בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - אורח חיים (מ)



  הלכות תפילין

             סימן כה - דיני תפלין בפרטות
             סימן כו - דין מי שאין לו אלא תפלה אחת
             סימן כז - מקום הנחתן ואפן הנחתן
             סימן כח - דיני חליצת התפלין
             סימן כט -
             סימן ל - זמן הנחתן
             סימן לא - דין תפלין בשבת ויום טוב
             סימן לב - סדר כתיבת התפלין
             סימן לג - דין תקוני התפלין ודין הרצועות
             סימן לד - סדר הנחת הפרשיות בתפלין והמהדרים אשר להם ב' זוגות תפלין
             סימן לה - דין מנין השטין
             סימן לו - דקדוק כתיבתן
             סימן לז - זמן הנחת התפלין
             סימן לח - מי הם חיבין בתפלין והפטורים
             סימן לט - מי הם הכשרים לכתב תפלין ולקנות מהם
             סימן מ - דין איך לנהג בקדשת התפלין
             סימן מא - הנושא משאוי איך ינהג בתפלין
             סימן מב - אם מתר לשנות תפלין של יד לשל ראש
             סימן מג - דין איך להתנהג בתפלין בהכנסו לבית הכסא
             סימן מד - אסור שנה בתפלין
             סימן מה - דין תפלין בבית הקברות ובית המרחץ




הלכות תפילין




סימן כה - דיני תפלין בפרטות
ובו יג סעיפים
א
 
אַחַר שֶׁלָּבַשׁ טַלִּית מְצֻיָּץ, (א) יָנִיחַ תְּפִלִּין, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ. וְהַמְנִיחִים כִּיס הַתְּפִלִּין וְהַטַּלִּית לְתוֹךְ כִּיס אַחַת צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָנִיחוּ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהֶם תְּחִלָּה וְיִצְטָרֵךְ לַהֲנִיחָם קֹדֶם הַטַּלִּית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת: הגה: מִיהוּ אִם תְּפִלִּין מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ וְאֵין לוֹ צִיצִית אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל הַצִּיצִית אֶלָּא מֵנִיחַ תְּפִלִּין וּכְשֶׁמְּבִיאִים טַלִּית מְעַטְּפוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

 באר היטב  (א) יניח תפילין. הרב בשיורי כנה''ג פסק דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין דציצית קודם ע''ש. והמחבר בני חייא וע''ת והלקט ח''א סי' נ''ד ובתשו' יד אליהו סי' מ''א והיד אהרן. כולם כאחד חלקו עליו ופסקו דתפילין קודם ע''ש. אם מחויב להחזיר על הפתחים כדי לקנות תפילין וציצית תנינא בירושלמי דפאה דאינו מחויב ע''ש. ע''ת:


ב
 
מִי שֶׁהוּא זָהִיר בְּטַלִּית קָטָן יִלְבְּשֶׁנּוּ, וְיָנִיחַ תְּפִלִּין בְּבֵיתוֹ, וְיֵלֵךְ לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁם יִתְעַטֵּף (ב) בְּטַלִּית גָּדוֹל: הגה: וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לְהִתְעַטֵּף אַף בְּטַלִּית גָּדוֹל קֹדֶם וּלְבָרֵךְ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ הַתְּפִלִּין וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת.

 באר היטב  (ב) בטלית גדול. ואז אפי' בא לידו הטלית קודם שהניח תפילין א''צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן מ''א. ועי' הרדב''ז סי' ל''ו. כ' בתשו' מהר''ם מלובלין סי' ל''ד א' נתקשר עצמו בקנס לילף לתהלים קודם אור הבוקר ועתה רוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילף לבה''כ בציצית ותפילין הרשות בידו לחזור דדמי לנדרי שגגות. וכ''ה בכוונת שמה''ט לא היה האר''י מיו''ד ראשונים מפני שהם היו משכימים קודם אור הבקר והוא לא רצה לילף לבה''כ בלא תפילין. וא''ל ה''ל לצאת מבה''כ כשיאיר היום ויניח תפילין י''ל דאדהכי והכי יגמרו הקהל ברכות השחר לכן מוטב לבטולי הא מקמי הא וכתב המ''א ונ''ל דצריף התרה. ועיין בתשו' נחלת שבעה סי' ו' (ובספר אליהו רבה מביא בשם כנה''ג דאפי' כשיש מבואות מטונפות יניחם בביתו ויכסה התפילין וכן משמע בתשו' מ''ע סי' נ''ט ובזוהר פ' ואתחנן ופ' שלח לף):


ג
 
הָרֹא''שׁ הָיָה מְסַדֵּר הַבְּרָכוֹת עַד עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה, וְאָז הָיָה מֵנִיחַ תְּפִלִּין וּמְבָרֵךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה.


ד
 
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ תְּפִלִּין עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה:


ה
 
יְכַוֵּן בַּהֲנָחָתָם שֶׁצִּוָּנוּ הָקָּבָּ''ה לְהָנִיחַ אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּד שְׁמוֹ וִיצִיאַת מִצְרַיִם עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב, וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר נִסִים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ, וִישַׁעְבֵּד לְהָקָּבָּ''ה הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַּמֹּחַ וְגַם הַלֵּב שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּאֲווֹת וְהַמַּחְשָׁבוֹת, וּבָזֶה יִזְכֹּר הַבּוֹרֵא וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו וְיָנִיחַ שֶׁל יָד (ג) תְּחִלָּה וִיבָרֵךְ (ד) לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, וְאַחַר כָּךְ יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא יְבָרֵךְ כִּי אִם בְּרָכָה אַחַת לִשְׁתֵּיהֶם: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין אֲפִלּוּ לֹא הִפְסִיק בֵּינְתַיִם (הָרֹא''שׁ הל' תְּפִלִּין) וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּבָרְכִין (ה) ב' בְּרָכוֹת וְטוֹב לוֹמַר תָּמִיד אַחַר הַבְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (מַהֲרִ''י בֵּן חָבִיב אָגוּר סי' ל''ח).

 באר היטב  (ג) תחלה. עיין הרמ''ע מפאנו סי' ק''כ ובתשו' דרכי נועם חלק א''ח סי' ג' שהאריף אם ברכות תפילין צריף להיות מעומד: (ד) להניח תפילין. הלמ''ד בדגש. ל''ח. ועל מצות יש לברף הוא''ו בפתח ל''ח אות כ''ו וכ''כ המ''א. אבל הט''ז כתב בשם אחיו הר''י הלוי שיאמר הוא''ו בחול''ם לשון רבים דהוי תרי מצות דקאי אתרוייהו על של ראש ושל יד דאיתא בש''ס תפלה של יד אינו מעכב ש''ר וש''ר אינה מעכבת של יד מוכח מזה דב' מצות הם דאי הוי מצוה אחת היו מעכבות זו את זו כדתנן גבי ציצית ד' ציצית מעכבות זה את זה מפני שהם מצוה אחת למידין מזה גבי ציצית מברף מצות ציצית בפתח מפני שהן מצוה אחת. ובתפילין מברף מצות בחולם שהן ב' מצות. וה''ה נמי אם אין לו אלא של ראש לבד יברף בפתח ע''ש: (ה) שני ברכות. עיין הלק''ט ח''א סי' צ''ד:


ו
 
אִם פָּגַע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה צָרִיךְ לְהַעֲבִיר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל רֹאשׁ.


ז
 
יְבָרֵךְ (ו) לְהָנִיחַ בְּקָמָ ''ץ תַּחַת הַהֵ '' א, וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ.

 באר היטב  (ו) להניח בקמץ. בלבוש ול''ח אות נ''ד ומהר''ם דלנזואנו חלקו על המחבר וס''ל לברף בפתח:


ח
 
כָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן (פֵּרוּשׁ קֹדֶם וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי פֵּרוּשׁוֹ רָץ וְהִקְדִּים לְפָנָיו) לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁל יָד אַחַר הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת, קֹדֶם קְשִׁירָתָם, שֶׁקְּשִׁירָתָם זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן הגה: וְכֵן בְּשֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם (ז) שֶׁמְּהַדְּקָן בְּרֹאשׁוֹ. (טוּר).

 באר היטב  (ז) שמהדקן. בראשו היינו ג''כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה. ב''ח מ''א:


ט
 
אָסוּר לְהַפְסִיק (ח) בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְאִם הִפְסִיק מְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ (ט) עַל מִצְוַת תְּפִלִּין: הגה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִין לְבָרֵךְ ב' בְּרָכוֹת אַף אִם לֹא הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ לְהָנִיחַ וְגַם עַל מִצְוַת (ד''ע).

 באר היטב  (ח) בדיבור. אפילו בלשון הקודש. באר שבע וכנה''ג וע''ת. וכתב בספר ברכת אברהם ל''ד דיבור אלא אפי' הניח תפילין של יד בבית אחד והלף להניח של ראש בבית אחר אע''פ שבשעת הברכה היה דעתו בכף צריף לברף וכ''כ שכנה''ג וע''ת כתב עליו וצ''ע למעשה ע''ש. אם רמז בעיניו וקורץ באצבעותיו הוי הפסק בין תפלה של יד לתפלה של ראש הלק''ט ח''א סי' נ''ז. אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור. אי אמרינן הכא קלוטה כמי שהונחה דמיא עיין הלק''ט ח''ב סי' מ''ב. מי שהניח תפילין של יד וכורף ג' כריכות העליונות ולא בירף וסח בנתיים מברף שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברף שתים הלק''ט ח''ב סי' קי''ט: (ט) על מצות. וצריך למשמש על של יד כשאומר שנית להניח. ט''ז:


י
 
אִם סָח (י) לְצֹרֶךְ תְּפִלִּין אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, אִם שָׁמַע קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ לֹא יַפְסִיק לַעֲנוֹת (יא) עִמָּהֶם, אֶלָּא שׁוֹתֵק וְשׁוֹמֵעַ וּמְכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמְרִים.

 באר היטב  (י) לצורך תפילין. ולכתחלה אסור. מיהו אי לא סגי בלא''ה מותר להסיח. מ''א: (יא) עמהם. ואפי' לענות אמן על ברכת תפילין שבירך אחר לעצמו אסור דבר שמואל סי' קמ''ב. ואם פסק וענה מחלוקת בין הפוסקים אם חוזר ומברך וט''ז פסק דא''צ לחזור ולברך וכ''כ דבר שמואל שם ועיין בתשובת פנים מאירות חלק א''ח סי' י' וכ' המ''א ומ''מ משמע דהמניח בחול המועד בלא ברכה רשאי לענות. דליכא איסור אלא משום שגורם ברכה והכא אין כאן ברכה ע''ש. לפי''ז מותר לענות קדיש וקדושה ואמן בין תפלה לתפלה בתפילין דר''ת הואיל ואין מברכין עליהם. וכ''כ בהדיא בתשובת דרכי נועם חלק א''ח סי' י': גם נ''ל אם חבירו מברך על התפילין והוא מכוון לצאת בברכת חבירו וגם חבירו מכוון להוציאו דרשאי לענות קדיש וקדושה וק''ל. אבל שיחת חולין לעולם אסור וכ''כ בדרכי נועם שם ועיין בע''ת ס''ק י''ב. ועיין סי' ל''א ס''ק ג' מש''ש:


יא
 
אַחַר שֶׁקָּשַׁר שֶׁל יָד עַל הַזְּרוֹעַ, יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיִּכְרֹךְ (יב) הָרְצוּעָה סְבִיב הַזְּרוֹעַ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ (יג) מֵהַתִּיק, עַד שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּה שֶׁל יָד מוּנַחַת: הגה: וְאַף אִם שְׁנֵיהֶם לְפָנָיו חוּץ לַתִּיק לֹא יְתַקֵּן לִפְתֹּחַ הַתְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ עַד אַחַר הֲנָחָה שֶׁל יָד (מַהֲרִי''א וּמַהֲרִ''י בֶּן חָבִיב) יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב לְהָנִיחַ שֶׁל יָד מְיֻשָּׁב וְשֶׁל רֹאשׁ (יד) מְעֻמָּד (אָגוּר בְּשֵׁם הַזֹּהַר סי' פ''ד) וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ כֵן אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן מְעֻמָּד.

 באר היטב  (יב) הרצועה. ובכוונות איתא שהאר''י ז''ל כרך קודם שהניח של ראש וע''ל סימן כ''ז ס''ק ט''ו מש''ש: (יג) מהתיק. ויניחם בתיק באופן שא''א לשל ראש שיבא קודם. ט''ז. הכנה''ג כתב בשם רבו דאין קפידא אלא כשמניח עצמו מוציאה מן התיק קודם שיניח של יד אבל אדם אחר בעוד שחבירו מניח תפלה של יד מוציאה ומתיר לו תפילין של ראש אין קפידא ע''ש. ועיין בספר משנת חשידים דף נ''ז ובע''ת: (יד) מעומד. כתב הכנה''ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי קבלה וזוהר חולקין עם הגמרא הלך אחר הגמ' והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג''כ. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע''פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ע''ש ובמ''א:


יב
 
אִם מֵנִיחַ תְּפִלִּין כַּמָּה פְּעָמִים בָּיוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל פַּעַם. נִשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָם וּמְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן צָרִיךְ (טו) לְבָרֵךְ: הגה: וְאִם מַחֲזִיר אַחַת מֵהֶם מְבָרֵךְ כְּמִי שֶׁמֵּנִיחַ תְּפִלָּה אַחַת כְּדִלְקַמָּן סי' כ''ו (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) הֵזִיזָם מִמְּקוֹמָם אַדַּעְתָּא לְהַחֲזִירָם מִיָּד, צָרִיךְ לְבָרֵךְ: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (טז) שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ (טוּר סי' ח') וְהָכִי נָהוּג וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ח' (סָעִיף י''ד) מִי שֶׁמֵּנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּבֵרַךְ, וּבִתְחִלַּת (יז) הַהִדּוּק נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל יָד, וְהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר אַחֵר, אָמְנָם לֹא הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אִם הֻתַּר שֶׁל יָד קֹדֶם הֲנָחַת שֶׁל רֹאשׁ, מְהַדְּקָן, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אֲבָל אִם הֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר שֶׁל יָד, מְהַדֵּק וּמְבָרֵךְ. מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שְׁאוּלִין, וְלֹא עַל (יח) גְּזוּלִין.

 באר היטב  (טו) לברך. ושל''ה כתב דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע''מ להחזירן. מ''א (ובס' אליהו רבה פסק כדעת הש''ע והביא ראיה לדבריו ע''ש): (טז) לברך. אבל אם חולצן ליכנס לבית הכסא צריך לברך לכ''ע דהא אין רשאי לילך בהם לבה''כ ואידחי ליה וה''ה אם לא היה בדעתו לחזור מיד צריך לברך ב''ח ע''ת ט''ז. וכתב המ''א ואפשר לומר דכשבה''כ אינו רחוק כמו בה''כ שלהם שהיו בשדה א''צ לברך וא''כ אין חילוק בין בה''כ למקום אחר ולכן סתם רמ''א כאן ע''ש. ודע הא דכתב רמ''א וי''א וכו' קאי נמי אהא אם מסירן לגמרי כי לענין זה שוה אם הזיזן ממקומם או הסירן לגמרי. ע''ת: (יז) ההדוק. ר''ל קודם שנעשה המצוה כתקונה מש''ה א''צ לחזור ולברך דעשיית הקשר אינו הפסק כיון שהוא מענין המצוה: (וכתב ט''ז מזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אבל אם אחר ההדוק התפילין על הזרוע ונעשה המצוה כתקונה ואחר כך נפסק הקשר משמע דצריך לברך וט''ז חולק ופסק דכל זמן שלא הניח תש''ר עדיין עוסק במצוה של יד כי א''א לו להניח ש''ר קודם ש''י ולא נגמר עדיין המצוה של יד ולא גרע ממ''ש הש''ע אם הותר של יד קודם הנחת של ראש א''צ לברך ה''ה נמי אם נפסק ג''כ א''צ לברך דהותר ונפסק שוים הם ע''ש. וכ''פ המ''א וכ' דלפי מ''ש בס''ק ט''ו בשם של''ה משמע דאפילו בנפסק אחר הידוק דא''צ לברך וכ''פ בתשובת הלק''ט ח''ב סי' ק''כ ע''ש. ועיין ע''ת ובנחלת צבי ומ''ש היד אהרן: (יח) גזולין. דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכתב ט''ז אפי' ביאוש ושינוי רשות לא מהני. ובשואל שלא מדעת מותר גם בתפילין כמו בטלית אך יקפלם כבראשונה. תשובת בנימין זאב סי' רצ''ט הובא בכנה''ג בני חייא ובע''ת:


יג
 
(יט) נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ תְּפִלִּין עַד אַחַר קְדֻשַּׁת וּבָא לְצִיּוֹן. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב עַל צַד הַקַּבָּלָה שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ (תְּפִלִּין) עַד שֶׁאָמַר בָּהֶם (כ) שָׁלֹשׁ קְדֻּשּׁוֹת וְאַרְבַּע קַדִּישִׁים דְּהַיְנוּ לְאַחַר ק''י וְהָכֵי נוֹהֲגִים הַמְדַקְדְּקִים (פֶּתַח עֵינַיִם ס' הַמּוּסָר פ''ד) וּבְיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְחָלְצָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ סֵפֶר תּוֹרָה (כא) וְיַנִּיחוּהוּ בַּהֵיכָל: הגה: וְהַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין הַתּוֹרָה לְאַחַר וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל אֲבָל לְפִי מִנְהַג מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁמַּכְנִיסִים הַתּוֹרָה מִיָּד לְאַחַר הַקְּרִיאָה אֵין לְחָלְצָם רַק כְּמוֹ בִּשְׁאָר יָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וּבְיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ חוֹלְצִים אוֹתָם קֹדֶם תְּפִלַּת (כב) מוּסָף: הגה: וְהוּא הַדִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאוֹמְרִים בְּמוּסָף (כג) קְדֻשַּׁת כֶּתֶר. מִיהוּ נוֹהֲגִים לְסַלְּקָם קֹדֶם מוּסָף בְּכָל מָקוֹם (בֵּית יוֹסֵף):

 באר היטב  (יט) נהגו העולם. ויש שאין משהין יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם מ''א. והאר''י ז''ל לא חלץ עד אחר ע''כ נקוה. וביום של מילה אין לחלוץ עד אחר המילה. מ''א: (כ) ג' קדושות. ט''ס הוא וצ''ל ג' קדישים וד' קדושות. וארבע קדושות הם. ברכו את ה' חדא. וקדושה שפה ברורה שניה. וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ובמקומות שאומרים קדיש יתום אחר עלינו המה ג''כ ארבע קדישים עיין במט''מ. ובשל''ה ובע''ת: (כא) בהיכל. סי' לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. והחולץ קודם לכן לא יחלוץ בפני ס''ת אלא יסלק לצדדין. מט''מ רש''ל מ''א: (כב) מוסף. אחר חזרת ס''ת בהיכל ובח''ה יש לחולצן קודם ההלל והש''ץ אחר ההלל ובחה''מ של סוכות אף הש''ץ קודם ההלל מ''א עיין בשכנה''ג הנוהגין ללבוש כל היום יחזור וילבוש בר''ח אחר תפלת מוסף אבל בח''ה לא יניחם לגמרי אפי' במנחה. הרמ''ע: (כג) קדושת כתר. פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים בקצת מדינות כתר יתנו לך לכן אין ראוי להיות כתר של תפילין עליו. וכתב ט''ז דהנוהג כן שאינו חולץ במוסף אין לו עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר יתנו לך. ושמעתי בשם גדול אחד שלא היה חולצם במוסף ע''ש:





סימן כו - דין מי שאין לו אלא תפלה אחת
ובו ב' סעיפים
א
 
אִם אֵין לוֹ אֶלָּא תְּפִלָּה אַחַת מֵנִיחַ אוֹתָהּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ, שֶׁכָּל אַחַת מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּיהֶם וְיֵשׁ לוֹ (א) שׁוּם אֹנֶס שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָנִיחַ אֶלָּא אַחַת, מֵנִיחַ אוֹתָהּ שֶׁיָּכוֹל.

 באר היטב  (א) שום אונס. כגון שצריך לצאת לדרך ואינו יכול להתעכב להניח של יד מניח של ראש לבד. כ''כ הרא''ש ועיין מ''א:


ב
 
אִם אֵינוֹ מֵנִיחַ אֶלָּא שֶׁל רֹאשׁ לְבַד, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין לְבַד: הגה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִים לְבָרֵךְ בְּכָל יוֹם ב' בְּרָכוֹת יְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ לְבַד שְׁתֵּי בְּרָכוֹת וְאִם הֵנִיחַ שֶׁל יָד לְבַד מְבָרֵךְ לְהַנִּיחַ לְבַד (טוּר):




סימן כז - מקום הנחתן ואפן הנחתן
ובו יא סעיפים
א
 
מְקוֹם הֲנָחָתָן שֶׁל יָד בִּזְרוֹעַ (א) שְׂמֹאל בַּבָּשָׂר הַתּוֹפֵחַ שֶׁבָּעֶצֶם שֶׁבֵּין (ב) הקובד''ו וּבֵית הַשֶּׁחִי, וְיַטֶּה הַתְּפִלָּה מְעַט לְצַד הַגּוּף בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁיָּכֹף זְרוֹעוֹ לְמַטָּה יִהְיוּ כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְנִמְצָא מְקַיֵּם וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל לְבָבֶךָ: הגה: וְצָרִיךְ לְהָנִיחַ בְּרֹאשׁ הָעֶצֶם הַסָּמוּךְ (ג) לקובד''ו אֲבָל לֹא בַּחֲצִי הָעֶצֶם הַסָּמוּךְ לַשֶּׁחִי (סְמַ''ק) גִּדֵּם שֶׁאֵין לוֹ יָד (ד) רַק זְרוֹעַ יָנִיחַ בְּלֹא בְּרָכָה (תּוֹסָפוֹת פ' הַקֹמֶץ כָּתְבוּ דְּגִדֵּם חַיָּב וּבְאוֹר זָרוּעַ כָּתַב דְּפָטוּר).

 באר היטב  (א) שמאל. ואם הניח בימינו אפילו בדיעבד לא יצא. חוט השני סי' כ''ח: (ב) הקובד''ו. בל''א עלינבוג''ין: (ג) לקובד''ו. ויש להניח התפילין על בשר התופח. עיין מ''א: (ד) רק זרוע. מי שנקטעה ידו שמאלית פטור מלהניח בימין תשובת רמ''א סימן קנ''ב. ובתשובת שבות יעקב ח''א סימן ג' חולק והעלה להלכה דיש להניח הגידם שאין לו יד רק זרוע. או מי שנברא בידו אחת והיא הימנית להניח על ימינו ויברך שתים על של ראש ויצא לכו''ע ע''ש ועיין כנה''ג ובתשו' חות יאיר סי' קס''ז ובמ''א ס''ק ג'. ובבית יעקב סי' קמ''ט:


ב
 
הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן שֶׁיְּהֵא (ה) הַיּוֹ''ד שֶׁל קֶשֶׁר תְּפִלָּה שֶׁל יָד לְצַד הַלֵּב, וְהַתְּפִלָּה עָלָיו לְצַד חוּץ. יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תָּזוּז יוֹד שֶׁל הַקֶּשֶׁר מֵהַתְּפִלָּה.

 באר היטב  (ה) יו''ד. בזוהר פ' פנחס מחמיר מאוד בזה:


ג
 
הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן לְתַקֵּן שֶׁהַמַּעְבֶּרְתָּא שֶׁבָּהּ הָרְצוּעָה עוֹבֶרֶת תְּהֵא מוּנַחַת לְצַד הַכָּתֵף וְהַקְּצִיצָה לְצַד הַיָּד.


ד
 
לֹא יְהֵא דָּבָר (ו) חוֹצֵץ בֵּין תְּפִלִּין לִבְשָׂרוֹ, לָא שְׁנָא שֶׁל יָד, לָא שְׁנָא שֶׁל רֹאשׁ: הגה: וְדַוְקָא בִּתְפִלִּין אֲבָל בִּרְצוּעוֹת אֵין (ז) לְהַקְפִּיד (רַשְׁבָּ''א בתשו' סי' תתכ''ז):

 באר היטב  (ו) חוצץ. בזבחים דף י''ט מיבעי' אי כנה חיה ושערו הוי חציצה לענין בגדי כהונה. וכ' המ''א מיהו בכנה מתה ועפר יש ליזהר עכ''פ דבזה לא הוי איבעיא כלל. ובשל''ה כ' דיש לרחוץ מקום הנחת תפילין: (ז) להקפיד. מיהו יש להחמיר אפי' ברצועות מה ששייך להקשירה בין ברצועות של ראש בין ברצועות היד. ט''ז מ''א ע''ת. בספר דבר שמואל סי' רצ''ב כתב תוכחת מגולה על המניחין התפילין ע''ג פאה נכרית הנקרא פארוקה ועיין בחשובת יד אליהו סי' ג' שהאריך בזה:


ה
 
אָדָם שֶׁהוּא עָלוּל לִנְזִילוּת, וְאִם יִצְטָרֵךְ לְהָנִיחַ תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ עַל בְּשָׂרוֹ לֹא יְנִיחֵם כְּלָל, יֵשׁ לְהַתִּיר לוֹ לְהָנִיחַ תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ עַל הַכּוֹבַע (ח) דַּק הַסָמוּךְ לְרֹאשׁ וִיכַסֵם מִפְּנֵי הָרוֹאִים: הגה: וְהַמְנִיחִים בְּדֶרֶךְ זֶה לֹא יְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ רַק יְבָרֵךְ עַל (ט) שֶׁל יָד לְהָנִיחַ (לְדַעַת רַשְׁבָּ''א).

 באר היטב  (ח) דק. ועל כובע עבה אסור. ואם יש לו מכה ביד אסור להניחם על הבגד משום לך לאות ולא לאחרים לאות אבל מותר להניחו על החלוק אם לא סגי בלא''ה דהא לבוש בגד אחר עליו. מ''א: (ט) של יד. וה''ה אם מניח של יד בדרך זה שלא יברך על ש''י אלא על של ראש מ''א. וכתב הב''ח מ''מ בשעת ק''ש ותפלה יראה שיהא זולת חציצה ע''ש:


ו
 
וְאִטֵּר יַד (י) יְמִינוֹ, אִם עוֹשֶׂה כָּל מְלַאכְתּוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ מֵנִיחַ בִּשְׂמֹאלוֹ, שֶׁהוּא יָמִין שֶׁל (יא) כָּל אָדָם, וְאִם שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו מֵנִיחַ בִּשְׂמֹאל כָּל אָדָם, וְאִם כּוֹתֵב בִּימִינוֹ וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו עוֹשֶׂה בִּשְׂמֹאלוֹ, אוֹ כּוֹתֵב בִּשְׂמֹאל וּשְׁאָר כָּל מַעֲשָׂיו עוֹשֶׂה בְּיָמִין, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּנִיחַ תְּפִלִּין בַּיָּד שֶׁתַּשׁ כֹּחַ דְּבָעֵינָן יָד כֵּהָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַיָּד שֶׁכּוֹתֵב בָּהּ הִיא חֲשִׁיבָה (יב) יָמִין לְעִנְיָן זֶה, וּמֵנִיחַ תְּפִלִּין בַּיָּד שֶׁכְּנֶגְדָּהּ: הגה: הָכֵי נָהוּג.

 באר היטב  (י) ימינו. שנים שהלכו בדרך ואחד מהם איטר ואין לו רק חפילין ממי שאינו איטר יניח התפילין בימין דהיינו הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד. וכן להיפוך במי שאינו איטר ומניח תפילין של האיטר מניח בשמאלו הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד שבות יעקב ח''א סי' ג' ע''ש. ועיין בתשובת נחלת שבעה סי' מ''א. ובחות יאיר סי' קס''ז: (יא) כל אדם. ואם הניחו בימינו שהוא שמאל כל אדם אפילו בדיעבד לא יצא. חוט השני סי' כ''ח: (יב) ימין. ואם כותב בב' ידיו יניח בשמאל כל אדם. ואם הרגיל עצמו לכתוב בשמאל ועושה כל מלאכתו בימין יניח בשמאל כל אדם עיין מ''א: (ועיין בס' אליהו רבה שהשיג על פשרת מ''א ופסק כדעת הש''ע. ומסיים מיהו אדם שאין יכול לכתוב יניח בימין כשעושה כל מעשיו בשמאל):


ז
 
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם מַכָּה בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין, יָנִיחַ תְּפִלִּין כִּי מָקוֹם יֵשׁ בַּזְּרוֹעַ לְהָנִיחַ שְׁתֵּי תְּפִלִּין, כִּי הָעֶצֶם הַסָמוּךְ לְבֵית הַשֶּׁחִי מֵחֶצְיוֹ עַד הקובד''ו הִיא מְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין.


ח
 
אֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הַזְּרוֹעַ, וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר וְתִמָּתַח עַל אֶצְבַּע אֶמְצָעִית, וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אֶצְבָּעוֹ שְׁלֹשָׁה (יג) כְּרִיכוֹת, וְיִקְשֹׁר. וְנוֹהֲגִים הָעוֹלָם לִכְרֹךְ עַל הַזְּרוֹעַ שִׁשָּׁה אוֹ שִׁבְעָה (יד) כְּרִיכוֹת: הגה: וְאֵין לִכְרֹךְ הָרְצוּעָה עַל (טו) הַתִּיתוֹרָא כְּדֵי לְחַזְּקָהּ עַל הַיָּד (מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (יג) כריכות. אחד בפרק האמצעי ב' בתחתון. האר''י ז''ל: (יד) כריכות. וכ''כ האר''י ז''ל ועי' יד אהרן: (טו) התיתורא. רק יהא תלוי כעין של ראש מהרי''ל. ובשכנה''ג חולק על מהרי''ל בזה וכתב ופוק חזי מאי עמא דבר שכל העולם נוהגים לקשור המעברתא עם הרצועות ע''ש. וכ''כ עטרת זקנים ממשמעות ש''ע מר''י לוריא וז''ל ישים רצועה של יד על התיתורא של יד מיד אחר הקשירה כדי שלא תזוז ממקומה. דאם זזה ממקומה אז היה בא לידי ספק ברכה. ואח''כ יקשור בקבורת ג' כריכות. ובזרוע ד' כריכות. ואח''כ יניח של ראש ע''ש וע''ל סי' כ''ה ס''ק י''ב:


ט
 
מְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ מֵהַתְחָלַת עִקָּרֵי (טז) הַשֵּׂעָר מִמִּצְחוֹ עַד סוֹף הַמָּקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס.

 באר היטב  (טז) השער. הט''ז פסק דכל התפילין צריכים להיות מונחים במקום שיש קרחה דהיינו שיהא קצה התחתון בעיקרי השער. ולא כטועים לומר שהקצה העליון יתחיל ממקום השער ועיקר התפילין מונחים על המצח ועוברים על איסור דאורייתא ומברכין ברכה לבטלה ע''ש. ובתשובת בית יעקב סי' קל''א חולק על הט''ז ופסק מהתחלת עיקרי השער יהא התיתורא יתחיל שם ולא הקציצה ע''ש כנה''ג:


י
 
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הָרֹאשׁ לְמַעְלָה (יז) בָּעֹרֶף. צָרִיךְ לְכַוֵּן הַקְּצִיצָה שֶׁתְּהֵא בָּאֶמְצַע כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כְּנֶגֶד בֵּין הָעֵינַיִם, וְגַם הַקֶּשֶׁר יִהְיֶה בְּאֶמְצַע הָעֹרֶף וְלֹא יִטֶּה לְכָאן אוֹ לְכָאן, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַמָּקוֹם שֶׁבַּקֶּשֶׁר שֶׁנִּרְאֶה כְּעֵין דָּלֶ''ת לְצַד (יח) חוּץ: הגה: וְה''ה בְּקֶשֶׁר שֶׁל יָד צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְהַפֵּךְ (מָרְדְּכַי דַּף צ''ו).

 באר היטב  (יז) בעורף. שהוא סוף הגולגולת והוא נגד הפנים ולא כ''כ למטה כנגד הגרון: (יח) חוץ. ודלא כמו שנוהגין קצת לעשות ב' דלתי''ן מב' צדדים. מ''א:


יא
 
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁחֹר שֶׁבָּרְצוּעוֹת לְצַד חוּץ וְלֹא (יט) יִתְהַפְּכוּ בֵּין בְּשֶׁל יָד בֵּין שֶׁל רֹאשׁ. יְשַׁלְשֵׁל הָרְצוּעוֹת שֶׁיִּהְיוּ תְּלוּיִם לְפָנָיו וְיַגִּיעוּ עַד הַטַּבּוּר, אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מְעַט. רֹחַב הָרְצוּעוֹת שֶׁל יָד וְשֶׁל רֹאשׁ כְּאֹרֶךְ שְׂעוֹרָה לְפָחוֹת. אִם פִּחֵת (כ) מִשִּׁעוּר אֹרֶךְ הָרְצוּעוֹת וְרָחְבָּן, אִם אֵינוֹ מוֹצֵא אֲחֵרוֹת, מְנִיחָן כְּמוֹת שֶׁהֵן עַד שֶׁיִּמְצָא אֲחֵרוֹת כְּשִׁעוּר. תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ טוֹב לִהְיוֹתָם גְּלוּיִם וְנִרְאִים אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְגַלּוֹת תְּפִלִּין בְּפָנָיו: הגה: וּבְשֶׁל יָד אֵין לְהַקְפִּיד אִם הֵם גְּלוּיִם אוֹ מְכֻסִּים (מָרְדְּכַי שָׁם) וְנִרְאֶה לִי דְּעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מְנִיחִים אֶלָּא בִּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה אֲפִלּוּ תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ יָכוֹל לְגַלּוֹת אַף בְּשֶׁל רֹאשׁ וְכֵן הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לִזָּהֵר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ):

 באר היטב  (יט) יתהפכו. ואם נתהפכו אפי' בשוגג מדת חסידות הוא להתענות ודוקא שמקיף הראש והזרוע אבל מה שמשלשל לפניו ומה שכורף אח''כ ליכא קפידא עיין בשכנה''ג ובע''ת: (כ) משיעור. ועכ''פ צריכין להיות משולשין לפניו מעט הא ל''ה פסולים לגמרי. מ''א:





סימן כח - דיני חליצת התפלין
ובו ג' סעיפים
א
 
חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִלִּין בְּכָל (א) שָׁעָה שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם, וִימַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה, וּכְשֶׁיֹּאמַר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל יָד, וּכְשֶׁיֹּאמַר וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ.

 באר היטב  (א) שעה. פי' בכל שעה שנזכר מהם חייב למשמש ב''ח מ''א. ע''ל סי' מ''ד ס''ק א' ובספר הכוונות הזהיר מאוד בענין היסח הדעת דאין פגם גדול מזה:


ב
 
תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ חוֹלֵץ (ב) תְּחִלָּה מִשּׁוּם דִּכְתִּיב וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם. צָרִיךְ לַחֲלֹץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ (ג) מְעֻמָּד יָנִיחַ (ד) בָּתִיק שֶׁל רֹאשׁ, וְעָלָיו שֶׁל יָד, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא לַהֲנִיחָם יִפְגַּע בְּשֶׁל יָד תְּחִלָּה.

 באר היטב  (ב) תחלה. קודם שמסיר הרצועה מהאצבע. גלי רזיא מ''א (אמר המגיה נ''ל שט''ס הוא במ''א וצ''ל וקודס יסיר הרצועה וכו'): (ג) מעומד. ה''ה הכריכות של אצבע. ולמנהגינו שמניחין של יד מעומד צריף ג''כ לחולצן מעומד דכהנחתן כף חליצתן ונהגו לכורכם ככנפים ע''ש. כנפי יונה מט''מ: (ד) בתיק. בתשובת בנימין זאב סי' (רפ''ט) [קפ''ט] כ' שיעשה הכיס או התיק צר כדי שיהיו זה על זה וכ''כ הב''ח וט''ז סי' כ''ה ס''ק י' והמ''א כ' דיותר טוב להניחם זה אצל זה ויעשה סימן איזה ש''ר ואיזה ש''י דכיון דש''ר קדושתו חמורה מש''י אסור להניח של יד על ש''ר. אין להניח הרצועה על הבתים אלא על הצדדים. לא יאחוז ברצועות ויגלול התפילין ולא ינערם מן התיק אלא יוציאם בידו. ס''ח מ''א:


ג
 
מִנְהַג הַחֲכָמִים לְנַשֵּׁק הַתְּפִלִּין בִּשְׁעַת הֲנָחָתָן וּבִשְׁעַת חֲלִיצָתָן:




סימן כט -
ובו סעיף אחד
א
 
(א) אֵין לְבָרֵךְ שׁוּם בְּרָכָה כְּשֶׁחוֹלֵץ תְּפִלִּין אֲפִלּוּ כְּשֶׁחוֹלְצָם עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין (ב) הַשְּׁמָשׁוֹת:

 באר היטב  (א) אין לברך. ומטעם זה נכון לחלוץ התפילין בשמאל כי דבר הצריף ברכה נוטל בימין ועיין מ''ש השכנה''ג. ובני חייא מיישבו ע''ש: (ב) השמשות. עיין מ''א שהעלה דאם הניחן בשבת לשם מצוה עובר משום בל תוסיף אבל כשמניחם שלא לשם מצוה אין איסור להניחם עיין מ''ש המ''א בסי' ש''ח ס''ק י''א ולפי מה שמחלק כאן לא הקשה שם מידי ולא ידעתי למה לא מתרץ שם כהאי חלוקא וק''ל. עי' בתשובת יד אליהו סי''ט. ובספר יד אהרן:





סימן ל - זמן הנחתן
ובו ה' סעיפים
א
 
זְמַן הֲנָחָתָן בַּבֹּקֶר, מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ (א) קְצָת בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֶנּוּ.

 באר היטב  (א) קצת. דאלו הרבה יכירנו אפי' מרחוק ואינו רגיל כלל לא יכיר אפי' בקרוב מאוד:


ב
 
אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בַּלַּיְלָה, שֶׁמָּא יִשְׁכְּחֵם (ב) וְיִישַׁן בָּהֶם. אִם הֵנִיחָם קֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה וְחָשְׁכָה עָלָיו, אֲפִלּוּ הֵם עָלָיו כָּל הַלַּיְלָה, מֻתָּר, וְאֵין (ג) מוֹרִין כֵּן. אִם לֹא חָלַץ תְּפִלִּין מִשֶּׁשָּׁקְעָה חַמָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה מָקוֹם לְשָׁמְרָן, וְנִמְצְאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן, מֻתָּר, (ד) וּמוֹרִין כֵּן.

 באר היטב  (ב) בהם. וחיישינן שמא יפיח בשנתו אבל מדאורייתא מותר להניחם בלילה דאנן קיי''ל לילה זמן תפילין: (ג) מורין כן. וא''כ ברבים צריף לחולצן מ''א. כ' השכנה''ג מנהגי שביום צום תענית שאחר המנחה אני עומד בקהל עד ערבית שלא להסיר תפילין וטלית עד אחר תפלת ערבית דכיון דלילה זמן תפילין אלא שלכתחלה אין להניחם ומאחר שכבר הם עלי משעת המנחה טוב שלא לחלצן עד אחר תפלת ערבית לפיכף בתשעה באב שמניחין תפילין בתפלת המנחה אין לחלוץ אותם קודם תפלת ערבית ומה שהעם נוהגים לחלוץ אותם היינו טעמא דלאו כ''ע דיני גמירי וחכמי הדור אין להם להורות דהא אין מורין כן ע''כ וכ''כ בל''ח הלכות תפילין אות ע''ט וכ' ע''ת שדבריו נכונים ע''ש וכן פסק בהלק''ט ח''א סי' רצ''ח ע''ש. אבל מהרי''ל בהלכות ט''ב כ' שהיה חולץ תפילין שלו מיד אחר קדושה למנחה וכן נראה דעת המ''א שכתב ברבים צריף לחולצן. וכן הכריע בתשו' שבות יעקב ח''ב סי' כ''ד ע''ש: (ד) ומורין כן. וצריך שיאמר שעושה כן כדי לשומרן אבל לכתחלה אין מורין להניחם בשביל השמירה. ט''ז:


ג
 
הָיָה רוֹצֶה לָצֵאת (ה) לַדֶּרֶךְ בַּהַשְׁכָּמָה מְנִיחָם, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם וִיבָרֵךְ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִישַׁן בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁכִּים וְיָצָא לַדֶּרֶךְ.

 באר היטב  (ה) לדרך. ודוקא הולך ברגליו או רוכב אבל יושב בעגלה אסור להניחן שמא ישן בהם כ''כ לבוש:


ד
 
הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְשָׁקְעָה עָלָיו (ו) חַמָּה, אוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם יַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת, וְאִם יֵשׁ בַּיִת קָרוֹב לַחוֹמָה שֶׁמִּשְׁתַּמְּרִין שָׁם, חוֹלְצָן וּמַנִיחָם שָׁם.

 באר היטב  (ו) חמה. מיירי בחול ואף ע''ג דאמרינן בסמוך דא''צ לחולצן דלילה זמן תפילין שאני הכא דיש לחוש למי שיפגע בו יטעה לומר שמותר להניח אז תפילין אבל בסמוך מיירי שיושב בביתו. וכן מ''ש אח''ז קידש עליו היום. ר''ל קדושת שבת עליו וצריך לחולצם אבל בחול א''צ היינו מאחר שהוא בבית המדרש וליכא חשש טועין. ט''ז והע''ת לא כ''כ ע''ש:


ה
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הִתְפַּלֵּל (ז) תְּפִלַּת עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם, עַד שֶׁלֹּא הֵנִיחַ תְּפִלִּין אֵין לוֹ לַהֲנִיחָם אַחַר כָּךְ:

 באר היטב  (ז) תפלת ערבית. אבל אם הוא לא התפלל אעפ''י שהציבור התפללו מותר להניח תפילין. מ''א:





סימן לא - דין תפלין בשבת ויום טוב
ובו ב' סעיפים
א
 
בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (א) אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עַצְמָם אוֹת וְאִם מְנִיחִים בָּהֶם אוֹת אַחֵר, הָיָה זִלְזוּל לָאוֹת שֶׁלָּהֶם.

 באר היטב  (א) אסור. היינו אם מניחן לשם מצוה ואז עובר משום בל תוסיף. מ''א ועיין ע''ת:


ב
 
בְּחֹל הַמּוֹעֵד גַּם כֵּן (ב) אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין מֵהַטַּעַם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁיְּמֵי חֹל הַמּוֹעֵד גַּם הֵם אוֹת: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחֹל הַמּוֹעֵד חַיָּב בִּתְפִלִּין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל גְּלִילוֹת אֵלּוּ לַהֲנִיחָם בַּמּוֹעֵד וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם אֶלָּא שֶׁאֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם (ג) בְּקוֹל רָם בב''ה כְּמוֹ שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה:

 באר היטב  (ב) אסור. עיין בכסף משנה שכ' ונחלקו מפרשים בחה''מ יש מהם אומרים דבכלל י''ט הם ואין מניחין בהם תפילין וי''א שמניחין וכן נראה מדברי רבינו שכ' בפ''י משביתות יו''ט כותב אדם תפילין לעצמו וכו' ע''ש. וצ''ע שהוא ז''ל כ' להיפך שם בפ''י משביתות י''ט וז''ל אין לו מה יאכל נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בח''ה דבכלל י''ט הוא עכ''ל. הרי שכ' בדעת הרמב''ם שאין מניחין תפילין בח''ה הפך מ''ש כאן בהלכות תפילין וצ''ע יד אהרן. ועיין ע''ת: (ג) בקול רם. וכ' ט''ז תמוה הוא כלפי שמיא מי מחלקינן בין סתר לגלוי ע''כ שפיר להניחם בלא ברכה. וכ''פ בספר תמים דעים סי' מ' שלא יברך עליהם ובל''ח כתב הטעם שרבים חולקים שלא לברך בחה''מ ואותן שראו להעמיד על הדין ולברך הנהיגו לברך בחשאי כדי שלא יבואו לידי מחלוקת זכר לדבר בשכמל''ו: וכתב המ''א שלא ילך בהם ברשות הרבים רק יניחם בבה''כ (ובספר אליהו רבה חולק עליו דכיון דמניחין בב''ה ברבים מה לי בהליכתן ברה''ר) כ' בכתבי מהרא''י סימן ק''ז וב''י הביאו סי' כ''ה דאותו המניח תפילין בח''ה בלא ברכה אפ''ה אסור לדבר ולהשיח בין תפילין לתפילין ע''ש והיינו שיחת חולין. אבל קדיש או קדושה מותר לאותן המניחין בחה''מ בלא ברכה ועיין מ''א בסי' כ''ה ס''ק ט''ו וס''ק י''ח ודו''ק. והמחבר יד אהרן כ' דאשתמיט להרב מ''א דברי מהאר''י אלו הואיל וכ' דהמניח בחול המועד בלא ברכה רשאי לענות ע''ש ולא דק דחילוק יש בין להשיח שיחת חולין או לענות קדיש וקדושה. ותמוה בעיני האיך עלה על דעתו שאשתמיט מהמחבר מ''א דברי מהרא''י הא המ''א הביאו בס''ק ט''ו ע''ש ואדרבה ממנו אישתמיט מ''ש מ''א בס''ק ט''ו וק''ל. וע''ל סימן כ''ה ס''ק י''א:





סימן לב - סדר כתיבת התפלין
ובו נ''ב סעיפים
א
 
מִצְוַת תְּפִלִּין שֶׁיִּכְתֹּב אַרְבַּע (א) פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁהֵן קַדֶּשׁ לִי כָּל בְּכוֹר עַד לְמוֹעֲדָהּ, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ עַד כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם, וּפָרָשַׁת שְׁמַע עַד וּבִשְׁעָרֶיךָ, וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ עַד עַל הָאָרֶץ: הגה: וְצָרִיךְ לְכָתְבָם (ב) בַּסֵּדֶר הַזֶּה לִכְתֹּב תְּחִלָּה הַקּוֹדֶמֶת בַּתּוֹרָה וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב (ג) שֶׁל יָד קֹדֶם שֶׁל רֹאשׁ.

 באר היטב  (א) ופרשת שמע. וצריך לכתוב ד' דאחד גדולה כמו ד' דלתי''ן קטנים. כתבי האר''י מ''א: (ב) כסדר הזה. תפילין שנכתבו כסדרן ובאורך הזמן נפסלו שתי פרשיות ראשונות ויש לסופר עוד שתי פרשיות כאותן שנפסלו שהן כשרות מותר לצרפן אל שתי הפרשיות אחרונות שנשארו בכשרותם. תשו' עבודת הגרשוני סי' ס' עיין בשכנה''ג ובתשוב' דבר שמואל סי' ש''ב: (ג) של יד קודם של ראש. ובעטרת זקנים כתב ול''נ שיכתוב של ראש תחלה וכ''כ האר''י ז''ל בס' הכוונות שיכתוב השל ראש ויתקנו לגמרי וישחירו ואח''כ יכתוב השל יד ויזהר לכתוב כל הד' פרשיות של ראש ויד רצופים ולא יפסיק ביניהם בשום דיבור כלל ע''ש:


ב
 
בְּשֶׁל רֹאשׁ יִכְתֹּב כָּל אַחַת בִּקְלָף לְבַדָּהּ, וְשֶׁל יָד כּוֹתֵב כֻּלָּם בִּקְלָף (ד) אֶחָד.

 באר היטב  (ד) א'. דכתיב והיו לאות על ידך דמשמע אות אחת כלומר בית אחד:


ג
 
יִכְתְּבֵם בִּדְיוֹ (ה) שָׁחֹר בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵי עֲפָצִים בֵּין שֶׁלֹּא בְּמֵי עֲפָצִים: הגה: וּלְכַתְּחִלָּה יַחְמִיר לִכְתֹּב בִּדְיוֹ הָעֲשׂוּיָה מֵעֲשַׁן (ו) עֵצִים אוֹ שְׁמָנִים שָׁרוּי בְּמֵי עֲפָצִים (מַהֲרִי''ל סי' קי''ט) וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' רע''א: כָּתַב אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים אוֹ בְּזָהָב, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. אִם זָרַק עַפְרוֹת זָהָב עַל הָאוֹתִיּוֹת מַעֲבִיר הַזָּהָב וְיִשָּׁאֵר כְּתָב הַתַּחְתּוֹן, וְכָשֵׁר, אֲבָל אִם זָרַק הַזָּהָב עַל אוֹת מֵאַזְכָּרָה אֵין לוֹ תַּקָּנָה, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַעֲבִיר הַזָּהָב מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם.

 באר היטב  (ה) שחור. עיין בב''י אין להקשות הא הברייתא זו דפ' הבונה אוקימנא לה בפרק הקומץ בס''ת ולא בתפילין ומזוזות על ההיא דאמרינן התם איבעיא להו שתים ושלש ואחת מהו וכו' ומהדרינן כי תניא ההיא בס''ת ע''ש. וכ''כ התוס' בפרק במה מדליקין דס''ת בעי דיו מסוגיא זו דפרק הקומץ עיין ביד אהרן שמיישבו. מותר לכתוב תו''מ בדיו הנעשה מסתם יינם דבר שמואל סי' קס''ב קס''ד. יד אליהו סי' ל''ה ועיין באר עשק סי' ק''ט: (ו) עצים. כ' מ''א לא ראיתי לאחד מהגדולים שנהג כן ע''ש:


ד
 
צָרִיךְ שֶׁלֹּא תִּדְבַּק שׁוּם אוֹת (ז) בַּחֲבֶרְתָּהּ אֶלָּא כָּל אוֹת תִּהְיֶה מֻקֶּפֶת גְּוִיל: הגה: וְיִכְתֹּב כְּתִיבָה תַּמָּה שֶׁלֹּא יֶחְסַר אֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל יוֹ''ד וִיהֵא מְתֻיָּג כְּהִלְכָתוֹ (טוּר א''ח) וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב כְּתִיבָה גַּסָּה קְצָת שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִמְחָקִים מְהֵרָה וְכֵן מִצְוָה לְיַפּוֹתָן מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים (דִּבְרֵי מָרְדְּכַי).

 באר היטב  (ז) בחברתה. אם האות גדול ונדבק בסופו באופן שאם נגרר מה שדבק מ''מ ישאר צורת האות כשר. הרד''ך בית א' חדד כ''ב ומ''א כ' דיש להחמיר. ואם אינו דבוק בעצמו רק התג אחת דבוקה בחברתה כשר. הרב המאירי. ופרי חדש בא''ע סי' קכ''ה ס''ק י''א כ' דלא נהירא ואף בדיבוק ע''י תג יש לגרור הדבק ע''ש גם הרלנ''ח מחמיר עיין במ''א ועיין לקמן סעי' כ''ה מש''ש:


ה
 
צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב בִּימִינוֹ אֲפִלּוּ אִם הוּא שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְאִם כָּתַב בִּשְׂמֹאל, (ח) פָּסוּל, אִם אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֲחֵרִים כְּתוּבִים (ט) בְּיָמִין. וְאִטֵּר יַד שְׂמֹאל דִּידֵיהּ הוּא יָמִין.

 באר היטב  (ח) פסולים. היינו בשולט בימין לבד אבל שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל כשר. מ''א: (ט) ימין. ואם כ' בימין פסול. כ' רמ''ע סי' ל''ח שאחד כ' בפיו ופסלו אפילו א''א למצוא אחרים מ''א וה''ה כיוצא בזה דלאו דרך כתיבה הוא אפי' ליכא אחרים אין לברך על תפילין שנכתבו בכה''ג ע''ת ע''ש:


ו
 
אֵין צָרִיךְ לְשַׂרְטֵט כִּי אִם שִׁטָּה (י) עֶלְיוֹנָה, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְיַשֵּׁר הַשִּׁטָּה בְּלֹא שִׂרְטוּט יְשַׂרְטֵט כָּל הַשּׁוּרוֹת, וְלֹא יְשַׂרְטֵט בְּעוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹם הַשִּׂרְטוּט נִשְׁאָר צָבוּעַ: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְשַׂרְטֵט תָּמִיד לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּמִן הַצְּדָדִים אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ לִכְתֹּב בְּלֹא שִׂרְטוּט וְכֵן נוֹהֲגִין (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר מָרְדְּכַי וְסֵפֶר תְּרוּמָה וּסְמַ''ג).

 באר היטב  (י) עליונה. משום דאסור לכתוב פסוק בלא שרטוט וכשמשרטט שיטה עליונה דיו. עיין מ''א:


ז
 
הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי תְּפִלִּין עַל הַקְּלָף, וְלֹא עַל הַדּוֹכְסוֹסְטוּס, וְלֹא עַל הַגְּוִיל. כּוֹתְבִין עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם בָּשָׂר, וְאִם שִׁנָּה פָּסוּל. מַהוּ קְלָף וּמַהוּ דּוֹכְסוֹסְטוּס, הָעוֹר בִּשְׁעַת עִבּוּדוֹ חוֹלְקִין אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם, וְהַחֵלֶק הַחִיצוֹן שֶׁהוּא לְצַד הַשֵּׂעָר נִקְרָא קְלָף, וְהַפְּנִימִי הַדָּבוּק לַבָּשָׂר נִקְרָא דּוֹכְסוֹסְטוּס, לְפִי זֶה כִּי אַמְרִינָן כּוֹתְבִים עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם בָּשָׂר הַיְנוּ מָקוֹם הַיּוֹתֵר קָרוֹב לַבָּשָׂר דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם חִבּוּרוֹ כְּשֶׁהוּא דָּבוּק לְדוֹכְסוֹסְטוּס, וּקְלָפִים שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵין חוֹלְקִים אוֹתָם יֵשׁ לָהֶם דִּין קְלָף וְכוֹתְבִים עֲלֵיהֶם לְצַד בָּשָׂר שֶׁמַּה שֶּׁמְּגָרְרִים קְלִפָּתוֹ הַעֶלְיוֹנָה שֶׁבִּמְקוֹם שֵׂעָר, אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְתַקְּנוֹ לְהַחֲלִיקוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ חוֹלְקִים הָעוֹר לִשְׁנַיִם הָיָה צָרִיךְ לְגָרֵר מִמֶּנּוּ כָּךְ וּמִצַּד הַבָּשָׂר גּוֹרְרִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁאֵין נִשְׁאָר אֶלָּא הַקְּלָף בִּלְבַד.


ח
 
צָרִיךְ הַקְּלָף לִהְיוֹת מְעֻבָּד (יא) בַּעֲפָצִים אוֹ בְּסִיד, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ, טוֹב לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בִּתְחִלַּת הָעִבּוּד שֶׁהוּא מְעַבְּדוֹ לְשֵׁם תְּפִלִּין אוֹ לְשֵׁם (יב) סֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל אִם עִבְּדוֹ לְשֵׁם מְזוּזָה פָּסוּל.

 באר היטב  (יא) בעפצים. ויניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו ואם מוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו דהוי דיפתרא. ב''ש מ''א: (יב) ס''ת. בתשו' עבודת הגרשוני סי' ס''ה אוסר לכתוב תפילין על קלף שנתעבד לשם ס''ת אם לא שיתנה בתחלה שאם ירצה אח''כ לשנות לקדושה קלה שיהא רשות בידו ע''ש. ועיין ביד אהרן מה שהקשה עליו. ועי' בתשו' צמח צדק סימן פ''א אי מועיל התנאי למעבד עור לרצועות של תפילין להשתמש במה שישתייר מהעור לתשמיש של חול ודעתו בהא דברצועות מותר ע''ש. ועיין ביו''ד סימן רע''א ס''ק ג' כתבתי בשם הטור דתיקון הקלף והשרטוט לא צריך לשמה:


ט
 
אִם עִבְּדוֹ עַכּוּ''ם, לְהָרַמְבָּ''ם פָּסוּל, אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ יִשְׂרָאֵל לְעַבְּדוֹ לִשְׁמוֹ, וּלְהָרֹא''שׁ כָּשֵׁר אִם יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ וְסִיְּעוֹ: הגה: קְצָת (יג) בְּעִבּוּדָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) וְכֵן נוֹהֲגִין וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן י''א סָעִיף ב'.

 באר היטב  (יג) בעבודה. דוקא כשסייעו בעיבוד ואפי' בסוף העיבוד מהני אבל אינו מועיל אם סייעו להשחיר הרצועות ובדיעבד אפי' לא סייעו כלל כשר ועכ''פ צריך שיאמר לעכו''ם ליתן לתוך הסיד לשמה ועיין באר עשק סימן י''ד ובהרמ''ע סי' צ''ד:


י
 
כְּשֶׁמְּסַמְּנִין הַנְּקָבִים בְּמַרְצֵעַ (יד) כְּעֵין אוֹתִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁנָּקֵל לְעַכּוּ''ם לְזַיֵּף, אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם דְּמִרְתַּת כּוּתִי פֶּן יַכִּיר יִשְׂרָאֵל בִּטְבִיעוּת עַיִן.

 באר היטב  (יד) עין. כ' הג''מ אם נתנו מתחלה בעיבוד לשם קדושה יוכל להניח העכו''ם ולהוציאו ולתקנו וא''צ לסייעו עוד. עיין מ''א:


יא
 
עוֹר שֶׁעִבְּדוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אִם יֵשׁ תִּקּוּן לַחֲזֹר לְעַבְּדוֹ לִשְׁמוֹ, יִתְבָּאֵר בְּטוּר יוֹרֵה דֵּעָה (טו) סי' רע'' א.

 באר היטב  (טו) סימן רע''א. דיכולין לחזור ולתקנו ע''ש ס''ק א' מש''ש:


יב
 
יִהְיֶה הַקְּלָף מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף (טז) הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ מִנְּבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶם, אֲבָל לֹא מֵעוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִים, דִּכְתִּיב לְמַעַן תִּהְיֶה תוֹרַת ה' בְּפִיךָ, מִמִּין הַמֻּתָּר לְפִיךָ, וְלֹא מֵעוֹר דָּג אֲפִלּוּ הוּא טָהוֹר, מִשּׁוּם דְּנָפִישׁ זֻהֲמֵיהּ.

 באר היטב  (טז) הטהורים. בתוס' דסוטה דף י''ז כתבו בשם הירושלמי דאפי' שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור בהמה טמאה מ''א. בתשוב' הרמ''ע סימן ל''ז כ' דיש מעלות דשל שליל מצוה מן המובחר ושל חיה יותר משל בהמה ובהמה שחוטה עדיף משל חיה נבילה ע''ש וכ''כ בשכנה''ג ובע''ת. אי בהמה טמאה שנולדה מטהורה אם עורותיה כשר לתו''מ או עור בהמה טהורה שנולדה מטמאה אי פסול לתו''מ עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר. עור של בהמה רובעת ונרבעת אסור לכתוב תו''מ יד אליהו סימן ל''ה ע''ש:


יג
 
יִהְיֶה הַקְּלָף שָׁלֵם שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ נְקָבִים שֶׁאֵין הַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאוֹת נִרְאֵית בּוֹ חֲלוּקָהּ (יז) לִשְׁתַּיִם.

 באר היטב  (יז) לשתים. ר''ל דבשעת הכתיבה נסתם שהדיו עובר עליו ואין הנקב נרגש בקולמוס אע''פ שנראה נקב דק כנגד השמש כשר ב''ח מ''א שכנה''ג ע''ת אבל הט''ז כ' דבעינן שיהיה שם נקב קטן כ''כ שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש ע''ש. וכל זה קודם הכתיבה אבל אם ניקב לאחר הכתיבה אפי' נחלק האות לשנים כשר אלא דבעינן תינוק שיוכל לקרותו. ב''ח שכנה''ג ע''ת ט''ז ועיין סעיף ט''ז ובתשו' מטה יוסף ח''א סי' א' ובתשו' תורת חיים ח''ג בקונטרס עוללות הכרם:


יד
 
הַסוֹפְרִים הַזְּרִיזִים עוֹשִׂים שְׁלֹשָׁה מִינֵי קְלָפִים, הֶעָב יוֹתֵר לִכְתֹּב בּוֹ פָּרָשַׁת שָׁמַע שֶׁהִיא (יח) קְטַנָּה, וְהַדַּק מִמֶּנּוּ לְפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, שֶׁהִיא יוֹתֵר גְּדוֹלָה וּלְפָרָשַׁת קַדֶּשׁ וּלְפָרָשַׁת וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ שֶׁהֵם אֲרֻכּוֹת עוֹשִׂים קְלָף דַּק מְאֹד, וּבָזֶה יִתְמַלְּאוּ הַבָּתִּים בְּשָׁוֶה וְזֶהוּ נוֹי לִתְפִלִּין.

 באר היטב  (יח) קטנה. ורמ''י כ' שהסופרים שלהם עושין תיקון אחר שכל הקלפים הם שוים באורך אחד ובעובי אחד אלא שמניחים גליון בפרשיות הקצרות ע''ש. ועפ''ז שמעתי לתרץ מה שהקשה התוס' יו''ט במסכת שבת פרק ח' משנה ג' בד''ה שהיא שמע ישראל וכו' ע''ש די''ל דהתנא אתא לאשמועינן דלענין שבת א''צ שיהיה הקלף עב או עם הגליון כמו בתפילין רק השיעור הוא כדי לכתוב עליו רק פרשת שמע ישראל וא''צ גליון ואף שהקלף הוא דק וק''ל. ועיין בספר יד אהרן ובהלק''ט ח''א סי' רנ''ט:


טו
 
אִם לְאַחַר שֶׁנִּכְתַּב נִקַּב בְּתוֹךְ הַהֵ '' א אוֹ הַמֵּ ''ם כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ נִקַּב כָּל תּוֹכוֹ שֶׁהַנֶּקֶב מְמַלֵּא כָּל הֶחָלָל. אֲבָל בַּיְּרוּשַׁלְמִי מַשְׁמָע שֶׁגַּם בִּפְנִים צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מֻקָּף קְלָף. נִקַּב רֶגֶל פְּנִימִי שֶׁל הֵ '' א אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְהָרֹא''שׁ: הגה: אֲבָל שְׁאָר פּוֹסְקִים מַצְרִיכִין כִּמְלֹא אוֹת (יט) קְטַנָּה וְהָכֵי הִלְכְתָא (בֵּית יוֹסֵף) נִקַּב רֶגֶל הַיְמָנִי, אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ מְלֹא אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר, וְאִם לָאו פָּסוּל.

 באר היטב  (יט) קטנה. היינו י'..


טז
 
נִפְסַק אַחַת מֵהָאוֹתִיּוֹת הגה: (כ) הַפְּשׁוּטוֹת כְּגוֹן וָי''ו זַיִ''ן אוֹ שֶׁנִּפְסַק רֶגֶל (הַנּוּ''ן) [הא'] וְכַיּוֹצֵא בָּהּ (מָרְדְּכַי ה''ק ד' צ''ב), אִם תִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ (כא) לֹא חָכָם וְלֹא טִפֵּשׁ יוֹדֵעַ לִקְרוֹתוֹ כָּשֵׁר, וְאִם לָאו פָּסוּל, וְאֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת לוֹ שְׁאָר (כב) אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים: הגה: מִיהוּ אִם אָנוּ רוֹאִים שֶׁלֹּא נִשְׁאַר צוּרַת (כג) הָאוֹת כְּתִקּוּנוֹ, פָּסוּל אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק קוֹרֵא אוֹתוֹ כְּהִלְכָתוֹ (מָרְדְּכַי וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ס''ט וְרִיבַ''שׁ) הָא דְּמַכְשְׁרִינָן כְּשֶׁנִּפְסַק אוֹת, דַּוְקָא כְּשֶׁנִּכְתַּב בְּכַשְׁרוּת וְאַחַר כָּךְ נִפְסַק, אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה כְּשֶׁנִּכְתַּב הָיָה שָׁם נֶקֶב (כד) וְנִפְסַק בּוֹ, אוֹ אִם רֶגֶל הַכַּף הַפְּשׁוּטָה, אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהּ מַגִּיעַ לְסוֹף הַקְּלָף בְּלִי הֶקֵּף (כה) קְלָף מִתְּחִלָּתוֹ, פָּסוּל.

 באר היטב  (כ) הפשוטות. כגון ו' ז' או שנפסק רגל הנו''ן כצ''ל. וכ''כ בע''ת וכ''ה במרדכי וכ''כ המחבר יד אהרן ובקצת נוסחאות כ' או שנפסק רגל האל''ף והט''ז הרבה להקשות עליו והעלה דהך נפסק רגל הא' מקומו אח''כ מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת אות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול ע''ש. והמ''א גורס רגל האחד ע''ש ואין לדבריו הבנה ועיין בספר תורת חיים בקונטרס עוללות הכרם: (כא) לא חכם. כ' הט''ז נ''ל דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ואין זה דומה למ''ש הש''ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות ב''ח פסק דלא מכשרינן ע''י תינוק אא''כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואח''כ נפסק אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע''ג דליכא נקב ע''ש וט''ז חולק עליו וכ' דאין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא''א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה לתינוק האות ע''ש ועיין בתשו' מטה יוסף ח''א סימן א' שהליץ בעד הב''ח ועיין בקונטרס עוללות הכרם: (כב) אותיות. משמע דבין מלפניו ומלאחריו א''צ לכסותו וכ''כ הב''ח בא''ע סי' קכ''ה ע''ש אבל מהרי''ט ח''ב בחלק י''ד סי' ל''ב כ' דלקמיה קאמר אבל מה שקודם לו צריך לכסות שאם יתחיל מתחלת המקרא סירכיה נקיט ואזיל וכן נהגו עכ''ל. וכתב היד אהרן דאף דתינוק שלא למד באותה פרשה אפ''ה צריך לכסות מה שלפניו דלא כספר גט פשוט סי' קנ''ה ס''ק פ''ג ע''ש: (כג) האות. ז''ל מהרי''ק שורש (פ''ט) [ס''ט] בדין אלפין שאין היו''ד שלהן נוגעת אל עצמה וכן נקודת הפ''א שאין נוגעת בגגה שהוא פסול ואין להכשירו ע''י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון ו' קטיעה שאנו מסופקים אם הגיע לאורך ו' או אם כשיעור י' ולכן תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך ו' יש לה מדלא קראה י' אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה מועיל בראיית התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ''ל וכ''כ הריב''ש סי' ק''ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול הוא משום שזה האות נדמה לאות אחרת אבל היכא שהפסול הוא משום שנפסק צורתו לא מהני לכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אלף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהוא אות אחרת דהיינו עין הפוכה עכ''ל ועיין סעיף כ''ה: (כד) ונפסק בו. להב''ח שכתבתי בס''ק כ''א אין חילוק בין נפסק בנקב בין נפסק שלא על ידי נקב אלא כשנראה הגויל החלק באמצע האות לא מכשרינן על ידי תינוק אא''כ שנכתב מתחלה כתיקונו ואח''כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחלה לא מהני תינוק אע''ג דליכא נקב ולהט''ז צריך לומר דכאן איירי דוקא דנפסק ע''י נקב דאז יש חילוק הזה הואיל ואין מוקפת גויל. כי זהו לשון הב''י וא''ת והיכא מכשרינן באיפסק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול וי''ל דהא דמכשרינן היינו דוקא בשנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה מקיפה גויל מד' רוחותיה אבל כשבתחלת הכתיבה היה שם נקב ונפסקה בו אע''פ שיש בו שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הוקפה גויל ע''ש ובט''ז ודו''ק כתב בתשו' הר''י הלוי אם יש שריטה דקה בתוך האות ואינו עובר מעבר לגויל כשר כיון שאינו נראה אות חלוקה לב' עיין מטה יוסף ח''א סי' א': (כה) קלף. אע''פ שהיא ארוכה כראוי. מ''א:


יז
 
אִם נָפְלָה טִפַּת דְּיוֹ לְתוֹךְ הָאוֹת וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת (כו) הָאוֹת, אֵין תַּקָּנָה (כז) לִגְרֹר הַדְּיוֹ וְעַל יְדֵי כָּךְ יִהְיֶה נִכָּר הָאוֹת, דְּהָוֵי חָק תּוֹכוֹת וּפָסוּל, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן וְכָתַב וְלֹא וְחָקַק, וְהוּא הַדִּין אִם טָעָה וְכָתַב דָּלֶי''ת בִּמְקוֹם רֵי''שׁ אוֹ בֵּי''ת בִּמְקוֹם (כח) כַּ''ף, אֵין תַּקָּנָה לִמְחֹק הַתָּג לְתַקֵּן הָאוֹת, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּחָק (כט) תּוֹכוֹת.

 באר היטב  (כו) האות. ואם היא מחסרה קוצה של אות או שנראה כאילו היא גופה של אות אע''פ שהאות ניכרת להדיא פסול רד''ך וכנה''ג ופר''ח בא''ע סי' קכ''ה ס''ק ט''ו חולק עליו וכ' ואיני רואה טעם בהוראה זו דאי כשנתעבה הגג או הירך באותו טפת דיו שנפל בגוף האות מה בכך ויוכל לתקנו ולחזור לעשות כך בקולמוס ואין כאן חק תוכות וכן כשקוץ קטן כל דהוא יוצא חוץ לאות באופן שאין משנה מצורת האות כלל וגם האות ניכרת ללא חכם ולא טיפש גם בזה נ''ל להכשיר עכ''ל. וכ''נ דעת הע''ת ע''ש אם נפלה טפת דיו אפי' מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע''י כתיבה פסול דבעי שיהא כל האות ע''י כתיבה רד''ך. נפלה טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע''י כתיבה הר''מ אלשקר סי' ה' אבל הב''י בא''ע סי' קכ''ה מכשיר. וכ''פ רמ''א שם ס''ד: כ' מהריק''ש בא''ע סי' קכ''ה דאם עשה תיבה תלוקה שנראה כב' תיבות והיה בצד של החלקים שי''ן של ג' ראשים ועשאה ד' ראשין והאריכה בכך למלאות החלל שבאמצע חלקי התיבה ואח''כ גרר מראשי השי''ן האמצעים ונשארה שי''ן של ג' ראשים עשויה מאליה כשר ולא נראה חק תוכות ומ''מ יותר טוב למחוק הראש הראשון קודם כתיבת הראש שהאריך בו השי''ן ומהר''ם בן חביב שם ס''ק ל''ה ופר''ח שם ס''ק ט''ו דחו דבריו וכתבו דבכה''ג מיקרי חק תוכות ופסול ע''ש והתיקון השני עיקר. אם כתב ב' תיבות בתיבה א' ע''י אות יתירה ביניהם כגון שהיה צריך לכתוב בחוזק יד והוסיף ק' בין תיבות חוזק לתיבת יד כגון זה בחוזקק יד או שכ' בבחוזק שהוסיף ב' בתחלת תיבת בחוזק מותר למחוק הבי''ת והקו''ף שביניהם ואין בכך פיסול משום חק תוכות. גט פשוט סי' קכ''ה ס''ק ל''ו. אם נדבק רגל הה''א כחוט השערה דק מאוד ותינוק דלא חכם ולא טיפש יודע שהוא ה''א מי שיקל להפריד הרגל לבד לא אמחה בידו הרלנ''ח סי' א' וצ''ז. והרד''ך בית א' חל''א ופר''ח בע''ע סי' קכ''ה ס''ק י' חלקו עליו שאין להורות קולא בדבר וראוי לגעור במי שעושה כן. וכ''כ הע''ת מאחר שנראה לעין שלא נשאר צורת האות אע''פ שהוא דק אטו בדק או בעב תלוי אם הוא דבוק מה לי עב או דק. אם נפלה טפת דיו תוך חלל הב' ונראי' כפ' או שאין שם ב' עליה או שנפלה לתוך אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק ב''י. ב' ביתין הסמוכים בתיבה אחד שנדבקו בתחתיהן ונפסדה צורת האות למראית העין שאינה ניכרת אם הוא בי''ת או כ''ף אין תקנה לגררה להפריש הדיבוק דמיקרי חק תוכות כי אם במחיקת הרגל השני ויחזור ויכתבנו דבר שמואל סי' פ''ט. אם נטף שעוה וסלקה מותר אף ע''פ שהאות אינה ניכרת יוכל לגרור השעוה ולסלקה ואין כאן חק תוכות. פר''ח וכ''כ המ''א: (כז) לגרור. אפי' מעביר הקולמוס לאחר שחק תוכו אינו מועיל. ע''ת: (כח) כ''ף. וה''ה איפכא: (כט) תוכות. ודוקא חקיקה פוסלת בו אבל אם כ' רי''ש דומה לדל''ת ורוצה להוסיף עליו דיו לעשותו עגול דתהוי רי''ש וכן בעשה רי''ש במקום דל''ת יש תקנה להוסיף עליו דיו ולעשותו מרובעת ומותר וה''ה מבית לכ''ף או איפכא נמי דינא הכי וכל זה דיש תקנה לתקנו היינו קודם שכ' אות אחריו אבל לא אח''כ דאז הוה שלא כסדרן ופסול בתפילין. תפילין שנזדמן לסופר לכתוב בפרשה פשוטה בסוף להשלים משך רוחב השיטה האריך והמשיך גגה של כ''ף עד שהגיע לסוף השיטה ונמצאת רוחב הגג דומה לדל''ת גדולה או רי''ש גדולה מה דינו עיין הר''י הלוי סי' פ''א ועיין ס''ק שלאחר זה. ובתשו' גינת וורדים חא''ח כלל ב' סי' ט'. ובתשו' דבר שמואל סי' קס''ג:


יח
 
מֵ ''ם פְּתוּחָה שֶׁנִּדְבַּק פְּתִיחָתָהּ וְנִסְתְּמָה, אֵין מוֹעִיל לִגְרֹר הַדֶּבֶק וּלְפָתְחָהּ, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּחָק תּוֹכוֹת. וּמָה תַּקָּנָתָהּ, שֶׁיִּגְרֹר כָּל הַחַרְטוֹם וְתִשָּׁאֵר כְּצוּרַת נוּ''ן כְּפוּפָה, וְאַחַר כָּךְ יִכְתֹּב מַה שֶּׁגָּרַר. וְרֵי''שׁ שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּמִין דָּלֶי''ת, יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלוֹמַר דְּלֹא סַגֵּי כְּשֶׁיִּגְרֹר הַיָּרֵךְ לְבַד אוֹ הַגַּג לְבַד וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ כְּמִין רֵי''שׁ, מִשּׁוּם דְּבֵין הַגַּג בֵּין הַיָּרֵךְ נַעֲשׂוּ (ל) בְּפִסוּל, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לִגְרֹר שְׁנֵיהֶם. אִם נִדְבְּקָה אוֹת לְאוֹת בֵּין קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר בֵּין אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה פָּסוּל, וְאִם גָּרַר (לא) וְהִפְרִידָהּ כָּשֵׁר, וְלָא מִקְרֵי חָק תּוֹכוֹת מֵאַחַר שֶׁהָאוֹת עַצְמָהּ הָיְתָה כְּתוּבָה כְּתִקְנָהּ. אִם נָגְעוּ רַגְלֵי הַהֵ '' א וְהַקּוֹ''ף (לב) בַּגַּג יִגְרֹר הָרֶגֶל וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ, וְאֵין צָרִיךְ לִגְרֹר כָּל הָאוֹת כִּי הַגַּג כַּדִין נִכְתַּב. אִם נָגַע רֶגֶל הָאָלֶ''ף בְּגַג הָאָלֶ''ף אוֹ פְּנֵי הָאָלֶ''ף בִּפְנִים בַּגַּג שֶׁתַּחְתֶּיהָ (לג) פָּסוּל, וְאֵין תַּקָּנָה בִּגְרִירָה לְהַפְרִידָהּ דְּהָוֵי כְּחָק תּוֹכוֹת, אֶלָּא יִגְרֹר כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּפִסוּל וְיַחֲזֹר וְיִכְתְּבֶנּוּ: הגה: וְכֵן הַדִּין בְּיוֹ''דֵי הַשִּׁי''ן וְהַצַּדִּ''י וְהָעַיִ''ן וְהַפֵּ''א אִם נָגְעוּ בְּגוּף הָאוֹת יוֹתֵר מִמְּקוֹם דִּבּוּקָם (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (ל) בפיסול. ר''ל כי כתיבת המ''ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחלה כותבין כמו נו''ן כפופה ואח''כ תולין מצדה כמו ו' א''כ כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי''ו צריך לגרור כולו אבל הנו''ן שנכתבה בהכשר א''צ לגוררה לאפוקי ברי''ש שעשאה כמין דל''ת דבפעם אחת נכתב הכל בפסול צריך לגוררו כולו ולפ''ז ה''ה בכל אות שנכתב בשני כתיבות כמו ג' ונעשה פסול בכתיבה א' א''צ לגרור אלא אותה ואם כ' מתחלה רי''ש ואח''כ טעה ועשה בו תג כעין דל''ת סגי ליה כשיגרר התג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין רי''ש והמחמיר גם בזה תע''ב. לבוש ול''ח: רגל הכף צריך להיות כפלים לגג שלא תדמה כרי''ש. בתשו' מהר''י הלוי סי' פ''א כתב אם עשה גג של הכ''ף רחב צריך תיקון למחוק כל הגג אפילו במלת אלקיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחוק הרגל והמ''א כ' ול''נ שאם יוכל למשוך הרגל שיהיה כפלים כמו הגג שפיר דמי עיין ס''ק שלפני זה: (לא) והפרידה כשר. נ''ל דה''ה אם רגל הך' מגיע לסוף הקלף בלי היקף רשאי לגרר קצת דלא גרע מנדבק אות לאות כ' הב''ח בא''ע סי' קכ''ה דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה ל''מ גרירה ואם נשתנה צורת האות ע''י הדביקות הוי כמ''ם שנסתמה רד''ך עמ''א. ועיין ב''ח שהעלה דאם נמצא דיבוק בס''ת בקריאה דאין צריך להוציא אחרת אפי' נמצא בשבת וי''ט שא''א לגוררו מ''מ אין להוציא אחרת כיון שמעיקר הדין ס''ת יש תקנה לגוררו רק דאיסור שבת רביע עליה וכל הראוי לבילה אין בילה וכו' ע''ש. ובשיורי כנה''ג כ' ומנהגינו דאפי' בדבוק אות לאות שנמצא בס''ת בשבת או בי''ט להוציא ס''ת אחרת ע''ל סי' קמ''ג ובספר אבן העוזר מחמיר באותיות הנדבקים בתחלת הכתיבה שאין להם תקנה בגרירה עיין שם באריכות בספר מגיני ארץ מדפוסי פרופס: (לב) בגג. כל הסעיף זה איירי קודם שכתב אות שלאחריו דאז יש תקנה אבל אח''כ לא דהוי שלא כסדרן ודוקא שלא נשאר צורת אות בלא תיקון אז אסור לתקנה בשכתב לפניה משום דהוי שלא כסדרן אבל אם נשאר צורת אות אפי' בלא תיקון יוכל לתקנו אפילו אחר כך דכיון דצורת אות היה ניכר ליכא משום דלא כסדרן. ועיין סעיף כ''ה וס''ק כ''ו מש''ש: (לג) פסול. ודוקא שנגעה היו''ד עצמה באל''ף אבל אם קוצה השמאלית של יו''ד נוגעת באל''ף כשר דאפילו בלא הקוצה מיקרי יו''ד. עמ''א:


יט
 
בִּתְחִלַּת (לד) הַכְּתִיבָה יֹאמַר בְּפִיו: אֲנִי כּוֹתֵב לְשֵׁם קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין. וּמִלְּבַד זֶה בְּכָל פַּעַם שֶׁכּוֹתֵב אַזְכָּרָה צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁכּוֹתְבָהּ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסָגֵי כְּשֶׁמְּחַשֵּׁב שֶׁכּוֹתֵב הָאַזְכָּרוֹת לִשְׁמָן הוֹאִיל וְהוֹצִיא בִּתְחִלַּת הַכְּתִיבָה בְּפִיו סַגֵּי בְּהָכֵי (הָרֹא''שׁ ה''ת וְס''ת וְטוּר יוֹרֵה דֵּעָה וְא''ח) וְיֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד וּכְשֶׁבָּא לְנַמְנֵם לֹא יִכְתֹּב דְּאֵינוֹ כּוֹתֵב אָז בְּכַוָּנָה (אוֹר זָרוּעַ).

 באר היטב  (לד) הכתיבה. קודם שיכתוב השם יעיין בקולמוס שיטבלנו טרם שיכתוב אות אחרונה שלפני השם ויקדש הדיו באותו אות ואם צריך דיו טרם שיגמור השם אזי יטבול באותיות שלפני השם שהם לחים ויגמור השם ואם לא הניח אות לפני השם יעיין אם יש אות או תג שצריכה דיו כדי שיקדש הדיו קודם שיכתוב השם ב''ש מ''א. וסדר כתיבת השם דרך סוד עיין בעטרת זקנים ובגינת ורדים חא''ח כלל ב' סימן י' וי''א:


כ
 
צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, שֶׁאִם חִסֵר אוֹ יִתֵּר אוֹת אַחַת פְּסוּלִים וְנִמְצְאוּ הַמְּנִיחִים אוֹתָם מְבָרְכִים בְּכָל יוֹם בְּרָכָה לְבַטָּלָה, וְגַם שָׁרוּי בְּכָל יוֹם בְּלֹא מִצְוַת תְּפִלִּין, וְנִמְצָא עֹנֶשׁ הַסוֹפֵר מְרֻבֶּה, לָכֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֹד יְרֵא שָׁמַיִם וְחָרֵד לִדְבַר הַשֵּׁם, הַמִּתְעַסֵק בִּכְתִיבַת תְּפִלִּין וְתִקּוּנָן.


כא
 
כָּל פָּרָשָׁה, אַחַר שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה, יִקְרָאֶנָּה הֵיטֵב בְּכַוָּנָה וְדִקְדּוּק פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ, וְיַחֲזֹר וְיִקְרָאֶנָּה קֹדֶם שֶׁיִּתְנֶנָּה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְחַלֵּף פָּרָשָׁה בְּפָרָשָׁה.


כב
 
טוֹב לְנַסוֹת הַקֻּלְמוֹס קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב הַפָּרָשָׁה שֶׁלֹּא יְהֵא עָלָיו דְּיוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְיַפְסִיד, וְכֵן יִזָּהֵר קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב כָּל שֵׁם לִקְרוֹת כָּל מַה שֶּׁכָּתַב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי גְּנִיזָה עַל יָדוֹ.


כג
 
אִם מָצָא שֶׁחָסֵר אוֹת אַחַת, אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁאִם כֵּן הָיוּ כְּתוּבִין שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, וּפְסוּלִין מִשּׁוּם דִּכְתִּיב וְהָיוּ בַּהֲוָיָתָן יְהוּ. וְאִם יִתֵּר אוֹת אַחַת, יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה, עַל יְדֵי שֶׁיִּגְרֹר אוֹתָהּ אִם הִיא בְּסוֹף תֵּבָה אוֹ בִּתְחִלָּתָהּ, אֲבָל אִם הִיא בְּאֶמְצַע תֵּבָה לֹא, מִשּׁוּם דִּכְשֶׁיִּגְרֹר יִהְיֶה נִרְאֶה כִּשְׁתֵּי (לה) תֵּבוֹת.

 באר היטב  (לה) תיבות. כ' הב''י בשם הריא''ס דלפעמים תיקון מהני ליתר אות כגון לאבותיך מלא בו' שאחר שיגרור הו' ימשוך הב' שלפניה באופן שיהיה ממולא החלק של מקום הגרר אבל בצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו''ד או מצות מלא בו' ואם ימחוק הי' או הו' יוכל אח''כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי כשר או לא. ומסיים הב''י ומ''מ כל שנראית כב' תיבות פסולה וכ''כ הלבוש שיש להחמיר בזה וכ' המ''א דאם בתחלת הכתיבה ממשיך רגל התחתון של הנו''ן והצד''י וכותב האות הסמוך בתוכו כזה ג מותר דהוי ממש כתיבה אחת דלא כהרנ''ח ח''ב סי' ע''ח עיין כנה''ג וביד אהרן. ואם כ' תיבה יתירה מתקנה. ואם יהיה חלק ט' אותיות דכשיגררנה יהיה פרשה במקום שאין פרשה פסול אבל מותר למשוך הה''א אע''פ שלא יהא רגל בסופו מ''א. מצא ו' או י' יתירה יגרור אותה ויעבה קצת האות שלפניה או שלאחריה שאין בזה משום שינוי אות. עיין מ''א וביד אהרן: (עיין בס' אליהו רבה בעניינים האלה בשם כנה''ג. ושו''ת רדב''ז):


כד
 
מֻתָּר לִכְתֹּב עַל מְקוֹם (לו) הַגְּרָר וְעַל מְקוֹם הַמַּחַק אֲפִלּוּ אַזְכָּרָה, וְלֹא יִמְחַק בְּעוֹדוֹ לַח אֶלָּא יְיַבְּשֶׁנּוּ יָפֶה כִּי אָז יִגְרֹר בְּקַל וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שׁוּם רֹשֶם.

 באר היטב  (לו) הגרר. הגרר מיקרי כשגררו יבש והמחק מיקרי שמחקו לח:


כה
 
כָּל אוֹת שֶׁהִיא כְּתוּבָה שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ וְאֵין צוּרָתָהּ (לז) עָלֶיהָ, כְּגוֹן נָגַע רֶגֶל הָאָלֶ''ף (לח) בְּגַג הָאָלֶ''ף אוֹ פְּנֵי הָאָלֶ''ף בִּפְנִים בַּגַּג שֶׁתַּחְתֶּיהָ, אוֹ שֶׁהָיָה רֶגֶל הַהֵ '' א, אוֹ רֶגֶל הַקּוֹ''ף נוֹגְעִים אוֹ שֶׁהָיְתָה אוֹת אַחַת חֲלוּקָהּ לִשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן צַדִּ''י שֶׁכָּתַב (לט) יוֹ''ד נוּ''ן אוֹ שִׁי''ן, שֶׁכָּתַב עַיִ''ן יוֹ''ד אוֹ חֵ ''ית, שְׁנֵי זַיְנִי''ן וְאַחַר שֶׁכָּתַב לְפָנָיו חָזַר וְתִקְּנָם, הָוֵי שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן וּפְסוּלִין. אֲבָל לְהַפְרִיד הָאוֹתִיּוֹת הַדְּבוּקוֹת אַחַר שֶׁכָּתַב לִפְנֵיהֶם שַׁפִּיר דָּמִי, דְּכֵיוָן שֶׁהָאוֹת צוּרָתָהּ עָלֶיהָ כְּשֶׁמַּפְרִידָהּ מֵחֲבֶרְתָּהּ לָא הָוֵי כְּכוֹתֵב, וְה ''ה שֶׁאִם לֹא הָיוּ מִקְצָת יוֹדִי''ן שֶׁעַל הָאַלְ''פִין וְהַשִּׁינִי''ן וְהָעַינִי''ן וְרַגְלֵי הַתָּוִי''ן נוֹגְעִים בְּגוּף הָאוֹת וְתִינוֹק דְּלֹא חַכִּים וְלֹא טִפֵּשׁ מַכִּירָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לִפְנֵיהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְתַקְּנָם, דְּכֵיוָן דְּצוּרַת הָאוֹת הָיְתָה נִכֶּרֶת לֵיכָּא מִשּׁוּם כְּתָבָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּה ''ה אִם חֻטְרָא (מ) דְּחֵי''ת לְמַעְלָה אֵין נוֹגְעִים זֶה לָזֶה, אַךְ אֵין נִכָּר לְהֶדְיָא פְּרֵידָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁהַתִּינוֹק קוֹרֵא שְׁנֵי זַיְנִי''ן מֻתָּר לְהַדְבִּיקָם.

 באר היטב  (לז) עליה. ובכל הני אפי' תינוק יוכל לקרותם פסול: (לח) בגג. דאז צריך לגררה כולה כמ''ש סעיף י''ח: (לט) יו''ד נו''ן. וה''ה אם לא עשה רגל הימין של יו''ד אבל אם לא עשה לה רגל שמאל יכול לתקנה דשם יו''ד עליה. ב''י מ''א: (מ) דחי''ת. תפילין שחי''ת שלהם כמין ד' וז' כזה או איפכא כזה אין לפוסלם ויגרור מן הד' עד שיעשנה ז' ולא הוי שלא כסדרן עיין מ''א סי' ל''ו ס''ק ג' וכן כתבתי בתשובה על תפילין שנמצאו מלת בניכם בשני כפי''ן כזה בניככם דיגרור כ''ף השניה מכל וכל ויאריך כ' ראשונה עד שיגיע סמוך למ''ם אבל לא יגרור המ''ם ויעשה מן הכ''ף השניה מ''ם דהוי שלא כסדרן שכנה''ג בהגהת הטו' ועי' תשו' דרכי נועם סי' א' ובעבודת הגרשוני סי' פ''ב אם עשה חי''ת כדעת רש''י כזה כשרה ואפי' האריך בה בסוף שטה עד שאינה מרובעת אפ''ה כשרה. מ''א בסי' ל''ו ס''ק ג':


כו
 
אִם אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם דְּבוּקוֹת (מא) יָכוֹל לְהַפְרִידָם.

 באר היטב  (מא) יכול להפרידם. מעשה שהי' רגל הנו''ן פשוטה דבוק לגגה של ה''א המכוונת תחתיה והיתה הה''א מעיקר שם הנכבד והנורא יש להכשיר בשעת הדחק ע''י גרירת קצת רגל הנו''ן ובלבד שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת אות הנו''ן עם הה''א הקדושה. שיורי כנה''ג:


כז
 
אוֹתִיּוֹת וְתֵבוֹת (מב) שֶׁנִּמְחֲקוּ, קְצָת אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר כָּל כָּךְ שֶׁתִּינוֹק דְּלֹא חַכִּים וְלֹא טִפֵּשׁ יָכוֹל לִקְרוֹתָם מֻתָּר לְהַעֲבִיר קֻלְמוֹס עָלֶיהָ לְהֵיטִיב הַכְּתָב וּלְחַדְּשׁוֹ, וְלֹא הָוֵי שֶׁלֹּא (מג) כְּסִדְרָן.

 באר היטב  (מב) שנמחקו קצת. אבל אם בתחילת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה ללבן שהוכהה מראיתו או לאודם וצריך להעביר עליו קולמוס הוי שלא כסדרן. מ''א: (מג) כסדרן. ודוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן. מ''א:


כח
 
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס רֹאשׁ הַלָּמֶ ''ד (מד) בַּאֲוִיר הַהֵ '' א אוֹ הַחֵי''ת, אֲפִלּוּ בְּלֹא נְגִיעָה.

 באר היטב  (מד) באויר הה''א. ואם נכנס לתוך ד' ונראית כה' פסול הרמ''א בא''ע סי' קכ''ה ססי''ח ועי' במ''א שסיים בזה''ל וכ' בכנה''ג שיש מכשירים לגמרי ע''כ וצוח עליו ככרוכיא המחבר יד אהרן שאינו כן ולא מצינו מי שמיקל בזה ע''ש:


כט
 
אִם אֵין הַפָּרָשִׁיּוֹת שְׁגוּרוֹת בְּפִיו, צָרִיךְ (מה) שֶׁיִּכְתֹּב מִתּוֹךְ הַכְּתָב.

 באר היטב  (מה) הכתב. ואם מקצת הפרשה שגורה בפיו מותר לכתוב אותה מקצת בע''פ ב''ח דלא כב''י:


ל
 
אֵינוֹ רַשַּׁאי לִכְתֹּב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ לִקְרוֹת.


לא
 
אִם אֵינוֹ כּוֹתֵב מִתּוֹךְ (מו) הַכְּתָב, לֹא יִכְתֹּב עַל פֶּה שֶׁמַּקְרֵא אוֹתוֹ אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יַחֲזֹר הוּא וְיִקְרָא בְּפִיו:

 באר היטב  (מו) הכתב. משמע דשכותב מתוך הכתב א''צ לקרות כל תיבה וצ''ע דבי''ד סי' רע''ד ס''ב משמע דאעפ''כ צריך לקרות וכ' המ''א ואפשר דעתו להקל בתפילין אבל הב''ח פסק דאפי' בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה וכ''פ הע''ת וכ''ה בשכנה''ג:


לב
 
צָרִיךְ לְהַנִּיחַ חָלָק לְמַעְלָה כְּדֵי גַּגָּהּ (מז) שֶׁל לָמֶ ''ד: הגה: שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם מֻקָּפִים גְּוִיל (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סי' קל''ז וּב''ש) וּלְמַטָּה כְּשִׁעוּר כַּ''ף וְנוּ''ן פְּשׁוּטָה וּבִתְחִלָּתָן וְסוֹפָן אֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ כְּלָל: הגה: מִיהוּ נָהֲגוּ הַסּוֹפְרִים לְהַנִּיחַ קְצָת בִּתְחִלָּה וְסוֹף (אָגוּר רוֹקֵחַ) וְצָרִיךְ לְהַנִּיחַ בֵּין כָּל תֵּבָה וְתֵבָה כִּמְלֹא (מח) אוֹת, וְכֵן בֵּין הַשִּׁטִּים כִּמְלֹא שִׁטָּה, וּבֵין כָּל אוֹת כִּמְלֹא חוּט הַשַּׂעֲרָה כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּטוּר י''ד גַּם צָרִיךְ לְהַנִּיחַ מְעַט חָלָק בֵּין פָּסוּק (מט) לְפָסוּק.

 באר היטב  (מז) של למ''ד. וב''ח פסק שצריך להניח שיעור חצי ציפורן למעלה מראש של למ''ד ועיין ט''ז דה''ה למטה: (מח) אות. ובדיעבד אינו מעכב אא''כ נראים כאחד על פי תינוק דלא חכים ט''ז וע''ת וכ''פ הכנה''ג: (מט) לפסוק. ומ''א פסק שלא להניח חלק כלל וכן בין שיטה לשיטה א''צ ע''ש ועיין בד''מ ובע''ת (ובספר אליהו רבה פסק כדעת רמ''א דצריך להניח חלק בין פסוק לפסוק והביא ראיה מן ספר ברוך שאמר שכתב להדיא כן וכן בין שיטה לשיטה ע''ש):


לג
 
יַעֲשֶׂה הַשּׁוּרוֹת שָׁווֹת שֶׁלֹּא תְּהֵא אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת, וּלְפָחוֹת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב ג' אוֹתִיּוֹת חוּץ (נ) לַשִּׁטָּה וְאִם כְּתָבָם לֹא פָּסַל.

 באר היטב  (נ) לשיטה. ובי''ד סי' רע''ג פסק כהרמב''ם דלא קפדינן אלא שלא יכתוב רוב התיבה חוץ לשיטה ואם התיבה בת ח' אותיות מותר לכתוב החצי חוץ לשיטה וכתב המ''א ואפשר דבא ללמוד כאן דשני אותיות מותר לכתוב אפי' בתיבה בת ג' אותיות דבזה הרמב''ם מודה ע''ש. ואני אומר דמסעיף שאח''ז ידעינן זאת מדכתב ב' אותיות שהם תיבה וכו' משמע ב' אותיות שאינן תיבה אחת מותר אפי' בתיבה בת ג' וק''ל:


לד
 
ב' אוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם תֵּבָה אַחַת, לֹא יִכְתֹּב חוּץ לַשִּׁטָּה.


לה
 
אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם (נא) בְּתוֹךְ הַדַּף, וְלֹא יֵצֵא מֵהֶם כְּלָל חוּץ לַדַּף.

 באר היטב  (נא) בתוך הדף. ולא יצא מהם כלל חוץ כתב הרב בעל באר שבע בתשובה סוף ספרו דף נ''ב ע''ב מדנקט כפל לשון משמע אפי' בדיעבד פסול אפי' בשאר שמות שאינן נמחקין ואפי' הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה כנ''ל להלכה ולא למעשה ע''כ. והמ''א הקשה עליו דהש''ך ביו''ד סי' רע''ו ס''ו כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם ע''ש ס''ק ה' משמע לכאורה דכ''ש כשיצא חוץ לשיטה דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר''ת ומנ''ל לפסול בדיעבד ובמ''ב סימן נ''ז כתב אם כתב אלהינו בלא י' מותר לתלות הי' מאחר שאינה מהשם עצמו אם כן כ''ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשיטה דכשר והגאון מוהר''ר יצחק אב''ד דק''ק פוזנא הורה למחוק בספר תורה כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם מאחר דאפשר לתקוני לא מיקרי דיעבד אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו כשר בדיעבד עד כאן לשון המג''א וה''ה נמי בתפילין דאסור למוחקו משום דהוי שלא כסדרן כשר בדיעבד והמחבר הלכה ברורה טעה שגיאה גדולה במה שכתב ואני תמה הרי הוי שלא כסדרן ע''ש ס''ק מ''א ועי' בב''י ביו''ד סי' רע''ו שהביא תשו' הרמב''ם וכתב בה בלשון הזה על ס''ת שנמצא בה ה' כתוב קצתו תוך השיטה וקצתו חוץ לשיטה הראוי אצלי להחליף אותה היריעה ולגונזה ואחר חלופה יקראו בה בצבור לכתחלה עכ''ל נרא' דס''ל להרמב''ם דפסול אפי' בדיעבד והמחבר יד אהרן האריך והעלה דלענין מעשה אין ולאו ורפיא בידיה. ועי' בתשובת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל ב' סימן כ''ט ובספר משנה למלך בפרק ה' מהלכות תפילין:


לו
 
יַעֲשֶׂה כָּל פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ פְּתוּחוֹת, חוּץ מִפָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, שֶׁהִיא וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה סְתוּמָה וְאִם שִׁנָּה (נב) פָּסוּל: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּכֻלָּם פְּתוּחוֹת (מַהֲרַ''ם פַּאדוֹוָה סִימָן ע''ז בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָעִטּוּר) וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִים אַף פָּרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ בְּרֹאשׁ הַשִּׁטָּה כִּשְׁאָר הַפָּרָשִׁיּוֹת וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁפָּרָשַׁת (נג) קַדֵּשׁ לִי, וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ, וּפָרָשַׁת שְׁמַע (מַתְחִילִין) בְּרֹאשׁ שִׁטָּה וּבְסוֹף קַדֵּשׁ לִי וּבְסוֹף וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ מַנִּיחִים חָלָק כְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת, וּבְסוֹף שְׁמַע אֵין מַנִּיחִים חָלָק כְּלָל, וְאִם מַנִּיחִים הוּא פָּחוֹת מִכְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת. וּפָרָשַׁת וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ מַתְחִילִים מֵאֶמְצַע שִׁטָּה עֶלְיוֹנָה, וּמַנִּיחַ לְפָנֶיהָ חָלָק כְּדֵי לִכְתֹּב ט' אוֹתִיּוֹת, וְנִמְצָא שֶׁשְּׁלֹשָׁה פָּרָשִׁיּוֹת הֵם פְּתוּחוֹת בֵּין לְהָרַמְבָּ''ם בֵּין לְהָרֹא''שׁ, וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה הִיא סְתוּמָה לְדַעַת הָרַמְבָּ''ם.

 באר היטב  (נב) פסול. עי' ט''ז מה שמיישב דעת הרמב''ם מפרק הקומץ והוכיח דאפילו בדיעבד בעי סתומה ודבריו המה קצת מגומגמים אבל תוכן דבריו הוא דילמא האי דאין מורידין הא מורידין עושין קאי אתפילין אלא ודאי דבתפילין נמי פסול בפתוחות ואינו נראה לפענ''ד דא''כ באידך מקשן נמי נימא הכי דמקשה בסמוך הא מורידין עושין והא בעי שירטוט ואי לפי דעתו מה ק''ל הלא הרמב''ם פסק בפ''ז דס''ת בעי שירטוט וא''כ נימא נמי דטעמא דאין מורידין קאי לס''ת אלא ודאי צ''ל דלא ס''ל לתלמודא האי סברא דא''כ למה ליה למתני כלל תפילין א''כ י''ל הכא נמי דאי קאי אתפילין לחודיה ל''ל למתני' כלל ס''ת וכך הוא הוכחה הלימא מסייע ובזה יתורץ רש''י שם במ''ש בד''ה הכא סתומות בס''ת הכא פתוחות במזוזה כו' למה נקט בראשונה בס''ת ולא נקט תפילין אלא ודאי דבתפילין י''ל דפתוחות כשר בדיעבד ולא קשיא מתפילין רק הקושיא היא מס''ת. למה נקט גם בשירטוט כתב רש''י ובתפילין לא בעי שירטוט נקט נמי רש''י תפילין לחוד להורות דקושיא הוא למה נקט תפילין ודו''ק: (נג) קדש. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' פרשיות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע פתוחה והפרשה ד' שהיא והיה אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא''ש מבואר בי''ד סי' ער''ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע שיטה וכן בכותב ומניח בסוף שיטה חלק ומתחיל הפרשה שאחריה בראש שיטה שניה זהו פתוחה ושיעור החלק הוא כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ''ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה''ה אם סיים הפרשה בסוף שיטה יניח שיטה אחת חלק ויתחיל בשיטה שלישית והרמב''ם כתבו בזה''ל פרשה פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ''ל ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה (זהו כמו להרא''ש) ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה יניח שיטה שאחריה פנוי ומתחיל הפתוחה מתחלת שיטה ג' (וזהו להרא''ש סתומה) פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף שיטה עצמה תיבה אחת (זהו כמו להרא''ש) ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה אחת בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה ויתחיל לכתוב הפרשה סתומה מאמצע שיטה הב' (אפשר גם להרא''ש כן) ואם גמר בסוף השיטה מניח בתחלת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה הפרשה סתומה (וזהו להרא''ש פתוחה) נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחילתה מאמצע שיטה לעולם עכ''ל. וכתב הב''י האיך יעשו בתפילין שיצאו ידי כולם אם לעשות הג' פתוחות דהיינו שישאר בתחילתן שיעור ויתחיל הפרשה באמצע שיטה לא יצא ידי הרמב''ם דס''ל מתחיל באמצע שיטה מקרי סתומה. ואם ישאיר חלק בסוף כל פרשה א''כ הוי אף אחרונה פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפרשה עושה את הפרשה שלאחריו פתוחה על כן נוהגים בא''י שפוסקים כהרמב''ם שעושים בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימים בסוף הדף באמצע שיטה ופרשה שלישית שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימת בסופה ופרשה ד' מתחלת מאמצע שיטה נמצא ג' פרשיות ראשונות לדעת הרמב''ם פתוחה כי הראשונה אע''פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב''ם וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק מפרשה שלפניה בסופה עושה פרשה שאחריה פתוחה והיא מתחלת בראש שיטה וזהו בין לרמב''ם בין להרא''ש רק מה שמתחילין פרשה הד' באמצע שיטה מיקרי פתוחה לדעת הרא''ש ואנן בעינן סתומה. אבל להרמב''ם הוי זה סתומה ובזה יבואר לך דברי המחבר. וכתב ט''ז דיש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב''ם והרא''ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב''ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח ריוח כשיעור ולכתוב בסוף שיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שניה וכו'. ושם כתבתי דאפשר דגם להרא''ש כן ע''ש א''כ הרוצה לעשות יעשה בדרך זה דפרשה א' וב' יתחיל בראש הדף וישייר בסוף חלק כדי ט' אותיות רק פרשה ג' יתחיל ג''כ בראש דף וישייר פחות מט' אותיות והפרשה ד' יעשה ג''כ תחלת הדף ריוח קצת אבל פחות מט' אותיות נמצא הפרשה הד' סתומה להרמב''ם ולהרא''ש דלהרמב''ם מיקרי זה מתחיל באמצע וגם להרא''ש אין כאן פתוחה כיון שאין במקום א' חלק כשיעור וא''ל דלא יניח בסוף פ' ג' כלל ובתחל' פ' ד' יניח פחות מכשיעור זה אינו דעכ''פ בעינן ריוח בין פ' לפ' כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשותו במקום אחד דאז הוי פתוחה ע''כ חלקנו השיעור לב' חלקים עכ''ל ט''ז. וכ''כ הרמ''ע מפאנו סימן (נ''ו) [ק''ו] ועיין בשיורי כנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''ו ואין לעשות בשביל ספק ב' זוגות תפילין ב''י וכ' הב''י שגדול אחד פסל כל התפילין במדינתו שהיו עשויות לדעת הרא''ש כי ס''ת שלהם היו הפרשיות לדעת הרמב''ם אם כן העולה בתורה ותפילין בראשו סתרי אהדדי עיין מ''א ואמרתי אחכמה לדעת מה יעשה בתפילין של ר''ת בענין פתוחות וסתומות הואיל ופרשה ד' הוא קודם לפ' ג' הנה זהו פשיטא להרב ב''י פרשת קדש והי' כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחין חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ופרשת והי' אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק ט' אותיות ובסוף פרשת והי' אם שמוע מניח חלק כדי ט' אותיות ופרשת שמע מתחיל בראש שיטה. נמצא פרשת קדש לי ופרשת והי' כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב''ם בין להרא''ש. ופרשת והיה אם שמוע היא סתומה לדעת הרמב''ם. ולהרב ט''ז פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך מתחילין בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק כדי ט' אותיות. ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק פחות מט' אותיות ופרשת והיה אם שמוע יניח ריוח בראשה פחות משיעור ט' אותיות ובסופה מניח חלק שיעור ט' אותיות והפרשה שמע מתחיל בראש שיטה וק''ל. אך את זה צל''ע לפי מה שכ' המ''א בסי' ל''ד ס''ק ב' ומ''מ צריך לכותבן כסדרן כמ''ש סי' ל''ב ס''א לכן צריך שיניח חלק פ' והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח''כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע עכ''ל. אם כן כשמניח בסוף פרשת והיה כי יביאך חלק פחות מט' אותיות להרב ט''ז או לא מניח חלק כלל להרב ב''י ואח''כ יתחיל לכתוב פ' שמע בקצה הקלף בראש שיטה וזהו להרמב''ם פתוחה אבל להרא''ש סתומה ועיין בצורה ב' להרמב''ם דפתוחות ולאחר עיון ראיתי דלאו כלום היא דלאחר שבא והיה אם שמוע למעלה יתוקן אז ונעש' פתוח' וזהו מהני כמבואר ביו''ד סימן ער''ה סעיף א' בהג''ה ועיין הרמ''ע מפאנו סי' ל''ז ועיין ע''ת ובחשו' רמ''א סימן כ''ה:


לז
 
עוֹר הַבָּתִּים צָרִיךְ לִהְיוֹת מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, אֲפִלּוּ מִנְּבֵלָה אוֹ טְרֵפָה שֶׁלָּהֶם, וְרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹתָם (נד) מִקְּלָף אוֹ מֵעוֹר (נה) שָׁלִיל: הגה: וְכֵן הָרְצוּעוֹת יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן מִקְּלָף וְעוֹר שָׁלִיל (מָרְדְּכַי דַּף צ''ד) צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ הֵיכָא (נו) דְּאֶפְשָׁר.

 באר היטב  (נד) מקלף. לכתחילה ישים הקלף במי קליפות של עצים שקורין בל''א לו''ר שמעבדין בהן העורות. מ''א: (נה) שליל. והוא מן המובחר: (נו) דאפשר. ואם אין לו קלף אחר יניחם בלא ברכה ב''ח. והמ''א כ' דכדאי הוא הרמב''ם לסמוך עליו ולברך ע''ש וע''ל סי' ט' ס''ק ז' מש''ש:


לח
 
יַעֲשֶׂה ד' בָּתִּים (נז) מֵעוֹר אֶחָד לְשֶׁל רֹאשׁ, וּבַיִת אֶחָד לְשֶׁל יָד.

 באר היטב  (נז) מעור אחד. אבל בחתיכות תפורות יחד לא חשיב עור אחד ובתוס' דמנחות דף ל''ב ע''א ד''ה דילמא להשלים משמע דחשיב עור אחד ע''י תפירה:


לט
 
תְּפִלִּין, בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיִּהְיוּ מְרֻבָּעוֹת בְּתִפְרָן וּבַאֲלַכְסוֹנָן, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה רִבּוּעָן מְכֻוָּן אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהֶם אוֹתוֹ אֲלַכְסוֹן, שֶׁאָמְרוּ חֲזַ''ל כָּל אַמָּתָא בְּרִבּוּעָא אַמָּתָא וּתְרֵי חֻמְשֵׁי בַּאֲלַכְסוֹנָא, וְצָרִיךְ לְרַבֵּעַ מְקוֹם מוֹשָׁבָן (נח) וְגַם הַבָּתִּים: הגה: אֲבָל עַל גֹּבַהּ הַבָּתִּים אֵין לְהַקְפִּיד אִם הוּא יוֹתֵר מֵרָחְבָּן וְאָרְכָּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אשר''י וּסְמַ''ק וְהַמָּרְדְּכַי וְרַמְבַּ''ם פ''ג): עֲשָׂאָן מְרֻבָּעוֹת וְאַחַר זְמַן נִתְקַלְקֵל רִבּוּעָן, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְרַבְּעָן: הגה: וְיַעֲשֶׂה כָּל הַד' בָּתִּים בְּשָׁוֶה שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר).

 באר היטב  (נח) וגם הבתים. דלא כמו שנוהגים קצת לעשו' של יד עגולה בראשו רק שמרבע התיתורא מלמטה. מרדכי מ''א ועיין מ''ש הע''ת:


מ
 
עוֹר הַבָּתִּים, מִצְוָה לַעֲשׂוֹתוֹ (נט) שָׁחֹר וְע''ל סִימָן ל''ג. חָרִיץ שֶׁבֵּין בַּיִת לְבַיִת צָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַתֶּפֶר, וְאִם לֹא הִגִּיעַ כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר הֶחָרִיץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ ד' רָאשֶׁיהָ נִרְאִין לַכֹּל.

 באר היטב  (נט) שחור. וכ' ב''ח משמע עיכובא ליכא ולענ''ד אין להקל ובמקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים המקילין שלא יתבטל תורת תפילין. שכנה''ג עיין ע''ת:


מא
 
אֹרֶךְ וְרֹחַב הַבָּתִּים וְגָבְהָן אֵין לוֹ (ס) שִׁעוּר.

 באר היטב  (ס) שיעור. ומ''מ יש לחוש לדברי הגאונים שלא לעשותן קטנים מרוחב שני אצבעות בין של יד בין של ראש ב''י ב''ח ל''ח מ''א והיינו התיתורא למטה ויש למחות בעוברי דרכים שמתקנים להם תפילין קטנים מאוד כי מבורר מש''ס שצריכים להיות רחבים יותר מאצבע ואם לאו פסולין הם. ע''ת ע''ש:


מב
 
שִׁי''ן שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּעוֹר הַבָּתִּים שֶׁל רֹאשׁ כְּמִין שִׁי''ן בּוֹלֶטֶת מִקִּמְטֵי (סא) הָעוֹר, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, שֶׁל (סב) יָמִין הַמֵּנִיחַ שֶׁל ג' רָאשִׁים, וְשֶׁל שְׂמֹאל הַמֵּנִיחַ שֶׁל (סג) אַרְבַּע רָאשִׁים: הגה: מִיהוּ אִם הָפַךְ אֵינוֹ נִפְסָל (מָרְדְּכַי וּסְמַ''ג וְתוֹסָפוֹת פ' הַקוֹמֵץ).

 באר היטב  (סא) העור. ולא ע''י דפוס. ט''ז וב''ח ע''ת עמ''א: (סב) ימין המניח. ואם הוא איטר לא ישנה ובתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן. מ''א: (סג) ד' ראשים. ב''ח וע''ת והרמ''ע פסקו דצריך ליזהר שלא יגעו היודי''ן למטה בשי''ן ומ''א פסק דצריכים ליגע היודי''ן למטה בשי''ן ע''ש וכ''פ הרמ''א סעיף מ''ג:


מג
 
חָרִיץ שֶׁל שִׁי''ן דְּהַיְנוּ חֻדָּהּ לְמַטָּה יַגִּיעַ עַד מְקוֹם הַתֶּפֶר: הגה: וְכֵן הַיּוּ''ד שֶׁבַּשִּׁי''ן צָרִיךְ לִגֹּעַ לְמַטָּה בְּשׁוּלֵי הַשִּׂי''ן (סְמַ''ג) וְלֹא יִמְשֹׁךְ הַשִּׁי''ן הַרְבֵּה אֶלָּא שֶׁגַּם שׁוּלֵי הַשִּׁי''ן יִהְיֶה נִרְאֶה עַל הַתֶּפֶר (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר).


מד
 
תִּתּוֹרָא (סד) דִּתְפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי. וְהַיְנוּ שֶׁיָּשִׂים עוֹר לְמַטָּה לְכַסוֹת פִּי הַבָּתִּים, וְנִרְאֶה כְּעֵין דַּף שֶׁל גֶּשֶׁר הַנִּקְרָא תִּתּוֹרָא. מַעְבַּרְתָּא דִּתְפִילִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי. וְהַיְנוּ שִׁעוּר הַתִּתּוֹרָא יְהֵא אָרֹךְ מִצַּד אֶחָד, וְיַעֲשֶׂה בּוֹ הַמַּעְבַּרְתָּא, כֵּיצַד, יַחְתְּכֶנּוּ מִשְּׁנֵי צְדָדִים שֶׁלֹּא תְּהֵא רְחָבָה כְּמוֹ רֹחַב הַתִּתּוֹרָא, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר רִבּוּעַ הַתִּתּוֹרָא וּבְאוֹתָהּ מַעְבַּרְתָּא עוֹבֶרֶת הָרְצוּעָה וְעַל שֵׁם כָּךְ נִקְרֵאת מַעְבַּרְתָּא. גַּם בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד יַעֲשֶׂה תִּתּוֹרָא וּמַעְבַּרְתָּא. יְגַלְגֵּל כָּל פָּרָשָׁה מִסוֹפָהּ לִתְחִלָּתָהּ, וְכוֹרְכָהּ בִּקְלָף (סה) קָטָן, וְיֵשׁ מַקְפִּידִין מִלְּכָרְכָן אֶלָּא בִּקְלָף כָּשֵׁר, וַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיִּכְרֹךְ עָלֶיהָ שְׂעַר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הַטְּהוֹרִים: הגה: וְנוֹהֲגִין לִכְרֹךְ שֵׂעָר עַל הַפָּרָשָׁה וְאַחַר כָּךְ כּוֹרְכִין עָלָיו קְלָף כָּשֵׁר וְחוֹזְרִים וְכוֹרְכִים עָלָיו שֵׂעָר (אָגוּר סי' ס''ח) וְנָהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה שֵׂעָר זֶה שֶׁל עֵגֶל, וְאִם לֹא מָצָא שֶׁל עֵגֶל כּוֹרֵךְ בְּשֶׁל פָּרָה, אוֹ שֶׁל שׁוֹר, וְרוֹחֵץ הַשֵּׂעָר הֵיטֵב בִּתְחִלָּה עַד שֶׁיְּהֵא נָקִי. קְצָת שֵׂעָר זֶה צָרִיךְ שֶׁיֵּרָאֶה חוּץ (סו) לַבָּתִּים.

 באר היטב  (סד) דתפילין. המחבר כ' סתמא דהיינו שישים עור למטה ולא ביאר שיהא התיתורא מעור הבתים או אפי' מעור בפני עצמו כמו שנהגו הסופרים עכשיו אלא מדסתם משמע דכל גוונא כשר וכ''כ הרא''ש והטור דבכל גוונא כשר. עיין ע''ת: (סה) קטן. ואם לא כרכם כשר בדיעבד אם אין לו אחרים. ב''ח מ''א: (סו) לבתים. וטוב שיניח אצל פ' והיה אם שמוע בצד הפונה לפרשת קדש. של''ה עמ''א:


מה
 
יִתֵּן כָּל פָּרָשָׁה (סז) בַּבַּיִת שֶׁלָּהּ, שֶׁתְּהֵא זְקוּפָה מְעֻמָּד בְּבֵיתָהּ.

 באר היטב  (סז) בביתה. ובדיעבד אין לפסול בשביל זה. ע''ת עמ''א:


מו
 
יִהְיֶה הַגִּלָּיוֹן עֶלְיוֹן תְּחִלָּה שֶׁזֶּהוּ שׁוּרָה הַעֶלְיוֹנָה וְגִלָּיוֹן תַּחְתּוֹן לְצַד פֶּה הַבָּתִּים: הגה: וְרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה יִהְיֶה מוּנָח לְצַד יְמִין הַקּוֹרֵא שֶׁאִם בָּא לְפָתְחָן וּלְקָרְאָן יִהְיוּ מוּנָחִים לְפָנָיו כְּהִלְכָתָן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).


מז
 
אִם כָּתַב כָּל הָאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת בִּקְלָף אֶחָד (סח) כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ אֵין רֶוַח בֵּינֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא חוּט אוֹ מְשִׁיחָה בֵּין כָּל בַּיִת וּבַיִת. שֶׁל יָד כּוֹתֵב הָאַרְבָּעָה פָּרָשִׁיּוֹת בִּקְלָף אֶחָד וְגוֹלֵל אוֹתָן מִסוֹפָן לִתְחִלָּתָן, וְכוֹרֵךְ קְלָף עֲלֵיהֶם וּשְׂעַר עֵגֶל, וּמַכְנִיסָם בְּבֵיתָם כְּמוֹ שֶׁל רֹאשׁ. אִם כְּתָבָם עַל אַרְבַּע קְלָפִים וְהִנִּיחָם בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים יָצָא, וְהוּא שֶׁיְּטַלֶּה (פי' יְכַסֶה) עוֹר עַל הָאַרְבָּעָה בָּתִּים שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים כְּבַיִת אֶחָד: הגה: וְהַמִּנְהָג לְדַבְּקָם בְּדֶבֶק, שֶׁיְּהֵא הַכָּל כִּקְלָף אֶחָד וְיִזָּהֲרוּ לִטֹּל דֶּבֶק כָּשֵׁר (בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְאָגוּר סי' נ''ז).

 באר היטב  (סח) כשר. מבהמה טהורה:


מח
 
אִם צִפָּה הַבָּתִּים בְּזָהָב אוֹ בְּעוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, פְּסוּלִים.


מט
 
הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיְּהוּ תְּפִלִּין נִתְפָּרִים בְּגִידֵי (סט) בְּהֵמָה וְחַיָה טְהוֹרִים, וְטוֹב לִתְפֹּר בְּגִידֵי שׁוֹר.

 באר היטב  (סט) בהמה. ולוקחין מהעקב שהם לבנים ואם הם קשים מרככן באבנים עד שיעשו כפשתן וטוין אותם ושוזרין אותם מ''א. בני מעיים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים גידים גמורים הם ומותר לתפור בהם ס''ת ותו''מ הלק''ט ח''א סי' רע''ג והיד אהרן חולק עליו:


נ
 
אֵין לִקְנוֹת גִּידִים מֵעַכּוּ''ם מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה הֵם. מָקוֹם שֶׁאֵין גִּידִים מְצוּיִים, תּוֹפְרִים בטאליאדוראש שֶׁעוֹשִׂים מִן הַקְּלָף עַד שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם גִּידִים.


נא
 
יִתְפֹּר שְׁלֹשָׁה תְּפִירוֹת בְּכָל (ע) צַד, וְחוּט הַתְּפִירָה יִהְיֶה סוֹבֵב מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, וְיַעֲבִיר חוּט הַתְּפִירָה בֵּין כָּל בַּיִת וּבַיִת: הגה: מִיהוּ אִם לֹא עָשָׂה רַק י' תְּפִירוֹת אוֹ פָּחוֹת מִזֶּה, אֵינוֹ נִפְסָל (מָרְדְּכַי) וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁי''ב תְּפִירוֹת אֵלּוּ יִהְיוּ (עא) בְּחוּט אֶחָד.

 באר היטב  (ע) צד. טעם לי''ב תפירות נגד שבטי ישראל ואם עשה י''ד נגד מנשה ואפרים טוב עיין ע''ת והאר''י ז''ל כ' ע''פ הסוד דוקא י''ב. הרמ''ע מפאנו סי' ל''ח כ' אם אין התפירה בתוך הבית רק בתוך המעברתא פסול אבל בב''י בשם הרא''ש ורש''י והמרדכי משמע דלא בעי תפירה תוך הבית רק סמוך לבית. ע''ש מ''א: (עא) בחוט אחד. ואם נפסק החוט בשעת עשיה פסולות דבעי שיהא חוט אחד ב''י בשם הריא''ם. וכ' ט''ז דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהא בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם. וכ' ב''ח דוקא אם נפסק החוט פסול דניכר שפסק החוט אבל אם החוט קצר יגמור התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג:


נב
 
יַכְנִיס הָרְצוּעָה תּוֹךְ הַמַּעְבַּרְתָּא, וְיַעֲשֶׂה קֶשֶׁר כְּמִין דָּלֶי''ת בְּשֶׁל רֹאשׁ, וּכְמִין יוֹ''ד בְּשֶׁל יָד, לְהַשְׁלִים אוֹתִיּוֹת שַׁדַּי עִם הַשִּׁי''ן שֶׁבְּשֶׁל רֹאשׁ: הגה: וְנוֹהֲגִים לְהַעֲבִיר עוֹר עַל הַבַּיִת שֶׁל יָד לְרֹחַב הַזְּרוֹעַ וְיִהְיֶה רָחְבּוֹ כְּרֹחַב הַבַּיִת (טוּר) וְלֹא יַעֲשֶׂה הַקְּשָׁרִים אֶלָּא לְאַחַר שֶׁעָשָׂה הַשִּׁי''ן בַּתְּפִלִּין, וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הַדָּלֶי''ת, וְאַחַר כָּךְ הַיּוֹ''ד כְּסֵדֶר אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם:




סימן לג - דין תקוני התפלין ודין הרצועות
ובו ה' סעיפים
א
 
אִם נִתְקַלְקֵל עוֹר שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים מִבָּתֵּי הָרֹאשׁ זֶה אֵצֶל זֶה, אִם הַתְּפִלִּין יְשָׁנִים, פְּסוּלִים, וְאִם הֵם חֲדָשִׁים, כְּשֵׁרִים, כָּל זְמַן שֶׁעוֹר מוֹשַׁב הַבָּתִּים (א) קַיָּם: הגה: גַּם הַבָּתִּים צְרִיכִין לִהְיוֹת קַיָּמִים, אֶלָּא שֶׁנִּקְרְעוּ קְצָת (בֵּית יוֹסֵף) וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְהֶפֶךְ, בִּישָׁנִים כְּשֵׁרִים, וּבַחֲדָשִׁים פְּסוּלִים, (רַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ) וְנ''ל דְּיֵשׁ לְהַחְמִיר לִפְסֹל בִּשְׁנֵיהֶם. וְאֵלּוּ הֵם חֲדָשִׁים, כָּל זְמַן שֶׁאִם הָיוּ מוֹשְׁכִים אוֹתָם בִּרְצוּעוֹת, הַבַּיִת מִתְפַּשֵּׁט (ב) וְנִפְתָּח נִקְרָא חָדָשׁ, וְאִם אֵינוֹ נִפְתָּח נִקְרָא יָשָׁן, וְאִם נִתְקַלְקְלוּ שְׁנַיִם זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, רִאשׁוֹן (ג) וּשְׁלִישִׁי כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ הֵם יְשָׁנִים וְאִם נִתְקַלְקְלוּ ג' בָּתִּים בְּכָל עִנְיָן (ד) פְּסוּלִים.

 באר היטב  (א) קיים. ר''ל התיתורא. אבל ב''י פירש ל''נ היינו לומר דבעי שיהיו שלימים מכל שאר צדדים דלא מכשרינן אלא כשנקרעו בין בית לבית דוקא. וזהו שכ' רמ''א גם הבתים צריכין להיות קיימים אלא שנקרעו קצת פירוש שנקרעו בין בית לבית אבל הצדדים צריכים להיות שלמים: (ב) ונפתח. ולדידן אין שייך זה: (ג) ושלישי. ונשאר בית אחד שלם ביניהם אבל שנים הסמוכים אע''פ שאין הקרעים סמוכים אלא שזה בצד זה והשני בצד אחר מיקרי זה אצל זה. ט''ז: (ד) פסולים. אפילו חדשים דכשר בב' אפילו בזה אצל זה מ''מ בג' פסולים:


ב
 
אִם נִפְסְקוּ תְּפִירוֹת הַתְּפִלִּין, לְהָרַמְבָּ''ם אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַתְּפִירוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ, אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ ג' תְּפִירוֹת אֲפִלּוּ זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּישָׁנִים, אֲבָל בַּחֲדָשִׁים, כָּל זְמַן שֶׁעוֹר מוֹשַׁב הַבָּתִּים קַיָּם, כְּשֵׁרִים. וְאֵלּוּ הֵם חֲדָשִׁים, כָּל שֶׁאוֹחֲזִין מִקְצָת הָעוֹר שֶׁנִּקְרַע תָּפְרוּ, וְתוֹלִין בּוֹ הַתְּפִלִּין, וְהוּא חָזָק, וְאֵינוֹ נִפְסָק. וְאִם אֵין רָאוּי לִתְלוֹת בּוֹ, אֶלָּא הוּא נִפְסָק, הֲרֵי אֵלּוּ יְשָׁנוֹת: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַחֲדָשִׁים פְּסוּלִים, וּבִישָׁנִים כְּשֵׁרִים (רַשִׁ''י וְהַטּוּר וְהָרֹא''שׁ) וְטוֹב לָחוּשׁ לִשְׁתֵּי סְבָרוֹת כֵּן נִרְאֶה לִי:


ג
 
עוֹר הָרְצוּעוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מֵעוֹר בְּהֵמָה חַיָה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻבָּד (ה) לִשְׁמוֹ. רְצוּעוֹת בֵּין מֵעוֹר בֵּין מִקְּלָף כְּשֵׁרוֹת. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי שֶׁיְּהוּ הָרְצוּעוֹת שְׁחֹרוֹת מִבַּחוּץ, אֲבָל מִצַּד פְּנִים יַעֲשֶׂה מֵאֵיזֶה צֶבַע שֶׁיִּרְצֶה, חוּץ מֵאָדֹם, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ שֶׁמִּדָּם חֲטָטָיו נִצְבְּעוּ וְהֶאֱדִימוּ.

 באר היטב  (ה) לשמו. וישחירם לשמן ואם השחירם לשמן אינו מועיל למה שלא עבדם לשמן תשו' דבר שמואל גּסי' ז' ט''ו ע''ש. בתשו' באר עשק סי' י' כ' דהשחרה לשמה מהני:


ד
 
טוֹב שֶׁיַּשְׁחִירֵם יִשְׂרָאֵל לִשְׁמָן וְלֹא גּוֹי: הגה: וּמִיהוּ בְּדִיעֲבַד כָּשֵׁר אִם הִשְׁחִיר עוֹר הַבָּתִּים אֲבָל הָרְצוּעוֹת אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד (ו) פָּסוּל (מָצָא כָּתוּב).

 באר היטב  (ו) פסול. כי מה שיהיו הבתים שחורים אינו הל''מ אם כן לא הוי השחרות רק תיקון בעלמא וכשר על ידי נכרי משא''כ ברצועות דהל''מ שיהיו שחורות הוי זה כמו טויה דציצית דפסול בנכרי ונ''ל דאם חזר ישראל והשחירם לשמן כשר. מ''א:


ה
 
אִם נִפְסְקָה הָרְצוּעָה, יֵשׁ מַתִּירִים (ז) לִתְפֹּר מִצַּד פְּנִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מַה שֶּׁמַּקִּיף מִמֶּנָּה הָרֹאשׁ, וּבְשֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף הַזְּרוֹעַ לִקְשֹׁר הַתְּפִלָּה עִם הַזְּרוֹעַ, וּכְדֵי שֶׁתִּמָּתַח עַד (ח) אֶצְבַּע אֶמְצָעִית, וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אוֹתוֹ אֶצְבַּע ג' כְּרִיכוֹת וְיִקְשֹׁר, אֵין לָהֶם תַּקָּנָה לֹא בַּקְּשִׁירָה וְלֹא בַּתְּפִירָה. וְכָל יִתְרוֹן הָאֹרֶךְ שֶׁהוּא בִּשְׁבִיל שֶׁכּוֹרֵךְ הָרְצוּעָה כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב הַזְּרוֹעַ וּבְשֶׁל רֹאשׁ מַה שֶּׁתָּלוּי מִמֶּנָּה, אֵין הַתְּפִירָה וְהַקְּשִׁירָה פּוֹסְלִים בָּהּ וּבִשְׁעַת הַדַּחַק יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַמַּתִּירִים כְּדֵי שֶׁלֹּא (ט) יִתְבַּטֵּל מִמִּצְוַת תְּפִלִּין:

 באר היטב  (ז) לתפור. דוקא בגידין ודוקא לתפור לצד פנים אבל לקשור או לתפור לצד חוץ פסול ואם נפסקה המעברתא מותר לתופרה דבר שמואל סי' רי''א: (ח) אצבע. ר''ל שתמתח הרצועה כפשוטה בלא כריכות וט''ז מחמיר לכתחלה אפי' נפסקה הרצועה לאחר שנקשר ממנה סביב הראש רק מה שתלויה לפניו עד הטבור ברצועה ימין ובשמאל עד החזה דאסור לתפור ע''ש באורך: (ט) יתבטל. ולא יברך דברכות אינן מעכבות ט''ז ועיין בתשו' שבות יעקב ח''א סי' א' וע''ל סי' ט' ס''ק ו' מש''ש (וכ' בספר אליהו רבה דדוקא מה שמקיף הראש והזרוע אבל מה שתולה ממנו מותר בדיעבד בתפירה אף שלא בשעת הדחק ומה שכתב ב''י דמהרמב''ם משמע דאסור לא משמע הכי בכסף משנה וכן פסק בספר זכרון לר''י הכהן:





סימן לד - סדר הנחת הפרשיות בתפלין והמהדרים אשר להם ב' זוגות תפלין
ובו ד' סעיפים
א
 
סֵדֶר הֲנָחָתָן בַּבָּתִּים, לְרַשִׁ''י וְהָרַמְבָּ''ם קַדֵּשׁ מִשְּׂמֹאל (א) הַמֵּנִיחַ, בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, וְאַחֲרָיו כִּי יְבִיאֲךָ בְּבַיִת שֵׁנִי, וּשְׁמַע בַּבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ בַּבַּיִת הָרְבִיעִי, שֶׁהוּא בַּיִת הַחִיצוֹן לִימִינוֹ. (ב) וּלְרַבֵּנוּ תָּם בַּבַּיִת הַג' וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, וּבַבַּיִת הַד' שֶׁהוּא הַחִיצוֹן שְׁמַע, וּמִנְהַג הָעוֹלָם כְּרַשִׁ''י וְהָרַמְבָּ''ם.

 באר היטב  (א) המניח. ובאיטר אזלינן בתר ימין ושמאל דעלמא. מ''א: (ב) ולר''ת. ומ''מ צריך לכותבן כסדרן כמ''ש סי' ל''ב ס''א לכן צריך שיניח חלק פרשת והיה אם שמוע ויכתוב פרשת שמע בקצה הקלף ואח''כ יכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע מ''א וע''ל סי' ל''ב ס''ק נ''ג מש''ש:


ב
 
יְרֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְיַעֲשֶׂה שְׁתֵּי זוּגוֹת תְּפִלִּין, וְיָנִיחַ (ג) שְׁנֵיהֶם, וִיכַוֵּן בַּהֲנָחָתָן בְּאוֹתָם שֶׁהֵם אַלִּבָּא דְּהִלְכְתָא אֲנִי יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתִי, וְהַשְּׁאָר הֵם כִּרְצוּעוֹת (ד) בְּעָלְמָא, כִּי מָקוֹם יֵשׁ בָּרֹאשׁ לְהָנִיחַ שְׁנֵי תְּפִלִּין, וְכֵן בַּזְּרוֹעַ וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְכַוֵּן (ה) הַמָּקוֹם וּלְהָנִיחַ שְׁנֵיהֶם יַחַד, יָנִיחַ כְּדִבְרֵי הָאֶחָד שֶׁל יָד וְשֶׁל רֹאשׁ (וִיסַלְּקֵם מִיָּד) וְיָנִיחַ הָאֲחֵרִים עַל סְמַךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה, וְאִם (וְיֵשׁ אוֹמְרִים) לֹא יוּכַל לְהָנִיחַ בְּבַת אַחַת, יָנִיחַ שֶׁל רַשִׁ''י, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶם, וְיִהְיוּ עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְאַחַר הַתְּפִלָּה יָנִיחַ שֶׁל רַבֵּנוּ תָּם בְּלֹא בְּרָכָה וְיִקְרָא בָּהֶם שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ.

 באר היטב  (ג) שניהם. והנוהג כן להניח ב' זוגות ביחד יניח של רש''י למטה ושל ר''ת למעלה ט''ז וכ''כ האר''י ז''ל שיכניס תחלה של רש''י ויעמידם לצד הכתף ואחריהם של ר''ת לצד היד ושניהם על הקיבורת ויניח בראשו של רש''י למטה ושל ר''ת יותר למעלה ושניהם במקום הראוי לתפילין והרצועות דר''ת יהיו תחת רצועות דרש''י מכוסה בה שלא יתגלו רק רצועות דרש''י ותפילין דר''ת יהיו קטנים מתפילין דרש''י עיין ס' הכוונת תפילין פרק י' י''ב (ועי' בס' אליהו רבה שדחה דברי ט''ז וראייתו) מי שמניח תפילין של יד כדעת ר''ת ותפילין של ראש של דעת רש''י והרמב''ם אם יוצא י''ח פסק שבות יעקב ח''א סי' ב' דאינו יוצא אליבא דכ''ע אבל בשעת הדחק מותר להניחם כך דהא בשעת הדחק יוצא אם מניח אחת לבד ומ''מ לא יברך רק על אותו שנכתבה ע''פ מנהגינו כדעת רש''י והרמב''ם ואם של ראש נכתבה ע''פ דעת רש''י יש להניח של ראש תחלה וכשחולץ חולץ של יד תחלה ע''ש: (ד) בעלמא. שהרי ממ''נ אחד מהם פסול אבל אם הניח ב' זוגות תפילין כשרים עובר על בל תוסיף. מ''א ועי' ט''ז שהאריך והיד אהרן הקשה עליו: (ה) המקום וכו'. וי''א שאם לא יוכל וכו' צ''ע דהיינו מציעתא ועוד דגם ברישא דרישא שיודע לכוון המקום אינו מברך אלא על אחד מהם ונ''ל דה''ק דברישא קאמר שמניח שניהם יחד על היד ויברך ויהדקם בבת אחת וה''ה בשל ראש ואח''כ קאמר ואם אינו יודע לכוון המקום ולהניח שניהם יחד פי' כשיהדקם בבת אחת לא יוכל לכוין המקום וצריך לקשרם זא''ז. יניח כדברי א' של יד ושל ראש ויניח האחרים על סמך ברכה ולא גרסינן ויסלקם מיד ואח''כ כ' וי''א שאם לא יוכל וכו' פירוש אפי' בזא''ז לא יוכל להניחם בבת א' כגון שיש לו מכה או שמתבייש בפני הבריות. מ''א ועיין דרכי נועם חלק א''ח סי' ב' ובס' בני חייא:


ג
 
לֹא יַעֲשֶׂה כֵן אֶלָּא מִי שֶׁמֻּחְזָק וּמְפֻרְסָם (ו) בַּחֲסִידוּת.

 באר היטב  (ו) בחסידות. נשאלתי על איש אחד שהיה נוהג להניח תפילין של ר''ת לאחר התפלה בפרהסיא בפני הקהל אי מיחזי כיוהרא. פסק בתשובת מהר''ש הלוי דמיחזי כיוהרא וצריך שיבטל מנהגו. וכ''כ בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' מ''ד שאפי' אם מקצת עושין יש בו משום יוהרא ואם מניחן בפני אדם גדול שאין נוהג להניחם כי אם בקרב ביתו ודאי מחזי כיוהרא ע''ש:


ד
 
לֹא יָנִיחַ ב' הַזּוּגוֹת (ז) בְּכִיס אֶחָד שֶׁהָאֶחָד מֵהֶם הוּא חֹל, וְאָסוּר לַהֲנִיחוֹ בְּכִיס תְּפִלִּין, אֶלָּא יַעֲשֶׂה שְׁנֵי כִּיסִין, וְסִימָן לְכָל כִּיס, שֶׁלֹּא יִתֵּן שֶׁל זֶה בָּזֶה:

 באר היטב  (ז) בכיס אחד. אסור להחליף הכיסים וכ''ש הבתים והרצועות והפרשיות משל רש''י לר''ת או איפכא דרכי נועם חא''ח סי' נ' וכ''כ הררב''ז והרמ''ע סי' ל''ז. ואם לא הניחם אדם מעולם עליו לשם מצות תפילין יוכל להחליפם ואם התנה עליהן מעיקרא להחליפן כשירצה לא מהני תנאי כיון שסדרם ע''פ דעת אחד והניחם אפילו פעם אחת לשם מצות תפילין לדעת ר''ת או רש''י אסור להחליפם אח''כ אפילו התנה עליהם מתחלה דמקודש לחול לא מהני תנאי דרכי נועם חא''ח סי' ב'. אם עשאו כיס התפילין מתחלה להניח בו שניהם שרי דהוי כאלו התנה מ''א. רצועות שנמצאו ואינם יודעים אם הם של רש''י או של ר''ת אם באותו מקום נוהגים להניח שני זוגות יניחן לאיזה שירצה ואם הוא במקום שהרוב מניחים של רש''י יניחם בשל רש''י תשובת יד אליהו סי' ה':





סימן לה - דין מנין השטין
ובו סעיף אחד
א
 
נָהֲגוּ בְּמִנְיַן הַשִּׁטִּין לִכְתֹּב בְּשֶׁל יָד שִׁבְעָה שִׁטִּין בְּכָל פָּרָשָׁה וּבְשֶׁל רֹאשׁ אַרְבָּעָה שִׁטִּין, וְאִם שִׁנָּה לֹא פָּסַל:




סימן לו - דקדוק כתיבתן
ובו ג' סעיפים
א
 
צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בִּכְתִיבַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה (א) צוּרַת שׁוּם אַחַת מֵהֶן וְלֹא תִּדְמֶה לְאַחֶרֶת. הגה: וּלְכַתְּחִלָּה יִכְתֹּב בִּכְתִיבָה תַּמָּה כַּמְבֹאָר בַּטּוּר וּבִשְׁאָר פּוֹסְקִים, וְהוּא יָדוּעַ אֵצֶל הַסּוֹפְרִים מִיהוּ אִם שִׁנָּה בְּצוּרַת הַכְּתָב אֵינוֹ פָּסוּל.

 באר היטב  (א) צורת. כתב ב''ש דלמ''ד יעשה בראשה כמין ו' ולא י'. מ''א:


ב
 
כָּל אוֹת צְרִיכָה לִהְיוֹת גֹּלֶם אֶחָד, לְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר בַּנְּקֻדָּה שֶׁעַל הָאֶלֶף שֶׁהִיא כְּמִין יוֹד, וּבַנְּקֻדָּה שֶׁתַּחְתֶּיהָ וּבְיוֹדֵ''י הַשִּׁי''ן וְעַיִ''ן וַאֲחוֹרֵי צַדִּ''י שֶׁיְּהוּ נוֹגְעוֹת בָּאוֹת, וּבְאַחַת שֶׁאֵינָהּ נוֹגַעַת פְּסוּלִין. וְכֵן בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת, חוּץ מֵהֵ '' א וְקוֹ''ף שֶׁאֵין (ב) לִגֹּעַ הָרֶגֶל בַּגַּג, וְאִם נָגַע פָּסוּל.

 באר היטב  (ב) ליגע. בכדי שאדם בינוני יכירנו היטב מעל ס''ת שע''ג הבימה כשקורא בו וב''ח כ' בשם ב''ש ברחוק אמה וגם לא ירחיקה יותר מעובי הגג:


ג
 
צָרִיךְ לְתַיֵּג (ג) שַׁעַטְנֵ''ז גֵּ''ץ וְהַסוֹפְרִים נָהֲגוּ לְתַיֵּג אוֹתִיּוֹת אֲחֵרוֹת, וְאִם לֹא תִּיֵּג אֲפִלּוּ שַׁעַטְנֵ''ז גֵּ''ץ (ד) לֹא פָּסַל:

 באר היטב  (ג) שעטנ''ז ג''ץ. צריך שיהיו התגים נוגעים בגוף האותיות וכל אחד נפרד מחבירו מ''ע סי' ל''ה גם לא ידביקן בסוף האות כ''א באמציעתן. ואם אינן נוגעים בגוף האותיות או שנוגעין זה בזה פסולים מיהו אם ידענו שכתבן מומחה תלינן שנפרד אחר שנכתב ומכשירים הרמ''ע מ''א ע''ש שהעלה דאם עשה חית כזה כשרה אפי' האריך בה אף על פי שאינה מרובעת כשרה וע''ל סי' ל''ב ס''ק מ': (ד) לא פסל. והב''ח פוסל אם לא תייג שעטנ''ז ג''ץ. ונ''ל דטוב לתקנם אחר כך ואפי' בתפילין מועיל תיקון ואין בזה משום שלא כסדרן וכ''כ ע''ת ובשכנה''ג ועיין ט''ז (ובס' ברוך שאמר מביא פוסקים רבים לפסול אם לא תייגן וכ' בתשו' רד''ך דה''ה אם הותירו על הג' זיינין שהוזכרו בש''ס דפסול. כ' בס' אגרת הטיול שעטנ''ז הוא אותיות שטן ע''ז והם ב' מקטרגים גדולים וזהו גם כן סוד של שעטנ''ז ג''ץ כי ג''ץ גם כן שם של מקטרג אחד והתגין שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם:





סימן לז - זמן הנחת התפלין
ובו ג' סעיפים
א
 
גָּדוֹל (א) שְׂכַר מִצְוַת תְּפִלִּין, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְנִיחָם הוּא בִּכְלַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל (ב) בְּגוּפָן.

 באר היטב  (א) שכר. בש''ס איתא דמאריך ימים. ובשמושא רבא איתא שהוא מובטח שהוא בן עה''ב ושאין גיהנם שולטת בו ושעונותיו נמחלים לו. וכתב הרא''ש אם זהיר בתפילין כף זכות מכרעתו. ואם פשע בהם כף חובה מכרעתו. שאין לך גדול במצות עשה יותר מתפילין. חרש המדבר ואינו שומע. או שומע ואינו מדבר חייב להניח תפילין אבל אינו שומע ואינו מדבר אין מוחין בידו מלהניחם אם רוצה. ע''ת וכ''כ בשיורי כנה''ג סי' ל''ח. והבאר היטב אשר לפני לא העתיק היטב ע''ש: (ב) בגופן. ודוקא שאינו מניחם בשביל ביזוי מצוה אבל הירא להניחם משום דבעי גוף נקי ושמא לא יזהר בקדושתן אף ע''ג דעבירה היא בידו דבקל יוכל ליזהר בהם בשעת ק''ש ותפלה מ''מ לאו בכלל פושעי ישראל הוא. הרא''ש:


ב
 
מִצְוָתָן לִהְיוֹתָם עָלָיו כָּל הַיּוֹם אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁצְּרִיכִים גּוּף נָקִי שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶם, וְשֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם, וְאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לִזָּהֵר בָּהֶם, נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לַהֲנִיחָם כָּל (ג) הַיּוֹם. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ כָּל אָדָם לִזָּהֵר בָּהֶם לִהְיוֹתָם עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה.

 באר היטב  (ג) היום. ומ''ע כתב שתיקן להניחם שנית במנחה. ובערב שבת לא יניחם של''ה ויניח תפילין דר''ת במנחה:


ג
 
קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלִּין בְּטָהֳרָה שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֶם וְלֹא יָפִיחַ בָּהֶם, הגה: וְשֶׁלֹּא לִכָּנֵס בָּהֶן לְבֵית הַכִּסֵּא (רַשִׁ''י פ' לוּלָב הַגָּזוּל) חַיָּב אָבִיו לִקְנוֹת לוֹ תְּפִלִּין לְחַנְּכוֹ: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַאי קָטָן דַּוְקָא שֶׁהוּא בֶּן י''ג (ד) שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד (בַּעַל הָעִטּוּר) וְכֵן נָהֲגוּ וְאֵין לְשַׁנּוֹת (דִּבְרֵי עַצְמוֹ):

 באר היטב  (ד) שנים. והב''ח חולק וכתב דקטן הלומד תלמוד ויודע לשמור את עצמו חייב אביו לקנות לו תפילין גם הר''ש הלוי חלק א''ח סי' א' פסק משהגיע לעשר שנים חייב לחנכו במצות תפילין ועכשיו נהגו להניח ב' או ג' חדשים קודש הי''ג שנים. מ''א:





סימן לח - מי הם חיבין בתפלין והפטורים
ובו יג סעיפים
א
 
חוֹלֶה מֵעַיִם פָּטוּר (א) מִתְּפִלִּין: הגה: אֲפִלּוּ אֵין לוֹ (ב) צַעַר. אֲבָל שְׁאָר חוֹלֶה אִם מִצְטַעֵר בְּחָלְיוֹ, וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשָּׁב עָלָיו פָּטוּר וְאִם לָאו חַיָּב. (מָרְדְּכַי וְא''ח ומיי' פ''ד).

 באר היטב  (א) מתפילין. מי שביטל מצות תפילין מחמת חולי ועברו עליו למ''ד יום שלא הניחם אם כשחזר והניחם צריך לברך שהחיינו או לא פסק בתשו' חות יאיר סי' רל''ז דא''צ לברך. שהחיינו כיון דאינו מצוה דאתא מזמן לזמן ע''ש: (ב) צער. אפי' הולך בשווקים וברחובות פטור. וכ' המ''א דאם רוצה להחמיר בשעת ק''ש ותפלה מותר כמ''ש בסעיף ב':


ב
 
מִי שֶׁבָּרִי לוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּלֹא הֲפָחָה, מוּטָב שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל בְּלֹא גּוּף נָקִי וְע''ל סי' פ'. וְאִם יֵרָאֶה לוֹ שֶׁיּוּכַל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ בְּגוּף נָקִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע, יָנִיחַ תְּפִלִּין בֵּין אַהֲבָה לִקְרִיאַת שְׁמַע, וִיבָרֵךְ.


ג
 
נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מִתְּפִלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא: הגה: וְאִם הַנָּשִׁים רוֹצִים לְהַחְמִיר עַל עַצְמָן מוֹחִין בְּיָדָם (כָּל בּוֹ).


ד
 
הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין צָרִיךְ לִזָּהֵר מֵהִרְהוּר תַּאֲוַת (ג) אִשָּׁה: הגה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא הִרְהוּרִים מוּטָב שֶׁלֹּא לַהֲנִיחָם (כָּל בּוֹ וְא''ח).

 באר היטב  (ג) אשה. עיין ב''י ומ''ש עליו המ''א. והיד אהרן מיישבו:


ה
 
אָבֵל בְּיוֹם (ד) רִאשׁוֹן אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, מִכָּאן וָאֵילָךְ (ה) חַיָּב, אֲפִלּוּ בָּאוּ פָּנִים (ו) חֲדָשׁוֹת.

 באר היטב  (ד) ראשון. פירוש ביום הקבורה דביום המיתה פטור מכל המצות כל זמן שלא נקבר דאז מקרי אונן וה''ה אם שמע שמועה קרובה אסור ג''כ להניח תפילין ביום הראשון כמו יום הקבורה ט''ז בי''ד סי' ת''ב ס''ק א' ומהריט''ץ בחידושיו לפרק איזהו נשך דף י''ב כ' דנקטינן דדוקא יום המיתה ויום הקבורה פטור מן התפילין יום ראשון אבל כשהמיתה היה יום אחד והקבורה יום אחר חייב בתפילין אפילו ביום ראשון ע''ש: (ה) חייב. משמע דחייב מיד אבל בי''ד סי' שפ''ח כתב אחר הנץ החמה עמ''א וע''ת. כ' האר''י ז''ל דאין להניח תפילין דר''ת כל ז' ימי אבילות: (ו) חדשות. פי' מנחמים חדשים. ומ''א פסק דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחלה עד שילכו אבל אם מניח אינו חולץ ע''ש:


ו
 
בְּט' בְּאָב חַיָּבִין בִּתְפִלִּין וע''ל סי' תקנ''ה.


ז
 
(ז) חָתָן וְשׁוֹשְׁבִינָיו (פֵּרוּשׁ רֵעָיו הַשְּׂמֵחִים עִמּוֹ) וְכָל בְּנֵי חֻפָּה פְּטוּרִין, מִשּׁוּם דְּשָׁכִיחַ שִׁכְרוּת וְקַלּוּת רֹאשׁ.

 באר היטב  (ז) חתן ושושביניו. בתשוב' רמ''א סי' קל''ב כתב דחתן בזמן הזה חייב בתפלה ובתפילין וכן נתפשט המנהג בזמן הזה בארצות אלו דחתן וכל בני חופה קוריו ומתפללין וכ' המ''א ול''נ המקיל לא הפסיד אם החתן מיסב אצלם ע''ש ובכנה''ג:


ח
 
כּוֹתְבֵי תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, הֵם (ח) וְתַגָּרֵיהֶם וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶם, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם פְּטוּרִין מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: הגה: וְאִם הָיוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכְתָן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה אָז פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִתְּפִלָּה וּמִתְּפִלִּין, דְּכָל הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִמִּצְוָה (ט) אַחֶרֶת, אִם צָרִיךְ לִטְרֹחַ אַחַר הָאַחֶרֶת, אֲבָל אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת בְּלֹא טֹרַח, יַעֲשֶׂה שְׁתֵּיהֶן (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וְרַ''ן פ' הַיָּשֵׁן).

 באר היטב  (ח) ותגריהם. דוקא הלוקחים כדי להמציאם למכור למי שצריך להם אבל אם עושה כדי להשתכר לא מקרי עוסק במצוה. מ''א: (ט) אחרת. כל זה מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק''ש אבל משהגיע אסור להתחיל סי' ע''ב ס''ב:


ט
 
(י) מִצְטַעֵר וּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת (יא) עָלָיו וּנְכוֹנָה פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְהַסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם.

 באר היטב  (י) מצטער. אפילו מפני הצינה. מגן אברהם: (יא) עליו. דוקא כשא''א לו ליישב דעתו. ב''ח:


י
 
הַקּוֹרֵא (יב) בַּתּוֹרָה פָּטוּר מֵהֲנָחַת תְּפִלִּין כָּל הַיּוֹם, זוּלַת בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה.

 באר היטב  (יב) בתורה. אבל העוסק בגמרא אפשר דלא מיפטר. עיין ב''י:


יא
 
לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלִּין (יג) בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא יִפְנֶה לְצַד אַחֵר מִפְּנֵי אֵימָתוֹ, וְיַחֲלֹץ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

 באר היטב  (יג) בפניו. ולא יחלוץ קמי ס''ת. ע''ל סימן כ''ה סי''ג:


יב
 
הָיָה צָרִיךְ לִתְפִלִּין וּמְזוּזָה, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת שְׁנֵיהֶם, תְּפִלִּין (יד) קוֹדְמִים.

 באר היטב  (יד) קודמין. ואם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דאי אפשר בשאלה. מ''א:


יג
 
מְנֻדֶּה וּמְצֹרָע אֲסוּרִים לְהָנִיחַ תְּפִלִּין:




סימן לט - מי הם הכשרים לכתב תפלין ולקנות מהם
ובו י' סעיפים
א
 
תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָן עֶבֶד, אוֹ אִשָּׁה, (א) אוֹ קָטָן, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, אוֹ גּוֹי, (ב) אוֹ כּוּתִי, אוֹ (ג) יִשְׂרָאֵל מוּמָר, אוֹ מוֹסֵר, פְּסוּלִים, מִשּׁוּם דִּכְתִּיב וּקְשַׁרְתָּם וּכְתַבְתָּם. כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּקְשִׁירָה, אוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ, אֵינוֹ (ד) בִּכְתִיבָה.

 באר היטב  (א) או קטן. ובעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י''ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י''ח שנה. מ''א: (ב) או כותי. כצ''ל דעכו''ם בלא''ה פסול שאינו כותב לשמה. מ''א: (ג) מומר. מומר לכל התורה או להכעיס אפי' לעבירה אחת. או מסור אפילו לתיאבון פסול. עמ''א: (ד) בכתיבה. מי שנקטעה ידו השמאלית אעפ''י שאינו בקשירה כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב ליה. מ''א:


ב
 
כָּל שֶׁפָּסוּל לְכָתְבָן, פָּסוּל בְּכָל תִּקּוּן (ה) עֲשִׂיָּתָן.

 באר היטב  (ה) עשייתן. היינו שעושה מעשה בגוף התפילין אבל לעבדן כשר. ואם תפר וחיפה התפילין פסול שזהו בכלל תיקון עשייתן אבל אם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד בתפילין דבעי כסדרן. ובס''ת אם אפשר לגרור צדדי האותיות במקום שנגעו ולחזור ולכתבן יעשה דזה מקרי לכתחלה. מהר''ם לובלין סי' ס''ח. מ''א:


ג
 
גֵּר שֶׁחָזַר לְדָתוֹ מֵחֲמַת (ו) יִרְאָה, כָּשֵׁר לִכְתֹּב תְּפִלִּין.

 באר היטב  (ו) יראה. המ''א העלה דאין להקל ע''ש ועי' מ''ש היד אהרן. כתב הד''מ אע''ג דבס''ת ממזר וגר תושב פסולים לכתוב כמ''ש בי''ד ר''ס רפ''א אפ''ה בתפילין ומזוזות אין לחוש:


ד
 
תְּפִלִּין שֶׁכְּתָבָם אַפִּיקוֹרוֹס יִשָּׂרְפוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים יִגָּנְזוּ.


ה
 
נִמְצְאוּ בְּיַד אַפִּיקוֹרוֹס, וְאֵין יָדוּעַ מִי כְּתָבָן, יִגָּנְזוּ.


ו
 
נִמְצְאוּ בְּיַד גּוֹי, וְאֵין יָדוּעַ מִי כְּתָבָם, כְּשֵׁרִים.


ז
 
אֵין לוֹקְחִין תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת וּסְפָרִים מִן הַגּוֹיִם יוֹתֵר מִכְּדֵי דְּמֵיהֶן (ז) הַרְבֵּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל לְגָנְבָן וּלְגָזְלָן.

 באר היטב  (ז) הרבה. אבל מעט יותר חייבים לקנות שלא יזלזלו בהם אפילו במקום דטעון גניזה אבל במקום דצריך שריפה אין צריך ליקח מהם. עולת תמיד. מבואר בש''ס דאסור לומר לגוי שיתנם בזול יותר מדאי דילמא ירגז הגוי וינהג בהם מנהג בזיון וכמעשה דטייעי:


ח
 
אֵין נִקָּחִין, אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה שֶׁבָּקִי בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת.


ט
 
לָקַח מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, צָרִיךְ לְבָדְקָן. לָקַח מִמֶּנּוּ מֵאָה קְצִיצוֹת, בּוֹדֵק מֵהֶם שְׁלֹשָׁה (ח) קְצִיצוֹת, שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד, אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ. אִם מְצָאָן כְּשֵׁרִים, הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ, וַהֲרֵי כֻּלָּם כְּשֵׁרִים, וְאֵין הַשְּׁאָר צָרִיךְ (ט) בְּדִיקָה. וְאִם לְקָחָן צְבָתִים צְבָתִים, חֶזְקָתָן מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה הֵם לְקוּחִים, לְפִיכָךְ בּוֹדֵק מִכָּל צְבָת ב' שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד, אוֹ ב' שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ. הַמּוֹכֵר תְּפִלִּין וְאָמַר שֶׁהָיוּ שֶׁל אָדָם גָּדוֹל, נֶאֱמָן, וְאֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה:

 באר היטב  (ח) קציצות. ולא חיישינן שמא עיבדן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה. תוספות. ועיין מ''ש היד אהרן: (ט) בדיקה. דעד אחד נאמן באיסורין ועכ''פ בעי שיהא מוחזק בכשרות עיין י''ד סימן קי''ט:


י
 
תְּפִלִּין שֶׁהֻחְזְקוּ בְּכַשְׁרוּת אֵינָם צְרִיכִים בְּדִיקָה (י) לְעוֹלָם, וְאִם אֵינוֹ מְנִיחָן אֶלָּא לִפְרָקִים, צְרִיכִים (יא) בְּדִיקָה פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ: הגה: וְאִם אֵין לוֹ מִי שֶׁיּוּכַל לִבְדֹּק וְלַחֲזֹר וּלְתָפְרָן יְנִיחֵם כָּךְ בְּלֹא בְּדִיקָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים):

 באר היטב  (י) לעולם. מיהו נכון לבודקן דמתקלקלין מזיעה. כנה''ג מ''א: (יא) בדיקה. דחיישינן שמא נתעפשו וה''ה אם נפלו למים צריך בדיקה. המוצא תפילין מושלכים בגניזה בלא רצועות ופתוחים יש לחוש שיש להם פסול נסתר אבל אם מצאם דרך הינוח בכיסן ליכא למיחש. הלק''ט ח''ב סי' קס''ו ע''ש:





סימן מ - דין איך לנהג בקדשת התפלין
ובו ח' סעיפים
א
 
אָסוּר לִתְלוֹת (א) תְּפִלִּין בֵּין בַּבָּתִּים בֵּין בָּרְצוּעוֹת, אֲבָל מֻתָּר לִתְלוֹתָן (ב) בְּכִיסָן.

 באר היטב  (א) תפילין. אבל באקראי בעלמא שאוחז התפילין בידו והרצועות תלויות לית לן בה אבל אם התפילין תלויות אסור מ''א וט''ז כתב דאין בכלל זה מה שהתפילין של ראש תלוים באויר ומחזיקים ביד ברצועות ומשימם על הראש כי זהו צורך הנחתם ואין בזיון ע''ש: (ב) בכיסן. אבל ס''ת אסור לתלות אפי' בכיס חידושי הרשב''א. הסידורים שקבועים בהם שלשלת של כסף אסור לתלות בהם. מ''א. ומותר לכתוב פסוקים בנייר לתלותן בבה''כ כנה''ג בשם מהרי''ט. נוהגים להתענות מי שנופלים לו תפילין וה''ה כשנפל ס''ת ובתשו' משפטי שמואל סי' י''ב תמצא סמך למנהג וכ' המ''א בסי' מ''ד ס''ק ה' נ''ל דמיירי בלא נרתיקן אבל בס''ת אפי' בנרתיקן ע''ש. ועיין כנה''ג וספר שמות בארץ בקונטרס כפות תמרים דף י''ג:


ב
 
בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (ג) תְּפִלִּין אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ מִטָּתוֹ, עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ שֶׁיְּנִיחֵם בִּכְלִי תּוֹךְ כְּלִי, וְהוּא שֶׁאֵין הַשֵּׁנִי מְיֻחָד (ד) לָהֶם, שֶׁאִם הוּא מְיֻחָד, אֲפִלּוּ מֵאָה חֲשׁוּבִים כְּא': הגה: וְאִם שְׁנֵיהֶם אֵינָן מְיֻחָדִים לָהֶם, אוֹ שֶׁהַפְּנִימִי אֵינוֹ מְיֻחָד לָהֶם, וְהַחִיצוֹן מְיֻחָד לָהֶם, מֻתָּר. וע''ל סי' ר''מ ס''ו. (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (ג) תפילין. ואם פירס טלית על הכיס של תפילין אע''פ שאין כרוך מלמטה שרי שהטלית לא מיקרי כליין מיהו אותן המניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס גדול גם הכיס גדול מקרי כליין וצריך עוד כלי על גביו ומיהו אם כיס התפילין מחובר למעלה על כיס הטלית הצד השני של הכיס גדול לא מיקרי כליין מ''א ותשובת מהריט''ץ סי' קל''א כתב הכיס שאנו מניחין טלית והתפילין מיקרי כלי שאין כליין ומותר לשמש מטתו והיינו דוקא כשלא הכין הכיס אלא לטלית ואח''כ הניח תפילין אז מותר אבל אם מתחלה הכין הכיס לטלית ותפילין אסור דמקרי כליין ע''ש. אם כורך הכיס במטפחת בשעת הדחק מקרי גם המטפחת כלי אחר מהריט''ץ שם. אם המזוזה בפנים בחדר צריך גם כן כלי בתוך כלי ואם יש זכוכית על השם די בפריסת סודר עליה מ''א וט''ז בי''ד סי' רפ''ו כתב דבכיסוי זכוכית לא מהני עיין שם משמע דמיירי אפילו פרס סדור ע''ג דאסור דבכלי אחד פשיטא דאסור ומ''א חולק עליו: (ד) להם. ר''ל דהכלי בתוך כלי לא בעינן שיהא שניהם כלים שאינם מיוחדים רק אחד מהם והכלי שהוא מיוחד מצטרף עם הכלי שאינו מיוחד והרב רמ''א לא בא רק לפרש דברי המחבר ב''י דלא תימא דאם תרוייהו אינם מיוחדים להם או שהפנימי אינו מיוחד והחיצון מיוחד יהא אסור הואיל ונקט המחבר בלישנא והוא שאין השני מיוחד להם קמ''ל דמותר אבל כלי אחד אפי' אינו מיוחד לא מהני ואסור:


ג
 
אֲפִלּוּ הֱנִיחָם בִּכְלִי בְּתוֹךְ כְּלִי, אָסוּר לַהֲנִיחָם תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו, וְכֵן אָסוּר לַהֲנִיחָם תַּחַת מֵרַאֲשׁוֹתָיו כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ, אֲפִלּוּ כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי, וַאֲפִלּוּ אֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אֲבָל שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ, אִם אֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, (ה) מֻתָּר, וְאִם אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ צָרִיךְ (ו) כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי.

 באר היטב  (ה) מותר. פי' אפי' בלא כלי בתוך כלי רק דבכלי אחד מותר. מ''א ט''ז דלא כב''ח ע''ש וביד אהרן: (ו) כלי. וא''צ אלא כלי אחד והכר מיקרי כלי שני. עיין מ''א וט''ז:


ד
 
אִשְׁתּוֹ (ז) עִמּוֹ בַּמִּטָּה וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁמֵּשׁ, מִקְרֵי אֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

 באר היטב  (ז) עמו. וט''ז חולק ואוסר דשמא יבא לידי תשמיש ע''ש והיד אהרן סותר הראיות של ט''ז ע''ש:


ה
 
לַהֲנִיחָם בַּמִּטָּה כְּנֶגֶד (ח) צִדּוֹ, דִּינָן כְּתַחַת מַרְגְּלוֹתָיו.

 באר היטב  (ח) צדו. אם משתמרים במקום אחר לא יניחם במטה כלל ומיהו אם יש למעלה מראשותיו מקום גבוה ג''ט או נמוך ג' מותר. ש''ס מ''א:


ו
 
שָׁכַח וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּתְפִלִּין, לֹא יֶאֱחֹז לֹא בַּבָּתִּים וְלֹא בָּרְצוּעָה, עַד שֶׁיִּטֹּל (ט) יָדָיו, מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן, וְשֶׁמָּא נָגְעוּ בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת.

 באר היטב  (ט) ידיו. ואח''כ יחלצם עד שיקנח הקרי כמ''ש ס''ז:


ז
 
יָשַׁן בָּהֶם וְרָאָה קֶרִי, לֹא יֶאֱחֹז בַּבָּתִּים, אֶלָּא יֶאֱחֹז בָּרְצוּעָה וּמֵסִיר אוֹתָם עַד שֶׁיְּקַנַּח הַקֶּרִי מֵעָלָיו וְיִטֹּל יָדָיו (בֵּית יוֹסֵף).


ח
 
הַנִּכְנָס לִסְעֻדַּת קֶבַע, חוֹלְצָן וּמְנִיחָן עַל הַשֻּׁלְחָן, עַד זְמַן בְּרָכָה, וְחוֹזֵר וּמְנִיחָן. אֲבָל לַאֲכִילַת עֲרַאי אֵין צָרִיךְ לְחָלְצָן:




סימן מא - הנושא משאוי איך ינהג בתפלין
ובו סעיף אחד
א
 
הַנּוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי עַל רֹאשׁוֹ, חוֹלֵץ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד שֶׁיָּסִיר הַמַּשּׂאוֹי, וַאֲפִלּוּ מִטְפַּחַת אָסוּר לְהָנִיחַ עַל הָרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין, אֲבָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִתֵּן בְּרֹאשׁוֹ, כְּגוֹן כּוֹבַע אוֹ מִצְנֶפֶת מֻתָּר: הגה: וַאֲפִלּוּ הָכֵי אִם הוּא מַשּׂאוֹי כָּבֵד (א) ד' קַבִּין וְהַתְּפִלִּין נִדְחָקוֹת צָרִיךְ לַהֲסִירָן (בֵּית יוֹסֵף):

 באר היטב  (א) ד' קבין. והוא כ''ה זקוקים כסף משקל פראג ל''ח. מ''א:





סימן מב - אם מתר לשנות תפלין של יד לשל ראש
ובו ג' סעיפים
א
 
אָסוּר לְשַׁנּוֹת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לַעֲשׂוֹתָן שֶׁל (א) יָד, וַאֲפִלּוּ לִקַּח רְצוּעָה (ב) מֵהֶם וְלִתֵּן בְּשֶׁל יָד אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, וְשֶׁל רֹאשׁ קְדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה, שֶׁרֻבּוֹ שֶׁל שַׁדַּי בְּשֶׁל רֹאשׁ, אֲבָל מִשֶּׁל יָד לְשֶׁל רֹאשׁ (ג) מֻתָּר לְשַׁנּוֹת, וְאִם הָיוּ (ד) חֲדָשִׁים שֶׁעֲדַיִן לֹא הֱנִיחָם, מֻתָּר לְשַׁנּוֹת אֲפִלּוּ מִשֶּׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד, (שֶׁטּוֹלֶה) [שֶׁתּוֹלֶה] עֲלֵיהֶם מִכְסֵה עוֹר אַחֵר, וְנִרְאִים כְּבַיִת אֶחָד.

 באר היטב  (א) יד. אפילו אין לו תפלה של יד כ''מ בגמ'. מ''א: (ב) מהם. אם נפסקה רצועה של יד סמוך לקשר אסור להפוך ראש האחר למעלה ולעשות בו קשר של יד והתחתונה שהיה בו הקשר יקשור למטה דמורידו מקדושתו כיון שהיה בו הקשר והיו''ד ועתה יעשה בו כריכות האצבעות. ואם אין הרצועה ארוכה כ''כ אזי לא יעשה כ''כ כריכות סביב היד מ''א. ובהלק''ט ח''ב סי' כ''א להתיר ע''ש: (ג) מותר. היינו כשיעשה לו ד' בתים או על רצועה קאי: (ד) חדשים וכו'. דהזמנה לאו מילתא היא:


ב
 
אִם הִתְנָה (ה) עֲלֵיהֶם מִתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ לְבָשָׁן אָדָם, יָכוֹל לְשַׁנּוֹתָן, אֲפִלּוּ מִשֶּׁל רֹאשׁ לְשֶׁל יָד.

 באר היטב  (ה) עליהם. אפי' אם התנה רק אם יצטרך לעשות ממנו של יד שיעשה מהני התנאי וכ''ש אם מתחלה אומר שאינו עושה של ראש אלא לפי שעה דמהני. מהר''י:


ג
 
סוּדַר דְּאַזְמְנֵהּ לְמֵצַר בֵּיהּ תְּפִלִּין (ו) לְעוֹלָם, וְצַר בֵּיהּ תְּפִלִּין חַד (ז) זִמְנָא, אָסוּר לְמֵצַר בֵּיהּ זוּזֵי: הגה: וְאִם הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה בְּכָל עִנְיָן (ח) שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם ומהרי''א) וּקְלָף הַמְעֻבָּד לְשֵׁם תְּפִלִּין אָסוּר לִכְתֹּב עָלָיו דִּבְרֵי חֹל, דְּהַזְמָנָה כִּי הַאי גַּוְנָא לְגוּף הַקְּדֻשָּׁה מִלְּתָא הִיא (רַ''ן ס''פ נִגְמַר הַדִּין) אַזְמְנֵהּ וְלֹא (ט) צַר בֵּיהּ, אוֹ צַר בֵּיהּ וְלֹא אַזְמְנֵהּ, שָׁרֵי לְמֵצַר בֵּיהּ זוּזֵי:

 באר היטב  (ו) לעולם. ואם עשה כיס לשם תפילין אפי' צר ביה ע''ד לפנותו אסור וה''ה אם היה כיס והוסיף בו איזה דבר לשם תפילין וצר ביה על דעת לפנותו אסור עד שיטול מה שחידש ואם צר ביה חדא זימנא אדעתא למיצר בו לעולם אפילו לא אזמניה אסור מ''א ע''ש. ועי' בתשו' שער אפרים סימן כ''א שהעלה דכל מה שהוא עודף על מקום הנצרך לתפילין לא מקרי צורך תפילין לכן התיר שם בכיס התפילין שיש לו ב' כיסין זה תחת זה דמותר להניח התפילין למטה ומעות בכיס שהוא למעלה ממנו ע''ש: (ז) זמנא. נ''ל דקטן שצר בו תפילין אסור אבל בדבר הנאסר בהזמנה לחוד לא מיתסר בהזמנת קטן דקטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה ופשוט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם גנב בגד ועשה ממנו כיס תפילין קניא בשינוי מעשה ואסרו. מ''א: (ח) שרי. ובסתם אסור אם כן לא יפה עושים המשתמשין בשק של תפילין כשהולכין בדרך אלא דנראה ללמד זכות דאותן אנשים מסתמא הוי כמתנה בפי' וכן בההיא שכתב רמ''א כאן דקלף המעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו דברי חול ואנו רואין בכל יום שהסופרים כותבים על הקלפים שלהם כתובות וגיטין ושאר דברי רשות אלא ודאי דמסתמא כשהסופרים מתקנים אותו תחלה דעתם להשתמש בהן הן לדבר קדושה הן לדבר רשות ולפ''ז פשיטא דמותר לכתוב גט על קלף שנעבד לשם ס''ת וכ''מ בא''ע סימן קכ''ד ס''ב מ''א ט''ז עיין ב''ח וע''ת ומיהו אם התחיל לכתוב על הקלף או על הנייר דבר קדושה אסור לכתוב אחר כך עליו דברי חול ולא מהני תנאי וכל זה בקדושה כגון תפילין וס''ת אבל לתשמישי קדושה מהני תנאי להשתמש בהן אפי' בעודן בקדושתן כמ''ש בסי' קנ''ד ס''ח אבל לתשמיש מגונה לא מהני כמ''ש בסי' קנ''ד. ותשמישי מצוה כגון ציצית שופר לולב נר חנוכה אפי' עשאן לכך לא מיתסרי ומותר להשתמש בהן חול אפי' בלא תנאי ע''ש: (ט) צר ביה. לפי שעה ולא אזמניה להיות שם לעולם:





סימן מג - דין איך להתנהג בתפלין בהכנסו לבית הכסא
ובו ט' סעיפים
א
 
אָסוּר לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ לְהַשְׁתִּין בִּתְפִלִּין (א) שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה בָּהֶם צְרָכָיו, וְאִם אוֹחֲזָן (ב) בְּיָדוֹ, מֻתָּר לְהַשְׁתִּין בָּהֶם בְּבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ: הגה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁמַּשְׁתִּין מְיֻשָּׁב דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְנִצּוֹצוֹת, אֲבָל מַשְׁתִּין מְעֻמָּד פְּשִׁיטָא דְּאָסוּר, דְּלֹא עָדִיף מִבֵּית הַכִּסֵּא עֲרַאי, וְה''ה אִם מַשְׁתִּין מְיֻשָּׁב אוֹ בְּעָפָר תָּחוּחַ דְּלֵיכָּא נִצּוֹצוֹת, בְּבֵית הַכִּסֵּא עֲרַאי נָמֵי שָׁרֵי, וְאֵין חִלּוּק בֵּין קֶבַע לְעֲרַאי לְעִנְיָן זֶה, אֶלָּא דְּבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ מִסְּתָמָא עוֹשֶׂה צְרָכָיו (ג) מְיֻשָּׁב, וּבֵית הַכְּנֶסֶת עֲרַאי מִסְּתָמָא עוֹשֶׂה מְעֻמָּד, הוֹאִיל וְאֵינוֹ נִפְנֶה (ד) לִגְדוֹלִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ''י וּמִגְדּוֹל עֹז): וּבְבֵית הַכִּסֵא עֲרַאי מֻתָּר לְהַשְׁתִּין בָּהֶם כְּשֶׁהֵם בְּרֹאשׁוֹ, אֲבָל אִם אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ אָסוּר לְהַשְׁתִּין בָּהֶם מְעֻמָּד, אֲפִלּוּ אִם תּוֹפֵס אוֹתָם בְּבִגְדּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ נִיצוֹצוֹת שֶׁבְּרַגְלָיו, אֶלָּא חוֹלְצָן בְּרִחוּק (ה) ד' אַמּוֹת וְנוֹתְנָם לַחֲבֵרוֹ. וּמִדִּבְרֵי הַרַמְבַּ''ם נִרְאֶה שֶׁאָסוּר לְהַשְׁתִּין כְּשֶׁהֵם בְּרֹאשׁוֹ, בֵּין בְּבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ בֵּין בְּבֵית הַכִּסֵא עֲרַאי, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.

 באר היטב  (א) שבראשו. ה''ה דבזרועו נמי אסור מה''ט והא דנקט בראשו בא למעט אם אוחזן בידו רי''ו מ''א ועיין נ''ץ ובתשובת בית יעקב סי' ק''ע כתב דוקא בראשו מפני שהם בגלוי אבל בשל יד שהם מכוסים שרי דלא גרע מאוחזן בבגדו ובידו ע''ש והמחבר יד אהרן חולק עליו והעלה להלכה בין בשל יד או של ראש אסור לכנס לב''ה והסכים עם המ''א ונ''צ וכ''כ בספר בני חייא ועיין תוס' דמנחות דף ל''ה ע''ב בד''ה אלו תפילין שבראש וכו' שהר''י דאורלינ''ש מסופק אם צריך לחלוץ תפילין של יד כשנכנס לב''ה ע''ש (ועי' בספר אליהו רבה פילפול ארוך מזה): (ב) בידו. רצה לומר בבגדו ובידו כנגד לבו כמ''ש בסעיף ה'. ט''ז: (ג) מיושב. לכן כשהם בראשו אסור אפילו להשתין גזירה שמא יעשה צרכיו: (ד) לגדולים. לכן בבה''כ עראי מותר דלא גזרינן שמא יפנה בהם: (ה) ד''א. וכ''כ הטור וקאי ארישא דהיינו בבה''כ קבוע דאסור להשתין כשהם בראשו אלא חולצן ברחוק ד''א וממילא שמעינן בבה''כ ארעי דאסור כשהם בידו אין תקנה רק שיתנם לחבירו אבל מ''מ א''צ להסיר מידו ברחוק ד''א ט''ז מ''א ובתשובת מטה יוסף ח''ב סימן ה' הבין שמ''ש הטור אלא חולצן ברחוק ד''א קאי נמי לבה''כ עראי ומש''ה הרבה להקשות ע''ש ולא דק ועי' ב''ח:


ב
 
בֵּית הַכִּסֵא קָבוּעַ הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה, וְהוּא עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּלֹא (ו) חֲפִירָה.

 באר היטב  (ו) חפירה. אבל כשהוא בחפירה חולץ ומשתין לאלתר וא''צ להרחיק ד''א. מ''א ע''ש:


ג
 
בֵּית הַכִּסֵא עֲרַאי, (ז) הַיְנוּ כְּגוֹן לְהַשְׁתִּין מַיִם שֶׁאֵין אָדָם הוֹלֵךְ בִּשְׁבִילָם לְבֵית הַכִּסֵא, וְהַפַּעַם הַזֹּאת נַעֲשָׂה הַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַכִּסֵא תְּחִלָּה.

 באר היטב  (ז) היינו. ר''ל הא דאמרינן לעיל דמותר להשתין בו בתפילין שבראשו היינו במקום שאין רגילות לפנות שם:


ד
 
אִם הֵם בְּחֵיקוֹ וְחָגוּר חֲגוֹרָה אוֹ בְּבִגְדּוֹ בְּיָדוֹ, מֻתָּר, בֵּין לְהַשְׁתִּין בֵּין (ח) לִפָּנוֹת.

 באר היטב  (ח) לפנות. צ''ע דבס''א כתב אפי' תופס אותם בבגדו אסור וי''ל דהכא מיירי שקשורים בבגדו שאף אם ישפשף בידו לא יפלו התפילין. מ''א ועיין ט''ז:


ה
 
אִם רוֹצֶה לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ לַעֲשׂוֹת (ט) צְרָכָיו, חוֹלְצָן בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בְּלֹא צְרָכָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַב הַאי) וְטוֹב לְהַחְמִיר. וְגוֹלְלָן בָּרְצוּעוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאוֹחֲזָן (י) בִּימִינוֹ וּבְבִגְדּוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצוּעָה יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח, וּכְשֶׁיּוֹצֵא מַרְחִיק ד' אַמּוֹת וּמְנִיחָן.

 באר היטב  (ט) צרכיו. והא דנקט הטור והש''ע סעיף א' אסור ליכנס להשתין וכו'. לרבותא נקט להשתין אע''פ שהוא חייו של אדם אפ''ה אסור ליכנס וכ''ש שלא לצורך. עמ''א: (י) בימינו. אבל לא בשמאלו מפני שצריך לקנח בה כמ''ש סי' ג' והא ליכא ניצוצות כיון שמיירי בב''ה קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב. כ' הרמ''ע סימן נ''ט דמותר ליכנס בתפילין למבואות המטונפות אפילו יש מקום מטונף להדיא וטוב לכסותו בכובע. ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן ש''ד. עמ''א:


ו
 
הָיָה לָבוּשׁ בִּתְפִלִּין וְהֻצְרַךְ לְבֵית הַכִּסֵא בַּלַּיְלָה אוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁאֵין שְׁהוּת לַהֲנִיחָם עוֹד אַחַר שֶׁיָּצָא, לֹא יִכָּנֵס בָּהֶם גְּלוּלִין בְּבִגְדּוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּבֵית הַכִּסֵא קָבוּעַ, אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, חוֹלְצָן וּמְנִיחָן בִּכְלִי אִם הָיָה בּוֹ טֶפַח, אוֹ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ טֶפַח, וְאוֹחֵז הַכְּלִי בְּיָדוֹ, וְנִכְנָס.


ז
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבֵית הַכִּסֵא שֶׁבַּשָּׂדֶה, אֲבָל בְּבֵית הַכִּסֵא שֶׁבַּבַּיִת לֹא יַכְנִיסֵם כְּלָל, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לַהֲנִיחָם בְּמָקוֹם (יא) הַמִּשְׁתַּמֵּר.

 באר היטב  (יא) המשתמר. משמע אפי' בכיסן לא יכניסם. אבל להשתין בב''ה עראי אם הם בכיסן שרי אף להרמב''ם עמ''א ומשמע בגמרא דכל הני שריותא אינן אלא בתפילין שלובשן כל היום ואי אפשר להטריח אבל שאר ספרים אסור להכניסן אפי' בב''ה שבשדה מיהו אם הם בכיס שרי להכניסן חוץ מספר תורה שאסור. מ''א:


ח
 
אִם שָׁכַח תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְעָשָׂה בָּהֶם צְרָכָיו, מֵנִיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּגְמֹר עַמּוּד (יב) הָרִאשׁוֹן, וְיוֹצֵא וְחוֹלְצָן, וְחוֹזֵר וְנִכְנָס.

 באר היטב  (יב) הראשון. ועמוד החוזר מביא האדם לידי הדרוקן וסילוק החוזר מביא האדם לידי ירקון:


ט
 
מֻתָּר לְרוֹפֵא לִקַּח עָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם בְּיָדוֹ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וּבַעַל נֶפֶשׁ יַחְמִיר לְעַצְמוֹ:




סימן מד - אסור שנה בתפלין
ובו סעיף אחד
א
 
כָּל זְמַן שֶׁתְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בִּזְרוֹעוֹ, אָסוּר לִישַׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי, אֶלָּא אִם הֵנִיחַ עָלֶיהָ סוּדַר וְלֹא הָיְתָה עִמּוֹ אִשָּׁה, יָשֵׁן בָּהֶם שְׁנַת (א) עֲרַאי, וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה, מֵנִיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְהוּא יוֹשֵׁב וְיָשֵׁן. הָיוּ תְּפִלִּין כְּרוּכִין בְּיָדוֹ מֻתָּר לִישַׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת קֶבַע, וְאִם אוֹחֲזָן בְּיָדוֹ וְאֵינָם כְּרוּכִים בְּיָדוֹ אָסוּר לִישַׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת (ב) עֲרַאי: הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹחֲזָן בְּלֹא נַרְתְּקָן, אֲבָל בְּנַרְתְּקָן בְּכָל עִנְיָן (ג) שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָעִטּוּר):

 באר היטב  (א) עראי. ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק או בקלות ראש טור. וז''ל הר''ר יונה דלא חשיב היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל מתעסק בצרכיו אע''פ שמתעסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח הדעת לכאורה צ''ע הא דאמרינן בשבת יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשכה וכו' ע''ש. ושמא הואיל ומצוה מן המובחר הוא שלא יסיח דעתו מהם כלל לא חיישינן שיצא בהם בשבת לרה''ר עיין יד אהרן. והאר''י ז''ל החמיר מאוד בזה אפילו בשעת התפלה זולת בשעת תפלת י''ח ובשעה שלומד. עמ''א: (ב) שינת עראי. דחיישינן שמא יפלו מידו. עי' ב''י ובהרמב''ם פ''ד מה''ת. והמחבר מגדול עוז כ' שם וז''ל ואני אומר שזה הלשון לא נמצאת בגמרא שלנו אלא ה''ג לה בפרק הישן וכו'. ע''ש נראה דאשתמיט מניה להא דת''ר לא יאחוז וכו' ברכות דף כ''ג ע''ב סוכה דף מ''ב עיין ודוק: (ג) שרי. וע''ל סי' מ' ס''ק ב' מש''ש:





סימן מה - דין תפלין בבית הקברות ובית המרחץ
ובו ב' סעיפים
א
 
אָסוּר לִכָּנֵס בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל (א) מֵת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ מִשּׁוּם לוֹעֵג לָרָשׁ, וְאִם הֵם מְכֻסִים (ב) מֻתָּר.

 באר היטב  (א) מת. משמע דבבה''ק אסור אפי' חוץ לד''א מן הקבר ובריש פרק מי שמתו אמרינן תוך ד' אמות אסור חוץ לד' אמות שרי לקרות ק''ש וכ' הט''ז דהטור ס''ל דודאי עיקר האיסור הוא תוך ד''א לקבר אלא משום גדר לא יכנס לבה''ק ותפילין בראשו דשמא יתקרב לתוך ד''א של קבר ולאו אדעתיה אבל מ''מ אם אירע שהלך לבה''ק והוא חוץ לד''א מקבר ודאי חייב לקרות ע''ש. וכ''כ הב''ח וע''ת דהאיסור הוא דוקא בתוך ד''א של קבר ע''ש ועי' ט''ז בסימן ע''א ס''ק ה' ודברי המ''א בכאן צל''ע עי' סי' ע''ח ס''ק ד' במ''א ובי''ד סימן רפ''ב ס''ד וסימן שס''ו ס''ג ודו''ק. אפי' קבר של קטן שעדיין לא הגיע לכלל מצות אפ''ה אסור להניח תפילין ולקרות ק''ש אצלו. מהריט''ץ בחידושיו לפרק איזהו נשך דף י''ב ע''ד עי' עט''ז שכתב כל החדר שהמת מונח בו חשיב כד' אמות ע''ש: (ב) מותר. נראה דגם הרצועות צריכים להיות מכוסים ט''ז:


ב
 
בְּבֵית (ג) הַמֶּרְחָץ, בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים בּוֹ הֵם לְבוּשִׁים, יְכוֹלִים לְהָנִיחַ שָׁם תְּפִלִּין לְכַתְּחִלָּה. וּבַבַּיִת הָאֶמְצָעִי שֶׁמִּקְצָת בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים שָׁם לְבוּשִׁים, וּמִקְּצָתָן עֲרֻמִּים, אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲנִיחָם לְכַתְּחִלָּה, וְאִם הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ אֵין צָרִיךְ לְחָלְצָן. וּבַבַּיִת הַפְּנִימִי שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם עֲרֻמִּים, אֲפִלּוּ הָיוּ בְּרֹאשׁוֹ, צָרִיךְ לְחָלְצָן:

 באר היטב  (ג) המרחץ. עיין מ''א שהעלה דבמקוה מותר כשאין שם אדם דדוקא במרחץ החמירו אף על פי שאין שם אדם משום זוהמא דאית ביה אבל לא במקוה ע''ש ועי' סימן פ''ד ס''ק א':