שלחן ערוך - אורח חיים (מ)

סימן תרד - סדר ערב יום כפור
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א מִצְוָה (א) לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר וּלְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּה. הגה: וְאָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ אֲפִלּוּ תַּעֲנִית (ב) חֲלוֹם (מַהֲרִי''ל), וְאִם נָדַר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תק''ע (סָעִיף ב').

באר היטב (א) לאכול. ויש למעט בלמודו בערב יום כפור כדי לאכול ולשתות ברכות דף ח' ועיין יד אהרן: (ב) חלום. המ''א העלה דאם מתענה עד סעודה המפסקת ליכ' איסור' עיין שם ובשל''ה אוסר להתענות כלל עיין מ''א ואם טעה והתענה כל היום צריך למיתב תענית לתעניתו כמ''ש סי' תקס''ח ס''ה וט''ז כתב דא''צ למיתב תענית לתעניתו אחר י''כ עיין סי' רפ''ח והר' בית יעקב כתב שצריך למיתב תענית לתעניתו אחר י''כ ע''ש ועיין סי' רפ''ח מש''ש וע' יד אהרן. כתב של''ה הנוהגים שלא לאכול בשר כי אם בימים שאין אומרים תחנון אז במקומות שאין מרבים בסליחות באשמורת א''כ גם הלילה י''ט ומותר לאכול בשר בלילה אבל במקומות שמרבין באשמורת בסליחות אז לא מחזיקינן הלילה לי''ט ואסור לאכול בשר ע''כ וכתב המ''א ומ''מ צ''ע דהא בכל פעם שמחזיקים הלילה לי''ט אין נופלין במנחה שלפניו והכא נופלין ש''מ דאין מחזיקין הלילה לי''ט ולכן נ''ל דדוקא מי שאוכל בלילה ממש אבל אם אכל קודם צ''ה לא יאכל בשר אע''פ שהתפלל ערבית ע''ש ומי שנדר שלא לאכול בשר חוץ מי''ט עיין סי' תק''ע סס''א דשרי בעי''כ מ''מ נ''ל דבלילה אסור כיון שנדר בהדיא. מ''א:

ב אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: גַם אֵין אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ וּמִזְמוֹר לְתוֹדָה (מִנְהָגִים); גַּם אֵין אוֹמְרִים קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר הַרְבֵּה סְלִיחוֹת; וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בִּסְלִיחוֹת, וְהַכֹּל לְפִי הַמִּנְהָג. וּלְעִנְיַן אֲמִירַת אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר יֵשׁ בּוֹ מַחֲלֹקֶת בֵּין אַחֲרוֹנִים, וּמִנְהַג עִירִי שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ כִּי אִם כְּשֶׁחָל יוֹם כִּפּוּר בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אָז אוֹמְרִים אוֹתוֹ עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר (ג) שַׁחֲרִית.

באר היטב (ג) שחרית. ובמנחה א''א כמו בשאר ע''ש. מ''א:

סימן תרה - מנהג כפרות בערב יום כפור
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת כַּפָּרָה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים לִשְׁחֹט תַּרְנְגוֹל עַל כָּל בֵּן זָכָר וְלוֹמַר עָלָיו פְּסוּקִים, יֵשׁ לִמְנֹעַ הַמִּנְהָג. הגה: וְיֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁכָּתְבוּ מִנְהָג זֶה, וְכֵן כָּתְבוּ אוֹתוֹ רַבִּים מִן הָאַחֲרוֹנִים, וְכֵן (א) נוֹהֲגִין בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ וְאֵין לְשַׁנּוֹת, כִּי הוּא מִנְהַג וָתִיקִין. וְנוֹהֲגִין לִקַּח תַּרְנְגוֹל זָכָר לְזָכָר, וְלִנְקֵבָה לוֹקְחִין תַּרְנְגֹלֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ''ץ), וְלוֹקְחִין לִמְעֻבֶּרֶת ב' (ב) תַּרְנְגוֹלִים אוּלַי תֵּלֵד זָכָר; וּבוֹחֲרִין בְּתַרְנְגוֹלִים (ג) לְבָנִים, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (יְשַׁעְיָה א, יח) וְנָהֲגוּ לִתֵּן הַכַּפָּרוֹת לַעֲנִיִּים, אוֹ לִפְדּוֹתָן (ד) בַּמָּמוֹן שֶׁנּוֹתְנִים לַעֲנִיִּים (מַהֲרִי''ל). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לֵילֵךְ עַל הַקְּבָרוֹת וּלְהַרְבּוֹת (ה) בִּצְדָקָה, וְהַכֹּל מִנְהָג יָפֶה. וְיֵשׁ לְהַסְמִיךְ שְׁחִיטַת הַכַּפָּרוֹת מִיָּד לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִירוֹ עָלָיו. (ו) וְסָמַךְ יָדָיו עָלָיו, דְּמוּת הַקָּרְבָּן; (ז) וְזוֹרְקִין בְּנֵי מֵעֵיהֶם עַל הַגַּגּוֹת אוֹ בֶּחָצֵר, מָקוֹם שֶׁהָעוֹפוֹת יְכוֹלִין לָקַחַת מִשָּׁם (טוּר).

באר היטב (א) נוהגין. וכ''כ האר''י ז''ל בספר כוונת ע''פ הקבלה ושל''ה ויחשוב בלבו שהוא חייב ארבע מיתות זורקו סקילה. שחטו הרג. תפסו בצואר חנק. שורפו היינו שריפה וזו כפרתו ובטור כתב שי''ל פסוק זה נפש תחת נפש ע''ש: (ב) תרנגולים. כלומר תרנגול ותרנגולת אף אם העובר נקב' די לה ולבתה באחד משום ששניהם רשאין ליקח כפרה אחד וכן נוהגים אפילו בשני גופים מ''א והאר''י לקח ג' למעוברת אחד בעבור' ושנים בשביל הולד מספק אם הוא זכר או נקבה: ויש לשחטו באשמור' אחר הסליחות דאז רחמים גוברים ע''ש ויאמר חליפתי תמורתי כפרתי ר''ת חת''ך זה השם החותך חיים לכל חי עיין מט''מ: (ג) לבנים. ומ''מ אין לחזור אחר לבנים דוקא דהוי כעין דרכי האמורי אלא אם יזדמן לו לבן יקח ב''ח. ואם אין לו תרנגול יקח שאר בע''ח ודגים אבל לא תורים ובני יונה דראוי להקרבה ונראה כמקדיש קדשים בחוץ. מ''א ע''ש: (ד) בממון. וזהו טוב יותר מהנותן לעני תרנגול דיתבייש של''ה ומהרי''ל והנזהר ליתן מעשר לא יקח זה הפדיון ממעות מעשר אלא ממעות עצמו. של''ה: (ה) בצדקה. והצדקה שנותנין שם הוא פדיון הכפרות לבוש. ואם כן ראוי לתת כפי ערך הכפרות שיש לו מ''א ונ''ל דא''ל תחינות שם רק מה שמיוסד מקדמונים מאחר דא''א תחנון מ''א ונ''ל ג''כ דה''ה בערב ר''ה: (ו) וסמך. וט''ז כ' שיש למנוע דבר זה דנראה כמקדיש קדשים בחוץ ע''ש: (ז) וזורקין. שדרך התרנגולים לילך ומתפרנסין מהגזל אנה ואנה גם אוכלים שקצים ורמשים לכן אין ליהנות מהם לבוש. וט''ז כתב משום רחמנות שירחמו עליו מן השמים וכתב הטור דכבד וכליות בכלל בני מעיים הם ומשמע בגמ' דאחר יכול ליטלם מן הגג ולאכלם דאין דרך להשליך נבלות בגג ט''ז ע''ש במ''ש הא לאו דחייה היא דהא אמרי' הני שדי כוליית' וכל שהו דרך השלכה ודאי של איסור הוא וכו' ע''ש. נראה מדבריו דהוה שדי וכו' קאי לבני בית וליתא דבגמ' איתא דהוה שדי עורב' כבד' וכולייתא וכו' א''כ מאי אהני לן לישנא דשדי וכו' לומר דהוה של איסור הא לישנא דהוה שדי קאי להעורבי' וק''ל וע' י''א:

סימן תרו - שיפיס אדם חברו בערב יום כפור
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ; אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיטוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ; וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בָּרִאשׁוֹנָה, (א) יַחֲזֹר וְיֵלֵךְ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, וּבְכָל פַּעַם יִקַּח עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בִּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים (ב) אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. מִיהוּ יֹאמַר אַחַר כָּךְ לִפְנֵי י' שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא וּמַהֲרִי''ל); וְאִם הוּא (ג) רַבּוֹ, צָרִיךְ לֵילֵךְ לוֹ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיִּתְפַּיֵּס. הגה: וְהַמּוֹחֵל לֹא יִהְיֶה אַכְזָרִי מִלִּמְחֹל (מַהֲרִי''ל), אִם לֹא שֶׁמְּכַוֵּן (ד) לְטוֹבַת הַמְבַקֵּשׁ מְחִילָה (גְּמָרָא דְּיוֹמָא); וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רַע, (ה) אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל לוֹ. (מָרְדְּכַי וּסְמַ''ג וְהגה''מ פ''ב מֵהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה וּמהרי''ו).

באר היטב (א) יחזור. במין ריצוי אחר. בית חדש: (ב) אינו. ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון התורה. ב''ח: (ג) רבו. אפי' אינו רבו מובהק רק ששמע ממנו דברי תורה מ''צ מ''א ובשעת מחילה צריך לפרוט החטא שחטא לחבירו ואם חבירו מתבייש בזה לא יפרוט אותו. מ''א: (ד) לטובת. וה''ה אם מכוין לטובתו ב''ח ועיין ט''ז סעיף קטן ב' ועיין מ''ש עליו היד אהרן: (ה) א''צ. פי' שאין המוחל אכזרי כשאין מוחל אבל אם רוצה למחול הוי מחילה מש''ה אם מת אותו שחטא לו מהני לענין אף שהוציא עליו שם רע דאמרינן אלו היה קיים היה מוחל לו ויביא י' בני אדם על קברו כמ''ש ס''ב:

ב אִם (ו) מֵת אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, מֵבִיא י' בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָם עַל (ז) קִבְרוֹ וְאוֹמֵר: חָטָאתִי לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁחָטָאתִי לוֹ, וְנָהֲגוּ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא).

באר היטב (ו) מת. אם אמר לאחד ממזר לא פגם בכבוד אביו דיכול לומר עליך כוונתי אא''כ אמר ממזר בן ממזר. יש''ש (ב''ח) [ב''ק] סימן מ''ו מ''א: (ז) קברו. וצריך לילך לשם יחף ואם הוא חוץ לי' פרסאות ישלח שלוחו יש''ש ואם חרפו לאחר מיתה א''צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחיל' במקום שביישו. כנה''ג מ''א:

ג תַּקָּנַת קַדְמוֹנֵינוּ וְחֵרֶם, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַמֵּתִים.

ד יָכוֹל לִטְבֹּל וְלִלְקוֹת מָתַי שֶׁיִּרְצֶה, רַק שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶם הַלַּיְלָה; וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה. הגה: וְאֵין צָרִיךְ לִטְבֹּל רַק פַּעַם (ח) אַחַת, בְּלֹא וִדּוּי, מִשּׁוּם קֶרִי; וְהוּא הַדִּין דְּהַטָּלַת (ט) תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם נָמֵי מֵהָנֵי (מהרי''ו וְכָל בּוֹ וְתשב''ץ). מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מֻתָּר לִרְחֹץ וְלִטְבֹּל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, דְּיוֹם כִּפּוּר מְבַטֵּל שִׁבְעָה (מַהֲרִי''ל הִלְכוֹת שְׂמָחוֹת), אַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא (י) לִרְחֹץ כָּל שְׁלֹשִים, טְבִילַת מִצְוָה מֻתָּר. (דַּעַת עַצְמוֹ).

באר היטב (ח) אחת. ונהגו עכשיו לטבול ג''פ ולהתודות במקוה ע''פ קבלת האר''י ז''ל גם נהגו שיטבול קודם תפלת המנחה אחרונים ויש חסידים שטובלין ל''ט טבילו' עיין של''ה: (ט) קבין. אם מצטער בטבילה. ושיעורו הוא ט''ו קוואר''ט פולי''ש ט''ז וצריך להטילו עליו בכלי שיוכל להריקו ממנו בלא הפסק' ורשאי לשפוך עליו מב' וג' כלים ובלבד שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל לא מד' כלים. מ''ם סאה מים שאובים בקרקע טובלין בו אבל לא בכלי ואם נכנס חציו תוך המקוה ועל חציו האחר שפך ט' קבין יצא עיין מ''א וכ' של''ה לגלח הצפרנים כמו אישה לבעלה. כתב המ''א לפי משמעות רמ''א מי שלא ראה קרי מן ערב ר''ה אין צריך לטבול מ''מ אדם בריא יחמיר על עצמו להטביל משום תשובה ועוד שמא ראה מים חלוקים ועכורים. אשה ששמשה תוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפלוט ש''ז ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתחשחית זרע ההריון. מ''א ע''ש: (י) לרחוץ. דהיינו שעה או ב' קודם הלילה ולא קודם דהא בלא''ה יש נוהגים לטבול אחר סעודה מפסקת שיהא סמוך ליה''כ ואם כן באבל יש להחמיר וכל שאר דיני אבילות נוהג עד הלילה. מ''א ע''ש:

סימן תרז - סדר הודוי במנחה בערב יום כפור
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א צָרִיךְ (א) לְהִתְוַדּוֹת בְּמִנְחָה קֹדֶם סְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת. הגה: וְיָחִיד אוֹמְרוֹ אַחַר שֶׁגָּמַר תְּפִלָּתוֹ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה (טוּר).

באר היטב (א) להתודות. ויכה באגרוף על החזה והאר''י ז''ל ע''פ ס''ג. ובמדרש קהלת שיכה על הלב וכתב של''ה ראוי להתודות אחר אכילה ג''כ קודם חשיכה:

ב אֵין צָרִיךְ לְפָרֵט הַחֵטְא; וְאִם רָצָה לְפָרֵט, (ב) הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִם מִתְוַדֶּה בְּלַחַשׁ, נָכוֹן לְפָרֵט הַחֵטְא. הגה: אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, אוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁחוֹזֵר הַתְּפִלָּה, אֵין לְפָרֵט הַחֵטְא; וּמַה שֶּׁאוֹמְרִים עַל חֵטְא בְּסֵדֶר א' ב' לֹא מִקְרֵי פּוֹרֵט, הוֹאִיל וְהַכֹּל אוֹמְרִים בְּשָׁוֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּנֻסַּח הַתְּפִלָּה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

באר היטב (ב) הרשות. אפי' בקול רם ודוקא בחטא מפורסם אבל בחטא שאינו מפורסם אסור לאומרו בקול רם. מ''א:

ג צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת (ג) מְעֻמָּד; וַאֲפִלּוּ כִּי שָׁמַע לֵיהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְהוּא הִתְוַדָּה כְּבָר, צָרִיךְ לַעֲמֹד. הגה: וְיַחֲזֹר (ד) וְיִתְוַדֶּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר (רַ''ן פ''ב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה). וְעִקַּר הַוִּדּוּי הוּא אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (טוּר).

באר היטב (ג) מעומ'. וישחה כמו במודים של''ה. בע''ח יאמר בסתר ובגלוי. בשגגה וזדון. דצריך לבקש על הקל תחל' ועיין מ''א. סדר הוידוים בע''ח עולה חטאת עולה ויורד אשם ודאי ותלוי מכת מרדות מלקות ארבעים מיתה. כרת מיתת ב''ד מהרא''י. יאמר כפרה לחטאים וסליחה לעונות ומחילה לפשעים. מנהגים ושל''ה בשם רמ''א: (ד) ויתודה. ואין לדבר בשעת הוידוי. הגמ''נ:

ד עֲוֹנוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר, וְלֹא שָׁנָה עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ הָכֵי יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶם.

ה בִּתְפִלַּת מִנְחַת עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים (ה) אֵינוֹ חוֹתֵם בַּוִּדּוּי שֶׁאַחֲרֶיהָ. הגה: וְאֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַחֲזִיר הַוִּדּוּי בְּמִנְחָה, אֶלָּא מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כְּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה (טוּר וּמָרְדְּכַי עססי' תרי''ד); וְאֵין אוֹמְרִים אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ (עַיֵּן ססי' תר''ד) וְכָל שֶׁכֵּן תַּחֲנוּן.

באר היטב (ה) אינו. ואחר אלהי עד שלא וכו' יאמר אלהי נצור לשוני וגו'. ד''מ:

ו כָּל הַקָּהָל לוֹקִים מַלְקוֹת (ו) אַרְבָּעִים אַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יִתֵּן אֶל לִבּוֹ לָשׁוּב מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. הגה: וְנָהֲגוּ שֶׁהַנִּלְקֶה אוֹמֵר וִדּוּיִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְקֶה, וְהַמֻּלְקֶה אוֹמֵר: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגו', שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים שֶׁהֵם ל''ט תֵּבוֹת כְּנֶגֶד ל''ט מַכּוֹת (מִנְהָגִים); וְנָהֲגוּ לְהַלְקוֹת בִּרְצוּעָה כָּל דְּהוּ, דְּאֵינוֹ רַק זִכָּרוֹן לַמַּלְקוֹת; וְיִקַּח רְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר: יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ (יְשַׁעְיָה א, ג) (כָּל בּוֹ); וְהַנִּלְקֶה לֹא יַעֲמֹד, וְלֹא יֵשֵׁב, רַק מֻטֶּה (מִנְהָגִים) פָּנָיו (ז) לַצָּפוֹן וַאֲחוֹרָיו לַדָּרוֹם (מַהֲרִי''ל). יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים הַמַּאֲמִינִים בְּכַפָּרָתוֹ, אֲבָל הַמְּבַעֵט בּוֹ וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ: מַה מּוֹעִיל לִי יוֹם כִּפּוּר זֶה, אֵינוֹ מְכַפֵּר לוֹ (רַמְבַּ''ם פ''ג מֵהִלְכוֹת שְׁגָגוֹת).

באר היטב (ו) ארבעים. האר''י ז''ל לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד' מלקות נגד ד' אותיות הוי''ה ואח''כ טבל לקיים באנו באש ובמים: (ז) לצפון. וה''ה איפכא פניו לדרום ולא ממעט אלא שלא יהא אחוריו למזרח או למערב שהם מקומות שהשכינה שרויה שם. לבוש ומ''א. וט''ז כתב דוקא יהפוך פניו לצד צפון שעיקר חטא האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה ע''כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא ע''ש:

סימן תרח - סדר סעדה המפסקת
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א אוֹכְלִים וּמַפְסִיקִים קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁצָּרִיךְ (א) לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ; וְתוֹסֶפֶת זֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר, אֶלָּא קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁזְּמַנּוֹ אֶלֶף וְת''ק אַמָּה קֹדֶם הַלַּיְלָה, צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ מְעַט אוֹ הַרְבֵּה.

באר היטב (א) להוסיף. מדאורייתא אך אין בו כרת. וה''ה ממלאכה צריך להוסיף עיין אחרונים:

ב נָשִׁים שֶׁאוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת עַד שֶׁחָשְׁכָה, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת שֶׁמִּצְוָה לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֵין (ב) מְמַחִין בְּיָדָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּזָדוֹן. הגה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל דְּבַר אִסּוּר אַמְרִינָן: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְלֹא יִהְיוּ מְזִידִין; וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ (ג) מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דְּאוֹרַיְתָא; אֲבָל אִם מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, מוֹחִין בְּיָדָן (רַ''ן פ''ד דְּבֵיצָה וְרֹא''שׁ בְּשֵׁם הָעִטּוּר). וְאִם (ד) יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, לֹא יֹאמַר בָּרַבִּים לְהוֹכִיחָן, רַק פַּעַם אַחַת, אֲבָל לֹא יַרְבֶּה בְּתוֹכָחוֹת מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֵלָיו; אֲבָל בְּיָחִיד חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֶּנּוּ אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ. (רַ''ן סוֹף פֶּרֶק הבע''י).

באר היטב (ב) ממחין. ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו. הרא''ש: (ג) מפורש. אף על פי שהוא ספק כגון בה''ש מוחין. יש''ש ביצה פרק ד': (ד) יודע. ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל כשהחוטא מזיד חייב להוכיחו עד שינזף בו החוטא מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ. ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש''ש מ''א. ובס''ח סימן תי''ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיח ע''ש:

ג אִם הִפְסִיק מֵאֲכִילָתוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, יָכוֹל לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקנ''ג דְּאִם קִבֵּל (ה) בַּלֵּב לֹא הָוֵי קַבָּלָה.

באר היטב (ה) בלב. עיין סי' תקנ''ג סעיף קטן א' כתבתי בשם ב''ח להחמיר ע''ש מ''ש. וקודם פלג המנחה אין קבלתו כלום לכ''ע רק אם קיבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור. מגן אברהם:

ד בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין לוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא מַאֲכָלִים קַלִּים לְהִתְעַכֵּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא שָׂבֵעַ וּמִתְגָּאֶה כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל. הגה: וְכֵן אֵין אוֹכְלִים דְּבָרִים (ו) הַמְחַמְּמִים אֶת הַגּוּף, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קֶרִי; וְכֵן אֵין לֶאֱכֹל מַאַכְלֵי (ז) חָלָב שֶׁמַּרְבִּים זֶרַע, אַךְ בִּסְעֻדַּת (ח) שַׁחֲרִית נוֹהֲגִין לְאָכְלָן. (מַהֲרִי''ל).

באר היטב (ו) המחממים. כגון בשמים וכרכום וזה אינו אסור כ''א בסעודה המפסקת אבל דברים המרבים זרע אין לאכול כל היום. ב''ח: (ז) חלב. חמה. רמב''ם: (ח) שחרית. ודעת מהרי''ל וב''ח לאסור אף בשחרית דמרבים זרע. וכתב ט''ז דשום אין לאכול אף בשחרית וכן בצים דמרבים זרע. כתב הב''ח אם אכל אכילה גסה וקשה לו לא יתן אצבעו לפיו להקיא ואם בע''כ יקיא יזהר שלא יבליע הקיאה. כתב מהרי''ו שלא ישתכר בסעודה המפסקת ולא יאכל אכילה גסה עיין של''ה. וכתב ס''ח ולא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה. מהרי''ל ראה מרבותיו שאכלו פרי שקורין ער''ד עפ''פיל שמקרר ונתנוהו במים:

סימן תרט - הטמנת חמין בערב יום כפור
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א מֻתָּר לְהַטְמִין חַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים לְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (א) שֶׁאֵין לְהַטְמִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (עַיִּןִ בְּטוּר), וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (מַהֲרִי''ל).

באר היטב (א) שאין. שמכין ביה''כ לחול ועיין רדב''ז סימן ל''א:

סימן תרי - הדלקת נרות ביום כפור
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א מָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לְהַדְלִיק נֵר בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין; מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין. וְאִם יֵשׁ לוֹ נֵר בַּבַּיִת, חַיָּב לְהַדְלִיק בַּחֶדֶר שֶׁשּׁוֹכֵב שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ אֵצֶל הַנֵּר שֶׁבְּבֵיתוֹ (מַהֲרִי''ל); וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, חַיָּבִין הַכֹּל לְהַדְלִיק. הגה: וּמְבָרְכִין: לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים.

ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַדְלָקַת נֵר יוֹם הַכִּפּוּרִים. הגה: וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.

ג בְּכָל מָקוֹם מַדְלִיקִין, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים.

ד נוֹהֲגִים בְּכָל מָקוֹם לְהַרְבּוֹת נֵרוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וּלְהַצִּיעַ בְּגָדִים נָאִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. הגה: וְנוֹהֲגִים שֶׁכָּל אִישׁ, גָּדוֹל אוֹ (א) קָטָן, עוֹשִׂין לוֹ נֵר (מָרְדְּכַי וּמהרי''ו); גַּם נֵר נְשָׁמָה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ שֶׁמֵּתוּ (כָּל בּוֹ), וְכֵן נָכוֹן, וְכֵן כָּתְבוּ מִקְצָת רַבְּוָאתָא; וְאִם כָּבוּ נֵרוֹת אֵלּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, (ב) אֵין לוֹמַר לְעַכּוּ''ם שֶׁיַּחֲזֹר וְיַדְלִיקֵם (מַהֲרִי''ל). מִי שֶׁכָּבָה נֵרוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר, יַחֲזֹר וְיַדְלִיקֶנּוּ בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר, וְאַל יְכַבֶּנּוּ עוֹד, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ לִדְלֹק עַד גְּמִירָא וְגַם יְקַבֵּל עָלָיו שֶׁכָּל יָמָיו לֹא יְכַבֶּה בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים נֵרוֹ, לֹא הוּא וְלֹא אַחֵר, כָּךְ נִמְצָא בְּמִנְהָגִים יְשָׁנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לְהַצִּיעַ הַשֻּׁלְחָנוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר כְּמוֹ בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי וּמִנְהָגִים), וְכֵן נוֹהֲגִין. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים נְקִיִּים בְּיוֹם כִּפּוּר, (ג) דֻּגְמַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת; וְכֵן נוֹהֲגִין לִלְבֹּש הַקִּיטְל שֶׁהוּא לָבָן וְנָקִי, גַּם הוּא בֶּגֶד (ד) מֵתִים וְעַל יְדֵי זֶה לֵב הָאָדָם נִכְנָע וְנִשְׁבָּר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ מֵהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ז דִּשְׁבִיתַת עָשׂוֹר).

באר היטב (א) קטן. ועכשיו אין עושין נר אלא הנשוי וטעם הנרות משום שהתורה נגמרה ביום כפור שקרוי נר מהרי''ו. ומהרי''ל כתב שהן כנגד איבריו של אדם או כנגד מ''ע. ולאלו הטעמים אין לעשות נר לאשה עיין מגן אברהם ועיין סימן קנ''ד סי''א איזה נר ראוי לבית הכנסת. ובילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות כדי להרבות אורן. מגן אברהם: (ב) אין לו'. אפי' ברמיזה ומצוה עושים כשיניחה כך מכובה ע''ש. ואין לו' לעכו''ם שיקבל שעוה הנוטף. מנהגים: (ג) דוגמת. לפ''ז אין הנשים לובשים לבנים דאין יכולים להיות כמלאכים ומ''מ הקיטל יכולות ללבוש שיכניע לבם. מגן אברהם: (ד) מתים. יש נ''מ בין שני טעמים אלו דלטעם הראשון אסור להאבל ללבוש הקיטל. ולטעם השני מותר ונראה דהסומך על טעם השני ולובש הקיטל לא הפסיד ט''ז. והלובש שק מחמת תשובה אסור ללבשו ביה''כ ס''ח תרט''ו. מ''א:

סימן תריא - שליל יום הכפורים דינו כיומו
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א יוֹם הַכִּפּוּרִים לֵילוֹ כְּיוֹמוֹ לְכָל דָּבָר. וּמָה הֵם הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים בּוֹ; מְלָאכָה, אֲכִילָה, שְׁתִיָּה, רְחִיצָה, סִיכָה, נְעִילַת הַסַנְדָּל, תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה; וְאֵין חִיּוּב (א) כָּרֵת אֶלָּא עַל מְלָאכָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

באר היטב (א) ואין חיוב כרת. ומ''מ כולהו דאורייתא. ב''ח ולבוש:

ב כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת, חַיָּבִים עָלֶיהָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; וְכָל שֶׁבְּשַׁבָּת פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, גַּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כֵּן, אֶלָּא שֶׁבְּשַׁבָּת זְדוֹנוֹ בִּסְקִילָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת; וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר. וְהִתִּירוּ לְקַנֵּב יָרָק וְלִפְצֹעַ אֱגוֹזִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, כְּשֶׁחָל בַּחֹל, וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ לֶאֱסֹר. הגה: אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מֻתָּר לְהַצִּיל סְעֻדָּה אַחַת לְצֹרֶךְ לַיְלָה, כְּמוֹ שֶׁמַּצִּיל בְּשַׁבָּת לִסְעֻדַּת מִנְחָה (רַ''ן פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי). וּכְבָר נִתְבָּאֵר סִימָן של''ד כֵּיצַד נוֹהֲגִים בַּזְּמַן הַזֶּה בִּדְלֵקָה בְּשַׁבָּת, וְהוּא הַדִּין בְּיוֹם כִּפּוּר. וְנָהֲגוּ שֶׁהַתִּינוֹקוֹת (ב) מְשַׂחֲקִים בֶּאֱגוֹזִים (אֲגֻדָּה וּמַהֲרִי''ל), וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם אֲפִלּוּ קֹדֶם מִנְחָה; וְנִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג מִדִּין הַפְצָעַת אֱגוֹזִים הַנִּזְכָּר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

באר היטב (ב) משחקים. דוקא על השלחן כמ''ש סי' של''ח ס''ה ולגדולים אסור עיין ד''מ:

סימן תריב - אסור אכילה ביום הכפורים ושעור כמותה
וּבוֹ י' סְעִיפִים
א הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָה, חַיָּב; וְהוּא פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה מְעַט, וְשִׁעוּר זֶה שָׁוֶה לְכָל אָדָם בֵּין לְנַנָּס בֵּין לְעוֹג מֶלֶךְ הָבָּשָׁן.

ב כָּל הָאֳכָלִים מִצְטָרְפִים לְשִׁעוּר זֶה, אֲפִלּוּ מֶלַח שֶׁעַל הַבָּשָׂר וְצִיר שֶׁל יָרָק; אֲבָל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵינָן מִצְטָרְפוֹת.

ג אָכַל, וְחָזַר וְאָכַל, אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, מִצְטָרְפִין; וְאִם לָאו, אֵין מִצְטָרְפִין.

ד שִׁעוּר אֲכִילַת פְּרָס, יֵשׁ אוֹמְרִים ד' בֵּיצִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים ג' בֵּיצִים שׂוֹחֲקוֹת (רַשְׁבָּ''א).

ה הָא דְּבָעֵינָן שִׁעוּר הַיְנוּ לְחִיּוּב כָּרֵת אוֹ חַטָּאת, אֲבָל (א) אִסוּרָא אִכָּא בְּכָל שֶׁהוּא.

באר היטב (א) איסורא. מדאורייתא:

ו אָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לַאֲכִילָה, אוֹ שֶׁאָכַל אֲכִילָה גַּסָה, כְּגוֹן מִיָּד עַל אֲכִילָה שֶׁאָכַל (ב) עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עַד שֶׁקָּץ בִּמְזוֹנוֹ, (ג) פָּטוּר. הגה: וְאִם אָכַל מַאֲכָלִים מְבֻשָּׂמִים אוֹ מְתֻבָּלִים, עַל אֲכִילָתוֹ, חַיָּב, דְּרַוְחָא לְבַסּוּמֵי (ד) שְׁכִיחָא (כָּל בּוֹ). וְאָסוּר בְּיוֹם כִּפּוּר לִטְעֹם דָּבָר לְהַפְלִיט, אֲפִלּוּ עֲצֵי (ה) בְּשָׂמִים; וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן תקס''ז (סָעִיף ג' בְּהַגָּ''ה).

באר היטב (ב) עיה''כ. דאל''כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ''פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה: (ג) פטור. אבל לכתחלה אסור: (ד) שכיחא. ומיהו אם אכל עד שקץ במזונו אפי' אכל מאכל מבושם פטור ב''ח. ונראה לי דהכל לפי מה שמרגיש בנפשו. מ''א: (ה) בשמים. ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות עיין של''ה מ''א. ועיין מ''א בסימן מ''ו סעיף קטן ח' מה שכתב שם. והבאר היטב אשר לפני כתב ושנו''ב טאב''ק אסור נ''ל עכ''ל. ובסימן תקנ''א ס''ק ל''ט כתבתי בשם הרבה פוסקים דמותר ע''ש:

ז אָכַל עָלֵי קָנִים, פָּטוּר; וְלוּלָבֵי גְּפָנִים שֶׁלִּבְלְבוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פָּטוּר, דְּעֵץ בְּעָלְמָא הֵם. וְאִם לִבְלְבוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּב.

ח כָּס (פֵּרוּשׁ שֶׁכָּסַס וּפָצַע אוֹתָם בְּשִׁנָּיו) פִּלְפֵּל אוֹ זַנְגְּבִילָא, אִם הֵם יְבֵשִׁים, פָּטוּר, דְּלֹא חָזוּ לַאֲכִילָה; וְאִם הֵם רְטֻבִּים, חַיָּב.

ט הַשּׁוֹתֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְלֹא לֻגְמָיו (פֵּרוּשׁ מְלֹא פִּיו), חַיָּב; וּמְשַׁעֲרִים בְּכָל אָדָם לְפִי מַה שֶּׁהוּא, הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ; וְלֹא מְלֹא לֻגְמָיו מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד בְּפִיו וְיֵרָאֶה כִּמְלֹא לֻגְמָיו, וְהוּא פָּחוֹת מֵרְבִיעִית בְּאָדָם בֵּינוֹנִי; וְכָל הַמַּשְׁקִים מִצְטָרְפִים לְכַשִּׁעוּר. הגה: שָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה, כְּגוֹן צִיר אוֹ מוֹרְיָס (ו) וְחֹמֶץ חַי, פָּטוּר; אֲבָל חֹמֶץ מָזוּג, חַיָּב (טוּר).

באר היטב (ו) וחומץ. אפי' הרבה מ''א. וט''ז העלה הא דפטור באין ראויין היינו כפי החיוב בראויין דהיינו באוכלין כשיעורן ובמשקין כשיעורן בזה פטור באין ראויין. אבל אם הרבה מאוד חייב אפילו באין ראויין מצד מעלת הריבוי כמו דאשכחין בי''ד סימן ק''ג לענין נטל''פ ע''ש. וכתב המגן אברהם הא דחומץ פטור דוקא כשמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ כמ''ש בי''ד סימן קכ''ג ס''ו:

י שָׁתָה מְעַט וְחָזַר וְשָׁתָה, אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף שְׁתִיָּה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית, מִצְטָרְפִין לְכַשִּׁעוּר; וְאִם לָאו, אֵין מִצְטָרְפִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁעוּר צֵרוּף הַשְּׁתִיּוֹת כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, כְּמוֹ צֵרוּף אֲכִילוֹת. הגה: מֻתָּר (ז) לִגַּע בְּיוֹם כִּפּוּר בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְלִתֵּן לִקְטַנִּים, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁיֹּאכַל אוֹ יִשְׁתֶּה אִם יִגַּע (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קמ''ז).

באר היטב (ז) ליגע. ומהרי''ל אוסר. עיין ט''ז ומ''א:

סימן תריג - אסור רחיצה ביום כפור
וּבוֹ י''ב סְעִיפִים
א אָסוּר לִרְחֹץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; וַאֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם, אָסוּר. וְאִם הָיוּ יָדָיו אוֹ רַגְלָיו אוֹ שְׁאָר גּוּפוֹ מְלֻכְלָכִים בְּטִיט אוֹ (א) בְּצוֹאָה, אוֹ שֶׁנָּטַף דָּם מֵחוֹטְמוֹ, מֻתָּר (ב) לְרָחֲצָם; שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא רְחִיצָה שֶׁל תַּעֲנוּג.

באר היטב (א) בצואה. אבל להעביר את הזיעה אסור. ט''ז: (ב) לרחצם. ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד. רמב''ם מ''א:

ב נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטֹּל אֶלָּא עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו וְלֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאַת רְחִיצָה רַק לְהַעֲבִיר הָרוּחַ רָעָה מֵעַל הַיָּדַיִם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).

ג אִם הִטִּיל מַיִם (ג) וְשִׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ, אוֹ עָשָׂה צְרָכָיו וְקִנֵּחַ, מֻתָּר לִרְחֹץ דַּהֲוָה לֵיהּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְרוֹחֵץ עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו; וְאִם רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל, אֲפִלּוּ לֹא קִנֵּחַ נָמֵי מֻתָּר לִטֹּל עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. הגה: וְכֵן (ד) כֹּהֵן הָעוֹלֶה לַדּוּכָן נוֹטֵל יָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרוֹת, דְּכָל רֹב רְחִיצָה שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן בָּהּ לְתַעֲנוּג, מֻתֶּרֶת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ג מֵהִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וּמַהֲרִי''ל); וְלָכֵן אֲפִלּוּ בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לְרָחֲצָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּסְמַ''ג וְטוּר הִלְכוֹת תִּשְׁעָה בְּאָב).

באר היטב (ג) ושפשף. משמע אבל בלא שפשוף אין ליטול ידים רק אם רוצה להתפלל כמו שכתב אח''ז. וט''ז כתב כיון דצריך לברך אשר יצר יטול אפי' בלא שפשוף. עיין שם: (ד) כהן. וה''ה לוים במקום שנהגו. רדב''ז מ''א:

ד מִי שֶׁהוּא אִסְטְנִיס וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו עַד שֶׁיְּקַנֵּחַ פָּנָיו בְּמַיִם, מֻתָּר. הגה: וְנָהֲגוּ בָּזֶה לְהַחְמִיר; וַאֲפִלּוּ בִּרְחִיצַת הָעֵינַיִם, שֶׁהִיא קְצָת (ה) רְפוּאָה, נָהֲגוּ לְהַחְמִיר (מַהֲרִי''ל). וְאָסוּר לִרְחֹץ פִּיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תקס''ז (סָעִיף ג').

באר היטב (ה) רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ דלא גרע ממי שרגליו כהות. מ''א:

ה הַהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי (ו) שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, אוֹ לְצָרְכֵי מִצְוָה, יָכוֹל לַעֲבֹר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ, בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדָיו מִתַּחַת שְׂפַת חֲלוּקוֹ לְהַגְבִּיהַּ שׁוּלֵי חֲלוּקוֹ עַל זְרוֹעוֹ; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמַּיִם רוֹדְפִים, דְּאִם כֵּן אַף בַּחֹל אָסוּר מִפְּנֵי הַסַכָּנָה, אֲפִלּוּ אִם אֵינָם מַגִּיעִים אֶלָּא עַד (ז) מָתְנַיִם.

באר היטב (ו) שגדול. משמע דבשוין אסור. מ''א: (ז) מתנים. ל''ד אלא מעט למעלה מהם. מ''א:

ו הָא דְּשָׁרֵי לַעֲבֹר (בְּגוּפוֹ) בְּמַיִם לִדְבַר מִצְוָה, דַּוְקָא לַעֲבֹר בְּגוּפוֹ בַּמַּיִם עַצְמָן; אֲבָל לַעֲבֹר (ח) בִּסְפִינָה קְטַנָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר.

באר היטב (ח) בספינה. עיין בטור מ''ש בשם בה''ג. וע' אחרונים מה שהקשו עליו ועיין בכנה''ג ועיין בבאר היטב אשר לפני:

ז הָרַב אָסוּר לַעֲבֹר בְּמַיִם כְּדֵי לֵילֵךְ אֵצֶל (ט) תַּלְמִידוֹ.

באר היטב (ט) תלמידו. ואם א''א לו לתלמיד לילך מותר לרבו לילך אצלו ט''ז. ובלבוש לא כ''כ עיין שם:

ח הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּירוֹתָיו מֻתָּר לַעֲבֹר בְּמַיִם בַּהֲלִיכָה, אֲבָל לֹא בַּחֲזָרָה. הגה: וְכָל מָקוֹם דְּמֻתָּר לַעֲבֹר בְּמַיִם, אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיָּכוֹל לְהַקִּיף בַּיַּבָּשָׁה, מֻתָּר לַעֲבֹר, דִּלְמַעֵט בְּהִלּוּךְ עָדִיף (י) טְפֵי (אוֹר זָרוּעַ).

באר היטב (י) טפי. וב''ח בשם רש''ל כתב שיקיף וכן דעת אחרונים:

ט אָסוּר לְהִצְטַּנֵּן בְּטִיט לַח, אִם הוּא טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ; וְאָסוּר לְהִצְטַנֵּן בְּכֵלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַיִם, אֲפִלּוּ הֵם חֲסֵרִים, בֵּין שֶׁל חֶרֶס בֵּין שֶׁל מַתָּכוֹת; אֲבָל אִם הֵם רֵקִים, מֻתָּר; וְכֵן בְּפֵרוֹת וּבְתִינוֹק. הגה: וְאָסוּר (יא) לִשְׁרוֹת מַפָּה מִבְּעוֹד יוֹם וְלַעֲשׂוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִים וּלְהִצְטַנֵּן בָּהּ בְּיוֹם כִּפּוּר, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא לֹא תִּנְגֹּב יָפֶה וְיָבֹא לִידֵי סְחִיטָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ג וּמָרְדְּכַי וּסְמַ''ק וּמִנְהָגִים). הַחוֹלֶה רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְסֻכָּן (רַמְבַּ''ם).

באר היטב (יא) לשרות. מ''מ מותר לקנח ידיו ורגליו עיו''כ במפה ולמחר מעבירה ע''ג עיניו דבזה לא חיישינן לסחיטה. הרי''ף:

י (יב) כַּלָּה, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתֶּרֶת לִרְחֹץ פָּנֶיהָ.

באר היטב (יב) כלה. וצ''ע ברש''י בכתובות דף ד' ע''א מ''א. וע' במרדכי דמ''ק שהקשה כן לרש''י ותירץ ע''ש:

יא מִי שֶׁרָאָה קֶרִי, בַּזְּמַן הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם לַח הוּא, מְקַנְּחוֹ בְּמַפָּה וְדַיּוֹ; וְאִם יָבֵשׁ הוּא, אוֹ שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ, רוֹחֵץ מְקוֹמוֹת הַמְלֻכְלָכִים בּוֹ לְבַד, וּמִתְפַּלֵּל; וְאָסוּר לִרְחֹץ גּוּפוֹ אוֹ לִטְבֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה הוּא רָגִיל לִטְבֹּל לַתְּפִלָּה.

יב בַּזְּמַן הַזֶּה אָסוּר לְאִשָּׁה (יג) לִטְבֹּל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַן טְבִילָתָהּ בּוֹ בַּיּוֹם.

באר היטב (יג) לטבול. נ''ל דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. מ''א עיין שם:

סימן תריד - דיני סיכה ונעילת הסנדל
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א אָסוּר לָסוּךְ אֲפִלּוּ מִקְצָת גּוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא לְהַעֲבִיר (א) הַזֻּהֲמָא; אֲבָל אִם הוּא חוֹלֶה, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, מֻתָּר.

באר היטב (א) הזוהמא. עיין מה שכתבתי סימן תרי''ג סעיף קטן א' בשם הט''ז דאפי' רחיצה להעבי' הזוהמא נמי אסור ומדברי המ''א נראה דמותר ברחיצה להעביר הזוהמא ע''ש:

ב אָסוּר לִנְעֹל (ב) סַנְדָּל אוֹ מִנְעָל שֶׁל עוֹר, אֲפִלּוּ קַב הַקִּטֵּעַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר, אָסוּר; אֲבָל שֶׁל גֶּמִּי אוֹ שֶׁל קַשׁ, אוֹ שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל שְׁאָר מִינִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ לָצֵאת בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּמֻתָּר לַעֲמֹד עַל (ג) כַּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עוֹר, וּמִכָּל מָקוֹם (ד) הַמַּחְמִיר תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קמ''ט).

באר היטב (ב) סנדל. חולצין מנעל מבעוד יום והולכין לבית הכנסת יחף. וכתב ב''ח וראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי בלא בתי שוקיים. ומ''א וט''ז מתירים לילך בבתי שוקיים וכן נוהגין. ועיין ט''ז שהאריך והעלה דלד''ה אין שום היתר לנעול מנעל אפי' לדבר מצוה. ובלבישת בתי שוקיים של בגד או אנפילאות מותר ולית בה ספק כלל ובעו''ה רבים מהמון עם ואפי' קצת לומדים הולכים ברחוב במנעלים וכשבאים לבה''כ הם הולכים גם כן במנעלים רק בשהגיע למקומו חולץ כל זמן שעומד שם ותו לא ואלו בחשכה יתהלכו ופושעים נקראו אם אינם שומעים לקול מוריהם עכ''ל ועיין ס''ק ו' מש''ש: (ג) כרים. ובתפלת י''ח אסור לעמוד על שום דבר. אחרונים: (ד) המחמיר. והרדב''ז סימן ק''ץ כתב דאין כאן בית מיחוש אפי' בקשים:

ג הַחַיָּה, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתֶּרֶת לִנְעֹל אֶת הַסַנְדָּל; (ה) וְהַחוֹלֶה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה; וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּרַגְלָיו.

באר היטב (ה) והחולה. והב''ח החמיר בזה עיין א''ז:

ד מֻתָּר כָּל אָדָם לִנְעֹל סַנְדָּל מֵחֲמַת עַקְרָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ; אִם מְצוּיִים שָׁם עַקְרַבִּים אוֹ דְּבָרִים הַנּוֹשְׁכִים. הגה: וְאִם יָרְדוּ (ו) גְּשָׁמִים וְרוֹצֶה לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְהֶפֶךְ, וְהוּא אִיסְטְנִיס, (ז) מֻתָּר לִנְעֹל מִנְעָלָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ (מַהֲרִי''ל).

באר היטב (ו) גשמים. כתב ט''ז נראה דבירידת גשמים צריך איסטניס אבל אם יש בארץ רפש וטיט כ''א כאיסטניס בזה ע''ש. ומ''א כתב וצ''ע על מה סמכו עתה להקל דאין כל אדם יכול לומר איסטניס אני כמ''ש סי' תר''מ ע''ש ובפרט שלובשין אנפילאות ואם כן אין להם צער כ''כ לילך בטיט ורפש ולכן יש למחות אם יודע שיקבלו ע''ש: (ז) מותר. בנ''י משמע דוקא סנדל בלא עקב מותר ולא מנעל. ובשל''ה כתב דיהפוך ימין לשמאל ושמאל לימין ע''ש. וכתב המ''א ואפשר דאפי' בין העכו''ם אסור אע''ג דאיכא למיחש שילעיגו כיון שהוא מדאורייתא ע''ש ועיין סי' תרי''א:

סימן תרטו - יום הכפורים אסור בתשמיש המטה
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר (א) לִגֹּעַ בְּאִשְׁתּוֹ כְּאִלּוּ הִיא נִדָּה; וְכֵן אָסוּר לִישַׁן עִם אִשְׁתּוֹ בְּמִטָּה.

באר היטב (א) ליגע. גם לא ירבה דברים עמה. ואסור ליגע בה גם ביום. של''ה מ''א. וט''ז כ' דוקא בלילה אסור ליגע בה אבל ביום א''צ ליזהר מנגיעה ומ''ש הש''ע איסור שינה במטה הוא אפי' ביום ע''ש:

ב הָרוֹאֶה קֶרִי בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים (ב) יִדְאַג כָּל הַשָּׁנָה, וְאִם עָלְתָה לוֹ שָׁנָה מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.

באר היטב (ב) ידאג. בסוף הכוונת סוף פ''ק דיה''כ תמצא תיקון לזה והוא מנוסה. וכ''כ בספר משנת חסידים. וע' הגהות מהרי''ל מ''ש מענין זה. ועיין בספר מענה לשון ג''כ:

סימן תרטז - הקטנים מתי יתחילו להתענות
וּבוֹ ב' סְעִיפִים
א הַתִּינוֹקוֹת מֻתָּרִים בְּכָל אֵלּוּ, חוּץ מִבִּנְעִילַת הַסַנְדָּל, שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין כָּל כָּךְ אִם לֹא יִנְעֲלוּ. הגה: וּמֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי (א) לְרָחֲצָן וּלְסוּכָן; אֲבָל לְהַאֲכִילָם, אֲפִלּוּ בְּיָדַיִם שָׁרֵי (טוּר).

באר היטב (א) לרחצן. ובזמן הזה אין נוהגין לרחצן ולסוכן כלל לבוש עיין סימן של''א סעיף ט':

ב קָטָן הַבָּרִיא בֶּן ט' שָׁנִים שְׁלֵמוֹת, וּבֶן י' שָׁנִים שְׁלֵמוֹת, מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת; כֵּיצַד, הָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל בְּב' שָׁעוֹת בַּיּוֹם, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה; הָיָה רָגִיל לֶאֱכֹל בְּג', מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בִּרְבִיעִית; לְפִי כֹּחַ הַבֵּן מוֹסִיפִין לְעַנּוֹת אוֹתוֹ בְּשָׁעוֹת וְהוּא הַדִּין לִקְטַנָּה הַבְּרִיאָה (טוּר). בֶּן י'' א, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה, מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ב) שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לְהַשְׁלִים מִדְּרַבָּנָן, כְּלָל (רַ''ן וְאוֹר זָרוּעַ וְהגמי''י בְּשֵׁם ה''ג וְרוֹקֵחַ וּרְאֵ''ם), וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ בְּנַעַר שֶׁהוּא כָּחוּשׁ וְאֵינוֹ חָזָק לְהִתְעַנּוֹת (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קנ''ה) וְכָל מָקוֹם שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתוֹ בַּאֲכִילָה, מְחַנְּכִין אוֹתוֹ בִּרְחִיצָה וְסִיכָה (טוּר). בַּת י''ב וְיוֹם אֶחָד, וּבֶן י''ג וְיוֹם אֶחָד, שֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הֲרֵי הֵם כִּגְדוֹלִים לְכָל מִצְוֹת וּמַשְׁלִימִים מִן הַתּוֹרָה; אֲבָל אִם לֹא הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עֲדַיִן קְטַנִּים הֵם וְאֵינָן מַשְׁלִימִין אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. הגה: וַאֲפִלּוּ הוּא רַךְ וְכָחוּשׁ, צָרִיךְ לְהַשְׁלִים דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נָשְׁרוּ הַשְּׂעָרוֹת (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קנ''ה). קָטָן שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע אֵין מְעַנִּין אוֹתוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. הגה: אֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, מוֹחִין בְּיָדוֹ (כָּל בּוֹ).

באר היטב (ב) שא''צ. אבל חינוך שעות צריך ט''ז. ואין מדקדקין בזמן הזה להתענות תינוק בשנת י''ב משום דהכל לומדים והוי כחולים ועוד דסתמא חשיבי חולים. (ב''ח):

סימן תריז - דין עברה ומיניקה ויולדת ביום הכפורים
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

ב עֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה וּפָנֶיהָ מִשְׁתַּנִּים אַף עַל פִּי (א) שֶׁלֹּא אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי (רי''ו נכ''ז); לוֹחֲשִׁין לָהּ בְּאָזְנָהּ שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא; אִם נִתְקָרְרָה דַּעְתָּהּ בְּזִכָּרוֹן זֶה, מוּטָב; וְאִם לָאו, (ב) מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתָּהּ.

באר היטב (א) שלא אמרה. ואם אמרה צריכה אני אע''פ שאין פניה משתנות. ובשאר כל אדם לא מהני אמירה אא''כ נשתנה פניו מ''א ע''ש עס''ג: (ב) מאכילין. פי' שתוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב ואם לאו נותנין לה המאכל עצמו ב''י ב''ח לבוש. ודוקא עוברה לפעמים מתיישבא דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמ' הרופא אך פחות פחות מכשיעור כמה שכתוב בסימן תרי''ח סעיף ז':

ג כָּל אָדָם שֶׁהֵרִיחַ מַאֲכָל וְנִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו, מְסֻכָּן הוּא אִם לֹא יִתְּנוּ לוֹ מִמֶּנּוּ, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ.

ד יוֹלֶדֶת, תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים (ג) לֹא תִּתְעַנֶּה כְּלָל; מִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה, אִם אָמְרָה: צְרִיכָה אֲנִי, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ; מִכָּאן וָאֵילָךְ, הֲרֵי הִיא (ד) כְּכָל אָדָם. וְיָמִים אֵלּוּ אֵין מוֹנִין אוֹתָם מֵעֵת לְעֵת; כְּגוֹן אִם יָלְדָה בְּשִׁבְעָה בְּתִשְׁרֵי בָּעֶרֶב, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אִם לֹא אָמְרָה: צְרִיכָה אֲנִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלְמוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד יוֹם כִּפּוּר בָּעֶרֶב, מִשּׁוּם דִּכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס יוֹם רְבִיעִי לְלֵידָתָהּ מִקְרֵי לְאַחַר שְׁלֹשָׁה.

באר היטב (ג) לא תתענה. אפילו אמרה א''צ מאכילין אותה ואומרין לה אכול. ב''ח. וע' סי' תקנ''ד סעיף ו'. ומ''מ יש להאכילה פחות מכשיעור. מ''א ועיין סי' ש''ל ס''ד: (ד) ככל. היינו באמרה צריכה אני מחמת לידה אבל אם אמרה צריכה אני מחמת שמתכבד עלי החולי נותנין. או''ה:

סימן תריח - דין חולה ביום הכפורים
וּבוֹ י' סְעִיפִים
א חוֹלֶה שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל, אִם יֵשׁ שָׁם רוֹפֵא בָּקִי אֲפִלּוּ הוּא (א) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאוֹמֵר: אִם לֹא יַאֲכִילוּ אוֹתוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיִּכְבַּד עָלָיו הַחֹלִי (ב) וְיִסְתַּכֵּן, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמָּא יָמוּת. אֲפִלּוּ אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִים לָרוֹפֵא; וְאִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: צָרִיךְ אֲנִי, אֲפִלּוּ מֵאָה רוֹפְאִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִים (ג) לַחוֹלֶה.

באר היטב (א) עכו''ם. וכתב הרא''ש דעכו''ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל: (ב) ויסתכן. וה''ה אפי' אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן. אחרונים: (ג) לחולה. אפילו הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה רדב''ז ח''א סימן פ''ו וכנה''ג ומזכירין לו תחלה שהיום יום הכפורים דשמא שכח. לבוש. וכתב או''ה אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך. עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכתב שכה''ג מאכילין אותו בע''כ:

ב רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִים אוֹתוֹ. הגה: וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם נֶגֶד שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ קְצָתָן (ד) יוֹתֵר בְּקִיאִין מִקְּצָתָן כֵּן נִרְאֶה לִי.

באר היטב (ד) יותר. בטור כתב בשם הרמב''ן באם אחד מופלג בחכמה מאכילין בשבילו אפי' כנגד שנים:

ג וְאִם הַחוֹלֶה וְרוֹפֵא אֶחָד עִמּוֹ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ; אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.

ד אִם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: צָרִיךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ הַחוֹלֶה אוֹמֵר עִמָּהֶם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִים אוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁשְּׁנַיִם אוֹמְרִים: צָרִיךְ. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם הַחוֹלֶה וְרוֹפֵא אֶחָד עִמּוֹ אוֹמְרִים: צָרִיךְ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאָה רוֹפְאִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ (טוּר), וְלֹא חַיְישִׁינָן דְּהַחוֹלֶה אוֹמֵר: צָרִיךְ מִשּׁוּם דְּמַאֲמִין לְרוֹפֵא זֶה שֶׁאוֹמֵר: צָרִיךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי''א).

ה אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, וְהָרוֹפֵא (ה) מְסֻפָּק, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ; אֲבָל אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, וְהַחוֹלֶה אוֹמֵר: (ו) אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.

באר היטב (ה) מסופק. פי' שמכיר החולי אלא מסופק אם יסתכן. ט''ז: (ו) איני יודע. דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא דרובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם כ''כ ב''י בשם רמב''ן. ונראה מזה אם החולה רופא ומבין ממילא הוי אינו יודע שלו כאלו אמר רופא אחר. ט''ז:

ו אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת הַחֹלִי, הֲרֵי הוּא כְּאָדָם דְּעַלְמָא וְאֵין דְּבָרָיו מוֹעִילִין וְלֹא מוֹרִידִין. הגה: מִיהוּ אִם נֶחֱלַשׁ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה לְרֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶצְלוֹ שֶׁהוּא מְסֻכָּן אִם לֹא יֹאכַל, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ (א''ו הָאָרֹךְ).

ז כְּשֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הָעֻבָּרוֹת אוֹ אֶת הַחוֹלֶה, מַאֲכִילִין אוֹתָם מְעַט מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף לְשִׁעוּר; הִלְכָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ כְּב' שְׁלִישֵׁי בֵּיצָה בֵּינוֹנִית, וְיִשְׁהוּ כְּדֵי אֲכִילַת אַרְבָּעָה בֵּיצִים; וְהַשְּׁתִיָּה, יִבְדְּקוּ בַּחוֹלֶה עַצְמוֹ כַּמָּה הִיא כְּדֵי שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד וְיֵרָאֶה כִּמְלֹא לֻגְמָיו.

ח וְיַשְׁקוּהוּ פָּחוֹת מֵאוֹתוֹ שִׁעוּר, וְיִשְׁהוּ בֵּין שְׁתִיָּה לִשְׁתִיָּה כְּדֵי אֲכִילַת אַרְבָּעָה בֵּיצִים, וּלְפָחוֹת יִשְׁהוּ בֵּין שְׁתִיָּה לִשְׁתִיָּה כְּדֵי שִׁעוּר שְׁתִיַּת רְבִיעִית; וְאִם אֲמָדוּהוּ שֶׁאֵין הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ מַסְפִּיקִים לוֹ, אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ שֶׁנִּסְתַּפְּקוּ בַּדָּבָר, מַאֲכִילִים וּמַשְׁקִים אוֹתוֹ (ז) כָּל צָרְכּוֹ מִיָּד.

באר היטב (ז) כל צרכו. והב''ח כתב דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו י''כ הוא ואם יאכל הרשות בידו וכן ביולדת אחר ג' תוך ז'. וט''ז כתב ונ''ל דצ''ל לו אם אתה יודע שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור ואם לאו תאכל תחילה פחות מכשיעור דאם לא יאמר לו אלא י''כ היום יסבור שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה ע''ש: והיולדות מהימנינן לנשים דאינהי בקיאי בהו. מ''א. מניקה שיש לה ילד חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם מתענית סכנה הוא לולד אינה מתענה אפילו ביה''כ תשובת דבר שמואל סי' ק''ז:

ט מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻּלְמוֹס, וְהוּא חֹלִי שֶׁבָּא מֵחֲמַת רְעָבוֹן וְסִימָנוֹ שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו; וְאִם אֵין שָׁם מַאֲכָל שֶׁל הֶתֵּר, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַאֲכַל אִסוּר; וְאִם יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי מִינֵי אִסוּרִים, אֶחָד חָמוּר מֵחֲבֵרוֹ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל תְּחִלָּה. הגה: אִם צָרִיךְ לְבָשָׂר וְיֵשׁ כָּאן בְּהֵמָה שֶׁצְּרִיכִין לְשָׁחֲטָהּ וּבְשַׂר נְבֵלָה מוּכֶנֶת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן שכ''ח י''ד.

י חוֹלֶה שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ בָּעִנְיָן שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁאוֹמֵר: (ח) יַעֲלֶה וְיָבֹא, בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם.

באר היטב (ח) יעלה ויבא. ואם חל בשבת אומר רצה. כנה''ג. וט''ז כתב שלא להזכיר יעלה ויבא ע''ש והמ''א העלה דאין להקל. ועכ''פ א''צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה ע''ש:

סימן תריט - סדר ליל יום הכפורים
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א לֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים נוֹהֲגִים שֶׁאוֹמֵר (א) שְׁלִיחַ צִבּוּר: בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם (ב) הָעֲבַרְיָנִים. וְנוֹהֲגִים שֶׁאוֹמֵר: כָּל נִדְרֵי וְכו', וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר: (ג) שֶׁהֶחֱיָנוּ, בְּלֹא כּוֹס. הגה: וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִים עַרְבִית. וְנוֹהֲגִים לוֹמַר כָּל נִדְרֵי בְּעוֹדוֹ (ד) יוֹם, וּמַמְשִׁיךְ בְּנִגּוּנִים עַד הַלַּיְלָה; וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְכָל פַּעַם מַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה (מַהֲרִי''ל). וְכֵן אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ג''פ: וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת וְגוֹמֵר, וְהַקָּהָל אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךְ (מִנְהָגִים); וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִמִּנְהַג הָעִיר, אֲפִלּוּ בַּנִּגּוּנִים אוֹ בַּפִּיּוּטִים שֶׁאוֹמְרִים שָׁם (מַהֲרִי''ל).

באר היטב (א) שליח צבור. ועכשיו אומר הגדול לבד. וצריך לצרף עוד שנים עם הגדול ושוהים עמו עד אחר ברכו ועיין ט''ז: (ב) העבריינים. והם העוברים על גזירות וחרמות הקהל מתירין להם כדי שיכלו להתפלל דכל ת''צ שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית ונוהגים לומר זה ג' פעמים: (ג) שהחיינו. ונכון לאומר' בלחש עם הש''ץ ויסיימה קודם הש''ץ שיאמר אמן: (ד) יום. משום דדומה להתרת נדרים שאין מפירין בשבת וי''ט ולכן צ''ל מבע''י ב''ח. והקהל אומרים כל נדרי עם הש''ץ בלחש דאין תנאי הש''ץ מועיל לציבור ד''מ לבוש ומנהג פשוט הוא להתעטף בטלית מבעוד יום ומברכין עליו וכ''כ האר''י ז''ל. ואם נתעטף בלילה אין לברך עליו ועיין ספר הכוונת ועיין יד אהרן. והבאר היטב אשר לפני לא דק בזה ע''ש:

ב בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמָחֳרָתוֹ אוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, בְּקוֹל רָם.

ג אִם חָל בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר: וַיְכֻלּוּ, וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שֶׁבַע, וְחוֹתֵם: מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאֵין אוֹמְרִים אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בְּשַׁבָּת, אֲבָל שְׁאָר הַסְּלִיחוֹת וְהַתְּחִנּוֹת אוֹמֵר כְּמוֹ בַּחֹל (ריב''ש סי' תקי''ב וּמִנְהָגִים).

ד צָרִיךְ לְהַעֲמִיד אֶחָד לִימִין שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאֶחָד לִשְׂמֹאלוֹ.

ה יֵשׁ (ה) שֶׁעוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.

באר היטב (ה) שעומדים. היינו בשעת תפלת ערבית אבל מי שעומד כל הלילה לא יוכל להתפלל בכוונה ביום כנה''ג. ויזהרו שלא ישהו נקביהם. ואם נחלשו יכולים לסמוך לשום דבר מהרי''ל ד''מ. וטעם העמיד' להיות דוגמת המלאכים ולכן הנשים לא יעמדו מט''מ. ומי שעומד פעם אחד ודעתו לעשות כן כל ימיו צריך התרה:

ו נוֹהֲגִים לָלוּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלוֹמַר (ו) שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת כָּל הַלַּיְלָה. הגה: וְטוֹב לִישַׁן רָחוֹק מִן הָאָרוֹן (מָרְדְּכַי); וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר תִּשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת בַּלַּיְלָה, לֹא יִישַׁן שָׁם (מהרי''ו). וְהַחַזָּנִים הַמִּתְפַּלְּלִים כָּל הַיּוֹם, לֹא יֵעוֹרוּ כָּל הַלַּיְלָה, כִּי מְאַבְּדִין קוֹלָם כְּשֶׁאֵינָם יְשֵׁנִים (מַהֲרִי''ל).

באר היטב (ו) שירות. ומי שעיף ויגע יאמר עכ''פ ד' מזמורים הראשונים שבתהלים קודם שישכב כי הם מסוגלים שלא יבא לידי קרי שבהם ש''י תיבות וד' מזמורים יעלה למנין קרי. וטוב שלא יעטוף בכרים וכסתות המחממין ועכ''פ לא יכסה רגליו של''ה והישן בבה''כ יישן במערב או בבה''כ של נשים דהישן בבה''כ עונשו גדול מצאתי. יה''כ שחל בשבת אין מקבלין שבת אבל מזמור שיר ליום השבת יש לאומרו. שכנה''ג:

סימן תרכ - מנהג יפה לקצר בתפלת שחרית
וּבוֹ סָעִיף אֶחָד
א טוֹב (א) לְקַצֵּר בְּפִיּוּטִים וּבִסְלִיחוֹת שַׁחֲרִית, כְּדֵי לְמַהֵר בְּעִנְיָן שֶׁיִּתְפַּלֵּל מוּסָף קֹדֶם שֶׁבַע שָׁעוֹת.

באר היטב (א) לקצר. וכתב בהגמ''נ שאם הוא סוף שש ידלגו א''מ עיין מ''א ומחוייב כל יחיד לומר לפחות י' וידוים ד' בד' תפלות וד' בחזרת הש''ץ וב' פעמים האחד במנחה ואחד במעריב כנגד י''פ שהיה מזכיר הכ''ג את השם:

סימן תרכא - סדר קריאת התורה ומילה ביום כפור
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים, בְּרִאשׁוֹן קוֹרִים שִׁשָּׁה בְּפָרָשַׁת (א) אַחֲרֵי מוֹת עַד וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וְאִם חָל בְּשַׁבָּת, קוֹרִים שִׁבְעָה (ב) וּמַפְטִיר קוֹרֵא בַּשֵּׁנִי בְּפִנְחָס וּבְעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, וּמַפְטִיר בִּישַׁעְיָה: וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ, עַד כִּי פִי ה' דִּבֵּר.

באר היטב (א) אחרי מות. והמצטער על מיתת בני אהרן ומוריד דמעות עליהם בי''כ מוחלין עונותיו ובניו אין מתים בחייו זוהר והאר''י ז''ל. ומצוה ללמוד בי''כ משניות יומא. גם ללמוד בסוף יומא המאמרים המדברים במעלות התשובה עיין של''ה. ואין לת''ח לעסוק בתורה ולהשמיט מלהתפלל התפילות והסליחות ובקשות עם הצבור. שכנה''ג: (ב) ומפטיר. בהפטרה אין אומרים מלך מוחל וסולח רק ודברך אמת וקיים לעד בא''י וגו'. ד''מ ואחרונים:

ב (ג) מִילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָלִין בֵּין יוֹצֵר לְמוּסָף, אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה; וּלְאַחַר הַמִּילָה אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי וְהַמִּנְהָג לָמוּל אַחַר אַשְׁרֵי (מִנְהָגִים); וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין מָלִין עַד אַחַר חֲזָרַת סֵפֶר תּוֹרָה, וְחוֹזְרִים וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ.

באר היטב (ג) מילה. ואומרים זכור ברית ואם חל בשבת אומרים יום ליבשה עסס''י תקפ''ד:

ג מְבָרְכִין עַל הַמִּילָה בְּלֹא כּוֹס וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרְכִין בַּכּוֹס וְנוֹתְנִים (ד) לַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, וְכֵן נוֹהֲגִין.

באר היטב (ד) לתינוק. דהיינו דמלבד מה שנותנין לפי התינוק כשאומר בדמייך חיי צריך ליתן לו לשתות קצת מהכוס מ''א ע''ש ועיין סי' תקנ''ט ס''ז:

ד בְּמוּסָף אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר סֵדֶר (ה) עֲבוֹדָה. הגה: וְנוֹהֲגִין לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם כְּשֶׁאוֹמְרִים וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, וְגַּם בְּעָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ; אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר אָסוּר (ו) לַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה כְּדֵי לִפֹּל עַל פָּנָיו, וְיֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הָעוֹשִׂים כֵּן.

באר היטב (ה) עבודה. דעיקר העבודה של כהן גדול הי' במוסף עיין ט''ז ומ''א: (ו) לעקור. וכבר פשט המנהג שגם הש''ץ נופל על פניו. לבוש. אבל לא יעקור רגליו גם יעמוד קצת רחוק בתחילה מהתיבה וכן נוהגים. ועסי' קל''א דיש להשתטח עשבים על הרצפה:

ה סֵדֶר הַוִּדּוּי: (ז) חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי.

באר היטב (ז) חטאתי. החטא שוגג עון מזיד פשע מורד וצ''ל הקל תחלה:

ו נָהֲגוּ לִדֹּר צְדָקוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעַד (ח) הַמֵּתִים. וּמַזְכִּירִין נִשְׁמוֹתֵיהֶם, דְּהַמֵּתִים גַּם כֵּן יֵשׁ לָהֶם כַּפָּרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (מָרְדְּכַי).

באר היטב (ח) המתים. ולכן נקרא יה''כ בלשון רבים ר''ל לחיים ולהמתים. מהרי''ו:

סימן תרכב - סדר תפלת מנחה
וּבוֹ ד' סְעִיפִים
א לְמִנְחָה אוֹמֵר: אַשְׁרֵי, וּבָא לְצִיּוֹן, וְאֵין אוֹמְרִים: וַאֲנִי תְּפִלָּתִי, אֲפִלּוּ אִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. הגה: וְאֵין אָנוּ נוֹהֲגִין לוֹמַר: אַשְׁרֵי, וּבָא לְצִיּוֹן, קֹדֶם מִנְחָה, רַק קֹדֶם נְעִילָה; וְכֵן כָּתְבוּ קְצָת רַבְּוָתָא (מָרְדְּכַי וְהג''מ ס''ס אַהֲבָה וְסוֹף הִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וְכָל בּוֹ וּמִנְהָגִים); וְאֵין אוֹמְרִים: (א) אֵין כֵּאלֹהֵינוּ בְּיוֹם כִּפּוּר (מִנְהָגִים).

באר היטב (א) אין כאלהינו. אבל פיטום הקטורת יש לאומרו. אחרונים:

ב וּמוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרִין שְׁלֹשָׁה בְּפָרָשַׁת (ב) עֲרָיוֹת עַד סוֹף הַפָּרָשָׁה, וְהַשְּׁלִישִׁי מַפְטִיר (ג) בְּיוֹנָה וּמְסַיֵּם: מִי אֵל כָּמוֹךָ, וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ; וְאִם חָל בְּשַׁבָּת מַזְכִּיר בָּהּ שֶׁל שַׁבָּת, וְחוֹתֵם בְּשֶׁל שַׁבָּת. הגה: וְאֵין אוֹמְרִים: (ד) עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה, בְּמִנְחָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וּמַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי).

באר היטב (ב) עריות. התוס' במגילה דף ל''א כתבו הטעם בשביל שהנשים מקושטות לכבוד היום. ובמדרש אית' כשם שהקב''ה הזהיר שלא לגלות ערוה כך לא יגלה ערות עונותיו. ובט''ז כתב הטעם דנפשו של אדם חשקה בעריות טפי מכל עבירות ע''כ מזהירין ע''ז ביוה''כ שהוא יום קדוש ונורא ע''ש. וכן במיתת בני אהרן להורות שלא להקל במצות שלא נמצאו בהם אזהרות כמו בנדב ואביהו. כל בו: (ג) ביונה. לפי שיש בו כח התשובה ושאין יכולין לברוח מהש''י. לבוש: (ד) על התורה. פי' אנו אין מנהגינו כמ''ש הש''ע אלא אין אומרים כלל על התורה ועל העבודה רק חותמין מגן דוד: אם אין שהות ידלג א''מ להתחיל נעילה בזמנה ועיין סי' תר''כ וטוב לומר מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה. אחרונים:

ג אִם חָל בְּשַׁבָּת, אוֹמְרִים: צִדְקָתְךָ, וְאוֹמְרִים: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ; הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין אוֹמְרִים: (ה) צִדְקָתְךְ, וְלֹא אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ.

באר היטב (ה) צדקתך. דכתיב בו משפטיך תהום רבה ואנו מבקשי' רחמים ביוה''כ. לבוש:

ד אֵין נוֹשְׂאִין כַּפַּיִם בְּמִנְחָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְעָלָה לַדּוּכָן, הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ.

סימן תרכג - סדר תפלת נעילה
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א לִנְעִילָה אוֹמֵר: אַשְׁרֵי, וְקַדִּישׁ, וְאֵינוֹ אוֹמֵר: וּבָא לְצִיּוֹן; הגה: וּכְבָר כָּתַבְתִּי דְּהַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לוֹמַר: אַשְׁרֵי, וּבָא לְצִיּוֹן, קֹדֶם נְעִילָה.

ב זְמַן תְּפִלַּת נְעִילָה כְּשֶׁהַחַמָּה בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָהּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה; וְצָרִיךְ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְקַצֵּר בַּסְלִיחוֹת וּפְסוּקִים שֶׁבְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה, וְגַם אֵין לוֹ לִמְשֹׁךְ בִּתְפִלַּת נְעִילָה כָּל תֵּבָה וְתֵבָה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹשֵׁךְ בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּגְמֹר (א) קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה וְאוֹמֵר בִּמְקוֹם כָּתְבֵנוּ, חָתְמֵנוּ (טוּר).

באר היטב (א) קודם. ונוהגין שממשיכין גם בליל' אך צריך ליזהר להתחיל בעוד היום גדול וחרוז היום יפנה כו' צריך לומר קודם הערב שמש דאל''כ דובר שקרים לפני ה'. ט''ז ומ''א:

ג אִם חָל בְּשַׁבָּת, מַזְכִּיר בָּהּ שֶׁל שַׁבָּת; אֲבָל בַּוִּדּוּי שֶׁלְּאַחַר הַתְּפִלָּה אֵין מַזְכִּירִים בּוֹ שֶׁל שַׁבָּת; וְהָנֵי מִלֵּי יָחִיד, אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר, כֵּיוָן שֶׁאֲמָרוֹ בְּתוֹךְ תְּפִלָּתוֹ, מַזְכִּיר בּוֹ שֶׁל שַׁבָּת; וְאִם לֹא הִזְכִּיר, (ב) בְּזֶה אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.

באר היטב (ב) בזה. כלומר שלא הזכירו בוידוי יצא כיון שהזכירו בתפלה אבל אם לא הזכיר שבת כלל מחזירין אותו. מ''א:

ד וְאוֹמֵר: כֶּתֶר, כְּמוֹ בְּמוּסָף.

ה נוֹשְׂאִים כַּפַּיִם בַּנְּעִילָה וְהַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (ג) שֶׁלֹּא לִשָּׂא כַּפַּיִם, וְאוֹמְרִים: (ד) אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ.

באר היטב (ג) שלא. והטעם שלעולם מסיימין אותה בלילה ואין עבודה בלילה לבוש. ומהרי''ל כתב ואפי' איחר עד הלילה נושאין כפים אבל האחרונים כתבו דיש לבטל המנהג שאין נשיאת כפים בלילה. ומ''מ אומרים אלהינו ברכנו וכו' דבזה אין קפידה כ''כ עיין מ''א: (ד) א''מ. אפי' חל בשבת ועדיין יום הוא. מ''א ע''ש:

ו בְּסוֹף הַסְלִיחוֹת אוֹמְרִים (ה) ז' פְּעָמִים: ה' הוּא הָאֱלֹהִים וּפַעַם אֶחָד: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וג' פְּעָמִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (מִנְהָגִים) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''א (ו) וְתוֹקְעִים תשר''ת; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתְקֹעַ, רַק תְּקִיעָה אַחַת (מָרְדְּכַי וְהג''מ סוֹף הִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וְאָגוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ; וְתוֹקְעִין לְאַחַר שֶׁאָמַר קַדִּישׁ לְאַחַר נְעִילָה, וּקְצָת מְקוֹמוֹת נָהֲגוּ לִתְקֹעַ קֹדֶם קַדִּישׁ.

באר היטב (ה) ז' פעמים. הטעם ללוות השכינה שמתעלה לעלות למעלה משבעה רקיעים: (ו) ותוקעים. סי' לסילוק השכינה למעלה שנאמר עלה אלהים בתרוע' וזכר לתקיעות יובל שהיתה בי''כ. ותוספת כתבו להראות שהוא יום טוב להרבות בסעודה לכן יפקדו איש אחיו בצאתו מבה''כ כדרך שאומרים בשבת ויום טוב מט''מ. ותוקעין אפי' חל בשבת. אף ע''ג דלא הבדילו בתפלה עדיין מכל מקום כיון שכבר עבר היום ותקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה לא החמירו בה. טור. ואין הדין והחימה מסתלק עד שישלימו ישראל סדריהם ת''ה סי' רע''א:

סימן תרכד - סדר מוצאי יום הכפורים
וּבוֹ ה' סְעִיפִים
א מִתְפַּלְּלִים תְּפִלַּת עַרְבִית, וְאוֹמֵר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת.

ב צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ גַּם בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁיַּמְתִּינוּ מְעַט אַחַר יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים.

ג (א) מַבְדִּילִים עַל הַכּוֹס וְאֵין מְבָרְכִים עַל (ב) הַבְּשָׂמִים, אֲפִלּוּ אִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת.

באר היטב (א) מבדילים. ומותר ברחיצה ובכולם קודם שיבדיל. מ''א עיין שם: (ב) הבשמים. וב''ח כתב בשם מהרי''ל ואבודרהם ורש''ל שכשחל בשבת יש לברך על הבשמים ואין כאן ברכה לבטלה כיון שנהנה. מ''א וט''ז וכן עיקר:

ד מְבָרְכִים עַל הָאוּר; וְאֵין מְבָרְכִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַל הָאוּר שֶׁהוֹצִיאוּ (ג) עַתָּה מִן הָאֲבָנִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרְכִים עָלָיו מֵעַמּוּד (ד) רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ.

באר היטב (ג) עתה. אפי' חל בשבת להורות שיום זה מקודש ששבת מן האור. מ''א: (ד) ראשון. פי' שהדליקו נר אחד מאותו שלהבת עסס''ה:

ה יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין מְבָרְכִים עָלָיו בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁבְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְבָרְכִין עָלָיו, שֶׁאֵין מְבָרְכִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל הָאוּר שֶׁשָּׁבַת מִבְּעוֹד יוֹם מַמָּשׁ, אוֹ עַל הָאוּר שֶׁהֻדְלַק מִמֶּנּוּ; וְכֵן נָהֲגוּ לְהַדְלִיק מֵעֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמִיהוּ אֲפִלּוּ אִם הֻדְלַק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם הֻדְלַק בְּהֶתֵּר כְּגוֹן לְחוֹלֶה, יְכוֹלִים לְבָרֵךְ עָלָיו. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים לְהַבְדִּיל עַל נֵר שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת (הַמַּגִּיד וְאַבּוּדַרְהַם וְאוֹר זָרוּעַ); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַבְדִּיל עָלָיו אֶלָּא מַדְלִיקִין נֵר אֶחָד מִמֶּנּוּ; וְהַנָּכוֹן לְהַבְדִּיל עַל שְׁנֵיהֶן בְּיַחַד, דְּהַיְנוּ לְהַדְלִיק נֵר אֶחָד מִנֵּר בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא יַבְדִּיל עַל נֵר עַצְמוֹ שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת לְחוּד (מַהֲרִי''ל); וּשְׁאָר דִּינֵי נֵר, עַיֵּן לְעֵיל סי' רצ''ח. וְאוֹכְלִים וּשְׂמֵחִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּהָוֵי קְצָת יוֹם טוֹב (טוּר מהרי''ו וְאוֹר זָרוּעַ). יֵשׁ מַחְמִירִים לַעֲשׂוֹת (ה) שְׁנֵי יָמִים יוֹם כִּפּוּר, וְיֵשׁ לְזֶה הַתָּרָה; וְאֵין לִנְהֹג בְּחֻמְרָא זוֹ, מִשּׁוּם דְּיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיָּבֹא לִידֵי סַכָּנָה (אוֹר זָרוּעַ). מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם לְמָחֳרָת יוֹם כִּפּוּר, אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת כָּל יָמָיו (מִנְהָגִים). אֵין אוֹמְרִים (ו) תְּחִנּוֹת וְלֹא צו''ץ מִיּוֹם כִּפּוּר עַד סֻכּוֹת, וְהַמְדַקְדְּקִים מַתְחִילִים מִיָּד בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר בַּעֲשִׂיַּת הַסֻּכָּה, כְּדֵי לָצֵאת מִמִּצְוָה אֶל מִצְוָה (מַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים וְהג''מ פ''ב דִּבְרָכוֹת מהרי''ו).

באר היטב (ה) שני ימים. וז''ל מהרי''ל בתשוב' סימן רי''ב העושין שני ימים יה''כ אין משנין כלל התפילות אף אם הם י' או מאה לא יתפללו רק התפלה של חול דהוי לא תתגודדו וכתב המ''א ונ''ל דיניחו גם כן תפילין מה''ט ע''כ. אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם וי''ג מדות כקורא בתורה. וכתב המ''א ומכל מקום נראה לי דלא יאמר אותם באמצע התפלה רק אחר י''ח גם לא יקראו בתורה אפי' ויחל כשחל יום כפור ביום ה' אסור להכין להם צרכי שבת בע''ש שהוא יום כפור שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן מ''א ע''ש שמסיים שלא לעשות שני ימים יום כפור דכשעושה יום שני יום כפור א''כ מאתמול הוי ערב יום כפור ואסור להתענות וא''כ היאך התענה והוי סתרי אהדדי ולכן אין לנהוג כן ומכ''ש למנהגינו שאין מתענין בין יום כפור לסוכות ובליקוטי פרדס משמע שאין מתענין בלילה כי אם ביום: (ו) תחינות. ואין מתענין בהם אפי' יאר צייט שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם המזבח בימי שלמה. מהרי''ל. ומקדשין הלבנה במוצאי יום כפור עיין סי' תכ''ו סעיף ב' ביום שאחר יום כפור משכימין לבה''כ. מנהגים: