) הַנֵּר בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז הָאוּר בַּקּוֹרָה.
באר היטב (ח) הנר. עי' סי' ש''י ס''ו. וצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאל''כ יכבה הנר מ''א. מותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו בין בשבת בין בי''ט. רש''ל פ''ב דביצה:
סימן רעח - שיכול לכבות הנר בשביל החולה
ובו סעיף אחד
א מֻתָּר לְכַבּוֹת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיִּשַׁן הַחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה.
סימן רעט - דיני טלטול הנר בשבת
ובו ז' סעיפים
א נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּבָה, אָסוּר
(א) לְטַלְטְלוֹ. וְכֵן מֻתָּר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ וּלְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת.
באר היטב (א) לטלטלו. ואם יש אימת עכו''ם מותר לטלטלו אחר שכבה ש''ג. ולרש''י משמע דוקא במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה אסור עיין מ''א:
ב נֵר זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אָסוּר; וְיֵשׁ מִי שֶׁהִתִּיר, וְלֹא נִרְאוּ דְּבָרָיו.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁהוּא אִיסְטְנִיס וְהַנֵּר מָאוּס עָלָיו מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ דְּהָוֵי לְדִידֵיהּ כִּגְרָף שֶׁל רְעִי, (ב) וְהַמַּחְמִיר לֹא הִפְסִיד (מָרְדְּכַי רֵישׁ בֵּיצָה).
באר היטב (ב) והמחמיר. ט''ס וצ''ל והמיקל לא הפסיד ב''ח עיין ט''ז. (ובספר אליהו רבה מקיים גירסא הישנה דפירושו המחמיר לא הפסיד ממצות ענג שבת ע''ש):
ג לְטַלְטֵל נֵר עַל יְדֵי שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו לֶחֶם בְּשַׁבָּת,
(ג) אָסוּר. וְאִם נָתַן עָלָיו הַלֶּחֶם מִבְּעוֹד יוֹם, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת
(ד) עַל יְדֵי לֶחֶם זֶה, וְאֵין לִסְמֹךְ עָלָיו.
באר היטב (ג) אסור. כיון דאתקצאי לבה''ש: (ד) ע''י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האיסור ולהיתר כמ''ש סי' ש''י וא''כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מותר לטלטלו ואין לסמוך עליו לפי שהשמן שבנר חשוב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא''כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד א''כ אפי' לאחר דכבה אסור:
ד אִם הִתְנָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת עַל נֵר זֶה שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִשֶּׁיִּכְבֶּה, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אַחַר שִׁכְבָה.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מְהָנֵי תְּנַאי, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְדִין הַתְּנַאי ע''ל סי' (ה) תרל''ח (הָגָ''א פֶּרֶק כִּירָה וְר''י ח''ב וְכָל בּוֹ). וְנוֹהֲגִין לְטַלְטְלוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אִסּוּר אֲמִירָה (ו) לְעַכּוּ''ם הוֹאִיל וְהַמִּנְהָג כָּךְ הָוֵי כְּאִלּוּ הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה וְשָׁרֵי כַּנַּ''ל.
באר היטב (ה) תרל''ח. ר''ל דשם נתבאר שיעשהו קודם בה''ש. אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל בה''ש דהא בה''ש הוא דולק ומש''ה לא מהני תנאי: (ו) לעכו''ם. ואע''ג דבסי' רע''ו ס''ג מתיר לומר לעכו''ם וכו' היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא אי בעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנב וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ''ש סי' שי''א ויש בו איסור אמירה מ''א ואם אין שם עכו''ם מותר לטלטל מן הצד ע''י ישראל המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומה ט''ז בסי' שי''א ס''ט ע''ש:
ה נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בְּשַׁבָּת לְחַיָּה וּלְחוֹלֶה וְיָלְדָה הַחַיָּה וְנִתְרַפֵּא הַחוֹלֶה, מֻתָּר
(ז) לְטַלְטְלוֹ אִם כָּבָה. וְהוּא הַדִּין לְמַדְלִיק בְּשַׁבָּת
(ח) בְּשׁוֹגֵג וְכָבָה, שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ.
באר היטב (ז) לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא''כ היה מוקצה בה''ש: (ח) בשוגג. ה''ה במזיד שרי דלא מקרי דחיה בידים אא''כ הדליקו מע''ש מ''א ע''ש (וע''ת אוסר במזיד ע''ש):
ו נֵר שֶׁלֹּא הִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, אֲפִלּוּ הוּא שֶׁל חֶרֶס דְּמָאִיס וַאֲפִלּוּ הוּא שֶׁל נֵפְט דְּמַסְרִיחַ, מֻתָּר
(ט) לְטַלְטְלוֹ דְּמֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס מֻתָּר.
באר היטב (ט) לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ''ש סי' ש''ח ס''ג:
ז מְנוֹרָה, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, אִם הִיא שֶׁל פְּרָקִים אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תִּפֹּל
(י) וְתִתְפָּרֵק וְיַחֲזִירֶנָּה וְנִמְצָא
(יא) עוֹשֶׂה כְּלִי; וַאֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ שֶׁל פְּרָקִים אֶלָּא יֵשׁ בָּהּ חֲרִיצִים סָבִיב וְדוֹמָה לְשֶׁל פְּרָקִים,
(יב) אָסוּר לְטַלְטְלָהּ.
באר היטב (י) ותתפרק. קשה האיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישינן לזה. ולפי מ''ש הטור בסי' שי''ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא. ט''ז: (יא) עושה כלי. אע''ג דאין בנין בכלים שאני הכא דהוי שעושה כלי מחדש: (יב) אסור לטלטלה. ואם דרכה להיות רפוי שרי. מ''א עי' סי' שי''ג ס''ו וסי' תקי''ט ס''ב:
סימן רפ - תשמיש המטה בשבת
ובו ב' סעיפים
א תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה
(א) מִתַּעֲנוּגֵי שַׁבָּת הוּא, לְפִיכָךְ עוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבְּרִיאִים מִלֵּיל שַׁבָּת לְלֵיל שַׁבָּת.
באר היטב (א) מתענוגי שבת. ויהיה זהיר לקיים עונתו ומצוה לאכול שום וה''ה שאר דברים המרבים זרע רש''ל. וקודם הלילה חייב להראות אהבה וחבה עם אשתו:
ב מֻתָּר
(ב) לִבְעֹל לְכַתְּחִלָּה בְּתוּלָה בְּשַׁבָּת, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם חוֹבֵל וְלֹא מִשּׁוּם צַעַר לָהּ.
באר היטב (ב) לבעול. כתב הב''ח דבמדינותינו נתפשט המנהג דאין בועלין ואין להורות היתר לבטל המנהג. אבל הט''ז כתב ואני אומר חלילה לעשות איסור בזה ובבירור שמעתי שהחסידים גאוני עולם נהגו בעצמם היתר בזה ע''כ אין כאן חשש חומרא כלל ואין ראיה ממה שנוהגים שלא לבעול בשבת הוא מפני הבושה ואפי' במ''ש רוב פעמים שאין בועלים והמחמיר הוא מן המתמיהין ועיין בשכנה''ג ובע''ש:
סימן רפא - שלא יכרע ב'ולך אנחנו מודים, '
ובו סעיף אחד
א אֵין לִשְׁחוֹת בְּוּלְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, שֶׁאֵין לִשְׁחוֹת אֶלָּא בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים.
הגה: וְנוֹהֲגִים שֶׁבְּשַׁבָּת מְאַחֲרִין יוֹתֵר לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת מִבַּחֹל, מִשּׁוּם דְּבַתָּמִיד שֶׁל יְמוֹת הַחֹל נֶאֱמַר בַּבֹּקֶר (בַּמִּדְבָּר כח, ד) וְאֵצֶל שַׁבָּת נֶאֱמַר וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת (בַּמִּדְבָּר כח, ט) דְּמַשְׁמַע אִחוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק פכ''כ). וְנוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת בִּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת כָּל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ, וּבְכָל דָּבָר אִם לֹא אָמְרוּ אֵין (א) מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִלְּבַד אִם לֹא אָמַר לָאֵל אֲשֶׁר שָׁבַת וְכו' מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְיֵשׁ לְהַאֲרִיךְ (ב) וּלְהַנְעִים בַּזְּמִירוֹת וְאֵין לִמְחוֹת בַּמַּאֲרִיךְ בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהַמּוֹחֶה מְכַוֵּן מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה (אוֹר זָרוּעַ). וּמִכָּל מָקוֹם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב לֹא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית כְּדִלְקַמָּן סי' רפ''ח.
באר היטב (א) מחזירין אותו. היינו שיאמר אחר התפלה משא''כ בשאר הזמירות שאינן אלא רשות אם רצה א''א כלל. מ''א: (ב) ולהנעים. דוקא בניגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה. ומ''מ יזהרו לקרות ולהתפלל בזמנו ב''ח. אל אדון ב' חרוזות הראשונים בני ה' תיבות והשאר בני ד' תיבות וב' אחרונות בני ו' תיבות. זוהר והאר''י ז''ל:
סימן רפב - קריאת התורה והמפטיר בשבת
ובו ז' סעיפים
א (א) מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרִין בּוֹ
(ב) שִׁבְעָה; וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף,
(ג) מוֹסִיף.
הגה: וְהוּא הַדִּין בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר (ד) לְהוֹסִיף עַל הַקְּרוּאִים (רַמְבַּ''ם פ' י''ב מֵה''ת וּתְשׁוּבַת מַהֲרַ''ם וּבֵית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְיוֹם טוֹב אֵין לְהוֹסִיף (ר''ן פֶּרֶק הַקוֹרֵא) וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (ה) מִלְּבַד בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁמּוֹסִיפִין הַרְבֵּה, גַּם בְּכָל יוֹם טוֹב אֵין הַמַּפְטִירִין מִמִּנְיַן הַקְּרוּאִים, כְּדִלְקַמָּן.
באר היטב (א) מוציאין ס''ת. וי''ל בריך שמיה בין בשבת בין בחול האר''י ז''ל והנותן ס''ת והמקבלו צריך שיהא בימין. מסכת סופרים: (ב) שבעה. הטעם שאם יארע לאדם אונס ולא בא לבה''כ כל ז' ולא שמע ברכו יאזין אזנו לשמוע ז' פעמים ברכו ויצא י''ח. ועיין כנה''ג מ''ש בשם המבי''ט: (ג) מוסיף. והרשב''ץ כתב דעכשיו דכולן מברכין אין להוסיף משום ברכה שא''צ וכן ראוי לנהוג. והגאון מהר''ש תיקן בפראג שלא לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר מפני טורח הציבור. א''ז. עיין בתשו' גנת ורדים סי' נ''ג בהלק''ט ח''ב סי' קנ''ג ועיין יד אהרן: (ד) להוסיף. וכשחל י''ט בשבת לכ''ע מותר להוסיף לבוש. כשחל יה''כ בשבת אין להוסיף משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימין במילי דכפרה לכן טוב שלא לשנותם. מ''א: (ה) חוץ מבש''ת. וכן בחתונה ועיין ביד אהרן:
ב מֻתָּר לִקְרוֹת עוֹלִים הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא זֶה מַה שֶּׁקָּרָא זֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים (מָרְדְּכַי סוֹף מְגִלָּה) וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ חוּץ מִבְּשִׂמְחַת תּוֹרָה שֶׁנָּהֲגוּ לְהַרְבּוֹת בִּקְרוּאִים, וְנוֹהֲגִים כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
ג הַכֹּל עוֹלִים
(ו) לְמִנְיַן שִׁבְעָה, אֲפִלּוּ אִשָּׁה
(ז) וְקָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בְּצִבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר.
הגה: וְאֵלּוּ דַּוְקָא מִצְטָרְפִים לְמִנְיַן הַקְּרוּאִים, אֲבָל לֹא שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם נָשִׁים אוֹ קְטַנִּים (רַ''ן וְריב''ש). וְדִין עֶבֶד כְּנַעֲנִי כְּדִין אִשָּׁה, אֲבָל אִם אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל מֻתָּר לַעֲלוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי''ב מהל' תְּפִלָּה). וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה. וְאֵין אִסּוּר לִקְרוֹת עִם הָאָרֶץ נִכְבָּד, עָשִׁיר וּגְדוֹל הַדּוֹר לִפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כִּי אֵין זֶה בִּזָּיוֹן לַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים רַק כָּבוֹד לַתּוֹרָה שֶׁמִּתְכַּבֶּדֶת בַּאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים (אוֹר זָרוּעַ). וּמַמְזֵר מֻתָּר לַעֲלוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה (מהר''א מִפְּרַג). וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קל''ו מִסֵּדֶר הַקְּרוּאִים.
באר היטב (ו) למנין שבעה. אבל לא למנין שלשה. כנה''ג: (ז) וקטן. אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערות כנה''ג בשם תשו' ב''י. אם אין שם כהן אלא קטן קורין אותו עיין מ''א. ומשמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה וכ''כ במ''ס:
ד נוֹהֲגִים לִקְרוֹת שִׁבְעָה וְלִגְמֹר עִמָּהֶם הַפָּרָשָׁה וְאוֹמֵר קַדִּישׁ, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא עִם הַמַּפְטִיר מַה שֶּׁקָּרָא הַשְּׁבִיעִי.
הגה: וְכֵן נוֹהֲגִים בְּיָמִים טוֹבִים שֶׁאֵין מַפְטִיר מִמִּנְיַן הַקְּרוּאִים, אֲבָל בַּחֹל שֶׁאָסוּר לְהוֹסִיף עַל מִנְיַן הַקְּרוּאִים, הַשְּׁלִישִׁי הוּא מַפְטִיר. וּבְיוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין ב' סְפָרִים אוֹ ג', הַמַּפְטִיר קוֹרֵא בָּאַחֲרוֹנָה. וְקָטָן יָכוֹל לִקְרוֹת בְּפָרָשַׁת הַמּוּסָפִין (ח) אוֹ בְּד' פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁמּוֹסִיפִין בַּאֲדָר, וְכֵן נוֹהֲגִים (רַ''ן וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ב' דִּמְגִלָּה), אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים. וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ קֹדֶם שֶׁעוֹלֶה (ט) הַמַּפְטִיר, וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין הוֹסִיפוּ עַל מִנְיַן הַקְּרוּאִים אוֹ לֹא וּבֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה א' (י) אוֹ ג' (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ר יְשַׁעְיָה וְהָרֹא''שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).
באר היטב (ח) או בד' פרשיות. זולת פ' זכור שהוא לכ''ע מדאורייתא עי' סי' תרפ''ה וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועות ולא בז' של פסח. ומטה משה כתב שאין להפטיר בשבת שובה וכתב המ''א ונ''ל דכל זה בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה. ועיין תשו' ב''ח סי' קנ''ח. ובכנה''ג ובפרח שושן כלל א' סי' ח': (ט) המפטיר. היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין אומרים קדיש אחר המפטיר דא''א קדיש עד שנשלם המנין: (י) או ג'. כתב הלבוש שבשבת שקורים שתי פרשיות שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרה וכתב ט''ז ונראה דהיינו מנין ז' אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין:
ה אִם לֹא נִמְצָא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַפְטִיר אֶלָּא אֶחָד מֵאוֹתָם שֶׁעָלוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, וּכְבָר אָמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר קַדִּישׁ אַחַר קְרִיאַת הַפָּרָשָׁה, זֶה שֶׁרוֹצֶה לְהַפְטִיר צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת וִיבָרֵךְ עַל קְרִיאָתוֹ תְּחִלָּה
(יא) וָסוֹף.
הגה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר קַדִּישׁ, יַפְטִיר מִי שֶׁעָלָה (יב) לִשְׁבִיעִי אִם יוֹדֵעַ, וְאִם יֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁיּוֹדְעִים לְהַפְטִיר לֹא יַפְטִיר מִי שֶׁעָלָה כְּבָר (אוֹר זָרוּעַ עסס''י קמ''ד).
באר היטב (יא) וסוף. וה''ה בשבת של חזון אפי' נמצא מי שיודע להפטיר רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי ריב''ש. ואפי' יש אחרים היודעים לקונן רשאי הרב לומר כיון שדרך הרב לעולם לאומרו מותר לכתחלה לעלות שלישי ומפטיר. ול''נ דלא יעלה שלישי כמ''ש רמ''א מ''א. אם קראוהו בבה''כ אחרת ונזדמנה לו אותה הפרשה צריך לחזור ולברך מ''כ: (יב) לשביעי. ויאמר קדיש אחר ההפטרה. מ''א:
ו אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר וְסִיֵּם הַפָּרָשָׁה עִם הַשִּׁשִּׁי וְאָמַר קַדִּישׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹת עוֹד אַחֵר אֶלָּא יִקְרָא עִם הַמַּפְטִיר מַה שֶּׁקָּרָא עִם הַשִּׁשִּׁי, דְּקַיְמָא לָן מַפְטִיר עוֹלֶה לְמִנְיַן שִׁבְעָה.
ז קָרָא הַפָּרָשָׁה בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית בְּשַׁבָּת וְדִלֵּג
(יג) פָּסוּק אֶחָד, חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא וּשְׁנַיִם עִמּוֹ; וַאֲפִלּוּ הִפְטִיר וְהִתְפַּלֵּל מוּסָף, חוֹזֵר וְקוֹרֵא.
באר היטב (יג) פסוק א'. ה''ה תיב' א' וע''ל סי' קל''ז ועיין מ''א מענין הנהגות החיובים. כתב בספר הכוונות דהעולה ששי הוא המעולה שבקרואים:
סימן רפג - למה אין מוציאין שני ספרי תורות בשבת
ובו סעיף אחד
א מַה שֶּׁאֵין מוֹצִיאִין בְּשַׁבָּת סֵפֶר שֵׁנִי לִקְרוֹת פָּרָשַׁת הַמּוּסָפִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא שְׁנֵי פְּסוּקִים.
סימן רפד - דיני הפטרה וברכותיה
ובו ז' סעיפים
א מַפְטִירִין
(א) בַּנָּבִיא מֵעִנְיָנָהּ שֶׁל פָּרָשָׁה. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִכ'' א פְּסוּקִים, אֶלָּא אִם כֵּן סָלִיק עִנְיָנָא בְּבָצִיר מֵהָכֵי כְּגוֹן: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם
(יִרְמְיָהוּ ז, כא). הגה: וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת בָּעֵינָן כ''א פְּסוּקִים, ג''פ לְכָל א' מִן הַקְּרוּאִים, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֶׁקּוֹרִין ה' סַגֵּי בְּט''ו פְּסוּקִים (מַהֲרַ''ם פאדוא''ה). וְלֹא נִתְקְנָה הַהַפְטָרָה רַק בְּצִבּוּר, אַחַר שֶׁקָּרְאוּ בַּתּוֹרָה (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן קצ''ט), אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אָסוּר לִקְרוֹת עִם הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, אֲבָל בְּלֹא בְּרָכָה שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (א) בנביא. הטעם שפעם א' גזרו גזירה שלא לקרות בתורה ותקנו לקרות בנביאים מעניינה של פרשה כ''א פסוקים כמו אלו היו קוראים בתורה כ''א פסוקים ג''פ לכ''א מהז' שקראו בתורה. ולכך יברך המפטיר ז' ברכות נגד ז' שקראו בתורה ומה שקורין בנביאים ולא בכתובים מפני שלא תמצא שם מעין הענין פרשת התורה. כ' הלבוש תמהתי על שלא ראיתי נוהגין לכתוב הפטרות כדין ספר כי היה נ''ל שאין יוצאין כלל בקריאת הפטרה בחומשים הנדפסים ע''ש והט''ז ומ''א חולקים עליו ומתירין לקרות ההפטרה בחומשים הנדפסים ע''ש. אם אין עירוב שיכולין להביא חומש בבה''כ הולכין יו''ד ומפטירין בבית ששם החומש ואין קורין בע''פ. מ''א:
ב אִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּשַׁבָּת, אֵין הַמַּפְטִיר מַזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּלָל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר בַּחֲתִימָה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מַזְכִּירִין אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הַבְּרָכָה שֶׁאוֹמֵר אֶת יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְאֶת יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה, וְהַמִּנְהָג כַּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
ג צָרִיךְ לְכַוֵּן לְבִרְכוֹת הַקּוֹרְאִים בַּתּוֹרָה וּלְבִרְכוֹת הַמַּפְטִיר וְיַעֲנֶה אַחֲרֵיהֶם
(ב) אָמֵן, וְיַעֲלוּ לוֹ לְהַשְׁלִים מִנְיַן מֵאָה בְּרָכוֹת שֶׁחִסֵר מִנְיָנָם בְּשַׁבָּת.
באר היטב (ב) אמן. ואין לענות אמן אחר שכל דבריו אמת וצדק שאינו סיום ברכה:
ד קָטָן יָכוֹל לְהַפְטִיר.
הגה: וְאִם קָרְאוּ לְמַפְטִיר מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לוֹמַר הַהַפְטָרָה יָכוֹל אַחֵר לְאָמְרָהּ, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן.
ה אִם נִשְׁתַּתֵּק הַמַּפְטִיר בְּאֶמְצַע הַהַפְטָרָה, הַבָּא לְסַיְּמָהּ לֹא יַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק הָרִאשׁוֹן אֶלָּא צָרִיךְ לַחֲזֹר לְהַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל הָרִאשׁוֹן, כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.
הגה: וּשְׁנַיִם לֹא יֹאמְרוּ הַהַפְטָרָה (ג) בְּפַעַם אַחַת דִּתְרֵי קָלֵי לָא מִשְׁתַּמְּעֵי (ריב''ש סִימָן ל''ו וּמְגִלָּה דַּף כ''א).
באר היטב (ג) בפעם א'. היינו בקול רם. אבל מחויב לקרות בלחש:
ו אֵין הַמַּפְטִיר מַפְטִיר עַד שֶׁיִּגְמֹר
(ד) הַגּוֹלֵל לִגְלֹל הַסֵפֶר תּוֹרָה.
באר היטב (ד) הגולל. כתב בש''ל בשם הגאונים שאין לסלק ספר הפטרה עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר וכ''כ במט''מ:
ז בְּשַׁבָּת שֶׁהַפָּרָשִׁיּוֹת מְחֻבָּרוֹת, מַפְטִירִין בַּהַפְטָרַת פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה.
הגה: וְע''ל סי' תכ''ח וְנָהֲגוּ לְהַזְכִּיר אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה נִשְׁמוֹת הַמֵּתִים וּלְבָרֵךְ הָעוֹסְקִים בְּצָרְכֵי (ה) צִבּוּר, כָּל מָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ. (שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת) וְנוֹהֲגִין לוֹמַר: יְקוּם פֻּרְקָן, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אִסּוּר תְּחִנָּה בְּשַׁבָּת. גַם נוֹהֲגִין לוֹמַר: אַב הָרַחֲמִים; וּבְכָל יוֹם שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ צו''צ אֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ, וְכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ חֲתֻנָּה אוֹ מִילָה. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אוֹמְרִים אוֹתוֹ כְּשֶׁמְּבָרְכִין (ו) הַחֹדֶשׁ, מִלְּבַד (ז) בִּימֵי הַסְּפִירָה, וְהוֹלְכִין בְּכָל זֶה אַחַר הַמִּנְהָג.
באר היטב (ה) צבור. ברגלים שנוהגין לומר מי שבירך לקברנים יאמרו קודם אשרי שלא להפסיק בין קדיש לאשרי מ''א וע''ל סי' רצ''ב: (ו) החדש. ואין מזכירין נשמות רק למי שנקבר באותו שבוע. מהרי''ל: (ז) בימי הספירה. ואפי' חל מילה בשבתות ההם אבל כשחל ר''ח בשבת א''א אותו עיין מ''א:
סימן רפה - לקרא הפרשה שנים מקרא, ואחד תרגום
ובו ז' סעיפים
א אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּל שַׁבָּת בְּצִבּוּר, חַיָּב לִקְרוֹת לְעַצְמוֹ בְּכָל שָׁבוּעַ פָּרָשַׁת אוֹתוֹ הַשָּׁבוּעַ שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד
(א) תַּרְגּוּם אֲפִלּוּ עֲטָרוֹת
(ב) וְדִיבֹן.
(בַּמִּדְבָּר לב, ג).
באר היטב (א) תרגום. כתב של''ה שיקרא כל פרשה ב''פ ואח''כ התרגום עליה וכ''כ רש''ל. אבל הל''ח פסק דיקרא כל פסוק ב' פעמים והתרגום עליו וכ''כ בהגהות י''נ בשם האר''י וסדה''י וכ''כ בכתבים וכ''כ בספר נגיד ומצוה ובספר משנת חסידים והפסוק האחרון יאמר אחר התרגום כדי לסיים בתורה. ומי שהוא בקי בטעמים ונקודות בע''פ מצוה לקרות בספר תורה מהרדב''ז והאר''י ז''ל תלמיד א' היה לפניו החומש וקרא לפניו. ואיסור גדול להפסיק בקריאת שמו''ת בדיבור. ויקוץ הצפרנים קודם שמו''ת. ועיקר המצוה לקרות אחר חצות ואחר שקרא ילך לבית המרחץ ויטבול. הכוונות: (ב) עטרות ודיבון. ר''ל אע''פ שאין בו תרגום וה''ה ראובן ושמעון צריך לקרותו ג''פ עיין ט''ז:
ב אִם לָמַד הַפָּרָשָׁה
(ג) בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ''י חָשִׁיב כְּמוֹ תַּרְגּוּם, וִירֵא שָׁמַיִם יִקְרָא תַּרְגּוּם וְגַם פֵּרוּשׁ רַשִׁ''י.
באר היטב (ג) פירוש רש''י. היינו מי שיכול להבין אבל מי שאינו בר הכי ודאי ראוי לקרות בפי' התורה שיש בלשון אשכנז כגון ספר צאינה וראינה וכיוצא בו כדי שיבין ענין הפרשה ולפי חכמי הקבלה משמע דוקא תרגום. מי שאין בידו תרגום יקרא ב''פ מקרא ואח''כ כשיהיה לו תרגום יקרא סדה''י:
ג מִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ חָשׁוּב עִם הַצִּבּוּר.
ד מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל
(ד) בְּשַׁבָּת, וְאִם לֹא הִשְׁלִים קֹדֶם אֲכִילָה יַשְׁלִים אַחַר אֲכִילָה עַד הַמִּנְחָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד רְבִיעִי בְּשַׁבָּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים
(ה) עַד שְׁמִינִי עֲצֶרֶת
דְּהַיְנוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, שֶׁאָז מַשְׁלִימִים הַצִּבּוּר.
באר היטב (ד) בשבת. היינו אם היה אונס גדול בע''ש. הכוונות: (ה) עד שמ''ע. פי' שיש לקרות אז ב' מקרא וא' תרגום ודלא כאותן שקורין המקרא לחוד:
ה יָכוֹל לִקְרוֹת הַפָּרָשָׁה שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם בִּשְׁעַת קְרִיאַת
(ו) הַתּוֹרָה
וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''ו.
באר היטב (ו) התורה. ואם שמע פעם אחד מש''ץ וקרא פ''א יצא אבל אין לסמוך לכתחלה על השמיעה. ל''ח מ''א ועיין ט''ז:
ו מְלַמְּדֵי
(ז) תִּינוֹקוֹת אֵין צְרִיכִים לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת הַפָּרָשָׁה בְּשַׁבָּת.
באר היטב (ז) תינוקות. דוקא בימיהם שהיו לומדין פי' המקרא עם התינוקות אבל אם לומד פי' המלות לחוד לא יצא ומ''מ די שיקרא עוד פעם א' מקרא דזה עולה לו במקום מקרא. מ''א:
ז אֵין צָרִיךְ לִקְרוֹת
(ח) פָּרָשַׁת יוֹם טוֹב.
הגה: וְכֵן אֵין צָרִיךְ לִקְרוֹת הַהַפְטָרוֹת (מָרְדְּכַי ה''ק), וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ לִקְרוֹת (ט) הַהַפְטָרָה; וּבְשַׁבָּת שֶׁל חֲתֻנָּה יִקְרָא הַהַפְטָרָה שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא שׂוֹשׂ (י) אָשִׂישׂ (פִּסְקֵי מהרא''י סי' ק''א).
באר היטב (ח) פרשת י''ט. דהא כבר קרא כל התורה מידי שבת בשבתו ובערב ש''ת יקרא וזאת הברכה. הכוונות: (ט) ההפטרה. פעם א' מקרא וא' תרגום ועיין של''ה: (י) אשיש. ובד' פרשיות יקרא ההפטרה דד' פרשיות:
סימן רפו - דיני תפלת מוסף בשבת
ובו ה' סעיפים
א זְמַן תְּפִלַּת מוּסָף מִיָּד אַחַר תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וְאֵין לְאַחֲרָהּ יוֹתֵר מֵעַד סוֹף שֶׁבַע שָׁעוֹת. וְאִם הִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ אַחַר שֶׁבַע שָׁעוֹת נִקְרָא פּוֹשֵׁעַ וְאַף עַל פִּי כֵן יָצָא י''ח מִפְּנֵי שֶׁזְּמַנָּהּ כָּל הַיּוֹם. וְאִם שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַד שֶׁעָבַר כָּל זְמַנָּהּ, אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין. וְיֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאָת כַּפַּיִם.
הגה: וְאִם הִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ קֹדֶם תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, יָצָא (א''מ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וְר''י פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר).
ב כָּל יָחִיד חַיָּב לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין בֵּין אִם יֵשׁ צִבּוּר בָּעִיר אוֹ לֹא.
הגה: וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה כְּמוֹ בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
ג מֻתָּר
(א) לִטְעֹם קֹדֶם תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין, דְּהַיְנוּ אֲכִילַת
(ב) פֵּרוֹת אוֹ אֲפִלּוּ
(ג) פַּת מוּעָט אֲפִלּוּ טְעִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לִסְעֹד הַלֵּב, אֲבָל סְעֻדָּה
(ד) אָסוּר.
באר היטב (א) לטעום. היינו כשמקדש אבל בלא קידוש אסור כמ''ש סי' רע''א. ע''ת: (ב) פירות. אע''ג דאין קידוש אלא במקום סעודה ואכילת פירות לא מהני כמש''ל סי' רע''ג ס''ה. י''ל שישתה כוס יין אחריו כמ''ש שם: (ג) פת מועט. אפי' כביצה כמש''ל סימן רל''ב כ''ג מ''א. והבאר היטב אשר לפני כתב נ''ל כזית ומרמז עיין סי' רע''ג ס''ה. כוונתו דשם סגי כזית לענין דלהוי קידוש במקום סעודה א''כ סבור הוא דה''ה כאן נמי לא יאכלו אלא כזית ולא דק: (ד) אסורה. והב''ח כתב להתיר אפי' לקבוע סעודה קודם מוסף אם מקדש והט''ז אוסר מדינא לקבוע סעודה קודם מוסף ע''ש:
ד הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת, אַחַת שֶׁל מִנְחָה וְאַחַת שֶׁל מוּסָפִין, כְּגוֹן שֶׁאִחֵר מִלְּהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מוּסָף עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת
(וּמֶחֱצָה, טוּר) שֶׁהוּא זְמַן תְּפִלַּת מִנְחָה, צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה
(ה) תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל מוּסָף.
הגה: וּמִיהוּ אִם הִקְדִּים שֶׁל מוּסָף, יָצָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁצָּרִיךְ עַתָּה לְהִתְפַּלֵּל שְׁתֵּיהֶן, כְּגוֹן שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל וְאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל מִנְחָה, אֲבָל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ עַתָּה לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה יָכוֹל לְהַקְדִּים שֶׁל מוּסָף.
הגה: וּמִיהוּ אִם הִגִּיעַ (זְמַן) מִנְחָה קְטַנָּה יִתְפַּלֵּל מִנְחָה תְּחִלָּה (הר''י וְהָרֹא''שׁ בְּשֵׁם יְרוּשַׁלְמִי). וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֵין עוֹשִׂים כֵּן בְּצִבּוּר לְהַקְדִּים תְּפִלַּת מִנְחָה לִתְפִלַּת מוּסָף, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ.
באר היטב (ה) תחלה. ואם אין שהות להתפלל שתיהם יתפלל מוסף דמנחה יש לו תשלומין. מגן אברהם:
ה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵין אוֹמְרִים בָּרְכוּ אַחַר קַדִּישׁ בַּתְרָא
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קל''ג.
סימן רפז - נחום אבלים ובקור חולים בשבת
ובו סעיף אחד
א יְכוֹלִים
(א) לְנַחֵם אֲבֵלִים בְּשַׁבָּת, וְכֵן יְכוֹלִים לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. וְלֹא יֹאמַר לוֹ כַּדֶּרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לוֹ בַּחֹל, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק
(ב) וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבֹא, וְרַחֲמָיו מְרֻבִּים וְשִׁבְתּוֹ בְּשָׁלוֹם.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וְרַחֲמָיו מְרֻבִּים, וְכֵן נָהֲגוּ (רַמְבַּ''ם פֶּרֶק כ''ד).
באר היטב (א) לנחם אבלים. בשבת דף י''ב איתא בקושי התירו לנחם אבלים בשבת א''כ לא יפה עושים אותן שכל ימות השבוע אינן הולכין רק בשבת. מ''א: (ב) ורפואה. ולאבל יאמר שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבא. ט''ז בשם ב''ח:
סימן רפח - דין (תענית ודין) תענית חלום בשבת
ובו י' סעיפים
א אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת
(א) עַד ו' שָׁעוֹת.
הגה: וַאֲפִלּוּ לוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, אָסוּר (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת).
באר היטב (א) עד ו' שעות. ולשם תענית אפי' שעה א' אסור מהרי''ל. וא''כ שלא כדין עושין קצת קהלות שמתענים בשבת עד חצות על הגזרות מ''א. וכן הש''ץ דמנגן ואין יוצאין מבה''כ עד אחר שש ובפרט בחורף ומכ''ש ביו''ט מלבד בר''ה עי' סי' חקפ''ד סס''א:
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָדָם שֶׁמַּזִּיק לוֹ הָאֲכִילָה, דְּאָז עֹנֶג הוּא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, לֹא יֹאכַל.
הגה: וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֹנֶג אִם יִבְכֶּה, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ (ב) הַצַּעַר מִלִּבּוֹ, מֻתָּר לִבְכּוֹת בְּשַׁבָּת (אָגוּר בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶקֶט).
באר היטב (ב) הצער מלבו. וט''ז כתב דוקא מחמת רוב דבקות בהקב''ה מותר לבכות וכ''ה מצוי במתפללים בכוונה אבל כדי שיצא הצער מלבו לא ע''ש (ובאליהו רבה התיר):
ג אָדָם הַמִּתְעַנֶּה בְּכָל יוֹם וַאֲכִילָה בְּשַׁבָּת צַעַר הוּא לוֹ מִפְּנֵי שִׁנּוּי וֶסֶת
(פי' דָּבָר קָבוּעַ), יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁרָאוּ כַּמָּה חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה שֶׁהִתְעַנּוּ בְּשַׁבָּת מִטַּעַם זֶה, וְכֵן אָמְרוּ שֶׁכָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה הר''י הֶחָסִיד.
ד מֻתָּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ
(ג) תַּעֲנִית חֲלוֹם כְּדֵי שֶׁיִּקָּרַע גְּזַר דִּינוֹ. וְצָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת
(ד) בְּיוֹם רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפֵּר לוֹ מַה שֶּׁבִּטֵּל עֹנֶג שַׁבָּת. וְאִם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַנּוֹת ב' יָמִים רְצוּפִים, לֹא יִתְעַנֶּה בְּיוֹם א' וְיִתְעַנֶּה אַחַר כָּךְ.
הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בְּיוֹם א' (ה) חֲנֻכָּה אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ פּוּרִים אוֹ יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁאֵין לְהִתְעַנּוֹת עַד אַחַר כָּךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִי שֶׁיָּשַׁן שְׁנַת צָהֳרַיִם וְחָלַם לוֹ חֲלוֹם רַע, יִתְעַנֶּה מֵחֲצִי (ו) הַיּוֹם עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וְאָז יַבְדִּיל, וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן יִתְעַנֶּה כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת (מ''כ).
באר היטב (ג) תענית חלום. ואם חבירו ראה עליו חלום רע אין להתענות בשבת שכנה''ג ע''ל סי' ר''ך. ויבלה כל היום בתורה ובתפלה ויוכל לומר חטאתי עויתי פשעתי. סדה''י. כתב הט''ז דאם הרהר ביום וחלם בלילה אין לו להתענות בשבת ע''ש ועיין בתשובות חינוך בית יהודה סי' ג' ובשבות יעקב סי' ל''ד: (ד) ביום ראשון. ואם ביום ראשון הוא תענית חובה צריך להתענות יום אחר מ''ב סי' צ''ג ובש''ג פ''ג דשבועות כתב דא''צ תענית אחר. ויש להורות כמ''ש המ''ב וכן פסק הע''ת וכ''מ בסי' תקס''ח ס''ה ע''ש. וכנה''ג פסק כהש''ג מטעם ספק נפשות להקל וכ''פ הט''ז ע''ש שכתב דאפילו אם התענה בעי''כ א''צ למיתב תענית לתעניתו אפי' לא התענה בי''כ מחמת אונס ועיין בס' הלכה ברורה מה שהשיג עליו. ובתשובת שבות יעקב ח''ב סי' ט' הליץ בעדו ע''ש. ונ''ל דאם יום ראשון הוא יום ראשון של סליחות עולה לו לד''ה אם אינו רגיל להתענות כל שנה דהא אינו חובה כמ''ש סי' תקפ''א. אבל מי שיש לו מנהג להתענות ביום ראשון צריך להתענות תענית לתעניתו ביום אחר. מ''א ועיין בשכנה''ג: (ה) חנוכה. אבל שאר ימים שאין מתענין בהם כגון יומי דניסן או סיון או א''ח יש להתענות בהם וה''ה בין יוה''כ לסוכות כנה''ג בשם הר''ש הלוי סי' ד' ובדרישה העתיק בשם רמ''א דביום שאין אומרים תחנון אין מתענין ובר''ח ניסן וה''ה ר''ח אב מתענין עי' סי' תקע''ג וסימן תק''פ וה''ה בע''פ. מ''א. ולענין כשמתענין באותן הימים על תענית חלום ודאי לא בעי למיתב תענית לתעניתו אבל בח''ה וי''ט שני צריך למיתב תענית לתעניתו. שכנה''ג ע''ש וכ''כ ע''ת: (ו) היום. ואינו מתפלל עננו עי' סי' תקס''ב. מ''א. ובחול בכה''ג א''צ להתענות. מצאתי:
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּשַׁבָּת אֶלָּא עַל חֲלוֹם שֶׁרָאָהוּ תְּלָת זִמְנֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה אֵין לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּפִתְרוֹן חֲלוֹמוֹת לֵידַע אֵיזֶה טוֹב וְאֵיזֶה רַע. וְהָעוֹלָם אוֹמְרִים שֶׁנִּמְצָא בִּסְפָרִים קַדְמוֹנִים שֶׁעַל שְׁלֹשָׁה חֲלוֹמוֹת מִתְעַנִּים בְּשַׁבָּת, וְאֵלּוּ הֵן: הָרוֹאֶה
(ז) סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף, אוֹ
(ח) יוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת נְעִילָה,
(ט) אוֹ קוֹרוֹת בֵּיתוֹ אוֹ שִׁנָּיו שֶׁנָּפְלוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָרוֹאֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת נְעִילָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָרוֹאֶה שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָרוֹאֶה שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה. וְהָא דְּרוֹאֶה שִׁנָּיו שֶׁנָּפְלוּ דַּוְקָא שִׁנָּיו, אֲבָל הָרוֹאֶה לְחָיָיו שֶׁנָּשְׁרוּ, חֲלוֹם טוֹב הוּא דְּמֵתוּ הַיּוֹעֲצִים עָלָיו רָעָה וְנ''ל שֶׁהַחֲלוֹמוֹת שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה שֶׁהֵם
(י) רָעִים, גַּם עֲלֵיהֶם מִתְעַנִּין בְּשַׁבָּת.
באר היטב (ז) ס''ת. ה''ה תפילין. מ''א: (ח) או יה''כ. בספר קרבן מנחה סי' שפ''ו כתב ואני כשרואה יה''כ עושה י''ט דרמז שמתכפרין לו עונותיו וכ''ש בשעת נעילה ע''ש: (ט) או קורות. וברבה פרשת מקץ איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן הוה לה: (י) רעים. ועל הפסד ממון לא יתענה בשבת ס''ח סי' תתס''ח. כתב של''ה שאף באלו ג' החלומות אין להתענות בשבת אא''כ נפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח. וכששאלוהו על חלומות בשבת היה רגיל לפסוק שלא יתענה בשבת אלא יקבלו עליהם להתענות ב' ימים בחול וז''ל מג''מ יפה הורית שלא להתענות בשבת אלא אותן ג' בלבד ושלא להתענות אם ראה בחלום שנפל ס''ת מידו ע''כ וכתב הריב''ש אם מצטער בתענית יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת דאפי' בחול אינו מצוה עיין מ''א:
ו הַמִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת אוֹמֵר: עֲנֵנוּ, אַחַר סִיּוּם תְּפִלָּתוֹ בְּלֹא חֲתִימָה, וְכוֹלְלוֹ בֶּאֱלֹהַי נְצֹר.
הגה: וְיֹאמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים גָּלוּי וְכו' כְּמוֹ בְּחֹל (אוֹר זָרוּעַ הִלְכוֹת תַּעֲנִית).
ז אִם הַקְּדִימָה לֶאֱכֹל הוּא עֹנֶג לוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּתְעַכְּלָה סְעֻדַּת הַלַּיְלָה, יַקְדִּים. וְאִם הָאִחוּר עֹנֶג לוֹ, כְּגוֹן שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְעַכְּלָה, יְאַחֵר.
הגה: וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְעֻדּוֹת כָּל יוֹם כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, יְשַׁנֶּה בְּשַׁבָּת לְהַקְדִּים (יא) אוֹ לְאַחֵר (גמ' פכ''כ וְטוּר).
באר היטב (יא) או לאחר. פי' שעה מועטת כדי שלא יצטער:
ח אֵין מִתְעַנִּין עַל שׁוּם צָרָה
(יב) מֵהַצָּרוֹת כְּלָל.
באר היטב (יב) מהצרות. מותר ליפול על פניו ביחיד אם צריך לרחמים מהר''ם סי' תר''ג. מ''א:
ט אֵין צוֹעֲקִים וְלֹא מַתְרִיעִין בּוֹ עַל שׁוּם צָרָה חוּץ מִצָּרַת הַמְּזוֹנוֹת שֶׁצּוֹעֲקִים עָלֶיהָ בַּפֶּה בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְּשׁוֹפָר. וְכֵן עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ עַכּוּ''ם אוֹ נָהָר וּסְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וַאֲפִלּוּ עַל יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים אוֹ רוּחַ רָעָה, זוֹעֲקִין וּמִתְחַנְּנִין בַּתְּפִלּוֹת בְּשַׁבָּת, אֲבָל אֵין תּוֹקְעִין אֶלָּא אִם כֵּן תּוֹקְעִין לְקַבֵּץ הָעָם לַעֲזֹר אֲחֵיהֶם וּלְהַצִּילָם
וְע''ל סי' תקע''ו (סי''ג).
י נִרְדַּף מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה שֶׁאָמְרוּ ל''ד דְּהוּא הַדִּין לְכָל חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת הַיּוֹם זוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִין. וְכֵן נָהֲגוּ לוֹמַר: מְצַלְּאִים בְּשַׁבָּת עַל חוֹלִים הַמְסֻכָּנִים סַכָּנַת הַיּוֹם.
הגה: וְכֵן מֻתָּר לְבָרֵךְ הַחוֹלֶה (יג) הַמְסֻכָּן, בּוֹ בַּיּוֹם (לִקוּטֵי מַהֲרִ''י ברי''ן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן פ''ג דְּתַעֲנִית).
באר היטב (יג) המסוכן. אבל שאינו מסוכן ביומו אסור לברכו כ''כ מהרי''ו שהסכימו כל הרבנים וכ''כ ב''ח ולברך המקשה לילד לכ''ע מותר שהתינוק הוא צדיק ויכריע כל העולם לכף זכות מהר''י על שם הסמ''ג ול''נ דקטנים אינם נכנסים למנין דהא אינן בני עונשין מ''א. וי''ל בתוך מי שבירך לחולה שבת היא מלזעוק וכו' עיין מ''א:
סימן רפט - סדר סעדת שחרית של שבת
ובו ב' סעיפים
א יִהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ וּמִטָּה
(א) מֻצַּעַת יָפֶה, וּמַפָּה פְּרוּסָה כְּמוֹ בִּסְעֻדַּת הַלַּיְלָה, וִיבָרֵךְ עַל הַיַּיִן בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְהוּא נִקְרָא
(ב) קִדּוּשָׁא רַבָּהּ. וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל יָדָיו
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רע''א סָעִיף י''ב בהג''ה וְיִבְצַע עַל לֶחֶם מִשְׁנֶה כְּמוֹ בַּלַּיְלָה וְיִסְעֹד, וְגַם זֶה הַקִּדּוּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בִּמְקוֹם סְעֻדָּה, וְשֶׁלֹּא יִטְעֹם קֹדֶם לוֹ כְּלוּם כְּמוֹ בְּקִדּוּשׁ הַלַּיְלָה. וּמִיהוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם בַּבֹּקֶר קֹדֶם תְּפִלָּה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא חָל עָלָיו חוֹבַת קִדּוּשׁ.
הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל כָּל דִּינֵי קִדּוּשׁ סי' רע''א ער''ב רע''ג.
באר היטב (א) מוצעת. היינו מע''ש או שישן בה בשבת אבל בלא''ה אסור. ויפרוס הסדין על המטה ולא יזיז הכסת. באר שבע דף ק''ד ועי' סי' ש''ב ס''ג מ''ש בשם המ''א ועי' סי' שט''ו ס''ד. כתב הבאר היטב אשר לפני וטוב ללמוד תורה במקצת יום שבת קודם אכילה ע''ש ומדברי רמ''א סי' רפ''ח ס''ח לא משמע כן ועי' יד אהרן סי' רפ''ח בהגהות. ב''י: (ב) קידושא רבה. וזה הקידוש אינו כלל דאורייתא רמב''ם פכ''ט:
ב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן מָצוּי הָוֵי שֵׁכָר וּשְׁאָר מַשְׁקִין, חוּץ מֶהַמַּיִם, חֲמַר מְדִינָה
(ג) וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְאִם אֵין לוֹ אֲפִלּוּ שֵׁכָר וּשְׁאָר מַשְׁקִין, אוֹכֵל בְּלֹא קִדּוּשׁ.
באר היטב (ג) קידוש. פי' כשיש לו פת אומר המוציא על הפת ואסור לאכול דבר אחר קודם לכן ואם אין לו פת אוכל ד''א בלא קידוש. ומשמע בהרא''ש דה''ה בקידוש הלילה אם אין לו פת אוכל בלא קידוש. ומ''מ נ''ל דאם מצפה שיביאו לו ימתין עכ''פ עד חצות לילה אבל בקידוש היום א''צ עיין מ''א:
סימן רצ - בשבת ישלים מאה ברכות בפרות
ובו ב' סעיפים
א יַרְבֶּה בְּפֵרוֹת וּמְגָדִים וּמִינֵי רֵיחַ, כְּדֵי לְהַשְׁלִים מִנְיַן מֵאָה בְּרָכוֹת.
הגה: וְאִם רָגִיל בִּשְׁנַת (א) צָהֳרַיִם אַל יְבַטְּלֶנּוּ, כִּי עֹנֶג הוּא לוֹ (טוּר).
באר היטב (א) צהרים. ולא יאמר נלך ונישן כדי שנוכל לעשות מלאכתינו בליל מ''ש שמראה בזה שנח וישן בשביל ימות החול. ס''ח סי' רס''ו:
ב אַחַר סְעֻדַּת שַׁחֲרִית קוֹבְעִים מִדְרָשׁ לִקְרוֹת בַּנְּבִיאִים
(ב) וְלִדְרֹשׁ בְּדִבְרֵי אַגָּדָה, וְאָסוּר לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
הגה: וּפוֹעֲלִים וּבַעֲלֵי בָּתִּים שֶׁאֵינָן עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כָּל יְמֵי שָׁבוּעַ, יַעַסְקוּ יוֹתֵר בַּתּוֹרָה בְּשַׁבָּת מִתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, וְהַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַמְשִׁיכוּ יוֹתֵר בְּעֹנֶג אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קְצָת, דַּהֲרֵי הֵם מִתְעַנְּגִים בְּלִמּוּדָם כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ (בֵּית יוֹסֵף סי' רפ''ח בְּשֵׁם יְרוּשַׁלְמִי).
באר היטב (ב) ולדרוש. ואין להניח הדרשה בשביל סעודה ג' שמתו בניו של ר''מ מאותו חטא רוקח. (ובס' א''ר כתב דוקא שלא ירגיל לאכול סעודה ג' באותו שעה אבל באקראי שנמשך בדרשה כ''כ אין לבטל סעודה ג' משום זה. וכ''כ רוקח דלא כמ''א) ונ''ל שהדרשה תהא להורות לעם את חקי אלהים ולהכניס יראת אלקים בלבם ולא כמו שנוהגים עכשיו. מ''א:
סימן רצא - דין שלש סעדות
ובו ו' סעיפים
א יְהֵא זָהִיר מְאֹד לְקַיֵּם סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, וְאַף אִם הוּא שָׂבֵעַ יָכוֹל לְקַיֵּם אוֹתָהּ
(א) בְּכַבֵּיצָה, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ כְּלָל לֶאֱכֹל אֵינוֹ חַיָּב לְצַעֵר אֶת עַצְמוֹ. וְהֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ
(קֹהֶלֶת ב, יד) שֶׁלֹּא יְמַלֵּא בִּטְנוֹ בִּסְעֻדַּת הַבֹּקֶר, כְּדֵי לִתֵּן מָקוֹם לִסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית.
הגה: וּמִי שֶׁלֹּא אָכַל (ב) בְּלֵיל שַׁבָּת, יֹאכַל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (הָרֹא''שׁ פֶּרֶק ע''פ).
באר היטב (א) בכביצה. לאו דוקא אלא יותר מעט מכביצה דכביצה מיקרי אכילת עראי כמ''ש סי' רל''ב מ''א ובספר אליהו רבה חולק עליו וכן משמע במרדכי כו' דהא לא עדיפא מליל שבת דאמרינן לעולם יסדר אדם שלחנו בליל שבת אפי' א''צ אלא לכזית מי שיש לו מזון ב' סעודות ואם יחלקם לג' סעודות לא יהיה לו לכל סעודה לשבעה מוטב שיאכל ב' סעודות לשבעה ס''ח סי' תרצ''א. ונ''ל דמכל מקום אם נמשכה סעודת הבוקר עד אחר חצות יחלק לשנים כמה שכתוב ס''ג דהא מ''מ ישבע כשאוכל שנית מ''א. ועי' סי' תמ''ד ס''א דאפי' קודם חצות יחלקה לשנים דהא י''א דיוצא בזה ע''ש. (ובס' אליהו רבה חולק על מ''א במה דפסק לחלק סעודת שחרית לשנים גם לענין אם נמשכה סעודת שחרית עד לאחר חצות. ע''ש באריכות פילפול עמוק בזה): (ב) בליל שבת. ה''ה מי שלא אכל בליל יו''ט יאכל ב' סעודות ביום. וה''ה שאומר הקידוש של לילה. מ''א:
ב זְמַנָּהּ מִשֶּׁיַּגִּיעַ זְמַן הַמִּנְחָה דְּהַיְנוּ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְמַעְלָה, וְאִם עֲשָׂאָהּ קֹדֶם לָכֵן לֹא קִיֵּם מִצְוַת סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית.
הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לִשְׁתּוֹת מַיִם בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב בְּשַׁבָּת, דְּאָז חוֹזְרִים הַנְּשָׁמוֹת לַגֵּיהִנֹּם, וְעַל כֵּן אֵין לֶאֱכֹל סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב, אֶלָּא יֹאכַל אוֹתָהּ קֹדֶם מִנְחָה (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ע''פ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיוֹתֵר טוֹב לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה תְּחִלָּה (רַמְבַּ''ם וְטוּר וְהגמ''ר וְהגמי''י פ''ל וְאָגוּר), וְכֵן נוֹהֲגִים לְכַתְּחִלָּה בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ, וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַנְּהָרוֹת, אֲבָל בַּבַּיִת שָׁרֵי וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר מַשְׁקִין דְּשָׁרֵי (הגמי''י פ''ל). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אִסּוּר אֶלָּא תּוֹךְ י''ב חֹדֶשׁ שֶׁל אָבִיו וְאִמּוֹ (אֲגֻדָּה וּמָרְדְּכַי פ' ע''פ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִסּוּר זֶה שֶׁל שְׁתִיַּת מַיִם אֵינוֹ רַק בְּעֶרֶב שַׁבָּת (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר' מְשֻׁלָּם וְהגמי''י).
ג אִם נִמְשְׁכָה סְעֻדַּת הַבֹּקֶר עַד שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַמִּנְחָה יַפְסִיק הַסְעֻדָּה וִיבָרֵךְ
(ג) בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְיִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא וְיִסְעֹד, וְנָכוֹן הַדָּבָר שֶׁאִם לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כֵן, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשְׁכָה סְעֻדַּת הַבֹּקֶר עַד אוֹתָהּ שָׁעָה, לֹא הָיָה יָכוֹל לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ אֶלָּא אֲכִילָה
(ד) גַּסָה.
הגה: אֲבָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֶפְשָׁר (ה) לֶאֱכֹל אַחַר שֶׁיִּתְפַּלֵּל מִנְחָה עִם הַצִּבּוּר, לֹא יַעֲשֶׂה סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית קֹדֶם מִנְחָה; מִיהוּ אִם עֲשָׂאָהּ, יָצָא.
באר היטב (ג) בה''מ. וימתין מעט ביניהם שלא ליטול מיד אחר בה''מ וכן נוהגין להפסיק בד''ת או בטיול קצת. ב''ח בשם מהרש''ל: (ד) גסה. כי כל זמן האכילה האצטומכא פתוחה משא''כ אחר הסעודה נסתמת: (ה) לאכול. ואפי' חל יום טוב במ''ש אם יודע שיכול לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתים. מ''א:
ד אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, אֲבָל צָרִיךְ לִבְצֹעַ עַל
(ו) שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת.
הגה: וְאִם סוֹעֵד הַרְבֵּה פְּעָמִים בְּשַׁבָּת צָרִיךְ לְכָל סְעֻדָּה שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת (אַבּוּדַרְהַם וּמַיְמוֹנִי), וּלְפָחוֹת לֹא יִהְיֶה לוֹ בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית פָּחוֹת מִכִּכָּר אֶחָד שָׁלֵם (טוּר וּמָרְדְּכַי פ' כ''כ). וּמִזֶּה פָּשַׁט הַמִּנְהָג לְהָקֵל לִבְצֹעַ בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית רַק בְּכִכָּר א' שָׁלֵם, אֲבָל יֵשׁ לְהַחְמִיר לִקַּח שְׁנַיִם.
באר היטב (ו) שתי ככרות. וכן נוהגים כל היראים ואין לקדש על היין רק בתוך הסעודה יברך על היין וישתה. ספר הכוונות ע''ש סודו:
ה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּפַת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ בְּכָל מַאֲכָל הֶעָשׂוּי מֵאֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ בִּדְבָרִים שֶׁמְּלַפְּתִים בָּהֶם הַפַּת כְּבָשָׂר וְדָגִים, אֲבָל לֹא בְּפֵרוֹת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּפֵרוֹת יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ. וּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה עִקָּר, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּפַת אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שָׂבֵעַ בְּיוֹתֵר.
הגה: אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱכֹל פַּת, כְּגוֹן בְּעֶרֶב פֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל פַּת לְאַחַר מִנְחָה כְּדִלְקַמָּן בְּהִלְכוֹת פֶּסַח (מהרי''ל ה''פ).
ו נָשִׁים חַיָּבוֹת בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית.
סימן רצב - דין תפלת מנחה בשבת
ובו ב' סעיפים
א בְּמִנְחָה
אוֹמְרִים אַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן (א) וַאֲנִי תְּפִלָּתִי וְגו' (טוּר) מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה, וְקוֹרִין
(ב) שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים עֲשָׂרָה פְּסוּקִים מִפָּרָשָׁה הַבָּאָה. וַאֲפִלּוּ חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בַּפָּרָשָׁה הַבָּאָה וְלֹא בְּשֶׁל יוֹם טוֹב.
באר היטב (א) ואני תפלתי. לפי שישראל אומרים לפני הקב''ה אע''פ ששתינו אנו מתפללין לא כשאר אומות ט''ז. ובמנחה של י''ט א''א אותו כיון דאין קורין בתורה. ב''י ש''ל וא''כ אפשר דבמקום שאין ס''ת א''א אותו מ''א. ואין נוהגין כן: (ב) ג' אנשים. א''א קדיש על התורה שאין כאן במה להפסיק בין קדיש זה לקדיש שקודם י''ח. ואפי' במנחה בתענית שמפטירין אין כאן הפסק דהפטרה שייכא אל הקריאה והקדיש שלפני י''ח קאי אקריאה ואע''פ שמפסיקין בין הקריאה לקדיש עד שיגלול ס''ת לא חשיב הפסק עכ''ל הגמ''נ וכ''כ בליקוטי פרדס וכ''מ בלבוש. וכ' הריב''ש סי' שכ''א דבמקום שאין ס''ת א''א קדיש שלפני י''ח. וכ' המ''א ונ''ל שלא יאמרו ג''כ ואני תפלתי כמש''ל וגם כדי שלא להפסיק בין הקדיש אחר ובא לציון לתפלת י''ח. וא''ל שיאמרו ואני תפלתי ויאמרו קדיש עליו. דפסוק א' לא חשיב הפסק או יאמרוהו קודם הקדיש וכ''כ בסידור מהרר''ה שלעולם לא יתחילו י''ח בלא קדיש שלפניו ע''כ:
ב אוֹמְרִים
(ג) צִדְקָתְךָ, וְאִם חָל בּוֹ יוֹם שֶׁאִלּוּ הָיָה חֹל לֹא הָיוּ אוֹמְרִים בּוֹ בְּמִנְחָה נְפִילַת אַפַּיִם, אֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךָ.
הגה: וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִקְבֹּעַ (ד) מִדְרָשׁ בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב (טוּר זֹהָר תְּרוּמָה ע' רע''ט), אֲבָל אוֹמְרִים פִּרְקֵי אָבוֹת בַּקַּיִץ וְשִׁיר הַמַּעֲלוֹת בַּחֹרֶף, וכ''מ לְפִי מִנְהָגוֹ.
באר היטב (ג) צדקתך. דמתו בו יוסף משה ודוד. וב''ח האריך להוכיח שלא מת משה בשבת רק בע''ש מת ולא נקבר עד שבת למנחה ואנו אומרים צדוק הדין עליו בזמן שנקבר. וי''מ דאומרים צדקתך להצדיק הדין על הרשעים שמחזירין לגיהנם במ''ש: (ד) מדרש. ובמרדכי כ' שלא ללמוד כוונתו שלא ללמוד בחברותא אבל שנים שנים לומדים בבתיהם כמ''ש בי''ד סי' שמ''ד סעיף י''ח לכן המנהג לדרוש קודם המנחה ואם נמשכה עד סמוך לחשיכה שלא יוכלו לקיים סעודה ג' אזי לא יאמרו פרקים או שיר המעלות. מ''א:
סימן רצג - דיני ערבית במוצאי שבת
ובו ג' סעיפים
א מְאַחֲרִין תְּפִלַּת עַרְבִית, כְּדֵי לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ.
ב צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה עַד שֶׁיֵּרָאוּ שְׁלשָׁה כּוֹכָבִים קְטַנִּים, וְלֹא יִהְיוּ מְפֻזָּרִים אֶלָּא רְצוּפִים, וְאִם הוּא יוֹם הַמְעֻנָּן יַמְתִּין עַד שֶׁיֵּצֵא הַסָפֵק מִלִּבּוֹ.
ג מִי שֶׁהוּא אָנוּס, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לִדְבַר מִצְוָה, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה
(א) וּלְהַבְדִּיל מִיָּד, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עַל הַנֵּר, וְכֵן אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים.
הגה: וְנוֹהֲגִים לוֹמַר: וְהוּא רַחוּם וּבָרְכוּ בַּאֲרִיכוּת נֹעַם, כְּדֵי לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ (אוֹר זָרוּעַ).
באר היטב (א) ולהבדיל מיד. ומ''מ ימתין עם הק''ש עד צאת הכוכבים מ''א. ורש''ל וב''ח אוסרים שמא יקל גם כן במלאכה גם הוא דבר תמוה לרבים:
סימן רצד - דיני הבדלה בתפלה
ובו ה' סעיפים
א אוֹמְרִים הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת, וְאִם טָעָה וְלֹא הִבְדִּיל מַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ
(א) וְאֵינוֹ חוֹזֵר, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס.
(ב) וְאִם טָעַם קֹדֶם שֶׁהִבְדִּיל עַל הַכּוֹס צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַבְדִּיל
(ג) בַּתְּפִלָּה.
באר היטב (א) ואינו חוזר. ועכ''פ אסור במלאכה עד שיאמר המבדיל כמ''ש סוף סי' רל''ט. ואם שכח להתפלל מתפלל שחרית ב' ואינו מזכיר אתה חוננתנו רדב''ז כנה''ג. ומ''א הניח בצ''ע ע''ש: (ב) ואם טעם. כצ''ל: (ג) בתפלה. פי' יחזור ויתפלל ויבדיל בתפלה אע''ג דקי''ל טעם מבדיל עיין ט''ז ובהרא''ש:
ב טָעָה וְלֹא הִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה, וְאֵין לוֹ כּוֹס בַּלַּיְלָה וְסָבוּר שֶׁאַף לְמָחָר לֹא יִהְיֶה לוֹ, צָרִיךְ לַחֲזֹר
(ד) וּלְהִתְפַּלֵּל.
באר היטב (ד) ולהתפלל. ונ''ל דאם נזכר קודם ש''ת יאמרנה בש''ת אבל כשיש לו כוס לא יאמרו בש''ת עיין ב''י. מ''א:
ג תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, טָעָה וְלֹא הִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל, כֵּיוָן שֶׁמַּבְדִּיל עַל הַכּוֹס בְּמוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב.
ד בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לְהִתְפַּלֵּל, מִיָּד כְּשֶׁסִיֵּם הַבְּרָכָה אֵין לוֹ לַחֲזֹר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּתַח בַּבְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ.
ה בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר, אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לַחֲזֹר אִם סִיֵּם תְּפִלָּתוֹ,
(ה) רַשַּׁאי. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא סִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחֲזֹר.
באר היטב (ה) רשאי. בתורת נדבה ועי' סוף סי' ק''ז:
סימן רצה - הבדלה שעושה שליח צבור
ובו סעיף אחד
* הגה: וְאוֹמְרִים וִיהִי (א) נֹעַם וְסֵדֶר קְדֻשָּׁה בַּאֲרִיכוּת, כְּדֵי לְאַחֵר סֵדֶר קְדֻשָּׁה שֶׁאָז חוֹזְרִים רְשָׁעִים לַגֵּיהִנֹּם (טוּר). וּבִזְמַן שֶׁאֵין אוֹמְרִים וִיהִי נֹעַם, כְּגוֹן שֶׁחָל יוֹם טוֹב (ב) בַּשָּׁבוּעַ, אֵין אוֹמְרִים סֵדֶר (ג) קְדֻשָּׁה אֲבָל אוֹמְרִים וְיִתֶּן לְךְ (כָּל בּוֹ).
באר היטב (א) ויהי נועם. וצריך לאומרו מעומד כתבים. ויש מקומות שא''א ויהי נועם בבית האבל רק מתחילין יושב בסתר כנה''ג. וכופלין הפסוק אורך ימים וגו' ועי' במט''מ שהאריך בזה ומתחילין ואתה קדוש לפי שאין גאולה בלילה וגם ואני זאת בריתי וגו' אין אומרים עי' ט''ז: (ב) בשבוע. אפי' ביום ו'. ט''ז: (ג) קדושה. דויהי נועם שייך למלאכת המשכן וע''י שרתה שכינה וזהו ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. ט''ז:
א מַבְדִּיל שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּדֵי לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵין לוֹ יַיִן.
הגה: וְנָהֲגוּ לוֹמַר וּלְהַזְכִּיר (ד) אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיָּבֹא וִיבַשְּׂרֶנּוּ הַגְּאֻלָּה (טוּר).
באר היטב (ד) אליהו הנביא. עיין מ''א:
סימן רצו - דיני הבדלה על היין
ובו ח' סעיפים
א סֵדֶר
(א) הַבְדָּלָה: יַיִן, בְּשָׂמִים, נֵר, הַבְדָּלָה וְסִימָנָךְ יבנ''ה. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְהֵא הַכּוֹס פָּגוּם.
הגה: וְנָהֲגוּ לוֹמַר קֹדֶם הַבְדָּלָה שֶׁעוֹשִׂים בַּבַּיִת: הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי וְגו', כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וְגו', לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְגו', לְסִימָן טוֹב. וּבִשְׁעַת הַבְדָּלָה יִתְּנוּ עֵינֵיהֶם (ב) בַּכּוֹס וּבַנֵּר. וְנוֹהֲגִין לִשְׁפֹּךְ מִכּוֹס שֶׁל יַיִן עַל הָאָרֶץ, קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַכּוֹס (ג) פָּגוּם. וְטַעַם הַשְּׁפִיכָה, דְּאָמְרִינַן: כָּל בַּיִת שֶׁלֹּא נִשְׁפָּךְ בּוֹ יַיִן כַּמַּיִם אֵין בּוֹ סִימָן בְּרָכָה, וְעוֹשִׂין כֵּן לְסִימָן טוֹב בִּתְחִלַּת הַשָּׁבוּעַ. גַּם שׁוֹפְכִין (ד) מִן הַכּוֹס לְאַחַר הַבְדָּלָה וּמְכַבִּין בּוֹ הַנֵּר וְרוֹחֲצִים בּוֹ עֵינָיו, מִשּׁוּם חִבּוּב (ה) הַמִּצְוָה.
באר היטב (א) הבדלה. הרמב''ם פכ''ט כתב דהבדלה היא דאורייתא כמו קידוש וי''א שהיא מדרבנן מ''מ שם ועי' סוף סי' זה: (ב) בכוס. פירוש העונים אמן. טור: (ג) פגום. כתב הט''ז דאין לזה פירוש ע''ש. ומ''א כתב דכך פירושו שיש פגם וביזוי לכוס של ברכה כששופך ממנו קודם שישתהו ולכך שופכין קודם סיום הברכה. ומט''מ כתב דלא ישפוך בשעת ברכה אלא בשעה שמוזג ישפכנו מלא על כל גדותיו שישפך על הארץ וכ''כ בשל''ה והגהת י''נ וכ''כ הט''ז. ורש''ל וב''ש כתבו לבטל השפיכה לגמרי משום ביזוי משקה וכמ''ש סי' קע''א. ולדידן צ''ל דדבר מועט אין קפידא. מ''א: (ד) מן הכוס. היינו לאחר שתיה כמש''ל משום הפסק: (ה) מצוה. נהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה ועיין בשל''ה הטעם. כתב בשבלי הלקט כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתות כולו ואין משקה ממנו בני הבית וצריך לישב ולשתות. מט''מ:
ב וְאֵין מַבְדִּילִין עַל
(ו) הַפַּת, אֲבָל
(ז) עַל הַשֵּׁכָר מַבְדִּילִין אִם הוּא חֲמַר מְדִינָה וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מַשְׁקִין, חוּץ מִן הַמַּיִם.
הגה: וְטוֹב יוֹתֵר לְהַבְדִּיל עַל כּוֹס פָּגוּם שֶׁל יַיִן, מֵעַל שֵׁכָר (אַבּוּדַרְהַם). וְנָהֲגוּ לְהַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי פֶּסַח עַל שֵׁכָר וְלֹא עַל יַיִן, מִשּׁוּם דְּחָבִיב (ח) עָלָיו. וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִדּוּשׁ שֶׁהוּא נֶאֱמַר עַל הַפַּת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַגַּב הַקִּדּוּשׁ מַבְדִּילִין גַּם כֵּן עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹתֵר טוֹב לוֹמַר הַקִּדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה שְׁנֵיהֶם עַל הַשֵּׁכָר.
הגה: וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה עִקָּר.
באר היטב (ו) הפת. ול''ד לקידוש דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה פת מענין סעודה הוא אבל אינו מענין הבדלה: (ז) על שכר. דוקא במקום דהוי שכר חמר מדינה אבל בארץ אשכנז אסור דהא אפי' אין לו יין כלל אסור להבדיל על השכר כ''ש היכא שיש לו ואינו חביב עליו. מ''א: (ח) עליו. ולמי שאין חביב עליו כמו יין יבדיל על היין ט''ז. אם מותר יין שמסריח קצת להבדלה עיין בתשוב' שער אפרים סי' י''ח וע''ל סי' רע''ב ס''ק ד':
ג אִם אֵין לוֹ יַיִן וְלֹא שֵׁכָר וּשְׁאָר מַשְׁקִין, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לוֹ
(ט) לֶאֱכֹל וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם מְצַפֶּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמָחָר לֹא יֹאכַל עַד לְמָחָר שֶׁיַּבְדִּיל. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד וְאֵינוֹ מְצַפֶּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמָחָר, מוּטָב שֶׁיֹּאכַל קֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל וִיבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ יַבְדִּיל עָלָיו, מִמַּה שֶּׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלֹא כּוֹס לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים דְּאֵינָהּ טְעוּנָה כּוֹס, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיַּבְדִּיל. וּמַיְרֵי שֶׁכּוֹס זֶה לֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא רְבִיעִית בְּצִמְצוּם, וּכְבָר הָיָה מָזוּג כְּדִינוֹ שֶׁאִם הָיָה מֵשִׂים בּוֹ מַיִם יוֹתֵר לֹא הָיָה רָאוּי לִשְׁתִיָּה, שֶׁאִם לֹא כֵן לְדִבְרֵי הַכֹּל מַבְדִּיל תְּחִלָּה וְשׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ מְעַט וּמוֹסִיף עָלָיו לְהַשְׁלִימוֹ לִרְבִיעִית, וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
באר היטב (ט) לאכול. דדי לו בהבדלה שבתפלה. ובתשו' מהר''מ כתב שיאמר המבדיל בלא כוס:
ד מִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת יַיִן לְקִדּוּשׁ וּלְהַבְדָּלָה יִקְנֶה לְהַבְדָּלָה, דְּקִדּוּשׁ אֶפְשָׁר בְּפַת.
ה אִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת שֶׁמֶן לְנֵר חֲנֻכָּה וְיַיִן לְהַבְדִּיל, נֵר חֲנֻכָּה קֹדֶם.
ו אוֹמֵר הַבְדָּלָה מְיֻשָּׁב.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְעֻמָּד (אֲגֻדָּה וְכָל בּוֹ וְאָגוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וְאוֹחֵז הַיַּיִן
(י) בְּיָמִין וְהַהֲדַס בִּשְׂמֹאל וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְשׁוּב נוֹטֵל הַהֲדַס בְּיָמִין וְהַיַּיִן בִּשְׂמֹאל וּמְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס, וּמַחֲזִיר הַיַּיִן לִימִינוֹ.
באר היטב (י) בימין. וכן בכל ברכה של מצוה ראוי לו שבימין יאחזנו:
ז אֲפִלּוּ שָׁמְעוּ כָּל בְּנֵי הַבַּיִת הַבְדָּלָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אִם נִתְכַּוְּנוּ שֶׁלֹּא לָצֵאת מַבְדִּילִים בַּבַּיִת.
ח נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּהַבְדָּלָה כְּשֵׁם שֶׁחַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ, וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק.
הגה: עַל כֵּן לֹא יַבְדִּילוּ לְעַצְמָן רַק יִשְׁמְעוּ הַבְדָּלָה מִן (יא) הָאֲנָשִׁים.
באר היטב (יא) האנשים. עי' סי' רצ''ט ס''י בהג''ה דיאמרו המבדיל בלא ברכה ויעשו מלאכה ועיין מ''א:
סימן רצז - דיני בשמים להבדלה
ובו ה' סעיפים
א מְבָרֵךְ עַל
(א) הַבְּשָׂמִים אִם יֵשׁ לוֹ, וְאִם אֵין לוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרֵיהֶם.
באר היטב (א) הבשמים. כתב בשכנה''ג שמותר לברך על פלפל כתוש וכ''כ הט''ז בי''ד סי' ק''ח וכ''כ המ''א וכ''ה בפרח שושן כלל א' סי' י''ג וכ''כ ע''ש והש''ך בנקודות הכסף חולק וכתב דאין מברכין. (וכן הסכים בספר אליהו רבה ע''ש) וכתב הע''ש דה''ה על זנגביל שקורין אינגב''ר נמי יכול לברך ודוקא נמי בכתוש אבל כשהוא שלם אינו מריח כ''כ וכתב ט''ז דה''ה על עשבים שיש להם ריח טוב אפי' הם יבשים. וטוב שיניח בתוכה חתיכה שקורין פיזום כדי שיברך במ''ב מ''א ע''ש. מי שמתענה בשבת צריך לברך על הבשמים דכיון שבאת הנשמה יתירה בליל שבת אינה הולכת עד מו''ש משא''כ ביה''כ. שכה''ג:
ב אֵין מְבָרְכִין עַל בְּשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵא וְלֹא עַל שֶׁל מֵתִים
וְדַוְקָא הַנְּתוּנִים לְמַעֲלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל מֵת, וְלֹא עַל בְּשָׂמִים שֶׁבִּמְסִבָּת ע'' א, דִּסְתָם מְסִבָּתָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
הגה: וְאִם בֵּרַךְ עַל בְּשָׂמִים אֵלּוּ לֹא יָצָא וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל (ב) אֲחֵרִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח).
באר היטב (ב) אחרים. ואין כאן ברכה לבטלה דהא מותר לאדם לברך כמה פעמים ביום על הריח שמריח בכל פעם:
ג שַׂקִּים מְלֵאִים בְּשָׂמִים שֶׁמְּשִׂימִים הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תּוֹךְ קַנְקַנֵּי הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר
(ג) לְהָרִיחַ בָּהֶם אֵין מַבְדִּילִין
(ד) עֲלֵיהֶם.
באר היטב (ג) להריח בהם. שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבה הם נותנין טעם ביין: (ד) עליהם. דמאיס לגבוה:
ד נָהֲגוּ לְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס כָּל הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ עַל הֲדַס הַיָּבֵשׁ דְּאֵינוֹ מֵרִיחַ, רַק עַל שְׁאָר בְּשָׂמִים (טוּר בְּשֵׁם הר''ר אֶפְרַיִם וְהר''א מִפְּרַג), וְכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְנ''ל דְּיֵשׁ לְהַנִּיחַ גַּם הֲדַס עִם הַבְּשָׂמִים, דְּאָז עוֹשִׂין ככ''ע.
ה מִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים אֶלָּא אִם כֵּן נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא בְּנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים שֶׁהִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ אוֹ לְהוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ
(ה) יוֹדֵעַ.
באר היטב (ה) יודע. ט''ז חולק וכתב דוקא להוציא בני ביתו הקטנים כדי לחנכם במצות הוא דשרי אבל לא להוציא מי שאינו יודע דל''ד לקידוש והבדלה שהן חובה אבל זה אינו אלא מנהג ע''ש ומ''א כתב דמי שהבדיל כבר ובא להבדיל לאחרים יריח הוא עצמו פעם אחרת ובזה יוצא ידי הספק ע''ש:
סימן רחצ - דיני נר הבדלה
ובו ט''ו סעיפים
א מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר: בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ, אִם יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרָיו. וְהָנֵי מִילֵי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְחַזֵּר
(א) אַחֲרָיו.
הגה: מִי שֶׁאֵין לוֹ כּוֹס לְהַבְדִּיל, כְּשֶׁרוֹאֶה הָאֵשׁ מְבָרֵךְ עָלָיו, וְכֵן הַבְּשָׂמִים (טוּר).
באר היטב (א) אחריו. להורות שיום זה קדוש משאר י''ט שנאסר להבעיר אור:
ב מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ
(ב) עַל
(ג) אֲבוּקָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם אֵין לוֹ אֲבוּקָה צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר אַחֵר לְצֹרֶךְ הַבְדָּלָה חוּץ מֵהַנֵּר הַמְיֻחָד לְהָאִיר בַּבַּיִת.
הגה: וְנֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי פְּתִילוֹת מִקְרֵי אֲבוּקָה (אֲגֻדָּה).
באר היטב (ב) על אבוקה. ודוקא של שעוה ספר הכונות ולא יקח עץ ששמו קי''ן בל''א להבדלה מפני שריחו רע ס''ח ועי' בכנה''ג: (ג) אבוקה. ובנר של שעוה אם קלועים ב' יחד חשובים אבוקה אבל כל אחד בפ''ע לא חשיב אבוקה. מ''א:
ג נוֹהֲגִים לְהִסְתַּכֵּל
(ד) בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם וּבַצִּפָּרְנַיִם.
הגה: וְיֵשׁ לִרְאוֹת בְּצִפֹּרְנֵי יַד יָמִין וְלֶאֱחֹז הַכּוֹס בְּיַד שְׂמֹאל, וְיֵשׁ לִכְפֹּף הָאֶצְבָּעוֹת לְתוֹךְ הַיָּד שֶׁאָז רוֹאֶה הַצִּפָּרְנַיִם עִם הַכַּפּוֹת בְּבַת אַחַת וְלֹא יִרְאֶה פְּנֵי הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁבִּפְנִים (זֹהַר פ' בְּרֵאשִׁית וּבְפ' וַיַּקְהֵל).
באר היטב (ד) בכפות. ב''י בשם ש''ל כתב כך הוא המנהג תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידו ומחשיך תחתיהן ואח''כ פושטן ונמצא אור במקום חשך ומברך שכך נאות מהאור עכ''ל. ובכונות כתב להחזיר אחורי האצבעות מקום הצפרנים כנגד האור ולא יראה אגודל חוצה ולא כי''מ להחזיר פנימיות האצבעות לכפותם וזה כמ''ש רמ''א ונ''ל דמש''ה נוהגין לכפות האצבעות לתוך היד כמ''ש רמ''א ואח''כ פושטין אותן ורואין מאחוריהן לצאת ידי שניהם. מ''א:
ד אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאֹתוּ לְאוֹרוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לוֹ בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַכִּיר בֵּין מַטְבֵּעַ מְדִינָה זוֹ לְמַטְבֵּעַ מְדִינָה אַחֶרֶת.
ה אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר שֶׁלֹּא
(ה) שָׁבַת מִמְּלֶאכֶת עֲבֵרָה, לַאֲפוּקֵי אוֹר שֶׁהֻדְלַק
(ו) לְחַיָּה וּלְחוֹלֶה שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻדְלַק לַעֲבֵרָה מְבָרְכִין עָלָיו, אֲבָל אִם הִדְלִיקוֹ עַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁאִם הָיָה מַדְלִיקוֹ יִשְׂרָאֵל הָיָה עוֹבֵר, לֹא שָׁבַת מִמְּלֶאכֶת עֲבֵרָה מִקְרֵי.
וְאֵין מְבָרְכִין עַל אוֹר (ז) שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים (טוּר).
באר היטב (ה) שלא שבת. ואפי' בדיעבד לא יצא. מ''א: (ו) לחיה ולחולה. אם אין בהם סכנה דוקא ע''י עכו''ם ואם יש בו סכנה אפי' ע''י ישראל (ובספר אליהו רבה פסק דאם אין בו סכנה אף שהודלק ע''י עכו''ם אסור ע''ש שהביא ראיה לזה וכן משמע מלבוש ואם הדליק כותי ממדורה שלו לחיה או לחולה מברכין עליו דלא גזרו אלא כשהוא במ''ש ביד כותי וכ''מ בתוס' ברכות דלא כשו''ת מ''ע): (ז) ע''א. דוקא כשהשלהבת קשורה בגחלת של ע''א אבל אם ישראל הדליק נר מנר של ע''א שרי דשלהבת אין בו ממש יש''ש סוף ביצה ועי' יו''ד ריש סי' קמ''ב:
ו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִדְלִיק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים,
(ח) מְבָרְכִין עָלָיו. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים,
(ט) אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים
(י) אֵין מְבָרְכִין עַל נֵר שֶׁהִדְלִיק יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים
וְע''ל סי' תרכ''ד סָעִיף ה'.
באר היטב (ח) מברכין. דעל תוספת דהתירא הוא מברך: (ט) אין מברכין. בגמ' פרכינן אי אתוספת דהתירא קא מברך א''ה נכרי מנכרי נמי ומשני אין ה''נ אלא גזירה משום נכרי ראשון ועמוד ראשון. פי' שיבא לברך על של נכרי שהדליק מבע''י ובאותו אור עצמו שלא נתוסף משחשיכה כגון סמוך לחשכה מיד ועי' ט''ז ובדיעבד יצא בזה כיון דאינו אלא גזירה מ''א. (הט''ז תמה על מ''ש המגיד דבמסיבה אסור משום ע''א אמאי נימא דמברך אתוספת היתר של ישראל כו' ומסיק להקל שלא במסיבה ולהחמיר במסיבה ותימא נפלאה על המחבר שכמותו שלא כתב המגיד לאסור משום ע''א אלא בכותי שהדליק מישראל שאסור במסיבה דעכשיו הוא במסיבת כותי כמ''ש הלבוש. אבל בישראל שהדליק אפי' מגוי ע''א ממש שרי והוא ברור. ע''ש בספר אליהו רבה): (י) אין מברכין. הטעם בשם הרמב''ן שבשבת מותר מכח תוספת היתר דה''ל כאור היוצא מעצים ואבנים אבל ביו''כ אין מברכין אלא על אור ששבת ממש או על אור שהודלק ממנו עכ''ל:
ז הָיָה הוֹלֵךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה
(יא) אוֹר, אִם רֻבָּן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם רֻבָּן יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, מְבָרְכִין עָלָיו.
באר היטב (יא) אור. ויכול להשתמש לאורו כמ''ש ס''ד:
ח אוּר הַיּוֹצֵא מֵהָעֵצִים וּמֵהָאָבְנַיִם
(יב) מְבָרְכִין עָלָיו, אֲבָל בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
באר היטב (יב) מברכין עליו. לפי שגם תחלת בריית האור היה במ''ש ע''י אדה''ר שהקיש אבנים זה בזה ואין שייך ביו''כ:
ט גֶּחָלִים הַבּוֹעֲרוֹת כָּל כָּךְ שֶׁאִלּוּ מַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶם הוּא נִדְלָק, מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם, וְהוּא שֶׁעֲשׂוּיִם לְהָאִיר.
י אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן בִּתְחִלַּת שְׂרֵפַת הַלְּבֵנִים, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁאָז אֵינוֹ עָשׂוּי לְהָאִיר, וְאַחַר שֶׁנִּשְׂרְפוּ אָז עָשׂוּי לְהָאִיר וּמְבָרְכִין עָלָיו.
יא נֵר בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם חָשׁוּב מְבָרְכִין עָלָיו. וְאִם לָאו, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּהֶפֶךְ. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ
(יג) שֶׁאוֹכֵל שָׁם מְבָרְכִין עָלָיו, וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא לְבָנָה זוֹרַחַת שָׁם.
באר היטב (יג) שאוכל. פי' בבית הסמוך לבה''כ כמ''ש סי' (רצ''ט) [רס''ט] וצ''ל דהחלונות פתוחים לבה''כ. מ''א:
יב אֵין מְבָרְכִין עַל נֵר
(יד) שֶׁל מֵתִים, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהָאִיר, הִילְכָּךְ מֵת שֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין לְפָנָיו נֵר אִלּוּ הוֹצִיאוּהוּ בַּיּוֹם, וְהוֹצִיאוּהוּ בַּלַּיְלָה בְּנֵר, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
באר היטב (יד) של מתים. וה''ה נר של חתנים מ''א ובבאר היטב אשר לפני יש שם עירבוב ע''ש:
יג סוּמָא
(טו) אֵינוֹ מְבָרֵךְ.
באר היטב (טו) אינו מברך. דדוקא על הנר אינו מברך אבל שאר הבדלה אומר. מ''א:
יד הָיוּ יוֹשְׁבִים בבה ''מ וְהֵבִיאוּ לָהֶם אוֹר, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם.
טו נֵר בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ בְּתוֹךְ פָּנָס
(פי' כְּלִי שֶׁנּוֹתֵן בּוֹ הַנֵּר שֶׁלֹּא תִּכְבֶּה) אוֹ בְּתוֹךְ אִסְפַּקְלַרְיָא רוֹאֶה אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת וְאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ
(טז) לְאוֹרָהּ, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת, אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ עַד שֶׁיְּהֵא רוֹאֶה אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ.
באר היטב (טז) לאורה. ואספקלריא של זכוכית מקרי שפיר רואה השלהבת ומשתמש לאורה עיין מ''א. כתב מט''מ ראיתי המדקדקים שמדליקין נרות במקום אופל דעי''ז זכה שאול למלוכה. וכתב צדה לדרך יש לכל אדם במ''ש להדליק נר יותר משאר לילות החול:
סימן רצט - שלא לאכל ולא לעשות שום מלאכה קדם שיבדיל
ובו י' סעיפים
א אָסוּר לֶאֱכֹל שׁוּם דָּבָר, אוֹ אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת יַיִן אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִין חוּץ מִמַּיִם,
(א) מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ עַד שֶׁיַּבְדִּיל. אֲבָל אִם הָיָה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל מִבְּעוֹד יוֹם וְחָשְׁכָה לוֹ,
(ב) אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק
אֲפִלּוּ מִשְּׁתִיָּה (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם הָיָה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֶה וְחָשְׁכָה לוֹ, צָרִיךְ לְהַפְסִיק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בִּסְפֵק חָשְׁכָה, אֲבָל בְּוַדַּאי חָשְׁכָה אֲפִלּוּ הָיָה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל פּוֹרֵס מַפָּה וּמַבְדִּיל וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ.
הגה: וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
באר היטב (א) משתחשך. אפי' בספק חשיכה מ''א וב''ח וט''ז כתב דשרי להתחיל הסעודה בספק חשיכה אבל בודאי חשיכה יש למחות בידו ע''ש. ואם התפלל ערבית מבעוד יום אסור לאכול עד שיבדיל. מ''א: (ב) אין צריך להפסיק. ואם התפלל תוך הסעודה אסור לאכול עד שיבדיל. וכתב בשלחן ארבע שאם מפסיק נראה כמגרש המלך ובהגהת י''נ כתב שמהרש''א הפסיק בסעודות נשואין והלך לבה''כ ואח''כ חזר לסעודה ואפשר דס''ל כדעת הי''א ועיין מ''א ועי' סי' רל''ה ס''ב:
ב הָיוּ
(ג) שׁוֹתִים וְאָמְרוּ: בּוֹאוּ וְנַבְדִּיל, אִם רָצוּ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת קֹדֶם הַבְדָּלָה אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בַּדָּבָר.
באר היטב (ג) שותים. וקשה הא אסור לשתות מכח חיוב הבדלה כיון שלא אכלו רק שותים וצ''ל דמיירי כאן שאכלו תחלה ואח''כ שתו ועי' ט''ז ומ''א:
ג כְּשֶׁמַּפְסִיק לְהַבְדִּיל אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן עַל כּוֹס שֶׁל
(ד) הַבְדָּלָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ.
באר היטב (ד) הבדלה. וכן דעת הט''ז וב''ח. ומ''א כתב דיש לזהר שלא להבדיל באמצע הסעודה. גם יש מחלוקת אם יברך אח''כ המוציא כמ''ש סי' רע''ו ס''ו:
ד כְּשֶׁהָיָה אוֹכֵל וְחָשְׁכָה, שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, גּוֹמֵר סְעוּדָתוֹ וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן
(ה) עַל הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל עָלָיו, וְאִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כּוֹסוֹת, מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל אֶחָד וּמַבְדִּיל עַל אַחֵר.
באר היטב (ה) על הכוס. ומותר לשתות מכוס של בה''מ. ואם אינו נוהג בכל השנה לברך על הכוס דס''ל כמ''ד דאין טעון כוס גם עתה אסור לשתות ממנו. מ''א:
ה טָעָה וְאָכַל קֹדֶם שֶׁהִבְדִּיל יָכוֹל לְהַבְדִּיל אַחַר כָּךְ.
ו שָׁכַח וְלֹא הִבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּיל עַד סוֹף יוֹם ג'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל אֶלָּא כָּל יוֹם רִאשׁוֹן וְלֹא יוֹתֵר, וְדַוְקָא בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְהַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, אֲבָל עַל הַנֵּר וּבְשָׂמִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָא דְּקַיְמָא לָן טָעַם מַבְדִּיל הָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְּהִבְדִּיל בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל אִם לֹא הִבְדִּיל בַּלַּיְלָה כֵּיוָן שֶׁטָּעַם שׁוּב אֵינוֹ מַבְדִּיל.
הגה: וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִי שֶׁמִּתְעַנֶּה ג' יָמִים וג' לֵילוֹת יִשְׁמַע הַבְדָּלָה (ו) מֵאֲחֵרִים, וְאִם אֵין אֲחֵרִים אֶצְלוֹ יָכוֹל לְהַבְדִּיל (ז) בְּשַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם וְלִשְׁתּוֹת וּלְקַבֵּל אַחַר כָּךְ הַתַּעֲנִית עָלָיו (ת''ה סי' קנ''ד עי' סי' תקנ''ג).
באר היטב (ו) מאחרים. ובסי' תקנ''א ס''י משמע דמותר ליתן לאחרים לשתות וכ''כ בשל''ה: (ז) בשבת. מבע''י אחר שהתפלל מעריב עי' סוף סי' רל''ג. ומותר לאכול אח''כ וה''ה בחול מותר לאכול אחר מעריב מבע''י עיין מ''א:
ז הַמַּבְדִּיל עַל יַּיִן עַל
(ח) שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הִבְדִּיל קֹדֶם שֶׁנָּטַל יָדָיו, פּוֹטֵר הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא פָּטַר אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל יָדָיו קֹדֶם שֶׁהִבְדִּיל.
הגה: וְאִם הִבְדִּיל (ט) תְּחִלָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ אַחֲרָיו בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלשׁ (תוס' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין).
באר היטב (ח) שלחנו. נראה פשוט דבאותו חדר שרגילין להתפלל במ''ש ואח''כ מבדילין באותו חדר חשיב על שלחנו. דהא בדעתם לשתות אח''כ בסעודה שיאכלו אח''ז. ט''ז: (ט) תחילה. זה קאי אם הבדיל קודם נטילה אע''פ שהוא על שלחנו אינו שייך למה שישתה אח''כ תוך המזון מש''ה צריך לברך תוך הסעודה ע''כ חייב לברך ברכה אחרונה קודם הסעודה. ולהלכה ודאי ספק ברכה להקל. ט''ז ע''ש:
ח כְּשֶׁפּוֹטֵר יַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו גַּם אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל כּוֹס
(י) שֶׁל הַבְדָּלָה. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד וְסָבוּר שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ יַיִן יוֹתֵר וְהִבְדִּיל עַל אוֹתוֹ כּוֹס וְאַחַר כָּךְ לֹא הֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר וּבֵרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלֹא כּוֹס, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל כּוֹס שֶׁל הַבְדָּלָה.
באר היטב (י) של הבדלה. ול''ד לקידוש שא''צ לברך ברכה אחרונה דבה''מ פטרתו הבדלה שאני שאינו צורך סעודה. טור עיין מ''א:
ט אִם רוֹצֶה לִסְעֹד תֵּכֶף לַהַבְדָּלָה צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבִיא לֶחֶם לַשֻּׁלְחָן קֹדֶם הַבְדָּלָה וְאִם הֵבִיא פּוֹרֵס עָלָיו מַפָּה וּמְכַסֶנוּ לְפִי שֶׁהוּא מֻקְדָּם בַּפָּסוּק וְצָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ אִם לֹא יְכַסֶנּוּ.
י אָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל, וְאִם הִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וְאִם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה אוֹמֵר:
(יא) הַמַּבְדִּיל
בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל. בְּלֹא בְּרָכָה, וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה.
הגה: וְכֵן נָשִׁים שֶׁאֵינָן מַבְדִּילִין (יב) בַּתְּפִלָּה יֵשׁ לְלַמְּדָן שֶׁיֹּאמְרוּ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה (כָּל בּוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בִּמְלָאכָה גְּמוּרָה כְּגוֹן כּוֹתֵב וְאוֹרֵג, אֲבָל הַדְלָקַת (יג) הַנֵּר בְּעָלְמָא אוֹ הוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אֵינוֹ צָרִיךְ לָזֶה (ר''י ני''ב ח''כ), וּמִזֶּה נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג לְהָקֵל שֶׁמַּדְלִיקִים נֵרוֹת מִיָּד שֶׁאָמְרוּ הַקָּהָל (יד) בָּרְכוּ, אֲבָל הָעִקָּר כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לִדְלוֹת מַיִם בְּכָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת, כִּי בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם סוֹבֵב כָּל מוֹצָאֵי שַׁבָּת כָּל הַבְּאֵרוֹת וּמִי שֶׁפּוֹגֵעַ בּוֹ וְיִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ, יִתְרַפֵּא מִכָּל תַּחְלוּאָיו (כָּל בּוֹ). וְלֹא רָאִיתִי לְמִנְהָג זֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רס''ג מִי שֶׁמּוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ אִם מֻתָּר לוֹמַר לְאַחַר שֶׁהִבְדִּיל לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה.
באר היטב (יא) המבדיל. ומ''מ אסור לאכול עד שיבדיל על הכוס אבודרהם ר''ן. ובי''ט שחל במ''ש אומר המבדיל בין קודש לקודש. מהרי''ו מ''א: (יב) בתפלה. כיון דתפלת ערבית רשות אלא דקבלו עלייהו בחובה והנשים לא קבלו עלייהו בחובה ואם לא יודעת לומר המבדיל אסורה במלאכה עד שתשמע מפי אחר: (יג) הנר. בתשובת גינת ורדים כלל ג' סי' כ''ה מתיר לשתות טיטו''ן קודם הבדלה דלאו מלאכה הוא ועי' בפרח שושן כלל ג' סימן ב': (יד) ברכו. היינו בנשים כיון שאין מבדילות בתפלה וגם אין בקיאות לומר המבדיל נוהגין להדליק אחר ברכו אבל אנשים אסורים עד אחר שהבדילו בתפלה וכן המנהג פשוט. ובזוהר במדבר מחמיר שלא להדליק עד אחר סדר קדושה. אבל טלטול הנר שרי אחר שהבדיל בתפילה ויש לדרוש ברבים שילמדו בנותיהם שיאמרו המבדיל מפני שעושין מלאכות גמורות שמבעירין עצים ואש ומחממין מים מ''א ע''ש. מהרי''ל היה מקפל הטלית שלו בכל מ''ש כדי להתעסק במצות בהתחלת ימי החול. ויש לומר ק''ל פעמים אליהו הנביא קודם ההבדלה ואין לומר שום פסוקים ולא פרשת וישלח ולא פיטום הקטורת כנודע מהאר''י ז''ל רק אם יש לו דרך ליסע יאמר פרשת וישלח. כתב הרשב''א בתשובה מה ראו חז''ל שקבעו לברך על האור במ''ש מטעם שהיה תחלת ברייתו יותר משאר בריות זה ביום פלוני וזה ביום פלוני תשובה לפי שנאסר בשבת ובמ''ש חוזר להתירו כאלו נתחדש ומשום כך מברכין עליו בי''כ מפני שביום נאסר ועתה נעשה היתר:
סימן ש - שיסדר שלחנו במוצאי שבת
ובו סעיף אחד
א לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם
(א) שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּדֵי לְלַוּוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת.
באר היטב (א) שלחנו. פי' בפריסת מפה על השלחן ושאר מינים הנוהגים אצלו בעריכת השלחן משום כבוד שבת והזמירות יזמר אחר הבדלה עי' ט''ז. ויהדר לאכול מין מאכל שתאב עליו יותר אף שהוא ביוקר ובזמנינו שמאחרין כ''כ בסעודה ג' שאין יכולים לאכול במ''ש יכולין לקיימה בפירות מ''א. ובא''ז כתב שמעתי שאם ממשיך הסעודה ג' עד לאחר חשיכה א''צ לאכול עוד סעודה ד' במו''ש:
סימן שא - באיזה כלים מתר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים
ובו נ''א סעיפים
א אֵין לָרוּץ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ.
הגה: וְאָסוּר לִפְסֹעַ יוֹתֵר (א) מֵאַמָּה בִּפְסִיעָה אַחַת, אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּפָחוֹת (אוֹר זָרוּעַ וְהג''א פֶּרֶק מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ).
באר היטב (א) מאמה. פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל היא ג''כ חצי אמה עיין מ''א:
ב בַּחוּרִים הַמִּתְעַנְּגִים בִּקְפִיצָתָם וּמְרוּצָתָם,
(ב) מֻתָּר. וְכֵן לִרְאוֹת כָּל דָּבָר שֶׁמִּתְעַנְּגִים בּוֹ
וְכֵן מֻתָּר (ג) לְטַיֵּל (בְּשַׁבָּת) (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (ב) מותר. אפי' לכתחילה. מ''א: (ג) לטייל. אפי' כוונתו להתחמם אבל לרוץ אסור אם עושה לרפואה. מ''א:
ג הָיָה הוֹלֵךְ וְהִגִּיעַ לְאַמַּת הַמַּיִם יָכוֹל לְדַלֵּג וְלִקְפֹּץ עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אִם הִיא רְחָבָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַנִּיחַ רַגְלוֹ רִאשׁוֹנָה קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר שְׁנִיָּה, וּמוּטָב שֶׁיְּדַלֵּג מִמַּה שֶּׁיַּקִּיפֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה בְּהִלּוּךְ; וְאָסוּר לַעֲבֹר בָּהּ, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה.
ד הָיָה הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן: לְהַקְבִּיל פְּנֵי
(ד) רַבּוֹ אוֹ פְּנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, יָכוֹל לַעֲבֹר בָּהּ וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁנּוּי כְּגוֹן שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדוֹ מִתַּחַת שְׂפַת חֲלוּקוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר וְלֹא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה
וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' תרי''ג סָעִיף ה' וּבְס''ח בְּהג''ה. וְאָסוּר לַעֲבֹר בְּסַנְדָּלוֹ, דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְהַדְּקוֹ וּלְקָשְׁרוֹ יָפֶה חַיְישִׁינָן דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי. אֲבָל בְּמִנְעָלוֹ, מֻתָּר.
באר היטב (ד) רבו. ואיש ואשה שוין בזה. ואם הרב צריך להתלמיד שרי ג''כ. ט''ז:
ה הַהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה מֻתָּר לַעֲבֹר בְּמַיִם אַף בַּחֲזָרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא מַכְשִׁילוֹ לֶעָתִיד לָבֹא.
ו הַהוֹלֵךְ
(ה) לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹר בְּמַיִם בַּהֲלִיכָה, אֲבָל לֹא בַּחֲזָרָה.
באר היטב (ה) לשמור. דשמירת ממונו נמי קצת מצוה הוא עי' סי' רמ''ח:
ז כָּל הַיּוֹצֵא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ תַּכְשִׁיט וְאֵינוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ וְהוֹצִיאוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁרְגִילִין לְהוֹצִיא אוֹתוֹ דָּבָר,
(ו) חַיָּב. וְכָל תַּכְשִׁיט שֶׁהוּא רָפוּי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לִפֹּל, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ וְאִם יָצָא, פָּטוּר. וְאִשָּׁה לֹא תֵּצֵא בְּתַכְשִׁיטִים שֶׁדַּרְכָּהּ לְשָׁלְפָם
(פי' לַהֲסִירָם מֵעָלֶיהָ) וּלְהַרְאוֹתָם.
הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ש''ג סָעִיף י''ח אִם אָסוּר אֲפִלּוּ בֶּחָצֵר אוֹ בַּבַּיִת, הִלְכָּךְ לֹא יֵצֵא אִישׁ לֹא בְּסַיִף וְלֹא בְּקֶשֶׁת וְלֹא בִּתְרִיס
(פי' מָגֵן), וְלֹא בְּאַלָּה וְלֹא בְּרֹמַח, וְלֹא בְּכֵלִים שֶׁאֵינָם תַּכְשִׁיט, וְאִם יָצָא חַיָּב חַטָּאת, וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא
(פי' כּוֹבַע שֶׁל בַּרְזֶל) וְלֹא בְּמַגָּפַיִם
(פִּי' אִנְפְּלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל), וְאִם יָצָא פָּטוּר שֶׁהֵם דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ. וְלֹא יֵצֵא בִּתְפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לַהֲסִירָם כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא. וְלֹא יֵצֵא קָטָן בְּמִנְעָל גָּדוֹל דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל. וְלֹא יֵצֵא בְּמִנְעָל אֶחָד אִם אֵין לוֹ מַכָּה בְּרַגְלוֹ, דִּלְמָא מְחַיְּכִי עָלֵיהּ וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ מַכָּה בְּרַגְלוֹ יֵצֵא בְּאוֹתוֹ
(ז) שֶׁאֵין בּוֹ מַכָּה.
באר היטב (ו) חייב. פי' כרת במזיד ועי' סי' שמ''ה ס''ז דזה אינו בזה הזמן: (ז) שאין. וט''ז אוסר גם בזה ע''ש:
ח לֹא יֵצֵא בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ בֵּין נְקוּבָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָא בִּנְקוּבָה חַיָּב, וּבְשֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, פָּטוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים
(ח) בְּהֶפֶךְ.
באר היטב (ח) בהפך. אבל בידו חייב בכל ענין. מ''א ועט''ז:
ט לֹא יֵצֵא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְאִם יָצָא חַיָּב. וְאִם יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם לְרַשִׁ''י פָּטוּר, וּלְרַבֵּנוּ תָּם וּלְהָרַמְבָּ''ם מֻתָּר דְּאֵינוֹ תַּכְשִׁיט אֶלָּא לְאִישׁ. אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה אָסוּר גַּם לְאִישׁ
וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ש''ג (סָעִיף י''ח).
י טַבַּעַת שֶׁקָּבוּעַ בָּהּ אֶבֶן וְכֵן אִם כְּתוּבִים בָּהּ אוֹתִיּוֹת אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם מִקְרֵי, שֶׁלֹּא נִקְרָא חוֹתָם אֶלָּא אִם כֵּן חֲקוּקִים בָּהּ אוֹתִיּוֹת אוֹ
(ט) צוּרוֹת.
באר היטב (ט) צורות. שאינם בולטות דאל''כ אף בחול אסור כמ''ש ביו''ד סי' קמ''א ס''ה:
יא דָּבָר הֶעָשׂוּי לְתַכְשִׁיט וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּגוֹן מַפְתְּחוֹת נָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף כְּמִין תַּכְשִׁיט, אָסוּר, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר שֶׁלְּצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ מוֹצִיא; וְיֵשׁ מַתִּירִים אִם הוּא שֶׁל
(י) כֶּסֶף.
הגה: וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לָצֵאת בְּתִיק שֶׁל בָּתֵּי עֵינַיִם שֶׁקּוֹרִין ברילי''ן אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּיק הוּא שֶׁל כֶּסֶף, דְּהַבָּתֵּי עֵינַיִם בְּעַצְמָם הֵם מַשּׂוֹי (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, אֲפִלּוּ מְחֻבָּר וְקָבוּעַ בַּחֲגוֹרָה, אָסוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנּוֹהֲגִין בָּזֶה (יא) לְהַתִּיר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה אַשְׁכְּנַזִּית סִימָן פ''א הָרִי''ף וְהָאֲגֻדָּה וְכֵן מַשְׁמָע בְּאוֹר זָרוּעַ).
באר היטב (י) כסף. וה''ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו מ''ב. ואם יש בו סכין פשיטא דאסור. מ''א: (יא) להתיר. ודוקא כשקבוע בראש החגורה ועשוי כמין זענקי''ל אבל כשקבוע באמצע חגורו אסור ב''ח. ואם תלוי המפתח בשלשלת כסף מותר עיין ט''ז:
יב לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ; וְלֹא נַגָּר בְּקֵיסָם שֶׁבְּאָזְנוֹ; וְלֹא סוֹרֵק בְּמִשְׁחָה שֶׁבְּצַוָּארוֹ; וְאִם יָצָא,
(יב) פָּטוּר.
באר היטב (יב) פטור. דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו ובמקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב עיין מ''א:
יג לֹא יֵצֵא הַזָּב
(יג) בְּכִיס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַצִּילוֹ מִזִּיבָתוֹ, שֶׁלֹּא יְטַנֵּף בָּהּ, וְכֵן אִשָּׁה נִדָּה שֶׁקּוֹשֶׁרֶת בֶּגֶד לְפָנֶיהָ שֶׁלֹּא תִּתְלַכְלֵךְ בְּדַם נִדּוּתָהּ, אֲסוּרָה לָצֵאת בּוֹ אִם לֹא יְהֵא סִנָּר עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ. אֲבָל אִם קוֹשַׁרְתּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְאַב לָהּ
(יד) הַדָּם וְלֹא תִּצְטַעֵר, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ.
באר היטב (יג) בכיס. וה''ה אם קושר מטלית בפתילה של כובע כדי לקנח בו עיניו כמו כן אסור. ש''ג: (יד) הדם. שלא יפול על בשרה ותתיבש עליה ונמצא מצערה. תוספות:
יד דָּבָר שֶׁהוּא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ לוֹבְשׁוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם אַצּוּלֵי טִנּוּף, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת.
הגה: וְלָכֵן מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בֶּגֶד מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים אוֹ כּוֹבַע עַל רֹאשׁוֹ, אֲבָל אָסוּר לְאִשָּׁה לִתֵּן בֶּגֶד עַל (טו) צְעִיפָהּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים דְּאֵין זֶה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
באר היטב (טו) צעיפה. כתב ט''ז דוקא על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוי דרך מלבוש ע''ש. ומ''א כתב דאם כוונתה שלא יצערו אותה גשמים שרי בכל ענין וכן דעת שו''ת עבודת הגרשוני סי' פ' ע''ש:
טו אֵין הַקִּטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה כְּמִין דְּפוּס שֶׁל רֶגֶל וְחוֹקֵק בּוֹ מְעַט לָשׂוּם רֹאשׁ שׁוֹקוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה זֶה לְהַלֵּךְ בּוֹ שֶׁעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ הוּא לְמַקְלוֹ, אֶלָּא כַּוָנָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה חֲסַר רֶגֶל אֶלָּא נְכֵה רֶגֶל, כֵּיוָן דְּאֵינוֹ צֹרֶךְ הִלּוּכוֹ, אָסוּר.
טז קִטֵּעַ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ כְּלָל עַל שׁוֹקָיו אֶלָּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵא, וּמִשֶׁנֶּעֱקָר מִמְּקוֹמוֹ נִסְמָךְ עַל יָדָיו וְעַל שׁוֹקָיו וְנִדְחָף לְפָנָיו וְעוֹשֶׂה סָמוֹכוֹת שֶׁל עוֹר אוֹ עֵץ לְרָאשֵׁי שׁוֹקָיו אוֹ רַגְלָיו הַתְּלוּיִם, וּכְשֶׁהוּא נִשְׁעָן עַל יָדָיו וְעוֹקֵר עַצְמוֹ נִשְׁעָן גַּם עַל רַגְלָיו קְצָת, אֵין יוֹצְאִים בָּהֶם בְּשַׁבָּת דְּאַיְדֵי דְּתָלוּי וְלָא מָנְחֵי אָאַרְעָא זִמְנִין דְּמִשְׁתַּלְּפֵי; אֲבָל בְּכִסֵא וְסַפְסָלִים הַקְּטַנִּים שֶׁבְּיָדָיו מֻתָּר לָצֵאת. קִטֵּעַ בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו וּמְהַלֵּךְ עַל שׁוֹקָיו וְעַל אַרְכְּבוֹתָיו וְעוֹשֶׂה סָמוֹכוֹת שֶׁל עוֹר לְשׁוֹקָיו, יוֹצֵא בָּהֶם בְּשַׁבָּת.
הגה: וְכֵן מֻתָּר לָצֵאת בְּמִנְעָל שֶׁל עֵץ שֶׁהָרֶגֶל נִכְנָס בּוֹ וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁיִּפֹּל (ר' יְרוּחָם ח''ה). וְכֵן בפנטני''ש דְּמִשְׁתַּלְּפֵי בִּמְהֵרָה וּמִמֵּילָא (רַשְׁבָּ''א סִימָן תר''ז). (טז) וְיֵשׁ מַחְמִירִים וְאוֹסְרִים (אָגוּר). וְלֹא יֵלֵךְ אָדָם יָחֵף בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לֵילֵךְ יָחֵף, וְלֹא יֵצֵא אָדָם בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא בְּחֹל בִּלְתִּי דָּבָר אַחֵר שֶׁיִּזְכֹּר עַל יָדוֹ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְלֹא יָבֹא לְחַלְּלוֹ (כָּל בּוֹ).
באר היטב (טז) ויש מחמירים. ואם שכח ויצא בהם אין צריך להסירן וט''ז מתיר בכל ענין:
יז חִגֵּר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ בְּלֹא מַקֵּל, מֻתָּר לֵילֵךְ בּוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר בּוֹ; אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ זוּלָתוֹ, וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּא
(יז) לְהַחֲזִיק עַצְמוֹ, אָסוּר.
וְחוֹלֶה שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ דִּינוֹ כְּחִגֵּר (רוֹקֵח).
באר היטב (יז) להחזיק. נ''ל דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או בחורף על המים הנגלדים שקורין איי''ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם. ט''ז:
יח סוּמָא, אָסוּר לוֹ לָצֵאת
(יח) בְּמַקֵּל.
באר היטב (יח) במקל. כיון שיוכל לילך בלא מקל. וזקנים שמנענעים גופם אסורים לצאת במקלות כדי לילך דרך ישר אבל אם הזקין כל כך שאי אפשר לילך זולת המקל מותר לצאת בו. ופשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת. אבל במקום שיש עירוב נ''ל דמותר אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפי' במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת מ''א ע''ש. (ובספר אליהו רבה דחה ראיית מ''א ודעתו להקל ע''ש):
יט מִי שֶׁהוּא אָסוּר וּכְבָלִים
(פי' כְּעֵין טַבָּעוֹת גְּדוֹלִים שֶׁסוֹגְרִים בָּהֶם הָרַגְלַיִם) בְּרַגְלָיו, מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם.
כ אֵין יוֹצְאִים בְּאַנְקַטְמִין, וְהוּא כְּמִין חֲמוֹר שֶׁעוֹשִׂים הַלֵּיצָנִים, וְנִרְאֶה כְּרוֹכֵב עָלָיו וְהוּא נוֹשְׂאוֹ וְהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו; וְלֹא בִּקְשָׁרִים, וְהֵם עֵצִים גְּבוֹהִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מוֹשָׁב לְכַף הָרֶגֶל וְהוֹלְכִים בָּהֶם בַּטִּיט; וְלֹא בְּפַרְמִי, וְהֵם כְּמִין צוּרַת פַּרְצוּף שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַפָּנִים לְהַפְחִיד הַתִּינוֹקוֹת.
כא אֵין יוֹצְאִים בְּתֵבָה זְקוּפָה וּמַחְצֶלֶת, אֲבָל יוֹצְאִים
(יט) בְּשַׂק וִירִיעָה וַחֲמִילָה
פי' בְּגָדִים גַּסִּים.
באר היטב (יט) בשק. מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אף בלא גשמים נמי שרי. הרא''ש:
כב יוֹצְאִים בְּמוֹךְ וּסְפוֹג שֶׁעַל הַמַּכָּה לְפִי שֶׁהֵם מְרַפְּאִים הִילְכָּךְ הָוֵי כְּמוֹ תַּכְשִׁיט, וְכֵן בִּקְלִפַּת שׁוּם וּבָצָל אוֹ בְּאִסְפַּלְנִית וּמִלּוּגְמָא וּרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ, וְאִם נָפְלוּ מֵעָלֶיהָ לֹא יַחֲזִירֶנָּה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִתְּנֵם בִּתְחִלָּה; אֲבָל אָסוּר
(כ) לִכְרֹךְ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה עַל הַמַּכָּה לָצֵאת בּוֹ, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינָם מְרַפְּאִים הֲווּ מַשּׂוֹי; אֲבָל בְּאִגּוּד שֶׁכּוֹרֵךְ עַל הָרְטִיָּה שֶׁלֹּא תִּפּוֹל מֵעָלָיו, יָכוֹל לֵילֵךְ בּוֹ וְקוֹשְׁרוֹ וּמַתִּירוֹ.
באר היטב (כ) לכרוך חוט. דאינם בטלים לגבי ספוג כמו אגד של סמרטוטין. מ''א:
כג הַבָּנִים יוֹצְאִים בְּזַגִּין
(פי' כְּמִין פַּעֲמוֹנִים קְטַנִּים) הָאֲרוּגִים לָהֶם בִּכְסוּתָם, אֲבָל אִם אֵינָם אֲרוּגִים, לֹא.
הגה: וְלֹא מְהָנֵי הָא דִּמְחֻבָּר לְכַסּוֹת רַק בְּדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מְחֻבָּר שָׁם. אֲבָל אִם חִבֵּר שָׁם דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ, אָסוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי''ט וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה). וְאוֹתָן עֲגֻלִּים יְרֻקִּים שֶׁגָּזְרָה הַמַּלְכוּת שֶׁכָּל יְהוּדִי יִשָּׂא אֶחָד מֵהֶן בִּכְסוּתוֹ, מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן אֲפִלּוּ אֵינוֹ תָּפוּר בִּכְסוּתוֹ רַק מְחֻבָּר שָׁם קְצָת (אוֹר זָרוּעַ). וְכֵן מֻתָּר לָצֵאת בְּמִטְפַּחַת שֶׁמְּקַנְּחִין בּוֹ הָאַף, שֶׁקּוֹרִין (כא) פצולי''ט, אִם מְחֻבָּר לִכְסוּתוֹ. וְהָא דְּמֻתָּר לָצֵאת בְּזַגִּין הָאֲרוּגִין דַּוְקָא שֶׁאֵין בָּהֶם עִנְבָּל וְאֵין מַשְׁמִיעִין קוֹל (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי סוֹף פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה).
באר היטב (כא) פצולי''ט אם מחובר לכסות. דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות ואע''ג דהפצולי''ט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ''מ כיון דאינו חשוב בטיל הוא לגבי כסות. וכתב הב''ח דהיינו דוקא אם מחובר לכסות בתפירה ולקצת פוסקים בתפורה שתי תכיפות עיין כנה''ג ובאר שבע אז בטל לגבי בגד אבל באותן שמחברין הפצולי''ט בחגור בקשר שאסור להתירו בשבת איסור גמור הוא דאדרבה אמרינן דהחגור בטל לגבי הפצולי''ט ע''ש. וכתב ט''ז מי שרוצה להיות הפצולי''ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה כיון שיש לו חגורה בלאו הכי וחגורה ע''ג חגורה אסור אלא יחבר ראש הפצולי''ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהי' כחגורה ארוכה ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב עכ''ל והיד אהרן כתב על הט''ז שדבריו המה תמוהים:
כד יוֹצְאִים בְּמִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם בִּקְשָׁרִים וְתוֹלִין אוֹתָם לִרְפוּאָה.
כה אֵין יוֹצְאִין בְּקָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְאִם הוּא מֻמְחֶה יוֹצְאִין בּוֹ. לָא שְׁנָא אִתְמְחֵי גַּבְרָא וְלֹא קַמֵעַ כִּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּשָׁלֹשׁ אִגְּרוֹת, וְרִפְּאוּ שְׁלָשְׁתָּם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁאִתְמְחֵי גַּבְרָא לְאוֹתוֹ לַחַשׁ בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ אֲבָל לֹא לִשְׁאָר לְחָשִׁים, וְגַם אֵין הַקָּמֵעַ מֻמְחֶה אִם יִכְתְּבֶנּוּ אַחֵר, לָא שְׁנָא אִתְמְחֵי קָמֵיעַ וְלֹא גַּבְרָא כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּאִגֶּרֶת וְרִפֵּא בּוֹ ג' פְּעָמִים שֶׁאוֹתָהּ אִגֶּרֶת מֻמְחֶה לְכָל אָדָם; וְכָל שֶׁכֵּן אִי אִתְמְחֵי גַּבְרָא וְקָמֵעַ כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּג' אִגְּרוֹת וְכָל אַחַת הוֹעִילָה לְג' אֲנָשִׁים אוֹ לְאָדָם אֶחָד ג' פְּעָמִים, אִתְמְחֵי גַּבְרָא לְלַחַשׁ זֶה בְּכָל אִגֶּרֶת שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ וְאִתְמְחוּ אִגְּרוֹת הַלָּלוּ לְכָל אָדָם.
הגה: וְדַוְקָא שֶׁבָּאוּ שְׁתֵּי הַמְחָאוֹת (כב) בְּיַחַד, אֲבָל אִם אִתְמְחֵי גַּבְרָא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה קָמֵעַ וְרִפֵּא שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים לָא תָּלִינָן בְּהַמְחָאַת הַקָּמֵעַ (כג) רַק בְּהַמְחָאַת הַגַּבְרָא שֶׁכְּבָר אִתְחְזַק (הָגָ''א וְכֵן מַשְׁמָע מִתוס' מֵהַבֵּאוּר שֶׁכָּתַב בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם כָּתַב שְׁלֹשָׁה קְמֵעִים לְאָדָם אֶחָד וְרִפְּאוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, לֹא אִתְמְחֵי לֹא גַּבְרָא וְלֹא קַמֵעַ. וּמֻתָּר לָצֵאת בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה לָא שְׁנָא הוּא
(כד) שֶׁל כְּתָב אוֹ שֶׁל עִקָּרִים, בֵּין בְּחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה בֵּין בְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. וְלֹא שֶׁנִּכְפֶה כְּבָר וְתּוֹלֵהוּ לִרְפוּאָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ לֹא אֲחָזוֹ הַחֹלִי אֶלָּא שֶׁהוּא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין וְתּוֹלֵהוּ שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנּוּ, שָׁרֵי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ בְּשִׁיר אוֹ בְּטַבַּעַת וְיֵצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁאָז יֹאמְרוּ שֶׁיּוֹצֵא בּוֹ לְשֵׁם תַּכְשִׁיט וְזֶה אָסוּר, דְּלָאו תַּכְשִׁיט הוּא.
באר היטב (כב) ביחד. כגון שריפא באגרת א' לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד לשמעון ואח''כ ריפא באותו אגרת ללוי ונמצא באו ב' המחאות יחדו: (כג) רק בהמחאת הגברא. ונ''מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסורה משא''כ כשבאו שניהן ביחד או שבא המחאת קמיע תחלה אז אע''פ שהפסיד הרופא המחאתו המחאת קמיע במקומה עומדת: (כד) של כתב. ואם הוא מכתבי קודש אסור לצאת בה אא''כ מחופה כמ''ש ס''ז. מ''א:
כו נֶאֱמָן לוֹמַר הָרוֹפֵא עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה.
כז יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל וּבְמַסְמֵר הַצָּלוּב בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם רְפוּאָה. אֲבָל אִם עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה וְאֵין נִכָּר בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה, אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אֲבָל כָּל לַחַשׁ, מֻתָּר. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּאוֹתָם שֶׁבָּדְקוּ וְאֵינָם מוֹעִילִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּכָל קָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.
כח מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּפִסַת רַגְלוֹ וְקוֹשֵׁר עָלֶיהָ מַטְבֵּעַ לְהָגֵן שֶׁלֹּא יִנָּגֵף בְּרַגְלוֹ, וְגַם הוּא
(כה) מְרַפֵּא, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ.
באר היטב (כה) מרפא. משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור. מ''א:
כט הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית מְקֻפֶּלֶת עַל כְּתֵפָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלְּאַחַר שֶׁנְּתָנָהּ עַל רֹאשׁוֹ מַגְבִּיהַּ שׁוּלֶיהָ עַל כְּתֵפָיו, חַיָּב חַטָּאת. אֲבָל אִם אֵינָהּ מְקֻפֶּלֶת עַל כְּתֵפָיו, אֶלָּא מְשֻׁלְשֶׁלֶת בְּרָחְבָּהּ לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו, שָׁרֵי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהוּא מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וּמִתְכַּסֶה בּוֹ כְּתֵפוֹ וְגוּפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְקַצֵּר קְצָת מִלְּמַטָּה, מֻתָּר. וְעַל פִּי זֶה מֻתָּר
(כו) לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ תַּחַת הַגְּלִימָא לַהֲבִיאוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
באר היטב (כו) להתעטף. כתב כנה''ג נוהגים לכרוך הטלית כמין אזור ולחברו על בגדיו ולמאן דאוסר ב' חגורות אסור ע''ש:
ל מֻתָּר לָצֵאת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּטַלִּית סְבִיב הַצַּוָּאר.
הגה: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּנִיחַ צַד יָמִין עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל שְׂמֹאל, דְּדֶרֶךְ לְלָבְשׁוֹ כָּךְ וְלָא הָוֵי אֶלָּא לְהִתְנָאוֹת וְשָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).
לא הַיּוֹצֵא מְעֻטָּף בְּטַלִּיתוֹ וְקִפְּלָהּ מִכָּאן וּמִכָּאן בְּיָדוֹ אוֹ עַל כְּתֵפוֹ, אִם נִתְכַּוֵּן לְקַבֵּץ כְּנָפָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְעוּ אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ, אָסוּר. וְאִם קִבְּצָם לְהִתְנָאוֹת בָּהּ כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּמַלְבּוּשָׁן, מֻתָּר. וְהָנֵי מִילֵי בַּטַּלִּיתוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ יְרִיעָה אַחַת מְרֻבַּעַת, אֲבָל מַלְבּוּשִׁים דִּידָן כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶם וּמוֹצִיא יָדָיו מִתּוֹכָהּ מֻתָּר לִתְפֹּס קְצָתָם בְּיָדוֹ וּלְהַגְבִּיהַּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ שׁוּלָיו בְּטִיט אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא
(כז) יְעַכְּבוּהוּ לָלֶכֶת.
באר היטב (כז) יעכבוהו. כתב מהרי''ל הני נשי שמפשילין ומקפלין בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים דנעשים באמצע כמרזב אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ''ל. ועי' ט''ז באורך. הנשים שחוגרות ואח''כ מגביהים קצת הבגד וחוגרות שנית למטה אותו חלק המקופל הוי כמרזב ועל זה י''ל מוטב יהיו שוגגים:
לב הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ, חַיָּב.
הגה: אֲבָל בַּבַּיִת מֻתָּר אִם צָרִיךְ לוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינָן צְרוּרִים רַק שֶׁהֵם (כח) מְנֻקָּבִים.
באר היטב (כח) מנוקבים. פי' זהובים אדומים. וה''ה מטבע כסף ששייך שיתלה אותם על צוואר בתו לתכשיט ט''ז. מהרי''ל ז''ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב וי''א שהתיר בכה''ג גם כשאין מנוקבים ואם מתיירא מגזילה כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב עכ''ל. וכתב המ''א משמע מדבריו דלשאת אותן בידו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד:
לג אָסוּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת בְּמָעוֹת אוֹ בְּכֶסֶף וְזָהָב הַתְּפוּרִים בְּבִגְדּוֹ.
הגה: (כט) וְיֵשׁ מַתִּירִים בִּמְקוֹם פְּסֵידָא שֶׁיָּרֵא שֶׁיִּגְזְלֶנּוּ מִמֶּנּוּ אִם יַנִּיחֵם בַּבַּיִת וְיֵלֵךְ מֵהֶם (אָגוּר וְאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ). וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל אִם צָרִיךְ לָצֵאת, אֲבָל אִם יוּכַל לִהְיוֹת יוֹשֵׁב בַּבַּיִת וְלֹא לָצֵאת, לֹא יֵצֵא. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ וְיוּכַל לְהַנִּיחָם בַּבַּיִת, יֵשׁ לְהַחְמִיר (או''ה).
באר היטב (כט) ויש מתירים. אפי' באינם תפורים וא''כ במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה''נ שרי ט''ז. ומ''א כתב דוקא תפורים אבל אם אינם תפורים אסור ע''ש. ובלא פסידא אסור ללבוש הבגד עי' סי' ש''י סוף ס''ז:
לד יוֹצֵא אָדָם בְּסוּדָר הַמְקֻפָּל עַל כְּתֵפָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִימָא כְּרוּכָה לוֹ עַל אֶצְבָּעוֹ. וְאִם אֵין הַסוּדָר חוֹפֶה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן קָשַׁר שְׁנֵי רָאשָׁיו לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו זֶה עִם זֶה.
לה לְבָדִים הַקָּשִׁים, אָסוּר לַהֲבִיאָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּכַרְמְלִית כְּשֶׁהוּא מְעֻטָּף בָּהֶם. וְאִם אֵינָם קָשִׁים הַרְבֵּה, מֻתָּר.
לו מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת בִּשְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בֵּין לְצָרְכּוֹ בֵּין לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁהֵם שְׁנֵי חֲלוּקִים בֵּין שֶׁהֵם שְׁנֵי סַרְבָּלִים
(פי' סַרְבָּל כְּסוּת הָעֶלְיוֹן) בֵּין שֶׁהֵם
(ל) שְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵין מַלְבּוּשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם.
הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים שְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת זֶה עַל זֶה אֶלָּא אִם כֵּן מַלְבּוּשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם (אוֹר זָרוּעַ וְתוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה), וְכֵן רָאוּי לִנְהֹג. וּמֻתָּר לִלְבֹּשׁ שֵׁנִי כּוֹבָעִים זֶה עַל זֶה (אוֹר זָרוּעַ), וְכֵן שְׁנֵי אַנְפִּילָאוֹת (אָגוּר).
באר היטב (ל) שני חגורות. ואם צריך להם שרי. ט''ז:
לז מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת בְּבָתֵּי יָדַיִם הַנִּקְרָאִים גואנטי''ש. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר לְהַצְרִיךְ שֶׁיִּתְפְּרֵם מֵעֶרֶב שַׁבָּת בְּבָתֵּי יָדַיִם שֶׁל מַלְבּוּשָׁיו אוֹ שֶׁיִּקְשְׁרֵם בָּהֶם קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא יָפֶה,
(לא) וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
באר היטב (לא) וראוי לחוש. ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר''ה וטוב להחמיר ב''ח וכתב הט''ז ונ''ל דדוקא בהענטשי''ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד אחת מהם אז נושא את ההענטשי''ך שחלץ בידו השנית ויש חשש שיעביר ד''א אבל בערבי''ל שלנו ששני הידים מתחממים בו ואף אם יצטרך להוציא יד אחת הרי הערבי''ל לבוש לידו השניה שעדיין בתוכה וגם לא חיישינן דלמא נפל דהא אוחזו בידו ואין כאן חשש כלל וכבר נהגו להקל לילך בערבי''ל בכל מקום וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהענטשי''ך ראוי ליזהר כמ''ש כאן וראוי לחוש וכו'. עיין שם ועיין בספר פני יהושע סי' י''ו שנטה דעתו להתיר אפילו בהענטשי''ך שיהיו כל אחד ביד אחד ע''ש ועיין בשכנה''ג:
לח הַיּוֹצֵא בְּשַׁבָּת בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָם הַחוּטִים חֲשׁוּבִים הֵם אֶצְלוֹ וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים וְיַעֲשֵׂהוּ צִיצִית. וְאִם הִיא מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ תְּכֵלֶת, מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' י''ג.
לט כִּלָּה
(פי' יְרִיעָה כְּעֵין אֹהֶל) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְצוּעוֹת שֶׁמּוֹתְחִין אוֹתָהּ בָּהֶם, מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בָּהּ וְלָצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין הָרְצוּעוֹת חֲשׁוּבוֹת כְּמַשּׂאוֹי שֶׁמְּבֻטָּלוֹת אַגַּבָּהּ; הִילְכָּךְ מֻתָּר לָצֵאת בִּרְצוּעוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאַבְנֵט אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמִּנְעָלִים קְשׁוּרִים בָּהֶם, דְּלֹא חֲשִׁיבֵי וּבָטְלוּ אַגַּב הָאַבְנֵט. אֲבָל אִם הֵם שֶׁל מֶשִׁי, חֲשִׁיבֵי וְלֹא בָּטְלֵי וְאָסוּר אִם אֵין הַמִּנְעָלִים קְשׁוּרִים בָּהֶם. וְהוּא הַדִּין לְכָל דָּבָר שֶׁנִּפְסָק מִן הַבֶּגֶד וְרֹאשׁוֹ אֶחָד מְחֻבָּר, כְּגוֹן לוּלָאוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּב, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְאִם חָשׁוּב הוּא, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ.
מ כּוֹבַע שֶׁהוּא מִתְפַּשֵּׁט לְהַלָּן מֵרֹאשׁוֹ טֶפַח, אָסוּר לְהַנִּיחַ בְּרֹאשׁוֹ אֲפִלּוּ בַּבַּיִת, מִשּׁוּם
(לב) אֹהֶל.
באר היטב (לב) אהל. ובסעיף שאח''ז מיירי שאין בו טפח. וכובע שקורין בריטל''ך בל''א אע''פ שמתפשט להלן מהראש טפח מ''מ כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין בו נייר קשה ע''ת. והט''ז כתב עוד היתר משום דלא מתכוון רק לכסות ראשו ומסיים ע''כ נ''ל דמי שמצערין אותו הזבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט''ל ולוקח הבריט''ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ע''ש. ומ''א כתב היתר אם הכובע קשה שיניחנו בשיפוע ע''ש. העושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל''א גרא''ב גרי''ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוי כמו כובע ט''ז. יש נמנעים מלתת הטלית על ראשם כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות וכמ''ש סי' שט''ו עיין מ''א. ולענין איסור מחמת חשש שמא יפול ממנו ואתי לאתויי כמ''ש בסעיף שאח''ז לא חיישינן בבריט''ל לפי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש. ונ''ל דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט''ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט''ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש ט''ז. והאר''י ז''ל לא היה משים על ראשו הקאפלו''ש ביום השבת משום אוהל נגיד ומצוה ד' נ''ב ועיין בט''ז סי' שט''ו ס''ק א' וס''ק י''א שכתב עוד היתרים בבריט''ל וע''ש:
מא לָצֵאת בְּשַׁבָּת בְּכוֹבַע שֶׁבְּרֹאשׁוֹ הֶעָשׂוּי לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁיַּגְבִּיהֶנּוּ הָרוּחַ מֵרֹאשׁוֹ וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי ד'' א בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מְהֻדָּק בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁהוּא עָמֹק שֶׁרֹאשׁוֹ נִכְנָס לְתוֹכוֹ, וְאֵין הָרוּחַ יָכוֹל לְהַפְרִידוֹ מֵרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁהוּא קָשׁוּר בִּרְצוּעָה תַּחַת גְּרוֹנוֹ, דִּבְהָכֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִדֵּי.
מב הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת בְּבִזָּיוֹן, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּרִין, אִם יֵשׁ סַכָּנָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מְכַסָן וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם אֵין סַכָּנָה, אִם יֵשׁ בָּהֶם רְצוּעוֹת שֶׁבְּכָךְ נִכָּר שֶׁהֵם תְּפִלִּין וְלֹא קְמֵעִים וְהֵן קְשׁוּרוֹת שֶׁיָּכוֹל לְלָבְשָׁן, מְכַנְּסָן זוּג זוּג דֶּרֶךְ לְבִישָׁה עַד שֶׁיַּכְנִיסֵן כֻּלָּם. וְאִם הָיוּ רַבִּים, שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לְלָבְשָׁן וּלְהַכְנִיסָן זוּג זוּג, יַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶם עַד הַלַּיְלָה וִיבִיאֵם. וְאִם יָרֵא לְהַחְשִׁיךְ מִפְּנֵי לִסְטִים, מוֹלִיכָם פָּחוֹת פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת, אוֹ נוֹתְנָם לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה.
מג הַמּוֹצֵא סֵפֶר תּוֹרָה בַּשָּׂדֶה, אִם אֵינוֹ שְׁעַת סַכָּנָה יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרוֹ וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו
לְשׁוֹן הָרַמְבָּ''ם: וּבְסַכָּנָה מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם הָיוּ גְּשָׁמִים יוֹרְדִים, מִתְעַטֵּף בְּעוֹר וְחוֹזֵר וּמְכַסֶה אוֹתוֹ, וְנִכְנָס בּוֹ.
מד הַבָּא לְהַצִּיל כֵּלָיו מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה לוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבֹּשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף, וּפוֹשֵׁט, וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא.
מה מִי שֶׁנִּשְׁרוּ כֵּלָיו בְּמַיִם, הוֹלֵךְ בָּהֶם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה. וְלֹא יִשְׁטְחֵם לְנַגְּבָם, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁכִּבְּסָן בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ
(לג) בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, שֶׁאֵין שָׁם רוֹאִים, אָסוּר. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְשָׁטְחָן בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם שָׁטַח מֵעֶרֶב שַׁבָּת כֵּלִים הַמְכֻבָּסִים, אֵינוֹ חַיָּב לְסַלְּקָן בְּשַׁבָּת.
באר היטב (לג) בחדרי חדרים. דוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור דאורייתא אסור בחדרי חדרים עיין מ''א:
מו בְּגָדִים הַשְּׁרוּיִם בְּמַיִם, אָסוּר לְנַגְּבָם סָמוּךְ לְאֵשׁ.
הגה: וְאָסוּר לְטַלְטְלָם שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה, וְהוּא שֶׁמַּקְפִּיד עַל מֵימָיו (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חָבִית). וְאָסוּר לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַחְלִיק וְלִפֹּל בַּמַּיִם, שֶׁמָּא יִשְׁרוּ כֵּלָיו וְיָבֹא לִידֵי סְחִיטָה. (רי''ו חֵלֶק ג')
מז לֹא יִשְׁטַח אָדָם אֶת כֵּלָיו בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ מִן הַזֵּעָה.
מח מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלֻנְטִית
(פי' בֶּגֶד שֶׁמִּסְתַּפְּגִין בּוֹ לְאַחַר שֶׁרוֹחֲצִין) וּמְבִיאָהּ בְּיָדוֹ, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יָבֹא לִסְחֹט. וְלֹא יִמְסֹר לְבַלָּנִים שֶׁהֵם חֲשׁוּדִים עַל הַסְחִיטָה.
מט מֻתָּר לִרְחֹץ יָדָיו בְּנָהָר בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיאֵם עִם הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶם חוּץ לַנָּהָר ד' אַמּוֹת.
באר היטב (לד) חטטין. שמניחין פשתים שיהא נראה כשער:
נ יוֹצְאִים בְּפִשְׁתָּן סָרוּק וְצֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁבְּרָאשֵׁי בַּעֲלֵי
(לד) חֲטָטִין
(פי' בַּעֲלֵי נְגָעִים). אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁצְּבָעָן וּכְרָכָן אוֹ שֶׁיָּצָא בָּהֶם שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם.
נא מֻתָּר לָצֵאת בְּמִצְנֶפֶת שֶׁתּוֹלִים בַּצַּוָּאר לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּיָדוֹ אוֹ בִּזְרוֹעוֹ, וְכֵן
(לה) בִּסְמַרְטוּטִין
(פי' חֲתִיכוֹת בֶּגֶד בָּלוּי) הַכְּרוּכִים עַל הַיָּד אוֹ עַל הָאֶצְבַּע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַכָּה.
באר היטב (לה) בסמרטוטין. היינו שיצא בה שעה אחת מבע''י ט''ז. ומ''א כתב אפי' לא יצא בה שעה אחת מבע''י ע''ש. ועיין סעיף כ''ב. בתשובת דבר שמואל סי' מ''ח יורה צד איסור לצאת בשבת באותם כלים שמשימים ברגליהם רוכבי הסוסים שיש בתחתיהם כמין גלגל קטן ובו חדודי ברזל שמכים בהם הסוס והתיר באותם שאין להם אלו החדודים אלא כמין קשת של ברזל שמשתמשין בהם לנוי ולחבר בהם בתי השוקים של עור לבלתי יחלצו מרגליהם ע''ש:
סימן שב - דיני נקוי וקפול הבגדים בשבת
ובו י''ג סעיפים
א הַמְנַעֵר טַלִּית
(א) חֲדָשָׁה, שְׁחוֹרָה, מִן הַטַּל שֶׁעָלֶיהָ, חַיָּב שֶׁהַנִּעוּר יָפֶה לָהּ כְּמוֹ כִּבּוּס. וְהוּא שֶׁמַּקְפִּיד עָלֶיהָ שֶׁלֹּא לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא נִעוּר.
הגה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְנַעֵר בֶּגֶד שֶׁנָּשַׁר בְּמַיִם אוֹ שֶׁיָּרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד (ב) חָדָשׁ שֶׁמַּקְפִּיד עָלָיו, (כָּל בּוֹ). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לְנַעֵר בֶּגֶד מִן (ג) הָאָבָק שֶׁעָלָיו, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו (רַשִׁ''י וְאוֹר זָרוּעַ). אֲבָל מֻתָּר לְהָסִיר (ד) הַנּוֹצוֹת מִן הַבֶּגֶד בְּשַׁבָּת (אוֹר זָרוּעַ). וְע''ל סִימָן של''ז.
באר היטב (א) חדשה. שלא נשתמשו בה כ''כ אלא עדיין היא בחידושה. ב''י: (ב) חדש. לפי שמתקצר במים ואיסור זה שייך בכל הבגדים בין שחורים בין שאר צבעים. ספר הזכרונות עיין ע''ת: (ג) האבק. היינו דוקא בשחור וחדש. מ''א: (ד) הנוצות. ובספר הזכרונות חשש לאיסור הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין. מ''א:
ב הַלּוֹקֵט יַבּוֹלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי בְּגָדִים, כְּגוֹן אֵלּוּ הַיַּבּוֹלוֹת שֶׁבִּכְלֵי הַצֶּמֶר הַנִּשְׁאָרִים בָּהֶם מִן הָאֲרִיגָה, חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ. וְהוּא
(ה) שֶׁיַּקְפִּיד עֲלֵיהֶם, אֲבָל אִם הֱסִירָם דֶּרֶךְ עֵסֶק, פָּטוּר.
באר היטב (ה) שיקפיד עליהם. פי' שמסירם בכוונה כדי ליפות הבגד ב''י. וקסמים הנשארים מהאריגה דינן כיבלת (טור) ובספר הזכרונות כתב אפילו אינו מקפיד אסור. ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו. ה''ג מ''א:
ג מְקַפְּלִים כֵּלִים בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ שַׁבָּת לְלָבְשָׁם בּוֹ
(ו) בַּיּוֹם. וְדַוְקָא בְּאָדָם
אֶחָד, וּבַחֲדָשִׁים שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְכַּבְּסוּ, וּלְבָנִים, וְאֵין לוֹ לְהַחֲלִיף; וְאִם חָסֵר אֶחָד מֵאֵלּוּ הַתְּנָאִים, אָסוּר וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּלְקַפְּלוֹ שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר קִפּוּלוֹ הָרִאשׁוֹן מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, וְנִרְאִין דְּבָרָיו.
באר היטב (ו) ביום. ולכן אסור לקפל הטלית אע''פ שמצות ציצית כל היום ויוכל להתעטף בו מ''מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו הוי כמי שיש לו להחליף ש''ל. אין מציעין המטות משבת למו''ש. משנה ורמב''ם. וכתב המ''א ונ''ל דמטה העומדת בחדר שדר שם ואיכא בזיון ודבר מגונה שיעמוד כך מותר להציעו דלצורך שבת הוא ובס' ב''ש משמע דאף זה אסור וע''ל סי' רפ''ט ס''א. ומציעין המטות מלילי שבת לשבת ומ''מ טוב יותר להציעו מע''ש. אגודה:
ד מַכְבֵּשׁ
הוּא כְּלִי שֶׁכּוֹבְשִׁין בּוֹ בְּגָדִים אַחַר הַכְּבִיסָה, וְהֵם שְׁתֵּי לוּחוֹת זֶה עַל זֶה וְהַבְּגָדִים בֵּינֵיהֶם, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מַתִּירִין אוֹתוֹ לִטֹּל מִמֶּנּוּ בְּגָדִים לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת;
(ז) וְשֶׁל אֻמָּן, אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא תָּחוּב בְּחָזְקָה וְהַתָּרָתוֹ דּוֹמָה לִסְתִירָה.
באר היטב (ז) ושל אומן. ואפי' היה מותר מע''ש אסור לשמוט כלים גזירה שמא יבא להתירו. והרמב''ם פי' משום שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו:
ה חָלוּק לְאַחַר כְּבִיסָה הוּא מִתְקַשֶּׁה וּמְשַׁפְשְׁפִים אוֹתוֹ בַּיָּדַיִם לְרַכְּכוֹ, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְרַכְּכוֹ. אֲבָל סוּדָר אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְצַחְצְחוֹ וְהָוֵי כִּמְלַבֵּן.
הגה: וְכוֹבָעִים וּשְׁאָר (ח) כְּלֵי פִּשְׁתָּן דִּינָן כְּסוּדָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ש''ל).
באר היטב (ח) כלי פשתן. אסור להעמיד הענק שבצוואר שקורין קאלני''ר על עצים העשוים לכך כמ''ש סי' תקמ''א ס''ג וס''ס תקי''ט ע''ש (כתב מ''א מנהג העולם לכסכסן בידים אבל בש''ל אוסר וכן הסכים בס' אליהו רבא ע''ש):
ו טִיט שֶׁעַל רַגְלוֹ,
אוֹ עַל מִנְעָלָיו, (בֵּית יוֹסֵף וְר' יְרוּחָם חי''ג) מְקַנְּחוֹ בַּכֹּתֶל אֲבָל לֹא בַּקַּרְקַע, דִּלְמָא אָתֵי לְאַשְׁווּיֵי גּוּמוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר אַף בְּכֹתֶל.
הגה: וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בִּשְׁנֵיהֶם, (הָרֹא''שׁ). וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּר לַהֲסִירוֹ בִּמְעַט (ט) חֶרֶס הָרָאוּי לְטַלְטֵל, (רַבִּי יְרוּחָם חי''ג).
באר היטב (ט) חרס. וזה לכ''ע שרי:
ז טִיט שֶׁעַל בִּגְדּוֹ, מְשַׁפְשְׁפוֹ מִבִּפְנִים דְּלֹא מוּכָחָא מִלְּתָא לְאִתְחַזּוּיֵי כִּמְלַבֵּן, אֲבָל לֹא בַּחוּץ דְּדָמֵי לִמְלַבֵּן וּמְגָרְדוֹ
(י) בְּצִפֹּרֶן. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּהָנֵי מִלֵּי לַח, אֲבָל יָבֵשׁ אָסוּר דְּהָוֵי
(יא) טוֹחֵן.
באר היטב (י) בצפורן. וה''ה בסכין אפי' בחודה. ב''י ד''מ: (יא) טוחן. נ''ל דוקא ביש ממשות טיט על הבגד אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרר שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומטעם זה יש להתיר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרר בציפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות. ט''ז:
ח אֵין מְגָרְרִין
בְּסַכִּין אוֹ בְּצִפֹּרֶן מִנְעָל, בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלֵף
(יב) הָעוֹר וְהָוֵי מְמַחֵק.
באר היטב (יב) העור. מהרי''ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בה''כ והיה עב ורחב לגרר בו השולים מהטיט. והב''ח מחמיר עיין מ''א וט''ז:
ט מֻתָּר לִתֵּן מַיִם עַל גַּבֵּי מִנְעָל לְשַׁכְשְׁכוֹ; אֲבָל לְכַבְּסוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּשַׁפְשֵׁף צִדּוֹ זֶה עַל צִדּוֹ זֶה, אָסוּר. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו לִכְלוּךְ, אָסוּר אֲפִלּוּ לְשַׁכְשְׁכוֹ, דְּזֶהוּ כִּבּוּסוֹ, אֶלָּא מְקַנְּחוֹ בִּסְמַרְטוּט בְּקַל וְלֹא בְּדֹחַק, פֶּן יִסְחֹט.
הגה: וּבֶגֶד שֶׁאֵין עָלָיו לִכְלוּךְ, מֻתָּר לָתֵת עָלָיו מַיִם מוּעָטִים וְלֹא מְרֻבִּים, שֶׁמָּא יִסְחֹט (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג וּסְמַ''ק וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה וְהָרֹא''שׁ פ''ח דְּיוֹמָא). וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַטּוּר סי' של''ד וְסי' שי''ט וְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי וְהַגָּהוֹת פ' כ''ב).
י הָרוֹחֵץ יָדָיו, טוֹב לְנַגְּבָם בְּכֹחַ זוֹ בְּזוֹ וּלְהָסִיר מֵהֶם הַמַּיִם כְּפִי יְכָלְתּוֹ קֹדֶם שֶׁיְּקַנְּחָם בְּמַפָּה.
הגה: וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דְּאֵין לָחוּשׁ לָזֶה, דְּלֹא אָמְרֵי' שְׁרִיַּת בֶּגֶד זֶהוּ כִּבּוּסוֹ בְּכִי הַאי גַּוְנָא, דְּאֵין זֶה רַק דֶּרֶךְ (יג) לִכְלוּךְ, וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף וְאָגוּר). לָכֵן מֻתָּר (יד) לְנַגֵּב יָדָיו בְּבֶגֶד שֶׁהֵטִיל בּוֹ תִּינוֹק (טו) מֵי רַגְלַיִם, (טז) כְּדֵי לְבַטְּלָם שֶׁאֵין זֶה רַק דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ בְּעָלְמָא. (טוּר) אֲבָל אָסוּר לִתֵּן (יז) מַיִם מַמָּשׁ עַל הַמֵּי רַגְלַיִם כְּדֵי לְבַטְּלָם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ''ב וְתו' פ' ח' שְׁרָצִים).
באר היטב (יג) לכלוך. ומ''מ נ''ל דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבוא לידי סחיטה וכמ''ש סי' ש''א ס''ג ובסעיף מ''ו: (יד) לנגב. וטוב שלא ליקח ילד בחיקו בשבת אם לא על כר ס''ח סי' רס''ז. הרוחץ ילד במים לא ישים הבגד במים ס''ח סי' רס''ד: (טו) מי רגלים. אבל כשיש צואה עליו אסור להעבירו בניגוב הידים וכמ''ש ס''ט. מ''א: (טז) כדי לבטלם. עמ''ש המ''א ועי' בתשוב' חכם צבי סימן ק''ב: (יז) מים ממש. ואפי' ליטול ידיו עליהם אסור דזהו כיבוסו. ב''י:
יא מִי שֶׁנִּתְלַכְלְכָה יָדוֹ בְּטִיט, מְקַנְּחָהּ בִּזְנַב הַסוּס וּבִזְנַב הַפָּרָה וּבְמַפָּה הַקָּשָׁה הָעֲשׂוּיָה לֶאֱחֹז בָּהּ קוֹצִים; אֲבָל לֹא בְּמַפָּה שֶׁמְּקַנְּחִים בָּהּ יָדַיִם, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחֹל וְיָבֹא לְכַבֵּס הַמַּפָּה.
יב אָסוּר לְנַגֵּב כּוֹס שֶׁהָיָה בּוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, בְּמַפָּה, מִשּׁוּם דְּאָתֵי לִידֵי
(יח) סְחִיטָה.
באר היטב (יח) סחיטה. נ''ל דבסמרטוט המיוחד לכך שרי דלא גזרינן שמא יסחוט ועוד נ''ל דדוקא בכוס שהוא צר א''א דלא אתי לידי סחיטה אבל ספסל מותר לקנח ודוקא בדבר שאין מקפיד על מימיו מ''א. (ובס' אליהו רבה הניח דבר זה בצ''ע ע''ש) ודע דסחיטה של מים הוי תולדה דמלבן או צובע כמו שכתב הב''י ס''ס ש''כ:
יג אֵין מִסְתַּכְּלִין בְּשַׁבָּת בְּמַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁהִיא חֲרִיפָה כְּאִזְמֵל
(פי' כְּעֵין סַכִּין קָטָן חַד וְחָרִיף), דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַשִּׁיר בָּהּ נִימִין הַמְדֻלְדָּלִין; וַאֲפִלּוּ אִם הִיא קָבוּעַ בַּכֹּתֶל. אֲבָל מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה שֶׁאֵין בָּהּ חֲשָׁשׁ זֶה, אֲפִלּוּ אֵינָהּ קְבוּעָה.
סימן שג - דיני תכשיטי אשה
ובו כ''ז סעיפים
א לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בָּרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, מִפְּנֵי שֶׁצְּרִיכָה לַהֲסִירָם
(א) בִּשְׁעַת טְבִילָה חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תּוֹלִיכֵם אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם הֵם קְלוּעוֹת בִּשְׂעָרָהּ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. וְאִם הֵם מַעֲשֵׂה אֲרִיגָה, מֻתָּר שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לַהֲסִירָם בִּשְׁעַת טְבִילָה.
הגה: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ (ב) מְטֻנָּפוֹת אוֹ מֻזְהָבוֹת דְּאָז (ג) מְסִירָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְטַנְּפוּ בַּמַּיִם (טוּר וְהָרֹא''שׁ וּסְמַ''ג).
באר היטב (א) טבילה. כתב הבאר היטב אשר לפני ואם הבתולה אסורה מפני גזרה זו צ''ע כי הבתולות אסורות לטבול כמ''ש ביו''ד סי' קפ''ג ע''ש. ולא ידעתי למה מסופק בבתולה טפי מבזקינה דאין שייך נמי גבה טבילה ולדידי אין ספק דלא פלוג רבנן בתקנתא וכ''כ הט''ז בס''ק (ד') [ב'] יעו''ש: (ב) מטונפות. שאז חוצץ: (ג) מסירן. זהו טעם על מוזהבים:
ב מֻתָּר לָצֵאת בְּחוּטִין שֶׁבְּצַוָּארָהּ, שֶׁהֵם רְפוּיִם וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַהֲסִירָם בִּשְׁעַת טְבִילָה, אֲבָל בְּקָטְלָא שֶׁבְּצַוָּארָהּ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁצְּרִיכָה לַהֲסִירָם בִּשְׁעַת הַטְּבִילָה לְפִי שֶׁהִיא מְהַדֶּקֶת אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה בַּעֲלַת בָּשָׂר, וְחַיְישִׁינָן דִּלְמָא אָתְיָא לְאַתּוּיֵי ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא תֵּצֵא בְּטוֹטֶפֶת, וְהוּא כְּמִין צִיץ וּמַגִּיעַ מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וְלֹא בְּשַׁרְבִיטִין, וְהוּא גַּם כֵּן צִיץ וְאֵינוֹ מַגִּיעַ אֶלָּא עַד לְחָיַיִם שֶׁכּוֹרַכְתּוֹ עַל רֹאשָׁהּ וְתוֹלָה לָהּ עַל לְחָיֶיהָ מִכָּאן וּמִכָּאן, וְהוּא שֶׁאֵינָם תְּפוּרִים בִּשְׂבָכָה, דְּחַיְישִׁינָן דִּלְמָא שָׁלְפָא לְאַחְווּיֵי וְאָתְיָא לְאַתּוּיֵי ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; אֲבָל אִם תְּפוּרִים לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְהָכֵי, וּמֻתָּר.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְתוּלָה שֶׁאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְגִלּוּי רֹאשָׁהּ, אֲפִלּוּ תְּפוּרָה בִּשְׂבָכָה אָסוּר, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תְּסִירֵם עִם הַשְּׂבָכָה, וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי (אוֹר זָרוּעַ).
ג לֹא תֵּצֵא בְּכִפָּה שֶׁל צֶמֶר, דְּהַיְנוּ חוּטֵי דְּעַמְרָא דִּגְדִילִין וַעֲבִידֵי כִּי הוּצָא
(פי' כְּכֵלִים הָעֲשׂוּיִם מֵעָלֵי לוּלָבֵי הַדְּקָלִים שֶׁהֵם בַּאֲרִיגָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִצְטְמָא הָעֲשׂוּיָה כְּמִין לֶבֶד כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא שָׁם), וּרְחָבִים כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת כְּשִׁעוּר צִיץ, וְלֹא בְּאִצְטְמָא דְּהַיְנוּ מַטְלִית שֶׁתּוֹלִין בּוֹ חוּטִין שֶׁל צִבְעוֹנִים וְתוֹלִין אוֹתוֹ לַכַּלָּה לְהַפְרִיחַ מִמֶּנָּה הַזְּבוּבִים.
ד לֹא תֵּצֵא בְּעִיר שֶׁל זָהָב, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט עָגֹל וּמְצַיְּרִין בּוֹ כְּמִין עִיר, וְיֵשׁ בָּאֶמְצַע לָשׁוֹן שֶׁמְּחַבְּרִים אוֹתוֹ לַמַּלְבּוּשׁ, וְרַבֵּנוּ תָּם פי' שֶׁהוּא כְּעֵין עֲטָרָה לָרֹאשׁ.
ה כְּלִילָא, וְהוּא תַּכְשִׁיט שֶׁמַּנִיחָתוֹ עַל פַּדַּחְתָּהּ מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְקוֹשַׁרְתּוֹ בִּרְצוּעוֹת הַתְּלוּיוֹת, מֻתֶּרֶת
(ד) לָצֵאת בּוֹ בֵּין שֶׁהוּא עֲשׂוּי מֵחֲתִיכוֹת שֶׁל זָהָב חֲרוּזוֹת בְּחוּט בֵּין שֶׁאוֹתָם חֲתִיכוֹת קְבוּעוֹת בְּמַטְלִית.
באר היטב (ד) לצאת. דאין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחוי אבל תכשיטין שכל הנשים רגילים בהו אף חשובה אסורה. ש''ג:
ו דִּסוֹקְיָא, דְּהַיְנוּ חֲתִיכַת מְעִיל רְחָבָה, אִם יֵשׁ בָּהּ רְצוּעוֹת קְצָרוֹת תְּלוּיוֹת בָּהּ לְקָשְׁרָן בָּהֶם וּלְהַדְּקָן סְבִיבוֹתֶיהָ דִּמְהַדֵּק, שָׁרֵי, וְאִם אֵין לוֹ רְצוּעוֹת, אָסוּר.
ז לֹא תֵּצֵא בְּקָטְלָא, דְּהַיְנוּ בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנָצִים כְּעֵין מִכְנָסִים וּמַכְנִיסִים בּוֹ רְצוּעָה רְחָבָה וְקוֹשְׁרָהּ סָבִיב צַוָּארָהּ וְהַבֶּגֶד תָּלוּי עַל לִבָּהּ, וְהוּא חָשׁוּב וּמְצֻיָּר בְּזָהָב.
ח לֹא תֵּצֵא בְּנִזְמֵי הָאַף, אֲבָל יוֹצֵאת בְּנִזְמֵי הָאֹזֶן.
הגה: מִפְּנֵי שֶׁאָזְנֶיהָ מְכֻסּוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לְגַלּוֹת הָאָזְנַיִם, אָסוּר לָצֵאת בִּנְזָמִים שֶׁבָּאֹזֶן הֵיכָא דְּדֶרֶךְ לְהוֹצִיאָם מִשָּׁם (אוֹר זָרוּעַ).
ט לֹא תֵּצֵא בְּמַחַט נְקוּבָה, וְאִם יָצְאָה,
(ה) חַיֶּבֶת. וְשֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, אִם מַעֲמֶדֶת בָּהּ קִשּׁוּרֶיהָ מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ, וְאִם אֵינָהּ מַעֲמֶדֶת בּוֹ קִשּׁוּרֶיהָ, אָסוּר.
באר היטב (ה) חייבת. עיין מ''א וט''ז באורך (ובס' אליהו רבה הניח דבר זה בצ''ע):
י לֹא תֵּצֵא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם,
(ו) וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת. וּכְשֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם לֹא תֵּצֵא, וְאִם יָצְתָה, פְּטוּרָה.
באר היטב (ו) ואם יצאת. עי' סי' ש''א ס''ט ויו''ד דין זה בביאור:
יא לֹא תֵּצֵא בְּכוֹלְיַיאר, וְהוּא תַּכְשִׁיט שֶׁקּוֹשֶׁרֶת בּוֹ מִפִּתְחֵי חֲלוּקָהּ, וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת. וְהוּא קֶשֶׁר שֶׁקָּשׁוּר בּוֹ בֹּשֶׂם שֶׁרֵיחוֹ טוֹב.
יב אִם חָסֵר אַחַת מִשִּׁנֶּיהָ וּמְשִׂימָה אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, אִם הוּא שֶׁל זָהָב, לֹא תֵּצֵא בּוֹ דְּכֵיוָן שֶׁמְּשֻׁנֶּה בַּמַּרְאֶה מִשְּׁאָר שִׁנַּיִם, דִּלְמָא מְבַזּוּ לָהּ וְשָׁקְלָא לֵיהּ וּמִמְּטְיָא. אֲבָל שֶׁל כֶּסֶף שֶׁדּוֹמֶה לִשְׁאָר שִׁנַּיִם, מֻתָּר, וְכָל שֶׁכֵּן שֵׁן דְּאָדָם.
יג לֹא תֵּצֵא בְּמִנְעָל הַקָּרוּעַ לְמַעְלָה, דְּמָחֲכוּ עָלָה וְאַתְיָא לְאַתּוּיֵי. וְלֹא בְּמִנְעָל חָדָשׁ, שֶׁמָּא לֹא יָבֹא לְמִדָּתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן נִסְתָה לָלֶכֶת בּוֹ מֵאֶתְמוֹל שֶׁהוּא לְמִדָּתָהּ. אֲבָל
(ז) אִישׁ מֻתָּר, שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד כָּל כָּךְ.
הגה: וּבִשְׁאָר מַלְבּוּשִׁים אֵין לָחוּשׁ, אֲפִלּוּ בְּאִשָּׁה (כָּל בּוֹ).
באר היטב (ז) איש. ב''ח כתב להתיר לצאת במנעל שלנו עם התבן שבו וגם מותר לכתחלה לתת תבן לתוך המנעל והגהת סמ''ק מסופק בזה ויש להקל לצורך קצת. ע''ת:
יד יוֹצֵאת בְּחוּטֵי שֵׂעָר בֵּין שֶׁהֵם עֲשׂוּיִים מִשְּׂעָרָהּ אוֹ מִשְּׂעַר חֲבֶרְתָּהּ וַאֲפִלּוּ מִשְּׂעַר בְּהֵמָה,
(ח) וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה וְלֹא יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה.
באר היטב (ח) ובלבד. דמחכו עלה ואתי' לשלופי:
טו יוֹצְאָה בְּקֶשֶׁר שֶׁעוֹשִׂין לִרְפוּאַת קִטּוּף עַיִן הָרַע שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט, וּבְמוֹךְ הַקָּשׁוּר וּמְהֻדָּק בְּאָזְנָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ הַקָּשׁוּר בְּסַנְדָּלָהּ, וּבְסַנְדָּל וּמִנְעָל הַסְתוּמִים מִכָּל צַד, אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר, מֻתָּר. וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ.
הגה: שֶׁלֹּא יִפֹּל דָּם עָלֶיהָ (ט) וִיצַעֲרֶנָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים), אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא מָאוּס לֹא חַיְישִׁינָן דִּלְמָא שָׁקְלָא לֵיהּ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ בֵּית יָד, וּבְפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח וּבְכָל בֹּשֶׂם שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתְּנֵם לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. וְאִם נָפַל, לֹא תַּחֲזִיר.
(י) וּבְבָתֵּי שׁוֹקַיִם שֶׁקּוֹשְׁרִים כִּמְשִׁיחָה סְבִיב שׁוֹקֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמְּשִׁיחָה קְשׁוּרָה בָּהֶם וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִשְׁתַּלְשְׁלוּ לְמַטָּה. וְיוֹצְאָה בְּאֶצְעָדָה שֶׁמַּנִּיחִין בַּזְּרוֹעַ אוֹ בַּשּׁוֹק, וְהוּא שֶׁתְּהֵא דְּבֻקָּה לַבָּשָׂר וְלֹא תִּשָּׁמֵט. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּשֶׁל זְרוֹעַ.
באר היטב (ט) ויצערנה. ואם מכוונת שלא יפול הדם על הבגדים ויטנפם אסור כמ''ש סימן ש''א סי''ג. ט''ז: (י) ובבתי שוקיים. דלא שלפא כיון שהוא לצניעות ולכן י''א בשל זרוע:
טז בְּכָל מַה שֶּׁיְּכוֹלָה לָצֵאת יְכוֹלָה לְהַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא חַיְישִׁינָן דִּלְמָא מַתְיָא לֵיהּ.
יז יֵשׁ אוֹסְרִים לְהָבִיא מָפְתֵּחַ אֲפִלּוּ בַּחֲצַר הַבַּיִת כִּי אִם בְּיָדוֹ, אֲבָל לֹא בַּחֲגוֹרָתוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיוֹצִיאֶנָּה לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
יח כָּל שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אָסוּר לָצֵאת בּוֹ לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת,
(יא) חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה נָכְרִית דְּהַיְנוּ קְלִיעַת שֵׂעָר שֶׁקָּלְעָה בְּתוֹךְ שְׂעָרָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאָסְרוּ לָצֵאת בּוֹ, אֲפִלּוּ לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ בַּבַּיִת אָסוּר, וְכָל שֶׁכֵּן לָצֵאת בּוֹ לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת, חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה נָכְרִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַכֹּל מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בֶּחָצֵר, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. וְהָאִדָּנָא, נְשֵׁי דִּידָן נָהֲגוּ לָצֵאת בְּכָל תַּכְשִׁיטִין. וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ דְּמִדִּינָא אֲסוּרוֹת, אֶלָּא שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגוֹת וְאַל יִהְיוּ מְזִידוֹת. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת לוֹמַר שֶׁהֵן נוֹהֲגוֹת כֵּן עַל פִּי סְבָרָא אַחֲרוֹנָה שֶׁכָּתַבְתִּי שֶׁלֹּא אָסְרוּ לָצֵאת בְּתַכְשִׁיטִין לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, וְהַשְׁתָּא דְּלֵית לָן רְשׁוּת הָרַבִּים גָּמוּר הֲוָה כָּל רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁלָּנוּ כַּרְמְלִית וְדִינוֹ כְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, וּמֻתָּר.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד טַעַם לְהַתִּיר דְּעַכְשָׁיו שְׁכִיחֵי תַּכְשִׁיטִין וְיוֹצְאִין בָּהֶם אַף בַּחֹל וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דִּילְמָא. שָׁלְפָא וּמְחַוְּיָא כְּמוֹ בִּימֵיהֶם שֶׁלֹּא הָיוּ רְגִילִים לָצֵאת בְּהוּ רַק בְּשַׁבָּת וְלָא הָוֵי שְׁכִיחֵי (תוס' פֶּרֶק כ''כ וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה). וּמִיהוּ טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם לְאִשָּׁה וְשֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם לְאִישׁ, דִּתְנַן בָּהּ חַיָּב חַטָּאת, אַף בְּכַרְמְלִית אָסוּר אֲפִלּוּ לְדִידָן. וְהוּא הַדִּין לְכָל מַאי דְּאִתְמָר בֵּיהּ חִיּוּב חַטָּאת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁנָּהֲגוּ הָאֲנָשִׁים לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, הֲרֵי זֶה לָהֶם כְּתַכְשִׁיט, וְשָׁרֵי. וּלְפִי זֶה אֶפְשָׁר דְּכֵיוָן שֶׁנָּהֲגוּ עַכְשָׁו הַנָּשִׁים לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם הֲרֵי הוּא לָהֶן כְּתַכְשִׁיט, וְשָׁרֵי. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְהַזְהִיר לַנָּשִׁים שֶׁלֹּא תֵּצֶאנָה אֶלָּא בַּמְּחָטִים שֶׁהֵן צְרִיכוֹת לְהַעֲמִיד קִשּׁוּרֵיהֶן וְלֹא יוֹתֵר, כִּי בָּזֶה שֶׁאֵין לָהֶן תּוֹעֶלֶת בּוֹ יִשְׁמְעוּ לָנוּ.
באר היטב (יא) חוץ מכבול. שלא תתגנה על בעלה:
יט צָרִיךְ לְהַזְהִיר לַנָּשִׁים שֶׁלֹּא יְטַלְטְלוּ מַחַט שֶׁנִּטַּל חֻדָּהּ אוֹ עֻקְצָהּ לָשׂוּם בַּצְּעִיפֵיהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן נִטַּל מֵעֶרֶב שַׁבָּת חֻדָּהּ וְעֻקְצָהּ
וְיִחֲדָהּ לְשֵׁם כָּךְ
וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ש''ח סי''א.
כ הַבָּנוֹת קְטַנּוֹת שֶׁנּוֹקְבִים אָזְנֵיהֶם כְּדֵי לָתֵת בָּהֶם נְזָמִים כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִסָתְמוּ הַנְּקָבִים נוֹתְנִים בָּהֶם קֵסָמִים, מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם. וְהוּא הַדִּין אִם נוֹתְנִין חוּטִים בְּאוֹתָם נְקָבִים, שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בָּהֶם אִם אֵינָם צְבוּעִים, אֲבָל אִם צְבוּעִים, אָסוּר.
כא יוֹצֵאת אִשָּׁה רְעוּלָה, וְהוּא שֶׁמְּעַטֶּפֶת כָּל רֹאשָׁהּ חוּץ מֵהַפָּנִים.
כב פּוֹרֶפֶת
(פי' קוֹשֶׁרֶת) בְּשַׁבָּת עַל הָאֱגוֹז וְעַל הָאֶבֶן שֶׁיִּחַדְתּוֹ לְכָךְ, וְיוֹצֵאת בּוֹ, אֲבָל עַל הַמַּטְבֵּעַ אָסוּר לִפְרֹף בְּשַׁבָּת, דְּלָאו בַּר טִלְטוּל הוּא וְלֹא מְהָנֵי בָּהּ יִחוּד. וְאִם פְּרָפָהּ עָלָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת.
כג אִם הָיְתָה צְרִיכָה לְהוֹצִיא אֱגוֹז לִבְנָהּ וּפְרָפָהּ עָלָיו כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ, אִם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אָסוּר. וְאִם לְכַרְמְלִית, מֻתָּר.
כד יוֹצְאָה
(יב) בְּאֶבֶן תְּקוּמָה
(פי' הֶעָרוּךְ אֶבֶן יְדוּעָה שֶׁכְּשֶׁהִיא עַל אִשָּׁה לֹא תַּפִּיל), וּבַמִּשְׁקָל שֶׁשָּׁקְלוּ כְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּפִּיל, וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְעַבְּרָה עֲדַיִן.
באר היטב (יב) באבן תקומה. פי' הט''ז שהוא שטערי''ן שו''ס שנושאים נשים מעוברות:
כה אָסוּר לְאִשָּׁה שֶׁתַּעֲבִיר בְּשַׁבָּת סְרָק עַל פָּנֶיהָ, מִשּׁוּם צוֹבֵעַ. וּמִטַּעַם זֶה אֲסוּרָה לִכְחֹל בְּשַׁבָּת, וּמִטַּעַם זֶה אֲסוּרָה לָטוּחַ עַל פָּנֶיהָ בָּצֵק, וּכְשֶׁנּוֹטַלְתּוֹ מַאֲדִים הַבָּשָׂר.
כו אָסוּר לִקְלֹע הָאִשָּׁה שְׂעָרָהּ בְּשַׁבָּת, וְלֹא לְהַתִּיר קְלִיעָתָהּ, אֲבָל יְכוֹלָה לַחֲ שְׂעָרָהּ.
הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים לַחֲלֹק שְׂעָרָהּ, דְּהַיְנוּ לַעֲשׂוֹת השייטי''ל (רַשִׁ''י וְאוֹר זָרוּעַ). וְכֵן נָהֲגוּ לְאָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי כְּלִי, אֲבָל בְּאֶצְבַּע בְּעָלְמָא נָהֲגוּ לְהָקֵל.
כז אָסוּר לִסְרֹק בְּמַסְרֵק בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ אוֹתוֹ שֶׁעוֹשִׂים
(יג) מִשְּׂעַר חֲזִיר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֵעָקְרוּ שְׂעָרוֹת.
אֲבָל מֻתָּר לַחֹף וּלְפַסְפֵּס בַּיָּד (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (יג) משער חזיר. והריב''ש מתיר לתקן מעט שער ראשה בכלי העשוי משער חזיר אבל במסרק אסור וכ''ש אם היה לה כלי משער חזיר מיוחדת לשבת דשריא וכ''פ המ''א בסימן שכ''ז ס''ג ע''ש:
סימן דש - על איזה עבד מצוה על שביתתו
ובו ג' סעיפים
א אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת
(א) עַבְדּוֹ שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְווֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּעֶבֶד, אֲבָל אִם לֹא מָל וְטָבַל אֶלָּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, הֲרֵי הוּא כְּגֵר תּוֹשָׁב וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת
(ב) לְעַצְמוֹ, אֲבָל לֹא
(ג) לְרַבּוֹ; וְאָסוּר לְכָל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ. וְאִם לֹא קִבֵּל עָלָיו שׁוּם מִצְוָה אֶלָּא עֲדַיִן הוּא עַכּוּ''ם גָּמוּר דִּינוֹ שָׁוֶה לְקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, דְּקַיְמָא לָן אוֹמֵר לְעַכּוּ''ם וְעוֹשֶׂה, וְכֵן מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן דְּקַיְמָא לָן יִתְעַסְקוּ בּוֹ עֲמָמִין, אָסוּר לוֹמַר לְעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הוּא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, דְּכֵיוָן דִּמְלֶאכֶת הָעֶבֶד אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה, לֹא הֻתְּרָה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמַתִּירִים בָּזֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הָיָה עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת רַבּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְנִכָּר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁוֹ.
אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת. וּלְיִשְׂרָאֵל אַחֵר שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה לְדַעַת יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כָּל שֶׁאֵין שָׁם אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵהָנֶה יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ, כֵּיוָן דְּעַכּוּ''ם גָּמוּר הוּא, אֵין רַבּוֹ מֻזְהָר עָלָיו. וּלְפִי זֶה צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְכֵן צָרְכֵי מֵתִים בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן מֻתָּר לוֹמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹתוֹ.
הגה: וְכָל עֶבֶד שֶׁמְּצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ אָסוּר לָצֵאת בַּחוֹתָם שֶׁעָשָׂה לוֹ רַבּוֹ לְהַרְאוֹת בּוֹ שֶׁהוּא עַבְדּוֹ, וְאִם הוּא שֶׁל טִיט מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ כְּשֶׁתָּלוּי בְּצַוָּארוֹ, אֲבָל (ד) לֹא בִּכְסוּתוֹ. וּבְשֶׁל (ה) מַתֶּכֶת בְּכָל עִנְיָן אָסוּר. (טוּר) וְאִם הָעֶבֶד עוֹשֶׂה הַחוֹתָם לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בְּשֶׁל טִיט, בְּכָל עִנְיָן, אָסוּר (הַמַּגִּיד פי''ט).
באר היטב (א) שביתת עבדו. כמו על שביתת בהמתו ופשוט דאסור לומר למומר לעשות לו מלאכה וכן לצדוקי אסור. עיין מ''א: (ב) לעצמו. כגון תפירות בגדיו וכיוצא בזה: (ג) לרבו. אפי' מלאכה שהיא מדרבנן. רדב''ז ח''א סי' מ''ז וע''ש סי' מ''ט. והיד אהרן הקשה עליו עיין שם: (ד) לא בכסותו. דשיפול יקפל כסותו ויניחו על כתיפו שלא יראה רבו ודומה לטלית מקופלת שחייב חטאת. טור: (ה) מתכת. כיון שהוא חשוב חיישינן דילמא נפל ואתי לאתויי. משמע ברמב''ם דאין מקבלין עבד וגר תושב בזה''ז והשפחות אע''פ שקנויות קנין עולם כיון שאם רצו ליכנס לדת ישמעאלים יוצאות לחירות שמא דינן כשכיר עכו''ם וצ''ע עי' ט''ז ומ''א דבמקום שאין להם רשות לפי דיניהם להפקיע עצמן בהמרת דתם איסור גמור שיעשו מלאכה בשבת לישראל עי' כנה''ג:
ב וְהֵיכָא דְּמֻתָּר הָעֶבֶד לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְעַצְמוֹ, אִם אָמַר לֵהּ הָאָדוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה לְעַצְמוֹ וְיָזוּן עַצְמוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם עוֹשֶׂה הוּא לְצָרְכֵי מְזוֹנוֹתָיו וּבִלְבַד בְּצִנְעָה, שֶׁלֹּא יְהֵא בַּדָּבָר חֲשַׁשׁ רוֹאִים.
ג עַכּוּ''ם גָּמוּר שֶׁהוּא שָׂכִיר אֵין רַבּוֹ מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ.
סימן שה - במה בהמה יוצאה בשבת
ובו כ''ג סעיפים
א בְּהֵמָה יוֹצֵאת בְּמַה שֶּׁמִּשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ, אֲבָל אִם אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ אָז הָוֵי נְטִירוּתָא יְתֵרְתָא בְּיוֹתֵר וְהָוֵי מַשּׂאוֹי. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְנוֹי וְלֹא לִשְׁמֹר, לֹא תֵּצֵא בּוֹ. הִילְכָּךְ נְאָקָה יוֹצֵאת בִּזְמָמָא דְּפַרְזְלָא, שֶׁהוּא טַבַּעַת שֶׁל בַּרְזֶל וְנוֹקֵב חוֹטָמוֹ וּמַכְנִיסוֹ בּוֹ, וְחַמְרָא לוּבָא בְּפָגָא דְּפַרְזְלָא דְּהַיְנוּ ברינ''ה,
(א) וְהַגָּמָל בְּאַפְסָר שֶׁהוּא קבישטר''ו, וּפֶרֶד וַחֲמוֹר וְסוּס יוֹצְאִים בְּאַפְסָר אוֹ בְּרֶסֶן שֶׁהוּא פרינ''ו, אֲבָל לֹא בִּשְׁנֵיהֶם. וּמֻתָּר לִכְרֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ וְתֵצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הָאַפְסָר וְלִתְּנוֹ עָלֶיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עָלֶיהָ.
באר היטב (א) והגמל. עיין ט''ז ומ''א:
ב אִם קָשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסוּס, הֲרֵי זֶה מַשּׂאוֹי לְפִי
(ב) שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בּוֹ.
באר היטב (ב) שאינו. דנשמט מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט. ט''ז:
ג לָצֵאת חֲמוֹר בִּפְרֻמְבְּיָא
(פי' רֶסֶן שֶׁל בַּרְזֶל), אָסוּר.
ד כָּל בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּנוֹת מִינָהּ צְרִיכוֹת לְאוֹתָהּ שְׁמִירָה וְהִיא צְרִיכָה, מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ.
ה בַּעֲלֵי הַשִּׁיר כְּגוֹן כְּלָבִים שֶׁל צַיָּדִים וְחַיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּמִין אֶצְעָדָה סָבִיב צַוָּארָן, וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ וּמַכְנִיסִין בָּהּ רְצוּעָה וּמוֹשְׁכִין אוֹתָם בָּהּ, מֻתָּר שֶׁיֵּצְאוּ בַּשִּׁיר הַכָּרוּךְ עַל צַוָּארָן וִיכוֹלִים לְמָשְׁכָם בָּהֶם.
ו אַיָּלִים יוֹצְאִים לְבוּבִים, וְהוּא עוֹר שֶׁקְשׁוּרָה לָהֶם תַּחַת זִכְרוּתָם שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים, וְיוֹצְאוֹת כְּבוּנוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים בֶּגֶד סְבִיבָן לִשְׁמֹר הַצֶּמֶר שֶׁיִּהְיֶה נָקִי, וְהָעִזִּים צְרוּרוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים רָאשֵׁי דַּדֵּיהֶן וְדַוְקָא כְּשֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיִּצְטַמְּקוּ דַּדֵּיהֶן וְלֹא יֵחָלְבוּ דְּאָז מְהַדֵּק שַׁפִּיר, אֲבָל אִם קָשַׁר כְּדֵי לִשְׁמֹר חֲלָבָן שֶׁלֹּא יִפֹּל לָאָרֶץ, אָסוּר דְּלֹא מְהַדֵּק שַׁפִּיר וְחַיְישִׁינָן דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי.
ז חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמִרְדַּעַת
(פי' כְּמִין אֻכָּף קָטָן שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַחֲמוֹר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְחַמֵּם) וְהוּא שֶׁתְּהֵא קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת אֲסוּרוֹת, וְלֹא יֵצֵא בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת.
ח מֻתָּר לִתֵּן מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר מִפְּנֵי הַצִּנָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר צָרִיךְ לִקְרַב אֵלָיו וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים; אֲבָל עַל
(ג) הַסוּס, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר צִנָּה אָסוּר לִתֵּן עָלָיו מַרְדַּעַת כְּלָל; וּלְהָסִיר מַרְדַּעַת בְּשַׁבָּת בֵּין מִן הַחֲמוֹר וּבֵין מִן הַסוּס, אָסוּר כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר אִם לֹא יְסִירֶנָּה; וְאֻכָּף אָסוּר בֵּין לִטֹּל בֵּין לְהַנִּיחַ בֵּין לַחֲמוֹר בֵּין לַסוּס.
באר היטב (ג) הסוס. ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק להסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס מותר להציע מרדעת עליו ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט''ז:
ט אֻכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגַּע וְצָרִיךְ לַהֲסִירוֹ לְצַנְּנוֹ, לֹא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ אֶלָּא מַתִּיר הַחֶבֶק מִתַּחְתָּיו וּמוֹלִיכוֹ וּמְבִיאוֹ בֶּחָצֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו.
י אֵין תּוֹלִין לַחֲמוֹר טְרַסְקָל
(פי' כְּלִי שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה וּמְכֻסֶה בְּעוֹר) בְּצַוָּארוֹ לִתֵּן מַאֲכָל בְּתוֹכוֹ שֶׁיֹּאכַל מִשָּׁם; אֲבָל עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁצַּוָּארָן קָטָן וּמִצְטַעֲרִים לֶאֱכֹל עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שָׁרֵי בֶּחָצֵר אֲבָל אֵין יוֹצְאִים בּוֹ.
יא לֹא יֵצֵא הַסוּס בִּזְנַב שׁוּעָל שֶׁתּוֹלִין בֵּין עֵינָיו שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן הָרַע, וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁעוֹשִׂים לוֹ לְנוֹי, וְלֹא עִזִּים בְּכִיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶם שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם שֶׁלֹּא יִסְרְטוּ דַּדֵּיהֶם בַּקּוֹצִים, וְלֹא פָּרָה בְּחָסוּם שֶׁבְּפִיהָ שֶׁחוֹסְמִים פִּיהָ שֶׁלֹּא תִּרְעֶה בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְלֹא כָּל בְּהֵמָה בַּסַנְדָּל שֶׁנּוֹעֲלִים בְּרַגְלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּנָּגֵף; אֲבָל יוֹצְאָה בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה, וּבַקַּשְׂקַשִׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר וְהֵם לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהֶם סְבִיב הָעֶצֶם הַנִּשְׁבָּר בָּהֶן, וּבַשִּׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ וּתְלוּיָה בָּהּ;
(ד) וּפוֹקֵק זוּג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּל בָּהּ בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא תֵּצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק בֵּין אִם הוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין אִם הוּא בִּכְסוּתָהּ.
באר היטב (ד) ופוקק. דגבי בהמה בעי ליה לקלא שישמע היכן היא והוה קול של שיר מש''ה אסור אם אינו פקוק. וכתב המג''א כל הנך דאמרינן דאסור לצאת בו ברה''ר אבל בכרמלית שרי ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו אסור דלמא נפל ואתי לאתוי ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורב אסור ע''ש:
יב לֹא תֵּצֵא בְּחוֹתָם, בֵּין שֶׁהוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין שֶׁהוּא בִּכְסוּתָהּ.
יג אֵין הַגָּמָל יוֹצֵא בִּמְטוּטֶלֶת, וְהוּא כְּמִין כַּר קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים תַּחַת זְנָבוֹ, אֲפִלּוּ הִיא קְשׁוּרָה לוֹ בִּזְנָבוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה קְשׁוּרָה בִּזְנָבוֹ וּבַחֲטוֹטְרָתוֹ אוֹ בְּשִׁלְיָהּ.
יד לֹא תֵּצֵא שׁוּם בְּהֵמָה לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל; פי' עָקוּד שֶׁקּוֹשֵׁר יָדָהּ אַחַת עִם רַגְלָהּ, וְרָגוּל הַיְנוּ שֶׁקּוֹשֵׁר אַחַת מֵרַגְלֶיהָ כְּלַפֵּי מַעְלָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ אֶלָּא עַל שְׁלשָׁה רַגְלַיִם.
טו לֹא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה אַחַר זֶה וְהוּא תּוֹפֵס בָּאַפְסָר הָרִאשׁוֹן וְכֻלָּם נִמְשָׁכִים עַל יָדוֹ; אֲבָל אִם תּוֹפֵס כַּמָּה אַפְסְרֵי גְּמַלִּים בְּיָדוֹ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר גַּם בָּזֶה, וְלֹא הִתִּיר אֶלָּא לְהוֹצִיא בְּהֵמָה אַחַת לְבַדָּהּ וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּחֶבֶל.
טז הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּאַפְסָר, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא רֹאשׁ הַחֶבֶל מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח לְמַטָּה, דְּדָמֵי כְּמוֹ שֶׁנּוֹשְׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא מִתְחַזְּיָא מֵאַפְסַר הַבְּהֵמָה, וְגַם לֹא יַנִּיחַ הַרְבֵּה מִן הַחֶבֶל בֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְבִּיד עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַטֶּפַח הַסָמוּךְ לָאָרֶץ; וְאִם הוּא אָרֹךְ יִכְרֹךְ אוֹתוֹ סְבִיב צַוָּארָהּ.
יז אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת; וְלֹא בְּזוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק; וְלֹא בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְהֵן לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁלֹּא יְחַכֵּךְ מַכָּתוֹ; וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְהוּא כְּמִין טַבַּעַת עָבָה שֶׁעוֹשִׂים מִקַּשׁ וְקוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁפְּסִיעוֹתֶיהָ קְצָרוֹת וּמַכָּה רַגְלֶיהָ זוֹ בְּזוֹ וְעוֹשִׂים לָהּ זֶה לְהָגֵן שֶׁלֹּא תַּכֶּה זוֹ בְּזוֹ; וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִים בַּחוּטִים שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם לְסִימָן; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּ הַכֵּלִים; וְאֵין הָאַיָּלִים יוֹצְאִים בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת אַלְיוֹתֵיהֶם שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם כֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאַלְיָה נִגְרֶרֶת בָּאָרֶץ; וְאֵין הָעִזִּים יוֹצְאוֹת בְּעֵץ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתְנִים בְּחוֹטְמֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ תּוֹלָעִים שֶׁבְּרָאשֵׁיהֶם; וְלֹא הָעֵגֶל בְּעֹל קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים עַל צַוָּארָהּ; וְלֹא בְּזָמָם שֶׁמַּנִּיחִים בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל עֵגֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק; וְלֹא פָּרָה בָּעוֹר שֶׁנּוֹתְנִים עַל דַּדֶּיהָ שֶׁלֹּא יִינְקוּ הַשְּׁרָצִים; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, בֵּין אִם הִיא לִשְׁמֹר בֵּין אִם הִיא לְנוֹי; וְלֹא תֵּצֵא פָּרָה אוֹ שׁוֹר בַּחֶבֶל שֶׁבְּצַוָּארָהּ לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁמִירָה; אֲבָל עֲגָלִים מֻתָּרִים לְפִי שֶׁהֵם מוֹרְדִים בְּקַל.
הגה: הַבְּהֵמָה יוֹצְאָה בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה לִבְהֵמָה, אֲבָל לֹא בְּשֶׁאֵינָהּ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻמְחֶה לְאָדָם. (בֵּית יוֹסֵף וְר' יְרוּחָם ח''י וְרַמְבַּ''ם פ''ב).
יח אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְלֹא נִתְלִים עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ בְּצִדָּהּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ; אֲבָל צִדֵּי צְדָדִין, כְּגוֹן שֶׁדָּבָר אֶחָד מֻנָּח עַל צִדָּהּ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר; וְאִם עָלָה עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, יֵרֵד מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים; וּמִטַּעַם זֶה פּוֹרְקִין מַשּׂאוֹי שֶׁעָלֶיהָ; כֵּיצַד עוֹשֶׂה, מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחַת הַמַּשּׂאוֹי וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו.
הגה: וְאָסוּר לִישֵׁב עַל (ה) קָרוֹן שֶׁעַכּוּ''ם מַנְהִיגוֹ בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּבְּהֵמָה; גַּם שֶׁלֹּא יַחְתֹּךְ זְמוֹרָה. (תוס' וְהָרֹא''שׁ ר''פ מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ וּמָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת וְהַגָּהוֹת עֵרוּבִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג).
באר היטב (ה) קרון. ואם בורחין בשבת מפני סכנת נפשות טוב לישב בקרון אם גבוה עשרה מלילך ברגליו כי ישיבה בקרון אין בו רק איסורא דדבנן אבל אם מהלך ברגליו יש חשש איסור דאורייתא למאן דס''ל איסור תחומין דאורייתא וכ''ש אם נושא כסף וזהב אצלו דעדיף יותר לישב בקרון מלילך ברגליו ונראה דאם הקרון אינו גבוה עשרה טפחים איכא משום איסור תחומין ע''ת וכ''כ הרלנ''ח ע''ש. ועיין מ''א סי' רס''ו ס''ב שהאריך בענין זה ובענין אם מותר לרכוב על הסוס ע''ש ומהרדב''ז סי' פ''א כתב שיותר טוב לילך ברגליו מלרכוב על הסוס דאיכא ביה תרי איסורא איסור בהמה ואיסור תחומין ע''ש. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' פ''ג דמתיר לרכוב על הסוס ולרדוף אחר בנו שברח ויצא מן הכלל כדי לדבר על לבו ולהחזירו ע''ש:
יט בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם, אִם הַמַּיִם עֲמֻקִּים וּמִפְּנֵי כָּךְ אֵין יָכוֹל לְפַרְנְסָם בִּמְקוֹמָהּ, מֵבִיא כַּרִים וּכְסָתוֹת וְנוֹתֵן תַּחְתֶּיהָ מִשּׁוּם
(ו) צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ.
דִּין קֵרוּד בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב. (מָרְדְּכַי פ''ב דְּבֵיצָה) וְע''ל סי' תק''ג ס''ב.
באר היטב (ו) צער. ומותר לומר לעכו''ם להעלותה ואסור להעלותה בידים אפי' אם תמות:
כ מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם
(ז) לַחְלֹב בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהֶחָלָב מְצַעֲרָהּ, וְהֶחָלָב אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ''ם בְּדָבָר מוּעָט, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה
(ח) כְּחוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל.
באר היטב (ז) לחלוב. וה''ה דמותר לומר לעכו''ם להמרות האווזים פעם א' ביום משום צער ב''ח דאין יכולין לאכול תשובת רמ''א סי' ע''ט ומשמע שם דאי ליכא עכו''ם שרי ע''י ישראל. וטוב לעשות ע''י קטן מ''א. כתב הרמב''ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור וחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל דהוי מוקצה עיין סי' תק''ה: (ח) כחולב. כתב הלבוש דוקא באומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו א''צ. וכתב הב''ח והשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א''צ לומר לה טלי החלב לעצמך ולקנותו ממנה דכל מה שעושה אדעתא דנפשה קא עביד לקבל שכירות דהכי נשכר מתחלה ע''ש. וכתב מ''א וטוב לחלוב לתוך המאכל כדי שיהא שבות דשבות ע''ש. ועי' מהרמ''ע מפאנו סי' קי''ב:
כא גְּבִינוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת הַשְּׁפָחוֹת
(ט) מֵעַצְמָן מֵחָלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לָהֶן שֶׁיַּעֲשׂוּ.
באר היטב (ט) מעצמן. המ''א הניח דבר זה בצ''ע ע''ש ועי' סי' רע''ו ס''א:
כב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַעַר עַכּוּ''ם וְרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָנְעוֹ, שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ; אֲבָל צָרִיךְ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלֶיהָ
(י) בְּגָדָיו וְלֹא שׁוּם דָּבָר.
באר היטב (י) בגדיו. אבל באוכף ליכא קפידא. כתב הרלנ''ח אם הבהמה יצאה מעצמה לחוץ ומשא עליה שלא ע''י אדם אין הבע''ה צריך למונעה. ומ''א כתב דבש''ס משמע היא מעצמה אסור ע''ש:
כג מֻתָּר
(יא) לִמְסֹר סוּס אוֹ פֶּרֶד אוֹ חֲמוֹר לְרוֹעֶה עַכּוּ''ם; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ''ם מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּשַׁבָּת, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם כֵּיוָן דְּשֶׁלֹּא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ מַמְתִּין שְׂכִירוּת מִמֶּנּוּ; וְאִם רוֹאֶהוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּשַׁבָּת, מוֹחֶה בְּיָדוֹ.
הגה: וכש''כ דְּאֵין לָחוּשׁ שֶׁהָרוֹעֶה יוֹצִיא אוֹתָם (יב) חוּץ לַתְּחוּם, דְּהָא תְּחוּמִין דְּרַבָּנָן (הגמ''ר דְּקִדּוּשִׁין).
באר היטב (יא) למסור. ומשמע אפי' בשבת עצמו מותר. ובתשובת ר''מ אלשקר סי' מ''א אוסר בשבת עצמו והתיר ביום ו' ובקצת מקומות שנהגו מצד החומרא ופרישות שלא למסור לרועה גם בע''ש מנהגא הוא ואסור להתיר להם אבל אם בטעות נהגו כן מודיע להם שהיו טועים בדבר והיתר גמור הוא עיין ע''ת וכנה''ג: (יב) חוץ לתחום. כתוב בלבוש צ''ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו''ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי''ב מיל ואפשר דס''ל דגם י''ב מיל הוי דרבנן עיין מ''א:
סימן שו - באיזה חפצים מתר לדבר בשבת
ובו י''ד סעיפים
א מִמְּצֹא חֶפְצְךָ
(יְשַׁעְיָה נח, יג): חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים; אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה שׁוּם מְלָאכָה, כְּגוֹן:
(א) שֶׁמְּעַיֵּן נְכָסָיו לִרְאוֹת מַה צָּרִיךְ לְמָחָר, אוֹ לֵילֵךְ לְפֶתַח הַמְּדִינָה כְּדֵי שֶׁיְּמַהֵר לָצֵאת בַּלַּיְלָה לַמֶּרְחָץ; וְכֵן אֵין מַחְשִׁיכִים עַל הַתְּחוּם לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים. אֲבָל מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהָבִיא בְּהֶמְתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין הַבְּהֵמָה יְכוֹלָה לֵילֵךְ בָּרַגְלַיִם, כְּגוֹן שֶׁהוּא טָלֶה קָטָן, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַחְשִׁיךְ דְּאֵינוֹ רַשַּׁאי
(ב) לְהָבִיא דְּאָסוּר לְטַלְטֵל בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהֵם מֻקְצִים.
הגה: וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר (ג) לְטַיֵּל לִמְצֹא סוּס אוֹ סְפִינָה אוֹ קָרוֹן לָצֵאת (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ).
באר היטב (א) שמעיין. ודוקא היכא דמנכרא מילתא כמ''ש סימן ש''ז ס''ט: (ב) להביא. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היו שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו: (ג) לטייל. נראה לי דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא. מגן אברהם:
ב הָיְתָה בְּהֶמְתּוֹ עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם, יָכוֹל לִקְרוֹת לָהּ כְּדֵי שֶׁתָּבֹא.
ג מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לַעֲשׂוֹת צָרְכֵי כַּלָּה; אוֹ צָרְכֵי מֵת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין; וְיָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיַּחְשִׁיךְ כְּדֵי שֶׁיָּבִיא לוֹ, וְיָכוֹל לוֹמַר לוֹ: לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לְמָחָר וְאִם לֹא מָצָאתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, לֹא מָצָאתָ בְּמָנָה קַח בְּמָאתַיִם; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ סְכוּם מִקָּח, כְּלוֹמַר: שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ סָךְ יָדוּעַ שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עָלָיו; וְכֵן אִם לָקַח מִמֶּנּוּ בִּשְׁמוֹנָה, לֹא יֹאמַר תֵּן לִי עוֹד בִּשְׁנַיִם וְאֶהְיֶה חַיָּב לְךָ עֲשָׂרָה.
הגה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִזְכֹּר לוֹ סְכוּם מִקָּח, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן דְּהָא צָרְכֵי מִצְוָה הוּא (הגמ''ר פ''ה). וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן, וְכֵן עִקָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן וְהַמַּגִּיד וּמָרְדְּכַי פ' כִּירָה וְהג''מ פ''א ופכ''ו).
ד הַשּׁוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמֹר זְרָעִים אוֹ דָּבָר אַחֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו; הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אַחֲרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. וְלֹא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי שֶׁל שַׁבָּת, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכַר הַשָּׁבוּעַ אוֹ הַחֹדֶשׁ.
וְאִם שְׂכָרוֹ לְחֹדֶשׁ וְהִתְנָה לְשַׁלֵּם לוֹ (ד) כָּל יוֹם כָּךְ וְכָךְ, מִקְרֵי שְׂכִיר יוֹם (רַ''ן סוֹף פֶּרֶק אע''פ) אוֹ יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכַר עֲשָׂרָה יָמִים.
באר היטב (ד) כל יום. והמלוים בריבית צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע השבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרע כלל אותו שבוע ולא יחשוב לימים. מ''א ע''ש:
ה אָסוּר לְהַשְׂכִּיר חַזָּנִים לְהִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר.
הגה: וְאִם שְׂכָרוֹ (ה) לְשָׁנָה אוֹ לְחֹדֶשׁ, לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
באר היטב (ה) לשנה. פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה''ה לשבוע. וב''ח כתב שנוהגים להקל וכן העידו בשם מהרי''ל שהשכיר לשבת לבד עיין שכנה''ג שהתיר למילדת לקחת שכר שבת ועיין ע''ת:
ו חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּר לְדַבֵּר בָּהֶם, כְּגוֹן: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה, וְלִפְסֹק
(ו) צְדָקָה, וּלְפַקֵּחַ עַל
(ז) עִסְקֵי רַבִּים, וּלְשַׁדֵּךְ הַתִּינוֹק לֵאָרֵס וּלְלַמְּדוֹ סֵפֶר אוֹ אֻמָּנוּת; וְדַוְקָא לְדַבֵּר אִם רוֹצֶה לְהִשְׁתַּכֵּר, אֲבָל לְשָׂכְרוֹ וּלְהַזְכִּיר לוֹ סְכוּם מָעוֹת אָסוּר.
הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין לִתֵּן לְקוֹרֵא בַּתּוֹרָה מִי שֶׁבֵּרַךְ, וְנוֹדֵר (ח) לִצְדָקָה אוֹ לְחַזָּן, דְּאָסוּר בְּשַׁבָּת לִפְסֹק כַּמָּה יִתֵּן (אוֹר זָרוּעַ); וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל, דְּהָא מֻתָּר לִפְסֹק צְדָקָה.
באר היטב (ו) צדקה. ואסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי''ט ובשבת אא''כ לצורך מצוה. מרדכי. וכתב מ''א ופשוט דלצורך שבת שרי. וצ''ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת. ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוקא לגבוה שרי. ואסור ליתן משכון אם לא לצורך שבת ע''ש: (ז) עסקי. ולא התיר אמירה לעכו''ם ושבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים. מ''מ ועיין סי' של''ט ס''ד. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה ש''ס כתובות דף ה': (ח) צדקה. כתב הט''ז אם בא לו בלבו ביום שבת להקדיש ס''ת ולא קודם לכן לא יקדישה בשבת וכן אסור להביא חפץ לבה''כ להקדישו אם לא חשב עליה קודם לכן אלא יחזיקנה בבית ויקדישנו בינו לבין עצמו וא''כ כבר יצאת לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת ע''ש. והיד אהרן כתב ול''נ דאפי' הקדישו בלבו בחול אסור להקדישו בשבת דדברים שבלב אינן דברים ולא יצא לרשות גבוה ע''ש. ומ''א כתב דהקדישות דידן חולין נינהו ויש לכל ישראל חלק בהן א''כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש חלק ג''כ בו לפ''ז מותר להקדיש ס''ת ביום שבת דאין בזה איסור יוצא מרשות לרשות ע''ש. כתב רש''ל פ''ה דביצה הכרזת מצוה מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אוסטריי''ך דכל מה שהוציא מפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א''כ הוי רק כקציצת דמים לצורך מצוה וכל י''ש יזהר בזה. וכן אסור לקנות מקומות בה''כ ואתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן וכן לקנות שופר או אתרוג בי''ט אסור ועי' סי' תקפ''ו סעיף כ''א ועיין ח''מ סי' ע''ב אם נשבע לפרוע בז' בניסן ואירע בשבת מה יעשה ומ''א כתב נ''ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע''י עכו''ם. ואם אין לו מעות יאמר לעכו''ם לשום דהיינו שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישומו אותו ע''ש:
ז מֻתָּר
(ט) לִמְדֹד בְּשַׁבָּת מְדִידָה שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן: לִמְדֹּד אִם יֵשׁ בַּמִּקְוֶה מ' סְאָה, וְלִמְדֹּד אֵזוֹר מִי שֶׁהוּא חוֹלֶה וְלִלְחֹשׁ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגוֹת הַנָּשִׁים, מֻתָּר דְּהָוֵי מְדִידָה שֶׁל מִצְוָה.
באר היטב (ט) למדוד. וה''ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח אם הטומאה בא לשם ועיין מ''א:
ח הִרְהוּר בַּעֲסָקָיו, מֻתָּר; וּמִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם עֹנֶג שַׁבָּת, מִצְוָה שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב בָּהֶם כְּלָל וִיהֵא בְּעֵינָיו כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתּוֹ עֲשׂוּיָה.
ט (י) אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם שֶׁיֵּלֵךְ חוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת אַחַר קְרוֹבֵי הַמֵּת שֶׁיָּבוֹאוּ לְהַסְפִּידוֹ, אֲבָל חוֹלֶה דְּתָקִיף לֵיהּ עָלְמָא וְאָמַר שֶׁיִּשְׁלְחוּ בְּעַד קְרוֹבָיו, וַדַּאי
(יא) שָׁרֵי.
באר היטב (י) אסור. אפי' אמר לו מע''ש לעשות בשבת אסור ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ''ש בסעיף ג': (יא) שרי. אפי' להשכיר עיין ח''מ סוף סי' רנ''ד:
י לְהַחֲלִיף מַשְׁכּוֹן לְעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, מֻתָּר אִם הוּא מַלְבּוּשׁ; וְיוֹצִיאֶנּוּ הָעַכּוּ''ם דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁוֹ
וְע''ל סי' שכ''ה.
יא (יב) מֻתָּר לִקְנוֹת בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִן הָעַכּוּ''ם, בְּשַׁבָּת, וְחוֹתֵם וּמַעֲלֶה בְּעֶרְכָּאוֹת.
הגה: שֶׁלָּהֶם, בִּכְתָב שֶׁלָּהֶם; דְּאֵינוֹ אָסוּר רַק מִדְּרַבָּנָן, וּמִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא גָּזְרוּ (אוֹר זָרוּעַ).
באר היטב (יב) מותר. ובמ''צ בשם הרא''ש והריב''ש אוסר לקנות אלא כשקנה מע''ש מותר לומר לעכו''ם לכתוב בשבת. וסוריא כא''י לדבר זה רמב''ם ועיין מ''א. כתב הג''א פ''ב דמ''ק כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו''ם חותם וכו'. וכתב המ''א משמע דאסור ליתן מעות:
יב מֻתָּר
(יג) לְהַכְרִיז בְּשַׁבָּת עַל אֲבֵדָה אֲפִלּוּ הִיא דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
הגה: וּמֻתָּר לְהַתִּיר (יד) חֶרְמֵי צִבּוּר בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, הוֹאִיל וְהוּא יוֹם (טו) כְּנוּפְיָא לְרַבִּים הָוֵי כְּעִסְקֵי רַבִּים דְּשָׁרֵי לְדַבֵּר בָּם (אָגוּר); אֲבָל (טז) אֵין מַחֲרִימִין בְּשַׁבָּת כִּי אִם מִדָּבָר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת (אֲגֻדָּה פכ''ג).
באר היטב (יג) להכריז. ונהגו להכריז אבדת עכו''ם בשבת מפני דרכי שלום ודוקא אם יש חשש סכנה בדבר אז שרי. מ''א: (יד) חרמי. וה''ה נידוהו בחלום מתירין לו בשבת. מהרדב''ז ח''א סי' קי''ח ועיין שכנה''ג: (טו) כנופיא. ומה שנוהגין בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שמוחרם משום חובותיו הוי כעסקי רבים ואין כח לשום מורה לבטל זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים. ב''ח: (טז) אין מחרימין. וחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו דברי ריבות סי' ש''ה. ומותר לנדות למי שחילל שבת רשד''ם סי' מ' (ובס' אליהו רבה אוסר כי אם לצורך שבת ע''ש). וכ''כ בס''ח סי' ת''ט:
יג לְהַכְרִיז בְּשַׁבָּת עַל
(יז) קַרְקַע הַנִּמְכָּר, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת עָלָיו יָבוֹא וְיַגִּיד וְא''ל יֹאבַד זְכוּתוֹ, אָסוּר.
הגה: וְכֵן אָסוּר (יח) לְהַכְרִיז יַיִן בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי כְּמִקָּח וּמִמְכָּר (מַהֲרִי''ל).
באר היטב (יז) קרקע. ה''ה להשכיר בית או לקנות. כנה''ג: (יח) להכריז. ובלבוש כתב דנוהגין להכריז אפי' בסכום מקח ואפשר דחשבינן ליה חפצי שמים לצורך קידוש ולפי מ''ש בס''ג אין זה היתר מ''א. וברש''ל פ''ה דביצה סי' ת' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח ע''ש. ושאר משקין פשיטא דאסור. מ''א:
יד מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ שֶׁהוֹצִיאוּ בִּתּוֹ מִבֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת לְהוֹצִיאָהּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל,
(יט) מִצְוָה לָשׂוּם לַדֶּרֶךְ פְּעָמָיו לְהִשְׁתַּדֵּל בְּהַצָּלָתָהּ; וְיָצָא אֲפִלּוּ חוּץ לְשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת וְאִי לָא בָּעֵי, כַּיְפִינָן לֵיהּ
וְע''ל סי' שכ''ח סָעִיף י'.
באר היטב (יט) מצוה. דתשאר מומרת לעולם ח''ו משא''כ בסי' שכ''ח ס''י בהג''ה שיעשה פעם א' באונס עבירה עט''ז ומ''א וע''ל סי' ש''ה ס''ק ה' מש''ש בשם נחלת שבעה. ובכנה''ג בשם הרמ''א מתיר לילך חוץ לתחום לנקום נקמת אביו וצ''ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום מ''א. ובתשובת בית יעקב סי' קט''ו מתיר לברוח בשבת חוץ לתחום אם שר העיר רוצה לחבשו בבית הסוהר אם יש לחוש שמא ימות בתפיסה אפי' על עסקי ממון ואין חילוק בזה בין יחיד לרבים ע''ש:
סימן שז - דיני שבת התלוים בדבור
ובו כ''ב סעיפים
א וְדַבֵּר דָּבָר
(יְשַׁעְיָה נח, יג): שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חֹל; הִלְכָּךְ אָסוּר לוֹמַר: דָּבָר פְּלוֹנִי
(א) אֶעֱשֶׂה לְמָחָר אוֹ סְחוֹרָה פְּלוֹנִית אֶקְנֶה לְמָחָר, וַאֲפִלּוּ בְּשִׂיחַת דְּבָרִים בְּטֵלִים אָסוּר לְהַרְבּוֹת.
הגה: וּב''א שֶׁסִּפּוּר שְׁמוּעוֹת וְדִבְרֵי חִדּוּשִׁים הוּא עֹנֶג לָהֶם, מֻתָּר (ב) לְסַפְּרָם בְּשַׁבָּת כְּמוֹ בַּחֹל; אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֵּג, אָסוּר לְאָמְרָם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַנֵּג בָּהֶם חֲבֵרוֹ (ת''ה סי' ס''א).
באר היטב (א) אעשה. אפילו דבר מצוה ס''ח סי' רס''ו. אסור לעכב העכו''ם בשבת בשביל החוב אבל יוכל לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו''ם בשבת. אגודה. ובתשובת הב''ח סי' קמ''ו מתיר מי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו עיין שם. אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון רשד''ם חו''מ סי' ק''ה: (ב) לספרם. ואסור לספר איזה דבר שמצער בו ס''ח סי' ק''י. והנשמר מלדבר כ''א בלשון הקודש בשבת תע''ב כי מחלליה נאמר על מי שמדבר ג''כ דברים בטלים בשבת עיין זוהר ובספר הכוונות. וקבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת לא יאמר לו כדרך שאומר בחול כגון צפרא טבא אלא יאמר שבת שלום או שבת טוב לקיים זכור את יום השבת. של''ה:
ב אָסוּר לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וְלֹא לוֹמַר
(ג) לְעַכּוּ''ם לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְאוֹתָהּ מְלָאכָה אֶלָּא לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹתוֹ; וַאֲפִלּוּ לוֹמַר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אָסוּר; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ אַחַר הַשַּׁבָּת: לָמָּה לֹא עָשִׂיתָ דָּבָר פְּלוֹנִי בְּשַׁבָּת שֶׁעָבַר, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּבִין מִּתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ בְּשַׁבָּת הַבָּאָה.
באר היטב (ג) לעכו''ם. ואסור לומר לעכו''ם שיאמר לעכו''ם אחר לעשות לו מלאכה הגאון מוהר''ר גרשון ז''ל בשו''ת חות יאיר סי' מ''ט ובסי' נ''ג דעת חות יאיר להקל וכ''ש בשבות ע''ש. בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לומר לעכו''ם. הרד''ך מ''א:
ג אָסוּר לִתֵּן לְעַכּוּ''ם מָעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לִקְנוֹת לוֹ בְּשַׁבָּת, אֲבָל יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: קְנֵה לְעַצְמְךָ וְאִם אֶצְטָרֵךְ אֶקְנֶה מִמְּךָ לְאַחַר הַשַּׁבָּת.
ד מֻתָּר לָתֵת לְעַכּוּ''ם מָעוֹת
(ד) מֵעֶרֶב שַׁבָּת לִקְנוֹת לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: קְנֵה בְּשַׁבָּת.
הגה: וְכֵן מֻתָּר לִתֵּן לוֹ בְּגָדִים לִמְכֹּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ לְמָכְרָן בְּשַׁבָּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג). מִי שֶׁשָּׂכַר עַכּוּ''ם לְהוֹלִיךְ (ה) סְחוֹרָתוֹ, וּבָא הָעַכּוּ''ם וּלְקָחָהּ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל בְּשַׁבָּת, אָסוּר; וְרָאוּי (ו) לַעֲנֹשׁ הָעוֹשֶׂה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם חי''ב ב''י סי' ש''ו).
באר היטב (ד) מע''ש. ואם יום השוק בשבת ואינו בנמצא לקנות אלא בו אסור. וה''ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור. וכתב הט''ז ונ''ל דבכל הני דמתירין (ב''ה עם השמש) כגון נותנים כלים לכובס וכו' יש איסור אם נותן לו הכלי סמוך לשבת ואמר ליה ראה שאני צריך להם במ''ש דה''ל כאומר בפירוש שיכבסם בשבת וכן לענין אם נתן לו מעות בע''ש לקנות ואמר ליה שילך לדרכו במו''ש וע''ל סי' שנ''ב ס''ב. ובס''ח כתב דאל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי א''א שלא יחטא. ואם השוק אינו בשכונות היהודים שרי כנה''ג. וכתב עוד הט''ז נ''ל מה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ''מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ''פ עשה בשביל ישראל ע''ש: (ה) סחורתו. אפי' יחד לו מקום וקצץ ע''ל סי' רנ''ב ס''א מיהו אם העכו''ם לקחה מבית ישראל קודם השבת אע''פ שמפליג בשבת שרי. מ''א: (ו) לענוש. בממון ואם אין לו במלקות ואם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג ר''א ששון סי' קנ''ז:
ה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה, וְאֵינוֹ אָסוּר לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מִקְצָת חֹלִי, אוֹ יִהְיֶה צָרִיךְ לַדָּבָר צֹרֶךְ הַרְבֵּה, אוֹ מִפְּנֵי מִצְוָה; כֵּיצַד: אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת לַעֲלוֹת בָּאִילָן לְהָבִיא שׁוֹפָר לִתְקֹעַ תְּקִיעַת מִצְוָה; אוֹ לְהָבִיא מַיִם דֶּרֶךְ חָצֵר שֶׁלֹּא עֵרְבוֹ, לִרְחֹץ בּוֹ הַמִּצְטַעֵר; וְיֵשׁ אוֹסְרִין.
הגה: וּלְקַמָּן סי' תקפ''ו פָּסַק לְהַתִּיר, וְעַיֵּן לְעֵיל (ז) סי' רע''ו (ס''ב) דְּיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה דְּאוֹרַיְיתָא, (וְע''ש ס''ג).
באר היטב (ז) סי' רע''ו. שם ס''ב פסק רמ''א דיש להחמיר ע''ש. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים ועיין מ''א:
ו אָסוּר לַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו אֲפִלּוּ אִם עָבְרוּ, כְּגוֹן: כָּךְ וְכָךְ הוֹצֵאתִי עַל דָּבָר פְּלוֹנִי; וְדַוְקָא שֶׁעֲדַיִן שְׂכַר הַפּוֹעֲלִים
(ח) אֶצְלוֹ, אֲבָל אִם פְּרָעָם כְּבָר, מֻתָּר.
באר היטב (ח) אצלו. פי' אפי' אם מסופק אם יש עדיין אצלו. ט''ז:
ז מֻתָּר לוֹמַר
(ט) לַחֲבֵרוֹ: הֲנִרְאֶה בְּעֵינֶיךָ שֶׁתּוּכַל לַעֲמֹד עִמִּי לָעֶרֶב, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ מֵבִין שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לָעֶרֶב לְשָׂכְרוֹ; אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: הֱיֵה נָכוֹן עִמִּי לָעֶרֶב.
באר היטב (ט) לחבירו. ה''ה לעכו''ם עיין מ''א:
ח יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: לִכְרַךְ פְּלוֹנִי
(י) אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָחָר, וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לוֹ: לֵךְ עִמִּי לִכְרַךְ פְּלוֹנִי לְמָחָר, כֵּיוָן שֶׁהַיּוֹם יוּכַל לֵילֵךְ עַל יְדֵי
(יא) בֻּרְגָּנִין; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צַד הֶתֵּר לַעֲשׂוֹתוֹ הַיּוֹם, יוּכַל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂנּוּ לְמָחָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שְׂכִירוּת; אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צַד הֶתֵּר לַעֲשׂוֹתוֹ הַיּוֹם, אֲפִלּוּ אִם אֵין בּוֹ אֶלָּא אִסוּר דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן: שֶׁיֵּשׁ לוֹ
(יב) חוּץ לַתְּחוּם פֵּרוֹת מֻקְצִים, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַהֲבִיאָם הַיּוֹם, אָסוּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיְּבִיאֵם לוֹ לְמָחָר; וְכֵן אָסוּר לוֹ לְהַחְשִׁיךְ בְּסוֹף הַתְּחוּם כְּדֵי שֶׁיְּמַהֵר בַּלַּיְלָה לֵילֵךְ שָׁם לַהֲבִיאָם.
הגה: וְכֵן לֹא יֹאמַר: אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לְמָחָר (הָרֹא''שׁ פ' הַשּׁוֹאֵל) וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ הַסִּימָן; אֲבָל יָכוֹל לְהַחְשִׁיךְ בְּסוֹף הַתְּחוּם כְּדֵי לְמַהֵר לֵילֵךְ שָׁם לְשָׁמְרָם, שֶׁאֲפִלּוּ הַיּוֹם הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְרָם אִם הֵם הָיוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם; וְאִם לֹא כִּוֵּן לְהַחְשִׁיךְ אֶלָּא לְשָׁמְרָם, יָכוֹל אַף לַהֲבִיאָם.
באר היטב (י) אני הולך. ודוקא בלשון זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל''א פאהרי''ן או רייטי''ן דהא אינו מועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בזה החילוק והוא פשוט. ט''ז מ''א: (יא) בורגנין. אפי' אין שם בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר: (יב) חוץ לתחום. ה''ה בתוך התחום במוקצה ונקט חוץ לתחום משום דקבעי למתני וכן אסור להחשיך וכו' דשם דוקא חוץ לתחום אסור כמ''ש ס''ט מ''א וט''ז. ופשיטא דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו''ם לעשותו בשבת עי' סי' שכ''ה ס''ח וס''י דאפי' בדיעבד אסור עיין מ''א:
ט מֻתָּר לְהַחְשִׁיךְ לִתְלֹשׁ פֵּרוֹת וַעֲשָׂבִים מִגִּנָּתוֹ וְחֻרְבָּתוֹ שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וְלֹא אָסְרוּ לְהַחְשִׁיךְ אֶלָּא בְּסוֹף הַתְּחוּם מִשּׁוּם
(יג) דְּמִנְכָּרָא מִלְּתָא.
באר היטב (יג) דמינכרא. נ''ל פשוט דמותר להחשיך כדי לילך בלילה ודו''ק:
י מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: שְׁמֹר לִי פֵּרוֹת שֶׁבִּתְחוּמְךָ וַאֲנִי אֶשְׁמֹר פֵּרוֹתֶיךָ שֶׁבִּתְחוּמִי.
יא הַשּׁוֹאֵל דָּבָר מֵחֲבֵרוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ: הַלְוֵנִי, דְּמַשְׁמָע לִזְמַן מְרֻבֶּה וְאִכָּא לְמֵיחַשׁ
(יד) שֶׁמָּא יִכְתֹּב; אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי; וּבִלְשׁוֹן לע''ז שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין הַלְוֵנִי לְהַשְׁאִילֵנִי, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר:
(טו) תֵּן לִי.
הגה: וּכְשֶׁלּוֹוֶה בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַאֲמִינוֹ יַנִּיחַ מַשְׁכּוֹן אֶצְלוֹ; אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: הֵילָךְ מַשְׁכּוֹן, דְּהָוֵי כְּעוֹבָדָא דְּחֹל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח). כְּשֵׁם שֶׁאֵין לוֹוִין בְּשַׁבָּת, כָּךְ אֵין פּוֹרְעִין בְּשַׁבָּת (ריב''ש סי' קנ''ו).
באר היטב (יד) שמא יכתוב. ובמקום שנהגו שסתם הלואה אינה למ''ד יום רק רשאי לתבוע לאלתר כמו במדינתנו רשאי לומר הלויני ומשמע בגמ' דוקא יין ושמן ודבש שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון מ''א ע''ש וע''ל סי' ש''ו ס''ק ו': (טו) תן לי. ומותר ג''כ לסיים ואתן לך. ט''ז:
יב זִמֵּן אוֹרְחִים וְהֵכִין לָהֶם מִינֵי מְגָדִים וְכָתַב בִּכְתָב כַּמָּה זִמֵּן וְכַמָּה מְגָדִים הֵכִין לָהֶם, אָסוּר
(טז) לִקְרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם הוּא כָּתוּב עַל גַּבֵּי כֹּתֶל גָּבוֹהַּ הַרְבֵּה, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְרָא בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת וְחֶשְׁבּוֹנוֹת
דַּאֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהֶם בְּלֹא קְרִיאָה אָסוּר (הָרֹא''שׁ וְרַ''ן פ' הַשּׁוֹאֵל וְטוּר), אֲבָל אִם חָקַק בַּכֹּתֶל חֲקִיקָה שׁוֹקַעַת, מֻתָּר; אֲבָל בְּטַבְלָא וּפִנְקָס אֲפִלּוּ אִם הוּא חָקוּק, אָסוּר לִקְרוֹתוֹ.
באר היטב (טז) לקרותו. מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב אסור ב''ח ושכנה''ג. וט''ז ומ''א מתירין. והצייכי''ן שמשלחין אחר השכר והיין בין שעושין מן הכתב ובין של אבר אסור. כנה''ג:
יג שִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת וְחֶשְׁבּוֹנוֹת וְאִגְּרוֹת שֶׁל שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, אָסוּר לִקְרוֹתָם; אֲפִלּוּ לְעַיֵּן בָּהֶם בְּלֹא קְרִיאָה, אָסוּר.
יד לִקְרוֹת בְּאִגֶּרֶת הַשְׁלוּחָה לוֹ, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה כָּתוּב בָּהּ, מֻתָּר וְלֹא יִקְרָא בְּפִיו אֶלָּא יְעַיֵּן בָּהּ; וְאִם הוּבְאָה בִּשְׁבִילוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, טוֹב לִזָּהֵר
(יז) שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ.
באר היטב (יז) שלא יגע בה. ומנהג פשוט ליגע בו דראוי לכרוך ע''פ צלוחיתו. ז''ל רמ''מ אם הוא חתום או קשור אומר לעכו''ם איני יכול לקרותו כ''ז שאינו פתוח ולא יאמר לפתחו. והמנהג כשהעכו''ם מביא הכתב מניחה על הקרקע או השלחן תחלה שלא יעשה ישראל המקבל גמר ההוצאה דהיינו העכו''ם העקירה וישראל הנחה עכ''ל. וכתב הט''ז ואין זה נ''ל דברה''ר דאורייתא אמרינן דאסור מדרבנן. אבל כרמלית אין איסור בזה ע''ש וע''ל סי' רס''ו ס''ז מש''ש:
טו כֹּתֶל אוֹ וִילוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוּרוֹת חַיּוֹת מְשֻׁנּוֹת אוֹ דְּיוּקְנָאוֹת שֶׁל ב'' א שֶׁל מַעֲשִׂים, כְּגוֹן מִלְחֲמוֹת דָּוִד וְגָלְיָת וְכוֹתְבִים זוֹ צוּרַת פְּלוֹנִי וְזֶה דְּיוֹקַן פְּלוֹנִי, אָסוּר לִקְרוֹת בּוֹ בְּשַׁבָּת.
טז מְלִיצוֹת וּמְשָׁלִים שֶׁל שִׂיחַת
(יח) חֻלִּין וְדִבְרֵי חֵשֶׁק, כְּגוֹן סֵפֶר עִמָּנוּאֵל, וְכֵן סִפְרֵי מִלְחָמוֹת, אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם בְּשַׁבָּת; וְאַף בַּחֹל אָסוּר מִשּׁוּם מוֹשַׁב לֵצִים
(תְּהִלִּים א, א), וְעוֹבֵר מִשּׁוּם אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם
(וַיִּקְרָא יט, ד) לֹא תְּפַנּוּ אֵל מִדַּעְתְּכֶם; וּבְדִבְרֵי חֵשֶׁק, אִכָּא תּוּ מִשּׁוּם מְגָרֶה יֵצֶר הָרַע; וּמִי שֶׁחִבְּרָן וּמִי שֶׁהֶעְתִּיקָן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמַּדְפִּיסָן, מַחֲטִיאִים אֶת הָרַבִּים.
הגה: וְנִרְאֶה לְדַקְדֵּק הָא דְּאָסוּר לִקְרוֹת בְּשִׂיחוֹת חֻלִּין וְסִפּוּרֵי מִלְחָמוֹת, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן לע''ז, אֲבָל בִּלְשׁוֹן (יט) הַקֹּדֶשׁ, שָׁרֵי. וְכַנַּ''ל מִלָּשׁוֹן שֶׁכָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי, וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל בָּזֶה.
באר היטב (יח) חולין. ואין בכלל זה יוסיפון וספר יוחסין ודברי הימים של ר''י כהן שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה וכן שבט יהודה: (יט) הקודש. ודברי חשק ועמנואל אפי' בלה''ק אסור וכל שאסור לקרות אסור לטלטל ובעו''ה אפי' היראים קוראים הקירנ''ט בשבת ואין איש שם על לב. וגט מותר לטלטלו וכן אגרת שלומים בלשון הקודש שרי לקרות. מ''א וט''ז:
יז אָסוּר לִלְמֹד בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, זוּלַת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה; וַאֲפִלּוּ בְּסִפְרֵי חָכְמוֹת אָסוּר; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר, וְעַל פִּי סְבָרָתוֹ מֻתָּר לְהַבִּיט
(כ) באצטרלו''ב בְּשַׁבָּת,
וּלְהָפְכָהּ וּלְטַלְטְלָהּ כְּדִלְקַמָּן סי' ש''ח.
באר היטב (כ) באצטרול''ב. הוא כלי של חוזי כוכבים. וכן לעיין בספרי הרפואות עי' עטרת זקנים:
יח (כא) לִשְׁאֹל מִן הַשֵּׁד, מַה שֶּׁמֻּתָּר בְּחֹל מֻתָּר בְּשַׁבָּת.
באר היטב (כא) לשאול. ז''ל רי''ו לשאול מן השד משום רפואה וכו' והרב''י דילג משום רפואה ונתן מכשול. מ''א:
יט סְחוֹרָה הַנִּפְסֶדֶת בְּשַׁבָּת עַל יְדֵי גְּשָׁמִים אוֹ דָּבָר אַחַר; אוֹ אִי אָתֵי בִּדְקָא
(פי' נַחַל אוֹ אֲגַם מַיִם) דְּמַיָּא וּמַפְסִיד מָמוֹנוֹ; אוֹ שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה חָבִית שֶׁל יַיִן וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד; מֻתָּר לִקְרוֹת עַכּוּ''ם, אַף עַל פִּי שֶׁוַּדַּאי יוֹדֵעַ שֶׁהָעַכּוּ''ם יַצִּיל הַמָּמוֹן.
וּלְכַסּוֹת סְחוֹרָה אוֹ פֵּרוֹת אוֹ דָּבָר אַחֵר מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים ע''ל סי' של''ח סָעִיף ז' וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם: כָּל הַמַּצִּיל אֵינוֹ מַפְסִיד, כְּמוֹ בִּדְלֵקָה שֶׁהִתִּירוּ לוֹמַר: כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד;
(כב) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אֶלָּא בִּדְלֵקָה דַּוְקָא.
וְע''ל סי' של''ה (של''ד ושל''ו ס''ט).
באר היטב (כב) ויש מי שאומר וכו'. והמיקל לא הפסיד. מ''א:
כ יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְעַכּוּ''ם, לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לוֹ לֵיהָנוֹת בָּהּ לָעֶרֶב בִּכְדֵי
(כג) שֶׁיַּעֲשׂוּ.
באר היטב (כג) שיעשה. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ''ש סי' שכ''ה סי''ד וס''ס תרס''ד:
כא אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת: הֵילָךְ בָּשָׂר זֶה וּבַשֵּׁל אוֹתוֹ לְצָרְכְּךָ, וַאֲפִלּוּ אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו.
הגה: אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְעַצְמוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ה וְרַמְבַּ''ן פָּרָשַׁת בֹּא אֶל פַּרְעֹה).
כב כָּל שְׁבוּת דְּרַבָּנָן מֻתָּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לְהַדְלִיק לוֹ נֵר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; אוֹ אִם הָיָה טָרוּד וְהֻצְרַךְ לְעַשֵּׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
הגה: כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אָסוּר (כד) לִרְמֹז לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ; אֲבָל מֻתָּר לִרְמֹז לוֹ מְלָאכָה לַעֲשׂוֹת אַחַר שַׁבָּת (אוֹר זָרוּעַ). עַכּוּ''ם הַמְבִיאִים תְּבוּאָה בְּשַׁבָּת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחַיָּבִים לָהֶם, וְהַיִּשְׂרָאֵל נוֹתֵן לוֹ מַפְתְּחוֹ לְאוֹצָרוֹ וְהָעַכּוּ''ם נוֹתְנוֹ לְשָׁם וּמוֹדְדִים וּמוֹנִים, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר מִשּׁוּם דְּעַכּוּ''ם בִּמְלֶאכֶת (כה) עַצְמוֹ עוֹסֵק וְאֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד אַחַר הַמְּדִידָה, וְיַּחֲשֹׁב עִמּוֹ אַחַר כָּךְ; וְכֵן עַכּוּ''ם הָעוֹשִׂים גְּבִינוֹת בְּשַׁבָּת וְהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה, יִקְנֶה אוֹתָם מִמֶּנּוּ דְּמִכָּל מָקוֹם הָעַכּוּ''ם אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ קָעָבִיד אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד (כו) בְּעֵדֶר חֹדֶשׁ אוֹ חֳדָשִׁים וְאַדַּעְתָּא לְמָכְרָם לְיִשְׂרָאֵל קָא עָבִיד, שָׁרֵי (ב''י בְּשֵׁם אֲגֻדָּה).
באר היטב (כד) לרמוז. וה''ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה פסקי רקנ''ט סי' צ''ט. וא''כ אסור לומר לעכו''ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ''ש ס''ו אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו''ם עשה מלאכה בעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ''ש סימן שכ''ה כ''ש לרמוז לו דלא כהב''ח. ועי' מ''ש סי''ד בשם רמ''מ דהתם אין אומר שום ציווי לעכו''ם רק שא''ל שאינו יכול לקרות עכ''ל מ''א והיד אהרן פסק כהב''ח וכתב דהא הסרת הפחם אינו אלא איסורא דרבנן לישראל עצמו א''כ מותר לרמוז לגוי שיסיר הפחם כגון שיאמר לו שיקנח חוטמו ובזה יבין ויסיר הפחם וכ''כ הכנה''ג שרבו מהריא''ט לפעמים היה צריך לראות איזה דבר בספר והנר לא היה מאיר יפה היה אומר הנר אינו מאיר והיתה השפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה ע''ש: (כה) עצמו. עכו''ם שהביא חפציו בשבת לבית ישראל אפי' אסורים בטלטול שרי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד העכו''ם. ואם התבואה של ישראל אסור לומר לעכו''ם לפנות וה''ה בכל דבר המוקצה דה''ל שבות דשבות עיין מ''א. עכו''ם תפוס אצל השופט שהיה חייב ליהודי יוכל לומר להשופט שיקבל ערבות מהעכו''ם ויניח התפוס. אבל לא יאמר לו שיכתוב בערכאות. דרשות מהר''ם עיין סי' שכ''ה ס''ג: (כו) בעדר. ואפי' אם העכו''ם אינו עושה הגבינות כ''א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ואם לא יקבלם יפסיד חובו שרי כמ''ש רמ''א ס''ו כ''ש כאן. מ''א:
סימן שח - דברים המתרים והאסורים לטלטל בשבת
ובו נ''ב סעיפים
א כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִים בְּשַׁבָּת חוּץ מִמֻּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, כְּגוֹן סַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה אוֹ שֶׁל מִילָה, וְאִזְמֵל שֶׁל סַפָּרִים, וְסַכִּין שֶׁל סוֹפְרִים שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהּ הַקּוֹלְמוּסִים, כֵּיוָן שֶׁמַּקְפִּידִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת בָּהֶם תַּשְׁמִישׁ אַחֵר, אָסוּר
(א) לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ.
הגה: וַאֲפִלּוּ תְּחוּבִים בְּנָדָן עִם שְׁאָר סַכִּינִים, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ (מַהֲרִי''ל). וְהוּא הַדִּין לְקֻרְנָס שֶׁל בְּשָׂמִים שֶׁמַּקְפִּידִים עָלָיו שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ.
הגה: וְהוּא הַדִּין כֵּלִים הַמְיֻחָדִים לִסְחוֹרָה (ב) וּמַקְפִּיד עֲלֵיהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַיְמוֹנִי פכ''ה וְהַמַּגִּיד פכ''ו).
באר היטב (א) לטלטל. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה''א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ''ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עי' סוף סי' ש''י: (ב) ומקפיד. אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עי' סי' ש''י ס''ב:
ב כָּל כְּלִי, אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל
(ג) וְכָבֵד הַרְבֵּה, לֹא נִתְבַּטֵּל שֵׁם כְּלִי מִמֶּנּוּ לֹא מִפְּנֵי גָּדְלוֹ וְלֹא מִפְּנֵי כָּבְדוֹ.
באר היטב (ג) וכבד. וה''ה אבן גדולה או קורה גדולה אם יש תורת כלי עליה מותר. רמב''ם:
ג כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ
(ד) לְאִסוּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ,
וְאִם (ה) נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאִסּוּר בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּגוֹן נֵר שֶׁהֻדְלַק עַיֵּן לְעֵיל סי' רע''ט, בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ כְּגוֹן קֻרְנָס שֶׁל זְהָבִים אוֹ נַפָּחִים לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים, קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בּוֹ דְּבֵלָה; בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּקוֹם שֶׁהַכְּלִי מֻנָּח שָׁם, וּמֻתָּר לוֹ לִטְּלוֹ מִשָּׁם וּלְהַנִּיחוֹ בְּאֵיזֶה מָקוֹם
(ו) שֶׁיִּרְצֶה; אֲבָל מֵחַמָּה
(ז) לְצֵל דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְטַלְטְלוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיָּרֵא שֶׁיִּשָּׁבֵר אוֹ יִגָּנֵב שָׁם, אָסוּר.
הגה: כָּל מֻקְצֶה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּטִלְטוּלוֹ, אֲבָל בִּנְגִיעָה בְּעָלְמָא שֶׁאֵינוֹ מְנַדְנְדוֹ, שָׁרֵי. וְלָכֵן מֻתָּר לִגֹּעַ בִּמְנוֹרָה שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת עָלָיו, אוֹ בְּתַנּוּר שֶׁדּוֹלֵק בּוֹ אֵשׁ. וְכֵן מֻתָּר לִקַּח דְּבַר הֶתֵּר הַמֻּנָּח עַל דָּבָר מֻקְצֶה (מָרְדְּכַי פ' כָּל הַכֵּלִים וְרֵישׁ בֵּיצָה וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם חי''ג וְהַמַּגִּיד פכ''ה וְת''ה סי' ס''ז וְכָל בּוֹ סוֹף דִּינֵי שַׁבָּת). וְכֵן מֻתָּר לְטַלְטֵל דָּבָר מֻקְצֶה עַל יְדֵי נִפּוּחַ, דְּלָא הָוֵי טִלְטוּל אֶלָּא כִּלְאַחַר יָד, וְלֹא מִקְרֵי טִלְטוּל (תְּשׁוּבַת מהרי''ו סי' ר').
באר היטב (ד) לאיסור. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת: (ה) נשתמש. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו: (ו) שירצה. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ''ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר מ''א. איתא בשבת דף קכ''ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו. מ''א: (ז) לצל. ואם חישב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל ירושלמי פ''ה דביצה:
ד כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ
(ח) לְהֶתֵּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַכְּלִי שֶׁלֹא יִשָּׁבֵר אוֹ יִגָּנֵב; אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. כִּתְבֵי
(ט) הַקֹּדֶשׁ וָאֳכָלִין, מֻתָּר לְטַלְטְלָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ
(י) כְּלָל.
הגה: (יא) וּתְפִלִּין אֵין לְטַלְטְלָם כִּי אִם לְצֹרֶךְ (תרה''ד וְעַיֵּן בְּבֵית יוֹסֵף). וְשׁוֹפָר אָסוּר לְטַלְטְלוֹ כִּי אִם לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ מְקוֹמוֹ (הג''א סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין).
באר היטב (ח) להיתר. וה''ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר: (ט) וכתבי הקודש. ונייר חלק הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כיון דעומד לכתיבה. ש''ג: (י) כלל. וכוסות וקערות וצלוחית וסכין קטן שע''ג השלחן מותרין גם כן אפי' שלא לצורך כלל. שכנה''ג: (יא) ותפילין. עיין ט''ז ומ''א דאין לטלטלם כ''א לצורך גופו ומקומו וע''ל סי' כ''ט מש''ש:
ה יֵשׁ מַתִּירִים לְטַלְטֵל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר אֲפִלּוּ מֵחַמָּה לְצֵל עַל יְדֵי
(יב) כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק.
באר היטב (יב) ככר. וה''ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל מ''א. והט''ז כ' דאין להקל בזה ע''ש ועי' סי' שי''א ס''ה:
ו כָּל הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְטַלְטֵל שִׁבְרֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִם
(יג) לְשׁוּם מְלָאכָה, כְּגוֹן שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה לְכַסוֹת בָּהּ הֶחָבִית וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסוֹת בָּהּ פִּי הַפַּךְ; אֲבָל אִם אֵינָם רְאוּיִם לְשׁוּם מְלָאכָה, לֹא.
הגה: וְאִם נִשְׁבְּרוּ בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים לְהַזִּיק, כְּגוֹן כְּלֵי (יד) זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁבְּרוּ עַל הַשֻּׁלְחָן אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִין, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַשְּׁבָרִים כְּדֵי לְפַנּוֹתָן שֶׁלֹּא יֻזְּקוּ בָּהֶם (כָּל בּוֹ וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
באר היטב (יג) לשום מלאכה. ולמ''ד נולד אסור בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה. וה''ה אם עכו''ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעה זו עיין סי' תצ''ה: (יד) זכוכית. ושל חרס אסור לפנותו אפי' דורס עליהם ומשברן דבר שאין מתכוין הוא. מ''א:
ז חֲתִיכַת חֶרֶס שֶׁנִּשְׁבְּרָה
(טו) בַּחֹל מִכְּלִי וּרְאוּיָה לְכַסוֹת בָּהּ כְּלִי, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כֵּלִים מְצוּיִים שָׁם לְכַסוֹתָהּ בָּהּ; וְאִם זְרָקָהּ לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ כֵּיוָן שֶׁבָּטְלָה מִהְיוֹת עוֹד כְּלִי.
הגה: וַאֲפִלּוּ חָזֵי לְעָנִי הוֹאִיל וְהִקְצוּהוּ הַבְּעָלִים שֶׁלָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עֲשִׁירִים, דְּמֻקְצֶה לְעָשִׁיר הָוֵי מֻקְצֶה לְעָנִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף הַסִּימָן (ר''ן פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה) וְדַוְקָא חֲתִיכַת חֶרֶס מִשּׁוּם דְּאַתְיָא מִשִּׁבְרֵי כְּלִי, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ שַׁיָּכוּת כְּלִי כְּגוֹן
(טז) צְרוֹרוֹת אוֹ אֲבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיִים לְכַסוֹת בָּהֶם כְּלִי, אָסוּר לְטַלְטְלָם.
הגה: וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כְּלִי כְּלָל, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ, כָּל שֶׁכֵּן לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ (מָרְדְּכַי פ''ק דְּיוֹם טוֹב).
באר היטב (טו) בחול. ה''ה בשבת כמ''ש ס''ו עיין מ''א וט''ז: (טז) צרורות. פשוט דה''ה חתיכת עץ שאינו כלי אסור לטלטלו ואפי' לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת אם לא שעשה בו קצת תיקון מעשה קודם שבת ורבים נכשלים בזה אבל ע''י עכו''ם שרי בכל איסור מוקצה כמ''ש בסי' רע''ו ס''ג לענין טלטול נר ט''ז. ופתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות ואם כן מותר לטלטל נר שלם של חלב או שעוה לצורך גופו ולצורך מקומו כמ''ש ס''ג עיין מ''א:
ח כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִים בְּשַׁבָּת,
(יז) דַּלְתוֹתֵיהֶן שֶׁנִּתְפָּרְקוּ מֵהֶם נִטָּלִים בֵּין נִתְפָּרְקוּ בַּחֹל בֵּין נִתְפָּרְקוּ בְּשַׁבָּת.
באר היטב (יז) דלתותיהן. ודלתות של בית אסור. רמב''ם:
ט דֶּלֶת שֶׁל שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל יְכוֹלִים לִטְּלָהּ מֵהֶם, וְאָסוּר לְהַחְזִירָהּ גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְקַע; וְשֶׁל לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים אָסוּר בֵּין לִטֹּל בֵּין לְהַחֲזִיר דְּכֵיוָן
(יח) דִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אִית בֵּיהּ בִּנְיָן וּסְתִירָה.
באר היטב (יח) דמחובר. וא''כ גם החלונות אסור ליטול או להחזיר מ''א עי' סי' שי''ג ס''ה:
י כִּסוּי בּוֹר וְדוּת אֵין נִטָּלִים אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה דְּאָז מוּכָח שֶׁהוּא כְּלִי, וְשֶׁל כֵּלִים, אֲפִלּוּ הֵם מְחֻבָּרִים
(יט) בְּטִיט, יְכוֹלִים לִטְּלֵם אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה; וְהוּא שֶׁתִּקְּנָם וְעָשָׂה בָּהֶם מַעֲשֶׂה וֶהֱכִינָם לְכָךְ, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מִבְּעוֹד יוֹם; וְכִסוּי חָבִיּוֹת הַקְּבוּרוֹת בַּקַּרְקַע לְגַמְרֵי, צְרִיכוֹת בֵּית אֲחִיזָה.
באר היטב (יט) בטיט. פי' הכלי מחובר למטה לקרקע בטיט:
יא מַחַט שְׁלֵמָה מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ לִטֹּל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ; נִטַּל חֻדָּהּ אוֹ
(כ) חוֹר שֶׁלָּהּ, אָסוּר. וַחֲדָשָׁה שֶׁלֹּא נִקְּבָה עֲדַיִן, מֻתָּר.
באר היטב (כ) חור. ואם יחדה מבע''י לאיזה תשמיש הוי כלי ושרי ט''ז. וכלים מוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצים אסורים לטלטל מ''א בס''ק י''ח:
יב שְׁיָרֵי מַחְצְלָאוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלָם דְּחָזֵי לְכַסוֹת בְּהוּ טִנּוּפָא; וְאִם זְרָקָן לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְטַלְטְלָם.
יג שְׁיָרֵי מַטְלָנִיּוֹת שֶׁבָּלוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם ג' אֶצְבָּעוֹת עַל ג' מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ; וְאִם לֹא, אָסוּר. וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם ג' עַל ג', וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טַלִּיתוֹת שֶׁל
(כא) מִצְוָה.
באר היטב (כא) מצוה. שאדם בודל מהם מלהשתמש בהם תשמיש מגונה:
יד מִנְעָל חָדָשׁ מֻתָּר לְשָׁמְטוֹ מֵעַל הַדְּפוּס, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסוּר, כֵּיוָן דְּשֵׁם
(כב) כְּלִי עָלָיו מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ.
באר היטב (כב) כלי. על הדפוס:
טו סַנְדָּל שֶׁנִּפְסָק רְצוּעָה הַפְּנִימִית, עֲדַיִן תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ; נִפְסְקָה הַחִיצוֹנָה בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי
(כג) וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ; וְאִם הוּא בְּכַרְמְלִית, מֻתָּר לִכְרֹךְ עָלָיו גֶּמִי
(כד) לַח, שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה לְתַקְּנוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל מֵרַגְלוֹ; וּבְחָצֵר שֶׁהוּא נִשְׁמָר שָׁם,
(כה) אָסוּר.
באר היטב (כג) ואסור לטלטלו. ומנעלים שלנו עדיין חזי ללבישה ומותר לטלטלן. מ''א: (כד) לח. וחוט או משיחה אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא. מ''א: (כה) אסור. ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות. מ''א:
טז חָלוּק שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתוֹ וְתָחֲבוּ בּוֹ קָנֶה לִתְלוֹת בּוֹ לְיַבְּשׁוֹ יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ מֵעַל הַקָּנֶה; אֲבָל לִקַּח
(כו) הַקָּנֶה מִתּוֹכוֹ, אָסוּר לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּלִי. וְאִם תָּחֲבוּ בּוֹ כְּלִי, מֻתָּר לִטְּלוֹ מִתּוֹכוֹ אֲפִלּוּ הוּא מְלַאכְתּוֹ לְאִסוּר. כִּירָה שֶׁנִּשְׁמְטָה אֲפִלּוּ אַחַת מִיַּרְכוֹתֶיהָ, אָסוּר לְטַלְטְלָהּ.
הגה: וְכֵן סַפְסָל אָרֹךְ שֶׁנִּשְׁמַט אֶחָד מֵרַגְלֶיהָ, כָּל שֶׁכֵּן שְׁתַּיִם, דְּאָסוּר לְטַלְטְלָהּ וּלְהַנִּיחָהּ עַל סַפְסָל אַחֶרֶת וְלִישֵׁב עָלֶיהָ אֲפִלּוּ נִשְׁבְּרָה (כז) מִבְּעוֹד יוֹם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ע''א), אֶלָּא אִם כֵּן יָשַׁב עָלֶיהָ כָּךְ פַּעַם אַחַת קֹדֶם הַשַּׁבָּת (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן שי''ג). גַּם אָסוּר לְהַכְנִיס הָרֶגֶל לְשָׁם מִשּׁוּם (כח) בִּנְיָן (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן שי''ג).
באר היטב (כו) הקנה. ואם מיוחד לכך שרי. מ''א: (כז) מבע''י. הטעם שמא יתקע. ולפ''ז דוקא בנשמט יש חשש זה אבל בנשבר לא שייך שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ורמ''א דנקט נשבר לאו דוקא אלא נשמט קאמר. ותו נ''ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע''ד בזה שהוא חומרא דרבנן בפרט במקום שהוא צורך בשבת. ט''ז: (כח) בנין. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ''ש סימן שי''ג ס''ו:
יז לְבֵנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהַבִּנְיָן, מֻתָּר לְטַלְטְלָם דְּמֵעַתָּה לָא קָיְמֵי לְבִנְיָן אֶלָּא לְמִזְגָּא
(פי' לִסְמֹךְ וְלָשֶׁבֶת עֲלֵיהֶן) עֲלַיְיהוּ. וְאִם סִדְּרָן זֶה עַל זֶה, גָּלֵי אַדַּעְתֵּיהּ שֶׁהִקְצָן לְבִנְיָן וְאָסוּר לְטַלְטְלָם.
יח (כט) קוֹץ הַמֻּנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת; וּבְכַרְמְלִית מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ לְהֶדְיָא, מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יֻזְּקוּ בּוֹ רַבִּים, וּבִמְקוֹם הֶזֵּקָא דְּרַבִּים לֹא גָּזוּר רַבָּנָן שְׁבוּת.
באר היטב (כט) קוץ. דוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכות אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף ריב''ש סי' ת''א ועיין סימן תקי''ח ס''ג ועיין מ''א (במה שתמה על תשובת הריב''ש ומה שהעלה להלכה. אבל בספר אליהו רבה דחה דבריו ע''ש גם מה שהעלה במ''א דלא התיר אלא בדבר שלא היה מונח מע''ש לא נהירא דקוץ משמע דמונח בע''ש):
יט סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה שֶׁהוּא גָּדוֹל וְעָשׂוּי לְהָטִיחַ בּוֹ גַּגּוֹ, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ. אֲבָל שֶׁל שׁוֹבָךְ מֻתָּר לִנְטוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֲבָל לֹא יוֹלִיכֶנּוּ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כַּדֶּרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל וְיָבוֹא לָצוּד.
כ חֲרָיוֹת
(פי' עֲנָפִים) שֶׁל דֶּקֶל שֶׁקְּצָצָם
(ל) לִשְׂרֵפָה, מֻקְצִים הֵם וְאָסוּר לְטַלְטְלָם; יָשַׁב עֲלֵיהֶם מְעַט מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר לִישֵׁב עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם קְשָׁרָן לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אוֹ אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ בַּחֹל.
באר היטב (ל) לשריפה. משמע דסתמא לא אסירא. זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אע''פ שחישב עליה מע''ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא''כ היא קשורה בדלי מע''ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש רמב''ם ומשמע דבקשה שרי:
כא אֲבָל נִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לִישֵׁב עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן לִמְּדוּם
פי' סִדְּרוּם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדִין אֲבָנִים כְּדִין (לא) חֲרָיוֹת, וְכֵן עִקָּר. (מָרְדְּכַי פ' בַּמֶּה טּוֹמְנִין וְהַמַּגִּיד פ' כ''ה בְּשֵׁם הָרִי''ף, וְכֵן יֵשׁ לְפָרֵשׁ הָרֹא''שׁ).
באר היטב (לא) חריות. עיין מ''א:
כב אָסוּר לְכַסוֹת פִּי חָבִית בְּאֶבֶן אוֹ בַּקַּעַת, אוֹ לִסְגֹּר בָּהֶן אֶת הַדֶּלֶת, אוֹ לְהַכּוֹת בָּהֶן בְּבִרְזָא
(פֵּרוּשׁ הַקָנֶה שֶׁמְּשִׂימִים לְחָבִיּוֹת לְהוֹצִיא הַיַּיִן מִמֶּנּוּ); אַף עַל פִּי שֶׁחָשַׁב עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יִחֲדָהּ לְכָךְ לְעוֹלָם; אֲבָל יִחֲדָהּ לְשַׁבָּת זֶה בִּלְבַד, לֹא. וְהָנֵי מִילֵי, בְּדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְיַחֲדָהּ לְכָךְ, כְּגוֹן: הָנֵי דַּאֲמָרָן; אֲבָל בְּכָל מִדֵּי דְּאָרְחֵיהּ בְּהָכֵי, כְּגוֹן: לִפְצֹעַ בָּהּ אֱגוֹזִים, בְּיִחוּד לְשַׁבָּת אַחַת סַגֵּי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלָא שְׁנָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ שׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁל תִּקּוּן מִבְּעוֹד יוֹם
וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ''ט דִּבְיִחוּד סַגֵּי.
כג מֻתָּר לַחְתֹּךְ עָנָף מִן הַדֶּקֶל מִבְּעוֹד יוֹם, וּמֻתָּר לְהָנִיף בּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן בְּשַׁבָּת לְהַבְרִיחַ
(לב) הַזְּבוּבִים; כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ חֲתָכוֹ, עֲשָׂאוֹ כְּלִי גָּמוּר.
באר היטב (לב) הזבובים. וה''ה לאיים על התינוקות שיכם בהם. אבל אסור לומר לעכו''ם שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית עיין ט''ז:
כד פִּשְׁתָּן סָרוּק וְצֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַמַּכָּה, אִם חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לְתִתָּם עַל הַמַּכָּה, אוֹ שֶׁיָּשַׁב בָּהֶם שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁצְּבָעָן בְּשֶׁמֶן דְּגָלֵי דַּעְתֵּיהּ דִּלְמַכָּה קָיְימֵי, אוֹ שֶׁכְּרָכָן בִּמְשִׁיחָה לִתְּנָם עַל הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת תּוּ לֵית בְּהוּ מִשּׁוּם מֻקְצֶה, וּמִשּׁוּם רְפוּאָה נָמֵי לֵיכָּא שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁלֹּא יִסָרְטוּ בְּגָדָיו (בַּמַּכָּה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא סַגֵּי בְּמַחְשָׁבָה לְחוּד.
כה עוֹרוֹת יְבֵשִׁים, בֵּין שֶׁל אֻמָּן בֵּין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא עוֹרוֹת בְּהֵמָה גַּסָּה דְּחָזֵי לִישֵׁב עֲלֵיהֶם, אֲבָל מִבְּהֵמָה דַּקָּה, אָסוּר, (לג) אֶלָּא אִם כֵּן חָשַׁב לִישֵׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם (רַשִׁ''י פ' ב''ט).
באר היטב (לג) אא''כ. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד ע''ס רנ''ט:
כו נְסָרִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן; וְשֶׁל אֻמָּן, אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן חָשַׁב עֲלֵיהֶם מִבְּעוֹד יוֹם לִתֵּן עֲלֵיהֶם פַּת לְאוֹרְחִים אוֹ תַּשְׁמִישׁ אַחֵר.
כז עֲצָמוֹת שֶׁרְאוּיִים לִכְלָבִים, וּקְלִפִּים שֶׁרְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּפֵרוּרִים שֶׁאֵין בָּהֶם כַּזַּיִת מֻתָּר לְהַעֲבִירָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן; אֲבָל אִם אֵין הַקְּלִפִּים רְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אָסוּר לְטַלְטְלָם אֶלָּא
(לד) מְנַעֵר אֶת הַטַּבְלָא וְהֵם נוֹפְלִים. וְאִם יֵשׁ פַּת עַל הַשֻּׁלְחָן, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ הַטַּבְלָה וּלְטַלְטְלָהּ עִם הַקְּלִפִּים שֶׁאֵינָם מַאֲכַל בְּהֵמָה, שֶׁהֵם בְּטֵלִים אַגַּב הַפַּת; וְאִם הָיָה צָרִיךְ לִמְקוֹם הַשֻּׁלְחָן, אֲפִלּוּ אֵין עָלֶיהָ אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ וּלְטַלְטְלָהּ.
באר היטב (לד) מנער. וה''ה שמותר לגררם ע''י סכין מן המפה כיון דלא נגע בה הוה ליה טלטול מן הצד ט''ז. וקשה דבסי' שי''א ס''ק ב' אוסר הט''ז לדחוף דבר שהוא מוקצה ע''י קנה ע''ש:
כח חֲבִילֵי עֵצִים וְקַשׁ
(לה) שֶׁהִתְקִינַן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים הַרְבֵּה, מֻתָּר לְטַלְטְלָן.
באר היטב (לה) שהתקינן. וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה. מ''א:
כט כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל חַיָּה וְעוֹף
(לו) הַמְצוּיִים, מְטַלְטְלִים אוֹתוֹ; וְאִם אֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְמַאֲכַל חַיָּה וְעוֹף שֶׁאֵינָן מְצוּיִים, אִם יֵשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ מִין חַיָּה אוֹ עוֹף, מֻתָּר לְטַלְטֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְאוֹתוֹ הַמִּין; וְאִם לָאו אָסוּר.
הגה: וּלְפִי זֶה מֻתָּר לְטַלְטֵל עֲצָמוֹת שֶׁנִּתְפָּרְקוּ מִן הַבָּשָׂר מֵעֶרֶב שַׁבָּת אִם רְאוּיִים לִכְלָבִים, דְּהָא כְּלָבִים מְצוּיִים (בֵּית יוֹסֵף דְּלֹא כְּהָרַ''ן).
באר היטב (לו) מצויים. ואם אין מצויים אסור:
ל גַּרְעִינֵי תְּמָרִים, בְּמָקוֹם שֶׁמַּאֲכִילִים אוֹתָם לִבְהֵמָה מֻתָּר לְטַלְטְלָן; וְאָדָם חָשׁוּב צָרִיךְ לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לְטַלְטְלָן אֶלָּא דֶּרֶךְ שִׁנּוּי.
לא בָּשָׂר
(לז) חַי, אֲפִלּוּ תָּפֵל שֶׁאֵינוֹ מָלוּחַ כְּלָל, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִשּׁוּם דְּחָזֵי לְאֻמְצָא; וְכֵן אִם הוּא תָּפוּחַ
(פי' מַסְרִיחַ, רַשִׁ''י), מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִשּׁוּם דְּרָאוּי לִכְלָבִים.
באר היטב (לז) חי. ואם הוא בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה''ה שאר דברים כגון שומן צונן. (אבל בספר אליהו רבה העלה כללא דמלתא אף שאינו ראוי לאכול חי כיון דראוי לכלבים שרי). כתב ש''ג בשר עכו''ם שנשחט היום שרי בטלטול ועי' סי' ש''י ס''ב בהג''ה. ואסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבשול אפי' ע''י עכו''ם דאפשר לאכלו צלי מ''א בסי' שכ''א ס''ק ז' ע''ש. ובא''ז בשם זקינו הגאון ז''ל הורה להתיר בשעת הדחק אפי' ע''י ישראל ועיין בס' עדות ביעקב סי' א':
לב דָּג מָלוּחַ מְתָּר לְטַלְטְלוֹ; וְשֶׁאֵינוֹ מָלוּחַ, אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי.
לג קָמֵעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹצְאִים בּוֹ, מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ.
לד כָּל דָּבָר מְטֻנָּף, כְּגוֹן: רְעִי וְקִיא וְצוֹאָה, בֵּין שֶׁל אָדָם בֵּין שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם הָיוּ בְּחָצֵר שֶׁיּוֹשְׁבִים בָּהּ, מֻתָּר לְהוֹצִיאָם לְאַשְׁפָּה אוֹ לְבֵית הַכִּסֵא, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא כְּלִי; וְאִם הָיוּ בְּחָצֵר
(לח) שֶׁאֵינוֹ דָּר שָׁם,
(לט) אָסוּר לְהוֹצִיאָם. וְאִם יָרֵא מִפְּנֵי הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ בָּהּ, מֻתָּר לִכְפּוֹת עָלֶיהָ כְּלִי.
באר היטב (לח) שאינו. ואם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים. מ''א: (לט) אסור. ואם הוא מלא ואי אפשר לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות. מ''א:
לה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם,
(מ) אָסוּר לְהַחְזִירָם, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לְתוֹכָם
(מא) מַיִם.
באר היטב (מ) אסור. ובעודו בידו מותר להחזירו. מ''א: (מא) מים. ודוקא שהן ראוין לשתיית בהמה כשהן בגרף דאל''כ אף המים גרף הן. ב''י:
לו אֵין עוֹשִׂים גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ לְהָבִיא דָּבָר שֶׁעָתִיד לִמָּאֵס כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ לִכְשֶׁיִּמָּאֵס; וְאִם עָבַר וַעֲשָׂאוֹ, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ.
לז בְּמָקוֹם דְּאִכָּא פְּסֵידָא, מֻתָּר
(מב) לְהַכְנִיס מִטָּתוֹ אֵצֶל גְּרָף שֶׁל רְעִי וְלִקְבֹּעַ יְשִׁיבָתוֹ שָׁם, כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ.
באר היטב (מב) להכניס. אפילו הוא בחצר מקום שאין דירה שם. ב''י:
לח מַכְנִיס אָדָם מִבְּעוֹד יוֹם מָלֵא קֻפָּתוֹ עָפָר וּמְיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית וְעוֹשֶׂה בּוֹ כָּל צְרָכָיו בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן: לִטֹּל מִמֶּנּוּ לְכַסוֹת צוֹאָה אוֹ רֹק וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; אֲבָל אִם לֹא יְיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית, בָּטֵל אַגַּב עֲפַר הַבַּיִת וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
הגה: וְלָכֵן מֻתָּר לִקַּח פֵּרוֹת הַטְּמוּנִים בַּחֹל, כִּי אֵין אוֹתוֹ עָפָר מֻקְצֶה (בֵּית יוֹסֵף ססי' שי''א בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
לט (מג) אָסוּר לְטַלְטֵל בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף; וְאַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לִכְפּוֹת אֶת הַסַל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ בּוֹ, וּבְעוֹדָם עָלָיו, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
באר היטב (מג) אסור. ואם היה עליו בה''ש אסור. לבוש:
מ כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף מְדַדִּים אוֹתָם
(מד) בֶּחָצֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז בְּצַוָּארָן וּבַצְּדָדִים וּמוֹלִיכָן, אִם צְרִיכִין הַבַּעֲלֵי חַיִּים לְכָךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגְבִּיהֵם בְּעִנְיָן שֶׁיַּעַקְרוּ רַגְלֵיהֶם מִן הָאָרֶץ, דְּמֻקְצִין הֵם וְאָסוּר לְטַלְטְלָן; חוּץ מִתַּרְנְגֹלֶת שֶׁאֵין מְדַדִּין אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁמַּגְבַּהַת עַצְמָהּ מִן הָאָרֶץ וְנִמְצָא זֶה מְטַלְטֵל, אֲבָל דּוֹחִים אוֹתָהּ מֵאֲחוֹרֶיהָ בְּיָדַיִם כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס.
באר היטב (מד) בחצר. אבל בר''ה אסור עיין סי' שט''ו מאלו הדינים בסי''ב:
מא הָאִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בָּנָה, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא
(מה) תִּגְרְרֵהוּ אֶלָּא יְהֵא מַגְבִּיהַּ רַגְלוֹ אַחַת וְיַנִּיחַ הַשְּׁנִיָּה עַל הָאָרֶץ וְיִשָּׁעֵן עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיַנִּיחַ רַגְלוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ, שֶׁנִּמְצָא לְעוֹלָם הוּא נִשְׁעָן עַל רַגְלוֹ הָאַחַת.
באר היטב (מה) תגררהו. וקטן כ''כ שצריך לגררו אם נשאו חייב והמוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא''צ לגופה. רמב''ם עיין מ''א:
מב דָּבָר שֶׁהוּא מֻקְצֶה מֻתָּר לִגַּע בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְנַעְנֵעַ אֲפִלּוּ מִקְּצָתוֹ
וּכְבָר נִתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה.
מג מֻתָּר לְטַלְטֵל מֻקְצֶה עַל יְדֵי נְפִיחָה
וּכְבָר נִתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה.
מד כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה, לֹא יִתְלשׁ מִמֶּנָּה חֶרֶס לְכַסוֹת בּוֹ אוֹ לִסְמֹךְ בּוֹ.
מה אָסוּר לִשְׂחֹק בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בְּכַדּוּר.
הגה: (מו) וְיֵשׁ מַתִּירִין, וְנָהֲגוּ לְהָקֵל (תוס' פ''ק דְּבֵיצָה).
באר היטב (מו) ויש. עי' סי' תקי''ח ס''א שהט''ז ומ''א אוסרים ע''ש:
מו אָסוּר לָשֵׂאת תַּחַת אֲצִילָיו זֶרַע הַתּוֹלָעִים שֶׁעוֹשִׂין הַמֶּשִׁי, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר בְּטִלְטוּל וְעוֹד שֶׁהוּא מוֹלִיד בְּחֻמּוֹ.
מז יֵשׁ אוֹסְרִים לְטַלְטֵל בֶּגֶד שַׁעַטְנֵז,
(מז) וְיֵשׁ מַתִּירִים.
באר היטב (מז) ויש. רש''ל ספ''א דביצה אוסר לטלטלו כ''א לצורך גופו או מקומו. ובאגודה אוסר אפי' לצורך גופו ומקומו:
מח מֻתָּר לְטַלְטֵל מְנִיפָה בְּשַׁבָּת לְהַבְרִיחַ הַזְּבוּבִים.
מט מְכַבְּדוֹת שֶׁמְּכַבְּדִים בָּהֶם הַקַּרְקַע,
(מח) מֻתָּר לְטַלְטְלָם.
באר היטב (מח) מותר. ולמ''ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור. ב''י ש''ג:
נ הָרַשְׁבָּ'' א מַתִּיר לְטַלְטֵל האצטרלו''ב בְּשַׁבָּת, וְכֵן סִפְרֵי הַחָכְמָה, וּלְדַעַת הָרַמְבָּ''ם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק בַּדָּבָר.
נא מַה שֶּׁמּוֹרֶה עַל הַשָּׁעוֹת שֶׁקּוֹרִין רילו''ג, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל חוֹל בֵּין שֶׁהוּא שֶׁל
(מט) מִין אַחֵר, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ
וּכְבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג לֶאֱסֹר. נ
באר היטב (מט) מין אחר. כגון שרואין בצל:
נב מֻקְצֶה
(נ) לַעֲשִׁירִים הָוֵי מֻקְצֶה, וַאֲפִלּוּ עֲנִיִּים אֵין מְטַלְטְלִין.
באר היטב (נ) לעשירים. כתב הט''ז הכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקן כבר לאשפה ע''ש:
סימן שט - טלטול על ידי דבר אחר אם מתר בשבת
ובו ה' סעיפים
א נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְלֹא חָשִׁיב מְטַלְטֵל לָאֶבֶן; וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין
(פי' בֶּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִצָּבוֹן כְּשֶׁאֵינוֹ עִם אָבִיו) עָלָיו, שֶׁאִם לֹא יִטְּלֶנּוּ, יֶחֱלֶה; אֲבָל אִם אֵין לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו, לֹא. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עָלָיו, לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בְּאֶבֶן, אֲבָל אִם דִּינָר בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ לֶאֱחֹז הַתִּינוֹק בְּיָדוֹ וְהוּא מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן דִּילְמָא נָפִיל וְאָתֵי אֲבוּהָ לְאַתּוּיֵי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא הַתִּינוֹק עִם דִּינָר בְּיָדוֹ; אֲבָל לֶאֱחֹז הַתִּינוֹק בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁדִּינָר בְּיַד הַתִּינוֹק, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
ב כַּלְכָּלָה שֶׁהָיְתָה נְקוּבָה וּסְתָמָהּ בְּאֶבֶן, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ שֶׁהֲרֵי נַעֲשֶׂה
(א) כְּדָפְנָה; וְכֵן דְּלַעַת שֶׁתּוֹלִין בָּהּ אֶבֶן כְּדֵי לְהַכְבִּיד לְמַלֹּאת בָּהּ מַיִם, אִם הוּא קָשׁוּר יָפֶה שֶׁאֵינוֹ נוֹפֵל מֻתָּר לְמַלֹּאת בָּהּ שֶׁהוּא כְּמוֹ הַדְּלַעַת עַצְמָהּ שֶׁהוּא בָּטֵל אַגַּבָּהּ; וְאִם לָאו, אָסוּר.
באר היטב (א) כדופנה. כיון דהדקה שוויה דופן. ואם לא הדקה לא. מ''א:
ג כַּלְכָּלָה מְלֵאָה פֵּרוֹת וְאֶבֶן בְּתוֹכָהּ, אִם הֵם פֵּרוֹת רְטֻבִּים, כְּגוֹן: תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, יִטֹּל אוֹתָהּ
(ב) כְּמוֹ שֶׁהִיא; שֶׁאִם יְנַעֵר הַפֵּרוֹת מִתּוֹכָהּ, יִפָּסְדוּ. אֲבָל אִם הֵם פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם נִפְסָדִים, יְנַעֲרֵם וִינַעֵר גַּם הָאֶבֶן עִמָּהֶם, וְלֹא יִטְּלֶנָּה עִמָּהֶם. וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְפֵרוֹת אוֹ לְכַלְכָּלָה; אֲבָל אִם הָיָה צָרִיךְ לִמְקוֹם הַכַּלְכָּלָה, מְטַלְטְלָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא.
באר היטב (ב) כמו שהיא. דנעשה בסיס לאיסור ולהיתר. ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו. אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תוס':
ד שָׁכַח אֶבֶן עַל פִּי חָבִית, אוֹ מָעוֹת עַל הַכַּר, מַטֶּה חָבִית עַל צִדָּהּ וְהָאֶבֶן נוֹפֶלֶת,
(ג) וּמְנַעֵר הַכַּר
(ד) וְהַמָּעוֹת נוֹפְלִים; וְאִם הָיְתָה הֶחָבִית בֵּין הֶחָבִיּוֹת, בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַטּוֹת אוֹתָהּ בִּמְקוֹמָהּ, יָכוֹל לְהַגְבִּיהָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא עִם הָאֶבֶן לְמָקוֹם אַחֵר לְהַטּוֹתָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל מֵעָלֶיהָ. וְאִם הִנִּיחָם עָלֶיהָ מִדַּעְתּוֹ,
(ה) עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת, אָסוּר לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הִנִּיחָם שָׁם עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם בִּכְנִיסַת הַשַּׁבָּת כְּדֵי שֶׁיִּטְּלֵם בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר בְּשַׁבָּת; וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּמַנִּיחָם עַל דַּעַת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ שָׁם
(ו) כָּל הַשַּׁבָּת.
הגה: וְאָז (ז) אֲפִלּוּ נָטַל הָאִסּוּר מִשָּׁם, אָסוּר לְטַלְטֵל הַכְּלִי דְּמֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר לְמִקְצָת הַשַּׁבָּת, (ח) אָסוּר כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ; וְכֵן בְּכָל מֻקְצֶה. וְכֵן לְקַמָּן סִימָן ש''י. אִם אָדָם הִנִּיחַ דָּבָר מֻקְצֶה עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ, לָא אַמְרִינָן דְּנַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאִיסוּר, דְּאֵין אָדָם אוֹסֵר שֶׁל (ט) חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ (אוֹר זָרוּעַ).
באר היטב (ג) ומנער. ומותר ללמוד על השלחן שמעות מונח עליו מצד אחר אע''פ שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. מהרי''ל: (ד) והמעות. אם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב''י: (ה) על. ואם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח''כ שכחם מיקרי שוכח מהרא''י סי' קצ''ג: (ו) כל השבת. ובמקום פסידא יש לסמוך ע''ז. ב''ח: (ז) אפי'. זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת לנטלו אח''כ אסור כל השבת: (ח) אסור. לפי''ז כשמעמידין המנורה עם הנרות על המפה שעל השלחן יש לאסור לטלטל המפה ההיא בכל השבת ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה וצ''ע. ט''ז ע''ש: (ט) חבירו. ואם עושה לטובת חבירו יש להסתפק דמסתמא ניחא ליה עיין מ''א:
ה הָא דְּלֹא שָׁרֵי אֶלָּא לְהַטּוֹת וּלְנַעֵר, דַּוְקָא בְּצָרִיךְ לְגוּף הֶחָבִית וְהַכַּר; אֲבָל אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הֶחָבִית וְהַכַּר וְלֹא תַּסְפִּיק לוֹ הַטָּיָה וְהַנִּעוּר,
(י) יָכוֹל לְטַלְטְלָם עִם הָאֶבֶן וְעִם הַמָּעוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם לְפַנּוֹת מְקוֹמָם.
וְכֵן הוּא לְקַמָּן סי' ש''י (ס''ז).
באר היטב (י) יכול. היינו בשוכח:
סימן שי - דיני מקצה בשבת
ובו ט' סעיפים
א (א) עֵץ שֶׁתּוֹלִין בּוֹ דָּגִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָאוּס, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ דְּקַיְמָא לָן בְּמֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּשָׁרֵי.
באר היטב (א) עץ. עיין סי' ש''ח סט''ז:
ב אֵין שׁוּם אֹכֶל תָּלוּשׁ הָרָאוּי לַאֲכִילָה מֻקְצֶה לְשַׁבָּת; דִּתְמָרִים וּשְׁקֵדִים וּשְׁאָר פֵּרוֹת הָעוֹמְדִים לִסְחוֹרָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ חִטִּים שֶׁזְּרָעָם בְּקַרְקַע וַעֲדַיִן לֹא הִשְׁרִישׁוּ, וּבֵיצִים שֶׁתַּחַת הַתַּרְנְגֹלֶת, מֻתָּר לְטַלְטְלָן. וְכֵן תְּמָרִים הַלְּקוּטִים קֹדֶם בִּשּׁוּלָן וְכוֹנְסִים אוֹתָם בְּסַלִּים וְהֵם מִתְבַּשְּׁלִים מֵאֲלֵיהֶם, מֻתָּר לֶאֱכֹל מֵהֶם קֹדֶם בִּשּׁוּלָן. אֲבָל גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁמַּנִּיחִים אוֹתָם בְּמֻקְצֶה לְיַבְּשָׁן, אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם מֻקְצֶה, שֶׁהֵן מַסְרִיחוֹת קֹדֶם שֶׁיִּתְיַבְּשׁוּ, דְּכֵיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיַּסְרִיחוּ הִסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם וְכֵיוָן דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי; דָּחִינְהוּ בַּיָּדַיִם, וְלֹא חָזוּ, הָוֵי מֻקְצֶה.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הֲכָנָה שַׁיָּךְ (ב) בְּשֶׁל כּוּתִי, וַאֲפִלּוּ גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁבְּיָדוֹ מֻתָּרִים. (כָּל בּוֹ סי' נ''ה וְכ''מ בְּהָרַ''ן סוֹף פכ''כ וִירוּשַׁלְמִי).
באר היטב (ב) בשל כותי. פי' בדבר תלוש אבל במחובר שלקטו עכו''ם בשבת אסור לכ''ע ועיין סי' שכ''ה ס''ה:
ג בֵּין בְּאִסוּר אֲכִילָה בֵּין בְּאִסוּר טִלְטוּל כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה רָאוּי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אִם אֵרַע בּוֹ דָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקֵל בּוֹ בַּיּוֹם וְחָזַר וְנִתְקַן בּוֹ בַּיּוֹם,
(ג) חָזַר לְהֶתֵּרוֹ; אֲבָל דָּבָר שֶׁהֻקְצָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אָסוּר כָּל הַיּוֹם.
באר היטב (ג) חזר. כתב הט''ז ה''ה באיזמל שמל בשבת היה בה''ש מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין של סופרים דאדם מקפיד הרבה שלא להשתמש באותו איזמל מידי אחרינא שלא יתקלקל וכ''ש שאין אוכל עמו דהוא נגד טבע בן אדם ע''כ אע''פ שעומד למחר במלאכת מילה מ''מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בה''ש ע''כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם וכ''כ מהרי''ל ועיין בי''ד סי' רס''ו אבל הב''ח סי' ש''ח מתיר לטלטלו וכ''כ מהרש''ל והמ''א בסי' של''א ס''ק ה' האריך בדבר זה ומסיים לכן יש להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום שירצה ע''ש ועיין בספר בית יעקב סי' ק''ב:
ד גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים שֶׁהָיוּ מֻקְצִים, וּכְשֶׁהִגִּיעַ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּבָר נִתְיַבְּשׁוּ וְהֵם רְאוּיִים לַאֲכִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ הַבְּעָלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לָהֶם שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּבָר הָיוּ יְבֵשִׁים, מֻתָּר.
ה גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים דְּחָזוּ וְלֹא חָזוּ, דְּאִיכָּא אִינְשֵׁי דְּאָכְלֵי לֵיהּ וְאִיכָּא דְּלָא אָכְלוּ לֵיהּ, אִי אַזְמְנֵיהּ, נָפַק לֵיהּ מִתּוֹרַת מֻקְצֶה; וְאִי לֹא, לֹא. אֲבָל אִם
(ד) אֵינָם רְאוּיִים וְהִזְמִינָם, הַזְמָנָה לָאו מִלְּתָא הִיא.
באר היטב (ד) אינם. כתב ב''י תמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע''ש ואינם ראוים ובשבת נעשים ראוים דמותרים בשבת:
ו כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ, אָסוּר לִתֵּן תַּחְתָּיו כְּלִי כְּדֵי שֶׁיִּפֹּל לְתוֹכוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹסֵר הַכְּלִי בְּטִלְטוּל וְנִמְצָא מְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ; אֲבָל מֻתָּר לִכְפּוֹת עָלָיו כְּלִי, וּבִלְבַד
(ה) שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ.
באר היטב (ה) שלא. אע''ג דמוקצה מותר בנגיעה כמ''ש סי' ש''ח סעיף מ''ב היינו שהנגיעה היא לצורך דבר המותר אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה ב''י ת''ה. או י''ל דמ''ש כאן ובלבד שלא יגע בו. היינו בדבר שמנענע אותו כמ''ש סי' רס''ה ס''ג עיין שם ועיין סי' תקי''ג ס''א. במ''א:
ז מִטָּה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מָעוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין עָלֶיהָ עַתָּה וְהָיוּ עָלֶיהָ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,
(ו) אָסוּר לְטַלְטְלָהּ דְּמִגּוֹ דְּאִתְקְצָאֵי לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת אִתְקְצָאֵי לְכֻלֵּי יוֹמָא.
הגה: וַאֲפִלּוּ (ז) לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ (בֵּית יוֹסֵף). וְהוּא הַדִּין לְכָל דְּבַר הֶתֵּר שֶׁמֻּנָּח עָלָיו אִסוּר, אֲבָל אִם אֵין עָלֶיהָ עַתָּה מָעוֹת וְגַם לֹא הָיָה עָלֶיהָ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ אֲפִלּוּ יִחֲדָהּ לְמָעוֹת וְהִנִּיחָם עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם, כֵּיוָן שֶׁסִלְּקָן קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין בְּיִחֵד לְכָךְ וְהִנִּיחַ בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁסִּלְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם (טוּר בְּשֵׁם ר''ת); וְכֵן אָסוּר לְטַלְטֵל כִּיס שֶׁל מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא הַמָּעוֹת מִמֶּנּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁפְּתָחוֹ מִלְּמַטָּה וְסִלְּקוֹ מִן הַיִּחוּד, וְכֵן נוֹהֲגִין. (הגה''מ פכ''ה) מִיהוּ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, מֻתָּר. וְכֵן בְּכִיס הַתָּפוּר בַּבֶּגֶד, הוֹאִיל וְעִקַּר הַבֶּגֶד עוֹמֵד לִלְבוּשׁ, אִם הוֹצִיא הַמָּעוֹת מִשָּׁם, מֻתָּר (ח) לִלְבֹּשׁ הַבֶּגֶד, דְּהַכִּיס בָּטֵל אֶצְלוֹ; אֲבָל אִם שָׁכַח בּוֹ מָעוֹת, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַבֶּגֶד, דְּלָא אַמְרִינָן דְּכָל הַבֶּגֶד נַעֲשָׂה בָּסִיס לְמָעוֹת הוֹאִיל וְאֵין הַמָּעוֹת עַל עִקַּר הַבֶּגֶד; אֲבָל אֵין לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת, דְּחַיְישִׁינָן (ט) שֶׁמָּא יֵצֵא בּוֹ, כְּדִלְעֵיל סִימָן ש''א (סל''ג) (בֵּית יוֹסֵף ס''סי' ש''ט). וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס''ו אִם שָׁכַח כִּיסוֹ אֶצְלוֹ בְּשַׁבָּת, מַה דִּינוֹ (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (ו) איסור. פירוש בהניח בכוונה ע''ל סי' ש''ט ס''ד: (ז) או. ומ''א מחמיר: (ח) ללבוש. אפי' בר''ה. מ''א: (ט) שמא. מיהו יכול לנער משם את המעות. עיין מ''א שהעלה דאם הניח בתוך הכיס מעות מדעת אסור להכניס ידו דעכ''פ הכיס נעשה בסיס. עוד העלה אם כיס מלא מעות קשור בבגד אסור לטלטל הבגד כיון דהכיס הוא כלי בפני עצמו וה''ה כשיש מעות בתיבה בתוך השלחן אסור לטלטל השלחן אלא אם כן יש עליו גם דבר המותר ע''ש בספר אבן העוזר העלה להלכה דאפי' אפשר לנער המעות מן הכיס יכול לטלטל בגד שהכיס תפור בו אפילו בשכח מעות בכיס וכ''ש במניח בכוונה פשיטא דשרי:
ח כְּלִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו דָּבָר הָאָסוּר וְדָבָר הַמֻּתָּר, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ, כְּגוֹן: מַחְתָּה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם אֵפֶר שֶׁמֻּתָּר
(י) לְטַלְטְלוֹ לְכַסוֹת בּוֹ רֹק, אוֹ צוֹאָה וְיֵשׁ עָלֶיהָ גַּם כֵּן שִׁבְרֵי עֵצִים שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל, מֻתָּר לְטַלְטֵל הַמַּחְתָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא; וּכְגוֹן שֶׁדָּבָר הַמֻּתָּר
(יא) חָשׁוּב מִדָּבָר הָאִיסוּר; אֲבָל אִם דָּבָר הָאִיסוּר חָשׁוּב יוֹתֵר מִדָּבָר הַמֻּתָּר, בָּטֵל אֶצְלוֹ וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. וְטַעַם הֶתֵּר טִלְטוּל זֶה מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר לְמִנְקַט קִטְמָא לְחוּדֵיהּ אֲפִלּוּ אִי שָׁדֵי לֵיהּ
(יב) מֵהַמַּחְתָּה,
אוֹ אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הַמַּחְתָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ש''ט); וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְגוּף הַמַּחְתָּה, לֹא יְטַלְטְלֶנָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא, אֶלָּא
(יג) יְנַעֵר הָאֵפֶר וְשִׁבְרֵי הָעֵצִים בִּמְקוֹמָם וְיִטֹּל הַמַּחְתָּה.
הגה: וְכֵן אִם יָכוֹל לְנַעֵר הָאִסּוּר לְחוּד, יְנַעֲרֶנּוּ וְלֹא יְטַלְטְלֶנּוּ עִם הַהֶתֵּר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ) וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא שֶׁהָיָה הַהֶתֵּר עִם הָאִסּוּר מִבְּעוֹד יוֹם; אֲבָל אִם הָיָה הָאִסּוּר עָלָיו (יד) לְבַד, לֹא מְהָנֵי מַה שֶּׁהִנִּיחַ אֶצְלוֹ הַהֶתֵּר בְּשַׁבָּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א).
באר היטב (י) לטלטלו. אבל אפר שהוסק בשבת אסור לכ''ע דהוי דבר חדש ונ''ל דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב. מ''א: (יא) חשוב. ואע''ג שלכל העולם הוא חשוב אם אינו חשוב לדידיה לא מיקרי חשוב וה''ה איפכא עיין סוף סי' ש''ח: (יב) מהמחתה. ודוקא אם צריך לאפרו או אם צריך למקום המחתה כנ''ל. ט''ז: (יג) ינער. ואי איכא הפסד בניעור א''צ לנער כמ''ש סי' ש''ט ס''ג. ב''ח: (יד) לבד. ונראה דהיינו מע''ש ונעשה בה''ש בסיס לדבר איסור אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר ג''כ עליו אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובה''ש לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקי''ל אין מוקצה לחצי שבת אלא שכ''ז שהאיסור עליו אסור בטלטול ע''כ מותר להניח דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ''ל. ט''ז:
ט תֵּבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּבָר הַמֻּתָּר לְטַלְטֵל וּמָעוֹת, אִם הַמָּעוֹת אֵינָם עִקָּר, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא עַל פִּי הַתְּנָאִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בַּמַּחְתָּה.
סימן שיא - דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד
ובו ט' סעיפים
א מֵת שֶׁמֻּטָּל בְּמָקוֹם שֶׁיָּרֵא עָלָיו מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, אִם יֵשׁ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק מְטַלְטְלוֹ
(א) עַל יְדֵיהֶם; וְאִם אֵין לוֹ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי מִטּוֹת מְטַלְטְלוֹ עַל יְדֵי שֶׁיַּהַפְכֶנּוּ
(ב) מִמִּטָּה לְמִטָּה דַּהֲוָה טִלְטוּל מִן הַצַּד; וְאִם אֵין לוֹ לֹא זֶה וְלֹא זֶה, מְטַלְטְלוֹ טִלְטוּל גָּמוּר, וְכָל זֶה
(ג) בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת. מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה, מְטַלְטְלוֹ מֵחַמָּה לְצֵל בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק; וְאִם אֵין לוֹ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ כְּלָל, אֲפִלּוּ לְהָפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה, דְּטִלְטוּל מִן הַצַּד
(ד) שְׁמֵיהּ טִלְטוּל.
וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסי' זֶה ס''ו מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ.
באר היטב (א) ע''י. פי' שמניחו אצלו ומטלטלו עמו עמ''ש סי' ש''ח סעיף מ''א. מה שנוהגין שאין מטלטלין את המת כי אם ע''י ככר או תינוק שיהיה שם מבע''י אין להם על מה שיסמוכו באר עשק סי' נ''ב וכ''כ בתשובת דבר שמואל: (ב) ממטה. ומותר לטלטל אח''כ המטה אפי' מת בה''ש: (ג) באותו. פירוש אפילו באותו רשות צריך לחפש אחר היתר שזכר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור ט''ז ועיין מ''א וביד אהרן: (ד) שמיה. ומטעם זה אסור לדחוף ע''י קנה דבר שהוא מוקצה. ט''ז וע''ל סי' ש''ח ס''ק ל''ד מש''ש:
ב מֵת שֶׁהִסְרִיחַ בְּבַיִת, וְנִמְצָא מִתְבַּזֶּה בֵּין הַחַיִּים, וְהֵם מִתְבַּזִּים מִמֶּנּוּ.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא הִסְרִיחַ עֲדַיִן אֶלָּא (ה) שֶׁקָּרוֹב לְהַסְרִיחַ, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם טוּר וְרַשִׁ''י וְרַ''ן), מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית; וְאִם הָיָה לָהֶם מָקוֹם לָצֵאת בּוֹ,
(ו) אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, אֶלָּא מַנִּיחִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְיוֹצְאִים הֵם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית, אֶלָּא
(ז) עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁמּוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית, מוּטָב לְהוֹצִיא שֶׁלֹּא בְּכִכָּר וְתִינוֹק, כְּדֵי לְמַעֵט בְּהוֹצָאָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְהוֹצִיאוֹ אַף לִרְשׁוּת הָרַבִּים עַל יְדֵי תִּינוֹק, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי כִּכָּר. וְהוּא הַדִּין אִם הוּא בְּבִזָּיוֹן אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּסְפִינָה וְהָיוּ הָעַכּוּ''ם מִתְאַסְפִים שָׁם; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
הגה: וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּרִים לוֹמַר (ח) לְעַכּוּ''ם לְטַלְטְלוֹ, כְּמוֹ עַל יְדֵי כִּכָּר וְתִינוֹק (מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). וְאָסוּר לְטַלְטֵל מֵת עַל יְדֵי כִּכָּר וְתִינוֹק (ט) לְצֹרֶךְ כֹּהֲנִים אוֹ דָּבָר אַחֵר, אֲבָל עַל יְדֵי עַכּוּ''ם יֵשׁ מַתִּירִין (טוּר יוֹרֵה דֵּעָה סי' שע''ב ותשו' מַהֲרִי''ל סי' ס''ה). וְכֵן רָאִיתִי נוֹהֲגִים לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ חֲתֻנָּה.
באר היטב (ה) שקרוב. ומותר לזלף חומץ ע''ג בגדיו של המת בשביל שלא יסריח למו''ש ויכולים להתעסק עמו. ד''מ: (ו) אין. לדעת הטור אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו כדי שלא יסריח: (ז) על. דוקא כשהוא גדול קצת כמ''ש סי' ש''ח סעי' מ''א וסיים הט''ז שר''ח אוסר גם הש''ע הי' לו לסיים כן ע''ש: (ח) לעכו''ם. דוקא לכרמלית אבל לר''ה אסור ע''י עכו''ם מ''א. וכתב א''ז מעשה שנפל בית אחד בעו''ה על נפשות מישראל ותינוק אחד מת היה תחת הבית והתיר א''א מהר''ו לקצב דמים עם העכו''ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצב אדעתיה דנפשיה קא עביד: (ט) לצורך. וטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים ומ''מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרובים שיוציאוהו אפי' צריכים לכנוס לבה''כ דהוא מצוה אם לא בנפל. ב''ח. ומ''מ נ''ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין את הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא מ''א. ועי' מ''ש בי''ד סי' שע''ב ס''ק א':
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם נָתַן עַל הַמֵּת אֶחָד מִכֵּלִים
(י) שֶׁהוּא לָבוּשׁ, חָשׁוּב כְּנוֹתֵן כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק.
באר היטב (י) שהוא. ה''ה שאר כלים שמלאכתן להיתר גמרא סוף פרק נוטל:
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת
(יא) עָרֹם, אֲבָל אִם הוּא בִּכְסוּתוֹ, אֵין צָרִיךְ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק.
באר היטב (יא) ערום. והא שהצריכו גבי דוד המע''ה שמת בשבת לטלטלו ע''י ככר או תינוק והא דוד לא היה ערום דאמרינן איפחת דרגא מתותיה ומת ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללובשו דשורפין על המלכים. של''ה ט''ז מ''א:
ה אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הַמֵּת אוֹ לְדָבָר שֶׁהַמֵּת מֻנָּח עָלָיו, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִן הַצַּד דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה, כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ דָּבָר הַמֻּתָּר הוּא לֹא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא
(יב) בְּמֵת בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים לְטַלְטֵל.
באר היטב (יב) במת. ע''ל סי' ש''ח ס''ה ועיין ט''ז:
ו מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לְטַלְטְלוֹ אוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהָזִיזוֹ מִמְּקוֹמוֹ, בָּאִין ב' בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִים מִב' צְדָדָיו, חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה זֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְזֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ, חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה, זֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵס עַל גַּבָּיו וְזֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵס עַל גַּבָּיו, זֶה
(יג) זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ, נִמְצֵאת מְחִיצָה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מַחְצֶלֶת זֶה וּמַחְצֶלֶת זֶה גַּבֵּיהֶן סְמוּכוֹת זוֹ לְזוֹ וּשְׁנֵי קְצוֹתֵיהֶן עַל הַקַּרְקַע מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַמֵּת.
באר היטב (יג) זוקף. ומסירה אח''כ. ב''י. ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת ובענין שאין עושה אוהל דהוי לצורך החיים. תוס' עירובין דף מ''ד:
ז מֻתָּר לָסוּךְ הַמֵּת וּלְהָדִיחוֹ
(יד) וְלִשְׁמֹט הַכַּר מִתַּחְתָּיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ, וּבִלְבַד
(טו) שֶׁלֹּא יָזוּז בּוֹ שׁוּם אֵבֶר; וְאִם הָיָה פִּיו נִפְתָּח וְהוֹלֵךְ, קוֹשֵׁר אֶת הַלֶחִי בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְהִפָּתַח, אֲבָל לֹא כְּדֵי שֶׁיִּסָגֵר מַה שֶּׁנִּפְתַּח אוֹ קְצָתוֹ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה מֵזִיז אֵבֶר; וּמִטַּעַם זֶה אֵין מַעֲצִימִין עֵינָיו שֶׁל מֵת בְּשַׁבָּת.
באר היטב (יד) ולשמוט. צ''ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע''י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו. אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא''כ היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו אפילו לרמוז לעכו''ם שיעשה אסור אא''כ קצץ מע''ש הרד''ך מ''א ודוקא במים קרים: (טו) שלא. כתב מי''ט שנוהגין בק''ק קראקא ובשאר קהלות שמזיזין אבר שלא יתעקם ומעצימין עיניו ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר על הפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך ואין למחות. אליה זוטא:
ח טִלְטוּל מִן הַצַּד לְצֹרֶךְ דָּבָר הַמֻּתָּר, מֻתָּר. הִלְכָּךְ צְנוֹן שֶׁטָּמַן בָּאָרֶץ וּמִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּים וְלֹא הִשְׁרִישׁ וְגַם לֹא נִתְכַּוֵּן
(טז) לִזְרִיעָה, נוֹטְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁבִּנְטִילָתוֹ
(יז) מֵזִיז עָפָר מִמְּקוֹמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹסִיף מֵחֲמַת לַחוּת הַקַּרְקַע, מֻתָּר.
הגה: וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם לִהְיוֹת שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת, (יח) דְּאֵין בָּאֳכָלִין מִשּׁוּם בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר (כָּל בּוֹ). (יט) וְטִלְטוּל בְּגוּפוֹ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ דָּבָר הָאָסוּר, מֻתָּר; הִלְכָּךְ קַשׁ שֶׁעַל הַמִּטָּה, דִּסְתָמוֹ
(כ) מֻקְצֶה לְהַסָקָה, מְנַעְנְעוֹ בְּגוּפוֹ; וְאִם הִנִּיחַ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם כַּר אוֹ כֶּסֶת, מְנַעְנְעוֹ אֲפִלּוּ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי הֱכִינוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לִשְׁכַּב עָלָיו;
וְכֵן אִם חָשַׁב לִשְׁכַּב עָלָיו. (רַ''ן סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה טּוֹמְנִין).
באר היטב (טז) לזריעה. ומגן אברהם מתיר אפי' נתכוין לזריעה אם לא השריש וכ''כ יד אהרן: (יז) מזיז. דבשדה לא אתי לאשוויי גומות אבל בביתו אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשוויי גומות: (יח) דאין. כלומר דלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל. ואין חילוק בין אוכלים לכלים מ''א. והט''ז פי' דהכוונה כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם אסור אפי' בטלטול מן הצד ע''ש: (יט) וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד: (כ) מוקצה. ובמקום שאין מסיקין בקש מותר לנענע ביד. ט''ז:
ט (כא) פֵּרוֹת הַטְּמוּנִין בְּתֶבֶן אוֹ בְּקַשׁ הַמֻּקְצִים, יָכוֹל לִתְחֹב בָּהֶם מַחַט אוֹ
(כב) כּוֹשׁ וְנוֹטְלָם וְהַקַּשׁ נִנְעָר מֵאֵלָיו.
הגה: וְאִם טְמוּנִים בְּחֹל וּבְעָפָר, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש''ח סָעִיף ל''ח.
באר היטב (כא) פירות. עיין ס''ק י''ח כתבתי בשם הט''ז דאם גמר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דאסור אפי' בטלטול מן הצד: (כב) כוש. וגבי צנון לא התירו בזה דמיחזי כעושה גומא משא''כ בקש. הרב המגיד. ט''ז:
סימן שיב - הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת
ובו י' סעיפים
א מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת הִתִּירוּ לְטַלְטֵל
(א) אֲבָנִים לְקַנֵּחַ, וַאֲפִלּוּ לְהַעֲלוֹתָם לַגַּג עִמּוֹ דְּהָוֵי טִרְחָא יְתֵרָה, מֻתָּר. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָקוֹם
(ב) מְיֻחָד לְבֵית הַכִּסֵא, יָכוֹל לְהַכְנִיס עִמּוֹ אֲבָנִים לְקַנֵּחַ מְלֹא הַיָּד; וְאִם אֵין לוֹ מָקוֹם קָבוּעַ, מַכְנִיס עִמּוֹ כְּשִׁעוּר בּוּכְנָא קְטַנָּה; וְאִם נִכָּר בָּאֶבֶן שֶׁקִּנְּחוּ בּוֹ, מֻתָּר לְהַכְנִיסוֹ אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל הַרְבֵּה, אוֹ אֲפִלּוּ הֵם הַרְבֵּה מִמְּלֹא הַיָּד, מֻתָּר לִטֹּל כֻּלָּן דְּכֵיוָן שֶׁקִּנְּחוּ בָּהֶן הוּכְנוּ לְכָךְ.
הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּחָצֵר מֻתָּר לְטַלְטֵל אֲבָנִים (רַשִׁ''י סוֹף פֶּרֶק הַמּוֹצִיא יַיִן וְרַ' יְרוּחָם ני''ב חי''ו ור''ן). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הָיָּחִיד נָמֵי שָׁרֵי, דְּהָא נָמֵי אֵינוֹ רַק אִסּוּר דְּרַבָּנָן, וּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת הִתִּירוּהוּ. (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזּוֹרֵק).
באר היטב (א) אבנים. מן השדה ולא מן הגדר עיין מ''א: (ב) מיוחד. ואם יש לו בה''כ סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה''ל להזמינם מאתמול. הג''א והג''מ מ''א:
ב אִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים עַל הָאֲבָנִים וְנִטְבְּעוּ; אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר, מֻתָּר לִטְּלָן כְּדֵי לְקַנֵּחַ וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם סוֹתֵר וְלֹא מִשּׁוּם טוֹחֵן.
ג צְרוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים, מֻתָּר
(ג) לְקַנֵּחַ בּוֹ וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתָּלְשׁוּ, דְּאַף אִם יִתָּלְשׁוּ לֵיכָּא אִסוּרָא דְּדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן הוּא.
באר היטב (ג) לקנח. אפילו מונח על הארץ מותר ליטלו והתולש עשבים מהצרור חייב לכ''ע ועיין סי' של''ו ס''ה:
ד לֹא יְטַלְטֵל רֶגֶב אֲדָמָה לְקַנֵּחַ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְקִנּוּחַ לְפִי שֶׁהִיא נִפְרֶכֶת. אָסוּר לְקַנֵּחַ בְּחֶרֶס, אֲפִלּוּ בַּחֹל, מִשּׁוּם סַכָּנָה שֶׁלֹּא יְנַתֵּק שִׁנֵּי הַכַּרְכֶּשְׁתָּא,
(פי' הַמֵּעַיִם הַתְּלוּיִם בְּפִי טַבַּעַת).
ה הָיוּ לְפָנָיו בְּשַׁבָּת צְרוֹר וְאָזְנֵי חֶרֶס חֲלָקִים, דְּכֵיוָן דַּחֲלָקִים הֵם לֵיכָּא מִשּׁוּם סַכָּנָה, מְקַנֵּחַ בְּאֹזֶן הַחֶרֶס שֶׁהוּא רָאוּי לְכַסוֹת בּוֹ פִּי הַכְּלִי; צְרוֹר וַעֲשָׂבִים, יְקַנֵּחַ בַּעֲשָׂבִים אִם הֵם לַחִים, אֲבָל בִּיבֵשִׁים אֵין מְקַנְּחִין מִפְּנֵי שֶׁהֵם חַדִּים וּמְחַתְּכִין אֶת הַבָּשָׂר.
ו מְקַנְּחִין בְּשַׁבָּת בַּעֲשָׂבִים לַחִים אֲפִלּוּ הֵם מְחֻבָּרִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא
(ד) יְזִיזֵם; וּמִשּׁוּם מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר לֵיכָּא, דְּלֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאִילָן אֲבָל לֹא בְּיֶרֶק.
באר היטב (ד) יזיזם. שהם מוקצים:
ז הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְנוֹת, שֶׁרְפוּאָתוֹ לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ שָׁם בִּצְרוֹר וְהַנֶּקֶב נִפְתָּח, לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּשַׁבָּת כַּדֶּרֶךְ שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ בְּחֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז הַצְּרוֹר בְּכָל הַיָּד, מִשּׁוּם
(ה) הַשָּׂרַת נִימִין, אֶלָּא מְמַשְׁמֵשׁ כִּלְאַחַר יָד, דְּהַיְנוּ שֶׁיֶּאֱחֹז הַצְּרוֹר בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, וּמְמַשְׁמֵשׁ.
באר היטב (ה) השרת. ואע''ג דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין בממשמש בצרור הוי פסיק רישיה תוס'. לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו כדרך שהוא עושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד. טור:
ח לְמַשְׁמֵשׁ בְּבִרְזָא בְּפִי הַטַּבַּעַת דִּינָהּ כִּצְרוֹר, שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנָּה אֶלָּא בְּב' אֶצְבְּעוֹתָיו. וְאָסוּר לָצֵאת בְּבִרְזָא אֲפִלּוּ תְּחוּבָה
(ו) כֻּלָּהּ בַּגּוּף.
באר היטב (ו) כולה. ומותר לבלוע מרגליות או זהב ולצאת בו לר''ה. מ''א:
ט אָסוּר לִפְנוֹת בִּשְׂדֵה
(ז) נִיר בְּשַׁבָּת, שֶׁמָּא יָבֹא לְאַשְׁווּיֵי גּוּמוֹת; וְאִם הָיָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ בַּחֹל אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁדָּשׁ נִירוֹ וּמְקַלְקֵל.
באר היטב (ז) ניר. פי' חרישה ועומד לזריעה:
י אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת שֶׁמְּצַדְּדִין אוֹתָן כְּמִין מוֹשָׁב חָלוּל וְיוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם בַּשָּׂדוֹת בְּמָקוֹם הַמְיֻחָד לְבֵית הַכִּסֵא, מֻתָּר
(ח) לְצַדְּדָן; וְאַף עַל גַּב דְּבִנְיַן עֲרַאי הוּא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת.
באר היטב (ח) לצדדן. ומ''מ לעשות כמין אוהל אסור ביצה דף ל''ה מ''א. (ובספר אליהו רבה פוסק דמותר משום כבוד הבריות דמשם לא משמע מידי וכ''כ הלבוש וכ''מ בטור סי' שט''ו):
סימן שיג - טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת
ובו י' סעיפים
א (א) פְּקַק הַחַלּוֹן, כְּגוֹן: לוּחַ, אוֹ שְׁאָר כָּל דָּבָר שֶׁסוֹתְמִין בּוֹ הַחַלּוֹן, יְכוֹלִים לְסָתְמוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ קָשׁוּר וְלֹא אַמְרִינָן דְּהָוֵי כְּמוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן; וְהוּא שֶׁיַּחֲשֹׁב עָלָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְסָתְמוֹ בּוֹ.
(ב) וְקָנֶה שֶׁהִתְקִינוּ לִהְיוֹת נוֹעֵל בּוֹ, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּקְשְׁרֶנּוּ בַּדֶּלֶת וּמִכָּל מָקוֹם דָּמִי לְבִנְיָן יוֹתֵר מִפְּקַק הַחַלּוֹן וְלֹא סַגֵּי בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁיַּחֲשֹׁב עָלָיו מֵאֶתְמוֹל וְצָרִיךְ שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ לְכָךְ; לְרַשִׁ''י, הַיְנוּ שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ לְשֵׁם כְּלִי, שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַהֲפֹךְ בּוֹ זֵיתִים אוֹ לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים; וּלְרַבֵּנוּ תָּם אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְדָבָר אַחֵר, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁתִּקְּנוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה וֶהֱכִינוֹ לְכָךְ סַגֵּי.
הגה: וּמִקְרֵי עַל יְדֵי כָּךְ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ש''ח (ס''ב) (בֵּית יוֹסֵף וְהָרַמְבָּ''ם). וְנֵגֶּר שֶׁהוּא יָתֵד שֶׁנּוֹעֲלִים בּוֹ וְתוֹחֲבִין אוֹתוֹ בְּאַסְקֻפָּה לְמַטָּה וְדוֹמֶה טְפֵי לְבִנְיָן, לֹא סַגֵּי בְּהָכֵי וְאֵין נוֹעֲלִים בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יְהֵא קָשׁוּר. וְכֵיצַד יְהֵא קָשׁוּר, אִם יֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא עָב בְּאֶחָד מֵהָרָאשִׁים וְרָאוּי לִכְתֹּשׁ בּוֹ שֶׁדּוֹמֶה לִכְלִי, סַגֵּי אֲפִלּוּ אִם קָשׁוּר בְּחֶבֶל דַּק שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת נִטָּל בּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ קָשׁוּר בַּדֶּלֶת עַצְמוֹ אֶלָּא בִּבְרִיחַ הַדֶּלֶת, וַאֲפִלּוּ אִם הַחֶבֶל אָרֹךְ וְאֵינוֹ תָּלוּי כְּלָל בָּאֲוִיר אֶלָּא כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ; וְאִם אֵין בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא, אִם הוּא קָשׁוּר בַּדֶּלֶת עַצְמָהּ, סַגֵּי אֲפִלּוּ בְּחֶבֶל דַּק שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִנָּטֵל בּוֹ וַאֲפִלּוּ כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ; וְאִם אֵינוֹ קָשׁוּר בַּדֶּלֶת אֶלָּא בַּבְּרִיחַ, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ שֶׁיְּהֵא רָאוּי לִנָּטֵל בּוֹ, וַאֲפִלּוּ הָכֵי אֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תָּלוּי, אֶלָּא אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ, מֻתָּר שֶׁאֵין אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹמְטוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית.
באר היטב (א) פקק. ואפי' על ארובה שבגג שרי דמוסיף על אוהל עראי שרי תוס'. הר''י הלוי פסק דקודם שימות המת מותר לסתום החלון שלא תכנס הטומאה לבית אבל אחר מיתתו אסור לסתמו דהוי כמתקן. ודעת המ''א להתיר אפי' אחר שמת עיין שם. ולומר לעכו''ם לסתמו הוי שבות דשבות עיין סי' ש''ז ס''ה ועיין בתשובת מהרי''ל סי' ס''ה: (ב) וקנה. שתחבו אצל הדלת בכותל דמי לנגר קצת אבל קנה שמוסקין בו זתים אעפ''י שנועלין בו מ''מ מקרי מלאכתו לאיסור כ''מ ברמב''ם:
ב כָּל נֵגֶּר שֶׁאָמַרְנוּ, מַיְרֵי שֶׁאַסְקֻפָּה גָּבוֹהַּ וּכְשֶׁנּוֹעֵץ אוֹתוֹ בַּמִּפְתָּן אֵינוֹ נוֹקֵב בָּאָרֶץ, אֲבָל אִם נִפְחֲתָה הָאַסְקֻפָּה בְּעִנְיָן, שֶׁכְּשֶׁמַּכְנִיס הַנַּגָּר בַּחֹר נוֹקֵב
(ג) תַּחְתָּיו בָּאָרֶץ, הָוֵי בִּנְיָן וְאָסוּר לִנְעֹל בּוֹ.
באר היטב (ג) תחתיו. ואם מתחלה עשה חלל בקרקע עקום שהנגר יהיה ראשו שם שאינו מוסיף נקב בארץ אין איסור. עוד נ''ל דאם עושין טבעת של ברזל באמצע הבריח ובו אוחזין בשעת פתיחה ונעילה הוי כעושה לו בית יד ומותר אפי' אין קשור ותלוי. ט''ז ע''ש:
ג רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים, שֶׁאֵין נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים בָּהּ תָּדִיר, אִם עָשָׂה דֶּלֶת לְפִתְחָהּ אוֹ שֶׁתּוֹלֶה בָּהּ מַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים, וְכֵן פִּרְצָה שֶׁגְּדָרָהּ בְּקוֹצִים כְּעֵין דֶּלֶת, אִם יֵשׁ לָהֶם צִיר
(פי' צִיר נוֹקְבִין הַדֶּלֶת וְקוֹבְעִים בּוֹ עֵץ חַד כְּדֵי לְהַכְנִיסוֹ בָּאֶדֶּן לְכָאן וּלְכָאן), אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם עַתָּה צִיר אֶלָּא שֶׁהָיָה לָהֶם צִיר, נוֹעֲלִים בָּהֶם אֲפִלּוּ הֵם נִגְרָרִים בָּאָרֶץ רַק שֶׁקְּשָׁרָם וּתְלָאָם לִנְעֹל בָּהֶם; וְלֹא חָשׁוּב כְּבוֹנֶה, שֶׁנִּכָּר בָּהֶם שֶׁהוּא דֶּלֶת כֵּיוָן שֶׁהָיָה לָהֶם צִיר.
הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לָהֶם צִיר עֲדַיִן; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲזִיר הַצִּיר לִמְקוֹמוֹ, כַּדֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' תקי''ט (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם אֵין לָהֶם צִיר וְלֹא הָיָה לָהֶם צִיר, אֵין נוֹעֲלִים בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ; וּפֶתַח הֶעָשׂוּי לִכְנִיסָה וִיצִיאָה תָּדִיר נוֹעֲלִים בּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ צִיר מֵעוֹלָם וְהוּא נִגְרָר.
ד דֶּלֶת הֶעָשׂוּי מִלּוּחַ אֶחָד אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אַסְקֻפָּה הַתַּחְתּוֹנָה, וּכְשֶׁפּוֹתְחִים שׁוֹמְטִין אוֹתָהּ וְעוֹקְרִים אוֹתָהּ,
(ד) אֵין נוֹעֲלִים בָּהּ אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ צִיר.
הגה: אֲבָל דֶּלֶת הָעֲשׂוּיָה מִקְּרָשִׁים הַרְבֵּה, שָׁרֵי אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְטִים אוֹתָהּ כְּשֶׁפּוֹתְחָהּ, אִם יֵשׁ לָהּ אַסְקֻפָּה; וְהוּא הַדִּין בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹעֲלִים בִּקְרָשִׁים הַרְבֵּה וְיֵשׁ חֲקִיקָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם הַקְּרָשִׁים, שֶׁדִּינָם כְּדֶלֶת הוֹאִיל (ה) וְאֵינָן לוּחַ אֶחָד בְּכָל הַדֶּלֶת (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (ד) אין. וה''ה בפקק חלון אם אין עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקות הוי כאוהל קבוע הרא''ש סוף עירובין: (ה) ואינן. והב''ח מיקל אף בלוח א' אם עשוי לכניסה ויציאה תדיר והרמב''ם מיקל טפי. מ''א:
ה שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁפִּתְחֵיהֶן מִן הַצַּד וְיֵשׁ לָהֶם שְׁנֵי צִירִים אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אִם יָצָא הַתַּחְתּוֹן כֻּלּוֹ מִמְּקוֹמוֹ, אָסוּר לְהַחֲזִירָה שֶׁמָּא יִתְקַע; אֲבָל אִם יָצָא מִקְּצָתוֹ, דּוֹחֲקוֹ עַד שֶׁמַּחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ כֵּיוָן שֶׁהָעֶלְיוֹן נִשְׁאָר בִּמְקוֹמוֹ בְּקַל יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַתַּחְתּוֹן; אֲבָל כְּשֶׁיָּצָא הָעֶלְיוֹן, אָסוּר
(ו) אֲפִלּוּ לְדָחְקוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ.
באר היטב (ו) אפילו. מזה יש ללמוד דיש למחות מה שנוהגים בסעודות לסלק החלון על ידי עכו''ם בשבת וזה איסור גדול כיון שהישראל חייב חטאת אסור בעכו''ם משום שבות וכ''ש אותן שלוקחין הקווטירי''ן מן החלונות ואפי' ישראלים רגילים לעשות כן ואינם יודעים שיש בזה חיוב חטאת. ט''ז:
ו מִטָּה שֶׁל פְּרָקִים אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ וּלְהַדְּקָהּ, וְאִם תָּקַע חַיָּב חַטָּאת; וְאִם הִיא
דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת רְפוּיָה, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהַדֵּק. וְכוֹס שֶׁל פְּרָקִים, מֻתָּר לְפָרְקוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר
(ז) שֶׁדִּין הַכּוֹס כְּדִין הַמִּטָּה.
הגה: וְאִם דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מְהֻדָּק אַף עַל גַּב דְּעַכְשָׁיו רָפוּי, אָסוּר (מַיְמוֹנִי פכ''ה וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י וְכָל בּוֹ וְכֵן נִרְאֶה דִּבְרֵי הַטּוּר).
באר היטב (ז) שדין. וה''ה השטענד''ר שבבה''כ שמניחין עליו ספרים אגודה. וכתב המ''א דכוסות שלנו העשוי בחריצים סביב ומהודקים בחוזק לכ''ע אסור וכתב ב''י דרפוי ואינו רפוי ג''כ אסור ומשמע מפוסקים דכל הכלים האלו שרי לטלטלן ולא גזרו אלא במנורה שדרכה להתפרק כמ''ש סוף סימן רע''ט וה''ה כל כיוצא בו אבל דבר שאין דרכו להתפרק שרי בטלטול וכתב ט''ז הנודות של בדיל שיש לנו שיש בה שרוי''ף מאחר שעיקר תשמישו ע''י פירוק תמיד לא מיקרי גמר מלאכה אפי' אם הוא תוקע בחוזק השרוי''ף ע''ש:
ז קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מֻתָּר לְסָמְכָהּ
(ח) בַּאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה, שֶׁהֵם כְּלִי לֹא כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה, דְּאִם כֵּן הָוֵי לֵיהּ בּוֹנֶה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד יוֹתֵר; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רְפוּיִים, שֶׁיָּכוֹל לִטְּלָם כְּשֶׁיִּרְצֶה אֲבָל אִם מְהַדְּקָם שָׁם, אָסוּר.
באר היטב (ח) בארוכות. ועץ בעלמא אעפ''י שהוכן לטלטל אסור לסומכו תחת הקורה דדמי לבונה. מ''א:
ח סַפְסָל שֶׁנִּשְׁמַט אֶחָד מֵרַגְלָיו, אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ; וּלְהַנִּיחַ אוֹתוֹ צַד הַשָּׁמוּט עַל סַפְסָל אַחֵר, יֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר לֶאֱסֹר
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש''ח.
ט (ט) הַתּוֹקֵעַ עֵץ בְּעֵץ, בֵּין שֶׁתָּקַע בְּמַסְמֵר בֵּין שֶׁתָּקַע בָּעֵץ עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּתְאַחֵד, הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת בּוֹנֶה.
באר היטב (ט) התוקע. וכן התוקע העץ בתוך הקרדום וכן המפרק עץ תקוע חייב משום סותר אם מתכוין לתקן. רמב''ם מ''א:
י חָצֵר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה בְּמֵימֵי גְּשָׁמִים יָכוֹל לִזְרוֹת בָּהּ תֶּבֶן, וְלֹא חֲשִׁיב כְּמוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁנֶּה, שֶׁלֹּא יִזְרֶה לֹא בְּסַל וְלֹא בְּקֻפָּה אֶלָּא בְּשׁוּלֵי הַקֻּפָּה, עַד שֶׁיַּהַפְכֶנָּה וְיָבִיא תֶּבֶן עַל שׁוּלֶיהָ דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי; אֲבָל
(י) בַּיָּד, אָסוּר.
באר היטב (י) ביד. וע''י עכו''ם שרי אם יש בו צורך הרבה בכל מידי שהוא שבות דשבות ט''ז וכתב ב''ח דוקא תבן אבל דבר דמבטל ליה התם אסור דאיכא משום אשוויי גומות. וכתב מ''א נ''ל דוקא הכא שבא לתקן החצר אסור דדמי לבנין אבל בע''א שרי דהא שרי לכסות רוק באפר כמ''ש סוף סי' ש''י כיון שאינו מכוין לבנין:
סימן שיד - דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת
ובו י''ב סעיפים
א אֵין בִּנְיָן וּסְתִירָה בְּכֵלִים. וְהָנֵי מִילֵי, שֶׁאֵינוֹ בִּנְיָן מַמָּשׁ כְּגוֹן חָבִית,
הגה: שֶׁאֵינָהּ מַחְזֶקֶת (א) אַרְבָּעִים סְאָה (ת''ה סי' ס''ה), שֶׁנִּשְׁבְּרָה וְדִבֵּק שְׁבָרֶיהָ בְּזֶפֶת, יָכוֹל לְשָׁבְרָהּ לִקַּח מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ וּבִלְבַד
(ב) שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לְנַקְּבָהּ נֶקֶב יָפֶה שֶׁיִּהְיֶה לָהּ לְפֶתַח, דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵיהּ מְתַקֵּן מָנָא; אֲבָל אִם הִיא שְׁלֵמָה, אָסוּר לְשָׁבְרָהּ אֲפִלּוּ בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלִי. וַאֲפִלּוּ נֶקֶב בְּעָלְמָא אָסוּר לִנְקֹב בָּהּ מֵחָדָשׁ, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ נֶקֶב חָדָשׁ, אִם לְהַרְחִיבוֹ, אָסוּר.
הגה: וּבִלְבַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְכָךְ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חָבִית). וְאִם הָיָה סַכִּין תָּקוּעַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בֶּחָבִית, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ וּלְהַכְנִיסוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף.
הגה: וְדַוְקָא שֶׁהוֹצִיאוֹ גַּם כֵּן (ג) פַּעַם אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיאוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר דְּהָוֵי פָּסִיק רֵישָׁא דְּעוֹשֶׂה נֶקֶב וּפֶתַח לֶחָבִית (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ס''ד). כְּלִי שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה, אִם מֻתָּר לִטֹּל מִמֶּנּוּ חֶרֶס, עַיֵּן לְעֵיל סי' ש''ח סמ''ד.
באר היטב (א) ארבעים. היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ''כ הרמב''ם: (ב) שלא. כתב הרמב''ם פכ''ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה. רשד''ם ס''ה: (ג) פעם. עיין ט''ז שהאריך והעלה דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאו מע''ש ע''ש ועיין מ''א:
ב הָיָה בָּהּ נֶקֶב וְנִסְתַּם, אִם הוּא לְמַטָּה מִן הַשְּׁמָרִים, אָסוּר לְפָתְחוֹ דְּכֵיוָן שֶׁהוּא לְמַטָּה וְכָל כֹּבֶד הַיַּיִן עָלָיו צָרִיךְ סְתִימָה מְעַלְּיָא וְחָשִׁיב כְּפוֹתֵחַ מֵחָדָשׁ; לְמַעְלָה מִן הַשְּׁמָרִים, מֻתָּר לְפָתְחוֹ.
ג בִּמְקוֹם נֶקֶב יָשָׁן נוֹקְבִין אֲפִלּוּ בְּמַקְדֵּחַ
(פי' כְּלִי מְיֻחָד לִנְקֹב), כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּרָה הַבִּרְזָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שָׁרֵי לִנְקֹב נֶקֶב יָשֵׁן אֶלָּא בְּחָבִית שֶׁל חֶרֶס שֶׁאֵין הַסְתִימָה מְהֻדֶּקֶת יָפֶה, אֲבָל בְּחָבִית שֶׁל עֵץ שֶׁמְּהַדְּקִים מְאֹד הָעֵץ שֶׁסוֹתְמִים בָּהּ הַנֶּקֶב וְחוֹתְכִים רֹאשׁוֹ עַל דַּעַת שֶׁלֹּא לְהוֹצִיאוֹ, וַדַּאי נִרְאֶה שֶׁזֶּה נֶקֶב חָדָשׁ, וְאָסוּר.
ד בִּרְזָא שֶׁבְּחָבִית וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ, מֻתָּר לִקַּח בִּרְזָא אַחֶרֶת וּלְהַכּוֹת בְּאוֹתָהּ בִּרְזָא לְצֹרֶךְ לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּת.
הגה: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבִּרְזָא הָרִאשׁוֹן נֶגֶד הַשְּׁמָרִים (כמ''ש ס''ב) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
ה מֻתָּר לִתֵּן קָנֶה חָלוּל
בְּחָבִית אוֹ בִּרְזָא (ש''ל מָרְדְּכַי) לְהוֹצִיא יַיִן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ מֵעוֹלָם, אֲבָל לִתֵּן עָלֶה שֶׁל הֲדַס בְּנֶקֶב שֶׁבְּחָבִית שֶׁהֶעָלֶה עָשׂוּי כְּמַרְזֵב וְהַיַּיִן זָב דֶּרֶךְ שָׁם, לֹא, דְּגָזְרִינַן שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מַרְזֵב לְיֵינוֹ שֶׁיִּפֹּל הַיַּיִן לְתוֹכוֹ וְיֵלֵךְ לְמֵרָחוֹק, דִּכְשֶׁלּוֹקֵחַ הֶעָלֶה וּמְקַפְּלוֹ כְּעֵין מַרְזֵב נִרְאֶה כְּעוֹשֶׂה מַרְזֵב, וְלֹא דָּמֵי לְבִרְזָא אוֹ קָנֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה.
הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ בְּעָלֶה שֶׁל הֲדַס בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה קְטוּמִים וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִקְטֹם (הָרֹא''שׁ סוֹף פֶּרֶק חָבִית וְטוּר).
ו מֻתָּר לְהַתִּיז
(ד) רֹאשׁ הֶחָבִית בְּסַיִף דְּלָאו לַפֶּתַח מְכַוֵּן, כֵּיוָן שֶׁמֵּסִיר רֹאשָׁהּ; אֲבָל לְנַקְּבָהּ בְּצִדָּהּ, בֵּין שֶׁל חָבִית בֵּין שֶׁל מְגוּפָה, אָסוּר אֲפִלּוּ בְּרֹמַח שֶׁעוֹשֶׂה נֶקֶב גָּדוֹל; וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְפֶתַח דְּכֵיוָן דְּהָוֵי מִצִּדָּהּ וַדַּאי לַפֶּתַח מְכַוֵּן. וְלִקֹּב הַמְּגוּפָה לְמַעְלָה, מֻתָּר, דְּלָאו לַפֶּתַח מְכַוֵּן, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת פֶּתַח לְמַעְלָה אֶלָּא נוֹטֵל כָּל הַמְּגוּפָה.
באר היטב (ד) ראש. אפי' בחבית שלימה אפי' להתיז גוף החבית עם המגופה ט''ז מ''א. (כתב רש''ל דוקא משום אורחים מותר וכן משמע בש''ס) בתוספתא פ''ט קורע אדם העור מעל פי חביות של יין ובלבד שלא יכוין לעשות זינוק פי' מרזב:
ז חוֹתָמוֹת שֶׁבַּכֵּלִים, כְּגוֹן: שִׁדָּה, תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁהַכִּסוּי שֶׁלָּהֶם קָשׁוּר בָּהֶם בְּחֶבֶל, יָכוֹל לְהַתִּירוֹ אוֹ לְחָתְכוֹ בְּסַכִּין אוֹ לְהַתִּיר קְלִיעָתוֹ; וְדַוְקָא כְּעֵין קְשִׁירַת חֶבֶל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ; אֲבָל פּוֹתַחַת שֶׁל עֵץ וְשֶׁל מַתֶּכֶת, אָסוּר לְהַפְקִיעַ וּלְשַׁבֵּר דִּבְכֵלִים נָמֵי שַׁיָּךְ בִּנְיָן גָּמוּר וּסְתִירָה. וּמִטַּעַם זֶה אָסוּר לְהָסִיר הַצִּירִים שֶׁקּוֹרִים גוגזי''ש שֶׁאֲחוֹרֵי הַתֵּיבָה אִם נֶאֱבַד הַמַּפְתֵּחַ, וְיֵשׁ מַתִּירִים בְּזוֹ.
(ה) וּשְׁבִירַת פּוֹתְחוֹת שֶׁל תֵּבוֹת, יֵשׁ מַתִּיר וְיֵשׁ אוֹסֵר, וְיֵשׁ לְהַתִּיר
(ו) עַל יְדֵי עַכּוּ''ם.
באר היטב (ה) ושבירת. עיין ט''ז: (ו) ע''י עכו''ם. ורש''ל פ''ד דביצה ס''ט כתב דוקא בהפסד מרובה או נחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח. מ''א:
ח חוֹתָלוֹת
(פי' מִינֵי כֵּלִים) שֶׁל תְּמָרִים וּגְרוֹגָרוֹת, אִם הַכִּסוּי קָשׁוּר בְּחֶבֶל, מַתִּיר וְסוֹתֵר שַׁרְשְׁרוֹת הַחֶבֶל וְחוֹתֵךְ אֲפִלּוּ בְּסַכִּין, וַאֲפִלּוּ גּוּפָן
(ז) שֶׁל חוֹתָלוֹת, שֶׁכָּל זֶה כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹבֵר אֱגוֹזִים אוֹ שְׁקֵדִים כְּדֵי לִטֹּל הָאֹכֶל שֶׁבָּהֶם.
באר היטב (ז) של חותלות. אבל כלי גמור אסור. מ''א:
ט מֻתָּר לְהַפְקִיעַ וְלַחְתֹּךְ קִשְׁרֵי הַשִּׁפּוּד שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּטָלֶה אוֹ בְּעוֹף הַצְּלוּיִים.
י חוֹתָמוֹת שֶׁבְּקַרְקַע, כְּגוֹן דֶּלֶת שֶׁל בּוֹר שֶׁקָּשׁוּר בּוֹ חֶבֶל, יָכוֹל לְהַתִּירוֹ דְּלָאו קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא הוּא, שֶׁהֲרֵי עוֹמֵד לְהַתִּיר; אֲבָל לֹא
(ח) מַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ, מִשּׁוּם סְתִירָה; וְדַוְקָא כְּשֶׁעָשׂוּי לְקַיֵּם עַל מְנַת שֶׁלֹּא לְהֲסִירוֹ בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ עָשׂוּי לְקַיֵּם
(ט) כְּלָל, מֻתָּר. וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לְהַסִיר דַּף שֶׁמְּשִׂימִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַתַּנּוּר וְשׁוֹרְקִין אוֹתוֹ בְּטִיט, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְקִיּוּם
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ''ט.
באר היטב (ח) מפקיע. פי' מתיר קליעתו: (ט) כלל. וחבית קטנים של מרקחת אסור להסיר החשוקים שהרי עשוים לדבק שברים זה בזה ויש להתיר ע''י עכו''ם ובקישור חבלים אפי' ע''י ישראל מותר. כנה''ג מ''א:
יא אָסוּר
(י) לִתֵּן שַׁעֲוָה אוֹ שֶׁמֶן עָב בְּנֶקֶב הֶחָבִית לְסָתְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ,
(פי' הֶעָרוּךְ סִיכָה מְשִׁיחָה טִיחָה מְרִיחָה שִׁיעָה עִנְיָן א' הוּא), אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים, דְּלֵית בְּהוּ מִשּׁוּם מֵרוּחַ,
הוֹאִיל וְאֵין הַיַּיִן יוֹצֵא אָז (בֵּית יוֹסֵף), מֻתָּר. וְאִם הָיָה הַיַּיִן יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב,
(יא) אָסוּר
לְסָתְמוֹ וַאֲפִלּוּ לִתֵּן בּוֹ שׁוּם דֶּרֶךְ הַעֲרָמָה לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לְהַצְנִיעוֹ שָׁם. וְאִם הוּא
(יב) תַּלְמִיד חָכָם, מֻתָּר לוֹ לְהַעֲרִים בְּכָךְ.
באר היטב (י) ליתן. ואסור לחמם הנרות של שעוה בי''ט כדי להדביקם במנורה דהוי ממרח. ובס' זכרונות אוסר ליגע בשעוה בשבת ובי''ט שמא יבא למרח (וכתב ראב''ן בסי' ש''פ דחלב ושומן דינם כשעוה): (יא) אסור. ולסתום בעץ מותר בדה''ב. מ''א: (יב) ת''ח. נ''ל אף דהאידנא דאין לנו ת''ח וכמ''ש בסוף סי' של''ט מ''מ דין זה שרי הואיל והרמב''ם ס''ל דהערמה זה מותר לכל אדם. ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרינן אטו שעוה. אפי' לת''ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא מ''א. כתב הרמב''ם הבונה ע''ג כלים פטור דמה שנתנו קרשים על גבי אדנים לא הוה בנין בכלים דאדנים כקרקע הם:
יב סַכִּין שֶׁהוּא תָּחוּב בְּכֹתֶל שֶׁל עֵץ מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר מְחֻבָּר; אֲבָל אִם הוּא תָּחוּב בְּסַפְסָל, וְכֵן בְּכָל דָּבָר תָּלוּשׁ, מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ.
הגה: וְאִם דָּצָהּ וּשְׁלָפָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, בְּכֹתֶל, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף) (עסס''א).
סימן שטו - דברים האסורים משום אהל בשבת
ובו י''ג סעיפים
א אָסוּר לַעֲשׂוֹת אֹהֶל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ הוּא עֲרַאי; וְדַוְקָא גַּג, אֲבָל מְחִצּוֹת מֻתָּר; וְאֵין מְחִצָּה אֲסוּרָה אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשֵׂית לְהַתִּיר סֻכָּה אוֹ לְהַתִּיר טִלְטוּל.
הגה: אֲבָל מְחִצָּה הַנַּעֲשֵׂית לִצְנִיעוּת בְּעָלְמָא, שָׁרֵי (טוּר); וְלָכֵן מֻתָּר לִתְלוֹת וִילוֹן לִפְנֵי הַפֶּתַח, אַף עַל פִּי שֶׁקָּבוּעַ שָׁם (אוֹר זָרוּעַ וּבֵית יוֹסֵף); וְכֵן (א) פָּרֹכֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֹהֶל בַּגַּג טֶפַח (בֵּית יוֹסֵף וְכָל בּוֹ); וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ הַצִּנָּה אוֹ בִּפְנֵי הַנֵּרוֹת שֶׁלֹּא יְכַבֶּה אוֹתָן הָרוּחַ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' כִּירָה); אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בִּפְנֵי אוֹר הַנֵּר כְּדֵי שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ (ב) מִטָּתוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ), וְכֵן לִפְנֵי סְפָרִים כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ אוֹ לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו, אִם לֹא שֶׁהָיָה מִבְּעוֹד יוֹם טֶפַח שֶׁאָז מֻתָּר לְהוֹסִיף עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי ר''פ כִּירָה).
באר היטב (א) פרוכת. זהו פשיטא דשרי כיון שיש בלא''ה דלת לארון והפרוכת אינו תלוי אלא לצניעות עיין ב''י ועי' בתשו' פנים מאירות סי' ל' שכתב דאפי' אין דלתות לאה''ק מותר ע''ש ונ''ל פשוט דמותר לתלות בשבת סדינים המצויירים לנוי אע''פ שקבועים שם כיון שאין עשויים שם למחיצה. מ''א: (ב) מטתו. כיון דבא להתיר האיסור דאסור לשמש בפני אור הנר או ספרים. ובהלק''ט ח''ב סי' ר''ו והט''ז סי' תקי''ד ס''ק ב' מתירים ע''ש. ועכ''פ זהו פשוט שיוכל לכסות הספרים בבגדים שני כסויים דאין זה מקרי מחיצה וכן מותר לו לכפות כלי על הנר כמ''ש סי' ש''י ס''ו ט''ז. וכתב המ''א ונ''ל לדקדק מלשון המרדכי שכתב שמהר''ם עשה בכל לילה מחיצה י''ט גבוה לפני הספרים וכו' משמע אע''פ דהספרים היו עומדים מגולין למעלה מהמחיצה שרי דה''ל כאילו הוא ברשות אחר וכמ''ש סי' ע''ט ס''ב ולכן אסור לעשותה בשבת דבזה עושה רשות בפ''ע וגם צריך לקשור שלא יהא הרוח מניד אותו כמ''ש סי' תר''ל ס''י אבל כשתולה המחיצה נגד כל הספרים שאין מגולין כלל פשיטא דאפילו אין גבוה י' שרי מידי דהוי אכיסוי בעלמא ולכן מותר לעשותו בשבת דאין עשויה למחיצה אלא לכיסוי בעלמא ולצניעותא. וה''ה בנר נמי דינא הכי אם עושה מחיצה גבוה י' והוא נראה למעלה מהמחיצה אסור לעשותו בשבת עיין סי' ר''מ סי''א. אבל אם תולהו שלא יראה הנר שרי דה''ל ככסוי בעלמא. ופשוט דאם היה מחיצה בולטת מן הצד לפני הספרים רחב טפח מותר לתלות סדין לפניו דה''ל תוספת אוהל עכ''ל ועי' באה''ע סי' כ''ה מש''ש:
ב עֵצִים שֶׁתּוֹקְעִין רֹאשָׁן הָאֶחָד בְּדֹפֶן
(ג) הַסְפִינָה וְכוֹפְפִין רֹאשָׁן הַשֵּׁנִי בַּדֹּפֶן הַשֵּׁנִי שֶׁל הַסְפִינָה, וּפוֹרְסִין מַחְצֶלֶת עֲלֵיהֶם לְצֵל, אִם יֵשׁ בְּרָחְבָּן טֶפַח, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בְּרָחְבָּן טֶפַח אִם אֵין בֵּין זֶה לָזֶה ג''ט, חֲשִׁיבֵי כְּאֹהֶל וּמֻתָּר לִפְרֹס עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת מַחְצֶלֶת, דְּהָוֵי לֵיהּ תּוֹסֶפֶת אֹהֶל עֲרַאי וְשָׁרֵי; וּמִטַּעַם זֶה מַחְצֶלֶת פְּרוּסָה כְּדֵי טֶפַח, מֻתָּר לִפְרֹס שְׁאָר הַמַּחְצֶלֶת בְּשַׁבָּת. וְטֶפַח שֶׁאָמְרוּ, חוּץ מִן
(ד) הַכְּרִיכָה.
באר היטב (ג) הספינה וכו'. מה שיש נותנים חשוקים של עץ על עריסת התינוק ונותנים עליה סדין אסור לעשות אא''כ עשויה כמ''ש פה. מ''א: (ד) הכריכה. פי' שאין סיבוב העיגול בחשבון הטפח אלא מה שיש חוץ לעיגול ועיין ט''ז:
ג מִטָּה, כְּשֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָהּ, אָסוּר
(ה) לְהַנִּיחַ הָרַגְלַיִם תְּחִלָּה וּלְהַנִּיחַ עֲלֵיהֶם הַקְּרָשִׁים; אֶלָּא יָשִׂים הַקְּרָשִׁים תְּחִלָּה בָּאֲוִיר, וְאַחַר כָּךְ הָרַגְלַיִם תַּחְתֵּיהֶם. וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁהָרַגְלַיִם הֵם דַּפִּים מְחֻבָּרִים, כְּמוֹ דָּפְנֵי הַתֵּבָה, אֲבָל רַגְלַיִם שֶׁל מִטּוֹת שֶׁלָּנוּ, וְכֵן רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן, מֻתָּר
(ו) בְּכָל גַּוְנָא.
באר היטב (ה) להניח. ותיבה רחבה שיש עליה כפורת אם אינה קבוע בצירים אסור להניח עליה בשבת אע''ג דאינו קבוע כלל ואינה עשויה אלא לפתח בעלמא אסור כמ''ש סי' י''ג. מ''א: (ו) בכל גוונא. דאין אהל בלא מחיצות אע''ג דמחצלת אסורה בלא מחיצות כמ''ש בס''ב התם עיקר כוונתו לעשות אהל לצל אבל בנין עראי כזה לא מקרי אפילו אהל בלא מחיצות הרא''ש פ''ד דביצה. ולפי''ז אפשר דאסור לסתום הכירים שלנו בכסת עבה שמשימין על המוט דהוי בנין חשוב כיון שכוונתו לסתום הנקב ולא הוי מוסיף דשרי ריש סי' שי''ג דהכא יש לו מחיצות בפ''ע וה''ל אהל בפ''ע ועמ''ש סוף הסי' וסי' תר''מ ס''ד בהג''ה ועיין סי' ש''א סעיף מ'. מ''א:
ד מִטָּה שֶׁהִיא מְסֹרֶגֶת,
(פי' נֶאֱרֶגֶת) בַּחֲבָלִים, אִם יֵשׁ בֵּין חֶבֶל לְחֶבֶל ג''ט, אָסוּר לִפְרֹס עֲלֵיהֶן סָדִין מִשּׁוּם דְּעָבִיד אָהֳלָא; וְכֵן אָסוּר לְסַלֵּק בֶּגֶד הַתַּחְתּוֹן מֵעָלֶיהָ מִשּׁוּם דְּקָא סָתַר אָהֳלָא; וְאִם הָיָה עָלֶיהָ כַּר אוֹ כֶּסֶת אוֹ בֶּגֶד פָּרוּס מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כְּשִׁעוּר טֶפַח, מֻתָּר לִפְרֹס בְּשַׁבָּת עַל כָּל הַמִטָּה.
ה כִּסֵא הֶעָשׂוּי פְּרָקִים, וּכְשֶׁרוֹצִים לִישֵׁב עָלָיו פּוֹתְחִין אוֹתָהּ וְהָעוֹר נִפְתָּח, וּכְשֶׁמְּסִירִים אוֹתוֹ סוֹגְרִים אוֹתוֹ וְהָעוֹר נִכְפָּל, מֻתָּר
(ז) לְפָתְחוֹ לְכַתְּחִלָּה.
באר היטב (ז) לפתחו. דלא עביד מידי אלא ליתובי בעלמא רש''י. ומה''ט שרי להעמיד החופה ולסלקה. וה''ה הדף שקבוע בכותל שבבה''כ שמניחים עליו ספרים מ''א וכ''כ בטל אורות:
ו כְּשֶׁמְּסַדְּרִים חָבִיּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, אַחַת עַל גַּבֵּי שְׁתַּיִם, אוֹחֵז בְּיָדוֹ הַעֶלְיוֹנִים וִיסַדֵּר הַתַּחְתּוֹנוֹת תַּחְתֶּיהָ; אֲבָל לֹא יְסַדֵּר
(ח) הַתַּחְתּוֹנוֹת תְּחִלָּה וְיַנִּיחַ הַעֶלְיוֹנָה עֲלֵיהֶן.
באר היטב (ח) התחתונות. דעביד אוהל וכתב הט''ז דנ''ל דה''נ צריך לאויר שביניהם ע''ש:
ז מֻתָּר לְהַנִּיחַ סֵפֶר אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶן.
הגה: הוֹאִיל וְאֵינוֹ צָרִיךְ (ט) לָאֲוִיר שֶׁתַּחְתֵּיהֶן (טוּר וְרַ''ן ר''פ תּוֹלִין והמגי' פכ''ב).
באר היטב (ט) לאויר. מזה הטעם נמי שרי לפרוס מפה על השלחן וקצוות המפה תלויות למטה מן השלחן מכל צד דאין בזה משום אוהל כיון דאין צריך לאויר שתחת השלחן ועוד כיון שמה שהונח על השלחן אין בו אהל מותר גם היוצא ממנו וכמ''ש בסמוך לענין סדין היוצא חוץ למטה ושמעתי מי שמחמיר בזה הוא מפריז על מדותיו. ט''ז ועיין סי' רס''ב:
ח כָּל אֹהֶל מְשֻׁפָּע, שֶׁאֵין בְּגַגּוֹ טֶפַח וְלֹא בְּפָחוֹת מִג' סָמוּךְ לְגַגּוֹ רֹחַב טֶפַח, הֲרֵי זֶה אֹהֶל עֲרַאי וְהָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת,
(י) פָּטוּר.
באר היטב (י) פטור. אבל אסור ועיין סעיף י''א:
ט מְשַׁמֶּרֶת שֶׁתּוֹלִין אוֹתָהּ לָתֵת בָּהּ שְׁמָרִים לְסַנְּנָן וּמוֹתְחִין פִּיהָ לְכָל צַד, חָשׁוּב עֲשִׂיַּת אֹהֶל וְאָסוּר
(יא) לִנְטוֹתָהּ.
באר היטב (יא) לנטותה. כי הוא אהל על חלל הכלי ועיין מ''א ועי' ס''ח ובכנה''ג וביד אהרן:
י טַלִּית
(יב) כְּפוּלָה שֶׁהָיוּ עָלָיו חוּטִין שֶׁהָיְתָה
(יג) תְּלוּיָה בָּהֶם מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר
(יד) לִנְטוֹתָהּ וּמֻתָּר לְפָרְקָהּ, וְכֵן
(טו) הַפָּרֹכֶת.
באר היטב (יב) כפולה. שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח ב''י ומ''מ ועס''ח אבל אי איכא בו טפח לא מהני חוטין. מ''א: (יג) תלויה בהם. פי' שתולה אותו על המוט מקופל: (יד) לנטותה. פי' שע''י החוטין מושך אותה והוי כמוסיף על אהל עראי: (טו) הפרוכת. פי' אף הפרוכת שרי אע''פ שלא היו עליה חוטין משום דאין אהל אלא העשוי כעין גג מ''א. ומשמע דאם עשוי להתיר לא מהני חוטין עס''א. מ''א:
יא כִּלַּת חֲתָנִים, שֶׁאֵין בְּגַגָּהּ טֶפַח וְלֹא בְּפָחוֹת מִג' סָמוּךְ לְגַגָּהּ רֹחַב טֶפַח, הוֹאִיל שֶׁהִיא
(טז) מְתֻקֶּנֶת לְכָךְ, מֻתָּר לִנְטוֹתָהּ וּמֻתָּר לְפָרְקָהּ; וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא
(יז) מְשֻׁלְשֶׁלֶת מֵעַל הַמִטָּה טֶפַח.
באר היטב (טז) מתוקנת. פי' שהכינה לכך דומיא דפקק החלון בסי' שי''ג. אבל אם אינה מתוקנת לכך אסור וכמ''ש ס''ח. מ''א: (יז) משולשלת. כיון שהכילה פרוסה לצל ה''ל מטה העשויה כעין גג באמצע כילה אבל מטה דידן שאין כילה עליה אע''ג דנחתי סדינים מפוריא טפח לית לן בה. מ''מ ר''ן רשב''א ועט''ז ס''ק ח':
יב הַנּוֹטֶה פָּרֹכֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֹהֶל בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹטֶה; לְפִיכָךְ אִם הִיא פָּרֹכֶת
(יח) גְּדוֹלָה, תּוֹלִין אוֹתָהּ
(יט) שְׁנַיִם אֲבָל אֶחָד אָסוּר. וְאִם הָיְתָה כִּלָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ
(כ) גַּג, אֵין מוֹתְחִין אוֹתָהּ וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּגְבַּהּ מְעַט מֵעַל הָאָרֶץ וְתֵעָשֶׂה אֹהֶל עֲרַאי.
באר היטב (יח) גדולה. עיין בגינת ורדים כלל ג' סימן כ''ו: (יט) שנים. דיכולין לתלותה כאחד שלא תתקפל ונ''ל דמטעם זה נהגו קצת ליזהר שלא לתלות הפרוכת בשבת. מ''א: (כ) גג. צ''ל שתפורה כעין שפה סביבה:
יג בֶּגֶד שֶׁשּׁוֹטְחִין עַל פִּי הֶחָבִית לְכַסוֹת, לֹא יִשְׁטְחֶנּוּ עַל פְּנֵי כֻּלּוֹ, מִשּׁוּם
(כא) אֹהֶל, אֶלָּא יַנִּיחַ קְצָת מִמֶּנּוּ מְגֻלֶּה; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁהַכּוּבָא,
(פי' כְּלִי), חֲסֵרָה טֶפַח; אֲבָל אִם אֵינָהּ חֲסֵרָה טֶפַח, מֻתָּר דְּאֵין כָּאן אֹהֶל.
באר היטב (כא) אוהל. ואע''ג דשרי להחזיר הקדירה ע''ג כירה בשבת ולא חיישינן משום אוהל הואיל והמחיצות כבר עשויות י''ל הואיל והכובא רחבה יותר מדאי נעשה כאוהל ר''ן ותוס'. וכתב הט''ז דלפ''ז דבכלי שייך בו משום אהל כשמכסין וא''כ צריך ליזהר בתיבות קטנות שקורין שקאטלי''ן שיש להם כיסוי שאינה מקושרת שם רק בשעה שצריך לה מושך הכיסוי כולה ואח''כ מחזירה שצריך ליזהר שלא להמשיך כל הכסוי בשעה שפותחו דהוי סותר אוהל וכן בשעה שמחזירו עושה אהל ולפי מ''ש התוס' דוקא בכובא אסור לפי שהוא רחב הרבה אין לאסור בזה אבל לפי מ''ש כל שהוא צריך לכסותו אסור יש איסור גם בשקאטלי''ן אם יש חלל טפח ולא ראיתי נזהרין בזה אבל לפי הנלע''ד עיקר דלא אסרו חכמים בכיסוי משום אוהל אלא אם אין מיוחד לכך כההיא דכובא שנוטל בגד מעלמא ומכסה על החבית משא''כ בכיסוי המיוחד לכך ודרכו בכך תמיד לא מיחזי כעביד אהלא ומש''ה בהחזרת קדידה ע''ג כירה שרי דדרכו תמיד בכך וכן בכל כיסוי כלי שאין עושה מחיצות בשבת רק הכיסוי לחוד עכ''ל ע''ש ועיין בגן המלך סי' ל''ד וביד אהרן. וכתב הר''ן שכל אהל ככילה שיש בגגה טפח או בפחות מג' סמוך לגגה טפח אוהל קבוע הוי וחייב חטאת:
סימן שטז - צידה האסורה ומתרת בשבת (ושלא ישפשף הרק)
ובו י''ב סעיפים
א הַצָּד צִפּוֹר דְּרוֹר לְמִגְדָּל שֶׁהוּא נִצּוֹד בּוֹ, וּשְׁאָר צִפֳּרִים, וּצְבִי, לְבַיִת אוֹ לְבִיבָר שֶׁהֵם
(א) נִצּוֹדִים בּוֹ, חַיָּב; וְאִם אֵינוֹ נִצּוֹד בּוֹ, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר.
באר היטב (א) ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו וכן אם החלונות פתוחים אין צפור ניצוד בו ט''ז. והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. מ''א:
ב צָד צְבִי יָשֵׁן אוֹ סוּמָא, חַיָּב; חִגֵּר אוֹ חוֹלֶה אוֹ זָקֵן, פָּטוּר.
הגה: הַמְשַׁסֶּה כֶּלֶב אַחַר (ב) חַיָּה בְּשַׁבָּת, הָוֵי צֵידָה (כ''ב); וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּחֹל אָסוּר לָצוּד בִּכְלָבִים, מִשּׁוּם (ג) מוֹשַׁב לֵצִים (תְּהִלִּים א, א) (אוֹר זָרוּעַ גמ' ע''א דַף י''ח).
באר היטב (ב) אחר חיה. כ''כ הכלבו. וז''ל הרמב''ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו ומבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה''ה בעופות עכ''ל משמע דאם לא עושה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר מ''א (ובס' אליהו רבה הוכיח דהוי איסור דאורייתא. וכתב בתשוב' רי''ט סי' רמ''ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר וישב שם עד הערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו): (ג) מושב. ואינו זוכה לשמחת לויתן ד''מ א''ז וכ''כ במ''ר פ' שמיני:
ג כָּל שֶׁבְּמִינוֹ נִצּוֹד, חַיָּב עָלָיו; אֵין בְּמִינוֹ נִצּוֹד, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. הִלְכָּךְ, זְבוּבִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּמִינָן נִצּוֹד, אָסוּר לְצוּדָן.
הגה: וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִסְגֹּר תֵּבָה קְטַנָּה, אוֹ לִסְתֹּם כֵּלִים שֶׁזְּבוּבִים בּוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי פָּסִיק רֵישֵׁיהּ שֶׁיִּצּוֹדוּ שָׁם (בה''ת וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כִּירָה וְאָגוּר). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּמָקוֹם שֶׁאִם יִפְתַּח הַכְּלִי לִטְּלָם מִשָּׁם, (ד) יִבְרְחוּ (טוּר).
באר היטב (ד) יברחו. והב''ח פסק להחמיר וכן עיקר מ''א. וט''ז העלה הא דיש להקל דוקא בספק אם יש שם זבובים וא''צ לדקדק אחר זה ויכול להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכ''ש אם יפריח פעם א' ולא חיישינן שמא נשארו עוד אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובין יפריח מה שנראה בעיניו ואין חשש יותר עכ''ל ע''ש:
ד פּוֹרְסִין מַחְצֶלֶת עַל גַּבֵּי הַכַּוֶּרֶת,
(מָקוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִים בּוֹ הַדְּבוֹרִים לַעֲשׂוֹת דְּבַשׁ), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לָצוּד, וְגַם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּהְיוּ נִצּוֹדִים, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לֶהֱוֵי פָּסִיק
(ה) רֵישֵׁיהּ.
באר היטב (ה) רישיה. אע''ג דדבורים אין במינן ניצוד וכ''כ מהרש''א וב''ח וא''כ ליכא איסור דאורייתא אפ''ה אסור פסיק רישיה. ואם יש בו חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה תוספות ביצה ועיין במהרש''א שם. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח''כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו תוספות דף י''ז. ונ''ל דמה''ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ''א:
ה צְבִי שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו, חַיָּב; נָעֲלוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִים; אֵין אֶחָד יָכוֹל לִנְעֹל, וְנָעֲלוּ שְׁנַיִם,
(ו) חַיָּבִים.
הגה: וְאִם הַפֶּתַח כְּבָר מְגֻפָּף, מֻתָּר לְנָעֳלָהּ בְּמַנְעוּל (רַ''ן פ' הָאוֹרֵג וְהַמַּגִּיד פ''י).
באר היטב (ו) חייבים. ואם אחד אינו יכול והאחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב''ם פ''א. מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ''מ. נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמרא ועיין מ''א:
ו יָשַׁב אֶחָד עַל הַפֶּתַח וּמִלְּאוֹ, יָכוֹל הַשֵּׁנִי לִישֵׁב בְּצִדּוֹ; וַאֲפִלּוּ אִם עָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ, הַשֵּׁנִי פָּטוּר וּמֻתָּר; וְהָרִאשׁוֹן, חַיָּב.
ז הַצָּד נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת, אוֹ שְׁאָר רְמָשִׂים הַמַּזִּיקִים, אִם לִרְפוּאָה, חַיָּב; וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, מֻתָּר.
ח שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָּדָן חַיָּב וְהַחוֹבֵל בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא מֵהֶם דָּם אֶלָּא נִצְרַר תַּחַת
(ז) הָעוֹר, חַיָּב; וּשְׁאָר
(ח) שְׁרָצִים, אֵינוֹ חַיָּב הַחוֹבֵל בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן יָצָא מֵהֶם דָּם, וְהַצָּדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב; שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, אוֹ סְתָם,
(ט) פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, וּלְהָרַמְבָּ''ם חַיָּב.
באר היטב (ז) העור. י''א דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ואע''ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי''א משום צובע וי''א מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב''ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב''ד פוטר ע''ש ועיין במ''א סימן רע''ח מש''ש וה''ה בקורע פליגי ונ''ל דחובל לרפואה חייב לכ''ע עיין סי' שכ''ח ס''א: (ח) שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אע''פ שאין שם חבורה: (ט) פטור. דהוי מלאכה שא''צ לגופה. העלה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות רמב''ם גמ'. וא''כ צריך לזהר שלא יצוה לעכו''ם ליטול דג מן החבית של מים אע''פ שירא שימות. מ''א:
ט (י) פַּרְעוֹשׁ, הַנִּקְרָא ברגו''ת בִּלְשׁוֹן עֲרָב, אָסוּר
(יא) לְצוּדוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עַל בְּשָׂרוֹ
(יב) וְעוֹקְצוֹ, וְאָסוּר
(יג) לְהָרְגוֹ.
הגה: וְאַף לֹא יִמְלְלֶנּוּ בְּיָדוֹ, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ, אֶלָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיִזְרְקֶנּוּ (ר' יְרוּחָם ני''ב ח''י). אֲבָל כִּנָּה, מֻתָּר לְהָרְגָהּ; וְהַמַּפְלֶה בְּגָדָיו מִכִּנִּים,
(יד) לֹא יַהַרְגֵם אֶלָּא מוֹלְלָן בְּיָדוֹ וְזוֹרְקָן; אֲבָל הַמַּפְלֶה רֹאשׁוֹ, מֻתָּר לְהָרְגָם.
באר היטב (י) פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה דילפינן ממשכן. אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבנה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קס''ד: (יא) אסור לצודו. אבל אין חייב על צידה כיון דהוי דבר שאין במינו ניצוד: (יב) ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו או שהוא על חלוקו מבפנים אסור לצודו אבל י''א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים מ''א. וט''ז כתב לענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם היא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקיים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילין לא הפסיד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן עכ''ל ע''ש: (יג) להרגו. וההורגו חייב ובתשובת חות יאיר סי' קס''ד אוסר לזורקו במים ע''ש: (יד) לא יהרגם. כיון שמצויין שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג''כ פרעושים ומ''מ נ''ל דמותר לזרקן במים מ''א. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר ס''ח סי' רס''ח ועיין סי' ש''מ ס''ב מש''ש. בלילה שאינו יודע אם כנה או פרעוש אל ימיתנה ס''ח שם. התולעים שגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור. מ''א:
י כָּל חַיָּה וְרֶמֶשׂ שֶׁהֵם נוֹשְׁכִים וּמְמִיתִים וַדַּאי, נֶהֱרָגִים בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אֵין רָצִין אַחֲרָיו; וּשְׁאָר מַזִּיקִין, כְּגוֹן: נָחָשׁ וְעַקְרָב מָקוֹם שֶׁאֵינָם מְמִיתִין, אִם רָצִין אַחֲרָיו, מֻתָּר לְהָרְגָם; וְאִם לָאו, אָסוּר. אֲבָל מֻתָּר לְדָרְסָם לְפִי תֻּמּוֹ, וַאֲפִלּוּ
(טו) בְּמִתְכַּוֵּן אֶלָּא שֶׁמַּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ מְכַוֵּן.
באר היטב (טו) במתכוין. וכתב המ''א ונ''ל דדוקא בנחש ועקרב שעל פי הרוב הם ממיתין ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב''ם ואותן אנשים שהורגין השממית שקורין שפי''ן בל''א נ''ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת ואף דיש לחוש דיפול לתוך המאכל מ''מ מילתא דלא שכיח הוא ויוכל לכסות המאכלים וגם א' מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם עכ''ל:
יא לֹא יְשַׁפְשֵׁף בְּרַגְלוֹ רֹק עַל גַּבֵּי
(טז) קַרְקַע, מִשּׁוּם מַשְׁוֶה גּוּמוֹת, אֲבָל מֻתָּר לְדָרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִמְרֹחַ וּלְהַשְׁווֹת גּוּמוֹת; וְאַף עַל גַּב דְּמִמֵּילָא מְמָרֵחַ הוּא, כִּי לֹא מְכַוֵּן שָׁרֵי, מִשּׁוּם
(יז) מְאִיסוּתָא.
באר היטב (טז) קרקע. משמע דע''ג רצפה שרי לדעת המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של''ז ס''ב וע''ג ספסל לכ''ע שרי מ''א וכתב מהרי''ל דמותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ''כ הגמ''נ: (יז) מאיסותא. נ''ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי''ל אבל ליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובבה''כ אפי' ברוק שרי עיין סי' צ' סי''ג. מ''א:
יב חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ מֻתָּר לְצוּדָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִמְרֹדוּ; אֲבָל אִם הֵם מוֹרְדִים, אָסוּר לְתָפְסָם אֲפִלּוּ בְּחָצֵר, אִם הֶחָצֵר גָּדוֹל שֶׁאִם לֹא גָּדְלוּ בֵּין בְּנֵי אָדָם הָיוּ צְרִיכִים מְצוּדָה.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לָצוּד חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ וְאִם (יח) צָדָן, פָּטוּר; (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). אֲבָל פָּרָה וְסוּס, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר חַיָּה וְעוֹף שֶׁמָּרְדוּ, אִם צָדָן חַיָּב חַטָּאת, וְכֵן עִקָּר (הַמַּגִּיד פ''י). חָתוּל, דִּינָהּ כִּשְׁאָר חַיָּה וְאָסוּר לְתָפְשָׂה בְּשַׁבָּת. (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי ש''ג דַף ק''פ).
באר היטב (יח) צדן. עיין בתשובת מ''ב סי' ס' דמסיק שס דאף אווזין ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית כשאין באין מעצמן לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאו לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור ואם יצאו מהבית ומתיירא שלא יאבדו אע''פ שאסור לצודן דוחין אותן כדי להכניסן להבית משום פסידא מ''מ לטלטל ולתפוס אותן אסור אבל עופות שלא הורגלו אסורין לדחותן עט''ז ומ''א. ובאגודה כתב אם תינוקות קטנים או עכו''ם צדין אותן להחזירן אין מוחין להם:
סימן שיז - דין קשירה ועניבה בשבת
ובו ז' סעיפים
א הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל
(א) קַיָּמָא, וְהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן, חַיָּב, כְּגוֹן: קֶשֶׁר הַגַּמָּלִים וְקֶשֶׁר הַסַפָּנִים, וְקִשְׁרֵי רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁקּוֹשְׁרִים הָרַצְעָנִים בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל הַקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, פָּטוּר.
הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, אֲפִלּוּ שֶׁל הֶדְיוֹט, חַיָּבִין עָלָיו (רַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ וְרַ' יְרוּחָם וְטוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַתִּיר בְּאוֹתוֹ יוֹם עַצְמוֹ, מִקְרֵי שֶׁל קַיָּמָא (כָּל בּוֹ וְהגה''מ פ''י) וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר דְּעַד שִׁבְעָה יָמִים (ב) לֹא מִקְרֵי שֶׁל קַיָּמָא (טוּר וּמָרְדְּכַי) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שי''ד ס''י. וְקֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא וְאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, מֻתָּר לְקָשְׁרוֹ לְכַתְּחִלָּה,
הגה: וְכֵן לְעִנְיַן הַתָּרָתוֹ דִּינוֹ כְּמוֹ לְעִנְיַן קְשִׁירָתוֹ (טוּר), כֵּיצַד: נִפְסְקָה לוֹ רְצוּעָה וּקְשָׁרָהּ, נִפְסְקָה הַחֶבֶל וּקְשָׁרוֹ, אוֹ שֶׁקָּשַׁר חֶבֶל בִּדְלִי אוֹ שֶׁקָּשַׁר רֶסֶן בְּהֵמָה, הֲרֵי זֶה פָּטוּר וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַקְּשָׁרִים שֶׁהֵם מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט וְכָל אָדָם קוֹשֵׁר אוֹתָם לְקַיְּימָם. וְכָל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא, אִם קְשָׁרוֹ קֶשֶׁר אֻמָּן הֲרֵי זֶה אָסוּר;
(ג) וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁקּוֹשֵׁר לִמְדֹּד אֶחָד מִשִּׁעוּרֵי הַתּוֹרָה, מֻתָּר לִקְשֹׁר קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַתִּיר שׁוּם קֶשֶׁר שֶׁהוּא שְׁנֵי קְשָׁרִים זֶה עַל זֶה, דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִים אֵיזֶה מִקְרֵי קֶשֶׁר שֶׁל אֻמָּן דַּאֲפִלּוּ בְּשֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא אָסוּר לְקָשְׁרוֹ וְהוּא הַדִּין לְהַתִּירוֹ, וְכֵן נוֹהֲגִין (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק אֵלּוּ קְשָׁרִים); וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה דְּבִמְקוֹם צַעְרָא אֵין לָחוּשׁ וּמֻתָּר לְהַתִּירוֹ, דְּאֵינוֹ אֶלָּא אִסּוּר דְּרַבָּנָן וּבִמְקוֹם צַעַר לֹא גָּזְרוּ. וְהָא דְּבָעֵינָן ב' קְשָׁרִים זֶה עַל זֶה, הַיְנוּ כְּשֶׁקּוֹשֵׁר שְׁנֵי דְּבָרִים בְּיַחַד, אֲבָל אִם עָשָׂה קֶשֶׁר בְּרֹאשׁ אֶחָד שֶׁל חוּט אוֹ מְשִׁיחָה, דִּינוֹ כִּשְׁנֵי קְשָׁרִים (סְמַ''ג).
באר היטב (א) קיימא. ופטור אבל אסור ואינו חייב אא''כ עשוי להתקיים לעולם או זמן ארוך עב''י ובט''ז: (ב) לא מקרי. ומותר לכתחלה ועיין ט''ז שאין דעתו כן: (ג) ולצורך מצוה. אפי' הוא מעשה אומן שרי אם א''א בענין אחר. מ''א:
ב (ד) נִשְׁמְטוּ לוֹ רְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל אוֹ
(ה) שֶׁנִּשְׁמַט רֹב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְהַחֲזִיר הָרְצוּעוֹת לִמְקוֹמָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא
(ו) יִקְשֹׁר.
הגה: וְדַוְקָא שֶׁיּוּכַל לְהַחֲזִירוֹ בְּלֹא (ז) טֹרַח, אֲבָל אִם צָרִיךְ טֹרַח לָזֶה, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִקְשֹׁר (תוס' וְהָרֹא''שׁ פ' בַּמֶּה טּוֹמְנִין).
באר היטב (ד) נשמטה. אבל במנעל חדש אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא וה''ה בסרבל או במכנסיים אבל אבנט שרי להכניס במכנסים דלא מבטל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר לא הוי מתקן מנא ב''י סוף סי' זה ע''ש וכתב המ''א וא''כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם ט''ז בסוף סי' זה כתב לפי הנראה אפי' דעתו לבטלו שם אין איסור כיון שאין שם שום קשר לא באבנט ולא במכנסיים ע''י זה ע''ש: (ה) שנשמט. כתב הט''ז לא ידעתי פירושו ע''ש: (ו) יקשור. פירוש שלא יעשה קשר בראשו שלא ישמוט דהוי קשר של קיימא כמ''ש סס''א: (ז) טורח. הט''ז ומ''א כתבו דט''ס הוא בהג''ה זו ע''ש וכתב המ''א וא''כ ברצועות שלנו במנעלים ומכנסיים דרגילין לקשור בראשן אפי' בעתיקין אסור להכניסן עמ''ש סוף סי' זה:
ג מַתִּירִין בֵּית הַצַּוָּאר מִקֶּשֶׁר שֶׁקְּשָׁרוֹ כּוֹבֵס, שֶׁאֵינוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא; אֲבָל אֵין
(ח) פּוֹתְחִין אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ, דִּמְתַקֵּן מָנָא הוּא.
הגה: אֲפִלּוּ כְּבָר נִפְתַּח, רַק שֶׁחָזַר (ט) הָאֻמָּן וּקְשָׁרוֹ אוֹ תְּפָרוֹ בְּיַחַד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִים עוֹשִׂין, (ר' יְרוּחָם חי''ד); וְלָכֵן אָסוּר לְנַתֵּק אוֹ לַחְתֹּךְ זוּג שֶׁל מִנְעָלִים הַתְּפוּרִים יַחַד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֻמָּנִים עוֹשִׂין, אַף עַל גַּב דְּהַתְּפִירָה אֵינָהּ שֶׁל קַיָּמָא. דְּאֵין חִלּוּק בִּתְפִירָה בֵּין שֶׁל קַיָּמָא לְאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא (הגמ''ר פ' בַּמֶּה טּוֹמְנִין); וְיֵשׁ מַתִּירִין בִּתְפִירָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל קַיָּמָא, וְאֵין לְהַתִּיר בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (ח) פותחין. והפותח חייב חטאת משום מכה בפטיש אבל משום קורע אינו חייב אא''כ עושה ע''מ לתפור ב''י ועיין כ''מ: (ט) האומן. ואינו יכול להתירו אא''כ (חתך) [חותך] החוטים אסור רי''ו וכתב היש''ש פ''ד דביצה סי' ט''ו אכן הכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יכול להתירו שרי לכ''ע לנתקן שהרי אינה עשויה אלא להתירו בכל זמן שרוצה ואף זה לא יעשה בפני ע''ה אלא בצנעה עכ''ל וכ''כ הב''ח וכתב המ''א ומ''מ נ''ל דאם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור עס''א:
ד קוֹשְׁרִין
(י) דְּלִי בְּמִשְׁחָה אוֹ בְּאַבְנֵט וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל לֹא
(יא) בְּחֶבֶל, וְהָנֵי מִילֵי בִּדְלַיִם הַקְּבוּעִים בַּבּוֹר, אֲבָל דְּלַיִם שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינָם קְבוּעִים בַּבּוֹר אֵינוֹ קֶשֶׁר שֶׁל
(יב) קַיָּמָא.
באר היטב (י) דלי. מיירי שאינו מעשה אומן. מ''א: (יא) בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא ואפי' חבל גרדי גזרינן אטו חבל דעלמא. (ובס' אליהו רבא מתיר בחבל גרדי ולא גזרינן וכ''פ סה''ת): (יב) קיימא. שאין עשוי לעמוד שם זמן מרובה עס''א:
ה עֲנִיבָה מֻתָּר, דְּלָאו קֶשֶׁר הוּא.
הגה: וַאֲפִלּוּ אִם עוֹשֶׂה (יג) קֶשֶׁר אֶחָד לְמַטָּה, נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר (אָגוּר).
באר היטב (יג) קשר. וכתבו האחרונים הא דנוהגין היתר בקשר א' למטה היינו דוקא כשעשוי להתיר בו ביום דאינו מעשה אומן אבל אם היא לקיימא או באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה ורשאי לעשות ב' עניבות זה ע''ג זה ולא קשר כלל וכן יש לנהוג:
ו קוֹשְׁרִים חֶבֶל בִּפְנֵי הַפָּרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּצֵא, אֲפִלּוּ בְּב'
(יד) רָאשֵׁי הַפֶּתַח, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַתִּיר רֹאשׁ הָאֶחָד וְיוֹצִיאֶנָּה דֶּרֶךְ שָׁם וְיַנִּיחַ רֹאשׁ הַשֵּׁנִי קָשׁוּר.
באר היטב (יד) ראשי. וה''ה ב' חבלים זו למעלה מזו לא אמרינן דמבטל לאחד אבל אם מבטל ראש א' אפי' בחבל א' אסור מ''א ונוהגין לחתוך בשבת אגד גדיים ועופות המקולסים וחוטי תפירתן משום דפסיקת תלוש אינו אסור אא''כ מתקנו למדה או לעשות כלי ואפי' שבות דרבנן ליכא אלא היתר גמור הוא עכ''ל ש''ל ועיין סי' שי''ד ס''ט כל קשר שפעמים נמלך ומבטלו לעולם אע''פ שתחלת עשיתו לא היתה ע''מ להניח שם אסור הלכך אסור לקשור רצועות המכנסיים שלפעמים נמלך ומבטלו שם לעולם עד שיהיה בלוי. ב''י כל בו ועמ''ש ס''ק ד' וס''ק ז'. כתב הרמב''ם הפותל חבלים מכל מין שיהיה חייב משום קושר ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל ועיין ב''י ועמ''ש סוף סי' ש''ג:
ז מְטַלְטְלִין חֶבֶל שֶׁל גַּרְדִּי,
(פי' אוֹרֵג), לְקָשְׁרוֹ בָּאֵבוּס וּבַפָּרָה, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַתִּיר רֹאשׁ הָאֶחָד וְיַנִּיחַ הַשֵּׁנִי קַיָּם, אֲבָל חֶבֶל דְּעַלְמָא לֹא; וְהָנֵי מִילֵי לְקָשְׁרוֹ בְּאֵבוּס וּפָרָה; אֲבָל אִם הָיָה קָשׁוּר בָּאֵבוּס וְרוֹצֶה לְקָשְׁרוֹ בַּפָּרָה, אוֹ אִם הָיָה קָשׁוּר בַּפָּרָה וְרוֹצֶה לְקָשְׁרוֹ בָּאֵבוּס, מֻתָּר בְּכָל חֶבֶל.
סימן שיח - דין המבשל בשבת
ובו י''ט סעיפים
א הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת,
אוֹ שֶׁעָשָׂה אַחַת מִשְּׁאָר מְלָאכוֹת, (טוּר), (א) בְּמֵזִיד, אָסוּר לוֹ לְעוֹלָם, וְלַאֲחֵרִים מֻתָּר
(ב) לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד;
(ג) וּבְשׁוֹגֵג, אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם גַּם לַאֲחֵרִים, וְלָעֶרֶב מֻתָּר גַּם, לוֹ מִיָּד;
וְאִם אָמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש''ז סָעִיף כ'.
באר היטב (א) במזיד. ומשמע ברשב''א סי' קע''ה שהקדרה אסורה ג''כ ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה כ''כ הרשב''א שם עיין בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' נ''א וגדולה מזו כתב שאפי' היתה קדירה חדשה שציוו כן הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ''ה מותר הקדרה ועיין רש''י בפ''ק דחולין שכתב דלדעת ר''מ בשוגג יאכל בו ביום אפי' הוא עצמו ובמזיד אסור אפילו לאחרים בו ביום ולמ''ש מותר אפילו לו ע''ש ובפרק אלו נערות פי' להפך בדעת ר''מ דס''ל בשוגג יאכל אפילו בו ביום במזיד לא יאכל לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים הרי שכתב דלר''מ במזיד לא יאכל הוא לעולם וזהו הפך ממה שפירש בפ''ק דחולין וצ''ע ועיין בפירוש המשנה להרמב''ם פ''ב דתרומות ודו''ק: (ב) למו''ש מיד. דדוקא בעכו''ם שעושה בעינן בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו תוס' חולין דף ט''ו ואם היה מו''ש י''ט אסור דאין שבת מכין לי''ט. לקוטי מהרי''ו סי' ב' ואם נתערב אותו דבר באחרים עיין מ''א: (ג) ובשוגג. אם עשה ע''פ הוראת חכם מקרי שוגג וה''ה בשוכח. כנה''ג רד''ך:
ב הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה, בֵּין שֶׁחָלָה מֵאֶתְמוֹל בֵּין שֶׁחָלָה הַיּוֹם, מֻתָּר הַבָּרִיא לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ
(ד) חַי
(ה) בְּשַׁבָּת; אֲבָל הַמְבַשֵּׁל,
אוֹ עָשָׂה שְׁאָר מְלָאכָה, לַחוֹלֶה, אָסוּר
בְּשַׁבָּת לְבָרִיא אוֹ לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ.
הגה: וַאֲפִלּוּ בִּשֵּׁל עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, אָסוּר בְּשַׁבָּת. (תּוֹסָפוֹת פ''ק דְּגִטִּין וְרַ''ן פ' אֵין מַעֲמִידִין). וְאִם קָצַץ פֵּרוֹת מִן הַמְחֻבָּר לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הָיָה חוֹלֶה מִבְּעוֹד יוֹם, אָסוּר לְבָרִיא בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שֶׁגָּדֵל (ו) וְהוֹלֵךְ בְּשַׁבָּת וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח).
באר היטב (ד) חי. ובלא מליחה טור ועיין בי''ד סי' ס''ז ס''ב דהדחה מיהא בעי ועיין סי' שכ''ה סי''א: (ה) בשבת. אבל במ''ש מותר מיד ש''ך וטעמו דכיון דהעכו''ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשה מ''א ועיין בי''ד סי' קי''ג ס''ק יו''ד כתבתי בשם האחרונים דאסור אפילו לחולה עצמו במו''ש ע''ש: (ו) והולך. ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו ב''י אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך. מ''א ע''ש:
ג כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּאוּר כָּךְ אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּתוֹלְדוֹת הָאוּר, כְּגוֹן: לִתֵּן בֵּיצָה בְּצַד קְדֵרָה אוֹ לְשָׁבְרָהּ עַל סוּדָר שֶׁהוּחַם בָּאוּר כְּדֵי שֶׁתִּצָּלֶה; וַאֲפִלּוּ בְּתוֹלְדוֹת חַמָּה, כְּגוֹן: בְּסוּדָר שֶׁהוּחַם בַּחַמָּה, אָסוּר גְּזֵרָה אָטוּ תּוֹלְדוֹת הָאוּר, וְכֵן
(אָסוּר) (ז) לְהַטְמִינָהּ בְּחוֹל אוֹ בַּאֲבַק דְּרָכִים שֶׁהֻחַמּוּ מִכֹּחַ חַמָּה; אֲבָל בַּחַמָּה עַצְמָהּ, כְּגוֹן: לִתֵּן בֵּיצָה בַּחַמָּה אוֹ לִתֵּן מַיִם בַּחַמָּה כְּדֵי שֶׁיֻּחַמּוּ, מֻתָּר.
באר היטב (ז) להטמינה. אפי' מבע''י עיין סי' רנ''ז ס''ג. וכתב רש''ל בתשובה סי' ס''א דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע''ש וכתב המ''א דדבריו אינם מוכרחים וגם בס' טל אורות חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא דאסור. כתב הרמב''ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכתב הר''ן דאסור להעמיד מאכל ע''ג חמי טבריא אבל מע''ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ''ש סי' שכ''ו ס''ג:
ד תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם
(ח) בִּשּׁוּל אִם נִצְטַנֵּן.
הגה: (ט) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא אִם מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ח''ג); וְאִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, שַׁיָּךְ בּוֹ בִּשּׁוּל אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ רוֹתֵחַ; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בִּשּׁוּל אַחַר בִּשּׁוּל, בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָרָק, אֲבָל דָּבָר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּבָר, וְהוּא יָבֵשׁ, מֻתָּר
(י) לִשְׁרוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת. וְאִם הוּא דָּבָר יָבֵשׁ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, אֵין שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, אֲבָל
(יא) מְדִיחִים אוֹתוֹ בְּחַמִּין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִן
(יב) הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן וּמִן הַדָּג שֶׁנִּקְרָא קוֹלְיָס הָאִסְפְּנִין, שֶׁאֵינָם צְרִיכִים בִּשּׁוּל אֶלָּא מְעַט, וַהֲדָחָתָן הִיא גְּמַר מְלָאכְתָן.
הגה: וְהוּא הַדִּין כָּל דָּבָר (יג) קָשֶׁה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכֹל כְּלָל בְּלֹא שְׁרִיָּה, דְּאָסוּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי גְּמַר מְלָאכָה. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי).
באר היטב (ח) בישול. והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ''ש סוף סי' רנ''ג. מ''א: (ט) וי''א. והב''ח פסק כסברא ראשונה ועיין ס''ח מ''ש: (י) לשרותו. אפי' בכ''ר כמ''ש סעיף ט''ו דאין בישול אחר בישול. משמע מלשון הש''ע דאם לא נתבשל מע''ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ''א: (יא) מדיחים. היינו שמערין עליו מכלי שני אבל אסור לשרותו אפי' בכ''ש דמחזי כמבשל ב''ח. ול''ד לתבלין בס''ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ונ''ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ''א: (יב) המליח. משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ''ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ''כ הב''י בסוף סי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינ''א. ט''ז: (יג) קשה. וה''ה דבר מלוח שאין יכולים לאכלו כלל בלא הדחה ב''י ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּדָבָר שֶׁנֶּאֱפָה אוֹ נִצְלָה, אִם בִּשְּׁלוֹ אַחַר כָּךְ בְּמַשְׁקֶה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם
(יד) בִּשּׁוּל, וְאָסוּר לִתֵּן פַּת
(טו) אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, וְיֵשׁ מַתִּירִין.
הגה: בִּכְלִי שֵׁנִי; וְיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ (טז) בִּכְלִי רִאשׁוֹן; וְנָהֲגוּ לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לִתֵּן פַּת אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי כָּל זְמַן (יז) שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ.
באר היטב (יד) בישול. אע''ג דאין בישול אחר בישול מ''מ יש בישול אחר צלי וה''ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב פסקי רקנט''י אבל לכ''ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה''ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ''ש ס''ד מ''א. משקה בני ארץ ישראל שמרתיחין מים ומערבין קאוו''י בתוכה ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בעודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפין ונותנין על הכוס משחיקת הקאוו''י כדי לבשמו ולתקנו אם יעשה כן בשבת אסור להוסיף ולתת מן הקאוו''י בכוסות והעושה כן לכשיבנה בית המקדש חייב להביא חטאת שמנה מהר''א הלוי בתשובת גינת ורדים חא''ח כלל ג' סי' ב' וע''ש עד סי' ט' מה שהאריכו בזה חכמי א''י וכתבו דהמיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תע''ב ועיין בס' זרע אברהם חא''ח סימן א' ועיין בתשובת פנים מאירות סימן פ''ד ובשבות יעקב ח''א הלכות שבת: (טו) אפילו בכ''ש. הטעם בב''י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ''ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס''ל דלא מצינו בישול בכ''ש אלא במלח לחד לישנא בס''ט ולא מידי אחרינא וכתב המ''א לפי מה שכתבתי בס''ד בשם ב''ח יש להחמיר בכ''ש דמחזי כמבשל. (אבל בספר אליהו רבה מביא בשם תשוב' מ''ב דמותר בכלי שני): (טז) בכ''ר. כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפיה: (יז) שהיס''ב. פי' שאין נותנים לחם במרק כל זמן שהיס''ב ונ''ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ''ה נזהרים כ''ש בבצלים ואע''ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ''ש מ''מ י''ל דשמא הוי כמלח ללשון א' דמתבשל כמ''ש בס''ט ע''ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת בו במרק. ט''ז:
ו כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּבָר חַם שֶׁהַיָּד
(יח) סוֹלֶדֶת בּוֹ, מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ בְּשַׁבָּת עַל גַּבֵּי קְדֵרָה הַטְּמוּנָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר חֻמּוֹ וְלֹא יִצְטַּנֵּן, וְיָכוֹל לָטוּחַ פִּיו
(יט) בְּבָצֵק אִם יֵשׁ לוֹ בָּצֵק שֶׁנִּלּוֹשׁ מֵאֶתְמוֹל. אֲבָל אֵין
(כ) מַנִּיחִין כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חַם כָּל כָּךְ עַל גַּבֵּי קְדֵרָה שֶׁהִיא חַמָּה כָּל כָּךְ שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לְהִתְחַמֵּם מֵחֻמָּהּ עַד שֶׁתְּהֵא הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ.
באר היטב (יח) סולדת. אפי' לא נתבשל כל צרכו מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור ט''ז ע''ש ועיין סט''ו: (יט) בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמ''ש סי' שי''ד סי''א ועי' ט''ז: (כ) חם. ובדבר יבש שרי עס''ח:
ז יֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּהָא דְּשָׁרֵי לְהַנִּיחַ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דָּבָר חַם עַל גַּבֵּי קְדֵרָה הַטְּמוּנָה, אֲפִלּוּ כְּלִי הַתַּחְתּוֹן עַל הָאֵשׁ שָׁרֵי. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁאִם כְּלִי הַתַּחְתּוֹן עַל הָאֵשׁ, לְעוֹלָם
(כא) אָסוּר.
באר היטב (כא) אסור. דהוי כמניח ע''ג כירה לכתחלה בשבת רי''ו. וא''כ לפי מ''ש סי' רנ''ג ס''ב אם נטלו מע''ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע''ג קדרה ע''ש. מ''א:
ח לְהַנִּיחַ דָּבָר קַר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ עַל גַּבֵּי מֵחַם שֶׁעַל הָאֵשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּמַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה וְכָל דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְהַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁיָּבֵשׁ, מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי מֵחַם שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֵשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי כְּמַנִּיחַ עַל גַּבֵּי
(כב) כִּירָה לְכַתְּחִלָּה וְאָסוּר אֲפִלּוּ אִם נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וַאֲפִלּוּ אִם מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ וַאֲפִלּוּ אִם נוֹתְנוֹ שָׁם לִשְׁמֹר חֻמּוֹ; וְרִאשׁוֹן נִרְאֶה
(כג) עִקָּר. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹטֶב וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, אָסוּר לְדִבְרֵי הַכֹּל.
באר היטב (כב) כירה. דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע''ג כירה דגזרינן שמא יחתה: (כג) עיקר. כיון שהקדירה מפסקת ל''ד לכירה דהתם הקדירה עומדת ע''ג האש ממש. מ''מ פכ''ב. ועיין מ''א:
ט כְּלִי רִאשׁוֹן
(פי' הַכְּלִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַל הָאֵשׁ) אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּהוּ מֵעַל הָאֵשׁ מְבַשֵּׁל, כָּל זְמַן שֶׁהַיָּד
(כד) סוֹלֶדֶת בּוֹ. לְפִיכָךְ אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ תַּבְלִין, אֲבָל מֶלַח מֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ כֵּיוָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ מֵעַל הָאֵשׁ, דִּצְרִיכָא מִלְחָא בִּשּׁוּלָא כְּבִישְׂרָא דְּתוֹרָא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לָתֵת לְתוֹךְ כְּלִי זֶה בָּשָׂר מָלִיחַ, אֲפִלּוּ הוּא
(כה) שֶׁל שׁוֹר.
הגה: וְנ''ל דְּבְּלֹא מָלִיחַ נָמֵי אָסוּר, אֶלָּא דְּנָקַט מָלִיחַ דִּבְלָאו הָכֵי אָסוּר מִשּׁוּם (כו) דָּם שֶׁבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹסְרִים לָתֵת (כז) מֶלַח אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֵׁנִי כָּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ; וְהַמַּחְמִיר תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק כִּירָה). וְאִם עָבַר וְנָתַן מֶלַח, אֲפִלּוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן אֲפִלּוּ הוּא עַל הָאֵשׁ שֶׁעָבַד אִסּוּרָא, מֻתָּר הַמַּאֲכָל דְּהַמֶּלַח (כח) בָּטֵל עַל גַּבֵּי הַמַּאֲכָל. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט).
באר היטב (כד) סולדת. עיין מ''א ועיין בי''ד סי' צ''ד ס''ק ב' מש''ש בשם רש''ל: (כה) של שור. נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל. טור: (כו) דם. ומיירי שהודח אחר המליחה דאל''כ עדיין הוא אסור משום הדם שבמלח. ומ''מ פשט דעת הרב''י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול עיין מ''א: (כז) מלח. כבר כתבתי בס''ק י''ז דגם בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל ועינינו רואות דכשנותנים אותם בכ''ש רותח מתמתקים ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה. ט''ז: (כח) בטל. עיין ט''ז שחולק והעלה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד לאחר השבת ע''ש ועיין מ''א. ונ''ל דמלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול. מ''א:
י אָסוּר לִתֵּן תַּבְלִין בַּקְּעָרָה וּלְעָרוֹת עֲלֵיהֶן
(כט) מִכְּלִי רִאשׁוֹן.
באר היטב (כט) מכ''ר. ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת ועי' במ''א:
יא אַמְבַּטִּי
(פי' כְּלִי שֶׁרוֹחֵץ בּוֹ) שֶׁל מֶרְחָץ שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם
(ל) חַמִּין
אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּלִי שֵׁנִי (תּוֹסָפוֹת וְרֹא''שׁ וְטוּר) אֵין נוֹתְנִין לָהּ מַיִם צוֹנֵן, שֶׁהֲרֵי מְחַמְּמָן הַרְבֵּה. אֲבָל נוֹתֵן הוּא
(לא) מִמַּיִם חַמִּין שֶׁבְּזֶה הָאַמְבְּטִי לְתוֹךְ אַמְבְּטִי אַחֵר שֶׁל צוֹנֵן.
באר היטב (ל) חמין. ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכו אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ''ש ואח''כ יתן המים לתוכה גמ' ועיין ט''ז: (לא) ממים חמין. ואפי' מכ''ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו טור. ואע''ג דאסור לערות על תבלין כמ''ש ס''י דהוי ככ''ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין. ונ''ל דאסור ליתן תתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מתבשל כדי קליפה וכ''מ בי''ד סי' צ''א ס''ד. מ''א ע''ש:
יב מֵחַם שֶׁפִּנָּה מִמֶּנּוּ מַיִם חַמִּין, מֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם צוֹנֵן
(לב) מְרֻבִּים כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן; וּמֻתָּר לִצֹּק מַיִם חַמִּין לְתוֹךְ מַיִם צוֹנֵן, אוֹ צוֹנֵן לְתוֹךְ חַמִּין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁמְּחַמְּמִין הַרְבֵּה.
הגה: וְאִם הַמַּיִם מְרֻבִּים כָּל כָּךְ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ, רַק שֶׁיָּפִיגוּ צִנָּתָן, אֲפִלּוּ בִּכְלִי רִאשׁוֹן שָׁרֵי רַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל הָאֵשׁ (טוּר).
באר היטב (לב) מרובים. ולא אמרינן דמצטרף הכלי דדבר שאין מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ע''ש ועיין מ''א:
יג מֻתָּר לִתֵּן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם אוֹ שֶׁל שְׁאָר מַשְׁקִים
(לג) בִּכְלִי שֵׁנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם חַמִּין, אֲבָל בִּכְלִי רִאשׁוֹן אָסוּר.
באר היטב (לג) בכלי שני. ועיין בי''ד סי' צ''ב ס''ק מ''ה כתבתי בשם הט''ז דאם שואב בכלי ריקן מן הכלי ראשון דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ''ר לחומרא ע''ש דלא כמהרי''ל ולעיל סי' רנ''ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכלי שני דא''כ ה''ל הטמנה אלא צריך להיות מגולה למעלה. ט''ז עיין שם:
יד מֻתָּר לִתֵּן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם אוֹ שֶׁל שְׁאָר מַשְׁקִים כְּנֶגֶד הָאֵשׁ לְהָפִיג צִנָּתָן, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֵם רָחוֹק מֵהָאֵשׁ בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְחַמֵּם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם עַד שֶׁתְּהֵא הַיָּד סוֹלֶדֶת
(פי' מִתְחַמֶּמֶת וְנִכְוֵית) בּוֹ, דְּהַיְנוּ מָקוֹם שֶׁכְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית בּוֹ; אֲבָל אָסוּר לְקָרְבוֹ אֶל הָאֵשׁ לְמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהִתְחַמֵּם שֶׁתְּהֵא הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהַנִּיחַ בּוֹ שָׁעָה קְטַנָּה שֶׁתָּפִיג צִנָּתוֹ, אָסוּר כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְבַּשֵּׁל שָׁם.
הגה: וְהוּא הַדִּין בְּפֵרוֹת אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים כְּמוֹת (לד) שֶׁהֵן חַיִּין (מָרְדְּכַי פ' כִּירָה) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ''ד.
באר היטב (לד) שהן חיין. פי' אעפ''כ אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפ''ז אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כ''כ שיוכל להתיך שם או לשרוף עמ''ש המ''א ס''ק יו''ד בשם הרמב''ם ויש לדחות דכאן לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין. מ''א ע''ש:
טו דָּבָר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא יָבֵשׁ שֶׁאֵין בּוֹ מָרָק, מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ.
הגה: וַאֲפִלּוּ נִצְטַנֵּן כְּבָר. אֲבָל אִם הוּא רוֹתֵחַ, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מָרָק, מֻתָּר. וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר דְּכָל שֶׁאֵין נוֹתְנוֹ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ אוֹ הַכִּירָה מַמָּשׁ רַק סָמוּךְ לוֹ, אֲפִלּוּ (לה) נִצְטַנֵּן, מֻתָּר (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ''ב). וְנָהֲגוּ לְהָקֵל בָּזֶה אִם לֹא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סי' רנ''ג.
באר היטב (לה) נצטנן מותר. דס''ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן:
טז מֻתָּר לִתֵּן אִנְפַּאנְדָה כְּנֶגֶד הָאֵשׁ בְּמָקוֹם
(לו) שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת, וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשֻּׁמָּן שֶׁבָּהּ שֶׁנִּקְרָשׁ חוֹזֵר
(לז) וְנִמּוֹחַ.
הגה: וְכָל שֶׁכֵּן קְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֹטֶב שֶׁנִּקְרַשׁ, שֶׁכְּשֶׁהַשֻּׁמָּן נִמּוֹחַ אֵינוֹ בְּעַיִן, (לח) דְּשָׁרֵי. (רַבִּי יְרוּחָם ח''ג) (לט) וְיֵשׁ מַחְמִירִין (ר''ן פֶּרֶק ב''ט). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר, מִיהוּ בִּמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לִסְמֹךְ אַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה.
באר היטב (לו) שהיד סולדת. כתב הלבוש שיש ט''ס וצ''ל במקום שאין היס''ב דבמקום שהיס''ב אסור משום בישול ונ''ל דל''ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ''ש סט''ו ועיין סי' רנ''ג ס''ה דאי' בהדיא כך. ט''ז ומ''א: (לז) ונימוח. דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה: (לח) דשרי. מ''מ אסור מטעם בישול להאוסרים כמ''ש סט''ו: (לט) ויש מחמירין. משום דהשמן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא''כ בשלג דשרי כמ''ש סי' ש''ך ס''ט דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ''מ פשטיד''א עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ''ש הרב''י ואכתוב בסמוך. ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטיד''א ונאסרה כמ''ש בי''ד סי' קי''ג ס''ג. ומ''מ יש להקל בדיעבד כמ''ש רמ''א. ונ''ל דמותר ליתן הפשטיד''א קודם שהוסק התנור כמ''ש סוף סי' רנ''ג דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ''ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ''מ אין להקל בפני ע''ה ויש לעשות על ידי עכו''ם. כתב הב''י נראה אפילו למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכות בשר שמן אעפ''י שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי לכ''ע עכ''ל וכתב א''ז דמותר להשים כד של יין שיש בו קרח על התנור כדי לפשר הקרח. כתב הרמב''ם פ''ט אחד נתן האור ואחד העצים ואחד הקדרה ואחד המים ואחד הבשר ואחד הגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול ה''ז מבשל אבל נתן אחד הקדרה ואחד המים ואחד האור ואחד העצים ואחד הגיס ב' האחרונים חייבים. אבל נותן האור לא מתחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים אבל ברישא מיירי שהביאו שניהם האור והעצים ביחד כ''מ בשם ר''י בי רב. וצ''ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר. ורש''י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר ועיין ר''ל בן חביב סי' כ''א. וכתב המ''מ ויש אומרים שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל ופטור וכ''ד הרמב''ן והרשב''א. ובודאי לד''ה כל שאין בבישולו חיוב כגון מבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב עכ''ל. וב''י סי' רנ''ג כתב בשם הכלבו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כל צרכו כל זמן שהיא על האש ע''ש:
יז אָסוּר לִתֵּן צוֹנֵן
עַל הַמֵּחַם, אֲפִלּוּ לְהַפְשִׁיר, כָּל שֶׁהַמֵּחַם חַם כָּל כָּךְ שֶׁאִלּוּ הָיָה מַנִּיחוֹ שָׁם הַרְבֵּה הָיָה בָּא לִידֵי בִּשּׁוּל, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה הַיָד סוֹלֶדֶת בּוֹ, שֶׁדִּין מַנִּיחַ עַל גַּבֵּי מֵחַם כְּדִין מַנִּיחַ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה; וְאִם אֵינוֹ חַם כָּל כָּךְ, מֻתָּר.
יח הָאִלְפָּס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין מֵעַל גַּבֵּי הָאוּר, אִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ אֵין מוֹצִיאִין בְּכַף מֵהֶם שֶׁנִּמְצָא מֵגִיס וְאִיכָּא מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל וְאִם נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ מֻתָּר אֲבָל צֶמֶר לְיוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַט הָעַיִן
(מ) אָסוּר לְהָגִיס בּוֹ
(פי' לְנַעְנֵעַ אוֹתוֹ בְּכַף). הגה: (מא) וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר אַף בִּקְדֵרָה בְּכָל עִנְיָן. (פִּסְקֵי מהרי''ו).
באר היטב (מ) אסור. דבזה יש משום צובע: (מא) ולכתחלה וכו'. והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותו בכף כיון דא''א בענין אחר ויש להם על מי שיסמוכו עיין מ''ש סי' רנ''ג סעיף ד' מ''א. וט''ז כתב נלע''ד דהוצאה בעלמא בלי שום היפך בקדירה אלא ליקח חתיכה אין כאן זהירות אף ע''פ שלא נתבשל כל צרכו אסור אפילו בהוצאה שנמצא מגיס מ''מ בנגמר כל צרכו אין להחמיר בהוצאה רק שיחמיר להפוך בקדרה הרוצה להחמיר ועיין סוף סי' שכ''א ועיין בפנים מאירות סי' פ''ד:
יט אָסוּר לָטוּחַ שֶׁמֶן וְשׁוּם עַל הַצְּלִי בְּעוֹדוֹ כְּנֶגֶד
(מב) הַמְּדוּרָה אֲפִלּוּ נִצְלָה הַצָּלִי מִבְּעוֹד יוֹם דְּמִכָּל מָקוֹם יִתְבַּשֵּׁל הַשּׁוּם וְהַשֶּׁמֶן.
באר היטב (מב) המדורה. וה''ה במעבירו מהאש כל זמן שהוא רותח שהיס''ב אסור לטוח עליו שום דהא עדיין כ''ר הוא וכ''כ הפוסקים ביו''ד סי' צ''ד ס''ק כ''ה בדבר שהוא גוש אפי' בכ''ש מבשל וכ''ש צלי ע''ש והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותחת מושחין עליה שום וזהו איסור כל זמן שהיס''ב ט''ז. וכתב המ''א ונ''ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ''ש סי''ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו ואפשר דזהו מיקרי בעין מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב וצ''ע עכ''ל ומכאן ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה ע''ג מיני קמחים וקטניות כגון לאקשי''ן ערביזי''ן היר''ז שנותנים ע''ג קערה. א''ז בשם דרישה (ובספר אליהו רבה הניח קצת בצ''ע ע''ש):
סימן שיט - דין הבורר בשבת
ובו י''ז סעיפים
א הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת אוֹ שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים וּבוֹרֵר מִין מִמִּין אַחֵר,
(א) בְּנָפָה וּבִכְבָרָה חַיָּב; בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וְאִם בֵּרֵר בְּיָדוֹ
(כְּדֵי) לֶאֱכֹל
(ב) לְאַלְתַּר, מֻתָּר.
הגה: וְכָל מַה שֶּׁבּוֹרֵר לְצֹרֶךְ אוֹתָהּ סְעֻדָּה שֶׁמֵּסֵב בָּהּ מִיָּד, מִקְרֵי לְאַלְתַּר (הַמַּגִּיד פ''ח וְר''י ני''ב ח''ח וּבֵית יוֹסֵף וְטוּר וְרֹא''שׁ). וַאֲפִלּוּ אֲחֵרִים אוֹכְלִים עִמּוֹ, שָׁרֵי (תּוֹסָפוֹת פ' כְּלָל גָּדוֹל). וְלָכֵן מֻתָּר לִבְרֹר (ג) הַיָּרָק שֶׁקּוֹרִין שלאטי''ן מִן הֶעָלִין הַמְעֻפָּשִׁין שֶׁבּוֹ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל בְּאוֹתָהּ סְעֻדָּה (בֵּית יוֹסֵף סי' שכ''א).
באר היטב (א) בנפה. שזהו דרך ברירתו: (ב) לאלתר. ודוקא אוכל מתוך הפסולת עיין ס''ד. הר''י אבולעפיא הובאו דבריו במהרי''ט צהלון סי' ר''ג כתב דמדברי רש''י נראה דאפילו לאלתר דוקא כשבורר לעצמו מותר אבל לאחרים אסור ומהרי''ט צהלון שם דחה דבריו וכתב דאפילו לאחרים שרי. עוד כתב שם מהר''י אבולעפיא דהרמב''ם ס''ל דבורר פסולת מתוך אוכל נמי מותר לאלתר ולפי זה כתב דלהסיר הצרעה מן הכוס מותר להסירה כשהוא לאלתר. ומהרי''ט צהלון שם דחה דבריו והעלה שדעת כל הפוסקים דפסולת מתוך האוכל אסור אפילו לאלתר והנוטל פסולת מתוך האוכל לעולם חייב אפי' ביד ולאלתר ומהריט''ץ שם התיר להסיר הצרעה מן הכוס בשבת מטעם אחר דאין ברירה בלח. וגם את הצרעה ישלח. דלא שייך ברירה אלא מה שצריך לפשפש ולברור אבל דבר שצף למעלה כבר ברור הוא והוי ליה כמשחיל ביניתא מחלבא דאין זה בורר ע''ש. והיד אהרן כתב עליו דהיתר זה הוא דחוק מאוד. והט''ז סי' זה ס''ק י''ג ובסי' תק''ו ס''ק ג' כתב דאין להסיר הצרעה והזבובים מן הכוס דה''ל בורר פסולת מתוך אוכל אלא ליקח מן המשקה קצת עמהם: (ג) הירק. דוקא אוכל מתוך הפסולת ואפילו אין העלין הללו פסולת גמור שראויים לאכילה ע''י הדחק אסור לברור הפסולת. מ''א:
ב הַבּוֹרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת, בְּיָדוֹ, לְהַנִּיחוֹ אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם, נַעֲשֶׂה כְּבוֹרֵר לְאוֹצָר וְחַיָּב.
ג הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים מְעֹרָבִים, בּוֹרֵר אֶחָד מֵאֶחָד
(ד) וּמַנִּיחַ
הַשֵּׁנִי כְּדֵי לֶאֱכֹל מִיָּד.
הגה: וּשְׁנֵי מִינֵי דָּגִים מִקְרֵי שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִים וְאָסוּר לִבְרֹר אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּיָדוֹ, כְּדֵי לְאָכְלוֹ מִיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁהַחֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת וְכָל אַחַת נִכֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אֲבָל כָּל שֶׁהוּא מִין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁבּוֹרֵר חֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת מִתּוֹךְ קְטַנּוֹת, לֹא מִקְרֵי (ה) בְּרֵרָה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנֵי מִינִים וּבוֹרֵר מִשְּׁנֵיהֶם בְּיַחַד הַגְּדוֹלוֹת מִתּוֹךְ הַקְּטַנּוֹת אוֹ לְהֶפֶךְ, שָׁרֵי הוֹאִיל וְאֵינוֹ בּוֹרֵר מִין אֶחָד מִתּוֹךְ חֲבֵרוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' נ''ז). וְאִם בֵּרֵר וְהִנִּיחַ לְאַחַר זְמַן אֲפִלּוּ לְבוֹ בַּיּוֹם, כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵר שַׁחֲרִית לֶאֱכֹל
(ו) בֵּין הָעַרְבַּיִם, חַיָּב.
באר היטב (ד) ומניח. ר''ל דאותו שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכלין והשני חשיבא פסולת וא''כ צריך לברור זה שרוצה לאכול עתה דחשוב כאוכל ולהניח השני אבל איפכא לא דהוי פסולת מתוך אוכל וכ''כ הת''ה. מ''א: (ה) ברירה. וט''ז חולק וכתב דיש להחמיר אפילו במין אחד ולא יברור אפי' במין א' ואפילו גדולות מתוך קטנות רק מה שהוא רוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא דרך ברירה ע''ש: (ו) בין הערבים. היינו מסעודה לסעודה:
ד הַבּוֹרֵר
(ז) פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל, אֲפִלּוּ בְּיָדוֹ אַחַת, חַיָּב.
הגה: וַאֲפִלּוּ הָאֹכֶל מְרֻבֶּה וְיֵשׁ יוֹתֵר טֹרַח בִּבְרֵרַת הָאֹכֶל, אֲפִלּוּ הָכֵי לֹא יִבְרֹר הַפְּסֹלֶת אֲפִלּוּ כְּדֵי לֶאֱכֹל לְאַלְתַּר (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (ז) פסולת. וביו''ט מקלינן דאין ברירה ביו''ט. כ''כ ב''י מ''א ע''ש וכ''כ היש''ש פ''ק דביצה סי' מ''ב:
ה הַבּוֹרֵר תּוֹרְמוּסִין מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם, חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהַפְּסֹלֶת שֶׁלָּהֶם מְמַתֶּקֶת אוֹתָם כְּשֶׁיִּשְׁלְקוּ אוֹתוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצָא כְּבוֹרֵר פְּסֹלֶת מִתּוֹךְ אֹכֶל, וְחַיָּב.
ו אֵין מוֹלְלִין מְלִילוֹת, אֶלָּא מוֹלֵל בְּשִׁנּוּי מְעַט בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.
הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּפָרֵק הָאֹכֶל מִתּוֹךְ הַשִּׁבֳּלִים, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְפָרֵק רַק כִּלְאַחַר יָד כְּדֵי לֶאֱכֹל, שָׁרֵי. וְיֵשׁ (ח) מַחְמִירִין (מָרְדְּכַי וְרַ''ן פ''ק דְּיוֹם טוֹב), וְלָכֵן אָסוּר לִפְרֹק הָאֱגוֹזִים לוּזִים אוֹ אֱגוֹזִים גְּדוֹלִים מִתּוֹךְ קְלִפָּתָן הַיְרוּקָה (מַהֲרִי''ל), וְטוֹב לְהַחְמִיר מֵאַחַר דְּיָכוֹל לְאָכְלָן כָּךְ בְּלֹא פֵּרוּק.
באר היטב (ח) מחמירין. דס''ל דוקא לרכך שרי אבל לפרק הדגן מתוך השבלים הוי תולדה דדש ואסור אבל כשנתפרק הדגן מן השבלים מע''ש מותר לקלפו לכ''ע עיין סוף סי' שכ''א ושרביטין של קטניות משמע דאסור לפרכן ולהוציא הקטניות וצ''ע דכל העולם נוהגין היתר. וצ''ל כיון שעודן לחים ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריש אוכל מאוכל. מ''א. ובמהרי''ל תמה איך רשאין לאכול קטניות מן השרביטין שלהן שקורין שוטי''ן וכן כתב הט''ז לאיסור וסיים ואפילו אם כבר נתקן מע''ש אין ליקח הקטניות מן הקליפות אלא מה שרוצה לאכול מיד ועיין סי' של''ו ס''ח:
ז הָיוּ לוֹ מְלִילוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְנַפֶּה בְּקָנוֹן
(פֵּרַשׁ רַשִׁ''י כְּלִי שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד רָחָב וְהַשֵּׁנִי עָשׂוּי כְּמִין מַרְזֵב, וְנוֹתְנִין הַקִטְנִיּוֹת בְּרֹאשׁוֹ הָרָחָב וּמְנַעְנֵעַ הָאֹכֶל וּמִתְגַּלְגֵּל דֶּרֶךְ הַמַּרְזֵב, וְהַפְּסֹלֶת נִשְׁאָר בַּכְּלִי) וְתַמְחוּי,
(פי' קְעָרָה גְּדוֹלָה) וְלֹא בִּשְׁתֵּי יָדָיו, אֶלָּא מְנַפֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ.
ח אֵין
(ט) שׁוֹרִין אֶת הַכַּרְשִׁינִין
(פי' הֶעָרוּךְ ויצ''ה בְּלַעַ''ז), דְּהַיְנוּ שֶׁמֵּצִיף מַיִם עֲלֵיהֶם בִּכְלִי כְּדֵי לְהָסִיר הַפְּסֹלֶת, וְלֹא שָׁפִין אוֹתָן בַּיָּד כְּדֵי לְהָסִיר הַפְּסֹלֶת דַּהֲוָה לֵיהּ כְּבוֹרֵר, אֲבָל נוֹתְנָן בִּכְבָרָה אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹפֵל הַפְּסֹלֶת דֶּרֶךְ נִקְבֵי הַכְּבָרָה.
באר היטב (ט) שורין. צ''ל שולין ט''ז. וכתב המ''א דה''ה אם יש פסולת ואוכלין מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון עפר או שיצוף למעלה כגון תבן ע''ש:
ט מְשַׁמֶּרֶת, אֲפִלּוּ תְּלוּיָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר לִתֵּן בָּהּ שְׁמָרִים. אֲבָל אִם נָתַן בָּהּ שְׁמָרִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר לִתֵּן עֲלֵיהֶם מַיִם כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ צְלוּלִים לָזוּב.
י יַיִן אוֹ מַיִם שֶׁהֵם צְלוּלִים, מֻתָּר לְסַנְּנָן בִּמְשַׁמֶּרֶת.
הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (י) קִסְמִין דַּקִּין, הוֹאִיל וּרְאוּיִין לִשְׁתּוֹת בְּלָאו הָכֵי (סְמַ''ג). אֲבָל בְּסוּדָר, מַיִם אָסוּר מִשּׁוּם
(יא) לִבּוּן, וְיַיִן וּשְׁאָר מַשְׁקִין, מֻתָּר. וְאִם הֵם
(יב) עֲכוּרִים, בֵּין מַיִם בֵּין יַיִן, אָסוּר לְסַנְּנָם. וּלְהָרַמְבָּ''ם, בִּמְשַׁמֶּרֶת אָסוּר וַאֲפִלּוּ מַיִם וְיַיִן צְלוּלִים; וַאֲפִלּוּ בְּסוּדָרִים לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בִּצְלוּלִין אֲבָל
(יג) לֹא בַּעֲכוּרִים. וְיַיִן
(יד) מִגִּתּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס
(פי' שֶׁנִּרְאֶה כְּרוֹתֵחַ), טוֹרֵף חָבִית בִּשְׁמָרֶיהָ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסוּדָר.
באר היטב (י) קסמין. וה''ה אם יש בו קמחים נמי מותר לסננו רש''י והיינו דרוב אינשי לא קפדי בהכי ט''ז בשם הר''ן. לפי זה נמי מותר לנפח קש או קסמין לצד א' כדי שיוכל לשתות המים או היין דכיון דבלא''ה מישתתי מותר הלק''ט ח''ב סי' רנ''ד: (יא) ליבון. אבל משמרת עשויה לכך ואינו חושש לליבונו. טור ומ''א ובתשו' דרכי נועם חא''ח סימן ד' ובשכנה''ג: (יב) עכורים. דלא אפשר למשתי הכי כלל. ב''י: (יג) לא בעכורים. וצ''ע דבעכורים אף לסברא הראשונה אסור. ונ''ל דלדעה הראשונה עכורין קצת מותר בסודר כיון דאפשר לשתותו בלא''ה אע''פ שרוב בני אדם אין שותין אותן וכמ''ש הב''י אבל להרמב''ם אסור. משקה שקדים כתושים מע''ש מותר לסננן כיון שיכולין לשתותו בלא סינון. הגהת סמ''ק מ''א: (יד) מגתו. ר''ל דבחומץ דג''כ דרכו להשתמש ממנו אפי' אם הוא עב אין לאסור בסודר אא''כ הוא עב הרבה שאין ראוי כלל להשתמש בלא סינון. ט''ז:
יא כְּשֶׁמְּסַנְּנִין הַיַּיִן בְּסוּדָר צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה גּוּמָא
(בַּסוּדָר) לְקַבֵּל הַיַּיִן, מִשּׁוּם
(טו) שִׁנּוּי.
באר היטב (טו) שינוי. ובסודר די בשינוי שאין עושה גומות ר''ן. אבל משום אהל ליכא כיון שאינו רחב וכתב הט''ז באם מכסה בסודר את כל הכלי יזהר שלא יהיה גבוה טפח ועיין סימן שט''ו סי''ג. וכתב המ''א נ''ל דבאותו כלי העשוי כנפה שמסננין בו דינו כמשמרת הואיל ומיוחד לכך עיין ס''י. ועיין בגינת ורדים חא''ח כלל ג' סי' י''ג וביד אהרן:
יב כָּל מָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְסַנֵּן יַיִן בְּסוּדָר, מֻתָּר לְסַנְּנוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית
(פי' קֻפָּה שֶׁעוֹשִׂין מִן הַגּוּמָא וּמִמִּינֵי עֲרָבָה), וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ הַכְּפִיפָה מִשּׁוּלֵי הַכְּלִי טֶפַח, מִשּׁוּם שִׁנּוּי.
יג כְּלִי שֶׁמְּעָרִין
(פי' שֶׁמְּרִיקִין) בּוֹ יַיִן מֵהֶחָבִית, לֹא יִתֵּן בְּפִיו קַשִּׁין וְקִסְמִין בְּחָזְקָה, שֶׁאֵין לְךָ
(טז) מִסְנֶנֶת גְּדוֹלָה מִזוֹ.
באר היטב (טז) מסננת. ובצלול שרי עיין ס''י. נהגו שלא ליתן שמרים במשקה בשבת כדי להעמידן אע''פ שראוי לשתות בשבת ונ''ל דהוי תולדות בורר דעכ''פ יורדין שמרים מהמשקה בשולי הכלי דומיא דמחבץ. מ''א:
יד מֻתָּר לְעָרוֹת בְּנַחַת מִכְּלִי לַחֲבֵרוֹ וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁכְּשֶׁיִּפְסֹק הַקִּלּוּחַ וּמַתְחִילִים לִירֵד נִצּוֹצוֹת קְטַנּוֹת הַנִּשּׁוֹפוֹת בָּאַחֲרוֹנָה מִתּוֹךְ הַפְּסֹלֶת, יַפְסִיק וְיַנִּיחֵם עִם הַשְּׁמָרִים; שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, הָנֵי נִיצוֹצוֹת
(יז) מוּכְחֵי שֶׁהוּא בּוֹרֵר.
מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ הֶחָבִית עַל אֵיזֶה דָּבָר כְּדֵי שֶׁיִּקְלַח מִמֶּנּוּ הַיַּיִן הֵיטֵב (רוֹקֵחַ הל' יוֹם טוֹב וּבֵית יוֹסֵף).
באר היטב (יז) מוכחי. ותחלת שפיתן כשאין הפסולת ניכר לאו בורר הוא ר''ן. ולפ''ז אסור לערות שומן מהמאכל דהא ב' מיני אוכלין הם ואסור לברור אחד מחבירו אלא בידו כדי לאכלו מיד הכא כשמערה מהכלי אסור כמו בשכר ואפשר דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים אבל הכא לחודא קאי ועיין מ''א וכתב המ''א בסי' תק''י סקי''ג נ''ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ''י אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ''ש סי' שי''ט סי''ד ודוקא שצריך בו ביום ואם א''צ רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשות ע''י עכו''ם וכמ''ש סי' ש''ז ס''ה עכ''ל שם:
טו מִסְנֶנֶת שֶׁנָּתַן בָּהּ חַרְדָּל לְסַנְּנוֹ, מֻתָּר לִתֵּן בָּהּ בֵּיצָה אַף עַל פִּי שֶׁהַחֶלְמוֹן יוֹרֵד לְמַטָּה עִם הַחַרְדָּל וְהַחֶלְבּוֹן נִשְׁאָר
(יח) לְמַעְלָה.
באר היטב (יח) למעלה. ולא חשיב כבורר לפי ששניהם אוכלין הם ואין נותנין אותן לתוכן אלא לתקן מראה החרדל טור אבל אם הם עושין אותו כדי לאכול החלמון אסור דמה שאינו רוצה לאכול מקרי פסולת וה''ל בורר ב''ח ולבוש ועס''ג דכתב דבמין אחד לא שייך ברירה וצ''ל דהכא מיחשב ב' מינים ועיין מ''א וט''ז כתב ומזה נסתייע לדברינו דאפילו במין א' שייך ברירה ע''ש ועיין ס''ק ה':
טז מַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹלָעִים, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָן עַל יְדֵי
(יט) מַפָּה בְּשַׁבָּת דְּלֹא שַׁיָּךְ בּוֹרֵר וּמְשַׁמֵּר אֶלָּא בִּמְתַקֵּן הָעִנְיָן קֹדֶם אֲכִילָה אוֹ שְׁתִיָּה, אֲבָל אִם בִּשְׁעַת שְׁתִיָּה מְעַכֵּב אֶת הַפְּסֹלֶת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְתוֹךְ פִּיו, אֵין זֶה מֵעֵין מְלָאכָה, וּמֻתָּר.
באר היטב (יט) מפה. ומשום מלבן ליכא כיון דליכא טינוף כמ''ש סי' ש''ב ס''ט. וא''כ להאוסרין אסור ע''י מפה מ''א. כשנופלים זבובים לכוס לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס דהוי ליה בורר פסולת אלא יקח המשקה קצת עמהם ט''ז ועיין ס''ק ב' מש''ש:
יז (כ) הַמְחַבֵּץ
(פי' שֶׁמּוֹצִיא חֶמְאָה מִן הֶחָלָב), תּוֹלֶדֶת בּוֹרֵר הוּא; לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִים שֻׂמְשְׂמִים וֶאֱגוֹזִים לַדְּבַשׁ, לֹא יְחַבְּצֵם בְּיָדוֹ
וְע''ל סי' ש''מ סָעִיף י''א. הגה: הָרוֹקֵק בָּרוּחַ בְּשַׁבָּת וְהָרוּחַ מְפַזֵּר הָרֹק, חַיָּב מִשּׁוּם זוֹרֶה. (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וִירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל).
באר היטב (כ) המחבץ. דהיינו שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו חייב שהרי הפריש הקום מן החלב ואם גבנו ועשאו גבינה חייב משום בונה הרמב''ם ועיין מ''א. וכתב הט''ז דברירה שייך בכל מידי אפילו כלי מתוך כלים והא דכתבו התוספות מיני אוכלים גרסינן לרבותא דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוי פסולת ע''ש:
סימן שכ - דיני סחיטה בשבת
ובו כ' סעיפים
א זֵיתִים
(א) וַעֲנָבִים, אָסוּר לְסָחֲטָן
עַיֵּן לְעֵיל סי' רנ''ב ס''ה; וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִים אֲפִלּוּ לֹא הָיוּ עוֹמְדִים אֶלָּא לַאֲכִילָה. וְתוּתִים וְרִמּוֹנִים, אָסוּר לְסָחֲטָן; וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אִם עוֹמְדִים לַאֲכִילָה, מֻתָּר; וְאִם עוֹמְדִים לְמַשְׁקִים, אָסוּר. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, מֻתָּר
(ב) לְסָחֲטָן.
הגה: וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (ג) לִסְחֹט אֵיזֶה פֵּרוֹת לִשְׁתּוֹת מֵימָיו מֵחֲמַת צָמָא אוֹ תַּעֲנוּג, דִּינוֹ כְּתוּתִים וְרִמּוֹנִים; אֲבָל אִם נָהֲגוּ לְסָחֲטוֹ לִרְפוּאָה לְבַד, אֵין לָחוּשׁ (בֵּית יוֹסֵף). וְכָל זֶה דַּוְקָא לִסְחֹט אָסוּר, אֲבָל מֻתָּר לִמְצֹץ בְּפִיו מִן הָעֲנָבִים הַמַּשְׁקֶה שֶׁבָּהֶן וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁאָר (ד) דְּבָרִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ש''ל). וְיֵשׁ (ה) אוֹסְרִין לִמְצֹץ בַּפֶּה מֵעֲנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם (הגה''מ פכ''א).
באר היטב (א) וענבים. ודבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד רמב''ם ועיין ס''ז: (ב) לסחטן. עיין ט''ז שהעלה הא דשאר פירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא דאמרינן מסתמא הוי מכוין למתק ואע''פ שהוא נהנה ממה שיוצא משקה מ''מ עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה אלא בשביל מיתוק הנעשה ע''י הסחיטה שזה דרך הסחיטה בשאר הפירות שאין עומדים למשקים אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה וגילה דעתו שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט ודאי אסור לד''ה אף בשאר פירות עכ''ל: (ג) לסחוט. עיין מ''א שהעלה דוקא בענין שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא''ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ואם כן הני אגסים שקורין בערני''ס בל''א אסור לסוחטן מפני שבמדינות אשכנ''ז נהגו לסחטן למשקה ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו גם כן סוחטין. והב''ח כתב שאסור לסחוט אלא למתק הפרי אבל למימיהם אסור וכמ''ש ס''ז. וכ''כ הסמ''ק וכן נוהגין העולם עכ''ל וכתב המ''א בודאי היכא דנהוג נהוג מ''מ נ''ל היכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל שרי דלא מקרי משקה כמ''ש ב''י ע''ש: (ד) דברים. כגון הנותן בשר במרק או פת ביין ומוצץ אותו: (ה) אוסרין. אפי' בשאר דברים ב''י הג''מ רא''מ וב''ח כתב בשם רש''ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ''מ המחמיר תע''ב עכ''ל. ומ''מ מדברי רמ''א משמע דשאר דברים קילי מענבים כמש''ל ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי מ''א ע''ש. וט''ז כתב לפענ''ד נראה דבר זה דומה לדין שכתב בסי' שי''ט סעיף ט''ז והוא דעת הרא''ש דמותר לשתות ע''י מפה וכו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ''ש מלאכת בורר ממלאכת דש וכיון שכבר פסק בסי' שי''ט להקל כהרא''ש לא היה לו לרמ''א להביא כאן דעת המחמירין גם לא ראינו מי שנזהר בדברים אלו. רק בזה צריך ליזהר שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה כמש''ל בענין סחיטה בשאר פירות עיין ס''ק ב' עכ''ל (ובס' אליהו רבה חולק על ט''ז והעלה להלכה לאסור בענבים ולהחמיר לירא שמים אבל בשאר פירות וכן בשר ופת אין להחמיר כמו שכתוב בספר יראים עצמו להתיר ע''ש):
ב זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּתְרַסְקוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם מֻתָּרִין; וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִתְרַסְקוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אִם יֵשׁ יַיִן בַּגִּיגִית שֶׁהָעֲנָבִים בְּתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָעֲנָבִים מִתְבַּקְּעִים בְּשַׁבָּת בַּגִּיגִית, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁכָּל יַיִן הַיּוֹצֵא מֵהָעֲנָבִים
(ו) מִתְבַּטֵּל בַּיַּיִן שֶׁבַּגִּיגִית.
באר היטב (ו) מתבטל. ואע''ג דדישל''מ לא בטיל ש''ה כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב ולא היה עליו שם יין מעולם ועיין בי''ד ססי' ק''ב. וכתב הב''ח ונ''ל דמותר לתת ענבים בתוך היין בשבת שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג וברד בסעיף ט' עכ''ל. וט''ז חולק עליו וכתב דאין היתר אלא בדיעבד ואינו דומה כלל לשלג וברד עיין שם. ובתשובת מהרי''ט צהלון סי' ס''ט התיר דיכולים לשרות צמוקים וכיוצא בהם לעשות שתיה ולא דמי למ''ש הרמב''ם פ''ה מהלכות שבת דאסור שריית חטים ושעורים ע''ש:
ג חַרְצַנִּים וְזַגִּים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם לַעֲשׂוֹת תֶּמֶד, מֻתָּר לִמְשֹׁךְ מֵהֶם
(ז) וְלִשְׁתּוֹת; וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן מַיִם, וְהַיַּיִן מִתְמַצֶּה וְזָב מֵאֵלָיו, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ.
באר היטב (ז) לשתותו. כיון שנתרסקו מבעו''י. ב''י מרדכי:
ד מֻתָּר לִסְחֹט אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים תוֹךְ קְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תַּבְשִׁיל כְּדֵי לְתַקֵּן הָאֹכֶל, דַּהֲוֵי לֵיהּ מַשְׁקֶה הַבָּא לְאֹכֶל וּכְאֹכֶל דָּמֵי; אֲבָל אִם אֵין בָּהּ תַּבְשִׁיל אָסוּר.
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהוּא הַדִּין לְבֹסֶר שֶׁמֻּתָּר לְסָחֲטוֹ לְתוֹךְ הָאֹכֶל, וְרַבֵּנוּ תָּם אוֹסֵר בְּבֹסֶר
הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי (ח) לַאֲכִילָה (טוּר).
באר היטב (ח) לאכול. ממילא הוי כבורר אוכל מתוך פסולת טור. וה''ה בשאר פירות שאינן ראוים לאכילה אסור לסוחטן למימיהן מ''א. וכתב הט''ז דלפי זה אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סי' שי''ט לענין בורר ע''ש וכ''כ העו''ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותו סעודה ע''ש. והמ''א תמה עליהם דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכ''כ הש''ג פ''ז דשבת אלא הטעם בבורר בידו לאכול לאלתר לא מיקרי ברירה דהוי דרך אכילה ולהכי בקנון ובתמחוי אסור לברור אפילו לאכול לאלתר. וכן פסולת מתוך האוכל אסור אפי' לאכול לאלתר ומכ''ש דאסור לסחוט בוסר ע''ש. ועיין יד אהרן:
ו מֻתָּר לִסְחֹט
(ט) לימוני''ש.
באר היטב (ט) לימוני''ש. כיון שאין דרך כלל לסוחטן לצורך משקה אלא לצורך אוכל הוי כשאר פירות עיין מ''א ס''א. ואפי' נוהגין לסחטו לתוך מים לשתותו שרי כיון שאין דרך לשתותו לבדו ב''י. ולימונ''ש הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות עיין סעיף ז' ולענין לסחוט תפוחים נ''ל דאותן שסוחט כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי דהוי כמו למתק כמ''ש בס''ק ב'. ואע''ג דשותה מה שיוצא ממנו לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיטא דשרי דהא סחט כל האוכל ממנו. ט''ז ע''ש:
ז לִסְחֹט כְּבָשִׁים
(פי' פֵּרוֹת וּמִינֵי יְרָקוֹת הַמֻּנָּחִים בְּחֹמֶץ וּבְמֶלַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ) וּשְׁלָקוֹת, אִם לְגוּפָם, שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַמַּיִם וְאֵינוֹ סוֹחֲטָן אֶלָּא לְתַקְּנָם לַאֲכִילָה, אֲפִלּוּ סוֹחֵט לְתוֹךְ קְעָרָה שֶׁאֵין בָּהּ אֹכֶל, מֻתָּר. וְאִם צָרִיךְ לְמֵימֵיהֶן, מֻתָּר לִסְחֹט לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ
(י) אֹכֶל, אֲבָל אִם אֵין בָּהּ אֹכֶל, אָסוּר.
(יא) וּלר''ח, כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ לְמֵימֵיהֶן, חַיָּב חַטָּאת אֲפִלּוּ סָחַט לִקְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֹכֶל.
וְלִדְבָרָיו, הַסּוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל לִקְדֵרָה נָמֵי אָסוּר (טוּר).
באר היטב (י) אוכל. דמשקה הבא לאוכל הוי כמפריד אוכל מאוכל. וה''ה לתוך המורייס דהוי מאכל סמ''ק. אבל לתוך משקין אסור: (יא) ולר''ח וכו'. ובסי' תק''ה גבי י''ט הכריע דמותר לחלוב לתוך האוכל וא''כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל. ט''ז ע''ש:
ח הַסוֹחֵט דָּג לְצִירוֹ, דִּינוֹ כְּסוֹחֵט כְּבָשִׁים וּשְׁלָקוֹת לְמֵימֵיהֶן.
ט הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד, אֵין מְרַסְקִין אוֹתָם, דְּהַיְנוּ לְשַׁבְּרָם לַחֲתִיכוֹת דַּקּוֹת כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ
(יב) מֵימָיו, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ כּוֹס שֶׁל יַיִן אוֹ מַיִם וְהוּא נִמּוֹחַ מֵאֵלָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; וְכֵן אִם הִנִּיחָם
(יג) בַּחַמָּה אוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה וְנִפְשְׁרוּ, מֻתָּרִים.
באר היטב (יב) מימיו. דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים הללו. וכתב ב''י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים ע''י זה דלא נתכווין לזה ועוד שהלך לאיבוד: (יג) בחמה. ולפי מה שכתב רמ''א בסי' שי''ח סעיף ט''ז גם הכא אסור משום נולד אא''כ הוא מעורב במים. ר''ן מ''א:
י מֻתָּר לְשַׁבֵּר
(יד) הַקֶּרַח כְּדֵי לִטֹּל מַיִם מִתַּחְתָּיו.
באר היטב (יד) הקרח. שהרי אינו בורא מים בזה ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזו מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות וכו' מרדכי ועיין סי' שי''ד. ונ''ל דבנהר או באר אסור. מ''א:
יא צָרִיךְ לִזָּהֵר, בַּחֹרֶף, שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו בְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שֶׁלֶג אוֹ בָּרָד; וְאִם יִטֹּל, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִדְחֲקֵם בֵּין יָדָיו, שֶׁלֹּא יְהֵא
(טו) מְרַסֵק.
באר היטב (טו) מרסק. עיין מ''א דאפילו לרסק שרי ע''ש ס''ק י''ג:
יב יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְשַׁפְשֵׁף יָדָיו
(טז) בְּמֶלַח.
באר היטב (טז) במלח. לפי שנימוח והוה נולד ועיין סי' שכ''ו ס''י. ומשמע דמותר להשליך במים ואח''כ נוטל ידיו מהם כמ''ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהיה אסור מחמת מי מלח הנזכר בסי' שכ''א. ט''ז:
יג דּוֹרֵס שֶׁלֶג בְּרַגְלָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
יד הר''מ מֵרוֹטֶנְבּוּרְג מַתִּיר לְהָטִיל מֵי רַגְלַיִם בְּשֶׁלֶג, וְהָרֹא''שׁ הָיָה
(יז) נִזְהָר.
באר היטב (יז) נזהר. כי ע''י השתן ודאי נימוח טור. ול''ד לס''ט דשרי ליתן לתוך המים דהכא איהו קא עביד מעשה ועיין ט''ז:
טו אָסוּר לִפְרֹס סוּדָר עַל פִּי הֶחָבִית וְלִתֵּן עַל גַּבָּיו הַכְּלִי שֶׁדּוֹלִים בּוֹ, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי סְחִיטָה; אֲבָל בֶּגֶד הֶעָשׂוּי לִפְרֹס עָלָיו, מֻתָּר שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עָלָיו לְסָחֲטוֹ.
טז אָסוּר לְהַדֵּק מוּכִין בְּפִי פַּךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַשְׁקִין, מִשּׁוּם
(יח) סְחִיטָה.
באר היטב (יח) סחיטה. פי' דכשמהדק והוא לח הוא נסחט. ר''ן מ''א:
יז סְפוֹג, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ בֵּית אֲחִיזָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא
(יט) יִסְחֹט.
באר היטב (יט) יסחוט. צ''ע כיון דספוג עשוי לכך לית לן למגזר שמא יסחוט כמ''ש סט''ו. וסי' ש''א סמ''ח. ונ''ל דוקא בספוג א''א לקינוח בלא סחיטה משא''כ באלונטית בסי' ש''א סמ''א מ''א ע''ש. (ובספר אליהו רבה מישב הקושיא ע''ש):
יח חָבִית שֶׁפְּקָקוֹ בִּפְקָק שֶׁל פִּשְׁתָּן לִסְתֹּם נֶקֶב שֶׁבְּדָפְנָהּ שֶׁמּוֹצִיאִין בּוֹ הַיַּיִן, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לַהֲסִירוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִסְחֹט, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא תַּחְתָּיו כְּלִי; דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנָה בִּסְחִיטָה זוֹ, הָוֵי פָּסִיק רֵישָׁא
(פי' אִסוּר נִמְשָׁךְ בְּהֶכְרֵחַ מִדְּבַר מָה כְּמוֹ הַמָּוֶת הַנִּמְשָׁךְ בְּהֶכְרֵחַ מֵהַתָּזַת הָרֹאשׁ) דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ, וּמֻתָּר. וְחָלְקוּ עָלָיו, וְאָמְרוּ דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ, כֵּיוָן דְּפָסִיק רֵישָׁא הוּא,
(כ) אָסוּר. וְהָעוֹלָם נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּדָּבָר, וְיֵשׁ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת, דְּכֵיוָן שֶׁהַבִּרְזָא אֲרֻכָּה חוּץ לַנְּעֹרֶת וְאֵין יָד מַגַּעַת לַנְּעֹרֶת, מֻתָּר מִדֵּי דְּהָוֵי אַסְפוֹג
(פֵּרֵשׁ הֶעָרוּךְ סְפוֹג הוּא עַל רֹאשׁ דָּג אֶחָד גָּדוֹל שֶׁבַּיָּם, וּבְשָׁעָה שֶׁמֵּרִים רֹאשׁוֹ לְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם יוֹרֵד אוֹתוֹ הַסְּפוֹג עַל עֵינָיו וְאֵינוֹ רוֹאֶה כְּלוּם וְלוּלֵי זֶה לֹא הָיְתָה סְפִינָה נִצֶּלֶת מִפָּנָיו) שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית אֲחִיזָה; וּלְפִי שֶׁאֵין טַעֲנָה זוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לְגַמְגֵּם בָּהּ, טוֹב לְהַנְהִיגָם שֶׁלֹּא יְהֵא כְּלִי תַּחַת
(כא) הֶחָבִית בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹקְקִים הַנֶּקֶב
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש''א עוֹד מִדִּינֵי סְחִיטָה.
באר היטב (כ) אסור. אבל חיובא ליכא לכ''ע. כתב הרא''ש פי''ד דשבת אפילו להערוך דס''ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ''מ בשאר איסורים מודה דאסור עיין מ''א. ועיין בברכת הזבח: (כא) החבית. ואפי' למ''ד פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מ''מ הכא שרי משום דסחיטת משקין תולדה דדש היא ואינה אסורה אלא כשהמשקין היוצאין אינן הולכים לאיבוד. פוסקים. וכתב הט''ז ומ''מ צריך שיהא ג''כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ''מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שסוחטין ירק שלאטי''ן בשבת וע''כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר''ן וש''פ ביארו דיש ב' מיני סחיטה האחד משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומש''ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש''ע בסי' שי''ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב''י בשם הר''ן דיין מלבן. ונ''ל לחלק דיין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבה מאדים הבגד. ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא לפי דיעה האחרונה דכאן אסור עכ''פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומש''ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ''פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע''ג דישליכנה לאיבוד מ''מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוא תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח''כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות מעל המפה ולגרור ע''י המשקה שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרור בכח דאל''כ עביד איסור דרבנן לדיעה אחרונה וצריך להזהר מה שיוכל להזהר אבל אם המים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרור אפי' בסכין דהוי מכבס עכ''ל. ט''ז:
יט לִתֵּן כַּרְכֹּם בְּתַבְשִׁיל, מֻתָּר וְאֵין לָחוּשׁ לוֹ מִשּׁוּם צוֹבֵעַ, דְּאֵין צְבִיעָה בָּאֳכָלִין.
כ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָאוֹכֵל תּוּתִים אוֹ שְׁאָר פֵּרוֹת הַצְּבוּעִים, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בְּיָדָיו צְבוּעוֹת בִּבְגָדָיו אוֹ בְּמַפָּה, מִשּׁוּם
(כב) צוֹבֵעַ, אֲבָל אִם צוֹבֵעַ פִּתּוֹ בְּמַשְׁקֵה הַפֵּרוֹת, לֵית לָן בָּהּ, דְּאֵין צְבִיעָה בָּאֳכָלִין.
באר היטב (כב) צובע. והרדב''ז סי' קל''א כתב שחומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך לכלוך ואין זה דרך צביעה ע''ש ובכנה''ג. עיין סי' ש''ב ס''י דיש אוסרין כיבוס דרך לכלוך כ''ש צביעה דכל צביעה היא כך לכן אין להקל מ''א ע''ש. ונ''ל דבבגד אדום כ''ש דאסור לקנחו דמתקן הוא מ''א ע''ש. ועיין סי' שכ''ח סמ''ח וסי' ש''א סמ''ו: (ובס' אליהו רבה צידד להקל באדום ואפי' בלבן שא''א בענין אחר ע''ש). הצובע חוט שארכו ד' טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום עיין סי' ש''מ ס''ד. ועיין רמב''ם פ''ט:
סימן שכא - דיני תולש בשבת ודין טוחן ודיני תקוני מאכל או מעבד ולש
ובו י''ט סעיפים
א חֲבִילֵי פֵּאָה אֵזוֹב וְקוֹרָנִית
(פֵּרוּשׁ מִין עֶשֶׂב), הִכְנִיסָן לָעֵצִים, אֵין מִסְתַּפְּקִין מֵהֶם; הִכְנִיסָן
(א) לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, קוֹטֵם וְאוֹכֵל בַּיָּד, אֲבָל לֹא בִּכְלִי,
(ב) וּמוֹלֵל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.
באר היטב (א) למאכל. וסתמא הוו כהכניסן למאכל בהמה תוס' דף קכ''ח: (ב) ומולל. מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן. רש''י:
ב אֵין עוֹשִׂין
(ג) מֵי מֶלַח הַרְבֵּה בְּיַחַד לָתֵת לְתוֹךְ הַכְּבָשִׁים, מִשּׁוּם דְּדָמֵי לְעִבּוּד, אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ
(ד) מְעַט לָתֵת לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל; וְאִם נָתַן לְתוֹכוֹ שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי מֶלַח, אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מְעַט.
באר היטב (ג) מי מלח. וה''ה בכל המשקין. הגהות סמ''ק: (ד) מעט. לצורך טיבול אותה סעודה. ר''ן:
ג אָסוּר לִמְלֹח חֲתִיכוֹת
(ה) צְנוֹן, ד' אוֹ ה' בְּיַחַד, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה
(ו) כְּכוֹבֵשׁ כְּבָשִׁים, וְהַכּוֹבֵשׁ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְבַשֵּׁל; אֶלָּא מְטַבֵּל כָּל אַחַת לְבַדָּהּ, וְאוֹכְלָהּ. אֲבָל
(ז) בֵּיצִים, מֻתָּר לְמָלְחָן.
באר היטב (ה) צנון. וה''ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב''ם צנון וכיוצא בו. ועיין בט''ז שהאריך והעלה דהענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. הא' הטעם שוהא הרבה כדי שיצא מרירתו אחר שיזיע כדרכו ובזה אפילו כי מטבל חדא חדא ומניח קצת זמן אסור. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפילו אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד. אבל כל שמולח ביחידות כל א' מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תיכף אין איסור כלל אלא שאי אפשר ליזהר אם מפזר מלח על כל אחד בפ''ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו ע''כ צריך לטבול כל א' בפ''ע ולאכול תיכף. ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה. והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל א' במלח ואוכל ועדיין צ''ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפ''ע. ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל''ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטין ומולחין הירק בפ''ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח''כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח עכ''ל הט''ז וכן העלה המ''א שלא למלוח הצנון כלל רק מטביל כל אחד במלח ואוכל. אבל כתב בשם הש''ג שמותר ליתן מלח על השלאטי''ן ואח''כ שמן וחומץ ע''ש: (ו) ככובש. ונ''ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח''כ דזה הוי ככבוש דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט''ז ועיין יד אהרן: (ז) בצים. שאין המלח מועיל להם כ''כ מ''א ע''ש:
ד יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שֶׁמֻּתָּר לִטְבֹּל כַּמָּה חֲתִיכוֹת צְנוֹן אַחַת אַחַת לְבַדָּהּ,
(ח) וּלְהַנִּיחָם יַחַד לְפָנָיו כְּדֵי לְאָכְלָם מִיָּד זוֹ אַחַר זוֹ.
באר היטב (ח) ולהניחם. עיין ס''ק ה' כתבתי בשם האחרונים שמנהג שלא לשהות כלל במלח אלא מטבל ואוכל מיד ע''ש:
ה אָסוּר לִמְלֹחַ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל אוֹ בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת,
(ט) לְהַנִּיחָהּ.
באר היטב (ט) להניחה. משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור (אבל בספר אליהו רבה מסופק בו) וכתב הט''ז נראה דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא''צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יכול למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום נמצא לפי זה שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר עכ''ל. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ט''ז. ובתשובת שבות יעקב ח''ב סי' י''ב. וכתב המ''א ונ''ל דה''ה דאסור למלוח אוגערק''ס חיין דהא רגילין לעשות מהן כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה''ה כל כיוצא בזה. ועיין בשבות יעקב ח''ב סי' י''ב שהורה פנים להיתר. ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי. בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח עיין סוף סי' ת''ק דמשמע אפי' במקום הפסד אסור ב''י בשם ש''ל. והתוס' והרא''ש בחולין דף י''ד כתבו דאפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו ואע''ג דאין עיבוד באוכלין כמ''ש סוף סי' ת''ק מ''מ אסור דמיחזי כעיבוד לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו וכ''ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ''ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי. ונ''ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ''ש בי''ד סוף סי' ס''ז. ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאוכלו כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי. ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ''ש סי' שכ''ג ס''ו. ואפי' ע''י עכו''ם אין להקל דליכא פסידא כ''כ דיכול לאכלו צלי. מ''א ע''ש:
ו אֵין לִמְלֹח בְּיַחַד הַרְבֵּה פוֹלִין
(י) וַעֲדָשִׁים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּקְלִפָּתָן.
באר היטב (י) ועדשים. משמע אפי' לאוכלם לאלתר וכיון דהמליחה מועלת הוי כצנון דנראה ככובש כבשים:
ז מֻתָּר לָדוּךְ פִּלְפְּלִין, אֲפִלּוּ הַרְבֵּה יַחַד, וְהוּא שֶׁיְּדֹכֶם בְּקַתָּא שֶׁל סַכִּין
(יא) וּבִקְעָרָה.
באר היטב (יא) ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור. אבל במכתשת או לחותכם בסכין אסור וה''ה בכל תבלין ועסי''ב. ונ''ל דאין לשים הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהא מוליד ריחא. ט''ז:
ח אֵין כּוֹתְתִין מֶלַח בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ, אֲבָל מְרַסֵק הוּא בַּיָּד שֶׁל סַכִּין וּבְעֵץ הַפֵּרוּר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
הגה: וְדַוְקָא מֶלַח הַגַּס, אֲבָל מֶלַח שֶׁהָיָה דַּק מִתְּחִלָּה וְנִתְבַּשֵּׁל וְנַעֲשָׂה פְּתִיתִין, מֻתָּר לְחָתְכוֹ בְּסַכִּין כְּמוֹ שֶׁחוֹתֵךְ הַפַּת (כָּל בּוֹ).
ט מֻתָּר לַחְתֹּךְ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל אוֹ צְלִי, דַּק דַּק בְּסַכִּין.
הגה: אֲבָל אָסוּר לַחְתֹּךְ דַּק דַּק בָּשָׂר חַי לִפְנֵי הָעוֹפוֹת, הוֹאִיל וְאֵינָן יְכוֹלִין לְאָכְלוֹ בְּלֹא חִתּוּךְ, קַמַּשְׁוֵי לָהּ אֹכֶל (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' נ''ז) וְע''ל סי' שכ''ד, (ס''ז).
י אָסוּר לִגְרֹר הַגְּבִינָה בְּשַׁבָּת
(יב) בְּמוֹרַג חָרוּץ בַּעַל פִּיפִיוֹת שֶׁקּוֹרִין ראליי''ו.
באר היטב (יב) במורג. בל''א קורין רי''ב אייזי''ן דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור ריב''ש. וא''כ אפי' לאכול מיד אסור. ונ''ל דה''ה בכלי קטן מאוד העשוי כזה אסור דעכ''פ כלי הוא אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ''ש ס''ט. ונ''ל דאפי' הוא קשה מאוד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי וה''ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה כדאיתא במשנה פי''ז. ודבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ''מ ברש''י דף קל''ג ועיין סי' של''א ס''ז. מ''א:
יא מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת אֶת
(יג) הַתָּלוּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמֹשׁ.
באר היטב (יג) התלוש. כיון דירקות הללו ראוין לאכילה ביומן מותר להשקותן. מ''א ע''ש:
יב הַמְחַתֵּךְ הַיָּרָק דַּק דַּק, חַיָּב מִשּׁוּם טוֹחֵן.
הגה: וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לַחְתֹּךְ גְּרוֹגָרוֹת וְחָרוּבִים לִפְנֵי זְקֵנִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסֶפְתָּא). וְדַוְקָא (יד) פֵּרוֹת וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, אָסוּר. אֲבָל מֻתָּר לְפָרֵר לֶחֶם לִפְנֵי הַתַּרְנְגוֹלִים, דְּהוֹאִיל וּכְבָר נִטְחַן אֵין לָחוּשׁ, דְּאֵין טוֹחֵן אַחַר טוֹחֵן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''א וּמָרְדְּכַי וְרַ''ן פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל וּסְמַ''ג). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא לְחוֹתֵךְ וּמַנִּיחַ, אֲבָל אִם (טו) לְאָכְלוֹ מִיָּד, הַכֹּל שָׁרֵי מִדֵּי דְּהָוֵי אַבּוֹרֵר לֶאֱכֹל מִיָּד, דְּשָׁרֵי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וְהָרַ''ן פֶּרֶק כְּלָל גָּדוֹל), כְּדִלְעֵיל סי' שי''ט.
באר היטב (יד) פירות. שהם גדולי קרקע ושייך במינו טחינה: (טו) לאכלו. או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א''כ הוי דרך אכילתו בכך ר''ן ב''י. ומזה היתר לעשות מזריע''ה דהיינו שחותכין הצנון דק דק. ועכ''פ אסור לעשות עד אחר יציאת בה''כ דבעי סמוך לסעודה ממש כמ''ש סי' שי''ט אחרונים:
יג אָסוּר לִרְדּוֹת חַלּוֹת דְּבַשׁ מֵהַכַּוֶּרֶת
(פי' הַקֵן שֶׁהַדְּבוֹרִים עוֹשִׂים בּוֹ הַדְּבַשׁ) מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְתוֹלֵשׁ.
הגה: וְדַוְקָא אִם דְּבוּקִים בַּכַּוֶּרֶת (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ''א), אֲבָל אִם (טז) נִתְלְשׁוּ מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁנִּתְרַסְּקוּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהַדְּבַשׁ צָף בַּכַּוֶּרֶת, מֻתָּר לִרְדּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (טז) נתלשו. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ר''פ כ''ב איתא דבעי ריסוק כמ''ש סי' ש''כ ס''ב בזתים וענבים ועיין מ''א. (ועיין בס' אליהו רבה במה שמסיק בזה):
יד אֵין מְגַבְּלִין
(פי' נְתִינַת מַיִם בְּקֶמַח נִקְרָא גִּבּוּל) קֶמַח קָלִי, הַרְבֵּה, שֶׁמָּא יָבֹא לָלוּשׁ קֶמַח
(יז) שֶׁאֵינוֹ קָלִי. וּמֻתָּר לְגַבֵּל אֶת הַקָּלִי מְעַט מְעַט. אֲבָל תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ שֶׁקָּלוּ אוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ טָחֲנוּ אוֹתָהּ טְחִינָה גַּסָה, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּחוֹל וְהִיא הַנִּקְרֵאת שְׁתִיתָא, מֻתָּר לְגַבֵּל מִמֶּנָּה בְּחֹמֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הַרְבֵּה בְּבַת אַחַת; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רַךְ, אֲבָל קָשֶׁה, אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה
(יח) כְּלָשׁ.
וַאֲפִלּוּ בְּרַךְ צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. כֵּיצַד, נוֹתֵן אֶת הַשְּׁתִיתָא וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַחֹמֶץ.
באר היטב (יז) שאינו קלי. ובזה אפי' מעט מעט אסור: (יח) כלש. ונ''ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול מ''א עי' סי' ש''ך סי''ד וכתב הט''ז נ''ל ללמוד דין א' חדש דהיינו שהקמח שעושין מטחינת מצה אפויה שקורין מצה מע''ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע''ד שזה אסור לעשותו בשבת אפי' ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה וכו' וכאן דמותר ברכה הוא ע''י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשינוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע''כ אסור בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה עכ''ל. ובסי' תע''ג ס''ק ס''ו כתבתי דהח''י חולק עליו ע''ש:
טו חַרְדָּל שֶׁלָּשׁוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר יָכוֹל לְעָרְבוֹ הֵן בַּיָּד הֵן בִּכְלִי וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְלֹא יִטְרֹף לְעָרְבוֹ בְּכָךְ, אֶלָּא מְעָרְבוֹ מְעַט מְעַט.
טז שְׁחָלַיִם
(פי' שְׁחָלַיִם בְּעַרְבִי תַּכָּא לשא''ר וּבְלַעַ''ז קְרִישִׁין) שֶׁדָכָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר נוֹתֵן יַיִן וְחֹמֶץ וְלֹא יִטְרֹף, אֶלָּא מְעָרֵב. וְכֵן שׁוּם שֶׁדָּכוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמָחָר נוֹתֵן פּוֹל וּגְרִיסִין וְלֹא יִטְרֹף, אֶלָּא מְעָרֵב.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יְעָרֵב בְּכַף, אֶלָּא (יט) בַּיָּד (אוֹר זָרוּעַ וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק תּוֹלִין). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דְּשָׁרֵי לְעָרֵב מַשְׁקֶה
(כ) בְּחַרְדָּל דַּוְקָא שֶׁנְּתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל בְּשַׁבָּת אָסוּר לָתֵת מַשְׁקֶה בְּחַרְדָּל אוֹ בְּשׁוּם, הַכְּתוּשִׁים, מִשּׁוּם לָשׁ.
הגה: וְאִם נָתַן הָאֹכֶל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַחֹמֶץ אוֹ הַיַּיִן וּמְעָרְבוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ, שָׁרֵי דְּהָוֵי (כא) שִׁנּוּי כְּמוֹ בִּשְׁתִיתָא דִּלְעֵיל. וְכֵן נוֹהֲגִין לְהַתִּיר עַל יְדֵי שִׁנּוּי; וּמָקוֹם שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ בַּחֹל, יִתֵּן בְּשַׁבָּת הַחֹמֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָאֹכֶל.
באר היטב (יט) ביד. ואם נתן המשקה מע''ש מערבו בכף. מרדכי. מ''א: (כ) בחרדל. וה''ה בקמח קלי עי' סי' שכ''ד ס''ג מ''א. ופשוט הוא דאם נתנו קצת המשקה לתוכו בע''ש שנראה בו קצת גיבול מותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה ט''ז ע''ש. ומ''א אוסר אפילו נתן מעט משקה מע''ש דלא חשיב כמגבל ע''י כך ע''ש ועיין סי' תע''ג ס''ה: (כא) שינוי. ודוקא ברכה אבל בעבה לא מהני שינוי ולכן כתב רמ''א כמו בשתיתא וגם כתב באצבעו כלומר ולא בכף. וכל זה אפי' לצורך אותה סעודה אסור מ''א ע''ש. ועי' ט''ז שהעלה דמי ששכח לשפוך חומץ בע''ש לתוך הקרי''ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחילה ואח''כ הקרי''ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו וצ''ע לדעת רמ''א דמצריך שינוי באוכל במה שנוהגין לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגערק''ס דק דק ושופכין אח''כ חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי ונראה שכאן לא החמירו כמו בקרי''ן כיון דא''א לעשות זה בע''ש דיתקלקל טעמו של צנון ע''כ לא הצריכו שינוי כיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא וא''כ צריך עכ''פ שלא יערבנו בכח או ע''י הכלי כמ''ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי כנלע''ד דברים אלו. ומו''ח ז''ל הביא בשם רש''ל ששמע להקל בחרדל וקרי''ן שאנו עושין כי בזמניהם היו עושין אותה כמו עיסה משא''כ במדינתינו שאין שרייתו גיבולו וכתב מו''ח ע''ז שאין להקל מאומד הדעת ובירק הנקרא שלאטי''ן אין לדקדק בכל זה כי אינו נכנס בכלל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק כנלע''ד בדברים אלו עכ''ל ט''ז ועס''ק ט''ו מש''ש ועס''ק כ' מש''ש:
יז מֻתָּר לַעֲשׂוֹת
(כב) יֵינוֹמְלִין, שֶׁהוּא יַיִן יָשָׁן דְּבַשׁ וּפִלְפְּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא לִשְׁתִיָּה; וְאֵין עוֹשִׂין אַלּוֹנְתִית, שֶׁהוּא יַיִן יָשָׁן וּמַיִם צְלוּלִים וְשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן, שֶׁהוּא לִרְפוּאָה.
באר היטב (כב) יינומלי''ן. ולא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותקון גדול הוא זה ב''י ססי' שי''ט ש''ל. כתב מהרי''ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות בצים קשים עם פיטרזיל''ן בחומץ אסור דדמי להילמי עכ''ל וכתב המ''א וצ''ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינמולין דשרי. ומעט שרי לד''ה כמ''ש ס''ב. אסור לטרוף בצים מגולגלים בקערה דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה רש''י דף ק''ט. מ''א:
יח אֵין שׁוֹרִין אֶת הַחִלְתִּית לֹא בְּפוֹשְׁרִין וְלֹא בְּצוֹנְנִין, שֶׁדֶּרֶךְ לִשְׁרוֹתוֹ לִרְפוּאָה; אֲבָל נוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ וּמְטַבֵּל בּוֹ פִּתּוֹ. הָיָה שָׁרוּי
(כג) מֵאֶתְמוֹל, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְאִם שָׁתָה מִמֶּנּוּ יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי וְצָרִיךְ לִשְׁתּוֹת גַּם בְּשַׁבָּת, מֻתָּר, שֶׁכָּךְ הוּא דֶּרֶךְ רְפוּאָתוֹ לִשְׁתּוֹתוֹ שְׁלשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הִילְכָּךְ מֻתָּר לִשְׁרוֹתוֹ בְּצוֹנֵן וְלִתֵּן
(כד) בַּחַמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סַכָּנָה אִם לֹא יִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ.
באר היטב (כג) מאתמול. דבלאו רפואה נמי משקה הוא. ר''ן: (כד) בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:
יט שׁוּם וּבֹסֶר וּמְלִילוֹת שֶׁרִסְקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אִם מְחֻסָרִים דִיכָה, אָסוּר לִגְמֹר דִּיכָתָן בְּשַׁבָּת; וְאִם אֵין מְחֻסָרִים אֶלָּא שְׁחִיקָה, מֻתָּר לִגְמֹר בְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִגְמֹר שְׁחִיקַת הָרִיפוֹת בְּעֵץ פָּרוּר בִּקְדֵרָה בְּשַׁבָּת, אַחַר שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתָהּ מֵעַל הָאֵשׁ.
הגה: וּמֻתָּר לְהַחְלִיק הָאֹכֶל בְּשַׁבָּת, וְלֹא הָוֵי בָּזֶה מִשּׁוּם מְמַחֵק, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ (כה) בְּלֹא זֶה; וּמִכָּל מָקוֹם הַמַּחְמִיר בְּמַאֲכָל שֶׁל תַּפּוּחִים וְכַדּוֹמֶה שֶׁדַּרְכּוֹ בְּכָךְ, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה (מָרְדְּכַי ר''פ כְּלָל גָּדוֹל). אָסוּר (כו) לִקְלֹף שׁוּמִים וּבְצָלִים כְּשֶׁקּוֹלֵף לְהַנִּיחַ, אֲבָל לֶאֱכֹל לְאַלְתַּר, שָׁרֵי וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן שי''ט (סְמַ''ג וְהגה''מ סִימָן כ''ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ק וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).
באר היטב (כה) בלא זה. הא אי אפשר לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים על הלחם עיין מ''א: (כו) לקלוף. משום בורר וא''כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ''ש סי' שי''ט ס''ג:
סימן שכב - דין נולד בשבת
ובו ו' סעיפים
א בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּשַׁבָּת, אָסוּר אֲפִלּוּ
(א) לְטַלְטְלָהּ; וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. וְיָכוֹל לָכֹף עָלֶיהָ כְּלִי, שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר, וּבִלְבַד
(ב) שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ.
באר היטב (א) לטלטלה. גזירה משום שבת שאחר י''ט שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה: (ב) שלא יגע. עיין סי' ש''י ס''ו מש''ש:
ב שַׁבָּת שֶׁלְּאַחַר יוֹם טוֹב, אוֹ לְפָנָיו, נוֹלְדָה בָּזֶה,
(ג) אֲסוּרָה בָּזֶה.
באר היטב (ג) אסורה. עיין ססי' תק''א מש''ש בס''ק ט':
ג פֵּרוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הָאִילָן בְּשַׁבָּת, אֲסוּרִים בּוֹ בַּיּוֹם וְלָעֶרֶב מֻתָּרִים מִיָּד.
ד אֳכָלֵי בְּהֵמָה, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם תִּקּוּן כְּלִי; וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לִקְטֹם, אֲפִלּוּ בְּסַכִּין, קַשׁ אוֹ תֶּבֶן וְלַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו; אֲבָל קֵיסָם שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל בְּהֵמָה, אֲפִלּוּ לִטְּלוֹ כְּדֵי לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו,
(ד) אָסוּר.
באר היטב (ד) אסור. ואם קטמו חייב רמב''ם פי''א. ועיין מ''א:
ה מֻתָּר לְטַלְטֵל עֲצֵי בְּשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶם וּלְהָנִיף בָּהֶם לְחוֹלֶה;
(ה) וּמוֹלְלוֹ לְהָרִיחַ בּוֹ, אֶחָד קָשִׁים וְאֶחָד רַכִּים.
באר היטב (ה) ומוללו. צ''ל וקוטמו ומוללו להריח וכו'. בשכנה''ג חוכך להחמיר דוקא קוטם מעט כדי שיריח מותר אבל אם משבר חתיכה ממנו כדי ליתנו לאחר אסור ע''ש. וכתב היש''ש פ''ד דהך קוטמו אינו מותר אלא ביד אבל לא בסכין ולא הותר בסכין רק באוכלי בהמה ע''ש. והט''ז בסי' תקי''ט ס''ד חולק על היש''ש בזה ומתיר אפי' בסכין ע''ש והמג''א בסי' תקי''א העלה דדוקא להוסיף ריח שרי אבל אסור להוליד ריח ע''ש:
ו הַמְחַלֵּק לִבְנֵי בֵּיתוֹ מָנוֹת בְּשַׁבָּת, יָכוֹל לְהָטִיל גּוֹרָל לוֹמַר: לְמִי שֶׁיֵּצֵא גּוֹרָל פְּלוֹנִי יִהְיֶה חֵלֶק פְּלוֹנִי שֶׁלּוֹ; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַחֲלָקִים שָׁוִים, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא כְּדֵי לְהַשְׁווֹתָם שֶׁלֹּא לְהָטִיל קִנְאָה בֵּינֵיהֶם, אֲבָל עִם אֲחֵרִים אָסוּר כֵּיוָן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה יָבוֹאוּ לִידֵי מִדָּה וּמִשְׁקָל; אֲבָל לִתֵּן מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה וּלְהָטִיל גּוֹרָל עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ בִּבְנֵי בֵּיתוֹ וּבַחֹל, אָסוּר מִשּׁוּם קֻבְיָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעִם בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ מֻתָּר לְהָטִיל גּוֹרָל אֲפִלּוּ עַל מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד
(מָנָה) קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְפִּידִים.
הגה: וְאָסוּר לְהָטִיל (ו) גּוֹרָל בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם (מהרי''ל).
באר היטב (ו) גורל. אבל לקדיש או מי שיעלה לס''ת שרי דהרבה פוסקים ס''ל דביום הכפורים היו מטילים גורל מי שוחט מי זורק. מ''א ע''ש ועיין ט''ז וביד אהרן:
סימן שכג - דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותקונן וטבילתן בשבת
ובו י' סעיפים
א מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, אֲפִלּוּ הוּא מְיֻחָד
(א) לְמִדָּה; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁנּוֹטֵל הַלּוֹקֵחַ מִדָּה שֶׁל מוֹכֵר וּמוֹלִיכָהּ לְבֵיתוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר אִם מֵבִיא הַלּוֹקֵחַ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה, אֲבָל לִמְדֹּד בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה וְלִשְׁפֹּךְ לְתוֹךְ כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ, אָסוּר.
הגה: וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר דְּכָל שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לְמִדָּה לְגַמְרֵי, (ב) שֶׁמְּמַעֵט אוֹ מוֹסִיף מְעַט, שָׁרֵי (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵין צָדִין). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִמְדֹּד בִּכְלִי הַמְיֻחָד לְמִדָּה וְלִשְׁפֹּךְ לְכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ. וְעוֹד יִתְבָּאֵר לְךְ בְּסָמוּךְ טַעַם הַמְקִלִּין. דִּין הַלְוָאַת שַׁבָּת דִּינוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְע''ל סי' תקכ''ה וּלְעֵיל סי' ש''ז סָעִיף י''א.
באר היטב (א) למדה. פי' שרגיל למדוד למכור בו: (ב) שממעט. ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך ביו''ט. ולכן נהגו להטיל טבעת במדה מרדכי יש''ש ד''מ. וזהו ההיתר למוכר ועיין ס''ד:
ב מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: מַלֵּא לִי כְּלִי זֶה וּלְמָחָר נִמְדֹּד אוֹתוֹ,
אֲבָל לֹא יֹאמַר: תֵּן לִי מִדָּה פְּלוֹנִי (טוּר).
ג מֻתָּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן לִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן.
ד מֻתָּר לוֹמַר לְחֶנְוָנִי: תֵּן לִי ד' בֵּיצִים וְה' רִמּוֹנִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ שֵׁם דָּמִים וְלֹא סְכוּם מִדָּה וְלֹא סְכוּם מִנְיָן, לוֹמַר: הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ לְךָ בְּיָדִי חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים תֵּן לִי חֲמִשִּׁים אֲחֵרִים וַהֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי מֵאָה.
הגה: וְכֵן (ג) בִּסְכוּם דָּמִים אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁאוֹמֵר: תֵּן לִי בְּכָךְ וְכָךְ דָּמִים וְיִהְיֶה לְךְ בְּיָדִי כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי. וְכֵן בִּסְכוּם מִדָּה, דַּוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא אָסוּר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי. וְאַף עַל גַּב דְּאָסוּר לְהַזְכִּיר דָּמִים כְּלָל, הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין (ד) מִקְּחוֹ יָדוּעַ אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיָּדוּעַ רַק שֶׁאוֹמֵר לוֹ כַּמָּה צָרִיךְ, שָׁרֵי אִם לֹא שֶׁמַּזְכִּיר לוֹ סְכוּם (אוֹר זָרוּעַ וְהָגָ''א פ' אֵין צָדִין) וְאַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ מַחְמִירִין בְּדָבָר זֶה, כְּבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהָקֵל, וְכַסְּבָרָא הַנִּזְכֶּרֶת.
באר היטב (ג) בסכום. אבל מלשון הטור והש''ע משמע דאסור להזכיר שם דמים כלל אפי' בלא סכום וחשבון. מ''א: (ד) מקחו ידוע. שאין לו קצבה ומחוסר פסיקא אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפילו נוטל מה שנותן לו דאז אין לומר שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין ידוע מה יתן לו. וכתב ד''מ ונ''ל דה''ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ''ל פי' דוקא כשאומר ד''מ תן לי מדה אגוזים או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו וא''כ אין כוונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כוונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי וזהו ההיתר ללוקח וההיתר למוכר עיין ס''א. וצ''ע למה לא נהגו עתה כן. וכתב בש''ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע''ש עכ''ל עיין מ''א. ועיין ט''ז שהאריך ומחמיר בדברים אלו ע''ש. מה שנוהגין שכותבין פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות כמ''ש סימן ש''ז סי''ב ב''י בשם הרא''ש ומשמע דאסור גם כן לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר. וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ומ''מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים. מ''א וע''ש:
ה הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקֻפָּה כְּדֶרֶךְ חֹל, אֶלָּא יְבִיאֵם לְפָנָיו אוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁיְּשַׁנֶּה מִדֶּרֶךְ חֹל אֲפִלּוּ אֵין בַּשִּׁנּוּי קַלּוּת בַּמַּשָּׁא; וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְשַׁנּוֹת, כְּגוֹן שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים הַרְבֵּה וְצָרִיךְ לְמַהֵר לְהָבִיאוֹ לִפְנֵיהֶם, מֻתָּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים
(ה) דִּלְמַעֵט בְּהִלּוּךְ עָדִיף, וְיוֹתֵר טוֹב לַהֲבִיאָם בְּסַל וּבְקֻפָּה בְּפַעַם אַחַת מִלַּהֲבִיאָם כָּל אַחַת
(וְאַחַת) בִּפְנֵי עַצְמָהּ.
באר היטב (ה) דלמעט. עיין סי' תק''י ס''ח בהגה''ה דפסק כי''א:
ו (ו) מְדִיחִים כֵּלִים לְצֹרֶךְ הַיּוֹם, כְּגוֹן
(ז) שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ עֲדַיִן סְעֻדָּה לֶאֱכֹל; אֲבָל לְאַחַר סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית אֵין מְדִיחִין; וּכְלֵי שְׁתִיָּה, מְדִיחִין כָּל הַיּוֹם שֶׁכָּל הַיּוֹם רָאוּי לִשְׁתִיָּה.
באר היטב (ו) מדיחים. יו''ד כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה''ה שמציעין י' מטות. רוקח: (ז) שנשאר. משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח. מ''א וכ''כ מהרי''ל:
ז מֻתָּר לְהַטְבִּיל כְּלִי חָדָשׁ הַטָּעוּן טְבִילָה, וְיֵשׁ
(ח) אוֹסְרִים. וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם, וְיִתֵּן הַכְּלִי לְעַכּוּ''ם
(ט) בְּמַתָּנָה וְיַחֲזֹר וְיִשְׁאֲלֶנּוּ מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ
(י) טְבִילָה.
הגה: וְאִם הוּא כְּלִי שֶׁרָאוּי לְמַלְּאוֹת בּוֹ מַיִם, (יא) יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם מִן הַמִּקְוֶה וְעָלְתָה לוֹ טְבִילָה (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד' מֵהִלְכוֹת יוֹם טוֹב וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''ג מֵהִלְכוֹת שַׁבָּת).
באר היטב (ח) אוסרים. ואם עבר וטבל יש להקל בדיעבד עיין מ''א: (ט) במתנה. כיון שצורך שבת הוא ועיין סימן רס''א סעיף א': (י) טבילה. אבל ביום א' יטביל בלא ברכה. ט''ז: (יא) ימלאנה. ונראה לי דלא יברך דאז אינו מוכיח שעושה לשם טבילה. מ''א בשם התשב''ץ:
ח כּוֹס שֶׁשָּׁתָה בּוֹ עַכּוּ''ם, מֻתָּר
(יב) לַהֲדִיחוֹ לְדִבְרֵי הַכֹּל.
באר היטב (יב) להדיחו. דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אוסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי. ומשמע בשבת דף מ''ז בתוספת דאפילו יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו''ם מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לדבר איסור דבטילי לגבי כוס עיין סימן ש''ח סעיף כ''ז. אסור לבטל איסור בשבת או ביום טוב דאין לך תיקון גדול מזה כמ''ש בי''ד סימן צ''ט סעיף ו' והיכא דמקלי קלי אסורא שרי כמ''ש סימן תק''ז סעיף ב'. אבל מותר לשער ששים אפילו נתערב בערב שבת ולא נודע לו עד בשבת ת''ה סימן נ''ד. ונראה לי דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עיין בי''ד סימן ק''ט. מ''א:
ט מֻתָּר לְשַׁפְשֵׁף הַכֵּלִים
(יג) בְּכָל דָּבָר, חוּץ מִכְּלֵי כֶּסֶף בִּגְרַתְקָן, שֶׁהוּא שִׁמְרֵי יַיִן כְּשֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ וְנִתְקַשּׁוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַחֵק לִכְלֵי כֶּסֶף שֶׁהוּא רַךְ.
באר היטב (יג) בכל דבר. ואפילו בחול ואע''ג דזמנין דגריד מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא. אבל בגרתקון הוי פסיק רישיה וכתב מהרי''ל שהרא''ש אוסר לשטוף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו ע''ש וכתב המ''א וצ''ע למה ואפשר דס''ל דדוקא להדיח שרי אבל להצהיר אסור עיין סי' של''ו סי''א:
י אֵין חוֹפְפִין כֵּלִים
(יד) בְּמֶלַח, לְפִי שֶׁהַמֶּלַח נִמְחֶה כְּשֶׁחוֹפֵף בְּחָזְקָה.
באר היטב (יד) במלח. והדחה בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ''ש סימן ש''כ סעיף ט' מ''א ועיין סי' ש''כ ס''ק ט''ז מש''ש בשם הט''ז ועיין סי' שכ''ו סעיף יו''ד:
סימן שכד - דין הכנת מאכל לבהמה לשבת
ובו ט''ו סעיפים
א אֵין כּוֹבְרִין הַתֶּבֶן בִּכְבָרָה שֶׁיִּפֹּל הַמּוֹץ לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כְּדֵי שֶׁיֵּרֵד הַמּוֹץ; אֲבָל נוֹטֵל בַּכְּבָרָה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הָאֵבוּס אַף עַל פִּי שֶׁהַמּוֹץ נוֹפֵל מֵאֵלָיו, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן.
ב לֹא יִמְדֹּד אָדָם שְׂעוֹרִים לָתֵת לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, אֶלָּא מְשַׁעֵר בְּאֹמֶד דַּעְתּוֹ.
ג אֵין גּוֹבְלִין
(א) מוּרְסָן לִבְהֵמָה אוֹ לְתַרְנְגוֹלִים; אֲבָל נוֹתְנִים בּוֹ
(ב) מַיִם וּמַעֲבִיר בּוֹ תַּרְוָד אוֹ מַקֵּל שְׁתִי וָעֵרֶב, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְמָרֵס בְּיָדוֹ וְלֹא מְסַבֵּב הַתַּרְוָד אוֹ הַמַּקֵּל, מֻתָּר. וּמְנַעֲרוֹ מִכְּלִי אֶל כְּלִי כְּדֵי שֶׁיִּתְעָרֵב; וּמֻתָּר לְעָרֵב הַמּוּרְסָן בְּדֶרֶךְ זֶה בִּכְלִי אֶחָד, וּמְחַלֵּק אוֹתוֹ בְּכֵלִים הַרְבֵּה וְנוֹתֵן לִפְנֵי כָּל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה; וּמְעָרֵב בִּכְלִי אֶחָד אֲפִלּוּ
(ג) כּוֹר וַאֲפִלּוּ כּוֹרִים. וְיֵשׁ אוֹסְרִים לִתֵּן מַיִם עַל גַּבֵּי מוּרְסָן בְּשַׁבָּת, וְלֹא אָמְרוּ שֶׁמּוֹלִיךְ בּוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ הַמַּיִם נְתוּנִים עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שכ''א (סי''ו) גַּבֵּי שׁוּם וְחַרְדָּל כֵּיצַד נוֹהֲגִין.
באר היטב (א) מורסן. ומעט מעט שרי בלא שינוי לסברא קמייתא עיין סי' שכ''א סי''ד: (ב) מים. עיין ט''ז שכתב דה''ה לקמח אין איסור בנתינת מים ע''ש: (ג) כור. עיין מ''א שהעלה דלכ''ע אסור להכין יותר מהצורך ליום ע''ש:
ד קַשִּׁין שֶׁל שִׁבֳּלִים שֶׁקּוֹשְׁרִים בִּשְׁנַיִם אוֹ בְּג' מְקוֹמוֹת, מֻתָּר לְהַתִּירָן כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל מֵהֶן הַבְּהֵמָה.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שָׁרֵי לְהַתִּיר רַק בַּקֶּשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּמָא (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). אֲבָל אָסוּר לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶם בְּיָדַיִם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בָּאֳכָלֵי בְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ נוֹחִים לְאָכְלָם, דִּשְׁווּיֵי אֹכֶל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֹכֶל, אֲבָל מִטְרַח בְּאָכְלָא בְּדָבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה, לֹא טַרְחִינָן בֵּיהּ לְהַכְשִׁירוֹ וּלְתַקְּנוֹ יוֹתֵר.
ה עֵצִים שֶׁקְּצָצָן מִן הָאִילָן, וְיֵשׁ מַאֲכִילִים אוֹתָם לִבְהֵמָה בְּעוֹדָם לַחִים, מַתִּירִין וּמְפַסְפְּסִין
לְשׁוֹן שִׁפְשׁוּף בָּהֶם לְהַאֲכִילָם, שֶׁאֵינָם רְאוּיִים בְּלֹא שִׁפְשׁוּף.
ו (ד) מְחַתְּכִין דְּלוּעִין לִפְנֵי בְּהֵמָה, וְהוּא שֶׁנִּתְלְשׁוּ מֵאֶתְמוֹל.
באר היטב (ד) מחתכין. ודוקא בדלועים קשים כמ''ש סעיף ז':
ז מְחַתְּכִין נְבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים אֲפִלּוּ נִתְנַבְּלָה הַיּוֹם, בֵּין שֶׁהָיְתָה מְסֻכֶּנֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה בְּרִיאָה, וְהָנֵי מִלֵּי בִּנְבֵלָה הַקָּשָׁה
(ה) שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְאָכְלָהּ בְּלֹא חֲתִיכָה, אֲבָל אִם הָיְתָה רְאוּיָה לָהֶם בְּלֹא חֲתִיכָה, לֹא, דְּמִטְרַח בְּמַה שֶּׁהוּא רָאוּי לָא טַרְחִינָן
וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שכ''א אִם מֻתָּר לְחָתְכוֹ דַּק דַּק (ו) לִפְנֵי עוֹפוֹת.
באר היטב (ה) שאי אפשר. ואפילו נאכלין ע''י הדחק בלא חתיכה שרי. ב''י מ''א ע''ש: (ו) לפני עופות. הט''ז הניח דברי רמ''א בצ''ע ע''ש ועיין מ''א:
ח אֵין חוֹתְכִין שַׁחַת
(פי' יָרָק שֶׁל תְּבוּאָה שֶׁנִּקְצַר טֶרֶם נִתְבַּשֵּׁל הַתְּבוּאָה) וַחֲרוּבִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָה, מִשּׁוּם דִּבְלֹא חִתּוּךְ נָמֵי חָזֵי לַאֲכִילָה.
ט אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּאֲכִילָהּ בְּיָדוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁמַּרְחִיבִין בְּנֵי מֵעֶיהָ כְּאֵבוּס; וְלֹא דּוֹרְסִין, דְּהַיְנוּ שֶׁדּוֹרֵס לוֹ מַאֲכָל בִּגְרוֹנוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִירוֹ, אֲבָל מַלְעִיטִין. אֵין מַאֲמִירִים אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין; אֵיזוֹ הַמְרָאָה, לְמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר; הַלְעָטָה, לְמָקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר.
הגה: וְדִין תַּרְנְגוֹלִים וְאַוָּזִים כְּדִין עֲגָלִים (מַהֲרִי''ל).
י מֻתָּר לִתֵּן מַאֲכָל בְּפִיהֶם שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים.
יא אֵין נוֹתְנִין מַיִם וְלֹא מְזוֹנוֹת לִפְנֵי דְּבוֹרִים, וְלֹא לִפְנֵי יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עָלֶיהָ, וְלֹא לִפְנֵי
(ז) חֲזִיר; אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִים וְיוֹנֵי בֵּיתוֹת וְכֵן לִפְנֵי
(ח) כֶּלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ.
באר היטב (ז) חזיר. דארור היהודי שמגדל חזירים ועיין בי''ד סי' קי''ז: (ח) כלב. אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות ועיין סי' ש''ח סוף סעיף כ''ט. יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני עופות ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך. מ''א ע''ש:
יב מֻתָּר לְהַאֲכִיל
(ט) תּוֹלַעַת הַמֶּשִׁי.
באר היטב (ט) תולעת. לפי שמזונותיו עליך שאין לו מה שיאכל כי אם מה שנותן לו האדם:
יג מַעֲמִיד אָדָם בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים מְחֻבָּרִים, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ מֵהֶם; אֲבָל לֹא עַל גַּבֵּי מֻקְצֶה, מִפְּנֵי שֶׁאִסוּרוֹ קַל וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִתֵּן לָהּ מִמֶּנּוּ בְּיָדַיִם. וְדַוְקָא לְהַעֲמִידָהּ עַל גַּבָּיו מַמָּשׁ, אֲבָל לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהַטּוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם, מֻתָּר.
יד נוֹטְלִים מַאֲכָל מִלִּפְנֵי חֲמוֹר וְנוֹתְנִים לִפְנֵי שׁוֹר, אֲבָל אֵין נוֹטְלִים מִלִּפְנֵי שׁוֹר לִתֵּן לִפְנֵי חֲמוֹר, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאַס בְּרִירֵי הַשּׁוֹר וְאֵינוֹ רָאוּי עוֹד לַחֲמוֹר.
הגה: (י) וְיֵשׁ מַחְמִירִין גַּם כֵּן בִּשְׁאָר מִינֵי בְּהֵמוֹת לִקַּח מִלִּפְנֵי אַחַת וְלִתֵּן לִפְנֵי אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ מִינָהּ (מָרְדְּכַי פ' תּוֹלִין וּסְמַ''ג וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה).
באר היטב (י) ויש. ואין למחות ביד הנוהגים היתר. ב''ח:
טו אָסוּר לִגְרֹף הָאֵבוּס לִפְנֵי שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם, אֲפִלּוּ אֵבוּס שֶׁל כְּלִי, גְּזֵרָה אָטוּ שֶׁל קַרְקַע דְּאָתֵי לְאַשְׁווּי גּוּמוֹת; וְאָסוּר גַּם כֵּן
(יא) לְסַלֵּק הַתֶּבֶן מִלְּפָנָיו לַצְּדָדִין.
באר היטב (יא) לסלק. מפני שיש שנמאס ואינו ראוי לאכילה. רש''י:
סימן שכה - עכו''ם שעשה מלאכה בעד ישראל
ובו ט''ז סעיפים
א מֻתָּר לְזַמֵּן עַכּוּ''ם, בְּשַׁבָּת, וּמֻתָּר לִתֵּן מְזוֹנוֹת לְפָנָיו
(א) בֶּחָצֵר, לְאָכְלָן, וְאִם נְטָלָן וְיָצָא, אֵין נִזְקָקִין לוֹ. וְדַוְקָא שֶׁהָעַכּוּ''ם בֶּחָצֵר, אֲבָל אִם עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לְפָנִים שֶׁיָּדוּעַ הוּא שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ, אוֹ לִתֵּן לוֹ שְׁאָר חֲפָצִים
(ב) שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָן, אָסוּר אֲפִלּוּ אִם עוֹמֵד בִּפְנִים, אֲפִלּוּ אִם הַחֲפָצִים שֶׁל עַכּוּ''ם, שֶׁהָרוֹאֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַחֲפָצִים שֶׁל עַכּוּ''ם.
הגה: וַאֲפִלּוּ (ג) בְּיִחֵד לוֹ מָקוֹם מִבְּעוֹד יוֹם, יֵשׁ לְהַחְמִיר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת).
באר היטב (א) בחצר. דחשיב מזונותיו עליך דמפרנסין אותן מפני דרכי שלום ואם אין הרשות בידו לאוכלו בחצר או שהוא הרבה שא''א לאוכלם שם אסור ליתן לפניו. ש''ג מ''א: (ב) שדרך וכו'. עיין ט''ז שהעלה דלדידן דנוהגין להקל לשלוח אפילו לכתחילה חוץ לעירוב כמ''ש רמ''א סעיף י' אין אנו חוששין בדברים הנזכרים כאן אלא במידי דשייך בו משא ומתן אבל אכילה ושתיה נוהגים להקל והטעם שהוא צורך שבת וא''א לישראל לילך אחר זה והוי כמו לצורך מצוה הנזכר בסמוך עכ''ל: (ג) בייחד. דיש אומרים דשכירות לא קניא ועיין מ''א שהעלה דאם החפץ הוא של עכו''ם ואינו ממושכן לישראל לכ''ע שרי ע''ש:
ב הֵיכָא דְּאִכָּא מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם, אוֹ בְּעַכּוּ''ם אַלָּם,
(ד) מֻתָּר לָתֵת לוֹ אוֹ לִשְׁלֹחַ לוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם.
וְהוּא הַדִּין לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לְהוֹצִיא חָמֵץ מִבֵּיתוֹ בְּפֶסַח (מָרְדְּכַי).
באר היטב (ד) מותר לתת. ומ''מ אסור ליתן בידו ממש כמ''ש ס''א ופשוט דאפילו הכלי של עכו''ם לא יתנו לידו משום עקירה. מ''א ע''ש:
ג מֻתָּר לְהַחֲלִיף מַשְׁכּוֹן בְּשַׁבָּת אִם הוּא מַלְבּוּשׁ, וְיוֹצִיאֶנּוּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כִּי אֵין זֶה מַשָּׁא וּמַתָּן; וְגַם בְּיִשְׂרָאֵל מֻתָּר בְּעִנְיָן זֶה, אִם הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְלָבְשׁוֹ.
הגה: (ה) וְטוֹב שֶׁהָעַכּוּ''ם יִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן עַצְמוֹ וְיַנִּיחַ אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְלֹא יִגַּע בּוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן (אֲגֻדָּה). וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש''ז, בְּסוֹפוֹ, מִדִּין עַכּוּ''ם הַמֵּבִיא בְּשַׁבָּת אֵיזֶה דָּבָר, אִם מֻתָּר לְקַבְּלוֹ.
באר היטב (ה) וטוב. וכתב באגודה דה''ה אם העכו''ם מניח המעות ונוטל המשכון נמי שרי ובלבד שלא יחשוב עמו. וכתב שם שצוה להם להתענות למחר ורמ''א לא חש לזה כיון שרי''ו מקיל לגמרי. כתב הסמ''ע בח''מ סימן קל''א סעיף קטן יו''ד דאם בא עכו''ם ליטול משכונו מישראל בשבת מותר לישראל להיות ערב ובפרט בין השמשות וכו' ע''ש. ומ''א כתב ול''נ דאסור משום ממצוא חפציך ועיין סי' ש''ו סעיף ד' ע''ש:
ד פַּת שֶׁאָפָה עַכּוּ''ם לְעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ
(ו) אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים; וּבִשְׁעַת
(ז) הַדַּחַק אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן סְעֻדַּת בְּרִית מִילָה אוֹ לְצֹרֶךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַמַּתִּירִים.
הגה: אֲבָל אָסוּר לִתֵּן לוֹ מָעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַפַּת בְּשַׁבָּת, דְּאָז אַדַּעְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל קָא עָבִיד (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ח''א).
באר היטב (ו) אוסרים. דה''ל נולד. והיש מתירין ס''ל כיון דגמרו בידי אדם לא ה''ל מוקצה ועיין מ''א ועיין בתשובת שבות יעקב חלק א' חא''ח הלכות שבת אי שרי לשתות הקאוו''י בשבת בבית המשתאות של עכו''ם ע''ש: (ז) הדחק. כגון שדר בכפר יחידי שא''א להשאיל מחבירו ב''ח. וכתב התשב''ץ ואפילו פת בעה''ב שאסור בחול מותר בשבת כדי שלא יתענה עיין סי' רמ''ב מש''ש:
ה עַכּוּ''ם שֶׁצָּד דָּגִים אוֹ לִקֵּט פֵּרוֹת לְעַצְמוֹ, אֲסוּרִים
(ח) לְיִשְׂרָאֵל; וַאֲפִלּוּ
(ט) סָפֵק אִם לְקָטָן אוֹ צָדָן הַיּוֹם, אֲסוּרִים בּוֹ בַּיּוֹם; אֲבָל לָעֶרֶב מֻתָּרִים מִיָּד, אֲפִלּוּ אִם וַדַּאי לְקָטָן וְצָדָן הַיּוֹם.
באר היטב (ח) לישראל. אפי' לדעת המתירין בפת הנאפה בשבת בסעיף ד' היינו באפיה ובישול דמידע ידעי כ''ע דאין לך מלאכות חמורות מהם ולא אתי למיעבד בידים משא''כ צידת דגים ולקיטת פירות לא משמע לאינשי שהוא מלאכה כ''כ ואיכא למיגזר שמא יעשה בידיו: (ט) ספק. ונ''ל אם הביא העכו''ם לישראל פת חם בשבת ודאי אדעתא דישראל אפה אותו. מ''א ועיין סי''א:
ו אִם לִקֵּט וְצָד בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
ז סָפֵק אִם לִקְּטָן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלִּקְּטָן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְאֵין יָדוּעַ אִם נִלְקְטוּ הַיּוֹם אִם לָאו, אֲסוּרִים בּוֹ בַּיּוֹם, וְלָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָעֶרֶב מֻתָּר מִיָּד.
ח דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֲשָׁשׁ צֵידָה וּמְחֻבָּר, אֶלָּא שֶׁהוּבָא מִחוּץ לַתְּחוּם, אִם הֱבִיאוֹ הָעַכּוּ''ם לְעַצְמוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בּוֹ בַּיּוֹם; וְאִם הֱבִיאוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לְטַלְטֵל אֲפִלּוּ מִי
(י) שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ; אֲבָל לֶאֱכֹל, אָסוּר בּוֹ בָּיוֹם לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ, וְלָעֶרֶב
(יא) בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (יב) דְּאֵין הַלַּיְלָה עוֹלֶה מִן הַחֶשְׁבּוֹן, רַק צָרִיךְ לְהַמְתִּין בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ (סְמַ''ג וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כ''כ); וְלַאֲחֵרִים, מֻתָּר בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ מֻתָּר לָעֶרֶב מִיָּד, וְהָא דְּשָׁרֵי לְיִשְׂרָאֵל לְטַלְטֵל, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֱבִיאוֹ הָעַכּוּ''ם לְעַצְמוֹ, דַּוְקָא בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת אוֹ בְּתוֹךְ הָעִיר, אִם הִיא מֻקֶּפֶת חוֹמָה; וְהוּא שֶׁתְּהֵא מֻקֶּפֶת לְדִּירָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּשְׁבָה וּלְבַסוֹף הֻקְּפָה, וּסְתָם עֲיָרוֹת מֻקָּפוֹת לְדִּירָה; וּסְתָם מִבְצָרִים אֵינָם מֻקָּפִים לְדִּירָה
וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ת''א.
באר היטב (י) שהובא. ואם הביאו לשנים אסורים להחליף כנה''ג. ומותר למכור למי שלא הובא בשבילו בלי ריוח אם לא כוון לכך ואם כוון אסור שכנה''ג ע''ש. ואם הובא בספינה שרי ועיין סי' ת''ד וסי' ת''ה דאסור להוציאם חוץ לד''א אם לא שהיו מע''ש בספינה ולא היו ביבשה. מ''א: (יא) בכדי שיעשו. ואין צריך להמתין אלא בכדי ששהא המביא בשבת שאם הביאו רוכב על הסוס א''צ להמתין כ''כ כנה''ג. ונ''ל שא''צ להמתין אלא בכדי שיכול לרכוב ביום דבליל שבת ודאי לא רכב. מ''א ע''ש: (יב) דאין הלילה. במרדכי ס''פ כל כתבי נתן טעם לזה לפי שאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק וכו' ולפ''ז דוקא אהך שמביא מחוץ לתחום הוי חומרא זו משא''כ בצידת דגים ולקיטת פירות שהוא במקום קרוב שפיר יוכל להביא בלילה מש''ה כתב רמ''א כאן ולא לעיל בס''ז ט''ז. והיש''ש פסק כסברא ראשונה ועיין מ''א:
ט אִם הוּא סָפֵק אִם הוּבָא מִחוּץ לַתְּחוּם,
(יג) אָסוּר; וְדַוְקָא בְּעַכּוּ''ם שֶׁאֵינוֹ שָׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר, אֲבָל עַכּוּ''ם הַשָּׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר, וּפֵרוֹת הַמְצוּיִים בָּעִיר, אֵין לָחוּשׁ מִסָפֵק; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לָעַכּוּ''ם
(יד) שְׁנֵי בָּתִּים, וְאֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, תּוֹלִין לְהָקֵל וּמֻתָּר לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ.
באר היטב (יג) אסור. ולפ''ז אפי' ספק אם הובא בשביל ישראל ועיין ס''ז והאי אסור פי' בו ביום אבל לערב מותר מיד כמ''ש ס''ז ס''ח. מ''א: (יד) שני בתים. עיין ט''ז שהעלה דאם יש לו ב' בתים חוץ לתחום ואחד תוך התחום דאסור ע''ש:
י עַכּוּ''ם שֶׁמִּלֵּא מַיִם לִבְהֶמְתּוֹ מִבּוֹר שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם בְּהֶמְתּוֹ; וְהוּא שֶׁאֵין הָעַכּוּ''ם מַכִּירוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ; וְאִם מִלֵּא לְצֹרֶךְ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בְּכָל מִינֵי תַּשְׁמִישׁ אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל אַחֵר; וְאִם מִלֵּא מִבּוֹר רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַרְמְלִית, מֻתָּר לְאַחַר שֶׁלֹּא מִלֵּא בִּשְׁבִילוֹ.
הגה: וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּאַף אִם הוּבָא דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לְאָדָם לִשְׁתּוֹת מֵהֶם הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לֵילֵךְ שָׁם וְלִשְׁתּוֹת (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם); (טו) וְיֵשׁ מַתִּירִין אַף לְכַתְּחִלָּה (כָּל בּוֹ); וְכֵן נָהֲגוּ הֶתֵּר לוֹמַר אַף לְכַתְּחִלָּה לְעַכּוּ''ם לְהָבִיא שֵׁכָר, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים, דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית אוֹ בְּלֹא עֵרוּב, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְהַחְמִיר בַּדָּבָר מִכָּל מָקוֹם אֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְקִלִּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, דְּהָא יֵשׁ לְהָקֵל בַּאֲמִירָה לְעַכּוּ''ם לְצֹרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סי' ש''ז וְכָל שֶׁכֵּן בִּכְהַאי גַּוְנָא.
באר היטב (טו) יש מתירין. פי' בכרמלית ועיין מ''א שהעלה דאין להקל אלא לצורך כמה שכתב רמ''א. וליתן לו מעות בשבת אסור לכ''ע מ''א. (ובספר אליהו רבה מחמיר ג''כ וכן יש לירא שמים להחמיר):
יא לִקֵּט עַכּוּ''ם עֲשָׂבִים לְצֹרֶךְ בְּהֶמְתּוֹ, אִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ, מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹמֵד בְּפָנֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא תּוּכַל לִנְטוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם; דְּאִלּוּ לְהַעֲמִידָם עֲלֵיהֶן, אָסוּר דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִטֹּל בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֶנָּה, וְהֵם מֻקְצִים. אֲבָל אִם מַכִּירוֹ,
(טז) אָסוּר. וְכֵן בְּכָל דָּבָר דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ; אֲבָל בְּדָבָר דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר לְעַצְמוֹ אוֹ עָשָׂה כֶּבֶשׁ לִירֵד בּוֹ, שֶׁבְּנֵר אֶחָד וּבְכֶבֶשׁ אֶחָד יַסְפִּיק לַכֹּל, אֲפִלּוּ מַכִּירוֹ, מֻתָּר.
באר היטב (טז) אסור. אפי' שלא בפניו והיינו שיודע העכו''ם עכ''פ שהישראל יבוא להאכיל בהמתו דאז חיישינן שירבה בשבילו ט''ז. ועיין מ''א שהעלה דאם העכו''ם מכירו ויודע שצריך לו אפילו באומן שעושה על המקח אסור ועיין סי' רנ''ב ס''ד עוד העלה אפי' במכירו אין צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שאינו אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו עיין שם:
יב אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ, אִם אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן, וּמַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר בְּבַיִת שֶׁיִּשְׂרָאֵל בּוֹ וְהָלַךְ לוֹ הָעַכּוּ''ם, אָסוּר.
יג אִם לִקֵּט עַכּוּ''ם וְהֶאֱכִיל לְבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל, אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שָׁעָה; אֲבָל אִם רָגִיל בְּכָךְ, צָרִיךְ לִמְחוֹת.
יד עָשָׂה אֵינוֹ יְהוּדִי בְּשַׁבָּת אָרוֹן אוֹ קֶבֶר לְעַצְמוֹ, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִקָּבֵר בּוֹ; וְאִם עֲשָׂאוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לֹא יִקָּבֵר בּוֹ
(יז) עוֹלָמִית. וְדַוְקָא שֶׁהַקֶּבֶר בְּפַרְהֶסְיָא, וְהָאָרוֹן עַל גַּבָּיו, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְלוֹנִי יִשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם הוּא בְּצִנְעָה, מֻתָּר לִקָּבֵר בּוֹ לָעֶרֶב, בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא בְּפַרְהֶסְיָא, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְאוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנַּעֲשָׂה בִּשְׁבִילוֹ, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, מֻתָּר; וְהוּא שֶׁיַּמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ.
באר היטב (יז) עולמית. וה''ה בכל מילי דפרהסיא אסור עולמית ונ''ל דבקצץ שרי מדינא אלא שנכון להחמיר כמ''ש סי' רמ''ד ס''ג. מ''א:
טו עַכּוּ''ם שֶׁהֵבִיא בְּשַׁבָּת חֲלִילִין
(פי' כְּלִי כְּגוֹן חֲלִילִים שֶׁקוֹלָם מְעוֹרֵר הַבְּכִי) לִסְפֹּד בָּהֶם יִשְׂרָאֵל, לֹא יִסְפֹּד בָּהֶם לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים עַד
(יח) שֶׁיַּמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב; וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁמִּמָּקוֹם פְּלוֹנִי הֱבִיאוֹ בְּשַׁבָּת, יַמְתִּין לָעֶרֶב כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם, וְאַחַר כָּךְ מֻתָּרִים בֵּין לוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים; וְהָנֵי מִילֵי כְּשֶׁהֱבִיאָם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל אִם לֹא הֱבִיאָם אֶלָּא דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בָּהֶם אִסוּר תּוֹרָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ אֶלָּא
(יט) מֻתָּרִים לָעֶרֶב מִיָּד.
באר היטב (יח) שימתין. ואם הביאן דרך סרטיא שהוא מפורסם אסור עולמית כמו בקבר בסעיף י''ד. רמב''ם: (יט) מותרים. עיין ט''ז שכתב דוקא לאחרים מותרים לערב מיד אבל הוא צריך להמתין כדי שיבואו עיין שם:
טז (כ) סָפֵק אִם הוּבְאוּ מִחוּץ לַתְּחוּם אוֹ מִתּוֹךְ הַתְּחוּם, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִחוּץ לַתְּחוּם הוּבְאוּ.
באר היטב (כ) ספק וכו'. ופשוט דגם כאן שייכי הני תנאים שנזכרו בס''ט. ט''ז:
סימן שכו - דיני רחיצה בשבת
ובו י''ג סעיפים
א אָסוּר לִרְחֹץ
(א) כָּל גּוּפוֹ, אֲפִלּוּ כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר לְבַד, אֲפִלּוּ בְּמַיִם שֶׁהֻחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּין אִם הֵם בִּכְלִי בֵּין אִם הֵם בַּקַּרְקַע; וַאֲפִלּוּ לִשְׁפֹּךְ הַמַּיִם עַל גּוּפוֹ וּלְהִשְׁתַּטֵּף, אָסוּר; אֲבָל מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהֶם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
הגה: אוֹ שְׁאָר אֵבָרִים, כָּל שֶׁאֵינוֹ רוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ פֶּרֶק תִּינֹקֶת). וְהָנֵי מִלֵּי בְּחַמֵּי הָאוּר, אֲבָל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא מֻתָּר לִרְחֹץ אֲפִלּוּ כָּל גּוּפוֹ יַחַד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּצוֹנְנִין. וְהָא דְּשָׁרֵי בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, דַּוְקָא בַּקַּרְקַע, אֲבָל בִּכְלִי, לֹא, דְּאָתֵי לְאִחְלוּפֵי בְּחַמֵּי הָאוּר.
באר היטב (א) כל גופו. ה''ה רוב גופו כנה''ג. וכתב מ''ב סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויו''ט ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ומקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה עכ''ל:
ב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דְּשָׁרֵי בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הַמָּקוֹם מְקֹרֶה, אֲבָל אִם הַמָּקוֹם מְקֹרֶה, אָסוּר מִשּׁוּם דְּאָתֵי לִידֵי זֵעָה וְאָסוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַזִּיעַ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא.
ג אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהִיא חַמָּה, אָסוּר
(ב) לְהַמְשִׁיךְ לְתוֹכָהּ אֲפִלּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת סִילוֹן
(פֵּרוּשׁ צִנּוֹר מַרְזֵב וְסִילוֹן דָּבָר אֶחָד הֵם) שֶׁל צוֹנֵן, וּפִי הַסִילוֹן יוֹצֵא חוּץ לָאַמָּה וּמֵימָיו נִשְׁפָּכִים לְעוּקָא
(פֵּרוּשׁ גּוּמָא) שֶׁבַּקַּרְקַע; וְאִם הִמְשִׁיכוּ, אֲסוּרִים. אֲפִלּוּ הַמַּיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה, כְּאִלּוּ הֻחַמּוּ בְּשַׁבָּת;
וְאִם הֵבִיא סִילוֹן שֶׁל מַיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהֻחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב וַאֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בִּשְׁתִיָּה.
באר היטב (ב) להמשיך. דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון המוקף מכל צד אבל אם המשיך מע''ש צוננים לתוך חמין שיתערבו יחד שרי ולרש''י גם זה מקרי הטמנה ועיין סי' רנ''ג ס''ד וסי' שי''ח סי''א. מ''א:
ד לֹא יִשְׁתַּטֵּף אָדָם בְּצוֹנֵן כָּל גּוּפוֹ וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר מַיִם שֶׁעָלָיו וְנִמְצָא כְּרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין; אֲבָל מֻתָּר לְהִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן אַחַר שֶׁנִּתְחַמֵּם אֵצֶל הָאֵשׁ.
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְחַמֵּם יָדָיו אֵצֶל
(ג) הָאֵשׁ אַחַר נְטִילָה, אִם לֹא יְנַגְּבֵם תְּחִלָּה יָפֶה.
באר היטב (ג) האש. אפילו במקום שאין היס''ב אסור עיין מ''א:
ו אָסוּר לִתֵּן עַל גַּבֵּי בִּטְנוֹ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם חַמִּין, וַאֲפִלּוּ
(ד) בַּחֹל, מִפְּנֵי הַסַכָּנָה שֶׁפְּעָמִים שֶׁהֵם רוֹתְחִים.
אֲבָל מֻתָּר לְהָחֵם בֶּגֶד וְלִתְּנוֹ עַל בִּטְנוֹ (טוּר).
באר היטב (ד) בחול. ובשבת אסור שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת רש''י ור''ן וצ''ל דמיירי בחמין שהוחמו מעט בשבת להכי אפי' אינו רוחץ כל גופו אסור כמ''ש ס''ה. מ''א ועיין יד אהרן:
ז הָרוֹחֵץ בַּנָּהָר, צָרִיךְ שֶׁיְּנַגֵּב גּוּפוֹ יָפֶה כְּשֶׁעוֹלֶה מֵהַנָּהָר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ הַמַּיִם עָלָיו וִיטַלְטְלֵם ד' אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית, לְפִי שֶׁהָעוֹלֶה מִן הָרְחִיצָה יֵשׁ רִבּוּי מַיִם עַל גּוּפוֹ; אֲבָל הַהוֹלֵךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמָטָר סוֹחֵף עַל רֹאשׁוֹ וְעַל לְבוּשׁוֹ, לֹא הִקְפִּידוּ בּוֹ.
ח אָדָם מֻתָּר לִטְבֹּל
(ה) מִטֻּמְאָתוֹ בְּשַׁבָּת.
באר היטב (ה) מטומאתו. ביו''ד סי' קצ''ז דאשה אסורה לטבול בליל שבת אם היתה יכולה לטבול קודם לכן וב''י בי''ד סי' קנ''ט אוסר לטבול בשבת משום סחיטת שער ועכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין. ומותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא. ומומר שרי לטבול בשבת כיון דאינו מדאורייתא. מ''א ע''ש:
ט מֻתָּר לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם
(ו) מַשִּׁירִים שֵׂעָר מְעֹרָבִים עִם דְּבָרִים הַמַּשִּׁירִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָרֹב מִדָּבָר הַמַּשִּׁיר.
באר היטב (ו) המשיר. ודאי כ''כ הרמב''ם:
י מֻתָּר לִרְחֹץ יָדָיו
(ז) בְּמוּרְסָן.
הגה: דְּגִבּוּל כִּלְאַחַר יָד, שָׁרֵי; וְאָסוּר לִרְחֹץ יָדָיו בְּמֶלַח (אֲגֻדָּה) (אָגוּר), וְכָל שֶׁכֵּן בְּבוֹרִית שֶׁקּוֹרִין זיי''ף בל''א (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן רע''ח), אוֹ בִּשְׁאָר חָלָב (ח) שֶׁנִּמּוֹחַ עַל יָדָיו וְהָוֵי נוֹלָד (פֶּרֶק בַּמָּה אִשָּׁה וּסְמַ''ג וְהגה''מ פכ''א וְטוּר סי' שכ''ח).
באר היטב (ז) במורסן. משמע דלהאוסרין בסי' שכ''ד ס''ג ה''נ אסור ואפשר דהכא כ''ע מודו דשרי כיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות. מ''א: (ח) שנימח. בש''ג כתב דיש מתירין דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע''ש שהאריך ועיין בתשובת גנת ורדים חא''ח כלל ג' סי' י''ד שצדד ג''כ להתיר וכתב דאין למחות ביד העושים כן ע''ש:
יא מֶרְחָץ שֶׁסָתְמוּ נְקָבָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת
(ט) רוֹחֵץ בּוֹ מִיָּד; אֲבָל אִם לֹא סָתְמוּ נְקָבָיו אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאֵלָיו הוּחַם בְּשַׁבָּת, צָרִיךְ לְהַמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ לְפִי שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בְּגֶחָלִים.
באר היטב (ט) רוחץ. שהרי לא נתחמם בשבת ובתי חורף שמחממין מתחתיהן ועל הנקבים יש סתימה קערות ברזל או אבן נוהגים היתר לפותחו. אגודה מ''א ע''ש:
יב אָסוּר לִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ, אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ
וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לַעֲבֹר בַּמֶּרְחָץ בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַזִּיעַ, אָסוּר (רַשִׁ''י וְטוּר).
יג עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם דָּרִים בָּהּ וְיֵשׁ בָּהּ מֶרְחָץ רוֹחֶצֶת בְּשַׁבָּת, אִם רֹב עַכּוּ''ם, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, אָסוּר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד כְּדֵי שֶׁיּוּחַם.
סימן שכז - דיני סיכה בשבת
ובו ד' סעיפים
א הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ שֶׁמֶן וְחֹמֶץ; אֲבָל סָךְ הוּא שֶׁמֶן לְבַדּוֹ, אֲבָל לֹא בְּשֶׁמֶן וֶרֶד, מִשּׁוּם דְּמוּכָחָא מִלְּתָא
(א) דְּלִרְפוּאָה קָא עָבִיד; וְאִם הוּא מָקוֹם שֶׁמָּצוּי בּוֹ שֶׁמֶן וֶרֶד וְדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְסוּכוֹ אֲפִלּוּ בְּלֹא רְפוּאָה, מֻתָּר.
הגה: וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לָסוּךְ בְּשֶׁמֶן כִּי אִם לִרְפוּאָה, בְּכָל (ב) שֶׁמֶן אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (א) דלרפואה. וכל מילי דלרפואה אסור משום גזירת שחיקת סמנים כמ''ש סי' שכ''ח: (ב) שמן אסור. ומש''ה כתב בש''ג דאסור לסוך הראש שיש בו חטטין:
ב סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין לַהֲנָאָתוֹ עַל יְדֵי שִׁנּוּי, שֶׁסָךְ וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּיַחַד, וְלֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּכֹחַ אֶלָּא בְּרִפְיוֹן יָדַיִם.
ג אֵין מְגָרְדִין בִּכְלִי
(ג) הֶעָשׂוּי לְכָךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ יָדָיו אוֹ רַגְלָיו מְטֻנָּפוֹת בְּטִיט וְצוֹאָה.
באר היטב (ג) העשוי. ואמרינן בגמרא דאם היה מגרדת המיוחד לשבת שרי. ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת עיין ססי' ש''ג מש''ש. מ''א:
ד לֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ בְּשֶׁמֶן וְהוּא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ הַסַנְדָּל
הַחֲדָשִׁים (מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''ג), מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מִתְרַכֵּךּ וְדָמִי
(ד) לְעִבּוּד; אֲבָל סָךְ רַגְלוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּמִנְעָל, וְסָךְ כָּל גּוּפוֹ וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי הָעוֹר, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בַּשֶּׁמֶן הַנִּשּׁוֹף מְגוּפוֹ שִׁעוּר כְּדֵי לְעַבְּדוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְצַחְצְחוֹ, מֻתָּר וְהוּא שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אֲפִלּוּ לְצַחְצְחוֹ.
באר היטב (ד) לעיבוד. הדורס על העור עד שיתקשה או המרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושין חייב. השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום ממחק. רמב''ם פי''א:
סימן שכח - דין חולה בשבת
וּבוֹ מ''ט סְעִיפִים
א מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא, אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים.
ב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֹלִי שֶׁל סַכָּנָה, מִצְוָה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת; וְהַזָּרִיז, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְהַשּׁוֹאֵל, הֲרֵי זֶה
(א) שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
באר היטב (א) שופך. ואם החולה אינו רוצה כופין אותו שהוא חסידות של שטות ואם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אמר אין צריך שומעין לחולה. ואם הרופא אומר שיזיקהו שומעין לרופא. כנה''ג:
ג כָּל מַכָּה שֶׁל חָלָל דְּהַיְנוּ מֵהַשִּׁנַּיִם וְלִפְנִים, וְשִׁנַּיִם עַצְמָם בַּכְּלָל, מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת; וְדַוְקָא שֶׁנִּתְקַלְקֵל אֶחָד מֵהָאֵבָרִים הַפְּנִימִים מֵחֲמַת מַכָּה אוֹ בּוּעָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל מִחוּשִׁים אֵין נִקְרָאִים מַכָּה.
הגה: מִיהוּ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנוֹ וּמִצְטַעֵר עָלָיו לְהוֹצִיאוֹ, (ב) אוֹמֵר לְעַכּוּ''ם לְהוֹצִיאוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים וְאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ).
באר היטב (ב) אומר. ואע''ג דהישראל מסייע קי''ל דמסייע אין בו ממש. והט''ז חולק ופסק לאיסור וכתב דהא דמסייע אין בו ממש היינו היכא דעכו''ם התחיל במלאכה כבר ואח''כ מסייע ישראל אבל כאן שהישראל הוא המתחיל כי סתם אדם פיו סגור תמיד ועכשיו פותח פיו ועושה מעשה קודם לעכו''ם מסייע כזה יש בו ממש וכ''פ בשם רש''ל לאיסור וכ''כ השכנה''ג. וכתב עוד הט''ז מטעם זה כתבנו בי''ד סי' קצ''ח דאשה שאירע טבילתה ביו''ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בעי''ט שלא תאמר לעכו''ם שתטול צפרניה בי''ט מטעם שהיא פושטת ידיה במתכוין לזה ע''ש ועיין מ''ש בשם נקודות הכסף והמ''א בסי' ש''מ כתב צ''ע אם להתיר בניקור ולכן מותר לומר לעכו''ם לחתכם ע''ש:
ד מַכָּה שֶׁל חָלָל אֵינָהּ צְרִיכָה אֹמֶד, שֶׁאֲפִלּוּ אֵין שָׁם בְּקִיאִים וְחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם, עוֹשִׂים לוֹ כָּל שֶׁרְגִילִים לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּחֹל; אֲבָל כְּשֶׁיּוֹדְעִים וּמַכִּירִים בְּאוֹתוֹ חֹלִי שֶׁמַּמְתִּין וְאֵין צָרִיךְ חִלּוּל, אָסוּר לְחַלֵּל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַכָּה שֶׁל חָלָל.
ה מַכָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חָלָל, נִשְׁאָלִין בְּבָקִי וּבְחוֹלֶה; וְאֵין מְחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת, עַד שֶׁיֹּאמַר אֶחָד מֵהֶם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְחִלּוּל, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.
וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תרי''ח.
ו מַכָּה שֶׁעַל גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל, וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע עֲלוּקָה, וְכֵן מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אוֹ אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי עָפָר הַמְמִיתִים, אֲפִלּוּ סָפֵק אִם מֵמִית אִם לָאו, הֲרֵי הֵם כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל.
ז מְחַלְּלִין שַׁבָּת עַל כָּל מַכָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵחֲמַת בַּרְזֶל, וְעַל שְׁחִין הַבָּא בְּפִי הַטַּבַּעַת, וְעַל סִמְטָא וְהוּא הַנִּקְרָא פלונקר''ו בְּלַעַ''ז, וְעַל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַדַּחַת חַם בְּיוֹתֵר אוֹ עִם
(ג) סִמּוּר.
באר היטב (ג) סימור. מלשון תסמר שערת בשרי. ונראה שהוא מה שאומרים בל''א שנידרי''ן. ועכ''פ אין זה הקדחת המצוי ל''ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא שזה מיירי שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות ט''ז. וכתב באו''ה דמותר להקיז דם בשבת לקדחת ע''י עכו''ם ושאר כל החלאים הפנימים אפי' ע''י ישראל מותר וע''פ רופא מומחה. מי שחלה בחולי הקדחת ועשה לו רפואות קמיעא א' של עשבים לתלות עליו ימים במספר ובתשלום זמן מספר הימים ציוו לזרוק תוך הנהר מאחוריו והיה קמיע מומחה ונשלם הזמן בשבת יכול לזורקה כיון דהנהר הוא כרמלית. שבות יעקב ח''ב סי' נו''ן ע''ש:
ח מִי שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַקִּיזִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ הוֹלֵךְ עַל רַגְלָיו וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
ט הַחוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו אוֹ בְּעֵינוֹ וְיֵשׁ בּוֹ צִיר, אוֹ שֶׁהָיוּ שׁוֹתְתוֹת מִמֶּנּוּ דְּמָעוֹת מֵחֲמַת הַכְּאֵב, אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹתֵת דָּם, אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ רִירָא וּתְחִלַּת אוּכְלָא
(פי' תְּחִלַּת חֹלִי), מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.
י כָּל חֹלִי שֶׁהָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁהִיא סַכָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַל הַבָּשָׂר מִבַּחוּץ, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת; וְאִם רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, מְחַלְּלִין; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר
(ד) שֶׁאֵין צָרִיךְ מֻמְחֶה, דְּכָל בְּנֵי אָדָם חֲשׁוּבִים מוּמְחִין קְצָת, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא יִשְׂרָאֵלִים, אֲבָל סְתָם עַכּוּ''ם שֶׁאֵינָן רוֹפְאִין לֹא מְחַזְקִינָן אוֹתָם כִּבְקִיאִים (אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ). מִי שֶׁרוֹצִים לְאָנְסוֹ שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה גְּדוֹלָה, אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו הַשַּׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּילוֹ עַיִּןִ לְעֵיל סי' ש''ו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א).
באר היטב (ד) שאין צריך. ועכ''פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ''ש סי' תרי''ח ועכ''פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל. מ''א ע''ש:
יא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, שֶׁאֲמָדוּהוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה יְדוּעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְלֶאכֶת חִלּוּל שַׁבָּת שְׁמוֹנָה יָמִים, אֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין עַד הַלַּיְלָה וְנִמְצָא שֶׁלֹּא לְחַלֵּל עָלָיו אֶלָּא שַׁבָּת אַחַת, אֶלָּא יַעֲשׂוּ מִיָּד אַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלְּלִין עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. וּלְכַבּוֹת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רע''ח.
יב כְּשֶׁמְּחַלְּלִין שַׁבָּת עַל חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, מִשְׁתַּדְלִין שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ''ם וּקְטַנִּים וְנָשִׁים אֶלָּא עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל גְּדוֹלִים וּבְנֵי דַּעַת.
הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלֹא דִּחוּי וּבְלֹא אִחוּר עַל יְדֵי שִׁנּוּי, עוֹשֶׂה עַל יְדֵי שִׁנּוּי; וְאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ''ם בְּלֹא אִחוּר כְּלָל, עוֹשִׂין עַל יְדֵי עַכּוּ''ם (אוֹר זָרוּעַ וש'' ומ''מ בְּשֵׁם ראב''ן) (ה) וְכֵן נוֹהֲגִים; אֲבָל בְּמָקוֹם דְּיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּתְעַצֵּל הָעַכּוּ''ם, אֵין לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ''ם (תּוֹסָפוֹת וְרַ''ן).
באר היטב (ה) וכן נוהגים. וט''ז חולק ע''ז וכתב דיש חשש שמא אתה מכשיל לעתיד באם שיראו עכשיו שאין עושין רק ע''י עכו''ם יסברו שיש איסור ע''י ישראל ולפעמים לא יהיה עכו''ם מצוי וע''י זה יסתכן החולה במה שימתינו על העכו''ם והאריך הט''ז בראיות ומסיים עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו''ם כל עיקר אע''פ שהעכו''ם לפנינו ואף שכתב רמ''א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא זה עכ''ל ע''ש:
יג כָּל הַזָּרִיז לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אֲפִלּוּ אִם
(ו) מְתַקֵּן עִמּוֹ דָּבָר אַחֵר כְּגוֹן שֶׁפֵּרֵשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַנָּהָר וְצָד עִמּוֹ דָּגִים, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
באר היטב (ו) מתקן. נפל תינוק לבור עוקר חוליא אע''פ שהוא מתקן מדרגה. רמב''ם עי' מגן אברהם:
יד הָיָה חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְצָרִיךְ בָּשָׂר,
(ז) שׁוֹחֲטִים לוֹ וְאֵין אוֹמְרִים: נַאֲכִילֶנּוּ נְבֵלָה; אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹלֶה צָרִיךְ לַאֲכִילָה לְאַלְתַּר, וְהַנְּבֵלָה מוּכֶנֶת מִיָּד וְהַשְּׁחִיטָה מִתְאַחֶרֶת לוֹ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַנְּבֵלָה.
באר היטב (ז) שוחטים. כי בנבלה יעשה עבירה בכל כזית וכזית הר''ן עיין שם. ויש להקשות על הר''ן דאמרינן ביומא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה מ''ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ''ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני וכו' ע''ש ולפי דעת הר''ן קשה למאי דאמרינן דמאכילין אותו טבל הא כל זית וזית חייב וא''כ מוטב שיפריש ממנו תרומה ויאכילנו חולין בפני עצמו ותרומה בפני עצמה דממעט באיסור עדיף טפי וגם למ''ד דמאכילין אותו תרומה אמאי הוצרך לתת טעם דטבל חמור ותרומה חזיא לכהן תיפוק ליה דאפי' נימא דטבל ותרומה שווים מ''מ מוטב שיאכילנו תרומה משום דקא ממעט באיסור ממה שיאכילנו טבל דמפיש באיסור דעל כל זית וזית חייב וק''ל. ועתה חדשים מקרוב באו ספר פרשת דרכים וראיתי שם שהקשה כן ע''ש פלפול חריף ודרוש נחמד ע''ז. ועיין מה שתירץ ע''ז היד אהרן וכתב הגמ''ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו''ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע''כ. וכתב בד''מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאוד ע''כ וגם בתשובתו מתיר רמ''א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם ועיין ביו''ד סי' קכ''ה ס''י דאפשר בלא ניסוך ועיין סי' שי''ח ס''ג מ''א. וט''ז כתב דטוב שישראל יחמם כי אם יתנסך אז על כל טפה וטפה ששותה עושה איסור כמו הטעם בנבילה וכ''פ הב''ח ע''ש:
טו אֲמָדוּהוּ
(פי' הִתְבּוֹנְנוּ בִּמְחִילָתוֹ וְשִׁעֲרוּ) הָרוֹפְאִים שֶׁצָּרִיךְ גְּרֹגֶרֶת אַחַת, וְרָצוּ עֲשָׂרָה וְהֵבִיאוּ לוֹ כָּל אֶחָד גְּרֹגֶרֶת, כֻּלָּם פְּטוּרִים וְיֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב מֵאֵת ה' אֲפִלּוּ הִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה.
טז אֲמָדוּהוּ לִשְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת, וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁתֵּי גְּרוֹגָרוֹת בִּשְׁנֵי עֳקָצִין וג' בְּעֹקֶץ אֶחָד, כּוֹרְתִים הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ג'; וְאִם הָיוּ ב' בְּעֹקֶץ אֶחָד וג' בְּעֹקֶץ אֶחָד, לֹא יִכְרְתוּ אֶלָּא הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנַיִם.
הגה: וְאִם הַדָּבָר בָּהוּל, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּכָךְ, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי דִּחוּי וְעִכּוּב. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק מְפַנִּין).
יז חוֹלֶה שֶׁנָּפַל מֵחֲמַת חֹלִי לְמִשְׁכָּב וְאֵין בּוֹ סַכָּנָה,
הגה: אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר וְחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ כְּנֵפֶל לְמִשְׁכָּב דָּמִי (הַמַּגִּיד פ''ב), (ח) אוֹמְרִים לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה אֲבָל אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת בְּאִסוּר דְּאוֹרַיְיתָא, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וּלְחַלֵּל עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן בְּיָדַיִם, יֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר
(ט) עוֹשִׂין וְאִם אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר אֵין עוֹשִׂין; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר עוֹשִׂין בְּשִׁנּוּי, וְאִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר עוֹשִׂין בְּלֹא שִׁנּוּי; וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר אֵין עוֹשִׂין לוֹ דָּבָר שֶׁהוּא נִסְמָךְ לִמְלָאכָה דְּאוֹרַיְיתָא, וּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם סְמַךְ מְלָאכָה עוֹשִׂין אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר; וְדִבְרֵי הַסְבָרָא הַשְּׁלִישִׁית נִרְאִין.
הגה: מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת (י) תַּבְשִׁיל לְקָטָן שֶׁאֵין לוֹ מַה לֶאֱכֹל, דִּסְתָם צָרְכֵי קָטָן כְּחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה דָּמִי (ר' יְרוּחָם ני''ב ח''ט וְרַמְבַּ''ם וְרַשְׁבָּ''א). וְכָל שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ אָסוּר; אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה לוֹ הָעַכּוּ''ם מֻתָּר (יא) לַחוֹלֶה לְסַיְּעוֹ קְצָת, דִּמְסַיֵּעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ. (בֵּית יוֹסֵף גמ' בֵּיצָה דַּף כ''ב).
באר היטב (ח) אומרים לעכו''ם. דוקא שצריך לה בשבת עצמו. רד''ך מ''א: (ט) עושין בשינוי. והיא הסברא הג' שנראים דבריו ועיין סעיף זה בב''י ובאחרונים וביד אהרן: (י) תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א''א בע''א. או''ה: (יא) לחולה לסייעו. היינו שבלא''ה נמי מתעבדא אלא שמסייע קצת כגון עכו''ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור ומשמע שם דאפי' במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש מ''א. וכתב הט''ז כבר כתבנו דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו''ם עוסק בה ולא שיקדים לפניו כלל עיין מ''א ס''ק ב'. וכתב עוד דמלשון זה משמע דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק ונראה דלאו דוקא קאמר לחולה אלא ה''ה באחר ע''ש:
יח הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן, עוֹשִׂים לוֹ מְדוּרָה אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז.
יט חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה
(יב) מֻתָּר בְּבִשּׁוּלֵי עַכּוּ''ם.
באר היטב (יב) מותר. ואם נשאר למו''ש אסור לבריא ואפי' לדידיה אם הבריא ט''ז ועיין סי' שי''ח ס''ק ה' מש''ש:
כ אֵין נוֹתְנִין יַיִן לְתוֹךְ הָעַיִן; וְלִתְּנוֹ עַל גַּבָּיו, אִם פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר הָעַיִן, אָסוּר; וְאִם אֵינוֹ פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר, מֻתָּר.
(יג) וְרֹק תָּפֵל, אֲפִלּוּ עַל גַּבָּיו אָסוּר דְּמוּכָחָא מִלְּתָא דְּלִרְפוּאָה קָעָבִיד.
באר היטב (יג) ורוק תפל. כל שלא טעם כלום משניעור והוא חזק ומוכחא מילתא דלרפואה מכוין. ואם רוחץ פיו במים ואח''כ מעבירם על עיניו שרי וכתב רש''ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה חשוב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין וכן כתב הב''ח:
כא שׁוֹרֶה אָדָם
(יד) קִילוֹרִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנוֹתֵן עַל גַּב הָעַיִן, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּרוֹחֵץ; וְהוּא דְּלֹא עָמִיץ וּפָתַח; וְלֹא חַיְישִׁינָן מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לוֹ לִשְׁרוֹתָן אֶלָּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת אִיכָּא הֶכֵּרָא.
באר היטב (יד) קילורין. ודוקא ברכה אבל בעבה אסור וכמ''ש סימן רנ''ב סעיף ה':
כב מַעֲבִירִין גִּלְדֵי הַמַּכָּה וְסָכִין אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן אֲבָל לֹא בְּחֵלֶב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמּוֹחַ; וַאֲפִלּוּ בִּגְמַר מַכָּה
(טו) דְּלֵיכָּא אֶלָּא צַעְרָא, שָׁרֵי. אֲבָל אֵין נוֹתְנִין עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְחַמִּין מְעֹרָבִים יַחַד, וְלֹא עַל גַּבֵּי
(טז) מוֹךְ לִתְּנוֹ עָלֶיהָ; אֲבָל נוֹתֵן הוּא חוּץ לַמַּכָּה, וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹכָהּ.
באר היטב (טו) דליכא. צ''ל דליכא צערא אלא תענוג. ב''ח: (טז) מוך. אפי' חמין לחוד אסור משום סחיטה גמרא. אבל שמן לחוד לא גזרינן כמ''ש סימן שי''ט ועיין סי' ש''א סעיף מ''ו. מ''א:
כג נוֹתְנִין סְפוֹג וַחֲתִיכוֹת בְּגָדִים יְבֵשִׁים וַחֲדָשִׁים, שֶׁאֵינָן לִרְפוּאָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְרְטוּ הַבְּגָדִים אֶת הַמַּכָּה; אֲבָל לֹא יְשָׁנִים, שֶׁהֵם מְרַפְּאִים. וְהָנֵי מִילֵי יְשָׁנִים, שֶׁלֹּא נִתְּנוּ מֵעוֹלָם עַל הַמַּכָּה, אֲבָל אִם הָיוּ כְּבָר עַל הַמַּכָּה אֲפִלּוּ יְשָׁנִים שָׁרֵי, דְּשׁוּב אֵינָם מְרַפְּאִים.
כד נוֹתְנִים עָלֶה עַל גַּב מַכָּה בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׁמְּרָהּ, חוּץ
(יז) מֵעָלֵי גְּפָנִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה.
וְאֵין נוֹתְנִין גֶּמִּי עַל הַמַּכָּה שֶׁהוּא מְרַפֵּא (טוּר).
באר היטב (יז) מעלי גפנים. וה''ה כל עלים שהם מרפאים וכ''ש שאסור ליתן צו''ק זאל''ב על המכה שאין בה נקב. מ''א ע''ש ס''ק ל''ג:
כה רְטִיָּה שֶׁנָּפְלָה
(יח) מֵעַל גַּב הַמַּכָּה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, לֹא יַחֲזִירֶנָּה; נָפְלָה עַל גַּבֵּי כְּלִי, יַחֲזִירֶנָּה
(יט) וְעַל יְדֵי עַכּוּ''ם מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה.
הגה: וּמֻתָּר (כ) לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת רְטִיָּה עַל מַכָּה אוֹ חַבּוּרָה (א''ו הָאָרֹךְ), וְאָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ אֵפֶר מַקְלֶה דִּמְרַפֵּא, כִּי אִם עַל יְדֵי עַכּוּ''ם. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים).
באר היטב (יח) ע''ג כלי. אבל הסירה במזיד אסור להחזירה. ש''ל: (יט) וע''י עכו''ם. היינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב''י בשם הר''ן דאסור אפי' עכו''ם. אחרונים ועיין סי''ז: (כ) לומר וכו'. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא הוא דחייב משום ממחק ואסור כמ''ש סימן ש''ז ס''ה. מ''א:
כו מְגַלֶּה קְצָת רְטִיָּה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה, וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה קְצָתָהּ הַשְּׁנִיָּה וּמְקַנְּחָהּ, וּרְטִיָּה עַצְמָהּ לֹא יְקַנֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ.
כז מַכָּה שֶׁנִּתְרַפְּאָה, נוֹתְנִין עָלֶיהָ רְטִיָּה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא כִּמְשַׁמְּרָהּ.
כח הַמֵּפִיס שְׁחִין בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרוֹפְאִים עוֹשִׂים שֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים בִּרְפוּאָה לְהַרְחִיב פִּי הַמַּכָּה, הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ שֶׁזּוֹ הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹפֵא; וְאִם הֱפִיסָה כְּדֵי
(כא) לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה שֶׁבָּהּ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
באר היטב (כא) להוציא. ואסור לחוך שחין שמוציא דם ולא דמי לליחה דהוא מפקיד פקיד. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה. מ''א ע''ש:
כט מִי שֶׁנִּגְּפָה
(כב) יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, צוֹמְתָהּ בְּיַיִן כְּדֵי לְהַעֲמִיד הַדָּם, אֲבָל לֹא בְּחֹמֶץ מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָזָק וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה; וְאִם הוּא מְעֻנָּג, אַף הַיַּיִן לוֹ כְּמוֹ הַחֹמֶץ וְאָסוּר.
באר היטב (כב) ידו. ועל גב ידיו ורגלו מותר כמ''ש ס''ו:
ל מִי שֶׁנִּשְׁמַט פֶּרֶק יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ, לֹא יְשַׁפְשְׁפֶנָּה הַרְבֵּה בְּצוֹנֵן, שֶׁזֶּהוּ רְפוּאָתוֹ, אֶלָּא רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא.
לא צִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה וְצִיצִין, שֶׁהֵן כְּמִין רְצוּעוֹת דַּקּוֹת שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵעוֹר הָאֶצְבַּע, סְבִיב הַצִּפֹּרֶן, אִם פֵּרְשׁוּ רֻבָּן כְּלַפֵּי מַעְלָה
(כג) וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ, לַהֲסִירָן בַּיָּד, מֻתָּר; בִּכְלִי, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לֹא פֵּרְשׁוּ רֻבָּן, בַּיָּד, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר; בִּכְלִי, חַיָּב חַטָּאת. וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י: כְּלַפֵּי מַעְלָה, כְּלַפֵּי רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו; וְרַבֵּנוּ תָּם פֵּרַשׁ דְּהַיְנוּ כְּלַפֵּי הַגּוּף; וְצָרִיךְ לָחוּשׁ לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים.
באר היטב (כג) ומצערות. ואם אין מצערות אותו אסור אעפ''י שהם כלפי מעלה:
לב הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו
(כד) לֹא יִגְמַע בָּהֶם חֹמֶץ וְיִפְלֹט, אֲבָל מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ אוֹ מְטַבֵּל בּוֹ כְּדַרְכּוֹ. הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ,
(כה) לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְּשֶׁמֶן
(כו) אֲבָל בּוֹלֵעַ הוּא שֶׁמֶן וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא.
באר היטב (כד) לא יגמע. וכ''ש שאסור לומר לעכו''ם לעשות לו דבר ר''ן. ופשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלה שאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס''ג. ט''ז: (כה) לא יערענו. פי' שישהא השמן בפיו דמוכח מילתא דלרפואה עביד ואפי' ע''י אניגרון אסור. ב''י בשם הרמב''ם: (כו) אבל בולע. ואם אין דרך הבריאים לבלעו אסור. מ''א:
לג גּוֹנֵחַ, מֻתָּר
(כז) לִינֹק חָלָב מֵהַבְּהֵמָה, דְּבִמְקוֹם צַעְרָא לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין לוֹ אֶלָּא צַעַר שֶׁל רָעָב, אָסוּר
(כח) לִינֹק מֵהַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת.
באר היטב (כז) לינק. שזה דוקא רפואתו: (כח) לינק. עיין מ''א:
לד לֹא תָּקֵל אִשָּׁה חָלָב מִדַּדֶּיהָ לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה, וְתֵינִיק אֶת בְּנָהּ.
לה מֻתָּר לְאִשָּׁה לְקַלֵּחַ מֵהֶחָלָב כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הַתִּינוֹק הַדַּד וְיָנִיק.
הגה: אֲבָל אָסוּר לְהַתִּיז מֵחֲלָבָהּ עַל מִי שֶׁנָּשַׁף בּוֹ רוּחַ רָעָה (כט) דְּלֵית בּוֹ סַכָּנָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
באר היטב (כט) דלית בו. וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי עיין סי''ז. מ''א:
לו אֵין לוֹעֲסִין מִצְטִיכִי,
(עסי' רי''ו סי''ג פֵּרוּשׁוֹ), וְלֹא שָׁפִין בּוֹ הַשִּׁנַּיִם לִרְפוּאָה; וְאִם מִשּׁוּם רֵיחַ הַפֶּה, מֻתָּר.
לז כָּל אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁהֵם מַאֲכַל
(ל) בְּרִיאִים מֻתָּר לְאָכְלָן וְלִשְׁתּוֹתָן לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קָשִׁים לִקְצָת בְּרִיאִים וּמוּכָחָא מִלְּתָא דְּלִרְפוּאָה עָבִיד, אֲפִלּוּ הָכֵי שָׁרֵי; וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכָל וּמַשְׁקֵה בְּרִיאִים, אָסוּר לְאָכְלוֹ וְלִשְׁתּוֹתוֹ לִרְפוּאָה. וְדַוְקָא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ בְּעָלְמָא וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא, אֲבָל אִם אֵין לוֹ שׁוּם מֵחוּשׁ, מֻתָּר.
הגה: וְכֵן אִם נָפַל (לא) לְמִשְׁכָּב, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף).
באר היטב (ל) בריאים. יש מוחקים בריאים וגורסים דברים ופירוש כלומר אעפ''י שקשה לשינים ומוכח מילתא שעושה לרפואה לגבי מעיים שרי מ''א. ומכאן יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטיטו''ן בשבת אעפ''י שינשוף אותו בשביל הנזילה כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול הלק''ט ח''א סי' ק''א. ועיין ס''ק ל''ב מש''ש בשם הט''ז: (לא) למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ''ש סי''ז מ''א. וט''ז וב''ח אסרו בכל ענין בחולה שאין בו סכנה ע''ש. ועי' יד אהרן. ודע הא דכתב הש''ע דאם אין לו שום מיחוש מותר היינו ששותה או אוכל אותו לרעבו ולצמאו וכ''כ הטור בהדיא. אבל אם עושה לרפואה אסור אעפ''י שהוא בריא פוסקים ועיין מ''א:
לח מֻתָּר לֶאֱכֹל שְׂרָפִים מְתוּקִים וְלִגְמֹעַ בֵּיצָה חַיָּה כְּדֵי לְהַנְעִים הַקּוֹל.
לט אֵין עוֹשִׂין אַפִּיקְטְוֶזִין
(פי' הֶעָרוּךְ אָפִיק טְפֵי זוּן כְּלוֹמַר לְהוֹצִיא עֹדֶף הַמָּזוֹן) דְּהַיְנוּ גְּרֵמַת קִיא אֲפִלּוּ בְּחֹל, מִשּׁוּם הֶפְסֵד אֳכָלִים; וְאִם מִצְטַעֵר מֵרֹב מַאֲכָל, בַּחֹל מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּסַם; וּבְשַׁבָּת, אָסוּר בְּסַם וּמֻתָּר בַּיָּד.
מ הַחוֹשֵׁשׁ בְּמֵעָיו, מֻתָּר לִתֵּן עֲלֵיהֶם כּוֹס שֶׁעֵרוּ מִמֶּנּוּ חַמִּין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ הֶבֶל.
מא מִי שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר, שֶׁרְפוּאָתוֹ
(לב) לָסוּךְ כַּפּוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו בְּשֶׁמֶן
וּמֶלַח, מֻתָּר לְסוּכָם בְּשַׁבָּת.
באר היטב (לב) לסוך. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים ג''כ אעפ''י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים ט''ז. ועיין ס''ק למ''ד מש''ש:
מב אֵין מִתְעַמְּלִין, הַיְנוּ
(לג) שֶׁדּוֹרֵס עַל הַגּוּף, בְּכֹחַ כְּדֵי שֶׁיִּיגַע וְיַזִּיעַ; וְאָסוּר
(לד) לִדְחֹק כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרְעִי.
באר היטב (לג) שדורס. עיין ט''ז מש''ש בזה: (לד) לדחוק. שמא יבוא להשקותו סמנים המשלשלים:
מג