בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - יורה דעה (מ)
מרן רבינו יוסף קארו ורבינו משה איסרליש זיע''א
בגלל צורת המרת הספר ל"תורת אמת" - יתכנו שיבושים מעטים, בעיקר בניקוד
לעילוי נשמת יעקב בן חנה, אביבה בת מלכה ז"ל



  הלכות נדרים

             סימן רג - איזה דברים משבחים ואיזה הם מגנים
             סימן רד - דין המתפיס בנדר
             סימן רה - דין האוסר דבר עליו באסור תורה
             סימן רו - דיני ידות הנדרים
             סימן רז - דין כנוי נדרים
             סימן רח - דיני סתם נדרים והנודר בחרם
             סימן רט - השומע שחברו נודר ואמר אמן
             סימן רי - שצריך לפרט הנדר בשפתיו
             סימן ריא - המתנה שנדריו לא יהיו נדרים
             סימן ריב - דין הנודר בתורה
             סימן ריג - שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש
             סימן ריד - לעבר על מנהג צריך התרה
             סימן רטו - שהנדרים חלים על דבר מצוה
             סימן רטז - חלוק בין האומר פרות אלו או לא אמר אלו, ודין הנודר מהמבשל, (וכיצד הולכין ...
             סימן ריז - דין הנודר מהמבשל, מהמליח, ממעשה קדרה, ודומיהם, וכיצד הולכין ...
             סימן ריח - כיצד הולכין אחר כונת הנודר
             סימן ריט - הנודר בלא קביעות זמן
             סימן רכ - חלוק שבין קונם יין להיום או לזמן, ודין הנודר על דבר שאינו קבוע
             סימן רכא - דיני הנודר הנאה מחבירו
             סימן רכב - מי שחתנו מדר הנאה ממנו ורוצה לתן מעות לבתו
             סימן רכג - דין המדיר בנו לתלמוד תורה
             סימן רכד - מי שאמר נכסיך עלי חרם
             סימן רכה - דין האוסר פרות פלוני על חברו
             סימן רכו - שתפים שהדירו זה את זה
             סימן רכז - דין מי שאסר עצמו מכל ישראל
             סימן רכח - דיני התרת נדרים, וההבדל שבין פתח לחרטה, והיאך נקרא על דעת רבים,
             סימן רכט - דין נדר שהתר מקצתו, או מי שנדר על דבר אחד שני פעמים
             סימן רל - דין מתירין שבועות ונדרים אפלו נשבע בהזכרת השם
             סימן רלא - הנודר על תנאי, או שתולה נדרו בדעת אחרים
             סימן רלב - דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואנסין
             סימן רלג - עונות נדרים לזכר ולנקבה
             סימן רלד - מתי האב והבעל מפרין ומתי מפרין שניהם יחד
             סימן רלה - המדיר אשתו מתשמיש או שלא תלך לבית אביה, ודומיו




הלכות נדרים




סימן רג - איזה דברים משבחים ואיזה הם מגנים
ובו ז' סעיפים
א
 
אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים. כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי (א) שֶׁמְּקַיְּמוֹ, נִקְרָא רָשָׁע וְנִקְרָא חוֹטֵא.

 באר היטב  (א) שמקיימו. כתב הט''ז נ''ל דיש חילוק בדבר דאם יש לו פתח להתיר ואינו מתיר נקרא רשע ואם לא מצא פתח עדיין מ''מ נקרא חוטא כל זמן שנדרו עליו:


ב
 
אֵחַר אָדָם נִדְרוֹ, (ב) פִּנְקָסוֹ נִפְתַּחַת.

 באר היטב  (ב) פנקסו. פי' פנקס שעונותיו סדורין שם נפתחים עכשיו לשלם גמולו כההיא דנפל תורא חדד לסכינא:


ג
 
הַנּוֹדֵר, כְּאִלּוּ בּוֹנֶה בָּמָה בִּשְׁעַת אִסוּר הַבָּמוֹת; וְהַמְקַיְּמוֹ, כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קָרְבָּן, שֶׁטּוֹב יוֹתֵר שֶׁיִּשְׁאַל עַל נִדְרוֹ. וְהָנֵי מִלֵּי בִּשְׁאָר נְדָרִים, אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן. וְלֹא יִשְׁאַל עֲלֵיהֶם אֶלָּא מִדֹּחַק וְכֵן אִם (ג) נִשְׁבַּע עַל אֵיזֶה דָּבָר, לֹא יִשְׁאַל עָלָיו אֶלָּא מִדֹּחַק (מָרְדְּכַי פ''ג דִּשְׁבוּעוֹת בְּשֵׁם מֹהַר''ם וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן ר''ל) .

 באר היטב  (ג) נשבע. דבשבועה כתיב לא ינקה ולכך יש מחמירין בשבועה דאין לה התרה כדאיתא בטור וב''י סי' ר''ל:


ד
 
צָרִיךְ לִזָהֵר (ד) שֶׁלֹּא יִדֹּר שׁוּם דָּבָר, וַאֲפִלּוּ צְדָקָה אֵין טוֹב לִדֹּר; אֶלָּא אִם יֶשְׁנוֹ בְּיָדוֹ, יִתֵּן מִיָּד; וְאִם לָאו, לֹא יִדֹּר עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ. וְאִם פּוֹסְקִים צְדָקָה וְצָרִיךְ לִפְסֹק עִמָּהֶם, (ה) יֹאמַר: בְּלֹא נֶדֶר.

 באר היטב  (ד) שיהיה. פי' אפילו אם ירצה לקבל עליו שיתן לכשיהיה לו גם כן לא ידור אלא ימתין עד שיהיה לו ואז יתן בלא נדר. ט''ז: (ה) יאמר. ר''ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוי נדר. פרישה:


ה
 
בְּעֵת צָרָה מֻתָּר לִנְדֹּר.


ו
 
הָאוֹמֵר: אֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, וְיָרֵא שֶׁמָּא יִתְרַשֵּׁל בַּדָּבָר, שָׁרֵי לֵהּ (ו) לְמִנְדָּר לְזֵרוּזֵי נַפְשֵׁהּ. וְכֵן אִם יָרֵא שֶׁיִּתְקְפוֹ יִצְרוֹ וְיַעֲבֹר עַל אֵיזוֹ מִצְוָה מִמִּצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, אוֹ יִתְרַשֵּׁל מִקִּיּוּם מִצְוַת עֲשֵׂה, מִצְוָה (ז) לִשָּׁבַע וְלִנְדֹּר כְּדֵי לְזָרֵז עַצְמוֹ.

 באר היטב  (ו) למנדר. מיהו אפילו בדבור בעלמא שאמר אשנה הוי עליו חיוב נדר. ש''ך: (ז) לישבע. אע''ג דשבועה אינו חל על דבר מצוה כדלקמן סי' רל''ט מ''מ שרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה ש''ס: ..


ז
 
מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו, הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָיָה זוֹלֵל, וְאָסַר עָלָיו הַבָּשָׂר שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם; אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹגֶה בְּיַיִן, וְאָסַר הַיַּיִן עַל עַצְמוֹ זְמַן מְרֻבֶּה; אוֹ אָסַר הַשִּׁכְרוּת לְעוֹלָם; וְכֵן מִי שֶׁהָיָה רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים וְנִבְהַל לְהוֹן, וְאָסַר עַל עַצְמוֹ הַמַּתָּנוֹת אוֹ הֲנִיַּת אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ; וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בְּיָפְיוֹ וְנָדַר בְּנָזִיר. וְכַיּוֹצֵא בִּנְדָרִים, כֻּלָּם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָה לַשֵּׁם הֵם; וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אָמְרוּ חֲכָמִים: נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת; וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם עֲבוֹדָה, לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם, אֶלָּא יִפְרֹשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרֹשׁ מֵהֶם, בְּלֹא נֵדֶר.




סימן רד - דין המתפיס בנדר
ובו ד' סעיפים
א
 
עִקַּר (א) נֶדֶר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיַּתְפִּיס בַּדָּבָר הַנָּדוּר, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: כִּכָּר זֶה עָלַי (ב) כְּקָרְבָּן, אוֹ שֶׁאָמַר: יֵאָסֵר עָלַי כִּכָּר זֶה, אוֹ שֶׁאָמַר: כִּכָּר זֶה עָלַי אִסוּר. וְכֵן אִם אָסַר עָלָיו כִּכָּר אֶחָד שֶׁתְּלָאוֹ בַּדָּבָר הַנָּדוּר, וְאָמַר עַל אַחֵר: יְהֵא כָּזֶה, אָסוּר; וַאֲפִלּוּ עַד (ג) מֵאָה, כֻּלָּם אֲסוּרִים. אוֹ שֶׁנָּדַר עַל יוֹם אֶחָד לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בּוֹ בָּשָׂר, וְאָמַר עַל יוֹם אַחֵר: יְהֵא כָּזֶה, אָסוּר יֵשׁ חִלּוּקֵי (ד) לְשׁוֹנוֹת בְּעִנְיַן הַנֶּדֶר וְהָרַב לֹא כְּתָבָם, וְעַיֵּן בִּפְנִים.

 באר היטב  (א) הנדור. לאפוקי בדבר האסור כדלקמן ר''ס ר''ה: (ב) כקרבן. וכ''ש אם אמר קרבן עלי ככר זה: (ג) מאה. כתב הש''ך ואפילו אמר על א' שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והב' הוא בשר והג' פירות: (ד) לשונות. כגון אמר כקרבן בפת''ח או בשו''א או בציר''י או לקרבן. ש''ך:


ב
 
לָאו דַּוְקָא מַתְפִּיס בְּקָרְבָּן, אֶלָּא הוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר הַקָּדוֹשׁ בִּקְדֻּשַּׁת הַפֶּה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: כִּכָּר זֶה כָּאִמְרָא, כַּדִּירִים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלַיִם, אוֹ כְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי מִזְבֵּחַ, הֲרֵי זֶה נֶדֶר. הגה: אִם נָדַר בַּשֻּׁלְחָן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, הָוֵי נֶדֶר; אֲבָל אִם אָמַר: כְּשֻׁלְחָן, (ה) סָתַם, וְלֹא אָמַר: כְּשֻׁלְחַן הַקֹּדֶשׁ, אֵין זֶה כְּלוּם; וּמִכָּל מָקוֹם בְּעַם הָאָרֶץ יֵשׁ לְהַתִּיר שֶׁלֹּא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּשְׁבוּעוֹת בְּשֵׁם מוהר''ם מְבִיאָהּ בֵּית יוֹסֵף בסי' רל''ז) .

 באר היטב  (ה) סתם. הט''ז והש''ך כתבו שאין דברי הרב מכוונים אלא אם התפיס בדבר כגון שאמר ככר זה עלי כשלחן הקודש או אפילו כשלחן סתם הוי ג''כ אסור כמו באימרא ודירים אבל בנודר בשלחן ואינו מתפיס בשום דבר אלא שאומר בלשון שבועה אני נודר או נשבע בשלחן הן קודש או סתם אינה שבועה כלל ודברי הרב רמ''א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט עכ''ל:


ג
 
שָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר: וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ, בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּמֶּה שֶּׁנֶּאֱסַר בּוֹ חֲבֵרוֹ. שָׁמַע הַג' זֶה שֶׁאָמַר: וַאֲנִי, וְאָמַר: וַאֲנִי, אֲפִלּוּ הָיוּ ק ' וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: וַאֲנִי, בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי כֻּלָּם אֲסוּרִים.


ד
 
אָדָם אוֹסֵר עַל עַצְמוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא (ו) לָעוֹלָם לִכְשֶׁיָּבֹא לָעוֹלָם.

 באר היטב  (ו) לעולם. כתוב בהגהת אשר''י דדבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע''י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חבירו אבל בהקדש גמור לא ועל חבירו אינו יכול לאסור אפי' ע''י קונם דבר שלא בא לעולם וע''ל סי' רל''ד סעיף א' וכ' בתשו' מהר''מ מ''ץ בא' שנדר לתת מעשר מן הריוח הבא מחובו ואח''כ מטה ידו. ונתחרט נראה שיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף הוא בא לעולם וכן אם היה מלוה לעובד כוכבים ב' זהובים בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב אפשר דמזה אינו יכול לחזור בו ע''כ וע''ל סי' רנ''ח ס''ז ח' ובט''ז סי' רט''ו סק''ד חולק על דין זה בנדר לתת מעשר וכו' וכתב דלא קיי''ל כן אלא כמ''ש בח''מ סי' רי''ב ס''ח באומר לכשאקחנו אתננו להקדש הוי עליו שם נדר וצריך לקיים נדרו עכ''ל ע''ש:





סימן רה - דין האוסר דבר עליו באסור תורה
ובו ב' סעיפים
א
 
הָאוֹמֵר: פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי, אוֹ: מִין פְּלוֹנִי עָלַי, אוֹ: מַה שֶּׁאֹכַל עִם פְּלוֹנִי עָלַי כִּבְשַׂר חֲזִיר אוֹ כַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ כִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ, וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמִּי, אוֹ: כַּאֲחוֹתִי אוֹ: כְּעָרְלָה אוֹ: כְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, הֲרֵי אֵלּוּ (א) מֻתָּרִים וְאֵין כָּאן נֶדֶר; וְאִם הָיָה הָאוֹמֵר עַם הָאָרֶץ, צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם וּמַרְאִין בְּעֵינָיו שֶׁאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁאוֹתָם פֵּרוֹת אֲסוּרִים, וּמַחֲמִירִים עָלָיו שֶׁאֵין דַּי לוֹ בַּחֲרָטָה אֶלָּא צָרִיךְ לִפְתֹּחַ (ב) לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִים לוֹ נִדְרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה לְכֻלֵּי עָלְמָא דַּיְנִינָן לְהוּ כְּדִין עַם הָאָרֶץ, לְפִי שֶׁרֻבָּן אֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . וּמִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בְּעַם הָאָרֶץ אֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה רַק בְּאוֹסֵר אִשְׁתּוֹ עָלָיו, אֲבָל לֹא (ג) בִּשְׁאָר נְדָרִים (טוּר ועי' ס''ק ד') .

 באר היטב  (א) מותרים. לפי שכל אלו אסורין מצד עצמן וא''כ אי אפשר לומר על דבר היתר שיהיה כזה דהא א''א שיהא גם זה אסור מצד עצמו כזה. ט''ז: (וזה הכלל כל שמשים דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר איסור יכול לעשותה בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותה בנדר הרי אלו מותרים. הרמב''ם): (ב) פתח. כתב הר''ן דאין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אלו היה יודע שלא יהא כבוד לאמו בכך לא היה נודר דל''ת כיון דליתא אלא מדרבנן פותחין בכך קמ''ל וכתב ב''י בשם תשובת הרשב''ץ על מי שנאנס לאסור אשה א' והתפיסה בדבר האסור י''ל דבמקום אונס לא אחמרו רבנן להצריכו שאלה: (ג) בשאר. והב''ח פוסק דהשתא כ''ע כע''ה הן אפילו בשאר נדרים ודברי הר''ב נראין עיקר. ש''ך:


ב
 
הָאוֹמֵר שֶׁיְּהֵא יֵינוֹ יַיִן נֶסֶךְ וּפִתּוֹ פַּת כּוּתִים, (ד) לֹא נֶאֱסַר בְּכָךְ; אֲבָל אִם אֲמָרוֹ בְּדֶרֶךְ קְנָס, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: אִם אֶעֱשֶׂה כָּךְ אוֹ אִם אֶעֱבֹר עַל כָּךְ יִהְיֶה פִּתִּי פַּת כּוּתִים וְיֵינִי יַיִן נֶסֶךְ, וְעָבַר, יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים. הגה: וַאֲפִלּוּ הָכִי בְּעַם הָאָרֶץ יֵשׁ (ה) לְהַתִּירוֹ. וְכָל זֶה בְּיָחִיד שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ, אֲבָל רַבִּים יְכוֹלִים לִרְדּוֹת הַמּוֹרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים שֶׁיֵּינָם יִהְיֶה יֵין נֶסֶךְ וּפִתָּן פַּת כּוּתִים, וְכָל מַה שֶּׁגּוֹזְרִים בָּזֶה הוּא קַיָּם (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א), עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ''ט מִי שֶׁאָמַר: אִם אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לֹא אֶהְיֶה יְהוּדִי.

 באר היטב  (ד) לא. כיון שלא התפיס בדבר הנדור והאי יי''נ ר''ל שאומר בפירוש כיין של עובד כוכבים דאל''כ יש לומר שנתכוין ליין נסך לשמים א''נ אם אנשי המקום קורין ליין של עובדי כוכבים סתם יי''נ הולכין להקל כמ''ש בסימן ר''ח. ש''ך: (ה) להתירו. פי' להתיר נדרו ע''י שאלה והשתא כולן כע''ה דמי ונוהגין בו איסור ב''י בשם תשובת הרשב''א וכתב הט''ז וז''ל והב''י הביא תשובת הרא''ש מי שאומר יאסר ייני על כל ישראל אם אעשה דבר פלוני ועבר ועשאו אינו נאסר שאינו יכול לאסור אם לא שאסרו בקונם או בדבר הנדור ע''כ ויש לתמוה הא כתב הטור ר''ס ר''ד דלשון איסור הוי נמי נדר ואפשר דהרא''ש ס''ל דלשון איסור אינו מועיל כי אם על עצמו אבל לאחרים לא וכן הוא משמעות הפסוק לאסור איסר על נפשו וכמדומה דהך תשובה לאו דסמכא היא ע''כ לא הביאה הטור. עכ''ל:





סימן רו - דיני ידות הנדרים
ובו ה' סעיפים
א
 
יָדוֹת (פֵּרוּשׁ יָדוֹת, שֶׁהִתְחִיל לִנְדֹּר וְלֹא גָּמַר הַדִּבּוּר, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא נֶאֱסָר כְּאִלּוּ נָדַר כָּל הַדִּבּוּר, כְּאָדָם שֶׁאוֹחֵז בְּיַד הַכְּלִי וְעַל יְדֵי כָּךְ מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּלִי כְּאִלּוּ אָחַז בּוֹ בְּעַצְמוֹ) נְדָרִים, כִּנְדָרִים; וְהוּא שֶׁיְּהוּ מוֹכִיחוֹת קְצָת עַל הַנֶּדֶר. כֵּיצַד, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: מֻדְּרַנִי מִמְּךָ (א) שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אוֹ: מֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אוֹ: מְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ אָמַר: שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְ ךָ, בְּאֵלּוּ לְשׁוֹנוֹת, אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ (הר''ן בְּשֵׁם יֵשׁ גּוֹרְסִין ועס''ק ב') . אֲבָל אִם אוֹמֵר: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, לְבַד בְּלֹא מֻדְּרַנִי מִמְּךָ, לֹא הָוֵי יָד. וְאִם אָמַר: מֻדְּרַנִי מִמְּךָ, אוֹ: מֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ, אוֹ: מְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ, וְלֹא סִיֵּם דְּבָרָיו: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ; בְּמֻדְּרַנִי מִמְּךָ, אָסוּר (ב) לְדַבֵּר עִמּוֹ; וּבְמֻפְרְשַׁנִי מִמְּךָ, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ; וּבִמְרֻחֲקַנִי מִמְּךָ, אָסוּר לַעֲמֹד בְּד' אַמּוֹתָיו.

 באר היטב  (א) שאני. דה''ק מודרני עמך כשאוכל לך: (ב) לדבר. כ' הש''ך ונראה דחסר כאן הגהת הרב דעה א' דס''ל דכל שלא סיים דבריו לא הוי נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות וכ''כ הט''ז וכן מבואר מדברי הרב ס''ג דכ' וכבר נתבאר וכו' והב''ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ואפי' לא סיים דבריו אסור אפי' לאכול עמו ואין זה עיקר בש''ס ופוסקים ואם אמר שאני אוכל לך לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול הוי הוכחה ר''ל מה שאוכל לך קונם ואסור ואם אמר מודרני ממך או שאר הלשונות ואמר אם אוכל לחוד ולא אמר לך יש מי שפסק דאסור ויש מי שפסק דכיון דלא אמר לך אינו כלום ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום וכ''ש אם אמר שלא אוכל לך אפי' אמר מודרני ממך ומ''מ לכ''ע שאיני אוכל לך לחוד או שלא אוכל לך לחוד לא אמר כלום דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים דאפי' נדרים עצמן אם אמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן אינו כלום וכ''כ הרא''ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך אינו כלום שהוא לשון שבועה ולא לשון נדר ומיהו כיון שרגילין האנשים לידור בזה הלשון אין להקל וצריך התרה שלא ינהג קלות ראש בנדרים עכ''ל רבי' ירוחם ולפ''ז מ''ש הרב וי''א דאפילו אמר שאני כו' אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ''ע עכ''ל:


ב
 
אָמַר לַחֲבֵרוֹ: מֻדָּר אֲנִי לְךָ (ג) מֵאֲכִילָה אוֹ מֵהֲנָאָה, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לֶאֱכֹל אוֹ לֵהָנוֹת זֶה מִזֶּה; אֲבָל אִם אָמַר: מֻדָּר אֲנִי מִמְּךָ מֵאֲכִילָה אוֹ מֵהֲנָאָה, הוּא אָסוּר בַּחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר בּוֹ.

 באר היטב  (ג) מאכילה. ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל. טור. אבל להמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו כ''כ הב''ח והפרישה ופשוט הוא ודלא כלבוש שהעתיק כאן דברי הטור בסתם ובס''ח העתיק דברי המחבר בסתם עכ''ל הש''ך:


ג
 
אָמַר: (ד) מְנֻדֶּה אֲנִי לְךָ, אוֹ: מְשַׁמִּיתְנָא מִמְּךָ, אִם סִיֵּם דְּבָרָיו: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אֵינוֹ נֶדֶר וּמֻתָּר בַּכֹּל; וְאִם לֹא סִיֵּם דְּבָרָיו, אָסוּר לַעֲמֹד בְּד' אַמּוֹתָיו. אֲבָל אִם אָמַר: נָדֵינָא מִמְּךָ, וְסִיֵּם בִּדְבָרָיו: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ; לֹא סִיֵּם דְּבָרָיו: שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. הגה: וּכְבָר (ה) נִתְבָּאֵר דְּיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁלֹּא אָמַר שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְ ךָ אוֹ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לְ ךָ, לָאו כְּלוּם הוּא.

 באר היטב  (ד) מנודה. כתב הש''ך דדברי המחבר צ''ע דאי ס''ל דמנודה או משמתינא לאו לשון נדר הוא א''כ כ''ש אם לא סיים דבריו דמותר בכל ואי ס''ל דהוא לשון נדר א''כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו ורבי' ירוחם כתב וז''ל מנודה אני לך או משמתינא ממך אפילו סיים ואמר שאני אוכל לך מותר ומ''מ אסור לישב בד' אמותיו אפי' אמר מנודה אני לך לחוד או משמתינא ממך לחוד כו' ויש ליישב בדוחק וצ''ע עכ''ל: (ה) נתבאר. היינו לפי שהגיהו בדבריו כמ''ש בס''ק ב' ומ''מ יש לדקדק מאי ענין זה לזה הא הכא גרע טפי וכמ''ש התוס' בשם ר''י דבמנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני וצ''ע ונראה דלענין הלכה אין להקל עכ''ל הש''ך:


ד
 
אָמַר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים כִּכָּר זֶה עָלַי, אוֹ שֶׁאָמַר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֵימֶנּוּ, וְהָיָה כִּכָּר מֻנָּח לְפָנָיו, (ו) אָסוּר בּוֹ; אֲבָל אִם אָמַר: כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים עָלַי, אוֹ: כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים כִּכָּר זֶה עָלַי, אֵינוֹ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ אָמַר: כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים כִּכָּר זֶה עָלַי (ז) קוּנָם (פֵּרוּשׁ קוּנָם, אֶחָד מִכִּנּוּיֵי הַקָרְבָּן) ; אֲבָל אִם אָמַר: כְּנִדְבַת כְּשֵׁרִים עָלַי, אוֹ כְּנִדְבַת כְּשֵׁרִים כִּכָּר זֶה עָלַי, הָוֵי נֶדֶר.

 באר היטב  (ו) אסור. דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן. ש''ך: (ז) קונם. דמה שתולה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין. ש''ך:


ה
 
הַנּוֹדֵר: שֶׁלֹּא אֹכַל עִמְּךָ, אוֹ: שֶׁאֹכַל עִמְּךָ, אֲפִלּוּ יָד לֹא הֲוֵי, דְּלָשׁוֹן זֶה לְשׁוֹן שְׁבוּעָה הוּא וְלֹא לְשׁוֹן (ח) נֶדֶר, אִם לֹא שֶׁנָּדַר לַעֲשׂוֹת (ט) מִצְוָה. וּמִיהוּ, כֵּיוָן דְּהָאִדָּנָא מַרְגְּלָא בְּפוּמַיְהוּ דְּאִינְשֵׁי לְמִנְדָּר בְּהַאי לִשָּׁנָא, אֵין לְהָקֵל וְצָרִיךְ הַתָּרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּנֶדֶר שֶׁאֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, מֵהַנֵּי מִדִּין יָדוֹת; וּמִיהוּ, בִּנְזִירוּת שֶׁהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה, לְדִבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.

 באר היטב  (ח) נדר. פי' דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבוע היינו שאוסר עצמו על החפץ וכשאומר אני נודר שלא אוכל עמך הו''ל לשון שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה עכ''ל הש''ך: (ט) מצוה. האומר הרי אני נודר רביע גופי הוה כאלו אמר הריני נודר לתת רביעית גופי וחייב צדקה רלנ''ח סי' ג':





סימן רז - דין כנוי נדרים
ובו סעיף אחד
א
 
(א) כִּנּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, כֵּיצַד, קוּנָם קוּנָח, קוּנָס; שֶׁאִם אָמַר: קוּנָם, אוֹ: קוּנָח, אוֹ: קוּנָס כִּכָּר זֶה עָלַי, אָסוּר בּוֹ; וְכֵן בְּכָל מָקוֹם הוֹלְכִים אַחַר הַלָּשׁוֹן שֶׁרְגִילִין בּוֹ, שֶׁאִם יֵשׁ לָהֶם כִּנּוּי לְנֶדֶר וְנָדַר בּוֹ, הָוֵי נֶדֶר; וְכֵן אִם אֵינוֹ מַכִּיר אֵלּוּ הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁדִּבְּרוּ בָּהֶם חֲכָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר בָּהֶם לָאו כְּלוּם הוּא (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן נִרְאֶה מִדִּבְרֵי הַרַמְבַּ''ם פ''א דִּנְדָרִים וּדְנָזִיר ופ''ב דִּשְׁבוּעוֹת) ; אֲבָל כִּנּוּיֵי כִּנּוּיִם, דְּהַיְנוּ (ב) כִּנּוּי שֶׁרָחוֹק הַרְבֵּה מֵהַלָּשׁוֹן, אֵינוֹ כְּנֶדֶר. הַנֶּדֶר הוּא בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֶּאֱסֹר עָלָיו מִקְרֵי נֶדֶר (וְכֵן מַשְׁמָע בְּבֵית יוֹסֵף וְרַמְבַּ''ם רפ''א מה''נ) .

 באר היטב  (א) כנויי. הטעם כתב הרמב''ם דיש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכים שם אחר הכינוי: (ב) שרחוק. כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא. ש''ס:





סימן רח - דיני סתם נדרים והנודר בחרם
ובו ה' סעיפים
א
 
סְתָם נְדָרִים (א) לְהַחֲמִיר. כֵּיצַד, אָמַר: פֵּרוֹת אֵלּוּ כִּבְשַׂר מָלִיחַ אוֹ: כְּיַיִן נֶסֶךְ, שֶׁיֵּשׁ בְּמַשְׁמָעוֹ מָלִיחַ שֶׁל קָדָשִׁים אוֹ יַיִן נֶסֶךְ לַשָּׁמַיִם שֶׁהוּא נֶדֶר, שֶׁהֲרֵי הוּא מַתְפִּיס בְּדָבָר הַנָּדוּר, וְיֵשׁ עוֹד בְּמַשְׁמָע בְּשַׂר מָלִיחַ וְיַיִן נֶסֶךְ לְעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים שֶׁאֵינוֹ נֶדֶר, שֶׁהֲרֵי הוּא מַתְפִּיס בְּדָבָר הָאָסוּר, אָנוּ תּוֹלִין אוֹתוֹ לְהַחֲמִיר. וְאִם הוּא אוֹמֵר שֶׁדַּעְתּוֹ כִּבְשַׂר מָלִיחַ וְיַיִן נֶסֶךְ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, נֶאֱמָן וְאֵין צָרִיךְ שְׁאֵלָה, וַאֲפִלּוּ הוּא (ב) עַם הָאָרֶץ. וְאִם רֹב (ג) אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם קוֹרִים לִבְשַׂר מָלִיחַ שֶׁל קָדָשִׁים בְּשַׂר מָלִיחַ סְתָם, וּלְיַיִן נֶסֶךְ לַשָּׁמַיִם יַיִן נֶסֶךְ סְתָם, אֵינוֹ נֶאֱמָן.

 באר היטב  (א) להחמיר. היינו כשלא פי' מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא כ''כ הרא''ש וכ''ד הרמב''ם וכתב בתשובת מבי''ט מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרא דנדר ודשבועה וכ''ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק: (ב) עם הארץ. והב''ח כתב דיש להחמיר להצריך שאלה בעם הארץ כמו בר''ס ר''ה אבל הש''ך כתב דנראה עיקר דעת המחבר כאן דע''כ לא מחמרינן שם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל הכא יודע שמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי''נ ויש במשמעותו ב' דברים הלכך כשפירש א''צ שאלה עכ''ל: (ג) אינו. כתב בהגהת פרישה דהיינו דוקא עם הארץ אבל ת''ח נאמן בק''ו מלקמן ס''ב ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא שם הת''ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב' לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר לכך ע''ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי''נ סתם א''כ אין משמעו אלא לשון א' שהוא נדר וה''ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עובד כוכבים בשר מליח סתם וכן ליי''נ של עובד כוכבים יי''נ סתם הולכין להקל. והב''י הקשה דהא בסי' רי''ז סי''ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא ונראה עיקר כמ''ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליי''נ של עובד כוכבים נתכוונתי מש''ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע''ל סי' ר''כ ס''ד עכ''ל הש''ך:


ב
 
נָדַר בְּחֵרֶם וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּחֶרְמוֹ שֶׁל יָם (פי' רֶשֶׁת שֶׁצָדִין בָּהּ דָּגִים בְּיָם) ; בְּקָרְבָּן, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת מְלָכִים; הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְּעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ; קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר: לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא מֵאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, אִם הוּא תַּלְמִיד חָכַם נֶאֱמָן וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה; וְאִם הוּא עַם הָאָרֶץ, צָרִיךְ (ד) שְׁאֵלָה, שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. וּמִיהוּ (ה) בַּחֲרָטָה סָגֵי, וְאֵין צָרִיךְ לִפְתֹּחַ לוֹ פֶּתַח. וְאִם עָבַר עַל הַנֶּדֶר, אֵין (ו) קוֹנְסִין אוֹתוֹ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים (ז) שֶׁעָבַר עַל הַנֶּדֶר וְנָהַג בָּהֶם הֶתֵּר; אֲבָל הַנּוֹדֵר נֶדֶר גָּמוּר דְּאוֹרַיְתָא וְעָבַר עָלָיו בְּמֵזִיד, קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁעָבַר עָלָיו וְנָהַג בּוֹ הֶתֵּר. וְאִם יֵשׁ מִכְשׁוֹל בַּדָּבָר, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִזָּהֵר בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָסַר עָלָיו כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם חוּץ מִדָּגָן, וְעָבַר עָלָיו, מַתִּירִין לוֹ מִיָּד, וְאֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁעָבַר עָלָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַתִּירוֹ בַּחֲרָטָה אֶלָּא בְּפֶתַח; וּמִזֶּה נִלְמַד לְמִי שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ בָּשָׂר וְיַיִן אִם יַעֲבֹר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית, וְעָבַר עָלֶיהָ וְלֹא נִזְהַר מִבָּשָׂר וְיַיִן וּבָא לְהַתִּיר נִדְרוֹ, שֶׁמַּתִּירִין לוֹ מִיָּד, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֶתֵּר, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ מִכְשׁוֹל בַּדָּבָר. הגה: מִיהוּ אִם נִרְאָה לֶחָכָם שֶׁיּוּכַל לַעֲמֹד עַל עַצְמוֹ וְלֹא יַעֲבֹר עוֹד, אֵין מַתִּירִים לוֹ עַד שֶׁיִּנְהֹג אִסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר (מָרְדְּכַי רֵישׁ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם וּבִתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן רנ''ה) .

 באר היטב  (ד) שאלה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר''ה דבזה''ז כ''ע דיינינן להו כע''ה. ש''ך: (ה) בחרטה. והב''ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סימן ר''ה ס''א: (ו) קונסין. כ''כ הטור בכל מידי דרבנן אין קונסין אותו: (ז) יעבור. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י''א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר וע''ל סי' רכ''ח סט''ו עכ''ל הש''ך:


ג
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֶתֵּר, בְּיָמִים מוּעָטִים; אֲבָל (ח) בַּמְּרֻבִּים, דַּיּוֹ ל' יוֹם.

 באר היטב  (ח) במרובים. ודעת הש''ך נוטה לפסוק כהתוס' ושאר פוסקים דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר:


ד
 
מִי שֶׁעָבַר עַל נִדּוּי אֵין צָרִיךְ לִנְהֹג אִסוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֶתֵּר, מִפְּנֵי (ט) שֶׁנִּדּוּי הוּא דְּרַבָּנָן.

 באר היטב  (ט) שנידוי. כתב הש''ך תימה דלקמן סימן של''ד סכ''ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו ונ''ל לתרץ דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן אבל אם קבל עליו דבר בנידוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא הוי מדאורייתא שהרי נידוי וחרם נופיה דאורייתא הוא וא''כ בסי' של''ד מיירי שזלזל בנידוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת עכ''ל:


ה
 
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה תּוֹךְ ג' שָׁנִים, וְעָבַר וְנָשָׂא, אִם אָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה נִשּׂוּאִין עִמָּהּ, הֲוָה לֵיהּ כְּנִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר וַאֲכָלָהּ, דְּנִשְׁאַל וּמַתִּירִין לוֹ; אֲבָל אִם אָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ, אֵין מַתִּירִין לוֹ עַד (י) שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדְרוֹ וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּבִשְׁלֹשִׁים יוֹם סָגֵי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן וריב''ש לְעִנְיַן הִלְכְתָא) .

 באר היטב  (י) שיגרשנה. כתב הש''ך ולפי מ''ש בסימן רל''ט ס''ח בשם א''ז דאין השבועה חלה משום דמתבטל ממצות פריה ורביה אפשר להקל כאן שא''צ לגרשה גם מ''ש רמ''א דסגי בל' יום כבר כתבתי בס''ק ח' דאין כן דעת הש''ך ע''ש:





סימן רט - השומע שחברו נודר ואמר אמן
ובו סעיף אחד
א
 
אֶחָד הַנּוֹדֵר מֵעַצְמוֹ אוֹ שֶׁהִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר: אָמֵן, אוֹ דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כַּעֲנִיַּת אָמֵן שֶׁהוּא קַבָּלַת דְּבָרִים, אָסוּר; אֲבָל כְּשֶׁחֲבֵרוֹ מַדִּירוֹ מִשֶּׁלּוֹ אֵין צָרִיךְ (א) לְקַבֵּל דְּבָרָיו.

 באר היטב  (א) לקבל. הטעם איתא בב''י שהרי זה יכול לאסור נכסיו עליו בע''כ וא''כ מה צורך שיקבל עליו דבריו וכתב הט''ז דזה תמוה דא''כ ה''ל לכתוב רבותא אפילו אם מוחה בפירוש ומסרב מלקבל דבריו אפ''ה חל עליו בע''כ ולמה כתב שא''צ לקבל דהיינו שהוא שותק ונראה דהכי פי' דאם ראובן מדיר את שמעון שלא יהנה מנכסי עצמו א''צ שמעון לקבל את דבריו (ובנה''כ כ' שאין פי' זה מחוור דקשה היכא קאמר אבל כשחבירו מדירו פירוש הא אינו יכול להדירו וכו' אלא הדבר פשוט כמו שפירש הב''י ולק''מ דכיון דנקט ברישא שהוא קבלת דברים וכו' ע''ש):





סימן רי - שצריך לפרט הנדר בשפתיו
ובו ג' סעיפים
א
 
אֵין הַנֶּדֶר חָל עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. לְפִיכָךְ הָיָה בְּלִבּוֹ מִפַּת חִטִּים, וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו פַּת שְׂעוֹרִים, מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם. אֲבָל אִם הָיָה בְּלִבּוֹ פַּת חִטִּים אוֹ פַּת שְׂעוֹרִים, וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו פַּת סְתָם, אָסוּר בְּשֶׁל חִטִּים (א) לְבַד אוֹ (בְּשֶׁל) שְׂעוֹרִים לְבַד (דְּכֵן מַשְׁמָע בסי' רי''ז ס''ט) . וְאִם נָדַר עַל (ב) דַּעַת אֲחֵרִים, אֵינוֹ תָּלוּי בְּלִבּוֹ אֶלָּא כְּפִי מַה שֶׁיֹּאמְרוּ אֲחֵרִים שֶׁהוּא דַּעְתָּם, כָּךְ יָחוּל הַנֶּדֶר.

 באר היטב  (א) לבד. דהיינו כשהיה בלבו פת חטים ואם היה בלבו של שעורים אסור בפת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם וכתב הב''ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים עכ''ל וכ''כ מהרש''ל: (ב) אחרים. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע (אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי) רמב''ם:


ב
 
הַנּוֹדֵר בַּחֲלוֹם, אֵינוֹ כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ג) שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ עֲשָׂרָה דְּיָדְעֵי לְמִקְרֵי וְיַתִּירוּ לוֹ בַּחֲרָטָה כְּאִלּוּ נָדַר בְּהָקִיץ (תְּשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים), וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם. מִיהוּ אִי לֵית לֵיהּ בְּקַלּוּת עֲשָׂרָה דְּיָדְעֵי לְמִקְרֵי, יַתִּירֶנּוּ בִּשְׁלֹשָׁה כִּשְׁאָר נֶדֶר (רשב''א סִימָן תרס''ח) .

 באר היטב  (ג) שיתירו. כתב הש''ך דלסברא זו נראה דאפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום דא''א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים וע''ל סי' של''ד סל''ה וכתב הב''ח דה''ה אשה שנדרה בחלום צריכה י' כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ''ל וכן נוהגין והט''ז כתב שמצא בתשובה למהר''ל מפראג שהשיב הלכה למעשה כדעת הראשונה בש''ע דא''צ התרה כלל:


ג
 
הַנּוֹדֵר וְחוֹזֵר בּוֹ תּוֹךְ (ד) כְּדֵי דִּבּוּר, אוֹ שֶׁמִּיחוּ בּוֹ אֲחֵרִים תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל דִּבְרֵיהֶם תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר (ה) לְנִדְרוֹ (סְבָרַת הָרַב, וּבָזֶה יִשֵּׁב הַשָּׂגַת הָרַאֲבַ''ד עַל הַרַמְבַּ''ם וּדְלֹא כְּבֵית יוֹסֵף), לֹא הָוֵי נֶדֶר; וְהוּא שֶׁאוֹמֵר כָּךְ בְּפִיו, אֲבָל אִם אָמַר חָזַרְתִּי בְּלִבּוֹ, אֵינוֹ כְּלוּם.

 באר היטב  (ד) דיבור. היינו שלום עליך רבי. פרישה: (ה) לנדרו. אבל לא תוך כ''ד למחאתן שאין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה ומחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר ט''ז. וש''ך:





סימן ריא - המתנה שנדריו לא יהיו נדרים
ובו ד' סעיפים
א
 
הָאוֹמֵר נֶדֶר (א) שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִדֹּר לֹא יְהֵא נֶדֶר, וְנָדַר, אֵינוֹ נֶדֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהוֹצִיא תְּחִלָּה בִּשְׂפָתָיו לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהֵא נֶדֶר; אֲבָל אִם חָשַׁב כָּךְ בְּלִבּוֹ, הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב וְאֵינָם מְבַטְּלִים הַנֶּדֶר שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ אָמַר כֵּן (ב) בְּלַחַשׁ, הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב. הגה: וְהָא דְּאָמְרִינַן כָּל נִדְרֵי בְּלֵיל יוֹם כִּפּוּרִים הָוֵי כְּאִלּוּ הִתְנוּ בְּהֶדְיָא וּמִכָּל מָקוֹם לֹא סָמְכִינַן עַל זֶה לְהַתִּיר בְּלֹא שְׁאֵלָה לְחָכָם, כִּי אִם לְצֹרֶךְ גָּדוֹל (מהרי''ו סִימָן ב') .

 באר היטב  (א) אינו. כתב הש''ך משמע אפילו זוכר התנאי בשעת הנדר דבכה''ג הנדר קיים לקמן ס''ב הכא בטל מטעם שכתב הר''ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר אבל לקמן התנאי והנדר אינם באים כאחד ושייך לומר עקריה לתנאי וכתב בפרישה לכאורה נראה דאין הדבר תלוי באם מתנה עתה בשעת הנדר או קודם לכן אלא העיקר הוא באם מתנה ואמר בפי' למחר או לאחר שנה אנדור שלא לאכול בשר והריני מבטלו מעתה ה''ז בטל דהרי התנה בפירוש ע''ז הנדר משא''כ כשהתנה סתם ואומר אם אנדור והט''ז כתב שלא ידע מקום לדברי הפרישה דודאי בזה שייך החילוק דאם זכר לתנאי כו' כמ''ש בסמוך דאם זכר לתנאי ונדר הרי עקריה לתנאו אלא דהכא מיירי דמתנה בשעת הנדר דוקא וכ''כ בד''מ עכ''ל (ובנה''כ מסכים לדעת הפרישה ע''ש): (ב) בלחש. כ' הב''ח דהיינו דוקא היכא דלא השמיע לאזניו אבל במשמיע לאזניו שפיר חשוב אמירתו הוציא בשפתיו לבטל הנדר והכי נקטינן בק''ש ותפלה והש''ך כתב דלא משמע כן בהרא''ש אלא דוקא ביטול בפרהסיא בעינן ול''ד לק''ש ותפלה וכ''מ ברבי' ירוחם דלא הוי ביטול אא''כ ביטל בקול רם בפרהסיא עכ''ל:


ב
 
מִי שֶׁהִתְנָה וְאָמַר: כָּל נְדָרַי שֶׁאֶדֹּר עַד זְמַן פְּלוֹנִי יִהְיוּ בְּטֵלִים, וְנָדַר בְּתוֹךְ הַזְּמַן, אִם הוּא זוֹכֵר לִתְנָאוֹ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי מְבַטֵּל תְּנָאוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹדֵר; וְאִם אֵינוֹ זוֹכֵר לִתְנָאוֹ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, הַתְּנַאי קַיָּם וְהַנֶּדֶר בָּטֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַתְּנַאי מוֹעִיל לְבַטֵּל הַנֶּדֶר, אֶלָּא אִם כֵּן יִזְכְּרֶנוּ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר (ג) לַנֶּדֶר וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּנַאי, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם.

 באר היטב  (ג) לנדר. והט''ז חולק ע''ז דלא איכפת לן כלל בתוך כ''ד לנדר אלא כל שיזכור התנאי אפילו אחר זמן הרבה שצריך תוך כ''ד לאותה זכירה להשים על לבו לקיים התנאי וכו' ע''ש (ובנה''כ השיג עליו ע''ש באריכות) וכאן שייך הג''ה דבס''א המתחלת והא דאמרי' כל נדרי וכו' וכתוב בתשובת מהר''מ גלאנטי דה''ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע''פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים:


ג
 
הִתְנָה עַל קְצָת דְּבָרִים שֶׁיְּהֵא נִדְרוֹ בָּטֵל בָּהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל מַה הִתְנָה, אִם עַל אֲכִילַת בָּשָׂר אוֹ שְׁתִיַּת יַיִן; אִם אוֹמֵר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר: עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר שֶׁאִם אֶזְכֹּר עַל מַה שֶּׁהִתְנֵיתִי שֶׁאֵלֵךְ אַחַר הַתְּנַאי, וְנִזְכָּר עַל מַה הִתְנָה, הַתְּנַאי קַיָּם וְהַנֶּדֶר בָּטֵל; וְאִם לֹא אָמַר: עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר, הַתְּנַאי בָּטֵל וְהַנֶּדֶר קַיָּם.


ד
 
אֵין דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא (ד) בִּשְׁבוּעָה אוֹ נֶדֶר שֶׁנִּשְׁבַּע וְנָדַר לְעַצְמוֹ, אֲבָל מִי שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ אוֹ הִדִּירוֹ, אֵין בִּטּוּל זֶה מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם.

 באר היטב  (ד) בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי כן כתב מהרי''ו סי''ב:





סימן ריב - דין הנודר בתורה
ובו סעיף אחד
א
 
הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כְּזוֹ, לֹא (א) אָמַר כְּלוּם וְאֵין צָרִיךְ הַתָּרָה אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם; אֲבָל אִם הוּא (ב) עַם הָאָרֶץ, צָרִיךְ הַתָּרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים. וְאִם נָדַר בַּמֶּה (ג) שֶּׁכָּתוּב בָּהּ, אָסוּר שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסוּר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ, כְּמִי שֶׁנָּדַר בַּמֶּה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דָּמִי; אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה, בְּכָל עִנְיָן צָרִיךְ הַתָּרָה וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רל''ז (בֵּית יוֹסֵף לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה) .

 באר היטב  (א) כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: (ב) עם הארץ. וכבר נתבאר לעיל סי' ר''ה דבזה''ז לכ''ע כע''ה דיינינן להו. ש''ך: (ג) שכתוב. הראב''ד והר''ן כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור שע''י הכתיבה והכנה לקדושה הן קדושות ולפ''ז כ''ש אם אמר בפי' אני נודר באזכרות שבה דהוי נדר אע''פ שאין כוונתו על איסור ונדר הכתוב בה וכן אם נדר במקצת יריעות שבתורה אע''פ שאין כתוב באותן יריעות איסור או נדר כיון שיש בהן אזכרות או קרבנות הוי נדר וכ' הט''ז ונ''ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים אא''כ שמניח ידו עליה דאז דינו כמו שאוחזה בידו:





סימן ריג - שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש
ובו ג' סעיפים
א
 
נְדָרִים אֵין חָלִין עַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. כֵּיצַד, אָמַר: קוּנָם (א) שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ, שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה לְךָ, שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ לְךָ, שֶׁאֲנִי יָשֵׁן עִמְּךָ אֵינוֹ נֶדֶר; וְכֵן אִם אָמַר: דִּבּוּרַי וַעֲשִׂיָּתִי וַהֲלִיכָתִי אֲסוּרִים עָלֶיךָ וְשֵׁנָה אֲסוּרָה עָלַי, אֵינוֹ נֶדֶר; וּמִיהוּ מִדְּרַבָּנָן צָרִיךְ (ב) שְׁאֵלָה (פי' לִשְׁאֹל עַל נִדְרוֹ וְלִמְצֹא פֶּתַח לְהַתִּירוֹ) . לְפִיכָךְ רְאוּבֵן הָאוֹסֵר עָלָיו שְׁמִיעַת תְּפִלַּת שִׁמְעוֹן, צָרִיךְ שְׁאֵלָה מִדְּרַבָּנָן; אֲבָל אִם אָמַר: קוּנָם פִּי מְדַבֵּר עִמְּךָ, קוּנָם יָדַי עוֹשׂוֹת לְךָ, קוּנָם רַגְלַי מְהַלְּכוֹת לְךָ, קוּנָם עֵינַי (ג) בַּשֵּׁנָה, הָוֵי (ד) נֶדֶר גָּמוּר מִן הַתּוֹרָה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר: יֵאָסֵר עָלֶיךָ פִּי לְדִבּוּרִי וְיָדַי לַעֲשִׂיָּתִי וְרַגְלַי לְהִלּוּכִי. הגה: הָאוֹמֵר: דִּבּוּר פִּי עָלֶי ךָ אוֹ נְטִילַת אֶבֶן עָלַי, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי נֶדֶר הוֹאִיל וְהִזְכִּיר הַפֶּה וְהָאֶבֶן (תא''ו ני''ד וְכֵן מַשְׁמָע בר''ן בְּשֵׁם התוס' שֶׁבְּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רל''ט) .

 באר היטב  (א) שאני. ז''ל הר''ן בכולהו גרסי' שאני בלא יו''ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו' ולעיל בסי' ר''ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א''ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף והוא החפץ אשר אוסר עכ''ל הגהת פרישה: (ב) שאלה. אפילו בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו הרמב''ם וכתב הש''ך ונ''מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעבר עליהם וע''ל סימן ר''ח ס''ב: (ג) בשינה. היינו כשפירש יום א' או יומים אבל נדר סתם בשינה הוו כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג' ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי' רל''ו ס''ד ש''ך: (ד) נדר מדאורייתא. ואף ע''ג דדיבור ונטילה לית בהן ממש מ''מ כיון שהזכיר החפץ גם כן חל הנדר ש''ך:


ב
 
הָאוֹמֵר: אֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, הָוֵי כְּאִלּוּ נָדַר לָתֵת צְדָקָה. (ה) אוֹ לַעֲשׂוֹת שְׁאָר מִצְוֹת וְנִדְרוֹ קַיָּם (וְכֵן מַשְׁמָע בַּטּוּר וְרֹא''שׁ וּפוֹסְקִים) .

 באר היטב  (ה) לעשות. פי' כשאומר לעשות שאר מצות דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר וע''ל סימן רנ''ח ס''ג:


ג
 
אָמַר: קוּנָם עֵינַי בְּשֵׁנָה הַיּוֹם אִם אִישַׁן לְמָחָר, לֹא יִישַׁן הַיּוֹם שֶׁמָּא (ו) יִשְׁכַּח וְיִישַׁן לְמָחָר; אֲבָל אִם אָמַר: קוּנָם עֵינַי בְּשֵׁנָה לְמָחָר אִם אִישַׁן הַיּוֹם, יָכוֹל לִישַׁן הַיּוֹם וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא לְמָחָר יִשְׁכַּח נִדְרוֹ וְיִישַׁן.

 באר היטב  (ו) ישכח. התנאי דביה לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש:





סימן ריד - לעבר על מנהג צריך התרה
ובו ב' סעיפים
א
 
דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וְהַיּוֹדְעִים בָּהֶם שֶׁהֵם מֻתָּרִים (א) נָהֲגוּ בָּהֶם אִסוּר, הָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֶדֶר וְאָסוּר לְהַתִּירָם בָּהֶם. הִלְכָּךְ, מִי שֶׁרָגִיל לְהִתְעַנּוֹת תַּעֲנִיּוֹת שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם כִּפּוּרִים, וּמִי שֶׁרָגִיל שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב אוֹ מִי''ז בְּתַמּוּז, וְרוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ (ב) בָּרִיא, צָרִיךְ ג' שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ. אִם בְּשָׁעָה שֶׁהִתְחִיל לִנְהֹג הָיָה דַּעְתּוֹ לִנְהֹג כֵּן לְעוֹלָם, וְנָהַג כֵּן אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, צָרִיךְ הַתָּרָה וְיִפְתַּח (ג) בַּחֲרָטָה שֶׁמִּתְחָרֵט שֶׁנָּהַג כֵּן לְשֵׁם נֶדֶר. לְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לִנְהֹג בִּקְצָת דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים, לִסְיָג וּפְרִישׁוּת, יֹאמַר בִּתְחִלַּת הַנְהָגָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו כֵּן בְּנֶדֶר, וְגַם יֹאמַר שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לִנְהֹג כֵּן אֶלָּא בַּפַּעַם הַהוּא אוֹ בַּפְּעָמִים שֶׁיִּרְצֶה, וְלֹא לְעוֹלָם. אֲבָל הַנּוֹהֲגִים אִסוּר בִּדְבָרִים הַמֻּתָּרִים (ד) מֵחֲמַת שֶׁסוֹבְרִים שֶׁהֵם אֲסוּרִים, לֹא הָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלוּם בְּנֶדֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם טוֹעֶה וְנָהַג אִסוּר בְּדָבָר הַמֻּתָּר, נִשְׁאָל וּמַתִּירִים לוֹ בִּשְׁלֹשָׁה כְּעֵין הַתָּרַת נְדָרִים. וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מֻתָּר וְנָהַג בּוֹ אִסוּר, אֵין מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ כְּעֵין הַתָּרַת נְדָרִים; דְּהָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ עַל עַצְמוֹ כְּאִסוּרִים שֶׁאֲסָרְתָן תּוֹרָה שֶׁאֵין לָהֶם הֶתֵּר לְעוֹלָם. וְהַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.

 באר היטב  (א) נהגו. מחמת גדר וסייג ופרישות: (ב) בריא. כתב הש''ך ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הר''ב כדברי המחבר דאם אינו בריא צריך התרה ובא''ח סימן תקס''ב ס''ס ב' כתב בהג''ה דבעשרת ימי חשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול וא''צ התרה כי לא נהגו להתענות בכה''ג כו' א''כ ה''נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא ולאו קושיא הוא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול א''כ כל המתענה אדעתא דהכי מחענה אבל הכא לא אסיק אדעתיה דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה: (ג) בחרטה. כתב מהרש''ל בתשובה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א''א להתיר בכל ענין ופשוט הוא עכ''ל הש''ך: (ד) שסוברים. (ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגם היה בטעות לא הוי קבלה) כתב הש''ך ונראה דה''ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול ואח''כ נתברר שאין בו איסור כ''כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל''ב ס''י:


ב
 
קַבָּלַת הָרַבִּים חָלָה עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם; וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי הָעִיר בְּהַסְכָּמָה, אֶלָּא שֶׁנּוֹהֲגִין כֵּן מֵעַצְמָם לַעֲשׂוֹת גָּדֵר וּסְיָג לַתּוֹרָה; וְכֵן הַבָּאִים מִחוּץ לָעִיר לָדוּר שָׁם, הֲרֵי הֵם כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְחַיָּבִים לַעֲשׂוֹת (ה) כְּתַקָּנָתָן, וְאַף בִּדְבָרִים שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים בָּהֶם בְּעִירָם מִפְּנֵי מִנְהָגָם וְאֵין מִנְהַג הָעִיר שֶׁבָּאוּ לָדוּר בָּהּ לֶאֱסֹר, הֻתְּרוּ בָּהֶם אִם אֵין דַּעְתָּם (ו) לַחֲזֹר.

 באר היטב  (ה) כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע''פ ת''ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהם או בפני ת''ח רק בפני ע''ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל כ''כ התוספות מיהו כתב הרא''ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת ועיין בא''ח ס''ס תצ''ו נתבאר כל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם וע''ל ס''ס פ''ג (ועיין כנה''ג שהביא חלוקי דינים לענין המנהגים מנהג שנעשה לכבוד התורה דוחה אפילו שבות דרבנן מהרי''ק שורש ט' ועיין במשא מלך בדיני המנהגות. ועיין בח''מ (צ''ל בח''י) סי' קכ''ו דשם יבואר אם הבן מחוייב לנהוג חסידות ופרישות שנהג אביו. ושם יבואר דין ק''ק שנחרב ונתפזרו הב''ב אם עדיין עליהם כל חומרות המקום שנחרב ועיין הלק''ט סי' ק''ג ע''ש): (ו) לחזור. כתב הש''ך דיש לתמוה דבא''ח סי' תס''ח ס''ד נראה מדברי המחבר דאפילו אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו לחזור ומ''מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר ובכה''ג מיירי בא''ח סי' תס''ח אבל בכאן ובא''ח סי' תקע''ד מיירי שדעתו הוא להשתקע במקום שהלך שם וצ''ע ולענין דינא נראה כסברת הרא''ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו הוא להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי' להקל:





סימן רטו - שהנדרים חלים על דבר מצוה
ובו ו' סעיפים
א
 
נְדָרִים חָלִים עַל דְּבַר מִצְוָה. כֵּיצַד, אָמַר: קוּנָם סֻכָּה (א) שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב, לוּלָב אֲנִי נוֹטֵל, אָסוּר לִישֵׁב בַּסֻכָּה וְלִטֹּל לוּלָב. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּלְקִין אוֹתוֹ עַל שֶׁנָּדַר לְבַטֵּל הַמִּצְוָה, (ב) וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ וּמְקַיֵּם הַמִּצְוָה (מָרְדְּכַי רֵישׁ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם בְּשֵׁם ר''ח) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין (ג) מַלְקוֹת בְּנֶדֶר שָׁוְא, רַק גַּבֵּי שְׁבוּעַת שָׁוְא (מָרְדְּכַי מָצָא בְּשֵׁם ראבי''ה ור''ן וְרֹא''שׁ בִּנְדָרִים וְעַיֵּן בֵּית יוֹסֵף סִימָן רל''ו), וְכֵן עִקָּר.

 באר היטב  (א) יושב. כ' הש''ך ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וע''ל סימן רל''ט ס''ד וכ' הט''ז דוקא בנדרים הדין כן דכיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו (ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו) אבל שבועה אוסר עצמו לעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה (נדר שלא לישא אשה הראויה לבנים חל עליו הנדר אבל אם נשבע אין שבועתו כלום ואם נשבע סתם שלא לישא שום אשה חלה השבועה בכולל הרדב''ז ח''א סי' א' ע''ש): (ב) ומתירין. כ' הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת ויו''ט מתירין לו כו' שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת ויו''ט וכו' וכיוצא בזה וכ''מ בא''ח סימן תק''ע וכן כתב הב''ח וכן עיקר ש''ך: (ג) מלקות. מיהו נראה דהיה מכין אותו מכות מרדות מדרבנן ש''ך:


ב
 
נָדַר לְהִתְעַנּוֹת זְמַן יָדוּעַ וְאֵרַע בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, (ד) מַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ וּפוֹתְחִין לוֹ בָּהֶם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: אִלּוּ שַׂמְתָּ עַל לִבְּךָ שֶׁיִּפְגְּעוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה אֵלּוּ הַיָּמִים לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וְהֻתַּר כָּל הַנֶּדֶר.

 באר היטב  (ד) והותר. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וע''ל סי' רכ''ט:


ג
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ הַתָּרָה, כְּשֶׁקִּבְּלוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר, שֶׁאָמַר: קוּנָם אֲכִילַת יָמִים כָּךְ וְכָךְ עָלַי; אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיאוֹ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן קַבָּלַת תַּעֲנִית, אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְלֹא חֲנֻכָּה וּפוּרִים וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה, (ה) וַאֲפִלּוּ לֹא קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת אֶלָּא בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב בִּלְבַד וְעַיֵּן בא''ח סִימָן תי''ח.

 באר היטב  (ה) ואפילו. הקשה הב''ח מאי אפילו אדרבה כ''ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת ויו''ט לבד ותירץ הש''ך דשפיר קאמר אפילו. ל''מ ברישא דלא נתכוין לשבת ויו''ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת ויו''ט בהדיא דמה''ט בפגעו בהן אם קבלו בלשון נדר חל בשבת ויו''ט אם מתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהן א''צ שאלה להסמ''ק וא''כ הוי אמינא ה''ה בקבלו בלשון קבלת תענית קמ''ל ועיין בא''ח סי' תי''ח:


ד
 
הַמְקַבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר לָצוּם בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, (ו) חָל הַנֶּדֶר. וְכֵן הַנּוֹדֵר לָצוּם יוֹם א' אוֹ ב' כָּל יָמָיו, וּפָגַע בָּהֶם יוֹם טוֹב אוֹ עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, חַיָּב לָצוּם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲבָל אִם פָּגַע בָּהֶם חֲנֻכָּה (ז) וּפוּרִים, נִדְרוֹ בָּטֵל. וְעַיֵּן בא''ח סִימָן תק''ע דְּלֹא פָּסַק כֵּן.

 באר היטב  (ו) חל. מיהו יש להתיר וראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ש''ך: (ז) ופורים. מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ומ''ש רמ''א דבא''ח לא פסק כן מתרץ הש''ך דנראה להמחבר להכריע דדוקא הכא דנדר לצום יום א' או יום ב' כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א''כ מיעקרא מילתא דרבנן אבל בא''ח דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים א''כ יתענה בחנוכה ופורים פעם אחת ולא מיעקרא מילתא דרבנן בכך ובאמת דהרמב''ם ס''ל דבכל ענין נדרו בטל רק שהמחבר מכריע כן מדעתו ותדע שכן הוא שהרי בס''ג כתב המחבר אבל אם הוציאו בלשון קבלת תענית אינו דוחה וכו' ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ''ש כאן בס''ד א''כ דברי המחבר גופיה יהיו סותרים זא''ז אלא ע''כ דיש לחלק דבס''ג מיירי בנדר לזמן ידוע כמ''ש ולענין שבועה עיין מ''ש המחבר בא''ח ס''ס תי''ח ותק''ע אבל בעל הלבוש כתב שם דאפי' נשבע בפירוש להתענות בר''ח לא יתענה אע''פ שר''ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא וכו' ע''ש ודבריו לא נהירין כלל דהא כתב הר''ן פ''ק דנדרים דאפי' דבר שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ''כ הר''ב לקמן בסי' רל''ו ס''ב והמחבר בסי' רל''ט ס''ו וכ''כ הב''ח הילכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ''ש הר''ב שם בא''ח וכתבו האחרונים בשם תשובת מהר''מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים חחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה בנודר לשון נדר אף להרמב''ם צריך התרה דל''ד לחנוכה ופורים דחשיבי טפי ועשו חכמים חיזוק משא''כ באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים מדבריהם עליהם עכ''ל ובדרישה הביא הג''ה בשם מהרש''ל בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש י''ט ושבתות ואומר להם לא נתכונתי להם א''צ אפילו התרה דדברים שבלב כי הני שמוכיחים הוי דברים עכ''ל והט''ז פוסק דצריך התרה כל שאמר בלשון נדר אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן ע''ז. עוד הג''ה א' משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח בה''ב עד ר''ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שא''א להתענות כל ימי ניסן וכתב הב''ח דהיינו דוקא בלשון קבלת חענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר פסח דלא עדיף מנדרה להתענות בי''ט עכ''ל:


ה
 
הָא דִּנְדָרִים חָלִים עַל דְּבַר מִצְוָה, דַּוְקָא בְּמִצְוַת עֲשֵׂה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשֵׂה גְּרֵידָא בֵּין שֶׁיֵּשׁ עֲשֵׂה בְּקִיּוּמָהּ וְלֹא תַּעֲשֶׂה בְּבִטּוּלָהּ, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בָּזֶה בֵּין אִסוּר הַבָּא מֵאֵלָיו לְאִסוּר הַבָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ; אֲבָל עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה דְּעַלְמָא, אֵינוֹ חָל בֵּין בְּבִטּוּלוֹ בֵּין בְּקִיּוּמוֹ. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁאָמַר: אֲכִילַת נְבֵלָה עָלַי, אֵין הַנֶּדֶר חָל עָלָיו; וְהוּא הַדִּין לְאִסוּר הַבָּא עַל יְדֵי עַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זֶה, וְחָזַר וְאָמַר: כִּכָּר זֶה עָלַי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת דְּהַיְנוּ מִשּׁוּם בַּל יַחֵל דִּשְׁבוּעָה; וְכֵן אִם אָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְחָזַר וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר, וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת דְּהַיְנוּ בַּל יַחֵל דִּשְׁבוּעָה; אֲבָל דִּנְזִירוּת לֹא, אֶלָּא אִם (ח) כֵּן נִשְׁאַל עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁאָז חָל הַנְּזִירוּת עָלָיו. וְהַנֶּדֶר חָל עַל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע (ט) שֶׁיִּישַׁן אוֹ שֶׁיִּשְׁתֶּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּבִטּוּלוֹ לֹא תַּעֲשֶׂה.

 באר היטב  (ח) נשאל. פי' אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע''ל סי' רכ''ט וס''ס רל''ט: (ט) שיישן. כתב הט''ז נראה פי' שאם נשבע שבועה שאישן ואח''כ נדר קונם שינה עלי דחל הנדר (ול''ד למ''ש תחלה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח''כ אמר קונם ככר זה עלי דלא הוי נדר דשם הוי נדר ג''כ כמו השבועה מה שא''כ כאן הוי נדר להיפוך מהשבועה):


ו
 
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נָדַר מִדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, כְּגוֹן נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, חָל הַנֶּדֶר וְאִם אוֹכֵל מֵהֶם (י) עוֹבֵר בְּלֹא יַחֵל; אֲבָל אִם הִתְפִּיס בָּהֶם דָּבָר אַחֵר, (יא) אֵינוֹ נִתְפָּס, שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא בְּעִקַּר הָאִסוּר דְּהָוֵי לֵיהּ מַתְפִּיס בְּדָבָר הָאָסוּר; אֲבָל דָּבָר שֶׁאָסוּר מִדְּרַבָּנָן, וַאֲסָרוֹ עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר וְהִתְפִּיס בּוֹ דָּבָר אַחֵר, נִתְפַּס בַּנֶּדֶר וְאָסוּר. הגה: הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל פֶּסַח, אֵין מַצָּה (יב) עֲשִׁירָה בַּכְּלָל; אֲבָל אִם נָדַר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מַצָּה כָּל הַשָּׁנָה, אֶפְשָׁר דְּמַצָּה עֲשִׁירָה בַּכְּלָל (ריב''ש מְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רל''ו) .

 באר היטב  (י) עובר. והב''ח כתב דנ''ל עיקר כדעה זו אבל הש''ך כתב דעיקר כדעה ראשונה מיהו דעת הר''ן כדעה זו וכתב עוד הש''ך דלדעה זו ה''ה אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח''כ אסרו עליו בקונם אסור לאכול לפי שהנדרים חלים ע''ד מצוה ושבועות וכ''כ הר''ן עכ''ל: (יא) אינו. זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים מיהו בע''ה י''א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי' ר''ה. ש''ך: (יב) עשירה. מותר לאכלה בלא התרה ועל גוף המצה לוקה ואוכלה בליל פסח כמו שכתב באורח חיים סימן תפ''ה ולקמן סימן רל''ו סעיף ה' עכ''ל הש''ך.





סימן רטז - חלוק בין האומר פרות אלו או לא אמר אלו, ודין הנודר מהמבשל, (וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון תורה)
וּבוֹ י''ב סְעִיפִים
א
 
קוּנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ עָלַי, אָסוּר (א) בְּחִלּוּפֵיהֶם (ב) וּבְגִדּוּלֵיהֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶם, וְכֵן אָסוּר בְּגִדּוּלֵי גִּדּוּלֵיהֶן, אֲבָל חִלּוּפֵי (ג) חִלּוּפֵיהֶן מֻתָּרִים, וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה גִּדּוּלֵי גִּדּוּלָיו מֻתָּרִים; וְכֵן הַדִּין אִם לֹא אָמַר: הָאֵלּוּ, אֶלָּא הָיוּ לְפָנָיו וְאָמַר: קוּנָם הֵם עָלַי. הגה: וְכֶן אִם אָמַר פֵּרוֹת (ד) פְּלוֹנִי אוֹ מָקוֹם פְּלוֹנִי הֵם קוּנָם עָלַי, הֲוָה כְּאִלּוּ אָמַר: פֵּרוֹת אֵלּוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ן) .

 באר היטב  (א) בחלופיהם. (והיינו שהחליפם בד''א אסור אותו הדבר אחר) כתב הרא''ש דוקא להמחליף אסורים אבל לאחר מותרים וכן אם החליפם אחר מותרים להנודר והר''ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש ומיהו היכא דלא אמר אלו כ' הר''ן דמותר בהחליפן אחר ע''ש: (ב) בגידולי. בדבר שאין זרעו כלה והב''ח כ' דהרמב''ם והרא''ש והטור לא אסרי גידולי גידולין אלא בקונם מה שאני אוכל או טועם מהן והכי נקטינן עכ''ל אבל הט''ז והש''ך חולקין עליו ופסקו כהמחבר: (ג) מותרים. כתב הט''ז דבאשר''י פ' הנודר מן הירק בפסקיו כתב ואפי' בחילופי חילופיהן אסור ותימה על הב''י שלא ראה הך דהרא''ש עכ''ל (ובנה''כ השיג עליו וכתב דט''ס הוא בפסק הרא''ש ע''ש): (ד) פלוני. כלומר של איש פלוני אבל אם אמר פירות של מין פלוני כגון קונם תאנים או ענבים עלי כיון שאסר עליו כל המין לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומ''ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כן הוא בר''ן ודלא כהלבוש עכ''ל הש''ך:


ב
 
אָמַר: קוּנָם מַה שֶּׁאֲנִי אוֹכֵל אוֹ טוֹעֵם מֵהֶם, אִם הוּא דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֵה כְּגוֹן חִטִּים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֵה כְּשֶׁזּוֹרְעִים אוֹתוֹ, כְּגוֹן שׁוּם וּבְצָלִים, (ה) אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִים וְכֵן מַשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם אֲסוּרִים. וְכֵן אִם אָמַר: קוּנָם פֵּרוֹת הָאֵלּוּ עַל פְּלוֹנִי, אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם.

 באר היטב  (ה) אפילו. כתב הט''ז וא''ל יבטל האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיל''מ שהרי לנדר יש התרה בפתח או בחרטה ובזה מתורץ נמי למה לא יהא מותר מטעם זה וזה גורם עכ''ל:


ג
 
אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: קוּנָם (ו) מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ עָלַי, אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶן. אָמַר: קוּנָם שֶׁאֲנִי אוֹכֵל אוֹ שֶׁאֲנִי טוֹעֵם מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ, מֻתָּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֵה; אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֵה, אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין.

 באר היטב  (ו) ידיך. כתב הש''ך וא''ל הא מעשה ידיך דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן א''נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הר''ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה וכנגד חטים שלו עכ''ל הר''ן:


ד
 
אָמַר לַחֲבֵרוֹ: קוּנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ, מֵת אוֹ (ז) שֶׁמְּכָרָן אוֹ נְתָנָן לְאַחֵר, מֻתָּר; אֲבָל כָּל שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אָסוּר אֲפִלּוּ מְכָרוֹ וְאַחַר כָּךְ קְנָאוֹ אוֹ שֶׁנָּפַל (ח) וּבְנָאוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא בְּנָאוֹ בִּמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן. הגה: אָמַר לוֹ: קוּנָם בֵּית אָבִי ךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הָאָב, אָסוּר, דְּכָל יוֹצְאֵי (ט) חֲלָצָיו קְרוּיִין בֵּית אָב (מָרְדְּכַי ספ''ק דְּגִטִּין ובא''ע סִימָן קמ''ו ועס''ק י''ב) .

 באר היטב  (ז) שמכרן. דוקא לאחר אבל מכרן לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו כ''כ הריב''ש: (ח) ובנאו. משמע אבל קנה לגמרי בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על בית שהיה לו בשעת נדר הן שיהיה כן או ישתנה אבל לא על בית אחר לגמרי ש''ך: (ט) חלציו. כלומר בית אביך שאמר היינו יוצאי חלציו ולפ''ז אם מכרו מותר אלא דמ''מ אסור לילך ליוצאי חלציו ומ''מ יש לגמגם על הר''ב דבתוס' ובמרדכי לא משמע כן אלא באמר ע''מ שלא תלכי לבית אביך אבל לשון קונם בית אביך כו' י''ל דאבית ממש קאמר דאילו איוצאי חלציו לא שייך לומר שאני נכנס בו אלא שאני הולך עכ''ל הש''ך:


ה
 
אָמַר: קוּנָם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס בּוֹ, אָסוּר בּוֹ (י) לְעוֹלָם בֵּין שֶׁמֵּת אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לַאֲחֵרִים; וְאִם נָפַל וּבְנָאוֹ, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹ וּבְמִדָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, מֻתָּר.

 באר היטב  (י) לעולם. כתוב בתשו' מהרי''ל על הבן המדיר עצמו מנכסים אלו אפי' כשאמר לביתך זה אסור בו אפילו אחר מות הנודר מדקאמר זה מה לי אבוה ומה לי אחר אי משום דראוי ליורשו בחייו נמי צריך לו לכמה ענינים ליהנות משל אביו עכ''ל:


ו
 
אָמַר: קוּנָם לְבֵיתְךָ זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, אָסוּר בּוֹ לְעוֹלָם, בֵּין שֶׁמֵּת אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאַחֵר (יא) בֵּין שֶׁנָּפַל וּבְנָאוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בְּמֵת אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ, וְאוֹסֵר בְּנָפַל וּבְנָאוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּזוֹ וּמַתִּיר בְּזוֹ.

 באר היטב  (יא) שנפל. דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון הלכך יש להחמיר כשתי הלשונות והיש מי שמתיר וכו' ס''ל דלביתך ל' ראשון דייקא ולא זה והיש מי שאוסר כו' ס''ל דלישנא בתרא דהוא זה עיקר ט''ז וש''ך:


ז
 
אָמַר רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן: קוּנָם בַּיִת זֶה שֶׁאַתָּה נִכְנָס, וּמֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, (יב) אָסוּר, שֶׁהָאוֹסֵר דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מֵרְשׁוּתוֹ, הֲרֵי הוּא בְּאִסוּרוֹ עוֹמֵד. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: קוּנָם לְבֵיתִי שֶׁאַתָּה נִכְנָס, אִם מֵת אוֹ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאַחֵר, (יג) מֻתָּר. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנִיָּתִי, אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ, אִם מֵת, יִירְשֶׁנּוּ, שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר: נְכָסַי עָלֶיךָ אֲסוּרִין. אֲבָל אִם אָסַר עָלָיו הֲנִיָּתוֹ וּפֵרֵשׁ: בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין בְּמוֹתוֹ, אִם מֵת לֹא יִירְשֶׁנּוּ, שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר: נְכָסַי אֵלּוּ עָלֶיךָ אֲסוּרִים. וְע''ל סִימָן רכ''ג. הגה: קָהָל שֶׁנָּדְרוּ כָּל מַה שֶּׁיִּגְבּוּ יִהְיֶה לְצֹרֶךְ בִּנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבִנְיַן בֵּית הַמִּדְרָשׁ, יִתְּנוּ מֶחֱצָה לָזֶה וּמֶחֱצָה לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבוּ לְהַסְפִּיק א' מֵהֶם (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רכ''ח בְּשֵׁם תשו' הָרַשְׁבָּ''א) . מִי שֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנוֹ אוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יַלְוֶה מְעוֹתָיו לַאֲחֵרִים אִם לֹא בִּרְשׁוּת רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, מֻתָּר לְהַלְווֹת בִּרְשׁוּת הָאֶחָד, דְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי (יד) מַשְׁמָע אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְ ךָ שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד (בֵּית יוֹסֵף סי' רכ''ח דַּף ע''ב ע''ד בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . מִי שֶׁנִּשְׁבַּע (טו) לְאִשָּׁה הַמְשֻׁדֶּכֶת לוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה עָלֶיהָ, וְקֹדֶם שֶׁכְּנָסָהּ נָפְלָה לוֹ יְבָמָה, מֻתָּר לְיַבְּמָהּ, דִּלְשׁוֹן עָלֶיהָ אֵינָהּ בְּמַשְׁמָע אֶלָּא אִם נְשָׂאָה תְּחִלָּה. וְלֹא יִכְנֹס הַמְשֻׁדֶּכֶת אֶלָּא אִם כֵּן יַתִּירוּ לוֹ שְׁבוּעָתוֹ (שָׁם סוֹף דַּף רע''ג בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וְהִיא בְּסִימָן תתי''ב) .

 באר היטב  (יב) אסור. (משמע אפי' שלא אמר בחיי ובמותי אסור). ונראה דאם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל ס''ה וכן אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרו דצריך להתחיל האיסור בעודנו ברשותו. ש''ך: (יג) מותר. אבל אם נפל ובנאו אסור כיון שאמר ביתי ועדיין ביתו הוא כדלעיל ס''ד ש''ך: (יד) משמע. כתב הש''ך לפ''ז לאו דוקא מת אחד מהם דה''ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהם (כיון דטעמא הוא דקיי''ל כרבי יונתן עד שיאמר יחדיו וכ''מ לקמן סי' רכ''ח סעיף מ' ובתשובת הרא''ם כתב שצריך דוקא רשות שניהם) דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקיבל עליו ב' דיינים שאין דן יחידי מהם וכ''ש בנדון זה עיין שם ועיין בסי' רכ''ח ס''מ: (טו) המשודכת. כתב הש''ך דמצא בבדק הבית שהגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה וכן משמע מל' תשובת הרשב''א ולפ''ז מותר להכניס המשודכת וא''כ דברי הרב צ''ע וכתב הט''ז ולפי מ''ש בסי' ר''ח ס''ה דאם אמר לשון שמשמעו שלא יעשו נשואין וכו' ה''נ הוי כן דבלשונו תליא מילתא כפי החילוק דלעיל עכ''ל:


ח
 
אָמַר לַחֲבֵרוֹ: כִּכָּרִי זוֹ אֲסוּרָה עָלֶיךָ, אֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה אוֹ מְכָרָהּ לוֹ, אֲסוּרָה לוֹ. מֵת וְנָפְלוּ לוֹ בִּירוּשָׁה, אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְאַחֵר וְהוּא נְתָנָהּ לוֹ, (טז) מֻתֶּרֶת לוֹ; שֶׁלֹּא אָמַר אֶלָּא כִּכָּרִי, וְעַתָּה אֵינָהּ שֶׁלּוֹ.

 באר היטב  (טז) מותרת. כתב הש''ך תימא דאמאי כתב סתם דמותרת הא לעיל ס''ו מספקא לן אי תפוס ל' ראשון או אחרון א''כ אם אמר זה יהיה אסור לעולם וצ''ע ובט''ז כ' שבטורים ישנים לא כתב אלא ככרי ולא זה וכן הוא בהדיא באשר''י וכן עיקר דאלו אמר ככרי זה הוה דינו כמו לבית זה בס''ז עכ''ל:


ט
 
אָמַר: קוּנָם בָּשָׂר וְיַיִן עָלַי, מֻתָּר (יז) בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בָּשָׂר וְיַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ (יח) טַעַם. וְאִם אָמַר: קוּנָם בָּשָׂר וְיַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אוֹ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל, אוֹ שֶׁאָמַר קוּנָם בָּשָׂר אוֹ יַיִן זֶה עָלַי, אָסוּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם (בָּשָׂר אוֹ) יַיִן.

 באר היטב  (יז) בתבשיל. כתב הש''ך נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה''ג אזלינן בתר כונתו ואסור בטעמן כדלקמן סי' רי''ח: (יח) טעם. ואם יש ישראל אחר שרשאי לטעום יכול לסמוך עליו ואם אין כאן אחר משערין בס' מיהו כ''ז שלא במינו אבל במינו אפי' באלף לא בטיל ש''ך:


י
 
נִתְעָרֵב יַיִן זֶה שֶׁאֲסָרוֹ עַל עַצְמוֹ בְּיַיִן אַחֵר, אֲפִלּוּ טִפָּה בְּחָבִית, נֶאֱסַר הַכֹּל, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַשְׁאִיל עַל נִדְרוֹ נַעֲשָׂה כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּמִינוֹ.


יא
 
הָאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ יֵינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אוֹ שֶׁל מָקוֹם פְּלוֹנִי. דִּינוֹ כְּדִין הָאוֹסֵר עַל עַצְמוֹ יַיִן זֶה שֶׁאָסוּר בַּתַּבְשִׁיל שֶׁנָּפַל בּוֹ וְיֵשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. וְהוּא הַדִּין אִם אוֹתוֹ יַיִן נַעֲשָׂה חֹמֶץ אַחַר הַנֶּדֶר, שֶׁהוּא אָסוּר עָלָיו. אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה חֹמֶץ בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, מֻתָּר, דְּיַיִן אָסַר עָלָיו וְלֹא חֹמֶץ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) .


יב
 
אָמַר: קוּנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים עָלַי, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן וְיַיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם, אֲפִלּוּ הוּא חָדָשׁ. וְאִם אָמַר: קוּנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אוֹ שֶׁאָמַר קוּנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ עָלַי, אָסוּר אַף בַּמַּשְׁקִים הַיּוֹצֵא מֵהֶם וּבַתַּבְשִׁיל שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם טַעַם.




סימן ריז - דין הנודר מהמבשל, מהמליח, ממעשה קדרה, ודומיהם, וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם
וּבוֹ מ''ח סְעִיפִים
א
 
נָדַר נִשְׁבַּע מֵהַמְּבֻשָּׁל, אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין מְבֻשָּׁל אֲפִלּוּ לְצָלִי (א) וּלְשָׁלוּק, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכֹּל. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת מְבֻשָּׁל אֶלָּא לְבָשָׂר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּמַיִם וּבְתַבְלִין, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּצָלִי וּבְשָׁלוּק. וְכֵן הַמְעֻשָּׁן וְהַמְטֻגָּן וְהַמְּבֻשָּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָהם, הוֹלְכִים בּוֹ אַחַר (ב) הַלָּשׁוֹן שֶׁל בְּנֵי הָעִיר.

 באר היטב  (א) ולשלוק. פי' בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כ''כ התוס' והר''ן וכ''כ הב''ח ועיקר: (ב) הלשון. כתב רבי' ירוחם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלה''ק ובאותו מקום אין מדברים בו הלך אחר לשון תורה עכ''ל (מי שנשבע שלא לשכור ושלא למשכן בית שלו כ''א לפלוני אין ירושה בכלל רשד''ם חלק ח''מ סי' רנ''ו ועיין לעיל סימן רט''ז ס''ק ז' מש''ש בשם הראנ''ח הנשבע לעשות דבר כשיהיה נשוי או איפכא לא אעשה דבר זה כשאהיה נשוי לא עבר על שבועתו כ''ז שלא נשא אשה בכתובה וקידושין וז' ברכות וכן לא נתחייב לעשותו אלא לכשיהיה נשוי בכתובה וז' ברכות כיון דבין בלשון תלמוד ובין בלשון בני אדם לשון נישואין לחוד ולשון אירוסין לחוד כנה''ג והרדב''ז והרשד''ם אבל מהריב''ל ח''ג סי' קי''ז כתב דאירוסין בכלל נשואין ע''ש עיין בכה''ג הנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו אין אירוסין בכלל וה''ה במקום שנוהגים חרם דרגמ''ה דאין קידושין בכלל רשד''ם חי''ד סי' צ''ח ולפי דברי מהריב''ל הנ''ל אף אירוסין בכלל עיין כנה''ג. הנודר מראובן ובניו ובני בניו מותר בדור רביעי כנה''ג וכ''כ בש''י חלק ח''מ סי' קע''ג ומהר''מ מטראני ח''ב סי' כ''ח כתב דהוי ספיקא):


ב
 
הַנּוֹדֵר מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדְּבָרִים שֶׁמַּרְתִּיחִים אוֹתָם בִּקְדֵרָה, כְּגוֹן רִיפוֹת וּלְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. אָסַר עַצְמוֹ מִכָּל הַיּוֹרֵד לַקְּדֵרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשְּׁלִים בִּקְדֵרָה. נָדַר מֵהַיּוֹרֵד לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּפַת. וְאִם אָמַר: כָּל מַעֲשֵׂה תַּנּוּר עָלַי, אָסוּר בְּכָל הַנַּעֲשֶׂה בְּתַנּוּר.


ג
 
נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַמָּלִיחַ, אִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת מָלִיחַ לְכָל הַמְּלוּחִים, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכָּל הַמְּלוּחִין אֲפִלּוּ אֵינוֹ מָלִיחַ אֶלָּא לְהִתְקַיֵּם לְשָׁעָה. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת מָלִיחַ אֶלָּא לְדָג מָלִיחַ בִּלְבַד, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּדָג מָלִיחַ (טוּר וְרֹא''שׁ וְרַ''ן בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי) . נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַכָּבוּשׁ, אִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת כָּבוּשׁ לְכָל הַכְּבוּשִׁים, הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכֹּל. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת כָּבוּשׁ אֶלָּא לְיָרָק כָּבוּשׁ בִּלְבַד, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּכָבוּשׁ שֶׁל יָרָק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָיוּ מִקְצָת בְּנֵי הַמָּקוֹם קוֹרִין לוֹ כָּךְ וּמִקְּצָתָן אֵין קוֹרִין, אֵין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב, אֶלָּא הֲרֵי זֶה סְפֵק נְדָרִים וְכָל סְפֵק נְדָרִים לְהַחְמִיר.


ד
 
אָמַר: קוּנָם יָרָק עָלַי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּנֶאֱכָלִין (ג) חַיִּים. וְאִם אָמַר יִרְקֵי קְדֵרָה עָלַי, אָסוּר אַף (ד) בְּנִכְבָּשִׁים בָּהּ. וְאִם אָמַר יָרָק הַמִּתְבַּשֵּׁל בִּקְדֵרָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּמִתְבַּשֵּׁל בָּהּ; וּמִיהוּ אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ, אַף בַּדִּלּוּעִין (פֵּרוּשׁ מִין יָרָק שֶׁעָלָיו גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, עָרוּךְ) ; שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהַשָּׁלִיחַ נִמְלָךְ עָלָיו, הוּא בִּכְלַל הַמִּין הַהוּא. וְאִם אָמַר לִשְׁלוּחוֹ: קַח לִי יָרָק, וְאֵינוֹ מוֹצֵא אֶלָּא דִּלּוּעִים, הוּא נִמְלָךְ בּוֹ לוֹמַר: תִּרְצֶה דִּלּוּעִין. אֲבָל אִם נָדַר מֵהַדִּלּוּעִין, מֻתָּר בְּיָרָק.

 באר היטב  (ג) חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים ש''ך: (ד) בנכבשים. פי' הש''ך אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ''מ אותן ירקות אסור לאוכלן גם מבושלים אבל ירק חי ודאי מותר לאכול וכ''כ מהרש''ל אבל הט''ז פסק דאם אומר ירקי קדירה אסור בחי ובכבוש ולא במבושל ואם אמר ירק המתבשל אז מותר בכבוש ובחי ע''ש שמאריך בזה:


ה
 
הַנּוֹדֵר מֵהַיָּרָק, אָסוּר אֲפִלּוּ בְּיָבֵשׁ, מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ גֹּרֶן; וּמֻתָּר בְּפוֹלִין יְבֵשִׁים, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֹּרֶן, וְאֵינָם נִקְרָאִים יָרָק אֶלָּא הַלַּחִים.


ו
 
הַנּוֹדֵר מֵהַיָּרָק, נִסְתַּפֵּק בַּיְּרוּשַׁלְמִי אִם הוּא אָסוּר בקולקס (פֵּרַשׁ הֶעָרוּךְ שֶׁהוּא מִין לוּף וּמֻנָּח בְּתַרְמִיל אָרֹךְ וְיֵשׁ בּוֹ גַּרְגְּרִין הַרְבֵּה) .


ז
 
הַנּוֹדֵר מֵהַבָּשָׂר, אָסוּר בְּגִידִין; מֵהַגִּידִין, מֻתָּר בְּבָשָׂר.


ח
 
מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּם אִם יִשְׁלַח אָדָם שָׁלִיחַ לִקְנוֹת לוֹ בָּשָׂר אוֹמֵר לוֹ: לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דָּגִים, אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר בְּמָקוֹם זֶה מֵהַבָּשָׂר, נֶאֱסַר אַף בִּבְשַׂר דָּגִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּבְכָל מָקוֹם, הַנּוֹדֵר מֵהַבָּשָׂר אָסוּר בִּבְשַׂר עוֹפוֹת וּבַקְּרָבַיִם וּבָרֹאשׁ וּבָרַגְלַיִם, בַּקָּנֶה וּבַלֵּב; וּמֻתָּר בַּחֲגָבִים. (ה) וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים, בְּעֵת שֶׁנָּדַר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא בִּבְשַׂר בְּהֵמָה בִּלְבַד (אוֹ לִבְשַׂר עוֹף וּבְהֵמָה בִּלְבַד), הֲרֵי זוֹ מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים, וְאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַשָּׁלִיחַ נִמְלָךְ עֲלֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ בִּבְשַׂר עוֹפוֹת נָמֵי שָׁרֵי, דְּהָא לֹא נִתְכַּוֵּן רַק לִבְשַׂר בְּהֵמָה. (כֵּן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר, וְכֵן מַטִּין דִּבְרֵי הר''ן) .

 באר היטב  (ה) מראים. בטור כתב עפ''י הש''ס דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלא''ה לא אכיל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום א' דהקזה דהא אמרו שני לדם דג מיהו יש לתמוה דאמרינן התם בש''ס דהקיז דם לא יאכל ביצים והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו היה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה עכ''ל הט''ז (ובנה''כ מחלק בין צלוים רכים למבושלים וקשים כדאיתא בפרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים עכ''ל) וכתב בתשובת מבי''ט מי שנדר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכת בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר (מהר''מ מטראני ח''א סי' רנ''ח):


ט
 
הַנּוֹדֵר מֵהַקִּיפָה, מֻתָּר בְּרֹטֶב; מֵהָרֹטֶב, מֻתָּר בְּקִיפָה; מֵהַבָּשָׂר, מֻתָּר (ו) בִּשְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שֶׁאוֹמֵר: קוּנָם בָּשָׂר עָלַי שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אוֹ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל.

 באר היטב  (ו) בשניהם. כתב רש''ל נ''ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ''ה שרינן סתם בדגים עכ''ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך עכשיו דמימלך שליח עליה ט''ז וכתב עוד שהאי בשר עלי הוא ט''ס וצ''ל בשר זה:


י
 
הַנּוֹדֵר מֵהַגְּרִיסִין, אָסוּר בְּמִקְפָּה (פי' מָרָק קָפוּי וְעָב) שֶׁל גְּרִיסִין; מֵהַמִּקְפָּה, מֻתָּר בִּגְרִיסִין. מֵהַמִּקְפָּה, אָסוּר בְּשׁוּם; מֵהַשּׁוּם, מֻתָּר בְּמִקְפָּה. מֵהַתַּבְלִין, אָסוּר בַּחַיִּין וּמֻתָּר בַּמְבֻשָּׁלִין. וְאִם אָמַר: קוּנָם תַּבְלִין שֶׁאֲנִי (ז) טוֹעֵם, אָסוּר בַּחַיִּין וּמְבֻשָּׁלִין. מֵהַכְּרוּב, (ח) אָסוּר בְּאַסְפָּרָגוֹס (פי' מִין מַיִם שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהֶם הַכְּרוּב, רַמְבַּ''ם וְרַשִׁ''י פִּי' מִין כְּרוּב) . מֵהָאַסְפָּרָגוֹס, מֻתָּר בִּכְרוּב. מֵהַכְּרִישִׁים, מֻתָּר בְּקַפְלוּטוֹת. מֵהַיָּרָק, מֻתָּר בִּירָקוֹת שָׂדֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם לְוַי (מִשְׁנָה ס''פ הַנּוֹדֵר מִן הַמְּבֻשָּׁל) דְּבִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם אֵינָם קוֹרִין יֶרֶק סְתָם, רַק לִירָקוֹת הַגְּדֵלִים (ט) בְּגַנּוֹת (בֵּית יוֹסֵף וְרַשִׁ''י שָׁם בפי' הַמִּשְׁנָה) .

 באר היטב  (ז) טועם. וה''ה שאני אוכל כ''כ מהרש''ל ודבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומין ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלים וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהכי ב''י והאחרונים: (ח) באספרגוס. כתב הט''ז וא''ל לדעת הרמב''ם דפי' שהוא מין שלקות של ירק למה הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מ''ש מנודר מבשר דמותר ברוטב די''ל דבזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא להיפך משא''כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר: (ט) בגנות. ונראה דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם ש''ך:


יא
 
הַנּוֹדֵר מֵהֶחָלָב, מֻתָּר (י) בְּקוֹם (פֵּרוּשׁ, מַיִם הַמֻּבְדָּלִים מֵהֶחָלָב כְּשֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתוֹ הַנִּקְרֵאת סור''ו) . נָדַר מֵהַקּוֹם, מֻתָּר בְּחָלָב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם קוֹרִים לַקּוֹם עַל שֵׁם הַחָלָב, כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין אוֹתָהּ קוֹמָא דְּחַלְבָּא, אָסוּר. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן) . מֵהֶחָלָב, מֻתָּר בִּגְבִינָה. מֵהַגְּבִינָה, מֻתָּר בְּחָלָב; וְאָסוּר בָּהּ בֵּין מְלוּחָה בֵּין תְּפֵלָה בֵּין לָחָה בֵּין יְבֵשָׁה.

 באר היטב  (י) בקום. פירש''י דהיינו נסיובי דחלבא וע''ל סי' פ''א ס''ה וסי' פ''ז ס''ח:


יב
 
הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגִים, (יא) מֻתָּר בְּצִיר וּמֻרְיָס שֶׁל דָּגִים (לְשׁוֹן הַרַמְבַּ''ם שָׁם) .

 באר היטב  (יא) בציר. כתבו הט''ז והש''ך דהיינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם הנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם או שאני אוכל או קונם דגים אלו כדלעיל סי' רט''ז ס''ט (וכן לענין קום ודבש תמרים היוצאים מהם אחר שנדר אסור רש''ל) וכ' הרא''ש דאם אמר דגים או דג דגה נאסר בגדולים וקטנים ובדגה לבד אינו אסור אלא בקטנים לכ''ע:


יג
 
הַנּוֹדֵר מֵהַתְּמָרִים, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. הגה: אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׁם הַתְּמָרִים עָלָיו, וְנִקְרָא דְּבַשׁ תְּמָרִים, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּנָּה צוּרָתָן מִמַּה שֶּׁהָיָה תְּחִלָּה, מַשָּׂאָם כֵּן בְּקוֹמָא דְּחַלְבָּא (ר''ן בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) . וְעוֹד דְּמַה שֶּׁנִּקְרָא דְּבַשׁ תְּמָרִים אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַבְדִּילוֹ מִשְּׁאָר דְּבַשׁ (הר''ן) . מִדְּבַשׁ תְּמָרִים, מֻתָּר בִּתְמָרִים. מִסִתְוָנִיּוֹת (פי' עֲנָבִים רָעִים הַנִּשְׁאָרִים בַּגֶּפֶן בִּימוֹת הַסְתָו וְעוֹשִׂין מֵהֶם חֹמֶץ), מֻתָּר בְּחֹמֶץ הַיּוֹצֵא מֵהֶם.


יד
 
הַנּוֹדֵר מִדְּבַשׁ, (יב) מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מֵהַחֹמֶץ, מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת.

 באר היטב  (יב) מותר. שסתם דבש הוא של דבורים (א' שנדר שלא לאכול זמן ידוע דבר הבא מן החי מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש שקורים מע''ד ת' ש''א סי' כ''ט ע''ש):


טו
 
הַנּוֹדֵר מֵהַיַּיִן, מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים וְאָסוּר בְּיַיִן מְבֻשָּׁל וּמֻתָּר בְּקוֹנְדִּיטוֹן (פי' מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּבַשׁ וְיַיִן וּפִלְפְּלִין) . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּקוֹנְדִּיטוֹן. וְדִין חֹמֶץ עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן רט''ז סְעִיף י''א.


טז
 
הַנּוֹדֵר מֵהַתִּירוֹשׁ, (יג) לְדִידָן אָסוּר בְּיַיִן וּמֻתָּר בְּכָל מִינֵי מְתִיקָה.

 באר היטב  (יג) לדידן. דמשתעינן בלשון לע''ז ולפ''ז אם נדר מן התירוש בלשון הקודש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ''ל הר''ן:


יז
 
הַנּוֹדֵר מֵהַשֶּׁמֶן, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפְּקִים בְּשֶׁמֶן זַיִת, אָסוּר בּוֹ וּמֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשֻׁמִּין; וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפְּקִין בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשֻׁמִּין, אָסוּר בּוֹ וּמֻתָּר בְּשֶׁמֶן זַיִת. וְאִם מִסְתַּפְּקִין בִּשְׁנֵיהֶם, אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם אַף עַל פִּי (יד) שֶׁרֹב סִפּוּקָן מֵאֶחָד מֵהֶם.

 באר היטב  (יד) שרוב. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע''ל סי' ר''ח ס''א:


יח
 
הַנּוֹדֵר מֵהַתְּבוּאָה אוֹ הַנּוֹדֵר מֵעֲלַלְתָּא, אֵינוֹ אָסוּר (טז) אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים. וְהוּא הַדִּין לַנּוֹדֵר מֵהַדָּגָן.

 באר היטב  (טז) בחמשת. הם חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון:


יט
 
הַנּוֹדֵר מִפַּת, סְתָם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּפַת חִטִּים וּשְׂעוֹרִים; וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת פַּת מִכָּל דָּבָר, וְנָדַר מֵהַפַּת אוֹ (טז) מֵהַמָּזוֹן, אָסוּר בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין. וְאִם אָמַר: כָּל (יז) הַזָּן עָלַי, אָסוּר בַּכֹּל חוּץ מִמַּיִם וּמֶּלַח.

 באר היטב  (טז) מהמזון. כלומר אפילו במקום שנוהגים לעשות פת מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה' מינים: (יז) הזן. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל''כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סי' רל''ב ס''ה כ''כ הב''ח ופרישה:


כ
 
הַנּוֹדֵר מֵהַחִטִּים, אָסוּר בָּהֶם בֵּין חַיִּים בֵּין מְבֻשָּׁלִים; חִטָּה חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶם בֵּין קֶמַח בֵּין פַּת; חִטָּה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בָּהֶם בַּאֲפוּיָה וּמֻתָּר לָכֹס; חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר בַּאֲפוּיָה וְאָסוּר לָכֹס; חִטָּה חִטִּים שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בֵּין בַּאֲפוּיָה בֵּין לָכֹס. הגה: הָאוֹמֵר: פַּת חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין עָלַי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּפַת חִטִּים וּפַת שְׂעוֹרִים וּפַת כֻּסְּמִין, דְּפַת דְּקָאָמַר קָאֵי עַל כֻּלָּם (הר''ן פ' שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם) . וְיֵשׁ מַחֲמִירִין לֶאֱסֹר בִּשְׂעוֹרִים וְכֻסְּמִין לְגַמְרֵי, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ רַק אַפַּת, אוֹ שֶׁיָּדוּעַ לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם שֶׁבְּאוֹתוֹ הָעִיר, דְּאָז הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם (כ''כ הר''ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן) .


כא
 
גְּרִיס שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לֶאֱכֹל מְבֻשָּׁל וּמֻתָּר לֶאֱכֹל חַי. גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לְאָכְלָם חַיִּים וּמֻתָּר לְאָכְלָם מְבֻשָּׁלִים. גְּרִיס גְּרִיסִין שֶׁאֲנִי טוֹעֵם, אָסוּר לְאָכְלָם חַיִּים וּמְבֻשָּׁלִים.


כב
 
הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הַשָּׁנָה, אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הַשָּׁנָה וּמֻתָּר בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, בְּחָלָב וּבְבֵיצִים וּבְגוֹזָלוֹת. וְאִם אָמַר: גִּדּוּלֵי שָׁנָה עָלַי, אָסוּר (יח) בְּכֻלָּם.

 באר היטב  (יח) בכולם. וכב''י בשם הר''ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שיכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא''א לקיימו ומדכתבו כן אסיפא דגידולי שנה ולא כתבו כן ארישא בפירות השנה משמע דשם הוי נדר אפי' לעולם כיון דמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכ''כ לקמן סי' רל''ב ס''ה עכ''ל הש''ך:


כג
 
הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ, (יט) אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּבִפְרִי הָעֵץ, וּמֻתָּר בִּכְמִיהִין וּפִטְרִיּוֹת. וְאִם אָמַר: גִּדּוּלֵי קַרְקַע עָלַי, אָסוּר בְּכֻלָּם.

 באר היטב  (יט) אסור. כ' הט''ז ונראה דמ''מ מותר בגדיים וטלאים ובשאר בעלי חיים ודלא כב''ח ע''ש:


כד
 
הַנּוֹדֵר מֵהַקַּיִץ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהַתְּאֵנִים.


כה
 
הַנּוֹדֵר מֵהַמַּיִם הַנִּמְשָׁכִים מִמַּעְיָן פְּלוֹנִי, אָסוּר בְּכָל הַנְּהָרוֹת הַיּוֹנְקוֹת מִמֶּנּוּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵהַנִּמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ וְאֵין קוֹרִין אוֹתוֹ אֶלָּא נָהָר פְּלוֹנִי אוֹ מַעְיָן פְּלוֹנִי. אִם אָמַר: מִנָּהָר פְּלוֹנִי אוֹ מִמַּעְיָן פְּלוֹנִי, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּנִּקְרָאִים עַל שְׁמוֹ.


כו
 
הַנּוֹדֵר הֲנָאָה מִמַּעְיָן, טוֹבֵל בּוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא (כ) בִּימוֹת הַחַמָּה.

 באר היטב  (כ) החמה. דאיכא הנאת הגוף:


כז
 
הַנּוֹדֵר מֵהַכְּסוּת, מֻתָּר בְּשַׂק וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה (פי' מִינֵי בְּגָדִים גַּסִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְכַּסוֹת בָּהֶם) .


כח
 
הַנּוֹדֵר מֵהַבַּיִת, (כא) אָסוּר בַּעֲלִיָּה. מֵהָעֲלִיָּה, מֻתָּר בְּבַיִת.

 באר היטב  (כא) בעליה. וכתב הרא''ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית (דהמוכר אח הבית לא מכר את היציע ולא את החדר) ועיין בח''מ סי' רי''ד:


כט
 
הַנּוֹדֵר מֵהָעִיר, אָסוּר לִכָּנֵס (כב) לְעִבּוּרָהּ דְּהַיְנוּ תּוֹךְ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם.

 באר היטב  (כב) לעיבורה. ואע''ג דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמ''ש בא''ח ס''ס חצ''ו ור''ס תקע''ד ולקמן סי' רכ''א ס''ס ל''ג בהג''ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר ל' בני אדם שאינו אלא תוך ע' אמה ושירים עכ''ל הש''ך:


ל
 
הַנּוֹדֵר מֵהַבַּיִת, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהָאֲגַף וּלְפָנִים, דְּהַיְנוּ מִסְתִימַת הַדֶּלֶת וּלְפָנִים; אֲבָל מִסְתִימַת הַדֶּלֶת וְלַחוּץ, עַל עֹבִי הַמִּפְתָּן, מֻתָּר.


לא
 
הַנִּשְׁבַּע לַעֲמֹד בְּבַיִת אֶחָד, אָסוּר מֵהָאֲגַף וְלַחוּץ. הגה: הַנּוֹדֵר לָדוּר בִּשְׁכוּנוֹת הַיְּהוּדִים צָרִיךְ לָדוּר בַּשְּׁכוּנָה הַגְּדוֹלָה וּבָרְחוֹב שֶׁלָּהּ, דְּכֵן הוּא לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְלֹא אַמְרִינָן דג' בָּתִּים מִקְרֵי שְׁכוּנָה (בֵּית יוֹסֵף סי' רכ''ח דַּף רע''ד סוֹף ע''ב בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . קָהָל שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לִקְנוֹת בָּתִּים מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אָסוּר לְהַחֲלִיף עִמָּהֶם דְּזֶה נָמֵי מִקְרֵי קְנִיָּה וּמְכִירָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) .


לב
 
נָדַר מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר, אָסוּר בְּמִי שֶׁיָּשַׁב שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם. מִבְּנֵי הָעִיר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּמִי שֶׁיָּשַׁב שָׁם י''ב חֹדֶשׁ. הגה: וְאִם נָדַר מִמִּי שֶׁדָּר שָׁם, אֲפִלּוּ דִּירַת עֲרַאי מִקְרֵי דִּירָה (רַשְׁבָּ''א סִימָן תרס''ז) . מִיהוּ הוֹלְכִים (כג) אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵין נִקְרָא דִּירָה אֶלָּא שֶׁדָּר שָׁם עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ דֶּרֶךְ קֶבַע, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּחוֹת מל' יוֹם. וְאִם לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם הוּא בְּדֶרֶךְ אַחֵר, הוֹלְכִין אַחֲרָיו אַחַר כַּוָּנַת הַנּוֹדֵר.

 באר היטב  (כג) לשון. כתב בתשובת מבי''ט ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו' חדשים:


לג
 
נָדַר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, אָסוּר בְּכָל יוֹרְדֵי הַיָּם, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁאֵין הוֹלְכִים אֶלָּא מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁיּוֹרְדִים לְטַיֵּל, וּמֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה.


לד
 
נָדַר מִיּוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה, אָסוּר גַּם בְּיוֹרְדֵי הַיָּם, וַאֲפִלּוּ בְּאוֹתָם שֶׁמַּפְלִיגִים בּוֹ הַרְבֵּה, שֶׁסוֹפָם לֵירֵד לַיַּבָּשָׁה.


לה
 
אָמַר: יוֹרְדֵי הַיָּם לְאַחַר ל' יוֹם (כד) עָלַי, מִי שֶׁהוּא (כה) בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם אָסוּר בּוֹ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר מֻתָּר בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלְּאַחַר ל' יוֹם, כְּשֶׁחָל הַנֶּדֶר, הוּא מִיּוֹרְדֵי הַיָּם.

 באר היטב  (כד) עלי. פי' לאחר ל' יום יהיו יורדי הים אסורים עלי: (כה) בשעת. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע''ל סי' רל''ד סל''ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהיו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר אחד דירתו מאותה העיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותה העיר וכן אם בשעת האמירה לא היה שם אע''פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה עכ''ל הש''ך:


לו
 
נָדַר מֵרוֹאֵי הַחַמָּה, אָסוּר אַף בְּסוּמִים, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְמִי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ, לַאֲפוּקֵי דָּגִים וְעֻבָּרִים. הגה: וַאֲפִלּוּ אָמַר: לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי לְכָךְ, לֹא מֵהָנֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), הוֹאִיל וְהַלָּשׁוֹן וַדַּאי כָּךְ הוּא. וּמֻתָּר בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בַּעַל חַיִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת) . וְאִם נָדַר (כו) מֵרוֹאִים הַחַמָּה, מֻתָּר בְּסוּמִים.

 באר היטב  (כו) מרואים. והט''ז חולק ע''ז וכתב נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בלשון רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי הטור יחיד לגבייהו וכ''פ הב''ח שאין להתיר וכו' ע''ש באריכות:


לז
 
נָדַר מִשְּׁחֹרֵי הָרֹאשׁ, אָסוּר בְּקֵרְחִים וּבַעֲלֵי שֵׂיבָה, וּמֻתָּר בְּנָשִׁים וּבִקְטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִים שְׁחֹרֵי הָרֹאשׁ, אֶלָּא הָאֲנָשִׁים. וְאִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת שְׁחֹרֵי הָרֹאשׁ לַכֹּל, אָסוּר (בַּכֹּל) . הַנּוֹדֵר מִכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אָדֹם, אָסוּר (כז) לִרְאוֹת בַּחַמָּה, שֶׁגַּם כֵּן הִיא אֲדֻמָּה. (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ' הַמּוֹכֵר אֶת הַסְפִינָה וְתוס' שָׁם דַּף ע''ד ע''א וְחִדּוּשֵׁי רַמְבַּ''ן שָׁם) .

 באר היטב  (כז) בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה כתב הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אחר כך ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין בצים ואין דרכן להוליד ואף ע''ג דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (וכמ''ש לעיל לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח אפשר דזה נקרא יותר בא לעולם ועוד דאע''ג דאין אדם מקדיש דשלב''ל מ''מ אדם אוסר על עצמו דשלב''ל עכ''ל הש''ך:


לח
 
הַנּוֹדֵר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת, אָסוּר אַף בְּכוּתִים.


לט
 
נָדַר מֵעוֹלֵי (כח) יְרוּשָׁלַיִם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּכוּתִים.

 באר היטב  (כח) ירושלים. כתב הט''ז דבהגהת פרישה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסור אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה הזאת וכו' ובודאי לא יצאו דברים הללו מפי אותו צדיק עצמו עכ''ל:


מ
 
נָדַר מִבְּנֵי נֹחַ, אָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. נָדַר מִזֶּרַע אַבְרָהָם, אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּבְגֵרִים וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ בִּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָׂו.


מא
 
נָדַר מֵהָעֲרֵלִים, אָסוּר בְּמוּלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּמֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל.


מב
 
נָדַר מֵהַמּוּלִים, (כט) אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֻתָּר בְּמוּלֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם.

 באר היטב  (כט) בערלי. דשם מולים נקרא על אומה ישראלית דוקא ט''ז:


מג
 
נָדַר מִיִּשְׂרָאֵל, אָסוּר בְּגֵרִים. מֵהַגֵּרִים, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל.


מד
 
נָדַר מִיִּשְׂרָאֵל, אָסוּר בְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּים. בְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּים, מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל.


מה
 
נָדַר מִכֹּהֲנִים, מֻתָּר בִּלְוִיִּים. מִלְּוִיִּים, מֻתָּר בְּכֹהֲנִים.


מו
 
נָדַר מִבָּנִים, מֻתָּר בִּבְנֵי בָּנִים.


מז
 
מִי שֶׁנָּדַר, אוֹ (ל) נִשְׁבַּע, עַל דָּבָר חוּץ מִמּוֹעֲדוֹת וְיוֹם טוֹב, אִם אָמַר שֶׁבְּדַעְתּוֹ הָיָה לְהוֹצִיא גַּם חֲנֻכָּה וּפוּרִים מֵהַכְּלָל, נֶאֱמָן. וְעַיֵּן בא''ח סִימָן תק''ע.

 באר היטב  (ל) נשבע. כתב הרמב''ם פ''ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב''י ופשוט הוא וע''ל סי' רל''ט עכ''ל הש''ך:


מח
 
מִי שֶׁנָּדַר אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִצְחֹק שׁוּם צְחוֹק, אָסוּר לְהַטִּיל גּוֹרָלוֹת, וְלא שׁוּם אָדָם בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן אָסוּר (לא) לְהַמְרוֹת עִם חֲבֵרוֹ, שֶׁקּוֹרִין אפוסטא''ר (תְּשׁוּבַת חֲזֵה הַתְּנוּפָה) . הגה: צִבּוּר שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְהִתְפַּלֵּל בְּמִנְיָן מִשּׁוּם אֵיזֶה דָּבָר, אֲסוּרִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה; דְּכָל דְּבַר קְדֻשָּׁה נִקְרָא תְּפִלָּה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ג' סִימָן ט') . מִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לְקִבֵּל פִּקָּדוֹן, אָסוּר לְהַלְווֹת עַל מַשְׁכּוֹן לְיִשְׂרָאֵל (מהרי''ל) . מִיהוּ נִרְאֶה דְּהוֹלְכִין אַחַר (לב) כַּוָּנָתוֹ, וּכְדֶרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רי''ח (ד''ע) . מִי שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע לְהִתְעַנּוֹת סַךְ יָמִים, וְאֵרַע תַּעֲנִית חוֹבָה, עוֹלֶה לוֹ לְמִנְיַן הַיָּמִים. וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לֵילֵךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ לְמָקוֹם, וְאֵרַע לוֹ שֶׁהָלַךְ עַל יְדֵי עֵסֶק שָׁם, יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סִימָן קי''ח) . וְע''ל סִימָן רל''ט עוֹד מִזֶּה.

 באר היטב  (לא) להמרות. שקורין בל''א וועטי''ן וכתב ב''י בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ע''כ משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ''מ נ''ל שהולכין אחר כונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפילו לשחוק בחנם עכ''ל הט''ז: (לב) כוונתו. כתוב בתשובת מהר''מ. סופר של ראובן שנתן ת''כ לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ''א לשמעון ואח''כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס א' של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם שיכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה עדיין מלאכת ראובן ודאי אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב עכ''ל וה''ה בכל מלאכות הדין כן ש''ך (מי שנדר שלא לאכול בשום סעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חינוך הבית בא''י ולא בח''ל באר שבע דף קי''ג. הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי אף טאבי''ע שרובו משי ומיעוט צמר בכלל הסכמה. הנודר מבגדים ומלבושים אין צמידים של זהב בכלל כנה''ג ע''ש):





סימן ריח - כיצד הולכין אחר כונת הנודר
ובו ו' סעיפים
א
 
כָּל הַנּוֹדֵר, אוֹ נִשְׁבָּע, רוֹאִין דְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָן נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר, וְלוֹמְדִים מֵהֶם לְאֵיזֶה נִתְכַּוֵּן. וְהוֹלְכִין אַחַר הָעִנְיָן, וְלֹא אַחַר מַשְׁמָעוּת הַדִּבּוּר. כֵּיצַד, הָיָה טָעוּן מַשָּׁא שֶׁל צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים, וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים לְעוֹלָם, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר אוֹ פִּשְׁתִּים וּלְהִתְכַּסוֹת, וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לְהַפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו. הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר, וְנִצְטַעֵר (א) בִּלְבִישָׁתוֹ וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר לְעוֹלָם, אָסוּר לִלְבֹּשׁ, וּמֻתָּר לִטְעֹן עָלָיו וּמֻתָּר לְהִתְכַּסוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְבֶגֶד צֶמֶר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הגה: וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּנוֹדֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל בְּנוֹדֵר לַחֲבֵרוֹ, כָּל שֶׁלְּשׁוֹן הַנֶּדֶר כּוֹלֵל הוֹלְכִין אַחֲרָיו, אִם לֹא (ב) בְּאֻמְדָּנָא דְּמוּכָח (כָּךְ מַשְׁמָע בריב''ש וּבְהָרַמְבַּ''ן) .

 באר היטב  (א) בלבישתו. אבל אם לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפי' בטעינה וכיסוי וכתב בתשו' מבי''ט מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח''כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כונתו אלא על הטיול וכתב עוד ב' שהיו דרים בבית א' ואוכלים על שלחן אחד והיה להם עסק בשותפות בחנות ונפל ביניהם קטטה בענין פרעון שכירות הבית והחנות וקפץ א' מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ולא נשתה יחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא שלא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית א' ולאכול ולשתות בהוצאה א' בבית כמו שהיה מקודם אבל אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א' עושה הוצאה לבדו בביתו מותר לאכול בבית חביריו ואצ''ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מכאן דאזלינן בתר הכונה ולפי הענין שנעשה הנדר עכ''ל הש''ך: (ב) באומדנא. פי' הט''ז דאם הלשון מורה על ענין אחר אע''פ שמצד כונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן דכיון שהוא לטובת חבירו זוכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוים אא''כ הוי אומדנא דמוכח משא''כ בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלין הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דהיה טעון וכו' אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו ב' משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמע''ה (ובדרך הזה תבין הגהה זאת) עכ''ל:


ב
 
מִי שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר יַיִן לַיִּשְׁמְעֵאלִים וּמִפְּנֵי כָּךְ נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה יַיִן לִמְכֹּר, וְהָיָה לוֹ יַיִן עָשׂוּי מִקֹּדֶם, אָסוּר לְמָכְרוֹ. הגה: דְּאַף עַל פִּי שֶׁקָּאָמַר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, אַזְלִינָן בָּתַר (ג) כַּוָּנָתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב''ץ) . וְכָל שֶׁכֵּן קָהָל שֶׁעָשׂוּ תַּקָּנָה כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֲסוּרִין (ד) לִמְכֹּר אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה לָהֶם קֹדֶם לָכֵן (סְבָרַת הָרַב מִמַּשְׁמָעוּת רשב''ץ וְלֹא כַּת''ה סִימָן רפ''א) .

 באר היטב  (ג) כוונתו. הט''ז חולק על דין זה ע''ש שמביא ראיות לדבריו (ובנה''כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע''ש): (ד) למכור. והש''ך השיג על הר''ב בדין זה ומאריך מאד בראיות ותורף דבריו דבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם כפי המקום וכפי הזמן גם נחבאר מדברי מהרש''ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם חקנה (דבסתם תקנה אינו אוסר מה שהיה לו קודם לכן ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הר''ב עכ''ל) וכ''כ הט''ז מ''ש באריכות:


ג
 
הָיוּ מַפְצִירִין בּוֹ לִשָּׂא בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר: קוּנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: קוּנָם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשׁוּם אִשּׁוּת.


ד
 
הָיָה מַפְצִיר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וּמֵאֵן וְאָמַר: קוּנָם לְבֵיתְךָ שֶׁאֵינִי נִכְנָס, וְטִפַּת צוֹנֵן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, מֻתָּר לִכְנֹס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת לוֹ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא שֶׁלֹּא יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה עִמּוֹ בִּסְעֻדָּה זוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מִי שֶׁנָּדַר צְדָקָה אוֹ שְׁאָר נֶדֶר (ה) מֵחֲמַת חוֹלֶה, וּמֵת, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר''כ.

 באר היטב  (ה) חולה. שהיה לו ומת החולה ע''ל סימן ר''כ סט''ו בהג''ה:


ה
 
אָמַר לַחֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ, אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: קוּנָם שֶׁאֵינִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם, אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ שָׂדֵהוּ בְּעַצְמוֹ, הוּא אָסוּר לַחֲרֹשׁ בְּאוֹתָהּ פָּרָה, אֲבָל אֲחֵרִים מֻתָּרִין לַחֲרֹשׁ לוֹ בָּהּ. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא אָרִיסִין חוֹרְשִׁין לוֹ, הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין.


ו
 
הַסְכָּמָה שֶׁצִּוָּה הַשַּׂר לְבַטֵּל מִקְצָתָהּ, אֵין הַהַסְכָּמָה בְּטֵלָה מִפְּנֵי צִוּוּיוֹ. הגה: קָהָל שֶׁהֶחֱרִימוּ עַל אֶחָד שֶׁלֹּא יָדוּר עִמָּהֶם, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לֵישֵׁב שָׁם בַּחֲנוּת, דָּנִין כְּפִי הָעִנְיָן שֶׁנָּדְרוּ עָלָיו. אִם לֹא (ו) כִּוְּנוּ רַק עַל דִּירַת קֶבַע עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, חֲנוּת שָׁרֵי. וְאִם לָאו, הַכֹּל אָסוּר (רַמְבַּ''ן סִימָן רנ''ז) .

 באר היטב  (ו) כוונו. כתב בתשובת מבי''ט מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב' לשונות כמו חרם (לעיל סימן ר''ח) אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לומר לא נתכונחי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה''ל לפרט כו' ע''כ מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותה העיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו עכ''ל הש''ך (שוחט שנשבע שלא לשחוט לאחרים אינו יכול לבדוק הסכין לאחרים שישחטו לאחרים. כנה''ג בשם חכם א' והסכים כן הראנ''ח. הסכימו הקהל שלא ימכור יין יותר מב' לבנים ומכר ראובן לשמעון בשלשה קונסין ג''כ ללוקח כנה''ג בשם הראנ''ח):





סימן ריט - הנודר בלא קביעות זמן
ובו ג' סעיפים
א
 
מִי (א) שֶׁנָּדַר, אוֹ נִשְׁבַּע, לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִקְנוֹת בַּיִת וְכַיּוֹצֵא בוֹ, וְלֹא קָבַע זְמַן, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אוֹ לִקְנוֹת, עַד שֶׁיִּמְצָא הָרָאוּי לוֹ.

 באר היטב  (א) זמן. לאו דוקא אלא ה''ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה''ג אין מחייבין אוחו אלא לישא אשה ההוגנת לו כ''כ בתשובת מבי''ט (רשד''ם וכנה''ג כחבו דוקא בלא קבע זמן ע''ש):


ב
 
הַנִּשְׁבַּע לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ עַד עֲשָׂרָה לִטְרִין, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂכֹּר מְלַמֵּד הָגוּן הוּא פָּטוּר; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִשְׁלַח הַמְלַמֵּד הָרִאשׁוֹן, עַד שֶׁיָּבֹא הַשֵּׁנִי. כִּי צָרִיךְ לִשְׂכֹּר הַמְלַמֵּד הָרִאשׁוֹן הֶהָגוּן לוֹ, אִם לֹא שֶׁבָּא לוֹ מְלַמֵּד אַחֵר (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) .


ג
 
מִי (ב) שֶׁאָסַר דָּבָר אֶחָד עָלָיו בְּלֹא זְמַן, אָסוּר בּוֹ לְעוֹלָם.

 באר היטב  (ב) שאסר. כתבו הט''ז והש''ך דגם בשבועה הדין כן דאסור לעולם משא''כ בנזירות דאינו אלא ל' יום (מי שאסר על עצמו להתפלל בבהכ''נ של פלוני ולא קבע זמן אסור להתפלל בו לעולם הרש''ך ח''א סימן ל''ו. וכן הסכמת הקהל כל שלא קצבו זמן הוא לעולם הרש''ך ח''ג סי' ק''ה):





סימן רכ - חלוק שבין קונם יין להיום או לזמן, ודין הנודר על דבר שאינו קבוע
וּבוֹ כ''ג סְעִיפִים
א
 
(א) קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם אֶחָד, אוֹ קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹם, אָסוּר בּוֹ מֵעֵת לְעֵת. וְאִם אָמַר: קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם הַיּוֹם, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, בֵּין עוֹמֵד בִּתְחִלַּת הַיּוֹם אוֹ בְּסוֹפוֹ; וְצָרִיךְ (ב) שְׁאֵלָה לְחָכָם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא פַּעַם אַחֶרֶת יֶאֱסֹר עָלָיו יוֹם אֶחָד, וְלֹא יֵדַע לְהַפְרִישׁ בֵּין הַיּוֹם לְיוֹם אֶחָד, וְיָבֹא לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיָה נֶדֶר שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן לִלְמֹד אוֹ לְקַיֵּם שׁוּם מִצְוָה, אֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה. וּמִיהוּ בְּקַבָּלַת תַּעֲנִית בְּעָלְמָא, מֻתָּר לֶאֱכֹל מִיָּד בַּלַּיְלָה וְאֵין צָרִיךְ הַתָּרַת חָכָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן) .

 באר היטב  (א) היום. וה''ה אם אמר קונם יין שאני טועם יום זה דינו כאומר היום ש''ך: (ב) שאלה. אבל א''צ פתח משא''כ בנודר יום אחד. פרישה עוד נ''מ דכאן א''צ שאלה אלא מדרבנן ובנודר יום א' צריך שאלה מדאורייתא וע''ל סימן ר''ח ס''ב עכ''ל הש''ך:


ב
 
אָמַר: בַּיּוֹם שֶׁאֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לֹא אֹכַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, דִּינוֹ כְּהַיּוֹם שֶׁמֻּתָּר בַּלַּיְלָה. וְאִם אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם (ג) וּלְמָחֳרָתוֹ, אָסוּר אוֹתוֹ הַיּוֹם וּמָחֳרָתוֹ וְלַיְלָה שֶׁבֵּינְתַיִם.

 באר היטב  (ג) ולמחרתו. ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו כ''כ הרא''ש בתשובה וכ''כ הב''ח:


ג
 
הָיָה עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשָּׁבוּעַ, אוֹ קֹדֶם לוֹ, וְאָמַר: קוּנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם שָׁבוּעַ זֶה, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם כָּל הַשָּׁבוּע, וְיוֹם הַשַּׁבָּת הַבָּא אָסוּר גַּם כֵּן. וּמֻתָּר אַחַר כָּךְ (ד) בְּלֹא שְׁאֵלַת חָכָם (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני''ד) . וְאִם אָמַר: שָׁבוּעַ אֶחָד, אוֹ שָׁבוּעַ, סְתָם, אָסוּר מֵעֵת (ה) לְעֵת.

 באר היטב  (ד) בלא. והב''ח פסק דבשבוע זה ובחודש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחודש ע''ש וכתב הש''ך ואפי' היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זה אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחודש ולקמן ס''ו גבי שנה וכ''כ מהר''ל ן' חביב עכ''ל וכן אם אמר שבת זה דינו כאומר שבוע זה וה''ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החודש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חודש זה או שנה זו וכתב בתשובת מבי''ט דה''ה אם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר''ה ופשוט הוא וכתב עוד וה''ה אם אמר עד שנה דדינו כזאת השנה ואינו מוכרח עכ''ל הש''ך וכ' הט''ז ונ''ל דאם אמר בל''א דיא ווא''ך שאין יום השבת בכלל האיסור ואם אמר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה' או ו' וואכי''ן אז ודאי גם השבתות בכלל כיון דאמר דרך מספר אבל זה שאומר דיא ווא''ך אין כונתו למספר הימים אלא כ''ז שהימים הם חול ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ''ש אם עומד בשבת ואמר שאוסר עליו דיא ווא''ך דודאי לא נתכוין על אות יום אלא על השבוע הבא עכ''ל (ובנה''כ השיג עליו בזה אם אומר דיא ווא''ך דמשמע גם השבת שהרי העולם קורין לשבעת הימים דיא וא''ך נמצא שגם השבת בכלל ומ''ש כמדומה שכן המנהג היינו אם קיבל שלא לאכול בשר דאז ודאי לא היה כוונתו על יום השבת שחייב להתענג אבל בשאר נדרים לא וע''ש): (ה) לעת. כלומר שבעה ימים מעל''ע משעה שנדר. ש''ך:


ד
 
הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַחֹדֶשׁ, אוֹ קֹדֶם לוֹ, וְאָמַר: חֹדֶשׁ זֶה, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַחֹדֶשׁ וּמֻתָּר בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁנֵי יָמִים שֶׁהָרִאשׁוֹן לְתַשְׁלוּם חֹדֶשׁ שֶׁעָבַר, אֲפִלּוּ הָכִי מֻתָּר בּוֹ, כֵּיוָן (ו) שֶׁבִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם קוֹרִין אוֹתוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָדַר לַעֲשׂוֹת קֹדֶם רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁצָּרִיךְ לְקַיְּמוֹ קֹדֶם יוֹם רִאשׁוֹן.

 באר היטב  (ו) שבלשון. כתב הש''ך ולפ''ז אם היה עומד בר''ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר''ח הראשון ואילך:


ה
 
אָמַר: חֹדֶשׁ אֶחָד, אוֹ חֹדֶשׁ, סְתָם, אָסוּר מִיּוֹם (ז) לְיוֹם.

 באר היטב  (ז) ליום. כגון אם נדר בחצי יום ט''ו לחודש תמוז אסור עד חצי יום ט''ו לחודש אב אע''פ שאינו אלא כ''ט יום שתמוז הוא חסר מ''מ הוא חודש שלם מיום ליום דבחודש חסר כ''ע מודים דסגי בכ''ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חודש אחד אסור מיום ליום א''כ משמע דלעולם סגי במיום ליום כדפרי' עכ''ל:


ו
 
הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה, אוֹ קֹדֶם לָהּ, וְאָמַר: שָּׁנָה זוֹ, אָסוּר עַד תַּשְׁלוּם הַשָּׁנָה וּמֻתָּר בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשָׁנָה זוֹ מוֹנִים מִתִּשְׁרֵי, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹמֵד בכ''ט בֶּאֱלוּל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ תִּשְׁרֵי, מֻתָּר.


ז
 
אָמַר: שָׁנָה אַחַת, אוֹ שָׁנָה, סְתָם, (ח) אָסוּר מֵעֵת לְעֵת. וְאִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, אָסוּר בָּהּ וּבְעִבּוּרָהּ. וְאִם עוֹמֵד בַּחֹרֶף וְאָמַר: שָׁנָה זוֹ, וְהִיא מְעֻבֶּרֶת, אָסוּר עַד תִּשְׁרֵי וְלֹא אַמְרִינָן שֶׁאֲדָר שֵׁנִי יַעֲלֶה לוֹ בִּמְקוֹם אֱלוּל.

 באר היטב  (ח) אסור. מעל''ע משעה שנדר ומדברי הסמ''ע בח''מ סימן שי''ב ס''ק כ''ב נראה מבואר דאם עומד בר''ה ואמר שנה א' אינו אסור אלא יב''ח אף שהשנה מעוברת דאל''כ הל''ל שנה זו אבל כשאינו עומד בר''ה לא הוי מצי למימר שנה זו דא''כ הוה משמע רק עד ר''ה ובאמת ר''ל שנה תמימה ע''ש מיהו היכא דאמר שנה א' מיום זה מונין י''ב חדש אפי' עומד בר''ה וכן אם אמר השנה דינו כאומר שנה זו ודלא כב''ח ע''ש עכ''ל הש''ך:


ח
 
אָמַר: עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר רִאשׁוֹן. (ט) עַד סוֹף אֲדָר, עַד סוֹף אֲדָר שֵׁנִי. (י) וּלְהָרַמְבַּ''ם, אִם יָדַע שֶׁהַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר: עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, אָסוּר עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי.

 באר היטב  (ט) סוף. כתב הב''ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר וה''ה אם אומר עד כ' או כ''א אדר וגם דין זה הוא בין שידע שהשנה מעוברת או לא לכ''ע אסור עד סוף אדר ב' דשני אדר חד ירחא חשיבי ש''ך: (י) ולהרמב''ם. (דס''ל דסתם אדר הוא אדר שני אלא דס''ל כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט) כתב הש''ך דצ''ע דבח''מ סימן מ''ג סכ''ח ובא''ח ר''ס חכ''ח ובא''ע סי' קכ''ו ס''ז כתב הר''ב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ולא הביא סברת הרמב''ם כלל ולענין דינא נראה דיש להחמיר גם בנדרים באיסורא דאורייתא כסברת הרמב''ם ולפ''ז בשני שטרות שנעשו בשנה מעוברת נראה להלכה דאין נותנין למי שכ' בו אדר סתם אלא יחלוקו וכדין ב' שטרות שזמנם ביום א' כמ''ש בח''מ סי' ק''ד ס''י וגם כשמברכין החודש בב''ה קורין לראשון אדר א' ולשני אדר ב' וכן כותבין בגיטין וכתובות ושטרות וכ''כ מהרי''ל והכי נהוג עכ''ל:


ט
 
הָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ שְׁמִטָּה, אוֹ קֹדֶם לָהּ, וְאָמַר: שְׁמִטָּה זוֹ, אָסוּר עַד סוֹף הַשְׁמִטָּה וְאָסוּר גַּם בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית.


י
 
אָמַר: שְׁמִטָּה אַחַת, אוֹ שְׁמִטָּה, סְתָם, אָסוּר שֶׁבַע שָׁנִים מֵעֵת לְעֵת.


יא
 
הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַפֶּסַח, אוֹ שֶׁאָמַר עַד פְּנֵי הַפֶּסַח, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא (יא) עַד שֶׁיַּגִּיעַ בִּלְבַד. וְאִם אָמַר: עַד שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא הַפֶּסַח. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַד פְּנֵי הַפֶּסַח, אָסוּר עַד שֶׁיֵּצֵא.

 באר היטב  (יא) שיגיע. כתב הב''ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד''ה ובעד פני להרמב''ם וכן עד הגשם לקמן סי''ח בכולן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם וע''ש וכתב בתשובת מהרי''ל באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי''ט אסור ביין של הבדלה:


יב
 
אָמַר: עַד (יב) הַקָּצִיר, אוֹ עַד הַבָּצִיר, אוֹ שֶׁאָמַר: עַד שֶׁיִּהְיֶה הַבָּצִיר אוֹ הַקָּצִיר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאֵין זְמַנּוֹ יָדוּעַ, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא עַד שֶׁיַּגִּיעַ.

 באר היטב  (יב) הקציר. כתב הש''ך ואינו אסור עד שיגיע הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה ואין קוצרים וע''ל סי''ח גבי עד הגשם. ב''ח:


יג
 
בְּכָל מָקוֹם, זְמַן הַנֶּדֶר הוּא לְפִי מַה שֶּׁמְּמַהֲרִין אוֹ מְאַחֲרִין לִקְצֹר בּוֹ, וְאָנוּ הוֹלְכִים אַחַר הַמָּקוֹם שֶׁעוֹמֵד בּוֹ הַנּוֹדֵר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר אֲפִלּוּ אִם הָלַךְ אַחַר כָּךְ הַנּוֹדֵר אֶל מָקוֹם אַחֵר, בֵּין לְהַחְמִיר כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁמְּמַהֲרִין הַקָּצִיר, בֵּין לְהָקֵל שֶׁהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁמְּאַחֲרִין אוֹתוֹ.


יד
 
קָצִיר, סְתָם, הוּא קְצִיר חִטִּים. וְאִם הַמָּקוֹם שֶׁנָּדַר בּוֹ (יג) רֻבּוֹ קְצִיר שְׂעוֹרִים, הוֹלְכִין אַחֲרָיו.

 באר היטב  (יג) רובו. ול''ד לספק דלעיל סי' רי''ז ס''ג וסי''ז דהתם מספקינן במה היתה מחשבתו אם לרוב לשון העיר או לרוב ספוק העיר ואזלינן לחומרא אבל הכא ודאי דאחשיב הוא לאנשי עירו וקורא סתם למה שהוא הרוב בעירו עכ''ל הלבוש וכתב הט''ז אם אמר עד סוף הקציר היינו שיכלה כל הקציר אפילו של שעורין:


טו
 
אִם (יד) קָבַע זְמַן לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ, וְנָדַר עַד זְמַן מִשְׁתֵּה בְּנוֹ, מְסַפְּקָא לָן אִם חָשׁוּב זְמַנּוֹ קָבוּעַ, וְהוֹלְכִין בּוֹ לְהַחְמִיר. הגה: וַאֲפִלּוּ אִם מֵת הַבֵּן קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ מִשְׁתֶּה שֶׁלּוֹ, צָרִיךְ (טו) לְהַמְתִּין עַד אוֹתוֹ זְמַן. וְכֵן אִם נָדַר לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּנוֹ בַּר מִצְוָה, וּמֵת, צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִהְיוֹת בַּר מִצְוָה (ת''ה סִימָן רע''ז) . וְעַיֵּן בא''ח סִימָן תקס''ט, יָחִיד אוֹ רַבִּים שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תַּעֲנִית מֵחֲמַת אֵיזֶה צָרָה, וְעָבְרָה, אִם צְרִיכִים לְהַשְׁלִים תַּעֲנִיתָם. וְהוּא הַדִּין בְּנָדַר נֶדֶר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה אוֹ שְׁאָר נְדָרִים (אוֹר זָרוּעַ פָּסָק דְּחַיָּב לְקַיֵּם נִדְרוֹ) . ונ''ל דְּכָל זֶה מַיְרֵי בְּקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם, סְתָם, אֲבָל אִם פֵּרֵשׁ דְּבָרָיו, כְּגוֹן מִי שֶׁנָּדַר וְאָמַר: אִם יִחְיֶה פְּלוֹנִי הַחוֹלֶה אֶתְעַנֶּה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אֶתֵּן כָּךְ וְכָךְ לִצְדָקָה, אִם מֵת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, פָּטוּר מִנִּדְרוֹ, דַּהֲרֵי הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ וְלֹא בָּעֵינָן תְּנַאי כָּפוּל בִּנְדָרִים, דְּלֹא גָּרַע דִּבּוּרוֹ מִכַּוָּנַת הַנּוֹדֵר כְּדִלְעֵיל סִימָן רי''ח. וְכֵן יִתְבָּאֵר לְקַמָּן סוֹף סִימָן רל''ב (ד''ע), וְכָל שֶׁכֵּן הָאוֹמֵר: אֶתֵּן סֶלַע לִצְדָקָה כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי, וְאִם לֹא יִחְיֶה לֹא אֶתֵּן, אַף עַל גַּב דְּעוֹבֵד עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס מִכָּל מָקוֹם פָּטוּר אִם לֹא יִחְיֶה (בֵּית יוֹסֵף סי' רנ''ט בְּשֵׁם מ''כ וְהוּא תְּשׁוּבַת מהרי''ל סי' ק''ץ וד''מ שָׁם) .

 באר היטב  (יד) קבוע. פי' כיון שבידו לדחות החתונה יש סברא דלא הוי זמנו קבוע וכתב הש''ך אם אמר עד שיהא אסור עד שיצא וכן אם דחה זמן המשתה אסור עד שיהא ממש: (טו) להמתין. הש''ך חולק על זה וכתב מאחר שבידו להקדים או לאחר זמן הנישואין אם כן לא היתה כונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן (ול''ד לעד שיהיה בנו בר מצוה דהתם זמנו קבוע):


טז
 
עַד הַקַּיִץ, עַד שֶׁיָּקוּצוּ הַרְבֵּה וּמַכְנִיסִין הַתְּאֵנִים בְּכַלְכָּלוֹת.


יז
 
עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ, עַד שֶׁיִּשְׁמְרוּ (טז) הַסַכִּינִים שֶׁקּוֹצְצִים בָּהֶם הַתְּאֵנִים.

 באר היטב  (טז) הסכינים. פי' שכבר עבר כל זמני קציצתו:


יח
 
הָאוֹסֵר עַצְמוֹ בְּדָבָר עַד הַגֶּשֶׁם, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד זְמַן הַגְּשָׁמִים שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו. הִגִּיעַ זְמַן הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בֵּין יָרְדוּ גְּשָׁמִים בֵּין לֹא יָרְדוּ. וְאִם יָרְדוּ (יז) מי''ז בְּמַרְחֶשְׁוָן, מֻתָּר. וְאִם אָמַר: עַד הַגְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה אָסוּר עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַגְּשָׁמִים, וְהוּא שֶׁיֵּרְדוּ מִזְּמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה שֶׁהוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְקוֹמוֹת הַסְמוּכִים לָהּ מכ''ג מִמַּרְחֶשְׁוָן וָאֵילָךְ. הגה: (יח) וּבַגּוֹלָה, זְמַן הַגְּשָׁמִים שִׁשִּׁים יוֹם אַחֵר הַתְּקוּפָה שֶׁמַּתְחִילִין אָז הַשְּׁאֵלָה, וּזְמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁבְעִים יוֹם אַחַר הַתְּקוּפָה (טוּר) .

 באר היטב  (יז) מי''ז. ודעת הש''ך נוטה לפסוק כדעת הרא''ש דרביעה (*) לפני הט''ז היתה הגירסא ברישא שמאחרין ובסיפא שממהרין ולפנינו הוגה להיפך ע''פ הש''ך ראשונה היא בז' מרחשון ושניה בי''ז בו ואם אמר עד הגשם אסור עד ז' במרחשון ואז מותר בין ירדו בין לא ירדו ואם אמר עד הגשמים או עד שיהא הגשמים אסור עד שירדו ברביעה שניה ויש לתמוה על הרמב''ם דבהל' תפלה פסק דשואלין בז' במרחשון וכאן פסק דרביעה ראשונה הוא בי''ז מרחשון אלא שיש ליישב בדוחק וצ''ע ונ''ל שמטעם זה נהגו לברך בה''ב בשבת ראשון שאחר ר''ח מרחשון אע''פ שכ' מהרי''ו שאין להתחיל להתענות בה''ב עד י''ז מרחשון דהוי רביעה ראשונה וכן איתא בהגהת מנהגים מ''מ כיון דקיי''ל דרביעה ראשונה היא בז' מרחשון וכמ''ש א''כ יש לברך ברביעה ראשונה ולעולם אין פוסקין תענית בה''ב קודם ז' במרחשון עכ''ל: (יח) ובגולה. והכל לפי המקום שנדר בו וכתב הש''ך ונראה דהרא''ש לטעמיה אזיל דס''ל דרביעה ראשונה היא בז' מרחשון בא''י והשניה בי''ז בו א''כ חזינן שהב' מרוחק מהא' עשרה ימים ובש''ס דתענית אמרי' ובגולה שואלין ס' יום אחר התקופה א''כ הרביעה שניה היא ע' יום אחר התקופה דאל''כ מנין להם זה דבגולה הרביעה שניה ע' יום אחר התקופה ולפ''ז הרמב''ם והמחבר דכתבו דהראשונה י''ז בו והשניה כ''ג בו א''כ אין כאן אלא ו' יום בין א' לב' א''כ הרביעה הב' בגולה אינו רק ס''ו יום אחר התקופה וקשה על הרב שכתב דברי הרא''ש אחר דברי הרמב''ם והמחבר וצ''ע עכ''ל:


יט
 
אָמַר עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אָסוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח.


כ
 
קוּנָם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם בֶּחָג, אָסוּר בְּיוֹם (יט) טוֹב הָאַחֲרוֹן.

 באר היטב  (יט) האחרון. אע''ג דהוא חג בפני עצמו לענין פז''ר קש''ב מ''מ בלשון בני אדם הוא בכלל החג וכתב הט''ז מצאתי כתוב בשם מהר''ר ליב מפראג מכאן ראיה לומר בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מקרי חג עכ''ל ויש לדחות ראיה זו דבנדרים שאני ובלשון בני אדם מקרי חג ולא בשל תורה אבל נראה להביא ראיה ברורה מסוטה דף מ''א ואי כתב רחמנא בחג הסוכות הוי אמינא אפי' יום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל הא קמן דאפי' בל' תורה מקרי חג דהא איצטריך למעוטי ולכתוב קרא יתירה וזה ראיה ברורה שאין עליה חשובה:


כא
 
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ עַד הַפֶּסַח, עָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח מֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח. אֲבָל אִם אָמַר: מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה עַד הַפֶּסַח קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, אָסוּר לֵהָנוֹת לְעוֹלָם בַּמֶּה שֶּׁעָשְׂתָה לִפְנֵי הַפֶּסַח.


כב
 
אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: קוּנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי מֵהַיּוֹם עַד פֶּסַח, אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג. הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח, אֲסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה עַד הַפֶּסַח; וְאֲפִלּוּ לֹא הָלְכָה, אֲסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה עַד הַפֶּסַח, (כ) שֶׁמָּא תֵּלֵךְ אַחַר כָּךְ וְתַעֲבֹר לְמַפְרֵעַ.

 באר היטב  (כ) שמא. בפרישה העתיק בשם רש''ל וז''ל דוקא בנדרים דקילי הוא דאמרי' בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל גבי גיטין פסק הרא''ש דכל תנאי שיש בידה לקיימו מותרת להנשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי עכ''ל ועיין בא''ע סי' קמ''ג:


כג
 
אָמַר לָהּ: קוּנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג, אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח, אָסוּר (כא) לֵהָנוֹת מִיָּד. וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ, הֲרֵי זֶה לוֹקָה וַאֲסוּרָה בַּהֲנִיָּתוֹ עַד הֶחָג. וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח.

 באר היטב  (כא) מיד. שמא תלך ותעבור למפרע וכאן לא אמר שאסורה לילך לפני הפסח שמא תהנה ממנו אחר הפסח דאדם נזהר בנדר ואינו נזהר בתנאי נדר עכ''ל פרישה וע''ל ס''ס רל''ט:





סימן רכא - דיני הנודר הנאה מחבירו
ובו י''ד סעיפים
א
 
רְאוּבֵן שֶׁאָסַר נְכָסָיו עַל שִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁאָסַר עַצְמוֹ מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן, הַנֶּאֱסָר אָסוּר (א) לַעֲבֹר עַל שְׂדֵה הָאַחֵר אֲפִלּוּ בְּבִקְעָה בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִים עַל דְּרִיסַת רֶגֶל שֶׁבָּהּ; וְאָסוּר לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ כָּל כֵּלִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְאִם לֹא נָדַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַאֲכָל, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ. אָמַר: הֲנָאַת מַאֲכָלְךָ עָלַי, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ וְאָסוּר לִלְעֹס חִטִּים לִתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, אֲבָל לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ נָפָה וּכְבָרָה, מֻתָּר. אָמַר: הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל עָלַי, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ וּמֻתָּר לִלְעֹס חִטִּים וְלִתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ וְאָסוּר לֵהָנוֹת בְּכָל דָּבָר (ב) שֶׁמַּשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, וּמַה שֶּׁאֵין מַשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר אִם אֵין בּוֹ שַׁיָּכוּת מַאֲכָל, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ שַׁיָּכוּת מַאֲכָל, כְּגוֹן נָפָה וּכְבָרָה, וַאֲפִלּוּ שַׂק לְהָבִיא בּוֹ פֵּרוֹת, וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּרוֹת, וְכֵן סוּס לִרְכֹּב עָלָיו לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְטַבַּעַת לְהֵרָאוֹת בּוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְלַעֲבֹר דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, אָסוּר. וְכֵן אָסוּר לִקְנוֹת לוֹ צָרְכֵי סְעֻדָּה. וְכֵן אָסוּר (ג) לְחַמֵּם יָדָיו בְּכִכָּר שֶׁלּוֹ. הגה: קַרְדֹּם שֶׁמְּבַקְּעִים בּוֹ עֵצִים לְבַשֵּׁל בּוֹ (ד) מַאֲכָל, מִקְרֵי הֲנָאָה הַמְבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל; אֲבָל קַרְדֹּם שֶׁמְּנַכֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר לִשְׁאֹל לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּינוּ יְרוּחָם) .

 באר היטב  (א) לעבור. כתבו הט''ז והש''ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ''ה אסור בכל ענין ודלא כהב''ח: (ב) שמשכירין. כיון שמוחל לו השכירות באותן דמים הוא יכול לקנות אוכל נפש. הרא''ש: (ג) לחמם. הט''ז והש''ך תמהו ע''ז דלמה יהיה אסור כאן ובלבוש כתב דקאי אדלעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון: (ד) מאכל. כתב הש''ך דבירושלמי איתא דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את המאכל פי' שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויין והלכך אלפסין וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנין המאכל ותו איתא התם בירושלמי דאסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר עכ''ל:


ב
 
הַמֻּדָּר הֲנָאָה (ה) מֵחֲבֵרוֹ, יָכוֹל לִפְרֹעַ חוֹבוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן בְּיַד הַמַּלְוֶה וּפָרַע זֶה בִּשְׁבִילוֹ וְנָטַל הַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ (ו) לְהַחְזִירוֹ לַלֹּוֶה הַנֶּאֱסָר (דַּעַת רַשִׁ''י וריב''ש וְרַמְבַּ''ם) . וְיָכוֹל (ז) לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וַאֲפִלּוּ הַכְּנַעֲנִים; אֲבָל אָסוּר לָזוּן (ח) בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה; וְאָסוּר לְלַמְּדוֹ מִקְרָא, כֵּיוָן שֶׁמֻּתָּר לִטֹּל שָׂכָר עָלֶיהָ, וְהוּא מְלַמְּדוֹ חִנָּם, נִמְצָא שֶׁמְּהַנֵּהוּ; אֲבָל מְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאמַר הַנֶּאֱסָר לָאוֹסֵר שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ. וְהָאִדָּנָא שֶׁמֻּתָּר לִטֹּל שָׂכָר אַף עַל הַמִּדְרָשׁ, הַכֹּל אָסוּר. אֲבָל לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ, אֲפִלּוּ מִקְרָא, מֻתָּר. וּמֻתָּר לְשַׁמְּשׁוֹ בְּכוֹס שֶׁל בֵּית הָאֵבֶל וּבְכוֹס שֶׁל בֵּית (ט) הַמֶּרְחָץ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין (י) וּמַתִּירִין אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ. (הָרֹא''שׁ וְהַטּוּר), וְהוּא הַדִּין בְּכָל (יא) דְּבַר מִצְוָה; וּבִלְבַד בְּדָבָר הַצָּרִיךְ שְׁלִיחוּת, כְּגוֹן לִתְרֹם תְּרוּמָתוֹ, אָסוּר לִהְיוֹת שְׁלוּחוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם) .

 באר היטב  (ה) חובו. היינו דוקא שלא מדעתו כ''כ הר''ן (וכתב הרדב''ז ה''ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע''ש ח''ב סי' רס''ב ועי' בכנה''ג): (ו) להחזירו. ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ''כ המחבר בח''מ ר''ס קכ''ח והב''ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי' היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ''מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע''ל סי' רכ''ג ס''ד עכ''ל הש''ך: (ז) לזון. אע''ג דמודר מתהני שא''צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש''ך: (ח) בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה''ל הנאה גמורה ש''ך וכתב הר''ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ''ה אסור: (ט) המרחץ. שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט''ז: (י) ומתירין. והב''ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש''ך ואע''ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ''ל דאפי' אמר שילמדנו י''א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע''ז אסור בכל ענין: (יא) מצוה. הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ''כ הלבוש:


ג
 
רְאוּבֵן שֶׁאָסַר נְכָסָיו עַל שִׁמְעוֹן, אָסוּר לְהַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ קְטַנָּה אוֹ (יב) נַעֲרָה, לְפִי שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתוֹ, וַהֲרֵי מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ. וְאִם נִכְסֵי שִׁמְעוֹן אֲסוּרִין עָלָיו, מֻתָּר לִשָּׂא (יג) בִּתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁפְּטָרוֹ מֵחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵדָתוֹ, בֵּין שֶׁנִּכְסֵי בַּעַל אֲבֵדָה אֲסוּרִין לַמַּחְזִיר בֵּין שֶׁנִּכְסֵי מַחְזִיר אֲסוּרִין לְבַעַל אֲבֵדָה. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַחְזָרַת אֲבֵדָה, אִם נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵדָה אֲסוּרִין לַמַּחְזִיר, אָסוּר לוֹ לְקַבְּלוֹ אֶלָּא מַחְזִיר לוֹ (יד) בְּחִנָּם; וְאִם נִכְסֵי מַחְזִיר אֲסוּרִים עַל בַּעַל אֲבֵדָה, אֵינוֹ (טו) רַשַּׁאי לְהַחֲזִיר לוֹ בְּחִנָּם. וְאִם נִכְסֵי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין זֶה עַל זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל הַשָּׂכָר, שֶׁאִם כֵּן הוּא נֶהֱנֶה; וְלֹא לְהַנִּיחוֹ, שֶׁאִם כֵּן הוּא מְהַנֶּה; אֶלָּא יִפֹּל הַשָּׂכָר לְהֶקְדֵּשׁ.

 באר היטב  (יב) נערה. אבל מותר למסור לו בתו בוגרת אע''פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי הרא''ש: (יג) בתו. אפילו קטנה ונערה וכתב הט''ז אע''פ שדרך האב לתת נדוניא לבתו וזה לקחה בחנם אפ''ה שרי: (יד) בחנם. ואם בעל האבדה אינו רוצה לקבל בחנם תפול ההנאה להקדש. ש''ך: (טו) רשאי. ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול השכר להקדש להקדש. ב''י והאחרונים:


ד
 
רְאוּבֵן שֶׁאָסַר הֲנָאָתוֹ עַל שִׁמְעוֹן, וְחָלָה שִׁמְעוֹן, יָכוֹל רְאוּבֵן לִכְנֹס לוֹ לְבַקְּרוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין שָׂכָר לְמִי שֶׁיּוֹשֵׁב אֵצֶל (טז) הַחוֹלֶה לְצַוּוֹת לוֹ, לֹא יֵשֵׁב אֶצְלוֹ אֶלָּא מְבַקְּרוֹ מְעֻמָּד. וְאִם אֵין דֶּרֶךְ לִתֵּן שָׂכָר לָרוֹפֵא, יָכוֹל לְרַפְּאֹתוֹ, אֲפִלּוּ בְּיָדַיִם, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ רוֹפֵא (יז) אַחֵר שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ; אֲבָל אִם דֶּרֶךְ לִתֵּן (יח) שָׂכָר לָרוֹפֵא, לֹא יְרַפְּאֶנּוּ בְּחִינָם. וְלא יְרַפֵּא לִבְהֶמְתּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵין דֶּרֶךְ לִתֵּן שָׂכָר לָרוֹפֵא, אֲבָל יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לָהּ, וְהוּא (יט) יַעֲשֶׂנָּה. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹתוֹ, וְהִיא תָּמוּת אִם לֹא יַעֲשֶׂנָּה, (כ) מֻתָּר הַמַּדִּיר לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאִם מֵת, יָכוֹל לְהָבִיא אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאִם חָלָה בֶּן שִׁמְעוֹן, יָכוֹל רְאוּבֵן לִכְנֹס לוֹ וְלֵישֵׁב עִמּוֹ וּלְבַקְּרוֹ (כא) מֵעֹמֶד. וְאִם נִכְסֵי שִׁמְעוֹן אֲסוּרִין עַל רְאוּבֵן, שֶׁהִדִּירוֹ שִׁמְעוֹן מִנְּכָסָיו, וְחָלָה שִׁמְעוֹן, נִכְנָס (כב) רְאוּבֵן לְבַקְּרוֹ מְעֻמָּד, אֲבָל לֹא מְיֻשָּׁב. חָלָה בְּנוֹ, אֵינוֹ נִכְנָס (כג) כְּלָל, אֶלָּא שׁוֹאֵל עָלָיו בַּשּׁוּק. וְיָכוֹל רְאוּבֵן (כד) לְהָעִיד לְשִׁמְעוֹן, הַנֶּאֱסָר, בֵּין עֵדוּת מָמוֹן בֵּין עֵדוּת נְפָשׁוֹת.

 באר היטב  (טז) לצוות. פי' לחבר עמו כמו צוותא בעלמא. מבקרו מעומד כיון שע''ז אין נותנין שכר וכתב הש''ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי' בשכר: (יז) אחר. דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות: (יח) שכר. דמ''מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד: (יט) יעשנה. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב''י: (כ) מותר. דהוי כמחזיר אבידחו ובמת הטעם דאין הנאה למתים. ט''ז: (כא) מעומד. הט''ז וש''ך מחקו תיבת מעומד שט''ס הוא ואפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאחו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוי הנאה לאביו: (כב) לבקרו. מעומד אע''פ שיש לו הנאה דריסת הרגל בבית החולה מ''מ החולה שהדירו לא נתכוין במקום שחיותו תלוי בו שהמבקר גורם לו שיחיה כמו שארז''ל וכתב הר''ן דאם אסר המבקר ע''ע נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דמחיותיה כו' עכ''ל הט''ז: (כג) כלל. דקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה: (כד) להעיד. כתב הש''ך ואפי' אם רוצה עכשיו להיות עד לראות המעשה כדי להעיד אפ''ה שרי ואין חילוק בין שהדירו שמעון מהנאותיו ובין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן:


ה
 
רְאוּבֵן שֶׁאָסַר הֲנָאָתוֹ עַל שִׁמְעוֹן, יָכוֹל לִישַׁן בְּמִטָּה קְטַנָּה בִּימוֹת הַחַמָּה; אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ. וּבִגְדוֹלָה, מֻתָּר בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה בֵּין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבְּטִי גְּדוֹלָה. אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ שֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו הַמַּיִם. (כה) וּמַזִּיעַ עִמּוֹ אַף בִּקְטַנָּה. וּמֵסֵב עִמּוֹ בְּמִטָּה וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא בִּקְעָרָה אַחַת, שֶׁמָּא יֹאכַל מֵחֶלְקוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ שֶׁבַּעַל הַבַּיִת חוֹזֵר וּמְמַלֵּא הַקְּעָרָה לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ כָּל מַה שֶּׁהָיָה בָּהּ, (כו) מֻתָּר. הגה: אוֹ שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה כָּל כָּךְ בַּקְּעָרָה שֶׁהַמּוֹתָר חוֹזֵר לְבַעַל הַבַּיִת, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ן וְהָרַאֲבָ''ד) . אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם חוֹפְרִים בְּכֶרֶם בְּיַחַד, לֹא יַחְפֹּר בַּשּׁוּרָה הַקְּרוֹבָה לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ שֶׁמַּרְפֶּה הַקַּרְקַע לְפָנָיו, אֲבָל בְּרִחוּק מִמֶּנּוּ, מֻתָּר. וְלֹא (כז) יִמְכֹּר לוֹ, וְלֹא יִקְנֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִשְׁאַל וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ.

 באר היטב  (כה) ומזיע. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום: (כו) מותר. דאפי' אוכל יותר מחבירו אינה נהנה דבל''ה נותנים להם כל שבעם: (כז) ימכור. דגזרינן אטו לא יקנה ש''ס ולפ''ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וכן בישאילנו וילונו גזרה אטו להשאיל וללות. ש''ך:


ו
 
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְיֵשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים בָּעִיר, (כח) אִם יֵשׁ לוֹ בָּהֶם תְּפִיסַת יָד, אָסוּר. אִם אֵין לוֹ בָּהֶם תְּפִיסַת יָד, מֻתָּר. אֲבָל אִם אָסְרוּ עָלָיו בְּפֵרוּשׁ, חָל הָאִסוּר גַּם עָלָיו.

 באר היטב  (כח) אין. דכשאסר נכסיו לא היה דעתו ע''ז המרחץ דאינו בכלל נכסיו ט''ז:


ז
 
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְאַחַר כָּךְ הִדִּיר הַשּׂוֹכֵר מִנְּכָסָיו, לֹא חָל אִסוּר עַל הַבַּיִת שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ. וְאִם פֵּרֵשׁ הַבַּיִת בְּפֵרוּשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחָלָה הָאִסוּר גַּם עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם פֵּרְשׁוּ בְּפֵרוּשׁ, אֵינוֹ יָכוֹל לְאָסְרוֹ בִּלְשׁוֹן קוּנָם, אִם לֹא בִּלְשׁוֹן (כט) הֶקְדֵּשׁ מַמָּשׁ. וְשׂוֹכֵר יָכוֹל לְאָסְרוֹ, דְּהָא פֵּירוֹתָיו הֵם. וּמְמַשְׁכֵּן דִּינוֹ כְּמַשְׂכִּיר, וּבַעַל מַשְׁכּוֹנָא דִּינוֹ כְּשׂוֹכֵר. הגה: הַמַּשְׁאִיל בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, אֵין יָכוֹל לְאָסְרוֹ עָלָיו כָּל זְמַן הַשְׁאָלָה (הַגָּהַת מיי' פ''ו) . וְהַשּׁוֹאֵל יָכוֹל לְאָסְרוֹ עַל אַחֵר כָּל זְמַן הַשְּׁאֵלָה, דִּכְדִידֵהּ דָּמֵי (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן זֶה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (כט) הקדש. כתב הש''ך משמע דבהקדש לכ''ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי' רנ''ח ס''ז כתב הרב אם יש לו משכון י''א שאפי' המותר א''י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ''ע וכתב הט''ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי' יכול לאסור אבל הש''ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ' הר''ן נראים הדברים דמ''מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע''ש בהש''ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט''ז כתב ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא''ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו':


ח
 
הַנּוֹתֵן טַבְלָא לְאֻמָּן לְצַיֵּר, וַאֲסָרָהּ עַל בַּעֲלָהּ אַחַר שֶׁצִּיְּרָהּ, קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ, (ל) מֻתֶּרֶת. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, יָכוֹל הַמַּדִּיר לוֹמַר לַחֶנְוָנִי: פְּלוֹנִי מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה (לא) אֶעֱשֶׂה, וְהַחֶנְוָנִי נוֹתֵן לוֹ וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מֵהַמַּדִּיר, אִם יִרְצֶה הַמַּדִּיר לְפָרְעוֹ. אֲבָל אֵינוֹ מְחֻיָּב לְפָרְעוֹ. וְכֵן אִם הָיָה לַמֻּדָּר בַּיִת לִבְנוֹת, גָּדֵר לִגְדֹּר, שָׂדֶה לִקְצֹר, יָכוֹל לוֹמַר לַפּוֹעֲלִים: פְּלוֹנִי מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה, הֵם עוֹשִׂים עִמּוֹ וּבָאִים וְנוֹטְלִין שָׂכָר מֵהַמַּדִּיר, אִם יִרְצֶה הַמַּדִּיר לְפָרְעָם. וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר: כָּל (לב) הַזָּן לִפְלוֹנִי אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ, אֵינוֹ מַפְסִיד. אֲבָל אָסוּר לוֹמַר: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ (לג) קוֹלִי יָזוּן לִפְלוֹנִי, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא לְשׁוֹן צִוּוּי הָוֵי כִּשְׁלוּחוֹ. וְכֵן אָסוּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: אִם תָּזוּן לִפְלוֹנִי לֹא תַּפְסִיד, דְּכֵיוָן שֶׁאוֹמֵר כֵּן לְיָחִיד נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ.

 באר היטב  (ל) מותרת. כיון דקי''ל אין אומן קונה בשבח כלי ואפי' היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה כלום רק צייר בסמנים ואין בהם ממש עכ''ל הרא''ש ועיין בח''מ סי' ש''ו ובסמ''ע שם ס''ק ו': (לא) אעשה. וה''ה נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט טור והרא''ש וכתב בתשובת מבי''ט רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פ' לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע''פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ש''ך (ראובן אסר הנאתו על שמעון וקבל עליו שלא ישא ויתן עמו שום מו''מ של הנאה ושמעון השתיף עם לוי וכל מה שהרויח חולק עם לוי אסור לראובן לישא וליתן עם לוי שכל מה שקנה לוי קנה שמעון כ''ג בשם הראנ''ח כ''י מי שאסר נכסיו על פלוני יוכל להנהותו מנכסי אחרים מבי''ט ח''ג סי' קט''ז וקל''ט): (לב) הזן. כתב הב''ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו' שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון וכתב בפרישה דבדין זה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו וע''ל סי' רל''ה ס''ס ב': (לג) קולי. כ' הט''ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה:


ט
 
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה (לד) יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאַחֵר לְשֵׁם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר. וְאִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר, מַנִּיחַ עַל הַסֶלַע וְאוֹמֵר: הֲרֵי הוּא (לה) מֻפְקָר לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּנוֹתֵן לְאַחֵר לְשֵׁם מַתָּנָה, בִּסְתָם. אֲבָל אִם אָמַר לַחֲבֵרוֹ: הַסְעֻדָּה נְתוּנָה לְךָ בְּמַתָּנָה, וְיָבֹא פְּלוֹנִי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנִיָּתִי וְיֹאכַל עִמָּכֶם בַּסְעֻדָּה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נוֹתֵן לוֹ, סְתָם, וְחָזַר וְאָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל עִמָּכֶם, אִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא עַל מְנַת שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל, אָסוּר, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה סְעֻדָּה גְּדוֹלָה וְהוּא רוֹצֶה שֶׁיָּבֹא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהֶם שֶׁהֵם אֲסוּרִים בַּהֲנִיָּתוֹ לֶאֱכֹל מִסְעוּדָתוֹ, שֶׁהֲרֵי סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁלֹּא גָּמַר לְהַקְנוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

 באר היטב  (לד) יאכל. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו ש''ך: (לה) מופקר. ואע''ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כמ''ש בח''מ סי' רע''ג ס''ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה עכ''ל הב''ח והש''ך תירץ דהתם דוקא במקרקעי אבל הכא במטלטלי א''צ ג':


י
 
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, יָכוֹל לִכְתֹּב לוֹ כְּתָב, לְדַבֵּר עִם אַחֵר וְהוּא (לו) שׁוֹמֵעַ.

 באר היטב  (לו) שומע. כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע''פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. ב''י בשם תשו' הגאונים וזה קאי דוקא אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ''ש סי' רי''ג. ט''ז (ועיין כה''ג מ''ש בשם ריא''ז):


יא
 
אִם אָסַר סִפְרוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אָסוּר לַנֶּאֱסָר (לז) לִלְמֹד בּוֹ.

 באר היטב  (לז) ללמוד. ול''ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהכא כיון שיכול להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה''ז נהנה והט''ז תי' דגבי ספרים יש לחוש שיתקלקלו שהקלקול מצוי בהם משא''כ בשופר אינו מתקלקל כשזה יחקע בו:


יב
 
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, אָסוּר בְּגַחַלְתּוֹ וּמֻתָּר (לח) בְּשַׁלְהַבְתּוֹ. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, תּוֹקֵעַ לוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. הגה: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, מֻתָּר לִשְׁחֹט לוֹ בְּהֵמָה (לט) בְּרִיאָה, אֲבָל לֹא מְסֻכֶּנֶת. (כֵּן מַשְׁמָע מִבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד) .

 באר היטב  (לח) בשלהבתו. פי' מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש וע''ל סי' קמ''א וקמ''ב: (לט) בריאה. כתב הט''ז וז''ל אף שאיני כדאי לחלוק מ''מ נ''ל שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה ששוחט לו ויתירנה לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבי' אמרינן שאין איסור בסכין של עבודת כוכבי' דחשיב קלקול משא''כ לענין נדרים ואיסור גמור הוא:


יג
 
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִשּׁוֹפָר, מֻתָּר (מ) לִתְקֹעַ בּוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִמַּעְיָן, טוֹבֵל בּוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה (כפול סי' רי''ז סכ''ו) .

 באר היטב  (מ) לתקוע. כתב הש''ך משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא''ח סי' תקפ''ו ס''ה כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וצ''ע ולענין הלכה הב''ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי' בעצמו וע''ש:


יד
 
הַנּוֹדֵר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְנָתַן לוֹ לוּלָב לָצֵאת בּוֹ עַל מְנַת שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ בְּיוֹם (מא) שֵׁנִי, יָצָא. אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא.

 באר היטב  (מא) שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא ועיין באורח חיים סי' תרמ''ט ס''ב ודין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון עיין בא''ח ס''ס קצ''ו וכתב הט''ז נ''ל דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים שכר לזה וכמ''ש סי' ק''ס סכ''ג:





סימן רכב - מי שחתנו מדר הנאה ממנו ורוצה לתן מעות לבתו
ובו סעיף אחד
א
 
הַמֻּדָּר מֵחֲתָנוֹ וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נֶהֱנֵית בָּהֶם וּמוֹצִיאָה אוֹתָם בַּחֲפָצֶיהָ, הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לָהּ וְאוֹמֵר לָהּ: הָרֵי הַמָּעוֹת הַלָּלוּ נְתוּנִים לָךְ בְּמַתָּנָה, (א) וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא יִהְיוּ לְמַה שֶּׁאַתְּ נוֹתֶנֶת לְתוֹךְ פִּיךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּלְבְּשִׁי, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. וַאֲפִלּוּ אָמַר: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי בָּהֶם, לֹא קָנָה הַבַּעַל, וּמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶם. אֲבָל אִם נָתַן לָהּ מַתָּנָה וְאָמַר לָהּ: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם, וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁתְּהֵא הַמַּתָּנָה הַזֹּאת לְכָךְ וּלְכָךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶם, הֲרֵי זֶה יִקְנֶה אוֹתָהּ הַבַּעַל לֶאֱכֹל פֵּירוֹתֶיהָ, וְדָבָר זֶה אָסוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנִיַּת (ב) חוֹתְנוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ (ג) בְּאוֹמֵר לָהּ: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְבַעֲלֵךְ רְשׁוּת בָּהֶם, וּמַה שֶּׁתִּרְצִי תַּעֲשִׂי בָּהֶם, קָנָה הַבַּעַל וְאָסוּר בָּהֶם.

 באר היטב  (א) ובלבד. כתב הש''ך אבל אם לא א''ל אלא המעות הללו נתונים לך ע''מ שתהיה אוכלת ולובשת ולא א''ל ע''מ שאין לבעליך רשות בהן פשיטא דיזכה בהן הבעל ואסור עכ''ל וכתב רש''י במשנה דבמקום שמותר לתת לבתו יכול הבעל ליהנות ממנה דמשל אשתו הוא נהנה: (ב) חותנו. כתב הט''ז וא''ל למה לא יהיה מותר לתת סתם מתנה לבתו דהא חתנו ודאי לא יעשה איסור ולא יהנה מהמתנה די''ל כיון שעכ''פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה''ל כאילו קבל בעצמו ולפ''ז נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיחן חמיו מתנה לאשתו דמ''ש הדיר גם הוא מהדירו חמיו ותו דגרע טפי דנדרו יכול להתיר וירצה ליהנות ממנו ע''כ לא מהני כלל מה שהדיר ג''כ בעצמו ודלא כפרישה ע''ש: (ג) באומר. כיון דאינו מפרש בהדיא לצורך מה נתנן לה הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע''מ שאין לבעליך וכו' ובא''ע סי' פ''ה סי''א סתם המחבר כסברא הראשונה ולא הביא דעת הי''א וכתב הב''ח דנראה בפלוגתא דרבוותא לענין נדרים הולכין לחומרא וגבי ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע ומי שמוחזק המע''ה עכ''ל הש''ך:





סימן רכג - דין המדיר בנו לתלמוד תורה
ובו ד' סעיפים
א
 
הַמַּדִּיר עַצְמוֹ מֵהֲנָאַת בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַבֵּן מִלִּמּוּדוֹ בִּשְׁבִילוֹ, מֻתָּר הַבֵּן (א) לְמַלְּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר, וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן. וְכֵן מֻתָּר לִקְנוֹת לוֹ מֵהַשּׁוּק מַה שֶּׁצָּרִיךְ, אִם הוּא אָדָם שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִקְנוֹת בְּעַצְמוֹ אוֹ אִם הִיא אִשָּׁה שֶׁהִדִּירָה אֶת בְּנָהּ.

 באר היטב  (א) למלאות. דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כ''כ לא אדריה וכתב הפרישה ולפ''ז אפשר באב שהדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לעשות לו אפי' דברים אלו דלא כהרמב''ם וכ''פ הב''ח:


ב
 
הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנָאָתִי, אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ, אִם מֵת, יִירְשֶׁנּוּ. אָסוּר עָלָיו הֲנָאָתוֹ וּפֵרֵשׁ בֵּין בְּחַיַּי בֵּין בְּמוֹתִי, אִם מֵת, לֹא יִירְשֶׁנּוּ וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רט''ז.


ג
 
אָסַר בְּנוֹ מֵהֲנָאָתוֹ וְאָמַר: אִם יִהְיֶה בֶּן בְּנִי זֶה (ב) תַּלְמִיד חָכָם, יִקְנֶה בְּנִי זֶה נְכָסַי, כְּדֵי לְהַקְנוֹתָם לִבְנוֹ, הֲרֵי זֶה הַבֵּן אָסוּר בְּנִכְסֵי הָאָב וּבֶן הַבֵּן מֻתָּר בָּהֶם, אִם יִהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה.

 באר היטב  (ב) ת''ח. משמע אם לא היה בן הבן ת''ח גם בן הבן אסור דה''ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת''ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן וכ''פ הב''ח:


ד
 
זֶה הַבֵּן הָאָסוּר בִּירוּשַׁת אָבִיו, אִם (ג) נָתַן יְרוּשַׁת אָבִיו לְאָחִיו אוֹ לִבְנוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם פְּרָעָם בְּחוֹבוֹ אוֹ בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעָם שֶׁאֵלּוּ נִכְסֵי אָבִיו שֶׁאֲסָרָם עָלָיו.

 באר היטב  (ג) נתן. כ' הב''ח דוקא בדיעבד אם נתן או פרע וכו' מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור וכתב הש''ך נראה דלמאן דאסר לעיל סימן רכ''א בפריעת חוב ברור או משכון צ''ל דמיירי הכא בחוב בע''פ וכה''ג שאינו חוב ברור:





סימן רכד - מי שאמר נכסיך עלי חרם
ובו סעיף אחד
א
 
רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם, אוֹ הֲרֵי אַתָּה אָסוּר בַּהֲנָאָתִי; רְאוּבֵן מֻתָּר בַּהֲנָאַת שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן אָסוּר בַּהֲנָאַת רְאוּבֵן. וְאִם אָמַר לְשִׁמְעוֹן: הֲרֵי אַתָּה עָלַי חֵרֶם, רְאוּבֵן אָסוּר בַּהֲנָאַת שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן מֻתָּר בַּהֲנָאַת רְאוּבֵן. הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם וְאַתָּה עָלַי, שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין לֵהָנוֹת זֶה מִזֶּה, וּמֻתָּרִים בִּדְבָרִים שֶׁהֵם בְּשֻׁתָּפוּת לְכָל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, וַאֲסוּרִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם בְּשֻׁתָּפוּת לִבְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּמוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּבָה וְהַסְפָרִים. וּמַה (א) תַּקָּנָתָם, שֶׁיַּקְנוּ (ב) חֶלְקָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בּוֹ לְאַחֵר, וְנִמְצָא שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם נֶהֱנֶה מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵם מֻתָּרִים בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָה. הגה: וּמִי שֶׁהִשְׁאִיל בֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יֵשׁ בְּתַקָּנַת ר' גֵּרְשׁוֹן שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְאָסְרָהּ עַל א' מִבְּנֵי הַקָּהָל, אֶלָּא אִם כֵּן יַאַסְרֶנָּה עַל כֻּלָּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א''ח וְכָל בּוֹ סי' קי''ו) .

 באר היטב  (א) תקנתם. היינו מדינא אבל מצד התקנה כב''י שהורו הראב''ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מבהכ''נ ולא מספרים ואם אסר אין איסורו איסור וכ''כ הב''ח עיין בא''ח סי' קנ''ג סט''ו עכ''ל הש''ך: (ב) חלוקה. כלומר בבהכ''נ וכה''ג אין בהם דין חלוקה דמותר וכן נראה עיקר בש''ס ש''ך אבל הט''ז כתב דבש''ס משמע דבבהכ''נ יש בו דין חלוקה ואסור כדעת ראשונה שכתב המחבר ע''ש ועיין בא''ח סי' קנ''ג סי''ז:





סימן רכה - דין האוסר פרות פלוני על חברו
ובו סעיף אחד
א
 
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ פֵּירוֹתָיו שֶׁל פְּלוֹנִי אֲסוּרִין עָלֶיךָ, אֵינוֹ (א) כְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן עָנָה הַנֶּאֱסָר: אָמֵן.

 באר היטב  (א) כלום. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו וע''ל סימן ר''ט עכ''ל הש''ך:





סימן רכו - שתפים שהדירו זה את זה
ובו ג' סעיפים
א
 
שְׁנַיִם שֶׁהֵם שֻׁתָּפִים בְּחָצֵר וְנָדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אִם יֵשׁ בּוֹ דִּין (א) חֲלוּקָהּ חָל הַנֶּדֶר, וַאֲסוּרִין (ב) לִכָּנֵס בּוֹ עַד שֶׁיַּחְלְקוּ וְיִכָּנֵס כָּל אֶחָד בְּשֶׁלּוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֶחָד מֵהֶם הִדִּיר לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק מִנְּכָסָיו, שֶׁאָסוּר לִכָּנֵס בּוֹ (ד''ע וּמַשְׁמָעוּת ר' יְרוּחָם) . וְאִם אֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָהּ, לֹא חָל הַנֵּדֶר, וּמֻתָּרִין לִכָּנֵס בּוֹ, בֵּין אִם הִדִּירוּ זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁהִדִּיר אֶחָד מֵהֶם לְאֶחָד מִן הַשּׁוּק מִנְּכָסָיו. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹתוֹ מִן הַשּׁוּק שֶׁהוּא מֻדָּר נִכְנַס לְצֹרֶךְ הַשֻּׁתָּף, בֵּין (ג) שֶׁהוּא צָרִיךְ לַשֻּׁתָּף בֵּין שֶׁהַשֻּׁתָּף צָרִיךְ לוֹ, אֲבָל לִכָּנֵס בּוֹ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַשֻּׁתָּף, אָסוּר. הגה: וְכֵן הַדִּין בִּשְׁנַיִם שֶׁהָיָה לָהֶם יַחַד (ד) מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: חֶלְקֵי יְהֵא לְ ךָ הֶקְדֵּשׁ, דְּמֵאַחַר דְּקָאָמַר לְ ךָ הֶקְדֵּשׁ, וַדַּאי כַּוָּנָתוֹ לְאָסְרוֹ עָלָיו. אֲבָל אִם אָמַר: יְהֵא הֶקְדֵּשׁ, וְלֹא אָמַר: לְ ךָ, (ה) לֹא כִּוֵּן אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה הֶקְדֵּשׁ לָעֲנִיִּים, וּמֻתָּר חֲבֵרוֹ לֵהָנוֹת וְלֵישֵׁב עָלֶיהָ (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רכ''א בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א) . וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן אִם הָיוּ שֻׁתָּפִין בְּדָבָר הַמִּטַּלְטֵל, אִם יֵשׁ בּוֹ דִּין חֲלוּקָה אֲסוּרִים בּוֹ. וְאִם אֵין בּוֹ דִּין חֲלוּקָה, מֻתָּרִין בּוֹ (טח''מ סִימָן ק''פ) .

 באר היטב  (א) חלוקה. דהיינו ד' אמות על ד' אמות לכל א' כמ''ש בח''מ ס' קע''א ס''ג: (ב) ליכנס. משמע אפילו לצורך א' מהשותפים אסור (מדנקט בסיפא נכנס לצורך כו' מכלל דרישא בכל ענין אסור) ודלא כדעת הטור וזה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר עכ''ל הש''ך ודעת הט''ז דיש לסמוך להקל בצריך לא' מן השותפים ע''ש שמאריך בדין זה: (ג) צריך. והב''ח כתב בח''מ סי' ק''פ דמדברי הרא''ש והטור משמע דלא שרי אלא כשנכנס לצורך השותף שהשוחף צריך לו וכ''מ מדברי ר' ירוחם ש''ך: (ד) מקום. היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל כ''כ הלבוש וכן הוא בתשובת הרשב''א: (ה) כוון. ומ''מ אחר פיו אנו הולכין למה נתכוין אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית שם בתשובה וכתב הט''ז ונראה דהיינו בלא אמר לך אבל באומר לך לא מועיל מה שמפרש להקל דלשון לך הוי כמו מפרש להקדש ממש:


ב
 
כְּשֶׁהִדִּירוּ שְׁנֵיהֶם זֶה אֶת זֶה, (ו) אֲסוּרִין לְהַעֲמִיד בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵיחַיִם וְתַרְנְגוֹלִים. הָיָה אֶחָד מֵהֶם מֻדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, הוּא (ז) אָסוּר בְּהַעֲמָדַת תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵיחַיִם וְתַרְנְגוֹלִים, וְאָסוּר לִכָּנֵס בּוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ דִּין חֲלוּקָה, וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר בַּכֹּל. וְהָיוּ (ח) כּוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר חֶלְקוֹ אִם נֶאֱסַר בִּלְשׁוֹן חֲצֵרִי, שֶׁמֻּתָּר בּוֹ לְאַחַר שֶׁיִּמָּכֵר.

 באר היטב  (ו) אסורים. אפי' אין בו דין חלוקה ומשמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון לשטוח פירות בכל החצר וכה''ג אסור וכ''כ מהרש''ל: (ז) בהעמדת. אפילו אין בו דין חלוקה ש''ך: (ח) והיו כופין. כ' הש''ך ואפילו אין בו דין חלוקה דאף ע''פ דשרי למודר ליכנס מ''מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של איסור כגון העמדת תנור וכו' ומיהו דעת רש''י ותוספות דהיכא דמותר ליכנס בחצר אין כופין ונראה כשרוצין לחלוק או בגוד וכו' יעשו כמו שירצו וכתב הר''ן דוקא בנודר א' מהן היו כופין אבל אם שניהם נדרו אין כופין דכל חד וחד מידכר באיסוריה אבל הטור ח''מ סי' ק''פ כ' דאם נדרו הנאה זה מזה וא' מהם רגיל היו כופין את הרגיל למכור ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מקרי רגיל גם משמע דאין חילוק בין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו לעולם כופין למכור וכתב הב''ח וצריך למכור לאחר דוקא אבל לשותף אסור למכור אע''פ שלא אמר אלא חצירי ודבריו תמוהין וכו' (אבל בנה''כ חזר בו וכ' שדבריו נכונים ע''ש):


ג
 
בַּעַל שֶׁאוֹסֵר הֲנָאָתוֹ עַל אֲחֵרִים, אֲסוּרִים לִכָּנֵס בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְשֻׁתָּף שֶׁהִדִּיר אֶת אֶחָד מִן הַשּׁוּק.




סימן רכז - דין מי שאסר עצמו מכל ישראל
ובו ג' סעיפים
א
 
מִי שֶׁאָסַר עַצְמוֹ מִכָּל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לִקְנוֹת מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם זַבִּינָא מְצִיעָא דְּאִית בֵּהּ הֲנָאָה לַלּוֹקֵחַ וְלַמּוֹכֵר, אֶלָּא לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. וְאִם אָסַר הֲנָאָתוֹ עֲלֵיהֶם, לוֹקֵחַ מֵהֶם בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, אִם יִשְׁמְעוּ לוֹ. (א) וְזַבִּינָא חֲרִיפָא הוּא הֲנָאַת הַלּוֹקֵחַ וְלֹא הֲנָאַת הַמּוֹכֵר. הִלְכָּךְ, אִם אָסַר עַצְמוֹ מֵהֶם, יִקְנֶנּוּ מֵהֶם בְּיוֹתֵר, וּמוֹכֵר לָהֶם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. (ב) וְאִם אֲסָרָם (ג) עָלָיו, יִמְכְּרֶנּוּ לָהֶם בְּיוֹתֵר, אִם יִשְׁמְעוּ לוֹ, וְיִקְנֶנּוּ מֵהֶם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְזַבִּינָא דְּרָמִי בְּאַפֵּהּ, הָוֵי הֲנָאַת הַמּוֹכֵר וְלֹא הֲנָאַת הַלּוֹקֵחַ. הִלְכָּךְ, אִם אָסַר עַצְמוֹ מֵהֶם יִמְכְּרֶנּוּ לָהֶם בְּפָחוֹת, וְיִקְנֶנּוּ מֵהֶם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. וְאִם אֲסָרָם עָלָיו, יִקְנֶנּוּ מֵהֶם בְּפָחוֹת אִם יִשְׁמְעוּ לוֹ, וְיִמְכְּרֶנּוּ לָהֶם שָׁוֶה בְּשָׁוֶה.

 באר היטב  (א) חריפא. פי' סחורה שקופצים עליה סוחרים ורמיא על אפיה היא סחורה דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמו שמונחת על פניו וכתב הר''ן דאם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה ר' בק' או איפכא שנדרו כבר חל על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם דאסור בזבינא חריפא היינו אפי' בנכסים שקנה לאחר נדרו אע''ג דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולס שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה חליא ואיהו הא איתיה בעולם: (ב) אסרם. ואם אסרם עליו ואסר מהם ג''כ אסור בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה נדרים והוסיף הרמב''ם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן: (ג) עליו. מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק' בר' אסור ש''ך:


ב
 
אָסַר הֲנִיָּתָם עָלָיו, הֲרֵי (ד) זֶה מַשְׁאִילָן וּמַלְוֶה אוֹתָם, אֲבָל הוּא לוֹ יִשְׁאַל וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם. וְאִם אָסַר הֲנָאָתוֹ עֲלֵיהֶם וַהֲנָאָתָם עָלָיו, לֹא יַשְׁאִיל וְלֹא יַלְוֶה לָהֶם, וְלֹא הֵם מִמֶּנּוּ.

 באר היטב  (ד) משאילן. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי' רכ''א ס''ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו הרמב''ם ומבואר שם דה''ה בנדר מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד:


ג
 
מִי שֶׁאָסַר הֲנָאָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְּוִיִּם, בָּאִים (ה) וְנוֹטְלִין תְּרוּמוֹתָיו וּמַעְשְׂרוֹתָיו בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם אָמַר: כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ, יִתֵּן לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם אֲחֵרִים; וְכֵן הַדִּין בְּמַתְּנוֹת (ו) עֲנִיִּים לַעֲנִיִּים.

 באר היטב  (ה) תרומותיו. מפרש בש''ס דטעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא עלייהו שויא כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר וכ' הר''ן דה''ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע''כ מה''ט ומסיק מהרש''ל דל''ד לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע''כ אלא יכול ליתנן לצדקה או לשאר מצות ולא עוד אלא אפי' נטלו מוציאין מידם מ''מ אם אכלו כבר פטורים מלשלם אבל אי איתשל עליו ונשאר מאותו הדבר שנאסר דאל''כ לא שייך ביה התרה מחויבים לשלם מה שאכלו עכ''ל: (ו) עניים. כגון לקט שכחה ופאה ה''ה לענין צדקה שב''ד שולחין וממשכנין בע''כ ונותנין לעניים כיון דקי''ל היו כופין על הצדקה כ''כ הב''י:





סימן רכח - דיני התרת נדרים, וההבדל שבין פתח לחרטה, והיאך נקרא על דעת רבים,
וּבוֹ נ''א סְעִיפִים
א
 
מִי שֶׁנָּדַר וְנִתְחָרֵט, יֵשׁ תַּקָּנָה עַל יְדֵי חֲרָטָה, וַאֲפִלּוּ נָדַר בֶּאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֻמְחֶה, (א) דְּגָמִיר וְסָבִיר, וְאִם אֵין יָחִיד מֻמְחֶה יֵלֵךְ אֵצֶל שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, וְהוּא דִּגְמִירֵי לְהוּ וּסְבִירֵי וְגַם יוֹדְעִים (ב) לִפְתֹּחַ לוֹ פֶּתַח, וְיַתִּירוּ לוֹ. וְהָאִדָּנָא אֵין מֻמְחֶה שֶׁיְּהֵא רָאוּי (ג) לְהַתִּיר בְּיָחִיד.

 באר היטב  (א) וסבירי. כתב הלבוש וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו' משמע שא''צ שיהיו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו סגי וכן נוהגין ש''ך: (ב) פתח. אע''ג דלא בעינן פתח לכל הנדרים מ''מ אינם ראוים להתיר אפי' ע''י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג''כ ע''י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר פרישה: (ג) ביחיד. אפי' ב' חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג' כ''כ הב''ח ופשוט הוא ש''ך:


ב
 
אֵין לְאָדָם לְהַתִּיר לְכַתְּחִלָּה בִּמְקוֹם (ד) רַבּוֹ, וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ רְשׁוּת (רֹא''שׁ וְרַ''ן) . הגה: וּמַתִּירִין ב' ג' נְדָרִים בְּיַחַד לוֹמַר לוֹ: מֻתָּר לְ ךָ. וְכֵן מַתִּירִין לְב' אוֹ לְג' אֲנָשִׁים בְּיַחַד, וְיוּכְלוּ לוֹמַר: מֻתָּר לָכֶם (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן זֶה בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִי' רע''ד) וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן זֶה סָעִיף מ''ו.

 באר היטב  (ד) רבו. כתב הש''ך אפי' בג' לכתחלה משום כבוד רבו או מי שגדול מהם אבל בדיעבד התרתן התרה:


ג
 
כֵּיצַד הִיא הַהַתָּרָה, יֹאמַר לוֹ (ה) ג' פְּעָמִים: מֻתָּר לְךָ, אוֹ שָׁרוּי לְךָ, אוֹ מָחוּל לְךָ, בְּכָל (ו) לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם), וַאֲפִלּוּ מְעֻמָּד, וּבִקְרוֹבִים, וּבַלַּיְלָה, וּבְשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ מֵאֶתְמוֹל לִשָּׁאֵל עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אוֹ לִבָּטֵל מֵעֹנֶג הַשַּׁבָּת. וְחֶרְמֵי (ז) צִבּוּר, נָהֲגוּ לְהַתִּיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת.

 באר היטב  (ה) ג' פעמים. ובדיעבד סגי בפעם א' (אלא עושים כדי לחזק הענין) וכ''כ הב''י והב''ח בשם הרמב''ם דא''צ שיאמר רק פ''א ש''ך: (ו) לשון. פי' אפילו בלשון לע''ז מחילה והתרה אבל אם אמר מופר לך או נעקרה שבועחך וכיוצא בזה לא אמר כלום שאין מיפר אלא הבעל והאב הרמב''ם: (ז) צבור. מפני שבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר וכתב הט''ז אבל לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת אם לא בדבר גדול כמ''ש בתשובת הרשב''א שהחרים בשבת יושבי פרובינצי''א שעסקו בלימוד חכמת הטבע כל ימיהם:


ד
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּתִּירִין מְעֻמָּד, כְּשֶׁמַּתִּירִין עַל יְדֵי חֲרָטָה, בְּלֹא פֶּתַח. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחָרֵט מֵעִקָּרוֹ, וְצָרִיךְ לִמְצֹא לוֹ פֶּתַח, צָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר וְצָרִיךְ עִיּוּן גָּדוֹל, דְּמָה שֶׁאֵינוֹ מִתְחָרֵט מֵעִקָּרוֹ הַיְנוּ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ תּוֹעֶלֶת בַּנֶּדֶר, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אוֹהֲבָיו רוֹצִים לְהַעֲבִירוֹ עַל דַּעְתּוֹ כְּגוֹן שֶׁיֹּאכַל עִמָּהֶם, אוֹ שֶׁיַּשִּׂיא בְּנוֹ אוֹ בִּתּוֹ לְפִי דַּעְתָּם וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, וּבִשְׁבִיל הַנֶּדֶר נִמְלַט מֵהֶם וְלֹא הָיָה רוֹצֶה שֶׁלֹּא נָדַר, הִלְכָּךְ צָרִיךְ לִמְצֹא לוֹ פֶּתַח שֶׁאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיָּבֹא לִידֵי כָּךְ הָיָה נִמְנָע מִלִּדֹּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לְקוֹל אוֹהֲבָיו וְלַעֲבֹר עַל דַּעְתּוֹ. וְאִם הוּא מְשַׁקֵּר לְחָכָם, אֵין הַתָּרָתוֹ כְּלוּם. וְכֵיוָן שֶׁצָּרִיךְ יִשּׁוּב דַּעַת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה (ח) מְיֻשָּׁב.

 באר היטב  (ח) מיושב. אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי דא''צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ומה דאיתא בש''ס עירובין דף ס''ד ע''ב דכי היכי דאסור לשכור להורות ה''נ אסור להתיר נדרים היינו דוקא בשמתיר ע''י פתח שצריך עיון וישוב הדעת עכ''ל הש''ך:


ה
 
אָסַר עַל עַצְמוֹ הֲנִיַּת בְּנֵי הָעִיר, אָסוּר לְהַשְׁאִיל עַל נִדְרוֹ לְחָכָם (ט) מִבְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר. וְאִם נִשְׁאַל (י) וְהִתִּיר לוֹ, הֲרֵי נִדְרוֹ מֻתָּר.

 באר היטב  (ט) מבני. אפילו בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו דמ''מ הרי הוא מהנהו ב''י וכתב בחשו' מ''ע ולא מהני סילוק נפשייהו אלא בעדות ממון אבל בכה''ג הוי הנאה דמתא ואין סילוק מועיל דומיא דס''ת בח''מ סנ''ז דלשמיעה עביד עכ''ל ואם אסר הנאתו על בני העיר כתבו הרמב''ן והטור דאסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר מיהו אם יצטרפו עוד שנים מעיר אחרת מותר דבכה''ג ליכא למיחש משום נגיעה והב''ח השיג על הב''י ע''ש וכן עיקר להחמיר ש''ך: (י) והתיר. וה''ה אם אסר על עצמו הניית כל ישראל מותר לו להשאיל דהוי כדיעבד כ''כ בתשו' מהר''ל ן' חביב:


ו
 
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִהְיֶה (יא) גַּבַּאי אוֹ נֶאֱמָן מֵהָעִיר, אֵינוֹ נִשְׁאָל לְחָכָם שֶׁבָּעִיר.

 באר היטב  (יא) גבאי. הט''ז כתב דצ''ע דין זה דא''כ היה הרב שבעיר אסור להתיר שום נדר של כל מינוי הקהל וכו' ע''ש אבל הש''ך כתב בשם ד''מ דהטעם שהרי אסר עליו הגבאות והנאמנות הבאה לו הנאה מן העיר וכונתו על הנאת הגבאות והנאת הנאמנות וכיון שע''י התרת החכם בא לו הנאה זו הרי עבר על נדרו עכ''ל:


ז
 
מִי שֶׁנִּתְחָרֵט בְּעִקַּר הַנֶּדֶר, אֵינוֹ צָרִיךְ פֶּתַח אֶלָּא שֶׁיִּשְׁאֲלֶנּוּ הֶחָכָם: אַתָּה חָפֵץ בְּנֶדֶר זֶה, וְהוּא אוֹמֵר: אֵינִי חָפֵץ בּוֹ, וּמִתְחָרֵט אֲנִי שֶׁנָּדַרְתִּי וּמַתִּיר לוֹ. וּמִיהוּ צָרִיךְ שֶׁיִּתְחָרֵט בְּעִקַּר הַנֶּדֶר, שֶׁהָיָה רוֹצֶה שֶׁלֹּא נָדַר מֵעוֹלָם; אֲבָל אִם אָמַר שֶׁעַתָּה הוּא מִתְחָרֵט, וְעַד עַתָּה הוּא חָפֵץ בַּמֶּה שֶּׁנָּדַר, לֹא הָוֵי חֲרָטָה, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּעֲקֹר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ. וְיִזָּהֵר הַנּוֹדֵר שֶׁלֹּא יֹאמַר שֶׁמִּתְחָרֵט מֵעִקָּרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּרוּר לוֹ שֶׁהָיָה רוֹצֶה שֶׁלֹּא נָדַר מֵעוֹלָם, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין הַהַתָּרָה הַתָּרָה וְהוּא בְּאִסוּר נֶדֶר כָּל יָמָיו. וְאִם אֵינוֹ מִתְחָרֵט, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ לוֹ פֶּתַח לוֹמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ דָּבָר זֶה לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וְנִמְצָא הַנֶּדֶר נֶעֱקָר מֵעִקָּרוֹ. וְכֵיצַד הוּא הַפֶּתַח, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר עַל דָּבָר אֶחָד, וּמַפְצִירִין בּוֹ הַרְבֵּה שֶׁיִּשָּׁאֵל עָלָיו, אוֹמְרִים לוֹ: אִלּוּ (יב) יָדַעְתָּ (יג) שֶׁיַּפְצִירוּ בְּךָ כָּל כָּךְ, וְלֹא תּוּכַל לְהָשִׁיב פְּנֵיהֶם, לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וְהוּא אוֹמֵר: כֵּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחוֹזְרִין וְשׁוֹאֲלִין לוֹ אִם מִתְחָרֵט (מָרְדְּכַי פֶּרֶק שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם) . וַאֲפִלּוּ (יד) פֶּתַח שֶׁמִּגּוּף הַנֶּדֶר הָוֵי פֶּתַח, כְּגוֹן שֶׁהִדִּיר פְּלוֹנִי מִנְּכָסָיו אִם יַעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, וְעָבַר וַעֲשָׂאוֹ, פּוֹתְחִין לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה עוֹבֵר עַל דְּבָרֶיךָ לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וְהוּא אוֹמֵר: כֵּן. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּצְרִיךְ שְׁנֵיהֶם פֶּתַח, וְגַם חֲרָטָה. הגה: וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר וְלַעֲשׂוֹת מִן הַחֲרָטָה פֶּתַח, שֶׁלְּאַחַר שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּתְחָרֵט מֵעִקָּרָא, אוֹמְרִים לוֹ: אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁתִּתְחָרֵט, כְּלוּם נָדַרְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא. וְאָז מַתִּירִין לוֹ.

 באר היטב  (יב) שיפצירו. ואין זה נולד שזה שכיח הוא: (יג) וי''א. כתב הט''ז דצ''ע למה כתב הר''ב האי י''א הא המחבר עצמו כ' זה בסוף הסעיף ויש מי שמצריך וכו': (יד) פתח. ומ''מ צריך לידע טעם החזרה וכל הרוצה לעשות מן המובחר יעשה כן. ט''י:


ח
 
הַחֵרֶם, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא פֶּתַח וְלֹא (טו) חֲרָטָה.

 באר היטב  (טו) חרטה. מיהו היתר צריך וע''ל סי' רכ''ט ס''ח:


ט
 
פּוֹתְחִין לוֹ לְאָדָם בִּכְבוֹד עַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, פּוֹתְחִין לוֹ: אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁלְּמָחָר יִהְיוּ אוֹמְרִים מָה רָאָה פְּלוֹנִי לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא שֶׁמָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, וְנִמְצֵאתָ פּוֹגֵם בָּנֶיךָ; אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִפְרֹעַ לָהּ כְּתֻבָּתָהּ לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וְהוּא אוֹמֵר: כֵּן.


י
 
נָדַר שֶׁלֹּא לְהַשְׁאִיל כֵּלָיו לַחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹמוֹ, פּוֹתְחִין לוֹ: אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל לֹא תִקֹּם (וַיִּקְרָא יט, יח) אוֹ עַל לֹא תִשְׂנָא אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (וַיִּקְרָא יט, יז), לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר. אֲבָל אֵין פּוֹתְחִין בִּכְבוֹד (טז) הַמָּקוֹם לוֹמַר: אֵלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהָיִיתָ מֵקֵל בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, שֶׁהַנּוֹדֵר הוּא כְּאִלּוּ נוֹדֵר בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אִלּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַנּוֹדֵר רַע בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם, שֶׁאֵין אָדָם חָצוּף לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה נִמְנָע בִּשְׁבִיל כָּךְ, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁהָיָה נִמְנָע, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ אֱמֶת, וְנִמְצָא שֶׁאֵין הַנֶּדֶר נֶעֱקָר מֵעִקָּרוֹ. וּמִטַּעַם זֶה אֵין פּוֹתְחִין בְּהַהִיא דְּאִילּוּ יָדַעְתָּ דְּפוֹתְחִין פִּנְקַסְךָ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבָדָךְ, וְלֹא בְּהַהִיא דְּכָל הַנּוֹדֵר רָאוּי לְדָקְרוֹ בְּחֶרֶב, וְלֹא בְּהַהִיא דְּכָל הַמְקַיְּמוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן.

 באר היטב  (טז) המקום. כתב הט''ז דהב''י הקשה מ''ש מרישא שעובר על לא תקום וכו' וי''ל דיש חילוק בין עבירות שאדם מורגל בהן כגון שלא להשאיל כליו שכמעט רוב העולם נכשל בהם ע''כ אינו בוש לומר האמת אבל בעבירה שאינה מצויה כ''כ אפשר שהוא בוש לומר שאפ''ה היה נודר וכתב עוד ודוקא אם אחרים פותחין לו חיישינן שהוא בוש להשיב האמת אשר בלבבו אבל אם בא אדם א' ואמר מעצמו אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש עבירה בנודר נדר הוי פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא חצוף לומר וכו' דמגו דאי בעי הוי שתיק לגמרי:


יא
 
אֵין פּוֹתְחִין בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ לוֹמַר: אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁיֹּאמְרוּ לְאָבִיךָ וּלְאִמְּךָ, רְאוּ גִּדּוּלִים שֶׁגִּדַּלְתֶּם, כַּמָּה בְּנֵיכֶם קַל בִּנְדָרִים, וְנִמְצֵאתָ מְזַלְזֵל בִּכְבוֹד אָבִיךָ וְאִמְּךָ, מֵהַאי טַעֲמָא שֶׁאֵינוֹ חָצוּף לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה נִמְנָע בִּשְׁבִיל כָּךְ. וּמֵהַאי טַעֲמָא אֵין פּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד רַבּוֹ. אֲבָל פּוֹתְחִין לוֹ בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְאָבִיו וְאִמּוֹ, כְּגוֹן אִם (יז) הִדִּירָן מִנְּכָסָיו שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ: אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁאַתָּה חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר.

 באר היטב  (יז) הדירן. הטעם בש''ס שהרי החציף פניו להדירן וא''כ גם עתה בשעת חרטה יאמר האמת והב''ח חילק בדינים אלו דמצות לא תקום ולא תטור וכן כבוד אב כתוב בפי' בתורה וכיון דכבר חצוף לעבור על ד''ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש משא''כ בפתח שעושה עבירה בנדר אינו גלוי לכל והט''ז כתב שדבריו תמוהים דאם ידע כבר האיסור מה פתח שייך בזה להתיר לו מכח אלו ידעת וכו' עכ''ל:


יב
 
אֵין פּוֹתְחִין אֶלָּא בְּדָבָר הַהֹוֶה וְרָגִיל, דְּשָׁכִיחַ טוּבָא, אֲבָל אֵין פּוֹתְחִין בְּמִלְּתָא דְּלֹא שָׁכִיחַ טוּבָא. כְּגוֹן אִם אָמַר: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לִפְלוֹנִי אוֹ שֶׁאֲנִי נִכְנָס לְבֵית פְּלוֹנִי, וְנַעֲשָׂה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהַכֹּל צְרִיכִין לוֹ, אוֹ אוֹתוֹ בַּיִת נַעֲשָׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין פּוֹתְחִין לוֹ לוֹמַר: אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁיֵּעָשֶׂה פְּלוֹנִי (יח) תַּלְמִיד חָכָם אוֹ אוֹתוֹ בַּיִת נַעֲשֶׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, לְפִי שֶׁעַל יְדֵי פֶּתַח נֶעֱקָר הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ, וּפֶתַח כָּזֶה אֵינוֹ עוֹקְרוֹ, שֶׁאַף אִם הָיָה מַעֲלֶה אוֹתוֹ עַל לִבּוֹ לֹא הָיָה נִמְנָע בִּשְׁבִילוֹ מִלִּדֹּר, כֵּיוָן דְּלֹא שְׁכִיחָא טוּבָא. הגה: וְכֵן מִיתָה לֹא (יט) שְׁכִיחָא, אֲבָל עֲנִיּוּת שְׁכִיחָא. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּמָרָא פֶּרֶק ר''א וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ו') וְכֵן הֵרָיוֹן אִשָּׁה שָׁכִיחַ, וְלֹא מִקְרֵי נוֹלַד (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ו') .

 באר היטב  (יח) ת''ח. ואם הלך אותו פלוני ללמוד לא הוי נולד דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול סמ''ג בשם התוס' והט''ז כ' בשם סמ''ג הא דאין פותחין בנולד פותחין הוא דאין פותחין אבל פותחים בחרטה מחמת נולד ומש''ה התיר ר''ע לחמיו דשם היה חרטה גמורה מחמת הנולד שנעשה ר''ע ת''ח ובפירוש אמר כן שמתחרט על הנדר דמעיקרא מחמת כן שלא אסרו בנולד אלא אם אחרים פותחין לו בזה כדי שיתחרט והוא אינו אומר שמתחרט מעיקרא רק שאומר ע''ד זה לא נדרתי דבזה אמרינן שאין מתחרט אלא מן הנולד ואילך ולא מעיקרא וה''ה אם אחר אמירה של אחרים אומר הוא בפירוש שמתחרט מעצמו שעשה נדר מתחלה מועיל עכ''ל: (יט) שכיחא. אפילו היה חולה ביותר הוי נולד משום דרוב חולים לחיים ב''י בשם תשובת הרמב''ן ונראה דאם היה גוסס לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סי' של''ט עכ''ל הש''ך:


יג
 
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד, פּוֹתְחִין בִּתְנַאי נוֹלָד, כְּגוֹן מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר קֹדֶם שֶׁחָרַב הַבַּיִת, וְחָרַב, אֵין פּוֹתְחִין לוֹ לוֹמַר: אִלּוּ יָדַעְתָּ שֶׁיֶּחֱרַב הַבַּיִת, כְּלוּם הָיִיתָ נוֹדֵר. אֲבָל פּוֹתְחִין לוֹמַר: אִלּוּ בָּא אָדָם בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר וְהָיָה מְשַׁקֵּר וְאוֹמֵר שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָרַב הַבַּיִת, כְּלוּם הָיִיתָ נוֹדֵר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הגה: הָא שֶׁאֵין פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד, הַיְנוּ לַעֲשׂוֹת מִן הַנּוֹלָד פֶּתַח כְּדֵי שֶׁיִּתְחָרֵט, דְּוַדַּאי אֵינוֹ מִתְחָרֵט רַק מִן הַנּוֹלָד וָאֵילָךְ. אֲבָל אִם מִתְחָרֵט מֵעִקָּרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה מִכֹּחַ הַנּוֹלָד, מִקְרֵי (כ) חֲרָטָה וּמַתִּירִין לוֹ. (מָרְדְּכַי רא''ס שֶׁהֵבִיא הַמָּרְדְּכַי פ' שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם וְכֵן מַשְׁמָע מִסְמַ''ג וּבְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ו') .

 באר היטב  (כ) חרטה. ומה''ט נהגינן עכשיו לפתוח אפילו בנולד ולפ''ז צ''ל אלו ידעת שתתחרט וכו' ש''ך:


יד
 
קֹדֶם שֶׁיַּתִּירוּ צָרִיךְ שֶׁיְּפָרֵט לָהֶם הַנֶּדֶר (כא) וְהַסִבָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נָדַר. וְאִם לֹא פֵּרֵט, אֵין הַתָּרָתָן הַתָּרָה. וּמִיהוּ כְּשֶׁיִּפְרֹט לְאֶחָד מֵהַמַּתִּירִין, סָגֵי.

 באר היטב  (כא) והסיבה. כתב הש''ך ומהתימה שלא ראיתי נוהגין כן אפי' מרבנן דייקי וכו' פרישה ונראה דמאי דאמרינן צריך לפרט הנדר חובת הנודר הוא ולא שהחכם צריך לשאול ע''ז ומי שאינו מפרט הסבה היינו משום שנדר בסתם ומי שנדר מחמת סבה ואינו מפרש באמת עון הוא בידו ואין מביאין ראיה מן השוטים עכ''ל:


טו
 
אֵין מַתִּירִין נֶדֶר שֶׁל דְּבַר אִסוּר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא אִסוּר דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן לִשְׂחֹק. וְאִם הִתִּירוּ נֶדֶר שֶׁל (כב) שְׂחוֹק, יֵשׁ מַתִּירִין וְיֵשׁ אוֹסְרִים. הגה: וְאִם יֵשׁ מִכְשׁוֹל בְּנֶדֶר זֶה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּעֲבֹר בְּלֹא הַתָּרָה, (כג) מַתִּירִין לוֹ לְכַתְּחִלָּה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּשְׁבוּעוֹת בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְהג''ה בִּסְמַ''ג) . וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לִשְׂחֹק, וְנִשְׁתַּטָּה לִפְעָמִים, וּכְשֶׁשֹּׁוֹחֵק יִרְוַח לוֹ, מַתִּירִין לוֹ. (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִי' רפ''א) וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן רי''ז הַנּוֹדֵר שֶׁלֹּא לִשְׂחֹק מַהוּ בִּכְלָלוֹ.

 באר היטב  (כב) שחוק. כתב הש''ך נראה דנדר של קוביא וכה''ג אין לו התרה אפילו בדיעבד וכ''נ בתשו' ר''א מזרחי: (כג) מתירין. כ' הש''ך צ''ל שהרב אזיל לשיטתו שכ' בתשובה שאין חולק בדבר זה אבל בתשובת רא''מ כ' דבמלתא דאיסורא אפילו אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכה''ג אין מתירין לו ואע''ג דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי לא משגחינן ביה וכתב בדרישה דכל זה דוקא במשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרות והוא פסול לעדות מחמת כן אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר וכ''כ הב''ח:


טז
 
צָרִיךְ הַנּוֹדֵר לָבוֹא לִפְנֵי הַמַּתִּירִין, כְּשֶׁיַּתִּירוּ לוֹ, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה (כד) שָׁלִיחַ לִשְׁאֹל עַל נִדְרוֹ. וּמַתִּירִין עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן. (ר''ן פ''ק דִּנְדָרִים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי וריב''ש סי' ש''ע) .

 באר היטב  (כד) שליח. כתב הט''ז דאפילו בכתב אסור דאל''כ בבת יפתח היה לו ליפתח ג''כ לשלוח כתב לפנחס. וע''י תורגמן פי' כשהבעלים עומדים שם ג''כ:


יז
 
אֵין מַתִּירִין הַנֶּדֶר, עַד שֶׁיָּחוּל. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר ל' יוֹם מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּר, וְנִחַם, אֵינוֹ (כה) נִשְׁאָל עַד שֶׁיִּכָּנֵס אִיָּר. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְמִכְשׁוֹל הַנּוֹדֵר, אֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיָּחוּל. וְכָל שֶׁכֵּן נוֹדֵר עַל תְּנַאי, שֶׁאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיָּחוּל (תא''ו ני''ד) . וְהוּא הַדִּין לִמְנַדֶּה עַצְמוֹ עַל תְּנַאי, שֶׁאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיָּחוּל הַנִּדּוּי. אֲבָל בַּהֲפָרַת הַבַּעַל, וְכֵן בְּהַתָּרַת חֶרְמֵי צִבּוּר, אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיָּחוּל הַנֶּדֶר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וריב''ש וְעַיֵּן לְקַמָּן סִי' רל''ד סכ''ח) .

 באר היטב  (כה) נשאל. ואפילו בדיעבד אינו מותר וכתב הר''ן מי שנדר ביום ו' בבקר שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט דיכול להתיר קודם השבת דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת ולפיכך ע''ש עם חשכה חל הנדר מיקרי וע''ל סימן של''ד סל''א:


יח
 
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁאִם לֹא יִפְרְעֶנּוּ חָמִיו קֹדֶם הַפֶּסַח, שֶׁלֹּא יִהְיֶה חַג הָעֲצֶרֶת בָּעִיר, וְהִגִּיעַ פֶּסַח וְלֹא פְּרָעוֹ, וְנִתְחָרֵט, אֵין מַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ עַד הָעֲצֶרֶת. וְנִרְאֶה לִי שֶׁטּוֹב שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ פַּעֲמַיִם, אַחַת אַחַר (כו) הַפֶּסַח, וְאַחַת אַחַר הָעֲצֶרֶת.

 באר היטב  (כו) הפסח. כתב הט''ז דטפי עדיף להתיר סמוך לעצרת ממש ובעצרת גופיה פעם הב' והש''ך כתב ערב עצרת ואחר עצרת:


יט
 
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע, אוֹ נָדַר, לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי תּוֹךְ שָׁנָה, (כז) מֵעַתָּה חָלָה עָלָיו הַשְּׁבוּעָה, וִיכוֹלִים לְהַתִּיר לוֹ מִיָּד.

 באר היטב  (כז) מעתה. אבל אינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה:


כ
 
נָדַר עַל דַּעַת (כח) חֲבֵרוֹ, אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוּ לְאוֹתוֹ שֶׁנָּדַר עַל דַּעְתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ הוֹדִיעוֹ, אֵין מַתִּירִין אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ (כט) וּרְצוֹנוֹ, (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ כ''ב וְטוּר וְרֹא''שׁ), וְכֵן עִקָּר. וְדַוְקָא שֶׁנָּדַר עַל דַּעְתּוֹ בִּשְׁבִיל שׁוּם (ל) טוֹבָה שֶׁעָשָׂה לוֹ בִּשְׁבִיל הַשְּׁבוּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיבָ''שׁ סי' קפ''ו וש''ע), כְּמוֹ מֹשֶׁה שֶׁנָּדַר עַל דַּעַת יִתְרוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁהִשִּׂיא לוֹ בִּתּוֹ, וְהַשְּׁבוּעָה הָיְתָה (לא) לְתוֹעֶלֶת יִתְרוֹ (ריב''ש סִימָן תס''א), אֲבָל אִם מֵעַצְמוֹ נָדַר ע''ד (לב) חֲבֵרוֹ, יְכוֹלִים לְהַתִּיר לוֹ בְּלֹא דַּעְתּוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיּוֹדִיעַ לוֹ (לג) שֶׁהִתִּיר לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשֹׁד אוֹתוֹ שֶׁעָבַר עַל נִדְרוֹ (מרדכי פ' שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי ומהרי''ק שֹׁרֶשׁ נ''ב וְעוֹד פּוֹסְקִים) . וְאִם כְּבָר מֵת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעוֹ, מַתִּירִין לוֹ כָּךְ, דְּשׁוּב לֵיכָּא חֲשָׁדָא (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִי' ר''ן) . וַאֲפִלּוּ נָדַר עַל דַּעְתּוֹ בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁעָשָׂה לוֹ, אִם בְּדִיעֲבַד הִתִּירוּ לוֹ בְּלֹא דַּעְתּוֹ, הַוְיָא הַתָּרָה, וְהוּא (לד) שֶׁפֵּרֵט הַנֶּדֶר וְיֵדַע הֶחָכָם שֶׁלְּתוֹעֶלֶת חֲבֵרוֹ נַעֲשָׂה. וּמִיהוּ הַבֵּית דִּין שֶׁנִּזְקָק לְכָךְ, רָאוּי (לה) לְיַסְרוֹ וּלְהוֹכִיחוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא הָוֵי הַתָּרָה. הגה: מֵאַחַר שֶׁעָשָׂה לוֹ טוֹבָה וְנִשְׁבַּע לוֹ מִשּׁוּם זֶה, אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ אֵיזֶה (לו) דָּבָר, וְלֹא עָשָׂה כֵן מִשּׁוּם טוֹבָה שֶׁעָשָׂה לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַתִּירִין לוֹ (לז) לְכַתְּחִלָּה בְּלֹא דַּעְתּוֹ, מִכָּל מָקוֹם אִם הִתִּירוּ לוֹ בְּדִיעֲבַד הָוֵי הַתָּרָה (כֵּן מַשְׁמָע במהרי''ק שֹׁרֶשׁ נ''ב בַּחֲלוּקָה ב') . וְאִם נִשְׁבַּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יָזוּז מֵעִיר פְּלוֹנִי, וְעָבַר וְיָצָא, מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֲנָאָה שׁוּב לְמַשְׁבִּיעַ בַּדָּבָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּין עָשָׂה לוֹ טוֹבָה לְלֹא עָשָׂה לוֹ טוֹבָה, (לח) לְעוֹלָם אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בִּידִיעָתוֹ. הגה: וְאִם מֵת אוֹתוֹ שֶׁנָּדַר עַל דַּעְתּוֹ, יָכוֹל (לט) לְהַתִּיר כָּךְ. מִיהוּ אִם הַשְּׁבוּעָה הָיְתָה לְתוֹעֶלֶת חֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לָתֵת לוֹ אֵיזֶה דָּבָר אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה בִּלְתִּי רְשׁוּתוֹ, וְהָיָה לְתוֹעֶלֶת חֲבֵרוֹ, בָּאֵי כֹּחוֹ וְיוֹרְשָׁיו הֵם בִּמְקוֹמוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סי' רמ''ט) . כָּל מָקוֹם שֶׁהַנִּשְׁבָּע קִבֵּל טוֹבָה מִן הַמַּשְׁבִּיעַ, אַף עַל גַּב שֶׁהַמַּשְׁבִּיעַ קִבֵּל יוֹתֵר טוֹבָה מִמֶּנּוּ, אֲפִלּוּ הָכֵי מִקְרֵי הֲטָבָה. שֶׁהֲרֵי יִתְרוֹ קִבֵּל יוֹתֵר טוֹבָה מִמֹּשֶׁה שֶׁנָּשָׂא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הָכֵי מִקְרֵי הֲטָבָה (ריב''ש סי' ש''ע) . יֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְצֹרֶךְ (מ) מִצְוָה מַתִּירִין נֶדֶר שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעַת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ בְּלֹא דַּעַת חֲבֵרוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם התוס') . אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁקִּבְּלוּ חֵרֶם אוֹ שֶׁנִּשְׁבְּעוּ זֶה לָזֶה לִשָּׂא זֶה אֶת זוֹ, אֵין מַתִּירִין לְאֶחָד בְּלֹא דַּעַת חֲבֵרוֹ, דְּזֶה מִקְרֵי הֲטָבָה, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לִשָּׂא חֲבֵרוֹ, (מא) וְנִשְׁבְּעוּ מִשּׁוּם כָּךְ זֶה לָזֶה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּשְׁבוּעוֹת ומהרי''ק שֹׁרֶשׁ נ''ב ומהר''מ פדוא''ה סִי' ע') . אֲבָל אִם הָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת שֶׁשּׂוֹנֵאת אוֹתוֹ וְנָתְנָה אֲמַתְלָא טוֹבָה לִדְבָרֶיהָ, מַתִּירִין לָהּ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, דַּאֲפִילוּ אִם כְּבַר נִשְּׂאָה, הָאוֹמֶרֶת: מָאִיס עָלַי, חַיָּב (מב) לְהוֹצִיא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהר''י ויי''ל סי' קל''ז קפ''ו) . וְע''ל סִי' רל''ט מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ.

 באר היטב  (כח) חבירו. כ' מהרי''ק דה''ה אם נשבע לפני שלוחו אין מתירין לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו ששלוחו של אדם כמותו וממה שצריך להודיעו משמע אפי' היכא דליכא משום חשד בושה אסור וכ''מ בהרא''ש שכתב ולטעמו דהירושלמי אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש''ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו עכ''ל הש''ך והט''ז פי' ע''ד חבירו היינו שחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו והש''ך פי' בשביל רצון חבירו: (כט) ורצונו. כ' הש''ך נראה שגם דעת המחבר כן דבעי' שיודיעו ויסכים ברצונו וכ''כ הט''ז: (ל) טובה. ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן אבל אם הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה יכולים להתיר בלא דעתו וכ' הרשב''ץ דפועל יכול לחזור תוך זמנו אע''פ שקבל בחרם ונידוי לעשות המלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון בעה''ב והב''י כתב עליו שאין דבריו נכונים דהא בעה''ב עושה לו טובה שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו והש''ך מסכים עם הרשב''ץ ודחה דברי הב''י משום דהטובה שעושה לו בעה''ב היינו שיעשה לו את המלאכה ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ''ש הריב''ש מיהו בתשו' ר''מ אלשקר משמע דבכה''ג מקרי טובה וצ''ע עכ''ל: (לא) לתועלת. כתב הש''ך לא ידע מאי קאמר אי לאפוקי היכא דאין השבועה תועלת חבירו דיכולים להתיר הא ליתא דכל הפוסקים ס''ל דבהטבה אע''ג שאין השבועה לתועלת חבירו אין להתיר ואפשר דמשום י''א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל''כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בה תועלת לא הודיע לי וכתב הריב''ש דכל שאין חבירו מדירו אע''פ שנשבע לתועלת חבירו לכ''ע א''צ דעת חבירו ובד''מ כ' ע''ז שאין כן דעת הפוסקים ול''נ דכ''ע מודי בזה דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה והריב''ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה עכ''ל: (לב) חבירו. כ' הלבוש כלומר שתלה נדרו ע''ד חבירו וחבירו לא הדירו אע''פ שעשה לו טובה יכולים להתיר בלא דעתו ול''נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע''פ שחבירו מדירו ולענין דינא נראה מדברי הד''מ דלעיל דבכה''ג יכולים להתיר בלא דעתו עכ''ל הש''ך: (לג) שהתיר. משמע דבנדר ע''ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה ש''ך. ומבואר בב''י בשם הריב''ש שאם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה: (לד) שפרט. פי' שאם נדר לתועלת חבירו צריך לפרוט בשעת התרה כמ''ש בסי''ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר: (לה) ליסרו. מיהו אם לא עשה לו טובה אע''ג דאין להתיר לכתחלה מ''מ אם עברו והתירו אין ליסרם כ''כ הב''ח וכ' הב''י מיהו כ''ז לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חילול השם ויש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אף על פי שהיה מצוה באותה התרה: (לו) דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרוע לזמן פלוני מהרי''ק: (לז) לכתחלה. כתב הש''ך (דהיינו טעמא הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביע) אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ''ע רק שיודיע שנשאל על שבועתו מפני החשד: (לח) לעולם. כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כ''מ בריב''ש עכ''ל הש''ך: (אם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כיון עליהם לא מקרי קבלת טובה ט''ו. כתוב בספר מקור ברוך סי' כ' הא דנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו דוקא דבשעת התרה עדיין הוא תועלת חבירו אבל אם בשעת ההתרה אין שום תועלת לחבירו אע''פ כשנשבע היה לתועלת חבירו מתירין שלא מדעתו ע''ש): (לט) להתיר. כ' הש''ך משמע אפי' עשה לו טובה יכולים להתיר כך וצ''ע מנ''ל הא שהרי בתשובת הרמב''ן ליתא אלא דליכא משום חשדא כיון שמת והיינו בלא עשה לו טובה אבל אם עשה לו טובה מסתבר שאם מת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח וכו' וצ''ע ע''ש: (מ) מצוה. והט''ז חולק ע''ז וכ' שאין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ''א לא נתכוין אלא שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלא''ה אע''פ שיש בו גמגום קצת עכ''ל (ע''ש בש''ך ובכנ''ג ובמהריב''ל ח''א כלל ה'): (מא) ונשבעו. כתב בתשובת מהר''מ מפדואה דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא' לא נשבע לא מקרי טובה בריצוי לבד וכ' עוד שנראה לחלק שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה אבל במה שנתרצית האשה לא מקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב וכו' ודעת מהרי''ק אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב עכ''ל עש''ך: (מב) להוציא. כמ''ש בא''ע סימן ע''ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה משא''כ הכא. מהרי''ו:


כא
 
נֶדֶר שֶׁעַל דַּעַת רַבִּים, אֵין לוֹ (מג) הַתָּרָה בְּלֹא דַּעְתָּם. הגה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין דַּאֲפִילוּ עִם דַּעְתָּם אֵין לְהַתִּיר לִדְבַר הָרְשׁוּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א וּסְמַ''ג וריב''ש), וְכֵן נָכוֹן (מד) לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ (מה) מִצְוָה בְּהַתָּרָתוֹ. הגה: מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִכָּנֵס חֲבֵרוֹ לְבֵיתוֹ, וְיֵשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּבֵיתוֹ, מִקְרֵי דְּבַר מִצְוָה וּמַתִּירִין לוֹ שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ לְהִתְפַּלֵּל (מו) בָּרַבִּים (סְמַ''ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וֶהֱבִיאוֹ מהרי''ק שֹׁרֶשׁ כ''ב וּתְשׁוּבַת ר''י) וְכֵן לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ (תְּשׁוּבַת מיי'), אוֹ מִשּׁוּם (מז) צָרְכֵי רַבִּים, מִקְרֵי דְּבַר מִצְוָה לְהַתִּיר בִּשְׁבִילָם נֶדֶר שֶׁהֻדַּר עַל דַּעַת רַבִּים (ריב''ש סי' תס''א) . וְכֵן לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ (רשב''ץ) . וְדַוְקָא אִם אִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם הַמִּצְוָה בְּלֹא הַתָּרַת הַנֶּדֶר (שָׁם במהרי''ק) . וְאִם אוֹתָן הָרַבִּים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לְהַתִּיר לוֹ, אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה אֵין מַתִּירִין לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריב''ש ומהר''מ פדוא''ה סי' ס''ב) מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מֵאָבִיו, וּמִתְחָרֵט, מִקְרֵי דְּבַר מִצְוָה וּמַתִּירִין לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א) . וְאֵין נִקְרָאִים רַבִּים בְּפָחוֹת מִג', וּכְגוֹן שֶׁיִּפְרֹט אוֹתָם: עַל דַּעַת פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אֲבָל אִם אָמַר, סְתָם: עד''ר, יֵשׁ לוֹ הַתָּרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נָדַר בִּפְנֵי ג', אֲפִלּוּ לֹא פֵּרֵט אוֹתָם, אֶלָּא אָמַר, (מח) סְתָם: עַל דַּעַת רַבִּים, אֵין לוֹ הַתָּרָה. (מט) דְּמִסְתָמָא עַל דַּעַת רַבִּים, אוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים לְפָנָיו, קָאָמַר. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁבַּע סְתָם, וְיָדַעְנוּ עַל מִי נִתְכַּוֵּן, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעַת הַקָּהָל אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעַת ג' רַבָּנִי הָעִיר, וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה רַבָּנִים, שֶׁבְּוַדַּאי לְאֵלּוּ נִתְכַּוֵּן, (נ) מִקְרֵי עַל דַּעַת רַבִּים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריב''ש) . יֵשׁ אוֹמְרִים ד' שֶׁנִּשְׁבְּעוּ יַחַד לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד, מִקְרֵי עַל דַּעַת רַבִּים, דְּכָל אֶחָד נִשְׁבַּע לְג' חֲבֵרָיו, וְעַל דַּעְתָּן נִשְׁבַּע (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קס''ב) . וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף ל'. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּנֶדֶר עַל דַּעַת רַבִּים שֶׁהִתִּירוּ בְּדִיעֲבַד, הֻתַּר (שָׁם שֹׁרֶשׁ נ''ב בְּשֵׁם הר''ר אֲבִיגְדוֹר) . וְאֵין לִסְמֹךְ עַל זֶה, כִּי אִם בִּשְׁעַת (נא) הַדַּחַק וְיֵשׁ צֹרֶךְ בַּדָּבָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . אִם נִשְׁבַּע עַל דַּעַת רַבִּים בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נִדְנוּד עֲבֵרָה, מֻתָּר לְהַתִּיר לוֹ בְּלֹא דַּעְתָּם, כִּי אֵין דַּעַת רַבִּים מַסְכֶּמֶת בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲבֵרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הר''ן סי' מ''ב) . מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי כִּי אִם בִּרְשׁוּת שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נְקוּבִים בִּשְׁמוֹתָם, לֹא מִקְרֵי עַל דַּעַת רַבִּים, דְּאַדְרַבָּה אֵלּוּ הָרַבִּים דְּנָקַט לְהָקֵל עָלָיו לַעֲשׂוֹת בִּרְשׁוּתָם בְּלֹא הַתָּרָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (גַּם זֶה בְּבֵית יוֹסֵף רֵישׁ דַּף רע''ג בְּשֵׁם הר''ן סי' י''ז) .

 באר היטב  (מג) התרה. פי' דצריך התרת חכם וגם דעתם והסכמתם (אבל דעתם לחוד לא מהני כמ''ש סעיף ל''ז) כתב הריב''ש אם נדר ע''ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבטל נדרו אין משגיחין בהם עד שיסכימו כולם ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת''ח ונראה אף למ''ש סי' ר''א דהאידנא כ''ע כע''ה דמיא היינו לענין שצריך התרה אבל לא מחמירינן כולי האי לומר דלא סגי בהתרה מיהו נראה דאם פרט ואמר ע''ד פלוני ופלוני ופלוני וכו' ודאי ע''ד שיסכימו כולם קאמר ואפילו אומר שכוונתו היה על הרוב לא משגחינן ביה עכ''ל הש''ך: (מד) להחמיר. מיהו הב''ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולים מתירין ודבריהם נראה עיקר ב''ח: (מה) מצוה. שאז מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה ש''ך (ליקח ש''ץ שקולו ערב הוי דבר מצוה הרשד''ם חי''ד סי' קי''ד כדי שלא ישתלשלו קטטות ומריבות דבר מצוה מקרי כה''ג בשם הרבה פוסקים להתיר לקהל שנשבעו שלא יקחו להם מרביץ חורה דבר מצוה מקרי מהריב''ל ח''ג סי' פ''ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהא חכם בקהל מצוה איכא הראנ''ח ח''ב סי' כ''ג להתיר מי שנשבע שלא ישמע ד''ת מפי חכם א' דבר מצוה איכא מקור ברוך סי' כ' לישא אשה שלבו חפץ דבר מצוה איכא הר''מ הלוי חי''ד סי' א' ללמוד תורה עם מי שלבו חפץ דבר מצוה מקרי ש''י דף ר''ז. להיות לפני שרים ללמד זכות על ישראל ד''מ מיקרי הרא''ם ח''א סי' ט''ו): (מו) ברבים. ואפילו אין שם מנין ש''ך: (מז) צרכי. וה''ה לבטל המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ''כ הב''י וכ' עוד בשם הריב''ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדולה מזו וכן מי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה אחר יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב''י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה באותו עיר שאשתו שם הוי נמי דבר מצוה: (מח) סתם. ודעת הר''ן ושאר פוסקים שאפי' אמר סתם עד''ר אין לו התרה ונראה להחמיר לכתחלה ש''ך: (מט) דמסתמא. וכ' מהרי''ק אם אותן הג' שייכי באותו נדר לכ''ע הוי עד''ר ומכ''ש אם אמר על דעתכם אני נודר ש''ך: (נ) מקרי. וכתב בתשובת המבי''ט שאם נשבעו ע''ד כ''א מהם לא מקרי עד''ר ואין זה מוכרח ש''ך: (נא) הדחק. כ' הש''ך דהיינו אם אמר סתם עד''ר אבל אם פרטם אין להקל כלל אפי' בשעת הדחק וצורך בדבר וכ' הריב''ש דשטר שכתוב בו עד''ר דינו כמו עד''ר המוזכר בש''ס ואינו מוכרח וצ''ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להתירו כיון שי''א שאפי' אמר סתם עד''ר אין לו התרה:


כב
 
נֶדֶר שֶׁנָּדַר (נב) מֵעַצְמוֹ עַל דַּעַת אֶחָד אוֹ עַל דַּעַת שְׁנַיִם, יֵשׁ לוֹ הַתָּרָה אֲפִלּוּ בְּלֹא דַּעְתָּם. הגה: מִיהוּ אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר עַל דַּעַת הַמָּקוֹם, (נג) דִּינוֹ כְּנֶדֶר שֶׁעַל דַּעַת רַבִּים. (ר''ן פ' שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם וריב''ש סִימָן תל''ו בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן וְהָרַשְׁבָּ''א) . וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נִשְׁבַּע לִדְבַר הָרְשׁוּת (שָׁם בהר''ן בְּשֵׁם י''א) .

 באר היטב  (נב) מעצמו. פי' בלא קבלת טובה (דאם הדיר לחבירו בשביל טובה שעשה לו אפי' ע''ד יחיד אין יוכל להתיר בלא דעתו): (נג) דינו ואין לו הפרה ויש מקילין בדבר הרשות דלא צוה הקב''ה ע''ז להשביע כן אבל אם נשבע ע''ד המקום לעשות דבר מצוה אין לו התרה:


כג
 
נָדַר שֶׁהֻדַּר (נד) בָּרַבִּים, יֵשׁ לוֹ הַתָּרָה מֵאַחַר שֶׁלֹּא אָמַר עַל דַּעְתָּם.

 באר היטב  (נד) ברבים. כלומר שהודר במעמד רבים ומשמע דאפילו בלא ידיעת אותן רבים יתירו לו מיהו נראה דהיינו כשאין להרבים תועלת בנדר ההוא הא לא''ה לא גרעו מיחיד שאסור משום חשד ש''ך:


כד
 
בַּעַל (נה) מֵפֵר נֶדֶר שֶׁנָּדְרָה אִשְׁתּוֹ עַל דַּעַת רַבִּים, וַאֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת.

 באר היטב  (נה) מפר. וכ' הרא''ש דאפשר שאפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע''ד אחרים אינו כלום כיון דסתם אשה ע''ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות וכ' הש''ך אע''פ שכ' הרב בלשון אפשר מ''מ סובר שהדין כך וכ''כ ברמזים בפשיטות וכ''כ הטור בא''ע סי' צ''ו בפשיטות שאפי' נתן לה הבעל רשות וכו' ודלא כהב''ח שכ' דהרא''ש מספקא ליה:


כה
 
נְדָרִים וַחֲרָמִים שֶׁמַּטִּילִין הַקָּהָל, לֹא מִקְרֵי עַל דַּעַת רַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל (תוס' וְעוֹד פּוֹסְקִים), וְיֵשׁ לָהֶם הַתָּרָה בְּלֹא פֶּתַח וַחֲרָטָה, וְאֵין צָרִיךְ לֹא יָחִיד וְלֹא ג' הֶדְיוֹטוֹת, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵין גְּזֵרָה וְנִדּוּי עַל כָּל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל גְּזֵרָתָם. הִלְכָּךְ נוֹדְרִין וּמַתִּירִין הֵם בְּעַצְמָם אֲפִלּוּ הִזְכִּירוּ שְׁבוּעָה עִם הַחֵרֶם (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ) . וְאִם הִתְנוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַתִּירוֹ, אוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל דַּעַת הַקְּהִלּוֹת הָרְחוֹקוֹת, וְכֵן אִם הוֹסִיפוּ בְּחֵרֶם עַל מִנְהָגָם הָרִאשׁוֹן, כְּגוֹן הַתְרָעוֹת אוֹ נֹאדוֹת נְפוּחִים אוֹ כִּבּוּי נֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָאֵלּוּ, גַּלְיָא דַּעְתַּיְיהוּ דִּלְהַחֲמִיר בָּאוּ וְאֵינוֹ נִתַּר כִּשְׁאָר חֲרָמוֹת, אֶלָּא עַל יְדֵי שְׁאֵלָה. וְאִם (נו) הֻחְרַם אוֹ הֻדַּר עַל דַּעַת רַבִּים, אֵין לוֹ הַתָּרָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ הִתְנוּ (נז) בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ הַתָּרָה, אֲפִלּוּ הָכֵי יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהַתִּירוֹ. וְאִם הֶחֱרִימוּ שֶׁלֹּא לְהַתִּירוֹ, מַתִּירִין חֵרֶם הָאַחֲרוֹן תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מַתִּירִין חֵרֶם הָרִאשׁוֹן. (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ה' סִימָן ז') . וְע''ל סִימָן רכ''ט.

 באר היטב  (נו) הוחרם. אותו חרם שהוסיפו על מנהגם ע''ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד''ר ש''ך: (נז) בפירוש. וכ' הש''ך מיהו אפשר גם להרא''ש אם אמרו עד''ר או ע''ד קהלות הרחוקות אין להם התרה:


כו
 
אֵין נִדְרֵי צִבּוּר נִתָּרִים, אֶלָּא מִכָּאן (נח) וּלְהַבָּא, אֲבָל לֹא עַל מַה שֶּׁעָבַר.

 באר היטב  (נח) ולהבא. כלומר דלא כשאר נדרים שניתרים בהתרת חכם שנעקרים למפרע ונ''מ לענין הותר מקצתו הותר כולו כדלקמן סי' רכ''ט ס''ב ש''ך:


כז
 
אֲפִלּוּ לֹא בְּטֵלָה הַסִבָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ תִּקְּנוּ וְהֶחֱרִימוּ, אִם רָצוּ לְהַתִּיר, מַתִּירִין וְאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁקָּבְעוּ לְהֶמְשֵׁךְ הַתַּקָּנָה, וַאֲפִלּוּ לֹא בָּא זְמַן הַנֶּדֶר וְלֹא חָל הַנֶּדֶר, יְכוֹלִים לְהַתִּיר. וִיכוֹלִין לְהַתִּיר קְצָתוֹ וּלְהַנִּיחַ קְצָתוֹ. (ריב''ש סי' קנ''ה ורפ''ב) .


כח
 
אִם הָיְתָה הַהַסְכָּמָה גָּדֵר לְרַבִּים, אוֹ סְיָג לַתּוֹרָה וְלִדְבַר מִצְוָה, (נט) אֵינָם יְכוֹלִים לְהַתִּירוֹ. וְכֵן בְּנֶדֶר שֶׁל שְׂחוֹק (שָׁם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (נט) אינם. כ' הרשב''א אם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהא מנודה יכולין להתיר לכל מי שכבר עבר כדרך המתירין שאר המנודין:


כט
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם קָהָל אֶחָד עָשׂוּ הַסְכָּמָה בְּחֵרֶם, לְמִגְדַּר מִלְּתָא, וְהָלְכוּ קְצָתָם לְעִיר אַחֶרֶת לָדוּר וְאֵין דַּעְתָּם לַחֲזֹר, אִם הַפִּרְצָה הַהִיא מְצוּיָה שָׁם, חַיָּבִין לְהִתְנַהֵג בַּנֶּדֶר שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּעִירָם הָרִאשׁוֹנָה, וְאִם עָבְרוּ הֲרֵי הֵם עֲבַרְיָנִים. הגה: וְלָכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִמָּקוֹם שֶׁנּוֹהֵג חֵרֶם רַבֵּינוּ גֵּרְשׁוֹן שֶׁלֹּא לִשָּׂא ב' נָשִׁים לְמָקוֹם שֶׁמְּקִלִּין, אָסוּר לוֹ לִשָּׂא ב' נָשִׁים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הר''ן סִימָן מ''ח) .


ל
 
צִבּוּר שֶׁהִסְכִּימוּ עַל עִנְיָן אֶחָד, וְנִשְׁבְּעוּ כָּל אִישׁ מֵהֶם עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ רָצוּ לְהַתִּיר, אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עַד שֶׁיִּתְחָרְטוּ כֻּלָּם, וְיִמְצְאוּ פֶּתַח לִשְׁבוּעָתָם, כִּשְׁאָר שְׁבוּעוֹת דְּעַלְמָא, וְיַתִּירוּ לָהֶם ג' אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מִבְּנֵי הָעִיר. וְאִם פִּתְחָם וַחֲרָטָתָם שָׁוָה, אַחַת לְכֻלָּם, יְכוֹלִים הַמַּתִּירִים לְהַתִּיר לְכֻלָּם יַחַד; וְאִם לָאו, מַתִּירִין לְכָל אֶחָד כְּפִי פִּתְחוֹ וַחֲרָטָתוֹ. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל כָּתַבְתִּי דְּיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דִּכְהַאי גַּוְנָא מִקְרֵי נִשְׁבַּע עַל דַּעַת (ס) רַבִּים (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קפ''ב), מִיהוּ יֵשׁ חוֹלְקִין סְבִירֵי לְהוּ דְּכָל אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְהִתְחָרֵט וְלִשְׁאֹל עַל נִדְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲבֵרָיו מִתְחָרְטִין (ריב''ש סִימָן תס''ב) .

 באר היטב  (ס) רבים. כתב הש''ך משמע דעת הרב דבעד''ר אפי' מתחרטין כולם אין יכול להתיר להם כיון שאין חרטתן שוה ולעיל סכ''ה כתב הרב אפי' הזכירו שבועה עם החרם יכולים להתיר בעצמם בלא שאלה וחרטה ונראה דס''ל להרב דדוקא כשהשביעו בסתם שהש''ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעין ומחרימין כו' ואפי' ענו כל הקהל אמן בכה''ג אמרי' דע''ד מנהגם משביעין אבל כשכל א' מהקהל נשבע בפרוטרוט על ענין זה הוי עד''ר וצריך התרה עכ''ל:


לא
 
קָהָל שֶׁרוֹצִים לְהַתִּיר הַסְכָּמָה בְּחֵרֶם וְיֵשׁ מוֹחִים, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב, שֶׁאִם (סא) הָרֹב מַסְכִּימִים לְהַתִּיר, מַתִּירִין, מִי שֶׁלֹּא הִסְכִּים בְּהַתָּרָה, לְדִידֵיהּ לֹא הֻתַּר (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ז' סִימָן ה') וְאִם נָתְנוּ רְשׁוּת לְטוֹבֵי הָעִיר, הֵם בִּמְקוֹם כָּל הַקָּהָל (שָׁם כְּלָל ה') .

 באר היטב  (סא) הרוב. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל ההסכמה אם לא שיסכימו כולם כל שיש מוחה א' א''א להתירו כ''כ ב''י בשם הרשב''א:


לב
 
כֵּיוָן שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִנְהֹג עִם הָעוֹבֵר עַל הַסְכָּמַת הַקָּהָל כְּדִין מֻחְרָם, יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר שֶׁעַל דַּעַת הַמִּנְהָג הַזֶּה הֵם מְתַקְּנִים. אִם לֹא שֶׁהִתְנוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ דִּין מֻחְרָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ן) .


לג
 
הַנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לִכָּנֵס בְּתַקָּנַת הַקָּהָל, הָוֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל כָּרְחוֹ חָל עָלָיו תַּקָּנַת הַקָּהָל, וְאִם אֵינוֹ נוֹהֵג כְּמוֹתָם (סב) נִכְשָׁל בְּחֵרֶם תַּקָּנָתָם. הגה: וַאֲפִלּוּ נִשְׁבַּע עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁלֹּא לְגַלּוֹתוֹ, (סג) וְאַחַר כָּךְ נָתְנוּ עָלָיו חֵרֶם, חַיָּב לְהַגִּיד (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ ק''י) . וְלֹא יוּכַל שׁוּם אָדָם לוֹמַר: לֹא שָׁמַעְתִּי הַחֵרֶם, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ כְּלָל אֲפִלּוּ הָכֵי חָל חֵרֶם הַצִּבּוּר עַל כָּל אָדָם (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ''ג דִּשְׁבוּעוֹת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן) . וְצִבּוּר שֶׁגָּזְרוּ חֵרֶם עַל כָּל בְּנֵי עִירָם, כֻּלָּם בַּכְּלָל, אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁאֵין נוֹתְנִין מִסִּים (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ו' סִי' כ''ט) . וְאָסוּר לַעֲבֹר עַל חָמְרֵי הַמָּקוֹם, כָּל זְמַן שֶׁהוּא בִּתְחוּם הָעִיר (מָרְדְּכַי פ' כָּל הַבָּשָׂר) . וְע''ל סִימָן של''ד מִדִּין חֶרְמֵי צִבּוּר.

 באר היטב  (סב) נכשל. כתב הט''ז וצריך לשאול על שבועתו ולקבל עליו חרם הצבור ואם תקנת הקהל הוא למיגדר מילתא דעבירה אז אין השבועה שלו חלה כלל וא''צ התרה עכ''ל (אבל אם התקנה הוא על עסקי ממון חלה השבועה וצריך לשאול על שבועתו ויקבל עליו חרם הצבור ע''ש): (סג) ואח''כ. וכ''ש אם כבר נתנו חרם ונשבע אח''כ שחייב להגיד. ש''ך וכתב הט''ז וא''ל הא אפי' בלא נתינת החרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא באם לא יגיד וגו' וצ''ל דמיירי שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ''ש בח''מ סי' כ''ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם:


לד
 
אִם מִקְצָת הַקָּהָל מוֹחֶה בַּהַסְכָּמָה, כֵּיוָן שֶׁהֵם מִעוּט אֵינוֹ מוֹעִיל הַמְחָאָתָן.


לה
 
אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁבִּיעַ הַנּוֹלָדִים אַחַר זְמַן, אֲבָל נִדּוּי וְחֵרֶם חָל עַל דּוֹרוֹת הַבָּאִים. הגה: קָהָל שֶׁגָּזְרוּ חֵרֶם עַל אֵיזֶה דָּבָר, וְקֹדֶם שֶׁהִתִּירוּ חֵרֶם הָרִאשׁוֹן גָּזְרוּ וְתִקְּנוּ אֵיזֶה דָּבָר שֶׁהוּא נֶגֶד חֵרֶם הָרִאשׁוֹן, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַחֵרֶם הַשֵּׁנִי חָל כְּלָל (הרא''ש כְּלָל ה') . וְיֵשׁ (סד) מַחְמִירִין (שָׁם כְּלָל ו') . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רל''ח סָעִיף ט''ז.

 באר היטב  (סד) מחמירין. כ' הש''ך דהיינו בנדון שכתב הרא''ש בתשובה דקהל שקבלו עליהם שכל שטר שלא יהא נעשה ביד סופר העיר שיהא פסול ואח''כ חזרו ותקנו שיהא כשר וקודם שהתירו חרם הא' אחר שנעשה תקנה הב' נעשו שטרות שלא ביד הסופר ע''ז כתב דהשטרות לא נפסלו דאף שעכשיו לא הותר חרם הא' מ''מ כשיותר אח''כ תחול תקנה הב' למפרע אבל כל שלא התירו חרם הא' כלל ודאי דאין השני חל כלל וכ''כ הט''ז ע''ש:


לו
 
מִי שֶׁנָּדַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לוֹ (סה) הַתָּרָה כִּשְׁאָר נְדָרִים.

 באר היטב  (סה) התרה. כתוב בתשו' מיימוני דאפילו נדר עד''ר יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לא''י ואין אומרים יניח אשתו וכ''כ האחרוני' דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפי' נדר עד''ר ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו ש''ך:


לז
 
הַנִּשְׁבָּע עַל דַּעַת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ חֲבֵרוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹתוֹ, צָרִיךְ שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ ג' הֶדְיוֹטוֹת; אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֵר שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה, כְּשֶׁנִּשְׁבַּע, (סו) שֶׁיּוּכַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי לְהַתִּירוֹ (ריב''ש וְרַמְבַּ''ן סִי' רפ''ח ור''ן פֶּרֶק נַעֲרָה הַמְּאֹרָסָה) וְעַיִּןִ לְקַמָּן סי' רל''א.

 באר היטב  (סו) שיוכל. פירש הש''ך שאומר שדעתו היה שחבירו יסכים בדבר וא''כ כשאינו מסכים לא הוי נדר כלל אבל בנודר נדר גמור ואינו תולה בהסכמת חבירו אלא שאומר שחבירו יכול להתירנו לו כמו חכם אינו כלום כדלקמן סי' רל''א א''נ דמ''ש שיוכל להתירו היינו התרה ממש ומהני כשמבטלו מיד בשעת הנדר כ''ז שלא חל הנדר עכ''ל:


לח
 
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת פְּלוֹנִי, כֵּיוָן (סז) שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי רְשׁוּת, הֻתַּר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתָּרָה.

 באר היטב  (סז) שנתן. ואפי' כתב ידו מהני:


לט
 
הַנִּשְׁבָּע לִפְרֹעַ לַחֲבֵרוֹ לִזְמַן פְּלוֹנִי, יָכוֹל לְהַתִּירוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, שֶׁיֹּאמַר: הֲרֵינִי (סח) כְּאִלּוּ הִתְקַבַּלְתִּי. אֲבָל לְהַאֲרִיכוֹ וְשֶׁיַּעֲמֹד בְּחִיּוּבוֹ, לָאו כָּל כְּמִנֵּיהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה שֶׁיּוּכַל (סט) לְהַאֲרִיכוֹ וְע''ל סוֹף סִימָן רל''ב.

 באר היטב  (סח) כאילו. מבואר בב''י דכל שאינו לתועלת שלו ממש לא יוכל לומר כן כגון שנדר לחותנו ע''ד חותנו שלא ילך עם בתו בלי רשותו אע''פ שיש לו קצת נחת רוח מזה צריך דוקא התרת חכם ולא מהני מחילה שלו בזה. ט''ז: (סט) להאריכו. כתוב בבדק הבית בשם א''ח נדר שהותר מקצתו הותר כל הנדר וה''ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב מנה לשמעון בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן וביקש משמעון שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה חייב עוד ראובן באותה שבועה וכ' הש''ך ע''ז דצ''ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו וכו' ובע''כ צ''ל דהא''ח מיירי בשא''ל הריני כאילו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכה''ג הותר כולו והט''ז כ' דבזה נכשלים הרבה ב''א שמתקשרים לשלם לזמן פלוני בת''כ ובהגיע הזמן אומר לו המלוה הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הת''כ נמצא שעובר על הת''כ וכתב ב''י תיקון זה שיאמר כאלו התקבלתי ע''מ שתשבע לפרוע לזמן פלוני והוא ישבע לו עכ''ל (ועיין בח''מ סי' ע''ג ס''ו בסמ''ע ובט''ז שם וק''ל):


מ
 
אָב שֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְהַלְווֹת כִּי אִם בִּרְשׁוּת שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, מֻתָּר לְהַלְווֹת בִּרְשׁוּת (ע) אֶחָד מֵהֶם וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רט''ז) .

 באר היטב  (ע) אחד. והט''ז כתב דדוקא כשמת אחד מהם אבל כ''ז שהן קיימים אינו רשאי להלוות כ''א ברשות שניהם ע''ש:


מא
 
הַנִּשְׁבָּע לִפְרֹעַ לַחֲבֵרוֹ לִזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ לְהַזְמִין בִּתּוֹ לְנִשּׂוּאִין לִזְמַן פְּלוֹנִי, עוֹבֵר, לְאַחַר זְמַן, בְּכָל יוֹם עַל שְׁבוּעָתוֹ, הוֹאִיל וְהָיָה (עא) מְחֻיָּב בְּלֹא שְׁבוּעָה (וּבְסִימָן זֶה בְּבֵית יוֹסֵף תִּמְצָא מְבֹאָר) . אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְלֹא הָיָה מְחֻיָּב בְּדָבָר בְּלֹא שְׁבוּעָה זוֹ, וְעָבַר הַיּוֹם, שׁוּב אֵין חִיּוּב שְׁבוּעָה עָלָיו, וְלוֹקֶה עַל שֶׁעָבַר שְׁבוּעָתוֹ, וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ דָּבָר מִכֹּחַ שְׁבוּעָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר שֶׁעֲדַיִן הוּא חַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ מִכֹּחַ הַשְּׁבוּעָה וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ע''ג.

 באר היטב  (עא) מחויב. הט''ז והש''ך השיגו על הרב בזה שאין הדבר תלוי אם הוא מחויב לעשות בלא כך או לא אלא שאם אחר נדרו וקציבת זמנו בפעם א' שדבר א' הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר אבל כשנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה ב' דברים הם ואין חלוי זה בזה ומסקנת הט''ז ולענין הלכה יש להחמיר ולפסוק דבדבר שיש עליו חיוב בלא''ה חלה השבועה אפילו אחר הזמן ובמידי שאין חיוב בלא''ה יש לחלק בין אומר ליום פלוני או אומר ביום פלוני דאם אומר ליום הוי ב' שבועות הא' על גוף הפרעון בסתם והב' להשלמת הפרעון שיהיה ליום פלוני ע''כ עובר גם אחר הזמן מכח שבועה הא' אבל אם אמר ביום פלוני ממילא עיקר השבועה היה על הפרעון אותו יום כיון שעבר אותו היום אין השבועה חלה אח''כ מ''מ יש לנהוג להחמיר להתיר השבועה עכ''ל:


מב
 
נָדַר לְהִתְעַנּוֹת אוֹ לִצְדָקָה, יֵשׁ לוֹ הַתָּרָה עַל יְדֵי פֶּתַח וַחֲרָטָה, וְהוּא שֶׁלֹּא בָּאָה הַצְּדָקָה לְיַד גַּבַּאי. וְאִם נָתַן מִקְצָת, יָכוֹל הוּא לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁאָר.


מג
 
נִשְׁבַּע לָתֵת בִּתּוֹ לִפְלוֹנִי לְאִשָּׁה לִזְמַן פְּלוֹנִי, וּבְתוֹךְ הַזְּמַן קִלְקֵל הַמְּשֻׁדָּךְ (פֵּרוּשׁ הַמִּזְדַּוְּגִין עַצְמָם יִקָרְאוּ מְשֻׁדָּכִים מֵעִנְיַן וּמְצֶאןָ מְנוּחָה (רוּת א, ט) כִּי תִּרְגּוּם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ (שׁוֹפְטִים ה, לא) וּשְׁדִיכַת אַרְעָא) מַעֲשָׂיו, פָּטוּר הַלָּה מִשְּׁבוּעָתוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם הֵמִירָה (עב) אֲחוֹת הַמְּשֻׁדָּךְ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא אִם נִשְׁאַר בְּקִלְקוּלוֹ, אוֹ שֶׁבָּא לְבֵית דִּין בְּעוֹדוֹ בְּקִלְקוּלוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְהִנָּשֵׂא לוֹ, כְּגוֹן שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ, אֲבָל אִם חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְאַחַר כָּךְ בָּא הַנִּשְׁבָּע לְבֵית דִּין, צָרִיךְ הַתָּרָה לִשְׁבוּעָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ אִם יַעֲבֹר, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הַתָּרָה לִשְׁבוּעָתוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּשְׁבוּעוֹת דְּלֹא כְּבֵית יוֹסֵף וְעַיֵּן בתשוב' הָרַב סִי' ק' שְׁאֵלָה י''ד) . אֲבָל אִם בָּא לְבֵית דִּין בְּעוֹדוֹ בְּקִלְקוּלוֹ, אֲפִלּוּ הַתָּרָה לֹא צָרִיךְ, דְּהָא אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּנָּשֵׂא לְמוּמָר, וּמֵאַחַר דְּהֻתַּר בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, הֻתַּר לְעוֹלָם אַף אִם יַחֲזֹר בּוֹ אַחַר כָּךְ, וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר (שם) .

 באר היטב  (עב) אחות. ומשמע דאם אירע כן באחות אבי המשודך לא הוי דינא הכי ואין לנו בזה אלא מה שמצינו מפורש דהוי פגם ט''ז (וכ' בה''י על ראובן ששידך את בתו עם שמעון ואח''כ המיר דתו אחיו של ראובן אין שמעון רשאי לחזור וחייב לקיים שבועתו וקנסו ע''ש):


מד
 
שְׁנַיִם שֶׁנָּדְרוּ לָלֶכֶת יַחַד לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹךְ שְׁתֵּי שָׁנִים, וְהָאֶחָד (עג) מִתְעַכֵּב, חֲבֵרוֹ פָּטוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן רל''ו.

 באר היטב  (עג) מתעכב. בין שהוא מתעכב כדין או שלא כדין חבירו פטור. ש''ך:


מה
 
הַמְנַדֶּה עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא אִם יַעֲשֶׂה כָּךְ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַתָּרָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לוֹ הַתָּרָה, לָכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּנַדּוֹת עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, עַל שׁוּם דָּבָר. הגה: וְאִם כְּבַר נָדַר כָּךְ, אֵין לְהַתִּירוֹ אֶלָּא בִּמְקוֹם מִצְוָה, כְּדִין נֶדֶר שֶׁהֻדַּר עַל דַּעַת רַבִּים (מהר''ם מִפַּדָּוואָה סי' י') . וְכֵן נֶדֶר שֶׁנָּדַר בִּשְׁעַת צָרָה, אֵין לְהַתִּיר אֶלָּא לְצֹרֶךְ (עד) מִצְוָה אוֹ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל, כְּמוֹ נֶדֶר עַל דַּעַת רַבִּים (ב''ז סִימָן רע''ז וּתְשׁוּבַת מהרי''ל סי' רי''ג) . וּמִיהוּ אִם הִתִּירוֹ (עה) בְּדִיעֲבַד, מֻתָּר (ד''ע), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּנֶדֶר שֶׁעַל דַּעַת רַבִּים.

 באר היטב  (עד) מצוה. ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת''ת כנגד כולם כ''כ הב''ח ומיהו מי שאינו מזיק לו התענית להתבטל פשיטא שאינו יכול להתירו. ש''ך: (עה) בדיעבד. כ' הש''ך דרמ''א אזיל לשיטתו דס''ל בסכ''א בעד''ר דמותר בדיעבד אבל כבר בארתי שם שאין לו היתר אפי' בדיעבד וא''כ ה''ה הכא והאי נדר בעת צרה היינו דומיא דוידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי וגו' אבל הנודר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שהיא מזקת לחליו ועכשיו מתחרט לא מקרי נודר בעת צרה ויכול להתירו אפי' לכתחילה עכ''ל:


מו
 
מַתִּירִים כַּמָּה נְדָרִים לְאִישׁ (עו) אֶחָד, אֲפִלּוּ בְּהֶתֵּר אֶחָד; וּלְכַמָּה אֲנָשִׁים, בְּהֶתֵּר אֶחָד. וְהָנֵי מִלֵּי דִּלְאִישׁ אֶחָד סָגֵי בְּהֶתֵּר אֶחָד, בִּנְדָרִים מְחֻלָּפִים, אֲבָל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר אֶחָד פַּעֲמַיִם וְשָׁלֹשׁ, צָרִיךְ הַתָּרָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

 באר היטב  (עו) ואחד. הטעם בב''י דכל שלא התיר הראשונה לא חלה השניה ואין מתירין הנדר עד שיחול הלכך צריך התרה לכל אחד וע''ל סי' רכ''ט ס''ג דמהר''ל ן' חביב פסק דאף בנדר ושבועה על דבר א' א''צ היתר לכל א' ואחד אלא אם ירצה יתיר כולם בבת א':


מז
 
אִם צִוָּה הַשַּׂר שֶׁלֹּא יַחֲרִימוּ שׁוּם חֵרֶם כִּי אִם בְּהַסְכָּמַת רְאוּבֵן, וְאִם הֶחֱרִימוּ שֶׁיְּהֵא מְבֻטָּל, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱרִימוּ הַקָּהָל שֶׁלֹּא בְּהַסְכָּמַת רְאוּבֵן, חָל הַחֵרֶם. הגה: וְאִם צְרִיכִין לַעֲבֹר מִכֹּחַ גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר. וּמִכָּל מָקוֹם הַחֵרֶם בְּתָקְפּוֹ כְּשֶׁיַּעֲבֹר גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ, וְיֵשׁ לָהֶם לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחָם וּלְבַקֵּשׁ לְבַטֵּל הַצִּוּוּי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ריב''ש) וְע''ל סוֹף סִימָן של''ד.


מח
 
הַנִּשְׁבָּע לִפְרֹעַ לַחֲבֵרוֹ מָנֶה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ (עז) אֲדָר, חַיָּב לִפְרֹעַ בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.

 באר היטב  (עז) אדר. וה''ה בכל ר''ח שהוא ב' ימים צריך לפרוע ביום הראשון כיון דבלשון בני אדם נקרא יום הא' ג''כ ר''ח ואם ידע בשעת נדרו שיהיה ב' ימים ר''ח אינו חייב עד יום השני וע''ל סי' ר''כ ס''ח עכ''ל הט''ז:


מט
 
קָהָל שֶׁהֶחֱרִימוּ שֶׁיִּפְרְעוּ חוֹבוֹתֵיהֶם, וְיִבְנוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת מֵהַמָּעוֹת שֶׁיִּגְבּוּ מֵהָרִבִּית שֶׁיַּחֲזִירוּ לָהֶם הָעוֹבְדֵי גִּלּוּלִים, וְעַכְשָׁו כְּשֶׁגָּבוּ הָרִבִּית מֵהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֵין בּוֹ כְּדֵי לִפְרֹעַ חוֹבוֹתֵיהֶם, יִתְּנוּ (עח) מֶחֱצָה לָזֶה וּמֶחֱצָה לָזֶה.

 באר היטב  (עח) מחצה. והט''ז השיג ע''ז וכתב שעכ''פ יפרעו חובותיהם ומהנותר יבנו בהכ''נ ואף לדעת המחבר דיחלוקו מ''מ נראה דאם הציבור אומרים שכונתם היתה לכך כפי מה שאמרנו שומעין להם ע''ש ועיין בח''מ סימן קס''ג וס''ס רל''א מדיני תקנת הקהל:


נ
 
לָשׁוֹן מְסֻפָּק בְּהַסְכָּמָה בְּחֵרֶם, נִדּוֹן כְּפִי מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ רֹב הַקָּהָל שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתָם בִּשְׁעַת הַחֵרֶם. הגה: וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהַצִּבּוּר מְחֻלָּקִים בּוֹ בְּעִנְיַן תַּקָּנָתָם וְחֵרֶם שֶׁלָּהֶם. וְאִם הִתְנוּ שֶׁכָּל לָשׁוֹן הַמְסֻפָּק יְהֵא נִדּוֹן עַל פִּי פְּלוֹנִי, לֹא יוּכַל לָדוּן עַל פִּי אֹמֶד דַּעְתּוֹ, אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁנִּרְאֶה לוֹ מִלְּשׁוֹן הַהַסְכָּמָה וְהַתַּקָּנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיבָ''שׁ בח''מ סִימָן ט''ו בְּשֵׁם תשו' רשב''א) . קָהָל שֶׁגָּזְרוּ חֲרָמוֹת שֶׁאֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּם, אֵין צְרִיכִין לְקַיְּמָם (פִּסְקֵי מהרא''י סי' רנ''ב) .


נא
 
הֶתֵּר שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאֹנֶס, אֵינוֹ כְּלוּם.




סימן רכט - דין נדר שהתר מקצתו, או מי שנדר על דבר אחד שני פעמים
ובו ט' סעיפים
א
 
נֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְּצָתוֹ, הֻתַּר כֻּלּוֹ. כֵּיצַד, נָדַר לְהִתְעַנּוֹת אוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר זְמַן יָדוּעַ, וְאֵרְעוּ בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אוֹמְרִים לוֹ: אִלּוּ נָתַתָּ לְלִבְּךָ שֶׁיֶּאֱרְעוּ בּוֹ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר, וְהֻתַּר הַכֹּל (רֹא''שׁ וְרַמְבַּ''ם) . וְכֵן אִם אָמַר לַחֲבוּרַת אֲנָשִׁים: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם, אוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה (א) לְךָ, לְךָ, לְךָ, הָוֵי כְּלָל, וְאִם הֻתַּר אֶחָד מֵהֶם הֻתְּרוּ כֻּלָּם. אֲבָל אִם אָמַר: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ, קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ, כָּל אֶחָד נֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאִם הֻתַּר אֶחָד לֹא הֻתְּרוּ כֻּלָּם. (ב) וּלְהָרַמְבַּ''ם, אִם אָמַר: שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְזֶה וּלְזֶה וּלְזֶה, הֻתַּר הָרִאשׁוֹן הֻתְּרוּ כֻּלָּם; הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִים. שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְזֶה, לְזֶה, לְזֶה, צָרִיךְ פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אַמְרִינָן נֶדֶר שֶׁהֻתַּר מִקְּצָתוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ, אֶלָּא כְּשֶׁנִּתַּר עַל יְדֵי (ג) פֶּתַח, אֲבָל עַל יְדֵי חֲרָטָה לֹא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלוּ נִתַּר בַּחֲרָטָה, נָמֵי. וְאֵין דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּנוֹדֵר לְעַצְמוֹ, אֲבָל אִם נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע לַחֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה, וְהִתִּיר לוֹ חֲבֵרוֹ מִקְּצָתוֹ, לֹא הֻתְּרוּ לוֹ הַשְּׁאָר. וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ שְׁנַיִם וְהֻתַּר הָאֶחָד.

 באר היטב  (א) לך. וכ''ש אם אמר ולך בוי''ו דהוי כלל (וכן אמר לזה לזה לזה או לזה ולזה ולזה ש''ך): (ב) ולהרמב''ם. (דהוי כאומר לזה וזה הב' יהיה כזה הא' וזה הג' יהיה כזה הב' וקי''ל כהרמב''ם) וכב''י בשם הריב''ש נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי ונשאל על א' מהם לא הותר השניה להרמב''ם וכתב הש''ך ונראה דאם אמר קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי אף להחולקים על הרמב''ם הוי ב' נדרים כיון דאמר קונם קונם: (ג) פתח. דדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו וכתב הט''ז דבסי' רל''ב ס''ח יתבאר דלא אמרינן הותר כולו כשהותר מקצתו אא''כ משנה דבריו ממה שאמר תחילה וכן הדין כאן בכ''מ דאמרינן הותר כולו וכ''כ ב''י בשם רמב''ן ור''ן ע''כ אין להקל בזה ודלא כמ''ש הב''ח להקל כאן והש''ך מסכים עם הב''ח וכתב שכ''כ בד''מ סי' רל''ב דהכא שאני כיון שאינו טעות מעיקר הנדר אלא ניתר ע''י התרה בכל ענין הותרו כולן וא''צ שיחליף דבריו:


ב
 
אִם הֶחֱרִימוּ אוֹ נִדּוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, וְהִתִּירוּ אֶחָד מֵהֶם, הוּא מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִים. וְכֵן (ד) בַּהֲפָרַת בַּעַל, אִם הֵפֵר נֶדֶר אִשְׁתּוֹ בְּמִקְצָת, לֹא הֻתַּר כֻּלּוֹ.

 באר היטב  (ד) בהפרת. דבהיתר זה והפרת בעל לא אמרינן דנעקר מעיקרא אלא מכאן ולהבא וכתב הש''ך מיהו היינו לדעת המחבר בסימן רל''ד סל''ו אבל דעת הר''ב שם אפילו מקצתו לא הותר בהפרת בעל ומה שסתם הר''ב כאן י''ל שסמך אלקמן דשם עיקרי הדינים:


ג
 
נָדַר מֵאֶחָד, וְאָמַר עַל אַחֵר: יְהֵא כִּפְלוֹנִי, (ה) כֻּלָּם אֲסוּרִים, אֲפִלּוּ עַד מֵאָה. הֻתַּר הָרִאשׁוֹן, הֻתְּרוּ כֻּלָּם. הֻתַּר הָאַחֲרוֹן, הוּא מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִין. הֻתַּר הָאֶמְצָעִי, כָּל שֶׁקּוֹדֵם לוֹ, אֲסוּרִין, הוּא וְכָל שֶׁלְּאַחֲרָיו מֻתָּרִים. וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר, וְשָׁמַע (ו) חֲבֵרוֹ וְאָמַר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר: וַאֲנִי; וְשָׁמַע שְׁלִישִׁי וְאָמַר: וַאֲנִי, וְנִשְׁאַל הָרִאשׁוֹן עַל נִדְרוֹ, וְהֻתַּר, הֻתְּרוּ כֻּלָּם. נִשְׁאַל הָאַחֲרוֹן, וְהֻתַּר, הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּם אֲסוּרִים. נִשְׁאַל הַשֵּׁנִי, וְהֻתַּר, הַשֵּׁנִי וְהָאַחֲרוֹן מֻתָּרִים, וְהָרִאשׁוֹן אָסוּר. וְהוּא הַדִּין לְנוֹדֵר מִבָּשָׂר, וְהִתְפִּיס פַּת בְּבָשָׂר, וְהִתְפִּיס דְּבַשׁ בְּפַת. אָסַר עָלָיו כִּכָּר ב' פְּעָמִים, אוֹ (ז) שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו ב' פְּעָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַל עָלָיו וְהִתִּירוּ לוֹ, אָסוּר עַד שֶׁיִּשְׁאַל עָלָיו וְיַתִּירוּ לוֹ פַּעַם שֵׁנִית.

 באר היטב  (ה) כולם. אפי' אמר כן אחר כמה ימים על אדם אחר יהא כפלוני וכן בנדר מבשר והתפיס פת בבשר אבל כשחבירו אמר ואני בעינן שיאמר כ''א תכ''ד של חבירו כדלעיל סי' ר''ד. ש''ך: (ו) חבירו. וע''ל סימן רל''ד סכ''א באשה שנדרה והתפיס בה אחר ואח''כ הפר לה הבעל היא מותרת והמתפיס אסור. ש''ך: (ז) שנשבע. כ' הש''ך אע''ג דאין שבועה חלה על שבועה מ''מ כשהותרה הראשונה חלה השניה למפרע וכ''ז אם אין כוונתו רק לשאול על הראשונה אבל אם נשאל על כולם בב''א סגי בהיתר א' כדלעיל סי' רכ''ח סמ''ו אבל הט''ז כתב שבשבועה א''י להתיר בב''א אפי' להתיר השניה קודם הראשונה אין להקל ע''ש מילתא בטעמא (ובנה''כ השיג עליו ודחה ראיותיו ומ''מ סיים דיש להחמיר ע''ש):


ד
 
נִשְׁבַּע עַל דָּבָר אֶחָד, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ, נִשְׁאַל תְּחִלָּה עַל הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּירוּ לוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי בְּלֹא הַתָּרָה וּבְלֹא הֲפָרָה, נִשְׁאַל תְּחִלָּה עַל מַה שֶּׁאָמַר: בְּלֹא הַתָּרָה, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל עִקַּר הַנֶּדֶר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וְעַל פִּי בֵּית יוֹסֵף סי' רכ''ח דַּף ער''ב סוֹף ע''א) . וְכֵן צִבּוּר שֶׁהִטִּילוּ חֵרֶם וְהִתְנוּ שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ הַתָּרָה וְלֹא הַתָּרָה לְהַתָּרָה עַד סוֹף הָעוֹלָם, יַתִּירוּ תְּחִלָּה חֵרֶם (ח) הָאַחֲרוֹן שֶׁהֶחֱרִימוּ שֶׁלֹּא לְהַתִּיר, וְאַחַר כָּךְ יַתִּירוּ הָרִאשׁוֹן. הגה: מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר אֶחָד וְאָמַר: שֶׁאִם יִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ, אֵינוֹ יְהוּדִי; אָסוּר לִשְׁאֹל עַל נִדְרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁאַל עָלָיו בְּדִיעֲבַד, יֵשׁ לְהוֹכִיחוֹ וּלְיַסְּרוֹ שֶׁתָּלָה אֱמוּנָתוֹ בְּנִדְרוֹ, וְצָרִיךְ כַּפָּרָה וּסְלִיחָה (מָרְדְּכַי פ' הָאֻמָּנִים) . וְדַוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵין לְהַתִּיר לוֹ, אֲבָל אִם אָמַר: אִם (ט) אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי לֹא אֶהְיֶה יְהוּדִי, אֲפִלּוּ הֶתֵּר אֵינוֹ צָרִיךְ (פִּסְקֵי מהרא''י סי' קצ''ב) . וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה דְּלֹא טוֹב עָשָׂה מִי שֶׁנִּשְׁבַּע, וְיֵשׁ לְהוֹכִיחוֹ עַל זֶה.

 באר היטב  (ח) האחרון. כתב הט''ז נ''ל דבחרם האחרון גופיה צריך ב' התרות דהיינו תחלה על מ''ש ולא התרה להתרה ואח''כ על מ''ש שלא יעשו התרה ואז אפילו אמר וכן לעולם שהוא לאין תכלית מ''מ לא נחשב רק לפעם א': (ט) אעשה. דדוקא בנדר מתחלה ואח''כ אומר על הנדר שאם ישאל עליו לא יהא יהודי אין להתיר משום שאין מתירין נדר שיש בו נדנוד עבירה אבל אם אמר אם אעשה כו' לא אהיה יהודי או אפי' אמר בפי' אם אעשה דבר פלוני יכפור בהש''י אין זה לא שבועה ולא כינוי ולא יד הואיל ואינו מוציא שום רמז שבועה או נדר מפיו. ש''ך (וכ''כ לעיל סי' רכ''ח. נדר שלא ללבוש ושלא לנעול מנעלים הותר מקצתו הותר כולו רדב''ז ח''ב סימן רצ''א):


ה
 
אָסַר עַל עַצְמוֹ מִין מַאֲכָל אִם יַעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, וְאָמַר שֶׁיְּהֵא בְּאִסוּרוֹ בְּכָל פַּעַם וּפַעַם שֶׁיִּשְׁאַל וְיֻתַּר מֵהָאִסוּר שֶׁיָּחוּל עָלָיו פַּעַם אַחֶרֶת, וְכֵן לְעוֹלָם, יַתִּירוּ לוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת כְּמוֹ שֶׁיְּשַׁעֲרוּ שֶׁאָמַר: וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם וְכו', וְעוֹד יַתִּירוּ לוֹ עַל מַה שֶּׁאָמַר: וְכֵן לְעוֹלָם.


ו
 
אִם נִשְׁבַּע עַל דָּבָר אֶחָד וְהִתְנָה שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהַתִּיר לוֹ אֶלָּא פְּלוֹנִי (י) וּפְלוֹנִי שֶׁהֵם בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים, יִתְחָרֵט עַל אוֹתוֹ תְּנַאי וְיַתִּירוּהוּ לוֹ אֲחֵרִים, וְאַחַר כָּךְ יַתִּירוּ לוֹ אֲחֵרִים הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו (תשו' מיי' בֵּית יוֹסֵף סי' רכ''ח דף ער''ב סוֹף ע''א והיא בתשב''ץ סִימָן ח' ובסמ''ק) .

 באר היטב  (י) ופלוני. דוקא ב' אבל אם הזכיר ג' הוי עד''ר ודינו מבואר בסימן רכ''ח סכ''א. ט''ז:


ז
 
אִם הִתְנָה בִּשְׁעַת שְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא תְּהֵא נִתֶּרֶת לְעוֹלָם, אֵין תְּנָאוֹ (יא) כְּלוּם, דִּדְבָרִים בְּעָלְמָא הֵם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּלַל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ, דְּאִם כֵּן מַתִּירִין תְּחִלָּה הַשְּׁנִיָּה וְאַחַר כָּךְ הָרִאשׁוֹנָה כָּאָמוּר.

 באר היטב  (יא) כלום. והט''ז חולק ע''ז וכ' ולענין מעשה נ''ל דאף כאן יעשה ב' התרות א' על מה שאמר שלא יהיה ניתר לעולם וא' על עיקר השבועה דאין הפרש בין זה לסעיף ד' (ובנה''כ השיג עליו דל''ד לס''ד דשם השבועה היתה גם ע''ז בכלל שלא יהא לו התרה אבל הכא לא כלל בשבועתו רק שאמר כן בתנאי בעלמא):


ח
 
קִבֵּל עָלָיו חֵרֶם וְנִדּוּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי בְּלִי שׁוּם פֶּתַח וַחֲרָטָה, מַתִּירִין לוֹ, שֶׁאֵין הַחֵרֶם צָרִיךְ לֹא פֶּתַח (וְלֹא) חֲרָטָה. וְאִם אָמַר: בְּלִי שׁוּם פֶּתַח הֶתֵּר וַחֲרָטָה, יֵשׁ לָחוּשׁ לְמִלַּת (יב) הֶתֵּר שֶׁאָמַר, וּמַתִּירִים לוֹ תְּחִלָּה הַב' וְאַחַר כָּךְ הָרִאשׁוֹנָה.

 באר היטב  (יב) היתר. כ' הט''ז תמיה לי הא אי' בסי' רכ''ח סכ''ה אפי' הזכירו בפי' שבועה עם החרם לא הוה בו דין שבועה (ובנה''כ כתב דלק''מ דהתם מיירי מקהל שלא הוזכרו אלא לאיים יותר הלכך הם נודרים בעצמם ומתירים בעצמם וזה לא שייך הכא):


ט
 
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי, וְנִשְׁבַּע אַחַר כָּךְ שֶׁאִם יְדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁיֵּאָסֵר בְּבָשָׂר. נִשְׁאָל עַל הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ עַל הַשְּׁנִיָּה, שֶׁאֵין מַתִּירִין לֹא נֶדֶר וְלֹא שְׁבוּעָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא (יג) חָלוּ. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי, אוֹ לְחָכָם שֶׁיִּשְׁאַל לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה, נִשְׁאָל תְּחִלָּה עַל הָרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ עַל הַב' שֶׁל חָכָם. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה לִפְלוֹנִי, וַהֲרֵי הוּא נָזִיר אִם יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ זוֹ, יִשְׁאַל עַל שְׁבוּעָתוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַל נְזִירוּתוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

 באר היטב  (יג) חלו. דאין השניה חלה עד שידבר עמו והרי הוא אסור לדבר עמו נשאל תחלה על שנדר לדבר עמו ואז כשידבר עמו חלה השניה וכן בנשבע שלא יהנה לחכם כו' וע''ל סימן רכ''ח סי''ז ובסי' רל''ט סי''ג:





סימן רל - דין מתירין שבועות ונדרים אפלו נשבע בהזכרת השם
ובו סעיף אחד
א
 
מַתִּירִין שְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים, אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע (א) בְּהַזְכָּרַת הַשֵּׁם. (כֵּן נָהֲגוּ עַל פִּי ש''ס וּפוֹסְקִים עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף) . הגה: וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִשְׁאַל עָלָיו לְכַתְּחִלָּה, אֶלָּא מִדֹּחַק. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר''ג (הַגְּאוֹנִים וְעוֹד פּוֹסְקִים) כָּל נֶדֶר שֶׁיֵּשׁ בְּהַתָּרָתוֹ נִדְנוּד עֲבֵרָה אֵין לְהַתִּירוֹ (הר''ד כֹּהֵן וריב''ש סי' תל''ב) . יֵשׁ אוֹמְרִים כָּל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָּבָר, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לִמְכֹּר חֵפֶץ פְּלוֹנִי, וְעָבַר וּמְכָרוֹ, אֵין בִּמְכִירָתוֹ (ב) כְּלוּם, הוֹאִיל וְעָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ. (בְּמָרְדְּכַי הַגָּהוֹת דִּשְׁבוּעוֹת) .

 באר היטב  (א) בהזכרת. כתוב בתשובת מהר''מ מינץ ומ''מ מתי שיבא לידי כה''ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים אני משים עליהם להתענות בה''ב וכה''ג לפי האדם ולפי הנדר וכן ליתן מעות לדבר מצוה זהוב או כה''ג לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים שאומר מאי איכפת לי אם אשבע כל מה שארצה אלך אצל חכם ויתירני וכן שמעתי מרבותי עכ''ל וכן נכון לעשות. ש''ך: (ב) כלום. ובח''מ סי' ר''א כתב הר''ב בסתם דמכירתו מכירה ובסמ''ע פסק שם כהי''א דהכא ע''ש שהאריך והב''ח פסק שם דספיקא דדינא הוי והמע''ה וכן עיקר. ש''ך:





סימן רלא - הנודר על תנאי, או שתולה נדרו בדעת אחרים
ובו סעיף אחד
א
 
אֵין הַנֶּדֶר וְהַשְּׁבוּעָה נִתָּרִים, אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה אוֹ בְּג' הֶדְיוֹטוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ פֵּרֵשׁ וְהִתְנָה בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר אוֹ הַשְּׁבוּעָה אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ מֵעִקָּרוֹ, אוֹ שֶׁתּוֹלֶה בְּאַחֵר (א) שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה, אֵינוֹ כְּלוּם, דְּמִיָּד כְּשֶׁחָל הַנֶּדֶר אֵין לוֹ הַתָּרָה אֶלָּא עַל יְדֵי מֻמְחֶה אוֹ ג' הֶדְיוֹטוֹת וַאֲפִלּוּ אִם תְּלָאוֹ בְּדַעַת אַחֵר וְקִיְּמוֹ וְשׁוּב נִשְׁאַל עַל הַקִּיּוּם אֵינוֹ מוֹעִיל. הגה: אֲבָל אִם לֹא קִיְּמוֹ וּמִיָּד שֶׁשָּׁמְעוּ אָמַר שֶׁלֹּא יִהְיֶה נֶדֶר, הַנֶּדֶר בָּטֵל (כ''מ מִדִּבְרֵי הָרֹא''שׁ כְּלָל י' סִימָן ג' וּמִלְּשׁוֹן הַטּוּר) . וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁחֲבֵרוֹ יוּכַל לְבַטְּלוֹ, דְּיוּכַל חֲבֵרוֹ לְבַטֵּל כָּל (ב) זְמַן שֶׁלּא חָל הַנֶּדֶר (ריב''ש סִימָן ת''ז וקפ''ה) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ''ח סָעִיף ל''ז ול''ח. וּמִיהוּ אִם נָדַר לִזְמַן, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה אֶלָּא כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן בָּטֵל מִמֵּילָא.

 באר היטב  (א) שיבטלנו. אבל אם נדר על תנאי שיסכים חבירו או ע''ת שלא יבטלנו יכול חבירו לבטלו בכל לשון כמ''ש בסי' רכ''ח סל''ז. ש''ך: (ב) זמן. דהיינו מיד בשעת הנדר הוא מבטלו או שהתנה שהנדר לא יהא נדר עד שישמענו חבירו ולא יתירו א''כ לא חל הנדר עד שישמענו ומיד בשומעו הוא מבטלו א''כ לא חל הנדר כלל ש''ך. כתב הט''ז א' אמר לאשתו תנה לי ת''כ שלא חנשא לאיש אחר אחר מותי וגם אני אדור לך שלא אשא אחרת אחר מותך אין נדרו חל אפילו כבר קיים פ''ו בשעת נדר ומעתה גם נדרה אינו חל כי לא נדרה אלא ע''ד אם הוא יקיים נדרו ות''כ יש לו התרה ולרווחא דמלתא י ירו לה תשו' א''ז רש''ל ועיין מ''ש רמ''א בסי' רל''ב סט''ז עכ''ל הט''ז:





סימן רלב - דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואנסין
ובו כ' סעיפים
א
 
יֵשׁ נְדָרִים שֶׁאֵין צְרִיכִין הַתָּרָה; נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, נִדְרֵי אֳנָסִין וְהַתּוֹלֶה בְּדָבָר וְלֹא נִתְקַיֵּם.


ב
 
נִדְרֵי זֵרוּזִין כֵּיצַד, הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר: קוּנָם עָלַי כִּכָּר זֶה אִם אֶפְחֹת מִסֶלַע, וְאָמַר הַלּוֹקֵחַ: קוּנָם כִּכָּר זֶה עָלַי אִם אוֹסִיף עַל שֶׁקֶל, וְנִתְרַצּוּ שְׁנֵיהֶם בְּג' דִּינָרִים, אוֹ (א) בְּפָחוֹת מְעַט אוֹ יוֹתֵר מְעַט (ר''ן), לֹא נֶאֱסָר שׁוּם אֶחָד מֵהֶם, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַתַּגָּרִים לִדֹּר אוֹ לִשָּׁבַע כְּדֵי לְזָרֵז חֲבֵרוֹ, וְאֵין בְּלִבּוֹ לְשׁוּם נֶדֶר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל גַּב דְּאָמְרִינַן לְזֵרוּזֵי נִתְכַּוְּנוּ, מִכָּל מָקוֹם לֹא יוּכַל הַמּוֹכֵר לִתְּנוֹ בְּשֶׁקֶל וְלֹא יוּכַל הַלּוֹקֵחַ לִקְנוֹתוֹ בְּסֶלַע, (שָׁם בְּשֵׁם י''א) וְיֵשׁ (ב) מְקִלִּין (שם) . וְדַוִקָא כְּשֶׁאֵין מַעֲמִידִים דִּבְרֵיהֶם, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם נִתְרַצּוּ בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִים, אֲבָל אִם לֹא נִתְרַצּוּ, אֶלָּא זֶה בְּסֶלַע וְזֶה בְּשֶׁקֶל וְנִתְבַּטֵּל הַמִּקָּח, וַדַּאי לְנֶדֶר גָּמוּר נִתְכַּוְּנוּ וְחָל הַנֶּדֶר, וְכָל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל נִדְרוֹ הֲרֵי (ג) חִלֵּל דְּבָרָיו. וְאִם הָאֶחָד הֶעֱמִיד דְּבָרָיו וְהַשֵּׁנִי לֹא הֶעֱמִיד, מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְבַּטֵּל לְאֶחָד נִתְבַּטֵּל גַּם לַשֵּׁנִי. וְכָל זֶה מַיְרֵי בִּסְתָם, אֲבָל אִם אוֹמְרִים שֶׁלְּנֶדֶר גָּמוּר נִתְכַּוְּנוּ, הָוֵי נֶדֶר. וְאִם הַמּוֹכֵר אָמַר: קוּנָם אִם אֶפְחֹת מִיּוֹתֵר מִסֶלַע, אוֹ שֶׁאָמַר הַלּוֹקֵחַ: קוּנָם אִם אוֹסִיף לְךָ עַל מְעַט פָּחוֹת מִשֶּׁקֶל וְנִתְרַצּוּ בְּג' דִּינָרִים, הֲרֵי זֶה נֶדֶר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְזָרֵז (ד) כְּשֶׁמַּפְלִיגִין כָּל כָּךְ, וּלְנֶדֶר גָּמוּר נִתְכַּוְּנוּ. הגה: נָדַר לִשְׁנַיִם שֶׁרוֹצִים לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לְאֶחָד מֵהֶם: לְנֶדֶר גָּמוּר כַּוָּנָתִי, וּלְאַחֵר: לְזֵרוּזִין, כֵּיוָן שֶׁהַנֶּדֶר בָּטֵל לְגַבֵּי אֶחָד, בָּטֵל לְגַבֵּי שֵׁנִי הוֹאִיל וְנִקְרָא נֶדֶר אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ן בְּפי' הַיְּרוּשַׁלְמִי) .

 באר היטב  (א) בפחות. כ''כ לאפוקי שקל וסלע דאינם רשאים ליתן כך לדיעה זו. ש''ך בנה''כ: (ב) מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב''ח: (ג) חילל. ודוקא כשמוכרו אח''כ לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה: (ד) כשמפליגין. והש''ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ''כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג' דינרין יש להחמיר:


ג
 
הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ, וּמְסָרֵב, וּמַדִּירוֹ אִם אֵינוֹ אוֹכֵל עִמּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה מִתְאָרֵחַ עִמִּי וְאוֹכֵל פַּת חַמָּה וְשׁוֹתֶה כּוֹס שֶׁל צוֹנֵן, וְזֶה מְסָרֵב, הֲרֵי זֶה נֶדֶר שֶׁל זֵרוּז. אֲבָל אִם זִמֵּן רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן לֶאֱכֹל עִמּוֹ, וְהָיוּ מַזְמִינִים אוֹתוֹ גַּם בְּמָקוֹם אַחֵר וְחָפֵץ לֶאֱכֹל יוֹתֵר עִם רְאוּבֵן וְאוֹמֵר לוֹ: (ה) הַדִּירֵנִי מִנְּכָסֶיךָ אִם לֹא אֹכַל עִמְּךָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפְצִירוּ בִּי בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זֶה נֶדֶר גָּמוּר. הגה: וְאֵין לְמֵדִין מִדִּינֵי נִדְרֵי זֵרוּזִין לְמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין לְ ךָ בָּהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּינוּ יְרוּחָם) .

 באר היטב  (ה) הדירני. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן לא הוי נדר זרוזין ט''ז:


ד
 
נִדְרֵי הֲבַאי כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: קוּנָם כִּכָּר זֶה עָלַי אִם לֹא רָאִיתִי כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אוֹ אִם לֹא (ו) רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד, אוֹ חוֹמָה גְּבוֹהָה לַשָּׁמַיִם, אֵינוֹ נֶדֶר, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הָעוֹלָם לְהַפְלִיג, וְלֹא כִּוֵּן לְשֵׁם נֶדֶר. וְאִם מַעֲמִיד דְּבָרָיו, שֶׁאָמַר שֶׁכִּוֵּן לְשֵׁם נֶדֶר, הָוֵי נֶדֶר (תא''ו ני''ג וְכֵן מַשְׁמָע לְקַמָּן בַּטּוּר סִימָן רל''ט גַּבֵּי שְׁבוּעָה) .

 באר היטב  (ו) ראיתי. כתב הט''ז דגירסא הנכונה היא שצ''ל אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים דר''ל שהוא מפורסם שלא היו באותו הדרך ס' רבוא דאל''כ הא איתא בא''ח הרואה ס' רבוא מישראל ביחד וכו' משמע שהוא דבר אפשרי:


ה
 
אָמַר: קוּנָם כָּל פֵּרוֹת (ז) שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי, אֵינוֹ נֶדֶר, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִחְיוֹת בְּלֹא כָּל הַפֵּרוֹת הָוֵי לֵיהּ נֶדֶר שָׁוְא. וְכֵן אָמַר: קוּנָם כָּל פֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי אִם לֹא (ח) עָשִׂיתִי דָּבָר פְּלוֹנִי, אֵינוֹ נֶדֶר. הגה: אֲבָל אִם אָמַר בִּלְשׁוֹן עָתִיד: אִם (ט) אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי יֵאָסְרוּ כָּל פֵּרוֹת עָלַי, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג וְתוס' פ' הַמַּדִּיר רֵישׁ דַּף ע''א וְהַגָּ''א מהרי''ח) . וְכֵן אִם אָסַר עָלָיו כָּל פֵּרוֹת חוּץ מֵחִטִּים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי נֶדֶר (סְמַ''ג וּמָרְדְּכַי פ''ג דִּשְׁבוּעוֹת), וְיֵשׁ חוֹלְקִין. (תְּשׁוּבוֹת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת נְדָרִים) .

 באר היטב  (ז) שבעולם. כתב הש''ך דבתשו' מיימוני משמע דל''ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל דהוי בכללן דגים ופשתן וקנבוס וצמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע: (ח) עשיתי. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שא''א לקיים נדרו אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סי''ד. ש''ך: (ט) אעשה. ואח''כ עשה אותו דבר פלוני י''א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי ונראה דמ''ש הרב ויש חולקין קאי גם ע''ז ואם אמר חוץ מבשר לכ''ע לא הוי נדר שוא וכ''ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים עכ''ל הש''ך:


ו
 
נִדְרֵי שְׁגָגוֹת כֵּיצַד, אָמַר: קוּנָם עָלַי כִּכָּר זֶה אִם אָכַלְתִּי וְשָׁתִיתִי, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה; אוֹ אִם אֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא שׁוֹגֵג בִּשְׁעַת הוֹצָאַת הַנֶּדֶר מִפִּיו אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ לָחוּל, וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵּן לֹא הָיָה נוֹדֵר, אֵינוֹ נֶדֶר. וְכֵן אִם אָמַר: קוּנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה כִּסִי אוֹ שֶׁהִכְּתָה בְּנִי, וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכְּתָה, וְכֵן אִם אָמַר: קוּנָם שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא פְּלוֹנִית שֶׁהִיא כְּעוּרָה, וְהָיְתָה יָפָה בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, שֶׁאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהִיא נָאָה לֹא הָיָה נוֹדֵר. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּעוּרָה (י) וְיִפּוּהָ, חָל הַנֶּדֶר. הגה: וְכֵן הָאוֹמֵר אִם הָיָה פְּלוֹנִי אֵצֶל זֶה הַדָּבָר אֶתֵּן אֶלֶף זוּז לִצְדָקָה, וְהָיָה שָׁם, פָּטוּר, דְּהָוֵי נֶדֶר (יא) בְּשׁוֹגֵג (מהרי''ו בַּדִּינִים וַהֲלָכוֹת סִימָן נ''ט) .

 באר היטב  (י) ויפוה. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה (משא''כ לקמן סעיף י''ט במת אביה או עשה תשובה) ובגנבה כיסי צ''ל שאמר בפירוש כן ע''כ א''צ התרה דאל''כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה. ט''ז: (יא) בשוגג. הטעם דשכח שהיה פלוני שם ואח''כ נזכר וכתב הט''ז וכן אם המרו ב' באיזה דבר איך הוא זה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת''כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוי שגגה אצלו ועיין בח''מ סי' ר''ז מדיני אסמכתא וע''ל סימן רל''ט:


ז
 
וְכֵן אִם רָאָה מֵרָחוֹק אֲנָשִׁים אוֹכְלִים פֵּירוֹתָיו, וְלֹא הִכִּירָם, וְאָמַר: הֲרֵי הֵם עֲלֵיכֶם כְּקָרְבָּן, וּכְשֶׁקָּרַב אֲלֵיהֶם רָאָה שֶׁהֵם אָבִיו אוֹ אֶחָיו, שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לְאָסְרָם עֲלֵיהֶם, אֵינוֹ נֶדֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר (יב) מוֹכִיחַ שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹתָיו עַל אָבִיו וְאֶחָיו. וַאֲפִלּוּ נִמְצְאוּ עִמָּהֶם זָרִים, דְּכֵיוָן שֶׁבָּטַל הַנֶּדֶר אֵצֶל אָבִיו וְאֶחָיו, בָּטַל גַּם אֵצֶל (יג) אֲחֵרִים.

 באר היטב  (יב) מוכיח. אבל בקונם אשתי בעינן שיאמר בפי' שגנבה כיסי וכיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר משא''כ כאן שהיה מוטעה בעיקר הנדר ש''ך וכתב הט''ז ומטעם זה למדתי במעשה שבא לידי באחד שהיה סובר שמחר הוא יום ה' בשבוע וקיבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אח''כ שטעה שמחר הוא באמת יום ד' אם צריך היתר או לאו ונ''ל שהוא דומה יותר להא דס''ו דבעינן שיאמר בפירש גנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני כיון שאינו מוכח שדעתו לכך הכי נמי דהא הרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ואין הטעות מורגש לאחרים ע''כ צריך היתר דוקא עכ''ל: (יג) אחרים. ואפילו לא אמר אח''כ כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר מותר בכל וא''צ כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח''ז דהא אין כאן נדר לגמרי. ט''ז:


ח
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהֶחֱלִיף אֶת דְּבָרָיו, שֶׁאָמַר תְּחִלָּה: כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים, וּלְבַסוֹף אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִים, וְאַבָּא מֻתָּר, אוֹ כְּשֶׁאָמַר תְּחִלָּה כְּשֶׁרָאָם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירָם: יְהוּ אֲסוּרִים לְזֶה וּלְזֶה, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱלִיף דְּבָרָיו לוֹמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים חוּץ מֵאַבָּא, אֲבָל אִם בִּשְׁעַת הָאִסוּר אוֹמֵר: כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים, וְגַם בִּשְׁעַת חֲזָרָה אוֹמֵר: הָיִיתִי אוֹמֵר כֻּלְּכֶם אֲסוּרִים, חוּץ מֵאַבָּא; אוֹ שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת הָאִסוּר: יְהוּ אֲסוּרִים לְזֶה וּלְזֶה, וּבִשְׁעַת חֲזָרָה אוֹמֵר: הָיִיתִי אוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִים, וְאַבָּא מֻתָּר, שֶׁלֹּא (יד) הֶחֱלִיף לְשׁוֹן הַנֶּדֶר בֵּין שְׁעַת אִסוּר לִשְׁעַת חֲזָרָה, לֹא הֻתְּרוּ הָאֲחֵרִים.

 באר היטב  (יד) החליף. כתב הש''ך מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם כשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אמר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כ''ש שהנדר כולו בטל ב''ח וכ''מ בס''ט וע''ל סימן רכ''ט ס''א:


ט
 
אָמַר: הַיַּיִן עָלַי קָרְבָּן מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַע לַמֵּעַיִם, אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הַמְּיֻשָּׁן יָפֶה לַמֵּעַיִם, אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר; וַאֲפִלּוּ אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר הֶחָדָשׁ אָסוּר וְהַיָּשָׁן מֻתָּר, מֻתָּר בְּיָשָׁן וּבְחָדָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי אוֹמֵר כָּל הַיֵּינוֹת אֲסוּרִים עָלַי חוּץ מִן הַמְיֻשָּׁן, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּמְיֻשָּׁן (טו) בִּלְבַד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

 באר היטב  (טו) בלבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר ג''כ סתם יין וכל היינות בכלל אלא שמוסיף עליו אח''כ האי חוץ וכו':


י
 
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא אִסוּר גָּדוֹל, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁאֵין בּוֹ אִסוּר כָּל כָּךְ, לֹא חָלָה הַשְּׁבוּעָה כְּלָל, כִּי הָיְתָה (טז) בְּטָעוּת.

 באר היטב  (טז) בטעות. כתב הט''ז דגם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שסובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח''כ אומר שהיה סבור שיש בו איסור צריך היתר דוקא:


יא
 
מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ שֶׁהַשַּׂר כָּלַל אוֹתוֹ בַּפְּשָׁרָה שֶׁלּוֹ, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִשְׁבַּע לָתֵת לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת, וְאִיגְלָאֵי מִלְּתָא שֶׁהַשַּׂר פִּטְּרוֹ לָזֶה, אֵין מַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ שְׁבוּעָה, כֵּיוָן שֶׁהִטְעָהוּ.


יב
 
נִדְרֵי אֳנָסִין כֵּיצַד, הִדִּירוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר, הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי (יז) אֳנָסִין. הגה: וְאִם אֵרַע לוֹ אֹנֶס וְהָיָה אֶפְשָׁר לְסַלְּקוֹ עַל יְדֵי (יח) מָמוֹן הַרְבֵּה שֶׁיִּתֵּן, מִקְרֵי אֹנֶס (ריב''ש סי' קפ''ו) . וְכֵן אִם צִוָּה עָלָיו הַשַּׂר שֶׁלֹּא לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ וְנִדְרוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הָוֵי הַקְּנָס רַק מָמוֹן, מִקְרֵי אֹנֶס (שָׁם וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . מִכָּל מָקוֹם אִם בְּנָקֵל יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּדֵּל, לֹא מִקְרֵי אֹנֶס (שָׁם וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ''ח סָעִיף מ''ז בְּדִין חֵרֶם שֶׁגּוֹזֵר הַמּוֹשֵׁל לַעֲבֹר עָלָיו. מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר לַעֲשׂוֹת דָּבָר בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְנֶאֱנַס, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לְשַׁלֵּם וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, (יט) פָּטוּר מִשְּׁבוּעָתוֹ. וְאִם יָכוֹל לְקַיְּמָהּ אַחַר כָּךְ, דִּינוֹ כְּאִלּוּ עָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ בְּמֵזִיד (בֵּית יוֹסֵף סי' רכ''ח דַּף רע''ג ע''ד בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) וּכְבָר נִתְבָּאֵר דִּינוֹ לְעֵיל סי' רכ''ח סָעִיף מ''א. וְאִם כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לִפְרֹעַ הִכְרִיחַ הַשַּׂר לַמַּלְוֶה לְהַרְוִיחַ הַזְּמַן לַלֹּוֶה, אוֹ שֶׁפְּטָרוֹ לְגַמְרֵי, הַשְּׁבוּעָה קַיֶּמֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וְרַמְבָּ''ן סי' רמ''ו) וּלְכֻלֵּי עָלְמָא צָרִיךְ לִפְרֹעַ לוֹ אַחַר כָּךְ. וְעַיֵּן בח''מ סִימָן ע''ג מִדִּינִים אֵלּוּ. קָהָל שֶׁעָשׂוּ חֵרֶם עַל ה' שָׁנִים וְקָבְעוּ זְמַן שֶׁיַּתְחִיל הַחֵרֶם וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן הָיוּ אֲנוּסִים אוֹ שׁוֹגְגִים וְלֹא הִתְחִילוּ לְקַיֵּם הַנֶּדֶר, צְרִיכִים לְקַיְּמוֹ אַחַר כָּךְ כִּי אֵינוֹ בָּטֵל מִשּׁוּם זֶה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ז') . מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר לַעֲשׂוֹת דָּבָר תּוֹךְ שָׁנָה, אוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, יֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ מִיָּד אוֹ בְּשַׁחֲרִית כְּשֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח אַחַר כָּךְ וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ, וְיַעֲבֹר עַל נִדְרוֹ וּשְׁבוּעָתוֹ. וְאִם לֹא עָשָׂהוּ מִיָּד, כִּי אָמַר עֲדַיִן יֵשׁ לִי פְּנַאי לַעֲשׂוֹתוֹ, וְשָׁכַח אוֹ נֶאֱנַס אַחַר כָּךְ וְלֹא עָשָׂהוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים (כ) דְּמִקְרֵי אֹנֶס (הר''ן פ' כֵּיצַד הָרֶגֶל) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְרֵי אֹנֶס (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ) . וְלֹא מִקְרֵי אֹנֶס בִּשְׁבוּעָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַגִּיעַ לוֹ אֵיזֶה רָעָה אִם לֹא הָיָה נִשְׁבָּע, אֲבָל אִם לֹא הָיָה מַגִּיעַ לוֹ (כא) טוֹבָה וְנִשְׁבַּע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ טוֹבָה מִזֶּה, אֵין מִקְרֵי אָנוּס בִּשְׁבוּעָה (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קס''ז וּפִסְקֵי מהרא''י סִימָן ע''ג) . כָּל שֶׁהוּא אָנוּס בִּשְׁבוּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר עַל דַּעַת רַבִּים אוֹ עַל דַּעַת הַמָּקוֹם, אֵינוֹ כְּלוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''ץ) . (כב) נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר שֶׁשְּׁבוּעָתוֹ הָיְתָה בְּאֹנֶס אוֹ עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ (שָׁם) . וְדַוְקָא קֹדֶם שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ, אֲבָל אִם כְּבַר (כג) עָבַר, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָטְרוֹ מִמַּלְקוֹת (בסי' רכ''ח דַּף רע''ד ע''א בְּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְכֵן מִי שֶׁהוֹדָה בָּרַבִּים אוֹ (כד) כָּתַב עָלָיו שְׁטָר וְהוֹדָה בּוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע, וְאוֹמֵר אַחַר כָּךְ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְנוֹתֵן טַעַם לָמָּה אָמַר שֶׁנִּשְׁבַּע, נֶאֱמָן וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָאֱמֶת שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, שֶׁאֵין עָלָיו אִסּוּר שְׁבוּעָה מִשּׁוּם הוֹדָאָתוֹ (ת''ה סִימָן שכ''ו) .

 באר היטב  (יז) אונסין. כ' הש''ך משמע אע''פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה''ג לא נדר וכתב ב''י בשם ר' ירוחם דהאי עכבו נהר פירש שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה''ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה הוי בכלל הנדר עכ''ל ונראה דה''ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים דהא חלה אמרינן בש''ס דהוי אונס דשכיח ולא שכיח ואפ''ה בנדרים הוי אונס: (יח) ממון. הב''ח הקשה ע''ז ממ''ש רמ''א בא''ח סי' תרנ''ו שיתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקר דין זה כאן מהלכה ולק''מ דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה עכ''ל הט''ז וכתוב בתשו' הרא''מ גלאנטי מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו: (יט) פטור. כ' הט''ז לפי מ''ש בסי' רכ''ח סמ''א שיש חילוק בין אומר ביום פלוני לאומר ליום פלוני צ''ל בכאן נמי ליום: (כ) דמקרי. וכתב הט''ז דנ''ל עיקר כדעה ראשונה דהוי אונס: (כא) טובה. וכ' הש''ך בשם מהרי''ק אפי' מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאינו חפץ בשבועה זו דיהא בטלה ומביאו ד''מ וכן הוא בלבוש: (כב) נאמן. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט''ח וכה''ג אינו נאמן אם לא שידענו באונסו אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אינו נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן עכ''ל הש''ך וכ' הרשב''א ואע''פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי' תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו' וראיה מנודר בחרם ואומר אח''כ בחרמו של ים נדרתי כמ''ש לעיל סימן ר''ח: (כג) עבר. וכ' בתשובת הרשב''א דה''ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעח התראה ואכל וכ''ש כשאמר אעפ''כ אינו נאמן: (כד) כתב. בסמ''ע בח''מ סי' ע''ב ס''ק ט''ו כ' בשם ת''ה אם נכתב בכת''י שחייב לשלם ונשבע על כך ואח''כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה עכ''ל וכ' הש''ך ונראה דהיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען סתם לא נשבעתי אע''פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו הואיל והודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני אפי' כשהנתבע נותן אמתלא לדבריו אין טענתו טענה ועי' בח''מ סי' ע''ג ס''ו (עיין לעיל סימן ר''ח):


יג
 
אַף עַל פִּי שֶׁאַרְבַּעָה נְדָרִים אֵלּוּ אֵינָם צְרִיכִים הַתָּרָה, אָסוּר לִדֹּר בָּהֶם, אִם לֹא שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם דְּבָרָיו.


יד
 
הַנּוֹדֵר אוֹ הַנִּשְׁבַּע לְאַנָּס, לֹא הָוֵי נֶדֶר וְלֹא שְׁבוּעָה. לְפִיכָךְ נוֹדְרִים לָהוֹרְגִים וְלַמּוֹכְסִים אִם הוּא מוֹכֵס הָעוֹמֵד בְּלֹא צִוּוּי הַמֶּלֶךְ, אוֹ שֶׁבָּא לִטֹּל מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִקִּצְבָּתוֹ, יָכוֹל לִדֹּר אוֹ לִשָּׁבַע כְּדֵי לִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, וְאוֹמֵר: יֵאָסְרוּ עָלַי כָּל פֵּרוֹת (כה) שֶׁבָּעוֹלָם אִם אֵינִי מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, לִפָּטֵר מִן הַהֶרֶג. אוֹ אִם אֵין מַה שֶּׁאֲנִי מֵבִיא מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, לִפָּטֵר מִן הַמֶּכֶס. וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ יֵאָסְרוּ עָלַי רַק (כו) הַיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו, סְתָם, וְקַיְמָא לָן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים, גַּבֵּי אַנָּס שָׁרֵי. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא בְּפִיו דָּבָר שֶׁהוּא בְּפֵרוּשׁ נֶגֶד מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ (בְּתוֹסָפוֹת נְדָרִים וּבְפ' הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְעוֹד הַרְבֵּה פּוֹסְקִים) . וַאֲפִלּוּ לֹא בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּדֹּר, וְהוּא נוֹדֵר מֵעַצְמוֹ אוֹ הוֹסִיף לִדֹּר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבִּקֵּשׁ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: אֱמֹר קוּנָם שֶׁתֵּהָנֶה מֵאִשְׁתְּךָ אִם אֵינוֹ כִּדְבָרֶיךָ, וְהוּא אוֹמֵר: קוּנָם אִשְׁתִּי וּבָנַי נֶהֱנִים לִי, אוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּדֹּר, וְהוּא נִשְׁבַּע, אֵינוֹ כְּלוּם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא מֵחֲמַת הָאֹנֶס וּלְחַזֵּק דְּבָרָיו נֶגֶד הָאַנָּס. הגה: וְדַוְקָא כְּשֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ בְּפִיו, אָז צָרִיךְ לְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בְּאֵיזֶה תְּנַאי וְדֶרֶךְ שֶׁלֹּא יִסְתֹּר מַה שֶּׁהוֹצִיא בְּפִיו, אֲבָל שַׂר אם שִׁלְטוֹן שֶׁצִּוּוּ לְהַחֲרִים עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֵין בְּאוֹתוֹ חֵרֶם כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ בִּטּוּל בַּלֵּב אֵינוֹ צָרִיךְ. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ג מֵהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים וְכֵן כָּתַב רַבֵּינוּ יְרוּחָם) . וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ וְנִדְרוֹ שֶׁלֹּא יִוָּדַע לַגּוֹי, אֲבָל אִם יִוָּדַע לַגּוֹי, (כז) אָסוּר מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. וְלָכֵן נֶעֱנַשׁ צִדְקִיָּהוּ שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ לִנְבוּכַדְנֶצַר (ד''ע), אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ אֹנֶס (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ט' ותשו' מ''ע סי' מ''ט וּמהרי''ו סִימָן נ''ג) . מִיהוּ אִם הוֹדִיעַ לַגּוֹי מִיָּד שֶׁיָּצָא מֵאָנְסוֹ, שֶׁהָיָה לוֹ תְּנַאי בְּלִבּוֹ, וְלָכֵן יַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, הוֹאִיל וְהָיָה אָנוּס מִתְּחִלָּה (כָּךְ מַשְׁמָע בפ''ב דְּיוֹמָא) . מִיהוּ הַכֹּל לְפִי צֹרֶךְ הָעִנְיָן (ד''ע) . מֶלֶךְ אוֹ שִׁלְטוֹן שֶׁצִּוּוּ לִשָּׁבַע לְהַגִּיד עַל אֶחָד אִם בָּא עַל הַגּוֹיָה, כְּדֵי לְהַעֲנִישׁוֹ מִיתָה, מִקְרֵי שְׁבוּעַת אֹנֶס (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ כְּלָל ח') וְיֵשׁ (כח) לְבַטְּלָהּ בְּלִבָּם. וְכֵן אִם רְאוּבֵן הִפְקִיד מָמוֹן בְּיַד שִׁמְעוֹן, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ אוֹ הַשַּׂר לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מִמָּמוֹן שֶׁל רְאוּבֵן, אִם הַגּוֹי רוֹצֶה לִקַּח מָמוֹן שֶׁל רְאוּבֵן בְּאֹנֶס שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֵין הַחֵרֶם כְּלוּם. וְכֵן יוּכַל הַנִּפְקָד לִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ מִשֶּׁל רְאוּבֵן (הַכֹּל בְּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ח' וט'), וּבִלְבַד שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ בְּלִבּוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא (כט) חִלּוּל הַשֵּׁם בַּדָּבָר (שָׁם בִּתְשׁוּבָה), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. ב' יְהוּדִים שֶׁהִכּוּ זֶה אֶת זֶה, וְגָזַר הַשִּׁלְטוֹן אַחַר עֵדוּת. אִם יַעֲנִישׁוּ הַמַּכֶּה יוֹתֵר מִדַּאי נִקְרָא (ל) אֹנֶס. וְאִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהִשָּׁמֵט, וּצְרִיכִין לְהַגִּיד, יָעִידוּ וִישַׁלְּמוּ לַנִּזָּק נִזְקוֹ, וְאַל יַצִּילוּ עַצְמָן בְּמָמוֹן חַבְרֵיהֶם (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְשָׁם הג''ה בְּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם מהר''מ) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רל''ט עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ.

 באר היטב  (כה) שבעולם. היינו כשאמר בל' שאין כל פירות העולם בכלל דאל''כ בלא''ה אין הנדר חל כדלעיל ס''ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ. ש''ך: (כו) היום. ואם מפרש לו המושל בפי' לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בו. ש''ך: (כז) אסור. כתב מהרש''ל ומ''מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג''כ חילול השם לא מחמירי' כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע''כ מיהו בטול בשפתיו לא מהני אלא תוך כדי דבור. ש''ך: (כח) לבטלה. והט''ז כ' שדברי הרמ''א תמוהים וצ''ע דמ''ש מסט''ו דכל שהוא באונס יסורין א''צ ביטול וכו' ע''ש (ובנה''כ השיג עליו וכתב דל''ד לסט''ו דהתם לא קאמר אלא דאם נשבע כבר אין שבועתו כלום אע''פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר ע''ש): (כט) חלול. זהו בנדון זה שתלוי בממון משא''כ בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה. ט''ז: (ל) אונס. פי' שההגמון צוה לקהל לגזור בחרם אחר עדות אין להם לגזור להציל עצמן בממון חבריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו' כן הוא באגודה:


טו
 
מִי שֶׁאָנַס אֶת חֲבֵרוֹ וְיִסְרוֹ בְּמִינֵי יִסוּרִים, עַד שֶׁנִּשְׁבָּע לָתֵת לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת, אֵין בְּאוֹתָהּ שְׁבוּעָה אוֹ נֶדֶר אוֹ חֵרֶם, (לא) מַמָּשׁ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם קִבְּלוּ חֵרֶם אוֹ שְׁבוּעָה עֲלֵיהֶם מִכֹּחַ אֹנֶס (לב) מִיתָה דְּאֵינוֹ כְּלוּם. (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי פ' הַנִּזָּקִין וְכֵן כָּתַב מהרד''ךְ בַּיִת י' תשו' י''ז וְלֹא כתשו' מהרי''ו סי' נ''ג וּפִסְקֵי מהרא''י סי' ע''ג) .

 באר היטב  (לא) ממש. אע''פ שלא בטל בלבו. ט''ז וש''ך וכ' מהרי''ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם: (לב) מיתה. וצ''ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די''ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני גם בד''מ מסיק ומ''מ טוב להחמיר לבטל החרם ש''ך:


טז
 
מִי שֶׁשִּׁדֵּךְ בִּתּוֹ וְנָדַר לָתֵת עִמָּהּ סַךְ מָעוֹת, וְנִשְׁבַּע, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְקְלוּ הַחוֹבוֹת שֶׁהָיוּ חַיָּבִים לוֹ, אִם אֵין לוֹ מִמַּה לִּפְרֹעַ לֹא חוֹבוֹת וְלֹא קַרְקָעוֹת וַחֲפָצִים חוּץ מִבֵּית (לג) דִּירָתוֹ וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, פָּטוּר, דְּאֵין לְךָ אֹנֶס גָּדוֹל מִזֶּה. הגה: רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהָיוּ דָּרִים בְּעִיר (לד) אַחַת, וְנִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם לְהַשִּׂיא בְּנֵיהֶם זֶה לָזֶה, וְאַחַר כָּךְ יָצָא רְאוּבֵן וּבְנוֹ מִן הָעִיר, שִׁמְעוֹן פָּטוּר וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹלִיךְ בִּתּוֹ אַחֲרָיו, גַּם רְאוּבֵן פָּטוּר אִם הֻצְרַךְ לָצֵאת, דְּמִקְרֵי אֹנֶס. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע הַבֵּן, וְאָבִיו הֻצְרַךְ לָצֵאת וְאֵין לַבֵּן פַּרְנָסָה זוּלַת אָבִיו (בֵּית יוֹסֵף סי' רכ''ח דַּף עד''ר ע''ב בְּשֵׁם הרמב''ן סי' רע''ח) . וְעַיֵּן בח''מ סִימָן ע''ג סָעִיף ח'.

 באר היטב  (לג) דירתו. הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב: (לד) אחת. והש''ך הניח דברי הרמ''א בצ''ע דבתשו' הרמב''ן משמע אפי' היה הבעל ממקום אחר וכו' ע''ש ועיין בא''ע סי' ע''ה:


יז
 
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיָּדוּר בִּמְקוֹם חָמִיו אִם לֹא יְעַכְּבֶנּוּ אֹנֶס, אִם סִבֵּב הוּא אוֹ אֲחֵרִים בִּשְׁבִילוֹ אִיּוּם עָלָיו שֶׁלֹּא לֵילֵךְ לִמְקוֹם חָמִיו, אֵין זֶה אֹנֶס. הגה: אִשָּׁה (לה) שֶׁנָּדְרָה לְבַעֲלָהּ בְּחָלְיוֹ שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא אַחֲרֵי מוֹתוֹ, אוֹ לְהֶפֶךְ (ר''ד כֹּהֵן בַּיִת י''ז וּבְהָרַמְבָּ''ן סִימָן מ') אוֹ מִי שֶׁנָּדַר לְחוֹלֶה אֵיזֶה דָּבָר (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א), אִם עָשׂוּ זֶה מִשּׁוּם הַפְצָרַת הַחוֹלֶה שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו הָוֵי הַנֶּדֶר אֹנֶס, אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה כֵן מִפְּנֵי זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי דָּבָר אַחֵר, הָוֵי כְּנֶדֶר עַל דַּעַת חֲבֵרוֹ (שָׁם) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ''ח.

 באר היטב  (לה) שנדרה. עמ''ש בסי' רל''א ס''ק ב' בשם הט''ז:


יח
 
שֻׁתָּפִים שֶׁבֵּרְרוּ דַּיָּנִים בְּכֹחַ חֵרֶם לְקַיֵּם מַה שֶּׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶם, וְאֶחָד מֵהֶם מָסַר מוֹדָעָה שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַנִּבְרָרִים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת מַה שֶּׁחַיָּב לוֹ, שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא יַכְחִישׁ שֶׁהִתְחִיל לוֹמַר שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם וְאַחַר שֶׁגָּזְרוּ הַנִּבְרָרִים הֶרְאָה מוֹדָעָא זוֹ וְאָמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל אֶלָּא מַה שֶּׁיָּדִין עָלָיו דַּיַּן הַקָּהָל בְּדִין תּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בְּחֵרֶם אָסוּר לוֹ (לו) לִסְתֹּר דִּינָם.

 באר היטב  (לו) לסתור. כ' הש''ך אפי' היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ובתשובת מוהר''מ מלובלין כתב כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום וכו' ולא משמע כן מתשובת הרשב''ץ אלא דאפילו הוא אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וע''ל סי''ד:


יט
 
מִי שֶׁפֵּרֵשׁ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ עַל מַה נָּדַר, הֲרֵי זֶה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּאוֹתוֹ דָּבָר וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע בִּגְלָלוֹ, מֻתָּר. כְּגוֹן שֶׁאָמַר: שֶׁאֵינִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית שֶׁאָבִיהָ רַע, וְשָׁמְעוּ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁעָשָׂה (לז) תְּשׁוּבָה, אֵין צָרִיךְ הַתָּרָה דְּהָוֵי כְּאִלּוּ פֵּרֵשׁ שֶׁנּוֹדֵר עַל זֶה הַתְּנַאי, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבַּטֵּל נִתְבַּטֵּל הַנֶּדֶר. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר''כ (סט''ו בהג''ה) .

 באר היטב  (לז) תשובה. אפי' מת או עשה תשובה אחר הנדר א''צ התרה ול''ד לדלעיל ס''ו בהיתה עכורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה עכורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כ''ז שהוא רע קאמר כ''כ ב''י בשם הרשב''א:


כ
 
וְעוֹד יֵשׁ נֶדֶר שֶׁאֵין צָרִיךְ הַתָּרָה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: קוּנָם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְךָ אִם אֵין אַתָּה נוֹטֵל מִמֶּנִּי כָּךְ וְכָךְ, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַתִּיר נִדְרוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: כְּלוּם נָדַרְתָּ אֶלָּא (לח) לְכַבְּדֵנִי, וְזֶהוּ כְּבוֹדִי שֶׁלֹּא אֶטֹּל מִמְּךָ. וַאֲפִלּוּ אֵין הַמַּדִּיר אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁכָּךְ הָיְתָה כַּוָנָתוֹ, אֶלָּא מִן (לט) הַסְתָם. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: קוּנָם שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּךְ וְכָךְ, יֵשׁ לוֹ הֶתֵּר בְּלֹא שְׁאֵלַת חָכָם, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ קִבַּלְתִּי. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רכ''ח סְעִיף ל''ט. יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּדְבַר קִיּוּם מַעֲשֶׂה יָכוֹל לוֹמַר כְּאִלּוּ עָשִׂיתָ, אֲבָל בְּבִטּוּל מַעֲשֶׂה כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר: קוּנָם נְכָסַי לְ ךָ אִם תֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, לֹא יוּכַל לוֹמַר: לֵךְ וְהָוֵי לִי כְּאִלּוּ לֹא הָלַכְתָּ (ר''ן בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ן פ''ד דִּנְדָרִים ות''ה סי' שי''א ור''ל ן' חביב סי' קל''ז) . וְכָל תְּנַאי שֶׁהוּא לְטוֹבַת הַנּוֹדֵר יָכוֹל לוֹמַר: הֲרֵי לִי כְּאִלּוּ קִיַּמְתָּ הַתְּנַאי. מִי שֶׁאָמַר: קוּנָם אַתָּה נֶהֱנֶה לִי אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִבְנִי כָּךְ וְכָךְ, אִם הַבֵּן סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, אִם כֵּן הָאָב מִתְכַּוֵּן לְטוֹבָתוֹ וְיוּכַל לוֹמַר: כְּאִלּוּ הִתְקַבַּלְתִּי; וְאִם לָאו, אֵין הָאָב יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ, רַק הַבֵּן (ג''ז שָׁם בְּשֵׁם הר''ן) .

 באר היטב  (לח) לכבדני. כתב הט''ז דמיירי כאן שהוא רגיל ליהנות ממנו וגם בסיפא מיירי שרגיל להנות אותו ודלא כלבוש שמחלק בין מקבל מתנה למזמינו לאכול והוא שלא כהלכה כדמוכח מש''ס (ובנה''כ השיג עליו ומסכים עם הלבוש דאדרבה כן מוכח מש''ס ודלא כמו שהוא מחלק ע''ש): (לט) הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר''ן והרא''ש ודלא כב''י: ..





סימן רלג - עונות נדרים לזכר ולנקבה
ובו סעיף אחד
א
 
קָטָן בֶּן י''ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וּקְטַנָּה בַּת י'' א שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, אִם (א) יוֹדְעִים לְשֵׁם מִי נָדְרוּ וְנִשְׁבְּעוּ, נִדְרֵיהֶם נֶדֶר, וּשְׁבוּעָתָם שְׁבוּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ ב' שְׂעָרוֹת. וּבוֹדְקִין שְׁנַת י''ג לְזָכָר וּשְׁנַת י''ב לִנְקֵבָה, וְקֹדֶם שֶׁיֵּשׁ י''ב לְזָכָר וי'' א לִנְקֵבָה, אֲפִלּוּ יוֹדְעִים לְשֵׁם מִי נוֹדְרִים אֵינוֹ נֶדֶר. הגה: וְגוֹעֲרִים בָּהֶם וּמַכִּין אוֹתָן שֶׁלֹּא יְלַמְּדוּ לְשׁוֹנָם בִּנְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת. וְאִם הוּא דָּבָר קָטָן וְקַל וְאֵין בּוֹ עִנּוּי נֶפֶשׁ, אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁיַּעַמְדוּ בְּנִדְרָם וּשְׁבוּעָתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּילוּ עַצְמָם בָּזֶה (רַמְבַּ''ם פי''ב מה''ש סְמַ''ג וְכָל בּוֹ) . וּמִי''ג וְיוֹם אֶחָד וָאֵילָךְ לְזָכָר, וּמִי''ב וְיוֹם אֶחָד לִנְקֵבָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יוֹדְעִים לְשֵׁם מִי נוֹדְרִים, נִדְרֵיהֶם נֶדֶר.

 באר היטב  (א) יודעים. אע''פ שלא הביאו שתי שערות. ש''ך:





סימן רלד - מתי האב והבעל מפרין ומתי מפרין שניהם יחד
ובו ע''ב סעיפים
א
 
הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי (א) בִּתּוֹ כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה, אֲפִלּוּ נָדְרָה עַל דַּעַת רַבִּים. בָּגְרָה (פי' כְּשֶׁהָאִשָּׁה עָבְרָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, אָז אִם הֵבִיאָה ב' שְׂעָרוֹת נִקְרֵאת נַעֲרָה עַד ו' חֳדָשִׁים אַחַר כָּךְ, שֶׁאָז נִקְרֵאת בּוֹגֶרֶת, כְּלוֹמַר מְלֵאָה שֵׂעָר כִּי תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי שֶׁל אִישׁ שָׂעִיר גְּבַר בְּגָר), אוֹ נִשֵּׂאת, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

 באר היטב  (א) בתו. האב והבעל מפירין דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סנ''ה ונ''ח וה''ה שבועת בתו ואשתו כדלקמן סל''ו. ש''ך (אבל החכם מתיר כל הנדרים):


ב
 
הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, לְבַדּוֹ, מִשֶּׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ וְהִגִּיעַ הַגֵּט (ב) לְיָדָהּ. הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִסָפֵק, לֹא יָפֵר לָהּ.

 באר היטב  (ב) לידה. כתב הט''ז נ''ל דקאי אעושה שליח להולכה דקי''ל בא''ע סימן ק''מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו ובנדרה עד''ר כתב הרא''ש דאפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לידור עד''ר ומשמע דה''ה אם נתן האב רשות לבתו לידור עד''ר אפ''ה יכול להפר. ש''ך. וכתב עוד דבמגורשת מספק אפילו בדיעבד אינו מופר:


ג
 
נָתַן לָהּ גֵּט עַל (ג) תְּנַאי, אוֹ לְאַחַר זְמַן, לֹא יָפֵר לָהּ בַּיָּמִים שֶׁבֵּינְתַיִם.

 באר היטב  (ג) תנאי. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד עכ''ל הש''ך:


ד
 
שָׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעֲלָהּ, וְנִשֵּׂאת, וַהֲרֵי הוּא קַיָּם, אֵין בַּעֲלָהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי מְפֵרִים נְדָרֶיהָ. וְכֵן כָּל מִי שֶׁנִּשֵּׂאת (ד) בְּאִסוּר כָּרֵת.

 באר היטב  (ד) באיסור. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף על פי שיש בה כרת כשבא עליה מ''מ קידושין תופסין בה וזה פשוט. ט''ז ועיין בא''ע סימן י''ח ומ''ד:


ה
 
נִשֵּׂאת לְאִסוּרֵי לָאוִין אוֹ לְחַיָּבֵי (ה) עֲשֵׂה, וְהֵפֵר לָהּ בַּעֲלָהּ, הֲרֵי זֶה מוּפָר. מִשֶּׁתִּתְאָרֵס עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה, אֵין הַבַּעַל מֵפֵר לְבַדּוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְלֹא הָאָב לְבַדּוֹ מֵפֵר, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם מְפֵרִים בְּשֻׁתָּפוּת, וַאֲפִלּוּ נְדָרִים שֶׁהָיוּ עָלֶיהָ (ו) קֹדֶם שֶׁנִּתְאָרְסָה. וְאִם הֵפֵר א' בְּלֹא הַשֵּׁנִי, אֵינוֹ מוּפָר וּמִיהוּ חֶלְקוֹ שֶׁל שֵׁנִי נִשְׁאָר קָלוּשׁ וְהֵקֵל אִסוּרוֹ, שֶׁאֵין בּוֹ מַלְקוֹת. וְצָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד, אֲבָל אִם שָׁמַע אֶחָד הַיּוֹם, וְהֵפֵר, וְשָׁמַע הַשֵּׁנִי בְּיוֹם אַחֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְיֵשׁ (ז) אוֹמְרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְּיוֹם אֶחָד. וְאִם נִתְאָרְסָה וְאֵין לָהּ אָב, אֵין הָאָרוּס יָכוֹל (ח) לְהָפֵר (רַשְׁבָּ''א סִימָן קס''ו) .

 באר היטב  (ה) עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך ג' דורות וקדושין תופסין בהם וכתב הש''ך מ''ש המחבר לשון דיעבד והפר לה היינו משום דנשואיה איסור לא יפר לכתחלה דהא כל שעתה בעמוד והוצא קאי ועיין בא''ע סי' צ''ה: (ו) קודם. מפירין עכשיו בשותפות אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין כ''כ הרא''ש: (ז) וי''א. וכתב הב''ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ''ש ב' דעות ולא הכריע גם ממ''ש דעת הא' בסתם ודעת הב' בל' י''א: (ח) להפר. ואפי' מת האב אחר שנתארסה דינה הכי כדלקמן סט''ו. ש''ך:


ו
 
אִם קִיֵּם הָאֶחָד, אֲפִלּוּ חָזַר (ט) וְנִשְׁאַל עַל הַהֲקָמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר עִם הַשֵּׁנִי.

 באר היטב  (ט) ונשאל. כ' הש''ך ונ''ל אפי' נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר וכתב הט''ז אע''ג דבסעיף כ''ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל לא בארוסה שצריך שותפות:


ז
 
שׁוֹמֶרֶת יָבָם, אֵין הַיָּבָם מֵפֵר, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא יָבָם אֶחָד, וַאֲפִלּוּ עָשָׂה בָּהּ (י) מַאֲמָר (פֵּרוּשׁ שֶׁקִדְּשָׁהּ בְּכֶסֶף) .

 באר היטב  (י) מאמר. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע''ל סי''א:


ח
 
הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל לַהֲבִיאָהּ לוֹ לְהַכְנִיסָהּ לַחֻפָּה, עֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּת שְׁנֵיהֶם לַהֲפָרָה. מְסָרָהּ הָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, (יא) יָצָאת מֵרְשׁוּת הָאָב (ר''ן וְתוֹסָפוֹת) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם אֵין הַבַּעַל מֵפֵר לָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה (טוּר) .

 באר היטב  (יא) יצתה. והבעל מיפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה דאינו מיפר בקודמין וכ' הט''ז דאף לדעת הי''א דאינו מיפר עד שתכנס לחופה. נ''ל דאז אף אותן הנדרים שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה יכול להפר ואין זה נקרא מיפר בקודמין כיון שאף אותה השעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפר לה אז עכ''ל:


ט
 
נַעֲרָה מְאֹרָסָה שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ אֶת נִדְרָהּ עַד שֶׁבָּגְרָה, שֶׁיָּצְאָה מֵרְשׁוּת הָאָב, אֵין הָאָרוּס (פי' הַמְקַדֵּשׁ וּבָא הַפָּעוּל בִּמְקוֹם תֹּאַר עַל דֶּרֶךְ הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמֹד תּוֹרָה) יוּכַל לְהָפֵר (יב) לְבַדּוֹ.

 באר היטב  (יב) לבדו. ואפי' הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפילו להי''א לעיל ס''ה שכל א' מיפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר בלא שמיעת הבעל משא''כ הכא ובגרות דמי למיתה (דלקמן סעיף ט''ו) וה''ה נדר אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אח''כ דכיון שבגרה ויצאה מרשות האב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות עכ''ל הש''ך:


י
 
נָדְרָה, וְשָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר חֶלְקוֹ, וְלֹא שָׁמַע בַּעֲלָהּ עַד שֶׁכְּנָסָהּ, אֵינוֹ (יג) יָכוֹל לְהָפֵר. לְכָךְ דֶּרֶךְ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לוֹמַר לָהּ קֹדֶם שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה: כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ (יד) מִשֶׁאֵרַסְתִּיךְ, יִהְיוּ מוּפָרִים. וְכֵן יֹאמַר הָאָב לְבִתּוֹ קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא מִבֵּיתוֹ: כָּל נְדָרִים שֶׁנָּדַרְתְּ, יְהוּ מוּפָרִים.

 באר היטב  (יג) יכול. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן ואף על גב דארוס מפיר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל ס''ה היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות האב א''כ אין הבעל יכול להפר לבדו. ש''ך: (יד) משארסתיך. ואע''ג דהארוס יכול להפר אפי' הנדרים שנדרה קודם שנתארסה מ''מ אינו מוטל על הת''ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לה לבדה. פרישה וב''ח:


יא
 
מֵת הָאָרוּס בְּעוֹדָהּ נַעֲרָה, חוֹזֶרֶת לִרְשׁוּת הָאָב, וּמֵפֵר אֲפִלּוּ מַה שֶּׁנָּדְרָה בְּחַיֵּי הָאָרוּס וְשָׁמַע וָמֵת, מֵפֵר הָאָב לְבַדּוֹ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ יָבָם וְעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, מֵפֵר הָאָב לְבַדּוֹ. וְדַוְקָא שֶׁמֵּת הָאָרוּס קֹדֶם שָׁמְעוֹ, אוֹ שֶׁמֵּת בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְלֹא קִיֵּם הַנֶּדֶר, וְכֵן אִם הֵפֵרוּ צָרִיךְ הָאָב לַחֲזֹר וּלְהָפֵר, אֲבָל אִם קִיֵּם הַנֶּדֶר קֹדֶם שֶׁמֵּת, אוֹ שֶׁמֵּת (טו) אַחַר יוֹם שָׁמְעוֹ, אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר. (טז) וּלְהָרַמְבַּ''ם, שָׁמַע אָרוּס וְהֵפֵר לָהּ וָמֵת, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב, אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר.

 באר היטב  (טו) אחר. כתב הש''ך משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו וצ''ע דז''א אלא לסברת הי''א דלעיל ס''ה אבל לא לסברת הרמב''ם שם: (טז) ולהרמב''ם. והט''ז חולק על המחבר וכתב דכוונת הרמב''ם אינו אלא כגון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות הארוס האחרון אבל אם אין שם ארוס שני שפיר מיפר האב לבדו עכ''ל והב''י כתב דאף לדעת הרמב''ם דוקא אם שמע אח''כ אבל שמע בחייו אע''פ שלא הפר בחייו יכול להפר אח''כ ע''ש:


יב
 
כְּנָסָהּ אוֹ שֶׁמָּסְרָה לוֹ הָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו לְהַכְנִיסָהּ, וּמֵת בְּעוֹדָהּ נַעֲרָה, אֵינָהּ (יז) חוֹזֶרֶת לִרְשׁוּת הָאָב.

 באר היטב  (יז) חוזרת. אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והשיג עליו הב''י וס''ל דאפי' נדרים שנדרה אחר מיתת הבעל אין האב יכול להפר וכתב הש''ך דעיקר כדעת הב''י וכן משמע בש''ס ולא כב''ח וכ''כ הט''ז ע''ש:


יג
 
נָדְרָה, וְהִיא אֲרוּסָה, וְנִתְגָּרְשָׁה, וְחָזְרָה וְנִתְאָרְסָה לְאָרוּס זֶה אוֹ לְאַחֵר, אָבִיהָ וְאָרוּסָה (יח) הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין לָהּ.

 באר היטב  (יח) האחרון. דאמר קרא ונדריה עליה אפי' נדרים שנראו לארוס ראשון:


יד
 
כְּנָסָהּ, וְנָדְרָה וְלֹא שָׁמַע הַבַּעַל, וְגֵרְשָׁהּ וְאַחַר כָּךְ אֵרְסָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר אוֹתוֹ (יט) נֶדֶר, מִשּׁוּם דְּאֵין אָרוּס מֵפֵר אֶלָּא בְּשֻׁתָּפוּת הָאָב, וְהָכָא כֵּיוָן שֶׁהָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּנָסָהּ יָצָא מֵרְשׁוּתוֹ, הָאָרוּס נָמֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

 באר היטב  (יט) נדר. וכ''ש אותן נדרים שנדרה עכשיו שאינו יכול להפר כ''כ הט''ז והש''ך:


טו
 
מֵת הָאָב מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה, אֵין הָאָרוּס יָכוֹל לְהָפֵר, אֲפִלּוּ אִם (כ) שָׁמְעוּ הָאָרוּס וְהָאָב יַחַד וְהֵפֵר הָאָב קֹדֶם שֶׁמֵּת. וְכֵן אִם שָׁמַע הָאָרוּס וְהֵפֵר לָהּ, וְלֹא הִסְפִּיק הָאָב (כא) לִשְׁמֹעַ עַד שֶׁמֵּת, אֵין הָאָרוּס יָכוֹל לְהָפֵר חֵלֶק הָאָב.

 באר היטב  (כ) שמעו. דכיון שהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אינו יכול להפר דאין הארוס מפיר אלא בשותפות (ולא נתרוקן רשות האב לבעל): (כא) לשמוע. כתב הש''ך דאורחא דמלתא נקט דבאמת אע''ג דשמע האב ולא הפר אע''פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב:


טז
 
שָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר לָהּ, וְלֹא הִסְפִּיק הָאָרוּס לִשְׁמֹעַ עַד שֶׁמֵּת, אֵין (כב) הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר חֶלְקוֹ שֶׁל אָרוּס. וְדַוְקָא שֶׁמֵּת אַחַר יוֹם (כג) שְׁמִיעָה, אֲבָל אִם מֵת בְּיוֹם שְׁמִיעָה, (כד) חוֹזֵר וּמֵפֵר הַכֹּל בְּיַחַד. וְאִם חָזְרָה וְנִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן אַחַר יוֹם שְׁמִיעַת הָאָב, חוֹזֵר וּמֵפֵר עִם הָאָרוּס הַשֵּׁנִי. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה לוֹמַר שֶׁאֵין הָאָב חוֹזֵר וּמֵפֵר עִם הָאָרוּס הַשֵּׁנִי.

 באר היטב  (כב) האב. דאע''ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב מ''מ כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב. ש''ך: (כג) שמיעה. פי' שמת הבעל אחר יום שמועה דאב דאילו ביום שמועה חשבינן מה שהפר האב ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו כ''כ הט''ז: (כד) חזרה. כתב הב''ח תימא דהלא להרמב''ם לעיל ס''ה לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א' ולפי מה שמחלק בדרישה דהתם בחזרה ונתארסה שאני לק''מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע''ש עכ''ל הש''ך וכ''כ הט''ז:


יז
 
נָדְרָה וְהִיא אֲרוּסָה, וּמֵת הָאָרוּס בֵּין קֹדֶם שְׁמִיעָה בֵּין (כה) לְאַחַר שְׁמִיעָה, וְשָׁמַע הָאָב, וְחָזְרָה וְנִתְאָרְסָה בּוֹ בַּיּוֹם, אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים, הָאָב וְהָאָרוּס הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ. וְאִם לֹא שָׁמַע הָאָב בּוֹ בַּיּוֹם, וְנִתְאָרְסָה לַאֲחֵרִים וְשָׁמַע אַחַר כָּךְ, אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים, הָאָב וְהָאָרוּס הָאַחֲרוֹן מְפֵרִים בְּיַחַד בַּיּוֹם שֶׁיִּשְׁמְעוּ.

 באר היטב  (כה) לאחר. והט''ז כתב דלהלכה יש להחמיר כדעת הרמב''ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון ע''ש:


יח
 
נָדְרָה וְהִיא אֲרוּסָה, וְשָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא שָׁמַע הָאָרוּס, וְנִתְגָּרְשָׁה בּוֹ בַּיּוֹם וְנִתְאָרְסָה לְאַחֵר בּוֹ בַּיּוֹם, אֲפִלּוּ לְמֵאָה, אָבִיהָ וּבַעֲלָהּ הָאַחֲרוֹן מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי אָרוּס רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָצְאתָה לִרְשׁוּת עַצְמָהּ שָׁעָה אַחַת, שֶׁעֲדַיִן הָיְתָה בִּרְשׁוּת הָאָב, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲרָה.


יט
 
נַעֲרָה הַמְּאֹרָסָה שֶׁנָּדְרָה וְלֹא שָׁמַע אָבִיהָ וְלֹא בַּעֲלָהּ, וְנִתְגָּרְשָׁה וְנִתְאָרְסָה לְאַחֵר, אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים, כְּשֶׁיִּשְׁמַע הָאָב וְהָאָרוּס הָאַחֲרוֹן, מְפֵרִין נְדָרֶיהָ שֶׁנָּדְרָה בִּפְנֵי הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן, הוֹאִיל וְלֹא שָׁמַע אוֹתָם הָאָרוּס הָרִאשׁוֹן.


כ
 
הָא דְּאָמְרִינַן שֶׁחוֹזֶרֶת לִרְשׁוּת הָאָב לְבַטֵּל מַה שֶּׁנָּדְרָה תַּחַת הָאָרוּס וְהוּא שְׁמָעָן, דַּוְקָא כְּשֶׁמֵּת הַבַּעַל מִן הָאֵרוּסִין, אֲבָל אִם גֵּרְשָׁהּ, לֹא, דִּמְסַפְּקָא לָן אִי גֵּרוּשִין כַּהֲקָמָה דָּמֵי. הִלְכָּךְ אִם שָׁמַע נִדְרָה וְגֵרְשָׁהּ, אֵין הָאָב יָכוֹל לְהָפֵר, לֹא לְבַדּוֹ וְלֹא בְּשֻׁתָּפוּת אִם אָרוּס אַחֵר, וַאֲפִלּוּ עִם הָרִאשׁוֹן נָמִי לֹא, אֲפִלּוּ הֶחֱזִירָהּ בְּיוֹם הַשְּׁמִיעָה. אֲבָל אִם לֹא שָׁמַע הָאָרוּס נִדְרָהּ וְגֵרְשָׁהּ, דִּינָהּ כְּמוֹ לֹא שָׁמַע וָמֵת, לְכָל דָּבָר.


כא
 
אֵין הָאָב מֵפֵר נִדְרֵי בִּתּוֹ, וְלֹא הַבַּעַל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא בְּיוֹם שָׁמְעָם. וְדַוְקָא כָּל הַיּוֹם, וְלֹא מֵעֵת לְעֵת, שֶׁאִם שָׁמַע בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה מֵפֵר כָּל הַלַּיְלָה וְיוֹם הַמָּחֳרָת, וְאִם שָׁמַע סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וְאִם עָבַר הַיּוֹם וְשָׁתַק, אֲפִלּוּ לֹא כִּוֵּן בִּשְׁתִיקָתוֹ אֶלָּא (כו) לְצַעֲרָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם שָׁתַק מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בְּיַד הַבַּעַל לְהָפֵר, אוֹ אֲפִלּוּ יוֹדֵעַ אֶלָּא שֶׁנָּדְרָה נֶדֶר שֶׁסָבוּר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, כְּגוֹן שֶׁסָבוּר שֶׁאֵינוֹ עִנּוּי נֶפֶשׁ, יָכוֹל לְהָפֵר אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים וְלֹא הַוְיָא שְׁתִיקָתוֹ קִיּוּם, וּשְׁעַת יְדִיעָתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שְׁעַת הַנֶּדֶר אוֹ יוֹם שְׁמִיעָה, וְיָפֵר לָהּ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.

 באר היטב  (כו) לצערה. ואם שותק ע''מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום. הר''ן וע''ל סמ''א:


כב
 
נָדְרָה אִשְׁתּוֹ וְקִיֵּם לָהּ בְּאֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת שֶׁל הֲקָמָה, וּכְסָבוּר שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן הֲקָמָה, וּבוֹ בַּיּוֹם הֵפֵר לָהּ, הֲקָמָתוֹ (כז) הֲקָמָה. וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהָפֵר אוֹתוֹ נֶדֶר שֶׁנָּדְרָה, אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁצָּרִיךְ לְהָפֵר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, כֵּיוָן שֶׁעָבַר יוֹם שְׁמִיעָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם נִשְׁאַל עַל הַהֶקֵּם, הֲפָרָתוֹ שֶׁהֵפֵר, הֲפָרָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ (כח) לַחֲזֹר וּלְהָפֵר.

 באר היטב  (כז) הקמה. כיון שעכ''פ יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוי שפיר שמיעה ול''ד לההיא דסכ''א דשם אינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו'. ט''ז: (כח) לחזור. כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו:


כג
 
בַּעַל שֶׁקִּיֵּם נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, וְהָלְכָה לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת וְהִתִּירוּ לָהּ, מֻתָּר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חָכָם אוֹ ג' הֶדְיוֹטוֹת יְכוֹלִין לְהַתִּיר אַחַר הֲקָמָה שֶׁל (כט) בַּעַל (מהרי''ו סי' ט''ו וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ בְּשֵׁם ר''י והגהמ''ר דְּשַׁבָּת סי' תס''ז בְּשֵׁם ר' יוֹנָתָן) . אֲבָל אִם לֹא הֵפֵר לָהּ הַבַּעַל וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, יוּכַל חָכָם אוֹ ג' הֶדְיוֹטוֹת לְהַתִּיר (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ נ') . וְטוֹב לְהַחְמִיר לְעִנְיַן אִם קִיֵּם לָהּ הַבַּעַל, שֶׁיִּשְׁאַל הַבַּעַל עַל הַהֶקֵּם וְיַתִּיר (וְיָפֵר) לָהּ. וְאִם אֵינוֹ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, יַתִּיר גַּם כֵּן חָכָם אוֹ ג' הֶדְיוֹטוֹת (ת''ה סי' רע''ט) וע''ל סָעִיף מ''ט. וְכָל זֶה לְכַתְּחִילָה לָחוּשׁ לִסְבָרַת הַמַּחְמִירִים, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְּבָרָא (ל) הָרִאשׁוֹנָה דְּחָכָם אוֹ ג' הֶדְיוֹטוֹת מַתִּירִים אַחַר הֶקֵּם הַבַּעַל, וְכִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. (הִיא סְבָרַת הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּשְׁבוּעוֹת וּדְשַׁבָּת וְרַשְׁבָּ''ם בְּשֵׁם ר''י ורא''ם, בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב''ץ ות''ה) .

 באר היטב  (כט) בעל. הטעם דכל אשה אינה נודרת אלא ע''ד בעלה. ט''ז: (ל) הראשונה. והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה ע''י ג' הדיוטות. ש''ך:


כד
 
מְפֵרִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם (לא) לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. וְלֹא יֹאמַר לָהּ: מוּפָר לֵיכִי, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בְּחֹל, אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר לָהּ: טְלִי אִכְלִי, וּטְלִי וּשְׁתִי, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה (רַמְבַּ''ם וְטוּר לְקַמָּן סִימָן זֶה) .

 באר היטב  (לא) לצורך. (אע''ג דחכם אינו מתיר אלא לצורך בעל שאני) דאם לא יפר עד שתחשך לא יוכל שוב להפר. ש''ך וע''ל סל''ח:


כה
 
הַבַּעַל, אוֹ הָאָב, יָכוֹל לְהָפֵר בְּלֹא (לב) שְׁמִיעָה אִם הוּא פִּקֵּחַ, אֲבָל אִם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְהוּא מְדַבֵּר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין דְּאַף פִּקֵּחַ אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, עַד שֶׁיִּשְׁמַע (הַטּוּר וְהָרֹא''שׁ וּסְמַ''ק) . וּמִיהוּ אִם הֵפֵר (לג) וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע, הָוֵי הֲפָרָה. (רַבֵּינוּ יְרוּחָם ועס''ק מ''ג) .

 באר היטב  (לב) שומע. דראוי לשמוע בעינן: (לג) ואח''כ. ומסיק הרא''ש שצ''ל הרי הם מופרים לכשאשמע ובענין אחר לא מועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע:


כו
 
הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ מֵפֵר.


כז
 
קָטָן אֵינוֹ מֵפֵר, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ (לד) אִשּׁוּת.

 באר היטב  (לד) אישות. כמו שנתבאר בא''ע סימן מ''ג:


כח
 
אֵין הָאָב וְהַבַּעַל מְפֵרִין קֹדֶם שֶׁתִּדֹּר, אֲבָל מִשֶּׁנָּדְרָה מְפֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָל הַנֶּדֶר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא נֶדֶר שֶׁתָּלוּי בִּזְמַן, דְּמִמֵּילָא חַיִל, אֲבָל אִם תָּלוּי בְּמַעֲשֶׂה לֹא יוּכַל לְהָפֵר עַד (לה) שֶׁיָּחוּל (רַבֵּינוּ יְרוּחָם סוֹף נכ''ז בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה) .

 באר היטב  (לה) שיחול. כ' הש''ך דדין זה צ''ע דהא לקמן סס''ט אע''ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר' ירוחם המה מכוונים וז''ל דכי אמרי' שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדר בדברים שיש בהם עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה אבל אם תלתה בדבר שאין בו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מיפר עד שיחול הנדר עכ''ל ולענין דינא נראה דיש להחמיר באיסור דאורייתא שאינו יכול להפר עד שיחול אם לא תלתה בדבר עינוי נפש או בינו לבינה מיהו אם תלתה הנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה דאין להחמיר עכ''ל (ובהתרת חכם לעולם לא יתיר עד שיחול אפילו נדר שתלוי בזמן):


כט
 
הַבַּעַל מֵפֵר לִשְׁתֵּי נָשָׁיו כְּאַחַת, וְכֵן הָאָב לִשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו. וְיֵשׁ (לו) חוֹלְקִין.

 באר היטב  (לו) חולקין. אכולה מילתא קאי. ש''ך:


ל
 
אֵין יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ, לֹא לַהֲקָמָה וְלֹא לַהֲפָרָה.


לא
 
צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן לְשֵׁם הָאִשָּׁה שֶׁהֵפֵר לָהּ, וּלְשֵׁם הַנֶּדֶר שֶׁהוּא מֵפֵר. כֵּיצַד, נָדְרָה אִשְׁתּוֹ (לז) וְסָבִיר שֶׁנָּדְרָה בִּתּוֹ כִּי כֵן אָמְרוּ לוֹ (אַלִּבָּא דְּחָד שִׁנּוּיָא בַּגְּמָרָא), אוֹ אִיפְּכָא; נָדְרָה מֵהַתְּאֵנִים וְסָבוּר שֶׁנָּדְרָה מֵהָעֲנָבִים כִּי כֵן אָמְרוּ לוֹ, אוֹ אִיפְּכָא; וְהֵפֵר לָהּ עַל דַּעַת זֶה לֹא הָוֵי הֲפָרָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר (לח) וְרָצָה גַּם בַּהֲפָרָה זוֹ.

 באר היטב  (לז) וסבור. לאפוקי אם אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך אע''פ שהוא סבור שהיא בתו הוי הפרה אבל הב''ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא''ה דעת הרמב''ם ושאר פוסקים דסתם דינו כמפרש וע''ל סימן ש''מ סכ''ד עכ''ל הש''ך: (לח) ורצה. אע''פ שלא חזר והפר לה בפי' הוי הפרה גם פשוט דא''צ לפרט הנדר אלא בהתרת חכם משום מילתא דאיסורא אבל הבעל מיפר לרצון אשתו אפילו במילתא דאיסורא הלכך א''צ לפרט הנדר לגבי בעל. ש''ך:


לב
 
כְּשֶׁנּוֹדַע לוֹ אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר דְּלֹא הָוֵי הֲפָרָה, יֵשׁ לוֹ לְהָפֵר כָּל יוֹם יְדִיעָה שְׁנִיָּה. וְאִם קִיֵּם בִּידִיעָה קַמַּיְתָא, לָאו (לט) כְּלוּם הוּא. וְאִם רָצָה לְהָפֵר בִּידִיעָה שְׁנִיָּה, מֵפֵר.

 באר היטב  (לט) כלום. כיון דבטעות הוי:


לג
 
אָמְרוּ לוֹ: נָדְרָה אִשָּׁה בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ, וְסָבוּר שֶׁהִיא בִּתּוֹ וְהֵפֵר לָהּ, וְנִמְצָא שֶׁאִשְׁתּוֹ הִיא שֶׁנָּדְרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמְצָא אֶלָּא לְאַחַר כְּדֵי דִּבּוּר, הֲרֵי זֶה מוּפָר, וְהוּא שֶׁרוֹצֶה בַּהֲפָרַת אִשְׁתּוֹ.


לד
 
כָּל הַהֲפָרָה תְּלוּיָה בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר. כֵּיצַד, אִם בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר הִיא נְשׂוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָחוּל עַד שֶׁתִּתְאַלְמֵן, כְּגוֹן שֶׁאָמְרָה קוּנָם כִּכָּר זֶה עָלַי לְאַחַר ל' יוֹם, וְהֵפֵר לָהּ, וְנִתְאַלְמְנָה בֵּינְתַיִם, מוּפָר. וְכֵן אִם אָמְרָה: קוּנָם עָלַי כִּכָּר זֶה לְאַחַר שֶׁתִּתְאַלְמֵן, הֲרֵי זֶה מוּפָר.


לה
 
הָיְתָה אַלְמָנָה בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, אֵינוֹ (מ) מוּפָר אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת קֹדֶם שֶׁיָּחוּל, לֹא שְׁנָא אָמְרָה: קוּנָם עָלַי לְאַחַר ל' יוֹם, וְנִשֵּׂאת בֵּינְתַיִם, לֹא שְׁנָא אָמְרָה: קוּנָם עָלַי לְאַחַר שֶׁאֶנָּשֵׂא. וְהוּא הַדִּין אִם הָיְתָה אֲרוּסָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדְרָה וְחָל הַנֶּדֶר אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת לוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

 באר היטב  (מ) מופר. במה שמפר אחר הנשואין וכ' הט''ז דבמתני' יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו' ויש לתמוה הא אוקימנא לעיל בס''ח למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו כן החוס' בכתובות ואסיקנא בתימה עכ''ל:


לו
 
אָסְרָה עַצְמָהּ בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים, בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּשְׁבוּעָה, בֵּין שֶׁאָסְרָה עַצְמָהּ בְּכָל הַמִּין, בֵּין שֶׁאָמְרָה תְּאֵנִים וַעֲנָבִים אֵלּוּ, וְקִיֵּם לַתְּאֵנִים וְהֵפֵר לָעֲנָבִים, אוֹ שֶׁקִּיֵּם לָעֲנָבִים וְהֵפֵר לַתְּאֵנִים, מַה שֶׁקִּיֵּם קִיֵּם, וּמַה שֶּׁהֵפֵר מוּפָר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה; וְאֵין אוֹמְרִים בַּהֲפָרָה נֶדֶר שֶׁהוּפַר מִקְּצָתוֹ, הוּפַר כֻּלּוֹ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם קִיֵּם קְצָתוֹ קִיֵּם כֻּלּוֹ, וְאִם הֵפֵר קְצָתוֹ אֵינוֹ מוּפָר כְּלָל (טוּר וְהָרֹא''שׁ וְרַמְבַּ''ן וְר''ן) וְדַוְקָא בְּנֶדֶר אֶחָד, אֲבָל אִם אָמְרָה: קוּנָם עֲנָבִים עָלַי, קוּנָם תְּאֵנִים עָלַי, ב' נְדָרִים הֵם וְאֵין שַׁיָּךְ אֶחָד לַחֲבֵרוֹ. (ג''ז בַּטּוּר) .


לז
 
מֵפֵר אָדָם אוֹ מְקַיֵּם נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ בְּכָל לָשׁוֹן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת. וְכָל לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר שֶׁמּוֹרֶה שֶׁקִּיֵּם לָהּ, אֲפִלּוּ עָשָׂה כְּדֵי לְצַעֲרָהּ, הָוֵי קִיּוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א ומהרי''ק שֹׁרֶשׁ נ' אֶלָּא דְּמֵבִיא שָׁם רְאָיָה מִנּוֹדְרִין לְהָרָגִין דִּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים וּלְדַעְתִּי פָּשׁוּט כֵּן מִלְּעֵיל סכ''א וְהוּא ש''ס ס''פ נַעֲרָה הַמְּאֹרָסָה וְדוּק) . וְכֵיצַד מֵפֵר, אוֹמֵר ג' פְּעָמִים: מוּפָר, אוֹ בָּטֵל, אוֹ אֵין נֶדֶר זֶה כְּלוּם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים שֶׁעִנְיָנָם עֲקִירַת הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ, בֵּין בְּפָנֶיהָ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדּוֹרִי, אוֹ אֵין כָּאן נֶדֶר, הֲרֵי זֶה לֹא הֵפֵר. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ: מָחוּל לָךְ, אוֹ (מא) שָׁרוּי לָךְ, אוֹ שָׁרוּי לָךְ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר דְּהָאוֹמֵר אֵין נֶדֶר זֶה כְּלוּם, לֹא הָוֵי הֲפָרָה (הָרֹא''שׁ וְטוּר) .

 באר היטב  (מא) מותר. דבכ''ג מהני גבי חכם אבל בבעל לא מהני אפי' בפתח וחרטה ש''ך:


לח
 
חָשַׁב לְשׁוֹן הֲפָרָה בְּלִבּוֹ וְלֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו, אֵינוֹ כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא אָמַר לָהּ: טְלִי וְאִכְלִי. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: טְלִי וְאִכְלִי, וְחָשַׁב לְשׁוֹן הַהֲפָרָה בְּלִבּוֹ, הָוֵי הֲפָרָה.


לט
 
כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵפֵר הַנֶּדֶר לְאִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְכוּפָהּ שֶׁתַּעֲבֹר עַל הַנֶּדֶר, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לָהּ: טְלִי וְאִכְלִי, וְיַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ לְשׁוֹן הֲפָרָה. וּלְהָרַמְבַּ''ם, הַמְבַטֵּל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ אֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּלוּם, וְנִתְבַּטְּלוּ כָּל הַנְּדָרִים. וּמַהוּ הַבִּטּוּל, שֶׁיָּכוֹף אוֹתָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ דָּבָר שֶׁאָסְרָה אוֹתוֹ. אֲבָל הַהֲפָרָה, אֵינוֹ כּוֹפֶה אוֹתָהּ, אֶלָּא מֵפֵר לָהּ וּמַנִּיחָהּ, אִם רָצְתָה עוֹשָׂה, וְאִם רָצְתָה אֵינָהּ עוֹשָׂה. כֵּיצַד, נָדְרָה אוֹ נִשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה, וְאָמַר לָהּ: מוּפָר לָךְ, הֲרֵי זֶה מוּפָר, וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. נָטַל וְנָתַן לָהּ, וְאָמַר לָהּ: טְלִי אִכְלִי, טְלִי וּשְׁתִי, הֲרֵי זוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו.


מ
 
הַמֵּפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ, צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וְאִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ, אֵינוֹ מוּפָר. אֲבָל הַמְבַטֵּל, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בִּלְבַד, וְכוֹפֶה אוֹתָהּ. הגה: כָּל זֶה הוּא סְבָרַת הַרַמְבַּ''ם, אֲבָל לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה אֵין חִלּוּק בֵּין הֲפָרָה לְבִטּוּל, וּבִשְׁנֵיהֶם אֵינוֹ מוּפָר אוֹ בָּטֵל (טוּר וְהָרֹא''שׁ וְתוֹסָפוֹת ור''ן וְהָרַאֲבָ''ד), רַק כְּשֶׁמֵּפֵר אוֹ מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְאָמַר לָהּ: טְלִי וְאִכְלִי, וְכֵן עִקָּר.


מא
 
הַמְקַיֵּם בְּלִבּוֹ, הֲרֵי זֶה קִיּוּם. וְהַמֵּפֵר בְּלִבּוֹ, אֵינוֹ מוּפָר. לְפִיכָךְ אִם הֵפֵר בְּלִבּוֹ, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְקַיֵּם. וְאִם קִיֵּם בְּלִבּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהָפֵר אֶלָּא אִם חָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר.


מב
 
אָמְרוּ לוֹ: אִשְׁתְּךָ נָדְרָה, וְאָמַר: בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר לָהּ, וְהֵפַרְתִּי לָהּ, שׁוֹמְעִין לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: נָדְרָה, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָדְרָה, וְכֵיוָן (מב) שֶׁרוֹאֶה אוֹתָם הֵעִידוּ עָלֶיהָ אָמַר: בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.

 באר היטב  (מב) שרואה. ונראה דה''ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן וע''ל סי' רל''ב סי''ב בהג''ה עכ''ל הש''ך:


מג
 
אָמַר לָהּ: קַיָּם לֵיכִי וּמוּפָר לֵיכִי וְלֹא תָּחוּל הַהֲקָמָה אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה הֲפָרָה, הֲרֵי זֶה מוּפָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי (מג) קִיּוּם. (טוּר בְּשֵׁם י''א וּמַסְקָנַת הָרֹא''שׁ) .

 באר היטב  (מג) קיום. כיון דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום מספק ש''ך:


מד
 
אָמַר לָהּ בְּבַת אַחַת: קַיָּם וּמוּפָר לֵיכִי, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: קַיָּם לֵיכִי וּמוּפָר, בְּבַת אַחַת (ר''ן הֵבִיא נֻסְחָאוֹת), אֵין כָּאן לֹא הֲקָמָה וְלֹא הֲפָרָה, וּלְהָרַמְבַּ''ם קַיָּם.


מה
 
אָמַר לָהּ: קַיָּם לֵיכִי הַיּוֹם, הֲרֵי זֶה קַיָּם לְעוֹלָם.


מו
 
אָמַר לָהּ: מוּפָר לֵיכִי לְמָחָר, אֵינוֹ מוּפָר. (מד) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי קִיּוּם (טוּר וְרֹא''שׁ) .

 באר היטב  (מד) וי''א. כתב הט''ז דדברי רמ''א תמוהים מאד דהא גם דעה הראשונה ס''ל כך דהא אינו מופר אין פירושו שיכול עכ''פ להפר עוד היום פעם אחרת דבהדיא אמרינן בש''ס דלא מהניא ליה תו שום הפרה וא''כ במאי פליג הרמ''א עם המחבר ונראה דלא דק בזה עכ''ל (ובנה''כ השיג עליו וכ' דיפה כוון הרמ''א בזה דלדעת המחבר יכול עוד להפר ע''ש):


מז
 
אָמַר לָהּ: קַיָּם לֵיכִי שָׁעָה אַחַת, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא הֵפֵר, הֲרֵי זֶה קִיּוּם.


מח
 
אָמַר לָהּ: קַיָּם לֵיכִי שָׁעָה אַחַת, וּכְשֶׁעָבַר הַשָּׁעָה אָמַר לָהּ: מוּפָר לֵיכִי, הֲרֵי זֶה סָפֵק.


מט
 
הַמְקַיֵּם נִדְרֵי בִּתּוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ וְנִחַם, הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּיר לוֹ הֲקָמָתוֹ, וְחוֹזֵר וּמֵפֵר לָהּ בּוֹ (מה) בַּיּוֹם. אֲבָל אִם הֵפֵר לָהּ וְנִחַם, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל לְחָכָם כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר וִיקַיֵּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל עַל הַהֶקֵּם אֶלָּא בְּיוֹם הַשְּׁמִיעָה. וְיֵשׁ לְהַחְמִיר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה (ר''ן וְהַתּוֹסָפוֹת וְכֵן כָּתַב ר' יְרוּחָם ובת''ה בְּשֵׁם סמ''ק) וְיַתִּיר לָהּ חָכָם גַּם כֵּן כְּדִלְעֵיל סָעִיף כ''ג.

 באר היטב  (מה) ביום. היינו ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה ועל הקמתו יכול לשאול אפילו לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום כדלעיל ס''א (והי''א ס''ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי למפר) כ''כ הט''ז והש''ך:


נ
 
אָמַר לָהּ: קַיָּם לֵיכִי, שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְנִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹן, חָל הַשֵּׁנִי.


נא
 
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה (מו) וְהִתְפִּיס אַחֵר בְּנִדְרָהּ, אוֹ שֶׁאָסְרָה עָלֶיהָ כִּכָּר בְּנֶדֶר וְאַחֵר הִתְפִּיס בּוֹ, וְהֵפֵר לָהּ הַבַּעַל אוֹ הָאָב, הִיא מֻתֶּרֶת וְהַמַּתְפִּיס בָּהּ אָסוּר, שֶׁאֵין הַבַּעַל וְהָאָב עוֹקְרִין הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ, כְּמוֹ הֶחָכָם.

 באר היטב  (מו) והתפיס. פי' שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה וא''ל מסעיף ל''ז דמשמע דהבעל עוקר הנדר מעיקרו דנהי דמיעקר עקר מ''מ ליה אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאילו לא היה כ''כ הש''ך:


נב
 
נָדְרָה הִיא, וְהִתְפִּיס בָּהּ הַבַּעַל אוֹ הָאָב, שׁוּב אֵינָם יְכוֹלִים לְהָפֵר, דְּהָוֵי כְּקִיּוּם.


נג
 
נָדַר הוּא, וְהִיא הִתְפִּיסָה בּוֹ, מֵפֵר שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלּוֹ קַיָּם.


נד
 
נָדַר לְעַצְמוֹ, וְהִדִּירָהּ כְּמוֹתוֹ וְגָמַר בְּלִבּוֹ לְהַדִּירָהּ, וְאָמְרָה: אָמֵן, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם נָדַר וְהִדִּירָהּ דֶּרֶךְ שְׁאֵלָה לֵידַע מַה בְּלִבָּהּ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לָהּ: הֲתִרְצִי בְּנֶדֶר זֶה לִהְיוֹת כְּמוֹתִי אוֹ לֹא, וְאָמְרָה: אָמֵן, הֲרֵי זֶה מֵפֵר לָהּ. כֵּיצַד, אָמַר לָהּ; הֲרֵינִי נָזִיר, וְאַתְּ, כְּלוֹמַר: וְאַתְּ נְזִירָה כְּמוֹתִי, וְאָמְרָה: אָמֵן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר לָהּ. אָמַר לָהּ: הֲרֵינִי נָזִיר, וּמַה תֹּאמְרִי, הָאַתְּ נְזִירָה כְּמוֹתִי, וְאָמְרָה: אָמֵן. הֲרֵי זֶה יָפֵר; וְאִם הֵפֵר לָהּ, שֶׁלּוֹ (מז) בָּטֵל, שֶׁזֶּה כְּמוֹ שֶׁתּוֹלֶה נִדְרוֹ בְּנִדְרָהּ. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵינִי נְזִירָה, וְאַתָּה, וְאָמַר: אָמֵן. אֵינוֹ יָכֹל לְהָפֵר.

 באר היטב  (מז) בטל. והש''ך בנה''כ הניח דברי המחבר בצ''ע בדין זה ע''ש:


נה
 
אֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר, נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ וּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. אֶלָּא שֶׁנְּדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, כְּשֶׁמַּתִּירִים לָהּ מֻתֶּרֶת בָּהֶם לְעוֹלָם. וּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אֵין הַהַתָּרָה אֶלָּא לְעַצְמוֹ, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹ תּוֹעֶלֶת, דְּהַיְנוּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו, וּלְאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתַּחֲזֹר אֵלָיו. אֲבָל לְאַחַר שֶׁתִּנָּשֵׂא, חָל הַנֶּדֶר גַּם לְדִידֵיהּ. וּנְדָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ וְאֵינָם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.


נו
 
הַבַּעַל נַעֲשָׂה (מח) שָׁלִיחַ לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁמָּצָא שְׁלֹשָׁה (מט) מְקֻבָּצִים, אֲבָל הוּא לֹא יְקַבְּצֵם.

 באר היטב  (מח) שליח. כ' הש''ך אע''ג דאמרינן לעיל סי' רכ''ח סט''ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופיה דמיא ומה''ט אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו: (מט) יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר ע''י שיקבצם וכ' הלבוש לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה:


נז
 
אֵין הַבָּעַל מִצְטָרֵף עִם שְׁנַיִם לְהַתִּיר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ בִּלְשׁוֹן הַתָּרָה, אֲבָל הָאָב מֻתָּר לְהַתִּיר נִדְרֵי בִּתּוֹ בִּלְשׁוֹן הַתָּרָה, כִּשְׁאָר חָכָם.


נח
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם הָאָב אֵינוֹ מֵפֵר נְדָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ. וְיֵשׁ מִי (נ) שֶׁמַּתִּיר. וְיֵשׁ מִי שֶׁחִלֵּק, שֶׁקֹּדֶם שֶׁנִּתְאָרְסָה מֵפֵר לָהּ כָּל נְדָרֶיהָ, אֲבָל נִתְאָרְסָה וּמֵת הָאָרוּס וְחָזְרָה לִרְשׁוּתוֹ, אָז אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ.

 באר היטב  (נ) שמתיר. וכ' הש''ך דנ''ל עיקר להלכה שבתו שוה לאשתו:


נט
 
אֵיזוֹ הֵם דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן רְחִיצָה וְקִשּׁוּט, כִּחוּל וּפִרְכּוּס, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבְּעָה שֶׁלֹּא תִּרְחַץ אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט, אוֹ שֶׁאָמְרָה הֲנָאַת רְחִיצָה וְקִשּׁוּט עָלַי אִם אֶרְחַץ אוֹ אֶתְקַשֵּׁט אֲפִלּוּ לֹא תָּלְתָה אֶלָּא בִּרְחִיצָה וְקִשּׁוּט שֶׁל הַיּוֹם, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּרְחַץ וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט הַיּוֹם וְלֹא תֵּאָסֵר, הָוֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חָל הַנֶּדֶר אֶלָּא לְיוֹם אֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (נא) דִּרְחִיצָה וְקִשּׁוּט הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הגה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּקִשּׁוּט הַפָּנִים, אֲבָל קִשּׁוּט שֶׁל מַטָּה, לְכֻלֵּי עָלְמָא לֹא הָוֵי רַק דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַב רַבֵּינוּ נִסִים) .

 באר היטב  (נא) דרחיצה. כ' הב''ח דהאי רחיצה ט''ס הוא דברחיצה ליכא מ''ד דלא הוי עינוי נפש אבל הט''ז והש''ך כתבו דאין כאן ט''ס רק דהמחבר הביא כאן דעת הרמב''ן שס''ל כן והזכירו הרא''ש ע''ש:


ס
 
אָמְרָה: קוּנָם פֵּרוֹת (נב) הָעוֹלָם עָלַי, אוֹ אֲפִלּוּ פֵּרוֹת מְדִינָה אַחַת, אוֹ אֲפִלּוּ אָסְרָה עָלֶיהָ פֵּרוֹת שֶׁל אִישׁ אֶחָד לְבַדּוֹ, הָוֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ חֶנְוָנִי. וּלְהָרַמְבַּ''ם, אֵינָם אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

 באר היטב  (נב) העולם. פי' הט''ז היינו ליום א' דאל''כ לא הוי נדר כלל כמ''ש בסי' רל''ב ס''ה והש''ך כ' אם אמרה קונם פירות עולם עלי משמע דהרמב''ם מודה דהוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש א' לא הוי אלא דברים שבינו לבינה:


סא
 
אֲפִלּוּ נָדְרָה מִמִּין שֶׁהוּא (נג) רַע לָהּ וְלֹא טָעֲמָה אוֹתוֹ מֵעוֹלָם, הָוֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ.

 באר היטב  (נג) רע. פי' שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ''מ יש לה חשק לאכלו דאל''כ למה יקרא עינוי נפש. ט''ז:


סב
 
נָדְרָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל, אוֹ לְבֵית (נד) הַמִּשְׁתֶּה, אוֹ לְבֵית אָבִיהָ וְאִמָּהּ, אוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ בְּמָחוֹל, אוֹ שֶׁלֹּא לְשׁוֹרֵר, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ קוֹל שִׁיר, הָוֵי נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ.

 באר היטב  (נד) המשתה. ע''ל סי' רל''ה ס''ג דמשמע דלא הוי נדרי עינוי נפש. ש''ך:


סג
 
נָדְרָה מִשְּׁנֵי כִּכָּרוֹת בְּיַחַד, עַל אֶחָד מִצְטַעֶרֶת אִם לֹא תֹּאכְלֶנּוּ וְעַל הַשֵּׁנִי אֵינָהּ מִצְטַעֶרֶת, וְהֵפֵר לִשְׁתֵּיהֶן, עַל אוֹתָהּ שֶׁמִּצְטַעֶרֶת חָלָה (נה) הַהֲפָרָה, וְלֹא עַל אוֹתָהּ שֶׁאֵינָהּ מִצְטַעֶרֶת.

 באר היטב  (נה) ההפרה. כתב הש''ך ואע''ג דלעיל סל''ו אם אסרה עצמה בתאנים וענבים כ' רמ''א דאם הפר מקצתו אינו מופר כלל מ''מ הכא שאני מאחר דא''א להפר על אותו שאינה מצטערת לכך אם הפר לאותו שמצטערת מופר משא''כ התם שבידו להפר הכל:


סד
 
אָמְרָה: קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה (נו) לַבְּרִיּוֹת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָוֵי נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינָם אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

 באר היטב  (נו) לבריות. פי' מבריות והדעה הא' ס''ל כדעה הא' בסעיף ס' דבפירות של איש אחד הוי עינוי נפש ודעה ב' ס''ל כהרמב''ם שם אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה כאן היא דעת הרא''ש בטור והרא''ש ס''ל כדעה הראשונה בסעיף ס' וצ''ע עכ''ל הט''ז:


סה
 
נָדְרָה שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת לַבְּרִיּוֹת, וְלֹא הֵפֵר לָהּ, מֻתֶּרֶת לֵהָנוֹת מֵהַבַּעַל כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל הַבְּרִיּוֹת, וּלְאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ חָל הַנֶּדֶר גַּם עָלָיו, וְאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵהָנוֹת אֶלָּא מִלֶּקֶט שִׁכְחָה (נז) וּפֵאָה.

 באר היטב  (נז) ופאה. ונראה דה''ה בכל דבר הפקר ש''ך:


סו
 
נָדְרָה מִתַּשְׁמִישׁ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים אֵיבָה בֵּינָהּ לְבֵינוֹ, הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.


סז
 
הָא דְּחָל נֶדֶר מִתַּשְׁמִישׁ, דַּוְקָא שֶׁאָמְרָה: הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי, אֲבָל אָמְרָה: הֲנָאַת תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ (נח) לְהָפֵר, שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לוֹ. וְכֵן הוּא שֶׁאָמַר: (הֲנָאַת) תַּשְׁמִישִׁי עָלַיִךְ, אֵינוֹ נֶדֶר, אֲבָל אִם אָמַר: הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי, הָוֵי נֶדֶר. הגה: בַּעַל שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לִקְרַב אֶל אִשְׁתּוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אִם עָשָׂה בִּרְצוֹן אִשְׁתּוֹ חָל הַנֶּדֶר, וְאִם לָאו אֵינוֹ חָל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מיי' פ''ד מֵהִלְכוֹת אִשּׁוּת בְּשֵׁם הר''מ) . הָאִשָּׁה שֶׁבִּקְּשָׁה מִבַּעֲלָהּ שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, וּבַעֲלָהּ כָּעַס וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, וְכִרְאוֹת הָאִשָּׁה שֶׁבַּעֲלָהּ כּוֹעֵס וְרָצָה לִשָּׁבַע מִחֲתָה בּוֹ, חָל הַנֶּדֶר. דְּכֵיוָן שֶׁבִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא לְשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, הֲרֵי מָחֲלָה לוֹ שִׁעְבּוּדוֹ, וּמָה שֶׁמָּחֲתָה בּוֹ לֹא עָשְׂתָה רַק שֶׁלֹּא יִכְעֹס (מהרי''ו סִימָן א') .

 באר היטב  (נח) להפר. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו:


סח
 
אָסְרָה עָלֶיהָ תַּשְׁמִישׁ כָּל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם, יָפֵר (נט) חֶלְקוֹ וּתְהֵא מְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וּכְשֶׁיָּמוּת אוֹ יְגָרְשֶׁנָּה הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ כָּל אָדָם, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (ל' רַמְבַּ''ם פ' י''ב מֵהל' נְדָרִים דִּין ג') .

 באר היטב  (נט) חלקו. דודאי לבעלה מתכוונה דהא בלא''ה אסור עליה תשמיש כל אדם ט''ז וכ' הש''ך אבל אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הב''י דא''צ להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כ' דיפר וכתבו הב''ח והפרישה הטעם דמגו דחל על כל העולם חל נמי לדידיה (ובנה''כ הסכים עם הב''ח והפרישה והשיג על הט''ז ודחה קושייתו מה שהקשה עליהם עיין שם באריכות):


סט
 
אָמְרָה: קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ אִם אֲנִי עוֹשָׂה לְךָ, אוֹ קוּנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֵית לְךָ אִם עוֹשָׂה אֲנִי לְאַבָּא וּלְאָבִיךָ, יָכוֹל לְהָפֵר; אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָל הַנֶּדֶר עֲדַיִן, וּדְבָרִים אֵלּוּ הָוֵי דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ.


ע
 
אָמְרָה: קוּנָם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּי אַבָּא וְאָבִיךָ, אוֹ עַל פִּי אָחִי וְעַל פִּי אָחִיךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, שֶׁאֵינָהּ מְשֻׁעְבֶּדֶת לָהֶם.


עא
 
אָמְרָה: קוּנָם שֶׁאָנִי עוֹשָׂה עַל פִּיךָ, יָפֵר אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לוֹ, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וְאָז יָחוּל הַנֶּדֶר וְלֹא יוּכַל לְהַחְזִירָהּ, הִלְכָּךְ קָרִינָן בֵּיהּ הַשְּׁתָּא דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ. וְדַוְקָא שֶׁאָמְרָה: יִקְּדְשׁוּ (ס) יָדַי לְעוֹשֵׂיהֶם (בֵּית יוֹסֵף וְטוּר וְש''ס וּפוֹסְקִים) וְעַיִּןִ בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן פ''א.

 באר היטב  (ס) ידי. דידים איתנהו בעולם דאל''כ אינה יכולה לאסור עליו דשלב''ל וכתב ב''י בשם התוס' דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשי ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן ועיין בא''ע סי' פ''א דשם כתב המחבר דעת הרמב''ם דאצ''ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם כלום וכתב הט''ז דדוקא בכאן צריך הפרה משום שמא יגרשנה וכו' אבל בסעיף ס''ז באומרת הנאת תשמישי עליך וכן בסעיף ע''ג בנדרה שלא לרחוץ א''צ להפר דלא מהני גירושין אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן שאינה קנויה לו אלא לגוביינא בעלמא ואין גופה קנויה לו ע''ז דהא אם נתנה לו מעות בעד מלאכתה היא פטורה וגם יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וע''כ אתי הקדש ומפקיע מידי שעבוד לכן כשמגרשה חל הנדר משא''כ במה שגופה משתעבד לבעלה כמו תשמיש ורחיצה דלא מהני לשון הקדש וקונם להפקיע חובו שיש לו עליה אפילו מגרשה לא חל הנדר ולכך א''צ להפר עכ''ל:


עב
 
נָדְרָה שֶׁלֹּא תִּתֵּן לִפְנֵי בְּקָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ וְאֵינָם מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְאֵינָם (סא) מִמְּלָאכוֹת שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בָּהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

 באר היטב  (סא) ממלאכות. כמ''ש בא''ע סי' פ' ס''ו איזה מלאכות שחייבת לעשות ע''ש:


עג
 
נָדְרָה שֶׁלֹּא לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אוֹ שֶׁלֹּא לִמְזֹג לוֹ הַכּוֹס וְשֶׁלֹּא לְהַצִּיעַ לוֹ הַמִּטָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר, לְפִי (סב) שֶׁמְּשֻׁעְבֶּדֶת לוֹ.

 באר היטב  (סב) שמשועבדת. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע''א פרישה וע''ל ס''ק ס' שם כתבתי דהט''ז חולק ע''ז:


עד
 
אִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה לִשְׁתּוֹת סַם לְהִתְעַבֵּר, אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהָפֵר.




סימן רלה - המדיר אשתו מתשמיש או שלא תלך לבית אביה, ודומיו
ובו ו' סעיפים
א
 
הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שֶׁאָמַר: (קוּנָם) תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי, יְקַיֵּם אוֹתָהּ (א) שִׁבְעָה יָמִים, בֵּין שֶׁהִדִּירָהּ בְּפֵרוּשׁ לְשִׁבְעָה יָמִים אוֹ יוֹתֵר אוֹ שֶׁהִדִּירָהּ סְתָם, וּלְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ.

 באר היטב  (א) שבעה. שכן דרך אשה נדה להיות ז' ימים בלא תשמיש וכתב הש''ך דכ''ז לא מיירי אלא כשעומד בנדרו אבל ודאי יכול להתיר ע''י חכם כדלעיל סי' רל''ד סכ''ג ומ''ט והא דלא יוציא מיד משום דשמא ימצא בתוך כך פתח לנדרו וכתב בתשו' הרשב''א בשם רב האי גאון שאפילו נשבע שיוציא לאשתו אינה שבועה כאילו נשבע שלא יפרע לב''ח שאין בדבריו כלום ואין כן דעת הש''ך אלא דשבוע' מעלייתא היא רק שמתירין לו ע''ש שמביא ראיות לדבריו:


ב
 
הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ חָל, שֶׁהֲרֵי הוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ. וְאִם אָמַר לָהּ: צְאִי (מַעֲשֵׂה) יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ, וְהִיא מְסַפֶּקֶת בָּהֶם לִדְבָרִים גְּדוֹלִים, וְאֵינָהּ מְסַפֶּקֶת לִדְבָרִים קְטַנִּים, אִם כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ רְגִילִין בְּאוֹתָם דְּבָרִים קְטַנִּים, אֵינוֹ חָל שֶׁהֲרֵי הוּא מְשֻׁעְבָּד לָהּ גַּם בָּהֶם; וְאִם אֵין כָּל מִשְׁפַּחְתָּהּ רְגִילִים בָּהֶם, אֶלָּא הָעֲשִׁירִים, וְאָבִיהָ עָשִׁיר וְרָגִיל בָּהֶם, וּבַעֲלָהּ אֵינוֹ עָשִׁיר וְאֵינוֹ רָגִיל בָּהֶם, חָל הַנֶּדֶר שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ חַיָּב לָהּ בָּהֶם. וּמִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהִדִּירָהּ מִמֶּנּוּ וְהִיא חָזְרָה לבֵית אָבִיהָ, הוּא מִתְחַיֵּב לָהּ עַתָּה בָּהֶם. הִלְכָּךְ עַד ל' יוֹם יְפַרְנְסֶנָּה בְּאֵלוּ הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים עַל יְדֵי פַּרְנָס, שֶׁיֹּאמַר: כָּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד, וְיָזוּן אוֹתָהּ אַחֵר (ב) וְיִקַּח מֵהַבַּעַל, לֹא שְׁנָא הִדִּירָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יוֹתֵר אוֹ שֶׁהִדִּירָהּ (ג) סְתָם. אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.

 באר היטב  (ב) ויקח. כתב הש''ך וצריך הבעל לשלם לו אח''כ וכן לעיל סי' רכ''א ס''ח באומר כל הזן וכו' ודוקא בהלך אצל חנוני הרגיל אצלו אינו מחויב לפרעו אא''כ ירצה דנראה כשלוחו וכ''כ הב''ח אבל אין כן דעת הט''ז דפסק גם כאן אין חיוב עליו לשלם וכמ''ש שם בסי' רכ''ח ע''ש: (ג) סתם. היינו כשהדירה בסתם או ליותר מל' יום אבל הדירה בפירוש לל' יום יקיים ש''ך והטעם דשיעור ל' יום שאז אינה מקפדת להתפרנס ע''י פרנס טפי זילא לה מילתא בפני הבריות:


ג
 
הִדִּירָהּ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט אוֹ שֶׁלֹּא תֹּאכַל אֶחָד מֵהַמִּינִים, אֲפִלּוּ הוּא רַע וְלֹא טְעַמְתּוֹ מֵעוֹלָם, וּתְלָאוֹ בְּתַשְׁמִישׁ, שֶׁאָמַר: קוּנָם תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תִּתְקַשְּׁטִי אוֹ תֹּאכְלִי מִין פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמַר: קוּנָם הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ יוֹתֵר (ד) מֵחֹדֶשׁ, אִם הוּא דָּר עִמָּהּ בָּעִיר, אוֹ יוֹתֵר מֵרֶגֶל אִם הוּא דַּר בְּעִיר אַחֶרֶת, יְקַיֵּם ז' יָמִים וְאָז יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם הִיא נָדְרָה, שֶׁאָמְרָה: קוּנָם מִין פְּלוֹנִי עָלַי אוֹ קוּנָם שֶׁלֹּא אֶתְקַשֵּׁט בְּקִשּׁוּט פְּלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמְרָה: יֵאָסֵר תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֹכַל מִין פְּלוֹנִי אוֹ אֶתְקַשֵּׁט בְּקִשּׁוּט פְּלוֹנִי אוֹ אִם אֵלֵךְ לְבֵית אָבִי, וְהוּא שָׁמַע וְלֹא הֵפֵר לָהּ, יוֹצִיא (ה) מִיָּד וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּלְהָרַמְבַּ''ם בְּנָדְרָהּ הִיא וְקִיֵּם לָהּ הוּא, אִם רוֹצֶה לֵישֵׁב וְלֹא תֹּאכַל מֵאוֹתוֹ הַמִּין, תֵּשֵׁב. וְאִם הוּא אוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי בְּאִשָּׁה נַדְרָנִית, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְהוּא הַדִּין אִם נָדְרָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, שֶׁאָמְרָה: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֵלֵךְ לְבֵית אָבִי, וְשָׁמַע הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר, וְכֵן אִם אָמְרָה: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֵלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה (ו) וְשָׁמַע וְלֹא הֵפֵר לָהּ, [וְהוּא הַדִּין אִם אָמְרָה קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶעֱשֶׂה שׁוּם מְלָאכָה, וְשָׁמַע וְלֹא הֵפֵר לָהּ], וְהוּא הַדִּין אִם אָמְרָה: קוּנָם תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי אִם אֶשְׁאַל מִשְּׁכֵנַי כְּלוּם אוֹ אִם אַשְׁאִיל כֵּלַי, וְשָׁמַע וְלֹא הֵפֵר.

 באר היטב  (ד) מחדש. וכתב הט''ז דבנודר מחדש א' ודאי נדר גמור הוא ויקיים כשהוא בעיר עמה ואם הדירה בסתם דינו כיותר מחדש והא דאם דר בעיר אחרת שהשיעור יותר מרגל כתב הטור היינו ברדופה אבל באינה רדופה לילך לביתו אז כשהדיר בסתם או ג' רגלים יוציא. ב' יקיים: (ה) מיד. דסברה מדאשתיק ולא הפר מסנא הוא דסני לה ואינה יכולה לגור אצלו כלל וזה הטעם שייך בין תלאו בתשמיש או לא כ''כ הט''ז והפרישה כתב דזה הטעם לא שייך כ''א כשתלתה נדרה בתשמיש אבל באסרה עליה פירות וקישוט ולא תלתה בתשמיש צ''ל דהדירה בפירוש כל זמן שהיא תחתיו ומש''ה יוציא מיד דלאחר שיוציאנה תהיה מותרת בפירות וקישוט וכשהדירה נפשה מפירות וקישוט ותלתה בתשמיש אלא שלא פי' דבריה שנודרת כ''ז שהיא תחתיו מ''מ צריך להפר מיד מטעם מסני סני וע''ש שהאריך: (ו) ושמע. כתב הש''ך ומשמע דכל שלא תלת' בתשמיש לא יוציא ויתן כתוב' דאין בידו להפר דאין זה נדר עינוי נפש מה שלא תלך לבית האבל או לבה''מ וכ''כ הב''ח וצ''ע דלעיל סי' רל''ד סעיף ס''ב פסק המחבר דהוי עינוי נפש ונ''ל דכאן אגב גררא נקט לשון הטור וכן צ''ל בא''ע סי' ע''ד ס''ה והט''ז כתב דבאמת כאן מיירי אף בלא תלתה בתשמיש אלא דנקט בתלתה בתשמיש דאפ''ה חייב להוציא מידו ואין נותנין ז' ימים כיון שהיא נדרה והוא קיים:


ד
 
נָדְרָה נֶדֶר מִדְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁל עִנּוּי נֶפֶשׁ וְהֵפֵר לָהּ, עַל מְנַת שֶׁתֹּאמַר לִפְלוֹנִי דָּבָר שֶׁל קָלוֹן, אוֹ שֶׁתְּהֵא מִתְהַפֶּכֶת אַחַר הַתַּשְׁמִישׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר, אוֹ שֶׁתְּהֵא מְמַלְּאָה עֲשָׂרָה כַּדֵּי מַיִם וְתִשְׁפְּכֵם (ז) לָאַשְׁפָּה, וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לַעֲשׂוֹת אֶחָד מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים וְנִתְקַיֵּם הַנֶּדֶר, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה.

 באר היטב  (ז) לאשפה. משום שנראית כשוטה. ש''ס. וכ''כ בא''ע סי' ע''ו סי''ב:


ה
 
אָסְרָה כְּלֵי שְׁכֵנֶיהָ עָלֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל מֵהֶם, אוֹ שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא לֶאֱרֹג בְּגָדִים נָאִים לִבְנָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר וַאֲסוּרָה לִשְׁאֹל מִשְּׁכֵנֶיהָ וְלֶאֱרֹג בְּגָדִים, הִלְכָּךְ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה, שֶׁמַּשִּׂיאוֹ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנָיו.


ו
 
בַּעַל שֶׁאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: אוֹסֵר אֲנִי עָלַיִךְ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיךְ אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ קוּנָם עָלַיךְ בֵּית אָבִיךְ, אֵינוֹ (ח) כְּלוּם וְעַיֵּן חִלוּקֵי דִּינִים שֶׁבְּסִימָן זוֹ באה''ע סִימָן ע''ד.

 באר היטב  (ח) כלום. דאין אדם אוסר דבר של חבירו על חבירו ולא מצינו נדרים כאלו דחייל עליה אלא א''כ תלתן בתשמיש עכ''ל הט''ז: