בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - יורה דעה (מ)
מרן רבינו יוסף קארו ורבינו משה איסרליש זיע''א
בגלל צורת המרת הספר ל"תורת אמת" - יתכנו שיבושים מעטים, בעיקר בניקוד
לעילוי נשמת יעקב בן חנה, אביבה בת מלכה ז"ל



  הלכות כיבוד אב ואם

             סימן רמ - איזהו כבוד ואיזה מורא ודיניהם
             סימן רמא - דיני מכה ומקלל אביו ואמו




הלכות כיבוד אב ואם




סימן רמ - איזהו כבוד ואיזה מורא ודיניהם
ובו כ''ה סעיפים
א
 
צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ וּבְמוֹרָאָם. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם אֵין בֵּית דִּין (א) כּוֹפִין עַל מִצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם, דְּהָוֵי לֵיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ שֶׁאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין עָלֶיהָ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּמָרָא ובתא''ו נָתִיב א') .

 באר היטב  (א) כופין. והט''ז כתב בשם התוס' דאין כופין כפייה גדולה לענין להכותו עד שחצא נפשו כשאר מצות עשה אבל קצת כפייה עושין ועיין בח''מ סי' צ''ז גבי השבת עבוט דאם לא רצה לקיים הרשות ביד ב''ד לכופו ע''ש:


ב
 
אֵיזֶה מוֹרָא, לֹא יַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ (ב) הַמְיֻחָד לוֹ לַעֲמֹד שָׁם בְּסוֹד זְקֵנִים עִם חֲבֵרָיו, אוֹ מָקוֹם הַמְיֻחָד לוֹ לְהִתְפַּלֵּל; וְלֹא יֵשֵׁב בְּמָקוֹם הַמְיֻחָד לוֹ לְהָסֵב בְּבֵיתוֹ; וְלֹא (ג) סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו בְּפָנָיו, אֲפִלּוּ לוֹמַר נִרְאִין דִּבְרֵי אַבָּא; וְלֹא יִקְרָאֶנּוּ בִּשְׁמוֹ, לֹא בְּחַיָּיו וְלֹא בְּמוֹתוֹ, אֶלָּא אוֹמֵר: אַבָּא מָארִי. הָיָה שֵׁם אָבִיו כְּשֵׁם אֲחֵרִים, מְשַׁנֶּה שְׁמָם, אִם הוּא שֵׁם שֶׁהוּא פִּלְאִי, שֶׁאֵין הַכֹּל רְגִילִים לִקְרוֹת בּוֹ. אֲבָל שֵׁם שֶׁרְגִילִין בּוֹ מֻתָּר לִקְרוֹת אֲחֵרִים (ד) שֶׁלֹּא בְּפָנָיו (טוּר) .

 באר היטב  (ב) המיוחד. כ' הט''ז בזה אפי' הוא רוצה לעמוד או לישב לבדו בלא שום אדם עמו בדרך עצה כדרך שאביו רגיל לעשות אפ''ה אסור וכן בסיפא בישיבה אפי' אינו רוצה אז לאכול אלא העמידה והישיבה לחוד הם אסורים: (ג) סותר. בין שחולק עליו בין שאומר להחולק עליו נראין דבריך הוי סותר את דבריו ונראה דסותר את דבריו אסור אפי' שלא בפניו עכ''ל הש''ך: (ד) שלא. והדרישה כתב דלאחרים אפי' בפניו אם אינו פלאי שרי וכן בפלאי שלא בפניו והב''ח כתב דשלא בפני רבו ליכא איסורא מיהו יש ליזהר מפני הכבוד וע''ל סי' רמ''ב סעיף ט''ו וכ' הט''ז הא דמצינו בטור ח''מ דפליגי הטור עם אביו הרא''ש כמה פעמים היינו שלא בפניו ומ''מ נ''ל דאם הוא חולק על אביו ויש עוד אחר שאומר כאביו והוא רוצה לכתוב דעתו כדעת החולק על אביו לא יזכיר שם אביו אלא שם האחר כיון שיוכל לעשות דרך כבוד יעשה עכ''ל:


ג
 
עַד הֵיכָן מוֹרָאָם, הָיָה הַבֵּן לָבוּשׁ חֲמוּדוֹת וְיוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ הַקָּהָל, וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ וְקָרְעוּ (ה) בְּגָדָיו וְהִכּוּהוּ עַל רֹאשׁוֹ וְיָרְקוּ בְּפָנָיו, לֹא יַכְלִים אוֹתָם, אֶלָּא יִשְׁתֹּק, וְיִירָא מִן מֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שֶׁצִּוָּהוּ בְּכָךְ.

 באר היטב  (ה) בגדיו. מיהו מותר לתבעו בדין כדלקמן ס''ח בהג''ה. ש''ך:


ד
 
אֵיזֶהוּ כָּבוֹד, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא. וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ מַאֲכִילוֹ בְּכָל יוֹם פְּטוּמוֹת וְהֶרְאָה לוֹ פָּנִים זוֹעֲפוֹת, נֶעֱנָשׁ עָלָיו. הגה: וְכֵן לְהֶפֶךְ, אִם מַטְחִין אָבִיו בָּרֵחַיִם, וְכַוָּנָתוֹ לְטוֹבָה כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל אָבִיו מִדָּבָר קָשֶׁה יוֹתֵר מִזֶּה, וּמְדַבֵּר פִּיּוּסִים עַל לֵב אָבִיו וּמַרְאֶה לוֹ שֶׁכַּוָנָתוֹ לְטוֹבָה עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה אָבִיו לִטְחֹן בָּרֵחַיִם, נוֹחֵל עוֹלָם הַבָּא (גְּמָרָא וְרַשִׁ''י פ''ק דְּקִדּוּשִׁין וִירוּשַׁלְמִי) . וִישַׁמְּשֶׁנּוּ בִּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְשַׁמֵּשׁ רַבּוֹ.


ה
 
זֶה שֶׁמַּאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, מִשֶּׁל אָב וָאֵם, אִם יֵשׁ לוֹ. וְאִם אֵין לָאָב, וְיֵשׁ לַבֵּן, (ו) כּוֹפִין אוֹתוֹ וְזָן אָבִיו כְּפִי מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל. וְאִם אֵין לַבֵּן, אֵינוֹ חַיָּב לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים לְהַאֲכִיל אֶת אָבִיו. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ רַק מַה שֶּׁמְּחֻיָּב לִתֵּן (ז) לִצְדָקָה (כֵּן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף דְּנִרְאֶה כֵּן מִדִּבְרֵי הָרִי''ף וְהָרֹא''שׁ, וְכֵן כָּתַב הר''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין) . וּמִכָּל מָקוֹם אִם יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, תָּבֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁמְּפַרְנֵס אָבִיו מִמָּעוֹת צְדָקָה שֶׁלּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב''ב וּבְהַגָּהוֹת פ''ק דב''מ וּבְחִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה) . וְאִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים רַבִּים, מְחַשְּׁבִים לְפִי מָמוֹן שֶׁלָּהֶם, וְאִם מִקְּצָתָן עֲשִׁירִים וּמִקְּצָתָן עֲנִיִּים, מְחַיְּבִים הָעֲשִׁירִים לְבַד. (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי הִלְכוֹת מַמְרִים בְּשֵׁם מוֹהֲרַ''ם וֶהֱבִיאָהּ הַבֵּית יוֹסֵף) . אֲבָל חַיָּב לְכַבְּדוֹ בְּגוּפוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ בָּטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ, וְיִצְטָרֵךְ לְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים. וְדַוְקָא דְּאִית לַבֵּן מְזוֹנוֹת לְאִיתְזוּנֵי הַהוּא יוֹמָא, אֲבָל אִי לֵית לֵיהּ, לֹא מְחֻיָּב לְבַטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ וְלַחֲזֹר עַל הַפְּתָחִים.

 באר היטב  (ו) כופין. כ' הט''ז אע''ג דהוא מ''ע שמתן שכרה בצדה דכתיב בצדקה למען יברכך וגו' תירצו התוס' דשאני צדקה דכתיב בה נמי לאו לא תקפוץ את ידך וכתב הש''ך וה''ה דאינו מחויב לכבדו משלו ויצטרך הוא לחזר על הפתחים (כתב בתשובת ש''י שאלה ע''ה אם הבן הראה פטורים מאב מעתה ועד עולם אפ''ה חייב הבן לפרנס את אביו אפילו כחוב בת''כ ע''ש): (ז) לצדקה. כתב הט''ז דדברי רמ''א תמוהים הם דהא גם דעה הראשונה סוברת כן דכפי מה שהוא יכול פי' בתורת צדקה לפי עשרו עכ''ל (ובנה''כ כתב דאשתמיטתי' ליה לשון הד''מ והביאו בש''ך שכ' דלשון אין הבן חייב לשאול על הפתחים לא משמע כן דמשמע הא אם אין צריך לשאול על הפתחים חייב לפרנסו אע''ג שבודאי בכה''ג לא מחויב כ''כ לוותר וליתן מדין צדקה עכ''ל):


ו
 
הָיָה צָרִיךְ עַל שׁוּם דָּבָר בָּעִיר, (ח) וְיוֹדֵעַ שֶׁיַּשְׁלִימוּ חֶפְצוֹ בִּשְׁבִיל אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁגַּם כֵּן יַעֲשׂוּ בִּשְׁבִילוֹ, לֹא יֹאמַר: עֲשׂוּ לִי דָּבָר פְּלוֹנִי בִּשְׁבִילִי, אֶלָּא יֹאמַר עֲשׂוּ בִּשְׁבִיל אַבָּא, כְּדֵי לִתְלוֹת הַכָּבוֹד בְּאָבִיו.

 באר היטב  (ח) ויודע. בטור סיים אבל אם יודע שלא ישלימו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו ובב''י כ' שר' ירוחם כתב בשם הרמ''ה שאפי' אינן חולקין באותו מקום כבוד לאביו כלל יתלה באב שיעשו בשביל הבן אע''פ שתלה באביו עכ''ל ובט''ז מחלק דלעולם יאמר בשביל אביו אא''כ שיש באותו מקום שנאה על אביו וממילא כשיזכירו שנאה תעורר מדנים ויקלקל בזה מחמת שנאתם על אביו שלא יעשו בשביל עצמו ג''כ אז לא יזכירנו כלל:


ז
 
חַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי אָבִיו. וְאִם הָאָב תַּלְמִיד בְּנוֹ, כָּל אֶחָד מֵהֶם עוֹמֵד מִפְּנֵי (ט) הַשֵּׁנִי. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) הגה: וְאִם הַבֵּן רוֹצֶה לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ, לְשַׁמֵּשׁ אָבִיו, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, דְּהָא הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְדַוְקָא בְּצִנְעָא, אוֹ אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וְדָשׁ בְּעִירוֹ שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהוּא אָבִיו, אֲבָל אִם הַבֵּן גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וְאֵין אָבִיו דָּשׁ בְּעִירוֹ, אִיכָּא לְמֵיחַשׁ לְבִזְיוֹן הַתּוֹרָה אִם יִתְבַּזֶּה הַבֵּן לִפְנֵי הָאָב, וְיֵשׁ לָהֶם לְהַרְחִיק זֶה מִזֶּה שֶׁלֹּא יָקֵל שׁוּם אֶחָד בִּכְבוֹדוֹ לִפְנֵי חֲבֵרוֹ (הַכֹּל סְבָרַת הָרַב לְדַעַת ב''י) ; וְכֵן עָשָׂה (י) מוֹהֲרַ''ם עִם אָבִיו.

 באר היטב  (ט) השני. ודעת הרמב''ם ור''ח שאין האב עומד בפני הבן אלא אדרבה הבן עומד בפני אביו ובתשו' מנחם עזריה כתב שכהרמב''ם עיקר ש''ך. (כתב בס''ח סי' צ''א בן הקם מפני אביו לאחר קומו יחזור וישב אפי' היה בדעתו ללכת שאם ילך לו לא יראה שקם בשביל אביו וה''ה לכבוד רבו יעשו כן): (י) מוהר''ם. כתבו עליו שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבוא אליו. ט''ז:


ח
 
עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם, אֲפִלּוּ נָטְלוּ כִּיס שֶׁל זְהוּבִים שֶׁלּוֹ, וְהִשְׁלִיכוּ בְּפָנָיו לַיָּם, לֹא יַכְלִימֵם וְלא יְצַעֵר בִּפְנֵיהֶם וְלֹא יִכְעֹס כְּנֶגְדָּם, אֶלָּא יְקַבֵּל גְּזֵרַת הַכָּתוּב וְיִשְׁתֹּק. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם רוֹצֶה לִזְרֹק מָעוֹת שֶׁל בֵּן לַיָּם דְּיָכוֹל לְמָנְעוֹ, דְּהָא אֵינוֹ חַיָּב לְכַבְּדוֹ רַק מִשֶּׁל (יא) אָב, אֲבָל לֹא מִשֶּׁל בֵּן (טוּר בְּשֵׁם ר''י) . וְאֵין חִלּוּק בֵּין לְכַבְּדוֹ אוֹ לְצַעֲרוֹ (ת''ה סִימָן מ') . וְדַוְקָא קֹדֶם שֶׁזְּרָקָן, דְּאֶפְשָׁר דְמִמְנַע וְלֹא עָבֵיד, אֲבָל אִם כְּבָר זְרָקוּהוּ, אָסוּר לְאַכְלוּמֵהּ אֲבָל יוּכַל לְתָבְעוֹ לְדִינָא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . וְדַוְקָא אִם רוֹצֶה לִזְרֹק כִּיסוֹ לַיָּם, דְּאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אֲבָל אִם רוֹצֶה לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ רֶוַח בְּעָלְמָא, אָסוּר בְּכָל עִנְיָן (ר''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין) . בֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין עִם אָבִיו, וְהָאָב הוּא תּוֹבֵעַ הַבֵּן, צָרִיךְ הַבֵּן לֵילֵךְ אַחַר אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁהַבֵּן הוּא נִתְבָּע וְדָר בְּעִיר אַחֶרֶת, שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹד אָבִיו. אֲבָל הָאָב חַיָּב לְשַׁלֵּם לַבֵּן הוֹצָאוֹת, דְּאֵינוֹ חַיָּב לְכַבְּדוֹ מִשֶּׁל בֵּן (במהרי''ק שֹׁרֶשׁ נ''ח), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.

 באר היטב  (יא) אב. והב''ח כתב דגם סברא הראשונה ס''ל דאין לחלק בין לכבדו או לצערו אלא שטעמו דכיון שצריך לשלם אח''כ כל הפסדו לכן אין להכלימו בשביל כך והי''א ס''ל דכדי שלא לטרוח למיקם בדינא ודיינא יכול למנעו עכ''ל:


ט
 
חַיָּב לְכַבְּדוֹ אֲפִלּוּ אַחַר מוֹתוֹ. כֵּיצַד, הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו, אוֹמֵר: כָּךְ אָמַר אַבָּא מָארִי הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ, אִם הוּא תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאִם הוּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹמֵר: זִכְרוֹנוֹ (יב) לִבְרָכָה. הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין אֵם לְאָב בְּכָל זֶה (מהרי''ל סִימָן כ''ד) . יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם כּוֹתֵב תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ דָּבָר וּמַזְכִּיר אָבִיו, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ אֶלָּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, דְּהָא כְּתִיבָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (הג' בְּאִלְפָּס פ''ק דְּקִדּוּשִׁין), וְיֵשׁ מַחְמִירִים אֲפִלּוּ בִּכְתִיבָה (בנ''י וּשְׁאָר מְחַבְּרִים וכ''מ בְּבֵית יוֹסֵף סוֹף סי' רמ''ב בְּשֵׁם רשב''ץ וּתְשׁוּבַת ן' חָבִיב רס''ד), וְכֵן נוֹהֲגִין.

 באר היטב  (יב) לברכה. גם תוך י''ב חודש יכול לומר ז''ל רק דלאחר י''ב חדש לא יאמר הכ''מ משום דמשפט רשעים בגיהנם רק י''ב חודש וכן נוהגין. ש''ך וכ' הט''ז קשה לי ממ''ש רמ''א בסי' שע''ו נהגו שאין אומרים קדיש רק י''א חדשים שלא להחזיקו כרשע ולמה יחתום הכ''מ כל י''ב חודש וצ''ל דשאני לענין הכ''מ כיון דלאחר י''ב חדש צ''ל ז''ל ובחודש הי''ב א''א לו' ז''ל דשמא לא זכה עדיין לעה''ב ויש כאן שקר ואם לא יאמר כלל יש כאן זלזול שהכל יודעים שמת. ממילא א''א להיות בשב וא''ת ע''כ מוטב להזכירו בשם הכ''מ שאין זה זלזול וגם אינו שקר דהא אומר אם יש עליו דין הריני מקבלו דהא אפ' על צדיק גמור אומרים כן ואפשר שלא ראה פני גיהנם משא''כ לענין קדיש יותר נכון שלא לומר כלום ולהיות בשב וא''ת דאף אם אינו זוכה עדיין מ''מ אין שקר יוצא מפיו וכ' עוד בש''ס אית' שיאמר זכרונו לברכה לחיי העוה''ב ואותן החותמין זלה''ה מחסרין ל' וצריכין לחתום זללה''ה עכ''ל:


י
 
מִי שֶׁנִּטְרְפָה דַּעַת אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, מִשְׁתַּדֵּל לִנְהֹג עִמָּהֶם כְּפִי דַּעְתָּם עַד שֶׁיְּרֻחַם עֲלֵיהֶם. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּגְּעוּ בְּיוֹתֵר, יֵלֵךְ לוֹ וְיַנִּיחֵם, (יג) וִיצַוֶּה לַאֲחֵרִים לְנַהֲגָם כָּרָאוּי.

 באר היטב  (יג) ויצוה. בט''ז כתב שהראב''ד השיג ע''ז דממ''נ אי מהני להם שמירה למה ילך ויניחם אם א''א לשמרם מה מהני צווי לאחרים בשמירה וכן כתב בדרישה וכן עיקר עכ''ל:


יא
 
רָאָה אָבִיו שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: אַבָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ, כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ וְלֹא כְּמַזְהִירוֹ, וְהוּא יָבִין בְּעַצְמוֹ וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ. וְאִם הָיָה אוֹמֵר שְׁמוּעָה בְּטָעוּת, לֹא יֹאמַר לוֹ: לָא תִּתְנֵי הָכִי.


יב
 
אָמַר לוֹ אָבִיו: הַשְׁקֵנִי מַיִם, וְיֵשׁ לְפָנָיו לַעֲשׂוֹת מִצְוָה עוֹבֶרֶת, כְּגוֹן קְבוּרַת מֵת אוֹ לְוָיָה, אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה שֶׁתֵּעָשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, יַעֲסֹק בִּכְבוֹד אָבִיו. וְאִם הִתְחִיל בַּמִּצְוָה תְּחִלָּה, יִגְמֹר, דְּהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ן) . וְאִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת, יַעֲסֹק בַּמִּצְוָה וְיַנִּיחַ כְּבוֹד אָבִיו. מִיהוּ אִם אֵין זְמַן הַמִּצְוָה עוֹבֶרֶת, יַעֲסֹק בִּכְבוֹד אָבִיו וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב א' בְּשֵׁם רֹא''שׁ) .


יג
 
תַּלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל מִכְּבוֹד אָב וָאֵם.


יד
 
אָבִיו אוֹמֵר לוֹ: הַשְׁקֵנִי מַיִם, וְאִמּוֹ אוֹמֶרֶת: הַשְׁקֵנִי מַיִם, (יד) מַנִּיחַ אִמּוֹ וְעוֹסֵק בִּכְבוֹד אָבִיו. וְאִם הִיא מְגֹרֶשֶׁת מֵאָבִיו, שְׁנֵיהֶם שָׁוִים וּלְאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה יַקְדִּים.

 באר היטב  (יד) מניח. שגם אמו חייבת בכבוד אביו:


טו
 
אָמַר לוֹ אָבִיו לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, בֵּין מִצְוָה עֲשֵׂה בֵּין מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ מִצְוָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, לֹא יִשְׁמַע לוֹ.


טז
 
הָאָב שֶׁצִּוָּה אֶת בְּנוֹ שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא יִמְחֹל לוֹ עַד זְמַן קָצוּב, וְהַבֵּן הָיָה רוֹצֶה לְהִתְפַּיֵּס מִיָּד לוּלֵי צַוָּאַת אָבִיו, אֵין לוֹ לָחוּשׁ לְצַוָּאָתוֹ.


יז
 
אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בְּכָבוֹד וּבְמוֹרָא שֶׁל אָב וָאֵם, אֶלָּא שֶׁהָאִשָּׁה אֵין בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת, שֶׁהִיא (טו) מְשֻׁעְבֶּדֶת לְבַעֲלָהּ, לְפִיכָךְ הִיא פְּטוּרָה מִכִּבּוּד אָב וָאֵם בְּעוֹדָהּ נְשׂוּאָה. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה, חַיֶּבֶת.

 באר היטב  (טו) משועבדת. ונראה אם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש. ש''ך:


יח
 
מַמְזֵר חַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְמוֹרָאוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה אָבִיו רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת, מְכַבְּדוֹ וּמִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ מְחֻיָּב (טז) לְכַבֵּד אָבִיו רָשָׁע, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה תְּשׁוּבָה (טוּר וּמָרְדְּכַי פ' כֵּיצַד וּבְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ו דְּהִלְכוֹת מַמְרִים) .

 באר היטב  (טז) לכבד. כ' הש''ך מיהו אע'פ שאינו מחויב לכבדו אסור לצערו כדלקמן סי' רמ''א ס''ד וה' (וכ' בס''ח המעשה שהיה מפתח חחת מראשותיו של אביו ולא ניערו כו' דוקא כשהאב אינו מצטער על שלא הקיצו אבל אם האב שמח ביותר אם הקיצו מצוה להקיצו ומקיצו ללכת לבהכ''נ או לדבר מצוה ע''ש סי' של''ז):


יט
 
אָסוּר לְאָדָם לְהִכְבִּיד עֻלּוֹ עַל בָּנָיו וּלְדַקְדֵּק בִּכְבוֹדוֹ עִמָּהֶם, שֶׁלֹּא יְבִיאֵם לִידֵי מִכְשׁוֹל, אֶלָּא יִמְחֹל וְיַעֲלִים עֵינָיו מֵהֶם, שֶׁהָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹדוֹ מָחוּל.


כ
 
הַמַּכֶּה לִבְנוֹ גָּדוֹל, מְנַדִּין אוֹתוֹ, שֶׁהֲרֵי עוֹבֵר עַל לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל (וַיִּקְרָא יט, יד) . וְלא מִקְרֵי גָּדוֹל לְדָבָר זֶה, רַק אַחַר כ''ב שָׁנָה אוֹ כ''ד שָׁנָה (בְּקוּנְטְרֵס פ''ק דְּקִדּוּשִׁין וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן של''ד) .


כא
 
חַיָּב אָדָם לְכַבֵּד אֵשֶׁת אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאָבִיו קַיָּם. וְחַיָּב לְכַבֵּד בַּעַל אִמּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ קַיֶּמֶת. אֲבָל לְאַחַר מִיתָה, אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָם. וּמִכָּל מָקוֹם דָּבָר הָגוּן לְכַבְּדָם אַף לְאַחַר מִיתָה.


כב
 
חַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָחִיו הַגָּדוֹל, בֵּין שֶׁהוּא אָחִיו מֵאָבִיו בֵּין שֶׁהוּא אָחִיו מֵאִמּוֹ. וַאֲפִלּוּ הַקָּטָן הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְגָדוֹל בְּתוֹרָה יוֹתֵר מִן הַגָּדוֹל. כֵּן מַשְׁמָע לוֹ (מִתְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ שֶׁבְּסָעִיף שאח''ז וּסְמַ''ג) וּדְלֹא כְּיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (ב''ז) .


כג
 
אָח גָּדוֹל שֶׁחֵרֵף וּבִזָּה לְאָחִיו שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וְקָטָן מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים, וְנִדָּה הַקָּטָן לַגָּדוֹל, יָפֶה עָשָׂה שֶׁנִּדָּהוּ, דְּכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא פָנִים לַתּוֹרָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ וְאֵינוֹ חַיָּב לְכַבְּדוֹ.


כד
 
חַיָּב אָדָם לְכַבֵּד (יז) חָמִיו. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָדָם חַיָּב בִּכְבוֹד אֲבִי אָבִיו (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ מ''ד) . וְאֵינוֹ נ''ל, אֶלָּא (יח) דְּחַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו יוֹתֵר מִכְּבוֹד אֲבִי אָבִיו (וּרְאָיָה מִמִּדְרָשׁ גַּבֵּי וַיִּזְבַּח זְבָחִים וגו' (בראשית מו, א) ) .

 באר היטב  (יז) חמיו. כתב הב''ח דה''ה חמותו והיינו דמחויב לכבדם כמו שאר זקנים וסמכו במקצת לכבוד אב ואם: (יח) דחייב. וכתב הב''ח ולפ''ז נראה דאם יש לבן ואין לו לאב כייפינן ליה לבן הבן כפי אשר יכול כדלעיל ס''ה בבן אצל האב:


כה
 
אִם הָאָב רוֹצֶה לְשָׁרֵת אֶת הַבֵּן, מֻתָּר לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶלָּא אִם כֵּן הָאָב בֶּן תּוֹרָה. תַּלְמִיד שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר, שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ שֶׁיִּרְאֶה סִימַן בְּרָכָה בְּתַלְמוּדוֹ לִפְנֵי הָרַב שֶׁשָּׁם, וְאָבִיו מוֹחֶה בּוֹ לְפִי שֶׁדּוֹאֵג שֶׁבְּאוֹתָהּ הָעִיר הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מַעֲלִילִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לְאָבִיו בָּזֶה. הגה: וְכֵן אִם הָאָב מוֹחֶה בַּבֵּן לִשָּׂא אֵיזוֹ אִשָּׁה שֶׁיַּחְפֹּץ בָּהּ הַבֵּן, אֵין צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ אֶל הָאָב (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קס''ו) .




סימן רמא - דיני מכה ומקלל אביו ואמו
ובו ט' סעיפים
א
 
הַמְקַלֵּל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָתָן, חַיָּב סְקִילָה אִם הוּא בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שֶׁקִּלְּלוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁקִּלְּלוּם בְּשֵׁם מֵהַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִים, אֲבָל קִלְּלָם (א) בְּכִנּוּי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּלָאו, כְּמוֹ הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. הגה: וְכֵן הַמַּכֶּה אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, בְּחַיֵּיהֶם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה חַיָּבִים חֶנֶק. וְדַוְקָא אִם עָשׂוּ בָּהֶם חַבּוּרָה, אֲבָל אִם לֹא עָשׂוּ חַבּוּרָה אֵינוֹ אֶלָּא בְּלָאו, כְּמוֹ מִי שֶׁמַּכֶּה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל (טוּר) .

 באר היטב  (א) בכינוי. כגון שדי צבאות חנון ורחום וע''ל סי' רע''ו ס''ט. ש''ך:


ב
 
הִכָּהוּ עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ, חַיָּב מִיתָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה חֵרֵשׁ בְּלֹא חַבּוּרָה, דְּטִפַּת דָּם יוֹצֵא מִבִּפְנִים בָּאֹזֶן וְעַל זֶה נִתְחָרֵשׁ.


ג
 
הָיָה קוֹץ תָּחוּב לְאָבִיו, לֹא יוֹצִיאֶנּוּ, שֶׁמָּא יָבֹא לַעֲשׂוֹת בּוֹ חַבּוּרָה. וְכֵן אִם הוּא מַקִּיז דָּם, אוֹ רוֹפֵא, לֹא יַקִּיז דָּם לְאָבִיו וְלֹא יַחְתֹּךְ לוֹ אֵבֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוֵּן לִרְפוּאָה. הגה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם אַחֵר לַעֲשׂוֹת. אֲבָל אִם אֵין שָׁם אַחֵר לַעֲשׂוֹת וְהוּא מִצְטַעֵר, הֲרֵי הוּא מַקִּיזוֹ וְחוֹתֵךְ לוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיַּרְשׁוּהוּ לַעֲשׂוֹת. (גַּם זֶה בַּטּוּר ורמב''ם פ''ב מַמְרִים) .


ד
 
הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, אֲפִלּוּ נִגְמַר דִּינָם לַהֲרִיגָה וְיוֹצְאִים לֵהָרֵג, אָסוּר לוֹ לְהַכּוֹתָם וּלְקַלְּלָם. וְאִם הִכָּה אוֹתָם אוֹ קִלְּלָם פָּטוּר. וְאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, הֲרֵי זֶה (ב) חַיָּב וְנֶהֱרָג עֲלֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצְאִין לֵהָרֵג.

 באר היטב  (ב) חייב. בד''א בבנו אבל אחר שבא והכהו וקללו אחר שנגמר דינו אע''פ שעשה תשובה פטור הואיל והולך למיתה ואם ביישו חייב המבייש בקנס. טור ורמב''ם עכ''ל הש''ך:


ה
 
עָבַר אָבִיו אוֹ אִמּוֹ עֲבֵרָה שֶׁלּוֹקִים עָלֶיהָ, וְהָיָה הַבֵּן שָׁלִיחַ לַדַּיָּנִים, לֹא יַכֶּה אוֹתָם. וְכֵן אִם נִתְחַיְּבוּ נִדּוּי, לֹא יְהֵא שָׁלִיחַ לְנַדּוֹתָם. וְלֹא יִרְדֹּף וְלֹא יַכֶּה אוֹתָם בִּשְׁלִיחוּת בֵּית דִּין, אַף עַל פִּי שֶׁרְאוּיִים לְכָךְ וְלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה.


ו
 
כָּל הַמְבַזֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים, אֲפִלּוּ בִּרְמִיזָה, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל אָרוּר מִפִּי הַגְּבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ (דְּבָרִים כז, טז) . וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת עַל זֶה מַכַּת מַרְדוּת וְלַעֲנֹשׁ כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי. הגה: מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה לִבְנוֹ בְּבֵית דִּין, אֵינוֹ מַשְׁבִּיעַ בִּשְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַלָּה, שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא לְקַלֵּל אָבִיו, אֶלָּא מַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין בָּהּ אַלָּה (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) .


ז
 
שְׁתוּקִי (פֵּרוּשׁ שָׁתוּק לִקְרֹא אֶת אָבִיו בְּשֵׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק עֲשָׂרָה יוּחֲסִין אֵיזֶהוּ שְׁתוּקִי, כָּל שֶׁמַּכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו), חַיָּב עַל הַכָּאַת וְקִלְלַת אִמּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו. אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה: בֶּן פְּלוֹנִי הוּא, אֵינוֹ נֶעֱנָשׁ עַל פִּיהָ.


ח
 
בְּנוֹ מֵהַשִּׁפְחָה אוֹ מֵהַכּוּתִית אֵינוֹ חַיָּב לֹא עַל אָבִיו וְלֹא עַל אִמּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁלֵּדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה.


ט
 
גֵּר אָסוּר לְקַלֵּל אָבִיו הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּלְהַכּוֹתוֹ. וְלֹא יְבַזֶּהוּ, שֶׁלּא יֹאמְרוּ: בָּאנוּ מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה. אֲבָל עֶבֶד שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר אֵין לוֹ יִחוּס, וַהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו לְכָל דָּבָר.