הלכות בשר בחלב
סימן פז - באיזו בשר נוהג דין בשר בחלב, והיאך נקרא בשול סימן פח - שלא להעלות בשר על השלחן כשאוכלין גבינה סימן פט - שלא לאכל גבינה אחר בשר סימן צ - דיני כחל סימן צא - דין בשר וחלב שנתערבו סימן צב - דיני אם נפל חלב לקדרה של בשר סימן צג - קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב סימן צד - דין התוחב כף חולבת בקדרה של בשר סימן צה - דגים וביצה שנתבשלו בקדרה של בשר אם מתר לאכלן עם גבינה סימן צו - דין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר סימן צז - שלא ללוש עסה בחלבסימן פז - באיזו בשר נוהג דין בשר בחלב, והיאך נקרא בשול
ובו י''א סעיפים
א כָּתוּב בַּתּוֹרָה: לֹא (א) תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שְׁמוֹת כג, יט, לד, כו, דְּבָרִים יד, כא) ג' פְּעָמִים; אֶחָד לְאִסוּר בִּשּׁוּל, וְאֶחָד לְאִסוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד לְאִסוּר הֲנָאָה. וְהוֹצִיא אֲכִילָה בִּלְשׁוֹן בִּשּׁוּל, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל, אֲבָל מִדְּרַבָּנָן אָסוּר בְּכָל עִנְיָן. כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁאֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר (ב) בַּהֲנָאָה. (טוּר וְאָרֹךְ כְּלָל ל') . באר היטב (א) בישול. כלומר אבל לא ע''י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול. (וצלי בכלל בישול וצונן לתוך חם אף הוא דרך בישול וכן עירוי מבשל לפחות כדי קליפה ומעושן הוי כבישול ומבושל בחמי טבריא לא אסור מן התורה. פר''ח): (ב) בהנאה. אף מדרבנן ומהרש''ל חולק ופוסק דאסור בהנאה והשיג עליו הש''ך וכ' שאין דבריו מוכרחים גם הט''ז כ' ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים (ולפ''ז בשר עוף בחלב ואין בו ס' מותר ליתן לעובד כוכבים והקדירה מותר בהנאה הסכמת ראשונים ואחרונים דלא כמהרש''ל המחמיר בהנאה. והרדב''ז בת' נשאל על מה שנהגו לתת בתוך הצוק''ר בזמן שמבשלין אותו חלב של בהמה טהורה ואומרים האומנים שנותנים ב' למאה אם מותר לאכול הצוק''ר עם בשר והשיב דמותר דהרי נתבטל במים ובצוק''ר עיין פר''ח):
ב גְּדִי, לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין שׁוֹר, שֶׂה וָעֵז. וְלֹא שְׁנָא בַּחֲלֵב אֵם, וְלֹא שְׁנָא בַּחֲלֵב אַחֶרֶת, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה.
ג אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֲבָל בְּשַׂר טְהוֹרָה בַּחֲלֵב טְמֵאָה, אוֹ בְּשַׂר טְמֵאָה בַּחֲלֵב טְהוֹרָה, מֻתָּרִים בְּבִשּׁוּל (ג) וּבַהֲנָאָה. וּבְשַׂר חַיָּה וָעוֹף, אֲפִלּוּ בַּחֲלֵב טְהוֹרָה, מֻתָּר בְּבִשּׁוּל, וּבַהֲנָאָה; וְאַף בַּאֲכִילָה אֵינוֹ אָסוּר, אֶלָּא (ד) מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל דָּגִים וַחֲגָבִים, אֵין בָּהֶם (ה) אִסוּר, אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן. הגה: וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת חָלָב (ו) מִשְּׁקֵדִים וּמַנִּיחִים בָּהּ בְּשַׂר עוֹף, הוֹאִיל וְאֵינוֹ רַק מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל בְּשַׂר בְּהֵמָה, יֵשׁ לְהַנִּיחַ אֵצֶל הַחָלָב שְׁקֵדִים, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ס''ו לְעִנְיַן דָּם (ד''ע) . באר היטב (ג) ובהנאה. כתב הש''ך אבל באכילה בלא''ה אסור מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא ולא שייך לאסור משום בשר בחלב והב''ח כתב דמדרבנן אסור משום בב''ח ונ''מ לענין חנ''נ דס''ל להמחבר לקמן סי' צ''ב דאינו אלא בבשר בחלב וכן לענין חה''ל והשיג עליו הט''ז דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכ''א בפני עצמו מותר רק התערובות אסרו דנעשים גוף א' וזה לא שייך כאן במין א' טמא וכן חה''ל לא שייך כאן דלא גרע משאר איסור הבלוע ואין בו משום חה''ל וגם הש''ך חולק על הב''ח ע''ש: (ד) מדרבנן. והב''ח פסק דבשר עוף בחלב הוא מן התורה וחולק עליו הש''ך ומביא ל' הרמב''ם שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף: (ה) איסור. ובעט''ז כתב דמ''מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמ''ש בא''ח סי' קע''ג וטעות הוא שלא נזכר שם אלא דגים עם בשר אסור לאכול משום סכנה אבל דגים עם חלב לא שמענו ולא ראינו וכל יום נוהגין לבשל דגים בחלב ולאכול וגם בש''ס פ' כ''ה משמע בהדיא דלית ביה משום סכנה והוא פשוט עכ''ל הש''ך: (ו) משקדים. כתב הש''ך ול''ד לדם דגים ס''ס ס''ו שמותר לגמרי ואפ''ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא''כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הלכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שהוא אסור מן התורה אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן ליכא למיחש משום מראית עין ולפ''ז צ''ל דמיירי בבישול דאל''ה אפי' בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא אבל מהרש''ל פסק דגם בשר עוף בחלב שקדים אסור אא''כ מניח אצלו שקדים וכן נראה עיקר דהא מצינו דאפילו במידי דרבנן חיישינן למראית עין בכמה דוכתי וכמ''ש בא''ח סי' ש''ה ולא בזוג אע''פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לשוק למכור והיינו מ''ע אע''פ שמקח וממכר בשבת אינו רק מדרבנן עכ''ל והט''ז כתב דודאי לכתחלה יש להניח שקדים אפי' אצל עוף אבל במקום שאין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן:
ד אָסוּר (ז) לְבַשֵּׁל בַּחֲלֵב אִשָּׁה, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וְאִם נָפַל לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, בָּטֵל, וְאֵין צָרִיךְ שִׁעוּר. הגה: וְנִרְאֶה לְפִי זֶה, דְּכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְבַשֵּׁל לְכַתְּחִלָּה בַּחֲלֵב טְמֵאָה, אוֹ בָּשָׂר טָמֵא בְּחָלָב טָהוֹר (ד''ע) וְדַוְקָא בְּשַׂר בְּהֵמָה, אֲבָל בְּעוֹף, דְּרַבָּנָן, אֵין לָחוּשׁ. באר היטב (ז) לבשל. והט''ז כתב שאין זה כ''ש מאחר שא' אסור בפני עצמו לא גזרו בו משום מראית עין דלא שייך אלא דוקא כשכ''א מותר בפ''ע כמו חלב שקדים עם עוף וכיוצא בזה אלא שאין בידי להקל במה שהחמיר רמ''א עכ''ל והש''ך כ' וא''ל דהא דכ' הט''ו בס''ג דמותר בבישול ובהנאה היינו מדינא אבל משום מראית עין לא מיירי שם ונ''מ בגווני דליכא למיחש משום מראית עין כגון לרפואה וכיוצא בו. והנה נ''ל לתרץ כל הקושיות של הט''ז וש''ך שהקשו על רמ''א ומתוך כך פסקו דלא כוותיה אלא דאף בעוף יש לחוש למראית עין. ולענ''ד נראה דרמ''א איירי בכל הסעיף בבישול לא באכילה אלא שקשה לו על הרשב''א שכ' דאסור לבשל בחלב אשה משום מראית עין ולא כ' דאסור לבשל בחלב טמאה לכתחלה והיה מסופק מאחר דאמרינן בש''ס דמותר בבישול ובהנאה אם מותר לגמרי ולא חיישינן גבי בישול משום מראית עין אלא דוקא באכילה חיישינן לזה או דלמא מה דאמרינן בש''ס דמותר בבישול מיירי לדינא אבל מפני מראית עין חיישינן לכך גבי עוף עם חלב שקדים דלא חיישינן שמא יעבור איסור כלל לבשל בשר שור עם חלב אם לא שיטעו בתרווייהו שיסבור דהאי בשר עוף הוא בשר שור והאי חלב שקדים הוא חלב גמור דע''ז לא חיישינן כלל שיטעו בתרווייהו אם לא שיטעה ויבשל בשר עוף עם חלב גמור והנה גם לזה לא חיישינן דגם אם יעבור אינו עובר אלא על איסור דרבנן שאסרו רק משום מראית עין ויכול להיות שגם על איסור משום מראית עין לא יעבור שאפשר שמותר לגמרי בבישול כדאמרינן בש''ס דבשר עוף בחלב מותר בבישול והנאה ולכך כ' רמ''א נהגו לעשות חלב משקדים ומניחין בו בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן כלומר דגם אם יעבור ויבשל בשר עוף בחלב ממש אינו אלא מדרבנן משום מראית עין ולענין דינא מותר לגמרי כדאמרינן בש''ס וכה''ג לא אשכחן דאסרי רבנן משום מראית עין ובזה מתורץ מה שהקשה הש''ך מא''ח סי' ש''ה לענין שבת. אבל לאכול ודאי ס''ל לרמ''א דאסור שמא יבא לאכול בשר עוף בחלב שהוא איסור דרבנן בפי' וכן בשר בהמה טהורה עם חלב טמאה ס''ל ג''כ דאסור שמא יבא לבשל בשר טהורה עם חלב טהורה שהוא איסור' דאורייתא וכל הסעי' מיירי בבישול דוקא וכן נמי מ''ש בסוף הסעיף בעוף דרבנן אין לחוש ה''נ מיירי בעוף דרבנן כשבא לבשלו בחלב אשה או בחלב טמאה שהוא תרתי לטיבותא אין לחוש כנ''ל ודו''ק:
ה בֵּיצִים הַנִּמְצָאִים בְּעוֹפוֹת, אִם הֵם גְמוּרוֹת דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֶלְבּוֹן וְחֶלְמוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא (ח) מְעֹרָה בְּגִידִים, הֲרֵי זוֹ גְּמוּרָה וּמֻתָּר לְאָכְלָהּ בְּחָלָב. אֲבָל אִם אֵין לָהּ אֶלָּא חֶלְמוֹן, (ט) אָסוּר לְבַשְּׁלָם בְּחָלָב. אֲבָל אִם אֲכָלָם בִּפְנֵי עַצְמָם, מֻתָּר לֶאֱכֹל (י) אַחֲרֵיהֶם גְּבִינָה אוֹ חָלָב. באר היטב (ח) מעורה. כתב הש''ך והא דמשמע לעיל סי' פ''ו ס''ד דבהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אמ''ה אלמא דחשיב כבשר שאני הכא דלענין בב''ח דעוף שהוא מדרבנן הקילו ועוד נ''ל דבלא''ה ל''ק מידי דאי לאו דגלי לן קרא ארץ זבת וגו' דחלב מותר היינו אוסרין אותו משום אמ''ה ונהי דגלי לן קרא היינו דומיא דחלב דאינו מחובר בשום דבר אבל ביצים מעורות ומחוברות באיסורייהו קיימי לענין אמ''ה ולעולם לא נקראו בשר בשביל זה וזה ברור עכ''ל והט''ז כ' בשם רש''ל לתרץ דהתם לאו בטעמא תליא מילתא רק שרש''ל בעצמו כתב שזה דוחק להלכה אלא כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי וכ' בשם מהרא''י וכמדומה שנהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי ואין להחמיר בזה אלא לכתחלה אבל בדיעבד כל זמן שנגמר הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל עכ''ל והש''ך כ' מיהו נראה דאפי' לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יש להקל בהפסד מרובה וכה''ג: (ט) לבשלם. כ' הש''ך דהלשון מגומגם דהא לבשל פשיטא דשרי דאפי' עוף גופיה נתבאר בס''ג דמותר בבישול אף מדרבנן אלא האי לבשלם ר''ל לאכלם (ומצד המנהג כתבו האחרונים שלא לאכול שום ביצים הנמצאות בעופות בחלב אפי' קליפה החיצונה קשה מהרש''ל וב''ח ובה''י אבל בדיעבד אפי' נגמר בקרום לבן לחוד סגי ט''ז בשם מהרא''י): (י) אחריהם. כ' הש''ך אפי' הם עדיין מחוברות בשדרה מותר לאכול אחריהן גבינה ודין מליחת ביצים אלו נתבאר לעיל סי' ע''ה ע''ש:
ו הַמְעֻשָּׁן וְהַמְבֻשָּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, אֵין (יא) לוֹקִין עָלָיו. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּמֵי חָלָב, אוֹ בַּחֲלֵב (יב) מֵתָה, (יג) אוֹ בַּחֲלֵב זָכָר, אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל דָּם בְּחָלָב, פָּטוּר, וְאֵין לוֹקִין עַל אֲכִילָתוֹ מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב. הגה: וַחֲלֵב זָכָר לֹא מִקְּרֵי חָלָב (יד) כְּלָל. וְאִם נָפַל לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, אֵינוֹ אוֹסֵר. אֲבָל חֲלֵב (טו) מֵתָה, וּמֵי חָלָב, אוֹסְרִים הַמַּאֲכָל כְּמוֹ חָלָב עַצְמָהּ. וַאֲפִלּוּ בְּבִשּׁוּל, יֵשׁ לֶאֱסֹר לְכַתְּחִלָּה (כֵּן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל ל''א) . יֵשׁ אוֹמְרִים (טז) דְּאָסוּר לַחְתּוֹת הָאֵשׁ תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, לְפִי שֶׁהֵם מְבַשְּׁלִים בָּהֶם פְּעָמִים חָלָב, פְּעָמִים בָּשָׂר, וְהַמְחַתֶּה תַּחַת קְדֵרָה שֶׁלָּהֶם בָּא לִידֵי בִּשּׁוּל בָּשָׂר בְּחָלָב (הַגָּהַת מָרְדְּכַי פ' הַצְלָמִים) . עוֹד כָּתְבוּ דְּאֵין לְעָרֵב מַיִם שֶׁהֵדִיחוּ בָּהֶם כְּלִי בָּשָׂר עִם מַיִם שֶׁהֵדִיחוּ בָּהֶם כְּלֵי חָלָב, וְלִתֵּן לִפְנֵי בְּהֵמָה, דַּאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה (מהרי''ו) . עוֹד כָּתְבוּ, דְּהַכְּלִי שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ (יז) מַיִם לַחֲפִיפַת הָרֹאשׁ, אֵין לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ, דְּעוֹשִׂין אוֹתָהּ מֵאֵפֶר שֶׁעַל הַכִּירָה וּרְגִילוּת הוּא לְהִתְעָרֵב שָׁם בָּשָׂר וְחָלָב. (מהרי''ל) . וְלָכֵן יֵשׁ לֶאֱסֹר גַּם כֵּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִן (יח) הַקְּדֵרוֹת שֶׁל הַתַּנּוּרִים שֶׁבְּבֵית הַחֹרֶף, מִשּׁוּם דְּנִתָּזִים עֲלֵיהֶם לִפְעָמִים בָּשָׂר וְחָלָב מִן הַקְּדֵרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִים בַּתַּנּוּרִים (מהרי''ו) . וּבְדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ בְּכָּל זֶה. וְאַף לְכַתְּחִלָּה אֵין בָּזֶה אֶלָּא חֻמְרוֹת בְּעָלְמָא, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד. באר היטב (יא) אין לוקין. כ' הש''ך מיהו איסורא איכא וכן בכל הני שכ' המחבר יש בהם עכ''פ איסורא: (יב) מתה. פי' חלב שיוצא ממנה לאחר מיתתה ול''ש מתה מעצמה או נשחטה: (יג) בחלב. כ' הש''ך דזה ל' הרמב''ם וס''ל דאין לוקין משום בב''ח אבל משום דם משמע דהיו לוקין דס''ל דם שבישלו עובר עליו מיהו אנן קי''ל דדם שבישלו או מלחו אינו אלא מדרבנן כמ''ש בסי' ס''ט והב''ח כ' דגם הרמב''ם מודה לזה אלא דלא קאי רק על חלב מתה וכונתו דאז אין לוקין עליו משום בב''ח אבל היה לוקין עליו משום נבלה (ונ''ל ראיה לדבריו שהרי בזה הבבא כ' הרמב''ם ג''כ חלב זכר והתם בודאי אינו חייב משום דבר לכ''ע ואיך שייך לומר דאין לוקין משום בב''ח הא לא שייך ביה מידי אלא ע''כ דהדיוק לא קאי אלא על חלב מתה כנ''ל ולכך נקט בלשונו אכילתו לשון יחיד וק''ל): (יד) כלל. כתב הש''ך משמע דלית ביה אפי' איסור דרבנן ובאו''ה כ' דלא גרע מחלב אשה ומדברי הרב המגיד נראה דחלב זכר אסור מדרבנן ונ''ל דהרב המגיד מיירי בחלב זכר של בהמה אבל בחלב זכר דאדם פשיטא דלא גרע מחלב אשה ולפ''ז דברי המחבר דמשמע דחלב זכר אין לוקין אבל איסורא איכא ודברי רמ''א שכ' לא מקרי חלב כלל לא פליגי דהמחבר מיירי של בהמה ורמ''א איירי של אדם (מיהו אף בשל אדם אסור לכתחלה משום מראית עין כמו בחלב אשה וק''ל): (טו) ומי. וכ' האו''ה אפי' אותו מי חלב שנשאר אחר שעושין הגבינה אוסר המאכל: (טז) לחתות. כ' הש''ך בשם המרדכי שאסור לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדרה של עובד כוכבים שמא יחתה הישראל לכן צריך לשפחות עובדות כוכבים שתי קדרות א' של בשר וא' של חלב מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם נזהרים בזה: (יז) לחפיפת. כ' הש''ך והא דלא מיתסר מה''ט לחפיפת הראש שהרי נהנה משום כיון דאינו דבר אכילה לא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגוף האיסור וכמ''ש סי' צ''ד ועיין בסי' ק''ח ס''ד בהגה''ה וס''ס קנ''ה בהג''ה: (יח) הקדרות. כ' בת''ח משמע דבקדרות של מתכת אין להחמיר אפי' לכתחלה משום דאף אם היה ניתז היה חוזר ומתלבן ע''י האש עכ''ל (אלא שקשה לו לדעת רמ''א שאוסר לחתות תחת קדירת עובד כוכבים לפי שמבשלין פעמים בשר ופעמים חלב א''כ היאך מתיר לכתחלה לעשות מים מאפר ע''ג כירה לחפיפת הראש הא כתב שם רמ''א דרגיל להתערב בב''ח וא''כ כשמבשלים המים אתי לידי בישול בב''ח ודו''ק) ובסי' צ''ה ס''ד כ' הט''ז דמכאן מוכח דאפר אינו נט''ל דאל''כ למה אוסר לבשל בקדרה שעושין בו מים לחפיפת הראש הא נטל''פ הוא ואין שם איסור בב''ח (ויש לדחות דנטל''פ עכ''פ לכתחלה אסור וק''ל):
ז הַמְּבַשֵּׁל שְׁלִיל בְּחָלָב, חַיָּב. וְכֵן הָאוֹכְלוֹ. אֲבָל הַמְּבַשֵּׁל שִׁלְיָא, אוֹ עוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת וְעִקְּרֵי קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם הָרַכִּים, (יט) פָּטוּר. וְכֵן הָאוֹכְלָם, פָּטוּר. באר היטב (יט) פטור. אבל איסורא איכא במבשל ובאוכל:
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּנַסְיוּבֵי דַּחֲלָבָא (פי' חָלָב הַמִּתְמַצֶה מִקִפְאוֹן הַגְּבִינָה), אֵינָם (כ) בִּכְּלָל מֵי חָלָב, וְאָסוּר מִן הַתּוֹרָה. אֶלָּא מֵי חָלָב הַיְנוּ אַחַר שֶׁעוֹשִׂים הַגְּבִינוֹת מְבַשְּׁלִים הַנַּסְיוּבֵי, וְהָאֹכֶל צָף מִלְּמַעְלָה, וְלֹא נִשְׁאָר בּוֹ אֶלָּא מַיִם בְּעָלְמָא. זֶהוּ הַנִּקְרָא מֵי חָלָב. באר היטב (כ) בכלל. עיין בסי' פ''א ס''ה מ''ש שם בשם הש''ך דלא תיקשי דברי הש''ע אהדדי ע''ש:
ט חָלָב הַנִּמְצָא (כא) בַּקֵּבָה, אֵינוֹ חָלָב, וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל בּוֹ בָּשָׂר אֲפִלּוּ בַּצָּלוּל שֶׁבָּהּ (טוּר בְּשֵׁם רִי''ף וְרַמְבַּ''ם) . וְיֵשׁ מִי (כב) שֶׁאוֹסֵר, (תוס' ורא''ש ור''ת ורשב''א ור''ן) וְכֵן נוֹהֲגִין. באר היטב (כא) בקיבה. דנפקא ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת: (כב) שאוסר. כ' הש''ך פי' בצלול וע''ז כ' רמ''א וכן נוהגין ומשמע בת''ח דאף לכתחלה מותר בקרוש מיהו בצלול דעתו דאפי' בדיעבד אסור ונראה דלכתחלה אסור אף בקרוש משום מראית עין ומהרש''ל פסק דאפי' קרוש חשוב חלב ממש מדינא וכן נראה דעת הר''ן ודעת או''ה:
י חָלָב הַנִּמְצָא בַּקֵּבָה לְכַתְּחִלָּה אֵין לְהִנִּיחוֹ בַּקֵּבָה עַד שֶׁיִּצְטַּנֵּן הֶחָלָב בְּתוֹךְ הַקֵּבָה (אָרֹךְ כְּלָל י''ח בְּשֵׁם רַבִּי שִׂמְחָה וְהַגָּהַת אֲשֵׁרִי), אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ עַד (כג) שֶׁנִּמְלַח בְּקֵבָתָהּ, אוֹ שֶׁעָמַד בּוֹ (כד) יוֹם אֶחָד, אָסוּר לְהַעֲמִיד בּוֹ. הגה: וְאִם הֶעֱמִיד בּוֹ, אִם הוּא הַצָּלוּל אוֹסֵר כָּל הַגְּבִינוֹת עַד שֶׁיְּהֵא (כה) ס' בֶּחָלָב שֶׁהֶעֱמִיד נֶגֶד הַקֵּבָה הָאֲסוּרָה. וְאִם הָיָה ס' בֶּחָלָב, הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם הָיָה הַקֵּבָה קְרוּשָׁה, אֵינָהּ אוֹסֶרֶת כְּלוּם, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה ס' בֶּחָלָב נֶגֶד הַקֵּבָה. (לְדַעַת רַבֵּנוּ תָּם) . וְאִם הָיָה הַקֵּבָה צָלוּל מִתְּחִלָּה, וְנִקְרַשׁ, יֵשׁ לוֹ דִּין צָלוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א וּבְשֵׁם הַפּוֹסְקִים) . וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּזֶה (ש''ד בְּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמָּרְדְּכַי), וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד (כו) יֵשׁ לְהָקֵל. עוֹר הַקֵּבָה, לִפְעָמִים מוֹלְחִים אוֹתוֹ (כז) וּמְיַבְּשִׁין אוֹתוֹ, וְנַעֲשֶׂה כְּעֵץ, וּמְמַלְּאִים אוֹתוֹ חָלָב, מֻתָּר; דְּמֵאַחַר שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ הָוֵי כְּעֵץ בְּעָלְמָא, וְאֵין בּוֹ לַחְלוּחִית בָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט) . באר היטב (כג) שנמלח. כתב הש''ך משמע שצריך לשהות במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח כמ''ש בסי' ס''ט סי''ח וצריך שיהא נמלח כ''כ שאינו נאכל מחמת מלחו כמ''ש בסי' צ''א ס''ה ונראה דאף לדידן דקי''ל במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ''מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה''ג כיון דבלא''ה הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפי' לצלול עכ''ל (וכ' פר''ח אף לדידן דקי''ל כדעת המחבר שצריך שישהה במליחתו היינו לאסור כולו אבל לאסור כדי קליפה אוסר מיד ומיהו אף אם יש באותו חלב הנאסר כדי קליפה שיעור להעמיד בו לחודייהו שרי): (כד) יום. פירוש מעל''ע דהוי כבוש כמבושל: (כה) ס'. כ' הש''ך לכאורה יש להקשות אמאי סגי בס' כיון שהוא דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל וי''ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבלה הוא דאינו בטיל משא''כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא ע''י תערובות בב''ח לכך בטיל שפיר ואפילו אי נימא דבב''ח ממש שנאסר ע''י בישול חשיב כגופו של איסור מ''מ הכא שלא נאסר אלא ע''י מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס''ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור שיאסור במעמיד בכ''ש (ועיין בד''מ וכנה''ג כמה תירוצים ע''ז): (כו) להקל. כ' הש''ך נראה דיש להתיר אפי' בכשרה שינקה מן הטריפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירים אפי' בצלול וא''כ כדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בכה''ג ואף דיש מחמירים אפילו בקרוש ממש מ''מ הכא בצלול ונקרש יש להקל ג''כ בהפסד מרובה: (כז) ומייבשין. כ' הש''ך וה''ה שאר בני מעיים כשמייבשין אותן עד שנעשו כעץ מ''מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן:
יא אִם הֶעֱמִיד גְּבִינָה בְּעוֹר קֵבַת כְּשֵׁרָה, יֵשׁ בָּהּ (כח) טַעַם בָּשָׂר, אֲסוּרָה. וְאִם לָאו, מֻתֶּרֶת. אֲבָל הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר קֵבַת (כט) נְבֵלָה, וּטְרֵפָה, וּבְהֵמָה טְמֵאָה, אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. הגה: מִשּׁוּם דְּדָבָר הָאָסוּר בְּעַצְמוֹ, וּמַעֲמִיד, אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטִיל (כ''כ בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַשְׁבָּ''א וְהָרַ''ן) . וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מַעֲמִיד אַחֵר, רַק הָאָסוּר, אֲבָל אִם הָיָה שָׁם גַּם כֵּן מַעֲמִיד (ל) הֶתֵּר, הָוֵי זֶה וָזֶה גּוֹרֵם, וּמֻתָּר אִם אִכָּא ס' נֶגֶד הָאָסוּר (מִמַּשְׁמָעוּת הַמָּרְדְּכַי) . באר היטב (כח) טעם. [כלומר שאין בגבינה ס' נגדו דאזיל לשיטתו לקמן ר''ס צ''ח שסומכין אטעימת עובד כוכבים]. ולדידן אין משערין בטעם דלא סמכינן אטעימת עובד כוכבים הלכך לעולם משערין בס': (כט) נבילה. החילוק בזה כתבו הפוסקים דעור קיבת כשרה הוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסור אלא משום חבורו בגבינה כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב''ח הוא אלא כל חד באפיה נפשיה קאי אבל עור נבלה וכיוצא בו שאסור מעצמו כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין: (ל) היתר. כ' הש''ך נראה דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור וצ''ע לדינא וע''ל סי' קמ''ג ס''ד וסי''א עי''ש:
סימן פח - שלא להעלות בשר על השלחן כשאוכלין גבינה
ובו ב' סעיפים
א אֲפִלּוּ בְּשַׂר חַיָּה וָעוֹף, אָסוּר לְהַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו גְּבִינָה, שֶׁלֹּא יָבוֹא לְאָכְלָם יַחַד. אֲבָל בַּשֻּׁלְחָן שֶׁסֻדַּר עָלָיו הַתַּבְשִׁיל, מֻתָּר לִתֵּן זֶה בְּצַד זֶה.
ב הָא דְּאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, דַּוְקָא בִּשְׁנֵי בְּנֵי (א) אָדָם (ב) הַמַּכִּירִים זֶה אֶת זֶה, אֲפִלּוּ הֵם מַקְפִּידִים זֶה עַל זֶה; אֲבָל אַכְסְנָאִים, שֶׁאֵין מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הַמַּכִּירִים, אִם עָשׂוּ שׁוּם הֶכֵּר, כְּגוֹן שֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל עַל מַפָּה שֶׁלּוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ אוֹכְלִים עַל מַפָּה אַחַת וְנוֹתְנִים בֵּינֵיהֶם פַּת לְהֶכֵּר, מֻתָּר. הגה: וְדַוְקָא שֶׁאֵין אוֹכְלִין מִן הַפַּת הַמֻּנָּח בֵּינֵיהֶם לְהֶכֵּר, אֲבָל אִם אוֹכְלִין מִמֶּנּוּ, לֹא הָוֵי הֶכֵּר, דִּבְלָאו הָכֵי הַפַּת שֶׁאוֹכְלִין מִמֶּנּוּ מֻנָּח עַל הַשֻּׁלְחָן (אָרֹךְ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י) . אֲבָל אִם נָתְנוּ בֵּינֵיהֶם כְּלִי (ג) שֶׁשּׁוֹתִין מִמֶּנּוּ, וּבְלָאו הָכֵי אֵין דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן, הָוֵי הֶכֵּר אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹתִין מִן הַכְּלִי (בֵּית יוֹסֵף בְּא''ח סִימָן קע''ג) . וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָתְנוּ שָׁם (ד) מְנוֹרָה, אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, דְּהָוֵי הֶכֵּר. וְיִהְיוּ זְהִירִים שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת מִכְּלִי אֶחָד, מִשּׁוּם שֶׁהַמַּאֲכָל (ה) נִדְבָּק בַּכְּלִי (הַגָּ''ה אֲשֵׁרִ''י ואו''ה) . וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ מִפַּת אַחַת. וְכֵן נוֹהֲגִין לְיַחֵד כְּלִי שֶׁל מֶלַח לְכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כִּי לִפְעָמִים טוֹבְלִים בְּמֶלַח וְנִשְׁאֲרוּ שִׁיוּרֵי מַאֲכָל בְּמֶלַח. באר היטב (א) המכירים. שאינם מתביישים זה מזה ויאכל כ''א משל חבירו (נראה אפי' יחיד שיושב על השולחן ואין עמו שום אדם אפ''ה אסור משום שמא יבא לאכלם מחמת שכחה. בה''י). וכתב הש''ך ונראה דוקא בשר אסור להעלות על שולחן שאוכל שם חלב או איפכא משום דלא בדילי אינשי מיניה שכל א' הותר בפני עצמו אבל מותר להעלות בשר נבלה על השלחן שאוכל עליו בשר כשרה מיהו אסור להעלות לחם של איסור על השלחן כדרך שאסור בבשר בחלב והטעם משום דאדם רגיל בו ועיין בסי' רכ''א ובא''ח סי' ת''מ: (ב) היכר. כתב הש''ך דמדברי הטור בא''ח ס''ס קע''ג ומהמחבר כאן משמע דאפי' יש להם הוצאה א' מהני היכר וכן משמע מדברי הפוסקים עכ''ל (בבית יעקב סי' י''ב התיר לישראל לישב אצל עובד כוכבים האוכל טריפות דלא חיישינן שמא יושיט לו להכשילו. אך מי שאוכל בשר אסור לישב אצל מי שאוכל גבינה כי יש לחוש מאחר דמכירו אוכל גבינה לא ידע דאכל בשר ויושיט לו ויאכל ע''ש): (ג) ששותין. כתב הש''ך והב''ח פסק דאם שותין ממנו לא הוי היכר אע''פ שאין דרכו להיות על השלחן ודברי הב''י והרב עיקר: (ד) מנורה. כ' הש''ך היינו כשאין דרכה להיות שם כגון ביום וכה''ג אבל אם דרכה להיות בלילה במקום הזה לא הוי היכר (דכל שלחן צריכה מנורה): (ה) נדבק. והלכך אפילו הם בשתי שלחנות ואפי' ב' אכסנאים אסור וכן כתוב באו''ה:
סימן פט - שלא לאכל גבינה אחר בשר
ובו ד' סעיפים
א אָכַל בָּשָׂר, אֲפִלּוּ שֶׁל חַיָּה וָעוֹף, לֹא יֹאכַל גְּבִינָה אַחֲרָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שֵׁשׁ שָׁעוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם שָׁהָה כַּשִּׁעוּר, אִם יֵשׁ בָּשָׂר בֵּין הַשִּׁנַּיִם, צָרִיךְ לַהֲסִירוֹ. וְהַלּוֹעֵס לְתִינוֹק, צָרִיךְ לְהַמְתִּין. הגה: וְאִם מָצָא אַחַר כָּךְ בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם, וּמְסִירוֹ, צָרִיךְ (א) לְהָדִיחַ פִּיו קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל גְּבִינָה (הר''ן פכ''ה) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צְרִיכִין לְהַמְתִּין שֵׁשׁ שָׁעוֹת, רַק מִיָּד אִם סִלֵּק (ב) וּבֵרַךְ בִּרְכַת הַמָּזוֹן, מֻתָּר עַל יְדֵי קִנּוּחַ וַהֲדָחָה (תוס' וּמָרְדְּכַי פכ''ה וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י וְהג''ה מַיְמוֹנִי פ''ט דמ''א וְראבי''ה) . וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, לְהַמְתִּין אַחַר אֲכִילַת הַבָּשָׂר (ג) שָׁעָה אַחַת, וְאוֹכְלִין אַחַר כָּךְ גְּבִינָה. מִיהוּ צְרִיכִים לְבָרֵךְ גַּם כֵּן בִּרְכַת הַמָּזוֹן אַחַר הַבָּשָׂר (עַל פִּי הָאָרֹךְ וְהַגָּהוֹת ש''ד), דְּאָז הָוֵי כִּסְעֻדָּה אַחֶרֶת, דְּמֻתָּר לֶאֱכֹל לְדִבְרֵי הַמְקִלִּין. אֲבָל בְּלֹא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לֹא מֵהָנֵי הַמְתָּנַת שָׁעָה. וְאֵין חִלּוּק אִם הִמְתִּין הַשָּׁעָה קֹדֶם בִּרְכַת הַמָּזוֹן, אוֹ אַחַר כָּךְ (ד''ע ממהרא''י וְלַאֲפוּקֵי או''ה) . וְאִם מָצָא בָּשָׂר בֵּין (ד) שִׁנָּיו, אַחַר הַשָּׁעָה, צָרִיךְ לְנַקְּרוֹ וְלַהֲסִירוֹ (ד''ע מִמַּשְׁמָעוּת הר''ן הנ''ל) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ בִּרְכַת הַמָּזוֹן עַל מְנַת לֶאֱכֹל גְּבִינָה (אָרֹךְ בְּשֵׁם מהר''ח), אֲבָל אֵין נִזְהָרִין בָּזֶה. וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִים לְהַמְתִּין שֵׁשׁ שָׁעוֹת אַחַר אֲכִילַת בָּשָׂר לִגְבִינָה, וְכֵן נָכוֹן לַעֲשׂוֹת. באר היטב (א) להדיח. כ' הש''ך דפשיטא דבעי נמי קנוח אלא שהרב קיצר בלשון וכ' הר''ן דא''צ שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה וכת' בת''ח דה''ה לענין המנהג בהמתנת שעה: (ב) ובירך. כ' מהרש''ל דלכ''ע אם לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעי' סעודה אחרת והרבה בני אדם מקילין בזה וטעות הוא בידם עכ''ל ונראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלא''ה לא הוי סילוק ש''ך (וה''ה ג''כ מי שנוהג אף גבי בשר אחר גבינה בב''ה ובסילוק אם אכל גבינה בלא סעודה דצריך לברך ברכה אחרונה מקודם. כה''ג): (ג) שעה. כתב הט''ז בשם מהרא''י דהצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לערבית וכתב ש''ד דעכ''פ בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהן שלא יקילו פחות משש שעות ועכ''פ אף מי שנוהג קולא להמתין רק שעה א' צריך ג''כ לקנוח והדחה ואלו המברכים ברכת המזון כדי לאכול אח''כ גבינה המה עושים נגד הש''ס דלא התירו בברכת המזון אלא כשמסלק עצמו מאותה סעודה אבל אלו מכינים עצמם לאכילה אחרת א''כ ברכת המזון לא מהני כלום והירא דבר ה' יחדל עצמו מלישב עמהם במסיבה אחת: (ד) שיניו. כ' הש''ך וצריך ג''כ קנוח והדחה אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפי' בלא קינוח והדחה וכן נוהגין עכ''ל:
ב אָכַל גְּבִינָה, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרָיו בָּשָׂר, מִיָּד, וּבִלְבַד (ה) שֶׁיְּעַיֵּן יָדָיו שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם דָּבָר מֵהַגְּבִינָה נִדְבָּק בָּהֶם. וְאִם הָיָה בַּלַּיְלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעַיֵּן אוֹתָם הֵיטֵב, צָרִיךְ (ו) לְרָחֲצָם. וְצָרִיךְ לְקַנֵּחַ פִּיו (ז) וְלַהֲדִיחוֹ. וְהַקִּנּוּחַ הוּא שֶׁיִּלְעֹס פַּת וִיקַנַּח בּוֹ פִּיו יָפֶה, וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה, חוּץ מִקִּמְחָא וְתַמְרֵי וְיַרְקָא, לְפִי שֶׁהֵם נִדְבָּקִים בַּחֲנִיכַיִם (פי' מָקוֹם לְמַעְלָה מִבֵּית הַבְּלִיעָה קָרוֹב לַשִּׁנַּיִם) וְאֵין מְקַנְּחִים יָפֶה. וְאַחַר כָּךְ יָדִיחַ פִּיו בְּמַיִם אוֹ בְּיַיִן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּבְשַׂר בְּהֵמָה וְחַיָּה. אֲבָל אִם בָּא לֶאֱכֹל בְּשַׂר (ח) עוֹף, אַחַר גְּבִינָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא קִנּוּחַ וְלֹא נְטִילָה. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְּבָשָׂר אַחַר גְּבִינָה (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מַהֲרַ''ם וּבֵית יוֹסֵף בְּא''ח סִימָן קע''ג), וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁכָּל שֶׁהַגְּבִינָה קָשָׁה אֵין אוֹכְלִין אַחֲרֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׂר עוֹף, כְּמוֹ בִּגְבִינָה אַחַר בָּשָׂר. (וְכֵן הוּא בַּזֹּהַר) . וְיֵשׁ מְקִלִּין. וְאֵין לִמְחוֹת, רַק שֶׁיַּעֲשׂוּ קִנּוּחַ וַהֲדָחָה וּנְטִילַת יָדַיִם. מִיהוּ (ט) טוֹב לְהַחְמִיר. באר היטב (ה) שיעיין. כ' הש''ך דה''ה בלילה אם יש לו נר יפה כעין אבוקה א''צ נטילה מיהו כתב הרי''ף שיש לרחצם אף ביום לפי שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה וכ' העט''ז דכן נוהגין (וכתב פר''ח והאוכל במגריפה בין ביום ובין בלילה א''צ נטילה): (ו) לרחצם. ודוקא במים מהני הרחיצה אבל לא בשאר משקים. ש''ך: (ז) ולהדיחו. וא''צ לדקדק בקינוח פה והדחה אלא איזהו מהם שירצה יקדים: (ח) עוף. כתב הש''ך ואע''ג דגם בשר חיה אינו אלא מדרבנן מ''מ כיון שבשרו דומה לשל בהמה החמירו בו: (ט) להחמיר. כתב הש''ך דמהרש''ל קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות ואין דבריו מוכרחים וכתב הט''ז בשם או''ה ששיעור גבינה קשה שזכר רמ''א היינו שעברו עליה ו' חדשים או שהיא מתולעת ודוקא בגבינה מתולעת יש להחמיר אבל אם אינה מתולעת ולא נעשה מחלב אשר הועמדה בקיבה רק נעשה מחלב בעלמא ונתייבשה או אוכל חמאה אין להחמיר בזה יותר מקנוח וניקור שינים והדחה ונטילה כי אם מי שנוהג בתורת פרישות וזהירות עכ''ל וכ' בש''ך בשם ס' מצרף לחכמה דלפי מה שנוהגין להמתין שעה א' אפשר דגם הזוהר מודה שלא אסור רק בסעודה חדא [ובשעתא חדא] ולישנא דהזוהר פ' משפטים הכי משמע:
ג אָכַל תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרָיו תַּבְשִׁיל שֶׁל גְּבִינָה; וְהַנְּטִילָה בֵּינֵיהֶם אֵינָהּ אֶלָּא רְשׁוּת. וְיֵשׁ מַצְרִיכִים נְטִילָה (שְׁעָרִים וְהַגָּהוֹת ש''ד) . אֲבָל אִם בָּא לֶאֱכֹל הַגְּבִינָה עַצְמָהּ אַחַר תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר, אוֹ הַבָּשָׂר עַצְמוֹ אַחַר תַּבְשִׁיל שֶׁל גְּבִינָה, חוֹבָה לִטֹּל יָדָיו. הגה: (י) וְשֻׁמָּן שֶׁל בָּשָׂר, דִּינוֹ כְּבָשָׂר עַצְמוֹ (רַשְׁבָּ''א סִימָן ש''ז וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהַת ש''ד) . וְנָהֲגוּ עַכְשָׁו לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל גְּבִינָה אַחַר תַּבְשִׁיל בָּשָׂר, כְּמוֹ אַחַר בָּשָׂר עַצְמוֹ, וְאֵין לְשַׁנּוֹת וְלִפְרֹץ גָּדֵר (אָרֹךְ וּבֵית יוֹסֵף) . מִיהוּ אִם אֵין בָּשָׂר בַּתַּבְשִׁיל, רַק שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל (יא) בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרָיו גְּבִינָה (שָׁם), וְאֵין בּוֹ מִנְהָג לְהַחְמִיר. וְכֵן נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל בָּשָׂר אַחַר תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גְּבִינָה אוֹ חָלָב, מִיהוּ יֵשׁ לִטֹּל (יב) יָדָיו בֵּינֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ לֹא יֹאכַל בָּשָׂר מַמָּשׁ רַק תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר אַחַר תַּבְשִׁיל שֶׁל גְּבִינָה, אִם נָגַע בָּהֶן בְּיָדָיו (בִּשְׁעָרִים וְהג''ה שַׁעֲרֵי דּוּרָא) . (יג) שַׁמָּשׁ הַמְשַׁמֵּשׁ בִּסְעֻדָּה וְנוֹגֵעַ בָּאֳכָלִין, אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילָה, דְּלֹא הִצְרִיכוּ נְטִילָה רַק לָאוֹכְלִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י) . באר היטב (י) ושומן. כ' הט''ז בשם ת''ח דאפי' בשומן אווז יש להחמיר כן והב''י בא''ח סי' קע''ג כ' דמרק של בשר יש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר עכ''ל: (יא) בקדרה. כ' הש''ך לקמן ר''ס צ''ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ''ט בר נ''ט ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אח''כ היינו אפי' נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשו של איסור דבכה''ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר שם והכא שרי עכ''ל (ולא אבין מ''ש דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ''ט בר נ''ט הלא לרמ''א שם אסור ע''ש): (יב) ביניהם. כתב הש''ך אף ביום לכ''ע דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה: (יג) שמש. והש''ך חולק ע''ז דברש''י פ' כל הבשר לא משמע כן אלא לענין נ''י הראשונים לאכילה כמ''ש בא''ח סימן קס''ג אבל מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע (וכ' הפר''ח מסתברא שאם מוליך ומביא המאכל המונח בקערה א''צ נטילה ע''ש):
ד מִי שֶׁאָכַל גְּבִינָה וְרוֹצֶה לֶאֱכֹל בָּשָׂר, צָרִיךְ לְבַעֵר מֵעַל הַשֻּׁלְחָן שִׁיּוּרֵי פַּת שֶׁאָכְלוּ עִם הַגְּבִינָה. וְאָסוּר לֶאֱכֹל גְּבִינָה עַל מַפָּה שֶׁאָכְלוּ בָּהּ בָּשָׂר. וְכֵן לְהֶפֶךְ אָסוּר (כֵּן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ) . וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לַחְתֹּךְ גְּבִינָה, אֲפִלּוּ צוֹנֶנֶת, בְּסַכִּין שֶׁרְגִילִין לַחְתֹּךְ בָּשָׂר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַפַּת שֶׁאוֹכְלִים עִם הַגְּבִינָה אָסוּר לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין שֶׁחוֹתְכִין בּוֹ בָּשָׂר. הגה: וְכֵן לְהֶפֶךְ נָמֵי אָסוּר. מִיהוּ עַל יְדֵי (יד) נְעִיצָה בְּקַרְקַע קָשָׁה, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח וְכָל בּוֹ) . אֲבָל כְּבַר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לָהֶם שְׁנֵי (טו) סַכִּינִים, וְלִרְשֹׁם אֶחָד מֵהֶם שֶׁיְּהֵא לוֹ הֶכֵּר. וְנָהֲגוּ לִרְשֹׁם שֶׁל חָלָב, וְאֵין לְשַׁנּוֹת מִנְהָג שֶׁל יִשְׂרָאֵל. באר היטב (יד) נעיצה. כ' הט''ז דזה קאי אמ''ש שרוצה לחתוך גבינה בסכין של בשר אבל מ''ש שאסור לתתוך לחם כו' לא צריך רק קינוח הסכין כמ''ש בב''י דהוי נ''ט בר נ''ט ולדידן א''צ לזה שהרי מבואר בסי' צ''ו דדוקא בדבר חריף אמרי' דבולע משום דוחקא דסכין עכ''ל. וכתב בש''ך דמהרש''ל אוסר לחתוך בו פת לאכול עם גבינה אף אם נעצו בקרקע והקשה עליו דהא קי''ל דאם חתך לפת בסכין של בשר שנתבטל טעמו בלפת שמותר לחתוך בו אפילו צנון לאוכלו בכותח כדלקמן ס''ס צ''ו (ואמ''ו תירץ דהמעיין בדברי מהרש''ל משמע דודאי מותר לחתוך לחם בסכין של בשר ע''י נעיצה לאכול עם גבינה אלא דמהרש''ל מיירי דסכין של בשר אסור לכתחלה לנעוץ בקרקע לאכול בו גבינה עצמה וק''ל): (טו) סכינים. כ' הש''ך בשעת הדחק שאין לו סכין אחר מוקמינן לה אדינא ובט''ז כ' דלפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפילו ע''י נעיצה בקרקע אבל מ''מ לחתוך בו לחם לאכול גבינה בזה שפיר יש לנו לסמוך אמה שמקנחו תחלה עכ''ל. (והב''ש כ' דוקא בשעת הדחק כגון שהוא בדרך ואין לו סכין אחר אז מותר לחתוך לחם בסכין של בשר ולאכול עם גבינה ועש''ך: ..
סימן צ - דיני כחל
ובו ד' סעיפים
א הַכְּחָל (פי' הַדַּד שֶׁל הַבְּהֵמָה), אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁאֵין בָּשָׂר שֶׁנִּתְבַּשֵׁל בַּחֲלֵב שְׁחוּטָה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. לְפִיכָךְ, אִם קְרַעוֹ וּמֵרֵק הֶחָלָב שֶׁבּוֹ, מֻתָּר לִצְלוֹתוֹ וּלְאָכְלוֹ. וְאִם קְרָעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה בּוֹ לַחְלוּחִית חָלָב, מֻתָּר לְבַשְּׁלוֹ עִם הַבָּשָׂר. וּכְחָל שֶׁלֹּא קְרָעוֹ, בֵּין שֶׁל קְטַנָּה שֶׁלֹּא הֵינִיקָה בֵּין שֶׁל גְּדוֹלָה, אָסוּר לְבַשְּׁלוֹ. וְאִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ, (א) בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם צְלָאוֹ, מֻתָּר לְאָכְלוֹ. וְאִם בִּשְּׁלוֹ עִם בָּשָׂר אַחֵר, מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ (ב) בְּשִׁשִּׁים, וּכְחָל מִן הַמִּנְיָן. כֵּיצַד, אִם הָיָה הַכֹּל עִם הַכְּחָל כְּמוֹ שִׁשִּׁים בַּכְּחָל, (ג) הַכְּחָל אָסוּר וְהַשְׁאָר מֻתָּר. וְאִם הָיָה בְּפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים, הַכֹּל אָסוּר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אִם נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, אוֹסֵר אוֹתָהּ, וּמְשַׁעֲרִין בּוֹ בְּס' כְּבָרִאשׁוֹנָה; שֶׁהַכְּחָל עַצְמוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵׁל נַעֲשָׂה כַּחֲתִיכָה הָאֲסוּרָה. וְאֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּעֵת שֶׁנִּתְבַּשֵׁל, לֹא כְּמוֹת שֶׁהָיָה בַּשָׁעָה שֶׁנָּפַל. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָפַל תְּחִלָּה לִקְדֵרָה שֶׁאֵין בָּהּ ס', (ד) וְנֶאֱסַר הַכְּחָל, אִם נָפַל אַחַר כָּךְ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת, אֵין הַכְּחָל מִצְטָרֵף לְס' (טוּר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וד''ע לְר''ן דְּלֹא כבֵּית יוֹסֵף לר''ן), וְכֵן עִקָּר. באר היטב (א) עצמו. פי' הש''ך היינו בלא בשר אבל פשיטא דבמים וירקות ושאר דברים חשוב כבישול בפני עצמו: (ב) בששים. כתב הש''ך ולא משערינן במאי דנפיק מיניה דלא ידעינן כמה נפק וע''ל סי' ס''ט סי''א: (ג) האסורה. כתב הט''ז בשם הרשב''א הטעם שאסורה הכחל כשיהיה ס' לפי שאנו חוששין שמא לא פלט כל חלבו בקדרה ראשונה ועדיין נשאר קצת חלב בתוך הכחל לפיכך חוזר ואוסר כבתחלה והר''ן כתב שאינה אסורה אלא משום מראית עין ולזה נוטה דעת הט''ז ע''ש (עוד כ' שם דלדידן דקי''ל בכל האיסורים חנ''נ כן אפילו באיסור דרבנן וראייתו מרמ''א כאן): (ד) הכחל. כתב הש''ך מ''ש הב''ח דכחל הוי בריה כמו ג''ה הוא תמוה דאיתא בש''ס ופוסקים דלא הוי בריה אלא מה שנאסר מתחלת ברייתו וכן מבואר ברמב''ם דג''ה הוי בריה וכחל לא הוי בריה ע''ש:
ב נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְבַשְּׁלוֹ עִם בָּשָׂר כְּלָל. וּלְבַשְּׁלוֹ בְּלֹא בָּשָׂר, (ה) בְּטִגּוּן אוֹ בְּפַשְׁטִידָ'' א, מַצְרִיכִין קְרִיעָה שְׁתִי וָעֵרֶב וְטִיחָה בַּכֹּתֶל; וּלְצָלִי, קְרִיעָה שְׁתִי וָעֵרֶב. הגה: וְאִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ, אִם קְרָעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּדִיעֲבַד (סה''ת וְהַמָּרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַטּוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים עת''ח) בִּמְקוֹם הֶפְסֵד (ו) מְרֻבֶּה, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין לְהַתִּיר. וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ לְקָרְעוֹ וּלְחָתְכוֹ כַּמָּה פְּעָמִים שְׁתֵּי וָעֵרֶב עַל פְּנֵי כֻּלָּהּ, (ז) עָדִיף וּמְהָנֵי יוֹתֵר מִטִּיחָה בַּכֹּתֶל (ת''ה סִימָן קפ''ב) . וּלְצָלִי, נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה לְקָרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב וְטִיחָה בַּכֹּתֶל (אָרֹךְ כְּלָל י''ח) . מִיהוּ אִם עָבַר וּצְלָאוֹ, אֲפִלּוּ בְּלֹא קְרִיעָה, שָׁרֵי, אִם נִצְלָה לְחוּד בְּלֹא בָּשָׂר עִמּוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְש''ד וְהַטּוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים) . וְאִם נִצְלָה עִם בָּשָׂר עִמּוֹ, אִם נִקְרַע שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל, שְׁנֵיהֶם (ח) מֻתָּרִים; וְאִם לָאו, הָעֶלְיוֹן מֻתָּר (ט) וְהַתַּחְתּוֹן אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי וְאָרֹךְ) . וְאֵין לֶאֱסֹר שְׁנֵיהֶם, שֶׁמָּא נִתְהַפֵּךְ הַשִּׁפּוּד, דִּבְדִיעֲבַד לֹא מַחְזְקִינָן אִסּוּרָא (או''ה), אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין (י) לִצְלוֹתוֹ עִם בָּשָׂר כְּלָל. וְלִקְדֵרָה בְּלֹא בָּשָׂר, נוֹהֲגִין בּוֹ (יא) אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה (רַשִׁ''י וְהַפּוֹסְקִים) . וְהוּא הַדִּין לְטַגֵּן, אֲפִלּוּ בְּלֹא בָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף), וַאֲפִלּוּ נִתְיַבֵּשׁ הַכְּחָל (או''ה) . וְאִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה לְבַדּוֹ, (יב) בְּדִיעֲבַד (יג) מֻתָּר אִם נִקְרַע שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכֹּתֶל (רַשִׁ''י וְראב''ן וְש''ד וּמָרְדְּכַי וְעוֹד פּוֹסְקִים) . מִיהוּ אִם נִתְיַבֵּשׁ, דְּהַיְנוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם עָבַר וּבִשְּׁלוֹ אֲפִלּוּ עִם בָּשָׂר, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד (ש''ד וְהג''ה וְהר' יְחִיאֵל) . וְלַעֲשׂוֹת פַּשְׁטִי''דָא מִן הַכְּחָל, בְּלֹא בָּשָׂר, נָהֲגוּ בּוֹ הֶתֵּר, אִם אֵין אוֹפִין הַפַּשְׁטִי''דָא (יד) בְּמַחֲבַת, אֲבָל בְּמַחֲבַת דִּינוֹ כְּמוֹ בִּשּׁוּל בִּקְדֵרָה (מהרא''י בְּהג''ה וְאָרֹךְ כְּלָל י''ח) . וְיֵשׁ פְּרוּשִׁים הַמַּחְמִירִים בְּכָל פַּשְׁטִידָ''א, אִם לֹא (טו) נִתְיַבֵּשׁ הַכְּחָל תְּחִלָּה. יֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא לֶאֱפוֹת פַּשְׁטִידָ''א כְּחָל עִם שֶׁל בָּשָׂר בְּתַנּוּר קָטָן, רַק יֵשׁ לְהַנִּיחַ אֶחָד בְּפִי הַתַּנּוּר (ת''ה סִימָן קפ''ב) . וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה, כִּי אֵינוֹ אֶלָּא (טז) חֻמְרָא בְּעָלְמָא. (בֵּית יוֹסֵף וְאָרֹךְ) . באר היטב (ה) בטיגון. כתב הש''ך בב''י משמע אפילו במחבת ואנן לא נהיגין הכי: (ו) מרובה. כתב הש''ך אפילו עם בשר אבל לבדו מותר אפי' בלא הפסד מרובה והב''ח אוסר אפילו בהפסד מרובה וחולק עליו הש''ך דיש לסמוך על רמ''א בפרט באיסור דרבנן: (ז) עדיף. כתב הרשב''א ואם נתנו תחת המכבש הוי כטחו בכותל: (ח) מותרים. אפי' ידוע שנתהפכו דכיון שנקרע ש''ו וט''ב חשוב כבשר ממש לענין זה: (ט) והתחתון. כתב הש''ך ונראה דאם ידוע ששניהם היו תחובין בשוה בשפוד ולא היה שום א' מהם עליון או תחתון שניהם מותרין: (י) לצלותו. הטעם דשפודין שלנו מונחים לארכן ופעמים ראש זה למעלה ופעמים זה למעלה: (יא) איסור. פי' אפי' ע''י קריעה ש''ו וט''ב: (יב) בדיעבד. בלא ששים אבל אם לא קרעו ש''ו ולא טחו בכותל אפי' דיעבד אסור עד שיהא במים ס' נגד הכחל וכחל מן המנין עכ''ל הש''ך וט''ז כתב בשם מהרש''ל דאסור אף בדיעבד אפי' קרעו ש''ו וט''ב אף שאינו מן הדין כלל מ''מ מאחר שכתבו הגאונים דנהגו כל ישראל שלא לבשל כחל כלל הוי כדבר שנאסר במנין כו' ומ''מ ביבש לא נראה להחמיר עכ''ל: (יג) מותר. פי' הש''ך אפי' בלא קריעה וגם אי חזינן דיבשה היא ממש פשיטא דאפילו תוך ל' מותר: (יד) במחבת. כתב הש''ך והא דקי''ל לעיל ס''ס ע''ח דפשטיד''א אפי' בלא מחבת יש לה דין בישול בקדרה שאני הכא כיון דמדינא שרי אלא משום גזרה אסור א''כ לא גזרינן אלא דוקא במחבת: (טו) נתייבש. כתב הש''ך משמע אבל נתייבש מותר בפשטיד''א אפי' במחבת ואין כן דעת מהרש''ל אלא דעתו דבמחבת אסור לכתחלה אף ביבש: (טז) חומרא. כתב הש''ך אבל בפשטיד''א של כחל עם חלב ודאי מדינא אסור דודאי כחל בשר גמור הוא והוי כדין שאר בב''ח שנאפו בתנור א' שיתבאר לקמן סי' צ''ז וק''ח:
ג מֻתָּר (יז) לַחְתֹּךְ כְּחָל רוֹתֵחַ בְּסַכִּין שֶׁחָתְכוּ בּוֹ בָּשָׂר וְכָל שֶׁכֵּן כְּחָל חַי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָלֵא חָלָב (תא''ו ני''א) . וְכֵן מֻתָּר לַחְתֹּךְ בָּשָׂר בְּסַכִּין שֶׁחָתְכוּ בּוֹ כְּחָל. וְכֵן הדִּין לֶאֱכֹל זֶה בִּכְלִי שֶׁאָכְלוּ בּוֹ זֶה. הגה: וְהוּא הַדִּין לִצְלוֹת (יח) זֶה בְּשִׁפּוּד שֶׁצָּלוּ בּוֹ זֶה. וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּר לְהַנִּיחוֹ בִּקְעָרָה עִם בָּשָׂר צְלִי, אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם חַמִּים, דִּלְאַחַר (יט) צְלִיַּת הַכְּחָל דִּינוֹ כִּשְׁאָר בָּשָׂר לְכָל דָּבָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וְהָאָרֹךְ) . וְדַוְקָא שֶׁנִּצְלָה (כ) כְּדִינוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁקְּרָעוּהוּ תְּחִלָּה שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוּהוּ בַּכֹּתֶל, אֲבָל אִם עָבַר וּצְלָאוֹ בְּלֹא קְרִיעָה, אוֹ קְרִיעָה מוּעֶטֶת, כָּל הַדְּבָרִים אֵלּוּ לְכַתְּחִלָּה אֲסוּרִים (טוּר וּבֵית יוֹסֵף), וּבְדִיעֲבַד הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם קְרָעוּהוּ כְּדִינוֹ וּצְלָאוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא אַחַר כָּךְ (כא) גּוּמוֹת מְלֵאוֹת חָלָב, אֵין לָחוּשׁ (אָרֹךְ כ' י''א) . וְכֵן אִם הִנִּיחוֹ כָּךְ שָׁלֵם, קֹדֶם צְלִיָּתוֹ, עִם חֲלָבוֹ יוֹם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְלֹא אָמְרִינָן (כב) כָּבוּשׁ כִּמְבֻשָּׂל בְּכִי הַאי גַּוְנָא (שָׁם) . באר היטב (יז) לחתוך. דין זה אפי' לדידן אם קרעו ש''ו וט''ב ול''ד לקדרה שנהגו שלא לבשלה לבדה אפי' ע''י קריעה ש''ו וט''ב התם משום גזרה שלא יבואו לבשלו עם בשר יחד וזה לא שייך גבי סכין. ש''ך: (יח) בשפוד. כתב הט''ז דזה מיירי שנמלח הכחל דאל''כ הא עכ''פ צריך ללבן השפוד בלא''ה מכח בשר הכחל שיש בו דם: (יט) צליית. כ' רש''ל דאפי' אחר צליה אסור לבשלו אע''ג דגבי כבד מותר שאני כחל דאסור משום גזירה שמא יבשל בלא קריעה עם שאר בשר וכ' הט''ז דהיינו לכתחילה דוקא: (כ) כדינו. כ' מהרש''ל דאם נצלה כל צרכו אפי' לא טחו בכותל אלא קרעו ש''ו מותר לחתכו בסכין של בשר והמחמיר נקרא חסיד שוטה והדיוט: (כא) גומות. הטעם איתא באו''ה שחלב שחוטה היא גזרת חכמים משום בב''ח וכל שלא פירש לא גזרו ועוד דלא גרע מדם האיברים שלא פירש בצליה שמותר אבל אם לא נקרע כדינו הוי חלב כנוס בתוכו ומקרי פירש ואסור מדרבנן: (כב) כבוש. כ' הט''ז בשם האו''ה דאם היה בשר אחר שרוי בצונן בחלב שחוטה או אפילו הכחל עצמה לאחר שפירש ממנה פעם א' אסור משום כבוש והשיג עליו הט''ז דהא בבשר בחלב עצמו שרי מן התורה בכבוש דלא אסרה אלא דרך בישול וא''כ הוי גזירה לגזירה וכ''נ דעת רמ''א כאן שלא העתיק לאיסור בשאר בשר בכבוש כי חזר ממה שכ' בת''ח עכ''ל (ובס' נקודת הכסף חולק על הט''ז בזה דמצינו בכמה מקומות דגזרו חכמים גזרה לגזרה ואין לדמות לגזירתם זה לזה ע''ש וגם לי צ''ע על מ''ש רמ''א דלא אמרי' כבוש בכה''ג הא פסק המחבר בסימן פ''ז בחלב הנמצא בקיבה אם עמד יום שלם הוי כבוש וזה מקרי ג''כ חלב שחוטה ודו''ק) (ופר''ח כתב כאו''ה וכ' דמש''א דף שנ''ד ע''ב דאין לאכול כחל אחר גבינה אם לא בקינוח והדחה ונט''י. וכן נמי לנוהגין ו' שעות בין גבינה לבשר שאח''כ צריך ג''כ לשהות אם בא לאכול כחל. וצריך לחטט שיניו אם בא לאכול אחריו בשר עכ''ל ע''ש):
ד לִצְלוֹת כְּחָל אוֹ לְמָלְחוֹ עִם (כג) הַבָּשָׂר, דִּינוֹ כְּדִין צְלִיַּת אוֹ מְלִיחַת כָּבֵד עִם בָּשָׂר. וְיֵשׁ מִי (כד) שֶׁמַּתִּיר לִמְלֹחַ כְּחָל עַל הַבָּשָׂר. הגה: וְאֵין לְמָלְחוֹ עִם בָּשָׂר; אֲבָל בְּדִיעֲבַד, בְּכָל (כה) עִנְיָן מֻתָּר. (אָרֹךְ כְּלָל י''ח) . עוֹר הַקֵּבָה, לְאַחַר שֶׁהוּסַר חֲלָבוֹ מִתּוֹכוֹ וְהוּדַח, יֵשׁ לוֹ דִּין שְׁאָר בָּשָׂר וּמֻתָּר (כו) לְמָלְחוֹ עִם שְׁאָר בָּשָׂר, וְאֵין לוֹ דִּין כְּחָל כְּלָל (שָׁם) . באר היטב (כג) הבשר. פי' דלכתחילה אסור לצלות או למלוח כחל על הבשר אלא תחת הבשר ובדיעבד אפי' על הבשר מותר ובשפודים שלנו אסור לכתחלה בכל ענין וע''ל בסי' ע''ג ס''ד וה': (כד) שמתיר. אפי' לכתחלה בלא קריעה כלל ול''ד לכבד שאין דרך המלח להפליט אלא דם ולא חלב: (כה) ענין. פי' אפי' בלא קריעה ש''ו וכתב בט''ז בשם הגהת מרדכי מעשה בכחל ובשר שנמלחו יחד בכלי מנוקב ואח''כ שמוהו בכשא''מ והתיר מהר''ם את שניהם עכ''ל וכלי שאינו מנוקב דנקט הוא משום דם שבכחל אבל לא משום חלב וע''ל סימן ס''ט ס''ך: (כו) למלחו. כתב או''ה דאפילו לבשלו מותר:
סימן צא - דין בשר וחלב שנתערבו
ובו ח' סעיפים
א בָּשָׂר וּגְבִינָה שֶׁנָּגְעוּ זֶה בָּזֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ (א) לְהָדִיחַ מְקוֹם נְגִיעָתָן. וּמֻתָּר לָצוּר אוֹתָם בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה. באר היטב (א) להדיח. כתב הב''ח דוקא כשאחד מהם לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א''צ:
ב כָּל מִידֵי דְּבָעֵי הֲדָחָה, כְּגוֹן לְהַנִּיחַ בְּשַׂר הֶתֵּר צוֹנֵן בִּקְעָרָה שֶׁל אִסוּר צוֹנֵן, אָסוּר לְכַתְּחִלָּה, (ב) דִּלְמָא אָכִיל בְּלֹא הֲדָחָה. (ג) וְדַוְקָא מְבֻשָּׁל, דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ בַּהֲדָחָה, אֲבָל מִידֵי דְּאוֹרְחֵיהּ בַּהֲדָחָה, כְּגוֹן בָּשָׂר חַי וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שָׁרֵי לְכַתְּחִלָּה. הגה: וְדַוְקָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַחְלוּחִית קְצָת, אֲבָל דָּבָר יָבֵשׁ, מַמָּשׁ, אִם לֹא בָּלַע הַכֹּלי רַק בְּצוֹנֵן, מֻתָּר לְהַנִּיחַ בּוֹ דָּבָר יָבֵשׁ בְּלֹא הֲדָחָה כְּלָל (ד''ע) . וְע''ל סִימָן קכ''ב. באר היטב (ב) דילמא. כתב הט''ז ויש להקשות הא כתב ב''י בסי' ב' דבכל מקום דבדיעבד מותר לא חיישינן מתחלה שמא ישכח והוא מוכח בכמה דוכתי וא''כ אמאי חיישינן כאן דילמא אכיל בלא הדחה וי''ל דבמקום דאין איסור ברור לפנינו אלא ספק אם יש כאן איסור וצריך דרישה אחר זה התם אמרינן כיון דבדיעבד שרי מותר לסמוך לכתחלה על הדרישה שיעשה אח''כ משא''כ כאן שיש איסור ברור שימלח בשר בכלי של איסור אלא שיש לו תקנה אח''כ בהדחה חיישינן שפיר שמא ישכח להדיחו וכ' מהרש''ל שלא יפה הם עושים ההולכי דרכים שאוכלים הערינג''ש מלוחים על כלי העובד כוכבים שהרי צריך הדחה וכ''ש שלא יפה עושים הקונים מיני קשואים מלוחים שקורין אוגרק''ש עם מי המלח ואוכלים בקערה שלהם שהרי אפילו הקשואים עצמן צריכים הדחה אם הושמו בקערה שלהם וא''כ המי מלח דלא שייך בהו הדחה נאסרו כולם ובת''ח כתב בשעת הדחק כגון שנתאכסן בבית עובד כוכבים כדיעבד דמי עכ''ל: (ג) ודוקא. הנה הש''ך חולק על הג''ה זו וכתב שגם דברי רמ''א בד''מ צ''ע שלמד דין זה ממ''ש בס' א''ח דכלים של עובד כוכבים שהודחו יפה מותר ליתן בהם תבלין או בצל ושאר דברים חריפין שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש עכ''ל ומדברי העיטור לא משמע כן רק דתבלין וכיוצא בהן מה שאין דרכו להדיח אסור ליתן בכלי איסור ומכח זה מחלק דכלי איסור שמשתמשין בו חמין אסור להשתמש בו היתר צונן וכ''כ הטי''ד סי' קכ''א אמנם אם נשתמש בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן אפי' לכתחלה וכן מצינו בכלי חמץ שמותר להשתמש בו מצה דמיירי נמי בכה''ג כמ''ש בא''ח סי' תנ''א א''נ יש לחלק בין אם רחץ הכלי תחלה היטב או לא דאם רחצו תחלה היטב ודאי שרי וא''כ דעת הר''ב דאף שהכלי הוא אסור מפני שיש בו בליעת איסור מ''מ כיון שלא נבלע בו האיסור ע''י חמין רק ע''י כבוש ומליח וכה''ג מותר להשתמש בו בצונן אבל דבריו תמוהים בראש מה שמחלק בין אם נבלע האיסור בחמין או לא זה אינו דמבואר בסי' קכ''א להיפך דאף אם נבלע בחמין מותר להשתמש בו צונן וכן גבי חמץ נמי דמה לי אם נבלע ע''י צונן או ע''י חמין אם משתמש בו עכשיו צונן ואע''ג דבש''ס מחלק בין תשמישו בחמין או צונן היינו דוקא להשתמש בו עכשיו חמין אבל בצונן סגי בקנוח הכלי לחוד וכן בסי' ס''ט גבי מולח בכשא''מ דמותר לאכול בו אח''כ צונן הביא שם י''א דאפי' נשתמש בכלי רותח הדין כן גם מה שמחלק בד''מ בין היתר לח ליבש גם זה אינו שהרי הרשב''א מתיר להדיא לאכול צונן אפי' לח אבל באמת נ''ל דמ''ש הא''ח כלי של עובד כוכבים שהודחו יפה מיירי דידעינן בודאי כגון שהדיח ישראל עכשיו ואין ר''ל דדוקא הדחה בעינן דהא הפוסקים שלמד מהם דין זה ס''ל דבכל מקום הקנוח יפה הוי כהדחה והעיטור מיירי בלא קנוח א''נ והוא העיקר דס''ל דכלי חרס שאני דאסור להשתמש בו אפי' צונן והט''ו אזלי לטעמייהו דס''ל דאפי' בכ''ח מותר להשתמש בו צונן ומ''ש הא''ח שאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש היינו לאפוקי תבלין ושאר דברים החריפים לחים אבל אה''נ שאינה מוציא דבר קשה אפי' לח מיהו כל זה בדרך עראי אבל להשתמש בהן דרך קבע אפי' צונן אסור גזרה שמא ישתמש בהן חמין וכמ''ש הר''ב בהג''ה סי' קכ''א ס''ה עכ''ל ובט''ז מגיה בדברי רמ''א וכצ''ל אבל דבר יבש ממש או אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר לח בלא הדחה כלל וביאור דבריו דקאי על מ''ש הש''ע בקערה של איסור צונן והיינו שנשתמשו בחמין וע''ז כ' דבדבר יבש מותר להשתמש בו בלא הדחה וכן אם לא השתמשו בו איסור תחלה רק בצונן מותר אח''כ בלא הדחה אפי' בדבר לח עכ''ל:
ג צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בָּשָׂר בַּלֶּחֶם, שֶׁאִם יִגַּע בּוֹ, אָסוּר לְאָכְלוֹ עִם (ד) גְּבִינָה. וְכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ גְּבִינָה, שֶׁאִם יִגַּע בּוֹ, אָסוּר לְאָכְלוֹ עִם בָּשָׂר. באר היטב (ד) גבינה. פי' בלא הדחה וחיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא הדחה וכבר נתבאר בסעיף א' דדוקא כשא' מהן לח:
ד בָּשָׂר וְחָלָב רוֹתְחִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ יַחַד, וַאֲפִלּוּ בָּשָׂר צוֹנֵן לְתוֹךְ חָלָב רוֹתֵחַ אוֹ חָלָב צוֹנֵן לְתוֹךְ בָּשָׂר רוֹתֵחַ, הַכֹּל אָסוּר, מִשּׁוּם דְּתַתָּאָה (ה) גָּבַר. אֲבָל חָלָב רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל עַל בָּשָׂר צוֹנֵן, אוֹ בָּשָׂר רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חָלָב צוֹנֵן, (ו) קוֹלֵף הַבָּשָׂר, וּשְׁאָר הַבָּשָׂר מֻתָּר. וּבְמָקוֹם שֶׁהַבָּשָׂר צָרִיךְ קְלִיפָה, אִם לֹא קִלְּפוּהוּ וּבִשְּׁלוֹ כָּךְ, (ז) מֻתָּר בְּדִיעֲבַד (אָרֹךְ כְּלָל כ''ט) . וְהֶחָלָב, (ח) מֻתָּר כֻּלּוֹ (רמב''ם ור''ת ור''י וע''פ) . וְאִם נָפְלוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה צוֹנְנִין, מֵדִיחַ הַבָּשָׂר, וּמֻתָּר. באר היטב (ה) גבר. כתב הש''ך דלדידן אפי' בבשר רותח צלי חוץ לקדרה ג''כ אסור וכ' הט''ז דכל זה דוקא באיסור מחמת עצמו אבל אם הוא איסור בלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב עיין בסי' ק''ה ס''ז (ובס' שני לוחות כ' בשם מהרש''ל דנראה לו כשהאיסור חם וההיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור כולן ואם האיסור קר וההיתר חם יראה להחמיר כדברי הרשב''א להצריך קליפה עכ''ל): (ו) קולף. משום דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא לכך צריך קליפה וע''ל סי' ק''ה ס''ג נתבאר שם דאפי' נפל החלב רותח על בשר צונן ע''י עירוי שלא נפסק הקילוח סגי בקליפה וכן אפי' נפסק הקילוח בעי קליפה ע''ש: (ז) בדיעבד. [ריב''א ומהרש''ל ומהרא''י וט''ז הסכים עמהם דצריך ס' בחלב נגד הקליפה שנאסר ממנו] והש''ך מתמיה על זה ומביא כמה ראיות לסתור דין זה וגם הר''ב בעצמו כ' בסי' צ''ח ס''ד דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח''כ ששים וע''כ צ''ל דמיירי כאן באופן שאינו ניכר הקליפה דהיינו שהוא דבר הנבלל אבל אם מכירו ושייך ביה קליפה אם לא קלפוה צריך ששים נגד הקליפה ע''ש באריכות: (ח) ומותר. כתב האו''ה בשם מרדכי וסמ''ג דדוקא בבשר בחלב הדין כן אבל בשאר איסורים אפי' בשניהם צוננים בעי קליפה והשיג עליו הש''ך שצ''ע כי לא נמצא מזה דבר במרדכי וסמ''ג ואדרבה מסתימת דבריהם משמע להיפך ע''ש ומדברי הט''ז משמע דיש להחמיר גם בבשר בחלב אם לא קלפוה להצריך ששים נגד הקליפה וכ' שכן נ''ל הלכה למעשה:
ה מָלִיחַ, (ט) שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵיאָכֵל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, דְּהַיְנוּ כְּעֵין מָלִיחַ שֶׁמּוֹלְחִים לִקְדֵרָה, וְשָׁהָה כְּדֵי מְלִיחָה לִקְדֵרָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֱדִיחוֹ מִקְרֵי אֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְאַחַר שֶׁשָּׁהָה בְּמִלְחוֹ שִׁעוּר מְלִיחָה לֹא מִקְרֵי אַחַר כָּךְ רוֹתֵחַ (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ פכ''ה וּסְמַ''ג לְחַד שִנּוּיָא) . וּלְצֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּגוֹן בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה וְהוּא לְצֹרֶךְ סְעֻדַּת מִצְוָה, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמְּקִלִּין. אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, אֵין לְהָקֵל כְּלָל (ת''ה סִימָן קנ''ט) . אֲפִלּוּ לֹא נִמְלַח הַבָּשָׂר מִשְּׁנֵי צְדָדִין, רַק מִצַּד אֶחָד, כָּל שֶׁנִּמְלַח מְלִיחָה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, מִחְשָׁב רוֹתֵחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת (י) הָרַשְׁבָּ''א סי' רס''ה) . אֲבָל כָּל שֶׁלֹּא נִמְלַח כָּל כָּךְ, מִחְשָׁב צוֹנֵן, אֲפִלּוּ נִמְלַח מִשְּׁנֵי צְדָדִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲנַן אֵין בְּקִיאִין בַּדָּבָר, וְיֵשׁ לָנוּ לְחַשֵּׁב אֲפִלּוּ מְלִיחַת צָלִי, כְּרוֹתֵחַ (אָרֹךְ כ''י) . וְטוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וּמָלִיחַ כְּעֵין מָלִיחַ דְּבָעֵי לֵהּ לְאָרְחָא, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁהֵדִיחוֹ, הָוֵי אֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא שְׁרָאוֹ בְּמַיִם דִּינוֹ כְּרוֹתֵחַ, לֶאֱסֹר כְּדֵי קְלִיפָה. וְאֵין חִלּוּק בֵּין מָלִיחַ (יא) עֶלְיוֹן וְתָפֵל תַּחְתּוֹן לְמָלִיחַ תַּחְתּוֹן וְתָפֵל עֶלְיוֹן, לְעוֹלָם הַמָּלִיחַ מַבְלִיעַ בַּתָּפֵל וְאֵינוֹ בּוֹלֵעַ מִמֶּנּוּ. הִלְכָּךְ, בָּשָׂר וּגְבִינָה הַמְּלוּחִים שֶׁנָּגְעוּ זֶה בָּזֶה, צָרִיךְ (יב) לִקְלֹף (יג) שְׁנֵיהֶם מְקוֹם נְגִיעָתָם. וְאִם אֶחָד מֵהֶם מָלוּחַ וְהַשֵּׁנִי תָּפֵל, הַמָּלוּחַ מֻתָּר בַּהֲדָחָה וְהַתָּפֵל צָרִיךְ קְלִיפָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל מְלִיחָה אָנוּ מְשַׁעֲרִין בס' (רֹב הַמּוֹרִים קַמָּאֵי וּבַתְרָאֵי) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק''ה כֵּיצַד נוֹהֲגִין. וְהָא דְּטָהוֹר מָלוּחַ וְטָמֵא תָּפֵל שָׁרֵי, הַיְנוּ שֶׁהַטָּמֵא יָבֵשׁ, אֲבָל אִם הוּא דָּבָר צָלוּל, נֶאֱסָר הַטָּהוֹר, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, בּוֹלֵעַ מֵהָאִסּוּר שֶׁאֶצְלוֹ וּשְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי וְכֵן כָּתַב בְּהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְש''ד וּסְמַ''ג וְהַגָּהַת מָרְדְּכַי) . וְדַוְקָא שֶׁהַטָּהוֹר לַח קְצָת, אֲבָל אִם הוּא יָבֵשׁ (יד) לְגַמְרֵי, אֵינוֹ בּוֹלֵעַ מִדָּבָר לַח שֶׁאֶצְלוֹ. וְאִם הֵם יְבֵשִׁים, אֲפִלּוּ הֵם מְלוּחִים, אוֹ לַחִים וְלֹא מֵחֲמַת מְלִיחָה, סָגֵי בַּהֲדָחָה. הגה: כָּל צִיר מִבָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח, אֲפִלּוּ לֹא נִמְלַח רַק לְצָלִי, חָשׁוּב רוֹתֵחַ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ט בְּשֵׁם מ''כ וְש''ד וְהג''א מאוֹר זָרוּעַ וַאֲגֻדָּה פכ''ה) . וְלָכֵן אִם נָפַל צִיר עַל הַגְּבִינָה אוֹ עַל כְּלִי, אוֹסֵר (אָרֹךְ) . אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַבָּשָׂר אוֹסֵר, דְּלֹא נֶחְשָׁב רוֹתֵחַ, מִכָּל מָקוֹם הַצִּיר חָשׁוּב אֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ. וְצִיר שֶׁל בָּשָׂר שֶׁאוֹסֵר, שֶׁנָּפַל עַל הַכְּלִי, צָרִיךְ הַגְעָלָה. וְאִם הוּא כְּלִי חֶרֶס, צָרִיךְ שְׁבִירָה (ש''ד שָׁם ואו''ה) . וְאִם לֹא נָפַל רַק עַל מָקוֹם (טו) אֶחָד, בִּכְלִי עֵץ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, קוֹלֵף מְקוֹמוֹ, וְדַיּוֹ (או''ה וְע''ל ס' צ''ח ההג''ה א') . באר היטב (ט) ושהה. והא דבסי' ס''ט ס''ך מבואר דאפי' מקמי הכי הוי רותח וקצת משמע שם דלאחר ששהה שיעור מליחה לא הוי רותח צ''ל דשאני התם דאיירי באיסור דם והלכך הדם והמלח רותחין הן בשעת מליחה אבל לא כששהה שיעור מליחה שאז פסק כח המלח מחמת שפלט כל הדם אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח אבל כששהה שיעור מליחה נחשב רותח שהרי לא פסק כח המלח שלא פלט כלום דודאי איירי שכבר נמלח הבשר והודח כדינו ועתה נמלח שנית דאל''כ היתה הגבינה נאסרת משום דם עכ''ל: (י) וי''א. הנה הש''ך השיג על הגה''ה זו ודעתו שהרב לא דק כלל מה שמשוה דין בשר וגבינה לאיסור דם ונמשך אחר ת''ה סי' קנ''ט ששם היה הנדון באיסור מליחה של דם באווזות שנמצא אחת טריפה וכו' והתיר בהפסד מרובה וסעודת מצוה אבל אין הנדון הנ''ל דומה לכאן ששם היה נראה להתיר אפי' בלא הפסד מרובה משום דלגבי איסור דם אמרי' שלאחר ששהה שיעור מליחה כבר פסק כח המלח אך מאחר דמדברי שאר פוסקים גבי מעשה דרש''י משמע דאפי' גבי דם לא אמרינן דפסק כח המלח לאחר ששהה שיעור מליחה וא''כ הבו דלא לוסיף שלא להתיר רק בהפ''מ וסעודת מצוה משא''כ כאן גבי בשר וגבינה שאז לא הפליט המלח כלום פשיטא דאפי' אחר שיעור מליחה חשוב רותח וכתב שהציע דבר זה לפני הגאון אמ''ו ז''ל ושאר גדולי המורי' והסכימו לדבריו. מיהו תוך שיעו' מליח' אסו' לעול' (*) (אפי' גבי איסור דם) ואף בהפ''מ וסעודת מצוה דדעת הר''ן דס''ל דמקמי שיעור מליחה לא הוי כרותח הוא יחיד לגבי כל הפוסקים עכ''ל (ופר''ח כתב דאין להקל כלל אף בהפסד מרובה וסעודת מצוה באשר דדעת הראב''ד ורמב''ן ורשב''א ורא''ה ור''י ור''ן דלא אמרינן כלל פסק כח המלח אף אם שהה במלחו יום תמים או יותר ומי יקל ראש נגדם אף בהפ''מ ע''ש): (יא) עליון. כ' הש''ך ואע''ג דבסי' ע' ס''ד ובסי' ק''ה סי''א פסק לחלק במליח בין עליון לתחתון צ''ל דדוקא לאסור כולו דהיינו בשמן יש חילוק אבל לאסור כ''ק כגון בכחוש אין חילוק דנהי דתתאה גבר מ''מ קליפה מיהא בעי מיהו בב''י סימן זה לא משמע הכי וצ''ע: (יב) לקלוף. (*) המוקפים האלה ליתא בדפוס ישן. כ' הש''ך ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע א''נ כבכ''פ דדוקא גבי דם אמרי' הכי ולא בשאר איסורים: (יג) ושניהם. כ' בת''ח דהיינו אם הבשר לבדו מלוח אבל אם החלב לבדו מלוח החלב מותר וכ' הש''ך ע''ז דצ''ע לדינא כיון דהמרדכי וסמ''ג אוסרים א''כ מאן לימא לן להקל גם מהרש''ל כ' וז''ל וצ''ע דבסמ''ג איתא לאיסור. ובהגהת ש''ד שהביא הב''י בסי' ע' משמע דחלב רך שאינו מהותך לא מקרי דבר צלול וכ''פ מהרש''ל: (יד) לגמרי. פי' אפי' מלוח הכל מותר (דהוי ליה כאילו לא נמלחו הואיל וכבר נתייבש ממלחו. ת''ח וש''ך. וכ' פר''ח לפי מ''ש לעיל דלא אמרינן פסק כח המלח א''כ כשמתלחלח חוזר ומתעורר ובלע מהלח שאצלו ויש לאסור אפי' ביבש לגמרי וכן עיקר): (טו) אחד. פי' הש''ך דאם נפל על כל הכלי לא שייך קליפה דיפסיד הכלי א''נ טורח גדול הוא ולפ''ז אם הוא בענין שאין פסידא ורוצה לטרוח מותר (דציר מלוח אינו נבלע יותר מכדי קליפה) ואע''ג דבסי' קכ''א ס''ב ובא''ח סי' תנ''א סי''ו כתב הרב בהג''ה דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי התם איירי בדבר שנבלע בו ע''י חמין וכה''ג דנבלע בכל הכלי אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כ''ק לכך די בקליפה:
ו הֵיכָא אָמְרִינָן דְּאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא כְּדֵי קְלִיפָה, כְּשֶׁאֵין שׁוּם אַחַת (טז) מֵהַחֲתִיכוֹת שְׁמֵנָה, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁמֵנָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה (ע''ל סי' (יז) ק''ה סי''א), וְכֵן חֲבֶרְתָּהּ אֲסוּרָה כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהַשֻּׁמָּן מְפַעְפֵּעַ וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק''ה. באר היטב (טז) שמינה. פי' או הבשר או הגבינה: (יז) ק''ה. דשם נתבאר דלדידן אין חילוק בין כחוש לשמן וכל מליחה אנו משערין בששים ע''ש:
ז הָא דִּמְפַלְּגִינָן בֵּין נֶאֱכָל מֵחֲמַת (יח) מִלְחוֹ לְאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, הָנֵי מִלֵּי בְּבָשָׂר חַי, אֲבָל צָלִי רוֹתֵחַ שֶׁנָּפַל לְמָלִיחַ, (יט) אֲפִלּוּ (כ) נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, בָּעֵי קְלִיפָה (עי' ס''ק כ') . וְאִם יֵשׁ בּוֹ בְּקָעִים, אוֹ שֶׁהוּא מְתֻבָּל בְּתַבְלִין וְהוּא צָלִי רוֹתֵחַ כֻּלּוֹ, אָסוּר. הגה: וְהוּא הַדִּין אָפוּי וּמְבוּשָׁל (מהרא''י בהגה' ש''ד וְהַגָּהַת מָרְדְּכַי וּסְמַ''ק וְרש''ל) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ הֵם צוֹנְנִים, דִּינָא הָכֵי (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הרא''ש ובת''ה וְטוּר), וְכֵן יֵשׁ לִנְהֹג אִם אֵין הֶפְסֵד (כא) מְרֻבֶּה. באר היטב (יח) מלחו. כ' הש''ך ואפילו לא נמלח כלל נמי בעי קליפה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ואע''פ שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף על הצלי אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו גובר ומקרר הלכך בקליפה סגי: (יט) אפוי. פי' דאפוי ומבושל חשיב כצלי למר ברותח ולמר בצונן: (כ) הכי. והטעם דכיון דנצלה או נאפה או נתבשל אע''ג דצונן הוא רכיך ובולע ואין חילוק בין נמלח קצת שנאכל מחמת מלחו ובין לא נמלח כלל לעולם בצלי צונן נמי דינא הכי ומ''מ החלב מותר ולא אמרי' דמפליט הצלי או האפוי והמבושל: (כא) מרובה. כתב הש''ך דצ''ע אם יש להקל בפה''מ כיון דהרבה פוסקים אוסרים אפי' בחי ובט''ז כ' דמשמע מדברי רמ''א כאן דבהפסד מרובה יש להקל כסברא הראשונה דמיקל בנאכל מחמת מלחו כל שאינו צלי רותח ולעיל בס''ה כתב רמ''א דאנן אין בקיאין בדבר ויש לאסור אפי' במליחת צלי באין הפסד מרובה וצ''ל דתרי קולי לא מקלינן בשביל הפסד מרובה דהיינו לומר שמליחת צלי לא מקרי אינו נאכל מחמת מלחו וגם לסמוך על דעה ראשונה דהכא דאין לאסור ביש בקעים אלא בצלי רותח דוקא דזה לא עבדינן כך מיהו בצלי רותח ואינו מתובל ואין בו בקעים סגי בקליפה וכן עיקר מיהו כל זה כשנפל צלי רותח לתוך החלב אבל אם נפל חלב או שאר איסור על צלי רותח יתבאר דינו בסי' צ''ב וסי' ק''ה:
ח אֵין בָּשָׂר בְּחָלָב נֶאֱסָר עַל יְדֵי מְלִיחָה אוֹ עַל יְדֵי (כב) כִּבּוּשׁ, אֶלָּא בַּאֲכִילָה, אֲבָל לֹא בַּהֲנָאָה. באר היטב (כב) כבוש. (ואם הוא ספק מלוח מותר באכילה משום דאמרינן בכבוש סימן ק''ה סעיף א' בהגהה ספק כבוש אזלינן לקולא בב''ח משום דמן התורה אינו אסור רק בבישול א''כ גם כאן גבי מליחה הדין כן. בה''י):
סימן צב - דיני אם נפל חלב לקדרה של בשר
ובו ט' סעיפים
א כַּזַּיִת בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ יוֹרָה שֶׁל חָלָב רוֹתֵחַ, טוֹעֵם (א) הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַקְּדֵרָה, אִם אָמַר שֶׁיֵשׁ בָּהּ טַעַם בָּשָׂר, אֲסוּרָה, וְאִם לָאו, מֻתֶּרֶת, אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים, וְאוֹתָהּ חֲתִיכָה אֲסוּרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶקָּדַם וְהוֹצִיא הַחֲתִיכָה קֹדֶם שֶׁתִּפְלֹט חָלָב שֶׁבָּלְעָה, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שֶׁתָּנוּחַ הַיּוֹרָה מֵרְתִיחָתָהּ, אֲבָל אִם לֹא הִסְפִּיק לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁתּוּכַל לִפְלֹט הֶחָלָב שֶׁבָּלְעָה, אַף עַל (ב) פִּי שֶׁטְּעָמוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵין בּוֹ טַעַם כְּלָל, אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ שִׁשִּׁים. הגה: וְע''ל סִימָן צ''ח דְּאֵין אָנוּ נוֹהֲגִין לִסְמֹךְ אַטְּעִימַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּבָעֵינָן ס' בְּכָל עִנְיָן. באר היטב (א) העובד כוכבים. ע''ל ר''ס צ''ח דבעינן שיהא דוקא קפילא או מסל''ת: (ב) שטעמו. הטעם דחיישינן שהחלב עצמו שנבלע בבשר ונעשית נבלה יצא ונתערב בשאר חלב וא''א למטעמיה דחלב בחלב הוא הלכך צריך בחלב ששים נגד כל החתיכה דלא ידעינן כמה נבלע ונפיק מיניה:
ב נָפַל חָלָב לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, טוֹעֲמִין (ג) הַחֲתִיכָה שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ הֶחָלָב, אִם אֵין בָּהּ טַעַם חָלָב, הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם יֵשׁ בַּחֲתִיכָה מִטְּעִימַת חָלָב, נֶאֶסְרָה אוֹתָהּ חֲתִיכָה. וּלְדִידָן דְּאֵין סוֹמְכִים אַעוֹבֵד כּוֹכָבִים, בָּעֵינָן (ד) שִׁשִּׁים בַּחֲתִיכָה, וְאִם לָאו כֻּלָּהּ אֲסוּרָה. וּמְשַׁעֲרִין בְּכֻלָּהּ, אִם הָיָה בְּכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּקְּדֵרָה מֵהַחֲתִיכוֹת וְהַיָּרָק וְהַמָּרָק וְהַתַּבְלִין כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֲתִיכָה זוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֵהַכֹּל, הַחֲתִיכָה אֲסוּרָה וְהַשְּׁאָר (ה) מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא נִעֵר הַקְּדֵרָה בִּתְחִלָּה כְּשֶׁנָּפַל הֶחָלָב, אֶלָּא לְבַסוֹף, וְלֹא כִּסָה. אֲבָל אִם נִעֵר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, אוֹ שֶׁכִּסָה מִשְּׁעַת נְפִילָה וְעַד סוֹף, הַכֹּל מִצְטָרֵף לְבַטֵּל טַעַם הֶחָלָב. הגה: (ו) וְכֵן אִם לֹא (ז) נִעֵר כְּלָל, לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְלֹא כִּסָּה כְּלָל, אִם יֵשׁ ס' בִּקְדֵרָה נֶגֶד טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפַל, אֵינוֹ אָסוּר רַק הַחֲתִיכָה לְבַד, וּשְׁאָר הַקְּדֵרָה מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ''ד וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . וְכֵן אִם נִעֵר בִּתְחִלָּה אוֹ כִּסָּה מִיָּד, אַף עַל גַּב דְּלֹא נִעֵר וְלֹא כִּסָּה לְבַסּוֹף, כָּל הַקְּדֵרָה מִצְטָרֵף, וְהוּא שֶׁנִּעֵר וְכִסָּה מִיָּד שֶׁנָּפַל שָׁם הָאִסּוּר (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר''י ן' חָבִיב) . וְכֵן אִם נָפַל לְתוֹךְ הַמָּרָק אוֹ לַחֲתִיכוֹת, וְלֹא נוֹדַע לְאֵיזוֹ חֲתִיכָה נָפַל, נוֹעֵר אֶת הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁיָּשׁוּב וְיִתְעָרֵב הַכֹּל, אִם יֵשׁ בַּקְּדֵרָה כֻּלָּהּ טַעַם חָלָב, אֲסוּרָה. וְאִם לָאו, מֻתֶּרֶת. וְאִם לֹא נִמְצָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶיִּטְעֹם וְנִסְמֹךְ עָלָיו, מְשַׁעֲרִים בְּשִׁשִּׁים (ע''כ לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם) . הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵינוֹ מוֹעִיל מַה שֶּׁנִּעֵר הַקְּדֵרָה, אִם לֹא שֶׁנִּעֵר מִיָּד שֶׁנָּפַל הָאִסּוּר (טוּר) . וְהָכֵי נָהוּג. באר היטב (ג) החתיכה. כתב הש''ך דביאור הדברים כך הוא כשנפל על חתיכה א' אין השאר שבקדרה מצטרף לבטל החלב אלא צריך בחתיכה עצמה ס' לבטל הטעם וכשאין בחתיכה עצמה ששים הרי נעשית חתיכה נבלה וכשמנער אח''כ ונכנסה החתיכה בכלל שאר הקדרה אוסרת שאר הדברים שבקדרה עד ס' נגד החתיכה אבל אם ניער מיד בשעת נפילת הטיפה הרי נכנסה החתיכה מיד בכלל הקדרה וכל הקדרה מצטרף ואינו אסור אא''כ אין ששים בקדירה ובחתיכה נגד החלב וכן בכיסה והא דכתבו הט''ו בסימן ק''ה ס''ד דאם הוא כולו חוץ לרוטב אינו אוסר אלא כדי נטילה לר''י ולרש''י אפילו מקצתה תוך הרוטב אפשר דשאני חלב דהוי איסור שמן א''נ י''ל דהתם מיירי באיסור גוש דאינו צלול דודאי אינו מתפשט בכל החתיכה אלא ע''י רוטב רק שעל תירוץ הא' קשה דמשמע מדברי הרשב''א והר''ן דחלב לא חשיב איסור שמן ועיין בט''ז סימן פ''ז ס''י דהוכיח משום דחלב מקרי איסור שמן והניח הדבר בצ''ע ע''ש: (ד) ששים. כתב הש''ך דהטור הביא מחלוקת רש''י ור''י בזה דר''י סובר דוקא שכל החתיכה חוץ לרוטב כגון שהחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה אבל אם מקצתה ברוטב הרתיחה מערבת הטעם בכל הקדרה והכל מצטרף לבטל החלב ורש''י פי' אפילו מקצתה ברוטב אין הכל מצטרף לבטל החלב ודעת כל המחברים חוץ מהרשב''א ורבינו ירוחם כר''י וכן דעת כל האחרוני' וכ' (בט''ז) [בד''מ] דיש קולא לרש''י מצד אחד דהיינו אם מקצתה ברוטב וזו החתיכה נאסרת אין אוסרת השאר וכ' (בד''מ) [בט''ז] שלא נראה לו כן דאע''פ שאין ברוטב דלמטה לסייע לבטל טיפת חלב שנפלה לפי שאין הרתיחה מגיע לשם מ''מ אותה החתיכה עצמה נאסרת חלק התחתון מחלק העליון וחוזרת ואוסרת למטה כל הרוטב ומה שבתוכו עד ששים נגד כל החתיכה דהחתיכה נ''נ כיון דמקצת החתיכה מונחת תוך הרוטב מוליך לשאר עכ''ל (ותמוהין דברים אלו בעיני דא''כ מה חילוק יש לדעת רש''י בין ניעור או לא וכן משמע בש''ע מדפסק וכן אם לא ניער כלל אם יש ששים בקדרה נגד טיפת חלב שנפלה אינו אוסר רק החתיכה לבד ע''כ מיירי שהוא בתוך הרוטב כמבואר אח''כ ולפי דבריו בד''מ משמע שצריך ששים נגד כל החתיכה וצ''ע) וכתב עוד בט''ז דמדברי הש''ע שהם דברי הרמב''ם נ''ל דס''ל כרש''י ואע''פ שמהרש''ל בא''ו שלו פסק כר''י מ''מ בספרו פ' כל הבשר סי' מ''ט החמיר כרש''י (וקשה מאי חומרא יש לדעת רש''י יותר מדעת ר''י דהא אף דבדאיכא ששים בקדרה יש חומרא לרש''י דלר''י אם הוא בתוך הרוטב הכל מצטרף לבטל משא''כ לדעת רש''י מ''מ כשאין בקדרה ס' הוא להיפך דלרש''י אינו אסור אלא אותה החתיכה לבד ולדעת ר''י הכל אסור וצ''ל דס''ל באמת בתרווייהו לחומרא אי איכא ששים אזלינן לחומרא כרש''י ואי ליכא ששים ג''כ לחומרא כר''י וק''ל): (ה) מותר. מיהו כל שאר החתיכות שנגעו בזו החתיכה צריכים נטילה כבסי' ק''ה ס''ז וכתב הש''ך תימא דכשאין ס' בקדרה נמי יהא מותר כיון שלא ניער כלל ולא נתן טעם אלא באותה חתיכה ונ''ל הא דבעי ששים בקדרה היינו אי מקצתה תוך הרוטב דמספקא ליה להרב אי קי''ל כר''י דמערב הטעם בכולו או כרש''י הלכך הקדירה מותר ממ''נ והחתיכה אסורה דילמא אינו מערב הטעם בכולה ואין הקדרה מצטרף (ובה''י מגיה שכן צ''ל וכן אם לא ניער כלל לא בתחלה ולא בסוף ולא כיסה כלל אם אין ששי' בחתיכה נגד טיפת החלב שנפל אינו אסור רק החתיכה לבד ושאר הקדרה מותר): (ו) וכן. כתב הש''ך אע''ג דלכאורה יש לפרש דברי המחבר דצריך דוקא ניער מתחלה ועד סוף וא''כ הוה ליה לרמ''א לכתוב בלשון י''א רק כיון דגם דברי המחבר אפשר לפרש כן כמו שפי' מהר''י בן חביב דברי הרמב''ם לכך לא כתב בלשון יש אומרים אבל באמת דעת המחבר אינו כן וכו' ע''ש: (ז) נוער. כתב הש''ך וא''ל היאך ינער הקדרה שיתערב הכל דלמא יש טעם בחתיכה אחת ואיך יבטל איסור לכתחלה וא''כ ה''ל למימר שיטעום העובד כוכבים כל חתיכה בפ''ע יש לומר דכיון דלא נודע לאיזה נפל הרי נכנס כל הקדרה בספק ואין כאן משום מבטל איסור ורמ''א שהוא דעת הטור ס''ל כיון דאפשר למיקם עלה דמילתא שיטעום העובד כוכבים כל חתיכה וחתיכה וא''כ לא נכנס הכל בספק דאינו מועיל ניער אח''כ וע''ל סי' ק''ה:
ג כְּשֶנֶּאֶסְרָה הַחֲתִיכָה מֵחֲמַת הֶחָלָב, נַעֲשֵׂית כָּל הַחֲתִיכָה אִסוּר, וְאִם בִּשְּׁלָהּ עִם אֲחֵרוֹת צָרִיךְ שִׁשִּׁים לְבַטֵּל כֻּלָּהּ. וְאִם מַכִּירָהּ, מַשְלִיכָהּ, וְהָאֲחֵרוֹת מֻתָּרוֹת. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ, הָרֹטֶב מֻתָּר, וְכָל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת, אִם חֲתִיכַת הָאִסוּר רְאוּיָה (ח) לְהִתְכַּבֵּד. באר היטב (ח) להתכבד. ואם אינה ראויה להתכבד בטלה ברוב כדלקמן סי' ק''ט וע''ש:
ד לֹא אָמְרוּ חֲתִיכָה (ט) עַצְמָהּ נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, אֶלָּא בְּבָשָׂר בְּחָלָב אֲבָל לֹא (י) בִּשְׁאָר אִסוּרִים. כְּגוֹן כַּזַּיִת חֵלֶב שֶׁנִּבְלַע בַּחֲתִיכָה, וְאֵין בָּהּ שִׁשִּׁים לְבַטְּלוֹ, וְנֶאֶסְרָה, וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלָהּ עִם אֲחֵרוֹת, אֵין צָרִיךְ אֶלָּא שִׁשִּׁים כְּדֵי כַּזַּיִת חֵלֶב, וְאָז אֲפִלּוּ חֲתִיכָה עַצְמָהּ חוֹזֶרֶת לִהְיוֹת מֻתֶּרֶת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָמְרִינַן בְּכָל הָאִסּוּרִים חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה (תוס' וּסְמַ''ק וּסְמַ''ג וּמָרְדְּכַי וְהָאַחֲרוֹנִים) . וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְדַוְקָא אִם הָאִסּוּר (יא) דָּבוּק בַּחֲתִיכַת הֶתֵּר, אוֹ שֶׁהַחֲתִיכָה כֻּלָּהּ חוּץ לָרֹטֶב וְנָפַל עָלֶיהָ אִסּוּר, אֲבָל אִם מִקְצָת הַחֲתִיכָה (יב) תּוֹךְ הָרֹטֶב, וְאֵין הָאִסּוּר דָּבוּק בּוֹ, לֹא אָמְרִינָן חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה וּמִצְטָרֵף כָּל הַקְּדֵרָה לְבַטֵּל הָאִסּוּר. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחֲמִיר לֶאֱסֹר אוֹתָהּ חֲתִיכָה (אָרֹךְ כְּלָל כ''ח) . וְכָל זֶה בִּשְׁאָר אִסּוּרִים, אֲבָל בְּבָשָׂר בְּחָלָב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאִסּוּר דָּבוּק, וּמִקְצָת הַחֲתִיכָה תּוֹךְ הָרֹטֶב, אָמְרִינָן חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה אִם נִתְעָרֵב אִסּוּר לַח בְּהֶתֵּר לַח, וְאַחַר כָּךְ נִתְעָרֵב הַכֹּל בְּהֶתֵּר אַחֵר, וְאֵין צְרִיכִים רַק שִׁשִּׁים נֶגֶד (יג) הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל (מָרְדְּכַי פכ''ה וְרַשְׁבָּ''א ור''ן (יד) בְּשֵׁם רַאֲבָ''ד) . וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה בִּשְׁאָר אִסּוּרִים, לְצֹרֶךְ הֶפְסֵד גָּדוֹל, אֲבָל לֹא בְּבָשָׂר וְחָלָב. וְאִם נִתְעָרֵב יָבֵשׁ בְּיָבֵשׁ, לֹא אָמְרִינָן בְּשׁוּם אִסּוּר חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה. וְע''ל סִימָן צ''ט (ובש''ךְ ס''ק ט''ו) מִדִּין חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה. כְּלִי הַנֶּאֱסָר מִבְּלִיעַת אִסּוּר, לֹא אָמְרִינָן בֵּיהּ חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, וְלֹא בָּעֵינָן ס' רַק נֶגֶד הָאִסּוּר שֶׁבָּלַע (מָרְדְּכַי פג''ה) וְע''ל סִימָן צ''ח. באר היטב (ט) עצמה. כ' הש''ך תימא דלקמן ר''ס ק''ו כתב דהחתיכה עצמה עומדת באיסורה לפי שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי והרב בהג''ה שם הבין שהם דברים סותרים זא''ז וכדי שלא יסתרו הדברים כ''כ בפירוש נראה ליישב דמ''ש כאן ר''ל לפי שכ' מקודם גבי בב''ח דאף הרוטב מותר בששים מ''מ התתיכה באיסורה עומדת דאם היא חה''ל ואינה מכירה אינה בטילה באלף וקמ''ל דאין כן בשאר איסורים אלא דבטיל ברוב כשאינו מכירה כיון דאין איסור מחמת עצמה וכדלקמן ר''ס ק''א ואז אפי' חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומותר לאכול כולה וא''צ להשליך אחד מהם כדלקמן ר''ס ק''ט עכ''ל והטעם דס''ל להמחבר לחלק בין בב''ח לשאר איסורים הוא משום דבבשר בחלב אין שם איסור ניכר אלא אחר התערובות ע''כ כל התערובות הוי גוף האיסור שזהו האיסור האמור בתורה עירוב בשר בחלב משא''כ שאר דברים שהוא איסור בפני עצמו ואותו הוא האיסור האמור בתורה אלא שכאן נתערב ממילא אין לך אלא ספק איסור דאורייתא ואין שייך בזה חנ''נ כ''כ במגיד משנה: (י) האסורים. כתב הש''ך בשם הפוסקים דמ''מ לכ''ע אינו אלא מדרבנן בשאר איסורים (וכבר כתבתי לעיל סי' צ' אפילו באיסור דרבנן אמרי' חנ''נ): (יא) דבוק. כ' הט''ז בשם סמ''ק מאחר שדבוק בזה האיסור וכן התולע בגופו וכן דג טהור שנמצא במעיו לאחר שנתבשל שרץ או דג טמא ולא היה בדג עצמו ששים נגדו וכל כה''ג חיישינן שמא פעם אחת נשאר לבדו ברוטב בסוף העירוי או שמא פעם א' הוציאוה רותחת חוץ לקדרה ונעשית נבלה ומשהחזירה לא הותרה עוד ואוסרת השאר עד ששים נגדה עכ''ל ומזה נלע''ד בדג שנמצא שרץ או חתיכת שרץ בראשו ונתבשל כך עם שאר הדגים דבעינן ששים נגד כל הראש של דג דחד דינא וחד טעמא הוא עם שנמצא במעיו ועוד ראיה ממ''ש או''ה כלל ל''ו בתפוח שיש בו תולע דחשיב איסור הדבוק וצריך ששים בבישול נגד כל התפוח אם אין בתפוח עצמו ששים נגד התולע וכן ראיתי במהרי''ל וז''ל תולע שצדין בו הדג נמצא בדג מלוח תחוב בחכה והורה מהרי''ל לקלוף מקומו דטעמו נתבטל בס' אפילו בבישול אם יש בחתיכה שנמצא בו ששים כנגדו וכן היה מורה על חתיכת קרעפ''ש שנמצא בראש הדג מבושל לבטל טעמו אם יש בראש הדג ששים כנגדו עכ''ל אלא דלפי הסברא נראה דלא הוי דבוק דהא מונח במקום שאפשר לרוטב לבוא לכל הצדדין וכיון שדבר זה שחנ''נ בשאר איסורים אינו אלא מדרבנן יש לצדד גם כאן להקל ולא הוי חנ''נ וע''ל סי' ע''ב ס''ג מ''ש שם בשם הט''ז ובש''ך שם משמע דהטעם דאיסור דבוק הוא משום דממהר לבלוע טפי משאר בשר: (יב) הרוטב. כ' הש''ך ונראה דמ''ש הרב דבב''ח אפי' מקצתה תוך הרוטב חנ''נ היינו בשניער אח''כ עד שנכנסה כולה לתוך הרוטב ולאפוקי דלא נימא דמיד בתחלה מצטרף כל הקדירה לבטל הואיל ומקצתה תוך הרוטב כדאמרינן בשאר איסורים קמ''ל בבשר בחלב אינו כן ולענין מ''ש בשאר איסורים דמ''מ יש להחמיר לאסור אותה חתיכה נראה שהוא סברת הר''ב עצמו דמספקא ליה אי קי''ל כרש''י או כר''י אלא דלענין שאר הקדרה לא רצה להחמיר כיון דבלא''ה י''א דלא אמרינן חנ''נ רק בבשר בחלב ומ''מ כבר נתבאר שדעת כל המחברים והאחרונים כר''י עכ''ל: (יג) שנפל. כ' הט''ז בשם מהרש''ל דזהו דוקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל אם הוא דרך בישול שהוא בנתינת טעם שנתערב שם איסור ואח''כ נפל מן הרוטב לתבשיל היתר צריך ששים נגד כל הרוטב שנפל אבל לח בלח כגון יין ביין או מים במים האסורים נוכל לומר דלא אמרי' כל ההיתר נעשה נבלה בפרט שהוא מלתא דרבנן ואם נתוסף אח''כ היתר שרי עכ''ל משמע מדבריו אפי' שלא במקום הפסד לא אמרי' בלח שנעשה נבלה: (יד) בשום. כלומר אפי' בב''ח לא אמרי' חנ''נ ביבש ודינו כדלקמן סי' ק''ט ולענין אי אמרינן חנ''נ במליחה כ' בת''ח דאף דנהיגין לשער כל מליחה בששים מ''מ כיון דהרבה פוסקים סוברים דכל מליחה אינה אוסרת רק כ''ק יש להתיר לצורך הפסד גדול או לעני בדבר חשוב ולומר דלא נ''נ ומשמע שם דאפי' בדבר שמן שאוסר עד ששים כדלקמן סי' ק''ה לא אמרינן חנ''נ וכן נראה עיקר ועיין בסי' כ''ב אי אמרינן בקליפה דהקליפה נעשה נבלה וע''ל סימן קל''ד מדין חנ''נ וכתב בט''ז דמ''ש רמ''א אם נתערב יבש ביבש פירושו שלא כדרך בישול יחד דאז דינו דבטל האיסור ברוב ע''כ אם נתערב תחלה שלא ברוב א''צ אח''כ רוב נגד כל התערובת הראשון אבל אם נתבשלו יחד ודאי אמרינן חנ''נ וצריך ששים בהיתר נגד כל החתיכה וכ' עוד וז''ל כתב הטור דלדעת ר''ת שפסק אף בשאר איסורים אפשר לסוחטו אסור וחנ''נ דוקא בנ''ט שלא היה בהיתר ששים לבטל האיסור שנבלע בו אבל נאסר במשהו אפי' נאסר מחמת מינו שאסור במשהו לר' יהודה לא נעשית כולה נבלה והטעם דתרי משהו לא אמרינן וכתב עוד וכיון שאמרי' סברא זאת באיסור משהו במין במינו לר''י שהוא מן התורה מכ''ש שנימא הכי באיסור משהו דמדרבנן כגון חמץ בפסח דאיסור משהו שלו מדרבנן וכן ביין נסך פשיטא שכל שנאסר תחלה מחמת מינו במשהו דאין אוסר אח''כ אם נפל לאחרים ויש ששים כנגדו דאז אין משהו אוסר וחתיכה ביבש שנאסרה מחמת משהו ואין מכירין אותה נשארה באיסורה ואין לו היתר רק אם מכירו וסילקו דאין פליטתו אוסרת במשהו כיון שלא נאסר רק מחמת משהו תחלה וכ''פ הב''ח ע''ש (ובנקה''כ חולק על הט''ז בזה וכתב ששאל לכל רבנן קשישאי וכולם אמרו פה אחד שמעולם נהגו לאסור כל התערובות וע''ש שמבאר הרבה דינים בענין זה ושייכים ג''כ להלכות פסח):
ה (טו) טִפַּת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַקְּדֵרָה שֶׁאֵצֶל הָאֵשׁ מִבַּחוּץ, אִם נָפְלָה כְּנֶגֶד הַתַּבְשִׁיל אֵין צָרִיךְ אֶלָּא שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הַטִּפָּה שֶּׁמְּפַעְפַּעַת לְפָנִים, וְהָוֵי כְּאִלּוּ נָפְלָה בַּתַּבְשִׁיל. וְאִם נָפְלָה (טז) בַּמָּקוֹם הָרֵיקָן, וְהִיא מְפַעְפַּעַת בְּדֹפֶן הַקְּדֵרָה עַד סָמוּךְ לָרֹטֶב כָּל כָּךְ שֶׁאֵין ס' כְּנֶגֶד הַטִּפָּה, הֲרֵי נֶאֱסָר אוֹתוֹ מְקוֹם הַקְּדֵרָה, וְאִם יְעָרֶה הַתַּבְשִׁיל דֶּרֶךְ מְקוֹם הַקְּדֵרָה שֶׁנֶּאֱסַר, הֲרֵי יֶאֱסֹר הַתַּבְשִׁיל. וְזֶה (יז) תַּקָּנָתוֹ: שֶׁיַּנִּיחֶנָּה כָּךְ, וְלֹא יִגַּע בָּהּ עַד שֶׁתִּצְטַנֵּן. הגה: וְדַוְקָא אִם הַקְּדֵרָה יְשָׁנָה. אֲבָל אִם הִיא חֲדָשָׁה, בְּכָל עִנְיָן אֵין צָרִיךְ ס' רַק נֶגֶד הַטִּפָּה שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ, כְּדִלְקַמָּן סִימָן צ''ח (יח) גַּבֵּי כַּף. באר היטב (טו) הטיפה. כ' הש''ך היינו להתיר התבשיל אבל הקדירה מ''מ אסורה ויערה מיד התבשיל לצד האחר וז''ל הסמ''ק טפה שנפלה על דופן הכלי מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא הלכך כשנפלה נגד הרוטב ויש ברוטב ששים מן הטפה מותר ממ''נ אי מפעפע בכל הכלי הרי נתבטל ואי אינו מפעפע אז לא יאסר כלומר אם אינו מפעפע בכל הכלי אז לא יאסור משום דמסתמא מפעפע לפנים והוי כאילו נפלה בתבשיל עכ''ל (אבל קשה לי דלפ''ז למה יאסר הקדרה ולא אמרינן ג''כ ממ''נ אי מפעפע בכל הכלי הרי נתבטל ואי אינו מפעפע בכל הכלי וא''כ מפעפע לפנים ויהא מותר גם הקדרה וכן יש להקשות למה זה פשוט דאם מפעפע בכל הקדרה דודאי נתבטל הטפה מנלן שהיה שם ס' נגד הטפה הרי לא ידעינן כמה נפיק מיניה לכן נ''ל כדברי). והט''ז שכ' דה''פ של סמ''ק אי איכא ששים בתבשיל ונפל נגד התבשיל מותר ממ''נ אי מפעפע בכולה כיון שיש לו פעפוע ממילא נכנס לפנים לתוך התבשיל הרי בא התבשיל ומבטל ואם אינו מפעפע כלומר אינו מפעפע כלל אלא שעומד במקומו אין כאן איסור כלל כיון דאינו מתפשט כלל ממקומו ממילא אינו נכנס לפנים ולא נקט הסמ''ק בלשונו אי מפעפע בכל הקדירה אלא משום דגריר אחר לישנא דהש''ס אבל באמת עיקר כוונתו כמ''ש והנה לפ''ז אף הקדרה מותרת ממ''נ אי מפעפע לפנים הוא בטל בששים ואי אינו מפעפע לא יאסור גם התבשיל השני שנתבשל אח''כ מן הראשון [אבל אם נפלה נגד הריקן חיישינן שמפעפע חלק גדול בקדירה עד סמוך לרוטב ושמא תתפשט חלק גדול מאד כ''כ עד שלא יהיה ששים בתבשיל נגד אותו החלק ע''כ אסור לערות דרך שם. דבזה ישאר חלק הקדירה באיסורו לעולם ולא מהני ביטול מש''ה לא יגע עד שיצטנן] ולכן כ' מהרש''ל פ' ג''ה בזה אף הקדרה מותרת מן הדין לבשל בה בשר עוד אלא לכתחלה יש לאסור להשתמש בו אפי' בשר דנראה כאילו נאסר בחלב: (טז) מקום. פי' שנעשה אותו מקצת כלי נבלה: (יז) תקנתו. כ' הש''ך אבל לא מהני שינקב הכלי מתחת או יערה מצד האחר דחיישי' שמא יגע הרוטב בדופן שנאסר ע''י נענוע ומיירי כשאין בתבשיל ששים כנגד אותו מקום הריקן דהיינו ס' פעמים ס''א פחות מעט נגד הטיפה לפי שהטיפה אסורה עד ששים א''כ עם הטיפה יש ס''א פחות מעט ונראה דמ''מ אין לערות התבשיל דרך אותו מקום הקדרה דאין לבטל איסור לכתחלה ואפילו בקדרה חדשה נראה דאסור לערות דשמא אינו מפעפע אלא במקצת הכלי ולא נתבטל מתחלה ועכשיו כשיערה יתבטל ומ''ש הרב בהגה''ה דבקדרה חדשה בכל ענין אין צריך רק ששים נגד הטיפה ר''ל אם עירה בדיעבד עכ''ל [וכ' פר''ח מיהו אם כלי זה שנפל בו הטיפה הוא כלי שאין דרכו להשתמש בו דבר מועט רק בשפע שרי לאישתמושי ביה דהא א''א לבוא לידי נתינת טעם כדלקמן סי' צ''ט וקכ''ב]: (יח) כף. כ' הש''ך ואע''ג דלכאורה ל''ד לכף דהתם כיון דהוא חדשה וניער אח''כ בהקדרה א''צ אלא כנגד מה שבלע אבל הכא הקדרה חשיבה כמו ישנה שהרי מבשלים בה עתה בשר ונפל עליה טיפת חלב בשעת בישול מ''מ כיון שאתה בא לאסור דופן הקדרה מחמת הטפה ע''כ צ''ל שמא בישול אינו מפעפע בכל הכלי וא''כ לא פעפע נמי התבשיל למעלה ואם פעפע למעלה א''כ גם הטפה מתפשטת עד למטה או י''ל דמיירי בקדרה חדשה שנפל' עליה הטפה כשעדיין לא חם התבשיל א''נ אחר שנפל' הטפה על קדרה של מים נתנו בו בשר וק''ל (וכ' פר''ח ודע דכל זה איירי בקדירה מגולה אבל אם בעת נפילת הטיפה היתה מכוסה לא שאני לן בין נפלה נגד התבשיל לנפלה במקום הריקן ובכל גווני בששים נגד הטיפה סגי בממ''נ שאם אין הטיפה מפעפעת לפנים אינו אסור ואם מפעפעת ונכנס' לפנים כיון שהקדרה מכוסה הכל עולה מהשוליי' לפיה ומערבת הטיפה בכל הקדרה ומתבטלת בששים ע''ש). ולפי דעת הרב בהג''ה סי' צ''ח ס''ה דיש לחוש לחומרא לומר דאף כלי חרס חדש נ''נ א''כ הכא דוקא בטפת חלב אמרי' הכי דלא שייך לומר חנ''נ כיון דעדיין כולו היתר אבל לא בטיפת איסור אבל כבר נתבאר בסי' הנ''ל דלא שייך כלל לומר שגוף החרס יעשה נבלה וא''כ הכא אפילו בטיפת איסור נמי דינא הכי אבל בישנה מה שבלוע בה נ''נ מיהו דוקא בישנה ב''י דאל''כ מה שבדופני כלי לא נ''נ כיון דנטל''פ וכדלקמן סי' צ''ח שם:
ו נָהֲגוּ הָעוֹלָם לֶאֱסֹר כְּשֶׁנָּפְלָה עַל הַדֹּפֶן שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד (יט) הָרֹטֶב. וְדַוְקָא כְּשֶׁנָּפַל בְּאוֹתוֹ צַד שֶׁאֵינוֹ כְּנֶגֶד הָאֵשׁ, אֲבָל אִם נָפַל כְּנֶגֶד הָאֵשׁ, מֻתָּר, שֶׁהָאֵשׁ שׂוֹרְפוֹ וּמְיַבְּשׁוֹ, וְאָז (כ) הַקְּדֵרָה נָמֵי (כא) שָׁרֵי (הַגָּהוֹת ש''ד וְאָרֹךְ כְּלָל ל''א) . וְדַוְקָא בְּדָבָר מוּעָט, כְּגוֹן טִפָּה, אֲבָל אִם נָפַל הַרְבֵּה, אֵין לְהַתִּיר אֲפִלּוּ אִם נָפַל כְּנֶגֶד הָאֵשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן כְּנֶגֶד הָרֹטֶב ועַל יְדֵי שִׁשִּׁים. הגה: וְאָז הַקְּדֵרָה הָוֵי אֲסוּרָה אֲפִלּוּ יֵשׁ ס' בַּתַּבְשִׁיל נֶגֶד הַטִּפָּה שֶׁנָּפְלָה, (כב) וְיָעֲרֶה מִיָּד הַתַּבְשִׁיל מִמֶּנּוּ בְּצַד אַחֵר שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַטִּפָּה. וְאִם בִּשְּׁלוּ בַּקְּדֵרָה תַּבְשִׁיל אַחֵר, דִּינוֹ כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן. (אָרֹךְ כְּלָל ל''א) . באר היטב (יט) הרוטב. פי' ולא מהני אפי' להניח עד שיצטנן וכתב הש''ך וז''ל ומהרא''י דהיה אחרון וגדול בדורו ואיזן וחיקר כל המנהגים כ' דנוהגים להתיר ע''י צינון כמ''ש בס''ה וכ''כ מהרש''ל מיהו אף לפי מנהג זה נראה דדוקא בקדרה ישנה המנהג כן אבל בקדרה חדשה ודאי דאם יש בתבשיל ס' נגד הטפה לא נהגו לאסור וכן אפי' בקדרה ישנה שאינה ב''י או אפי' ב''י ויש בתבשיל ס' פעמים ס''א פחות מעט נגד הטפה בכל זה לא נהגו איסור והוא מותר לכ''ע ומ''מ ימתין עד שיצטנן עכ''ל: (כ) הקדירה. ובת''ח כ' דיש להחמיר לכתחלה לאסור הקדרה ע''ש: (כא) יש. דחיישי' שמא לא פעפע הכל לפנים אלא נשאר משהו בדופן הקדרה וא''ל דלמא נשאר בדופן הקדרה ונתפשט ברוחב עד שאין בדופן ס' נגדה וא''כ יצטרך ס' בתבשיל נגד אותו דופן שנאסר דאם איתא דנתפשט ברוחב נתפשט בכל עד ס' ואם לא נתפשט בכל הכלי מסתמא נכנס לפנים ונתבטל לכך התבשיל מותר אבל בקדרה חיישינן שמא נשאר בה מעט בעובי שלא נכנס לפנים ואסורה ולכך אם בישל בה תבשיל אחר דינו כמו בפעם הא' וסגי בס' אם נפלה כנגד הרוטב כמו בראשון עכ''ל הש''ך: (כב) ויערה. ולא יניחו להצטנן כך מאחר שנפלה כנגד הרוטב יש לחוש שיפעפע יותר מכאן ואילך (או''ה):
ז יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בִּשְׁעַת הַדַּחַק, כְּגוֹן בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הָרֹטֶב, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הָאֵשׁ, עַל יְדֵי (כג) ס'. הגה: וְהָכֵי נָהוּג (אָרֹךְ) . וְאִם נִשְׁפַּךְ חָלָב אוֹ שְׁאָר אִסּוּר רוֹתֵחַ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְהֶעֱמִידוּ עָלָיו קְדֵרָה (כד) חַמָּה. אִם מַה שֶּׁנִּשְׁפַּךְ אֵינוֹ אֵצֶל הָאֵשׁ, לֹא הָוֵי רַק כְּלִי שֵׁנִי, וְלָכֵן הַקְּדֵרָה אֲסוּרָה, דְּבוֹלֵעַ קְצָת, וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּר, דְּתַתָּאָה (כה) גָּבַר. (הַגָּהַת ש''ד סִימָן כ''ה) . וְקִלּוּחַ מִן הַקְּדֵרָה רוֹתַחַת שֶׁהָלַךְ אֶל קְדֵרָה צוֹנֶנֶת, אִם נִפְסַק הַקִּלּוּחַ מִן הַקְּדֵרָה הָרוֹתַחַת קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ אֶל הַצּוֹנֵן, הָוֵי נָמֵי כִּכְלִי שֵׁנִי (כָּךְ מַשְׁמָע בִּשְׁעָרִים מִתְּשׁוּבַת מהר''ם) . וְאִם לֹא נִפְסַק, הָוֵי (כו) כְּעֵרוּי וְהַקְּדֵרָה הַצּוֹנֶנֶת נֶאֶסְרָה, אִם הַיָּד סוֹלֶדֶת בַּקִּלּוּחַ הַנּוֹגֵעַ בַּקְּדֵרָה (ת''ה סי' קפ''א), וְהַתַּבְשִׁיל שֶׁבְּתוֹכָהּ שָׁרֵי, דְּאֵין עֵרוּי אוֹסֵר רַק כְּדֵי (כז) קְלִיפָה. אֲבָל אִם הַקְּדֵרָה הִיא חַמָּה, וְהוּא כְּלִי רִאשׁוֹן, וְכָל שֶׁכֵּן עוֹמֵד אֵצֶל הָאֵשׁ, אֲפִלּוּ הַקִּלּוּחַ הוּא צוֹנֵן, הַכֹּל אָסוּר, (כח) דְּתַתָּאָה גָּבַר, וְהָוֵי כְּצוֹנֵן לְתוֹךְ חַם דְּכֻלּוֹ אָסוּר. (כָּךְ מַשְׁמָע מבֵּית יוֹסֵף), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן צ''א. טִפָּה הַנּוֹפֶלֶת עַל גַּבֵּי כִּסּוּי קְדֵרָה, דִּינָהּ כְּנָפְלָה עַל גַּבֵּי קְדֵרָה נֶגֶד הָרֹטֶב, וְהוּא שֶׁהִתְחִילָה הַקְּדֵרָה (כט) לְהַרְתִּיחַ, דְּאָז עוֹלֶה הַזֵּעָה תָּמִיד וּמַגִּיעַ אֶל הַכִּסּוּי וְיוֹרֵד מִשָּׁם אֶל הָרֹטֶב. (אָרֹךְ כְּלָל ל''א וש''ד) . באר היטב (כג) ס'. פי' בס' בתבשיל נגד הטפה לחוד וכ' מהרש''ל דמ''מ הקדירה אסורה וכ' הש''ך דיניחו להצטנן אם אפשר אבל אם צריך מיד לאורחים וכה''ג א''צ להמתין עד שיצטנן אלא יערה בצד האחר וה''ה לכל צורך גדול או הפסד מרובה או לעני כפי ראות עיני המורה ובת' ר''מ מינץ כ' דהמנהג לומר להם הטעם מפני מה הוא מיקל כדי שלא יתמהו למה לפעמים אוסר ולפעמים מתיר וכ' הט''ז בשם או''ה אם נפל טפת חלב על הקדרה עם מים אצל האש ובתוך מע''ל בשלו בה בשר אפי' לא היה ס' במים נגד הטפה מותר הבשר דאם לא עברה תחלה לתוך הקדרה גם בפעם השני לא תעבור ומותר הבשר בדיעבד ואפילו אם עוברת לפנים תחלה מ''מ אין בקדרה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע במים דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בבשר. [ומצאתי בס' תורת האשם אם נפל טפת חלב על אוזן הכלי אין לאסור התבשיל]: (כד) חמה. לאפוקי צוננת דאפילו הקדרה מותרת: (כה) גבר. כ' הט''ז דזה מיירי דוקא אם נשפך במקום הכירה שאינה חמה מחמת האש ואין היד סולדת שם אבל אם נשפך על הכירה שאצל האש והיא חמה שהיד סולדת שם הוי החלב שבתוכה ככלי ראשון וצריך ס' ממה שאומדין מה שיש חלב בעין תחת הקדירה ובש''ך כ' דמשמע מדברי מהרש''ל דאם הקדירה מרותחת מחמת האש אפי' הנשפך הוא צונן אסור אפי' התבשיל אם אין ס' נגד מה שתחתיו (ודוקא דליכא עפר במקום שנשפך החלב דאי איכא עפר נעשה החלב שנשפכה על העפר לפגם ואינו אוסר כמ''ש לקמן סי' צ''ה סעיף כ''א צ''צ מ''י): (כו) כעירוי. כלומר דלא אמרי' שנתקרר כיון שנזחל על גבי הכירה מיהא היינו דוקא כשהיס''ב (ופר''ח כתב לפי מ''ש סי' ס''ח לא שאני לן בין נפסק הקילוח ללא נפסק אלא כל חום שהיס''ב אוסר ע''ש): (כז) קליפה. כ' הש''ך ולכן אפילו יש בקדרה תבשיל דשייר ביה קליפה א''צ לקלפו דהקדרה הוי כמו קליפה: (כח) דתתאה. כ' הש''ך ול''ד למ''ש בסי' ק''ה ס''ג בהג''ה דאם הניח היתר ואיסור זה אצל זה ואח' מהם צונן דסגי בקליפה דהכא כיון שבא הקלוח מלמעלה הוי כמו עילאה א''נ כיון שהקדירה עומד במקומו חשוב תתאה (וכ' פר''ח מיהו היינו דוקא כשמקלח על הקדירה אבל אם החלב זב עד תחת הקדרה של בשר החלב יש לו דין תתאה ואין אוסר התבשיל שבקדירה אבל לסברת הרש''ל והש''ך שכתבתי בסמוך דאם הקדרה רותחת מחמת האש אפי' הנשפך הוא צונן אסור התבשיל עד דאיכא ס' ע''ש א''כ אפי' זב החלב תחת הקדירה נמי אוסר התבשיל ולפי דברי הט''ז הנ''ל אם מקום הכירה חם שהיד ס''ב הוי החלב ככלי ראשון ואוסר נמי התבשיל וק''ל) א''נ מיירי הכא שמקלח על הקדרה והט''ז כ' אפי' אינו מקלח על הקדירה יש לאסור במקום שאין הפסד מרובה דהא קי''ל דאפילו במליחה אסור במקום שאין הפ''מ כשנוגעין זה לזה: (כט) להרתיח. כ' הת''ח נראה אם לא התחיל להרתיח ונפל על הכיסוי לא נאסר מה שבקדרה כלל אף אם אין בו ששים דעדיין הוי כצונן עכ''ל וכ' הט''ז ונ''ל דלגבי הכיסוי עצמו חשיב כרותח והיא אסורה כיון שמונח על הקדרה אצל האש ומהרש''ל חולק על רמ''א וכתב דנהי דהרתיחה עולה עד הכסוי מ''מ הרוטב אין מצטרף עמה וא''כ אם אין בכיסוי ס' נגד האיסור שנפל עליה נעשה הכיסוי נבילה עכ''ל וכן מסתבר דשאני בקדירה נגד הרוטב שהרוטב עצמה הוא תמיד שם משא''כ בכיסוי שמא באותו פעם שנפלה הטיפה לא עלתה הרתיחה עד הכיסוי ממש וספיקא דאורייתא לחומרא רק באיסור דרבנן יש להקל בזה עכ''ל ופר''ח כ' דברי הגהה עיקר ע''ש:
ח מַחֲבַת שֶׁל חָלָב שֶׁנְּתָנוֹ בְּכִירָה תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, הַזֵּעָה עוֹלֶה וְנִבְלָע בַּקְּדֵרָה, וְאוֹסַרְתָּהּ. הגה: אִם הָיָה חָלָב בַּמַּחֲבַת, בָּעֵינָן ס' בַּתַּבְשִׁיל שֶׁבַּקְּדֵרָה נֶגֶד הֶחָלָב שֶׁבַּמַּחֲבַת (ד''ע) . וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁהַמַּחֲבַת מְגֻלֶּה וְהַזֵּעָה עוֹלֶה מִן הַמַּאֲכָל עַצְמוֹ לַקְּדֵרָה שֶׁעָלֶיהָ (אָרֹךְ), וְגַם מַיְרֵי שֶׁהוּא בְּקֵרוּב כָּל כָּךְ שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בַּזֵּעָה בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹגֵעַ בַּקְּדֵרָה. אֲבָל אִם אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בַּזֵּעָה, הַכֹּל שָׁרֵי. וְלָכֵן תּוֹלִין בָּשָׂר לְיַבֵּשׁ עַל קְדֵרוֹת שֶׁל חָלָב, וְלֹא חַיְישִׁינָן לַזֵּעָה שֶׁעוֹלָה (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ק''ג) . וְכֵן אִם הַמַּחֲבַת מְכֻסֶּה, הַכֹּל שָׁרֵי מִדֵּי דְּהָוֵי אַשְּׁתֵּי קְדֵרוֹת (ל) נוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ דְּאֵין אוֹסְרִין זוֹ אֶת זוֹ בִּנְגִיעָה, כָּל שֶׁכֵּן בְּזֵעָה. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כ''ה) מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר בְּכָל זֶה (הַגָּהוֹת ש''ד) . באר היטב (ל) נוגעות. כתב הט''ז מטעם זה נ''ל להתיר באם אפו בתנור פלאדי''ן של חלב ואח''כ באותו מקום רותח הושיבו שם קדרה ובתוכה בשר דכל שאין החלב בעין במקום ההוא בתנור הוי כקדירה של חלב ושתי קדירות לא אסרי אהדדי:
ט נֵר שֶׁל חֵלֶב עָשׂוּי כְּנֵר שֶׁל שַׁעֲוָה שֶׁנָּטַף מִמֶּנּוּ טִפָּה עַל כְּלִי, אֵין צָרִיךְ כִּי אִם גְּרִידָה. אֲבָל חֵלֶב (לא) מְהֻתָּךְ חַם שֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ טִפָּה עַל כְּלִי, צָרִיךְ הַגְעָלָה. באר היטב (לא) מהותך. כ' הש''ך פי' נר שקורין קרויז''ל שהוא דולק מחלב מהותך דהוי רותח מחמת האור אבל חלב מהותך רותח בקדרה שנרתח הקדירה אצל האש די בגרידה דלא חשיב עירוי כיון דפסק הקלוח כדלעיל ס''ז וסי' ס''ח ס''י בהג''ה וט''ז כתב וז''ל חלב מהותך פי' מפיו במקום שהפתילה דולקת אותו צד חשוב ע''י האור עצמו אבל אם נטף מצד אחר מן הכלי שהפתילה בתוכו לא מקרי רותח לאסור מה שנוטף עליו וגדולה מזה כתב בשם מהר''ם דאם נפל טיפת חלב רותח על סכין או כלי אחר צונן א''צ רק גרידה במקום שנפלה הטיפה הואיל ופסקה הטיפה בשעת נפילה ולא באה בקלוח ודוקא כשנופל על הקתא אבל נפל על הברזל נועץ עשר' פעמים בקרקע ודיו עכ''ל:
סימן צג - קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב
ובו סעיף אחד
א (א) קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר, לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב. וְאִם בִּשֵּׁל בָּהּ בְּתוֹךְ מֵעֵת לְעֵת, אָסוּר בְּנוֹתֵן טַעַם. וְצָרִיךְ לְשַׁעֵר נֶגֶד כָּל הַקְּדֵרָה. אֲבָל אִם שָׁהָה מֵעֵת לְעֵת קֹדֶם שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ, הֲוָה לֵיהּ נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, וּמֻתָּר הַתַּבְשִׁיל, אֲבָל הַקְּדֵרָה אָסוּר (ב) לְבַשֵּׁל בָּהּ לֹא בָּשָׂר וְלֹא חָלָב. הגה: אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים, מֻתָּר. (ריב''ש סִימָן קכ''ו בְּשֵׁם סמ''ק ובהגמי''י פ''ט) וְדִין כִּסּוּי קְדֵרָה, כְּדִין קְדֵרָה עַצְמָהּ (ד''ע וְאו''ה) . וְיֵשׁ מַחְמִירִים (ג) בַּכִּסּוּי, לוֹמַר דְּאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ דִּינוֹ כְּאִלּוּ הָיָה בֶּן יוֹמוֹ, (בְּהַגָּהוֹת ש''ד בְּשֵׁם קֹבֶץ) וְכֵן נוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת. וְכֵן אֲנִי נוֹהֵג מִפְּנֵי הַמִּנְהָג, וְהוּא חֻמְרָא בְּלֹא טַעַם. (ד''ע) . וּמִכָּל מָקוֹם בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שׁוּם צַד לְהַתִּיר בְּלָאו הָכֵי, אוֹ שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת אוֹ הֶפְסֵד, יֵשׁ לְהַתִּיר אִם אֵין הַכִּסּוּי בֶּן יוֹמוֹ, כְּמוֹ בַּקְּדֵרָה עַצְמָהּ. וְאִם לָקְחוּ כִּסּוּי רוֹתֵחַ מִקְּדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר וְנָתְנוּ אוֹתוֹ עַל קְדֵרָה שֶׁל חָלָב, אִם שְׁנֵיהֶם חַמִּים, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים אִם יֵשׁ מַאֲכָל בַּקְּדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר וְחָלָב. וְאִם הַכִּסּוּי צוֹנֵן וְהַקְּדֵרָה חַמָּה, נָמֵי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים אִם (ד) הִתְחִיל לְהַזִּיעַ תַּחַת הַכִּסּוּי, דְּתַתָּאָה גָּבַר (או''ה) . וְאִם הַכִּסּוּי חַם, וְהַקְּדֵרָה צוֹנֶנֶת, (ה) הַכֹּל שָׁרֵי (שָׁם), רַק (ו) הַמַּאֲכָל צָרִיךְ קְלִיפָה, (לְדַעַת הַגָּהוֹת ש''ד וְלֹא כאו''ה שָׁם), אִם אֶפְשָׁר לְקַלְּפוֹ, וְאִם לָאו, הַכֹּל שָׁרֵי. וְאִם לֹא הָיָה מַאֲכָל בַּקְּדֵרָה, הַכֹּל שָׁרֵי, דְּהָוֵי כִּשְׁתֵּי קְדֵרוֹת שֶׁנָּגְעוּ זוֹ בְּזוֹ. (הַכֹּל ד''ע לִסְבָרַת הָאָרֹךְ) . באר היטב (א) הקדרה. כ' הש''ך ואין חילוק בין קדרה של מתכת או של חרס לעולם צריך לשער נגד כל הקדירה והר''ב אזיל לטעמיה דפסק דאין נוהגין לסמוך אטעימת עובד כוכבים לכך כתב דצריך לשער נגד כל הקדרה ואע''ג דמשמע בכמה דוכתי דאין מה שבתוך הכלי ס' כנגד כל הכלי מ''מ מצינו לפעמים שיהא רוחב הקדרה גדול כ''כ שיחזיק מים שיהיה ס' נגדו כגון שנחושתו דק ורחבו גדול ומ''מ הא דצריך לשער נגד כל הקדרה היינו בקדרה ישנה דלא ידעינן כמה בלע אבל אי ידעינן כמה בלע א''צ לשער אלא כנגד הבלוע בו וכדלעיל סי' צ''ב ס''ה בהג''ה וסי' צ''ד ס''ו וכן אפי' לא ידעינן כמה בלע אלא דידוע כמה בשלו בה תוך מע''ל מבישול חלב זה דמה שבשלו בה קודם מע''ל נטל''פ הוא אפי' בשלו בו בשר תוך מע''ל מבישול בשר הראשון א''צ ס' אלא נגד בשר השני (ועוד יש לומר דאה''נ קאמר דצריך לשער נגד כל הקדרה ולפיכך התבשיל אסור) עכ''ל: (ב) לבשל. כתב הש''ך מיהו אם בישל בה בשר תוך מע''ל לבישול בה חלב פשיטא דהתבשיל אסור אבל אם בישל בה חלב פשיטא דמותר בדיעבד אבל שאר דברים שאינן לא של בשר ולא של חלב כגון ירקות ודגים וכה''ג מותר לבשל אפי' לכתחלה והא דבסי' צ''ד ס''ה כ' הר''ב דנוהגין לאסור הכלי שאינה ב''י (אפי' לשאר דברים ואפי' כשנתחב בו רק כף ב''י א''כ כ''ש כאן דנתבשל בו בשר ממש) וצ''ל דכאן סתם הדברים לענין דינא: (ג) בכיסוי. כתב הש''ך בשם מהרש''ל הטעם דמחמירין בכיסוי מפני שהם קצרים מלמעלה ויש בהן כעין חלל ואז א''א לקנחם יפה שיהא נקי מן הזיעה והרתיחה שעלה שם ואף שמקום הקצר הוא דבר מועט מ''מ הזיעה של בשר עולה למעלה עד ס' כנגדו עד שנעשה מה שבעין נבלה ואח''כ הכיסוי נ''נ דשמא אין בה ס' פעמים ס''א פחות מעט כנגד מה שבעין אבל באותן שהם רחבים למעלה ויכולה היד לשלוט בהן לקנחם יפה אין לומר שהוא איסור בעין ומותר ובט''ז כ' דנ''ל לנהוג בזה שיש לשער אם יש בתבשיל ס' נגד מקום הקצר שבכיסוי אז אין שום חשש איסור בכיסוי טפי מקדירה והב''ח כ' הטעם שהרתיחה עולה שם תמיד ונדבק מאד וא''א לקנחו היטב והשיג עליו הט''ז שאין מקום לחומרא זו ומי שאומר סברות להחמיר בזה מה שלא נמצא בש''ס ופוסקים עליו הראיה: (ד) להזיע. כ' הש''ך ונראה שצריך שתהא היס''ב בזיעה: (ה) הכל. כ' בד''מ אפי' הקדירה עצמה שרי לכתחלה כשמקנחה או מדיחה למעלה במקום שנגעה בכיסוי ואע''פ שהלחלוחית היה חם מ''מ שרי שמה שנפרש מן הכיסוי הוי ככ''ש ול''ד לעירוי דטפה א' כח חמימותה פוסק ואינו ככ''ר עכ''ל וצ''ע במה שמתיר גם הקדירה דהא הכיסוי גופה עם הלחלוחית חם נגע בקדירה מיהו כל זה כשיש לחלוחית בכיסוי אבל יבשה פשיטא דלכ''ע הכל שרי מיהו מן הסתם אמרי' שיש בה לחלוחית (עיין ש''ך): (ו) מאכל. צ''ל פירושו דקאי אדלעיל שכתב רמ''א אם נתן כיסוי של בשר על קדירה של חלב ושניהם חמין ובשניהם יש מאכל שניהם אסורים ע''ז כ' כאן דאם לא היה מאכל בשניהם אע''פ שהם חמין שניהם מותרים דה''ל כשתי קדירות וכו' וראיתי בט''ז שמאריך בכאן באם עמד חלב צונן מע''ל בקדירה ואח''כ בשלו בו בשר דאסור מכח כבוש כמבושל אפי' בקדרה ישנה ולא אמרי' דשבעה לבלוע ולא בלעה מחלב כלום ע''ש שמביא כמה ראיות לדבריו אך מ''ש דאם נתן דבר היתר בכלי של איסור מע''ל בצונן דאסור אינו נ''ל דהא אחר מע''ל נטל''פ וע''ל סי' ק''ה (ובקדירה חדשה של חרס ושהה בו חלב כל הלילה נאסר הבשר דקדירה חדשה בולע אפי' בצונן עט''ז ס''ס זה):
סימן צד - דין התוחב כף חולבת בקדרה של בשר
ובו ט' סעיפים
א הַתּוֹחֵב כַּף חוֹלֶבֶת בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, אוֹ אִיפְּכָא, מְשַׁעֲרִים בְּכָל מַה (א) שֶּׁנִּתְחַב מִמֶּנּוּ בַּקְּדֵרָה אִם הַכַּף בֶּן יוֹמוֹ דְּהַיְנוּ (ב) שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בּוֹ בִּכְלִי רִאשׁוֹן תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת. (אָרֹךְ כְּלָל ל''ז) . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הַכַּף שֶׁל מַתֶּכֶת, מְשַׁעֲרִים בְּכֻלּוֹ, מִשּׁוּם דְּחַם מִקְצָתוֹ חַם כֻּלּוֹ. וּסְבָרָא (ג) רִאשׁוֹנָה עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי וש''ד וְהַגָּהוֹתָיו וְאָרֹךְ) וְע''ל סי' צ''ח. באר היטב (א) שנתחב. כ' הש''ך דלא ידעינן כמה נפיק מיניה וע''ל סי' צ''ח ס''ה אי ידעינן כמה בלע וכ' מהרש''ל דאם אינו ברור לו עד כמה תחב משערין בסתם דרך לתחוב דהיינו עד ראש הכף (כ' כ''ג בשם הרדב''ז לא אמרו אלא באיסור ודאי אבל בספק איסור לא משערינן אלא בפליטה. וכ' עוד בשם תמים דעים דהיכא דהגביה עץ הפרור מלא מתבשיל שבקדירה שיש לומר שמה שיצא מפליטת הכף אינו יכול להתבטל בתבשיל שהגביה באותו כף משום דלית ששים באותו תבשיל שהגביה. ואחר ההגבהה החזיר הכל לקדירה מה שהגביה עם עץ הפרור עצמו נעשה הכל נבילה ואוסרת כל הקדירה אם אין ס' כשיעור מה שהגביה עם העץ הפרור ע''ש): (ב) ששמשו. בו חלב אבל אם שמשו בו בכ''ר מים אינו מחשבו מע''ל אבל בכף של איסור אפי' שמשו בו בכ''ר של מים מחשבו מע''ל כשלא היה במים ס' נגד הכף כדלקמן ס''ו וסי' ק''ג. ש''ך. וכ' בט''ז בסי' צ''ה ס''ג יתבאר דגם ע''י עירוי מכ''ר על ב' כלים אחד של חלב וא' של בשר והם מלוכלכים יש איסור כמו בכ''ר ממש ומ''ה אם עירה נמי מכ''ר על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאילו השתמש באותו כלי בכ''ר ומהרש''ל כ' וז''ל ומסתפינא להקל בכ''ר שעומד אצל האש כל שהוא חם אפי' אין היס''ב ראוי לאסור דעשו הרחקה לכ''ר כדאיתא בירושלמי עכ''ל אבל בת''ח פוסק כב''י דאפי' בכלי ראשון שעל האש אינו אוסר אם אין היס''ב וכן עיקר: (ג) ראשונה. כ' הש''ך דגם דעת המחבר שסברא ראשונה עיקר ולכן כ' סברא האחרונה בשם יש מי שאומר:
ב אִם תָּחַב הַכַּף בַּקְּדֵרָה שְׁנֵי (ד) פְּעָמִים, וְלֹא נוֹדַע בֵּינְתַיִם, צָרִיךְ ב' פְּעָמִים שִׁשִּׁים. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ה) דְּסָגֵי בְּפַעַם א' שִׁשִּׁים, וְכֵן נוֹהֲגִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קפ''ג וְהַגָּהוֹת שַׁעֲרִי דּוּרָא וְאָרֹךְ) . באר היטב (ד) פעמים. הטעם כ' מהרי''ל דמתחלה צריך ס' נגד כל החלב דחיישינן דלמא נשאר בו מעט חלב וכשהוציאו מן הקדרה נעשה כל הכף נבלה מבב''ח ולכך צריך לבטל הכף בפעם הב' ונראה דלכך נקט המחבר אם תחב ב' פעמים כו' ולא כתב סתמא הרבה פעמים צריך ס' בכל פעם משום דאזיל לטעמיה דס''ל דלא אמרינן חנ''נ רק בב''ח ולא בשאר איסורים מטעם שבב''ח כל אחד היתר בפ''ע והלכך כשתחבו ב' פעמים תו ליכא למימר דנ''נ דכיון שכבר נאסר הכף לא נ''נ אח''כ אפי' תחבו הרבה פעמים סגי בב' פעמים ס' ודוקא אם לא נודע בנתים אבל אם נודע בנתים כבר נתבטל הראשון ושוב גם בפעם הב' בטל באותן הס' ואע''ג דמשמע דעת הב''י לקמן ס''ס צ''ט דאם נפל כזית איסור לתוך ס' זיתי היתר ואח''כ חזר ונפל כזית איסור חוזר וניער אפי' מין במינו אפי' נודע בנתים מ''מ הכא אין טעם כלל דהא יש ס' נגד הכף ולא יהא הכף אלא כולו חלב אלא דמטעם נ''נ צריך ב''פ ס' (ואע''ג דמין במינו נמי אינו נ''ט מ''מ כיון דראוי ליתן טעם בכנגדו בשאינו מינו אסור וזה לא שייך הכא ודו''ק עכ''ל) עיין בס''ס צ''ב בט''ז מה שמקשה מכאן על מה שכ' מהרי''ל בהלכות פסח בהגעלה מכ''ר עיין שם: (ה) דסגי. כתב הש''ך אפי' באיסור עצמו שנפל לקדרה כמה פעמים קי''ל דא''צ אלא פעם א' ס' וכדלקמן סי' צ''ח סס''ד בהג''ה:
ג אִם יֵשׁ ס' לְבַטֵּל (ו) הַכַּף, הַקְּדֵרָה וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּרִים אֲבָל הַכַּף אָסוּר, בֵּין עִם בָּשָׂר בֵּין עִם חָלָב, לְפִי שֶׁהִיא בְּלוּעָה מִבָּשָׂר בְּחָלָב. וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אוֹסֶרֶת, אִם חָזְרוּ וּתְחָבוּהָ, בֵּין בְּבָשָׂר בֵּין בְּחָלָב, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בַּת (ז) יוֹמָא. וְאִם אֵין ס', הַכֹּל אָסוּר (ח) בַּהֲנָאָה, אֲפִלּוּ הַקְּדֵרָה, אַךְ מֻתָּר לָתֵת (ט) לְתוֹכָהּ פֵּרוֹת אוֹ צוֹנֵן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִגּוּף הָאִסוּר. באר היטב (ו) הכף. כתב הט''ז ולא אמרינן דמה שנתחב כבר הוי כהגעלה משום דהגעלה צריכה רותחין שמעלה רתיחה ולענין איסור אוסר רק אם היס''ב והש''ך כתב דלדעת הר''ב בסי' צ''ה ס''ג אפי' לא היה בקדרה אלא מים או שאר דברים אם היה הקדרה ב''י ונבלע מתחלה ע''י גוף הבשר הכף אסור והכי קי''ל דאסור הכף להשתמש בו בין עם בשר בין עם חלב או שאר דברים דהא הכף נ''נ ועי''ל סי' צ''ח ס''ה: (ז) יומא. פי' משעת התחיבה אפי' אינו ב''י משעה שבישל בה חלב כיון שהיתה ב''י בשעת התחיבה ראשונה נ''נ ואוסרת אח''כ אפי' דיעבד אם הוא ב''י משעת התחיבה אבל אם אינו ב''י בשעת התחיבה השניה הכל מותר דנהי דנ''נ מ''מ השתא נטל''פ ומותר אבל ודאי לכתחלה אסור לתוחבו בשום דבר אפי' אינו ב''י: (ח) בהנאה. (ר''ל הקערה צריך שבירה והמאכל זורקו לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפי' אין הכלב שלו) כ' בהגהת אשר''י סוף מס' עבודת כוכבים דאם בישל בה אח''כ כשאינה ב''י ישליך דמי הקדרה לנהר והמאכל מותר ובת''ח חולק ע''ז: (ט) פירות. כ' הב''י משמע אפי' דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ''ל והקשה הב''ח דהא בסי' צ''א כ' דאסור להניח דבר לח בכלי איסור ותירץ דהכא הוי כמו דיעבד דא''א אם לא שישבר הכלי (אבל קשה לי דבסי' קכ''א כ' או''ה דכלי חרס שנשתמשו בו איסור בצונן מאחר דא''א בהגעלה מקרי דיעבד וסגי ליה בשטיפה היטב וכ' או''ה והביא אותו הש''ך דדוקא כלי דלאו בר הגעלה כגון כוסות ששתו בו עובדי כוכבים מותר לישראל לקנות ולשתות בו ע''י הדחה אבל שאר כלי חרס שקנה מעובד כוכבים אם הוא רק מסופק בו שנשתמש בחמין צריך שבירה משמע בפירוש אפי' להשתמש בו ביבש נמי אסור דכ' דצריך שבירה דוקא וכאן אינו חולק הרמ''א על ב''י משמע אפי' דבר לח מותר להשתמש בו וצ''ע) וכ' הט''ז בשם הת''ח דאף חמין לחוף בו הראש או לעשות בהן שאר דברים שאינן צורך אכילה ושתיה מותר והכי נהגו ולפי מנהג זה יש להקל ג''כ אם נאסרה קדירה מבב''ח ואחר מע''ל בשלו בו מאכל א''צ להשליך דמי הקדרה לנהר ורש''ל חולק ע''ז ופסק דצריך להשליך וכו' וכל זה בקדירה שנאסרה אבל המאכל שנאסר צריך להשליכו דוקא לבית הכסא אבל לא לפני הכלב אפי' אין הכלב שלו:
ד אִם אֵין הַכַּף בֶּן יוֹמוֹ, הַקְּדֵרָה וְהַתַּבְשִׁיל מֻתָּרִים וְהַכַּף אָסוּר (י) לְכַתְּחִלָּה, בֵּין עִם בָּשָׂר בֵּין עִם חָלָב. וּמִכָּל מָקוֹם (יא) בְּדִיעֲבַד אֵינָהּ אוֹסֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת יוֹמָא. באר היטב (י) לכתחלה. החילוק שבין קדרה לכף איתא בב''י לפי שהכף בלע החלב בשעת שבחו הלכך אף אחר שנפגם אסור לכתחלה כדין קדרה שאינה ב''י משא''כ הקדרה לא בלעה טעם החלב אלא לאחר שנפגם: (יא) בדיעבד. כ' הש''ך בשם ב''י דהיינו דוקא שחזר ותחבה במין שתחבה בפ''א דאלו חזר ותחבה במין שהיתה בלוע' ממנו תחלה בתוך מע''ל מתחיבה פשיטא שאוסרת וכ''ש אם חזר ותחבה בשאר דברים כגון מים וירקות דמותר בדיעבד אפי' תוך מע''ל מתחיבה ראשונה:
ה אִם בִּשְּׁלוּ מַיִם בִּקְדֵרָה חֲדָשָׁה וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף חוֹלֶבֶת, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ וּבִשְּׁלוּ בָּהּ מַיִם פַּעַם אַחֶרֶת וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף שֶׁל בָּשָׂר, וּשְׁתֵּי הַכַּפּוֹת הָיוּ בְּנֵי יוֹמָן וּבְשׁוּם אֶחָד מֵהַפְּעָמִים לֹא הָיָה בַּמַּיִם שִׁשִּׁים, (יב) אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּקְּדֵרָה לֹא בָּשָׂר וְלֹא חָלָב, אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים מֻתָּר לְבַשֵּׁל, מֵאַחַר שֶׁהָיְתָה חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא בִּשְּׁלוּ בָּהּ מֵעוֹלָם. הגה: מִיהוּ אִם עָבַר וּבִשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר אוֹ חָלָב, מֻתָּר, דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ט) . קְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ יְרָקוֹת אוֹ מַיִם וְתָחֲבוּ בָּהּ כַּף בֶּן יוֹמוֹ, וְהַקְּדֵרָה אֵינָהּ בַּת יוֹמָא, אוֹ לְהֵפֶךְ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּמַּאֲכָל (יג) שִׁשִּׁים, הַכֹּל שָׁרֵי. (אָרֹךְ כְּלָל ל''ז), וְנוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר לֶאֱכֹל הַמַּאֲכָל כְּמִין הַכְּלִי שֶׁהוּא בֶּן יוֹמוֹ, (יד) וְלֶאֱסֹר הַכְּלִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ וְאֵינוֹ אֶלָּא (טו) חֻמְרָא בְּעָלְמָא, כִּי מִדִּינָא הַכֹּל שָׁרֵי. באר היטב (יב) אסור. הנה הש''ך הניח דברי המחבר ורמ''א בצ''ע דמאחר דאיכא כאן ג' נ''ט א' הנכנס אל הכף ומהכף אל המים ומן המים לקדרה וא''כ יש לתמוה על המחבר למה אוסר לבשל בה בשר בפרט שהוא מתיר לקמן סי' צ''ה נ''ט בר נ''ט בבישול ועוד תימא דהיאך כתב מאחר שהיתה חדשה וכו' דמשמע הא אם בישל בה מתחלה חלב בעין אסור לבשל בה שאר דברים וזה אינו למ''ש לקמן סי' צ''ה ס''ג דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת במים רותחין אפילו שניהם ב''י הכל מותר דהוי נ''ט בר נ''ט וגם על הרב רמ''א יש לתמוה דסתם כהמחבר והא ליתא אפילו לדידן דהא בג' נ''ט כ''ע מודו מיהו הא לא קשיא דלמה לא יהא מותר לבשל בה אפילו חלב דכיון דעכ''פ צריך לקבוע תשמיש א' בקדרה זו א''כ יש לקבוע לה תשמיש בשר דמ''מ יותר נשאר בה טעם האחרון עיקר ונראה דכ''ש אם נשתמשו בשר בעין בקדרה זו שתחבו בה בראשונה כף חולבת ב''י דמותר לבשל בה אח''כ בשר אבל לאחר תחיבת כף הא' לא היינו מתירין הקדרה לבשל בה בשר לכתחלה כיון דעכ''פ צריך לקבוע תשמיש לקדירה זו יש לקבוע מחלב שבלוע בה עכ''ל (והנה בודאי תיובתא גדולה היא על הב''י ורמ''א ונ''ל לתרץ דבריהם בדוחק דמיירי שהכפות היו ב''י ומסתמא כשהיה ב''י מסתמא שמנונית קצת דבוק עליו כמ''ש בסי' צ''ה ס''ג דצריך שיאמר ברי לי שלא היה שם שום שומן דבוק עליו וכו' וא''כ הוי נתינת טעם ממש ואפ''ה סובר רמ''א דבדיעבד מותר דהוי נ''ט בר נ''ט כי זה הטעם נותן לקדרה ומהקדרה למים שנים כנ''ל): (יג) ששים. פי' אפילו אם שניהם ב''י והקשה בט''ז לפי טעם הא' בסי' צ''ה ס''ג על היש אוסרין דחיישינן שמא נגעו הקערות במחבת וה''נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדרה ומה מועיל ס' דמ''מ בולע הכף והוי בו טעם שני וצ''ל דס''ל כטעם הב' דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס': (יד) ולאסור. פי' אפילו לבשל בו שאר דברים וכתב הש''ך דצריך לגרוס במין הכלי בבי''ת ולא כמין הכלי בכ''ף והכי פירושו דאע''ג דאין המאכל נאסר מ''מ אין לאכלו לא עם בשר ולא עם חלב דהואיל שיכול לאכלו בלא זה הוי כלכתחלה ויש לערותו לכלי שהוא כאותו שהוא ב''י דוקא (ורש''ל כתב דאוכלין אותה מן הקדרה עם כף חדשה): (טו) חומרא. כתב הט''ז ממילא גם מ''ש בש''ע בתחבו ב' כפות בקדרה חדשה כו') דאסורה הקדרה גם זה אינו אלא חומרא בעלמא עכ''ל וכל זה במאכל שהתורה חסה על ממון של ישראל אבל אם בשלו מים בכלי של בשר ותחבו בו כף חולבת ב''י המים אסורים כמ''ש רמ''א בסי' צ''ה ס''ג:
ו בְּצָלִים אוֹ יְרָקוֹת (טז) שֶׁבְּלוּעִים מִבָּשָׂר וּבִשְּׁלָם בִּקְדֵרָה חוֹלֶבֶת, אִם יָדוּעַ כַּמָּה בָּשָׂר בָּלוּעַ בַּבְּצָלִים וּבַיְּרָקוֹת, אֵין צָרִיךְ ס' אֶלָּא כְּנֶגֶד הַבָּשָׂר. הגה: דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר חֲתִיכָה נַעֲשֵׂית נְבֵלָה, הוֹאִיל וַעֲדַיִן כֻּלּוֹ הֶתֵּר, וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לְשַׁעֵר רַק נֶגֶד מַה (יז) שֶּׁבָּלַע. וְכָל שֶׁכֵּן בִּקְדֵרָה שֶׁל חָלָב שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ מַיִם תּוֹךְ מֵעֵת לְעֵת, וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלוּ בָּהּ בָּשָׂר, לֹא אָמְרִינָן דְּצָרִיךְ לְשַׁעֵר נֶגֶד כָּל הַמַּיִם, רַק נֶגֶד הֶחָלָב (יח) שֶׁבָּלְעָה הַקְּדֵרָה. (מִמַּשְׁמָעוּת הַטּוּר וּבֵית יוֹסֵף) . באר היטב (טז) מבשר. פי' מבשר עצמו או שחתכן בסכין של בשר דק דק אבל אם חתך במקום א' מהם ע''ל סי' צ''ו מה דינו: (יז) שבלע. כתב בתשובת מהר''ם מלובלין דאם יש ס' נגד הבשר הבלוע בבצל אז אף הבצל מותר אע''פ שלא נמחה ונתמעך וא''צ להפרישו אבל אם חתכו הבצל בסכין של איסור אפי' יש ס' צריך להפריש הבצלים מן התבשיל ע''י סינון דקי''ל אפשר לסוחטו אסור עכ''ל וע''ל סי' צ''ו: (יח) הקדרה. כתב הש''ך דהב''י כתב בס''ס ק''ג וז''ל ומיהו היכא שהיה בלוע מבב''ח שנתבשל בה נראה דלכ''ע כשהוחמו בה מים תוך מע''ל חשוב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונין מע''ל משעת חימום המים דהא בבב''ח כ''ע מודו שחנ''נ עכ''ל ולא נהירא דהא טעמא דהפוסקים דאמרינן אצל בב''ח חנ''נ הוא משום דכל חד באפי נפשיה שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור משא''כ בשאר איסורים א''כ הכא שכבר נאסר הבלוע בקדרה לא שייך חנ''נ ומ''מ לדידן דקי''ל בכל איסורים חנ''נ אין נפקותא כאן בכל זה עכ''ל. אבל קצת קשה לי למה צריך כאן ס' נגד החלב שבלעה הקדרה אם בשלו בה מים תוך מע''ל ולא אמרינן דהוי נ''ט בר נ''ט מחלב לקדרה ומקדרה למים חמין שהוחמו בנתים וממים חמין לקדרה כמ''ש בס' התרומה. ע''כ צ''ל דזה ודאי אינו ידוע בבירור שכל הטעם שהיה בקדרה הלך למים חמין ולא הוי נ''ט בר נ''ט אלא מספק ומיהו אם הקדרה אינה ב''י מותר ממ''נ אם הלך בתחלה הכל אל המים הוי נ''ט בר נ''ט ואם לאו הוי נטל''פ וא''ל א''כ בשאר איסורים למה קי''ל אם בישל בקדרה מים תוך מע''ל חשבינן ב''י משעה שהוחמו המים ולא אמרינן ג''כ ממ''נ אי לא פליט האי קדרה לתוך המים אז הוי מה שבקדרה אינו ב''י ואי פליט דלמא פליט בפחות מששים ובטיל האי טעמא בס' שהרי חנ''נ בשאר איסורים אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. צ''ל דרבנן תקנו זאת כיון דאיכא ספיקא כמה פליט אמרינן בכ''מ לחומרא וחיישינן שמא נפיק הכל ונעשה הכל נבילה אע''ג דבסי' צ''ח בנשפך מין במינו מותר מכח דהוי ספיקא דרבנן דוקא בנשפך אמרינן כן דאם לא נשפך היה יכול לשער אבל הכא א''א לשער בשום ענין לכך תקנו שישער בכל הקדירה וק''ל ואם נתבשל מים בכלי של איסור תוך מע''ל אי אמרינן ביה חנ''נ וצריך מע''ל משעת חימום המים ע''ל ס''ס ק''ג):
ז בָּשָׂר רוֹתֵחַ שֶׁחֲתָכוֹ (יט) בְּסַכִּין חוֹלֶבֶת, כָּל הַחֲתִיכָה אֲסוּרָה אִם אֵין בָּהּ שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד מְקוֹם הַסַכִּין (כ) שֶׁחָתַךְ הַבָּשָׂר. אֲבָל אִם אֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בֶּן יוֹמוֹ, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא (כא) כְּדֵי קְלִפָּה. הגה: וְכָל זֶה בְּבָשָׂר רוֹתֵחַ בִּכְלִי רִאשׁוֹן, וְאָז אִם הַסַּכִּין בֶּן יוֹמוֹ וְאֵין ס' בַּבָּשָׂר נֶגֶד הַסַּכִּין הַכֹּל אָסוּר, וְאַף הַסַּכִּין (כב) צָרִיךְ הַגְעָלָה. אֲבָל אִם הוּא כְּלִי (כג) שֵׁנִי, הַבָּשָׂר צָרִיךְ קְלִיפָה; וְהַסַּכִּין, נְעִיצָה בַּקַּרְקַע (אָרֹךְ כְּלָל ל''ו), וְכֵן נוֹהֲגִין. וַאֲפִלּוּ אֵין הַסַּכִּין בֶּן יוֹמוֹ, יֵשׁ לִקְלֹף הַבָּשָׂר מְעַט מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית הַסַּכִּין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ''ק) . באר היטב (יט) בסכין. אפי' היה הסכין למטה והבשר למעלה לא אמרינן תתאה גבר דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא כן מוכח באו''ה וכתב הש''ך ול''ד למה דאמרינן בית השחיטה רותח וסגי בקליפה אפי' בסכין של עובד כוכבים דאסור משום שמנונית ואפ''ה א''צ רק קליפה דהתם אין כל הבהמה רותחת אלא מקום ביה''ש לבד אבל חתיכה כולה רותחת: (כ) שחתך. כתב הש''ך דזה נמשך לסברא הראשונה שבס''א שהיא עיקר ואע''ג דחם מקצתו חם כולו מ''מ לא הוליך בליעתו בכולו ולפ''ז מ''ש בהג''ה נגד הסכין היינו מקום שנגע בבשר מיהו ודאי דלא אמרו אלא כשידוע לו בבירור עד כמה חתך אבל מן הסתם ודאי דרך לחתוך בכל הסכין וצריך ס' נגד כל הסכין חוץ מן הקתא ואע''ג דבסי' ק''ה ס''ז כתבו הט''ו דאם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהוא חוץ לרוטב סגי בנטילה י''ל דשאני הכא דאגב דוחקא דסכינא מתפשט בכולו א''נ דסתם סכין הוא בלוע ג''כ משמנונית של חמאה וכה''ג א''נ מיירי שהבשר שמן ואע''ג דבסי' צ''ו פסק דאם חתך צנון בסכין של איסור אינו אסור אלא כדי נטילה י''ל דהתם ליכא אלא משום חורפא דצנון ואע''ג דיש פוסקים דחורפיה דצנון עדיף מרותח דאפי' אין הסכין ב''י משוי ליה לשבח מ''מ לענין להתפשט בכולו בישול עדיף: (כא) קליפה. כתב הש''ך ואע''ג דבסי' י' ובסי' צ''ו ובא''ח סי' תמ''ז קי''ל דסתם סכין אינו נקי מ''מ השמנונית שעליו אינו אוסר יותר מכ''ק ואע''ג דבסי' צ''ו גבי צנון משמע דאם אינו ב''י ואינו מקונח אוסר כדי נטילה י''ל דאגב חורפיה דצנון ודוחקא דסכינא משוי ליה לב''י מה שבקליפת הסכין ומה שעל פני הסכין ואוסר עד כדי נטילה וכתב בט''ז דגם ברישא אם יש ס' נגד מקום הסכין אפ''ה צריך קליפה וע''ל סימן ק''ה ס''ה דכל דבר הצריך ס' צריך גם קליפה וכן נמי אפילו אינו ב''י אם אין ס' נגד השמנונית שעל הסכין אסור כולה והמיקל בזה אינו אלא מן המתמיהים עכ''ל: (כב) הגעלה. כתב הש''ך הא דכ''כ אסכין ב''י דצריך הגעלה ולא כ''כ נמי אם אינו ב''י דהא הוא בלוע מבב''ח דאסור להשתמש בו לא בשר ולא חלב היינו משום דאינו ב''י מותר להשתמש בו שאר דברים כגון דגים וירקות וכה''ג כבסי' צ''ג בהג''ה משא''כ בב''י דנעשה הסכין נבלה הלכך צריך הגעלה: (כג) שני. כ' הש''ך דזהו דעת הר''ב עצמו אבל דעת האו''ה ומהרש''ל דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו שאינו צלול אין חילוק בין כ''ר לכ''ש אלא כל זמן שהיס''ב אסור וכ' בט''ז שנ''ל להחמיר בדבר גוש אפילו בכ''ש במקום שיש עוד צד להחמיר כגון הכא שיש לומר אגב דוחקא דסכינא אבל באין דוחקא דסכינא יש להקל כדעת רמ''א (הב''ח כ' בסק''ה אם חתך בשר רותח בסכין חולבת בכ''ש והיס''ב דנאסר הסכין משום דהבשר מפליט בו אבל אין הבשר נאסר שאין כח בחום דכ''ש להפליט הבלוע ולהבליע בבשר עכ''ל):
ח אִם נָפַל לַתַּנּוּר פנאד''ש (כד) גְּבִינָה, אֲפִלּוּ לָחָה, וְכֵן גְּבִינָה חַמָּה בְּקַעֲרַת בָּשָׂר בַּת יוֹמָא, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי (כה) קְלִפָּה. באר היטב (כד) גבינה. פי' שנפל על פנאד''ש חמה גבינה: (כה) קליפה. כתב הש''ך ול''ד לסי' ק''ה באיסור שנפל על היתר חם דצריך נטילה דאין דרך גבינה לכנוס כ''כ ואם כן הגבינה עצמה צריך נטילה וכתב בט''ז ול''ד לבשר רותח שבסעיף ז' דכאן ליכא דוחקא דסכינא ותו דשם יש לפעמים שומן קרוש עליו ואינו ניכר משא''כ בקערה וכתב הש''ך והא דסגי כאן בקליפה היינו בדבר הנגוב לגמרי אבל אם יש בו רטיבות קצת קי''ל בסי' ס''ט גבי מולח בכשא''מ דבשר רותח בקערה חמה צריך נטילה ואע''ג דכתב בסי' ק''ה בדבר מאכל אם שניהם חמין אפילו שניהם יבשים אוסר כולו מ''מ בכלי גרע כיון דאין האיסור בעין ואע''פ דשם ס''ז משמע דכלי אוסר אפילו באיסור שאינו שמן אפילו בלא רוטב י''ל נהי דעדיף דמפליט בלא רוטב מ''מ אינו פולט יותר רק כ''ק ומ''מ צ''ע עכ''ל:
ט בִּשְּׁלוּ דְּבַשׁ בְּמַחֲבַת שֶׁל בָּשָׂר בַּת יוֹמָא וְהֱרִיקוּהוּ חַם בִּקְעָרָה שֶׁל חָלָב בַּת יוֹמָא, מֻתָּר, מִשּׁוּם דְּהָוֵי נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן (כו) טַעַם דְּהֶתֵּרָא. באר היטב (כו) דהיתירא. כתב הט''ז דבמרדכי כתוב הטעם מפני ששמנונית בדבש היא נטל''פ וסיים שם אבל אם היה לשבח היה אוסר והב''י ס''ל הטעם בזה משום דהוי נ''ט בר נ''ט ויש נ''מ בטעם המרדכי דאפילו היה בשר בעין במחבת שבשלו הדבש דאז הוי אסור ולא הוי נ''ט בר נ''ט מ''מ כאן שרי מטעם דהוי נטל''פ וא''כ לא היה לו לש''ע להשמיט טעמו של המרדכי בזה עכ''ל והש''ך כ' דמוכח שמיירי כאן שהריקוהו בעירוי ולא פסק הקילוח דאל''כ פשיטא דשרי כדלעיל סי' ס''ח ס''ו וא''כ ע''כ צ''ל דלא שרי אלא הדבש אבל הקערה אסורה לדעת הרב בהג''ה בסי' צ''ה ס''ג וליכא למימר דמ''מ שרי מטעם המרדכי דהוי נטל''פ דהא כתב הרב בסימן ק''ג ס''ד במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר לומר דשמנונית בדבש לא הוי נטל''פ ואפשר דמיירי הכא במשקה מע''ד העשוי מדבש דבכה''ג לכ''ע נטל''פ אכן מסתימת ל' המחבר משמע דאפילו הקערה מותרת ואולי כיון דיש כאן תרתי למעליותא דאפילו בנתבשלו הרבה פוסקים מתירים לאכלן בכותח וכן יש פוסקים דשמנונית בדבש הוי נטל''פ שרי לדעת הרב אפילו הקערה וע''ל סימן ק''ג ס''ב בהג''ה:
סימן צה - דגים וביצה שנתבשלו בקדרה של בשר אם מתר לאכלן עם גבינה
וּבוֹ ז סְעִיפִים
א דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אוֹ שֶׁנִּצְלוּ בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר (א) רְחוּצָה יָפֶה, שֶׁאֵין שׁוּם שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהּ, מֻתָּר לְאָכְלָם בְּכוּתָח, מִשּׁוּם דְּהָוֵי נוֹתֵן (ב) טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם דְּהֶתֵּרָא. וְאִם לֹא הָיְתָה רְחוּצָה יָפֶה, אִם יֵשׁ בַּמַּמָּשׁ שֶׁעַל פִּי הַקְּדֵרָה יוֹתֵר מֵאֶחָד בְּשִׁשִּׁים בַּדָּגִים, אָסוּר לְאָכְלָם בְּכוּתָח. באר היטב (א) רחוצה. כתב הש''ך לאו למימרא דבסתמא מחזקי' לה שהיה שם שומן דבוק דדוקא גבי הדחה אמרינן כן דמסתמא שומן דבוק בהן דהא השתא הוא מדיחן אבל כשנתבשל בקדרה אמרינן מסתמא דלא היה שומן דבוק בהן ומ''ש המחבר רחוצה יפה היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה רחוצה יפה: (ב) טעם. פי' הבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין כולו היתר וכ' הט''ז וז''ל (וכל זה בב''ח אבל באיסור אפילו כמה פעמים נ''ט בר נ''ט אסור דלא שייך שם נ''ט בר נ''ט דהיתירא) יש ללמוד מזה שאין סכנה באכילת דג שיש בו טעם בשר במה שנתבשל בכלי ב''י של בשר דהא אמרינן בגמרא דהרבה אכלו דגים שעלו בקערה וכו' ועיין סי' קי''ו מ''ש שם עד כאן לשונו:
ב (ג) בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בְּמַיִם בִּקְדֵרָה חוֹלֶבֶת, מֻתָּר לָתֵת אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַתַּרְנְגֹלֶת אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם נִתְבַּשְּׁלָה בִּקְדֵרָה עִם בָּשָׂר, וַאֲפִלּוּ (ד) בִּקְלִפָּה, אָסוּר לְאָכְלָהּ בְּכוּתָח. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין בִּצְלִיָּה וּבִשּׁוּל (ה) לֶאֱסֹר נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם. (ריב''ן בְּשֵׁם רַשִׁ''י וּבְאָרֹךְ כְּלָל ל''ד הֵבִיא הַמָּרְדְּכַי וְאוֹר זָרוּעַ) . וְהַמִּנְהָג לֶאֱסֹר לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד מֻתָּר (ו) בְּכָל עִנְיָן (אָרֹךְ) . וְדַוְקָא לֶאֱכֹל עִם חָלָב וְהַבָּשָׂר עַצְמוֹ, אֲבָל לִתְּנָן בַּכְּלִי שֶׁלָּהֶם, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה (בְּהַגָּהוֹת אִסוּר וְהֶתֵּר הָאָרֹךְ), וְכֵן נָהֲגוּ. וְכֵן אִם לֹא נִתְבַּשְּׁלוּ אוֹ נִצְלוּ תְּחִלָּה, רַק עָלוּ בִּכְלִי שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לְאָכְלָן עִם חָלָב עַצְמוֹ. וְכֵן לְהֶפֶךְ (סְבָרַת עַצְמוֹ) . וְכֵן אִם הָיָה הַכְּלִי שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ אוֹ נִצְלוּ בּוֹ לִפְגָם, שֶׁלֹּא הָיָה בֶּן יוֹמוֹ, נוֹהֲגִין הֶתֵּר לְכַתְּחִלָּה לְאָכְלוֹ עִם הַמִּין הַשֵּׁנִי (שָׁם בְּאָרֹךְ) . וְכָל זֶה כְּשֶׁהַמַּאֲכָל אֵינוֹ דָּבָר (ז) חָרִיף, אֲבָל אִם הָיָה דָּבָר חָרִיף, כְּגוֹן שֶׁבִּשְּׁלוּ דְּבָרִים חֲרִיפִים בִּכְלִי שֶׁל בָּשָׂר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ שֶׁדָּכוּ תַּבְלִין בְּמָדוֹךְ שֶׁל בָּשָׂר, אִם נְתָנוֹ בְּחָלָב, אוֹסֵר אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד עַד דְּאִיכָּא ס' נֶגֶד הַבָּשָׂר (ח) הַבָּלוּעַ בָּהֶם (בְּאָרֹךְ כְּלָל כ''ד וְכֵן מַשְׁמָע בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תמ''ט וּב''י סי' צ''ו בְּשֵׁם סה''ת וְהַגָּהות ש''ד סִימָן ס''ב בְּשֵׁם מהר''ש וְאָגוּר בְּשֵׁם מָרְדְּכַי) . וּמִכָּל מָקוֹם לֹא מִקְרֵי מַאֲכָל דָּבָר חָרִיף מִשּׁוּם מְעַט תַּבְלִין שֶׁבּוֹ, רַק אִם כֻּלּוֹ הוּא דָּבָר חָרִיף. וְרֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ וְע''ל סִימָן צ''ו. באר היטב (ג) ביצה. כ' הש''ך אפי' היא קלופה אם הקדרה רחוצה יפה: (ד) בקליפה. כ' הרשב''א דקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה תמצא הביצה עצמה צבוע מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא ציר בעלמא עכ''ל וכ' הט''ז וצ''ע ממ''ש רמ''א סימן פ''ו ס''ה דאם הביצה נקובה דינה כקלופה דהא כל קליפת הביצה נקובה היא דמאי שנא נקב בתולדה או שלא בתולדה והניח בצ''ע (ול''נ דזה ודאי אם נתבשלה ביצה כל היום ראינו שאינו פולט כלום אלא ודאי נתקשה בכל רגע יותר עד שמכח זה נסתמו אלו הנקבים דקים ולכן גבי ביצת עוף טמא אינה אוסרת עד שתנקב נקב גדול אבל הכא אם נתבשל עם בשר אז בולע שפיר דרך אלו הנקבים בדוחק ולכן אסור לאכלו בכותח וראיה לדבר מהרשב''א עצמו שכ' בסימן ס''ו אם נמצא דם בביצה ששמוה על החמין להצטמק הדבר פשוט שאין התבשיל נאסר כיון שלא היה שם רוטב אינו אוסר יותר מכדי קליפה וקליפת הביצה לא גרע משיעור קליפה וכאן כתב שקליפת הביצה מנוקבת אלא ודאי שאינו פולט שום דבר מאלו הנקבים הקטנים וק''ל): (ה) לאסור. לכתחלה לאכלו בכותח אבל בדיעבד אם נתן בכותח מותר אבל לבשלן לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאכלן בכותח אסור אפילו להמחבר: (ו) בכלי. כ' הש''ך לכאורה משמע דאפילו ליתנן דרך עירוי מותר אלא שקשה דהרי כתב בס''ג דאם עירה מכ''ר של בשר על כלי חלב דינו ככ''ר ואוסר אם היה ב''י וצ''ל דכאן לא מיירי אלא דמותר ליתנן בלא עירוי ומ''מ לענין דינא צ''ע דנראה דאם עירה מכלי של בשר על כלי של חלב דשרי דהוי דיעבד ול''ד למאי דאסרינן קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת דהתם שאני דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא ע''י אמצעית המים הלכך לא הוי נ''ט בר נ''ט וכל זה לא שייך בעירוי וכן דעת האו''ה דאם עירה מכ''ר של בשר על של חלב מותר ואף הרב בת''ח כתב שכל דבריו נ''ל הלכה אלא כמדומה לי שלא נהגו להקל בכה''ג אמנם בהפסד מרובה או לעת הצורך יש לסמוך עליו וגם בתשובת מ''ב כ' שכל המחמיר אינו אלא מן המתמיהין עכ''ל וכתב הט''ז ודוקא כשאחד מהם צונן או הדגים או הקערה אבל אם שניהם חמין אז דינו כנצלו ואסור לאכלם בחלב (וא''ל דמשמע דוקא עם חלב אסור הדג אבל בפ''ע שרי הא יש בו איסור משום סכנה דכאן לא נחוש לדין זה. ובאו''ה כ' כל דבר שהוא משום פליטת כלים אין אוסרים מבשר לדגים משום סכנה דהא בגמרא מתיר דגים שעלו בקערה של בשר אפי' רותחין וצ''ע): (ז) חריף. דחורפי' דתבלין משוי לי' כאלו הוא בעין ודוקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח אבל לא משוי הקדרה לשבח וע''ל סי' צ''ו וסי' ק''ג ס''ו: (ח) הבלוע. פירוש ולא אמרינן דתבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי כיון דאין איסורן מחמת עצמן וע''ל סי' צ''ח ס''ח וכ' הט''ז ואם אין ידוע הבלוע צריך ס' ננד כל התבלין:
ג קְעָרוֹת שֶׁל בָּשָׂר שֶׁהוּדְחוּ בְּיוֹרָה חוֹלֶבֶת בְּחַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן, אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם בְּנֵי יוֹמָן, (ט) מֻתָּר, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵהּ נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם דְּהֶתֵּרָא. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר: בָּרִי לִּי שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם (י) שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהֶן. וְאִם הָיָה שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בַּמַּיִם ס' כְּנֶגֶד מַמָּשׁוּת שֻׁמָּן שֶׁעַל פְּנֵי הַקְּעָרָה. הגה: וְיֵשׁ (יא) אוֹסְרִים אֲפִלּוּ אֵין שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהֶן (טוּר בְּשֵׁם סה''ת וּסְמַ''ג וּסְמַ''ק וְש''ד וְהר''ף ותוס' וּמָרְדְּכַי ור''ן וְהגמ''יי וּפִסְקֵי מהרא''י וְאו''ה), אֶלָּא אִם כֵּן אֶחָד מִן הַכֵּלִים אֵינָן בְּנֵי יוֹמָן מִבְּלִיעַת כְּלִי רִאשׁוֹן, וְאָז כָּל הַכֵּלִים מֻתָּרִים וְהַמַּיִם נוֹהֲגִין בָּהֶן אִסּוּר (יב) לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל אִם שְׁנֵיהֶם בְּנֵי יוֹמָן, וְהֵדִיחַ אוֹתָן (יג) בְּיַחַד בִּכְלִי רִאשׁוֹן, הַכֹּל אָסוּר. וְהָכֵי נוֹהֲגִין, וְאֵין (יד) לְשַׁנּוֹת. וְדַוְקָא שֶׁהוּדְחוּ בְּיַחַד וּבִכְלִי רִאשׁוֹן, אֲבָל אִם הוּדְחוּ זֶה אַחַר זֶה אוֹ בִּכְלִי שֵׁנִי, אֲפִלּוּ בְּיַחַד, הַכֹּל שָׁרֵי (בְּאָרֹךְ כְּלָל ל''ד) . וְאִם עֵרָה מִכְּלִי רִאשׁוֹן שֶׁל בָּשָׂר עַל כְּלִי חָלָב, (טו) דִּינוֹ כִּכְלִי רִאשׁוֹן וְאוֹסֵר אִם הָיָה בֶּן יוֹמוֹ. אֲבָל אִם עֵרָה מַיִם רוֹתְחִים שֶׁאֵינָן שֶׁל בָּשָׂר וְלֹא שֶׁל חָלָב עַל כֵּלִים שֶׁל בָּשָׂר וְשֶׁל חָלָב בְּיַחַד, וַאֲפִלּוּ שֻׁמָּן דָּבוּק בָּהֶם, הַכֹּל שָׁרֵי, דְּאֵין עֵרוּי כִּכְלִי רִאשׁוֹן מַמָּשׁ שֶׁיַּעֲשֶׂה שֶׁהַכֵּלִים שֶׁמְּעָרֶה עֲלֵיהֶם, (טז) יִבְלְעוּ זֶה מִזֶּה (שָׁם) . וְאִם נִמְצָא קְעָרָה חוֹלֶבֶת בֵּין כְּלֵי בָּשָׂר, לֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא (יז) הוּדְחוּ בְּיַחַד בַּדֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱסָרִים (הַגָּהוֹת ש''ד) . באר היטב (ט) מותר. כתב הש''ך היינו בדיעבד אבל לכתחלה אין להדיחן אפילו להמחבר כמ'ש בא''ח סימן תנ''ב: (י) שומן. פי' אפי' היה רק שומן דבוק באחד מהן הכל אסור לפי שטעם שני מיד נותן טעם לתוך ממשות ולא הוי נ''ט שני בהיתר וגם השומן נוגע בכלי השני ונאסר הכלי ושוב נאסר הכל ולפ''ז אפי' היה א' מהם אינו ב''י והשומן דבוק באותו שאין ב''י הכל אסור אבל אם השומן דבוק באותו שהוא ב''י אותו שהוא ב''י מותר ושאינו ב''י אסור עכ''ל הש''ך: (יא) אוסרין. דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים הר''ן וכתב הט''ז ומ''ה אם נתבשל מים או ירקות בקדרה חולבת ב''י ותחבו בה כף של בשר ב''י ואין ס' נגד הכף אוסרים זא''ז אפילו שניהם מקונחות יפה וכתב עוד מ''ש רמ''א כל הכלים מותרים הוא מטעם דאותו שהוא ב''י מותר דהא פגם הוא מקבל ואותו שאינו ב''י ג''כ אינו נאסר מאותו שהוא ב''י דנ''ט בר נ''ט הוא אף אחר שנכנס לתוך זה הכלי מאחר שאינו ב''י ממילא אין שם איסור עליו ואף שכתב רמ''א בסי' צ''ד ס''ה לאסור הכלי שאינו ב''י משום חומרא נראה דדוקא התם ס''ל שיש להחמיר משום מראית עין לפי שמערין המאכל לתוך כלי שהוא כמין שהוא ב''י מש''ה יש לאסור הכלי שאינו ב''י וזה לא שייך כאן עכ''ל וכ' הש''ך בשם או''ה דאין חילוק בין הדיח קערות עם קערות או כפות עם כפות או טעלי''ר עם טעלי''ר ולא אמרינן דמה שתשמישו בכ''ש אינו אוסר עכ''ל ונ''ל דדוקא מן הסתם דחיישינן שמא השתמש בכף או בטעל''יר בכ''ר כמו דחיישינן בכה''ג לענין הגעלת כלים אבל אם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי''ר רק בכ''ש תוך מע''ל ודאי אינו אוסר בדיעבד והכי נהוג (ופר''ח כתב עליו ואין הדין אמת אלא כל שנשתמש בחום שהיס''ב תוך מעל''ע אסור): (יב) לכתחלה. דהואיל ואינו מאכל אלא מים גרידא הוי כלכתחלה ואסרי' הואיל ובלוע מאיסור פגום: (יג) ביחד. כתב הש''ך וקמ''ל דל''מ אם הדיח קערות של בשר ביורה חולבת עצמה דהכל אסור אלא אפי' הדיח כלי בשר וכלי חלב ביחד בכלי א' הכל אסור דהמים שבכ''ר מפליטים ומבליעים ונעשו נבלה: (יד) שני. כ' הט''ז אפילו היו מלוכלכות כמ''ש אח''כ גבי עירוי וכ''ש הוא דעירוי חמור מכ''ש לדידן ומהרש''ל חולק ע''ז וכ' דאם היה שם לכלוך מבשר וחלב אוסר אפי' בכ''ש דיש לחוש דהלכלוך יתמחה בתוך המים ויהיו נחשבים כגוף האיסור אכן כיון שהוא קצת כמו חומרא אין המורה צריך לשאול ע''ז אם היו מלוכלכות עד שיתברר לו ממילא אבל בעירוי צריך לשאול אם היה בהדחה על ידי עירוי לפי שמן הסתם רגילין לערות עליהן מכ''ר שאצל האש אם לא שידוע לו שלא היה ע''י עירוי אז אין צריך לשאול אם היה שם שיורי מאכל עכ''ל. ונלע''ד נראה להכריע בזה למעשה דבעירוי יש לאסור שניהם אם היו שם שיורי מאכל משניהם ואם האחד מלוכלך והב' נקי אזי נאסר הנקי אבל בכ''ש אין אוסר שיורי מאכל דקי''ל דכ''ש אפילו היס''ב לא מבליע ולא מפליט: (טו) דינו. כ' הט''ז יש להקשות הא הוי נ''ט בר נ''ט ונראה דכיון שאנו אוסרים לעיל כיש אוסרים שהביא רמ''א בסעיף זה מטעם דהוי כטעם בשר וחלב מעורבים יחד והיינו כיון ששני הטעמים מתערבי' בכלי א' וחנ''נ דומה לזה שאנו חושבים קילוח העירוי כאלו הוא בכלי שמערה ממנו וע''כ אוסר את הכלי שהוא מערה עליו כיון שגם הוא ב''י אבל אם זה הכלי שמערה עליו אינו ב''י לא נאסר דלא גרע מההיא שכתב בסמוך דהכלים מותרים אם א' אינו ב''י: (טז) יבלעו. כ' הש''ך ואע''ג דבסי' ס''ח ס''ו משמע מדברי הר''ב דעירוי מבשל כ''ק צ''ל דנהי דמבשל כ''כ שהתרנגולת מפליט ומבליע מ''מ הכלי שהוא קשה אינו בולע דאינו מפליט ומבליע כא' בכלי שהוא קשה אכן לענין דינא נראה כמ''ש בהגהת ש''ד דנאסרו כיון דקי''ל דעירוי מבשל וכמ''ש בסי' ק''ה א''כ חשיב כבישול ממש ומבליע אפי' בכלי מיהו כ''ז כששומן דבוק בהם אבל אם הם נקיים ודאי יש להתיר דהוי נ''ט בר נ''ט אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך בי' נ''ט בר נ''ט נראה דאפילו נקי אסור וצ''ע בזה דאפשר דאפי' מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע לכלי ולפ''ז גם בכלים של בו''ח שא' מהם נקי וא' מהם אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ''ע אי נימא כיון דהנקי נ''נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליו כל פעם או נימא דעירוי לא מבשל כולי האי ויש להחמיר בשניהם במקום שאין הפסד מרובה: (יז) הודחו. באו''ה כתוב אפי' אם רגילין באותו בית להדיח בכ''ר מותרין מכח ס''ס ספק שמא לא הודחו עמהם את''ל הודחו שמא לא היו ב''י:
ד יֵרָאֶה לִי, שֶׁאִם נָתְנוּ (יח) אֵפֶר בְּמַיִם חַמִּין שֶׁבַּיּוֹרָה קֹדֶם שֶׁהִנִּיחוּ הַקְּדֵרוֹת בְּתוֹכָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַשֻּׁמָּן דָּבוּק בָּהֶן, מֻתָּר, דְּעַל יְדֵי הָאֵפֶר הוּא נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם. באר היטב (יח) אפר. כ' הש''ך דדין זה צ''ע כי לא נמצא בשום פוסק ומביא ראיה מהפוסקים שמוכח להיפך ע''ש והט''ז כ' שלפי דין זה אין איסור אם נפל בורית שקורין זיי''ף העשוי מחלב לתוך התבשיל שהרי הבורית יש בה אפר כשעושין אותה מחלב וצ''ע דהא בסי' פ''ז כ' רמ''א דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש רגילות הוא לערב שם בשר בחלב עכ''ל וכיון דנטל''פ אין שם איסור בו''ח לגמרי ועוד מצאתי בדברי רש''ל וז''ל ומצאתי בדברי מהרי''ל שפעם א' בא תינוק ואמר שנפל חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדרה ואמר שאין להאמין לתינוק משמע דבודאי נפל אוסר הבורית והא נטל''פ הוא וצ''ע למעשה (ובנה''כ כתב דיש לחלק דהכא לא קאמר אלא דמעט שומן הדבוק ע''פ הכלי נטל''פ ע''י האפר משא''כ בגוף החלב ע''ש):
ה אֵין מַנִּיחִין כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוּתָח אֵצֶל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ (יט) בּוֹ מֶלַח, אֲבָל מֻתָּר לְהַנִּיחוֹ אֵצֶל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֹמֶץ. הגה: וְדַוְקָא אִם הַכֵּלִים מְגֻלִּים. וַאֲפִלּוּ הָכֵי אִם עָבַר וּנְתָנָן בְּיַחַד, מֻתָּר, וְלֹא חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נָפַל אֶל הַמֶּלַח (הַגָּהוֹת ש''ד וְאָרֹךְ) . באר היטב (יט) מלח. הטעם דבמלח הכותח הנופל עליו הוי בעין ולא בטיל וחיישינן שמא ימלח בו בשר אבל בחומץ ליתא לאיסורא בעיניה ובטיל בס':
ו מֻתָּר לִתֵּן בְּתוֹךְ (כ) תֵּבָה כַּד שֶׁל בָּשָׂר אֵצֶל שֶׁל חָלָב. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין (כא) לְכַתְּחִלָּה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) . וְטוֹב לִזָּהֵר לְכַתְּחִלָּה בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. באר היטב (כ) תיבה. דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה משא''כ בס''ה דלא מסיק אדעתיה שלא יפול מן הכותח למלח: (כא) לכתחלה. היינו דוקא במגולים כמו בס''ה:
ז מֶלַח הַנָּתוּן בִּקְעָרָה שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לִתְּנוֹ (כב) בְּחָלָב. הגה: וְהַמַּחְמִיר גַּם בָּזֶה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה כִּי יֵשׁ מַחְמִירִין לְכַתְּחִלָּה (תוס' וּסְמַ''ג ואו''ה) . באר היטב (כב) בחלב. הטעם איתא בש''ך דאין כח למלח להפליט טעם מכלי ולפ''ז אפי' בקערה של איסור מותר וכ' רש''ל ומ''מ משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשויים למלח א' לבשר וא' לחלב דלפעמים בתוך הסעודה שידיו מלוכלכות מן הבשר ולוקח שם מלח ואח''כ יקח לחלב וכן איפכא עכ''ל:
סימן צו - דין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר
ובו ה' סעיפים
א צְנוֹן אוֹ (א) סִלְקָא שֶׁחֲתָכָם בְּסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר בֶּן יוֹמוֹ, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקֻנָּח, אָסוּר לְאָכְלָם בְּחָלָב עַד שֶׁיִּטֹּל מִמְּקוֹם הַחֲתָךְ כְּדֵי נְטִילַת מָקוֹם, שֶׁהוּא כָּעֳבִי אֶצְבַּע, אוֹ (ב) שֶׁיִּטְעֲמֶנּוּ וְלֹא יְהֵא בּוֹ טַעַם בָּשָׂר, שֶׁאָז מֻתָּר בַּהֲדָחָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לְאֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ וְהוּא (ג) מְקֻנָּח. וְאִם לֹא נָטַל מֵהֶם כְּדֵי נְטִילַת מָקוֹם וְגַם לֹא טְעָמָם וּבִשְּׁלָם בְּחָלָב, צָרִיךְ שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד מַה (ד) שֶּׁנָּגַע מֵהַסַכִּין בָּהֶם. וְהוּא הַדִּין לְחָתְכָם בְּסַכִּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. הגה: וְאִם חֲתָכָן דַּק דַּק, צָרִיךְ לְשַׁעֵר ס' נֶגֶד כָּל (ה) הַצְּנוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ''ק) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם חָתַךְ צְנוֹן בְּסַכִּין שֶׁל (ו) אִסּוּר, כֻּלּוֹ אָסוּר (רַשְׁבָּ''א ור''ן וְכֵן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל ל''ה) . וְכֵן אִם חֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר, אָסוּר כֻּלּוֹ בְּחָלָב. וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין לֶאֱסֹר (ז) רַק כְּדֵי נְטִילָה (בֵּית יוֹסֵף וְאו''ה) . וְכָל זֶה אִם חָתַךְ הַצְּנוֹן עַצְמוֹ, אֲבָל אִם חָתַךְ הַיָּרָק שֶׁעַל הַצְּנוֹן, אֵין לָחוּשׁ. וְאִם יֵשׁ סָפֵק אִם נֶחְתַּךְ בְּסַכִּין שֶׁל אִסּוּר, אַזְלִינָן לְקֻלָּא (שָׁם), לָכֵן קוֹנִים הַצְּנוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִתּוּכִין לְצַד (ח) זַנְבוֹתֵיהֶן, כִּי תָּלִינָן שֶׁנַּעֲשָׂה בְּמָרָא וַחֲצִינָא (שָׁם בְּהג''ה וּמהרא''י בְּהַגָּהַת ש''ד) . (ט) וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין נִמְצָא לִקְנוֹת רַק הַחֲתוּכִים בְּסַכִּין, נוֹהֲגִין לִקְנוֹתוֹ וּלְהַתִּיר עַל יְדֵי נְטִילַת מָקוֹם. באר היטב (א) סילקא. פי' תרדין ואז אע''פ שהוא מקונח ונקי מ''מ אגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין ול''ד לשאר נ''ט בר נ''ט ואם אינו מקונח אף שאינו ב''י מ''מ מסתמא השמנונית קרוש על פניו. ש''ך. וכתב הט''ז זהו כסברת מהר''ם בטור דלא מקרי דבר חריף ליתן טעם לשבח אפי' אינו ב''י אלא קורט של חלתית אבל שאר דברים חריפים אין דינם כן ע''כ כתב כאן שאינו אוסר אלא ב''י או שאינו מקונח וא''ל מ''ש כאן דצריך נטילת מקום ובסימן צ''ד ס''ז בבשר רותח שחתך בסכין חולבת שאינו ב''י דדי בקליפה משום שומן שבסכין דהתם גבי קליפה עכ''פ יש ס' נגדו והוא רותח ומוליך הטעם בכולו משא''כ כאן דאין מתפשט כלל יותר מכדי נטילה ומו''ח ז''ל הקשה מבשר רותח דאמאי א''צ שם ס' כלל אלא קליפה ואני כבר כתבתי שם לפע''ד דגם שם צריך ס' והוא פשוט עכ''ל ועי' בסימן צ''ד מ''ש בשם הש''ך: (ב) שיטעמנו. וכתב בת''ח דאין אנו בקיאין עכשיו בטעימה זו והש''ך כתב דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד אם טעם ישראל ולא היה בו טעם בשר ונתבשל בחלב מותר דדוקא אטעימת עובד כוכבים לא נהגינן לסמוך אפילו בדיעבד משא''כ אטעימת ישראל (ופר''ח כתב אפילו לכתחילה): (ג) מקונח. הטעם דס''ל דצנון וכל דבר חריף דמי לקורט של חלתית ואוסר אפי' אינו ב''י ולא דמי לדגים שעלו בקערה דמותר מכח נותן טעם בר נ''ט דשאני הכא בסכין דפעמים שהשמנונית נקרש עליו ואינו ניכר והוי נ''ט מהממש ועוד משום חורפיה דצונן ואגב דוחקא דסכינא פלט טפי מדגים הרותחין ומזה נ''ל בתמכא שקורין קרי''ן שנמלל תוך קערה חולבת נקיה שמותר לאכלו עם בשר כי אין כאן דוחקא דסכינא ולא שמנונית עכ''ל הט''ז וכתב הש''ך דהמנהג כדעת היש אומרים ואין חילוק בין ב''י לשאינו ב''י מיהו ודאי בשאר דברים שאינם חריפים דין סכין כשאר כלים שאם אינו ב''י והוא נקי מותר: (ד) שנגע. כתב הש''ך היינו כשידוע בבירור עד כמה נגע אבל מן הסתם דרך לחתוך בכל הסכין וע''ל סימן צ''ד והט''ז כתב מאחר שהוא מילתא דלא רמיא עליה דאינש לא מידכר ואינו יודע בבירור באיזה מקום נגע ע''כ צריך ס' נגד כל הלהב חוץ מהקתא (ואם יש ס' אין צריך להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהם ממילא כשהבצלים הם בתוך הקדרה נעשו כשאר מילי שבקדרה. אבל אם נחתכו הבצלים בסכין של איסור אף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים. ומצאתי בת' נ''ש סימן ס''א הא דבצל הוי דבר חריף היינו אם נתנוהו חי לתוך התבשיל אבל אם בשלוהו תחלה לבדו ואח''כ נתנוהו לתוך התבשיל בטיל חריפותייהו ומביא ראיה מהמשנה דפ''י דתרומות ע''ש) (ומאחר דתולה הטעם משום דהוי מילתא דלא רמיא וכו' משמע אפי' אומר ברי לי לא מהני וע''ל סי' א' ס''ג) וכ' הש''ך והא דלא סגי בס' נגד הנטילה משום דאינו יודע כמה היה לו ליטול א''נ מיירי כשהמקום שנגע בסכין הוא פחות מכדי נטילה: (ה) הצנון. הטעם איתא בש''ך דכל חתיכה וחתיכה נאסרה כדי נטילה מיהו היינו דווקא כשהצנון קטן מהסכין או שאין הסכין לפנינו לשער בו אבל כשהסכין קטן מהצנון והוא לפנינו פשיטא דא''צ ס' אלא כנגד הסכין מיהו בסכין של איסור לדידן דקי''ל חנ''נ בכל איסורים א''כ כל חתיכה וחתיכה נ''נ כדי נטילה וכשחותכו דק דק צריך לשער נגד כל הצנון מיהו ודאי היכא שבשלו צנון שלם שנחתך בסכין של איסור אם יש בתבשיל ס' נגד הנטילה שרי ודלא כמהר''ם מלובלין שכתב דאע''ג דמתחילה לא נ''נ רק הנטילה מ''מ מיד כשנותנו בתבשיל נעשה כל הנצון נבלה דאותה הנטילה הוי איסור דבוק אם אין בצנון עצמו ס' נגד הנטילה עכ''ל אבל זה אינו דכיון דאין הנטילה אסורה מצד עצמה וגם אין האיסור ניכר ומובדל וגם אינו נאסר רק כדי נטילה לא שייך למימר ביה איסור דבוק וכ''פ הב''ח בסימן כ''ב ס''ו וכתב בט''ז דבזה אין חילוק בין בב''ח ובין סכין של איסור דבשניהם אם חתך במקום א' די בכדי נטילה ואם חתכו דק דק נאסר כולו אלא לענין בישול שמבשלים אח''כ יש חילוק דבשל חלב לבשר צריך ס' נגד הנגיעה בסכין דהיינו הלהב בין שחתך במקום א' בין דק דק אבל בסכין של איסור וחתך דק דק צריך ס' נגד כל הצנון ובחתך במקום א' צריך ס' נגד הנטילה אלא דצ''ע מ''ש הרמ''א דאם חתך דק דק צריך לשער ס' נגד כל הצנון דזה פשוט דקאי אסכין של עובד כוכבים וקשה תרתי על רמ''א חדא דהיה לו לכתוב דבר זה בשם י''א דלדעה קמייתא אף בזה סגי בס' נגד מקום הסכין דלא ס''ל חנ''נ בשאר איסורים ותו דה''ל לכתוב דאם חתך במקום א' צריך ס' נגד הנטילה כיון דבסכין של איסור מיירי וכתב עוד ונ''ל פשוט דאם יש ס' א''צ להסיר הבצלים כיון שלא היה שם איסור עליהן ול''ד למ''ש בסימן ק''ו דחתיכה שנאסרה מבליעת איסור נשארה אסורה לעולם דשאני התם כיון שנאסרה א''א לה להחזיר להיתירה משא''כ אם לא נבלע רק היתר כמו כאן שפיר אמרינן דהותרו הבצלים לגמרי אבל אם נחתכו הבצלים בסכין של איסור נ''נ ואף אם יש ס' צריך להסיר הבצלים זה נראה ברור ורבים אינם מדקדקים בזה וע''ל סימן צ''ח ס''ד עכ''ל: (ו) איסור. פי' אפי' לא חתך דק דק דבכל גוונא מתפשט האיסור של טעם הסכין בכל הצנון והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אין אסור רק כ''נ אם לא חתכו דק דק אבל בדק דק צריך ס' בשל בב''ח נגד הסכין או הצנון כשהוא קטן מהסכין ובסכין של איסור אפי' אם הצנון גדול מהסכין צריך לשער נגד כל הצנון משום דכל חתיכה וחתיכה נ''נ וכתב הש''ך דדיעבד מקרי אם כבר נתבשל דוקא: (ז) הירק. שהוא אינו חריף וכתב בת''ח דזנבות של שומים ובצלים נמי לא חריפים ולא בלעי אלא כדי קליפה: (ח) זנבותיהן. שכל שהן חתוכים לצד זנבותיהם עד חצי הצנון תלינן במרא וחצינא אבל למעלה מזה לא והיכא דידוע דהסכין היה ב''י אלא דמסופק אם חתך בו הצנון ספיקא לחומרא והיינו דוקא בצנון אבל בקרי''ן מקילין משום דכמה פוסקים ס''ל דאין לאסור אלא בצנון ולא במידי אחרינא. ש''ך בשם הגהת או''ה: (ט) ובמקום. אבל במקום שנמצא לקנות אחרים הוי כלכתחילה דאסור כולו. ש''ך:
ב אִם חָתַךְ בּוֹ שׁוּמִין וּבְצָלִים וּכְרִישִין וְתָמְכָא שֶׁקּוֹרִין קרי''ן (הַגָּהַת ש''ד וְהַגָּהַת או''ה שָׁם) וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִדְּבָרִים הַחֲרִיפִים וּפֵרוֹת חֲמוּצִים (אָרְחוֹת חַיִּים) וְדָגִים (י) מְלוּחִים, דִּינָם שָׁוֶה לְחָתַךְ בּוֹ צְנוֹן. (שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט) הגה: וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לֶאֱכֹל מִרְקָחוֹת חֲרִיפִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כְּגוֹן זַנְגְּבִיל וְכַיּוֹצֵא בוֹ, דְּיֵשׁ לָהֶם (יא) כֵּלִים מְיֻחָדִים לְכָךְ אוֹ תּוֹלְשִׁין אוֹתוֹ (מָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין) . באר היטב (י) מלוחים. כתב הש''ך משמע מדעת הר''ב דלכתחלה אסור כולו ובדיעבד צריך לשער כדי נטילה אבל בת''ח מביא בשם או''ה דאם חתך דגים מלוחים בסכין של איסור צריך גרידה ואם חתכו קודם שנמלחו סגי בהדחה וצ''ל דהמחבר איירי כשהם מלוחים ביותר דאז אגב חורפי' דמלח ודוחקא דסכינא בלע יותר אבל משום מעט מלח לא חשיבי חריף כדלעיל סימן צ''ה סעיף ב' בהג''ה וכתב בט''ז בשם או''ה דתפוחים חמוצים לא מקרי דבר חריף ואותו משקה שעושים במדינת רוסי''א שקורין בארש''ט נראה פשוט דמקרי דבר חריף אפילו אינו מחומץ הרבה עדיין מידי דהוי אחומץ שאינו חזק וכו' (ובה''י כתב בסימן צ''ה דאינו מקרי דבר חריף דיכולין לשתותו כשהוא חי אם לא שהוא כ''כ מחומץ שאינו יכול לשתותו כשהוא חי כמו חומץ ע''ש): (יא) מיוחדי'. כתב הש''ך משמע דאי ידעינן בודאי שנחתך בסכין של עובד כוכבים אפי' אינו ב''י אסור דדמי לקורט של חלתית אבל מהרש''ל חולק ע''ז הלכך נראה דאין להחמיר כ''כ בזנגבי''ל כיון דאפילו בצנון הרבה פוסקים מתירים באינו ב''י וגם זה פשוט דכל דבר חריף יבש מותר בהדחה:
ג (יב) תַּבְלִין שֶׁנָּדוֹכוּ בִּמְדוֹכָה שֶׁל בָּשָׂר בֶּן יוֹמוֹ, אָסוּר לְאָכְלָם בְּחָלָב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ (יג) אֵינוֹ בֶּן יוֹמוֹ. (רַשְׁבָּ''א סִימָן תמ''ט וּבְאָרֹךְ וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ''ה סוֹף ס''ב בְּהג''ה) . באר היטב (יב) תבלין. כ' הש''ך וה''ה מלח שנדוך וכל שאר דברים החריפים ודוקא נידוכו אבל לא כשהיו נתונים במדוכה של בשר: (יג) אינו. ופסק הש''ך דכן עיקר וכן נוהגין כרמ''א:
ד מֵי (יד) לימוני''ש שֶׁמְּבִיאִים הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכֵן חֲתִיכוֹת דָּג מָלִיחַ שֶׁמְּבִיאִים הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּחָבִיוֹת, מֻתָּרִים. הגה: מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאִים הַרְבֵּה בְּיַחַד, וְאַף אִם נֶאֶסְרוּ מִקְּצָתָן שֶׁנֶּחְתְּכוּ בָּרִאשׁוֹנָה עִם סַכִּין שֶׁל גּוֹיִים, נִתְבַּטְּלוּ בָּאֲחֵרִים הַנֶּחְתָּכִים אַחַר כֵּן, שֶׁאֵינָן נֶאֱסָרִין, כִּי כְּבַר נִתְבַּטֵּל טַעַם הַסַּכִּין בָּרִאשׁוֹנִים וְלָכֵן כֻּלָּם מֻתָּרִים. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט) . וְלָכֵן אוֹכְלִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת הַכְּרוּב שֶׁקּוֹרִין קומפש''ט, אַף עַל גַּב דְּפָרוּס וְחָתוּךְ. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּחְמִירִין בָּזֶה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג (מהרי''ו סִימָן מ''ט), אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין חֲרִיפִין, כְּגוֹן תַּפּוּחִים אוֹ (טו) לְפָתוֹת יְבֵשִׁים וְכַדּוֹמֶה, נוֹהֲגִין בָּהֶן הֶתֵּר כְּמוֹ בלימוני''ש וְאֵין לְהַחְמִיר כְּלָל (בְּאָרֹךְ) . באר היטב (יד) לימוני''ש. פי' שחותכין הלימונ''יש ומוציאין ממשו ממנו שקורין לימוני''ש זאפ''ט והנה הב''ח חולק ומחמיר בדינים אלו ע''ש וכתב הש''ך דק''ל לדעת הר''ב שכתב לעיל אם חתכו דק דק צריך ס' נגד כל הצנון משום דחנ''נ וא''כ מה שייך כאן לומר דאם נאסרו מקצתן מתבטלים באחרים הא כל א' נ''נ וכמ''ש הרב עצמו לקמן סי' קי''ד גבי זיתים וצ''ל דס''ל דזיתים חריפים טפי מלימוני''ש א''נ דבאמת לענין דינא אין לסמוך ע''ז ומה''ט כתב הרב דבמקום שנוהגים להחמיר אין לשנות והיינו דאסורים הזיתים אלא משום דבלימוני''ש ודכוותייהו נוהגין היתר כתב הרב דיש ליישב המנהג ויש לסמוך אה''ט דכבר נתבטל כיון דאפשר לומר ג''כ דחתכו אותם בסכין חדשה שיש להם כלים מיוחדים לכך כדאמרינן בזנגבי''ל אלא מספיקא אסרינן להו והלכך מצטרפין הך סברא דנתבטל כו' ליישב המנהג ואף על גב דלעיל בס''א דקונין הצנונות מעובדי כוכבים משום דיש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא דהתם יש לתלות במרא וחצינא מה שאין כן הכא דקרוב הדבר שחותכין אותן בסכין שלהם עכ''ל. ובט''ז כתב דהמחמירים בכרוב פרוס אחר חמיצתו יחמירו ג''כ במרקחות חריפים ומי לימוני''ש דאל''כ הוי תרי מילי דסתרי אהדדי (ולה''פ כתב דמרקחת לא מיקרי דבר חריף כלל שהדבש מבטל החריפות ע''ש. בת' נ''ש סי' ע''א מתיר כרוב שלם שמבשלים הכותים תחילה שלימים ואח''כ כובשין אותן דמותרים באכילה ע''ש) וכתב עוד דגם בזנגבי''ל יש להחמיר לפי שכתב בתו''ח גבי כרוב דאין הכותים נאמנים לומר שיש להם כלים מיוחדים א''כ גם במרקחת הדין כן ע''ש: (טו) לפתות. כתב הט''ז וקשה מאי קמ''ל בזה הא בלפת מותר בכל גוונא ונ''ל להגיה עפ''י דבריו בת''ח בזה הלשון אבל שאר דברים שאינם חמוצים כ''כ כגון תפוחים או פירות יבשים וכדומה וכו' עכ''ל וכתב בת''ח כיון שמקילין בדבר שנפשו של אדם קצה עליו יש ג''כ להקל אם חתך התולע עם הפרי שמותר ע''י קליפה מעט הואיל ואף בצנון אינו אוסר יותר מכ''ק ע''כ ועיין מזה בסימן פ''ד ס''ט מ''ש בשם הש''ך אי תולעים נקרא נטל''פ או לא:
ה חָתַךְ קִשּׁוּאִים בְּסַכִּין שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לְאָכְלָם בְּחָלָב בִּגְרִידָה (טז) בִּלְבַד, שֶּׁיִּגְרֹד מִמְּקוֹם הַחֲתָךְ. וְאִם חָתַךְ בּוֹ לֶפֶת, אֲפִלּוּ גְּרִידָה אֵינוֹ צָרִיךְ, אֶלָּא הֲדָחָה בְּעָלְמָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ (יז) צְנוֹן שֶׁחָתַךְ אַחַר הַלֶּפֶת, שָׁרֵי בַּהֲדָחָה כְּמוֹ הַלֶּפֶת, לְפִי שֶׁטַּעַם הַלֶּפֶת מְשֻׁנֶּה וּמְבַטֵּל טַעַם הַנִּפְלָט מֵהַסַכִּין. הגה: וְדַוְקָא לֶפֶת, שֶׁטַּעֲמוֹ מְשֻׁנֶּה, אֲבָל יָרָק אוֹ לֶחֶם וּשְׁאָר דְּבָרִים, לֹא. וַאֲפִלּוּ בְּלֶפֶת אֵין לְהַתִּיר לַחְתֹּךְ צְנוֹן רַק פַּעַם אַחַת, אֲבָל לֹא הַרְבֵּה פְּעָמִים, אִם לֹא שֶׁחָתַךְ כָּל פַּעַם לֶפֶת בֵּין חֲתִיכַת צְנוֹן לִצְנוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג) . באר היטב (טז) בלבד. פי' שהוא פחות מקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולו כא' משא''כ בגרידה מיהו בגרידה סגי דמדינא הוי סגי בהדחה אלא שמתוך לחותם א''א להדיחם שע''י ההדחה נסרך בהם יותר: (יז) צנון. כתב הש''ך לכאורה משמע מל' זה דלכתחילה אסור לחתוך בו צנון לאכלו עם בשר אע''פ שכבר חתך בו לפת אבל מהרש''ל חולק ומתיר אפילו לכתחילה וא''ל כיון דהצנון עכ''פ בעי הדחה ניחוש דילמא משתלי ואכיל עם בשר בלא הדחה כדאסרי' בר''ס צ''א להניח בשר בקערה של איסור ע''ש דשאני הכא דהדחה גופה היא רק חומרא בעלמא ואף אם יאכל כך אין בו איסור לכך לא חיישינן דלמא וכו' א''נ דשם מיד כשהניחו בקערה צריך הדחה משא''כ כאן יכול להיות שיאכל אותו כך ולא עם בשר דאז א''צ הדחה כלל מיהו ודאי לחתוך לכתחילה לפת כדי לחתוך אח''כ צנון משמע בש''ס ופוסקים דאסור עכ''ל:
סימן צז - שלא ללוש עסה בחלב
ובו ג' סעיפים
א אֵין לָשִׁין (א) עִסָה בְּחָלָב, שֶׁמָּא יָבֹא לְאָכְלָהּ עִם בָּשָׂר. וְאִם לָשׁ, כָּל הַפַּת אָסוּר, אֲפִלּוּ (ב) לְאָכְלָהּ לְבַדָּהּ. וְאִם הָיָה דָּבָר מֻעָט כְּדֵי אֲכִילָה בְּבַת אַחַת, אוֹ שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַפַּת שֶׁתְּהֵא נִכֶּרֶת שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּהּ בָּשָׂר, מֻתָּר. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אֵין אוֹפִין פַּת בְּתַנּוּר שֶׁטָּחוֹ בְּאַלְיָה, וְאִם אֲפָאוֹ דִּינוֹ כְּעִסָה שֶׁנִּלּוֹשָה בְּחָלָב. הגה: וְלָכֵן נוֹהֲגִין לָלוּשׁ פַּת עִם חָלָב בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת, גַּם בְּשֻׁמָּן לִכְבוֹד שַׁבָּת, כִּי כָּל זֶה מִחְשָׁב כְּדָבָר מֻעָט, גַּם כִּי צוּרָתָן מְשֻׁנָּה מִשְּׁאָר פַּת. וְכָל שֶׁכֵּן (ג) פלאד''ן אוֹ פַּשְׁטִידָ''א, דְּמֻתָּרִין (הַגָּהוֹת ש''ד) . וְאֵין לֶאֱפוֹת שׁוּם פַּת עִם פלאד''ן אוֹ פַּשְׁטִידָ''א בַּתַּנּוּר, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יָזוּב מִן הַשֻּׁמָּן אֶל הַפַּת. וְאִם זָב תַּחְתָּיו, דִּינוֹ כְּאִלּוּ נִלּוֹשׁ עִמּוֹ (ב''י בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י) . וְנוֹהֲגִין לָשׂוּם הַטְּפֵלָה בְּפִי הַתַּנּוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת ש''ד) . וַאֲפִלּוּ הוּא בְּמַחֲבַת, נוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה. באר היטב (א) עיסה. כ' בט''ז מזה נ''ל דמדוכה שדכין בה בשמים ומשתמשין הבשמים הן עם בשר הן עם חלב ופעם א' דכו שם שום עם מרק של שומן אווז ואח''כ מחזירין אותו הרוטב על האווז נ''ל שאותה מדוכה אסורה לדוך בה בשמים עוד אפי' לאכלן בבשר שמא יבוא לאכול בחלב וצריכה הכשר דוקא ואפי' דיעבד אסור בלא הכשר כמו הפת בכאן ול''ד למ''ש בסימן צ''ו ס''ג דתבלין שנדוכו במדוכה של בשר אסור בחלב אבל עם בשר מותר דשם מיירי שהמדוכה מיוחדת לבשר דוקא ואין לטעות שם עכ''ל (ופר''ח חולק ומתיר ע''ש): (ב) לבדה. גזירה שמא יאכלו עם בשר: (ג) פלאד''ן. כ' הש''ך ולכתחלה אין לאפות שום פת עם פלאד''ן או פשטיד''א בתנור אפי' רחב ואינו משופע אבל בדיעבד אם אין התנור משופע או שהפת למעלה מהפשטיד''א לא מחזקינן איסורא אבל אי חזינן דזב מהפשטיד''א לחוץ אפי' אינו זב תחת הפת אלא הפת רחוק מהפשטיד''א הפת אסור אף דיעבד ולא אמרינן דהוי ס''ס ספק זב תחתיו או לא ואת''ל זב שמא לא יאכלו עם חלב צ''ל דלא חשיב הרב האי שמא לא יאכלו לספיקא כיון דהרגילות הוא לאכול פת עם כל מיני אוכלין קרוב הדבר לאכלו ג''כ עם חלב ולפ''ז מ''ש הרב בהג''ה כאן ואם זב תחתיו ר''ל דזב תחת הפשטיד''א אפי' רחוק מן הפת ודלא כב''ח וע''ש וכ' הט''ז וז''ל נשאלתי באשה שאפתה פלאדי''ן של גבינה בתנור על גבי קרקע שלו בלא כלי ואח''כ שמו שם קדירה של בשר רותחת על אותו המקום שהיה הפלאדי''ן והשבתי שאין כאן איסור דחרסית של תנור שבלעו מן החלב לא גרע מקדירה שמבשלין בתוכו חלב ונגעה בקדירה של בשר דאין שם איסור כמ''ש הפוסקים בב' קדירות שנגעו זו בזו ורמ''א מביאו בסי' צ''ב ס''ח וכאן שהחמיר במחבת היינו לכתחילה דוקא עכ''ל (ובנה''כ כ' דצ''ע בזה דל''ד לשתי קדירות שהאיסור הוא בלוע אבל כאן האיסור מבחוץ על התנור ע''ש):
ב התַּנּוּר שֶׁטָּחוֹ בְּאַלְיָה, אֵין אוֹפִין בּוֹ פַּת עַד שֶׁיַּסִיקֶנּוּ (ד) מִבִּפְנִים עַד שֶׁיִּתְלַבֵּן. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא שֶׁל בּוּכְיָא (פֵּרוּשׁ כְּלִי חֶרֶס שֶׁמַּסִיקִין תַּחְתָּיו וְאוֹפִין עָלָיו עוּגוֹת) אֵין לוֹ הֶתֵּר עַל יְדֵי הֶסֵק מִבַּחוּץ. באר היטב (ד) מבפנים. כ' הט''ז והא דלא סגי בקנוח מפני שא''א לתנור להתקנח יפה והוי השמנונית בעין וא''ל מזה על מ''ש לעיל דקרקע של תנור הוי כבלוע בקדרה וכאן משמע דהוי איסור בעין דשאני כאן שהשמנונית עצמה מטיח ממנה בתנור ואינו מתקנח יפה משא''כ בפלאד''ן דלעיל שאין שם שומן בעין כלל בתנור אלא בליעה מן הפלאדי''ן דודאי לא נכחיש חוש הראות שרואין שמקומו יבש ומ''ש ס''א דחיישינן שמא יזוב וכו' היינו מספק:
ג פַּת שֶׁאֲפָאוֹ עִם הַצָּלִי, וְדָגִים שֶׁצְּלָאָן בְּתַנּוּר אֶחָד עִם הַבָּשָׂר, אָסוּר לְאָכְלָם (ה) בְּחָלָב. וְהָנֵי מִלֵּי בְּתַנּוּר קָטָן, אֲבָל בְּתַנּוּר גָּדוֹל הַמַּחֲזִיק שְׁנֵים עָשָׂר (ו) עֶשְׂרוֹנִים וּפִיו פָּתוּחַ, מֻתָּר. וְאִם הַצָּלִי מְכֻסֶה, וְכֵן פַּשְׁטִידָ'' א שֶׁמְּכֻסֶה הַנֶּקֶב שֶׁבּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּתַנּוּר צַר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק''ח כֵּיצַד נוֹהֲגִין. באר היטב (ה) בחלב. כתב הש''ך ואע''ג דבר''ס ק''ח אם צלו בשר כשרה עם בשר נבילה בתנור א' אפי' קטן מותר בדיעבד הכא כיון דאפשר לאכלו בלא חלב הוי כלכתחלה וע''ל סי' ק''ח סימן קי''ו מדין סכנה: (ו) עשרונים. ושיעור עשרון הוא שיעור חלה והוא מ''ג ביצים וחומש ביצה (כמנין חל''ה. וחומש נרמז בה'. ושיעור חלה הוא לערך שלשה קוואר''ט. בה''י. ועי' סי' שכ''ד):