הלכות פסח
סימן תכט - שאין נופלין על פניהם כל ניסן סימן תל - סימן תלא - זמן בדיקת החמץ סימן תלב - דין ברכת בדיקת חמץ סימן תלג - בדיקת חמץ סימן תלד - דינים הנוהגים תכף אחר הבדיקה סימן תלה - דין מי שלא בדק בליל י''ד סימן תלו - דין המפרש בים והיוצא בשירא סימן תלז - המשכיר בית לחברו על מי חל חובת בעור סימן תלח - עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו סימן תלט - דין מי שבדק ולא מצא מספר ככרות שהניח סימן תם - דין חמצו של עכו''ם שהפקד אצל ישראל סימן תמא - דיני מי שהלוה על חמץ סימן תמב - דין תערבת חמץ סימן תמג - דין חמץ בערב פסח לאחר שש סימן תמד - דין ערב פסח שחל להיות בשבת סימן תמה - דין בעור חמץ סימן תמו - דין מי שמוצא חמץ בתוך המועד סימן תמז - דיני תערבת חמץ בתוך הפסח סימן תמח - דין חמץ שעבר עליו הפסח סימן תמט - דין חמץ שנמצא בחנות ישראל והפועלים אינם יהודים או בהפך סימן תנ - דין ישראל ואינו יהודי שיש להם שתפות סימן תנא - דיני הגעלת כלים סימן תנב - זמן הגעלת הכלים סימן תנג - דיני החטים וטחינתם למצות סימן תנד - באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו סימן תנה - דין מים שלנו סימן תנו - שעור כמות לישת המצות סימן תנז - דין הנהגת החלה בעסת מצה סימן תנח - מצוה ללוש המצה בערב פסח סימן תנט - מקום וסדר לישת המצות סימן תס - דיני מצת המצוה סימן תסא - דיני אפית המצה סימן תסב - דין מי פרות אם מחמיצין סימן תסג - אם מתר לחרך שני שבלים יחד ודיני כרמל סימן תסד - חרדל שנתערב בתוכו קמח סימן תסה - דיני מורסן בפסח סימן תסו - אם הרק ומי רגלים ודומיו מחמיצים סימן תסז - דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכו חטה סימן תסח - שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות סימן תסט - שלא ליחד בשר לפסח סימן תע - שהבכורות מתענין בערב פסח סימן תעא - בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכל פת סימן תעב - דיני הסבה וארבע כוסות סימן תעג - דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני סימן תעד - על כוס ב' אין מברכין סימן תעה - יתר דיני הסדר סימן תעו - מנהג אכילת צלי בליל פסח סימן תעז - דיני אכילת האפיקומן סימן תעח - שלא לאכל אחר אכילת האפיקומן סימן תעט - ברכת המזון על כוס שלישי סימן תפ - סדר כוס רביעי סימן תפא - שלא לשתות אחר ארבע כוסות סימן תפב - מי שאין לו מצה שמורה סימן תפג - דין מי שאין לו יין סימן תפד - דין מי שרוצה לעשות הסדר בהרבה בתים סימן תפה - דין מי שנשבע שלא לאכל מצה סימן תפו - שעור כזית סימן תפז - סדר תפלת ערבית של פסח סימן תפח - דין סדר תפלת שחרית של פסח סימן תפט - סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העמר סימן תצ - סדר תפלת יום שני ותפלת חלו של מועד סימן תצא - סדר הבדלה במוצאי יום טוב סימן תצב - תענית שני וחמישי ושני אחר המועדים סימן תצג - דינים הנוהגים בימי העמר סימן תצד - סדר תפלת חג השבועותסימן תכט - שאין נופלין על פניהם כל ניסן
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת (א) פֶּסַח קֹדֶם לַפֶּסַח (ב) שְׁלֹשִׁים יוֹם. הגה: וּמִנְהָג לִקְנוֹת חִטִּים לְחַלְּקָן לַעֲנִיִּים לְצֹרֶךְ פֶּסַח. וְכָל מִי שֶׁדָּר בָּעִיר (ג) י''ב חֹדֶשׁ צָרִיךְ (ד) לִתֵּן לְזֶה (אוֹר זָרוּעַ). באר היטב (א) פסח. וה''ה שאר י''ט. ב''ח מ''א ח''י: (ב) ל' יום. ומתחילין מיום הפורים עצמו ח''י ויד אהרן דלא כפר''ח ע''ש. וכן בי''ט עצמו שואלין ודורשין בעניינו של יום. ומנהגינו שאין דורשין בחג עצמו גם אין אנו דורשין ל' יום קודם פסח. ואפשר משום דעיקר תקנה היה משום קרבנות. תוספות בכורות. רק בשבת שלפני פסח שקורין שבת הגדול עיין ב''ח ובח''י הטעם. ועיין יד אהרן. ומ''מ מצוה לכל א' לעסוק בה''פ ל' יום לפני הפסח ב''ח. ולעולם דורשין בשבת הגדול כשאין ע''פ חל בו דאז צריכים להקדים. מהרי''ל: (ג) יב''ח. וה''ה העני הדר פה יב''ח מחוייבים ליתן לו. ב''י בי''ד סי' רצ''ו. וכתב הסמ''ק דהאידנא סגי בל' יום. וכ''כ הרב בי''ד שם. ואם דעתו להשתקע הוי כאנשי עיר מיד כמבואר שם. וכתב המ''א ונ''ל דעני שאינו דר פה למ''ד יום מ''מ מחוייבים ליתן לו מצה לאכול. אלא שאין נותנים לו חטים ע''ש: (ד) ליתן. אפילו תלמיד חכם הפטור ממס. שכנה''ג:
ב אֵין נוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל חֹדֶשׁ (ה) נִיסָן, וְאֵין אוֹמְרִים (ו) צִדְקָתְךָ בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה, וְאֵין מַסְפִּידִין בּוֹ, וְאֵין מִתְעַנִּין בּוֹ לְהַזְכִּיר (ז) בְּצִבּוּר; וְהַבְּכוֹרוֹת מִתְעַנִּין בּוֹ בְּעֶרֶב פֶּסַח. הגה: גַּם אֵין אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן. וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין מִתְעַנִּין בּוֹ תַּעֲנִית כְּלָל, אֲפִלּוּ יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ; אֲבָל תַּעֲנִית (ח) חֲלוֹם, מִתְעַנִּין. וְאֵין אוֹמְרִים מִזְמוֹר (ט) לְתוֹדָה וְאֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם וְלַמְנַצֵּחַ (י) בְּעֶרֶב פֶּסַח וְלֹא בְּיוֹם טוֹב, (מִנְהָגִים). וְנוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת קְצָת בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם אַחַר הֶחָג, וְהוּא (יא) אִסְרוּ חַג, (גְּמָרָא וְרַשִׁ''י פֶּרֶק לוּלָב). באר היטב (ה) ניסן. מפני שי''ב נשיאים הקריבו י''ב ימים וכל יום הקרבן היה י''ט שלו ואח''כ ע''פ ופסח ואסרו חג. א''כ יצא רוב החדש בקדושה. (ובש''ס דמנחות הטעם מריש ירחא דניסן אתותב חגא דשבועות ע''ש עח''י הנ''מ). לפיכך עושים כולה קודש: (ו) צדקתך. גם א''א י''ר של אחר קריאת התורה גם אין מזכירין בו נשמות גם א''א קדיש אחר צ''ה ונקוט כללא בידך דצ''ה וצו''ץ ורחום וחנון שוים הם. וכ' רמ''א בי''ד סי' ת''א שא''א צ''ה בע''ש אחר חצות וה''ה בערב יו''ט ובער''ח ובערב חנוכה אומרי' אחר חצות. (ובהרבה מקומות באשכנז אומרים אחר חצות בהליכה) לבוש. ועשל''ה שיש לקרות בניסן כל יום הנשיא שלו ובי''ג פ' בהעלתך עד כן עשה את המנורה: (ז) בצבור. פי' דאין מזכירין התענית בצבור אבל מ''מ היחיד שנהג להתענות בה''ב מותר להתענות בו לדעת המחבר. לכן כתב הרמ''א שאין מתענין בו תענית כלל: (ח) חלום מתענין. וא''צ למיתב תענית לתעניתו ואם התענה בשבת ת''ח יתענה תענית לתעניתו בניסן. וה''ה בין י''כ לסוכות או בימי הגבלה ומ''מ נ''ל דאם הוא סמוך לעשור לחדש יתענה ביו''ד לחדש שהוא תענית צדיקים כמ''ש סי' תק''פ. וה''ה אם היה ביום ראשון ר''ח ניסן מתענה מ''א. הב''ח ושל''ה כתבו דאחר א''ח יש להתענות יאר צייט וה''ה ער''ח אייר. ומ''א וט''ז וח''י כתבו דאין להחמיר דתעניתים אלו חומר' בעלמ' הם. (וח''י מסיים פוק חזי מאי עמא דבר) וחתן עיין סי' תקע''ג דינו: (ט) לתודה. שלחמי תודה היה חמץ ואפילו בע''פ אסור להקריב' שיבא לידי נותר: (י) בע''פ. ומשכימין לבה''כ בע''פ כדי שיגמור סעודתו קודם ד' שעות. מהרי''ל: (יא) א''ח. המנהג שלא להתענות בכל א''ח עמ''א. מ''כ ליתן חרם בבה''כ לאיזה צורך גדול מותר בניסן אף שאסו' בתשרי:
סימן תל -
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א שַׁבָּת שֶׁלִפְנֵי הַפֶסַח קוֹרִין אוֹתוֹ שַׁבָּת הַגָּדוֹל, מִפְנֵי (א) הַנֵּס שֶׁנַּעשָׂה בּוֹ. הגה: וְהַמִּנְהָג לוֹמַר בְּמִנְחָה (ב) הַהַגָּדָה, מִתְּחִלַּת עֲבָדִים הָיִינוּ עַד לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ; וּפוֹסְקִים לוֹמַר בָּרְכִי נַפְשִׁי (מִנְהָגִים). באר היטב (א) הנס. שלקחו כל א' שה בעשור לחדש ואותו שנה היה יו''ד בחדש בשבת והקשו הוה ליה לקבוע ביו''ד לחדש אפי' חל בחול עיין אחרונים ובח''י. ומה שהקשה הב''י דאם כן כל הד' ימים יהיו נקראים גדולים י''ל דהנס היה שאומרים לשחוט לאלהיהם ובשבת אמר המצרי אמת הוא ומה שלא שחטו משום שהוא שבת משא''כ בשאר ימים מהרב רבי משה רבי אליוש. אין מפטירין וערבה אלא כשחל שבת הגדול בע''פ וכ''נ. רש''ל היה דורש שכל א' יאכל מעט קודם הפסח מקמח של פסח כי שמא היה שם חשש חימוץ ויתלה במה שאכל. (ומ''א תמה עליו דז''א אלא בדבר יבש עיין י''ד סימן ק''י וקמח בקמח הוי דבר לח ע''ש וח''י כ' דדינא קאמר ואע''ג דלא מהני עכ''פ כ''א בנפל אחד מהם בשוגג ע''ש). טוב ליתן ממנו לעניים. מט''מ ושל''ה: (ב) ההגדה. אפי' חל שבת הגדול בע''פ:
סימן תלא - זמן בדיקת החמץ
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א (א) בִּתְחִלַּת לֵיל י''ד בְּנִיסָן בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר, בַּחֹרִין וּבַסְדָקִין, בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לְהַכְנִיס שָׁם חָמֵץ. באר היטב (א) בתחלת. פי' סמוך לכניסת הלילה רי''ו ור''ן מ''א והח''י פסק דהבדיקה צריך להיות בלילה ממש אחר צאת הכוכבים ולא בה''ש. (והראב''ד דייק מלשון אור דר''ל שישנו עדיין קצת יום דמשום לישנא מעליא לא ה''ל לתנא משים אור לחושך ור''פ ס''ל דביה''ש דוקא ומזה דייק בח''י כשלא קרא ק''ש קודם בדיק' ובאים שני חיובים כא' יקרא תחילה כי תדיר היא ע''ש:
ב יִזָּהֵר כָּל אָדָם (ב) שֶׁלֹּא יַתְחִיל בְּשׁוּם מְלָאכָה (ג) וְלֹא יֹאכַל, עַד שֶׁיִּבְדֹּק. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ עֵת קָבוּעַ לִלְמֹד, (ד) לֹא יִלְמֹד עַד שֶׁיִּבְדֹּק; וְאִם הִתְחִיל לִלְמֹד מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ה) שֶׁצָּרִיךְ לְהַפְסִיק, וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. באר היטב (ב) שלא יתחיל. וחצי שעה קודם הזמן אסור דילמא אתי לאמשוכי ומי שלא בדק בלילה אסור ביום עד שיבדוק: (ג) ולא יאכל. וטעימה בעלמא שרי והיינו פירות או כביצה פת כמ''ש ססי' רל''ב ע''ש: (ד) לא ילמוד. והלומד שיעו' בבה''כ מותר דדוקא מי שלומד בביתו אסור שאינו מוכרח לקום ממקומו אבל זה ילך בודאי לביתו כנה''ג. וכתב המג''א ונ''ל דוקא מי שאומר דבר הלכה בלא פלפול אבל אסור לעסוק בפלפול אפי' אינו בביתו דבזה ודאי איכא למגזר דילמא ממשכ' ליה שמעתא. כ' הב''ח מי שלא התפלל ערבית עם הציבור מתפלל בביתו קודם הבדיקה דאיכא למיחש שמא יטרד בבדיקתו וישכח מלהתפלל אבל מי שמתפלל לעולם ערבית ביחידי בלילה יבדוק תחלה כיון דדש ביה לא ישכח: ומ''א כתב כיון דזמן הבדיקה הוא קודם צ''ה יבדוק ואח''כ יתפלל אחר צ''ה ואם לא בדק עד אחר צ''ה יתן לאחר לבדוק והוא יתפלל. ואי ליכא אחר יעשה כמ''ש הב''ח ועס''ק א' מש''ש. ואותן הרגילים להתפלל ערבית ביו''ד יתפללו תחלה בבה''כ דטורח הוא לקבצם אח''כ. מ''א: (ה) שצריך. ואם אמר לחבירו שיזכיר לו הבדיקה מותר כדלעיל סימן רע''ה ס''ג עט''ז:
סימן תלב - דין ברכת בדיקת חמץ
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִבְדֹּק יְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ (א) עַל בִּעוּר חָמֵץ. וְאִם הִתְחִיל לִבְדֹּק בְּלֹא בְּרָכָה, יְבָרֵךְ כָּל זְמַן (ב) שֶׁלֹּא סִיֵּם בְּדִיקָתוֹ, (כָּל בּוֹ); וְיִזָּהֵר (ג) שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בֵּין הַבְּרָכָה לִתְחִלַּת הַבְּדִיקָה. וְטוֹב שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בִּדְבָרִים אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּגְמֹר (ד) כָּל הַבְּדִיקָה, כְּדֵי שֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ לִבְדֹּק בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ חָמֵץ. באר היטב (א) על ביעור. ואם בירך לבער יצא הסכמת אחרונים ועיין ט''ז בסימן קע''ז ס''ק ד' ויטול ידיו קוד' הברכה והוא רק משום נקיות. והא דאין מברכין שהחיינו על בדיקת החמץ. לפי שהבדיקה היא צורך הרגל סמכינן אזמן דרגל. (ורש''ל דחה טעם זה להיות מוי''ו ולמעלה חל האיסו'. וח''י בשם חמיו הגאון זכרונו לברכה תי' דעכ''פ אינו עובר בבל יראה עד הלילה ועיין ט''ז ס''ק ג') ועיין ט''ז ובח''י: (ב) שלא סיים. ואם סיים יברך למחר בשעה שעוסק בשריפה ט''ז ומ''א. וח''י כתב דלאחר שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל וכ''פ הב''ח ע''ש. ובכנה''ג כתב דכה''ג יש לברך בלא שם ומלכות: (ג) שלא ידבר. ודוק' דברים שאין צורך בדיקה ואם דבר קודם שהתחיל לבדוק חוזר ומברך. מ''א ח''י: (ד) כל הבדיקה. ובזה א''צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה. מ''א ח''י:
ב בִּבְרָכָה אַחַת יָכוֹל לִבְדֹּק כַּמָּה בָּתִּים. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה, יַעֲמִיד (ה) מִבְּנֵי בֵּיתוֹ אֶצְלוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, וְיִתְפַּזְּרוּ לִבְדֹּק אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ עַל (ו) סְמַךְ בְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ בַּעַל הַבַּיִת. הגה: (ז) וְנוֹהֲגִים לְהַנִּיחַ פְּתִיתֵי חָמֵץ בַּמָּקוֹם שֶׁיִּמְצָאֵם הַבּוֹדֵק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בִּרְכָּתוֹ לְבַטָּלָה, (מַהֲרִ''י ברי''ן). וּמִיהוּ אִם (ח) לֹא נָתַן לֹא עִכֵּב, דְּדַעַת כָּל אָדָם עִם הַבְּרָכָה לְבַעֵר אִם נִמְצָא. (כָּל בּוֹ). באר היטב (ה) מבני ביתו. וה''ה אחר שאינו מבני ביתו (והא דאין השליח ג''כ מברך עיין י''ד הלכות שחיטה ועיין א''ע סימן ל''ח וכשהבתים רחוקים לא מהני דמדמי להו הפר''ח למי שבירך אטלית קטן בביתו דמברך אטלית גדול בבה''כ) ועכ''פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו: (ו) סמך ברכה. ויענו אמן על ברכתו ואם אינם עומדין אצל ברכתו אין יכול לשלח אותם לבדוק. ח''י. ואם הבע''ה אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך מ''א. ולכתחלה יחזור אחר אנשים בני מצות ובדיעבד סגי בנשים ובעבדים [וקטנים] אבל לא בשפחה כנענית שלנו. ח''י: (ז) ונוהגים. והנוהגים להניח יזהרו שלא יניחו אלא חמץ קשה שלא יפרך ובמקום המשומר מפני התינוקות והעכברים: (ח) לא נתן. וכן ראוי לנהוג לכתחילה דחיישינן שמא יניחנו במקום שלא ימצאם הבודק. ט''ז. והאריז''ל כתב מנהג זה ויניח יו''ד פתיתים והוא ע''פ סוד גדול. גם הח''י מיישב ומקיים שלא לבטל מנהג של ישראל (וט''ז בשם תמים דעים כתב דמנהג נשים הוא ובמהרי''ו כתב טעם למנהג וכן ח''י נתן טעם לדבר ע''ש):
סימן תלג - בדיקת חמץ
וּבוֹ י''א סְעִיפִים
א הַבְּדִיקָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה (א) לְאוֹר הַנֵּר וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה. וְאִם עָבַר וְלֹא בָּדַק לֵיל י''ד כְּשֶׁבּוֹדֵק בְּיוֹם י''ד, לֹא יִבְדֹּק לְאוֹר הַחַמָּה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. וְאַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב, אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה, דַּיּוֹ; וְהוּא הַדִּין כְּנֶגֶד (ב) אֲרֻבָּה שֶׁבַּחֶדֶר. באר היטב (א) לאור הנר. ובליל י''ד ואף אם בדק יום י''ג לאור הנר צריך לחזור ולבדוק ליל י''ד. אכן אם בדק ליל י''ג ונזהר היטב שלא להכניס עוד חמץ א''צ לבדוק עוד. ח''י ע''ש והלבוש והב''ח כתבו דאף אם בדק ליל י''ג צריך לחזור ולבדוק בליל י''ד. וסיים הח''י דאם רוצה להחמיר על עצמו עכ''פ לא יברך ליכנס עצמו לחשש ספק ברכה אך יחזור וישתמש בתוכה חמץ ואז יוכל לחזור ולברך ולבדוק. ועיין בהלק''ט ח''א סי' תנ''ג ועיין יד אהרן: (ב) ארובה. היינו חלון בגג (עיין פ''ה דביצה משנה א' ופ' י' דאהלות). ואם יש שם מחיצה של זכוכית אסור לבדוק כנגדו. מ''א:
ב אֵין בּוֹדְקִין לְאוֹר (ג) הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר, וְלֹא בְּנֵר שֶׁל חֵלֶב, וְלֹא שֶׁל שֻׁמָּן, וְלֹא שֶׁל שֶׁמֶּן, אֶלָּא בְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה. הגה: וְהוּא יְחִידִי, אֲבָל שְׁתֵּי נֵרוֹת בְּיַחַד, אֲפִלּוּ קְלוּעִים, דִּינָם כַּאֲבוּקָה (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם אֲגֻדָּה). באר היטב (ג) האבוק'. ואפי' בדיעבד לא מהני אבל נר של חלב ושל שומן מהני בדיעבד. ושל שמן דינו כאבוקה ואם אין לו נר של שעוה יבדוק בשל שמן ואם אין לו שמן יבדוק לכתחלה בשל חלב ואין לבדוק בעץ שקורין קי''ן ח''י:
ג בּוֹדֵק כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הִכְנִיסוּ בָּהֶם חָמֵץ. וְלָכֵן כָּל חַדְרֵי הַבַּיִת וְהָעֲלִיּוֹת צְרִיכִים בְּדִיקָה; שֶׁפְּעָמִים אָדָם נִכְנַס בָּהֶם וּפִתּוֹ בְּיָדוֹ. אֲבָל אוֹצְרוֹת יַיִן (ד) שֶׁאֵין מִסְתַּפֵּק מֵהֶם, וְכֵן מַתְבֵּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה. באר היטב (ד) שאין מסתפק. ואם מסתפק ויש לו קבע שנוטל בפעם אחד מה שצריך לסעודה א''צ בדיקה. מ''א. כתב (מהרי''ל) [מהרי''ו] בתשובה מקום שאוכלים שם כל השנה יש לבדוק תחת הספסלים דא''א שלא נפל שם מן החמץ והוי חמץ ברור אי ליכא שם תרנגולים. ולא ישליך חטים לתרנגולים במקום לח שלשים יום קודם לפסח. מהרי''ל:
ד חֹרֵי הַבַּיִת וְזִיזִין הַבּוֹלְטִים מֵהַכְּתָלִים, שֶׁאֵינָם גְּבוֹהִים הַרְבֵּה וְלֹא נְמוּכִים הַרְבֵּה, צְרִיכִים בְּדִיקָה; אֲבָל הַגְּבוֹהִים שֶׁאֵין יַד הָאָדָם מַגַּעַת שָׁם, וְהַנְּמוּכִים (ה) פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה. באר היטב (ה) פחות מג''ט. ואם התינוקות מצויים צריכים בדיקה:
ה גַּג הַיָּצִיעַ וְהַמִּגְדָּל שֶׁגַּגֵּיהֶם מְשֻׁפָּעִים וּמִפְּנֵי כָּךְ אֵין גַּגֵּיהֶם רְאוּיִן לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, אֵינָם צְרִיכִין בְּדִיקָה אֲפִלּוּ הֵם בְּתוֹךְ הַבַּיִת.
ו רֶפֶת שֶׁל בָּקָר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, שֶׁאִם הָיָה שָׁם חָמֵץ הַבְּהֵמוֹת יֹאכְלוּהוּ. וְכֵן לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁאִם הָיָה שָׁם חָמֵץ הַתַּרְנְגוֹלִים יֹאכְלוּהוּ. וְכֵן אֶמְצָעָהּ שֶׁל חָצֵר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה, שֶׁאִם הָיָה שָׁם חָמֵץ הָעוֹרְבִים וּשְׁאָר עוֹפוֹת הַמְצוּיִם שָׁם יֹאכְלוּהוּ. וְהָנֵי מִלֵּי מִסְפֵק חָמֵץ, אֲבָל וַדַּאי חָמֵץ לֹא. הגה: אֲבָל לְקַמָּן סִימָן תמ''ה סָעִיף ג' (ו) מְבֹאָר דְּמֻתָּר לְהַשְׁלִיךְ חָמֵץ בְּמָקוֹם שֶׁהָעוֹפוֹת מְצוּיִים, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבַעֵר מִשָּׁם אֲפִלּוּ חָמֵץ וַדַּאי, עַד לְאַחַר זְמַן אִסּוּרוֹ. באר היטב (ו) מבואר. ע''ש בט''ז ומ''א וח''י מה שתירצו:
ז חֹר שֶׁבֵּין יְהוּדִי לַחֲבֵרוֹ, כָּל אֶחָד בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְהַשְּׁאָר מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, וְדַיּוֹ; וְשֶׁבֵּין יְהוּדִי לְעַכּוּ''ם אֵינוֹ צָרִיךְ (ז) בְּדִיקָה כְּלָל, שֶׁמָּא יֹאמַר: כְּשָׁפִים הוּא עוֹשֶׂה לִי וְנִמְצָא בָּא לִידֵי סַכָּנָה. באר היטב (ז) בדיקה כלל. ומ''מ ביום יבדוק לאור היום כדרך שהשתמש שם. כ''מ מ''א ח''י:
ח כֹּתֶל שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ בַּחֹרִין, וְנָפַל וְנַעֲשָׂה גַּל, אֲפִלּוּ אֵינוֹ גָּבוֹהַּ ג' טְפָחִים כְּדֵי חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק תַּחְתָּיו כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת (ח) עַקְרָב שֶׁמְּצוּיִים בַּגַּלִּים חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא אַחַר שֶׁיַּשְׁלִים בְּדִיקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּמִצְוָה יְחַפֵּשׂ אַחַר מַחַט שֶׁנֶּאֱבַד לוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְהָנֵי מִלֵּי בִּסְתָם, אֲבָל בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו חָמֵץ, אִם אֵין עָלָיו גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, צָרִיךְ לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם בְּמָרָא וַחֲצִינָא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה; וְאִם יֵשׁ עָלָיו גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, (ט) מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. באר היטב (ח) עקרב. דוקא במקום שמצוים עקרבים. ועסי' ק''ד ס''ב דמשמע דנחש לא ברי הזיקו וצריך לבדוק. מ''א: (ט) מבטלו. וכתבו האחרונים שיכול לאוכלו אחר הפסח הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ואין לחוש בו להערמה הואיל ונפל עליו מפולת. והב''ח הניח זה בצ''ע גם הט''ז מחלק בדין זה גם המ''א כ' בשם תשובת הרשב''א שרב האי אוסר ואם לא ביטלו והוא לאחר זמן איסורו צריך לפנות המפולת כדי לבער החמץ כיון שאינו ברשותו עוד לבטלו. אחרונים וכתב המ''א דאם נפל עליו גל גדול דאין בידו לפקחו והוא אבוד ממנו ומכל אדם מותר אפי' בלא ביטלו דלא קרינן ביה שלך:
ט מַרְתֵּף שֶׁמְּסֻדָּרִין בּוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל חָבִיּוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ עַד שֶׁנִּתְמַלֵּא כֻּלּוֹ, וְחוֹזְרִין וּמְסַדְּרִין שׁוּרוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַתַּחְתּוֹנוֹת עַד הַקּוֹרָה, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶלָּא שׁוּרָה הַעֶלְיוֹנָה וְאַחֶרֶת לְמַטָּה מִמֶּנָּה; דְּהַיְנוּ שׁוּרָה עַל פְּנֵי רֹחַב הַמַּרְתֵּף, וְלֹא עַל כָּל שֶׁטַח הַמַּרְתֵּף אֶלָּא עֶלְיוֹנָה הָרוֹאָה אֶת הַקּוֹרָה וְאֶת הַפֶּתַח, וְאַחֶרֶת לְמַטָּה מִמֶּנָּה.
י בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת צְרִיכִים (י) בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת מַכְנִיסִים בָּהֶם חָמֵץ. באר היטב (י) בדיקה. היינו בליל י''ד מ''א ונראה אם עבר ולא בדק בליל י''ד בודק אפי' לכתחלה ביום י''ד לאור החמה כמו אכסדרה שאורה ג''כ רב. ולא ראיתי נזהרים בזה לבדוק הבה''כ רק סגי להו בכיבוד בעלמא ביום וראוי להזהיר ע''ז השמשים של בה''כ וכ''כ מהרי''ל. וכתב עוד דיש מקומות מכריזין אחר בדיקת בה''כ שלא יבואו עוד שם התינוקות עם חמץ:
יא הַמְכַבֵּד חַדְרוֹ (יא) בְּי''ג בְּנִיסָן וּמְכַוֵּן לִבְדֹּק הֶחָמֵץ וּלְבַעֲרוֹ, וְנִזְהָר שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס שָׁם עוֹד חָמֵץ, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לִבְדֹּק (יב) בְּלֵיל י''ד. הגה: וְכָל אָדָם צָרִיךְ לְכַבֵּד חֲדָרָיו קֹדֶם הַבְּדִיקָה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פְּסָחִים). וְהַכִּיסִים אוֹ בָּתֵּי יָד שֶׁל בְּגָדִים (יג) שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם לִפְעָמִים חָמֵץ, צְרִיכִין בְּדִיקָה (מַהֲרִי''ו). באר היטב (יא) בי''ג. דוקא ביום. אבל אם בדק בליל י''ג א''צ לחזור ולבדוק בליל י''ד וכמ''ש בס''ק א': (יב) בליל י''ד. ואכסדרה אם בדק ביום י''ג לאור החמה יצא. מיהו עכ''פ יש לבדוק חדר א' בלילה. מ''א: (יג) שנותנים בהם. ומי שאין דרכו בכך א''צ בדיקה ד''מ מ''א וח''י מחמיר ע''ש:
סימן תלד - דינים הנוהגים תכף אחר הבדיקה
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א (א) אַחַר הַבְּדִיקָה יְהֵא נִזְהָר בֶּחָמֵץ שֶׁמְּשַׁיֵּר לְהַצְנִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ בְּדִיקָה (ב) אַחֶרֶת, כְּגוֹן אִם יִטְּלֶנּוּ עַכְבָּר בְּפָנָיו אוֹ אִם יֶחְסַר לַחְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁיַּנִּיחַ עֶשֶׂר כִּכָּרוֹת וְיִמְצָא תֵּשַׁע, אֲבָל בִּסְתָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם חָסֵר מִמֶּנּוּ אִם לָאו, לֹא. וְאִם כָּפָה עָלָיו כְּלִי וְלֹא מְצָאוֹ, (ג) אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק, שֶׁוַּדַּאי אָדָם נְטָלוֹ. לְכָךְ יִכְפֶּה עָלָיו כְּלִי אוֹ יִתְלֶנּוּ בָּאֲוִיר אוֹ יַנִּיחֶנּוּ (ד) בְּתֵבָה, מָקוֹם שֶׁאֵין עַכְבָּר יָכוֹל לָבֹא. באר היטב (א) אחר הבדיקה. ל''ד דה''ה קודם התחלת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ב''ח וח''י והיד אהרן ומ''א. ובחנם השיג עליו הט''ז בזה ע''ש. והעולם אינן מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה. אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולאו שפיר עבדי. אחרונים: (ב) אחרת. (וה''ה דצריך אז לבטל שנית. ב''י בשם ר''ן). ומ''מ אינו צריך לברך שנית. ח''י: (ג) א''צ. אם א''א לתינוק ליטלו. מ''א: (ד) בתיבה. ובח''מ סימן רצ''א סי''ג פסק רמ''א דתיבה חתורה אצל עכברים ע''ש וי''ל ודו''ק:
ב אַחַר הַבְּדִיקָה מִיָּד בַּלַּיְלָה יְבַטְּלֶנּוּ וְיֹאמַר: כָּל (ה) חֲמִירָא דְּאִיתֵיהּ בִּרְשׁוּתִי דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וּדְלָא בִּעַרְתֵּיהּ לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא (דְּאַרְעָא). הגה: וְיֹאמַר הַבִּטּוּל בל' שֶׁמֵּבִין (מַהֲרִ''י ברי''ן). (ו) וְאִם אֲמָרוֹ בל' הַקֹּדֶשׁ כָּל חֲמִירָא כּוֹלֵל חָמֵץ וּשְׂאוֹר (ת''ה סִימָן קל''ד), אֲבָל בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת צָרִיךְ (ז) לְהַזְכִּיר כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ), וְטוֹב לַחֲזֹר וּלְבַטְּלוֹ פַּעַם אַחֶרֶת בְּיוֹם י''ד סוֹף שָׁעָה חֲמִישִׁית, קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית, שֶׁמִּשֶּׁתַּגִּיעַ שָׁעָה שִׁשִּׁית נֶאֱסָר וְאֵין בְּיָדוֹ לְבַטְּלוֹ. הגה: וְאֵין לְבַטְּלוֹ בַּיּוֹם אֶלָּא לְאַחַר שֶׁשָּׂרַף הֶחָמֵץ, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת שְׂרֵפָה בֶּחָמֵץ שֶׁלּוֹ (מַהֲרִי''ו). באר היטב (ה) חמירא. לפי שלחם היא חיות האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו לכך ניתקן בלשון תרגום שלא יבינו המזיקים והמקטריגים. סדה''י: (ו) בלשון. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלשון הקודש יצא ודוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שמפקיר חמצו דאם אינו יודע לא יצא וכ''כ מהרי''ל ומהרי''ו ומ''א ועיין ח''י: (ז) כל אחד. המדקדק במעשיו יאמר נוסח זה. כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ב''ח ח''י:
ג בְּבִטּוּל הַיּוֹם יֹאמַר: דַּחֲזִיתֵיהּ וּדְלָא חֲזִיתֵיהּ, דְּבִעַרְתֵּיהּ וּדְלֹא בִּעַרְתֵּיהּ.
ד שְׁלוּחוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל. וּכְשֶׁמְּבַטֵּל שָׁלִיחַ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: חֲמֵצוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי יְהֵא בָּטֵל וְכו' (תשו' מַהֲרִ''י ברי''ן). אִם אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ, יְבַטֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא; וְאִם (ח) אֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן, טוֹב שֶׁתְּבַטֵּל אִשְׁתּוֹ. באר היטב (ח) אינו. פי' שאינו רגיל לעשות כן וחיישינן שמא ישכח. אפוטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים ח''י. והב''ח פסק דאין לבטל על ידי שליח ועכ''פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ עיין ט''ז:
סימן תלה - דין מי שלא בדק בליל י''ד
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א לֹא בָּדַק בְּלֵיל י''ד, יִבְדֹּק (א) בְּיוֹם י''ד בְּאֵיזוֹ שָׁעָה שֶׁיִּזְכֹּר מֵהַיּוֹם. לֹא בָּדַק כָּל יוֹם י''ד, יִבְדֹּק (ב) בְּתוֹךְ הַפֶּסַח. לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, יִבְדֹּק לְאַחַר הַפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּחָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה; וְעַל הַבְּדִיקָה שֶׁלְּאַחַר הַפֶּסַח (ג) לֹא יְבָרֵךְ. באר היטב (א) ביום י''ד. והיינו לאור הנר וכן כל הבדיקות אפי' לאחר הפסח שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה. פוסקים: (ב) בתוך הפסח. ואפי' כבר ביטל ואפי' בי''ט עצמו בודק אע''פ שאינו יכול לשרפו בי''ט מ''מ יוכל לכפות עליו כלי עד מוצאי י''ט ט''ז מ''א. ואפי' בי''ט האחרון של פסח צריך לבדוק מ''א. מי שלא בדק חמץ קודם זמן איסורו ומת אין היורשים מברכין על הבדיקה וביעור כיון שאינם מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם. ח''י: (ג) לא יברך. אבל על הבדיקה שבתוך הפסח צריך לברך אעפ''י שביטל. ח''י והט''ז נסתפק בזה דאם ביטלו אם צריך לבער ע''ש. ומדברי המ''א משמע שדעתו שיש לברך אע''פ שביטלו אך היכא שבדק וביטל ומצא חמץ בתוך הפסח הניח בצ''ע אם יברך עליו כיון שביטלו קודם פסח וקיים תקנת חכמים בבדיקה ולענ''ד נראה עיקר שיש לברך בשעת ביעורו וגם המ''א עצמו בר''ס תמ''ו כתב בפשיטות דצריך לברך בשעת הביעור בין אם נתחמץ לו דבר בתוך פסח בין במוצ' חמץ בתוך פסח צריך לברך וכאן הניח הדבר בספק וצ''ע. וכל זה בנמצא חמץ גמור אבל חמץ משהו שנמצא תוך פסח אין לברך עליו עמ''א סימן תמ''ו ס''ק א':
סימן תלו - דין המפרש בים והיוצא בשירא
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א הַמְפָרֵשׁ מִיַּבָּשָׁה לַיָּם אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ (א) בְּבֵיתוֹ מִי שֶׁיִּבְדֹּק תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, (ב) זָקוּק לִבְדֹּק. וְלֹא יְבָרֵךְ אָז עַל בִּעוּר חָמֵץ (כָּל בּוֹ). קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם (ג) אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ פֶּסַח יְבַטְּלֶנּוּ, (טוּר). וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח, צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב פֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ (ד) אוֹצָר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, זָקוּק לִבְדֹּק (ה) וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂהוּ אוֹצָר; וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח (ו) אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הגה: וְאוֹצַר חִטִּים שֶׁיֵּשׁ (ז) חִטִּים מְחֻמָּצִים בְּקַרְקָעִית הַבּוֹר, אִם נַעֲשָׂה הָאוֹצָר שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ זָקוּק לְבַעֵר אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וּמִיהוּ לְאַחַר פֶּסַח כְּשֶׁמְּפַנֶּה הָאוֹצָר, אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָן חִטִּים; וְאִם אֵין שָׁם חָמֵץ יָדוּעַ אֶלָּא סָפֵק, מֻתָּר לִמְכֹּר הָאוֹצָר כֵּן בְּיַחַד. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן ע'). באר היטב (א) בביתו. אבל אם מניח מי שיבדוק א''צ לבדוק דשלוחו של אדם כמותו ח''י בשם אחרונים דלא כב''ח ע''ל ס''ס תל''ד: (ב) זקוק לבדוק. בלילה שלפני יציאתו לאור הנר. ואם שכח לבדוק בלילה יבדוק ביום. וכ' הט''ז דאז אין צריך שיבטל אלא ימתין כשיגיע פסח ויבטל. ומ''א השיג על הט''ז בזה דכיון דחל עליו חובת הבדיקה צריך ג''כ ביטול. וח''י הסכים עם הט''ז: (ג) א''צ לבדוק. וכתב ב''ח ומ''א דאם יש שם חמץ ידוע חייב לבערו לעולם קודם שיצא ועיין ח''י: (ד) אוצר. כלומר שנשתמשו שם חמץ ואח''כ רוצה להניח שם עצים או ד''א: (ה) ואח''כ כונס. ואם לא בדק קודם צריך לפנות האוצר ולבדוק ואפשר דה''ה להיוצא בשייר' תוך למ''ד ולא בדק צריך לחזור לביתו או לשלוח שליח שיבדוק. מ''א: (ו) א''צ לבדוק. אבל חמץ ידוע צריך לבער כמו שכתב ס''ק ג': (ז) חטים מחומצים. הט''ז השיג על הרב בדין זה. והח''י מיישבו ע''ש:
ב וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּקֹדֶם ל' יוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק הַיְנוּ כְּשֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח אוֹ אַחֲרָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק כֵּיוָן שֶׁהוּא קֹדֶם ל' יוֹם וּכְשֶׁיַּגִּיעַ פֶּסַח יְבַטְּלֶנּוּ, אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק אֲפִלּוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם שָׁכַח וְלֹא בָּדַק, יְבַטֵּל כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַפֶּסַח וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַבִּטּוּל. הגה: גַּם (ח) אִשְׁתּוֹ תִּבְדֹּק וּתְבַטֵּל בְּבֵיתוֹ, דִּילְמָא יִשְׁכַּח לְבַטֵּל בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא (כָּל בּוֹ). באר היטב (ח) אשתו תבדוק. אפילו לא צוה לה שתבדוק. עמ''א ובח''י:
ג יִשְׂרָאֵל (ט) הַיּוֹצֵא מִבֵּית עַכּוּ''ם תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנִכְנַס בְּבַיִת אַחֵר בְּעִיר זוֹ, אוֹ הוֹלֵךְ לְעִיר אַחֶרֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר בֵּית הָאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁהֲרֵי יְקַיֵּם (י) מִצְוַת בִּעוּר בְּאוֹתוֹ בַּיִת אַחֵר. אֲבָל אִם הוּא מְפָרֵשׁ אוֹ יוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְלֹא יִכָּנֵס בְּפֶסַח בַּבַּיִת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחָל עָלָיו חוֹבַת הַבִּעוּר כֵּיוָן שֶׁהוּא תּוֹךְ ל' יוֹם, וְצָרִיךְ לְבַעֵר בֵּית הָעַכּוּ''ם שֶׁהוּא יוֹצֵא מִמֶּנּוּ כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת בִּעוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ''ם יִכָּנֵס לַבַּיִת בְּפֶסַח; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּשֶׁנִּכְנָס בּוֹ הָעַכּוּ''ם (טוּר). באר היטב (ט) היוצא מבית עכו''ם. אבל מבית ישראל וישראל אחר דר בו בכל ענין אינו מחויב לבדוק כי על ישראל השני מוטל חיוב הבדיקה מבית שדר בו. מ''א ח''י: (י) מצות ביעור. לפי מש''כ הרב לעיל ס''ס תל''ג. דהכיסים ובתי ידים של הבגדים צריכין לבדוק א''כ יוצא בשיירא ומפרש ג''כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה ואפשר לו' כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עיקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש. ח''י. כל ל' יום צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא ישאר חמץ בו באופן שלא יוכל להסירו בנקל. ב''ח ומהרי''ל:
סימן תלז - המשכיר בית לחברו על מי חל חובת בעור
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ לְצֹרֶךְ י''ד וּמִמֶּנּוּ וָאֵילָךְ, (א) וְקֹנֵהוּ בְּא' מֵהַדְּרָכִים שֶׁשְּׂכִירוּת קַרְקַע נִקְנֶה בּוֹ, אִם עַד (ב) שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ הַמַּפְתֵּחַ חָל י''ד (ג) עַל הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק; וְאִם מִשֶּׁמָּסַר לוֹ הַמַּפְתֵּחַ חָל י''ד, (ד) עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק. באר היטב (א) וקנהו. אבל כשעדיין לא קנאו אע''פ שהמפתח ביד השוכר אין צריך לבדוק דהוה ליה כמי שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק. מ''א ח''י: (ב) שלא מסר לו המפתח. (ומסירת מפתח לבד לא מהני כלל דהוי כאלו מסרו לשמרו ד''מ בשם ר''ן) ואף אם מסר המפתח לשוכר וחזר והפקיד למשכיר על המשכיר לבדוק כיון שהחמץ שלו והמפתח בידו אבל במפקיד ביד אחר אין עליו חיוב בדיקה לכולי עלמא ובית שאינו נעול אם כבר החזיק בה השוכר עליו לבערו. ח''י: (ג) על המשכיר לבדוק. ואפש' דלדעת י''א בסעיף ג' דבמקום שנותנים שכר על הבדיקה צריך לשלם למשכי' שכר הבדיקה כיון שהשוכר קנהו והחזיק בו. ח''י: (ד) על השוכר לבדוק. גם יבטל אף שאין החמץ שלו רק של משכיר מ''מ מסתמא הוי כמו הפקירו המשכיר והשוכר שזוכה בה צריך לבטל. ומ''מ המשכיר יבטל ג''כ מ''א בשם תוס'. והח''י כת' עליו שלא ראיתי שום משמעות בתוספות ע''ש:
ב הַשּׂוֹכֵר בַּיִת מֵחֲבֵירוֹ בְּי''ד וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא בָּדוּק, אִם הוּא בָּעִיר (ה) שׁוֹאֲלוֹ אִם בְּדָקוֹ; וְאִם אֵינוֹ בָּעִיר, חֶזְקָתוֹ בָּדוּק וּמְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. באר היטב (ה) שאלו. וה''ה אם אשתו או בני ביתו בעיר יוכל למשאל להו דהרי הם נאמנים אפי' נגד החזקה כמ''ש ס''ד:
ג הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בְּחֶזְקַת בָּדוּק וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק, עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק וְאֵינוֹ מִקַּח טָעוּת; וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹדְקִים בְּשָׂכָר, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה. הגה: (ו) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ שְׂכַר הַבְּדִיקָה הוֹאִיל וְהִתְנָה בְּהֶדְיָא שֶׁיִּהְיֶה בָּדוּק. (הַמַּגִּיד פ''ב וּמַשְׁמָע לְעֵיל סי' י''ד). באר היטב (ו) וי''א דצריך להחזיר. והב''ח פסק כדיע' א' דאין להוציא ממון מיד מוחזק עיין בתש''א סי' ב' וע' בפר''ח ובח''י:
ד בַּיִת (ז) שֶׁהֻחְזַק שֶׁלֹּא בְּדָקוֹ הַמַּשְׂכִּיר וְאָמְרוּ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד אוֹ קָטָן (ח) אָנוּ בְּדָקְנוּהוּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים; וְהוּא שֶׁיְּהֵא קָטָן (ט) שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִבְדֹּק. באר היטב (ז) שהוחזק שלא בדקו. משמע דוקא כה''ג שהוא בחזקת שאינו בדוק אבל אם הוא מוחזק שיש בו ודאי חמץ ואמרו אנו בדקנוהו וביערנו אפשר דאינם נאמנים ונסתלק בזה תמיהת המ''א על רמ''א ע''ש ח''י. (ובסא''ר הוכיח דאפילו בודאי חמץ נאמנים ע''ש): (ח) אנו בדקנוהו. ע''ל סי' תל''ב ס''ק ו' כתבתי דלכתחל' אין לסמוך אלא אאנשים בני מצות: (ט) שיש בו דעת. היינו שהגיע לחינוך:
סימן תלח - עכבר שנכנס למקום בדוק וככר בפיו
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א עַכְבָּר שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וְכִכָּר בְּפִיו, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין אֲפִלּוּ כְּדֵי כָּל הַכִּכָּר, צָרִיךְ לַחֲזֹר (א) לִבְדֹּק הַבַּיִת אַחַר הַכִּכָּר שֶׁהִכְנִיס; לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל (ב) עַכְבָּר לְפָרֵר, וְהָנֵי פֵּרוּרִין מֵעָלְמָא אָתוּ וְלֹא מֵאוֹתוֹ כִּכָּר. אֲבָל אִם תִּינוֹק נִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וְכִכָּר בְּיָדוֹ וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק (ג) שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ, וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה, שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְפָרֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵין בַּפֵּרוּרִין כְּדֵי כָּל הַכִּכָּר, (ד) צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק. דִּינֵי עַכְבָּר נִכְנַס וְיוֹצֵא הִשְׁמִיט הָרַב, הוֹאִיל וְלֹא שְׁכִיחֵי. באר היטב (א) ולבדוק אותו החדר ששם נכנס. ואם לא ידענו לאיזה חדר נכנס היינו ב' בתים ר''ס תל''ט ס''ב. מ''א: (ב) עכבר לפרר. וה''ה כלב ותרנגול. אחרונים: (ג) שחזקתו שאכלו. אפי' לא ביטלו. ב''ח ט''ז ח''י: (ד) צריך לחזור ולבדוק. ואם יש בו דעת נאמן לומר שאכלו. מ''א:
ב (ה) כַּזַּיִת חָמֵץ לְמַעְלָה עַל הַקּוֹרָה, מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְהָבִיא סֻלָּם לְהוֹרִידוֹ מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים יִפֹּל מֵהַקּוֹרָה; אֲבָל אִם הָיָה חָמֵץ בְּבוֹר, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. באר היטב (ה) כזית חמץ. אבל פחות מכזית א''צ סולם להורידו וסגי בביטול. ח''י:
סימן תלט - דין מי שבדק ולא מצא מספר ככרות שהניח
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א ט' צִבּוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ, וּבָא עַכְבָּר (א) וְנָטַל וְלֹא יָדַעְנוּ אִם נָטַל חָמֵץ אוֹ אִם נָטַל מַצָּה, וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָדְקוֹ, מִיהוּ אִם הַכִּכָּר קָטָן שֶׁיָּכוֹל הָעַכְבָּר לֶאֱכֹל תָּלִינָן לְהָקֵל שֶׁאֲכָלוֹ וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק (טוּר), שֶׁכָּל (ב) הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה; וְאִם פֵּרֵשׁ הַכִּכָּר מִמְּקוֹם קְבִיעָתוֹ, וּנְטָלוֹ הָעַכְבָּר מִשָּׁם, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק; דְּכָל דְּפָרִישׁ, (ג) מֵרֻבָּא פָּרִישׁ. באר היטב (א) ונטל. דוקא שנטל בפנינו עיין י''ד סי' ק''י ס''ג: (ב) הקבוע. ואם נתערבו הצבורים זה בזה לא מקרי קבוע: (ג) מרובא. ומ''מ אין לאכלו בפסח. ח''י:
ב ב' צִבּוּרִין, אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וְאֶחָד שֶׁל מַצָּה, וּב' בָּתִּים, אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק, וּבָאוּ שְׁנֵי עַכְבָּרִים זֶה נָטַל חָמֵץ וְזֶה נָטַל מַצָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס זֶה שֶׁנָּטַל הֶחָמֵץ; וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִים וְצִבּוּר אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס, אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶם וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם, אוֹ שֶׁבָּדַק קְצָת מֵהַבַּיִת וּמָצָא כִּכָּר, (ד) אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק. כָּךְ הֵם דִּבְרֵי הַרַמְבַּ''ם, אֲבָל מַסְקָנַת הַפּוֹסְקִים אֵינוֹ כֵּן. באר היטב (ד) א''צ. ומיירי שביטל. ב''ח מ''א ח''י:
ג הִנִּיחַ ט' כִּכְּרוֹת חָמֵץ וּמָצָא י', צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר כָּל הַט'. וְכֵן אִם הִנִּיחַ י' וּמָצָא ט', צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר כָּל הַי' שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים מַה שֶּׁהִנִּיחַ נָטַל וְאֵלּוּ אֲחֵרִים הֵם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בִּקְשׁוּרִים יַחַד, אֲבָל אִם אֵינָם קְשׁוּרִים יַחַד אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶלָּא אַחַר (ה) הָאֶחָד. באר היטב (ה) האחד. ובהניח תשעה ומצא עשרה צריך לבדוק אחר כולם:
ד הִנִּיחַ חָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק.
סימן תם - דין חמצו של עכו''ם שהפקד אצל ישראל
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א עַכּוּ''ם שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אִם הוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ מִגְּנֵבָה וַאֲבֵדָה, בֵּין שֶׁהוּא בְּבֵיתוֹ בֵּין שֶׁהוּא בְּכָל מָקוֹם בִּרְשׁוּתוֹ, (א) חַיָּב לְבַעֲרוֹ. הגה: וַאֲפִלּוּ חָזַר וְהִפְקִידוֹ בְּיַד (ב) עַכּוּ''ם אַחֵר (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ''ק דִּפְסָחִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אֵינוֹ עָלָיו אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁחַיָּב בִּפְשִׁיעָה, חַיָּב לְבַעֲרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ בַּדִּין, אֶלָּא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהָעַכּוּ''ם אַלָּם וְיִכְפֵּהוּ לְשַׁלֵּם אִם יֹאבַד, חַיָּב לְבַעֲרוֹ; (ג) וְיֵשׁ חוֹלְקִים. באר היטב (א) חייב לבערו. ואם עבר ולא ביערו כתב המ''א אם בא העכו''ם אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ ומ''מ י''ל דאסור מה''ט ליתנו לו שמא יחזור העכו''ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח ע''כ. והח''י חולק עליו וכתב דמות' לומר לו הרי שלך לפניך ע''ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' ס''ו: (ב) עכו''ם אחר. ואם קיבל העכו''ם השני אחריות דגניבה ואבידה שרי. מ''א. והח''י חולק עליו ומחמיר ועיין בפר''ח. ואם הפקידו ביד בעליו שרי וה''ה אם העכו''ם נתן חמצו ברשות עכו''ם ושם קיבל עליו ישראל אחריות. הסכמת הפוסקים: (ג) ויש חולקים. ובדיעבד יש לסמוך על דיעה ראשונה. (וכן הסכמת ח''י ע''ש). ואם הוא חייב באחריות מדינא דמלכותא מחוייב לבער לכ''ע. ח''י:
ב וְאִם (ד) אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֲרוֹ אֲפִלּוּ אִם כָּבוּשׁ תַּחַת יָדוֹ, כְּגוֹן שֶׁהוּא גֵּר תּוֹשָׁב וְשָׁרוּי עִמּוֹ בֶּחָצֵר. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְפָנָיו מְחִצָּה גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח (ה) וְיֹאכְלֶנּוּ. הגה: וְעַכּוּ''ם שֶׁהִנִּיחַ חָמֵץ בְּבֵית יִשְׂרָאֵל בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי (ריב''ש סי' ת''א); וְדַוְקָא בְּיוֹם טוֹב, (ו) אֲבָל אִם הוּא קֹדֶם יוֹם טוֹב צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה (עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תמ''ו סָעִיף א'). באר היטב (ד) אינו חייב לבערו. אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ אפילו בלא אחריות כלל. ח''י: (ה) כלי. ואע''ג דאפשר לעשות מחיצה ע''י סדין טוב לעשות בכפיות הכלי מע''י סדין דסדין הולך ובא. מ''א: (ו) אבל אם הוא קודם י''ט. וה''ה בחה''מ יש לעשות מחיצה אע''פ שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניח אלא לחצי יום יש להקל בכפיות כלי מ''א. וח''י כתב דיבער אותו אם אינו מחויב לשלם לנכרי ואין לטרוח לעשות מחיצה בחה''מ ע''ש:
ג עַכּוּ''ם שֶׁנִּכְנַס לְבֵית יִשְׂרָאֵל וַחֲמֵצוֹ בְּיָדוֹ, אֵינוֹ זָקוּק לְהוֹצִיאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה חָמֵץ שֶׁל עַכּוּ''ם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֲבָל אָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִמּוֹ עַל (ז) הַשֻּׁלְחָן וַאֲפִלּוּ בְּהֶפְסֵק מַפָּה. באר היטב (ז) השלחן. ואם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו''ם לאכול על שולחנו רק שינקה יפה השלחן אח''כ. מג''א:
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ אוֹ אֵצֶל הָעַכּוּ''ם, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַנִּפְקָד אַחֲרָיוּת, עוֹבֵר עָלָיו (ח) [אַף] הַמַּפְקִיד. באר היטב (ח) אף המפקיד. עיין ח''י ובתשו' חכם צבי סי' ל''ט ובתשובת פנים מאירות סי' מ''ו:
סימן תמא - דיני מי שהלוה על חמץ
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א עַכּוּ''ם שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ וּמִשְׁכְּנוֹ (א) בְּיָדוֹ, וְאָמַר לֵיהּ (ב) מֵעַכְשָׁו יְהֵא שֶׁלְּךָ אִם לֹא אֶפְרַע לְךָ לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, (ג) מֻתָּר אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע עַד אַחַר הַפֶּסַח; דְּמִשֶּׁהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, נִקְנָה לוֹ לְמַפְרֵעַ וְהָוֵי לֵהּ חֲמֵצוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם. באר היטב (א) בידו. ואם הקנוהו לעכו''ם בקנין או אג''ק אע''פ שלא מסרו לו עד אחר פסח אם אינו באחריות הישראל שרי. ש''ג: (ב) מעכשיו. ואם לא הלוהו רק שאמר ליה אם לא אעשה דבר פלוני יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהוי ליה אסמכתא (ולדעת הראב''ד אין דין אסמכתא בעכו''ם). ודע דאם חסר אחת מאלו בבות אסור. פירוש שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אע''פ שהוא ביד עכו''ם וצ''ע אי לא אמר ליה מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו''ם ולבערו. דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה מ''א. וח''י כתב דראוי להחמיר לפדותו ע''ש. ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבד לעכו''ם פשיטא דאסור ליתנו לו: (ג) מותר. ואם מכוון בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור דה''ל כמטמין בידו. ט''ז ע''ש:
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לְעַכּוּ''ם עַל חֲמֵצוֹ, אִם מִשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן אֲפִלּוּ אַחַר הַפֶּסַח וְלֹא פְּרָעוֹ, אֲפִלּוּ אֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו (ד) אָסוּר, מִשּׁוּם דְּקָנֵי לֵיהּ לְמַפְרֵעַ. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לֵיהּ מֵעַכְשָׁו, וְאֵין אַחֲרָיוּתוֹ עָלָיו, מֻתָּר. באר היטב (ד) אסור. נ''ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו דעדיין היא ברשות עכו''ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו''ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו''ם ליטלו. מ''א והח''י חולק עליו ע''ש. וישראל הממשכן לחבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון מחבירו בלא מעכשיו. מ''א. וט''ז בסי' תמ''ג ס''ק ד' כתב דהלוה חייב לבער:
סימן תמב - דין תערבת חמץ
וּבוֹ י''א סְעִיפִים
א תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ, (א) עוֹבְרִים עָלָיו מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה (שְׁמוֹת יג, ז) וּבַל יִמָּצֵא (שְׁמוֹת יב, יט) כְּגוֹן הַמּוֹרְיָס וְכוּתָח הַבַּבְלִי (ב) וְשֵׁכָר הַמַּדִּי (ג) וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִדְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, (ד) מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּפֶסַח; כְּגוֹן עֲרֵבַת הָעַבְדָּנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ קֶמַח וְעוֹרוֹת, אֲפִלּוּ נְתָנָן שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הַבִּעוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ. וְאִם לֹא נָתַן הָעוֹרוֹת, וְנָתַן הַקֶּמַח קֹדֶם ג' יָמִים לִשְׁעַת הַבִּעוּר, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ שֶׁהֲרֵי נִפְסַד וְהִבְאִישׁ; תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים, חַיָּב לְבַעֵר. וְכֵן הַקִּילוֹר וְהָרְטִיָּה וְהָאִסְפַּלְנִית והתריאק ''ה שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן חָמֵץ, מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח שֶׁהֲרֵי נִפְסַד צוּרַת הֶחָמֵץ. באר היטב (א) עוברים. הסכמת אחרונים אפי' דלית בה כזית בכדי אכילת פרס (הוא ד' ביצים מ''מ וכן עיקר) עובר בבל יראה ודוקא מין בשא''מ דאינו בטל מדאורייתא ברובא. אבל מין במינו מדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ''ש שמותר להשהותו מדאוריית' אך מדרבנן אסור להשהותו דלא יבא לאוכל ממנו בפסח וצריך לבערו מ''מ אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח כיון דלא עבר על ב''י כמבואר לקמן סי' תמ''ז ותס''ז ע''ש בדברי האחרונים. וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשאינו מינו דינא הכי. ומשום פליטת כלים דהיינו שנתבשל בכלי חמץ ב''י א''צ ביעור ומותר להשהותו דבפליטת כלים לא מקרי רק איסור משהו ונתבטל קוד' פסח. והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד אסור להשהותו מדרבנן (ואפי' למ''ד טעם כעיקר דאורייתא היינו לאכילה ילפינן ממשרת ולא לעבור בב''י ח''י) וצריך ביעור בנמצא תוך פסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור וכן הדין בכל הני שמותרין מדאורייתא להשהות' רק מדרבנן נאסר להשהות' לכתחלה וישרוף תוך הפסח מדרבנן. אם עבר ושהה מותר כמבואר לקמן סי' תמ''ז. והעולת שבת כתב בטעמו ולא ממשו דעובר על ב''י ובפליטת כלים שאסור להשהותם לכתחלה ע''ש. והח''י חולק עליו ופסק כמ''ש. וחמץ נוקשה ע' סי' תמ''ו סעיף י''ב דינו. וע' יד אהרן פלפול ארוך ובפר''ח: (ב) ושכר המדי. וכולם על ידי תערובת מים דאל''כ מי פירות אינן מחמיצין: (ג) וכל כיוצא. הרב בעל מ''ב סי' נ''ב והרב בעל ש''א חא''ח סי' י''ב ובס' ח''י סי' זה כולם שוים לטובה דביין שרף הנעשה משעורים שרויים במים וחייב בבל יראה וכ''כ רוב האחרוני' דלא כתשובת יד אליהו סי' כ''ו ע''ש וע' יד אהרן: (ד) מותר לקיימו בפסח. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל. משא''כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה אעפ''י שאינו מאכל אדם מ''מ ראוי לאכילה ע''י הדחק. אחרונים:
ב הַפַּת עַצְמָהּ (ה) שֶׁעִפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכֹל הַכֶּלֶב, וּמְלּוּגְמָא שֶׁנִּסְרְחָה, אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר. באר היטב (ה) שעיפש'. ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער. מ''מ ראב''ד:
ג בְּגָדִים שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתָם (ו) בַּחֲלֵב חִטָּה, וְכֵן נְיָרוֹת שֶׁדִּבְּקוּ אוֹתָם בֶּחָמֵץ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח שֶׁאֵין צוּרַת הֶחָמֵץ עוֹמֶדֶת. הגה: וְלָכֵן מֻתָּר לְדַבֵּק נְיָרוֹת בְּחַלּוֹן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים לַפֶּסַח; וְיֵשׁ מַחְמִירִים אִם (ז) נִרְאֶה מִבַּחוּץ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קי''ז וּפְסָקָיו סִימָן קמ''ט וּמַהֲרִי''ו). באר היטב (ו) בחלב חטה. וכתב המ''א ומ''מ אסור להציע אותן הבגדים על השלחן דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה. וכ''ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך הבגדים המכובסים בחלב חטה וגם צעיפי נשים הרגילים לתקן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל ע''כ ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות ג''כ צעיפי נשים קודם ל' יום. והח''י כתב דאין קפידא כי אין דרך לפרר מהן שום דבר עיין שם: (ז) נראה מבחוץ. ולא נעשית קודם ל' יום. וט''ז כתב שהבצק יהא דק שלא יהא ממשיות כלל כשיתיבש ואז אפילו אם נראה מבחוץ לית לן בה. ואם יש ממה שבחלון פחות מכזית א''צ לבער בכל ענין כמ''ש ס''ו מ''א. והמחמיר לטוחו מבחוץ בטיט תע''ב:
ד דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ חָמֵץ וְאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם כְּלָל אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל כָּל אָדָם, כְּגוֹן התריאק ''ה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְקַיְּמוֹ (ח) אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד אַחַר הַפֶּסַח, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִן הֶחָמֵץ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ. הגה: וּלְקַמָּן סִימָן תמ''ז סָעִיף ד' בַּהַגָּה יִתְבָּאֵר דְּיֵשׁ חוֹלְקִים וּמַתִּירִים אִם (ט) נִתְבַּטֵּל קֹדֶם הַפֶּסַח, וְהָכִי קַיְמָא לָן. באר היטב (ח) אסור לאכול ומותר בהנאה. (דלא גרע מפת שעיפשה. מ''א): (ט) נתבטל. וט''ז כתב דאפי' להיש חולקים יש לאסור באכילה בזה דשמא החמץ מעמידו דלא מהני הביטול קודם פסח ע''ש והח''י חולק עליו ומתיר אפילו באכילה ע''ש:
ה שֵׁכָר שֶׁעוֹשִׂים מֵחִטִּים וּשְׂעוֹרִים חַיָּבִים (י) לְבַעֲרוֹ. וְכֵן אִם הֶעֱמִיד גְּבִינוֹת (יא) בַּחֲלָא מִשֵּׁכַר שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים, חַיָּב לְבַעֲרָם. באר היטב (י) לבערו. ואית ביה כרת ובל יראה (אם אית ביה כזית בכא''פ) ואם נתערב בדבר אחר אסור כמו שאר תערובות חמץ. מהרי''ל סי' (צ''ז) [צ''ג]: (יא) בחלא. אפי' שיש בהם ס' נגד החלא לא בטל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל. וה''ה אם שופכין לתוכו חומץ או שכר או יין שרף. וכן כתב בתשובת נחלת שבעה סי' ל''ה שאם נתן בגבינה יין שרף כדי שיהיה הגבינה חריף וחזק ולא מכר אותם קודם פסח שאסור בהנאה משום דלטעמא עבידי ולא בטלי וכ''כ מהר''ם מלובלין בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר וכן הוא הסכמת האחרונים. ועיין בשבות יעקב ח''ב סי' ט''ז ובפנים מאירות סי' ק''ז. כתב הט''ז ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע''ד בשמרי' של שכר אסור כל המע''ד בפסח ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה''ל זה וזה גורם ומותר כמבואר בי''ד ס''ס פ''ז ונ''ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח ע''ש שהאריך והעלה דיש מקילין לשתות בי''ט אחרון של פסח מע''ד של כל השנה וכמ''ש רמ''א סי' תמ''ז ס''ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי''ט אחרון. ונראה דזהו משום דהוי ספק אם היה בן יומו כשבשל בו ואנן קי''ל סתם כלים אינן ב''י. רק דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב''י אבל בי''ט אחרון אמרינן אפי' בחמץ סתם כלי אינו ב''י. אבל אם ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ''ש במקומות שמבשלין המע''ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ''ט לשבח במע''ד כידוע לא מהני מה שאינו ב''י ואם כן אין כאן ספק כלל ע''כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' ביו''ט אחרון וכ''ש מליקח המע''ד מעכו''ם ביום טוב אחרון דשמא מעורב בו שכר עכ''ל וכתב הבאר היטב אשר לפני ואם לקח המע''ד קודם פסח מהשמרים יש להקל עיין שם. ולדעתי הוא צע''ג. גבינות שהעמיד בקיבה שהיתה בכלי בלוע מחמץ אסור לאוכלו ומותר להשהותו רדב''ז כנה''ג. ונ''ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ''ז ס''ה מ''א נ''ל שהיתה הקיבה מעל''ע בכלי חמץ כמ''ש בי''ד ס''ס פ''ז. וע''ל ס''ק א' וכ' הבאר היטב אשר לפני ונ''ל שהעמיד בפסח ודו''ק. ולא ידעתי למה:
ו נָהֲגוּ לְגָרֵר הַכְּתָלִים וְהַכִּסְאוֹת שֶׁנָּגַע בָּהֶם חָמֵץ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. וְאִם יֵשׁ חָמֵץ בְּסֶדֶק, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַטֵּט אַחֲרָיו, יָטִיחַ עָלָיו מְעַט טִיט.
ז בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבַעֵר; וְאִם לָאו, אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ; וְאִם לָאו, חַיָּב לְבַעֵר.
ח הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בְּב' מְקוֹמוֹת וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶם, רוֹאִים כָּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ, חַיָּב לְבַעֵר; וְאִם לָאו, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּעֲרֵבָה, אֲבָל בַּבַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִנָּטֵל הַחוּט אֵין נִטָּלִין עִמּוֹ, חַיָּב לְבַעֵר מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָם. הָיָה חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בַּעֲלִיָּה, חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בְּאַכְסַדְרָה, חֲצִי זַיִת בְּבַיִת זֶה וְחֵצִי זַיִת בְּבַיִת שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ, הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָאֵי זֵיתִים דְּבוּקִים בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר (יב) אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. באר היטב (יב) אלא מבטל. ואם אירע שלא ביטל חמץ חייב לבער בכל גוונ'. ט''ז:
ט חָמֵץ שֶׁנִּתְעַפֵּשׁ קֹדֶם זְמַן אִסוּרוֹ וְנִפְסַל מֵאֲכִילַת הַכֶּלֶב, אוֹ שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ קֹדֶם זְמַנּוֹ (רַ''ן) וְנֶחְרַךְ עַד שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכֶלֶב, אוֹ שֶׁיִּחֲדוֹ לִישִׁיבָה וְטָח אוֹתוֹ בַּטִּיט, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּפֶסַח.
י דְּיוֹ שֶׁהוּא מְבֻשָּׁל בְּשֵׁכַר שְׂעוֹרִים, מֻתָּר (יג) לִכְתֹּב בּוֹ. באר היטב (יג) לכתוב. ודיו שבישל עכו''ם בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו. ואם נפל דיו או חמץ שנפסל מאכילת כלב למאכל אפי' ברוב בעלמא בטיל. ח''י:
יא עֲרֵבוֹת שֶׁלָּשִׁין בָּהֶן חָמֵץ, אֵין לִסְמֹךְ עַל מַה שֶּׁרוֹחֲצִים אוֹתָן בְּחַמִּין וּמְנַקְּרִין הֶחָמֵץ מֵהֶן; כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַקְּרָן שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בָּהֶן בֵּין הַכֹּל כַּזַּיִת, וְהַכְּלִי מְצָרְפוֹ; וְצָרִיךְ לִתְּנָן בְּמַתָּנָה לְאֵינוֹ יְהוּדִי עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, אוֹ לְטוּחָן בַּטִּיט. וְהוּא הַדִּין (יד) לְבָצֵק שֶׁבִּכְלֵי נְסָרִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ. הגה: וְטוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּכֵּלִים שֶׁמַּשְׁהִין בָּהֶם קֶמַח כָּל הַשָּׁנָה (מַהֲרִי''ו), וְכֵן (טו) בַּכֵּלִים שֶׁמַּנִּיחִים בָּהֶם פַּת כָּל הַשָּׁנָה. וּמַפָּה שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת עַל (טז) שַׂק קֶמַח, לֹא מְהָנֵי לָהּ נִעוּר וּצְרִיכָה כִּבּוּס כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עָלֶיהָ בְּפֶסַח (מַהֲרִי''ל). באר היטב (יד) לבצק. וכן המנהג לעשות לדפי מוליית' ועצי' מגלגלין וכל הכלים ששמשו בעיסה מהרי''ל. וכ' שכנה''ג ונשי דידן מנקרין אותן היטב ומצניעין ואפי' עריבה שלשין בה נראה מב''ח דאינה אלא חומר' ועריבות העשויו' מחתיכה אחת ואין בה שום סדק פשיטא דיכול לנקרן: (טו) בכלים. היינו סלים של נצרים: (טז) שק. כ' לבוש אבל שקין עצמן לא סגי בניעור וכיבוס. כתב א''ז ה''ה שק חדש שנותנין בו קימחא דפסח' אם רוצים לכבסו ולחזור וליתן בו קימח' דפסח' צריך להתיר התפירות וכל הטלאים וכך היה דורש זקני הגאון ז''ל. וצ''ע אם נתנו בו קמח בדיעבד בתוך הפסח בלי היתר התפירות אם יש להתיר אפי' באכילה ובב''ח ס''ס תנ''ב החמיר אף בשק ישן שאין בו טלאים ותפירות וזקני ז''ל נהג להקל כמשמעות הש''ע וכן שכנה''ג כ' שנהגו כן ע''כ. וכתב מ''א ולא מהני הדחה בעלמא דאדרבה הבצק נדבק בו וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה. וטובא''ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו. וכן כרכום עמ''א סי' תס''ז ס''ק י'. ונ''ל הכל לפי המדינה:
סימן תמג - דין חמץ בערב פסח לאחר שש
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א חָמֵץ מִו' שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה בְּיוֹם י''ד, (א) אָסוּר בַּהֲנָאָה, אֲפִלּוּ חֲמֵצוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ (טוּר סִימָן ת''ן וריב''ש סִימָן ת'), וַאֲסָרוּהוּ חֲכָמִים (ב) שְׁתֵּי שָׁעוֹת קֹדֶם דְּהַיְנוּ מִתְּחִלַּת שָׁעָה חֲמִישִׁית, וּמִיהוּ כָּל שָׁעָה חֲמִישִׁית מֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְרַשַּׁאי לְמָכְרוֹ לְעַכּוּ''ם, אֲפִלּוּ (ג) הַרְבֵּה בְּיַחַד שֶׁוַּדַּאי לֹא יֹאכְלֶנּוּ קֹדֶם פֶּסַח; וְיָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לִבְהֵמָה חָיָה וְעוֹף, וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲמֹד עֲלֵיהֶם לִרְאוֹת שֶׁלֹּא יַצְנִיעוֹ מִמֶּנּוּ, וִיבַעֵר מָה שֶּׁשִּׁיְּרוּ מִמֶּנּוּ, וּמִתְּחִלַּת שָׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה, אֲסָרוּהוּ גַּם בַּהֲנָאָה. הגה: וּבִשְׁנַת הָעִבּוּר שֶׁהַיּוֹם אָרֹךְ, אֵלּוּ הָאַרְבַּע שָׁעוֹת לְפִי עִנְיַן הַיּוֹם וּמֻתָּר לֶאֱכֹל חָמֵץ (ד) עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם (רַמְבַּ''ם בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה רֵישׁ בְּרָכוֹת וּמַהֲרִי''ו), וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד ב' שָׁעוֹת קֹדֶם חֲצוֹת (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קכ''א). באר היטב (א) אסור בהנאה. ומ''מ אינו עובר בב''י עד הלילה רק מ''ע דתשביתו. מ''מ פ''ג (ובב''ק כ''ט משמעות רש''י דעובר): (ב) ב' שעות קודם. אפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסור ג''כ וכ''ש חמץ ע''י תערובות ח''י וכ''כ ע''ש. מת בע''פ יוציאו לבה''ק ויחזרו ויאכלו ואח''כ יקברוהו מהרי''ל וכ''פ ח''י דלא כמ''א: (ג) הרבה. משמע אפי' כותח ויין שרף אף שנקרא שם בעליו עליו מותר למוכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח הסכמת האחרונים. אבל הב''ח מחמיר דכל מידי ששם בעליו עליו אסור למוכרו ל' יום ק''פ והמחמיר תע''ב: (ד) עד שליש היום. דרך משל אם היום ט''ו שעות מותר לאכול עד תחילת שעה ששית ולהי''א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה עד שליש היום וחושבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ונ''ל דאם שכח ולא מכר חמצו שיש לסמוך אדעת י''א ואם הוא יותר משעה עד חצות מותר למכרו. מ''א:
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ חֲמֵצוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַחֵר בְּפִקָּדוֹן, יְעַכְּבֶנּוּ עַד שָׁעָה חֲמִישִׁית, וְאִם לֹא בָּאוּ בְּעָלָיו (ה) יִמְכְּרֶנּוּ לְעַכּוּ''ם; וְאִם לֹא מְכָרוֹ חַיָּב (ו) לְבַעֲרוֹ בִּזְמַן אִסוּרוֹ, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. באר היטב (ה) ימכרנו. נ''ל דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למוכרו קודם לכן. מיהו אם הוא במקום דיוכל למכרו לעכו''ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה. מ''א: (ו) לבערו. אע''ג דהוא אינו עובר עליו מ''מ יבערו שלא יעבור עליו המפקיד ואע''ג שאפשר שהמפקיד מכרה לעכו''ם בענין שלא יעבור עליו מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבערו ב''ח. וכתב המ''א ונראה דנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד שה''ל למוכרו קודם זמן איסורו וא''ל דהמפקיד פשע שה''ל למוכרו לעכו''ם במקום שהוא כיון דקיימא לן דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו א''כ פשע שלא מכרו. ומיהו אם החמץ בעין אומר לו הרי שלך לפניך מיהו אם היה משכון בידו צ''ע אם יכול לומר הרי שלך לפניך וחייב לפרוע לו מעותיו או דלמא כיון שהוא פשע הפסיד מעותיו ע''ש וט''ז כתב בפשיטות דההיזק של החמץ על הלוה ע''ש: והח''י חולק על המ''א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם דמי הפקדון ע''ש ועיין בתשובת יד אליהו סי' י''ז. וכתב היד אהרן דהנפקד יכול לומר קים לי כמאן דפוטר ע''ש וכן בספר אבן העוזר חולק על המ''א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם להמפקיד ע''ש בס' מ''א דפוס פרופס:
ג אִם קָנוּ שׁוּם דָּבָר בְּחָמֵץ אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת, (ז) מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁחָמֵץ אֵינוֹ תּוֹפֵס דָמָיו. באר היטב (ז) מותר. כתב הב''ח דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית להנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו. וקצת מהאחרונים מקילין בזה וכן נראה דעת הש''ע כאן. אכן חליפי חליפין יש להתיר אף לדידיה ונראה לי דאף המחמיר לדידיה בחליפין היינו דוקא כסות ופירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה אבל דמיו מותרין אפי' לכתחלה וע' בתשובת ש''א סי' ד' וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ''מ באיסור הראשון קיימא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. דגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע גדוליו מותרים דחליפין כגדוליו דמי. ח''י ע''ש:
סימן תמד - דין ערב פסח שחל להיות בשבת
וּבוֹ ח' סְעִיפִים
א י''ד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בּוֹדְקִין לֵיל שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וּמְבַעֲרִים הַכֹּל לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּמְשַׁיְּרִין (א) מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, דִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית זְמַנָּהּ אַחַר הַמִּנְחָה וְאָז אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ לֹא בְּמַצָּה וְלֹא בְּחָמֵץ אֶלָּא בְּמַצָּה עֲשִׁירָה, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָהּ קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית. הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל מַצָּה עֲשִׁירָה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן תס''ב סָעִיף ד' בְּהַגָּה, יְקַיֵּם סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית בְּמִינֵי (ב) פֵּרוֹת אוֹ בְּבָּשָׂר וְדָגִים כְּדִלְעֵיל סִימָן רצ''א סָעִיף ה' בְּהַגָּה. באר היטב (א) מזון. כתבו האחרונים דמ''מ גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים דהא י''א דיוצא בזה עסי' רצ''א ס''ג ואם שכח להפריש חלה בערב שבת זו מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו מ''א בסי' תק''ו סעי' ג' ע''כ. וכתב הבאר היטב אשר לפני ונ''ל שיתן המשויר לכהן קטן בענין זה ודו''ק. ולא הבנתי דבריו דמאי מהני זה סוף כל סוף היאך הפריש חלה ודו''ק: (ב) פירות. ושל''ה בשם הזוהר כתב שרשב''י היה עוסק בתורה במקום סעודה ג'. וכתב מהרי''ל והיה ראוי לעשותה במצה מבושלת אך לא ראיתי נוהגין כן:
ב טוֹב לְבַעֵר בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִטְעוֹת בִּשְׁאָר שָׁנִים לְבַעֵר אַחַר חֲצוֹת. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, יְבַטְּלֶנּוּ (טוּר).
ג אֵין מְבַשְּׁלִין לְשַׁבָּת זֶה (ג) דַּיְסָא וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְאֵין עוֹשִׂין בּוֹ פַּת הַצְּנוּמָה בַּקְעָרָה. הגה: וְאִם עָבַר וּבִשֵּׁל וְהַמַּאֲכָל דָּבוּק בַּקְּדֵרָה וְאִי אֶפְשָׁר לְקַנְּחוֹ, יֵשׁ (ד) לַהֲדִיחוֹ מְעַט לְהַעֲבִיר הֶחָמֵץ (מַהֲרִי''ו). באר היטב (ג) דייסא. וטוב לבשל בכלים חדשים. מהרי''ו: (ד) להדיחו. פי' אע''ג דאסור להדיח כלים בשבת אם א''צ להם הכא מותר כדי להעביר החמץ:
ד אַחַר שֶׁאָכַל בְּשַׁבָּת זֶה סְעֻדַּת שַׁחֲרִית, יְנַעֵר הַמַּפָּה שֶׁאָכְלוּ בָּהּ, וִיקַנַּח הַקְּעָרוֹת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְיִטְמְנֵם מִן הָעַיִן עִם שְׁאָר כְּלֵי הֶחָמֵץ, וְאִם נִשְׁאַר פַּת יָכוֹל לִתְּנוֹ לְעַכּוּ''ם (ה) עַל מְנַת שֶׁלֹּא לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, דֶּרֶךְ הַעֲרָמָה, וְדָבָר מוּעָט. באר היטב (ה) ע''מ. פי' שנתנן לו סתמא ולא יאמר לו להוציאם לר''ה. ולדידן דלית לן ר''ה מותר לצוות לו להוציאם. וליתן לו הרבה בבת אחת. מ''א ט''ז. כתב מהרי''ו שאם אין עכו''ם לכבד את הבית יכבד ישראל ע''י שינוי בבגד. וכתב ב''ח שהמנהג ליתן לכלבים ולא לחזיר:
ה אִם (ו) נִשְׁאַר חָמֵץ אַחַר שֶׁאֲכָלוֹ, מְבַטְּלוֹ וְכוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, וּמְבַעֲרוֹ. באר היטב (ו) נשאר. פי' ואין עכו''ם שיקבל ממנו. אם שכח למכור בערב שבת חמצו שיש לו בחדר מיוחד צריך לתת בשבת במתנה לעכו''ם החדר עם מסירת המפתח ואפשר דאפי' מכירה גמורה גם כן שרי כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ. ח''י ע''ש:
ו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר הֶחָמֵץ בַּבַּיִת אַחַר סְעֻדַּת שַׁחֲרִית, צָרִיךְ לְבַטֵּל הֶחָמֵץ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְבַטֵּל בִּשְׁאָר שָׁנִים.
ז הַהוֹלֵךְ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן לָמוּל אֶת בְּנוֹ אוֹ לֶאֱכֹל סְעֻדַּת (ז) אֵרוּסִין בְּבֵית (ח) חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּבֵיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ וּלְבַעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזֹר וִיבַעֵר; וְאִם לָאו, (ט) יְבַטְּלֶנּוּ בְּלִבּוֹ. וְאִם הָיָה הוֹלֵךְ לְהַצִּיל מִן הַנָּהָר וּמִן הַדְּלֵקָה וּמֵהַמַּפֹּלֶת וּמִיַּד עַכּוּ''ם, יְבַטְּלֶנּוּ בְּלִבּוֹ וְלֹא יַחֲזֹר אֲפִלּוּ יֵשׁ (י) שְׁהוּת. וְאִם יָצָא לְצֹרֶךְ (יא) עַצְמוֹ, יַחֲזֹר מִיָּד; עַד כַּמָּה הוּא חוֹזֵר, עַד כַּבֵּיצָה, (יב) פָּחוֹת מִכָּאן מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. באר היטב (ז) אירוסין. היינו אם אירס בערב שבת אז מותר ג''כ לעשות סעודה משא''כ אם אירס קודם אסור לעשות סעודה בע''ש כמ''ש סי' רמ''ט ס''ב מ''א. וה''ה סעודה של סבלונות או סעודת קנין שעושין עכשיו בשעת השידוכין ג''כ מיקרי סעודת מצוה. מ''א וח''י. וע' בחות יאיר סי' ט' שהאריך לבאר איזה דבר מיקרי סעודת מצוה ובסוף התשו' כתב ומה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מא''ל ודאי לא מיקרי סעודת מצוה ע''ש: (ח) חמיו. ל''ד החתן עצמו אלא דה''ה לאחר שהולך לסעודת מצוה. אחרונים (וח''י העלה דוקא חתן ולא אחר. דהא אפי' כשהולך אצל רבו חוזר): (ט) יבטלנו. ואם הוא אחר זמן הביעור דאז אינו יכול לבטלו חוזר ומבער וכתב המ''א אם הולך להתעסק במת מצוה אינו חוזר ומבער ובספר אבן העוזר פוסק דה''ה לכל דבר מצוה אינו חוזר לבער והטעם דכתבו התוס' דמשהה חמצו ודעתו לבערו לא עבר עליו בב''י כיון דלאו הניתק לעשה הוא ע''ש: (וע' בספר אלי' רבה מה שתמה על מ''א בזה ובלא''ה במקום מצוה אוקמיה אדאורייתא. אחרונים): (י) שהות. ואפילו לאחר זמן הביעור שאין יכול לבטל ויש שהות עדיין להציל אפ''ה לא יחזור כ''כ הכ''מ פ''ג מהלכות חמץ ומצה דלא כמ''א שכתב להיפך ע''ש: (יא) עצמו. אפי' אצל רבו ללמוד מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעור. עמ''א וח''י: (יב) פחות. ואם הוא פחות מכזית אפי' הוא לאחר זמן איסור דלא מצי לבטל אפ''ה א''צ לחזור. מ''א וח''י:
ח הָיְתָה לוֹ עִסָה בְּבֵיתוֹ וְהוּא טָרוּד בְּמָקוֹם אַחֵר וְיָרֵא שֶׁמָּא תַּחְמִיץ, מְבַטְּלָהּ בְּלִבּוֹ קֹדֶם שֶׁתַּחְמִיץ; אֲבָל אִם הֶחְמִיצָה אֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל, אִם הוּא אַחַר זְמַן אִסוּרוֹ.
סימן תמה - דין בעור חמץ
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א כֵּיצַד בִּעוּר חָמֵץ, שׂוֹרְפוֹ אוֹ (א) פּוֹרְרוֹ וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ זוֹרְקוֹ לַיָּם. וְאִם הָיָה הֶחָמֵץ קָשֶׁה וְאֵין הַיָּם מְחַתְּכוֹ בִּמְהֵרָה, הֲרֵי זֶה מְפָרְרוֹ וְאַחַר כָּךְ זוֹרְקוֹ לַיָּם. הגה: וְהַמִּנְהָג לְשָׂרְפוֹ. וְטוֹב לְשָׂרְפוֹ בַּיּוֹם דּוּמְיָא דְּנוֹתָר שֶׁהָיָה נִשְׂרָף בַּיּוֹם (דִּבְרֵי עַצְמוֹ), אַךְ אִם רוֹצֶה לְשָׂרְפוֹ מִיָּד אַחַר הַבְּדִיקָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְרְרֶנּוּ חֻלְדָּה, (ב) הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ג וְכָל בּוֹ). באר היטב (א) פוררו ואם משליכו לבית הכסא א''צ פירור. ואם יש לו מים מכונסים שיש בהם דגים אסור להשליכו לתוכו דהוא נהנה ממנו. מ''א ח''י. ואסור בכל המלאכות כשמגיע זמן שריפת החמץ עד שישרוף כמה שכתב סי' תל''א. ועמ''א מה שתי' על הרמב''ם. והיד אהרן הקשה עליו והסכים עם הח''י ע''ש: (ב) הרשות. ומהרי''ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל. רש''ל קיבל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות ח''י (ובכה''ג דיש להסיק התנור בלולב) ע''ש:
ב וְאִם נְתָנוֹ (ג) לְעַכּוּ''ם קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר. וְאִם שְׂרָפוֹ קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵיהָנוֹת בְּפְחָמִין שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַפֶּסַח; אֲבָל אִם שְׂרָפוֹ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית וּלְמַעְלָה, הוֹאִיל וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה, הֲרֵי זֶה לֹא יַסִיק בּוֹ (ד) תַּנּוּר וְכִירַיִם וְלֹא יְבַשֵּׁל; וְאִם בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה, אוֹתָהּ הַפַּת וְאוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל (ה) אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וְכֵן (ו) הַפְּחָמִין שֶׁלּוֹ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, הוֹאִיל וּשְׂרָפוֹ אַחַר שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָאָה. באר היטב (ג) לעכו''ם. כתב הב''ח בתשובה סי' קמ''ז דאסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י''ד אם החמץ רב שא''א לאוכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזונותיהם עליו ה''ל כפורע חובו באיסורי הנאה ע''ש: (ד) תנור. כתב בה''י בי''ד סי' קמ''ב דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של עכו''ם דאפרן אסור ואפ''ה שלהבת מותר וא''כ גבי חמץ נמי אע''ג שאפרן אסור מ''מ שלהבת מותר ע''ש. והח''י הקשה עליו ופסק דשלהבת אסורה ע''ש: (ה) אסורים. הסכמת אחרונים לאסור אף כשאין אבוקה כנגדו רק בבישלה או נאפה אצל גחלים או בחומו של תנור גם מבואר בדברי אחרונים דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח אכן למוכרו לעכו''ם חוץ מדמי איסור שבו. הש''ך בי''ד סי' ק''י מתיר רק שיהיה בענין שלא יחזור וימכרנו לישראל וכ''פ הפר''ח אבל המ''א כתב דאין לו תקנה כלל ע''ש והח''י הסכים עם הש''ך באין אבוקה כנגדו דהוא רק איסור דרבנן עיין שם וכתב המ''א אפי' היה כאן גם כן עצים דהיתרא לא מהני אף דהוי זה וזה גורם עיין שם: (ו) הפחמין. וה''ה אפרן. ומ''מ מותר לכסות בו דם שחוטה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אחרונים:
ג קֹדֶם זְמַן אִסוּרוֹ יָכוֹל לְהַשְׁלִיכוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהָעוֹרְבִים מְצוּיִים שָׁם; וְאִם מְצָאוֹ אַחַר זְמַן אִסוּרוֹ, שֶׁלֹּא אֲכָלוּהוּ הָעוֹרְבִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם הֶפְקֵר לֹא יַנִּיחֶנּוּ שָׁם אֶלָּא יְבַעֲרֶנּוּ. וְאִם לֹא מָצָא חָמֵץ כְּשֶׁבָּדַק, יִשְׂרֹף הַכְּלִי שֶׁלָּקַח לַבְּדִיקָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָׁכַּח חוֹבַת בִּעוּר (מַהֲרִי''ל).
סימן תמו - דין מי שמוצא חמץ בתוך המועד
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א הַמּוֹצֵא חָמֵץ (א) בְּבֵיתוֹ, אִם הוּא בְּחֹל הַמּוֹעֵד יוֹצִיאֶנּוּ (ב) וִיבַעֲרֶנּוּ מִיָּד. וְאִם הוּא יוֹם טוֹב, יִכְפֶה עָלָיו (ג) כְּלִי עַד הַלַּיְלָה וְאָז יְבַעֲרֶנּוּ. לְפִי שֶׁלֹּא יוּכַל לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב (ריב''ש) גַּם לְשָׂרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ אָסוּר (רַ''ן). באר היטב (א) בביתו. ואם החמץ ברה''ר הרי הוא כשל הפקר ואסור לטלטלו אף כשהוא מזיק לרבים. ריב''ש: (ב) ויבערנו. ויברך על ביעור חמץ אע''פ שכבר ביטל וכ''ש אם נתחמצה לו עיס' בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינו חמץ גמור נ''ל דלא יברך עליה וע''ל סי' תל''ה סק''ג מש''ש וכן אין לברך על התערובות משהו: (ג) כלי. דעת הטור אפי' לא ביטלו כגון שנתחמץ ביום טוב דעובר על בל יראה אפ''ה אסור לבערו. ואפי' טלטול לא התירו כגון להטיל אותו לים או לזרות לרוח אכן באמת דעת שאר גדולי פוסקים מבואר דוקא בביטול דאינו עובר על בל יראה סגי בכפיות כלי אבל בלא ביטול אתי לאו דב''י ודחי עכ''פ טלטול דרבנן ואפי' לשרוף מותר דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכן פסק הב''ח אבל הסכמת רוב האחרונים דאין לו תקנה אלא בכפיות כלי ואפילו על ידי אמירה לעכו''ם לזרוק לים ג''כ לא התירו וכן מסיק המ''א. מ''מ היכא דנהוג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמכו עמ''א וח''י. ועי''ל סי' שכ''ה ס''ב כתב רמ''א כגון להוציא חמץ מביתו בפסח ודו''ק:
ב וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּינוֹ (ד) כְּחֹל הַמּוֹעֵד לְעִנְיָן זֶה. באר היטב (ד) כחוה''מ. ומ''מ נכון שלא לשרפו רק יטילנו לים או לבית הכסא ואם אפשר יעשה ע''י עכו''ם. אחרונים. וח''י כתב דוקא בדלא ביטל או נתחמץ תוך פסח דאז לדעת הרבה פוסקים אף ביום טוב ראשון מבערו כמ''ש בס''ק שלפני זה עכ''פ אפשר לסמוך עליה' ביו''ט שני וע''י טילטול לים או ע''י עכו''ם אבל בביטול לא דאין בין יו''ט ראשון לשני ע''ש וכ''כ בשכנה''ג וכ''כ ב''ח דאין חילוק בין י''ט ראשון לשני אם אינו חמץ גמור ואם נמצא תערובת חמץ בז' של פסח יבערו ע''י טילטול לים או לרוח או ע''י עכו''ם דאם ישהנו עד שנכנס יום אחרון של פסח יהא מותר להשהותה ונמצא שאיסור חוזר להתירו. ב''ח מ''א וח''י ועסי' תס''ז ס''י: והגאון הר''ש מפראג לא פסק כב''ח בזה:
ג גַּגּוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁהָיָה סָמוּךְ לְגַגּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנִתְגַּלְגֵּל הֶחָמֵץ מִגַּגּוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם לְגַגּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה דּוֹחֲפוֹ בְּקָנֶה. וְאִם הָיָה בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב, כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי, דְּאָסוּר (ה) לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב וְשַׁבָּת. באר היטב (ה) לטלטלו. פירוש אף ע''י דחיפה בקנה עיין ט''ז סימן שי''א ס''ק ב'. ועיין בט''ז סימן ש''ח ס''ק (י''ז) [י''ח] דשם פסק דמותר לגרר דבר המוקצה ע''י סכין מן המפה ע''ש וצ''ע:
ד מָצָא פַּת בְּפֶסַח בְּבֵיתוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא חָמֵץ אוֹ מַצָּה, מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה דְּאָזְלִינַן בָּתַר (ו) בַּתְרָא; וְאִם הוּא מְעֻפָּשׁ הַרְבֵּה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְעַפֵּשׁ כָּל כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס הַפֶּסַח, אָז וַדַּאי הוּא חָמֵץ. וְאִם עָבְרוּ מִיְּמֵי הַפֶּסַח שֶׁנּוּכַל לִתְלוֹת שֶׁנִּתְעַפֵּשׁ מִשֶּׁנִּכְנַס הַפֶּסַח עַד עַתָּה, אִם אָנוּ נוֹהֲגִים לֶאֱפוֹת בְּפֶסַח פַּת חַם בְּכָל יוֹם תּוֹלִין לְהָקֵל אֲפִלּוּ הוּא מְעֻפָּשׁ הַרְבֵּה, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר בְּכָל יוֹם אָפָה פַּת חַם וּנְתָנוֹ עָלָיו וּלְפִיכָךְ הִרְבָּה לְהִתְעַפֵּשׁ. באר היטב (ו) בתרא. אפי' מצאו בגומא נמי שרי דמסתמא בדקה בי''ד. אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה. מ''א:
סימן תמז - דיני תערבת חמץ בתוך הפסח
וּבוֹ י''ב סְעִיפִים
א חָמֵץ בְּפֶסַח, אוֹסֵר תַּעֲרָבְתּוֹ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, (א) בְּמַשֶּׁהוּ, אֲפִלּוּ (ב) בַּהֲנָאָה. הגה: וְצָרִיךְ לִשְׂרֹף הַכֹּל, וְלֹא סַגֵּי בְּפִדְיוֹן דְּמֵי הֶחָמֵץ (ג) וְלִמְכֹּר הַשְּׁאָר (מָרְדְּכַי פ''ק דִּפְסָחִים וּפִסְקֵי מהרא''י סי' קס''ד וּתְשׁוּבַת מַהֲרִ''י ברי''ן). מִיהוּ כֵּלִים (ד) שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהֶם, מֻתָּרִים לְאַחַר הַפֶּסַח וְאֵין צְרִיכִין שְׁבִירָה אוֹ הַגְעָלָה. (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק כָּל שָׁעָה). וְדִין תַּעֲרָבְתּוֹ כְּדִין שְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת, אֶלָּא שֶׁמַּה שֶּׁאוֹסֵר בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים אוֹסֵר בְּחָמֵץ בְּמַשֶּׁהוּ; אֲבָל אִם בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת לֹא הָיָה צָרִיךְ שִׁשִּׁים אֶלָּא קְלִפָּה אוֹ נְטִילַת מָקוֹם, אַף בְּחָמֵץ כֵּן, שֶׁחַם בְּחַם בְּלֹא רֹטֶב (ה) דַּי בִּקְלִפָּה כִּשְׁאָר אִסוּרִים. וְכֵן אִם נָגַע כִּכַּר חָמֵץ בְּכִכַּר מַצָּה וּשְׁנֵיהֶם חַמִּין וְאֵין שָׁם דָּבָר (ו) הַמְפַעְפְּעָן, לֹא אָסוּר אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ בִּלְבַד לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַבְלִיעַ יוֹתֵר. הגה: וּבְדִין (ז) רֵיחָא מִלְּתָא לְעִנְיַן תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָמֵץ עִם שְׁאָר תַּבְשִׁילִין, יֵשׁ מְקִלִּין בְּמָקוֹם דְּהָיָה מֻתָּר בִּשְׁאָר אִסּוּרִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה); וְיֵשׁ מַחְמִירִין דְּמַשֶּׁהוּ מִיהוּ אִיכָּא (הַגָּהוֹת סמ''ק וְתוס' דע''א). וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ בּוֹ רֵיחָא, אֶלָּא דְּבִשְׁאַר אִסּוּרִים לָאו מִלְּתָא הִיא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּי''ד סִימָן ק''ח בס''ד. באר היטב (א) במשהו. מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית בה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא וכתב הרב בתשובתו סי' כ''ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפש' לסמוך על מ''ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתו' ויש להקל ולבטל חמץ בס' כמו בשאר איסורים וכ''כ בת' מ''ב סי' ס''ט והובא ג''כ במ''א לקמן בסי' תס''ז ס''ק ל''ג ומ''מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכים על זה אא''כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. ח''י. האר''י ז''ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה: (ב) בהנאה. הח''י העלה דבמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ שמעורב בו לים המלח לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך ע''ש וע' בת' ח''צ סי' פ''ו ואם נתערב מאיסור שנאסר במשהו בתבשיל אחר דהוי תרי משהו מסיק הט''ז בי''ד סי' צ''ב שאם נאסרה החתיכה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן אבל לח בלח שנתערב בדרך זה נאסר לעולם במשהו. וע' ט''ז סי' תס''ז ס''ק י''ז. וכה''ג כתב הש''ך עצמו בי''ד סי' קל''ד ס''ק ט''ז ובנקודת הכסף השיג על הט''ז וטרח לתרץ דברי עצמו וא''ז הכריע להקל כט''ז ועיין בע''ת ובמ''א סימן תס''ז ס''ק י''ג מבואר שדעתם עיקר להלכה כדעת הש''ך וכתב הש''ך בנה''כ שכן נתפשט ההוראה אצל כל בעלי הוראה לחומרא בתרי משהו ודע דלח בלח אסור תרי משהו אפי' להט''ז כמ''ש (ובספר א''ר הוכיח בראיות ברורות והעל' הלכה למעשה בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה יסלקו אבל אם אין מכירו הכל אסור וכף הבלוע במשהו אוסר במשהו): (ג) ולמכור. עיין בש''ך י''ד סי' קל''ו דאסור למכור לעכו''ם חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו. ח''י ע''ש: (ד) שנתבשל. אפי' שנתבשל בהם תבשיל שכולה חמץ. ומותר לכתחלה להשהותה עד לאחר פסח. ואם נתערב כלי חמץ כתב הב''ח דאינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין: (ה) בקליפה. ל''ד אלא כדי נטילה כמבואר בי''ד סימן ק''ה עסי' תס''א ס''ה: (ו) המפעפען. משמע דאם יש דבר המפעפען אפי' רק ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש באיסור מחמת עצמו וכ''פ המ''א להחמיר (ופר''ח בי''ד סימן ק''ה חולק מסברא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור יכול לילך) באיסור מחמת עצמו ולכן כתב מצות המשוחים בשומן ונגעה אחת מהם בחברת' במקום שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחברתה כולה. ומיהו אם נגע' בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן ואף דכה''ג הוי איסור מחמת עצמו מ''מ במצה כפולה שאינה אלא חומרא הסכים ח''י למ''א) עמ''א. ונ''ל דצריך נטילה ע' ח''י. אם עבר ובשלו בלא קליפה היכא דצריך קליפה כתב בא''ז דלפי מה דקי''ל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה א''כ יש לאסור בחמץ בפסח במשהו. ונ''ל דיש להתיר עכ''פ בהנאה. ח''י וע''ס תס''ז סי''ד במ''א: (ז) ריחא. כתב רמ''א בי''ד סי' ק''ח לענין הלכה במקום הפ''מ יש לסמוך אדברי המקילין. ומשמע אפי' בתנור קטן וסתום לגמרי אבל גדול או קטן הפתוח אפי' באין הפסד. והמ''א כ' דוקא שפתוח קצת במקום שהעשן יוצא מותר בתנור קטן במקום הפ''מ ע''ש. והח''י מיקל כדעת רמ''א בי''ד אם לא שההיתר דבר חריף ע''ש דאפי' בתנור גדול ופתוח והפ''מ אסור. ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ''ש בי''ד סי' קכ''ב ס''ג. ודוקא בהיתר דבר חריף נאסר. מה שאין כן באיסור דבר חריף אין להחמיר ע' ח''י. עוד כתב רמ''א דאם א' מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. וכתב המ''א וכל זה בצלי אבל בבישול שבישלו בחול בשע' א' או בב' וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר בדיעבד כל כך בהטמנה של שבת. וכתב יש''ש ותנור גדול אע''פ שאינו מחזיק י''ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש נקב מן הצד זולת הפתח מותר לכתחילה אך קשה להתיר בפני ההמון ע''כ ואפשר דיש לסמוך על זה במקום הפסד. מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון מהר''ש מפראג. כתב או''ה כלל ל''ט דאסור להריח לחם חם בפסח אף של עכו''ם:
ב חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה עַד הַלַּיְלָה, אֵינוֹ אוֹסֵר בְּמַשֶּׁהוּ אֶלָּא דִּינוֹ כִּשְׁאָר (ח) אִסוּרִין. וְנוֹתֵן טַעַם (ט) לִפְגָם נָמֵי שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ אַלִּבָּא דְּכֻלֵּי עָלְמָא). באר היטב (ח) איסורין. כיון שאין בו כרת. וכ' מהרי''ל ומה''ט חמץ נוקשה כמו קרטי''ן דאין בו כרת בטל בס' אפי' תוך פסח וכן הסכים המ''א להלכה ע''ש אבל הט''ז אוסר באכילה ומותר להשהותה אחר פסח עיין ס''ק י''ט בט''ז גבי קרטי''ן שנפל למאכל ע''ש ועיין יד אהרן: (ט) לפגם. היינו בערב פסח ואפילו בפחות מס'. כתב בש''ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט''ל הוא ומותר. עיין בי''ד סימן שכ''ג לא משמע כן ודו''ק. גם הח''י חולק ג''כ בזה ע''ש:
ג חִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בְּעֶרֶב פֶּסַח (י) בְּתַרְנְגֹלֶת מְבֻשֶּׁלֶת, מֻתָּר לְבַטְּלָהּ בְּס'. אֲבָל אִם חִמְּמוּ הַתַּרְנְגֹלֶת בְּפֶסַח בְּעוֹד שֶׁהַחִטָּה בְּתוֹכָהּ, חוֹזֶרֶת לִתֵּן טַעַם בְּתוֹכָהּ בְּפֶסַח וְהָוֵי בְּמַשֶּׁהוּ. הגה: וּמִיהוּ בְּחִמּוּם כְּלִי שֵׁנִי אֵין לָחוּשׁ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א). וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּכְלִי שֵׁנִי בְּפֶסַח, וְטוֹב לְהַחְמִיר אִם הַיָּד (יא) סוֹלֶדֶת בּוֹ, דִּבְלָאו הָכֵי לֹא מִקְרֵי כְּלִי שֵׁנִי. באר היטב (י) בתרנגולת. וכן הדין בחטה שנמצאת בערב פסח במצה אפוייה בטילה בס' אפילו לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח. עט''ז בשם הב''ח: (יא) סולדת. משמע דבצונן אין לאסור ולקמן סי' תס''ז סי''ב מבואר דאף בצונן יש לאסור עמ''א שמחלק בין שם לכאן ועיין ח''י. ואם נשפך מכלי שני על צונן שרי אם אינו דבר גוש עי''ד סצ''ד ס''ז ועסי' תס''ז סי''ב:
ד אִם נִתְעָרֵב הֶחָמֵץ קֹדֶם הַפֶּסַח וְנִתְבַּטֵּל בְּס', אֵינוֹ חוֹזֵר (יב) וְנֵעוֹר בְּפֶסַח לֶאֱסֹר בְּמַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ חוֹלְקִים. הגה: וְנוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה בְּכָל תַּעֲרֹבֶת שֶׁהוּא לַח (יג) בְּלַח. (ת''ה סי' קי''ד) וּמִיהוּ בְּדָבָר יָבֵשׁ שֶׁנִּתְעָרֵב אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְתַעֲרֹבֶת, כְּגוֹן פַּת שֶׁנָּפַל לְיַיִן אַף עַל פִּי שֶׁנְּטָלוֹ מִשָּׁם, (יד) אָסוּר בְּפֶסַח דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ פֵּרוּרִין וְנוֹתְנִין טַעַם בְּפֶסַח. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). באר היטב (יב) וניעור. ול''ד לחטה דלעיל ס''ג דאם חממו בעוד החטה בתוכ' דש''ה כיון דממשות החטה בעין שם עח''י. כתב פר''ח מעשה שנמצאת חלה אחד של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והוריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק פסקתי דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח לכ''ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה ע''ש וכ''כ בת' עה''ג סימן צ''ט: (יג) בלח. נ''ל דאם נתערב לח בלח בפחות מששים קודם הפסח יוכל להרבות עליו ק''פ עד שיהא ששים כדי שיהא מותר בפסח ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה ט''ז ועיין ב''ח סימן תנ''ג ובשכה''ג שם. קמח בקמח מקרי לח בלח ואם נתבטל ק''פ מותר לאפות ממנו מצות אפי' בפסח. ת''ה ב''ח: (יד) אסור בפסח. דהיינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ''ש דמותר לקיימו. וכל מה שמותר להשהו' מותר ליהנות ממנו עח''י. ואם לקח מאותו יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבן ביין אחר אסור כול' הרשב''א מ''א ודוק' שלא סינן קודם הפסח אבל סינן לכ''ע שרי מ''א וח''י ע''ש. וט''ז כתב דסינון לא מהני דשמא יוצאין דרך נקבי המסננת ואם סינן ע''י בגד עב נ''ל להתיר וכתב הב''ח בתשובה סימן ק''ז דאם שאב הזוהמ' של מי דבש בנפה שניפו בה קמח דשרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח עיין שם:
ה בָּשָׂר יָבֵשׁ וּגְבִינָה וְדָגִים שֶׁנִּמְלְחוּ קֹדֶם הַפֶּסַח וְלֹא נִזְהֲרוּ בָּהֶם, מֻתָּר לְאָכְלָם (טו) בְּפֶסַח; מִיהוּ דָּגִים מְלוּחִים הַשְּׁרוּיִם בְּמַיִם בְּפֶסַח בִּכְלֵי (טז) חָמֵץ, יֵשׁ לְהַחְמִיר לִזָּהֵר מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהֵם בּוֹלְעִים בְּפֶסַח מִפְּלִיטַת הַכֵּלִים, וְחָמֵץ בְּפֶסַח בְּמַשֶּׁהוּ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַחְמִירִין. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ הַמִּנְהָג לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גְּבִינוֹת וְדָגִים וּבָשָׂר (יז) יָבֵשׁ; אֲבָל אִם הֵדִיחוּ (יח) הַבָּשָׂר ג' פְּעָמִים קֹדֶם (יט) פֶּסַח, נוֹהֲגִין לְאָכְלוֹ. (כ) וּבְכַרְכְּשׁוֹת אֵין מוֹעִיל הֲדָחָה, לְפִיכָךְ אֵין לְהַשְׁרוֹת הַטַּבָּחוֹת הַיְבֵשׁוֹת (מַהֲרִ''י ברי''ן), וּבְדִיעֲבַד אֵין (כא) לְהַחְמִיר בְּאֵלּוּ. אֲבָל בְּשֻׁמָּן מְהֻתָּךְ בִּכְלֵי חָמֵץ, אָסוּר (כב) מִדִּינָא אִם לֹא הָיוּ נִזְהָרִין בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתוֹ מֵחָמֵץ וְשֶׁלֹּא הִתִּיכוּ אוֹתוֹ בִּכְלֵי חָמֵץ שֶׁהֵם (כג) בְּנֵי יוֹמָן (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וּסְמַ''ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א). וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁמְּבַשְּׁלִים בִּכְלֵי חָמֵץ, כְּגוֹן יַיִן מְבֻשָּׁל אוֹ מִרְקַחַת וְכַדּוֹמֶה, אָסוּר בְּפֶסַח. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן יֵשׁ (כד) לְהָקֵל בּוֹ (פִּסְקֵי מַהֲרִא''י סי' קפ''ז). וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב (כה) מַשֶּׁהוּ מִדְּבָרִים אֵלּוּ תּוֹךְ הַמַּאֲכָל, שֶׁאֵין לְהַחְמִיר לֶאֱסֹר הַתַּעֲרוֹבוֹת כֵּן נִרְאֶה לִי. יֵשׁ מַחְמִירִין לְהִסְתַּפֵּק מֵחֹמֶץ יַיִן שֶׁמִּסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ כָּל הַשָּׁנָה, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נָתְנוּ בּוֹ מִן הַנִּשְׁאָר מִן הַסְּעֻדָּה וְלִפְעָמִים יֵשׁ בּוֹ פֵּרוּרֵי לֶחֶם (מַהֲרִי''ל). וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין חֹמֶץ יַיִן מָצוּי, לֹא רָאִיתִי מַחְמִירִין בָּזֶה. עוֹד יֵשׁ מַחְמִירִין לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְמַלְּאוֹת מִן יַיִן וְחֹמֶץ יַיִן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים לְפֶסַח בִּכְלֵי חָמֵץ, וְאִם מִלְּאוּהוּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹתוֹ בְּפֶסַח (תְּשׁוּבַת מַהֲרִ''י ברי''ן), וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד, כָּל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יַיִן וְחֹמֶץ (כו) מָצוּי כֵּן נִרְאֶה לִי. חָבִית יַיִן שֶׁדָּבְקוּ נְסָרָיו בַּבָּצֵק, אִם הוּא תּוֹךְ (כז) שְׁנֵי חֳדָשִׁים קֹדֶם פֶּסַח, עֲדַיִן רַךְ הוּא וְנוֹתֵן טַעַם בְּפֶסַח וְאָסוּר (כח) לִשְׁתּוֹתוֹ; וְאִם נְתָנוּהוּ קֹדֶם לָכֵן, כְּבָר נִתְיַבֵּשׁ וְאֵינוֹ נוֹתֵן טַעַם בְּפֶסַח, וְשָׁרֵי (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וּסְמַ''ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א). מִיהוּ אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בָּצֵק בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב (כט) לְבַעֲרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ לְחַזֵּק (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן קמ''ט) כְּדִלְעֵיל סִימָן תמ''ב סָעִיף ז'. באר היטב (טו) בפסח. דאף אם היה בו מעט חמץ כבר נתבטל קודם פסח: (טז) חמץ. משמע דתרתי בעינן ששרו תוך הפסח בכלי חמץ דאז חיישינן לפליטת כלי בצונן משא''כ ק''פ אפילו בכלי חמץ אין להחמיר דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר או תוך הפסח בכלי של י''ט פשיטא דשרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח. אחרונים ואם שהה תוך הכלי מע''ל אי הוה כבוש כמבושל עיין מ''א וח''י: (יז) יבש. וכן בשר מלוח מחדש ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגרקיס וכרוב פרוס שקורין קומפש''ט ולימוניש אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו שנזהרים שלא לאכלו בפסח חוץ מביום אחרון של פסח עסי' תס''ז: (יח) הבשר. דהיינו בשר יבש או אפילו מליח מחדש הרבה ממלח שלא נבדק שדרכו להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים לא נהגו להקל לכתחלה כיון שאין דרכן בהדח' חיישינן שמא ישכח ויאכל בלא הדחה. לכן אין לאכול לימוניש מלוחים מ''א. וא''ז כתב דאפשר להקל במה שקורין לאקשי''ן דדרכו בהדחה ומ''מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך פסח חוץ מיום טוב אחרון ובדיעבד או שעת הדחק או במקום מניעת שמחת י''ט הכל שרי. אחרונים. וכ''כ הט''ז פעם א' היה דוחק בבשר והתרתי להדיח דגים לפסח ע''ש. והדח' ר''ל ע''י שרייה קצת ולא בהעברה בעלמא ויש לשרותו בנהר או בכלי פסח ע''י מים מחולפים ג''פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה. אחרונים: (יט) פסח. אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד אין להחמיר מהרי''ל כתב דאם לא הדיח ק''פ ידיח אף לכתחלה בי''ט ואפשר אף בכלי חמץ אם לא שנכבש שם מעת לעת עח''י: (כ) ובכרכשות אינו מועיל הדח'. למוליית' שבפנים וכן בגבינה לא מהני הדחה כמו בכרכשות. ועש''ת ב''ח סי' קכ''ג וכתב הט''ז דאם היה הבשר יבש תוך החדר שמנהלים שם קמח לא מהני' הדח'. יש לזהר שלא לנהל קמחא דפסתא סמוך למאכלי' ומשקים או כלים של פסח מקום שאבק הקמח יכול להגיע וכתב בתשו' חוט השני סימן נ''ה אפילו בשר יבש שנמלח וחתכו תוך המלח שום בסכין אפילו אינו מקונח וחתכו אותם דק דק ושמו אותם על בשר למיהב בה טעמ' וריחא מ''מ יש להתיר הבשר ע''י הדחה כמו שאר בשר יבש: (כא) אין להחמיר. פירוש אם כבר בשל אותם אין להשליכם לאיבוד אם א''א לקיימם עד א''פ וכ''ש שאינם אוסרין תערובתן אפילו פחות מס' כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן. וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת י''ט דהוי כדיעבד ואם יש שום בטבחות שנחתכו בסכין חמץ כתב המ''א אף בדיעבד אסור ע''ש: (כב) מדינא. היינו באכילה אבל בהנאה מותר. ח''י ע''ש: (כג) ב''י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלי אינו ב''י ואפי' אמר ברי לי שלא היה ב''י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה ב''ח. משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב''י מותר לאוכלו בפסח מ''א ונ''ל שצריך לערות לתוך כלי פסח קודם י''ט: (כד) להקל בו. משום דהוי נ''ט בר נ''ט דהתירא. ועוד דבי''ט אחרון אמרי' סתם כלי אינו ב''י דמה''ט יש מקילין לשתות המע''ד של כל השנה. אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור וכ''ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשלין יין שרף אסור דהוי דבר חזק וחריף וא''כ לא מהני מה שאינו ב''י וע''ל סימן תמ''ב ס''ק י''א. מרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף וזה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינם ב''י ע''כ יש להחמיר בו אפי' ביו''ט אחרון. ט''ז: (כה) משהו. דפחות מס' אין להקל תוך הפסח ובמקום הפ''מ וכה''ג יש להקל בכל ענין עמ''א: (כו) מצוי. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכ''ע מ''א בשם מהרי''ל. ועיין מ''א שמסיק בחומץ דהוי דבר חריף דלא הוי נ''ט בר נ''ט ולכן אם עמד בכלי חמץ ב''י וכו' ועח''י מה שהקשה עליו. כתב בת' צ''צ סימן פ''ו דאסור ליתן לתוך היין חלב בהמ' וחלב חטה כדי שיהיה לבן וצלול דשמא ישתה עם בשר או ישתה בפסח ואע''פ שנתבטל בס' מ''מ ה''ל מבטל איסו' לכתחלה ועוד שמא ישאר קצת מחלב חטה בעין ע''ש. והמ''א השיג עליו והסכים עמו פר''ח סי' תס''ז ס''א. והח''י מסכים עם הצ''צ ע''ש: (כז) שני חדשים. וט''ז כתב ל' יום. וח''י חולק עליו ומחמיר כדברי רמ''א: (כח) לשתותו. אבל לקיימו מותר. אחרונים: (כט) לבערו. אלא אם כן טחו בטיט. ד''מ:
ו מֶלַח שֶׁשָּׂמוּ בַּמְּדוֹכָה, מֻתָּר לִמְלֹח בּוֹ בָּשָׂר בְּפֶסַח מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מַפְלִיט (ל) בְּצוֹנֵן. באר היטב (ל) בצונן. פ' ביבש. משא''כ בצונן לח ועל ידי שרייה חושש הרב לעיל בס''ה להחמיר ולדוך בתוכו אף שאינו ב''י אם הוא דבר חריף אסור כמבואר בי''ד סי' צ''ו כן הסכמת האחרונים. ומכל מקום אם נידך ק''פ במדוכה שלנו שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וכה''ג דליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל ק''פ אפילו בכלי ב''י יש להתיר ח''י ומ''א מחמי' אם נידוך בו ע''ש:
ז בֹּסֶר שֶׁדָּכִין קֹדֶם פֶּסַח בִּמְדוֹכוֹת מְחֻמָּצוֹת, מֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּפֶסַח. הגה: מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מַפְלִיט (לא) בְּצוֹנֵן. וַאֲפִלּוּ אִם נַעֲשָׂה בְּפֶסַח, אֵינוֹ אוֹסֵר אִם הָיָה הַכְּלִי (לב) נָקִי; אֲבָל אִם חֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁל חָמֵץ תּוֹךְ (לג) הַפֶּסַח, יֵשׁ לְהַחְמִיר, דִּסְתָם סַכִּין אֵינוֹ נָקִי וְיֵשׁ לָחוּשׁ לֶחָמֵץ הַדָּבוּק עָלָיו (מַהֲרִי''ל). אֲבָל אִם (לד) נִתְעָרֵב אוֹתוֹ דָּבָר בַּתַּבְשִׁיל, אֵין (לה) לָחוּשׁ וּלְהַחְמִיר וְלֶאֱסֹר מִסָּפֵק, כַּנַּ''ל. באר היטב (לא) בצונן. אף שהוא ב''י כיון דבוסר לא מיקרי דבר חריף להפליט בצונן. וט''ז ומ''א דעתם לאיסו' דהוי דבר חריף ע''ש: (לב) נקי. נ''ל דקאי אתרוייהו דאפילו ק''פ אסור אם היה מלוכלך דאפילו את''ל דלא הוי ד''ח מ''מ ע''י דוחקא נכנס בתוכו קצת וא''א להדיחם. מ''א: (לג) הפסח. משמע דק''פ שרי על ידי הדחה וצ''ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו''ם דמהרי''ל קאי על דגים שחותכין העכו''ם אבל אם נעשה באקראי שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה כמ''ש בי''ד סימן צ''ו. מ''א ועח''י: (לד) נתערב. אפי' בפחות מס'. מ''א: (לה) לחוש. היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב. מ''א ע''ש:
ח זֵיתִים שֶׁנִּזְהֲרוּ לְחָתְכָם בְּסַכִּין (לו) חֲדָשָׁה, אֲפִלּוּ לֹא נִזְהֲרוּ לְכָבְשָׁם בִּקְדֵרָה חֲדָשָׁה, אִם אֵינָהּ (לז) בַּת יוֹמָא מֻתֶּרֶת לְכֻלֵּי עָלְמָא. באר היטב (לו) חדשה. אבל בסכין ישן אפי' הוא נקי ואינו ב''י אסור כיון שהוא ד''ח ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו דאז ג''כ מיקרי דבר חריף משא''כ בנחתכו לאחר שנתנו עליו מים קוד' גמר כבישתן דאז לא מקרי ד''ח דמים מבטל חריפתן: (לז) ב''י. אע''ג דבדבר חריף אוסר אפילו אינו ב''י הכא כיון שנותנין בהם מים בטל חורפייהו טור. ואם הוא ב''י אסור' דכבוש כמבושל. אבל מותר לקיימן ואינו אוסר תערובתן כמבואר בסעיף ה' בדברים המתבשלין בכליהם ע''ש עמ''א וח''י:
ט יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, אַף עַל גַּב דְּבִשְׁאָר אִסוּרִים חַד בִּתְרֵי בָּטִיל, חָמֵץ בְּמַצָּה אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף (לח) לֹא בָּטִיל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחָמֵץ שָׁוֶה לִשְׁאָר אִסוּרִין (לט) בָּזֶה. באר היטב (לח) לא בטיל. כיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו. וא''כ בע''פ בטל יבש ביבש ברוב כשאר איסורים ומ''מ צריך לאכול כולם ק''פ עיין סעיף ד' בהג''ה. וכל זה בפרוסה אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ''ע דהוי דבר שבמנין כמ''ש בי''ד סימן ק''י. ומצה שנתכפלה או שהיה בה חטה מצד אחד וחתכו הכפל או מקום החטה ונתערב אח''כ באחרות אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע. וכלי חמץ שנתערב בכלי פסח אין להקל לבטלם ברוב כיון דגם בשאר איסורים י''א דאינו בטל מטעם דישל''מ בהגעלה עמ''א וח''י ובת' עה''ג סי' צ''ט: (לט) בזה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה דיבש ביבש לא בטיל בפסח. ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. וע''ל סעיף קטן ג' אי מותר למכור לעכו''ם חוץ מדמי איסו' שבו. ואם נאכל אחד מהם שרי עיין סי' תס''ז ס''ק ד' במ''א ובט''ז. כתב א''ז דחתיכה שנאסר במשהו בטיל חד בתרי אפילו תוך הפסח ע''ש וצ''ע. ח''י:
י נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, מֻתָּר גַּם בְּפֶסַח. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג לְהַחְמִיר, אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ וְנוֹתֵן טַעַם לִפְגָם (מ) אָסוּר (ת''ה סִימָן קכ''ח). באר היטב (מ) אסו'. וכתב ע''ת ומ''א והיכא דאיכא שלשתן יחדיו ריח ונטל''פ ומשהו יש להקל. ואי נפסד כ''כ עד שיהא כעפרא אין בה איסור כלל. ב''י ועח''י:
יא בֵּין חָמֵץ (מא) שֶׁנִּתְעָרֵב קֹדֶם פֶּסַח וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁנִּתְעָרֵב (מב) בְּפֶסַח וְעָבַר עָלָיו כָּל הַפֶּסַח, בֵּין שֶׁעָבַר הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ וְנִתְעָרֵב לְאַחַר הַפֶּסַח, בָּטֵל (מג) בְּשִׁשִּׁים. וּבְפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים סַגֵּי לֵיהּ בְּהַשְׁלָכַת הֲנָאַת הָאִסּוּר לְיַם (מד) הַמֶּלַח (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א). באר היטב (מא) שנתערב. הכלל בזה דהתערובות שהוא בענין שאין בו איסור דאורייתא דהיינו בענין שלא היה עובר בב''י וב''י כמש''ל ר''ס תמ''ב אע''פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ''מ מותר לערבו ק''פ כדי להשהותו ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה כמש''ל ס''ק י''ג (ומה''ט קרי לחמץ דבר שיל''מ) מה שאין כן בערבו במזיד לאחר פסח וכ''ש תוך הפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפילו באיסור דרבנן כמבואר בי''ד סי' צ''ט: (מב) בפסח. פי' נתערב בשוגג בפסח בס' ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בב''י ומותר לאחר הפסח בזה אפי' באכילה: (מג) בס'. זהו דעת הטור. אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ס' לכן נ''ל דהמיקל לא הפסיד אפילו פחות מס' רק שנתערב ברוב מותר אפילו באכילה אחרונים וע' בספר אה''ע שמישב דעת הטור להלכה ע''ש באריכות בס' מ''א ד' פרופס. ואם האיסור הוא דבר המעמיד וכה''ג ע''ל סי' תמ''ב ס''ק י''א שמרי שכר שעבר עליהם הפסח וחימץ בהם עיסה אסו' ר''מ מלובלין סי' קכ''א. (וע' י''ד סימן קכ''ג סעיף ט''ו בש''ך שם) כתב א''ז זקיני הגאון ז''ל פסק בחמאה ששרה בה פת או קמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת או הקמח לים או לנהר וימכור החמאה לעכו''ם וכ' הח''י בסי' תמ''ב דמיירי שנתערב מים עם החמאה דאל''כ הוי מי פירות ואינו מחמיץ ע''ש. וכן פסק במצה כפולה שנמצאת אחר הפסח דישליך הכפל וגם הנאת הבליעה מאיסור בפרוטה והשאר ימכור לעכו''ם אבל אם היה ששים במצה נגד הכפל ישליך הכפל לים והשאר מותר אף באכילה וה''ה בחטה הנמצאת במצה אפויה אבל בנפוחה אסורה לעולם כולה בהנאה והח''י בס' תס''א מיקל אחר הפסח ע''ש: (מד) המלח. ומותר אף באכילה בנתערב לאחר פסח משא''כ בנתערב קודם פסח בפחות מששים דאסור עמ''א וע''ל סי' תמ''ב סעיף קטן א':
יב חָמֵץ (מה) נֻקְשֶׁה, אֲפִלּוּ בְּעֵינֵיהּ אֵינוֹ אָסוּר (מו) בַּהֲנָאָה אַחַר הַפֶּסַח. וְהפדיאו''ש, חָמֵץ גָּמוּר הֵן וַאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה אַחַר הַפֶּסַח. הגה: יֵשׁ נִמְנָעִין לִשְׂחֹק עַל הַשֻּׁלְחָן עִם קְלָפִים הַנִּקְרָאִין קרטי''ן בְּפֶסַח, דְּחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִפֹּל מֵחָמֵץ נֻקְשֶׁה שֶׁבָּהֶן לְתוֹךְ מַאֲכָל (פִּסְקֵי מהרא''י סי' קפ''ו). באר היטב (מה) נוקשה. שהרי לא עבר על ב''י מן התורה. ואם נתערב תוך הפסח ע''ל ס''ק ח': (מו) בהנאה. אבל באכילה אסו' אם הוא בעיניה ח''י ומ''א כ' דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזיא לאכילה ע''ש. כ' מהרי''ל שאין להדליק בשמנים העשוין מקטניות מטעם חמץ ושל''ה כ' ה''ה בנרות של שומן לראות בקדרות מאחר שלא נזהרין מכלי חמץ כשעשו הנרות אלא יקחו הנר של שעוה או של שמן עסי' תנ''ג ס''ח ועשו''ת ש''א ס''ה ועיין ח''י סימן זה ס''ק כ''ז:
סימן תמח - דין חמץ שעבר עליו הפסח
וּבוֹ ז' סְעִיפִים
א חָמֵץ שֶׁל (א) עַכּוּ''ם שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה. באר היטב (א) עכו''ם. נ''ל דמי שיש לו שותפות עם העכו''ם בחמץ ועבר עליו פסח אף דחציה שהוא של ישראל נאסר בהנאה מ''מ כשחולק אחר פסח עם העכו''ם חלקו של עכו''ם (הואיל ואחר פסח אינו אלא מדרבנן אמרינן יש ברירה) מותר בהנאה. ובאכילה צריך עיון ח''י ע''ש: גר שמת והניח חמץ ועבר עליו פסח כל הקודם אחר הפסח וזכה בה (דכשמת נעשה הפקר ואין מי שזכה בו לעבור עליו) מותרת לו. ח''י ע''ש:
ב אִם (ב) עַכּוּ''ם מֵבִיא לְיִשְׂרָאֵל (ג) דּוֹרוֹן חָמֵץ בְּיוֹם (ד) אַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח, לֹא (ה) יְקַבְּלֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל, וְגַם לֹא יְהֵא נִכָּר מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו שֶׁחָפֵץ בּוֹ; וְטוֹב (ו) שֶׁיֹּאמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּקְנֶה לוֹ רְשׁוּתוֹ. באר היטב (ב) עכו''ם. כתב בה''י בי''ד סי' קל''ב נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו ק''פ ברחיים של עכו''ם דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חול המועד של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך העכו''ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו''ם והעכו''ם ההוא יאכלנו או ימכרנו לעכו''ם ע''ש וכן הסכים הח''י וכתב דבסי' תמ''ט כתבתי דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה וא''כ ה''ה הכא דהוי ספק עכ''פ שמא החליף העכו''ם. ולטעם זה אפשר ג''כ להקל אם גזל עכו''ם חמץ ישראל ועבר עליו פסח וצ''ע. ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י''א הביא גם כן מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם הטחינה ומסיק שם דמותר אפילו באכילה מטעם דקי''ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן אפילו כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ קי''ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ס''ס המתהפך חדא שמא לא לתתו ואת''ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כל כך עד שנתחמץ ואת''ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ע''ש ועח''י אם לתתו גוים המשרתים בטחנן של ישראל ביום טוב אחרון של פסח כדי שיהיו מוכנים במי''ט לטחון מותר לערבם עם החטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל. מהריק''ש בשם הרדב''ז וע' בפר''ח: (ג) דורון. אם עכו''ם נתן או מכר לישראל חטים וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ החמץ מותר לאחר הפסח כדין חמצו של עכו''ם וצ''ע. ח''י: (ד) אחרון. לרבותא נקיט יום טוב אחרון. (דבשאר ימים עובר עליו מדאורייתא) ואם הוא ביום טוב אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ולא מחיצת יו''ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט אבל אם הוא תוך פסח צריך כפיית כלי או מחיצת יו''ד כמ''ש לעיל סי' ת''מ. ונראה דהוא הדין אם שכח עכו''ם חמצו אצל ישראל גם כן דינו כמו בדורון דהכא. ח''י: (ה) יקבלנו. ואם עבר וקבלה אסור אף בהנאה אחר פסח. אע''ג דיו''ט אחרון דרבנן ומדאורייתא לא קעבר על בל יראה ובל ימצא אפילו הכי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושלא לזלזל ביום טוב שני וצ''ע. ח''י: (ו) שיאמר. ואז אפי' הניחה העכו''ם בבית ישראל בי''ט ראשון שרי ומ''מ אם לא אמר הכי שרי מדינא אפי' היה בחצרו המשתמרת אינו קונה לו בע''כ דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. ואי גלי דעתא דניחא ליה שייך ביה זכייה (עיין תמ''ו ס''ג). ונ''ל דכל זה בדורון וכה''ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו''ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפי' שאינו רוצה לקבלו כדי שלא יתחייב באחריותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו''ם אלם ויכופו לשלם ג''כ אסור. כמש''ל סי' ת''מ. ח''י:
ג חָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אָסוּר (ז) בַּהֲנָאָה אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס. וְאִם מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְעַכּוּ''ם (ח) שֶׁמִּחוּץ לַבַּיִת קֹדֶם הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מְכָרוֹ לְעַכּוּ''ם, וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ כְּלָל אֶלָּא יִשְׁמְרֶנּוּ לוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, (ט) וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ מַתָּנָה (י) גְּמוּרָה בְּלִי שׁוּם תְּנַאי, אוֹ שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ לוֹ (יא) מְכִירָה גְּמוּרָה בְּדָבָר מוּעָט; אֲבָל מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר (יב) לֹא מְהָנֵי. באר היטב (ז) בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על ב''י עסי' תמ''ז סי''ב: (ואפי' לאחרים אסור פר''ח ועיין סימן תמ''ט): (ח) שמחוץ. אורחא דמילתא נקט ה''ה אפילו עכו''ם ששרוי בחצר אפי' הוא משרת שלו ט''ז. והיינו כשאין עבד כנעני שלו ח''י וכ''כ בשו''ת ש''א סי' ג' שאין למכור חמץ לשפחה הקנויה לישראל. וכתב הב''ח במקום טירחא יש להתיר למכור לעכו''ם כל חמץ שבחדר גם החדר עצמו (עיין ח''מ סי' קצ''ו ור''י) וצריך שיאמר לו אף שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו אני מקנה לך בכסף לחוד וצריך למסור לו המפתח. ובזה בדיעבד אין לאסור כיון דבדיניהם הלוקח יוכל להחזיק בו אף בלי מפתח ח''י. גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל העכו''ם ליכנס שם ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא. וכתב הח''י נ''ל דוקא אם עשה חותם קודם המכירה או בשעת המכירה דנמצא דאין כאן מכירה כלל אבל אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ''מ בדיעבד אין לאסור החמץ ע''ש ועיין שו''ת מ''ב בסי' נ''ט דבדיעבד קנה בכסף לחוד ואם העכו''ם שלח שלוחו ומשך קנה ג''כ ע''ש ואין להקל בזה מ''א ע''ש. כתב של''ה במקום שידוע בבירור שמנהג הסוחרים לקנות מטלטלין במסירת המפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קונה ג''כ כאן ואז אין צריך למכור ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ ולא כההמון עם שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל עיין מ''א: (ט) ויתננו לו. ואם העכו''ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים מ''ב סי' מ''ג עיין מ''א. ועיין יד אהרן. ראובן ועכו''ם שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם פסח וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ג' ועיין בת' נ''ש סל''ג ובח''י ס''ק י''ד ובפר''ח: (י) גמורה. ואפי' על ידי שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח''כ. ח''י. אחד שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שיודע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה פסק בתשובת חינוך בית יהודה סי' י''ג דאסור החמץ של ישראל האחר יע''ש: (יא) מכירה. ומותר לומר לו הא לך חמץ זה ותן לי חמץ לאחר פסח כ''פ הגאון מהר''ש ז''ל א''ז. ואסור למכור חמצו למומר דאע''פ שחטא ישראל הוא. ואם מכר כתב הט''ז דבהפ''מ י''ל למומר שיחליפנו עם עכו''ם אחר או ימכרנו לעכו''ם ומותר המעות לישראל: ומעשה באחד שהיה מחזיק בארנד''י בכפר שמכר י''ש שלו להפקיד שהיה מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היי''ש וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו''ם אחר ויקח ממנו יי''ש אחר ואז מותר לישראל זה. ט''ז ועיין שו''ת ח''י סי' מ''א. ומה''ט יש למנוע שלא לקנות מיד א''פ שכר או יי''ש אצל מומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח אע''ג דקי''ל חמצן של עוברי עבירה מותר מיד לא''פ מפני שהן מחליפין היינו בעובר לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא''כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מקרי עוברים להכעיס. ח''י: (יב) ל''מ. משום חומרא דחמץ. עמ''א ח''י:
ד רַשַּׁאי יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְעַכּוּ''ם בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית אוֹ קֹדֶם: עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ חָמֵץ בְּמָנֶה קַח בְּמָאתַיִם שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ (יג) וְאֶקָּחֶנּוּ מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח; אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ (יד) עַל תְּנַאי, וְאִם עָשָׂה כֵן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּבַל יֵרָאֶה (שְׁמוֹת יג, יז) וּבַל יִמָּצֵא (שְׁמוֹת יב, יט). באר היטב (יג) ואקחנו. ורשאי אפי' להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ושיתן לו ריוח. ב''ח ואחרונים: (יד) ע''ת. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר פסח דא''כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א''ל ע''ת שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה. ט''ז ע''ש:
ה חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אַחַר הַפֶּסַח, אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל (טו). באר היטב (טו) שביטלו. אע''ג דלא עבר מן התורה מ''מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אע''פ שלא ביטלו כיון שעשה שלא כתחז''ל שלא ביער החמץ או מכר לעכו''ם. ואפי' הפקר גמור גם כן דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה''ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר ק''פ או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ''כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ''פ בהנאה אחר פסח. ח''י ע''ש. כתב הר''ש הלוי חא''ח סי' י''ב דאם נתעכב ליהודי חמץ על הדרך שהוא בספינ' היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמוכרו אבל לא לאוכלו ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה עיין כנה''ג. וכתב המ''א ופשוט אפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו''ם החמץ באחד מדרכי הקנין הנ''ל ואז קנה העכו''ם החמץ בכ''מ שהוא ע''ש. ע' שו''ת עה''ג ס''ק ה' ועח''י:
ו אָסוּר לְהַאֲכִיל חֲמֵצוֹ (טז) בְּפֶסַח אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר. באר היטב (טז) בפסח. ה''ה אחר פסח בחמץ שעה''פ. ח''י:
ז אָסוּר לִתֵּן בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ''ם לְהַאֲכִילָהּ בִּימֵי הַפֶּסַח, אִם הוּא (יז) יוֹדֵעַ שֶׁמַּאֲכִיל אוֹתָהּ פְּסֹלֶת שְׂעוֹרִים שֶׁהוּא חָמֵץ. באר היטב (יז) יודע. ובספק לא חיישינן. ובדיעבד שרי עח''י. דהכריע שמחויב להשליך דמי הנאת אכילתם לים המלח אם נתן בהמתו לגוי לגדלה ולחלק הולדות ביניהם מותר דגוי להנאת עצמו קא מכוין. תשובת פנים מאירות ס''י:
סימן תמט - דין חמץ שנמצא בחנות ישראל והפועלים אינם יהודים או בהפך
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א חֲנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְלַאי פֵּרוּשׁ הַסְּחוֹרָה וּכְלֵי הַחֲנוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַפּוֹעֲלִים הַנִּכְנָסִים לְשָׁם אֵינָם יְהוּדִים, חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם אַחַר הַפֶּסַח (א) אָסוּר בַּהֲנָאָה. חֲנוּת שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי וּמְלַאי שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי וּפוֹעֲלִים הַנִּכְנָסִים לְשָׁם יִשְׂרָאֵל, חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא שָׁם מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה; כָּךְ הִיא גִּרְסַת רַשִׁ''י וְרַבֵּנוּ הַאי, אֲבָל רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל גּוֹרֵס (ב) בְּהֶפֶךְ. באר היטב (א) אסור. ואם נמצא חמץ בדרך מיד אחר פסח ולא ידעינן אם הוא של עכו''ם או של ישראל אסור באכילה ומותר בהנאה ב''ח ומ''א ע''ש וע''ס תמ''ו ס''ד. והח''י חולק והעלה אם רוב ישראל אסור ואם מחצה על מחצה וכ''ש ברוב עכו''ם מותר אף באכילה למי שאינו נזהר מפתן וכן כל ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה ע''ש: (ב) בהיפך. וכתב הט''ז דבכל גוונא אזלינן לקולא דאין כאן קנס:
סימן תנ - דין ישראל ואינו יהודי שיש להם שתפות
וּבוֹ ז' סְעִיפִים
א יִשְׂרָאֵל (א) שֶׁלָּוָה כִּכָּר מֵחֲבֵרוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לְפָרְעוֹ אַחַר הַפֶּסַח וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם גֶּזֶל אִם אֵינוֹ פּוֹרְעוֹ. באר היטב (א) שלוה. וכ' כנה''ג שיש מקומות שנהגו איסור לכתחילה ללות לפני פסח ולפרוע אחר הפסח ועסי' תמ''ח ס''ק י''א מש''ש:
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּקַבֵּל מֵאֵינוֹ יְהוּדִי בְּרִבִּית כִּכָּרוֹת בְּכָל שָׁבוּעַ, (ב) יֹאמַר לוֹ קֹדֶם פֶּסַח שֶׁיִּתֵּן לוֹ בַּשָּׁבוּעַ שֶׁל פֶּסַח קֶמַח אוֹ מָעוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר הַפֶּסַח נוֹתֵן לוֹ כִּכְּרוֹת חָמֵץ, חֲלִיפֵי הַקֶּמַח וְהַמָּעוֹת הֵן וְשָׁרֵי. באר היטב (ב) יאמר לו. ובדיעבד אפי' לא א''ל והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח ב''ח מ''א. וכ' הח''י דלכתחלה טוב להתנות כן ואם התנה כן אף אם נותן לו העכו''ם אח''כ חמצו שעבר עליו פסח ג''כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו''ם נותן לו אח''כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי. וכן הדין בלקח חק הכומרים שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע עיין ט''ז (דחוכך להחמיר וצריך לתנאי וסיים בשלא התנו תחלה יבטל המקח ויתנה עסי' רמ''ה לעיל) ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא''ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב. פוסקים ח''י:
ג יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ יְהוּדִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם תַּנּוּר בְּשֻׁתָּפוּת, אוֹמֵר לְאֵינוֹ יְהוּדִי קֹדֶם הַפֶּסַח: טֹל אַתָּה שֶׁל פֶּסַח וַאֲנִי אֶטֹּל (ג) אַחַר כָּךְ. באר היטב (ג) אח''כ. והסכמת האחרונים דיש לנהוג שימכור להעכו''ם התנור בפסח ויטול הדמים שמגיע על חלקו ק''פ ע''ש. ומ''מ בשב' שבתוך פסח לא מהני במה שאומר טול אתה כמו בשאר שבתות השנה כמ''ש סי' רמ''ה אא''כ התנו בתחיל' השותפות ע''ש. וכתב מ''א ובד' ימים שהם י''ט עכ''פ אסור לומר לו טול ע''ש והח''י חולק עליו ע''ש:
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ תַּנּוּר וְאָפוּ בּוֹ אֵינָם יְהוּדִים חָמֵץ בְּפֶסַח, אֲפִלּוּ מָעוֹת (ד) אָסוּר לְקַבֵּל בִּשְׂכָרוֹ דַּהֲוָה לֵיהּ מִשְׂתַּכֵּר בְּאִסוּרֵי הֲנָאָה; וְאִם קִבֵּל כְּבָר הַמָּעוֹת, מֻתָּר (ה) לֵיהָנוֹת מֵהֶם. באר היטב (ד) לקבל. כיון שהתנור של ישראל ול''ד לס''ג דהתם הוא התנור של שותפים ועט''ז סק''ג ועיין בשכנה''ג: (ה) ליהנות. דחמץ אינו תופס דמיו כמ''ש ס''ס תמ''ג אבל אם קיבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכו לעולם לתת ככרות וא''כ ה''ל חמץ ש''י שעבר עליו פסח. מ''א:
ה יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְהַשְׂכִּיר תַּנּוּרוֹ לְאֵינוֹ יְהוּדִי עַל מְנַת שֶׁיֹּאפֶה בּוֹ (ו) מַצָּה, וְאִם יֹאפֶה בּוֹ חָמֵץ אֵין זָקוּק לוֹ. הגה: וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ בַּיִת (ז) לְדוֹר בּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּכְנִיס בּוֹ אַחַר כָּךְ חָמֵץ, שָׁרֵי (אָגוּר). באר היטב (ו) מצה. הט''ז מקשה על דין זה והניח בצ''ע והח''י מיישב ומתרץ ע''ש (דסיים ומ''מ יאמר שיאפה בו מצה): (ז) לדור. הסכמת ראשונים ואחרונים דאע''ג שמשכירו סתמא לדור בו ולא אתי לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפירוש לשם חמץ כשמשכירו תוך הפסח או בע''פ (מו' שעות ולמעלה) ע''ש ועח''י:
ו מֻתָּר לוֹמַר לְעֶבֶד בְּפֶסַח: הֵילָךְ דִּינָר זֶה וּקְנֵה וֶאֱכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּקְנֶה (ח) חָמֵץ; אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ: צֵא (ט) וֶאֱכֹל וַאֲנִי פּוֹרֵעַ; וְיֵשׁ (י) מַתִּירִים גַּם בָּזֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הִקְדִּים (יא) דִּינָר אוֹ שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. הגה: וְאָסוּר לִקְנוֹת חָמֵץ לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּפֶסַח, (יב) אֲפִלּוּ בִּמְעוֹתָיו שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי (ריב''ש סִימָן ת''א). באר היטב (ח) חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא. אגודה: (ט) ואכול. אם יודע שיאכל חמץ מ''א. ומשמעות לשון הש''ס משמע דאפי' בחשש בעלמא אסור. ח''י: (י) מתירים. וכן עיקר. מ''א. אבל הב''ח ושכנה''ג וח''י פסקו כדיעה ראשונה להחמיר: (יא) דינר. ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל. ואם לא הקדים לו דינר מותר לומר תן לפועלים חמץ ואני פורע וא''כ מי שיש לו תינוק דצריך לשתות חמץ מותר לומר לעכו''ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע אבל הוא לא יקח החמץ בידו. ובח''י כתב שלא יאמר ואני פורע ועב''ח. ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי מ''א ע''ש ועיין במ''א ס''ס שמ''ג ובתשוב' נ''ש סי' י''ד ועיין שו''ת ב''ח סי' מ''ג. ומ''מ טוב לעשות מחיצה י' להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו. ח''י ע''ש: (יב) של עכו''ם. דאין שליחות לעכו''ם ונמצא הישראל קונה אותם ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו ועוד דנראה דרוצה בקיומו. מ''א:
ז אָסוּר לְהַשְׂכִּיר (יג) כְּלִי לְאֵינוֹ יְהוּדִי בְּפֶסַח כְּדֵי שֶׁיְּבַשֵּׁל בּוֹ חָמֵץ, אֲבָל מַשְׂכִּיר לוֹ חֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו (יד) חָמֵץ. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהָחֵם חַמִּין בִּכְלֵי חָמֵץ וְלִרְחֹץ בָּהֶן וְכֵן שְׁאָר צָרְכֵי (טו) הֲנָאָה בִּכְלֵי חָמֵץ, וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה). באר היטב (יג) כלי. הטעם שרוצה בקיומו שישאר ויתקיי' החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדרה בעודנו ע''ג האור יבקע הכלי אצל האור וא''כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה שהקדירה בלוע מחמץ אסור להשכירה לכתחלה אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ עמ''א. כתב עט''ז אבל ג' או ד' שבועות קודם פסח מותר בכל ענין עיין שם: (יד) חמץ. הסכמת אחרונים דהכא מיירי ששכר סתם ולא מפרש להביא עליו חמץ ע''ש. כתב הב''ח מה שנוהגין במדינת פולין שיהודים שוכרין אוראנד''י מהשררה שיש בו יורות ורחיים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאלץ דאם הישראל מחוייב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו. כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה''ל רוצה בקיומו וע''י מכירה שרי דהיינו שימכור ק''פ לעכו''ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואע''פ שנותן לו העכו''ם אח''כ המדות שרי. ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה ק''פ כמו בסעיף ב'. ואם אין לו עם מי שיתנה ה''ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ''ל וע' ט''ז ומ''א: (טו) הנאה. כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה כגון רחיצה ודוקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר ח''י. ורש''ל אוסר רק לחוף הראש. ועיין שו''ת ש''א ס''ו ביהודי שהיה שכיר לשנה על שמירת היין ושכר אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. עיין שם:
סימן תנא - דיני הגעלת כלים
וּבוֹ כ''ז סְעִיפִים
א (א) קְדֵרוֹת שֶׁל חֶרֶס (ב) שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ כָּל הַשָּׁנָה, אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם דַּיְסָא וּמִינֵי קְמָחִים, (ג) מְשַׁפְשְׁפָן הֵיטֵב בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא חָמֵץ נִכָּר בָּהֶם, וּמֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָן לְאַחַר הַפֶּסַח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ. וּמַצְנִיעָן בְּפֶסַח בְּמָקוֹם (ד) צָנוּעַ שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לֵילֵךְ שָׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּפֶסַח, וְטוֹב לְסָגְרָם בְּחֶדֶר וּלְהַצְנִיעַ הַמַּפְתֵּחַ. אֲבָל הֶסֵק שֶׁיַּסִיקֵם בְּאֵשׁ אֵינוֹ מוֹעִיל לָהֶם, וְלֹא לְשׁוּם כְּלֵי חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חַמִּין, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הָאוּר אֶלָּא שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ רוֹתְחִין. הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ (ה) בִּכְלִי שֵׁנִי (הַמַּגִּיד פ''ה). וַאֲפִלּוּ אִם יְמַלְּאוּם גֶּחָלִים, דְּחַיְישִׁינָן דִּלְמָא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ שֶׁמָּא פָּקַע (פי' שֶׁמָּא יִתְבַּקְעוּ) וְלֹא עָבִיד לְהוּ הַסָקָה מְעַלְיָא. וּמִיהוּ אִם הֶחֱזִירָן (ו) לְכִבְשָׁן שֶׁמְּצָרְפִין בּוֹ כְּלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים, מֻתָּר דְּכֵיוָן שֶׁמַּכְנִיסָן לְהֶסֵק גָּדוֹל כָּזֶה וַדַּאי לֹא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ דִּילְמָא פָּקְעֵי, אֲבָל לַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ לֹא. הגה: כָּל כְּלִי הַצָּרִיךְ לִבּוּן אוֹ הַגְעָלָה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֲפִלּוּ (ז) צוֹנֵן בְּלֹא הֶכְשֵׁר (מָרְדְּכַי ר''פ כָּל שָׁעָה) וְעַיֵּן בְּי''ד סי' קכ''א. באר היטב (א) קדירות. לאו דוקא קדירות ה''ה קערות וכלי שני (וה''ה הנשתמש בהם על ידי עירוי) ג''כ דינא הכי: (ב) שנשתמש. כתב או''ה כלל נ''ח דין מ''ג דכלים חדשים שקונים מהשוק אפי' כלי חרס אין צריך לספק בהן שמא נשתמשו בו דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים אבל כלי מתכות שנקני' מן העכו''ם בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים צריכים מספק להגעילן או ללבנם כפי תשמישן. ח''י: (ג) משפשפן. ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר הפסח כדין לא ביער קודם פסח כמש''ל סי' תל''ה: (ד) צנוע. ואותן שמעמידין כלים על גובה הכתלים לנוי אפי' גבוה יו''ד קומות אסור ב''ח. וכתב ט''ז ומ''א ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב''י ואף אם נשתמש בהם רבו המתירים כמ''ש סי' תמ''ז ס''י (וט''ז הוסיף מאחר דרגילים שם כל השנה לא יבוא לטעות) ומכ''ש באותן שרוב תשמישן בכ''ש או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע''ב ועיין הרדב''ז ח''א סי' ל''ה. וע' יד אהרן: (ה) בכ''ש. (פי' עירה מכ''ר לשני ואח''כ הניח כלי זה לתוכו) ובמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת י''ט יש להקל בכ''ש אם אינו ב''י. ח''י וע' מ''א: (ו) לכבשן. נשאלתי כלי חרס שנשארו אחר שריפה ר''ל אם מותר להשתמש בהם בפסח שידוע שזה יותר מחזרת הכבשן והתרתי ומ''מ הכל לפי הענין: (ז) צונן. היינו דרך קבע שמא אתי להשתמש בו חמין וא''כ אפי' הדיחו תחלה אסור אבל דרך עראי מותר להשתמש בו על ידי הדחה ודרך קבע אפילו בערב פסח אחר זמן איסורו אסור להשתמש בו. עח''י:
ב כּוּבְיָא, שֶׁהוּא כְּלִי שֶׁעוֹשִׂין (ח) מִלְּבֵנִים וְעָפָר, וְאוֹפִים וּמְטַגְּנִין בּוֹ, וְכֵן תַּנּוּר קָטָן שֶׁקּוֹרִין פירלי'' א הֶסֵיקוֹ מִבַּחוּץ וְאָסוּר לֶאֱפוֹת בּוֹ בְּפֶסַח, דְּאֵין חָמֵץ שֶׁבּוֹ נִפְלָט בְּכָךְ; וְאִם מִלְּאוֹ גֶּחָלִים (ט) מִבִּפְנִים, שָׁרֵי. באר היטב (ח) מלבנים. עיין מ''א דלבנים הנשרפין בכבשן כעין שלנו יש להם כל דין כלי חרס. וכת' הח''י אלא דלא חייס עלייהו כ''כ ואפש' דמהני להו הסקה אפי' תוך תנורים שלנו לדעתי. אבל לבנים שנתייבשו בחמה יש להם דין כלי אדמה. (וכלי גללים ואבנים ככלי חרס בשם הטור ואנן לא ק''ל הכי). ע''ש: (ט) מבפנים. אם מתלבן יפה נ''ל:
ג סַכִּינִים (י) מַגְעִילָן בִּכְלִי רִאשׁוֹן וּמֻתָּרִין. וּכְלִי רִאשׁוֹן נִקְרָא שֶׁהִרְתִּיחוּ בּוֹ מַיִם עַל הָאֵשׁ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ עַתָּה עַל הָאֵשׁ רַק שֶׁעוֹדֶנּוּ (יא) רוֹתֵחַ. וְקֹדֶם הַהַגְעָלָה צָרִיךְ לְשׁוּפָם יָפֶה (יב) בְּמַשְׁחֶזֶת אוֹ בְּרֵחַיִם לְהַעֲבִיר כָּל (יג) חֲלוּדָה שֶׁבָּהֶם קֹדֶם הֶכְשְׁרָם. הִילְכָּךְ אִם יֵשׁ בּוֹ גּוּמוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְנַקּוֹתוֹ יָפֶה, אֵין מוֹעִיל לוֹ הַגְעָלָה (פי' הַפְּלֵטָה שֶׁהַכֵּלִים פּוֹלְטִים הָאִסוּר שֶׁבָּהֶם, וְהוּא מִלְּשׁוֹן שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל) (אִיּוֹב כא) לְבַד וְצָרִיךְ (יד) לִבּוּן בִּמְקוֹם הַגּוּמוֹת. הגה: וְהַנָּדָן שֶׁל סַכִּינִים אֵין לָהּ (טו) תַּקָּנָה בְּהַגְעָלָה וְאָסוּר לְהַכְנִיס בָּהּ הַסַּכִּין, בְּפֶסַח (מַהֲרִי''ל). באר היטב (י) מגעילן. ודוקא סכינא דפסחא או מבשר לחלב או להיפך משא''כ סכינים של איסו' בעי ליבון אף שאין בה גומות כל שרוצה לשמש בחמין כמבואר בי''ד סימן קכ''א ס''ז. וע' בפר''ח שם שהכריע דאף בסכינים של איסור סגי בהגעלה אפי' לכתחל'. וכתב הח''י נ''ל עיקר לכתחלה כפסק הש''ע שם וכ''כ באו''ה אכן בדיעבד אין לאסור אם הגעילו והשתמש בו בחמין: (יא) רותח. וכתב המ''א ולתחוב בו הסכין אבל אין לו להגעילו ע''י אבן מלובן: (יב) במשחזת. וה''ה בד''א שמסיר החלודה סגי (אלא דהרמב''ם כ' דהשחזת רחיים מהני במקום ליבון ועיין בא''ה ס''ק ט''ז). הב''ח ושאר אחרונים כתבו לפי שצריך להגעיל ג''כ קתייהו ע''כ אם הקתא קבוע במסמרים קטנים אינו מועיל הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים וה''ה כל שיש ב' חלקים בקתייהו. וה''ה אם הקתא מקצתה בקרן או שהקת' דבוקה בברזל בדבק אין להגעילה דחייס עלייהו שמא פקעי ולבון ג''כ לא שייך גבי קתייהו אם לא שכולו פרזלא וכיון שרוב סכינים הם על דרך זה ע''כ יפה יסד הפייט אם אפשר לעשותן חדשים הם משובחים עח''י ובט''ז: (יג) חלודה. פי' שא''צ להשחיז רק כדי להעביר חלודה אבל אם משחיזו היטב בענין שמסיר קצת מהברזל כמבואר בי''ד סי' קכ''א הוי כמו ליבון וע''ש בהג''ה. וחלודה ר''ל מה שאנו קורין ראס''ט בל''א. אבל כתם שחור או אדום באיזה מקום מהכלי ובפרט ביורות ומחבות אין קפיד' ויוכל להגעיל ועצה''ט ילבן מקום ההוא אם א''א בגרירה. ט''ז ע''ש: (יד) ליבון. ובליבון א''צ להעביר החלודה כי האש יבעיר הכל: (טו) תקנה. ואם פותח התפירות וגוררם היטב אפשר דשרי. מ''א:
ד כֵּלִים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם (טז) עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן שִׁפּוּדִים וְאַסְכְּלָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, צְרִיכִים לִבּוּן; וְהַלִּבּוּן (הוּא) עַד שֶׁיִּהְיוּ נִיצוֹצוֹת (יז) נִתָּזִין מֵהֶם. הגה: וְיֵשׁ (יח) מְקִלִּין אִם נִתְלַבֵּן כָּל כָּךְ שֶׁקַּשׁ נִשְׂרָף עָלָיו מִבַּחוּץ (מָרְדְּכַי סע''א וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי''ו מֵהִלְכוֹת מ''א). וְנוֹהֲגִין כִּסְבָרָא הַרִאשׁוֹנָה בְּכָל דָּבָר שֶׁדִּינוֹ בְּלִבּוּן, אֲבָל דָּבָר שֶׁדִּינוֹ בְּהַגְעָלָה, רַק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סְדָקִים אוֹ שֶׁמַּחְמִירִין לְלַבְּנוֹ, סַגֵּי בְּלִבּוּן קַל כָּזֶה. (יט) חֲצֻבָּה צָרִיךְ לִבּוּן (מַהֲרִי''ל). באר היטב (טז) ע''י האור. פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלה שצולין עליו מוליית' של חמץ צריכין ליבון דמה שבולע ע''י מים פולט ע''י מים אבל זה בלע ע''י אור ממש צריך ליבון. מ''א עיין ט''ז: (יז) ניתזין. או עד שתסיר קליפתו העליונה. ח''י: (יח) מקילין. וט''ז ומ''א אוסרים אפי' בדיעבד אם לא ליבנו אותו כ''כ שניצוצות ניתזין מהם ע''ש: (יט) חצובה. והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידין הקדירה או המחבת עליה ולפעמים נשפך עליו עיס':
ה כֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, כְּפִי תַּשְׁמִישָׁן הֶכְשְׁרָן. אִם תַּשְׁמִישָׁן בִּכְלִי רִאשׁוֹן, כְּגוֹן כַּף שֶׁמְּגִיסִין בּוֹ בַּקְּדֵרָה, צָרִיךְ לְהַכְשִׁירָן בִּכְלִי רִאשׁוֹן; וְאִם תַּשְׁמִישָׁן בִּכְלִי שֵׁנִי, הֶכְשְׁרָן בִּכְלִי שֵׁנִי; וּכְלִי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ בְּעֵרוּי שֶׁמְּעָרֶה מִכְּלִי רִאשׁוֹן, לֹא סַגֵּי לֵיהּ בְּהֶכְשֵׁר דִּכְלִי שֵׁנִי אֶלָּא צָרִיךְ (כ) לְעָרוֹת עָלָיו מִכְּלִי רִאשׁוֹן. הגה: כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן (כא) סְדָקִים אוֹ גּוּמוֹת אוֹ חֲלוּדָה וְהוּא (כב) בְּתוֹךְ הַכְּלִי וְלֹא יוּכַל לְנַקְּרָן וּלְנַקּוֹתָן, אֵין לְהַגְעִילָן וּצְרִיכִין לִבּוּן בִּמְקוֹם הַסֶּדֶק וְהַחֲלוּדָה (רַשְׁבָּ''א בִּתְשׁוּבָה). באר היטב (כ) לערות. צריך ליזהר שלא יפסוק הקילוח ד''מ וא''צ עירוי ג''פ אחרונים (המשימים כלי תוך מחבת על אש ומרתיח תוך הכלי ומגעילין בכלי מסופק ר''י אי הוי ככ''ר עיין פר''ח): (כא) סדקים. אפילו נעשו מחדש עסי''ג. מ''א: (כב) בתוך. אפי' כ''ש. אבל מבחוץ או על שפתו מלמעלה אין מעכב. מהרי''ל:
ו כָּל כְּלִי הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ; הִלְכָּךְ קְעָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם בִּכְלִי רִאשׁוֹן עַל הָאֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁרֹב תַּשְׁמִישָׁן הוּא בְּעֵרוּי שֶׁמְּעָרֶה עֲלֵיהֶן מִכְּלִי רִאשׁוֹן, כָּךְ הוּא הֶכְשְׁרָן. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְהַגְעִיל הַקְּעָרוֹת בִּכְלִי רִאשׁוֹן (טוּר בְּשֵׁם אָבִי הָעֶזְרִי וּמָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה וְתוֹסָפוֹת סוֹף מַסֶכֶת ע''ז), וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, כְּגוֹן כַּפּוֹת וְכַדּוֹמֶה לָזֶה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה וְאָגוּר). וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְהַגְעִיל כָּל כְּלֵי שְׁתִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן, מִשּׁוּם שֶׁלִּפְעָמִים מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶם בְּחַמִּין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם); וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג לְהַגְעִילָן, וּבְדִיעֲבַד סַגֵּי לְהוּ (כג) בִּשְׁטִיפָה. וּקְעָרוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַכְנִיס תּוֹךְ כְּלִי רִאשׁוֹן, יִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶבֶן (כד) מְלֻבָּן וִיעָרֶה עֲלֵיהֶם רוֹתְחִין מִכְּלִי רִאשׁוֹן, וְהָוֵי כִּכְלִי רִאשׁוֹן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיַעֲבִיר הָאֶבֶן עַל כָּל הַכְּלִי, שֶׁאָז מַגְעִיל כֻּלּוֹ (מָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה וְאָגוּר וְאִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ כְּלָל נ''ח). באר היטב (כג) בשטיפה. וכן בדיעבד אם לא הגעיל הקערות בכ''ר ג''כ אינן אוסרין ואם ידוע שתוך מעת לעת השתמשו בו בכ''ר אע''פ שעיקר תשמיש שלו הוא בכ''ש צריכין הגעלה בכ''ר דוקא. (ואם ע''י אור צריך ללבון) לכ''ע ושטיפה היינו לשפשפו תחילה היטב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח''כ שוטפין במים כמבואר בי''ד סימן קכ''א: (כד) מלובן. וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלות וינגב השלחן כדי שלא יצטנן המים. אחרונים. ועסי' תנ''ב ס''ב בהג''ה. וקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז אי אפשר להעביר האבן ע''פ כולו אין להם תקנה אלא שיכניס ליורה וכן סכין אין להכשירו באבן. מ''א:
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר (כה) דְּכַפּוֹת הָעֲשׂוּיוֹת מִקֶּרֶן אֵין לָהֶם תַּקָּנָה בְּהַגְעָלָה, דְּכֵיוָן שֶׁמִּתְקַלְקְלִין בְּמַיִם חַמִּין, חַיְישִׁינָן דִּלְמָא חָיֵיס עֲלַיְיהוּ. באר היטב (כה) דכפות. וה''ה סכין שהקתא מקרן כמש''ל בס''ק י''ב (וה''ה מדובק בדבק) עיין שם. וכתב מי''ט העשויה מפער''ל מוט''ר כיון שהיא קשה מאוד אינו דומה לקרן:
ח אֶחָד כְּלֵי עֵץ וְאֶחָד כְּלֵי אֶבֶן וְאֶחָד כְּלֵי מַתֶּכֶת, דִּינָם לְהַכְשִׁירָם בְּהַגְעָלָה. הגה: וְכֵן כְּלֵי עֶצֶם צְרִיכִים הַגְעָלָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה).
ט הַמַּגְעִיל קֹדֶם שָׁעָה חֲמִישִׁית יָכוֹל לְהַגְעִיל בְּיַחַד כְּלִי רִאשׁוֹן וּכְלִי שֵׁנִי וְכֵלִים שֶׁבָּלְעוּ דָּבָר מוּעָט, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ גַּם כֵּן אִם מַגְעִיל מִקְצָת הַכְּלִי שְׁנֵי פְּעָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
י סַלִּים שֶׁמּוֹלְחִים בָּהֶם הַבָּשָׂר, יֵשׁ מַצְרִיכִין לָהֶם הַגְעָלָה וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק, וְנִרְאִין דְּבָרָיו, וְטוֹב (כו) לְהַגְעִילָן אוֹ לִקְנוֹת חֲדָשִׁים. באר היטב (כו) להגעילן. ופשוט דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי דאין מליחה לכלים (ועוד דאינו אלא ס' איסור. ח''י) עיין סעיף כ''ו מ''א ע''ש דמלח לא מיקרי דבר חריף אא''כ מלוח ביותר. וב''ח וט''ז מחמירין שלא להגעיל כלל הסלים דשמא יש חמץ בין הנקבים:
יא מַחֲבַת שֶׁמְּטַגְּנִין (פי' שֶׁיּוֹצְקִין בָּהּ שֶׁמֶן לֶאֱפוֹתוֹ) בָּהּ, מֻתֶּרֶת (כז) בְּהַגְעָלָה; וְאִם הִיא אֲרֻכָּה, מֵשִׂים חֶצְיָהּ וְהוֹפֵךְ עוֹד וּמֵשִׂים חֶצְיָהּ הָאַחֵר. וְאִם הִיא אֲרֻכָּה בְּיוֹתֵר, מְלַבְּנָהּ בָּאֶמְצַע וּבְלִבּוּן כָּל דְּהוּ שֶׁקַּשׁ נִשְׂרָף עָלָיו סַגֵּי לֵיהּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). (וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְלַבֵּן הַמַּחֲבַת), (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹאֵל וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וְטוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְר''ת) (וְנוֹהֲגִין לְלַבְּנוֹ לְכַתְּחִלָּה, מִיהוּ סַגֵּי לֵיהּ (כח) בְּהַגְעָלָה אִם אֵין בּוֹ גּוּמוֹת) (מַהֲרִי''ל). באר היטב (כז) בהגעלה. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחבת עיין ח''י: (כח) בהגעלה. וכן נוהגין. וכתב המ''א ואותן אגנות שאופין בהם עוגות צריך ליבון:
יב כָּל הַכֵּלִים צָרִיךְ לְהַגְעִיל יְדוֹתֵיהֶם כְּמוֹתָן. הגה: מִיהוּ אִם לֹא הִגְעִילוּ הַיָּדוֹת, אֵין לֶאֱסֹר (כט) בְּדִיעֲבַד; וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה יָכוֹל לְהַגְעִילָן עַל יְדֵי עֵרוּי שֶׁמְּעָרֶה עֲלֵיהֶן (אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ כְּלָל ע''א). באר היטב (כט) בדיעבד. דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו ואף אם יוליך בליעתו מ''מ כבכ''פ. וכתב הח''י דבדיעבד אין לאסור אף אם תחב בתוך המאכל הידות כי לא מחזקינן איסור וכבכ''פ ע''ש ומ''א פסק דאם תחב אותו צד שלא נגעל אסור ע''ש. וט''ז פסק דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא''כ שאר כלים ע''ש. וכתב המ''א ונ''ל דהאי שכתב אין אוסרים בדיעבד פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן אפי' הוא בתוך הפסח וא''א להגעילו:
יג כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (ל) טְלַאי, אִם קָדַם הַטְּלַאי לִבְלִיעַת (לא) הָאִסוּר אֵין צָרִיךְ לַהֲסִירוֹ, דִּכְבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ; וְאִם קָדְמָה בְּלִיעַת הָאִסוּר לַטְּלַאי, צָרִיךְ לְהָסִיר הַטְּלַאי קֹדֶם הַגְעָלָה אוֹ יָשִׂים גֶּחָלִים עַל מְקוֹם הַטְּלַאי עַד שֶׁיִּשָּׂרֵף גּוּף הָאִסוּר, אִם יֶשְׁנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַגְעִיל כָּל הַכְּלִי; וְאִם הוּא שֶׁל עֵץ, אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן יַרְחִיב הַסֶדֶק כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לְהוֹצִיא מִשָּׁם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ. הגה: רֹשֶׁם שֶׁעוֹשִׂים הָאֻמָּנִים בְּתוֹךְ כֵּלִים, מֻתָּר לְהַגְעִילָן מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה מֵחָדָשׁ; (לב) וִינַקְּרֵם הֵיטֵב (אִסוּר וְהֶתֵּר וְהַגָּהוֹת). באר היטב (ל) טלאי. כל טלאי שבסעיף זה היינו מה שנקבע ע''י דבוק חתיכה על חתיכה במסמרים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכת בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצא בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וא''כ אין חשש בזה. ט''ז ח''י. וכלים ישנים שמחפין בבדיל כמו כלי נחושת פסק הרא''ם ח''א סי' מ''ג דא''צ הגעלה כיון שהבדיל מפסיק הו''ל ככלים חדשים וכתב המ''א ולפ''ז אפי' חיפן בבדיל ישן שהרי הבדיל עצמו מתלבן. ועיין בשכנה''ג שהאריך להביא דעות החולקים ע''ז וכתב שכן קצת מגדולי ארץ מחמירין על עצמן ועכ''פ נראה שטוב בעיני אלהים ואדם לטבלו אחר ציפוי הבדיל בלא ברכה עכ''ל. ועיין בי''ד סי' ק''ך. והפר''ח א''ח פסק דצריך הגעלה אחר ציפוי בבדיל וכן נוהגין בירושלים יע''ש: (לא) האיסור. ואז אף שקד' בליעת האיסור מותרת כיון שנתלבן מקום הטלאי. והב''ח כ' נ''ל היכא שקדם בליעת האיסור ל''מ ליבון מקום הטלאי ע''ש וכ' המ''א לכך נ''ל דבקדם בליע' לטלאי צריך לשום כ''כ גחלים עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו משא''כ אם קדם טלאי לבליעה די בליבון קל כמ''ש בס''ד בהג''ה והח''י חולק על הב''ח ומ''א והעל' כמשמעו' המחבר. ואם נתלבן כך או הסיר הטלאי פעם אחד אחר שהגעיל שוב מותר להגעיל כך עם הטלאי בכל פעם כיון ששוב לא מקרי קדם בליעת איסור לטלאי וכל זה שהטלאי מדובק יפה בענין שאין סדק בין גוף הכלי לטלאי דאל''כ אף בקדם הטלאי צריך ליבון או להסיר הטלאי או להרחיב הסדק כדי שיוכל לנקרו. ח''י: (לב) וינקרם. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם. מ''א:
יד כִּסוּי שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמְּכַסִים בּוֹ הַקְּדֵרָה, צָרִיךְ הַגְעָלָה כֵּיוָן שֶׁמַּזִּיעַ בְּכָל שָׁעָה מֵחֹם הַקְּדֵרָה; וְאִם נְתָנוּהוּ בְּפֶסַח עַל הַקְּדֵרָה בְּלֹא הַגְעָלָה, כָּל הַתַּבְשִׁיל (לג) אָסוּר, שֶׁזֵּעַת הַכִּסוּי מִתְעָרֵב בְּתַבְשִׁיל. באר היטב (לג) אסור. לפי דעת המחבר סי' תמ''ז דנט''ל שרי בפסח צ''ל כדעת הנוהגים לאיסור בכיסוי אף שאינו ב''י. (או שהוא באמת ב''י) כמבואר בי''ד ססי' צ''ג:
טו כִּסוּי שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמְּשִׂימִים אוֹתוֹ עַל הָחֲרָרָה כְּשֶׁנֶּאֱפֵית עַל הַכִּירָה, צָרִיךְ לִבּוּן.
טז מְדוֹכָה מֻתֶּרֶת בְּהַגְעָלָה; וְאִם הִיא גְּדוֹלָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסָהּ בְּיוֹרָה, מֵשִׂים בָּהּ מַיִם רוֹתְחִים וּמַכְנִיס בְּתוֹכָהּ אֶבֶן רוֹתַחַת וְעוֹלָה הָרְתִיחָה בְּכָל שְׁפִיתָה, דְּכָל כְּהַאי גַּוְנָא הָוֵי הַגְעָלָה דִּכְלִי רִאשׁוֹן. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְלַבֵּן הַמְּדוֹכָה (טוּר יוֹרֶה דֵּעָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹאֵל וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וְטוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְרַבֵּנוּ תָּם), אַךְ בְּלִבּוּן כָּל דְּהוּ דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשָּׂרֵף עָלָיו קַשׁ מִבַּחוּץ סַגֵּי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְנוֹהֲגִין (לד) לְלַבְּנוֹ לְכַתְּחִלָּה, מִיהוּ סַגֵּי לֵיהּ בְּהַגְעָלָה אִם אֵין בּוֹ גּוּמוֹת (מַהֲרִי''ל); וְאִם הַמְּדוֹכָה שֶׁל עֵץ, יֵשׁ לְקַלְּפוֹ בִּכְלִי אֻמָּנוּת דְּחַיְישִׁינָן לְגוּמוֹת, וּלְהַגְעִילוֹ אַחַר כָּךְ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה). באר היטב (לד) ללבן. וכתבו האחרונים דבמדינות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי''ך לכן די בהגעלה ומ''מ טוב לנהוג להחמיר לדוך הכל קודם י''ט. (דהוי נ''ט בר נ''ט דהתירא) ע''ש ואם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צ''ע אם יש לאסור בדיעבד. מ''א ע''ש:
יז הַדַּף שֶׁעוֹרְכִים עָלָיו כָּל הַשָּׁנָה, וְכֵן עֲרֵבָה שֶׁלָּשִׁין בָּהּ, צְרִיכִים הַגְעָלָה. הגה: וְלֹא מְהָנֵי בָּהּ קִלּוּף בִּכְלִי אֻמָּנוּת. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ הַגְעָלָה לֹא מְהָנֵי לֵיהּ קְלִיפָה (מהרי''ו). וְהַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּפֶסַח בַּעֲרֵבוֹת (לה) וְדַפִּין שֶׁלָּשִׁין עֲלֵיהֶם כָּל הַשָּׁנָה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַגְעָלָה, וְכֵן עִקָּר (מָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה וְכָל בּוֹ). וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תמ''ב סָעִיף י''א. באר היטב (לה) ודפין. לפי שא''א לנקרו שפיר ומה''ט ג''כ אין מגעילין כלים שהיו בו תמיד קמח או משקים חמץ וכיוצא בו והיינו דוקא בשל עץ משא''כ כלי מתכות ובדיל נוהגין להגעיל בכל ענין אכן אם היו מחזיקין בו ק''פ מים איזה זמן מותר להגעילו. אחרונים:
יח הַנָּפָה, צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בָּהּ מְאֹד לְנַקּוֹתָהּ מִפְּתִיתֵי הֶחָמֵץ הַנִּדְבָּק בָּהּ וְנִסְרָךְ וְנִדְבָּק בְּנִקְבֵי אֲרִיגַת הַנָּפָה וּבָעֵץ שֶׁבָּהּ, וִישַׁפְשְׁפוּ אוֹתָהּ בְּמַיִם יָפֶה יָפֶה; וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׁאָר כְּלֵי הַלִּישָׁה, שֶׁהַשִּׁפְשׁוּף בָּהֶם עִקָּר גָּדוֹל. הגה: וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ (לו) בְּנָפָה עַל יְדֵי הַגְעָלָה וְאֵין לְשַׁנּוֹת (מַהֲרִי''ל וּבֵית יוֹסֵף); וְכֵן בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן הַכְּלִי שֶׁקּוֹרִין (לז) רי''ב אייז''ן, אוֹ הַכִּיס שֶׁל רֵחַיִם (מַהֲרִי''ל), בְּכֻלָּן לֹא מְהָנֵי לְהוּ הַגְעָלָה. וְכֵן סַלִּים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן חָמֵץ דִּינָם כְּנָפָה, אֲבָל שַׂקִּים (לח) יְשָׁנִים נוֹהֲגִין בָּהֶן הֶתֵּר עַל יְדֵי כִּבּוּס; וְצָרִיךְ לְהַתִּיר כָּל (לט) הַתְּפִירוֹת שֶׁבָּהֶן קֹדֶם הַכִּבּוּס (ת''ה סִימָן קי''ו). באר היטב (לו) בנפה. אבל צריך לקנות חדשים ואם עבר וניפה בה ע''י שפשוף היטב בהגעלה אין לאסור אפי' תוך פסח כיון דלדעת המחבר אפי' לכתחלה סגי בכה''ג. וכן היכא שבאו מים על הנפה שלא שפשפו אותה היטב תחלה אפי' על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח מהרי''ל. וכ' המ''א ונ''ל דאפי' במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח ע''כ. והח''י חולק עליו וכתב כי ידוע שכל שלא ריקדו הקמח מצוים בהם חטים שבורים ושלימים ויאסרו העיסה או המצה אלא הנפה זו בדיעבד מהני בה שפשוף היטב והגעלה מכ''ש אם מרקד קודם פסח שנתבטל לכן בשעת הדחק נכון לעשות כן אפי' לכתחלה. שאלה אחד שאמר לפי תומו שדרכו לרחוץ היטב אחר פסח הנפה כדי לקיים אותה לשנה הבאה וריקד בו קמח לפסח. והתרתי מה שריקד בו בדיעבד דאף אם נימא שנשאר בו דבוק משנה שעבר' הוי חמץ נוקשה ובטיל בס' אף תוך פסח. ח''י ע''ש: (לז) רי''ב אייזי''ן. דלפעמים מפררין עליו לחם גם תמכא שחתכו בסכין חמץ נשאר בתוכו בעין. אפי' בדיעבד יש לאסור בפסח. אבל בערב פסח מותר בדיעבד דבטל בס'. מ''א: (לח) ישנים. ל''ד אלא אפי' בשק חדש ששם בו פעם אחת קמח לפסח ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית ג''כ צריך להתיר התפירות. אחרונים: (לט) התפירות. דהיינו אף גם מה שהוא בשולי השק שהיא האימרא וכת' המ''א וכן יש לנהוג במפות שעושין עליו המצות אם רוצה לעשות עליהם פעם שנית ל''מ מה שמהפכין אותם דחמץ מבצבץ ויוצא מעבר לעבר אלא צריך להתיר התפירות לכבס היטב ע''כ. ואם עבד בדיעבד ועשה המצות על הסדין בלא כבוס כלל אם הוא תוך פסח אף דיעבד יש לאסור אך אם הפך הסדין או כבסו אף שלא התיר התפירות אין להחמיר בדיעבד וכן לענין השקין אם כבסו ולא התיר התפירות ונתן בתוכו קמח אין לאסור בדיעבד. ח''י ע''ש:
יט הָרַחַת שֶׁקּוֹרִים (מ) פאל''ה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מוֹעִיל לָהּ (מא) הַגְעָלָה וְצָרִיךְ לִקְנוֹת (מב) חֲדָשָׁה. וְהָכִי נָהוּג. באר היטב (מ) פאל''ה. ובלשון אשכנז שויבי''ל ותשמישו ע''י אור ע''כ אין התירו בהגעלה. כתב הט''ז דאם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת א''צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות והמחמיר להגעיל' לא יפה עשה דאתי למטעי להגעיל רחת של חמץ רק ינקר אותה היטב ע''כ. והמ''א בשם ד''מ בשם מהרי''ב כתב דצריכה הגעלה ע''ש והח''י הסכים עם הט''ז. ואם נטל מצה ברחת שמשתמשין בו כל השנה אם היא נקיה סגי בקליפה שקולף המצה. ואם אינה נקיה כיון שמשתמשין עליה כל השנה עוגות עם שומן נאסר כולה עמ''א. אם רדו בה מצה חמוצ' אסור לרדות בו עוד אלא צריך להביא אחרת הגמ''נ ושל''ה. ואם לא הביא אחרת. צריכין כולן קליפה. וכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור. אבל מצה כפולה ונפוחה כיון שהיא גופא חומרא הוא כמ''ש ס''ס תס''א די לאסור הרחת לכתחילה אבל לא לאסור המצות האחרות מ''א. וכתב הח''י וגדולה מזו ראיתי אצל חמ''ז מהר''ש שלא אסר הרחת כשנשאר' לפניו המצה נפוחה או כפולה מהטעם דחשיב כמו דיעבד כי לא ימלט ברוב אפיות שלא יאסר א' מהם משום נפוחה או כפולה ותצטרך בכל פעם מרדה חדשה גם התנור יאסור ולהסיק שנית והתורה חסה על ממון ש''י ע''ש ועיין סי' תס''א ס''ג: (מא) הגעלה. וכתב בת''ה דאפי' קליפה והגעלה לא מהני ברחת: (מב) חדשה. כתב בעל אמרי נועם בת' סי' ה' מעשה שהיה שאפו מצות ק''פ ברחת ונסתפקו אם היתה חדשה או ישנה שנשתמשו בה חמץ אין במצות אלו שום חשש של איסור חמץ ע''ש:
כ הַשֻּׁלְחָנוֹת וְהַתֵּבוֹת שֶׁמַּצְנִיעִים בָּהֶם אֳכָלִין כָּל הַשָּׁנָה, (מג) רְגִילִים לְעָרוֹת עֲלֵיהֶם רוֹתְחִין לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים נִשְׁפָּךְ מָרָק מִן הַקְּדֵרָה לְתוֹכָן. באר היטב (מג) לערות. ומהרי''ו סי' קצ''ג פסק דלא מהני עירוי רק יכשירנה ע''י אבן מלובן או לפיד בוער וישפוך עליו רותחין. וכתבו האחרונים בשם מהרי''ל דאף לאחר הגעלה אם נשפך עליו שום דבר בפסח אל יגביהנו כלל לאכול ואף לאחר הגעלה לא ישתמש עליהם דבר חם אלא ע''י הפסק מפה או דפין או סמרטוטין וכל זה חומרות יתירות כי די בחומר' דהגעל' וכן נוהגין. ח''י: וכתב הט''ז ס''ס תנ''ב הנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בקדירה ששפך בה רותחין על האבן שמכשירין בו מהטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח ע''כ והח''י מקיים המנהג לכתחלה אך בדיעבד ודאי אינו אוסר:
כא חָבִיּוֹת שֶׁל חֶרֶס שֶׁנָּתְנוּ בָּהֶם שֵׁכַר שְׂעוֹרִים, מֻתָּרִים בְּהַגְעָלָה אוֹ בְּעֵרוּי ג' (מד) יָמִים. הגה: וְהַגְעָלַת (מה) הֶחָבִיּוֹת יַעֲשֶׂה בְּדֶרֶךְ זֶה, יְלַבֵּן אֲבָנִים וִישִׂימֵם בָּהֶם, וִיעָרֶה עֲלֵיהֶם רוֹתְחִים מִכְּלִי רִאשׁוֹן וִיגַלְגֵּל הֶחָבִית שֶׁיַּגִּיעַ הַגְעָלָה לְכָל מָקוֹם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה). (מו) וּבְדִיעֲבַד אִם נָתְנוּ בָּהֶם יַיִן אוֹ דְּבַשׁ בְּלֹא הַגְעָלָה, רַק שֶׁהֱדִיחָן הֵיטֵב תְּחִלָּה, מֻתָּר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ בְּפֶסַח (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פ''ב דע''א וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּסִימָן ר''א). באר היטב (מד) ימים. כיון דלא נשתמש כ''א בצונן. (יצא מידי דופנו) ועיין בי''ד דאפי' במזופף מהני: (מה) החביות. וצריך להסיר שולי החביות כדי לנקרו היטב כך כתב הרוקח. אכן האחרונים הסכימו דחביות עץ של שכר אין להגעילו כלל וכן כלי עץ שמצוין בהם גומות וכלים שהיה בו י''ש לא מהני כלל הגעלה דגרוע מבית שאור וחרוסת וכתב הט''ז מ''מ אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק הריח לגמרי מותר להגעילו. מיהו חבית שלא נשתמש בה אלא מי דבש יש להתירו בהגעלה. עמ''א: (מו) ובדיעבד. הטעם דשכר ביין נטל''פ הוא ולפי מה דקי''ל נטל''פ אסור בפסח א''כ אין להקל אלא לערות ממנו קודם פסח לחבית של פסח ודוקא ביין שהשכר נותן בו טל''פ אבל במי דבש אין להקל אלא א''כ החביות אינו ב''י אבל בכלי יי''ש אף אינו ב''י אסור שנ''ט לשבח הוא. מ''א וח''י ע''ש ועיין ט''ז:
כב כָּל הַכֵּלִים, אֲפִלּוּ שֶׁל חֶרֶס, שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ בְּצוֹנֵן, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מַצָּה אֲפִלּוּ בְּחַמִּין, חוּץ מִבֵּית שְׂאוֹר וּבֵית (מז) חֲרֹסֶת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ אֶלָּא בְּצוֹנֵן, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מַצָּה בְּחַמִּין, אֲבָל בְּצוֹנֵן לְהַנִּיחַ בָּהֶם מַצָּה אֲפוּיָה, מֻתָּר; אֲבָל אָסוּר לָלוּשׁ בָּהֶם. וְכָל זֶה בְּלֹא הַגְעָלָה, אֲבָל עַל יְדֵי (מח) הַגְעָלָה, אֲפִלּוּ בֵּית שְׂאוֹר וַחֲרֹסֶת מֻתָּרִים אִם אֵינָם שֶׁל חֶרֶס, אֲבָל לְשֶׁל חֶרֶס לֹא מְהָנֵי הַגְעָלָה, וַאֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם חָמֵץ אֶלָּא בְּצוֹנֵן, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מַצָּה אֶלָּא בְּצוֹנֵן. וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ עָלְמָא דְּלֹא לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּפֶסַח בְּמָאנֵי דְּפַחְרָא עַתִּיקֵי (פי' כְּלֵי חֶרֶס יְשָׁנִים). וְתַנּוּר שֶׁל בֵּית הַחֹרֶף דִּינוֹ כִּכְלֵי חֶרֶס וְאָסוּר לָשׂוּם שׁוּם דָּבָר עַל (מט) הַתַּנּוּר בְּפֶסַח (מַהֲרִי''ו). באר היטב (מז) חרוסת. היינו שנותנים בו דברים חריפים עם חמץ ועיין ט''ז ובח''י: (מח) הגעלה. ואנו נוהגין לאסור כמ''ש סי''ז: (מט) התנור. הסכמת אחרונים דמותר בדיעבד התבשיל שנתבשל בתוכו (דהוי כשתי קדרות נוגעות זו בזו י''ד סי' צ''ג ועכ''פ יכבדנו היטב ויטחנו. הלא''ה אפילו דיעבד אסור אכן הלבוש מתיר וח''י וכל אחרונים אסרו) וכן אם הוא שעת הדחק שא''א בענין אחר כדיעבד דמי ומ''מ עכ''פ יכבד התנור הטיב בכל הצדדים ויסיקהו היטב ואח''כ יטיח בטיט מקום מושב הקדרה כעובי אצבע. (ולענין רעה''ר שבתוך התנור עיין סי' תס''א). זולת אם הניחו מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדרה כשהוא רותח אז יש לאסור אפילו בדיעבד עיין מ''א וט''ז וח''י:
כג כְּלֵי חֶרֶס הַמְצֻפִּין בְּהִתּוּךְ (נ) זְכוּכִית, דִּינָם כִּכְלֵי חֶרֶס. הגה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי חֶרֶס גליזאר''ט אֲפִלּוּ חֲדָשִׁים (מַהֲרִי''ל), וְאֵין לְהַחְמִיר רַק בִּמְקוֹם הַמִּנְהָג (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל). באר היטב (נ) זכוכית. הסכמת אחרונים להחמיר אף בהיתוך אבר:
כד כְּלֵי עֵץ הַמְצֻפִּים בְּסַמָּנִים שֶׁקּוֹרִים ברניס, דִּינָם כִּכְלֵי חֶרֶס. הגה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּחְמִירִים שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים (נא) צְבוּעִים אֲפִלּוּ הֵן חֲדָשִׁים (מַהֲרִי''ל), וְכֵן הַמְחֻפִּין (נב) בִּבְדִיל; וְאֵין לְהַחְמִיר בָּזֶה רַק בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ אִסּוּר (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל). באר היטב (נא) צבועים. אפילו הצבועי' בכרכו' או מה שקורין בלע''ך מאל''ט בל''א. מהרי''ל ומהרי''ו: (נב) בבדיל. נוהגין בקצ''מ שעומד יהודי ע''ג בשעת מלאכה:
כה כָּל כְּלֵי הַשְּׁתִיָּה, בֵּין צְלוֹחִיּוֹת בֵּין כּוֹסוֹת, מֻתָּרִים בִּשְׁטִיפָה. בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל זְכוּכִית, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עֵץ, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל מַתֶּכֶת, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל חֶרֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתְנִים בָּהֶם לֶחֶם חַם, כֵּיוָן שֶׁרֹב תַּשְׁמִישָׁן אֵינוֹ אֶלָּא בְּצוֹנֵן סַגֵּי בִּשְׁטִיפָה, שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּכָל כְּלִי אֶלָּא אַחַר רֹב תַּשְׁמִישׁוֹ. הגה: מִיהוּ יֵשׁ (נג) מַחְמִירִים וּמַצְרִיכִים הַגְעָלָה, וְכֵן נוֹהֲגִין וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ו'. באר היטב (נג) מחמירים. ובדיעבד אינו אוסר:
כו כְּלֵי זְכוּכִית אֲפִלּוּ מַכְנִיסָן לְקִיּוּם וַאֲפִלּוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, אֵין צְרִיכִים שׁוּם הֶכְשֵׁר שֶׁאֵינָם בּוֹלְעִים, וּבִשְׁטִיפָה בְּעָלְמָא סַגֵּי לְהוּ. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין וְאוֹמְרִים דִּכְלֵי זְכוּכִית אֲפִלּוּ הַגְעָלָה לֹא מְהָנֵי לְהוּ; וְכֵן (נד) הַמִּנְהָג בְּאַשְׁכְּנָז וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ (סמ''ק וְאָגוּר). וְכֵן כְּלֵי כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן הִתּוּךְ זְכוּכִית שֶׁקּוֹרִין גישמעלצ''ט, אֵין לְהַגְעִילוֹ; אֲבָל מִבַּחוּץ אֵינוֹ מַזִּיק (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קל''ב). באר היטב (נד) המנהג. אבל בדיעבד אם לא נשתמש בו רק צונן סגי בהדחה. ואם תשמישו בחמין או ע''י כבישה מעת לעת מהני בדיעבד הגעלה. מ''א ע''ש:
כז שִׁפּוּד יָשָׁן שֶׁצָּלוּ בּוֹ עוֹפוֹת בְּפֶסַח, מֻתָּרִין, אַף עַל פִּי שֶׁמִּקֹּדֶם צָלוּ בּוֹ בָּשָׂר (נה) מָלוּחַ מִמֶּלַח שֶׁלֹּא נִבְדַּק. הגה: מִיהוּ אֵין לְהַתִּיר רַק בְּדִיעֲבַד. וְכֵן הַבְּרָזוֹת שֶׁבְּחָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, נוֹהֲגִין לַהֲדִיחָן (אָגוּר וּמַהֲרִי''ל). וְכֵן הָעֵצִים שֶׁתּוֹחֲבִין בָּהֶם כְּלֵי (נו) שְׁתִיָּה, צְרִיכִין הֲדָחָה לָשׂוּם בָּהֶם כֵּלִים בְּפֶסַח (מַהֲרִי''ו). באר היטב (נה) מלוח. משא''כ אם צלו בו מולייתא מחמץ עיין סעיף ד': (נו) שתייה. של שכר ויי''ש:
סימן תנב - זמן הגעלת הכלים
וּבוֹ ז' סְעִיפִים
א יֵשׁ לִזָּהֵר לְהַגְעִיל קֹדֶם שָׁעָה (א) חֲמִישִׁית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְדַקְדֵּק אִם הַכֵּלִים (ב) בְּנֵי יוֹמָן אִם לָאו אוֹ אִם יֵשׁ שִׁשִּׁים בַּמַּיִם נֶגֶד כְּלִי שֶׁמַּגְעִיל אוֹ לָאו. (טוּר) וְכֵן אִם מַגְעִיל כֵּלִים שֶׁבְּלִיעָתָן (ג) מוּעֶטֶת עִם כֵּלִים שֶׁבְּלִיעָתָן מְרֻבָּה. וְכֵן אִם מַשְׁהֵא הַכֵּלִים בְּתוֹךְ הַיּוֹרָה יוֹתֵר מִדַּאי (ד) וְאֵינוֹ מַשְׁהֵא אוֹתָם כָּל כָּךְ. וְכֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָנוּחוּ הַמַּיִם מֵרְתִיחָתָן. הגה: אַךְ רַבִּים (ה) חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין הַגְעָלָה מוֹעֶלֶת כְּלוּם אִם אֵין הַמַּיִם רוֹתְחִים (וְכֵן מַשְׁמָע מֵהָרֹא''שׁ וּסְמַ''ג וְת''ה סִימָן קל''א וְאָגוּר וְטוּר בְּסִימָן ק''ה). עַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר אֲפִלּוּ קֹדֶם זְמַן אִסּוּרוֹ שֶׁלֹּא יָנוּחוּ מֵרְתִיחָתָן כָּל זְמַן שֶׁמַּגְעִיל (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְשֶׁלֹּא (ו) יַכְנִיס הַכֵּלִים עַד שֶׁיַּרְתִּיחוּ הַמַּיִם. וְכֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְהַגְעִיל הַיּוֹרָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁמַּגְעִילִים בָּהּ, תְּחִלָּה (ז) וְסוֹף. הגה: וְאִם לֹא הִגְעִיל קֹדֶם זְמַן אִסּוּרוֹ יָכוֹל לְהַגְעִיל עַד הַפֶּסַח, שֶׁאָז חָמֵץ (ח) בְּמַשֶּׁהוּ וְאֵינוֹ מוֹעִיל הַגְעָלָה שֶׁחוֹזֵר וּבוֹלֵעַ. אֲבָל מֻתָּר לְלַבֵּן כְּלִי תּוֹךְ הַפֶּסַח (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א). וּכְשֶׁמַּגְעִיל קֹדֶם פֶּסַח לְאַחַר (ט) שֵׁשׁ צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָל (י) הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּהֶן קֹדֶם שֵׁשׁ. באר היטב (א) ה'. היינו תחלת שעה ה' סוף שעה ד' כיון דמשעה ד' נאסר עכ''פ מדרבנן תו לא מיקרי נ''ט בר נ''ט דהיתר' (ובטעם חמץ ל''א דחוזר וניעור ולענין דיעבד עיין י''ד סימן צ''ה ס''ג). אחרונים: (ב) ב''י. שאע''פ שהכלי ב''י ואין ס' במים נגדו אפ''ה שרי משום דהוי נ''ט בר נ''ט דהתירא מה שאין כן אחר שעה ה' ואע''ג דלעיל בסי' תמ''ז ס''ה אוסר רמ''א דברים המתבשלים בכליה' ולא מתיר מטעם נ''ט בר נ''ט דהכ' איכא הרבה טעמים מן המאכל לכלי ומן הכלי למים ומן המים לכלי ויחזו' ויפלט מהכלי להתבשיל תוך הפסח מ''א. (והח''י תי' דבבישול אסרינן לכתחלה נ''ט בר נ''ט והוי כלכתחלה מתוך שאפשר להשהותן). ח''י: (ג) מועטת. כגון כפות וכוסות ויש לחוש שיבלעו ממה שפולטין הקערות והקדירות: (ד) ואינו משהה. דבר זה אין לו פירוש ושייכות כלל. עיין ח''י שמיישב: (ה) חולקים. דברי רמ''א תמוהים דגם הרב''י מוד' לזה אלא דלאחר איסורו כיון שנחו המים מרתיחתן אסור להרתיחן פעם שנית דכל זמן שהן רותחין לא בלעו ממי הגעלה ואם נחו מרתיחתן בלעו אבל קודם זמן איסור יכול להרתיחן פעם שנית ולהגעיל בו דהוי נ''ט בר נ''ט דהתיר'. עמ''א ובח''י: (ו) יכניס. כדי שלא יבליע ממי הגעלה: (ז) וסוף. פירוש דדי כשמגעילה בתחל' או בסוף: (ח) במשהו. משום ח''ה הוצרך לטעם זה דאלו בי''ט עצמו אפילו בשאר י''ט אסור להגעיל כמ''ש סי' תק''ט ט''ז: (ט) שש. ל''ד אלא לאחר ד' צריך ליזהר כמ''ש ס''ק א': (י) הדברים כו'. פירוש שיראה שלא יהיה הכלים ב''י ואם הוא ב''י צריך שיהיה במים ששי' נגדו ואם מגעיל הרבה כלים זא''ז צריך שיהיה ס' נגד כולם שהאיסור חוזר וניעור ואם כלי אחת בלע בשר והשני דגים אין חוזר וניעור כיון שהם טעמים חלוקים ויגעיל תחלה כלים שבליעתן מעט ואח''כ כלים שבליעתן מרובה ולא ישהה אותם יותר מדאי ולא ינוחו המים מרתיחתן ומגעיל היורה תחלה וסוף. וכתב המ''א ונ''ל דאם אין היורה ב''י א''צ להגעילו תחלה דלא גרע מהכלי עצמו ואם הגעילה תחל' א''צ להגעילה בסוף דהא אין הכלים ב''י אך נהגו להחמיר כל החומרות אפילו קודם ה' וכ''כ הב''ח: וכתב מהרי''ל ומט''מ ומנהגים דיש להגעיל שלשה ימים קודם פסח. וכתב ס''ח סימן תש''ל בעל תורה הבקי בהגעלה הוא יגעיל זהו נכון ועח''י:
ב יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהַגְעִיל כְּלֵי הַבָּשָׂר וּכְלֵי חָלָב (יא) בְּיַחַד, אֶלָּא אִם כֵּן אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ (יב) בֶּן יוֹמוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן כְּלִי שֶׁל (יג) אִסּוּר; עַל כֵּן נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַגְעִיל (יד) שׁוּם כְּלִי בֶּן יוֹמוֹ. באר היטב (יא) ביחד. פירוש שתוחב אותן בפעם א' ביור' ואין ס' ביורה נגד שום א' מהן. ולענין דיעבד עיין בי''ד סימן צ''ה ס''ו. ועיין סי' תק''ט במ''א סעיף קטן י''א טעם לאותם הנוהגים שלא להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכ': (יב) ב''י. או איכא ס' נגדו. וכל זה בשאר ימות השנה או בערב פסח קודם שעה ה' משא''כ אח''כ צריך ליזהר בכל א' מהן שלא יהא ב''י או ס' כמבואר: (יג) איסור. שצריך שיהא שאינו ב''י או במים ס' נגדו ואז מותר להגעיל אפי' הכלי של איסור תחלה: (יד) שום כלי. אפי' לבדו וקודם שעה ה' וגם יש ס' משום גזירה דכלי של איסור דלא מהני ליה הגעלה כל זמן שהוא ב''י שחוזר ובולע ממי הגעלה דלא שייך בו נ''ט בר נ''ט דהתיר' (וש''ך י''ד סי' צ''ה מקשה מדאמרי' שם קערה בשר שהודח' ביור' חולבת מותרת. ותירץ דהתם דיעבד ופר''ח דחה סברתו הלא הוי נ''ט בר נ''ט דהיתרא אלא דמסיק דחומר' לכתחלה הוא לסברת פוסקים דל''מ נב''נ כי הטעמים מתערבים בפ''א במים). כתב המ''א אפי' שלחנות ישפשף יפה וישהה אחר השפשוף מעת לעת שלא יהיה ב''י ויהיו מנוגבין מן המים צוננין שמא יצטננו מהן הרותחין ויזהר לשפוך עליהם בזריזות לא ע''י זריקה באויר דזה לא מיחשב עירוי (עיין י''ד סימן צ''ה) ויזהר שישפוך מן הכלי שבישל בו המים ולא ישאוב עם כלי אחר מהקדירה ולערות עליהן להגעיל דזה מיקרי כלי שני אכן אם שוהה את הכלי ששואב עמו תוך הקדיר' שמעלין המים רתיחתן מיקרי שפיר כ''ר עיין ט''ז בי''ד סימן צ''ב עכ''ל בשם מהרי''ל. ועיין ח''י ועיין לעיל סימן תנ''א ס''ק מ''ג:
ג לֹא יַנִּיחַ כֵּלִים הַרְבֵּה לְתוֹךְ כְּלִי וְיַגְעִילֵם יַחַד אִם (טו) נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה. באר היטב (טו) נוגעים. ולענין טבילת כלים אין קפיד'. (דשם תלוי בחציצ'). עיין ב''י:
ד אִם מַגְעִיל (טז) בִּצְבָת יְגַלְגֵּל הַכְּלִי, דְּאִם לֹא כֵן בִּמְקוֹם הַצְּבָת לֹא סָלִיק דִּיקוּלָא דְּמַיָּא. באר היטב (טז) בצבת. כתב באו''ה וטוב יותר להשימו במחרוזות קטנים של דגים הקלועים או בסל עכ''ל. ח''י:
ה אֵין מַגְעִילִין בְּחַמֵּי טְבֶרְיָה אֲפִלּוּ כֵּלִים שֶׁדִּינָם כִּכְלִי שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ תּוֹלְדוֹת הָאוּר, דְּכְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ, מַה בּוֹלְעוֹ עַל יְדֵי תּוֹלְדוֹת הָאוּר, אַף פּוֹלְטוֹ עַל יְדֵי תּוֹלְדוֹת הָאוּר. הגה: מִיהוּ אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ רַק בְּמֵי טְבֶרְיָה, מַגְעִילוֹ בָּהֶן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח). וְאֵין מַגְעִילִין בְּשׁוּם (יז) מַשְׁקֶה, רַק בְּמַיִם; מִיהוּ בְּדִיעֲבַד מְהָנֵי הַגְעָלָה בְּכָל מַשְׁקֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח). אִם הִגְעִיל הַרְבֵּה כֵּלִים בַּיּוֹרָה עַד שֶׁמֵּרֹב פְּלִיטַת הַכֵּלִים נַעֲשׂוּ הַמַּיִם כְּצִיר, אֵין (יח) לְהַגְעִיל עוֹד בְּאוֹתָן הַמַּיִם (רַ''ן פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר). באר היטב (יז) משקה. וה''ה במים עם אפר שקורין בלשון אשכנ''ז לוי''ג כ''כ הב''י ופר''ח י''ד סי' צ''ה ס''ק י''ט וע''כ אותו ההגעלה שעושין בביתם בכלי בדיל עם אבנים מלובנים עם מי לוי''ג לא מקרי הגעלה שפיר ובפרט שעושין אותה כשהן מלולכלים ע''כ צריכין ליזהר באותן כלים גדולים שאין מכניסין אותם לתוך היורה שינקה אותם היטב ועם מים לבד ח''י. ובבאר היטב אשר לפני ציין על רק במים וכתב עליו המעורבים עם אפר שקורין לוי''ג ע''ש משמע מלשונו דעיקר ההגעל' הוא במי לוי''ג ולא דק: (יח) להגעיל עוד. ובדיעבד שרי כמו במשקה וצ''ע ח''י. וכתב באו''ה שאין להשתמש במי הגעלה של איסור לכתחלה אף שיש ס' נגד הכלי משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה כיון שרוצה להשתמש במים:
ו כְּלִי גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיסוֹ תּוֹךְ כְּלִי אַחֵר מֵחֲמַת גָּדְלוֹ, עוֹשֶׂה שָׂפָה לְפִיו (יט) בְּטִיט כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא הֵיטֵב וְיַגִּיעוּ הַמַּיִם בִּשְׂפָתוֹ, וּמְמַלְּאוֹ מַיִם וּמַרְתִּיחוֹ; אוֹ יִקַּח אֶבֶן רוֹתַחַת אוֹ לַפִּיד אֵשׁ וְיַשְׁלִיכֶנּוּ לְתוֹכוֹ בְּעוֹדוֹ רוֹתֵחַ וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַרְתִּיחוּ הַמַּיִם יוֹתֵר וְיַעֲלוּ עַל שְׂפָתוֹ. באר היטב (יט) בטיט. אף שהמים זבים דרך הטיט. וה''ה היורה שהכשירו בו כלים ורוצה להשתמש בו בפסח צריך לעשות לו שפה או אבן רותח ט''ז. וכלי שתשמישו מבחוץ כמו קערה שכופין לפעמים על הקדרה או כלי ששואבין בה מהקדרה אין לו תקנה באופן זה דצד חיצון לא נגעל לכן צריך להכניסו כולו ליורה מ''א. וכלי שפיהו צר שאי אפשר לשפשפו בפנים או שיש לה קנים אסור בהגעל' מהרי''ל וע''ל סי' תנ''א ס''ק (מ''ג) [מ''ה]:
ז נוֹהֲגִין (כ) לִשְׁטֹף הַכְּלִי בְּמַיִם קָרִים אַחַר הַגְעָלָה מִיָּד. באר היטב (כ) לשטוף. ובדיעבד אין קפיד' אם לא שטף כלל. ח''י:
סימן תנג - דיני החטים וטחינתם למצות
וּבוֹ ט' סְעִיפִים
א אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיּוֹצְאִים בָּהֶם יְדֵי חוֹבַת מַצָּה, בְּחִטִּים וּבִשְׂעוֹרִים וּבְכֻסְמִין וּבְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל וּבְשִׁיפוֹן, וְהַמִּנְהָג לִקַּח לְכַתְּחִלָּה חִטִּים, (מַהֲרִי''ל), אֲבָל לֹא בְּאֹרֶז וּשְׁאָר מִינֵי (א) קִטְנִיּוֹת, וְגַם אֵינָם בָּאִים לִידֵי חִמּוּץ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם תַּבְשִׁיל. הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה וּמָרְדְּכַי פ' כָּל שָׁעָה). וְהַמִּנְהָג בְּאַשְׁכְּנָז לְהַחְמִיר, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. מִיהוּ פָּשׁוּט דְּאֵין אוֹסְרִים בְּדִיעֲבַד אִם נָפְלוּ תּוֹךְ (ב) הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן מֻתָּר (ג) לְהַדְלִיק בִּשְׁמָנִים הַנַּעֲשִׂים מֵהֶם, וְאֵינָן אוֹסְרִים אִם נָפְלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׁהוֹת מִינֵי קִטְנִיּוֹת בַּבַּיִת (ת''ה סי' קי''ג). וְזֶרַע אקליי''א (מַהֲרִי''ל) ואני''ס ואליינד''ר אֵינָן מִינֵי קִטְנִיּוֹת, (ד) וּמֻתָּר לְאָכְלָן בְּפֶסַח, כֵּן נ''ל. באר היטב (א) קטניות. ה''ה טטרק''י וטעקרש''י וויי''ץ אינם מחמיצים: (ב) התבשיל. אפילו ליכא ס' ג''כ מותר באכילה מ''מ רוב עכ''פ בעינן דאל''כ לא מקרי תערובות כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו ח''י. כל מיני הריפות שקורין גרופי''ן העשויים מה' מינים אסור להשהותן בבית שמלחלחין אותם במים קודם כתישה. ואם עבר עליו פסח אסורין בהנאה עח''י: (ג) להדליק. ומהרי''ל אוסר במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל. (כי כותשין במדוכה שכותשין בהם שעורים וד''מ שדא ביה נרגא דאפ''ה מותר המאכל דבטל ק''פ וא''ל שקיבל טעם מחמת דוחקא דזה אינו אלא בדבר חריף י''ד סימן צ') עמ''ש ס''ס תמ''ז ומשמ' ממהרי''ל דמותר לאכול שמן זית בפסח. מ''א ע''ש: (ד) ומותר. ומ''מ צריכין בדיקה שלא יהא בהם אחד מה' מינים. כתב בי''נ טוב להחמיר שלא לאכול עניס וקימל עד יום אחרון של פסח כי א''א לבררם יפה וט''ז כתב שמעתי שמחלקים אותו שקורין קרא''ם קימ''ל מביאים אותו ממדינות אחרות אסור שגרעינן דומה לדגן אבל אותו הנקרא פעל''ד קימ''ל מותר בפסח. והח''י כתב לע''ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמ' הוא והבו דלא לוסיף עלה:
ב הָעוֹשֶׂה עִסָה מִן הַחִטִּים וּמִן הָאֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ (ה) טַעַם דָּגָן יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. באר היטב (ה) טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא''פ:
ג אִם לֹא בֵּרְרוּ הַחִטִּים מֵאֲכִילַת (ו) עַכְבָּר, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הגה: וְכֵן אִם לֹא בֵּרְרוּ מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ דָּגָן שֶׁצָּמַח; מִיהוּ צָרִיךְ (ז) לִרְאוֹת שֶׁאֵין בּוֹ כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁשִּׁים כְּנֶגְדּוֹ מִן הַהֶתֵּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ''ק וְת''ה סִימָן קי''ד). באר היטב (ו) עכבר. דמעט רוק שבפי עכבר אין מחמיץ חטה קשה ולכן אפילו אין ס' נגדו שרי בדיעבד (ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה דאין כוונתו לבטלו אלא לטחנן) רשב''א ורמב''ן והקשה פר''ח הלא מבטלו ק''פ וכולה היתר הוא. ומסיק הואיל ומערבו על מנת לאכול בפסח הוי כמבטל איסור ע''ש וח''י כתב ע''ש רמב''ן דנשיכת עכבר הוי כמי פירות ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ מ''א וע''ל סי' תס''ו סעיף ד': (ז) לראות. קאי אדגן שצמח. וא''צ לאפותו ק''פ דקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ת''ה וב''ח והח''י כתב ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל ק''פ. ומ''מ ודאי דמותר לבשל מן אותן המצות תוך הפסח ע' מ''א בסימן תנ''ח ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהני ביטול אפילו לאפות ק''פ כמבואר לקמן סימן תס''ז. ח''י:
ד הַחִטִּים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם (ח) מַצַּת מִצְוָה טוֹב לְשָׁמְרָן שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עֲלֵיהֶם (ט) מַיִם מִשְּׁעַת קְצִירָה, וּלְפָחוֹת מִשְּׁעַת טְחִינָה. וּבִשְׁעַת הַדַּחַק מֻתָּר לִקַּח קֶמַח מִן (י) הַשּׁוּק. באר היטב (ח) מצת מצוה. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא''כ שאר מצות א''צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפילו שימור דלישה ואפייה ג''כ לא בעינן כמבואר בש''ס ובפוסקים מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת ליש': (ט) מים. אם העכו''ם שלקח ממנו החטים אמר שרחץ אותם אי מהימן ליה אסורי' עמ''א סימן תס''ז ס''ק ג' וע''ש בח''י: (י) השוק. דלא מחזקי' איסורא שמא נגע במים ונראה דאפי' במקום שנוהגי' ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ ט''ז. אכן בתצ''צ סי' ל''ב החמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתית' אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה עמח''צ דמי ע''ש (ואם המוכר מביא לבית ישראל מותר דכל דפריש כו'. ועיין פר''ח) וכ''כ המ''א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילין לרחוץ החטין ושוהין אותן במי' אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ''ש סי' תס''ז ס''ב וכ''פ כל חכמי פראג ע''ש ובח''י כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ''ש מן הנחתומים שאין ליקח מהם אבל מותר ליקנות מן בני הכפרים המביאים קמח בכל יום מן הכפרים ע''ש הטעם ושמעתי שגם בימי מוח''ז הגאון מהר''ש ז''ל היה פ''א דחוק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג''כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר בפרט במצה שאינ' של מצוה כמ''ש ס''ק ח'. וכתב הט''ז דבמקום שטוחנין החיטים ברחיים שטוחנין המלצי''ן אפי' בשעת הדחק אסור כי חמץ גמור הוא והח''י כ' עליו לעד''נ דבשעת הדחק אף כה''ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי''ן ונתערב. ודאי דנתערב ונתבטל ק''פ. מ''מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל ק''פ. והח''י מביא ראיה כשנפל פרורי פת בקמח דמהני ליה הרקד' ע''ש:
ה הָאִדָּנָא אָסוּר (יא) לִלְתֹּת בֵּין חִטִּים בֵּין (יב) שְׂעוֹרִים. באר היטב (יא) ללתות. פי' לתיתה כתב הרמב''ם שבוללין החטים במים. והערוך פי' לתת שרייה ולפי שאין אנו בקיאין בלתית' לכן אסרו הגאונים. ומ''מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש''ס מותרין החטים בלתית' כל שאינו קרוב להתבקע כמ''ש סי' תס''ז סעיף ט' והיינו דוקא בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר ח''י. וכתב הט''ז דאסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה: (יב) שעורים. לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכיכי אף מדינא דש''ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע משא''כ בחטים כמ''ש בס''ק י''א ח''י. ושיפון מין שעורים לענין זה. מ''א:
ו שַׂקִּים שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם קֶמַח כָּל (יג) הַשָּׁנָה, אִם רוֹצֶה לִתֵּן בָּהֶם קֶמַח (יד) וּמְכַבְּסִים אוֹתָם יָפֶה, צְרִיכִים לְהַתִּיר קֹדֶם הַכִּבּוּס כָּל הַתְּפִירוֹת שֶׁבָּהֶם בַּקְּצָווֹת אוֹ אִם הֵם מְטֻלָּאִים. באר היטב (יג) השנה. ה''ה בנותן בו פעם אחד אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמש''ל סי' תנ''א ס''ק ל''א: (יד) ומכבסים. כתב הט''ז וטוב לקנות חדשים ע''ש ועח''י:
ז כְּשֶׁמּוֹלִיכִים הַשַּׂקִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קֶמַח מֵהָרֵחַיִם, אָסוּר לְהַנִּיחָם עַל גַּבֵּי (טו) בְּהֵמָה שֶׁאֵין אֻכָּף אוֹ עוֹר עָב תַּחַת הַשַּׂק. הגה: וְכֵן יִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַרְבֵּה (טז) שַׂקִּין עִם קֶמַח זֶה עַל זֶה, בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין). באר היטב (טו) בהמה. כי הקמח נתחמם בזיעת הבהמה ובדיעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת. מ''א ע' ח''י: (טז) שקין. ואם עבר והניח השקין זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה ח''י ועמ''א ס''ס זה ואם עבר ולש אין איסור בדיעבד. ח''י וכ''כ נ''צ:
ח נוֹהֲגִים (יז) לְנַקֵּר הָרֵחַיִם מִשּׁוּם דְּזִמְנִין נָתְנוּ בָּהֶם תְּבוּאָה לְתוּתָה לְסֹלֶת. וְנוֹהֲגִים שֶׁקֶּמַח הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּטְחַן אַחַר הַנִּקּוּר (יח) שׁוֹמְרִים אוֹתוֹ עַד לְאַחַר הָרֶגֶל. הגה: וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה רְגִילִים לֵילֵךְ בְּעַצְמָם אֶל מְקוֹם הָרֵחַיִם לִרְאוֹת הֵם בְּעַצְמָם לִטְחִינַת קִמְחֵיהֶם (מָרְדְּכַי). באר היטב (יז) לנקר. כתב בתנ''ש סי' י''ב דל' יום ק''פ מותר לטחון אף בלי ניקור הרחיים ע''ש ובסי' י''ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחיים הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור ע''ש ומ''מ יאפה הכל קודם הפסח. ח''י: (יח) שומרים. כתב א''ז ועתה נוהגין לכסות הרחיים בפשתן ולפ''ז אפשר להתיר אף הקמח הראשון ע''ש וכתב המ''א בשם מ''צ כשטוחנין ברחיים תבואה לתות' לא יטחנו באותו בית באותו פעם אפי' ברחיים אחרת כי האבק פורח ומתערב והח''י כתב ולא ראיתי נזהרים בזה ע''ש. וע''ל סי' תמ''ז ס''ק כ' מש''ש. קטן לא ישמור הרחיים. מ''צ:
ט צָרִיךְ לִטְחֹן הַחִטִּים יוֹם אוֹ (יט) יוֹמַיִם לִפְנֵי הַלִּישָׁה; וְאִם טָחֲנוּ בְּעֶרֶב פֶּסַח, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לָלוּשׁ מַצָּה בּוֹ בַּיּוֹם לְפִי שֶׁהַקֶּמַח בִּשְׁעַת טְחִינָה (כ) רוֹתֵחַ וּמְחַמֵּם הַמַּיִם וְהָעִסָה נוֹחָה לְהַחְמִיץ. באר היטב (יט) יומים. פי' לכתחלה יטחון שני ימים לפני הלישה ואם א''א עכ''פ יטחון יום אחד לפני הלישה. ונ''ל דלא בעי מעת לעת רק לינת לילה מ''א והח''י כתב דמל' הפוסקים משמע דבעי מעת לעת. ומהרי''ו כתב ג' ימים. ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדיעבד. ח''י: (כ) רותח. וכתב כנה''ג ששמע מחכם אחד דאין חוששין לזה דכיון שמרקדין הקמח מתקרר ואיני סומך על שמועה זו ע''ש: חטים שטוחנים ברחיים של יד אין שם חימום כלל וא''צ להמתין יום או יומים. אבל טוב להחמיר הלק''ט מ''א סי' י''א וע' כנה''ג מ''ש בשם הרדב''ז:
סימן תנד - באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א אֵין יוֹצְאִין לֹא בְּפַת סֻבִּין וְלֹא בְּפַת (א) מוּרְסָן, אֲבָל לָשׁ הוּא אֶת הָעִסָה בַּסֻבִּין (ב) וּבַמּוּרְסָן שֶׁבָּהּ וְיוֹצֵא בָּהּ. וְיוֹצֵא בְּמַצָּה מִסֹלֶת נְקִיָּה בְּיוֹתֵר, וְאֵין אוֹמְרִים אֵין זֶה לֶחֶם עֹנִי. הגה: וְטוֹב לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת הַמַּצָּה רְחָבָה יוֹתֵר מִדַּאי, דְּהָוֵי כַּאֲשִׁישָׁה (מַהֲרִי''ו). באר היטב (א) מורסן. (דאינו לחם לענין חלה). אבל באים לידי חימוץ רק הקליפה שקורין שפרייא''ר אינו מחמיץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א''א שלא נדבק בו קצת ממשות החטים מ''א. ועח''י וביד אהרן. אם נמצא שבולת מקש תוך המאכל הנימוח ואין בשבולת שום תבואה לא מחזקינן איסורא באיסור משהו דרבנן ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה. ח''י ע''ש: (ב) ובמורסן. ואם הפריש המורסן ממנה וחזר ועירבן עמהם כתב המ''א דמסתפק אי מצטרף לכזית ע''ש והח''י פסק בפשיטות דאינו מצטרף ע''ש. וכתב הר''ן דה''ה דיוצאין בחטים שאכלו ממנו התולעים:
ב עִסַת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנָּה יוֹצְאִים בָּהּ; וְאִם לָאו, אֵין יוֹצְאִין בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ מְשֻׁמֶּרֶת לְשֵׁם מַצָּה. הגה: כָּךְ הֵם דִּבְרֵי הָרַמְבָּ''ם אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ קָרוּי לֶחֶם כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנּוּ, וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר (טוּר י''ד סִימָן ש''ל וְר''ש בְּפֵרוּשׁ דְּמַסֶכֶת חַלָּה פ''ק).
ג לֵיכָּא בַּזְּמַן הַזֶּה דְּיָדַע לְמִחְלַט, הִילְכָּךְ כָּל מִין חֲלִיטָה (ג) אָסוּר. באר היטב (ג) אסור. המ''א נסתפק אי נאסר בדיעבד אי לא: והח''י בשם חמיו הכריע להקל בתערובת משהו להתיר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח וע' סימן תס''ה ס''א:
ד אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה (ד) גְּזוּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁגָּזַל מַצָּה; אֲבָל אִם גָּזַל חִטִּים אוֹ קֶמַח וַעֲשָׂאָן מַצָּה, יוֹצֵא בָּהּ, שֶׁקְּנָאָהּ בְּשִׁנּוּי, וְדָמִים לְבַד הוּא חַיָּב לוֹ. וּלְעִנְיַן בְּרָכָה ע''ל רֵישׁ סִימָן תרמ''ט. באר היטב (ד) גזולה. אבל בשאולה יצא ט''ז. ואם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו. ודוקא לאחר יאוש ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו מהרי''ל. ואין לברך בתחלה וכתבו האחרונים דטוב לומר בשעת טחינה או בשעת אפייה כל מי שיגיע קמחי לידו או מצתי הרי שלו במתנה. וכתב הח''י דדוקא במצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה בא מעבירה. משא''כ אם הוציא מצה בשבת מרה''י לר''ה יוצא בה י''ח בפסח לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופה בעבירה. ומ''מ מי שהוציא אותם אם אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת ע''ל סימן שי''ח ובסי' ש''ז. כתב הכנה''ג בשם מהרי''ל דיוצאין במרור גזול ע''ש. והפר''ח בסי' תע''ה ס''ק א' הכריח דכשם שבמצה גזולה אין יוצאין בה י''ח ה''ה מרור גזולה וע' בתשובת יד אליהו סי' כ''ד:
סימן תנה - דין מים שלנו
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א אֵין לָשִׁין אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ, בֵּין שֶׁהֵם מֵי בּוֹרוֹת וּמַעְיָנוֹת, בֵּין שֶׁהֵם מֵי נְהָרוֹת, וְשׁוֹאֲבִין אוֹתָם מִבְּעוֹד יוֹם סָמוּךְ (א) לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה), אוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאֵין לָשִׁין בָּהֶן עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ. וִיכוֹלִים לִשְׁאֹב יוֹם אֶחָד לְיָמִים הַרְבֵּה; וְאִם הַזְּמַן חַם יַנִּיחֵם בְּמַרְתֵּף שֶׁהוּא קַר. וְאִם הַזְּמַן קַר, יַנִּיחֵם בַּאֲוִיר כִּי הַמַּרְתֵּף הוּא חַם. וְצָרִיךְ לְהַשְׁכִּים וּלְהַכְנִיסָם לַבַּיִת קֹדֶם שֶׁיִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן. הגה: וְאִם לֹא הִכְנִיסָם בַּהַשְׁכָּמָה, אִם לֹא עָמְדוּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהֻחַמּוּ, (ב) אֵינוֹ מַזִּיק. וְיוֹתֵר טוֹב לְהַעֲמִידָם תַּחַת הַתִּקְרָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח לְהַכְנִיסָם בַּהַשְׁכָּמָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח). וּכְשֶׁמּוֹלִיךְ הַמַּיִם תַּחַת אֲוִיר הָרָקִיעַ, יֵשׁ (ג) לְכַסּוֹתָן (ת''ה סִימָן קט''ו בְּשֵׁם סְמַ''ג וּסְמַ''ק וּמַהֲרִי''ק). כְּשֶׁחָל פֶּסַח בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לִשְׁאֹב הַמַּיִם אוֹר י''ג, דְּהַיְנוּ (ד) בְּלֵיל ה' (מָרְדְּכַי ספ''ק דִּפְסָחִים). לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִשְׁאֹב מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הַבְּאֵרוֹת (אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי); אֲבָל כְּשֶׁהַנְּהָרוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים וּגְשָׁמִים טוֹב יוֹתֵר לִשְׁאֹב מִן הַבְּאֵרוֹת (מַהֲרִי''ו). וְאֵין לִשְׁפֹּךְ מַיִם שֶׁלָּנוּ מִכֹּחַ מֵת אוֹ תְּקוּפָה הַנּוֹפֶלֶת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה); וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְכַתְּחִלָּה לְהָשִׂים בָּהֶם (ה) בַּרְזֶל. גַּם אָסוּר לִשְׁאֹב מַיִם עַל יְדֵי (ו) אֵינוֹ יְהוּדִי לְמַצּוֹת שֶׁל מִצְוָה; וְאַף לִשְׁאָר מַצּוֹת, יִשְׁאַב יִשְׂרָאֵל (מָרְדְּכַי וּמַהֲרִ''י ברי''ן וּמַהֲרִי''ל), אִם אֶפְשָׁר. וְנוֹהֲגִין לִטֹּל מַיִם (ז) מְיֻחָדִים לְמַצָּה שֶׁל מִצְוָה. וְנוֹהֲגִין לִקַּח כְּלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג; אֲבָל בְּשֶׁל עֵץ, אֵין לְהַקְפִּיד (כָּל בּוֹ). באר היטב (א) לבין השמשות. דמן הדין לשואבן בין השמשות ממש ולפי שאין הכל יודעין לכוין שיעור בה''ש לכן שואבין אותן סמוך לבה''ש אחר שקיעת החמה. (טרם זריחת הלבנה) ובדיעבד אם שואבן בעוד יום או ששואבן אחר תחילת הלילה נראה מדברי האחרונים שיש להקל ללוש בהם אחר י''ב שעות ובתשובת מ''ע סי' ל''ב כתב דאין להקל אלא אם כן בשעת הדחק או הפ''מ. וע' בט''ז שכתב שיותר טוב לאחר השאיבה מלהקדי'. אכן מהרי''ל כתב להיפך וז''ל יותר טוב להקדים קצת משיאחר ע''ש ונראין דבריו וכן משמעות המ''א. ח''י: (ב) אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש. ב''י ומ''א: (ג) לכסותן. ודוקא כלי חרס ועץ וכהאי גוונא מהני כיסוי אבל אם הם בכלי זכוכית לא מהני כיסוי. ח''י ע''ש: (ד) בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ''ש ואין יכולין לשאוב במ''ש ולא בערב שבת שצריכין לשאוב בין השמשות ואין שבת מכינה לי''ט (ואי לאו משום הכנה ודאי דמותר דכל שבות ל''ג בה''ש) לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' ב''י וא''כ אף האופין ביו''ט שני אסורין לשאוב בין השמשות ביו''ט דאין י''ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי''ד. ונ''ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע''ש מבעוד יום ערסי' זה. או יצוה לעכו''ם לשאוב בה''ש עסי' ש''ז. או יקח מים השאובין בביתו אע''פ שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא''א בע''א. מ''א וע' ח''י: (ה) ברזל. ויקח ברזל חדש או נקי ויתלה במשיחה תוך המים אבל לא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם המים. ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם. ד''מ מ''א. וכתב הט''ז נ''ל דבשאר לילות אם לא שם בתוכו ברזל לשמור מפני התקופה יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים מה שאין כן במים אלו של מצת מצוה אסור לשפוך דנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע ע''ש ועח''י נוהגין לסנן המים מהרי''ל. כתב מט''מ שאין ליקח כלי לשאוב מים שהיה בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ''ש סימן תס''ב. (וכן אין ליקח כלי נחושת מ''א ולא ראיתי נוהגין כן) ונ''ל דעל ידי הגעלה שרי. מ''א: (ו) עכו''ם. היינו לכתחלה: (ז) מיוחדים. ויאמר בשעת השאיבה לשם מצת מצוה מהרי''ל ומהרי''ו וכתב עוד מהרי''ל דיש נוהגין ליטול מים מיוחדים לכל לילה בפ''ע:
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּיִם הַמְכֻנָּסִין (ח) בסיסטירנ''ה, מֻתָּר לָלוּשׁ בָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁאִיבָתָן; וְאֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, אִם לֹא בִּשְׁעַת (ט) הַדַּחַק. באר היטב (ח) בסוסטירנ''ה. והוא מה שקורין בלשון הש''ס דות דהוא מים מכונסין בבנין שבקרקע שהבנין מפסיק בינו להקרקע וגם מלמעלה הוא מכוסה דהוי כאלו הן שאובין ואין לדמות לזה מה שאנו קורין רע''ר קאסטין בל''א אע''פ שהוא מכוסה למעלה אין לשאוב ממנה להשתמש בהם סמוך לשאיבתו משום דכל שעה ורגע זב לתוכו מן הנהר אכן אם רוצה להלין אותם כמו שאר מים ולשאוב בזמנו מותר לשאוב תחת הצינור או מה שקורין בל''א רע''ר כמו מהנהר או הבאר שנמשך ממנו וכן מהקסטין עצמו אם הוא מכוסה. ח''י: (ט) הדחק. ואם יש לו מים שאובין שלנו בתוך ביתו יקח אותם אף שיש לחוש שנשאבו ביום או בלילה ח''י ע''ש. ובהלק''ט ח''א סי' צ''ז מיקל במי הגשמים שנקלטו מהאויר בלילה:
ג אֵין לָלוּשׁ בְּמַיִם חַמִּין אֲפִלּוּ לֹא נִתְחַמְּמוּ אֶלָּא בַּחַמָּה, וְלֹא בְּמַיִם הַגְּרוּפִים מִדּוּד גָּדוֹל (י) שֶׁנְּחָשְׁתּוֹ עָבָה, וְתָלוּי עַל מְקוֹם הָאֵשׁ וּמַיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ (יא) פּוֹשְׁרִים, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין הָאֵשׁ תַּחְתָּיו, וְאִם עָבַר וְלָשׁ בֵּין בְּאֵלּוּ בֵּין בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ, אָסוּר. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַתִּירִין בְּלָשׁ בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְשׁוֹגֵג מֻתָּר, וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם. הגה: וַאֲפִלּוּ בְּלֹא דַּחַק יֵשׁ לְהַתִּיר אִם עָבַר (יב) בְּשׁוֹגֵג וְלָשׁ בְּמַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ (ר' יְרוּחָם וּבֵית יוֹסֵף). באר היטב (י) שנחשתו. פירש''י שהשוליים עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס מ''א. כתב בהגמ''נ ר''י הלבן לא היה מניח ללוש במים שהיו בכלי נחושת שמחמם המים והיה מעשה ואסרו שאר הרבנים כמו כן. מיהו נוהגין ללוש בכלי נחושת וכ''מ בכנה''ג ועח''י ס''ק י'. וכתב א''ז מעשה בא לפני זקני ז''ל באחד ששם מי המצות בבית החורף חם ושאל אם היה הכלי חם כשלקחו ממנו ואמר לא והתיר: (יא) פושרים. דהיינו כחמימות הרוק ומבואר בטור וב''י דבהנאה מותר לכ''ע אף בלש בחמין: (יב) בשוגג. ואין לו עיסה אחרת עמ''א. וכתב ט''ז דבלילה ראשונה יש לסמוך כדי שלא יבטל מצות עשה דאכילת מצה אבל לא שאר ימים אלא יאכל דברים אחרים. (ומשמעות ח''י להיפך דלמצת מצוה עכ''פ לא יקחנו ע''ש):
ד מַיִם שֶׁלֹּא לָנוּ שֶׁנִּתְבַּטְּלוּ חַד (יג) בִּתְרֵי בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ, לָשִׁין בָּהֶם. באר היטב (יג) בתרי. משמע דוקא חד בתרי ב''י אבל בסמ''ג והג''מ כתבו דבטיל ברוב וכ''מ בי''ד סי' צ''ח מ''א ומשמע מל' הפוסקים דאם נתערב תוך הלישה אינו בטל דדוקא נתערב קודם הלישה בעינן. (וח''י פסק בשם גיסו הגאון ז''ל שהתיר אפי' בשעת לישה) וא''ז העלה דבדיעבד יש להתיר אף כה''ג. וכתב המ''א ונראה דמותר לערבן לכתחלה דהא אין הטעם משום איסור אלא כשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין. וא''כ מותר לצננן לכתחלה וצ''ע. וכתב הח''י וה''ה לחמי האור מהני האי צינון אליבא דכ''ע וכ''כ הע''ש:
ה נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִתֵּן (יד) מֶלַח בַּמַּצָּה, וְנָכוֹן הַדָּבָר; וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד יֵשׁ (טו) לֶאֱסֹר (מָרְדְּכַי וְדִבְרֵי עַצְמוֹ). באר היטב (יד) מלח. אבל לאחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצות במי מלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בח''ה. ודוקא בח''ה שרי לקטוף אבל בשני לילות הראשונות אסור עיין ט''ז: (טו) לאסור. היינו באכילה אבל בהנאה ודאי דמותר. ואם נתן בה מעט מלח אם תיאפה מיד מותר באכילה דממעט מלח אינו מחמם כל בו מ''א. וכל זה אם לש במים אבל אם לש במי פירות פסק הב''ח דאין לאסור בדיעבד:
ו לָשׁ הַמַּצָּה (טז) בְּקָצַח וְשׂוּמְשֻׂמִין וּבְמִינֵי תַּבְלִין, כְּשֵׁרָה כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טַעַם (יז) מַצָּה; וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לִתֵּן בָּהּ תַּבְלִין, לְפִי שֶׁהוּא חַד וּמְחַמֵּם הָעִסָה. הגה: (יח) וּפִלְפְּלִין, אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אָסוּר; וְכֵן אִם נָפַל בָּהּ (יט) סִיד (מַהֲרִי''ב). באר היטב (טז) בקצח. קימ''ל בל' אשכנז: (יז) מצה. וברמב''ם משמע דהוי מצה עשירה. ולכ''ע צריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין. מ''א: (יח) ופלפלין. אפי' חד קורט עושה כל העיסה חמץ וה''ה מעט סיד ד''מ. ונ''ל דוק' כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר. נ''ל דזנגביל דינו כפלפל ואפשר דה''ה נעגליך וכרכום. מ''א וא''ז פסק להתיר באכילה בכל מיני תבלין חוץ מפלפלין. ואף בפלפלין אין לאסור רק באכילה כמו במלח כמ''ש בס''ק ט''ו וכ''כ הב''ח והע''ש והח''י. עיסה שנילושה ביין ונתערב בו שכר כתב הכה''ג בהגהת ב''י דכיון שאין שם מים אין להקפיד ע''ש וע' בתשו' דרכי נועם חא''ח סי' ו' ובגינת ורדים כלל ד' סי' ט': (יט) סיד. היינו סיד חי אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש ונתקשה כאבן נראה פשוט דאינו אוסר. שבות יעקב חלק ב' סי' י''ג:
סימן תנו - שעור כמות לישת המצות
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א אֵין לָשִׁין לְפֶסַח עִסָה גְּדוֹלָה מִשִּׁעוּר חַלָּה, שֶׁהִיא (א) מ ''ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה בֵּינוֹנִים וְהוּא עִשָּׂרוֹן, וְכֵן (ב) יְשַׁעֵר אוֹתָהּ, יְמַלֵּא כְּלִי מַיִם וִיעָרֶה הַמַּיִם מִמֶּנּוּ לִכְלִי אַחֵר, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן בּוֹ מ ''ג בֵּיצִים וְיַחֲזִיר בּוֹ הַמַּיִם שֶׁעֵרָה מִמֶּנּוּ וְהַמַּיִם שֶׁיִּוָּתְרוּ, יִתְּנֵם בִּכְלִי אַחֵר, וְהַכְּלִי הַמַּחֲזִיק אוֹתָם הוּא הַמִּדָּה לְמַלְּאוֹתוֹ מִקֶּמַח. וְהַמִּדָּה מְחוּקָה וְלֹא גְּדוּשָׁה, וְשִׁעוּרָהּ מִקֶּמַח חִטָּה מִצְרִית תק ''כ דִּרְהְם מִצְרִיִים בְּקֵרוּב. הגה: (ג) וְלֹא יִדְחַק הַקֶּמַח בַּמִּדָּה, דְּאִם כֵּן לֹא יָלוּשׁ יָפֶה. וְטוֹב לוֹמַר בִּשְׁעַת נְתִינַת הַקֶּמַח לַמִּדָּה, שֶׁעוֹשֶׂה (ד) לְשֵׁם מִצְוָה (מַהֲרִי''ל). באר היטב (א) מ''ג ביצים. עם הקליפות. ב''ח ואחרונים: (ב) ישער. ולא ע''י משקל. וכ' ש''כ סי' שכ''ד שהוא שלשה קווארט שהם ג' זיידליך פחות מעט: (ג) ולא ידחק. ולא יניח ידו על הקמח ד''מ (דלא ילוש יפה ואח''כ בבישולו יתחמץ): (ד) לשם מצוה. וכן בשאיבת המים וכן כשנותן מים לתוך הקמח כמש''ל סי' תנ''ה:
ב אִם לָשׁ יוֹתֵר מִשִּׁעוּר זֶה, מֻתָּר (ה) בְּדִיעֲבַד. באר היטב (ה) בדיעבד. וכתב הב''י דאפי' עבר במזיד ולש יותר אין לאסור בדיעבד כי יש מתירין אפילו לכתחלה. וכתב המ''א והעול' נוהגין אף לכתחל' להקל ואין כח למחות בידם דיש מתירין וכתב הח''י ומ''מ נ''ל דעכ''פ אם עושין יותר מג' קבין דיש למחות דאפשר בכה''ג אף דיעבד יש לאסור ועכ''פ טוב להזהיר ולזרז ולמהר עשיית' ושלא להשהות בו ע''כ. וכתב המ''א ואם שהו בה שיעור מיל קודם שיתחילו העוזרים לסייע בשעת עריכה אסור ועב''ח ס''ס תנ''ט:
ג אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹדְדִין קֶמַח בְּיוֹם טוֹב לָלוּשׁ, בְּיוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח שֶׁאֵין לָשִׁין עִסָה גְּדוֹלָה מֵעִשָּׂרוֹן, מֻתָּר לִמְדֹּד; וְיֵשׁ אוֹסְרִים, אֶלָּא יִקַּח בְּאֹמֶד הַדַּעַת, וְלֹא יַרְבֶּה עַל עִשָּׂרוֹן וְהָכֵי נָהוּג.
סימן תנז - דין הנהגת החלה בעסת מצה
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּשִׁעוּר הָעִסָה שֶׁלֹּא (א) לְהַרְבּוֹת בָּהּ מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ חִמּוּץ, וּמוּטָב שֶׁיְּמַעֵט בָּהּ, לָכֵן טוֹב (ב) לְקָרֵב הָעִסוֹת יַחַד בִּשְׁעַת הַפְרָשַׁת חַלָּה שֶׁיַּשִּׁיקוּ זוֹ בְּזוֹ, דְּשֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶם (אַחַת) שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ כְּשִׁעוּר. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִישׁ חַלָּה בְּעוֹדָהּ עִסָה מִפְּנֵי הַמְּהִירוּת, יַפְרִישֶׁנָּה אַחַר אֲפִיָּה מִיָּד, שֶׁיִּתֵּן כָּל הַמַּצּוֹת (ג) בַּסַל וְהַסַל מְצָרְפָם לְחַלָּה; וְזֶהוּ הַדֶּרֶךְ הַיּוֹתֵר נָכוֹן. הגה: וְאִם הָיָה בּוֹ שִׁעוּר חַלָּה וְשָׁכַח לְהַפְרִישׁ, יַפְרִישׁ אַחַר כָּךְ וַאֲפִלּוּ צֵרוּף סַל (ד) לֹא צָרִיךְ. וְאִם לָקַח מִמִּקְצָת הָעִסּוֹת, וּמִמִּקְצָת לֹא לָקַח, וְנִתְעָרְבוּ, צָרִיךְ לִקַּח חַלָּה מִכָּל אַחַת וְאַחַת אוֹ יָלוּשׁ עִסָּה אַחֶרֶת וְיִקַּח מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן עַל אוֹתָן שֶׁנִּתְעָרְבוּ. וְאִם מַכִּיר מַצָּה אַחַת שֶׁחַיֶּבֶת בְּחַלָּה, נוֹטֵל מִמֶּנָּה עַל הָאֲחֵרוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ג וּמָרְדְּכַי ר''פ אֵלּוּ עוֹבְרִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פ''ק דְּבֵיצָה). באר היטב (א) להרבות. אפי' אם יש לו עוזרים רבים וגם שני תנורים אפ''ה לא ירבה שיעור העיסה ואם היה יותר ה' או ו' ביצים אין קפידא אפי' למצה של מצוה. מהרי''ל ח''י: (ב) לקרב. דלכתחלה צריך להפריש מהעיסה דראשית עריסותיכם כתיב. ב''י: (ג) בסל. וכלי שאין לו בית קיבול ספק אם מצטרף ואם מכסה הפת במפה חשיב כמו כלי ומצטרפין וכן יש לנהוג ט''ז. כתב של''ה דיש למחות בכופפין העיסה ולוקחין חלה משני קצוות אלא יקח מקצה אחד וא' יערוך בגלגל בקצה השני שלא יונח פנוי. המנהג להפריש מכל עיסה ועיסה לבדה. ד''מ. וצ''ל דהוא ע''פ המנהג שנוהגין לעשות עיסות גדולות וכ' המ''א ודי בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק ביניהם בשיחה שלא מענין הלישה. ועכשיו נהגו ע''פ הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה: ולענין הברכה אין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה ד''מ וט''ז י''ד סי' שכ''ח ע''ש. ובדרישה י''ד שם כתב טעם להנוהגין לומר בפסח תרומת חלה מצה מן העיסה ע''ש וגם נתן טעם למה שנוהגין לעשות החלה תחלה כעין מצה ואח''כ משליכ' לאור ומסיים שם שבבית מהרש''ל נהגו לשורפה בלי תיקון וכ''כ מט''מ ואם נפלה החלה לתוך התבשיל רותח הנה מלבד דין תערובת חלה שנתבאר בי''ד סי' שכ''ד יש לדון בזה דין איסור חמץ עיין סי' תנ''ד סעיף ג'. והח''י בשם חמיו כתב שמותר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח ע''ש: (ד) ל''צ. אבל צריך שיהיו שניהם מונחים לפניו אף דקיי''ל חלת ח''ל אוכל והולך ואח''כ מפריש מ''מ לכתחלה בעי שיהא מן המוקף מ''א. וח''י כתב דא''צ מן המוקף דחלת ח''ל אוכל והולך ואח''כ מפריש ועיין אחרונים. כתב במ''מ ומנהגים ולבוש אם שכח להפריש מן העיסות של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כן שלימות על הקערה וכשיבצע מצה השניה לשנים לשמור חציה לאפיקומן אז יניח השני מצות השלימות ושתי השברים בכלי לצרפם ויכסם ויקח פרוסה קטנה מן הבצועה ומברך להפריש חלה וישמור לחו''ה (מותר להנות בעת שריפתה מהרי''ל אלא שסיים ומ''מ נכון לעשות מדורה בפ''ע) ושורפין בח''ה ונ''ל שטוב יותר שיבצע ממנה תחלה פרוסה קטנה מיד ביום שמא יחזור וישכח דהא בלא''ה יבצענה בלא ברכה עכ''ל. וכ' הח''י וכן ראוי לנהוג שלא להמתין עד הליל' דהא בלא''ה עיסה שנילושה מעי''ט אסור להפריש ממנו בי''ט כמ''ש סי' תק''ו ע''ש (ואם לא היה בה כשיעור וא''כ בערב יו''ט לא היה חייב בחלה כלל אלא דבי''ט ע''י צירוף נתחייבו ודאי דיפריש ממנה בי''ט):
ב הַלָּשׁ עִסָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח, (ה) לֹא יִקְרָא שֵׁם לַחַלָּה עַד שֶׁתֵּאָפֶה, שֶׁאִם יִקְרָא לָהּ שֵׁם אֵינוֹ רַשַּׁאי (ו) לֶאֱפוֹתָהּ. וְאִם יַנִּיחֶנָּה כָּךְ, תַּחְמִיץ וְאֵינוֹ רַשַּׁאי (ז) לְשָׂרְפָהּ בְּיוֹם טוֹב. וְאִם שָׁכַח וְקָרָא לָהּ שֵׁם, יַטִּילֶנָּה (ח) לְצוֹנֵן וְיִמְנָעֶנָּה מִלְּהַחְמִיץ. הגה: וְאִם יֵשׁ כֹּהֵן (ט) קָטָן שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי, אוֹ גָּדוֹל (י) שֶׁטָּבַל לְקֶרְיוֹ, מֻתָּרִים לֶאֱפוֹת הַחַלָּה בִּשְׁבִילוֹ (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַאֲכִילִין חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה לְשׁוּם (יא) כֹּהֵן (מַהֲרִי''ו). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לוֹ בְּיוֹם טוֹב לָלוּשׁ (יב) פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, כְּדֵי לִפְטֹר עַצְמוֹ מִן הַחַלָּה (רַ''ן ר''פ אֵלּוּ עוֹבְרִין). באר היטב (ה) לא יקרא. אלא יקראנה קוכי''ן בל''א מהרי''ל. ונ''ל דליכא קפידא אלא כשבעליו קורא לה שם אבל באחר אע''פ שקורא לה שם ל''ל בה דאין לו רשות לתרום. מ''א: (ו) לאפותה. שהרי אינה ראויה לאכילה: (ז) לשרפה. שא''ש קדשים בי''ט: (ח) לצונן. וכ' המ''א וצ''ע אם יש לסמוך על זה בזמן הזה שגם הצוננין שעומדים מעט בבית מתחממין ע''ש והח''י מתיר בפשיטות. (ובפר''ח סיים ומתחממין קצת יחליפם וע' יו''ד סי' ל''ו ע''ש): (ט) קטן. פחות מט' שנים ד''מ מהרי''ו. וכ' המ''א פי' דאמרי' מסתמא לא ראה קרי אבל אי ידעינן דראה קרי אפי' הוא בן יומו הוא טמא לקריו עכ''ל. ואשתמיטתא ליה סוגיא דש''ס ר''פ בנות כותים והרמב''ם להדיא פ''ט מה' אבות הטומאה דפחות מבן ט' אפי' שכב אצל אשה וראה קרי אינו מטמא. ח''י: (י) שטבל. נ''ל דאם ראה אח''כ מים חלוקים או עכורים טמא לכן יאכל תיכף אחר הטבילה ולא יטיל מים בינתים וע' סי' תר''ו. מ''א: (יא) כהן. שאין מחזיקין אותו בכהן ודאי דדילמא נתחלל רש''ל ומהרי''ל וע' בש''ך י''ד סי' של''ב שכתב שבפסח נוהגין ליתן לכהן קטן משא''כ בכל השנה ועמ''א הטעם. ובמדינות אלו ראיתי לנהוג לשרוף החלה בלש בע''פ או בח''ה. ובי''ט אינו קורא שם עד אחר אפיה שהוא היותר נכון. ח''י: (יב) פחות. וכתב הט''ז ותו לא ילוש כלל ואם ילוש עוד עיסה פחות מכשיעור יש לחוש שמא יצטרפו אח''כ בכלי אחד ויבוא לידי חיוב ויאכל טבל ע''ש. והח''י כתב וחששא רחוקה היא ע''ש:
סימן תנח - מצוה ללוש המצה בערב פסח
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לָלוּשׁ מַצַּת מִצְוָה בְּעֶרֶב פֶּסַח עַד אַחַר (א) שֵׁשׁ שָׁעוֹת, שֶׁהוּא זְמַן הַקְרָבַת קָרְבַּן פֶּסַח. וּבְי''ד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת לָשִׁין בְּעֶרֶב שַׁבָּת אַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת. באר היטב (א) שש שעות. ומחצה. כ''ד הב''ח וט''ז וח''י דלא כמ''א. כתב הב''ח דאין יוצאין במצה שנאפה קודם שלשים יום אפילו עשויה לשם פסח ורוב הפוסקים חולקים עליו ע' ח''י. והמדקדקים נהגו לאפות הכל ק''פ שאם יתערב עמו משהו חמץ יתבטל וכן נהג מהרש''ל. וכתב המ''א ופשוט דכשנאפה ק''פ ונתערב בלישה מותר אח''כ לבשל המצות בפסח דאל''כ אף לאוכלו בעין אסורים דלא כע''ש בסימן תנ''ג. ומהרי''ל כתב שיש אופין בתוך המועד כדי לאכול מצות חדשים בכל יום וט''ז כתב דלא נכון לעשות כן ע''ש טעמו וכ''כ האחרונים וכתב המטה משה והאופה בליל יום טוב אסור לאפות מצות ספיקות וה''ה דאסור לאפות בליל ראשון על ליל שני מיהו אם אפה מבעוד יום בליל ראשון יכול לומר אוכל היום פת חמה ויכול לאפות אחרים בליל ראשון ואותו שאפה מבעוד יום יצניעם לליל שני עמ''ש סי' תקל''ז ס''ז ואם נילושה עיסה סמוך לחשיכה ולא הספיק לאפותה עד שחשיכה מותר לאפותה ביום טוב כדי שלא תחמיץ. עמ''א:
סימן תנט - מקום וסדר לישת המצות
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א אֵין לָשִׁין בִּמְקוֹם (א) הַשֶּׁמֶשׁ. וּבְיוֹם הַמְּעֻנָּן (ב) אָסוּר תַּחַת כָּל אֲוִיר הָרָקִיעַ, מִשּׁוּם דְּיוֹמָא דְּעִיבָא כֻּלֵּיהּ שִׁמְשָׁא. הגה: וְעַל כֵּן נָהֲגוּ לִזָּהֵר מִלָּלוּשׁ נֶגֶד (ג) הַחַלּוֹן (ד) הַפָּתוּחַ אֲפִלּוּ אֵין שָׁם שֶׁמֶשׁ, שֶׁמָּא יִהְיֶה (ה) מְעֻנָּן וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ (ת''ה סִימָן קכ''ב). וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר (ו) מִלְּהוֹלִיךְ הַמַּצּוֹת לַתַּנּוּר תַּחַת הָרָקִיעַ (ז) מְגֻלֶּה; וְכֵן הַמַּיִם אוֹ הַקֶּמַח (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה בְּשֵׁם סְמַ''ק וּמַהֲרִי''ו). וְלֹא יִתְקָרֵב לָלוּשׁ אֵצֶל הַתַּנּוּר, מִפְּנֵי חֹם הַתַּנּוּר. באר היטב (א) השמש. אבל שלא במקום השמש מותר ללוש ולא חיישינן שמא יהיה מעונן כיון שהוא במקום מגולה תחת אויר הרקיע ודאי ירגיש כשיהיה מעונן ומבואר בש''ס ובפוסקים דכל שאינו נתקרב אל השמש ממש רק שהוא קרוב אל השמש אין לחוש דל''ד לקרוב לפי התנור שחומו מרובה. ופשוט דבית החורף שהסיקו בתנור גרע טפי מיום המעונן. ולא להסיק בו ביום או לפתוח הדלת וחלונות עד שיצא החום: (ב) אסור. עיין בב''ח דבלש בחמה או ביום המעונן אף בדיעבד אסור ועיין ס''ה: (ג) החלון. ומן הצד של חלון או רחוק מן החלון בענין שא''א לשמש לזרוח אל מקום הלישה מותר. ח''י: (ד) הפתוח. אבל אם החלון סתום אף אם היא של זכוכית כדרך סתם חלונות אפילו הכי מותר ללוש נגדה. ח''י עיין שם: (ה) מעונן. אבל בה''ש אין לחוש כלל. ב''י: (ו) מלהוליך. ובתשובת הרשב''א סימן קכ''ד כתב שהרמב''ן שלח המצות להפורני רחוק הרבה יותר מט''ו בתים ועח''י: (ז) מגולה. אלא יכסנו במפה ואין להניח מפה אחת פעמים הרבה על המצות דשמא נדבק בו בצק ונתחמץ. מ''א:
ב לֹא יַנִּיחוּ הָעִסָה בְּלֹא עֵסֶק וַאֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַסְקִים בּוֹ, אֲפִלּוּ (ח) כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ מַחְמִיץ; וְאִם הִנִּיחוֹ בְּלֹא עֵסֶק שִׁעוּר מִיל, הָוֵי חָמֵץ. וְשִׁעוּר מִיל הָוֵי (ט) רְבִיעִית שָׁעָה וְחֵלֶק מֵעֶשְׂרִים מִן הַשָּׁעָה. הגה: וְיֵשׁ לְהַחְמִיר לְמַהֵר בְּעִנְיַן עֲשִׂיַּת הַמַּצּוֹת, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁהַשְּׁהִיּוֹת (י) יִצְטָרְפוּ לְשִׁעוּר מִיל, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם חַם שֶׁמִּמַּהֵר לְהַחְמִיץ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין). וְאַחַר שֶׁנִּתְעַסְקוּ בַּבָּצֵק וְנִתְחַמֵּם בַּיָּדַיִם, אִם יַנִּיחוּהוּ בְּלֹא עֵסֶק מִיָּד (יא) יַחְמִיץ. וְאִם הִתְחִילוּ בִּשְׁתֵּי עִסוֹת כְּאַחַת וְהֶחְמִיצָה הָאַחַת, בְּיָדוּעַ שֶׁהֶחְמִיצָה גַּם הַשֵּׁנִית אֲפִלּוּ אֵין רוֹאִין בָּהּ סִימָנֵי חִמּוּץ. וְאִם הֶחְמִיצָה עַד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְדָקִים, אֲפִלּוּ לֹא נִתְעָרְבוּ הַסְדָקִים זֶה בָּזֶה אֶלָּא אֶחָד הוֹלֵךְ הֵנָּה וְאֶחָד הוֹלֵךְ הֵנָּה, הָוֵי חָמֵץ גָּמוּר וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאִם אֵין בּוֹ סֶדֶק אֶלָּא (יב) הִכְסִיפוֹ (פי' נִשְׁתַּנָּה מַרְאִיתוֹ לְלֹבֶן) (עָרוּךְ) פָּנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שְׂעָרוֹתָיו, הָאוֹכְלוֹ פָּטוּר. הגה: וְאִם הַמַּצָּה עֲשׂוּיָה וְיָרֵא שֶׁלֹּא תָּבֹא לִידֵי חִמּוּץ, מֻתָּר לְשָׁבְרָהּ וְלַחֲזֹר לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁהָעֵסֶק יְבַטֵּל הַחִמּוּץ; מִיהוּ טוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם אֲגֻדָּה וְרוֹקֵחַ). באר היטב (ח) כל היום. ובש''ל סימן נ''ט כתב ולא ישהה מתחילת לישתה עד שיניחנה בתנור כשיעור ד' מילין וכ''כ הב''ח בשם ריא''ז וסיים ונראה שאף ע''פ שלא לשה האשה יותר מן השיעור ולא הגביה ידה מן העיסה כל עיקר אלא שהיתה עושה רקיקין דקין ביותר והיתה מתעצלת בהן כדי הילוך ד' מילין הרי בצקה זו אסור אע''פ שאין סימן החימוץ ניכר וזה שלא כדעת הרמב''ם והרשב''א ורבינו דכל שמתעסקים בו אפילו כל היום אינו מחמיץ ולפיכך אין ראוי להורות איסור לאחרים בדיעבד אלא להזהיר לכתחלה והמחמיר לעצמו אף בדיעבד תע''ב ע''כ ועיין ח''י: (ט) רביעית. דהיינו לפי מה דאמרינן מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום וכל פרסה הוא ד' מילין נמצא י' פרסאות מ' מילין כשתחלוק י' שעות למ' חלקים מגיע לכל מיל רביעית שעה ואח''כ תחלוק הב' שעות כל שעה לכ' חלקי' נמצא מגיע לכל מיל עוד חלק כ' מהשעה. ולאותם שמחשבים מהנץ החמה עד שקיעתה הוי ב' חומשי שעה וכ''כ מהרי''ל ועיין ח''י שהאריך בענין זה: (י) יצטרפו. וכתב בת''ה שבעיטת הידים וברידוד שמגלגלין בו מבטל החימוץ אבל בניקור שמנקרין המצות אע''פ שהוא עסק שלא יתחמץ מ''מ אינו מבטל השהיות כמו עסק גמור עיין אחרונים. ואין להעביר ידיו על המצות ולשפשף בהם. וכתב בכנה''ג וכ''ש שלא יפה עושין מה שתוחבין בו המון עם סכין א' או עץ תוך העיסה ומניחים אותו בלי עסק. גם אותן המכבידים ידיהם על המצות לא קרי עסק וגרע טפי. וכתב בספר זכרונות ואין להתחיל להעריך ולרדד המצות עד שיגרפו התנור בתחלה כדי שיוכל לאפות מיד ולא ישהה אפי' רגע אחת ועיין ח''י (שכ' להדיא הכל לפי רוב חום התנור) ובעו''ה רוב ישראל אפי' הלומדים אינם נזהרין בזה רק מניחים כמה עיסות על השלחן טרם התחלת הגרפת התנור והוא עון פלילי: (יא) חימוץ. אפי' לא נשתהה שיעור מיל. ט''ז: (יב) הכסיפו. וצריך לדקדק בזה כי מצוי הוא ואין איש שם על לב מ''א. ועח''י שמיקל בזה קצת אא''כ שהה שיעור מיל אסור:
ג אִם הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה הִיא (יג) מְקַטֶּפֶת בַּמַּיִם, לֹא תִּקָּטֵף בְּאוֹתָם מַיִם (יד) שֶׁמְּצַנֶּנֶת בָּהֶם יָדֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִתְחַמְּמִים וּמַחְמִיצִים אֶת הָעִסָה, אֶלָּא יְהֵא לָהּ כְּלִי אַחֵר מָלֵא מַיִם שֶׁתְּקָּטֵף בּוֹ. הגה: וּמִיהוּ בְּעָבְרָה וְלֹא צִנְּנָה יָדֶיהָ, מֻתָּר (רַמְבַּ''ם פ''ה). באר היטב (יג) מקטפת. פירוש שטחה פני החררה במים. ואין נוהגין במדינות אלו בקיטוף המצות במים: (יד) שמצננת. הב''ח מסכים דצריכה לצנן ידיה בשעת התעסקות בעיסה אפילו אינה עסוקה בתנור וכ''כ הש''ל. אכן דעת הר''ן והמ''מ אינו כן דכל שאינה מתחממת מחום התנור ואח''כ נוגעת בעיסה א''צ לצנן כלל (ובדיעבד אין לאסור. אחרונים) וכן המנהג שלא לצנן הידים כשעוסקים בלישת העיסה וכן נ''ל. ח''י ע''ש:
ד אִם לָשׁ אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ, אֵלּוּ הַמַּיִם עִם שְׁאַר הַמַּיִם שֶׁרוֹחֲצִים בָּהֶם הָעֲרֵבָה לֹא יִשְׁפְּכֵם אֶלָּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַחְמִיץ. הגה: וְהַכֵּלִים שֶׁמְּתַקְּנִים בָּהֶם הַמַּצּוֹת, וְהַסַּכִּין שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ הָעִסָּה, יִגְרְרֵם תָּמִיד בִּשְׁעַת (טו) עֲשִׂיָהּ שֶׁלֹּא יִדְבַּק בָּהֶם הַבָּצֵק, וּלְאַחַר עֲשִׂיָהּ (טז) יְדִיחֵם וִינַגְּבֵם הֵיטֵב לַחֲזֹר וּלְתַקֵּן בָּהֶם פַּעַם שֵׁנִית (מַהֲרִי''ל) וְזֶהוּ עָדִיף טְפֵי מִמַּה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְגָרְרָן, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹתָן הֵיטֵב עַל יְדֵי גְּרִירָה. וְהַמַּחְמִיר, יְגָרְרָן וְאַחַר כָּךְ יְדִיחָן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וּבְיוֹם טוֹב מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי אֵינוֹ יְהוּדִי, וְאִם אֵין אֵינוֹ יְהוּדִי יְטִילֵם (יז) לְצוֹנֵן אוֹ יִתְּנֵם לַתַּנּוּר (יח) שֶׁיֵּאָפֶה הַבָּצֵק שֶׁעֲלֵיהֶם. וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לָתֵת דָּבָר בְּתוֹכוֹ, מֻתָּר לְהָדִיחַ; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ לִזָּהֵר בַּעֲרֵיבָה שֶׁלָּשִׁין בָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ שׁוּם גּוּמָא אוֹ (יט) סֶדֶק שֶׁלֹּא יוּכַל לְנַקְּרוֹ אַחַר הַלִּישָׁה וְתַחְמִיץ, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וְלָשׁ בּוֹ מִתְעָרֵב בַּבָּצֵק (מַהֲרִי''ל). וְלֹא יִתֵּן הָעֲרֵבָה עַל כַּר אוֹ כֶּסֶת (כ) צֶמֶר בִּשְׁעַת הַלִּישָׁה, שֶׁמְּחַמֵּם הָעֲרֵיבָה; אֲבָל עַל שֶׁל עוֹר, שָׁרֵי (מַהֲרִי''ו). באר היטב (טו) עשייה. וכתב המ''א דלא כמו שנוהגין העולם שלא לגררם עד אחר עשיי' כי אע''פ שאין שוהין שיעור מיל מ''מ לכתחלה אסור לכן יעמוד אחד על גביהן שיגרד תמיד כל כלי בשעת הנחתו ע''כ ועח''י: (טז) ידיחן. והמרדה א''צ להדיחו. דרשות מהרי''ל: (יז) לצונן. ויכבד אותם שיהיו למטה מן המים ואל יצופו למעלה. מהרי''ו ועיין ח''י: (יח) שיאפה. דהיינו באותה תנור שהוסק לאפיה ולא להסיק מחדש בשביל כלים אלו ח''י. ומ''מ אסור לאכול הבצק ההוא דבצד השני ובסדקים לא נאפה יפה מהרי''ל. וכתב המ''א ונ''ל שיבטל החמץ קודם שיחמיץ או יתן הכלים עם הבצק במתנה לעכו''ם ואם צריך לאפות שנית בי''ט פשיטא דשרי להדיחן אבל אסור לגורדן כמ''ש סוף סימן שכ''ג: (יט) סדק. יש מצפין השלחן והעמילה בטס של מתכות ויש שעושין מאבן חלקה כדי שתקרר. ספר זכרונות. ואחר כל עיסה ועיסה ידיח ידיו והספל יפה וינגבו במפה אא''כ לש מיד בלי הפסק ובשל''ה כתב דנכון שיכין ב' כלים ומיד אחר לישה הראשונה יהא מוכן אחד לרחוץ הכלי היטב ועיסה השניה ימדוד בכלי שני וכן חוזר חלילה ע''כ. (וח''י כתב דלא ראיתי נוהגין כן דא''כ בין מצה למצה ודקירה לדקירה נמי יש לחוש ע''ש עד לא נתנה תורה למה''ש). ונ''ל דוקא בכלי נחושת שייך זה דיכול לקנחו אבל של עץ דא''א לקנח שלא יהא בו עדיין מים מהדחה לא שייך זה. כתב מהרי''ל שלא להתחיל ללוש שניה עד אשר הוסק התנור שנית וביני ביני ירחוץ הספל וכל הכלים. וכתב מהרי''ו אותו שנותן הקמח ידיח ידיו וכן אותו שתיקן המצות. הסדין צריך להחליף בין לישה ללישה ואם עושה על דף בלא סדין ויש נקבים בדף צריך לסותמם שלא יכניס בה הבצק. וגם במרדה לא יהיה סדק או חריץ וע''ל סימן תנ''א סעיף י''ח וא''ז כתב דטוב יותר לעשות המצות על דף מלעשות על סדין וכ''כ הט''ז בסי' תנ''ג ס''ק ה' עיין שם. והעולם נוהגין לעשות על סדין לפי שרוב שלחנות אינם חלקים: (כ) צמר. אבל בגד צמר שרי מ''א. ובדיעבד בכל ענין ליכא איסור. ח''י:
ה עָבְרָה וְלָשָׁהּ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, הַפַּת (כא) מֻתֶּרֶת. באר היטב (כא) מותרות. הסכמת אחרונים לאסור בדיעבד והנ''ץ כתב דוקא בדעבר ולש במזיד אבל בשוגג שרי. וכתב המ''א וה''ה בלש סמוך לתנור ונ''ל דוקא כשהוחמה העיסה ועיין מ''ש לעיל סעיף קטן ב':
ו אִם הָעִסָה רַכָּה, לֹא יוֹסִיף בָּהּ (כב) קֶמַח אֶלָּא עוֹשֶׂה עִסָה קְטַנָּה מִגִּבּוּל (כג) קָשֶׁה, וִיעָרְבֶנָּה עִם הָעִסָה הָרַכָּה. הגה: וְיַרְחִיק הַמַּצּוֹת (כד) מֵהַקֶּמַח, כִּי הַקֶּמַח הַנִּדְבָּק בָּהֶן בָּא אַחַר כָּךְ אֶל הַתַּבְשִׁיל, וּמִתְחַמֵּץ (מָרְדְּכַי ר''פ אֵלּוּ עוֹבְרִין). באר היטב (כב) קמח. ואם עבר והוסיף בה קמח מותר לאכלו כך רק שלא ישימם לתוך דבר לח ואי משום שלעסו אין מתחמץ תיכף ער''ס תס''ו הסכמת אחרונים ובדיעבד אף ששמו לתוך התבשיל יש להתיר דאין זה אלא חששא בעלמא. א''ז וח''י ואחרונים: (כג) קשה. ודוקא ע''י אדם אחר דאדם א' א''א ללוש ב' עיסות ולהתעסק בהם יפה מ''א. אחר כל עיסה יבער הפירורין מעל השלחן ואחר גמר הלישה יכבדו המקום (אחר כל עיסה ידיח ידיו והספל שלשין בה וכשא''א יתן לתוכו מים צוננין על כל גדותיו. מהרי''ל): (כד) מהקמח. לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מקמח וידיח ידיו תחלה:
סימן תס - דיני מצת המצוה
וּבוֹ ז' סְעִיפִים
א אֵין לָשִׁין (א) מַצַּת מִצְוָה וְלֹא אוֹפִין אוֹתָהּ עַל יְדֵי (ב) אֵינוֹ יְהוּדִי, וְלֹא עַל יְדֵי (ג) חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. באר היטב (א) מצוה. מה שאין כן בשאר מצות א''צ שימור אך ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצו' וכמ''ש סימן תנ''ג סעיף קטן ח': (ב) עכו''ם. העיקר דממדת חסידות לשמור משעת קצירה במצות של מצוה אך הואיל שאין לנו שדות עכשיו די בשימור משעת טחינה והיינו להיות הישראל עומד ע''ג אצל הטחינה סגי אפילו בטוחן ברחיים של יד סגי בעומד ע''ג כיון שאינו עוסק בקמח עצמו רק מלאכתו ע''י כלי משא''כ באפייה וליש' שמלאכתו ועסקו בעיסה ומצה עצמו לא מהני בעומד ע''ג. (ובניקוב שמנקבים המצה ליכ' קפידא אך מלשון מהרי''ל יש להחמיר) וכ''כ הב''ח בשם מהרש''ל. הלכה למעשה באחד שהיה תפוס ולא רצה לאכול בלילה ראשונה של פסח ממצה שעשו בפניו. ומ''מ הסכ''א דאם א''א בענין אחר. (שלא לבטל מ''ע דאורייתא דלא כרשב''א שהחמיר ועיין בב''י) דמותר בעומד ע''ג ויניח העכו''ם ללוש בפניו ויאמר לו לעשות לשם פסח וטוב יותר לעשות כה''ג ע''י חש''ו מע''י עכו''ם אם אפשר עיין ח''י: (ג) חרש. היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ושוטה שמאבד מה שנותנים לו. וקטן היינו שאינו בר דעת במה שא''ל שיעשה לשם מצוה אשר צוה הש''י. ט''ז. ובמהרי''ל כתב עד שיהיה בר מצוה וכ''פ הח''י. ובדיעבד יש להתיר ע''י קטן. ט''ז: ראיתי נוהגין להקל אפילו לכתחלה לעשות הנקבים ע''י קטן וכה''ג כיון שגם גדולים עומדין ע''ג וכ''פ מהרי''ל והוא יותר נכון כדי להיות הרבה עוזרים למהר בענין עשייתן ומ''מ אם אפשר ליזהר במצה של מצוה יזהר במה דאפשר. ח''י:
ב הָרֹא''שׁ הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בְּמַצַּת מִצְוָה וְעוֹמֵד עַל עֲשִׂיָּתָהּ וּמְזָרֵז הָעוֹסְקִים בָּהֶם וּמְסַיֵּעַ בַּעֲרִיכָתָן, וְכֵן רָאוּי לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת לְהִטָּפֵל הוּא (ד) בְּעַצְמוֹ בַּמִּצְוָה. באר היטב (ד) בעצמו. ויטריח עצמו במצת מצוה עד שיזיע וזה תיקון גדול להוצאת זרע לבטלה. האר''י ז''ל:
ג הַלָּשׁ אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ יֹאמַר בִּשְׁעַת לִישָׁה: כָּל (ה) פֵּרוּרִים שֶׁיִּפְּלוּ בִּשְׁעַת לִישָׁה וַעֲרִיכָה וְכֵן בָּצֵק הַנִּדְבָּק בַּכֵּלִים אֲנִי מְבַטֵּל אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁנִּמְצָא שֶׁמְּבַטְּלָן קֹדֶם חִמּוּצָן. באר היטב (ה) פרורים. וצריך שיאמר בלשון שמבין. והאומרים פרורים הפקר טועים הם דמשמע מעצמן הן הפקר רק יאמר יהיה הפקר ט''ז מ''א ע''ש. (ועיין א''ע סי' קמ''א ס''ג איזהו לשונות מועילים) וח''י כתב שאינו טעות ע''ש:
ד אֵין עוֹשִׂין (ו) סְרִיקִין הַמְצֻיָּרִין דְּהַיְנוּ לְצַיֵּר בְּפַת כְּמִין חָיָה וְעוֹף; אֲבָל כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים אוֹתוֹ (ז) בְּמַסְרֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּח, וְכֵן מַה שֶּׁמְּנַקְּבִין הַמַּצּוֹת, מֻתָּר, וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְמַהֵר לַעֲשׂוֹתָן שֶׁלֹּא לְהַשְׁהוֹת בָּהֶם. הגה: וְיֵשׁ לַעֲשׂוֹת הַמַּצּוֹת (ח) רְקִיקִין, וְלֹא פַּת עָבָה כִּשְׁאָר לֶחֶם, כִּי אֵין הָרְקִיקִין מְמַהֲרִין לְהַחְמִיץ. באר היטב (ו) סריקין. פי' לכתחלה ובדיעבד יוצאין בה: (ז) במסרק. עיין בי''ד סי' ק''ך ס''ה בהג''ה פסק הרב דהברזלים שמתקנים בהם המצות א''צ טבילה ע''ש והט''ז כתב שם דיש להטבילם בלא ברכה ע''ש וכ''פ הפר''ח והח''י או יטבילם עם כלים אחרים: (ח) רקיקין. (וע''ז סומכים לעשות בה ציורין וב''ח מוחה בהם עד למאוד ע''ש). המנהג לעשותן כעובי אצבע ב''ה י''ד סי' צ''ו:
ה אֵין עוֹשִׂין בְּפֶסַח פַּת עָבָה (ט) טֶפַח. באר היטב (ט) טפח. ובדיעבד אין קפידא. מ''א: ומ''מ אין ליקח אותו למצה של מצוה גם יש לעיין בה אם נאפית שפיר בתוכו ולא נתחמצה ועיין ב''ח. ובפחות מטפח אפי' משהו מותר. ח''י ופר''ח בק''א סי' צ''ז:
ו אֵין לְהָקֵל בְּמַה שֶּׁהִחְמִירוּ הַקַּדְמוֹנִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת (י) פאנדי''ש אוֹ פלאדוני''ש. באר היטב (י) פאנדי''ש. והם מיני מאכל ועושין אותם ע''י קמח אף שנעשו עם מי פירות גזרו בזה משא''כ במצה אפויה וטחונה מותר לעשות ממנה כל מה שדרך לעשות כל השנה עם קמח מותר לעשות ממצה אפויה כמ''ש ס''ס תס''ג. (ובכנה''ג החמיר וכ' שפ''א אירע מכשול בדבר). ועיין בכנה''ג סי' תס''א:
ז אֵין לִתֵּן (יא) בֵּיצִים שְׁלֵמִים בַּמַּצָּה שֶׁתֵּאָפֶה עִמָּהֶם. באר היטב (יא) ביצים. שהרי יוצא מהם ליחה ומעכבת האפייה וסיים הא''ח שאסור ללוש עיס' עם זרעים מה''ט עכ''ל ומזה אסרתי במצה שנמצא בה אחר אפיית' קטנית א' אע''פ שאין הקטנית מחמיץ מ''מ משום עיכוב אפייתו יש לאסור ט''ז. אכן המ''א השיג על דין זה דבדברים קטנים כי האי אינו מעכב שום אפייה מידי דהוי אגחלים ואבנים קטנים שבאין לפעמים תוך המצה ע''ש וכתב הח''י דאין להחמיר בדיעבד ע''ש (אף שאין ראיית מג''א מוכרחת דאפשר דהאבנים מסייעים בעצמם לאפיי' המצ'):
סימן תסא - דיני אפית המצה
וּבוֹ ה' סְעִיפִים
א תַּנּוּר שֶׁאוֹפִים בּוֹ חָמֵץ, צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁיַּסִיקוּהוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ מַצָּה, שֶׁיֵּלְכוּ הַגֶּחָלִים עַל פְּנֵי (א) כֻּלּוֹ, וְאֵין דַּי לוֹ בַּלֶּהָבָה, דִּכְמוֹ שֶׁבּוֹלֵעַ עַל יְדֵי גֶּחָלִים כָּךְ פּוֹלֵט עַל יְדֵי גֶּחָלִים וְשֶׁיְּהוּ נִצּוֹצוֹת נִתָּזִין מִמֶּנּוּ; הִלְכָּךְ אִם הִסִיקוּהוּ (ב) כַּמָּה פְּעָמִים קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ מַסְפִּיק אֶלָּא אִם כֵּן כִּוֵּן לְהַתִּירוֹ לְצֹרֶךְ פֶּסַח, כִּי שֶׁמָּא לֹא הָלְכוּ הַגֶּחָלִים עַל פְּנֵי כֻּלּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְכָךְ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהָטִיל בּוֹ (ג) קַרְקַע חָדָשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ הֶסֵק; וּמִנְהָג יָפֶה הוּא. הגה: וּכְשֶׁמַּכְשִׁירוֹ עַל יְדֵי הֶסֵּק, טוֹב (ד) וְיָשָׁר הוּא לַחֲזֹר וּלְהַסִּיק לְצֹרֶךְ הָאֲפִיָּה וְלֹא לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּהֶסֵּק אֶחָד (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ב). באר היטב (א) כולו. ובספק אם הלכו הגחלים ע''פ כולו יש לאסור בדיעבד. (עיין סי' תנ''א ס''ב. ואפשר ממה שאין נזהרין באפיית חלב בלי הכשר התנור אחר בשר וסומכין על ההיסק מאחר שהתיר' בלע. יש להקל אלא שסיים גם בזה יש להחמיר. מ''א ע''ש): (ב) כ''פ. בזה יש להקל בדיעבד. מ''א ע''ש: (ג) קרקע. כעובי אצבע. לבוש ועמ''א וח''י: (ד) וישר. דליכא חיוב מדינא רק מדרך הטוב והישר א''כ אם שכח להסיק ולהכשיר התנור קודם י''ט וצריך להכשירו בי''ט דמותר לעשות הכל בהיסק א' ושלא לעשות הבערה שלא לצורך י''ט רק שיסיק היטב עד שילכו הגחלים ע''פ כולה. ח''י:
ב טַפְקָא (פי' אֶחָד מִן הָרְעָפִין שֶׁמְּכַסִין בָּהֶם הַגַּג קופי בְּלַעַ''ז) שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, לֹא שְׁנָא הִסִיקָהּ מִבִּפְנִים אוֹ מִבַּחוּץ, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט תַּחְתֶּיהָ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה עַל גַּבָּהּ, מִרְתַּח רָתַח וְהַפַּת נֶאֱפֵית מִיָּד וְאֵינָהּ בָּא לִידֵי חִמּוּץ; אֲבָל צָרִיךְ לְהַסִיק תְּחִלָּה, בֵּין תַּנּוּר בֵּין כּוּבְיָא בֵּין בְּאִלְפָּס בְּלֹא מַיִם בֵּין בְּקַרְקַע, אֲבָל (ה) לְהַדְבִּיקוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְהַסִיק, יֵשׁ אוֹסְרִים וְטוֹב לִזָּהֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁרָאוּי לִמְחוֹת שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ חֲרָרוֹת בְּרֶמֶץ (פֵּרוּשׁ אֵפֶר חַם צינירוני בְּלַעַ''ז). באר היטב (ה) להדביקו. אם בדיעבד שמו מצה על הנייר לאפות בתנור אינה נאסרה עיין ח''י:
ג מַצָּה שֶׁנֶּאֱפֵית עַד שֶׁאִם פּוֹרְסִין אוֹתָהּ אֵין חוּטִין (ו) נִמְשָׁכִים מִמֶּנָּה, יוֹצְאִים בָּהּ. הגה: וְיֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְלָקְחָהּ מִן הַתַּנּוּר קֹדֶם (ז) לָכֵן (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וּלְהַחֲזִירָהּ, כִּי תּוּכַל לָבֹא לִידֵי חִמּוּץ (מַהֲרִי''ל). באר היטב (ו) נמשכים. אע''פ שנפרכים כשמטלטלין אותה אפ''ה יוצאין בה כל שאין חוטין נמשכין ממנה מנחות דף ע''ח. מ''א. וכשהחוטין נמשכין ממנה אסור וישרפם מיד וכן נהגו העולם לאסור המצה כשהחוטין נמשכין ממנה ואם אין יכול לעמוד אי חוטין נמשכין ממנה או לא כ' בתשובת שארי' יוסף סי' מ''ח שיש לאסור מספק ע''ש ובקרימת פנים הוי שיעורא דאין חוטין נמשכים מרדכי ט''ז וע''ל סי' רצ''ד ס''ה בהג''ה. ואם תוחבין האצבע תוך המצה ואינו נדבק בה עיסה תו לא מחמרינן דכה''ג ודאי ליכא לספוקי בחוטין נמשכין ממנה. ח''י: (ז) לכן. ואם לקחה קודם לכן כ' הט''ז דיש לאסור אף בדיעבד שנתחמצה בההיא שעתה דהיתה חוץ לתנור. והמרדה ג''כ נתחמצה ע''ש ובתשובת נ''ש סימן י''א מתיר אם החזירה תיכף לתנור. והח''י חולק עליו והסכים עם הט''ז אכן אם יש להסתפק אי חוטין נמשכין ממנה כגון שנתקרמו פניה קצת אז אפשר לצדד להתיר אם החזירה מיד (וסיים פר''ח כשנאפה קצת שהגיע למאכל ב''ד) ושלא להחזיק איסור שהיו חוטין נמשכים ממנה קודם שהחזירה ע''ש:
ד יוֹצֵא אָדָם בְּמַצָּה (ח) שְׁרוּיָה וְהוּא שֶׁלֹּא נִמּוֹחָה; אֲבָל אִם (ט) בִּשְּׁלָהּ, אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהּ. באר היטב (ח) שרוי במים. וכתב המ''א ודוקא דעבד או לזקן או חולה אפי' לכתחלה. ואם א''א לו לאכול השרוי במים שרינן ליה אף שרוי ביין ושאר משקים. ובשאר כל אדם אף דעבד אינו יוצא בשרוי ביין או במשקים. וכל זה אין חילוק בין מה שמברכין עליו על אכילת מצה או לאפיקומן וע' ב''ח: (ט) בשלה. לאו דוקא בשלה אלא ה''ה בשרוי לתוך הרותחין וכתב המ''א דאפי' בכלי שני יש להחמיר ונראה דה''ה בכבוש מעל''ע אף בלא נימוח דכבוש כמבושל ח''י וע''ל סי' תע''ג מדין מרור הכבוש. ח''י:
ה אִם אָפוּ חָמֵץ עִם מַצָּה, (י) לֹא נֶאֶסְרָה אֶלָּא אִם כֵּן נָגְעָה בֶּחָמֵץ וְנוֹטֵל מִמָּקוֹם שֶׁנָּגְעָה כְּדֵי נְטִילַת (יא) מָקוֹם, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. הגה: מַצָּה שֶׁנִּתְכַּפְּלָה בַּתַּנּוּר (יב) וּדְבוּקָה עַד שֶׁאֵין שׁוֹלֵט שָׁם הָאֵשׁ, אוֹסְרִים (יג) אוֹתָהּ תּוֹךְ הַפֶּסַח אֲבָל שְׁאָר מַצּוֹת שֶׁבַּתַּנּוּר מֻתָּרִים; וְקֹדֶם פֶּסַח אֵין לֶאֱסֹר רַק מְקוֹם (יד) הַדִּבּוּק (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' קכ''ז וּפְסָקָיו סִימָן קמ''ה). מַצָּה (טו) נְפוּחָה בְּאֶמְצָעִיתָהּ, (טז) אֲסוּרָה. אֲבָל אִם עָלָה עָלֶיהָ קְרוּם כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹלֶה עַל הַפַּת בִּשְׁעַת אֲפִיָּה, מֻתֶּרֶת (מַהֲרִי''ל). אִם שְׁנֵי מַצּוֹת שׁוֹכְבוֹת זוֹ עַל זוֹ בַּתַּנּוּר קֹדֶם אֲפִיָּתָן, אֲסוּרִים דְּהָוֵי כְּמַצָּה כְּפוּלָה (מַהֲרִי''ו). וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא (יז) יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה בַּתַּנּוּר בְּעוֹדָן לַחִין, כִּי אֵין הָאוּר שׁוֹלֵט בִּמְקוֹם נְגִיעָתָן וּבָאִין לִידֵי חִמּוּץ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים). באר היטב (י) לא נאסרה. דריח כי האי שאין בו שמנונית כלל לכ''ע אינו אוסר. (וראיה דלחמי תודה דד' מינים היו חמץ ומצה ונאפות בתנור א' ראב''י ופר''ח הקשה עליו ועיקר שלחמי תודה היו כ' עשרונים ולתנור גדול לא שייכא ריחא ועיין מ''א). ועח''י: (יא) מקום. היינו כעובי רוחב אצבע. ומהרש''ל וב''ח מחמירין לאסור כולו אכן מדברי הט''ז והמ''א נראה שמסכימים לדעת הש''ע וכ''נ עיקר מ''מ בנעשה תוך הפסח יש לאסור כולה כמו במצה כפולה שבסמוך. ח''י: (יב) ודבוקה. אבל באינה דבוקה ממש אין לאסור ומ''מ אם לא קרמו פניה דלמטה במקום הכפל אסור. אחרונים: (יג) אותה. אבל שאר מצות אין לאסור במצה נפוחה או כפולה אף שרדו אותה במרד' אחת כיון שהוא עצמו חומרא בעלמא כמש''ל סי' תנ''א ס''ק מ''ו ע''ש: (יד) הדבוק. אפילו נמצא תוך הפסח כיון שנאפה ק''פ. ומדסתם רמ''א משמע דס''ל דאע''ג דאין ס' נגד מקום הכפל שרי וכ''כ הט''ז ורוב פוסקים אבל רש''ל וב''ח ומהרא''י מצריכים ס' נגד הדבוק ומ''מ נ''ל דלא בעי' ס' אלא נגד צד הפנימי היכא שדבוקים להדדי דבצד החיצון שולט האש שפיר מ''א והח''י העלה עיקר כדעה דלא בעינן ס' נגד מקום הדבוק ע''ש וכ''כ בא''ז. ואם נמצא מצה כפולה ונפוחה לא''פ. העלה הח''י דאין להחמיר כיון שהוא עצמו חומרא בעלמא ויש להתירה בנמצא אח''פ ע''ש ודלא כא''ז וע''ל סי' תמ''ז ס''ק מ''ג מש''ש. ועמ''א: (טו) נפוחה. יש בזה שני פירושים פירוש א' שנחלקה עובי המצה ושהעליון עלה למעלה. ועי''ל נפוחה באמצעיתה שלא נחלקה כלל אלא שתפח גוף המצה כמו שהוא בלחם חמץ כ''כ הב''ח. ומהר''ם מלובלין כתב כפי' הראשון. והט''ז האריך להתיר כפי' הראשון ומסיק דאין איסור אלא כפי' השני ע''ש. ובמ''א כתב בשם הט''ז שהתיר לגמרי נפוחה וז''ל מעיד אני עלי שמים וארץ כי לא ראיתי פעם א' מן חותני הב''ח שאסר שום מצה שנפוחה וכו' ואדרבא שחק על האוסרין על כן אין להפסיד ממון ש''י בשביל זה עכ''ל הט''ז והפריז על מדותיו להקל ראש בדבר שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בו איסור עכ''ל המ''א. הנה מ''ש בשם הט''ז לא נמצא כן בספר הט''ז שלפנינו אלא שעושה פשר דבר בין הדיעות כמ''ש. אכן בתשובת הט''ז כתב הלשון ממש כמו שהעתיק בשמו המ''א. וכתב הח''י בודאי אין להקל בדבר שאבותינו נהגו בו איסור. מ''מ די הוא לאסור אותה מצה דלא כמו שראיתי איזה מורים שאוסרין אף התערובות אפי' במשהו כאלו הוא חמץ גמור וכן אוסרין הרי''ב אייז''ן ושאר כלים ומה שנשתמשו בהן להמה מפסידין ממון ש''י ומונע משמחת י''ט כי די בחומרא זו לענין המצה עצמה. ועש''ת דב''ש סי' רי''ד ושפ''ד שמיקל ג''כ בזה ע''ש. ואם לאחר שנאפית טחו אותה בשומן והחזירה לתנור ונעשית נפוחה שרי לכ''ע. מ''א: (טז) אסורה. כל המצה ואפי' ס' לא מהני אפי' ק''פ דכולה נתחמצה וכ''כ מור''ם מלובלין סי' ק''ה. וכן הסכמת האחרונים וכ''כ בס' א''ז וכתב שם בשם זקינו הגאון דאין לאסור אא''כ ניכר שהנקב עלתה למעלה והנקב צריך שיהיה בו חלל מחזיק כמו אגוז לוז שקורין הזי''ל נוס גדולה או אצבע גודל בינוני וכ''כ המ''א וכתב עוד המ''א ואפילו בנקב שלא עלתה למעלה ראיתי גדולי דורינו מורין לאסור מקום הנקב לבד ושאר מצה מתירים אפי' תוך הפסח וכן מ''כ בשם הגאון מהר''י הורוי''ץ. ואם יש שני נקבים נקב תוך נקב חוששין לאסור כולה. ומצאתי כתוב אם הנקב חלק מותר ואם יש בלעזלי''ך בתוכו אסור עכ''ל: (יז) יגעו. ובדיעבד אם נשכו זה בזה ושניהם נוגעים בתנור למטה אז חום האש שולט למטה שפיר ונאפה כדינו ומותר רש''ל מ''א ואפי' בפסח אין לאסור ע''ש: ועיין בתב''י סי' ס''ח שמתיר מצה נפוחה אם אינו נראה הנפוח מבחוץ אבל אם נראה הנפוח מבחוץ יש לאסור וכתב שם שיש קבלה בידו מהגאון מוהר''ר העשיל יע''ש:
סימן תסב - דין מי פרות אם מחמיצין
וּבוֹ ז' סְעִיפִים
א מֵי (א) פֵּרוֹת בְּלֹא מַיִם אֵין מַחְמִיצִין כְּלָל. וּמֻתָּר לֶאֱכֹל בְּפֶסַח מַצָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה כָּל (ב) הַיּוֹם, אֲבָל אֵין יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַצָּה (ג) עֲשִׁירָה וּקְרָא כְּתִיב לֶחֶם עֹנִי (דְּבָרִים טז, ג). באר היטב (א) פירות. אפי' מפירות חמוצים. הסכמת הפוסקים דלא כש''ג: (ב) היום. כתב בכנה''ג וז''ל והראנ''ח ח''ב סי' ע''ד העלה שירא שמים יחוש למאן דס''ל דמי פירות בלא מים מחמיצין ויזהר בשימור כשאר עיסה וא''א ז''ל היה נזהר שלא לאכול מצה שנילוש' במי פירות רק בי''ט אחרון גם בתומת ישרים סי' ק''ח מחמיר בדבר עכ''ל: (ג) עשיר'. משמע דדוקא בכה''ג שנילושה במי פירות לבד הוי מצה עשיר' אבל בנילושה עם תערובת מים לא מיקרי מצה עשירה וכ''כ הב''ח סי' תע''א דיוצאין בה בדיעבד וכ''כ מהר''ל בספר גבורות ה' דמ''פ עם מים יוצא י''ח מצה בדיעבד. אבל המ''א בסי' תע''א ס''ק ה' השיג עליהם וכ''ה הסכמת אחרונים וע''ל במ''א סי' תע''א דאינו יוצא ידי מצה עניה כל שיש בה אפי' מעט מי פירות אא''כ הוא מעט דמעט ע''ש ול''נ דכל שנתבטל בס' בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני. ח''י ע''ש:
ב מֵי פֵּרוֹת (ד) עִם מַיִם מְמַהֲרִים לְהַחְמִיץ יוֹתֵר מִשְּׁאָר עִסָה הִילְכָּךְ אֵין לָלוּשׁ בָּהֶם; וְאִם לָשׁ בָּהֶם, יֹאפֶה (ה) מִיָּד. באר היטב (ד) עם מים. וה''ה נילוש תחלה עם מי פירות ואח''כ באו למים קודם שנאפה או להיפך ח''י ע''ש (וכן כשנתייבש המ''פ תוך הקמח ואח''כ בא המים עליהם. ר''ן ופר''ח ע''ש רשב''א מתירו): (ה) מיד. ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ וכה''ג יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ולשהותו אח''פ ח''י ע''ש וכ' המ''א וצ''ע אם נפל מעט מ''פ לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאוסרו בדיעבד וברא''ש משמע דדבר מועט אינו אוסר עכ''ל: וכ' הבאר היטב אשר לפני וז''ל ומט''ז התרתי בא' שלש העיסה ונפל מעט מזיעת פניו לתוך העיסה ודוק עכ''ל. ולא צריך לכל זה דהא מבואר סימן תס''ו דזיעת אדם אינו מחמיץ ע''ש:
ג מֻתָּר לָלוּשׁ בְּיַיִן אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא טִפַּת מַיִם שֶׁנּוֹפֶלֶת בִּשְׁעַת הַבָּצִיר, וְאַף לְכַתְּחִלָּה רְגִילִים לִתֵּן מַיִם בִּשְׁעַת הַבָּצִיר כְּדֵי לְהַתִּיר (ו) נִצֹּק וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין לָחוּשׁ לָהֶם, הוֹאִיל וּכְבָר נִתְבַּטְּלוּ הַמַּיִם בַּיַּיִן (ז) קֹדֶם שֶׁלָּשׁוּ הָעִסָה. באר היטב (ו) נצוק. פי' כשמער' לכלי עכו''ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלי' היין של עכו''ם (עיי' י''ד סימן קסו): (ז) קודם. משמע דאף שנתערב לתוכו לאחר זמן הבציר אפ''ה נתבטל. ח''י וכ''כ א''ז. אבל אם נתערב מים כל שהוא במ''פ בשעת לישה אסור. מ''א ועס''ק ג' מש''ש:
ד מֵי בֵּיצִים וּשְׁאָר מַשְׁקִים, כֻּלָּם הֲווּ בִּכְלַל מֵי פֵּרוֹת. הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין לָלוּשׁ בְּמֵי פֵּרוֹת, וַאֲפִלּוּ לִקְטֹף הַמַּצּוֹת אֵין נוֹהֲגִין רַק לְאַחַר (ח) אֲפִיָּתָן בְּעוֹדָן חַמִּין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדַּחַק לְצָרְכֵי חוֹלֶה אוֹ זָקֵן הַצָּרִיךְ לָזֶה. באר היטב (ח) אפייתן. וב' לילות הראשונות נהגו איסור גם בזה משום גזרה דמצה עשירה ח''י. ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מ''פ דלא כע''ש:
ה הַלָּשׁ עִסָה בְּמֵי פֵּרוֹת, טוֹב לַעֲשׂוֹתָהּ (ט) פָּחוֹת מִכְּשִׁעוּר עִשָּׂרוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַיֵּב בְּחַלָּה. באר היטב (ט) פחות. וט''ז ומ''א כתבו דיפריש בלא ברכה וילוש כשיעור ועח''י:
ו חִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בִּדְבַשׁ אוֹ (י) בְּיַיִן וְחֹמֶץ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בָּהֶם (יא) מַיִם. באר היטב (י) ביין. וכתבו האחרונים בשם הרשב''ץ דיין צמוקי' או דבש צמוקים שנעשים ע''י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצימוקין נשתנו מברייתם וכן הסכמת המבי''ט ומהרי''ט וח''צ בתשובתו סימן ק''א כתב להלכה ולמעשה דביין צמוקים שלנו אסור ללוש בפסח כי אין דינו כיין גמור אלא כיין מזוג ע''ש ועיין ביד אהרן. ועיין במ''א שהניח בצ''ע בחט' שנמצא' במי דבש שקורין מע''ד וכה''ג אי מקרי מ''פ כיון שנשתנה טעמו ע''י בישול. וט''ז הביא מעשה פ''א הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע''ד לשתות ונמצא בו חטה אחת והתיר הדבש לשתות לפי שאין אוסרת בצונן עסי' תס''ז ס''ק י''ז באריכות ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז רותח. בשל''ה אוסר מאחר שהיתה שרויה במים. וא''ז כתב שזקנו פסק להשהותו אח''פ ובתצ''צ סי' קכ''ב פסק להתיר דהמים כבר נתנגבו ע''ש וכ''כ המ''א להתיר וסיים אך במיני טיגון ששורין המצה במים ואח''כ סוחטין אותם ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים בעין דא''א לסוחטן לגמרי ע''כ. אבל הפר''ח ס''ס תס''ז דעתו להחמיר כדברי השל''ה ועיין ב''י סי' צ''ט. נשאלתי על לעקו''ך שנילוש בדבש בלי מים ששכח ולא מכרו קודם פסח מה דינו ואמרתי למכור אותם לעכו''ם מאחר שלא נזהר בשעת לישה ללוש אותה על דף שאינו של חמץ ואפילו באכילה המיקל לא הפסיד מבאר היטב אשר לפני ע''ש: (יא) מים. תימה דבס''ג כ' דאפילו נתערב בהם מים בטל ועיין אחרונים ובח''י מה שתירצו:
ז יֵשׁ לְבָרֵר הַמֶּלַח קֹדֶם פֶּסַח מֵחִטִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּתוֹכוֹ, כִּי כְּשֶׁהַמֶּלַח מִתְלַחְלֵחַ הוּא נִכְנָס מְעַט מְעַט בַּחִטִּים (יב) וּמִתְחַמֵּץ. באר היטב (יב) ומתחמץ. לכן אם מברר אותו ק''פ נתבטל בס' אבל תה''פ הוי במשהו ונאסר והמ''א האריך והעל' דבדיעבד אם נמצא חטה תוך הפסח במלח ישליך ממנו כדי נטילה והשאר ישה' עד לאח''פ ואם נשתמש בו תה''פ אין לאסור המאכל בדיעבד אא''כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל ע''ש וכל זה כשהחטה מלוחלחת דהיינו שנתרככ' החט' אבל אם היתה יבשה מותר בכל ענין כ''כ הב''ח (ומ''א הניחו בצ''ע) אלא דסיים דכותח שאני שהוא דבר חריף ומשום זה אוסר ב''י בשם הרמב''ם להניח כד מלח אצל של כותח וכתב ד''מ שמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ ובטור משמע דמלח שחופרין מהקרקע לכ''ע אינו מחמיץ ע''ש. כתב רש''ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם. מ''א ועיין ט''ז ובח''י:
סימן תסג - אם מתר לחרך שני שבלים יחד ודיני כרמל
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א מֻתָּר לַחְרֹךְ שְׁנֵי שִׁבֳּלִים בְּיַחַד, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יֵצְאוּ מַיִם מֵאַחַת לַחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁהֵם מֵי פֵּרוֹת וְאֵינָם מַחְמִיצִים.
ב ותיקא שֶׁהוּא תַּבְשִׁיל הֶעָשׂוּי מִשֶּׁמֶן (א) וּמֶלַח עִם קֶמַח, מֻתָּר וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מַיִם. הגה: וּלְדִידָן שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בְּמֵי פֵּרוֹת, גַּם זֶה אָסוּר. באר היטב (א) ומלח. ואע''ג דמלח מחמיץ כמ''ש ססי' תס''ב שאני הכא דנתבטל כיון שהיא מועטת ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה (או מעט מים. ול''ד לדבש בסי' (תמ''ב) [תס''ב] דשם איירי קודם פסח) חיישינן. ר''ן:
ג כַּרְמֶל שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר וְטוֹחֲנִין אוֹתוֹ, אֵין מְבַשְּׁלִים הַקֶּמַח שֶׁלּוֹ בְּמַיִם שֶׁמָּא לֹא נִקְלָה בָּאוּר (ב) יָפֶה, וְנִמְצָא מַחְמִיץ כְּשֶׁמְּבַשְּׁלִים אוֹתוֹ, וְכֵן כְּשֶׁמּוֹלְלִין הַקְּדֵרוֹת (ג) הַחֲדָשׁוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁנּוֹתְנִים קֶמַח לְתוֹךְ הַמַּאֲכָל לְהַקְפּוֹת, אֵין מְבַשְּׁלִים בָּהֶם אֶלָּא מַצָּה אֲפוּיָה שֶׁחָזְרוּ (ד) וְטָחַנּוּ אוֹתָהּ. באר היטב (ב) יפה. ודוקא בכרמל חייש הרמב''ם לזה אבל בקמח הקלוי פסק הרמב''ם בפ''ה דמותר לבשל לכתחלה. אכן המחבר שסיים כאן אלא מצה אפוי' וכו' מכלל דס''ל דבכל ענין אסור הקלוי ועי' במ''א שכ' וז''ל וצ''ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש''י מתיר לכתחלה ונ''מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ''ש ססי' תנ''ט ואח''כ נתנוהו לרוטב ומ''מ נ''ל דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח להאור עכ''ל. וכתב הח''י דבכרמל הקלוי יש לאסור אפילו בדיעבד אך בקמח הקלוי כיון דלדעת הרמב''ם מותר אפילו לכתחלה אפשר לסמוך דיעבד ולהתיר בהנאה או להשהותה עד אחר פסח ע''כ. ועיין בס' בני חייא בסי' תנ''ג: (ג) החדשות. וב''י פי' שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדירה ע' יד אהרן: (ד) וטחנו. ובקושטנטינא נוהגין איסור לטגן דגים במצה אפוייה משום דאתי לאיחלופי אבל בסופגנין מותר עכנה''ג שהאריך:
סימן תסד - חרדל שנתערב בתוכו קמח
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א חַרְדָּל אוֹ שְׁאָר מִינֵי טִבּוּל שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם (א) מַיִם, אֵין נוֹתְנִין בָּהֶם קֶמַח; וְאִם נָתַן לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, יֹאכַל מִיָּד וְלֹא יַשְׁהֶנּוּ שֶׁמָּא יַחְמִיץ, וּבִשְׁאָר מִינֵי טִבּוּלִין כֵּיוָן שֶׁאֵינָם חַדִּין כְּמוֹ חַרְדָּל, וַדַּאי הֶחְמִיץ וְצָרִיךְ לְשָׂרְפוֹ אִם הוּא אַחַר זְמַן אִסוּר חָמֵץ. הגה: וְהַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חַרְדָּל כְּלָל בְּפֶסַח, אֲפִלּוּ (ב) נִתְעָרֵב קֹדֶם פֶּסַח, דְּהָוֵי כְּמִינֵי קִטְנִיּוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ אִסּוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי רפ''ה וְת''ה סִימָן קי''ג). באר היטב (א) מים. דאי לאו הכי הוי מי פירות ואינם מחמיצין אפילו הם דברים חמוצין בעצמן כמ''ש סימן תס''ב ס''ק א': (ב) נתערב. פי' שעושין אותו עם יין וכותשין אותו וטוחנין אותו ואינו ניכר ת''ה. ויין שהושם בו חרדל בעודו חדש שמעמידו במתיקתו התיר רש''ל (ומהרי''ל אוסר דהוי דבר המעמיד ואפשר להשהותו נמי אין מתירין עיין ח''י) להשהותו בבית ולא לשתות. וט''ז כתב בשם רוקח שאוכלין חרדל בפסח רק שלא יהא טחון בקערה של חמץ ע''ש:
סימן תסה - דיני מורסן בפסח
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א אֵין שׁוֹרִין מוּרְסָן לְתַרְנְגוֹלִים (א) בְּשׁוּם פָּנִים, וְלֹא (ב) חוֹלְטִין. הגה: וּכְשֶׁנּוֹתְנִים לָהֶם שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים לֶאֱכֹל, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִיכָם בְּמָקוֹם (ג) לַח שֶׁיָּבוֹא לִידֵי חִמּוּץ (מַהֲרִי''ו). באר היטב (א) בשום. אפילו אינו רוצה לשהות שיעור מיל דלכתחלה אסור להשהותו אפילו רגע א' כמ''ש סי' תנ''ט ס''ב: (ב) חולטין. לפי שאין אנו בקיאין בחליט' כמ''ש סימן תנ''ד ס''ג וכ' בת' א''ש סי' כ''ז דמי שיש לו חולי בבטנו שקורין בל''א היבן מוטיר שרפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו דאם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה דמותר לישראל עצמו לעשות החמץ ולרפאותו אך אם אפשר ע''י עכו''ם יעשה ואם א''א ירתיח המים היטב ואח''כ יטיל בתוכו השעורה ולא יבא לידי חימוץ על ידי חליטה. ואם אפשר לעשות במ''פ יעשה דאז אינו מחמיץ עכ''ל. ועיין סי' שכ''ח סי''ג ובט''ז שם סעיף קטן ו': (ג) לח. אף קודם פסח יש ליזהר בזה שמא יחמיץ וישאר שם תוך הפסח ועיין כנה''ג:
ב אֵין הָאִשָּׁה שָׁפָה מוּרְסָן עַל (ד) בְּשָׂרָהּ, אֲפִלּוּ יָבֵשׁ. באר היטב (ד) יבש. דחיישינן שיתלחלח אח''כ. ונראה דאפילו לא תשטוף אח''כ בצונן החמירו ט''ז. ועיין ח''י:
ג אִם שִׁפְשְׁפוּ מוּרְסָן בְּאַוָּז לַח מִמַּיִם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהָאַוָּז אָסוּר. הגה: וְהָכֵי נָהוּג לְעִנְיַן אִסּוּר חָמֵץ שֶׁהוּא (ה) בְּמַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַבְהֵב הָעוֹפוֹת בְּקַשִּׁין, שֶׁמָּא יִהְיוּ שָׁם חִטִּים אוֹ דָּגָן מְחֻמָּץ וְיִתֵּן (ו) טַעַם בָּעוֹפוֹת בִּשְׁעַת הַהִבְהוּב. באר היטב (ה) במשהו. וחיישינן שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז ואפילו מפשיט העור אסור כולו עיין א''ז. ובע''פ משש שעות ולמעלה כיון דאין כאן חומרא דאיסור משהו יש להקל. ח''י ע''ש: (ו) טעם. ובדיעבד מותר. ט''ז: (דהא מ''פ הוא וא''ל שמא בא עליהם מים דהא התירו בסי' תס''ג לחרוך ב' שבלים דאפי' אחד אסור עיין רשב''א וח''י) וכתב המ''א ודוקא מסתמא אבל אם ידוע שהיה בו דגן מחומץ והבהב בו אסור ואם הבהבו בקש ואח''כ נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו אסור אך אם נמצא בו ג' יש להסתפק וצ''ע. (דלדעת ט''ז בשם רש''ל בי''ד סימן פ''ד דל''א כן אלא בתולעים דמיניה קא רבו ועיין מ''א סימן תס''ז ס''ז ס''ט ועיין ח''י). עמ''א ואם נמצא שבולת מקש ואין בו תבואה ע''ל סימן תנ''ד סעיף קטן א':
סימן תסו - אם הרק ומי רגלים ודומיו מחמיצים
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א לֹא (א) יִלְעֹס אָדָם חִטִּים וְיִתֵּן עַל גַּבֵּי (ב) מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת, (ג) שֶׁהָרֹק מַחְמִיץ. באר היטב (א) ילעוס. והוא פי' מלוגמא כמ''ש סי' תמ''ב: וכתב הרוקח דאפילו אם כבר נלעס והניח ע''ג מכתו קודם פסח צריך ביעור ויסירם עכ''ל. וכן נתבאר לעיל סי' תמ''ב דכל שלא נסרחה המלוגמא קודם פסח צריך ביעור דלא כבית הלל בי''ד סי' קנ''ה שכתב הא דלא ילעוס היינו דוקא בתוך הפסח אבל אם היה חמץ כבר מותר להניח בפסח על איזה רפואה עכ''ל ובאמת דזה אינו ועיקר הקושי' שהכריחו לחילוק זה משום דמקש' ממ''ש הרמב''ם דכשלא כדרך הנאתן כגון מלוגמא למכה מותר להתרפאות מחמץ בפסח מעיקר' ליתא דהתם בחמצו של עכו''ם (ואין אחריות ישראל עליו. ומ''א כתב עוד תקנה שיקנה לעכו''ם קמחא ויעשה המלוגמא ע''ש ופר''ח מפקפק הרבה בדבר דלא יהא אלא כדורון דבעינן שיהא ניכר מתוך מעשיו שאינו רוצה לקבלו וכאן היפך הוא) מיירי משא''כ בחמץ של ישראל כמ''ש הכ''מ וכ''כ המ''א ובתשובת א''ש סימן כ''ז. וכל זה בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה אפילו ע''י ישראל בעצמו מחמצו ג''כ מותר וכ''כ במ''א ובת' א''ש שם וע''ל סי' תס''ה סע''ק ב' מש''ש ובחמץ שעבר עליו פסח מותר ח''י ע''ש. (דרך מלוגמא אפי' לאין בו סכנה ולאכלה במקום סכנה דוקא רשב''א) כתב פר''ח נשאלתי על מי שיש לו כאב ראש תדיר ומניחין קילור של קמח ומים וסמנים אחרים בצדעיו כדי להקל הכאב אם מותר לעשות כן בפסח והשיב לאיסור ומסיק שם אכן לעשות עם מי פירות שפיר דמי ע''ש: (ב) מכתו. אבל ללעוס ולבלוע מיד מותר דאין מחמיצין מיד. מ''א: (ג) שהרוק. אפילו רקק דם ומבואר בסעיף (ד') [ה'] דדם אינו מחמיץ מ''מ א''א בלא צחצוח רוק. והיינו דוקא במוצצות. ח''י:
ב הַנּוֹתֵן שְׂעוֹרִים לִבְהֶמְתּוֹ וּמָצָא בָּהֶם רִיר, צָרִיךְ לְבַעֲרָם. הגה: אֲבָל מִסְּתָם אֵין לָחוּשׁ, הוֹאִיל וּכְבָר (ד) בָּטֵל (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְבַעֵר כָּל הַנּוֹתָר מִן הַבְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוֹאֶה עָלָיו (ה) רִיר (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ). באר היטב (ד) בטל. לאו אביטול קודם פסח קאי שזה לא היה בכלל ביטול כיון שנתחמץ אח''כ כמ''ש סי' תמ''ו אלא כיון שנתן לפני בהמתו בטלה והפקירה מדעתו ומ''מ טוב ליתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו. ח''י ע''ש: (ה) ריר. הב''ח כתב דגם המרדכי אינו אוסר אלא במוצ' ריר וכ''כ בשכנה''ג והשיג על הרב כאן כיון דהרוקח ביאר דבריו להדיא דוקא במוצ' ריר. וכתב הח''י ומ''מ נ''ל דוקא בסוס וכה''ג אבל בפרה דאית לה ריר מן הסתם ודאי יש לבער מן הסתם לכן יתן לפניה מעט מעט כמ''ש:
ג שַׂק מָלֵא קֶמַח שֶׁנִּתְלַחְלַח מִזֵּעַת (ו) הַחוֹמָה, מֻתָּר; וְיֵשׁ (ז) אוֹסְרִים. באר היטב (ו) החומ'. וה''ה כותל של עץ מ''א ע''ש. וכתב הח''י נראה דוקא כשמזיע מחמת עצמה או מחום האש משא''כ אם מזיע מחמת חום והבל דמים חמין הרי הוא כמים דמכשיר לכ''ע ע''ש: (ז) אוסרים. הא''ז כתב דדעת המתירין עיקר הוא והמ''א כתב דעיקר כאוסרין. וטוב להשהותה עד אחר פסח ח''י. ועיין בטור שכתב דבשר יבש שמזיע מכח המים שהודח בו דזיעתו מחמיץ וע''ל סי' תנ''ג ס''ק ט''ו מדין זיעת הבהמה:
ד נָפְלוּ מַיִם עַל קֶמַח, אוֹ נִתְלַחְלַח הַשַּׂק, יֶאֱחֹז בְּיָדוֹ כָּל הַמָּקוֹם (ח) הַמְּלֻחְלָח בַּשַּׂק עַד שֶׁיָּרִיק כָּל הַקֶּמַח שֶׁבַּשַּׂק; וְאִם (ט) אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כֵּן, (י) יְרַקֵּד הַקֶּמַח וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְדַוְקָא כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְלֻחְלָח, אֲבָל אִם נִתְיַבֵּשׁ הַלַּחְלוּחִית לֹא מְהָנֵי (יא) רִקּוּד, דְּמִפְרַךְ (יב) וּמִתְעָרֵב עִם הַשְּׁאָר וְאָסוּר לְאָכְלוֹ בְּפֶסַח, אֶלָּא יְרַקְּדֶנּוּ וְיִשְׁמְרֶנּוּ עַד אַחַר הַפֶּסַח; וְאִם נִתְיַבֵּשׁ בְּפֶסַח, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ. באר היטב (ח) המלוחלח. ומשמע דשאר קמח מותר אפילו בפסח ומ''מ ירקדנו אח''כ ב''ח ומהרש''ל וט''ז כתב דהוא חומרא בעלמא עיין שם: (ט) א''א. כגון שנתלחלח בהרבה מקומות: (י) ירקד. ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה. ונ''ל אם אין צריך לאכול מן הקמח ביום טוב אסור לרקדו ביום טוב עיין סימן תק''ז אלא ירקדנו ע''י עכו''ם כדי לבער החמץ. או יתנה לעכו''ם במתנה עד שלא שהה שיעור מיל מגן אברהם. (עיין סימן תמ''ו ותנ''ט): (יא) ריקוד. אבל אם יאחז בידו כל המקום המלוחלח מהני אפילו בנתייבש ח''י וכ''פ הט''ז ואפילו תוך הפסח מתיר בכה''ג דדוקא היכא שנתלחלח כל השק או חלק גדול ממנה דאז א''א לאחוז מקום המלוחלח אבל אם אפשר לאחוז מקום המלוחלח שרי. ח''י: (יב) ומתערב. אע''ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ולא אמרינן דחוזר וניעור מ''מ פירורין שאני דאינם מתערבים יפה וחוזר וניעור כמ''ש סי' תמ''ז ס''ד וא''כ אסור לאוכלו ומותר לשהותו. אבל אם נתייבש בפסח ה''ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא''כ נתערב בפסח ואסור להשהותו מ''א. וכתב הא''ז היכא דאיכא לספוקי אי נתלחלח ממי פירות וכה''ג או מדברים המחמיצין יש להקל לאכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ס''ס שמא ממי פירות נתלחלח ואת''ל מדברים אחרים נתחמץ דלמא לא נתערב בו כלום ע''ש. כתב הב''ח עכברים שנשכו שק ואכלו קמח ונתייבש. אם קודם פסח צריך לנפות אותו קמח והפירורים שישארו בנפה זורק והקמח מותר להשהותו ואם נמצא כן בפסח הכל אסור בהנאה. ואם השק מונח במקומו בלא נענוע יאחז בידו מקום הנישוך (עם קצת קמח). ויקשור שם השק וינהל ומותר להשהותו ואפ''ה אסור לאכלו בפסח וכל זה דוקא כשנראה שאכל העכבר קצת מהקמח אבל אם נשכה רק השק ואיכא ספק שמא לא אכלה כלום אפי' שנמצא כך בפסח מותר להשהותו אבל אסור לאכלו אפי' אם נמצא כך קודם פסח עכ''ל. ומור''ם לובלין סי' קי''ט פסק בשק קמח שנישוך מאכילת עכברים דאם אפו קודם פסח מצות מהקמח ההוא דאין לאסור באכילה בפסח אמנם ב' לילות הראשונות יש ליקח קמח אחר המשומר: והקמח שרקדו באותו נפה שרקדו הקמח הספק אין להחמיר בו ומותר בכל דבר ע''ש. וט''ז כתב דאפי' בנפלו מים עליו ונתייבש אם מכיר המקום שנתלחלח יקחנו וירקד השאר וכ''ש בנשיכת עכברים שיקחו סביב המקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכלנו בפסח ע''ש. והמ''א כתב ול''נ דבעכברים יש להחמיר יותר דהני עכברים רשיעי נינהו והולכין בכל השק ואוכלים וכ''ש כשמונח בחבית דאז בודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאוני' ע''ש. וכן כתב במי''ט להחמיר מהאי טעמא. והח''י הסכים כט''ז דיש להתיר לקשור מקום הנשוך ולהתיר השאר בכל ענין ע''י ריקוד. ודוקא כשאין רואין שום לחלוחית במקום הנשוך אבל אם רואין שום לחלוחית במקום הנשוך יש לתלות בדבר המצוי אולי השתינו העכברים על הקמח ועס''ה:
ה הַטַּל, מַחְמִיץ. וְכֵן מֵי רַגְלַיִם וּמֵי הַפֶּה וְהַחֹטֶם וְהָעַיִן וְהָאֹזֶן; וְדַם (רַבִּי' יְרוּחָם) (יג) וְחָלָב וְזֵעַת אָדָם אֵינוֹ מַחְמִיץ (טוּר). באר היטב (יג) וחלב. ה''ה חלב בצר''י אפילו רותח וצלול וכ''ש נקרש שכנה''ג. וע''ל סי' תס''ב מדין השומן וכתב המ''א ה''ה דמי מרה ג''כ אינו מחמיץ (דאינה אלא ליחה ודם) וא''כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה וכתב הפר''ח וה''ה למי חלב דאינו מחמיץ. ובהלק''ט חלק ב' סי' רי''א כתב דהקום מחמיץ ע''ש. ועיין בשכנה''ג. צואת התרנגולים אינו מחמיץ טור. וה''ה חטין שבגללי בהמה. רוקח. ובצואת אדם מחמיר בח''י ע''ש. ופשוט דכל הני שכתב הטור והמחבר כאן דמחמיצין היינו אם שהה בלי עסק שיעור חימוץ דלא גרעו ממים דע''י התעסקות אינו בא לידי חימוץ:
ו קֶמַח שֶׁנָּפַל עָלָיו דֶּלֶף אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּץ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדֶּלֶף טוֹרֵד בְּלִי הֶפְסֵק; וְיֹאפֶנּוּ מִיָּד לִכְשֶׁיַּפְסִיק, וְאִם הוּא מְסֻפָּק אִם הַדֶּלֶף טוֹרֵד אִם לָאו, אָסוּר.
סימן תסז - דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכו חטה
וּבוֹ ט''ז סְעִיפִים
א דָּגָן שֶׁנִּטְבַּע (א) בַּנָּהָר אוֹ שֶׁנָּפַל עָלָיו מַיִם, כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ כָּךְ אָסוּר (ב) לְקַיְּמוֹ, אֶלָּא מוֹכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל (ג) וּמוֹדִיעוֹ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ קֹדֶם הַפֶּסַח; וְאִם מְכָרוֹ לְעַכּוּ''ם קֹדֶם פֶּסַח, מוֹכֵר מְעַט לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי (ד) שֶׁיִּכְלֶה קֹדֶם הַפֶּסַח, שֶׁמָּא יַחֲזֹר הָאֵינוֹ יְהוּדִי וְיִמְכְּרֶנּוּ (ה) לְיִשְׂרָאֵל. באר היטב (א) בנהר. בטור כתב ואין החמץ ניכר בהם משמע דאם החמץ ניכר מותר למכור דהא הקונה יראה ולא יקנה ט''ז ומ''א אבל הר''ן כתב אפי' ניכר החמץ אסור למוכרו לעכו''ם דחיישינן שמא יטחון אותם ואח''כ ימכור לישראל עיין ח''י (דדחה סברת מ''א) דכיון שאין לוקחין קמח משוק א''ל בשעת דחק ליכא למיחש דהא דסי' תנ''ג איירי במצת מצוה דוקא ע''ש ומפרש כוונת הטור דרבותא הוא דאף שאין החמץ ניכר ואינה אלא חששא בעלמא אפ''ה חיישינן מכ''ש בודאי דחיישינן לתקלה: (ב) לקיימו. ואם עבר וקיימו וזרען בקרקע וצמחו גידוליו מותרין כמש''ל ס''ס תמ''ג: (ג) ומודיעו. אבל לא סומכין על הכרזה ש''ג וכשמודיעו אפילו הרבה מותר למכור לישראל. ואפילו מעט מעט אם מוכר לישראל (אין) צריך להודיעו ח''י ע''ש. וט''ז אוסר למכור הרבה אף כשמודיעו דשמא ישכחנו להודיע. ואם מכר קבא קבא מותר מכח ס''ס שמא לא ימכרנו לישראל ושמא יאכלם קודם פסח. ע''ש: (ד) שיכלה. אף את''ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ''מ אותו המעט יאכל הישראל קודם פסח ולפ''ז משמע דבע''פ בשעה ה' בענין שא''א שיכלה קודם פסח אסור למכור לעכו''ם אפי' מעט דאולי ימכור לישראל וכ''ה הסכמת המ''א. ומ''מ נ''ל דאם נתחמץ לישראל דגן הרבה בערב פסח והוא בענין שא''א לו למכור לעכו''ם שיכלה קודם פסח ואיכא הפ''מ מותר למכור לעכו''ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר פסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח וכו' כמ''ש סי' תמ''ח ס''ד ואז ליכא למיחש למידי ח''י ע''ש. ועיין מ''א שהעלה דהמכירה מעט מעט אסור בשאר איסורים רק הכא גבי חמץ דאיכא הרבה ספיקות הקילו ועיין ח''י: (ה) לישראל. ואם העכו''ם אמר לישראל אפילו מל''ת אחר שמכר לו חטים שחיטים אלו לתותים הם דמי למ''ש בי''ד סי' י''ז דאין העכו''ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור מ''א משמע מדבריו דקודם שמכרם כיון שהם בידו נאמן. והח''י הניחה בצ''ע ע''ש וע''ל סי' תנ''ג סעיף קטן ט':
ב הגה: וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ מַיִם אוֹ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִים עַל הַחִטִּים, כִּי אָז אֲפִלּוּ לֹא נִתְבַּקְּעוּ, אֲסוּרוֹת. דָּגָן זֶה שֶׁנִּטְבַּע (ו) בַּנָּהָר אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבַּקַּע, אָסוּר דְּכֵיוָן דְּמִינַח (ז) נַיְחֵי אָתֵי לִידֵי (ח) חִמּוּץ. הגה: וְדָגָן שֶׁהָיָה מֻנָּח בָּעֲלִיָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים דֶּרֶךְ הַגַּג בִּקְצָת הַמְּקוֹמוֹת וְנִתְלַחְלְחוּ, אוֹתָן שֶׁנִּתְלַחְלְחוּ אֲסוּרוֹת, אֲבָל שְׁאָר מְקוֹמוֹת מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתָן מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא, שֶׁמָּא לֹא יָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר יָרְדוּ, שֶׁמָּא לֹא נִתְחַמְּצוּ; אֲבָל לְאָכְלָן בְּפֶסַח (ט) אָסוּר, וְלֹא מְהָנֵי סְפֵק (י) סְפֵיקָא (אָגוּר וְכָל בּוֹ). באר היטב (ו) בנהר. ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח כיון שעדיין שעת היתר הוא האריכו האחרונים בזה והח''י העלה דמותר לבטל לכתחלה ע''ש ועמ''א: (ז) נייחי. דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא''כ נתבקעו כיון דעסיק בה. (ולהטור והרא''ש דמחמירין בלתיתה כל שקרובים להתבקע כמר עוקבא ע''כ דהטעם דמינח נייחא אסרינן אפילו לא נתרככה אבל לדעת ש''ע בעינן עכ''פ קרובים להתבקע ועיין ס''ט) וצ''ל כיון דמינח תוך התבשיל רותח והוי כחליטה ולא מחמרינן כולי האי ובפרט דאינו אלא משהו דרבנן. ועיין ח''י: (ח) חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא''כ אפילו נעשה בפסח מותר למכרו לעכו''ם קודם ששהה שיעור מיל. מ''א: (ט) אסור. אפי' נאכל מקצתן קודם פסח גם כן אין להתיר לאכול השאר דדוקא יבש ביבש ונאכל אחד מהם או בג' תערובת יש להתיר לאכול שנים כמבואר בי''ד סי' ק''י ע''ש משא''כ לח בלח אין לו היתר בזה וקמח מקרי לח בלח. ב''ח ומ''א וח''י ע''ש: (י) ספיק'. הט''ז העלה דבמקום הפסד או מניעת שמחת י''ט כגון שאין לו אחר יש להתיר אפילו באכילה ע''ש והסכים עמו הח''י ע''ש. ואם נפל מעט שלג או מים על תבואה ויודע מקומו יגרוף העליונים והשאר מותר עט''ז:
ג חִטִּים שֶׁבָּאוּ בַּסְפִינָה, אִם הֵם יְבֵשׁוֹת וְקָשׁוֹת וְלֹא נִשְׁתַּנָּה מַרְאֵיהֶן, אַחְזוּקֵי אִסוּרָא לֹא (יא) מְחַזְּקִינָן. באר היטב (יא) מחזקינן. ע''ל סי' תנ''ג סעיף קטן י' מש''ש:
ד שָׁנָה שֶׁרַבּוּ גְּשָׁמִים וְיָרְדוּ עַל עֲרֵמוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת עַד שֶׁהָיוּ קְצָת מֵהַשִּׁבֳּלִים שֶׁעַל הָעֲרֵמוֹת מַעֲלִים צְמָחִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין (יב) לִסְתָם חִטִּים שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה. באר היטב (יב) לסתם. כ' בשכנה''ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות ע''ש. ואם יש בהם חטים שצמחו ע''ל סי' תנ''ג:
ה דָּגָן שֶׁבִּמְחֻבָּר שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ לְגַמְרֵי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִינִיקָה, כְּמָאן דְּמָנַח בְּכַדָּא דָּמִי וּמְקַבֵּל חִמּוּץ אִם יָרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים.
ו חִטִּים שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶם מְבֻקָּעוֹת, אוֹתָן שֶׁאֵינָן מְבֻקָּעוֹת מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר מָצוּי שֶׁבִּשְׁעַת גְּשָׁמִים עֶלְיוֹנוֹת הַגָּדִישׁ וְתַחְתִּיתוֹ מִתְחַמֵּץ וּמִתְבַּקֵּעַ, וְאֵין הַמַּיִם נוֹגְעִים בְּאֶמְצָעִיתוֹ כְּלָל.
ז יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹרוֹת מְלֵאִים חִטִּים, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יֵשׁ בְּקַרְקָעִית הַבּוֹר וּבְקִירוֹתָיו חִטִּים מְבֻקָּעִים מִלַּחוּת הַבּוֹר וְהָאָרֶץ, בְּבִטּוּל בְּעָלְמָא סַגֵּי וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תל''ו סָעִיף א'.
ח דְּבַשׁ שֶׁל אֵינוֹ יְהוּדִי, אֵין מַחֲזִיקִים בּוֹ אִסוּר וְאוֹכְלִים אוֹתוֹ בְּפֶסַח. הגה: מִיהוּ יֵשׁ מַחְמִירִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ד). וְהַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל דְּבַשׁ רַק אוֹתוֹ שֶׁמְּבִיאִים (יג) בְּחָבִיּוֹת מִן הַכַּוֶּרֶת שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מַשְׁקֶה שֶׁקּוֹרִין מע''ד, וּתְאֵנִים יְבֵשִׁים וַעֲנָבִים יְבֵשִׁים שֶׁקּוֹרִין רוזינ''י גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים, תָּלוּי בְּמִנְהַג הַמְּקוֹמוֹת, כִּי יֵשׁ מַחְמִירִים שֶׁלֹּא לְאָכְלָן וְיֵשׁ מְקִלִּין; וְלָכֵן נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שׁוּם פֵּרוֹת (יד) יְבֵשִׁים, אִם לֹא שֶׁיָּדוּעַ שֶׁנִּתְיַבְּשׁוּ בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְחָמֵץ. (טו) וְצוּקֶר אָסוּר לְאָכְלוֹ, אֲפִלּוּ לְהַשְׁהוֹתוֹ אָסוּר (ת''ה סִימָן קי''ט). וּבְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן אוֹכְלִין פֵּרוֹת יְבֵשִׁים וצוק''ר קנדי''ל שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ חִמּוּץ (מַהֲרִי''ל). וְהַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל כַּרְכֹּם שֶׁקּוֹרִין (טז) זפרי''ן אוֹ נעגלי''ף (מַהֲרִי''ל), מִיהוּ אֵינָן אוֹסְרִין (יז) תַּעֲרָבְתָּן וְכֵן נִרְאֶה לִי. באר היטב (יג) בחביות וכו' שעושין וכו'. פירוש תרתי בעינן דוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את''ל שיש בו מעט קמח בטל בששים בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפילו לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבים בהן קמח הרבה. ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאחלופי וכ''כ מהרי''ל ומהרש''ל. ואפי' לעשות המשקה בפסח ב''ח ומיהו דבש שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק נוהגין בו היתר לכ''ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותם מן הכוורת לבוש ועמ''א. וט''ז כתב דמשמעות דברי הרב משמע אותן שמביאים בחביות מן הכוורת דאפילו לאכלו כך בעין מותר. על כן נ''ל היתר גמור לבשל בחה''מ משקה בדבש שניכר שבא מכוורת כל שהוא ראוי לשתיה בי''ט. אף שמו''ח ז''ל כתב לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובת מ''מ נ''ל דהמיקל לכבוד י''ט במדינות אלו שאין לנו שתייה אחרת בפסח לא הפסיד. עיין שם ועיין בשכנה''ג וח''י: (יד) יבשים. אבל נהגו לעשות מהם משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה אותם עד שנעשה משקה וכן העיד המ''א שכן המנהג בק''ק קאליש אבל אין לבשל בהם עיין שם שהאריך בטעם המנהג: (טו) וצוקר. כתב א''ז ראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מוהר''ש ז''ל א''פ ששהה הו''ט צוקי''ר והורה למכור לעכו''ם עכ''ל. והט''ז והמ''א כתבו דאין איסור בהו''ט ציק''ר או מה שאנו קורין קאנדי''ל ציק''ר להשהותו בביתו מ''מ נהגו למכרו לעכו''ם לכתחלה אבל בדיעבד מותר ושזהו כוונת הרב בהג''ה וציק''ר קאנדי''ל. ולא מה שאנו קורין עכשיו ציק''ר קאנדי''ל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלין צוק''ר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפילו להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ. וכ''ש מיני בלילות צוק''ר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים שזה יש בה חימוץ גמור. וכתב הח''י דאף לכתחלה ראוי ליזהר לענין להשהותה בדברים אלו מ''מ אם עבר ושהה אותם התערובות ואיכא הפ''מ או מניעת שמחת יום טוב אין לאסור בדיעבד דאיכא ספיק' וחשש' טובא דלמא לא נתערב בו ואת''ל נתער' בו דלמא נתבטל קודם פסח ואת''ל לא נתבטל דלמא לא עירבו בו סולת מחטים לתותים ומי פירות אינו מחמיץ ואת''ל לתתו דלמא לא נתחמץ ע''י לתיתא זו. ומ''מ קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן ולכתחלה נוהגין להחמיר בכל ענין אך מה שאנו קורין עכשיו צוקי''ר קאנדי''ל רבים מעמי הארץ מקילין ונמשך להם טעות זה מלשון הרב בהג''ה וכבר הסכימו האחרונים שטעות הוא בידם כמ''ש: ועיין בשכנה''ג שכתב דגם צוק''ר שהוא דק דק היטב יש גם כן חשש חימוץ וגם המשקה הנעשה מצוק''ר שקורין שראפי' או לאט וארי''ג נוהגין להחמיר ועיין בספר בני חייא: (טז) זפרי''ן. וכתב במ''א וטובא''ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וא''כ ה''ה בכרכום ע''ש וע''ל סי' תנ''א מדין כלים הצבועים בכרכו' שאין להשתמש בו בפסח: (יז) תערובתן. קאי על כל הנזכר למעלה ואפי' בפחות מס' ג''כ שרי. ובצוקר ג''כ אין לאסור התערובת אפי' במיני בלילות צוק''ר בה''מ וכה''ג יש להקל כמ''ש בס''ק ט''ו ע''ש מיהו בדבש כתב בד''מ דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור. (ועיין מ''ש סעיף קטן ז') וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחות מס' ע''ש ועיין ח''י:
ט תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל וְנִמְצְאוּ בּוֹ שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים, אִם נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ הֲרֵי כָּל הַתַּבְשִׁיל אָסוּר; וְאִם לֹא נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ, הַתַּבְשִׁיל מֻתָּר, הגה: וְאֵין הַמִּנְהָג כֵּן, אֶלָּא אוֹסְרִים (יח) הַכֹּל בְּמַשֶּׁהוּ אֲפִלּוּ לֹא נִתְבַּקְּעוּ, וְאוֹתָם חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שׂוֹרְפִים אוֹתָם. באר היטב (יח) הכל. הכיסוי והכף וגם הכלים שנשתמשו בהם וה''ה שאר תבשילין שנתערב בהם מאותו תבשיל או השתמשו עם אותן כלים הכל אסור וכן נוהגים אע''ג דאיכא תרי משהו אחרונים ודלא כט''ז כמש''ל סי' תמ''ז ס''ק כ' ע''ש. וכתב הח''י מדלא כתב הרב כאן שורפין הכל כמ''ש בסעיף י' ודאי נראה דדעת הרב היכא דלא נתבקעו ממש כדעת כל גדולי פוסקים להתיר התבשיל אפילו באכילה א''כ די בחומרא זו לאסור באכילה ולא בהנאה ע''ש ועיין ט''ז ס''ס זה ובס''ק ט''ו וכתב הב''ח דעכ''פ נתרככה החטה בעינן דאל''כ אין לאסור כלל וכ''כ הט''ז:
י תַּרְנְגֹלֶת מְבֻשֶּׁלֶת שֶׁנִּמְצָא בָּהּ בְּפֶסַח חִטָּה מְבֻקַּעַת, מֻתָּר לְמָכְרָהּ לְאֵינוֹ יְהוּדִי, שֶׁאֵינָהּ נִמְכֶּרֶת יוֹתֵר בְּיֹקֶר בִּשְׁבִיל הַחִטָּה שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוֹכָהּ. הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין לִשְׂרֹף הַכֹּל וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תמ''ז (סָעִיף ג'). וְאִם נִמְצֵאת בְּיוֹם שְׁמִינִי שֶׁל פֶּסַח, מֻתָּר (יט) לְהַשְׁהוֹתָהּ עַד אַחַר הַפֶּסַח. באר היטב (יט) להשהות'. משום דהוי ספק י''ט ספק חול ותערובת משהו הוי דרבנן לכן מקילינן להשהותה. וכ''ש לענין נטל''פ דאנו מחמירין בפסח כמ''ש סי' תמ''ז מותר להשהותו בי''ט האחרון דקיל הוא מתערובת דמשהו אבל בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף בי''ט אחרון אסור עכ''פ מדרבנן ודוקא אם נמצא ביום ח' אבל אם נמצאת תוך הפסח צריך לשרוף ולבער הכל בח''ה ואם נמצא בשביעי של פסח עמש''ל בסי' תמ''ו ס''ק ד':
יא אִם נִמְצֵאת חִטָּה בְּקוּעָה בְּעִסָה אוֹ בְּמַצָּה אֲפוּיָה, יָסִיר מִמֶּנָּה כְּדֵי נְטִילַת מָקוֹם, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר כָּל הָעִסָה אוֹ אוֹתָהּ מַצָּה; וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו אִם לֹא בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה אוֹ בִּשְׁעַת הַדַּחַק. הגה: (כ) וְכֵן נוֹהֲגִין תּוֹךְ הַפֶּסַח לֶאֱסֹר אוֹתָהּ מַצָּה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ הַחִטָּה וּמַתִּירִין אֶת הָאֲחֵרוֹת, בֵּין שֶׁנִּמְצָא בָּהּ אֲפוּיָה אוֹ חַיָּה, וְאַמְרִינָן כָּאן נִמְצֵאת כָּאן (כא) הָיְתָה; וְאִם נִמְצֵאת בָּעִסָּה, אוֹסְרִין כָּל הָעִסָּה; וְדַוְקָא תּוֹךְ הַפֶּסַח, אֲבָל קֹדֶם הַפֶּסַח אֵין אוֹסְרִין רַק כְּדֵי (כב) נְטִילָה, וְהָכֵי נָהוּג. באר היטב (כ) וכן נוהגין. הלבוש האריך להשיג על הרב בזה ודעתו להתיר בעיסה בכל ענין שאינו נ''ט בצונן ע''ש והט''ז מסיק דאף דלענין שאר צונן יש להתיר כדעת הלבוש מ''מ בעיסה שע''י התעסקות בעיסה ממעך החטה ומתחמץ ואוסר כל העיסה תוך הפסח אם נתרככה וכן בלחם חמץ יש להחמיר אף בצונן שיש לחוש לפירורין. וכן העלה הא''ז ושכן מסקנת הב''ח ומהרש''ל עיין מ''א וט''ז. וכתב הח''י ומ''מ נ''ל לפי מ''ש לעיל דאם החטה אינה בקועה דיש להתיר בהנאה בה''מ. א''כ כ''ש כאן בצונן דדעת הרבה פוסקים להתיר בכל ענין והמיקל אף באכיל' לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקעו יש להקל בצונן בה''מ ע''ש: (כא) הית'. פי' דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם. וכתב המ''א דאם החטה היה מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א''כ ודאי שהיתה במים ובעיסה א''כ יש לאסור כל העיסה ומ''מ אי איכא למתלי שהיתה בלוע ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה תלינן והכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. וכתב עוד במ''א דהא דאמרי' כאן נמצא כאן היה משום דלא מחזקינן איסור היינו דוקא ממקום למקום או מחתיכ' לחתי' אבל מזמן לזמן בחד' חתיכה מחזקינן איסורא. כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליה חטה אסורים כולם דאמרינן שמא היתה מקודם וגם אין לומר דהוי ס''ס. דשמא לא נתחמצה הוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק וכ''פ הט''ז בס''ק י''ד ע''ש ועיין פר''ח י''ד סי' מ''א ס''ק י''א. ובתשובת צ''צ סי' מ''ג. ובתשו' פנים מאירות סי' ט''ו. ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' י''ז וסי' י''ט. כתב בתשובת מהר''ם מלובלין סי' ע''ח מעשה באחד שלקח כרוב מהחביות בקערה והוליכו למקום אחר ושם נמצא חטה עליו והתי' הכרוב שבחביות דאמרינן כאן נמצא כאן היה עכ''ל וכתב המ''א אבל אם נמצא חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה מקודם לכן בחביות דהוי מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסור' כמ''ש ועיין סעיף קטן כ''ה במ''א שכתב ואם סלקוהו למקום אחר ונמצא ע''ג חטה אמרינן עתה נפלה דהוי ממקום למקום עס''ק למ''ד: (כב) נטילה. אפילו במצה אפויה ואפילו איכא ששים בעינן כדי נטילה:
יב אִם (כג) מִלְּגוּ (פֵּרוּשׁ שֶׁהִרְתִּיחוּהוּ בְּמַיִם לְהַעֲבִיר הַנּוֹצָה) תַּרְנְגֹלֶת וְאַחַר כָּךְ מָצְאוּ בַּמַּיִם גַּרְעִין חִטָּה (כד) בְּקוּעָה, אֲסוּרָה (כה) הַתַּרְנְגֹלֶת. וְאִם נִמְצֵאת חִטָּה בְּקוּעָה אוֹ לֶחֶם חָמֵץ בִּכְלִי שֶׁל מַיִם וְאֵין בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, שֶׁהַמַּיִם צוֹנְנִים וּבִשְּׁלוּ בְּאוֹתָם מַיִם תַּבְשִׁיל אוֹ לָשׁוּ עִסָה, מֻתָּר; וְיֵשׁ מִי (כו) שֶׁאוֹסֵר, אִם הוּא בְּתוֹךְ הַפֶּסַח. הגה: וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר אֲפִלּוּ בִּמְלִיגַת תַּרְנְגוֹלִים, מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ (כז) נָפְלָה לְשָׁם (תא''ו נ''ה מח''ו וּמַהֲרִי''ב). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בִּשְׁאָר בָּשָׂר וּמַתִּיר בְּתַרְנְגֹלֶת מִכֹּחַ סְפֵק (כח) סְפֵיקָא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה). וּלְעִנְיַן מִנְהָג נִרְאֶה לֶאֱסֹר בִּשְׁאָר בָּשָׂר אוֹ בְּחִטָּה שְׁלֵמָה אֲפִלּוּ תַּרְנְגֹלֶת. וְדַוְקָא אִם נִמְלְגוּ הַתַּרְנְגוֹלִים, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם חַמִּין, אֲבָל אִם הָיוּ צוֹנְנִין וְשָׁרוּ שָׁם (כט) הַתַּרְנְגוֹלִים, אֵין לֶאֱסֹר מִסְּפֵיקָא. וּבְמָקוֹם דְּאִכָּא לְמֵימַר שֶׁמָּא נִתְעַכֵּל הַחִטָּה בַּתַּרְנְגֹלֶת, כְּגוֹן שֶׁהִיא שְׁבוּרָה (מַהֲרִי''ב), אֲפִלּוּ בִּמְלִיגָה יֵשׁ לְהַתִּיר מִכֹּחַ סְפֵק סְפֵיקָא. מִיהוּ אִם נִתְעָרְבוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת וְיֵשׁ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה וּמְנִיעַת שִׂמְחַת יוֹם טוֹב, יֵשׁ לְהָקֵל בְּכָל זֶה בִּסְפֵקַת אִסּוּר (ל) דְּרַבָּנָן שֶׁהוּא מַשֶּׁהוּ, וְיֵשׁ לְהַתִּיר שְׁאָר תַּבְשִׁילִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן תַּעֲרוֹבוֹת מֵאוֹתָהּ תַּבְשִׁיל שֶׁל הַבָּשָׂר (לא) שֶׁנִּשְׁרָה בְּמַיִם אוֹ נִמְלַג, כָּךְ נִרְאֶה לִי. באר היטב (כג) מלגו. סתם מליגה הוא בכלי שני רוקח. ועיין סי' תמ''ז סעיף ג' בהג''ה. ואפשר כאן מטעם עירוי אתי עליה ולא קראה המרדכי כ''ש אלא משום הקערה ולדינא אם היס''ב אסורה דהא בחמץ בה''פ אוסרין אפי' בצונן. ח''י: (כד) בקועה. מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינו בקועה אפשר משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח''כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט''ז כתב דהרב אזיל לשיטתו לאסור אפילו אינו בקוע' כל שנתרככה אך כאן מותר למכור לעכו''ם באינו בקועה דהוי ס''ס שמא לא נתחמץ ושמא אח''כ נפלה דלא מחמרינן אלא בחד ספיק' כההיא דסעיף ט' ע''ש. והח''י מקיל אפי' בהאי דסעיף ט' למכור לעכו''ם עיין סעיף קטן י''ח: (כה) התרנגולת. דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ''ש ס''ק כ''א אבל במקום אחד כגון במליגה דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפל ועח''י: (דהורע חזקת התרנגולת שבודאי היתה במים מחומצים ומטעם זה אוסר הרוקח מצה [אפויה] שנמצא בה חטה וא''י אי נתחמצה (באיזה) [בעודה] עיסה א''ל. והתיר שארי מצות. (ח''י) [ט''ז] ע''ש): (כו) שאוסר. עמ''ש בס''ק כ': (כז) נפלה. וז''ל ב''י ורי''ו כתב בשם הרשב''א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כ''נ וכאן היה עכ''ל. והקשה המ''א מדברי הרשב''א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין כל העיסה ולא אמרינן השתא נפלה ומסיק לכן נ''ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח''כ הדיחוהו בכלי צונן ואח''כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמו לזה כתב דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלים לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש''ל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ''א עכ''ל. וצ''ל דמ''ש דבמצה הוי מזמן לזמן כמש''ל דמיירי שנשאר בידו עיסה כמש''ל ס''ק כ''א דאל''כ הוי ממקום למקום ודו''ק: (כח) ספיקא. שמא עתה נפלה ואת''ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה ועמ''א: (כט) התרנגולי'. וכ' המ''א לאו דוקא תרנגולים אלא ה''ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול. ובע''ש כתב דלרבות' נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ''ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח''כ נפל' גם איכא עוד לספק שמא ס''ל כמ''ד דאינו נ''ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב''ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב עמ''א. והעיקר כדעת הרב וכן הסכמת הא''ז והט''ז בפרט אם החט' אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמש''ל ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב''ח והאחרונים: (ל) דרבנן. כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכה חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו''ם שהביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ''ל וכתב הט''ז דברים אלו אין להם פירוש ונראה שיש טעות סופר וצ''ל כשלקחו מים מהבאר והכוונה היא ששאבו מים תחלה מהבאר לבשל ואח''כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממיל' בישל במים חמוצים בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרים אבל התבשיל מותר כי העכו''ם השואב לדלי נתן החמץ בשעה ההיא אבל אותו חמץ לא היה בבאר כלל. ותימה על הב''י שהעתי' ולא הרגיש בזה ואיך שיהיה קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אסור ואפשר דס''ל כרשב''א דס''ל גם בצונן אוסר אבל אנן ס''ל כהרא''ש והטור דאין אוסר בצונן ונראה דאם שרה החמץ במים צוננים מעת לעת דאסור לכ''ע דכבוש הוי כמבושל עכ''ל. וכ''כ ב''ח ורש''ל. מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול. התרנגול יש להתיר מכח ס''ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת''ל שהיה קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע''כ היה בתוכה בשעת אפייה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד ומ''מ נ''ל דהמצה מותרת ג''כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגולת ומ''מ כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה ועוד נ''ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקינן איסור' ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא''כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש''ל דמזמן לזמן מחזקינן איסור' דשמא היה בקער' בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ס''ס ספק היה במצה ואת''ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס''ס וא''כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע''פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לאו. ומיהו אם טלטלו הקער' ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום. מ''א: (לא) שנשרה. עיין מ''א ובח''י:
יג אִם הִגְעִילוּ יוֹרָה מְחֻמֶּצֶת בַּת (לב) יוֹמָא וְיָרְדוּ הַמַּיִם הַמְחֻמָּצִים לְבוֹר בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, אָסוּר לִשְׁתּוֹת מֵימָיו (לג) בְּפֶסַח, בִּשְׁבִיל (לד) שֶׁנִּתְעָרְבוּ. באר היטב (לב) יומא. אבל אם אינו ב''י אף המי הגעל' עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינו ב''י כמבו' בסי' תנ''א. ח''י: (לג) הפסח. והב''ח כתב דאף אם נתערבו קודם פסח בענין שנתבטלו בס' ואע''ג דהוי ג''כ נ''ט בר נ''ט דהיתרא מ''מ אין להשתמש באותו מים לכתחלה כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים וכ''כ בי''ד סי' צ''ה וט''ז כ' לענ''ד נראה דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דמים המחומצים נשארו למעלה ולא נתערבו כי הם קוו וקיימו וכאילו הם בעין דמי אא''כ ששאב ממנו מקודם כמה פעמים שע''י כך מתערב ע''ש. (ומדמ' ללא ניער וכיסה בי''ד סי' צ''ב ע''ש) והח''י כתב דאין לאסור בדיעבד אע''ג דלא נתבטל מ''מ כיון שנעשה קודם פסח הוי נ''ט בר נ''ט דהיתרא ואין לאסור בדיעבד ע''ש: (לד) שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן הכא אסור כיון שגוף החימוץ נתערב. ואם נמצא חטה או שאר חמץ בבור זה תלוי בפלוגתא שכ' המחבר סעיף י''ב אם אסור בצונן תוך הפסח וע''ל ס''ק כ' וס''ק למ''ד מש''ש ועיין ח''י. כתב הט''ז פעם אחד הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע''ד לשתות ונמצא בו חטה אחת אמרתי דאין אוסרת בצונן אע''ג שהיא נתחמצה ואע''ג שכ' בש''ע סי''ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה דצונן אינו נותן טעם כלל ואף בפסח מותר וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשעה שהיה הדבש רותח דא''כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע''ג דהחטה עדיין בתוכה מ''מ צונן הוא בעת ההיא ואין נותן טעם עכ''ל. וקשה דשמא כבוש בתוכו מעת לעת כמ''ש בס''ק ל'. וצ''ל שהמעשה היה ליל ראשון דפסח ודוק:
יד אִם נִמְצֵאת חִטָּה מְבֻקַּעַת בְּתַרְנְגֹלֶת קֹדֶם מְלִיחָה, דַּי (לה) בִּשְׁטִיפָה. וְאִם אַחַר (לו) מְלִיחָה, דַּי בִּקְלִיפָה; וְיֵשׁ מַחְמִירִין לוֹמַר שֶׁמַּעֲמִיק כָּל סְבִיבוֹתֶיהָ וְחוֹתֵךּ וּמַשְׁלִיךְ; וְאִם נִמְלְחוּ עִמָּהּ תַּרְנְגֹלוֹת אֲחֵרוֹת, קוֹלֵף אֶת (לז) כֻּלָּם. הגה: וְיֵשׁ (לח) מַחְמִירִים לֶאֱסֹר כָּל מַה שֶּׁנִּמְלַח בְּיַחַד. אֲבָל (לט) הָעִקָּר לֶאֱסֹר אוֹתָהּ חֲתִיכָה כֻּלָּהּ שֶׁנִּמְצֵאת הַחִטָּה עָלֶיהָ, וּלְהַתִּיר הָאֲחֵרוֹת עַל יְדֵי קְלִיפָה קְצָת. וְאִם רוֹצֶה יוּכַל לִמְכֹּר הַכֹּל לְאֵינוֹ יְהוּדִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (סִימָן תמ''ז) סָעִיף א', אַף עַל גַּב דְּאֵין נוֹהֲגִין כֵּן בִּשְׁאָר תַּעֲרוֹבוֹת חָמֵץ, כֵּן נִרְאֶה לִי. באר היטב (לה) בשטיפה. דצונן בלי רוטב לכ''ע אינו אוסר אף שבתרנגולת אי אפשר בלא לחלוחית קצת מ''מ בצונן אינו מבליע אליבא דכ''ע אלא ע''י שריה קצת. (בתשובת צ''צ החמיר בנשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר דיש לדמותו כדין חטה הנמלחה עם תרנגולת וח''י שדא ביה נרגא ע''ש) או ע''י התעסקות בעיס' כמש''ל: (לו) מליחה. פירוש בעוד שהמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל דאם אית' שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחוהו ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן מ''א וכתב הח''י דבסי' תמ''ז כתבתי דטהור מליח וטמא חפל גם בפסח יש להתיר והכא מיירי שגם החטה נמלח עם התרנגולת וראיתי מדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב ומליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה. וכ' בשכנה''ג מי שעושה כן ה''ז זריז ונשכר: (לז) כולם. היינו בנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרים צריכים קליפה. מ''א: (לח) מחמירים. משום דאנן משערין בכל האסורין במליחה בס' א''כ גם בחמץ אוסר כולו (עיין י''ד סי' ק''ה): (לט) העיקר וכו'. משום דס''ל דלא אמרינן באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע''י מליחה ומה שמשערי' בשאר איסורים בס' היינו משום מילתא דפסיקתא שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלינן בזה אף להקל כמ''ש בי''ד סי' ק''ה א''כ אף בחמץ די בס'. ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערין בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פיעפוע. ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכינן אשאלתו' דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים ס''ל שאין הטעם מתפשט במליחה ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכה ותו לא והרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות. ואם נתבשלו בלא קליפה שרי שאינו אלא חומרא לקלפן ומ''מ נ''ל דצריך החתיכה קליפה אלא דאין הקליפה אוסרת החתיכה אע''ג דנתבשלה עמה. ודוקא במקום שאין לספק שמא נגע בשאר החתיכות אבל אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא כולן אסורים ואף שידעינן בוודאי שלא נגע אלא באחד מהן ולא ידעינן באיזהו מהן נגע מדינא כולן אסורין וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב וא''כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת תערובתן דדוק' היכ' דקליפה אינו אלא חומרא בעלמא אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכה מ''א ועיין מ''ש בי''ד סי' צ''א ס''ק ז'. ועיין מש''ל בסי' תמ''ז ס''ק ו'. וט''ז כתב מאחר שראינו בדין זה מחלוקת בין קמאי ובתראי דרש''ל בתשובה סי' ע''ט פוסק לשרוף הכל וכ''ד בעל שארי' יוסף וכ''ד ב''ח. ובמ''ב חולק לפסוק כהמקילים ומיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפה. ורמ''א בתשובה סי' ק''ח כתב הרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות אחרות עד אחר פסח. ע''כ נלע''ד לנהוג הלכה למעשה בדרך זה. דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל רק המקום שנמצא יקלוף והשאר מותר להשהות עד אחר פסח. אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש בציר או בחומץ כמבושל כמבואר בי''ד סי' ק''ה וכ''ש אם מונח שם מעת לעת. אז דינו כל מה שמונח בתוך הציר יש לאסור דה''ל כאלו נתבשל בקדיר' אחת וצריך ביעור אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג''כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי''ד סי' ס''ח. ומש''ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ''ש רמ''א בסיפ' דימכור הכל לעכו''ם דהיינו מה שאינו בתוך הציר דמה שהוא בתוך הציר אסור למכרו כי הוא חמץ גמור עכ''ל והסכים עמו הח''י ע''ש. ופשוט דכל זה בנתרככה החטה כמש''ל ס''ק י''ח ע''ש. כתב בתשובת צמח צדק סי' למ''ד דאם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר אחר המליחה בפסח אע''פ שמים מבטלין כח המלח מ''מ אדמחליש ליה בלע קצת ויש לו דין חטה שנמלח עם התרנגולת לכל אחד מן הדעות שבסעיף זה ע''ש וע' ח''י ס''ק מ''ו. כתב בתשובת מהר''ם מלובלין סי' צ''א חטה המונחת בחבית כרוב מלוח אסור כל החבית דכבוש כמבושל ע''ש. וכתב המ''א וצ''ל דמיירי שהציר עולה על גביו ואם אין הציר עולה על גביו ה''ל דין מליחה. וכן שמעתי שנמצא חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר''ר בנימין אב''ד דק''ק פוזנן להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לעכו''ם ועמ''א:
טו תַּרְנְגֹלֶת צְלוּיָה שֶׁנִּמְצֵאת בָּהּ חִטָּה (מ) מְבֻקַּעַת בְּתוֹךְ הַפֶּסַח, חוֹתֵךּ מְקוֹם (מא) פִּעְפּוּעוֹ, לְפִי אֹמֶד הַדַּעַת; וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֶת כֻּלָּהּ, לְפִי שֶׁכְּשֶׁמְּהַפְּכִים הַשִּׁפּוּד (מב) מִתְפַּשֵּׁט הַטַּעַם בְּכָל הַתַּרְנְגֹלֶת; וְכֵן יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר כָּל הַתַּרְנְגֹלוֹת הַצְּלוּיוֹת עִמָּהּ בְּאוֹתָהּ שִׁפּוּד הַנּוֹגְעוֹת זוֹ (מג) בְּזוֹ, כִּי עַל יְדֵי הִפּוּךְ הַשִּׁפּוּד מִתְפַּשֵּׁט מִזּוֹ לְזוֹ. באר היטב (מ) מבוקעת. פשוט הוא לדידן הדין כן בנתרככה אע''פ שאינ' מבוקעת. ט''ז. ובשכנה''ג כ' מדלא הגיה הר''ב כאן אפי' אינה מבוקעת נראה דס''ל דאם אינה מבוקעת אין לאסור בצלי רק כדי נטילה ע''ש. אכן דעת שאר האחרונים אינו כן. ועמ''ש בס''ק י''ח בשם הח''י ובס''ק כ''ד: (מא) פיעפועו. ומיירי בתרנגולת כחושה דאל''כ מפעפע ואסור כולו כמ''ש סי' תמ''ז סעיף א': (מב) מתפשט. דוקא לענין איסור משהו חיישינן לזה משא''כ בשאר איסורים עיין ח''י ובמ''א וכתב א''ז ואם אינו מתהפך השפוד נראה מדעת רמ''א דדין צליה כדין מליחה עכ''ל: (מג) זו בזו. אבל אם נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליע' הולכת בכל הכלי כמ''ש בי''ד סי' צ''ב דהתם מיירי בבישול. ואם כן אם התרנגולת שמינה אפי' אינם נוגעות אוסרות הכל מ''א. ומ''מ באינם מבוקעות נ''ל דאין להחמיר ח''י. כתב בשכנה''ג מעשה בא לידי בליל ז' של פסח שנצלו שני תרנגולות ונמצא באחד מהן שעור' שאינה מבוקעת וצויתי שיחתוך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וישליכנו ויאכל השאר ואמרו שכבר נחתכו לחתיכות עם האחרות ואינם יודעין היכן הוא והתרתי הכל ע''ש. ולשיטתו אזיל כמש''ל בסעיף קטן מ'. אכן דעת שאר אחרונים אינו כן כמש''ש. וע' בתשובת חכם צבי סי' ס''ו ובשבות יעקב חלק ב' סי י''ז:
טז חִטָּה אוֹ שְׂעוֹרָה שֶׁנִּמְצֵאת בְּזֶפֶק הָעוֹף לְאַחַר שֶׁהִבְהֲבוּ אוֹתוֹ, הָעוֹף (מד) מֻתָּר וְהַחִטָּה וְהַשְּׂעוֹרָה צָרִיךְ לְשָׂרְפָם, דְּלֹא חֲשִׁיבֵי כִּמְעֻכָּלִים. באר היטב (מד) מותר. ואפי' קליפה א''צ דהזפק הוא במקום קליפה. והב''ח פסק להחמיר לאסור כולה. וט''ז הכריע לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ושאר אחרונים מסכימים להתיר לגמרי בהבהוב וע''ל ס''ק ל''ו מש''ש. כתב בספר תני' כל עניני פסח לא יעשה ע''י עכו''ם:
סימן תסח - שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות
וּבוֹ י' סְעִיפִים
א הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב פֶּסַח מֵחֲצוֹת וּלְמַעְלָה, מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת בְּחִנָּם אָסוּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי (א) אֵינוֹ יְהוּדִי; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר, וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג. באר היטב (א) עכו''ם. ונהגו להסתפר ע''י עכו''ם אחר חצות אבל ע''י ישראל אסור וכ''ש שלא יספר ישראל לעכו''ם. וכת' מהרי''ו ומהרי''ל דגם נטילת צפרנים אסור אחר חצות. וא''ז מתיר בנטילת צפרנים אם שכח ליטול קודם חצות עיין מ''א ס''ק י''ג ועח''י. דין אבל שחל לו ע''פ תוך למ''ד ע' בי''ד סי' שצ''ט. וכתב המ''א דכל מה דשרי בח''ה כ''ש דשרי בע''פ. לא יתנו הנשים בגדים לכובס אחר חצות. (עט''ז):
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה (ב) לְהִשְׂתַּכֵּר, אוֹ בְּחִנָּם וְהוּא מְלָאכָה גְּמוּרָה לִתְפֹּר בְּגָדִים מַמָּשׁ (בֵּית יוֹסֵף), אֲבָל מְתַקֵּן הוּא כֵּלָיו לְיוֹם טוֹב; וְכֵן מִי שֶׁכּוֹתֵב סְפָרִים (ג) לְעַצְמוֹ דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ, מֻתָּר. באר היטב (ב) להשתכר. ופועל שאין לו מה לאכול מותר לעשות מלאכה להשתכר. כנה''ג: (ג) לעצמו. אבל לאחרים אפי' בחנם אסור לבוש. (ע''ס רנ''א):
ג קֹדֶם חֲצוֹת, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (ד) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הגה: וּלְדִידָן (ה) מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת (מַהֲרִי''ו); וְדַוְקָא מְלָאכוֹת גְּמוּרוֹת, אֲבָל שְׁאָר מְלָאכוֹת אֲפִלּוּ מִנְהָג לֵיכָּא (מַהֲרִי''ב). באר היטב (ד) שלא. ובלילה מותר עד הנץ החמה: (ה) מקום. והלבוש כתב שלא ראה נוהגין איסור ע''ש:
ד (ו) הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, לֹא יַעֲשֶׂה בְּיִשּׁוּב מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת; אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא (ז) בַּמִּדְבָּר. וְהַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂים לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, לֹא יַעֲשֶׂה. וְנוֹתְנִים עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם (ח) שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם (ט) שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא (י) יִתְרָאֶה בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא בָּטֵל, מִפְּנֵי אִסוּר לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת. וְכֵן מִי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ, נוֹהֵג כְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, וְהוּא שֶׁלֹּא (יא) יִתְרָאֶה בִּפְנֵי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת. באר היטב (ו) ההולך. ע' ח''י שהאריך בזה. (ואפי' בצנעה אסור) ומבואר שם דאם באיזה מקום נהגו איסור בדבר הפא''נצין ונתגרשו אותו הקהל ובאו בני אדם אחרים ונתיישבו שם שמנהגם לאכול הפא''נצין במדינתם. אין מחויבים לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ונסתלק מעשה ראשון עיין שם. ועיין מ''א ס''ס תצ''ג: (ז) במדבר. כשדעתו לחזור. ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי. ר''ן מ''א: (ח) שיצא. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפילו כקולי מקום שהלך לשם ש''ס עח''י וביד אהרן: (ט) שהלך. אע''פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת: (י) יתראה. פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם אל יתראה כו': (יא) יתראה. משמע דכללא הוא לכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא''א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר. ומשמע בר''ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת''ח שיודעים שזה תלוי במנהג א''צ לכסותו וע''ס תצ''ו (ובי''ד ססי' פ''ג ות' רשב''א ומהר''ל חביב ז''ל ובמהרי''ל כתב הואיל דתו' פסחים י''ד כתבו דבירושלים מסתברא לנהוג איסור מלאכה בערב פסח שמתקבצים שם ממקומות המחמירים נהג שלא לאכול בביתו רייניסי פא''נצין. עמ''א שדחה ראיה שלו ומה שכתב המרדכי דבני גרמייזא צריכים להודיע לבני מגנצא בדברים שנהגו להקל עיין שם. ועיין בחבורי (מנהג מדינה) כי שם יבוא איש איש על מקומו). ועיין מ''א באורך:
ה אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא יַתְחִיל בִּתְחִלַּת מְלָאכָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכוֹל לְגָמְרָהּ קֹדֶם חֲצוֹת, אֶלָּא שְׁלֹשָׁה אֻמָּנֻיּוֹת בִּלְבַד הֵם שֶׁמַּתְחִילִים בָּהֶם בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת וְעוֹשִׂין עַד חֲצוֹת, וְאֵלּוּ הֵם: (יב) הַחַיָּטִים וְהַסַפָּרִים וְהַכּוֹבְסִים; אֲבָל שְׁאָר אֻמָּנֻיּוֹת, אִם הִתְחִיל בָּהֶם קֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר הוּא שֶׁיִּגְמֹר עַד חֲצוֹת. הגה: וְיֵשׁ מְקִלִּין לוֹמַר שֶׁשְּׁלֹשָׁה אֻמָּנֻיּוֹת הַנִּזְכָּרִים מַתְחִילִין וְעוֹשִׂין עַד חֲצוֹת אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, וְאִם הִתְחִיל מִבְּעוֹד יוֹם בִּשְׁאָר אֻמָּנוּת וְהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, עוֹשִׂין עַד חֲצוֹת, וְהָכֵי נָהוּג (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). באר היטב (יב) החייטים. ויש פוסקים שגם הרצענין בכלל הג' אומנות. (משום דאשכחן היתר לזה בחש''מ). ח''י ע''ש:
ו מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִים לְתַרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, דְּהַיְנוּ (יג) לְתַקֵּן מָקוֹם שֶׁיַּעַמְדוּ הַתַּרְנְגוֹלִים וְהַתַּרְנְגֹלוֹת. באר היטב (יג) לתקן. משמע אבל להושיב בתחלה על הביצים אסור כך כתב הט''ז והמ''א אא''כ שהוא בענין שנזכר בסעיף שאחר זה. אכן לדעת רש''י מותר לכתחלה להושיב על הביצים בי''ד ע''ש וע' בתי''ט ס''פ מקום שנהגו וכן כתב הלבוש דמותר להושיב על הביצים לכתחלה. וע' בטור וב''י דכל הני דשרי שרי כל היום אפילו אחר חצות וכן אפילו במקום שנהגו שלא לעשות כל היום מותר להתחיל במלאכות אלו בי''ד וע''ס תקל''ו:
ז תַּרְנְגֹלֶת שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבֵּיצִים שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יוֹתֵר, וּמֵתָה, מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ הַבֵּיצִים.
ח גּוֹרְפִין (פי' מוֹצִיאִין בְּמַגְרֵפָה וְהוּא כְּלִי מְיֻחָד לְכָךְ) זֶבֶל מִתַּחַת רַגְלֵי בְּהֵמָה.
ט הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר, לֹא יוֹצִיאֶנּוּ, אֶלָּא יְסַלְּקֶנּוּ לַצְּדָדִים; וְאִם נִתְרַבֶּה בֶּחָצֵר, יוֹצִיאֶנּוּ (יד) לָאַשְׁפָּה. באר היטב (יד) לאשפה. עסי' תקל''ה ס''ג וצ''ל די''ד קיל מחה''מ עיין ח''י:
י מוֹלִיכִים וּמְבִיאִים כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן כָּל הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הגה: וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא (טו) לְהַקִּיז דָּם בְּשׁוּם עֶרֶב יוֹם טוֹב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם מַהֲרִי''ו). באר היטב (טו) להקיז. דאיתא ספי''ח דשבת דבערב שבועות נפיק זיקא דשמיה טבוח ואי לא דקבילו ישראל אורייתא הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי''ט משום ערב שבועות. שרעפ''פין שאנו קורין קע''פ זעצי''ן מהרי''ו אוסר ומהרי''ל מתיר מלבד בהושענא רבא מפני שהוא יום הדין. ובערב י''ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ''ע מט''מ. ובלילה שלפני י''ט נ''ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבה מ''א. וכתב הח''י ונ''ל דעכ''פ בערב שבועות יש להחמיר עם קע''פ זעצי''ן מה שא''כ בשאר עי''ט דהוא רק גזירה בעלמא משום ערב שבועות ע''ש. אין אומרים מזמור לתודה בער''פ ולא בחה''מ של פסח ומשנה דהתודה אומרים שאינו אלא לזכרון בעלמא ט''ז. וע''ל ס''ס נ''א בהג''ה:
סימן תסט - שלא ליחד בשר לפסח
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א אָסוּר לוֹמַר עַל שׁוּם (א) בְּהֵמָה, בֵּין חַיָּה בֵּין שְׁחוּטָה; בָּשָׂר זֶה לְפֶסַח, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִקְדִּישׁוֹ מֵחַיִּים לְקָרְבַּן פֶּסַח, וְנִמְצָא אוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ; אֶלָּא יֹאמַר: בָּשָׂר זֶה לְיוֹם טוֹב. הגה: וּגְדִי מְקֻלָּס פי' שָׁלֵם עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ וְאָמַר זֶה לְפֶסַח, אָסוּר לַעֲשׁוֹתוֹ (טוּר) כְּדִלְקַמָּן רֵישׁ סִימָן תע''ו; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר: חִטִּים אֵלּוּ לְפֶסַח. באר היטב (א) בהמה. ומהרי''ל אוסר אפילו עוף כל שבמינו טעון שחיטה. וחומרא יתירא הוא שהחמיר כי מדינא אין איסור אלא בדבר הקרב ע''ג המזבח הב''ח ומ''א וא''ז כתב דאפילו בדגים וכה''ג אסור דאפשר שהקדישו לדמי מדאמר לפסח מה שא''כ גבי חיטים דצריכין שמירה אמרינן דמנטרא לפסחא קאמר ע''ש: ובדיעבד אם אמר בשר זה לפסח כ' הב''ח דאסור אף בהנאה ע''ש ובאמת דבריו עצמו סותרים למ''ש בי''ד סי' ה' ע''ש. והע''ש והט''ז מתירין אף באכילה וכ''כ המ''א בשם הש''ך אך שסיים וצ''ע דהא הב''ח מביא ראיה מגמרא שאין עליו תשובה לכך נ''ל דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובשאר בשר אין להחמיר עכ''ל המ''א והח''י כ' נ''ל כהסכמת שאר אחרונים דאין לאסור כלל בדיעבד. (דכל שלא התנדב כדרך המתנדבים אין בדבריו כלום) ע''ש וע' בפר''ח ובתשו' שבות יעקב ח''ב סי' י''ד. וכתב המ''א מה שנוהגין לומר כן בל''א בשר זה על פסח ליכא קפידא. דאם איתא שהקדיש הל''ל בשר זה לפסח. וכן המנהג לומר כן ואין מקפידין וכתב הרוקח סי' רפ''ג לא יאמר כמה טורח פסח. בירושלמי רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם מה טורח זה עכ''ל. והח''י מיישב המנהג שאין נזהרין בזה ע''ש:
סימן תע - שהבכורות מתענין בערב פסח
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א הַבְּכוֹרוֹת מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּין בְּכוֹר מֵאָב בֵּין בְּכוֹר (א) מֵאֵם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ (ב) נְקֵבָה בְּכוֹרָה מִתְעַנָּה, וְאֵין הַמִּנְהָג כֵּן (מַהֲרִי''ל). באר היטב (א) מאם. כיון דהוי עכ''פ בכור או לנחלה או לפטר רחם לפדיון ומה''ט כ' המ''א דהבא אחר נפלים צריך להתענות דהוי בכור לנחלה. ולפ''ז צ''ע ביוצא דופן והבא אחריו דלא הוי בכור הן לנחלה והן לפדיון אם צריך להתענות ע' ח''י. וכתב בתשובת מהרי''ל סי' י''ד דבכורים כהנים ולוים צריכין להתענות בער''פ אף שהוא רק בכור מאם דנמצא דאינו בכור לנחלה ולא לפדיון אפ''ה צריך להתענות. וע' בתשו' שבות יעקב חלק ב' סימן ט''ז שכת' דהבן הנולד אחר נפל בן ט' חי שמת תוך שלשים שאין צריך להתענות ע''ש. גדול הבית א''צ להתענות אע''פ שגם בהם היתה המכה לא מחמרינן כולי האי טור ומהרי''ל. כ' בשכנה''ג אם יש עשרה בכורים ומתפללים יחד כשמחזיר הש''ץ התפלה יאמר הש''ץ ענינו בש''ת ע''ש וכ''כ הפר''ח שיאמר ענינו בש''ת ע''ש ומ''א כ' דאין נכון לעשות כן דהוי כת''צ: (ב) נקבה. וכ' ב''ח ונכון לעשות כן אבל במדינות אלו נתפשט המנהג כרמ''א שלא להתענות נקבה בכורה:
ב אִם חָל עֶרֶב פֶּסַח בְּשַׁבָּת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּתְעַנִּים הַבְּכוֹרוֹת (ג) בְּיוֹם ה', וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם מִתְעַנִּים כְּלָל. הגה: אֲבָל יֵשׁ לִנְהֹג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְנוֹהֲגִין כְּשֶׁהָאָב בְּכוֹר, (ד) הָאֵם מִתְעַנָּה תַּחַת בְּנָהּ הַבְּכוֹר כְּשֶׁעֲדַיִן קָטָן; וְאִם אֵין הָאָב בְּכוֹר, הוּא מִתְעַנֶּה בְּעַד בְּנוֹ עַד שֶׁיִּגְדַּל. באר היטב (ג) ביום ה'. ואם חל ער''פ בערב שבת מתענין בערב שבת. וכ' מהרי''ל בתשובה סי' קע''ג דתענית בכורים צריך להשלים דהוי ת''צ וע''ל ס''ס רמ''ט מש''ש ואם קשה להם התענית ביום ה' כיון שאין רשאי לסעוד טרם בדיקת חמץ ויש בכורים שצריכים לבדוק הרבה חדרים (ובש''ג מצוה היא כדי שיבדוק יפה) יטעום טעימה בעלמא או יצוה לאחר לבדוק מהרי''ל וכ' מהר''ש הלוי חא''ח סי' ג' בכורים יכולין לאכול על סעודת ברית מילה והמחמיר תע''ב עכ''ל. וכ' המ''א ובמדינתינו נהגו להחמיר. ובתשובת חוט השני סימן כ''ה כ' דבעל ברית וסנדק ואבי הבן מותרים לאכול על המיל' ויפרעו תענית אחר כמו בעשרת ימי תשובה או המתענים בה''ב או יתיר נדר. ופר''ח כ' דהמיקל בבכורים אף בלא התרה בסעודת מצוה לא הפסיד ע''ש. וא''ז כ' כשמתענה בשביל בנו מותר לאכול על המילה אף אותו שאינו בעל ברית ע''ש וע' ח''י: (ד) האם. ומט''מ ומהרי''ל כתבו דאין צריך להתענות ובמקום צער וכ''ש מעוברות ומניקות יש להקל מ''א וח''י מיהו אם התענה פעם אחד הוי כמו נדר (כדאיתא בשקלים קטן שהתחיל אביו לשקול ע''י אינו פוסק). עיין ח''י. ונ''ל פשוט דאם אביו מתענה בשביל בכור מאשה אחרת שמתה ויש לו עוד בן בכור לאמו מאשתו שניה שא''צ אמו להתענות ועולה תעניתו בשביל שניהם. וכן אם יש לאביו צער ואמו מתענה בשביל עצמה לאותן הנוהגין להתענות אם היא נקבה עולה ג''כ בשביל בנה. ח''י:
ג הָאִיסְטְנִיס מִתְעַנֶּה בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מַצָּה לְתֵאָבוֹן.
סימן תעא - בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכל פת
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א אָסוּר לֶאֱכֹל פַּת מִשָּׁעָה (א) עֲשִׂירִית וּלְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מַצָּה לְתֵאָבוֹן, אֲבָל אוֹכֵל מְעַט פֵּרוֹת אוֹ (ב) יְרָקוֹת, אֲבָל לֹא יְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מֵהֶם, וְאִם הוּא אִיסְטְנִיס שֶׁאֲפִלּוּ אוֹכֵל מְעַט מַזִּיק בַּאֲכִילָתוֹ הַכֹּל אָסוּר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְיַיִן מְעַט לֹא יִשְׁתֶּה, מִשּׁוּם דְּמִסְעַד סָעִיד, אֲבָל אִם רָצָה לִשְׁתּוֹת יַיִן (ג) הַרְבֵּה, שׁוֹתֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהוּא שׁוֹתֶה הַרְבֵּה גּוֹרֵר תַּאֲוַת הַמַּאֲכָל. באר היטב (א) עשירית. דהיינו מיד אחר ט' שעות דהיינו רביעית היום כי בט' שעות ומחצה הוא זמן תפלת מנחה קטנה ובריש ערבי פסחים קאמר סמוך למנחה לא יאכל והיינו סמוך למנחה קטנה. והר''ן כ' דיש להחמיר מזמן מנחה גדולה דהיינו משש שעות ולמעלה וכ''כ מהרי''ל וכן פסק הרמ''א לקמן בסי' תרל''ט סעיף ג' בהג''ה וע' ח''י: (ב) ירקות. וה''ה בשר ודגים נמי שרי והתו' בעירובין דף כ''ה כתבו דירק חי מגריר גריר אבל מבושל משביע בדבר קל מ''א. והח''י כתב דהתם קאי דרך קביעות אכילה דהיינו שמלפתין בו פת אבל ירק לבד מותר לאכול בין חי בין מבושל: (ג) הרבה. ולא ישתה כ''כ עד שיהא שבע כי ודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע''ז. ט''ז:
ב וְקֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית מֻתָּר לֶאֱכֹל מַצָּה (ד) עֲשִׁירָה. הגה: אֲבָל מַצָּה שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ בַּלַּיְלָה, אֲסוּרָה לֶאֱכֹל כָּל (ה) יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר (רַ''ן פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּשֵׁם הַרַמְבַּ''ם וְהַמַּגִּיד פ''ו). (ו) וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶּׁמְּסַפְּרִין בַּלַּיְלָה מִיצִיאַת מִצְרַיִם, מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ (ת''ה סִימָן קכ''ה). וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל חֲזֶרֶת בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי לֶאֱכֹל מָרוֹר (ז) לְתֵאָבוֹן (תא''ו נ''ה ח''ג), וְכֵן בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, כְּדֵי לֶאֱכֹל בְּלֵיל שֵׁנִי לְתֵאָבוֹן. וְכֵן נוֹהֲגִין קְצָת לְמַעֵט בַּאֲכִילַת מַצָּה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מֵהַאי טַעֲמָא (כָּל בּוֹ). וְיֵשׁ מַחְמִירִין עוֹד שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת, כְּדֵי לֶאֱכֹל הַחֲרֹסֶת לְתֵאָבוֹן, וְאֵין לָחוּשׁ לַמִּנְהָג הַהוּא. וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לְפָרֵר אוֹ לִשְׁבֹּר הַמַּצּוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח, שֶׁלֹּא לָבֹא לֶאֱכֹל מֵהֶם (מַהֲרִי''וּ), וְאֵין לָחוּשׁ גַּם לָזֶה. מַצָּה שֶׁנֶּאֱפָה כְּתִקְנָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְפָּרְרָה (ח) וְנִלּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן, אֵינָהּ נִקְרֵאת מַצָּה עֲשִׁירָה וַאֲסוּרָה לְאָכְלָהּ בְּעֶרֶב פֶּסַח (מהרי''ו). באר היטב (ד) עשירה. ואם נילושה במי פירות עם מים ג''כ הוי מצה עשירה ואין יוצאין בה ח''י ומ''א ע''ש. וע''ל סי' תס''ב ס''ק ג': (ה) יום י''ד. אבל בליל י''ד מותר ר''ן והב''ח והח''י וא''ז. ובשכנה''ג כתב דרבים נוהגים שלא לאכול מר''ח ע''ש. וכתב המ''א דמצה כפולה ונפוחה אין לאכלו בער''פ כל היום דשמא מצה היא עססי' תס''א: (ו) וקטן. והוא הדין קטנה. מ''א: (ז) לתיאבון. ואין למנהג זה טעם. ע''ת: (ח) ונילושה. אבל מפוררת ונתבשלה מותר לאכול ומברך במ''מ דהוי מעשה קדירה ונימוח. מהרי''ל עמ''א ובח''י:
ג אִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם שָׁעָה עֲשִׂירִית וּמָשְׁכָה סְעוּדָתוֹ עַד הַלַּיְלָה, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּתוֹת וּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן רע'' א (סָעִיף ו'). וּמִצְוָה (ט) לִרְחֹץ וּלְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדִים נָאִים כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר''ס וְרס''ב. באר היטב (ט) לרחוץ. אחר חצות ילך לבית המרחץ ויטבול ואחר תפלת המנחה יעסוק בדיני קרבן פסח ובשל''ה העתיק מסדה''י מה שילמוד כל אדם. כ' רש''ל אין מברין האבל בער''פ:
סימן תעב - דיני הסבה וארבע כוסות
וּבוֹ ט''ז סְעִיפִים
א יִהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי לֶאֱכֹל מִיָּד (א) כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ; וְאַף אִם הוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, יָקוּם מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוָה לְמַהֵר וְלֶאֱכֹל בִּשְׁבִיל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ, אֲבָל לֹא יֹאמַר קִדּוּשׁ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. באר היטב (א) כשתחשך. ע' י''א:
ב יְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ יָפֶה בְּכֵלִים (ב) נָאִים כְּפִי כֹּחוֹ, וְיָכִין מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁיֵּשֵׁב בַּהֲסַבָּה דֶּרֶךְ חֵרוּת. הגה: וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁאֵין לוֹ כַּרִים, יֵשֵׁב עַל (ג) הַסַּפְסָל (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים). באר היטב (ב) נאים. כל השנה טוב למעט בכלי' נאים זכר לחורבן חוץ מליל פסח ירבה בכלי' נאים. ומהרי''ל לא היה משתמש במשכנות של עכו''ם כ''א בפסח ע' מ''א. ולא הוי כשואל שלא מדעת דמסתמא אינו מקפיד ומשמעות לשון מהרי''ל העמידם על שלחן מיוחד לראותם ולשמרם בלי שימוש. (ועיין ח''י מ''ש ועיין ש''ך וט''ז בי''ד סי' ק''ד: (ג) הספסל. ולא ע''ג קרקע. ובמרדכי משמע דגרסינן יסב על הספסל. גם מותר לסמוך על ירך חבירו אבל לא על ירך עצמו דמיחזי כדואג. מהרי''ל:
ג כְּשֶׁהוּא מֵסֵב לֹא יִטֶּה עַל גַּבּוֹ וְלֹא עַל פָּנָיו וְלֹא עַל יְמִינוֹ, אֶלָּא עַל שְׂמֹאלוֹ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִטֵּר לְאַחֵר (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְת''ה סִימָן קל''ו).
ד אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה (ד) הֲסַבָּה אֶלָּא אִם כֵּן הִיא חֲשׁוּבָה. הגה: וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ מִקְרֵי חֲשׁוּבוֹת (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' ע''פ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם), אַךְ לֹא נָהֲגוּ לְהָסֵב כִּי סָמְכוּ עַל דִּבְרֵי ראבי''ה דְּכָתַב דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין לְהָסֵב (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). באר היטב (ד) הסיבה. כתב הב''ח דאבל כל י''ב חודש לא יסב וגם אינו לובש הקיט''ל דבלא''ה לבו נכנע. כתב המ''א ז''ל דה''ה אבל תוך למ''ד על שאר קרובים כשלא נהג שבע' קודם הרגל ע''ש. וכנה''ג בספרו פסח מעובין סי' קע''ו כתב דאפילו תוך שבעה כיון דפסק' אבילתו חייב להסב וכן המנהג ע''ש. והסכים עמו הח''י וכתב מנין לנו להחמיר באבילות דקיל' ולבטל ממצות הסיב' מ''מ אם אפשר לשנות קצת ישנה ועכ''פ ילבוש הקיט''ל שהוא בגד מתים וכ''כ הט''ז. (דלא כמ''א עכ''ל):
ה בֵּן אֵצֶל אָבִיו צָרִיךְ (ה) הֲסַבָּה, אֲפִלּוּ הוּא רַבּוֹ מֻבְהָק. תַּלְמִיד לִפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ הֲסַבָּה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רַבּוֹ מֻבְהָק, אֶלָּא אִם כֵּן יִתֵּן לוֹ רַבּוֹ (ו) רְשׁוּת. וְתַלְמִיד חָכָם מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם, חָשׁוּב כְּרַבּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲסַבָּה. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, אֲבָל אִם אוֹכֵל עַל שֻׁלְחָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ צָרִיךְ לְהָסֵב. באר היטב (ה) הסיב'. (דמסתמא מחל לו) והב''ח פסק דאין מסיב אלא אם כן יתן לו אביו רשות ועיין בתשובת פנים מאירות סי' צ''ג: (ו) רשות. ואין חיוב על הרב לתת לו רשות ט''ז וכל זה בתלמיד של תורה אבל תלמיד של אומנות בכל ענין מיסב:
ו הַשַּׁמָּשׁ צָרִיךְ הֲסַבָּה.
ז כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ הֲסַבָּה, אִם אָכַל אוֹ שָׁתָה בְּלֹא הֲסַבָּה לֹא יָצָא, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בַּהֲסַבָּה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה, דְּאֵין דֶּרֶךְ לְהָסֵב, כְּדַאי הוּא ראבי''ה לִסְמֹךְ עָלָיו שֶׁבְּדִיעֲבַד יָצָא בְּלֹא הֲסַבָּה (אֲגֻדָּה פֶּרֶק ע''פ). וְנִרְאֶה לִי אִם לֹא שָׁתָה כּוֹס שְׁלִישִׁי אוֹ רְבִיעִי בַּהֲסַבָּה, אֵין לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת בַּהֲסַבָּה דְּיֵשׁ בּוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁנִּרְאֶה (ז) כְּמוֹסִיף עַל הַכּוֹסוֹת; אֲבָל בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת רִאשׁוֹנוֹת, יַחֲזֹר וְיִשְׁתֶּה בְּלֹא בְּרָכָה (מִנְהָגִים), וְכֵן בַּאֲכִילַת (ח) מַצָּה. וּלְכַתְּחִלָּה יָסֵב כָּל (ט) הַסְּעֻדָּה. (מהרי''ב). באר היטב (ז) כמוסיף. פי' כיון שאסור לשתות ביניהם א''כ מתחלה לא היה דעתו לשתות וצריך לברך והוי כמוסיף אבל בראשונות כיון שמותר לשתות ביניהם א''כ היה דעתו עליו וא''צ לברך. ונ''ל האידנא שאין דרך לשתות בין הראשונות א''כ ה''ל נמלך ואם שותה צריך לברך וה''ל כמוסיף לכן לא יחזור וישתה ויסמוך על ראבי''ה אבל בכוס שני יחזור וישתה דהא אפי' שותה יין תוך הסעודה כוס שני פוטרו. ונ''ל דבתחלת הסיב' יהיה דעתו לחזור ולשתות בין הראשונות ואז אם טעה ושתה בלא הסיב' יחזור וישתה בלא ברכה עכ''ל מ''א. וב''ח בסי' תע''ט פסק דבכל ד' כוסות אם שתאן בלא הסיב' יצא וכן נ''ל עיקר. ח''י וכ''כ האגודה: (ח) מצה. ע' בפסקי מהרא''י ס''ס קכ''ב דמרמב''ם וסמ''ג והרא''ש והמרדכי והגמ''נ מדברי כולם נלמד דכזית ראשון של המוציא לא בעי הסיבה עכ''ל. אכן מדברי הטור משמע דשניהם בעי הסיב' וכן נוהגין עח''י סימן תע''ה ס''ק ז': (ט) הסעודה. ובדיעבד יצא בשעת אכילת כזית מצה ושתיי' ד' כוסות. ועח''י:
ח צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת ד' כּוֹסוֹת עַל הַסֵדֶר, וְאִם שְׁתָאָן זֶה אַחַר זֶה שֶׁלֹּא (י) כַּסֵדֶר, לֹא יָצָא. באר היטב (י) כסדר. שלא אמר הגדה בנתיים:
ט שִׁעוּר הַכּוֹס, רְבִיעִית לְאַחַר שֶׁיִּמְזְגֶנּוּ אִם רוֹצֶה לְמָזְגוֹ, וְיִשְׁתֶּה כֻּלּוֹ אוֹ (יא) רֻבּוֹ. וְאִם יֵשׁ בּוֹ הַרְבֵּה רְבִיעִיּוֹת, שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ כָּל כָּךְ בְּנֵי אָדָם כְּמִנְיַן רְבִיעִיּוֹת שֶׁבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת רֹב הַכּוֹס, אֲפִלּוּ מַחֲזִיק כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת. וְצָרִיךְ לִשְׁתּוֹת הַשִּׁעוּר שֶׁלֹּא (יב) בְּהֶפְסֵק גָּדוֹל בֵּינְתַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ). באר היטב (יא) רובו. פי' הב''ח כולו בתחלה או רובו בדיעבד. ובמדינות שהיין ביוקר יזהר כל אדם ליקח כוס מרביעית וישתה כולו או רובו בדיעבד ועח''י וע' ט''ז סי' ק''צ ס''ק ג' ובסי' תפ''ז ס''ק א': (יב) בהפסק. דהיינו שלא ישה' מתחלה ועד סופו יותר משתיי' רביעית כמ''ש סימן תרי''ב וכ' המ''א ונ''ל דאם שהה יותר מאכילת פרס אפי' בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולשתות אפי' בכוסות אחרונות ואם שהה כדי שתיית רביעית הוי ספיקא ובשני כוסות ראשונות יחזור וישתה וע''ל ס''ק ז' מש''ש. ולכתחלה ישתה רוב רביעית בבת אחת עסי' תע''ה. ובאר היטב אשר לפני מערבב הדברים כאן ע''ש:
י מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיקוֹ, אוֹ שׂוֹנְאוֹ, צָרִיךְ (יג) לִדְחֹק עַצְמוֹ וְלִשְׁתּוֹת, לְקַיֵּם מִצְוַת אַרְבַּעָה כּוֹסוֹת. באר היטב (יג) לדחוק. ורשאי למזגו היטב כל זמן שראוי לקידוש כמו שכתוב סי' רע''ב. מ''א:
יא מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר יַיִן (יד) אָדֹם, אִם אֵין הַלָּבָן מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ (טוּר). באר היטב (יד) אדום. ובמקומות שמצויי' לעלול עלילות שקרים נמנעו מליקח יין אדום. ט''ז:
יב (טו) יוֹצְאִים בְּיַיִן מְבֻשָּׁל וּבְקוֹנְדִּיטוֹן. באר היטב (טו) יוצאים. היינו בדיעבד אבל לכתחלה מצוה מן המובחר ליקח היין היותר משובח בלי תערובת. וקונדיטון פי' שנתערב בו דבש ופלפלין. וכתב הט''ז דבמקום שאין יין מצוי ישתה מי צמוקים ובתשובת ריב''ש סי' ט''ז מבואר דדוקא באותן צמוקים שיש בהם לחלוחית כשמעצרין אותן אבל אם אין יוצא מהן דבש רק ע''י שריה במים אין יוצאין בהם ע''ש וכ''כ הרוקח וכן נוהגין. ח''י:
יג אֲפִלּוּ (טז) עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, יִמְכֹּר מַלְבּוּשׁוֹ אוֹ יִלְוֶה אוֹ יַשְׂכִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל יַיִן לְד' כּוֹסוֹת. באר היטב (טז) עני. כתב המ''א נ''ל דמי שאין לו אלא ד' כוסות מצומצמים אחר מזיג' יקחם בלילה הראשונה הכל ולא יקח ב' בלילה הראשונה לקידוש ולבה''מ וב' ללילה שניה דיומא קמא עיקר ונר ביתו עדיף מד' כוסות משום שלום בית עכ''ל. כ' הט''ז נ''ל בכל מקום שנזכר שא''צ להסב יש איסור להסב דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכ''כ מהרי''ל ומהרש''ל ומ''א והבאר שבע כתב דצריך להתיישב בדבר שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורין בו ועח''י סק''י. מי שמשלחין לו יין לד' כוסות ולקידוש אינו רשאי לשנות חות יאיר סי' רנ''ב. ועמש''ל סי' רמ''ב בשם ס''ח:
יד גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּאַרְבַּע כּוֹסוֹת וּבְכָל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאוֹתוֹ לַיְלָה.
טו תִּינוֹקוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, מִצְוָה לִתֵּן לְכָל אֶחָד כּוֹסוֹ לְפָנָיו. הגה: וְאֵין לִקַּח כּוֹס שֶׁפִּיו צַר כְּעֵין קרו''ג גלא''ז, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יוּכַל לִשְׁתּוֹת רְבִיעִית כְּאֶחָד (מהרי''ב). וּבַכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלָאו הָכֵי אֵין לוֹקְחִים אוֹתוֹ, וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קפ''ג (סָעִיף ד' בְּהַגָּה), וְכֵן הַכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רע''א (סָעִיף י') (בֵּית יוֹסֵף).
טז מִצְוָה לְחַלֵּק לַתִּינוֹקוֹת קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ שִׁנּוּי וְיִשְׁאֲלוּ.
סימן תעג - דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני
וּבוֹ ז' סְעִיפִים
א מוֹזְגִין לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן וּמְקַדֵּשׁ עָלָיו, וּמְבָרֵךְ (א) שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם חָל (ב) בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר וַיְכֻלּוּ, וְאִם חָל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר יקנה ''ז, וְאִם שָׁכַח לְהַבְדִּיל וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִתְחִיל הַהַגָּדָה, יַשְׁלִים הַהַגָּדָה עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ (ג) יַבְדִּיל. הגה: וְאֵין לִטֹּל יָדָיו כְּלָל קֹדֶם (ד) קִדּוּשׁ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהָרֹא''שׁ בִּתְשׁוּבָה וּמָרְדְּכַי פ' ע''פ). וְאִם אֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, יִטֹּל מְעַט אֲבָל אֵין לְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה. וּבַעַל הַבַּיִת לֹא יִמְזֹג בְּעַצְמוֹ, רַק אַחֵר יִמְזֹג לוֹ דֶּרֶךְ חֵרוּת (מהרי''ב). באר היטב (א) שהחיינו. ואם לא אמר אותו ביום א' מברך ביום ב' או בא' משאר ימים כשיזכור ואם אין לו כוס של יין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס ונ''ל דאפי' בירך בראשונה ולא בירך בי''ט שני של גליות מברך כל שבעה מ''א. וכתב הח''י ונראה דה''ה בעצרת אע''ג דהוא רק שני ימים מ''מ יש לו תשלומין כל שבעה. ועוד נ''ל דאם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל ב' אמר זמן דא''צ שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה דאם יום ראשון קודש א''כ השלים הזמן ביום ב' ואם יום שני קודש הא אמר זמן ח''י ע''ש. ואם שכח לו' קידוש בליל' דינו כדלעיל סי' רע''א ס''ח וכ''כ הע''ש ס''ס תפ''ה. ואם שכח לומר ההגדה אין לו תשלומין כלל. דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וכ''כ המ''א לקמן סי' תפ''ה ע''ש. ואין אומרים שעשה ניסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה. טור ועח''י: (ב) בשבת. ומותר לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידות ולא חיישינן שמא יטה כמ''ש סי' (רע''ט) [רע''ה] ס''ט. ח''י: (ג) יבדיל. ואם נזכר באמצע הסעוד' שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעוד' אינו מברך בפה''ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין להבדיל עד אחר הסעודה דא''כ יהיה כמוסיף על הכוסות וא''ל שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא''א ב' קדושות על כוס א' דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין אחד הוא ואם שכח להבדיל עד אחר בה''מ אומר הלל והבדלה על כוס א' דהא א''א בענין אחר. מ''א וע''ל סי' רצ''ו: (ד) קידוש. ע' אחרונים בזה. והעיקר כפסק רמ''א כן הסכמת הט''ז דהרואה שנוטל ידיו סובר שיברך ג''כ ענ''י כמו בשאר שנה ובאמת אסור לברך כיון שאין נטיל' זו על האכילת מצה דהוי הפסק גדול וכן נוהגין:
ב שׁוֹתֶה בַּהֲסַבָּה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אַחֲרָיו.
ג אִם יִרְצֶה לִשְׁתּוֹת כַּמָּה כּוֹסוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם רָאוּי לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת בֵּין רִאשׁוֹן לְשֵׁנִי, אִם לֹא לְצֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּר, וְיִמָּנַע מִלַּעֲשׂוֹת הַסֵדֶר וּקְרִיאַת הַהַגָּדָה.
ד מְבִיאִין לִפְנֵי בַּעַל הַבַּיִת קְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁלֹשָׁה מַצּוֹת וּמָרוֹר וַחֲרֹסֶת וְכַרְפַּס אוֹ יָרָק (ה) אַחֵר וְחֹמֶץ אוֹ (ו) מֵי מֶלַח וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר (ז) לַחֲגִיגָה, וְנָהֲגוּ בְּבָשָׂר וּבֵיצָה. הגה: (ח) וִיסַדֵּר הַקְּעָרָה לְפָנָיו בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, דְּהַיְנוּ הַכַּרְפַּס יְהֵא לְמַעְלָה מִן הַכֹּל וְהָחֹמֶץ סָמוּךְ לוֹ יוֹתֵר מִן הַמַּצָּה, וְהַמַּצּוֹת מִן הַמָּרוֹר וְהַחֲרֹסֶת, וְהֵם יִהְיוּ יוֹתֵר קְרוֹבִים אֵלָיו מִן הַבָּשָׂר וְהַבֵּיצָה (מַהֲרִי''ל). וְהַבָּשָׂר נָהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה (ט) זְרוֹעַ, וְנָהֲגוּ שֶׁהַבָּשָׂר יִהְיֶה צְלִי עַל הַגֶּחָלִים וְהַבֵּיצָה תִּהְיֶה מְבֻשֶּׁלֶת. וְהוּא הַדִּין (י) צְלוּיָה, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּעִירֵנוּ. באר היטב (ה) אחר. שטובים חי ומבושל שמברכין עליו בפה''א כמ''ש סי' ר''ה ונוהגין ליקח מה שקורין פיטירזיל''ן. וטוב ליקח כרפס שהוא נוטריקו''ן ס' פרך כלו' ס' רבוא עבדו עבודת פרך וקורין בל''א איפ''ך וכ''כ אחרונים ועמ''א: (ו) מי מלח. ואם חל בשבת יעשה המי מלח מע''ש ואם לא עשה מע''ש ואין לו חומץ יעשה מי מלח מעט כמ''ש בסי' שכ''א ט''ז. וכתב המ''א ונ''ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקער': (ז) לחגיגה. אפי' חל ע''פ בשבת. וע' בהרא''ש מ''ש בשם מהר''י מאורלינש ומהר''י מקורבי''ל שדבריה' הם הפך הגמ' וע' יד אהרן בזה: (ח) ויסדר. סדר הקער' של האר''י מועתק מס' עץ החיים וז''ל סדר הקער' של השמורות יהיו כסדר הזה והוא שתקח ג' מצות שמורות ותניח הכהן למעלה ואחריו לוי ולמטה ממנו הישראל שהם כנגד ג' מוחין דאבא עילאה ואחר כך תקח מרור וכרפס וחרוסת וב' מיני תבשיל זרוע של טלה צלויה וביצה מבושלת ותניח אלו הה' דברים למעלה על הג' מצות דהיינו זרוע שהי' חסד בימין שלך וביצה שהיא גבורה בשמאל שלך מרור שהוא רומז לת''ת באמצע בין הזרוע והביצה כי ת''ת מכריע בין חסד לגבורה ואח''כ החרוסת בקו ימין תחת הזרוע מפני שהי' רומזת לנצח ואח''כ הכרפס שהיא רומזת להוד תניח תחת הביצה בקו השמאל שלך ואח''כ תקח חזרת ותניח למטה מן המרור בקו האמצעי שהוא כנגד היסוד והוא כדי לעשות אח''כ כריכה עם חזרת. והקערה בעצמה שכוללת כולם היא המלכות הרי י''ס דחכמה ואל ישנה הסדר הזה ואשרי לו מי שמכוין להנז''ל עכ''ל: (ט) זרוע. ויהי' מעט בשר עליו. ד''מ: (י) צלויה. ואוכלין אותו מטעם שהי' זכר לאבילות והבשר צלי אין אוכלין וכן המנהג ועט''ז ואם שכח לצלות הבשר או הביצה מעי''ט אין לצלות בלילה אם לא שדעתו לאכול באותו לילה ויום. מהרי''ו ועמ''א:
ה אֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁיּוֹצֵא בָּהֶם יְדֵי חוֹבָתוֹ, (יא) חַזֶּרֶת, עֻלְשִׁין, תָּמְכָא, חַרְחֲבִינָא (פֵּרוּשׁ מִינֵי עֲשָׂבִים מָרִים), מָרוֹר; וְיוֹצְאִים בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶם וּבְקִלְחָן, אֲבָל לֹא (יב) בַּשֹּׁרֶשׁ, אֶלָּא שֶׁבֶּעָלִין אֵין יוֹצְאִין אֶלָּא אִם כֵּן הֵם לַחִים, וּבַקְּלָחִים יוֹצְאִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, אֲבָל לֹא כְּבוּשִׁים, וְלֹא שְׁלוּקִים וְלֹא מְבֻשָּׁלִים; וְכֻלָּם מִצְטָרְפִים (יג) לְכַזַּיִת, שֶׁהוּא הַשִּׁעוּר שֶׁלָּהֶם, וְעִקַּר הַמִּצְוָה בַּחֲזֶרֶת. וְאִם אֵין לוֹ חֲזֶרֶת, יַחֲזֹר אַחַר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, כְּפִי הַסֵדֶר שֶׁהֵם שְׁנוּיִים. הגה: וְאִם אֵין לוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַיְרָקוֹת, יִקַּח לַעֲנָה אוֹ שְׁאָר יֶרֶק (יד) מַר, (אָגוּר). וַחֲרֹסֶת יַעֲשֶׂה עָב, זֵכֶר לַטִּיט, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין בּוֹ מְעַט (טו) חֹמֶץ אוֹ יַיִן אָדֹם זֵכֶר לַדָּם, (טוּר). וְעוֹשִׂין הַחֲרֹסֶת מִפֵּרוֹת שֶׁנִּמְשְׁלוּ בָּהֶם יִשְׂרָאֵל (תּוֹסָפוֹת פ' ע''פ) כְּגוֹן, תַּפּוּחִים, תְּאֵנִים, אֱגוֹזִים, רִמּוֹנִים, שְׁקֵדִים; וְנוֹתְנִין עָלָיו תַּבְלִין, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וְזַנְגְּבִיל הַדּוֹמִים (טז) לַתֶּבֶן שֶׁהָיוּ מְגַבְּלִין בּוֹ הַטִּיט (טוּר). באר היטב (יא) חזרת. הוא לאטי''ך עולשין הוא קורבי''ל תמכא הוא קרי''ן. ונתפשט המנהג ליקח הקרי''ן למרור ומברכין על העלין. והקלח נוטלין לכריכה. ובתשובת חכם צבי סי' קי''ט כתב החזרת השנויה במשנתינו היא הירק הנקרא בל''א סאלט ובלשון ספרד סאלט' ויש בו הסימנים האמורים בגמ' ומפני שבארצות אשכנז אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו למרור ולוקחין הקרי''ן שהוא תמכא ונפיק מיניה חורבה שאינם יכולים לאכול אפי' חצי זית מחמת חורפיה ומבטלין מצות מרור עכ''ל ע''ש. וכן שמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת בימי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו היי''פ שלטי''ן ואוכלין אותו זה המין למרור ועיין ח''י: (יב) בשורש. פי' שרשים קטנים שמתפצלים לכאן ולכאן אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח. מהרי''ו ועיין ט''ז: (יג) לכזית. דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד הריוח שבין העלים כמ''ש סי' תפ''ו ויש ליזהר בזה דאל''כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילתו ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א''א לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכולתו אף אם יכאוב עליו לקיים מצות חז''ל כמש''ל סי' תע''ב ס''י: (יד) ירק מר. אף שא''א בענין אחר על כל פנים אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתני' וכן הסכמת הש''ך והמ''א. ח''י: (טו) חומץ. ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע''ש ואם שכח יש לעשות ע''י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואח''כ ישים בו החרוסת כמש''ל סי' שכ''א סעיף י''ו וכ''כ המ''א וע''ש בט''ז ס''ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפי' ע''י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה. ח''י: (טז) לתבן. ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב''י:
ו (יז) נוֹטֵל יָדָיו לְצֹרֶךְ טִבּוּל רִאשׁוֹן וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנְּטִילָה, וְיִקַּח מֵהַכַּרְפַּס (יח) פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וּמְטַבְּלוֹ בְּחֹמֶץ, וּמְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. וְיִקַּח מַצָּה הָאֶמְצָעִית וְיִבְצָעֶנָּה לִשְׁתַּיִם, וְיִתֵּן חֶצְיָהּ לְאֶחָד מֵהַמְּסֻבִּין לְשָׁמְרָהּ (יט) לַאֲפִיקוֹמָן, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ תַּחַת הַמַּפָּה, וְחֶצְיָהּ הַשֵּׁנִי יָשִׂים בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת וְיַגְבִּיהַּ (כ) הַקְּעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַמַּצּוֹת וְיֹאמַר: (כא) הָא לְחָמָא עָנְיָא, עַד מַה נִּשְׁתַּנָּה. הגה: וְיֹאמְרוּ בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּבִינִים הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים, אוֹ יְפָרֵשׁ לָהֶם הָעִנְיָן וְכֵן עָשָׂה ר''י מלונדרי כָּל הַהַגָּדָה בִּלְשׁוֹן לע''ז, כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים. (כָּל בּוֹ וּמַהֲרִי''ל). וְאָז יְצַוֶּה (כב) לַהֲסִירָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וּלְהַנִּיחָם בְּסוֹף הַשֻּׁלְחָן כְּאִלּוּ כְּבָר אָכְלוּ, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַתִּינוֹקוֹת (כג) וְיִשְׁאֲלוּ. באר היטב (יז) נוטל. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה וכתב הט''ז ומכאן יש תוכחת מגול' לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיהם לדברים שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו עכ''פ ה''ל להזהר ג''כ בימי התשובה אלא שאין כאן אלא חסרון זהירות ואינם מדקדקים להשוות מדותיהם עכ''ל והל''ח בפכ''ה כ' דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שהתוספות סוברים כן וכ''כ המ''א סי' קנ''ח ע''ש והא דנוטלין בליל זה הוא כא' משאר שינוים שעושין בליל זה כדי שישאלו. ח''י: (יח) פחות. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונ' טור לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה. ט''ז ומ''א ח''י: (יט) לאפיקומן. והחלק הגדול יטמין. אחרונים. גם ראוי לכורכ' במטפחת ולהניח בין הכר והכסת וכשרוצה לאכול יוציאה כמו שהיה בתוך המפה וישלשל לאחוריו וילך כמו ד' אמות ויאמר כך היו אבותינו הולכים משארותם צרורות בשמלותם רש''ל. ועח''י סי' תע''ב ס''ק ב' טעם למנהג שהתינוקות לוקחים האפיקומן: (כ) הקערה. עם כל מה שעליה וא''צ להסיר התבשילין. טור: (כא) הא לחמא. וי''א הא כלחמא עמ''א. וכתב מהרש''ל סי' פ''ח לאומרו בקול רם: (כב) להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום שאין היכר לתינוקות בזה שיודעים דאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך האכילה. מ''א: (כג) וישאלו. ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר. מהרי''ל:
ז מוֹזְגִין לוֹ מִיָּד כּוֹס שֵׁנִי, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הַתִּינוֹקוֹת לָמָּה שׁוֹתִים כּוֹס שֵׁנִי קֹדֶם סְעֻדָּה. וְאִם אֵין חָכְמָה בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. אִם אֵין לוֹ בֵּן, אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ; וְאִם לָאו, הוּא שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ. וַאֲפִלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שׁוֹאֲלִים זֶה לָזֶה: (כד) מַה נִּשְׁתַּנָּה וְכו' וּכְשֶׁהַבֵּן אוֹ הָאִשָּׁה שׁוֹאֶלֶת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: מַה נִּשְׁתַּנָּה, אֶלָּא מַתְחִיל עֲבָדִים (מַהֲרִי''ל). וּכְשֶׁמַּתְחִיל עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה, מַחֲזִיר הַקְּעָרָה שֶׁבָּהּ הַמַּצּוֹת לְפָנָיו וְקוֹרֵא כָּל הַהַגָּדָה, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְמַצָּה זוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ, לְהַרְאוֹתָהּ לַמְּסֻבִּין שֶׁתְּחַבֵּב הַמִּצְוָה עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ לְהַגְבִּיהַּ מַצָּה הַפְּרוּסָה שֶׁהִיא כְּלֶחֶם עֹנִי (מהרי''ו), וְכֵן כְּשֶׁיַּגִּיעַ (כה) לְמָרוֹר זֶה; וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִלְפִיכָךְ, מַגְבִּיהַּ כָּל אֶחָד כּוֹסוֹ בְּיָדוֹ עַד שֶׁחוֹתֵם גָּאַל יִשְׂרָאֵל. הגה: וְנוֹהֲגִין לִזְרֹק מְעַט מִן הַכּוֹס (כו) בְּאֶצְבָּעוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְדָם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן, וְכֵן כְּשֶׁמַּזְכִּיר הַמַּכּוֹת דצ''ף עד''ש באח''ב בִּכְלָל וּבִפְרָט, הַכֹּל ט''ז פְּעָמִים (מַהֲרִי''ל). וְיִהְיֶה הַפַּת מְגֻלֶּה בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר הַהַגָּדָה עַד לְפִיכָךְ, שֶׁאוֹחֵז הַכּוֹס (כז) בְּיָדוֹ. וְאָז יְכַסֶּה הַפַּת (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף). באר היטב (כד) מה נשתנה. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' אלא אנו מטבילין דאינו חיוב אלא משום היכרא טור. כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' עד שהקב''ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידו. וכשיאמר ונאמר לפניו שירה צ''ל ונאמר בניקוד סגול וְנֶאֱמַר שהוא לשון עבר דקאי על גאולת מצרים שעברה. ב''ח רש''ל של''ה: (כה) למרור. אבל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו וכו' לא יאחז בידו דהוי כמגביה קדשים בחוץ אבל מ''מ יסתכל בו. מהרי''ו סי' קצ''ג: (כו) באצבעו. כתב בהג''ה מנהגים דיש לזרוק בקטנה דהיינו הזרת והמ''א כתב דיש לזרוק בקמיצ' שהוא אצל הקטנה דבקמיצה הכה הקב''ה למצרים. ובד''מ כתב דיש ליקח באצבע דוקא זכר למה שנאמר אצבע אלהים היא וכן עיקר. ח''י: (כז) בידו. בנוסח הברכה אשר גאלנו כ' מהרי''ו כשחל פסח במ''ש דיש להפך ולומר תחלה מן הפסחים ואח''כ מן הזבחים דאין חגיגה דוחה שבת ובליל ב' להיפך ע''ש. ובפסח מעובין סי' רס''ח כתב שיש לומר הכל בנוסח א' מן הזבחים ומן הפסחים והסכמת אחרונים כמהרי''ו וכ''כ הב''ח. באמירת הלל אין לישב מוטה אלא באימה וביראה של''ה. כתב לבוש אין נוהגין לברך על הלל כיון שמחלקים חציו קודם הסעודה וחציו לאחר הסעודה. סומא חייב בקריאת ההגדה וכשמגיע למצה זו ולמרור זה אין לומר זה אלא אומר מצה שאנו אוכלים וכו' עח''י ס''ק ל''ט:
סימן תעד - על כוס ב' אין מברכין
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א שׁוֹתֶה כּוֹס שֵׁנִי וְאֵין מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן כִּי אִם עַל כּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ וְעַל כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַגֶּפֶן כִּי אִם אַחַר כּוֹס רְבִיעִי. הגה: וְהַמִּנְהָג בֵּין הָאַשְׁכְּנַזִּים לְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס, אֲבָל בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה אֵין מְבָרְכִין רַק אַחַר הָאַחֲרוֹן לְבַד, וְכֵן דַּעַת רֹב הַגְּאוֹנִים.
סימן תעה - יתר דיני הסדר
וּבוֹ ז' סְעִיפִים
א יִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, וְיִקַּח הַמַּצּוֹת כַּסֵדֶר שֶׁהִנִּיחָם, הַפְּרוּסָה בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת, (א) וְיֹאחֲזֵם בְּיָדוֹ וִיבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְעַל אֲכִילַת מַצָּה, וְאַחַר כָּךְ יִבְצַע מֵהַשְּׁלֵמָה (ב) הַעֶלְיוֹנָה וּמֵהַפְּרוּסָה, מִשְּׁתֵּיהֶן בְּיַחַד, וְיִטְבְּלֵם (ג) בְּמֶלַח. הגה: וְאֵין הַמִּנְהָג לְטַבְּלָהּ בְּמֶלַח בְּלַיְלָה רִאשׁוֹנָה, דְּפַת נָקִי אֵין צָרִיךְ מֶלַח. וְיֹאכְלֵם בַּהֲסַבָּה בְּיַחַד כַּזַּיִת מִכָּל אֶחָד, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל כִּשְׁנֵי זֵיתִים בְּיַחַד, יֹאכַל (שֶׁל) (ד) הַמּוֹצִיא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל אֲכִילַת מַצָּה, וְאַחַר כָּךְ יִקַּח כַּזַּיִת מָרוֹר וִישַׁקְּעֶנּוּ כֻּלּוֹ (ה) בַּחֲרוֹסֶת, וְלֹא יַשְׁהֶנּוּ בְּתוֹכוֹ שֶׁלֹּא יְבַטֵּל (ו) טַעַם מְרִירוּתוֹ, וּמִטַּעַם זֶה צָרִיךְ לְנַעֵר הַחֲרֹסֶת מֵעָלָיו, וִיבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מָרוֹר וְיֹאכְלֶנּוּ בְּלֹא (ז) הֲסַבָּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל מַצָּה שְׁלִישִׁית וּבוֹצֵעַ מִמֶּנָּה וְכוֹרְכָהּ עִם הַמָּרוֹר וְטוֹבְלָהּ (ח) בַּחֲרֹסֶת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְטָבְלוֹ, וְכֵן הוּא בַּמִּנְהָגִים וְכֵן רָאִיתִי נוֹהֲגִין. וְאוֹמֵר: זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ (ט) כְּהִלֵּל, וְאוֹכְלָן בְּיַחַד בַּהֲסַבָּה. וּמִשֶּׁבֵּרַךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה לֹא (י) יַסִיחַ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מֵעִנְיַן הַסְעֻדָּה עַד שֶׁיֹּאכַל כְּרִיכָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה בִּרְכַּת אֲכִילַת מַצָּה וּבִרְכַּת אֲכִילַת מָרוֹר גַּם לִכְרִיכָה זוֹ. באר היטב (א) ויאחזם. כל שלשתן העליונה למוציא והשלישית ללחם משנה והפרוס' על שם לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי ברכות טרם ישברם. מהרי''ל והאחרונים: (ב) העליונ'. ואפי' חל בשבת ד''מ ע''ל סי' רע''ד: (ג) במלח. וכן הוא בכתבים: (ד) המוציא. עמש''ל בסי' תע''ב ס''ק ח'. וכתב המ''א עכ''פ לכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדיעבד אף אם אוכל מעט מעט ובלבד שלא ישהה ביניהם כדי אכילת פרס וכן במרור אפי' לכתחל' אם קשה עליו לבלוע ביחד עכ''ל: (ה) בחרוסת. להמית הארס שבתוכו ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה: (ו) טעם. וכן אין לשרות המרור מעל''ע במים דכבוש הוא מ''א בסי' תע''ג ס''ק י''ד. והח''י מיקל בזה ע''ש: (ז) הסיבה. ואם רוצה להסב רשאי: (ח) בחרוסת. וכ''פ הב''ח ומהר''ל מפראג וט''ז וח''י והאחרונים לטבול בחרוסת והמ''א כתב היכי דנהוג נהוג: (ט) כהלל. הנוסחא שלנו כך הוא כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל וכו'. והט''ז כתב די''ל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל כו' וכן פרש''י. וכ''כ האר''י ז''ל. והח''י כתב דעכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאיך יאמר שקר כיון שאין לו פסח ע''כ אין לשבש הנוסחא שלנו ע''ש: (י) יסיח. ואם סח א''צ לחזור ולברך. ב''ח ט''ז מ''א:
ב אִם אֵין לוֹ (יא) יְרָקוֹת לְטִבּוּל רִאשׁוֹן אֶלָּא מָרוֹר, יְבָרֵךְ עָלָיו בְּטִבּוּל רִאשׁוֹן: בּוֹרֵא פְּרִי (יב) הָאֲדָמָה וְעַל אֲכִילַת מָרוֹר, וּבַטִּבּוּל הַשֵּׁנִי יִטְבְּלֶנּוּ בַּחֲרֹסֶת וְיֹאכְלֶנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה. באר היטב (יא) ירקות. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגתא שבגמרא ואם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפה''א אפילו הוא מין לפת. מ''א: (יב) האדמה. וכתב המ''א דוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו כך אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכא שקורין קרי''ן אין לברך עליו רק על אכילת מרור ולא בפה''א כמו בפלפלין שנתבאר בסי' ר''ב דאין מברכין עליו עכ''ל ע''ש. והח''י חולק עליו וכתב דבכל מיני מרור מברכין בפה''א אף שאינו נאכל חי ע''כ מברכין בשעת הטיבול בפה''א ועל אכילת מרור. ע''ש:
ג בָּלַע מַצָּה, (יג) יָצָא; אֲבָל אִם בָּלַע מָרוֹר, לֹא יָצָא דְּטַעַם מָרוֹר בָּעֵינָן וְלֵיכָּא. וַאֲפִלּוּ אִם בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר כְּאֶחָד, יְדֵי מַצָּה יָצָא, יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא. וְאִם כְּרָכָם בְּסִיב, וּבְלָעוֹ, אַף יְדֵי מַצָּה לֹא (יד) יָצָא לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ. באר היטב (יג) יצא. אבל לכתחלה יש ללעסו עד שהוא מרוסק ואח''כ יבליע כמו במרור ועמ''א: (יד) יצא. ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כא'. אבל הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא ומבטל מרור למצה כ''מ בגמרא. מ''א ע''ש:
ד אָכַל מַצָּה בְּלֹא כַּוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים לֶאֱכֹל, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַלַּיְלָה פֶּסַח וְשֶׁהוּא חַיָּב בַּאֲכִילַת מַצָּה; אֲבָל אִם הָיָה סָבוּר שֶׁהוּא חֹל, אוֹ שֶׁאֵין זוֹ מַצָּה, (טו) לֹא יָצָא. באר היטב (טו) לא יצא. אפי' בליל שני לא יצא ובמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג''כ יצא. ח''י ע''ש:
ה אָכַל כַּזַּיִת מַצָּה וְהוּא נִכְפֶּה, בְּעֵת שְׁטוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִתְרַפֵּא, חַיָּב לֶאֱכֹל אַחַר שֶׁנִּתְרַפֵּא, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ אֲכִילָה הָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת.
ו אָכַל כַּחֲצִי זַיִת, וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת, יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁהֵה בֵּין אֲכִילָה לַחֲבֶרְתָּהּ יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת (טז) פְּרָס. וְע''ל סִימָן תרי''ב (ס''ג). באר היטב (טז) פרס. היינו מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה. וכ' הט''ז דאף שכל שלא הפסיק כשיעור זה יצא מ''מ מצוה מן המובחר לבלוע כזית מצה וכן מרור כשהוא מרוסק בפעם א' כמש''ל ס''ק י''ג ובס''ק ד' ע''ש:
ז אֵין חִיּוּב אֲכִילַת מַצָּה אֶלָּא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן (יז) בִּלְבַד. הגה: וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת שָׁלֹשׁ מַצּוֹת שֶׁל סֵדֶר מֵעִשָּׂרוֹן, זֵכֶר לְלַחֲמֵי תּוֹדָה, וְעוֹשִׂים בָּהֶם (יח) סִימָן לֵידַע אֵיזֶה רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה אוֹ שְׁלִישִׁית, וּמַנִּיחִים הָרִאשׁוֹנָה עֶלְיוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה בָּאֶמְצַע וְהַשְּׁלִישִׁית בַּתַּחְתּוֹנָה לִכְרִיכָה, וְאִם שִׁנָּה לֹא עִכֵּב (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ). וְאוֹפִין אוֹתָם גַּם כֵּן כַּסֵּדֶר (כָּל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם), וְאִם נִשְׁבְּרָה אַחַת מֵהֶן לוֹקְחִין אוֹתָהּ (יט) לַשְּׁנִיָּה, דִּבְלָאו הָכֵי פּוֹרְסִין אוֹתָהּ (אָגוּר). וְאַף בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן יוֹצֵא בְּכַזַּיִת. וְשִׁעוּר כַּזַּיִת עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תפ ''ו. באר היטב (יז) בלבד. ומ''מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה. ר''ן: (יח) סי'. ואין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק בי''ט רמ''א בתשו' סי' קי''ט וע''ל סי' ש''מ ס''ג מש''ש: (יט) לשניה. ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיס' ד' מצות וקורין לרביעי מצת ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהן לוקחין אותה ועח''י:
סימן תעו - מנהג אכילת צלי בליל פסח
וּבוֹ ב סְעִיפִים
א מָקוֹם (א) שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל צָלִי בְּלֵילֵי פְּסָחִים, אוֹכְלִים. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, אֵין אוֹכְלִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: בְּשַׂר פֶּסַח הוּא. וּבְכָל מָקוֹם אָסוּר לֶאֱכֹל שֶׂה צְלִי כֻּלּוֹ כְּאֶחָד בְּלַיְלָה זֶה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ; וְאִם הָיָה מְחֻתָּךְ אוֹ שֶׁחִסֵר מִמֶּנּוּ אֵבֶר אוֹ שָׁלַק בּוֹ אֵבֶר וְהוּא מְחֻבָּר, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. הגה: וְלֹא יֹאכַל וְלֹא יִשְׁתֶּה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁלֹּא יֹאכַל הָאֲפִיקוֹמָן עַל אֲכִילָה גַּסָּה אוֹ יִשְׁתַּכֵּר וְיִישַׁן מִיָּד (מַהֲרִי''ל). באר היטב (א) שנהגו. ובאלו הארצות אין נוהגין לאכול צלי לבוש. וצלאו ואח''כ בישלו מותר. אבל בישלו ואח''כ צלאו צלי קדר יש לאסור מפני מראית עין ומיהו לצורך חולה קצת יש להקל בזה מ''א וכ''כ הח''י אבל הפר''ח אוסר בין צלאו ואח''כ בישלו בין בישלו ואח''כ צלאו ע''ש:
ב אֲפִלּוּ בְּשַׂר עֵגֶל וְעוֹף, כָּל דָּבָר שֶׁטָּעוּן (ב) שְׁחִיטָה, אָסוּר לֶאֱכֹל צָלִי בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל צָלִי. הגה: נוֹהֲגִים בִּקְצָת מְקוֹמוֹת לֶאֱכֹל בַּסְּעֻדָּה בֵּיצִים, זֵכֶר לַאֲבֵלוּת, וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם מִשּׁוּם שֶׁלֵּיל (ג) תִּשְׁעָה בְּאָב נִקְבַּע בְּלֵיל פֶּסַח, וְעוֹד זֵכֶר לַחֻרְבָּן שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין קָרְבַּן פֶּסַח. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל שׁוּם טִבּוּל בַּלַּיְלָה, רַק ב' טִבּוּלִים שֶׁעוֹשִׂים בַּסֵּדֶר (מַהֲרִי''ל). באר היטב (ב) שחיטה. אבל דגים וביצים צלוים מותרים. אחרונים: (ג) ט''ב. פי' כמו שחל יום א' של פסח יהיה לעולם באותו יום ט''ב וסי' על מצות ומרורים יאכלוהו. וע' ח''י. ופשוט דאין חילוק בין ליל א' לליל ב' בכל הנ''ל. אחרונים:
סימן תעז - דיני אכילת האפיקומן
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א לְאַחַר גְּמַר כָּל הַסְעֻדָּה אוֹכְלִים מִמַּצָּה הַשְּׁמוּרָה תַּחַת הַמַּפָּה (א) כַּזַּיִת כָּל אֶחָד, זֵכֶר לַפֶּסַח הַנֶּאֱכָל עַל הַשֹּׂבַע, וְיֹאכְלֶנּוּ בַּהֲסַבָּה וְלֹא יְבָרֵךְ עָלָיו, וִיהֵא זָהִיר לְאָכְלוֹ קֹדֶם חֲצוֹת. וְיַקְדִּים עַצְמוֹ שֶׁגַּם הַהַלֵּל יִקְרָא קֹדֶם חֲצוֹת (רַ''ן פ' ע''פ וְסוֹף פ''ב דִּמְגִלָּה). באר היטב (א) כזית. והסכמת האחרונים דלכתחלה יש לאכול כשיעור ב' זיתים א' זכר לפסח וא' זכר למצה הנאכלת עמו ולכל הפחות לא ימעט מכזית. וכ' הרוקח אל יהיה לך אכילת אפיקומן לטירחא ועסי' תע''ו בהג''ה שלא יאכלנה על אכילה גסה דאע''ג שפסח נאכל על השובע מ''מ בעי שיהא מתאוה לאכול ב''ח כ' של''ה ראיתי מבני עליה שהיו מנשקין המצות והמרור וכן סוכה בכניסתו וביצאתו וכן ד' מינים שבלולב והכל לחבוב המצוה ואשרי מי שעובד ה' בשמחה. וע''ל סי' תע''ג ס''ק י''ט מש''ש בשם הרש''ל ובפסח מעובין סימן שט''ו כתב עוד וז''ל ומנהגי ליקח מקל בידי ומנעלי ברגלי ולומר ככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם [ברגליכם] ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' ולכן אני נוהג שלא להפשיט האזור בליל פסח עד אחר אפיקומן עכ''ל ובמדינות אלו אין נוהגין כל זה:
ב אִם שָׁכַח (ב) וְלֹא אָכַל אֲפִיקוֹמָן, וְלֹא נִזְכַּר עַד שֶׁנָּטַל יָדָיו אוֹ שֶׁאָמַר הַב לָן וּנְבָרֵךְ, אוֹכֵל אֲפִיקוֹמָן בְּלֹא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא. וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן יִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְיֹאכַל הָאֲפִיקוֹמָן וְיַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וִיבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְיִשְׁתֶּה הַכּוֹס (בֵּית יוֹסֵף), וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד אַחַר שֶׁבֵּרַךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן לֹא יֹאכַל אֲפִיקוֹמָן, וְיִסְמֹךְ עַל מַצָּה שֶׁאָכַל בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה שֶׁכֻּלָּן שְׁמוּרוֹת הֵן מִשְּׁעַת לִישָׁה; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת שִׁמּוּר לְמַצּוֹת מִצְוָה מִשְּׁעַת (ג) קְצִירָה, אֲפִלּוּ לֹא נִזְכַּר עַד אַחַר הַהַלֵּל, יִטֹּל יָדָיו וִיבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְיֹאכַל הָאֲפִיקוֹמָן. הגה: וְיַחֲזֹר וִיבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְאֵין לָחוּשׁ בְּמַה (ד) שֶּׁמּוֹסִיף עַל הַכּוֹסוֹת (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל כ''ד). וְאִם נֶאֱבַד הָאֲפִיקוֹמָן יֹאכַל כַּזַּיִת אֶחָד מִמַּצָּה שְׁמוּרָה אַחֶרֶת (רוֹקֵחַ). באר היטב (ב) לא יאכל. והסכמת אחרונים דגם עכשיו יאכל אפיקומן ויברך בה''מ בלי כוס. מ''א ועיין בנ''צ: (ג) קצירה. פי' המצה של מצוה שומרים משעת קצירה ולא שאר מצות ולא (י) אכל מאותה מצה תוך הסעודה: (ד) שמוסיף. ואם נזכר אחר הלל יחזור ויאמר הלל על הכוס ואם לא נזכר עד ששתה כוס השלישי יברך בה''מ בין שלישי לרביעי ולא יחזור וישתה כוס שלישי מ''א ועח''י וט''ז. נהגו לשבור חתיכה מאפיקומן ולנקב אותה ותולין אותה ואין בו חשש איסור מה שנוקבין אותה בי''ט כ''כ המ''א סי' ת''ק ס''ק ז ע''ש:
סימן תעח - שלא לאכל אחר אכילת האפיקומן
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א אַחַר אֲפִיקוֹמָן (א) אֵין לֶאֱכֹל שׁוּם דָּבָר. הגה: וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ (ב) בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, דְּלֹא עָדִיף מֵאִלּוּ הִפְסִיק בְּשֵׁנָה דְּאָסוּר מִשּׁוּם דְּהָוֵי כִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת (טוּר). באר היטב (א) אין לאכול. ובדיעבד אם אכל אין צריך לחזור ולאכול אפיקומן. ומדכתב המחבר אין לאכול משמע דלשתות שפיר דמי כמו ששותי' עוד השני כוסות רק אחר הכוסות אסור לשתות דברים המשכרין דוקא כמ''ש סי' תפ''א וכ''מ בט''ז סי' תע''ט ס''ק ב' וכן עיקר דלא כמ''א שכתב בפשיטות וכמו שאסו' לאכול כך אסור לשתות ואין זה הסכמת הפוסקים. ח''י: (ב) בשני. אפי' בחדר אחד לא יאכלנו בשני שולחנות. ודוקא באפיקומן שהוא זכר לאכילת פסח אבל שאר הסעודה מותר לאכול בשני מקומות. מגן אברהם:
ב מִי שֶׁיָּשַׁן בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה וְהֵקִיץ, אֵינוֹ חוֹזֵר לֶאֱכֹל. בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁיָּשְׁנוּ מִקְּצָתָן בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, חוֹזְרִים וְאוֹכְלִים. נִרְדְּמוּ כֻּלָּם, וְנֵעוֹרוּ, לֹא יֹאכְלוּ. נִתְנַמְנְמוּ כֻּלָּם, יֹאכְלוּ. הגה: וְכָל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁיָּשְׁנוּ לְאַחַר שֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל הָאֲפִיקוֹמָן, אֲבָל שֵׁנָה (ג) קֹדֶם לָזֶה לֹא הָוֵי הֶפְסֵק (טוּר וְרַבֵּנוּ יְרוּחָ ם). באר היטב (ג) קודם לזה. אפי' בתוך האכילה אין בכך כלום. ד''מ דלא כמהרי''ל:
סימן תעט - ברכת המזון על כוס שלישי
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א אַחַר כָּךְ (א) מוֹזְגִין לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי, וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּבוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְשׁוֹתֵהוּ בַּהֲסַבָּה; וְלֹא יְבָרֵךְ אַחֲרָיו וְלֹא יִשְׁתֶּה (ב) יַיִן בֵּינוֹ לְכוֹס רְבִיעִי. הגה: מִיהוּ מִכּוֹס שְׁלִישִׁי (ג) יָכוֹל לִשְׁתּוֹת כַּמָּה פְּעָמִים וְהַכֹּל מִחְשַׁב שְׁתִיָּה אַחַת, אַף עַל גַּב דְּהִפְסִיק בֵּינְתַיִם (מַהֲרִי''ל וּמַהֲרִ''י וְתַשְׁבֵּ''ץ). מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר זִמּוּן. הגה: (ד) וְהַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר הוֹדוּ וְאָנָּא, וְהָאֲחֵרִים עוֹנִין אַחֲרָיו (כָּל בּוֹ). וְהַגָּדוֹל יָכוֹל לִתֵּן לַקָּטָן רְשׁוּת (מַהֲרִי''ל). וְיָכוֹל לְצָרֵף לַזִּמּוּן לְעִנְיַן הַלֵּל, אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶם. וְנָהֲגוּ (ה) שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלֵיל פֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרַךְ (מִשְׁלֵי כב, ט) וְהוּא מִקְרֵי טוֹב עַיִן שֶׁאָמַר כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוּל וְכו'. באר היטב (א) מוזגין. וצריך שטיפה והדחה אם אין הכוס נקי עח''י: (ב) יין. ה''ה שאר משקין המשכרין אבל משקה שאינו משכר מותר לשתות. ט''ז: (ג) יכול. ומ''מ לא ישתה כל כך שישכר. ח''י: (ד) והגדול. ומהרי''ל כתב קטן לא יאמר הודו אבל אנא אומר והיינו לכתחלה אבל אין קפידא כל כך דנשים מצטרפין לזה עיין מ''א ונשים חייבות ג''כ בהלל זה עח''י: (ה) שבע''ה. אף אם יש לו אורח ע' סימן ר''א. ח''י:
סימן תפ - סדר כוס רביעי
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א מַתְחִיל לֹא לָנוּ, (א) וְגוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל; וְאֵינוֹ אוֹמֵר יְהַלְּלוּךָ, אֶלָּא אוֹמֵר אַחַר גְּמַר הַהַלֵּל הַלֵּל הַגָּדוֹל שֶׁהוּא מֵהוֹדוּ לַיְּיָ עַד עַל נְהָרוֹת (ב) בָּבֶל שֶׁהֵם כ''ו כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר נִשְׁמַת כָּל חַי וְיִשְׁתַּבַּח עַד מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל, (ג) וְאָז יֹאמַר יְהַלְּלוּךָ עַד מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת, וְשׁוֹתֵהוּ בַּהֲסַבָּה בְּלֹא בְּרָכָה תְּחִלָּה, וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תע''ד דְּאָנוּ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ, וּמְבָרֵךְ אַחֲרָיו עַל הַגֶּפֶן; וְאִם שׁוֹתֵהוּ בְּלֹא הֲסַבָּה, צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת פַּעַם אַחֶרֶת בַּהֲסַבָּה, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תע''ב סָעִיף ז', וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, לְפִי שֶׁהִסִיחַ דַּעְתּוֹ מִלִּשְׁתּוֹת עוֹד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שְׁפֹךְ חֲמָתְךְ וְכו' קֹדֶם לֹא לָנוּ (רַ''ן פֶּרֶק ע''פ) וְלִפְתֹּחַ הַפֶּתַח, כְּדֵי לִזְכֹּר שֶׁהוּא לֵיל שִׁמּוּרִים, וּבִזְכוּת אֱמוּנָה זוֹ יָבֹא מָשִׁיחַ וְיִשְׁפֹּךְ חֲמָתוֹ עַל הַעַכּוּ''ם (מהרי''ב), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיָכוֹל לִגְמֹר הַלֵּל אַף שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה. (רַמְבַּ''ם וְהַמַּגִּיד פ''ח). באר היטב (א) וגו'. נראה דמי שאירע לו אבל בי''ט שלא נהג אבילתו קודם י''ט דגומר הלל אע''פ שאין אומרים הלל בבית האבל. ח''י ע''ש: (ב) בבל. ואין אומרים רננו צדיקים וגו'. אחרונים: (ג) ואז. ואנו נוהגין כדעת הטור והרא''ש לומר יהללוך עד מעולם ועד העולם אתה אל אחר הלל ואח''כ הני כ''ו כל''ח ונשמת חותם בישתבח עד חי העולמים וע' ט''ז ס''ס תפ''ו הפיוטים דהיינו אז רוב נסים וכו' ואומץ גבורותיך אומרין אחר שתיית הכוס שאינו אלא מנהג ב''ח ורש''ל. ומהר''ם היה שותה אחר הפיוטים ואחר כי לו נאה כדי שלא יהא צמא כשישכב וכ''ה בסידורים וכן המנהג. בלילה ראשונה יאמר אז רוב ניסים וכו' ולא יאמר בסיום ויהי בחצי הלילה ובלילה שניה יאמר אומץ גבורתיך וכו' ולא יאמר בסיום ואמרתם זבח פסח מט''מ מ''א. והח''י כתב ואין נוהגין כך רק אומרים הכל בשני לילות שוין נוהגין באלו המדינות למזוג כוס א' יותר מהמסובין וקורין אותו כוס של אליהו הנביא:
סימן תפא - שלא לשתות אחר ארבע כוסות
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א אַחַר אַרְבַּע כּוֹסוֹת אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתּוֹת יַיִן, אֶלָּא מַיִם. הגה: וְכָל הַמַּשְׁקִין דִּינָן (א) כְּיַיִן (בֵּית יוֹסֵף). וּמִי שֶׁהוּא אִיסְטְנִיס אוֹ תָּאֵב הַרְבֵּה לִשְׁתּוֹת, יָכוֹל לִשְׁתּוֹת כּוֹס חֲמִישִׁי וְיֹאמַר עָלָיו הַלֵּל (ב) הַגָּדוֹל. (מָרְדְּכַי). באר היטב (א) כיין. בד''מ כתב שנוהגין היתר בשתיית לקרי''ץ בל''א ואף עפי''ל טראנ''ק שרי עכ''ל. וכתב המ''א דהיינו אותו עפי''ל טראנ''ק שעושין במדינתינו שמבשלים מים עם התפוחים. אבל אותו טרנ''ק שעושין בארץ אשכנז שכותשין התפוחים בבית הבד ויש לו טעם גדול יש לאסור. ומי זנגביל שקורין אינגב''ר וואסי''ר יש להתיר עמ''א והח''י העלה דמותר לשתות כל המשקין שאינם משכרים וכ''פ בנ''ץ ובעל פר''ח ע''ש. ולפיכך הדבר ברור להתיר לשתות הקאוו''י או ט''ע וכיוצא. וכנה''ג בספרו פסח מעובין כתב דלא רצה לנהוג היתר בשתיית הקא''ווי ובשתיית הטוטין שקורין טובאק כתב שומר נפשו ירחק ממנו: (ב) הגדול. ודוקא אם לא אמר הלל הגדול על כוס ד'. מ''א:
ב חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח וּבִיצִיאַת מִצְרַיִם, וּלְסַפֵּר בַּנִּסִים וּבַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַאֲבוֹתֵינוּ, עַד שֶׁתַּחְטְפֶנּוּ (ג) שֵׁנָה. הגה: וְכָל דִּין לֵיל רִאשׁוֹן יֵשׁ גַּם כֵּן בְּלֵיל שֵׁנִי (אָגוּר). וְנוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִקְרוֹת עַל מִטָּתוֹ רַק פָּרָשַׁת (ד) שְׁמַע, וְלֹא שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁקּוֹרִין בִּשְׁאָר לֵילוֹת כְּדֵי לְהָגֵן, כִּי לֵיל שִׁמּוּרִים הוּא מִן הַמַּזִּיקִין. באר היטב (ג) שני. ובליל שני מותר לשתות כל שאר משקים אחר הד' כוסות לכ''ע עח''י: (ד) שמע. וצריך לברך ברכת המפיל מהרי''ו. ואם קרא ק''ש בביה''כ קודם הלילה צריך לקרות כל הק''ש כדי לצאת עסי' רל''ה:
סימן תפב - מי שאין לו מצה שמורה
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א מִי שֶׁאֵין לוֹ מַצָּה מְשֻׁמֶּרֶת אֶלָּא כַּזַּיִת, מְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת (א) מָרוֹר וְאוֹכֵל, וּכְשֶׁגּוֹמֵר סְעוּדָתוֹ מִמַּצָּה שֶׁאֵינָהּ מְשֻׁמֶּרֶת, מְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה וְאוֹכֵל אוֹתוֹ כַּזַּיִת, וְאֵינוֹ טוֹעֵם אַחֲרָיו כְּלוּם. הגה: וּמִי שֶׁאֵין לוֹ ב' הַלֵּילוֹת רַק ג' מַצּוֹת, יְבָרֵךְ לַיִל רִאשׁוֹן הַמּוֹצִיא וְעַל אֲכִילַת מַצָּה וְכֵן הַכְּרִיכָה הַכֹּל מִן הַפְּרוּסָה, (ב) וּשְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת לְלֵיל ב'. (אַבּוּדַרְהַם בְּשֵׁם אִבְּן יַרְחִי). באר היטב (א) מרור. דהיינו שמקדש תחלה ומברך המוציא על מצה שאינה משומרת ואח''כ על המרור ועיין בט''ז וביד אהרן וחולה שאין יכול לאכול כ''א כזית מצה או מי שאין לו אלא כזית מצה יאכל תבשילו בלא המוציא ואחר סעודתו יברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל כזית מצה אבל אם אין לו ג''כ יין א''כ צריך לקדש על המצה תחלה ואח''כ יאכל תבשילו. מ''א: (ב) וב'. ומ''מ אם יכול לשייר פרוסה קטנה ישייר ויניחנה בין ב' השלימות ואם אין מספיק לו בלילה הראשונה באחד יקח פרוסה מן השניה ויבצע בליל שני על חדא ופלג'. מ''א ע''ש ועח''י:
סימן תפג - דין מי שאין לו יין
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א מִי שֶׁאֵין לוֹ (א) יַיִן בְּלֵיל פֶּסַח, מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת שֶׁמְּבָרֵךְ הַמּוֹצִיא (ב) וּבוֹצֵעַ, וּמַנִּיחַ יָדָיו עָלָיו עַד שֶׁגּוֹמֵר הַקִּדּוּשׁ, וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מַצָּה, וְאוֹכֵל, וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל שְׁאָר יְרָקוֹת וּמְסַלֵּק הַשֻּׁלְחָן וְאוֹמֵר מַה נִּשְׁתַּנָּה וְכָל הַהַגָּדָה עַד (ג) גָּאַל יִשְׂרָאֵל, וּמְבָרֵךְ עַל הַמָּרוֹר, וְאוֹכֵל, וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר, וְאוֹכֵל. הגה: בְּלֹא בְּרָכָה. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים לִשְׁתּוֹת מַשְׁקֶה הַנַּעֲשֶׂה מִדְּבַשׁ שֶׁקּוֹרִין מע''ד, יָכוֹל לִקַּח אוֹתוֹ מַשְׁקֶה לְאַרְבַּע כּוֹסוֹת אִם אֵין לוֹ יַיִן (מַהֲרִי''ל). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין קִדּוּשׁ עַל שְׁאָר מַשְׁקִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ער''ב (סָעִיף ט'). וְלִי נִרְאֶה דִּלְעִנְיַן ד' כּוֹסוֹת יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמַּאן דְּאָמַר דִּמְקַדְּשִׁין עַל שְׁאָר מַשְׁקִין אִם הוּא (ד) חֲמַר מְדִינָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ער''ב. באר היטב (א) יין. ע''ל סי' תע''ב ס''ק ט''ו דאם אין לו יין דיוצ' במי צמוקים אם יש בהם לחלוחית כשמעצרין אותן ע''ש וכ' המ''א נ''ל דמי שאין לו אלא כוס א' יקח אותו לקידוש ואם יש לו שני' יקח אותם לקידוש ולברכת המזון ואם יש לו שלשה יעשה בהם שלש כוסות ראשונות ע''ש. והח''י כ' ול''נ דאם הוא בליל ראשון ויש לו רק שני כוסות יקיים כוס א' על ליל שני ע''ש. ודוקא כשאין לו אלא ב' כוסות אבל אם יש לו ד' כוסות לבד צריך ליטול כולם בליל ראשון כמש''ל סי' תע''ב ס''ק. ט''ז ע''ש. וכ''כ בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' י''ד ע''ש: (ב) ובוצע. דהיינו שמפריש תחלה האמצעית ונוטל החציה לאפיקומן כדלעיל סי' תע''ג ותע''ה. מ''א ע''ש: (ג) גאל. אבל יהללוך לא יאמר בחתימה להלל לפי שנתקן על הכוס ועמ''א. (ד) חמר. וכ' המ''א דאפי' במקום שכל השנה אין רוב שתייתם במי דבש מ''מ אם בפסח רוב שתייתם ממנו נקרא חמר מדינה. והח''י כ' דאין להקל כ''א דוקא במקום שרגילין לשתותו כל השנה ע''ש. לאקרי''ץ או עפי''ל טרנ''ק אם הוא שתיית רוב המון מותר ליקח אותו לארבע כוסות אם אין לו מע''ד ויין עמ''א. ועסי' תע''ב ס''ק ט''ו מש''ש:
סימן תפד - דין מי שרוצה לעשות הסדר בהרבה בתים
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א מָאן דְּבָעֵי לְבָרוּכֵי בִּתְרֵי אוֹ בִּתְלָת בָּתֵּי, מְבָרֵךְ בְּרֵישָׁא בְּבֵיתֵיהּ וְאָכִיל כָּל מַאי דְּצָרִיךְ, וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְהָדָר מְבָרֵךְ לְכָל חַד וְחַד בְּבֵיתֵיהּ וְשָׁתָן אִינְהוּ כָּסָא דְּקִדּוּשָׁא וּדְאַגַּדְתָּא וְאָכְלֵי יַרְקֵי וּמַצָּה, וְאִיהוּ לֹא אָכִיל וְשָׁתֵי בַּהֲדַיְיהוּ, וְשָׁבִיק לְהוּ לְמִגְמַר סְעֻדָּתַיְהוּ, וּמְבָרְכֵי אִינְהוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִי לֹא יָדְעֵי, יִקְרָא מִלָּה בְּמִלָּה, וְהָדָר אָזִיל לְבֵיתָא אַחֲרִינָא וְעָבִיד הָכֵי, וְהָדָר אָזִיל לְבֵיתֵיהּ וְגָמַר הַלֵּלָא וְשָׁתֵי כָּסָא דְּהַלֵּלָא. וְאִי בָּעֵי לְאַקְדּוּמֵי לְהָנַךְ בָּתֵּי בְּרֵישָׁא, בָּרִיךְ לְהוּ וְלֹא אָכִיל וְלֹא טָעִים וְהָדָר אָזִיל לְבֵיתֵיהּ וּמְקַדֵּשׁ, וְאִם יִרְצֶה יִגְמֹר הַכֹּל בְּבֵיתוֹ וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לְקַדֵּשׁ בַּבָּתִּים הָאֲחֵרִים וְלֹא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמָּהֶם.
סימן תפה - דין מי שנשבע שלא לאכל מצה
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל מַצָּה, סְתָם, (א) אָסוּר לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל פֶּסַח. אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל מַצָּה בְּלֵיל פֶּסַח, (ב) לוֹקֶה וְאוֹכֵל מַצָּה בְּלֵיל פֶּסַח. באר היטב (א) אסור. כיון שחל על מצה דרשות חל נמי על מצה של מצוה. וכופין אותו לשאול על שבועתו. ב''ח ועיין יו''ד סי' רל''ו: (ב) לוקה. דהוי שבועת שוא דאין שבועה חל על דבר מצוה. ואם נשבע על מרור וד' כוסות שבועתו חל כיון שהם דרבנן. וכן אם אמר קונם אכילת מצה עלי בליל פסח אסור דנדר חל על דבר מצוה עיין בי''ד סי' רל''ט. וכופין אותו לשאול על שבועתו או על נדרו כמ''ש ס''ק א' ועח''י. הרב בעל ראש יוסף נסתפק אם כשאמר שבועה שלא אוכל מצה סתם ואח''כ פי' כוונתו דמה שנשבע היינו בליל פסח מה יהא דינו וע' יד אהרן באורך מזה:
סימן תפו - שעור כזית
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א שִׁעוּר כַּזַּיִת, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי (א) כַּחֲצִי בֵּיצָה. הגה: וְיֹאכְלֶנּוּ בְּיַחַד וְלֹא מְעַט מְעַט; וּבִירָקוֹת צָרִיךְ לִמְעֹךְ חֲלַל הָאֲוִיר שֶׁבֵּין הַיָּרָק, וּלְשַׁעֵר שִׁעוּר הַכַּזַּיִת בַּיְּרָקוֹת עַצְמָן וְלֹא (ב) בָּאֲוִיר שֶׁבֵּינֵיהֶם. באר היטב (א) כחצי. והמ''א הכריע דהוי פחות מעט מחצי ביצה ע''ש וכן הכריע הפר''ח ועיין בח''י ובסוף תשובת חוט השני יש להסתפק מי שלא היה לו כ''א פחות מכזית מרור ושרה אותו במים ונתפח ועמד על כזית אם יוצא י''ח כזית אם לאו. ע' יד אהרן: (ב) באויר. ה''ה אם יש חלל במצה אינו מצטרף עפ''ב דעוקצין. מ''א:
סימן תפז - סדר תפלת ערבית של פסח
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א סֵדֶר הַיּוֹם, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה אוֹמֵר שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת, וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת, וּקְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע: אַתָּה בְחַרְתָּנוּ וְכו' וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא (א) קֹדֶשׁ הַזֶּה, וְע''ל סִימָן ת''צ סָעִיף ג', זְמַן חֵרוּתֵנוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְהַשִּׂיאֵנוּ וְחוֹתֵם: מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים; וְאִם אָמַר: מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, (ב) וְחָזַר בּוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, יָצָא אַחֲרֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא (ג) יוֹם טוֹב. וְאִם חָל בְּשַׁבָּת אוֹמֵר: אֶת יוֹם (ד) הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְאֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, וְחוֹתֵם: מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת (ה) וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים; וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת מֵעֵין (ו) שֶׁבַע. באר היטב (א) קודש. ומנהגינו לומר את יום חג המצות הזה זמן חירותינו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים וא''א באהבה מקרא קודש שהרי כבר אמרו ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה אכן כשחל בשבת י''א שאומרין ב' פעמים באהבה ועיין בלבוש הטעם: (ב) וחזר. פירוש שחזר ואמר מקדש ישראל והזמנים: (ג) י''ט. רק שטעה בדבורו והיינו דווקא כשלא הזכיר של י''ט באמצע אבל הזכיר של יו''ט באמצע אפי' חתם של שבת יצא ואם כן אם חתם מקדש ישראל והזמנים אפי' לא הזכיר של יו''ט באמצע יצא עמ''א. ואם חתם בי''ט או בשבת מקדש ישראל יצא ודוקא בתפלה אבל בקידוש לא יצא מ''א ע''ש והח''י חולק ע''ז וכתב דגם בתפלה אפשר דלא יצא ע''ש: (ד) המנוח. ומנהגינו את יום השבת הזה ואת יום חג המצות הזה. עח''י וביד אהרן: (ה) וישראל. ואם חתם מקדש ישראל והזמנים ולא הזכיר שבת א''צ לחזור כנה''ג ומהר''א כהן אבל מהר''ם גלאנט''י ומהר''י אלפנדרי הסכימו דצריך לחזור וכן הסכים הפר''ח עיין יד אהרן: (ו) שבע. דלא נתקנה אלא מפני המזיקין ובפסח הוא ליל שמורים:
ב אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר (ז) מְקַדֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. באר היטב (ז) מקדש. שאין עני בישראל שאין לו יין. ומיהו נ''ל דאע''פ שאין יין בעיר רק בבה''כ אפ''ה לא יקדש בבה''כ דהא דמקדשין בבה''כ הוא רק לקיים מנהג ראשונים ובפסח מעולם לא היה מנהג לקדש בבה''כ מ''א וט''ז כתב אם הוא במקום שאין יין בעיר לכל הקהל רק ליחידים יש לקדש בבה''כ להוציא מי שאין לו יין עיין שם ועיין ח''י:
ג שָׁכַח לוֹמַר אַתָּה בְחַרְתָּנוּ וְאָמַר יַעֲלֶה וְיָבֹא, יָצָא. הגה: וַאֲפִלּוּ הָיָה שַׁבָּת, אִם הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא, יָצָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח). וְאִם אָמַר אַתָּה בְחַרְתָּנוּ וְהִזְכִּיר בּוֹ שַׁבָּת, אֲפִלּוּ הָכֵי צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהַזְכִּירוֹ (ח) בְּיַעֲלֶה וְיָבֹא (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל); מִיהוּ אִם לֹא הִזְכִּירוֹ בְּיַעֲלֶה וְיָבֹא, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר (בֵּית יוֹסֵף). וּשְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁשָּׁכַח לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב בְּשַׁחֲרִית, עַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קכ''ו. באר היטב (ח) ויבא. ורוב האחרונים הסכימו שאין להזכיר שבת ביעלה ויבא והט''ז פסק דאע''ג דבברכת המזון וכן בראש חודש אין להזכיר של שבת ביעלה ויבא מ''מ בתפלת החג יש להזכירו ועיין בו שהאריך בזה והעלה לבסוף אפי' לאותם גדולים שאין מסכימים להזכירו אין למחות בשום אדם אם מזכירו דהא אין כאן ברכה לבטלה אלא הזכרה לחוד ואין הפסד בכך ע''ש:
ד בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח (ט) גּוֹמְרִין הַהַלֵּל בְּצִבּוּר בִּנְעִימָה בִּבְרָכָה תְּחִלָּה וְסוֹף, וְכֵן בְּלֵיל שֵׁנִי שֶׁל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת. הגה: וְכָל זֶה אֵין אָנוּ נוֹהֲגִים כֵּן, כִּי אֵין אָנוּ אוֹמְרִים בַּלַּיְלָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַהַלֵּל כְּלָל. באר היטב (ט) גומרין. וכן הוא ע''פ קבלת האר''י ז''ל:
סימן תפח - דין סדר תפלת שחרית של פסח
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א שַׁחֲרִית נִכְנָסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְקוֹרִים (א) הַזְּמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, וְגוֹמְרִין הַהַלֵּל וּמְבָרְכִין (ב) לִקְרוֹת הַהַלֵּל, וְאֵין מַפְסִיקִין בּוֹ אֶלָּא כַּדֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע, בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְאָדָם נִכְבָּד שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם, וּבֵין הַפְּרָקִים שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם נִכְבָּד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. הגה: וְדַוְקָא בְּב' יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁגּוֹמְרִים בָּהֶם הַהַלֵּל דִּינָא הָכֵי לְעִנְיַן הַפְסָקָה, אֲבָל בְּיָמִים שֶׁאֵין גּוֹמְרִין עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תכ''ב סָעִיף ד'. וְאִם פָּסַק בָּאֶמְצַע וְשָׁהָה אֲפִלּוּ כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. באר היטב (א) הזמירות. ואומרים מזמור שיר ליום השבת די''ט נמי איקרי שבת ד''מ וע''ל סי' נ''א ס''ק י''א מש''ש: (ב) לקרות. ולא לגמור דשמא ידלג תיבה או אות והוי ברכה לבטלה. אחרונים:
ב בַּהַלֵּל, אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה (ג) קוֹרִין כְּאֶחָד. באר היטב (ג) קורין. איידי דחביבא להו יהבי דעתייהו ושמעי אע''ג דבעלמא אמרינן תרי קלא לא משתמעי. ומוציאין רבים י''ח ש''ס. נ''ל דמה''ט המנהג שמקדשין שנים או שלשה או יותר יחד בשבת וי''ט דג''כ חביב עלייהו. ח''י:
ג מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים וְקוֹרִין בָּרִאשׁוֹן חֲמִשָּׁה גַּבְרֵי וְאִם מוֹסִיפִין בְּיוֹם טוֹב עַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן רפ''ב בְּפָרָשַׁת בֹּא מִן מִשְׁכוּ עַד מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאוֹתָם, וּמַפְטִיר קוֹרֵא בְּשֵׁנִי בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וּמַפְטִיר בִּיהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף וְאֵין מַזְכִּירִין גֶּשֶׁם מִכָּאן וָאֵילָךְ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן (ד) קי''ד ס''ג, וְכֵן פּוֹסְקִים מִשָּׁם וָאֵילָךְ מִלִּשְׁאֹל בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. הגה: וְנוֹהֲגִין לוֹמַר בְּכָל יוֹם טוֹב בִּתְפִלַּת מוּסָף פְּסוּקֵי מוּסָף הַיּוֹם אַחַר שֶׁאָמַר עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךְ כָּאָמוּר. באר היטב (ד) קי''ד. דשם פסק רמ''א דהציבור מזכירין במוסף עד שישמעו שהש''ץ אינו מזכיר במוסף אז הם פוסקין במנחה וכתב לבוש וא''ת יכריזו קודם מוסף שלא יאמרו משיב הרוח וי''ל דזה כאלו ממאנים בגשמים ע''ד שאמרו אין מתפללין על רוב גשמים עכ''ל. וכתב המ''א ונ''ל דאם יחיד איחר תפלתו עד אחר שהתפלל ש''ץ מוסף לא יאמר משיב הרוח כיון שכבר פסק הש''ץ ע''ש וכ''כ הח''י:
סימן תפט - סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העמר
וּבוֹ י' סְעִיפִים
א (א) בְּלֵיל שֵׁנִי אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית מַתְחִילִין (ב) לִסְפֹּר הָעֹמֶר, וְאִם שָׁכַח לִסְפֹּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ וְסוֹפֵר כָּל הַלַּיְלָה. וּמִצְוָה (ג) עַל כָּל אֶחָד לִסְפֹּר לְעַצְמוֹ. וְצָרִיךְ לִסְפֹּר (ד) מְעֻמָּד (ה) וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה. וְסוֹפֵר הַיָּמִים (ו) וְהַשָּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר: (ז) הַיּוֹם יוֹם אֶחָד (ח) בָּעֹמֶר, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְשִׁבְעָה יָמִים וְאָז יֹאמַר: הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ (ט) אֶחָד בָּעֹמֶר, וּבְיוֹם שְׁמִינִי יֹאמַר: הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְיוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר, וְכֵן עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְאַרְבָּעָה עָשָׂר יֹאמַר: הַיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת בָּעֹמֶר, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ עַד (י) מ''ט יוֹם. באר היטב (א) בליל. ואומרים המעריבים השייכים לליל שני אף אם חל יום ראשון בשבת דבשאר חגים אם חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני המעריבים של יום ראשון והשניה נדחה מ''מ ביום שני של פסח אומרים לעולם המעריבים השייכים ליומא משום בכור לספירה וכן נוהגין: (ב) לספור. עיין מ''א ובח''י נשים פטורות מספירה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא רמב''ם. ומיהו כבר שווייא עלייהו חובה. מ''א: (ג) על. ואם ירצה שומע הברכה מהש''ץ וסופר לעצמו דכתיב וספרתם שתהא ספיר' לכל א' ואחד וע' מ''א וח''י ואם עבר ושמע הספירה מאחר יצא אם נתכווין שומע ומשמיע פר''ח ע''ש וע' יד אהרן בהגהת ב''י. ופשוט דמותר לספור בכל לשון ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין לה''ק וספר בלה''ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה. מ''א: (ד) מעומד. דכתיב בקמה תחל לספור א''ת בקמה אלא בקומה ובדיעבד אם מנה מיושב יצא. רמב''ם: (ה) ולברך. הא דמברכין על ספיר' זו ולא על ספירת נדה עיין הרדב''ז חלק א' סי' כ''ז ועיין בח''י. והא דאין מברכין זמן אספיר' לפי שליכא שמחה והנאה. אחרונים ועיין ח''י: (ו) והשבועות. ואם ספר הימים לחוד ולא ספר השבועות. או שספר השבועות לבד ולא הימים צריך לחזור ולספור בברכה פר''ח וכ''כ מהר''ש הלוי חא''ח סי' ה' אבל הכה''ג והמ''א והח''י הסכימו דיצא בדיעבד. לכן נ''ל דיספור בלא ברכ' דברכות אינן מעכבות. וכתב עוד הכנה''ג בשם מהר''ש הלוי והסכים עמו שאם מנה בר''ת כגון היום ד' ימים או אם אמר ח' ימים שהוא שבוע אחד ויום אחד יצא י''ח והפר''ח כ' דלא יצא י''ח. אם אמר ארבעים חסר אחת לעומר יצא. מהר''י מולכו יד אהרן: (ז) היום. ולא יאמר שהיום אחרונים. והח''י כתב דמאן שאומר שהיום לא אשתבש עיין שם: (ח) בעומר. וכ''כ הט''ז וגירסת האר''י ז''ל לעומר וכ''כ בשל''ה: (ט) אחד. ולא יאמר אחת כי שבוע לשון זכר. ויאמר לעולם מנין המועט תחלה כגון אחד ועשרים יום ועד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום וזה דרך צחות לה''ק ונוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה ועיין מ''ש הח''י בזה: (י) מ''ט. עיין מ''ש הרא''ש בפ' ע''פ יש מקשים כיון דקרא קאמר תספרו תמשים יום וכו' שכן דרך המקרא כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות א' מונה אותם בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון הא' וכו' ע''ש. דלפ''ז צ''ע מאי בעי בגמ' פרק א' דקידושין דף ל''ח ע''א תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה והא מ' שנה חסר שלשים יום ע''ש. וכפי מ''ש הרא''ש מאי קושיא הא דרך המקרא כך ועיין יד אהרן:
ב אִם טָעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וּבֵרְכוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר, (יא) חוֹזְרִים לִסְפֹּר כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ. וְהַמְדַקְדְּקִים אֵינָם סוֹפְרִים עַד (יב) צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת. באר היטב (יא) חוזרים. דהיינו בלא ברכה. שכנה''ג: (יב) צ''ה. ואם טעה וספר בין השמשות יצא מ''א. ולדעת קצת פוסקים אפילו לכתחלה יש לספור בספק חשיכה ועיין ב''י ובב''ח ובט''ז:
ג הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר (יג) מִבְּעוֹד יוֹם, מוֹנֶה עִמָּהֶם בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם יִזְכֹּר בְּלַיְלָה יְבָרֵךְ וְיִסְפֹּר. הגה: וַאֲפִלּוּ עָנָה אָמֵן עַל בִּרְכַּת הַקָּהָל, אִם הָיָה דַּעְתּוֹ (יד) שֶׁלֹּא לָצֵאת, יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ וְיִסְפֹּר בַּלַּיְלָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א). באר היטב (יג) מבעוד יום. עיין ט''ז ומ''א וח''י. ונ''ל דמותר לספור אחר צאת הכוכבים אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפילו במ''ש. מ''א ע''ש: (יד) שלא. היינו בברכה אבל בספירה עכ''פ מחויב לספור לעצמו כמ''ש בס''ק ג'. וכתב המ''א ודוקא כשהיתה כוונתו שלא לצאת אבל מן הסתם משמע דאין לברך שנית מספק ע''ש וכ''כ הע''ש. אבל משמעות הט''ז בס''ק ו' אינו כן ע''ש. ועיין ח''י ס''ק ט''ו:
ד מִי שֶׁשּׁוֹאֵל אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כַּמָּה יְמֵי הַסְפִירָה בְּזֶה הַלַּיְלָה, יֹאמַר לוֹ: אֶתְמוֹל הָיָה כָּךְ, שֶׁאִם יֹאמַר לוֹ: (טו) הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִמְנוֹת (טז) בִּבְרָכָה; אֲבָל קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כֵּיוָן שֶׁאֵין זְמַן סְפִירָה אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הגה: וּכְשֶׁהִגִּיעַ (יז) הַזְּמַן, אֲסוּרִין לֶאֱכֹל עַד שֶׁיִּסְפֹּר. וַאֲפִלּוּ הִתְחִיל לֶאֱכֹל, פּוֹסֵק וְסוֹפֵר; מִיהוּ אִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק אֶלָּא גּוֹמֵר אֲכִילָתוֹ וְסוֹפֵר אַחַר כָּךְ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְמָאן דְּאָמַר סְפִירָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרַיְתָא). באר היטב (טו) היום. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום לית לן בה. ט''ז ומ''א: (טז) בברכה. אע''ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד. מ''א: (יז) הזמן. צ''ע דהל''ל שחצי שעה קודם הזמן נמי אסור כמ''ש סי' רל''ב ונ''ל דמיירי במקום שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה ואז אין להחמיר קודם זמנו כמ''ש סי' רל''ב. מ''א ועיין ח''י:
ה אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַחֶשְׁבּוֹן, וּפָתַח אַדַּעְתָּא דִּלְסַיֵּם כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁמַע מֵחֲבֵרוֹ, וְשָׁתַק עַד שֶׁשָּׁמַע מֵחֲבֵרוֹ וְסִיֵּם כָּמוֹהוּ, (יח) יָצָא. באר היטב (יח) יצא. משמ' דיעבד אבל לכתחלה לא יברך עד שיהיה לו בירור כמה ימים יש בימי הספירה. ט''ז:
ו אִם פָּתַח וְאָמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אַדַּעְתָּא דְּלֵימָא הַיּוֹם ד', שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁהֵם ד', וְנִזְכַּר וְסִיֵּם בְּה', וְהֵם ה'; אוֹ אִיפְּכָא, שֶׁהֵם ד' וּפָתַח אַדַּעְתָּא דְּלֵימָא אַרְבָּעָה, וְטָעָה וְסִיֵּם בְּה', אֵינוֹ חוֹזֵר (יט) וּמְבָרֵךְ. באר היטב (יט) ומברך. וכן הסכמת אחרונים רק דיספור שנית בלא ברכה ועיין ח''י מ''א:
ז שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ כָּל הַלַּיְלָה, יִסְפֹּר בַּיּוֹם בְּלֹא בְּרָכָה.
ח אִם שָׁכַח לְבָרֵךְ בְּאֶחָד מֵהַיָּמִים, בֵּין יוֹם רִאשׁוֹן בֵּין מִשְּׁאָר יָמִים, סוֹפֵר בִּשְׁאָר יָמִים (כ) בְּלֹא בְּרָכָה; אֲבָל אִם הוּא מְסֻפָּק אִם דִּלֵּג יוֹם אֶחָד וְלֹא סָפַר, יִסְפֹּר בִּשְׁאָר יָמִים בִּבְרָכָה. באר היטב (כ) בלא. ודוקא כשדלג יום שלם דאז לא הוי תמימות אבל אם שכח בלילה וספר ביום מחרתו יש לספור בימים הבאים בברכה לבוש וע''ת וכן נוהגין ומ''ש הבאר היטב אשר לפני בשם הט''ז לא דק ע''ש: כתב השל''ה במקום שיש חבורה שמתפללין מעריב בזמנו ראוי להתחבר להם בימי הספירה כי אז מצוה גוררת מצוה ק''ש בזמנו וספירה בציבור:
ט לֵיל שַׁבָּת וְלֵיל יוֹם טוֹב מְבָרְכִים וְסוֹפְרִים אַחַר (כא) קִדּוּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת; וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, קֹדֶם הַבְדָּלָה אַחַר קַדִּישׁ (כב) תִּתְקַבַּל; וּכְשֶׁחָל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן (כג) שֶׁל פֶּסַח בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, דְּאָז אוֹמֵר קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה בְּפַעַם אַחַת, יֵשׁ לִסְפֹּר קֹדֶם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַכּוֹס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. הגה: וְאִם אֵין לוֹ יַיִן וְצָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יקנה''ז, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רצ''ו. באר היטב (כא) קידוש. משום דעיולי שבת ניחא לן טפי אבל בביתו יספור קודם קידוש כי אסור לאכול קודם ספיר' אחרונים: (כב) תתקבל. וכן נוהגין: (כג) של פסח. אבל יום ב' של פסח אין מקדשין כלל בבה''כ כמש''ל סי' תפ''ז: וכתב הט''ז ונ''ל דבליל י''ט אחרון לעולם יש לספור קודם קידוש די''ט אחרון דהא טפי ניחא למשוך עליו קדושת יום ז' שהוא מן התורה וקדושת יו''ט אחרון הוא דרבנן עכ''ל והח''י כתב שהוא נגד משמעות הרב דמשמע לעולם יש לספור אחר קידוש אם לא כשחל במ''ש וכן נוהגין:
י אָסוּר לֶאֱכֹל (כד) חָדָשׁ אַף בַּזְּמַן הַזֶּה, בֵּין לֶחֶם בֵּין קָלִי בֵּין כַּרְמֶל, עַד תְּחִלַּת לֵיל י''ח בְּנִיסָן; וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַד תְּחִלַּת י''ז בְּנִיסָן. באר היטב (כד) חדש. כתב המ''א העולם סומכין על מ''ש רמ''א דחדש בח''ל מדרבנן ולא גזרו עתה בח''ל כיון שאין אנו סמוכין לארץ ישראל עכ''ל: מ''מ בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו לזהר ע' מ''א וע' ח''י וע' בי''ד סי' רצ''ג בש''ך:
סימן תצ - סדר תפלת יום שני ותפלת חלו של מועד
וּבוֹ ט' סְעִיפִים
א בְּיוֹם שֵׁנִי קוֹרִין בְּפָרָשַׁת אֱמֹר, שׁוֹר אוֹ כֶּשֶׂב עַד סוֹף (א) הָעִנְיָן, וּמַפְטִיר קוֹרֵא כְּמוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמַפְטִיר בִּמְלָכִים בְּפֶסַח דְּיֹאשִׁיָּהוּ, מִוַּיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ עַד וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמוֹהוּ. באר היטב (א) הענין. דהיינו וידבר משה את מועדי ה'. וכתב בשל''ה יש לעשות ביום שני בסעוד' איזה דבר זכר לסעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן:
ב יוֹם ג' שֶׁהוּא חש''מ, עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ, וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא בַּעֲבוֹדָה, וְאִם לֹא אֲמָרוֹ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וְכֵן מַזְכִּירוֹ בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאִם לֹא אֲמָרוֹ (ב) אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וּבְמוּסָף מִתְפַּלֵּל כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בַּמּוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב. הגה: אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְעַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדְּךְ מִפִּי כְּבוֹדְךְ כָּאָמוּר, אוֹמֵר: וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה וְגוֹ', עַד וּשְׁנֵי תְּמִידִין כְּהִלְכָתָן (טוּר). באר היטב (ב) אין. לפי שאינו מחויב לאכול פת ע''ל סי' קפ''ח:
ג נוֹהֲגִים שֶׁבְּיוֹם טוֹב אוֹמֵר: (ג) אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר: אֶת יוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה. וְאָנוּ (ד) אֵין נוֹהֲגִין לוֹמַר מִקְרָא קֹדֶשׁ כְּלָל, לֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בְּחֹל הַמּוֹעֵד (טוּר). באר היטב (ג) את. וכתב המ''א ומכאן ראיה שאין לומר הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב בברכת המזון בחו''ה ע''ש ושמעתי שביו''ט שחל להיות בשבת שי''א הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת טוב ומנוחה לחיי העולם. ח''י: (ד) אין. ועכשיו המנהג לומר את יום מקרא קודש וכן הסכמת האחרונים:
ד כָּל הַיָּמִים שֶׁל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּשְׁנֵי יָמִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל יוֹם טוֹב, קוֹרִים הַהַלֵּל בְּדִלּוּג כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
ה סִימָן הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל שְׁמוֹנַת יְמֵי הַפֶּסַח, מָשַׁךְ, תּוֹרָא, קַדֵּשׁ, בְּכַסְפָּא, פְּסֹל, בְּמַדְבְּרָא, שְׁלַח, בּוּכְרָא; וְזֶה הַסֵדֶר לֹא יִשְׁתַּנֶּה כִּי אִם כְּשֶׁחָל פֶּסַח בְּיוֹם ה', שֶׁבְּיוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא שַׁבָּת קוֹרֵא רְאֵה אַתָּה אוֹמֵר אֵלַי שֶׁהוּא פְּסֹל, וּבְיוֹם א' ב' ג' קוֹרִין קַדֵּשׁ, בְּכַסְפָּא, בְּמַדְבְּרָא.
ו בְּכָל יְמֵי חֹל הַמּוֹעֵד וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים אַחֲרוֹנִים קוֹרִים (ה) הָרְבִיעִי בְּסֵפֶר שֵׁנִי, בְּקָרְבְּנוֹת הַמּוּסָפִין שֶׁבְּפִנְחָס, וּמַתְחִיל וְהִקְרַבְתֶּם עַד סוֹף פִּסְקָא. באר היטב (ה) הרביעי. קאי אחה''מ. וא''א קדיש עד אחר שקר' הרביעי שנשלם מנין הקרואים. ב''י:
ז בְּלֵיל יוֹם טוֹב (ו) הָאַחֲרוֹן מְקַדְּשִׁין עַל הַיַּיִן וְאֵין אוֹמְרִין זְמַן. הגה: וְאוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה וּבַקִּדּוּשׁ: זְמַן חֵרוּתֵנוּ, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן (מַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים). באר היטב (ו) האחרון. פי' בז'. מילה בשמיני אומרים יום ליבשה מה שאין כן בשאר ימים טובים דאין אומרים יום ליבשה אא''כ חלו בשבת לבוש סי' תקפ''ד ומנהגים. ואם חל יום ז' בשבת אומרים ביוצר הפיוטים של שבת חול המועד מפני שאומרים שיר השירים באותו יום ויום ליבשה אומרים קודם שירה חדשה. ואם חל יום אחרון בשבת אומרים יוצר של שבת חול המועד ומהפכין בי''ח לומר הפיוט של יום ז' ואם יש בו מילה אומרים יום ליבשה קודם שירה חדשה עמ''א:
ח מַפְטִירִין בְּיוֹם שְׁבִיעִי וַיְדַבֵּר דָּוִד, וּבְיוֹם שְׁמִינִי עוֹד הַיּוֹם בְּנוֹב לַעֲמֹד.
ט שַׁבָּת שֶׁחָל בְּחֹל הַמּוֹעֵד, עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל כְּדַרְכּוֹ שֶׁל שַׁבָּת, וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבֹא בַּעֲבוֹדָה; וּבְמוּסָף אוֹמֵר סֵדֶר מוּסָף יוֹם חֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא שֶׁמַּזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר: וַתִּתֶּן לָנוּ אֶת יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, וְכֵן אוֹמֵר: אֶת מוּסְפֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, וְחוֹתֵם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים, וּמַפְטִירִים (ז) הָיְתָה עָלַי. הגה: וְאֵין מַזְכִּירִין בְּבִרְכַּת הַהַפְטָרָה לְפֶסַח לֹא בָּאֶמְצַע וְלֹא (ח) בַּחֲתִימָה. וְנוֹהֲגִין לוֹמַר שִׁיר הַשִּׁירִים בְּשַׁבָּת שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, וְאִם שַׁבָּת בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת; וְכֵן הַדִּין בְּסֻכּוֹת עִם קֹהֶלֶת. וְנוֹהֲגִין לוֹמַר רוּת בְּשָׁבוּעוֹת (אַבּוּדַרְהַם). וְהָעָם נָהֲגוּ (ט) שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַל מִקְרָא מְגִלָּה וְלֹא עַל מִקְרָא כְּתוּבִים. באר היטב (ז) היתה. כי תחיית המתים יהא בניסן וגוג ומגוג בתשרי ע''כ מפטירין בניסן העצמות היבשות. ובתשרי בוא גוג. טור: (ח) בחתימה. רק חותם מקדש השבת אבל בשבת חה''מ של סוכות מסיים והזמנים משום דחלוקים במוספין חמיר טפי מ''א. והב''ח נתן טעם דחול המועד סוכות גומרין הלל ואין דומה לר''ח: (ט) שלא. וכן הסכמת האחרונים. וסיים הט''ז כל המברך על מגילות אלו הוא ברכה לבטלה וכן פסק בע''ז וח''י דלא כקצת האחרונים עמ''א וט''ז:
סימן תצא - סדר הבדלה במוצאי יום טוב
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, בֵּין בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְחֹל בֵּין בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, (א) מַבְדִּיל בַּתְּפִלָּה כְּמוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים. באר היטב (א) מבדיל. מי שהתחיל לאכול במוצאי פסח מבעוד יום ונמשך עד הלילה ועדיין לא התפלל והבדיל צ''ע אם מותר לאכול חמץ ונראה שמותר לאכול דכיון שחשכה לילה הוי חול לכל מילי מ''א ע''ש וכ''כ הח''י בפשיטות ע''ש: כתב המנהגים במ''ש חה''מ אין אומרים ויהי נועם ואתה קדוש. ואומרים ויתן לך ע' א''ז:
ב יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר בְּאַתָּה בְחַרְתָּנוּ, וַתּוֹדִיעֵנוּ.
סימן תצב - תענית שני וחמישי ושני אחר המועדים
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א יֵשׁ נוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי (א) וְשֵׁנִי אַחַר הַפֶּסַח, וְכֵן אַחַר חַג הַסֻכּוֹת; וּמַמְתִּינִים עַד שֶׁיַּעֲבֹר כָּל חֹדֶשׁ נִיסָן (ב) וְתִשְׁרֵי, וְאָז מִתְעַנִּים. הגה: מִיָּד שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְעַנּוֹת (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וּבְאַשְׁכְּנַז וְצָרְפַת נָהֲגוּ לְהִתְעַנּוֹת, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּמוֹ (ג) תַּעֲנִית צִבּוּר לִקְרוֹת וַיְחַל (טוּר). באר היטב (א) ושני. שחוששין שמא מתוך משתה ושמחה באו לידי עבירה כמו שמצינו באיוב. (וכ''ש שבקל אדם עובר עבירות באיזה מלאכה דלא הותר בי''ט אלא צורך קצת ואף בחה''מ לא הותר רק דבר אבוד מהקרן ושאין מכוין מלאכתו במועד ואין איש צדיק בארץ וכו' בימים האלו לעבור דת במקצת ח''ץ) אבל בעצרת דאינו אלא יום אחד אין חוששין: (ב) ותשרי. ואף למנהגינו שנוהגין שמותר להתענות בתשרי אחר אסרו חג מ''מ אין קובעין בו תענית בתחלה ומברכין אותו בבה''כ מיד בשבת הראשון שאחר ראש חודש דלא כהגמ''י להמתין עד י''ז לחשון. ומברכין מי שמתענה בה''ב ומי שעונה אמן א''צ קבלה. וכתב המ''א כשיש מילה או חתונה נוהגין לברך במנחה משום מהיות טוב אל תקרא רע ע''ש: (ג) תענית ציבור. ואם אירע ברית מילה מצוה לאכול וא''צ התרה עיין סי' תקס''ו ותקס''ח ויכולים לומר סליחות אפי' אין עשרה מתענים רק שלא יאמרו ת''צ קבעו שו''ת עבודת הגרשוני סי' נ''ז:
סימן תצג - דינים הנוהגים בימי העמר
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא (א) לִשָּׂא אִשָּׁה בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת עַד ל''ג לָעֹמֶר, מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן מֵתוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא; אֲבָל (ב) לְאָרֵס וּלְקַדֵּשׁ, שַׁפִּיר דָּמִי, וְנִשּׂוּאִין נָמֵי, מִי שֶׁקָּפַץ וְכָנַס אֵין עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ. הגה: מִיהוּ מִלַּ''ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ הַכֹּל (ג) שָׁרֵי (אַבּוּדַרְהַם וּבֵית יוֹסֵף וּמִנְהָגִים). באר היטב (א) לישא. וכ' הב''ח ונ''ל דאין חילוק בין נישואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש לו כי כן נהגו שלא לחלק עכ''ל. אבל מהר''ם לונזאנ''י בספר שתי ידות כ' דבזמן שיש סיבה כגון שלא קיים פו''ר או שאין לו מי שישמשו וכיוצא לא חיישינן למנהגא וכן הסכים הפר''ח. והריק''ש בספר ערך לחם כתב דלחזור גרושתו מותר: (ב) לארס. שמא יקדמנו אחר. וכתב המ''א ומותר לעשות גם כן סעודת אירוסין. ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ''מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה דהא אפי' סעודת רשות נוהגין היתר רק לעשות שמחות יתירות בריקודין ומחולות נהגו איסור. מ''א וח''י ע''ש: (ג) שרי. היינו לאותן הנוהגין לספר מל''ג ואילך אבל לדידן שנוהגים איסור תספורת אסור גם כן לישא. ב''ח ולבוש ומנהגים וד''מ: וכתב בתשובת חינוך ב''י שמי שאין לו אשה ובנים שמותר לישא אשה אחר ל''ג בעומר. ובתשו' שבות יעקב ח''ב סי' ל''ה חולק עליו וכתב דחמירא סכנתא שפ''א הקיל חכם אחד להתיר בענין הנשואין ולא עלתה זיווגם יפה עיין שם. מיהו עד ראש חודש אייר מותרין לישא כשם שמותרין לספר כמו שכתב ס''ג מ''א. וכתב במנהגים וב''ח הסכמת אחרונים דאם חל ראש חודש אייר בשבת מותרין הכל לישא באותו שבת אף למנהגינו שאוסרין הכל קודם ראש חודש וכ''כ הח''י עיין שם: וא''ז כתב שזקינו הגאון הנהיג בפראג לאסור בנשואין וכן שלא להסתפר בר''ח רק בל''ג בעומר וערב עצרת דוקא ע''ש. ועיין ט''ז סעיף קטן ב' וכתב הח''י דכל מקום ומקום יתפוס כפי מנהגו ובספק אין להחמיר עיין שם. וכתב הכנה''ג מ''ש בש''ע אין עונשין אותו היינו דוקא בנשואין שעושה מצוה אבל אם נסתפר בימי העומר נוהגין לקנוס ולענוש עיין שם:
ב נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר עַד ל''ג לָעֹמֶר, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאָז פָּסְקוּ מִלָּמוּת, וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד יוֹם ל''ד בַּבֹּקֶר אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם ל''ג עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאָז מִסְתַּפְּרִין בּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כִּדְבָרָיו, אֶלָּא מִסְתַּפְּרִין בְּיוֹם ל''ג וּמַרְבִּים בּוֹ קְצָת (ד) שִׂמְחָה וְאֵין אוֹמְרִים בּוֹ (ה) תַּחֲנוּן (מַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים). וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד ל''ג בְּעַצְמוֹ וְלֹא מִבָּעֶרֶב (מַהֲרִי''ל). מִיהוּ אִם חָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, נוֹהֲגִין לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם ו' לִכְבוֹד (ו) שַׁבָּת (מַהֲרִי''וּ). מִי שֶׁהוּא בַּעַל (ז) בְּרִית אוֹ מָל בְּנוֹ, מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר בַּסְּפִירָה לִכְבוֹד הַמִּילָה. (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים). באר היטב (ד) שמחה. וכתב בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל''ג ונענש עיין שם: (ה) תחנון. גם בערב של יום ל''ב. ובאשכנז המנהג שבשחרית א''א תחנה משא''כ בערב אומרים תחנה וא''כ מ''ש הרב ג''כ דאין להסתפר עד ל''ג בעצמו הוא ע''פ המנהג אשכנזים אבל לאותן הנוהגין שלא לומר תחנה מבערב ה''ה דמותר להסתפר דהא בהא תלי' וכ''כ המי''ט. ח''י: (ו) שבת. זהו דעת מהרי''ו. ומהרי''ל אוסר וכן דעת מקצת אחרונים ומ''מ היכא דנהוג היתר נהוג ואין להחמיר בדינים אלו כמ''ש בסעיף קטן ג'. ח''י: (ז) ברית. ע''ל בב''י סימן תקנ''ט מבואר דבעלי ברית נקראים הסנדקים והמוהל ואבי הבן הנימול אף שאינו מל בעצמו. ומותרים להסתפר בערב קודם כניסה לבה''כ כ''כ במנהגים וכ''כ הח''י והפר''ח דלא כשכה''ג ע''ש וכן נוהגין:
ג יֵשׁ נוֹהֲגִים לְהִסְתַּפֵּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם. הגה: מִיהוּ בְּהַרְבֵּה (ח) מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לְהִסְתַּפֵּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְאוֹתָן לֹא יִסְתַּפְּרוּ מִלַּ''ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִסְתַּפֵּר בְּלַ''ג בָּעֹמֶר בְּעַצְמוֹ. וְאוֹתָן מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהִסְתַּפֵּר מִלַּ''ג בָּעֹמֶר וָאֵילָךְ, לֹא יִסְתַּפְּרוּ כְּלָל אַחַר פֶּסַח עַד ל''ג בָּעֹמֶר. וְלֹא יִנְהֲגוּ בְּעִיר אַחַת (ט) מִקְצָת מִנְהָג זֶה וּמִקְצָת מִנְהָג זֶה, מִשּׁוּם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ (דְּבָרִים יד, א) וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לִנְהֹג הֶתֵּר (י) בִּשְׁתֵּיהֶן. (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). באר היטב (ח) מקומות וכו'. הטעם דלכ''ע נוהגין איסור ל''ג יום וא''כ כשמספרין עד ר''ח אייר ור''ח בכלל נשארו ל''ג יום עד עצרת ואע''פ שמספרין ביום ל''ג וא''כ חסר יום אחד מ''מ קי''ל מקצת היום ככולו וכיון שנהגו איסור במקצת דיו וא''כ אסור להסתפר אפי' בר''ח סיון עד עצרת כ''כ הב''ח: וכתב המ''א אבל במדינה זו נהגו לישא ולהסתפר בשלשה ימי הגבלה לכן נ''ל דלא ישאו ויסתפרו בר''ח אייר ובראשון של ימי הגבלה אמרינן מקצת היום ככולו וכ''מ במהרי''ל עכ''ל ע''ש: (ט) מקצת. פי' שמקצת ב''א לא ינהגו כך ומקצת כך דהוי לא תתגודדו ועיין מ''א שהאריך בסוגי' דיבמות בחילוק דינים שלא תעשה אגודות אגודות ע''ש. מי שנהג לגלח ביום ל''ד כמו שנוהגין בני ספרד ואח''כ נהג להסתפר בל''ג כמנהג אשכנז אין כאן משום לא תתגודדו נ''ש סי' י': (י) בשתיהן. אבל אם נוהג איסור בשתיהן לא הוי ככסיל בחושך הולך כיון דאסתפק ליה הדין וכ''כ המ''א ס''ס זה:
ד נָהֲגוּ (יא) הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה וָאֵילָךְ. באר היטב (יא) הנשים. ה''ה אנשים כנה''ג ולאחר שספרו מותר במלאכה תיכף. ט''ז ע''ש:
סימן תצד - סדר תפלת חג השבועות
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א בְּיוֹם חֲמִשִּׁים לִסְפִירַת הָעֹמֶר הוּא חַג (א) שָׁבוּעוֹת, וְסֵדֶר הַתְּפִלָּה כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח, אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים: אֶת יוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ, וְגוֹמְרִים הַהַלֵּל, וּמוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים וְקוֹרִים בָּרִאשׁוֹן חֲמִשָּׁה מִבַּחֹדֶשׁ (ב) הַשְּׁלִישִׁי עַד סוֹף הַסֵדֶר, וּמַפְטִיר קוֹרֵא בַּשֵּׁנִי וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים וּמַפְטִיר (ג) בְּמֶרְכָּבָה דִּיחֶזְקֵאל, וּמְסַיֵּם בַּפָּסוּק וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ. באר היטב (א) שבועות. עיין מ''א במ''ש דלכ''ע נתנה התורה ביום נ''א לספירה למה קבע הש''י חג השבועות לדורות ביום נו''ן לספירה ע''ש ועח''י. ומהרש''א בח''א פרק א' דע''א בסוגי' שמים וארץ נוגעין בעדותן וכו' הקשה גם כן קושי' זו ומתרץ שם דכוונת הש''י בזה להורות דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן ע''ש. ועפ''ז אמרתי דזהו כוונת רב יוסף דביומא דעצרת' עבדי ליה עגל' תלת' אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוק' עכ''ל עיין בפסחים פא''ד. דראוי לדקדק בו טובא. חדא מאי האי לישנא דקאמר אי לאו האי יומ' דקא גרי' דמשמע דיומ' קא גרים. הו''ל למימר אי לאו מתן תורה. ועוד אי לאו מתן תורה הוי מחזיר העולם לתוהו ובוהו דאמרינן התנ' הקב''ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזירן לתוהו ובוהו. ועוד אחרי שהיה רב יוסף עניו מכל אדם כדאמרינן בסוף סוט' משמת רבי בטלה ענוה א''ל רב יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא ע''ש. וכאן התפאר דמחמת נתינת התורה הוא עדיף משאר אינשי אין זה מגדר ענוה. ולפי מ''ש היה כוונתו כך מה דאמר אי לאו האי יומא וכו' דידוע מה שאמרו חז''ל ענוה מביאה לידי יראת חטא. וא''כ ר''י היה במעלה שהיה עניו היה גם כן במעלה שיראת חטאו קודם לחכמתו. וזהו שאמר ביומא דעצרת' ר''ל ביום נו''ן עביד ליה עגל' תלתא ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים ר''ל אי לא היה יומא דעצרת' בהאי יומא אלא ביום נ''א לספירה לא היה מוכח דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן ולא היה מעלה שלי כלום וכמה יוסף איכא בשוקא אבל השתא דיומא דעצרתא הוא ביום נו''ן ונתינת התורה היה ביום נ''א קשה הקושי' וצריך לתרץ כמ''ש המהרש''א ודו''ק וכתבו האחרונים שמאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו תמימות ימי הספירה: (ב) השלישי. כתב המ''ב סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות. ובשבת פ' יתרו קורין בטעם התחתון ואז הוי לא תרצח סוף פסוק וקורא הצד''י בקמ''ץ. וה''ה שאר סופי פסוקים או אתנחת'. וכשקורין בטעם העליון אז קורא לא תרצח הצד''י בפתח ע''ש ועיין הלק''ט ס''פ. ובספר אור תורה כתב היחיד קורא התחתון ובצבור קורא העליון וכ''כ הכותב בע''י בירושלמי פ''ז דשקלים ע''ש. כתב הט''ז וז''ל מה שנוהגין במדינות אלו לקרות פסוק ראשון ואח''כ מתחילין אקדמות יש לתמוה היאך רשאים להפסיק וכו' ושמעתי מקרוב שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שיתחיל הכהן לברך על קריאת התורה וכן ראוי לנהוג בכל הקהלות גם ביציב פתגם שאומרים ביום שני אחר פסוק ראשון של הפטרה ראוי לנהוג כן עכ''ל ט''ז. אבל בתש''א חא''ח סי' י' האריך לקיים את המנהג ושאין כח ביד שום אדם לשנות המנהג וכן הסכים הח''י ע''ש (וכן הסכים בספר א''ר וע''ש לענין אמירת ארכין כפי מ''פ): (ג) במרכבה. ונהגו להפטיר דוקא גדול וחכם וכתב א''ז ואומרין אותו בעמידה:
ב בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי קוֹרִים בְּפָרָשַׁת כָּל (ד) הַבְּכוֹר עַד סוֹף סִדְרָא, וּמַפְטִיר קוֹרֵא כְּמוֹ אֶתְמוֹל וּמַפְטִיר בַּחֲבַקוּק מִן וְה' בְּהֵיכָל קָדְשׁוֹ עַד לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי. באר היטב (ד) הבכור. ואם חל בשבת מתחילין עשר תעשר:
ג אָסוּר לְהִתְעַנּוֹת (ה) בְּמוֹצָאֵי חַג הַשָּׁבוּעוֹת. הגה: וְאֵין אוֹמְרִים (ו) תַּחֲנוּן מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן עַד ח' בּוֹ, דְּהַיְנוּ אַחַר אִסְרוּ חַג (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי הִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּמִנְהָגִים). וְנוֹהֲגִין לִשְׁטֹחַ (ז) עֲשָׂבִים בְּשָׁבוּעוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַבָּתִּים, זֵכֶר לְשִׂמְחַת מַתַּן תּוֹרָה. וְנוֹהֲגִין בְּכָל מָקוֹם לֶאֱכֹל מַאַכְלֵי (ח) חָלָב בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שָׁבוּעוֹת; וְנ''ל הַטַּעַם שֶׁהוּא כְּמוֹ הַשְּׁנֵי תַּבְשִׁילִין שֶׁלּוֹקְחִים בְּלֵיל פֶּסַח, זֵכֶר לַפֶּסַח וְזֵכֶר לַחֲגִיגָה, כֵּן אוֹכְלִים מַאֲכַל חָלָב וְאַחַר כָּךְ מַאֲכַל בָּשָׂר וּצְרִיכִין לְהָבִיא עִמָּהֶם ב' לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁהוּא בִּמְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, וְיֵשׁ בָּזֶה זִכָּרוֹן לְב' הַלֶּחֶם שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין בְּיוֹם הַבִּכּוּרִים. באר היטב (ה) במוצאי. מפני כשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר שבת. והנשים מותרות במלאכה באסרו חג. ש''ג מ''א וע' יד אהרן: (ו) תחנון. וגם אין מתענין. אחרונים: (ז) עשבים. ואם חל ביום א' שוטחין בכניסת שבת מהרי''ל. אבל המנהג ששוטחין בי''ט ע' מ''א ונוהגין גם כן להעמיד אילנות בבה''נ זכר (שנידונו) [שנידונין] על פירות האילן ויתפללו עליהם. וכתבו האחרונים בשם של''ה מה שנוהגים לחלק עשבים בבה''כ לא יחלקו עד אחר תפלת י''ח כדי שיוכל לברך דאסור להפסיק מברוך שאמר עד אחר י''ח עכ''ל והח''י כתב שמותר לברך על הריח בין הפרקים ע''ש. צריך לטבול בערב שבועות. כל מי שלא ישן בלילה כלל ועוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק. ובבוקר אין לברך ענט''י ולא על טלית קטן. וברכת התורה צריך לברך אך הרוצה לצאת ידי ספק ישמע ברכת התורה מאחר ויתכוין לצאת י''ח מ''א ע''ש. ועיין סי' רל''ה דצריך לקרות ק''ש אחר צ''ה כיון שאין קורא על מטתו. ליל שבועות אסור בזווג ואם חל ליל טבילתה ישמש. ספר הכונות: (ח) חלב. יש הרבה טעמים ומ''כ הטעם בזוהר דאותן ז' שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה מנידתה וידוע דדם נעכר ונעשה חלב. והיינו מדין לרחמים ומנהג אבותינו תורה היא. אך יש ליזהר שלא יבאו לידי איסור ועיין בי''ד סי' פ''ט דא''צ להפסיק בבה''מ אם אינו אוכל גבינה קשה. ויזהר ליקח מפה אחרת עכ''ל מ''א ובשכנה''ג כתב אני נוהג לאכול דבש וחלב ומברך ברכת המזון ואוכל בשר וכ''כ של''ה. וע''ל סי' תק''ה דחלב שנחלב בי''ט ע''י עכו''ם יש לנהוג בו איסור ואין לשנות אלא ביום טוב שני יש להתירו וכן הסכמת הט''ז והמ''א שם דלא כמהרש''ל שהתיר וכ''כ בתשובת חוט השני סי' ל''א ובתנ''ש סי' ל''ו וסיים מ''מ אם הייתי במקום שנוהגין היתר לא הייתי מוחה בידם. כתב א''ז בשם הכלבו דבשבועות יש נוהגין לאכול גבינה בסעודת מנחה אף שאין ו' שעות מסעודת שחרית ובלבד שירחץ פיו ויחצוץ שיניו להוציא הבשר ועיין ח''י. אין להתענו' בשבועות אפילו תענית חלום מהרי''ל והאחרונים. וכתב המ''א כשאופה פת עם החמאה יזהר להסיק התנור יפה וגם מרדה צריך חדשה דלא כקצת נשים שמהפכין אותה על צד השני ע''ש. ושמעתי שאוכלים חלב ואח''כ בשר דלא כמו שעשו המלאכים אצל אברהם שאכלו בשר בחלב שבעבור זה נתנה התורה לישראל ודו''ק: