דיני פת ושלקות וחלב וגבינה של עובדי כוכבים
סימן קיב - דיני פת של עובדי כוכבים סימן קיג - דיני בשולי עובדי כוכבים סימן קיד - דיני שכר ושאר משקין של עובד כוכבים סימן קטו - דין חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, וגבינה וחמאה סימן קטז - דברים האסורים משום גלוי סימן קיז - שלא לעשות סחורה מדבר אסור סימן קיח - דין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח על ידי עובד כוכבים סימן קיט - החשוד לדבר אסור אין לסמך עליו בדברים הנאכליםסימן קיב - דיני פת של עובדי כוכבים
ובו ט''ז סעיפים
א אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל פַּת שֶׁל עֲמָמִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִשּׁוּם (א) חַתְנוּת. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא מִשּׁוּם חַתְנוּת, אָסוּר (רַשְׁבָּ''א סִימָן רמ''ח) . וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא פַּת שֶׁל חֲמֵשֶׁת מִינֵי (ב) דָּגָן, אֲבָל פַּת שֶׁל קִטְנִיּוֹת וְשֶׁל אֹרֶז וְדֹחַן, אֵינוֹ בִּכְלַל פַּת סְתָם שֶׁאָסְרוּ. הגה: וְגַם אֵינוֹ אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אִם אֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן (ג) מְלָכִים (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תשו' הָרֹא''שׁ) . באר היטב (א) חתנות. כתב הש''ך אבל משום געולי עובדי כוכבים ליכא למיחש דסתם כליהם אינן ב''י גם אין אסור פת של עובדי כוכבים אא''כ אפאו עובד כוכבים ומ''ש במקום דליכא חתנות פירוש כגון פת הכומרים שאין להם בנים אסור דאם לזה אין בנים יש לזה ולא פלוג רבנן: (ב) דגן. שזהו דבר חשוב ומביא לידי קרוב הדעת. ט''ז: (ג) מלכים. הב''ח השיג ע''ז וכתב דאין ספק דפת קטניות ואורז ודוחן אינו עולה על שלחן מלכים אלא דהרא''ש מיירי מתבשיל שנעשה מאורז ודוחן דבזה יש חילוק בין עולה על שלחן מלכים או לא ועיין בת''ח דין י''א בשם או''ה:
ב יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמְּקִלִּין בַּדָּבָר, וְלוֹקְחִים פַּת (ד) מִנַּחְתּוֹם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם נַחְתּוֹם יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁעַת הַדַּחַק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בְּמָקוֹם שֶׁפַּת (ה) יִשְׂרָאֵל מָצוּי, שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הַמָּרְדְּכַי וּסְמַ''ק וְהג''א וּמהרא''י וְאו''ה רֵישׁ כְּלָל מ''ד) . אֲבָל פַּת שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים, אֵין שָׁם מִי שֶׁמּוֹרֶה בָּהּ לְהָקֵל, שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה מִשּׁוּם חַתְנוּת, וְאִם יֹאכַל פַּת בַּעֲלֵי בָּתִּים יָבֹא לִסְעֹד אֶצְלָם. הגה: וְלֹא מִקְרֵי פַּת בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם עֲשָׂאוֹ לִבְנֵי בֵּיתוֹ, אֲבָל עֲשָׂאוֹ לִמְכֹּר, מִקְרֵי פַּלְטֵר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכֵן פַּלְטֵר שֶׁעֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ, מִקְרֵי בַּעַל הַבַּיִת (כָּךְ מַשְׁמָע בְּבֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (ד) מנחתום. כתב הש''ך דוקא פת עובד כוכבים אבל פת ישראל שאפאו עובד כוכבים [ולא הכשיר התנור ע''י השלכת קיסם] לא נהגו בשום מקום להתיר שהרי הוא כבישולי עובד כוכבים דטעמא דלא אסרי פת עובד כוכבים משום דהוי גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל בפת ישראל שאפאו עובד כוכבים לא שייך האי טעמא הלכך אסור: (ה) מצוי. במרדכי כתב הטעם לפי שאותן מקומות שנוהגין היתר היינו משום שלא נתפשט איסור פת של עובדי כוכבים בתחלת הגזרה באותן מקומות לפי שפת של עובדי כוכבים לא פשט איסורו בכל ישראל ולפ''ז משמע דאפי' פת של ב''ב מותר לפי האי טעמא אבל מדברי האו''ה והר''ב מבואר אפי' אותן שנהגו היתר בפת פלטר ישראל אסורים בפת של ב''ב וכ' בת''ח דאף הנוהגין היתר בפת של עובדי כוכבים בעשי''ת יש ליזהר וכן נתבאר בא''ח סי' תר''ב ס''ב ע''ש מיהו נראה דיש ליזהר אף כל ימות השנה שלא ליקח פת ש''ע מן הפלטר היכא דיש פלטר ישראל אם לא שהפת של עובדי כוכבים יפה יותר דאז שרי. ש''ך:
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם פַּלְטֵר (ו) הִזְמִין יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי פִּתּוֹ כְּפַת בַּעַל הַבַּיִת. באר היטב (ו) הזמין. כתב הש''ך וקשה דהא המחבר ס''ל לקמן ס''ז דבתר תחילתו אזלינן והיאך כתב כאן דין זה ואולי לכך כתבו בשם יש מי שאומר או אפשר דס''ל מסברתו לחלק דמזמינו אצלו גרע טפי עכ''ל:
ד מָקוֹם שֶׁאֵין פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל מָצוּי, לְדַעַת הַמַּתִּירִין (ז) לִקַּח פַּת מִפַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הִגִּיעַ שָׁם פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי פַּת פַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּמְכֹּר פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל פִּתּוֹ, וּלְאַחַר שֶׁכָּלָה פַּת יִשְׂרָאֵל, חוֹזֵר פִּתּוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהֶכְשֵׁרוֹ. באר היטב (ז) ליקח. מה שהקשה כאן בש''ך תקנו [בנו] בנה''כ דטעה בין תיבת ליקח ללקח ע''ש וק''ל וכל זה לדעת המחבר ס''ב אבל לדעת הי''א בהג''ה פשיטא דשרי:
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ פַּת, אוֹ שֶׁיֵּשׁ פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ פַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים עוֹשֶׂה פַּת יָפֶה מִמֶּנּוּ, אוֹ מִמִּין אַחֵר שֶׁאֵין בְּיָדוֹ שֶׁל פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לִקְנוֹת מִפַּלְטֵר עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ הֶתֵּר בְּפַת שֶׁל פַּלְטֵר, דְּכֵיוָן דְּדַעְתּוֹ נוֹחָה יוֹתֵר בְּפַת פַּלְטֵר זֶה מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ בְּעֵינָיו, הֲרֵי זֶה כְּפַת דְּחוּקָה לוֹ.
ו בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ הֶתֵּר בְּפַת שֶׁל פַּלְטֵר, אֲפִלּוּ הוּא נִלּוֹשׁ (ח) בְּבֵיצִים אוֹ שֶׁבֵּיצִים טוֹחִים עַל פָּנָיו, מֻתָּר. אֲבָל אינפנד''ה שֶׁאֲפָאָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהַפַּת שֶׁלָּהּ. (ע''ל סִימָן קי''ג ס''ג) . הגה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּפַת שֶׁבֵּיצִים טוֹחִים עַל פָּנָיו, מִשּׁוּם שֶׁהֵן בְּעַיִן וְאֵינָם בְּטֵלִים לְגַבֵּי פַּת, וְיֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (תּוֹסָפוֹת וּסְמַ''ג וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְאָרֹךְ וּמָרְדְּכַי פא''ט וּסְמַ''ק סי' ר''ז) . וְכֵן נוֹהֲגִין. וְאוֹתָן נילו''ש שֶׁקּוֹרִין קיכלי''ף אוֹ מִינֵי (ט) מְתִיקָה שֶׁקּוֹרִין לעקי''ף, הֵם בִּכְלַל פַּת. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים הֶתֵּר בְּפַת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים גַּם הֵם מֻתָּרִים, וְלֹא אַמְרִינָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְיֵשׁ מִינֵי נילו''ש שֶׁקּוֹרִין קיכלי''ף שֶׁאוֹפִין אוֹתָם עַל בַּרְזִלִּים, וּמוֹשְׁחִין הַבַּרְזֶל בִּשְׁעַת אֲפִיָּה בְּחֵלֶב אוֹ חֲזִיר, בְּאוֹתָן יֵשׁ לִזָּהֵר וּלְאָסְרָן. וְכֵן הַמִּנְהָג (מהרא''י בְּהַגָּהַת ש''ד וְאָגוּר בְּשֵׁם ר''י מפרי''ש) . באר היטב (ח) בביצים. דלמאי ניחוש לה אי משום דם רוב ביצים אין בהם דם כדלעיל סי' ס''ו ס''ח ואי משום ביצת עוף טמא אין מצוים בינינו כדלעיל סי' פ''ו ס''ב ואי משום בשולי עובדי כוכבים דאסור בביצים קי''ל דקמחא עיקר עכ''ל הש''ך וע''ל סי' קי''ג: (ט) מתיקה. כיון דאי קבע עלייהו סעודה מברך המוציא דינם כפת ממש ט''ז ודוקא אותן שבלילתן [עבה] ויש בהן תורת לחם וכ''כ בת''ח:
ז פַּת בַּעַל הַבַּיִת אֲסוּרָה לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ קְנָאָהּ פַּלְטֵר מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ שְׁלָחָהּ לְיִשְׂרָאֵל לְבֵיתוֹ. וְכֵן אֲפִלּוּ שְׁלָחָהּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל לְאַחֵר, אֲסוּרָה לְעוֹלָם. וְשֶׁל פַּלְטֵר, מֻתֶּרֶת לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ קְנָאָהּ בַּעַל הַבַּיִת מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא הָלְכוּ בְּאִסוּר זֶה אַחַר מִי שֶׁהַפַּת בְּיָדוֹ עַכְשָׁיו, אֶלָּא אַחַר מִי שֶׁהָיָה לוֹ בִּשְׁעַת אֲפִיָּה.
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין פַּלְטֵר מָצוּי כְּלָל, מֻתָּר, אֲפִלּוּ שֶׁל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים. וְאֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל פַּת כָּשֵׁר, וְכֵן נוֹהֲגִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח) .
ט הִדְלִיק עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַתַּנּוּר וְאָפָה בּוֹ יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהִדְלִיק יִשְׂרָאֵל וְאָפָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁהִדְלִיק הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאָפָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנִעֵר הָאֵשׁ מְעַט, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ לֹא זָרַק אֶלָּא עֵץ אֶחָד לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, הִתִּיר כָּל הַפַּת שֶׁבּוֹ, שֶׁאֵין הַדָּבָר אֶלָּא לִהְיוֹת הֶכֵּר שֶׁהַפַּת שֶׁלָּהֶן אֲסוּרָה. וְאִם נָפַח בָּאֵשׁ הָוֵי כְּחִתּוּי (טוּר סִימָן קי''ג וּבְאָגוּר בְּשֵׁם ר''י מוּלִין וְהוּא בִּתְשׁוּבַת מַהֲרִי''ל רכ''א) .
י אִם אָפוּ בַּתַּנּוּר עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים ג' פְּעָמִים בְּיוֹם א' (י) וְהִכְשִׁירוּ הַתַּנּוּר עַל יְדֵי קֵיסָם בְּב' הַפְּעָמִים, וּבַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית לֹא הִכְשִׁירוּ, מֻתָּר. (מָרְדְּכַי) . הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הִכְשִׁיר הַתַּנּוּר פַּעַם א' וְלֹא עָמַד הַתַּנּוּר מֵעֵת לְעֵת בְּלֹא הֶסֵּק אֲפִלּוּ אֲפָאוֹ בּוֹ כָּךְ כַּמָּה יָמִים, הַכֹּל מֻתָּר מִכֹּחַ הֶכְשֵׁר הָרִאשׁוֹן (אָרֹךְ כְּלָל מ''ד וְאָגוּר) . וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה. באר היטב (י) הכשר. וכתב הש''ד דאם הוא מסופק אם הכשיר ישראל התנור או לא שרי דהוי ספיקא דרבנן ולקולא וכ''כ הרב בת''ח:
יא פַּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֲפָאָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּלֹא חִתּוּי דְּיִשְׂרָאֵל וּבְלֹא קֵיסָם, אָסוּר וְאָסוּר לְזַבּוּנֵי לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דִּילְמָא אָתֵי לְזַבּוּנֵי לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם פִּתֵּת הַלֶּחֶם לִשְׁנַיִם, מֻתָּר לְזַבּוּנֵי לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. הגה: וְהוּא הַדִּין לְכָל פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁאָסוּר. וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִקְנוֹת חֲתִיכוֹת פַּת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא הוּא פַּת אִסּוּר וּמְכָרָהּ לוֹ יִשְׂרָאֵל כָּךְ (מָרְדְּכַי פא''מ וּבְאָרֹךְ) .
יב אִם אָפָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַפַּת בְּלֹא חִתּוּי יִשְׂרָאֵל וּבְלֹא קֵיסָם, אֲפִלּוּ קָרְמוּ פְּנֵי הַפַּת בַּתַּנּוּר, מוֹעִיל חִתּוּי יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהַפַּת צָרִיךְ לַתַּנּוּר, וּמַשְׁבִּיחַ בַּאֲפִיָּתוֹ עֲדַיִן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ הוֹצִיא הַפַּת, יֵשׁ תַּקָּנָה לְהַחְזִירוֹ לַתַּנּוּר עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אִם הוּא מַשְׁבִּיחַ.
יג מִי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁהֵסֵב אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת הַנִּזְהָר מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְעַל הַשֻּׁלְחָן פַּת יִשְׂרָאֵל וּפַת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַיָּפֶה מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, (יא) יִבְצַע בַּעַל הַבַּיִת מִן הַיָּפֶה וּמֻתָּר בְּכָל אוֹתָהּ סְעֻדָּה בְּפַת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. באר היטב (יא) יבצע. כתבו הט''ז וש''ך ומ''ש המחבר בא''ח סי' קס''ח דיסלק פת של עובד כוכבים מן השולחן עד אחר ברכת המוציא דשם מיירי שאין אחר מיסב אצלו אבל כאן כיון דישראל אחר מיסב אצלו אם לא יברך על פת נקיה איכא איבה ואע''ג דמשמע שם אם רק א' מיסב אצלו ליכא איבה דמאי אולמא האי מהאי מ''מ כיון דלענין ברכת המוציא מצוה לברך על היפה אם לא יברך איכא איבה טובא א''נ דוקא כשפת של שניהם שוה הוא דליכא איבה כשאין שם אלא א' אבל כשהפת מי שאינו נזהר נקי ויפה יותר ואפ''ה אין אוכלו ודאי איכא איבה:
יד (יב) כּוּתָח שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְפַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבּוֹ. הגה: וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנִּתְעָרְבָה פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּשְׁאָר מַאֲכָל, בָּטֵל בְּרֹב, (יג) בֵּין בְּלַח בֵּין בְּיָבֵשׁ. אֲבָל אָסוּר לְעָרֵב כְּדֵי לְאָכְלוֹ (אָרֹךְ) . באר היטב (יב) כותח. כתב הט''ז ואין לאסור משום חלב של עובדי כוכבים כי חלב טמא אינו עומד ואם נאמר שמעט נסיובא דחלבא איכא בו מ''מ בטל במיעוטו שהרי מעורב בה ואינו דומה לחמאה בסי' קט''ו שאינו מעורב בה עכ''ל רש''ל ולי הקטן נראה תמוה דנסיובי בחלבא ודאי אינו בטל במיעוטו וראיה מש''ס פ' אלו עוברין כותח הבבלי וכו' וגם בפ' אין מעמידין איתא דבחולב לכמכא והוא כותח דהחלב אסור אלא דכאן מיירי שנעשה בהכשר שישראל רואהו אלא שהעובד כוכבים נותן שם פת שלו דאין בזה משום איסור פת של עובד כוכבים עכ''ל: (יג) בלח. אפילו הוא דבר חשוב ודינים אלו אפילו בבישולי עובד כוכבים ממש כ''כ באו''ה ובת''ח ומ''ש אבל אסור לערבו כתב בד''מ ע''ז ונ''ל דמ''מ יכול להיות שמותר לאכול בקערה אחת וליכא למיסר משום הטעם שנתערב ולא אסרו לערב לכתחלה אלא לאכול הפת עצמו אבל משום טעמא ליכא למיחש אך בהגהת ש''ד אוסר לכתחלה עכ''ל והש''ך כתב דאין זה מוכרח די''ל דמיירי ג''כ כשאוכל הפת עצמו ובלא''ה הא קערה היא כלי שני ואינו מבשל:
טו מִי שֶׁנִּזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר לֶאֱכֹל בִּקְעָרָה עִם מִי שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִמֶּנּוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁטַּעַם פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְעָרֵב בְּפַת יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁנִּזְהָר מִפַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאוֹכֵל עִם אֲחֵרִים שֶׁאֵינָן נִזְהָרִין, מֻתָּר לֶאֱכֹל עִמָּהֶם מִשּׁוּם אֵיבָה וּקְטָטָה, הוֹאִיל וְאִם לֹא יֹאכַל עִמָּהֶם פַּת שֶׁהוּא עִקַּר הַסְּעֻדָּה, הִתִּירוּ לוֹ מִשּׁוּם אֵיבָה. וְאֵין לִלְמֹד מִכָּאן לִשְׁאָר (יד) אִסּוּרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אַשְׁכְּנַזִּית וְהוּא תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סִימָן ל''ה) . באר היטב (יד) איסורין. כתב הש''ך אפי' חמאה של עובד כוכבים וכיוצא בה במקום שנוהגין איסור דקיל נמי איסורייהו דדוקא בפת איכא איבה משום דעל הלחם יחיה האדם אבל לא בשאר מאכלים שכמה אנשים הם שאין נפשם תאיבה לאכול חמאה וכה''ג. וכתב בט''ז דהב''י הוכיח דמותר ליקח שאור של עובד כוכבים ולחמץ בו העיסה אפי' מי שנזהר מפת של עובד כוכבים כי לא גזרו חכמים בפת של עובד כוכבים על טעם כעיקר אבל על הפרורים שהם בעין ודאי אסורים כל זמן שלא נתבטלו ברוב עכ''ל:
טז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנִּזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְהוּא בַּדֶּרֶךְ, אִם יֵשׁ פַּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד ד' מִלִּין, יַמְתִּין. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל דְּנוֹהֲגִין לְהָקֵל.
סימן קיג - דיני בשולי עובדי כוכבים
ובו ט''ז סעיפים
א דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, וְגַם (א) עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת אוֹ לְפַרְפֶּרֶת, שֶׁבִּשְּׁלוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ בִּכְלִי יִשְׂרָאֵל וּבְבֵית יִשְׂרָאֵל, אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. באר היטב (א) עולה. כתב הש''ך דמדברי המחבר והרב בד''מ משמע דאפי' לא נשתנה מברייתו ע''י האור אסורה אבל באמת נראה עיקר בש''ס דאין אסור משום בשולי עובדי כוכבים אלא כשנשתנה מברייתו ע''י האור וכתב או''ה דקרביים וקורקבן ובני מעיים אע''ג דאמרינן לעיל ר''ס ע''ה אוכליהון לאו בר אינש ולא הוי חה''ל מ''מ אסורים משום בשולי עובדי כוכבי' וכמהין ופטריות עולה עש''מ משום פרפראות ויש בו משום בשולי עובדי כוכבי' עכ''ל:
ב עֵרֵב דָּבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי עִם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, וּבִשְּׁלָם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הָעִקָּר מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר. וְאִם לָאו, (ב) מֻתָּר. הגה: וּמֻתָּר לֶאֱכֹל אֲפוּנִים קְלוּיִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכֵן הַקִּטְנִיּוֹת שֶׁקּוֹרִין ערבשי''ן, קְלוּיִים, דְּאֵינָן עוֹלִים עַל שֻׁלְחָן שֶׁל מְלָכִים וְכֵן נָהֲגוּ בָּהֶם הֶתֵּר אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְשֹׁחַ הַמַּחֲבַת בְּחֵלֶב, שֶׁאָז נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר. (רַמְבַּ''ם פי''ז דמ''א ומהר''א מִפְּרַג וְהַגָּהוֹת בְּאָרֹךְ) . אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי וְאֵין לָחוּשׁ לְכֵלִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, דִּסְתָמָן אֵינָן בְּנֵי יוֹמָן. וְכָל פְּרִי שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְּׁלוּ אוֹתוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְנִמְחָה וְנַעֲשָׂה תַּבְשִׁיל בִּידֵיהֶם, שָׁרֵי. וְעַל כֵּן אוֹכְלִין הפובידל''א שֶׁעוֹשִׂין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (ד''ע מִמַּשְׁמָעוּת הַרַמְבַּ''ם וְרַ''ן וְתוס' וְהוּא פָּשׁוּט) . באר היטב (ב) היתר. כ' בת''ח שנוהגים היתר בק''ק קראקא לקנות האגוזים שלמים שקורין שטעכ''ל נוס''ן שמבשלים העובדי כוכבים דמותר מטעם שאין עולין עש''מ:
ג פנאד''ה שֶׁאֲפָאָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, (ג) אֲסוּרָה אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁנּוֹהֵג הֶתֵּר (ד) בְּפַת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁהַשֻּׁמָּן נֶאֱסָר כְּשֶׁהוּא בְּעַיִן מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְנִבְלָע בַּפַּת. וְכֵן יְרָקוֹת הַנֶּאֱכָלִים חַיִּים שֶׁבִּשְּׁלָם עִם בָּשָׂר, אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁשֻּׁמָּן שֶׁל בָּשָׂר נִבְלַע בָּהֶם. באר היטב (ג) אסורה. דוקא של דגים או שומן חי של בשר אבל שומן של בשר או של אווזא שכבר מהותך אין בו משום בשולי עובדי כוכבים דאין בישול אחר בישול. ש''ך: (ד) בפת. כ' הט''ז ול''ד לפת שנילוש בביצים בסי' קי''ב משום דהתם הקמח עיקר והביצים טפלים משא''כ כאן כיון שהשומן בעין לא בטיל:
ד יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר (ה) בִּשְׁפָחוֹת שֶׁלָּנוּ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א ס' ס''ח) . הגה: וּבְדִיעֲבַד, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַדִּבְרֵי מַתִּירִים (אָרֹךְ כְּלָל מ''ג וְהַגָּהוֹת ש''ד) . וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לְהָקֵל בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַשְּׁפָחוֹת וְהָעֲבָדִים מְבַשְּׁלִים בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַחְתֶּה אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת מְעַט (שָׁם) . באר היטב (ה) בשפחות. פי' הט''ז וש''ך דהיינו אותן שקנויות לנו וישראל מוזהר עליו בשבת מן התורה והלכך ליתיה בכלל גזירות חתנות אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהן בשבת כמ''ש בא''ח סי' ש''ד ומ''ש הר''ב דבדיעבד יש לסמוך וכו' טעמו דא''א שלא יחתה א' מבני הבית וכתב בד''מ שמעינן מכאן אפילו לא כוון להתיר ע''י חיתוי זו אלא עשאו בלא כונה דמותר וכ''כ בכל בו עכ''ל ובאו''ה כתב אך יזהר שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ע''י ישראל:
ה עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבִּשֵּׁל, וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְבִשּׁוּל, מֻתָּר. כֵּיצַד, עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִצִּית אוּר בַּאֲגַם כְּדֵי לְהַעֲבִיר הֶחָצִיר, וְנִתְבַּשְּׁלוּ בּוֹ חֲגָבִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלִים עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים. וְכֵן אִם חָרַךְ הָרֹאשׁ לְהַעֲבִיר הַשֵּׂעָר, מֻתָּר לֶאֱכֹל רָאשֵׁי הָאָזְנַיִם שֶׁנִּצְלוּ בִּשְׁעַת הַחֲרִיכָה. אֲבָל אִם כִּוֵּן לְשֵׁם בִּשּׁוּל, כְּגוֹן שֶׁהֵסִיק הַתַּנּוּר לְבַשֵּׁל בּוֹ, וְהָיָה בּוֹ בָּשָׂר תְּחִלָּה וְנִצְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְזֶה הַבָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי לֹא (ו) יָדַע בּוֹ, אָסוּר. באר היטב (ו) ידע. בטור כתב לפיכך אם ידוע שיש בשר בתנור אפילו חממו לייבש בו כלי אסור דחיישינן שמא כוון גם לבישול וכתב הט''ז ע''ז וקשה לי הא כתב הטור אח''כ בסי' זה באם היפך בו עובד כוכבים ואין ידע אם סלקו וכו' לא חיישינן שמא סלקו א''כ ק''ו כאן וצריך לדחוק ולחלק דשאני גבי סילוק דהא אינו דבר מצוי כ''כ לעשותו כמו כאן שמצוי הוא לכוין גם לבישול עכ''ל:
ו כָּל שֶׁבִּשְּׁלוּ יִשְׂרָאֵל מְעַט בִּשּׁוּלוֹ, בֵּין בִּתְחִלָּה בֵּין בַּסוֹף, מֻתָּר. לְפִיכָךְ אִם הִנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּשָׂר אוֹ קְדֵרָה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ, וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל בַּבָּשָׂר וְהֵגִיס בַּקְּדֵרָה, אוֹ שֶׁהֵגִיס יִשְׂרָאֵל וְגָמַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיָה מִתְבַּשֵּׁל בְּלֹא (ז) סִיּוּעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. באר היטב (ז) סיוע. הנה הט''ז וש''ך הקשו על רמ''א דדין זה הוא נגד הש''ס עיין שם וצ''ל דכאן מיירי דבישול גמור לא היה יכול להתבשל אם לא ע''י עובדי כוכבים אבל כמאכל בן דרוסאי היה יכול להתבשל ע''י ישראל לבד ובט''ז כ' דבלא''ה קי''ל כיש חולקין שהביא רמ''א בסמוך דהדלקת אש או חיתוי מהני:
ז אֵין שְׁגִירַת (פי' הַבְעָרָה וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ (יְחֶזְקֵאל לט, ט), תַּרְגּוּם וִיהוֹן שַׁגְרִין) הַתַּנּוּר מוֹעֶלֶת אֶלָּא בְּפַת, אֲבָל בִּשְׁאָר הַמִּתְבַּשְּׁלִים אֵין שְׁגִירַת הַתַּנּוּר וְלֹא הַדְלָקַת הָאֵשׁ מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, אֶלָּא הַהַנָּחָה דַּוְקָא. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לְבַשֵּׁל בְּמַחֲבַת בְּתַנּוּר שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן יִשְׂרָאֵל הַמַּחֲבַת לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, לַמָּקוֹם הָרָאוּי לְהִתְבַּשֵׁל בּוֹ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּהַדְלָקַת הָאֵשׁ אוֹ חִתּוּי בְּגֶחָלִים מֵהָנֵי לְעִנְיַן בִּשּׁוּל כְּמוֹ לְעִנְיַן פַּת, וְכֵן נוֹהֲגִין. (הַגָּהוֹת ש''ד וּבְאָרֹךְ וּבְמָרְדְּכַי פא''מ) . וַאֲפִלּוּ חִתּוּי בְּלֹא (ח) כַּוָּנָה מְהָנֵי וּמוֹעִיל (מִמַּשְׁמָעוּת מהרא''י בְּהַגָּהַת ש''ד וְכָל בּוֹ) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלוּ לֹא חִתָּה יִשְׂרָאֵל וְלֹא הִשְׁלִיךְ שָׁם קֵיסָם, רַק שֶׁהַעוֹבֵד כּוֹכָבִים הִדְלִיק הָאֵשׁ מֵאֵשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שָׁרֵי, (או''ה שָׁם בְּשֵׁם מַהֲרַ''ם. באר היטב (ח) כוונה. (ואו''ה חולק) כתב בד''מ דה''ה דניפוח באש בפה מהני וע''ל סעיף ד' בהג''ה:
ח נָתַן יִשְׂרָאֵל קְדֵרָה עַל (ט) הָאֵשׁ וְסִלְּקָהּ, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהֶחֱזִירָהּ, אָסוּר. אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, שֶׁהוּא שְׁלִישׁ בִּשּׁוּלוֹ, כְּשֶׁסִלְּקָהּ. באר היטב (ט) וסלקה. כתב הש''ך לאו דוקא סלקה ישראל אלא ה''ה סלקה עובד כוכבים והחזירה אסור. (וכ''ד הט''ז):
ט אִם בִּשְּׁלוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי וְגָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לֶאֱסֹר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ עֶרֶב יוֹם טוֹב אוֹ שֶׁיֵּשׁ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה בַּדָּבָר. וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּכָל (י) עִנְיָן, (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְרַ''ן וְר''ף וּמַהֲרַ''ם וְאו''ה וּסְמַ''ק סִימָן שכ''ג שֶׁר' יְקָר עָשָׂה כֵן מַעֲשֶׂה וְכ''ה בְּכָל בּוֹ וְכ''פ בְּסה''ת וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה פא''מ וְרא''ה בְּס' ב''ה וּסְמַ''ג דַּף נ''ז ע''ב וְשֶׁכֵּן קִבֵּל מר''י וְר' יְרוּחָם ני''ז ח''ז שֶׁכֵּן הִסְכִּימוּ רֹב הַפּוֹסְקִים וְלֹא כַּדָּת הִשִּׂיג הבֵּית יוֹסֵף בְּב''ה אר' יְרוּחָם בָּזֶה עַיֵּן שָׁם) וְכֵן נוֹהֲגִין. באר היטב (י) ענין. דדוקא לקולא אמרינן דכמב''ד הוי בישול שלא יאסרו אח''כ עובד כוכבים אבל לחומרא לא ועדיין מהני אם יגמור ישראל אח''כ ט''ז (וכן הסכמת רוב הפוסקים):
י הִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לְהִתְבַּשֵׁל עֲלֵיהֶם כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָפַךְ בּוֹ וְנִתְבַּשֵּׁל, אָסוּר.
יא הִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ, וְהִנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (יא) לְשָׁמְרוֹ, וְהָפַךְ בּוֹ וְאֵין יָדוּעַ עִם סִלְּקוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, מֻתָּר. דִּסְפֵק דִּבְרֵיהֶם לְהָקֵל (טוּר) . וְכֵן כָּל סְפֵק בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר. באר היטב (יא) לשמרו. והוא בענין שאין לחוש בו שהחליפו העובד כוכבים וע''ל סי' קי''ח ס''י:
יב דָּגִים קְטַנִּים שֶׁמְּלָחָן יִשְׂרָאֵל אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ מִקְצָת בִּשּׁוּל. וְאִם (יב) צְלָאָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַחַר כֵּן, מֻתָּרִים. אֲבָל דָּגִים מְלוּחִים גְּדוֹלִים, אֵינָם נֶאֱכָלִים אֶלָּא עַל יְדֵי (יג) הַדַּחַק; לְפִיכָךְ אִם צְלָאָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲסוּרִים, וְיֵשׁ מַתִּירִין. הגה: וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁנֶּאֱכָל חַי עַל יְדֵי הַדַּחַק, וּבִשְּׁלוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, דִּינוֹ כְּדָגִים גְּדוֹלִים (ד''ע) . (יד) וּבָשָׂר מָלוּחַ אֵינוֹ נֶאֱכָל כְּלָל כְּמוֹ שֶׁהוּא חַי, וְאָסוּר אִם נִתְבַּשֵּׁל עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים (תּוֹסָפוֹת פ' הַחוֹלֵץ) . באר היטב (יב) צלאן. דכיון שנאכלים כמות שהן חיין ע''י מליחה אין בהם משום בשולי עובדי כוכבים ועל המליחה תחלה לא גזרו שלא גזרו רק בבישול שע''י האש וכתב הב''ח דהא דדגים קטנים אינם עולים עש''מ היינו בדגים קטנים שגידול שלהן גדול ואותן דגים בקטנותן אינם חשובים ואינם עש''מ אבל דגים קטנים שגידול שלהם לעולם קטן הם חשובים ועעש''מ ומהרש''ל כתב דמיירי דאינן קטנים לגמרי (וכ''כ של''ה דף ע''ז): (יג) הדחק. כתב או''ה דחבושים וערמונים הנקראים בל''א קעסטי''ן אינן נאכלין חיין אלא ע''י הדחק ויש בהן משום בשולי עובדי כוכבים ות''ח כתב שאין נראה בערמונים דהא בכל מדינות אלו רוב אכילתן חיין עכ''ל. (וכן ראיתי במדינות האלאנ''ד): (יד) מלוח. כתב הט''ז דאם מלחו הרבה ונשתהה זמן רב במלחו עד שראוי לאכילה כך בלא בישול דינו כמו דגים קטנים:
יג דָּג שֶׁמְּלָחוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּפֵרוֹת שֶׁעִשְּׁנָן עַד שֶׁהִכְשִׁירָן לַאֲכִילָה, (הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, דְּמָלוּחַ) מָלִיחַ אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ בִּגְזֵרָה זוֹ, (טו) וְהַמְּעֻשָּׁן אֵינוֹ כִּמְבֻשָּׁל. הגה: גַּם כָּבוּשׁ אֵינוֹ כִּמְבֻשָּׁל, דְּלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בִּשּׁוּל שֶׁל אֵשׁ (טוּר) . באר היטב (טו) והמעושן. כתב ב''י וד''מ דאע''פ שעשנן ישראל אם בישל עובד כוכבים אסור וכתב הש''ך דלדעת המתירין בסי''ב דגים גדולים מלוחים שבשלן העובד כוכבים ה''ה דגים גדולים מעושנין שבשל עובד כוכבים מותרין:
יד בֵּיצָה, אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיָה לְגָמְעָהּ (טז) חַיָּה, אִם בִּשְּׁלָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲסוּרָה. באר היטב (טז) חיה. משום דאין נאכלין אלא ע''י הדחק וגרע מדגים גדולים בסעיף י''ב. ט''ז:
טו (יז) תְּמָרִים הַמָּרִים קְצָת, שֶׁאֵינָם נֶאֱכָלִים אֶלָּא עַל יְדֵי הַדַּחַק, אִם בִּשְּׁלָם עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲסוּרִים. באר היטב (יז) תמרים. כתב או''ה ומיהו הני אגסים ותפוחין אע''פ שרוב אכילתן ע''י צליה ובישול אם צלאן ובישלן עובד כוכבים מותרין דמ''מ נאכלין ג''כ חיין ועוד שרוב עיקר אכילתן חיין ע''כ וכתב בט''ז ואותן אגוזים גדולים שמרקחין עם קליפתן המרה וגרעינן שלהם אסורים משום בשולי עובדי כוכבים דאין נאכלין חיין ועולין עש''מ עכ''ל:
טז כֵּלִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְפָנֵינוּ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, צְרִיכִים (יח) הֶכְשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים. וְאַף לְדִבְרֵי הַמַּצְרִיכִים הֶכְשֵׁר, אִם הוּא כְּלִי חֶרֶס מַגְעִילוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְדַיּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְאִסוּר זֶה עִקָּר מִדְּאוֹרַיְתָא. הגה: עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבִּשֵּׁל לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲפִלּוּ (יט) לְבָרִיא, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, דְּכָל כְּהַאי גַּוְנָא הֶכֵּרָא אִכָּא. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַר''ן שכ''כ מִשֵּׁם הרא''ה) . באר היטב (יח) הכשר. כ' הת''ח לכן צריך ליזהר בשפחות עובדי כוכבים המבשלות לעצמן בבית רבן שלא יניחו ע''ג האור ואם קדמו והניחו כו' צריך הגעלה עכ''ל ואע''ג דמתירין לעיל מטעם דא''א שלא יחתה א' מבני הבית י''ל דאם מבשלה לעצמה אין רגילות כלל שאחד מבני הבית יחתה ש''ך וכ' עוד ומיהו אם נתבשל בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבש''ע בטלים ברוב כדלעיל סי' קי''ב סי''ד ובסי' קט''ו ס''א בהג''ה: (יט) לבריא. והט''ז חולק על דין זה ואוסר לבריא במ''ש ואפי' לחולה עצמו אינו מותר אלא בשעת הדחק עכ''ל (ועיין בנה''כ דמיקל בזה) (ואחרונים חלקו וחלילה להקל ואפילו לחולה עצמו אינו מותר אלא בשבת ולמוצאי שבת חוזר לאיסור וכ''ש לבריא וכ' ט''ז וראיה מסי' קי''ב סעיף ח' דבמקום שאין פלטר מצוי התירו של בע''ה וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי כו' ולא אוכל להבין הלא המחבר גופיה כ' בפי' כך בסעיף ד' ע''ש ול''נ להוכיח דאסור לאוכלו במ''ש כדאיתא בגמ' השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא אבל המבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אם כן הכי נמי אם יהא מותר לחולה למ''ש שמא ירבה בשבילו וק''ל):
סימן קיד - דיני שכר ושאר משקין של עובד כוכבים
ובו י''ב סעיפים
א כָּל שֵׁכָר שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֶחָד שֵׁכָר שֶׁל תְּמָרִים אוֹ שֶׁל תְּאֵנִים אוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים אוֹ שֶׁל (א) תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל דְּבַשׁ, אָסוּר מִשּׁוּם חַתְנוּת. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּמְקוֹם מְכִירָתוֹ, אֲבָל אִם הֵבִיא הַשֵּׁכָר (ב) לְבֵיתוֹ וְשׁוֹתֶהוּ שָׁם, מֻתָּר, שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְעֹד אֶצְלוֹ. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁקּוֹבֵעַ עַצְמוֹ לִשְׁתּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ בִּשְׁתִיָּה, אֲבָל אִם נִכְנָס בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְשָׁתָה דֶּרֶךְ עֲרַאי בְּאַקְרַאי, מֻתָּר. וְכֵן מִי (ג) שֶׁלָּן בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, חָשׁוּב כְּבֵיתוֹ, וּמֻתָּר לִשְׁלֹחַ בָּעִיר לִקְנוֹת שֵׁכָר מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּשֵׁכָר שֶׁל דְּבַשׁ (ד) וּתְבוּאָה (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי''ה וב''י בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהַרְבֵּה מִן הָאַחֲרוֹנִים וַאֲגֻדָּה פא''מ וְאו''ה כְּלָל מ''ג ד''ו וּסְמַ''ק דף קי''ג), וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. באר היטב (א) תבואה. כ' הטורי זהב ואין לאסור של תבואה משום בשולי עובדי כוכבי' דכי היכא דהתבואה בטלה לגבי המים לענין ברכה דשהכל ה''נ בטלה לענין איסור בשולי עובדי כוכבים: (ב) לביתו. ובפת החמירו טפי מפני שהוא מעשה נשים אלים חתנות דידיה טפי הר''ן: (ג) שלן. ואף אם העובד כוכבים אכסנאי שלו נותן לו שותה משום איבה כ''כ התוס': (ד) ותבואה. פי' כל מיני תבואה בין חטים בין שעורים:
ב מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹהֲגִין (ה) קֻלָּא בְּיַיִן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף הַשֵּׁכָר אָסוּר. באר היטב (ה) קולא. כ' רש''ל נ''ל דוקא במקום שמקילין קאמר אבל האידנא שנעשה בקצת מקומות בעו''ה היתר גמור מותר לשתות שם שכר מעובד כוכבים רק שלא ישתה בביתו עכ''ל וביאר הט''ז דבריו דדוקא במקום שיודעים שיש איסור ביין של עובדי כוכבים רק שנוהגין קולא בו שם עשו חכמים היכרא שלא ישתה שם שכר אטו חמרא שירגישו שלא יקילו עוד אבל במקומות שנוהגים היתר גמור והם סבורים שאין כאן איסור כלל נמצא שלא ידעו ממה להפריש כי היתר גמור הוא בעיניהם ע''כ אין שייך בזה גזירה ומותר לשתות שם שכר בין מישראל בין מעובד כוכבים עכ''ל:
ג יֵין תַּפּוּחִים וְיֵין רִמּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם, דְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָּזְרוּ עָלָיו.
ד כָּל אֵלּוּ (ו) הַמַּשְׁקִים, וְכֵן הַחֹמֶץ שֶׁל שֵׁכָר, אָסוּר לִקְנוֹתוֹ מֵהֶם אִם דְּמֵיהֶם יְקָרִים מִדְּמֵי הַיַּיִן, שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא עֵרַב בָּהֶן יַיִן עַד שֶׁאֵין (ז) ס' לְבַטְּלוֹ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי''ה) . בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמּוֹכְרִים בַּחֲנוּת; אֲבָל אִם רוֹאֶה שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתוֹ מֵהֶחָבִית, מֻתָּר, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא עֵרַב בּוֹ יַיִן, שֶׁאִם הָיָה מְעָרֵב יַיִן (ח) בְּחָבִית הָיָה מִתְקַלְקֵל. הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁרְגִילִים לִמְשֹׁחַ הַיּוֹרוֹת וְהַכֵּלִים בְּשֻׁמַּן חֲזִיר, אֵין לָחוּשׁ, דְּהָוֵי נְתִינַת טַעַם לִפְגָם, גַּם בָּטֵל בְּס' (אָרֹךְ כְּלָל מ''ד וּבְמָרְדְּכַי פא''מ) ; גַּם אֵין לָחוּשׁ אִם נָתְנוּ מַשְׁקִין אֵלּוּ בְּכֵלִים שֶׁל יַיִן. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קל''ז בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָתֵת דָּם אוֹ שְׁאָר אִסּוּר לְתוֹךְ הַמֶּלַח אוֹ דְּיוֹ, אִם מֻתָּר אוֹ אָסוּר. באר היטב (ו) המשקים. הנזכרים אפי' יין תפוחים ורמונים: (ז) ס'. והט''ז חולק על דין זה ופסק דסגי בששה חלקים כמ''ש בסי' קל''ד ס''ה במים וה''ה בשאר משקים דינא הכי (ובנה''כ כתב דיש לחלק בין מים לשאר משקים ע''ש) וכתב הש''ך וה''ה אפי' היין ביוקר אלא שהוא משביח בהם ביותר משום היין שנתערב בו אסור כ''מ בש''ס וב''י ע''ש: (ח) מתקלקל. אבל בחנות לא מתקלקל כיון שהוא זמן מועט. ט''ז:
ה יֵין רִמּוֹנִים שֶׁמּוֹכְרִים לִרְפוּאָה, מֻתָּר לְלָקְחוֹ מֵהַתַּגָּר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מֵהֶחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁדָּמָיו יְקָרִים מֵהַיַּיִן, מִשּׁוּם דְּכֵיוָן דְּאִית (ט) בֵּיהּ קְפֵידָא לֹא מָרַע נַפְשֵׁיהּ. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁקּוֹנִים מִן הָאֻמָּן דְּלֹא מָרַע נַפְשֵׁיהּ (כֵּן מַשְׁמָע מִדִּבְרֵי הר''ן פא''מ וּמָרְדְּכַי ר''פ כֵּיצַד מְבָרְכִין) . באר היטב (ט) קפידא. אם נתערב בו חומץ וכה''ג. ש''ך:
ו צָרִיךְ לִזָּהֵר וְלִבְדֹּק וְלַחֲקֹר בְּשֵׁכָר וּבְמַשְׁקֶה שֶׁל דְּבַשׁ שֶׁעוֹשִׂים הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַכְשָׁו, אִם נוֹתְנִים בָּהֶם שְׁמָרִים שֶׁל יַיִן. הגה: וְאִם דַּרְכָּן לִתֵּן בּוֹ שְׁמָרִים, אָסוּר לִקְנוֹת מֵהֶם אִם אֵין בַּמַּשְׁקֶה (י) ס' מִן הַשְּׁמָרִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי) . וְהוּא דְּלֹא עֲבִידֵי לְטַעְמֵיהּ, דִּלְטַעְמֵיהּ אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטִיל (אָרֹךְ כְּלָל כ''ב וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן קל''ד בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וְע''ל סי' קכ''ג ס''ק כ''א) . באר היטב (י) ששים. וכבר כתבתי בס''ד דלדידן בששה סגי. ט''ז:
ז שֶׁמֶן וּדְבַשׁ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּרִים, וְאֵינָם נֶאֱסָרִים מִשּׁוּם (יא) בִּשּׁוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא מִשּׁוּם גִּעוּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים; וְהוּא הַדִּין לְמַיִם חַמִּים שֶׁלָּהֶם. באר היטב (יא) בישולי או גיעולי. פי' פליטת הכלים והטעם דנאכלין כמות שהן חיין ובשר ושומן פוגם בשמן ודבש כדלעיל סי' ק''ג ס''ד א''נ סתם כליהם אינן ב''י וע''ל סי' קכ''ב וה''ה למים חמין שג''כ נאכלין חיין ועוד שאין משתנין מברייתן ע''י האור רש''י:
ח (יב) הַקַּפְרִיסִין וְהַקַּפְלוּטוֹת וְהַחֲגָבִים שֶׁלָּהֶם, הַכְּבוּשִׁים מֻתָּרִין, וְהוּא שֶׁרוֹאֶה שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתָם מֵהָאוֹצָר, אֲבָל הַנִּמְכָּרִים בַּחֲנוּת, אֲסוּרִים, שֶׁמָּא זִלֵּף עֲלֵיהֶם יַיִן. וְכֵן זֵיתִים שֶׁלָּהֶם הַכְּבוּשִׁים, מֻתָּרִים, אֲפִלּוּ רַכִּים הַרְבֵּה עַד שֶׁגַּרְעִינָתָן נִשְׁמֶטֶת, וְלָא חַיְשִינָן שֶׁמָּא זִלֵּף עֲלֵיהֶם יַיִן, וּבִלְּבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ חֲתוּכוֹת בְּסַכִּין שֶׁלָּהֶם. הגה: דְּמֵאַחַר שֶׁהֵם (יג) חֲרִיפִים, בָּלְעוּ (יד) מִן הַסַּכִּין. אֲבָל אִם נִכְבְּשׁוּ בְּכֵלִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּרִים, דְּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ מַיִם עִמָּהֶם כְּבַר נִתְבַּטֵּל חֲרִיפָתָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח סִימָן תמ''ז) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ''ו. באר היטב (יב) יין. ואפי' במקום שהיין ביוקר מ''מ חיישינן שעשה כדי לעשות להם ריח טוב ביין מועט שמזלף עליהם. ט''ז: (יג) חריפים. כתב האו''ה ודוקא שנחתכו לאחר שנכבשו שאז הם חריפים ע''ש והא דלא אמרי' דהטעם נתבטל בב' וג' הראשונים ובטלים ברוב נתבאר לעיל סי' צ''ו ס''ד: (יד) מים. דוקא שהרוב מים אבל אם הזיתים רוב הרי הן בחריפתן ואסורים אפי' הכלים אינן ב''י דמשוי ליה לשבח. ש''ך:
ט הָעֲנָבִים שֶׁלָּהֶם, אֲפִלּוּ הֵן לָחוֹת הַרְבֵּה עַד שֶׁמְּנַטְּפוֹת, מֻתָּרוֹת. וְכֵן כָּל הַכְּבָשִׁים שֶׁאֵין דַּרְכָּם לָתֵת בָּהֶם יַיִן וְחֹמֶץ. וְכֵן טָרִית (פי' חֲתִיכוֹת דָּג גָּדוֹל הַנִּקְרָא טונינ''א בְּלַעַ''ז) שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה. וְכֵן צִיר שֶׁל דָּגִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כּוּלְכִית. וְכֵן עָלֶה שֶׁל חִלְתִּית, מֻתָּר.
י אָסוּר לִקַּח מֵהֶם קֹרֶט (טו) שֶׁל חִלְתִּית, וְטָרִית טְרוּפָה, וְחִילָק דְּהַיְנוּ מִינֵי (טז) דָּגִים קְטַנִּים מְעֹרָבִים, מִפְּנֵי שֶׁדָּגִים טְמֵאִים מִתְעָרְבִים עִמָּהֶם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִידָם, וּכְבָשִׁים שֶׁדֶּרֶךְ לִפְעָמִים שֶׁנּוֹתְנִים בָּהֶם יַיִן. וְהָנֵי מִלֵּי לֶאֱסֹר בַּאֲכִילָה, אֲבָל בַּהֲנָאָה, מֻתָּר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁהַכֹּל נוֹתְנִים יַיִן, אֲסוּרִים אֲפִלּוּ בַּהֲנָאָה. הגה: וּמוֹכְרוֹ כֻּלּוֹ, (יז) חוּץ מִדְּמֵי יַיִן נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ (בַּיִת יוֹסֵף וְא''ח בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) . וְאִם יָדוּעַ שֶׁעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד הוּא בָּעִיר, שֶׁאֵינוֹ מְעָרֵב בּוֹ יַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים דַּרְכָּן לְעָרֵב בּוֹ יַיִן, מֻתָּר לִקַּח מִכֻּלָּן, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָדְעִינָן (יח) בְּוַדַּאי שֶׁעֵרְבוּ בּוֹ, דְּתָלִינָן לְקֻלָּא שֶׁמָּא לֹא עֵרְבוּ בּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּאִסּוּרֵי דְּרַבָּנָן (מָרְדְּכַי וְאָרֹךְ כְּלָל מ''ד) . וְאִם יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (יט) בְּוַדַּאי נוֹתְנִים בּוֹ יַיִן, וּמִקְּצָתָן בְּוַדַּאי אֵין נוֹתְנִים בּוֹ יַיִן, אַזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא, דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ. אֲבָל אָסוּר לִקְנוֹת מֵהֶם בְּבָתֵּיהֶם, דְּכָל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמִי (ד''ע) . באר היטב (טו) חלתית. הוא מין פרי שקורין בלזר''א וחותכין את קרטיו בסכין ואסור משום שמנונית הסכין. רש''י: (טז) דגים. שאין להם קשקשת ועתידין לגדל לאחר זמן וקי''ל דמותר ומשמע דשאר דגים קטנים שיש בהן קשקשת מותרים שהרי יכול להבחין ביניהם ובין הטמאים. ש''ך: (יז) חוץ. פי' אומדין כמה היא דרכן לערב בכיוצא באלו וימכרו חוץ מדמי אותו יין ט''ז וכתב הש''ך דהיינו מדינא אבל לפי מה דקי''ל ר''ס קכ''ג דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה במקום הפסד ה''ה הכא וק''ל: (יח) שעירבו. כתב הט''ז ומיירי שאינו יודע איזה עובדי כוכבים אינו מערב דאז על כ''א וא' אני אומר זהו שלא עירב ואפילו הרוב דרכן לערב הא' שלא מערב מציל על כולן אבל אם ידוע איזה עובד כוכבים שאינו מערב אינו מציל על השאר שדרכן של רוב להתערב [גם אם יש בית א' שודאי מערבין בו יין אף אם יש בית דודאי אין מערבין לא מהני ליה דומיא דב' שבילין וכו' אלא אזלינן בתר רובא ע''ש]: (יט) בודאי. כתב הט''ז ע''כ מיירי כאן שיש ג' מינים א' ודאי מערב ב' ודאי אינו מערב ג' הם סתם ועל מי שקנה מהסתם קא מיירי אי ניזול בתר רובא ואין להקשות נגזור שמא יקח מן הקבוע כדאי' סי' ק''י ס''ו ואפשר דבסתם יינם הקילו חכמים ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע עכ''ל (ובנה''כ כתב דבפירש ממילא או לקחו עובד כוכבים שלא בפנינו לא גזרינן אפי' באיסורי תורה ע''ש):
יא הַמּוֹרְיָס (פי' שֻׁמָּן שֶׁל דָּגִים), בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכוֹ יַיִן, אָסוּר. וְאִם הָיָה הַיַּיִן יָקָר מֵהַמּוֹרְיָס, מֻתָּר. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין דַּרְכָּם לָתֵת לְתוֹכוֹ יַיִן, מֻתָּר לִקְנוֹתוֹ מֵהֶם וְכֵן לְהַפְקִידוֹ אֶצְלָם וּלְשָׁלְחוֹ עַל יָדָם (רַשְׁבָּ''א) .
יב (כ) הָרַשְׁבָּ'' א הָיָה נִזְהָר מֵהַכַּרְכֹּם, מִפְּנֵי שֶׁבְּכָל הָאָרֶץ הַהִיא הָיוּ מְזַלְּפִים עָלָיו יַיִן הַרְבֵּה, וְגַם מְעָרְבִים בּוֹ חוּטֵי בָּשָׂר יָבֵשׁ. באר היטב (כ) הרשב''א. כתב הש''ך דוקא הרשב''א שהיה יודע בודאי שבכל הארץ ההיא היו מזלפין עליו יין אבל אנן דלא ידעינן בודאי א''כ אמרינן דא''א שלא יהא א' שאינו מזלף ומציל על כולן ועיין עוד שם שמביא כמה ראיות להתיר אך מה שכתב אף אם היה בו חוטי בשר בטלין ברוב השיג הוא בעצמו ע''ז בספרו נה''כ דהא מין בשאינו מינו הוא ע''ש:
סימן קטו - דין חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, וגבינה וחמאה
ובו ג' סעיפים
א חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ (א) עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, אָסוּר, שֶׁמָּא עֵרֵב בּוֹ חָלָב טָמֵא. הָיָה חוֹלֵב בְּבֵיתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב מִבַּחוּץ, אִם יָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ, מֻתָּר, אֲפִלּוּ אֵין הַיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל (ב) לִרְאוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא חוֹלֵב. הָיָה לוֹ דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ, וְהַיִּשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב מִבַּחוּץ וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב, אִם יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא (ג) עוֹמֵד, מֻתָּר, שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַעֲמֹד וְיִרְאֵהוּ, וְהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁחָלָב טָמֵא אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל. הגה: וּלְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת הַיִּשְׂרָאֵל (ד) בִּתְחִלַּת הַחֲלִיבָה וְיִרְאֶה בַּכְּלִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּכְּלִי שֶׁחוֹלְבִין בּוֹ דָּבָר טָמֵא (א''ו הָאָרֹךְ כְּלָל מ''ה) . וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יַחְלֹב בִּכְלִי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לַחְלֹב בּוֹ, שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ בּוֹ צִחְצוּחֵי חָלָב שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים (שָׁם) . מִיהוּ (ה) בְּדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ לְכָל זֶה (ש''ד ועס''ק ח') . וּשְׁפָחוֹת שֶׁחוֹלְבוֹת הַבְּהֵמוֹת בְּבֵית (ו) יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּדִּיר שֶׁלָּהֶם, כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית עוֹבֵד כּוֹכָבִים מַפְסִיק וְאֵין לָחוּשׁ לְדָבָר טָמֵא, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לְהַנִּיחַ אוֹתָן לַחְלֹב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל כְּלָל, דְּמֵאַחַר שֶׁהוּא בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אוֹ בִּשְׁכוּנָתוֹ אֵין לָחוּשׁ לְדָבָר טָמֵא (ש''ד סִימָן פ''ב בְּשֵׁם ר''ת וּמהרא''י שָׁם) . אֲבָל אִם בֵּית עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מַפְסִיק, צָרִיךְ לִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ חוֹלְבוֹת בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים (או''ה שָׁם) . וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל (ז) קָטָן אוֹ קְטַנָּה מוֹעִילִים, דְּהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְרַתֵּת לִפְנֵיהֶם (ג''ז שָׁם) . וְאִם חָלְבוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִקְצָת בְּהֵמוֹת וְלֹא הָיָה שָׁם יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ בָּא יִשְׂרָאֵל אֶל הָאֲחֵרִים, עַכְשָׁו בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין חָלָב דָּבָר טָמֵא מָצוּי כְּלָל, מֻתָּר. (הַגָּהוֹת ש''ד) . מִיהוּ אִם לֹא בָּא שָׁם הַיִּשְׂרָאֵל עַד אַחַר שֶׁנֶּחְלְבוּ (ח) כֻּלָּם, הָוֵי כְּחָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּאָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ף וּבְשֵׁם סְמַ''ק) . חָלָב שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹסְרִים כֵּלִים (ט) שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בָּהֶם כִּשְׁאָר אִסּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַק סָפֵק שֶׁמָּא עֵרֵב בָּהּ דָּבָר טָמֵא. וְכֵן גְּבִינוֹתֵיהֶם, (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן קמ''ג וּבְאָרֹךְ), אֲבָל לֹא חֶמְאָה שֶׁלָּהֶם, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ אִסּוּר אֵינָהּ אוֹסֶרֶת הַכֵּלִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בָּהּ וְלֹא תַּעֲרֹבֶת שֶׁלָּהּ, (י) שֶׁאִם נִתְעָרְבָה בַּהֶתֵּר, הַכֹּל שָׁרֵי (בְּעָרוּךְ) כְּדִלְעֵיל גַּבֵּי פַּת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קי''ב (תָּשׁוּבוּ' מַהֲרִי''ל ל''ח וְאו''ה שָׁם) . חָלָב שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֶסְרָה, אֵינוֹ (יא) מוֹעִיל אִם יַעֲשׂוּ אַחַר כָּךְ גְּבִינוֹת אוֹ חֶמְאָה מִמֶּנָּהּ, אֶלָּא נִשְׁאֶרֶת בְּאִסּוּרָהּ וְכָל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה מִמֶּנָּהּ אָסוּר (מָרְדְּכַי פא''מ וַאֲגֻדָּה שָׁם וּתְשׁוּבַת מַהֲרַ''ם סי' רי''ו וְאו''ה וְרַשְׁבָּ''א וּבֵית יוֹסֵף וְנִרְאֶה לוֹמַר שכ''ד הַרַמְבַּ''ם וּדְלֹא כְּהַר' הַמַּגִּיד) . באר היטב (א) עובד כוכבים. בטור כתב ל''ש חלבו לצרכו או לצורך ישראל (וכן הסכמת הפוסקים): (ב) לראותו. כתב הט''ז אבל עכ''פ בעינן שישב מבחוץ בצד עדרו כדי שיראה שלא יכניס שם דבר טמא בשעת חליבה: (ג) עומד. כתב הש''ך דאפילו יוצא ונכנס מותר כיון דטעמא דמירתת אבל אם העובד כוכבים חולב לצורך עצמו צריך לראות ממש בשעה שהוא חולב שלא יערב בו דבר טמא כיון שיש דבר טמא עמו בעדרו ואם חולב לצורך ישראל מותר בזה אם יכול לראותו כשהוא עומד: (ד) בתחלת. קאי אפילו ארישא באין דבר טמא בעדרו וכתב הב''ח מיהו בדיעבד התיר ר''ת אם לא ראה תחלת החליבה והש''ך השיג עליו וכתב דאין ענינו לכאן דר''ת לא התיר אלא בידוע שחולב לגבינות עכ''ל: (ה) בדיעבד. והט''ז כתב ולענין הלכה נראה דיש להחמיר לאסור אפילו דיעבד כל שאין רואה הישראל תחלת החליבה אפי' באין שם דבר טמא: (ו) ישראל. כתב בד''מ ובת''ח דגם בכה''ג מותר בדיעבד למהרא''י וכ''נ דעת מהרש''ל: (ז) קטן. בני תשע שנים ת''ח בשם או''ה: (ח) כולם. כתב הש''ך דזה קאי על החולב בהמת ישראל ברפת שאחורי בית ישראל וא''כ יש לתמוה על רמ''א למה נאסר אם בא הישראל לאחר שנחלבו כולם וגם הת''ח מתיר בדיעבד בכל ענין ואולי איזה ט''ס נפל בדבריו כאן בהג''ה וכל זה בחולב לכותח או לאכול החלב כך אבל אם בידוע שהעובד כוכבים חולב לגבינות יתבאר דינו בס''ב עכ''ל. (וט''ז כ' דזה קאי על חולב בהמת ישראל ברפת שאחורי בית ישראל אמנם חלב שחלבו עובד כוכבים מבהמה שלו לא שרינן כלל אא''כ ישראל רואה וע''ש): (ט) שנתבשלה. וה''ה אם כבוש שם מעל''ע כ''כ או''ה וכתב הש''ך דלכתחילה אסור לבשל בו אפי' יהא בתבשיל רוב דאסור להוסיף על שום איסור ולבטלו כדלעיל סי' צ''ט ס''ו ע''ש אבל אם נתבשל בו דיעבד ויש רוב בתבשיל שרי ול''ד לבשולי עובדי כוכבים ס''ס קי''ג די''א דאין אוסרת הכלים דשאני התם דעיקר איסורן מדבריהם מחמת גזרות חתנות אבל הכא גזרו בו משום חשש איסור דאורייתא שיש בחלב עצמו: (י) נתערבה. כ' הש''ך משמע דרוב מיהו בעי בתבשיל כדלעיל סי' קי''ב סי''ד גבי פת של עובד כוכבים ולפ''ז משמע דדעת הר''ב דגבינה של עובד כוכבים אינה בטלה ברוב בתבשיל אבל באו''ה פסק להדיא דגבינה של עובדי כוכבים בטלה ברוב תבשיל ומסקנת הש''ך כדעת הרמ''א לאסור בגבינה עד ששים: (יא) מועיל. דוקא בסתם חלב אבל כשאנו יודעים שדעת העובד כוכבים היה לעשות ממנה גבינות מותר לישראל לעשות אח''כ ממנה גבינות. ש''ך:
ב גְּבִינוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲסָרוּם מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָם בְּעוֹר קֵבַת שְׁחִיטָתָם שֶׁהִיא (יב) נְבֵלָה. וַאֲפִלּוּ הֵעֱמִידוּהוּ (יג) בָּעֲשָׂבִים, אֲסוּרָה. הגה: וְכֵן (יד) הַמִּנְהָג, וְאֵין לִפְרֹץ גָּדֵר (בֵּית יוֹסֵף), אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶם הֶתֵּר מִקַּדְמוֹנִים. וְאִם הַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה עֲשִׂיַּת (טו) הַגְּבִינוֹת וְהַחֲלִיבָה, מֻתָּר (אָגוּר פ' שׁוֹאֵל) . וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ. וְאִם רָאָה עֲשִׂיַּת הַגְּבִינוֹת וְלֹא רָאָה הַחֲלִיבָה, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּדִיעֲבַד, כִּי אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא עֵרֵב בּוֹ דָּבָר טָמֵא מֵאַחַר שֶׁעָשָׂה גְּבִינוֹת מִן הֶחָלָב, כִּי דָּבָר טָמֵא אֵינוֹ עוֹמֵד, וּבְוַדַּאי לֹא עֵרֵב בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵאַחַר (טז) שֶׁדַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת גְּבִינוֹת (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פא''מ וּבְאָרֹךְ) . וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לֶאֱכֹל הֶחָלָב כָּךְ (שָׁם) . באר היטב (יב) נבלה. הר''י אבן מגאש הקשה למה לא יהא בטל בס' ותירץ דהוי איסור מעמיד ואוסר בכל שהוא: (יג) בעשבים. דלא פלוג רבנן כיון דאיכא שמעמידין אותם גם עכשיו בעור נבלה: (יד) המנהג. והש''ך חולק על דין זה ופסק אפילו אם הישראל רואה הכל אפ''ה אסור כל זמן שהעובד כוכבים עושה הגבינות והא ראיה דאפילו בעשבים אסור משום דלא פלוג. (א''כ ה''ה ראה שעשאן עובדי כוכבים והיינו דמתניתין תנן סתמא גבינות עובדי כוכבים אסורין. וגבי חלב עובד כוכבים תנן חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור ואם הישראל רואה מותר אלמא דבגבינות אין חילוק בין ראה עשיית הגבינות או לא. א''כ צריך להזהיר לשומרים שהולכים עם העובדי כוכבים כשעושין הגבינות למכור לישראל שהישראל ישימו הקיבה לתוך החלב ואם לאו הגבינות כולן אסורות). ומה שאנו נוהגין היתר לקנות מן השוואגי''ן היינו משום שנהגו לשכור הבהמות וא''כ הגבינה של ישראל הם וה''ה אם קונה סכום גבינות ממנו א''כ הגבינה בשעת עשייתן של ישראל היו אבל אם עובד כוכבים עושה גבינות לעצמו אע''פ שהיה שם ישראל מתחילה ועד סוף אסור (כל דלא עביד ישראל מעשה) עכ''ל: (טו) החליבה. כתב הש''ך דרמ''א כתב זה לפי שיטתו אבל לפע''ד לא איירי הפוסקים שעשאו העובדי כוכבים גבינות אלא מדין חלב שמותרת כשדעת העובד כוכבים לעשות הגבינות והישראל צריך אח''כ לעשות הגבינות ומיהו אף לפי סברתו דמתיר בדיעבד כתב ע''ז באו''ה דאין להתיר אלא בהפסד מרובה מיהו היכא דראה החליבה רק שלא היה שם בתחלת החליבה משמע דיש להתיר בדיעבד אף בלא הפסד מרובה: (טז) שדעתו. כתב הש''ך כלומר שידעינן בודאי שדעתו לעשות גבינות ואז אפילו היה לו דבר טמא בעדרו מותר בדיעבד מה''ט דדעת העובד כוכבים להקפיא ואף אם עדיין לא עשה הגבינה אלא שנחלבה החלב מיקרי דיעבד לענין זה ודוקא אם קונה ממנו סכום גבינות או לפי המשקל אבל אם קונה במדה אסורה ועכ''ז אסור לאכול החלב כך מאחר שלא ראה החליבה אפילו ידענו שדעת העובד כוכבים לעשות גבינות עכ''ל הש''ך:
ג הַחֶמְאָה שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, (יז) אֵין מוֹחִין לְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר. וְאִם רֹב בְּנֵי הַמָּקוֹם נוֹהֲגִים אִסוּר, אֵין לְשַׁנּוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, אִם בִּשְּׁלָהּ עַד שֶׁהָלְכוּ צִחְצוּחֵי הֶחָלָב, מֻתֶּרֶת. הגה: גַּם מֻתָּר לְבַשְּׁלָהּ (יח) לְכַתְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ צִחְצוּחֵי חָלָב (בֵּית יוֹסֵף) . וְאִם בִּשְּׁלָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתֶּרֶת, דִּסְתָם כְּלֵיהֶם אֵינָן בְּנֵי יוֹמָן (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הַפּוֹסְקִים) . וְאִם הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין אוֹכְלִין אוֹתָהּ לְמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִים אוֹתָהּ, אוֹכֵל שָׁם (יט) עִמָּהֶם, אֲבָל אָסוּר לַהֲבִיאָהּ עִמּוֹ וּלְאָכְלָהּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהּ אִסּוּר, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הֶכֵּר שֶׁהִיא מִמְּקוֹמוֹת הַמֻּתָּרִים. וְהַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ הֶתֵּר לְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שָׁם אִסּוּר, אָסוּר לְאָכְלָהּ שָׁם (אָרֹךְ) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דה''ה אִם הוּבְאָה מִמְּקוֹם הֶתֵּר לִמְקוֹם אִסּוּר, נָמֵי אִסּוּרָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ הֶכֵּר (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סִימָן ל''ה) . וְהָכֵי נָהוּג. באר היטב (יז) מוחין. שהרי לא גזרו על החמאה וחלב טמא אינו עומד: (יח) לכתחלה. הט''ז כתב דיש לתמוה על דין זה דהא אין מבטלין איסור לכתחלה אבל הש''ך כתב בשם ב''י ות''ח דזה לא מיקרי מבטל איסור דשמא אין כאן איסור כלל ועוד דאין כוונתו לבטל רק שילכו להן הצחצוחי חלב עכ''ל: (יט) עמהם. אע''פ שדעתו לחזור אוכל עמהם משא''כ בשאר איסור ד''מ בשם או''ה דמה שאוכלין אותה במקום ההוא משום דשם עושין אותה בהכשר בלא חשש בעולם ואלו היו עושין כאן כמוהם היו ג''כ אוכלין אותה ט''ז וכ' ב''י בס''ס זה מי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של עובד כוכבים ולקח חלב זה והעמיד בו אחר ומהאחר אחר שמותר ליקח חלב השלישי זה ולהעמיד בו חלב ולאוכלו דלאחר ג''פ כבר כלה חלב של עובד כוכבים:
סימן קטז - דברים האסורים משום גלוי
ובו ז' סעיפים
א מַשְׁקִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ, אֲסָרוּם חֲכָמִים דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא שָׁתָה נָחָשׁ מֵהֶם וְהֵטִיל בָּהֶם אֶרֶס. (א) וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין נְחָשִׁים מְצוּיִים בֵּינֵינוּ, מֻתָּר. באר היטב (א) ועכשיו. כתב הט''ז ואין בזה משום דבר הנאסר במנין כו' דלא נאסר אלא מפני נחשים ועוד מאריך בענין דין זה של סכנת נחש ובאשר שהמחבר כתב שעכשיו אין נחשים מצויים בינינו קצרתי:
ב צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְדָג בְּיַחַד, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לְצָרַעַת. הגה: וְכֵן אֵין לִצְלוֹת בָּשָׂר עִם דָּג, מִשּׁוּם רֵיחָא. מִיהוּ (ב) בְּדִיעֲבַד אֵינוֹ אָסוּר (אָרֹךְ כְּלָל ל''ט דִּין כ''ה) . באר היטב (ב) בדיעבד. אבל אם נתבשלו יחד אסורים אף דיעבד (ובס' ב''ש אוסר אפי' דיעבד משום ריחא וכ''כ פר''ח בתנור קטן. בט''ז מביא בשם ד''מ דדבר שיש בו משום סכנה אינו בטל בס' וכ''כ במהרי''ל) וכתב בד''מ דאפי' ס' לא מהני דחמירא סכנתא מאיסורא (וע''ל סי' צ''ה ס''ק ב'). וכתב רש''ל דאפילו לכתחלה אין להחמיר בתנור גדול לענין זה אע''פ דלענין בשר בחלב מחמרינן לכתחלה וע''כ נ''ל פשוט דאותן הלחמים שאופין בתנור א' עם בשר אין סכנה כלל לאכלם עם דגים אף שהתנור היה סתום עכ''ל הט''ז:
ג יִרְחֹץ יָדָיו בֵּין בָּשָׂר לְדָג, וְיֹאכַל פַּת שָׁרוּי בֵּינְתַיִם, כְּדֵי לִרְחֹץ פִּיו. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לָחוּשׁ לָזֶה רַק (ג) כְּשֶׁמְּבַשְּׁלָם יַחַד וְאוֹכְלָן, אֲבָל לְאָכְלָן זֶה אַחַר זֶה אֵין לָחוּשׁ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי) . וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִרְחֹץ הַפֶּה וְלֹא הַיָּדַיִם בֵּינֵיהֶם, וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לֶאֱכֹל דָּבָר בֵּינֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת, דְּהָוֵי קִנּוּחַ וַהֲדָחָה (הַגָּהוֹת ש''ד סי' ע''ה וּמְבִיאוֹ בְּגִלָּיוֹן או''ה שָׁם) . באר היטב (ג) כשמבשלם. וה''ה אם נצלו כאחד ממש זה עם זה וכתב באו''ה דיש לאסור אם נצלו יחד בלתי מחבת תחת כלי א' או אף אם בתנור סמוכין זה לזה דברוב פעמים יוצא מזו לזו השמנונית:
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֵּעַת הָאָדָם, שֶׁכָּל זֵעַת הָאָדָם סַם הַמָּוֶת, חוּץ מִזֵּעַת (ד) הַפָּנִים. באר היטב (ד) הפנים. וסימן לדבר בזעת אפך תאכל לחם:
ה צָרִיךְ לִזָהֵר מִלִּתֵּן מָעוֹת בְּפִיו, שֶׁמָּא יֵשׁ עֲלֵיהֶן רֹק יָבֵשׁ שֶׁל מֻכֵּי שְׁחִין. וְלֹא יִתֵּן פַּס יָדוֹ תַּחַת שֶׁחְיוֹ, שֶׁמָּא נָגַע יָדוֹ בִּמְצֹרָע אוֹ בְּסַם רָע. וְלֹא יִתֵּן כִּכַּר לֶחֶם תַּחַת הַשֶּׁחִי, מִפְּנֵי הַזֵּעָה. וְלֹא יִתֵּן תַּבְשִׁיל וְלֹא (ה) מַשְׁקִים תַּחַת הַמִּטָּה, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם. וְלֹא יִנְעֹץ סַכִּין בְּתוֹךְ אֶתְרוֹג אוֹ בְּתוֹךְ צְנוֹן, שֶׁמָּא יִפֹּל אָדָם עַל חֻדָּהּ, וְיָמוּת. הגה: וְכֵן יִזָּהֵר מִכָּל דְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה, כִּי סַכַּנְתָּא חֲמִירָא מֵאִסּוּרָא, וְיֵשׁ לָחוּשׁ יוֹתֵר לִסְפֵק סַכָּנָה מִלִּסְפֵק אִסּוּר (ב''י בְּשֵׁם הש''ס) . וְלָכֵן אָסְרוּ לֵילֵךְ בְּכָל מְקוֹם סַכָּנָה כְּמוֹ תַּחַת קִיר נָטוּי אוֹ יְחִידִי בַּלַּיְלָה (שָׁם), וְכֵן אָסְרוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַנְּהָרוֹת בַּלַּיְלָה אוֹ לְהַנִּיחַ פִּיו עַל קִלּוּחַ הַמַּיִם לִשְׁתּוֹת, כִּי דְּבָרִים אֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן חֲשַׁשׁ סַכָּנָה (רַמְבַּ''ם) . וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת מַיִם (ו) בִּשְׁעַת הַתְּקוּפָה, וְכֵן כָּתְבוּ הַקַּדְמוֹנִים, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (אַבּוּדַרְהַם וּמָרְדְּכַי ס''פ כָּל שָׁעָה רוֹקֵחַ סִימָן ער''ה וּמַהֲרִי''ל וּמִנְהָגִים) . עוֹד כָּתְבוּ שֶׁיֵּשׁ לִבְרֹחַ מִן הָעִיר כְּשֶׁדֶּבֶר (ז) בָּעִיר, וְיֵשׁ לָצֵאת מִן הָעִיר בִּתְחִלַּת הַדֶּבֶר, וְלֹא בְּסוֹפוֹ (תְּשׁוּבַת מהרי''ל סי' ל''ה) . וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הֵם מִשּׁוּם סַכָּנָה, וְשׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם וְאָסוּר לִסְמֹךְ אַנֵּס אוֹ לְסַכֵּן נַפְשׁוֹ בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְעַיִּןִ בְּחוֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן תכ''ז. באר היטב (ה) משקים. כתב ב''י אפילו הם מכוסים (בכלי ברזל): (ו) התקופה. כתב הש''ך דנוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים. ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחים שום דבר וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו ובט''ז כתב וז''ל בד''מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב ע''ז כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת הש''י וישובו עכ''ל וכ' הרמב''ם דאסור לילך על גשר רעוע או לחורבה וכל כיוצא באלו וע''ל סי' קנ''ג דין דאסור להתייחד עם העובד כוכבים מפני הסכנה: (ז) בעיר. איתא בגמ' דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים שלום בעיר אל יהלך בצדי הדרכים וכתב רש''ל ונראה דסיפא מיירי דוקא בלילה שביום לא שכיחי מזיקים אבל רישא לענין דבר אין חילוק בין יום ללילה:
ו אָסוּר לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, כְּגוֹן מַשְׁקִים וָאֳכָלִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶם קִיא אוֹ צוֹאָה וְלֵחָה סְרוּחָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. וְכֵן אָסוּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּכֵלִים הַצּוֹאִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, כְּגוֹן כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵא וּכְלֵי זְכוּכִית שֶׁמַּקִּיזִים בָּהֶם וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. וְכֵן לֹא יֹאכַל בְּיָדַיִם מְזֹהָמוֹת וְעַל גַּבֵּי כֵּלִים מְלֻכְלָכִים, שֶׁכָּל אֵלּוּ בִּכְלַל אַל (ח) תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (וַיִּקְרָא יא, מד) . באר היטב (ח) תשקצו. בטור כתב בשם הרשב''א בזה היו מכין אותו מכת מרדות (ואין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות) וכ' הט''ז וז''ל מצאתי בקובץ א' ישן אלו ימים שסכנה מאד בהם להקיז דם קבלה מרבי יהודה החסיד אא''ט היינו ר''ח אייר אלול טבת כשחל יום א' של א' מהנ''ל ביום ב' או ביום ד' וכן השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח''ו ובקובץ אחר מצאתי ג''כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט''ו של טבת כשחל ביום א' דהיינו ר''ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר''ח עוד מצינו שאסרו חז''ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות וכ' הרא''ש ואם היה צריך למקומו מותר ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע''פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליו וכתב רש''ל על מאי דאיתא בש''ס במשקין מגולים שלא סיננן שאסור להשקות מהם לבהמתו ופרש''י הטעם מפני סכנה שמא ישחטנה אח''כ ויאכלנה ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהם ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסקה המכה עכ''ל וא''ל הא אמרינן לעיל בסי' ס' דאפילו אכלה הבהמה סם המות שלה כשרה ומשמע דאין שום איסור כלל מפני סכנה אלא דוקא באכילת סם המות של אדם דאפשר שיש עכ''פ איסור מצד שהיה מסוכנת וכתב עוד רש''ל מי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפי' אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער ב''ח ומ''מ שמעתי למחות שלא ליתן להם מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנות נפשות טובא עכ''ל (עיין בלה''פ סי' זה):
ז מְסֻכֶּנֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתֶּרֶת בִּשְׁחִיטָה, הַמְדַקְדְּקִים מַחְמִירִים עַל עַצְמָם שֶׁלֹּא לְאָכְלָהּ. הגה: בְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם (ט) מִסְּבָרָא, וְלֹא נִמְצָא הַדִּין בְּפֵרוּשׁ שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יֹאכַל מִמֶּנָּהּ (גְּמָרָא פ' א''ט וְהג''א שָׁם) . באר היטב (ט) מסברא. אבל אם יש לו קבלה שהיא מותרת מותר כן הוא בש''ס פא''ט:
סימן קיז - שלא לעשות סחורה מדבר אסור
ובו סעיף אחד
א כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר בַּהֲנָאָה, אִם הוּא דָּבָר הַמְיֻחָד (א) לְמַאֲכָל, אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ (ב) סְחוֹרָה, אוֹ לְהַלְווֹת עָלָיו (ת''ה סִימָן ר') וַאֲפִלּוּ לִקְנוֹתוֹ לְהַאֲכִילוֹ לְפוֹעֲלָיו עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר (כָּךְ מַשְׁמָע מִבֵּית יוֹסֵף מֵהַגָהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ח דְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת), חוּץ מִן (ג) הַחֵלֶב, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ: יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה (וַיִּקְרָא ז, כד) . וְאִם (ד) נִזְדַּמְּנוּ לְצַיָּד חַיָּה וְעוֹף וְדָגִים טְמֵאִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ נְבֵלָה וּטְרֵפָה בְּבֵיתוֹ, (טוּר), מֻתָּר לְמָכְרָם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְכָךְ. הגה: וְצָרִיךְ לְמָכְרָהּ מִיָּד, וְלֹא יַמְתִּין עַד שֶׁתְּהֵא שְׁמֵנָה אֶצְלוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח) . וְכֵן מֻתָּר לִגְבּוֹת דְּבָרִים טְמֵאִים, בְּחוֹבוֹ, מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, דְּהָוֵי (ה) כְּמַצִּיל מִיָּדָם (רַשְׁבָּ''א בִּתְשׁוּבָה) . וְאָסוּר (ו) לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים נְבֵלָה בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרָה (טוּר) . וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רכ''ח. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין אִסוּרוֹ אֶלָּא (ז) מִדִּבְרֵיהֶם, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה. באר היטב (א) למאכל. לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה: (ב) סחורה. הטעם שמא יבוא לאכול מהן ודין שותף שעבר ועשה סחורה בדבר האיסור ע' בח''מ ר''ס קפ''ב בטור וכתב הט''ז מי שנזדמן לו נבלה והוא לאו בר הכי הוא שיכול למכור לעובד כוכבים יוכל למכור לישראל אחר שיוכל למכור לעובד כוכבים ואין בזה חילוק אם השליח ירויח או לא דכל סרסר דזבין ומזבין מקרי שליח מ''ה אף בקונה ישראל מחבירו טריפה להאכילה לפועליו עובדי כוכבים אין איסור וכן המנהג פשוט דלא כב''ח שאוסר לקנות כדי להרויח בזה עכ''ל: (ג) החלב. פי' חלב של בהמה טהורה אבל של בהמה טמאה משמע דעת הב''י דאסור לעשות בו סחורה. ש''ך. (ודוקא בחלב העומד למכור לאכילה הוא דאסור בטמאה אבל למשוח עורות או להדליק מותר ובחזיר לעולם אסור משום מעשה שהיה). כתב באו''ה דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר אלא היכא דאיכא צערא אבל אדם בריא ומשום תענוג לא וע''כ אין לסוך תינוק בחלב חזיר שאין זה אלא לתענוג אבל מניחין עובדי כוכבים לסוכן ולהאכילן שאין אומר להזהיר גדולים על הקטנים אלא לסוך אותם בידים וכן עיקר ובלבוש חילק מסברתו לאסור בסיכת חלב חזיר ולא בשאר חלב ולא דק במקורן של דברים כי אין חילוק בהם לגמרי עכ''ל הט''ז. (וטעמא דסיכה אסור דסיכה בכלל שתייה כ''כ ב''י והשיג עליו הט''ז דל''א סיכה כשתייה אלא לענין יוה''כ או איסורי הנאה ע''ש וכתב פר''ח אפילו לדעת הפוסקים האוסרים יש להתיר לרחוץ בבורית אע''פ שהוא עשוי מחלב לפי שהוא פגום. ובענין הראנדארי''ס המגדלים חזירים עיין ט''ז) וכתב עוד נשאלתי ע''ד התיישים הגדולים שבגליל זה ודרכן של בעלי מלאכות שלא לקנות העורות אלא כשנוחרים אותם אבל לא שחוטין מפני שמתקלקלים קצת ע''כ יש להסתפק אם יכול ישראל לנחור התיישים או לא ובתשובת מ''ב אוסר לנחור ולמכור אח''כ הבשר לעובד כוכבים אבל הט''ז חולק עליו וס''ל כל שעושה תחילה בהיתר כגון שצריך לדם או לעור הוי הבשר אח''כ כאלו נזדמן לו נבלה ומותר למכרו לעובד כוכבים זה אבל מי שאינו יודע הלכות שחיטה ורוצה לשחוט באיסור ולמכור הבשר לעובד כוכבים ודאי אסור שמתחילה עושה נבלה בשביל מכירתה לחוד ולא משום דבר היתר וכל זה נ''ל ברור ופשוט (ובנה''כ השיג עליו ע''ש) (והפר''ח הסכים עם המ''ב ודוחה הראיות של ט''ז ועיין סימן י''ט ס''ק א') וכתב עוד שאותן שוכרי עיירות וכפרים מן השר דהיינו כל ההכנסה של השר ובכלל זה החזירים שבחצר ובתוך הזמן החכירות מגדל ישראל החזירים ומאכיל אותם לפועליו כתב הב''ח שלא יפה הם עושים ודעת הט''ז להתיר וכתב דכבר נהגו במדינת רוסי''א וואלי''ן וכן רבים ולא מיחו בהם חכמים משום דאין שם הישראל עליהם ואין לו עסק עמהם והפועלים הכותים הם פועלי השר ומדידיה קא אכלי כנ''ל ללמד זכות עליהם עכ''ל: (ד) נזדמנו. בתוס' פ' כל שעה איתא דנפלה ליה בירושה חשיב כנזדמנו והא דמותר בנזדמנה לצייד דוקא צייד שאומנתו בכך אבל שאר כל אדם אע''פ שנזדמנו לו בצידה לא התירו לו ב''י בשם הפוסקים ובתשובת רמ''ע פסק דאפילו צייד שאינו קבוע וכל אדם שנזדמן לו מותר למכרם אבל דרך מקח וממכר אפילו בהזדמן ואקראי בעלמא אסור ע''ש שהאריך בסימן כ''ט והיכא דצד טמאים וטהורים צריך למכור הטמא והטהור ביחד אבל לא הטמא בפ''ע והטהור בפ''ע ול''ד לאם לא עלו בידו אלא טמאים בלבד דהתירו לו למכור דהתם אם לא נתיר לו יפסיד כל טרחו דא''א בענין אחר משא''כ הכא ודלא כב''י עכ''ל הש''ך. (ופר''ח חולק ומתיר למכור אפילו הטמאים בפ''ע. אסור לב''ב ליבש בשר אחורים ובהמות שנטרפו לו למכרם אחת אחת לעובד כוכבים דחיישינן לתקלה. חות יאיר סימן קמ''ב): (ה) כמציל. דמן הסתם אמרינן דהוי כמציל מידם ובתשובת הרשב''א מבואר דאפילו חזירים מותר ליקח הימנו בחובו מה''ט וצריך למכרם מיד ואסור להשהותם כדי להשתכר בהן אבל לדמיו מותר להשהות אכילו חזירים ועיין בח''מ סימן ת''ט ש''ך: (ו) למכור. אבל במתנה מותר דאין במתנה משום גניבת דעת כמ''ש בסי' ס''ה סי''א. ש''ך: (ז) מדבריהם. כ' הש''ך ומשמע דבכלל זה נמי מורייס של עובד כוכבים שאינו אסור אלא מדבריהם ועיין לקמן סימן קל''ד סכ''ג:
סימן קיח - דין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח על ידי עובד כוכבים
ובו י''ג סעיפים
א יַיִן (א) וּבָשָׂר וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן שֶׁהִפְקִיד אוֹ שָׁלַח בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת. אֲבָל יַיִן מְבֻשָּׁל וְשֵׁכָר, אוֹ יַיִן שֶׁעֵרְבוּ בּוֹ דְּבָרִים אֲחֵרִים, כְּגוֹן (ב) (ג) דְּבַשׁ, וְכֵן הַחֹמֶץ וְחָלָב וּמוֹרְיָס וּפַת וּגְבִינָה וְכָל שֶׁאִסוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בִּדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִים שְׁנֵי חוֹתָמוֹת, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּשׁוֹלֵחַ עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לִרְאוֹת הַחוֹתָם, אֲבָל מַפְקִיד שֶׁעָתִיד לִרְאוֹת חוֹתָמוֹ, דַּי בְּחוֹתָם אֶחָד, כִּי הוּא יָרֵא. וְאַף הַשּׁוֹלֵחַ, אִם (ד) הוֹדִיעַ לַחֲבֵרוֹ צוּרַת הַחוֹתָם וְגַם אָמַר לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוֹדִיעוֹ לַחֲבֵרוֹ, דַּי בְּחוֹתָם אֶחָד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעֵינָן ב' חוֹתָמוֹת רַק בְּיִשְׂרָאֵל (ה) חָשׁוּד, אֲבָל בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הַכֹּל שָׁרֵי עַל יְדֵי חוֹתָם אֶחָד (טוּר וְהַפּוֹסְקִים בְּשֵׁם ר''ת) . וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה (אָרֹךְ כְּלָל כ''ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְתוֹסָפוֹת) . באר היטב (א) ובשר. וכתב הש''ך היינו אפילו במקום שהטבחים ישראל ול''ד למ''ש בש''ס ס''ג שאם היה ביד עובד כוכבים בשר במקום שרוב מוכרים ישראלים כשר דיש לחלק דהתם מיירי בנמצא בשר ביד עובדי כוכבים שלקחו מהמקולין דליכא למיחש שמא נבלה לקח וגם ליכא למיחש לאחלופי בנבלה דלאיזה צורך יחליפו אבל הכא מיירי ששולח או מפקיד ביד עובד כוכבים דאיכא למיחש לאחלופי בנבלה שלו ועוד דשוהה זמן רב אצלו ויש לו שהות להחליפו משא''כ התם בלוקח מהמקולין וע''ל בר''ס קכ''ח ומיהו בחב''ח בדברים האסורים מן התורה ובחותם א' באיסורי דרבנן מותר אפילו לכתחלה לשלוח ע''י עובד כוכבים ומ''ש המחבר שהפקיד וכו' לשון דיעבד הוא לאו דוקא וכ''כ המחבר להדיא בר''ס ק''ל ופשוט הוא וכמו שהדין בעובד כוכבים כן הוא בישראל חשוד בענין זה עכ''ל וע''ש שהאריך קצת בזה: (ב) דבש. כתב הש''ך צ''ל דמיירי שעירב לו כ''כ דבש עד שנשתנה טעם היין מחמתו דבכה''ג אין בו משום יי''נ וע''ל סי' קכ''ג ומ''ש וכן החומץ ר''ל חומץ של היין והיינו שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ שאז הוי חומץ גמור ואין ראוי לנסך ואם כן למאי ניחוש לה אי משום חיבת ניסוך הלא אין ראוי לנסך ואי משום שמא יחליף בחומץ של יי''נ כיון דסתם יינם אינם אלא מדרבנן לא חיישינן להכי וסגי בחותם א' והיינו דמורייס ויין מבושל ויין שעירבו בו דברים אחרים דסגי להו בחותם א'. ועי''ל סי' הנ''ל ס''ו ומ''ש וחלב אע''ג דיש לחוש שיחליף בחלב טמא שהוא מדאורייתא י''ל שחלב טמא ניכר שהוא עכור וא''כ אין לחוש שיחליף כולו או רובו אלא יש לחוש שמא החליף מעט דאינו אסור אלא מדרבנן דמן התורה מין במינו בטל ברוב ומ''ש ומורייס נמי איכא למיחש שמא יחליף במורייס שלהן שהוא אסור במקום שדרכן לתת לתוכו יין כמ''ש בסי' קי''ד סי''א אבל במקום שאין דרכן ליתן לתוכו יין או במקום שהיין ביוקר יותר מן המורייס פשיטא דא''צ חותם כלל ומ''ש ופת פשיטא שבמקום דנוהגין היתר בפת של עובד כוכבים דא''צ חותם כלל. (ופר''ח כתב אף במקום דנוהגין היתר בפת פלטר צריך חותם שמא יחליפו בפת ב''ב דאסור בכל מקום). ומ''ש וגבינה אע''פ שיש לחוש שיחליף בגבינה שלהם שאסורה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה מ''מ מדאורייתא נמי בטל העור במיעוטו ומה שלא בטיל הוא מדרבנן א''נ והוא העיקר כיון דאיכא למימר שמא לא העמידה אלא בעשבים ואפ''ה אסורים משום שמא העמיד בעור נבלה הוי שפיר מדרבנן ודוק עכ''ל: (ג) וי''א. ולקמן ר''ס ק''ל סתם המחבר כסברא הראשונה וצ''ע: (ד) הודיעו. כי הש''ך וה''ה אם אינו מודיע לחבירו אלא שאומר לעובד כוכבים שמודיע נמי מירתת דסבר שהאמת כן הוא וכל זה נמשך לסברא האחרונה משא''כ לסברא הראשונה וק''ל ומיהו אף בשולח בב' חותמות נכון הדבר להודיע לחבירו צורת החותם כדי שיחזור אחריו: (ה) חשוד. דגרע לענין זה מעובד כוכבים לפי שהוא בטוח שיאמינוהו ולא מירתת כ''כ ומיירי שהוא חשוד להחליף דאין לפרש שחשוד לאכול אותו דבר שמשלח ע''י דהא קי''ל מי שהוא חשוד לאכול דברים האסורים אינו חשוד להחליפם ואולי חשיבי הני דברים שאין הרבים מקילין בהם שאף הוא חשוד להחליפם אם חשוד לאוכלם כמ''ש המחבר בסי' קי''ט אבל הרשב''א כתב שאכילת גבינה של עובד כוכבים קילא בעיני רבים וכ''כ הטור בסי' הנ''ל דהחשוד על הגבינה אינו חשוד להחליף עכ''ל הש''ך והט''ז פסק דבעובד כוכבים די בחותם א' ומפתח הוי כחותם (ובנה''כ השיג עליו דלא מהני מפתח אלא בדבר שצריך ב' חותמות אז סגי במפתח וחותם אבל לא במה שצריך רק חותם א' ע''ש):
ב כֵּיוָן שֶׁהֶחְתִּימוֹ כָּרָאוּי שְׁנֵי חוֹתָמוֹת, בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ שְׁנַיִם, וְאֶחָד בִּדְבָרִים שֶׁדַּי בְּאֶחָד, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרָיו לִרְאוֹתוֹ. אֲבָל אִם חָזַר עַל חוֹתָמוֹ וְלֹא הִכִּירוֹ, אָסוּר אֲפִלּוּ עָשָׂה (ו) שְׁתֵּי חוֹתָמוֹת (סָעִיף זֶה כָּפוּל בסק''ל ס''ח) . הגה: וּמִיהוּ דַּוְקָא אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁהֶחֱלִיפוֹ וְנֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וּשְׁאָר פּוֹסְקִים), אוֹ הוּא יַיִן וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁאֲסָרוֹ (ז) בִּנְגִיעָה. אֲבָל אִם רוֹאֶה הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח אוֹ הִפְקִיד וְהוּא טוֹב כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח, וְלֹא נֶהֱנָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אִם הֶחֱלִיפוֹ, לֹא חַיְשִׁינָן, אַף שֶׁהַחוֹתָם מְקֻלְקָל. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן זֶה. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ק''ל מִדִּינִים אֵלּוּ. באר היטב (ו) שתי. וה''ה יותר ולקמן סי' ק''ל ס''ח התנה הרב תנאים בזה ע''ש ש''ך: (ז) בנגיעה. כתב הט''ז נראה פירושו דביין יש חשש אפילו אם ברור לנו שלא שתה ממנו כגון שהיו שומרים מבחוץ שלא היה יכול להביא שם מים לערב ורואין שלא נחסר משיעורו אפ''ה יש חשש משום נגיעה אף על פי שאינו נהנה ממנו דיש לחוש שמא מחמת שהיה מתעסק (משום חיבת ניסוך) נגע ביין כמ''ש רמ''א בסי' קכ''ח ס''ד וזה אסור אפילו לדידן דלא כלבוש עיין שם:
ג אוֹת אַחַת חָשׁוּב (ח) כְּחוֹתָם אֶחָד שְׁתַּיִם, הָוֵי כִּשְׁתֵּי חוֹתָמוֹת. וּדְפוּסִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה אוֹתִיּוֹת, לֹא חֲשִׁיבֵי אֶלָּא כְּחוֹתָם אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבְעִין אוֹתָם בְּבַת אַחַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים מוּמָרִים וְגוֹיִים שֶׁיּוֹדְעִים לִכְתֹּב, אֵין כְּתָב סִימָן אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּכִּיר הַכְּתָב (סָעִיף זֶה כָּפוּל בסק''ל ס''ו) . באר היטב (ח) כחותם. משמע דאפילו בדברים שדי בחותם א' חשוב אות א' כסימן ועדיף ממפתח שכ' המחבר בסעיף שאח''ז. ש''ך:
ד (ט) מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם הָוֵי ב' חוֹתָמוֹת. אֵצֶל בִּדְבָרִים שֶׁדַּי בְּחוֹתָם אֶחָד, אִם לֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא מַפְתֵּחַ לֹא חָשִׁיב חוֹתָם. (ג''ז כָּפוּל שָׁם ס''ו) הגה: הַגָּה אִם שׁוֹלֵחַ אֵיזֶה דָּבָר (י) בַּשַּׂק וְחָתַם, הַשַּׂק אֵינוֹ אֲפִלּוּ כְּחוֹתָם אֶחָד (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָר''ף ואו''ה וְטוּר סי' ק''ל), אֶלָּא אִם כֵּן הָפַךְ הַתְּפִירוֹת לְפָנִים (אָרֹךְ) . וְאִם חָתַם הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח וְגַם הַשַּׂק, הָוֵי כְּב' חוֹתָמוֹת (כָּל בּוֹ שָׁם) . באר היטב (ט) מפתח. עי' מ''ש לעיל ס''ק ה': (י) השק. פי' שגם השק חתם:
ה אִם שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יָרֵךְ בְּלֹא חוֹתָם, אִם הִיא חֲתוּכָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹתְכָהּ אַחַר חֲטִיטַת הַגִּיד, (יא) כְּשֵׁרָה. וְכֵן כָּל חֲתִיכָה שֶׁנִּכָּר בָּהּ נִקּוּר הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן בִּנְטִילַת חוּט דְּיָדָא וְחוּט שֶׁאֵצֶל הֶחָזֶה (יב) וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הגה: וּשְׁאָר הַחֲתִיכוֹת שֶׁעִמָּהֶן, אִם יֵשׁ לָחוּשׁ לָהֶם שֶׁהֻחְלְפוּ, אֲסוּרוֹת (כָּךְ דִּקְדֵּק התה''ד סי' ר''ו מֵאֲשֵׁרִי פג''ה) . וְדַוְקָא בְּבָשָׂר אוֹ שְׁאָר אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל אִם שָׁלַח אִסּוּר (יג) דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן גְּבִינוֹת שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הֶחֱלִיפָם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם מַכִּיר קְצָתָם שֶׁלֹּא הֻחְלְפוּ, כֻּלָּם מֻתָּרוֹת, אִם אוֹתָן שֶׁלֹּא הֻחְלְפוּ הֵם הַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁשָּׁלַח, דְּוַדַּאי אִם הֶחֱלִיף הָיָה לוֹקֵחַ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם. (שָׁם) באר היטב (יא) כשרה. כתב הט''ז משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא: (יב) וכיוצא. נראה פשוט שבכלל זה תרנגולת שניכר בה ניקור הגידין של צואר כמו שישראל עושין שיש לסמוך על זה. ט''ז: (יג) דרבנן. מבואר בת''ה באיסור דרבנן אפילו ראה יהודי שהיה החותם נשבר ומקולקל לגמרי והיה ניכר בודאי שנפתח החותם מותר בענין זה. ש''ך:
ו שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּהֵמָה אוֹ עוֹף (יד) שְׁחוּטִים, בְּלֹא חוֹתָם, אֲסוּרִים, שֶׁאֵין סִימַן שְׁחִיטָה סִימָן לִסְמֹךְ עָלָיו. באר היטב (יד) שחוטים. כתב הש''ך ול''ד למ''ש בסי' א' דאם אבדו גדייו דמותר אם הם שחוטים דהתם לא הוי ביד עובד כוכבים מעולם אלא דלא ידעינן מי שחטם הלכך אזלינן בתר רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם אבל הכא ששולח ביד עובד כוכבים ויש לחוש שהחליף הטוב ברע הלכך אפילו במקום שרוב ישראל מצויים יש לחוש ששחט בעצמו לזה שהחליף וכ' המרדכי וז''ל מעשה בא לידי בתרנגולת שחוטה ששלחוה ביד עובד כוכבים בלי שומר ונסתפקו בדבר לומר שמא אחרת היתה ונתחלפה והלכו לשוחט ושאלו לו אם שחט זאת התרנגולת והשיב אין לי בה טביעת עין אמנם עתה שחטתי תרנגולת א' אבל בעל התרנגולת היה מכירה ואמר שזאת היא והתרתי אותה כיון שבעל התרנגולת היה מכירה עכ''ל והוסיף מהרש''ל אבל אם לא שאלו לשוחט לא הוי סי' ופשוט הוא (וע''ל ס''ס ס''ג מ''ש בשם הט''ז):
ז אִם שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בְּלֹא חוֹתָם, אִם אוֹתוֹ מָקוֹם (טו) מַעֲבָר לָרַבִּים, מֻתָּר, שֶׁהוּא יָרֵא שֶׁמָּא יִרְאֶנּוּ אֶחָד מֵהָעוֹבְרִים וְיִתְפֹּס עָלָיו כְּגַנָּב. וּמִיהוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יִשְׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּלֹא חוֹתָם. באר היטב (טו) לרבים. כתב הש''ך משמע אפילו בשאר כותי שאינו עבדו ושפחתו מותר בדיעבד במקום מעבר לרבים (ודלא כאו''ה שלא התיר אלא בשפחתו ועבדו). וכתב הט''ז ואפילו במקום דלא שכיחי רבים ישראל אלא עובדי כוכבים מסתפי זה העובד כוכבים שלא יראוהו עובדי כוכבים אחרים ויגידו לישראל כמ''ש בסי' קכ''ט ס''ד ובת''ח כתב דנוהגין לשלוח ע''י עובד כוכבים במקום מעבר לרבים והוא שכונת ישראל ואין עובדי כוכבים מצויין שם עכ''ל:
ח הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר וּשְׁלָחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, נֶאֱמָן עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַחֲלִיף. וְאֲפִלּוּ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְהוֹתֵיהֶם נֶאֱמָנִים בְּדָבָר זֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָרַבִּים לְהָקֵל בָּהֶם, אַף הוּא חָשׁוּד (טז) לְהַחֲלִיף. באר היטב (טז) להחליף. בס''ס קי''ט יתבאר דהיינו דוקא לאותו דבר שהוא חשוד עליו חשוד ג''כ להחליף ע''ש. ש''ך:
ט בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְכָתוּב עָלָיו חוֹתָם אוֹ כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי (יז) שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבוֹ, כָּשֵׁר, דְּמֵידַע יָדִיעַ שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְצוּיִים שָׁם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַיּוֹדְעִים לִכְתֹּב. הגה: וְכֵן מֻתָּר לִקְנוֹת גְּבִינוֹת הַחֲתוּמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹתְמִים (מָרְדְּכַי פא''מ) . וְדַוְקָא מָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ הַדְּפוּסִים בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְקָבְעוּ אוֹתָם בִּגְבִינוֹתֵיהֶן (א''ו הָאָרֹךְ) . וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל זֶה, מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ מִי כָּתְבוּ אוֹ חָתְמוּ (מהרי''ק סוֹף שֹׁרֶשׁ ל''ג) (יח) וּבְדִיעֲבַד אֵין לְהַחְמִיר. באר היטב (יז) ידיע. כתב הט''ז תמיהא לי טובא הא איכא למיחש שמא באמת של ישראל היה ועשה לו סי' להכירה בין שאר חתיכות טריפות ואח''כ נודע לו שהיתה זו טריפה ולכך נמצאת עתה ביד עובד כוכבים ומנ''ל להקל בספק דאוריי' (ובנה''כ תירץ דמיירי שיש עליו חותם או נכתב עליו תיבת כשר שזה אין דרך לעשות עד שיודע בודאי שהוא כשר ע''ש): (יח) ובדיעבד. כתב הש''ך כלומר אם כבר קנה מן העובד כוכבים (עיין פר''ח ס''ק ל''א) ומשמע דקאי אבמקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים וקבעו אותם כו' אבל אם יש לחוש שנשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים אסור אפילו בדיעבד מיהו כתב בלבוש דבמקום הפסד יש להתיר אפילו בכה''ג בדיעבד וכתב ב''ח ומנהג ליקח יינות שמביאים העובדי כוכבים מארץ ישמעאל שקורין מושקטע''ל ע''י חותמיהון שמביאים כתבים מישראל וע''ל סי' ק''ל ס''ו:
י הַמַּנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּבֵיתוֹ, וּבוֹ דְּבָרִים שֶׁאִם הֻחְלְפוּ יֵשׁ בָּהֶם אֲפִלּוּ אִסוּר תּוֹרָה, אִם הוּא יוֹצֵא (יט) וְנִכְנָס אוֹ אֲפִלּוּ שָׁהָה זְמַן רַב וְלֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁהוֹת, מֻתָּר, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הֶחֱלִיף, אֲפִלּוּ אִם הוּא נֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין, וְהוּא שֶׁלֹּא (כ) סָגַר הַבַּיִת עָלָיו (טוּר וְהַמְחַבֵּר ר''ס קכ''ט), לְפִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא בְּכָל שָׁעָה לֵאמֹר: עַתָּה יָבוֹא וְיִרְאֵנִי. אֲבָל אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁהוֹת, אָסוּר. וְאִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, דְּלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הֶחֱלִיף לְהַכְשִׁילוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ הֲנָאָה בַּדָּבָר. באר היטב (יט) ונכנס. כתב הש''ך נראה דאפילו קטן יוצא ונכנס מהני כדלעיל סי' קט''ו ס''א בהג''ה (ואפי' באיסור דאוריי') ומסיק בש''ס דאפילו לכתחלה מותר ביוצא ונכנס וא''כ צ''ל דמ''ש הט''ו האי לישנא משום סיפא נקטוהו דשהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות דאינו מותר אלא בדיעבד וע''ל סימן קכ''ט ס''א: (כ) סגר. ומן הסתם אמרינן דלא סגר אא''כ שנודע שהיה סגור. ש''ך:
יא יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁפְתוּ ב' קְדֵרוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ, זֶה בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְזֶה בְּשַׂר נְבֵלָה, מֻתָּר, וְאֵין (כא) לָחוּשׁ שֶׁמָּא כְּשֶׁהֶחֱזִיר הַיִּשְׂרָאֵל פָּנָיו הֶחֱלִיף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שְׁחוּטָה בִּנְבֵלָה, אֲפִלּוּ אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁבָּח, וַאֲפִלּוּ פִּיהֶן מְגֻלֶּה, מֻתָּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתְּזוּ נִיצוֹצוֹת מִזּוֹ לְזוֹ. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנֵי דְּבָרִים צְלוּיִם זֶה אֵצֶל זֶה (מָרְדְּכַי פא''מ) . אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ (כב) לִזָּהֵר אֲפִלּוּ בְּב' קְדֵרוֹת (טוּר) . באר היטב (כא) לחוש. (וכתב פר''ח דדעת רוב הפוסקים להתיר אף ביוצא ונכנס וכן עיקר ע''ש) ובתשובת הרא''ש מוכח דאפילו בעובד כוכבים וישראל אכסנאים אין לחוש דהא דשרינן ביוצא ונכנס היינו אפילו באכסנאים שאינה מכירים זא''ז דאינהו נמי מירתתי אהדדי ע''ש ש''ך: (כב) ליזהר. כתב הש''ך פי' משום ניצוצות וזה שכתב אפילו ולפ''ז כשאין פיהן מגולה א''צ ליזהר בשתי קדרות והט''ז כתב דהטעם שלא יתחלפו זה בזה ולפ''ז אי הוי ב' קדרות של ישראל א' של בשר וא' של חלב אין איסור אפילו לכתחלה לבשלם בתנור א' כיון דאין שייך שם לאחלופי:
יב יֵשׁ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרוֹת אֵצֶל הַשְּׁפָחוֹת כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל בַּבַּיִת; הגה: וְאֵינוֹ (כג) יוֹצֵא וְנִכְנָס (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל י''ט) . וְאִם אֵרַע קִלְקוּל, שֶׁנָּתְנָה דְּבַר אִסּוּר בַּקְּדֵרָה, אֵין (כד) לְהַאֲכִילָהּ אוֹתָהּ מַאֲכָל, שֶׁלֹּא יַרְגִּילָהּ בְּכָךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט) . באר היטב (כג) ונכנס. כתב הש''ך משמע דעת הר''ב דביוצא ונכנס א''צ להחמיר (דעיקר מה שיש להחמיר הוא כשהולכים לבה''כ שיודעות השפחות שמשהין שם זמן מה. אבל ביוצא ונכנס א''צ להחמיר כלל ש''ך ופר''ח) וא''ל ממ''ש בסעיף הקודם דלכתחלה יש ליזהר אף בב' קדרות ופשיטא דישראל ועובד כוכבים ששפתו לא גרע מיוצא ונכנס דהתם הטעם משום ניצוצות שיתזו מזו לזו כמ''ש לעיל: (כד) להאכילה. בשבולי הלקט כ' לאכול אותו עובד כוכבי' ולא לעובדי כוכבים אחרים והיינו שידעה שאותו דבר אסור לישראל ואפ''ה נתנוהו לישראל וכ' עוד עובד כוכבים שאמר אל תאכל מקדרה זו שאני השלכתי בה חלב אין מקבלין ממנו אלא מותרת היא עכ''ל וכ''פ בת''ח שאין העובד כוכבים נאמן לא לאיסור ולא להיתר וע''ל סי' קכ''ב ס''ג וסי' קכ''ז וכ' המרדכי כשישראל נותן לעובד כוכבים תבשיל בקדרה להוליכו בביתו של עובד כוכבים יזהיר אותו הישראל שלא ידיח הקערה אך יש להניח בה קצת משיורי התבשיל וכן שיביאנה בו ביום עכ''ל ותימא איך יסמוך ע''ז שיאמר לעובד כוכבים שיניח בה שיורי המאכל דלמא ישתמש בה ואח''כ יחזור ויתן בה משיורי המאכל והב''ח ז''ל העתיק תשובת מהר''ר מנחם קדרה שנשארה בין העובד כוכבים וכבר לקח ישראל א' מן השומן שבקדרה בכף מועט וכשהוחזר הקדרה עם השומן הכיר הישראל הגומא שבשומן שנלקח ממנו השומן שהיתה בו כמו שהניח נראה להתיר דבכה''ג שייך טביעת עין עכ''ל הט''ז:
יג יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה גְּבִינוֹת בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים וַחֲתָמָם בְּחוֹתַם דְּפוּס שֶׁל עֵץ וְשָׁכַח הַדְּפוּס בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין (כה) חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִיֵּף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְחָתַם אֲחֵרִים בְּאוֹתוֹ דְּפוּס. וְכֵן אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא הֶחְלִיק הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים פְּנֵי הַגְּבִינוֹת בְּשֻׁמַּן חֲזִיר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַתִּיר אִם שָׁכַח הַדְּפוּס בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֶלָּא אִם כֵּן הִנִּיחוֹ (כו) מוּנָח עַל הַגְּבִינוֹת שֶׁעָשָׂה הַיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ כָּךְ וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא עָשָׂה גְּבִינוֹת קְטַנִּים וְהֶחֱלִיפָם בִּגְדוֹלִים אוֹ הַיּוֹתֵר טוֹבִים, אָסוּר (אָרֹךְ כְּלָל מ''ז דִּין ב') . וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן. באר היטב (כה) שמא. כתב הש''ך מאחר דאיכא ספיקי טובא נראה דמותר לקנות ממנו גם גבינות אחרות ע''ש וכן אין לחוש שהחליק וכו' דלא חיישינן שכוון להכשילו כל זמן שאין לעובד כוכבים הנאה בדבר וכמ''ש בס''י: (כו) מונח. פי' שהניחו במקום מיוחד על הגבינות אבל אם הניחו במקום אחר אף במקום מיוחד בכוונה מ''מ כיון דלא הניחו מונח על הגבינות סבור העובד כוכבים שאין הישראל יודע היכן הניחו ואסור (אבל אם הניחו מונח על הגבינות אז מירתת העובד כוכבים ליטול החותם שמא עשה ישראל סימן בהנחתו) ש''ך:
סימן קיט - החשוד לדבר אסור אין לסמך עליו בדברים הנאכלים
ובו כ' סעיפים
א הֶחָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִסוּר תּוֹרָה בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן, אֵין (א) לִסְמֹךְ עָלָיו בָּהֶם; וְאִם נִתְאָרַח עִמּוֹ, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁלוֹ מִדְּבָרִים שֶׁהוּא חָשׁוּד עֲלֵיהֶם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ מִמִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד, רַק שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, אָסוּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ (ב) לְאִסּוּר. מִיהוּ אִם נִתְאָרַח אֶצְלוֹ, אוֹכֵל עִמּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַרַמְבַּ''ם פי''א דמ''א ופ''ג דִּין כ''א) . באר היטב (א) לסמוך. פי' ליקח ממנו אבל סומכין עליו כשאומר על אחרים שהוא מותר כמו שכתב המחבר בס''ז. ש''ך: (ב) לאיסור. כתב הש''ך פי' ל''מ שאר איסורים של תורה ממש אלא אפילו יין דסתם יינם אינו אלא מדרבנן שגזרו עליו אטו ודאי יינם ול''מ יין אלא אפי' שאר דברים שיש לחוש לאיסור והם מדרבנן לגמרי כגון גבינה ופת של עובדי כוכבים במקום שנהגו איסור וכה''ג ומסתימת דברי הר''ב משמע דה''ה חלב אין לוקחין ממנו אא''כ הוחזק בכשרות ואע''ג דגם המחבר כ' בסי' ס''ה דאין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר אא''כ היה מוחזק בכשרות צ''ל דשאני טבח שוחט דשכיח טובא וגם דיני שחיטות מרובים ובקל יכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים ואם לא הוחזק בכשרות אסור אבל לדעת רמ''א באמת אין חילוק ואם נתארח אצלו דעת הרב דאפי' לכתחלה יכול לאכול עמו:
ב אִם אֵינוֹ (ג) חָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים אֲסוּרִים, אֲבָל הוּא חָשׁוּד לְמָכְרָם, מִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ וְאוֹכֵל עִמּוֹ. וְכֵן אִם שׁוֹלֵחַ לְבֵיתוֹ, מֻתָּר, דַּחֲזָקָה שֶׁמַּה שֶּׁהוּא אוֹכֵל מְשַׁגֵּר לוֹ. עוֹבֵר עֲבֵרָה לְתֵאָבוֹן, לֹא מִקְרֵי חָשׁוּד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (ג) חשוד. כתב הש''ך פי' דלא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון כגון שאלו היה מונח לפניו איסור והיתר היה אוכל האיסור ול''ד למומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק לו הסכין כמ''ש בסי' ב' משום דדרך הסכין להיות פגום הלכך חיישינן שיעבור לתיאבון ולא יטריח לתקנו אבל הכא מיירי בענין שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון הלכך לא מיקרי חשוד והט''ז כתב דאי חשוד כ''כ דאפילו אם יש היתר לפניו שביק אותו ואכיל איסורא הוי ליה כעובד כוכבים גמור ולכך כתב שאין להג''ה זו ביאור כלל ע''ש וכתב בד''מ בשם הגהת אשר''י שמי שחשוד על איסור שאסור לאכול עמו אפילו דברים מותרים שמא יאכילנו דברים האסורים גם כן עכ''ל:
ג מֻתָּר לִתֵּן מִשֶּׁלוֹ לְחָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן אוֹ יְבַשֵּׁל לוֹ, וְלֹא חַיְשִׁינָן (ד) שֶׁמָּא יַחֲלִיפֶנּוּ, כֵּיוָן שֶּׁאֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַגֶּזֶל. וְאִם נוֹתֵן לְמִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּתַקָּנָתוֹ, וְהוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, אָסוּר, שֶׁמָּא יִתְקַלְקֵל מַה שֶּׁנּוֹתֵן לוֹ וְיַחֲלִיפֶנּוּ בְּשֶׁלּוֹ. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁנָּתַן לַחֲמוֹתוֹ הַחֲשׁוּדָה עַל הָאִסוּר, אָסוּר, (ה) שֶׁבּוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ וְרוֹצָה בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּלְפִיכָךְ מַחְלֶפֶת לוֹ רַע בְּטוֹב. וְכֵן הַנּוֹתֵן לְפֻנְדָּקִית הַחֲשׁוּדָה, פְּעָמִים שֶׁבּוֹשָׁה מֵהָאַכְסְנַאי וּמַחְלֶפֶת לוֹ רַע בְּטוֹב. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְהַפְקִיד אֶצְלוֹ וְשֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַדְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ. באר היטב (ד) יחליפנו. כתב הש''ך דדוקא למכור מורה ביה היתרא אבל לגזול ולהחליף בידים לא חשוד והא דמשמע בסימן קי''ח ס''א דאין מפקידין אצל ישראל חשוד דבר האסור מן התורה אלא בב' חותמות ודבר האסור מדרבנן בחותם א' התם מיירי שהוא חשוד להחליף וקיצרו שם דלא נחתי לפרושי איזהו נקרא חשוד: (ה) שבושה. כתב הש''ך דמהרשב''א משמע היכא דידוע דאינה בושה מהאכסנאי כדרך הפונדקית עכשיו דלא איכפת להו כלום בשל אורח מותר אבל התוספות פירשו להיפך דהיא תקח הטוב ותתן להאורח הרע בשביל שטרחה בשבילו ולפ''ז היכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דמותר וכמ''ש גבי שליח אם נותן לו שכר אינו יכול להשביעו דתו לא מורי היתירא ואפי' להרמב''ם דמשמע מדבריו דאפי' כשנותן לו שכר יכול להשביעו דאפ''ה מורי היתירא דאולי לא נתן לו שכרו כראוי אפשר דמודה הכא בטרחא דפונדקית:
ד הֶחָשׁוּד לְדָבָר אֶחָד, אֵינוֹ חָשׁוּד לִדְבָרִים (ו) אֲחֵרִים, אֲבָל כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְאוֹתוֹ דָּבָר, חָשׁוּד גַּם עָלָיו. כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה חָשׁוּד לִמְכֹּר חֵלֶב בִּמְקוֹם שֻׁמָּן, וְהָיָה מַרְגִּיל הַנְּעָרִים לָבוֹא לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בָּאֱגוֹזִים שֶׁהָיָה נוֹתֵן לָהֶם, קוֹנְסִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִמְכֹּר אֲפִלּוּ אֱגוֹזִים. באר היטב (ו) אחרים. כתב הב''ח דטבח שהוא חשוד על החלב חשוד על כל האיסורים ור''ל אפילו על דבר החמור מחלב ע''ש דדבר שאין הרבים מקילין בו הוא והשיג עליו הש''ך שהוא למד כן מדברי הרשב''א ושם לא משמע אלא מי שהוא חשוד לדבר שאין הרבים מקילים בו שהוא חשוד לאותו דבר להחליף אבל אינו חשוד לדבר אחר:
ה הֶחָשׁוּד עַל אִסוּר חָמוּר, חָשׁוּד עַל הַקַּל מִמֶּנּוּ בְּעֹנֶשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן חָמוּר בְּעֵינֵי בְּנֵי (ז) אָדָם שֶׁנִּזְהָרִים בּוֹ יוֹתֵר מִבְּחָמוּר. באר היטב (ז) שנזהרים. כתב הש''ך ואולי דעת המחבר דהכל תלוי במה שהבריות נזהרין בו אלא היכא דבעיני הבריות שניהם שוים אז אזלינן בתר הקל והחמור בעונש וצ''ע ומיהו כל זה לא איירי אלא בחשוד על דבר החמור בין בעונש בין בעיני הבריות שחשוד על דבר הקל ממנו אם הן מין איסור א' כגון ששניהן בדבר מאכל וכיוצא בו הא לאו הכי לא (דמומר לדבר א' לא הוי מומר לכל התורה כולה חוץ משבת ועבודת כוכבי' ע' ט''ז). וכ''מ מדברי המחבר בסי' ב' דכתב דמומר לערלות אינו מומר לשחיטה ובפרישה כתב דאינו חשוד בדבר הקל ממנו אא''כ שיש לו הנאה ממנו והש''ך כתב עליו דאין זה מוכרח ע''ש:
ו הֶחָשׁוּד עַל שְׁנֵי דְּבָרִים, וְחָזַר בּוֹ וְיָצָא מִיְּדֵי חֲשַׁד (ח) שְׁנֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ נֶחְשַׁד עַל אֶחָד מֵהֶם, אֲפִלּוּ הוּא הַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא חָזַר לְסוּרוֹ בִּשְׁנֵיהֶם, וְחָשׁוּד עַל שְׁנֵיהֶם. באר היטב (ח) שניהם. ונראה דאפילו בשני מיני איסורים נמי אם חזר ונחשד אח''כ על א' מהם אפילו הוא הקל חשוד על החמור ממנו כיון שנחשד בראשונה על שניהם. ש''ך:
ז מִי שֶׁהוּא מְפֻרְסָם בְּאַחַת מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, חוּץ (ט) מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְחִלּוּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ''ל, נֶאֱמָן (י) בִּשְׁאָר אִסוּרִים. וּבְשֶׁל אֲחֵרִים (יא) נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ עַל אוֹתוֹ דָּבָר, לוֹמַר מֻתָּר הוּא. הגה: מִי שֶׁהוּא חָשׁוּד בְּדָבָר דְּלֹא מַשְׁמָע לְאִינְשֵׁי שֶׁהוּא עֲבֵרָה, לֹא מִקְרֵי חָשׁוּד (רַשְׁבָּ''א סִימָן ס''ד), מִיהוּ לְאוֹתוֹ דָּבָר אֵינוֹ נֶאֱמָן. מִי שֶׁנּוֹהֵג בְּאֵיזֶה דָּבָר אִסּוּר מִכֹּחַ שֶׁסּוֹבֵר שֶׁדִּינָא הוּא הָכֵי, אוֹ מִכֹּחַ חֻמְרָא שֶׁהִחְמִיר עַל עַצְמוֹ, מֻתָּר לֶאֱכֹל עִם (יב) אֲחֵרִים שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר, דְּוַדַּאי לֹא יַאֲכִילוּהוּ דָּבָר שֶׁהוּא נוֹהֵג בּוֹ אִסּוּר (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ק דִּיבָמוֹת וּבִנְיָמִין זְאֵב שי''ב וְר' יְרוּחָם סוֹף נָתִיב ג' בְּשֵׁם הרמ''ה) . באר היטב (ט) מעבודת כוכבים. כתב הש''ך ודע דמומר לנסך היין הוי נמי מומר לכל התורה: (י) בשאר. אפילו בשל עצמו אפילו למכור וכן לאכול עמו ודוקא לענין איסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר א' פסול להעיד לדבר אחר אפילו בשל אחרים כמ''ש בח''מ סי' ל''ד וא''ל דהכא ובסימן קכ''ד ס''ט סתם הרב כדברי המחבר ובח''מ סי' ל''ד סכ''ה ובא''ע ס''ס מ''ב כתב הר''ב דמי שחשוד על עריות פסול לעדות אשה התם היינו טעמא דהוי נוגע בעדות דניחא ליה דתיהוי פנויה דתהא שכיחא ליה או דלא תהוי פנויה ומים גנובים ימתקו וע''ל סי' קכ''ז בהג''ה מיהו כ''ז בחשוד אבל במומר דהיינו שהוא מועד כתבתי לעיל סי' ב' ולקמן סי' קכ''ז דאינו נאמן לאותו דבר בשל אחרים עכ''ל הש''ך: (יא) נאמן. כתב הש''ך י''ל דה''ק הר''ב מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה לא מקרי חשוד דלא יהא נאמן אפי' בשבועה מיהו לאותו דבר אינו נאמן בלא שבועה וכ''מ מתשובת הר''ב בסי' קכ''ד ע''ש: (יב) אחרים. כ' הש''ך דודאי אלפני עור וכו' לא עברי והיינו דוקא כשאחרים יודעים שנוהג איסור בדבר וא''ל הא כ' הר''ב בסי' קי''ב סט''ו דמי שנזהר בפת של עובדי כוכבים ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהם משום איבה וה''נ יאכל עמהם דשאני התם דפת שהוא עיקר הסעודה התירו לו משום איבה כיון דלא חמיר איסוריה וכמ''ש הר''ב שם ובתשו' מהר''ר לוי ן' חביב סי' קכ''א האריך מאד בדינים אלו וראיתי לברר בקוצר תוכן הדברים והוא מי שנוהג איסור באיזו דבר מחמת שסובר שהדין כן ואוכל בבית מי שמתירו אז אם האיסור ניכר להאוסר מותר להמאכיל להאכילו דאי לא ס''ל לא ליכול אבל כשאינו ניכר האיסור אסור ואסור לבשל לו בכליו אפילו אינן ב''י ואצ''ל שאסור להאוסר לומר להמתיר לבשל לו בכליו שאינן ב''י אבל כשהמתיר מבשל לכתחילה לו ולצורך אחרים גם כן מותר דהוי כדיעבד. והאוסר דבר מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו שנוהגים כן אסור להמתיר להאכילו אפילו האיסור ניכר כמו דאסור מדרבנן להושיט כוס יין לנזיר אע''פ דנזיר יכול לקחתו בעצמו וע''ל סי' קנ''א ס''א ויכול האוסר לבשל לכתחילה בכליו של המתיר שאינן ב''י או בסתם כלי דקי''ל נמי שהן אינן ב''י דלא קבלו עליהם המנהג להחמיר כ''כ ואם בעל הכלי לפנינו צריך לשואלו אם הוא ב''י או לאו ואם בעל הכלי הוא חשוד א''צ לשואלו אבל אם הוא אמר מעצמו או ששאלו ואמר לו סמכינן עליה אם הוא ב''י או לאו וע''ל סי' קכ''ב וכל זה לענין הכלי אבל אסור האוסר לאכול מבשולי המתיר אם הוא חשוד ע''פ דבריו שאומר שאין בו איסור אם התבשיל הוא מדבר שדרך לתת בתוכו אותו השומן אבל אם אינו ודאי חשוד רק סתם בני אדם ע''ה יכול האוסר להתאכסן אצלו אפילו אינו חכם ובקי בדינים אם הוא יודע שהאוכל אוסר אותו מאכל בין שאוסרו מחמת המנהג בין מחמת שסובר שהדין כן וכל זה בסתם אבל אם יש מנהג יעשו כמנהגם כגון במדינת ריינו''ס יש קצת מקומות שנוהגין איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות שנוהגין היתר אוכלין מבישוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור וכ''ש שמשתמשין בכליהם שהן ב''י ודוקא שיהא המנהג באוכל כגון שאותן המקומות הנוהגים איסור הם באותה מדינה שנוהגים היתר ומנהגם לאכול מבישוליהן אבל אם המנהג במאכיל לבד אינו מנהג ולכן מי שהוא ממדינת פולין או כיוצא בו שאין להם אותו מנהג כשבא להמקומות הנוהגין היתר אע''פ שנוהגין להאכיל להמקומות הסמוכים להם הנוהגים איסור אסור לו לאכול מבישוליהן מיהו הא דאסור לאכול דבר האסור מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו דוקא כשאין נראה לו היתר בדבר אבל כשנראה לו היתר בדבר ובא ממקום שנהגו איסור למקום שנהגו היתר יכול לאכול ומשמע אפילו דעתו לחזור למקום שנוהגים איסור כיון שנ''ל שהוא מותר וע''ל ס''ס רי''ד עכ''ל:
ח הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו, אֲפִלּוּ (יג) בִּשְׁבוּעָה. באר היטב (יג) בשבועה. הטעם שכבר חשוד הוא על השבועה לעבור שמושבע ועומד הוא מהר סיני ואף דהשבועה דמהר סיני הוא לעבר הואיל והוא מושבע ועבר ג''כ על עבירה גרע טפי ועוד דאין חילוק בין שבועה דלהבא או לעבר רק לענין ממונא אבל לא לענין איסורא ועי' בח''מ סי' צ''ב ס''ב ובסי' פ''ז סט''ו ונראה דכ''ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו בשבועה. וכתב מהרש''ל דמ''מ מי שהוא חשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יי''נ כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב דאינו מושבע ועומד לפי שמיקל בסתם יינם שהוא מדרבנן עכ''ל וכתב שכן הורה הלכה למעשה ואולי לא הורה כן אלא בסתם יינם לפי שמקילין בו אבל אין להורות כן בשאר איסורי דרבנן ואף בגבינה אין להאמין לחשוד עליו אפי' בשבועה דאף באיסורי דרבנן שייך למימר שהוא מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור עכ''ל הש''ך:
ט גֵּר (מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים), שֶׁחָזַר וְהֵמִיר מֵחֲמַת יִרְאָה, וְכֵן יִשְׂרָאֵל שֶׁחָטָא מֵחֲמַת יִרְאָה שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ, יִשְׂרָאֵל גָּמוּר הוּא, וּשְׁחִיטָתוֹ מֻתֶּרֶת וְאֵינוֹ אוֹסֵר יַיִן בְּמַגָּעוֹ.
י מָסוּר, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה וְנֶאֱמָן עַל הָאִסוּרִים. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ב' דְּיֵשׁ פּוֹסְלִים שְׁחִיטַת מָסוּר.
יא מוּמָר, שֶׁבְּעִיר אַחַת מַאֲמִין בָּאֱלִילִים בִּפְנֵי גּוֹיִים, וּבְעִיר אַחֶרֶת נִכְנָס בְּבֵית יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר שֶׁהוּא יְהוּדִי, אֵינוֹ עוֹשֶׂה (יד) יַיִן נֶסֶךְ. באר היטב (יד) נסך. כתב הש''ך והדבר פשוט דלכל האיסורים אינו נאמן אלא דאינו עושה יי''נ כיון שהוא יהודי באמת אבל לענין נאמנות באיסורים כיון שעכ''פ עובד לכוכבים לתאותו פשיטא דאינו נאמן:
יב הָאֲנוּסִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּאַרְצוֹתָם, אִם הֵם מִתְנַהֲגִים בְּכַשְׁרוּת בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, וְאֵין בְּיָדָם לְהִמָּלֵט לְמָקוֹם שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת ה', סוֹמְכִין עַל שְׁחִיטָתָן וְאֵין אוֹסְרִין יַיִן בְּמַגָּעָן.
יג הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה, אִם עַד שֶׁלֹּא אֲכָלוֹ נוֹדַע, יַחֲזִיר לוֹ מַה שֶּׁקָּנָה מִמֶּנּוּ וְהוּא יַחֲזִיר לוֹ (טו) הַדָּמִים. וְאִם מִשֶּׁאֲכָלוֹ נוֹדַע, מַה שֶּׁאָכַל אָכַל, וְהוּא יַחֲזִיר לוֹ הַדָּמִים. מְכָרוֹ הַלּוֹקֵחַ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ הִשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, (טז) יְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי טְרֵפָה. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אוֹ אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת (יז) קַיָּמִים מַחֲזִיר הַפֵּרוֹת וְנוֹטֵל דָּמָיו, וְאִם אֲכָלָם, מַה שֶּׁאָכַל אָכַל, וְאֵין הַמּוֹכֵר מַחֲזִיר לוֹ כְּלוּם. וְכָל אִסוּרֵי הֲנָאָה, אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מַחֲזִיר הַדָּמִים, וְאֵין בּוֹ דִּין מְכִירָה כְּלָל. באר היטב (טו) הדמים. משום קנס רש''י ולפ''ז משמע דוקא כשידוע שהוא יודע שהם דברים האיסורים ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לא''ה לא דאפשר שוגג היה (ואין לקונסו במה שכבר אכל אלא שאין לו לשלם אלא דמי טריפה בזול אבל מה שהוא בעין ה''ל מקח טעות ויחזירו לו והוא יחזיר הדמים) ואע''ג דנתבאר בסי''ז דטבח אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי היינו לענין איסורא אבל לא להוציא ממון עכ''ל הש''ך וכתב הט''ז משמע דאפילו האיסור הוא ספק טריפה מה שאכל אכל ויחזור הדמים ולא חשבו אכילתו להנאה כלל (ובנה''כ חולק ע''ז דבספק טריפה אפילו היה יודע המוכר שהוא ספק טריפה אין מחזיר הדמים כשאכלו וכן איתא בסמ''ע ח''מ ר''ס רל''ד ומה שהט''ז מביא ראיה מבכורות אינו ראיה דהתם גבי איסורי הנאה דוקא אמרינן כן או גבי בכור בשביל דעבר על תקנתא דרבנן ע''ש): (טז) ישלם. הואיל ולא גרם לו איסור. רש''י: (יז) מחזיר. הטעם כתב הסמ''ע בח''מ סימן הנ''ל דבאיסור דרבנן חשיב אכילתו הנאה והש''ך כתב הטעם דלענין ממון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו איסור כדי להוציא ממון עכ''ל:
יד הַמּוֹכֵר בָּשָׂר, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהַבְּהֵמָה לֹא נִבְדְּקָה כַּהֹגֶן, דִּינוֹ כְּמוֹכֵר דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים (יח) מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. הגה: וְאִם מָכַר לוֹ דָּבָר (יט) מִבְּהֵמָה שֶׁאִתְּרַע חֶזְקַת כַּשְׁרוּתָהּ, דְּאִתְיְלִיד בָּהּ רֵעוּתָא וְלֹא יְכוֹלִין לִבְדֹּק אִם הִיא כְּשֵׁרָה וּצְרִיכִים לְאָסְרָהּ מִסָּפֵק, אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי כְּאִלּוּ הָיְתָה וַדַּאי טְרֵפָה וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַדָּמִים (תְּשׁוּבַת ריב''ש) . באר היטב (יח) סופרים. והא דאיתא בסי' ל''ט ס''ב דאם לא נבדקה הריאה כשירה היינו דוקא אם פעם א' אירע כן באונס או בשוגג אבל שיעמוד מי שאינו יודע לבדוק ויבדוק במזיד ושנאכל על סמך בדיקתו זה ודאי אסור לד''ה ואע''פ שאין בדיקה זו אלא מדבריהם דהוי כההיא דאין מבטלין איסור לכתחלה דאם בטלוהו במזיד אסור וכ''כ המחבר בסימן צ''ט ס''ו עכ''ל הש''ך והט''ז כתב ואע''ג דגבי טבח אמרינן בח''מ סי' ש''ו דפטור לשלם בדין זה שהוא אסור משום ספק שאני התם שבאת לחייבו על מעשה שלו ע''כ אין לחייבו אלא בודאי ולא מספק משא''כ כאן בין המוכר והלוקח אפילו אם הדבר ספק מ''מ מקח טעות הוא ואדעתא דהכי לא יהיב ליה זוזי ע''כ יחזיר לו מעותיו ובב''י כתב בשם א''ח וז''ל מעשה במחט שנמצאת בריאה בתוך הבשר לאחר חיתוכה ואסרו הבהמה ומה שמכר וקיבל המעות לא יחזיר שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה שא''א לבודקה בנפיחה ולענין ממון המע''ה עכ''ל הנה דימו דין זה לההיא דטבח שזכרתי וזה ודאי אינו לפי שכתבתי לעיל דאף בספק צריך להחזיר הדמים אלא דמ''מ יפה דנו דאפשר דמיירי שאכלו הבשר קודם שנודע שהיא טריפה ובזה אין לקנוס להחזיר הדמים א''נ אפילו לא אכלהו עדיין דמי יימר שבלעה המחט קודם שקנאה הלוקח (ר''ל לענין שהמוכר כל הבהמה לטבח יחזיר הדמים וק''ל) שמא אח''כ בלעה וכמ''ש בח''מ סימן רל''ב סי''א דאם תוך ג''י קנאה המוציא מחבירו עליו הראיה אבל אם ברור לנו שנעשה ברשות המוכר כגון שלאחר שחיטה מכרה ברור הוא דהוי מקח טעות ויחזיר לו מעותיו כל שלא אכל הבשר ואם אכלו פטור הטבח המוכר אע''ג דספק איסור דאורייתא מכר לו מ''מ אין כאן שייכות קנס דהא הוא עצמו לא ידע מזה משא''כ לענין מקח טעות כל שישנו לבשר עדיין אינו מועיל לו מה שלא ידע מזה דכל שהוא משום מום חייב להחזיר אע''ג שגם הוא נתאנה וזה פשוט בח''מ סי' רל''ב סי''ח בהג''ה אבל באמת אם ידע המוכר מזה הספק ומכר לו ודאי אע''ג שאכלו הלוקח יחזיר לו מעותיו דלא כלבוש ע''ש עכ''ל: (יט) מבהמה. כתב הט''ז פי' אע''ג דכתב הש''ע דאם בא הטריפות מכח שלא נבדקה הריאה כהוגן אמרינן שאם אכלה מנכה לו המוכר ולא יחזיר לו מ''מ היינו דוקא במידי דמן התורה א''צ בדיקה כל שאין בה ריעותא אבל אם יש בה ריעותא ממילא צריכה בדיקה אפילו מן התורה ואירע הדבר שאין יכולין לבודקה אע''פ שאכלה הלוקח חייב המוכר להחזיר דהרי ספק איסור דאוריי' מכר לו והיינו דוקא אם ידע המוכר מהספק דאז דוקא שייך קנס משא''כ בלא ידע אז לא יחזיר אלא בלא אכלו מטעם מקח טעות אבל הש''ך חולק ע''ז וכתב כיון דספיקא היא למה יחזיר המוכר הדמים אם כבר אכל ואם ירצה הלוקח לומר אין לך מום גדול מזה יאמר לו המוכר החזר לי מקחי ואחזור לך מעותך עכשיו שאכל יאמר לו המוכר מאן לימא לך דטריפה אכלת וכ''מ בסמ''ע בח''מ סי' רל''ד ס''ק א' דבספק טריפה שאכל א''צ להחזיר הדמים אלא דהכי פירושו של דברי הרמ''א כאן ל''מ מבהמה שלא נבדקה כהוגן שעכ''פ מדבריהם היא אסורה בוודאי פשיטא דצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים אלא אפילו מכר לו דבר מבהמה דאתיליד בה ריעותא שצריכין לאוסרה מספק וה''א דיאמר המוכר דלמא לאו טריפה היא ואייתי ראיה דטריפה היא ואחזיר לך המעות אפ''ה הוי כאלו היתה ודאי טריפה מדבריהם וצריך להחזיר לו הדמים כשהבשר קיים עדיין וכל ספק טריפות מבטל המקח אם הבשר עדיין קיים אבל אם כבר אכל הבשר א''צ המוכר להחזיר כלום עכ''ל:
טו הַמּוֹכֵר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, מַעֲבִירִים אוֹתוֹ וּמְשַׁמְּתִים אוֹתוֹ; וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד (כ) שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחֲזִיר אֲבֵדָה בְּדָבָר חָשׁוּב, אוֹ יִשְׁחֹט לְעַצְמוֹ וְיוֹצִיא טְרֵפָה לְעַצְמוֹ בְּדָבָר חָשׁוּב, שֶׁוַּדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּלֹא הַעֲרָמָה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ חָס עַל מָמוֹנוֹ. באר היטב (כ) שילך. כתב מהרש''ל אם יראה לחכמים שא''א לו לנוד ממקומו דטפלי תלו ביה וצרות הבת עליו או כדומה לזה נותנין לו תשובה במקומה בסיגוף שדי שיהא עומד במשקל הזה ועוד כתב דבפעם אחת שעובר חשבינן ליה מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד. ומ''מ נראה דיש לאסור הכלים למפרע כל שהוא בספק אפילו בפעם הראשון והש''ך כתב דאפילו בפעם א' שמכר דברים האסורים מעבירין אותו כו' וכן משמע מדברי המחבר סי''ז ומ''ש הרב בח''מ סי' ש''ו ס''ט וי''א דטבח ומלמד אע''פ שאין צריכים התראה מ''מ בעינן חזקה עד שיהיו מוחזקים או עד שיתרו בהם לא מסלקינן להו כבר תירץ הריב''ש דשם מיירי שאינו אלא הפסד ממון וגם אפשר שהם מוטעים או שוגגים אבל בחשוד להאכיל האיסור מיד מסלקין אותו וכבר כתב הרשב''א ז''ל דטבח שיצא טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי שא''כ לעולם יאמר כן ולענין טריפות הכלים ע''ל סי' א' וכתב ב''י בח''מ סי' ל''ד לדעת הרמב''ם שאם בודק לעצמו כיון שיש לו הנאת ממון אע''פ שעשה תשובה לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין אותו והבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון מתכשר בתשובה:
טז טַבָּח שֶׁמַּעֲשָׂיו מוֹכִיחִים שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַכְשִׁיל הַצִּבּוּר לְהַאֲכִילָם טְרֵפוֹת, כְּגוֹן שֶׁחָתַךְ הַסְרָכוֹת, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם פָּטוּר (כא) מִלְּשַׁלֵּם דְּמֵי הַבְּהֵמָה לַבְּעָלִים. באר היטב (כא) מלשלם. כיון שאינו אלא ספק טריפות א''צ לשלם דמי הבהמה לבעלים דמצי למימר דלמא כשרה היא והמע''ה ועיין בח''מ סימן ש''ו ס''ה. ש''ך:
יז טַבָּח שֶׁיָּצָאת טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ, אֵין לוֹ (כב) הִתְנַצְּלוּת לוֹמַר: שׁוֹגֵג הָיִיתִי. באר היטב (כב) התנצלות. מיהו באדם שידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו כתוב בתשובת מהרי''ו דאין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא ע''ש:
יח טַבָּח שֶׁיָּצְאוּ טְרֵפוֹת מִתַּחַת יָדוֹ, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה שֶׁיִּלְמַד וְיֶחְכַּם. הגה: וְהָא דְּצָרִיךְ לֵילֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ שֶׁעָשָׂה בְּמֵזִיד אוֹ מֻחְזָק לְכָךְ, אֲבָל אִם נוּכַל לוֹמַר שֶׁבְּטָעוּת נַעֲשָׂה לוֹ, סָגֵי בְּקַבָּלַת דִּבְרֵי חֲבֵרוּת וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה לְפִי רְאוּת עֵינֵי הַדַּיָּן (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ וּתְשׁוּבַת הָרִיבָ''שׁ) . וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ס''ד.
יט הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל גְּבִינָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים: קְנֵה לִי גְּבִינָה כְּשֵׁרָה מִן הַמֻּמְחֶה, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: כְּשֵׁרָה, מֵהַמֻּמְחֶה קָנִיתִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵאִישׁ (כג) פְּלוֹנִי מֻמְחֶה קָנִיתִי, נֶאֱמָן. הֵבִיא לוֹ מִנְחָה בְּשֵׁם אֶחָד מֵהַמֻּמְחִין, נֶאֱמָן, שֶׁאֵינוֹ (כד) חָשׁוּד לְהַחֲלִיף. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַגֶּזֶל, אֲבָל אִם הוּא חָשׁוּד עַל הַגֶּזֶל כ''ש שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַחֲלִיפִין. וְכָל זֶה אֵינוֹ נֹהַג בְּחָשׁוּד עַל (כה) אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא (בֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (כג) פלוני. הטעם דמירתת שמא ישאלו לאותו פלוני ולא משקר ומשמע אפילו כשהמשלח לא ציוהו שיקנה לו מן המומחה פלוני אלא שהוא עצמו אומר ממומחה פלוני קניתי נאמן. ש''ך: (כד) להחליף. ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן ואין אדם עשוי ליתן מנחה משלו בשם אחר ואפילו אינו מזכיר שם המומחה אלא שאומר סתם מומחה א' שלח לך מנחה נאמן. ש''ך: (כה) דאורייתא. הט''ז חולק על הרב בזה שהרי בסי' ב' ס''ד גבי מומר לתיאבון שאמר פלוני מומחה שחט לי נאמן דשם הוא בשחיטה דהוי איסור דאורייתא ואפ''ה נאמן ועוד ראייה דבסימן פ''ו אנו סומכין על העובד כוכבים כשאומר ביצים אלו מעוף פלוני הם והרי זה איסור דאורייתא וגם בסי' קי''ח משמע בשולח לחבירו ירך על ידי עובד כוכבים שהיא חתוכה כדרך שחותכין ליקח את הגיד וכו' דאף באיסור דאורייתא אמרינן הך סברא שלא יתן משלו בשם אחרים ע''ש אבל הש''ך מתרץ קושיות אלו דבסי' ב' מיירי אם ידעינן בבירור שלא שחט הוא ליכא למיחש למידי דרוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם משא''כ הכא ומה דסמכינן בסי' פ''ו גבי ביצים י''ל דהתם כיון שהוא עצמו מוכר לו אבל כאן שאומר שקנה מאחר אינו נאמן באיסור דאורייתא מיהו מה שהקשה הט''ז מסי' קי''ח גבי ירך לא הרגיש בזה הש''ך וצ''ע לדינא אם אומרים הך סברא שאין אדם נותן משלו וכו' גבי איסור דאורייתא:
כ (כו) הֶחָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים שֶׁאֵין הָרַבִּים רְגִילִים לְהָקֵל בָּהֶם, אַף הוּא חָשׁוּד לְהַחֲלִיף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ דָּבָר הָאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת (וע''ל סי' קי''ח ס''ח) . באר היטב (כו) חשוד. כתב הש''ך הטעם משום דהוי מומר לאותו דבר אבל לא הוה מומר לשאר דברים דפשיטא אם חשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים ודלא כהב''ח ע''ש וכתב הט''ז דהב''י הביא כאן בשם הרמב''ם דחשוד וכ''ש ע''ה נאמן על של אחרים להעיד עליו שהוא מעושר דאין אדם חוטא ולא לו והוא חולק ע''ז דקי''ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכך יש לפסוק למעשה עכ''ל: