הלכות שחיטה
סימן א - מי הם הכשרים לשחוט סימן ב - אם שחיטת נכרי ומומר כשרה סימן ג - שחיטה אינה צריכה כוונה סימן ד - השוחט לשם עבודת כוכבים או לשם דבר אחר מה דינו סימן ה - השוחט לשם קדשים מה דינו סימן ו - במה שוחטין סימן ז - הקובע סכין בגלגל אם מתר לשחט בו סימן ח - שעור סכין של שחיטה סימן ט - השוחט בסכין מלבנת סימן י - יתר דיני סכין סימן יא - באיזה זמן שוחטין, ודין השוחט בתוך המים סימן יב - שלא לשחט בתוך גומא סימן יג - בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה סימן יד - דין עבר במעי בהמה סימן טו - שלא לשחט בהמה עד יום שמיני ללידתה סימן טז - דין אותו ואת בנו סימן יז - דין השוחט בהמה המסכנת למות סימן יח - דין בדיקת הסכין ופגימותיו סימן יט - דיני ברכת השחיטה סימן כ - מקום השחיטה בצואר סימן כא - שעור השחיטה בכמותה סימן כב - באיזו מין צריך לשחט הורידין סימן כג - דיני שהיה בשחיטה סימן כד - דיני דרסה וחלדה הגרמה ועקור סימן כה - שצריך לבדוק אחר השחיטה סימן כו - דין נקב בושט או בבני מעים קדם סימן כז - שלא לחתך אבר מהבהמה בעודה מפרכסת סימן כח - דיני כסוי הדםסימן א - מי הם הכשרים לשחוט
ובו י''ד סעיפים
א הַכֹּל שׁוֹחֲטִין לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ (א) נָשִׁים. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַנִּיחַ נָשִׁים לִשְׁחֹט, שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט, וְכֵן הַמִּנְהָג שֶׁאֵין הַנָּשִׁים שׁוֹחֲטוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָאָגוּר) . (ב) וַעֲבָדִים וְכָל אָדָם, אֲפִלּוּ אֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁמֻּחְזָק (ג) לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא יִתְעַלֵּף, וְגַם אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, מֻתָּר לִתֵּן לוֹ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, שֶׁרֹב הָרְגִילִין לִשְׁחֹט הֵם בְּחֶזְקַת (ד) מֻמְחִין וּמֻחְזָקִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאֵינוֹ לְפָנֵינוּ, אָז מֻתָּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְסוֹמְכִים עַל הַחֲזָקָה. אֲבָל אִם הוּא לְפָנֵינוּ, צָרִיךְ לְבָדְקוֹ, אִם הוּא מֻמְחֶה וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְשָׁאֲלוֹ אִם נִתְעַלֵּף. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִסְמֹךְ עַל הַחֲזָקָה אֶלָּא בְּדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לִסְמֹךְ עַל הַחֲזָקָה, בְּמָקוֹם דִּיכוֹלִין לְבָרְרוֹ, (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְאָגוּר בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּשְׁאִלְתּוֹת פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ) . וְכָל זֶה מַיְרִי בַּאֲחֵרִים, שֶׁאֵינָן בְּקִיאִין וְיוֹדְעִין אִם זֶה הַשּׁוֹחֵט בָּקִי אוֹ לֹא, אֲבָל הַשּׁוֹחֵט עַצְמוֹ לֹא יִשְׁחֹט, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּמֻמְחֶה, עַד שֶׁשָּׁחַט ג' פְּעָמִים (ה) בִּפְנֵי חָכָם וּמֻמְחֶה בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָגִיל וְזָרִיז שֶׁלֹּא יִתְעַלֵּף. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹחֵט אֶלָּא אִם כֵּן (ו) נָטַל קַבָּלָה לִפְנֵי חָכָם, (אָגוּר בְּשֵׁם הִלְכוֹת א''י) . וְאֵין הֶחָכָם נוֹתֵן לוֹ קַבָּלָה, (ז) עַד שֶׁיֵּדַע בּוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּבָקִי בַּיָּד. וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁכָּל הַבָּאִין לִשְׁחֹט, סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, וְלֹא בַּדְקִינָן אוֹתָם לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, דְּכָל הַמְּצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה כְּבָר נָטְלוּ קַבָּלָה לִפְנֵי חָכָם, (ד''ע) . וּבִקְצָת מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לְהַחְמִיר עוֹד, דְּהַמְקַבֵּל נוֹטֵל כְּתָב מִן הֶחָכָם, לִרְאָיָה שֶׁנָּתַן לוֹ קַבָּלָה. וְכָל שׁוֹחֵט, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל קַבָּלָה, יִרְאֶה שֶׁיַּחֲזֹר (ח) לִפְרָקִים הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁיִּהְיוּ שְׁגוּרִים בְּפִיו וּבְלִבּוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכְּחֵם (מהר''ר יַעֲקֹב הַלֵּוִי בְּשֵׁם מהר''ש) . וּכְמוֹ שֶׁהַדִּין בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה וּבְמִי שֶׁבָּא לִשְׁחֹט, כָּךְ הוּא הַדִּין בְּהִלְכוֹת בְּדִיקוֹת הָרֵאָה וּבְמִי שֶׁבָּא לִבְדֹּק, וְדִינָם וּמִנְהָגָם שָׁוֶה בְּכָל זֶה, (ד''ע) . וְיֵשׁ לב''ד לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ אַחַר הַבּוֹדְקִים וְהַשּׁוֹחֲטִים, וְלִרְאוֹת שֶׁיִּהְיוּ בְּקִיאִים וּמֻמְחִים וּכְשֵׁרִים, (מהרי''ו סי' נ') . כִּי גָּדוֹל אִסּוּר הַמַּכְשֵלָה בִּשְׁחִיטוֹת וּבְדִיקוֹת הַמְּסוּרִים (ט) לַכֹּל. וְאִם בָּדְקוּ אֵיזֶה שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵע, אִם נָטַל פַּעַם אַחַת קַבָּלָה אֵין מַטְרִיפִין לְמַפְרֵעַ מַה שֶּׁשָּׁחַט, דְּאַמְרִינָן הַשְׁתָּא (י) הוּא דְּאִתְרַע, (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה) . אֲבָל אִם לֹא נָטַל קַבָּלָה מֵעוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁשָּׁחַט, טְרֵפָה, גַּם כָּל הַכֵּלִים שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶן מַה שֶּׁשָּׁחַט, צְרִיכִין (יא) הֶכְשֵׁר, (רשב''א סִימָן רי''ח) . באר היטב (א) נשים. ה''ה עבדים בה''י. ופר''ח בק''א חולק עליו: (ב) ועבדים. וכ' הש''ך הטור כתב ועבדים משוחררים (ועיין בפר''ח שחולק) ונ''ל לברר דעתו דסתם עבדים יש להם כל מדות רעות: (ג) לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמלתא שיילינן ליה וכמ''ש הרשב''א בת''ה דף ו' ע''א: (ד) ומוחזקין. וכתב בש''ך עיין בח''מ סי' ש''ו ס''ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה ולא אמרינן בכה''ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן: (ה) בפני חכם. וכתב בט''ז דדוקא בעינן תרתי חכם ומומחה ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטה לחוד רק מהחכם בלאו הכי כי יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים: (ו) קבלה. וכתב בש''ך המנהג להתחיל לשחוט בג' תרנגולים ובתוך הג' יהיה תרנגול (זכר) ואסור ליקח שכר על זה. ובה''י הביא ראיה דקודם שחיטה מותר ליקח שכר. אבל התרנגולים אסורים להרב באשר שהוא אחר המעשה אלא יתן לעניים ואפי' מי שבקי לשחוט תרנגולים לא ישחוט צפרים ובני יונים הקטנים אלא מי ששחט כבר אותם ואתמחי בהם ומה שאין נותנין לכתחילה לאתמחי בהו משום דלא שכיחי ולכן לא ישחוט הצפרים דקים אלא עם התרנגולים משום חשש ברכה לבטלה כל זה מדברי מהרש''ל. אעפ''כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד דכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם: (ז) עד שידע בו. יוכל האב לסמוך את בנו בשחיטה מאחר דע''א נאמן באיסורין. ה''ק ח''א סימן ל'. חות יאיר סי' קכ''א: (ח) לפרקים. וזהו ל' יום. בה''י ועיין בבאר הגולה מה שהביא בשם מהרי''ל: (ט) לכל. ובספר היראה מזהיר שלא ליתן קבלה לשום אדם שהוא קל בדעות כ''א ליראי שמים ובפרט הרגילים לשתות ביותר ואף שאינם שכורים כי הם אינם מרגישים אם הם שכורים או לא וידיהם כבדות מרוב שתייתם וגם להזהירם על בדיקת הסכין באימה ויראה: (י) דאתרע. והט''ז חולק על זה ומביא ראיה לדבריו דאף מי שנטל קבלה יש לאסור למפרע ומסיק להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו שלא לאכול והכלים הידועים שנתבשלו בהם משחיטתו יש לאסור. ובספר נקודת הכסף חולק עליו. אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו לא אסרינן למפרע. ועי' בש''ך ופר''ח. כתב בדק הבית סי' קי''ט אם שחט או נקר חלב ואח''כ המיר אפי' באותו יום הכל כשר. טבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג' ימים אחר השחיטה ולא הגיד לקונים שלא יאכלו כי אם צלי אש. מצד הדין אין להעבירו אם לא למגדר מלתא. עבודת הגרשוני סימן ט''ו: (יא) הכשר. וכ' בש''ך ולא דמי לבהמה שנמצאת טרפה דאמרינן בסימן פ''א שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה. דהתם יש לומר משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע''כ משעה שנולד לא ידע כלום. עוד שם כמה תירוצים. וכתב עוד מי שהיה בודק ואח''כ יצא טריפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמא אחזקתו דעד השתא כשר היה ואפילו מי שהמיר דתו אין חשוד למפרע שאם שחט והמיר דתו באותו יום דכשר (מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע):
ב אֵין צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע כָּל חִלּוּקֵי הַדִּינִים, אֶלָּא אִם אוֹמֵר עַל דָּבָר זֶה הָיִיתִי מִסְתַּפֵּק וְשׁוֹאֵל, קָרֵינַן בֵּהּ שַׁפִּיר יוֹדֵעַ, עַד שֶׁאוֹמֵר עַל הָאָסוּר (יב) מֻתָּר. הגה: וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּדִינֵי הִלְכוֹת שְׁחִיטָה שֶׁיִּתְבָּאֲרוּ לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן כ''ג, וּבְדִין בְּדִיקַת הַסַּכִּין, וּבְדִין בְּדִיקַת הַסִּימָנִים לְאַחַר שְׁחִיטָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן כ''ה, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ד מה''ש) . וְאִם שָׁחַט, וְלֵיתֵהּ קַמָּן לְמִבְדְּקֵהּ, מִכָּל מָקוֹם יִבְדְּקוּ בַּסִּימָנִים אִם נִשְׁחֲטוּ רֻבָּן, דְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר לְמִבְדַּק, בַּדְקִינָן, (הָרַ''ן בְּשֵׁם בַּעַל הֲלָכוֹת וְד''ע לְדַעַת הָרֹא''שׁ ע''ל סכ''ה סי''ג) . וְכָל זֶה בִּמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִטֹּל קַבָּלָה, אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לִטֹּל קַבָּלָה, כְּגוֹן בְּנֵי אַשְׁכְּנָז וְהַנִּמְשָכִים אַחֲרֵיהֶם, אֵין נוֹהֲגִין לִבְדֹּק אַחֲרָיו כְּלָל, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, (ד''ע) . באר היטב (יב) מותר. והטעם איתא בט''ז שהרי גם חכמים גדולים מספקא להם בכמה מילי בהלכות שחיטה ומיהו כתב בהגהות מיימוני שעכ''פ צריך שידע ששהיות מצטרפות שהוא דבר הרגיל. אם נכנס במקולין וראה שנים שוחטין ב' בהמות ואמר שאחד מהם שהה ואינו יודע איזהו והם שותקים פסק בשבות יעקב שאלה מ''ג דאם אומר העד אתם ידעתם שיש ספק בשחיטה והם שותקים מטריפין אבל אם לא אמר אתם ידעתם אפילו שתקו אין בכך כלום. כתב בית יעקב סי' ד' אם אומר על מותר אסור אף שאומר על אסור אסור ואין אומר על אסור מותר יש להעביר השוחט ההוא ועי' בס' ב''ד סימן ו':
ג מִי שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲפִלּוּ שָׁחַט לְפָנֵינוּ ד' אוֹ ה' פְּעָמִים שְׁחִיטָה הֲגוּנָה וּרְאוּיָה, וְשָׁחַט אַחַר כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, (יג) (יד) שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אֲפִלּוּ שָׁאֲלוּ לוֹ: עָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ, וּמִתּוֹךְ תְּשׁוּבָתוּ נִרְאֶה שֶׁשָּׁחַט כָּרָאוּי, אֵין לִסְמֹךְ עָלָיו, וַאֲפִלּוּ אָמַר: בָּרִי לִי שֶׁשָּׁחַטְתִּי יָפֶה. הגה: וּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִתְעַלֵּף, וְאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק, (טו) וְשָׁחַט וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי, נֶאֱמָן, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם) . מִי שֶׁיּוֹדְעִים בּוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, יְכוֹלִים לִתֵּן לוֹ לִשְׁחֹט, אִם אַחֵר עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, וּבִלְבַד שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ מִתְּחִלַּת שְׁחִיטָה עַד (טז) סוֹפָהּ. הגה: (יז) וְיֵשׁ מַחְמִירִין, וְאוֹסְרִין לִתֵּן לוֹ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּבְמָרְדְּכַי), (יח) וְהָכִי נָהוּג. באר היטב (יג) פסולה. דכיון דלא ידע הלכות שחיטה שמא פעמים שהה ודרס ואינו מרגיש. דכיון שאינו בקי בה''ש לא ידע אם נזדמן לידו טרפות. הרא''ש: (יד) יפה. פירוש כגון אחר שלמד ומתוך תשובתו נראה ששחט כהוגן אפילו הכי אין לסמוך עליו מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה: (טו) שחיטה. ופי' הש''ך דאי שהה או דרס לא היה מאכילה לנו. ב''י ולפ''ז ה''ה אם שותק נמי: (טז) סופה. ופי' הש''ך אפילו ראה ששחט סימן א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה הב' נמי שחט יפה: (יז) ויש. שוחט שמיקל בדין א' המוזכר בפוסקים להחמיר לפי שכך נראה בדעתו אם מותר ליתן לו לשחוט כשאחרים עע''ג עיין בית יעקב סימן צ''ז וסי' קכ''א: (יח) נהוג. וכתב הש''ך מיהו מן הסתם שאינו יודע אם יודע ה''ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחילה כשאחרים עומדים ע''ג וכ''פ רש''ל:
ד אִם אָבְדוּ גְּדָיָיו וְתַרְנְגוֹלָיו, אוֹ (יט) שֶׁנִּגְנְבוּ, וּמְצָאָם שְׁחוּטִים כָּרָאוּי, בְּמָקוֹם שֶׁרֹב יִשְׂרָאֵל מְצוּיִים, (וְגַם רֹב גַּנָּבֵי הָעִיר יִשְׂרָאֵלִים), (כ) מֻתָּרִים, בֵּין שֶׁמְּצָאָם בַּשּׁוּק בֵּין שֶׁמְּצָאָם בָּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל אִם מְצָאָם בָּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, (כא) אֲסוּרִים. באר היטב (יט) שנגנבו. וכתב בטור אע''פ שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה: (כ) מותרים. וכתב הש''ך ומיירי בגווני דליכא משום בשר שנתעלם מן העין. והט''ז כתב דלהכי נקט גדייו דר''ל שיש סימן שהם שלו דאל''ה בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' במקולין של ישראל: (כא) אסורים. והטעם משום דאדם עשוי להטיל נבלתו שם. וכ' הב''ח דאשפה פחות מג' טפחים לא חשוב אשפה וכתב עליו הט''ז והש''ך דזה אינו מוכרח וכתב עוד בשם המחבר במקום שרוב ישראל מצוים פירושו אפי' רוב העיר והשוק עובדי כוכבים רק שבאותו מקום רוב ישראל מותר. וכן אם רוב עובדי כוכבים מצוים שם אפי' רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצוי. ואם עובדי כוכבים וישראל מצוים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור וכתב עוד אפי' במקום שרוב עובדי כוכבים מצוים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשוחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטין מיד כשצדין ומה שכתב בח''מ סימן רנ''ט סעיף ו' מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר מיירי בעוף גדול. וכתב עוד מה שכתב רמ''א וגם רוב גנבי העיר ישראל קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור:
ה חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ (כב) וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא יוֹצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, אוֹ מְקָרֵעַ כְּסוּתוֹ, אוֹ לָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ מְאַבֵּד מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ, אֲפִלּוּ בְּאַחַת מֵאֵלּוּ, אִם עוֹשֶׂה אוֹתוֹ דֶּרֶךְ (כג) שְׁטוּת, וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאַמֵּן יָדָיו לִשְׁחֹט, אֵין מוֹסְרִין לָהֶם לִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. וְאִם שָׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה אִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם. וְאֵין מוֹסְרִין לָהֶם לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט כְּשֶׁאֵין אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבֵּיהֶם, אֲפִלּוּ אִם רוֹצִים לְהַאֲכִיל (כד) לִכְלָבִים. וְאִם הַקָּטָן יוֹדֵעַ לְאַמֵּן יָדָיו, אִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבָּיו, שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה וּמֻתָּר לֶאֱכֹל (כה) מִשְּׁחִיטָתוֹ. הגה: אֲבָל (כו) אִם שָׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי רפ''ק וְרַשְׁבָּ''א בת''ה ואוֹר זָרוּעַ) . וּמִקְרֵי קָטָן לְעִנְיָן זֶה עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה בַּר מִצְוָה, דְּהַיְנוּ בֶּן י''ג שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר ואוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם ר' יוֹאֵל) . וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לִתֵּן קַבָּלָה לְמִי שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן י''ח שָׁנָה, (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם הִלְכוֹת אֵ''י וְהַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים), דְּאָז גַּבְרָא בַּר דַּעַת הוּא, וְיוֹדֵעַ (כז) לִזָּהֵר. באר היטב (כב) מדבר. וכתב הב''ח והש''ך אפילו פקח ונתחרש במשמע: (כג) שטות. פירוש אם עושה אותן דרך שטות הוא דנקרא שוטה ואפילו באחד מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולם לא מחזקינן ליה בשוטה ש''ך ועיין בח''מ סימן ל''ה דאף אם עביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה: (כד) לכלבים. וכתב בט''ז אפילו אם הוא מומחה והטעם איתא בש''ך דילמא אתו למיכל משחיטתו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע''ג כ''ע מודו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה יודע לאמן ידיו. וכ''ש גדול שאינו יודע הלכות שחיטה שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עומדים על גביהם ודלא כהב''ח שמחמיר בזה: (כה) משחיטתו. וכתב בש''ך מדברי ב''י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע''ג והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע''ג והיכא שאין אחרים עע''ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן. אבל מהרש''ל והדרישה פוסקים אפילו ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרים עומדים ע''ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיהיה מומחה ויודע לאמן ידיו וגם אחרים עע''ג והיכא דאין אחרים עומדים ע''ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפילו אחרים עע''ג אף דיעבד אסור וכן פסק הב''ח: (כו) שחיטה. והטעם איתא בש''ך משום דאין נאמנות לקטן וכתב בט''ז אע''ג שיש פוסקים דאם הוא מומחה ואומן ביד יש להכשיר דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר כיון שהוא יודע ה''ש אמרינן מסתמא שחט שפיר אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתרא. והב''ח החמיר על אותן ששולחין לשחוט לעובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שחטו ואמר שזה אסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר ואני אומר ודאי המחמיר תע''ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר משום שמא נתחלף וזה לא שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחט אדם כשר א''כ מה איסור יש בדבר אבל מ''מ יש לחוש לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב איזה סימן אחר שאינו מצוי ומ''מ המחמיר תע''ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו ועיין לקמן סימן ס''ב בדין תרנגולת ששלחו לשחוט ע''י עובד כוכבים כו' ע''ש: (כז) ליזהר. כתב בט''ז שמהרש''ל כתב דהכל לפום חורפתו וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מבן י''ג שנים כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים וכח גברא וכ''כ הש''ך. כתב בית יעקב סימן נ''ח שמצא כתוב וז''ל האבל וזקן בן פ' שנים והנער קודם י''ח שנים לא ישחטו עכ''ל. וב''ח כתב והכל לפי מה שהוא אדם דאם הוא תש כח לא ישחוט אפי' מבן נ' שנים ע''ש סי' א':
ו חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִשְׁחֹט, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הַבְּרָכָה. וְאִם שָׁחַט, אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, (כח) שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. באר היטב (כח) כשרה. והטעם איתא בש''ך דברכה לא מעכב בדיעבד כדלקמן סימן י''ט:
ז הַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, אִם הוּא (כט) מֻמְחֶה, שׁוֹחֵט אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, אִם אַחֵר (ל) מְבָרֵךְ. באר היטב (כט) מומחה. וכתב בש''ך הא דלא כתב גבי המדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמעינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה (דלא כב''ח ופרישה שתירצו בענין אחר ועיין בח''מ סימן רל''ה ובא''ע סימן קכ''א): (ל) מברך. וכתב בש''ך דאין להקשות הלא קי''ל בסעיף ג' דמי שיודעין בו שאינו יודע ה''ש מותר לשחוט באחר עומד ע''ג לדעת המחבר א''כ למה צריך הכא מומחה י''ל דהכא מיירי דאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א''נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו. ומיירי שהאחר שוחט ג''כ הא לאו הכי אינו יכול כאן לברך וכן פסק הב''ח ועיין לקמן סי' י''ט דבעינן שאותו אחר יכוין להוציאו:
ח שִׁכּוֹר שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, דִּינוֹ (לא) כְּשׁוֹטֶה. וְאִם לֹא הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשִּׁכּוֹר לֹא יִשְׁחֹט, שֶׁרָגִיל לָבוֹא לִידֵי (לב) דְּרָסָה, (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ''ג פ''ג מֵהִלְכוֹת שְׁחִיטָה ובה''ג וְכָל בּוֹ בְּשֵׁם סה''ת וְס' יְרֵאִים סִימָן קל''ז) . באר היטב (לא) כשוטה. פי' לכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עומדים ע''ג ובדיעבד כשר כשאחרים עע''ג דוקא: (לב) דרסה. וכתב בש''ך דרמ''א כתב כן לעצה טובה אבל מדינא הרי הוא כפקח לכל הדברים ומותר בדיעבד אם אחרים עע''ג. או בלא אחרים אם לא הגיע לשכרותו של לוט כמ''ש בח''מ סי' רל''ה. אבל בט''ז חולק עליו וכתב הטעם בשיכור מחמת שאבריו כבדים עליו ואינו תלוי זה בדעת אדם וכן ראוי לנהוג דכל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט. ובבה''י האריך והחמיר מאד על השוחטים הרגילים בכך להעבירן מפני שאבריהן כבידות מחמת ריבוי שתייתן וכן ראוי לנהוג אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט. כתב סמ''ג זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשה או מכח טבעו שג''כ ידיהם כבדות שחיטתן רובן דרסות המה. אף על פי שאמרו ברי להם שלא דרסו אינן נאמנין מפני שהם עלולין לכך עכ''ל:
ט סוּמָא, לֹא יִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן אֲחֵרִים רוֹאִין (לג) אוֹתוֹ. וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ (לד) כְּשֵׁרָה. באר היטב (לג) אותו. כתב הש''ך אפילו אחרים רואין אותו לא ישחוט לכתחלה: (לד) כשרה. כתב הש''ך כתב תשובת א''ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו הביאו הב''ח ובד''מ כתב דשאר הפוסקים לא חלקו בזה:
י עָרֹם, לֹא יִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל (לה) לְבָרֵךְ. באר היטב (לה) לברך. וכתב בט''ז דלא מהני בזה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה והוא אסור בכך לכתחלה. כ' ע''י מי שאינו חגור בחגורה ולבו רואה ערותו לא ישחוט לכתחלה דכה''ג אינו רשאי לברך. גם אסור לשחוט בגילוי ראש דכה''ג ג''כ אינו רשאי לברך:
יא אִם הִטִּילוּ הַקָּהָל חֵרֶם, שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט אֶלָּא טַבָּח יָדוּעַ, וְשָׁחַט אַחֵר, יֵשׁ אוֹמְרִים (לו) שֶׁשְּׁחִיטָתוֹ אֲסוּרָה. הגה: וְאִם נִתְבַּטְּלָה הַתַּקָּנָה, כָּל הַשּׁוֹחֲטִים בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת כְּמוֹ (לז) בָּרִאשׁוֹנָה, (פִּסְקֵי מהרא''י סי' קע''ז) . באר היטב (לו) אסורה. הטעם איתא בש''ך משום דדמי לחשוד לאותו דבר וכתב עוד אפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל: (לז) בראשונה. כתב הטורי זהב אין איסור אם שגג בדבר כשלא ידע מהחרם:
יב הַשּׁוֹחֵט בִּפְנֵי עֵדִים בְּהֵמָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּכְשֶׁבָּא יִשְׂרָאֵל לִקְנוֹת מִמֶּנָּה, אָמַר: לֹא תִּקְנֶה מִמֶּנָּה כִּי לֹא שְׁחַטְתִּיהָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וּמִיהוּ לְדִידֵיהּ אֲסוּרָה, דְּהָא שָׁוְיָא אַנַּפְשֵׁיהּ חֲתִיכָה (לח) דְּאִסוּרָא. (וע''ל סי' קכ''ז בְּדִּין עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין) . באר היטב (לח) דאיסורא. וכתב הט''ז והש''ך דאינו נאמן במיגו דיכול לומר שהיא טריפה משום דהוי מיגו במקום עדים מ''מ אם הוא מתרץ דיבורו ואמר לא שחטתי כראוי נאמן:
יג טַבָּח שֶׁעָשָׂה סִימָן בְּרֹאשׁ הַכֶּבֶשׂ הַשָּׁחוּט, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה שֶׁהוּא טְרֵפָה, וְגַם הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא טְרֵפָה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁכָּשֵׁר הָיָה, וְלֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְּחוּ אוֹתוֹ וְיִשָּׁאֵר לוֹ לִקַּח מִמֶּנוּ בָּשָׂר, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן אֲמַתְלָא (לט) לִדְּבָרָיו נֶאֱמָן (וע''ל סי' קכ''ז סעי' א' בהגה) . באר היטב (לט) נאמן. וכתב בט''ז שאין להקל בפסק זה מאחר שרמ''א בד''מ הניח דין זה בצ''ע:
יד שׁוֹחֵט, שֶׁהֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד שֶׁשָּׁחַט שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהוּא מַכְחִישׁוֹ, עֵד אֶחָד (מ) בְּהַכְחָשָׁה לָאו כְּלוּם, וְהָעֵד עַצְמוֹ מֻתָּר לֶאֱכֹל מִכָּאן וּלְהַבָּא. וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי מַה (מא) שֶּׁהוּא אָדָם. באר היטב (מ) בהכחשה. פי' ואותה שחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשוי אנפשי' חתיכה דאסורא. אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפי' להעד. ש''ך: (מא) אדם. אבל בש''ך ובט''ז כתבו בשם מהרש''ל ובשם תשובת בן לב דלא אמרינן עד אחד בהכחשה לאו כלום אלא בעדות אשה אבל בשאר איסורים הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע''כ בהמה זו אסורה לכל ישראל וכ''כ בב''ח ובבן לב ומהרש''ל:
סימן ב - אם שחיטת נכרי ומומר כשרה
ובו י''א סעיפים
א שְׁחִיטַת נָכְרִי, (א) נְבֵלָה, אֲפִלּוּ הוּא (ב) קָטָן, וְאֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים הגה: כְּגוֹן גֵּר (ג) תּוֹשָׁב (טוּר), וַאֲפִלּוּ אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ. באר היטב (א) נבלה. ומותרת בהנאה. ב''י: (ב) קטן. וכתב הש''ך אפילו יודע לאמן את ידיו והוא מומחה: (ג) תושב. היינו שקיבל עליו ז' מצות כמ''ש הטור סי' קכ''ד. וכ' בש''ך דלכ''ע הוי נבילה מדאורייתא ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין בסימן ד' ובמ''ש שם:
ב מוּמָר אוֹכֵל נְבֵלוֹת לְתֵאָבוֹן, יִשְׂרָאֵל בּוֹדֵק (ד) סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל (ה) מִשְּׁחִיטָתוֹ אֲפִלּוּ יִשְׁחֹט בֵּינוֹ לְבֵין (ו) עַצְמוֹ, וְהוּא שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ (ז) הִלְכוֹת שְׁחִיטָה. וְאִם לֹא בָּדַק לוֹ סַכִּין תְּחִלָּה, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ עַד שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ (ח) בַּסוֹף. וְאֵין לִתֵּן לוֹ לְכַתְּחִלָּה לִשְׁחֹט, אֲפִלּוּ כָּשֵׁר עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, בְּלִּי שֶׁיִּבְדֹק לוֹ כָּשֵׁר אֶת הַסַכִּין תְּחִלָּה, עַל (ט) סְמַךְ שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ (י) בַּסוֹף. הגה: מִי שֶׁשָּׁחַט וְהוֹצִיא טְרֵפָה, פַּעַם אַחַת, מִתַּחַת יָדוֹ, אִם לֹא הֻחְזַק בְּכָךְ, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחַר כָּךְ (יא) מִשְּׁחִיטָתוֹ. מִכָּל מָקוֹם דָּנִין בָּזֶה לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן בָּאָדָם הַשּׁוֹחֵט, אִם כְּבַר נִכְשַׁל וְרַגְלַיִם לַדָּבָר, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ, (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ל''ג) . באר היטב (ד) סכין. דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכ' בה''י דבזמנינו מי שהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל וכ''ש שלא ליתן לו סכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו. ומי שעשה דבר זה בכלל מומר יחשב: (ה) משחיטתו. וכ' בט''ז וש''ך אם הסכין לפנינו צריך לבדוק הסכין גם לבסוף דלא עדיף מישראל דשמא בעור נפגמה אלא כי פליגי באם שבדק לו הסכין והוא הולך לו לשחוט במקום אחר באופן שלא יבא הסכין לפנינו דהוי כמו נאבד הסכין דאז מותר וכן הלכה דאזלי' לקולא: (ו) עצמו. וכתב הש''ך ואפי' לא יאכל הוא ממנו תחלה: (ז) שחיטה. וכ' בש''ך דצריך לבדקו קודם שיתן לו לשחוט ואין סומכין על בדיקתו לבסוף ואף בדיעבד יש לאסור אם אינו יודע בבירור שהוא מומחה: (ח) בסוף. וכתב הש''ך בתנאי שלא היה לו כל כך פנאי לילך אחר סכין: (ט) סמך. דאלו שכח ולא בדק איסורא קאכיל. משא''כ ר''ס דלעיל דמותר ליתן על סמך אח''כ דהתם אפילו ישכח ולא יבדקנו בסוף לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן: (י) בסוף. וכתב בש''ך דזה כלל גדול דאין לסמוך על בדיקה דלבסוף במקום שאם ישכח ולא יבדוק יהיה אסור. והר''ן כתב דהכא חיישינן שמא יחשבו הרואין שאין אנו צריכין לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו וכתב הב''ח דלפי זה אף אם יבדוק הסכין לא יתנו לו בפני הרואין אא''כ יחזור ויבדוק לפניהם או יאמר בפני הרואין בדקתי הסכין זה. והא דאסור ליתן לו אף כשכשר עע''ג הטעם הוא משום דלא מירתת שמחזיק עצמו בישראל: (יא) משחיטתו. וכתב בש''ך וכל זה לא איירי אלא כגון זה שאינו ברור הדבר שהוציא טריפה מתחת ידו כגון שהעיד עד אחד אבל בלא''ה פשיטא דמעבירין אותו:
ג מוּמָר לְתֵאָבוֹן שֶׁשָּׁחַט, אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע, שֶׁשָּׁחַט בְּסַכִּין יָפָה, (יב) אֵינוֹ נֶאֱמָן. באר היטב (יב) נאמן. והטעם איתא בש''ך מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני שהרי הוא חשוד על השבועה. ובט''ז הקשה ע''ז שהרי בח''מ סי' ל''ד פסק המחבר דאין פסול לעדות אלא באם עבר עבירות שיש בה מלקות וקשה למה לא אמרינן כן בכל העבירות אע''פ שאין בו מלקות מפני שמושבע ועומד מהר סיני ועבר על השבועה עכ''ל. ונ''ל דלא קשה מידי דה''פ שהרי מושבע ועומד לשחוט בסכין יפה וא''כ יהא נאמן אף בלא שבועה אלא ע''כ מאחר שאוכל נבילה הוי כחשוד לאותו דבר א''כ אף בשבועה אינו נאמן מאחר שהוא חשוד לאותו דבר:
ד מוּמָר לְתֵאָבוֹן שֶׁשָּׁחַט בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְיֵשׁ עִמּוֹ סַכִּין יָפָה וְשֶׁאֵינוֹ יָפָה, וְאוֹמֵר שֶׁבְּיָפָה שָׁחַט, (יג) נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ אִם נִמְצָא בָּשָׂר בְּיָדוֹ, אִם יֵשׁ מֻמְחִין בָּעִיר, (יד) נֶאֱמָן לוֹמַר: מֻמְחֶה שָׁחַט לִי. באר היטב (יג) נאמן. וכתב בש''ך היינו בשידעינן שהסכין יפה היה עמו כששחט דלא שביק התירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו סכינים אצלו אינו נאמן אם היה לו פנאי ללכת להביא סכין אחר וע''ל סעיף ב' וגם מה שכתב המחבר בלשונו ואומר שביפה שחט הוא לאו דוקא אלא דמהמנינן ליה בסתם אפי' אינו אומר כלום אלא משום דכל היכי דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן כ''כ בפרישה. ולפי מ''ש לקמן ס''ק י''ד דבמומחה צ''ל מומחה פלוני א''כ אומר דוקא: (יד) לי. כתב בש''ך דוקא צריך לומר מומחה פלוני ואין חילוק בין בהמה לעוף ולעולם אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי ודלא כהב''ח. וגבי בשר בהמה אם יש מקולין ישראל נאמן לומר מן המקולין שחוטה לקחתי ודוקא שהיה מצוי בשר שחוטה בו ביום כל כך בזול כמו בשר נבלה:
ה מוּמָר לְהַכְעִיס אֲפִלּוּ לְדָבָר אֶחָד, אוֹ שֶׁהוּא מוּמָר לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים אוֹ לְחַלֵּל שַׁבָּת (טו) בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ שֶׁהוּא מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה אֲפִלּוּ חוּץ מִשְּׁתַּיִם אֵלּוּ, דִּינוֹ (טז) כְּכּוּתִי. (ר' יְרוּחָם) . הגה: וּמִי שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בִּשְׁחִיטָה וְאוֹכֵל נְבֵלוֹת בְּלֹא תֵּאָבוֹן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְהַכְעִיס, דִּינוֹ כְּמוּמָר לְהַכְעִיס, (כָּךְ הֶעֱלָה הבֵּית יוֹסֵף מִדִּבְרֵי הָרֹא''שׁ) . באר היטב (טו) בפרהסיא. היינו בפני עשרה אנשים ישראלים. גם צריך שיחלל כמה פעמים בפרהסיא אבל בפ''א לא. משמע מדברי התוס' בעירובין דף ס''ט ע''א אפילו עובר עבירה שהיא איסור דרבנן מקרי מחלל שבת אם עובר בפני עשרה ישראלים ועושה כן כמה פעמים בה''י ע''ש ועיין בפ''ח בק''א שחולק. טבח שיצא טרפה מתחת ידו כשר לכתוב הגט אפילו אוכל נבלות להכעיס אפי' מחלל שבת בצינעא. רדב''ז ריש פ''ה. ועיין משפטי צדק ח''ב סי' ע''ה. כתב הרשב''א גר שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל הוא ושחיטתו כשירה. כתב בס' ח''י סי' קפ''ה למכור נבלות למומר וכל דכוותי' יש להחמיר לכתחילה (אף דאי''ל בלא''ה כצ''ל) גם העוקב ומסרסר לו זונה. משא''כ המזווג בעובדי כוכבים דאין איסור והרמב''ן עשה לעובדת כוכבים רפואה שתלד. עיין תשובת הרשב''א סימן ק''ץ וקס''ד. מ''מ יש לו קבלה מפי גדולים המתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שאינו הגון ונרמז במה שכתוב לא תתחתן בם וגו' כי יסיר וגו': (טז) כעובד כוכבים. וכתב בש''ך דמומר להכעיס אפילו בפעם א' הוי כעובד כוכבים ושחיטתו נבלה מדינא. ואפילו נמצא סכינו יפה דמועד לנבלה בידים. רש''ל. ועיין לקמן סימן קנ''ח דמומר להכעיס הוי כאפיקורוס ואפיקורוס שחיטתו נבלה ובמומר לעבודת כוכבים אפילו בצינעא אפילו רק פעם א' הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים וכן אם חילל שבת פעם א' בפרהסיא מיהו באותה שחיטה לא נעשה בה מומר דאין שחיטה זו אסורה משום שחיטת מומר אלא משום שוחט לעבודת כוכבים כדלקמן סי' ד' וכן משום שוחט בשבת כדלקמן סימן י''א:
ו מוּמָר לְאֶחָד מִשְּׁאָר עֲבֵרוֹת, אֵין (יז) צָרִיךְ לִבְדֹּק לוֹ סַכִּין, (יח) וּלְהָרַמְבַּ''ם צָרִיךְ. וְדַוְקָא בְּמוּמָר לַעֲבֵרָה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא פָּסוּל לְעֵדוּת בַּעֲבֵרָה מֵעֲבֵרוֹת שֶׁל תּוֹרָה, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק לוֹ סַכִּין, אֲפִלּוּ לְהָרַמְבַּ''ם (ב''י ושכ''כ הרמב''ם) . הגה: מִיהוּ אִם הוּא פָּסוּל לְעֵדוּת מִשּׁוּם שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מוּמָר (יט) לְכָךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל נְבֵלוֹת, דִּינוֹ כְּמוּמָר לְכָךְ, (סְבָרַת בֵּית יוֹסֵף וְהָרַמְבַּ''ם) . באר היטב (יז) צריך. דהיכא דלא בדקו לו סכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו פסולה. וכתב בש''ך ולא דמי לסעיף א' גבי נגנבו תרנגוליו דמותר משום דהתם אפשר לומר אע''פ שחשוד על הגניבה מ''מ שמא נתן לשחוט לאחר וכ' ט''ז דלפי טעם זה הוי ספק ספיקא שמא הוא נתן לאחר לשחוט ואת''ל שהוא שחט שמא בדק הסכין תחלה יפה עכ''ל: (יח) להרמב''ם. ופי' הש''ך דמומר מיירי שהוא מועד ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם א' ואינו מועד עיין בח''מ סי' ל''ד: (יט) לכך. ועיין לקמן סי' קכ''ו מדינים אלו:
ז מוּמָר לַעֲרֵלוּת, דִּינוֹ כְּמוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת. וְאִם אֵינוֹ עָרֵל אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר (כ) יִשְׂרָאֵל כָּשֵׁר. באר היטב (כ) כשר. כ' בש''ך והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ''ה אינו מל הוי מומר לערלות ב''י:
ח כּוּתִי, (כא) הָאִדָּנָא, דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים. באר היטב (כא) האידנא. לאחר שגזרו בזמן התלמוד עליהם:
ט צְדוֹקִי וּבַיְתּוּסִי, (הֵם הַנִּמְשָׁכִים אַחַר צָדוֹק וּבַיְתּוּס, מִתַּלְמִידֵי אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ, שֶׁיָּצְאוּ לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵינָם מַאֲמִינִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה), (כב) שְׁחִיטָתָן אֲסוּרָה, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל (כג) גַּבֵּיהֶם וְגַם בָּדְקוּ לָהֶם (כד) סַכִּין. הגה: מָסוּר דִּינוֹ (כה) כְּמוּמָר, וּשְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי) . וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קי''ט בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) וְעַיִּןִ לְקַמַּן סִימָן קי''ח. באר היטב (כב) אסורה. כ' בש''ך אפי' אוכל כזית מזה הבשר: (כג) גביהם. כתב בש''ך ואם אין ישראל רק יוצא ונכנס אז צריך להיות ג''כ שיהא מומחה. דדלמא לאו אדעתיה דישראל ואיהו לא ידע שזה אסור לישראל דלירתת מיניה: (כד) סכין. והקראים בזמן הזה שחיטתן אסורה אפי' כשישראל עע''ג וראה ששחט יפה תשובת ר' בצלאל סי' ג': (כה) כמומר. וכ' הש''ך כמומר לכל התורה כולה ולא כט''ז שפסק דלא הוי אלא כמומר לתיאבון ובה''י מחלק דמסור שאינו מוחזק לכך רק לפי שעה אזי בדיעבד שחיטתו כשירה. אבל מסור שמוחזק לכך שחיטתו פסולה אפילו דיעבד. ופר''ח בקונטרס אחרון חולק עליו:
י הִתְחִיל (כו) פָּסוּל לִשְׁחֹט וְגָמַר הַכָּשֵׁר, אוֹ שֶׁהִתְחִיל הַכָּשֵׁר וְגָמַר הַפָּסוּל, פְּסוּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהִתְחִיל הַפָּסוּל בְּדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ נְבֵלָה, כְּגוֹן בַּוֵּשֶט אוֹ בְּרֹב (כז) הַקָּנֶה, אֲבָל אִם הִתְחִיל הַפָּסוּל בַּחֲצִי קָנֶה (כח) וְגָמַר הַכָּשֵׁר, כְּשֵׁרָה. באר היטב (כו) פסולה. וכתב בש''ך דמשמע אם הכשר שחט הרוב כשר דתו לא מטרפא דלא דמיא לשהייה דפסול אף במיעוט בתרא: (כז) הקנה. כ' הש''ך אפילו שחט הכשר חצי קנה והשלימו הפסול רובו נמי פסול: (כח) כשירה. כתב בש''ך אע''ג דקי''ל דשהייה אפי' כל שהוא טריפה בין בקנה בין בושט מ''מ משכחת לה להאי דינא היכא דתפס הקנה לבדו בידו דכשר אפילו לדידן וכמ''ש בסוף סימן כ''א וכל זה לדעת הש''ך אבל הט''ז חולק שם ע''ש מיהו בספר נקודות הכסף חולק על הט''ז:
יא הָיוּ יִשְׂרָאֵל (כט) וּפָסוּל אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, פְּסוּלָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם כָּל אֶחָד סַכִּינוֹ בְּיָדוֹ. [הַגָּה] שְׁחִיטַת (ל) קוֹף, פְּסוּלָה, (אוֹר זָרוּעַ וְהוּא בְּתוֹסֶפְתָּא רֵישׁ חֻלִּין) . באר היטב (כט) פסולה. כתב בש''ך דרוב הפוסקים חולקין על דין זה ופסקו דכשר וסבירא להו דלא דמיא למה שכתב בסימן ה' בשנים שאחזו בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה. אבל הכא דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא''כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו די וכשר ומ''מ הב''ח חשש להחמיר כדעת הש''ע: (ל) קוף. ול''ד לנט''י בא''ח סימן קנ''ט דשם יש מכשירין דנט''י דרבנן. בה''י:
סימן ג - שחיטה אינה צריכה כוונה
ובו סעיף אחד
א שְׁחִיטַת חֻלִּין אֵינָהּ (א) צְרִיכָה כַּוָּנָה. אֲפִלּוּ מִתְעַסֵק בְּעָלְמָא לַחְתֹּךְ, אוֹ שֶזָּרַק סַכִּין לְנוֹעֲצָהּ בַּכֹּתֶל, וְשָׁחֲטָה כְּהִלְכָתָהּ (ס''א בַּהֲלִיכָתָהּ וְעִקָר), כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא (ב) הֶחְלִיד (פי' עִנְיָן נְעִיצָה וּתְחִיבָה, מִלְּשׁוֹן חֻלְדָּה, שֶׁנִּכְנֶסֶת בַּחוֹרִין וּבַסְדָקִין) הַסַכִּין בֵּין סִימָן לְסִימָן, אוֹ תַּחַת הָעוֹר. וְאִם מָצָא הַנּוֹצָה אוֹ הַשֵּׂעָר חֲתוּכִים, וַדַּאי לֹא הֶחְלִיד. וַאֲפִלּוּ הִפִּיל הַסַכִּין בְּיָדוֹ, אוֹ בְּרַגְלוֹ, שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה כְּלָל, וְשָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אֲבָל אִם נָפְלָה מֵעַצְמָהּ, פְּסוּלָה, דִּבְעִינָן כֹּחַ גַּבְרָא (ע''ל סי' ז') . וְכֵן אִם הָיָה הַסַכִּין מֻנָּח בְּחֵיקוֹ אוֹ בְּיָדוֹ, וְנָפְלָה מִיָּדוֹ אוֹ מֵחֵיקוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, כְּנָפְלָה מֵעַצְמָהּ דָּמֵי, וּפְסוּלָה. באר היטב (א) כוונה. מדגלי רחמנא גבי קדשים ש''מ בחולין כשר: (ב) החליד. כתב בש''ך ולא חיישינן שמא לא שחט רוב וע''י פירכוס ונפילת העוף נתרחב החתיכה ונעשה רוב וע''ל סי' כ''ד סעיף ה' ולקמן סי' כ''ה:
סימן ד - השוחט לשם עבודת כוכבים או לשם דבר אחר מה דינו
ובו ג' סעיפים
א הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֱלִילִים, אֲפִלּוּ לֹא חִשֵּׁב (א) לְעָבְדָּהּ בִּשְׁחִיטָה זוֹ אֶלָּא חִשֵּׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, הֲרֵי זֶה זִבְחֵי מֵתִים, וַאֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. באר היטב (א) עבודת כוכבים. פי' שהשחיטה עצמה לעבודת כוכבים דאילו להקריב הבשר לעבודת כוכבים היינו סיפא לזרוק דמה לעבודת כוכבים:
ב שָׁחַט סְתָם, וְאַחַר כָּךְ, חִשֵּׁב לִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ לְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲרֵי זֶה סָפֵק (ב) זִבְחֵי מֵתִים. באר היטב (ב) מתים. וטעם הספק איתא בט''ז דספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא והקשה על הטור שהרי בח''מ סי' רמ''ה סעיף י''א פסק הטור דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ע''ש. והנה במהרש''ל אוסר כאן באכילה ומתיר בהנאה והיכא דשחט מתחלה בפירוש לשם מצות שחיטה אפילו זרק אחר השחיטה לעבודת כוכבים לא פסל הש''ך אבל הט''ז סובר אף בזה פסול:
ג יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל גּוֹי, אֲפִלּוּ חִשֵּׁב הָכּוּתִי לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, (ג) כְּשֵׁרָה. וְאִם יִשְׂרָאֵל חִשֵּׁב שֶׁיִּזְרֹק הָכּוּתִי לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, פְּסוּלָה. [הַגָּה] וַאֲסוּרָה (ד) בַּהֲנָאָה. (בֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (ג) כשירה. הטעם דהכל הולך אחר השוחט וכתב הש''ך אפילו אם שמע השוחט שהעובד כוכבים חישב לעבודת כוכבים מותר אפילו באכילה והב''ח אוסר באכילה אבל כששוחט עובד כוכבים מין או ישראל מין האדוקים בעבודת כוכבים אז אסור בהנאה. דסתם מחשבתם לעבודת כוכבים אבל אם אין אדוקין בעבודת כוכבים לא נאסרו עד שישמע מפיהם ששוחטין לעבודת כוכבים: (ד) בהנאה. והש''ך חולק על הג''ה זו וסבירא ליה דמותר בהנאה:
ד יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, לֹא אֲסָרָהּ, שֶׁוַּדַּאי לֹא כִּוֵּן אֶלָּא (ה) לְצַעֲרוֹ, וְאִם יֵשׁ לוֹ שֻׁתָּפוּת בָּהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאוֹסֵר גַּם חֵלֶק חֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בָּזֶה אֵינוֹ מְכַוֵּן אֶלָּא לְצַעֵר שֻׁתָּפוֹ וְלֹא (ו) לֶאֱסֹר. הגה: וְאִם הִתְרוּ בּוֹ וְעָבַר הַתְרָאָה, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר (ז) כִּשְׁאָר מוּמָרִים, (טוּר) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ''ה. באר היטב (ה) לצערו. וכתב בט''ז בשם הר''ן דלאכילה ודאי אסורה ואע''ג דאין אוסר דבר שאינו שלו הכא לא אסרה לה אלא לא שרי לה והוי כאילו לא נשחטה אלא מתה מאליה וכתב בט''ז שכן עיקר ודלא כהב''ח שחולק על זה: (ו) לאסור. והקשה בש''ך דהכא כתב הטור שתי דעות ובח''מ סימן שפ''ה כתב בסתם דהמנסך יין של חבירו אם היה לו בה שותפות חייב לשלם וצ''ל אע''ג דלענין איסורא איכא פלוגתא מ''מ גבי ממון מצי הניזק לומר דילמא קי''ל כמאן דאסור בהנאה מה אתה אומר דקיימא לן כהמכשיר קח לך היין שאיני רוצה להכניס את עצמי בספק: (ז) מומרים. ופי' ואסור אף בהנאה וכתב בש''ך דבכל הסימן דאמרינן שחטה לעבודת כוכבים מיירי אפילו במעשה כל דהו כדלקמן סי' קמ''ה סעיף ח':
ה הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם (ח) הָרִים וּגְבָעוֹת, לְשֵׁם חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, יַמִּים וּנְהָרוֹת, אֵין לוֹ דִּין תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה לְאָסְרָהּ בַּהֲנָאָה, אֲבָל שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְעָבְדָּהּ אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מִדִּבְרֵי הֲבַאי שֶׁאוֹמְרִים (ט) הָכּוּתִים. באר היטב (ח) הרים. כל אלו מחוברים הם. ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם: (ט) העובדי כוכבים. וכ' בש''ך דמדברי המחבר משמע אף אם מתכוין לעבדה לא אסרה בהנאה אבל מהרש''ל והב''ח כתבו אם נתכוונו לעבדם הוי זבחי מתים ואפשר דגם דברי המחבר מסכים לזה ועיין לקמן סי' קמ''א ס''א:
ו שָׁחַט לְשֵׁם (י) שַׂר שֶׁל הַר, אוֹ לְשֵׁם שַׂר א' מִשְּׁאָר הַדְּבָרִים, בֵּין שֶׁשָּׁחַט לְשֵׁם מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, בֵּין שֶׁשָּׁחַט לְשֵׁם שַׂר שֶׁל שִׁלְשׁוּל קָטָן שֶׁבַּיָּם (פי' מִין תּוֹלַעַת), הֲרֵי זֶה זִבְחֵי מֵתִים, וְאָסוּר (יא) בַּהֲנָאָה. באר היטב (י) שר. וחמה ולבנה יש להם גם כן שרים דאיתא במדרש י''ב מלאכים מנהיגים את החמה: (יא) בהנאה. וכתב בש''ך אפילו לא נתכוין לעבדם אפילו הכי הוי זבחי מתים וכן פסק מהרש''ל:
ז יִשְׁמְעֵאלִים שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים יִשְׂרָאֵל לִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם (יב) כֵּן יַהֲפֹךְ פָּנָיו לְא''ל קיבל'' א, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּהֲפֹךְ פָּנָיו נֶגֶד מִזְרָח כְּמִנְהַג חֻקּוֹתֵיהֶם, אֵינוֹ דּוֹמֶה לְשׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים. וּמִכָּל מָקוֹם רָאוּי לְבַטֵּל הַמִּנְהָג הַהוּא וְלִגְעֹר בְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה כֵן, הוֹאִיל וּמַקְפִּידִים עַל כָּךְ. (רַשְׁבָּ''א סִימָן שמ''ה) . באר היטב (יב) כך. וכתב בט''ז דאינו דומה לשוחט לשם הרים דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וגם אין לאסור מפני מראית עין מפני שהרואה סבר דאיתרמי ליה אותו צד ואינו עושה כן בכוונה:
סימן ה - השוחט לשם קדשים מה דינו
ובו ג' סעיפים
א הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם קֳדָשִׁים שֶׁמִּתְנַדְּבִים וְנוֹדְרִים כְּמוֹתָם, אֲפִלּוּ הִיא בַּעֲלַת (א) מוּם, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, שֶׁזֶּה כְּשׁוֹחֵט קֳדָשִׁים בַּחוּץ. שָׁחַט לְשֵׁם קֳדָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּאִים בְּנֶדֶר וּנְדָבָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה (ל' הָרַמְבַּ''ם פ''ב מה''ש) . כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם (ב) תּוֹדָה, לְשֵׁם פֶּסַח, שְׁחִיטָתוֹ (ג) פְּסוּלָה. הוֹאִיל וְהַפֶּסַח יָכוֹל לְהַפְרִישׁוֹ בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, דּוֹמֶה לְנִדָּר וְנִדָּב. שָׁחַט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ (ד) כְּשֵׁרָה. וְאִם נוֹדַע שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ חַטָּאת אוֹ אָשָׁם, וְאוֹמֵר זוֹ לְחַטָּאתִי אוֹ לַאֲשָמִי, (ה) פְּסוּלָה. הגה: וְיֵשׁ פּוֹסְלִין בְּאָשָׁם תָּלוּי בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לְהוּ דְּבָא בְּנֶדֶר (ו) וּנְדָבָה, (טוּר) (וְכֵן מַשְׁמָע דַּעַת הָרֹא''שׁ ס''פ הַשּׁוֹחֵט וְר' יְרוּחָם ע''ש וְרַשְׁבָּ''א בת''ה), וְיֵשׁ לְהַחְמִיר. באר היטב (א) מום. וכתב בש''ך אף אם המום במקום מגולה שפעמים מכסה מומה ואינו ניכר: (ב) תודה. וכתב בש''ך דה''ה לקרבן נזיר אע''פ שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש הרואה יאמר נדר בצנעא: (ג) פסולה. וכתב בט''ז ואע''ג דלא אמר לעולתי משום דהוא דבר הנידב מכל אדם משא''כ גבי חטאת: (ד) כשרה. והטעם דאמרינן כיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע ודאי דרך שחוק עשה כן. וכתב בש''ך ודוקא שאין לו זבח בתוך ביתו ואז כשר אם אמר לשם תמורה אבל אם יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אומר שהימר ופסול. וכתב בט''ז בשם מהרש''ל דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואמר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור והב''ח חולק עליו. ונ''ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שיש איזה זמן שכבר עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת כבר היה מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או אפשר שעשה האידנא ודאי אמת אמר עכ''ל: (ה) פסולה. וכ' בש''ך ודוקא שאמר לחטאתי ביו''ד אבל אם אמר לחטאת סתם כשרה וכ' בט''ז אם אומר לחטאתי ויודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת אסור בהנאה כמו שחיטת חוץ וכן פסק מהרש''ל: (ו) ונדבה. כתב בש''ך אע''ג דבא''ח סימן א' לא הגיה שם מהר''ם כלום משום דמספקא ליה ואזיל הכא והכא לחומרא ועיין שם סימן ז':
ב שָׁחַט תַּרְנְגוֹלִים וְאַוָּזִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, מִינִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְהַקְרָבָה, כְּשֵׁרִים. וְהוּא הַדִּין לְתוֹרִים קְטַנִּים וּבְנֵי יוֹנָה (ז) גְּדוֹלִים. באר היטב (ז) גדולים. וכ' בש''ך אבל איפכא פסול:
ג שְׁנַיִם שֶׁשּׁוֹחֲטִין, בֵּין שֶׁאוֹחֲזִין בְּסַכִּין אֶחָד, בֵּין שֶׁכָּל אֶחָד סַכִּינוֹ בְּיָדוֹ, וְנִתְכַּוֵּן אֶחָד מֵהֶם לְשֵׁם דָּבָר (ח) הַפּוֹסֵל, הֲרֵי זֶה פְּסוּלָה. וְכֵן אִם שָׁחֲטוּ זֶה אַחַר זֶה וְנִתְכַּוֵּן אֶחָד מֵהֶם לְשֵׁם דָּבָר הַפּוֹסֵל, פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה לוֹ בָּהּ (ט) שֻׁתָּפוּת, אֲבָל אִם אֵין לוֹ בָּהּ שֻתָּפוּת, אֵינָהּ אֲסוּרָה, שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלֹּוֹ, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְצַעֲרוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל עִנְיָן, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהַטּוּר), וְיֵשׁ (י) לְהַחְמִיר. באר היטב (ח) פסול. וכ' בש''ך ודוקא אם התחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה וכדלעיל סוף סי' ב' וכ''ש אם כבר שחט רובא בכשרות דאינו פוסל כששוחט האחר אח''כ לשם קדשים ודלא כב''ח שמחמיר בזה: (ט) שותפות. וכתב בש''ך אע''ג דלעיל סימן ד' כ' המחבר ב' דעות בזה מ''מ בהא כולי עלמא מודו אם יש בה שותפות דלא שייך למימר דכוונתו לצערו אדרבה הרואה סבור שמצוה קעביד: (י) להחמיר. וכתב בט''ז אם יש עוד צד א' להקל כגון בתערובות יש להתיר עכ''ל:
סימן ו - במה שוחטין
ובו ד' סעיפים
א בְּכָל דָּבָר הַתָּלוּשׁ שׁוֹחֲטִין, (א) בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קְנֵה הָאֲגַם הַנִּקְרָא אישפדני'' א, וְשֵׁן וְצִפֹּרֶן (ב) יְחִידִי (טוּר), וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים הַחוֹתְכִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה פִּיו חַד, וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ פְּגָם. הגה: וְאָסוּר לִשְׁחֹט בִּשְׁאָר קָנִים, אוֹ זְכוּכִית, שֶׁקֵּיסָמִים נִבְדָּלִין מֵהֵם וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִנְקִיבַת הַסִּימָנִים, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְכֵן כָּתַב הר''ן) . סַכִּין שֶׁצִדּוֹ אֶחָד מַגָּל וְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי יָפֶה, לֹא יִשְׁחֹט בַּצַּד הַיָּפֶה לְכַתְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחֹט בַּצַּד הָאַחֵר. וְאִם שָׁחַט, הוֹאִיל וּבַצַּד הַיָּפֶה שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הגה: וְהוּא הַדִּין בְּסַכִּין אָרוֹךְ שֶׁיֵּשׁ (ג) בּוֹ פְּגִימָה, וְנִשְׁאַר בָּהּ שִׁעוּר שְׁחִיטָה בְּלֹא פְּגִימָה, דְּאָסוּר לִשְׁחֹט בּוֹ אֲפִלּוּ בַּמָּקוֹם הַיָּפֶה, אֲפִלּוּ אִם כָּרַךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה (טוּר) . וְאִם שָׁחַט בּוֹ, וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי בִּמְקוֹם הַפְּגִימָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, (מָרְדְּכַי ספ''ק דְּחֻלִּין וַאֲשֵׁרִי ותא''ו נט''ז וְכָל בּוֹ וְרוֹקֵחַ וּמַהֲרִי''ל) . אֲפִלּוּ לֹא כָּרַךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁחִיז (ד) הַסַּכִּין (טוּר וַאֲשֵׁרִ''י ור''פ עב''י) וְכֵן בְּחוֹל בִּשְׁעַת הַדַּחַק, מֻתָּר לִשְׁחֹט לְכַתְּחִלָּה אִם כּוֹרֵךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף שֶׁסָמַךְ עַל הָעִטּוּר וְר''ן וְסה''ת וּסְמַ''ג וְהגה''מ) וע''ל סִימָן (ה) י''ח (ס''י) וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר אֲפִלּוּ אֵין לַסַּכִּין פְּגִימָה רַק בֵּין הַקַּתָּא לַסַּכִּין, לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ, (מָצָא בִּשְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים), (ד''מ סִימָן י''ח סוֹף ס''ב) . באר היטב (א) בין. עיין בבאר הגולה ובש''ך מה שהגיהו בזה: (ב) יחידי. אבל שנים שחיטתו פסולה כדאיתא בסעיף ג' וכתב בש''ך דהאי זכוכית שכתב רמ''א הוא ט''ס וצריך לכתוב לעיל מיניה בדברי המחבר אחר בין בצור כי בודאי דבזכוכית מותר לשחוט ע''ש. וכ' עוד מ''ש רמ''א שקסמים נבדלים מהם וכו' דמשמע דאפילו בדיעבד אסור היינו דוקא כשנאבד הסכין אבל אם הוא בעין וראינו שאין הקסמים נבדלים מהם כשר בדיעבד אבל בט''ז חולק ע''ז וס''ל כשראינו שאין הקסמים נבדלים מהם אפ''ה יש לאסור מטעם דאפשר שנבדל ממנו קיסם באורך בענין שעדיין נשאר חלק וניקב הסימן ע''כ יש לאסור: (ג) הפגימה. וכתב בט''ז דמיירי דוקא שידע שהיה הפגימה ונזהר ממנה אבל אם לא ידע בה כלל ודאי אינו נאמן: (ד) הסכין. וכתב בש''ך וט''ז וכ''ש בסכין שיש לו עוקץ חד בראשו שמותר לשחוט בו בי''ט ע''י שיתחב ראש העוקץ בקיסם: (ה) י''ח. וכתב בש''ך ודוקא כשיש בסכין מלא צואר חוץ לצואר בלא פגימה אע''ג דבעלמא כשמוליך ומביא סגי בסכין כ''ש הכא בעינן מלא צואר דחיישינן שמא כשיוליך ויביא ע''י כך ינתק המטלית ממקומו ושוחט בפגימה:
ב הַשּׁוֹחֵט בְּדָבָר (ו) הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אוֹ לַגּוּף, כְּגוֹן צִפֹּרֶן וְשֵׁן הַמְחֻבָּרִים בִּבְהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע וּלְבַסוֹף חִבְּרוֹ בַּקַּרְקַע, לֹא יִשְׁחֹט, וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וַאֲפִלּוּ אִם (ז) בִּטְּלוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא נִשְׁרָשׁ בָּאָרֶץ אַחַר (ח) שֶׁבִּטְּלוֹ. באר היטב (ו) המחובר. שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט מידי דניקח מיד ליד כמו מאכלת: (ז) בטלו. וכתב הט''ז והש''ך בשם כל הפוסקים האחרונים דחולקים ע''ז וס''ל דאף דיעבד אסור אם בטלו וכ''כ הרא''ש ורש''ל: (ח) שבטלו. וכ' בט''ז אורחא דמילתא נקט אבל באמת נשרש ולא בטלו ג''כ אסור:
ג חָתַךְ מִבְּהֵמָה לֶחִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנַּיִם חַדִּים וְשָׁחַט בָּהֶם, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּמַגָּל. אֲבָל בְּשֵׁן אֶחָד הַקָּבוּעַ בַּלֶּחִי, שׁוֹחֵט בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין בְּצִפֹּרֶן הַקָּבוּעַ בְּיָד הַתְּלוּשָׁה מִן הַגּוּף, (בֵּית יוֹסֵף) .
ד נָעַץ סַכִּין בַּכֹּתֶל, אוֹ בְּדָבָר הַתָּלוּשׁ, וְהֶעֱבִיר הַצַּוָּאר עַד שֶׁנִּשְׁחַט, (ט) שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, (לְשׁוֹן הַרַמְבַּ''ם פ''ב מה''ש דִּין ח') . וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה צַוַּאר הַבְּהֵמָה לְמַטָּה וְהַסַכִּין לְמַעְלָה, שֶׁאִם הָיָה צַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה מֵהַסַכִּין שֶׁמֶּא תֵּרֵד הַבְּהֵמָה בְּכֹבֶד גּוּפָהּ וְתַחְתֹּךְ בְּלֹא הוֹלָכָה וַהֲבָאָה, וְאֵין זוֹ שְׁחִיטָה, וַאֲפִלּוּ אָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא דָּרַסְתִּי, שְׁחִיטָתוֹ (י) פְּסוּלָה, (טוּר וּפוֹסְקִים) . לְפִיכָךְ, אִם הָיָה עוֹף, בֵּין שֶׁהָיָה צַוָּארוֹ לְמַעְלָה מֵהַסַכִּין הַנְּעוּצָה אוֹ לְמַטָּה מִמֶּנָּה, שְׁחִיטָתוֹ (יא) כְּשֵׁרָה. באר היטב (ט) שחיטה. וכתב בש''ך דבש''ס ופוסקים מוכח דבסכין תלושה שלא נעצה בשום דבר אפילו הצואר בהמה למעלה מותר בדיעבד דכל שהסכין בידו מסתמא אינו דורס ומיהו לכתחלה אסור אפילו בעוף: (י) פסולה. וכתב בט''ז ובש''ך הטעם דחיישינן שמא ידרוס בפעם אחרת ולא דמי למה שכתוב בסעיף א' דאם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימות דכשר שאני הכא דקשה מאד ליזהר מדרסה בזה: (יא) כשרה. וכתב בש''ך דמשמע בכל עוף שחיטתו כשרה ובכל בהמה שחיטתו פסולה ולא כיש מחלקין בין קל לכבד. ב''י ד''מ וב''ח:
סימן ז - הקובע סכין בגלגל אם מתר לשחט בו
ובו סעיף אחד
א יָכוֹל אָדָם לִקְבֹּעַ סַכִּין בְּגַלְגַּל שֶׁל (א) אֶבֶן אוֹ שֶׁל עֵץ, וּמְסַבֵּב הַגַּלְגַּל בְּיָדוֹ אוֹ (ב) בְּרַגְלוֹ, וּמֵשִׂים שָׁם צַוַּאר הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף עַד שֶׁיִּשְׁחֹט בִּסְבִיבַת הַגַּלְגַּל; וְאִם הַמַּיִם הֵם הַמְסַבְּבִים אֶת הַגַּלְגַּל וְשָׂם הַצַּוָּאר כְּנֶגְדּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁסִבֵּב וְנִשְׁחַט, הֲרֵי זוֹ (ג) פְּסוּלָה, (ל' הַרַמְבַּ''ם שָׁם דִּין י''ג) וְאִם פָּטַר אָדָם אֶת הַמַּיִם עַד שֶׁבָּאוּ וְסִבְּבוּ אֶת הַגַּלְגַּל, וְשָׁחַט בִּסְבִיבָתוֹ, הֲרֵי זֶה כְּשֵׁרָה בְּדִיעֲבַד, שֶׁהֲרֵי מִכֹּחַ אָדָם בָּא; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְבִיבָה (ד) רִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא מִכֹּחַ הָאָדָם, אֲבָל מִסְבִיבָה שְׁנִיָּה וּלְאַחֲרֶיהָ, פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִכֹּחַ הָאָדָם, אֶלָּא מִכֹּחַ הַמַּיִם (ה) בְּהִלּוּכָן. באר היטב (א) אבן. ופי' הט''ז בתלוש מן הקרקע מיירי: (ב) ברגלו. וכתב בש''ך לפי דעת המחבר משמע דגלגל שמסבב ברגלו או בידו מותר לכתחלה כשהוא תלוש אבל מהרש''ל והב''ח פסקו דאסור לכתחלה: (ג) פסולה. והטעם משום דבעינן כח גברא: (ד) שנייה. פי' בשנייה שחט: (ה) בהילוכן. וכתב בש''ך ושניה בכלל פסולה:
סימן ח - שעור סכין של שחיטה
ובו סעיף אחד
א כַּמָּה הוּא אֹרֶךְ הַסַכִּין שֶׁשּׁוֹחֵט בּוֹ, כָּל (א) שֶׁהוּא; רַק שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר דַּק שֶׁנּוֹקֵב וְאֵינוֹ שׁוֹחֵט, כְּמוֹ רֹאשׁ (ב) הָאִזְמֵל הַקָּטָן וְכַיּוֹצֵא (ג) בּוֹ; וּבְמַחַט, אֲפִלּוּ הוּא רָחָב קְצָת כְּאוֹתָן שֶׁל רַצְעָנִים שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ הַחוּט, אֵין שׁוֹחֲטִין בּוֹ (טוּר) . וְכֵיוָן דְּלָא יָדְעִינָן שִׁעוּרָא, הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין קְטַנָּה צָרִיךְ לִזָּהֵר וּלְשַׁעֵר לְפִי אֹמֶד דַּעְתּוֹ שֶׁכְּשֶׁיּוֹלִיךְ וְיָבִיא בָּהּ שֶׁלֹּא יִדְרֹס; אֲבָל בִּקְטַנָּה יוֹתֵר מִדַּאי לֹא יִשְׁחֹט. הגה: וּמִי שֶׁלֹּא יוּכַל לְשַׁעֵר, יִקַּח סַכִּין כִּמְלֹא אֹרֶךְ ב' (ד) צַוָּארִין שֶׁל אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁשּׁוֹחֲטִין (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר''ח) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְשַׁעֵר (ה) בְּי''ד אֶצְבָּעוֹת, וְרֶמֶז לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶ''ה (שְׁמוּאֵל א, יד, לד), מִנְיַן י''ד. (שָׁם וּשְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים) . באר היטב (א) שהוא. פירושו בלבד שיוליך ויביא בו ועיין לקמן סי' כ''ד סעיף ב': (ב) האזמל. שאלה ראובן קנה סייף מתליון שדן בו דיני נפשות ונתן לאומן לתקנו לסכין של שחיטה אם מותר לשחוט דקיימא לן חרב ה''ה כחלל ומטמא לבשר ששוחט בו. י''ל דסכין נטהר ע''י טבילה. ע''כ הגהת לחם הפנים. ואני תמה מה טומאה שייך בזמן הזה ואם שייך טומאה מאי מהני טבילה הלא צריך הזאת ג' וז': (ג) בו. והטעם איתא בט''ז מתוך שהאזמל קטן נשמט ונוקב בראש הסכין משמע דבסכין גדול לא איכפת לן כשיש עוקץ בראשו אלא מ''מ נוהגים שלא יהא עוקץ אפילו בראש סכין גדול: (ד) צווארין. בין בהמה בין בעוף: (ה) י''ד. ומהרש''ל והב''ח פסקו לכתחלה בין בהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור שני צוארים של אותו דבר ששוחט ועיין לקמן סימן כ''ד ס''ב. כתב ב''ה מעשה היה בבריסק דליטא שלא היה השוחט יודע הרמז של בז''ה והעבירו לשוחט הזה על שלשים יום. ופר''ח בק''א כ' דאינו כלום כיון שבקי בדינים אף שאינו בקי ברמזים אין להעבירו בשביל זה:
סימן ט - השוחט בסכין מלבנת
ובו סעיף אחד
א אִם שָׁחַט בְּסַכִּין מְלֻבֶּנֶת, שְׁחִיטָתוֹ (א) פְּסוּלָה; וְיֵשׁ (ב) מַכְשִׁירִין אִם יָדַע שֶׁהִיא מְלֻבֶּנֶת וְנִזְהַר שֶׁלֹּא נָגַע בַּצְּדָדִים. באר היטב (א) פסולה. וכתב בט''ז אע''ג דחידודו של סכין הוא קודם לליבונו ונמצא שנשחט בהיתר מ''מ יש לחוש לצדדי הסכין ששורפין בושט במקום שנשחט וזה הוא ודאי אסור כל זמן שלא נשחט הרוב. וכתב פר''ח דבעוף אם תפס הקנה לבדו באופן שלא נגע בוושט כלל כיון דפסיקת הגרגרת ברובו וחידודו קודם לליבונו א''כ ע''כ נשחט רובו בהכשר קודם שריפת רובו וכשירה לכ''ע: (ב) מכשירין. דס''ל בית השחיטה מרווח רווח ולא נגעו בצדדי הסכין. וא''ל א''כ למה הוצרכו לבדוק הסכין בצדדיו קודם השחיטה כמו שכתוב לקמן סימן י''ח. דשאני הכא דידע שהסכין מלובנת ונזהר שלא לנגוע בצדדים משא''כ התם דלא ידע שיש פגימה בצדדים ואינו נזהר (הרא''ש) והש''ך כ' דלא מפלגינן בין ידע או לא ידע ונתן טעם אחר. דהתם מורשא של סכין יוצא ומתפשט בצדדי שחיטה וקורעתן וא''א שלא יגע בצדדין ורש''ל והב''ח והט''ז פסקו כסברא הראשונה. וכ' בט''ז שאותן הרשומין שעושין האומנין בסכין שהם רחוקים הרבה מן החוד אין בהם חשש שיעשה טרפות בחלק הנשחט כ''כ רש''ל. פר''ח סק''א:
סימן י - יתר דיני סכין
ובו ג' סעיפים
א סַכִּין שֶׁל מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (א) חֲדָשָׁה, אוֹ יָשָׁן שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּעוּלֵי (ב) עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּר לִשְׁחֹט בּוֹ בְּהֵמָה בְּרִיאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא (ג) מְקַלְקֵל; וְאָסוּר לִשְׁחֹט בּוֹ מְסֻכֶּנֶת, מִפְּנֵי (ד) שֶׁהוּא מְתַקֵּן; סַכִּין (ה) שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִשְׁחִיזוֹ בַּרֵחַיִם שֶׁלּוֹ, (ע''ל סוֹף סִימָן קכ''א) אוֹ אִם הָיָה יָפֶה שֶׁאֵין בּוֹ פְּגִימוֹת וּנְעָצוֹ בְּקַרְקַע קָשָׁה עֶשֶׂר (ו) פְּעָמִים וְאח ''כ שָׁחַט בּוֹ, (ז) מֻתָּר; וְאִם שָׁחַט בּוֹ בְּלֹא שׁוּם הֶכְשֵׁר, מֵדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה, וְאִם קִלֵּף הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְעַל כֵּן יֵשׁ (ח) לְקַלְּפוֹ. (רֹב הַפּוֹסְקִים) . הגה: וּבִמְקוֹם הַדַּחַק שֶׁאֵין לוֹ סַכִּין אַחֶרֶת, מֻתָּר לִשְׁחֹט בּוֹ כה''ג (ט) לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל לֹא יִשְׁחֹט עַל מְנַת (י) לִקְלֹף אַחַר כָּךְ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְרַבִּי יְרוּחָם) . באר היטב (א) חדש. פי' שלא נשתמש בחמין אבל מ''מ כבר נשתמש בה בשום דבר לעבודת כוכבים כגון שחתך בה בקעת דמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שישתמשו בהם כדלקמן ריש סימן קל''ט: (ב) עבודת כוכבים. פי' שהכשירו כדלקמן סי' קכ''א: (ג) מקלקל. והטעם מפני שבחייה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה מיהו השוחט בשבת וביו''כ לא אמרינן דהוי מקלקל אלא גבי עבודת כוכבים אמרינן כן וכתב בט''ז בסימן רכ''א סעיף י''ב דה''ה המודר הנאה מחבירו שאסור לשחוט לו בהמה דהא מעשה בכל יום שאנו שוכרים שוחט ולא אמרינן שהוא מקלקל: (ד) מתקן. וכתב בש''ך ואם עבר ושחט בה עיין לקמן בסימן קמ''ב דשם משמע שכל הבהמה אסורה אבל מהרש''ל וכל האחרונים חלקו על המחבר ופסקו דסגי בהשלכת הנאה לים המלח היינו כדי שכר סכין לשחוט בו. והרא''ש מתיר בדיעבד דבהנאה מועטת כזה שרי בדיעבד וכ' רש''ל דיש לפסוק כרשב''א: (ה) שלו. וכתב בש''ך מדכתב סתם משמע אפילו בסתם סכין שאינו ב''י אוסר לפי שתשמישו תדיר לכך אוסר אם לא השחיזו ברחים דמסתמא שמנונית טוח על פניו מיהו אם הסכין בן יומא אע''פ שיראה לעין שהוא נקי ושחט בה אם לא הושחז ברחים ולא נעצה צריך קליפה משום שכל זמן שלא נעצה בקרקע קשה יש כח בבית השחיטה להפליט מה שבקליפת הסכין: (ו) פעמים. וכתב בש''ך דמשמע מכאן אפילו הוא ב''י מהני נעיצה ופי' דוקא י' פעמים בקרקע קשה ולא כמו שנוהגין העולם לנעוץ ולהניח כך בקרקע רק העיקר הוא לנעוץ ולחזור ולנעוץ עד י''פ זא''ז בה''י. מיהו מדברי המרדכי משמע דלא מהני נעיצה בסכין ב''י ויש להחמיר בב''י דבעי' קליפה ומדברי הרמב''ם משמע אפילו לאינו ב''י לא מהני נעיצה וכן אם יש בה פגימות פי' גומות ג''כ לא מהני נעיצה כדלקמן סי' קכ''א: (ז) מותר. וכ' בש''ך דמשמע דוקא בדיעבד מותר ודוקא בנעיצה אבל השחזה מותר לכתחלה כדלקמן סי' קכ''א ואפי' לדעת הרמ''א דאוסר שם בהשחזה להשתמש בה חמין מ''מ בבית השחיטה מודה דמהני: (ח) לקלפו. כ' בש''ך והיינו מדינא מיהו מ''ש הב''ח דאפילו בדיעבד התבשיל אסור כדין כל דבר שנתבשל בלא קליפה ע''ל סימן צ''א ולדעת הב''י דסגי בהדחה צריך שפשוף גדול בידים היטב: (ט) לכתחלה. ופי' הט''ז אם שיפה במשחזת או נעצה בקרקע וכל זה בסכין שאינו ב''י אבל בב''י לא יעשה כן לכתחילה: (י) אח''כ. וכ' בש''ך בשם הב''ח דאפי' בסכין שאינו ב''י והוא נקי אסור לכתחלה ודלא כמהרש''ל:
ב סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בּוֹ כְּשֵׁרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְלֻכְלֶכֶת בְּדָם מֻתָּר לִשְׁחֹט בּוֹ פַּעַם (יא) אַחֶרֶת, אֲבָל אָסוּר לַחְתֹּךְ בּוֹ (יב) רוֹתֵחַ; וּמֻתָּר לַחְתֹּךְ בָּהּ צוֹנֵן עַל יְדֵי הֲדָחָה שֶׁיְּדִיחֶנּוּ (יג) תְּחִלָּה. הגה: וְאִם רוֹצֶה לְהַגְעִילוֹ לֶאֱכֹל בּוֹ רוֹתֵחַ, סָגֵי לֵהּ בְּהַגְעָלָה עַל יְדֵי עֵרוּי אַף עַל גַּב שֶׁאֵינוֹ כִּכְלִי רִאשׁוֹן. (או''ה כְּלָל נ''ח בְּשֵׁם מַהֲרַ''ם) . באר היטב (יא) אחרת. וכתב הש''ך דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה משום דטרידי הסימנים לפלוט דם ולא בלעי: (יב) רותח. וכתב בש''ך אפילו אם לא שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח''כ רותח לכתחלה אם לא בהגעלה וסגי בהגעלה ע''י ערוי ובדיעבד אם חתך בו דבר רותח בלא הגעלה רק אחר הדחה או דבר חריף סגי בקליפה והטעם משום דסכין בלע דבר מועט מבית השחיטה וע''כ סגי בהגעלה ע''י ערוי אפילו לכתחלה ובדיעבד ע''י קליפה: (יג) תחלה. וכתב בש''ך אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע''י הדחה ודוקא ע''י הדחה אבל לא מהני ע''י קנוח כמו שכתב אח''כ בסעיף ג' משום דבסעיף ג' איירי מבית השחיטה ואיכא שם טעם אחר דטרידי הסימנים לפלוט דם משא''כ הכא עכ''ל. ואם חתך צונן בלא הדחה מדיח אחר כך אותו צונן:
ג סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בּוֹ טְרֵפָה, אָסוּר לִשְׁחֹט בּוֹ עַד שֶׁיַּדִּיחֶנּוּ בְּצוֹנֵן אוֹ יְקַנְּחֶנּוּ בְּדָבָר קָשֶׁה; וְנוֹהֲגִין עַתָּה לְקַנְּחוֹ יָפֶה בִּשְׂעַר הַבְּהֵמָה בֵּין כָּל שְׁחִיטָה וּשְׁחִיטָה, וְשַׁפִּיר (יד) דָּמֵי; וְאִם (טו) שָׁחַט בּוֹ בְּלֹא הֲדָחָה, יָדִיחַ בֵּית הַשְּׁחִיטָה; וְאִם רָגִיל לִשְׁחֹט בּוֹ טְרֵפוֹת תָּדִיר, צָרִיךְ נְעִיצָה עֶשֶׂר פְּעָמִים בְּקַרְקַע (טז) קָשָׁה. באר היטב (יד) דמי. והטעם איתא בש''ך משום דשמנונית הטריפה נדבק בדופני הסכין ונבלע בבית השחיטה דאע''ג דטרידי למפלט דם מכ''מ בולע שמנונית והא דסגי הכא בהדחה ולא לעיל בסכין של עובדי כוכבי' משום דהתם הסכין כבר אסור והבשר רך לבלוע אבל הכא קשה הוא הסכין לבלוע דאינו בולע אלא ע''י רתיחה ממש וכאן אינו אלא חום בית השחיטה ואין כאן אלא שמנונית שעל הסכין ולכך סגי בהדחה ובט''ז כתב תירוץ אחר דשאני סכין של עובדי כוכבי' דנשתמש בו תדיר ונדבק בו הרבה מאד על כן לא תסור ממנו בהדחה בעלמא וכתב עוד בש''ך בשם הב''ח דמשום איסור אבר מן החי יש להזהיר השוחטים לקנח אפילו בעופות בין שחיטה לשחיטה (אף דלא שכיח בהו טריפות) ולא מהני קנוח בנוצות העופות אלא בדבר קשה כגון בגד או הדחה בצונן ע''ש סיום דבריו שמיישב המנהג מה שאין מקנחין בנוצות העופות. והש''ך חולק ע''ז וסבירא ליה דלא בעי הדחה בין שחיטה לשחיטה עיין שם: (טו) השחיטה. והש''ך והט''ז חולקים על זה וסבירי דצריך קליפה ואין להקשות לדעת המחבר דפסק דסגי בהדחה הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה משום דם וצריך לומר משום דם בשפשוף בעלמא סגי אבל השתא משום שמנונית של איסור צריך שפשוף גדול בידים היטב כדי שיסור שומן הסכין שנדבק בו: (טז) קשה. ופי' הש''ך כגון ששחט הרבה בהמות ונמצא כמה בהמות מהם טריפות בבדיקה דשוב לא ישחוט אלא ינעץ בקרקע קשה ושוחט אחר כך לכתחלה ד''מ ועיין פר''ח שמיישב מנהג השוחטים שנוהגים היתר בלא נעיצת סכיניהם. וכתב הב''ח דהבהמות הכשירות שנמצא מהם הוכשרו בקנוח שעשה בנתיים ומה דמהני בכאן נעיצה לשחוט אחר כך לכתחלה ואע''ג דבסכין ש''כ לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע ע''י רתיחה ממש מה שאין כן הכא. ואם עבר ושחט בלא נעיצה כתב בט''ז שצריך לקלוף בית השחיטה ונראה דבג' שחיטות טריפות בצירוף מקרי רגיל בו לשחוט טריפות דבג' זימנין הוה חזקה כמו שכתב בסימן ק' סעיף ד' אבל לכתחלה דיו בקנוח בשיער יפה אלא שמהרש''ל כ' שעתה לא נהגו לקנח יפה כראוי אלא דרך עראי וצריך המורה להזהירם על זה:
סימן יא - באיזה זמן שוחטין, ודין השוחט בתוך המים
ובו ד' סעיפים
א לְעוֹלָם (א) שׁוֹחֲטִין, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, (ב) כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ, אֲבָל אִם אֵין אֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ אוֹ בַּיּוֹם בְּמָקוֹם אָפֵל, לֹא יִשְׁחֹט; וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וב' נֵרוֹת חֲשׁוּבִים אֲבוּקָה (מַהֲרִי''ל וַאֲגֻדָּה) . באר היטב (א) ישחוט. והטעם איתא בהש''ך שמא ישהה או ידרוס ולא ירגיש אבל בדיעבד כשאומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי כשר ולא דמי לדלעיל סימן ו' דאפילו אם אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה שמא ידרוס פעם אחרת דהתם דבר מצוי הוא לדרוס כיון שצואר בהמה למעלה מה שאין כן הכא ואם התחיל לשחוט לאור הנר קודם ששחט רוב הסימנים וכבתה אין זקוק לה ויגמור שחיטתו מבלי שהייה בית יעקב סימן ק''ו: (ב) אבוקה. וכ' בש''ך דנר שיש לו שני פתילות וכן שני נרות אפילו הם קלועים דינם כאבוקה ועיין באורח חיים סימן תל''ג סעיף ב' וא''ז סימן תל''ה סק''ג מתיר לכתחלה בנר יחידי. ופר''ח מתיר לאור הלבנה כשמאירה יפה. והרדב''ז מחמיר לכתחלה:
ב הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם כִּפּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ הָיָה מֵזִיד, בְּשַׁבָּת מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְלוֹקֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שְׁחִיטָתוֹ (ג) כְּשֵׁרָה. באר היטב (ג) כשרה. ופי' הט''ז ושחיטתו כשרה לדידיה אחר השבת בשוגג עיין באו''ח סי' שי''ח והתוס' כתבו אפילו במזיד שחיטתו כשרה דלא נעשה מומר בשחיטה ראשונה (ע''ש דף י''ד):
ג אֵין שׁוֹחֲטִין לְתוֹךְ יַמִּים וּנְהָרוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, לְשַׂר שֶׁל יָם הוּא שׁוֹחֵט; וְלֹא לְתוֹךְ הַכֵּלִים, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מְקַבֵּל הַדָּם לְזָרְקוֹ לֶאֱלִילִים; וְאִם יֵשׁ בִּכְלִי מַיִם, שֶׁאָז אֵין הַדָּם רָאוּי לִזְרִיקָה, אִם הֵם צְלוּלִים לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לַצּוּרָה הַנִּרְאֵית בַּמַּיִם שׁוֹחֵט; וְאִם הֵם עֲכוּרִים, (ד) מֻתָּר; וְכֵן אִם יֵשׁ בַּכְּלִי עָפָר, מֻתָּר לִשְׁחֹט בְּתוֹכוֹ. באר היטב (ד) מותר. וכתב בט''ז דוקא בכלי מהני עכורים שאז מוכח שאינו עושה לקבל הדם אבל אם המים שבים עכורים לא מהני מידי שאכתי יאמרו לשר הוא שוחט וכ' בה''י ירא שמים יהיה נזהר מלקבל הדם בכלי לאחר שחיטה כדי למכור לעובד כוכבים ע''ש ופר''ח בק''א חולק וכ' דלא אסרו חז''ל בתוך הכלי אלא מתחלת השחיטה אבל לאחר שסילק ידו מהשחיטה לא חיישינן למראית העין:
ד הָיָה בִּסְפִינָה וְאֵין לוֹ בָּהּ מָקוֹם פָּנוּי לִשְׁחֹט, יָכוֹל לִשְׁחֹט עַל גַּבֵּי (ה) כֵּלִים, וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹךְ הַמַּיִם; אוֹ מוֹצִיא יָדוֹ חוּץ לַסְפִינָה, וְשׁוֹחֵט עַל דָּפְנוֹתֶיהָ, וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְאֵינוֹ (ו) חוֹשֵׁשׁ. הגה: מִקְצָת שׁוֹחֲטִין נִזְהָרִין שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט שׁוּם אַוָּז בְּטֵבֵת וּשְׁבָט, אִם לֹא שֶׁאוֹכְלִין (ז) מִלִּבָּהּ. מִשּׁוּם שֶׁקַּבָּלָה הִיא שֶׁיֵּשׁ שָׁעָה אַחַת בְּאוֹתָם חֳדָשִׁים אִם שׁוֹחֵט בָּהּ אַוָּז, יָמוּת הַשּׁוֹחֵט אִם לֹא אוֹכֵל מִמֶּנָּהּ; וְנוֹהֲגִין לֶאֱכֹל מִן הַלֵּב. (תַּשְׁבֵּ''ץ בְּשֵׁם ר''י חָסִיד) . באר היטב (ה) כלים. פירש הש''ך על גבי אחורי כלים ולא לתוכו: (ו) חושש. והב''ח מסיק דבראש הספינה אפילו שוחט בתוך הים או בכלי שרי דא''א לטנף דופני הספינה שבחוץ. אבל בעומד תוך הספינה אע''פ שמלכלך דופני הספינה משתטפים הם בהילוכם במים. ולא קיי''ל הכי אלא אף בראש הספינה צריך ג''כ לשחוט על גבי דפנותיה או על גבי הכלי: (ז) הלב. וכ' בש''ך דבמנהגים איתא דנותנים לו הכבד וראיתי עתה נוהגים לאכול מן הרגלים עכ''ל וע''ל סי' קי''ו. וכתב הקנה ולא ישחוט אווזא בזמן שיש לשדים כח וממשלה והוא חודש שבט כי הממית יומת:
סימן יב - שלא לשחט בתוך גומא
ובו ב' סעיפים
א אֵין שׁוֹחֲטִין לְתוֹךְ (א) הַגּוּמָא, אֲפִלּוּ בַּבַּיִת; וְאִם לֹא הָיָה רוֹצֶה לְלַכְלֵךְ בֵּיתוֹ בְּדָם, עוֹשֶׂה מְקוֹם מִדְרוֹן חוּץ לַגּוּמָא וְשׁוֹחֵט שָׁם, וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַגּוּמָא; וּבַשּׁוּק, לֹא יַעֲשֶׂה (ב) כֵן. באר היטב (א) הגומא. וכ' בש''ך ואע''פ שאינה נקיה מעפר אסור והטעם שכן דרך האפיקורסים: (ב) כן. והטעם מפני שא''צ לנקות השוק ואפילו אין שם אדם אסור משא''כ בביתו שניכר לכל שמתכוין לנקות את ביתו:
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שָׁחַט בְּגּוּמָא בַּשּׁוּק, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ עַד (ג) שֶׁיִּבְדְּקוּ אַחֲרָיו שֶׁמֶּא אֶפִּיקוֹרְס הוּא; (רַמְבַּ''ם פ''ב מה''ש וְעִטּוּר) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר (ד) בְּדִיעֲבַד וְאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה (רַשְׁבָּ''א וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם רְאֵ''ם) . הגה: וּבַזְּמַן הַזֶּה דְּאֵין דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּכָךְ, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּדִיעֲבַד. (אוֹר זָרוּעַ וּבִשְׁחִיטוֹת הָר''מ מִמדלינגן) . באר היטב (ג) בדיקה. וכתב בש''ך והיינו דוקא לאותה שחיטה ששחט עכשיו אבל מכאן ולהבא צריך בדיקה וה''ה לשוחט לתוך ימים וכלים נמי דינא הכי: (ד) בדיעבד. וכ' בש''ך דהאי הג''ה קאי גם אלעיל סימן י''א:
סימן יג - בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה
ובו ו' סעיפים
א בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה; דָּגִים וַחֲגָבִים אֵין טְעוּנִין שְׁחִיטָה. הגה: וּמֻתָּר לְאָכְלָם מֵתִים אוֹ לַחְתֹּךְ מֵהֵם אֵבֶר וּלְאָכְלוֹ, אֲבָל אָסוּר לְאָכְלָן חַיִּים מִשּׁוּם: בַּל תְּשַׁקְּצוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי ותוס') .
ב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וְנִמְצֵאת כְּשֵׁרָה, וּמָצָא בָּהּ עֻבָּר בֶּן ח' בֵּין חַי בֵּין מֵת, אוֹ בֶּן ט' מֵת, מֻתָּר (א) בַּאֲכִילָה וְאֵינוֹ (ב) טָעוּן (ג) שְׁחִיטָה; וְאִם מָצָא בָּהּ בֶּן ט' חַי, אִם הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, טָעוּן שְׁחִיטָה, אֲבָל שְׁאָר טְרֵפוֹת אֵינוֹ אוֹסֵר (ד) אוֹתוֹ; וְאִם לֹא הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֵינוֹ טָעוּן (ה) שְׁחִיטָה; וְאִם פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת (פי' שֶׁפַּרְסָתוֹ כֻּלָּהּ אַחַת וְאֵינָהּ סְדוּקָה), אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ שׁוּם שְׁאָר דָּבָר תָּמוּהַּ, (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי), אַף עַל פִּי שֶׁהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע אֵינוֹ טָעוּן שְׁחִיטָה; וְיֵשׁ מְגַמְגְּמִין (ו) בַּדָּבָר. באר היטב (א) באכילה. דבן ח' חי א''א לחיות והרי הוא כמת. וכתב בש''ך אבל דמו אסור כשאר דם כמ''ש בסימן ס''ו ולענין חלבו וגידו עיין לקמן סימן ס''ד ס''ב ולענין אם פודין בו עיין סימן שכ''א ס''ד: (ב) שחיטה. וכתב בט''ז גם אין בו משום איסור אבר מן החי וכן אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום ששחט אביו או אמו: (ג) שחיטה. וכ' בט''ז דזה השחיטה הוא מדבריהם דלמא אתי' לאחלופי בשאר בהמות ומיהו בדיעבד אין לנו להחמיר וצ''ע לדינא ובס' נה''כ פסק לאסור אף בדיעבד: (ד) אותו. ופירש הש''ך כגון שאר טריפות שאינו מחמת שחיטה דלא מפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו. אבל טריפות שהוא מחמת שחיטה כגון שהייה או דרסה וכו' כאילו לא שחט דמיא דכיון שהצריכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא מיהו לדעת הט''ז בדיעבד אין לפוסלו: (ה) שחיטה. והטעם דמילתא דתמיה דכירי אינשי שזה התמיה הוא בן פקועה ולא אתי לאחלופי: (ו) בדבר. והטעם איתא בהש''ך דפרסות קלוטות לחוד לא מהני עד שיהיה בה תרי תמיהות שאמו היתה ג''כ קלוטה אבל ודאי דאין צריך שאמו תהיה ג''כ קלוטה ובת פקועה אלא כשהיא קלוטה לבד סגי ולא כב''ח:
ג אִם לֹא שָׁחַט הָאֵם, אֶלָּא קְרָעָהּ, וְכֵן אִם שְׁחָטָהּ וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת טְרֵפָה, אִם הָעֻבָּר הַנִּמְצָא בָּהּ בֶּן ט' חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה לְעַצְמוֹ וְנִתָּר (ז) בָּהּ; וְאִם הוּא בֶּן ט' מֵת אוֹ בֶּן ח' אֲפִלּוּ חַי, הֲרֵי זֶה אָסוּר. הגה: וְעַכְשָׁו אֵין לְהַתִּיר שׁוּם וָלָד הַנִּמְצָא בִּבְהֵמָה, אִם הָאֵם (ח) טְרֵפָה, (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם סְמַ''ג סוֹף לָאוִין קל''ו ואו''ה סוֹף כְּלָל נ''ה), וְלֹא מְהַנֵּי לוֹ שְׁחִיטַת עַצְמוֹ דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אֵינוֹ בֶּן (ט) ט'. באר היטב (ז) בה. ופירש הש''ך דהאי שחיטה היא מדאורייתא וכל שאר טריפות פוסלים בה ועיין לקמן סימן ט''ז סעיף ט' שלענין אותו ואת בנו יש חילוק בין שוחט ונתנבלה לנמצא טריפה ולענין כיסוי הדם בסימן כ''ח סעיף י''ז אין חילוק כמו כאן ועיין בש''ס פרק כל הבשר דף פ''ח: (ח) טריפה. וכתב בש''ך אבל אם היא כשרה כשר אפילו האידנא וכן היכא שגם אמו לא היתה צריכה שחיטה דאפי' נמצא טריפה אין העובר טעון שחיטה וכשר אפילו האידנא: (ט) ט'. וכתב בש''ך אבל וודאי כשימתין עד תחלת ח' ללידתו שאז יוצא מספק נפל כדלקמן סימן ט''ו ניתר בשחיטת עצמו:
ד בֶּן ט' חַי שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי שְׁחוּטָה כְּשֵׁרָה, וְגָדַל וּבָא עַל בְּהֵמָה דְּעָלְמָא וְהוֹלִיד, אוֹתוֹ הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה (י) בִּשְׁחִיטָה. וְאִם בָּא עַל בַּת פְּקוּעָה כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הֲרֵי בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, כָּמוֹהוּ, וְכֻלָּם צְרִיכִים שְׁחִיטָה (יא) מִדִּבְרֵיהֶם, וְאֵין הַטְּרֵפוּת פּוֹסֵל (יב) בָּהֶם. באר היטב (י) בשחיטה. והטעם איתא בהש''ך משום דהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו. שהסימן הב' שחוט ועומד שאין שחיטה נוהגת בו מן התורה ואין לך שהייה גדולה מזה שהראשון שחוט משנולד ואע''ג דבן פקוע מטריפה ניתר בשחיטת עצמו אם הוא בן ט' ודאי לק''מ דאמרי' בגמ' ד' סימנים אכשיר ביה רחמנא [או בב' סימניו] או בב' סימנין של אמו ואם אמו טריפה יש להכשיר בשני סימנין דעצמו אבל הכא אינו כך דסי' אביו הרי הוא כאלו כבר שחוט ולפ''ז אם בן פקועה טריפה שבא על בהמה דעלמא הרי הולד כשאר בהמה דעלמא עיין לעיל סימן י''ד שגם החלב שבא מבן פקוע הבא על הבהמה דעלמא יש לאסור עכ''ל וכ' בט''ז דה''ה אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה והוליד דאין לאותו וולד תקנה עכ''ל מיהו בהמה שבא על בת פקועה ונשחט הפקועה ונמצא בה וולד הב''ח כתב שמותר בלא שחיטה והש''ך כתב דאין לו תקנה וצריך עיון לדינא: (יא) מדבריהם. פי' אם הפריסו על גבי קרקע: (יב) בהם. וכ' הש''ך בשם הרש''ל אפילו נולדו כדרך הנולדים רק שבניהם יבואו ג''כ על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות:
ה הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת עוֹף, אע''פ שֶׁהוּא עוֹף טָהוֹר, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה; לֹא הֻתַּר מִן הַנִּמְצָא בַּבְּהֵמָה, אֶלָּא מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ (יג) פַּרְסָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת, רַק שֶׁיְּהֵא דּוֹמֶה לִבְהֵמָה שֶׁבְּמִינָהּ מִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְסָה. (עי' ס''ק כ') באר היטב (יג) פרסה. ופי' הש''ך דהכל תלוי בדמות בהמה אם יש לו דמות בהמה אפילו אין לו פרסות כלל כשר ואם הוא דמות עוף אפילו יש לו שני פרסות כבהמה אפילו הכי טריפה * אבל הג''ה זו תמוה שהרי בסעיף ב' כת' דפרסות קלוטות חשוב יותר אפילו הפריס ע''ג קרקע ע''ש:
ו הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ (יד) לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת, אָסוּר. באר היטב (יד) ושני. דרחמנא אגמרי' למשה השסועה לאיסור וזהו בריה שיש לה ב' שדראות וב' גבין וע''כ במעי אמו אגמרי' שהרי אינו יכול לחיות. גמ':
סימן יד - דין עבר במעי בהמה
ובו ו' סעיפים
א הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ, הֲרֵי הוּא (א) כְּיָלוּד וְאֵינוֹ נִתָּר בִּשְׁחִיטַת אִמּוֹ; לְפִיכָךְ, אִם הוּא בֶּן ח' חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶּן ט' מֵת, אָסוּר; וְאִם הוּא בֶּן ט' חַי, נִתָּר בִּשְׁחִיטַת (ב) עַצְמוֹ. באר היטב (א) כילוד. וכתב בט''ז וה''ה אם הוציא רוב פדחתו כמ''ש בח''מ סימן רע''ז: (ב) עצמו. וכ' בש''ך אפילו אמו טריפה דהוי ליה כילוד:
ב הוֹצִיא יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ פי' קֹדֶם שְׁחִיטָה, מַה שֶּׁיָּצָא מִן הָאֵבֶר לַחוּץ, (ג) אָסוּר; אֲבָל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִמֶּנּוּ בִּפְנִים, וּמְקוֹם (ד) חֲתָךְ, מֻתָּר; לֹא הֶחֱזִירָהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, גַּם מְקוֹם הַחֲתָךְ אָסוּר, אֲבָל מַה שֶּׁבִּפְנִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ הוּא מִעוּטוֹ. הגה: (ה) וְכָל זֶה לֹא אַיְרִי אֶלָּא לְעִנְיַן שֶׁיְּהֵא נִתָּר בִּשְׁחִיטַת אִמּוֹ, כִּשְׁאָר עֻבָּר הַנִּמְצָא בָּהּ. אֲבָל אִם יָלְדָה אוֹתָהּ הַבְּהֵמָה אַחַר כָּךְ, גַּם הָאֵבָר שֶׁיָּצָא וְהֶחֱזִירוֹ, שָׁרֵי, דִּשְׁחִיטַת עַצְמוֹ מַתִּיר הַכֹּל. (כָּךְ הֶעֱלָה הַבֵּית יוֹסֵף וְר''י ן' חָבִיב וְכָל בּוֹ בְּשֵׁם י''א וְכֵן הוֹכִיחַ מַהַרְשַׁ''ל פֶּרֶק הַמַּקְשָׁה סי' א' וְכֵן מַשְמָעוּת הַפּוֹסְקִים וְהוּא פָּשׁוּט) . באר היטב (ג) אסור. משום שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ודרשו חכמינו ז''ל כיון שיצא הבשר לחוץ ממחיצתו דהיינו הרחם שהוא מחיצת העובר אסור: (ד) החתך. היינו הבדלה שבין החיצון לפנימי. כתב בה''י ואנו נוהגין שחותכין עד מקום כלות העצם. וכן בנשבר העצם במקום שאין טריפה בגוף הבהמה או עוף דמ''מ אותו אבר אסור שחותכים כל האבר: (ה) הכל. ופי' הש''ך ודוקא אם קודם שחיטה ילדה אבל אחר שחיטה אפילו נולד דרך בית הרחם אסור ובזה מיושב מה שהניחו בד''מ ובדרישה דברי ב''י בצריך עיון. כתב בה''י דוקא שהחזיר את האבר קודם שחיטת אמו אבל בלא''ה אע''ג שילדה אח''כ אזי אותו אבר עם מקום חתך אסור כדין אבר המדולדל מאחר שהאבר הזה נשאר מדולדל בשעה שיצא ממעי אמו עדיין עומד באיסור אבר המדולדל ואינו ניתר בשחיטת עצמה. ופר''ח בק''א חולק:
ג אִם יָצָא רֹב הָעֻבָּר, הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד. וְאִם יָצָא חֶצְיוֹ בְּרֹב (ו) אֵבֶר, אוֹ שֶׁיָּצָא רֻבּוֹ בְּמִעוּט אֵבֶר, הֲרֵי הוּא (ז) כְּיָלוּד. באר היטב (ו) אבר. ופי' הש''ך כגון שיצא רוב ידו וכשנשער מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא הוי רוב שדינן מיעוט היד שבפנים אחר הרוב היד שיצא להשלים רוב העובר ואסור ודין זה בעיא בש''ס ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא ולכן כ' הטור בסימן שי''ט לענין בכור שהבא אחריו ספק בכור והלכך זה ברור דלא מהני ליה אף שחיטת עצמו דאימר לאו כילוד דמי אבל מה שנשאר מבפנים מותר בשחיטת עצמו בממה נפשך אי כילוד דמיא פשיטא דמותר ואי לאו כילוד ניתר בשחיטת אמו דהא לא יצא כלל: (ז) כילוד. וכ' בש''ך דזה הוא פשוט בש''ס דהוה כילוד והמחבר שכתב הכל בבבא אחת אינו רוצה לומר להשוותם לגמרי אלא דביצא רובו במיעוט אבר הוי ודאי כילוד ובחציו ברוב אבר הוי ספק וה''ה אם היה מבפנים יותר מבחוץ בלא מיעוט האבר שדינן ליה אעובר שבחוץ:
ד הוֹצִיא אֵבֶר א' וְהֶחֱזִירוֹ, וְחָזַר וְהוֹצִיא אֵבֶר אַחֵר וְהֶחֱזִירוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִים לְרֹב, הַמִּעוּט שֶׁלֹּא יָצָא, מֻתָּר; וְאִם חָתַךְ כָּל אֵבֶר וְאֵבֶר בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ, גַּם הַמִּעוּט שֶׁנִּשְׁאַר בִּפְנִים (ח) אָסוּר. באר היטב (ח) אסור. וכ' בש''ך דזה הוא ג''כ בעיא בגמרא ולא איפשטא ולחומרא:
ה עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא אֵבֶר (ט) וְנֶאֱסַר הָאֵבֶר, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁחֲטָה הָאֵם, וְהוֹצִיאוּ הָעֻבָּר וַהֲרֵי הִיא נְקֵבָה, הֶחָלָב שֶׁלָּהּ אָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ, הוֹאִיל וְהוּא בָּא מִכְּלַל הָאֵבָרִים, וְיֵשׁ בָּהּ אֵבֶר א' אָסוּר, וַהֲרֵי זֶה כַּחֲלֵב טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרֵב בַּחֲלֵב (י) כְּשֵׁרָה. באר היטב (ט) אסור. וכ' בש''ך וה''ה בבן פקוע הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא סי' י''ג ס''ד דחלב של אותו ולד ג''כ אסור לשתותו ודלא כהב''ח: (י) כשרה. והנה הב''ח וש''ך מתירים אם יש ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות נגד אותו האבר דהוי ספיקא דרבנן דמין במינו מן התורה בטל ברוב מיהו הט''ז פסק שאין להקל בזה (ובנה''כ חולק עליו) שמא מהאי אבר קטן מתגדל יותר החלב מאבר גדול ומסיים הש''ך דה''ל ספיקא דרבנן ולקולא וכ''כ הפר''ח:
ו הַמּוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה וְחָתַךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת וְכַיּוֹצֵא (יא) בָּהֶן, וְהִנִּיחַ הַחֲתִיכוֹת בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְאַחַר כָּךְ (יב) שְׁחָטָהּ, הֲרֵי אוֹתָן הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ; אֲבָל אִם חָתַךְ מִן הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ וְלֹא הוֹצִיאוֹ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, הֲרֵי חֲתִיכַת הָעֻבָּר אוֹ אֶבְרוֹ מֻתָּר, הוֹאִיל וְלֹא יָצָא (רַמְבַּ''ם דִּין ט') . הגה: וְאִם שָׁחַט עֻבָּר בִּמְעֵי אִמּוֹ, לֹא מִקְרֵי שְׁחִיטָה. (רַ''ן וּבַעְיָא פ' בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה וְלָא אִפְשְׁטָא) . באר היטב (יא) בהן. וכתב בש''ך דנקט הני דברים משום שאין הבהמה נטרפת בהם ובש''ס פריך מאי שנא מעובר דמותר באכילה וכו' ומשני דכתיב אותה שלימה ולא כשהיא חסירה: (יב) שחיטה. וכתב בש''ך דזה הוא בעיא דלא איפשטא בש''ס ומיירי שיצא אחר שחיטתו מרחם קודם שחיטת אמו דאז אפילו אם הוא בן ט' חי שחיטתו נבלה מספק דשמא אין שחיטה אלא לאחר שיצא לאויר העולם אבל היכא דלא יצא קודם שחיטת אמו ניתר בשחיטת אמו והלכך כיון שמספק לא מיקרי שחיטה אסור לשחוט אחריו האם בו ביום דשמא הוי שחיטה. מיהו צ''ע דהא ע''כ הוי חלדה וק''ל:
סימן טו - שלא לשחט בהמה עד יום שמיני ללידתה
ובו ג' סעיפים
א אֶפְרוֹחַ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, (א) אָסוּר; וּלְאַחַר שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, (ב) מֻתָּר מִיָּד. באר היטב (א) אסור. משום שרץ השורץ על הארץ שגם שריצתו בתוך הקליפה מקרי שרץ ועיין לקמן סימן ס''ו ס''ב וסימן פ''ו ס''ח: (ב) מיד. וכתב בש''ך ואפילו לא נפתחו עיניו מיהו יש לאוסרה משום שקץ ואין לאוכלה עד שיגדלו הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שיש לו קנים דכל עופות שלא גדלו כנפים אסור:
ב בְּהֵמָה (ג) שֶיָּלְדָה, אִם יָדוּעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָיו, דְּהַיְנוּ ט' חֳדָשִׁים לְגַסָה, וְה' לְדַקָּה, מֻתָּר מִיָּד בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלָד, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִתְרַסְקוּ (פי' נִכְתְּשׁוּ וְנִכְתְּתוּ) אֵבָרָיו מֵחֶבְלֵי הַלֵּדָה; וְאִם אֵין יָדוּעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָיו, אָסוּר מִשּׁוּם סָפֵק נֵפֶל עַד תְּחִלַּת לֵיל (ד) שְׁמִינִי. באר היטב (ג) הלידה. וכתב הש''ך ואפילו איכא ריעותא שאינו הולך ואפילו אינו יכול לעמוד מותר ואפילו לא הפריס: (ד) שמיני. וכתב בט''ז ואז מותר אפילו לא הפריס ואע''ג דגבי קרבן כתיב ומיום השמיני והלאה שאני קרבן דאינו ראוי להקרבה בלילה:
ג אֵין סוֹמְכִין עַל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּגְדָיִים קְטַנִּים הַנִּקָּחִים מִמֶּנּוּ וְאוֹמֵר שֶׁהֵם בְּנֵי ח' (ה) יָמִים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סי' רמ''ג) . באר היטב (ה) ימים. וכתב בט''ז ולא אמרינן דהוי ספק ספיקא כמו שכתב רמ''א בסימן ק''י ס''ח משום דאין שייך כאן ספק ספיקא דע''כ יש כאן ספק נפל או לא ואי אפשר לך לומר את''ל נפל ואין זה דומה לספק זינתה פרק קמא דכתובות. וכ' בש''ך ואפילו אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו אינו נאמן כי אם בעדות אשה לבד מכ''ש כאן שהוא להשביח מקחו ועיין לקמן סימן ט''ז סי''א וסימן צ''ח:
סימן טז - דין אותו ואת בנו
ובו י''ב סעיפים
א אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (וַיִּקְרָא כב, כח) בְּיוֹם אֶחָד, לֹא שְׁנָא הָאֵם וְאַחַר כָּךְ הַבֵּן אוֹ הַבַּת, לֹא שְׁנָא הַבֵּן אוֹ הַבַּת וְאַחַר כָּךְ הָאֵם.
ב אִסוּר '' אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'' נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, שֶׁזֶּה בְּנָהּ וַדַּאי; וְאִם נוֹדַע וַדַּאי שֶׁזֶּה הוּא אָבִיו, אֵין שׁוֹחֲטִין שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה, שֶׁהַדָּבָר סָפֵק אִם נוֹהֵג בִּזְכָרִים אוֹ אֵינוֹ נוֹהֵג.
ג עָבָר וְשָׁחַט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם א', (א) מֻתָּר לְאָכְלָם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בּוֹ בַּיּוֹם לֶאֱכֹל הָאַחֲרוֹן. באר היטב (א) לאכול האחרון. אבל הראשון מותר דהא בשעה ששחטו לא עביד איסורא. וכ' בש''ך והוא משום קנס ודוקא לדידיה אבל לאחרים מותר:
ד יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁשָּׁחַט רִאשׁוֹן בִּתְחִלַּת לֵיל ד', לֹא יִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי עַד תְּחִלַּת לֵיל ה'; וְאִם שָׁחַט הָרִאשׁוֹן בְּסוֹף יוֹם ד' קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שׁוֹחֵט הַשֵּׁנִי בִּתְחִלַּת לֵיל ה'; וְאִם שָׁחַט הָא' בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל ה', לֹא יִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי עַד לֵיל ו', וְאִם שָׁחַט בְּיוֹם ה' אֵינוֹ לוֹקֶה.
ה אִם הוּא כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ, חֲזָקָה שֶׁהִיא אִמּוֹ. אֲבָל מִן הַסָּפֵק אֵין (ב) חוֹשְׁשִׁין (טוּר) . באר היטב (ב) חוששין. היינו לענין איסורא אבל לענין מלקות לא עד דידעינן בודאי שהיא אמו. וכ' מהרש''ל אפילו אם הוא דומה בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף אפילו הכי אין חוששין:
ו הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ (ג) בְּנָהּ (ד) הַיּוֹם, אֲבָל עַל הַמּוֹכֵר לְהַזְהִיר הַלּוֹקֵחַ וּלְהוֹדִיעוֹ אִם שָׁחַט הָאֵם אוֹ הַבֵּן הַיּוֹם, אוֹ אִם מְכָרָהּ לְאַחֵר לְשָׁחֲטָהּ הַיּוֹם; וְאִם הוּא בְּאֶחָד מִן ד' זְמַנִּים שֶׁדֶּרֶךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁקּוֹנֶה בְּהֵמָה שֶׁשּׁוֹחֲטָהּ מִיָּד, וְהֵם: עֶרֶב פֶּסַח; וְעֶרֶב עֲצֶרֶת; וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה; וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל (ה) חַג, צָרִיךְ (ו) לְהוֹדִיעוֹ שֶׁמָּכַר הַיּוֹם הָאֵם אוֹ הַבַּת; וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ, שׁוֹחֵט וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, בֵּין קָנָה מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין קָנָה מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאִם נוֹדַע לוֹ אַחַר כָּךְ שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ הַיּוֹם, הָוֵי מִקָּח טָעוּת; וְדַוְקָא שֶׁמּוֹכֵר שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם (ז) אֶחָד, אֲבָל אִם מָכַר הָאֵם אוֹ הַבַּת בַּיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ; וְאִם מָכַר הָאֶחָד לֶחָתָן וְהַשֵּׁנִי לַכַּלָּה, אֲפִלּוּ אִם מוֹכֵר בִּשְׁנֵי יָמִים צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁוַּדַּאי שְׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד, הַלּוֹקֵחַ תְּחִלָּה יִשְׁחֹט וְלֹא הַשֵּׁנִי; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלְּקָחוּם שְׁנֵיהֶם מֵאָדָם א', שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁמָּכַר לָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁחֹט אֶת שֶׁנִּשְׁאַר בְּיָדוֹ, שֶׁהַלּוֹקֵחַ לָקַח עַל מְנַת לִשְׁחֹט מִיָּד, וְלָכֵן גַּם הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ אָסוּר לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא יָכוֹל לִמְכֹּר לוֹ רַק זְכוּת (ח) שֶׁבְּיָדוֹ, (טוּר) ; אֲבָל אִם לְקָחוּם מִשְּׁנַיִם, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, וְכָל מִי שֶׁיִּשְׁחֹט תְּחִלָּה זָרִיז (ט) וְנִשְׂכָּר. באר היטב (ג) היום. וכתב בש''ך וא''צ לשאול אחר זה דאיכא ספיקא טובא שמא אין אם לזו ואת''ל יש לה אם שמא לא לקחה לשחיטה ואת''ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים: (ד) היום. פי' הש''ך שיודע בודאי: (ה) חג. וכתב בש''ך אבל לא ערב יו''ט של חג ראשון. שאז העם טרודין בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה כל כך: (ו) להודיעו. פי' לא לענין איסור ולא לענין מקח טעות שאפשר שישחטנו קודם אלו ד' זמנים: (ז) אחד. וכתב בש''ך דהוי מקח טעות נמי אם לא הודיע. ובזמנינו שעיקר השחיטה לצורך יו''ט הוא קודם יו''ט וכן בחתן וכלה שוחטין יום או יומים קודם א''צ להודיעו במכר בב' ימים וכן פסק הב''ח: (ח) שבידו. וכ' בט''ז ולא אמרינן דיש ללמוד מזה באם שנשבע אחד שלא ישחוט בהמתו רק יחזיקנו לחרישה ומכירה שגם הלוקח לא יכול לשחטה. זה אינו שהרי קי''ל בח''מ סימן ר''ח אם נשבע שלא ימכור והלך ומכר מכירתו הוי מכירה. ולא כמו שכתב רמ''א בי''ד סימן ר''ל. אלא ע''כ הכא מיירי שבא להפקיע זכות אחר שהראשון כבר זכה בו אבל על החפץ לא חל שום דבר אף על גב דשלו יכול לאסור על חבירו אף לכשיוצא מרשותו עיין לקמן סימן רי''ז ס''ח דהאיסור חל על החפץ משא''כ שבועה דחלה על האדם הנשבע: (ט) ונשכר. וכתב בט''ז אם קנו מא' וקדם הב' ושחט דלא זו דלא נקרא זריז ונשכר. אלא דלכתחלה אסור לעשות כן. ואפילו חוטא נקרא שגזל זכות של לוקח ראשון והוא גמ' דחולין דף פ''ד וצ''ע. ועיין בכנה''ג וש''ך:
ז אֵין אִסוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (וַיִּקְרָא כב, כח) וְנוֹהֵג בְּכִלְאַיִם הַבָּא מִמִּין כֶּבֶשׂ וּמִמִּין עֵז.
ח צְבִי שֶׁבָּא עַל הָעֵז וְיָלְדָה וְשָׁחַט הָעֵז וּבְנָהּ, (י) לוֹקֶה; אֲבָל הָעֵז שֶׁבָּא עַל הַצְּבִיָּה, אָסוּר לִשְׁחֹט אוֹתָהּ וְאֶת בְּנָהּ, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ לוֹקֶה; הָיְתָה בַּת הַצְּבִיָּה הַזֹּאת נְקֵבָה וְיָלְדָה בֵּן, וְשָׁחַט אֶת הַנְּקֵבָה בַּת הַצְּבִיָּה וְאֶת בְּנָהּ, לוֹקֶה. באר היטב (י) לוקה. והט''ז והש''ך תמהו על דין זה וכתבו והלא אמרינן בגמרא דמספקינן אי חוששין לזרע אב אם כן למה מלקין אותו בכאן דלמא אין חוששין ולא היתה בנקבה זו זרע אב כלל והוי כולה צבי. וצריך עיון ונפקא מינה אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוה פסול לעדות מן התורה. כדקיימא לן בח''מ סימן ל''ד. וכן לענין קדושי אשה בא''ע סימן מ''ב. ובשו''ת שלי כתבתי על הגליון תירוץ נכון דדוקא גבי דין זה ס''ל להרמב''ם כן משום גזירת הכתוב:
ט אֵין אִסוּר אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא (יא) תִשְׁחֲטוּ (וַיִּקְרָא כב, כח) אֲבָל אִם נִחַר (פי' עִנְיַן הַנְּחִירָה הוּא שֶׁתּוֹחֵב הַסַכִּין בִּנְחִירָיו וְחוֹתֵךְ) אֶת הָרִאשׁוֹן, אוֹ נִתְנַבֶּל בְּיָדוֹ, מֻתָּר לִשְׁחֹט (יב) הַשֵּׁנִי; לְפִיכָךְ, חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת הָרִאשׁוֹן בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, מֻתָּר לִשְׁחֹט הַשֵּׁנִי אַחֲרֵיהֶם, לְפִי שֶׁרֹב (יג) מַעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים. הגה: וְאִם אֲחֵרִים רוֹאִין שֶׁשּׁוֹחֲטִין כָּרָאוּי, אָסוּר לִשְׁחֹט אַחֲרֵיהֶם (טוּר) (יד) כֵּן נִרְאֶה לִי. באר היטב (יא) תשחטו. וכתב בש''ך וה''ה אם שחטה ונמצא טריפה דהא לא נתנבלה בשחיטה: (יב) השני. וכתב בש''ך מיהו אם נתנבל באחד מהדברים שאנו מחמירים בו כגון שהייה במעוט בתרא נראה דאסור לשחוט. ואם שחט אינו לוקה סמ''ק ב''ח ש''ך: (יג) מקולקלים. וכ' בט''ז ובגדול שאינו יודע הלכות שחיטה אין בידינו להקל. מאחר שלא נמצא כן בפירוש וכתב בש''ך דלעובד כוכבים מותר לכתחלה למכור באותו יום. אע''פ שיודע שהעובד כוכבים ינחרנו היום אבל חרש שוטה וקטן אסור למסור להם לשחוט בינן לבין עצמן אפילו להשליכו לכלבים כדלעיל סימן א' סעיף ה': (יד) כנ''ל. וכתב בש''ך אפילו אינו מומחה וגם אינו יודע לאמן ידיו כמו שכתבתי בסימן א'. ואף שכתבתי שם לאסור מ''מ יש להחמיר באיסור דאורייתא:
י מֻתָּר לִשְׁחֹט אֶת הַמְּעֻבֶּרֶת, עֻבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא; וְאִם יָצָא הָעֻבָּר חַי אַחַר שְׁחִיטַת אִמּוֹ, וְהִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם אֶחָד, וְאִם שָׁחַט אֵינוֹ (טו) לוֹקֶה. באר היטב (טו) לוקה. הטעם איתא בהש''ך משום דמן התורה א''צ שחיטה רק מדרבנן לכן אין מלקין אותו ועסי' י''ג:
יא (טז) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמָּכַר שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְאַחַר כָּךְ אָמַר, מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, שֶׁהֵן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן בַּמֶּה שֶּׁאָמַר לְאַחַר שֶׁמְּכָרָם וְיָצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ; וּמִיהוּ אִי מְהֵימָן לֵיהּ, (יז) אָסוּר. באר היטב (טז) ידו. וכתב בט''ז אבל כל זמן שלא מכרו נאמן משום דלא שייך כאן להשביח מקחו אמר כן. מיהו מדברי כמה פוסקים משמע כל זמן שבידו נאמן אפילו היכא שי''ל להשביח מקחו אמר כן: (יז) אסור. וכתב בש''ך אפילו אינו מסיח לפי תומו. ועיין לקמן סימן קכ''ז ואם בשעת מכירה אמר כן נאמן. ואם נראה שעושה כן להשביח מקחו א''נ. ועיין סימן קכ''ז היכא דבידו נאמן מ''מ:
יב בְּהֵמָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ הַיּוֹם וְנִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת וְצָרִיךְ לִשְׁחֹט מֵהֶם הַיּוֹם, כֵּיצַד תַּקָּנָתוֹ, נִכְבְּשִׁינְהוּ, דְּנַיְדֵי מִמְּקוֹם (יח) (יט) קְבִיעוּתָן, וְיִקַּח מֵהֶם אֶחָד וְיִשְׁחֹט, דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ; וּשְׁנַיִם הַנּוֹתָרִים אָסוּר לְשָׁחֲטָם הַיּוֹם. באר היטב (יח) קביעותן. דכל זמן שהם ביחד בעלי חיים לא בטלי אפילו באלף. כדלקמן סי' ק''י: (יט) היום. משום דהוי מחצה על מחצה:
סימן יז - דין השוחט בהמה המסכנת למות
ובו ג' סעיפים
א הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּרִיאָה וְלֹא פִּרְכְּסָה. (פי' שֶׁלֹּא נִתְנַעְנְעָה), הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת; אֲבָל הַמְסֻכֶּנֶת וְהוּא כָּל שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָהּ בִּגְעָרָה אוֹ בְּמַקֵּל (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָרַאֲבָ''ד) וְאֵינָהּ (א) עוֹמֶדֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת מַאֲכַל בְּרִיאוֹת, (ב) שְׁחָטָהּ וְלֹא פִּרְכְּסָה כְּלָל, הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה וְלוֹקִין עָלֶיהָ; וְאִם פִּרְכְּסָה, הֲרֵי זוֹ (ג) מֻתֶּרֶת, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַפִּרְכּוּס בְּסוֹף הַשְּׁחִיטָה וְלִמְשֹׁךְ עַד אַחַר הַשְּׁחִיטָה (תא''ו נט''ו ח''ג לְדַעַת רַשִׁ''י), אֲבָל בִּתְחִלָּתָהּ אֵינוֹ מוֹעִיל. כֵּיצַד הוּא הַפִּרְכּוּס, בִּבְהֵמָה דַּקָּה וּבְחַיָּה גַּסָה וְדַקָּה, בֵּין שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְהֶחֱזִירָה אוֹ שֶׁפָּשְׁטָה רַגְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִירָתָה, אוֹ שֶׁכָּפְפָה רַגְלָהּ בִּלְבַד, הֲרֵי זֶה פִּרְכּוּס וּמֻתָּר; אֲבָל אִם פָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, שֶׁאֵין זוֹ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבַד; וּבִבְהֵמָה גַּסָה אֶחָד הַיָּד וְאֶחָד הָרֶגֶּל, בֵּין שֶׁפָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה, בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה, הֲרֵי זֶה פִּרְכּוּס וּמֻתֶּרֶת. וְאִם לֹא פָּשְׁטָה, לֹא יָד וְלֹא רֶגֶל, וְלֹא כָּפְפָה כְּלָל, הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה; וּבְעוֹף, אֲפִלּוּ לֹא רִפְרֵף (פי' מֵעִנְיַן כְּהֶרֶף עַיִן) אֶלָּא (ד) בְּעֵינוֹ, וְלֹא כִּשְׁכֵּשׁ (פֵּרוּשׁ נִעְנַע) אֶלָּא בִּזְנָבוֹ, הֲרֵי (ה) זֶה פִּרְכּוּס. באר היטב (א) עומדת. וכתב בש''ך אבל אם מעמידין אותה ביד לא מהני דקים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם שחיטה: (ב) השחיטה. וכ' בש''ך דמהרש''ל פוסק דאע''פ שלא פירכסה לאחר שחיטה רק בגמר שחיטה סגי והש''ך חולק עליו: (ג) ומותר. וכתב הב''י אבל בכפפה ידה לבד היא טריפה. אבל מהרש''ל והש''ך מתירים בכפפה ידה: (ד) בעינו. וכתב בש''ך שיש גירסאות שגורסין בגפו במקום בעינו. וכתב מהרש''ל דהכי קי''ל ולא סגי בשרפרף בעינו אלא דוקא בגפו ופר''ח חולק: (ה) פירכוס. וכל הפוסקים אחרונים פסקו דגם בבהמה אם כשכש בזנבו הרי זה פירכוס:
ב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת בַּלַּיְלָה וְלֹא יָדַע אִם פִּרְכְּסָה, הֲרֵי זוֹ סְפֵק נְבֵלָה (ו) וַאֲסוּרָה. באר היטב (ו) ואסורה. וכתב בש''ך ולא מהני כשמצא למחר כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם:
ג גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים לֹא הָיוּ אוֹכְלִים מִבְּהֵמָה שֶׁמְּמַהֲרִים וְשׁוֹחֲטִים אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּמוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁפִּרְכְּסָה בְּסוֹף הַשְּׁחִיטָה; וְדָבָר זֶה אֵין בּוֹ אִסוּר, אֶלָּא כָּל הָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה הֲרֵי (ז) זֶה מְשֻׁבָּח. באר היטב (ז) משובח. וכן בהמה שהורה בה חכם והתירה. וה''מ מילתא דתלי בסברא. אבל מילתא דגמרא טוב לאכול עיין לקמן בסי' קט''ז וכתב בש''ך ודוקא בבהמות עובד כוכבים יש להחמיר משום מדת חסידות. אבל בבהמות ישראל אפילו מדת חסידות ליכא משום הפסד ממון. אלא חומרא לגדולי החכמים. ובא''ז כתב דבבהמת עובד כוכבים לא מתכשרה עד דקיימה ברגליה מאליה ואזלא ד''א בדקה. ובגסה מלא קומתה וכן פסקו מהרש''ל והב''ח:
סימן יח - דין בדיקת הסכין ופגימותיו
ובו כ' סעיפים
א הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין בְּדוּקָה וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, אֲפִלּוּ מִן (א) הַצַּד (ד''ע), הֲרֵי זֶה (ב) נְבֵלָה; אֲפִלּוּ נָגַע בְּעֶצֶם הַמַּפְרֶקֶת, אֵין תּוֹלִין (ג) שֶׁנִּפְגְּמָה בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה, אֶלָּא חַיְישִׁינָן שֶׁמֶּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה וְנִמְצָא שָׁחַט בְּסַכִּין פְּגוּמָה, (ד) וְאֲפִלּוּ בְּעוֹף. באר היטב (א) הצד. וכתב בט''ז שאין בכלל זה הרשומים של הסכין שעושין אומנים בשעת עשיית הסכין כיון שרחוק הרבה מן החוד: (ב) נבלה. ופי' הש''ך דהוי ספק נבלה דחיישינן שמא בעור נפגמה: (ג) פגומה. והטעם משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה: (ד) בעוף. וכתב בש''ך ואפילו נגע ג''כ בעצם המפרקת דהוי ב' לטיבותא שעורו רך ונגע במפרקת. אפ''ה חיישינן שמא בעור נפגמה והוי ספק נבלה:
ב (ה) שִׁעוּר הַפְּגִימָה, כָּל שֶׁהוּא; וּבִלְבַד שֶׁתֶּאֱגֹר בָּהּ כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ חוּט הַשַּׂעֲרָה. באר היטב (ה) השערה. ופי' הט''ז והש''ך דלכתחלה אין אנו חוששין לפגימת כ''ש וא''צ בדיקה אלא אבישרא ואטופרא. ואין אנו צריכין בדיקה בשמש או במים דכשמעביר חודו על המים אם יש פגימה בחודו מרגיש אותו במים והיינו אפילו בכל שהוא זה אינו צריך לכתחלה. אבל אם נמצא אח''כ פגימה אפילו כ''ש טרפה עכ''ל:
ג צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסַכִּין קֹדֶם, (ו) שְׁחִיטָה וְאִם לֹא בָּדַק, לֹא יִשְׁחֹט; וְאִם עָבָר וְלֹא בְּדָקָהּ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ בְּדָקָהּ וּמְצָאָהּ יָפָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. באר היטב (ו) ישחוט. ופי' הש''ך דלא יסמוך אבדיקה לבסוף שמא ישכח מלבדוק וה''ה כאוכל נבלה. וא''ל למה אין מברכין על בדיקת סכין. שמא ימלך ולא ישחוט:
ד סַכִּין שֶׁתִּבָּדֵק (ז) בְּהוֹלָכָה וְלֹא הִרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם, וּכְשֶׁהֶחֱזִיר אוֹתָהּ בַּהֲבָאָה הִרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגָם, וְזוֹ הִיא הַנִּקְרָא מְסֻכְסֶכֶת, אִם שָׁחַט בָּהּ דֶּרֶךְ הוֹלָכָה וְלֹא הֵבִיא, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; וְאִם הֵבִיא, שְׁחִיטָתוֹ (ח) פְּסוּלָה. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהִרְגִּישׁ בָּהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, אֲבָל אִם מָצָא סַכִּינוֹ יָפָה קֹדֶם שְׁחִיטָה, וְאַחַר שְׁחִיטָה מָצָא בָּהּ פְּגִימָה מְסֻכְסֶכֶת, וְאָמַר: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי אֶלָּא הוֹלָכָה לְבַד, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הגה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִים (ט) דְּכָל מְסֻכְסֶכֶת אֲסוּרָה, עַד דְּקַיְמָא אָרֵישָׁא דְּסַכִּינָא מַמָּשׁ אִם שָׁחַט בְּהוֹלָכָה; וְאַסֵּיפָא דְּסַכִּינָא מַמָּשׁ, אִם שָׁחַט בַּהֲבָאָה (הִלְכוֹת שְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים וְהַגָּהות סְמַ''ק וּפוֹסְקִים הַנַּ''ל) . וּלְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין הֵיכָן מִקְרֵי רֵישָׁא דְּסַכִּינָא, יֵשׁ לְהַטְרִיף הַכֹּל (ד''ע גַּם הג''ה בִּשְׁחִיטַת מהרי''ו וכ''מ בְּמָרְדְּכַי וְכָל בּוֹ וַאֲגֻדָּה, וְכֵן כָּתַב הָאָגוּר שֶׁכֵּן הַמִּנְהָג) וְהָכֵי נָהוּג. באר היטב (ז) בהולכה. פירוש שמוליך הסכין על האצבע וכך בהבאה ט''ז. ועכשיו נהגו בהוליך האצבע על הסכין וגם זה נכון. פר''ח: (ח) פסולה. והטעם דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה וחיישינן שהעוקץ יפגע בסימן וקורעו: (ט) הכל. וכתב בש''ך ואפילו מסוכסכת מן הצד יש להטריף כיון דאין אנו בקיאים חיישינן דלמא לא קיימי ארישא דסכינא והעור והבשר יוחלש ע''י רישא דסכינא. ואח''כ נקרע ע''י העוקץ:
ה סַכִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִימוֹת הַרְבֵּה, אֲפִלּוּ כֻּלָּן מְסֻכְסָכוֹת, אֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ בְּדִיעֲבַד, פְּסוּלָה. דְּמִתּוֹךְ שֶׁפְּגִימוֹתֶיהָ מְרֻבּוֹת חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הֵשִׁיב יָדוֹ מְעַט וְלֹא (י) הִרְגִּישׁ. באר היטב (י) הרגיש. וכתב בט''ז אע''ג דקי''ל לעיל סימן ו' בסכין ארוך שיש בו פגימות ונשאר בה שיעור שחיטה כשר אם שחט שלא כנגד הפגימה. מ''מ אם היו שתי פגימות או יותר אין היתר בזה. אלא הוי כאלו כולה פגום עכ''ל. הפגימה אין לה שיעור וכל שנרגשת בבשר או בצפורן אע''פ שאין נכנסין בתוכה כלל הרי היא פגימה ופוסלת לכ''ע לשון הרבנים בעלי ב''י וב''ח על דברי הטור בריש סימן י''ח. ועיין בספר הזכרונות:
ו סַכִּין חַדָּה שֶׁהֻשְׁחֲזָה, וַהֲרֵי אֵינָהּ חֲלָקָה אֶלָּא מַגָּעָתָהּ כְּמַגַּע רֹאשׁ הַשִּׁבֹּלֶת שֶׁהוּא מִסְתַּבֵּךְ בְּאֶצְבַּע, הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ (ל' רַמְבַּ''ם שָׁם דִּין י''ח) . הגה: וְאֵין אָנוּ נוֹהֲגִים לִשְׁחֹט בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּדָּבָר (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף וּמַהַרְשַׁ''ל פ''ק סִימָן ל''ז) .
ז סַכִּין שֶׁפִּיהָ חָלָק וְאֵינָהּ חַדָּה, הוֹאִיל וְאֵין בָּהּ פְּגָם שׁוֹחֲטִין בָּהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלִיךְ וְהֵבִיא כָּל הַיּוֹם עַד שֶׁשְּׁחָטָהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וע''ל סִימָן כ''ג דְּבִבְהֵמָה כְּהַאי גַּוְנָא (יא) לִפְעָמִים טְרֵפָה (וְכֵן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (יא) טריפה. ופי' הש''ך לאפוקי אם לא שהה שיעור שהייה בין סימן לסימן. א''נ היכא שכוון והניח ב' הסימנים יחד זה אצל זה ושחט שניהם. אז אפילו בבהמה כשר. מיהו ודאי לכתחלה אין לשחוט בו אפילו עוף כיון דצריך לשחוט בו לכתחלה שני סימנין כמו בבהמה. ועיין לקמן סי' כ''ג:
ח סַכִּין שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת (יב) כְּנָחָשׁ וְאֵין בָּהּ פְּגָם, שׁוֹחֲטִין בָּהּ (יג) לְכַתְּחִלָּה. באר היטב (יב) כנחש. ופי' הט''ז דשדרתו עקומה כשמגביה ראשו וזנבו וביניהם כמו גומא: (יג) לכתחלה. כתבו הט''ז וש''ך דאפילו ב' ג' עולה ויורד נמי כשר. ודלא כב''ח אבל בה''י כתב דבזמנינו אין שוחטין בו אלא בשעת הדחק אבל בב' עולה ויורד אינו מותר אפילו בשעת הדחק:
ט בְּדִיקַת הַסַכִּין צְרִיכָה אַבִּשְׂרָא, וְאַטּוּפְרָא, וְאַתְּלַת רוּחָתָא; דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל בְּשַׂר אֶצְבָּעוֹ. וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכָהּ וּמְבִיאָהּ עַל צִפָּרְנוֹ מִשְּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ, שֶׁהֵם פִּיהָ וּשְׁנֵי צְדָדֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ פְּגָם (יד) כְּלָל. וְיִבְדֹּק לְאַט וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, שֶׁלֹּא יַפְנֶה לִבּוֹ לִדְּבָרִים אֲחֵרִים, וְצָרִיךְ לְשַׁנּוֹת (טו) הַצִּפֹּרֶן אַחַר קְצָת בְּדִיקָתָהּ, שֶׁמָּא נִפְגַּם הַצִּפֹּרֶן בְּחֻדָּהּ שֶׁל סַכִּין, וְאוּלַי יֵשׁ פְּגִימָה בַּצְּדָדִין שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בָּהּ לְפִי שֶׁעוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ פְּגִימַת הַצִּפֹּרֶן. הגה: וְלֹא יִבְדֹּק שְׁנֵי צְדָדֵי הַסַּכִּין בְּיַחַד, אֶלָּא כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (מהרי''ו) . באר היטב (יד) כלל. והטעם איתא בהט''ז דאבשרא הוא נגד הוושט ואטופרא נגד הקנה: (טו) הצפורן. וכ' בש''ך שגם יש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה משום שהדם פעמים נקרש בתוך הבדיקה. והעיד הראב''ד שכך אירע לו מעשה שבדק ולא מצא פגימה ואח''כ כשרחץ במים מצא פגימה עכ''ל. אם לא בדק הסכין רק אחודו לבד ולא צדדין ונאבד הסכין. אפילו שחט בה הרבה בהמות כשרות דמש''א דף כ''ב. ומותר לבדוק באיזה אצבע שירצה. ד''ש סימן ד'. ולה''פ כתב דאין לבדוק אלא באמה הוא הארוך. כתב הפר''ח גם ילחלח הצפורן במעט רוק שסימנים בחיי הבהמה הם ג''כ מלוחלחים אף דמרגיש יותר בלי רוק:
י סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּגִימָה אָסוּר לִשְׁחֹט (טז) בָּהּ, אֲפִלּוּ אִם מְכַוֵּן לִשְׁחֹט שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַפְּגִימָה; וּבְיוֹם טוֹב נוֹהֲגִין הֶתֵּר לִכְרֹךְ מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁחִיזָהּ; וְאִם הוּא שְׁעַת הַדְּחָק, שֶׁאֵין לוֹ הֲכָנָה לְהַשְׁחִיזָהּ, אֲפִלּוּ בְּחֹל מֻתָּר לִשְׁחֹט עַל יְדֵי כְּרִיכַת מַטְלִית עַל הַפְּגִימָה. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ו' (סָעִיף א) . סַכִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ ב' פִּיּוֹת צָרִיךְ לִבְדֹּק שְׁנֵי הַצְּדָדִין (טוּר סִימָן ו') . באר היטב (טז) בה. וכתב בש''ך אבל בדיעבד מותר אם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה. והיינו דוקא שידע קודם שחיטה שהיה בה פגימה. אבל אם לא ידע ואמר ברי לי שלא נגעתי כגון שהפגימה למעלה מחציה אף דעבד אסור דכל מלתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה:
יא הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמוֹת רַבּוֹת אוֹ עוֹפוֹת הַרְבֵּה, צָרִיךְ לִבְדֹּק בֵּין כָּל (יז) אֶחָד וְאֶחָד. שֶׁאִם לֹא עָשָׂה כֵּן וּבָדַק בָּאַחֲרוֹנָה, וְנִמְצֵאת סַכִּין פְּגוּמָה; הֲרֵי הַכֹּל סְפֵק נְבֵלוֹת וַאֲפִלּוּ הָרִאשׁוֹנָה. הגה: וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַכְנִיס עַצְמוֹ לְסָפֵק זֶה אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק סַכִּין בֵּין שְׁחִיטָה (יח) לִשְׁחִיטָה. (ת''ה סִימָן קפ''ד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם בַּעַל הַמָּאוֹר וְהָרַשְׁבָּ''א וְעי' ס''ק י''ח) . באר היטב (יז) ואחד. פי' הש''ך בדיקה הגונה אבשרא ואטופרא. ולא אמרי' דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה שניה דצרכי שחיטה לא הוי הפסק כדלקמן סימן י''ט. ולאו דוקא בהמות רבות ה''ה בהמה א' צריך בדיקה אחר שחיטה שמא בעור נפגם: (יח) לשחיטה. וכתב בלבוש אם הוא שוחט לאחרים ועשה כן שלא ברשות חייב לשלם אפילו אם שוחט בחנם כדין מזיק בידים. ועיין בח''מ סימן ש''ו. אבל הט''ז חולק עליו ופסק דאין צריך לשלם דשמא בעצם המפרקת איפגם. אבל אי לא בדק גם בקמייתא דהוי הכרח לכ''ע ודאי פשע וחייב לשלם. משא''כ בין שחיטה לשחיטה דאינו אלא זריזות בעלמא אם הכניס עצמו בספק ודאי דפטור מלשלם ע''ש ובספר נה''כ חולק עליו:
יב אַף עַל פִּי שֶׁבָּדַק הַסַכִּין קֹדֶם שְׁחִיטָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק אַחַר הַשְּׁחִיטָה; וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁהַסַכִּין לְפָנֵינוּ, אֲבָל אִם נֶאֱבַד, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וּבְדָקָהּ קֹדֶם שְׁחִיטָה, וַאֲפִלּוּ שָׁחַט בָּהּ הַרְבֵּה זֶה אַחַר זֶה; וְאִם נָגַע בַּמַּפְרֶקֶת שֶׁל אַחַת מֵהֶן, יֵשׁ לְהַחְמִיר וְלָחוּשׁ לְכָל אוֹתָן שֶׁנִּשְׁחֲטוּ אַחַר כָּךְ. (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים וְרַשְׁבָּ''א בְּשֵׁם רַבּוֹתָיו וְר''ן) .
יג שָׁחַט בְּסַכִּין בָּדוּק, וְנֶאֱבַד קֹדֶם שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ, אַחַר שְׁחִיטָה, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא וְהוּא פָּגוּם, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וְיָצָא בְּהֶתֵּר, וְזֶה שֶׁנִמְצָא פָּגוּם אֵמוּר שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ, דְּאוֹקֵי סַכִּין (יט) אַחֶזְקָתֵהּ. באר היטב (יט) אחזקתיה. מיהו אם הסכין לפנינו צריך לבדוק. ולא מהני חזקה כלום:
יד אִם לֹא בָּדַק הַסַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ, וְנֶאֱבַד אַחַר שְׁחִיטָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּסְתָם סַכִּין, אֲבָל טַבָּח שֶׁיֵּשׁ לוֹ סַכִּין מְיֻחָד לִשְׁחִיטָה וּמָקוֹם מְיֻחָד שֶׁמַּצְנִּיעוֹ שָׁם תָּמִיד, בְּחֶזְקָת בָּדוּק הוּא, וְאִם שָׁחַט בּוֹ בְּלֹא בְּדִיקָה וְנֶאֱבַד, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הגה: וְרָאוּי לְכָל טַבָּח שֶׁיְּהֵא לוֹ סַכִּין מְיֻחָד לִשְׁחִיטָה, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ שׁוּם דָּבָר, וְיַצְנִיעֶנּוּ שֶׁלֹּא יִפְגְּמֶנּוּ (כ); (רַשִׁ''י וְכָל בּוֹ וְהג''א ד''מ סוֹף סִימָן ו' וְעַיֵּן טוּר וּבֵית יוֹסֵף שָׁם) וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִשְׁחֹט בּוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּלֹא בְּדִיקָה (רַשְׁבָּ''א וּבֵית יוֹסֵף שָׁם) . באר היטב (כ) שלא יפגמנו. דשמא ישחוט בלא בדיקה ויאבד הסכין ונסמוך אחזקתו שהיה בדוק קודם לכן:
טו הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין בְּדוּקָה וְאַחַר הַשְּׁחִיטָה שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת דֶּרֶךְ שְׁבִירָה, שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה (רשב''א ור''ן ור' יְרוּחָם), וּבְדָקָהּ וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה דְּאָנוּ תּוֹלִים שֶׁבִּשְׁבִירַת הָעֲצָמוֹת נִפְגְּמָה; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע קָשָׁה. וְדַוְקָא שֶׁרָאִינוּ שֶׁנָּפְלָה (כא) עַל חֻדָּהּ, אֲבָל מִסְפֵקָא אֵין תּוֹלִין לוֹמַר שֶׁנָּפְלָה עַל חֻדָּהּ, וְאִם שִׁבֵּר בָּהּ עֶצֶם הַמַּפְרֶקֶת, אֲפִלּוּ (כב) דֶּרֶךְ שְׁבִירָה, אֵין תּוֹלִין בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַךְ. הגה: וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין שֶׁבָּדַק הַסַּכִּין תְּחִלָּה סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקָת בְּדוּקָה תְּחִלָּה וְלֹא בְּדָקָהּ סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה, דַּאֲפִילוּ הָכֵי מִקְרֵי סַכִּין בְּדוּקָה (ד''ע מֵהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ק דְּחֻלִּין והג''א וְאַגוּדָה וע''פ עי' סי''ד) . באר היטב (כא) חודה. והטעם איתא בט''ז וש''ך משום שהוא ס''ס לאיסור דשמא לא נפלה על חודה. ואת''ל שנפלה על חודה שמא לא נפגמה בקרקע דקרקע אינה ודאי פוגמת ולא דמי כלל לדלעיל סעיף י''ג דקיי''ל דהיכא דנאבד הסכין ואח''כ נמצא פגום דכשר דהתם ליכא אלא חדא ספיקא דשמא שיבר עצמות ולאו אדעתיה ועוד דכאן הואיל והסכין לפנינו וצריך בדיקה א''כ לא יצא מעולם בחזקת היתר אבל התם כיון שנאבד יצא מחזקת היתר: (כב) רך. והט''ז והש''ך חולקין ע''ז. וכתבו דאף בעצם המפרקת אם הכה לאו דרך שחיטה אלא דרך הכאה שלא בדרך הולכה והבאה יש לתלות בה דלא גרע מקרקע קשה:
טז אִם בָּדַק הַסַכִּין אַחַר שְׁחִיטָה וְהִצְנִיעָהּ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת פְּגוּמָה, לֵית לָן בָּהּ, דְּאֵמוּר בְּדָבָר אַחֵר נִפְגְּמָה אוֹ שִׁבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת (כג) וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ. באר היטב (כג) ולאו אדעתיה. וכתב בש''ך דכאן כתב המחבר שני טעמים ולעיל סעיף י''ג לא כתב רק הטעם דשמא שיבר בה עצמות לחוד משום דלעיל מיירי שאינו יודע אם שיבר בה עצמות או לא אבל הכא אשמועינן אע''ג שידע בבירור שלא שיבר בה עצמות כגון שהניחו בקופסא אפילו הכי כיון שבדקו לאחר שחיטה אימר בדבר אחר נפגמה מעצמו ואע''ג דבסעיף י''ד קיי''ל דלא חיישינן שמא עם עמידתו נפגם צ''ל דהתם אין ריעותא לפנינו דאוקמינן אחזקתו אבל הכא הרי פגום לפנינו:
יז טַבָּח שֶׁלֹּא הֶרְאָה סַכִּינוֹ לְחָכָם וְנִמְצֵאת יָפָה (טוּר), הָיוּ מְנַדִּין אוֹתוֹ. הגה: וְאִם נִמְצֵאת פְּגוּמָה, מְנַדִּין אוֹתוֹ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ (טוּר) . וּבְנִמְצֵאת יָפָה, יָכוֹל הֶחָכָם לִמְחֹל, וְאֵין צָרִיךְ (כד) לְנַדּוֹתוֹ (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ''ק דְּחֻלִּין) ; וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ לְמַנּוֹת אֲנָשִׁים יְדוּעִים עַל הַשְּׁחִיטָה וְהַבְּדִיקָה, וְלָהֶם מָחֲלוּ חֲכָמִים כְּבוֹדָם, כִּי הֵם זְהִירִים וּזְרִיזִים; וְהַרְבֵּה צָרִיךְ יִשּׁוּב הַדַּעַת וְיִרְאַת שָׁמַיִם לִבְדִיקַת הַסַכִּין; הֲלֹא תִּרְאֶה כִּי יִבְדֹּק אָדָם פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ וְלֹא יַרְגִּישׁ בִּפְגִימָה דַּקָּה, וְאַחַר כָּךְ יִמְצְאֶנָּה כִּי הֵכִין לִבּוֹ בָּאַחֲרוֹנָה; וּבְחִינַת חוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ כְּפִי כַּוָּנַת הַלֵּב (ר' יוֹנָה בְּסֵפֶר שְׁעַרֵי תְּשׁוּבָה) . באר היטב (כד) לנדותו. והש''ך כתב דלדעת הרמב''ם אינו יכול למחול. והאגודה כתב דהאידנא בעונינו אין ת''ח דהא אפילו במסכת כלה אינו יודע ודאי דמחלי כבודם. וכ''כ רמ''א לקמן סימן ר''ה:
יח הַטַּבָּח צָרִיךְ שֶׁיִּטֹּל שָׂכָר מִן הַטְּרֵפוֹת כְּמוֹ מִן (כה) הַכְּשֵׁרוֹת. הגה: שֶׁלֹּא יָבֹא (כו) לְהָקֵל לְהַכְשִׁיר כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ מִן הַכְּשֵׁרוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבַ''שׁ) ; וְלָכֵן נָהֲגוּ בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין אָדָם שׁוֹחֵט וּבוֹדֵק לְעַצְמוֹ, אֶלָּא אוֹתָן הַמְמֻנִּים מִן הַקָּהָל. באר היטב (כה) הכשרות. וכ' בט''ז דבח''מ סי' ש''ו כתב המחבר הטבחים שלוקחים הכרכשות מן הכשרות מיקרי שפיר בשכר אע''פ שאין לוקחים כלום מן הטרפות ומזה הטעם פסק הט''ז שיש להתיר היכא דמנהג כן. וכתב שלא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טרפות. והריב''ש חולק על זה וכתב דאין לחלק בין הנאה מרובה להנאה מועטת ולעולם איכא חשד והש''ך כ' היתר אחר משום דודאי לא חשדינן שיאכל טריפות וא''כ יצטרך למכרם ומתיירא שמא ירגישו בזה מ''מ כ' שיש לבטל מנהג זה. שוחט ובודק שקבעו לו דינר בין מן הכשירה ובין מן הטריפה ולאחר שהכשיר בהמה א' חזר ואמר שהיא טריפה ונתן אמתלא לדבריו יש להאמינו ד''ש סימן קכ''ב. קהל שקבלו שוחט בשכר שמכל בהמה מישראל יתנו לו הלשון ובית המטבחים הוא אצל עובד כוכבים ועכשיו שחט העובד כוכבים בהמות עם ישראל בשותפות אם חייב הישראל לתת הלשון עיין בתה''א סימן נ''ז. מי שהמיר דתו ושב בתשובה שלימה יוכל להיות שו''ב כנה''ג בשם הרש''ך: (כו) הקהל. ודוקא ששוחט ומוכר לאחרים אבל אם שחט לצרכו ולא למכור לאחרים דבר פשוט הוא שמותר. בה''י. וכ' בט''ז דמדברי הרמ''א משמע דוקא מצד המנהג יש לאסור אבל מדינא ודאי מותר. אבל לע''ד נראה שיש לאסור מן הדין ועכ''פ לא שרי מדינא אלא לשחוט דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' אבל אם אירע הוראה לא יורה עכ''ל ולא ראה דברי התוספות דנדה דף כ' ע''ב ד''ה כל יומא:
יט רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: בְּדֹק סַכִּין זוֹ, וּבְדָקָהּ שְׁנֵי פְּעָמִים מהי''ב שֶׁצָּרִיךְ וּנְתָנָהּ לִרְאוּבֵן, וּרְאוּבֵן הָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחֹט וּלְקָחָהּ לֵוִי מִיָּדוֹ וּמְצָאָהּ פְּגוּמָה. וּרְאוּבֵן מִתְנַצֵּל וְאוֹמֵר שֶׁעֲדַיִן הָיָה רוֹצֶה לְבָדְקָהּ כַּהֹגֶן (הַכֹּל בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תקצ''ד), מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים עָלָיו, שֶׁהָיָה דַּי לוֹ בְּאוֹתָהּ בְּדִיקָה, וּלְפִיכָךְ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ; וְאִם נִרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה כְּעֵין שְׁגָגָה, וְשֶׁהוּא אָדָם כָּשֵׁר, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יָשׁוּב עוֹד לְדָבָר כָּזֶה.
כ טַבָּח שֶׁנִּמְצֵאת פְּגִימָה בְּרֹאשׁ הַסַכִּין, וְאָמַר: זֹאת הַפְּגִימָה מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְכַסֶה דַּם הָעוֹפוֹת בְּרֹאשׁ הַסַכִּין, וּכְשֶׁאֲנִי שׁוֹחֵט אֲנִי נִזְהָר שֶׁאֵינִי נוֹגֵעַ בַּפְּגִימָה, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ; וְקָרוֹב לוֹמַר (כז) שֶׁהַכֵּלִים אֲסוּרִים. באר היטב (כז) אסורים. דהא שחט בסכין פגום לכתחלה. טבח שאמר שבדק הסכין לאחר שחיטה ונתנו ביד נער א' ליתן לאדם אחר לשחוט ואותו אדם מצאו פגום ואותו הנער הוא גדול ואמר ברי לי שלא נגעתי בשום דבר קשה אלא מיד נתתיו ביד השוחט השני ומצאו פגום. אין להקל לומר דשליח הוא דעיות אבל אם הנער הוא קטן אותן בהמות ששחט הא' בחזקת היתר הם דאמרי' ודאי דשליח הוא דעיות פר''ח מהריב''ל. עוד כתב שם ס''ט שנשאל על בע''ה א' שעי''ט בהש''מ מסר סכינו לאדם א' ומצאו פגום ובי''ט ב' בא א' שלא ידע שהוא פגום והוליך הסכין לחכם אחר והכשירו ושחט בו והצניעו ואחר שעברו כמו י' שעות מצאו שהסכין פגום ופסק שכל מה ששחט הוא טריפה דאין להקל לומר שתיקן הסכין קודם שחיטת השני ואח''כ חזר ונתקלקל באותן י' שעות. ועיין בפר''ח שם בסי' זה. טבח שנמצא סכינו פגום שלא בשעת שחיטה לא נפסל והכל לפי מה שהוא אדם. מהר''ם מלובלין סי' ע''ו. טבח שבדק הסכין ונמצא פגום ונתן לחבירו ובדק ולא הרגיש בפגימה והאכיל את הרבים ואח''כ גילה הראשון את קלון השני ושלא גילה להאכיל אויביו יש לב''ד לקנוס על זה. ולהעביר הטבח הראשון. הרשד''ם סי' מ''ז. וע''ל סימן א' בהג''ה:
סימן יט - דיני ברכת השחיטה
ובו ח' סעיפים
א הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיְּבָרֵךְ קֹדֶם: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה; וְאִם שָׁחַט וְלֹא בֵּרַךְ, (א) כְּשֵׁרָה. הגה: (ב) וְאִם שָׁחַט דָּבָר דְּאִתְיְלִיד בּוֹ רִעוּתָא וְצָרִיךְ בְּדִיקָה, יִשְׁחֲטֶנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, וּכְשֶׁיִּמָּצֵא כָּשֵׁר מְבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא (ג) סָמוּךְ לַשְּׁחִיטָה (בְּאוֹר זָרוּעַ הִלְכוֹת כִּסוּי דְּלָא כרש''י בִּתְשׁוּבָה) . וְאִם שָׁחַט בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, שֶׁהוּא מָקוֹם מְטֻנָּף, יְבָרֵךְ בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְשָׁם, וְלֹא יְדַבֵּר עַד אַחַר הַשְּׁחִיטָה. (הַגָּהוֹת שְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים בְּשֵׁם אֲגֻדָּה) . באר היטב (א) כשרה. והב''ח כתב שיש לקנסו שלא לאכול הוא בעצמו ממנה. אבל לאחרים מותר. בן פקוע שהפריס ע''ג קרקע שצריך שחיטה מד''ס יברך על השחיטה פר''ח ומסיק הפר''ח בק''א שאם אין שם בקי בבדיקה מותר לנבל בלא ברכה אבל אי איכא שם א' הבקי בבדיקה צריך לשחוט ולבדוק אף שאין דעתו אלא להאכילן לעובד כוכבים דהא חזי ליה: (ב) השחיטה. וכ' הט''ז ויש נוהגין לשחוט עמו שחיטה כשרה וזה עדיף טפי: (ג) לשחיטה. וכ' בש''ך דיש רוצים לומר דאף בבהמה כשרה אם שכח ולא בירך קודם שחיטה יברך אחר שחיטה. אבל הש''ך חולק על זה וכ' בכל מקום שצריך לברך ולא בירך בתחלה שוב אין לו תקנה והפר''ח כ' דתוך כדי דיבור שלאחר שחיטה מצי לברוכי. אם מחויב לשחוט לעובד כוכבים ואינו בקי בהלכות שחיטה אין רשאי לברך הואיל ואין סופו לאכול ממנה עיין שו''ת שער אפרים סימן נ''ז ואם דיבר א''צ לברך שנית אפילו דיבר בתוך השחיטה עצמה מ''מ לכתחלה צריך ליזהר. מהר''מ טיקטין:
ב שָׁחַט בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת, בְּרָכָה אַחַת לְכֻלָּן.
ג שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין שְׁנֵי בַּעֲלֵי חַיִּים, יָכוֹל לְבָרֵךְ הָא' לְהוֹצִיא חֲבֵרוֹ; וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן (ד) לָצֵאת. באר היטב (ד) לצאת. קמ''ל בזה דל''ת דוקא בברכת הנהנין דכולן יש להן קביעות אחד אז אחד מברך לכולן כמו שכתב בא''ח סי' רי''ג. מה שאין כן כאן שכל א' שוחט בהמה אחרת ה''א שאין אחד פוטר חבירו קמ''ל:
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר (ה) מִלְּדַבֵּר בֵּין בְּרָכָה לַשְּׁחִיטָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַשְּׁחִיטָה; וְאִם דִּבֵּר, צָרִיךְ לְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת. אֲבָל מֻתָּר לְדַבֵּר בֵּין הַשְּׁחִיטָה לַכִּסּוּי (מָרְדְּכַי פכ''ה בְּשֵׁם סה''ת), וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְדַבֵּר (ת''ה אֲשֵׁרִי תא''ו נט''ו ור' יְרוּחָם וְאֲגֻדָּה) . באר היטב (ה) לדבר. והטעם משום דכסוי הוא גמר השחיטה:
ה אִם רוֹצֶה לִשְׁחֹט הַרְבֵּה, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בֵּין שְׁחִיטָה לִשְׁחִיטָה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַשְּׁחִיטָה; וְאִם דִּבֵּר, צָרִיךְ לְכַסוֹת דַּם שְׁחִיטָה רִאשׁוֹנָה וּלְבָרֵךְ פַּעַם אַחֶרֶת עַל הַשְּׁחִיטָה, אֲבָל עַל כִּסוּי שֵׁנִי לֹא יְבָרֵךְ. הגה: מִשּׁוּם דִּשְׁחִיטָה לָא הָוֵי (ו) (ז) הֶפְסֵק; אֲבָל אִם שָׂח בֵּינְתַיִם, הָוֵי הֶפְסֵק וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. (כָּל בּוֹ וְאשר''י וְכָל הַפּוֹסְקִים) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׂיחָה בֵּין שְׁחִיטָה לִשְׁחִיטָה לָא הָוֵי הֶפְסֵק. באר היטב (ו) הפסק. והטעם איתא בט''ז משום דהא היה בדעתו על כיסוי השני בשעה שבירך על הראשון ואין כאן הפסק דאפשר דשחט בחד ידא ומכסה בחד ידא וברכת השחיטה השנייה לא הוי הפסק מידי דהוי כמו ביקנה''ז עכ''ל. והט''ז פסק כיון שלא הכריע בש''ע קיי''ל ספק ברכות להקל. כ' פר''ח להזהיר לשוחטים לצאת מידי ספק ברכה שיגמרו בדעתם ולכוונו שלא לצאת בברכה ראשונה רק כל זמן שלא ישיחו שיחה בטילה. דהשתא אם הפסיק בשיחה אז לא מהני ברכה קמייתא: (ז) הפסק. וכתב בש''ך דכל הפוסקים האחרונים פסקו דהוי הפסק לכך יראה שלא ישיח שלא יבא לידי ספק:
ו הַמְבָרֵךְ עַל דַּעַת לִשְׁחֹט חַיָּה אַחַת, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר, יְכַסֶה דַּם הָרִאשׁוֹן וִיבָרֵךְ עָלָיו, וִיבָרֵךְ עַל (ח) הַשְּׁחִיטָה הַשְׁנִיָּה וְלֹא עַל הַכִּסוּי; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהֱבִיאוּם לוֹ קֹדֶם שֶׁבֵּרַךְ עַל כִּסוּי הָרִאשׁוֹנָה (ד''ע ורש''ל סכ''ה סעיף ח') . הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵבִיאוּ לוֹ מִמִּין הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁחַט, אֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹת הָרִאשׁוֹנָה וּלְבָרֵךְ עַל שְּׁחִיטָה שְׁנִיָּה (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הֲלָכוֹת) וְכֵן עִקָּר וְעַיֵּן בא''ח סִימָן ר''ו. באר היטב (ח) שניה. וכתבו בט''ז וש''ך דנראה מכאן שמדמה ברכת שחיטה לפירות בא''ח סימן ר''ז שכ' שם בירך על פירות הארץ ואח''כ הביאו לו עוד יותר מאותו המין א''צ לברך. (עוד כתבו שם בשם כל האחרונים שפסקו כהרא''ש דאפילו הביאו לו ממין הראשון צריך לחזור ולברך) ומכאן קשה למ''ש הב''י שם דלאו דוקא מאותו מין אלא שיהא ברכת אותו מין והא כאן מחלק בעל העיטור בין חיה לעוף והא ברכותיהן שוות וצ''ל שאינו מדמה לו לפירות דבאכילה טבע האדם לגרור אחריה ולהוסיף עוד וע''כ הוי כמי שהיה לפניו בשעת ברכה. מה שאין כן בשחיטה עכ''ל:
ז הָיוּ לְפָנָיו הַרְבֵּה (ט) (י) לִשְׁחֹט, וּבֵרַךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לוֹ עוֹד, אִם כְּשֶׁמְּבִיאִים לוֹ הָאַחֲרוֹנוֹת יֵשׁ עֲדַיִן לְפָנָיו מֵאוֹתָם שֶׁהָיוּ לְפָנָיו כְּשֶׁבֵּרַךְ, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ; וְאִם לָאו, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר לִהְיוֹת דַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה עַל כָּל מַה שֶּׁיָּבִיאוּ לוֹ. באר היטב (ט) לשחוט. וכ' בש''ך וה''ה אם היה לפניו א' לשחוט ולאחר שבירך קודם ששחט הביאו לפניו עוד יותר: (י) לו. כתב בש''ך דשוחט קבוע ודאי דעתו על כל מה שיביאו לו ואפילו בשני מינים וא''צ לברך כ''ז שלא שח בנתיים. רש''ל וב''ח. ואם יש לו לשחוט הרבה עופות ובירך בתחלת שחיטה ובא אחר ליקח מאותן העופות לשחוט צריך אותו אחר לברך. הלק''ט סימן קט''ו:
ח הָיָה שׁוֹחֵט חַיָּה אוֹ עוֹף וְדַעְתּוֹ לִשְׁחֹט עוֹד, וְשָׁכַח וְכִסָה וּבֵרַךְ, כְּשֶׁחוֹזֵר לִשְׁחֹט אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה, שֶׁאֵין הַכִּסוּי (יא) הֶפְסֵק. הגה: וְכֵן הַדִּין אִם שָׁחַט חַיָּה (אוֹ עוֹף) וְרוֹצֶה לִשְׁחֹט בְּהֵמָה, מְכַסֶּה דַּם הַחַיָּה וְיִשְׁחֹט הַבְּהֵמָה בְּלֹא (יב) בְּרָכָה (כָּל בּוֹ) . באר היטב (יא) הפסק. וכתב בט''ז אבל על הכיסוי מחוייב לברך לפי ששכח והיה סבור שלא ישחוט עוד. והא דבסעיף ה' בדין הפסק שיחה א''צ לברך שנית על הכיסוי התם דעתו הוי מתחלה בשעת ברכת הכיסוי על מה שיכסה אח''כ דהא ידע שישחוט אח''כ. מהר''מ טיקטין: (יב) ברכה. וכ' בש''ך אבל לפי מה דקיימא לן בסי' כ''ח ס''כ דצריך לבדוק הריאה קודם הכיסוי אם כן יפסיק הרבה בין שחיטה לשחיטה ויצטרך לברך פעם שנית נלע''ד שישחוט תחלה הבהמה ואח''כ יכסה החיה:
סימן כ - מקום השחיטה בצואר
ובו ד' סעיפים
א מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה בַּצַּוָּאר בַּקָּנֶה, לְצַד הָרֹאשׁ, מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, וְהוּא קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל הַכּוֹבַע לְשַׁפֵּעַ וְלַעֲלוֹת. וְהַיְנוּ שִׁיֵּר בְּחִטֵּי, וְהוּא שֶׁבְּסוֹף הַקָּנֶה לְמַעְלָה יֵשׁ בְּתוֹךְ טַבַּעַת הַגְּדוֹלָה כְּמוֹ שְׁנֵי גַּרְגְּרִים מִגּוּף שְׂחוּסִי (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם בְּדַל אֹזֶן הַסְחוּס דִּבְאֻדַּן, כְּלוֹמַר הַקָשֶׁה שֶׁבָּאֹזֶן) וְנִקְרָאִים חִטֵּי. וְאִם שָׁחַט בְּתוֹךְ הַחִטִּין וְשִׁיֵּר מֵהֶם כָּל שֶׁהוּא לְמַעְלָה, כְּשֵׁרָה, שֶׁהֲרֵי שָׁחַט מִשִּׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה, וְאִם לֹא שִׁיֵּר מֵהֶם כְּלוּם אֶלָּא שָׁחַט לְמַעְלָה מֵהֶם, הֲרֵי זֶה מֻגְרֶמֶת (פי' הַגְרָמָה, הַכְרָעַת הַסַכִּין חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה לְצַד הָרֹאשׁ אוֹ לְצַד הַגּוּף) וּפְסוּלָה וּלְכַתְּחִלָּה יִשְׁחֹט לְמַטָּה מִטַּבַּעַת הַגְּדוֹלָה (מָרְדְּכַי פ' א''ט ומהרי''ו הִלְכוֹת שְׁחִיטָה) ; וְשִׁעוּרוֹ לְמַטָּה עַד רֹאשׁ כְּנַף הָאֻנָּא כְּשֶׁנּוֹפְחִין (א) אוֹתָהּ וְעוֹלָה לְמַעְלָה עַד מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעַ רֹאשָׁהּ בַּקָּנֶה, אָז הוּא הַמָּקוֹם בְּעַצְמוֹ שֶׁהָיְתָה נוֹגַעַת כְּשֶׁהָיְתָה חַיָּה הַבְּהֵמָה וְהָיְתָה רוֹעָה כְּדַרְכָּהּ, כְּשֶׁתִּמְשֹׁךְ צַוָּארָהּ לִרְעוֹת בְּלִי שֶׁתֶּאֱנֹס עַצְמָהּ לִמְשֹׁךְ (ב) צַוָּארָהּ בְּיוֹתֵר, וּבְעוֹף, לְמַטָּה בַּקָּנֶה כְּמוֹ בַּוֵּשֶׁט (ר''ן בְּשֵׁם הָרא''ה) . באר היטב (א) אותה. פי' מצד שמאל וכשהבהמה רועה יוצאת יותר מן הגוף משל ימין שהיא עבה ביותר וכ' בש''ך דאין להכשיר למעלה מטבעת הגדולה. וכן דעת מהרש''ל אע''פ שהב''ח אינו מתיר אלא במקום הפסד מרובה יש להקל כדעת המחבר וכן הוא בשחיטת אשכנזים: (ב) ביותר. כ' בה''י דלמעלה בקנה בעוף לא הזכיר בש''ע בהדיא מה דינו אבל מסתימת לשון נראה דדינו נמי משיפוי כובע ולמטה כמו בהמה:
ב וּבַוֵּשֶׁט, מִתְּחִלַּת הַמָּקוֹם שֶׁכְּשֶׁחוֹתְכִין אוֹתוֹ מִתְכַּוֵּץ, עַד מָקוֹם שֶׁיַּשְׂעִיר וְיַתְחִיל לִהְיוֹת פְּרָצִים פְּרָצִים (ג) בַּכֶּרֶס; שָׁחַט לְמַעְלָה מִמָּקוֹם זֶה, וְהוּא הַנִּקְרָא תֻּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט, אוֹ לְמַטָּה מִמָּקוֹם זֶה וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּנֵי מֵעַיִם, שְׁחִיטָתוֹ (ד) פְּסוּלָה; וְשִׁעוּר תֻּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה לְמַעְלָה, בִּבְהֵמָה וְחַיָּה כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז בִּשְׁתֵּי (ה) אֶצְבְּעוֹתָיו (לשון רמב''ם פ''א מה''ש דין ה') ; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּדֵי רֹחַב ד' אֶצְבְּעוֹתָיו (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י ומהרי''ו) ; וְקַבָּלָה בְּיַד הַקַּדְמוֹנִים שֶׁבְּכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה הַשִּׁעוּר עַד מָקוֹם שֶׁמַּגִּיעַ שָׁם אֹזֶן הַבְּהֵמָה אוֹ הַחַיָּה כְּשֶׁכּוֹפְפִין אוֹתָהּ (הַגָּה במהרי''ו וא''ז בְּשֵׁם קְצָת פִּירוּשִׁים וב''י בשם מ''כ) ; וּבְעוֹף, הַכֹּל לְפִי גָּדְלוֹ וְקָטְנוֹ. הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין יוֹנָה לִשְׁאָר עוֹפוֹת, דִּבְכֻלָּן שִׁעוּרָן שָׁוֶה (הַסְכָּמַת כָּל הַפּוֹסְקִים וְכֵן הוֹכִיח בד''מ דְיוֹנָה דְּבּשָׁ''ס הוּא שֵׁם מ''ד וְלֹא עוֹף לְאַפּוּקֵי ב''י בְּשֵׁם מ''כ) ; וּלְמַטָּה (ו) עַד הַזֶּפֶק. הגה: וְעוֹף שֶׁאֵין לוֹ זֶפֶק, עַד בֵּין הָאֲגַפִּים (בֵּית יוֹסֵף) ; וּלְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בְּשִׁעוּרִין אֵלּוּ, נָכוֹן לִשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר לְאָרְכּוֹ, דְּאָז יוֹצֵא מִיְּדֵי סָפֵק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ''ק) . באר היטב (ג) ככרס. פי' הט''ז שהעור מתקמט ונעשה קמטים במקום השחיטה והחלל מכסה משא''כ בתורבץ נשאר החלל מגולה ואין מתקמט: (ד) פסולה. וכ' בש''ך בשם הרמב''ם דהוי נבילה דקיי''ל דכל ששחיטה גורם לו לפסול הוי נבילה ונ''מ לדידן אם היא נבילה לענין אותו ואת בנו כדלעיל סימן ט''ז ס''ט: (ה) אצבעותיו. וכ' בש''ך וכל בהמות וחיות שוים בין גדול בין קטן: (ו) הזפק. ופי' הש''ך עד גגות הזפק ולא גגו בכלל וסימן אם שחט בגגו של זפק אם נראה עור לבן בידוע שנגע בו ועוד סימן דבגג הזפק אין בו שני עורות כמו בושט:
ג צָרִיךְ הַשּׁוֹחֵט שֶׁיִּשְׁחֹט בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר; וְאִם שָׁחַט מִן הַצְּדָדִין, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְהוּא שֶׁהֶחֱזִיר הַסִימָנִים וְיוֹדֵע שֶׁחֲתָכָם קֹדֶם שֶׁחָתַךְ הַמַּפְרֶקֶת, כִּי הַסִימָנִים רַכִּים וְנִדָּחִים מִן (ז) הַסַכִּין; וְהוּא הַדִּין לְשׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף. באר היטב (ז) הסכין. וכ' בש''ך דמדברי המחבר משמע דתרתי בעינן חזרת סימנים וגם שיודע שחתכם קודם המפרקת ובאמת הוא נגד הש''ס דודאי בחזרת סימנים לחוד נמי מהני וצ''ל דהאי וידע הוא וי''ו המחלקת כלומר או ידע ובודאי מן הסתם אם לא החזיר יש לאסור. וכ' בט''ז דלדידן אין נ''מ כלל בדין זה. דהא עיקר החשש דהכא שמא חתך המפרקת קודם הסימנים ואנן סבירא לן דאסור אפילו חתך המפרקת אחר הסימנים כמו שכתב בסי' כ''ד סעיף ז'. ומה שכתב הב''ח ואם חתך בשר הצואר קודם הסימנים יש לאסור מטעם שמא בשעה שיתחיל לשחוט בבשר נגע מעט בוושט וחזר וחתך בבשר חולק עליו בט''ז והביא ראיה לדבריו גם אין לחוש לשום צד איסור שהייה כל זמן שלא הגביה הסכין עכ''ל. שוחט שהוא איטר יד ובאימון ידיו לשחוט אינו שוחט ממש באמצע הצוואר רק באלכסון ומ''מ הוא חותך הסימנים ולא פגע במפרקת מותר אף לכתחלה ופשיטא שאין להעבירו בשביל זה. תש''י שאלה מ''ח:
ד טוֹב לִזָּהֵר לְמַשְׁמֵשׁ בַּסִימָנִים וּלְתָפְשָׂם קֹדֶם שְׁחִיטָה, כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ קֹדֶם בְּשַׂר הַצַּוָּאר; וּבְיוֹנִים נִמְצָאִים הַסִימָנִים בַּצְּדָדִים וְצָרִיךְ אִמּוּן יָדַיִם וּזְהִירוּת גְּדוֹלָה, שֶׁאִם לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם וְיַזְמִינֵם לְפָנָיו קֹדֶם שְׁחִיטָה קָרוֹב הַדָּבָר מְאֹד לִפְשֹׁעַ וְלַחְתֹּךְ הַמַּפְרֶקֶת קֹדֶם הַסִימָנִים.
סימן כא - שעור השחיטה בכמותה
ובו ה' סעיפים
א כַּמָּה הוּא שִׁעוּר (א) הַשְּׁחִיטָה שֶׁל הַקָּנֶה וְהַוֵּשֶׁט; הַשְּׁחִיטָה הַמְּעֻלָּה, שֶׁיֵּחָתְּכוּ שְׁנֵיהֶם בֵּין בַּבְּהֵמָה וּבֵין (ב) בָּעוֹף, וְלָזֶה יִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹחֵט; וְאִם שָׁחַט רֹב אֶחָד מֵהֶם בָּעוֹף, וְרֹב שְׁנַיִם (ג) בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, (ד) וּבִלְבַד כְּשֶׁיִּמְדְּדוּ אוֹתוֹ יִמְצְאוּ שֶׁהַנִּשְׁחָט הוּא רֹב; וְכֵיוָן שֶׁיִּמְצְאוּ שֶׁהַנִּשְׁחָט יוֹתֵר מֵחֵצִי, אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, דַּיּוֹ. באר היטב (א) השוחט. והקשה בדרישה א''כ לפ''ז למה מתירין לכתחלה לשחוט העוף בסכין שאינו חד כדלעיל סי' י''ח. ותירץ דלעיל מיירי ששוחט שני סימנים כאחד. וכתב ע''ש להתיר אף בבהמה אם שוחט שני סימנים כאחד ובט''ז חולק ע''ז ואינו מתיר רק בעוף ולא בבהמה משום דבעוף אף אם יקדים באחד יותר מ''מ בדיעבד שנחתך רובו של אחד אין איסור בדבר: (ב) בעוף. ופי' הש''ך הקנה הוא הקרום שבפנים הגרגרת המחבר את הטבעות יחד אבל טבעות עצמן נקראין גרגרת ורובו של אחד כמוהו היינו דוקא רוב הקנה מתחלת הקרום למטה ולא רוב הגרגרת דהיינו עובי הטבעות ועיין לקמן סי' כ''ד וסי' ל''ד: (ג) בבהמה. וכ' מהרש''ל נשחט הקנה כולו והוושט נשחט עור החיצון כולה ועור הפנימי לא נשחט רובה נ''ל לאוסרה. וכן כתב הב''ח: (ד) דיו. וכ' בט''ז מאחר דהרבה פוסקים ס''ל דלא מהני מדידה רק רוב הנראה לעינים יש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ועיין פר''ח ובה''י שהחמירו אפי' בה''מ:
ב אִם שָׁחַט בִּבְהֵמָה הָאֶחָד כֻּלּוֹ וַחֲצִי הַשֵּׁנִי, וּבְעוֹף שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִים, פְּסוּלָה.
ג לֹא שָׁחַט רֹב הַסִימָן בְּמָקוֹם אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט וְנִתְהַפֵּךְ הַסִימָן וּגְמָרָהּ שָׁם, וּבֵין שְׁנֵיהֶם רֹב, כְּשֵׁרָה בֵּין בִּקְנֵה בֵּין (ה) בַּוֵּשֶׁט; לֹא מִבַּעְיָא אִם שְׁנֵי הַחֲתָכִים שָׁוִים בְּהֶקֵּף אֶחָד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הָאֶחָד לְצַד הָרֹאשׁ וְהַשֵּׁנִי לְצַד מַטָּה, (ו) כָּשֵׁר, בֵּין אִם אָדָם אֶחָד שָׁחַט כָּךְ בִּשְׁנַיִם אוֹ בְּג' מְקוֹמוֹת, בֵּין שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנַיִם בִּשְׁנֵי סַכִּינִים; אֲבָל אִם הַכֹּל בְּצַד אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁלְּאַחַר שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט מְעַט הִנִּיחַ זֶה הַמָּקוֹם, וְשָׁחַט לְמַטָּה אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ צַד, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הָרֹב בְּמָקוֹם אֶחָד, וּכְשֶׁיֵּשׁ רֹב, אֲפִלּוּ בַּמָּקוֹם הַשֵּׁנִי, כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁחִיטָה מְפֹרַעַת. (פי' גְּלוּיָה וְנִכֶּרֶת) . באר היטב (ה) בוושט. וכ' בש''ך דמיירי בדלא שהה אפילו כל שהוא. וכתב בה''י דבזמה''ז נוהגים להטריף אם שחט ב' וג' מקומות אפילו לא הגביה ידו ואפילו דיעבד טריפה ופר''ח חולק עליו בק''א ובעבודת הגרשוני סימן ט''ז הורה אם אמר ברי לי שלא נגעתי בסימנים גם לא יצא דם כשרה אפילו שחט ב' וג' מקומות אף ששהה בין ראשונה לשניה עיין בש''ך ובי''ע סי' כ''ג: (ו) כשר. ופי' הש''ך כגון כשחתך חצי הקנה הראשון תפס הקנה לבדו בידו או שנפגם חצי הקנה מחמת חולי ומשמע דזהו אפילו לדידן כשר דהא דפסלינן שהייה במיעוט קמא דקנה היינו משום שלא בקיאינן בבדיקת הושט וחיישינן לנקיבת הוושט מה שאין כן הכא דידע שלא ניקב הוושט לא שייך תו שהייה. והט''ז כ' נראה דלדידן בכל גווני טרפה אם יש ריעותא בסימנים וכתב ע''ז תיפח רוחם של השוחטים תחלה בעור ומעקם החתך כדי שיהיו הסימנין נראין ואח''כ שוחטים לא יפה הם עושים כ' הב''ח בסימן כ''ג דהיכא דתפס הקנה לבדו ואמר ברי לי שלא נגעתי בוושט כשר אבל בט''ז כ' דלדידן בכל גווני טרפה כמו בר אווזא שהובא לקמן סימן ל''ג סעיף ח' ובס' נ''ה חולק על הט''ז:
ד שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקֻלְמוֹס אוֹ כְּשִׁנֵּי הַמַּסְרֵק כְּשֵׁרָה. ה הָיָה חֲצִי הַקָּנֶה חָתוּךְ, וְשָׁחַט בּוֹ וְהִשְׁלִימוֹ לְרֹב וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִקַּב הַוֵּשֶׁט (בֵּית יוֹסֵף), כָּשֵׁר; וְכֵן אִם הִתְחִיל לִשְׁחֹט בַּמָּקוֹם הַשָּׁלֵם, וּפָגַע בַּחֲתָךְ, וְהֶחָתוּךְ מַשְׁלִימוֹ לְרֹב, כָּשֵׁר.
סימן כב - באיזו מין צריך לשחט הורידין
ובו ב' סעיפים
א בְּעוֹף צָרִיךְ לִשְׁחֹט הַוְּרִידִין (פי' חוּטִים שֶׁמֵּהֶן יוֹצֵא הַדָּם וינ''י בלע''ז), אוֹ (א) לְנַקְּבָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְפַרְכֵּס שֶׁעֲדַיִן הַדָּם חַם, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא וְלֹא יִתְקָּרֵר בְּתוֹכוֹ; וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, לֹא (ב) יִצְּלֶנּוּ שָׁלֵם, וְאִם צְלָאוֹ שָׁלֵם, יַשְׁלִיךְ הַוְּרִידִין וְיַחְתֹּךְ סְבִיבָם כְּדֵי נְטִילָה, שֶׁהוּא כְּעֹבִי (ג) אֶצְבַּע. הגה: וְאִם נִמְלַח כָּךְ, מְסִירִין אַחַר כָּךְ (ד) הַחוּטִין וְשָׁרֵי (ועי' ס''ק ו') ; וְיֵשׁ מַחֲמִירִים לִקְלֹף סְבִיב הַחוּטִין (אָגוּר בְּשֵׁם מהר''י מוּלִין) ; וְאִם בִּשְּׁלוֹ שָׁלֵם, מְחַטֵּט וּמְנַקֵּר הַחוּטִים; וְהַשְּׁאָר, אִם יֵשׁ בְּכָל מַה שֶׁבַּקְּדֵרָה כְּדֵי לְבַטֵּל הַדָּם שֶׁבְּכָל הַחוּטִין בס', (ה) מֻתָּר. הגה: וְאִם הֵסִירוּ הָרֹאשׁ מִמֶּנּוּ, לֹא מִקְרֵי שָׁלֵם (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י וְאָגוּר וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סִימָן נ''ז ע''ש) ; וְלָכֵן נָהֲגוּ לַהֲסִירוֹ מִן הָעוֹפוֹת הַשְּׁלֵמוֹת; וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע''ו אִם לֹא נִשְׁחֲטוּ הַוְּרִידִין. באר היטב (א) לנקבם. וכתב בש''ך אפילו היה דעתו בשעת השחיטה לנתח אבר אבר מ''מ הואיל ודרכו לצלותו שלם חיישינן דלמא ממליך עליה ויצלנו שלם ולפחות צריך לשחוט שני ורידין. כ' פר''ח לכן כששוחט יטה הסכין מעט לצדדין כדי לשחוט הורידין: (ב) שלם. וכ' בש''ך מיהו אם לא נקבן בשעת שחיטה מותר לצלותו על ידי שיחתוך הורידין עם הבשר שסביבותיהם מן הצואר וכן נראה מהאי דמסירי' הראש בעוף עכ''ל: (ג) אצבע. פי' רוחב אצבע וכ' בש''ך ואף לדידן דקיי''ל דצלי מפעפע בכולו עד ס' מ''מ כאן סגי בנטילה וע''ל סימן ס''ה ס''א וסימן ע''ו ס''ג מדין חטיטת שאר חוטין ודוקא בורידין שבצואר אמרינן הכי דבעי נטילה משא''כ בחוטין שבצואר סגי בקליפה והחילוק יתבאר שם בסימן ס''ה בהג''ה: (ד) החוטין. וכתב בש''ך ואף קליפה זו אינו אלא חומרא בעלמא ודלא כהב''ח שאוסר במליחה כדי נטילה בלי טעם ועוד תימה על הב''ח שהרי בסי' ע''ב גבי לב הסכים להרב דסגי בקליפה ובזה ודאי לא גרע ורידין מלב: (ה) מותר. וכתב בש''ך מאחר דלא ידעינן כמה נפיק צריך לשער נגד כל החוטין וע''ל סימן ס''ה ס''א בהג''ה והנה בט''ז כ' לדידן דקיי''ל חתיכה עצמה נעשה נבילה אפילו בשאר איסורים הכא צריך שיהא ס' באותו עוף לבדו וכן הדין לקמן בסימן ע''ב גבי לב אבל בש''ך כ' דלא דמי כאן ללב ע''ש וכתב הש''ך לפי היש מחמירין דלעיל היה צריך כאן ס' נגד הקליפה ג''כ. דהא כבר נאסרה במליחה אלא כיון דאינו אלא חומרא בעלמא סגי בס' נגד הדם:
ב הַבְּהֵמָה אֵין צָרִיךְ (ו) לִנְקֹב הַוְּרִידִין בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִצְלוֹתָהּ (ז) שְׁלֵמָה; אֲבָל אִם רוֹצֶה לִצְלוֹתָהּ שְׁלֵמָה, צָרִיךְ לִנְקֹב וְרִידֶיהָ בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה; וְאִם לֹא נִקְּבָם, אָסוּר לִצְלוֹתָהּ אוֹ לְבַשְּׁלָהּ שְׁלֵמָה. הגה: וְאִם צְלָאָהּ אוֹ בִּשְּׁלָהּ שְׁלֵמָה, דִּינָהּ כְּמוֹ בְּעוֹף (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת כַּמָּה פּוֹסְקִים) . וּסְתָם עוֹף נִשְׁחֲטוּ הַוְּרִידִין, וּסְתָם בְּהֵמָה לֹא נִשְׁחֲטוּ. וְכָל זֶה כְּשֶׁיָּצָא דָּם בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, אֲבָל אִם לֹא יָצָא דָּם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִשְׁחִיטַת הַוְּרִידִין, דְּהָא לֹא נִתְעוֹרֵר (ח) הַדָּם לָצֵאת (ר''ן פ' הַשּׁוֹחֵט בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א וְהוּא בְּמִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת דַּף כ') . באר היטב (ו) הורידין. וכ' בש''ך מיהו בבהמה צריך לחתוך הצואר לשני חתיכות וכתב בט''ז שמעתי מאנשי מעשה שהיו על סעודה והיה שם עוף שנצלה עם הראש ולא היו רוצים לאכול מזה העוף: (ז) שלימה. וכ' בש''ך ואין חילוק בין בהמה גסה לדקה: (ח) לצאת. וכ' בש''ך ויש אומרים אפ''ה צריך לחתוך אבר אבר וכתב מהרש''ל ואין אנו נזהרים לנקבם או לשחטם בשעת שחיטה וצריכין אנו לדברי ר''ת דדי בהסרת ראש:
סימן כג - דיני שהיה בשחיטה
ובו ו' סעיפים
א כָּל טַבָּח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה אָסוּר לֶאֱכֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ; וְאֵלּוּ הֵן: שְׁהִיָּה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה וְעִקּוּר.
ב שְׁהִיָּה כֵּיצַד, (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם פ''ג מה''ש דִּין ב') הֲרֵי שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט, וְהִגְבִּיהַּ יָדוֹ קֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁחִיטָה, וְשָׁהָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין (א) בְּרָצוֹן, וּבָא הוּא אוֹ אַחֵר וְגָמַר הַשְּׁחִיטָה, אִם שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ הַבְּהֵמָה וְיַרְבִּיצֶנָּה, וְיִשְׁחֹט (וְשִׁיעוּר שְׁהִיָּה בְּעוֹף וּבִּבְהֵמָה דַּקָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהּ בְּהֵמָה דַּקָה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט) עַד רֹב הַסִימָנִים שֶׁהוּא הֶכְשֵׁר שְׁחִיטָה, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. (עי' ס''ק ג') הָיְתָה בְּהֵמָה דַּקָּה, שִׁעוּר שְׁהִיָתָהּ כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה דַּקָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט. וְאִם הָיְתָה גַּסָה, כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה גַּסָה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט; וּבְעוֹף, כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ בְּהֵמָה דַּקָּה וְיַרְבִּיצֶנָּה וְיִשְׁחֹט; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׁיעוּר שְׁהִיַּת עוֹף כְּדֵי שְׁחִיטַת רֹב סִימָן א' בְּעוֹף בְּלִי הַגְבָּהָה וְהַרְבָּצָה; וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם יֵשׁ לִזָּהֵר כְּשֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בָּעוֹף וְחָתַךְ מְעַט עַד שֶׁהַדָּם (ב) יוֹצֵא, וְהִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ מֵהַצַּוָּאר, שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַשְּׁחִיטָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמֶּא שָׁחַט מַשֶּׁהוּ מֵהַוֵּשֶׁט; וַאֲפִלּוּ לֹא הִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ אֶלָּא מְעַט, יֵשׁ לָחוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁהִיַּת הָעוֹף מוּעֶטֶת מְאֹד דִּכְדֵי שְׁחִיטַת רֹב סִימָן א' בָּעוֹף הוּא נַעֲשֶׂה מַהֵר; וַאֲפִלּוּ אָמַר הַשּׁוֹחֵט: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא חָתַכְתִּי כִּי אִם הָעוֹר, אֵין סוֹמְכִין עָלָיו כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הַדָּם; וְאִם בָּא לִשְׁאֹל אַחַר שֶׁהִגְבִּיהַּ סַכִּינוֹ כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיִּשְׁחֹט הַקָּנֶה לְבַדּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאַחַר כָּךְ יַהֲפֹךְ הַוֵּשֶׁט וְיִבְדֹּק (ג) אוֹתוֹ. וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה יֵשׁ לְהַחְמִיר כִּסְבָרָא זוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁעַת הַדַּחַק אוֹ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, שֶׁאָז יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל סְבָרָא רִאשׁוֹנָה. הגה: הַגָּה וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַטְרִיף כָּל שְׁהִיָּה, אֲפִלּוּ (ד) מַשֶּׁהוּ, בֵּין בְּעוֹף בֵּין בִּבְהֵמָה (מָרְדְּכַי וּמהרי''ו בְּהל' שְׁחִיטָה) וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְאִם נִמְצָא לְאַחַר שְׁחִיטָה גֶּמִי אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ מֻנָּח בַּוֵּשֶׁט אוֹ בַּקָּנֶה וְנִשְׁחַט עִמּוֹ, (ה) טְרֵפָה, דְּוַדַּאי הֻצְרַךְ לְהַשְׁהוֹת מְעַט בַּחֲתִיכַת הַדָּבָר הַהוּא לְאַחַר שֶׁשָּׁחַט הַסִּימָן, וְהָוֵי שְׁהִיָּה בְּמַשֶּׁהוּ, וּטְרֵפָה (תה''ד סִימָן קפ''ה) . באר היטב (א) ברצון. וכתב בש''ך הא דכתב המחבר והגביה ידו הוא לאו דוקא אלא ה''ה אם לא הגביה ושהה אלא אורחא דמילתא נקט: (ב) יוצא. וכ' בש''ך דה''ה כשאין דם יוצא אלא אורחא דמילתא נקט מיהו אם השוחט אומר ברי לי שלא חתכתי כי אם העור דלא סמכינן עליה היינו דוקא היכא שהדם יוצא וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא דם ומהרש''ל פסק דלא נאסר אלא דוקא כשיצא דם: (ג) אותו. וכ' בש''ך בשם מהרש''ל דלדידן דאין אנו בקיאין יש להטריף אם לא בהפסד מרובה: (ד) משהו. וכ' בש''ך ואפי' בהפסד מרובה וכ' בט''ז דמ''מ אין בכלל זה רק אם מגביה הסכין אפילו משהו כיון שעקרו מן הצואר אין לחלק אם שהה הרבה או מעט אבל אם לא הגביה כלל רק שנדחף הסכין ממקום למקום כשר אפילו לדידן כמו שמצינו בשוחט בב' וג' מקומות לעיל בסימן כ''א וכ''כ מהרש''ל וז''ל דמה יש לחוש אפילו ניקב הושט חדא שחיטה היא עכ''ל: (ה) טריפה. וכ' בש''ך ולא ידעתי למה הקיל הב''ח להתיר בעשב ארוך ודק המונח לאורך הושט בלי טעם וראיה. כתב ע''י שמעשה בא לידו בא' ששחט עוף ובשעת שחיטה חתך באצבעו והטריף כי נבהל מחמת החתך באצבעו והגביה הסכין כל שהוא וה''ל שהייה והסכימו עמו כמה גאונים דטריפה ובתשו' עה''ג סי' פ''ו מחלק שאם חתך באצבעו שלא בשעת חתיכת הסימן כגון לאחר שהעביר כל הסכין בהולכה או בהבאה חוץ לצואר ואז חתך באצבעו ואח''כ חזר והוליך או הביא הסכין וגמר השחיטה ודאי שהייה היא ופסולה אבל אם חתך בסימנים ובאצבעו כאחת אין כאן שהייה ולא דמי לנמצא גמי בתוך הסימנים דהתם הגמי הוא רך וע''י חידוד הסכין שוהה יותר לחתכו מבחתיכת הסימן. ולענין הכשר כלים או להעביר השוחט צידד להקל. ואם השוחט מסופק באיזו אופן היה החיתוך באצבעו יש להקל ע''ש. ואם חתך האצבע של האוחז בסימנים כשרה שאין השוחט נבעת. עיין תשובת חינוך ב''י שאלה כ''ד עכ''ל. ול''ד גמי אלא אף חוט השערה שנמצא הן בושט או בקנה אסור ע''י. כתב לה''ק אם הוושט מלא מאכילת סובין ועינינו רואות שהסכין מלא סובין ויורד עם קילוח הדם יש לאסור מדינא ע''ש. אם מסופק אם הגמי נחתך עם השחיטה או לא אין להטריף באשר שהוא חומרא בעלמא שנהגו לאסור שהייה במשהו מסתייא דנחמיר בוודאי חיתוך אבל לא בספק. וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים. כנה''ג סי' זה:
ג שָׁחַט מְעַט וְשָׁהָה מְעַט, וְחָזַר וְשָׁחַט מְעַט וְשָׁהָה מְעַט, אִם כְּשֶׁתִּצְטָרֵף כָּל הַשְּׁהִיּוֹת יֵשׁ שִׁעוּר שְׁהִיָּה, שְׁחִיטָתוֹ (ו) פְּסוּלָה. וּלְפִי הַמִּנְהָג בְּכָל עִנְיַן טְרֵפָה. באר היטב (ו) פסולה. פי' הש''ך דהוי ספק נבלה:
ד הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בְּסַכִּין שֶׁאֵינוֹ חַד, וְנִתְעַכֵּב כְּשִׁעוּר שְׁהִיָּה בִּשְׁחִיטַת מִעוּט אַחֲרוֹן שֶׁל סִימָן רִאשׁוֹן, הֲרֵי זוֹ (ז) פְּסוּלָה. באר היטב (ז) פסולה. וכתב בש''ך ודוקא בבהמה לפי שצריך לחתוך בבהמה שני הסימנים א''כ כששחט רוב סימן כאחד מה שמוליך ומביא במיעוט האחרון של הראשון כאלו מוליך ברגל או ביד והוי שהייה משא''כ בעוף כשנשחט הרוב של סימן אחד הוא תיכף כשר ומדלא כתב כאן רמ''א דלפי המנהג יש להטריף בכל ענין משמע דסבירא ליה דהכא בעינן דוקא שיעור שהייה אפילו לדידן והטעם כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ומיהו ודאי לכתחלה אפילו עוף אין לשחוט בו כיון דצריך ב' סימנים גם בעוף לכתחלה מהרי''ט:
ה אַחַר שֶׁשָּׁחַט רֹב אֶחָד בְּעוֹף אוֹ רֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה, אֵין שְׁהִיָּה פּוֹסֶלֶת; וּלְפִי זֶה אֵין שְׁהִיָּה בַּקָּנֶה בְּעוֹף כְּלָל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁלֹּא נִגְמְרָה שְׁחִיטַת כָּל שְׁנֵי הַסִימָנִים, פּוֹסֶלֶת שְׁהִיָּה; וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. הגה: וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד הַמִּנְהָג לְהַטְרִיף; וְלָכֵן אִם לְאַחַר שֶׁשָּׁחַט רֹב שְׁנַיִם שׁוֹהָה הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף (ח) לָמוּת, יַכֶּנּוּ עַל רֹאשׁוֹ לַהֲמִיתוֹ, וְלֹא יַחֲזֹר (ט) וְיִשְׁחֹט (תה''ד לְדַעַת רַשִׁ''י וּסְמַ''ק וּמַהֲרִי''ו וְעוֹד פּוֹסְקִים) . באר היטב (ח) להמיתו. וכ' בש''ך בשם ספר התרומה בלבד שלא ישבר מפרקתו ועיין בסי' ס''ז דאסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנו באומצא ועיין בסי' ס''ז בהג''ה סעיף ג' מה שיש להקשות על זה ומה שמתרצי' שם הש''ך והט''ז. עיין בע''י סימן קל''ח עוף שקורין אינדיק (ובל''א ענגלישער האן) שרוב עולם מכין את ראשו בקרדום כשמפרכס יש לגעור בהם שלא יעשו כך עד לאחר יציאת הדם וה''ה לשאר ב''ח כל זמן שהדמים מקלחין ובדיעבד מותר לאכול מבשרה ע''י חתיכה ומליחה. ד''ש סימן ל''ז: (ט) וישחוט. וכתב בש''ך אפילו לא בסכין פגום משום עיקור במיעוט בתרא:
ו שָׁחַט עוֹף וְשָׁהָה בּוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִקַּב הַוֵּשֶׁט, חוֹזֵר וְשׁוֹחֵט הַקָּנֶה לְבַדּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, וּמַנִּיחוֹ עַד שֶׁיָּמוּת, וְהוֹפֵךְ הַוֵּשֶׁט וּבוֹדְקוֹ מִבִּפְנִים; אִם לֹא נִמְצָא בּוֹ טִפַּת דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא נִקַּב (י) וּכְשֵׁרָה. הגה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף הַכֹּל אֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה רַק בְּמִעוּט קַמָּא (יא) דְּקָנֶה (מהרי''ו וּמָרְדְּכַי) ; וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים (יב) כָּךְ, אֶלָּא יְמִיתֶנּוּ, וְאַחַר כָּךְ יִמְכְּרֶנּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים (הַגָּהוֹת סְמַ''ק וּמָרְדְּכַי), מִשּׁוּם דַּאֲנַן לֹא בְּקִיאִין בִּבְדִיקַת (יג) הַוֵּשֶׁט וְחַיְישִׁינָן (יד) לִנְקִיבַת הַוֵּשֶׁט (אָגוּר) ; וּמִטַּעַם זֶה אִם תָּלַשׁ הַנּוֹצוֹת מִן הָעוֹף וְיָצָא דָּם, (טו) אוֹ חָתַךְ הָעוֹר בַּבְּהֵמָה וְיָצָא דָּם מִמֶּנָּה יֵשׁ לְהַטְרִיף, דְּחַיְישִׁינָן לִנְקִיבַת הַוֵּשֶׁט (מהרי''ו וּמַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן פ''ג וְכ''ה בִּשְׁחִיטַת הָאַחֲרוֹנִים) ; אֲבָל אִם לֹא יָצָא דָּם, וְלֹא חָתַךְ כָּל הָעוֹר, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר עַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁחֹט לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה וְלִבְדֹּק נֶגֶד מְקוֹם הַחֲתָךְ (ב''י דְּלֹא כַּמַּהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ל''ד) . וְלָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִמְרֹט הַנּוֹצוֹת, אִם יוּכַל לִשְׁחֹט בְּלֹא זֶה (אוֹר זָרוּעַ) . באר היטב (י) וכשרה. וכתב בש''ך משמע אם יודע בבירור שלא ניקב כגון שתפס הקנה לבדו בידו כשר אף בלא בדיקה ולא דמי לסעיף א' דאם אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ''א העור אין סומכין עליו דהתם לא כוון מתחלה לכך והוה מילתא דלא רמיא אאינשי משא''כ בכאן אם כוון להתפיס הקנה לבד כשר אף בלא בדיקה: (יא) דקנה. וכתב בש''ך שיש להתיר אפילו לדידן היכא ששחט הושט והניחו ושחט הגרגרת ואח''כ שחט וגמר את הוושט אם לא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת מאחר שעוסק בשחיטה כשרה וכ''כ בספר אהל מועד בשם הרז''ה שבהמה שיש גרעין בוושט שלה ושחט ופגע בגרעין מגביה הסכין ושוחט לאלתר קודם שישהה למעלה מן הגרעין או למטה ממנו. וכ''כ הפר''ח ועיין בש''ך. ובס' זבחי ריב השיג ע''ז שלא כדת עכ''ל: (יב) כך. וכתב בש''ך אין להקשות הא קיי''ל בסי' נ''ז בטריפה שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההיא דמותר למכרה לעובד כוכבים מטעם ס''ס וכאן ג''כ הוא ס''ס דשמא אלו היינו בקיאים בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת''ל ניקב שמא לא ימכור העובד כוכבים לישראל ותירץ מהרא''י דאינו דומה ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה וצריך עיון בהרבה מקומות בש''ס בענין זה והש''ך תירץ דלא קשה מידי דכיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו דאין בקיאים בבדיקה לא מקרי ספק כלל כמו שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי. וכתב בה''י ומ''ש ימיתנו כו' ל''ד אלא קודם מיתה ימכרנו לעובד כוכבים. ואח''כ ימיתנו העובד כוכבים בפנינו. דאסור לגרום טרפות בדבר שמותר מן התורה באכילה. ופר''ח בק''א חולק עליו: (יג) הושט. וכ' בש''ך בשם המרדכי דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה אבל אם אין צריך להשהותו אלא כ''א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סימן נ''ז סעיף י''ח וסימן פ''ו סעיף ט': (יד) הושט. וכתב בש''ך בשם ד''מ דאע''ג דידעינן שע''י תלישת הנוצות לא ניקב הושט מ''מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזירה והוא חומרא גדולה בעיני גם מהרש''ל הכשיר בזה וכתב שהיא חומרא בלא טעם ולכן נראה כמו שכ' הב''ח דבהפסד מרובה יש להקל ובט''ז כתב הטעם לחומרא זו שלא יבא להתיר גם בר אווזא דממסמס קועיה דמא כדאיתא סימן ל''ג ולכן אין לאסור אלא דוקא שיצא דם דכיון שיצא דם אנו חוששין שמא ניקב נקב דק מאד ונגע בושט ואין נראה לנו אז שהדם סותמו דאל''כ מאין בא דם זה דהא בעור אין דם (ואשתמיטתיה סוגיא דיומא דף מ''ח ולא מדם העור הרי יש דם בעור תשו' ש''י שאלה כ''ח) ע''כ אין להקל בחתך אפי' מקצת עור ונראה הדם. ובתלישת הנוצות ונראה דם יש להחמיר דוקא אם יצא קצת דם עכ''ל אבל אם לא יצא אלא שנראה אדמומית אין להחמיר כלל וכתב שהצעתי לפני מהר''ם יפה והסכים לדבריו: (טו) החתך. וכ' בט''ז דנראה פשוט אם יש בעור של עוף גרר יבש על צדו החיצון ושחט במקום אחר וראה בצד הפנימי שאין שם ריעותא על העור דאין להחמיר בזה לכל הדעות. ואם נפשט קרום עליון שעל הסימנים אפילו משהו טרפה ולא מהני בדיקה שאין אנו בקיאין בבדיקת הושט. מיהו בנפוח בעלמא סביב הסימנים וליכא שום ריעותא אחרת לא חיישינן לנקיבת הושט אלא תולין מחמת חולי עיין כה''ג:
סימן כד - דיני דרסה וחלדה הגרמה ועקור
ובו כ' סעיפים
א דְּרָסָה כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחַ הַסַכִּין עַל הַצַּוָּאר וְדָחַק וְחָתַךְ לְמַטָּה, כְּחוֹתֵךְ צְנוֹן אוֹ קִשּׁוֹת, הֲרֵי זֶה פְּסוּלָה; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִכָּה בְּסַכִּין עַל הַצַּוָּאר, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכִּין בְּסַיִף, וְחָתַךְ הַסִימָנִים בְּבַת אַחַת.
ב שָׁחַט בְּהוֹלָכָה אוֹ בַּהֲבָאָה לְבַד, אִם יֵשׁ בַּסַכִּין כִּמְלֹא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר כִּמְלֹא צַוָּאר עִם הָעוֹר וְהַמַּפְרֶקֶת (מהרי''ו), כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, פְּסוּלָה, שֶׁכָּל שֶׁאֵין בּוֹ כַּשִּׁעוּר הַזֶּה אִי אֶפְשָׁר לִשְׁחֹט בְּלֹא דְּרָסָה, עַל יְדֵי הוֹלָכָה אוֹ הֲבָאָה לְבַד; וְאִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִלּוּ שָׁחַט בְּאִזְמֵל כָּל שֶׁהוּא כְּשֵׁרָה. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּבְהֵמָה (מָרְדְּכַי וְרַ''ן בְּשֵׁם ר''ח וְאִכָּא מָאן דְּאָמַר בָּרִי''ף וְנִזְכַּר בַּאֲגוּדָה וְכָל בּוֹ וְהג''א מאוֹר זָרוּעַ) ; וְהַמִּנְהָג בִּגְלִילוֹת אֵלּוּ לִפְסֹל בַּבְּהֵמָה, אֲפִלּוּ הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אִם אֵין בַּסַּכִּין כִּמְלֹא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר מַשֶּׁהוּ (זֶהוּ דַּעַת מהרי''ו) .
ג שָׁחַט ב' רָאשִׁים כְּאֶחָד, בְּהוֹלָכָה אוֹ בַּהֲבָאָה בִּלְבַד, אִם יֵשׁ בַּסַכִּין כְּדֵי ג' צַוָּארִין, (א) כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, יֵשׁ לָחוּשׁ (ב) וְלֶאֱסֹר שְׁתֵּיהֶן (רַמְבַּ''ן וְרַשְׁבָּ''א וְר''ן וְר' יְרוּחָם) . באר היטב (א) כשרה. וכתב בש''ך דאפילו לכתחלה מותר ורש''ל וב''ח האריכו ומסקי בין בבהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור ב' צווארין של אותו דבר הנשחט: (ב) שתיהן. וכתב בש''ך דמה שכתב המחבר אם יש בסכין כדי ג' צוארים כשרה פירושו בין שהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים ויצא אורך הסכין כמלא צואר חוץ להב' ראשים והוליך הסכין לצד האחר עד שלא נשאר כלום יוצא באותו צד שיצא כבר ובין שהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך הסכין בשחיטתו עד שיצא כמלא צואר חוץ להראש השני דאז ודאי כיון שעל ב' הראשים עבר כמלא ב' צוארים כשר אבל פשוט אם הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים והוליך הסכין לאותו צד שיצא חוץ להב' ראשים כמלא צואר דזה חשיב כאלו אין בסכין אלא כמלא ב' צוארים ומה שכתב המחבר דאם לאו יש לחוש לאסור שתיהם הטעם הוא משום דכיון דאנו רואים שא' מהם דרס אמרי' שגם השני דרס שהרי בבת אחת העביר על שניהם ואין חילוק אפי' אם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר חצי הסכין על השנייה שתיהם אסורות ודלא כהב''ח שחילק בין התחיל לשחוט בקצה הסכין ובין הניח הסכין בתחלת השחיטה על ב' הראשים בדברים שאינם מתקבלים על הלב גם נראה לענ''ד דאם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר הסכין בצד האחר בענין שעל שתיהם עבר כל הסכין שניהם כשרות לכ''ע והוא פשוט דלא כהב''ח שחלק ע''ז:
ד שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִלּוּ זֶה לְמַעְלָה לְצַד הָרֹאשׁ וְזֶה לְמַטָּה לְצַד הֶחָזֶה, שׁאוֹחֲזִין אוֹתוֹ בַּאֲלַכְסוֹן, כְּשֵׁרָה וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמֶּא יִדְרְסוּ זֶה עַל זֶה.
ה הָיָה שׁוֹחֵט וְחָתַךְ כָּל הַמַּפְרֶקֶת, כְּשֵׁרָה. (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מהר''מ וְעַיֵּן סָעִיף קָטָן ה') . הגה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף אֲפִלּוּ לֹא חָתַךְ רַק רֹב הַמַּפְרֶקֶת (מהרי''ו וְאָגוּר ות''ה), וְאֵין לְשַׁנּוֹת כִּי יֵשׁ מֵרַבְוָתָא סוֹבְרִין (ג) כֵּן (דִּקְדֵּק רַאַבִיָ''ה מִפי' רַשִׁ''י) . באר היטב (ג) כן. וכ' בש''ך דנראה לו דעת הרב דוקא במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר אבל בהפסד מרובה יש להקל (ופר''ח כתב דאף בהפסד מועט המקיל לא הפסיד אבל בה''י כתב דהשוחטים מטריפין עכשיו אף בה''מ וכ''כ ע''י. עוד כ' דאין לשחוט עוף אפילו עוף גדול בסכין ששוחט בו בהמות כי בקל יבוא לידי דרסה. וכ' כנה''ג להזהיר לשוחטים שלא ישחטו מיושב שהישיבה מביאה לידי דרסה. ופר''ח כתב דבדיעבד כל שידוע לו שלא דרס מותר וכ''כ בה''י. פעם א' שחט א' כמה עופות לנישואין בהנחת אצבע והתירו חכמי ווילנא בדיעבד מחמת ה''מ ולצורך מצוה. מי שאין יודע ה''ש שצריך לעמוד עליו מתחלה ועד סוף בעי לעמוד אצלו אפילו במיעוט בתרא שלא ידרוס כנה''ג). וגם הט''ז כתב יש להקל בזה בכל הספיקות אפילו רואה חיתוך במפרקת א''צ לבדוק אם הוא רוב או לא וכל שכן אם אין המפרקת לפנינו בכולן יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק דוקא אם כבר ראה שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר והאי רוב המפרקת נראה שעיקר תלוי בחוט שהחיות תלוי בו:
ו כְּשֶׁאָדָם שׁוֹחֵט עוֹף וְאוֹחֵז בַּסִימָנִים בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו צָרִיךְ שֶׁיֶּאֱחֹז אוֹתָם יָפֶה, שֶׁאִם אֵינוֹ אוֹחֵז אוֹתָם בְּטוֹב, פְּעָמִים שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁמָטִין לְכָאן וּלְכָאן, וְלֹא יָכוֹל לְשָׁחֲטָן עַל יְדֵי הוֹלָכָה, וּבָא לִידֵי דְּרָסָה. הגה: וְכֵן לֹא יַנִּיחַ הָאֶצְבַּע עַל הַסַּכִּין אֶלָּא יַחֲזִיק אוֹתוֹ בַּקַּתָּא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי דְּרָסָה, (דַּעַת עַצְמוֹ מִקַבָּלַת הַשּׁוֹחֲטִים וּמַהַרְשָׁ''ל פ' הַשּׁוֹחֵט סִימָן י''ב) ; וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה דְּרָסָה אֶלָּא בְּמַשֶּׁהוּ מִן הַוֵּשֶׁט, פְּסוּלָה. הגה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף כָּל דְּרָסָה, בֵּין בְּמִעוּט קַמָּא בֵּין בְּמִעוּט בְּתֵרָא, בֵּין בַּקָּנֶה בֵּין בַּוֵּשֶׁט. (שְׁחִיטוֹת מהרי''ו) .
ז חֲלָדָה כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁהִכְנִיס הַסַכִּין בֵּין סִימָן (ד) לְסִימָן, בֵּין שֶׁשָּׁחַט הַתַּחְתּוֹן כְּהִלְכָתוֹ, מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, וְחָזַר וְהוֹצִיאוֹ וְשָׁחַט הָעֶלְיוֹן, בֵּין שֶׁשָּׁחַט הָעֶלְיוֹן מִמַּטָּה לְמַעְלָה שֶׁלֹּא כְּהִלְכָתוֹ, (ה) פְּסוּלָה. באר היטב (ד) לסימן. ונקראת חלדה פי' לשון הטמנה כי ע''כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ: (ה) פסולה. וכתב בש''ך וכל שכן אם הכניס הסכין תחת שני סימנים ושחטן מלמטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתה דהוי חלדה ובכולן הוי ספק נבילה דאיבעיא ולא איפשטא:
ח הֶחְלִיד אֶת הַסַכִּין תַּחַת הָעוֹר, אוֹ תַּחַת צֶמֶר מְסֻבָּךְ בְּצַוַּאר הַבְּהֵמָה, אוֹ תַּחַת מַטְלִית הַקָּשׁוּר בְּצַוָּארָהּ, אוֹ שֶׁהַמַּטְלִית מְדֻבָּק בּוֹ בְּשַׁעֲוָה וְשָׁחַט, (ו) שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; אֲבָל אִם הַמַּטְלִית פָּרוּשׂ עַל צַוָּארָהּ וְשָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל (ז) גַּם בָּזֶה, וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. הגה: וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר בִּכְבָשִׂים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם צֶמֶר מְסֻבָּךְ בְּצַוְּארֵיהֶם לִתְלֹשׁ הַצֶּמֶר הַמְּסֻבָּךְ, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי (ח) חֲלָדָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹחֵט וְרוֹקֵחַ) . באר היטב (ו) פסולה. פירוש מספק: (ז) בזה. והקשה בט''ז על דעה זו מתלמוד ערוך שאינו כן. דהא בפ' בהמה המקשה ד' ע''ד בעי רב אושעי' הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו ואמאי לא אסרינן ליה משום חלדה דהא אין הסכין מגולה. אלא ע''כ דאין חלדה אלא תחת המטלית שהוא קשור בצוארה. עיין בתשובת שבות יעקב שאלה מ''ה תירוץ על קושיא זו. ובספר נקודות הכסף: (ח) חלדה. וכתב בש''ך אבל בעופות אם יכול לשחוט בלא מריטת הנוצות עדיף טפי ואם אי אפשר יכול למרוט הנוצות שלא יבא לידי חלדה אבל למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה אסור משום צער ב''ח. מהרי''ט בשם בה''י:
ט צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁאָדָם שׁוֹחֵט, וְחָס עַל הָעוֹר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בּוֹ קֶרַע גָּדוֹל, וְשׁוֹחֵט בְּרֹאשׁ הַסַכִּין וּמִתְכַּסֶה מֵהָעוֹר; אָמְנָם אִם שׁוֹחֵט בְּאֶמְצַע הַסַכִּין אֵין לָחוּשׁ אִם רֹאשׁוֹ מִתְכַּסֶה בָּעוֹר, כֵּיוָן שֶׁהַסַכִּין בַּמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹחֵט בּוֹ כְּנֶגֶד הַסִימָנִים אֵינוֹ מְכֻסֶה; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר גַּם בָּזֶה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו (ט) לְכַתְּחִלָּה. באר היטב (ט) לכתחלה. והב''ח אוסר אף בדיעבד והט''ז חולק עליו. כ' הש''ך דוקא כה''ג דבמקום ששוחט הוא מגולה אבל בדין הראשון כשהסכין מתכסה מהעור במקום ששוחט אפילו בדיעבד פסול:
י אִם לְאַחַר שֶׁשָּׁחַט רֹב הַסִימָנִים הֶחֱלִיד הַסַכִּין תַּחַת מִעוּט הַנִּשְׁאָר מִשְּׁנֵיהֶם אוֹ מֵאֶחָד מֵהֶם וּפְסָקוֹ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר גַּם בָּזֶה, וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְכַתְּחִלָּה. הגה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף כָּל חֲלָדָה, בֵּין בְּמִעוּט קַמָּא בֵּין בְּמִעוּט בְּתֵרָא, בֵּין בַּקָּנֶה בֵּין בַּוֵּשֶׁט (שְׁחִיטַת מהרי''ו) .
יא אִם הֶחֱלִיד הַסַכִּין תַּחַת מִעוּט הָרִאשׁוֹן וּשְׁחָטוֹ מִמַּטָּה לְמַעְלָה, וְאַחַר כָּךְ גָּמַר הַשְּׁחִיטָה כְּדַרְכָּהּ; וְכֵן אִם שָׁחַט רֹב סִימָן אֶחָד בַּבְּהֵמָה, וְהֶחְלִיד הַסַכִּין תַּחַת מִעוּט הַנִּשְׁאָר וְשָׁחַט סִימָן הַשֵּׁנִי; וְכֵן אִם שָׁחַט מִעוּט הָרִאשׁוֹן בַּחֲלָדָה, וְגָמַר הַשְּׁחִיטָה שֶׁלֹּא בַּחֲלָדָה, הֲרֵי זוֹ (י) פְּסוּלָה. באר היטב (י) פסולה. וכתב הש''ך דאושט קאי דאילו אקנה לא נאסר משום חלדה במיעוט קמא מידי דהוי אחצי קנה פגום לעיל סוף סימן כ''א. וכן ברישא שפוסל ג''כ אם שחט רוב סימן א' והחליד הסכין תחת הנשאר דוקא נקט בהמה אבל עוף כיון שנשחט סי' א' הוכשר ותו לא פסיל ביה חלדה. כ' מהרימ''ט דהך סיפא ע''כ איירי שהחליד הסכין תחת העור ושחט מיעוט קמא מלמעלה למטה ואח''כ שחט הנשאר שלא בחלדה וזהו שמוסיף על חלוקה ראשונה דשם איירי ששחט מיעוט קמא מלמטה למעלה וגרע טפי:
יב הַגְרָמָה כֵּיצַד, זֶה (יא) הַשּׁוֹחֵט בַּקָּנֶה לְמַעְלָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִשְׁחִיטָה, אוֹ שֶׁהִתְחִיל לִשְׁחֹט בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה, וְשָׁחַט מְעַט וְהִטָּה הַסַכִּין חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה לְמַעְלָה וּגְמָרָהּ שָׁם; אֲבָל שָׁחַט רֹב חֲלַל הַקָּנֶה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה, וְהִטָּה הַסַכִּין חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה לְמַעְלָה, וְגָמַר שָׁם חֲתִיכַת כָּל הַקָּנֶה, כְּשֵׁרָה. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁחַט רֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה, וְהִשְׁלִים הַשְּׁחִיטָה בְּהַגְרָמָה אוֹ בִּדְרָסָה, כְּשֵׁרָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל בִּדְרָסָה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו (יב) לְכַתְּחִלָּה. הגה: וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף בֵּין בִּדְרָסָה בֵּין בְּהַגְרָמָה, בֵּין בְּמִעוּט קַמָּא בֵּין בְּמִעוּט בְּתֵרָא, בֵּין בַּקָּנֶה בֵּין בַּוֵּשֶׁט. (גַּם כֵּן במהרי''ו) . באר היטב (יא) שחיטה. וכתב הש''ך דוקא רוב חלל הקנה. אבל רוב הטבעת לא סגי. לפי שאינו מקיף כל הקנה חוץ מטבעת העליונה שמקפת כל הקנה: (יב) לכתחלה. וכ' בש''ך אבל בהגרמה מכשיר. כיון דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא הוי כאילו מוליך בידו או ברגלו:
יג הִגְרִים בַּקָּנֶה בִּתְחִלַּת שְׁלִישׁ וְשָׁחַט ב' שְׁלִישִׁים, כְּשֵׁרָה; שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, וְחָזַר וְשָׁחַט שְׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן, כְּשֵׁרָה; הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, וְחָזַר וְהִגְרִים שְׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן, הֲרֵי זוֹ (יג) פְּסוּלָה; וְאִם דָּרַס אוֹ הֶחְלִיד, בֵּין בִּשְׁלִישׁ רִאשׁוֹן בֵּין בִּשְׁלִישׁ אֶמְצָעִי, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. באר היטב (יג) פסולה. וכתב הש''ך דמה שכתב כאן אם דרס או החליד בין בשליש הראשון וכו' זה קאי אמה שכתב לפני זה הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה. עלה קאי ואמר דלא תימא כיון דבהגרים שליש אחד כשר א''כ ה''ה כשדרס או החליד שליש הראשון או האמצעי יהא כשר דכיון שהגרמה לאו מקום שחיטה הוא לא נחשיב אותו כלל וא''כ יחשב כאילו דרס או החליד במיעוט קמא קמ''ל דליתא ולזה אמר אם דרס או החליד בין בשליש הראשון כלומר שלא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אלא דרס או החליד שליש והגרים שליש ושחט שליש או בשליש אמצעי כלומר שלא הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא הגרים שליש ודרס או החליד שליש ושחט שליש שחיטתו פסולה. והיינו משום דבעינן רובא בשחיטה דוקא והשתא מיירי המחבר שפיר בקנה לכך הוי ודאי פסולה. וזה ברור בעיני עכ''ל:
יד כָּל אֵלּוּ הַחִלוּקִים כְּשֶׁהוּא וַדַּאי שֶׁלֹּא נָגַע בַּוֵּשֶׁט אֶלָּא בַּקָּנֶה לְצַד מַעְלָה; אֲבָל בַּוֵּשֶׁט, אֲפִלּוּ שָׁחַט בּוֹ כָּל שֶׁהוּא חוּץ לִמְקוֹם שְׁחִיטָה, בֵּין לְצַד מַעְלָה בֵּין לְצַד מַטָּה; וְכֵן בַּקָּנֶה לְצַד מַטָּה, קֹדֶם גְּמַר הֶכְשֵׁר שְׁחִיטָה, אַף עַל פִּי שֶׁגָּמַר כָּל הַשְּׁאָר בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה, הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁנְּקִיבַת מְקוֹמוֹת הַלָּלוּ בְּמַשֶּׁהוּ (ד''ע וְר' יְרוּחָם) . וְהַמִּנְהָג לְהַטְרִיף מִכָּל מָקוֹם, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (מהרי''ו) .
טו עִקּוּר כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱקַר הַקָּנֶה אוֹ הַוֵּשֶׁט (יד) מֵהַלֶּחִי וּמֵהַבָּשָׂר, וְנִשְׁמַט אֶחָד (טו) מֵהֶם אוֹ שְׁנֵיהֶם קֹדֶם גְּמַר שְׁחִיטָה; אֲבָל אִם שָׁחַט אֶחָד בְּעוֹף אוֹ רֻבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; נִשְׁמַט אֶחָד מֵהֶם וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַשֵּׁנִי, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הגה: וְאָנוּ נוֹהֲגִין לְהַטְרִיף כָּל עִקּוּר בֵּין בְּמִעוּט קַמָּא בֵּין בְּמִעוּט בְּתֵרָא בֵּין בַּקָּנֶה בֵּין בַּוֵּשֶׁט (עַל פִּי מהרי''ו) ; וְדַוְקָא לְאַחַר שֶׁנִּשְׁחַט, אֲבָל בְּחַיָּיו כָּשֵׁר אֶלָּא שֶׁאֵין שְׁחִיטָה מוֹעֶלֶת בּוֹ, ונ''מ לְעִנְיַן חָלָבוֹ אוֹ בֵּיצִים שֶׁלּוֹ שֶׁהֵם כְּשֵׁרוֹת. (בֵּית יוֹסֵף מִתְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א) . באר היטב (יד) ומהבשר. וכתב בש''ך אבל אם נעקר הבשר עם הסימנים אפי' אם נעקר כולה סבירא ליה דכשרה. כתב מהרמ''ט לדעת המחבר אף לסברת היש מי שפוסל שהזכיר לעיל בסעיף י' וי''ב לא דמי עיקור לדרסה וחלדה וכל הנשחט כראוי ונגמר הכשר שחיטה דהיינו הרוב אם עוקר המיעוט הנשאר אחר שחיטה כשרה משום דהוי שלא כדרך השחיטה ולדעת הג''ה שהחמיר לעיל בהגרמה אע''פ שאינו דרך שחיטה החמיר נמי כאן לענין עיקור. מיהו בנשמט קודם שחיטה מוקמי' ליה אדינא וזהו שכ' רמ''א אבל בחייו כו' ומדברי רמ''א משמע דאפילו בנדלדלו רובן בחייו כשר לענין חלבו וביצים שלו אבל רוב פוסקים ס''ל בנדלדלו ברובן הוי טריפה ממש אפי' בחייה ש''ך. גם מ''ש רמ''א דנ''מ לענין חלב כו' הפר''ח סי' י''ד ס''ק י''א וכאן חולק ואוסר החלב והביצים: (טו) מהם. וכ' בש''ך ואף גבי עוף דהכשרו בסימן אחד מ''מ בעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה:
טז הָא דְּפָסוּל בְּעִקּוּר הַיְנוּ כְּשֶׁנֶּעֱקַר (טז) כֻּלּוֹ, אֲבָל אִם נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁאוֹתוֹ שֶׁנִּשְׁאַר הוּא בְּמָקוֹם אֶחָד; אֲבָל אִם מִעוּט הַנִּשְׁאָר הוּא מְדֻלְדָּל, שֶׁהוּא מְעַט כָּאן וּמְעַט כָּאן, פָּסוּל, שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁנֶּעֱקַר בְּכֹחַ, וּמַה שֶּׁנִּשְׁאַר מְחֻבָּר חִבּוּר מְדֻלְדָּל הוּא וַהֲוָה לֵיהּ נֶעֱקַר כֻּלּוֹ וּפָסוּל; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁנֶּעֱקַר רֻבּוֹ, אֲבָל אִם לֹא נֶעֱקַר אֶלָּא מִעוּט, וְרֻבּוֹ קַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב זֶה הַנִּשְׁאָר הוּא מְדֻלְדָּל מְעַט כָּאן וּמְעַט כָּאן, כָּשֵׁר. באר היטב (טז) כולו. וכתב בט''ז שאפילו בשעת שחיטה אין עיקור אוסר אא''כ בכולו ולא בכל שהוא. ודוקא שנתפרק במקום אחד דאותו מיעוט הנשאר נשאר בחוזק משא''כ כשנתפרק בהרבה מקומות מהרמ''ט בשם הרשב''א ז''ל ובעל הג''ה דשחיטה לא כ' יפה. ובש''ך בספר נ''ה חולק על הט''ז וכן כ' הפר''ח:
יז שָׁחַט אֶחָד מֵהַסִימָנִים וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי שָׁמוּט, וְאֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמַט אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה, הֲרֵי זוֹ (יז) פְּסוּלָה. הגה: וַאֲפִלּוּ זָרַק הָעוֹף מִיָּדוֹ, וְלֹא אָמְרִינַן דְּמֵחֲמַת זְרִיקָה אוֹ פִּרְכּוּס נִשְׁמַט (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ל''ה) ; (יח) מִיהוּ הַשּׁוֹחֵט נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁמוּט בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה (פִּסְקֵי מהרא''י סי' ר''ה) . באר היטב (יז) פסולה. פירוש מספק ולא אמרינן אם איתא דהוי שמוטה מקמי הכי הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה ולכך פסול מספק ואיירי בעוף: (יח) שחיטה. וכתב בט''ז ואע''ג דכתבתי לעיל שאי אפשר להבחין בשעת שחיטה. צ''ל דכאן מיירי שבמקום שחיטה נראה אח''כ שנוי ממה שהיה בשעת שחיטה דהיינו שבמקום השחיטה נראה העקירה כי המקום הנעקר נתהפך ובא לשם ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן מה שא''כ לעיל שלא נראה כלום מן העקירה במקום שחיטה אלא למעלה במקום חבורן בלחי והוא מכוסה עדיין בעור ודאי לא יכול להבחין בזה:
יח נִמְצָא הַסִימָן הַשָּׁחוּט שָׁמוּט; אִם כְּשֶׁשָּׁחַט תָּפַשׂ הַסִימָנִים בְּיָדוֹ, אוֹ עוֹר בֵּית הַשְּׁחִיטָה מֵאַחֲרָיו, וְנִדְחַק הַסִימָן תַּחַת הָעוֹר, הֲרֵי זוֹ (יט) פְּסוּלָה; וְאִם לָאו, מֻתָּר עַל יְדֵי בְּדִיקָה, שֶׁיָּבִיא בְּהֵמָה וְיִשְׁחֹט הַסִימָן וְאַחַר כָּךְ יַעַקְרֶנּוּ, אִם דּוֹמוֹת שְׁתֵּי הַשְּׁחִיטוֹת זוֹ לָזוֹ, כְּשֵׁרָה; וְאִם הַשְּׁנִיָּה מַאֳדֶמֶת יוֹתֵר, פְּסוּלָה (כ) הָרִאשׁוֹנָה. וְעַכְשָׁו אֵין אָנוּ בְּקִיאִין בִּבְדִיקָה זוֹ, הִלְכָּךְ בְּכָל גַּוְנָא אָסוּר. באר היטב (יט) פסולה. והטעם לפי שאז אפשר שהיה כבר שמוט ושחטו אח''כ כיון שתפס הסימנים. וכתב מהרש''ל דהאידנא אפי' בלא תפס אסור ואם נמצאו שניהם שחוטים ואחד מהם שמוט ותפס הסימנין בידו מקילינן בעוף. משום ס''ס ספק אם נשחט השמוט קודם שנשמט. ואת''ל נשחט קודם ספק אם נשמט קודם הסימן השני. עיין ערך לחם: (כ) הראשונה. וכתב הב''ח אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם היא מחמת שהיה בה עדיין חיות ולא דמי למאי שכתוב לקמן סי' ל''ד סעיף ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האדום הראשון טריפה. ע''כ אין מכשול לפנינו עכ''ל:
יט שָׁחַט הָעוֹף כְּדַרְכּוֹ בְּהֶכְשֵׁר, וְאַחַר גְּמַר שְׁחִיטָה מָצָא טַבַּעַת מֵהַגַּרְגֶּרֶת שָׁלֵם עַל הַסַכִּין, כָּשֵׁר. הגה: וְיֵשׁ מַטְרִיפִין בָּזֶה, וְכֵן עִקָּר (שְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים בְּשֵׁם מהרא''ק, גַּם עַל פִּי גִּיסוֹ מהרר''י כַּ''ץ שֶׁאָמַר כָּךְ הִנְהִיג מהר''ר מֹשֶׁה יָפֶה) וְאֵין (כא) לְשַׁנּוֹת. באר היטב (כא) לשנות. וכ''פ רש''ל ובתשובת נ''ש סימן ס''ט ועיין תשובת חב''י שאלה כ''ה כ''ו כ''ז כ''ח. מיהו בנמצא על הארץ נסתפק בת' ש''י סי' ס''ז ובמ''ב סימן ק' הכשיר בנמצא על הארץ. וב''ח החמיר אף בנחתך הטבעת מצד א' וע''ש בט''ז שהאריך בזה ופר''ח הביא הפוסקים הנ''ל ומסיק ואנו מכשירים בכל גוונא כדעת המחבר. והע''י הביא ג''כ האחרונים הנ''ל ומסיק כשהוא מחותך מצד א' וצד השני מהטבעת מונחת על חוד הסכין וב' עוקצין מהטבעת על שני צדי הסכין שהוא כשר דרואין בחוש שלא נעקרו קודם שחיטה דהיאך נשחט הטבעת מצד א' אלא וודאי שהסכין עקר צד השני מחמת שלא היה הסכין חד כ''כ שיוכל לשחוט הצד השני ע''כ נעקר הטבעת לאחר רוב שחיטת הקנה. ואף כשנופלת החצי טבעת על הארץ או כשהיתה מונחת על הסכין שאין כאן בית מיחוש כלל וכשר אבל נמצא שלם בין על הסכין בין על הארץ הכל אוסרין גם כשהחתיכה מהטבעת תלויה בגרגרת ג''כ כשר וע''ש בש''י סימן מ''ו. וכתב בש''ך ואף אם נמצא על הארץ ג''כ טריפה ודלא כשו''ת משאת בנימין וכתב בט''ז פעם אחת בא לידי בא' ששחט אווז ומצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין והכשרתיו דאין סברא להחזיק ריעותא אלא כשרואין דלא נחתך הטבעת אלא בא כולו שלם על זה אנו אומרים שמא נדחף בלא שחיטה עיין בשו''ת שבות יעקב שאלה מ''ו דהסכים לפסק הט''ז ודלא כש''ך ועיין תשובת מהר''ם לובלין סימן כ''ד:
כ הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגוֹל צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיִּדְחֹק רַגְלוֹ בַּקַּרְקַע, אוֹ יַגְבִּיהֶנּוּ שֶׁלּא יִנְעֹץ רַגְלוֹ בַּקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲקֹר הַסִימָנִים.
סימן כה - שצריך לבדוק אחר השחיטה
ובו ג' סעיפים
א הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹק בַּסִימָנִים אַחַר שְׁחִיטָה אִם נִשְׁחֲטוּ (א) רֻבָּן, אוֹ שֶׁיִּרְאֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה שֶׁהֵם שְׁחוּטִין רֻבָּן; וְאִם לֹא רָאָה שֶׁרֻבָּן שְׁחוּטִין, (ב) אָסוּר. הגה: וְנָהֲגוּ לִבְדֹּק בְּדֶרֶךְ זֶה, שֶׁתּוֹקֵף אֲגוּדָל עַל שִׁפּוּי כּוֹבַע וּמִתּוֹךְ הַדַּחַק יִפָּלְטוּ הַסִּימָנִים לַחוּץ, וְאָז יָכוֹל לִרְאוֹת אִם נִשְׁחֲטוּ רֻבָּן, גַּם אִם עֲבִיד שְׁמוּטָה, כִּי אִם לֹא יִכָּנְסוּ הַסִּימָנִים לִפְנִים לְאַחַר שֶׁהֵסִיר אֶצְבָּעוֹ, הֲוָה שְׁמוּטָה וּטְרֵפָה (הַגָּהוֹת בִּשְׁחִיטוֹת) . מִיהוּ, אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר שְׁמוּטָה, דְּסָמְכִינָן אָרֻבָּא כְּמוֹ בִּשְׁאָר (ג) טְרֵפוֹת; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִרְאוֹת שֶׁהֵם שְׁחוּטִין בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה בְּלֹא הַגְרָמָה. הגה: וְיֵשׁ לִבְדֹּק אַחַר זֶה קֹדֶם שֶׁיִּזְרֹק הָעוֹף מִיָּדוֹ (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ ל''ח בְּשֵׁם שְׁחִיטוֹת אַשְׁכְּנָזִים) ; אֲבָל אִם לֹא בְּדָקוֹ תְּחִלָּה, בּוֹדֵק אַחַר כָּךְ וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמֶּא עַל יְדֵי הַפִּרְכּוּס נִתְרַחֵב (ד) הַחֲתָךְ (סְבָרַת מהרי''ק שָׁם) . באר היטב (א) רובן. וכ' בט''ז בשם מהרי''ל דראוי להחמיר דהשוחט יעביר ידיו תוך חתך השחיטה ולהרגיש עם המשמוש ששחט כראוי דבראיה אין לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם עכ''ל: (ב) אסור. וכ' בש''ך דהוי נבילה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע שנשחטה כראוי: (ג) טריפות. ובש''ך פסק דלכתחלה צריך לבדוק אחר שמוטה וכ''פ הפר''ח: (ד) החתך. הגה זו שייך לעיל קודם ויש מי שאומר דעל שחיטת הרוב קאי דלא חיישינן שמא ע''י פרכוס נתרחב החתך וב''ח מחלק בין נמצא שחוט כולו לנמצא רובו דבלא נמצא אלא רובו חיישינן וכתב בש''ך שיש קבלה בידו דודאי דרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסו אבל כשנמצא הושט שחוט כשר דאין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב עכ''ל. ופר''ח דוחה דבריהם וכן עיקר להכשיר בכל ענין עיין ט''ז. וכתב הג''א בשם א''ז דלא יבדוק בנוצה שמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים ועוד אפילו שחט המיעוט הנוצה קורעת ואסורה:
ב הַבּוֹדְקִים בְּנוֹצָה לִרְאוֹת אִם נִשְׁחַט הָרֹב, טוֹעִים הֵם.
ג נִשְׁחֲטָה כָּרָאוּי וּבָא זְאֵב וְנָטַל בְּנֵי מֵעֶיהָ וְהֶחֱזִירָן כְּשֶׁהֵם (ה) נְקוּבִים, כְּשֵׁרָה, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נִקַּב. הגה: אֲבָל קֹדֶם שֶׁיַּדְעִינָן שֶׁנִּשְׁחֲטָה כָּרָאוּי, בְּחֶזְקַת אִסּוּר עוֹמֶדֶת (טוּר עַל פִּי הַגְּמָרָא) וְכָל סָפֵק שֶׁאֵרַע בִּשְׁחִיטָה, טְרֵפָה (מַהֲרִי''ל הִלְכוֹת שְׁחִיטָה וְהוּא בְּשַׁ''ס דְּחֻלִּין דַּף י' וכ''ח וּמֻסְכָּם מִכָּל הַפּוֹסְקִים בְּכַמָּה דּוּכְתֵי) . באר היטב (ה) ניקב. וכתב בט''ז וש''ך אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב. ופר''ח בק''א הביא ראיה מסי' ל''ט דמחמרינן אפילו נאבדה הריאה כ''ש כאן דנקובה היא לפנינו:
סימן כו - דין נקב בושט או בבני מעים קדם
(גמר) השחיטה
ובו ב' סעיפים
א נִקַּב הַוֵּשֶׁט בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה כְּנֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁחַט כְּבַר, (א) טְרֵפָה.
ב שָׁחַט הַקָּנֶה וְנִקְּבָה הָרֵאָה קֹדֶם שֶׁשָּׁחַט הַוֵּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט הַוֵּשֶׁט וְנִקְּבוּ בְּנֵי מֵעַיִם קֹדֶם שֶׁשָּׁחַט הַקָּנֶה, (ב) טְרֵפָה.
סימן כז - שלא לחתך אבר מהבהמה בעודה מפרכסת
ובו סעיף אחד
א חָתַךְ מִבְּהֵמָה לְאַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה כָּרָאוּי וְעוֹדֵּנָהּ מְפַרְכֶּסֶת, אָסוּר לֶאֱכֹל (א) מִמֶּנָּהּ עַד (ב) שֶׁתָּמוּת הַבְּהֵמָה.
סימן כח - דיני כסוי הדם
ובו כ''ד סעיפים
א הַשּׁוֹחֵט חַיָּה אוֹ עוֹף צָרִיךְ (א) לְכַסוֹת דָּמוֹ, בֵּין צָדָן עַתָּה בֵּין שֶׁהָיוּ מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ. הגה: וְהַכִּסּוּי הוּא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ (כָּךְ מַשְׁמָע בַּאֲשֵׁרִי פֶּרֶק כִּסוּי הַדָּם), אֲבָל הַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה אַף אִם הֵזִיד וְלֹא כִּסָּה (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן כָּתַב א''ח וְכ''ה בְּכָל בּוֹ) .
ב חַיָּב (ב) לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיְּכַסֶה: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל כִּסוּי דָּם בְּעָפָר. הגה: מִי שֶׁשָּׁחַט פַּעַם הָרִאשׁוֹן, מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל הַכִּסּוּי אֲבָל לֹא עַל הַשְּׁחִיטָה, דְּמַזִּיק לִבְרִיָּה (בְּמִנְהָגִים יְשָׁנִים בְּשֵׁם רַבִּי יְדִידְיָה מִשַּׁפִּירָא) .
ג כּוֹי שֶׁהוּא סָפֵק חַיָּה, וְכִלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה וְחַיָּה, צָרִיךְ לְכַסוֹת דָּמָן וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָם (ג) בְּיוֹם טוֹב. וְאִם שְׁחָטָן; אֵינוֹ מְכַסֶה (ד) דָּמָן; וּבַלַּיְלָה, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר, (ה) יְכַסֶנּוּ.
ד הַבּוּ''פֶלוֹ, נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְכַסוֹת דָּמוֹ. הגה: וְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים בַּבּוּ''פֶלוֹ שֶׁהוּא שׁוֹר הַבָּר, שֶׁמָּא חַיָּה הוּא (הַגְּאוֹנִים וְהֶעָרוּךְ), עַל כֵּן טוֹב לְכַסּוֹתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה, אוֹ לִשְׁחֹט (ו) עוֹף גַּם כֵּן וְאָז יוּכַל לְבָרֵךְ עַל הַכִּסּוּי מִשּׁוּם הָעוֹף (בְּהַגָּהוֹת מהרי''ו) .
ה (ז) צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְמַטָּה עָפָר תִּחוּחַ, וְצָרִיךְ לְהַזְמִינוֹ בַּפֶּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ.
ו מְכַסֶה בְּיָדוֹ אוֹ (ח) בְּסַכִּין אוֹ בִּכְלִי אַחֵר, אֲבָל לֹא בְּרַגְלוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְווֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו.
ז שָׁחַט וְלֹא הָיָה עָפָר לְמַטָּה, צָרִיךְ לִגְרֹר הַדָּם וְלִתְּנוֹ בְּעָפָר תִּחוּחַ וּלְכַסוֹת עָפָר תִּחוּחַ עָלָיו.
ח מִי שֶׁשָּׁחַט הוּא יְכַסֶה; וְאִם לֹא כִּסָה וְרָאָהוּ אַחֵר, (ט) חַיָּב לְכַסוֹת.
ט שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת אוֹ מֵאָה עוֹפוֹת, אוֹ שֶׁשָּׁחַט חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסוּי אֶחָד לְכֻלָּם.
י הַשּׁוֹחֵט וְנִבְלַע הַדָּם בַּקַּרְקַע, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר חַיָּב לְכַסוֹת.
יא כִּסָהוּ הָרוּחַ, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת; וְאִם חָזַר וְנִתְגַּלָּה, חַיָּב לְכַסוֹת. אֲבָל אִם הוּא עַצְמוֹ כִּסָהוּ וְנִתְגַּלָּה, אֵינוֹ חַיָּב לְכַסוֹתוֹ פַּעַם אַחֶרֶת.
יב דָּם שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם, אוֹ מַיִם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַדָּם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָּם חַיָּב (י) לְכַסוֹת; וְאִם לָאו, פָּטוּר.
יג נִתְעָרֵב הַדָּם בְּיַיִן אָדֹם אוֹ בְּדַם בְּהֵמָה, רוֹאִים הַיַּיִן וְדַם בְּהֵמָה כְּאִלּוּ הוּא מַיִם, וְאִלּוּ נִתְעָרֵב בְּמַיִם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, הָיָה בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָּב (יא) לְכַסוֹת.
יד שָׁחַט עוֹף אוֹ חַיָּה וְשָׁחַט עָלָיו בְּהֵמָה, פָּטוּר (יב) (יג) מִלְּכַסוֹת; אֲבָל אִם שָׁחַט בְּהֵמָה וְשָׁחַט עָלֶיהָ חַיָּה אוֹ עוֹף, חַיָּב לְכַסוֹת. הגה: שָׁחַט עוֹף אוֹ חַיָּה, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט עוֹד אַחֶרֶת וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, אִם יוֹדֵעַ שֶׁדָּם הָאַחֲרוֹן כִּסָּה דָּם הָרִאשׁוֹן, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת; אֲבָל מִסְּתָמָא חַיָּב לְכַסּוֹת (בְּהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי''ד פָּסַק סְתָם שֶׁחַיָּב לְכַסוֹת, וְהוּא מְחַלֵּק אִם יוֹדֵעַ כו' דְּלָא תַּקְשֵׁי אַהֲדָדֵי הַגָּה זוֹ וְהַאי דְּשָׁחַט עָלָיו בְּהֵמָה דְּפָטוּר) .
טו דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַכִּין, אִם אֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא, חַיָּב לְכַסוֹת; וְגוֹרֵר אוֹתוֹ וּמְכַסֶהוּ, כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן עָפָר גַּם לְמַטָּה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דָּם אַחֵר, אֵין צָרִיךְ לְכַסוֹתוֹ, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת כָּל הַדָּם. לְפִיכָךְ אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין לְכַסוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא כָּל הַדָּם. הגה: מִיהוּ יַמְתִּין עַד שֶׁמַּתְחִיל לִירֵד טִפִּין, כְּדֵי שֶׁיְּכַסֶּה מִקְצָת דַּם הַנֶּפֶשׁ (מַהֲרַ''ל בְּשֵׁם מהרא''ק וּשְׁחִיטוֹת יְשָׁנִים בְּשֵׁם מהר''ש) .
טז הַשּׁוֹחֵט לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, לֹא יְכַסֶה; אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ (יד) דֶּקֶר נָעוּץ. וּבַלַּיְלָה, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר (טו) יְכַסֶנּוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הָיָה לוֹ אֵפֶר מוּכָן לְכַסוֹת בּוֹ צוֹאָה, יֵשׁ לְכַסוֹת בּוֹ הַדָּם אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת.
יז הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, פָּטוּר מִלְּכַסוֹת. וְכֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וְאֵין אֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, חֶזְקַת שְׁחִיטָתָן מְקֻלְקֶלֶת, וּפְטוּרָה (טז) מִכִּסוּי.
יח הַשּׁוֹחֵט, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַדָּם, חַיָּב לְכַסוֹת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, נוֹחֵר אוֹ מְעַקֵּר, כְּדֵי שֶׁיִּפָּטֵר מִכִּסוּי.
יט צָרִיךְ לִבְדֹּק הַסִימָנִים וְהַסַכִּין קֹדֶם הַכִּסוּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי בְּרָכָה (יז) לְבַטָּלָה.
כ הַשּׁוֹחֵט חַיָּה לֹא יְכַסֶה עַד שֶׁיִּבְדֹק הָרֵאָה; וְאִם נִמְצֵאת סְפֵק טְרֵפָה, מְכַסֶה בְּלֹא בְּרָכָה; וְהוּא הַדִּין לְכָל פְּסוּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת סָפֵק, כְּגוֹן הַהִיא דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא (יח) בָּזֶה. הגה: אֲבָל דָּבָר שֶׁמִּדִּינָא הוּא כָּשֵׁר רַק שֶׁמַּחְמִירִים בּוֹ, כְּגוֹן אִם חָתַךְ כָּל הַמַּפְרֶקֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, (יט) חַיָּבִים לְכַסּוֹת (ת''ה סִימָן קפ''ז) .
כא מִי שֶׁאֵין לוֹ עָפָר לְכַסוֹת, לֹא יִשְׁחֹט. הגה: אֶלָּא יַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עָפָר (טוּר) ; וְאִם הוּא הוֹלֵךְ בְּמִדְבָּר אוֹ בִּסְפִינָה, וְלֹא שָׁוֶה הָעוֹף כְּהֶפְסֵד הַבֶּגֶד (כ) שֶׁיִּשְׂרֹף לְאֵפֶר אוֹ הַזָּהָב שֶׁיִשְׁחֹק, תַּקִּינוּ לֵהּ רַבָּנָן לִשְׁחֹט וּלְמַצֵּא הַדָּם בְּבֶגֶד אוֹ בְּסַנְדָּל, וּמְבָרֵךְ, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם עָפָר יְכַבֵּס הַבֶּגֶד אוֹ הַסַּנְדָּל שֶׁיֵּצֵא הַדָּם, וּמְכַסֵּהוּ בְּלֹא בְּרָכָה (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים) (כא) וְהָכֵי נָהוּג (אוֹר זָרוּעַ והראב''ן) .
כב הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶם דָּם, (כב) מֻתָּרִין.
כג כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהַזְּרָעִים הַנִּזְרָעִים (כג) בָּהֶם מַצְמִיחִים, הֵם בִּכְלַל עָפָר וּמְכַסִין בָּהֶם. וְאִם אֵינָם מַצְמִיחִים, אִם נִקְרְאוּ עָפָר מְכַסִין בָּהֶם. לְפִיכָךְ, מְכַסִין בְּזֶבֶל, וּבְחוֹל הַדַּק מְאֹד עַד שֶׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכָתְשׁוֹ כְּלָל, וּבְסִיד, וּבְחַרְסִית וּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁל חֶרֶס שֶׁכְּתָשָׁן, וּבִשְׁחִיקַת אֲבָנִים, וּבִשְׁחִיקַת חֲרָסִים, וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה, וּבִנְסֹרֶת חָרָשִׁים, וּבָאֳכָלִים אוֹ בְּגָדִים (כד) שְׂרוּפִים עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עָפָר, וּבְשִׁחוֹר, וּבְכָחוֹל, וּבְנִקְרַת הַפְּסִילִים; אֲבָל אֵין מְכַסִין בְּזֶבֶל גַּס, וְלֹא בְּחוֹל שֶׁהַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכָתְשׁוֹ, וְלֹא בְּקֶמַח וְסֻבִּין וּמֻרְסָן, וְלֹא בִּשְׁחִיקַת מַתֶּכֶת אִם אֵינָם שְׂרוּפִין, חוּץ מִבְּזָהָב שָׁחוּק שֶׁנִּקְרָא עָפָר, דִּכְתִיב; וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ (אִיּוֹב כח, ו) וְאֵפֶר נִקְרָא עָפָר, דִּכְתִיב: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (רמב''ם סוף ה''ש מפכ''ה דף פ''ח ע''ב) (בְּמִדְבַּר יט, יז) .
כד אֵין מְכַסִין בַּעֲפַר הַמִּדְבָּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֶרֶץ (כה) מְלֵחָה וְאֵינָהּ מַצְמַחַת. הגה: וְלָכֵן אֵין מְכַסִּים בְּעָפָר לַחָה מִמַּיִם, כְּגוֹן מְתוּנְתָא; (טוּר וּסְמַ''ג וּסְמַ''ק) וְאֵין לְכַסּוֹת בְּשֶׁלֶג (בֵּית יוֹסֵף וְאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם גָּאוֹן דְּלֹא כְּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם גָּאוֹן) .