בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - אורח חיים (מ)



  הלכות תשעה באב ושאר תעניות

             סימן תקמט - להתענות ד' תעניתים
             סימן תקנ - הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות
             סימן תקנא - דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה
             סימן תקנב - דיני ערב ט' באב
             סימן תקנג - דין סעדה המפסקת
             סימן תקנד - דברים האסורים בתשעה באב
             סימן תקנה - דיני תפלין וציצית בט' באב
             סימן תקנו - תשעה באב שחל ביום ראשון
             סימן תקנז - לומר נחם ועננו בתשעה באב
             סימן תקנח - במוצאי תשעה באב אין אוכלין בשר
             סימן תקנט - מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב
             סימן תקס - לעשות זכר לחרבן
             סימן תקסא - דין הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחרבנן




הלכות תשעה באב ושאר תעניות




סימן תקמט - להתענות ד' תעניתים
ובו ב' סעיפים
א
 
חַיָּבִים לְהִתְעַנּוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב וּבְי''ז בְּתַמּוּז (א) וּבְג' בְּתִשְׁרֵי וּבַעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, (ב) מִפְּנֵי דְּבָרִים הָרָעִים שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶם.

 באר היטב  (א) ובג'. ואיתא בב''י בשם רי''ו דבראש השנה נהרג גדליה ונדחה תעניתו על יום חול ולפ''ז היה נראה דאם יש מילה בצום גדליה דאין בעל ברית מתענה עד הלילה כמו בט''ב שחל בשבת ונדחה ליום א' אבל יש לחלק דהתם נראה לכל הדחייה בזמנינו דאנו רואים שעיקר התענית של ט''ב שחל בשבת אלא שנדחה ע''כ נשתנה דינו מה שאין כן בצום גדליה דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם חל הגזירה לעולם בשוה ואין נראה לנו הדחייה ט''ז. וכ''מ ממאי דאמרינן בפ''ק דמגילה רבי נטע וכו' וביקש לעקור ט''ב וכו' הואיל ואידחי אידחי וכו' ואם איתא דצום גדליה חשיב נדחה אם כן רבי מעיקרא איך לא עקר צ''ג אע''כ לומר דהתם מעיקרא כך קבלו עלייהו לעשותו לעולם כיום שנהרג בו ממש ולא חשיב נדחה עיין יד אהרן. מי שטעה ואכל בהם יתענה בה''ב. מהרי''ל: (ב) מפני. כדי לעורר הלבבות לתשובה. רמב''ם:


ב
 
אַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בַּקְּרָא: בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר (יִרְמְיָהוּ לט, ב) אֵין מִתְעַנִּין (ג) בְּט' בּוֹ אֶלָּא בְּי''ז, מִפְּנֵי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה הֻבְקְעָה בְּט' בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁבַּשְּׁנִיָּה הֻבְקְעָה בְּי''ז בּוֹ, תִּקְּנוּ לְהִתְעַנּוֹת בְּי''ז בּוֹ מִשּׁוּם דְּחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי חָמִיר לָן.

 באר היטב  (ג) בט'. ולא רצו לגזור גם בט' בו דאין מטריחין על הציבור יותר מדאי רמב''ן. וכתב המ''א וא''כ בעל נפש יתענה גם בט'. מיהו בירושלמי איתא שבראשונה היה גם כן בי''ז אלא מפני הצרות טעו בחשבון:





סימן תקנ - הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות
ובו ד' סעיפים
א
 
הַכֹּל חַיָּבִים לְהִתְעַנּוֹת אַרְבַּע צוֹמוֹת הַלָּלוּ וְאָסוּר לִפְרֹץ גָּדֵר. הגה: מִיהוּ עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת שֶׁמִּצְטַעֲרוֹת הַרְבֵּה, אֵין לְהִתְעַנּוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַמַּגִּיד פ''ה); וַאֲפִלּוּ אֵינָן מִצְטַעֲרוֹת, אֵינָן מְחֻיָּבוֹת לְהִתְעַנּוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ (א) לְהַחְמִיר; וְדַוְקָא בְּג' צוֹמוֹת, אֲבָל בְּט' בְּאָב מְחֻיָּבוֹת לְהַשְׁלִים כְּדִלְקַמָּן סי' תקנ''ד סָעִיף ה'.

 באר היטב  (א) להחמיר. כתב מ''א סימן קי''א קטנים מאכילין אותם לחם ומים להתאבל עם הציבור עכ''ל וכתב המ''א ונ''ל דוקא קטן שיש לו דעת להתאבל:


ב
 
צוֹמוֹת הַלָּלוּ, חוּץ מִט' בְּאָב, (ב) מֻתָּרִים בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק בָּהֶם מִבְּעוֹד יוֹם.

 באר היטב  (ב) מותרים. ובעל נפש יחמיר בכולם כמו בט''ב חוץ מחליצת מנעל שלא יהא כחוכא ואיטלולא של''ה מ''מ בליל טבילה לא יפרוש מאשתו מ''א. עכשיו ברחיצה המנהג לאסור ומפני כבוד השבת מותר. ב''ח:


ג
 
(ג) כָּל ד' צוֹמוֹת הַלָּלוּ אִם חָלוּ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, נִדְחִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת. הגה: וְאִם חָלוּ (ד) בְּעֶרֶב שַׁבָּת, קוֹרִים בְּשַׁחֲרִית וּמִנְחָה, וַיְחַל (בֵּית יוֹסֵף); וְאִם יֵשׁ חֻפָּה בְּיוֹם הַתַּעֲנִית בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה וְלִקְרוֹת וַיְחַל וְאַחַר כָּךְ עוֹשִׂין (ה) הַחֻפָּה וְעַיִּןִ לְעֵיל סי' רמ''ט (סָעִיף ד') אִם מַשְׁלִימִין הַתַּעֲנִית.

 באר היטב  (ג) כל. לאו דוקא דלעולם אין עשרה בטבת בשבת כמ''ש סימן תכ''ח סעיף ב': (ד) בע''ש. וא''א לחול בע''ש אלא עשרה בטבת דאז אין אומרים וידוים במנחה עיין מ''ש סימן תי''ז: (ה) החופה. ואסור החתן לשתות מכוס של ברכה מבעוד יום ונותנין לתינוקות עיין סי' תקס''ב סעיף ב' מ''א. וכן כשחל בתוך שבעת ימי החופה ישלים תעניתו אבל יאר צייט אין צריך להתענות תוך שבעה ימי החופה אם נשא בתולה או בחור אלמנה מצאתי בעטרת זקנים ועיין במ''א סי' תקנ''ט סעיף קטן י''א:


ד
 
בְּשַׁבָּת קֹדֶם לַצּוֹם מַכְרִיז שְׁלִיחַ צִבּוּר הַצּוֹם, חוּץ מִט' בְּאָב וְצוֹם כְּפוֹר וְצוֹם פּוּרִים וְסִימָנָךְ: אָכַ''ף עָלָיו פִּיהוּ וּמִנְהַג הָאַשְׁכְּנַזִּים שֶׁלֹּא לְהַכְרִיז שׁוּם אֶחָד מֵהֶם.




סימן תקנא - דין שבוע שחל ט' באב להיות בתוכה
ובו י''ח סעיפים
א
 
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין (א) בְּשִׂמְחָה; וּבַר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי עַכּוּ''ם, (ב) לִשְׁתַּמִּיט מִנֵּיהּ דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ. הגה: מִילָה שֶׁהִיא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד ט' בְּאָב נוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל (ג) וּבַעַל בְּרִית וַאֲבִי הַבֵּן לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבָּת (מִנְהָגִים); אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, אָסוּר. אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן אֵין מַחְלִיפִין לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, כִּי אִם (ד) הַכֻּתֹּנֶת לְבַד (מָרְדְּכַי הל' תִּשְׁעָה בְּאָב וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ד דְּתַעֲנִית וַאֲגֻדָּה וְרוֹקֵחַ); אֲבָל פּוֹרְשִׂין (ה) פָּרֹכֶת שֶׁל שַׁבָּת, אִם לֹא שֶׁאֵרַע ט' בְּאָב בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה, שֶׁאָז אֵין פּוֹרְשִׂין פָּרֹכֶת שֶׁל שַׁבָּת. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִשּׂוּאִין בְּשַׁבַּת נַחֲמוּ, מֻתָּר לִלְבֹּשׁ (ו) בִּגְדֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן (מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (א) בשמחה. פי' שאין שמחין כלל כמ''ש התוס' פ''ק דמגילה דף ה' עמוד ב': (ב) לישתמיט. עד ר''ח אלול רי''ו וכ''מ בגמ' ועיין בתשו' שבות יעקב חלק ג' סי' ל''ה: (ג) ובעל ברית. כתב מ''א נראה דוקא אותו שתופס התינוק על ברכיו בשעת המילה אבל המכניס והמוציא התינוק אינו בכלל זה וכ''ש בשבת שחל ט''ב שמדינא אסור ללבוש לבנים דלא שרי אלא להתופס התינוק עכ''ל. ועיין בי''ד סימן שצ''א סעיף קטן ג' מש''ש. ומדלא כתב נמי שמותרין לגלח משמע דאסור וכתב א''ז שהורה לו זקינו דאבל תוך שלשים לא יתקן צפרניו אם יש מוהל אחר וכן לא יגלח תוך ל' במילה ע''כ. ורמ''א כתב בי''ד סי' שצ''ג סעיף ג' דמותר לגלח וצ''ע. וע''ש מ''ש הבאר הגולה ע''ז: (ד) הכתונת. ומותר אפי' חל ט''ב בשבת לבוש והמחמיר שלא להחליפו מנהג שטות הוא שאינו לבוש רק מפני הזיע' מט''מ מ''א. וא''ז כתב דבס' תניא וש''ל כתבו דאסו' מפני שהוא דבר של צנעה ולכן אין למחות באשכנזים הנוהגים איסור: (ה) פרוכת. וה''ה מפות ומכסאות. מהרי''ל: (ו) בגדי. אבל בגדים חדשים אסור מ''כ. מהרי''ל עשה שפינהל''ץ לבנו ולבש קט''א של שבת לכבוד בנו החתן:


ב
 
מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית מְמַעֲטִים בְּמַשָּׁא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל (ז) שִׂמְחָה, כְּגוֹן בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בִּנְיָן שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר, וּבִנְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן אַבּוּרְנְקֵי שֶׁל מְלָכִים שֶׁנּוֹטְעִים לְצֵל לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ אוֹ מִינֵי הֲדַס וּמִינֵי אֹהָלִים; וְאִם הָיָה כָּתְלוֹ (ח) נוֹטֶה לִפֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל שִׂמְחָה מֻתָּר לִבְנוֹת וּלְצֹרֶךְ (ט) מִצְוָה הַכֹּל שָׁרֵי (רַ''ן ספ''ק דְּתַעֲנִית); וְאֵין נוֹשְׂאִים (י) נָשִׁים וְאֵין עוֹשִׂין סְעֻדַּת אֵרוּסִין, אֲבָל לֵאָרֵס בְּלֹא סְעֻדָּה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ מֻתָּר (יא) לֵיאָרֵס, שֶׁלֹּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁאֵין נוֹשְׂאִים מִי''ז בְּתַמּוּז וָאֵילָךְ, עַד אַחַר ט' בְּאָב (מִנְהָגִים).

 באר היטב  (ז) שמחה. קאי גם אמשא ומתן כגון צרכי חופה אבל שאר משא ומתן שרי כדרכו ב''י ב''ח וכתב מהרי''ל הסרסורים לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר דשמחה הוא לרואים. ובמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן צריך התרה עיין בי''ד סי' רי''ד אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התר' כיון דיש פוסקים דס''ל הכי כבר קבלו אבותיהם כדע' ההוא. ובסי' תקנ''ד ססכ''ב משמע דממעטין בכל מו''מ ע''ש וכ' הב''י בשם הר''ן דכל בנין שא''צ לו רק להרווחה בעלמא אסור. אם קצץ עם העכו''ם בקבלנות לצייר ביתו מותר לצייר ואם יכול לפייסו בדבר מועט שימתין עד אחר ת''ב תע''ב מהרי''ל. נ''ל דבה''כ מותר דהוי מצוה דרבי'. מ''א: (ח) נוטה. אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג''כ מותר לבנות ואין אסור אלא בנין שהוא להרווחה. ט''ז: (ט) מצוה. כגון שאין לו אשה ובנים מותר לבנות בית חתנות ר''ן. ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל היינו משום דלא מסמני מלתא ב''י ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ל''ה. ולכן נהגו לעשות בגדים חדשים לצורך נשואין אבל מי שקיים פ''ו אסור עס''ז. מ''א: (י) נשים. אפי' בלא סעודה: (יא) ליארס. ומה''ט מותר לעשות שידוכין ומ''מ נ''ל דאסור לעשות סעוד' ואפי' בלא ריקודין ומחולות ול''ד לסעודת ברית מילה דלית בה שמחה כלל משא''כ כאן ונ''ל דאפי' בשבת אסור לעשות דהא בגמ' קתני מר''ח עד התענית אסור וא''א דלית בהו שבת. מיהו מה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה. ונ''ל דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי''ז בתמוז ואילך. מ''א:


ג
 
שָׁבוּעַ שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲסוּרִים (יב) לְסַפֵּר (יג) וּלְכַבֵּס, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְלָבְשׁוֹ עַתָּה אֶלָּא לְהַנִּיחוֹ לְאַחַר ט' בְּאָב, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד, אָסוּר; וְכֵן הַמְכֻבָּסִים מִקֹּדֶם, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְהַצִּיעַ בָּהֶם הַמִּטָּה; וַאֲפִלּוּ מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וְהַשֻּׁלְחָן, אָסוּר. וְכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר; אֲבָל גִּהוּץ (פי' מַעֲבִירִין עַל הַבְּגָדִים אֶבֶן חָלָק לְהַחֲלִיקוֹ, עָרוּךְ) שֶׁלָּנוּ, אָסוּר. וּכְלֵי פִּשְׁתָּן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּהוּץ וַהֲרֵי הֵם כְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, וּמֻתָּר; וְהָנֵי מִלֵּי לְגָהֲצָן וּלְהַנִּיחָן עַד אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב, אֲבָל אָסוּר לְלָבְשָׁן בְּשָׁבוּעַ זֶה. וְנָהֲגוּ לֶאֱסֹר אֲפִלּוּ כְּלֵי פִּשְׁתָּן, וַאֲפִלּוּ בְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ, בֵּין לִלְבֹּשׁ בֵּין לְכַבֵּס וּלְהַנִּיחַ; וְאֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר, כֵּיוָן שֶׁנָּהֲגוּ, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאֶפְשָׁר דְּמִדִּינָא נָמֵי אָסוּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּכִבּוּס שֶׁלָּנוּ קָרֵי (גִּהוּץ) לְשֶׁל בְּנֵי בָּבֶל שֶׁאֵין מִתְלַבְּנִים יָפֶה, לְפִי שֶׁמֵּימֵיהֶם הֵם עֲכוּרִים שֶׁאֵינוֹ אֶרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכִבּוּס שֶׁל שְׁאָר אֲרָצוֹת אֶפְשָׁר שֶׁהוּא כְּכִבּוּס שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר. וְעוֹד יֵשׁ מִי שֶׁפֵּרֵשׁ דְּגִהוּץ הַיְנוּ מַיִם וְאֵפֶר אוֹ נֶתֶר וּבוֹרִית, וְכִבּוּס הַיְנוּ בְּמַיִם לְבַד, וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מְכַבְּסִים בְּמַיִם לְבַד וְנִמְצָא שֶׁכָּל כִּבּוּס שֶׁל זְמַן הַזֶּה הָוֵי גִּהוּץ, וְאָסוּר מִדִּינָא אֲפִלּוּ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן לְלָבְשָׁן מִיהָא. הגה: וְאָנוּ נוֹהֲגִין לְהַחְמִיר בְּכָל זֶה מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד אַחַר הַתַּעֲנִית, אִם לֹא לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן אִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים מֻתֶּרֶת לְכַבֵּס וְלִלְבֹּשׁ לְבָנִים וּלְהַצִּיעַ תַּחְתֶּיהָ (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ), אֲבָל בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ (יד) לֹא תִּלְבַּשׁ לְבָנִים רַק לוֹבֶשֶׁת חָלוּק בָּדוּק וְיָפֶה (הַגָּהוֹת שַׁעֲרֵי דּוּרָא). וְכֵן (טו) לִכְבוֹד שַׁבָּת לוֹבְשִׁים כְּלֵי פִּשְׁתָּן (טז) וּמַצִּיעִין לְבָנִים כְּמוֹ בִּשְׁאָר שַׁבָּתוֹת. וְאָסוּר לִתֵּן כֵּלִים לְכוֹבֶסֶת עַכּוּ''ם (יז) לְכַבֵּס מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ, אֲבָל קֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ מֻתָּר לָתֵת, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹבֶסֶת אַחַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ (תּוֹסָפוֹת פ''ד דְּתַעֲנִית וּמַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (יב) לספר. ליטול הצפרנים נ''ל דמותר ולכבוד שבת פשיט' דשרי וכ''ש לצורך טבילה מ''א. וט''ז סעיף קטן (י''ב) [י''ג] אוסר בשבת שחל ט''ב בתוכו ע''ש: (יג) ולכבס. דנראה כמסיח דעתו מהאבילות: (יד) לא. אבל במ''ב משמע שמותרת ללבוש לבנים וכ''מ בב''ח וב''י סי' תקנ''ד: (טו) לכבוד. משמע שגם לכבוד שבת מותר לכבס ביום ה' ויש להקל אם אין לו כתונת לשבת וע''י עכו''ם פשיטא דשרי. מ''א עיין שם: (טז) ומציעין. עיין ט''ז שאוסר להציע הסדינים בשם רש''ל: (יז) לכבס. אפי' אמר ליה לכבס אחר ט''ב מ''א וע' סי' תקמ''ג סעיף קטן ה' מש''ש: (ובספר אליה רבה צידד להקל בזה לכבס אחר ט''ב ויליף מחה''מ ע''ש):


ד
 
לְאַחַר הַתַּעֲנִית מֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס מִיָּד. וְאִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּיוֹם רִאשׁוֹן אוֹ בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, מֻתָּר בִּשְׁתֵּי הַשַּׁבָּתוֹת, בֵּין שֶׁקֹּדֶם הַתַּעֲנִית בֵּין שֶׁאַחֲרָיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱסֹר כָּל שָׁבוּעַ שֶׁלְּפָנָיו, חוּץ מִיּוֹם ה' וְיוֹם ו'. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְעִנְיַן כִּבּוּס, אֲבָל תִּסְפֹּרֶת נוֹהֲגִים (יח) לְהַחְמִיר מִי''ז בְּתַמּוּז (מִנְהָגִים).

 באר היטב  (יח) להחמיר. אבל שחל יום ל' שלו בי''ח בתמוז מותר לספר כיון שאינו אלא מנהג והוי תכפוהו אבילות. ב''ח:


ה
 
אָסוּר לְעִבְרִיּוֹת לְכַבֵּס בִּגְדֵי (יט) הָעַכּוּ''ם בְּשָׁבוּעַ זֶה.

 באר היטב  (יט) העכו''ם. ובצנעה יש להקל וה''ה במקום שהעכו''ם יש להם מלבושים אחרים וניכר שהם של עכו''ם שרי עס''ז בהג''ה. מ''א:


ו
 
כֵּלִים חֲדָשִׁים, בֵּין לְבָנִים בֵּין צְבוּעִים בֵּין שֶׁל צֶמֶר בֵּין שֶׁל פִּשְׁתָּן, אָסוּר לִלְבֹּשׁ בְּשַׁבָּת זֶה וְאָנוּ מַחְמִירִין (כ) מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ.

 באר היטב  (כ) מר''ח. והב''ח כתב דאסור מי''ז בתמוז ואילך דהא אין מברכין שהחיינו כמ''ש סי''ז. ולזה מ''ש שם דבשבת שרי לברך שהחיינו א''כ מותר ללבוש חדשים בשבתות שבין המצרים אבל מר''ח ואילך אסור ללבוש אפי' בשבת וע' מגן אברהם:


ז
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לְתַקֵּן בְּגָדִים חֲדָשִׁים (כא) וּמִנְעָלִים חֲדָשִׁים בְּשַׁבָּת זֶה, וְיֵשׁ לְהַחְמִיר בָּזֶה (כב) מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ. הגה: וְהוּא הַדִּין דְּאָסוּר לִקְנוֹתָן. וְכֵן אֻמָּן יִשְׂרָאֵל אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן לַאֲחֵרִים, בֵּין בְּשָׂכָר בֵּין בְּחִנָּם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבֵית יוֹסֵף); וְנָהֲגוּ (כג) לְהָקֵל בָּזֶה, אֲבָל אִם יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁהַמְּלָאכָה שֶׁל עַכּוּ''ם, שָׁרֵי (תְרוּמַת הַדֶּשֶׁן). וְכֵן נָהֲגוּ לָתֵת לְאֻמָּנִים עַכּוּ''ם לְתַקֵּן כֵּלִים חֲדָשִׁים תּוֹךְ זְמַן זֶה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לְאַחַר (כד) הַתַּעֲנִית; וּמִיהוּ טוֹב לְמַעֵט בָּזֶה בְּמָקוֹם דְּאֶפְשָׁר, דְּלֹא עָדִיף מִשְּׁאָר מַשָּׁא וּמַתָּן דִּמְמַעֲטִינָן.

 באר היטב  (כא) ומנעלים. וה''ה דאסור ללבשם. אגודה הגמ''נ: (כב) מר''ח. ולענין לבישה דעת המחבר ב''י להקל משום דטעם איסור העשייה כמ''ש ס''ח משום שנהגו שלא למשתי עמר' ר''ל שלא לעשות חוטי שתי מצמר מטעם משום דפסקה בט''ב אבן שתיה וכל תקון בגדים הוי בכלל זה דשתיה הוי תחילת המלאכה ב''י וכתב ד''מ דמטעם זה אפי' עושה לאחרים אסור. ומשמע בת''ה אפי' עושה למכור בשוק אסור אבל לטוות חוטין מותר שאינו בכלל זה וכתב המ''א ונ''ל שמותר לעשותן אותו שקורין קרוני''ן שאורגין בעצים דלאו בגד הוא: (כג) להקל. משמע דאפי' לישראל נהגו להקל ומיירי שנתנן לו קודם ר''ח אבל אחר ר''ח פשיטא דאסור ליתן. מ''א: (כד) התענית. אע''כ דכבוס אסור כמ''ש סס''ג היינו לפי שנזכר בגמרא לאיסור מה שאין כן בבגדים חדשים. והטעם לפי שעדיין אינן שלו ולא נקרא שמו עליו. וכ' בהגמ''נ דאפי' בט''ב עצמו שרי לעשות בגדים ע''י עכו''ם וצורך נשואין מ''א. ונ''ל דוקא אחר חצות:


ח
 
נְשֵׁי דִּנְהִיגֵי דְּלָא לְמִשְׁתֵּי עַמְרָא מִדְּעָיִיל אָב, מִנְהָגָא. וְהוּא מִלָּשׁוֹן אוֹ בִּשְׁתִי אוֹ בְּעֵרֶב. וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ עַד (כה) אַחַר ט' בְּאָב (מַהֲרִי''ל וְדַעַת עַצְמוֹ).

 באר היטב  (כה) אחר. עסי' תכ''ו סעיף ב' דהאר''י ז''ל כתב דיש לקדש במוצאי ט''ב כי במוצאי ט''ב נולד בן דוד ומבשרים ללבנה ולישראל שעתידים להתחדש:


ט
 
יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּשַׁבָּת זוֹ; וּמֻתָּר בְּחֹמֶץ שֶׁל יַיִן; (אֲגֻדָּה וּמַהֲרִי''ל) וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין (כו) מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית, וְיֵשׁ שֶׁמּוֹסִיפִין מִי''ז (כז) בְּתַמּוּז. הגה: וּמַצְנִיעִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ (כח) הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה (רַ' יְרוּחָם ני''ח ח''ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִים כִּי אִם לְצֹרֶךְ מִצְוָה כְּגוֹן לְחוֹלֶה אוֹ שַׁבָּת אוֹ מִילָה (אוֹ פִּדְיוֹן הַבֵּן) וְכַיּוֹצֵא בּוֹ.

 באר היטב  (כו) מר''ח. ומיד שהתפללו הקהל ערבית במ''ש או בר''ח לדידן אע''פ שהיחיד לא התפלל עדיין אסור בבשר ויין ועסי' רס''ג ויש נמנעין אחר שקיעת החמה: (כז) בתמוז. ומ''מ מותר בשאר דברים רחיצה וכו' רש''ל. כתב הב''ח מי שקיבל עליו בפי' שלא לאכול בשר מי''ז בתמוז ועד ט''ב אסור גם בשבת וצריך התרה עכ''ל. וכתב המ''א מ''מ נ''ל דכל שלא הוציאו בל' נדר אלא בלשון קבלה בעלמא מותר בשבת ובסעודת מצוה גם כן מותר ע''כ. וט''ז סעיף קטן ט''ז כתב בפשיטות שאין השבת בכלל ואין צריך התרה לעולם ע''ש: (כח) הסכין. ואין שוחטין עד י' באב ואם חל ט''ב ביום ה' מותר לשחוט אחר חצות לכבוד השבת ב''ח. ונ''ל דבמדינתינו שהעכו''ם אין אוכלין בשר ביום ו' וז' וא''כ לא ימצא קונים לבשר טריפה לכן מותרים לשחוט ביום ד' דאל''כ ממנעי ולא שחטי מ''א ע''ש ואם מותר לנחור בהמות ע' בי''ד סי' קי''ז באחרונים. וע' בתשובת עה''ג סי' ט''ז. ובפנים מאירות סי' ע''ה ובנ''ש בחינוך בית יהודה סי' כ' ובשבות יעקב חלק ב' סי' ל''ו. ואחד שמשאו ומתנו כל השנה הוא למסור בשר לשר כל בשר שצריך לכל בני ביתו מותר לשחוט לו בשבת שחל ט''ב בתוכו ולא יברך על השחיטה כיון שאין ישראל אוכל ממנה חינוך בית יהודה סי' כ'. ושבות יעקב סי' ל''ו מ''כ מי שא''א לו לאכול מאכל חלב יאכל בשר עוף שלא היו מקריבין ממנו קרבן וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה. ב''ח:


י
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנּוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר בַּיָּמִים הַנִּזְכָּרִים, מֻתָּרִים (כט) בְּתַבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ בָּשָׂר, וַאֲסוּרִים בִּבְשַׂר עוֹף וּבָשָׂר מָלוּחַ וְיַיִן תּוֹסֵס; וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת יֵין הַבְדָּלָה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא בַּהַבְדָּלָה (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סי' ט''ו), אֶלָּא נוֹתְנִים (ל) לְתִינוֹק; וּבְמָקוֹם דְּלֵיכָּא תִּינוֹק, מֻתָּר בְּעַצְמוֹ לִשְׁתּוֹת (לא) הַבְדָּלָה. וּבִסְעֻדַּת מִצְוָה, כְּגוֹן מִילָה וּפִדְיוֹן הַבֵּן וְסִיּוּם מַסֶּכֶת וּסְעֻדַּת (לב) אֵרוּסִין, אוֹכְלִים בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן כָּל (לג) הַשַּׁיָּכִים לַסְּעֻדָּה; אֲבָל יֵשׁ לְצַמְצֵם, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף. וּבְשָׁבוּעַ שֶׁחָל ט' בְּאָב בְּתוֹכָהּ, אֵין לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן רַק מִנְיָן מְצֻמְצָם, וְזֶה אֲפִלּוּ (לד) בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שָׁרֵי (מִנְהָגִים וּמַהֲרִי''ל), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּסְּעֻדָּה שֶׁמַּפְסִיק בָּהּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

 באר היטב  (כט) בתבשיל. ונ''ל דשומן של בשר דינו כבשר עצמו ואסור לאכול תבשיל שיש בו שומן. והאידנא נהיגי עלמא לאסור אף בתבשיל של בשר וכ''כ הש''ך בי''ד סי' רי''ו סי''ט לענין נדרים גם ב''י והד''מ כתבו לאיסור מ''א ע''ש. (מיהו דוקא בתבשיל של בשר אבל כשנתבשל בקדירה של בשר פשיטא דמותר. והט''ז מתיר ביין שנתערב בתבשיל אף שיש בו טעם יין. ולמנהג הנ''ל יש להחמיר): (ל) לתינוק. וכן כוס ב''ה אחר המילה נוהגין ליתן לתינוק. ודוקא בתינוק שאינו יודע להתאבל על ירושלים מ''א (ומשמע שם במ''א דלאו דוקא משום מצוה אלא אפי' בכל שבת זו מותר כיון שאינו יודע להתאבל על ירושלים אבל בספר אליה רבה חולק עליו דדוקא משום מצוה מותר ע''ש): (לא) הבדלה. אבל בברכת המזון יברך בלא כוס. מהרי''ל: (לב) אירוסין. קשה דהא כתב בס''ב דאסור לעשות סעודת אירוסין. וכתב הב''ח דכשאין לו אשה ובנים שרי לעשות סעודת אירוסין כמש''ל בשם הר''ן ע' ס''ק ט' מיהו עכשיו נוהגין איסור אפי' אין לו אשה ובנים כמש''ל וע' מגן אברהם: (לג) השייכים. ז''ל מהרי''ל דדוקא ההולכים משום קורב' או משום ריעות אבל ההולכים לשתות עבירה הוא בידם. ובלבוש פסק כמ''ש במנהגים דמר''ח עד ט''ב לוקחין מנין מצומצם ויש לוקחין י' מלבד הקרובים השייכים לבעלי הסעודה עד כאן לשונו. ומ''כ דנשים השייכים לסעודה מותרות ג''כ בבשר ויין ודוקא במקום שמזמנין נשים לסעודה זו ומי ששולחין לו לביתו אסור לאכול כמ''ש סי' תקס''ח ס''ב בהגה. ונ''ל דוקא פסולי עדות מיקרי קרובים ובסיום מסכת' אף מי שלא למד עמהם יכול לאכול עמהם משום קורבה או ריעות. (בספר אליה רבא הוכיח דסיום מסכת אם לא נזדמן לו בלימודו כסדרו הסיום לא ימהר או לאחר משום כך ואם לא היה עושה סעודה בשאר ימים אפשר שלא יעשנה נמי עתה ע''ש). ונראה לי דאין לנהוג קולות שניהם אלא או כרמ''א בקולו ובחומרו או כלבוש וע' בי''ד סימן רמ''ו סעיף קטן י' כתבתי דאבל תוך יב''ח מותר לאכול על הסיום אבל יאר צייט לא יאכל שם ע''ש וט''ב שחל בשבת ונדחה אין לו דין שבת שחל ט''ב לענין זה ובזה כ''ע מודים. מ''א וע' בשכנה''ג: (לד) בערב. ונ''ל דעכ''פ יעשנה קודם חצות. מ''א ע''ש:


יא
 
כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל בָּשָׂר בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים בּוֹ אִסוּר, פּוֹרֵץ גָּדֵר הוּא וְיִנְשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ (קֹהֶלֶת י, ח). וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת כָּל שֵׁכָר אֲפִלּוּ שֶׁל דְּבַשׁ שֶׁקּוֹרִים מע''ד.


יב
 
תִּסְפֹּרֶת שָׁבוּעַ זֶה, אֶחָד רֹאשׁוֹ וְאֶחָד כָּל שֵׂעָר שֶׁבּוֹ, אָסוּר.


יג
 
וּבְזָקָן, כָּל שֶׁמְּעַכֵּב אֶת הָאֲכִילָה מֻתָּר.


יד
 
אָסוּר לִגְדוֹלִים לְסַפֵּר לִקְטַנִּים וּלְכַבֵּס כְּסוּתָם בְּשַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ. הגה: מִיהוּ בְּגָדִים שֶׁמְּלַפְּפִין בָּהֶם הַקְּטַנִּים לְגַמְרֵי, שֶׁמּוֹצִיאִים בָּהֶם רְעִי וּמַשְׁתִּינִין בָּהֶם, הָנֵי וַדַּאי (לה) מִשְׁרָא שָׁרֵי; וַאֲפִלּוּ בִּגְדֵי שְׁאָר קְטַנִּים נוֹהֲגִים לְהָקֵל (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (לה) משרא. ומ''מ יכבסם בצינעה אם אפשר. מ''א:


טו
 
מִי שֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלוּת שֶׁל מֵת וְשֶׁל שַׁבָּת זוֹ וְהִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, מֵקֵל בְּתַעַר אֲבָל לֹא בְּמִסְפָּרַיִם; וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם, אֲבָל לֹא בְּנֶתֶר וּבְחוֹל.


טז
 
יֵשׁ נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִרְחֹץ (לו) מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְיֵשׁ שֶׁאֵין נִמְנָעִין אֶלָּא בְּשַׁבָּת זוֹ, וְיֵשׁ מִתְעַנִּים מִי''ז בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב. הגה: וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה שָׁרֵי; וְלָכֵן נִדָּה רוֹחֶצֶת וְטוֹבֶלֶת (מַהֲרִי''ל); וַאֲפִלּוּ אִם טוֹבֶלֶת לֵיל י' בְּאָב, מֻתָּר לָהּ לִרְחֹץ בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב אִם אִי אֶפְשָׁר לָהּ לִרְחֹץ לֵיל י' (אֲגֻדָּה). וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין אִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת לְבָנִים יְכוֹלָה לִרְחֹץ מְעַט כְּדַרְכָּהּ כִּשְׁאָר שָׁנָה, הוֹאִיל וְאֵינָהּ עוֹשָׂה לְתַעֲנוּג רַק לְצֹרֶךְ מִצְוָה. וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִרְחֹץ, אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ. (ת''ה סי' ק''ז) אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן אָסוּר לִרְחֹץ כִּי אִם רֹאשׁוֹ וּפָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּצוֹנֵן (מַהֲרִי''ל וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סי' ט''ו וּבֵית יוֹסֵף); וְיֵשׁ מְקִלִּים בַּחֲפִיפַת (לז) הָרֹאשׁ בְּחַמִּין לְמִי שֶׁרָגִיל בְּכָךְ כָּל שַׁבָּת.

 באר היטב  (לו) מר''ח. נראה לי שיולדת מותרת לרחוץ כמ''ש בי''ד סי' שפ''א ובברכות דף ט''ו ע''ב כתבו תוס' דאפילו בתשעה באב מותר' לרחוץ ע''ש ואין להקל בזה דאין אנו רגילין כ''כ ברחיצה. ראש חודש שחל בערב שבת יש נוהגין לרחוץ לכבוד שבת ויש רוחצין ביום ה' שלפניו לבוש ומנהגים. וב''ח כתב דמי שרגיל לרחוץ כל ע''ש ונמנע בזה עבירה היא בידו ודי אם מחמיר בשבת חזון. בשכנה''ג כתב רבות בנות כבסו בט''ב אחר חצות והעלמתי עיני מהם ואם באים לשאול צריך לאסור להם ועל זה כתב הנשים נוהגות לרחוץ ראשם ממנחה ולמעלה וזקינים הראשונים הנהיגו זה כי משיח נולד בט''ב וצריך לעשות זכר לגואל וזה דוקא לנשים שאין יודעים ספר להאמין בנחמות לפיכך צריכים חיזוק. אם חל ט''ב ביום ה' אסור לכבס ביום ה' לכבוד שבת אפי' מן המנחה ולמעלה ר''ן וב''י ד''מ ולבוש: והב''ח כתב דביום ד' עט''ב אחר חצות שרי לכבס לכבוד שבת דאי אפשר להמתין עד ע''ש מפני כבוד שבת. וה''ה למי שיוצא בדרך למרחקים בשבת זו מותר לכבס לו בגדי פשתן לכמה שבתות דודאי אי אפשר לו להמתין עד אחר ט''ב ומ''מ טוב לעשות על ידי עכו''ם עכ''ל והמ''א בס''ק י''ח חולק על הב''ח וכתב דאין היתר כלל לכבס ביום ד' וכ''ש ליוצא בדרך דאסור לכבס לצורך שבת אחר ע''ש וע' ט''ז ס''ק י''ד: (לז) הראש. אבל אסור לרחוץ בבורית ומים ואפר שקורין לו''ג לבוש. אבל לרחוץ כל גופו נוהגים כל אדם איסור ד''מ. ומי שטובל כל ערב שבת לשם מצוה מותר לטבול גם בשבת זו של''ה. מיהו מי שמבטלה לפעמים מפני שטרוד בעסקיו או מפני הצנה גם עכשיו אסור לטבול. מ''א וע' ט''ז ס''ז ס''ק ט''ז:


יז
 
טוֹב לִזָּהֵר מִלּוֹמַר (לח) שֶׁהֶחֱיָנוּ בֵּין הַמְּצָרִים עַל פְּרִי אוֹ עַל מַלְבּוּשׁ, אֲבָל עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן אוֹמֵר, וְלֹא יַחְמִיץ הַמִּצְוָה וְכֵן בִּפְרִי (לט) שֶׁלֹּא יִמְצָא אַחַר ט' בְּאָב, מֻתָּר לְבָרֵךְ וּלְאָכְלוֹ בֵּין הַמְּצָרִים (בִּנְיָמִין זְאֵב סי' קס''ג וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (לח) שהחיינו. ובשבתות בנתיים מותר לברך שהחיינו מט''מ ולבוש. ובכתבי האר''י אוסר אפי' בשבת ונראה לי דאם חל שבעה עשר בתמוז בשבת ונדחה מותר לכ''ע. מ''א: (לט) שלא. ולדעת המתירין בשבת צ''ל שגם בשבת אינו בנמצא ואם יקחהו בחול וישמרהו לשבת יתקלקל: וט''ז כתב נראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו וכן שמעתי סברא זו בשם מהר''י מקראקא ע''ש. ואותן שנהגו שלא לאכול בשר אחר ט''ב כתב הב''ח דצריכים התרה. כתב שכנה''ג השותה טיטו''ן בתענית אין לאסור ודוקא בתענית יחיד אבל בתענית צבור אסור ומכ''ש בד' צומות אין להקל והשותה בט''ב מנדין אותו והמסתפר בו אחר חצות קונסין אותו בממון שכנה''ג ע''ש וע' בתשובת דרכי נועם סי' ט'. ולענין ריח בט''ב או בי''כ כגון שאיפת אבק הטוב''ק דרך הנחירים כתב השכנה''ג משום הר''מ לונזאנ''ו שלא מצינו איסור להריח בט''ב ובי''כ. ומהר''א הלוי בספר גן המלך סי' קמ''ה כתב דבט''ב יש לאוסרו משום תענוג ובי''כ מצוה לענגו ע''ש וע' מ''ש עליו היד אהרן. ובלקט הקמח מיקל והעלה דבט''ב אני נוהג לשאוף אבק הטאבק''י בלא ריח טוב אלא כפשט' וביה''כ ראוי לאוסרו בפרהסיא בבה''כ שבעונותינו יש רבים מעמי הארץ שמזמינים זה לזה ודבר זה אסור אף בשאר ימות השנה ע''ש:


יח
 
צָרִיךְ לִזָּהֵר מִי''ז בְּתַמּוּז עַד ט' בְּאָב שֶׁלֹּא לֵילֵךְ יְחִידִי (מ) מִד' שָׁעוֹת עַד ט' שָׁעוֹת מִשּׁוּם שֶׁבָּהֶם קֶטֶב מְרִירִי שׁוֹלֵט; וְלֹא (מא) יַכּוּ הַתַּלְמִידִים בַּיָּמִים הַהֵם.

 באר היטב  (מ) מד'. דהיינו מראש ד' עד סוף ט' מדרש נשא. ובאיכה רבתי איתא מסוף ד' עד ראש ט'. ובכוונת האר''י ז''ל כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה: (מא) יכו. אפי' ברצועה. ט''ז:





סימן תקנב - דיני ערב ט' באב
ובו י''ב סעיפים
א
 
עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, שֶׁאוֹכְלָהּ אַחַר חֲצוֹת, בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יֹאכַל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. הגה: וְאַף מִמַּשְׁקִים אֲחֵרִים (א) מְמַעֵט בִּשְׁתִיָּתָן מִמַּה שֶּׁרָגִיל לִשְׁתּוֹת (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְרוֹקֵחַ), וְכֵן לֹא יֹאכַל אַחַר סְעוּדָתוֹ צְנוֹן וּמָלִיחַ, דְּבָרִים שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם בִּשְׁאָר פְּעָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְנַהֵג בִּפְרִישׁוּת (מָרְדְּכַי).

 באר היטב  (א) ממעט. ואין לשתות שכר. מהרי''ל אגודה רש''ל הגמ''נ. ואם הוא אדם חלוש שרי. מט''מ עיין ט''ז ובשכנה''ג:


ב
 
אֲפִלּוּ בָּשָׂר מָלוּחַ שֶׁעָבְרוּ עָלָיו יוֹתֵר מִשְּׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אַחַת, וּבָשָׂר עוֹפוֹת (ב) וְדָגִים וְיַיִן מִגִּתּוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים, נָהֲגוּ לֶאֱסֹר.

 באר היטב  (ב) ודגים. עיין מ''א:


ג
 
אֲפִלּוּ בִּשֵׁל מִין אֶחָד (ג) בִּשְׁתֵּי קְדֵרוֹת מִקְרֵי שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. וְכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלִזָּהֵר מִשְּׁנֵי מִינִים בִּקְדֵרָה (אַחַת), אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ בְּכָךְ כָּל הַשָּׁנָה כְּגוֹן אֲפוּנִין (מִינֵי זֶרְעוֹנִין וּבְלַעַ''ז ציצר''י) (ד) שֶׁנּוֹתְנִים עֲלֵיהֶם בְּצָלִים וּבֵיצִים; וְתַבְשִׁיל הַנַּעֲשֶׂה מִדָּבָר שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי, מִקְרֵי תַּבְשִׁיל לְעִנְיָן זֶה. הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין צְלִי לִמְבֻשָּׁל לְעִנְיָן זֶה (מָרְדְּכַי הִלְכוֹת תִּשְׁעָה בְּאָב).

 באר היטב  (ג) בשתי. פי' שאחד בלילתו עבה ואחד בלילתו רכה אבל אם שניהם בשוה אין קפידה לבשל בב' קדירות. מ''א: (ד) שנותנים. ואסור לעשות לביבות ממולאים בגבינה. ש''ל מ''א:


ד
 
מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת כְּשֶׁהֵם (ה) חַיִּים, אֲפִלּוּ כַּמָּה מִינִים.

 באר היטב  (ה) חיים. וכן גבינה וחמאה מכמה מינים חיים כ''כ באר היטב אשר לפני:


ה
 
נוֹהֲגִים לֶאֱכֹל (ו) עֲדָשִׁים עִם בֵּיצִים מְבֻשָּׁלִים בְּתוֹכָם, שֶׁהֵם מַאֲכַלֵי אֲבֵלִים. הגה: וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לֶאֱכֹל בֵּיצִים (ז) קָשִׁים, שֶׁהוּא גַּם כֵּן מַאֲכַל אֲבֵלִים (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה).

 באר היטב  (ו) עדשים. ודוקא שדרכו בכך כל השנה ובטור כתב עדשים או ביצים וכ''כ הלבוש: (ז) קשים. וקרים:


ו
 
מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ, לֹא יֹאכַל בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת אֶלָּא פַּת חֲרֵבָה בְּמֶלַח וְקִיתּוֹן שֶׁל מַיִם. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים לְטַבֵּל אַחַר אֲכִילָה פַּת בְּאֵפֶר וּלְאָכְלוֹ, עַל שֵׁם וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ וְגו' (אֵיכָה ג, טז).


ז
 
נָהֲגוּ לִישֵׁב עַל גַּבֵּי (ח) קַרְקַע בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת וְאֵין צָרִיךְ לַחֲלֹץ מִנְעָלָיו (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְרַמְבַּ''ם פ''ז וּבֵית יוֹסֵף).

 באר היטב  (ח) קרקע. ואחר הסעודה מותר ליישב על הכסא דאין אבילות עד הלילה. מ''א:


ח
 
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ (ט) שְׁלֹשָׁה לֶאֱכֹל בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַיְּבוּ בְּזִמּוּן; אֶלָּא כָּל אֶחָד יֵשֵׁב לְבַדּוֹ וִיבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.

 באר היטב  (ט) שלשה. ואם ישבו ג' לא יזמנו דלא חשיב קביעות. אחרונים. עיין מגן אברהם:


ט
 
כָּל זֶה בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל עוֹד אַחֲרֶיהָ סְעֻדַּת קֶבַע, וּכְשֶׁהוּא אַחַר חֲצוֹת; אֲבָל אִם הָיָה קֹדֶם חֲצוֹת, אוֹ אַחַר חֲצוֹת וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל אַחֲרֶיהָ סְעֻדַּת קֶבַע, אֵין צָרִיךְ לִזָּהֵר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ. הגה: וּמִנְהָג בְּכָל גְּלִילוֹת אַשְׁכְּנַז לֶאֱכֹל סְעֻדָּה קְבוּעָה קֹדֶם מִנְחָה, וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וְאוֹכְלִים סְעֻדָּה מַפְסֶקֶת (מַהֲרִי''ל). וְנוֹהֲגִין (י) לְהַרְבּוֹת קְצָת בִּסְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לָהֶם הַתַּעֲנִית הוֹאִיל וּפוֹסְקִים מִבְּעוֹד יוֹם כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּרִים; וְיֵשׁ קְצָת רְאָיָה לָזֶה מִמִּדְרַשׁ אֵיכָה רַבָּתִי; מִיהוּ מִי שֶׁיּוּכַל לְסַגֵּף עַצְמוֹ וְיוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין הַתַּעֲנִית מַזִּיק לוֹ וּמַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, נִקְרָא קָדוֹשׁ כַּנַּ''ל.

 באר היטב  (י) להרבות. רש''ל וב''ח כתבו דגדול עונם מנשוא בפרט ליודעי תורה ומאן דחש למנהג הש''ע ירבה בסעודה קודם חצות והרבה קדושים מישראל אין אוכלי' שום תבשיל בעט''ב כל היום מצאתי ועיין ט''ז ומ''א:


י
 
אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁחָל בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, אוֹכֵל (יא) בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ אֲפִלּוּ כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה בְּעֵת מַלְכוּתוֹ. מִיהוּ צָרִיךְ (יב) לְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם (סְמַ''ק).

 באר היטב  (יא) בשר. ואסור למנוע אע''ג דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ''מ כיון שנמנע משום אבל עבירה הוא מ''מ ישב בדאגת נפש לא ישב בסעודת חברים ואם חל מילה באותו שבת יעשה הסעודה קודם מנחה. מ''א: (יב) להפסיק. כ' הבאר היטב אשר לפני וצ''ע ברש''י תענית דף כ''ט דכ' דאין צריך להפסיק עכ''ל ע''ש ולא דק דמ''ש רש''י שם אינו מפסיק סעודתו וכו' ר''ל דאינו אוכל סעוד' מפסקת אלא מותר לאכול בשר ולשתות יין כי בסעודה המפסקת אם חל בחול לא יאכל בשר ולא ישתה יין אבל בשבת אינו כן וק''ל אבל עכ''פ צריך להפסיק מלאכול ולשתות מבע''י ופשוט הוא:


יא
 
מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְאֵרַע עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בַּשֵּׁנִי, יִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ יִלְוֶה תַּעֲנִיתוֹ, וּפוֹרֵעַ. הגה: וְהַגְּאוֹנִים כָּתְבוּ דְּמִתְעַנֶּה עַד אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה, וְאוֹכֵל סְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת קֹדֶם בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי וְת''ה סִימָן רע''ה), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית (יג) חֲלוֹם (מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (יג) חלום. וה''ה אם חל יאר צייט בו ומתפלל עננו עטרת זקנים וחייב לפרעו יום אחר ט''ז ואסור לאכול ב' פעמים אבל תבשיל א' שרי מיהו צריך שיאכלנה סמוך לביאת השמש לכן מוטב שישאל על נדרו מ''א עש''ת הלק''ט חלק ב' סי' קל''ה דמצוה לאכול סעודה המפסקת:


יב
 
אֵין אוֹמְרִים תְּחִנָּה עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב בְּמִנְחָה, מִשּׁוּם דְּאִיקְרֵי מוֹעֵד; וְאִם הוּא שַׁבָּת, אֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךְ (מַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים).




סימן תקנג - דין סעדה המפסקת
ובו ב' סעיפים
א
 
אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל סְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, מֻתָּר לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל אֶלָּא אִם כֵּן קִבֵּל עָלָיו בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עוֹד הַיּוֹם. הגה: וְקַבָּלָה (א) בַּלֵּב אֵינָהּ קַבָּלָה, אֶלָּא צָרִיךְ לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתוס').

 באר היטב  (א) בלב. והב''ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות בשעת סעודה המפסקת. מגן אברהם:


ב
 
תִּשְׁעָה בְּאָב, לֵילוֹ כְּיוֹמוֹ לְכָל דָּבָר; וְאֵין אוֹכְלִים אֶלָּא מִבְּעוֹד יוֹם, (ב) וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ אָסוּר כְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: וּמֻתָּר (ג) בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וּנְעִילַת הַסַּנְדָּל עַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מִיהוּ בַּחֹל נוֹהֲגִין לַחֲלֹץ (ד) מִנְעָלִים קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר בָּרְכוּ, וְאִם הוּא שַׁבָּת חוֹלְצִים לְאַחַר בָּרְכוּ מִלְּבַד שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁחוֹלֵץ קֹדֶם בָּרְכוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), רַק אוֹמֵר תְּחִלָּה: הַמַּבְדִּיל וְכו' (מִנְהָגִים בְּשֵׁם מהרא''ק); וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִלְמֹד בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב מֵחֲצוֹת וָאֵילָךְ, כִּי אִם בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים בְּתִשְׁעָה בְּאָב; וְלָכֵן אִם חָל (ה) בְּשַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים פִּרְקֵי אָבוֹת, (מַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים) וְכֵן לֹא יְטַיֵּל עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב.

 באר היטב  (ב) ובין השמשות. אבל א''נ להוסיף מבעוד יום. מ''מ ב''י: (ג) ברחיצה. ואם קיבל התענית מבע''י אסור ברחיצה. ב''ח מ''א: (ד) מנעלים. קודם שהולכים לבה''כ. מהרי''ל עסי' תר''ד: (ה) בשבת. ר''ל עט''ב. אם כן ק''ו אם חל ט''ב בשבת שאסור ללמוד כל היום וט''ז כ' ואם אין איסור באכילת בשר ויין למה נחמיר שלא ילמוד ותו תימא לי דהא קורין במנחה ואפי' בט''ב במידי דשייך לומר כגון פרשת התמיד ומשניות דקרבנות ולמה ישתנה משניות דפרקים ומצאתי שרש''ל למד אחר חצות בכל עט''ב והתיר לאחרים ללמוד ונראה דהלומד בשבת אפי' אחר חצות לא הפסיד שכרו עכ''ל ט''ז וכנה''ג מתיר ללמוד בעת''ב שחל בשבת ואוסר בת''ב עצמו שחל בשבת ע''ש. ומ''א כתב נראה להחמיר בשניהם דהא יכול ללמוד דברים המותרים בט''ב עיין שם:





סימן תקנד - דברים האסורים בתשעה באב
וּבוֹ כ''ה סְעִיפִים
א
 
תִּשְׁעָה בְּאָב (א) אָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה, וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּדְרָשׁ וּבַגְּמָרָא בַּהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׁמְּחֵי לֵב (תְּהִלִּים יט, ט) וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִים בּוֹ אֲבָל קוֹרֵא הוּא בְּאִיּוֹב וּבַדְּבָרִים (ב) הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמִיָּה; וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם פְּסוּקֵי נֶחָמָה, צָרִיךְ לְדַלְּגָם.

 באר היטב  (א) אסור. וכל הנזכר בסעיף זה אסור כל היום עד חשיכה שהם מדינא דש''ס וכ''כ בשל''ה דדוקא בישיבה על הקרקע מקילין שאינו אלא מנהג'. ור''ח כ' יהא בנידוי מי שעושה אחד מכל אלו כל היום ושיבוש לומר דתפלת ערבית יעשה יום ללילה למיקל באיסורים תניא וש''ל ומהרי''ל וב''ח ושל''ה אך אותם ההולכים בין העכו''ם ועוסקין במשא ומתן אחר חצות אותן מותרין לנעול ומהם למדו כולם להקל ויש למחות בידם דאסור לנעול סנדל כל היום. מ''א: (ב) הרעים. ורעות עכו''ם אסור לקרות ועם התינוקות אסור ללמוד אפי' דברים הרעים רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא ספור דברים ומשבר הלב של תינוק מ''א. והט''ז מתיר ללמוד עם התינוק בדברים הרעים וכאן לא אוסר אלא הלמוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרא ע''ש:


ב
 
וּמֻתָּר לִלְמֹד מִדְרַשׁ אֵיכָה וּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין, וְכֵן לִלְמֹד פֵּרוּשׁ אֵיכָה וּפֵרוּשׁ אִיּוֹב.


ג
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לִלְמֹד עַל יְדֵי (ג) הִרְהוּר.

 באר היטב  (ג) הרהור. ונראה לי דמה''ט אסור ללמוד איזה דרוש או קשי' או תירוץ אפי' בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו מ''א וט''ז גם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו. ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע''ד יכולין להמתין עד למחר שנחוצי' לדרכם אפשר דשרי מ''א ועיין בפר''ח בספר מים חיים דף א' עמוד ב':


ד
 
וּמֻתָּר לִקְרוֹת כָּל (ד) סֵדֶר הַיּוֹם, וּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת, וּמִשְׁנַת אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, וּמִדְרַשׁ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. הגה: וּמֻתָּר לַחֲזֹר (ה) הַפָּרָשָׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב (מִנְהָגִים).

 באר היטב  (ד) סדר. ונוהגין לומר תהלים ושיר היחוד במנחה אע''ג דאסור ת''ת כל היום צריך לומר דסביר' ליה כיון שאומרים דרך בקשה שרי ומהאי טעמא מקילין בתפילין במנחה. ובפוזנ' אומרים למחרתו של היום ושל אמש: (ה) הפרשה. נ''ל דהיינו חזן הקורא מותר לו לחזור הפרשה קודם שיקרא או מיירי בט''ב שחל בשבת דאז אפי' יחיד מותר לחזור הפרשה כמה שכתוב ססי' רפ''ה. ועיין סי' תקנ''ג. מ''א. וט''ז כ' דה''ק דמי שרגיל לחזור הפרשה באותו יום דהיינו שחל ט''ב יום ה' ה''ל כסדר היום ע''ש:


ה
 
עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בְּט' בְּאָב, וּמַשְׁלִימוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר; אֲבָל בְּג' צוֹמוֹת אֲחֵרִים פְּטוּרִים מִלְּהִתְעַנּוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן רָאוּי שֶׁלֹּא תֹּאכַלְנָה לְהִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, אֶלָּא כִּדֵי קִיּוּם הַוָּלָד וְעַיֵּן לְעֵיל סי' תק''נ סָעִיף א'.


ו
 
חַיָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן (ו) חוֹלֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל, אֵין צָרִיךְ אֹמֶד אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, דְּבִמְקוֹם חֹלִי לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. הגה: וּמִיהוּ נוֹהֲגִין (ז) לְהִתְעַנּוֹת כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָהֶם צַעַר גָּדוֹל שֶׁהָיָה לָחוּשׁ לְסַכָּנָה, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד.

 באר היטב  (ו) חולה. חסר דעה שנתרפא מיום ליום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט''ב. מהרי''ל: (ז) להתענות. כתב הט''ז דזה קאי דוקא אלאחר שבעה אבל תוך ג' אפי' אמרה אינה צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עליה שבת כמ''ש סימן ש''ל וכ''ש אחר ג' תוך שבעה כשאומרת צריכה אני שאסור לה להתענות ואחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהיא קצת חולה וכן הסכמת מהרש''ל ומהרי''ל וע' סי' תרי''ח:


ז
 
רְחִיצָה אֲסוּרָה בְּט' בְּאָב, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; אֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם, אָסוּר.


ח
 
(ח) טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ, מֻתֶּרֶת; אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ, הִלְכָּךְ לֹא תִּטְבֹּל בּוֹ; וְכֵן נָהֲגוּ.

 באר היטב  (ח) טבילה וכו'. ותרחוץ ותחוף ערב תשעה באב ולמוצאי תשעה באב חופפת מעט דבעי סמוך לחפיפה טבילה ותטבול ב''י ועסי' תקנ''א סי''ו בהג''ה ובי''ד סי' קצ''ט סעי' ד':


ט
 
אִם הָיוּ יָדָיו (ט) מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה, מֻתָּר לִרְחֹץ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ, וְלֹא יִטֹּל כָּל יָדָיו אֶלָּא לְפִי הַצֹּרֶךְ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ. הגה: וְאִם עָשָׂה צְרָכָיו, אִם מֻתָּר לִרְחֹץ, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' תרי''ג ס''ג.

 באר היטב  (ט) מלוכלכות. ונשים המבשלות בט''ב וצריכים לרחוץ הבשר אין חשש משום רחיצה ש''ג. נוהגין קצת יולדות למנוע מבשר ויין מז' באב ואילך ונכון שבאותו יום נכנסו העכו''ם להיכל כדאיתא בטור. מ''א:


י
 
נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית, וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו אֶלָּא עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.


יא
 
וּלְאַחַר שֶׁנִּגֵּב יָדָיו וַעֲדַיִן לַחוֹת קְצָת, מַעֲבִירָם עַל עֵינָיו; וְאִם הָיָה לִפְלוּף עַל גַּבֵּי עֵינָיו וְדַרְכּוֹ לִרְחֲצָם בְּמַיִם, רוֹחֵץ וּמַעֲבִירוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּטִיט וּכְצוֹאָה שֶׁרוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.


יב
 
הַהוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ אָבִיו, אוֹ מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אוֹ לְצָרְכֵי מִצְוָה, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; וְכֵן בַּחֲזָרָה, מֻתָּר.


יג
 
הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; אֲבָל בַּחֲזָרָה, אָסוּר.


יד
 
הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לִרְחֹץ בְּמַיִם. הגה: וּמֻתָּר לִשְׁרוֹת מַפָּה בְּמַיִם בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב וּמוֹצִיאָהּ מִן הַמַּיִם וְהִיא (י) מִתְנַגֶּבֶת, וּמְקַנֵּחַ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו; אֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה רַק לְתַעֲנוּג, שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁהִיא נְגוּבָה (טוּר).

 באר היטב  (י) מתנגבת. עד שאין בה טופח ע''מ להטפיח. ב''ח מ''א:


טו
 
סִיכָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא שֶׁל תַּעֲנוּג; אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, סָךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.


טז
 
נְעִילַת הַסַנְדָּל, דַּוְקָא שֶׁל עוֹר; אֲבָל שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל שַׁעַם (פִּי' קְלִפֵּי עֵץ) וְגֶמִּי, מֻתָּר. וְשֶׁל עֵץ מְחֻפֶּה עוֹר, (יא) אָסוּר.

 באר היטב  (יא) אסור. כתב הט''ז כ''ש שיש לאסור לאותן שיש להם בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור עכ''ל: וב''ח מחמיר לילך יחף לגמרי מ''א. ואע''פ שאסור בט''ב בנעילת הסנדל מ''מ מברכין שעשה לי כל צרכי והאר''י ז''ל פסק שלא לברך:


יז
 
אָבֵל וּמְנֻדֶּה שֶׁמְּהַלְּכִים (יב) בַּדֶּרֶךְ מֻתָּרִים בִּנְעִילַת הַסַנְדָּל, וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ לָעִיר יַחֲלֹצוּ, וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְּאָב. הגה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים בֵּין הָעַכּוּ''ם, לֹא יַחֲלֹץ כִּי אִם בִּרְחוֹב (יג) הַיְּהוּדִים, וְכֵן נָהֲגוּ (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי רפ''ק).

 באר היטב  (יב) בדרך. הטעם דטורח גדול הוא לילך דרך רחוק יחף אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה''ה לבית הקברות אא''כ יש טיט ורפש או בין העכו''ם ונ''ל דכשיושב על העגלה או רוכב צריך לחלוץ אפי' בדרך רחוק מ''א. וכתב עט''ז דבכל מקום שצריך מנעלים יתן עפר במנעלים ע''ש: (יג) היהודים. ונ''ל דאם הרבה עכו''ם עוברים שם מותר. מ''א:


יח
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יִישַׁן בְּלֵיל ט' בְּאָב עִם אִשְׁתּוֹ בַּמִּטָּה, וְנָכוֹן הַדָּבָר (יד) מִשּׁוּם לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן נְזִירָא.

 באר היטב  (יד) משום. ועסי' תרט''ו דאסור ליגע באשתו כאילו היא נדה ואפשר דה''ה בט''ב ד''מ. ונ''ל דביום יש להקל. מ''א:


יט
 
אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁבָּת, מֻתָּר בְּכֻלָּן אֲפִלּוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, (טו) וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר בְּשֵׁם ר''י וְאָגוּר וּמִנְהָגִים).

 באר היטב  (טו) וכן נוהגין. ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג ד''מ ומנהגים. ופסק בשל''ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברה הראשונה וכן דעת כל הגדולי' וכ''כ המ''א דלא כא''ז:


כ
 
אֵין שְׁאֵלַת (טז) שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְהֶדְיוֹטוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְנוֹתְנִים שָׁלוֹם, מְשִׁיבִים לָהֶם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ.

 באר היטב  (טז) שלום. כתוב בי''ד סי' שפ''ה י''א דזה מה שאנו נותנים שלום ל''מ שאלת שלום שבימיהם ע''ש והמ''א חולק וכתב דאין להקל ונ''ל דאסור ג''כ לשלוח דורון לחבירו דזה בכלל שאלת שלום. מ''א:


כא
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיטַיֵּל בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת וְהִתּוּל.


כב
 
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּט' בְּאָב, עוֹשִׂין; בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, (יז) אֵין עוֹשִׂין; וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים, וְכָל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם לְעִנְיָן זֶה עוֹשֶׂה; וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ; וּפְרַקְמַטְיָא לְהַרְוִיחַ וּלְהִשְׂתַּכֵּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אָסוּר; וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר אֶלָּא שֶׁמְּמַעֵט שֶׁאֲפִלּוּ מִשֶּׁנִּכְנַס אָב אָנוּ מְמַעֲטִין מִלִּשָּׂא וְלִתֵּן. הגה: וְלֹא נָהֲגוּ בְּאִסּוּר מְלָאכָה כִּי אִם עַד חֲצוֹת (מִנְהָגִים). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר עַד חֲצוֹת בְּכָל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁהוּי קְצָת, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בָּהּ שִׁהוּי, כְּגוֹן הַדְלָקַת נֵרוֹת אוֹ קְשִׁירָה וְכַדּוֹמֶה, מֻתֶּרֶת. וְלַחְלֹב הַפָּרוֹת טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, אִם אֶפְשָׁר (יח) בְּעַכּוּ''ם.

 באר היטב  (יז) אין עושין. כדי שלא יסיחו דעתן מהאבילות ומטעם זה גם בלילה אסור במלאכ' דהא גם בלילה מחויב להתאבל מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי דאין מסיח דעתו בכך. מ''א ע''ש: (יח) בעכו''ם. ואם א''א ע''י עכו''ם מותר לעשותה בעצמו כמו בחה''מ ועססי' תקל''ג:


כג
 
וּמְלֶאכֶת דָּבָר (יט) הָאָבֵד מֻתָּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

 באר היטב  (יט) האבד. אם יריד או שיירות באים מותר לקנות מהם ע''י עכו''ם וכ''ש למכור דהוי דבר האבוד כמ''ש בי''ד סי' ש''פ סעיף ז' לענין אבל וע' מ''א:


כד
 
כָּל הָעוֹשֶׂה (כ) מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה.

 באר היטב  (כ) מלאכה. אפי' במקום שנהגו לעשות מ''א ע''ש. ובכתיבה מותר בט''ב. שכנה''ג:


כה
 
כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחַת יְרוּשָׁלַיִם; וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. וְכָל הָאוֹכֵל בָּשָׂר אוֹ שׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם (יְחֶזְקֵאל לב, כז).




סימן תקנה - דיני תפלין וציצית בט' באב
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א
 
נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ (א) תְּפִלִּין בְּתִשְׁעָה בְּאָב שַׁחֲרִית, וְלֹא טַלִּית, אֶלָּא לוֹבְשִׁים טַלִּית קָטָן תַּחַת בְּגָדָיו בְּלֹא בְּרָכָה; וּבְמִנְחָה מְנִיחִים צִיצִית (ב) וּתְפִלִּין, וּמְבָרְכִים עֲלֵיהֶם.

 באר היטב  (א) תפילין. מהר''ם גאלנט''י היה מניח' בביתו והיה קורא ק''ש ואח''כ היה הולך לבית הכנסת כ''כ בהלק''ט ח''ב סימן קל''ט וכתב שכן מצא כתוב להאר''י ז''ל: (ב) ותפילין. והנוהגים להניח שני זוגות תפילין גם בתשעה באב יניחו נ''ל עסי' ל''ח:


ב
 
יֵשׁ מִי שֶׁנּוֹהֵג לִשְׁכַּב בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב מֻטֶּה עַל הָאָרֶץ, וּמֵשִׂים אֶבֶן תַּחַת רֹאשׁוֹ. הגה: וְיֵשׁ לְאָדָם לְהִצְטַעֵר בְּעִנְיַן מִשְׁכָּבוֹ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁאִם רָגִיל לִשְׁכַּב בְּב' כַּרִים לֹא יִשְׁכַּב כִּי אִם בְּאֶחָד (תּוֹסָפוֹת סוֹף תַּעֲנִית); וְיֵשׁ בְּנֵי אָדָם מְשִׂימִים אֶבֶן תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתֵיהֶם, זֵכֶר לְמַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם (בְּרֵאשִׁית כח, יא) שֶׁרָאָה הַחֻרְבָּן (מָרְדְּכַי דְּמוֹעֵד קָטָן). מִיהוּ עֻבָּרוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהִצְטַעֵר, אֵינָן חַיָּבוֹת בְּכָל אֵלֶּה (תּוֹסָפוֹת). וִימַעֵט אָדָם מִכְּבוֹדוֹ וּמֵהֲנָאָתוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר.




סימן תקנו - תשעה באב שחל ביום ראשון
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
 
לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, כְּשֶׁרוֹאֶה הַנֵּר אוֹמֵר: בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ; וְאֵין מְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים. וּבְלֵיל מוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב (א) מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים.

 באר היטב  (א) מבדיל. והנשים שאינן יודעות להתפלל ולא הבדילו בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום התענית לא יעשו אש לבשל לצורך הלילה עד שיאמרו המבדיל בין קודש לחול של''ה. ומי שמתענה שני ימים ישמע בליל י' הבדלה מאחרים ואל ימתין עד ליל ג' דאקרובי אבדלתא לשבתא עדיף טפי מט''מ ואי ליכא אחר יתן לתינוק לטעום מ''א. וכתב ט''ז דיברך על האור קודם שקורין איכה דבאיכה כתיב במחשכים הושיבני ומ''מ אם שכח מברך אח''כ ע''ש:





סימן תקנז - לומר נחם ועננו בתשעה באב
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
 
בְּתִשְׁעָה בְּאָב אוֹמֵר בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם: (א) נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְכו', וַעֲנֵנוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה; וְאִם לֹא אָמַר לֹא זֶה וְלֹא זֶה, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. הגה: וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט שֶׁאֵין אוֹמְרִים נַחֵם רַק בִּתְפִלַּת (ב) מִנְחָה שֶׁל תִּשְׁעָה בְּאָב, לְפִי שֶׁאָז הִצִּיתוּ בַּמִּקְדָּשׁ אֵשׁ וְלָכֵן מִתְפַּלְּלִים אָז עַל הַנֶּחָמָה (רוֹקֵחַ וְאַבּוּדַרְהַם). מִי שֶׁאָכַל בְּתִשְׁעָה בְּאָב, יֹאמַר נַחֵם (ג) בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן (מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (א) נחם. ואם שכח בבונה ירושלים יאמר אותו אצל ועל כולם ב''י מ''א. וט''ז כתב דאם שכח אומר אותו בשומע תפלה ועכ''פ לא יחתום בברוך מנחם ציון רק שומע תפלה כמו בעננו. ועננו קודם לנחם כי היא תדירה: (ב) במנחה. משמע דמנהג לומר הש''ץ עננו גם בשחרית דהא כתב הש''ע עננו בשו''ת ועל זה לא כתב רמ''א שהמנהג שלא לאומרו אבל ר''י הנהיג שלא לומר עננו בשחרית לפי שנקרא מועד וכ''נ דשב ואל תעשה עדיף ט''ז. מי שמתענה בעשירי יאמר נחם בערבית ובשחרית דעשירי. של''ה מ''א: (ג) בבה מ. בבונה ירושלים ואף שבתפלה לא נהגו לאומרו רק במנחה מ''מ בבה''מ דליכא מנהג יש לאומרו:





סימן תקנח - במוצאי תשעה באב אין אוכלין בשר
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א
 
בְּתִשְׁעָה בְּאָב לְעֵת עֶרֶב הִצִּיתוּ אֵשׁ בַּהֵיכָל וְנִשְׂרַף עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה בְּיוֹם עֲשִׂירִי, וּמִפְּנֵי כָּךְ מִנְהָג כָּשֵׁר (א) שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּלֵיל עֲשִׂירִי וְיוֹם עֲשִׂירִי. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין עַד (ב) חֲצוֹת הַיּוֹם וְלֹא יוֹתֵר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי); אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְיוֹם א', (ג) מֻתָּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְיַיִן יוֹם ב', אֲבָל בַּלַּיְלָה (ד) אָסוּר מִפְּנֵי אֲבֵלוּת שֶׁל יוֹם (מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (א) שלא. ופשוט דבסעודת מצוה מותרים כל הקרואים לאכול בשר ט''ז ומ''א. אך הסעודה שעושין בלילה שלפני החתונה במקום שאין משלחין באותו פעם סבלונות לא מקרי סעודת מצוה ולכן אין לאכול בשר ומכ''ש שלא יהיה שם כלי שיר עד אחר חצות יום עשירי מ''א ע''ש. וע' בשו''ת חות יאיר סימן ע'. והגאון מהר''ש מפראג פסק כשחל ט''ב ביום ה' והחתונה היא בשבת התיר בליל ה' להחתן וכלה ולאביהן לאכול בשר ולא לשאר בני סעודה ואין להתענג אפי' משאר מאכלים. וכנה''ג כתב טוב שלא לשמש מטתו ליל י'. אבל מי שמתענה גם בעשירי אין צריך להחמיר בזה גם בי''א דעשירי גופא חומרא. אחרונים: (ב) חצות. וה''ה שלא לרחוץ ולספר ולכבס עד חצות אחרונים בשם רש''ל. ומ''מ מותר ליטול ידיו דדוקא ברחיצה גמורה במרחץ אסור. ופשוט דכשחל ביום ו' הכל מותר לכבוד שבת. מ''א: (ג) מותר. והמתענה בכל שנה שני ימים רצופים אין צריך להתענות אם נדחה. מהרי''ל מ''א: (ד) אסור. והמתענה בעשירי עד חצות אז כל היום אסור בבשר ויין בסעודה ראשונה דשייך גבה אבילות של יום. מ''א כתב בשל''ה דהמתענים ביום י' יקראו איכה. וכתב המ''א ונ''ל דאם הם י' לא יקראו בציבור:





סימן תקנט - מנהגי תשעה באב ודין מילה בתשעה באב
וּבוֹ י' סְעִיפִים
א
 
חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֵין אוֹמְרִים צִדְקָתְךָ בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת. הגה: וּמַבְדִּילִין בַּלַּיְלָה בַּתְּפִלָּה כִּשְׁאָר מוֹצָאֵי שַׁבָּת (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי הִלְכוֹת ט' בְּאָב), וְאִם שָׁכַח מִלְּהַבְדִּיל עַיֵּן לְעֵיל סי' רצ''ד סָעִיף ג'; וּמִתְפַּלְּלִים בְּנַחַת וְדֶרֶךְ בְּכִי כַּאֲבֵלִים, וְכֵן עוֹשִׂים בִּקְרִיאַת אֵיכָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי), וּבְכָל אֵיכָה מַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר (מַהֲרִי''ל), וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַחַזָּן לְפָסוּק: הֲשִׁיבֵנוּ, אוֹמְרִים אוֹתוֹ הַקָּהָל בְּקוֹל רָם, וְאַחַר כָּךְ מְסַיֵּם הַחַזָּן וְחוֹזֵר הַקָּהָל וְאוֹמְרִים: הֲשִׁיבֵנוּ, בְּקוֹל רָם, וְכֵן הַחַזָּן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).


ב
 
בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב מִתְפַּלְּלִים (א) עַרְבִית וְאוֹמְרִים אֵיכָה וְקִינוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמַהֲרִי''ל); וְאוֹמֵר אַחַר קִינוֹת וְאֵיכָה, סֵדֶר קְדֻשָּׁה, וּמַתְחִיל מִוְּאַתָּה קָדוֹשׁ, וְאִם חָל (ב) בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֵין אוֹמְרִים וִיהִי נֹעַם. הגה: וְלֹא לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת וְלֹא וְיִתֶּן לְךְ (כָּל בּוֹ), וּמְסִירִין הַפָּרֹכֶת מִלִּפְנֵי הָאָרוֹן עַל שֵׁם בִּצַּע אִמְרָתוֹ (אֵיכָה ב, יז) (מִנְהָגִים).

 באר היטב  (א) ערבית. ואומרים קדיש עם תתקבל אבל אחר איכה עד למחר אחר יציאת בה''כ קדיש בלא תתקבל. מנהגים ואחרונים: (ב) במוצאי שבת. ואין מברכין בניהם בלילה מהרי''ל. שחרית אין השמש קורא לבה''כ ומשכימין קצת לבה''כ:


ג
 
לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב וְיוֹמוֹ, יוֹשְׁבִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (ג) לָאָרֶץ עַד תְּפִלַּת מִנְחָה וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ לִישֵׁב עַל סַפְסַלֵּיהֶם מִיָּד אַחַר (ד) שֶׁיֵּצְאוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שַׁחֲרִית, וּמַאֲרִיכִין עִם הַקִּינוֹת עַד מְעַט קֹדֶם חֲצוֹת. וְאֵין מַדְלִיקִין נֵרוֹת בַּלַּיְלָה, כִּי אִם נֵר (ה) אֶחָד לוֹמַר לְאוֹרוֹ קִינוֹת וְאֵיכָה.

 באר היטב  (ג) לארץ. ונ''ל דמותר לישב על השק דאינו אלא מנהג לישב ע''ג קרקע. מ''א: מהרי''ל ישב להדיא על הרצפה ולא על גבי המעלה דלפני התיבה והיה לו סרבל גרוע שלא להפסיד בגדיו בישיבת הקרקע ולמנחה החליף מן הגרוע: (ד) שיצאו. דהולכין על הקברות והוי עד חצות דאז רשאים לישב על הספסל מנהגים. וכתב הט''ז אבל שאר דברים דהיינו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל וכו' ודאי אסורים עד הלילה כמו אכילה ושתיה והמון העם טועים והולכים אחר חצות במנעלים ומחסרון ידיעה עושים כן ע''ש ועסי' תקנ''ד ס''ק א': (ה) אחר. ומהרי''ל כתב להדליק עוד נר אחד שאם יכבה נר החזן ידליק ממנו. משמע שהקהל לא יאמרו איכה וקינות רק ישמעו מהש''ץ. מ''א. וט''ז כתב דכל הקהל צריכים לומר הקינות דמה יועיל אמירות החזן לחוד ע''כ נראה דבכל שכונה יהיה נר אחד שע''י הדוחק יוכלו לומר קינות לאורו ע''ש. ובאר היטב כ' דמ''ש כ''א נר אחד היינו דוקא בכניסת הלילה אבל בשעת קריאת איכה וקינות יכולין להדליק כל אחד נר ע''ש: מהרי''ל היה נותן ריוח בין כל פסוק ופסוק מעט ובין כל איכה יותר מעט. ופסוק אחרון שבכל איכה אומר בקול רם. וטוב שיחיד יקרא איכה גם ביום. של''ה:


ד
 
אֵין אוֹמְרִים (ו) תַּחֲנוּן וְלֹא סְלִיחוֹת (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי) בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְאֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם מִשּׁוּם דְּמִקְרֵי מוֹעֵד. הגה: וְקוֹרִין (ז) בַּתּוֹרָה כִּי תוֹלִיד בָּנִים, וּמַפְטִירִין בְּיִרְמִיָּה (ח) אָסֹף אֲסִיפֵם. וְכָל הַקַּדִּישִׁים שֶׁאוֹמְרִים אַחַר אֵיכָה עַד שֶׁיּוֹצְאִים לְמָחָר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין אוֹמְרִים תִּתְקַבַּל. וְאֵין אוֹמְרִים אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם (טוּר וּמִנְהָגִים), וְלֹא לַמְנַצֵּחַ (מִנְהָגִים), וְלֹא פִּטּוּם (ט) הַקְּטֹרֶת (מָרְדְּכַי). וְאֵין צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת מְקוֹמוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב.

 באר היטב  (ו) תחנון. ואומרים מזמור לתודה כ''ש בעט''ב וכ' א''ז וכן הנהיג זקיני הגאון ז''ל דלא כהגמ''נ. ועססי' נ''א. ואין אומרים שיר מזמור לאסף. כתב הט''ז נ''ל דמותר לעשות הספד על חכם שמת ולישב ע''ג קרקע בט''ב ואפי' אחר חצות ע''ש. וכ''פ בתשו' דבר שמואל סי' ט' ע''ש: (ז) בתורה. ויש לברך ברוך דיין האמת קודם שקורא בתורה בלא שם ומלכות. מ''א ע''ש: (ח) אסוף. בניגון איכה: (ט) הקטורת. וכ''ש שאין אומרים סדר הקרבנות הכתובים סוף סי''א:


ה
 
בִּשְׁעַת הַקִּינוֹת אָסוּר לְסַפֵּר דָּבָר וְלָצֵאת חוּץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק לִבּוֹ מִן הָאֵבֶל; וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יָשִׂיחַ עִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְנוֹהֲגִין לוֹמַר קְצָת נֶחָמָה אַחַר הַקִּינוֹת לִפְסֹק בְּנֶחָמָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).


ו
 
אִם יֵשׁ (י) אֵבֶל בָּעִיר, הוֹלֵךְ בַּלַּיְלָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְגַם בַּיּוֹם עַד שֶׁיִּגָּמְרוּ הַקִּינוֹת.

 באר היטב  (י) אבל. אונן אסור בלילה ולמחר נכנס ויושב בבה''כ עד שמשלימין הקינות:


ז
 
אִם יֵשׁ תִּינוֹק לָמוּל, מָלִין אוֹתוֹ אַחַר שֶׁגּוֹמְרִים הַקִּינוֹת; וְיֵשׁ מַמְתִּינִין לְמוּלוֹ עַד אַחַר חֲצוֹת, וּמְבָרְכִים בִּרְכַּת הַמִּילָה בְּלֹא בְּשָׂמִים וְהַמִּנְהָג כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה. וְאִם הַיּוֹלֶדֶת מְצוּיָה בִּמְקוֹם הַמִּילָה, יְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְתִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ הַיּוֹלֶדֶת; וְהוּא שֶׁתִּשְׁמַע הַבְּרָכָה וְלֹא תַּפְסִיק בִּדְבָרִים בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לִשְׁתִיַּת הַכּוֹס; וְאִם אֵינָהּ שָׁם, יְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְיַטְעִים (יא) לְתִינוֹקוֹת.

 באר היטב  (יא) לתינוקות. ב''ח כת' דליתן לתינוק הנימול כמ''ש סי' תרכ''א סעיף ג' לענין יוה''כ אבל דעת רמ''א כיון שט''ב הוא דרבנן לא מחמרינן כ''כ ומוטב ליתן לתינוק גדול קצת שחייב לחנכו בברכה. מ''א:


ח
 
בַּעַל בְּרִית לוֹבֵשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, אַךְ לֹא לְבָנִים מַמָּשׁ. הגה: וַאֲבִי הַבֵּן, וְהַמּוֹהֵל, וְהַסַּנְדָּק כֻּלָּם נִקְרָאִים בַּעֲלֵי בְּרִית (בֵּית יוֹסֵף) וּמֻתָּרִים לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי (יב) שַׁבָּת לְאַחַר שֶׁגָּמְרוּ הַקִּינוֹת וּבָאִין לָמוּל הַתִּינוֹק, אֲבָל לֹא יִלְבְּשׁוּ לְבָנִים (מַהֲרִי''ל).

 באר היטב  (יב) שבת. ואם הם עדיין חדשים וניכר הגיהוץ בהן נ''ל דאסור ללובשן כמה שכתוב סימן תקנ''א סעיף ו' מ''א. ומותרים בכתונת לבן ואחר המילה פושטין בגדיהם. מהרי''ל:


ט
 
ט' בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת (יג) וְנִדְחָה לְיוֹם רִאשׁוֹן, (יד) בַּעַל בְּרִית מִתְפַּלֵּל מִנְחָה (טו) בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, וְרוֹחֵץ, וְאֵינוֹ מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ לְפִי שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלּוֹ הוּא.

 באר היטב  (יג) ונדחה. אבל אם חל מילה בט''ב משלימין מיהו מותרים לאכול בליל י' בשר כמ''ש בסימן תקנ''ח סק''א: (יד) בעל ברית. כולם בכלל כמ''ש ס''ח: (טו) בעוד. הוא מנחה קטנה מ''א עיין שם. וכתב מי''ט וה''ה פדיון הבן למהרש''ל דהוי סעודת מצוה שהאב והכהן לא ישלימו וכ' המ''א בסי' תקס''ח סעיף קטן י' דפשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה אינו תענית כלל ומותר אחר כך לאכול אפי' בביתו מיהו קודם הסעודה נראה לי דאסור לאכול בביתו מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד די''ט שלהם הוא ע''ש. ועכשיו נתפשט המנהג להשלים אפי' באחד מד' צומות שנדחו וכ''כ הרדב''ז ומ''א דעכשיו נתפשט המנהג שרוב הסעודות עושין בלילה א''כ ביום התענית גם כן אין להקל עיין שם. (אבל בספר אליה רבה דחה אותו בשתי ידים ומסיק להיתר גמור רק שלא יעשו סעודה ע''ש):


י
 
נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט וְשֶׁלֹּא לְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה עַד אַחַר (טז) חֲצוֹת. הגה: וְהוֹלְכִים עַל (יז) הַקְּבָרוֹת מִיָּד כְּשֶׁהוֹלְכִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס'), וְאִם אֵרַע מֵת בְּט' בְּאָב אֵין אוֹמְרִים צִדּוּק הַדִּין (תַּשְׁבֵּ''ץ).

 באר היטב  (טז) חצות. ולצורך סעודת מצוה מותר לשחוט קודם חצות עסי' תקנ''א ס''ט בהג''ה: (יז) הקברות. ואם אין קברי ישראל הולכים על קברי עכו''ם ואין לילך על קברי עכו''ם אם יש שם כו''ם. וכ' בכתבי האר''י ז''ל דאין לילך על הקברות אלא לצורך הלוית המת ובפרט אם לא תיקן עון קרי כי מתדבקים בו החיצונים:





סימן תקס - לעשות זכר לחרבן
וּבוֹ ה' סְעִיפִים
א
 
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁאֵין בּוֹנִים לְעוֹלָם בִּנְיָן (א) מְסֻיָּד וּמְכֻיָּר כְּבִנְיַן הַמְּלָכִים, אֶלָּא טָח בֵּיתוֹ בַּטִּיט וְסַד בַּסִיד וּמְשַׁיֵּר מָקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה כְּנֶגֶד הַפֶּתַח (ב) בְּלֹא סִיד; וְהַלּוֹקֵחַ חָצֵר מְסֻיֶּדֶת וּמְכֻיֶּרֶת, הֲרֵי זוֹ (ג) בְּחֶזְקָתָהּ וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִקְלֹף בַּכְּתָלִים.

 באר היטב  (א) מסוייד. ובה''כ שרי בכל ענין וכן המנהג. מ''א: (ב) בלא סיד. דלא כאותן העושין האמה שחור דזהו ג''כ ציור לבוש ושל''ה ואותן התולין בגדי רקמה סביב הכתלים ישיירו גם כן אמה וכן בקישוטי הנשים שמתקשטות במילואן עברו אדרבנן גם גורמין הרבה רעות מעכו''ם המתקנאין ע' של''ה: (ג) בחזקתה. ואם ידוע שנעשה ביד ישראל באיסור חייב לקלפו. מ''א:


ב
 
וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁהָעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לַעֲשׂוֹת (ד) סְעֻדָּה לְאוֹרְחִים, מְחַסֵר מִמֶּנּוּ מְעַט וּמַנִּיחַ מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא קְעָרָה מִן הַקְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֵת שָׁם; וּכְשֶׁהָאִשָּׁה עוֹשָׂה תַּכְשִׁיטֵי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, מְשַׁיְּרָה מִין מִמִּינֵי הַתַּכְשִׁיט שֶׁנּוֹהֶגֶת בָּהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה תַּכְשִׁיט שָׁלֵם. וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא אִשָּׁה, לוֹקֵחַ אֵפֶר מַקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין. הגה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְשַׁבֵּר כּוֹס בִּשְׁעַת חֻפָּה, אוֹ לָשׂוּם מַפָּה שְׁחוֹרָה אוֹ שְׁאָר דִּבְרֵי אֲבֵלוּת בְּרֹאשׁ הֶחָתָן (כָּל בּוֹ). וְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם (ה) אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם וְגו' אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תְּהִלִּים קלז, ו).

 באר היטב  (ד) סעודה. אפי' בסעודת מצוה כמילה וחתונה וכ''ש בשאר סעודות. ט''ז: (ה) אשכחך. ויש מקומות שאומר השמש הפסוק הזה והחתן אומר אחריו מלה במלה. ט''ז:


ג
 
וְכֵן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְנַגֵּן בִּכְלֵי שִׁיר וְכָל מִינֵי זֶמֶר וְכָל מַשְׁמִיעֵי קוֹל שֶׁל שִׁיר לְשַׂמֵּחַ בָּהֶם; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא מִי (ו) שֶׁרָגִיל בָּהֶם, כְּגוֹן הַמְּלָכִים שֶׁעוֹמְדִים וְשׁוֹכְבִים בִּכְלֵי שִׁיר אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה (טוּר), וְאָסוּר לְשָׁמְעָם מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן; וַאֲפִלּוּ שִׁיר בַּפֶּה עַל הַיַּיִן, אֲסוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן (יְשַׁעְיָה כד, ט) וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר דִּבְרֵי (ז) תִּשְׁבָּחוֹת אוֹ שִׁיר שֶׁל הוֹדָאוֹת וְזִכְרוֹן חַסְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל הַיַּיִן. הגה: וְכֵן לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן, בְּבֵית חָתָן וְכַלָּה, הַכֹּל שָׁרֵי (תּוֹסָפוֹת וּסְמַ''ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).

 באר היטב  (ו) שרגיל. הב''ח ושל''ה הסכימו לסברא ראשונה דכל שאין שירות ותשבחות או לשמוח חתן וכלה אף בפה אסור אפי' בשבתות וי''ט ונשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להם ואם אינם שומעין מוטב שיהיו שוגגין: (ז) תשבחות. דהיינו שירים שנתקנו על הסעודה כגון בשבת אבל פיוטים אחרים אסור עמ''א וכתב ט''ז בסעודות נהגו לשורר קדיש דהיינו יתגדל וזהו ודאי חטא גדול דלא התירו אלא זכרון חסדי ה' וכ''ש שיש עון גדול במה שלוקחין ליצין ועושין שחוק בפסוקים או בתיבות קדושות אשרי אנוש לא יעשה זאת וע''ז אמרו בניך עשאוני ככנור:


ד
 
וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ כְּלָל, וְשֶׁלֹּא יָנִיחַ הֶחָתָן בְּרֹאשׁוֹ שׁוּם כָּלִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה (יְחֶזְקֵאל כא, לא); וְכֵן גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת הַכַּלָּה, אִם הִיא שֶׁל כֶּסֶף, אֲבָל שֶׁל (ח) גְּדִיל מֻתָּר לַכַּלָּה; וְדַוְקָא לְחָתָן וְכַלָּה, אֲבָל בִּשְׁאָר כָּל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לֹא גָּזְרוּ.

 באר היטב  (ח) גדיל. כתב הט''ז דמה שמכסין הכלה בהינומא של משי ויש שם חוטי כסף או זהב יש איסור לכסות הכלה ע''ש:


ה
 
אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא פִּיו (ט) שְׂחוֹק בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 באר היטב  (ט) שחוק. ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים. ט''ז (ובספר אליה רבה הניח בצ''ע):





סימן תקסא - דין הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחרבנן
וּבוֹ ה' סְעִיפִים
א
 
הָרוֹאֶה עָרֵי יְהוּדָה (א) בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר, וְקוֹרֵעַ וְאֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ סָמוּךְ לָהֶם כְּמִן הַצּוֹפִים לִירוּשָׁלַיִם (בֵּית יוֹסֵף).

 באר היטב  (א) בחורבנן. אפי' יושבים בהם ישראל כיון שהעכו''ם מושלים עליהם מקרי חורבן. ב''י:


ב
 
הָרוֹאֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ, אוֹמֵר: צִיּוֹן הָיְתָה מִדְבַּר שְׁמָמָה וְקוֹרֵע; וּכְשֶׁרוֹאֶה (ב) בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אוֹמֵר: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ (בּוֹ) אֲבוֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחְמָדֵנוּ הָיָה לְחָרְבָּה, (ג) וְקוֹרֵעַ. וּמֵהֵיכָן חַיָּב לִקְרֹעַ, מִן הַצּוֹפִים; וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּרְאֶה הַמִּקְדָּשׁ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר, וְכָל קְרִיעָה טֶפַח; וְאִם בָּא דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, שֶׁאָז רוֹאֶה הַמִּקְדָּשׁ תְּחִלָּה, קוֹרֵעַ עַל הַמִּקְדָּשׁ, טֶפַח, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם מוֹסִיף עַל קֶרַע רִאשׁוֹן כָּל שֶׁהוּא.

 באר היטב  (ב) בית המקדש. והנכנס עתה למקום מקדש חייב כרת שכלנו טמאי מתים. מ''א ע''ש: (ג) וקורע. עב''ח שחייב להשתחות ולקרוע ולבכות ולקונן ולומר מזמור אלהים באו גוים עד סוף וכשקורע מברך ברוך דיין אמת כי כל משפטיו אמת הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וכו':


ג
 
אִם קָרַע עַל אַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה, אֵינוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ כְּשֶׁיִּרְאֶה שְׁאָר עָרֵי יְהוּדָה; חוּץ מִירוּשָׁלַיִם, שֶׁחוֹזֵר וְקוֹרֵעַ עָלֶיהָ קֶרַע אַחֵר בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְאִם קָרַע עַל יְרוּשָׁלַיִם תְּחִלָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְרֹעַ עַל שְׁאָר עָרֵי יְהוּדָה.


ד
 
כָּל הַקְּרָעִים הָאֵלּוּ בְּיָדוֹ וּמְעֻמָּד, וְקוֹרֵעַ כָּל כְּסוּתוֹ שֶׁעָלָיו עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ, וְאֵינוֹ (ד) מְאַחֶה קְרָעִים אֵלּוּ לְעוֹלָם; אֲבָל רַשַּׁאי לְשָׁלְלָן, לְמָלְלָן, לְלַקְּטָן וּלְתָפְרָן כְּמִין סֻלָּמוֹת.

 באר היטב  (ד) מאחה. פירוש תפירה מיושרת:


ה
 
הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא (ה) לִירוּשָׁלַיִם, הוֹלֵךְ וּבָא תּוֹךְ ל' יוֹם, אֵינוֹ קוֹרֵעַ קֶרַע אַחֵר; וְאִם לְאַחַר ל' יוֹם, חוֹזֵר וְקוֹרֵעַ וְהוּא הַדִּין בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבַמִּקְדָּשׁ.

 באר היטב  (ה) לירושלים. נ''ל דהרואה ירושלים תוך למ''ד יום אעפ''י שלא קרע כגון שדר בתוכו א''צ לקרוע על ערי יהודה. ומי שנולד בירושלים אפי' הגדיל א''צ (לברך) [לקרוע] דבקטנותו פטור וכשהגדיל א''צ (לברך) [לקרוע] דהא ראה אותן תוך ל' יום. מ''א: