הלכות חול המועד
סימן תקל - חל המועד אסור בקצת מלאכות סימן תקלא - דיני גלוח בחל המועד סימן תקלב - דין נטילת צפרנים בחל המועד סימן תקלג - מלאכות המתרים בחל המועד סימן תקלד - דיני כבוס בחל המועד סימן תקלה - שלא לפנות מחצר לחצר בחל המועד סימן תקלו - כל צרכי בהמה מתר לעשות בחל המועד סימן תקלז - דין מלאכת דבר האבד סימן תקלח - כמה ענינים הנקראים דבר האבד סימן תקלט - דיני הסחורה בחל המועד סימן תקמ - דיני בנין וסתירה בחל המועד סימן תקמא - דיני אריגה בחל המועד סימן תקמב - שלא לעשות מלאכה לאחרים בחל המועד אלא בחנם סימן תקמג - דין מלאכה על ידי עכו''ם בחל המועד סימן תקמד - דין צרכי רבים בחל המועד סימן תקמה - דיני כתיבה בחל המועד סימן תקמו - דיני ארוסין ונשואין בחל המועד סימן תקמז - דין מי שמת לו מת בחל המועד סימן תקמח - דין אבלות בחל המועדסימן תקל - חל המועד אסור בקצת מלאכות
ובו סעיף אחד
א חֹל הַמּוֹעֵד (א) אָסוּר בִּקְצָת מְלָאכוֹת, וּמֻתָּר בְּמִקְצָתָן. הגה: לְפִי צֹרֶךְ הָעִנְיָן שֶׁהָיָה נִרְאֶה לַחֲכָמִים לְהַתִּיר. באר היטב (א) אסור. וחייב לכבד חה''מ במאכל ומשתה ובכסות כשאר יום טוב ומהרי''ל לבש בגדי שבת ועונש המבזה את המועדות פרש''י חה''מ. ומצוה לאכול פת מ''א. כתב הכנה''ג בשם הרשד''ם אם הוא מקום שנהגו להקל אפי' בדבר שאינו אבד ובא חכם ואסר להם אפילו דבר אבד אין לחכם אחר להתיר להם ע''ש:
סימן תקלא - דיני גלוח בחל המועד
ובו ח' סעיפים
א מִצְוָה לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב.
ב אֵין מְגַלְּחִין (א) בַּמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ אִם לֹא גִּלַּח קֹדֶם מוֹעֵד. באר היטב (א) במועד. כדי שיגלח ערב י''ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול:
ג אֲפִלּוּ אִם הָיָה (ב) אָנוּס וּמִפְּנֵי כָּךְ לֹא גִּלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֵינוֹ מְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד; וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא בַּמּוֹעֵד. באר היטב (ב) אנוס. דלא מוכחא מלתא כ''כ ואפילו לא היה להם אומן מערב י''ט אסור. ב''י:
ד וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד; מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וְלֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי לְגַלֵּחַ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, וּמִי שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַאֲפִלּוּ הָיָה חָבוּשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין לוֹ לְגַלֵּחַ, וְכֵן הַמְּנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ (ג) בָּרֶגֶל, וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לְגַלֵּחַ וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ (ד) בָּרֶגֶל, וְכֵן הַבָּא מִמְּדִינַת (ה) הַיָּם בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אוֹ שֶׁבָּא בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וְלֹא הָיָה שְׁהוּת בַּיּוֹם לְגַלֵּחַ, וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ (ו) לְטַיֵּל. באר היטב (ג) ברגל. וב''ח פסק דוקא שהתירו לו קודם הרגל ולא שלמו לו ימי נידוי עד הרגל דאין נידוי שלנו פחות מז' ימים. אבל אם לא ביקש שיתירו עד הרגל לא חשיב אונס: (ד) ברגל. ובזה נראה אע''פ שהיה יכול להתירו קודם הרגל לא מיקרי פושע שהי' בדעתו לקיים נדרו ונזירתו. מ''א: (ה) הים. שלא בא בישוב עד ח''ה ב''י רי''ו. משמע דאם היה בערב י''ט במקום ישוב אסור לגלח בח''ה. ונ''ל דאם היה שני ימים או שלשה ימים קודם י''ט בישוב ובערב י''ט לא היה בישוב מותר לגלח בח''ה ומיהו דוקא כשבא ממדינת הים דאז מפרסמ' מלתא אבל בדרך אחר לא. מ''א. כתב בספר גן המלך סי' ס''ב כל אלו דמגלחין במועד מותרים לספר ע''י ישראל כיון שיש היתר בדבר ע''ש: (ו) לטייל. אבל יצא להרויח או לראות פני חבירו שרי דמקרי דבר מצוה עססי' רמ''ח:
ה אַף עַל פִּי שֶׁהִתִּירוּ לְהִסְתַּפֵּר, לֹא יִסְתַּפֵּר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא בְּצִנְעָה.
ו (ז) קָטָן מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ נוֹלַד קֹדֶם הָרֶגֶל; וַאֲפִלּוּ (ח) בְּפַרְהֶסְיָא שָׁרֵי (וְכֵן מַשְׁמָע מִמָּרְדְּכַי). באר היטב (ז) קטן. דלא שייך ביה טעמא שלא יכנס למועד כשהוא מנוול דלאו בר מצוה הוא. ובנ''י כתב דוקא כשיש שער רב ומצטער ע''ש. ודוקא לקטן מותר לגלח דצורך הרגל הוא. אבל לעכו''ם אסור לגלח דלא עדיף משאר מלאכות דאסור לעשותן במועד אא''כ אין לו מה יאכל עססי' תקמ''ב ס''א. מותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן עד המועד ומגלחין ע''י ספר ישראל גן המלך סי' ס''ב: (ח) בפרהסיא. ואפשר דבקטן הנראה כגדול אסור לגלחו בפרהסי'. מ''א:
ז אָבֵל שֶׁחָל (ט) שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד. הגה: מִי שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ וְחָזַר בִּתְשׁוּבָה, וְדַרְכּוֹ לְגַלֵּחַ, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' פ''ו). באר היטב (ט) שביעי. עיין סי' תקמ''ח סעיף ח':
ח כָּל אָדָם מֻתָּר לִטֹּל (י) שָׂפָה בְּחֹל הַמּוֹעֵד. הגה: אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא; וּמֻתָּר לַחוֹף וְלִסְרֹק רֹאשׁ בַּמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּשִׁיר שֵׂעָר, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם גִּלּוּחַ (מָרְדְּכַי רֵישׁ מ''ק). באר היטב (י) שפה. בין בתער בין במספרים ע''ת ע''ש. אפי' אינה מעכבת האכילה ומכ''ש דמותר לגלח לצורך המכה עיין מ''א:
סימן תקלב - דין נטילת צפרנים בחל המועד
ובו ב' סעיפים
א מֻתָּר לִטֹּל צִפֹּרְנַיִם בֵּין דְּיָד בֵּין דְּרֶגֶל, אֲפִלּוּ בְּמִסְפָּרַיִם. הגה: אֲבָל יֵשׁ מַחְמִירִין (א) וְאוֹסְרִים; וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לִטְּלָן, בֵּין (ב) בְּסַכִּין בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם, אִם לֹא לְצֹרֶךְ מִצְוַת (ג) טְבִילָה שֶׁנּוֹטְלָן כְּדַרְכָּן בַּחֹל (סְמַ''ק וְתוֹסָפוֹת). באר היטב (א) ואוסרים. ופשוט דכל הני דמותרין לגלח מותרין ליטול צפרנים מ''א ול''נ לאסור דצפרנים יכול ליטול בכל מקום ודו''ק באר הטיב אשר לפני ובש''ת נ''ש סי' נ''ו מתיר למי שזהיר לנטלם בכל ערב שבת ליטלם בחה''מ בערב שבת. כתב המ''א ונ''ל אם נוטלן בערב י''ט מותר ליטלן בח''ה דהא ר''ת מתיר בזה אפי' לגלח ע''ש: (ב) בסכין. משמע בידו או בשיניו מותר וכתב ריא''ז הנוטל צפרנו בשיניו אין בו משום מיאוס: (ג) טבילה. עיין מה שכתבתי בי''ד סי' קצ''ח סעיף קטן י''א:
ב כָּל רְפוּאָה מֻתָּר בְּחֹל הַמּוֹעֵד.
סימן תקלג - מלאכות המתרים בחל המועד
ובו ה' סעיפים
א מֻתָּר לִטְחֹן קֶמַח לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ (א) כִּוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וְלָקֹץ עֵצִים מֵהַמְחֻבָּר וּלְהַטִּיל שֵׁכָר, בֵּין שֶׁל תְּמָרִים בֵּין שֶׁל שְׂעוֹרִים, לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, (ב) אָסוּר. וּמִיהוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְצַמְצֵם, אֶלָּא עוֹשֶׂה בְּהַרְוָחָה, וְאִם יוֹתִיר יוֹתִיר; אֲבָל לֹא (ג) יַעֲרִים לִטְחֹן אוֹ לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר יוֹתֵר, בְּכַוָּנָה, אוֹ אִם יֵשׁ לוֹ קֶמַח אוֹ שֵׁכָר יָשָׁן לֹא יַעֲרִים לַעֲשׂוֹת אַחֵר וְיֹאמַר: מִזֶּה אֲנִי רוֹצֶה; אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ לֶחֶם, מֻתָּר לִטְחֹן לְפַת דְּפַת חַמָּה עָדִיף; וְהוּא הַדִּין (ד) בְּשֵׁכָר, אִם הֶחָדָשׁ עָדִיף, בְּלֹא הָעֲרָמָה שָׁרֵי (הַמַּגִּיד פ''ז). באר היטב (א) כיון. דצורך אכילה לא גזרו כיון מלאכתו: (ב) אסור. במקומות שעושין מחיה ביין שרף ששורפין ביורות ויש להם ריוח הרבה יש מקום להתיר וליתן הריוח לעניים כיון שהם אינם עושים מלאכה בעצמם רק ע''י עכו''ם ואפי' ישראל יהיה מסייע מותר דמסייע אין בו ממש מיקרי כיון דהעכו''ם יכול לעשותה בלי סיוע ישראל. בית יעקב סי' מ': (ג) יערים. ואם הערים מותר לאוכלו עיין סי' תק''ג. מ''א: (ד) בשכר. ובחטים ובכל דבר מ''א וכ''כ י''א ע''ש:
ב מֻתָּר (ה) לַעֲקֹר פִּשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכַסוֹת בּוֹ אֶת הָאֳכָלִים; וְלַעֲקֹר כְּשׁוּת, שֶׁרָאוּי לְהַטִּיל בּוֹ שֵׁכָר לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְלַעֲקֹר שׂוּמְשֻׂמִין, שֶׁהַיְבֵשִׁים שֶׁבּוֹ רְאוּיִים לֶאֱכֹל מִיָּד. באר היטב (ה) לעקור. ואינו יכול לעקור אלא כדי מה שצריך עמ''א:
ג פֵּרוֹת שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ קְצָת וְנֶאֱכָלִין עַל יְדֵי הַדַּחַק, מֻתָּר לְלַקְּטָן כְּדֵי לְאָכְלָן; וְאִם לְקָטָן לְאָכְלָן וְהוֹתִיר, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יַתְלִיעוּ אִם לֹא יִכְבְּשֵׁם לְהוֹצִיא לֵחָה מֵהֶם, יָכוֹל לְכָבְשָׁם. אֲבָל אָסוּר לְלַקְּטָם תְּחִלָּה כְּדֵי (ו) לְכָבְשָׁם; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא אַחַר הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לִקְנוֹתוֹ וּלְכָבְשׁוֹ. באר היטב (ו) לכבשם. אפילו אין נמצאים אחר המועד דמלאכה גמורה אינה מותרת אלא בדבר האבוד ועבורי רווחא לא מיקרי פסידא ר''ן אבל לקנות מותר כמ''ש סי' תקל''ט ס''ה:
ד צָד אָדָם דָּגִים כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לָצוּד, וּמוֹלֵחַ הַכֹּל בַּמּוֹעֵד, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאכַל מֵהֶם בַּמּוֹעֵד אִם (ז) יִסְחֹט אוֹתָם בְּיָדוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת עַד שֶׁיִּתְרַכְּכוּ. וּמֻתָּר (ח) לְצוּדָן בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁנִּכָּר לַכֹּל שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד (מָרְדְּכַי). באר היטב (ז) יסחוט. אע''פ שמולח הרבה יותר מהצורך הרי יכול לומר על כל אחד בשעת הבאה ומליחה זה נסחט וכן כשמולח חבירו דהערמה כי האי שרי אפילו בי''ט כמ''ש ס''ס ת''ק כ''ש בח''ה. וא''ל מ''ש מקמח דאסור לטחון שלא לצורך כמ''ש ס''א דשאני צידה דכל פעם י''ל שימצא דג משובח יותר משא''כ בקמח. ומה שמותר למלוח על ידי הערמה היינו משום דאין עיבוד באוכלין. מגן אברהם: (ח) לצודן. אפי' נהגו שלא לצוד רשאין לחזור ממנהגם מפני שממעטים משמחת י''ט. ש''ג כנה''ג מ''א:
ה כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּשֶׁעוֹשִׂין אוֹתָם (ט) אֻמָּנֵיהֶם עוֹשִׂין בְּצִנְעָה; כֵּיצַד, הַצַּיָּדִים (שֶׁל) (י) חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְהַטּוֹחֲנִין וְהַבּוֹצְרִים לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹשִׂים בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הגה: וּמֻתָּר לַחְלֹב הַבְּהֵמָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קנ''ג וּבֵית יוֹסֵף). באר היטב (ט) אומניהם. דוקא האומנים שעושים הרבה ביחד ונראה כעושה לצורך חול לכן עושים בצנעה: (י) חיות. כוונת רמ''א לאשמועינן דדגים שרי כמ''ש ס''ד. והמ''א הניח בצ''ע דאפשר אף בדגים אסור בפרהסיא ע''ש. ונ''ל דמי שיש לו בריכה גדולה אסור לחפור בחה''מ שיזובו המים כדי שיצודו הדגים דמוכחא מילתא טפי שהוא צורך חול. מ''א עיין שם:
סימן תקלד - דיני כבוס בחל המועד
ובו ג' סעיפים
א אֵין (א) מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד. וְאֵלּוּ שֶׁמְּכַבְּסִין; הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וּמִבֵּית הָאֲסוּרִין, וּמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים בָּרֶגֶל, וּמִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לְכַבֵּס וְנִשְׁאַל בָּרֶגֶל וְהִתִּירוּ לוֹ, וּמִטְפְּחוֹת (ב) הַיָּדַיִם, וּמִטְפְּחוֹת הַסְפָרִים, וּמִטְפְּחוֹת הַסַפָּג, וּבִגְדֵי קְטַנִּים, וּבַעֲלַת הַכֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בַּמּוֹעֵד, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא (ג) חָלוּק אֶחָד; וְכֻלָּם מְכַבְּסִין כְּדַרְכָּן, אֲפִלּוּ בְּנֶתֶר וְאֹהֶל (פֵּרוּשׁ מִינֵי בֹּרִית), וּבְפַרְהֶסְיָא, עַל גַּבֵּי הַנָּהָר. הגה: מִיהוּ לֹא יְכַבְּסוּ רַק הַצָּרִיךְ לָהֶן, דְּהַיְנוּ חָלוּק אֶחָד (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פ' אֵלּוּ מְגַלְּחִין); מִיהוּ בִּגְדֵי הַקְּטַנִּים בְּיוֹתֵר, דְּהַיְנוּ אוֹתָן שֶׁמְּלַפְּפִים בָּהֶם וּמַשְׁתִּינִים וּמוֹצִיאִין רְעִי בָּהֶם, מֻתָּר לְכַבֵּס ד' וְה' בְּפַעַם א', כִּי צָרִיךְ לְהַרְבֵּה מֵהֶם כָּל רֶגַע, וְהָא דְּמֻתָּר לְכַבֵּס בְּפַרְהֶסְיָא הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁרוֹחֵץ עַל גַּב הַנָּהָר, מִשּׁוּם דְּמִתְכַּבֵּס יוֹתֵר יָפֶה עַל גַּב הַנָּהָר; אֲבָל אִם אֵינוֹ כּוֹבֵס עַל גַּבֵּי נָהָר, לֹא יְכַבֵּס רַק בְּצִנְעָה וְלֹא בְּפַרְהֶסְיָא, כֵּן נ''ל. באר היטב (א) מכבסין. כדי שיכבס מערב י''ט ולא יכנס למועד כשהוא מנוול: (ב) הידים. שאפי' כבסן קודם הרגל חוזרים ומתלכלכים טור. משמע דאפי' יש לו הרבה שרי דאל''כ היינו חלוק והטעם שמתלכלכים תיכף וצריך בכל יום אחד וא''כ לפי מה שנוהגים שלא להחליפם אלא משבת לשבת א''כ אסור לכבסן במועד שדי להם בכביסה מעי''ט. מ''א: (ג) חלוק אחד. אפי' אין בו איזורו שרי לדידן מ''א. במצרים נוהגין היתר לכבס על ידי השפחות עכו''ם כל הכלים הצריכים במועד דכיון דצריכים למועד לכולם הוי כמי שאין לו אלא חלוק אחד. מהריק''ש:
ב כָּל כְּלֵי פִּשְׁתָּן מֻתָּר לְכַבְּסָן; וְלֹא נָהֲגוּ כֵּן, וַהֲוָה לֵיהּ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶם אִסוּר, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָם בִּפְנֵיהֶם.
ג מְבִיאִין מִבֵּית הָאֻמָּן כֵּלִים שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן כַּרִים וּכְסָתוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת; אֲבָל כֵּלִים שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן מַחֲרֵשָׁה אוֹ צֶמֶר מִבֵּית הַצַּבָּע (ד) אֵין מְבִיאִין; וְאִם אֵין לְאֻמָּן מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לוֹ (ה) שְׂכָרוֹ וּמַנִּיחָן אֶצְלוֹ, וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ מַנִּיחָן בַּבַּיִת הַסָמוּךְ לוֹ, וְאִם חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת אֲבָל לֹא יְבִיאֵם לְבֵיתוֹ, אֶלָּא בְּצִנְעָה. באר היטב (ד) אין. אפי' מבית לבית באותה חצר דאפי' מאומן עכו''ם עמ''א: (ה) שכרו. ה''ה דאפי' יש לו מה יאכל מותר ליתן לו שכרו דמה איסור יש בזה אלא ה''ק אע''פ שאין לו מה יאכל דצריך לתת לו שכרו ה''א דמותר ליטלן משום כדי שלא יתבענו שנית קמ''ל דנותן לו שכרו ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחן וכו' אבל אם יש לו מה יאכל לא יתן לו שכרו ואינו רשאי לפנותן לבית הסמוך לו. ולכאורה צ''ע דאם אין לו מה יאכל למה לא יביאם בפרהסיא דהרי מותר לו לעשות מלאכה כמ''ש ס''ס תקמ''ב י''ל דמ''מ אסור שהרואה לא ידע שאין לו מה יאכל ולפ''ז כ''ש שאסור לו לעשות המלאכה בפרהסיא מ''א ועיין בתשובת שער אפרים סי' ל''ו דאוסר לנגן בכלי שיר לישראל בחול המועד:
סימן תקלה - שלא לפנות מחצר לחצר בחל המועד
ובו ג' סעיפים
א אֵין מְפַנִּין (א) מֵחָצֵר לְחָצֵר, אֲפִלּוּ מִכְּעוּרָה לְנָאָה, וְלֹא לְפַנּוֹת דִּירָתוֹ וְלֹא לְפַנּוֹת כֵּלָיו שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, הגה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהַסִּיעַ מָמוֹנוֹ מֵעִיר לְעִיר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ); אֲבָל מְפַנֶּה הוּא מִבַּיִת לְבַיִת בְּאוֹתָהּ חָצֵר; וְאִם אֵין הַבָּתִּים פְּתוּחִים לֶחָצֵר אֶלָּא לַמָּבוֹי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּבַּיִת לְבַיִת הַסָמוּךְ לוֹ, מֻתָּר. הגה: וְאִם מִתְיָרֵא מֵחֲמַת גְּנֵבָה בֶּחָצֵר שֶׁדָּר שָׁם, מֻתָּר אֲפִלּוּ מֵחָצֵר לְחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֵּר; וַאֲפִלּוּ מֵעִיר לְעִיר, בְּדָבָר הָאָבֵד, שָׁרֵי (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי). באר היטב (א) מחצר. דרך ר''ה ואם יש פתח בין ב' החצירות מותר לפנות אפי' דרך כמה חצירות. ב''ח ועמ''א:
ב יֵשׁ מַתִּירִים לְפַנּוֹת מֵחָצֵר שֶׁל אַחֵר לְחָצֵר (ב) שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ מִנָּאָה לִכְעוּרָה. באר היטב (ב) שלו. דשמחה לאדם שיהיה דר בתוך שלו. וכתב המ''א ונ''ל דאם אדם דר אצל חבירו בחדר אחד ואחר כך שכר לו בית מיוחד אע''פ שנוח לו יותר אסור לפנות דהא אפי' מכעורה לנאה אסור מיהו אם הוא בין העכו''ם או ענין אחר דומה לזה יש להתיר לפי ראות עיני המורה עד כאן לשונו:
ג הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר אָסוּר לְהוֹצִיא, אֶלָּא יְסַלְּקֶנּוּ לַצְּדָדִים; וְאִם נִתְרַבֶּה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה חָצֵר כְּרֶפֶת, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה.
סימן תקלו - כל צרכי בהמה מתר לעשות בחל המועד
ובו ד' סעיפים
א מִי שֶׁצָּרִיךְ לִרְכֹּב בַּמּוֹעֵד (א) לְטַיֵּל אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, וְלֹא נִסָה לָלֶכֶת בְּרַגְלָיו, יָכוֹל לִטֹּל צִפֹּרְנֵי הַסוּס וּלְתַקֵּן בְּרַגְלָיו וְהָאֻכָּף וְהָרֶסֶן וְכָל צָרְכֵי רְכִיבָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד. הגה: וּמֻתָּר לִרְכֹּב בַּמּוֹעֵד אֲפִלּוּ מֵעִיר לְעִיר, אֲפִלּוּ בְּחִנָּם, וְכֵן נָהֲגוּ; אֶלָּא שֶׁאָסוּר לְתַקֵּן כָּל צָרְכֵי הָרְכִיבָה אִם אֵינוֹ רוֹכֵב לְצֹרֶךְ אוֹ לְטַיֵּל (בֵּית יוֹסֵף). באר היטב (א) לטייל. נ''ל דמא''י לח''ל אסור לתקן צרכי הרכיבה עיין סי' תקל''א סס''ד. מ''א:
ב מֻתָּר לִסְרֹק הַסוּס כְּדֵי לְיַפּוֹתוֹ.
ג אֵין מַרְבִּיעִין בְּהֵמָה בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מַקִּיזִין לָהּ דָּם, וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנָּה כָּל רְפוּאָה, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּהּ מְלָאכָה.
ד אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגֹלֶת עַל הַבֵּיצִים לְגַדֵּל אֶפְרוֹחִים; וְאִם הוֹשִׁיבָהּ קֹדֶם הַמּוֹעֵד וּבָרְחָה מֵעֲלֵיהֶם, יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ, אֲבָל אָסוּר לְהוֹשִׁיב אַחֶרֶת אֲפִלּוּ מֵתָה הָרִאשׁוֹנָה (בֵּית יוֹסֵף); וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְּתוֹךְ ג' יָמִים (ב) לַבְּרִיחָה. באר היטב (ב) לבריחה. אפי' לא ישבה עדיין עליהם ג' ימים שראוי למכור הבצים בזול מ''מ שרי מפני הפסד מועט אבל אחר ג' ימים לבריחה אסור אפי' יפסידו הבצים דיש טורח גדול בחזירתה וכ''ש דאסור להושיב אחרת שאין כל התרנגולות יושבות על ביצים שכבר הוחמה לפיכך אין טורחין מספק. ב''י עיין מ''א:
סימן תקלז - דין מלאכת דבר האבד
ובו ט''ז סעיפים
א דָּבָר (א) הָאָבֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּלֹא שִׁנּוּי; מִיהוּ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר לְהָקֵל בְּטִרְחָה יַעֲשֶׂה (כָּל בּוֹ). לְפִיכָךְ בֵּית הַשְּׁלָחִין (פי' הָאֶרֶץ הַצְמֵאָה) שֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁקוֹתָהּ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹתָהּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁקוֹתָהּ קֹדֶם לָכֵן, אִם לֹא יַשְׁקֶנָּה עַכְשָׁו תִּפָּסֵד; אֲבָל שְׂדֵה הַבַּעַל שֶׁאֵין מַשְׁקִין אוֹתָהּ אֶלָּא לְהַשְׁבִּיחָהּ יוֹתֵר, אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָהּ. באר היטב (א) האבד. וספק דבר אבד נמי מותר. רש''ך חלק א' סימן קי''ג:
ב אֲפִלּוּ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא הֵיכָא דְּלֵיכָּא טִרְחָא יְתֵרָא, כְּגוֹן מִן הַמַּעְיָן, בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן, שֶׁהוּא מַמְשִׁיכוֹ וּמַשְׁקֶה; אֲבָל לֹא יִדְלֶה וְיַשְׁקֶה מִן הַבְּרֵכָה אוֹ מִמֵּי הַגְּשָׁמִים מְקֻבָּצִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טֹרַח גָּדוֹל; אֲפִלּוּ עֲרוּגָה אַחַת חֶצְיָהּ גָּבוֹהַּ וְחֶצְיָהּ נָמוּךְ אֵין דּוֹלִים מִמָּקוֹם נָמוּךְ לְהַשְׁקוֹת מָקוֹם גָּבוֹהַּ.
ג נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין מִן הָאֲגַמִּים, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד, וְהוּא שֶׁלֹּא פָּסְקוּ; וְכֵן הַבְּרֵכוֹת שֶׁאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶן; וְכֵן בְּרֵכָה שֶׁנָּטְפָה מִבֵּית הַשְּׁלָחִין וַעֲדַיִן הִיא נוֹטֶפֶת, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מִמֶּנָּה בֵּית הַשְּׁלָחִין אַחֶרֶת, וְהוּא שֶׁלֹּא פָּסַק הַמַּעְיָן הַמַּשְׁקֶה בֵּית הַשְּׁלָחִין הַעֶלְיוֹנָה.
ד יְרָקוֹת שֶׁרוֹצֶה לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, יָכוֹל לִדְלוֹת מַיִם לְהַשְׁקוֹתָן כְּדֵי שֶׁיִּגְדְּלוּ וְיִהְיוּ רְאוּיִם לַמּוֹעֵד; אֲבָל אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, וְעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהַשְׁבִּיחָן, אָסוּר.
ה אֵין עוֹשִׂים הַחֲרִיצִים שֶׁבְּעִקָּרֵי הַגְּפָנִים כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ מַיִם; וְאִם הָיוּ עֲשׂוּיוֹת (ב) וְנִתְקַלְקְלוּ, הֲרֵי זֶה מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד אֲבָל אָסוּר לְהַעֲמִיקָן יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה (הַמַּגִּיד פ''ח). באר היטב (ב) ונתקלקלו. ואם נסתמו לגמרי אסור דהוי כעושה מתחלה:
ו אַמַּת הַמַּיִם שֶׁנִּתְקַלְקְלָה, מְתַקְּנִין אוֹתָהּ; הָיְתָה עֲמֻקָּה טֶפַח, חוֹפֵר בָּהּ עַד (ג) שִׁשָּׁה; הָיְתָה עֲמֻקָּה טְפָחַיִם, מַעֲמִיק עַד שִׁבְעָה. באר היטב (ג) ששה. אבל בפחות מכאן כיון דלא עברו ביה מיא אסור ועמוקה ג' אפשר דאסור לחפור עד ח' דטרחה יתירה היא להשליך העפר לחוץ עיין ב''י:
ז מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה; וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה לָחָה, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת אֶת כֻּלָּהּ.
ח אָסוּר לִפְתֹּחַ מָקוֹם לַשָּׂדֶה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהּ מַיִם לְהַשְׁקוֹתָהּ; וְאִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לָצוּד דָּגִים (ד) כְּדֵי לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, כְּגוֹן שֶׁפּוֹתֵחַ לְמַעְלָה מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ וּלְמַטָּה מָקוֹם שֶׁיֵּצְאוּ, מֻתָּר. באר היטב (ד) כדי. ומה שפסק לעיל בסימן תקל''ג ס''ד דצד דגים שהרי אפשר שיאכל מהם במועד והכא כתב לאוכלם במועד שאני הכא דסוף סוף גם השדה שותה ממנה ומש''ה בעי שיאכל דוקא מה שאין כן התם ועיין מ''א:
ט אָסוּר לְהַשְׁווֹת הַשָּׂדֶה לְצֹרֶךְ חֲרִישָׁה; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן כְּדֵי לָדוּשׁ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן שֶׁמַּשְׁוֶה כֻּלָּהּ, מֻתָּר.
י אָסוּר לְלַקֵּט עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה לְיַפּוֹתוֹ לַחֲרִישָׁה; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן לְצָרְכּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לָעֵצִים, כְּגוֹן שֶׁנּוֹטֵל הַגְּדוֹלִים וּמַנִּיחַ הַקְּטַנִּים, מֻתָּר.
יא אָסוּר לְקַצֵּץ עַנְפֵי הָאִילָן לְתַקְּנוֹ; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן בִּשְׁבִיל הָעֲנָפִים לְהַאֲכִילָן לִבְהֶמְתּוֹ וְלֹא לְתַקְּנוֹ, כְּגוֹן שֶׁקּוֹצֵץ כֻּלָּן מִצַּד אֶחָד, מֻתָּר.
יב אֵין (ה) מַתְלִיעִים הָאִילָנוֹת וְלֹא מְזַהֲמִין (פי' מַדְבִּיקִים שָׁם זֶבֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת הָאִילָן) הַנְּטִיעוֹת, אֲבָל סָכִין הָאִילָנוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּשֶׁמֶן. באר היטב (ה) מתליעים. שנוטל התולעת שבאילן אע''פ שנפסד האילן אסור דטירח' יתירה היא:
יג אִישׁוֹת וְעַכְבָּרִים שֶׁמַּפְסִידִים בִּשְׂדֵה אִילָן מֻתָּר לְצוּדָן כְּדַרְכּוֹ, שֶׁחוֹפֵר גּוּמָא וְתוֹלֶה בָּהּ הַמְּצוּדָה; וַאֲפִלּוּ בִּשְׂדֵה הַלָּבָן הַסְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן מֻתָּר לְצוּדָן כְּדַרְכּוֹ, שֶׁיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה וּמַפְסִידִים הָאִילָן; וְאִם אֵינָהּ סְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן, אֵין צָדִין אוֹתָן אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי שֶׁנּוֹעֵץ שִׁפּוּד בָּאָרֶץ וּמְנַעְנְעוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית גּוּמָא, וְתוֹלֶה בָּהּ הַמְּצוּדָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּשְׂדֵה הַלָּבָן הַסְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי, וְאִם אֵינָהּ סְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אָסוּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי.
יד אֵין מַכְנִיסִין צֹאן לַדִּיר בְּחֹל הַמּוֹעֵד לְזַבֵּל הַשָּׂדֶה; וְאִם הִכְנִיסָן הָאֵינוֹ יְהוּדִי מֵעַצְמוֹ, מֻתָּר אַף בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם מַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה עַל שֶׁהִכְנִיסָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ שָׂכָר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא שְׂכַר מְזוֹנוֹת אָסוּר; וּבְיוֹם טוֹב (ו) יָכוֹל לִתֵּן לוֹ שְׂכַר מְזוֹנוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ שָׂכָר אַחֵר; וּבְחֹל הַמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר אַחֵר מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׂכִּירֶנּוּ; וְלֹא יִמְסֹר לוֹ שׁוֹמֵר לְנַעֵר הַצֹּאן (פי' מוֹלִיכָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמִתּוֹךְ כָּךְ הַגְּלָלִים מִתְנַעֲרִים); וְאִם הָיָה הָאֵינוֹ יְהוּדִי שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה מְסַיְּעִין אוֹתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד (ז) וּמוֹסְרִין לוֹ שׁוֹמֵר לְנַעֵר הַצֹּאן. באר היטב (ו) יכול. אבל במלאכה גמורה אסור ליתן לו שכר מזונו. מ''א: (ז) ומוסרין. אבל לשכור לו שומר אסור ובשבת אפי' למסור לו אסור. מ''א:
טו אָסוּר לִקְצֹר הַשָּׂדֶה בְּחֹל הַמּוֹעֵד אִם אֵינוֹ נִפְסָד אִם יַעֲמֹד עַד לְאַחַר הַמּוֹעֵד; וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, אֲפִלּוּ מוֹצֵא בַּשּׁוּק לִקְנוֹת אֵין מַצְרִיכִין אוֹתוֹ לִקַּח מִן הַשּׁוּק, אֶלָּא קוֹצֵר וּמְעַמֵּר וְדָשׁ וְזוֹרֶה וּבוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָדוּשׁ (ח) בְּפָרוֹת; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ, אֲבָל אִם הוּא צָרִיךְ לָדוּשׁ לְצֹרֶךְ רַבִּים, דַּשׁ אֲפִלּוּ בְּפָרוֹת. באר היטב (ח) בפרות. ולדידן שאין דשין בפרות צריך שינוי אחר. מ''א:
טז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֶּרֶם אֵצֶל כַּרְמוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם, וְעַכּוּ''ם בּוֹצֵר שֶׁלּוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד וְאִם לֹא יִבְצֹר הַיִּשְׂרָאֵל גַּם אֶת שֶׁלּוֹ יַפְסִיד, יָכוֹל (ט) לְבָצְרוֹ וְלִדְרֹךְ הַיַּיִן וְלַעֲשׂוֹת הֶחָבִיּוֹת וְכָל צָרְכֵי הַיַּיִן בְּלֹא שִׁנּוּי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן (י) לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד. באר היטב (ט) לבצרו. ופועלים ישראלים יכולים ליטול שכר ועיין סימן תקמ''ב סעיף א': (י) לעשות. ואדם חשוב צריך ליזהר אפי' במלאכת דבר האבוד שמא יטעה העולם לומר שכיון מלאכתו במועד. ב''י בשם רוקח:
סימן תקלח - כמה ענינים הנקראים דבר האבד
ובו ו' סעיפים
א מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו אוֹ שֶׁהָיָה יֵינוֹ בַּבּוֹר, וְאֵרְעוֹ אֹנֶס אוֹ שֶׁשָּׁכַח אוֹ נִתְעַצֵּל שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהָיָה יָכוֹל לִשְׁהוֹת לְאַחַר הָרֶגֶל וְלֹא עָשָׂה קֹדֶם הָרֶגֶל, מֵאַחַר שֶׁהוּא דָּבָר הָאָבֵד זוֹלֵף וְגוֹמֵר וּמְזַפֵּת הֶחָבִיּוֹת, בֵּין קְטַנּוֹת בֵּין גְּדוֹלוֹת, וְגַף (פֵּרוּשׁ שֶׁיָּשִׂים בָּהֶן מְגוּפָתָן) בֶּחָבִיּוֹת, כְּדַרְכּוֹ, בְּלֹא שִׁנּוּי; הגה: וְהוּא הַדִּין דְּיָכוֹל לְתַקֵּן הֶחָבִיּוֹת לְקָשְׁרָם בַּעֲקָלִים (מָרְדְּכַי), אֲבָל לֹא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד אֶלָּא יַעֲשֶׂה הַכֹּל קֹדֶם הַמּוֹעֵד אִם יוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ בַּמּוֹעֵד (הַגָּהוֹת מיימ' וְת''ה); וְכֵן שׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדָּבָר הָאָבֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.
ב מֻתָּר לְהַכְנִיס פֵּרוֹת מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים אִם אֵינָם בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר; וּמִיהוּ יַעֲשֶׂה בְּצִנְעָה כְּגוֹן שֶׁיַּכְנִיסֵם בַּלַּיְלָה; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פִּרְסוּם בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיסוֹ בַּאֲבוּקוֹת וּבְקוֹלוֹת, יַכְנִיסֵם בַּיּוֹם. הגה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן כִּי אִם בְּפַרְהֶסְיָא, הַכֹּל שָׁרֵי בְּדָבָר הָאָבֵד (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ז' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ).
ג אָסוּר לְהַסִיעַ מָמוֹנוֹ מֵעִיר לְעִיר, אִם לֹא בִּשְׁבִיל דָּבָר הָאָבֵד.
ד הָיוּ לוֹ תְּאֵנִים שְׁטוּחִים בַּשָּׂדֶה לִיבָשׁ וְיָרֵא מֵהַמָּטָר, מֻתָּר לְחַפּוֹתָם בְּקַשׁ אֲפִלּוּ חִפּוּי עָב.
ה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁאִם לֹא יְהַפְּכֶנָּה מִמַּטָּה לְמַעְלָה תְּקַלְקֵל, מֻתָּר לְהָפְכָהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד.
ו הַמְּכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ וְהִנִּיחָהּ לַמּוֹעֵד וַעֲשָׂאָהּ בַּמּוֹעֵד, בֵּית דִּין הָיוּ (א) מְאַבְּדִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וּמַפְקִירִים אוֹתָהּ לַכֹּל; הגה: וְאִם הוּא עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָנְסוֹ, כְּגוֹן חַיָּט אוֹ סוֹפֵר שֶׁעוֹשֶׂה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים, מְשַׁמְּתִינָן לֵיהּ וּמַלְקִין אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף וְר''י); וְאִם מֵת, לֹא יִקְנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ אִם הוּא דָּבָר הָאָבֵד. באר היטב (א) האבד. אבל בדבר שאינו אבד פשיטא דאסור לעשות בחה''מ ואם דבר שאינו אבד בחה''מ אפי' לבנו קנסוה רבנן ומאבדין אותו ממנו ודוק' למ''ד מלאכת חה''מ דאורייתא. רי''ו. ונ''ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסור לו לעולם וה''ה לבנו. מ''א וע''ש ובט''ז:
סימן תקלט - דיני הסחורה בחל המועד
ובו י''ד סעיפים
א כָּל סְחוֹרָה, (א) אֲסוּרָה; אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, בֵּין לִקְנוֹת בֵּין לִמְכֹּר; וַאֲפִלּוּ אִם הִלְוָה מָעוֹת עַל מְנַת שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ אַחַר כָּךְ יַיִן אוֹ סְחוֹרָה אַחֶרֶת בְּפִרְעוֹן חוֹבוֹ כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר, אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ וּלְתָבְעָם, אֶלָּא אִם כֵּן אֵינָם (ב) מְצוּיִים אַחַר הַמּוֹעֵד דַּהֲוָה לֵיהּ דָּבָר הָאָבֵד אִם לֹא יֵלֵךְ בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִמְקוֹמָם (ג) וְיִתְבָּעֵם. הגה: מִיהוּ אִם מִזְדַּמֵּן לוֹ רֶוַח מְרֻבֶּה בַּמּוֹעֵד, יָכוֹל (ד) לִמְכֹּר בְּצִנְעָה; וְיוֹצִיא לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה דַּעְתּוֹ לְהוֹצִיא (בֵּית יוֹסֵף). באר היטב (א) אסורה. מפני הטורח: (ב) מצויים. נ''ל דגם בזה צריך שלא יכוין מלאכתו במועד עיין מ''א: (ג) ויתבעם. וכתב הט''ז נ''ל דזה דוקא שהוא צריך לטרוח וליזל בדינא ודיינא אבל אם אין צריך אלא לתבוע לעצמו שיפרע לו לא מצינו איסור. והאידנא אנו רואים בכל הקהלות שתובעים בפני הדיינים אפי' בעד פרקמטי' בחה''מ יש ללמוד זכות דאנו רואים קלקול החובות הוא מצוי ביותר בכל יום וכל החובות הוויין בחזקת ספק דבר האבד עד כאן לשונו עיין שם: (ד) למכור. וה''ה דמותר לקנות בצינעה. מ''א:
ב מִי שֶׁהִלְוָה לַחֲבֵרוֹ מָעוֹת, מֻתָּר לְתָבְעוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִגְבּוֹת מְעוֹתָיו; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מִן הָעַכּוּ''ם.
ג מָכַר לַחֲבֵרוֹ פְּרַקְמַטְיָא קֹדֶם מוֹעֵד, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לִתְבֹּעַ דָּמֶיהָ בַּמּוֹעֵד, אֶלָּא אִם כֵּן יְהֵא הַלּוֹקֵחַ אָדָם שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בִּמְקוֹם הַמּוֹכֵר וְנִזְדַּמֵּן לוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, דְּהָוֵי דָבָר הָאָבֵד; וְלִי נִרְאֶה שֶׁכֵּיוָן שֶׁזָּקַף עָלָיו הַמָּעוֹת בְּחוֹבוֹ קֹדֶם הַמּוֹעֵד הֲוָה לֵיהּ כְּהַלְוָאָה, וּמֻתָּר לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֹל הַמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ הוּא אָדָם שֶׁמָּצוּי בִּמְקוֹם הַמּוֹכֵר. הגה: וְכֵן מֻתָּר לִקְבֹּל (ה) בְּמִשְׁפָּט בִּשְׁבִיל חוֹבוֹתָיו הַמֻּתָּרִים לִתְבֹּעַ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ); וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת זְקִיפָה עִם חוֹבוֹתָיו בַּמּוֹעֵד, כְּדֵי לְהַבְטִיחָן דְּכָל זֶה בִּכְלַל דָּבָר הָאָבֵד, וְשָׁרֵי. (הַמַּגִּיד פ''ז ונ''י פִּרְקָא קַמָּא דמ''ק). באר היטב (ה) במשפט. דוקא במשפט העכו''ם לכן דקדק רמ''א וכתב לקבול במשפט וכן הא דכתב מותר לעשות זקיפה מיירי בעכו''ם שמעתי ועיקר. מ''א:
ד אִם יֵשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁאִם לֹא יִמְכְּרֶנָּה עַתָּה יַפְסִיד מֵהַקֶּרֶן, מֻתָּר לְמָכְרָהּ; אֲבָל אִם לֹא יַפְסִיד מֵהַקֶּרֶן, לֹא. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם יִמְכְּרֶנָּה עַתָּה יִהְיוּ לוֹ מָעוֹת (ו) בְּרֶוַח וְיוֹצִיא יוֹתֵר לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב, מֻתָּר לִמְכֹּר; וְנִרְאֶה לִי שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת מוּעָטִים וְחָס עֲלֵיהֶם מִלְּהוֹצִיא כָּל כָּךְ לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. וְאִלּוּ הָיוּ לוֹ מָעוֹת בְּרֶוַח הָיָה מוֹצִיא יוֹתֵר; אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת בְּרֶוַח לְהוֹצִיא לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב כְּכָל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְאֵין בְּדַעְתּוֹ לְהוֹצִיא כָּל כָּךְ, לֹא נַתִּיר לוֹ לִמְכֹּר כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא יוֹתֵר. באר היטב (ו) בריוח. דהיינו עושר מופלג. ט''ז:
ה אִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי תָּמִיד לְאַחַר הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן סְפִינוֹת אוֹ שַׁיָּרוֹת שֶׁבָּאוּ, אוֹ שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לָצֵאת, וּמָכְרוּ בְּזוֹל אוֹ לָקְחוּ בְּיֹקֶר, מֻתָּר לִקְנוֹת וְלִמְכֹּר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה וּלְהִשְׁתַּכֵּר; וְהוּא הַדִּין (ז) לִירִידִים הַקְּבוּעִים מִזְּמַן לִזְמַן וַאֲפִלּוּ מֵעִיר לְעִיר וּמֻתָּר לִסַּע בִּכְהַאי גַּוְנָא (דִּבְרֵי עַצְמוֹ); אֲבָל מְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יוֹם הַשּׁוּק יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ, אֵינוֹ מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִקְנוֹת בְּיוֹם הַשּׁוּק שֶׁבְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, שֶׁאֵין זֶה דָּבָר הָאָבֵד, שֶׁאִם אֵינוֹ נִמְכָּר בְּיוֹם הַשּׁוּק שֶׁבְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד יִמָּכֵר בְּיוֹם הַשּׁוּק שֶׁלְּאַחַר (ח) הַמּוֹעֵד. הגה: וְתַגָּר (ט) שֶׁקּוֹנֶה מִזֶּה וּמוֹכֵר לְזֶה וְחוֹזֵר וְקוֹנֶה וּמוֹכֵר, מֻתָּר, דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד (כָּל בּוֹ). באר היטב (ז) לירידים. כתב רש''ל בתשובה סימן ע''ט דע שקבלתי הלכה למעשה להתיר בחה''מ אם בא יריד אפי' יומא דשוקא הנקרא קרסנ''י טאר''ג שהוא דבר דלא שכיחא ובא לזמנים דומי' דשיירות וספינות וחשבינן הפסד ריוח להפסד קרן וכו' אבל שאר ימי שוק אין להתיר כלל לישב בחנות אם לא שהחנות סגורה ופתוחה במקצת אם בא ליקח וכל זה כדי להוציא לשמחת י''ט עכ''ל: (ח) המועד. ודוקא שיודע בודאי שלא יפסיד מהקרן. מהריב''ל מ''א: (ט) שקונה. המ''א העלה דדוקא בביתו מותר אבל בחנות אסור וכ''כ רש''ל שהחנות יהיה סגורה וכשיבא הלוקח לקנות פותחה במקצת וביריד שרי למכור כמו שכתב בסעיף קטן ז':
ו מְצִיאָה, אָסוּר לִטְרֹחַ וּלְחַפֵּשׂ עָלֶיהָ; כְּגוֹן נָהָר שֶׁהֵצִיף דָּגִים עַל שְׂפָתוֹ, אָסוּר לְאָסְפָם כְּדֵי לְכָבְשָׁם, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ רְאוּיִים לֶאֱכֹל מֵהֶם בַּמּוֹעֵד.
ז הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל חֵפֶץ אוֹ עַל סְחוֹרָה עַל תְּנַאי שֶׁאִם לֹא יִפְרַע לוֹ לְסוֹף ח' יָמִים שֶׁיְּהֵא קָנוּי לוֹ, יֵשׁ מַתִּירִים וְיֵשׁ אוֹסְרִים.
ח עַכּוּ''ם שֶׁפָּרַע לְיִשְׂרָאֵל יַיִן בְּחוֹבוֹ, מֻתָּר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, דִּכְמַצִּיל מִיָּדוֹ דָּמִי.
ט מִי שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹת יַיִן בְּעֵת הַבָּצִיר לְצֹרֶךְ שְׁתִיַּת כָּל הַשָּׁנָה וְאִם יַעֲבֹר הַמּוֹעֵד לֹא יִמְצָא כְּמוֹ שֶׁמּוֹצֵא עַתָּה, דָּבָר הָאָבֵד הוּא; וּמֻתָּר לִקְנוֹת וּלְתַקֵּן הֶחָבִיּוֹת וּלְזַפְּתָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, אֲבָל יוֹתֵר מִכְּדֵי צֹרֶךְ (י) שְׁתִיָּתוֹ, לֹא יִקְנֶה. הגה: וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אַחַר כָּךְ לְהַרְוִיחַ בּוֹ, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף). באר היטב (י) שתייתו. פי' לכל השנה. ט''ז:
י מוֹכְרֵי (יא) תַּבְלִין אוֹ יָרָק וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, פּוֹתְחִין וּמוֹכְרִים כְּדַרְכָּם בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהֵם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. באר היטב (יא) תבלין. מוכרי בשמים אף על פי שהוא דבר המתקיים לא בעי צנעה שניכר שהוא לצורך המועד. ב''ח. וכתב המ''א וא''כ כיון שפותחין לצורך ישראל אפי' בא עכו''ם לקנות מותר למכור לו עסס''ה:
יא מוֹכְרֵי (יב) פֵּרוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים מוֹכְרִין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. כֵּיצַד, אִם הָיְתָה הַחֲנוּת פְּתוּחָה לְזָוִית אוֹ לְמָבוֹי, פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיְתָה פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פּוֹתֵחַ אַחַת (יג) וְנוֹעֵל אַחַת; וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַסֻכּוֹת מוֹצִיא וּמְעַטֵּר אֶת הַשּׁוּק בְּפֵרוֹת, בִּשְׁבִיל (יד) כְּבוֹד יוֹם טוֹב וּמֻתָּר לִקְנוֹת לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן (טוּר וְהָרֹא''שׁ). באר היטב (יב) פירות. מפני שאומנותם כך כל השנה לפיכך בעי צנעה אבל בע''ה המוכר לצורך המועד לא בעי צנעה. ב''י ד''מ: (יג) ונועל. אבל שאר דברים אסור ואפי' יושב בפתח החנות והחנות סגורה והדלת פתוחה אסור. ריב''ל מ''א: (יד) כבוד יום טוב. זהו לענין לעטר השוק בפירות דדוקא בערב יו''ט אחרון של סוכות יעשו כן שהוא חג בפ''ע ולא בערב יו''ט אחרון של פסח אבל לענין למכור בפרהסיא גם בערב יו''ט אחרון של פסח יעשו כן. ב''י:
יב אֵין (טו) לוֹקְחִים בָּתִּים וַאֲבָנִים, עֲבָדִים וּבְהֵמָה אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, אוֹ לְצֹרֶךְ הַשָּׂכִיר שֶׁמּוֹלִיךְ הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים, שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. הגה: וְדַוְקָא הָנֵי דְּאִכָּא פִּרְסוּם בִּקְנִיָּתָן וְאַוְשֵׁי מִלְּתָא, אֲבָל שְׁאָר (טז) כֵּלִים נָהֲגוּ לִקְנוֹתָן בְּצִנְעָה (הַמַּגִּיד). באר היטב (טו) לוקחים. ומן העכו''ם מותר לקנות הכל דהוי כמציל מידם. ש''ג כנה''ג מ''א: (טז) כלים. המ''א העלה שאין להקל מאחר שיכול למצוא אחר המועד ומש''ה כתב רמ''א נהגו לקנותן כלומר שמדינא אין נכון לקנותן:
יג (יז) לְהַלְווֹת לְעַכּוּ''ם בְּרִבִּית לְאוֹתָם שֶׁרְגִילִים לִלְווֹת מִמֶּנּוּ, מֻתָּר מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד; וּלְאוֹתָם שֶׁאֵינָם רְגִילִין לִלְווֹת, גַּם כֵּן מֻתָּר, וְהוּא שֶׁיִּקְּחוּ רִבִּית שֶׁל שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וְיוֹצִיאֶנּוּ (יח) בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב. הגה: וּמֻתָּר לִקַּח עַרְבוּת בַּמּוֹעֵד עַל הַלְוָאָה שֶׁיַּעֲשֶׂה אַחַר הַמּוֹעֵד (הג''א). באר היטב (יז) להלוות. דל''ד לפרקמטי' דהתם יש טורח גדול וגם לפעמים יקנה ביוקר ויצטער משא''כ בהלוואה הרא''ש. ומה''ט שרי נמי להלוות לישראל בריוח בדרך היתר ומותר גם כן לעשות עיסקא ליתן לו מעות. מ''א: (יח) בשמחת. ואם ההלואה מרובה וירע עינו להוציא כ''כ מ''מ יעשה הטוב שיוכל. מהרי''ל וכשמונה מעות בחה''מ להלוות ישנה אם רגיל למנות ב' ב' ימנה אחד אחד. ד''מ:
יד הַלְוָאָה דְּשֻׁלְחָנוֹת בִּקְבִיעוּת וְחִלּוּף, אָסוּר.
סימן תקמ - דיני בנין וסתירה בחל המועד
ובו ח' סעיפים
א בִּנְיָן, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אָסוּר; וְאִם נִפְרַץ גֶּדֶר גִּנָּתוֹ אוֹ כֹּתֶל חֲצֵרוֹ שֶׁבֵּינוֹ (א) לַחֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי פ''ק דמ''ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ח), בּוֹנֶהוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט דְּהַיְנוּ שֶׁמַּנִּיחַ אֲבָנִים זוֹ עַל זוֹ וְאֵינוֹ טָח (ב) בַּטִּיט; אוֹ גּוֹדֵר אוֹתוֹ בְּקָנִים וְגוּמָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן אִם עָשָׂה מַעֲקֶה לַגַּג, בּוֹנֶה אוֹתוֹ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל כֹּתֶל חָצֵר הַסָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁנָּפַל, בּוֹנֶהוּ (ג) כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיָה נוֹטֶה לִפֹּל, סוֹתְרוֹ מִפְּנֵי (ד) הַסַכָּנָה וּבוֹנֶה (ה) כְּדַרְכּוֹ. הגה: וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹטֶה רַק לֶחָצֵר אוֹ לַמָּבוֹי, מֻתָּר לְסָתְרוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹתוֹ; וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבָרִים דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ לְסַכָּנָה, בּוֹנֶה וְסוֹתְרוֹ כְּדַרְכּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם בנ''י). באר היטב (א) לחבירו. דליכא למיחש שם לגנבי: (ב) בטיט. עיין ט''ז שהעלה דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בחול המועד לצורך המועד עיין שם: (ג) כדרכו. דאיכא למיחש לגנבי: (ד) הסכנה. אבל בלא''ה אסור לסתרו ולבנותו ואפי' איכא חשש גנבי. מרדכי: (ה) כדרכו. דאם לא כן מימנע ולא סתיר:
ב מֻתָּר לִטֹּל (ו) גַּבְשׁוּשִׁית שֶׁבַּבַּיִת. באר היטב (ו) גבשושית. דאינו אסור אלא חרישה עיין סי' קל''ז ס''ט וב''י שם:
ג סְדָקִים שֶׁבַּגַּג, מֻתָּר לְסָתְמָן בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בִּכְלֵי אֻמָּנוּת.
ד צִיר (ז) הַדֶּלֶת, וְהַמַּפְתֵּחַ, וְהַמַּנְעוּל (גְּמָרָא), וְהַצִּנּוֹר, וְהַקּוֹרָה, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עֵץ בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁנִּשְׁבְּרוּ אֲפִלּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יָכוֹל לְתַקְּנָם בְּלֹא שִׁנּוּי מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא, שֶׁאִם יַנִּיחַ הַפֶּתַח פָּתוּחַ וּדְלָתוֹת שְׁבוּרוֹת נִמְצָא מְאַבֵּד כָּל מַה שֶּׁבַּבַּיִת וְלָכֵן מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). באר היטב (ז) הדלת. והוא הדין לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אסור. מ''א:
ה מֻתָּר לִבְנוֹת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֵבוּס שֶׁתֹּאכַל בּוֹ הַבְּהֵמָה.
ו מֻתָּר לִבְנוֹת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, (ח) אִצְטַבָּא לִישֵׁב אוֹ לִישַׁן עָלֶיהָ. באר היטב (ח) אצטבא. נסר שמחברין לו רגלים כעין ספסל שלנו מעשה הדיוט הוא. טור:
ז (ט) תַּנּוּר וְכִירַיִם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבְשׁוּ וְיֹאפֶה בָּהֶם בַּמּוֹעֵד, עוֹשִׂין; וְאִם לָאו, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָם וְהוּא הַדִּין עֲשִׂיַּת קְדֵרוֹת וְאִלְפָּסִין שָׁרֵי בִּכְהַאי גַּוְנָא (נ''י ספ''ק דמ''ק וְהַמַּגִּיד פ''ח); וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ בּוֹנִים עַל חֶרֶס שֶׁל תַּנּוּר וְעַל הַכִּירָה הַטְּפֵלָה שֶׁלָּהֶם. באר היטב (ט) תנור. ונ''ל דאם הזמן קר מותר לעשות תנור להחם הבית החורף אם ראוי לאפות בו ואם אינו ראוי לאפות בו נ''ל ג''כ דשרי. מ''א ע''ש:
ח נוֹקְרִים אֶת הָרֵחַיִם, וּפוֹתְחִים לָהֶם עַיִן פֵּרוּשׁ נֶקֶב שֶׁעוֹשִׂים בְּאֶמְצַע הָרֵחַיִם, וּמַעֲמִידִים אוֹתָם; וּבוֹנִים אַמַּת הַמַּיִם שֶׁל רֵחַיִם, וְקוֹצְצִים צִפֹּרְנֵי הַחֲמוֹר שֶׁל רֵחַיִם. הגה: וּמֻתָּר לְחַדֵּד סַכִּין בַּמּוֹעֵד; וְסַכִּין (י) שֶׁנִּשְׁבַּר בַּמּוֹעֵד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אַחֶרֶת (הַמַּגִּיד פ''ח). באר היטב (י) שנשבר. אפי' יכול להשאיל מחבירו שרי מ''א ועיין סי' תק''ט סעיף קטן ב' מש''ש:
סימן תקמא - דיני אריגה בחל המועד
ובו ה' סעיפים
א מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְצוּדוֹת דָּגִים מֵעֲרָבָה שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה (א) הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא הָאֲרוּגִים מֵחוּטִים שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. הגה: וּמֻתָּר (ב) לְתַקֵּן הַפְּתִילוֹת לְנֵרוֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, דְּמַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הוּא (נ''י פ' אֵלּוּ מְגַלְּחִין וְר' יְרוּחָם נ''ד ח''ה וּבֵית יוֹסֵף). באר היטב (א) הדיוט. ודוקא לצורך המועד ועיין מ''א: (ב) לתקן. ובמהרי''ל כתב דיש ליזהר לעשות מקודם לצורך המועד:
ב (ג) מְסָרְגִין (פי' הוּא כְּעֵין הָאֲרִיגָה אֶלָּא שֶׁבַּסְרִיגָה יֵשׁ רֶוַח מָה בֵּין חוּט לְחוּט) הַמִּטּוֹת, אֲבָל אֵין (ד) מַפְשִׁילִין חֲבָלִים בִּתְחִלָּה. באר היטב (ג) מסרגין. פירוש שעושין בה חבלים לשכב בה במועד: (ד) מפשילין. פי' שגודלין:
ג מֻתָּר (ה) לִמְעֹךְ בִּגְדֵי פִּשְׁתָּן בַּיָּדַיִם אַחַר הַכִּבּוּס, כְּדֵי לְלַבְּנָן וּלְרַכְּכָן; אֲבָל אֵין עוֹשִׂין קִשְׁרֵי בָּתֵּי יָדַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה (ו) אֻמָּן וּמֻתָּר לְהַחְלִיק הַבְּגָדִים עִם הַזְּכוּכִית כְּדַרְכָּן הוֹאִיל וְהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד (סְמַ''ג וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם). באר היטב (ה) למעך. לצורך המועד. מ''א: (ו) אומן. וקמטי הקאלני''ר אסור עססי' תקי''ט:
ד אָסוּר לְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו וּמִנְעָלָיו הַקְּרוּעִים; וְכֵן אָסוּר לוֹמַר (ז) לְעַכּוּ''ם לְתַקְּנָם מִיהוּ עַל יְדֵי (ח) שִׁנּוּי שָׁרֵי לְתַקְּנָם קְצָת לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד (רַבִּי יְרוּחָם). באר היטב (ז) לעכו''ם. וה''ה בכל מה שאסרו בחול המועד לישראל כמ''ש סי' תקמ''ג דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לעכו''ם לעשותו. מיהו אם היו קרועים ומקולקלים הרבה מותר לתקנם דהוי דבר האבד וזה הפסד גדול. ט''ז: (ח) שינוי. אבל הדיוט א''צ שינוי כמ''ש ס''ה:
ה מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ (ט) בֶּגֶד בַּמּוֹעֵד, אִם הָיָה הֶדְיוֹט וְאֵינוֹ מָהִיר בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיָה (י) אֻמָּן מָהִיר, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּפִירוֹת רְחָבוֹת וּתְפִירָה אַחַת לְמַעְלָה וְאַחַת לְמַטָּה, כְּשִׁנֵּי הַכֶּלֶב. הגה: וְכָל אָדָם יַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִתְפֹּר בְּשִׁנּוּי זֶה; וְלֹא מְהָנֵי לְאֻמָּן לִתְפֹּר עַל יְדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה בַּאֲחִיזַת הַמַּחַט בְּיָדוֹ, אֶלָּא בָּעֵינָן שִׁנּוּי הַנִּכָּר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ''ז). באר היטב (ט) בגד. תינוק שנולד בחג אסור לעשות לו בגדים חדשים במועד למול אותו. ריב''ש מ''א: (י) אומן. וכל מי שיודע להוציא מלא מחט בבת אחת או שיודע לכוין אימר' בשפת חלוקו מקרי אומן. טור ע''ש:
סימן תקמב - שלא לעשות מלאכה לאחרים בחל המועד אלא בחנם
ובו ב' סעיפים
א אֲפִלּוּ מְלָאכוֹת הַמֻּתָּרוֹת אֵינָם מֻתָּרוֹת לַעֲשׂוֹתָן אֶלָּא לְעַצְמוֹ אוֹ לַאֲחֵרִים בְּחִנָּם; אֲבָל בְּשָׂכָר, אָסוּר. וּמִיהוּ אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר קָצוּב, אֶלָּא שֶׁאוֹכֵל עִמּוֹ בִּשְׂכָרוֹ, מֻתָּר. הגה: וְדָבָר הָאָבֵד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר קָצוּב (כָּל בּוֹ).
ב כָּל מְלָאכָה מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי פּוֹעֵל שֶׁאֵין לוֹ מַה (א) יֹּאכַל, כְּדֵי שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר (ב) וְיַרְוִיחַ. באר היטב (א) יאכל. כתב המ''א משמע דאם יש לו לאכול אפי' לחם ומים אסור עיין שם: (ב) וירויח. כתב הט''ז האי כפל ל' בא ללמד דל''ת דלא הותר אלא כדי שיהיה לו מה יאכל לחוד קמ''ל כיון דהותר בהאי מלאכה הותר לקבל השכר אפי' הוא הרבה מכדי אכילתו והיינו בהאי מלאכה גופא שמקבל בשעה שאין לו מה לאכול אבל אחר שיקבל א' אסור אח''כ באחרים עכ''ל. וכתב ב''י דכשאין לו מה יאכל אף אם יש לו כלי בית למכור שרי אא''כ יש לו סחורות למכור ע''ש:
סימן תקמג - דין מלאכה על ידי עכו''ם בחל המועד
ובו ג' סעיפים
א כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אָסוּר לוֹמַר (א) לְעַכּוּ''ם לַעֲשׁוֹתוֹ. באר היטב (א) לעכו''ם. נ''ל דלצורך מצוה הצורך בח''ה שרי לומר לעכו''ם לעשותו דהא יש מתירין אפי' בשבת מ''א עסי' ש''ז סעיף ה':
ב עַכּוּ''ם שֶׁקִּבֵּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לִבְנוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ב) בְּקַבְּלָנוּת, אָסוּר לְהַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוּץ (ג) לַתְּחוּם; אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מְלָאכָה בְּתָלוּשׁ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, בְּקַבְּלָנוּת, לַעֲשׂוֹתָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם, מֻתָּר. באר היטב (ב) בקבלנות. ואם בנו באיסור מותר ליכנס בו. מ''א וט''ז ע''ש: (ג) לתחום. דחיישינן שיבואו לשם אנשים ממקומות אחרים. ואריס מותר לעשות בשדה כמ''ש סימן רמ''ג:
ג מֻתָּר לִתֵּן לְעַכּוּ''ם מְלָאכָה, בְּקִיבּוֹלֶת אוֹ בִּשְׂכִיר יוֹם, שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה (ד) אַחַר הַמּוֹעֵד; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְדֹּד וְיִשְׁקֹל (ה) וְיִמְנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּחֹל. הגה: וְאַף אִם יַעֲשֶׂה הָעַכּוּ''ם אַחַר כָּךְ מְלָאכָה, (ו) שָׁרֵי, הוֹאִיל וְהִתְנָה עִמּוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ אַחַר הַמּוֹעֵד (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' מִי שֶׁהָפַךְ וּבֵית יוֹסֵף וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם). באר היטב (ד) אחר. פירוש שיאמר לו בהדי' שיעשנה אחר המועד. וה''ה דלישראל שרי ליתן. מ''א: (ה) וימנה. ואם כן כשנותן כליו לכובס אסור למנות מ''א. ועיין בבאר הטיב אשר לפני שהניח בצ''ע ממ''ש בסי' תקנ''א סס''ג דאוסר רמ''א שם ליתן לכובס עד אחר ט''ב וכתב מ''א אפי' אומר לכבס אחר תשעה באב עכ''ל דלא דק דהתם שלא יסיחו דעתן מן האבילות: (ו) שרי. פי' א''צ למחות בידו עיין סי' רמ''ח:
סימן תקמד - דין צרכי רבים בחל המועד
ובו ב' סעיפים
א צָרְכֵי רַבִּים מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן לְתַקֵּן הַדְּרָכִים וּלְהָסִיר מֵהֶם הַמִּכְשׁוֹלוֹת; וּלְצַיֵּן הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּזָּהֲרוּ מֵהֶם הַכֹּהֲנִים; וּלְתַקֵּן הַמִּקְוָאוֹת. הגה: וְדַוְקָא צָרְכֵי רַבִּים כָּאֵלּוּ, שֶׁהֵם צְרִיכִים (א) לְגוּף הָאָדָם, אֲבָל שְׁאָר צָרְכֵי רַבִּים כְּגוֹן בִּנְיַן (ב) בה''כ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א), אָסוּר לַעֲשׂוֹת בַּמּוֹעֵד; וְהוּא הַדִּין דְּלִשְׁאָר צָרְכֵי מִצְוָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת אֻמָּן בַּמּוֹעֵד (ריב''ש סִימָן רכ''ו). באר היטב (א) לגוף. וה''ה לתקן מרחצאות לרבים ודוקא מעשה הדיוט עיין מ''א: (ב) ב''ה. ובזמן הזה שרי דאם יתעכב שמא ימנעו העכו''ם מלבנות בית הכנסת. מ''א:
ב בּוֹרוֹת וּמַעְיָנוֹת שֶׁל רַבִּים שֶׁנָּפַל בָּהֶם עָפָר וַאֲבָנִים וְנִתְקַלְקְלוּ, מֻתָּר (ג) לְתַקְּנָם וַאֲפִלּוּ אֵין רַבִּים צְרִיכִים לָהֶם עַתָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן; אֲבָל לַחְפֹּר לָהֶם בּוֹרוֹת מֵחָדָשׁ, שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן, אִם הָרַבִּים צְרִיכִים לָהֶם עַתָּה מֻתָּר אֲפִלּוּ אִם כִּוְּנוּ מְלָאכְתָן בַּמּוֹעֵד, וַאֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וּבְטִרְחָא יְתֵרְתָּא; וְאִם אֵין צְרִיכִים לָהֶם עַתָּה, לֹא יַעֲשׂוּ. אֲבָל בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד אָסוּר לַחְפֹּר אוֹתָם מֵחָדָשׁ, וַאֲפִלּוּ צָרִיךְ לָהֶם עַתָּה; וְאִם הָיוּ עֲשׂוּיִם כְּבָר, וְנִתְקַלְקְלוּ, אִם צָרִיךְ לָהֶם עַתָּה מֻתָּר לְתַקְּנָם; וְאִם אֵין צָרִיךְ לָהֶם עַתָּה אָסוּר לְתַקְּנָם, אֲבָל מֻתָּר (ד) לְהַמְשִׁיךְ מַיִם לְתוֹכָן אֲפִלּוּ אֵין צָרִיךְ לָהֶם עַתָּה. באר היטב (ג) לתקנם. אפי' כוון מלאכתן במועד ט''ז ע''ש. וה''ה דמותר לעשות חריץ מעשה הדיוט שיבואו המים לעיר שישתו בהרוחה ואע''פ שהוא טורח גדול ובפרהסיא וכיון מלאכתו במועד אעפ''כ שרי לפי שצרכי רבים אין לגמרם אלא בשעה שהם בטלים ומתחברים כולם ואם לא יעשו עכשיו לא יעשה לעולם הרא''ש וכתב המ''א משמע דאם יש מנהיג שהרשות בידו לעשות לבדו אסור לעשותו במועד: (ד) להמשיך. פי' שמקבלין מי גשמים מהגג ומוליכין לבור לפי שאין זה טורח מרובה אבל להביא מים דרך חריץ אסור עיין מ''א:
סימן תקמה - דיני כתיבה בחל המועד
ובו י''א סעיפים
א אָסוּר לִכְתֹּב בְּחֹל הַמּוֹעֵד; וַאֲפִלּוּ לְהַגִּיהַּ אוֹת אַחַת בַּסֵפֶר, אָסוּר. הגה: וּלְצֹרֶךְ (א) רַבִּים יֵשׁ אוֹסְרִים כָּל שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד (ת''ה סִימָן פ''ה), וְיֵשׁ מַתִּירִין (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף). וְנָהֲגוּ לְהָקֵל בַּכְּתָב (ב) שֶׁלָּנוּ שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה אֻמָּן. באר היטב (א) רבים. גזירת הדיינים והרשאה הוי צרכי רבים רש''ך ח''א סימן קי''ג: וכתב המ''א וכל מה שמותר לכתוב מותר לעשות קולמוס ודיו לכך. ובשכנה''ג נסתפק אם מותר לשרטט ע''ש: (ב) שלנו. היינו משיט''א. מ''א:
ב נִרְאֶה לִי שֶׁאִם אֵין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר, מֻתָּר לְהַגִּיהַּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד כְּדֵי לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר; וְכֵן בְּסִפְרֵי מִקְרָא (ג) וּגְמָרָא שֶׁצָּרִיךְ לִקְרוֹת בַּמּוֹעֵד, מֻתָּר לְהַגִּיהָם בַּמּוֹעֵד מִשּׁוּם דַּהָוֵי דָּבָר הָאָבֵד. וְאִם אֵין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כְּלָל, אִם אֶפְשָׁר לְכָתְבוֹ כֻּלָּהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד עַל יְדֵי סוֹפְרִים הַרְבֵּה, יִכְתְּבוּהוּ, דְּצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד הוּא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בַּמּוֹעֵד. הגה: וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים לִלְמֹד בָּהֶם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ''ה וְרוֹקֵחַ). באר היטב (ג) וגמרא. ומיירי שמגיה מתוך השכל איזהו טעות ואפשר שישכח אחר יום טוב העיון הזה ולא ירגיש בהטעות וזה הוי דבר האבד ט''ז ע''ש. ודיבוק האותיות וטשטוש שרישומה ניכר להעביר עליה הקולמוס שרי לתקן. לתפור יריעות ס''ת בעמוד אסור כ''א ע''י מי שאין לו מה יאכל ש''ת דב''ש תקמ''ה:
ג כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְטוֹוֶה עַל (ד) יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת וְצִיצִית (בֵּית יוֹסֵף) לְבִגְדּוֹ; וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, כּוֹתֵב וּמוֹכֵר לַאֲחֵרִים כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ. הגה: אוֹ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ הוֹצָאוֹתָיו יוֹתֵר (ה) בְּרֶוַח לְשִׂמְחַת יוֹם טוֹב; (טוּר) וְאִם כְּתָבָן כְּדֵי לְהַנִּיחָן בַּמּוֹעֵד, בְּכָל עִנְיָן (ו) שָׁרֵי (סְמַ''ג). וְאֵינוֹ אָסוּר רַק כְּתִיבָה, אֲבָל עֲשִׂיָּתָן שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת). באר היטב (ד) יריכו. אפי' בלא שינוי ובגלגל אסור דאווש' מילתא טובא. מ''א ועיין ט''ז: (ה) בריוח. עיין מ''א ועיין סימן תקמ''ב סעיף קטן א': (ו) שרי. היינו לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד ודאי אסור אפי' העשיי' ט''ז ע''ש. כתב הג''א הא דשרי לכתוב ולטוות דוקא כשלא כוון מלאכתו במועד וב''י כתב דאפי' כוון מלאכתו שרי כיון דדבר מצוה הוא וכתב המ''א ונ''ל דאם א''צ להניח' במועד אסור לו לכתוב הואיל וכוון מלאכתו במועד לא שרינן ליה משום שימצא פרנסתו בריוח ועוד בלאו הכי י''א דדוק' כשאין לו מה יאכל שרי עכ''ל:
ד מֻתָּר לִכְתֹּב (ז) חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו וְלַחֲשֹׁב יְצִיאוֹתָיו. הגה: וְהוּא הַדִּין הַכְּתָבִים שֶׁכּוֹתְבִים כְּשֶׁמַּלְוִין עַל מַשְׁכּוֹנוֹת, שָׁרֵי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי כָּל בּוֹ וּמַהֲרִי''ל סוֹף פ' מִי שֶׁהָפַךְ). באר היטב (ז) חשבונותיו. ואם הם כתובים כבר רק שרוצה לסדרם אסור. ריב''ל מ''א:
ה מֻתָּר לִכְתֹּב שְׁטַר קִדּוּשִׁין וְשִׁטְרֵי פְּסִיקְתָא, גִּטִּין וְשׁוֹבָרִים, דַּיְיתִיקֵי, מַתָּנוֹת, פְּרוֹזְבּוֹלִין, אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן (פֵּרוּשׁ שִׁטְרֵי פְּסִיקְתָא, שֶׁאָדָם פּוֹסֵק לָתֵת לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ, וּפֵרוּשׁ דַּיְיתִיקֵי, שְׁטַר דָּא תְּהֵא לְמֵיקַם וְלִהְיוֹת, וּפֵרוּשׁ פְּרוֹזְבּוֹל, פְּרוּז בּוּלֵי וּבוּטֵי כְּלוֹמַר תַּקָנַת הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא יֹאבַד מָמוֹנוֹ, וְתַקָנָה לַלּוֹוֶה שֶׁיִּמְצָא מִי שֶׁיַּלְוֶנּוּ, וּפֵרוּשׁ אִגֶּרֶת שׁוּם, שֶׁשָּׁמוּ בַּיִת דִּין נִכְסֵי לוֹוֶה וּנְתָנָם לַמַּלְוֶה, וְאִגֶּרֶת מָזוֹן, שֶׁמָּכְרוּ בֵּית דִּין אֶת הַקַרְקַע לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת וְכָתְבוּ מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין עַל זֶה, אִי נָמֵי שֶׁקִבֵּל עָלָיו לָזוּן אֶת בַּת אִשְׁתּוֹ); שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וְשִׁטְרֵי בֵּרוּרִין וּפִסְקֵי דַּיָּנִין. הגה: וּמֻתָּר לִכְתֹּב כְּתֻבָּה בַּמּוֹעֵד (כָּל בּוֹ); וְיֵשׁ (ח) אוֹסְרִים (סְמַ''ק); וְאִגֶּרֶת שְׁאֵלַת שָׁלוֹם שֶׁאָדָם שׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ, וַאֲפִלּוּ עַל דְּבַר פְּרַקְמַטְיָא שֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה; וְיֵשׁ אוֹסְרִין בִּשְׁאֵלַת שְׁלוֹם (טוּר בְּשֵׁם ה''ג); וְנָהֲגוּ (ט) לְהַחְמִיר אֲפִלּוּ בִּכְתִיבָה שֶׁלָּנוּ שֶׁהִיא כְּתִיבָה משיט''א. באר היטב (ח) אוסרים. ותוס' כתובה שרי לכ''ע. ועיין ט''ז שמיקל בכתובה ע''ש: (ט) להחמיר. צ''ל ונהגו להחמיר לשנות אפי' וכו' וכ''ה בד''מ. והשינוי הוא שכותבין באלכסון ואע''ג דלא מיקרי שינוי אלא כשגוף האותיות שבורים מ''מ כיון שמדינא מותר אגרת שלום בלא שינוי כמ''ש המחבר אלא שנהגו לשנות די בשינוי זה אבל כתבי' האסור' לכתוב אסורים אפי' באלכסון עכ''ל ד''מ. ורוב פוסקים כתבו דמשיט''א לא מקרי כתב כלל ואפשר דמטעם זה נהגו להקל בכל הכתבים ויש להם על מה שיסמוכו. וקצת נוהגין לעשות שורה העליונה עקומה. וט''ז העלה דהמיקל בלא שינוי לא הפסיד ושפיר יש לסמוך על פסק ב''י ע''ש:
ו אֵין כּוֹתְבִין (י) שִׁטְרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד; וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ מַלְוֶה לַלּוֹוֶה וְהַלּוֹוֶה צָרִיךְ לַמָּעוֹת, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ לַסוֹפֵר מַה יֹּאכַל, הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב: הגה: וּמֻתָּר לִכְתֹּב שְׁטַר מְכִירָה בַּמּוֹעֵד (תּוֹסָפוֹת); אֲבָל אֵין לִכְתֹּב שְׁטַר (יא) אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת שֶׁקִּבֵּל קֹדֶם הַמּוֹעֵד. (רַ' יְרוּחָם). באר היטב (י) שטר חוב. ואם נתן לו המעות מותר לכתוב דיש לחוש שמא ימותו העדים. מ''א: (יא) אריסות. האחרונים העלו דאין חילוק בין מכירה לאריס וקבלנות דבשניהם אם נעשו קודם המועד ועתה רוצה לכתוב אם היה לו אונס שלא היה לו זמן לכתוב קודם מועד מותר בשניהם ואם לאו אסור בשניהם עיין ט''ז:
ז כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמֻּתָּר לִכְתֹּב, אֲפִלּוּ בְּלֹא שִׁנּוּי מֻתָּר; וְכָל מַה שֶּׁאָסוּר לִכְתֹּב, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי (יב) אָסוּר. הגה: וּבְלוּחוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה (יג) מֻתָּר לִכְתֹּב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ כְּתָב הַמִּתְקַיֵּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח). באר היטב (יב) אסור. עיין ס''ק ט' מש''ש: (יג) מותר. אפשר דה''ה בלוחות שלנו. מ''א:
ח מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שְׁאֵלָה וְאֵין הַשָּׁלִיחַ רוֹצֶה לְהִתְעַכֵּב עַד אַחַר הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לְכָתְבָהּ; וְכֵן מֻתָּר (יד) לְהַעְתִּיקָהּ, מִפְּנֵי שֶׁחָשׁוּב דָּבָר הָאָבֵד. באר היטב (יד) להעתיקה. שלא ישכחנה. וה''ה אם למד מעצמו דבר חידוש מותר לכתוב וכן הב''ח כתב חיבוריו בחול המועד. ואם יצטרך לכתוב אות גס יכתוב דרך שבירה. ט''ז ומ''א. אבל חשבון התקופות אסור לכתוב מ''א. ואסור לתקן קונטרס כדי לכתוב עליו אחר המועד. ב''י:
ט וְאִם שָׁמַע דְּבַר חִדּוּשׁ, מֻתָּר לְכָתְבוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח; וְכֵן אִם רָאָה סֵפֶר מְחֻדָּשׁ, מֻתָּר לְהַעְתִּיקוֹ אִם לֹא יִמְצָא לְהַעְתִּיקוֹ לְאַחַר הַמּוֹעֵד.
י דָּנִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וּמְשַׁמְּתִין וּמַכִּין לְמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַדִּין.
יא מֻתָּר לִקְבֹּל בִּשְׁבִיל (טו) חוֹבוֹתָיו בְּחֹל הַמּוֹעֵד. באר היטב (טו) חובותיו. מי שברח בממון אחרים מותר לכתוב עליו גזירות הדיינים והרשאה וטוב לעשות בצינעה אבל אם הדבר בטוח שיחזור לעירו אסור רשד''ם. וכתב המ''א עליו ולא ידעתי למה יגרע מפסקי דינים ועמ''ש רסי' זה ס''ק א':
סימן תקמו - דיני ארוסין ונשואין בחל המועד
ובו ה' סעיפים
א (א) אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין; וּמֻתָּר (ב) לְאָרֵס, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סְעֻדַּת (ג) אֵרוּסִין הָאָרוּס בְּבֵית אֲרוּסָתוֹ בִּשְׁעַת אֵרוּסִין; וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת רִקּוּדִין וּמְחוֹלוֹת וְלַעֲשׂוֹת סְעֻדַּת הָאָרוּס עִם מְרֵעָיו שֶׁלֹּא בְּבֵית אֲרוּסָתוֹ, וְכֵן לִסְעֹד הָאָרוּס בְּבֵית אֲרוּסָתוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת אֵרוּסִין, מֻתָּר. באר היטב (א) אין. הטעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה ופשוט דנשואין בלא סעודה נמי אסור מ''א ע''ש עיין בשכה''ג ובספר גן המלך סי' ס'. ומכאן שאסור לעשות שני חופות מב' אחים או משתי אחיות ביום אחד וי''א דאפי' בשבוע אחת אין לעשות אבל ב' חופות משני אנשים לשתי נשים מותר דלא שייך עירוב וכן היה נוהג מורי הר''ר יחיאל לעשות חופת יתום או יתומה עם חופת אחד מבניו ביום אחד ועיין ט''ז: (ב) לארס. וכ''ש שמותר לכתוב תנאים לשידוך בח''ה כנהוג בינינו אבל הסעודה שרגילין לעשות אחר כתיבת התנאים אסור לעשות בח''ה וכ''ש ברגל כשהוא סועד עם הכלה בפעם ראשונה אחר כתיבת התנאים שלנו. ט''ז: (ג) אירוסין. וכתב ט''ז ונראה דכ''ש סעודת נשואין הראשונה דהיינו שנשא ערב הרגל ולא אכלו שום סעודה עד הרגל דאסור וכ''מ להדיא בריב''ש שמביא ב''י עכ''ל ועיין ס''ג ובמ''א ס''ק ד':
ב מֻתָּר לְהַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין.
ג הַכֹּל מֻתָּרִים לִשָּׂא (ד) בְּעֶרֶב הָרֶגֶל וְלַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה בָּרֶגֶל, בֵּין בְּתוּלוֹת בֵּין אַלְמָנוֹת. באר היטב (ד) בערב. דוקא בשחרית ולא בערב י''ט סמוך לחשיכה מהרימ''ט בחידושיו כתובות על הרי''ף. ובכנה''ג כתב דהעולם נוהגין לישא אשה בעי''ט אפילו בערב סמוך לחשיכה. והמ''א כתב דבמדינתינו נוהגין לישא ערב שבת סמוך לחשיכה אבל בערב י''ט לא נהגו לישא כלל ע''ש הטעם ולכך אין לשנות המנהג:
ד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בָּרֶגֶל סְעֻדַּת בְּרִית (ה) מִילָה וְכֵן סְעֻדַּת פִּדְיוֹן הַבֵּן. באר היטב (ה) מילה. אפי' מילה שלא בזמנו מותר לעשות סעודה בחול המועד. וה''ה בפדיון הבן אפי' שלא בזמנו דלא חשיבא שמחה אלא סעודת נשואין לבד. ודוקא בחול המועד אבל בי''ט אסור כ''כ בא''ז:
ה עוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד; כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת פי' מְחַלֶּקֶת שְׂעָרָהּ לְכָאן וּלְכָאן רַשִׁ''י, וּמַעֲבֶרֶת סְרָק עַל פָּנֶיהָ, וְטוֹפֶלֶת עַצְמָהּ בַּסִיד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ; וְהוּא שֶׁתּוּכַל לְסַלְּקוֹ בַּמּוֹעֵד; וּמַעֲבֶרֶת שֵׂעָר מִבֵּית הַשֶּׁחִי וּמִבֵּית הָעֶרְוָה, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי, וּמַעֲבֶרֶת (ו) סַכִּין עַל פַּדַּחְתָּהּ. באר היטב (ו) סכין. כלומ' שמעברת השער בסכין:
סימן תקמז - דין מי שמת לו מת בחל המועד
ובו י''ב סעיפים
א חֹל הַמּוֹעֵד אָסוּר בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית; לְפִיכָךְ אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד; וּמִטַּעַם זֶה אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמֵּת לְבֵית הַקְּבָרוֹת עַד שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּבֶר מְתֻקָּן.
ב נָשִׁים מְעַנּוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁכֻּלָּם עוֹנוֹת כְּאַחַת; אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ; וְלֹא מְטַפְּחוֹת, דְּהַיְנוּ לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף; נִקְבַּר הַמֵּת, אַף לֹא מְעַנּוֹת.
ג כָּל ל' יוֹם לִפְנֵי הַמּוֹעֵד אָסוּר לְהַסְפִּיד עַל מֵּת שֶׁמֵּת לוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ הֶסְפֵּד בְּלֹא זֶה, כְּגוֹן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּתוֹךְ ל' שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ אֲפִלּוּ מֵת עֶרֶב הָרֶגֶל, אָסוּר לְהַסְפִּיד עִמּוֹ עַל הַמֵּת שֶׁמֵּת לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד.
ד מִי שֶׁבָּאָה לוֹ (א) שְׁמוּעָה בְּתוֹךְ ל' יוֹם קֹדֶם הָרֶגֶל, נִרְאֶה לִי שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה. באר היטב (א) שמועה. דה''ל כאלו מת תוך למ''ד יום:
ה נִרְאֶה לִי שֶׁמַּה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים בְּתַשְׁלוּם הַשָּׁנָה לִסְפֹּד הַמֵּת וּלְהַזְכִּיר נִשְׁמָתוֹ אֵינוֹ (ב) בִּכְלָל זֶה, וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים לָרֶגֶל. באר היטב (ב) בכלל. שהרי עי''ז פוסקים האבלות שלובשין אח''כ לבנים ב''י. וכתב לבוש י''ד סי' שמ''ו אנו נוהגים להזכיר אפי' פעם ראשון אפי' בתוך הרגל:
ו אֵין קוֹרְעִין עַל הַמֵּת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא לִקְרוֹבָיו שֶׁהֵם חַיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְכֵן עַל (ג) חָכָם אוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר; אוֹ אִם עָמַד שָׁם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה; וְעַל קָרוֹב שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְעַל חָכָם קוֹרֵעַ אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּפָנָיו אֶלָּא שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה בַּמּוֹעֵד אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם; וְעַל אָדָם כָּשֵׁר אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְנָהֲגוּ בְּנֵי (ד) אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לִקְרֹעַ בַּמּוֹעֵד כִּי אִם עַל אָבִיו וְאִמּוֹ; וְעַל שְׁאָר הַמֵּתִים קוֹרְעִים לְאַחַר הַמּוֹעֵד (מַהֲרִי''ל וְתְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רפ''ח); וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, יֵשׁ לִקְרֹעַ עַל כֻּלָּם. באר היטב (ג) חכם. ששואלים אותו דבר הלכה בכ''מ ואומר אפי' אינו יודע לישא וליתן בה נ''י. אין בזמנינו ת''ח כזה. מ''א: (ד) אשכנז. היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כולם מ''ב סי' ע''ב מ''א. ואף באשכנז בשמועה קרובה שהיא רחוקה אחר הרגל קורעין. אבל רחוקה אין קורעין אף על אביו ואמו הסכמת אחרונים וע' בי''ד סימן ש''מ. ואם מת אביו ונקבר בי''ט אין לקרוע בחה''מ שאינו לא שעת מיתה ולא שעת אבילות אלא יקרע אחר המועד מהר''ם מלובלין סי' ע''ד:
ז אֵין חוֹלְצִין כָּתֵף אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת הַמְחֻיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אוֹ עַל חָכָם.
ח מַבְרִין בְּחֹל הַמּוֹעֵד, וְהוּא שֶׁלֹּא יַבְרוּ בָּרְחָבָה אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת; וְלֹא יַבְרוּ הָאָבֵל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת, לְפִי שֶׁאֵין כְּפִיַּת הַמִּטָּה בָּרֶגֶל כְּלָל.
ט עַל הֶחָכָם מַבְרִין הַכֹּל בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּתוֹךְ הָרְחָבָה כַּדֶּרֶךְ שֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים, שֶׁהַכֹּל אֲבֵלִים עָלָיו.
י עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת בְּחֹל הַמּוֹעֵד; גּוֹזְזִין שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִים כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן בֶּחָצֵר שֶׁבּוֹ הַמֵּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמֵּת; וְאִם לֹא הָיוּ לָהֶם נְסָרִים, מְבִיאִים קוֹרוֹת וְנוֹסְרִים מֵהֶם נְסָרִים (ה) בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת; וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם, עוֹשִׂים אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק. אֲבָל אֵין כּוֹרְתִין (ו) עֵץ מִן הַיַּעַר לִנְסֹר מִמֶּנּוּ נְסָרִים לָאָרוֹן, וְאֵין חוֹצְבִין אֲבָנִים לִבְנוֹת בָּהֶם קֶבֶר; וּבְמָקוֹם שֶׁהַיְּהוּדִים מְעַט דָּרִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהַכֹּל יוֹדְעִים כְּשֶׁיֵּשׁ מֵת בָּעִיר, הַכֹּל חָשׁוּב כִּמְפֻרְסָם. באר היטב (ה) בצינעה. ואם א''א בצינעה עושין בפרהסיא ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי עכו''ם לא אפי' בדלא אפשר ת''י כנה''ג מ''א וע' סימן תקכ''ו ס''ק י''ד: (ו) עץ. אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא צורך המת משא''כ ארזים שיסברו שקצצו לצורך בנין ומשמע אפי' באדם מפורסם ואפי' אין להם עצים אחרים אסור מיהו ע''י עכו''ם יש להתיר כיון דצורך מצוה ערסי' תקמ''ג. ובכנה''ג כתב משם ת''י דהיכא דא''א בע''א מותר לקוץ מהמחובר:
יא אֵין חוֹפְרִים כּוּכִין בַּחֲפִירָה וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִהְיוֹת מוּכָנִים לַמֵּת שֶׁיָּמוּת; אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם, שֶׁאִם הָיָה אָרֹךְ מְקַצְּרוֹ אוֹ מַאֲרִיכוֹ אוֹ מַרְחִיבוֹ.
יב אֵין לִתְלֹשׁ (ז) עֲשָׂבִים וְעָפָר בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת בַּחֹל דִּין צִדּוּק (ח) הַדִּין בַּמּוֹעֵד עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' ת''א (סָעִיף ו'). באר היטב (ז) עשבים. כתב א''ז מצאתי בתשו' מהר''מ טראני שהאריך על פסק זה ומסיק דמיירי שלוקחן לצורך בית הקברות אבל מה שתולשין אחר קבורת המת זכר לתחייה שרי ע''ש: (ח) הדין. ואסור נמי לדרוש עליו אלא לחכם בפניו ומכ''ש בי''ט דאסור. מ''א:
סימן תקמח - דין אבלות בחל המועד
ובו כ' סעיפים
א הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל (א) לֹא חָל עָלָיו אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל, אֶלָּא לְאַחַר הָרֶגֶל מַתְחִיל לִמְנוֹת ז' וְנוֹהֵג בָּהֶם אֲבֵלוּת; (ב) וּמוֹנֶה שִׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה וְנוֹהֵג בִּשְׁאָר הַשְּׁלֹשִׁים כְּכָל גְּזֵרוֹת שְׁלֹשִׁים. באר היטב (א) לא. ומ''מ הנר שרגילים להדליק כל שבעה ידליק תיכף ואין זה תלוי במה שהרגל מבטל האבילות או שאינו חל עד אחר הרגל רק שידליק במקום שאין אוכלים שם משום צער עשו''ת נ''ש סי' ע''ג: (ב) ומונה. וש''ע אינו נחשב רק ליום אחד אחרונים וע' בסעיף י''ו מש''ש:
ב בִּמְקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יוֹם טוֹב מוֹנֶה הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם טוֹב (ג) שֵׁנִי הָאַחֲרוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת, הוֹאִיל וּמִדִּבְרֵיהֶם הוּא עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן; וּמוֹנֶה מֵאַחֲרָיו שִׁשָּׁה יָמִים בִּלְבַד. (אִם יוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹלָה לְמִנְיַן ז' עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן שצ''ט סי''ג בַּהַגָּהוֹת) באר היטב (ג) שני. משמע אפי' נקבר ביום ראשון ע''י עכו''ם ולא כרש''ל אבל בראש השנה דוקא בנקבר ביום שני מונה שבעה מיום שני אבל אם נקבר ביום ראשון אינו מונה אפי' מיום שני ט''ז וכ''כ המבי''ט ופר''ח מ''א אבל רוב פוסקים פסקו דאפי' בראש השנה אם נקבר ביום ראשון מונה שבעה מיום שני וע' בי''ד סי' שצ''ט סעיף קטן י''ג:
ג הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁהוּא יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת, נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת אִם הָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם מִיתָה וּקְבוּרָה, הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶם וַאֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל תּוֹרָה, יִדָּחֶה עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה; אֲבָל אִם קָבְרוּ אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּיוֹם אָרֹךְ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים דִּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין נוֹהֵג אֲבֵלוּת בְּשׁוּם יוֹם טוֹב שֵׁנִי, וְכֵן מִנְהָג פָּשׁוּט וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (ר''ת וְהָרֹא''שׁ).
ד זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהַקּוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל לֹא חָלָה עָלָיו אֲבֵלוּת, הָנֵי מִלֵּי דְּבָרִים שֶׁל (ד) פַּרְהֶסְיָא; אֲבָל דְּבָרִים (ה) שֶׁבְּצִנְעָה, נוֹהֵג מִיהוּ מֻתָּר לִישַׁן עִם אִשְׁתּוֹ בְּחַדְרוֹ וְאֵין צָרִיךְ שְׁמִירָה. באר היטב (ד) פרהסיא. ולא ישנה כסותו. אע''ג דשאר אבל משנה ברגל מ''מ זה שלא התחיל עדיין אבילות אין לנהוג כן ברגל ר''מ לובלין סימן ק''ז. וכתב המ''א ונ''ל דמניח תפילין ביום ראשון ע''ש: (ה) שבצנעה. והם תשמיש ורחיצה ות''ת עי''ד. ואסור לחזור הפרשה במועד דאין חיוב לחזור פרשת המועדים. מ''א:
ה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת נוֹהֵג בַּמּוֹעֵד, (ו) אֲנִינוּת נוֹהֵג בּוֹ; שֶׁאִם מֵת לוֹ מֵת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אָסוּר בִּדְבָרִים שֶׁאוֹנֵן אָסוּר בָּהֶם; וְאִם מֵת בְּיוֹם טוֹב וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, אֵין עָלָיו דִּין אֲנִינוּת אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהָכִין לוֹ צָרְכֵי קְבוּרָה, אָז חָל עָלָיו דִּין אֲנִינוּת מִשָּׁעָה (ז) שֶׁמַּחְשִׁיךְ; אֲבָל אִם מֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי וְהוּא רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם; אוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְרוֹצֶה לְקָבְרוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, חָל עָלָיו אֲנִינוּת. באר היטב (ו) אנינות. שאסור בבשר ויין ע' י''ד סימן שמ''א: (ז) שמחשיך. וכתב המ''א אבל בליל י''ט שני חייב בכל המצות דדוקא ביום שני כתב הרא''ש דכחול שויא רבנן אבל בלילה שלפניו לא וכ''ש לדידן שנוהגין לעשות צרכי קבורה ע''י עכו''ם דחייב בלילה וכ''כ מהרי''ל היכא דמת לו מת בש''ע מותר לקדש בליל ש''ת אבל ביום כ''ע מודים שפטור אך לא יאמר ההגדה בפסח כיון דאית בה מדרש פסוקים מור''ם מלובלין וכ''כ בדרישה בי''ד סימן שמ''א וכ''פ ט''ז דלא כש''ך שם ע''ש ומשמע דביום אפי' אינו רוצה לקברו עתה חל עליו דין אנינות דכחול שויא רבנן ומיהו נראה לי דאם אי אפשר לקברו מחמת איד העכו''ם או מחמת אונס אחר לא חל עליו דין אנינות. ומשמע מתשובה מור''ם דאסור לעלות לתורה עד כאן לשונו עיין שם:
ו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל, אִם מֵת לוֹ מֵת בָּרֶגֶל מִתְעַסְקִים בּוֹ בָּרֶגֶל לְנַחֲמוֹ, וּלְאַחַר הָרֶגֶל כְּשֶׁיִּכְלוּ שִׁבְעָה לְמִיתַת הַמֵּת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא כָּלָה הָאֲבֵלוּת, מְלַאכְתּוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים בְּבָתֵּיהֶם וַעֲבָדָיו עוֹשִׂים לוֹ בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ (ח) בֵּיתוֹ; וְאֵין צְרִיכִים לְנַחֲמוֹ אַחַר הָרֶגֶל מִנְיַן הַיָּמִים שֶׁנִּחֲמוּהוּ בָּרֶגֶל. באר היטב (ח) ביתו. ושותף של אבל שמת לו מת ביום טוב פסק הגאון מהר''ש מפראג לאסור כמו בשאר אבילות. א''ז:
ז מֵת לוֹ מֵת קֹדֶם הָרֶגֶל וְנָהַג אֲבֵלוּת, אֲפִלּוּ (ט) שָׁעָה אַחַת, לִפְנֵי הָרֶגֶל, בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה וִימֵי הָרֶגֶל עוֹלִים לְמִנְיַן (י) שִׁלֹשִׁים הֲרֵי ז' לִפְנֵי הָרֶגֶל, וְהָרֶגֶל, וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם עַד שְׁלֹשִׁים; וְדַוְקָא שֶׁנָּהַג אֲבֵלוּת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אִם שָׁגַג אוֹ הֵזִיד וְלֹא נָהַג אֲבֵלוּת, אוֹ שֶׁהָיָה סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִנְהֹג, אֵין הָרֶגֶל מְבַטֵּל הָאֲבֵלוּת וְדִינוֹ כְּדִין קוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל. באר היטב (ט) שעה א'. כלומר שעה מועטת. מ''ב: (י) שלשים. וכן חתן שנשא ערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת אע''ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות תוך שבעת ימי המשתה אין מונין למ''ד אלא אחר ימי המשתה מ''מ חתן זה עולין לו שבעת ימי המשתה למנין למ''ד מ''ב. אבל הט''ז פסק דגם כאן אין ל' מן המנין וע' בי''ד סימן שצ''ט:
ח אִם נָהַג שִׁבְעָה וּפָגַע בּוֹ הָרֶגֶל, מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת ל'. אֲפִלּוּ חָל יוֹם שִׁבְעָה בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּעֶרֶב הָרֶגֶל. הגה: וְהוּא הַדִּין הָרְחִיצָה, לְדִידָן דְּנוֹהֲגִין אִסּוּר רְחִיצָה כָּל ל', וּמֻתָּר לִרְחֹץ סָמוּךְ לָעֶרֶב וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד הַלַּיְלָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי); וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חָל יוֹם ח' לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל שֶׁמֻּתָּר לְסַפֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וְאִם לֹא גִּלַּח בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ אַחַר הָרֶגֶל שֶׁהֲרֵי כְּבָר נִתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים; אֲבָל בְּתוֹךְ הָרֶגֶל לֹא יְגַלַּח, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ (יא) קֹדֶם הָרֶגֶל. וְאִם חָל יוֹם שִׁבְעָה שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ קֹדֶם. באר היטב (יא) קודם. מי שמת לו אביו או אמו ושלמו למ''ד יום ביום א' של חג וגערו בו בתוך הרגל מותר לגלח בחה''מ כיון שלא היה יכול לגלח בערב י''ט הלק''ט ח''א סימן רפ''ה:
ט הָא דְּרֶגֶל מְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, בִּשְׁאָר מֵתִים; אֲבָל בְּאָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו, אֲפִלּוּ פָּגַע בּוֹ הָרֶגֶל לְאַחַר ל' יוֹם, אֵינוֹ מְבַטֵּל.
י וְאִם חָל אֶחָד (יב) מִיְּמֵי הָאֲבֵלוּת, חוּץ מֵהַשְּׁבִיעִי, בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְכַבֵּס, וְלֹא יִלְבְּשֶׁנּוּ עַד הַלַּיְלָה; וְטוֹב לִזָּהֵר מִלְּכַבֵּס עַד אַחַר חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁמִּפְּנֵי הָרֶגֶל הוּא מְכַבֵּס; אֲבָל לִרְחֹץ, אָסוּר עַד הַלַּיְלָה; וְיֵשׁ מַתִּירִין לִרְחֹץ אַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. הגה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִים (יג) אִסּוּר רְחִיצָה כָּל ל', אָסוּר לִרְחֹץ דְּהָא הָרֶגֶל לֹא בִּטֵּל מִמֶּנּוּ רַק גְּזֵרַת שִׁבְעָה; וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן כִּבּוּס בְּמָקוֹם דְּנוֹהֲגִין אִסּוּר כִּבּוּס כָּל שְׁלֹשִים. באר היטב (יב) מימי. כגון יום ה' או ו' דאז הרגל מבטל גזירות שבעה ואינו מבטל גזירות למ''ד: (יג) איסור וכו'. היינו מדינא אבל המנהג להקל כמ''ש רמ''א בי''ד סימן שצ''ט ס''ה. ש''ך ט''ז וב''ח והאחרונים ועמ''א:
יא רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים חֲשִׁיבֵי כִּרְגָלִים לְבַטֵּל הָאֲבֵלוּת.
יב נָהַג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַפֶּסַח, אוֹתָהּ שָׁעָה חֲשׁוּבָה כְּשִׁבְעָה וּשְׁמֹנָה יְמֵי הַפֶּסַח, הֲרֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם (עוֹד) ט''ו.
יג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי עֲצֶרֶת חֲשׁוּבָה כְּז'; וַעֲצֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁאִם לֹא הִקְרִיב קָרְבְּנוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כָּל ז' חָשׁוּב כְּז', הֲרֵי י''ד וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם (עוֹד) י''ו; וְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת עוֹלֶה לְמִנְיַן הי''ו.
יד שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזֵרַת שְׁלֹשִׁים מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים; וְהוּא הַדִּין לְקוֹבֵר מֵתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה לְתִשְׁרֵי, שֶׁמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים.
טו שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה מִפְּנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים; וּגְזֵרַת שְׁלֹשִׁים מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ הֶחָג, וּמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב הֶחָג.
טז שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הֶחָג וְהֶחָג, הֲרֵי י''ד, וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת (יד) שִׁבְעָה, הֲרֵי כ'' א יוֹם וְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הֲרֵי כ''ב, וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם ח'. באר היטב (יד) שבעה. דוקא במת קודם הרגל חשבינן ש''ע לשבעה אבל מת ברגל או בחול המועד לא חשבינן ש''ע רק ליום אחד אחרונים ודלא כרש''ל ומ''ב. ועיין סעיף קטן ב' ועיין מהרי''ט צהלון סימן ע''ח ובספר בני חייא חי''ד סימן שצ''ט ובתשובת נ''ש סימן י''ח:
יז שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּשַׁבָּת אוֹ בָּרֶגֶל, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְרֶגֶל נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה, דִּינוֹ כְּדִין שָׁמַע שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אַחַר הַשַּׁבָּת וְהָרֶגֶל, אֶלָּא שֶׁבְּשַׁבָּת וּבָרֶגֶל נוֹהֵג דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה.
יח שָׁמַע שְׁמוּעָה רְחוֹקָה בְּשַׁבָּת אוֹ בָּרֶגֶל, אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶם אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה; אֶלָּא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ הָרֶגֶל נוֹהֵג שָׁעָה אַחַת, וְדַיּוֹ.
יט שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה (טו) בְּשַׁבָּת, שַׁבָּת עוֹלָה לְיוֹם אֶחָד וּלְמָחָר קוֹרֵעַ וְהָוֵי לֵיהּ יוֹם שִׁשִּׁי שְׁבִיעִי לַאֲבֵלוּת. באר היטב (טו) בשבת. כתב הט''ז [ביו''ד סי' ת''ב ס''ו כתבתי] דבמת באחד בשבת והוי יום שביעי שלו בשבת דאין לנהוג איסור בדברים שבצינעה רק בשחרית בהנץ החמה וע''כ שרי במנחה לקרותו לספר תורה עוד כתבתי שם באם יום השביעי בשבת נוהגים קצת בעלי בתים לישב על הארץ בלילה שעה אחת והוא טעות גמור אלא א''כ שמע שמועה רחוקה בשבת שאז נוהג אבילות שעה אחת בלילה ולא כב''ח ע' י''ד סימן ת''ב ס''ק ד' מש''ש:
כ אִם עֲשָׂרָה יָמִים אַחַר הֶחָג שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּעֶרֶב הֶחָג, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִמְנֶה שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הֶחָג שִׁבְעָה וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג וְיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כ'' א וַעֲשָׂרָה יָמִים אֲחֵרִים הֲרֵי ל'' א, אֵין לָזֶה דִּין שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אֶלָּא דִּין שְׁמוּעָה קְרוֹבָה; שֶׁאֵין הָרֶגֶל עוֹלֶה לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג אֲבֵלוּת קֹדֶם לוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁמֵּת לוֹ מֵת.