הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם
סימן רמב - שלא להורות בפני הרב, ודין רב שמחל על כבודו סימן רמג - תלמיד חכם היה פטור ממס, ומכירת סחורתו מקדמת סימן רמד - קימה והדור בפני חכם אפלו אינו רבוסימן רמב - שלא להורות בפני הרב, ודין רב שמחל על כבודו
ובו ל''ו סעיפים
א חַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יוֹתֵר מִבְּשֶׁל אָבִיו. הגה: אָבִיו שֶׁהוּא רַבּוֹ מֻבְהָק, קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּדַבְּרוֹ: רַבִּי, אֲבָל בְּרַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, קוֹרֵא אוֹתוֹ: (א) אַבָּא. (סְבָרַת הָרַב מִמַּשְׁמָעוּת הַטּוּר וּמִשַּׁ''ס ר''פ הַזָּהָב) . באר היטב (א) אבא. כתב הש''ך וצ''ע שאין נוהגין כן עכשיו אם אביו הוא רבו לקרוא אותו בשם רבי ונראה לי דמסתמא האב מוחל על כבודו בזה כמו שכתוב בא''ח סימן תע''ב ס''ח גבי הסיבה ע''ש:
ב כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ, כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ, כְּעוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה. וְכָל הַמִּתְרַעֵם עָלָיו, כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה. וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ, כִּמְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה.
ג אֵיזֶהוּ חוֹלֵק עַל רַבּוֹ, כָּל (ב) שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ, וְרַבּוֹ קַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. הגה: אֲבָל מֻתָּר לַחֲלֹק עָלָיו בְּאֵיזֶה פְּסָק אוֹ (ג) הוֹרָאָה, אִם יֵשׁ לוֹ רְאָיוֹת וְהוֹכָחוֹת לִדְבָרָיו שֶׁהַדִּין עִמּוֹ (פִּסְקֵי מהרא''י סי' רל''ח) . באר היטב (ב) שקובע. הטעם כתב הב''ח דכיון שהוא קובע לו מדרש הלא הוא חולק על שררתו של רבו: (ג) הוראה. כתב הש''ך דמדברי מהרי''ק לא משמע כן כי מה שהביאו ראיה לדין זה שכך הוא דרכה של תורה מימות התנאים ואמוראים וגאונים בכמה מקומות י''ל דהיינו בנטילת רשות או שמת כדלקמן ס''ד וצ''ע עכ''ל:
ד אָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת לִפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם, וְכָל הַמּוֹרֶה לְפָנָיו חַיָּב מִיתָה. הגה: וַאֲפִלּוּ נְטִילַת (ד) רְשׁוּת לֹא מְהָנֵי תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת, אִם הוּא רַבּוֹ מֻבְהָק. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פ''ק דְּסַנְהֶדְרִין וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ע וַאֲגֻדָּה שָׁם וּסְמַ''ק סוֹף עֲשִׂין י''ג בְּשֵׁם ר''י וּפֶרֶק אַף עַל פִּי) . וְאִם הוּא רָחוֹק מֵרַבּוֹ י''ב מִיל, וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה, יָכוֹל לְהָשִׁיב. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת, אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם, אָסוּר לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ רְשׁוּת. הגה: וְכָל זֶה בְּרַבּוֹ מֻבְהָק, אֲבָל בְּתַלְמִיד חָבֵר, אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת שָׁרֵי (רי''ף וְרַמְבַּ''ם כִּדְאִיתָא בְּבֵית יוֹסֵף) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם לִפְנֵי רַבּוֹ (ה) מַמָּשׁ אָסוּר (ריב''ש סי' רע''א), וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַמָּשׁ, אִם הִתְחִילוּ בִּכְבוֹד הָרַב לוֹמַר שֶׁיִּשְׁאֲלוּ לָרַב, אוֹ שֶׁהָרַב מֻפְלָג בְּחָכְמָה וְזִקְנָה, אֵין לְהוֹרוֹת בְּעִירוֹ. (בְּבֵית יוֹסֵף מִגְּמָרָא בפ' הַדָּר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּתַלְמִיד גָּמוּר תּוֹךְ י''ב מִיל חַיָּב מִיתָה, אִם הוּא מוֹרֶה. חוּץ לְי''ב מִיל, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא (ו) בְּרָגִיל לָבוֹא לְעִירוֹ שֶׁל תַּלְמִיד. אֲבָל אִם אֵינוֹ רָגִיל לָבוֹא שָׁם, רַק בְּדֶרֶךְ אַקְרַאי, מֻתָּר, כָּל שֶׁהוּא חוּץ לְג' פַּרְסָאוֹת (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ריב''א) . תַּלְמִיד חָבֵר תּוֹךְ י''ב מִיל, פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. וחוץ לְי''ב מִיל, (ז) מֻתָּר. אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מֵרַב (ח) אֶחָד, לֹא סָגֵי, עַד שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת מִכָּל רַבּוֹתָיו הַמֻּבְהָקִים. הגה: וְהַאי מֻבְהָקִים לֹא מַיְרֵי כִּשְׁאָר רַבּוֹ מֻבְהָק שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ, דְּאִם כֵּן לֹא אֶפְשָׁר לִהְיוֹת לוֹ הַרְבֵּה רַבּוֹתָיו מֻבְהָקִים, (ט) אֶלָּא ר''ל תַּלְמִיד גָּמוּר, לַאֲפוּקֵי תַּלְמִיד חָבֵר דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְגַּדֵּל בַּתּוֹרָה וְנַעֲשָׂה חָבֵר לְרַבּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא קָרוֹב לִהְיוֹת גָּדוֹל כְּרַבּוֹ. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ע וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב''ם פ' יֵשׁ נוֹחֲלִין) . מִיהוּ יֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִי קִבֵּל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ אֶחָד, מְהָנֵי לְהוֹרוֹת חוּץ לְג' פַּרְסָאוֹת. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סי' קי''א וריב''ש סי' רפ''א) . אֲבָל תּוֹךְ ג' פַּרְסָאוֹת, (י) לֹא מְהָנֵי לֵיהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ מֻבְהָק, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין רֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ, תַּלְמִיד חָבֵר הוּא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . באר היטב (ד) רשות. ודעת הראב''ד והרשב''א והריב''ש דנטילת רשות מהני אפי' תוך ג' פרסאות. ש''ך: (ה) ממש. האי ממש לא קאי ארבו אלא אלפניו כלומר דלפניו ממש אפי' תלמיד חבר אסור. ש''ך: (ו) ברגיל. היינו בב' וה' או ביום השוק של כל שבוע אבל ביום השוק דשנה כגון יריד לא מקרי רגיל. ש''ך: (ז) מותר. משמע אפי' בלא נטילח רשות אבל בהגמי''י כתב דמ''מ צריך נטילת רשות ועיין במהרי''ק סימן ק''ע שהאריך ליישב דבריהם עכ''ל הש''ך: (ח) אחד. כתב הש''ך דאתלמיד גמור קאי אבל בתלמיד חבר כ' מהרי''ק דסגי בנטילת רשות מרבו ומשמע עוד שם דאם יש לו רב א' מובהק והאחרים אינם מובהקים צריך שיטול רשות מרבו המובהק: (ט) אלא. כתב הש''ך דמדברי הרב נראה דלסברא זו אפי' לא למד רוב חכמתו ממנו כל שלא נתגדל להיות קרוב לרבו מיקרי חלמידו אבל לפע''ד אין הדבר כן אלא דאם אין רוב חכמתו ממנו א''צ לנהוג בו שום כבוד רק לענין קריעה בלבד ומה שהוכיח הרב דא''כ א''א להיות לו הרבה רבותיו מובהקים אינו כלום די''ל שלמד אצל א' רוב חכמתו במקרא ואצל א' במשנה וא' בש''ס וא' במדרש ואגדות וא' בקבלה וכיוצא בזה בשאר חכמות התורה וכן נראה דעת המחבר דלקמן סעיף ל' כתב דכל שאין רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו אין חייבים באלו הדברים וכאן כ' אע''פ שנטל רשות מרב א' לא סגי וכו' אלא ודאי כדפי' וגדולה מזו כתב מהרי''ק דאפי' למדו וגם סמכו אם לבסוף נתחכם הנסמך יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו הלכה למעשה שהרי דבר פשוט שריש לקיש היה תלמיד גמור דר' יוחנן ור''י היה רבו מובהק וכל חכמתו ממנו היה וגם סמכו ואפ''ה חלק עליו עכ''ל: (י) לא. לשון הלבוש לא מהני ליה רשות מרבו א' ומשמע הא מכל רבותיו או אם אין לו רק רב א' מהני והוא נמשך לסברא זו דהרשב''א וסייעתו אבל יש חולקין דתוך ג' לא מהני נטילת רשות כדלעיל עכ''ל הש''ך:
ה אֵין תַּלְמִיד יָכוֹל לִסְמֹךְ אֲחֵרִים בִּמְקוֹם רַבּוֹ.
ו אִם לֹא קִבֵּל הַנִּסְמָךְ הַסְמִיכָה מִיַּד הָרַב הַהוּא הַסוֹמֵךְ אֶלָּא עַל יְדֵי רַבָּנִים אֲחֵרִים, וְהוּא נַעֲשָׂה לָהֶם סְנִיף, אֵין לְאוֹתוֹ הָרַב לְהִשְׂתָּרֵר עָלָיו כְּלָל אִם אֵינוֹ רַבּוֹ. הגה: אֲבָל אִם סְמָכוֹ לְבַדּוֹ, נָהֲגוּ שֶׁהַנִּסְמָךְ כָּפוּף קְצָת לְסוֹמְכוֹ. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קי''ג וקי''ז) . וְכֵן מִי שֶׁלּוֹמֵד בִּישִׁיבָה זְמַן אֶחָד, נָהֲגוּ לוֹמַר שֶׁהוּא תַּלְמִיד בַּעַל הַיְשִׁיבָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁבַּעַל הַיְשִׁיבָה שָׁמַע יוֹתֵר חִדּוּשִׁים מִמֶּנּוּ, וְיֵשׁ לְמִנְהָגִים אֵלּוּ עִקָּר עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ (בְּפִסְקֵי מהרא''י) .
ז לֹא מִקְרֵי הוֹרָאָה אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹרֶה עַל (יא) מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא לְפָנָיו, אֲבָל אִם שָׁאֲלוּ לְתַלְמִיד הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי, יָכוֹל לוֹמַר מַה שֶּׁבְּדַעְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹרֶה עַל מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא לְפָנָיו. באר היטב (יא) מעשה. אבל אם מורה על מעשה שבא לפניו אפילו שאלו הלכה כדברי מי אסור לומר כדברי פלוני. ש''ך:
ח לֹא מִקְרֵי הוֹרָאָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִדּוּשׁ לַשּׁוֹאֵל, אֲבָל בְּהוֹרָאָה יְדוּעָה שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה לַכֹּל, כְּגוֹן נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם אוֹ לְבַטֵּל אִסוּר בְּשִׁשִּׁים וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, מֻתָּר.
ט יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁכָּל הַכָּתוּב בַּסְפָרִים מִפִּסְקֵי הַגְּאוֹנִים יָכוֹל לְהוֹרוֹת בִּימֵי רַבּוֹ, רַק לֹא יוֹרֶה דָּבָר מִלִּבּוֹ וְלֹא יִסְמֹךְ עַל רְאָיוֹתָיו לְדַמּוֹת מִלְּתָא לְמִלְּתָא מֵעַצְמוֹ.
י יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שֶׁאָסוּר לְחָכָם לְהַתִּיר דָּבָר (יב) הַתָּמוּהַּ שֶׁנִּרְאֶה לָרַבִּים שֶׁהִתִּיר אֶת הָאָסוּר. באר היטב (יב) התמוה. כתב הש''ך נראה דהיינו דוקא אם מתיר בסתם אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר:
יא לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִסוּרָא, כְּגוֹן שֶׁרוֹאֶה אָדָם שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אָסוּר, אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעָתוֹ, מֻתָּר לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ שֶׁהוּא אָסוּר, בִּפְנֵי רַבּוֹ, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.
יב אִם בְּנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל תַּלְמִיד הֻצְרְכוּ לְהוֹרָאָה וְשָׁאֲלוּ לוֹ, לֹא יוֹרֶה לָהֶם בִּמְקוֹם רַבּוֹ. (יג) וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . באר היטב (יג) ולא. כתב הש''ך דהג''ה זו צ''ל בריש סי''ג קודם תלמיד שלא הגיע וכו' כי שם מקומה:
יג תַּלְמִיד שֶׁלּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה, הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: כִּי רַבִּים חָלָלִים הִפִּילָה (מִשְׁלֵי ז, כו) . הגה: וְתַלְמִידִים הַקְּטַנִּים הַקּוֹפְצִים לְהוֹרוֹת וְלֵישֵׁב בָּרֹאשׁ, לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, מַרְבִּים מַחֲלֹקֶת וּמַחֲרִיבִים הָעוֹלָם וּמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה. (טוּר מֵהָרַמְבַּ''ם) . וְיִזָּהֵר כָּל אָדָם שֶׁלֹּא יוֹרֶה כְּשֶׁהוּא שְׁתוּי יַיִן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַמְשַׁכְּרִים, אֲפִלּוּ בְּדָבָר פָּשׁוּט, אִם לֹא שֶׁהוּא דָּבָר (יד) בָּרוּר בַּפּוֹסְקִים וְזִיל קָרֵי בֵּי רַב הוּא. (ת''ה סִימָן מ''ב ובמהרי''ק שֹׁרֶשׁ ק''ע ועס''ק י''ט) . עַיִּןִ בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סי' ז'. באר היטב (יד) ברור. והש''ך כתב דמדברי הרמב''ם נראה מבואר דאפי' הוא דבר ברור בפוסקים כל שאינו מפורש במקרא שהצדוקים מודים בו אסור להורות וכ''כ הב''ח ותמיהני על הרב שמתיר בדבר ברור בפוסקים ואפשר דמ''ש הרב בפוסקים ט''ס הוא וצ''ל בפסוקים עכ''ל וכתב הרשב''א בתשובה דבי''ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר והיינו בסתמא אבל אם ברור לו שסר יינו מעליו מותר וכ' הרמב''ם מותר לשיכור ללמוד תורה ואפי' ההלכות ומדרשות ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה הוא וכ''כ הב''ח וכ' עוד ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר דכתיב בצר אל יורה ומדת חסידות לכל בעל הוראה שיהא נזהר מלהורות בכל הני דפ' הדר כגון ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא או הרסנא אבל אין שם איסור אפילו לכתחלה עכ''ל:
יד כָּל חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה, הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי רַבִּים, וְעָלָיו נֶאֱמַר: וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ (מִשְׁלֵי ז, כו) . הגה: עִנְיַן הַסְּמִיכוּת שֶׁנָּהֲגוּ בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל הָעָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמַה שֶּׁמּוֹרֶה הוּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ הַסּוֹמְכוֹ, וְלָכֵן אִם כְּבַר מֵת רַבּוֹ אֵין צָרִיךְ לַסְּמִיכוּת. וְכֵן בְּתַלְמִיד חָבֵר, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ רְשׁוּת אֵין צָרִיךְ סְמִיכוּת. (ריב''ש סִימָן רע''א וּדְלֹא כְּנַחֲלַת אָבוֹת פ' שָׁנוּ חֲכָמִים) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִי שֶׁאֵינוֹ מֻסְמָךְ לְמוֹרֵנוּ וְנוֹתֵן גִּטִּין וַחֲלִיצוֹת, אֵין בְּמַעֲשָׂיו כְּלוּם, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְגִטִּין וַחֲלִיצוֹת שֶׁנָּתַן, אִם לֹא שֶׁיָּדוּעַ לַכֹּל שֶׁמֻּמְחֶה לְרַבִּים הוּא רַק שֶׁמִּצַּד עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת. (מהר''ד כֹּהֵן סי' כ' ומהרי''ו סי' פ''ה וקכ''ב) . וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּמְקִלִּין (תְּשׁוּבַת ריב''ש הַנַּ''ל) . וּבִמְקוֹם עִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל אִם כְּבַר נָתַן גִּטִּין וַחֲלִיצוֹת, אֲבָל לֹא בְּדֶרֶךְ אַחֵר, כִּי מִנְהָגָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, כֵּן נ''ל. וְעוֹד נ''ל שֶׁמֻּתָּר לָתֵת מוֹרֵנוּ לְאֶחָד שֶׁיְּסַדֵּר גִּטִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּין (טו) הַסְּמִיכָה שֶׁבַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָוֵי דִּינָא הָכֵי, מִכָּל מָקוֹם עַכְשָׁו אֵינוֹ אֶלָּא נְטִילַת רְשׁוּת בְּעָלְמָא וְשָׁרֵי. באר היטב (טו) הסמיכה. כתב הרמב''ם והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב''ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתן לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות כו' סמיכה שבזה''ז אינו אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי ועיין בסוף תשובת מהר''ל ן' חביב ותשובת מהר''י בי רב תשובת ן' חביב כמה קונטריסים בעניני הסמיכה עכ''ל הש''ך:
טו אָסוּר לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, לֹא בְּחַיָּיו וְלֹא בְּמוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כִּשְׁמוֹ אָסוּר, אִם הוּא שֵׁם פִּלְאִי שֶׁאֵין הַכֹּל רְגִילִין לִקְרוֹת בּוֹ. הגה: אֲבָל שֵׁם שֶׁרְגִילִין בּוֹ, מֻתָּר (טז) לְהַזְכִּיר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי רַבּוֹ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . וְכָל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר רַק שְׁמוֹ לְבַד, אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר: ר' מוֹרִי פְּלוֹנִי. (כֵּן מַשְׁמָע מִפי' רַשִׁ''י פ' חֵלֶק) . באר היטב (טז) להזכיר. כלומר לקרות בו אחרים וע''ל סי' ר''מ ס''ב וכשאומר ר' מורי פלוני דמותר נראה דוקא שלא בפניו אבל בפניו אין להזכיר שמו כלל רק יש לקרותו רבי וכן נוהגין ש''ך:
טז לֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ וְלֹא יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם, כְּדֶרֶךְ שְׁאָר הָעָם, אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וּבְכָבוֹד: (שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי, וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם, אוֹמֵר לוֹ) שָׁלוֹם עָלֶיךָ מוֹרִי וְרַבִּי. וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְתַלְמִיד לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם רַבּוֹ כְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ (אִיּוֹב כח, ט) . (יְרוּשַׁלְמִי הֱבִיאוֹ הַגָּהַת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ה' וְכֵן כָּתַב תא''ו נָתִיב ב' וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה) . וְלֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא יָסֵב לְפָנָיו, אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. הָיָה רַבּוֹ יוֹשֵׁב בִּסְעֻדָּה עִם אֲחֵרִים, נוֹטֵל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵאֲחֵרִים. (רוֹקֵחַ סִימָן של''ה) . וְלֹא (יז) יִתְפַּלֵּל לְפָנָיו לֹא לְאַחֲרָיו וְלֹא בְּצִדּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לַהֲלֹךְ בְּצִדּוֹ, אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ. וְלֹא יְהֵא מְכַוֵּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו, אֶלָּא יְצַדֵּד עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר, בֵּין כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עִמּוֹ בֵּין כְּשֶׁהוֹלֵךְ עִמּוֹ. וְחוּץ לְד' אַמּוֹת, הַכֹּל מֻתָּר. וְעַיֵּן בא''ח סי' צ''ד. וְלֹא יִכָּנֵס עִמּוֹ לַמֶּרְחָץ אֶלָּא אִם כֵּן הוּא צָרִיךְ לוֹ. הגה: וְאִם הָיָה הַתַּלְמִיד בַּמֶּרְחָץ קֹדֶם לְרַבּוֹ, וּבָא רַבּוֹ לְשָׁם, אֵין צָרִיךְ (יח) לָצֵאת. (מהרי''ו בְּדִינִין) . וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים עֲרֻמֵּי עֶרְוָה בַּמֶּרְחָץ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים בְּמִכְנָסַיִם, מֻתָּר. (אֲגֻדָּה פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ) וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לִכָּנֵס עִם רַבּוֹ וְאָבִיו וְחָמִיו וּבַעַל אִמּוֹ וּבַעַל אֲחוֹתוֹ לַמֶּרְחָץ, אַף עַל פִּי שֶׁבַּגְּמָרָא אָסְרוּ כֻּלָּם, וְהַכֹּל הוּא מִטַּעַם דְּעַכְשָׁיו הוֹלְכִים בְּמִכְנָסַיִם. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו, עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: שֵׁב, וְלֹא יַעֲמֹד, עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: עֲמֹד, אוֹ עַד שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מִלְּפָנָיו לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו, אֶלָּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וּפָנָיו כְּנֶגֶד פְּנֵי רַבּוֹ. הגה: וְהַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְנָטַל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת וְלָן בָּעִיר, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת (ש''ס פ''ק דמ''ק וְר' יְרוּחָם) . וְדַוְקָא שֶׁלּא אָמַר לוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁרוֹצֶה לָלוּן בָּעִיר, אֲבָל אִם (יט) הִגִּיד לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל רְשׁוּת, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת. (הר''ן שָׁם) . וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ; וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו; וְלֹא (כ) יִסְתֹּר דְּבָרָיו. וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפָּנָיו, מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד (כא) שֶׁיִּתְכַּסֶה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יֵרָאֶה קוֹמָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וַאֲפִלּוּ הָיָה רָכוּב, צָרִיךְ לַעֲמֹד מִפָּנָיו, דְּחָשִׁיב (כב) כִּמְהַלֵּךְ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָדָם (כג) חַיָּב לַעֲמֹד לִפְנֵי רַבּוֹ, רַק שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . וְדַוְקָא בְּבֵית הָרַב, אֲבָל בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים שֶׁעָמַד לְפָנָיו, חַיָּב לַעֲמֹד. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם התוס' וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר''י וְעוֹד פּוֹסְקִים) . באר היטב (יז) יתפלל. כתב בשבולי לקט בשם רב האי דהא דאסור להתפלל כנגד רבו לא אמרו אלא ביחיד אבל בצבור אין לו לחלוק כבוד לרבו ומותר להתפלל כנגדו וכתב הש''ך דאם אביו וגם רבו מובהק שלמד עמו בחנם מסובים בסעודה נוטל רשות מרבו ואח''כ מאביו: (יח) לצאת. כן למד מהרי''ו מהא דאם היה הישראל קודם במרחץ ואח''כ באו עובדי כוכבים לשם א''צ לצאת וצ''ע דיש לחלק דהתם טעמא הוא שהוא בא בגבולו וזה לא שייך בכבוד רבו עכ''ל הש''ך: (יט) הגיד. כתב הש''ך דזהו מהר''ן שכתב כן ממאי דאיתא בהרי''ף וז''ל כתיב ביום השמיני שלח את העם וכתיב ביום כ''ד שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן וכו' ותימה גם אהר''ן גופיה דהדבר פשוט דט''ס הוא בהרי''ף וצ''ל ביום כ''ג שכן הוא בד''ה ב' ז' ולפי פשטא דקרא מוכח דבכל ענין צריך לחזור וליטול רשות ואפי' תימא דלא מוכח בקרא מידי מ''מ מנ''ל לחלק וצ''ע עכ''ל ובט''ז רוצה לתקן דברי הרמ''א והשיג עליו הש''ך בנה''כ ע''ש: (כ) יסתור. ע''ל סימן ר''מ ס''ב ולעיל סעיף ג' בהג''ה: (כא) שיתכסה. או עד שישב כדלקמן סימן רמ''ד ס''ט: (כב) כמהלך. כתב הט''ז מזה למדנו שאוחן שנוסעים בדרך על העגלה ויושבים לפעמים בגילוי ראש לפי שסוברים שאין בזה איסור כיון שאינו הולך ד''א דלאו שפיר עבדי דישיבה על העגלה הוי כיושב על החמור וכמהלך דמי עכ''ל: (כג) חייב. וי''א כיון שהשוה מוראו למורא שמים חייב לעמוד אפי' ק' פעמים ביום דאטו אם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום אינו חייב לעמוד עכ''ל הלבוש:
יז שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוֹ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, הָרַב (כד) בָּאֶמְצַע, הַגָּדוֹל לְיָמִין, וְהַקָּטָן לִשְׂמֹאל. הגה: וְהָא דְּאֵין מְכַבְּדִים בַּדְּרָכִים אֶלָּא בְּפֶתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה, הַיְנוּ שֶׁכָּל א' הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ וְאֵינָן בַּחֲבוּרָה אַחַת, אֲבָל אִם הֵם בַּחֲבוּרָה אַחַת, מְכַבְּדִים בַּדְּרָכִים. (הַגָּהוֹת מיי' פ''ו דהל' תַּלְמוּד תּוֹרָה וּבְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק בַּמֶּה בְּהֵמָה) . וּבִמְקוֹם סַכָּנָה, אֵין צָרִיךְ לְכַבֵּד כְּלָל. (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי''ה פ' שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ) . באר היטב (כד) באמצע. והם לאחוריו וכל א' מצדד עצמו לצדדין הגדול לצד ימין והקטן לצד שמאל וחוץ לד' אמות הכל מותר. טור:
יח אִם קָרְאוּ לְרַבּוֹ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר, אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד כָּל זְמַן שֶׁרַבּוֹ עוֹמֵד. הגה: וְכֵן כְּשֶׁהָרַב עוֹמֵד לְמַעְלָה בַּבַּיִת, וְהַתַּלְמִיד עַל הַקַּרְקַע, אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד לְפָנָיו. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהַסֵּפֶר תּוֹרָה עַל (כה) הַבִּימָה, אֵין צִבּוּר שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת צְרִיכִים לַעֲמֹד, דְּהַסֵּפֶר בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (כה) הבימה. כתב הט''ז נראה דה''ה נמי על השלחן שהוא רחב ד' וגבוה י' טפחים שגם הוא רשות בפ''ע וא''צ לעמוד וגם בזמן שהס''ת מונחת בארון הקדש אע''פ שהוא פתוח אלא שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שאה''ק פתוח ואין חיוב בדבר עכ''ל:
יט כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְאֵין לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְחוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא עֶבֶד, אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָל וְלֹא חוֹלְצוֹ.
כ כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל דָּבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ, גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל.
כא אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ (כו) חוֹלֵק לוֹ כָּבוֹד. הגה: וַאֲפִלּוּ תַּלְמִידוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד אוֹ בְּנוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד אֵין לָהֶם לַעֲמֹד לִפְנֵי הָרַב נֶגֶד רַבּוֹ אוֹ אֲבִי הַתַּלְמִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָרַב חוֹלֵק לוֹ כָּבוֹד. (כז) וְדַוְקָא אִם הָרַב הוּא כֵּן רַבּוֹ שֶׁל זֶה הַיּוֹשֵׁב לְפָנָיו. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט) . באר היטב (כו) חולק. ואפי' אין הרב חולק כבוד לתלמידו אלא הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד אפילו בפני הרב חולקים לו כבוד כן כתב הדרישה וב''ח בשם רבי שמחה וכתבו עוד בשמו שאין הרב צריך לעמוד בפני תלמידו אפי' הוא ת''ח גדול מאד אמנם חזינא למ''ר שעשה הידור לתלמידיו ואפילו לאותן שאינן חשובים כ''כ ע''כ וע''ל סי' רמ''ד ס''ח: (כז) ודוקא. ובתשובת שארית יוסף כתב שכבוד רבו של רבו אפי' לא למד לפניו כלל גדול מכבוד רבו וכשלמד ג''כ קצת לפניו יש לדחות רבו ולא לכבדו בפניו וכ' הט''ז דהתוס' כתבו בעשה דכבוד התורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה אבל בתשו' מהר''מ מינץ כתב אשת חבר שניסת לעם הארץ אין חייבין לכבדה כבראשונה מזה משמע דבעודה אלמנת ת''ח חייבים לכבדה עכ''ל וכתב הב''ח מצאתי כשמזכירין רבו של אדם בפניו כאילו הוא חבירו א''צ למחות ולומר אינו חבירו אלא רבו. עוד מצאתי כשאדם כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם א''צ לומר לו בכל פעם בלשון מר ואם לפעמים מדבר עמו בלשון אתה אין בכך כלום ובתלמיד חבר אין מוטל עליו להזכירו בשם מר כשמדבר עמו עכ''ל:
כב רָאָה רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אוֹמֵר לוֹ: לִמַּדְתַּנִי רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ. הגה: וְאִם רָצָה לַעֲבֹר רַק עַל אִסּוּר דְּרַבָּנָן, אֲפִלּוּ הָכֵי צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. (ת''ה סִימָן מ''ג) . הָרוֹאֶה רַבּוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ לוֹ לְהַקְשׁוֹת עַל זֶה, אִם הוּא אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא יַקְשֶׁה לוֹ קֹדֶם הַמַּעֲשֶׂה, וְאִם הוּא אִסּוּר דְּרַבָּנָן, יַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת הַמַּעֲשֶׂה וְאַחַר כָּךְ יַקְשֶׁה לוֹ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ וַדַּאי שֶׁעוֹבֵר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַקְשׁוֹת עַל זֶה (תא''ו נָתִיב ב') .
כג כָּל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ: כָּךְ לִמַּדְתַּנִי רַבֵּנוּ.
כד לֹא יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ, עַד (כח) שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. באר היטב (כח) שיזכיר. כתב הש''ך אבל שמועה ששמע מרבו רשאי לאומרו בסתם מיהו עכשיו סתם מה שהאדם אומר סוברים העולם שהוא מפי עצמו והלכך הדין משתנה ומ''מ ודאי דאסור לומר בסתם וכ''ש משם עצמו דבר ששמע מאחרים דהוי מתעטף בטלית שאינו שלו עכ''ל:
כה כְּשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ, קוֹרֵעַ עָלָיו כָּל בְּגָדָיו עַד שֶׁמְּגַלֶּה לִבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא טֶפַח. וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וּמִתְאַבֵּל עָלָיו בַּחֲלִיצָה וְכָל דִּינֵי אֲבֵלוּת מִקְצָת יוֹם הַמִּיתָה אוֹ מִקְצָת יוֹם הַשְּׁמוּעָה.
כו אֲפִלּוּ בִּשְׁמוּעָה רְחוֹקָה קוֹרֵעַ עַל רַבּוֹ כְּשֵׁם שֶׁקּוֹרֵעַ עַל אָבִיו. וְע''ל סי' ש''מ ושע''ד.
כז מִי שֶׁרַבּוֹ מֵת מֻטָּל לְפָנָיו, אֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, כְּדִין מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו.
כח כְּשֶׁמַּזְכִּיר רַבּוֹ תּוֹךְ י''ב חֹדֶשׁ צָרִיךְ לוֹמַר: (כט) הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ. באר היטב (כט) הריני. ואפי' בכתיבה המתקיימת לאחר י''ב חודש צריך לכתוב כן כמו באביו לעיל סי' ר''מ ס''ט בהג''ה. ש''ך:
כט רָק בִּפְנֵי רַבּוֹ, הוּא בִּכְלַל כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת (מִשְׁלֵי ח, לו) . הגה: וְדַוְקָא כִּיחוֹ, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁיָּצָא מִגּוּפוֹ בְּכֹחַ, אֲבָל רֹק בְּעָלְמָא, מֻתָּר, (ל) דְּאָנוּס לָרֹק. (תא''ו נָתִיב ב') . באר היטב (ל) דאנוס. ואם אכל דלעת ודייסא ונזדמן לו רוק בפיו יפלוט אותו בפני רבו משום שיש בו סכנת נפשות. ש''ס פ' הנודר:
ל כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לְכַבֵּד בָּהֶם אֶת רַבּוֹ, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּרַבּוֹ מֻבְהָק דְּהַיְנוּ שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ; אִם מִקְרָא מִקְרָא, אִם מִשְׁנָה, מִשְׁנָה; אִם גְּמָרָא, גְּמָרָא. הגה: וּבְיָמִים אֵלּוּ עִקַּר הָרַבָּנוּת אֵינוֹ תָּלוּי בְּמִי שֶׁלִּמְּדוֹ הַפִּלְפּוּל וְחִלּוּקִים שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהֶם בַּזְּמַן הַזֶּה, רַק בְּמִי שֶׁלִּמְּדוֹ פְּשַׁט הַהֲלָכָה וְהָעִיּוּן וְהֶעֱמִידוֹ עַל הָאֱמֶת וְהַיֹּשֶׁר. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קס''ט) . אֲבָל אִם לֹא לָמַד רֹב חָכְמָתוֹ מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ חַיָּב לְכַבְּדוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיַּגִּיעַ לְאַרְבַּע אַמּוֹתָיו (לא) וְקוֹרֵעַ עָלָיו, כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו. (וְעַיִּןִ לְקַמָּן סי' ש''מ סָעִיף ח') . באר היטב (לא) וקורע. היינו קרע שמתאחה ולא כדין רבו מובהק. ט''ז. ושני ת''ח הלומדים ביחד ומקשים ומפרקים זה לזה יש פוסקים דדינן כרבן מובהק לענין עמידה וקריעה ויש חולקין וע''ל סי' ש''מ ס''ח. ש''ך:
לא כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם. הגה: וְאֵין לְאָדָם לְהוֹרוֹת עַד (לב) אַרְבָּעִים שָׁנָה, אִם יֵשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בָּעִיר, אַף עַל פִּי (לג) שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן וּסְמַ''ק וְרַשִׁ''י פֶּרֶק הַנֶּחֱנָקִין) . חָכָם שֶׁאָסַר, אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר מִשִּׁקּוּל (לד) הַדַּעַת, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ קַבָּלָה שֶׁטָּעָה, (רַבֵּינוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם י''א) . אוֹ שֶׁטָּעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, יוּכַל (לה) לְהַתִּיר. (הר''ן פ''ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּשֵׁם רַאֲבָ''ד וְרַשְׁבָּ''א וְרַמְבַּ''ן זַ''ל וְתוס' וְרֹא''שׁ וְר' יְרוּחָם סוֹף נָתִיב ב') . וַאֲפִלּוּ אִם טָעָה (לו) בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת, יָכוֹל לִשָּׂא וְלִתֵּן עִם הַמּוֹרֶה עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ. (סְבָרַת הר''ן) . וְלָכֵן אֵין אִסּוּר לַשּׁוֹאֵל (לִשְׁאֹל) לַשֵּׁנִי (שָׁם בְּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה וְתוס' וְרֹא''שׁ וְר' יְרוּחָם שָׁם), וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעַ אוֹתוֹ שֶׁכְּבָר הוֹרָה הָרִאשׁוֹן לֶאֱסֹר. (רַבֵּינוּ יְרוּחָם נָתִיב ב' וְתוס' וְרֹא''שׁ) . וַאֲפִלּוּ אִם הִתִּיר הָרִאשׁוֹן וּכְבָר חָלָה הוֹרָאָתוֹ, אֵין לַשֵּׁנִי (לז) לֶאֱסֹר מִכֹּחַ שִׁקּוּל הַדַּעַת. (כֵּן מַשְׁמָע בַּאֲשֵׁרִ''י פֶּרֶק קַמָּא דע''א) . וְכָל זֶה בְּאוֹתָהּ הוֹרָאָה עַצְמָהּ, אֲבָל בְּמַעֲשֶׂה (לח) אַחֵר, פְּשִׁיטָא שֶׁיָּכוֹל לְהוֹרוֹת מַה שֶּׁנִּרְאֶה אֵלָיו. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קע''ב וְחִדּוּשֵׁי רַשְׁבָּ''א וְעוֹד פּוֹסְקִים) . באר היטב (לב) ארבעים שנה. משמע מ' שנה משנולד וכ''פ רש''י והר''ן אבל התוספות (פ''ק דסוטה דף כ''ב ע''ב) פ' משנה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה ולא משנה שנולד עכ''ל הש''ך: (לג) שאינו. כ' הש''ך משמע אבל אם שניהם שוים מותר אע''פ שלא הגיע למ' שנה אבל התוס' פי' הא דאמר שאין להורות עד מ' שנה היינו בששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשנות הוראה אין להורות בפניו אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע''פ שלא הגיע לשני הוראה מורה ונראה שדעת הרי''ף והרא''ש כדעת התוס' ויש להחמיר עכ''ל: (לד) הדעת. ואפי' התיר אינו מותר ואפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ''כ הראב''ד והריב''ש והיינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבה''מ יכול להתיר מיהו יש פוסקים דס''ל דאם א' גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי' במידי דתליא בסברא עכ''ל הש''ך: (לה) להתיר. והש''ך חולק ע''ז ומביא כמה ראיות מש''ס ופוסקים דמוכח אף שיש לו קבלה שאין הדין כן אפ''ה אינו יכול להתיר ע''ש באריכות: (לו) בשקול. כתב הש''ך נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי חנאי או תרי אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמ''ש בח''מ סי' כ''ה אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשקול הדעת אע''פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר: (לז) לאסור. והש''ך חולק ע''ז דהא כתבו הפוסקים הטעם לעיל דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו אף שכבר חלה הוראתו ובט''ז מחלק בענין זה דאם כבר נעשה איזה מעשה מחמת הוראת הראשון כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אז אין השני יכול לאסור משא''כ בקבלו ההוראה לחוד יכול השני לחלוק ולהחמיר (ובנה''כ כתב עליו דלא דק דבהדיא אית' בהרא''ש שממנו מקור דין זה דחלה הוראתו היינו שנתפשטה הוראה זו לאפוקי כששניהם בבית המדרש): (לח) אחר. ואם החכם הראשון אוסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר כ''כ מהרש''ל:
לב הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם, לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶם, כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל, מִצְוָה עַל הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ. וְאָסוּר לְבַזּוֹתוֹ. (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן קכ''ז) .
לג יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ.
לד אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ הַמֻּבְהָק, (בֵּית יוֹסֵף וְטוּר וּפוֹסְקִים מֵהַשַּׁ''ס), אֲבֵדַת רַבּוֹ (לט) קוֹדֶמֶת. וְאִם הָיָה אָבִיו שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אֲבֵדַת אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים מַשְּׂאוֹי, מַנִּיחַ שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ עוֹמְדִים בְּבֵית הַשְּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ. הגה: וְכֵן (מ) מְפָרֵק מַשָּׂאוֹ קֹדֶם לְרַבּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל בְּחָכְמָה כְּרַבּוֹ, אֲבָל אֵין מַחֲזִיר אֲבֵדַת אָבִיו קֹדֶם, עַד שֶׁיְּהֵא שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ והגה''מ וּבֵית יוֹסֵף הוֹכִיחַ כֵּן ע''ש) . יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּרַבּוֹ קוֹדֵם לְאָבִיו הַיְנוּ שֶׁלּוֹמֵד עִמּוֹ בְּחִנָּם, אֲבָל אִם אָבִיו (מא) שׂוֹכֵר לוֹ רַבִּי וּמְלַמְּדוֹ, אָבִיו קוֹדֵם לְכָל דָּבָר. (סֵפֶר הַחֲסִידִים) וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. באר היטב (לט) קודמת. היינו כששניהם לפניו להשיב ואינו יכול להשיב כי אם א' מהן ועי' בח''מ ר''ס רס''ד: (מ) מפרק. ובב''י מסתפק במפרק אפילו כשהוא שקול נגד רבו כיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון ומשמע דאם אינו שקול פשיטא ליה דרבו קודם ובאמת שבהרא''ש לא מכרעת מידי עכ''ל הש''ך: (מא) שוכר. ואם הרב לא היה רוצה ללמדו אלא בשכירות ויהודי או יהודים נוחנים לו השכירות ללמדו אז אבדת בעל הנותן קודם עכ''ל ספר חסידים וע''ל סי' רנ''א ורנ''ב ס''ט:
לה אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו וְשֶׁל רַבּוֹ.
לו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: אֵינִי מְקַבֵּל מִמְּךָ אִם הָיִיתָ (מב) כְּמֹשֶׁה, מַלְקִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן. הגה: וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה בְּדָבָר הַשַּׁיָּךְ לְדִידֵיהּ (תוס' בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם ונ''י), אִם אֲמָרָהּ קֹדֶם מַעֲשֶׂה שׁוֹמְעִין לוֹ; וְאִם לָאו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (ש''ס פ' הֶעָרֵל רֵישׁ דַּף ע''ז וְתוס' ונ''י שָׁם ד''מ סוֹף סִימָן רמ''ה) . וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: כָּךְ קִבַּלְתִּי, אֲבָל אִם אוֹמֵר דָּבָר מִסְּבָרָא וּמַרְאֶה פָּנִים לִדְבָרָיו וְהוּא נִרְאֶה, שׁוֹמְעִין לוֹ. (נ''י בְּשֵׁם הריטב''א) . אֲבָל אֵין שׁוֹמְעִין (מג) לְדִידֵיהּ, דִּלְמָא מְדַמֵּי דְּבָרִים לַהֲדָדֵי שֶׁאֵינָן דּוֹמִים. אֲבָל אִם הוּא (מד) פָּשׁוּט, שׁוֹמְעִין לוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם סוֹף נָתִיב ב' וּבְשֵׁם הָרֹא''שׁ) . באר היטב (מב) כמשה. כתב הט''ז אבל אם אמר כיהושע אין מלקין אותו דמצינו בש''ס יבמות אלו ליהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא עכ''ל: (מג) לדידיה. כתב הט''ז לכאורה אין פירוש לדברים אלו דהא ברישא מיירי ג''כ מדידיה ונראה לפרש דה''ק דמה שמהני אם אמר דבר מסברא היינו בלי סמיכה כלל עליו אלא שנראה מעצמו לומר כן ע''כ אמר אבל אין שומעין לדידיה כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שמדמה מילתא למילתא דשמא טועה בזה אא''כ הדמיון הוא פשוט בעיני כל אז סמכינן על הדמיון ולא על המורה וא''ל א''כ מאי קמ''ל די''ל דאיצטריך לומר דאין חוששין שמא הוא מראה פנים בדבר ובאמת אינו כן עכ''ל: (מד) פשוט. פי' בש''ס או בפוסק אחד ובש''ס אית' דאם אמר שמועה בשם חכם והוא חי עדיין אפי' בשעת מעשה שומעין לו ופי' נ''י דכשאינו חי אמרינן דטועה וסובר שכן הוא אומר אבל כשהוא חי דייק שפיר ותימה על רמ''א שלא הביא דין זה. ט''ז:
סימן רמג - תלמיד חכם היה פטור ממס, ומכירת סחורתו מקדמת
ובו ט' סעיפים
א תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא הָיוּ יוֹצְאִין בְּעַצְמָם עִם שְׁאָר הָעָם לַעֲשׂוֹת בְּבִנְיָן וּבַחֲפִירוֹת הָעִיר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ, וְכֵיוָן שֶׁהֵם פְּטוּרִים אֲפִלּוּ אֲחֵרִים בִּמְקוֹמָם אֵין שׂוֹכְרִין.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁכָּל אָדָם יוֹצֵא בְּעַצְמוֹ. אֲבָל אִם אֵין יוֹצְאִין בְּעַצְמָם, אֶלָּא שׂוֹכְרִים אֲחֵרִים בִּמְקוֹמָם אוֹ גּוֹבִים מָמוֹן מִבְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹתוֹ, אִם דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְחַיֵּי הָאָדָם כְּגוֹן בְּאֵרוֹת מַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, חַיָּבִים לָתֵת חֶלְקָם. וְאִם בִּתְחִלָּה הָלְכוּ בְּעַצְמָן, (א) וְאַחַר כָּךְ נִמְלְכוּ לִשְׂכֹּר אֲחֵרִים, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים חַיָּבִים לִתֵּן חֶלְקָם (תשו' מהר''מ בְּמָרְדְּכַי פ' הַשֻּׁתָּפִין) . אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁמִירַת הָעִיר, כְּגוֹן חוֹמוֹת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ. וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין לָתֵת לָהֶם כְּלוּם, שֶׁאֵין צְרִיכִין שְׁמִירָה, שֶׁתּוֹרָתָן שְׁמִירָתָם. וְלָכֵן פְּטוּרִים מִכָּל מִינֵי (ב) מִסִים, בֵּין מִסִים הַקְּצוּבִים עַל כָּל בְּנֵי הָעִיר, בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ לְבַדּוֹ, בֵּין הַקְּבוּעִים בֵּין שֶׁאֵינָם קְבוּעִים, וְחַיָּבִים בְּנֵי הָעִיר לִפְרֹעַ בִּשְׁבִילָם אֲפִלּוּ הַקְּבוּעִים עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ. הגה: וַאֲפִלּוּ (ג) אִם אָמַר הַמֶּלֶךְ שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָם יִתְּנוּ, חַיָּב הַצִּבּוּר לָתֵת בַּעֲדָם. וְאִם הֶחֱרִימוּ הַצִּבּוּר עַל תַּלְמִיד חָכָם לִתֵּן, אֵין בַּחֵרֶם שֶׁלָּהֶם כְּלוּם. וְתַלְמִיד חָכָם יָכוֹל לְהַחֲרִים וּלְשַׁמֵּת הַצִּבּוּר שֶׁיִּתְּנוּ בַּעֲדוֹ דָּמָיו. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ת' ה''ר נְחֶמְיָה באלשקר סי' י''ט) . וְאֵין חִלּוּק אִם הַתַּלְמִיד חָכָם עָשִׁיר אוֹ עָנִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם ורמ''ה וְר''י הַלֵּוִי) . וְדַוְקָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁתּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, אֲבָל אֵין תּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, חַיָּבִים. וּמִיהוּ אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט אֻמָּנוּת, אוֹ מְעַט מַשָּׁא וּמַתָּן (ד) לְהִתְפַּרְנֵס בּוֹ כְּדֵי חַיָּיו וְלֹא לְהִתְעַשֵּׁר, וּבְכָל שָׁעָה שֶׁהוּא פָּנוּי מֵעֲסָקָיו חוֹזֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וְלוֹמֵד תָּדִיר, נִקְרָא תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ. הגה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁהוּא תּוֹפֵס יְשִׁיבָה אוֹ לֹא, רַק שֶׁהוּא מֻחְזָק לְתַלְמִיד חָכָם בְּדוֹרוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּתּוֹרָה, וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ בְּרֹב מְקוֹמוֹת הַתַּלְמוּד וּפֵרוּשָׁיו וּבְפִסְקֵי הַגְּאוֹנִים, וְתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ כַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (ת''ה סִימָן שמ''ב) . וְאַף עַל גַּב דְּאֵין בְּדוֹרֵנוּ עַכְשָׁו חָכָם לְעִנְיָן שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ לִטְרָא דְּדַהֲבָא אִם מְבַיְּשׁוֹ, מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן לְפָטְרוֹ מִמַּס אֵין מְדַקְדְּקִין בָּזֶה, רַק שֶׁיְּהֵא מֻחְזָק לְתַלְמִיד חָכָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (שָׁם סִימָן שמ''א) . וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִפְטֹר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִמַּס, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפָטְרָן (שָׁם שמ''ב) . באר היטב (א) ואח''כ. נתפשרו הקהל ונמלכו וכו' וכן הוא בתשובת מהר''מ: (ב) מסים. וה''ה מכל מיני מכסים. ש''ך. וכתב הרמב''ן דהא דאמרינן בש''ס שאמרו הע''ה נברח מכאן והניחם רבי לברוח היינו היכא שאין הרב יכול לכופן אבל אם היה יכול לכופן דין הוא לכופן דמאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דגברי ואנכסייהו מנחא עכ''ל: (ג) ואם. החרימו ואפילו הכריחוהו וקבל החרם ה''ז כנודרין להרגין ולחרמין וכו' כן הוא בתשובת ר''מ אלשקר שם: (ד) להתפרנס. ואפילו הוא מלוה ברבית כללא דמילתא דלאו דוקא כדי חייו בצמצום אלא כל ת''ח העושה תורתו קבע ואינו מתבטל מלימודו כי אם לזון את בניו ובני ביתו ולפרנסם וללבשם ולכל הדברים הצריכים לאדם ואע''פ שהוא עשיר פטור מכל מסים וארנוניות כ''כ מהר''מ אלשקר בתשובה:
ג וְתַלְמִיד חָכָם הַמְזַלְזֵל בְּמִצְוֹת וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, הֲרֵי הוּא כְּקַל שֶׁבַּצִּבּוּר.
ד תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה לִמְכֹּר, אֵין מַנִּיחִין לְשׁוּם אָדָם לִמְכֹּר מֵאוֹתָהּ סְחוֹרָה עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא תְּחִלָּה אֶת שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא דְּלֵיכָּא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים דִּמְזַבְּנֵי, אֲבָל אִי אִיכָּא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים דִּמְזַבְּנֵי, לֹא, דְּהָא לֵית רְוָחָה לְצֻרְבָא מִדְּרַבָּנָן, וְאַפְסוּדֵי לְהָנַךְ בִּכְדִי, לָא מַפְסְדִינָן.
ה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין עִם אַחֵר וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַדַּיָּן, וְיֵשׁ שָׁם בַּעֲלֵי דִּינִים אֲחֵרִים שֶׁקָּדְמוּ לְפָנָיו תְּחִלָּה, מַקְדִּימִים דִּינוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם, וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ.
ו עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אוֹ לִשְׂנְאוֹתָן, וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא בִּכְלַל: כִּי דְּבַר ה' בָּזָה (בַּמִּדְבָּר טו, לא) . הגה: וְאָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה תַּלְמוּד שֶׁהוּא הַגְּמָרָא, וְיַקְדִּים לְשַׁמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת קֹדֶם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה גְּמָרָא. (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב ב') .
ז מִי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁבִּזָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, בֵּית דִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ וְאֵין מַתִּירִים לוֹ עַד (ה) שֶׁיְּרָצֶה הֶחָכָם שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ. וְאִם בִּזָּה אֶת הֶחָכָם לְאַחַר מוֹתוֹ, בֵּית דִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ וְהֵם מַתִּירִים לוֹ מִשֶּׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הגה: אֲבָל אֵין דִּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּזְּמַן הַזֶּה לְעִנְיַן שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַמְבַיֵּשׁ לִטְרָא דְּדַהֲבָא. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קס''ג ומהרי''ו סִימָן קס''ג) . וּמִכָּל מָקוֹם יִקְנְסוּ הַמְבַיֵּשׁ לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ (ריב''ש) . וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַתְחִיל הֶחָכָם בִּמְרִיבָה לְבַזּוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא כַּדִּין וְיִגְרֹם בָּזֶה שֶׁיְּבַזּוּהוּ וְיִתְרְסוּ נֶגְדּוֹ (ג''ז שָׁם) . וּמִכָּל מָקוֹם אַף אִם הִתְחִיל הֶחָכָם קְצָת, אֵין רְשׁוּת לְכָל אָדָם לְהַחְצִיף נֶגְדּוֹ לַעֲנוֹת לוֹ בְּעַזּוּת. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין) . וְהַכֹּל לְפִי רְאוּת הַדַּיָּנִים. באר היטב (ה) שירצה. כתב הב''י ס''ס של''ד נראה דכשירצה גרסינן הרי''ש בפת''ח דהיינו שיבקש ממנו מחילה ואם ביקש ממנו איזה פעמים ולא נתרצה אפ''ה מתירין לו מאחר שעשה מה שמוטל עליו ואע''ג דבש''ס יומא משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפי' אלף פעמים עד שיתרצה לו היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס וע''ל סי' של''ד סמ''ז ועי' בתשו' מבי''ט כמה תשובת מדין המבייש את החכם:
ח הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאֶרֶץ שֶׁהִפְקִיר כְּנֶגְדּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדוּת וְלֹא הַתְרָאָה, וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם, בָּאִים שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִים לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחֹל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה אֵין תַּלְמִיד חָכָם יָכוֹל לְנַדּוֹת לִכְבוֹד עַצְמוֹ וְלֹא לַעֲשׂוֹת דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. (מהרי''ק ומהרי''ו שָׁם וּבְפִסְקֵי מהרא''י סי' רצ''ה) . וְיֵשׁ חוֹלְקִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מֻחְזָק וְרָאוּי לְכָךְ (ריב''ש ומהר''ד כֹּהֵן) וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן של''ד.
ט אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לְחָכָם לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ, אֵינוֹ שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁחֵרְפוּהוּ בַּסֶתֶר. אֲבָל אִם חֵרְפוּהוּ בְּפַרְהֶסְיָא, אָסוּר לוֹ לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ, אֶלָּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הַדָּבָר כְּנָחָשׁ, עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וְיִסְלַח לוֹ.
סימן רמד - קימה והדור בפני חכם אפלו אינו רבו
ובו י''ח סעיפים
א מִצְוַת עֲשֵׂה לָקוּם מִפְּנֵי כָּל חָכָם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ זָקֵן אֶלָּא (א) יַנִּיק וְחַכִּים, וְאֲפִלּוּ אֵינוֹ רַבּוֹ, רַק שֶׁהוּא (ב) גָּדוֹל מִמֶּנּוּ וְרָאוּי לִלְמֹד מִמֶּנּוּ. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם ור''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין) . וְכֵן מִצְוָה לָקוּם מִפְּנֵי שֵׂיבָה, דְּהַיְנוּ בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה, אֲפִלּוּ הוּא עַם הָאָרֶץ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וּבְהַגָּהוֹת מיי' פ''ו וּמָרְדְּכַי פ''ק דְּקִדּוּשִׁין וְר' יְרוּחָם ןר''ן ורַבֵּנוּ תָּם) . באר היטב (א) יניק. דזקן דקרא היינו שקנה חכמה והאי יניק פי' ב''י בשם שבולי לקט שלא הגיע לכלל מצות: (ב) גדול. ומ''מ צריך שיהא מופלג בחכמה יותר משאר העם. ש''ך וע''ש:
ב מֵאֵימָתַי חַיָּב לָקוּם מִפְּנֵיהֶם, מִשֶּׁיַּגִּיעַ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו. וְרוֹכֵב כִּמְהַלֵּךְ דָּמֵי.
ג אָסוּר לְהַעֲצִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לָקוּם מִפָּנָיו כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו.
ד אֵין עוֹמְדִים מִפְּנֵיהֶם לֹא בְּבֵית הַכִּסֵא וְלֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, דִּכְתִּיב: תָּקוּם וְהָדַרְתָּ (וַיִּקְרָא יט, לב) . קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. וְדַוְקָא בַּבַּיִת הַפְּנִימִי שֶׁל מֶרְחָץ, אֲבָל בַּבַּיִת (ג) הַחִיצוֹן, עוֹמְדִים. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּמָרָא ורי''ף וְרֹא''שׁ וְר' יְרוּחָם וַאֲגוּדָה וּסְמַ''ג סכ''ב) . באר היטב (ג) החיצון. כתב הש''ך משמע דאפילו בבית האמצעי של מרחץ עומדים כיון דיש שם שאילת שלום וכמ''ש בא''ח סימן פ''ד:
ה אֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת חַיָּבִים לַעֲמֹד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִים בִּמְלָאכְתָן. וְאִם הוּא עוֹסֵק בִּמְלֶאכֶת אֲחֵרִים וְרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לַעֲמֹד מִפָּנָיו, אֵינוֹ רַשַּׁאי.
ו אֵין רָאוּי לְחָכָם (ד) שֶׁיַּטְרִיחַ עַל הַצִּבּוּר לְכַוֵּן לַעֲבֹר לִפְנֵיהֶם שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו, אֶלָּא יֵלֵךְ לוֹ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְבּוּ לַעֲמֹד. וְאִם יוּכַל לְהַקִּיף הַדֶּרֶךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר לִפְנֵיהֶם, זְכוּת הוּא לוֹ. באר היטב (ד) שיטריח. ונראה דהיינו דוקא בזמן הש''ס או במקומות שעוד היום יושבים על הקרקע וה''ה בכל מקום שיש טירחא אבל במקום שיושבים על הספסלים ואין טירחא בדבר אין קפידא ומ''מ לא יכוין לעבור לפניהם כדי שיעמדו מפניו עכ''ל הש''ך:
ז אֲפִלּוּ חָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד, עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ, אֶלָּא כְּדֵי (ה) לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן גּוֹי, מְהַדְּרִים אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִים לוֹ יָד לְסָמְכוֹ. באר היטב (ה) להדרו. ודוקא ילד שהוא חכם יותר מהזקן אבל אם אינו חכם יותר אף שהוא שוה לו בחכמה חייב לקום מפני הזקן מלא קומתו וכ''ש שאר בני אדם כ''כ התוס' בקידושין:
ח שְׁנֵי חֲכָמִים וּשְׁנֵי זְקֵנִים, אֵין אֶחָד צָרִיךְ לָקוּם מִפְּנֵי חֲבֵרוֹ, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לוֹ הִדּוּר. וַאֲפִלּוּ הָרַב לְתַלְמִידוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ הִדּוּר קְצָת. (מֵהַגָּהַת מַיְמוֹנִי פ''ה דְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשֵׁם רמ''ךְ) .
ט הָרוֹאֶה (ו) חָכָם עוֹבֵר, אֵינוֹ עוֹמֵד עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר מִלְּפָנָיו יוֹשֵׁב. וְאִם הוּא רַבּוֹ מֻבְהָק, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא (ז) עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיִּתְכַּסֶה מֵעֵינָיו אוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. באר היטב (ו) חכם. פי' שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו וכתב הש''ך ומשמע דאסור לעמוד עד שיגיע לתוך ד' אמותיו דכיון דליכא חיובא לא מוכחא מילתא שמפניו הוא עומד אלא נראה כעומד לצרכו: (ז) עיניו. כתב בסמ''ק כמלא רוס עיניו פי' רס''ו אמות:
י אִם הוּא מֻפְלָג בְּחָכְמָה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רַבּוֹ, דִּינוֹ כְּרַבּוֹ מֻבְהָק. מִי שֶׁהוּא גְּדוֹל הַדּוֹר וּמְפֻרְסָם בְּדוֹרוֹ בְּכָךְ, נִקְרָא מֻפְלָג בְּחָכְמָה. (ת''ה סִימָן קל''ח וְתוס') .
יא אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, צָרִיךְ לַעֲמֹד מִפָּנָיו.
יב חָכָם, אֲפִלּוּ מֻפְלָג בְּחָכְמָה, (ח) רַשַּׁאי לַעֲמֹד בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא בַּעַל מַעֲשִׂים (ר''ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן) . באר היטב (ח) רשאי. והטור והר''ן כתבו דחייב לעמוד מפניו וכ''כ הב''ח:
יג רָאָה (ט) אַב בֵּית דִּין, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִלְּפָנָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. באר היטב (ט) אב''ד. כתב הש''ך דאין בזמנינו נשיא ואב''ד ואע''פ שמקבלים בקהלות ראשי ישיבות ואב ב''ד אין להם אלא דין חכם ועכשיו נהגו שלא לקום אלא מפני ראש ישיבה ואב''ד ואפשר שלא לחלק בין חכם לחכם השוו מדותיהם שכל שהוא תופס ישיבה או אב''ד נקרא חכם לעמוד מפניו ועדיין צ''ע עכ''ל:
יד רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא, עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶה מֵעֵינָיו. וְכֻלָּם שֶׁמָּחֲלוּ עַל כְּבוֹדָם, כְּבוֹדָם מָחוּל, וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לְכַבְּדָם וְלָקוּם מִפְּנֵיהֶם קְצָת.
טו כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, עוֹמְדִים וְאֵינָם יוֹשְׁבִים עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם: שְׁבוּ. כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס, עוֹשִׂים לוֹ שׁוּרוֹת עוֹמְדִים מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. כְּשֶׁהֶחָכָם נִכְנָס, כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו עוֹמֵד מִלְּפָנָיו, אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב, עַד שֶׁנִּכְנָס בִּמְקוֹמוֹ.
טז בְּנֵי (י) חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִים לָהֶם, מַפְסִיעִים עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִים לִמְקוֹמָם. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיִּכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה. יָצָא לִצְרָכָיו, נִכְנָס וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. באר היטב (י) חכמים. פי' בני של חכמים ושל ת''ח או י''ל דה''ק בן חכם או תלמיד של חכם:
יז בְּנֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם מְמֻנִּים פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ, נִכְנָסִים וְיוֹשְׁבִים לִפְנֵי (יא) אֲבִיהֶם וְהוֹפְכִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד אֲבִיהֶם. וְאִם אֵין בָּהֶם דַּעַת לִשְׁמֹעַ, הוֹפְכִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם. באר היטב (יא) אביהם. פי' הט''ז שיש לאביהם רשות ליקח בניהם עמם בשעת כניסתן ולהחזיק בניהם אצלם במקום מושבם וכן אמרו עוד בש''ס דאף במשתה מושיבין הבנים בצד הזקנים משום כבוד אביהם עכ''ל:
יח הָיוּ בְּיַחַד, חָכָם שֶׁמֻּפְלָג בְּחָכְמָה וְהוּא בָּחוּר וְזָקֵן שֶׁמֻּפְלָג בְּזִקְנָה וְהוּא חָכָם קְצָת; בִּישִׁיבָה שֶׁל דִּין אוֹ שֶׁל תּוֹרָה, הוֹלְכִים אַחַר הַחָכְמָה לְהוֹשִׁיב הֶחָכָם בָּחוּר בָּרֹאשׁ וּלְדַבֵּר תְּחִלָּה. וּבִמְסִבָּה שֶׁל מִשְׁתֶּה אוֹ שֶׁל (יב) נִשּׁוּאִים, הוֹלְכִים אַחַר הַזִּקְנָה לְהוֹשִׁיבוֹ בָּרֹאשׁ. וְאִם הֶחָכָם מֻפְלָג בְּחָכְמָה וְהַזָּקֵן אֵינוֹ מֻפְלָג בְּזִקְנָה, בְּכָל מָקוֹם הוֹלְכִים אַחַר הַחָכְמָה. וְאִם הַזָּקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה וְהֶחָכָם אֵינוֹ מֻפְלָג בְּחָכְמָה, בְּכָל מָקוֹם הוֹלְכִים אַחַר הַזִּקְנָה, הוֹאִיל וְהוּא חָכָם קְצָת. וְאִם אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֻפְלָג, לֹא זֶה בְּחָכְמָה וְלֹא זֶה בְּזִקְנָה, הַזָּקֵן (יג) קוֹדֵם בְּכָל מָקוֹם. באר היטב (יב) נישואים. כתב הב''ח דהכי פי' אם אחים או אחיות יעשו להם נשואים אע''ג שאחד גדול מחבירו בחכמה לא יקדימו לעשות נשואים קטן בשנים מפני שהוא גדול בחכמה אלא יקדימו לעשות נשואים לגדול בשנים כו': (יג) קודם. צ''ל והוא שיהא ג''כ חכם קצת כמו ברישא וכ''ש הוא ומיירי נמי שהבחור חכם ממנו דאל''כ פשיטא. כ''כ מהרש''ל ופרישה: