הלכות נפילת אפים
סימן קלא - דיני נפילת אפים סימן קלב - דיני קדשת ובא לציון סימן קלג - דין ברכו בשבת סימן קלד - סדר והוא רחום, והגבהת התורהסימן קלא - דיני נפילת אפים
ובו ח' סעיפים
א אֵין לְדַבֵּר בֵּין תְּפִלָּה לִנְפִילַת (א) אַפַּיִם. כְּשֶׁנּוֹפֵל עַל פָּנָיו, נָהֲגוּ לְהַטּוֹת עַל צַד שְׂמֹאל. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַטּוֹת עַל צַד יָמִין, וְהָעִקָּר לְהַטּוֹת (רִיבַ''שׁ סי' רי''ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ) בְּשַׁחֲרִית כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ, עַל צַד יָמִין מִשּׁוּם כְּבוֹד (ב) תְּפִלִּין; וּבְעַרְבִית, אוֹ כְּשֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ, יִטֶּה עַל שְׂמֹאל (מִנְהָגִים). וּלְאַחַר שֶׁנָּפַל עַל פָּנָיו יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וְיִתְחַנֵּן מְעַט מִיֹּשֶׁב, וְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ; וּמִנְהָג פָּשׁוּט לוֹמַר: וַאֲנַחְנוּ לֹא (ג) נֵדַע כו' וַחֲצִי קַדִּישׁ אַשְׁרֵי לַמְנַצֵּחַ (טוּר), וַאֲפִלּוּ בְּיָמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ, מִלְּבַד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַחֲנֻכָּה (ד) וּפוּרִים וְעֶרֶב פֶּסַח וְעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר וְט''וּ [וט'] בְּאָב (מִנְהָגִים וְע''ל סי' תקנ''ט). באר היטב (א) אפים. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר הרמב''ם פ''ה מה''ת פר''ח מ''א ע''ש: (ב) תפילין. וש''ץ יהא אחוריו לצד דרום ופניו לצפון ויהא סומך ונופל על צד הימין דאז נמצא כפיפת ראשו לצד התיבה עיין שכנה''ג ומ''א. וי''ל אחר רחום וחנון וכו' המזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא זוהר והאר''י ז''ל ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא בלבא רחיקא גרם להסתלק עד לא מטי יומוי ע''ש ונ''ל דמהאי טעמא אין אומרים אותו במדינות אלו מ''א ויזהר שלא יפול כ''א על הזרוע. האר''י ז''ל: (ג) נדע. כתב בשל''ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה. ושניהם בקול רם: (ד) ופורים. אפי' פורים קטן כמ''ש סי' תרצ''ז:
ב נְפִילַת אַפַּיִם מִיֹּשֶׁב, (ה) וְלֹא מְעֻמָּד. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין נְפִילַת אַפַּיִם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אָרוֹן וְסֵפֶר תּוֹרָה (ו) בְּתוֹכוֹ, אֲבָל בְּלֹא זֶה אוֹמְרִים תְּחִנָּה בְּלֹא כִּסּוּי פָּנִים, וְכֵן נוֹהֲגִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ סי' שכ''ד). וַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הַפָּתוּחַ (ז) לְבֵית הַכְּנֶסֶת, (מַהֲרִי''ל) אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין אָז, אֲפִלּוּ יָחִיד (ח) בְּבֵיתוֹ אוֹמֵר תְּחִנָּה בִּנְפִילַת אַפַּיִם (דִּבְרֵי עַצְמוֹ פי' אָגוּר). באר היטב (ה) ולא מעומד. ובריב''ש כתב שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ''ה במהרי''ל ע''ל סי' קכ''ג ס''ק ה' מש''ש בשם מהרי''ל. וב''י כתב דע''פ הקבלה תהיה מיושב דוקא. ומשמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד. ואם א''א לישב שם ימתין כדי הילוך ד''א ויחזור למקומו ליפול מיושב: (ו) בתוכו. ארון ל''ד אלא ס''ת לחוד כ''ה ברוקח ט''ז. ואפי' יחיד בביתו נופל אם יש לו ס''ת מ''א וכתב בשכנה''ג דהרוקח מודה דשאר ספרים ה''ה כס''ת ועל דא אנא סמיכנא ליפול על אפי היכא דגריסנא ע''ש: (ז) לבה''כ. אבל אם בה''כ נעול לא אלא יאמר תחנה בלא כיסוי עינים. ובבה''כ של נשים נופלין. מהרי''ל: (ח) בביתו. דווקא בשעה שהציבור אומרים תחנון אומר עמהם ועיין סי' נ''ה סעיף כ' דה''ה כאן מ''א וכ''ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס''ת דיש שם נ''א ט''ז ועיין בשכנה''ג:
ג אֵין נְפִילַת אַפַּיִם (ט) בַּלַּיְלָה; וּבְלֵילֵי אַשְׁמֹרֶת נוֹהֲגִים לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם, שֶׁהוּא קָרוֹב לְיוֹם. באר היטב (ט) בלילה. ובין השמשות מותר. ט''ז:
ד נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם לֹא בְּבֵית (י) הָאָבֵל, וְלֹא בְּבֵית הֶחָתָן, וְלֹא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם מִילָה, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם (יא) חָתָן. הגה: וְדַוְקָא שֶׁהַמִּילָה אוֹ הֶחָתָן בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל אִם אֵין (יב) הַמִּילָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הָאַחֶרֶת, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן (פִּסְקֵי מַהֲרִי''א סי' פ''א); וּבְיוֹם הַמִּילָה שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, דַּוְקָא שַׁחֲרִית שֶׁמָּלִין אָז הַתִּינוֹק, אֲבָל בְּמִנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין אֵצֶל הַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָתָן, שֶׁאֵין אוֹמְרִים (יג) תַּחֲנוּן כָּל הַיּוֹם, כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִין אֵצֶל הֶחָתָן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ה מֵה''ת) וְלֹא מִקְרֵי חָתָן אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנִּכְנָס (יד) לְחֻפָּה. באר היטב (י) האבל. ר''ל דאין אומרים שם תחנה כלל. גם א''א למנצח שיר מזמור. אבל זאת בריתי אותם אומר וא''א שם הלל אפי' בחנוכה מהרי''ל אבל התניא כתב דדוקא בר''ח א''א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וכתב המ''א דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכ''כ הר''ן. ועיין בט''ז דבס''ק ט' כתב דוהוא רחום שאומרים בב' וה' צריכין האחרים המתפללים שם שיאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם. אבל רחום וחנון לא יאמרוהו כלל אפי' בביתם ע''ש הטעם. ובס''ק שאח''ז כתב דאפילו והוא רחום לא יאמרוהו אח''כ בביתם כיון דל''ש לאומרו במקומו ע''ש. ובי''ד סי' שע''ו כתב סתם בשם הרוקח שאחר גמר תפלה אומרים תחנון ע''ש. ולא קא מפליג בין רחום וחנון לבין והוא רחום וצ''ע. ובבאר היטב אשר לפני כתב בזה''ל ונראה מדבריו דגם בבית האבל א''צ לומר אח''כ כיון שלא אמרו במקומו עכ''ל. ולא ידעתי מה נראה מדבריו שייך הכא. גם נראה דאשתמיטתיה מ''ש הט''ז בי''ד בשם הרוקח כמ''ש. ועי' שם ס''ק א' מש''ש כתב בשכנה''ג דאף ביתום שמת אביו קודם שנולד אין אומרים תחנון ונ''א ע''ש. וט''ז בי''ד שם כתב דאם אין אבל במקום שמת המת ומתפללין שם אומרים תחנון: (יא) חתן. כתב ט''ז ובזה נראה דאפי' יוצא אח''כ לביתו אצ''ל תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בבהכ''נ בשעת התפלה וכן במילה ע''ש ולענין אבל עי' ס''ק שלפני זה מש''ש. נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לבה''כ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לבה''כ נופלין. והשבתי דיש שינוי ביניהם בטעם הדבר. כי טעם החתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין לכן כשהאבל בבה''כ עבדינן עיקר משאר הקהל דאינם אבלים. שכנה''ג: (יב) המילה בבה''כ. ומשמע דבזמן הקרירות שמלין בבית אומרים תחנון בבה''כ וצ''ע. והכנה''ג כתב שמנהג כל המקומות שאפי' המילה בבית אין נופלין בבה''כ שמתפלל שם בעל הברית. אם נולד מהול ומטיף ממנו דם ברית אין נופלין על פניהם. הלק''ט ח''ב סי' קס''ח: (יג) תחנון. אבל ב''ח בשם רש''ל כתב שא''א תחנון במנחה כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא וכן נוהגין בקראקא וכן נראה להקל כיון דנ''א רשות ט''ז שכנה''ג עיין מ''א. (וכתב בספר אליהו רבה מיהו אם מתפללין מנחה אצל התינוק לאחר שבירכו ב''ה על הסעודה אפשר שאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ''א): (יד) לחופה. כתב שכנה''ג הא דכתב ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה כוונתו למעט קודם כניסה לחופה אבל כל שנכנס לחופה כל שבעה אין נופלין על פניהם אם בא לבה''כ וכ''ש אם מתפלל בביתו ל''ש בחור שנשא בתולה ל''ש בחור שנשא אלמנה ל''ש אלמן שנשא בתולה אין נופלין על פניהם תוך שבעה מיום חופתן במקום שהם מתפללין אבל אלמן שנשא אלמנה דוקא תוך ג' לנשואין אבל לאחר ג' נופלין. ע''ש וכ''כ הפר''ח וכ''כ הט''ז והעלה דכל ז' ימי משתה לא יבא החתן לבה''כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון ע''ש. וביום החופה אע''פ שאינו נכנס לחופה עד הערב אין נופלין על פניהם בשחר מהרא''י סי' פ' ופר''ח חולק עליו וכתב מסתברא לי כל שלא נכנס לחופה נופלין על פניהם ע''ש ועיין כנה''ג ובמ''א ובהלק''ט ח''א סי' כ''א:
ה אִם חָלָה מִילָה (טו) בְּתַעֲנִית צִבּוּר, מִתְפַּלְּלִים סְלִיחוֹת וְאוֹמְרִים וִדּוּי וְאֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאֵין אוֹמְרִים וְהוּא רַחוּם בְּשַׁחֲרִית, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְאָמְרוֹ (טז) בְּלֹא זֶה. באר היטב (טו) בת''צ. וה''ה חתן בתוך ז' ימי משתה אם בא לבה''כ עיין שכנה''ג בהגהת ב''י: (טז) בלא זה. ר''ל דנהגו לומר והוא רחום בכל ת''צ אף שאינו ב' וה'. אפ''ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום:
ו נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּט''וּ (יז) בְּאָב, וְלֹא (יח) בְּט''וּ בִּשְׁבָט, וְלֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְלֹא בַּחֲנֻכָּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְכֵן נוֹהֲגִין. בְּפוּרִים, אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּלַ''ג בָּעֹמֶר אֵין נוֹפְלִין, בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר אֵין נוֹפְלִין, וְכֵן עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית, (מִנְהָגִים). באר היטב (יז) באב. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל. מהרי''ל: (יח) בשבט. דר''ה לאילנות ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות. תיקון יששכר מ''א:
ז וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, וְלֹא בְּט' בְּאָב, וְלֹא בֵּין יוֹם כִּפּוּר לְסֻכּוֹת, וְלֹא מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן עַד אַחַר (יט) שָׁבוּעוֹת. באר היטב (יט) שבועות. ויש מקומות נוהגים שלא ליפול ז' ימים אחר שבועות מפני שהקרבנות יש להם תשלומין כל ז'. כנה''ג עיין בשכנה''ג:
ח אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפֹּל עַל (כ) פָּנָיו כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל (כא) הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּטוּחַ שֶׁיֵּעָנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. הגה: וְכֵן אָסוּר לְכָל אָדָם לִפֹּל עַל פָּנָיו בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶבֶן (כב) מַשְׂכִּית (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי סוֹף פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וְרִיבַ''שׁ סי' תי''ב); אֲבָל אִם נוֹטֶה קְצָת עַל צִדּוֹ, מֻתָּר אִם אֵין שָׁם אֶבֶן (כג) מַשְׂכִּית; וְכֵן יַעֲשׂוּ (כד) ביום כִּפּוּר, כְּשֶׁנּוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם, ( (כה) אִם) [אוֹ] יַצִּיעוּ שָׁם עֲשָׂבִים כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין הַקַּרְקַע, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי). באר היטב (כ) פניו. וכשמוטה קצת שרי. מ''א: (כא) הציבור. פי' ובפני ציבור. הרא''ש. וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון אבל אם הקהל נופלין בתחנון מותר ב''ח ועיין ב''י. נמצא למידין דדוקא כשמתפלל על הציבור בפני הצבור ואין הציבור נופלין בתחנון הוא דאסור ולפ''ז בביתו מותר אפילו כשמתפלל על הציבור. וה''ה בציבור כשמתפלל על עצמו. וכן כתב הע''ת. ופר''ח חולק וס''ל דלפני ציבור אפי' כשמתפלל על עצמו עיין שם: (כב) משכית. אע''ג דאין אסור מן התורה אלא בפישוט ידים ורגלים על אבן משכית מ''מ גזרו חכמים אטו אבן משכית וריב''ש כתב דחיישינן לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים דשמא היה שם ונבנה עליה עיין ב''י ודוקא כשפניו דבוקות בקרקע. אבל אם שוחה בתפילה אפי' יש שם רצפה שרי. ומיהו נפילת אפים אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו. ורצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא עיין מ''א: (כג) משכית. רצה לומר אפי' בפישוט ידים ורגלים עיין ב''י: (כד) בי''כ. פי' שיטו על צדיהם: (כה) או יציעו. כצ''ל פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אסור בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוה עד התהום אבל עשבים חשיבי הפסק מ''א ע''ש ופר''ח לא כתב כן ע''ש. בר''ה א''צ עשבים דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל בי''כ נופלים על פניהם בסדר העבודה. יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדות שמסיימין בא''י ש''ת אלא י''ל ברוך ש''ת בלא שם. ט''ז:
סימן קלב - דיני קדשת ובא לציון
ובו ב' סעיפים
א מְתַרְגְּמִין קְדֻשַּׁת (א) וּבָא לְצִיּוֹן; וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בּוֹ מְאֹד לְאָמְרוֹ בְּכַוָּנָה. הגה: וּלְעִנְיַן אִם הַיָּחִיד אוֹמְרָהּ, דִּינָהּ כְּדִין קְדֻשָּׁה שֶׁבְּיוֹצֵר, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' נ''ט; וּבִקְדֻשָּׁה שֶׁבַּתַּרְגּוּם, יָחִיד אוֹמְרָהּ וְלֹא (ב) שְׁנַיִם, וְאֵין לְאָמְרָהּ בְּקוֹל רָם (בֵּית יוֹסֵף סִימָן נ''ט). באר היטב (א) ובא לציון. כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכ''ש בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם סמ''ע בח''מ סי' (רס''ב) [רס''ז]. אם בא יחיד לבה''כ בשעה שאומרים סדר הקדושה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו דהא י''א דאין היחיד אומרה וה''ה דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת וגו' ואח''כ יאמר השני פסוקים. ומכ''ש שיכול לומר אשרי ולמנצח אח''כ כדי לאומרה עם הציבור. מ''א: (ב) שנים. לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרה ברבים וסי' הוא שנים מקרא ואחד תרגום. זוהר:
ב אָסוּר לְאָדָם לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם קְדֻשָּׁה דְּסִדְרָא. הגה: וְאוֹמְרִים אַחַר סִיּוּם הַתְּפִלָּה: (ג) עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ, מְעֻמָּד; (כָּל בּוֹ) וְיִזָּהֵר לְאָמְרוֹ בְּכַוָּנָה, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ, יַפְסִיק מְעַט קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר: (ד) וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וְכו' (טוּר); וְאוֹמְרִים (ה) קַדִּישׁ יָתוֹם אַחַר עָלֵינוּ, וְאֲפִלּוּ אֵין יָתוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יֹאמַר אוֹתוֹ מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב וָאֵם; וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב וָאֵם יָכוֹל לְאָמְרוֹ, אִם אֵין אָבִיו וְאִמּוֹ מַקְפִּידִין (אָגוּר וְתַשְׁבֵּ''ץ וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סי' ס''ד); וְיֵשׁ לוֹמַר פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת (ו) עֶרֶב וָבֹקֶר אַחַר הַתְּפִלָּה, וְאוֹמְרִים תְּחִלָּה: אֵין כֵּאלֹהֵינוּ וְכו', וְאוֹמְרִים (ז) הַשִּׁיר שֶׁהַלְּוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ, שַׁחֲרִית לְבַד (טוּר); וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ לִזָּהֵר לוֹמַר פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת מִתּוֹךְ הַכְּתָב, וְלֹא בְּעַל פֶּה, מִשּׁוּם שֶׁהָאֲמִירָה בִּמְקוֹם הַהַקְטָרָה וְחַיְישִׁינָן (ח) שֶׁמָּא יְדַלֵּג (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִ''י וְא''ח) אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ, וְאַמְרִינָן שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה אִם חִסֵּר אַחַת מִסַּמְמָנֶיהָ; וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ בַּחֹל, שֶׁמְּמַהֲרִין לִמְלָאכְתָן וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְדַלֵּג. וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר ה' נְחֵנִי וְגו' (תְּהִלִּים ה, ט) (כָּל בּוֹ) (ט) וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא (מַהֲרִי''ל). באר היטב (ג) עלינו לשבח. בכתבים כתב שיאמרוהו אחר כל תפלה מג' תפלות וכ''כ בכנה''ג סי' רל''ד אבל בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתב שא''ל במנחה ובסוף עלינו יאמר פסוק והיה ה' למלך וגו'. יאמר ומושב יקרו. י''ל הוא אלהינו אין עוד תשב''ץ. וי''ל עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב''ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו מט''מ. האר''י ז''ל היה אומר ועל כן נקוה לך בוא''ו וכן כתב בספר כנף רננים למהר''א אזולאי יד אהרן: (ד) ואנחנו כורעים. ויכרע וישתחוה השתחויה גדולה. האר''י ז''ל מגן אברהם: (ה) קדיש יתום. ספק שמת אביו או אמו יאמר קדיש כשאין אבל אחר שם מהרי''ל. בני בנים יכולים לומר קדיש אך שאר אבלים יאמרו ב' קדישים והם קדיש א' ואין חילוק אם הם מן האב או מן האם ובתשוב' כנסת יחזקאל כתב דדוקא בן הבן אבל בן הבת לא יאמר קדיש וכ''ש לבת אין לה קדיש כלל בבה''כ ואם רוצים לעשות לה מנין רשות בידם. ע''ש סוף חלק י''ד. היא''צ יש לו כל הקדישים של אותו יום אפי' קדיש של פרקים ושל רות ושל שיר השירים רמ''מ סי' פ' וכ''פ מ''א. ובכנסת יחזקאל שם כתב כל מה דחיוב כגון תפלה קדיש וקדיש של שיר היחוד וכן ברכי נפשי ופרקים מגיע לי''צ. אבל מגילת קהלת רות ושיר השירים יטילו גורל הואיל ואינם רק מנהג בעלמא המה דומיא לקדיש תהלים ושיר של יום ויטילו גורל. וקדיש שאומרים בע''ש אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיא''צ הוא בחברה של קבלת שבת והכל לפי מנהג. ובכנסת יחזקאל שם כתב דהיא''צ שהיה לו ביום ו' אין לו שום שייכות רק האבלים עם היא''צ שהוא בשבת יטילו גורל ע''ש. כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהן ב' שיש להן אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל הגורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לומר האחרים כבר הפסידו חלקם שנינו נטילו גורל. אבל אם אחד יש לו ת' והאחרים שוין ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון. ב' או ג' שהטילו גורל ולמחרת בא עוד א' בטלה החלוקה וצריכים להטיל גורל מחדש ואותו שאמר קדיש ערבית אין בגורל ואם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא ודאי מחל להן שיהיה אחרון. אחד אמר קדיש ולמחרת בא עוד א' ואמר אני אומר היום כנגד קדיש שאמרת אתמול ועל הקדיש הג' נפיל גורל והלה אומר כיון שלא באת אתמול זכיתי בהקדיש והשנים של היום נחלוק בינינו הדין עם הב' והוא אומר קדיש ראשון ועל השני יפילו גורל. אמנם אם יש ד' יא''צ וג' באו אתמול. הג' אומרים כל התפלה קדישים והרביעי יאמר קדיש שיר של יום. ואם הרבה יא''צ שאף שיגידו כל הקדישים אין כדי לחלוק לכולם. זה שלא בא ערבית אבד זכותו. כל הפוסקים מסכימים אף דאחד יכול להתפלל והשני אין יכול. לענין קדיש לא הפסיד זה שהתפלל ואם שניהם יכולין להתפלל יטילו גורל מי ראשון ומי שני. ב' שיש להם יא''צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והב' אומר לא כי אלא נפיל הגורל הדין עם הב' דיכול לומר אני רוצה להקדים עצמי למצוה. שני אנוסים אחד נהרג ואחד מת בן הנהרג דוחה לבן המת. דכיון דנהרג ה''ל כפרה ובודאי שב בתשובה קודם מותו משא''כ במת מעצמו. כשיש בן ל' נותנים לו כל הקדישים. והקדיש של מזמור לאבלים. במקומות דנוהגים דתושב דוחה את האורח מ''מ פעם אחת יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש וכתב הש''ך דאם יש בן למ''ד אין לאורח קדיש כלל. הלומד בישיבה דין תושב יש לו. ומלמד אם אין לו אשה במקום אחר נקרא תושב. ועיין בכנסת יחזקאל מ''ש ע''ז. ולענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ככולו. ואע''פ שיש אחד שמת לו מת באמצע השבוע ואחד מת לו ביום א' שניהם שווים ביום השבת מי שאבל על אביו ואח''כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין למ''ד ואפ''ה חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים מ''א בשם מהר''ן ובכנסת יחזקאל הקשה עליו דא''כ מי שאבל על אביו ואמו יאמר קדיש כפל משאר אבל וזה ליתא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ומיישב כגון דאם הוא בן למ''ד שאז הקדישים של התפלה שלו ובני יב''ח אומרים תהלים קדיש וכדומה לו ואם אירע באיזה יום כמה יאר צייט שאז נדחה בן שלשים לגמרי מתפלה קדישים בזה י''ל דחולק עם האבלים בשאר הקדישים מצד אביו אבל בלא''ה לא יאמר קדיש כפל משאר אבל דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. בן ז' גדול שהולך בשבת לבה''כ דוחה יא''צ וכ''ש בן ל'. אך בן ז' קטן דין ל' יש לו ויש ליא''צ קדיש א' מ''ב סי' (ע''ב) [ע''ג] והש''ך סי' שע''ו כתב דאף לבן למ''ד יש קדיש אחד נגד בן ז' קטן והמ''א פסק דהקטן דוחה לבן למ''ד לגמרי רק ליא''צ יש קדיש א'. מי שבטלה אבילתו ברגל או קובר מתו ברגל יש לו דין ז' ודין קטן ז' יש לו מאחר שהולך כל ז' לבה''כ ויש ליא''צ קדיש א'. ואם יש בשבת קטן ז' וגדול ז' ויאר צייט אומר הגדול ב' קדישים והקטן קדיש א' שיאמר הגדול להקטן הקדיש הג' לא ממך קא שקלינא כ''א מן היאר צייט. בא''ז נסתפק אם הבן שבעה גדול עושה מנין בביתו אולי ישוה בשבת לבן ז' קטן ויש ליא''צ קדיש א' ואנן לא מחלקינן בזה ונוהגין כמ''ש. בן למ''ד יש לו כל התפלה קדישים ושאר האבלים בני י''ב חודש אומרים תהלים קדישים וכדומה לו. יאר צייט תושב ובן ל' תושב ליא''צ קדיש א' ערבית לבן למ''ד ב' קדישים שחרית. יא''צ אורח ובן למ''ד או בן י''ב חודש תושב ליא''צ קדיש א'. אורח בן למ''ד ויב''ח תושב יחלקו כל התפלה קדישים. יאר צייט תושב ויא''צ אורח דוחה התושב לאורח. יאר צייט תושב ויא''צ אורח ובן למ''ד תושב אז האורח יאמר קדיש א' שחרית מב' קדישים המגיעים לבן ל' ואין התושב יאר צייט יכול לומר ליא''צ אורח נגדך אני קודם דיאמר האורח לא מדידך שקילנא כ''א מבן ל'. אם יאר צייט תושב ויאר צייט אורח בענין תהלים קדיש שמטילים גורל היא''צ עם האבלים אם היא''צ תושב מוחל הגורל שיאמר היאר צייט אורח קדיש א' אין לאבלים לדחות כי נגדם אורח יאר צייט קודם אמנם אם הטילו גורל וזכו האבלים יאמר לי''צ אורח מזלי דידי גרם אך היא''צ אורח עמהם בגורל כי נגדם הוא כאחד מהם ובפריסת שמע לפני הפתח דהיינו המנין שעושים בעזרה שלפני הפתח אורח ותושב שוין אמנם קדיש של תהלים ושיר של יום ושאר מזמורים וקדיש אחר שיר השירים ורות וקהלת אין חלק לאורח כ''א ביא''צ כמו שכתבתי. נהוג עלמא ביום שפוסקין לומר קדיש בכלות י''א חודש אומר כל הקדישים מיהו אין דוחה ליאר צייט ולבן ל' ויפסוק מלומר קדיש יום או קודם ולא באותו יום שיהיה היאר צייט. למשל דאם מת ג' לחודש שבט צריך שיפסיק בב' טבת דהא הטעם דפוסקים שלא יחשוב אביו לרשע ואם יאמר ג' טבת יהי' יום א' בחדש י''ב חשוב חודש וכאלו אמר י''ב חודש ע''כ יאמר ב' טבת ויפסיק בזה היום וג' שבט יאר צייט. היאר צייט הוא לעולם יום המיתה ולא יום הקבורה אף שנתעכב הקבורה ימים רבים ואפי' בשנה ראשונה. אם מתה אמו והאב מקפיד שלא יאמר קדיש אין בידו למחות. אורח אחד שאמר קדיש א' באיזה בית הכנסת אין לו עוד קדיש בכל בית הכנסת של קהלה זו עד למ''ד יום. כל זה העליתי מדברי פוסקים ראשונים ואחרונים ועיין בכנסת יחזקאל סוף חלק י''ד ועיין בספר אליהו רבה שהביא כמה דינים ושו''ת בענינים אלו: (ו) ערב ובוקר אחר התפלה. הקשה הט''ז דאיתא בש''ס אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד והתפלה כנגד תמידין תקנום א''כ היה לנו להקדים פיטום הקטורת קודם תפלת י''ח עיין שם שהעלה ועפ''ז נהגתי בעצמי לומר פיטום הקטורת קודם ברוך שאמר עד כאן. והמ''א הקשה למה אנו אומרים אותה אחר מוסף והלא הקטורת קדמה למוספין לכ''ע ומיישב דאפשר דכוונתינו ליפטר מתוך ד''ת ע''ש. ובשל''ה כתב לאומרה בשחרית קודם התפלה ואחר התפלה. ובערב אומר קודם תפלת מנחה אבל לא לאחר תפלת מעריב דהא הקטרת קטורת פסול לאחר הדלקת נרות עיין כנה''ג ומ''א ובספר באר שבע: (ז) השיר שהלוים. מצאתי כתוב דמ''ש משנת השיר שהיו הלוים וכו' טעות הוא. דכוונת הטור לומר מכל יום שיר השייך לאותו יום וכ''כ הרמב''ם בסדר התפלה וכ''כ הכנה''ג ומ''א כתב נ''ל שכוונת הטור לומר המשנה ג''כ כדי ליפטר מד''ת ע''ש ומסיק דבשבת נוהגין לומר המשנה כמו שנדפס בכל הסידורים. כתב השכנה''ג ראיתי מנהג בכל המקומות דבר''ח וחה''מ וחנוכה ופורים במקום השיר שהיו הלוים אומרים. אומרים שיר אחר מענינו של יום. בר''ח ברכי נפשי. בחה''מ דפסח הודו לה'. ובחה''מ דחג כאיל תערוג. ובחנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובפורים על אילת השחר ותמה אני מי התיר להם לשנות השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום ע''ש שהעלה שלא לדלג השיר שהלוים היו אומרים בכל יום אלא שיאמרו השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום והשיר מענינו של יום וכ''כ הרמ''ע סי' כ''ה. אלא מיהו איזה מקדים העלה שם דשיר של כל יום קודם דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אבל בחנוכה אומר מזמור שיר חנוכת הבית קודם למזמור שהיו הלוים אומרים בכל יום משום פרסומי ניסא ע''ש ועיין מ''א: (ח) שמא ידלג. עיין מה שהקשה הרב באר שבע במסכת כריתות דף מ''ו על הב''י סי' זה. וכ''ה בט''ז ובמ''א. ובתשו' שער אפרים סי' ט''ז רוצה ליישב הב''י ע''ש ואינו כן משמעות דברי הב''י דלהב''י משמע דאפי' לא נתן בתוכו עשב שמעלה עשן שאינו חייב מיתה ע''ש וזה הפך דברי הרב בעל שער אפרים וצ''ע ועיין בספר משנה למלך. ובספר מקראי קודש דף קכ''ה ע''ב. ובספר ברכת הזבח. ובפר''ח (ועי' בס' אליהו רבה שהאריך מאוד בזה). מי רגלים הנזכר בפיטום הקטורת כתב הכל בו יש מעין אחד ששמו מי רגלים. ומ''ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעין שם של בזיון ובבאר שבע האריך להוכיח דמי רגלים ממש קאמר ע''ש. ועיין בבני יעקב: (ט) ומשתחוה ויוצא. מהרי''ל עשה ג' השתחוואות כשהלך ממקומו למול ארון הקודש. ובצאתו מפתח בה''כ בכל פעם כתלמיד הנפטר מרבו כשיצא מבה''כ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מהתיבה. ע''ש מ''א:
סימן קלג - דין ברכו בשבת
ובו סעיף אחד
א בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵין אוֹמְרִים בָּרְכוּ אַחַר קַדִּישׁ בַּתְרָא. הגה: אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְאָמְרוֹ בִּימוֹת הַחֹל, שֶׁמָּא לֹא הָיוּ יְחִידִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁאָמְרוּ בָּרְכוּ, מִכָּל מָקוֹם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵין לְאָמְרוֹ, דְּהַכֹּל בָּאִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם בָּרְכוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבַ''שׁ).
סימן קלד - סדר והוא רחום, והגבהת התורה
ובו ב' סעיפים
א הגה: נוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת בְּתַחֲנוּנִים בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, (טוּר) וְאוֹמְרִים: וְהוּא רַחוּם, וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם; וְאִם לֹא אֲמָרוֹ (א) מְעֻמָּד, עוֹבֵר עַל הַתַּקָּנָה וְנִקְרָא פּוֹרֵץ גָּדֵר. הגה: וְכֵן נוֹהֲגִין לְאָמְרוֹ מְעֻמָּד, אֲבָל אוֹמְרִים אוֹתוֹ (ב) בְּלַחַשׁ; וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בְּתַחֲנוּנִים בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, מִשּׁוּם שֶׁהֵם יְמֵי רָצוֹן, וְלָכֵן נוֹהֲגִין גַּם כֵּן (ג) לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם (טוּר). באר היטב (א) מעומד. וכן אל ארך אפים מפני שיש בו חטאנו ווידוי ואם סיים והוא רחום קודם הש''ץ ימתין עם רחום וחנון על הש''ץ ונופל עמו. שכנה''ג: (ב) בלחש. מפני שנתקן כנגד תפלת י''ח: (ג) להתענות. נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ביום ב' וה' מפני שב''ד של מעלה יושבין ודנין וקי''ל אם התחילו ביום גומרין בלילה לכן אין אוכלין ליל ג' וליל ו' ויש שאין אוכלים ליל ב' וליל ה'. ואשרי למי שאפשר לו לפרוש מבשר ויין כל השבוע שכנה''ג והאר''י ז''ל. והבעל יכול למחות באשתו שלא תתענה ב' וה' מיהו אם בפעם ראשון ביום שמעו לא מיחה וקיים בפניה שוב א''א לו למחות וגם להפר א''א אע''פ שהוא מנדרי עינוי נפש אלא צריך מתחלה ג' הדיוטים להפר נדרה וכן להתיר גם ההקמה של בעל ואח''כ גם הבעל יפר. דמשק אליעזר ושכנה''ג:
ב מַרְאֶה פְּנֵי כְּתִיבַת (ד) סֵפֶר תּוֹרָה לָעָם הָעוֹמְדִים לִימִינוֹ וְלִשְׂמֹאלוֹ, וּמַחֲזִירוֹ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁמִּצְוָה עַל כָּל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים (ה) לִרְאוֹת הַכְּתָב וְלִכְרֹעַ, וְלוֹמַר: (ו) וְזֹאת הַתּוֹרָה וְכו' תּוֹרַת ה' תְּמִימָה וְכו'. הגה: וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן אַחַר שֶׁקָּרְאוּ בַּתּוֹרָה, אֲבָל כְּשֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר (ז) גַּדְּלוּ וְהַקָּהָל אוֹמְרִים רוֹמְמוּ כו' אַב הָרַחֲמִים [הוּא] יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים וְכו'; וְיֵשׁ אוֹמְרִים לוֹמַר עַל הַכֹּל יִתְגַּדַּל (מ''ס פי''ד וְטוּר וּמַהֲרִי''ל) וְכֵן נוֹהֲגִים בְּיוֹם טוֹב וּבְשַׁבָּת; וְיֵשׁ לְהַחֲזִיק הַתּוֹרָה בְּיָמִין (מַהֲרִי''ל), וּכְשֶׁעוֹלֶה הָרִאשׁוֹן לִקְרוֹת אוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה כו' (כָּל בּוֹ). באר היטב (ד) ס''ת. כשמוציאים ס''ת מההיכל להוליכו לתיבה וההיכל במזרח והתיבה למערב כשמחזיר פניו לתיבה להוליכו יוליכנו דרך צפון דהוי לצד ימינו כשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא יד ימינו לצד דרום ויוליכנו דרך שם וכשמראה הס''ת לעם והוא עומד במזרח התיבה יקיף ממזרח לדרום כמ''ש בסי' קכ''ח לענין כהנים ע''ש. אומרים קדיש עד לעילא קודם הוצאת הס''ת אבל ביום שיש בו מוסף אומרים תתקבל קודם הוצאת ס''ת: (ה) לראות הכתב. האר''י ז''ל היה מסתכל היטב באותיות עד שהיה מכירן לקרות והיה אומר שיהיה נמשך אור גדול אל האדם על ידי הסתכלותו בס''ת מקרוב עד שיכול לקרות האותיות היטב עיין בנגיד ומצוה דף ל''ב חלק ב' ובהלק''ט ח''ב סי' רנ''ה. ויש לגלול הס''ת על ג' דפין ומגביה ומראה כתיבתה לעם. מסכת סופרים מ''א: (ו) וזאת התורה. ואין לומר וזאת התורה רק נגד הכתב של הס''ת. הג''ה מהרי''ל ומהרש''ל שכנה''ג: (ז) גדלו. צריך להגביה הס''ת בשעה שאומר שמע וגו' אחד וגו' גדלו וגו' ג''פ. מ''ס מ''א: