שלחן ערוך - אורח חיים (מ)

סימן תקסב - דין קבלת התענית
וּבוֹ י''ג סְעִיפִים
א כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוֹ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים דְּהַיְנוּ שֶּׁיִּרְאֶה ג' כּוֹכָבִים (א) בֵּינוֹנִים אוֹ שֶׁהַלְּבָנָה זוֹרַחַת בְּכֹחַ וְתָאִיר עַל הָאָרֶץ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ק דְּתַעֲנִית וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א), אֵינוֹ תַּעֲנִית; וְאִם דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל קֹדֶם לָכֵן, אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ. הגה: מִיהוּ נוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין (ב) מַשְׁלִימִין עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְכֵן דַּעַת מִקְצָת רַבְּוָתָא (תה''ד סִימָן קנ''ז); וְנִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא בְּיָחִיד דְּאוֹמֵר עֲנֵנוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, דִּבְלָאו הָכֵי יָכוֹל לְהוֹסִיף כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' קי''ט, אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יֹאמַר עֲנֵנוּ אֶלָּא אִם כֵּן מַשְׁלִימִין, וְכֵן נוֹהֲגִין.

באר היטב (א) בינונים. אבל (גדולים) לא מהני ועסי' רל''ה ס''ק א' (אמר המגי' אע''פ שבספרי ישנים נכתב קטנים הוא טעות במ''א עיין סי' רל''ה): (ב) משלימין. היינו אם פי' בשעת הקבלה שלא להשלים אפי' התענה עד מנחה גדולה מתפלל עננו אבל אם קבל תענית סתם צריך להשלים עס''ב. ואם לא השלים ואכל עיין סי' תקס''ח ואם אכל קודם שהתפלל אין מתפלל עננו ת''ה מ''א וט''ז כתב מאן דלא מתפלל עננו בתענית שאינו משלים מרויח ספק ברכה לרוב פוסקים ואע''ג דאין לזה ברכה בפ''ע ביחיד אלא כוללם בש''ת מ''מ לשון צום תעניתנו אינו הגון דסתם תענית הוא יום שלם והדולג שני תיבות אלו צום תעניתנו יפה עושה. עכ''ל:

ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁרָגִיל לְהִתְעַנּוֹת (ג) עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין רְגִילוּת לְקַבְּלָם בַּתְּפִלָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים אֶלָּא עַד (ד) שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. הגה: וְהַיָּחִיד מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי פ''ק דְּתַעֲנִית). וְכֵן חָתָן יִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לַחֻפָּה וְאָז יוּכַל לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה (תה''ד סִימָן קנ''ז); אֲבָל מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה מִי''ז בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב צָרִיךְ (ה) לְהַשְׁלִים, אַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ צָרִיךְ קַבָּלָה; וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֶּה כָּל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, רַק מִתְעַנֶּה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, בָּעֵי קַבָּלָה וְהַשְׁלָמָה (תה''ד סִימָן קמ''ו). וְנִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא בִּסְתָם, אֲבָל אִם (ו) הִתְנָה שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִים, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ דְּלֹא עָדִיף מִשְּׁאָר תַּעֲנִית.

באר היטב (ג) עשרת. וה''ה מ' יום קודם י''כ או א' של סליחות עיין מ''א: (ד) שיצא. ערבית הג''מ וכתב המ''א משמע דוקא אחר תפלת ערבית שהיא אחר י''א שעות פחות רביע דזה מקרי השלמה אחר שנכנס יום שלאחריו מיהו נ''ל דכל שהתפלל מנחה בזמן הנ''ל דיו דכיון שהוא תחילת השקיעה מקרי השלמת תענית עיין שם: (ה) להשלים. הטעם שמתענין על העבר על החורבן ולא אמרינן לצעורי קמכוין משא''כ ביו''ד ימי התשובה דמתענין על העתיד שיקרע גזר דינם אמרינן דלא קבלו אלא לצעורי ת''ה. וזהו טעם המתענים מ' יום לפני י''כ דא''צ להשלים דהא מתענין ג''כ מפני תשובה: (ו) התנה. פי' בשעת קבלת התענית ובמנהגים כתב המחמיר להשלים ביו''ד ימי תשובה תע''ב:

ג יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית סְתָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, אִם לֹא שֶׁפֵּרֵשׁ בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתַּעֲנִית עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָם וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רמ''ט.

ד תַּעֲנִית חֲלוֹם, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן (ז) רמ''ט (סָעִיף ד').

באר היטב (ז) רמ''ט. ועיין שם לענין יאר צייט בערב שבת:

ה כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו הַיָּחִיד מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ תַּעֲנִית. הגה: לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ וְלֹא לְעִנְיַן אִם חַיָּב תַּעֲנִית סְתָם וְהִתְעַנָּה כָּךְ לֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א); מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר''י), וְכֵן נִרְאֶה לִי לִנְהֹג בְּתַעֲנִית (ח) יָחִיד. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא, הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל.

באר היטב (ח) יחיד. וכתב ט''ז כבר כתבנו לענין תענית שלא שקעה עליו חמה שלא לאמר ב' תיבות צום תעניתנו הוא הדין כאן באם שלא קיבל התענית כי שני דברים אלו שווין הן דהיינו הקבלת התענית והשלמת תענית:

ו אֵימָתַי מְקַבְּלוֹ, בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אוֹמֵר בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אוֹ אַחַר שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו: הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית יָחִיד מָחָר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי בְּיוֹם תַּעֲנִיתִי מְקֻבֶּלֶת; וְאִם לֹא הוֹצִיא בְּפִיו, אִם הִרְהֵר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְקַבֵּל תַּעֲנִית לְמָחָר, הָוֵי (ט) קַבָּלָה, וְהוּא שֶׁיְּהַרְהֵר כֵּן בִּשְׁעַת תְּפִלָּה (י) הַמִּנְחָה. הגה: וְטוֹב יוֹתֵר לְקַבְּלוֹ אַחַר (יא) תְּפִלָּה מִבִּשְׁעַת תְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף).

באר היטב (ט) קבלה. וחייב להתענות. ומ''מ דוקא כשקבל בלבו להתענות. אבל אם היה רק בדעתו להתענות לא מיקרי קבלה. בית חדש מגן אברהם: (י) המנחה. והב''ח כתב דשרי לקבלו כל זמן שהוא יום וכ''כ המ''א אבל קודם מנחה לא מהני. ט''ז ע''ש: (יא) תפלה. ומ''מ גם בשעת התפלה כשמגיע לש''ת יהרהר בלבו שמקבל התענית. ב''ח מ''א:

ז קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם; וְכֵן אִם קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אוֹ יוֹתֵר, זֶה אַחַר זֶה, לְהִתְעַנּוֹת בַּיָּמִים וְיֹאכַל בַּלֵּילוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל כָּל הַלַּיְלָה לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, דְּהָוֵי קַבָּלָה לְכֻלָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו. הגה: וְאִם קִבֵּל לְהִתְעַנּוֹת שְׁנֵי יָמִים רְצוּפִין מֻתָּר לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה שֶׁבֵּינֵיהֶם, אִם לֹא פֵּרֵשׁ בְּהֶדְיָא אַף עַל הַלַּיְלָה (מָרְדְּכַי פ''ק דְּתַעֲנִית), (יב) וְאָז מִתְפַּלֵּל כָּל יוֹם בְּמִנְחָה, עֲנֵנוּ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ק''פ).

באר היטב (יב) ואז. לשון ואז אינו מדוקדק דהא בין אכל בנתיים ובין לא אכל מתפלל בכל יום ענינו ואפשר דלרבותא אמר דאפי' אז שמתענ' גם בלילה הוי כל יום בפ''ע לענין עננו. ט''ז ועיין מ''א:

ח אִם קִבֵּל עָלָיו בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה תַּעֲנִיּוֹת, וְלֹא רְצוּפִין זֶה אַחַר זֶה, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, יֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּפֵּק אִי סַגֵּי בְּקַבָּלָה אַחַת לְכֻלָּם אוֹ אִם צָרִיךְ קַבָּלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. הגה: מִיהוּ נָהֲגוּ הָעָם לְקַבְּלָם בְּקַבָּלָה אַחַת וְסַגֵּי בְּהָכֵי, וְכֵן דַּעַת מִקְצָת רַבְּוָתָא (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).

ט קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, וְהִתְעַנָּה, וּבַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחַר הַתַּעֲנִית נִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלָּן בְּתַעֲנִיתוֹ שֶׁלֹּא אָכַל בַּלַּיְלָה וְהִתְעַנָּה כָּל הַיּוֹם הַשֵּׁנִי, אֵינוֹ תַּעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו (יג) מִבְּעוֹד יוֹם.

באר היטב (יג) מבעוד יום. משמע אע''פ שקבלו אח''כ בלילה לא מהני והיינו דאין עולה לו תענית יום שלם אבל עולה לו לתענית שעות ומתפלל ענינו כיון שקבלו קודם שהתחיל להתענות לשם חובה. ועיין אחרונים ובסעיף י':

י מִתְעַנֶּה אָדָם תַּעֲנִית שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כָּל הַיּוֹם. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו וּמִתְעַסֵק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד ט' שָׁעוֹת, וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם, הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה אוֹתָם שָׁעוֹת וּמִתְפַּלֵּל בָּהֶם עֲנֵנוּ שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל; וְהֵיכִי מַשְׁכְּחַת לָהּ, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מֵאֶתְמוֹל לְהִתְעַנּוֹת עַד חֲצִי הַיּוֹם, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַיּוֹם נִמְלַךְ וּגְמָרוֹ, אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר מֵחֲצִי הַיּוֹם וָאֵילָךְ, וּלְמָחָר נִמְלַךְ וְלֹא אָכַל גַּם בַּחֲצִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן, הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת.

יא אִם קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית עַד חֲצִי הַיּוֹם וְאָכַל אַחַר כָּךְ, אוֹ שֶׁאָכַל עַד חֲצִי הַיּוֹם וְקִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית מִשָּׁם וָאֵילָךְ, אֵינוֹ נִקְרָא תַּעֲנִית לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אֲבָל נִקְרָא תַּעֲנִית לְעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ (יד) לְהַשְׁלִים נִדְרוֹ.

באר היטב (יד) להשלים. דה''א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא הוי נדר כלל קמ''ל דמ''מ צריך להתענות אותו זמן:

יב תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִים עַל הַצִּבּוּר אֵין כָּל יָחִיד צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר מַכְרִיז הַתַּעֲנִית וַהֲרֵי הוּא (טו) מְקֻבָּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶם נָשִׂיא, לְפִי שֶׁגְּזֵרָתוֹ קַיֶּמֶת עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכִים כָּל הַצִּבּוּר לְקַבֵּל עַל עַצְמָם כִּיחִידִים, שֶׁכָּל אֶחָד מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ.

באר היטב (טו) מקובל. וכן מנהגינו בתענית בה''ב אחר פסח ואחר סוכות שמי שעונה אמן אחר מי שבירך שאומר החזן על התענית הוי קבלה ט''ז וכתב המ''א בסי' תקס''ג סע''ק א' דאפי' גמר בלבו אז להתענות אין מחוייב להתענות כיון שהוא שלא בשעת תפלת המנחה אבל אם הוציא אז בשפתיו נ''ל להחמיר ע''ש:

יג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁנָּדַר וְאָמַר: אִם לֹא אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית, מֵאַחַר שֶׁמַּה שֶּׁהִתְנָה הוּא דְּבַר הָרְשׁוּת, הָוֵי אַסְמַכְתָּא (פֵּרוּשׁ שֶׁאָדָם סוֹמֵךְ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד וְעַל סְמַךְ זֶה הוּא נוֹדֵר אוֹ מִתְחַיֵּב בִּדְבַר מָה); אֲבָל אִם אָמַר: אִם לֹא אֶעֱשֶׂה מִצְוָה פְּלוֹנִית אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית, וְכֵן אִם אָמַר: אִם יַצִּילֵנִי ה' מִצָּרָה אוֹ אִם יַצְלִיחַ דַּרְכִּי, לֹא הָוֵי אַסְמַכְתָּא.

סימן תקסג - דין מי שהרהר בלבו להתענות
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א מִי שֶׁהִרְהֵר בְּלִבּוֹ, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, לֹא הָוֵי קַבָּלָה דְּלֹא עָדִיף (א) מֵהוֹצִיא בְּפִיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר דְּלֹא הָוֵי קַבָּלַת תַּעֲנִית, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה.

באר היטב (א) מהוציא. ומ''א כתב דאם הוציא בפיו חייב להתענות מדין נדר וכן כתב הב''ח וע' סימן תקס''ב ס''ק ט''ו מש''ש וע' יד אהרן:

סימן תקסד - דין ליל שלפני התענית
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א כָּל תַּעֲנִית שֶׁאוֹכְלִים בּוֹ בַּלַּיְלָה, בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד, הֲרֵי זֶה (א) אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְהוּא שֶׁלֹּא יָשַׁן שְׁנַת (ב) קֶבַע (טוּר), אֲבָל אִם יָשַׁן שְׁנַת (ג) קֶבַע אֵינוֹ חוֹזֵר וְאוֹכֵל וְלֹא שׁוֹתֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה לֶאֱכֹל אוֹ לִשְׁתּוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ד) דְּבִשְׁתִיָּה אֵין צָרִיךְ (ה) תְּנַאי, דְּמִסְּתָמָא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם לִשְׁתִיָּה אַחַר הַשֵּׁנָה, וְהָוֵי כְּאִלּוּ הִתְנָה (טוּר וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי).

באר היטב (א) אוכל. נ''ל דבתענית חלום אסור דמשעה שחלם צריך להתענות כמ''ש סי' רפ''ח ס''ד וכ''כ של''ה דמשעה שחלם לא ישמש מטתו: (ב) קבע. אפי' שלא על מטתו. ט''ז: (ג) קבע. אפי' תוך סעודתו ב''י. וט''ז פסק כהרי''ף דאם ישן בתוך הסעודה מותר עד שיגמור וישן אחר כך שינת קבע ע''ש: (ד) דבשתייה. ב''י כתב אפי' כל המשקים מותרים. והכל בו כתב דוקא מים: (ה) התנה. ונוהגין להתנות אפי' בשתייה ונכון הוא (אחרונים) וכ' המ''א ונ''ל דהכל לפי מה שהוא אדם אם רגיל לשתות בלילה מותר לשתות בלא תנאי וע' סימן תקפ''א ס''ב בהג''ה וכ''כ הרדב''ז סימן רמ''ז:

סימן תקסה - דין תפלת עננו
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א יָחִיד אוֹמֵר עֲנֵנוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, בֵּין יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בֵּין יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר בְּתַעֲנִית צִבּוּר; וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁמְּסַדֵּר תְּפִלָּתוֹ בְּלַחַשׁ, כְּיָחִיד דָּמִי וּבְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. הגה: וְאוֹמְרוֹ קֹדֶם כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ וְכו', וְלֹא יַחְתֹּם בְּעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה, אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה יְסַיֵּם כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת וְכו' (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת); וְלֹא יְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ בְּרָכָה. אֲפִלּוּ כְּשֶׁמִּתְעַנֶּה יָחִיד, יֹאמַר: עֲנֵנוּ בְּצוֹם (א) תַּעֲנִיתֵנוּ וְכו'. (רַשְׁבָּ''א סִימָן כ''ה).

באר היטב (א) תעניתנו. והקשה הט''ז דהאיך יאמר צום תעניתנו דהוא שקר שאין הרבים מתענים היום ע''כ י''ל ענינו ביום צום תעניתי. וכ''כ הב''ח. והמ''א בשם הרשב''א לא כ''כ אלא אפי' יחיד המתענה רשאי לומר תעניתנו ולא מיחזי שיקרא דא''א שלא יהיה אחד בסוף העולם שמתענה היום ע''ש והיד אהרן הסכים עם הב''ח וט''ז. מי שמתענה תענית יחיד והיה ש''ץ והתפלל לחזרה לא יאמר עננו בש''ת דכשהצבור אינן מתענין איך יאמר עננו בחזרת התפלה אבל כשבא לבה''כ ומצא שהתפלל הציבור בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור ואז יאמר עננו כיון שאינו חוזר ומתפלל בלחש שכנה''ג ע''ש ועסימן תקס''ו סעיף ה':

ב אִם שָׁכַח מִלּוֹמַר עֲנֵנוּ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רצ''ד סָעִיף ד' וְה'; וְאִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁעָקַר רַגְלָיו, אוֹמֵר בְּלֹא חֲתִימָה לְאַחַר (ב) תְּפִלָּתוֹ.

באר היטב (ב) תפלתו. נ''ל דר''ל דוקא לאחר תפלתו רשאי לומר אבל אם נזכר קודם שהתחיל רצה אין לאומרו דהוי הפסק בתפל'. מ''א ע''ש:

ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר עֲנֵנוּ, כִּי אִם (ג) בְּמִנְחָה, שֶׁמָּא יֹאחֲזֶנּוּ בֻּלְמוֹס וְנִמְצָא שַׁקְרָן בִּתְפִלָּתוֹ; אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר, אוֹמְרוֹ גַּם בִּתְפִלַּת (ד) שַׁחֲרִית כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִתְעַנּוּ קְצָת מֵהַקָּהָל; וּבְאַרְבַּע צוֹמוֹת, גַּם הַיָּחִיד אוֹמְרוֹ בְּכָל תְּפִלּוֹתָיו, דַּאֲפִלּוּ יֹאחֲזֶנּוּ בֻּלְמוֹס וְיֹאכַל שַׁיָּךְ שַׁפִּיר לְמֵימַר עֲנֵנוּ בְּיוֹם צוֹם הַתַּעֲנִית הַזֶּה, כֵּיוָן שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ. הגה: וְנָהֲגוּ בְּכָל הַצּוֹמוֹת שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ כִּי אִם בְּמִנְחָה, מִלְּבַד שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאוֹמֵר שַׁחֲרִית כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם.

באר היטב (ג) במנחה. כתב המ''א ונ''ל דאפי' מתפלל מנחה גדולה יאמר עננו דאפילו יאחזנו בולמוס לא יהיה שקרן בתפלתו דעכ''פ התענה עד חצות ע''ש. וכתב ט''ז ונראה דאם רוצה להתפלל בשחרית עננו ולדלג ביום צום תעניתנו הרשות בידו דאז אין חשש שמא ימצא שקרן וכן ראוי לעשות ע''ש: (ד) שחרית. עי' סימן תקנ''ז כתבתי בשם הט''ז שאין לאומרו אפי' הש''ץ בשחרית בט''ב מטעם דאיקרי מועד ע''ש:

ד טוֹב לוֹמַר בַּתַּחֲנוּנִים שֶׁאַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה לְאַחַר אֱלֹהַי נְצֹר וְכו': רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָדָם חוֹטֵא וּמַקְרִיב קָרְבָּן וְאֵין מַקְרִיבִים מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וְכו'.

ה אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לוֹמַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת דֶּרֶךְ תְּפִלָּה וּבַקָּשַׁת רַחֲמִים, דְּדָבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה הֵם; אֲבָל אִם בָּא לְאָמְרָם דֶּרֶךְ (ה) קְרִיאָה בְּעָלְמָא, אוֹמְרָם. הגה: וְכֵן אֵין לְיָחִיד לוֹמַר סְלִיחוֹת אוֹ (ו) וַיַּעֲבֹר (מַהֲרִי''ל בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ).

באר היטב (ה) קריאה. בניגון ובטעמים. כשאומר ויקרא בשם ה' יש להפסיק מעט בין שם לה'. אין לומר האדרת והאמונה בצבור כ''א ביה''כ. אין לומר קודם חצות לילה שום סליחה ולא י''ג מדות בשום פנים לעולם חוץ מביה''כ. אחרונים עיין מ''א: (ו) ויעבור. כ' הב''ח זה אינו אלא משום ויעבור אבל סליחות ותחנונים בלא ויעבור אין איסור בדבר אבל הט''ז כתב דאפי' סליחות בלא ויעבור אסור משום שמזכיר בסליחות וזכור לנו היום ברית שלש עשרה וכן בהרבה סליחות שימצא י''ג מדות אותם אין לאומר' אפי' בלא ויעבור אבל אותם סליחות שאין נזכר בהם י''ג מדות ודאי יכול לאומרם ע''כ:

ו הַמִּתְעַנֶּה (ז) וּמְפַרְסֵם עַצְמוֹ לַאֲחֵרִים לְהִשְׁתַּבֵּחַ שֶׁהוּא מִתְעַנֶּה, הוּא נֶעֱנָשׁ עַל כָּךְ.

באר היטב (ז) ומפרסם. ואפי' אם שואלין אותו אם הוא מתענה יאמר שאינו מתענה אבל אם מפצירין בו לאכול ואינו יכול להתנצל בלא''ה יאמר שהוא מתענה ט''ז ומ''א ע''ש. ואם מתענה מפני תשובה יפרסם כדי שילמדו ממנו לשוב. הלק''ט סימן קמ''ב:

סימן תקסו - דין תענית צבור
וּבוֹ ח' סְעִיפִים
א בְּתַעֲנִית צִבּוּר אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא, וְחוֹתֵם: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה לְעַמּוֹ (א) יִשְׂרָאֵל בְּעֵת צָרָה וְאִם שָׁכַח עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קי''ט (סָעִיף ד'); וְקוֹרִים וַיְחַל בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה, בֵּין שֶׁחָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בֵּין שֶׁחָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים. הגה: וּמַפְטִירִין בְּמִנְחָה, דִּרְשׁוּ, וּבְשַׁחֲרִית אֵין מַפְטִירִין, חוּץ מִבְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְקוֹרִים אֲפִלּוּ כְּשֶׁחָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת (מַהֲרִי''ל). וְאִם מִתְעַנִּים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, קוֹרִים שַׁחֲרִית פָּרָשָׁה רְֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּמִנְחָה בְּשֶׁל תַּעֲנִית (ר''ן ספ''ק דְּתַעֲנִית וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).

באר היטב (א) ישראל. כתב הט''ז בסידורים שלנו יש חסרון הני ב' תיבות לעמו ישראל אבל נוסחת הרמב''ם בפ''ב מתפלה העונה בעת צרה וכ''ה במשנה פ''ב דתענית:

ב כְּשֶׁהַצִּבּוּר גּוֹזְרִים תַּעֲנִית עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶם, וְכֵן בְּתַעֲנִיּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁאַחַר הַפֶּסַח וְאַחַר הֶחָג, שֶׁנּוֹהֲגִים בְּאַשְׁכְּנַז לְהִתְעַנּוֹת הַצִּבּוּר, נָהֲגוּ הָרִאשׁוֹנִים לוֹמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא, וְלִקְרוֹת וַיְחַל. הגה: מִיהוּ אִם קָבְעוּ הַתַּעֲנִית בְּב' וְה' אֵין דּוֹחִים פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ בְּשַׁחֲרִית, אֶלָּא קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית בַּפָּרָשָׁה וְלָעֶרֶב קוֹרִין וַיְחַל, בִּלְבַד (ב) בה''ב שֶׁמִּתְעַנִּין אַחַר הַפֶּסַח וְסֻכּוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וַיְחַל וְהָכֵי נָהוּג. וְיֵשׁ שֶׁתָּמְהוּ עֲלֵיהֶם וְהִקְשׁוּ עֲלֵיהֶם, וְהָרֹא''שׁ יִשֵּׁב קֻשְׁיָתָם; הִילְכָּךְ לְמִנְהַג הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹמְעִין; וּמִיהוּ הֵיכָא שֶׁגּוֹזְרִים תַּעֲנִית שֶׁלֹּא לְשׁוּם צֹרֶךְ, אֶלָּא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, יֵשׁ נוֹהֲגִים לְדוּנוֹ כְּתַעֲנִית צִבּוּר לְעִנְיַן עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא וּקְרִיאַת וַיְחַל, וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְדוּנוֹ (ג) כְּתַעֲנִית יָחִיד שֶׁאַף שְׁלִיחַ צִבּוּר אֵינוֹ אוֹמֵר עֲנֵנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְאֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה.

באר היטב (ב) בה''ב. לפי שתעניתים אלו קבעו כל ישראל בכל הארצות ומיעוט הם אותן שאינם מתענים משא''כ בשאר גזירות תענית על מדינה מיוחדת אז אין דוחין פרשת שבוע מכח ויחל. ונ''ל דהתענית שגזרו מנהיגי שלש הארצות בצירוף הגאונים להתענות בכל כ' סיון יש לקרות ויחל אפי' כשחל ביום ב' או ה' שתענית זה הוא קבוע יותר מבה''ב דאחר פסח וסוכות. ט''ז וכ''כ ל''ח: (ג) כתענית יחיד. וערב ר''ח נהגו שקורין ויחל במנחה ולא בשחרית וזהו כדי לפשר בין הדיעות קורין במנחה דוקא דאז מרבים קצת בסליחות ועיין ט''ז ומ''א:

ג אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר עֲנֵנוּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (ד) עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּעִיר עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין, כֵּיוָן שֶׁאֵין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין, לֹא.

באר היטב (ד) עשרה. נ''ל דאם יש בהם אחד שאינו משלים לא יאמרו עננו. מ''א. ומ''מ יאמר אותו בש''ת כיון שהוא תענית ציבור ועסי' תי''ז:

ד נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת סְלִיחוֹת בְּבִרְכַּת (ה) סְלַח לָנוּ; וְיֵשׁ שֶׁאֵין נוֹהֲגִים לוֹמַר סְלִיחוֹת עַד אַחַר סִיּוּם י''ח בְּרָכוֹת, וְכֵן הִנְהִיגוּ הַקַּדְמוֹנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוּא הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן.

באר היטב (ה) סלח. אם שכח לומר עד שגמר ברכת סלח יאמר הסליחות אחר תפלת י''ח מ''א. ויכולים לומר הסליחות אפי' אין עשרה שמתענים ועסי' תצ''ב מש''ש. ודוקא סליחות ווידוים אבל למען אמיתך ועננו וא''מ אין לומר אלא לאחר התפלה. אחרונים:

ה בְּתַעֲנִית צִבּוּר, שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֶּה (ו) לֹא יִתְפַּלֵּל.

באר היטב (ו) לא יתפלל. נ''ל דאם אירע שעבר לפני התיבה יאמר בש''ת עננו ביום צום התענית הזה וה''ה אם אין ש''ץ אחר מוטב שיתפלל מי שאינו מתענה משיבטלו לשמוע קדיש וקדושה. מ''א:

ו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין עוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּתַעֲנִית צִבּוּר מִי שֶׁלֹּא (ז) הִתְעַנָּה; וְאִם הַכֹּהֵן אֵינוֹ מִתְעַנֶּה, (ח) יֵצֵא הַכֹּהֵן מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְעוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה יִשְׂרָאֵל הַמִּתְעַנֶּה.

באר היטב (ז) התענה. נ''ל דבשחרית מותר לעלות אע''פ שדוחין פרשת השבוע וקורין ויחל. מ''מ עכ''פ קורין בתור' בלא התענית אא''כ התענית באמצע השבוע. וכתב הב''ח דאם קראוהו לעלות אפי' במנחה יעלה דליכא איסורא בזה אלא מנהגא בעלמא. אבל הט''ז כתב דאפי' אם אין שם מי שיוכל לברך או שאין כאן אחר אפ''ה לא יקרא מי שאינו מתענה ואפי' קראוהו כבר לא יעלה דהוי ברכה לבטלה ע''ש. וכ''כ הב''י סי' קל''ה ע''ש והמ''א כתב דליכא איסור אם עולה ע''ש. ובספר בני חייא פסק דלא מבעיא אם קראוהו דיעלה אלא אפי' לכתחל' יכולים לקרותו ועיין בתשו' אמונ' שמואל סי' מ''ו וע' לעיל סי' קל''ה. ודע דמחלוק' זה שייך נמי בבן א''י שבא לח''ל אם יכול לעלות בתור' בי''ט שני של גליות ועיין בדבר שמואל סי' שכ''ד ובהלק''ט: (ח) יצא. כדי שלא יאמרו שהוא פגום ומ''מ אם הוא בבה''כ אין לחוש דליכא פגם שהכל יודעים שיש בני אדם שאין רגילין להתענות ב''י סי' קל''ה. ואם יש כהן אחר בבית הכנסת פשיטא שיכנס לבה''כ וישמע קדיש ואם חושש שיקראוהו לעלות יאמר לחזן שלא יקראוהו. מ''א:

ז בְּתַעֲנִית צִבּוּר יַעַמְדוּ שְׁנַיִם אֵצֶל שְׁלִיחַ צִבּוּר, (ט) מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, שֶׁיֹּאמְרוּ עִמּוֹ סְלִיחוֹת.

באר היטב (ט) מזה. ועכשיו שכולן אומרים סליחות עם הש''ץ אין צריך להעמיד אצלו. מ''א ע''ש:

ח כָּל תַּעֲנִית צִבּוּר יֵשׁ בּוֹ נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם בְּמִנְחָה, חוּץ מִבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: וּבַגְּלִילוֹת הָאֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם רַק בְּמוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב, וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם (מָרְדְּכַי דְּתַעֲנִית וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א).

סימן תקסז - טעימה ורחיצת הפה שמתר בתענית
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית יוּכַל (א) לִטְעֹם כְּדֵי (ב) רְבִיעִית, וּבִלְבַד שֶׁיִּפְלֹט; וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְתִשְׁעָה בְּאָב, אָסוּר. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין בְּכָל תַּעֲנִית צִבּוּר, וְהָכֵי נוֹהֲגִין (תּוֹסָפוֹת וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א וְת''ה סִימָן קנ''ח).

באר היטב (א) לטעום. אם יש בו מלח או תבלין. רש''י: (ב) רביעית. היינו ביצה ומחצה. ב''י:

ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּירוּ רְבִיעִית בְּפַעַם אַחַת, אֶלָּא (ג) מְעַט מְעַט; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּפַעַם אַחַת יָכוֹל לִטְעֹם עַד כְּדֵי (ד) רְבִיעִית, אִם יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִבְלַע כְּלוּם.

באר היטב (ג) מעט. וכל היום כולו מצטרף לרביעית ויותר מכאן אסור עסי' תרי''ב. מ''א: (ד) רביעית. ומותר לטעום כמה פעמים כל פעם רביעית. רשב''א מ''א:

ג מִי (ה) שֶׁדַּרְכּוֹ לִרְחֹץ פִּיו בְּשַׁחֲרִית בְּתַעֲנִית צִבּוּר, לֹא כָּשֵׁר (ו) לְמֵעֲבַד הָכֵי; אֲבָל בְּתַעֲנִית יָחִיד שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁפּוֹלֵט; (ז) וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בַּמַּיִם שֶׁרוֹחֵץ יוֹתֵר מֵרְבִיעִית. הגה: וּמֻתָּר לִלְעֹס עֲצֵי (ח) קִנָּמוֹן וּשְׁאָר בְּשָׂמִים וְעֵץ מָתוֹק, לְלַחְלֵחַ גְּרוֹנוֹ לִפְלֹט, מִלְּבַד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּאָסוּר (מָרְדְּכַי דְּתַעֲנִית וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א).

באר היטב (ה) שדרכו. מהרי''ל היה נוהג לרחוץ לעולם אך היה כופף צווארו שלא יזובו המים לגרון חוץ מיה''כ דאסור: (ו) למעבד. ודוקא ביותר מרביעית. מ''א ע''ש: (ז) ואפי'. ודוקא מים וכן חומץ אבל שאר משקין אסור ביותר מרביעית מ''א ע''ש. עיין דב''ש סימן צ''ז להתיר ליקח תרופה מרה בתענית: (ח) קנמון. ומ''א אוסר בכל ת''צ בכל בשמים זולת פלפלין ע''ש. כתב האגודה בפ''ח דיומא מותר לבלוע הרוק ביה''כ וב''ח בסימן תרי''ב אוסר. ולי נראה דמותר ברוק כיון שאין כוונתו כלל לאכילה מ''א וכ''כ בספר חסידים. השכנה''ג אוסר שתיית הטוטין בין בי''ט בין בתענית אבל בתשו' דרכי נועם סימן ט' כתב להתיר בשניהם אלא דבט''ב ראוי למנוע מלשתותו ובשאר תענית ראוי ליזהר מלשתותו בחוץ בשוקים וברחובות ע''ש ועיין סימן תקי''ד סעיף קטן א' ובסימן תקנ''א סעיף קטן ל''ט מש''ש. אם נפל דיו בספר יכול ללחוך אותו בלשונו בתענית ס''ח:

סימן תקסח - דיני נדרי תענית
וּבוֹ י''ב סְעִיפִים
א נָדַר לְהִתְעַנּוֹת יוֹם זֶה (א) וְשָׁכַח וְאָכַל, מַשְׁלִים תַּעֲנִיתוֹ; וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה תַּעֲנִית חֲלוֹם, אוֹ שֶׁהָיָה תַּעֲנִית צִבּוּר, אוֹ שֶׁהָיָה יוֹם יָדוּעַ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו אוֹ רַבּוֹ; אֲבָל אִם נָדַר לְהִתְעַנּוֹת יוֹם א' אוֹ שְׁנֵי יָמִים, וּכְשֶׁהִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת שָׁכַח וְאָכַל (ב) כַּזַּיִת, אִבֵּד תַּעֲנִיתוֹ וְחַיָּב לָצוּם (ג) יוֹם אַחֵר וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִלּוּ בְּנָדַר לְהִתְעַנּוֹת יוֹם זֶה דְּחַיָּב לְהַשְׁלִים, מִכָּל מָקוֹם (ד) מַחְמִירִין לְהִתְעַנּוֹת יוֹם אַחֵר (ת''ה סִימָן קנ''ו).

באר היטב (א) ושכח. ואפי' הזיד ואכל הרבה לא יאכל יותר. ב''ח מ''א: (ב) כזית. נראה לי דוקא שאכל בפעם אחד אבל אם שהה בנתים והמתין יותר מאכילת פרס אין מצטרפין ובשתיה שיעורו מלא לוגמיו כמו ביה''כ עסי' תרי''ב: (ג) יום אחר. ואם קבל להתענות שני ימים רצופים ושכח ואכל בלילה מתענה שני ימים אחרים. כל בו ב''י סימן תקע''ב: (ד) מחמירין. הטעם כיון די''א דאפי' ביום זה רשאי ללוות תענית ולפרוע ולכן כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר לכך מחמירין כשני הדיעות דחייב לצום כל אותו יום וגם יום אחר אבל בתענית הקבוע שאסור לאכול א''צ להתענות יום אחר אם לא שכוונתו לכפרה על עונו ושגגתו. ת''ה מ''א:

ב הַנּוֹדֵר לָצוּם עֲשָׂרָה יָמִים בְּאֵיזֶה יוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְהָיָה מִתְעַנֶּה בְּיוֹם אֶחָד מֵהֶם וְהֻצְרַךְ לִדְבַר (ה) מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד אָדָם גָּדוֹל אוֹ שֶׁמִּצְטַעֵר (טוּר), הֲרֵי זֶה לוֹוֶה וּפוֹרֵעַ יוֹם אַחֵר, שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע (ו) הַיָּמִים בִּתְחִלַּת הַנֶּדֶר; אֲבָל אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו קֹדֶם לָכֵן לְהִתְעַנּוֹת יוֹם אֶחָד, אֶלָּא בְּמִנְחָה קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, מִקְרֵי תַּעֲנִית זֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִלְווֹתוֹ. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן יוֹם זֶה מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר בִּתְחִלַּת נִדְרוֹ: אֶתְעַנֶּה יוֹם פְּלוֹנִי, אוֹ אֶתְעַנֶּה (ז) ב' וְה' כָּל הַשָּׁנָה, אוֹ כְּדוֹמֶה לָזֶה (ת''ה סִימָן ער''ה וְכָל בּוֹ); וְכֵן אִם הָיָה תַּעֲנִית חֲלוֹם, אֵינוֹ יָכוֹל לִלְווֹתוֹ. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִלְווֹת וְלִפְרֹעַ תַּעֲנִית צִבּוּר (ת''ה סִימָן קנ''ו וְכָל בּוֹ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם); מִיהוּ תַּעֲנִית שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁנּוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת אַחַר פֶּסַח וְסֻכּוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, וְאֵרַע בְּרִית מִילָה, (ח) מִצְוָה לֶאֱכֹל וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה, כִּי לֹא נָהֲגוּ לְהִתְעַנּוֹת בִּכְהַאי גַּוְנָא; וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכְלִים שָׁם, אֲבָל אִם שׁוֹלְחִים לוֹ לְבֵיתוֹ, אֵין לוֹ לֶאֱכֹל. וְאִם קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית (ט) בְּמִנְחָה, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א). יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם מִצְטַעֵר הַרְבֵּה בְּתַעֲנִיתוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתוֹ (י) בְּמָמוֹן, וְהוּא הַדִּין בְּאֹנֶס אַחֵר (הָרֹא''שׁ בְּשֵׁם הָרַאֲבַ''ד וְר' יְרוּחָם ני''ח ח''א); וְנִרְאֶה דַּוְקָא בְּקִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, אֲבָל אִם קִבְּלוֹ דֶּרֶךְ נֶדֶר, צָרִיךְ לְקַיֵּם נִדְרוֹ.

באר היטב (ה) מצוה. כגון לסעודת מצוה אע''ג דלא שייך בגוה. מ א ע ש. ועיין חות יאיר סימן ע. (ו) ה מ ם. ואעפ י שקבלו במנחה מותר. ב''י: (ז) שני. ק''ל דכאן אמר דבזה אין יכול ללוות אפי' במצטער דהוי ביום זה ולעיל סימן תקנ''ב סי''א באם חל עט''ב אז ילוה ופורע. ובאמת יש מחלוקת בין הפוסקים אי אמרי' גם ביום זה לוה ופורע. וצ''ל דההיא דלעיל סי' תקנ''ב לאו הלכתא היא אלא דוקא שמתענה עד שיעור גדול מהיום ואחר כך לוה ופורע כמש''ל גם כאן מועיל אם מתענים מקצת היום ואח''כ לוה ופורע אפי' ביום זה. ט''ז: הא דב' וה' מיקרי יום זה ולא מהני ביה הלואה היינו דוקא שרוצה להתענות ביום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קיבל עליו דוקא יום ב' וה' דהם יומי דרחמי אבל אם רוצה ללוות מיום ב' זה על יום ב' אחר או על ה' אחר דהיינו אחר שישלימו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי למעבד כן ט''ז. והא דאמרינן דב' וה' הוי כיום זה דוקא אם נדר להתענות בה''ב בשנה זו. אבל אם לא אמר בשנה זו לא מיקרי יום זה. מ''א ע''ש: (ח) מצוה. נ''ל דאם יודע לפני ר''ה שיאכל בין ר''ה לי''כ על ברית מילה מחויב להתענות עוד יום אחד לפני ר''ה דהא מה''ט מתענין ד' ימים לפני ר''ה נגד ד' ימים שאוכלין וכ''ש אם אירע מילה בד' ימים שלפני ר''ה שמתענין יום א' נגדו מיהו נ''ל אם ר''ה הוא ביום ה' דליכא אלא ד' ימים לפני ר''ה אין צריך להתענות יום אחד קודם שבת דמעיקרא לא קיבלו עלייהו אלא להתענות בימי הסליחות ולא בימים האחרים. ופשוט דכשחל פדיון הבן או שאר סעודות מצוה בבה''ב או ביו''ד ימים ג''כ מצוה לאכול. אבל בשאר תענית שגוזרים הצבור אסור לאכול אפי' בסעודת מצוה. ואם חל פדיון הבן בתענית ציבור נוהגים לפדות הבן ביום התענית ולעשות הסעודה בלילה ש''ך בי''ד סימן ש''ה ס''ק י''ב וכתב המ''א אם חל יום ל''א בשבת וביום א' הוא תענית עשרת ימי תשובה מאחר דהוי מצוה שלא בזמנו ויוכל לדחותו יותר לא מיקרי סעודת מצוה ויעשה הסעודה בלילה אבל בזמנה מותר לאכול כמ''ש. וצ''ע כשמתענין כ' סיון אם מותר לאכול על סעודת מצוה מיהו פעם אחד חל בערב שבת והיה מילה וציוה הרב לאכול מפני שלא ימצאו אנשים שילכו בלילה. ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעוד' אינו תענית כלל ומותר אחר כך לאכול ולשתות אפי' בביתו מיהו קודם הסעוד' נראה לי דאסור לאכול בביתו ומיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד די''ט שלהם הוא מ''א וע' סי' תקנ''ט סעיף קטן ט''ו מש''ש ע' מ''א: (ט) במנחה. ע' מגן אברהם: (י) בממון. ושיעורו ליתן י''ב פשיטים שהם מטבע ווינ''ר לבוש. והעשיר יתן לפי עשרו. מגן אברהם:

ג מִי שֶׁנָּדַר לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ תַּעֲנִיּוֹת, יָכוֹל (יא) לִדְחוֹתָם עַד יְמוֹת הַחֹרֶף וְיָכוֹל לִלְווֹת יוֹם אָרֹךְ וּלְשַׁלֵּם יוֹם קָצָר, דְּכָל אֶחָד מִקְרֵי יוֹם (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ס' וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי).

באר היטב (יא) לדחותם. ודוקא לזמן מועט דחיישינן שמא ימות. מ''א ע''ש:

ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁשְּׁנֵי יָמִים וּשְׁנֵי לֵילוֹת רְצוּפִים, יֵשׁ לְהַשְׁווֹתָם (יב) לְאַרְבָּעִים תַּעֲנִיּוֹת שֶׁאֵינָם רְצוּפִים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְאָדָם חַלָּשׁ סַגֵּי לוֹ בְּב' יָמִים רְצוּפִים; אֲבָל אָדָם בָּרִיא, שְׁלֹשָׁה יָמִים (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים בְּשֵׁם מַהֲרִ''י ברי''ן). וְנִרְאֶה לִי דְּכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לָצוּם מ' יָמִים שֶׁאֵינָן רְצוּפִים, מִכֹּחַ (יג) תְּשׁוּבָה כְּדֵי לְהִצְטַעֵר, וְאָז מַשְׁוִּינָן הַאי צַעַר לְהַאי צַעַר, וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֶמְרוּ דִּינִים אֵלּוּ בְּדִבְרֵי הָאַחֲרוֹנִים זַ''ל; אֲבָל מִי שֶׁנָּדַר לָצוּם מ' יוֹם, צָרִיךְ לְקַיֵּם מַה שֶּׁנָּדַר, דְּלֹא גָּרַע מִיּוֹם זֶה דְּאֵינוֹ לוֹוֶה וּפוֹרֵעַ; וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר אֲפִלּוּ יוֹם זֶה לוֹוֶה וּפוֹרֵעַ, הֲכָא מוֹדֶה דְּצָרִיךְ לְקַיֵּם נִדְרוֹ, כָּל שֶׁכֵּן מ' יוֹם שֶׁלִּפְנֵי (יד) יוֹם כִּפּוּר, שֶׁמִּתְעַנִּים לְזֵכֶר עֲלִיַּת מֹשֶׁה בָּהָר, שֶׁמִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו, שֶׁאֵין לָהֶם תַּשְׁלוּמִין בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָה יָמִים רְצוּפִים.

באר היטב (יב) לארבעים. המתענים ג' ימים וג' לילות נוהגי' להתענות עוד ב' שעות בליל ד' שיהיה ע''ד שעות סי' לדבר שובה ישראל ע''ד ה' אלהיך והאוכלים בתחלת הלילה לא הפסידו שהוא כמנין חסד מט''מ. והמתענה שני ימים יתענה שעה אחת בלילה ויפסיק גם כן שעה אחת מבעוד יום דהוי כמו כ''ז תעניתים דיום ראשון הוי תענית א' ואחר כך עולה כל שעה ליום א'. ושעה לאו דוקא דמקצת השעה ככולה. מ''א: (יג) תשובה. ומכל מקום טוב יותר שיצום מפוזרים שבכל עת יהיה לבו נכנע ויהיה חטאיו נגדו תמיד. מ''א: (יד) י''כ. ויתחיל להתענות אחר ט''ו באב ולא יתענה בשבת ור''ח. ע''ה מ''א:

ה הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּיוֹם טוֹב, אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אוֹ בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים, אוֹ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים צָרִיךְ (טו) לְמֵיתַב תַּעֲנִיתָא לְתַעֲנִיתֵיהּ, כְּדִין הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם בְּשַׁבָּת וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רפ''ח סָעִיף ד'.

באר היטב (טו) למיתב. והמתענה בראש חודש ניסן או בר''ח אב תעני' חלום א''צ למיתב תעני' לתעניתו דהא י''א דמצוה להתענו' כמ''ש סי' תק''פ מ''א וכ''כ בסימן תי''ח ע''ש:

ו אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל לֵיאָסֵר בִּמְלָאכָה וּלְהַפְסִיק מִבְּעוֹד יוֹם, אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד; הִלְכָּךְ יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, לֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא תַּעֲנִית צִבּוּר קִבֵּל עָלָיו, וּמֻתָּר בְּכֻלָּן; וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לוֹמַר בִּשְׁעַת קַבָּלַת תַּעֲנִית: הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית יָחִיד לְפָנֶיךָ מָחָר.

ז כְּשֶׁאֵרַע יוֹם שֶׁמֵּת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ (טז) בַּאֲדָר, וְהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת, יִתְעַנֶּה בַּאֲדָר ב'. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיִתְעַנֶּה בָּרִאשׁוֹן (מַהֲרִי''ל וּמַהֲרִ''י מִינְץ), אִם לֹא שֶׁמֵּת בִּשְׁנַת הָעִבּוּר בַּאֲדָר שֵׁנִי דְּאָז נוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת בַּשֵּׁנִי (ת''ה סִימָן רצ''ד); וְכֵן הַמִּנְהָג לְהִתְעַנּוֹת בָּרִאשׁוֹן, מִיהוּ יֵשׁ מַחְמִירִין לְהִתְעַנּוֹת (יז) בִּשְׁנֵיהֶם (פִּסְקֵי מַהֲרִ''י בְּשֵׁם מַהֲרִ''י מוּלִין).

באר היטב (טז) באדר. מי שמת אביו ביום ראשון דר''ח כסליו ולשנה הבאה חשוון חסר ור''ח כסליו אינו אלא יום א' צ''ע מתי יתענה אם בכ''ט לחשוון שהוא יום א' לפני ר''ח כסליו דהא לעולם יום שני עיקר שמונים למועדות משני או נימא דעכ''פ הוי שם ר''ח עליו ונראה לי דאם שנה ראשונה היא חסר' יקבע בכ''ט לחשון דיום למ''ד הוא נמנה לחדש העבר אבל כששנה ראשונ' היא גם כן מלאה אם כן צריך לקבוע היום בר''ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר''ח דה''ל כמו נדר דאזלינן אחר ל' בני אדם. וע' ט''ז ס''ק ד'. וע' סי' נ''ה ס''י. ואם מת ביום ראשון דר''ח אדר יתענה לשנה הבאה ביום ראשון דר''ח אדר ראשון ולא בכ''ט בו דלעולם אדר ראשון עומד תחת אדר שני. מ''א: (יז) בשניהם. ע' בי''ד סי' ת''ב בש''ך ובט''ז. ובכה''ג בשם הר''ש הלוי סי''ו כ' דיש להתענו' בראשון. ובס''ח סי' תשי''ב כ' א' מת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט ובאדר ע''ש. וכתב המ''א ולכ''ע האבלים א''צ ליתן לו קדיש אלא פעם א' וכיוצא בזה כ' המט''מ בשם רש''ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול לומר קדיש:

ח אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת אֶלָּא בְּיוֹם מִיתַת אָבִיו, וְלֹא בְּיוֹם (יח) קְבוּרָה.

באר היטב (יח) קבורה. וכן האבילות לענין יב''ח נמי מתחיל מיום המית' דהיינו באם נמשכ' הקבורה איזה ימים מן יום המיתה או מי שלא שמע שמת לו מת עד זמן הרבה מן המיתה א''צ להתאבל אלא עד תשלום השנה מיום המיתה ע' ט''ז:

ט אִם אֵרַע יוֹם מִיתַת אָבִיו בְּשַׁבָּת אוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, יִדְחֶה לְמָחָר. הגה: וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא אֵין מִתְעַנִּין כְּלָל; וְכֵן בִּשְׁאָר יָמִים שֶׁאֵין בָּהֶם (יט) תַּחֲנוּן.

באר היטב (יט) תחנון. וה''ה אם אירע לו ברית מילה של בנו ביום ההוא די''ט שלו הוא דלא יתענה ואם רוצה להתענו' אין צריך להשלים ט''ז ע''ש. טוב להתענו' יום שמת בו רבו המובהק כי חייב בכבודו יותר מאביו. של''ה:

י הַנּוֹדֵר לֵילֵךְ עַל קִבְרֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְנִתְעַכֵּב יָמִים רַבִּים וְאַחַר כָּךְ אֵרַע שֶׁהִשְׂכִּירוּהוּ לָלֶכֶת שָׁם, דַּי (כ) בַּהֲלִיכָה זוֹ.

באר היטב (כ) בהליכה. ואם נדר להוציא י' זהובים להליכה זו ואח''כ השכירוהו ללכת שם לא יצא י''ח. מהרי''ל מ''א:

יא הַנּוֹדֵר לָצוּם סְכוּם יָמִים רְצוּפִים וְאֵרַע בָּהֶם תַּעֲנִית חוֹבָה, (כא) עוֹלִין לוֹ.

באר היטב (כא) עולין. כתב המ''א מי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה ואירע בהם יום שמת בו אביו או אמו בין ר''ה לי''כ א''צ להתענות ה' ימים לפני ר''ה מידי דהוה אצום גדליה וי''כ שהם חובה ועולין לו ואם יום שמת אביו הוא לפני ראש השנה בימי הסליחות צריך להתענות ד' ימים חוץ מיום ההוא דהא לא קבע אלו דוקא ואם חל ביום ראשון של סליחות או בער''ה א''צ להתענות נגדו יום אחר דימים אלו קבועים לעולם אך בזה צ''ע אם חל ר''ה ביום ה' דליכא אלא ד' ימים וחל יום המיתה ביום ב' אם נאמר שצריך להשלים יום אחר בשבוע שלפני זה או לא ונ''ל דא''צ להתענות. וה''ה אם גזרו קהל תענית באותו שבוע עולה לו וא''צ להתענות יום אחר נגדו. קהל שגזרו להתענות ב' וה' כל ימות הקיץ וחלקו הקהלה לד' חלקים שבכל ב' או ה' יתענה חלק רביעי ואירע י''ז בתמוז להיות בה' או שאירע תענית בה''ב שאחר הפסח שבלא''ה מתענים צ''ע אם צריכים אותם שהי' היום בהם להתענות יום ב' שאחריו או נימא מזלייהו גרם ונראה לי כיון דצריכים להתענות לשם תשובה צריכים להתענות יום אחר. ואפי' מי שרגיל להתענות ערב ר''ח ואירע ביום ב' אין עולה לו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל מי שרגיל להתענות בה''ב בלאו הכי פשיטא דעולה לו. מ''א ע''ש:

יב כָּל הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית, בֵּין שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל צָרָתוֹ אוֹ עַל חֲלוֹמוֹ בֵּין שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עִם הַצִּבּוּר עַל צָרָתָם, הֲרֵי זֶה לֹא יִנְהַג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ וְלֹא יִהְיֶה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, אֶלָּא (כב) דּוֹאֵג וְאוֹנֵן כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי (אֵיכָה ג, לט).

באר היטב (כב) דואג. וישמור עצמו מן הכעס ואם יש לו מו''מ יעשה באמונה ובנחת ביותר ולא יאכל בלילה קודם התענית יותר מהרגל שלו. חסד לאברהם:

סימן תקסט - דין נודר בעת צרה
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א יָחִיד הַמִּתְעַנֶּה עַל כָּל צָרָה, וְעָבְרָה, אוֹ עַל חוֹלֶה, וְנִתְרַפֵּא אוֹ מֵת, צָרִיךְ (א) לְהַשְׁלִים כָּל הַתַּעֲנִיּוֹת שֶׁקִּבֵּל עָלָיו; אֲבָל צִבּוּר שֶׁמִּתְעַנִּין עַל שׁוּם דָּבָר, (ב) וְנַעֲנִין קֹדֶם חֲצוֹת, לֹא יַשְׁלִימוּ; וְאִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְרֹב צִבּוּר רוֹצִים לְהַשְׁלִים, אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לְהַפְרִישׁ עַצְמוֹ מֵהֶם.

באר היטב (א) להשלים. טעם חילוק בין ציבור ליחיד דציבור כי גזרו תענית לבן מתנה עליהם בכך אבל יחיד דברים שבלבו אינם דברים: (ב) ונענו. משמע דוקא שנענו אז א''צ להשלים שצריכים להודות בנפש שביעה וכרס מליאה אבל כשמת צריכין להשלים כיחיד. אבל לבוש ומ''א דעתם דאף כשמת אין הציבור צריכים להשלים:

ב יָחִיד שֶׁמִּתְעַנֶּה עַל צָרָה וְנוֹדַע שֶׁקֹּדֶם קַבָּלַת הַתַּעֲנִית כְּבָר עָבְרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים. הגה: וְה''ה לְצִבּוּר שֶׁשָּׁמְעוּ אַחַר (ג) חֲצוֹת שֶׁקִּבְּלוּ הַתַּעֲנִית בְּטָעוּת, אֵינוֹ צָרִיךְ (ד) לְהַשְׁלִים (תה''ד סי' ר''פ).

באר היטב (ג) חצות. ר''ל אפי' אחר חצות וכ''ש קודם חצות: (ד) להשלים. ובזה אין שייך לת''ח ורוב ציבור להחמיר אם לא שכבר העריב היום ביותר ועיין עטרת זקנים:

סימן תקע - דין חנכה ופורים וימים שאין אומרים בהם תחנה שנפגשו בתוך ימי נדרי תענית,
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם קִבְּלוֹ בִּלְשׁוֹן (א) קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה; וְאִם קִבְּלוֹ בְּלָשׁוֹן (ב) הֲרֵי עָלַי, שֶׁהוּא לְשׁוֹן נֶדֶר, (ג) צָרִיךְ הַתָּרַת חָכָם, וְיִפְתַּח בַּחֲרָטָה שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אִלּוּ שַׂמְתָּ אֶל לִבְּךָ שֶׁיֶּאֶרְעוּ בָּהֶם אֵלּוּ הַיָּמִים לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וּמַתִּיר לוֹ. וּלְהָרַמְבָּ''ם, מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר וּפָגְעוּ בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טובים אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ, חַיָּב לָצוּם בָּהֶם אִם לֹא יַתִּירוּ לוֹ; אֲבָל אִם פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה וּפוּרִים, נִדְרוֹ בָּטֵל וְלֹא יָצוּם בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִדִּבְרֵיהֶם וּצְרִיכִים חִזּוּק. הגה: וְהַמִּנְהָג כִּסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה. מִי שֶׁנָּדַר לְהִתְעַנּוֹת סָךְ יָמִים וְאָמַר: חוּץ מִיָּמִים טוֹבִים, אֵין חֲנֻכָּה (ד) וּפוּרִים בַּכְּלָל; וְאִם אָמַר שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה עֲלֵיהֶם, הוֹלְכִים אַחֲרָיו (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תרצ''ט); אֲבָל (ה) עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּכְּלָל, וְהָכֵי (ו) נָהוּג וּדְלֹא כְּמוֹ שֶׁפָּסַק בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רט''ו (סָעִיף ב').

באר היטב (א) קבלת. דהיינו שקבלו במנחה עיין סימן תקס''ב ותקס''ג. מי שנדר להתענות ד' ימים רצופים וחלם בתוכ' חלום בשבת והוצרך למיתב תענית לתעניתו נסתפק בהלק''ט ח''ב סימן רנ''א אם עולה לו מן המנין ועמש''ל בסימן רפ''ח. ועיין סימן תקס''ח סעיף קטן כ''א מש''ש: (ב) הרי. פירוש שאומר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם אבל אם אומר הריני נודר להתענות יום א' לא מיקרי נדר ולכן נהגו שמי שאומר הריני נודר להתענות ב' וה' כל ימות השנה אין צריך להתענות בר''ח וא''צ התרה מ''א וע' ביו''ד סימן רט''ו: (ג) צריך. ואם לא התירו צריך להתענות לכ''ע ונ''ל דצריך למיתב תענית לתעניתו כמ''ש בסי' תקס''ח ס''ה. מ''א: (ד) ופורים. שאין אלו הימים נקראין י''ט. וה''ה ר''ח. אבל חול המועד מיקרי י''ט. מ''א: (ה) עי''כ. דנקר' י''ט. מט''מ ומהרי''ל: (ו) נהוג. קאי אמש''ל דהמנהג כסבר' ראשונה:

ב הַנּוֹדֵר לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, דִּינָם שָׁוֶה לְנוֹדֵר לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם יָמִים הַלָּלוּ; אִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, דִּינוֹ כִּמְקַבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, דִּינוֹ כִּמְקַבֵּל בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית.

ג אִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ יָמִים וְאֵרְעוּ בָּהֶם יָמִים הַלָּלוּ, הַשְּׁבוּעָה חָלָה עֲלֵיהֶם מִטַּעַם אִסוּר כּוֹלֵל; אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב, בְּפֵרוּשׁ, לֹא חָלָה עָלָיו שְׁבוּעָה דְּאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל דְּבַר מִצְוָה, אֶלָּא לוֹקֶה עַל שֶׁנִּשְׁבַּע לַשָּׁוְא, וְאוֹכֵל; וְאִם נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים, חָלָה שְׁבוּעָה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁאֵינָן אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן וְיֵשׁ לְהַתִּיר שְׁבוּעָתוֹ וְאֵינוֹ מִתְעַנֶּה. וְנִרְאֶה לִי דְּהוּא הַדִּין לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ (ז) וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן; אֶלָּא שֶׁמִּדִּבְרֵי הָרַמְבָּ''ם נִרְאֶה שֶׁהֵם שֶׁל תּוֹרָה.

באר היטב (ז) ועי''כ. ומ''א כ' דעי''כ ודאי מדאורייתא ע''ש וע' הלק''ט סימן כ''ו:

סימן תקעא - מי הם החוטאים לישב בתענית
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית, אִם יָכוֹל לִסְבֹּל הַתַּעֲנִית נִקְרָא קָדוֹשׁ; וְאִם לָאו, כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא וְחָזָק, נִקְרָא (א) חוֹטֵא.

באר היטב (א) חוטא. היינו באם שרוצה להתענות דרך פרישות אבל אם ידוע לו שחטא חייב להתענות אפילו ת''ח חייב להתענות ב''ח בשם ר''ת. ומיהו בהלכות י''כ כתב דת''ח שתורתו אומנתו א''צ לסגף עצמו כ''כ על העונות וילמוד יותר ממה שהי' רגיל. וכתבו ספרי המוסר דבאמצע אכילתו בעוד שהוא מתאוה לאכול ימשוך ידו ממנה וזה נחשב לו לסיגוף גדול. ודע שכל המעשים שאדם עושה ותורה שלומד בעודו רשע בעו''ה מוסיף כח בקליפות עד שחוזר בתשובה מוציא מהקליפה. מי שנופלין לו תפילין יתענה באותו יום ואם בשבת למחר. וברצועה א''צ. ואם נפלו התפילין עם הכיס יתן פרוטה לצדקה כנה''ג. כתב ס''ח סרכ''ג בתענית לא יאכל בהשכמה שורש שקורין לאקרי''ץ וכן בערב יה''כ ובת''ב דכשבולע הרוק בולע המתיקות. ובסס''ו לבנה לוקה צריך להתענות:

ב (ב) תַּלְמִיד חָכָם אֵינוֹ רַשַּׁאי לִישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן כְּשֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּים שֶׁלֹּא יִפְרֹשׁ עַצְמוֹ מֵהֶם; וּמְלַמְּדֵי (ג) תִּינוֹקוֹת דִּינָם כְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים.

באר היטב (ב) תלמיד חכם. נראה לי דמי שתורתו אומנותו נקרא תלמיד חכם לענין זה אף בזמן הזה. מגן אברהם: (ג) תינוקות. וכל העוסקים בצרכי רבים כגון שתדלני' דינן כמלמדים ס''ח עיין מ''א:

ג עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ עַכּוּ''ם, וְכֵן יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי עַכּוּ''ם אוֹ מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, אֵינָם רַשָּׁאִים לְהִתְעַנּוֹת, שֶׁלֹּא לְשַׁבֵּר כֹּחָם; אֶלָּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ תַּעֲנִיּוֹת לִכְשֶׁיִּנָּצְלוּ; וְכֵן אִם גָּזְרוּ גְּזֵרָה וְגָזְרוּ שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת עָלָיו, יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְהִתְעַנּוֹת כָּךְ וְכָךְ תַּעֲנִיּוֹת כְּשֶׁיַּעֲבֹר הַגְּזֵרָה.

סימן תקעב - באיזה ימים אין גוזרים תענית צבור
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בִּתְחִלָּה בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁלֹּא לְהַפְקִיעַ (פי' שֶׁלֹּא לְיַקֵר הַשַּׁעַר) שְׁעָרִים; וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם (א) שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְכָךְ.

באר היטב (א) שאין. כגון עיר שרובה עכו''ם. ואפשר במדינות אלו דלא שכיחי מפקיעי שערים מותר לגזור תענית ביום ה' וכן נוהגין. מ''א:

ב אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, אוֹ בַּחֲנֻכָּה וּפוּרִים, אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד; וְאִם הִתְחִילוּ לְהִתְעַנּוֹת עַל הַצָּרָה, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, וּפָגַע בָּהֶם יוֹם (אֶחָד) מֵאֵלּוּ, (ב) מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין הַיּוֹם בְּתַעֲנִית.

באר היטב (ב) מתענין. והאידנא נוהגין להפסיק ודוחין התענית ליום אחר. ב''ח ועיין בספר גבורת אנשים:

ג (ג) צִבּוּר שֶׁבִּקְּשׁוּ לִגְזֹר תַּעֲנִית שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וּפָגַע בַּתַּעֲנִית ט''וּ בִּשְׁבָט, הַתַּעֲנִית נִדְחֶה לְשַׁבָּת הַבָּאָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְזְרוּ תַּעֲנִית בְּט''וּ בִּשְׁבָט שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת; הגה: מִיהוּ אִם הִתְחִילוּ לְהִתְעַנּוֹת, אֵין מַפְסִיקִין, כְּמוֹ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹל הַמּוֹעֵד (בֵּית יוֹסֵף).

באר היטב (ג) צבור. פעם אח' גזר מהרי''ל שלא לאכול בשר בכל יום ב' עד ר''ה וחל ט''ו באב ביום ב' ולא רצה לאכול בשר אבל בערב יה''כ ובסעודת מצוה מותר בבשר ויין ע''ש וכתב מ''א ונ''ל כיון שהוא גזר בכוונתו תליא מלתא שלא נתכוון לאסור בערב יום כפור ולא בסעודת מצוה אבל יחיד שקבל עליו דאין מחויב לאכול בשר אפי' בשבת וי''ט ע''ש:

סימן תקעג - שבטלה מגלת תענית
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א הִלְכְתָא בָּטְלָה מְגִלַּת תַּעֲנִית, וְכָל הַיָּמִים הַכְּתוּבִים בָּהּ מֻתָּר לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם וְכָל שֶׁכֵּן לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, חוּץ מֵחֲנֻכָּה וּפוּרִים שֶׁאָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם בְּעַצְמָם, אֲבָל לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם מֻתָּר; וְכֵן שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מֻתָּרִים לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. הגה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִשּׂוּאִין בַּחֲנֻכָּה אֵין לוֹ לְהִתְעַנּוֹת, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ נִשּׂוּאִין (א) בְּנִיסָן מִתְעַנֶּה בְּיוֹם חֻפָּתוֹ, אֲפִלּוּ (ב) בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַיָּמִים שֶׁמִּתְעַנִּים בָּהֶם, כְּדִלְקַמָּן סוֹף סִימָן תק''פ (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים וְלִקוּטֵי מהר''ש).

באר היטב (א) בניסן. וה''ה ל''ג בעומר ומר''ח סיון עד שבועות ובימים שבין יה''כ לסוכות אבל באסרו חג ובט''ו באב וט''ו בשבט אינו מתענה כיון שמוזכר בגמרא. מ''א עיין שם: (ב) בר''ח. פי' אף על פי שאסור מדינא להתענות בר''ח אע''פ כן יש לחתן להתענות בר''ח זה מפני וכו' כתב הב''ח ולפ''ז אף בכ''ח בכסליו שהוא ג''כ אחד מימים שמתענים בהם ג''כ מתענה בו ביום חופתו ומ''א כ' מאחר דיש חלופי גרסאות לפיכך לא יתענה בכ''ח בכסלו. ונראה לי שאין צריך למיתב תענית לתעניתו דהא ברשות קא עביד מ''א עיין שם. ועיין בא''ע סימן ס''א ס''ה מש''ש טעם תענית החתן ביום חופתו:

סימן תקעד - שנותנין בתענית חמרי מקום שיצא ושהלך לשם
וּבוֹ ה' סְעִיפִים
א הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין, וְדַעְתּוֹ לַחֲזֹר, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת כָּל תַּעֲנִיּוֹת (א) שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם.

באר היטב (א) שקבלו. אע''פ שהוא לא קיבל עליו התענית אלא בני עירו קבלו עליהם ואם קבל עליו התענית אע''פ שאין דעתו לחזור מתענה ומשלים משום דצריך לקיים נדרו ועיין ט''ז:

ב הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּים, יִתְעַנֶּה עִמָּהֶם אֲפִלּוּ (ב) דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר; וּמִיהוּ כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אִם יָצָא מִן הָעִיר חוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר לֶאֱכֹל (ג) וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים. הגה: וְדַוְקָא שֶׁבָּא לְשָׁם בְּיוֹם הַתַּעֲנִית, אֲבָל אִם בָּא לְשָׁם מִבְּעוֹד יוֹם צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית וְצָרִיךְ לְהַשְׁלִימוֹ (טוּר).

באר היטב (ב) דעתו. אע''ג דבשאר מידי דאכילה שרי לאכול בצינעה אם דעתו לחזור אפי' בעיר הכא שאני שצריך להשתתף עם הצבור בצרתם מרדכי ב''י ואם כן אפשר כשמתענה על צרה שעברה כבר מותר לאכול בצינעה אם דעתו לחזור וצ''ע. מ''א: (ג) ואין צריך. אע''ג דדעתו לחזור. עטרת זקנים:

ג שָׁכַח וְאָכַל, אַל יִתְרָאֶה בִּפְנֵיהֶם כְּאִלּוּ אָכַל וְאַל יִנְהַג (ד) עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ לוֹמַר: הוֹאִיל וְאָכַלְתִּי מְעַט אֹכַל הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם אָסוּר לִנְהֹג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פ''ק דְּתַעֲנִית).

באר היטב (ד) עידונין. אפי' חוץ לתחום לא ינהג עידונין בעצמו דאם יבא לעיר יהיו פניו צהובין. מ''א עיין שם:

ד מִצְוָה לְהַרְעִיב אָדָם עַצְמוֹ בִּשְׁנַת רְעָבוֹן וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ מִטָּתוֹ, חוּץ מִלֵּיל (ה) טְבִילָה; וְלַחֲשׁוּכֵי בָּנִים (פֵּרוּשׁ וְלִמְנוּעֵי בָּנִים) מֻתָּר וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר''מ סָעִיף י''ב.

באר היטב (ה) טבילה. ומ''א חולק ואוסר בליל טבילה עיין שם ועיין ט''ז וביד אהרן:

ה כָּל (ו) הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר אֵינוֹ רוֹאֶה בְּנֶחָמָתָן; וְכָל הַמִּצְטַעֵר עִמָּהֶם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמָתָן.

באר היטב (ו) הפורש. היינו אם יש בידו להציל הצבור בין בגופו בין בממונו אבל אי לא אין להעמיד במקום סכנה. יש''ש מ''א:

סימן תקעה - דיני תעניות שמתפללין בארץ ישראל על הגשמים
וּבוֹ י''ג סְעִיפִים
א סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְעַנִּין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל הַגְּשָׁמִים כָּךְ הוּא: הִגִּיעַ י''ז בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרִדוּ גְּשָׁמִים, מַתְחִילִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּלְבַד לְהִתְעַנּוֹת שְׁלֹשָׁה תַּעֲנִיּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְכָל הַתַּלְמִידִים רְאוּיִם לְכָךְ; וְדִין תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ כְּדִין תַּעֲנִית יָחִיד.

ב הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין שְׁלֹשָׁה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְכָל הָעָם נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִתְפַּלְּלִים וְזוֹעֲקִים (א) וּמִתְחַנְּנִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּכָל הַתַּעֲנִיּוֹת.

באר היטב (א) ומתחננים. ובכלל זה הקריאה בויחל כמו בשאר תעניות. ט''ז:

ג עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין עוֹד ג' תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וּבְאֵלּוּ מַפְסִיקִין מִלֶּאֱכֹל מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲסוּרִים בָּהֶם בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בַּיּוֹם אֲבָל לֹא בַּלַּיְלָה, וַאֲסוּרִים בִּרְחִיצַת כָּל הַגּוּף בְּחַמִּין, לְפִיכָךְ נוֹעֲלִין אֶת הַמֶּרְחֲצָאוֹת; אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין, וְכָל גּוּפוֹ בְּצוֹנֵן, מֻתָּר. וַאֲסוּרִים בְּסִיכָה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא, וַאֲסוּרִים בָּהֶם (ב) בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְכֵן אָסוּרִים בִּנְעִילַת הַסַנְדָּל בָּעִיר, וּמִתְפַּלְּלִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִתְחַנְּנִים כְּבִשְׁאָר תַּעֲנִיּוֹת.

באר היטב (ב) בתשמיש. אפי' אין רעב בעולם עדיין עסס''י תקע''ד:

ד עָבְרוּ אֵלּוּ (וְלֹא נַעֲנוּ), בַּיִת דִּין גּוֹזְרִין עוֹד שֶׁבַע תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְכָל מַה שֶּׁאָסוּר בַּשְּׁלֹשָׁה שֶׁלִּפְנֵי אֵלּוּ אָסוּר אַף בְּאֵלּוּ, וִיתֵרִין אֵלּוּ שֶׁמַּתְרִיעִין בָּהֶם בְּשׁוֹפָר עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁמּוֹסִיפִים בָּהֶם, וּמִתְפַּלְּלִין בִּרְחוֹב הָעִיר, וּמוֹרִידִין זָקֵן לְהוֹכִיחָם, וּמוֹסִיפִין שֵׁשׁ בְּרָכוֹת בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה, וְנוֹעֲלִים אֶת הַחֲנֻיּוֹת וּבַשֵׁנִי לְעֵת עֶרֶב פּוֹתְחִין מְעַט אוֹתָן הַחֲנֻיּוֹת הַמּוֹכְרוֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י) כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ לִקְנוֹת לִסְעֻדַּת הַלַּיְלָה, וּבַחֲמִישִׁי פּוֹתְחִין כָּל הַיּוֹם חֲנֻיּוֹת הַמּוֹכְרוֹת (ג) מַאֲכָל, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת; וְאִם יֵשׁ לַחֲנוּת שְׁנֵי פְּתָחִים, פּוֹתֵחַ אֶחָד וְנוֹעֵל אֶחָד; וְאִם יֵשׁ לַחֲנוּת אִצְטַבָּא לְפָנָיו, פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ בַּחֲמִישִׁי, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

באר היטב (ג) מאכל. אבל של שתיה דיכולין לקנותו בע''ש לא. מ''א ע''ש:

ה עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא בְּג' רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּז' אַחֲרוֹנוֹת; וּמִיהוּ לֹא יֹאכְלוּ אֶלָּא כְּדֵי קִיּוּם הַוָּלָד וְאָסוּר לָהֶן לְהַחְמִיר וּלְהִתְעַנּוֹת (תַּשְׁבֵּ''ץ סִימָן תכ''ח).

ו אַחַר שֶׁגָּזְרוּ י''ג תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ, אִם לֹא נַעֲנוּ אֵין גּוֹזְרִין עוֹד; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמִּתְעַנִּים עַל הַגְּשָׁמִים, לְפִי שֶׁכְּשֶׁעָבְרוּ אֵלּוּ כְּבָר עָבְרוּ זְמַן הַגְּשָׁמִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת, אֲבָל עַל שְׁאָר פֻּרְעֲנִיּוֹת מִתְעַנִּים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁיֵּעָנוּ.

ז כְּשֶׁמִּתְעַנִּים עַל הַגְּשָׁמִים וְעָבְרוּ י''ג תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה אֶלָּא אִם כֵּן כָּתְלוֹ נוֹטֶה לִפֹּל (טוּר), וּמְמַעֲטִין (ד) בְּאֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא אִם כֵּן לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וּמְמַעֲטִין בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ; וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא יִשְׁאֲלוּ שָׁלוֹם אֶלָּא כִּנְזוּפִין וְכִמְנֻדִּים לַמָּקוֹם, וְעַם הָאֶרֶץ שֶׁנָּתַן לָהֶם שָׁלוֹם מְשִׁיבִין לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וְכֹבֶד רֹאשׁ; וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים לְבַדָּם חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּים שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן שֶׁל תְּקוּפָה; וּמֻתָּרִין לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה, וּבִמְלָאכָה וּבִשְׁאָר דְּבָרִים, וּמַפְסִיקִים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים; יָצָא נִיסָן שֶׁל תְּקוּפָה, וְהוּא כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשֶּׁמֶשׁ לִתְחִלַּת מַזַּל הַשּׁוֹר, אֵין מִתְעַנִּין עוֹד שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים בַּזְּמַן הַזֶּה אֶלָּא סִימָן קְלָלָה, הוֹאִיל וְלֹא יָרְדוּ כָּל עִקָּר בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה.

באר היטב (ד) באירוסין. פי' שאין מארסין כלל. ב''י:

ח וְכָל זֶה הַסֵדֶר כְּשֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים כְּלָל, אֲבָל יָרְדוּ בִּרְבִיעָה (פֵּרוּשׁ הַמָּטָר הַיּוֹרֵד לְהַצְמִיחַ כָּל צֶמַח וְעֶשֶׂב הָאֲדָמָה נִקְרָא רְבִיעָה, מִפְּנֵי שֶׁרוֹבֵעַ וּמְעַבֵּר אֶת הַקַרְקַע, כְּדִכְתִּיב כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְגו' וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְגוֹ' (יְשַׁעְיָהוּ נה, י'). וְצָמְחוּ הָעֲשָׂבִים וְהִתְחִילוּ לִיבַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּים וְזוֹעֲקִים עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים אוֹ עַד שֶׁיִּיבְשׁוּ הַצְּמָחִים; וְכֵן אִם הִגִּיעַ זְמַן הַפֶּסַח אוֹ קָרוֹב לוֹ, שֶׁהוּא זְמַן פְּרִיחַת הָאִילָנוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּים וְזוֹעֲקִים עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים הָרְאוּיִים לְאִילָנוֹת אוֹ עַד שֶׁיַּעֲבֹר זְמַנָּם; וְכֵן הִגִּיעַ חַג הַסֻכּוֹת וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים הַרְבֵּה כְּדֵי לְמַלְּאוֹת מֵהֶם הַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּים עַד שֶׁיֵּרֵד גֶּשֶׁם הָרָאוּי לְבוֹרוֹת; וְאִם אֵין לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת, מִתְעַנִּין עַל הַגְּשָׁמִים בְּכָל עֵת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת, וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם מ' יוֹם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה מַכַּת בַּצֹּרֶת וּמִתְעַנִּים וְזוֹעֲקִים עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים אוֹ עַד שֶׁיַּעֲבֹר זְמַנָּם.

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכָל הַדּוֹמֶה לָהּ; אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁעוֹנַת הַגְּשָׁמִים שֶׁלָּהֶם קֹדֶם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן אוֹ אַחַר זְמַן זֶה; כְּשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, יְחִידִים מִתְעַנִּים שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וּמַפְסִיקִים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ חֲנֻכָּה וּפוּרִים וְשׁוֹהִין אַחַר כָּךְ כְּמוֹ שִׁשָּׁה יָמִים, אִם לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּית דִּין גּוֹזְרִין י''ג תַּעֲנִיּוֹת עַל הַסֵדֶר שֶׁאָמַרְנוּ.

י כָּל תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִים הַצִּבּוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹכְלִים בָּהֶם בַּלַּיְלָה וְדִינָם כְּדִין שְׁאָר תַּעֲנִיוֹת; שֶׁאֵין גּוֹזְרִים עַל הַצִּבּוּר תַּעֲנִית כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשִׂרָאֵל בִּלְבַד, וּבִגְלַל הַמָּטָר, וּבְאוֹתָם עֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה אֶמְצָעִיִּים וְשֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת.

יא הָיוּ מִתְעַנִּים עַל הַגְּשָׁמִים וְנַעֲנוּ, כַּמָּה יֵרְדוּ וְיִהְיוּ פּוֹסְקִין מִן הַתַּעֲנִית, מִשֶּׁיִּכָּנְסוּ בְּעֹמֶק הָאֶרֶץ הַחֲרֵבָה טֶפַח; וּבַבֵּינוֹנִית, שְׁנֵי טְפָחִים; וּבַעֲבוּדָה, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְשִׁעוּר כַּמָּה שֶׁצְרִיכִין לִירֵד לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ''א. וְאִם הִתְחִילוּ לִירֵד אַחַר חֲצוֹת, יַשְׁלִימוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקס''ט בְּסוֹפוֹ; וְאִם הִתְחִילוּ לִירֵד קֹדֶם חֲצוֹת, לֹא יַשְׁלִימוּ אֶלָּא יֹאכְלוּ (ה) וְיִשְׁתּוּ וְיַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב, וְלָעֶרֶב יִתְקַבְּצוּ וְיֹאמְרוּ הַלֵּל הַגָּדוֹל.

באר היטב (ה) וישתו. ובמקום דשכיחי שכרות אומרים הלל ואח''כ אוכלין ושותין. וה''ה אם רצו רוב הציבור להשלים יאמרו הלל הגדול קודם אכילה ויתחילו משיר המעלות העומדין בבית ה' עד כ''ו כי לעולם חסדו עיין מ''א וחותמין מודים אנחנו לך על כל טפה כמ''ש סי' רכ''א ושוב א''צ כל יחיד לברך עיין מ''א:

יב אֵין אוֹמְרִים הַלֵּל הַגָּדוֹל אֶלָּא כְּשֶׁנַּעֲנוּ בְּיוֹם תַּעֲנִיתָם דַּוְקָא, אֲבָל אִם לֹא נַעֲנוּ עַד יוֹם שֶׁלְאַחַר תַּעֲנִיתָם, לֹא.

יג אִם יָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים בְּלֵיל תַּעֲנִיתָם קֹדֶם שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אֵין אוֹמְרִים הַלֵּל הַגָּדוֹל.

סימן תקעו - על איזה דברים מתענין ומתריעין
וּבוֹ ט''ז סְעִיפִים
א כְּשֵׁם שֶׁמִּתְעַנִּים (א) וּמַתְרִיעִים עַל הַגְּשָׁמִים כָּךְ מִתְעַנִּים עַל שְׁאָר הַצָּרוֹת; כְּגוֹן עַכּוּ''ם שֶׁבָּאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל, אוֹ לִטֹּל מֵהֶם מַס, אוֹ לִקַּח מִיָּדָם אֶרֶץ, אוֹ לִגְזֹר עֲלֵיהֶם צָרָה אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה קַלָּה, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עַד שֶׁיְּרֻחַמוּ; וְכָל הֶעָרִים שֶׁסְבִיבוֹתֵיהֶם מִתְעַנִּים אֲבָל אֵין מַתְרִיעִין, אֶלָּא אִם כֵּן תָּקְעוּ לְהִתְקַבֵּץ לְעֶזְרָתָם; וַאֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצָם, שֶׁאֵין לָהֶם מִלְחָמָה עִמָּהֶם אֶלָּא עַל עַכּוּ''ם אֲחֵרִים, וְעוֹבְרִים עַל מְקוֹם יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין.

באר היטב (א) ומתריעים. ותמה אני למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית. מ''א עיין שם:

ב וְכֵן עַל (ב) הַדֶּבֶר. אֵיזֶהוּ דֶּבֶר, עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ ת''ק רַגְלִי וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם א' אוֹ בְּד' יָמִים, אֵין זֶה דֶּבֶר. הָיוּ בָּהּ אֶלֶף וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שִׁשָּׁה מֵתִים בְּג' יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים, אֵין זֶה דֶּבֶר; וְכֵן לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה; וְאֵין הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּזְקֵנִים שֶׁשָּׁבְתוּ מִמְּלָאכָה בִּכְלַל מִנְיַן אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה לְעִנְיָן זֶה; הָיָה דֶּבֶר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִתְעַנִּין שְׁאָר גָּלֻיּוֹת עֲלֵיהֶם וְדַוְקָא דְּאִיכָּא דָּבָר בְּכֻלָּהּ וְלֹא בְּמִקְצָתָהּ (ר''ן פ''ג דְּתַעֲנִית). הָיָה דֶּבֶר בַּמְּדִינָה, וְשַׁיָּרוֹת הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת מִמֶּנָּה לִמְדִינָה אַחֶרֶת, שְׁתֵּיהֶן מִתְעַנּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ.

באר היטב (ב) דבר. והאידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט שינוי אויר ח''ו ובי''ד ס''ס שע''ד כתב שמטעם זה אין מתאבלין בשעת הדבר עיין שם:

ג וְאִם הָיָה דֶּבֶר בַּחֲזִירִים, מִתְעַנִּין, מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵיהֶם דּוֹמִים לְשֶׁל בְּנֵי אָדָם; וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה דֶּבֶר בְּעַכּוּ''ם וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּתְעַנִּים.

ד וְכֵן מִתְעַנִּין עַל הַמַּפֹּלֶת שֶׁבָּעִיר. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁרָבְתָה בָּעִיר מַפֹּלֶת כְּתָלִים בְּרִיאִים שֶׁאֵינָן עוֹמְדִין בְּצַד הַנָּהָר, הֲרֵי זֶה צָרָה וּמִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עָלֶיהָ; וְכֵן עַל הָרַעַשׁ וְעַל הָרוּחוֹת שֶׁהֵם מַפִּילִים הַבִּנְיָן וְהוֹרְגִים, מִתְעַנִּים וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם.

ה וְכֵן מִתְעַנִּין עַל (ג) הַחוֹלָאִים. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁיָּרַד חֹלִי אֶחָד לַאֲנָשִׁים הַרְבֵּה בְּאוֹתָהּ הָעִיר, כְּגוֹן אַסְכָּרָה (פֵּרוּשׁ חֹלִי סוֹגֵר הַגָּרוֹן מֵעִנְיַן וַיִּסָכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם) (בְּרֵאשִׁית ז, ב) אוֹ חִרְחוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְהָיוּ מֵתִים מֵאוֹתוֹ חֹלִי, הֲרֵי זֶה צָרַת צִבּוּר וְגוֹזְרִין עָלֶיהָ תַּעֲנִית וּמַתְרִיעִין. וְכֵן חִכּוּךְ לַח הֲרֵי הוּא כִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ, וְאִם פָּשַׁט בְּרֹב הַצִּבּוּר מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עָלָיו; אֲבָל חִכּוּךְ יָבֵשׁ, צוֹעֲקִים עָלָיו בִּלְבַד. הגה: וּבְאֵלּוּ חֳלָאִים אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּמוּתוּ בִּשְׁלֹשָה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, כְּמוֹ בְּדֶבֶר שֶׁהוּא בָּא מִכֹּחַ שִׁנּוּי אֲוִיר, אֶלָּא מִתְעַנִּים וּמַתְרִיעִים עַל אֵלּוּ הֶחֳלָאִים מִיָּד (בֵּית יוֹסֵף).

באר היטב (ג) החולאים. וה''ה כשהאבעבועות פורחים בתינוקות ומתים יש לגזור תענית. בשל''ה כתב דכל א' יבריח בניו מהעיר בעת הזאת ואם לא עשה זאת הן חייבים בנפשותם:

ו וְכֵן עַל חַיָּה רָעָה שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה, אֲפִלּוּ לֹא הִזִּיקָה אֶלָּא נִרְאֵית בִּלְבַד, מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין בְּכָל מָקוֹם, אֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים; אֲבָל אִם אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת, אֵינָהּ אֶלָּא מִקְרֶה. אֵיזוֹ הִיא מְשֻׁלַּחַת, נִרְאֲתָה בָּעִיר בַּיּוֹם, הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת; נִרְאֲתָה בַּשָּׂדֶה בַּיּוֹם, אִם רָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְלֹא בָּרְחָה מִפְּנֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת; וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה שֶׁסְמוּכָה (ד) לַאֲגַם, וְרָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְרָדְפָה אַחֲרֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת; לֹא רָדְפָה אַחֲרֵיהֶם, אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת. וְאִם הָיְתָה בַּאֲגַם, אֲפִלּוּ רָדְפָה אַחֲרֵיהֶם אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת, אֶלָּא אִם טָרְפָה שְׁנֵיהֶם וְאָכְלָה אֶחָד מֵהֶם; אֲבָל אִם אָכְלָה שְׁנֵיהֶם בָּאֲגַם, אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הוּא מְקוֹמָהּ וּמִפְּנֵי הָרְעָבוֹן טָרְפָה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁלַּחַת.

באר היטב (ד) לאגם. הוא מלא קנים ואילנות קטנים:

ז בָּתִּים הַבְּנוּיִים בַּמִּדְבָּרוֹת וּבָאֲרָצוֹת הַנְּשַׁמּוֹת, הוֹאִיל וְהֵם מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה, אִם עָלְתָה לַגַּג וְנָטְלָה תִּינוֹק מֵעֲרִיסָה (פֵּרוּשׁ מִטָּה קְטַנָּה מֵעִנְיָן הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל (דְּבָרִים ג, יא)) הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת, וְאִם לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת שֶׁאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁסִכְּנוּ בְּעַצְמָם וּבָאוּ לִמְקוֹם הַחַיּוֹת; אֲבָל שְׁאָר מִינֵי רֶמֶשׂ הָאָרֶץ וְרֶמֶשׂ הָעוֹף שֶׁשֻּׁלְּחוּ וְהִזִּיקוּ, כְּגוֹן שִׁלּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים שֶׁמַּזִּיקִים וְאֵינָם מְמִיתִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר צְרָעִים וְיַתּוּשִׁין וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אֵין מִתְעַנִּים עַל יָדָם וְלֹא מַתְרִיעִין.

ח וְכֵן עַל יְרָקוֹן וְהַשִּׁדָּפוֹן מִשֶּׁהִתְחִיל בַּתְּבוּאָה, אֲפִלּוּ לֹא הִתְחִיל אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד כִּמְלֹא פִּי הַתַּנּוּר, מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין וַאֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים (טוּר), רַק שֶׁיִּהְיוּ בְּאוֹתוֹ הָפְּרַכְיָּא (ר''ן).

ט וְכֵן עַל הָאַרְבֶּה וְהֶחָסִיל, אֲפִלּוּ לֹא נִרְאָה מֵהֶם אֶלָּא כָּנָף אֶחָד בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מַשְׁחִית יְבוּל הָאָרֶץ, מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם, וְעַל הַגּוּבַאי (פֵּרוּשׁ מִין אַרְבֶּה) בְּכָל שֶׁהוּא; אֲבָל עַל הֶחָגָב אֵין מִתְעַנִּין עָלָיו וְלֹא מַתְרִיעִין, אֶלָּא זוֹעֲקִין בִּלְבַד; וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין מִינִים הַלָּלוּ, עַל כֻּלָּם מַתְרִיעִין.

י וְכֵן עַל הַמְּזוֹנוֹת. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהֻזְּלוּ דְּבָרִים שֶׁל סְחוֹרָה שֶׁרֹב חַיֵּי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מֵהֶם, כְּגוֹן כְּלֵי פִּשְׁתָּן בְּבָבֶל וְיַיִן וְשֶׁמֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנִתְמַעֵט הַמַּשָּׁא וְהַמַּתָּן עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַתַּגָּר לִמְכֹּר שָׁוֶה עֲשָׂרָה בְּשִׁשָּׁה, הֲרֵי זוֹ צָרַת צִבּוּר וּמַתְרִיעִין עָלֶיהָ, וּבְשַׁבָּת זוֹעֲקִים עָלֶיהָ; אֲבָל אֵין תּוֹקְעִין עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת.

יא וְכֵן עַל הַמָּטָר. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁרַבּוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים עַד שֶׁיָּצֵרוּ לָהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם, שֶׁאֵין לְךָ צָרָה יְתֵרָה מִזּוֹ שֶׁהַבָּתִּים נוֹפְלִים וְנִמְצְאוּ בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם; וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רֹב הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֶרֶץ הָרִים וּבָתֵּיהֶם בְּנוּיִם בַּאֲבָנִים וְרֹב הַגְּשָׁמִים טוֹבָה לָהֶם וְאֵין מִתְעַנִּים לְהַעֲבִיר הַטּוֹבָה; וְעַכְשָׁו בִּצְפָת מְצוּיָה מַפֹּלֶת בָּתִּים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וּמִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם.

יב כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צָרָה מִכָּל אֵלּוּ, אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וְזוֹעֲקִין בִּתְפִלָּה וּמִתְחַנְּנִים וּמַתְרִיעִין בְּשׁוֹפָר עַד שֶׁתַּעֲבֹר הַצָּרָה; וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת אֲבָל לֹא מַתְרִיעוֹת, אֲבָל מְבַקְּשִׁים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים; וּבְכָל מָקוֹם אֵין מִתְעַנִּין וְלֹא זוֹעֲקִים וְלֹא מַתְרִיעִים בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב עַל שׁוּם צָרָה, חוּץ מִצָּרַת הַמְּזוֹנוֹת שֶׁזּוֹעֲקִים עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת.

יג עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָּ עַכּוּ''ם אוֹ נָהָר, וּסְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, אֲפִלּוּ עַל יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי עַכּוּ''ם אוֹ לִסְטִים, אוֹ רוּחַ רָעָה אוֹ חוֹלֶה שְׁאָר חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת הַיּוֹם וּלְבָרֵךְ הַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת עַיֵּן לְעֵיל ס''ס רפ''ח, זוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים בִּתְפִלּוֹת בְּשַׁבָּת אֲבָל אֵין תּוֹקְעִין, אֶלָּא אִם כֵּן תּוֹקְעִין לְקַבֵּץ הָעָם לַעֲזֹר אֲחֵיהֶם וּלְהַצִּילָם.

יד תַּעֲנִיוֹת אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּים עַל הַצָּרוֹת, אֵין מִתְעַנִּין בָּהֶם לֹא עֻבָּרוֹת וְלֹא מֵינִיקוֹת וְלֹא (ה) קְטַנִּים, וּמֻתָּרִים לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְעַנִּים לְמָחָר, חוּץ מִתַּעֲנִית הַגְּשָׁמִים.

באר היטב (ה) קטנים. ונוהגים שאין גוזרים על פחותים מי''ח לזכר וט''ו לנקיבה עמ''א:

טו צִבּוּר שֶׁהָיוּ לָהֶם ב' צָרוֹת אֵין מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים אֶלָּא עַל (ו) אַחַת מֵהֶם, דִּכְתִּיב: וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת (עֶזְרָא ח, כג) וְאוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבֵּנוּ צָרוֹת רַבּוֹת, עַל צָרָה פְּלוֹנִית בָּאנוּ לְהִתְפַּלֵּל; וְאִם יֵשׁ לָהֶם צָרַת רָעָב וְצָרַת דֶּבֶר, מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים עַל הָרָעָב מִשּׁוּם דְּכִי יָהִיב רַחֲמָנָא שָׂבְעָא, לְחַיֵּי יָהִיב.

באר היטב (ו) אחת. אבל כשיש צרה אחת יכולים להזכיר בתפלתם גם צרות אחרות וכ''ה בכמה פיוטים וסליחות. מ''א:

טז בְּכָל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִים עַל הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת, בֵּית דִּין וְהַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבוֹדְקִים עַל מַעֲשֵׂה אַנְשֵׁי הָעִיר מֵאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית עַד חֲצִי הַיּוֹם, וּמְסִירִין הַמִּכְשׁוֹלִים שֶׁל עֲבֵרוֹת, וּמַזְהִירִין וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִים עַל בַּעֲלֵי חָמָס וַעֲבֵרוֹת, וּמַפְרִישִׁין אוֹתָן; וְעַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ, וּמַשְׁפִּילִין אוֹתָם; וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ; וּמֵחֲצִי הַיּוֹם וְלָעֶרֶב, רְבִיעַ הַיּוֹם קוֹרִין בַּתּוֹרָה וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא, וּרְבִיעַ הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וּמַתְרִיעִים וּמִתְוַדִּין (ז) וְזוֹעֲקִים כְּפִי כֹּחָם.

באר היטב (ז) וזועקים. וכ' מ''א תמה אני למה אין עושין כן בזמנינו שזה עיקר התענית כמבואר בתענית דף ט''ז:

סימן תקעז - אם נתרבו הגשמים עד שמטשטשים הקרקע איך מתנהגים
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א בְּכָל מָקוֹם, אִם רֹב גְּשָׁמִים מְטַשְׁטְשִׁים הַקַּרְקַע וּמוֹנְעִים (א) הַחֲרִישָׁה, מַתְרִיעִים וּמְבַקְּשִׁים רַחֲמִים; וְאִם הָעִנְיָן נֶחְפָּז וְאֵין פְּנַאי לְהַתְרִיעַ כְּסֵדֶר שְׁאָר תַּעֲנִיּוֹת, אֵין גּוֹזְרִין בּוֹ תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר, שֶׁאֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לְהִתְעַנּוֹת בְּכָל יוֹם, אֶלָּא מַתְרִיעִין בְּכָל יוֹם וּבְכָל תְּפִלָּה, וּבְהַתְרָעָה בַּפֶּה דַּי; וְאִם הַיְחִידִים רוֹצִים לְהִתְעַנּוֹת, רַשָּׁאִים הֵם בְּכָךְ וּבְהַתְרָעַת הַפֶּה, דְּהַיְנוּ (ב) בַּעֲנֵנוּ אָבִינוּ עֲנֵנוּ אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיִגֹּלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל רַחֵם עֲלֵיהֶם, שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל לֹא רֹב רָעָה וְלֹא רֹב טוֹבָה, הִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם רֹב טוֹבָה, אֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל; כָּעַסְתָּ עֲלֵיהֶם, אֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל; יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא רֶוַח בָּעוֹלָם וּזְכֹר רַחֲמֶיךָ.

באר היטב (א) המחרישה. וה''ה אם מקלקלים ומפסידין בענין אחר. מ''א: (ב) בעננו. בקראקא נוהגים שהש''ץ והצבור אומרים ריצוי זה בשומע תפלה כשיש הרבה גשמים ע' סימן קי''ז ס''ב:

סימן תקעח - שכל יחיד יתענה ויתפלל על צרתו
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א כְּשֵׁם שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּים וּמִתְפַּלְּלִים עַל צָרָתָם, כָּךְ כָּל יָחִיד מִתְעַנֶּה וּמִתְפַּלֵּל עַל צָרָתוֹ. כֵּיצַד, הָיָה לוֹ חוֹלֶה אוֹ תּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר, אוֹ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יֵשׁ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בְּתַעֲנִיתוֹ; וְלֹא יִתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת וּמוֹעֵד, חֲנֻכָּה וּפוּרִים וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

סימן תקעט - סדר תפלות באלו התעניות
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א בְּכָל יוֹם מִשִּׁבְעָה תַּעֲנִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים מִתְפַּלְּלִים עַל סֵדֶר זֶה: מוֹצִיאִים אֶת הַתֵּבָה (א) לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְכָל הָעָם מִתְקַבְּצִים וּמִתְכַּסִים (ב) בְּשַׂקִּים, וְנוֹתְנִים אֵפֶר מַקְלֶה (פֵּרוּשׁ אֵפֶר שֶׁל דָּבָר שֶׁנִּשְׂרַף, לַאֲפוּקֵי עָפָר בְּעָלְמָא שֶׁגַּם הוּא נִקְרָא אֵפֶר) עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וְעַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, כְּדֵי לְהַגְּדִיל הַבְּכִיָּה וּלְהַכְנִיעַ לִבָּם, וְאֶחָד מִן הָעָם נוֹטֵל הָאֵפֶר וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין, כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ וְיָשׁוּבוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ; וְאַחַר כָּךְ מַעֲמִידִים בֵּינֵיהֶם זָקֵן חָכָם, וְהֵם יוֹשְׁבִים; לֹא הָיָה שָׁם זָקֵן חָכָם, מַעֲמִידִין חָכָם; לֹא הָיָה שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם, מַעֲמִידִין אָדָם שֶׁל צוּרָה וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים (פֵּרוּשׁ דְּבָרִים שֶׁכּוֹבְשִׁין וּמְעוֹרְרִין הַלֵּב לִתְשׁוּבָה): אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַּעֲנִית גּוֹרְמִים, אֶלָּא תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; שֶׁכֵּן מָצִינוּ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם (יוֹנָה ג, י), וּבְקַבָּלָה הוּא אוֹמֵר: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם (יוֹאֵל ב, יג), וּמוֹסִיף בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ כְּפִי כֹּחוֹ עַד שֶׁיַּכְנִיעַ לִבָּם וְיָשׁוּבוּ תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה; וְאַחַר שֶׁגּוֹמֵר זֶה דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה וּמַעֲמִידִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל בְּתַעֲנִית אֵלּוּ; וְאִם הָיָה אוֹתוֹ שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁים רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, מִתְפַּלֵּל; וְאִם לָאו, מוֹרִידִין אַחֵר. וּמִי הוּא הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל בְּתַעֲנִיּוֹת אֵלּוּ, אִישׁ שֶׁהוּא רָגִיל בִּתְפִלָּה, וְרָגִיל לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וּמְטֻפָּל וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה, וְלֹא יִהְיֶה בְּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל קְרוֹבָיו וְהַנִּלְוִים אֵלָיו בַּעַל עֲבֵרָה, אֶלָּא יִהְיֶה בֵּיתוֹ רֵיקָן מִן הָעֲבֵרוֹת, וְלֹא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתוֹ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹלוֹ עָרֵב; וְאִם הָיָה זָקֵן עִם כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, הֲרֵי זֶה מְפֹאָר; וְאִם אֵינוֹ זָקֵן, הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, יִתְפַּלֵּל.

באר היטב (א) לרחובה. ואם אין יכולים להתפלל ברחוב מפני העכו''ם יתפללו בבית אחר עיין מ''א: (ב) בשקים. למעלה על בגדיהם. מ''א ע''ש:

ב סֵדֶר הַתְּפִלָּה וְשֵׁשׁ בְּרָכוֹת שֶׁהוּא מוֹסִיף וּתְקִיעוֹת שֶׁהוּא תּוֹקֵעַ, מְבֹאָר יָפֶה בַּטּוּר סִימָן זֶה.

ג שֶׁבַע תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ, אַחַר (ג) שֶׁמִּתְפַּלְּלִים, יוֹצְאִים כָּל הָעָם לְבֵית הַקְּבָרוֹת וּבוֹכִים וּמִתְחַנְּנִים שָׁם, כְּלוֹמַר: הֲרֵי אַתֶּם מֵתִים כָּאֵלּוּ, אִם לֹא תָּשׁוּבוּ מִדַּרְכְּכֶם וּלְפִי זֶה אִם אֵין קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים עַל קִבְרֵי (ד) כּוּתִים (גְּמָרָא).

באר היטב (ג) שמתפללים. עיין בלבוש המזמורים שראוי לאומרם בשעת עצירת הגשמים: (ד) כותים. לפי נוסח שלנו שאומרים בקשות בער''ה ועיה''כ צריך דוקא קברי ישראל ועמ''ש בס''ס תקנ''ט:

סימן תקפ - ימים שמתענים בהם
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶם צָרוֹת לַאֲבוֹתֵינוּ (א) וְרָאוּי לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם; וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּקְּצָתָם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיִּתְעַנּוּ בּוֹ וְטוֹב שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

באר היטב (א) וראוי. עמ''א שהעלה דמי שאינו רגיל להתענות תעניות אלו ואירע לו איזה צרה ב''מ ורוצה להתענות בר''ח ניסן על צרתו אסור כיון שהוא נוהג בו איסור תענית ע''ש. ועססי' תקס''ח ס''ק ט''ו ובסי' תקע''ג:

ב בְּאֶחָד בְּנִיסָן מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן; בַּעֲשָׂרָה בּוֹ מֵתָה מִרְיָם וְנִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר; (ב) בְּכ''ו בּוֹ מֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, בַּעֲשָׂרָה בְּאִיָּר מֵת עֵלִי הַכֹּהֵן וּשְׁנֵי בָּנָיו, וְנִשְׁבָּה אֲרוֹן ה'; בְּכ''ח בּוֹ מֵת שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא; בְּכ''ג בְּסִיוָן בָּטְלוּ הַבִּכּוּרִים מִלַּעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם בִּימֵי יְרָבְעָם בֶּן נְבָט; בְּכ''ה בּוֹ נֶהֱרַג רשב''ג וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַ' חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים; בכ''ז בּוֹ נִשְׂרַף רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ; בְּאֶחָד בְּאָב מֵת אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; בְּי''ח בּוֹ כָּבָה נֵר מַעֲרָבִי בִּימֵי אָחָז. בְּי''ז בֶּאֱלוּל מֵתוּ מוֹצִיאֵי דִּבַּת (ג) הָאָרֶץ; בְּה' בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ עֶשְׂרִים אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל וְנֶחְבַּשׁ רַבִּי עֲקִיבָא; בְּז' בּוֹ נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל אַבוֹתֵינוּ שֶׁיָּמוּתוּ בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר, מִפְּנֵי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל; (ד) בְּז' בְּמַרְחֶשְׁוָן עִוְּרוּ עֵינַי צִדְקִיָּהוּ וְשָׁחֲטוּ בָּנָיו לְעֵינָיו; (ה) בְּכ''ח בְּכִסְלֵו שָׂרַף יְהוֹיָקִים הַמְּגִלָּה שֶׁכָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ; בִּשְׁמוֹנָה בְּטֵבֵת נִכְתְּבָה הַתּוֹרָה יְוָנִית בִּימֵי תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ וְהָיָה חֹשֶׁךְ בָּעוֹלָם שְׁלֹשָׁה יָמִים; וּבְט' בּוֹ (ו) לֹא נוֹדַע אֵיזוֹ הִיא הַצָּרָה שֶׁאֵרַע בּוֹ; (ז) בְּה' בִּשְׁבָט מֵתוּ הַזְּקֵנִים שֶׁהָיוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ; בְּכ''ג בּוֹ נִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עַל שְׁבָט בִּנְיָמִין עַל עִנְיַן פִּלֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה; (ח) בְּז' בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע''ה; בְּט' בּוֹ נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל.

באר היטב (ב) בכ''ח. במ''ת בכ''ט: (ג) הארץ. במ''ת ובכל בו ובה''ג גרסי' שבעה באלול מתו מוציאי וכו' וכ''ה בב''י: (ד) בז'. במ''ת וכל בו ובה''ג גרסי' בששה בחשון עורו וכו': (ה) בכ''ח. במ''ת כ' בז' בכסלו ובה''ג כ' בח'. ובכל בו כ' בחמישי וכ' של''ה אף דהמחמיר להתענות בכולן לא יתענה בחנוכה: (ו) לא נודע. ובסליחות שלנו איתא שמת עזרא הסופר: (ז) בה'. במ''ת גרסי' בשמנה בשבט: (ח) בז' באדר. ואם בעיבור מתענים באדר ראשון מהרי''ל סי' ל''א וכ''כ בשכנה''ג משם מהר''י מולן ומשם מהר''י ברונא דכשהשנה מעוברת שיתענה בראשון וע' מ''א ובהלק''ט ח''ב סי' קע''ג:

ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגָּזְרוּ שֶׁיִּהְיוּ מִתְעַנִּין בְּכָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי עַל (ט) חֻרְבַּן הַבַּיִת, וְעַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה, וְעַל (י) חִלּוּל הַשֵּׁם; וְלֶעָתִיד לָבוֹא יַהַפְכֵם ה' לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה.

באר היטב (ט) חורבן. איתא בכתבים שראוי לכל בר ישראל לבכות על שריפת התורה שמכח זה נמסרה התורה לקליפות המקום יחזירנה לנו במהרה בימינו: כתב התניא ביום הששי פרשת חקת נהגו היחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת ולא קבעו אותו בימי החודש מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה זאת חקת התורה מתרגמינן דא גזרת אורייתא: גם בשנת ת''ח נחרבו שני קהלות גדולות באותו היום. גם נוהגין להתענות כ' בסיון בכל מלכות פולין. פעם א' אירע שבחדש א' לא היה אפשר לראות הלבנה בחידושה ולקדשה מחמת שהיה ימי מעונן וערפל וגזר רב א' תענית. וכתב בתשובת שבות יעקב ח''ב סימן י' שאין לו על מה לסמוך לטרוח את הצבור בתענית ע''ש: (י) חלול השם. מי שאינו יכול להתענות עכ''פ יתפלל על דברים הללו ויש מתענין מבשר ויין בלילה שלפניהם ובקיץ שאוכלים קודם הלילה אין צריך להחמיר אם לא שקבלו עליהם לחשבו כלילה אחר תפלת ערבית מ''א ע''ש ועמש''ל רסי' קל''ד ס''ק ג':