הלכות קריאת שמע
סימן נח - הלכות קריאת שמע וברכותיה סימן נט - דין ברכה ראשונה ביוצר סימן ס - דין ברכות לקריאת שמע ואם צריכים כונה סימן סא - דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע סימן סב - מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו סימן סג - לישב בשעת קריאת שמע ושלא יישן סימן סד - דין הטועה בקריאת שמע סימן סה - הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור קוראין קריאת שמע או שהפסיק בשעת הקריאה, סימן סו - באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק סימן סז - דין ספק אם קרא קריאת שמע סימן סח - שלא להפסיק בפיוטין סימן סט - דין פורס על שמע סימן ע - מי הם הפטורים מקריאת שמע סימן עא - אבל והעוסקים במת פטורים מקריאת שמע סימן עב - דין נושאי המטה והמנחמים והמלוין סימן עג - הישן עם אשתו ובניו איך יתנהג סימן עד - שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה סימן עה - להזהר מגלוי שער וקול אשה בשעת קריאת שמע וכן שלא לקרותה כנגד הערוה, סימן עו - להזהר מצואה בשעת קריאת שמע סימן עז - שלא לקרות כנגד מי רגלים סימן עח - מי שנצטרך להטיל מים בשעת קריאה סימן עט - מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה סימן פ - מי שאינו יכול להשמר מהפיח סימן פא - דין צואת קטן סימן פב - דין צואה יבשה סימן פג - דיני בית הכסא בקריאת שמע סימן פד - אם מתר לקרות במרחץ סימן פה - באיזה מקומות אסור לקרות קריאת שמע סימן פו - צריך להרחיק מן מים סרוחים סימן פז - כמה צריך להרחיק בשעת קריאת שמע מן גרף של רעי סימן פח - בעל קרי מתר בקריאת שמעסימן נח - הלכות קריאת שמע וברכותיה
ובו ז' סעיפים
א זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ הָרָגִיל עִמּוֹ קְצָת בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ, וְנִמְשָׁךְ זְמַנָּהּ עַד סוֹף ג' (א) שָׁעוֹת שֶׁהוּא רְבִיעַ הַיּוֹם. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִקְרוֹתָהּ כְּוָתִיקִים (פי' תַּלְמִידִים וְרַשִׁ''י פי' אֲנָשִׁים עֲנָוִים וּמְחַבְּבִים הַמִּצְוֹת), שֶׁהָיוּ מְכַוְּנִים לִקְרוֹתָהּ מְעַט קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה (פי' יְצִיאַת הַחַמָּה כְּמוֹ הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים), כְּדֵי שֶׁיְּסַיֵּם קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ עִם הָנֵץ הַחַמָּה, וְיִסְמֹךְ לָהּ הַתְּפִלָּה מִיָּד בְּהָנֵץ הַחַמָּה. וּמִי שֶׁיּוּכַל לְכַוֵּן לַעֲשׂוֹת, כֵּן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה מְאֹד: הגה: שִׁעוּר הָנֵץ הַחַמָּה הוּא כְּמוֹ שִׁעוּר שָׁעָה (ב) אַחַת קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה כָּל גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ (מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א'). באר היטב (א) ג' שעות. והכא לכ''ע מנינן מעלות השחר מ''א. והמאחרים ק''ש בשביל ציצית ותפילין טועים אלא יקרא ק''ש בזמנה בברכותיה וכשיהיה לו ציצית ותפילין יניחם ויקרא בהם ק''ש או פרשה אחרת או מזמור תהלים לבוש. וכתב ע''ת ודוקא אם יעבור זמן ק''ש אז לא ימתין על טלית ותפילין שאינו מעכב זו את זו אבל בלא''ה ימתין דכל הקורא ק''ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו: (ב) אחת. ויש גורסין כמו עישור שעה אחת וכן עיקר. פר''ח ומנחת כהן ועמ''א:
ב אִם לֹא קָרָא אוֹתָהּ קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, יֵשׁ לוֹ לְהַקְדִּים לִקְרוֹתָהּ (ג) בִּמְהֵרָה כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל. באר היטב (ג) במהרה. מכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאוד ק''ש:
ג מִי שֶׁהוּא (ד) אָנוּס, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲמֹד וְלֹא לְכַוֵּן אֲפִלּוּ פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה וַאֲפִלּוּ עַד [עַל] לְבָבֶךָ, אוֹ שֶׁבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא (קאראוואני בְּלַעַ''ז) הוֹלְכִים מְהֵרָה וְלֹא יַמְתִּינוּ לוֹ כְּלָל, יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ עִם בִּרְכוֹתֶיהָ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דְּכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר שַׁפִּיר קָרִינָן בֵּיהּ וּבְקוּמֶךָ, וְגַם שַׁפִּיר מִקְרֵי יוֹצֵר (ה) אוֹר. אֲבָל אִם אֵינוֹ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, וְגַם אֵין בְּנֵי הַשַּׁיָּרָא נֶחְפָּזִים כָּל כָּךְ, אֲפִלּוּ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אֵינוֹ קוֹרֵא עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ. באר היטב (ד) אנוס. וה''ה כשיש קבורת מת בעיר או מילה או יום ערבה דמפשי ברחמי יוכל לקרותה משעלה ע''ה. הר''מ מג''א: (ה) אור. ומ''א העלה דא''ל יוצר כ''כ בהשכמה עד שיכיר עכ''פ בין תכלת ללבן ע''ש:
ד אִם קְרָאָהּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה אָנוּס, יָצָא (ו) בְּדִיעֲבַד: וְאִם קְרָאָהּ בְּלֹא בְּרָכוֹת, יַחֲזֹר לִקְרוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ עִם הַבְּרָכוֹת וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ס' (בֵּית יוֹסֵף סי' מ''ו). באר היטב (ו) בדיעבד. ודוקא באקראי בעלמא אבל אם רגיל לעשות כן לא יצא אפילו בדיעבד וצריך לחזור ולקרותה. ב''ח:
ה אִם נֶאֱנַס וְלֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵנֵץ הַחַמָּה, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית. וְאִם הָיָה אָנוּס בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָצֵאת לַדֶּרֶךְ מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, לֹא יִקְרָא אָז קְרִיאַת שְׁמַע פַּעַם שֵׁנִית לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל יוֹם, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעָשָׂה לְאוֹתָהּ שָׁעָה לַיְלָה, אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹתָהּ יוֹם:
ו אַף עַל פִּי שֶׁזְּמַנָּהּ נִמְשָׁךְ עַד סוֹף הַשָּׁעָה הַג', אִם עָבְרָה שָׁעָה ג' וְלֹא (ז) קְרָאָהּ, קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּבִרְכוֹתֶיהָ כָּל שָׁעָה ד' שֶׁהוּא שְׁלִישׁ הַיּוֹם, וְאֵין לוֹ שָׂכָר כְּקוֹרֵא בִּזְמַנָּהּ. וְאִם עָבְרָה שָׁעָה ד' וְלֹא (ח) קְרָאָהּ, קוֹרְאָהּ בְּלֹא בִּרְכוֹתֶיהָ כָּל הַיּוֹם. באר היטב (ז) קראה. אפילו בפשיעה. ט''ז: (ח) קראה. אפי' באונס. ט''ז:
ז אִם לֹא קְרָאָהּ בַּיּוֹם, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין (ט) בְּעַרְבִית, וְכֵן אִם לֹא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעַרְבִית, יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין בַּיּוֹם, וְיֵשׁ חוֹלְקִים: באר היטב (ט) בערבית. ומבעי ליה לאקדומי חובת שעתה ברישא מ''א עיין בס' מ''ל בפ''ג מהל' תפלה שהקשה שם ותימא לי שהרי לימוד ערוך הוא בידנו מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל קריאת שמע ע''ש וכוונתו להקשות על הי''א דס''ל דיש לו תשלומין ואחר המחילה לא עיין יפה בסוגיא תחלת פ' תפלת השחר דשם מסקינן שביטל במזיד וקריאת שמע שוה לתפלה מדקאמר זה שביטל קריאת שמע או תפלה ועל זה משני דביטל במזיד ודו''ק עיין יד אהרן ועיין בפר''ח:
סימן נט - דין ברכה ראשונה ביוצר
ובו ה' סעיפים
א בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר (א) אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, תִּקְּנוּ לְהַזְכִּיר מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם לְהוֹצִיא מִלֵּב הָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹר לֹא בָּרָא חֹשֶךְ. באר היטב (א) יוצר אור. צריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכא דלא ישתמע יוצרור. משרתים ואשר משרתיו ר''ת מו''ם והוא שם אחרון משם ע''ב לכן יש לדקדק שלא ידלג וא''ו של ואשר. כשאומר יוצר אור ימשמש בתפלה של יד וכשאומד ובורא חושך ימשמש בתפלה של ראש: מעריצים ומקדישים כולם במ''ם ויש גורסין בנו''ן והאומרים במ''ם צריכים להפסיק בין ממליכים לאת שם האל המלך. רצון קוניהם ולא רצון קונם לחם רב סי' א' וכ''כ האר''י ז''ל וע''ת ורוב פוסקים ויש אומרים רצון קונם עיין עט''ז. אהובים ברורים גבורים ר''ת אב''ג והוא שם א' משם מ''ב: עושים באימה ר''ת ע''ב וכל המכוין שמות אלו אינו ניזוק כל אותו היום עטרת זקנים. לאל ברוך נעימות הלמ''ד בקמ''ץ. ולמלך אל חי הלמ''ד בפתח והאר''י ז''ל כתב כולם בקמץ. עיין יד אהרן:
ב אִם טָעָה וְאָמַר אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְנִזְכַּר מִיָּד, וְאָמַר יוֹצֵר (ב) אוֹר, וְגַם סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, יָצָא. אֲבָל אִם אָמַר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְלֹא אָמַר יוֹצֵר אוֹר, אוֹ לֹא סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, לֹא יָצָא. וְאִם אָמַר יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ, אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְגַם סִיֵּם מַעֲרִיב עֲרָבִים, לֹא יָצָא: הגה: וְה''ה אִם לֹא אָמַר תְּחִלָּה רַק יוֹצֵר אוֹר, אִם סִיֵּם מַעֲרִיב עֲרָבִים לֹא יָצָא (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפָרֵשׁ כֵּן הַטּוּר וְהָרֹא''שׁ) אֲבָל אִם סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, כֵּיוָן שֶׁפָּתַח יוֹצֵר אוֹר, יָצָא, אַף עַל פִּי שֶׁהִפְסִיק בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים. באר היטב (ב) אור. פי' אע''פ שסיים כדינו כיון שתחלתו ואמצעו שלא כדין לא יצא וכתב מ''א ונ''ל שאם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא אומר יוצר אור אחר י''ח דסדר ברכות אינו מעכב כמ''ש סי' ס':
ג יֵשׁ (ג) אוֹמְרִים שֶׁהַקְּדֻשָּׁה שֶׁבְּיוֹצֵר, יָחִיד אוֹמְרָהּ, לְפִי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא סִפּוּר דְּבָרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁיָּחִיד מְדַלְּגָהּ, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת אֶלָּא בְּצִבּוּר, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם וְלִזָּהֵר שֶׁיָּחִיד יֹאמְרֶנָּה בְּנִגּוּן וּטְעָמִים כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה: הגה: וּכְבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְיָחִיד אוֹמֵר אוֹתָהּ, וּכְשֶׁעוֹנִין קְדֻשָּׁה זֹאת אוֹמְרִים אוֹתָהּ בְּקוֹל רָם (הַגָּהוֹת מיי' בְּנֻסַח הַתְּפִלּוֹת). באר היטב (ג) רם. כתב רמ''ע סי' ק''ב בקדושה זו אם היה יושב ועומד הרי זה טועה אבל אם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם ע''ש: ומ''א כתב בשם הקנה דוקא מיושב. בשפה ברורה ובנעימה קדושה הדל''ת בחול''ם שכנה''ג ופר''ח ועולת תמיד והיד אהרן. כשמגיע לארבע כנפות הארץ. יקח הד' ציצית בידו השמאלית ויניחם על לבו עד פרשת ויאמר ואז יקחם ביד ימינו עד שיגיע לחיים וקיימים ינשקם ויניחם:
ד בִּרְכַּת יוֹצֵר וְעַרְבִית אוֹמֵר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּנַחַת: הגה: וִימַהֵר לְסַיֵּם קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְיַעֲנֶה אָמֵן אַחַר שְׁלִיחַ צִבּוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וְרוֹקֵחַ סִימָן רי''ח) וּמִיהוּ אִם לֹא אֲמָרָהּ רַק שְׁמָעָהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר, יָצָא, דִּבְרָכוֹת אֵלּוּ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הַיָּחִיד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי, מִיהוּ אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הַיָּחִיד בְּפָחוֹת (ד) מִי' (הר''י פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ) וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר סִיּוּם הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' (ה) ס''א. באר היטב (ד) מיו''ד. דוקא בק''ש ותפלה אבל בשאר ברכות כגון ברכת הנהנין ודומיהן לא בעי עשרה דאיתא בברכות סופר מברך ובור יוצא. מגן אברהם: (ה) ס''א. דשם נתבאר דעונין אחריו אמן:
ה אִם טָעָה בְּבִרְכַּת יוֹצֵר בְּעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו, אִם טָעָה מִקְּדֻשָּׁה וָאֵילָךְ, אֵין הַשֵּׁנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶלָּא מִמָּקוֹם (ו) שֶׁפָּסַק: הגה: דְּהַיְנוּ שֶׁמַּתְחִיל מִקְּדֻשָּׁה (ז) וָאֵילָךְ, וְאִם טָעָה קֹדֶם קְדֻשָּׁה צָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּרֹאשׁ (הר''י וְהָרֹא''שׁ פ' אֵין עוֹמְדִין וְהַגָּהוֹת מיי' פֶּרֶק י' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה וְטוּר): באר היטב (ו) שפסק. אבל לא מראש דהוי ברכה לבטלה. מ''א: (ז) ואילך. טעה מאופנים ואילך א''צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה. טעה באופנים מתחיל מאופנים ואילך כיון שסיים קדוש סיים הברכה עמ''א:
סימן ס - דין ברכות לקריאת שמע ואם צריכים כונה
ובו ה' סעיפים
א בְּרָכָה שְׁנִיָּה אַהֲבַת עוֹלָם: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַהֲבָה רַבָּה וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל אַשְׁכְּנַז. וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סְמוּכָה לְבִרְכַּת יוֹצֵר אוֹר, וְאִם הִיא פּוֹטֶרֶת בִּרְכַּת הַתּוֹרָה עַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ ''ז.
ב קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא בְּרָכָה, יָצָא יְדֵי חוֹבָת קְרִיאַת שְׁמַע, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא (א) הַבְּרָכוֹת בְּלֹא קְרִיאַת שְׁמַע, וְנִרְאֶה לִי שֶׁטּוֹב לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע עִם הַבְּרָכוֹת. באר היטב (א) הברכות. ואפי' לא קראן כלל יצא ידי חובת ק''ש עיין סי' נ''ח סעיף ו'. כתב בספר הכוונות ד' זכירות הם. והם א' זכירת מתן תורה כמ''ש זכור את יום אשר עמדת וגו'. ב' זכור את אשר עשה לך עמלק. ג' זכור את אשר עשה ה' למרים וגו'. ד' זכירת מצרים: והד' זכירות אלו יכוין כשיאמר ובנו בחרת יכוין במעמד הר סיני שאז בחר בנו מכל עם וקרבנו לקבל תורתו: לשמך הגדול יכוין מעשה עמלק כי אין השם מלא עד שימחה שם עמלק: להודות לך. יכוין שהפה והלשון נבראו כדי להודות ולהלל שמו ולא לדבר לשון הרע ובזה יזכור ממעשה מרים. וזכירת מצרים יכוין בפרשת ציצית על פסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים עכ''ל: וכתב המ''א שצריך ג''כ לכוין זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך וגו'. ויכוין זה באומרו באהבה לאפוקי באותו פעם שלא היה באהבה ע''ש. וקודם ק''ש יכוין לקיים מ''ע של ק''ש. מי שהיה מברך ברכת ק''ש ומצא עצמו בהאל הגדול ונסתפק לו אי קאי בשם קדשך הגדול בטחנו שבאהבת עולם או בהגיבור והנורא קדוש הוא שבברכת יוצר אור חוזר לברכה ראשונה. פרי הארץ חלק א''ח סי' ג' אבל בתשובת גינת ורדים חלק א''ח כלל א' סימן י''א פסק שאינו חוזר לברכה ראשונה דספק ברכות להקל ומהיות טוב יחזור לראש ברכה שניה. ע''ש וכ''פ היד אהרן ע''ש וע''ל סי' ס''ז:
ג סֵדֶר הַבְּרָכוֹת אֵינוֹ מְעַכֵּב, שֶׁאִם הִקְדִּים שְׁנִיָּה לְרִאשׁוֹנָה יָצָא יְדֵי חוֹבַת בְּרָכוֹת.
ד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָהּ מִצְוָה, (ב) וְכֵן הֲלָכָה. באר היטב (ב) וכן הלכה. ודוקא במצוה דאורייתא אבל מצוה דרבנן א''צ כוונה. רדב''ז מ''א:
ה הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק (ג) רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְהַשְּׁאָר, אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אוֹ מַגִּיהַּ הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע, יָצָא, וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן: באר היטב (ג) ראשון. אע''ג דבסעיף ד' פסק דמצוה בעי כוונה. היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א''צ אלא בפסוק ראשון עמ''א ועיין סי' ס''ג ס''ד ועיין כ''מ:
סימן סא - דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע
ובו כו סעיפים
א יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע (א) בְּכַוָּנָה, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, בְּרֶתֶת וָזִיעַ. באר היטב (א) בכוונה. תוס' בספ''ק כתבו דבירושלמי אמרו דאותם ג' פרשיות שתקנו בק''ש לפי שבהן עשרת הדברות. ע''כ צריך האדם לכוין בהם באמירת ק''ש אם עבר על אחת מהם. בה' אלהינו. יקבל דיבור אנכי ה' אלקיך. ה' אחד. דבור לא יהי' לך. ובפסוק ואהבת יקבל דיבור לא תשא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד. ובפסוק ואספת דיבור לא תגנוב. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו דיבור זכור את יום השבת ששקול ככל התורה. ובפסוק אני ה' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. (ועיין בכל בו הביאו בס' אליהו רבה עוד רמזים אחרים):
ב אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, הַיְנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמִי שֶׁכְּבָר שָׁמַע אוֹתוֹ הַרְבֵּה פְּעָמִים, שֶׁאֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ.
ג בִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ רמ ''ה תֵּבוֹת, וּכְדֵי לְהַשְׁלִים רמ ''ח כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם, מְסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר (ב) ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר בְּקוֹל רָם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת: הגה: וּבָזֶה כָּל אָדָם יוֹצֵא, הוֹאִיל וְשׁוֹמְעִין מִפִּיו שֶׁל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח) וְאִם הַיָּחִיד רוֹצֶה גַּם כֵּן לְאָמְרָם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֵין אִסּוּר (ג) בַּדָּבָר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וְאִם הוּא קוֹרֵא בְּיָחִיד, יְכַוֵּן (ד) בְּט''ו וָוִי''ן שֶׁבֶּאֱמֶת וְיַצִּיב שֶׁעוֹלִים צ', וְהֵם כְּנֶגֶד ג' שְׁמוֹת הַהֲוָיָ''ה, שֶׁכָּל שֵׁם עוֹלָה כ''ו וְד' אוֹתִיּוֹתָיו הֵם ל': הגה: וְיֵשׁ עוֹד טַעַם אַחֵר בַּדָּבָר דְּט''ו וָוִי''ן עוֹלִין צ', וְהַקְּרִיאָה נֶחְשֶׁבֶת א', הֲרֵי צ''א כְּמִנְיַן הַשֵּׁם בִּקְרִיאָתוֹ וּבִכְתִיבָתוֹ, וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר ד' אֲדֹנָ''י אֱמֶת (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ מ''ב וְאָגוּר) וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דְּכָל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּיָחִיד, יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן (ה) שְׁמַע וְגו', כִּי ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ מַשְׁלִימִים הַמִּנְיָן שֶׁל רמ''ח, וְהוּא בִּמְקוֹם אָמֵן שֶׁיֵּשׁ לַעֲנוֹת אַחַר בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְנִרְאֶה לִי מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁקּוֹרֵא עִם הַצִּבּוּר, לֹא יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן, רַק יֹאמַר אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַבְּרָכָה, וְכֵן נוֹהֲגִין, וְנָכוֹן הוּא. באר היטב (ב) אלהיכם אמת. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם ובס' עשרה מאמרות כתב דש''ץ אינו אומר בלחש אמת. ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת. אבל מהר''ם אלשקר כתב שי''ל גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין. וכ''כ הרדב''ז ח''א סי' נ''ה ומהרא''ם ח''א סי' ב' ועיין בפר''ח ובמ''א ועיין בתשובת נחלת שבעה ח''ב סי' כ''ו שכתב שיש לגעור בש''ץ כשחוזר ה' אלהיכם אמת שלא יחזור ג''כ תיבת אני ע''ש ועיין יד אהרן: (ג) בדבר. אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש''ץ דהוי כשמע שמע ד''מ ועיין כנה''ג: (ד) בט''ו ווי''ן. ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ''ל. י''מ מ''א: (ה) שמע. ובמט''מ כתב שרש''ל לא רצה להפסיק ובב''י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ''כ הב''ח ועיין שכנה''ג:
ד נוֹהֲגִין לִקְרוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה.
ה נוֹהֲגִין לִתֵּן (ו) יְדֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם בִּקְרִיאַת פָּסוּק רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּדָבָר אַחֵר שֶׁמּוֹנְעוֹ מִלְּכַוֵּן. באר היטב (ו) ידיהם. ר''ל יד ימין:
ו צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּחֵי''ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיךְ הַקָּבָּ''ה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁלָּזֶה רוֹמֵז חֲטֹטֶרֶת שֶׁבְּאֶמְצַע הַגַּג הַחֵי''ת, וְיַאֲרִיךְ בַּדָּלֶ''ת שֶׁל אֶחָד שִׁעוּר שֶׁיַּחֲשֹׁב שֶׁהַקָּבָּ''ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּמוֹשֵׁל בְּד' רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְלֹא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר זֶה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַטּוֹת הָרֹאשׁ כְּפִי (ז) הַמַּחְשָׁבָה: מַעְלָה וּמַטָּה וּלְד' רוּחוֹת. באר היטב (ז) המחשבה. אע''ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו'. דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכוונה. אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה הרא''ש. והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטו הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח''ו שתי וערב עט''ז:
ז יַדְגִּישׁ (ח) בַּדָּלֶי''ת שֶׁלֹּא תְּהֵא כְּרֵי''שׁ. באר היטב (ח) בדלי''ת. ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשוא או בצירי אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה. ב''ח מ''א פר''ח:
ח לֹא יַחֲטֹף בַּחֵי''ת וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּאָלֶ''ף.
ט אָסוּר לוֹמַר שְׁמַע (ט) ב' פְּעָמִים, בֵּין שֶׁכּוֹפֵל הַתֵּבוֹת שֶׁאוֹמֵר שְׁמַע שְׁמַע, בֵּין שֶׁכּוֹפֵל הַפָּסוּק רִאשׁוֹן. באר היטב (ט) ב''פ. ואם לא כוון יחזור ויקרא בלחש ויש לדייק מדברי הגמ' דאמרינן משתקין אותו משמע בדאיכא אחרים דשומעין אותו אבל בליכא אחרים דשומעין אותו דהיינו אם הוא בציבור ובלחש או ביחיד אפילו בקול רם לית לן בה ב''ח וכ''כ בס' חסידים סי' י''ח ועיין ט''ז ס''ק ג' ואין להקשות דא''כ מאי פריך הש''ס בברכות דף ל''ג ע''ב מהקורא את שמע וכופלה דלמא איירי בלחש או ביחיד דא''כ אפילו מגונה ליכא ע''ש. ובסליחות שמפסיק הרבה בנתיים מותר לומר בכל פעם שאומר ויעבור. של''ה מ''א. וה''ה על ב' ענינים חלוקים מותר לכפול כדאמרינן בפרק החליל אהא דתנן אנו ליה וליה עינינו דמסקינן שם דה''ק ליה אנחנו מודים ועינינו ליה מיחלות וכתב רש''י שם כיון דאתרי מילי קמדכיר לית לן בה ע''ש. וסוגיא זו אישתמיטתיה מהב''ח במה שפסק היכא שכל הקהל אומרים ליכא קפידא דהא התם כל הקהל היו אומרים אותו ואפ''ה הקשה שם והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו. עמ''א ס''ק ט':
י כְּשֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, מֻתָּר לִקְרוֹת כָּל הַפָּרָשָׁה וְלַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָהּ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם בָּזֶה יֵשׁ לִזָּהֵר מִלּוֹמַר פָּסוּק רִאשׁוֹן: הגה: ב' פְּעָמִים.
יא הָאוֹמְרִים בְּאַשְׁמֹרֶת בִּסְלִיחוֹת וּבְיוֹם כִּפּוּר בִּתְפִלַּת נְעִילָה ב' פְּעָמִים פָּסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לְלַמְּדָם שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ.
יב ה' הוּא הָאֱלֹהִים שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר בִּתְפִלַּת נְעִילָה ז' פְּעָמִים, מִנְהָג כָּשֵׁר הוּא: הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל שׁוּם בְּרָכָה ב' פְּעָמִים (י) אָמֵן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד). באר היטב (י) אמן. וב''י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי''ו או בלא וי''ו וכ''כ הבחיי פ' בשלח והמכוין וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד בסוף מזמור מ''א ובירושלמי פרק הקורא את המגילה איתא דלאו דוקא מודים מודים משתקין אותו אלא ה''ה שמע שמע אמן אמן ע''ש. א''כ ע''כ מוכרחים אנו לומר דקרא דאומר אמן ואמן וא''ו הפסיק הענין ותימא על הב''י דאשתמיט מיניה הירושל'. יד אהרן ועיין פר''ח. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים אפשר דאחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי. הלק''ט א' סי' פ''ה וע''ל סי' נ''ו ס''ק ה' מש''ש:
יג אַחַר פָּסוּק רִאשׁוֹן צָרִיךְ לוֹמַר (יא) בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בַּחֲשַׁאי. באר היטב (יא) בשכמל''ו. ואם לא אמר בשכמל''ו אין מחזירין אותו. ש''ג ב''ח אבל בלבוש כ' שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור כ''מ ריש סי' ס''ו:
יד צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין לְעוֹלָם וָעֶד לִוְאָהַבְתָּ כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם לִשְׁאָר מִצְוֹת: הגה: וְיֵשׁ לְהַפְסִיק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בֵּין יִשְׂרָאֵל לַה' וּבֵין אֱלֹהֵינוּ לַה' הַשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׁמָע שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כִּי ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ הוּא ה' אֶחָד (רוֹקֵחַ) וְיֵשׁ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין אֶחָד לְבָרוּךְ, כִּי עִקַּר קִבּוּל מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּא פָּסוּק רִאשׁוֹן (אַבּוּדַרְהַם).
טו צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין הַיּוֹם לְעַל לְבָבְךָ, וּבֵין הַיּוֹם לְאַהֲבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה הַיּוֹם וְלֹא לְמָחָר.
טז צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין נִשְׁבָּע לַה' כְּדֵי לְהַטְעִים יָפֶה הָעַיִ''ן, שֶׁלֹּא תְּהֵא נִרְאֵית כְּהֵ '' א.
יז צָרִיךְ לְהַתִּיז זַיִ''ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ דְּלֹא לִשְׁתְּמַע תִּשְׁקְרוּ אוֹ תִּשְׂכְּרוּ, וְהָוֵי כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס, וְכֵן צָרִיךְ לְהַתִּיז זַיִ''ן שֶׁל וּזְכַרְתֶּם.
יח יַדְגִּישׁ יוֹ''ד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע וְשֶׁלֹּא תֵּרָאֶה אָלֶ''ף, וְכֵן יוֹ''ד דִּוְהָיוּ, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע וְהָאוּ.
יט צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין וְחָרָה לְאַף, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע וְחָרָף.
כ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין תֵּבָה שֶׁתְּחִלָּתוֹ כְּסוֹף תֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, כְּגוֹן (יב) בְּכָל לְבָבְךָ [עַל לְבָבְךָ], עַל לְבַבְכֶם, בְּכָל לְבַבְכֶם, עֶשֶׂב בְּשָׂדְךָ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, הַכָּנָף פְּתִיל, אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ. באר היטב (יב) בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי''ן אבל מ''מ צריך מקף בנתיים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחולם ובמקף בקמץ. והטעם כי לעולם לא באה הנח נראה אחר ת''ג אם לא שבאה הנגינה תחת הת''ג כמבואר אצל המדקדקים מש''ה במקף לא באה לעולם הנגינה אלא תחת תיבה השניה ממילא משתנה החולם לקמץ חטף שהוא ת''ק כדי שיכול לבא אחריה נח נראה. ואעפ''כ אינו זז מגזרתו כמ''ש רש''י בחומש פרשת יתרו פסוק כ''ד פן יפרץ בם ע''ש וכן נמי את בצירי וכשבאה במקף משתנה לתולדתו בסגול מן הטעם הזה:
כא צָרִיךְ בְּכָל אָלֶ''ף שֶׁאַחַר מֵ ''ם לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם, וּקְשַׁרְתֶּם אוֹתָם, וְשַׂמְתֶּם אֶת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (וּזְכַרְתֶּם אֶת וַעֲשִׂיתֶם אֶת), שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּקוֹרֵא מוֹתָם (מֵת).
כב אַף בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּכָךְ: הגה: וְה''ה הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים יֵשׁ לִזָּהֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הרד''ק).
כג צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, וְלֹא (יג) יַנִּיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח. באר היטב (יג) הנח. שוא הנחטפת כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר ת''ק ושוא נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר ת''ג וסי' ת''ג פתוח''י חותם. רק החיריק כשיש יו''ד אצלה נקראת ת''ג וכשאין יו''ד אצלה נקראת ת''ק:
כד צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בִּטְעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה: הגה: אֲבָל לֹא נָהֲגוּ כֵן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וּמִכָּל מָקוֹם הַמְדַקְדְּקִים מַחְמִירִים (יד) בְּכָךְ. באר היטב (יד) בכך. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכוונה. ד''מ:
כה כְּשֶׁיֹּאמַר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, יְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד. וּכְשֶׁיֹּאמַר וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁיֹּאמַר וּרְאִיתֶם אֹתוֹ יְמַשְׁמֵשׁ בִּשְׁנֵי צִיצִיּוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ''ד סָעִיף ה'.
כו יֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּקוֹל רָם, וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְרוֹתוֹ בְּלַחַשׁ: הגה: וּמִכָּל מָקוֹם יֹאמְרוּ פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם וְכֵן נוֹהֲגִין (כָּל בּוֹ):
סימן סב - מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו
ובו ה' סעיפים
א אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, קְרָאָהּ וְלֹא דִּקְדֵּק בָּהֶן, יָצָא.
ב יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ בְּכָל (א) לָשׁוֹן, וְיִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן, וִידַקְדֵּק בּוֹ כְּמוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. באר היטב (א) לשון. ודוקא שמבין הלשון וה''ה בתפילה ובה''מ. אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון תוס' רפ''ז דסוטה מ''א וע''ל סי' קצ''ג ס''א ועיין בשכנה''ג:
ג צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁמּוֹצִיא בְּפִיו, וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.
ד אִם מֵחֲמַת חֹלִי אוֹ אֹנֶס אַחֵר קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלִבּוֹ, (ב) יָצָא: הגה: וְאַף לְכַתְּחִלָּה יַעֲשֶׂה (ג) כֵן, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ נָקִי לְגַמְרֵי, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְנַקּוֹתוֹ מִשּׁוּם אֹנֶס יְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הַמָּקוֹם מְטֻנָּף לְגַמְרֵי, דְּאָסוּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת (בֵּית יוֹסֵף סי' פ''ה). באר היטב (ב) יצא. וכ''ש דיוצא בשומע ק''ש מאחר ע''ת וכ''כ מהרא''ם ח''א סי' מ''א ועיין מ''א סי' ס''א ס''ק ט''ז וכתב ע''ת ונראה דדוקא במבין הלשון ואפילו בלשון הקודש בעינן דוקא שיבין השומע עיין סי' קצ''ג ס''א ובשכנה''ג הביא בשם ברכת אברהם דדוקא ביחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים. או יחיד המוציא את השנים בברכת המזון אפילו אינם מבינים בלשון הקודש יוצאים ע''ש. כתב הפר''ח ומסתברא כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק''ש מחויב לחזור ולקרות דהא קיי''ל הרהור לאו כדיבור דמי ע''ש והיד אהרן חולק עליו ופסק דאינו חייב לחזור ולקרות ק''ש כיון שכבר יצא י''ח כשהגיע זמן ק''ש בהרהור דבאותה שעה שהיה אנוס הרהור כדיבור דמי ע''ש: (ג) כן. מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא''א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה ט''ז: (ובספר אליהו רבה חולק עליו ע''ש והביא ג''כ בשם פרישה שחולק על הרב''י דבכל מקום שאינו נקי אסור להרהר נוסח הק''ש רק שיהרהר שמחויב לקרות ק''ש וברכותיה ויצטער על שאינו יכול לעשות כן ויש לו שכר על זה):
ה צָרִיךְ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַקָּהָל, וְיַמְלִיכוּ שֵׁם שָׁמַיִם בְּיַחַד:
סימן סג - לישב בשעת קריאת שמע ושלא יישן
ובו ט' סעיפים
א קוֹרֵא אוֹתָהּ מְהַלֵּךְ, אוֹ עוֹמֵד, אוֹ שׁוֹכֵב, אוֹ רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אוֹ יוֹשֵׁב, אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן, דְּהַיְנוּ שֶׁפָּנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ מֻשְׁלָךְ עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה, אֲבָל קוֹרֵא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ: הגה: מֵאַחַר שֶׁכְּבָר שׁוֹכֵב וְאִכָּא טִרְחָא (א) לַעֲמֹד (הר''י פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ): וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה, נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא. באר היטב (א) לעמוד. תמוה הוא דהרמב''ם שהוא מריה דהאי דינא ס''ל אפילו לכתחלה מותר כשנוטה לגמרי על צדו. ט''ז מ''א ע''ת. מיהו היינו דוקא על צדו ממש אבל בנוטה מעט על צדו אסור אא''כ הוא בעל בשר:
ב מִי שֶׁרוֹצֶה (ב) לְהַחְמִיר לַעֲמֹד כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב, וְלִקְרוֹתָהּ מְעֻמָּד נִקְרָא (ג) עֲבַרְיָן. באר היטב (ב) להחמיר. כ' ביש''ש פ''ז דב''ק סי' מ''א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש''ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש''ש ואפילו אין פשוט כ''כ להתיר לא יחמיר נגד רבו אם לא שיש לו ראיות לסתור דבריו עכ''ל: (ג) עבריין. כדאמרינן בפרק כירה מי שעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא:
ג הָיָה מְהַלֵּךְ [בַּדֶּרֶךְ] וְרָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּפָסוּק (ד) רִאשׁוֹן. באר היטב (ד) ראשון. וה''ה רוכב כמהלך דמי אבל אם יושב בעגלה או בספינה שפיר יוכל לכוין ט''ז ופר''ח. אבל הב''ח כ' דלא אמרן אלא במהלך ברגליו אבל רוכב על בהמה או יושב בקרון יוכל לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי ע''ש. עוד למד הב''ח מדסיים הרמב''ם והשאר קורא כשהוא מהלך דקמ''ל דאסור לעמוד כל הפרשה ונראה כעושה כב''ש. וט''ז חולק עליו וכ' דליכא קפידא אלא ביושב ועומד משא''כ במהלך ועומד דבזה ב''ה נמי מודה דשפיר עביד. וכ''כ המ''א דאין איסור במי שעומד כל הפרשה ופשוט דבשכמל''ו בכלל פסוק ראשון הוא לבוש. והב''ח כ' דצריך לעמוד עד על לבבך וע''ל סי' נ''ח סעיף ג':
ד עִקַּר הַכַּוָּנָה הוּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, הִלְכָּךְ אִם קָרָא וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְחוֹזֵר (ה) וְקוֹרֵא. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר מִצְוֹת אֵינָן צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, מוֹדֶה הֲכָא. באר היטב (ה) וקורא. ר''ל בלחש כמש''ל סי' ס''א ס''ק ט' או ממתין איזה זמן ואח''כ חוזר וקורא דלא משתקין אותו אא''כ קורא ב''פ רצופים עיין ט''ז. ואם ניכר שלא קרא פסוק ראשון בכוונה לאחר שסיים ק''ש צריך לחזור לראש מ''א ועיין במ''א סי' ס''ד ס''ק א':
ה אִם הָיָה יָשֵׁן, מְצַעֲרִים אוֹתוֹ וּמְעִירִים אוֹתוֹ, עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן, וְהוּא עֵר מַמָּשׁ. מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין מְצַעֲרִים אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא וְהוּא עֵר מַמָּשׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹרֵא (ו) מִתְנַמְנֵם, יָצָא: הגה: וְדִין שָׁתוּי וְשִׁכּוֹר עי' לְקַמָּן סי' צ''ט סָעִיף א'. באר היטב (ו) מתנמנם יצא. וה''ה אונס אחר עיין בספר מנחת כהן. ובפר''ח סי' ס''ז ובמ''א סי' זה אי קריאת שמע דאורייתא הוי רק פסוק ראשון או פרשה ראשונה ושנייה או ג' פרשיות ע''ש. ועיין בהמבי''ט בס' קרית ספר:
ו הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא (ז) יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו בְּפָרָשָׁה (ח) רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עִקַּר קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּקוֹרֵא עֲרַאי, וּכְתִיב וְדִבַּרְתָּ בָּם, וְדַרְשִׁינָן עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע. באר היטב (ז) ירמוז. משמע קצת ביומא דף י''ט דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז. מ''א: (ח) ראשונה. והרמב''ם לא כ' בפרשה ראשונה דגם בפרשה שנייה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונה אלא בפרשה ראשונה כ''כ הר''מ מ''א ונראה לי דלצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שנייה אף להרמב''ם דאל''כ קשה על רב היאך היה מחוי בידיה בן קבוטל בפרשה שניה כדמסקינן ביומא דף י''ט מאחר דאיכא עכ''פ איסורא אלא ודאי דלדבר מצוה שרי. וק''ל. ועל פי זה לא מקשה מידי המחבר יד אהרן על הרמב''ם ודו''ק:
ז הָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה וְרוֹצֶה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, יִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּקוֹרֵא עֲרַאי.
ח הָאֻמָּנִין וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן, אוֹ בְּרֹאשׁ שׁוּרוֹת הַבִּנְיָן, קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע בִּמְקוֹמָם וְאֵינָם צְרִיכִים לִירֵד.
ט הַכַּתָּף, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשָּׂאוֹ עַל כְּתֵפָיו, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל לֹא יַתְחִיל בְּשָׁעָה שֶׁטּוֹעֵן וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹרֵק, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ מְיֻשָּׁב:
סימן סד - דין הטועה בקריאת שמע
ובו ד' סעיפים
א קְרָאָהּ לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּסֵדֶר הַפְּסוּקִים, אֲבָל אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לַחֲבֶרְתָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, יָצָא, לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה.
ב קָרָא פָּרָשָׁה וְטָעָה (א) בָּהּ, אִם יוֹדֵעַ הֵיכָן טָעָה, כְּגוֹן שֶׁקָּרָא כֻּלָּהּ אֶלָּא שֶׁדִּלֵּג פָּסוּק (ב) א' בָּאֶמְצַע, חוֹזֵר לְרֹאשׁ אוֹתוֹ הַפָּסוּק וְגוֹמֵר (ג) הַפָּרָשָׁה, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן טָעָה, חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה. באר היטב (א) בה. דוקא טעה אבל בהזיד או במתכוין חוזר לראש. פר''ח: (ב) פסוק אחד. לאו דוקא פסוק א' אלא אפי' תיבה אחת נמי חוזר לשם כ''כ הרא''ש: (ג) הפרשה. פי' אם יודע אם אמר שמע בכונה חוזר לואהבת. ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונה פשיטא דחוזר לראש ב''ח מ''א. וט''ז כ' נראה פשוט דאם אירע לו כן בפרשה ראשונה דאינו חוזר דמתחיל שמע ישראל דהא לחד פירוש הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת עכ''ל. נ''ל דאיירי ג''כ בידוע שקרא פסוק ראשון דאם אינו יודע אפי' פסוק ראשון א''כ אפי' את''ל דקרא פסוק ראשון בודאי שלא בכוונה קרא אותו וצריך לחזור מפסוק ראשון ואילך דאל''כ הו''ל קורא למפרע ומאי אריא דאינו יודע היכן טעה אפילו יודע מ''מ כיון שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך הוא לחזור מתחלת שמע ואילך אלא ע''כ מיירי דבפסוק ראשון היה מכוון ואח''כ קרא שלא בכוונה וטעה ואינו יודע היכן טעה חוזר לואהבת זהו כוונת ט''ז וכמ''ש הב''ח ומ''א והמחבר יד אהרן הבין דהט''ז הוא מתנגד עם הב''ח חמיו בזה ע''ש ולא דק:
ג טָעָה בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁסִיֵּם פָּרָשָׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם רִאשׁוֹנָה אִם שְׁנִיָּה, חוֹזֵר לְפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, וְיַתְחִיל וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ.
ד הָיָה עוֹמֵד (ד) בְּוּכְתַבְתָּם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה אִם בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, חוֹזֵר לְוּכְתַבְתָּם שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה, וְהָנֵי מִילֵי שֶׁלֹּא הִתְחִיל לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, אֲבָל אִם הִתְחִיל לְמַעַן יִרְבּוּ (ה) יְמֵיכֶם, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר דְּסִרְכֵיהּ נָקַט וַאֲתָא: באר היטב (ד) בוכתבתם. והא דלא אמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגו''ל שהוא לשון רבים עיין תוספות יום טוב וט''ז כתב הטעם דוכתבתם הוא סוף הפרשה יוכל לטעות ע''ש: (ה) ימיכם. וכל שכן באמצע הפרשה חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו בב''י רשב''א. כתב הרמב''ם פ''א מק''ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה''ז טועה וחוזר ומברך במטבע. וכתב הכ''מ פ''א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח. או חתם במקום שאמרו שלא לחתום. אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר נוסח אחר בעניין הברכה יצא ע''ש ועיין סי' נ''ט:
סימן סה - הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור קוראין קריאת שמע או שהפסיק בשעת הקריאה,
ובו ג' סעיפים
א קְרָאָהּ סֵרוּגִין, דְּהַיְנוּ שֶׁהִתְחִיל לִקְרוֹת, וְהִפְסִיק בֵּין בִּשְׁתִיקָה בֵּין בְּדִבּוּר וְחָזַר וּגְמָרָהּ, אֲפִלּוּ (א) שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, יָצָא, אֲפִלּוּ הָיָה הַהֶפְסֵק מֵחֲמַת אֹנֶס: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיָה (ב) אָנוּס וְהִפְסִיק כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ (תוס' וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק מ''ש וְהַטּוּר), וְהָכֵי נָהוּג, וּמְשַׁעֲרִין עִנְיַן הַשְּׁהִיָּה לְפִי הַקּוֹרֵא, וְלֹא לְפִי רֹב בְּנֵי אָדָם (רַשְׁבָּ''א ר''פ הָיָה קוֹרֵא) וְכֵן הוּא לְקַמָּן סִימָן ק''ד. באר היטב (א) שהה. ולכתחילה אסור להפסיק לשהות אפילו בברכות ק''ש וע''ל ר''ס נ''ג. מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עי' סי' ס''ו סעיף ט'. מ''א: (ב) אנוס. משמע דאפילו באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ''כ בתשובת מהר''ם מינץ סי' פ''ה. אבל הב''ח כ' דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש. וכתב המג''א נ''ל דבתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל בק''ש לא יחזור אא''כ האיש או המקום אינו ראוי ע''ש:
ב קָרָא (ג) קְרִיאַת שְׁמַע וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקּוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לִקְרוֹת עִמָּהֶם פָּסוּק רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עִם חֲבֵרָיו, וְה ''ה אִם הוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאוֹמֵר דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים אוֹ פְּסוּקִים, בְּמָקוֹם שֶׁרַשַּׁאי לִפְסֹק, אֲבָל אִם הוּא עָסוּק בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְסֹק, כְּגוֹן מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר וָאֵילָךְ (ד) לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יֹאמַר הַתֵּבוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּנִגּוּן הַצִּבּוּר, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ קוֹרֵא עִמָּהֶם: באר היטב (ג) ק''ש. וה''ה שאר דבר שהציבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ. תניא ושל''ה: (ד) יפסיק. וב''ח פסק דמפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים עם הציבור. וט''ז פסק דבפסוקי דזמרה יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק''ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של ק''ש אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהציבור אומרים ק''ש ע''ש. וכ''כ הפר''ח וכתב דמאן דפסק בברכות דק''ש לקרות פסוק ראשון מק''ש עם הציבור כסברת הב''ח ראוי לגעור בו:
ג קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקּוֹרְאִין קְרִיאַת שְׁמַע, טוֹב שֶׁיִּקְרָא עִמָּהֶם כָּל קְרִיאַת שְׁמַע, וִיקַבֵּל שָׂכָר כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה: הגה: אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב רַק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (בֵּית יוֹסֵף):
סימן סו - באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק
ובו י' סעיפים
א בֵּין הַפְּרָקִים שׁוֹאֵל (א) בִּשְׁלוֹם אָדָם נִכְבָּד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ, אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ (ב) בְּחָכְמָה, וְכָל שֶׁכֵּן (ג) מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס. וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְאָדָם נִכְבָּד, וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע (ד) הַפָּסוּק, חוּץ מִפָּסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, שֶׁלֹּא יַפְסִיק בָּהֶם כְּלָל, אִם לֹא מִפְּנֵי מִי שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ: באר היטב (א) בשלום. אפי' בלשון לע''ז ובכל מקום שאסור לדבר אפי' בלשון הקודש אסור. תוס' רפ''ב דברכות ומהר''ם טיקטין כ' בגליון הרי''ף בשם נמוקי מהרא''ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה. ובבה''כ שאין אנו שואלין בשלום חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים ולא בפד''ז עכ''ל ובס' החינוך פרשת ואתחנן כ' ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים עמ''א. (ובס' אליהו רבה פילפול עמוק בש''ס ופוסקים): (ב) בחכמה. ומ''א כ' דמי שגדול ממנו בחכמה הוי מפני הכבוד. ואם הקורא גדול ממנו אין מפסיק אפי' לת''ח. ומשמע בהרשב''א דמותר לכתחילה לשאול בשלום הקורא אעפ''י שיודע שיצטרך להשיבו ובת''ה סי' (קל''ה) [קל''ח] איתא דת''ח מופלג בדורו הוי בכלל מורא עיין סי' תע''ב סעיף ה'. מ''א: (ג) מלך. אפי' מלך ישראל הוא בכלל מי שירא ממנו דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ע''ת: (ד) הפסוק. ודוקא היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא יפסיק ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק כ''מ ספ''ב מ''א וכתב ר''י חסיד דוקא שלום ולא יותר עיין ע''ת ובס''ק א':
ב אִם שָׁכַח לְהָנִיחַ צִיצִית וּתְפִלִּין יָכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין הַפְּרָקִים לַהֲנִיחָם, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶם: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַד אַחַר הַתְּפִלָּה, וְהָכֵי נָהוּג לְעִנְיַן (ה) טַלִּית (בֵּית יוֹסֵף). באר היטב (ה) טלית. דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויוכל לקרות ק''ש בלא ציצית ודאי הוי הפסקה (ועיין במ''א ובספר אליהו רבה):
ג לְקַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה וּלְבָרְכוּ מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע (ו) הַפָּסוּק, וְכֵן לְמוֹדִים, אֲבָל לֹא יֹאמַר אֶלָּא תֵּבַת מוֹדִים (ז) בִּלְבַד: הגה: וְכֵן בְּבָרְכוּ לֹא יֹאמַר יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְכו', וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָמֵן שֶׁעוֹנִין אַחַר בִּרְכַּת הָאֵל (ח) הַקָּדוֹשׁ וְאַחַר שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יֵשׁ לוֹ דִּין קְדֻשָּׁה, וְיוּכַל לַעֲנוֹת אוֹתָם בִּקְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן עִקָּר וּלְכָל ה''מ פּוֹסְקִים מִכָּל שֶׁכֵּן בְּאוֹמֵר (ט) תַּחֲנוּנִים (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א). באר היטב (ו) הפסוק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב''ו ק''ו מפני כבוד הקב''ה. ומה''ט נ''ל אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך. מ''א: (ז) בלבד. פי' מודים אנחנו לך בלבד. ובברכו אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד ואמן יש''ר עד יתברך. וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך ויענה אמן. ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג. ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן. ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך ל''ח. ובהגהת י''נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה. אבל בתוספתא פ''ק דברכות משמע כדברי. ל''ח מ''א: (ח) הקדוש. משום דהוא סיום ג' ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעית. והא דלא חשיב אמן של ברכת שים שלום. לפי שזה אף היחיד עונה אחר סיום י''ח ולפיכך אין לו להפסיק בשבילו מאחר שיכול לאומרו ביחיד ב''י בשם מהרי''א: וכתוב לבוש דלדידן דקי''ל בסי' רט''ו דיחיד אינו עונה אמן אחר סיום י''ח צריך להפסיק בק''ש לענות אמן אחר שים שלום ובל''ח כ' דלא יפסיק אלא יסמוך על אמן שאומר בעושה שלום והסכים עמו המ''א ע''ש: (ט) תחנונים. ויש ללמוד ג''כ במכ''ש דיוכל להפסיק בפסוקי דזמרה ע''ת. ונ''ל דאמנים דעלמא שאינן מהנהו דכתבינן בס''ק ז' וח' מותר לענות אם עומד בפסוקי דזמרה או בברכת ק''ש. ועיין סי' נ''א ס''ק ג' במ''א ובסי' נ''ט סעיף ד' ובהג''ה. ובסי' זה סעיף ט' ובמ''א ס''ק י''ד ודו''ק. אבל ב''ה וב''ש נ''ל דאסור לענות בפסוקי דזמרה או בברכות ק''ש עמ''א סי' קכ''ד ס''ק ט':
ד כֹּהֵן שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמַּפְסִיק וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ (י) מַפְסִיק, וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. באר היטב (י) מפסיק. ועולה ישראל במקומו ובלבוש כ' נוהגים להפסיק ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת ומ''מ לא יקרא עם החזן כלל וכ''כ הכנה''ג שיעלה ומכ''ש שלא יפסיק לומר לחזן שיעשה מי שבירך וכתב מ''א וצ''ל דאפילו שהה כדי לגמור כולה א''צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס עיין סי' ס''ה וכן הסכים הב''ח והל''ח דיעלה. וט''ז כ' דבק''ש שהיא דאורייתא לא יפסיק אבל בברכותיה שהם דרבנן יפסיק. ומינה דבפסוקי דזמרה נמי יפסיק והע''ת כתב לדברי האוסר בק''ש ה''ה דאסור בברכותיה רק בפסוקי דזמרה יש להקל. ועיין סי' קל''ה ס''ק ו' במ''א. ובכה''ג מחלק דאם קורא סתם כהן קרב א''צ להפסיק אבל אם קראוהו בשמו אפילו איכא כהנים אחרים יפסיק ע''ש ובהלק''ט ח''א סי' כ''ד מחלק באם אין שם כהן אלא הוא יעלה מפני כבוד הציבור ע''ש. והפר''ח פסק כהרשב''א דלא יעלה אפילו אם קראוהו בשמו ולא יש אחר בקהל ע''ש:
ה וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לְשָׁמוֹעַ, בֵּין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ לְוַיֹּאמֶר, אֲבָל בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לֹא יַפְסִיק, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין ה' לֶאֱמֶת, אֶלָּא יֹאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (יא) אֱמֶת, וְאָז יַפְסִיק כְּדִין בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק. באר היטב (יא) אמת. ויש ליזהר שלא להפסיק בין אמת לויציב מ''א ע''ש. ועיין תוס' י''ט פ''ב דברכות משנה ב' והפר''ח כ' על התוי''ט שכתב על המחבר מה שלא פסק כן ע''ש ולא הבנתי ולדעתי דברי התוי''ט המה ברורים וכדבריו כ' ג''כ המ''א ע''ש:
ו אִם פָּסַק מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ הַכָּבוֹד אַחַר שֶׁאָמַר אֱמֶת, אוֹ שֶׁסִיֵּם קֹדֶם הַחַזָּן, וְסָמַךְ ה' אֱלֹהֵיכֶם עִם אֱמֶת, וּמַמְתִּין שֶׁיַּתְחִיל הַחַזָּן וְשֶׁיֹּאמַר עִמּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר פַּעַם אַחֶרֶת אֱמֶת.
ז אֵינוֹ אוֹמֵר אָמֵן אַחַר גָּאַל (יב) יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעוֹנִין (יג) אָמֵן, וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אָמֵן, אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל לְבַד אֵין עוֹנִין אָמֵן כְּדִלְקַמָּן סִימָן רט''ו (טוּר). באר היטב (יב) ישראל. ובתפלה יאמר גואל ישראל. כ' ט''ז שאלתי את מו''ח ז''ל ועוד הרבה גאונים על מ''ש במערבית בא''י מלך צור ישראל וגואלו שהוא נגד הש''ס פרק ע''פ דבק''ש והלל גאל ישראל וכו' ע''ש שנדחק מאוד לתרצו. כ' בש''ג דאין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו מפני היראה: (יג) אמן. המדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובסעיף ט' משמע שיש להמתין בשירה חדשה וכתב המ''א ונ''ל דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש''ץ ואז אינו מחויב לענות אמן. עיין סי' נ''ט ס''ד והרא''ם ח''א סי' ו' הכריע שאין לענות אמן אחר גאל ישראל אפי' אחר הש''ץ עיין ע''ת:
ח צָרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְלֹא יַפְסִיק לְאַחַר שֶׁאָמַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל, רַק אִם אֵרְעוֹ אֹנֶס שֶׁלֹּא הֵנִיחַ (יד) תְּפִלִּין, וְנִזְדַּמְּנוּ לוֹ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, מֵנִיחַ אָז, וְלֹא יְבָרֵךְ (טו) עֲלֵיהֶם עַד אַחַר שֶׁיִּתְפַּלֵּל. אֲבָל טַלִּית לֹא יָנִיחַ אָז, וְאִם עַד שֶׁלֹּא אָמַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל נִזְדַּמְּנוּ לוֹ טַלִּית וּתְפִלִּין, מְנִיחָן, וְלֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַד אַחַר תְּפִלָּה: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקֹּדֶם גָּאַל יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלִּין וְהָכֵי נָהוּג (מָרְדְּכַי וְתוס' וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי מה' קְרִיאַת שְׁמַע). באר היטב (יד) תפילין. והיה מתירא שיעבור זמן ק''ש וקרא. וה''ה אם מתירא שיעבור זמן תפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבאו אחר כך לידו יניחם באמצע היום או במנחה ויאמר איזה מזמור עי' ס''ס למ''ד. צ''ע מי שאין לו תפילין אם טוב יותר להתפלל עם הציבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא ק''ש ויתפלל בתפילין פסק המ''א דמוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור וישאול תפילין כדי שיקרא ק''ש ויתפלל בתפילין ע''ש: (טו) עליהם. והפר''ח חולק וס''ל דכיון דשרי להניח תפילין בין גאולה לתפלה יוכל לברך ג''כ ולא מיקרי הפסק ע''ש. ובספר אבן העוזר פסק ג''כ דיכול לברך על תפילין לאחר גאל ישראל ע''ש. ובנזדמן לו הטלית פסק שאסור להתעטף בו כלל עד אחר תפלת י''ח. אבל היכא דמתבייש לישב בלא טלית מוטב להתעטף בין הפרקים ויברך עליו ע''ש. עוד פסק דמותר לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה ואסור להמתין בשירה חדשה ע''ש:
ט אֵין לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְכֵיצַד עוֹשֶׂה, מַמְתִּין בְּשִׁירָה חֲדָשָׁה כְּדֵי לַעֲנוֹת.
י כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר אֱמֶת וְיַצִּיב שַׁחֲרִית, וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה עַרְבִית, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה (טז) כְּתִקְנָהּ: הגה: מִי שֶׁהוּא אָנוּס וְדָחוּק, וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְהִתְפַּלֵּל, מִיָּד אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע עַד אֱמֶת, וְיַמְתִּין לוֹמַר שְׁאָר הַבְּרָכָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁאָז יֹאמַר וְיַצִּיב (יז) וְנָכוֹן כו', וְיִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ סִימָן שכ''א): באר היטב (טז) כתקנה. אבל ידי ק''ש יצא: (יז) ונכון. ומ''א כ' דברוקח משמע דמי שאין לו פנאי יקרא ק''ש לבדה בלא ברכות ואח''כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם ק''ש ויתפלל וכ''ה לעיל ס''ס מ''ו ע''ש:
סימן סז - דין ספק אם קרא קריאת שמע
ובו סעיף אחד
א סָפֵק אִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, חוֹזֵר וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ (א) וּלְאַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יוֹדֵעַ שֶׁקְּרָאָהּ, אֶלָּא שֶׁמְּסֻפָּק אִם בֵּרַךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ: באר היטב (א) ולאחריה. ואע''ג דפסוק ראשון לבד הוא מדאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ''ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י''ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה. אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון כ''מ וע''ל סי' ס''ג ס''ק ו' ומשמע בל''ח סי' מ' דאם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות. מיהו בסי' ס''ד סעיף ג' ד' משמע שצריך לחזור ונ''ל דמעיקרא כן תיקנו שיחזור. ואם מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך להחזיר לכ''ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאורייתא ומשמע בתוס' דברכות דף (כ''ה) [כ''א] ע''א ד''ה ספק וכו' דאומר אמת ויציב שנית ע''ש. ובדף כ' ע''ב תוס' ד''ה בעל קרי וכו' דמשמע דמוטב שיאמר ק''ש שנית דאית בה תרתי קבלת מצוה ויציאת מצרים ע''ש. ולפי' הר''ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. אבל אם ברור לו שאמר פרשת ציצית רק שהוא מסופק אם אמר אמת ויציב לא יחזיר דכיון שאמר פרשת ציצית אז אמת ויציב מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית. ואיתא בש''ס דף י''ג ע''ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. וכ' המ''א ונ''ל דכ''ש אם אמר שירת הים דיצא ע''ש ועי' ט''ז ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. ומ''ש הט''ז כמו בהפרשת דמאי ע''ש. הוא נגד המשנה במסכת דמאי פרק א' משנה ד' ומפרישין אותו ערום וכו' ע''ש. ואולי שט''ס הוא בדברי ט''ז. (ואם מסופק שקרא ק''ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ''כ בתשובת בית יעקב סי' קל''ח):
סימן סח - שלא להפסיק בפיוטין
ובו סעיף אחד
א יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּפְסִיקִים בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לוֹמַר פִּיּוּטִים, וְנָכוֹן לִמְנֹעַ מִלְּאָמְרָם, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר (הר''י ס''פ אֵין עוֹמְדִין וְהָרַשְׁבָּ''א וְהַטּוּר) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְאָמְרָם, וְהַמֵּקֵל וְאֵינוֹ אוֹמְרָם לֹא הִפְסִיד, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲסֹק בְּשׁוּם דָּבָר, אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אָסוּר לְהַפְסִיק וְלַעֲסֹק כָּל זְמַן שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמֵר פִּיּוּטִים, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר שׁוּם שִׂיחָה בְּטֵלָה. וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁלּוֹמֵד עַל יְדֵי הִרְהוּר שֶׁרוֹאֶה בַּסֵּפֶר וּמְהַרְהֵר, לֵית בֵּיהּ אִסּוּרָא, דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר (א) דָּמִי, אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יָבוֹאוּ לְדַבֵּר, וְיָבוֹאוּ לִידֵי הֶפְסֵק, וְעַל כֵּן אֵין לְאָדָם לִפְרֹשׁ עַצְמוֹ (ב) מֵהַצִּבּוּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְאָמְרָם, וְיֹאמַר אוֹתָם עִמָּהֶם וע''ל סי' צ' סָעִיף י' (מַהֲרִי''ל וְדִבְרֵי עַצְמוֹ): באר היטב (א) דמי. אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר בספר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש. פר''ח: (ב) מהצבור. והאר''י ז''ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקליר שנתקנו ע''ד האמת: וכן לא היה אומר יגדל אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י''ב שערים בשמים נגד שנים עשר שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בש''ס הוא שוה לכל הכוונות. ובשל''ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר''א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו ע''ש. כ' הר''מ מינץ סי' פ''ז שמנהגו לומר הפיוט ואח''כ מתחיל בברכת יוצר אור שלא להפסיק באמצע הברכה. ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע הברכה עכ''ל וכתב המ''א מיהו בס''ס נ''ד כ' הרמ''א דאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר. אבל כשאומר באמצע הברכה הוי מעין הברכה. מיהו בפסח שהחזנים מאריכים הרבה בנגונים מוטב לומר הפיוט קודם שיתחיל בברכה דהרוב הוי שלא מעין הברכה. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים ע''ש:
סימן סט - דין פורס על שמע
ובו ב' סעיפים
א אִם יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּיָחִיד, וְלֹא שָׁמְעוּ לֹא קַדִּישׁ וְלֹא קְדֻשָּׁה, עוֹמֵד אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה יוֹצֵר אוֹר וְלֹא יוֹתֵר, וְזֶה נִקְרָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, לְשׁוֹן חֲתִיכָה פְּרוּסָה, שֶׁאֵין אוֹמְרִים אֶלָּא קְצָת מִמֶּנָּה: הגה: וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ לוֹמַר כָּל בִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר, אֶלָּא אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו (א) בָּרוּךְ ה' וְכו'. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁפּוֹרְסִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית כְּמוֹ בְּשַׁחֲרִית (כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן) וְלֹא נָהֲגוּ כֵן מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא קַדִּישׁ קֹדֶם בָּרְכוּ שֶׁל עַרְבִית. וּלְאַחַר שֶׁסִיְּמוּ בִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר, אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת, וּקְדֻשָּׁה וְאַתָּה קָדוֹשׁ, וְזֶה נִקְרָא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה. וְאֵין עוֹשִׂין דְּבָרִים אֵלּוּ בְּפָחוֹת מִי', מִשּׁוּם דְּהָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר שִׁשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ, דְּהַיְנוּ רֹב הָעֲשָׂרָה. וְאִם אֵינָם נִמְצָאִים, אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל אֶחָד שֶׁלֹּא (ב) שָׁמַע אוֹמְרִים, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁשָּׁמַע יָכוֹל לִפְרֹס עַל שְׁמַע (ג) וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ שֶׁלֹּא שָׁמַע. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אוֹתוֹ שֶׁלֹּא שָׁמַע בָּקִי לִפְרֹס עַל שְׁמַע וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, מוּטָב שֶׁיִּפְרֹס וְיַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה הוּא, מִשֶּׁיִּפְרֹס וְיַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה אַחֵר שֶׁכְּבָר שָׁמַע: הגה: וּמִי שֶׁעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאָמַר ג' בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יַשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה וְלֹא יַפְסִיק, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל. אֲבָל הָאֲחֵרִים יְכוֹלִין לְהַפְסִיק אַחַר כָּךְ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאִם לֹא הִתְפַּלֵּל הַפּוֹרֵס וְהָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה (ד) תְּחִלָּה שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִקְרֹא אַחַר כָּךְ קְרִיאַת שְׁמַע, וְלֹא יִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי''א) וְאָסוּר לְהַפְסִיק בִּדְבָרִים אֵלּוּ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, אוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וְלָכֵן אָסוּר לִשְׁלִיחַ צִבּוּר לְהַפְסִיק בֵּין קְרִיאַת שְׁמַע לִתְפִלָּה, אוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ כְּדֵי לִפְרֹס עַל שְׁמַע לְאוֹתָן הַבָּאִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, לְאַחַר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל קַדִּישׁ וּבָרְכוּ וְהִתְחִיל בְּבִרְכַּת יוֹצֵר (ה) אוֹר. אֲבָל בְּבִרְכַּת עַרְבִית שֶׁהוּא רְשׁוּת, יָכוֹל (ו) לְהַפְסִיק לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִישׁ אַחֵר יָכוֹל לִפְרֹס עַל שְׁמַע אוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּי' כָּל הַתְּפִלָּה אֲפִלּוּ בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכְּבָר הִתְפַּלְּלוּ לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָה, רַק שֶׁלֹּא יַעֲמֹד הַחַזָּן הַשֵּׁנִי בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד (ז) הָרִאשׁוֹן, דְּזֶהוּ נִרְאֶה גְּנַאי לָרִאשׁוֹנִים, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ לֹא יָצְאוּ בָּרִאשׁוֹנָה יְדֵי חוֹבָה (תְּשׁוּבַת מַהֲרִ''י מִינְץ סי' ט''ו) וְנִרְאֶה לִי דַּוְקָא שֶׁעֲדַיִן הָרִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא שֶׁהִשְׁלִימוּ סִדְרָם, אֲבָל אִם יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יוּכַל לַעֲמֹד הַחַזָּן אַף בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן. באר היטב (א) ברוך ה' וכו'. ואם לא שמע ברכו רק שמע הקהל עונים עונה אמן ע''ל סי' נ''ז ס''ק א': (ב) שמע. ואם שמע מהקורא בתורה דיו ואין חוזרין בשבילו עמ''א. וה''ה שמתפללין כל התפלה בשביל אחד שלא התפלל. ב''י ד''מ. וכ' המ''א מיהו נ''ל דאם אין שם י' שלא התפללו לא יתפלל הש''ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכוונה משום קדושה: (וכתב מ''א בסי' (ע''ד) [נ''ד] שאם פורסין אחר קדיש בתרא יאמר מקצת פסוקים קודם פריסת שמע שלעולם אין אומרים קדיש אלא אחר פסקים או אחר תפלת י''ח): (ג) ויעבור. ועכשיו נוהגין שהאבלים פורסים על שמע אפילו שמע ויש אחד שלא שמע ואינו נכון. מ''א: (ד) תחלה. שישלים תפילתו ר''ל דכ''ש הוא דלא יפסיק הפורס והעובר לפני התיבה אם לא התפלל תחלה אע''פ שיצטרך לקרות אח''כ ק''ש ולא יסמוך גאולה לתפלה והמ''א כ' דלכתחילה לא יעשה כן אלא יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפלה ואח''כ יפרוס שמע: (ה) אור. אם לא התחיל חוזר ואומר ברכו לאותם שבאו לבה''כ. ב''י לבוש: (ו) להפסיק. בין גאולה לתפלה דבלא''ה מפסיקים בפסוקים אבל באמצע ברכות לא יפסיק. מ''א: (ז) הראשון. אפי' חזן הראשון. לבוש. כ' במשפטי שמואל שאם הראשונים הוציאו ס''ת וקראו בה אין לשניים להוציא ס''ת פעם אחרת ולקרות בה:
ב סוּמָא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּמְבָרֵךְ יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת שֶׁהוּא נֶהֱנֶה בַּמְּאוֹרוֹת שֶׁרוֹאִין אֲחֵרִים שֶׁיּוֹרוּהוּ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלֵךְ בָּהּ:
סימן ע - מי הם הפטורים מקריאת שמע
ובו ה' סעיפים
א נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים (א) מִקְּרִיאַת שְׁמַע מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא. וְנָכוֹן הוּא לְלַמְּדָם שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן עֹל מַלְכוּת (ב) שָׁמַיִם: הגה: וְיִקְרְאוּ לְפָחוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד). באר היטב (א) מק''ש. ופטורות ג''כ מברכת ק''ש דיש להם ג''כ זמן קבוע אבל אמת ויציב מחוייבות לאמרם דזכירת יציאת מצרים דאורייתא וא''כ צריכים לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבים כדלקמן סי' ק''ו סעיף ב'. מ''א: (ב) שמים. משמע מצד הדין פטורין. והב''ח פסק דחייבים מדינא לקבל עול מלכות שמים בפסוק א' ע''ש והע''ת והיד אהרן חלקו עליו ע''ש:
ב קְטַנִּים פְּטוּרִים לְרַבֵּנוּ תָּם כְּשֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, וּלְרַשִׁ''י אֲפִלּוּ הִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֶצְלוֹ בִּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בָּעֶרֶב, וְיָשֵׁן הוּא בַּבֹּקֶר, וְרָאוּי לִנְהֹג כְּרַבֵּנוּ תָּם.
ג הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע ג' (ג) יָמִים, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד טִרְדַּת מִצְוָה. וְהָנֵי מִלֵּי בִּזְמַן הָרִאשׁוֹנִים, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁגַּם שְׁאָר בְּנֵי אָדָם אֵינָם מְכַוְּנִים כָּרָאוּי, גַּם הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה (ד) קוֹרֵא: הגה: וע''ל סי' צ''ט אִם שִׁכּוֹר יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. באר היטב (ג) ג' ימים. עיין תוספות יום טוב פ''ד דפסחים משנה ה' וביד אהרן: (ד) קורא. ר''ל קורא ומתפלל ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא. ע''ש:
ד הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי (ה) רַבִּים וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יִגְמֹר (ו) עִסְקֵיהֶם וְיִקְרָא, אִם נִשְׁאַר עֵת לִקְרוֹת. באר היטב (ה) רבים. כ' בכ''מ בשם הר''מ דדוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש''ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים אפי' בהצלת ממונם ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ''ל: (ו) עסקיהם. ועכ''פ יקרא פסוק ראשון ובשכמל''ו אם אפשר. ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט ל''ח. ובד''מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי עמ''א וע''ת ויד אהרן. וכ' מ''א ונ''ל דמ''מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק''ש:
ה הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתִסְפֹּרֶת אוֹ שֶׁהָיָה מְהַפֵּךְ בְּעוֹרוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בְּדִין, לְהָרַמְבָּ''ם גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאָה, וּפָסַק וְקָרָא, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּלְהָרַאֲבָ''ד מַפְסִיק (ז) וְקוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת לִקְרוֹת וע''ל סי' רל''ה: באר היטב (ז) וקורא. וכתב הב''ח דהרמב''ם מיירי בהתתיל בהיתר והראב''ד איירי שהתחיל באיסור. ולא פליגי וכן יש להורות. מ''א ט''ז ופר''ח וביד אהרן:
סימן עא - אבל והעוסקים במת פטורים מקריאת שמע
ובו ז' סעיפים
א מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֻטָּל עָלָיו (א) לְקָבְרוֹ, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע (ב) וּמִתְּפִלָּה. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה (ג) לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִקְרוֹת, אֵינוֹ רַשַּׁאי. וְאִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל (ד) בִּשְׁבִילוֹ בְּצָרְכֵי קְבוּרָה, וְרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְלִקְרוֹת, אֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' (ה) שמ''א. באר היטב (א) לקוברו. כגון שמתה אחותו ויש לה בעל דהבעל חייב לטפל בקבורתה. ולאפוקי מר''ת שמתה אחותו נשואה אמו של ר''י ואכל בשר ושתה יין כיון שיש לה בעל. וחולק עליו הרא''ש. ועיין ט''ז: (ב) ומתפלה. מיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל וכן עשה מהרי''ל. וכתב המ''א ונ''ל דקודם חצות יתפלל שחרית כמ''ש סי' פ''ט אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ''ש בי''ד סי' שמ''א ס''ב לענין הבדלה: (ג) להחמיר. פי' דמיירי בשאין לו מי שיעסוק בצורך המת: (ד) בשבילו. פי' דאפי' אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי''ה. וכתב רש''ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי''ה וכתב ט''ז מ''מ נ''ל דבן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לבה''כ ויאמר קדיש כי זה כבודו של אביו ומותר לכ''ע ע''ש. ועיין בי''ד סי' שע''ו שכתב הט''ז שם דבשבת יאמר קדיש קודם הקבורה אבל לא בחול ע''ש וצ''ל דשם מיירי בשאין לו מתעסקין. ועיין עוד שם מ''ש בסי' שמ''א סק''ב: (ה) שמ''א. דשם פסק דאינו רשאי להחמיר וכן עיקר. ט''ז וב''ח פר''ח: (וכן כתב בספר אליהו רבה שראה כן הלכה למעשה מזקנו הגאון זצ''ל). ושגם דעת הב''י כן שאין רשאי להחמיר רק דאין בית דין מוחין כידו ע''ש:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחֹל. אֲבָל בְּשַׁבָּת, חַיָּב כָּל הַיּוֹם עַד הָעֶרֶב אִם מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהִתְעַסֵק בְּצָרְכֵי קְבוּרָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם, חַיָּב גַּם לְעֵת (ו) עֶרֶב, וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי דִּינוֹ כְּחֹל וְעַיֵּן סי' תקמ''ח סָעִיף ה'. וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אִם רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, דִּינוֹ כְּחֹל. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, דִּינוֹ כְּשַׁבָּת. באר היטב (ו) ערב. כתב ט''ז נ''ל כיון שיש עליו חיוב בעת ההוא יש לו לקרות ק''ש של ערבית בעוד יום אע''פ שאין הקהל קורין ק''ש אלא בלילה מ''מ זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים כל שיוכל לקרות קודם לילה דהא בכל יום אנו קורין ק''ש של ערבית אפי' בעוד היום גדול ע''כ יכול זה לסמוך ע''ז לקרות באותו שבת קודם שיצא שבת עכ''ל. ובתשובות שבות יעקב ח''א סי' (ק') [ח'] חולק עליו וכ' דהמעיין בב''י יראה דחייב לעת ערב לא קאי רק אשאר מצות ולא אק''ש ואף אם נימא דקאי גם על ק''ש מ''מ תפלת ערבית ודאי לא יתפלל דכיון שרוצה להתפלל ערבית תפלת חול א''כ חול הוא אצלו וחל עליו אנינות ואונן פטור להתפלל ע''כ. ועיין ב''ח ובמ''א. מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום אי יגמור או יפסיק. פסק שבות יעקב ח''א סי' ז' דלא יפסיק אלא יגמור כיון דהא דאונן לא יקרא את שמע או יתפלל הוא רק דרבנן:
ג הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מֵתוֹ, (ז) פָּטוּר. באר היטב (ז) פטור. ואם אפשר לקיים את שניהם חייב לקיים את שניהם. תוספות והרא''ש ע''ת:
ד הָיוּ שְׁנַיִם מְשַׁמְּרִים, זֶה מְשַׁמֵּר וְזֶה (ח) קוֹרֵא, וְאַחַר כָּךְ מְשַׁמֵּר זֶה, וְקוֹרֵא זֶה. באר היטב (ח) קורא. ואין לחלק בין אם מונח בספינה או במקום אחר משום דחיישינן לעכברים. ב''י ע''ת:
ה הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת פָּטוּר.
ו הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר חוֹפְרִים כָּל הַצְּרִיכִים לְצָרְכֵי הַחֲפִירָה בְּבַת אַחַת, פְּטוּרִים. וְאִם יֵשׁ נוֹסָפִים, נִשְׁמָטִים וְקוֹרִין, וְחוֹזְרִין אֵלּוּ וּמִתְעַסְקִים, וְהָאֲחֵרִים נִשְׁמָטִים וְקוֹרִין עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן שס''ה.
ז אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע תּוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ בְּבֵית (ט) הַקְּבָרוֹת. וְאִם קָרָא, (י) לֹא יָצָא: באר היטב (ט) הקברות. ע''ל סי' מ''ה ס''ק א' מש''ש. ועיין מ''א סי' זה ס''ק ד': (י) לא יצא. אפילו היה שוגג כ''מ. והראב''ד חולק וס''ל דאין לחזור ולקרות. ופסק ע''ת לענין ברכות של קריאת שמע נקטינן כדברי המיקל דקי''ל ספק ברכות להקל. וכך פסק פר''ח דלק''ש יש לחוש לדברי הרמב''ם אבל אם בירך או התפלל אינו חוזר להתפלל ולברך דעיקר כדברי הראב''ד ע''ש. עיין ט''ז סי' זה ס''ק ה' ולעיל סי' מ''ה ס''ק א' ודו''ק:
סימן עב - דין נושאי המטה והמנחמים והמלוין
ובו ה' סעיפים
א נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, בֵּין אוֹתָם שֶׁהֵם לִפְנֵי הַמִּטָּה בֵּין אוֹתָם שֶׁהֵם לְאַחֲרֶיהָ, מֵאַחַר שֶׁלַּמִּטָּה צֹרֶךְ (א) בָּהֶם, פְּטוּרִים. וּשְׁאָר הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת, שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶם, חַיָּבִים. באר היטב (א) בהם. פי' שיש חבורות מזומנים לכך. דלא כלבוש שפירש דהיינו הסמוכים למטה מג''א. וכ' ר''י אע''פ שיש לאחרונים לקרות בעוד שנושאים הראשונים אפ''ה פטורים מפני דלפעמים נמלכין ונותנין להם לשאת ולפיכך אין להם להתחיל. ע''ת:
ב אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת סָמוּךְ (ב) לִקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁאֵין שְׁהוּת לְהוֹצִיאוֹ וּלְקָבְרוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הִתְחִילוּ לְהוֹצִיאוֹ, אֵין (ג) מַפְסִיקִין כְּדֵי לִקְרוֹת. באר היטב (ב) לק''ש. משמע דאפי' סמוך לק''ש של ערבית שזמנו כל הלילה נמי אין מוציאין. והר''י כ' דאין להחמיר בק''ש של ערבית. וכ''כ המ''א דאם לא יקברוהו היום יעבור על לא תלין. אם הוא מפלג המנחה ולמעלה יקרא ק''ש ויקברנו אח''כ עסי' רל''ה. מ''א: (ג) מפסיקין. ואפי' התחילו בתר דמטי זמן ק''ש אין מפסיקין. פר''ח:
ג הָעָם הָעוֹסְקִים בְּהֶסְפֵּד בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם, נִשְׁמָטִים אֶחָד אֶחָד וְקוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִין. אֵין הַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם, הֵם קוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִין, וְהָאוֹנֵן יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם.
ד קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ הָאֲבֵלִים לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין, וְכָל הָעָם הוֹלְכִין אַחֲרֵיהֶם מִמְּקוֹם הַקֶּבֶר לַמָּקוֹם שֶׁעוֹמְדִין שָׁם הָאֲבֵלִים לַעֲשׂוֹת שׁוּרָה לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין, אִם יְכוֹלִין הָעָם לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לַשּׁוּרָה, (ד) יַתְחִילוּ. וְאִם לָאו, לֹא יַתְחִילוּ: הגה: אִם יֵשׁ (ה) שְׁהוּת בַּיּוֹם לִקְרֹא אַחַר כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם (הָרַמְבַּ''ן) [הַרַמְבַּ''ם]). באר היטב (ד) יתחילו. ויקראו מה שיוכלו. ב''ח: (ה) שהות. ואם לאו יקרא קריאת שמע קודם כיון שעדיין לא התחילו במצות תנחומין. מ''א:
ה הָעוֹמְדִים בְּשׁוּרָה לְנַחֲמוֹ, הַפְּנִימִים שֶׁרוֹאִים פְּנֵי הָאָבֵל, פְּטוּרִים. וְהַחִיצוֹנִים שֶׁאֵינָם רוֹאִים פְּנֵי הָאָבֵל, חַיָּבִים:
סימן עג - הישן עם אשתו ובניו איך יתנהג
ובו ד' סעיפים
א שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אֶחָד, וּבְשַׂר שְׁנֵיהֶם נוֹגְעִים זֶה בָּזֶה, לֹא יִקְרְאוּ קְרִיאַת שְׁמַע, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה טַלִּית מַפְסֶקֶת (א) בֵּינֵיהֶם מִמָּתְנֵיהֶם וּלְמַטָּה. באר היטב (א) ביניהם. ואז אפילו פניהם זה לזה מותר. ב''י:
ב אִם הָיָה יָשֵׁן עִם אִשְׁתּוֹ, קוֹרֵא בַּחֲזָרַת (ב) פָּנִים לְצַד אַחֵר, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא הַפְסָקַת טַלִּית, מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבָה כְּגוּפוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, וְנָכוֹן לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. באר היטב (ב) פנים. פירוש שיחזירו שניהם אחוריהם זה לזה. כ''מ מ''א:
ג אִם הָיָה יָשֵׁן עִם בָּנָיו בְּעוֹדָם קְטַנִּים, מֻתָּר לִקְרוֹת בַּחֲזָרַת פָּנִים בְּלֹא הַפְסָקַת טַלִּית. וְאִם הֵם גְּדוֹלִים, צָרִיךְ לְהַפְסָקַת טַלִּית.
ד עַד כַּמָּה הֵם חֲשׁוּבִים קְטַנִּים, הַתִּינוֹק עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ י''ב שָׁנִים, וְהַתִּינֹקֶת עַד שֶׁיִּהְיוּ לָהּ י'' א שָׁנִים, וַאֲפִלּוּ הֵבִיאוּ ב' שְׂעָרוֹת, מֻתָּר. (ג) וּבִשְׁנַת י''ג לְתִינוֹק וְי''ב לְתִינֹקֶת אִם הֵבִיאוּ ב' שְׂעָרוֹת, אָסוּר בְּלֹא הֶפְסֵק. וְאִם לֹא הֵבִיאוּ ב' שְׂעָרוֹת מֻתָּר. וּמִשְּׁנַת י''ג וָאֵילָךְ לְתִינוֹק וְי''ב לְתִינֹקֶת, אֲפִלּוּ לֹא הֵבִיאוּ ב' שְׂעָרוֹת, אָסוּר: באר היטב (ג) ובשנת י''ג. עיין מ''א:
סימן עד - שלא לברך כשאיבריו רואין את הערוה
ובו ו' סעיפים
א הָיָה יָשֵׁן עָרֹם בְּטַלִּיתוֹ, צָרִיךְ לָחֹץ בְּטַלִּית עַל (א) לִבּוֹ וְאָז יִקְרָא, מִשּׁוּם דְּלִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה אָסוּר: הגה: וְה''ה אִם לִבּוֹ רוֹאֶה (ב) עֶרְוַת חֲבֵרוֹ אָסוּר (טוּר). באר היטב (א) לבו. עמ''א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק''ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג''כ לקרות דעכ''פ הצואה נגדו ע''ש. והיד אהרן כ' עליו שיש לגמגם בדין זה: (ב) ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:
ב הָרוֹחֵץ עָרֹם בְּמַיִם צְלוּלִים, וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יְכַסֶה בְּבֶגֶד מִמַּטָּה לְלִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת (ג) הָעֶרְוָה כְּשֶׁיְּבָרֵךְ. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד, אֲבָל בְּיָדַיִם לֹא הָוֵי (ד) כִּסוּי: הגה: וְה''ה אִם מְכַסֶּה רֹאשׁוֹ (ה) בְּיָדָיו, לֹא מִקְרֵי כִּסּוּי הָרֹאשׁ וע''ל סי' צ''א (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וְאִם הָיוּ הַמַּיִם (ו) עֲכוּרִים, שֶׁאֵין אֵיבָרָיו נִרְאִין בָּהֶם, מֻתָּר לִקְרוֹת וְהוּא בְּתוֹכָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא רֵיחָן רַע: וְאִם אֵין לִבּוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם רַק לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אַף בִּצְלוּלִים (ז) שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). באר היטב (ג) הערוה. פי' דהמים אע''פ שהם צלולים עכ''פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע''כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ''ש המג''א: (ד) כיסוי. דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר''ח: (ה) בידיו. ע''ל סי' ב' ס''ק ו' מש''ש: (ו) עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ''א: (ז) שרי. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב''א מ''א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ''ז צ''ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי' הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע''פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע''ת:
ג אִם הָאָדָם מְחַבֵּק גּוּפוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו, דַּיְנִין לֵיהּ (ח) כְּהַפְסָקָה. באר היטב (ח) כהפסקה. פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג''כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע''ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ''מ הפסקה מיהא הוי ב''י: ומהר''ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ''ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר''ח דהכי נקטינן:
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהֵן לְבוּשׁוֹת הֶחָלוּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַפְסִיקוֹת לְמַטָּה (ט) מֵהַלֵּב: הגה: וְאִם הֵן עֲרֻמּוֹת צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׁאָר דָּבָר, דְּאָז אֵין לִבָּן רוֹאֶה עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאִישׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר''ו ס''ג. באר היטב (ט) מהלב. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ''מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש''ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ''ש רמ''א ע''ז. אלא שמה שכ' הרמ''א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא''ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט''ס הוא וצ''ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט''ז מ''א ע''ת והב''ח חולק וס''ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבושים וט''ז חולק עליו ופסק להתיר כמ''ש הש''ע ע''ש. ועיין בי''ד סי' ר' (ועיין בס' אליהו רבא שמקיים הגירסא בש''ע ואז אין לבן רואה כו' דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו''ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע''ש):
ה שְׁאָר אֵיבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה מֻתָּר, אֲבָל אִם אֵיזֶה מֵאֵיבָרָיו נוֹגֵעַ בֵּין בְּעֶרְוָתוֹ בֵּין בְּעֶרְוַת חֲבֵרוֹ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וִירֵיכוֹתָיו שֶׁהָעֶרְוָה שׁוֹכֶבֶת עֲלֵיהֶן צָרִיךְ לְהַפְסִיקָן (י) בְּבֶגֶד אוֹ לְהַרְחִיקָן, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִגַּע הַגִּיד בָּהֶם. באר היטב (י) בבגד. וכ' הב''י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע''כ ומהר''ם טיוולו חולק וס''ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי' קכ''א:
ו הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו לְכַסוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה הוּא עָרֹם, מֻתָּר לִקְרוֹת (יא) קְרִיאַת שְׁמַע. אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל אָסוּר, עַד שֶׁיְּכַסֶה לִבּוֹ: באר היטב (יא) ק''ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא''כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:
סימן עה - להזהר מגלוי שער וקול אשה בשעת קריאת שמע וכן שלא לקרותה כנגד הערוה,
ובו ו' סעיפים
א טֶפַח מְגֻלֶּה (א) בְּאִשָּׁה בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּהּ לְכַסוֹתוֹ, אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע (ב) כְּנֶגְדָּהּ: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּאִשְׁתּוֹ, אֲבָל בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת אֲפִלּוּ פָּחוֹת (ג) מִטֶּפַח הֲוָה עֶרְוָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ג') וְנִרְאֶה מִדִּבְרֵי הָרֹא''שׁ דְּטֶפַח בְּאִשָּׁה עֶרְוָה אֲפִלּוּ לְאִשָּׁה (ד) אַחֶרֶת, רַק שֶׁבְּעַצְמָהּ יְכוֹלָה לִקְרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲרֻמָּה כְּדִלְעֵיל סי' ע''ד. באר היטב (א) באשה. אם לבושה דק ומתחזי בשר מתוכה אסור. ה''ג מ''א: (ב) כנגדה. הר''י מקיל דאינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל אם בראיה בעלמא מותר עיין ב''י ולא נהירא אלא בכל ענין אסור. ב''ח וכ''ה משמעות הפוסקים. עיין ע''ת: (ג) מטפח. ב''ח חולק וס''ל דאפילו באשה אחרת נמי אין איסור אלא דוקא בטפח אבל פחות מטפח שרי ע''ש. לכאורה לדבריו צ''ע מ''ש הש''ס בברכות דף כ''ד אמר ר''י טפח באשה ערוה למאי וכו' אלא באשתו ולק''ש ע''ש. למה לא משני בקיצור הכא לק''ש דאיירי בכל הנשים ולמה נקט באשתו ולק''ש אלא ש''מ דחילוק יש וק''ל. אם שוקה מגולה אסור אפי' באשתו פחות מטפח שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. ט''ז וכ''כ הב''ח. עיין דבר שמואל סי' רצ''ג: (ד) אחרת. והרשב''א כ' דוקא לאנשים דאיכא משום הרהור אבל לנשים לא. ומ''מ דף כ''ו ע''א פסק כהרא''ש דאף באשה אסור לראות ערות חברתה. גם השכנה''ג הקשה על הרשב''א ע''ש. והפר''ח כתב דברי הרשב''א הוא עיקר ע''ש:
ב שֵׂעָר שֶׁל (ה) אִשָּׁה שֶׁדַּרְכָּהּ לְכַסוֹת, אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ: הגה: אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ אֲבָל בְּתוּלוֹת שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ פְּרוּעוֹת (ו) הָרֹאשׁ, מֻתָּר: הגה: וְה''ה הַשְּׂעָרוֹת שֶׁל נָשִׁים שֶׁרְגִילִין לָצֵאת מִחוּץ (ז) לְצַמָּתָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) (ח) וְכָל שֶׁכֵּן שְׂעַר נָכְרִית, אֲפִלּוּ דַּרְכָּהּ לְכַסּוֹת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים): באר היטב (ה) אשה. ושער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר. גמרא דף כ''ד. מ''א: (ו) הראש. עיין בא''ע סי' כ''א ס''ק ה' מש''ש. ועמ''א: (ז) לצמתן. ובזוהר החמיר מאוד שלא יראה שום שער האשה וכן ראוי לנהוג ועי' ביומא דף מ''ז ע''א בענין קימחית: (ח) וכ''ש פאה נכרית כצ''ל. וה''ה אם חתכה שער של עצמה וחברה אח''כ בראשה עיין עטרת זקנים:
ג יֵשׁ לִזָּהֵר מִשְּׁמִיעַת קוֹל (ט) זֶמֶר אִשָּׁה בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע הגה: וַאֲפִלּוּ בְּאִשְׁתּוֹ, אֲבָל קוֹל הָרָגִיל בּוֹ אֵינוֹ עֶרְוָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד וְהַג''מ). באר היטב (ט) אשה. אפי' פנויה ובא''ע סי' כ''א משמע דקול זמר א''א לעולם אסור לשמוע אבל קול דבורה שרי. עמ''א ובב''ח וביד אהרן:
ד אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָה אֲפִלּוּ שֶׁל עַכּוּ''ם, וְכֵן כְּנֶגֶד עֶרְוַת קָטָן אָסוּר: וְיֵשׁ מַתִּירִין נֶגֶד עֶרְוַת קָטָן, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי (י) לְבִיאָה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם הָרֹא''שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ וּמהר''א מִפְּרַאג) וְכֵן עִקָּר וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רס''ה. באר היטב (י) לביאה. היינו בן ט' שנים. וכתב המ''א ומ''מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה וקטן בעצמו יוכל לקרות אפי' הוא ערום. עמ''א:
ה עֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית וְרוֹאֶה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ דָּפְנוֹתֶיהָ, אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, דִּכְתִּיב וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְהָא מִתְחַזְּיָא.
ו הָיְתָה עֶרְוָה כְּנֶגְדּוֹ וְהֶחֱזִיר פָּנָיו (יא) מִמֶּנָּה, אוֹ שֶׁעָצַם עֵינָיו, אוֹ שֶׁהוּא בַּלַּיְלָה, אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא, מֻתָּר לִקְרוֹת, דְּבִרְאִיָּה תָּלָה רַחֲמָנָא, וְהָא לָא חָזֵי לָהּ: באר היטב (יא) ממנה וכו'. ב''ח פסק דוקא החזרת פנים מהני אבל עצימת עינים או לילה או סומא לא מהני ע''ש וכן הוא דעת המ''א וט''ז (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה) וט''ז העלה עוד דהך החזרת פנים דהתירו הוא דוקא שהחזיר כל גופו ועומד לצד אחר ע''ש. והמחבר יד אהרן העלה כדברי ש''ע ע''ש. מותר להרהר בד''ת אע''פ שהוא מסתכל בערוה. פר''ח וכ''כ המ''א סי' פ''ה ס''ק ב':
סימן עו - להזהר מצואה בשעת קריאת שמע
ובו ח' סעיפים
א צוֹאָה (א) בַּעֲשָׁשִׁית, מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ דָּרַךּ דָּפְנוֹתֶיהָ, מִשּׁוּם דִּבְכִסוּי תָּלָה רַחֲמָנָא, דִּכְתִּיב וְכִסִיתָ אֶת צֵאָתֶךָ, וְהָא מִתְכַּסְיָא. באר היטב (א) בעששית וכו'. ואם מגיע לו ריח רע אסור ל''ח פרק מי שמתו אות קל''ב:
ב צוֹאָה בְּגוּמָא, מֵנִיחַ סַנְדָּלוֹ עָלֶיהָ וְקוֹרֵא, דַּחֲשִׁיבָה כִּמְכֻסָה, וְכֵיוָן שֶׁאֵין רֵיחַ רַע מַגִּיעַ לוֹ, מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ.
ג הֶעֱבִירוּ צוֹאָה לְפָנָיו, אָסוּר לִקְרוֹת (ב) כְּנֶגְדָּהּ, וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי, אֲפִלּוּ עוֹלֶה מִן הַנָּהָר אֵין הָרְחִיצָה מוֹעֶלֶת לוֹ, דְּהָוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי. באר היטב (ב) כנגדה. פי' ובעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומאחריו ד' אמות וב''ח פסק דכיון דצואה עוברת היא ואינו עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד' אמות אפי' מלפניו כמ''ש ב''י בשם מהרא''י. וט''ז העלה דאם מעביר צואה מלפניו על פני רחבו של אדם אז די בד' אמות. דקודם שמגיע לד' אמות או אחר שנתרחקה ד' אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן גם בסי' ע''ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד' אמות. אבל מכנגדו ממש צריך להרחיק כמלא עיניו ע''ש. וכ''כ הפר''ח דלאחריו ד''א ומלפניו מלא עיניו:
ד הָיְתָה צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ וּמְכֻסָה (ג) בִּבְגָדָיו, אוֹ שֶׁהִכְנִיס יָדָיו בְּבֵית הַכִּסֵא (ד) דֶּרֶךְ חוֹר וְאֵינוֹ מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, יֵשׁ (ה) מַתִּירִים לִקְרוֹת, וְיֵשׁ אוֹסְרִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּיר הַמַּתִּיר בְּצוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהִיא נִכְסֵית מֵאֵלֶיהָ בְּלֹא מַלְבּוּשׁ, כְּגוֹן אֲצִילֵי יָדָיו, וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי הַמַּחְמִיר: הגה: וְשִׁכְבַת זֶרַע עַל בְּשָׂרוֹ דִּינוֹ (ו) כְּצוֹאָה (מַהֲרִי''ל הל' י''כ). באר היטב (ג) בבגדיו. ואם הוא על ידו ואין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא והלך ריחו והוא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה. ב''י: (ד) חור. ר''ל מחיצה יש בינו לבה''כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת''ה אסור לקרות כנגד בה''כ. רש''י: (ה) מתירין. דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל אבל לא שאר איברים אפילו אינם נקיים שרי. והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים. וכתב המ''א משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי לכ''ע ע''ש ועפר''ח: (ו) כצואה. משמע דאם הוא על בגדיו ומכוסה שרי מיהו בס''ח סי' תק''ט איתא דאפי' על בגדיו אסור. עמ''א:
ה צוֹאָה בְּפִי (ז) טַבַּעַת, אֲפִלּוּ הִיא מְכֻסָה אָסוּר לִקְרוֹת לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ אֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד, וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב: באר היטב (ז) טבעת. מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו. ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסרוגין הוי מן המעי ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורדת תדיר מאליה אז הוי מפי הטבעת ואין לו תקנה. מ''א בשם הרדב''ז וכנה''ג וע''ת:
ו הָיָה לְפָנָיו מְעַט צוֹאָה, יָכוֹל לְבַטְּלָהּ בְּרֹק שֶׁיִּרֹק בָּהּ וְיִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא הָרֹק (ח) עָבֶה. וְאֵין הַבִּטּוּל מוֹעִיל אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, אֲבָל אִם לֹא יִקְרָא מִיָּד וְהָרֹק נִמּוֹחַ וְנִבְלָע בָּהּ, לֹא בְּטֵלָה. באר היטב (ח) עבה. אבל אם מים ע''ג לא מהני אא''כ הם עכורים שאין הצואה נראית מתוכם הגהת הרי''ף ול''ד לצואה בעששית דהתם כיסוי מעליא הוא:
ז סָפֵק אִם צוֹאָה בַּבַּיִת, (ט) מֻתָּר לִקְרוֹת, דְּחֶזְקַת בַּיִת שֶׁאֵין בָּהּ צוֹאָה. סָפֵק אִם צוֹאָה בָּאַשְׁפָּה, אָסוּר מִשּׁוּם דְּחֶזְקַת אַשְׁפָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צוֹאָה. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה (י) מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּלֹא אָסְרָה תּוֹרָה לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם, אֶלָּא כְּנֶגֶד עַמּוּד שֶׁל (יא) קִלּוּחַ, וְאַחַר שֶׁנָּפַל לָא מִיתְסַר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּבִסְפֵקָן לֹא גָּזְרוּ. באר היטב (ט) מותר. וה''ה אם היה ספק אם הוא צואת אדם או צואת כלבים בבית שרי ובאשפה אסור. ש''ג ריא''ז. והפר''ח חולק עליו וכתב ולא נהירא דשאני הכא דאיכא חזקה דחזקת בית שאין בה צואה אבל אי חזינן צואה דלא ידעינן. ספיקא דאורייתא הוא. והמ''א פסק דאזלינן בתר המצוי אם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה''ה אפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן בכלבים ע''ש. ולפי דברי הפר''ח נ''ל דבאשפה אפילו שיהיו הכלבים מצויין יותר דבאשפה חזקה דשכיח צואה ויש ספק אם צואת כלבים או צואת אדם תלינן להחמיר. יד אהרן. ובבאה''ט אשר לפני יש שם ערבובי דברים ע''ש: (י) מותר. דהיינו אם אין ריח רע באשפה כמ''ש. סי' ע''ט ס''ח: (יא) קלוח. ושותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא. הרא''ש:
ח קָרָא בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בְּצוֹאָה, וּמְצָאָהּ אַחַר כָּךְ, צָרִיךְ לַחֲזֹר (יב) וְלִקְרוֹת. אֲבָל אִם אֵין הַמָּקוֹם רָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. וּמֵי רַגְלַיִם, אֲפִלּוּ מְצָאָן בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת: באר היטב (יב) ולקרות. כיון דאינן אסורים אלא מדרבנן:
סימן עז - שלא לקרות כנגד מי רגלים
ובו ב' סעיפים
א אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם, עַד שֶׁיָּטִיל לְתוֹכָן רְבִיעִית מַיִם, וְאָז מֻתָּר. וְלָא שְׁנָא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, לָא שְׁנָא בִּכְלִי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא עָבִיט הַמְיֻחָד לָהֶם. וְדִין עָבִיט ע''ל סִימָן פ''ז לָא שְׁנָא הָיוּ הֵם בַּכְּלִי תְּחִלָּה, וְנִתַּן עֲלֵיהֶם מַיִם, לָא שְׁנָא הַמַּיִם בַּכְּלִי תְּחִלָּה.
ב רְבִיעִית שֶׁאָמְרוּ, לְמֵי רַגְלַיִם שֵׁל פַּעַם (א) אַחַת. וּלְשֶׁל שְׁנֵי פְּעָמִים שְׁנֵי רְבִיעִיּוֹת, וּלְשֶׁל שָׁלֹשׁ שְׁלֹשָׁה: הגה: וְכֵן לְעוֹלָם: באר היטב (א) אחת. ואין חילוק אם השתין הרבה או מעט כ''מ מ''א. ובתשובת חכם צבי סי' ק''ב פסק דאם המי רגלים הם פחותים מרביעית דסגי ברוב מים לבטלן וא''צ רביעית דלא אמרינן רביעית אלא להקל שאף אם המי רגלים של פעם אחד הם מרובים מרביעית סגי ברביעית לבטלן. ובש''ג בשם ריא''ז מקיל יותר ומתיר דאם המי רגלים פחות מרביעית דא''צ מים אלא כנגד המי רגלים שוה בשוה ולא בעי רוב מים וכדאי לסמוך עליו באיסור תורה כ''ש באיסור דרבנן עכ''ל ע''ש:
סימן עח - מי שנצטרך להטיל מים בשעת קריאה
ובו סעיף אחד
א הָיָה קוֹרֵא, וְהִתְחִילוּ מֵי רַגְלָיו שׁוֹתְתִין עַל בִּרְכָּיו, פּוֹסֵק עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם, וְחוֹזֵר לִקְרוֹת, אֲפִלּוּ אִם נָפְלוּ עַל בְּגָדָיו וְיֵשׁ בָּהֶם טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ, כֵּיוָן שֶׁהֵם מְכֻסִים (א) בְּבִגְדּוֹ. וְאִם נָפְלוּ מֵי רַגְלַיִם בָּאָרֶץ, מַרְחִיק מֵהֶם ד' (ב) אַמּוֹת: הגה: אוֹ כְּשִׁעוּר שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן פ''ב, אוֹ מַמְתִּין עַד שֶׁיִּבָּלְעוּ בַּקַּרְקַע. (הר''י (פ''ב) [פ''ג] דִּבְרָכוֹת) וַאֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְכֵן עִקָּר וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סי' ס''ה. וּמְשַׁעֲרִין לְפִי הַקּוֹרֵא: באר היטב (א) בבגדו. אבל אם הם מגולים צריך להסיר בגדיו אבל בתפלה שאסור לזוז ממקומו מתפלל כדרכו אפילו הם מגולין כיון דאינן אסורים רק מדרבנן. ב''י עמ''א ס''ס צ': (ב) אמות. או ממתין עד שיבלע בקרקע כשיעור שיתבאר לקמן סי' פ''ב כצ''ל. עמ''א. מי שיש לו חולי האבן בר מינן שמטפטף תמיד מי רגלים לאונסו ואם כן לא יכול להתפלל לעולם יש להתיר לעשות לו בגד סביב אברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ויכנס לבה''כ ויתפלל ובשעת הטפת מי רגלים יפסיק ואח''כ יתפלל ודוקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שהתחיל להתפלל ואעפ''י שיודע שבתוך תפלתו יצטרך לטפטף. תשובת רמ''א סי' צ''ח מ''א:
סימן עט - מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה
ובו ט' סעיפים
א הָיְתָה צוֹאַת אָדָם מֵאַחֲרָיו, צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁכָּלָה הָרֵיחַ, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ חֹלִי שֶׁאֵינוֹ מֵרִיחַ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ לְמִי שֶׁמֵּרִיחַ. וּמִלְּפָנָיו צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְלֹא עֵינָיו, אֲפִלּוּ (א) בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סי' קס''ח בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''י) שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתָהּ בַּיּוֹם, וְאִם הוּא מִצִּדּוֹ, דִּינוֹ (ב) כְּמִלְאַחֲרָיו: הגה: שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל, (ג) וְצוֹאָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ בַּבַּיִת שֶׁמִּתְפַּלֵּל שָׁם, אֲפִלּוּ הוּא לְאַחֲרָיו, בְּכָל הַבַּיִת צָרִיךְ לִשְׁתֹּק עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה, מֵאַחַר שֶׁמּוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד מִן הַקָּהָל בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת שֶׁל הַצּוֹאָה. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי הַחֲדָשִׁים פ' (תְּפִלַּת הַשַּׁחַר) [מִי שֶׁמֵּתוֹ]) וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן צ' וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' פ''ז בְּדִין צוֹאָה בְּבַיִת. באר היטב (א) בלילה. דבעינן מחניך קדוש. אבל בערוה בראיה תליא מלתא ע''ל סימן ע''ה סעיף ו' ועיין ב''ח ודו''ק: (ב) כמלאחריו. וצדדין שלפניו כלפניו דמי. מ''א: (ג) הצואה. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד''א של הצואה מותר להתפלל אע''פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש''ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ''ה ס''ק כ' י''א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם. וכתב ט''ז דבמי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד''א ע''ש. ומ''א כ' דאם הוא בפסוקי דזמרה דאינו מוציא י''ח מותר לש''ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד''א ממקום שכלה הריח ע''ש:
ב הָיְתָה בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ (ד) עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ עֲשָׂרָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת אֶחָד וְהוּא בְּבַיִת (ה) אַחֵר, אֲפִלּוּ הַפֶּתַח פָּתוּחַ וְיוֹשֵׁב (ו) בְּצִדָּהּ וְרוֹאֶה (ז) אוֹתָהּ, אִם אֵין לָהּ רֵיחַ, יָכוֹל לִקְרוֹת, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת קָרִינָן בֵּיהּ שַׁפִּיר וְהָיָה מַחֲנֶךָ קָדוֹשׁ לְהָרֹא''שׁ. אֲבָל לְהָרַשְׁבָּ'' א דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ, וְאִם יֵשׁ לָהּ רֵיחַ לָא מְהַנְיָא הַפְסָקָה וְלֹא שִׁנּוּי רְשׁוּת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכִי הֵיכִי דְּהַפְסָקָה מוֹעֶלֶת לְצוֹאָה עַצְמָהּ, הָכִי נַמֵּי מוֹעִילָה לְרֵיחַ רַע (ח) שֶׁלָּהּ. באר היטב (ד) י''ט. והוא דאיכא רוחב ד' טפחים על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ב''ח. וט''ז חולק עליו וכתב דאע''פ שאינו רחב ד''ט הוי שפיר הפסק ע''ש. ובספר אליהו רבה חולק על ט''ז ופסק כדעת הב''ח וכ''פ הרמב''ם ע''ש: (ה) אחד. ר''ל בחדר אחד: (ו) בצדה. פי' אצל הפתח: (ז) אותה. ונ''ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ''ע. מ''א: (ח) שלה. אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ''ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ''א:
ג חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לִגְדוֹלָה, וְהַגְּדוֹלָה עוֹדֶפֶת עָלֶיהָ מִן הַצְּדָדִים, קְטַנָּה לָא חֲשִׁיבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כֵּיוָן שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לִגְדוֹלָה. אֲבָל הַגְּדוֹלָה, כֵּיוָן שֶׁכְּתָלֶיהָ עוֹדְפִים עַל שֶׁל קְטַנָּה מִצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה, חֲשִׁיבָה כְּבַיִת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. הִלְכָּךְ אִם צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה, אָסוּר לִקְרוֹת בַּקְּטַנָּה, עַד שֶׁיַּרְחִיק כָּשִׁעוּר. וְאִם צוֹאָה בַּקְּטַנָּה, מֻתָּר לִקְרוֹת בַּגְּדוֹלָה בְּלֹא הַרְחָקָה, אִם אֵין מַגִּיעַ לוֹ (ט) רֵיחַ רַע. באר היטב (ט) ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח כ''מ ולהי''א בסעיף ב' שרי בכל ענין:
ד צוֹאַת כֶּלֶב וַחֲזִיר, אִם נָתַן בָּהֶם עוֹרוֹת, מַרְחִיקִים מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאַת אָדָם. וְאִם לָאו, דִּינָם כְּדִין צוֹאַת שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם אִם אֵין בָּהֶם רֵיחַ רַע, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם רֵיחַ רַע, דִּינָם כְּמוֹ צוֹאַת אָדָם.
ה צוֹאַת חֲמוֹר (י) הָרַכָּה לְאַחַר שֶׁבָּא מֵהַדֶּרֶךְ, וְצוֹאַת חָתוּל וּנְמִיָּה, וּנְבֵלָה מַסְרַחַת, דִּינָם כְּצוֹאַת אָדָם. וְהַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹאֶה צוֹאַת בְּהֵמָה כְּנֶגְדּוֹ, אִם אֵין הָרֵיחַ (יא) בָּא לוֹ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמִעוּט לִתְלוֹתָהּ בְּשֶׁל חֲמוֹר. וּבְסָמוּךְ לָעִיר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ, לְפִי שֶׁרֹב הַבְּהֵמוֹת הַמְצוּיוֹת שָׁם הֵם חֲמוֹרִים: הגה: בְּמָקוֹם דִּשְׁכִיחֵי חֲמוֹרִים. באר היטב (י) הרכה. והני מסתמן ריחן רע. ולכן אפילו יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה''ל כצואת אדם. מ''א: (יא) בא לו. אפילו יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי ומ''ש בסעיף ד' ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם לאו למימרא דצריך להרחיק ד''א ממקום שכלה הריח אלא ר''ל דצריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח. עמ''א:
ו בַּיְּרוּשַׁלְמִי אוֹסֵר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי חֲמוֹר הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ, וּכְנֶגֶד צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים (יב) אֲדֻמָּה: הגה: [כִּי אוֹתָהּ צוֹאָה מַסְרַחַת]. באר היטב (יב) אדומה. שקורין ענגלי''ש האן. ב''ח. ובתשב''ץ פי' של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים. עמ''א:
ז צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים הַהוֹלְכִים בַּבַּיִת, דִּינָם כְּצוֹאַת בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף. אֲבָל הַלּוּל שֶׁלָּהֶם, יֵשׁ בּוֹ סִרָחוֹן, וְדִינוֹ כְּצוֹאַת אָדָם.
ח אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד אַשְׁפָּה שֶׁרֵיחָהּ רַע.
ט יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה, אָסוּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ. וְאִם יָצָא מֵחֲבֵרוֹ, מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר שֶׁהַתַּלְמִידִים קְצָתָם גּוֹרְסִים, וּקְצָתָם יְשֵׁנִים וּמְפִיחִים בְּתוֹךְ הַשֵּׁנָה, אֲבָל לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע (יג) אָסוּר, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ: באר היטב (יג) אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרוא. עמ''א:
סימן פ - מי שאינו יכול להשמר מהפיח
ובו סעיף אחד
א מִי שֶׁבָּרִי לוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד עַל עַצְמוֹ (א) מִלְּהָפִיחַ עַד שֶׁיִּגְמֹר קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, מוּטָב שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וְלֹא יִתְפַּלֵּל, מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל בְּלֹא גּוּף. נָקִי וְאִם עָבַר זְמַן תְּפִלָּה אָנוּס הוּא, וּמִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם, וְאִם יֵרָאֶה לוֹ שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד עַצְמוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע, יָנִיחַ תְּפִלִּין בֵּין אַהֲבָה (ב) לִקְרִיאַת שְׁמַע, הגה: וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם (טוּר): באר היטב (א) מלהפיח וכו'. כל זה דוקא כשאירע לו מקרה זה בלתי טהור בשביל שום מאכל שהזיק לו וכיוצא באופן שלערב בודאי יוכל להתפלל בגוף נקי אבל אם יש לו חולי שמחמתו מוכרח להפיח בכל שעה יתפלל וכשיבוא לו ההפחה ישתוק וימתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל אם לא שהה כדי לגמור את כולה. פר''ח. וע''ל סי' ע''ח ס''ק ב' מש''ש לענין מי רגלים. (ועיין בתשו' רמ''א סי' צ''ח ובס' אליהו רבה מה שהקשה עליו): (ב) לק''ש. אבל טלית יוכל ללבוש ולברך קודם שיתחיל דהא מותר לכנוס לבה''כ עם ציצית. ט''ז דלא כב''ח ע''ש:
סימן פא - דין צואת קטן
ובו ב' סעיפים
א קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שֶׁאַחֵר כַּיּוֹצֵא בּוֹ יָכוֹל (א) לֶאֱכֹל כַּזַּיִת (ב) דָּגָן, בִּכְדֵי שֶׁיָּכוֹל גָּדוֹל לֶאֱכֹל אֲכִילַת פְּרָס, מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ אוֹ מִמֵּימֵי רַגְלָיו. באר היטב (א) לאכול. מלשון זה משמע אפילו הוא אינו יכול לאכול כגון שחלש בטבעו מ''מ כיון שאחרים שגדולים בשנים כמותו יכולים לאכול צריך להרחיק. וצ''ע דלא מצינו זה בשום פוסק לכן נ''ל דה''ק אם אחר כיוצא בו יוכל לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול. מ''א ע''ש. וב''ח כתב דבקטן א''צ להרחיק אי ידעינן דצואה זו אינה בא מדגן כגון שלא אכל כמה ימים דגן ואם ידעינן שלא אכל כזית דגן מעולם אפילו בן כמה שנים אין צריך להרחיק ע''ש. וט''ז חולק עליו ע''ש. ועיין בפר''ח ובספר שדה יהושע בפ' מי שמתו: (ב) דגן. כל ה' מינים קרוים דגן וצואתו מסרחת. גם במאכל שעושים לתינוק שקורין פפ''א משערין כפי מה שיכול גדול לאכול פרס. מג''א. ושיעור פרס עי' סי' תרי''ב. ושיעור כזית עי' סי' תפ''ו. וביורה דעה סי' רס''ה סעי' ח' בה''ג משמע דטוב וישר להרחיק מצואת קטן אפי' בן ח' ימים ע''ש. כתב רש''ל אין נכון לקרות ק''ש אצל התינוק דסתם תינוק מטפח באשפה עכ''ל. ומג''א כ' ול''נ מטעם אחר שאין מקנחין עצמם וצואה בפי טבעת אפי' הוא מכוסה אסור עכ''ל במחילה טעה בזה כי צואה בפי טבעת דוקא לאותו אדם אסור ולאדם אחר הוי כצואה מכוסה. באר היטב אשר לפני:
ב הָיָה קוֹרֵא וְרָאָה צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ, יֵלֵךְ כְּדֵי (ג) שֶׁיִּזְרְקֶנָּה מֵאַחֲרָיו (ד) אַרְבַּע אַמּוֹת. וְאִם אִי אֶפְשָׁר, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו נָהָר אוֹ דָּבָר אַחֵר הַמְעַכֵּב, יֵלֵךְ כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחֶנָּה לַצְּדָדִין ד' אַמּוֹת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. ולה ''ר יוֹנָה אִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לָתֵת אֶל לִבּוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם צוֹאָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ: וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ע''ו סָעִיף ח': באר היטב (ג) שיזרקנה. וה''ה שיחזיר פניו אם אינו עומד בתפלת י''ח. עיין מ''א: (ד) ד' אמות. ממקום שכלה הריח:
סימן פב - דין צואה יבשה
ובו ב' סעיפים
א צוֹאָה יְבֵשָׁה כָּל כָּךְ, שֶׁאִם יִזְרְקֶנָּה (א) תִּתְפָּרֵךְ, הֲרֵי הִיא כְּעָפָר, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהּ רֵיחַ רַע: הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי כְּעָפָר, רַק אִם נִפְרֶכֶת עַל יְדֵי גְּלִילָה בְּלֹא זְרִיקָה, וְכֵן עִקָּר (רַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ וְטוּר). באר היטב (א) תתפרך. אבל אם תשבר לשנים לא מהני כ''מ. ובזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן צ''ע אי שרי לקרות כנגדה אי בתר השתא אזלינן או שיש לאסור דעדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום. עיין מ''א ובבאר היטב אשר לפני כתב ונ''ל ראיה לאיסור ממשנה ב' פרק ג' דטהרות ע''ש ודו''ק עכ''ל. ואני עיינתי שם ודקדקתי ולא אוכל להבין כוונתו שיהא משם ראיה לאיסור לדין זה. ואדרבא יותר להתיר כמ''ש המ''א ע''ש:
ב מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בַּקַּרְקַע, אִם הָיוּ מַרְטִיבִין הַיָּד, אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ אָסוּר רַק בְּטוֹפֵחַ עַל מְנַת (ב) לְהַטְפִּיחַ וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה): באר היטב (ב) להטפיח. פי' שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יתננה על דבר אחר מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כל כך מותר:
סימן פג - דיני בית הכסא בקריאת שמע
ובו ה' סעיפים
א אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד בֵּית הַכִּסֵא יָשָׁן, אֲפִלּוּ פִּנּוּ מִמֶּנּוּ הַצּוֹאָה. וְיֵרָאֶה לִי דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאֵין לוֹ (א) מְחִצּוֹת, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ מְחִצּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה קוֹרֵא כְּנֶגְדּוֹ בְּסָמוּךְ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, אִם אֵין מַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רַע. באר היטב (א) מחיצות. אפי' אין גבוה עשרה. ב''י. וב''ח פסק דבעי דוקא מחיצות גבוהות י'. והאחרונים חלקו על הב''י והקשו עליו והעלה המ''א דאין להקל אפילו יש לו מחיצות גבוהות י'. והמיקל יראה עכ''פ שיהיו גבוהות י'. ואם מגיע לו ריח רע נ''ל דאסור לכ''ע עיין סי' ע''ט סעיף ב' וכ''כ הל''ח דמחיצות בה''כ אין מועילות לריח. ודברי ל''ח אלו נראה דאישתמיט מהמחבר עולת תמיד ע''ש. וכך העלה הט''ז דאין להקל בשביל המחיצות וסיים הט''ז ונראה דחומרא בה''כ זה הוא דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בה''כ כגון שעשה בחצר חדר מיוחד לזה אבל בנה בה''כ במחיצה של בית שהסמיכה לאותו מחיצה. אע''פ שאותו מחיצה הוא מחיצה של ב''ה ממש אין על אותו מחיצה דין בה''כ לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לבה''כ לבד. ומש''ה כל שיש בה''כ בחצירו חדר מיוחד אין לקרות ק''ש או להתפלל בחצר כל שהבית הכסא לפניו כמלא עיניו כדין צואה והיינו בה''כ שאין בו חפירה אלא הצואה מונחת על הקרקע כאותן שהיו בימי חכמי התלמוד ע''פ השדה עכ''ל ע''ש:
ב הִזְמִינוֹ לְבֵית הַכִּסֵא, וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל לֹא (ב) בְּתוֹכוֹ. באר היטב (ב) בתוכו. פי' בתוך המחיצות אם יש לו עמ''ש ס''ק שלפני זה. אבל במרחץ חדש מותר אפי' בו דבה''כ מאיס טפי ולהרהר בו ד''ת נראה לי דמותר ובכ''מ פ''ג מהלכות ק''ש כתב דאסור וראייתו מדאמר בכ''מ מותר להרהר חוץ מבה''כ ומבה''מ ומדנקט סתם משמע אפילו בחדש אסור להרהר דומיא דק''ש ותפלה ע''ש ואין ראיה גדולה היא אלי דהא דומיא דמרחץ קתני ובמרחץ ע''כ בישן איירי ודו''ק ועיין עטרת זקנים:
ג אָמַר בַּיִת זֶה יְהֵא לְבֵית הַכִּסֵא, וְאָמַר עַל בַּיִת אַחֵר וְגַם זֶה, דִּינָם שָׁוֶה. וְאִם אָמַר עַל הַשֵּׁנִי וּבַיִת זֶה, וְלֹא אָמַר וְגַם זֶה, הֲרֵי הַשֵּׁנִי סָפֵק אִם הִזְמִינוֹ לְכָךְ, אִם לָאו, לְפִיכָךְ אֵין קוֹרִין בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, וְאִם קָרָא בּוֹ, יָצָא.
ד בֵּית הַכִּסֵא שֶׁהוּא בַּחֲפִירָה, וּפִיו בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת מִן הַגּוּמָא, וְהוּא עָשׂוּי בְּמִדְרוֹן בְּעִנְיָן שֶׁהָרְעִי מִתְגַּלְגֵּל וְנוֹפֵל מִיָּד לְמֵרָחוֹק, וְכֵן הַמֵּי רַגְלַיִם יוֹרְדִין מִיָּד לְגוּמָא, כְּסָתוּם דָּמִי, וּמֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ, אִם אֵין בּוֹ רֵיחַ רַע, וְגַם אֵין מַשְׁתִּינִין בּוֹ חוּץ לַגּוּמָא: הגה: אֲבָל אִם מַשְׁתִּינִין בָּהֶם לִפְעָמִים, אָסוּר לְהַרְהֵר (ג) בָּהֶם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, כָּל שֶׁכֵּן לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). באר היטב (ג) בהם. נראה דמ''מ אין לזה דין בה''כ לענין הרחקה מכנגדו כדלעיל דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד הקילוח לבד. ט''ז:
ה בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סַפְסָל (ד) נָקוּב וְנִפְנִין עָלָיו, מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַצּוֹאָה עַל הַנֶּקֶב, וְגַם אֵין הַגְּרָף תַּחַת הַנֶּקֶב, וְעוֹד שֶׁהַנֶּקֶב מְכֻסֶה תָּמִיד בְּדַף: וְכָל מִי שֶׁקּוֹרֵא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרְאִין, חוֹזֵר וְקוֹרֵא. (מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ג'): באר היטב (ד) נקוב. ז''ל ב''י כ' המרדכי ס''פ מי שמתו אמר רפרם עומד אדם כנגד בה''כ ברחוק ד''א וקורא. נשאלתי על בני אדם שיש להם ספסל נקוב בחדרם ונפנים עליו אם מותר לקרות ק''ש והתרתי להם והבאתי ראיה מכאן דכיון שאין צואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב תדיר מכוסה בדף עכ''ל המרדכי וכ' הב''י נראה מדבריו דספסל נקוב זה דין בה''כ יש לו ולפ''ז צריך להרחיק ממנו ד''א עכ''ל הב''י. וכתב הט''ז מ''ש הב''י ד''א זהו לאחריו אבל לפניו לא מועיל וצריך להרחיק מלא עיניו. וכך העלה המ''א דספסל נקוב דין בה''כ ישן שאין בו צואה יש לה וצריך להרחיק מלפניו מלא עיניו וע''כ יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקבים לצורך הילדים שבבית שיהיו מכוסים בשעת ק''ש וד''ת אעפ''י שאין בהם צואה או שיוציאם מהחדר שהתפלל שם. ט''ז. ובבאר היטב אשר לפני כ' בזה''ל ונ''ל להקל ממה שכתב בס''ד ודו''ק עכ''ל. וכוונתו שרוצה לדמות דין זה לדין בה''כ שהוא בחפירה בסעיף ד'. ולא אוכל להבין. ולדעתי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב וק''ל. צואה במים לא נתבטל אא''כ במים עכורים הגהת הרי''ף ע''ל סי' ע''ו ס''ק ח'. והמ''א הביאו שם בס''ק ט'. ובבאר היטב אשר לפני כתב זאת בשם מצאתי. ונעלם ממנו אז דברי המ''א בסי' ע''ו ע''ש:
סימן פד - אם מתר לקרות במרחץ
ובו סעיף אחד
א מֶרְחָץ חָדָשׁ שֶׁלֹּא רָחֲצוּ בּוֹ, מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ. (א) וּבְיָשָׁן, בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לְבוּשִׁים, מֻתָּר. וּבָאֶמְצָעִי, שֶׁקְּצָת הָעוֹמְדִים שָׁם לְבוּשִׁים וּקְצָת עֲרֻמִּים, יֵשׁ שָׁם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, אֲבָל לֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: הגה: וּמֻתָּר לְהַרְהֵר שָׁם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה (רַ''ן פ''ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים) וּבַפְּנִימִי, שֶׁכֻּלָּם עוֹמְדִים שָׁם עֲרֻמִּים, אֲפִלּוּ שְׁאֵלַת שָׁלוֹם (ב) אָסוּר. וְאָסוּר לַעֲנוֹת אָמֵן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ (רַ''ן פ' כירה): באר היטב (א) ובישן. אעפ''י שעכשיו אין שם אדם. ש''ס וב''י. וע''ל סי' מ''ה ס''ק ג' שכתבתי שם בשם המ''א דבמקוה מותר כשאין שם אדם ע''ש. וט''ז כ' כאן דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית ששייכת לטבילה אבל במים מותר בכל ברכות כמ''ש לענין ק''ש בסי' ע''ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו בתוך המים ועיין יד אהרן ופר''ח סי' פ''ה. (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה): (ב) אסור. דשלום שמו של הקב''ה. וה''ה במבואות המטונפות אסור בשאלת שלום. ואדם ששמו שלום הט''ז מתיר להזכיר שמו בבית המרחץ ובבית הכסא דאין מתכוין אלא על אותו אדם. וב''ח ומ''א ס''ל דאסור. אבל בלשון לע''ז שרי לקרותו. ופר''ח בסי' זה חולק על הב''ח וס''ל דשם שלום אסור לקרותו אפילו בלשון לע''ז ע''ש אבל מי ששמו שמשון מותר ע''ש בסי' פ''ה. אם שאל לו אדם דבר הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ. ובבית האמצעי שרי לומר כך. הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בחוץ ע''מ לשתות בפנים:
סימן פה - באיזה מקומות אסור לקרות קריאת שמע
ובו ב' סעיפים
א לֹא יֵלֵךְ אָדָם בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת וְיַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא, צָרִיךְ לְהַפְסִיק כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְמָבוֹי הַמְטֻנָּף. וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשָּׁם, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹזֵר לְרֹאשׁ, וְכֵן עִקָּר. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ס''ה.
ב אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, (א) אָסוּר בְּבֵית הַכִּסֵא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם: הגה: וַאֲפִלּוּ הִלְכוֹת הַמֶּרְחָץ אָסוּר לִלְמֹד בְּמֶרְחָץ (רַ''ן פ' כירה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח): דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם (ב) בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם, (ג) נֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם (ד) נִמְחָקִין, אָסוּר לְהַזְכִּירָם שָׁם. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ שָׁם לְהַפְרִישׁ מִדָּבָר (ה) הָאָסוּר, מַפְרִישׁ, וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי (ו) קֹדֶשׁ: הגה: וּבְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה מֻתָּר לִפְסֹק דִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר (רַ''ן פ''ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים): באר היטב (א) אסור. לכן יחשוב שם חשבונות שלא יבא לידי הרהור. ס''ח מ''א. ובשבת יחשוב בבנינים וציורים של''ה. וע''ל סי' ס''ב ס''ק ג' בדין להרהר בברכה על מטתו: (ב) בלה''ק. ומדת חסידות להחמיר. ס''ח מ''א: (ג) נאמן. הראב''ד אוסר ברחום. וכ' הב''ח ויש להחמיר וכ''פ הפר''ח. מיהו בלשון לע''ז לכ''ע שרי. ודוקא שלום או רחום וחנון הוא דמותר להזכירן בלשון לע''ז. אבל שאר שמות שאינן נמחקין אסור להזכירן אפילו בלשון לע''ז. וכן שאר דברים של לשה''ק אסור לאומרן בלשון חול עטרת זקנים ע''ת. וע''ל סי' פ''ד ס''ק ב' מש''ש בשם הפר''ח: (ד) נמחקים. ל''ד דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם כמ''ש סי' פ''ד: (ה) האסור. וה''ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד''ת דהוי לאפרושי מאיסורא. ס''ח מ''א (כתב ב''י מי שתלמודו שגור בפיו בבית הכסא או מרחץ והרהר לאונסו מותר. ופירש הפרישה כיון דאונס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע בזבחים דף קי''ב ע''ב): (ו) קודש. כההיא דאמר ליה רבי מאיר אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואף על פי כן א''ל בלשון הוראה. כ''מ. כתב הר''ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אף על גב דממילא הוי הוראה דהא א''ל טול בכלי שני ותן אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו. מ''א:
סימן פו - צריך להרחיק מן מים סרוחים
ובו סעיף אחד
א מַיִם סְרוּחִים אוֹ מֵי מִשְׁרָה, שֶׁשּׁוֹרִין בָּהֶן פִּשְׁתָּן אוֹ קָנַבּוֹס צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם כְּמוֹ מִן הַצּוֹאָה:
סימן פז - כמה צריך להרחיק בשעת קריאת שמע מן גרף של רעי
ובו ג' סעיפים
א גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהֶם כְּמוֹ מִצּוֹאָה, אֲפִלּוּ הֵטִיל בָּהֶם (א) מַיִם. אֲבָל אִם הֵן שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל (ב) זְכוּכִית, אוֹ שֶׁל חֶרֶס (ג) (ד) מְצֻפֶּה, מֻתָּר אִם הֵם רְחוּצִים יָפֶה. באר היטב (א) מים. כיון דמיוחדין לכך ה''ל כב''ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע. הרא''ש והרמב''ם. וכתב המ''א ונ''ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וה''ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי עכ''ל והיד אהרן חולק עליו וכתב כיון דטעמא הוי כמ''ש הב''י הא דרביעית מים מהני למי רגלים היינו במים צלולים דמתערבין במים ומתבטלים אבל מה שבלוע לתוך הכלי אינו מתערב במים כדי שיתבטל אם כן ה''ה הכא שאי אפשר שבעוד שהוא משתין שאינו בולע הכלי איזה דבר מועט אם כן לא מהני הטלת מים אחר הבליעה ועיין ט''ז ובע''ת: (ב) זכוכית. דלא בלע. וכ' הט''ז נראה דלמאי דכתב רמ''א סי' תנ''א די''א לא מהני אפילו הגעלה לכלי זכוכית ה''ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא ע''ש והיד אהרן חולק עליו דאין להחמיר כאן וע''ש: (ג) מצופה. היינו מה שקורין גליזורט: (ד) יפה. ובלבד שלא יהא בה ריח ובתוס' ס''פ מי שמתו כתב להתיר אם נתן בהם מים:
ב גְּרָף וְעָבִיט שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל עֵץ שֶׁכְּפָאוֹ עַל פִּיו, יֵשׁ מַתִּירִים (ה) וְיֵשׁ אוֹסְרִין, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הָאוֹסְרִים. באר היטב (ה) ויש אוסרין. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו אבל של מתכות אפי' אינה רחוצה מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו. מ''א:
ג מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם, אוֹ גְּרָף וְעָבִיט, כֵּיוָן שֶׁהִרְחִיק מֵהֶם כַּשִּׁעוּר שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסי' ע''ט, וְכֵן אִם כָּפָה עֲלֵיהֶם (ו) כְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עִמּוֹ בַּבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִים, וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן: באר היטב (ו) כלי. כתב הב''ח מטה גבוה י' והמחיצות מגיעות לארון והגרף אחורי מטה מיקרי מחיצה ושרי לקרות עכ''ל וכ' מ''א ונ''ל דוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא''ה לא חשיבה מחיצה עיין שם. הניחם תחת המטה ומחיצות המטה מגיעים עד פחות מג' סמוך לארץ שרי. ב''י ל''ח ב''ח. ועיין סי' תק''ב סס''א אי אמרינן לבוד בכלים אבל הכא כ''ע מודו דכסתום דמי ומהאי טעמא נראה לי דה''ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרינן לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות משלשה אסור דבעינן שיהא מכוסה. מ''א:
סימן פח - בעל קרי מתר בקריאת שמע
ובו סעיף אחד
א כָּל הַטְּמֵאִים קוֹרִין בַּתּוֹרָה וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלְּלִין, חוּץ מִבַּעַל קֶרִי שֶׁהוֹצִיאוֹ עֶזְרָא מִכְּלַל הַטְּמֵאִים, וַאֲסָרוֹ בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה עַד שֶׁיִּטְבֹּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִין אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן כְּתַרְנְגוֹלִין. וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלוּ אוֹתָהּ תַּקָּנָה, וְהֶעֱמִידוּ הַדָּבָר עַל הַדִּין, שֶׁאַף בַּעַל קֶרִי מֻתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבִקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה בְּלֹא טְבִילָה וּבְלֹא רְחִיצָה דְּתִשְׁעָה קַבִּין, וְכֵן פָּשַׁט (א) הַמִּנְהָג: הגה: יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁאֵין לְאִשָּׁה (ב) נִדָּה בִּימֵי רְאִיָּתָהּ לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לְהַזְכִּיר (ג) הַשֵּׁם אוֹ לִגֹּעַ בְּסֵפֶר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ד') וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתֶּרֶת בַּכֹּל, וְכֵן עִקָּר (רַשִׁ''י הִלְכוֹת נִדָּה) אֲבָל הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּבִימֵי לִבּוּן נָהֲגוּ הֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר, בְּיָמִים (ד) נוֹרָאִים וּכְהַאי גַּוְנָא שֶׁרַבִּים מִתְאַסְּפִים לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּרִין לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת כִּשְׁאָר נָשִׁים, כִּי הוּא לָהֶן עִצָּבוֹן גָּדוֹל, שֶׁהַכֹּל מִתְאַסְּפִין וְהֵן יַעַמְדוּ חוּץ (פִּסְקֵי מַהֲרִי''א סי' קל''ב): באר היטב (א) המנהג. ואף הנוהג טבילה זו דוקא בריא או חולה ששימש מטתו. אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור. ב''י רמב''ם. וכן אם ראה מים חלוקים לא גזר עזרא. ומ' סאה מים שאובים כשרים לטבילה זו. מ''א ופר''ח. והטור סימן רמ''א כתב ויש חסידים ואנשי מעשה שמחמירין על עצמן וטובלין וחומרא יתירא הוא דל''ד טבילה אלא רחיצה בט' קבין עיין שם ומבואר בב''י שדין ט' קבין הוא אפילו במים שאובים ואפילו מג' או ד' כלים ובאופן שלא יפסיק משפיכת כלי אחד עד שיתחיל השני אבל מד' ולמעלה אין מצטרפין כלל והנך ט' קבין צריך שישפוך עליו אבל לא לטבול בתוכן בין אם הם בכלי או בקרקע וכן יש לנהוג באותם שנוהגים להטהר בער''ה ועי''כ ע''י ט' קבין. ט''ז. ושיעור ט' קבין הוא ט''ז קווארט פולי''ש. עיין סי' תר''ז ס''ד. והרמב''ם כ' שמימיו לא ביטל טבילה זו: (ב) נדה. כתב רי''ו יש טועין לומר שהנשים יולדות לא יכנסו לב''ה עד שעבר מ' לזכר ופ' לנקבה. ומנהג טעות הוא וצריך למחות בידם. ע''ת: (ג) השם. וברכת המזון תשמע מאחרים ואי ליכא אחר תברך בה''מ בעצמה בלחש וכ''ש קידוש דהוא מדאורייתא ובבנימין זאב סימן קנ''ג כ' שלא נהגו רק שלא ליכנס לב''ה ולא לראות ספר תורה וגם כשמתפללין אינה עומדות בפני חברותיה ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור עכ''ל וכן עיקר. מ''א: (ד) נוראים. ומיום ראשון של סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל כה''ג. מעגלי צדק. וכתב מ''א ונ''ל כיון שמותרים לילך לב''ה מותרים ג''כ להתפלל וה''ה אם משיאה בנה או בתה או שהיא בעצמה יולדת שהולכים לב''ה אחר ד' שבועות שרי בכל גוונא אע''פ שהיא נדה עכ''ל ועיין תשובת באר עשק סי' ל''ו: