הלכות יין נסך
סימן קכג - כמה דינין מיין נסך סימן קכד - מי הוא העושה יין נסך, ודיני נגיעת הגוי בחבית סימן קכה - דין יין הבא מכח עובד כוכבים וכח כחו סימן קכו - דין יין שנתערב ביין נסך, ודין נצוק חבור סימן קכז - אם נאמן האדם לאסר יינו של חברו סימן קכח - דין מקום שיש בו יין ונתיחד עובד כוכבים שמה סימן קכט - דין המניח יין ביד עובד כוכבים וישראל יוצא ונכנס סימן קל - דין חתימת היין סימן קלא - דין יין כשר שנעשה ברשות עובד כוכבים סימן קלב - שלא להנות מיין נסך סימן קלג - שלא להשתכר ביין נסך ולא לעשות ממנו סחורה סימן קלד - דין יין שנתנסך ונתערבסימן קכג - כמה דינין מיין נסך
(ואיזו יין נאסר משום יין נסך) ובו כ''ו סעיפים
א סְתָם יֵינָם שֶׁל עֲמָמִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְהוּא הַדִּין לְמַגָּעָם בְּיַיִן שֶׁלָּנוּ. הגה: מִשּׁוּם (א) גְּזֵרַת יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָאֱלִילִים. וּבַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ שָׁכִיחַ שֶׁהָאֻמּוֹת מְנַסְּכִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ אוֹסֵר בַּהֲנָאָה, רַק בַּשְּׁתִיָּה; וְכֵן סְתָם יַיִן שֶׁלָּהֶם, אֵינוֹ אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. וְלָכֵן מֻתָּר לִגְבּוֹת בְּחוֹבוֹ מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים סְתָם יֵינָם, מִפְּנֵי דְּהָוֵי כְּמַצִּיל מִיָּדָם (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''ם וְהָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי) . וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר הֶפְסֵד, כְּגוֹן אִם עָבַר וְקָנָה אוֹ מָכַר, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לִקְנוֹתוֹ וּלְמָכְרוֹ כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר בּוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ח דְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְהג''א וּמהר''מ פַּדוֹוָאה סי' מ''ו) . וְיֵשׁ מְקִלִּין גַּם בָּזֶה, וְטוֹב לְהַחְמִיר. וְע''ל סִימָן קל''ב (שָׁם בְּשֵׁם סְמַ''ג וְאָגוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים) . באר היטב (א) גזירת. פי' הט''ז דמשום בנותיהם אסרוהו בשתיה ומשום גזירת יי''נ אסרוהו אף בהנאה. (איש חיל שאמר לישראל שישתה עמו יי''נ או יקטע את אוזנו אם הדברים היו דרך גיזום בעלמא ודאי שאין ראוי למהר ולשתות ואם יוכל להציל בנתינת ממון חייב לפזר כמעט כל ממונו ולא לעבור אך אם באמת היה ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם שרי ואין בו חטא חו''י סי' קפ''ג) ובזה''ז כ' הב''ח דאפי' שפכי ליה קמי עבודת כוכבי' כדרך ניסוך פני' מ''מ כיון דקי''ל דעובדי כוכבים שבח''ל לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן א''כ אינו קרוי ניסוך וכ' הב''י מיהו אותן העובדי כוכבים דלא שתו חמרא עד שהכומר בא וזורק עליו מים שלהם עם היין היה נראה דהוי ניסוך אלא י''ל דזה לא הוי רק תערובת מים אסורים וה''ל מים ביין דבטל:
ב אָסוּר לַעֲשׂוֹת מֶרְחָץ מִסְתָם יֵינָם לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קנ''ה.
ג יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, (ב) מֻתָּר. וּמֵאֵימָתַי נִקְרָא מְבֻשָּׁל, (ג) מִשֶּׁהִרְתִּיחַ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ. באר היטב (ב) מותר. כתב הש''ך דמותר אפילו בשתיה ואפילו לכתחלה מותר לשתות עם העובד כוכבים כן הוא בש''ס ופוסקים ואפשר כיון שהמבושל אינו מצוי כ''כ ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו: (ג) משהרתיח. דהיינו שיתמעט ממדתו על ידי רתיחה כ''כ הרשב''א והר''ן:
ד יַיִן שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ דְּבַשׁ וּפִלְפְּלִין, אִם נִשְׁתַּנָּה טַעֲמוֹ מֵחֲמָתָם אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְהוּא הַדִּין בִּדְבַשׁ (ד) לְחוּד אוֹ פִּלְפְּלִין לְחוּד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א) . באר היטב (ד) לחוד. כל שנשתנה טעם היין ונראה דה''ה שאר דברים כל שנשתנה טעמו מחמתן כ''כ בד''מ:
ה תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן וְנָגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁהִרְתִּיחַ, אֵין בּוֹ (ה) מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ. הגה: וְדַוְקָא תַּבְשִׁיל שֶׁאֵין הַיַּיִן נִכָּר בּוֹ בָּעַיִן, אֲבָל בְּשֻׁמָּן וְחַרְדָּל שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ יַיִן וְהוּא בְּעַיִן צָף לְמַעְלָה, הָוֵי בּוֹ מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ (תּוֹסָפוֹת בְּשֵׁם ריצב''א) . וְנִרְאֶה דַּוְקָא אִם לֹא נִשְׁתַּנָּה טַעֲמוֹ מֵחֲמַת דָּבָר הַמְעֹרָב בּוֹ (ד''ע) . וְאִם נִתְעָרֵב בְּיַיִן מְבֻשָּׁל, אִם יֵשׁ (ו) בּוֹ דְּבַשׁ לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי, דְּהָא לֹא גָּרַע מֵאִלּוּ הָיָה דְּבַשׁ לְחוּד (הג''א פא''מ וד''ע) . וְאִם אֵין בּוֹ דְּבַשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְשַׁעֲרִין כְּאִלּוּ הָיָה (ז) הַמְבֻשָּׁל מַיִם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבֵּ''ץ וְהג''א שָׁם) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הַמְבֻשָּׁל רֹב, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם גְּדוֹלֵי הַדּוֹר) . וְיַיִן שֶׁנִּקְרַשׁ, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה), וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָגַע בְּחֶרֶס הַבָּלוּעַ מִיַּיִן (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי) . באר היטב (ה) משום. כתב ב''י דמשמע מדברי הפוסקים דאפילו בשתיה מותר והוקשה לו ממ''ש רש''י מותרת בהנאה גבי אלונתית משמע דבשתיה אסור ודחק ליישב פרש''י להסכימו ג''כ להיתר שתיה והט''ז כתב דבאמת פשוט לרש''י אסור בשתיה מדנקט מותר בהנאה (אבל זה אינו שהרי רש''י כתב בדין זה במבושל דלא מיתסר בהנאה והרי ש''ס ערוכה היא דמבושל בשתיה מותר דהא שמואל היה שותה עם אבלט ע''ש דף ל' אלא אדרבה מדין זה נראה ראיה ברורה לדברי ב''י דכ''מ שכתב רש''י לא מיתסר בהנאה פירושו אף בשתיה): (ו) דבש. פי' אם יש בו כ''כ דבש באופן שאם היה מעורב בו יין בפ''ע היה משתנה טעם היין מחמתו כ''כ בד''מ (מכאן מוכח דעיקר הוא אם נשתנה טעמו. לכן נראה יין שנותנין לתוכה לענה שקורין ווערמי''ט וויי''ן אין בו משום מגע עובד כוכבים ש''י סימן ס''ג. ובת' ת''ח סימן קי''ח ובת' צ''צ סימן ע''ד הורו לאיסור ע''ש): (ז) מים. ודינו כדלקמן ס''ח ובהג''א פ''ב דע''א כתב דאף בכה''ג אסור אם לא בהפסד מרובה או שיש מנהג להקל:
ו חֹמֶץ שֶׁמְּבַעְבֵּעַ כְּשֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ, אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (רַשְׁבָּ''א וְר' יְרוּחָם וּמָרְדְּכַי) .
ז אִם נִמְצָא חָבִית יַיִן שֶׁנִּתְחַמֵּץ עַד שֶׁמְּבַעְבֵּעַ כְּשֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ, וְתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים לְמַפְרֵעַ נָגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין לָחוּשׁ לְמַגָּעוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת) .
ח מֵי (ח) הַבֹּסֶר נֶאֱסָרִים בְּמַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים. הגה: יַיִן מָזוּג, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן, אָסוּר (טוּר) . וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּשִׁשָּׁה חֲלָקִים מַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן קל''ד. באר היטב (ח) הבוסר. והטעם לפי שא''א בקיאים מתי נקרא בוסר טור ופוסקיס בשם ר''ת:
ט מַיִם שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַחַרְצַנִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁנִּדְרְכוּ בְּרֶגֶל וְלֹא נֶעֶצְרוּ בְּגַלְגַּל וְקוֹרָה, פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אָסוּר, אֲפִלּוּ לֹא מָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ. וְאִם נֶעֶצְרוּ בְּגַלְגַּל, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן ג' מִדּוֹת מַיִם וּמָצָא (ט) ד'. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לְהַתִּיר מַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (י) בְּשׁוּם תֶּמֶד (פי' מַיִם שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין וְקוֹבֶלֶת טַעַם הַיַּיִן), כָּל שֶׁהוּא מְשֻׁבָּח לִשְׁתִיָּה, מִשּׁוּם דְּמַחֲלִיף בְּיַיִן גָּמוּר. באר היטב (ט) ד'. כתב הש''ך לאו דוקא ד' אלא ר''ל יותר משלשה ומחצה שאין ו' חלקים מים כנגד היין שיצא דיין מתבטל בששה חלקים מים ועי' בא''ח סי' ר''ד ס''ה: (י) בשום. כתב הט''ז משמע שאפילו תמד של שמרים דינא הכי דחד טעמא הוא וא''כ תמוה מה שפסק בסי''א דפעם ב' מותר והש''ך כתב דבאמת להי''א לעולם אסור כל שהוא משובח ואין חילוק בין תמד דחרצנים לתמד דשמרים והא דסתם המחבר בסי''א משום דממילא משתמע כיון דטעמא דהיש מי שאוסר הוא דכל שהוא משובח לשתיה מיחלף ביין גמור א''כ פשיטא דאין חילוק בין חרצנים לשמרים עד כאן לשונו:
י יֵשׁ לְהִזָּהֵר מִלְּהוֹצִיא הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים מֵהַגִּתּוֹת עַל יְדֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ יִשְׁמְעֵאלִים, אֲפִלּוּ אַחַר (יא) שֶׁהוֹצִיאוּ מֵהֶם יַיִן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. באר היטב (יא) שהוציאו. שמא יש בו טופח יין ואוסר הרשב''א ומשמע שם דבנעצרו בגלגל וקורה אין לחוש בכה''ג למגע עובד כוכבים. ש''ך:
יא שְׁמָרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁתְּמָדָן וְלֹא מָצָא אֶלָּא כְּדֵי (יב) מִדָּתָן, פַּעַם רִאשׁוֹן אָסוּר אִם נָגַע בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּפַעַם שֵׁנִי מֻתָּר. אֲבָל שְׁמָרִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לְעוֹלָם אֲסוּרִים אֲפִלּוּ לֹא מָצָא אֶלָּא כְּדֵי מִדָּתָן, אֲפִלּוּ תְּמָדָן כַּמָּה פְּעָמִים. יֵין (יג) צִמּוּקִים, פִּי' שֶׁנָּתַן מַיִם עַל עֲנָבִים יְבֵשִׁים, הֲרֵי זֶה כְּיַיִן, וּמִתְנַסֵּךְ (בְּאָרֹךְ סוֹף כְּלָל כ''ב וּתְשׁוּבַת ר''ל ב''ח סִימָן מ''א) . באר היטב (יב) מדתן. אבל ביתר מכדי מדתן אפילו פעם שני אסור. ש''ך: (יג) צמוקים. ולא בעינן דנפק ד' מגו תלתא דכח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק כ''כ והרי הוא כיין גמור כ''כ בתשובת ר''ל ן' חביב:
יב חָבִית שֶׁפִּנָּה שְׁמָרָיו וְשִׁכְשְׁכָן בְּמַיִם, אֵין לָחוּשׁ אַחַר כָּךְ לְשׁוּם מַגָּע, לְפִי שֶׁהַיַּיִן בָּטֵל בַּמַּיִם שֶׁשִּׁכְשֵׁךְ בָּהֶם.
יג חֲרָסִים שֶׁבָּלְעוּ יַיִן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹרִין אוֹתָם בְּמַיִם פּוֹלְטִים יֵינָם, אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה.
יד הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכֵן שִׁמְרֵי יַיִן שֶׁלָּהֶם, תּוֹךְ י''ב חֹדֶשׁ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, וּלְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מֻתָּרִים אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה. וְה ''מ (יד) כְּשֶׁתְּמָדָן בְּמַיִם בִּתְחִלָּה, אֲבָל אִם לֹא תְּמָדָן, אֲסוּרִים לְעוֹלָם אֲפִלּוּ יִבְּשָׁם בְּתַנּוּר. הגה: וְזֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּחַרְצַנִּים שֶׁהָיוּ עַל יַּיִן נֶסֶךְ, אֲבָל אִם שָׁלַה הַחַרְצַנִּים מִן הַגַּת קֹדֶם (טו) שֶׁהִמְשִׁיךְ הַיַּיִן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, אֵינָן אֲסוּרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי''ף וְהָרַשְׁבָּ''א) . וְכֵן אֵלּוּ שֶׁדּוֹרְכִים הָעֲנָבִים בְּחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן צָף עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה, מֻתָּרִים (כָּל בּוֹ) . באר היטב (יד) כשתמדן. כתב הט''ז זהו דעת ר''ת וצ''ע דהא בפ' כל הבשר דף ק''י איתא דרמי בר תמרי איקלע לסורא והיה נהנה מן החרצנים שמצא שצלה כחל עליהם ושאלו רב חסדא דדלמא מיי''נ הם והשיב לו דלאחר י''ב חודש הוה ולפי דברי ר''ת קשה עדיין מי הגיד לו שהיו אותן החרצנים נתמדים במים תחלה וצריך לדחות ולומר דהיה ידוע שבאותה העיר לא היו משליכים החרצנים לחוץ רק אחר שנתמדו תחלה עכ''ל: (טו) שהמשיך. דלא נקרא יין ליאסר אלא כשיתחיל להמשך בשולי הגיגית ש''ך וכתב ב''י בשם א''ח דאם שרף החרצנים וזגים תוך יב''ח אפ''ה אפרן מותר וצ''ע דהריב''ש סי' רצ''ה כתב דבסתם יינם קי''ל דאפרן אסור כמו עצי עבודת כוכבים לקמן סי' קמ''ב וכן מוכח בש''ס פ' בתרא דעבודת כוכבי' דף ס''ב ע''ב ע''ש וע''ל ס''ס קנ''ה עכ''ל הש''ך (ואפשר דהב''י מיירי שהיו תומדין אותה תחלה וק''ל):
טו הַמַּחְמִיץ בְּשִׁמְרֵי יַיִן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תּוֹךְ זְמַן אִסוּרָם, כָּל הָעִסָה אֲסוּרָה (טז) בַּהֲנָאָה. וְאִם דֶּרֶךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְחַמֵּץ בָּהֶם אִם מֻתָּר לִקְנוֹת מֵהֶם, עַיֵּן לְעֵיל סִי' קי''ד. באר היטב (טז) בהנאה. ואפילו באלף לא בטיל דלטעמיה עבידי כ''כ התוספות והרא''ש ושאר פוסקים:
טז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁתַּמְצִית יַיִן הַנִּקְרָשׁ עַל דָּפְנֵי הֶחָבִית וְהַקַּנְקַנִּים נָהֲגוּ בּוֹ (יז) הֶתֵּר, שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בִּכְלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְאַחַר י''ב חֹדֶשׁ אוֹ לְאַחַר מִלּוּי וְעֵרוּי וְאֵין מַקְלִיפִים הַתַּמְצִית הַנִּקְרָשׁ עָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ כָּל כָּךְ כְּבַר כָּלָה כָּל לַחְלוּחִית יַיִן שֶׁבּוֹ וּכְעָפָר בְּעָלְמָא הוּא. באר היטב (יז) היתר. ומ''מ אין להקל לכתחלה אלא רוחצים מבפנים היטב ומקליפין הנקרש יפה יפה כ''כ רש''ל:
יז מֵאֵימָתַי נִקְרָא יַיִן לֵאָסֵר בְּמַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִשֶּׁהִתְחִיל לִמָּשֵׁךְ, דְּהַיְנוּ מִשֶּׁנִּמְשַׁךְ עַל הַגַּת בְּעַצְמוֹ, כִּי הַגַּת הוּא מִדְרוֹן. (יח) וְאִם פִּנָּה הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים וְהַיַּיִן לְבַדּוֹ נִמְשַׁךְ מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַצַּד הַתַּחְתּוֹן, וְנִשְׁאַר הַיַּיִן לְבַדּוֹ עוֹמֵד, נִקְרָא הַמְשָׁכָה, וְנֶאֱסָר כָּל מַה שֶּׁבַּגַּת, אֲפִלּוּ לֹא נָגַע אֶלָּא בַּחַרְצַנִּים וּבַזַּגִּים, אִם יֵשׁ בָּהֶם טוֹפֵחַ עַל (יט) מְנַת לְהַטְפִּיחַ. אֲבָל כָּל זְמַן (כ) שֶׁלֹּא הִבְדִּיל הַיַּיִן עַד שׁוּלֵי הַגַּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי) מִן הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים, לֹא הָוֵי הַמְשָׁכָה. באר היטב (יח) פינה. פי' הט''ז דכל שיש קצת מקום ריקן בגת חיישינן שמא בשעת הדריכה יזוז קצת ענבים מקצתן באופן שיהא מקום פנוי בנתיים וכיון שהוא מדרון יזוב שם במקום הפנוי יין צלול והוי המשכה בתוך הגת ע''כ בעינן שתהיה הגת סתומה ומליאה בשעת הדריכה של העובדי כוכבים כי היכי דלא יהיה שום מקום לזוז שם ענבים ולזוב יין צלול במקומן הן למעלה שהוא גדוש ומלא הן למטה אין מקום לצאת וכן בכל סי' זה במקום שאמרו פקוקה ומלאה נתכונו שלא יהיה המשכה בתוך הגת עצמה עכ''ל וכתב הש''ך וכ''ש אם נמשך חוץ לגת לבור דהוי המשכה ואם נוגע אח''כ אפילו מה שבגת אסור: (יט) להטפיח. הא לאו הכי לא נאסר אלא מה שנגע וע''ל סי' קכ''ו ס''ה וסי' קכ''ט סי''ג: (כ) שולי. לאפוקי אם לא פינה רק למעלה אין כאן המשכה כיון שיש ענבים תחת היין. ש''ך:
יח אִם מִלֵּא מֵהַגַּת כּוֹס יַיִן וְכִוֵּן לִשְׁלוֹתוֹ (פי' לַהֲסִירוֹ מֵעִנְיַן שַׁל נַעַלְךָ) (יְהוֹשֻׁעַ ה, ט''ו) מֵהַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים, (כא) הָוֵי הַמְשָׁכָה. וְכֵן אִם נָתַן סַל לְתוֹךְ הַגַּת אוֹ גִּיגִית דְּרוּכָה, נִקְרָא הַמְשָׁכָה (סה''ת וּסְמַ''ג), כֵּיוָן שֶׁהַיַּיִן (כב) צָלוּל נִכְנָס לְתוֹךְ הַסַל וְנִבְדָּל מֵהַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים. אֲבָל אִם לָקַח הַחַרְצַנִּים עִם הַיַּיִן, לֹא הָוֵי הַמְשָׁכָה. וַאֲפִלּוּ אִם לְקָחָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיַחַד, מֻתָּר לְהַחֲזִיר הַמֹּתָּר. באר היטב (כא) המשכה. וכל יין שבגת תורת יין עליו ליאסר משום מגע עובד כוכבים וכן בסל: (כב) צלול. ואפילו לא לקח הישראל מן היין שבסל כיון שהיין צלול וכו' כ''כ ב''י בשם סמ''ג:
יט גִּיגִית (כג) מְלֵאָה עֲנָבִים דְּרוּכִים עוֹמֶדֶת בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, יֵשׁ לֶאֱסֹר שֶׁמָּא הִמְשִׁיךְ מִמֶּנָּהּ. באר היטב (כג) מלאה. וכ''ש אינה מלאה וק''ל. ודרוכים הוא לאו דוקא דאפילו באינם דרוכים יש לאסור ואפי' בהעלמת עין שהעלים הישראל עיניו ממנו אסור ליקח ממנה ש''ך וכתב הט''ז והיינו אם היא של עובד כוכבים אבל אם היא של ישראל אין חשש שמא המשיך ביין כיון שהוא נתפס עליו כגנב דהיינו במקום שמותר אפילו ביין צלול וע''ל סי' קכ''ח:
כ גַּת שֶׁהִיא סְתוּמָה וּמְלֵאָה, דְּלֹא שַׁיָּךְ בָּהּ הַמְשָׁכָה, וְיָרַד מִמֶּנָּהּ יַיִן וְחַרְצַנִּים בְּיַחַד לְתוֹךְ סַל שֶׁלִּפְנֵי הַגַּת שֶׁהַיַּיִן מִסְתַּנֵּן בּוֹ, אֵין עַל מַה (כד) שֶּׁבַּגַת תּוֹרַת יַיִן, אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבַּסַל בִּלְבַד, וְאִם נָגַע עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּסַל, (כה) נֶאֱסַר. וְאִם הֶחֱזִירוֹ לַגַּת, נֶאֱסַר מַה (כו) שֶׁבַּגַּת מִשּׁוּם תַּעֲרֹבֶת יַיִן שֶׁבַּסַל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ. וְאִם יֵשׁ בַּחַרְצַנִּים וְזַגִּים שֶׁבַּגַּת ס' כְּנֶגֶד יַיִן שֶׁנָּפַל בּוֹ מֵהַסַל, מֻתָּר. באר היטב (כד) שבגת. כיון שנמשכו ענבים ויין ביחד להסל ומשם היין נמשך לבדו לבור [כי הדבר דומה ללוקח ענבים ויין ביחד מן הגת ונתנו למקום אחר ומשם נמשך היין מן הענבים דדבר ברור הוא שאין מה שבגת נקרא יין בשביל שנמשך יין מאותו מקום] כן כתב הרא''ש: (כה) נאסר. והא דלא מיתסר מה שבגת אפילו לא החזיר מסל לגת משום ניצוק ע''ל ס''ס קל''ו (ועיין תוספות דעבודת כוכבים דף נ''ו ע''ב): (כו) שבגת. כ' הש''ך וכל מה שבגת בין יין בין חרצנים וזגים הכל מצטרף לבטל דיין שנאסר במגע עובד כוכבים נמי בטיל בס' כסתם יינם ואפילו ליכא חרצנים וזגים בטל ביין ומה שלא כתב כן הר''ב כאן יש לומר שסמך עצמו על עיקר הדין בסימן קנ''ד ובלבוש כ' דאין היין מצטרף כיון דה''ל מינו והא ליתא לדידן (דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושא''מ רבה עליו ומבטלו) וע''ל סימן קכ''ו עכ''ל וכ''פ הט''ז ע''ש:
כא אֵין (כז) דּוֹרְכִין עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּגַת אוֹ גִּיגִית (מָרְדְּכַי וְתוֹסָפוֹת פ' ר''י ומהרי''ק שֹׁרֶשׁ ל''ב), שֶׁמָּא יִגַּע בְּיָדַיִם וִינַסֵךְ, וַאֲפִלּוּ הָיָה כָּפוּת. הגה: וְאִם דָּרַךְ כָּל מַה שֶּׁנִּמְשַׁךְ מִכֹּחוֹ וְיָצָא (כח) לַחוּץ, נֶאֱסַר (ב''י) וְע''ל סִימָן קכ''ד. וְהָא דְּאֵין דּוֹרְכִים עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הַיְנוּ בְּגִיגִית אוֹ בְּגַת שֶׁדֶּרֶךְ לְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם הַיַּיִן, וְגָזְרִינָן קֹדֶם הַמְשָׁכָה אָטוּ לְאַחַר הַמְשָׁכָה. אֲבָל (כט) בָּעֲרֵבָה, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִמְשֹׁךְ מִשָּׁם, מֻתָּר לִדְרֹךְ עִמּוֹ. וְכֵן לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ עֲנָבִים דְּרוּכוֹת בַּעֲרֵבָה, הוֹאִיל וְאֵין דֶּרֶךְ לִמְשֹׁךְ בַּעֲרֵבוֹת. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ ל''ב וְעס''ק מ''ו) . באר היטב (כז) דורכין. כתב הש''ך ודוקא דריכה אסור בגת פקוקה ומלאה אבל מגעו בה אינו אוסר ובכפות אינו אוסר אלא בשתיה והקשה הש''ך דכאן משמע דניסוך דרגל לאו שמיה ניסוך לאסור בהנאה דהרי כתב שמא יגע בידו וינסך ואם איתא תיפוק ליה מפני שהוא נוגע בו ברגלו כשהוא דורך ולקמן סימן קכ''ד סי''א פסק דניסוך דרגל שמיה ניסוך לאסור בהנאה ובע''כ צ''ל דמיירי כאן שדרך ע''ג עצים א''נ דכאן מותר בהנאה משום דטרוד בדריכה והט''ז מחלק דשאני הכא שישראל דורך עמו ומבואר בסי' קכ''ה במסייע ישראל אפילו ביד יש קולא וסיים הש''ך דבכ''מ שאסור מן הדין בשתיה לדידן בזה''ז שרי אף בשתיה במקום הפסד כיון דעובד כוכבים בזה''ז לאו עובדי עבודת כוכבים הם והט''ז כ' דלענין הלכה יש לפסוק דבכל כלי שיש בו ברזא אפילו הברזא גדולה יש ליזהר מדריכת העובד כוכבים שם והיינו כיון שיש שם המשכה קצת שמנענע קצת הברזא ויוצא יין צלול והוא מילתא דשכיחא כפי מה ששמעתי אבל בכלי שאין בו ברזא כלל אין שם שום איסור אפילו בדריכת העובד כוכבים וכן הנהגתי במדינת מעהרין בגליל שהייתי שם בעת הבציר שלא נשמע כלל שמפנים הענבים לצד אחד בגיגית עד השוליים ולעשות יין צלול בגיגית מש''ה אין כאן גזירה אטו אחר המשכה וכתב מהרי''ק דמ''מ אין איסור מגע עובד כוכבים בענבים בגיגית אע''פ שאסור לדרוך לר''ת ונראה דה''מ בגת סתומה אבל בגת פתוחה פשיטא שאסור במגע אפילו בענבים וכתב ב''י בשם סמ''ג דכל שיש סל בגת ונכנס שם יין צלול נקרא המשכה ואסור אפילו אם יגע עובד כוכבים בענבים עכ''ל: (כח) לחוץ. כתב הש''ך אבל מה שבגת או בגיגית אע''פ שנמשך שרי דכח העובד כוכבים אינו אוסר אלא ביין שיצא לחוץ וע''ל ר''ס קכ''ה והיינו כשלא נגע בענבים שבגת או בגיגית כגון ששם עצים על הענבים ועלה העובד כוכבים על העצים ונדרכו מכחו אבל נגע בהן פשיטא דאסור משום נגיעה כשנמשך אבל כשלא נמשך שרי בדיעבד אפילו נגע ואף אם נמשך אינו נאסר אלא בשתיה דכח העובד כוכבים אינו אוסר אלא בשתיה כדלקמן ר''ס קכ''ה: (כט) בעריבה. והט''ז כתב דאין לסמוך ע''ז דיש לחוש שהיו אותן הענבים הדרוכים כבר במקום ששייך המשכה ויודע שלא יקנה ישראל מאותו כלי וע''כ הוא מריקה לעריבה זו ובאמת שמע מהרבה חכמים וחסידים שגזרו שלא ליקח מעובד כוכבים ענבים דרוכים בשום כלי והורו כן הלכה למעשה וכן הוא נכון לנהוג במקום שאפשר לעשות כן עכ''ל ובנקה''כ חולק דאחזוקי אסורא לא מחזקינן:
כב עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁדָּרַךְ הַיַּיִן וְלֹא (ל) נָגַע בּוֹ, וַהֲרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ וְיִשְׂרָאֵל הוּא שֶׁכִּנְּסוֹ בְּחָבִית, הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. באר היטב (ל) נגע. כתב הט''ז ואה''נ אם נגע ברגל הוי דינו כך וכאן מיירי ביין גמור שנמשך קצתו אבל בלא נמשך כלל אין איסור אלא מצד חומרא דר''ת עכ''ל:
כג אִם חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ מֻנַּחַת עִם חָבִיּוֹת כְּשֵׁרוֹת, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ הֶכֵּר.
כד אגוא''ה ארדיינט''י שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אָסוּר בַּהֲנָאָה כְּיַיִן עַצְמוֹ. הגה: וּפֵרוּשׁ דְּבָרָיו: יַיִן שָׂרוּף שֶׁעוֹשִׂין מִיַּיִן נֶסֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַק זֵעָה מִן הַנֶּסֶךְ, הֲרֵי הוּא כְּאִסּוּר עַצְמוֹ (ריב''ש סִימָן רצ''ה) .
כה מֻתָּר לִקַּח מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים קוליינדר''י קונפיט''י, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִין הקוליינדר''י בְּחֹמֶץ. מִשּׁוּם דְּהָוֵי נְתִינַת טַעַם לִפְגָם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קל''ד.
כו (לא) דְּבַשׁ שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים, אָסוּר. הגה: מִי שֶׁשָּׁתָה יַיִן נֶסֶךְ בְּשׁוֹגֵג, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּתְעַנֶּה ה' יָמִים נֶגֶד ה' פְּעָמִים גֶּפֶן שֶׁבַּחֻמָּשׁ (ר''ל לְבַד מִשְׁנֵה תּוֹרָה), וּתְכַפֵּר לוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ) . באר היטב (לא) דבש. פי' הט''ז שהוא תחלתו יין גמור ואח''כ מבשלין אותו עם מיני בשמים עד כי נעשה דבש ואילו בעובד כוכבים אחר היה זה איסור גמור כיון שתחלתו היה יין גמור אלא כיון דהישמעאלים לאו עובדי כוכבים הם כשאר עובדי כוכבים ואין כאן איסור אלא משום חתנות ולכך אינו אוסר אלא בשתיה אבל במי דבש שקורין מע''ד (הנעשה מדבש דבורים או תמרים) פשיטא דנהגו היתר לשתות עם עובד כוכבים כמ''ש ר''ס קי''ד ושמעתי רבים פורצים למדין קולא אפילו ביין ואומרים שעכשיו לא שייך בזה משום חתנות דהעובדי כוכבים מרחיקין אותנו ויסתר דבר זה מלאמרו דאדרבה שכיון שהעובדי כוכבים מרחיקין אותנו יגרום השכרות שיכפור לגמרי ח''ו וישא בתו ע''כ אין בזה שום סברא לחלק עד כאן לשונו:
סימן קכד - מי הוא העושה יין נסך, ודיני נגיעת הגוי בחבית
ובו כ''ז סעיפים
א תִּינוֹק גּוֹי שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ, אֵינוֹ אוֹסֵר יַיִן בְּמַגָּעוֹ, אֶלָּא (א) בִּשְׁתִיָּה. באר היטב (א) בשתיה. ואיתא בש''ס דאפילו תינוק בן יומו עושה יי''נ בשתיה וכן הוא בפוסקים:
ב גֵּר תּוֹשָׁב, דְּהַיְנוּ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע (ב) מִצְווֹת, וְכֵן גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, מַגָּעָן אוֹסֵר בִּשְׁתִיָּה. הגה: וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא טָבַל (ג) כָּרָאוּי, מִקְרֵי לֹא טָבַל (ר''ן פ' הַשּׂוֹכֵר וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת פֶּרֶק הַחוֹלֵץ) . וְיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בְּמַגַּע גֵּר תּוֹשָׁב (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְתוס' וּמָרְדְּכַי), אֲבָל יַיִן שֶׁלּוֹ וַדַּאי (ד) אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (ב) מצות. כתב הב''ח נראה דאפילו בקיבל עליו בלבד שלא לעבוד עבודת כוכבים מגעו שרי בהנאה ולא נקט ז' מצות אלא לאורויי דאפ''ה אוסר מגעו בשתיה: (ג) כראוי. כתב הש''ך דהיינו על הדרך שיתבאר לקמן רס''י רס''ח ומ''ש הרב ויש מקילין אפילו במגע וכו' נראה דה''ק וכ''ש בגר שמל וקיבל עליו כל המצות: (ד) אסור. בשתיה וכתב הב''ח מיהו הא דיין של גר תושב שרי בהנאה וכן יין של עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים בס' היינו דוקא בידוע שלא נגע בו העובד כוכבים מיהו לדידן בזה''ז בכל ענין שרי בהנאה במקום הפסד כדלעיל ר''ס קכ''ג וכ' מהרש''ל דהקראים דינם כגר תושב ומותר לשתות עם ישראל (ובנה''כ כתב דאוסרים במגען ואפילו אם נשבעו שלא נגעו אינם נאמנים מיהו אינם אוסרים רק בשתיה ולא בהנאה כגר תושב ע''ש:
ג הַלּוֹקֵחַ עֲבָדִים מֵהַגּוֹיִים וּמָלוּ (ה) וְטָבְלוּ מִיָּד, אֵין מְנַסְכִין; וְיַיִן שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָהֲגוּ בְּדָתֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא פָּסְקוּ שְׁמוֹת אֱלִילִים מִפִּיהֶם. באר היטב (ה) וטבלו. אבל לא טבלו אע''פ שמלו מגען אוסר בהנאה דגרעי מבני השפחות דלק' ס''ד והא דאם מלו וטבלו מיד אין מנסכין היינו אם מלו וטבלו מרצונם אבל אם מלו וטבלו בע''כ לא מהני עד יב''ח שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם. ש''ך:
ד בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת הַגּוֹיּוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וּמָלוּ וַעֲדַיִן לֹא טָבְלוּ, הַגְּדוֹלִים אוֹסְרִים (ו) הַיַּיִן בִּשְׁתִיָּה בְּמַגָּעָן; אֲבָל מַגַּע הַקְּטַנִּים, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, כֵּיוָן (ז) שֶׁמָּלוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבְלוּ. באר היטב (ו) בשתיה. והש''ך חולק וס''ל דאוסרים אפי' בהנאה ומביא כמה הוכחות וראיות ע''ז מש''ס ופוסקים וסיים ומיהו לדידן דהאומות בזה''ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן כל מגע עובד כוכבים שרי בהנאה במקום הפסד כבסי' קכ''ג עכ''ל: (ז) שמלו. הט''ז והש''ך חולקים על המחבר בדין זה ופסקו בקטנים של בני השפחות אע''פ שלא מלו מגען מותר אפילו בשתיה מיהו תינוק עובד כוכבים דלאו בן שפחה הוא אפילו מל עושה יי''נ בשתיה כל זמן שלא טבל דקי''ל דאינו גר עד שימול ויטבול:
ה אִם הַשִּׁפְחָה טָבְלָה לְשָׁם עַבְדוּת, יֵשׁ מִי (ח) שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין בְּנָהּ עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ, אֲפִלּוּ עָבַר רַבּוֹ וְלֹא מָל אוֹתוֹ, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן. באר היטב (ח) שאומר. כתב הש''ך לפי שלא הביאו בב''י אלא הרשב''ץ שכתב כן לכן כתב דין זה בשם יש מי שאומר אבל דין זה ברור ומוכח בש''ס דלא בעי טבילה וה''ל כמו ישראל משוך בערלתו דאינו עושה יי''נ:
ו כָּל גּוֹי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים, יֵינוֹ אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה; וּמַגָּעָן בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ, שָׁוֶה לְיֵינָם, שֶׁאָסוּר בִּשְׁתִיָּה.
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה, מִפְּנֵי צַד (ט) נְגִיעָה שֶׁנָּגַע בּוֹ הַגּוֹי כְּשֶׁהָיָה הַגּוֹי עוֹבֵד אֱלִילִים; אֲבָל אִם הָיָה אִסוּרוֹ בִּגְלַל גּוֹי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, אוֹ שֶׁטָּפַח עַל פִּי הֶחָבִית, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. באר היטב (ט) נגיעה. וכ''ש כחו וכה''ג בעובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים דמותר אף בשתיה. ש''ך:
ח מָשׁוּךְ (י) בְּעָרְלָתוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ. וּמוּמָר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָהוּל, עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ בְּמַגָּעוֹ; (יא) וְנֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה. באר היטב (י) בערלתו. ואפילו הוא מומר לערלות דניסוך אינו תלוי במילה רק בעובד עבודת כוכבים וזה לבו לשמים: (יא) ונאמן. והיינו דוקא שאינו ידוע שהיה מומר רק על פיו דאז נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני כך מחלק בש''ך:
ט הָאֲנוּסִים, אֲפִלּוּ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לִזָּהֵר מִמַּגַּע גּוֹי, וְכֵיוָן שֶׁהֵם חֲשׁוּדִים עָלָיו אֵינָן נֶאֱמָנִים עַל (יב) שֶׁלָּהֶם, אֲפִלּוּ בִּשְׁבוּעָה, אֲבָל נֶאֱמָנִים עַל שֶׁל אֲחֵרִים. הגה: וְאֵין אוֹסְרִין יַיִן בְּמַגָּעָן. וְדַוְקָא אוֹתָם שֶׁדָּרִים עֲדַיִן בֵּין הַגּוֹיִים וְעוֹשִׂין עֲבֵרוֹת בְּפַרְהֶסְיָא מִפְּנֵי אֹנֶס, רַק בְּצִנְעָא נִזְהָרִים, וְאֶפְשָׁר לָהֶם לִבְרֹחַ עַל נַפְשָׁם, רַק שֶׁמַּמְתִּינִים מִשּׁוּם מָמוֹן אוֹ כַּיּוֹצֵא בוֹ, אֲבָל אִם עוֹבְרִין גַּם בְּצִנְעָה עַל עֲבֵרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ מִתְּחִלָּה בְּאֹנֶס, הֲרֵי הֵם כְּגּוֹיִים. (ריב''ש סי' ד') . באר היטב (יב) שלהם. ע''ל סי' קי''ט ס''ז ט' י''א י''ב וסימן קכ''ו:
י מַגַּע גּוֹי לֶאֱסֹר בַּהֲנָאָה צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה תְּנָאִים: אֶחָד, שֶׁיִּתְכַּוֵּן לִגֹּעַ, לַאֲפוּקֵי תִּינוֹק שֶׁנָּגַע דְּלָאו בַּר כַּוָּנָה הוּא, וְכֵן לַאֲפוּקֵי נָפַל לְבוֹר וְעָלָה מֵת; שֵׁנִי, שֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא יַיִן; וּשְׁלִישִׁי, שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר.
יא כֵּיצַד הִיא הַנְּגִיעָה שֶׁאוֹסֵר בָּהּ הַגּוֹי הַיַּיִן בַּהֲנָאָה, שֶׁיִּגַּע בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָגַע בְּרַגְלוֹ אֵינוֹ אוֹסֵר בַּהֲנָאָה, דְּאֵין דֶּרֶךְ נָסוּךְ בְּכָךְ (בֵּית יוֹסֵף) אוֹ בְּדָבָר אַחֵר שֶׁבְּיָדוֹ, וִישַׁכְשֵׁךְ, אֲפִלּוּ בְּפִיו, כְּגוֹן (יג) שֶׁשָּׁתָה מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁמָּצַץ בְּמֵינֶקֶת בְּחָבִית וְהֶעֱלָהוּ לְפִיו, כָּל הַיַּיִן אָסוּר (יד) בַּהֲנָאָה. מִכָּל מָקוֹם כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹטְמִין, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לַכְּלִי שֶׁנּוֹטְלִים מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, וְיֵשׁ בּוֹ יַיִן, יָכוֹל יִשְׂרָאֵל לִמְצֹץ מֵחֹטֶם זֶה וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵחֹטֶם זֶה, כְּאֶחָד, וּבִלְבַד (טו) שֶׁיִּפְסֹק הַיִּשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁיִּפְסֹק הַגּוֹי. אִם נָגַע בָּרְתִיחָה שֶׁעַל הַיַּיִן, הָוֵי כְּנוֹגֵעַ בַּיַּיִן (טז) עַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּתְרָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבֵית יוֹסֵף לְדַעַת רִי''ף וְרַמְבַּ''ם) . באר היטב (יג) ששתה. בין ששתה מהחבית עצמה בין ששתה מהכוס והחזיר ישראל המותר לחבית אבל נגיעה לחוד בלא שכשוך אינו אוסר בהנאה [ואין חילוק בין שכשוך רב לשכשוך מועט אלא הכל אסור] וע''ל סי' קכ''ג סכ''א וכ''ב ולקמן סי''ד וכ''ד: (יד) בהנאה. כתב הש''ך היינו מדינא אבל לדידן שרי בהנאה במקום הפסד ומיירי כגון שלא נגע ביין במינקת אלא כשרוצה להעלות היין מצדד החבית עד שיגיע היין במינקת דאל''כ אפילו לא העלה אסור בהנאה משום נוגע ביין ע''י המינקת דל''ד למודדו בקנה דלקמן סי''ט דהתם לא נתכוין לשכשוך כלל אבל הכא נתכוין לשכשוך ואסור בהנאה כ''כ התוספות מיהו לדידן שרי מגע עובדי כוכבים ע''י ד''א בשתיה במקום הפסד כדלקמן סכ''ד: (טו) שיפסוק. וכתב בב''י בשם התוספות דממדת חסידות יש ליזהר דילמא קדם ופסיק העובד כוכבים ברישא: (טז) עצמו. כתב הש''ך משמע דאפילו בהנאה אסור מיהו לדידן אפילו נגע ביין עצמו מותר בהנאה במקום הפסד:
יב גּוֹי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת אוֹ לַחֲנוּת יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ יַיִן, וּפָשַׁט יָדוֹ כְּשֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ וְנָגַע בַּיַּיִן וְשִׁכְשְׁכוֹ, נֶאֱסַר (יז) בַּהֲנָאָה. וְאִם נִתְעָרֵב בְּאֶחָד, דְּמֵי הַיַּיִן הַמְשֻׁכְשָׁךְ אָסוּר בַּהֲנָאָה, (יח) וְהַשְּׁאָר (יט) מֻתָּר בַּהֲנָאָה. אֲבָל אִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לְחָבִית, כְּסָבוּר שֶׁהוּא שֶׁל שֶׁמֶן, וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. באר היטב (יז) בהנאה. ולדידן מותר בהנאה במקום הפסד. ש''ך: (יח) והשאר. וימכור לעובד כוכבים חוץ מדמי יי''נ שבו כדלקמן סעיף כ''ג בהג''ה ואם יש ס' מותר אפילו בשתיה עכ''ל הש''ך: (יט) מותר. כתב הש''ך ולדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד ואין לפרסם הדבר וכן הוא בדינא דלקמן גבי פשט ידו ליטול דבר מהחביות [וכלל זה נקוט בידך בכל הלכות יי''נ דבכ''מ שמן הדין מותר בהנאה שרי לדידן אף בשתיה במקום הפסד. ומה שאסור בהנאה מן הדין לדידן שרי בהנאה במקום הפסד גם אם נתערב יי''נ שלנו משערין בס' ומותר אף בשתיה וה''ה היכא דאיכא לספוקי אם נגע עובד כוכבים בכוונה או לא תלינן להקל משום דהוי גזירה דרבנן. כתב בה''י הפ''מ היינו לפי ממון ערך זהב וחצי אף שיוכל למכור לעובד כוכבים מקרי הפ''מ וע''ל סי' ל''ה מ''ש שם בשם נ''ש]:
יג הֲרֵי שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְחָבִית שֶׁל יַיִן לִטֹּל מִשָּׁם דָּבָר שֶׁנָּפַל שָׁם (תּוֹסָפוֹת וְרֹא''שׁ וְרַ''ן וְטוּר), וְתָפְסוּ יָדוֹ קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיאָהּ וְלֹא יְנִידָהּ, וּפָתְחוּ הֶחָבִית מִלְּמַטָּה עַד שֶׁיָּצָא הַיַּיִן וְיָרַד לְמַטָּה מִיָּדוֹ, מֻתָּר בַּהֲנָאָה.
יד חָבִית שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנּוּ הַבִּרְזָא, וְהִכְנִיס בָּהּ גּוֹי אֶצְבָּעוֹ עַד שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן, כֻּלּוֹ (כ) אָסוּר. וְכֵן אִם הוֹצִיא הַבִּרְזָא הַתְּחוּבָה בַּנֶּקֶב וְהָיְתָה נוֹגַעַת עַד הַיַּיִן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ. הגה: וְדַוְקָא (כא) כְּשֶׁיָּדַע שֶׁהַבִּרְזָא עוֹבֶרֶת כָּל הַשּׁוּלַיִם, אֲבָל אִם לֹא יָדַע הֲוָה לֵיהּ מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, דְּמֻתָּר אֲפִלּוּ (כב) בִּשְׁתִיָּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְהגה''מ פי''ב וּפָשׁוּט הוּא כְּדִלְקַמָּן סָעִיף כ''ד) כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. אֲבָל אִם אֵינָהּ עוֹבֶרֶת כָּל עֳבִי הַשּׁוּלַיִם, בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְשַׁכְשֵׁךְ כְּשֶׁמּוֹצִיא, הָוֵי כְּמוֹ כֹּחוֹ וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר בֶּחָבִית מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, וּמָה (כג) שֶׁיָּצָא אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. הגה: וְאִם הוֹצִיא שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, אַף מַה שֶּׁיָּצָא לַחוּץ שָׁרֵי, דְּכֹחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, שָׁרֵי, וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' קכ''ה. אִם הָיְתָה בִּרְזָא אֲרֻכָּה תּוֹךְ הֶחָבִית, וּבְתוֹךְ אוֹתָהּ בִּרְזָא נֶקֶב וְנוֹתְנִים בּוֹ בִּרְזָא קְטַנָּה לִסְתֹּם נִקְבּוֹ, אִם לֹא הוֹצִיא רַק הַבִּרְזָא הַקְּטַנָּה, כְּאֵינָהּ עוֹבֶרֶת עֳבִי הַשּׁוּלַיִם דַּיְנִינָן לָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְכָל בּוֹ) . באר היטב (כ) אסור בהנאה. ולדידן שרי בהנאה במקום הפסד ש''ך. וכתב הב''ח דאע''פ דהכנסת אצבעו היה לצורך הצלת יין אפ''ה חיישינן שמא לאחר הכנסת אצבעו וניצל היין ישכשך שוב לנסך לעבודת כוכבים והט''ז השיג עליו דלא חיישינן להא לגמרי וכמ''ש רמ''א בסכ''ג אלא דכאן מיירי שהיה ישראל שם ויכול להצילו וקדם עובד כוכבים והצילו דאז לא מקרי טרוד וחיישינן שפיר ע''ש: (כא) ידע. או שלא ידע שהוא יין מותר אפילו בשתיה וכל היכא דלא ידעינן אי ידע או לא תלינן לקולא ביי''נ וה''ה אם איכא לספוקי אי נגע בכוונה או לא תלינן להקל משום דהוי גזרה דרבנן ובשל סופרים תולין להקל וע''ל סכ''ד ובסימן קכ''ה ס''ו עכ''ל הש''ך: (כב) בשתיה. כתב הש''ך דצ''ע דהא קי''ל בר''ס קכ''ה דנאסר בניצוק בכח עובד כוכבים ואם כן ה''ה הכא יש לאסור (וע''ש מ''ש קצת יישוב ע''ז): (כג) שיצא. כ' בית יוסף מדברי הרמב''ן משמע דאפילו סתם אחר כך הנקב אסור היין שבחביות עד הנקב כיון שמכח העובד כוכבים נעקר לשפוך אבל מתוך לשון הר''ן משמע דבסתם הנקב שרי וה''ה לדידן הכל אפילו מה שיצא לחוץ מותר בשתיה במקום הפסד כדלקמן סכ''ד ש''ך:
טו גּוֹי שׁוֹטֶה שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן, וְנִכְנַס יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו וּמָצָא הַיַּיִן יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב (כד) שֶׁהַבִּרְזָא תְּחוּבָה בּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. באר היטב (כד) שהברזא. כתב הש''ך נ''ל דאפילו ראינו שהוציא הברזא כל שלא נגע בידו ביין עצמו שרי דכיון שאינו יודע בטיב ניסוך ה''ל מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע''י ד''א דשרי בשתיה והכא לגמרי שרי אפילו שלא במקום הפסד:
טז אִם נִדְנֵד גּוֹי הַבִּרְזָא וְלֹא יָצָא מִן הַיַּיִן לַחוּץ, וְהַבִּרְזָא אֲרֻכָּה וְעָבְרָה הַדֹּפֶן וְנִכְנְסָה בְּתוֹךְ הַיַּיִן, אִם הַבִּרְזָא אֵינָהּ מְהֻדֶּקֶת בְּחָזְקָה (כה) נֶאֱסַר הַיַּיִן בְּנִדְנוּד זֶה; אֲבָל אִם הָיְתָה מְהֻדֶּקֶת בְּחָזְקָה, מֻתָּר. באר היטב (כה) נאסר. כתב הש''ך אבל לדידן מותר כנ''ל ואם היה מהודק בחזקה כתב הרשב''א דאפילו היין יוצא ומטפטף שרי כיון שהיתה הברזא תחובה כ''כ בחבית שלא היתה קופצת מן החבית עכ''ל ב''י:
יז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם אָחַז גּוֹי בִּכְלִי פָּתוּחַ שֶׁל יַיִן וְשִׁכְשְׁכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגְבִּיהוֹ וְלֹא נָגַע בַּיַּיִן, (כו) נֶאֱסַר. הגה: וְרַבִּים חוֹלְקִים לוֹמַר דְּאִם (כז) שִׁכְשֵׁךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל הַכְּלִי בְּלֹא הַגְבָּהָה לֹא מִקְרֵי שִׁכְשׁוּךְ (רַשְׁבָּ''א וְרַאֲבָ''ד וְהָרֹא''שׁ וְר' יְרוּחָם בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים), וְלָכֵן אֵין לְהַחְמִיר בִּמְקוֹם פְּסֵידָא. באר היטב (כו) נאסר. בהנאה מן הדין. ש''ך: (כז) שכשוך. ובט''ז כתב דנראה לי שיש להקל אפילו במגביה לענין הנאה אבל בשתיה אסור במגע לחוד כמ''ש בסימן קכ''ג ס''ו וע''ל סימן קכ''ה ס''ח:
יח נָטַל גּוֹי כְּלִי שֶׁל יַיִן וְהִגְבִּיהוֹ וְיָצַק הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ, נֶאֱסַר, שֶׁהֲרֵי בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ. הִגְבִּיהַּ וְלֹא שִׁכְשֵׁךְ וְלֹא נָגַע, מֻתָּר. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר בִּנְגִיעַת הַכְּלִי (כח) לְחוּד (הַפּוֹסְקִים הַנַּ''ל וריב''ש סי' ש''י) . באר היטב (כח) לחוד. וכתב ד''מ לכן אני תמה על קצת המחמירים בנגיעה לחוד בלא שום שכשוך ונראה דאין לחוש כלל עכ''ל וכ''ש לדידן דשרי. ש''ך:
יט מָדַד גּוֹי הַבּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן, בְּקָּנֶה, אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי הֶחָבִיּוֹת הָרוֹתְחוֹת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ הָרְתִיחָה, אוֹ שֶׁנָּטַל חָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לְבוֹר, מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאָסוּר (כט) בִּשְׁתִיָּה. הגה: שֶׁבְּכָל אֵלּוּ יֵשׁ הוֹכָחָה שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְנַסֵּךְ, רַק לִמְלַאכְתּוֹ, וְהָוֵי מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים (ל) שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, וְאֵינוֹ אוֹסֵר רַק בִּשְׁתִיָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ מְדָדוֹ בְּיָדוֹ, אֵינוֹ אוֹסֵר רַק בַּהֲנָאָה (הָרֹא''שׁ וְהָרַ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א וְטוּר וְרַאֲבָ''ד וְר' יְרוּחָם), הוֹאִיל וּבִמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק; וְיֵשׁ לְהָקֵל בִּמְקוֹם (לא) הֶפְסֵד. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁדָּרַךְ יַיִן, אִם שְׁמָרוּהוּ וְרָאוּ שֶׁלֹּא נָגַע בְּיָדוֹ, אֵין הַיַּיִן נֶאֱסָר בַּהֲנָאָה רַק (לב) בִּשְׁתִיָּה, דְּהָא גַּם כֵּן בִּמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק (טוּר) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ג. וְכֵן אִם הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ חָבִית וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם יַיִן, אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה (שָׁם) . וַאֲפִלּוּ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא יַיִן, אִם הוֹצִיא מִיָּד שֶׁנּוֹדַע לוֹ, מֻתָּר בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וּכְּשֶׁהִכְנִיסָהּ לֹא יָדַע שֶׁהוּא יַיִן (טוּר בְּשֵׁם רַאֲבָ''ד וְרֹא''שׁ וְר' יְרוּחָם) . וְאֵין לְדַמּוֹת מִלְּתָא לְמִלְּתָא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְאֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמְרוּ (לג) חֲכָמִים (טוּר וְרֹא''שׁ וְרַאֲבָ''ד וְרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (כט) בשתיה. ולדידן מותר בשתיה במקום הפסד ש''ך והעט''ז מביא ראיה מן הש''ס דאפילו מן הדין מותר בשתיה אם זרק בחמתו ועי' לקמן בסימן קכ''ה ס''ה: (ל) בכונה. כתב הש''ך כלומר שלא בכונה לנסך אבל אם לא כוון ליגע שרי בקנה אפילו בשתיה דה''ל מגע עובד כוכבים ע''י ד''א דשרי בשתיה כדלעיל סימן י''ד ולקמן סימן כ''ד: (לא) הפסד. כתב הש''ך היינו אפילו הפסד מועט ולדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד וכן בכל הסעיף כשכתב הרב מותר בהנאה לדידן שרי אף בשתיה וכן אם היו זבובים על פי החבית והתיז בין בקנה בין בידו מותר בהנאה ואסור בשתיה ולדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד: (לב) בשתיה. היינו דוקא כשנמשך אבל לא נמשך שרי אפילו בשתיה. ש''ך: (לג) חכמים. ודוקא מה שמפורש בש''ס ופוסקים שנקרא טירדא אבל אין לנו להתיר דברים אחרים באומד הדעת לומר זה אין מתכוין לניסוך כ''כ הפוסקים:
כ גּוֹי שֶׁנָּפַל לְבוֹר שֶׁל יַיִן וְהֶעֱלָהוּ מִשָּׁם מֵת, מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאָסוּר (לד) בִּשְׁתִיָּה; אֲבָל עָלָה (לה) חַי, אָסוּר בַּהֲנָאָה. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם נִתְקַל וְנִתְגַּלְגֵּל בְּתוֹךְ הַיַּיִן וְנִתְגַּלְגֵּל גַּם לַחוּץ, שֶׁהָיָה בְּאָנְסוֹ גַּם (לו) לְבַסּוֹף (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (לד) בשתיה. ולדידן מותר אף בשתיה במקום הפסד. ש''ך: (לה) חי. וכתב הט''ז אפילו אם היה מסוכן וגוסס באותה שעה ומת אחר כך אפ''ה אסור דבעלייתו נותן שבח לעבודת כוכבים: (לו) לבסוף. מותר בהנאה כן הגיה בט''ז ואם לאחר שעבר האונס נמצא עדיין נוגע בו אסור בהנאה ואפי' הוא אונס דעלמא דלאו קרוב למיתה כ''כ הרשב''א:
כא יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפַל לְבוֹר שֶׁל יַיִן, וְשָׁלַח גּוֹי יָדוֹ וְאָחַז בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אַחֵר הָיָה שָׁם שֶׁשָּׁמַר שֶׁלֹּא נָגַע בַּיַּיִן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. הגה: וְלֹא מִקְרֵי נְגִיעָה מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ עַל יְדֵי (לז) אָדָם (ריב''ש סִימָן ש''י) . באר היטב (לז) אדם. ואפילו יתכוין העובד כוכבים לנסך בדרך זה ואומר בפירוש שמנסכו ע''י כך אין בדבריו כלום וה''נ אמרינן אם נוגע בכלי שהיין בתוכו שאין זה נקרא מגע עובד כוכבים ביין ע''י ד''א אלא הוא נוגע בכלי והכלי נוגע ביין וגם בקנה אפשר לומר כן שכל שקדמה נגיעת הקנה ביין לנגיעת אדם בקנה אין זה מגע עובד כוכבים ע''י ד''א דמשמע שהוא מגיע ד''א ליין אבל זה אינו נוגע אלא בקנה הנוגע ביין אבל צריך להתיישב בדבר זה עכ''ל הריב''ש וכתב הש''ך ונראה דלדידן דקי''ל סכ''ד דמגע עובד כוכבים ע''י ד''א שרי אף בשתיה במקום הפסד א''כ הכא שקדמה נגיעת הקנה ביין שרי בשתיה אף שלא במקום הפסד:
כב חָבִית שֶׁנִּסְדְּקָה לְאָרְכָּהּ, וְקָדַם גּוֹי וְחִבְּקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפָּרְדוּ הַחֲרָסִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר (לח) בַּהֲנָאָה. אֲבָל אִם נִסְדְּקָה לְרָחְבָּהּ, וְנָתַן יָדוֹ עָלֶיהָ וְהִכְבִּיד עָלֶיהָ עַד שֶׁהִדְּקָהּ וּמָנַע יְצִיאַת הַיַּיִן, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה, מִשּׁוּם דְּלֹא הָוֵי נוֹגֵעַ וְדוֹחֵק יֵין הֶחָבִית, אֶלָּא מַעֲשֵׂה לְבֵנָה בְּעָלְמָא קָא עָבִיד, שֶׁהֲרֵי הִיא כִּלְבֵנָה הַנְּתוּנָה עַל פִּי הֶחָבִית וּמַכְבִּידָתָהּ. וּבְחָבִיּוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חִשּׁוּקִים, (צירק '' אליש) בלע''ז, גַּם כְּשֶׁנִּסְדְּקָה לְאָרְכָּהּ. (לט) וְחִבְּקָהּ גּוֹי מֻתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה. (ר''ן בְּשֵׁם תוס' וְהוּא בַּתוס' שֶׁלָּנוּ וּבְהַגָּהוֹת מַיְימוֹנִי בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''ם וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם רש''י) . באר היטב (לח) בהנאה. כתב הט''ז אבל בשתיה אסור דה''ל מגע עובד כוכבים ע''י ד''א וא''ל א''כ נימא בנוגע בכלי מבחוץ יאסור מטעם זה לק''מ דכשהכלי שלם לא שייך נוגע דכל נוגע ע''י ד''א היינו שהנוגע מביא ד''א בשעת הנגיעה ליין משא''כ בכלי שלם הכלי היה כבר יין בתוכו ואין לזה שום נגיעה ביין אבל הכא שהחבית נסדק והוה כאלו נתרחק מן היין לכן אסור בשתיה רק בהנאה מותר דלהצלת יין מכוין ומיירי כאן באין שם ישראל להציל ודלא כלבוש דכ' דכאן אפילו יש שם ישראל שרי בהנאה ולא דק כלל: (לט) וחבקה. לשון הר''ן שרי להדק ע''י עובד כוכבים ומביאו ב''י וד''מ:
כג חָבִית שֶׁהָיָה נֶקֶב בְּצִדָּהּ, וְנִשְׁמַט הַפְּקָק מֵהַנֶּקֶב וְהִנִּיחַ הַגּוֹי יָדוֹ בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הַיַּיִן, כָּל הַיַּיִן שֶׁמֵּרֹאשׁ הֶחָבִית עַד הַנֶּקֶב אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְשֶׁמִּן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה. הגה: וְיִמְכֹּר הַכֹּל (מ) חוּץ מִדְּמֵי הַיַּיִן הָאָסוּר בַּהֲנָאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן וְעוֹד פּוֹסְקִים) . וְדַוְקָא שֶׁהָיָה (מא) שָׁם יִשְׂרָאֵל לְהַצִּיל הַיַּיִן, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִצִּילוֹ, אֲבָל אִם לֹא הָיָה כָּאן יִשְׂרָאֵל לְהַצִּיל וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהַצִּילוֹ, לֹא גָּרַע מִמְּדָדוֹ בְּיָדוֹ, מֵאַחַר דְּבִמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק, וְהַכֹּל (מב) מֻתָּר בַּהֲנָאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א וְרַאֲבָ''ד) . וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא שֶׁהִנִּיחַ יָדוֹ עַל הַנֶּקֶב אוֹ שֶּׁתָּחַב בִּרְזָא שָׁם וְאֵינָה עוֹבֶרֶת הַשּׁוּלַיִם, אֲבָל אִם הִכְנִיס אֶצְבָּעוֹ לִפְנִים אוֹ בִּרְזָא אֲרֻכָּה, כְּבָר נִתְבָּאֵר דְּכֻלּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה (גַּם זֶה שָׁם וְטוּר לְעֵיל גַּם דִּין נִטַּל הַבִּרְזָא וְתוספו' וְרֹא''שׁ וְס' הַתְּרוּמָה וּסְמַ''ג וְרַשְׁבָּ''א וְעוֹד פּוֹסְקִים) . וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִלּוּ לֹא הִנִּיחַ הַגּוֹי יָדוֹ עַל (מג) הַנֶּקֶב הָיָה יוֹצֵא כָּל הַיַּיִן, כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין מֵינֶקֶת כְּפוּפָה שֶׁמַּנִּיחַ רֹאשָׁהּ לְתוֹךְ הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית, וְהָרֹאשׁ הָאֶחָד חוּץ לֶחָבִית וּמוֹצֵץ הַיַּיִן, וְעַל יְדֵי כֵּן יוֹצֵא כָּל הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית, אִם הִנִּיחַ הַגּוֹי אֶצְבָּעוֹ עַל פִּי הַמֵּינֶקֶת וּמָנַע הַיַּיִן מִלֵּירֵד, נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית בַּהֲנָאָה, שֶׁהַכֹּל הָיָה יוֹצֵא וְנִגְרַר לוּלֵי יָדוֹ, וְנִמְצָא הַכֹּל כְּבָא מִכֹּחוֹ. וְאִם לֹא נָגַע גּוֹי אֶלָּא בַּקִּלּוּחַ, הַיַּיִן שֶׁעוֹמֵד בַּמַּרְזֵב אָסוּר מִשּׁוּם נִצּוֹק, וְכָל (מד) הַיַּיִן הָאַחֵר שֶׁבְּתוֹךְ הַקַּנְקַן הָוֵי נִצּוֹק בַּר נִצּוֹק וּמֻתָּר אַף בִּשְׁתִיָּה. באר היטב (מ) חוץ. אבל בהנאה בפ''ע א''א כיון דכמעורב חשבינן ליה הר''ן: (מא) ישראל. כ' בתשובת ר''א מזרחי וה''ה אם יש ישראל שם ובשעה שנשמט הברזא היה עובד כוכבים יותר קרוב מהישראל ולא רצה העובד כוכבים להמתין על ישראל לסתום הנקב כדי שלא יהא היין נשפך ביני וביני או שהיה הישראל עוסק בענין אחר דינו כאין שם ישראל להציל וכתב עוד דלדידן דקי''ל דהאומות בזה''ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן ומגען שלא בכוונה מותר בשתיה ה''נ מותר בשתיה עכ''ל ומשמע מדבריו שם להדיא דה''ה ביש שם ישראל נחתינן חד דרגא ולדידן כולו שרי מיהו היינו דוקא במקום הפסד ש''ך וכתב הט''ז שנשאל בעובד כוכבים שתיקן חבית של יין לחזקו ומתוך הכאתו בחבית נפתח סדק א' והיה יין מקלח דרך שם וסתם אותו בידו ואשה היתה עומדת שם ונר בידה להאיר לו ולתקן ובתוך כך בא בעלה ומיחה בו וסתם הוא הסדק מה דין יין הזה והשיב באריכות ומסקנת דבריו להקל דכיון דהיה העובד כוכבי' בהול שלא יצטרך לשלם ההיזק קרינן ביה טרדא ומותר לדידן דקי''ל בזה''ז מגע עובד כוכבים שלא בכונה מותר כמ''ש רמ''א בסי' כ''ד כנלע''ד איברא דהאי מלתא חדתא היא ולא הוזכרה בפירוש בפוסקים אבל ברורה היא ולית בה ספיקא בס''ד עכ''ל: (מב) בהנאה. כתב הש''ך ולדידן בהכניס אצבעו שרי בהנאה במקום הפסד ובהכניס ברזא ארוכה שרי אף בשתיה במקום הפסד כדלקמן סימן כ''ד אבל אם הוא בענין שאין יכול להציל אם לא ע''י שיכניס אצבעו ואין שם ישראל שיכול להציל שרי אף בשתיה במקום הפסד וכ''כ הב''ח הלכה למעשה להקל: (מג) יוצא. כתב הש''ך אבל אם המינקת אינו מגיע עד שולי החבית אז אינו אסור בהנאה רק עד מקום שמגיע המינקת ומשם ואילך מותר בהנאה כמו בברזא דלעיל בסמוך ולדידן כולו שרי בהנאה במקום הפסד אפילו מגיע לשולי החביות וכתב הט''ז נראה דוקא שמניח ידו ע''פ המינקת שעל היין ממש הוה כנוגע בכל היין שבחביות אבל אם לא נגע שם אלא הגביה קצת המינקת ותפס בה מבחוץ ומתמת זה מנע היין לצאת עוד כדרך שעושים אם רוצים להפסיק הקלוח אז אין איסור אלא כדין עובד כוכבים המערה מכלי אל כלי דיש איסור במה שיוצא לחוץ וזהו בטל בחבית לדידן: (מד) האחר. כתב ב''י דמיירי ביש קנה בנקב החבית דאז שייך לפלוגי בין קלוח שעומד במרזב לשאר היין הא אם אין קנה בנקב כולו אסור משום נצוק עכ''ל (ועי' לקמן סי' קכ''ו ס''ב):
כד מַגַּע גּוֹי בְּיַיִן עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה יוֹרֵד מֵהַדֶּקֶל, וּבְיָדוֹ לוּלָב, וְנָגַע בְּרֹאשׁ הַלּוּלָב בַּיַּיִן שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וְנָגַע בִּכְנַף בִּגְדוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה; וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לִגֹּעַ בּוֹ עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יַיִן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם הִכְנִיס בִּרְזָא לֶחָבִית, אוֹ הוֹצִיאוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וּבַזְּמַן הַזֶּה דְּהַגּוֹיִים לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵם, כָּל מַגָּעָן מִקְרֵי שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, (מָרְדְּכַי פר''י וְהַגָּהוֹת (מה) אֲשֵׁרִ''י ומהרי''ו בְּהל' סי' ט''ו) ; (מו) וְלָכֵן אִם נָגַע בַּיַּיִן עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא יַיִן וְכִוֵּן לִגֹּעַ בּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, דְּמִקְרֵי מַגָּע עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה; וְהוּא הַדִּין אִם נָגַע, אֲפִלּוּ בְּיָדוֹ, בְּלֹא כַּוָּנַת מַגָּע אוֹ שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהוּא יַיִן, שָׁרֵי. וְאֵין לְפַרְסֵם הַדָּבָר בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. (ד''ע וְכֵן מָצָא בִּתְשׁוּבַת ר''ל ן' חָבִיב מ''א) . יַיִן שֶׁהָיָה מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָאוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְדָקְרוּ שָׁם סַכִּין לְהוֹצִיא יַיִן, מַה שֶּׁיָּצָא לַחוּץ, אָסוּר, וּמַה שֶּׁבִּפְנִים, שָׁרֵי, דְּכֵיוָן דְּלֹא כִּוֵּן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים רַק לִנְקֹב הֶחָבִית, וְלֹא כִּוֵּן לִגֹּעַ בַּיַּיִן, אֲפִלּוּ נָגַע בַּיַּיִן הֲוָה לֵיהּ מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, וְשָׁרֵי (תְּשׁוּבַת ר' שְׁמוּאֵל בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ר' יִשְׁמָעֵאל) . באר היטב (מה) שרי. כתב הש''ך וז''ל ומשמע דה''ה בכ''מ שאינו אסור מדין הש''ס אלא בשתיה לדידן שרי אף בשתיה מיהו כבר נתבאר לעיל ר''ס קכ''ג דשלא במקום הפסד קי''ל דאף בזה''ז עובדי עבודת כוכבים הן וכ''ק מהגאון אמ''ו ז''ל שאין להקל מטעם עובדי כוכבים בזה''ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא במקום הפסד ואמר שכך ראה ג''כ מכמה גדולי הוראה מיהו היכא דמותר מן הדין בהנאה משום שאינו עובד עבודת כוכבים כגון קטן וגר תושב וכה''ג דלעיל ריש הסימן אף לדידן אסור בשתיה אפילו במקום הפסד דמה בכך דהעובדי כוכבים בזמן הזה לא עובדי עבודת כוכבים הן הא בלא''ה אפי' אינו עובד עבודת כוכבי' אסור בשתיה עכ''ל והט''ז כ' דאם ידע העובד כוכבים שהוא יין וכוון למגען אלא שהיה טרוד אסור בשתיה ומ''מ כיון שכבר הורה זקן הב''ח להקל בשתיה בהצלת יין ע''י שמניח ידו על הנקב יש לתת טעם כיון דאין כאן מגע בכל היין אלא שמונעו מלצאת אין כאן אלא איסור כחו של העובד כוכבים י''ל בכי הא מילתא דיש לו טרדא בהצלת היין מקרי לענין זה שלא בכונה ושרי בשתיה אבל אם הניח אצבע בנקב ועובר על השולים אע''פ שעושה כדי להציל כיון שיש מגע ממש בפנים אסור אפילו לדידן בשתיה כנ''ל עכ''ל (ועי' בס''ק מ''ב מ''ש בשם הש''ך דאם הוא בענין שא''י להציל אם לא שיכניס אצבעו ואין שם ישראל דשרי במקום הפסד אף בשתיה וק''ל) ובתשובת מהרי''ל כתב שחבית יין היה ביד עובד כוכבים חתום בסתימת המגופה היטב רק שבמגופה היה חשש שמא שתה ממנו ע''י קנה חלול ופסק דמותר אפילו אם היה שותה דרך אותו קנה דהוי מגע עובד כוכבים ע''י ד''א ואי משום טפת יין החוזרת בטל בס' וכתב שאין כאן חשש אלא שמא הוציא ע''י מינקת כפופה שזכר המחבר בסכ''ג זה לא שכיח כלל דאין כל אדם יודע אותה חכמה עכ''ל וכתב הט''ז ע''ז ולפ''ז בגליל ששכיח מינקת כפופה ודאי יש לאסור ומ''מ למדנו כאן שאין איסור אם שותה דרך קנה חלול וכן זכורני בילדותי שנעשה מעשה כזה בפוזנא והסכימו שם כל החכמים להתיר וכן עיקר ואין להחמיר בזה במקום הפסד מרובה וכן אם הוציא העובד כוכבים יין ביד מן החבית דרך מינקת קטן שרגילין בו מוכרי יין והוציא קצת כשיעור שמחזיק אותה מינקת והוא נוגע ביד ביין שהוא בפי המינקת גם כן יש להתיר בדיעבד בהפסד מרובה אם הוחזר להחבית דחד דינא הוא עכ''ל: (מו) כיוון. אה''נ אפילו הוי מכוין דשרי לדידן אלא קושטא דמילתא נקט ונ''מ דשרי אף שלא במקום הפסד והא דאסור מה שיצא לחוץ משום דמסתמא נגע בו והא דלא חיישינן שמא נגע בידו ביין בשעה שיצא לחוץ דאז נאסר גם מה שבפנים ע''י ניצוק דלמה לו לעשות כן וכמ''ש ס''ס קכ''ט ובסי' ק''ל ס''א עכ''ל הש''ך וכתב הט''ז דיש להקשות על רמ''א ממ''ש בס''ס קכ''ט בשפחה שאינה נאמנת לומר מן החבית לקחה היין משמע שאם בבירור לקחה אסור אפילו היין שבחבית וכן משמע בסי' קכ''ט ס''א נראה דטעם האיסור אפילו לדידן בהוציא עובד כוכבים ע''י ברזא דקרוב הדבר שנגע בקילוח היוצא דכן הוא רגילות במתעסק להוציא יין מהחבית דרך ברזא וה''ל מגע ממש ואם הברזא תחובה בקנה חלול שאין שייך לומר כן יש להתיר היין שבחבית בהפסד מרובה כמ''ש ר''ס קכ''ו ובמרדכי פרק השוכר מחלק עוד בין נקב צר לרחב דבקל נוגע ברחב מ''ה נמי לא התיר רמ''א כאן אלא בדקר בסכין שהוא נקב קטן ואין קרוב ליגע בהוצאת הסכין בקלוח הדק היוצא ועמ''ש בסי' ק''ל ס''א דהכא מיירי שעדיין הסכין שם אבל אם כבר סתמו העובד כוכבים אסור עכ''ל (ובנה''כ חולק על כל זה וס''ל דלדידן מותר ע''י ברזא ואפילו נגע בקלוח דה''ל מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע''ש):
כה נוֹד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן וְנָגַע גּוֹי (מז) בַּנּוֹד מִבַּחוּץ, אֲפִלּוּ הוּא חָסֵר, וְהִגִּיעוּ דַּפְנוֹתָיו זוֹ עִם זוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ נִסוּךְ בְּכָךְ. באר היטב (מז) בנוד. אפילו נדנדו הרבה שרי ט''ז ופי' הב''י דהיינו בנוד סתום דאילו בפתוח אין להתיר אלא במקום הפסד וע''ל בסי' קכ''ה בס''ח ט' י':
כו בִּרְזָא שֶׁהָיְתָה רְפוּיָה בְּחָבִית, וּבָא גּוֹי וְהִדְּקָהּ, (מח) מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. באר היטב (מח) מותר. דאין דרך ניסוך בכך ועוד דמעשה לבינה בעלמא קעביד כדלעיל סכ''ב:
כז חָבִית שֶׁל עֵץ שֶׁהוּא מְטַפְטֵף אוֹ שׁוֹתֵת, יִקַּח יִשְׂרָאֵל הַנְּעֹרֶת בְּיָדוֹ וִינִיחֶנָּה כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב שֶׁיִּמְנַע הַיַּיִן קְצָת מִלָּצֵאת, וְיָבֹא גּוֹי אֻמָּן וִיהַדְּקֶנָּה (מט) בְּסַכִּין בַּנֶּקֶב, עַד שֶׁיִּסָתֵם הֵיטֵב. וְאִם הַיַּיִן שׁוֹתֵת הַרְבֵּה, צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִגַּע הַגּוֹי בַּיַּיִן בְּיָדוֹ, אֲבָל בְּסַכִּין בְּדִיעֲבַד שָׁרֵי (טוּר וְהַפּוֹסְקִים) . וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מִן הַמֻּבְחָר, יְהַדֵּק הֶחָבִית בְּחֶבֶל, וְיִפְסֹק שְׁתִיתַת הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ יְתַקְּנֶנּוּ. הגה: גּוֹי שֶׁנָּגַע בְּיֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְהַכְעִיס, כְּדֵי לְאָסְרוֹ עָלָיו (תּוֹסָפוֹת פר''י דנ''ח ע''ב וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה שָׁם) . אֲפִלּוּ אֵינָם יוֹדְעִים כָּךְ אֶלָּא בְּאָמְדָּנוֹת הַמּוֹכִיחוֹת, (ת''ה סִימָן כ''ו וּבִנְיָמִין זְאֵב סִי' שמ''ח עַיֵּן שָׁם שֶׁהֶאֱרִיךְ), מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, וְיֵשׁ לִשְׁתּוֹתוֹ בִּפְנֵי הַגּוֹי, כְּדֵי (נ) שֶׁלֹּא יַרְגִּילוּ עַצְמָם בְּכָךְ (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פר''י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) . באר היטב (מט) בסכין. שאינו מכוין רק לסתום הכלי ולא ליגע ביין והוי כמו ע''י ד''א שלא בכוונה ולדידן אף ביד שרי במקום הפסד כיון דהוי מגע שלא בכוונה ש''ך וכתב הט''ז אף דיש יין בלוע בהנעורת מ''מ מה שיוציא לחוץ הולך לאיבוד עכ''ל: (נ) ירגילו. (וכ' בנה''כ שאירע לו מעשה כזה שהעובד כוכבים נגע ביין וא''ל אל תירא שאל אביך ויגדך שהוא מותר מאחר שעשיתי להכעיס ואסרו לו אביו הגאון ז''ל ע''ש):
סימן קכה - דין יין הבא מכח עובד כוכבים וכח כחו
ובו י''א סעיפים
א נָטַל עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּלִי שֶׁל יַיִן וְהִגְבִּיהוֹ וְיָצָק הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ, נֶאֱסַר בִּשְׁתִיָּה, שֶׁהֲרֵי הַיַּיִן בָּא מִכֹּחוֹ; וּמָה (א) שֶׁנִּשְׁאַר בַּכְּלִי אָסוּר גַּם כֵּן, מִשּׁוּם נִצּוֹק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אַסְרִינָן נִצּוֹק בְּכֹחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (טוּר וְהָרֹא''שׁ וּמָרְדְּכַי וְרַ''ן בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְתוֹסָפוֹת וְרַאֲבָ''ן וּתְשׁוּבַת מיי' המ''א סִימָן י''א) וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר אִם לֹא בְּהֶפְסֵד (ב) מְרֻבֶּה כְּדִלְקַמָּן סִימָן קכ''ו, וְאִם הוּא שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהוּא יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא (ג) הִגְבִּיהַּ הַכְּלִי (בַּיִת יוֹסֵף סִימָן קכ''ד), הַכֹּל מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. באר היטב (א) שנשאר. הקשה הש''ך דהא בסי' קכ''ד סי''ד פסק דמה שנשאר מותר וע''ק דהא ניצוק אינו אלא ביין האסור בהנאה כדלקמן סי' קכ''ו ס''ה והכא כיון דהיוצא לא נאסר רק בשתיה אמאי מה שנשאר בכלי אסור משום ניצוק וצ''ע. (ולי נראה דלק''מ דס''ל להמחבר דהגבהה שאני דדרך הוא לנסך בכך אף על גב שלא שכשך אמרינן גביה ניצוק חיבור ועשו הגבהה באיסור שתיה כמו שכשוך לאיסור הנאה וא''כ דברי המחבר נכונים רק על רמ''א יש להקשות למה אסרינן בסי' קכ''ד מה שיצא בשתיה וצ''ע) וכתב הש''ך דלדידן הכל שרי במקום הפסד דכל מה שאסור מן הדין בשתיה לדידן דעובדי כוכבים בזה''ז לאו עובדי עבודת כוכבי' הן שרי אף בשתיה כבסי' קכ''ד סכ''ד: (ב) מרובה. כ' הש''ך ונ''ל דע''כ לא כתב הר''ב כן אלא מן הדין אבל לדידן שרי כאן אפילו שלא במקום הפסד מרובה: (ג) הגביה. הנה הט''ז והש''ך השיגו על רמ''א במ''ש דאם לא הגביה הכלי הכל מותר ולעיל סי' קכ''ד סי''ד אמרינן כשהוציא עובד כוכבים הברזא דאסור משום כחו מיהו כ' הש''ך דלדידן הכל שרי במקום הפסד:
ב כֹּחַ כֹּחוֹ כְּכֹחוֹ דָּמִי. וְאִם הוּא כֹּחַ כֹּחַ כֹּחוֹ, כְּגוֹן קוֹרַת הַגַּת שֶׁגִּלְגְּלָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁיֵּשׁ שָׁם ג' כֹּחוֹת: הַדַּפִּין וְהַגַּלְגַּל וְהַקּוֹרָה, (ד) בְּדִיעֲבַד מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. באר היטב (ד) בדיעבד. אבל לכתחלה אסור אפילו בעשרה כחות ויותר כן משמע בטור ופוסקים:
ג אִם כֹּחַ יִשְׂרָאֵל וְכֹחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְעֹרָבִים יַחַד, כְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶם עֵרוּ בְּיַחַד, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יָכוֹל (ה) לְבַדּוֹ לְעָרוֹת בְּלֹא סִיּוּעַ יִשְׂרָאֵל. וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַיִּשְׂרָאֵל הַמְסַיֵּעַ גָּדוֹל, אֲבָל אִם הָיָה נַעַר קָטָן, אָסוּר מִשּׁוּם דְּהָוֵי מְסַיֵּעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. באר היטב (ה) לבדו. ואפילו אם הישראל לבדו אינו יכול מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו הישראל יכול והעובד כוכבים אינו יכול כ''מ ברשב''א:
ד אִם הַיַּיִן מְקַלֵּחַ מֵחָבִית שֶׁבַּעֲגָלָה לְתוֹךְ הַכּוּבָא, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַגְבִּיהַּ הָעֲגָלָה כְּדֵי שֶׁיְּקַלַּח הַיַּיִן יוֹתֵר יָפֶה, (ו) מֻתָּר. הגה: אֲבָל אִם לֹא הָיָה מְקַלֵּחַ בְּלֹא הַגְבָּהַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר. וְהוּא הַדִּין אִם יִשְׂרָאֵל מֵרֵיק מִכְּלִי אֶל כְּלִי, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְנַעְנֵעַ יָדוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַיַּיִן מְקַלֵּחַ בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי (סְבָרַת הָרַב לְחַלֵּק בְּמַה שֶּׁכָּתַב הַמָּרְדְּכַי בְּשֵׁם ר' פֶּרֶץ) ; וְאִם לָאו, אָסוּר. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבָּא לִפְרֹק חָבִית יַיִן מֵעַל הָעֲגָלָה, וְיָצָא מִכֹּחוֹ יַיִן לַחוּץ, שָׁרֵי, דְּהָוֵי שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, דְּבִמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק (מָרְדְּכַי פר''י) . באר היטב (ו) מותר. (כיון דבלא''ה היה נמי היין מקלח ולא הועיל מעשה העובד כוכבים אלא שעי''כ מקלח יותר יפה מותר) משום דהוי מסייע שאין בו ממש. תוס':
ה זָרַק אֶבֶן אוֹ חֵפֶץ לְתוֹךְ הַיַּיִן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה; אֲבָל אִם הַחֵפֶץ מִתְגַּלְגֵּל וְהוּא דּוֹחֶהוּ עַד שֶׁנּוֹפֵל לְתוֹךְ הַיַּיִן, אָסוּר אֲפִלּוּ בַּהֲנָאָה. וְאִם עָשָׂה כֵן (ז) בַּחֲמָתוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. באר היטב (ז) בחמתו. בפרישה הקשה דהא כתב המחבר לעיל סי' קכ''ד סי''ט דאסור בשתיה וגם הט''ז הקשה כך ולדעתו מ''ש המחבר כאן הוא עיקר דהפסק שם הוא נגד המשנה כמ''ש בסי' הנ''ל ע''ש:
ו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהֵבִיא עֲנָבִים בְּסַלִּים וּבְדַרְדּוּרִים (פִּי' רַשִׁ''י גִּיגִיּוֹת קְטַנּוֹת) וּזְרָקָן לְגַת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן דָּרוּךְ, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּדַּרְדּוּרִים יַיִן (ח) שֶׁזָּב מֵהָעֲנָבִים שֶׁבָּהֶם. וְאִם יִשְׂרָאֵל מְסַיֵּעַ לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּזְרִיקָתוֹ לַגַּת, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. באר היטב (ח) שזב. בלבוש כתב אפילו היה שם יין צלול שכבר הומשך אפ''ה מותר מאחר שכוונתו היה לשפיכת הענבים והשיג עליו הט''ז ומסיק דאם היה שם יין צלול גמור אפילו בדיעבד אסור ע''ש:
ז עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁזָּרַק (ט) מַיִם לְתוֹךְ הַיַּיִן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה; וְהוּא שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן (י) לְמָזְגוֹ, כְּגוֹן שֶׁזָּרַק מַיִם לְחָבִית גְּדוֹלָה אוֹ לְכוֹס וְלֹא יָדַע שֶׁהוּא יַיִן. אֲבָל אִם מְכַוֵּן לִמְזֹג, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אִם כִּוֵּן לִמְזִיגָה אִם לָאו, (יא) מֻתָּר. באר היטב (ט) מים. ואפילו מאן דאית ליה ניצוק חבור היינו דוקא יין ליין אבל מים ליין לא ולפ''ז אפילו נגע במים מותר. ש''ך: (י) למזוג. ואפילו בחבית כשידוע שמכוין למוזגה אסור. ש''ך: (יא) מותר. דהוי ספק דרבנן לקולא וכתב הר''ן דבכוס אפילו לא שפך אלא מעט מים או יותר מדאי שאסור שכיון שדרכן של בני אדם חלוק במזיגה בין מרובה בין מועט מזיגה מקרי עכ''ל ונראה דבארצות האלו שאין דרך למזוג בכוס שרי אא''כ ידוע שכוונתו היתה למזיגה ואם ידע שהוא יין מסתמא כוון למזיגה. ש''ך:
ח עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמְּעָרֶה מִכְּלִי שֶׁבְּיָדוֹ לִכְלִי שֶׁבְּיַד יִשְׂרָאֵל, (יב) הַיּוֹצֵא אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁמְּעָרֶה מִכְּלִי שֶׁבְּיָדוֹ לִכְלִי שֶׁבְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. וְאִם נִדְנֵד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַכְּלִי, (יג) נֶאֱסַר הַיַּיִן. באר היטב (יב) היוצא. משמע אבל מה שבפנים מותר וע''ל ס''א. ש''ך: (יג) נאסר. לדעת הר''ב לעיל סי' קכ''ד סי''ח צ''ל דמיירי כאן שהגביה הכלי ונדנדו דאל''כ אין שכשוך בכלי והט''ז כתב דלדידן אין בזה איסור דאנו מתירין מגע עובד כוכבים ע''י ד''א כמ''ש בסי' קכ''ד:
ט הֶעֱבִיר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נוֹד שֶׁל יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהוּא אוֹחֵז פִּי הַנּוֹד בְּיָדוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה הַנּוֹד מָלֵא (יד) אוֹ חָסֵר, מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מִתְנַדְנֵד, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ נִסוּךְ בְּכָךְ. באר היטב (יד) חסר. כתב הש''ך והיינו שהוא חתום דאל''כ אסור משום שכשוך כדלעיל סיי קכ''ד סי''ח ואף הר''ב מודה בכאן כיון שהעביר הנאד דהיינו הגבהה והט''ז כתב אע''פ שהוא פתוח אינו אוסר בכאן שאין דרך ניסוך בכך כיון שנושא דרך הילוכו ולא חיישינן דילמא נגע שפי הנאד הוא צר:
י הָיָה נוֹשֵׂא כְּלִי פָּתוּחַ וּבוֹ יַיִן, (טו) וְיִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ אַחֲרָיו, אִם הוּא חָסֵר וְלֹא שִׁכְשְׁכוֹ, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ שִׁכְשְׁכוֹ בִּכְלִי, שָׁרֵי כָּאן (רַשְׁבָּ''א וְהָרַאֲבָ''ד וְהָרֹא''שׁ והר''ן) וְכֵן עִקָּר. וְאִם הוּא מָלֵא, אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁמָּא נָגַע בּוֹ. וְאִם הַיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ בְּצִדּוֹ וּנְטַר לֵהּ, אֲפִלּוּ מָלֵא מֻתָּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִגַּע שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ. וְאִם הָיָה נוֹשֵׂא הַכְּלִי (טז) בְּמוֹט בִּשְׁנַיִם, אֲפִלּוּ מָלֵא וְהַיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ אַחֲרָיו, מֻתָּר. וְהוּא הַדִּין לְנוֹשֵׂא דְּלִי דֶּרֶךְ טַבַּעְתּוֹ (תּוֹסָפוֹת וְסה''ת וּסְמַ''ק) הגה: (יז) וּבִלְבַד שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל סִיְּעוֹ כְּשֶׁהִכְנִיס הַמּוֹט בְּטַבַּעַת הַכְּלִי (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי''ה), אוֹ שֶׁרָאָה כְּשֶׁהִכְנִיסוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא נָגַע. באר היטב (טו) שרי. והטעם איתא בש''ך דכיון דהכלי הוא רחב דמה''ט חיישינן במלא שמא נגע בו והלכך בחסר שרי דכיון שהוא רחב לא ניחא ליה בשכשוך דילמא אשתפך והלכך אפי' הגביה שרי כאן ולעיל סי' קכ''ד סי''ח דלא מתיר אא''כ שכשך בלא הגבהה מיירי בכלי צר: (טז) במוט. דאז היא רחוקה ממנו ואין יכול ליגע בה. טור: (יז) ובלבד. כתב המרדכי ואם ע''י שצידד ניתז מן היין על העובד כוכבים וחזר וניתז ביין מותר דאין דרך ניסוך בכך:
יא עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנּוֹשֵׂא חָבִית, אֲפִלּוּ עַל כְּתֵפוֹ, (יח) וּבְלֶכְתּוֹ יָצָא מֵהַיַּיִן לַחוּץ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה אֲפִלּוּ מַה שֶּׁיָּצָא לַחוּץ, דְּכֹחוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה לֹא גָּזְרוּ. באר היטב (יח) ובלכתו. כ' הש''ך אם היתה מטפטפת מעט אפילו יודע שהיא מטפטפת מותר אלא שהרשב''א כתב שיש להתיישב בדבר ולדידן פשיטא דשרי:
סימן קכו - דין יין שנתערב ביין נסך, ודין נצוק חבור
ובו ז' סעיפים
א הַמְּעָרֶה יַיִן לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יֵין עוֹבֵד כּוֹכָבִים הָאָסוּר (א) בַּהֲנָאָה, נֶאֱסָר כָּל הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן, שֶׁהֲרֵי הָעַמּוּד הַנִּצּוֹק מְחַבֵּר בֵּין הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן וּבֵין הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הַתַּחְתּוֹן, וְרוֹאִים כְּאִלּוּ יַיִן שֶׁל הָאִסוּר מְעֹרָב בְּשֶׁל הֶתֵּר. וְאִם עֵרָה וְקִטֵּף, שֶׁקֹּדֶם שֶׁנָּגַע בְּשֶׁל הָאִסוּר הִפְסִיק קִלּוּחַ הַיּוֹרֵד מֵהַיַּיִן שֶׁל הֶתֵּר, מֻתָּר. באר היטב (א) בהנאה. לאפוקי אם אינו אסור אלא בשתיה דלא שייך ביה ניצוק (כדלקמן סעיף ה'):
ב הָא דְּנִצּוֹק חִבּוּר, הָנֵי מִלֵּי בְּהֶפְסֵד מֻעָט, אֲבָל בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא מֵהֶחָבִית לִכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן נֶסֶךְ, מֻתָּר הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הָיָה הַרְבֵּה יַיִן בֶּחָבִית אוֹ לֹא. וַאֲפִלּוּ יָכוֹל (ב) לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכָל מַה שֶּׁהוּא בַּקַּנְקַן אוֹ (ג) בַּכּוֹס, מִקְרֵי הֶפְסֵד מוּעָט. וְדַוְקָא בְּיַיִן נֶסֶךְ, אֲבָל בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אִם יָכוֹל לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵין בּוֹ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, לֹא מִקְרֵי הֶפְסֵד מְרֻבֶּה (מַסְקָנַת ת''ה סִימָן ר''ד) . באר היטב (ב) למכרו. אלא שצריך לזלזל קצת במכירתו לעובד כוכבים: (ג) בכוס. כתב הלבוש דמה שהוא בכוס צריך דוקא שישפכנו לארץ והשיג עליו הט''ז ופסק דאפי' בהפסד מועט יכול למכרו לעובד כוכבים:
ג נִצּוֹק (ד) בַּר נִצּוֹק אֵינוֹ חִבּוּר. באר היטב (ד) בר ניצוק. כגון שיצק הישראל מקנקן לכלי של יי''נ שנאסר מה שבקנקן משום ניצוק וחזר ישראל ויצק מכלי אחר לקנקן מה שבכלי האחר מותר:
ד אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְעָרֶה יַיִן (ה) מִכְּלִי לְטִיט אוֹ לְאַשְׁפָּה אוֹ לִמְקוֹם לִכְלוּךְ, אֵין דֶּרֶךְ נִסוּךְ בְּכָךְ וְהַכֹּל מֻתָּר, בֵּין מַה שֶּׁיָּצָא (ו) לַחוּץ בֵּין מַה שֶּׁבִּפְנִים. אֲבָל אִם הָיָה יִשְׂרָאֵל אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְעָרֶה לְטִיט אוֹ לְאַשְׁפָּה, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְנָגַע בַּקִּלּוּחַ, הַכֹּל אָסוּר. באר היטב (ה) לטיט. כ' הש''ך אבל ע''ג קרקע לא שאף הם מזלפים ע''ג קרקע לפני עבודת כוכבים שלהם הרשב''א ובלבוש כתב אם שופך יין על גבי קרקע ונגע עובד כוכבים באותו קלוח נאסר הקלוח מן הנגיעה ונאסר מה שבפנים ע''י ניצוק עכ''ל: (ו) לחוץ. כ' הלבוש ואפילו נגע בו העובד כוכבים זה שמערהו לטיט הכל מותר שכיון שהוא בעצמו שופכו לאיבוד הרי בטלה מחשבתו ואין כאן מחשבת ניסוך כלל:
ה הַמְעָרֶה יַיִן לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא הוּדַח, וְאֵין בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, אֶת שֶׁעֵרָה בּוֹ אָסוּר (ז) בִּשְׁתִיָּה, וְאֶת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּוּ מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. הגה: וְאִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי (ח) לְהַטְפִּיחַ, אָסוּר בְּנִצּוֹק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם וּסְמַ''ג וְתוס' וְרֹא''שׁ פֶּרֶק בַּתְרָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) . מִיהוּ אֵינוֹ אוֹסֵר יוֹתֵר מֵאִלּוּ הָיָה מְעֹרָב בּוֹ, וְאִם הוּא סְתָם יֵינָם בָּטֵל בְּס', כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל''ד. באר היטב (ז) בשתיה. שלא אמרו ניצוק חיבור אלא המערה לתוך יי''נ האסור בהנאה ונראה דאע''ג דכל מגעם וסתם יינם בזה''ז מותר בהנאה כדלעיל ר''ס קכ''ג מ''מ אמרינן בזה ניצוק חיבור כיון דמן הדין היה אסור בהנאה ופשוט הוא. ש''ך: (ח) להטפיח. כ' רבינו ירוחם ואם הוא כלי שמכניסו לקיום אפי' בטופח לחוד הוי חיבור וע''ל סימן קכ''ג סי''ז וסי' קל''ז ס''א [יהודי ועובד כוכבים שישבו לשתות ושתה העובד כוכבים ולא הדיח הישראל את הכוס והיה בו טפח ע''מ להטפיח וחזר הישראל ועירב מהצלוחית לכוס הכל אסור אפילו מה שבצלוחית דקי''ל ניצוק הוי חיבור רדב''ז סי' ר''ץ ע''כ יש לזהר בשטיפת הכוס היטב אחר שתיית העובד כוכבים]:
ו קַנְקַן יַיִן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם וְעֵרָה מִמֶּנּוּ לְתוֹךְ צְלוֹחִית שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם יֵשׁ בַּמַּיִם שֶׁל קַנְקַן לְבַטֵּל הַיַּיִן שֶׁבַּצְּלוֹחִית, מֻתָּר. וְשִׁעוּר הַבִּטּוּל הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה (ט) בַּמַּיִם ס' כְּנֶגְדּוֹ. (ד''ע) (וְע''ל סִימָן קל''ד סְעִיף ה') . באר היטב (ט) ס'. כ' הש''ך דהיה נראה להגיה כאן ששה וכן הוא בש''ע דפוס הענווא אך בלבוש כתב בפירוש ששים תרי זימני וצ''ע עכ''ל:
ז (י) גַּת שֶׁהַיַּיִן יוֹרֵד מִמֶּנּוּ לְבוֹר, וְנָגַע עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּקִּלּוּחַ הַיּוֹרֵד, אִם יֵשׁ בַּחַרְצַנִּים וְזַגִּים וַעֲנָבִים שֶׁבַּגַּת שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד הַקִּלּוּחַ, לֹא נֶאֱסַר מַה שֶּׁבַּגַּת הגה: דְּאָמְרִינָן סַלֵּק אֶת מִינוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ (יא) מִינוֹ רַבֶּה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ. שִׁמְרֵי יַיִן שֶׁלֹּא נִתְמְדוּ וְלֹא עָבְרוּ עֲלֵיהֶם י''ב חֹדֶשׁ, מִקְרֵי מִין בְּמִינוֹ עִם יַיִן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (י) גת. וה''ה חבית כדמוכח מתשובת הרשב''א ופשוט הוא. ש''ך: (יא) רבה. כתב הש''ך דהכא מיירי לדינא דש''ס אבל בזמן הזה א''צ לזה לסלק את מינו אלא הכל היין והחרצנים והזגים והענבים והשמרים מצטרפים לבטל בס' דקי''ל סתם יינם בטל בס' ומ''מ הא דאם נגע בקלוח מבטלין בס' צ''ע לדינא דמדברי התוס' דף ע''ב ע''ב לא משמע כן מיהו המעיין שם בתו' יראה דלק''מ כי כתבו שם דבהפסד מרובה יש לבטל בששים אף אם נגע בקלוח ע''ש והמחבר ס''ל דכאן מקרי הפסד מרובה כמ''ש לעיל ס''ב וק''ל (*) וע''ל סי' קל''ד ס''ב בהג''ה עוד מדיני ניצוק:
סימן קכז - אם נאמן האדם לאסר יינו של חברו
ובו ד' סעיפים
א הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נִתְנַסֵךְ יֵינְךָ, אִם הוּא בְּיָדוֹ, (א) נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ עַתָּה בְּיָדוֹ, שֶׁכְּבָר הֻחְזַר לַבְּעָלִים, אִם בְּפַעַם רִאשׁוֹן שֶׁמְּצָאוֹ אָמַר לוֹ: נִתְנַסֵךְ יֵינְךָ, נֶאֱמָן אֲפִלּוּ אִם (ב) הַבַּעַל מַכְחִישׁוֹ. אֲבָל אִם (ג) אֵינוֹ בְּיָדוֹ, וְלֹא אָמַר כֵּן לַבַּעַל בְּפַעַם רִאשׁוֹן שֶׁרָאָהוּ, וְאָמַר לֵיהּ אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ נֶאֱמָן אִם הַבַּעַל מַכְחִישׁוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאוֹמֵר), אוֹ אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ; אֲבָל אִם שָׁתַק, שְׁתִיקָה (ד) כְּהוֹדָאָה דַּמְיָא. הגה: (ה) וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה שֶׁיֹּאמַר: אֵינִי מַאֲמִינְךָ, וְאָז לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי, דִּבְעָלִים נֶאֱמָנִים עַל שֶׁלָּהֶם (טוּר) . וְאִם אֵין הַבְּעָלִים מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמַּכְחִישׁוֹ (ו) אַחֵר, לֹא (ז) מְהַנֵי (הַגָּהַת מַיְמוֹנִי פי''א), מֵאַחַר שֶׁהַבְּעָלִים שָׁם וְשׁוֹתְקִין; אֲבָל אִם אֵין הַבְּעָלִים שָׁם, מְהַנֵי, (אָרֹךְ) . וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּעֵד אֶחָד בְּהַכְחָשָׁה לָאו כְּלוּם הוּא (רַשְׁבָּ''א סי' תקמ''ה), וְאִם הַבְּעָלִים אוֹמְרִים: אֵינִי מַאֲמִינְךָ, אַף עַל גַּב דִּבְלִבּוֹ מַאֲמִין לוֹ כְּבֵי (ח) תְּרֵי, אֵין לְהַחְמִיר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי) . וְדַוְקָא בְּיַיִן נֶסֶךְ שֶׁאֵין לְדַקְדֵּק בּוֹ כָּל כָּךְ, אֲבָל בִּשְׁאָר אִסּוּרִים לֹא מְהַנֵי אִם אָמַר: אֵינִי מַאֲמִינְךָ, אִם מַאֲמִין בְּלִבּוֹ (אָרֹךְ כְּלָל י''ג) . וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ: נִתְנַסֵךְ יֵינְךָ בְּפָנֶיךָ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: (ט) יָדַעְתָּ, דְּרַגְלַיִם לַדָּבָר. וְאִם שָׁתַק, וְאַחַר כָּךְ (י) הִכְחִישׁוֹ, וְאָמַר: מַה שֶּׁשָּׁתַקְתִּי תְּחִלָּה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁהוֹדֵיתִי, אֶלָּא לְהִתְיַשֵּׁב וְלַחֲשֹׁב בְּלִבִּי לִזְכֹּר אִם הוּא אֱמֶת, נֶאֱמָן. הגה: וְאִם לֹא הִגִּיד לוֹ בְּפַעַם רִאשׁוֹן שֶׁמְּצָאוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ אַחַר כָּךְ וְאָמַר אֲמַתְלָא לָמָּה לֹא אָמַר לוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, יֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ' הָאוֹמֵר) . וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמָן עַל דָּבָר וְעֵדִים מַכְחִישִׁים אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִגּוֹ שֶׁהָיָה נֶאֱמָן לְאָסְרוֹ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא הָיוּ הָעֵדִים מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁמַּכְחִישׁ הָעֵדִים הֲוָה לֵהּ מִגּוֹ בִּמְקוֹם עֵדִים, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ בִּדְבַר אִסּוּר, מִכָּל מָקוֹם לְדִידֵהּ אָסוּר מִשּׁוּם דְּשַׁוְיֵהּ אַנַּפְשֵׁיהּ חֲתִיכָה דְּאִסּוּרָא. (כֵּן מַשְׁמָע מִבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . טַבָּח שֶׁעָשָׂה סִימָן בִּבְהֵמָה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בִּבְהֵמוֹת טְרֵפוֹת, וְאוֹמֵר עָלֶיהָ שֶׁהִיא טְרֵפָה, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר שֶׁכְּשֵׁרָה הִיא, וְלֹא אָמַר כֵּן תְּחִלָּה, רַק שֶׁתִּשָּׁאֵר לוֹ לִקַּח מִמֶּנָּהּ (בָּשָׂר), יֵשׁ מִי (יא) שֶׁאוֹמֵר מֵאַחַר שֶׁנּוֹתֵן אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו, נֶאֱמָן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן א' מִדִּין עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִים. ב' אַחִים אֵינָם אֶלָּא כְּעֵד אֶחָד לְעִנְיַן אִסּוּרִים (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תקמ''ד) . וְכָל הַפְּסוּלֵי עֵדוּת כְּשֵׁרִים לְעִנְיַן אִסּוּרִים, אִם לֹא (יב) שֶׁחָשׁוּד לְאוֹתָם דְּבָרִים (ר''ן) . אֶחָד שֶׁאוֹמֵר לִשְׁנֵי שֻׁתָּפִים: נִתְנַסֵּךְ יֵינְכֶם, וְאֶחָד שׁוֹתֵק וְהַשֵּׁנִי מַכְחִישׁוֹ, לָזֶה שֶׁשּׁוֹתֵק, אָסוּר; וְלַשֵּׁנִי וּלְכָל הָעוֹלָם, שָׁרֵי (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי) . באר היטב (א) נאמן. כתב הש''ך ואפילו לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו והטעם דנאמן משום מגו דבידו לנסכו וע''פ זה יש לדון במי שאומר לחבירו על (*) [אבל ז''א דע''כ מיירי כאן בגוונא דלא מקרי הפ''מ דאם לא כן למה צריך ס' נגד הקילוח]. יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבשול אינו נאמן אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו עד כאן לשונו: (ב) מכחישו. והש''ך חולק על זה וס''ל דדוקא אם הבעלים שותקים הוא נאמן אבל אם הבעלים מכחישים אותו אינו נאמן כדאי' בח''מ סי' ק''ח סי''ד וכ' הר''ב בתשובה סי' ס''ו דאם הבעל מכחישו בזה שלא א''ל בפעם הראשון שמצאו ודאי הבעל נאמן ע''ש: (ג) אינו. ואז מותר לכל העולם דאפילו אמר איני יודע מותר לכל העולם כ''כ בד''מ וכ' המרדכי דאם א''ל שמא לא דקדקת חשוב כאילו הכחישו: (ד) כהודאה. פי' אפילו אמר שלא היה בידו מעולם ולא א''ל בפעם הא' לעולם כיון דשתיקה כהודאה דמיא ואין חילוק בין פועל לשומר בין א''ל מיד או לא הוי שתיקה כהודאה ולאו כהודאה ממש אלא כיון ששותק נראה שיודע רגלים לדבר וסומך על העד כ''כ התוס' עכ''ל הש''ך: (ה) ומלמדים. פי' מלמדים אותו קודם שא''ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדים אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר (ובנה''כ פי' דמלמדין אותו לומר איני יודע ע''ש): (ו) אחר. והש''ך חולק ע''ז ופסק דמ''מ איסורא איכא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר להעד עצמו: (ז) מהני. כתב הש''ך הל' קשה דמאי מהני הא אפילו לא יכחיש אין עדותו כלום כיון דאין הבע''ד לפנינו דהא צ''ל בפניך או ידעת כו' וי''ל דמהני הכחשתו דאפי' אומר אחר כך גם כן בפני הבע''ד ושותק אינו נאמן דכיון דטעמא דשתיקה וכו' דסומך על דברי העד כמ''ש לעיל הילכך אי איתכחיש כבר תו לא סמיך עליה וצ''ע לדינא עד כאן לשונו (ובנה''כ מתרץ דהא דכתב המחבר דצריך לומר בפניך וכו' מיירי דוקא כשהבעלים בכאן רק לענין שתיקה כהודאה בזה קאמר דצ''ל בפניך משא''כ אם הבעלים מתו או הלכו למה''י ועד א' אומר שיין זה נתנסך ולית מאן דמכחיש ליה פשיטא דנאמן לזה כתב דאם אחר מכחישו האחר נאמן ע''ש): (ח) תרי. כתב הש''ך דזה תמוה אם נאמן לו כבי תרי היאך יוצא ידי שמים ויאמר איני מאמינך אלא ה''ק דאפילו אי מהימן ליה כתרי יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כבי תרי ואי א''ל הבע''ד הכי אמרינן ודאי קושטא קאמר דבלבו אינו מאמין לו כב' ולא נימא כיון דעד השתא מהימן ליה כב' שוב אין הבע''ד יכול לומר איני מאמינך דה''ל כאלו באו ב' עדים וא''ל נתנסך יינך אלא כיון דא''ל איני מאמינך בטליה לנאמנותיה אע''פ שהוא דוחק קצת בלשון ניחא לי טפי בהכי כדי שלא נאמר דס''ל לר''ת דאע''ג דמאמין ליה בלבו כב' יבדה לומר איני מאמינך ולא נמצא שום מחבר שכ''כ בשם ר''ת או שיסבור כן אלא שצ''ע דמשמע דלדעה זו אפי' אין הבע''ד שם עד זה המכחיש ואומר לא נתנסך לאו כלום הוא וכן פי' העט''ז ודין זה הוא תמוה וחולק הש''ך ע''ז ופסק כשאין הבע''ד לפנינו אפי' בלא עד המכחיש אין העד שאומר נתנסך נאמן כלל ומכ''ש אם האחר מכחישו דשרי לכ''ע (וכבר כתבתי לעיל בס''ק ז' דבנה''ך חזר בו ולכך פי' דהאי ויש מי שכתב קאי אם הבעלים לפנינו ושתקו ויש כאן עד א' המכחיש עד הנכחש לאו כלום הוא) מיהו כל זה כשבאו הב' עדים בבת אחת אבל בזה אחר זה כיון שכבר נתקבל עדות הא' בב''ד ונפסק הדין על פי עדותו הוה ליה כב' עדים וכשבא אח''כ עד אחד להכחישו אין דבריו של א' במקום שנים וע''ל סי' א' מה שפסק המחבר גבי שוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחיש שהשחיטה כשרה וכו' מיהו היכא דבאו בבת א' לא אמרינן דראשון ה''ל כב' ואע''ג דבעובדא דהשוחט הוי בבת אחת שאני התם כיון דהאמינוהו להשוחט משום דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ה''ל כאלו נתקבל עדותו כבר וכן בכ''מ היכא דגלי לן קרא דעד אחד נאמן ה''ל כב' דהא התורה האמינתו כב' אבל היכא דלא גלי קרא אלא דמסברא או מתקנת חכמים הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב וע''א אמר דהוא שומן או היכא דאמר ליה עד א' נתנסך יינך והוא שותק וכה''ג ובכל דוכתא דאמרינן עד א' נאמן באיסורים כיון דלא גלי לן קרא לא חשיב כב' אלא דבעדות אשה הקילו והאמינו לחד כב' ואין דבריו של א' במקום שנים עכ''ל: (ט) ידעת. כתב הש''ך דאל''ה לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע בירור הדבר מיהו תימא שהרי כמה פוסקים פסקו דאף ששותק מחמת שאינו יודע בירור הדבר אפ''ה העד נאמן ומאריך עוד בכמה ראיות מש''ס ותוס' המוכיחין כך וסיים מיהו ודאי בפועל אף הרשב''א וסייעתו מודים דאם אינו בידו ולא אמר ליה בפעם הא' שמצאו אינו נאמן אם אין הבע''ד שותק מחמת הודאה וטעמא דפועל כיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ולכך אינו נאמן: (י) הכחישו. נ''ל דוקא אם מכחישו אחר כך אבל אם אמר ליה אחר כך איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי וכו' העד נאמן לכ''ע ש''ך וכתב רבינו ירוחם ואם אמר ליה בפניך נתנסך ושותק ואח''כ חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד לא מהני כיון דע''א נאמן באיסורים אבל בדבר שבערוה דאין פחות מב' אם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני וכתב הט''ז וז''ל משמע לי אם אמר שתקתי שהייתי סבור כיון שאני איני יודע ואתה יודע בבירור ועכשיו שמעתי מאחרים שאינך נאמן ומברר זה מאותן אחרים שהגידו לו כן דנאמן הוא בכך וכאלו אמר מתחלה איני יודע וראיה לזה ממ''ש רמ''א בח''מ סי' כ' שאם הביא ראיה שלא ידע תחלה מאלו עדים וכו' וה''נ דכוותיה אבל אם אמר מה ששתקתי תחלה שלא חששתי להשיבך אינו נאמן ואפילו לא אמר ליה העד בפעם הא' ואין הבע''ד יכול לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול וע''כ לא חששתי להשיבך דאין אדם עשוי שלא לחוש אם אומרים שהוא שותה איסור עכ''ל: (יא) שאומר. כתב הש''ך ולעיל בס''ס א' סי''ג כ' המחבר בסתם שהוא נאמן וסתם הר''ב כוותיה וכאן כתב הר''ב בשם יש מי שאומר משום שכתב ע''ז בד''מ וצריך לדקדק בסי' קפ''ה מנדה דלובשת בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ''ע וגם הט''ז כ' בסי' א' דאין לפסוק כן ע''ש: (יב) שחשוד. כ' הש''ך דוקא אם הוא מומר לאותו דבר אבל אם הוא רק חשוד כתב לעיל סי' קי''ט ס''ז דנאמן ואע''ג דקאמר התם מי שהוא מפורסם בעבירה היינו שהוא מפורסם שעשה העבירה פעם א' דהוי חשוד ואינו מועד להיות מומר מיהו בסימן קכ''ד ס''ט באנוסים ודאי מועדים הם ואפשר כיון דמתוך אונס ודחק עושים כן כחשודים דיינינן להו ולענין עדות העובד כוכבים כתבו הפוסקים דאינו נאמן לא לאיסור ולא להיתר ונראה דאפילו אין לו הנאה בעדותו אינו נאמן להעיד בשל אחרים מיהו היכא דמסל''ת כבר נתבאר דינו בסי' צ''ח ס''א וסי' שי''ג ס''ב בהג''ה עכ''ל:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּחִנָּם, אוֹ אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר וְהוּא בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִיד שְׂכִירוּתוֹ, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר שֶׁנִּתְנַסֵךְ בְּאֹנֶס אוֹ שֶׁשְּׂכָרוֹ דָּבָר מֻעָט, אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה, וְהוּא בְּעִנְיָן שֶׁמַּפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר שֶׁנִּתְנַסֵךְ בִּפְשִׁיעָתוֹ, נֶאֱמָן אֲפִלּוּ אֵינוֹ עַתָּה בְּיָדוֹ וְגַם לֹא אָמַר לֵהּ בְּפַעַם (יג) רִאשׁוֹן שֶׁמְּצָאוֹ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁאוֹמֵר שֶׁנֶּאֱסַר הַיַּיִן בְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא גָּלוּי וְיָדוּעַ לַכֹּל שֶׁמַּפְסִיד שְׂכָרוֹ, כְּגוֹן בִּפְשִׁיעָה שֶׁנִּזְכַּר, אֲבָל אִם אָמַר בְּדֶרֶךְ שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר (יד) שֶׁטָּעָה הַפּוֹעֵל, שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִידוֹ עַל פִּי הַדִּין, אֵינוֹ נֶאֱמָן (רַבֵּנוּ יְרוּחָם) . באר היטב (יג) ראשון. רבינו ירוחם כתב ואפילו הבעלים מכחישים ופי' הש''ך דר''ל לאפוקי שותק דוקא ומכחישו דנקט ר''ל שא''ל איני מאמינך וכה''ג אבל אם מכחישו בבירור אינו נאמן וע''ל סי' רפ''א ומיהו היכא דאתחזק איסורא כגון טבל וכה''ג אין הבעלים נאמנים אלא היכא דבידו לתקנו: (יד) שטעה. ולאו דוקא שטעה בכל שכרו אלא ה''ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג''כ דינא הכי. ט''ז:
ג עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסוּרִים, (טו) לְהַתִּיר, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. הגה: מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים, דִּבְדָבָר דְּאִכָּא לְבֵרוּרֵי, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ אֶחָד: בֹּא (טז) וְאַרְאֶךָּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְנַסֵּךְ יֵינְךָ, צָרִיךְ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת) . וְכָל דָּבָר שֶׁלֹּא אִתְחַזַּק לֹא לְהֶתֵּר (יז) וְלֹא לְאִסּוּר, עֵד אֶחָד נֶאֱמָן עָלָיו אֲפִלּוּ לְאָסְרוֹ (אֲשֵׁרִי פֶּרֶק הַנִּזָּקִין וּמָרְדְּכַי פ' הָאִשָּׁה רַבָּה) . וְכָל הֵיכָא דְּאִתְחַזַּק דָּבָר בְּאִסּוּר, כְּגוֹן טֶבֶל אוֹ חֲתִיכַת בָּשָׂר שֶׁאֵינָהּ (יח) מְנֻקֶּרֶת, אֵין הָעֵד נֶאֱמָן עָלָיו (יט) לְהַתִּירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן בְּיָדוֹ לְתַקְּנוֹ (ג''ז שָׁם) . וְאִם הָיוּ בְּכָאן ב' חֲתִיכוֹת, אַחַת שֶׁל אִסּוּר וְאַחַת שֶׁל הֶתֵּר, נֶאֱמָן הָעֵד לוֹמַר: זֶה הֶתֵּר וְזֶה אִסּוּר (הר''ן שָׁם) . וְאָדָם נֶאֱמָן עַל שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ הֵיכָא דְּאִתְחַזַּק אִסּוּרָא (שָׁם בַּאֲשֵׁרִי) . וְעַיֵּן לְעֵיל סי' קי''ט דִּין הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר, אִם מֵעִיד עָלָיו. וְע''ל סִימָן קפ''ה מִי שֶׁאוֹמֵר: פְּלוֹנִי חָכָם הִכְשִׁיר לִי זֶה, וְהֶחָכָם כּוֹפֵר. וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן קנ''ב אִם אַמְרִינָן לְגַבֵּי עֵדוּת שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִשָּׁה (כ) נֶאֱמֶנֶת בִּדְבַר אִסּוּר לוֹמַר: תִּקַּנְתִּיו (ר''ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר וְרֵישׁ חֻלִּין), וְדַוְקָא בְּוַדַּאי אִסּוּר, כְּגוֹן נִקּוּר בָּשָׂר וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל בְּסָפֵק שֶׁמָּא אֵין כָּאן אִסּוּר, כְּגוֹן שֶׁצְּרִיכָה לְבָרֵר דָּגִים טְמֵאִים מִטְּהוֹרִים (א''ו הָאָרֹךְ), אוֹ אִסּוּר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (כא) צְדָדִים לְהָקֵל (שָׁם בְּרַ''ן) . אֵין אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת, דְּאִשָּׁה דַּעְתָּהּ קַלָּה לְהָקֵל. (כב) קָטָן אֵין לוֹ דִּין עֵד לִהְיוֹת נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין (ריב''ש סִימָן רמ''ה) ; מִכָּל מָקוֹם בְּקָטָן חָרִיף וּבָקִי בַּדָּבָר, וְאִכָּא רַגְלַיִם לִדְבָרָיו, יֵשׁ לְהַחְמִיר אִם מֵעִיד עַל דְּבַר אִסּוּר (רַשְׁבָּ''א סִימָן כ''ד) . וְאִם מֵעִיד עַל אִסּוּר דְּרַבָּנָן לְהָקֵל, וְלֹא אִתְחַזַּק אִסּוּרָא, כְּגוֹן בְּדִיקַת חָמֵץ, נֶאֱמָן, דְּהִמְנוּהוּ רַבָּנָן בִּדְרַבָּנָן (שָׁם בריב''ש) ; אֲבָל אִם אִתְחַזַּק אִסּוּרָא אֵינוֹ נֶאֱמָן כְּלָל. באר היטב (טו) להתיר. כלומר תמצא דעד אחר נאמן באיסורים להתיר אפילו בלא שתיקת הבע''ד דתהוי כהודאה אבל להחמיר לא תמצא דהעד נאמן בלא שתיקת הבע''ד דממ''נ היכא דלא אתחזק לא איסור ולא היתר אסור מספק בלא העד והיכא דאתחזק היתירא אין העד נאמן לאסור כדלעיל ס''א עכ''ל הש''ך: (טז) ואראך. כתב הט''ז פי' שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כנ''ל פשוט והש''ך כתב דאפילו הבע''ד או אף עד א' מכחישו נאמן בדבר דאיכא לברורי כן מוכח בש''ס ותוס': (יז) לאסרו. באשר''י ומרדכי איתא אפילו להתירו ודאי להתיר איכא רבותא (ולא לאסרו) דהא אפילו בלא העדאתו אסור מספק מ''מ חשיב עדותו לודאי איסור ונ''מ לענין ס''ס גם נאמן אפילו בלא שתיקת הבע''ד כגון שאינו לפנינו או שאומר אינו יודע עכ''ל הש''ך: (יח) מנוקרת. כתב הט''ז זה מיירי שהבשר כבר נחתך לחתיכות קטנות אבל כל שניכר בו ניקור ודאי נאמן ואין לחוש שמא נקרו מי שאינו בקי בניקור דכל המצויים אצל ניקור בקיאין הם כמ''ש בסי' ס''ה ומ''מ גם לזה יש תקנה שיתננה או ימכרנה לזה המעיד עליה שאז נאמן כיון שהוא שלו ואח''כ יחזור ויתננה לו ולא חיישינן בזה אח''כ וכל זה כתבתי לדעת רמ''א אבל תמהתי על פה קדוש שיאמר כן דדוקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בודאי כולו בזה אמרינן כיון דאתחזק איסורא אין ע''א נאמן להתיר אבל בשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים או חלב שיש בו וא''כ לא אתחזק לאיסור מצד עצמו אלא מכח תערובות איסור שבו מחובר פשיטא דנאמן ע''א לומר שזהו ההיתר והאיסור אין בו כיון שהאיסור לא היה ודאי והביא כמה ראיות לדבריו וסיים וכן מעשה בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שזהו בשר מנוקר ואוכלין על פיו ואע''פ שאותו שהבשר בידו אינו יכול לנקר עכ''ל (ובנה''כ השיג עליו וכ' שדברי רמ''א עיקר ודחה כל ראיותיו ומה שהביא ראיה ממעשה בכל יום כבר ידוע דבדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג וגם אפשר דאם אירע לפעמים שהאמינו לאדם כך ולא היה שלו היינו פשוט שהיה המנקר בעיר והיה אפשר לשואלו ע''ש): (יט) היתר. דאף ע''ג דאתחזק איסורא במקום הזה מ''מ בהאי חתיכא לא אתחזק איסורא ש''ך ועל שלו נאמן אפילו אתחזק הואיל ובידו לתקנו הרא''ש וכתב הט''ז בשם הד''מ וז''ל מעשה בא לפנינו בראובן שתיקן חמאה לשמעון ושמעון מכר חמאה הרבה בחזקת כשרות ואמר שראובן תקנה ונתנה לו כולה בחזקת כשרות וראובן אמר שלא נתן לו כולה בחזקת כשרות רק מקצת והשאר אמר בפירוש שהיא אסורה ושמעון מכחישו והקלנו בדבר הואיל וחמאה של עובד כוכבים רבים מתירים בה ובקצת מקומות נוהגים בה היתר אבל בשאר איסורים נ''ל שהוא אסור עד כאן לשון ד''מ ולע''ד נראה דאין להקל בזה וכו' ונראה דחשבינן לשמעון כאן לפושע שעירב איסור בהיתר ויש להחמיר עליו לאסור כל החמאה שלו דה''ל כנמצא ביד מי שאינו נאמן לסמוך עליו עכ''ל הט''ז (ובנה''כ חולק על הט''ז ופוסק כדברי הד''מ ע''ש) וכ' עוד הט''ז בשם אחיו הגאון על חמאה שנשלחה ע''י עובד כוכבים בלא חותם שמותר בדיעבד ולא חיישינן שמא החליפם בשלו: (כ) נאמנת. אפילו בדבר איסור דאורייתא והיינו היכא דבידה לתקנו או שהוא שלה [דאל''כ לא עדיפא מע''א דאין נאמן הואיל ואתחזק איסורא] ש''ך: (כא) צדדים. וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות דנשים עצלניות הם וכן קבלתי שאין הנשים נאמנות על ניקור האחורים ומה שכתב המחבר שהנשים נאמנות בניקור בסתם ניקור קאמרי' דהיינו הפנים וע''ל סי' פ''ד סי''א עכ''ל הש''ך: (כב) קטן. כתב הש''ך ונ''מ להיכא דאומר ידעת רגלים לדבר או אם אחד מכחישו ואין הבעלים שם או בדבר דאיכא לברורי וכשאומר בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך או בדבר דלא אתחזק לא איסור ולא היתר או בב' חתיכות א' של איסור וא' של היתר וכל כה''ג דהעד נאמן בלא שתיקת הבע''ד דהוי כהודאה אין הקטן נאמן מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אפי' להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאסור ועיין בא''ח ס''ס תל''ו ולעיל ס''ס מ''ח:
ד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם חֶזְקַת אִסוּר, אֶלָּא חֲשָׁשָׁא שֶׁמָּא יַחֲלִיפֶנּוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ יִגַּע בּוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁסוֹמְכִין עַל הַקָּטָן מִכֵּיוָן שֶׁבָּא לִכְלַל דַּעַת שְׁמִירָה.
סימן קכח - דין מקום שיש בו יין ונתיחד עובד כוכבים שמה
ובו ה' סעיפים
א עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנִּתְיַחֵד עִם הַיַּיִן, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּתֵנוּ, אֲפִלּוּ שָׁעָה מֻעֶטֶת, אָסוּר בַּהֲנָאָה. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹדַע לָנוּ (א) שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מֻתָּר לְיַחֵד יַיִן אֶצְלוֹ, בִּרְשׁוּתֵנוּ, לִזְמַן מֻעָט, כְּגוֹן כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ כְּדֵי מִיל אוֹ יוֹתֵר, אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁכֻּלָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וַאֲפִלּוּ הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג. אֲבָל אֵין (ב) מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן בְּבֵיתוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּבָתֵּינוּ אָסוּר, אִם הוּא לִזְמַן מְרֻבֶּה. וְאִם עָבַר וְהִפְקִיד, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מִכָּל מָקוֹם אֵין (ג) מְיַחֲדִים יַיִן אֶצְלָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (א) שאינו. כגון גר ותושב וישמעאלים טור ורשב''א ורמב''ם. ובפרישה דייק מהכא דמגע גר תושב מותר בשתיה דאל''כ ניחוש למגעו וכ' עליו הש''ך דזה תימה דהא פסק המחבר לעיל סימן קכ''ד ס''ב דמגע גר תושב אסור בשתיה אלא ה''ט כמ''ש רש''י דכיון דלא פלח עבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך מיהו נראה דהיינו דוקא אם הוא בענין שאין לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת כדלקמן ס''ד בהג''ה: (ב) מפקידין. אפי' בעיר שרובה ישראל ש''ס וכתב הב''ח דלא שרי בהנאה אלא בידוע שלא נגע הא לאו הכי אסור אף בהנאה משום שאנו חוששין שמא החליפו בשלו ושלו ודאי אסור כיון שאינו חושש על מגע עובד כוכבים עכ''ל הש''ך: (ג) מייחדים. כתב הש''ך היינו לכתחילה אבל בדיעבד שרי אפילו בשתיה היכא דליכא למיחש שנגעו כדי לשתות ממנו כדלקמן ס''ד:
ב עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנִּמְצָא בְּבַיִת שֶׁבּוֹ יַיִן, אִם יֵשׁ לוֹ מִלְוֶה עַל אוֹתוֹ יַיִן, כְּגוֹן שֶׁעֲשָאוֹ אַפּוֹתֵיקִי אוֹ מִשְׁכְּנוֹ לוֹ (טוּר), אָסוּר, וַאֲפִלּוּ הָיָה הַיַּיִן (ד) (ה) חָתוּם בְּחוֹתָם אֶחָד. אֲבָל אִם אֵין לוֹ מִלְוֶה עַל הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִלְוֶה עַל יִשְׂרָאֵל בַּעַל הַיַּיִן וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּלְוֶה, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד בְּצַד הַיַּיִן סָמוּךְ לוֹ מַמָּשׁ, בִּכְדֵי פִּשּׁוּט יָדַיִם, וַאֲפִלּוּ אֵין בַּיַּיִן שׁוּם חוֹתָם, מִפְּנֵי שֶׁמֵּאַחַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיַּפְסִיד יִשְׂרָאֵל יֵינוֹ הוּא יָרֵא לִגַּע. (הָרֹא''שׁ) . וַאֲפִלּוּ נִמְצָא בְּיָדוֹ קֶצֶף (ו) שֶׁרָגִיל לַעֲלוֹת עַל פִּי הַיַּיִן, מֻתָּר, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים לוֹמַר מִדָּפְנֵי הֶחָבִית לְקָחוֹ וְלֹא מִפִּיו. הגה: אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָא עַל פִּי הֶחָבִית, אָסוּר (טוּר) . וְכֵן אִם מָצָא שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים תּוֹפֵס הַבִּרְזָא בְּיָדוֹ, הַיַּיִן אָסוּר, וְלֹא אַמְרִינָן דְּהַבִּרְזָא מִנַּפְשֵׁיהּ נָפַל וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הִגְבִּיהוֹ (מָרְדְּכַי פ' הַשּׂוֹכֵר בְּשֵׁם רַאַבִיָ''ה), דְּתָלִינָן תָּמִיד בַּדָּבָר הָרָגִיל. באר היטב (ד) חתום. נראה למאי דכתב הר''ב בסימן ק''ל ס''ב דבדיעבד סגי בחותם א' אפילו במפקיד א''כ כ''ש הכא והא דסתם כאן כדברי המחבר משום דסמך עצמו אלקמן סימן ק''ל דהתם עיקר דוכתא דדין זה ט''ז וש''ך: (ה) חותם. ואפילו החביות פתוחות רשב''א וכתב הב''ח ומיהו ודאי דוקא בבית פתוחה לר''ה וישראלים עברו שם הא לאו הכי לא מירתת וע''ל סימן קל''א: (ו) הרגיל. אבל לא חיישינן שהכניס אצבעו לפנים ונגע בו או שנגע ביין שיצא לחוץ דרך הברזא שאז נאסר מה שבפנים ג''כ ע''י ניצוק כיון דלא חזינן ריעותא לפנינו ולפ''ז לדידן בזה''ז שרי אף בשתיה במקום הפסד דהוי מגע עובד כוכבים ע''י ד''א שלא בכוונה כדלעיל סימן קכ''ד סכ''ד בהג''ה עכ''ל הש''ך והט''ז חולק ע''ז ופסק דאסור כאן הכל אפי' בהפסד מרובה (ובנה''כ מחזיק דבריו שבש''ך וכתב דעיקר דלדידן שרי אף בשתיה דהוי מגע עובד כוכבים ע''י ד''א שלא בכוונה) ע''ש:
ג בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים יַיִן בְּתוֹכוֹ, וְנִכְנַס הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְסָגַר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו (ז) בְּמַנְעוּל מִבִּפְנִים, שֶׁאִם בָּא יִשְׂרָאֵל לִכָּנֵס אֵינוֹ יָכוֹל לִכָּנֵס שֶׁלֹּא מִדַּעַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הַיַּיִן אָסוּר (הָרֹא''שׁ) . וְאִם הָיוּ נְקָבִים בַּדֶּלֶת שֶׁיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל וְלִרְאוֹת מִשָּׁם, כָּל הֶחָבִיּוֹת מֻתָּרוֹת בִּשְׁתִיָּה, אֲפִלּוּ הֵן פְּתוּחוֹת; וְאִם לָאו, אֶת שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹת דֶּרֶךְ שָׁם, מֻתָּר, וְהַשְּׁאָר אָסוּר בַּהֲנָאָה, אֲפִלּוּ (ח) חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת, אִם שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִגֹּב (פֵּרוּשׁ וְיִגּוֹף וְיַעֲשֶׂה מְגוּפָה אַחֶרֶת וּפֵרוּשׁ וְתִגּוֹב, וִינַגֵּב וְיִיבַשׁ) . וַאֲפִלּוּ הָיָה יִשְׂרָאֵל דַּר בְּאוֹתוֹ בַּיִת. באר היטב (ז) במנעול. כ' ב''י בשם תשובת רשב''א דוקא שידוע שנעלו בפנים אבל אם אין ידוע אע''פ שיש מנעול בפנים אין אוסרים מספק והיינו ביום אבל בלילה אמרי' מסתמא שנעלו גם מה שכ' אח''כ ביש נקבים בדלת דמותר היינו ג''כ ביום אבל בלילה אסור כ''כ רמ''א ס''ס ק''ל: (ח) סתומות. דיכול לישמט ולומר ישן הייתי ולכך לא פתחתי לך:
ד בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא יֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְצָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּתוֹכוֹ, אִם אֵין הַדֶּלֶת נָעוּל, (ט) מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה. וְאִם הוּא נָעוּל בְּמַפְתֵּחַ מִבִּפְנִים, אִם אֵינוֹ נִתְפָּס כְּגַנָּב אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאִם הוּא נִתְפָּס כְּגַנָּב עַל הַכְּנִיסָה, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִין, אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִתְפָּס כְּגַנָּב שָׁרֵי, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָחוּשׁ (י) שֶׁנָּגְעוּ לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ אוֹ לַהֲנָאָה אַחֶרֶת (כָּךְ הוּא בְּהַגָהוֹת אֲשֵׁרִי פ' הַשּׂוֹכֵר ועי' ס''ק ד') . מִיהוּ אִם פִּי הֶחָבִית רָחָב, אוֹ שֶׁהוּא בְּקַנְקַן שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נָגַע בּוֹ דֶּרֶךְ מִתְעַסֵּק, חַיְשִׁינָן (מָרְדְּכַי פ' הַשּׂוֹכֵר ובבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וּבִסְמַ''ג) . באר היטב (ט) בשתיה. אע''פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה דמירתת שמא יבא ישראל ויראהו נוגע הרא''ש והיינו דוקא כשהעובד כוכבים יודע דמגע עובד כוכבים אסור לישראל ושיפסיד יינו בכך הא לאו הכי לא שייך מירתת וע''ל ר''ס קט''ו ש''ך: (י) שנגעו. ואפ''ה שרי בהנאה במקום הפסד בזה''ז כדלעיל ר''ס קכ''ג ש''ך:
ה הָיוּ בַּשּׁוּק חָבִיּוֹת יַיִן, וְנִמְצָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּינֵיהֶם, אִם הוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַלָּשׁ שֶׁאֵימַת שׁוֹפְטֵי הָעִיר עָלָיו וְאִם יִמְצְאוּהוּ נוֹגֵע, נִתְפַּס כְּגַנָּב, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה. וְאִם לָאו, אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קכ''ט עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ.
סימן קכט - דין המניח יין ביד עובד כוכבים וישראל יוצא ונכנס
(וכה''ג) וּבוֹ כ' סְעִיפִים
א הַמַּנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּחֲנוּתוֹ וְיָצָא, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ יַיִן בִּסְפִינָה אוֹ בְּקָרוֹן וְהִנִּיחוֹ עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָלַךְ לוֹ לְבֵית (הַכְּנֶסֶת) אוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים מַעֲבִיר לוֹ חָבִיּוֹת יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהִנִּיחוֹ לְבַדּוֹ עִם הַיַּיִן וְיָצָא מֻתָּר, לְכַתְּחִלָּה לֹא יַנִּיחַ אָדָם בְּבֵיתוֹ יַיִן אוֹ חֹמֶץ אֵצֶל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְבַד כְּלָל, אֲבָל בְּדִיעֲבַד מֻתָּר (מָרְדְּכַי פ' ר''י בְּשֵׁם ראב''ן) אֲפִלּוּ שָׁהָה זְמַן רַב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרֵא בְּכָל שָׁעָה עַתָּה יָבֹא וְיִרְאֵנִי. וְהוּא שֶׁלֹּא נוֹדַע (א) שֶׁסָגַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַחֲנוּת, אוֹ שֶׁהִרְחִיק הַקָּרוֹן וְהַסְפִינָה בְּעִנְיָן שֶׁאֵין יְכוֹלִים לִרְאוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ סָגַר הַחֲנוּת כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֶדֶק אוֹ חוֹר שֶׁיְּכוֹלִים לִרְאוֹת בְּתוֹכוֹ חָשׁוּב כְּפָתוּחַ (שָׁם בְּמָרְדְּכַי וּבִסְמַ''ג) . בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁיֵּשׁ (ב) דֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן שֶׁיָּכוֹל לָבֹא עָלָיו פִּתְאֹם, שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ, וְכֵן כְּשֶׁהָלַךְ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, הָלַךְ דֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יָדַע הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָלַךְ לְבֵית הַמֶּרְחָץ. אֲבָל אִם רָאָה שֶׁהָלַךְ לִכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יְמַהֵר לָבֹא. וְכֵן אִם אָמַר לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִנִּיחַ בַּחֲנוּת: שְׁמֹר לִי, יוֹדֵעַ שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִשְּׁמִירָתוֹ. וְכֵן אִם אָמַר לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמַּעֲבִיר הֶחָבִיּוֹת: לֵךְ, וַאֲנִי אָבֹא אַחֲרֶיךָ; אוֹ שֶׁהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, אִם הֶחָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵעֵינָיו, (ג) אֲסוּרוֹת. וְאִם הֵם סְתוּמוֹת, אִם יֵשׁ בְּהַפְלָגָתוֹ שִׁעוּר כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהָסִיר מִגוּפוֹת הֶחָבִית כֻּלָּהּ, בֵּין שֶׁהִיא שֶׁל טִיט בֵּין שֶׁהִיא שֶׁל סִיד, וּלְהַחֲזִירָהּ, וְתִנָּגֵב, אָסוּר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵם סְתוּמוֹת, שָׁרֵי בְּכָל עִנְיָן, דְּיַיִן סָגֵי לֵיהּ (ד) בְּחוֹתָם א'. (דַּעַת ר''ת) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה, וְע''ל סִימָן ק''ל. באר היטב (א) שסגר. כתב הב''ח דאף אם סגר והרחיק אינו אוסר אלא כשהחביות פתוחות או סתומות ושהה כדי שיסיר מגופות החביות כו' כדלקמן בסמוך גבי הודיעו שהוא מפליג ופשוט הוא: (ב) עקלתון. והר''ן כתב הא דבעינן דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים אוחז החבית בידו או על כתפו אבל במניח עובד כוכבים בחנות וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מתירא ממנו דילמא השתא אתי ישראל ויראה מתקרב לחביות וכתב הב''י דמיירי בענין שאין העובד כוכבים יכול לראות אם בא ישראל דמתיירא פן יבא ישראל פתאום ואפ''ה באוחז החבית בידו בעי דרך עקלתון דאל''כ א''א שלא יראהו כשהוא בסמוך לו ויסלק העובד כוכבים ידו מיד אבל להרחיק מן החבית א''א לעשות כך מיד אבל אם א''א לישראל לבא פתאום לחנות כגון שיש חלון על הפתח שיכול העובד כוכבים לראות ממנו אם בא ישראל משמע דאסור עכ''ל וכתב הט''ז דדברים אלו תמוהין דאדרבה כיון שיש חלון מירתת העובד כוכבים שיבא ישראל ויראהו דרך אותו חלון אלא נ''ל טעמו של הר''ן דגבי בית וחנות א''צ דרך עקלתון דאפשר שהלך בדרך קרוב מאד לאחד מן הבתים ובמהרה כהרף עין יבא ויראנו ומירתת אבל בקרון וספינה לפי שהם בשדה במקום פנוי ומש''ה כל שאין שם אלא דרך א' מצי העובד כוכבים להזהר כל שרואה שהולך מרחוק ומ''מ נראה להחמיר אף בחנות או במעביר יין מן הבתים דג''כ בעינן דרך עקלתון: (ג) אסורות. ולדידן ליכא למיחש לנגיעה אא''כ יש לו הנאה כגון שישתה או יחליף כדלעיל סי' קכ''ח ס''ד בהג''ה ובסי' ק''ל כתבתי בשם ב''י דבנקב קטן אע''פ שיכולין להוציא ממנו כל שאין יכולין להכניס לתוכו ליכא למיחש לחלופי ופשוט הוא. ש''ך: (ד) חותם. אבל בחותם א' ממש סגי בדיעבד אפילו בלא הפסד מרובה כדלקמן סימן ק''ל ס''ב ש''ך. והט''ז כתב דאפילו בהפסד מרובה אין היתר אלא בנתייבשה הטיחה:
ב הָא דְּשָׁרֵי כְּשֶׁיֵּשׁ דֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן, דַּוְקָא כְּשֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְבַדּוֹ. אֲבָל אִם הֵם שְׁנַיִם אוֹ (ה) יוֹתֵר, אָסוּר, שֶׁאֶפְשָׁר לְאֶחָד מֵהֶם לִשְׁמֹר הַדֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן, וְהָאַחֵר יִגַּע. באר היטב (ה) יותר. דל''ד לבין הגתות בס''ד דהתם העובד כוכבים מירתת מעובדי כוכבים אחרים אבל הכא עצה א' להם ולא מירתתי מהדדי ב''ח ומשמע דה''ה בלא הודיעו שמפליג דאסור מה''ט דל''ד לשוכר בית בחצירו של עובד כוכבים דלקמן סימן ק''ל דמותר משום דבעיר לא סמיך העובד כוכבים על השומר משום דאפשר שיבא פתאום ולא יראהו מרחוק אבל בשדה סמיך שפיר על השומר ש''ך בשם מ''ב:
ג הָא דְּשָׁרֵי בְּחָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת לְגַמְרֵי בְּלֹא פְּקָק, הָנֵי מִלֵּי בִּסְפִינָה אוֹ בַּחֲנוּת שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לִגַּע בֶּחָבִיּוֹת עַצְמָם. אֲבָל בְּמַעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא. וַאֲפִלּוּ הִיא חֲסֵרָה, (ו) אֲסוּרָה, דְּחַיְשִׁינָן דִּלְמָא נָגַע וְלֹא יִירָא כְּלָל, שֶׁיָּכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר: לְהַחֲזִיק בָּהּ כִּוַּנְתִי, שֶׁלֹּא תִּפֹּל. באר היטב (ו) אסורה. כתב הט''ז אבל בפקק של עץ מותר ונראה פשוט אפילו אם אין ישראל הולך עמו כלל:
ד אֲפִלּוּ הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, אִם הֶחָבִית (ז) פְּקוּקָה וְהוּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה עוֹבְרֵי דְּרָכִים, כְּגוֹן בֵּין הַגִּתּוֹת, מֻתָּר, שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מֵעוֹבְרֵי דְּרָכִים, אֲפִלּוּ הֵם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. באר היטב (ז) פקוקה. כתב הש''ך משמע אבל אינה פקוקה אסור דליגע אינו מתיירא מעוברי דרכים ולדעת הר''ב בזה''ז דלאו עובדי עבודת כוכבים הן אפי' פתוחה לא חיישינן דיגע אא''כ ישתה או הנאה אחרת ומה דסתם הר''ב כאן היינו כיון שכבר כתב בעיקר דוכתא דדינא דבזה''ז שרי א''כ ממילא משתמע דכל מ''ש המחבר אינו אלא לסברתו מצד הדין והט''ז אוסר אף בזה''ז וכתב דהעיקר כמ''ש רמ''א בסימן קכ''ח ס''ד לחלק בין נקב צר לרחב בזה''ז:
ה הַמּוֹסֵר מַפְתֵּחַ חֲנוּתוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הַיַּיִן שֶׁבּוֹ מֻתָּר, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר שׁוּם יְהוּדִי בָּעִיר, אֲפִלּוּ הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ וְהוּא (ח) יָרֵא לִכָּנֵס בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִתִּירוּ, אֶלָּא כְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מַפְלִיג, וְאָז מֻתָּר אֲפִלּוּ מְצָאוֹ שֶׁנִּכְנַס, אֲבָל אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, אֲפִלּוּ אִם נִתְפַּס עָלָיו כְּגַנָּב, אָסוּר. הגה: וְיֵשׁ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (הִיא סְבָרַת ר''ח שכ''ה בריב''ש סִימָן תכ''ד ות''ה סִימָן ר''ן וְרַשְׁבָּ''א) . וְאִם עָבַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְנִכְנַס שָׁם, אִם נִתְפַּס כְּגַנָּב, שָׁרֵי. וְאִם אֵינוֹ נִתְפַּס כְּגַנָּב, וְיֵשׁ לוֹ הִתְנַצְּלוּת עַל מַה שֶׁנִּכְנַס, אָסוּר. וְדַוְקָא אִם סָגַר הַדֶּלֶת בְּמַנְעוּל מִבִּפְנִים, וְאֵין (ט) סֶדֶק בַּחֶדֶר שֶׁיְּכוֹלִים לִרְאוֹת מִשָּׁם, אֲבָל אִם הַדֶּלֶת פָּתוּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א), אוֹ אֲפִלּוּ רַק סֶדֶק שֶׁיְּכוֹלִים לִרְאוֹתוֹ הַיַּיִן מֻתָּר (מָרְדְּכַי פר''י) . וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ לִכָּנֵס שָׁם (שָׁם), אִם לֹא אָמַר לוֹ שֶׁמַפְלִיג וְיוּכַל לָבוֹא, דְּהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְרַתֵּת. וְאִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ מְרַתֵּת, כְּגוֹן עַבְדֵי הַמּוֹשֵׁל שֶׁתָּפְסוּ הַיְהוּדִי (וּמְחַפְּשִׂים בְּבֵית הַיְהוּדִי), הַכֹּל אָסוּר אִם אֵין לוֹ סִימָן שֶׁלֹּא נָגְעוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם התוס' וְהַמָּרְדְּכַי ס''פ ר''י) . באר היטב (ח) ירא. כתב הש''ך ואפי' אין ישראלים בעיר משום דבעובדי כוכבים אחרים מירתתי מעובד כוכבים זה וזה מירתת מאחרים הרא''ש וכתב ב''י ומשמע לי מדברי הפוסקים דאפילו מסר לו המפתח סתם אמרינן לא מסר אלא שמירת המפתח ואצ''ל אחוז מפתח זה עד שאבא עכ''ל: (ט) סדק. ודוקא ביום אבל בלילה לא מהני סדק כדלקמן ס''ס ק''ל. ש''ך:
ו יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיוּ בִּסְפִינָה וּבָהּ יַיִן, וְשָׁמַע יִשְׂרָאֵל קוֹל תְּקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין לִשְׁבֹּת וְנִכְנַס לָעִיר וְהִנִּיחַ הַיַּיִן שֶׁבַּסְפִינָה עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם יֵשׁ דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן שֶׁיּוּכַל לָבֹא עָלָיו פִּתְאֹם וְאֵין שָׁם אֶלָּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד, (י) מֻתָּר הַיַּיִן, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בֵּינוֹ לַיַּיִן יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁאֵין אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם בְּחֶזְקַת שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת כָּרָאוּי. באר היטב (י) מותר. כ' הש''ך בשם הרשב''א דאפילו היין פתוח שרי ומשמע דאפילו הישראל הולך לשהות ויודע העובד כוכבים שדעתו להפליג אפילו הכי שרי משום דחושב כשיזכור יינו יתחרט מיד ויבא וכתב הט''ז ואף על גב דלעיל ס''א בהודיעו שהוא מפליג אסור היין י''ל דהכא שאני דגבי שמע קול שופר או קול תפלה בבה''כ שאינו הולך מעצמו אלא דרך פתאום וע''כ נשכח היין שלו וזה רואה העובד כוכבים וע''כ הוא מירתת שמא יזכור היין משא''כ בהני דריש הסימן בהודיעו שהוא מפליג בודאי ניחם בעצמו קודם הליכתו וחושב העובד כוכבים שבכוונה הניח היין אצלו ומאמינו ע''כ לא מירתת עכ''ל:
ז הָיוּ יוֹשְׁבִים יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִשְׁתּוֹת כָּל אֶחָד מִיֵּינוֹ, וְשָׁמַע הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהָלַךְ שָׁם לְהִתְפַּלֵּל, מֻתָּר הַיַּיִן אִם יֵשׁ דֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן שֶׁיּוּכַל לָבֹא עָלָיו פִּתְאֹם. אֲבָל אִם הָיוּ שׁוֹתִים בְּיַחַד מִיַּיִן אֶחָד, וְיַיִן לִפְנֵיהֶם עַל הַשֻּׁלְחָן וְיַיִן אַחֵר חוּץ לַשֻּׁלְחָן, וְהִנִּיחַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְבַדּוֹ. שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, אָסוּר; וְאֶת שֶׁחוּץ לַשֻּׁלְחָן, אֶת שֶׁתּוֹךְ פִּשּׁוּט יָדָיו, אָסוּר, וְשֶׁחוּץ לְפִשּׁוּט יָדָיו, מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ: הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה, כָּל הֶחָבִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת שֶׁבַּבַּיִת אֲסוּרוֹת, וְהַסְתוּמוֹת מֻתָּרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁהָה כְּדֵי (יא) שֶׁיָּסִיר הַמְּגוּפָה כֻּלָּהּ וְיַחְזִירֶנָּה וְתִנָּגֵב. באר היטב (יא) שיסיר. ולמאי דכתב רמ''א סס''א דבהפסד מרובה מותר ה''נ מותר אפילו שהה כו' אם הוא הפסד מרובה. ט''ז:
ח יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר בַּיִת בַּחֲצַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִנִּיחַ בּוֹ יַיִן וְסָגַר הַדֶּלֶת וְהִכְנִיס הַבְּרִיחַ בַּטַּבַּעַת, וְשָׁכַח וְלֹא סְגָרוֹ בְּמַפְתֵּחַ, וְהִפְלִיג, וּלְסוֹף יָמִים הִרְגִּישׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא הָיָה סָגוּר בְּמַפְתֵּחַ וְהוֹדִיעַ הַדָּבָר לַיְּהוּדִי, מֻתָּר. הוֹאִיל וְלֹא יָדַע הָעוֹבֵד (יב) כּוֹכָבִים שֶׁמַּפְלִיג הַיִּשְׂרָאֵל, מְרַתֵּת וְלֹא נָגַע (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל י''ט סִימָן י''ג) . באר היטב (יב) שמפליג. הט''ז והש''ך חולקים על הרמ''א ופוסקים אפילו הודיעו הישראל שהוא מפליג אפ''ה מותר דמימר אמר העובד כוכבים כשיזכור הישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו ויסגור ומרתת כן הוא בתשובת הרא''ש דפוס החדשים עכ''ל:
ט בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בּוֹ יַיִן, וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר לְמַטָּה וְיִשְׂרָאֵל בָּעֲלִיָּה, (יג) וַאֲרֻבָּה מֵהָעֲלִיָּה לַבַּיִת, וְיָצְאוּ שְׁנֵיהֶם (יד) בְּבֶהָלָה לִרְאוֹת חָתָן אוֹ הֶסְפֵּד, וְחָזַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְסָגַר הַפֶּתַח וְאַחַר כָּךְ בָּא הַיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַיִּשְׂרָאֵל מַעֲבָר אֶלָּא דֶּרֶךְ הַבַּיִת וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹר שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ, הֲרֵי הַיַּיִן הַפָּתוּחַ שֶׁבְּבֵית הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּהֶתֵּרוֹ, שֶׁלֹּא סָגַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁכְּבָר נִכְנַס הַיִּשְׂרָאֵל לְבֵיתוֹ וְלֹא נִשְׁאַר אָדָם בַּחוּץ, וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁהוּא קְדָמוֹ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁיָּצְאוּ בְּבֶהָלָה וְחָזְרוּ, דְּאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁמִּתּוֹךְ בֶּהָלָתוֹ חָזַר וְלֹא דִּקְדֵּק יָפֶה בִּכְנִיסַת יִשְׂרָאֵל; אֲבָל שֶׁלֹּא בְּבֶהָלָה, הַיַּיִן אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבָּ''ם) . באר היטב (יג) וארובה. דמצי למחזי לכ''ע הא לא''ה דהך גיסא ודהך גיסא אסור ש''ך וע''ל סי' קכ''ח ס''ג: (יד) בבהלה. וטעם הדבר כתב הט''ז דאם יצא בבהלה סובר העובד כוכבים דמחמת הבהלה לא זכר הישראל את יינו בעת ההיא וחושש שמא עתה כבר נזכר הישראל ויבא לביתו ולפ''ז אם ראהו העובד כוכבים בשוק בשעת חזרתו לביתו דבר ברור שאסור היין כל שסגר עובד כוכבים הדלת מבפנים אע''פ שהיציאה היתה בבהלה אבל אם יצא שלא בבהלה סובר העובד כוכבים שהישראל מאמין לו ולכך אינו מירתת עכ''ל:
י עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁמַע קוֹל שַׁאֲגַת אַרְיֵה, וּמִפַּחְדּוֹ (טו) נֶחְבָּא בֵּין הֶחָבִיּוֹת יַיִן וְסָגַר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו, מֻתָּר אֲפִלּוּ הֵן פְּתוּחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר: שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל אַחֵר נֶחְבָּא כָּאן, וְיִרְאֶה אוֹתִי כְּשֶׁאֶגַּע. באר היטב (טו) נחבא. ואפילו אין נתפס עליו כגנב. כ''כ הטור:
יא גַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמַרְתֵּף וּפָתְחוּ חָבִיּוֹת יַיִן. אִם רֹב גַּנָּבֵי הָעִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אָסוּר. וְאִם רֻבָּן יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר. וְאִם רֻבָּן (טז) יִשְׁמְעֵאלִים, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאִם יֵשׁ לַיְּהוּדִים שְׁכוּנָה לְבַדָּם, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַפְסִיקָתָהּ, הוֹלְכִים אַחַר (יז) רֹב בְּנֵי הַשְּׁכוּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב בְּנֵי הָעִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וּבְמָקוֹם שֶׁרְגִילִים לְהַצְנִיעַ מָמוֹן בְּחָבִיּוֹת וּמַנִּיחִים אוֹתָם בֵּין חָבִיּוֹת יַיִן, אֲפִלּוּ אִם רֹב גַּנָּבֵי הָעִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּר, דְּשֶׁמָּא לֹא בָּאוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמָּמוֹן וּכְשֶׁרָאוּ שֶׁהוּא יַיִן (יח) לֹא נָגְעוּ בּוֹ. הגה: וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁרָאִינוּ רְעוּתָא, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ תְּחִלָּה סְתוּמוֹת וְנִפְתְּחוּ, אֲבָל אִם הָיוּ סְתוּמוֹת, וְנִמְצְאוּ סְתוּמוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ כֻּלָּם פְּתוּחוֹת וְלֹא נִמְצָא בָּהֶם רְעוּתָא, הַכֹּל שָׁרֵי (בבֵּית יוֹסֵף ריב''ש סי' תכ''ד וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה וְרַאֲבָ''ן), דִּסְתָם גַּנָּב אֵינוֹ לוֹקֵחַ יַיִן. וְאִם הָיָה בְּמִקְצָתָן רְעוּתָא, וְנִפְתְּחוּ הָאֲחֵרִים שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים בָּהֶן רְעוּתָא, הַכֹּל שָׁרֵי (בבֵּית יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי ס''פ ר''י תְּשׁוּבַת מוהר''ם) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל זֶה מַיְרֵי שֶׁיֵּשׁ גַּנָּבִים יְדוּעִים מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי פר''י וֶהֱבִיאוֹ הַבֵּית יוֹסֵף), אֲבָל אִם יָדוּעַ גַּנָּב אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, וּמֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ יָדוּעַ, תָּלִינָן בְּיִשְׂרָאֵל הַיָּדוּעַ. וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קכ''ח עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ. באר היטב (טז) ישמעאלים. דלאו עובדי עבודת כוכבים הן וה''ה לשאר עובדי כוכבים בזה''ז: (יז) רוב. אע''ג דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן סי''ז שאני הכא כיון שנמצא בתוך השכונה גופה כ''כ הרשב''א וכ' הב''ח ובמקום הפ''מ יש להתיר אף כשדרך העובד כוכבים מפסיקתן אם נעולות הן בלילה וכתבו הט''ז וש''ך ע''ז דבהא כ''ע מודו אפילו בהפסד מועט אם נעולות הם בלילה: (יח) נגעו. כתב הט''ז נ''ל דעכשיו שאנו מקילין בסתם יינם במגע עובד כוכבים ע''י ד''א מותר גם אפי' אם נגעו בו בקנה כיון דלאו למגע יין נתכוין רק לחפש הממון ה''ל מגעו שלא בכונה ושרי כדלעיל סי' קכ''ד סכ''ד ואפילו אם נגע ביד עצמו בזה היה נראה להתיר אלא שאין להקל כ''כ כיון שלא נמצא בפירוש ואי' בהגהת אשר''י פ' השוכר דהאידנא אין לאסור אפילו סגר הדלת ולא נתפס כגנב אא''כ יש לחוש לשתיה או לשום הנאה שלו עכ''ל וכתב הש''ך על מ''ש המחבר אפי' רוב גנבי עיר עובד כוכבים מותר דהא בש''ס משמע דאינו מותר אלא משום ס''ס והיינו כשגנבי עובד כוכבים וישראל שוין או שאינו ידוע מי המה הרוב אבל ברוב גנבי עובד כוכבים דליכא ס''ס לא (והמעיין בתוס' ובאשר''י דף צ''ד בהג''ה יראה דלק''מ שמיירי דחביות הרבה פתוחות יותר מכדי שתיה דאז אפילו ברוב עובדי כוכבים הוי ס''ס ע''ש וסיים הש''ך וז''ל וקצרתי כיון שאין דין זה מצוי בינינו דאין רגילות להצניע ממון בחביות יין וכמ''ש הרא''ש עכ''ל):
יב חַיִל שֶׁנִכְנַס לָעִיר וְנִכְנַס לְבֵית יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲפִלּוּ הֵן (יט) פְּקוּקוֹת, אֲסוּרוֹת, וּסְתוּמוֹת בִּמְגוּפָה שֶׁל טִיט, מֻתָּרוֹת. וּבִשְׁעַת (כ) מִלְחָמָה, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרוֹת. וְדַוְקָא בִּפְתוּחוֹת מִתְּחִלָּתָן, אֲבָל סְתוּמוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ, (כא) חַיְשִינָן לְהוּ. באר היטב (יט) פקוקות. כפתוחות דמי דכי מהדר לה לפקק לאו משום אימתא אלא משום אורחא דמילתא ר''ן וריב''ש אבל סתומות מותרות שזה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לחתום שאין אימת אדם עליהם: (כ) מלחמה. בין בחיל של מדינה זו בין בחיל של מדינה אחרת. ב''י וד''מ: (כא) חיישינן. כתב הט''ז דתמוה הוא אמאי לא נימא בשביל ממון קאתי דהא בשעת מלחמה הוא וצ''ל דכאן מיירי במקום שאין רגילין להצניע ממון בחביות וע''כ אנו למדין מזה דעכשיו שהבעלי מלחמות מחפשים אחר מטמונים אפי' בחביות יש להקל אפילו בסתומות שנפתחו דהיינו ממש דינא דגנבי שנזכר בסי''א והיינו דוקא בשעת חירום ח''ו שהם שוללים שאז אינם עוסקים בשתיה רק בשלל ממון לחוד אבל אם נשתהו שם אחר החירום ההוא ודאי פתחוהו לשתות ואז אותן שהיו סתומות ונפתחו אסורות כנ''ל ברור עכ''ל:
יג עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד אֵצֶל הַגַּת, אִם יֵשׁ בָּהּ טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ (פי' שֶׁהַיָּד הַנַּעֲשֵׂית לָחָה בְּמַגָּעוֹ תַּחֲזֹר וְתַעֲשֶׂה לָחָה גַּם יָד אַחֶרֶת), צָרִיךְ הֲדָחָה (כב) וְנִגּוּב. וְאִי לֹא, בַּהֲדָחָה סָגֵי. באר היטב (כב) וניגוב. דחיישינן שמא נגע בו דלא מרתת ליגע שהוא סבור שאינו מפסיד וכיון שאין בו יין עוד וע''ל סימן קכ''ג סי''ז וסימן קכ''ז ס''ה וסי' קל''ח:
יד זוֹנָה עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים בִּמְסִבַּת יִשְׂרָאֵל, הַיַּיִן מֻתָּר, שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתָהּ (כג) לְנַסֵךְ. אֲבָל זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית בִּמְסִבַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, יֵינָהּ שֶׁל הַזּוֹנָה גַּם כֵּן אָסוּר. באר היטב (כג) לנסך. כתב הט''ז נ''ל זהו דוקא לדין התלמוד שהיו מרוחקים מאד מסתם יינם והיו אוסרים אותו אפי' בהנאה אבל עכשיו שאין אנו מרוחקין כ''כ שהרי מותר בהנאה ועוד שראינו רבו המתפרצים בעו''ה ואפילו אותן שאינן חשודים על הזנות נחשדים על שתיית סתם יינם וזה דבר מפורסם בכל יום להיות שהאיסור קל בעיניהם א''כ אותן שנחשדים על הזנות ודאי נחשדים על שתיית סתם יינם ולא נזהר ממגע זונה שלו ביין שלו ע''כ נ''ל דחמרא של אותן הפושעים בזנות עובד כוכבים ודאי אסור לדידן וגרע טפי ממה שאמרו בכאן בזונה ישראלית דהיין אסור מטעם דאיהי נמשכת אבתרייהו עכ''ל:
טו הִנִּיחַ יַיִן בְּבֵיתוֹ בְּחַלּוֹן פָּתוּחַ, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִכְנִיס שָׁם זוֹנָה וְסָגַר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַיִּשְׂרָאֵל וּמָצָא יֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ, (כד) מֻתָּר. באר היטב (כד) מותר. דאין לו פנאי לנסך [דבעבידתי' טריד] הרא''ש והטור:
טז חָצֵר שֶׁחֲלוּקָה בְּרָאשֵׁי יְתֵדוֹת בֵּין יִשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁחָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת עוֹמְדוֹת סָמוּךְ לְחֶלְקוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים תּוֹךְ פִּשּׁוּט יָדָיו, מֻתָּרוֹת. וְכֵן אִם הָיָה גַּגּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, (כה) וַחֲלוּקִים בִּיתֵדוֹת, מַנִּיחַ שָׁם יֵינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת שָׁם. באר היטב (כה) וחלוקים. כתב הט''ז ונראה דהך וחלוקים הוה כמו או חלוקים דאם הם חלוקים בגגות א''צ להיות חלוקים ביתדות עכ''ל:
יז חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁצָּפָה בַּנָּהָר וְנִמְצְאָה כְּנֶגֶד עִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, אִם יֵשׁ בַּנָּהָר מִכְשׁוֹלוֹת וְסֶכֶר (פֵּרוּשׁ סְתִימָה) אֲגַמֵּי מַיִם שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִים אוֹתָהּ אִלּוּ בָּאָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מֻתָּרוֹת, שֶׁאֵין לִתְלוֹתָהּ אֶלָּא בָּעִיר שֶׁנִּמְצֵאת כְּנֶגְדָּהּ. וְאִם אֵין בַּנָּהָר סֶכֶר אֲגַמֵּי מַיִם, אֲסוּרָה, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים אוֹתָהּ (כו) בְּרֹב הַסְבִיבוֹת שֶׁהֵם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאִם נִמְצֵאת כְּנֶגֶד עִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אִם רֹב הַסְבִיבוֹת יִשְׂרָאֵל וִיכוֹלָה לָבֹא שָׁם דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁלֹּא תִּטְבַּע, מֻתֶּרֶת, אֲפִלּוּ קְרוֹבָה הַרְבֵּה לְעִיר שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, עַד שֶׁמּוֹכִיחַ קִרְבָתָהּ שֶׁהִיא שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מַנִּיחִים הַקָּרוֹב וְהוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. וְאִם לָאו, הַיַּיִן אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַקַּנְקַן הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן, אַף הַיַּיִן מֻתָּר, וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, דְּכֵיוָן דְּרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וְדַוְקָא שֶׁהִיא סְתוּמָה (כז) בִּפְקָק, אֲבָל פְּתוּחָה לְגַמְרֵי, הַיַּיִן אָסוּר דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נָגְעוּ בּוֹ (כָּךְ מַשְׁמָע מַהֲרַ''ן פא''מ וְכֵן הוּא בתא''ו ני''ז) . באר היטב (כו) ברוב. אע''פ שהיא קרובה לעיר שרובה ישראל אפילו בקורבה דמוכח ש''ך ועי' בח''מ סימן רנ''ט ס''ו: (כז) בפקק. כתב הט''ז מ''ש רמ''א דאם נסתם בפקק דהיינו של עץ דמותר זה אינו דאין היתר אלא בשל טיט דוקא (ובנה''כ השיג עליו וכתב דוקא בבית אורחא דמילתא למיהדר פקק של עץ אבל הכא אם איתא דנגע בה לא היה חושש לחזור ולסותמה שהרי הניחה ללכת לאיבוד וכ''כ הב''ח):
יח חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁנִּמְצֵאת בְּכַרְמוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ כְּרָמִים אֲחֵרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל סְמוּכִים, וּכְרָמִים רַבִּים מֵהֶם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים סְבִיבוֹתֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁרְחוֹקִים מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, הֶחָבִית אֲסוּרָה, דְּאָזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא אַף עַל גַּב דְּאִכָּא קוֹרְבָא דְּמוּכָח דְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁאֵין שָׁם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אוֹתוֹ (כח) כֶּרֶם. וְהוּא הַדִּין לְהָקֵל, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּכַרְמוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ כְּרָמִים אֲחֵרִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אִי אִכָּא כְּרָמִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל רַבִּים מֵהֶם, אֲפִלּוּ רְחוֹקִים מֵהֶם, הוֹלְכִים לְהָקֵל. וְהוּא שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בֵּין הֶהָרִים שֶׁאֵינוֹ מַעֲבָר לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים, הָא לָאו הָכֵי אֲסוּרָה, שֶׁרֹב עוֹבְרֵי דְּרָכִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הֵם וְשֶׁמָא מֵהֶם נָפַל. וְהָנֵי מִלֵּי בְּבַקְבּוּק, אֲבָל חָבִית שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים לְהוֹלִיךְ כַּיּוֹצֵא בוֹ, אֵין תּוֹלִים בָּהֶם. באר היטב (כח) כרם. כתב הש''ך שאין דרך לגנוב מכרם זה ולהצניע בתוכו טור ורשב''א אבל בלא האי טעמא הוי שרי דאע''ג דאפילו בקורבה דמוכח אזלינן בתר רובא הכא כיון שנמצא בתוך הכרם עדיף טפי וכ' הט''ז דהאי כרם מופרש לגמרי ואין סביבו לא כרם ישראל ולא כרם עובד כוכבים דאל''כ קשה למה כתב האי אצ''ל וכו':
יט נוֹדוֹת יַיִן שֶׁנִּמְצְאוּ מֻשְׁלָכִים בַּדֶּרֶךְ, אִם רֹב שׁוֹפְכֵי יַיִן יִשְׂרָאֵל, מֻתָּרִים, אִם הֵם נוֹדוֹת גְּדוֹלִים. אֲבָל אִם הֵם קְטַנִּים שֶׁדֶּרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים לְהוֹלִיךְ כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֲסוּרִים, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים בָּהֶם שֶׁרֻבָּם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאִם הָיוּ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, מֻתָּרִים כֻּלָּם, שֶׁהַגְּדוֹלִים מוֹכִיחִים עַל הַקְּטַנִּים שֶׁהֵם מִשּׁוֹפְכֵי יַיִן, וַהֲרֵי רֻבָּם יִשְׂרָאֵל, וְהַקְּטַנִּים לְהַכְרִיעַ הַמַּשָּׂא בָּאוּ.
כ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַיִן בָּאוֹצָר שֶׁלּוֹ וּפֶתַח הָאוֹצָר (כט) סָגוּר בְּמַפְתֵּחַ אֶחָד, וּמָצָא הַפֶּתַח פָּתוּחַ וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד מוֹדֶה שֶׁהוּא פְּתָחוֹ לִשְׁאֹב מַיִם מִבּוֹר שֶׁבָּאוֹצָר כְּדֵי לִבְנוֹת בֵּיתוֹ, מֻתָּר. הגה: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר לְשִׁפְחָתוֹ לְהָכִין הַשֻּׁלְחָן וּמָצָא יַיִן עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְשִׁפְחָתוֹ הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים אוֹמֶרֶת שֶׁלָּקְחָה הַיַּיִן מִמַּרְתְּפוֹ שֶׁבּוֹ יַיִן הַרְבֵּה, הַיַּיִן שֶׁבַּמַּרְתֵּף שָׁרֵי, דְּאֵין הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים נֶאֱמֶנֶת, וְאֵימַר בְּמָקוֹם אַחֵר לָקְחָה (תְּשׁוּבַת הַמָּרְדְּכַי פ' ר''י), וְשֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן אָסוּר. וְכֵן בְּאַחַת שֶׁטָּמְנָה מַפְתֵּחַ מַרְתֵּף שֶׁלָּהּ, (וְלֹא מָצְאָה בִּמְקוֹמָהּ), וּמָצְאָה כַּד יַיִן טָמוּן (בְּתֶבֶן), וְאוֹמֶרֶת שִׁפְחָה עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא לָקְחָה הַיַּיִן (מִן הַיַּיִן) שֶׁבַּמַּרְתֵּף, שָׁרֵי, וְאֵין הַשִּׁפְחָה נֶאֱמֶנֶת (שָׁם וַאֲגֻדָּה וּבְהַגָּהַת אֲשֵׁרִ''י) . אֲבָל גַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לַמַּרְתֵּף וּמָשְׁכוּ יַיִן וְהִנִּיחוּ הַבְּרָזוֹת פְּתוּחוֹת, וְנִמְצְאוּ אַחַר כָּךְ הַבְּרָזוֹת סְתוּמוֹת, וְאָמְרָה שִׁפְחָה עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא סְתַמְתָּן, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַחֲדָה הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים עִם הַיַּיִן וְאֵינָהּ נִתְפֶּסֶת כְּגַנָּב, וְאִכָּא רַגְלַיִם לַדָּבָר שֶׁהִיא סְתַמְתָּן, הַיַּיִן אָסוּר (מָרְדְּכַי סוֹף פ' ר''י) . מִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִים, שָׁרֵי, (ל) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ''ג וקכ''ד. באר היטב (כט) סגור. כתב הט''ז דלדידן דקי''ל לעיל סי' קכ''ח ס''ג ד' דאין איסור רק בסגר העובד כוכבים הדלת בפנים ומספיקא לא אמרינן שמא סגר הוא עצמו במנעול א''כ יש לנו להתיר כאן אפילו בלא סגרו ישראל תחלה עכ''ל וע''ל סי' ק''ל ס''ס ח' בהג''ה: (ל) שנתבאר. פי' הש''ך ר''ל דשם נתבאר דלא חיישינן שמא נגע לנסך אלא כשנגע להנאתו ואפילו הוציאה הברזא בכונה שרי משום דכיון דאין כונתה לנסך ה''ל מגע עובד כוכבים ע''י ד''א שלא בכוונה ולא חיישינן שמא נגעה בידה עצמה ביין שבחבית או נגעה במה שיצא לחוץ במה שמשכה דאז נאסר גם מה שבפנים ע''י ניצוק דהא אינה צריכה לעשות כן וגם לעיל מ''ש רמ''א דאין העובדת כוכבי' נאמנת מיירי שא''א לה ליקח אם לא שתגע בידה כגון שאין ברזא לחבית וצריכה לשאוב מן החבית בידה אבל היכא דיש ברזא אפילו ידוע שלקחה היין מן המרתף שרי לדידן בזה''ז במקום הפסד אבל הט''ז אוסר אם בודאי הוציאה היין ע''י ברזא אף לדידן (וכבר כתבתי טעם פלוגתתן בסימן קכ''ד ובנה''כ חולק עליו ע''ש):
סימן קל - דין חתימת היין
ובו י' סעיפים
א מֻתָּר לְהַפְקִיד וְלִשְׁלֹחַ יַיִן בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הוּא חָתוּם בְּחוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם אוֹ מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם. וְהָנֵי מִלֵּי בְּחָבִית שֶׁל חֶרֶס, אֲבָל לֹא בְּחָבִית שֶׁל עֵץ, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִין לְהוֹצִיא יַיִן מִבֵּין הַנְּסָרִים וְלֹא יַרְגִּישׁוּ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּנוֹדוֹת, שֶׁבְּקַל יְכוֹלִים לְהוֹצִיא יַיִן מִבֵּין הַתְּפִירוֹת. וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה, אֶלָּא שֶׁיַּכְנִיס כָּל הֶחָבִיּוֹת שֶׁל עֵץ אוֹ כָּל (א) הַנֹּאד בְּשַׂק שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִירָה מִבַּחוּץ, וְיַחְתֹּם פִּי הַשַּׂק. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּחָבִית שֶׁל עֵץ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יוֹצִיא בֵּין הַנְּסָרִים (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק א''מ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ס''ה וּסְמַ''ג וְרַשְׁבָּ''א וּבא''ו הָאָרֹךְ), וְכֵן נוֹהֲגִין, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁיְּהֵא הַמְּגוּפָה נִסְתָּם כָּרָאוּי, וְכֵן שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם בִּרְזָא, רַק יַחְתֹּךְ כָּל הַבְּרָזוֹת וְיָשִׂים עוֹר עַל הַמְּגוּפָה, וְהַבִּרְזָא קָבוּעַ בְּמַסְמְרוֹת, וְיִכְתֹּב אוֹתִיּוֹת חֶצְיָן עַל הָעוֹר וְחֶצְיָן עַל הַבְּרָזוֹת, שֶׁאִם יַגְבִּיהַּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הָעוֹר לֹא יֵדַע לַחֲזֹר וּלְכַוֵּן הָעוֹר כְּבַתְּחִלָּה (מָרְדְּכַי פר''י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת) . וְאִם מָצָא סַכִּין בְּחָבִית שֶׁהוֹצִיא יַיִן בֵּין הַנְּסָרִים, עַיֵּן לְעֵיל סי' קכ''ד. באר היטב (א) בשק. כ' הט''ז דוקא בנוד של עץ אז צריך להניחו בשק אבל בנבל של עור ואין תפירותיו מבחוץ נראה ברור דא''צ נתינה בשק אלא בשני חותמות וקשר הוה ג''כ חותם והיינו כשהוא משונה קצת משאר קשרים וכתב הש''ך דבדיעבד הדבר ברור דסגי בחותם או אף בחבית של עץ ואפילו בלא שום תיקון אחר כגון כיסוי עור או להכניס החבית בשק מיהו אם לא חתך הברזות אף דיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך יין עכ''ל (ונ''ל דלדידן הכל שרי אף אם לא חתך הברזות כמ''ש לעיל בסי' קכ''ט בשם הש''ך ע''ש) ובט''ז מתיר בדיעבד אם טח בטיט ונתייבש סביב הברזא אם הוא הפסד מרובה כמ''ש רמ''א סי' קכ''ט ס''א והב''ח כתב דמ''מ עכשיו נוהגין שאין להתיר כלל לשלוח מעיר לעיר בלא נאמן ישראל שהוא שומר ביום ובלילה כי שכיח הוא שהעובדי כוכבים מוציאין יין במקדח קטן או ע''י סכין מבין הנסרים ואין לשנות ולהקל כלל מיהו אם מכסין כל החבית בחשוקים שקורין רייפי''ן וגם השולים בנסרים יש להתיר וכתב הט''ז והא דאין לחוש שמא יוציא היין מבין החשוקים דהא עיקר האיסור משום שבשעת הסתימה נוגע בו וכשנוגע ביין שיוציא מבין החשוקים הוא רחוק קצת מן היין שבחבית והוי כמו נוגע בקלוח היוצא דאין איסור על מה שבחבית אלא משום ניצוק חיבור ממילא מותר כמ''ש בר''ס קכ''ו דאין אומרי' בחביות ניצוק חיבור משא''כ אם מוציא יין במקדח או בסכין מן הנסר של החבית עצמה או מבין הנסרים דודאי נוגע בשעת חתימה ביין שבחבית עצמה גם במהרי''ל ראיתי שמחלק בין נקב דק ובין נקב רחב קצת שבשעה שסותם העובד כוכבים את הנקב יש לחוש שנכנס מן בשר אצבעו בפנים ואוסר. ודין עובד כוכבים ששותה דרך קנה חלול ע''ל סי' קכ''ד סכ''ג דבהפסד מרובה יש להקל. וכתב עוד דמדברי הרמ''א משמע כאן דאם ידוע ודאי שהוציא מבין הנסרים שאסור ואע''ג דבסי' קכ''ד סכ''ג כתב בעובד כוכבים שהוציא יין בדרך דקירת סכין בחבית דמותר מה שבחבית שאני התם דעדיין הסכין תחוב שם אבל אם כבר סתמו ודאי אסור אף לדידן דבשעת סתימה נוגע שם במקום שהיה יוצא (ובנה''כ השיג ע''ז וס''ל דהרמ''א לא כ''כ אלא לדינא אבל לדידן שרי במקום הפסד אם הוציא מבין הנסרים א''נ דקמ''ל דאין חוששין שמא הוציא מבין הנסרים בדרך שאוסר היין שבחבית כגון במינקת וכה''ג או שידוע שנוגע כשחוזר וסותם הנקב ע''ש):
ב אִם הִפְקִיד בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּחוֹתָם אֶחָד, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְהוּא (ב) שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית. הגה: וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דִּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לְהַתִּיר אֲפִלּוּ בְּחוֹתָם אֶחָד (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת רַבֵּינוּ תָּם וּבְאָרֹךְ כְּלָל כ''ב) וְאֵין צָרִיךְ לְהַכִּיר חוֹתָמוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹאֶה שֶׁחוֹתָמוֹ מְקֻלְקָּל אָז אָסוּר (ג''ז שָׁם), אֲבָל אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר זֶה, וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קי''ח. באר היטב (ב) שייחד. דאז הוי כחצרו של ישראל מש''ה מותר בהנאה ט''ז. וכתב עוד אפילו מפתח לחוד הוי כחותם א' (וכבר כתבתי לעיל בסימן קי''ח דבנה''כ השיג עליו בזה דלא הוי מפתח כחותם א') וגם סתימת מגופה לא הוי כחותם א' אלא בהפסד מרובה ואם רואה חותמו מקולקל אין לאסור אלא כשנראה שנסתר בכונה ע''י אדם כדלקמן ס''ח בהג''ה עכ''ל הש''ך:
ג יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ, וְכֵן יַיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁעֵרְבוּ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים, כְּגוֹן דְּבַשׁ וְשֶׁמֶן, וְכֵן חֹמֶץ שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר (ג) לְהַפְקִיד בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּחוֹתָם אֶחָד. באר היטב (ג) להפקיד. דאי משום אינסוכי לא מנסכי ליה ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ש''ס וכתב ב''י ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלים שרי:
ד כֵּיצַד הוּא חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם, סָתַם הֶחָבִית בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְהֻדָּק כְּדֶרֶךְ שֶׁסוֹתְמִין כָּל אָדָם, (ד) וְטָח בְּטִיט, הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָיָה כְּלִי מְהֻדָּק, וְטָח עָלָיו מִלְמַעְלָה, הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן אִם צָר פִּי הַנֹּאד, הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָפַךְ פִּי הַנֹּאד לְתוֹכוֹ וְצָר עָלָיו, הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן כָּל שִׁנּוּי (ה) שֶׁמְּשַׁנֶּה מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל אָדָם, הֲרֵי הֵם כְּחוֹתָם אֶחָד, וְהַטִּיחָה אוֹ הַקְּשִׁירָה חוֹתָם שֵׁנִי. באר היטב (ד) בטיט. כתב הט''ז דוקא אם נתייבש הטיט הוי כחותם א' הא אם לא נתייבש נראה דלא הוי חותם דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו ולכך אם מוליך היין בדרך ויודע שהפליג הישראל לא מועיל טיחה בטיט כלל כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל וזה דבר מצוי מאוד והוי כפתוח לגמרי בלי חותם ע''כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר רק במונח אז מועיל טיחה עכ''ל: (ה) שמשנה. וקשירת כיסוי העגלות אע''פ דאין לך קשר משונה מזה מ''מ מאחר דמוכרח העובד כוכבים להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות אינו מרתת ולכך לא הוי כחותם כ''כ בתשובת מ''ב סי' כ''ט ע''ש:
ה שְׁנֵי קְשָׁרִים מְשֻׁנִּים הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת.
ו שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת. וְהַדְּפוּסִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה אוֹתִיּוֹת, לֹא חֲשִׁיבֵי אֶלָּא כְּחוֹתָם אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבְעִין אוֹתָם בְּבַת אַחַת. וּבְמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים מוּמָרִים וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁיּוֹדְעִים לִכְתֹּב, אֵין כְּתָב סִימָן, אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּכִּיר הַכְּתָב.
ז מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם אֶחָד הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת.
ח חֲתָמוֹ בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת וְחָזַר עָלָיו וְלֹא הִכִּירוֹ, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ סָתוּר, אָסוּר. הגה: וְדַוְקָא אִם רוֹאִים שֶׁנִּסְתַּר בְּכַוָּנָה עַל יְדֵי אָדָם, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים לִתְלוֹת שֶׁנִּסְתַּר וְנִתְקַלְקֵל מֵעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד (ת''ה סִימָן ר''ה וּבְאָרֹךְ כְּלָל כ''ב) . וַאֲפִלּוּ אִם נִתְקַלְקֵל בְּכַוָּנָה, יֵשׁ לְהַתִּיר אִם יִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס תָּמִיד (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם ס''ה וּסְמַ''ג) . אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּלֵּחַ לוֹ שֶׁהוּא חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ עִנְיַן חֲתִימוֹתָיו, כֵּיוָן שֶׁמְּצָאוֹ הַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת, מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם נָכוֹן הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ צוּרַת הַחוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר אַחֲרָיו. הגה: מִיהוּ אִם כָּתַב עָלָיו אוֹתִיּוֹת אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, דִּסְתָם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ בָּקִי לִכְתֹּב אוֹתִיּוֹת (הָרַ''ן וְהר''י) . וְאִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹמֵר שֶׁהֶחָבִית הָיָה מְטַפְטֵף וְהוּא הִדְּקוֹ וְנָגַע בַּיַּיִן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרוֹ, וַאֲפִלּוּ נִכָּר עֲדַיִן קְצָת יַיִן מִבַּחוּץ וְיֵשׁ אֻמְדָּנוֹת בִּדְבָרָיו (ת''ה סִימָן ר''ב) .
ט יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר אוֹ קָנָה בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמִלְּאוֹ יַיִן, אִם יִשְׂרָאֵל (ו) דָּר שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַיַּיִן בֶּחָצֵר, וְאֵין עָלָיו לֹא (ז) חוֹתָם וְלֹא מַפְתֵּחַ, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הָיָה גַּם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בְּאוֹתוֹ חָצֵר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה יִשְׂרָאֵל דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר, אִם הָיָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם, מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁנֵי חוֹתָמוֹת; וְאִם לָאו, אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן בְּאוֹתוֹ בַּיִת שֶׁשָּׂכַר אוֹ קָנָה, אָסוּר אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בֶּחָצֵר. וְאִם אֵינוֹ דָּר בֶּחָצֵר, מֻתָּר, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא עוֹמֵד (ח) בְּצַד הַיַּיִן. באר היטב (ו) דר. ואין לעובד כוכבים שייכות ביין אע''פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא הישראל ויאמר לו שהוא מפליג כדלעיל ר''ס קכ''ט ואם יש לעובד כוכבים שייכות ביין נתבאר בסימן קכ''ח סעיף ב' ג' עכ''ל הש''ך: (ז) וחותם. ולדידן בחותם לבד מותר בדיעבד כדלעיל ס''ב בהג''ה: (ח) בצד. שאז אסור דכיון שהשכיר או מכר יש לו שייכות קצת בבית משא''כ לעיל סי' קכ''ח ס''ב דאין לו שייכות כלל שרי אפילו נמצא עומד בצד היין ומיירי כאן אף שאין הישראל דר שם ואפילו בלא חותם כלל מותר אם אין העובד כוכבים דר שם אא''כ עומד בצד היין כנ''ל. עכ''ל הש''ך:
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשׂוֹכֵר אוֹ לוֹקֵחַ בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. אֲבָל בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא לְקָחוֹ וְלֹא שְׂכָרוֹ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בְּאוֹתוֹ חָצֵר וְאֵין יִשְׂרָאֵל דָּר בּוֹ, מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיַד יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ שׁוּם שַׁיָּכוּת, וַאֲפִלּוּ נִמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַיַּיִן, שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם נִתְפַּס (ט) עָלָיו כְּגַנָּב. וְהָנֵי מִלֵּי בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה אָסוּר. הגה: וְדַוְקָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא יֵשׁ לְאָסְרוֹ בַּלַּיְלָה, אֲבָל בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת דְּאָמְרִינָן לְעֵיל סִימָן קכ''ח וְקכ''ט דְּהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְרַתֵּת, אֵין חִלּוּק בֵּין יוֹם לְלַיְלָה, וְשָׁאנֵי הָכָא הוֹאִיל וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יֵשׁ לוֹ שַׁיָּכוּת בֶּחָצֵר וּמִסְּתָמָא נוֹעֲלוֹ בַּלַּיְלָה הוֹאִיל וְאֵין יִשְׂרָאֵל דָּר שָׁם, וְאֵינוֹ מְרַתֵּת כֻּלֵּי הַאי, וְלָכֵן אֲפִלּוּ בַּיּוֹם אִם נָעַל וְאֵין חוֹר אוֹ סֶדֶק שֶׁיְּכוֹלִין לִרְאוֹת הַיַּיִן, אָסוּר. אֲבָל עַל יְדֵי חוֹר וְסֶדֶק, (י) מֻתָּר בַּיּוֹם, אֲפִלּוּ נְעָלוֹ בְּוַדַּאי, וּבַלַּיְלָה אָסוּר בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֲפִלּוּ מִסְּתָמָא, וְזֶהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין יוֹם לְלַיְלָה. באר היטב (ט) כגנב. ושרי כדלעיל סי' קכ''ח ס''ד ומ''מ מיירי שישראל יוצא ונכנס שם דאל''כ או אפילו בהודיעו שהוא מפליג לא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו בסי' קכ''ט ובביתו בסי' קי''ח ס''י דאסור. ש''ך: (י) מותר. כל מה שיכולין לראות ע''י חור וסדק כדלעיל סימן קכ''ח ס''ג וכתב הט''ז אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפילו בלילה דמרתת דלמא השתא מדכיר ליה לחמרא ויבא כ''כ הרשב''א:
סימן קלא - דין יין כשר שנעשה ברשות עובד כוכבים
ובו ב' סעיפים
א יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה יֵינוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּטָהֳרָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל, בֵּין שֶׁמְּכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל (א) וְלֹא פָּרַע לוֹ מָעוֹת, בֵּין שֶׁלֹּא מְכָרוֹ לוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא מְטַהֲרוֹ כְּדֵי לְמָכְרוֹ עַל יָדוֹ (ב) (ג) לְיִשְׂרְאֵלִים, אִם נְתָנוֹ יִשְׂרָאֵל בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַצְמוֹ וְהַיִּשְׂרָאֵל דָּר בֶּחָצֵר, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּלֹא חוֹתָם, אֲפִלּוּ אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים גַּם כֵּן דָּר שָׁם. וְאִם אֵין יִשְׂרָאֵל דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר, אִם דָּר יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ הָעִיר וְהַבַּיִת שֶׁהַיַּיִן בּוֹ פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֻתָּר אִם יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל (ד) מַפְתֵּחַ (ה) וְחוֹתָם וּבְדִיעֲבַד אֲפִלּוּ בְּחוֹתָם אֶחָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ק''ל. וְאִם אֵין הַבַּיִת פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל (ו) דָּר בָּעִיר, אוֹ בְּעִיר שֶׁכֻּלָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ הַבַּיִת פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אָסוּר אֲפִלּוּ (ז) בְּחוֹתָם תּוֹךְ חוֹתָם, עַד שֶׁיְּהֵא יִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר. וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, הֲרֵי הוּא כְּיוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהַיַּיִן בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּעָלָיו, אֲבָל אִם נְתָנוֹ בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים אַחֵר, מֻתָּר בְּמַפְתֵּחַ וְחוֹתָם, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹבֵד כּוֹכָבִים הָאַחֵר כָּפוּף תַּחַת יַד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּעַל הַיַּיִן, שֶׁאִם הוּא כָּפוּף תַּחְתָּיו בְּעִנְיָן שֶׁאִם יָבֹא לִגַּע בַּיַּיִן אֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְחוֹת בּוֹ, הָוֵי כְּאִלּוּ הוּא בִּרְשׁוּת בַּעַל הַיַּיִן. וְאִם (ח) רוֹכְלֵי יִשְׂרָאֵל רְגִילִין לָבֹא לָעִיר, וְאֵין לָהּ חוֹמָה, דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ, בְּעִנְיָן שֶׁיְּכוֹלִים לָבֹא לְשָׁם בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצוּ, חָשׁוּב כְּיִשְׂרָאֵל דָּרִים שָׁם. וְאִם הַבַּיִת פָּתוּחַ לָאַשְׁפָּה אוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּחָצֵר כְּנֶגֶד פֶּתַח (ט) הַבַּיִת חַלּוֹן פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל דֶּקֶל כְּנֶגֶד פֶּתַח הַבַּיִת, חָשׁוּב כְּפָתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּכְבָר נִתְבָּאֵר סוֹף סי' ק''ל דְּחַלּוֹן פָּתוּחַ לֹא מְהָנֵי רַק בַּיּוֹם וְלֹא (י) בַּלַּיְלָה (רַאֲבָ''ד וְהַגָּהַת אֲשֵׁרִ''י ממהרי''ח ס''פ ר' יִשְׁמָעֵאל וְתוס' שָׁם) . וְאִם כָּתַב הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְיִשְׂרָאֵל: הִתְקַבַּלְתִּי, אִם כְּשֶׁיָּבֹא יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ אֵינוֹ (יא) מְעַכֵּב עָלָיו, הֲרֵי הוּא כְּיֵינוֹ, וּמֻתָּר בְּמַפְתֵּחַ וְחוֹתָם, וּבְדִיעֲבַד אֲפִלּוּ בְּחוֹתָם א', אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁכֻּלָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאִם כְּשֶׁבָּא יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ אֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ מְעוֹתָיו, דִּינוֹ כְּאִלּוּ לֹא כָּתַב הִתְקַבַּלְתִּי. הגה: וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבְּחוֹתָם תּוֹךְ חוֹתָם מֻתָּר בְּכָל (יב) עִנְיָן (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הַתְּרוּמוֹת) . וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עָלָיו, לְהַתִּירוֹ בַּהֲנָאָה אֲבָל לֹא בִּשְׁתִיָּה (ר''ן בִּתְשׁוּבָה) . באר היטב (א) פרע. כתב הש''ך היינו שלא פרע לו כלום אבל אם פרע לו מקצת בענין שיש לישראל חלק בהיין משמע מהרשב''א דה''ל כיינו של ישראל שמונח ביד עובד כוכבים דשרי במפתח וחותם ולדידן בחותם א' בדיעבד: (ב) והישראל. דחשיב כמו שומר דסגי ביוצא ונכנס כ''כ הפוסקים וכתב בד''מ דוקא שמונח בבית אבל בחצר לא עד שיושיב שומר דכיון שיש לו שייכות ביין ובחצר נגע ולא מרתת וכתב הט''ז ולא הבנתי זה דאדרבה בחצר מרתת טפי מבבית כיון שיש לו שייכות גם בבית עכ''ל: (ג) ישראל. אפילו ישראל אחר ב''י ופרישה אבל דעת הרשב''א דאפילו בישראל זה לבדו דר בעיר אינו מתיירא ליכנס שם ומזייף ובעינן דוקא ישראלים רבים דרים שם לפי שמתיירא שמא יראהו א' מהם וכן דעת הר''ן ויש להחמיר במקום שאין הפסד אבל בהנאה נראה דשרי אף שלא במקום הפסד ומיהו היכא דאין העובד כוכבים דר בחצר שרי בלא חותם כלל כיון דהוא פתוח לר''ה עכ''ל הש''ך: (ד) מפתח. ודעת רש''י דאפ''ה אסור דכל שלא כתב לו התקבלתי בענין שאינו יכול לעכבו סבר אי חזי לי לא מפסידנא ואמינא דידי הוא וה''ה פתח פתוח לא מהני כיון שהעובד כוכבים יושב בתוך אותו הפתח ואפילו בשני חותמות לעולם אסור עד שיהא יושב ומשמר ע''כ נראה דאין להקל בזה אלא במקום הפסד. ש''ך: (ה) ובדיעבד. כתב הש''ך ובמפתח וחותם שרי בהנאה לדידן אפילו באינו פתוח לר''ה ואין שום ישראל דר בעיר וכן בשתיה במקום הפסד מרובה ובט''ז כתב דה''ה מפתח לחוד מהני וע''ל סי' קי''ח וסי' ק''ל מ''ש ע''ז בשם הש''ך ונה''כ ע''ש: (ו) דר. ואפי' הרבה ישראלים דרים בעיר לפי שאין העובד כוכבים מרתת מליגע כיון שהוא שלו משא''כ ביין של ישראל ברשות עובד כוכבים מותר בחת''ח או בחותם א' בדיעבד דמרתת טפי אבל יוצא ונכנס מהני כאן אע''פ ששהה זמן רב אם לא הודיעו שהוא מפליג כדלעיל ר''ס קכ''ט ש''ך: (ז) וחותם. ולדידן מותר בחותם א' בדיעבד כ''מ מפוסקים ש''ך: (ח) רוכלי. ואפילו בלילה מתירא שמא יחשבוהו לגנב ומ''מ בשבתות וי''ט שאין מתירא מרוכלים נראה שצריך שומרים והא דאמרינן לעיל סימן קכ''ט ס''ו דאין אנו בעיניהם בחזקת שומרי שבתות היינו במקום דאיכא פסידא לישראל וזה לא שייך ברוכלין כ''כ הב''י וד''מ: (ט) חלון. כתב הט''ז ואז מותר אפילו מה שבכל החדר ואע''ג דבסי' קכ''ח ס''ג אינו מותר אלא כנגד הנקבים שיכול לראות שאני התם דנכנס ודאי וסגר אחריו אבל הכא אמרינן חזקה דלא נכנס כלל ע''כ ל''ש נגד הפתח ול''ש בצדדין הכל מותר כ''כ הרשב''א: (י) בלילה. ואפי' פתח פתוח לר''ה לא מהני בלילה אלא צריך להיות ישן בתוכו. ש''ך: (יא) מעכב. וכתב ב''י בשם תשובת הרשב''א דדוקא אם כתב לו התקבלתי או שזקפו עליו במלוה הא לא''ה אפילו קנאו ממנו בפני עדים כדרך מקחן של עובד כוכבים שלא יוכל א' מהם לחזור המקח אסורים: (יב) ענין. אפילו ביינו של עובד כוכבים ברשותו של עובד כוכבים שדר שם ואין הישראל דר שם ועיר כולה עובד כוכבים משום דחב''ח הוי כשומר ומשמע דמפתח וחותם חשיב כחב''ח דהוי כשומר והב''ח השיג על הרב דהיה לו לכתוב דלדידן מותר אפילו בשתיה ואין זה השגה דבכמה דוכתי כתב הרב כה''ג והיינו לפי דין הש''ס ונ''מ נמי לדידן שלא במקום הפסד דאסור בהנאה כדלעיל סי' קכ''ד אפ''ה שרי כאן ועוד נראה דאפילו בזה''ז לא רצה הרב להקל בשתיה בכאן כיון דאם היה ידוע שנגע היה לכ''ע אסור בהנאה מדין הש''ס ומ''מ בהפסד מרובה אפשר דיש להתיר בשתיה. ודע דבכל הסימן זה וכן בכל סי' קכ''ט וק''ל דחיישינן שמא נגע בו עובד כוכבים היינו דוקא במקום דאיכא למיחש שמא נגע בו לשתות או להחליף או לשום הנאה אחרת או שנגע בו דרך מתעסק הא לא''ה לא חיישינן דנגע לנסך ומותר בשתיה במקום הפסד דעובדי כוכבים בזה''ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן כדלעיל סימן קכ''ח ס''ד בהג''ה והרב שלא הגיה כן היינו משום שסמך עצמו אלמעלה עכ''ל הש''ך וכתב בט''ז דאין להקל בזה כלל לשתיה רק לענין לקנותו לכתחלה להרויח בו מותר:
ב עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁקּוֹנִים יַיִן מִיִּשְׂרָאֵל וּמַחְתִּימִין אוֹתוֹ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ כַּמָּה יָמִים בִּסְפִינָה לְבַדָּם, (יג) מֻתָּר. הגה: יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁטִּהֲרוּ יֵינוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים (יד) אֶחָד בְּשֻׁתָּפוּת, וְהַמַּפְתֵּחַ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, אִם יֵשׁ עַל הַיַּיִן עוֹד חוֹתָם אֶחָד הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ק''ל, (טו) וְלֹא חַיְשִׁינָן לְשֻׁתָּפוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וְעַיֵּן בְּבֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן ק''ל) . באר היטב (יג) מותר. כתב הש''ך שלא אמרו אלא במטהר יינו של עובד כוכבים שגדל בכרמו שלא טרח בו כל כך ולא הוציא עליו הוצאות ואינו חושש כ''כ אם ירגיש הישראל שיזייף אבל כשמוליך יין למרחוק בטורח גדול והוצאה מרובה וגם קנה אותו חש לטרחו ולהוצאתו ולא יזייף. הרא''ש וטור וכתב הב''ח דהיכא דנהוג להתיר בכה''ג בחותם אחד נהוג: (יד) בשותפות. ומיירי שפרע ישראל חלקו להעובד כוכבים האחר או שכתב לו התקבלתי בענין שכשבא הישראל אינו מעכב עליו דה''ל יינו של ישראל. ש''ך: (טו) חיישינן. דל''ד למטהר יינו של עובד כוכבים דלא שרי בחת''ח דהכא שאני כיון דאית לישראל שותפות העובד כוכבים מרתת ונתפס עליו כגנב ולדידן דקי''ל דסגי בחותם א' א''כ אפילו אין המפתח ביד ישראל שרי ומה שהצריך הרב שיהא המפתח ביד ישראל משום דבכה''ג שרי אף לכתחלה ומשמע לי דאפילו היה היין מונח בביתו של עובד כוכבים שותפו שרי דכיון דאית לישראל שותפות בו ה''ל כיינו של ישראל שמונח בביתו של עובד כוכבים ושרי בדיעבד לדידן בחותם א' עכ''ל הש''ך וכ''כ הט''ז דמותר בכאן בהפסד מרובה בחותם א' אלא שכתב שיש ט''ס בדברי רמ''א וכצ''ל ישראל ועובד כוכבים שיש להם יין בשותפות וטיהרו ישראל ונתנוהו בבית עובד כוכבים אחר דאילו כמו שכתוב לפנינו קשה הא המוכר לא מירתת כלל והיה לו להצריך שומר דוקא וגם היאך שייך לשון טהרה אצל עובד כוכבים דנקט רמ''א וטיהרו לשון רבים אלא ע''כ שצריך להגיה כמ''ש עכ''ל:
סימן קלב - שלא להנות מיין נסך
ובו ז' סעיפים
א עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּגַע בְּיַיִן שֶׁלָּנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, מֻתָּר (א) לִקַּח דָּמָיו מֵאוֹתוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֲסָרוֹ, אוֹ אוֹתוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יִמְכְּרֶנּוּ וְיִתֵּן דָּמָיו לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם מְכָרוֹ הַיִּשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַחֵר, אִם נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל הַיַּיִן, (ב) הַמָּעוֹת אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. וְאִם לָקַח הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַיַּיִן תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַמָּעוֹת לַיִּשְׂרָאֵל, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי (ג) שֶׁלְּבַעַל הַיַּיִן שֶׁמְּכָרוֹ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, לַאֲחֵרִים מֻתָּרִים. הגה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁמְּנַסְּכִין, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה כָּל מַגָּע שֶׁלָּהֶם אֵינוֹ אוֹסֵר רַק בִּשְׁתִיָּה (רַשִׁ''י בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים), כְּמוֹ (ד) שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ''ג. באר היטב (א) דמיו. דלאו דמי מכירה לקח אלא דמי ההיזק ואפילו אין העובד כוכבים רוצה ליתן המעות עד שיתן לו הישראל היין שרי כ''כ הר''ן וכתב הש''ך משמע דאפילו אסרו בשוגג דבכה''ג פטור מלשלם כדאיתא בח''מ סי' שפ''ה אפ''ה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים דמ''מ הזיקו: (ב) אסורים. פי' אפי' לאחרים לפי שכבר נאסר היין קודם מכירה. ט''ז: (ג) שלבעל. משום קנס אבל לאחרים מותרים דכיון שאחר שקנה העובד כוכבים היין במשיכה נתן הדמים לא הוי דמי יי''נ ומ''מ גם לאחרים לא שרי אלא בהפסד מרובה הא לא''ה אסור ואע''ג דלא נ''מ ביי''נ דקי''ל דשרי בהנאה בזה''ז מ''מ נ''מ למוכר עבודת כוכבים ומשמשיה דדין אחד יש לעבודת כוכבים ויי''נ וע''ל ס''ס קמ''ד עכ''ל הש''ך: (ד) שנתבאר. דמגען מותר בהנאה במקום הפסד:
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר יֵינוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָשַׁךְ, דָּמָיו מֻתָּרִים, שֶׁמִּשֶּׁפָּסַק סָמְכָה (ה) דַּעְתּוֹ, וּמִשֶּׁמָּשַׁךְ קָנָה, וְיַיִן נֶסֶךְ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עַד שֶׁיִּגַּע בּוֹ, נִמְצָא בִּשְׁעַת מְכִירָה הָיָה מֻתָּר. אֲבָל אִם מָשַׁךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַיַּיִן עַד שֶׁלֹּא פָּסַק, דָּמָיו אֲסוּרִים, שֶׁהֲרֵי לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ, וּמֵאַחַר שֶׁבָּא לִרְשׁוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין הַיִּשְׂרָאֵל נִזְהָר בּוֹ וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁנָּגַע, וְנִמְצָא שֶׁכְּשֶׁנָּגַע עֲדַיִן לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ לִקַּח, וְנֶאֱסַר הַיַּיִן בִּנְגִיעָתוֹ, וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹכֵר סְתָם (ו) (ז) יֵינָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּדַד הַיִּשְׂרָאֵל לְכֵלָיו אוֹ לְכֵלָיו שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בּוֹ (ח) עַכֶּבֶת יַיִן (טוּר), אֲבָל אִם מָדַד לִכְלִי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת (פי' מָקוֹם שֶׁהַיַּיִן מִתְעַכֵּב בּוֹ) יַיִן, אוֹ לִכְלִי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּיַד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָיָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (ט) מְנַדְנֵד הַכְּלִי, אִם הָיָה מֻנָּח בַּקַּרְקַע אוֹ שֶׁהָיָה אוֹחֲזוֹ בְּיָדוֹ בָּאֲוִיר, דְּאָז עַל כָּרְחֲךָ הוּא מְנַדְנֵד, צָרִיךְ לִקַּח הַדָּמִים וְאַחַר כָּךְ יִמְדֹּד. הגה: מִיהוּ, אִם מָדַד לִכְלִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן, שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסָר רַק מִכֹּחַ תַּעֲרוֹבוֹת (י) מְעַט יַיִן שֶׁהָיָה בַּכְּלִי, בְּדִיעֲבַד כֻּלּוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה חוּץ מִדְּמֵי מְעַט הַיַּיִן שֶׁהָיָה בַּכְּלִי; וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אֵינוֹ אָסוּר רַק כְּשֶׁהָיָה מְעַט מֵהַיַּיִן בְּפִי הַכְּלִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּנֶאֱסַר הַיַּיִן מִיָּד, אֲבָל אִם הָיָה עַכֶּבֶת יַיִן בְּשׁוּלֵי הַכְּלִי וְהַכְּלִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים הָיָה עוֹמֵד בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁתְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, אוֹ שֶׁעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר, וְאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: יִקְנֶה לְךָ כֵּלֶיךָ, מֻתָּר, דְּמִיָּד שֶׁבָּא לַאֲוִיר הַכְּלִי קְנָאוֹ, וְלֹא נֶאֱסַר הַיַּיִן עַד (יא) שֶׁנָּגַע בְּעַכֶּבֶת יַיִן שֶׁבְּשׁוּלֵי הַכְּלִי (הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים) . וְכֵן אִם מְדָדוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (יב) וְהִגְבִּיהוֹ תְּחִלָּה לִקְנוֹתוֹ, הַכֹּל מֻתָּר, דַּהֲרֵי קְנָאוֹ תְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁמָּדַד. אֲבָל אִם לֹא הִגְבִּיהוֹ וּמָדַד, דִּינוֹ כִּשְׁאָר יַיִן הַבָּא מִכֹּחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ''ה. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּימֵיהֶם, שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִים וְאוֹסְרִים בַּהֲנָאָה בְּמַגָּעָן, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִים וְאֵין אוֹסְרִין בְּמַגָּעָן רַק בִּשְׁתִיָּה, בְּכָל עִנְיָן מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִמְכֹּר יַיִן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, (יג) וְאֵין מַקְפִּידִים בְּכָל אֵלּוּ הַדִּינִים. (הַכֹּל בַּטּוּר) . באר היטב (ה) דעתו. ולא נקנה לו במשיכה זו כיון שעדיין לא פסק. טור: (ו) יינם. כ' הש''ך ואפילו לאותו עובד כוכבים עצמו ג''כ אסור למכור כיון שהיו עסוקין במכירה קודם שנאסר גרע טפי והדבר נראה דמשום מכירה לוקח המעות ולא משום הזיקו (ולבוש וב''ח בק''א כתבו בענין אחר) וכתב הב''י דאם נזהר הישראל יפה יפה וידע דודאי לא נגע דמיו מותרים: (ז) בד''א. דפסק עד שלא משך מותר: (ח) עכבת. או לכלי שיש בו טופח על מנת להטפיח: מנדנד (ט) מנדנד. כתב הש''ך ולדעת הר''ב סימן קכ''ד סעיף י''ז אינו אסור בנדנוד בלא הגבהה ומכל מקום יש לתמוה למה כתב כאן דדמיו אסורין הא קיימא לן בסימן קכ''ו דניצוק אינו אוסר אלא בשתיה וכאן אין איסור אלא משום ניצוק ועוד קשה על מ''ש המחבר דע''כ הוא מנדנד כשאוחזו בידו דהא אמרינן בש''ס ס''ס כי מטא לאוירא כו' ע''כ הבין דמה שתירץ לו מקודם אי דקא רמא למנא דישראל ה''נ ל''צ דרמי למנא דעובד כוכבים היינו שהעובד כוכבים אוחזו בידו דאל''כ לא קניא כי מטא לאוירא וכ''מ נמי מדמתרץ בתר הכי אי דנקט ליה עובד כוכבים לכלי בידיה ה''נ כו' וא''כ איך הבין לל''ל דרמא למנא דעובד כוכבים הא אפילו רמא למנא דישראל והעובד כוכבים אוחזו אסור משום דע''כ מתנדנד וצ''ע עכ''ל (ונ''ל דלק''מ דאנן השתא קיימינן למאי דס''ל ניצוק חיבור לפ''ז כשמנדנד עובד כוכבים הכלי נאסר קלוח העליון מהתחתון ע''י ניצוק אבל בש''ס הוא אליבא דמ''ד דלא אמרינן ניצוק חיבור כדאיתא שם להדיא ע''ש ע''כ לא איכפת לן כשמנדנד שהרי הוא קונה בעוד שהוא באויר הכלי ובזה לא שייך נדנוד כשעדיין הוא באויר ומן התחתון לא נאסר דלא ס''ל ניצוק חיבור וכעין זה מתרץ בב''י דברי הרמב''ם ע''ש ודו''ק): (י) מעט. פי' אם הוא שוה שום דבר והוא של ישראל אסור ואם יש ס' כנגד העכבת יין כולו מותר אף בשתיה כדלקמן סימן קל''ד ס''ד בהג''ה ש''ך: (יא) שנגע. כתב הש''ך משום דלא שייך כאן ניצוק חיבור דבסתם יינם לא אמרינן ניצוק חיבור אלא בשתיה ולא בהנאה ומ''מ קשה על הרב דכתב כדברי הטור ורשב''א דכשתופס העובד כוכבים הכלי בידו מותר אפילו לכתחלה וסתם כדברי הרמב''ם והמחבר דבאחזו עובד כוכבים בידו באויר אסור וצ''ל דהרב מפרש דהא דאסר המחבר באוחזו בידו באויר ונדנדו הוא משום דקודם שהגיע לכלי ע''י נדנוד נוגע בראש הכלי ונאסר הכלי מיד ע''י נדנוד אבל בתופס באויר בנחת בענין ששופך באמצע הכלי שאינו נאסר אלא הטפה ראשונה שבתחתית הכלי לא מיתסר משום ניצוק דכיון דאפילו בתערובות שרי בדיעבד א''נ הר''ב מפרש דהאי בד''א שכתב המחבר קאי אדסמיך ליה אם לא פסק וה''ק בד''א דלא נאסר אלא מחמת שיגע בו דש''מ דאם נזהר שלא נגע מותר כשמודד לכליו של ישראל אבל לכליו של עובד כוכבים או לכליו של ישראל ביד עובד כוכבים ומנדנד העובד כוכבים הכלי אסור מיד קודם שיגע בו וצריך ליקח הדמים תחלה והשתא לא אמרינן דקנה מיד שהגיע לאויר דהגבהה ושום משיכה אינו מועיל עד שפסק תחלה כמו שכתוב בח''מ סימן ר' ס''ז וכתב ב''י דהוא הדין אם שכר לו הישראל מקומו מותר ויוציאנו משם קודם שיאסר שלא יטול שכירות יין נסך: (יב) תחלה. אבל הגביה בשעה שמדד אינו קונה שאותה הגבהה אינה לקני' אלא למדידה. הרשב''א: (יג) מקפידים. מיהו לכתחילה יש ליזהר כמ''ש בסימן קכ''ד סכ''ד דבמקום שאין הפסד אף בזה''ז אין להתיר בהנאה. ש''ך:
ג פּוֹעֲלִים יִשְׂרְאֵלִים שֶׁעָשׂוּ מְלָאכָה אֵצֶל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְשָׁלַח לָהֶם חָבִית שֶׁל יַיִן בִּשְׂכָרָם, אִם עַד שֶׁלֹּא קִבְּלוּהָ בִּשְׂכָרָם, מֻתָּר, שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹלֵחַ לָנוּ חָבִית זוֹ, תְּהֵא שֶׁלְּךָ וְתִתֵּן לָנוּ דָּמִים כְּנֶגְדָּהּ. (ר''ן) (יד) וְאִם מִשֶּׁקִּבְּלוּהָ בִּשְׂכָרָם, אָסוּר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהַרֹא''שׁ) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ג דְּאַף (טו) מִשֶּׁקִּבְּלוּהָ שָׁרֵי בַּזְּמַן הַזֶּה. באר היטב (יד) משקבלוה. כתב הש''ך אבל לא קבלוה בשכרם אע''פ שנכנס לרשותם לא זכו בו שאין חצירו של אדם קונה לו בע''כ ועי' בח''מ סי' ר': (טו) שרי. דסתם יינם בזה''ז מותר בהנאה במקום הפסד ואם כן הכא נמי שרי. ש''ך:
ד מִי שֶׁשָּׂכַר פּוֹעֲלִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת, אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָם יַיִן נֶסֶךְ. וְאִם אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּשְׁתוּ מֵחֶנְוָנִי פְּלוֹנִי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ, אִם לֹא הִקְדִּים לוֹ דִּינָר, (טז) מֻתָּר, אַף עַל פִּי שֶׁיִּחֵד לוֹ דִּינָר וְהוּא בְּעַיִן בְּיַד בַּעַל הַבַּיִת. אֲבָל אִם הִקְדִּים לוֹ דִּינָר, אָסוּר. וְדַוְקָא כְּשֶׁאָמַר לוֹ: יְהֵא דִּינָר זֶה בְּיָדְךָ עַד שֶׁתַּשְׁקֶה לַפּוֹעֲלִים וַאֲנִי אֶחֱשֹׁב עִמְּךָ בָּאַחֲרוֹנָה, אֲבָל אִם נְתָנוֹ לוֹ לְהוֹצִיאוֹ עַכְשָׁו אִם יִצְטָרֵךְ לוֹ, מֻתָּר. וְכֵן מִי שֶׁמְּזַמֵּן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, מֻתָּר לִתֵּן מָעוֹת (יז) לְעַבְדּוֹ לִקְנוֹת לָהֶם יַיִן נֶסֶךְ (כָּל בּוֹ) . באר היטב (טז) מותר. כ' הש''ך דהטור השיג ע''ז ונראה שדבריו הם עיקר דכיון שהקדים לו דינר מיד נקנה לו היין ובשליחותו נתנו להם מיהו במקום הפסד קי''ל דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה: (יז) לעבדו. כתב הב''ח פי' שנותן לעבדו דינר שיקנה לאלו העובדי כוכבים דמזכה לעובדי כוכבים על ידי עבדו הדינר ונעשה שליח לקנות היין בעבור העובד כוכבים ומשמע אבל אם אמר לו בסתם קנה יין כך וכך אין העבד קונה היין אלא לבע''ה ואסור ונראה דוקא עבדו אבל אסור לומר כך לישראל אחר דרוצה בקיומו של יי''נ עד שיעשה שליחותו לעובד כוכבים כדלקמן סימן קל''ג ס''ה מיהו כתב הב''י בבד''ה דיש לפקפק בזה משום דיד עבד כיד רבו דמי:
ה יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַיִן וְצָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ חֵלֶק יָדוּעַ לַמֶּלֶךְ, יָכוֹל לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: (יח) פַּיֵּס לַמֶּלֶךְ בִּשְׁבִילִי, אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נוֹתֵן יַיִן נֶסֶךְ, וְהוּא חוֹזֵר וְנוֹתֵן לוֹ דָּמִים. אֲבָל אָסוּר לוֹמַר לוֹ: הֱיֵה בִּמְקוֹמִי לִתֵּן לַמֶּלֶךְ. באר היטב (יח) פייס. ואפילו הוא בענין שאין הישראל היה יכול ליפטר מן השר אלא ביין מותר כיון שלא פירש לעובד כוכבים בפירוש שיתן לשר יי''נ עכ''ל הלבוש והוא מדברי תוס' אבל בהיה במקומי כתב הב''ח דמשמע אפילו היה יכול לפייסו בדברים אחרים מ''מ כיון שא''ל היה במקומי כו' אסור לכ''ע:
ו שַׂר שֶׁהָיָה מְחַלֵּק יֵינוֹ לָעָם וְלוֹקֵחַ מֵהֶם דָּמָיו, לֹא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים: הֵא לְךָ ד' זוּז וְהִכָּנֵס תַּחְתַּי בְּאוֹצַר הַשַּׂר, כְּדֵי שֶׁיִּקַּח הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹתוֹ יַיִן (יט) שֶׁכְּתָבוֹ בְּשֵׁם הַיִּשְׂרָאֵל וְלִתֵּן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַדָּמִים לַשַּׂר, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: הֵא לְךָ ד' זוּז (כ) וּמַלְּטֵנִי מִן הָאוֹצָר. באר היטב (יט) שכתבו. כתב הש''ך אפי' לא כתבו עליו אלא שאומר הכנס תחתי שלא יכתבו עלי ג''כ אסור: (כ) ומלטני. והטור מסיים וי''א שאם כתבו כבר על הישראל חלקו אסור בכל לשון שאמר לו ואין היתר אלא כל זמן שלא כתבו שמותר לומר לעובד כוככים פייס בשבילי שלא יכתבו עלי:
ז יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים מָנֶה, וְהָלַךְ וּמָכַר אֱלִילִים וְיַיִן נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ דְּמֵיהֶם, הֲרֵי זֶה (כא) מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְכֹּר: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְכֹּר אֱלִילִים אוֹ יַיִן נֶסֶךְ שֶׁיֵּשׁ לִי וְאָבִיא לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סְתָם יֵינָם, וּמָכַר וְהֵבִיא לוֹ, הֲרֵי זֶה אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּפְרַע מִמֶּנּוּ חוֹבוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אִסּוּר זֶה שֶׁל רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ אֶלָּא דַּוְקָא אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִמָּקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם יוּכַל לְהִפָּרַע מִמָּקוֹם אַחֵר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ עָרֵב, מֻתָּר (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָרַ''ן וְטוּר בְּשֵׁם ר''י וְרֹא''שׁ וְר' יְרוּחָם בְּשֵׁם הַתוס' וּמָרְדְּכַי רֵישׁ פ' בַּתְרָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) . מִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִין, אֵין לְהַחְמִיר בִּסְתָם יֵינָם, וּבְכָל עִנְיָן שֶׁאָמַר: הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבִיא לְךָ, שָׁרֵי (רַשְׁבָּ''א לְדַעַת הַגְּאוֹנִים וְרַ''ן) . וְע''ל סִימָן קמ''ד. באר היטב (כא) מותר. כתב הש''ך דמדברי הב''ח נראה דהיכא שאינו ידוע שמכרו לצרכו אף ביי''נ איכא למיחש שמא מכרו לחזור ולקנות בו יין נסך כדלקמן סימן קמ''ד גבי עבודת כוכבים אבל הדרישה שם חילק בין עבודת כוכבים ליין נסך דביי''נ לא חיישי' מן הסתם שלקחו לחזור ולקנות בו יין נסך ע''ש:
סימן קלג - שלא להשתכר ביין נסך ולא לעשות ממנו סחורה
ובו ז' סעיפים
א כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִמְכֹּר סְתָם יֵינָם וְלֵהָנוֹת בּוֹ, כָּךְ אָסוּר לְהִשְׂתַּכֵּר בּוֹ. לְפִיכָךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׂכַּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה, אֲפִלּוּ בִּסְתָם יֵינָם, אוֹ שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ חֲמוֹרוֹ אוֹ סְפִינָתוֹ לְהוֹלִיכוֹ בוֹ, אוֹ מַרְתְּפוֹ לְהַנִּיחוֹ בוֹ, שְׂכָרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם נָטַל מִמֶּנּוּ מָעוֹת בִּשְׂכָרוֹ, שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל (א) לַיָּם. נָתַן לוֹ פֵּרוֹת, יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח, אוֹ יִשְׂרְפֵם וְיִקְבֹּר הֶעָפָר (ב) בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. אֲפִלּוּ לָקַח בִּשְׂכָרוֹ קַרְקַע אוֹ בְּהֵמָה שֶׁאֵינָם נֶאֱסָרִים בְּהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶם וַעֲבָדָן, הֶחֱמִירוּ בָּהֶם לְאָסְרָם בַּהֲנָאָה. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ''ג דְּבַזְּמַן הַזֶּה מְקִלִּין לְעִנְיַן הֶתֵּר הֲנָאָה מִסְּתָם יֵינָם, וְלָכֵן אֵין (ג) לְהַחְמִיר בְּאֵלּוּ הַדִּינִים רַק בְּיַיִן נֶסֶךְ גָּמוּר. באר היטב (א) לים. (פי' שוחק ומטיל לים) וכתב הט''ז (וסתם ים משמע כל ים) וא''צ ים המלח כמו דצריך גבי פירות לפי שהפירות הם בעין ובסתם ים הולכין ספינות ושמא ימצאם א' ויהנה מהם: (ב) הקברות. דשם אין עשוי לזרוע כ''כ ב''י הטעם והב''ח פסק דאם נטל שכרו קודם המלאכה שכרו מותר לאחרים והשיג עליו הש''ך ע''ש: (ג) להחמיר. מיהו לכתחילה ודאי אין להשכיר עצמו או ביתו וכליו לסתם יינם כ''כ הב''י (בשם א''ח):
ב הִשְׂכִּיר לוֹ חֲמוֹרוֹ לִרְכֹּב עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ לָגִינוֹ שֶׁל יַיִן עָלָיו; אוֹ שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ סְפִינָתוֹ לְהוֹלִיךְ בָּהּ סְחוֹרָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ גַּם מַאֲכָלָיו וּמַשְׁקָיו, שְׂכָרוֹ מֻתָּר, כֵּיוָן (ד) שֶׁעִקַּר הַשְּׂכִירוּת לֹא הָיָה בִּשְׁבִיל יַיִן נֶסֶךְ. באר היטב (ד) שעיקר. אע''ג דמן הדין יכול להניח עליו לגינו אפ''ה הואיל שאם לא הניח עליו לגינו אינו יכול לומר לו נכה לי משכר הלגין הרי הוא כאילו לא שכרו לכך. ש''ס:
ג עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׂכַר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ: הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת שֶׁל שֵׁכָר בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת, וְנִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן יַיִן, שְׂכָרוֹ (ה) כֻּלּוֹ אָסוּר, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם שְׁוֵה (ו) פְּרוּטָה מִשְּׂכַר הַיַּיִן נֶסֶךְ. שֶׁאִם הָיָה פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד. וְאִם אָמַר לוֹ: הַעֲבֵר לִי כָּל (ז) חָבִית בִּפְרוּטָה, וְנִמְצָא בֵּינֵיהֶם חָבִית שֶׁל יַיִן שְׂכַר חָבִית שֶׁל יַיִן אָסוּר, וְהַשְּׁאָר שְׂכָרוֹ מֻתָּר. (ח) וּלְכַתְּחִלָּה אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. באר היטב (ה) כולו. כתב הש''ך ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן סימן קל''ד דאפשר שאילו הודיעו מתחילה שאינו רוצה להעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל: (ו) פרוטה. כתב הט''ז צ''ע שלא חשיב התנא במשנה פ' הזהב דחשיב שם ה' פרוטות הם היה לו לחשוב גם דבר זה דיין נסך אינו אוסר בפחות משוה פרוטה (ובנה''כ תירץ דתנא ושייר ע''ש): (ז) חבית. כתב הט''ז בזה א''צ לים המלח אלא יניחנו אצל העובד כוכבים ויקבל השאר משא''כ ברישא דכבר נקרא שם איסור הכל בתערובות: (ח) ולכתחלה. אפי' אין ביניהם שוה פרוטה. ב''י בשם הרשב''א:
ד הָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּיַיִן בְּחִנָּם, (ט) מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו כְּנֶגֶד שְׂכָרוֹ. באר היטב (ט) ממשכנים. פי' הב''ד יקחו ממנו משכון בעבור הנאתו שיחזיק לו העובד כוכבים טובה על זה וכתב רש''ל קנסא בעלמא הוא עכ''ל הט''ז:
ה לֹא יְהֵא יִשְׂרָאֵל מְשַׁמֵּשׁ וּמוֹזֵג לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיַיִן נֶסֶךְ. וְכֵן אָסוּר לִהְיוֹת תֻּרְגְּמָן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִמְכֹּר יַיִן נֶסֶךְ. וְכֵן אָסוּר לִתֵּן יַיִן בִּכְלִי בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמַּכְרִיז לְהַטְעִימוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נַעֲשָׂה יַיִן נֶסֶךְ, וּכְשֶׁמַּכְרִיזוֹ וּמַטְעִימוֹ (ס''א וּמַרְאֶהוּ וְכֵן הוּא בְּבֵּית יוֹסֵף וּבְכָל בּוֹ) נֶהֱנֶה הַיִּשְׂרָאֵל מִיַּיִן נֶסֶךְ.
ו אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים: שְׁמֹר בְּחִנָּם חָבִית זוֹ שֶׁל יֵין נֶסֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר אִם נִשְׁבְּרָה אוֹ נֶאֶבְדָה, מִכָּל מָקוֹם (י) מֵיצֵר הוּא אִם תִּשָּׁבֵר אוֹ תֹּאבַד מִתּוֹךְ שְׁמִירָתוֹ וְרוֹצֶה הוּא בְּקִיּוּמוֹ וְאָסוּר. באר היטב (י) מיצר. ואף אם העובד כוכבים אומר לו בפירוש שלא יחזיק לו בשביל זה טובה כלל אפ''ה אסור מטעם שרוצה הוא בקיומו עכ''ל הט''ז:
ז יִשְׂרָאֵל שֶׁשְּׂכָרוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְשַׁבֵּר לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּמָם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּבְּרוּ מֵאֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּשְׁבְּרֵם הוּא וְיִטֹּל שְׂכָרָם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר וְתָבֹא עָלָיו בְּרָכָה מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּתִפְלָה.
סימן קלד - דין יין שנתנסך ונתערב
ובו י''ג סעיפים
א יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵךְ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּתְעָרֵב בְּיַיִן שֶׁל הֶתֵּר, אוֹסֵר בַּהֲנָאָה בְּכָל שֶׁהוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, (א) כְּשֶׁהוּרַק הַיַּיִן הַמֻּתָּר עַל טִפָּה שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ, אֲבָל אִם עֵרָה יַיִן נֶסֶךְ מִצַּרְצוּר קָטָן (פי' פַּךְ קָטָן) לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אֲפִלּוּ עֵרָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן (ב) בָּטֵל. עֵרָה מֵהֶחָבִית, בֵּין שֶׁעֵרָה מֵהַמֻּתָּר לָאִסוּר אוֹ מֵהָאִסוּר לַמֻּתָּר, הַכֹּל אָסוּר, (ג) מִפְּנֵי שֶׁהָעַמּוּד הַיּוֹרֵד מִפִּי הֶחָבִית גָּדוֹל. באר היטב (א) כשהורק. כתב הש''ך ואפי' היין המותר נפל בפעם א' הרבה על הטפה של יי''נ עד שיש ס' אפ''ה אסור וטעמא דמילתא שאותו דבר שעומד במקומו חשיב יותר מן הבא עליו אבל כשההיתר עומד במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל האיסור אלא א''כ נופל בבת א' כדי נ''ט ומיהו בהפסד מרובה וכה''ג יש לסמוך אפוסקים דס''ל דבהיתר לתוך איסור נמי אם נפל בבת א' ויש ס' מותר אלא דכשנפל מעט אמרי' ראשון ראשון בטל ואפי' ניתוסף אחר כך היתר ונתרבה עד ס' אין חוזר וניעור אף על גב דבשאר איסורים וכן ביין במים היה חוזר וניעור ביין נסך מין במינו החמירו מיהו כל זה בודאי יינם אבל בסתם יינם בזה''ז קי''ל דבכל ענין בטל בששים: (ב) בטל. משמע אפילו ליכא ס' והיינו דעת הרמב''ם אבל אנן לא קי''ל הכי אלא בעינן ס' כנגד כל מה שנפל דאל''כ חוזר וניעור ונאסר ש''ך וכ' הר''ן ואע''ג דקי''ל ניצוק חיבור שאין הניצוק חיבור אלא לומר שאותו היין שלמעלה דינו כאותו היין שנתערב למטה והרי הוא כמוהו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר היאך יאסור היין שלמעלה: (ג) שהעמוד. משמע מדברי הר''ן דדוקא כשלא נפסק הקילוח אבל אם נפסק הקילוח אין היין שבחבית חיבור ליין שבבור וכיון שבאותו שנפל לבדו ליכא כדי נ''ט בטל כמו בצרצור והטעם דגבי חבית נהגו לערות בכלי כיוצא בו לבור וכיון שסוף היין שבחבית לירד על ידי כלי זה ודרכו בכך א''א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל שעומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר משא''כ בצרצור קטן שאין דרך לערות בכלי כיוצא בו לבור אין אנו רואים כנפל וכמעורב עכ''ל הש''ך:
ב יַיִן שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּשְׁתִיָּה, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא בְּשִׁשִּׁים. נִתְעָרֵב סְתָם יֵינָם בְּיַיִן מֻתָּר, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא בִּשְׁתִיָּה, וְיִמְכֹּר כֻּלּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְלוֹקֵחַ דְּמֵי הַיַּיִן הָאָסוּר שֶׁבּוֹ (ד) וּמַשְׁלִיכוֹ לְיַם הַמֶּלַח, וְיֵהָנֶה בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרְבָה חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת, הַכֹּל אֲסוּרִים בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּרִים בַּהֲנָאָה, (ה) וְיוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ חָבִית לְיַם הַמֶּלַח כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַכֹּל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן בְּחָבִיּוֹת שֶׁל סְתָם יֵינָם. הגה: הָא דְּחָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ אוֹסֵר כָּל הֶחָבִיּוֹת שֶׁנִּתְעָרְבָה בָּהֶן, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּחָבִיּוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁחֲשׁוּבוֹת וְאֵינָן בְּטֵלוֹת, אֲבָל אִם הֵם קְטַנִּים וְאֵינָם חֲשׁוּבִים, חַד בִּתְרֵי בָּטִיל, כְּמוֹ בִּשְׁאָר אִסּוּרִים (תא''ו נ' י''ז) . וַאֲפִלּוּ בִּגְדוֹלוֹת, אִם נָפַל אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת לַיָּם אוֹ נִשְׂרַף, הָאֲחֵרִים כֻּלָּם מֻתָּרִים כְּמוֹ בִּשְׁאָר אִסּוּרִים. (ג''ז שָׁם) וְע''ל סִימָן ק''י. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל סְתָם יֵינָם בַּזְּמַן הַזֶּה בָּטֵל (ו) בְּשִׁשִּׁים, (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל כ''ט וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר וּבְאָרֹךְ כְּלָל ט''ז דִּין י''ד וְר''ש סוֹף תְּרוּמוֹת וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל. וּבְמָקוֹם דְּנִתְעָרֵב עַל יְדֵי נִצּוֹק חִבּוּר כְּדִלְעֵיל סִימָן קכ''ו, אֵין הַיַּיִן הָעֶלְיוֹן מוֹעִיל לַיַּיִן הַתַּחְתּוֹן לְבַטֵּל הָאִסּוּר (בֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (ד) ומשליכו. או ישרפנו ויקברנו ונראה דה''ה לכל מקום שהוא אבוד כנון נהר עמוק וכיוצא בו או ימכרנו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו ואפילו מוכרו סתם שרי ואצ''ל לעובד כוכבים בשעת מכירה הריני מוכרו לך חוץ מדמי יין נסך שבו אבל כל זמן שלא הוליך הנאה לים המלח אסור כולו בהנאה ומיהו היכא שאין בו ממשות האיסור כגון שנתן יין בקנקנים של עובד כוכבים הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי האיסור עכ''ל הש''ך וע''ל סי' קל''ז: (ה) דמי. וכשמוכר לעובד כוכבים חוץ מדמי חבית א' שרי וא''צ שוב הולכה לים המלח. ש''ך: (ו) בששים. וא''צ הולכת הנאה לים המלח או למכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כ''כ הב''ח אבל הש''ך חוכך בזה להחמיר דהא דבטל בזה''ז ומותר אפילו בשתיה היינו משום הפסד אבל איך יהנה לכתחלה מהיין נסך שנפל לשם אלא מוליך הנאה וכו' ומותר בשתיה עכ''ל:
ג מַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּיַיִן, אוֹ יַיִן בְּמַיִם, בְּנוֹתֵן (ז) טַעַם; מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנָּפַל הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר. אֲבָל אִם נָפַל הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. וְהוּא שֶׁיִּזָּרֵק מִצַּרְצוּר קָטָן שֶׁהָיָה מֵרִיק וְיוֹרֵד מְעַט מְעַט. וְאִם נִתְרַבָּה הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר עַד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אוֹסֵר. וְהֵיאַךְ יִהְיוּ הַמַּיִם אֲסוּרִים, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ נֶעֱבָדִים אוֹ תִּקְרֹבֶת לֶאֱלִילִים. הגה: דְּבָרָיו בְּכָאן (ח) סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה דְּכָתַב דְּאִם נָפַל הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר לַהֶתֵּר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל, וְאַחַר כָּךְ כָּתַב דְּאִם נִתְרַבָּה הָאָסוּר חוֹזֵר וְאוֹסֵר, וְהוּא מַחֲלֹקֶת בֵּין הַפּוֹסְקִים. וּלְעִנְיַן דִּינָא סְבָרָא אַחֲרוֹנָה הִיא עִקָּר. באר היטב (ז) טעם. כ' הש''ך ואם נפלו המים לתוך היין אפי' מעט מעט כיון שנתרבו המים עד שאין היין נותן בהם טעם מותר מיהו קשה אמאי לא אמרינן חנ''נ בשלמא להפוסקים דס''ל דלא אמרינן חנ''נ בצונן ניחא אבל לדעת הרא''ש דס''ל דאף בצונן אמרינן חנ''נ כל שאינו נאסר במשהו והכא במים ביין נאסר בכדי נ''ט למה לא אמרינן חנ''נ ונראה דהרא''ש אזיל לטעמיה דס''ל דלא אמרינן חנ''נ אלא בבשר וחלב עכ''ל: (ח) סותרים. הנה בט''ז רוצה לתרץ דברי המחבר מאריך מאד בביאור דבריו ובנה''כ השיג עליו ודעתו נוטה כמ''ש בש''ך דנראה דטעות נפל בספרים וצ''ל וי''א אם נתרבה המשקה וכו' וסברא זו עיקר דלעולם טעמא לא בטיל אפילו מין במינו ואפילו בשאר איסורים כל שיש בו בכדי שיתן טעם בכנגדו בשאינו מינו לא בטיל וחוזר וניעור ש''ך [ול''נ דמ''ש המחבר ואם נתרבה המשקה כו' ר''ל שלא זרק מצרצור קטן אלא מחביות שהעמוד היורד מפי החביות גדול כמו בסעיף א' וכ''כ ב''ח ועי' ט''ז]:
ד בּוֹר שֶׁל יַיִן שֶׁנָּפַל בְּתוֹכוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן נֶסֶךְ, רוֹאִין אֶת יֵין הַהֶתֵּר כְּאִלּוּ אֵינוֹ, וְהַמַּיִם שֶׁנָּפְלוּ מְשַׁעֲרִים אִם יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְבַטֵּל טַעַם אוֹתוֹ יַיִן נֶסֶךְ, הֲרֵי הַמַּיִם רַבִּים עָלָיו וּמְבַטְּלִים אוֹתוֹ וְיִהְיֶה הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם סְתָם יֵינָם נִתְעָרֵב בְּיַיִן שֶׁל הֶתֵּר, אֲפִלּוּ לֹא נָפַל לְתוֹכוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם (ט) אֶלָּא לְבַסוֹף, אִם יֵשׁ בַּמַּיִם כְּדֵי לְבַטֵּל טַעַם הַיַּיִן הָאָסוּר, מֻתָּר. באר היטב (ט) לבסוף. כ' הרא''ש והא דלא אמרינן חנ''נ ויצטרך לבטל היין דהיתר ודאיסור היינו כיון שנאסר במשהו לא אמרינן ביה חנ''נ עכ''ל ולפ''ז לדידן דמקילין בסתם יינם דאינו אוסר אלא בס' אם נתערב בשל איסור ואין בו ס' נגדו ודאי אמרינן חנ''נ וצריך ס' נגד הכל נמצא שמקולא שלנו נמשך חומרא אבל מ''מ יש קולא אחרת לדידן דגם היין של היתר מועיל לבטל האיסור ט''ז וע' בס''ק ז' מ''ש בשם הש''ך:
ה כַּמָּה יְהֵא בַּמַּיִם וִיהֵא בָּהֶם כְּדֵי לְבַטֵּל טַעַם הַיַּיִן, (י) שִׁשָּׁה חֲלָקִים כְּנֶגְדּוֹ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ בַּמַּיִם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. הגה: וְאִם אֵין בַּמַּיִם כַּשִּׁעוּר הַזֶּה, מוֹכֵר הַכֹּל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים (יא) חוּץ מִדְּמֵי יַיִן נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ. (הָרַשְׁבָּ''א הִסְכִּים בָּזֶה לְדַעַת רַבּוֹתָיו וּדְלֹא כְּהָרַ''ן פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר) . מִיהוּ לֹא יִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַרְבֵּה בְּיַחַד, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכֹּר הַמַּיִם לְיִשְׂרָאֵל (דַּעַת הַתּוֹסָפוֹת) . וְהוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁנֶּאֱסַר בְּמַשֶּׁהוּ וְנִקַּח מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דִּינָא הָכֵי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הָרַאֲבָ''ד) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קל''ז אִם נָתַן יַיִן בְּכֵלִים אֲסוּרִים מֵחֲמַת יַיִן נֶסֶךְ, כֵּיצַד מְשַׁעֲרִים לְבַטְּלוֹ. באר היטב (י) חלקים. כתב או''ה דווקא יין נסך במים אבל ביין או בתבשיל שמשביחו ודאי אסור הכל עד ס': (יא) חוץ. כתב הש''ך דזה הוא אפילו בסתם יינם בזה''ז אע''ג דשרי בהנאה היינו דוקא במקום הפסד מרובה ולפ''ז אם היה הסתם יינם של ישראל מותר למכרו כולו אפילו גם דמי יין נסך שבו שהרי אפילו היה בעין היה מותר למכרו:
ו חֹמֶץ (שֶׁל) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ יַיִן שֶׁל הֶתֵּר, אוֹ יַיִן (שֶׁל) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל לְחֹמֶץ (שֶׁל) הֶתֵּר, (יב) בְּנוֹתֵן טַעַם. באר היטב (יב) טעם. א''ל הא חומץ נ''ט לפגם ביין דאיכא דניחא ליה טפי בחלא. הרשב''א:
ז חֹמֶץ שֶׁל יַיִן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ חֹמֶץ שֵׁכָר, אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא (יג) בְּמִינוֹ, שֶׁשְּׁנֵיהֶם חֹמֶץ הֵם. באר היטב (יג) במינו. דבתר שמא אזלינן מיהו לדידן בזה''ז בטל בס' דלא גרע מסתם יינם כדלעיל ס''ב בהג''ה ש''ך:
ח יַיִן (שֶׁל) עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֵּין יָשָׁן בֵּין חָדָשׁ, שֶׁנָּפַל עַל עֲנָבִים, אִם הֵם שְׁלֵמוֹת (יד) יְדִיחֵם וְהֵם מֻתָּרִים בַּאֲכִילָה. וְאִם הֵם מְבֻקָּעוֹת אוֹ שֶׁנִּטַּל עֻקְצָן, אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אֲסוּרוֹת בַּאֲכִילָה וְיַעַצְרֵם וְיִמְכְּרֵם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוּץ מִדְּמֵי יַיִן נֶסֶךְ שֶׁבָּהֶן, אֲבָל לֹא יִמְכְּרֵם כְּמוֹ שֶׁהֵן, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. וְאִם אֵין בּוֹ כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה. באר היטב (יד) ידיחם. והוא שלא שהו זמן רב:
ט יַיִן (שֶׁל) עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי תְּאֵנִים, מֻתָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַיַּיִן פּוֹגֵם בְּטַעַם הַתְּאֵנִים.
י נָפַל עַל עֲדָשִׁים וּשְׂעוֹרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, יְדִיחֵם וְהֵם מֻתָּרִים. וְאִם עָבַר עֲלֵיהֶם זְמַן (טו) רַב, וַדַּאי בָּלְעוּ וְאֵין לָהֶם הֶתֵּר בַּהֲדָחָה, וּמְשַׁעֲרִים אוֹתָם בְּנוֹתֵן טַעַם. באר היטב (טו) רב. כ' הט''ז דזמן מועט הוא מועט ממש דומיא דמיד וכל שיש שהות יותר מזה מיקרי מרובה עכ''ל (ובנה''כ חולק ע''ז וכתב דלמה יאסר בפחות מע''ל דהא צונן בצונן הוא ואפילו בדבר מאכל שנפל לחומץ בעינן מע''ל כמ''ש לעיל סי' ק''ד וק''ה וכ''ש הכא עכ''ל):
יא נָפַל עַל גַּבֵּי חִטִּים, אֵין לָהֶם הֶתֵּר בַּהֲדָחָה, מִפְּנֵי שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סֶדֶק, הַיַּיִן נִבְלַע בָּהֶם. לְפִיכָךְ אִם יֵשׁ בַּיַּיִן כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲסוּרוֹת בַּאֲכִילָה. וְלֹא יִמְכְּרֵם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה, טוֹחֵן אוֹתָם וְעוֹשֶׂה מֵהֶם פַּת, וּמוֹכְרָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין לָהֶם (טז) תַּקָּנָה לְמָכְרָם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, כִּי אִם בִּפְרוּסוֹת, שֶׁאָסוּר לִקְנוֹת מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּכָל מָקוֹם (כָּל בּוֹ) כְּדִלְעֵיל סִימָן קי''ב. באר היטב (טז) תקנה. ואין למכרו לבע''ה עובד כוכבים דאין קונין ממנו כמ''ש סי' קי''ב דהא שם בס''ה מבואר דיש לפעמים היתר אף בשל בעה''ב ובפרישה תירץ שמא יחזור הבע''ה וימכרנו לפלטר ואינו נכון דא''כ יהיה אסור לקנות שום פת מן הפלטר מחשש שמא קנאו מבעה''ב עכ''ל הט''ז:
יב חֹמֶץ יַיִן שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ גְּרִיסִין רוֹתְחִין, פּוֹגְמִין וּמֻתָּרִים. אֲבָל לְתוֹךְ צוֹנְנִים מַשְׁבִּיחִים וַאֲסוּרִים, אֲפִלּוּ הִרְתִּיחָן אַחַר כָּךְ וְחָזְרוּ לִהְיוֹת טַעַם לִפְגָם. הגה: וּבְשָׂמִים הַבְּלוּעִים מִיַּיִן נֶסֶךְ וּנְתָנָם לְתַבְשִׁיל, אִם יֵשׁ שִׁשִּׁים נֶגֶד יַיִן הַבָּלוּעַ בָּהֶן, הַכֹּל שָׁרֵי, אַף עַל גַּב דְּהַבְּשָׂמִים לְטַעֲמָא עֲבִידֵי, הוֹאִיל וְאֵין אֲסוּרִים מֵחֲמַת עַצְמָן, בָּטִילֵי. וְאִם הַיַּיִן שֶׁבָּהֶן הָוֵי לִפְגָם (יז) בַּתַּבְשִׁיל, אֲפִלּוּ ס' אֵינוֹ צָרִיךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (יז) בתבשיל. כ' הש''ך אבל אם הוא לשבח בתבשיל אע''ג דהיה נטל''פ בתבלין אסור דהא השתא נותן טעם בתבשיל כדלעיל סי' ק''ג ס''ב בהג''ה אבל אם היין נטל''פ בתבלין וגם בתבשיל התבלין מותרין באכילה ומותר אפילו לכתחלה ליתנן בתבשיל כן הוא בתשובת הרשב''א ופשוט הוא וע''ל ס''ס צ''ט וס''ס ק''ה עכ''ל:
יג כָּל הַמַּשְׁקִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁדַּרְכָּם לְעָרֵב בָּהֶם יַיִן אוֹ חֹמֶץ, אֲסוּרִים. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי''ד. וְכָל זֶה בְּמַשְׁקִים שֶׁהַיַּיִן וְהַחֹמֶץ הוּא בָּהֶם לְשֶׁבַח, אוֹ שֶׁאֵינוֹ פּוֹגֵם, אֲבָל אִם הוּא לִפְגָם, כְּגוֹן צֶבַע שֶׁנָּתְנוּ בָּהֶם חֹמֶץ אוֹ מֶלַח שֶׁמְּבַשְּׁלִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְנוֹתְנִים בּוֹ יַיִן אוֹ דָּם לְלַבְּנוֹ (מָרְדְּכַי פא''מ), אוֹ דְּיוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים (ר''ת), מֻתָּר, דְּכָל זֶה הָוֵי לִפְגָם. וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ מַחְמִירִים בִּדְיוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מִפְּנֵי שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתֵן קוּלְמֻסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וְהַדְּיוֹ עָלָיו (ת''ה סִימָן קכ''ט כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הר''ף) . וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קכ''ג דְּנוֹהֲגִין הֶתֵּר בְּדָבָר שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ חֹמֶץ, הוֹאִיל וְהָוֵי לִפְגָם, וְנִרְאֶה דְּהוּא הַדִּין בִּדְיוֹ, אֲפִלּוּ הָיָה בּוֹ וַדַּאי יַיִן נֶסֶךְ אֵינוֹ אֶלָּא פְּגָם וְשָׁרֵי כֵּן נִרְאֶה לִי.