הלכות צדקה
סימן רמז - גדל שכר צדקה, ואם כופין עליה סימן רמח - מי חיב בה ומי ראוי לקבלה סימן רמט - כמה חיב לתן וכיצד יתננה סימן רנ - כמה ראוי לתן לכל אחד ואחד סימן רנא - למי נותנין הצדקה ואיזה קודם לחברוב סימן רנב - דין פדיון שבויים וכיצד פודין אותם סימן רנג - מי הוא הראוי לטל צדקה סימן רנד - שלא לקבל צדקה מן הגויים סימן רנה - להרחיק מקבלתה סימן רנו - קפה ותמחוי היאך נגבים ומתחלקים סימן רנז - סדר גבית הצדקה ושלא לאחרה סימן רנח דין המתפיס בצדקה סימן רנט - הנודר ואינו יודע מה נדר ודין אמירה לגבוה, (ודין אם מתר לשנות צדקה, והנהגת ...סימן רמז - גדל שכר צדקה, ואם כופין עליה
ובו ד' סעיפים
א מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה כְּפִי הַשָּׂגַת יָד, וְכַמָּה פְּעָמִים נִצְטַוֵּינוּ בָּהּ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה. וְיֵשׁ לֹא תַּעֲשֶׂה בַּמַּעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ (דְּבָרִים טו, ז) . וְכָל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנָּהּ נִקְרָא בְּלִיַּעַל, וּכְאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וּמְאֹד יֵשׁ לִזָּהֵר בָּהּ, כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁיָּמוּת הֶעָנִי הַמְבַקֵּשׁ אִם לֹא יִתֵּן לוֹ מִיָּד, כְּעוּבְדָא (א) דְּנַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ. באר היטב (א) דנחום. בפ''ג דתענית דף כ''א ע''ש ובמדרש רבה סדר בראשית איתא שר' יוסי נתן צדקה ופרנסה לאשתו המגורשת ע''ש ומבשרך לא תתעלם:
ב לְעוֹלָם אֵין אָדָם מַעֲנִי מִן הַצְּדָקָה, וְלֹא דָּבָר רַע וְלֹא הֶזֵּק מִתְגַּלְגֵּל עַל יָדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם. (יְשַׁעְיָה לב, יז) .
ג כָּל הַמְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, הקב''ה מְרַחֵם עָלָיו. הגה: וְיִתֵּן הָאָדָם עַל לִבּוֹ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ כָּל שָׁעָה פַּרְנָסָתוֹ מֵהקב''ה, וּכְמוֹ שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁהקב''ה יִשְׁמַע שַׁוְעָתוֹ כָּךְ הוּא יִשְׁמַע שַׁוְעַת עֲנִיִּים. גַּם יִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי הוּא גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם, וְסוֹף הָאָדָם שֶׁיָּבֹא הוּא אוֹ בְּנוֹ אוֹ בֶּן בְּנוֹ לִידֵי מִדָּה זוֹ, וְכָל הַמְרַחֵם עַל אֲחֵרִים מְרַחֲמִין עָלָיו (מִלְּשׁוֹן הַטּוּר) .
ד הַצְּדָקָה דּוֹחָה אֶת הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת, (ב) וּבְרָעָב תַּצִּיל מִמָּוֶת, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לַצָּרְפִית. הגה: וְהִיא מַעֲשֶׁרֶת, וְאָסוּר לְנַסּוֹת הַקַּבָּ''ה כִּי אִם בְּדָבָר זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וגו' (מַלְאָכִי ג, י) . (טוּר מִגְּמָרָא פ''ק דְּתַעֲנִית) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּנְתִינַת מַעֲשֵׁר מֻתָּר לְנַסּוֹת הקב''ה, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר צְדָקָה (בֵּית יוֹסֵף דְּכָךְ מַשְׁמָע מִשַּׁ''ס שָׁם) . באר היטב (ב) וברעב. ה''ה משאר מיני מיתה מצלת ועוד מוספת לו אורך ימים כדאיתא בפ''ק דב''ב גבי בנימין הצדיק. ש''ך:
סימן רמח - מי חיב בה ומי ראוי לקבלה
ובו ח' סעיפים
א כָּל אָדָם חַיָּב לִתֵּן צְדָקָה, אֲפִלּוּ, עָנִי (א) הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה חַיָּב לִתֵּן מִמַּה שֶּׁיִּתְּנוּ לוֹ. וּמִי שֶׁנּוֹתֵן פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן, בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ לִתֵּן, וְיוֹרְדִים לִנְכָסָיו (ב) בְּפָנָיו וְלוֹקְחִין מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. באר היטב (א) המתפרנס. כ' הש''ך היינו כשיש לו פרנסתו בלא''ה דאל''כ אינו חייב ליתן צדקה כדלקמן סי' רנ''א ס''ג ומ''מ מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סי' רנ''ג ס''ב עכ''ל: (ב) בפניו. ר''ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן לו אם אפשר דלא גרע מחוב וכמ''ש בח''מ סי' ק''ו ולעיל סי' רמ''ה ס''ג בהג''ה עכ''ל הש''ך:
ב מְמַשְׁכְּנִים עַל הַצְּדָקָה, אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
ג יְתוֹמִים, אֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה, אֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהֶם מָמוֹן הַרְבֵּה, אֶלָּא אִם כֵּן פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם לִכְבוֹדָם, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא לָהֶם (ג) שֵׁם. הגה: וְדַוְקָא צְדָקָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָּה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָּה עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים וִיכוֹלִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם טֶבֶל וְאֵינָן צְרִיכִין לֶאֱכֹל עַכְשָׁו. אֲבָל אִם צְרִיכִים לֶאֱכֹל עַכְשָׁו, מְעַשְּׂרִין וְתוֹרְמִין לָהֶם. וְהוּא הַדִּין בִּצְדָקָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָּה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ לָהֶם קְרוֹבִים עֲנִיִּים וְהָיָה לָהֶם קִצְבָּה (ד) מֵאֲבִיהֶם כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְאֵין לָהֶם לֶאֱכֹל רַק זוֹ אוֹ יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים וְיִהְיֶה גְּנַאי לַיְתוֹמִים, הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלָּהֶם נוֹתֵן מִנִּכְסֵיהֶם הַקְצָבָה לִקְרוֹבֵיהֶם (תְּשׁוּבַת ר''י מִינְץ סִימָן א') . באר היטב (ג) שם. וכתב הב''ח דאם המה כבר בעלי שם טוב אין פוסקין להם לאחשובינהו יותר והש''ך כתב דאם האפוטרופוס של יתומים עומד לפנינו ואומר שאינו חפץ שיצא להם שם אין כופין אותם: (ד) מאביהם. כתב הש''ך נראה דוקא בהיה להם קצבה מאביהם הא לא''ה אין לעשות קצבה לקרוביהם דאל''כ לעולם יתחייבו ליתן ע''י קצבה אלא נראה עיקר דדוקא כדי לעשות להם שם הוא דפוסקים אבל כשנותנים לקרוביהם שלא יתבזו אין פוסקים עליהם בדבר שאין לו קצבה כיון שלא נעשה להם טובה מיד בנתינה זו אלא שע''י כן מסלקים הפגם שיגיע להם אח''כ:
ד גַּבָּאֵי צְדָקָה, אֵין מְקַבְּלִין מֵהַנָּשִׁים וּמֵהָעֲבָדִים וּמֵהַתִּינוֹקוֹת, אֶלָּא דָּבָר מוּעָט, אֲבָל לֹא דָּבָר גָּדוֹל שֶׁחֶזְקָתוֹ גָּזוּל אוֹ גָּנוּב מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְכַמָּה הוּא דָּבָר מוּעָט, הַכֹּל לְפִי עֹשֶׁר הַבְּעָלִים וַעֲנִיּוּתָם. וְהָנֵי מִלֵּי בִּסְתָמָא, אֲבָל אִם הַבַּעַל מוֹחֶה, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר (ה) לְקַבֵּל מֵהֶם. באר היטב (ה) לקבל. וקנס שקנסוה חייב בעלה לשלם בעדה כמ''ש הרב בא''ע סי' צ''ב ס''ד וטעמא דדמי לכפרה. ש''ך:
ה אִם הָאִשָּׁה הִשְׂכִּירָה מְלַמֵּד לִבְנָהּ, אִם יָדַע הַבַּעַל וְשָׁתַק וַדַּאי נִיחָא לֵיהּ בְּמַה שֶּׁעָשְׂתָה. אֲבָל אִם מוֹחֶה (ו) לְאַלְתַּר, אֵין בְּמַעֲשֶׂיהָ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אִם נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת יוּכַל לִמְחוֹת בָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל י''ג) . באר היטב (ו) לאלתר. נראה דר''ל מיד ששמע אפי' אחר כמה ימים אחר שהשכירה ואם שתק כששמע אפי' אחר כמה ימים נשתעבד למפרע גם במה שלמד עמו דאמרינן איגלאי מלתא למפרע דניחא ליה במעשיה. פרישה:
ו בֵּן שֶׁאוֹכֵל אֵצֶל אָבִיו וְעֶבֶד הָאוֹכֵל עִם רַבּוֹ, נוֹתֵן פְּרוּסָה לְעָנִי אוֹ לִבְנוֹ שֶׁל אוֹהֲבוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ נָהֲגוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים.
ז אָדָם שׁוּעַ שֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לוֹ, אוֹ שֶׁמֵּיצֵר לְעַצְמוֹ וְנוֹתֵן לַגַּבַּאי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ, אָסוּר לְתָבְעוֹ וְלִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ צְדָקָה, וְהַגַּבַּאי שֶׁמַּכְלִימוֹ וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ, עָתִיד הקב''ה לִפָּרַע מִמֶּנּוּ.
ח הָרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְעַצְמוֹ, יָכוֹף יִצְרוֹ הֵרַע וְיַרְחִיב יָדוֹ, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם שָׁמַיִם יִהְיֶה מֵהַטּוֹב וְהַיָּפֶה. אִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה, יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ. הֶאֱכִיל רָעֵב, יַאֲכִיל מֵהַטּוֹב וְהַמָּתוֹק שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָה עָרֹם, יְכַסֶה מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. הִקְדִּישׁ דָּבָר, יַקְדִּישׁ מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כָּל חֵלֶב לַה' (וַיִּקְרָא ג, טז) .
סימן רמט - כמה חיב לתן וכיצד יתננה
ובו ט''ז סעיפים
א שִׁעוּר נְתִינָתָהּ, אִם יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, יִתֵּן כְּפִי צֹרֶךְ הָעֲנִיִּים. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כָּל כָּךְ, יִתֵּן עַד חֹמֶשׁ נְכָסָיו, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר; וְאֶחָד מֵעֲשָׂרָה, מִדָּה בֵּינוֹנִית; פָּחוֹת מִכָּאן, עַיִן רָעָה. וְחֹמֶשׁ זֶה (א) שֶׁאָמְרוּ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מֵהַקֶּרֶן, מִכָּאן וָאֵילָךְ חֹמֶשׁ שֶׁהִרְוִיחַ בְּכָל שָׁנָה. הגה: וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּמָרָא פ' נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה) וְדַוְקָא כָּל יְמֵי חַיָּיו, אֲבָל בִּשְׁעַת מוֹתוֹ יָכוֹל אָדָם לִתֵּן צְדָקָה כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה (ג''ז שָׁם פ' מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַיְתֵי לָהּ רִי''ף וְרֹא''שׁ וְרַ''ן וּמָרְדְּכַי) . וְאֵין לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׁר שֶׁלּוֹ דְּבַר (ב) מִצְוָה, כְּגוֹן נֵרוֹת לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר דְּבַר מִצְוָה, רַק יִתְּנֶנּוּ לַעֲנִיִּים. (מהרי''ל הל' רֹאשׁ הַשָּׁנָה) . באר היטב (א) שאמרו. ונראה דה''ה מעשר לבינוני שנותן שנה ראשונה מעשר מהקרן ואח''כ מעשר מהריוח. ש''ך: (ב) מצוה. מהרש''ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר''מ דכל מצוה שתבא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה''ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילם לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול לקנות ממעשר וכן לפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו (וכ''ש לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה ואפי' יש יכולת בידו לפרנסם ממקום אחר דזהו הוי צדקה) ובט''ז כ' דאסור לפרוע בהם מסים ולענין לקנות מצות בבהכ''נ במעות מעשר נ''ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה הא בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים משא''כ אם בשעת קניית המצות לא היה דעתו ואח''כ רוצה לפרוע מהמעשר ה''ל כפרוע חובו מן המעשר וגם כשקונה ספר בעד המעשר צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם עכ''ל:
ב לְעוֹלָם לֹא יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלִישִׁית (ג) הַשֶּׁקֶל לְשָׁנָה, וְאִם נָתַן פָּחוֹת מִזֶּה, לֹא קִיֵּם מִצְוַת צְדָקָה. באר היטב (ג) השקל. כ' הש''ך שלפי החשבון לקמן סי' רס''ה ס''ה הוא עשרה גדולים פוליש ע''כ נהגו בארצות האלו שהגבאי צדקה הולך בבהכ''נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד ואפי' נותן מהפחות שבמטבעות הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה ומנהג נכון הוא עכ''ל:
ג צָרִיךְ לִתֵּן הַצְּדָקָה בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וּמִתְאוֹנֵן עִם הֶעָנִי בְּצַעֲרוֹ וּמְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין. וְאִם נְתָנָהּ בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת וְרָעוֹת, הִפְסִיד (ד) זְכוּתוֹ. באר היטב (ד) זכותו. אפי' נתן לו הרבה ועובר על לא ירע לבבך וגו'. סמ''ג:
ד אִם שָׁאַל לוֹ הֶעָנִי וְאֵין לוֹ מַה יִּתֵּן לוֹ, לֹא יִגְעַר בּוֹ וְיַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ עָלָיו, אֶלָּא יְפַיְּסֶנּוּ בִּדְבָרִים, וְיַרְאֶה לִבּוֹ הַטּוֹב שֶׁרְצוֹנוֹ לִתֵּן לוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. הגה: וְאָסוּר לְהַחֲזִיר הֶעָנִי הַשּׁוֹאֵל רֵיקָם, אֲפִלּוּ אֵין נוֹתֵן לוֹ רַק גְּרֹגֶרֶת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם (תְּהִלִּים עד, כא) . (לְשׁוֹן הַטּוּר לְקַמָּן סי' ר''ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) .
ה אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּ, שְׂכָרוֹ (ה) גָּדוֹל מִשְּׂכַר הַנּוֹתֵן. באר היטב (ה) גדול. פי' יותר משאר עושי צדקה ברצון. ט''ז:
ו שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ: מַעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּהּ, הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ (ו) מַתָּנָה, אוֹ הַלְוָאָה, אוֹ עוֹשֶׂה (ז) שֻׁתָּפוּת, אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק יָדוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְלֹא יִשְׁאַל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ (בַּמִּדְבָּר כה, לה) . באר היטב (ו) מתנה. דכיון שעדיין לא העני לגמרי אינו מתבייש שכן דרך האוהבים לתת מתנה זה לזה. ב''י. ובטור כתב המתנה וכ' הט''ז דלפי גירסא זו אתי שפיר דה''ק דנתינת המתנה באופן היותר מועיל יהיה קודם שהעני לגמרי ע''כ אמר המתנה בה''א הידיעה: (ז) שותפות. והוא עדיף מהלואה וכב''י הטעם מפני שהמלוה מעות לחבירו בלא ריוח הלוה בוש שהוא נהנה מחבירו בדבר שאין חבירו נהנה כלל אבל בעושה שותפות אינו בוש כלל מאחר ששניהם נהנין:
ז ַ פָּחוֹת מִזֶּה, הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי וְלֹא יֵדַע לְמִי יִתֵּן, וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי מְקַבֵּל. וְקָרוֹב לָזֶה, הַנּוֹתֵן לְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה; וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְמֻנֶּה עָלֶיהָ נֶאֱמָן וְיוֹדֵעַ לִנְהֹג בָּהּ כַּשּׁוּרָה.
ח פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיּוֹדֵעַ הַנּוֹתֵן לְמִי נוֹתֵן, וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי לוֹקֵחַ, כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּסֶתֶר וּמַשְׁלִיכִים הַמָּעוֹת בְּפִתְחֵי הָעֲנִיִּים; וְכָזֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת, וּמַעֲלָה טוֹבָה הִיא, אִם אֵין מְמֻנִּים עַל הַצְּדָקָה נוֹהֲגִים כְּשׁוּרָה.
ט פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיּוֹדֵעַ הֶעָנִי מִמִּי נוֹטֵל, וְלֹא יֵדַע הַנּוֹתֵן לְמִי נוֹתֵן, כְּגוֹן הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ צוֹרְרִים הַמָּעוֹת בִּסְדִינֵיהֶם וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּבָאִים הָעֲנִיִּים וְנוֹטְלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם בּוּשָׁה.
י פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיִּתֵּן לְעָנִי בְּיָדוֹ, קֹדֶם שֶׁיִּשְׁאַל.
יא פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיִּתֵּן לוֹ כָּרָאוּי אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל.
יב פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיִּתֵּן לוֹ פָּחוֹת מֵהָרָאוּי, בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
יג פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיִּתֵּן לוֹ (ח) בְּעֶצֶב. הגה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יִתְפָּאֵר הָאָדָם בַּצְּדָקָה שֶׁנּוֹתֵן. וְאִם מִתְפָּאֵר, לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל שָׂכָר, אֶלָּא אֲפִלּוּ מַעֲנִישִׁין אוֹתוֹ עָלֶיהָ (סְמַ''ג מְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף סי' רמ''ז) . וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁמַּקְדִּישׁ דָּבָר לִצְדָקָה, מֻתָּר לוֹ שֶׁיִּכְתֹּב שְׁמוֹ עָלָיו שֶׁיְּהֵא לוֹ לְזִכָּרוֹן, (ט) וְרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תקפ''א) . באר היטב (ח) בעצב. והיינו שצר לו בנתינתו אבל עכ''פ אינו מראה לו פנים זועפות דא''כ לא נחשב בשמנה מעלות דהא הפסיד זכותו. ש''ך: (ט) וראוי. שאז לא יוכלו הצבור לשנותו לדבר אחר. ט''ז:
יד טוֹב לִתֵּן פְּרוּטָה (י) לְעָנִי קֹדֶם כָּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ (תְּהִלִּים יז, טו) . באר היטב (י) לעני. וכ''ש אם נותן לקופה של צדקה קודם תפלה דעדיף טפי. ש''ך:
טו גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם מָעוֹת צְדָקָה, יַשִּׂיאוּ בָּהֶם (יא) בְּתוּלוֹת עֲנִיּוֹת, שֶׁאֵין צְדָקָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. באר היטב (יא) בתולות. ובתשו' הר''מ אלשקר כתב דדוקא יתומות אבל לא ידעתי אם יכולים הקהל להשיא עניה שאין לאביה יכולת להשיאה בדבר של הקדש ששם בעליו עליו ואם נקרא זו דבר של מצוה עכ''ל:
טז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּצְוַת בֵּית הַכְּנֶסֶת עֲדִיפָא מִמִּצְוַת צְדָקָה, וּמִצְוַת צְדָקָה לִנְעָרִים לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לְחוֹלִים עֲנִיִּים, עָדִיף מִמִּצְוַת בֵּית הַכְּנֶסֶת. הגה: מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לִפְסֹק צְדָקָה עֲבוּר מֵתִים בִּשְׁעַת הַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת, מִנְהַג וָתִיקִין הוּא וּמְהָנֵי (יב) לְנִשְׁמוֹתֵיהֶם. (רוֹקֵחַ סִימָן רי''ז) . באר היטב (יב) לנשמותיהם. בא''ח סי' תרכ''א הביא בשם הרוקח הטעם משום שהוא ית' בוחן לבבות ויודע שאם היה אותו המת בחיים היה נותן צדקה אם היה לו ממון כו' אבל אם נותן עבור רשע אינו מועיל עכ''ל (וכת' בת' נ''ש אם רצו מקצת יחידים לקחת מעות המצות מה שהם קונים ביד עצמם ליתן לעניים שהם רוצים אין הדין עמהם אלא צריכין ליתן להגבאים):
סימן רנ - כמה ראוי לתן לכל אחד ואחד
ובו ה' סעיפים
א כַּמָּה נוֹתְנִין לְעָנִי, דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. כֵּיצַד, אִם הָיָה רָעֵב, יַאֲכִילוּהוּ. הָיָה צָרִיךְ לִכְסוּת, יְכַסוּהוּ. אֵין לוֹ כְּלֵי בָּיִת, קוֹנֶה לוֹ כְּלֵי בָּיִת. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לִרְכֹּב עַל סוּס, וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו כְּשֶׁהָיָה עָשִׁיר, וְהֶעֱנִי, קוֹנֶה לוֹ סוּס וְעֶבֶד. וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ. הָרָאוּי לָתֵת לוֹ פַּת, נוֹתְנִים לוֹ פַּת. עִסָה, נוֹתְנִים לוֹ עִסָה. מִטָּה, נוֹתְנִים לוֹ מִטָּה. הָרָאוּי לִתֵּן לוֹ פַּת חַמָּה, חַמָּה. צוֹנֵן, צוֹנֵן. לְהַאֲכִילוֹ לְתוֹךְ פִּיו, מַאֲכִילִין. אֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָא לִשָּׂא, מַשִּׂיאִין לוֹ. וְשׂוֹכְרִים לוֹ בַּיִת וּמַצִּיעִים לוֹ מִטָּה וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשִּׂיאִין לוֹ אִשָּׁה. הגה: וְנִרְאֶה דְּכָל זֶה בְּגַבָּאֵי צְדָקָה, אוֹ רַבִּים בְּיַחַד, אֲבָל אֵין (א) הַיָּחִיד מְחֻיָּב לִתֵּן לְעָנִי דֵּי מַחְסוֹרוֹ, אֶלָּא מוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים, וְאִם אֵין רַבִּים אֶצְלוֹ יִתֵּן הַיָּחִיד, אִם יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. (בֵּית יוֹסֵף וּדְלֹא כְּמַשְׁמָעוּת הַטּוּר), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן רמ''ט. באר היטב (א) היחיד. והב''ח כתב דגם היחיד מחויב ליתן לו כל די מחסורו אם ידו משגת וכדלעיל ר''ס רמ''ט וראיה מהלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו וכו' והש''ך כתב שאין מזה הכרח דיש לומר דמיירי בשאין רבים אצלו או שאין יד הרבים משגת לסייע לו:
ב אִשָּׁה שֶׁבָּאָה לִנָּשֵׂא, לֹא (ב) יִפְחֲתוּ לָהּ מנ' זוּז. וְאִם יֵשׁ בַּכִּיס, מְפַרְנְסִים אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רנ''ז אִם הַגַּבָּאִים צְרִיכִים לִלְווֹת. באר היטב (ב) יפחתו. כתב הש''ך נראה דשעור זה וכן כל השעורים שבס''ד אינו אלא בימיהם אבל בזמן הזה נותנים לו כפי הראוי וכדלקמן סימן רנ''ג סעיף ב':
ג עָנִי הַמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, אֵין נוֹתְנִין לוֹ (ג) מֵהַקֻּפָּה מַתָּנָה מְרֻבָּה, אֶלָּא מַתָּנָה מוּעֶטֶת (רַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ וְהַפּוֹסְקִים כִּדְאִיתָא בב''י) . באר היטב (ג) מהקופה. והוא הדין מכל יחיד ויחיד שמחזר אצלו אין צריך לתת לו מתנה מרובה. ש''ך: ..
ד אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מִכִּכָּר בְּפּוּנְדְּיוֹן (הָרַמְבַּ''ם פֵּרֵשׁ שֶׁמִּשְׁקָל הַפּוּנְדְּיוֹן הוּא ח' גַּרְעִינֵי שְׂעוֹרָה) . מִד' סְאִין בְּסֶלַע. וְאִם לָן, נוֹתְנִין לוֹ מַצָּע לִישַׁן עָלָיו וְכֶסֶת לִתֵּן מְרַאֲשׁוֹתָיו וְשֶׁמֶן וְקִטְנִיּוֹת. וְאִם שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן ג' סְעֻדּוֹת וְשֶׁמֶן וְקִטְנִית וְדָג וְיָרָק. וְאִם מַכִּירִין אוֹתוֹ, נוֹתְנִין לוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ.
ה עֲנִיֵּי הָעִיר מְרֻבִּים, וְהָעֲשִׁירִים אוֹמְרִים: יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים, וְהַבֵּינוֹנִים אוֹמְרִים: שֶׁלֹּא יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים, אֶלָּא תִּהְיֶה פַּרְנָסָתָן מֻטֶּלֶת עַל הַצִּבּוּר, לְפִי מָמוֹן, הַדִּין עִם הַבֵּינוֹנִים. הגה: כִּי עִקַּר חִיּוּב הַצְּדָקָה לְפִי הַמָּמוֹן (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א הֵבִיא הַבֵּית יוֹסֵף) . וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לִתֵּן לְפִי הַנְּדָבָה, וְיֵשׁ לְפִי הַמַּס. וְהַנּוֹתֵן לְפִי בִּרְכָּתוֹ, רָאוּי יוֹתֵר לִבְרָכָה. (גַּם זֶה תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א הוּבְאָה בְּבֵית יוֹסֵף) .
סימן רנא - למי נותנין הצדקה ואיזה קודם לחברוב
ובו י''ד סעיפים
א מִי שֶׁהוּא עֲבַרְיָן בְּמֵזִיד עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וְלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲיוֹתוֹ וְלֹּא לְהַלְווֹתוֹ. וּמְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (א) עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם (טוּר מִגְּמָרַת פֶּרֶק הַנִּזָּקִין) . באר היטב (א) עם. לאו דוקא אלא אפילו עניי עובדי כוכבים לחוד מפרנסים מפני דרכי שלום. הר''ן:
ב מִי שֶׁהוּא מוּמָר לְהַכְעִיס, אֲפִלוּ לְמִצְוָה אַחַת, כְּגוֹן שֶׁאוֹכֵל נְבֵלָה הֵיכָא דְּשָׁכִיחַ בְּשָׂר כְּשֵׁרָה, אָסוּר (ב) לִפְדּוֹתוֹ אִם נִשְׁבָּה. (כ''מ בְּשַׁ''ס ס''פ הַשּׁוֹלֵחַ וְטוּר סוֹף סִימָן רנ''ב) אֲבָל מוּמָר לְתֵאָבוֹן, אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר אִם רוֹצִים לִפְדּוֹתוֹ, אֲבָל אֵין מְחֻיָּבִים בְּכָךְ. (בֵּית יוֹסֵף דִּקְדֵּק מִלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם וְסֵפֶר יְרֵאִים סִימָן מ''ז) . באר היטב (ב) לפדותו. ומשמע דה''ה דאסור לזונו ולפרנסו. ש''ך:
ג הַנּוֹתֵן לְבָנָיו וּבְנוֹתָיו הַגְדוֹלִים, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת הַבָּנִים תּוֹרָה וּלְהַנְהִיג הַבָּנוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְכֵן הַנּוֹתֵן מַתָּנוֹת (ג) לְאָבִיו וְהֵם צְרִיכִים לָהֶם, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל צְדָקָה. וְלֹא עוֹד אֶלָא שֶׁצָּרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לַאֲחֵרִים. וַאֲפִלוּ אֵינוֹ בְּנוֹ וְלֹא אָבִיו, אֶלָא קְרוֹבוֹ, צָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ לְכָל אָדָם. וְאָחִיו מֵאָבִיו, קוֹדֵם לְאָחִיו מֵאִמּוֹ. וַעֲנִיֵּי בֵּיתוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִירוֹ, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר (ד) אַחֶרֶת (כ''מ בִּסְמַ''ג וּסְמַ''ק וְטוּר) . הגה: וְהַקְּבוּעִים בָּעִיר קְרוּיִים עֲנִיֵּי הָעִיר, וְהֵם קוֹדְמִין לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים הַבָּאִים לְשָׁם מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים (טוּר דְּלֹא כר''י בַּר בָּרוּךְ) . וְיוֹשְׁבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִין לְיוֹשְׁבֵי חוּצָה לָאָרֶץ. הגה: פַּרְנָסַת עַצְמוֹ קוֹדֶמֶת לְכָל אָדָם, וְאֵינוֹ חַיָּב לָתֵת צְדָקָה עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַקְדִּים פַּרְנָסַת אָבִיו וְאִמּוֹ, אִם הֵם עֲנִיִּים, וְהֵם קוֹדְמִים לְפַרְנָסַת בָּנָיו. וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, וְהֵם קוֹדְמִים לְאֶחָיו, וְהֵם קוֹדְמִים לִשְׁאָר קְרוֹבִים, וְהַקְּרוֹבִים קוֹדְמִים לִשְׁכֵנָיו, וּשְׁכֵנָיו לְאַנְשֵׁי עִירוֹ, וְאַנְשֵׁי עִירוֹ לְעִיר אַחֶרֶת. וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ שְׁבוּיִים וְצָרִיךְ לִפְדּוֹתָן. (הַכֹּל בַּטּוּר) . באר היטב (ג) לאביו. כתב הש''ך ואם ידו משגת תבא מאירה למי שמפרנס את אביו במעות צדקה כדלעיל סימן ר''מ ס''ה: (ד) אחרת. משמע אפילו עיר אחרת של ארץ ישראל. ש''ך וכ''כ הב''ח:
ד מְחַיְּבִין הָאָב לָזוּן בְּנוֹ עָנִי, וַאֲפִלוּ הוּא גָּדוֹל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁאָר עֲשִׁירִים שֶׁבָּעִיר. וְכֵן שְׁאָר קְרוֹבִים וְע''ל סי' רנ''ז סָעִיף ח' (מָרְדְּכַי פ''ק דב''ב) .
ה מִי שֶׁנָּתַן מָמוֹן לְגַבָּאִים לִצְדָקָה, אֵין לוֹ וְלֹא לְיוֹרְשָׁיו שׁוּם כֹּחַ בָּהֶם, וְהַקָּהָל יַעֲשׂוּ הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. הגה: אֲבָל קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְיַד גַּבַּאי, אִם נָדַר צְדָקָה סְתָם נוֹתְנִין (ה) לִקְרוֹבָיו הָעֲנִיִּים, דְּאוֹמְדִין דַּעְתּוֹ דְּכַוָּנָתוֹ לִקְרוֹבָיו. וְדַוְקָא אִם הָיוּ לוֹ קְרוֹבִים עֲנִיִּים בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, אֲבָל אִם הָיוּ עֲשִׁירִים אָז, וְהֶעֱנוּ, אֵין נוֹתְנִין לָהֶם. וְכָל זֶה בְּפוֹסֵק צְדָקָה לְבַדּוֹ, אֲבָל אִם פּוֹסֵק צְדָקָה עִם בְּנֵי הָעִיר, עַל דַּעַת בְּנֵי הָעִיר נָדַר וְהֵם יַעֲשׂוּ מַה שֶּׁיִּרְצוּ (הַכֹּל בְּמָרְדְּכַי בפ''ק דב''ב תְּשׁוּבַת מַהֲרַ''ם) . באר היטב (ה) לקרוביו. כב''י בשם מרדכי שהמעשר יכול ליתנו לקרוביו עניים ואם פוסק צדקה עם בני העיר אינו יכול ליתנו לקרוביו. ש''ך:
ו יִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי (ו) בֵּיתְךָ. באר היטב (ו) ביתך. פירש הרמב''ם דהיינו שמצוה שיהיו בני ביתו העניים ויתומים ומוטב להשתמש בהם משישתמש בעבדים ויתחשב לו לצדקה:
ז חַיָּב לְהַקְדִּים לְהַאֲכִיל הָרָעֵב מִלְכַסוֹת הֶעָרֹם.
ח אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁבָּאוּ לִשְׁאֹל מָזוֹן, (ז) מַקְדִּימִין אִשָּׁה לְאִישׁ. וְכֵן אִם בָּאוּ לִשְׁאֹל כְּסוּת. וְכֵן אִם בָּאוּ יָתוֹם וִיתוֹמָה לִנָּשֵׂא, מַקְדִּימִין לְהַשִּׂיא הַיְתוֹמָה. באר היטב (ז) מקדימין. מפני שאין דרך האשה לחזר על הפתחים ואפילו היא מחזרת עתה על הפתחים מ''מ כיון שאין דרכה בכך יש להקדימה שלא תחזר על הפתחים א''נ שמא תתבייש לחזר גם אצל אחרים וכ''מ בפרישה עכ''ל הש''ך:
ט הָיוּ לְפָנָיו עֲנִיִּים הַרְבֵּה, וְאֵין בַּכִּיס לְפַרְנֵס, אוֹ לְכַסוֹת, אוֹ לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָם, מַקְדִּים הַכֹּהֵן לַלֵוִי, וְהַלֵוִי לַיִּשְׂרָאֵל, וְהַיִּשְׂרָאֵל לֶחָלָל, וְהֶחָלָל לַשְּׁתוּקִי, וְהַשְּׁתוּקִי לָאֲסוּפִי, וְהָאֲסוּפִי לַמַּמְזֵר, וְהַמַּמְזֵר לַנָּתִין, וְהַנָּתִין לַגֵּר, וְהַגֵּר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם שָׁוִים בְּחָכְמָה, אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם (ח) וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קֹדֶם. וַאֲפִלּוּ חָכָם (ט) לְכַסּוֹת, וְעַם הָאָרֶץ לְהַחֲיוֹת. וְאֵשֶׁת חָבֵר, כְּחָבֵר (בֵּית יוֹסֵף מֵהַיְּרוּשַׁלְמִי) . וְכָל הַגָּדוֹל בְּחָכְמָה קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד בָּהֶם רַבּוֹ, אוֹ אָבִיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם גָּדוֹל מֵהֶם בְּחָכְמָה, רַבּוֹ, אוֹ אָבִיו (י) שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם, קוֹדֵם לָזֶה שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. באר היטב (ח) וכ''ג. ובס' באר שבע כתב דלאו דוקא כ''ג ע''ה אלא שאינו שוה בחכמה לישראל ע''ל סימן רמ''ו: (ט) לכסות. כ' הש''ך נראה דהיינו דוקא מדינא אבל בזה''ז שאין ת''ח אפילו לענין ליטרא דדהבא כ''ש דאין לדחות פקוח נפש מפניו ואותו דלהחיות קודם: (י) שהוא. כ' הש''ך ולא ידעתי מנ''ל שאביו צ''ל ת''ח דאדרבה משמע מהש''ס דדוקא רבו קודם מאביו כשאינו ת''ח אבל לאחר שאינו רבו אע''פ שהוא גדול מאביו אפ''ה אביו קודם ונראה דמ''ש כאן אביו שהוא ת''ח היינו לומר דבכה''ג קודם אפי' לרבו שגדול בחכמה מאביו דלענין פדיון נפשות לא בעינן שיהא שקול כרבו כדלעיל סימן רמ''ב:
י מִי שֶׁבָּא וְאָמַר: הַאֲכִילוּנִי, אֵין בּוֹדְקִין אַחֲרָיו אִם הוּא רַמַּאי, אֶלָא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד. הָיָה עָרֹם וּבָא וְאָמַר: כַּסוּנִי, בּוֹדְקִין אַחֲרָיו אִם הוּא רַמַּאי, וְאִם מַכִּירִין אוֹתוֹ מְכַסִין אוֹתוֹ מִיָּד.
יא רַבִּי שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר שֶׁנָּתַן פִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, מִשּׁוּם דְּהָיוּ שְׁנֵי בַּצֹּרֶת וּמַה שֶּׁהָיָה אוֹכֵל עַם הָאֶרֶץ יֶחְסַר לַתַּלְמִיד חָכָם, הָא לָאו הָכֵי חַיָּב לְהַחֲיוֹתוֹ. אִם בָּא לְפָנֵינוּ מֵת בָּרָעָב, חַיָּב לְהַחֲיוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק אִם יֶחְסַר לַתַּלְמִיד חָכָם אַחַר כָּךְ.
יב שְׁנֵי עֲנִיִּים שֶׁחַיָיבִים לִתֵּן צְדָקָה, יָכוֹל כָּל אֶחָד מֵהֶם לִתֵּן צְדָקָה שֶׁלוֹ לַחֲבֵרוֹ. הגה: וְדַוְקָא צְדָקָה, אֲבָל אִם חַיָּבִים כָּל אֶחָד קְנָס לִצְדָקָה שֶׁעָבְרוּ עַל אֵיזֶה דָּבָר, אֵינָם יְכוֹלִים לָתֵת אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, דְּאִם כֵּן אֵין כָּאן קְנָס (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב''ב) .
יג צִבּוּר שֶׁצְּרִיכִין לִשְׂכֹּר רַב וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְאֵין סִפּוּק בְּיָדָם לִתֵּן לִשְׁנֵיהֶם, אִם הוּא רַב מֻבְהָק וּבָקִי בַּהוֹרָאוֹת וּבַדִּינִים, הוּא קוֹדֵם. וְאִם לָאו, שְׁלִיחַ צִבּוּר קוֹדֵם. הגה: וְאֵין לְפַרְנֵס הָרַב שֶׁבָּעִיר מִכִּיס שֶׁל צְדָקָה, דִּגְנַאי הוּא לוֹ וְגַם לִבְנִי הָעִיר, אֶלָּא יַעֲשׂוּ לוֹ סִפּוּק מִמָּקוֹם אַחֵר. (גַּם זֶה שָׁם) . אֲבָל כָּל יָחִיד יוּכַל לִשְׁלֹחַ לוֹ מִצְּדָקָה שֶׁלּוֹ, וְזֶהוּ דֶּרֶךְ כָּבוֹד.
יד יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹת, אֲפִלוּ מִתַּלְמוּד תּוֹרָה, לְצֹרֶךְ שְׁלֹשִׁים פְּשִׁיטִים לְהֶגְמוֹן בְּכָל שָׁנָה, לְפִי שֶׁהוּא הַצָּלַת נְפָשׁוֹת, שֶׁאִם לֹא יִתְפַּשְּׁרוּ עִמּוֹ יֵשׁ כַּמָּה עֲנִיִּים שֶׁאֵין לָהֶם לִתֵּן, (יא) וְיַכּוּם וְיַפְשִׁיטוּם עֲרֻמִּים. באר היטב (יא) ויכום. כתב הט''ז דמהרש''ל הקשה ע''ז הא מסקינן בפ''ק דמגילה גדולה ת''ת יותר מהצלת נפשות ואין זה קושיא דודאי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא דהתם אמר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידו הצלת נפשות וע''י כן צריך לבטל ת''ת ולעסוק בהצלת נפשות ודלא כדרישה שכתב דאם הוא בענין שאינו יכול לקיים שניהם אז ת''ת קודם וכו' וזה ודאי אינו עכ''ל:
סימן רנב - דין פדיון שבויים וכיצד פודין אותם
ובו י''ב סעיפים
א פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים קוֹדֵם לְפַרְנָסַת עֲנִיִּים וְלִכְסוּתָן. וְאֵין מִצְוָה גְדוֹלָה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. הִלְכָּךְ, לְכָל דְּבַר מִצְוָה שֶׁגָבוּ מָעוֹת בִּשְׁבִילוֹ, יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹתָן לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. וַאֲפִלוּ אִם גָבוּ לְצֹרֶךְ בִּנְיָן ב''ה, וַאֲפִלוּ אִם קָנוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהִקְצוּם לְצֹרֶךְ הַבִּנְיָן, שֶׁאָסוּר לְמָכְרָם בִּשְׁבִיל מִצְוָה אַחֶרֶת, מֻתָּר לְמָכְרָם לְצֹרֶךְ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים. אֲבָל אִם (א) בְּנָאוּהוּ כְּבַר, לֹא יִמְכְּרוּ אוֹתוֹ. (ב) וּמִכָּל מָקוֹם הַנּוֹדֵר סֶלַע לִצְדָקָה, אֵין פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים בַּכְּלָל וְאֵין לִפְדּוֹת בְּסֶלַע זוֹ רַק מִדַּעַת בְּנֵי הָעִיר (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ ז') כְּדִלְקַמָּן סִימָן רנ''ו סָעִיף ד'. באר היטב (א) בנאוהו. כתב הט''ז דמשמע מדברי הרמב''ם דאם לא גמרו הבנין רק התחילו בו דמותר למכור אותו חלק שבנאו ונראה פשוט דכ''ש בית המדרש לענין זה גם דבר ברור שמוכרין ס''ת לפדיון שבוים אפילו לשאר שבוים שלא כדברי בעל הדרישה עכ''ל: (ב) ומ''מ. והב''ח חולק על הג''ה זו אבל הש''ך כתב שעיקר כדברי הרב עיין שם באריכות:
ב הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִפִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, עוֹבֵר עַל לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ (דְּבָרִים טו, ז) . וְעַל לֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ (דְּבָרִים טו, ז) . וְעַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (וַיִּקְרָא יט, טז) . וְעַל לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ (וַיִּקְרָא כה, נג) . וּבִטֵּל מִצְוַת פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ (דְּבָרִים טו, ח) . וּמִצְוַת וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (וַיִּקְרָא כה, לו) . וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (וַיִּקְרָא יט, יח) . וְהַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת (מִשְׁלֵי כד, יא) . וְהַרְבֵּה דְּבָרִים כָּאֵלוּ.
ג כָּל רֶגַע שֶׁמְּאַחֵר לִפְדּוֹת הַשְּׁבוּיִים, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר לְהַקְדִּים, הָוֵי כְּאִלוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
ד אֵין פּוֹדִין הַשְּׁבוּיִים יוֹתֵר מִכְּדֵי (ג) דְּמֵיהֶם, מִפְּנֵי תִּקוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים מוֹסְרִים עַצְמָם עֲלֵיהֶם לִשְׁבּוֹתָם. אֲבָל אָדָם יָכוֹל לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְכֵן לְתַלְמִיד חָכָם, אוֹ אֲפִלוּ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, אֶלָא שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָרִיף וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה אָדָם גָדוֹל, פּוֹדִים אוֹתוֹ בְּדָמִים מְרֻבִּים. וְאִם אִשְׁתּוֹ כְּאַחֵר דָּמִי אוֹ לֹא, עַיֵּן בַּטּוּר אֶבֶן הָעֵזְר סי' ע''ח. באר היטב (ג) דמיהם. כתב הש''ך משמע אפילו קרובו אין לפדות יותר מכדי דמיו אבל הב''ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיו בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דצבורא וכ''ש דאין מוחין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה וכן עמא דבר עכ''ל:
ה אֵין מַבְרִיחִין הַשְּׁבוּיִים, מִפְּנֵי תִּקוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָאוֹיְבִים מַכְבִּידִים עֻלָם עֲלֵיהֶם וּמַרְבִּים בִּשְׁמִירָתָם.
ו מִי שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁלָוָה מֵהֶם וְשָׁבוּ אוֹתוֹ בְּהַלְוָאָתוֹ, פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה פּוֹדִים אוֹתוֹ; שְׁלִישִׁית, אֵין פּוֹדִים אוֹתוֹ. אֲבָל פּוֹדִים אֶת (ד) הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם. וְאִם בִּקְשׁוּ לְהָרְגוֹ, פּוֹדִין אוֹתוֹ מִיָּד, אֲפִלוּ אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים. וְשָׁבוּי שֶׁהֵמִיר אֲפִלּוּ לְמִצְוָה אַחַת, כְּגוֹן אוֹכֵל נְבֵלוֹת (ה) לְהַכְעִיס, אָסוּר לִפְדּוֹתוֹ. (טוּר) וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן רנ''א. באר היטב (ד) הבנים. שלא יטמעו בין העובדי כוכבים ובחיי אביהן ליכא למיחש להכי דמינטר להון אבוהון רש''י פ' השולח ומשמע כל שאי אפשר שישמור אותן אביהן פודין אותם מיד. ש''ך: (ה) להכעיס. נתבאר בסי' רנ''א דאפי' בשביל פעם א' שעשה כן להכעיס הוי מומר שלא להחיותו ולפדותו. ט''ז:
ז עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה, הוֹאִיל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבֵּל עָלָיו מִצְוֹת, פּוֹדִים אוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁבָּה.
ח פּוֹדִים הָאִשָּׁה קֹדֶם הָאִישׁ, וְאִם רְגִילִין בְּמִשְׁכַּב זָכוּר, פּוֹדִין הָאִישׁ קֹדֶם. וְאִם שְׁנֵיהֶם רוֹצִים לִטְבֹּעַ בַּנָּהָר, הַצָּלַת הָאִישׁ קוֹדֵם. (בֵּית יוֹסֵף רנ''א וְכֵן מַשְׁמָע סוֹף הוֹרָיוֹת) .
ט הוּא וְאָבִיו וְרַבּוֹ בַּשֶּׁבִי, הוּא קוֹדֵם לְרַבּוֹ, וְרַבּוֹ קוֹדֵם (ו) לְאָבִיו, אִמּוֹ קוֹדֶמֶת (ז) לְכֻלָם. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רמ''ב סָעִיף ל''ד. באר היטב (ו) לאביו. ואם אביו חכם אפילו אינו שקול כרבו אביו קודם כדלעיל סימן רמ''ב סל''ד. ש''ך: (ז) לכולם. פי' אפי' לדידיה משום דלמא עבדי בה איסורא כ''כ בס' באר שבע ומשמע דהיינו כשאין בשביה זו סכנת נפשות דאל''כ חייו קודמין לשל אמו ש''ך:
י אִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שְׁבוּיִים, אִשְׁתּוֹ קוֹדֶמֶת לוֹ. וּבֵית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּפוֹדִים אוֹתָהּ, וַאֲפִלוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ: אַל תִּפְדּוּהָ מִנְּכָסַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
יא מִי שֶׁנִּשְׁבָּה וְיֵשׁ לוֹ נְכָסִים וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִפְדּוֹת עַצְמוֹ, פּוֹדִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ.
יב הָאָב חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת הַבֵּן, אִי אִית לֵיהּ לָאָב וְלֵית לֵיהּ לַבֵּן. הגה: וְהוּא הַדִּין קָרוֹב אַחֵר, קָרוֹב קָרוֹב קוֹדֵם, דְּלֹא כָּל הֵימֶנּוּ שֶׁיַּעֲשִׁירוּ עַצְמָם וְיַטִּילוּ קְרוֹבֵיהֶם עַל הַצִּבּוּר. (מָרְדְּכַי פ' הַשּׂוֹכֵר) . הַפּוֹדֶה חֲבֵרוֹ מִן הַשִּׁבְיָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ אִם אִית לֵיהּ לְשַׁלֵּם, וְלֹא אַמְרִינָן דְּהוּא מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי פ' הַכּוֹנֵס ופ' דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת ות' מהרי''ו סי' קמ''ח קמ''ט וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ''כ) . וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ (ח) מִיָּד, וְלֹא יוּכַל לְמֵימַר אֲנִי צָיֵת לָךְ דִּין. וְאִם אִית לֵהּ אַחַר כָּךְ טַעֲנָה עָלָיו יִתְבְּעֶנּוּ לְדִין. דִּבְלָא זֶה אֵין אָדָם פּוֹדֶה אֶת חֲבֵרוֹ. (מהרי''ו סִי' קמ''ט וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (ח) מיד. ונפרעים בזה אפי' מנכסי יתומים קטנים ואע''ג דקי''ל אין נזקקין לנכסי יתומים כמ''ש בח''מ סי' ק''י התם טעמא הוא משום דאין מקבלין עדות אלא בפני בע''ד ויתומים קטנים כשלא בפניהם דמי והכא א''צ לקבלת עדות כיון דמדאורייתא מחויב להציל ועוד אם יהיה צריך להמתין עד שיגדיל היתום אין לך אדם שמציל שום יתום בממונו כ''כ מהרי''ו ס''ס קמ''ח (עוד כתב דאין האשה חייבת בפדיון בעלה מנכסי נדונייתה). מי שחייב ממון לעובד כוכבים או כסף גולגולת הוא בכלל פדיון שבויים וחייבין הצבור לפרוע בשבילו אלא שצריך לדעת בודאי שאין ידו משגת אבל אם הוא רמאי או שרגיל ללות מעובדי כוכבים כדי שיפדו אותו אין פודין אותו הרדב''ז ח''ב ס' קס''ג (כ' מהר''ם מלובלין סימן ט''ו באחד שנתפס בתפיסה בטענה שזינה עם זונה אע''פ שמן הדין אין פודין אותו הקהל אבל מחמת שלא יהא חילול השם בדבר יש לפדותו ודוקא שלא בקשו להרגו אבל אם בקשו להרגו מחויבים מן הדין לפדותו וכ''כ בי''ה ע''ש):
סימן רנג - מי הוא הראוי לטל צדקה
ובו י''ב סעיפים
א מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל (א) מֵהַתַּמְחוּי. מְזוֹן י''ד סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מֵהַקֻפָּה. וְאִם יֵשׁ לוֹ ר' זוּז, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, לֹא יִטֹּל צְדָקָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ ר' זוּז חָסֵר דִּינָר, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, אֲפִלוּ נוֹתְנִים לוֹ אֶלֶף זוּז בְּבַת אַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הגה: וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ וְנוֹסֵעַ מֵעִיר לְעִיר לְקַבֵּץ, כָּל הַדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לִסַּע כְּשֶׁהָלַךְ מִבֵּיתוֹ, נִקְרָא פַּעַם אַחַת. וַאֲפִלּוּ נָתְנוּ לוֹ ר' זוּז בְּעִיר אַחַת יָכוֹל לְקַבֵּל יוֹתֵר, וּמִכָּאן וָאֵילָךְ אָסוּר (מָרְדְּכַי פ''ק דב''ב בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) . וְאִם יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה וְהוּא עָלָיו (ב) בְּחוֹב, אוֹ שֶׁמְּמֻשְׁכָּן לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת וּכְלֵי בַּיִת הַרְבֵּה, וְאֵין לוֹ ר' זוּז, הֲרֵי זֶה יִטֹּל, וְאֵין צָרִיךְ לִמְכֹּר כְּלֵי בֵּיתוֹ וְאֲפִלוּ הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּכְלֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּמַלְבּוּשׁ וּמַצָּעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֲבָל מַגְרֵדָה אוֹ עֱלִי שֶׁהֵם שֶׁל (ג) כֶּסֶף, מוֹכְרָם, וְלֹא יִטֹּל מֵהַצְּדָקָה. וְהָא דְּאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִמְכֹּר כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב, דַּוְקָא כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל מֵהַקֻפָּה אֶלָא נוֹטֵל בַּסֶתֶר מִיְּחִידִים. אֲבָל אִם בָּא לִטֹּל מֵהַקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה, לֹא יִתְּנוּ לוֹ עַד שֶׁיִּמְכֹּר כֵּלָיו. הגה: וְכֵן בְּמָקוֹם דְּאִכָּא תַּקָּנָה שֶׁלֹּא לִתֵּן צְדָקָה לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּבָר קָצוּב, אֵין חוֹשְׁבִין לוֹ בֵּית דִּירָה וּכְלֵי תַּשְׁמִישָׁיו. (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ''ק דב''ק) . וְכָל מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר, אָסוּר לִתֵּן לְבָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים, אִם הֵם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם (מָרְדְּכַי פ''ק דב''מ בב''י סי' רנ''ב) . וְכָל זֶה דַּוְקָא דֶּרֶךְ צְדָקָה, אֲבָל דֶּרֶךְ דּוֹרוֹן וְכָבוֹד יָכוֹל לְקַבֵּל אָדָם, כִּדְאָמְרִינַן הָרוֹצֶה לֵהָנוֹת יֶהֱנֶה כֶּאֱלִישָׁע. (מָרְדְּכַי מֵהַגָּהוֹת דב''ק) . באר היטב (א) מהתמחוי. היא קערה גדולה וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקים לעניים ב' סעודות כל יום ויום וקופה מתחלקת מע''ש לע''ש וכתב הט''ז דבש''ס פרכינן הא בשבת צריך ג' סעודות לרבנן והוי ט''ו סעודות ולר' חידקא הוי ט''ז ומשני הא מני ר''ע היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ופרש''י דלענין שבת במאן דאפשר ליה יעשה סעודת שבת או כרבנן או כר' חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו ובפרישה הביא זה וכ' דזהו דוקא לר' חידקא אבל לרבנן לא קשיא מידי ולא עיין בסוגיא שהבאתי דאף לרבנן אמרי' כן עכ''ל (ובנה''כ כ' דדברי הפרישה נכונים הם דלרבנן בלא''ה לק''מ דמאי דבעי למיכל באפוקי שבתא אוכל בשבת וכ''כ הרמב''ם בפי' המשנה סוף פאה להדיא) וכתב הסמ''ק דדיני קופה ותמחוי אינו נוהג בימינו ופ' הש''ך דר''ל כל דיני קופה ע''פ מה שיתבאר בסי' רנ''ו אבל ודאי דכל קהל מישראל יש להם קופה של צדקה וכתב עוד הט''ז וא''ל ממ''ש ס''ס ר''ן שבת נותנין לו מזון ג''ס כבר תירצו התוספות דבשביל סעודות שבת אין לו להתחיל ליטול אבל אם כבר נטל נוטל גם כדי לסעודות שבת עכ''ל: (ב) בחוב. פי' שחייב לאחרים ופי' לכתובת אשתו שעשה זה אפותיקי לכתובתה: (ג) כסף. בטור כ' דה''ה מנורה ושלחן של כסף צריך למכור והקשה הב''י דהא אותו מ''ד שס''ל כך איתותב בש''ס ותירץ הט''ז דיש חילוק בין הזמנים דעכשיו ששלחן אחד לכל המסובין ודאי חייב למכור אם הוא של כסף אבל בזמן הש''ס שכל אחד היה לפניו שלחן קטן ה''ל כמו כלי אכילה וכ' הרא''ש ושאר פוסקים דאם לאחר שנטל נזדמנו לו כלים הללו כגון שנפלו לו בירושה או במציאה אין מחייבין אותו למכור ועוד כ' רש''י דאם נודע שעשיר היה בשעה שנטל ב''ד באים וגובין ממנו מה שנטל ואע''פ שממון שאין לו תובעין הוא מ''מ משום קנס גובים ממנו עכ''ל:
ב וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ הַשִּׁעוּרִים הַלָלוּ אֶלָא בִּימֵיהֶם, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה יָכוֹל לִטֹּל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֶרֶן כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּרְנֵס הוּא וּבְנֵי בֵּיתוֹ מֵהָרֶוַח. וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם.
ג מִי שֶׁהָיוּ לוֹ קַרְקָעוֹת וְאִם יִמְכְּרֵם בִּימוֹת הַגְשָׁמִים יִמְכְּרֵם (ד) בְּזוֹל, וְאִם יַנִּיחֵם עַד יְמוֹת הַחַמָּה מוֹכְרָן בְּשָׁוְיָן, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶלָא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַעֲשַׂר עָנִי עַד חֲצִי דְּמֵיהֶם, וְלֹא יִדְחֹק עַצְמוֹ וְיִמְכֹּר שֶׁלֹּא בִּזְמַן מְכִירָה (ל' הָרַמְבַּ''ם פ''ט מהל' מ''ע דִּין י''ז) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ רַק עַד שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר קַרְקָעוֹתָיו בַּחֲצִי דְּמֵיהֶן (טוּר וּשְׁאָר הַרְבֵּה פּוֹסְקִים) . הָיוּ שְׁאָר הָאָדָם לוֹקְחִים (ה) בְּיֹקֶר וְהוּא אֵינוֹ מוֹצֵא מִי שֶׁיִּקַח מִמֶּנּוּ אֶלָא בְּזוֹל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּחוּק וְטָרוּד, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִמְכֹּר, אֶלָא אוֹכֵל מַעֲשַׂר עָנִי, וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיִּמְכֹּר בְּשָׁוֶה, וְיֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁאֵינוֹ דָּחוּק לִמְכֹּר. באר היטב (ד) בזול. כתב הש''ך דמיירי בעשיר שאף אם ימכרם לפי הזול יהא לו שיעור ר' זוז דאלו אין שוין אף לפי הזול ר' זוז לכ''ע נותנין לו אפי' אלף זוז בבת אחת דהא ה''ל עני וכ' רבינו ירוחם כי אמרינן דמאכילין אותו עד מחצה דמיהן אין מאכילין אותו הרבה ביום אחד אלא דבר יום ביומו כדי פרנסתו עד חצי דמיהן ולגבי עני הוא דתנן היה לו ר' זוז פחות דינר אפי' אלף זוז בבת אחת הרי זה נוטל עכ''ל: (ה) ביוקר. אבל אם הוזלו כל הקרקעות אף של אחרים אפי' אם הוזלו שאינם שוים כחצי דמיהן אם יכול למכרן שיהיה לו ר' זוז לפי הזול צריך למכרן ולא יטול מהצדקה. טור ופוסקים:
ד בַּעַל הַבַּיִת הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְכָלוּ מְעוֹתָיו בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹאכַל, יִטֹּל (ו) צְדָקָה, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ אֵינוֹ חַיָּב (לְשַׁלֵּם) כְּלוּם דַּהֲוָה לֵיהּ כְּעָנִי וְהֶעֶשִׁיר דְּאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם (טוּר) . באר היטב (ו) צדקה. וכ' ר' ירוחם דלאו דוקא נוטל מקופה של צדקה אלא אפי' מאדם בעלמא שפרנסו דרך חסד ונתן לו סיפוקו כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו זולת ביתום עני אם לא שכתב שבתורת הלואה זן אותו אבל בסתמא לא וכמ''ש הרב בס''ה:
ה מִי שֶׁפִּרְנֵס יָתוֹם, וְהָיָה מְכַוֵּן לְמִצְוָה, וּכְשֶׁהִגְדִּיל תָּבַע מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפִּרְנְסוֹ, פָּטוּר. הגה: אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ לַיָּתוֹם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אִם לֹא שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁדֶּרֶךְ הַלְוָאָה פִּרְנְסוֹ. וְדַוְקָא יָתוֹם, אֲבָל אַחֵר, אֲפִלּוּ בִּסְתָם, נָמֵי אַמְרִינָן שֶׁדֶּרֶךְ הַלְוָאָה עָשָׂה מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים (תא''ו) . וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ר''ץ סָעִיף כ''ה.
ו עָנִי שֶׁגָבוּ לוֹ לְהַשְׁלִים לוֹ דֵּי מַחְסוֹרוֹ וְהוֹתִירוּ עַל מַה שֶּׁצָּרִיךְ, הַמּוֹתָר שֶׁלוֹ. וְאִם גָבוּ לַעֲנִיִּים, סְתָם, וְהוֹתִירוּ, יִשְׁמְרוּ לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים. וְכֵן מוֹתַר שָׁבוּי, לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. וְאִם גָבוּ לִשְׁבוּיִים, סְתָם, וְהוֹתִירוּ, יִשְׁמְרוּ אוֹתָם לִשְׁבוּיִים אֲחֵרִים. וְכֵן מוֹתַר הַמֵּת, לְיוֹרְשָׁיו. מוֹתַר מֵּתִים, לַמֵּתִים. וְאִם רָאוּ הַפַּרְנָסִים שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ שָׁעָה וְרָצוּ לְשַׁנּוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדָם.
ז מָעוֹת שֶׁגָבוּ לְפִדְיוֹן שָׁבוּי, וּמֵת קֹדֶם שֶׁנִּפְדָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהֵם שֶׁל יוֹרְשָׁיו, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשָׁיו, וּלְזֶה הַדַּעַת נוֹטָה בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּאָמְדִינַן דַּעְתַּיְיהוּ שֶׁלֹּא הִתְנַדְּבוּ עַל דַּעַת כָּךְ. וְהוּא הַדִּין לְנִטְמָע (פִּי נִטְמַן וְנֶאֱבַד, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (בְּרֵאשִׁית כח, יא), תִּרְגֵּם יוֹנָתָן טְמָעַת שִׁמְשָׁא) הַשָּׁבוּי בֵּין הַגוֹיִים קֹדֶם שֶׁנִּפְדָּה. הגה: וְעַיֵּן בחו''מ סוֹף סִימָן רפ''ג. וְהוּא הַדִּין אִם נָדַר א' לִיתוֹמָה מָעוֹת לְהַשִּׂיאָהּ, וּמֵתָה, דְּלֹא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשִׁים. (מָרְדְּכַי פ' אַף עַל פִּי בְּשֵׁם ה''ר חַיִּים וְהָרֹא''שׁ כְּלָל כ' תה''ד סי' ש''נ) וּמִיהוּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא חַיָּה הֵם שֶׁל הַיְתוֹמָה וְצָרִיךְ לָתֵת לָהּ מִיָּד, וְאֵין מַמְתִּינִים עַד נִשּׂוּאֶיהָ. וְאִם מֵתָה, הַמָּעוֹת חוֹזְרִין. וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן רנ''ג סָעִיף י''ו דְּיֵשׁ חוֹלְקִין.
ח עָנִי שֶׁנָּתַן פְּרוּטָה לִצְדָקָה, מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְאִם לֹא נָתַן, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן. נָתְנוּ לוֹ בְּגָדִים חֲדָשִׁים וְהֶחֱזִיר הַיְשָׁנִים, מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְאִם לֹא הֶחֱזִיר, אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ.
ט עָנִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקַח צְדָקָה, מַעֲרִימִים וְנוֹתְנִין לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה אוֹ לְשֵׁם הַלְוָאָה.
י עָשִׁיר הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ, וְעֵינוֹ צָרָה בְּמָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמֶּנּוּ, אֵין מַשְׁגִיחִין בּוֹ.
יא תַּלְמִיד חָכָם חַיָּבִים לָתֵת לוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל, מִתְעַסְקִין לִסְחֹר לוֹ סְחוֹרָה, שֶׁקוֹנִים לוֹ סְחוֹרָה בְּזוֹל וְקוֹנִים מִמֶּנּוּ סְחוֹרָתוֹ בְּיֹקֶר. וְאִם יוֹדֵעַ לְהִתְעַסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא, מַלְוִין לוֹ מָעוֹת לִסְחוֹר בָּהֶם.
יב מִי שֶׁצָּרִיךְ לַבְּרִיּוֹת וְשָׁט אַחַר פַּרְנָסָתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ צְדָקָה, אֵין בַּעֲלֵי חוֹבוֹת יְכוֹלִים לְהִפָּרַע מִמַּה שֶּׁגָבָה בִּצְדָקָה. הגה: אִם לֹא שֶׁיִּכְתֹּב בְּקִבּוּצוֹ שֶׁחַיָּב לַאֲחֵרִים, דְּאָז נָתְנוּ לוֹ אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי שֶׁיְּשַׁלֵּם (כָּךְ מַשְׁמָע מֵהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב''ב) .
סימן רנד - שלא לקבל צדקה מן הגויים
ובו ב' סעיפים
א אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִטֹּל צְדָקָה מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּפַרְהֶסְיָא. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בַּצְּדָקָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְּלָהּ מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּצִנְעָא, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.
ב מֶלֶךְ אוֹ שַׂר עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁלַח מָמוֹן לְיִשְׂרָאֵל לִצְדָקָה, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת, אֶלָא נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ וְיִנָּתֵן לַעֲנִיֵי נָכְרִים בַּסֶתֶר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (א) דְּיַעֲשֶׂה בָּהֶן מַה שֶּׁצִּוָּה לוֹ הַמּוֹשֵׁל. (כָּךְ מַשְׁמָע מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ''י וְתוֹסָפוֹת מֵעֻבְדָּא דְּאִמֵּיהּ דִּשְׁבוֹר מַלְכָּא) . וְכָל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁנּוֹתְנִין מָעוֹת לִצְדָקָה, אֲבָל אִם מְנַדְּבִין דָּבָר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, (ב) מְקַבְּלִים מֵהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת סִימָן רנ''ט בְּשֵׁם מ''כ וְהוּא בְּדִינִים וַהֲלָכוֹת מהרי''ו סי' ס''ז וְכֵן הוּא בְּהג''ה בא''ח סי' קנ''ד סי''א), אֲבָל לֹא מִן (ג) הַמּוּמָר. (ג''ז שָׁם) וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' רנ''ט סָעִיף ד'. באר היטב (א) דיעשה. כתב הש''ך דגם הי''א מודו דאם שלחם סתם ינתן לעניי עובדי כוכבים בסתר כדאיתא בש''ס ב''ב אלא דס''ל דאם צוה השר כך וכך יעשו כן משום שאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים וסברא הראשונה אינה מחלקת בזה והב''ח פסק כהי''א אלו וכתב דאסור לפדות בהן שבויי עובדי כוכבים משום גניבת דעת. עכ''ל: (ב) מקבלים. והטעם משום דהוי כמו קרבן שמקבלין מהן ומפני שהצדקה מכפרת ע''כ אין מקבלין מהן אבל נדרים ונדבות אין באין לכפר. ש''ך: (ג) המומר. כתב הש''ך ובתשובת מבי''ט נראה שמקבלין מן המומר לעבודת כוכבים שכתב אע''ג דאמרינן אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר היינו בקרבן ודדמי ליה אבל בהקדש לעניים או הקדש בנין לבהכ''נ מקבלין כו' ע''ש עכ''ל:
סימן רנה - להרחיק מקבלתה
ובו ב' סעיפים
א לְעוֹלָם יַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מֵהַצְּדָקָה וִיגַלְגֵל עַצְמוֹ בְּצַעַר, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים: עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ חֹל, וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וַאֲפִלוּ הָיָה חָכָם מְכֻבָּד וְהֶעֱנִי, יַעֲ ק בְּאֻמָּנוּת וְאֲפִלוּ בְּאֻמָּנוּת מְנֻוֶּלֶת, וְאַל יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת.
ב ֹ כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל מֵהַצְּדָקָה וּמְרַמֶּה הָעָם וְנוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָא אִם כֵּן יִטֹּל, כְּגוֹן (א) זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אוֹ בַּעַל יִסוּרִין, וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְאֵין לוֹ בְּצַעֲרוֹ אֶלָא עֲוֹנוֹת וְחָטָאִים. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטֹּל וּמְצַעֵר עַצְמוֹ, וְדוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה, וְחַי חַיֵּי צַעַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עַל הַצִּבּוּר, אֵינוֹ מֵת עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַגֶבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' (יִרְמִיָּה יז, ז) . באר היטב (א) זקן. או שיש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אא''כ יטול. סמ''ג וסמ''ק:
סימן רנו - קפה ותמחוי היאך נגבים ומתחלקים
ובו ו' סעיפים
א כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל, חַיָּבִים לְהַעֲמִיד מֵהֶם גַבָּאֵי צְדָקָה אֲנָשִׁים יְדוּעִים וְנֶאֱמָנִים, שֶׁיִּהְיוּ מְחַזְּרִים לִגְבּוֹת מִכָּל אֶחָד מַה שֶּׁהוּא רָאוּי לִתֵּן וְדָבָר הַקָצוּב עָלָיו, וְהֵם מְחַלְקִים הַמָּעוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, וְנוֹתְנִים לְכָל עָנִי מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לוֹ לְשִׁבְעָה יָמִים, וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת קֻפָּה. וְכֵן מַעֲמִידִים גַבָּאִים שֶׁלוֹקְחִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִכָּל חָצֵר וְחָצֵר פַּת וּמִינֵי מַאֲכָל אוֹ פֵּרוֹת אוֹ מָעוֹת מִמִּי שֶׁמִּתְנַדֵּב לְפִי שָׁעָה, וּמְחַלְקִין אֶת הַגִבּוּי לָעֶרֶב בֵּין הָעֲנִיִּים, וְנוֹתְנִים מִמֶּנּוּ לְכָל עָנִי פַּרְנָסַת יוֹמוֹ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא תַּמְחוּי. מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ קָהָל מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה, אֲבָל תַּמְחוּי יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נָהֲגוּ בּוֹ. הגה: וְלָכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שִׁבְעָה יָמִים, לֹא יִקַּח מִן הַקֻּפָּה וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן יוֹם אֶחָד, לֹא יִקַּח מִן הַתַּמְחוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רנ''ג. וּצְרִיכִים הַגַּבָּאִים שֶׁיִּהְיוּ נֶאֱמָנִים וַחֲכָמִים וִידַקְדְּקוּ עַל הָעֲנִיִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ (א) רַמָּאִים. וְכָל שֶׁהַגַּבַּאי אֵינוֹ נֶאֱמָן, אָסוּר לִתֵּן צְדָקָה עַל יָדוֹ (הַכֹּל בָּטּוּר) . באר היטב (א) רמאים. חוץ מי שביקש שיאכילוהו שאין מדקדקין אחריו כמ''ש לעיל סימן רנ''א ס''י וע''ל סימן רמ''ט ס''א:
ב בְּתַעֲנִית מְחַלְקִים מְזוֹנוֹת לַעֲנִיִּים. וְכָל תַּעֲנִית שֶׁאָכְלוּ הָעָם וְלָנוּ וְלֹא חִלְקוּ צְדָקָה לַעֲנִיִּים, הֲרֵי אֵלוּ כְּשׁוֹפְכֵי דָּמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא נָתְנוּ לָהֶם הַפַּת וִהַפֵּרוֹת, אֲבָל אִם אִחֲרוּ הַמָּעוֹת אוֹ הַחִטִּים אֵינָם כְּשׁוֹפְכֵי דָּמִים.
ג ֹ הַקֻפָּה אֵינָהּ נִגְבֵּית בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, שֶׁאֵין עוֹשִׂים (ב) שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם. אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּגְבֵּית, אֶחָד נֶאֱמָן עָלֶיהָ לִהְיוֹת גִזְבָּר. וְכֵן יְכוֹלים לְמַנּוֹת שְׁנֵי אַחִים לִהְיוֹת גִזְבָּרִים. וְאֵינָהּ מִתְחַלֶקֶת אֶלָא בִּשְׁלֹשָׁה, לְפִי שֶׁהוּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת לְעַיֵּן עַל כָּל עָנִי וְעָנִי כַּמָּה רָאוּי לִתֵּן לוֹ. וְתַמְחוּי, כְּמוֹ שֶׁמִּתְחַלֶקֶת בִּשְׁלֹשָׁה כָּךְ אֵינָהּ נִגְבֵּית אֶלָא בִּשְׁלֹשָׁה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דָּבָר קָצוּב, וּצְרִיכִים לְעַיֵּן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה רָאוּי שֶׁיִּתֵּן. באר היטב (ב) שררה. והגבאות שררה הוא שממשכנים על הצדקה כמ''ש בסי' רמ''ח ס''ב:
ד הַתַּמְחוּי נִגְבֵּית בְּכָל יוֹם, וְהַקֻפָּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. הַתַּמְחוּי לַעֲנִיֵּי עוֹלָם, וְהַקֻפָּה לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר בִּלְבַד. רַשָּׁאִים בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קֻפָּה תַּמְחוּי, וְתַמְחוּי קֻפָּה, וּלְשַׁנּוֹתָם לְכָל מַה (ג) שֶּׁיִּרְצוּ מִצָּרְכֵי צִבּוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְנוּ כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁגָבוּ. וְאִם הָיָה בַּמְּדִינָה חָכָם גָדוֹל שֶׁהַכֹּל גוֹבִים עַל דַּעְתּוֹ, וְהוּא יְחַלֵק לָעֲנִיִּים כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה, הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ לְכָל מַה שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ מִצָּרְכֵי צִבּוּר. הגה: וְהוּא הַדִּין לְגַבַּאי (ד) הַמְמֻנֶּה מִבְּנֵי הָעִיר. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ ה') . וְהוּא הַדִּין בְּיָחִיד שֶׁהִתְנַדֵּב צְדָקָה וּנְתָנָהּ לְגַבַּאי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ן וּמַהֲרַ''ם וְרֹא''שׁ ומהרי''ק) . אֲבָל אִם מִנָּה בְּעַצְמוֹ גַּבָּאִים, אֵין בְּנֵי הָעִיר יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹתָהּ, דְּלֹא עַל דַּעְתָּן הִתְנַדֵּב. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ הַנּוֹתֵן וְאָמַר שֶׁיִּתְּנוּ לַעֲנִיֵּי הָעִיר אוֹ לְעָנִי פְּלוֹנִי, אֵין לָהֶם (ה) לְשַׁנּוֹת אֲפִלּוּ לְתַלְמוּד תּוֹרָה. (כֵּן מַשְׁמָע במהרי''ו סי' כ''ו) . בְּנֵי הָעִיר שֶׁמִּנּוּ גַּבַּאי וְנִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה וְנִפְרְדוּ זֶה מִזֶּה, וַעֲדַיִן מָעוֹת צְדָקָה בְּיַד הַגַּבַּאי, אִם הָיָה רְשׁוּת בְּיַד הַגַּבַּאי בִּתְחִלָּה לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁיִּרְצֶה, גַּם עַתָּה יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְאִם בִּתְחִלָּה הֻצְרַךְ לִמָּלֵךְ בִּבְנֵי הָעִיר, גַּם עַכְשָׁו יַעֲשֶׂה כֵן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִמָּלֵךְ, אוֹ שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַשְׁווֹת דַּעְתָּם, יַעֲשֶׂה הַגַּבַּאי מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ דְּבַר מִצְוָה. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קכ''ג) וְע''ל סִימָן רנ''ט סָעִיף ב'. באר היטב (ג) שירצו. אפי' לדבר הרשות ודוקא דבר שהוא קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר ולא אפי' לצורך עניים אחרים ונראה דלצורך פדיון שבויים אפי' כה''ג יכולים לשנות. ש''ך: (ד) הממונה. כתב הש''ך דלשון הרב אינו מתוקן דמשמע דהגבאי שוה לכל דבר לציבור ואינו כן שהצבור יכולים לשנות אפי' לדבר הרשות אבל הגבאי אינו יכול לשנות רק לדבר מצוה ואפשר שהרב מיירי בגבאי דומיא דחבר עיר והיינו במקום שמנהג כן שהגבאי עושה מה שירצה עכ''ל: (ה) לשנות. דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה אותם עניים והוי כאלו בא הממון לידם. וכתב מהרי''ק שנים שנתפשרו לתת כל א' בשוה לצדקה ואירע להם פדיון שבויים ורוצה הא' שיגבהו לפי הממון והא' טוען שכבר התפשרו לתת בשוה לצדקה ופ''ש ג''כ בכלל צדקה ופסק שיש לצדד אם הוא בכלל צדקה סתם אלא דמ''מ בלשון בני אדם אינו בכללו ובנדרים הולכין וכו' וכ' הט''ז דבזה יפה דן משום דבשעת התנאי לא עלה על דעתם שיבוא לידם פ''ש והוי כמו אונס דלא שכיח כמ''ש בח''מ סי' רכ''ה אך שנמשך מזה עוד דין א' הביאו הרמ''א בסי' רנ''ב ס''א במי שאומר סלע זו לצדקה דאין פ''ש בכלל וכו' בזה לא נראו דבריו ומאריך בכמה ראיות להוכיח שפ''ש בכלל צדקה הוא ע''ש (ובנה''כ דחה דבריו וכ' שאין כדאי לדחות דברי מהרי''ק בסברות בעלמא):
ה מִי שֶׁיָּשַׁב בִּמְדִינָה ל' יוֹם, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה לְקֻפָּה עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה. יָשַׁב שָׁם ג' חֳדָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן לַתַּמְחוּי, יָשַׁב שָׁם ו' חֳדָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה בַּכְּסוּת שֶׁמְּכַסִים בָּהּ עֲנִיֵּי הָעִיר. יָשַׁב שָׁם ט' חֳדָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן צְדָקָה לַקְבוּרָה שֶׁקוֹבְרִים בָּהּ אֶת הָעֲנִיִּים וְעוֹשִׂים לָהֶם כָּל צָרְכֵי קְבוּרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבָא לָגוּר וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׁתַּקֵעַ. אֲבָל אִם בָּא לָעִיר כְּדֵי לְהִשְׁתַּקֵעַ, כּוֹפִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְכֵן בְּנֵי עִיר (ו) חֲדָשָׁה כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה מִיָּד (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ י''ז) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה מְשַׁעֲרִים לַכֹּל בִּשְׁלֹשִׁים יוֹם (סְמַ''ק וְכָל בּוֹ) . באר היטב (ו) חדשה. כלומר הבאים לדור בעיר חדשה דכיון שהם יודעים שדעתם להשתקע כופין מיד לכל דבר. ש''ך:
ו מִי שֶׁהָלַךְ בִּסְחוֹרָה וּפָסְקוּ עָלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁהָלַךְ שָׁם, צְדָקָה, הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ (ז) הָעִיר. וְאִם הָיוּ רַבִּים וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶם צְדָקָה, נוֹתְנִים, וּכְשֶׁבָּאִים מְבִיאִים אוֹתָהּ עִמָּהֶם וּמְפַרְנְסִים בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָם. הגה: וְהָא דִּצְרִיכִין לִתֵּן, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. לָכֵן חוֹזְרִים וְלוֹקְחִים מֵהֶם וּמְבִיאִים לְעִירָן (מָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר) . וְדַוְקָא בִּצְדָקָה שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹתְנִין אִלּוּ נִשְׁאֲרוּ בְּעִירָן, וְלָכֵן אִכָּא חֲשָׁדָא, אֲבָל לִצְדָקָה שֶׁאַף בְּעִירָן הָיוּ נוֹתְנִין, אֵין צְרִיכִין לִתֵּן כְּלָל, דְּוַדַּאי יִתְּנוּ (ח) בְּעִירָן. (מָרְדְּכַי פ''ק דב''ב) . מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת אֲחֵרִים לְמַחֲצִית שָׂכָר אוֹ בְּדֶרֶךְ אַחֵר, וְנוֹתְנִין מַעֲשֵׁר מִן הָרֶוַח, צָרִיךְ לִתֵּן הָרֶוַח (ט) לִבְעָלָיו וְהוּא יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה בָּעִיר לִתֵּן מִכָּל מַה שֶּׁמַּרְוִיחַ, אֲפִלּוּ עִם מָעוֹת אֲחֵרִים. (מָרְדְּכַי פ' הַגּוֹזֵל בַּתְרָא תשו' ה''ר טוּבְיָה וּבְהַגָּהַת מָרְדְּכַי פ''ק דב''ב) . וְאִם יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר, יִתְּנוּ לַחֶבֶר עִיר וְהוּא מְחַלְקָהּ כְּפִי שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ. באר היטב (ז) העיר. הטעם נראה דכיון שהוא יחיד נגרר אחר העיר ההיא. ט''ז: (ח) בעירן. כ' ב''י ואותן בני ישובים שבאים לקהלות בר''ה ויו''כ ומזכירין נשמות ונותנין צדקות אין כאן חשד כלל ואין צריך ליתן הצדקה לחבר עיר כי אין זה מכח אותה העיר רק מכח חק ומנהג הלכך מוליכין הצדקה שלהן לישוביהן ועושין בה כרצונם וכ' הש''ך מיהו אם לקחו בעיר זו מצות או גלילה וכדומה להם נראה דחייבים ליתן לעיר זו דהא קנו מצות בבה''כ זו ועוד שאל''כ תהא פסידא לצדקה זו שהיו אנשי העיר קונים מצוה זו וכן נוהגין וכ''כ בתשו' מבי''ט וכתב הכלבו שיש תקנות קדמונים אנשי כפרים שאין להם מנין ובאין לקהלות ומביאין נרות של שעוה שמדליקין בי''כ שיניחו המותר באותה בהכ''נ שהיו נדלקים ביוה''כ ואם יעשו שנים הא' יניחו במקום שנדלק והב' ידלק בעירו במקום שמתפלל שם ביחיד עכ''ל: (ט) לבעליו. כלל העולה מזה לדינא דאם כל הריוח למלוה ואין לו חלק בשכר ישלם הכל למלוה ואם הוא למחצית שכר ישלם החצי שכר למלוה ומחצית השכר יתן המתעסק בעירו כ''כ הט''ז והש''ך:
סימן רנז - סדר גבית הצדקה ושלא לאחרה
ובו י''א סעיפים
א גַבָּאֵי צְדָקָה אֵינָם רַשָּׁאִים (א) לִפְרֹשׁ זֶה מִזֶּה בַּשּׁוּק, אֶלָא כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ זֶה אֶת זֶה (טוּר), כְּגוֹן שֶׁיְּהֵא זֶה פּוֹרֵשׁ לַשַּׁעַר וְזֶה פּוֹרֵשׁ לַחֲנוּת, וְגוֹבִים. מָצָא הַגַבַּאי מָעוֹת בַּשּׁוּק, לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ, אֶלָא לְתוֹךְ אַרְנְקֵי שֶׁל צְדָקָה, וּכְשֶׁיַּגִיעַ לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם. הָיָה הַגַבַּאי נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנָה וּפְרָעוֹ בַּשּׁוּק, לֹא יִתְּנֵם לְתוֹךְ כִּיסוֹ, אֶלָא לְתוֹךְ אַרְנְקֵי שֶׁל צְדָקָה, וּכְשֶׁיַּגִיעַ לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם. וְלא יִמְנֶה מָעוֹת הַקֻפָּה שְׁנַיִם שְׁנַיִם, אֶלָא אֶחָד אֶחָד, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד, שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר לב, כב) (ל' רַמְבַּ''ם פ''ט מהל' מ''ע) . באר היטב (א) לפרוש. שלא יחשדו אותו מאחר דיש ריעותא שעושה שלא כדין שהדין נותן לגבות בשנים והוא פורש מחבירו וזה מביאו לידי חשדא. ט''ז:
ב גַבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵק, מְצָרְפִים הַמָּעוֹת דִּינָרִים לַאֲחֵרִים, אֲבָל לֹא לְעַצְמָם. וְכֵן אִם צְרִיכִים לִמְכֹּר מַה שֶּׁגָבוּ מֵהַתַּמְחוּי, יִמְכְּרוּ לַאֲחֵרִים אֲבָל לֹא לְעַצְמָם, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְאֵין מְחַשְּׁבִין בַּצְּדָקָה עִם גַבָּאֵי צְדָקָה, וְלֹא בְּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִזְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יַחְשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מְלָכִים ב, יב, טז) (רַמְבַּ''ם שָׁם) . הגה: וּמִכָּל מָקוֹם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, טוֹב לָהֶם לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן (טוּר) . וְכָל זֶה בַּגַּבָּאִים הַכְּשֵׁרִים, אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר, אוֹ שֶׁנִּתְמַנָּה בְּאַלָּמוּת וְחָזְקָה, צָרִיךְ לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן. וְהוּא הַדִּין בְּכָל מְמֻנִּים עַל הַצִּבּוּר. (מהרי''ו סִימָן קע''ג) . וּכְשֶׁרוֹצִים הַצִּבּוּר יְכוֹלִין (ב) לְסַלֵּק הַגַּבַּאי וּלְמַנּוֹת אַחֵר, וְאֵין כָּאן מִשּׁוּם חֲשָׁד. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר מְמֻנִּים (כָּל בּוֹ) . באר היטב (ב) לסלק. כתב הש''ך דבכל בו משמע שבתוך הזמן אין הצבור יכולים לסלקו משום חשד ואין זה מבואר כל הצורך בדברי הרב עכ''ל:
ג הַצְּדָקָה, הֲרֵי הִיא בִּכְלַל הַנְּדָרִים. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה אוֹ הֲרֵי הַסֶלַע זוֹ צְדָקָה, חַיָּב לִתְּנָהּ לַעֲנִיִּים מִיָּד. וְאִם אִחֵר, עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר (דְּבָרִים כג, כב) . שֶׁהֲרֵי בְּיָדוֹ לִתֵּן מִיָּד, וַעֲנִיִּים מְצוּיִים הֵם. וְאִם אֵין שָׁם עֲנִיִּים, מַפְרִישׁ (ג) וּמַנִּיחַ עַד שֶׁיִּמְצָא עֲנִיִּים. הגה: וְכָל זֶה בִּצְדָקָה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְחַלְּקָהּ בְּעַצְמוֹ, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹדְרִין צְדָקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לִתְּנָהּ לְיַד גַּבַּאי, אוֹ שְׁאָר צְדָקָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִתֵּן לַגַּבַּאי, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלֶיהָ אַף עַל גַּב דַּעֲנִיִּים מְצוּיִים. אֶלָּא אִם כֵּן תְּבָעוֹ הַגַּבַּאי וְאָז עוֹבֵר עָלֶיהָ מִיָּד אִי (ד) קָיְימֵי עֲנִיִּים וְהַגַּבַּאי הָיָה מְחַלֵּק לָהֶם מִיָּד. וְאִם אֵין יָדוּעַ לַגַּבַּאי, צָרִיךְ הוּא (ה) לְהוֹדִיעַ לַגַּבַּאי מַה שֶּׁנָּדַר, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְתָבְעוֹ. (מָרְדְּכַי פ''ק דב''ב ופ''ק דר''ה) . וְלֹא מִקְרֵי עֲנִיִּים מְצוּיִים אֶלָּא עֲנִיִּים הַצְּרִיכִים לְחַלֵּק לָהֶם, אֲבָל אִם אֵין דֶּרֶךְ לְחַלֵּק לָהֶם מִיָּד, לֹא מִקְרֵי עֲנִיִּים מְצוּיִים. (גַּם זֶה בְּמָרְדְּכַי בב''ב) . וְאִם אָמַר: אֶתֵּן סֶלַע לִצְדָקָה (ו) לִפְלוֹנִי, אֵינוֹ עוֹבֵר עַד שֶׁיָּבֹא אוֹתוֹ עָנִי, אַף עַל גַּב דִּשְׁאָר עֲנִיִּים מְצוּיִים (ג''ז שָׁם) . וְדַוְקָא בְּמַפְרִישׁ צְדָקָה סְתָם, אֲבָל כָּל אָדָם יָכוֹל לְהַפְרִישׁ מָעוֹת לִצְדָקָה שֶׁיִּהְיוּ מֻנָּחִים אֶצְלוֹ לִתְּנָם מְעַט עַל יָד עַל יָד, כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) וְכֵן אִם הִתְנָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר בִּצְדָקָה אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹתָם שֶׁיִּהְיוּ הַגַבָּאִים רַשָּׁאִים לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְצָרְפָהּ בְּזָהָב, הֲרֵי אֵלוּ מֻתָּרִים. (רַמְבַּ''ם) באר היטב (ג) ומניח. ואין צריך לחזר אחר עניים אפילו עברו ג' רגלים אלא ימתין עד שיזדמן לו עניים כן דעת הר''ן והב''ח: (ד) קיימי. כ' הש''ך וא''ל דצריך לידע דקיימי עניים דהא כיון שהגבאי תובעו מחייב לאלתר דשמא צריך הגבאי לשלם לעצמו או לאחרים מה שהלוו לצורך עניים אלא אתא לאפוקי אם ידוע לו שהגבאי יניחנו אצלו ואין לו בו צורך כלל שאז אינו עובר: (ה) להודיע. כתב המרדכי והיכא שנדר ע''י ש''ץ בבהכ''נ ליתן צדקה הואיל ויודע הגבאי שחייב צדקה לא עבר עד שתבע ליה הגבאי: (ו) לפלוני. והיכא שנדר לתת לעניים למי שירצה עובר עליו לאלתר דהא קיימי עניים ויש בידו ליתן להם דלאו כדי ליתן להגבאי נדר וא''ל שאינו עובר משום שיכול לומר איני רוצה לאלו אלא לאחרים שיבואו דא''כ בכך יפטור עצמו לעולם. עכ''ל המרדכי:
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלִ ר, וְאִם פּוֹסְקִים צְדָקָה וְצָרִיךְ לִפְסֹק עִמָּהֶם, יֹאמַר: בְּלֹא נֶדֶר.
ה כְּשֶׁחָסֵר בְּכִיס שֶׁל צְדָקָה צָרִיךְ הַגַבַּאי לְהַלְווֹת. וּכְשֶׁיִּמְצָא בְּכִיס לְאַחַר זְמַן, נִפְרָע מִמֶּנּוּ, וְאֵין צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מֵהַנּוֹתְנִים בַּכִּיס. הגה: מִי שֶׁמַּפְרִישׁ (ז) מַעַשְׂרוֹתָיו וְהִלְוָה לְעָנִי מִשֶּׁלּוֹ, מַפְרִישׁ מַעֲשֵׁר שֶׁלּוֹ וּמְחַשֵּׁב עַל זֶה שֶׁהִלְוָה לֶעָנִי, (ח) וּמְעַכֵּב לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁהִפְרִישׁ. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י ס''פ כָּל הַגֵּט) . וְדַוְקָא שֶׁהֶעָנִי שֶׁהִלְוָה לוֹ עֲדַיִן חַי, אֲבָל אִם מֵת אוֹ (ט) נִתְעַשֵּׁר אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאֵין מַפְרִישִׁין עָלָיו, דְּאֵין מַפְרִישִׁין עַל הָאָבוּד. וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִתְעַשֵּׁר אֶלָּא (י) בְּיָדוּעַ. (בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב''ב וּבְסוֹף כָּל הַגֵּט בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי וסה''ת שַׁעַר ס''ה) . באר היטב (ז) מעשרותיו. וה''ה שאר צדקה. כ''כ סה''ת ושאר פוסקים: (ח) ומעכב. וצריך לזכות בהן העני ע''י אחר ואח''כ יפרע ממנו חובו כדי לקיים מצות נתן תתן ואם רגיל ליתן לזה ה''ז בכלל מכירי כהונה ולויה כ''כ בס' התרומות והרמב''ם מיהו בש''ס ס''פ כל הגט משמע דא''צ לזכות ואפשר שזה דעת הרב שכתב בסתם שיכול להפריש עליו ולא ביאר שצריך לזכות ע''י אחר עכ''ל הש''ך: (ט) נתעשר. וכ' בסה''ת בשם הירושלמי דאם הלוה לקהל אף שיש בהם עשירים או שמתו מקצתם מ''מ מסתמא יש בהן קצת עניים וסומך על עניים שבהן: (י) בידוע. וכן אין לחוש שמא מת. סה''ת שם:
ו הַגַבַּאי שֶׁאוֹמֵר בְּעוֹדוֹ גַבַּאי: כָּךְ וְכָךְ הִלְוֵיתִי לְכִיס שֶׁל צְדָקָה, נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעָה. אַךְ לֹא לְאַחַר (יא) שֶׁסִלְקוּהוּ. באר היטב (יא) שסלקוהו. ויש נוסחא אחרת דנאמן אף לאחר שסלקוהו וכתבו הב''ח והט''ז והש''ך דיש להשוות הנוסחאות דאם אמר כן תיכף אחר הסילוק נאמן אבל אם בשעה שסלקוהו לא אמר כלום רק אחר יום או יומים כשאין הכיס של צדקה שוב בידו אינו נאמן וסיים הש''ך דאם אמר בשעה שסלקוהו אף שעדיין לא גבה מעותיו עד לאחר שסלקוהו נוטל בלא שבועה וגם אם הוא גבאי כשר ומפורסם בצדקתו יש להורות דנאמן בלא שבועה אף לאחר שסלקוהו ואין הכיס בידו עכ''ל:
ז גַבַּאי צְדָקָה, אִם יְחָרְפוּהוּ הָעֲנִיִּים אֵין לוֹ לָחוּשׁ, כִּי יוֹתֵר זְכוּתוֹ גָדוֹל.
ח עָנִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרוֹבִים עֲשִׁירִים שֶׁיְּכוֹלִין לְפַרְנְסוֹ, אֵין גַבָּאֵי הָעִיר חַיָּבִים לְפַרְנְסוֹ, אַף עַל גַב דִּקְרוֹבָיו גַם כֵּן נוֹתְנִים בַּכִּיס.
ט לֹא יִתֵּן אָדָם כָּל צִדְקוֹתָיו לְעָנִי אֶחָד בִּלְבַד.
י הַמְחַלֵק צְדָקָה צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם. הגה: וְדַוְקָא גַּבַּאי, אֲבָל כָּל אֶחָד מֻתָּר לִתֵּן צְדָקָה שֶׁלּוֹ אוֹ מַעֲשֵׁר שֶׁלּוֹ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה מִקְּרוֹבָיו, וְהֵם קוֹדְמִין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רנ''א. (מָרְדְּכַי פ''ק דב''ב) .
יא הַמַּנִּיחַ מָעוֹת לְהַרְוִיחַ לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וּמְמַנֶּה אִשְׁתּוֹ עֲלֵיהֶם לָתֵת הָרֶוַח לְמִי שֶׁתַּחְפֹּץ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַפְקִידָם בְּיַד אַחֵר, אֲפִלוּ הוּא כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן. אֲבָל אִם הַמִּתְנַדֵּב מִנָּה עֲלֵיהֶם (יב) חֶבֶר עִיר, יָכוֹל הַחֶבֶר עִיר לְהַפְקִידָם בְּיַד אִשְׁתּוֹ. באר היטב (יב) חבר. והט''ז כתב שאין חילוק בין חבר עיר לאשתו אלא דאם השליט שום אדם על הקרן ויעשה מה שירצה בריוח אין כח בידו להפקיד הקרן ביד אחר כי אם הריוח אבל אם השליט אותו שיעשה גם עם הקרן מה שירצה כ''ש שיש לו רשות להפקיד ביד מי שירצה לשום אדם בעולם ובהא לחוד תליא מילתא ודברי הש''ע כאן שלא בדקדוק הם עכ''ל (ובנה''כ השיג עליו וכ' דבמהרי''ק משמע להדיא שיש חילוק בין חבר עיר לאשתו ע''ש): .
סימן רנח דין המתפיס בצדקה
ובו י''ג סעיפים
א הַמַּתְפִּיס בִּצְדָקָה הֲרֵי זֶה כְּמַתְפִּיס בְּנֶדֶר. כֵּיצַד, הָיָה סֶלַע שֶׁל צְדָקָה מֻנָּח לְפָנָיו וְאָמַר עַל אַחֵר: הֲרֵי זֶה כְּזֶה, הֲרֵי זֶה צְדָקָה. הגה: אַל יֹאמַר אָדָם: סֶלַע זֶה לְהֶקְדֵּשׁ, אֶלָּא לִצְדָקָה. (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ''ק דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבֵית יוֹסֵף סוֹף סִימָן רנ''ט בְּשֵׁם הג''א שָׁם וְכָל בּוֹ) . וּמִכָּל מָקוֹם אִם אָמַר: לְהֶקְדֵּשׁ, סְתָם, כַּוָנָתוֹ לִצְדָקָה לַעֲנִיִּים. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן ותשו' רַשְׁבָּ''א סי' תשמ''ב) . וּמִיהוּ אִם אָמַר שֶׁכַּוָנָתוֹ לְהֶקְדֵּשׁ מַמָּשׁ, אֵין לוֹ (א) תַּקָּנָה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, וְצָרִיךְ לִשְׁאֹל לְחָכָם, וּמַתִּירִין לוֹ בַּחֲרָטָה כִּשְׁאָר נֶדֶר. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי שָׁם) . באר היטב (א) תקנה. אפי' ע''י פדיון ונאסר על כל העולם מיהו היינו דוקא בהקדש מטלטלים אבל קרקע יש לו פדיון ודעת הרי''ף והרמב''ם דאפילו מטלטלים יש להם פדיון בדבר מועט עכ''ל הש''ך:
ב הַמַּפְרִישׁ סֶלַע וְאָמַר: הֲרֵי זֶה צְדָקָה. וְאָמַר עַל אַחֵר: וְזֶה, גַּם הַשֵּׁנִי צְדָקָה. וְאִם רָצָה לוֹמַר עַל סֶלַע זֶה, וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו עַל אַחֵר, הָוֵי (ב) טָעוּת וְאֵינוֹ כְּלוּם. (שָׁם בְּהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי) . באר היטב (ב) טעות. פירש הש''ך דאותו שהוציא בפיו בטעות אינו כלום לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה כדלקמן סי''ג בהג''ה ואפשר דהכא מיירי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאנה והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום עכ''ל:
ג הַנּוֹדֵר צְדָקָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה נָדַר, מַרְבֶּה לִתֵּן עַד שֶׁיֹּאמַר: לֹא לְכָל כָּךְ נִתְכַּוַּנְתִּי.
ד הָאוֹמֵר: תְּנוּ ק' ק' זוּז אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יִתְּנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁהוּא רָגִיל בָּעִיר שֶׁהוּא דָּר שָׁם. הגה: וְאִם רָגִיל בִּשְׁתַּיִם, יִתֵּן לִשְׁתֵּיהֶם (טוּר) . הָאוֹמֵר לִתֵּן שֶׁמֶן לַמָּאוֹר, יִתֵּן לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סי' רס''ח) .
ה הָאוֹמֵר: תְּנוּ ק' ק' זוּז לַעֲנִיִּים, יִתְּנוּ לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁהוּא (ג) דָּר בָּהּ. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רנ''א סָעִיף ה'. וְכָל זֶה מִן הַסְּתָם, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיּוֹדְעִים כַּוָנָתוֹ שֶׁלֹּא כִּוֵּן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר לְבַד, כְּגוֹן בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ עֲשִׁירִים לִתֵּן לִצְדָקָה הַרְבֵּה בִּשְׁעַת מִיתָתָן, וְדֶרֶךְ לַחֲלֹק אוֹתָן הַצְּדָקוֹת לְכָל עֲנִיִּים, הוֹלְכִים אַחַר זֶה. וַאֲפִלּוּ נָדַר סְתָם, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג וִיחַלְּקוּ יוֹרְשֵׁיהֶם הַצְּדָקָה לְכָל עֲנִיִּים הַטּוֹבִים בְּעֵינֵיהֶם, אֲפִלּוּ אֵינָם בְּעִירָן. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אוֹתָהּ צְדָקָה מֻנַּחַת (ד) וּמֻפְקֶדֶת בְּיַד אַחֵר, יִתְּנוּ אוֹתָהּ לַיּוֹרְשִׁים וְיוֹדִיעוּם שֶׁכָּךְ נָדַר (מָרְדְּכַי פ''ק דב''ב) . הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ בִּקְנָס לִצְדָקָה, וְעָבַר, צָרִיךְ לִתְּנָן לָעֲנִיִּים שֶׁבָּעִיר וְלֹא יוּכַל לוֹמַר שֶׁיִּתְּנֵם לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים. וְיוּכַל הַגַּבַּאי לְתָבְעוֹ, דְּמִקְרֵי מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִים. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר בְּשֵׁם מַהֲרַ''ם) . אֲבָל מִי שֶׁהִקְדִּישׁ מָמוֹן הַרְבֵּה, וּמִנָּה עֲלֵיהֶם יוֹרְשָׁיו לְחַלְּקוֹ כְּפִי הַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, אֲפִלּוּ לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, מִקְרֵי מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים וְאֵין גַּבָּאֵי הָעִיר יְכוֹלִין לָכוֹף אוֹתָן וּלְתָבְעָם שֶׁיְּקַיְּמוּ צַוָּאַת הַמֵּת. וְאַף עַל גַּב דְּעוֹבְרִים וְגוֹזְלִים הָעֲנִיִּים, מִכָּל מָקוֹם מִקְרֵי מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים, הוֹאִיל וִיכוֹלִין לְחַלֵּק לְכָל מִי שֶׁיִּרְצוּ. (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן רנ''ט בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . וַאֲפִלּוּ הָיוּ הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים שְׁנַיִם, וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, אֵין הַקָּהָל יְכוֹלִין לְמַנּוֹת אַחֵר, אֶלָּא הַנִּשְׁאָר יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁיִּרְצֶה וּכְמוֹ שֶׁצִּוָּה הַנּוֹתֵן (שָׁם וְשָׁם) . וְעַיֵּן בחו''מ סִימָן ש''א. וַאֲפִלּוּ בִּצְדָקָה שֶׁל בְּנֵי עִיר אֵין אָדָם יָכוֹל לִתְבֹּעַ צְדָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה מִן הַגַּבַּאי אוֹ טוֹבֵי הָעִיר. הַמַּקְדִּישׁ מָנֶה לִצְדָקָה וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, מְסַדְּרִין לוֹ כְּמוֹ לִשְׁאָר בַּעַל חוֹב (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ס''ה שַׁעַר א') . באר היטב (ג) דר. כ' הב''ח ואם אין לו קביעות דירה בשום עיר אלא לפעמים בעיר זו ופעמים באחרת ינתנו לעניי העיר שהיה בה בשעה שנדר: (ד) ומופקדת. כ' הש''ך ואפי' יש לו מגו להיות נאמן על ידו שנדר צדקה זו ואפי' הוא גבאי וידו יד עניים יתנו אותו ליורשים וכו' והט''ז כ' דהך ביד אחר שכתב רמ''א ר''ל שאחר מיתה של הנותן בא לידו או בחיים ודרך פקדון בעלמא אבל אם אומר שבא לידו באופן זה שיתננו לצדקה ודאי נאמן ומצוה לקיים דברי המת וכמ''ש בח''מ סי' רנ''ב:
ו הַנּוֹדֵר צְדָקָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר לוֹ. וְאִם הִגִּיעַ לְיַד הַגַּבַּאי, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵל עָלָיו.
ז אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כֵּיצַד, הָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר, וְכָפַר בּוֹ זֶה שֶׁהִיא אֶצְלוֹ, אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַקְדִּישׁוֹ. אֲבָל אִם לֹא כָּפַר בּוֹ, הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל קַרְקַע שֶׁגְּזָלָהּ אַחֵר וְכָפַר בָּהּ, אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ בְּדַיָּנִים הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהַקְדִּישָׁהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאָה, שֶׁהַקַּרְקַע עַצְמָהּ הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ. הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, שְׁנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִים לְהַקְדִּישׁוֹ, זֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְזֶה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הגה: אִם יֵשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן בְּיַד חֲבֵרוֹ, מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ, וְהַמּוֹתָר יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ. (מָרְדְּכַי פ' הַמּוֹכֵר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ הַמּוֹתָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְדִּישׁ. (תא''ו ני''ט) . הַמַּקְדִּישׁ שְׁטָר חוֹב צָרִיךְ כְּתִיבָה וּמְסִירָה כְּמוֹ (ה) בְּהֶדְיוֹט. (בֵּית יוֹסֵף סי' רנ''ט בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (ה) בהדיוט. וכמ''ש בח''מ סי' ס''ו ונראה שהמקדיש ש''ח וחזר ומחלו מחול כמו במוכר ש''ח להדיוט שם סכ''ג וע''ש עכ''ל הש''ך:
ח אִם יֵשׁ לוֹ חוֹב עַל אֶחָד וְאוֹמֵר: יִהְיֶה לְהֶקְדֵּשׁ אוֹ לִצְדָקָה, אֵינוֹ (ו) כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר: חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי עַל פְּלוֹנִי, (ז) כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדִי אַקְדִּישֶׁנּוּ אוֹ אֶתְּנֶנּוּ לִצְדָקָה, חַיָּב לְהַשְׁלִים דְּבָרָיו לְהַקְדִּישׁוֹ וְלִתְּנוֹ כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדוֹ. וַאֲפִלּוּ הָאוֹמֵר: חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי יִהְיֶה לִצְדָקָה, אִם אָמַר כֵּן בִּפְנֵי ב''ח וּבִפְנֵי הַגַּבַּאי, אוֹ בִּפְנֵי טוֹבֵי הָעִיר אוֹ אָדָם חָשׁוּב שֶׁבָּעִיר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר''י), זָכָה בּוֹ הַגַּבַּאי מִדִּין מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּם, וַהֲרֵי הוּא צְדָקָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְאָסוּר (ח) לְשַׁנּוֹתוֹ. באר היטב (ו) כלום. כיון שאינו ברשותו ואם אמר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תקדש הוי הקדש כשיקחנה ממנו הואיל ובידו להקדישו מעכשיו אבל אם כבר מכרה וא''ל שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנו ממך תקדש ולקחה ממנו אח''כ לא הוי הקדש שלא היה בידו להקדישה אז ואפי' אומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדש הוי הקדש לכשיפדנה הואיל ובידו לפדותה אבל אם אמר תקדש מעכשיו לא הוי הקדש שהרי היא משועבדת למלוה כל זה מתבאר מש''ס דכתובות. ש''ך: (ז) כשיבא. וה''ה אפי' אומר כן על דבר שלב''ל חייב לקיימו כמ''ש בח''מ סי' רי''ז ס''ז בהג''ה. ש''ך: (ח) לשנותו. וכ' בתשו' הרשב''א ואפי' נתחרט ובא ונשאל על ההקדש אינו רשאי דה''ל כאילו בא ליד גבאי:
ט הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ חֵרְפוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁחַיָּב לְפִי תַּקָּנַת הָעִיר ה' זְהוּבִים, וְאָמַר בִּפְנֵי הַגַּבַּאי אוֹ בִּפְנֵי טוֹבֵי הָעִיר: אֵינִי חָפֵץ בִּקְנָס אֶלָּא יִהְיֶה לִצְדָקָה, וְאַחַר כָּךְ פִּיְּסוֹ עַד שֶׁמָּחַל לוֹ, אֵין מְחִילָתוֹ כְּלוּם וְזָכוּ הָעֲנִיִּים בַּקְּנָס.
י נָדַר (ט) לִצְדָקָה בְּאַסְמַכְתָּא, כְּגוֹן: אִם אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי אֶתֵּן כָּךְ וְכָךְ לִצְדָקָה, וַעֲשָׂאוֹ, חַיָּב לִתֵּן. באר היטב (ט) לצדקה. כ' הש''ך וה''ה בשאר נדר חייב לקיים דאין בנדר ושבועה משום אסמכתא כמ''ש בח''מ סי' ר''ז סי''ט והט''ז כ' וז''ל ומ''מ מביא בד''מ תשו' הרשב''א בא' שאמר אם אשחק אתן לשר כך וכך ולהקדש כך וכך הואיל דהוי אסמכתא גבי הדיוט הוי אסמכתא לגבי הקדש ג''כ ונראה שזה דומה לקני את וחמור דלא קנה כמ''ש בח''מ סי' ר''י עכ''ל:
יא אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם חֵרֶם לְהִתְגָּרֵשׁ, וְהֶעֱמִידוּ קְנָסוֹת עַל כָּכָה לִצְדָקָה, וְאַחַר כָּךְ נִתְפַּיְּסוּ שֶׁלֹּא לְהִתְגָּרֵשׁ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁפְּטוּרִים מֵהַקְּנָסוֹת. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר (י) דְּבָרִים כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. באר היטב (י) דברים. כשמחלו זה לזה פטורים מהקנס וע''ל ס''ס רל''ב:
יב אָמַר לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה אִם הוּא עָנִי, הָוֵי כְּנוֹדֵר לִצְדָקָה וְאָסוּר (יא) לַחֲזֹר בּוֹ. באר היטב (יא) לחזור. כ' הש''ך דבצדקה אינו מועיל מתנה ע''מ להחזיר שכבר זכו בו העניים רק אם נשבע ליתן מתנה לחבירו שאינו עני יכול ליתן ע''מ להחזיר ויצא ידי שבועה כדלעיל סוף סימן רל''ח:
יג הָאוֹמֵר: חֵפֶץ פְּלוֹנִי אֲנִי נוֹתֵן לִצְדָקָה בְּכָךְ וְכָךְ, וְהוּא שָׁוֶה יוֹתֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ דְּכָל אֲמִירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְוָחָא לִצְדָקָה, אַמְרִינָן בֵּיהּ אֲמִירָתוֹ לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט. (ר''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין וּבְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי) . אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאַחַר כָּךְ הוּקַר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כֵּיוָן שֶׁלֹּא מָשַׁךְ וְלֹא נָתַן הַכֶּסֶף. הגה: אִם חָשַׁב בְּלִבּוֹ לִתֵּן אֵיזֶה דָּבָר לִצְדָקָה, חַיָּב לְקַיֵּם מַחֲשַׁבְתּוֹ וְאֵין צָרִיךְ אֲמִירָה, אֶלָּא דְּאִם אָמַר כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַיֵּם. (מָרְדְּכַי פ''ק דְּקִדּוּשִׁין ובפ''ק דב''ב וּבְהַגָּהוֹת ובמהרי''ק שֹׁרֶשׁ קפ''ה ומהר''ר פֶּרֶץ וּבְהַגָּהוֹת סמ''ק וְרֹא''שׁ פ''ק דְּתַעֲנִית) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא הוֹצִיא בְּפִיו, אֵינוֹ כְּלוּם. (הָרֹא''שׁ כְּלָל י''ג) . וְהָעִקַּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רי''ב.
סימן רנט - הנודר ואינו יודע מה נדר ודין אמירה לגבוה, (ודין אם מתר לשנות צדקה, והנהגת הגבאי עם הצדקה, או הממנה עליה)
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א הָאוֹמֵר: סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה, אוֹ שֶׁאוֹמֵר: הֲרֵי עָלַי סֶלַע לִצְדָקָה, וְהִפְרִישׁוֹ, עַד שֶׁלֹּא בָּא לְיַד הַגַּבַּאי יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ, בֵּין לִלְווֹתוֹ לְעַצְמוֹ בֵּין לְהַלְווֹתוֹ לַחֲבֵרוֹ, וְיִפְרַע אַחֵר תַּחְתָּיו. הגה: וְכֵן אִם הִקְדִּישׁ כֵּלִים, יָכוֹל לְמָכְרָם לִפְנֵי ג' בְּקִיאִים בְּשׁוּמָא, וְנוֹתֵן דְּמֵיהֶם לִצְדָקָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת) . מִשֶּׁבָּא לְיַד גַּבַּאי, אָסוּר לִלְווֹתוֹ, בֵּין לוֹ בֵּין לְאַחֵר בֵּין לַגַּבַּאי. וְאִם הָיָה הֲנָאָה לַעֲנִיִּים בְּעִכּוּב הַמָּעוֹת בְּיַד הַגַּבַּאי, כְּדֵי (א) לְעַשׂוֹת לַאֲחֵרִים לִתֵּן, הֲרֵי הַגַּבַּאי מֻתָּר לִלְווֹתָם וּלְפָרְעָם. הגה: דְּאֵין הַצְּדָקָה כְּהֶקְדֵּשׁ, וּמֻתָּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ. (טוּר) . וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בִּצְדָקָה הָעוֹמֶדֶת לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים, כִּי אִם כֶּסֶף בְּכֶסֶף וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁמָּא יָבֹאוּ עֲנִיִּים וְלא יִהְיֶה לָהֶם מָעוֹת לְחַלֵּק. אֲבָל צְדָקָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לְחַלֵּק, רַק הַקֶּרֶן יְהֵא קַיָּם וְיֹאכְלוּ הַפֵּרוֹת, שָׁרֵי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סה''ת שַׁעַר מ''ו ח''ד ס''ח וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) . וְכֵן נוֹהֲגִין. באר היטב (א) לעשות. פי' לכוף אחרים שיאמר בפניהם שאין מעות בצדקה. ט''ז:
ב צְדָקוֹת שֶׁהִתְנַדְּבוּ לְצֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְצֹרֶךְ בֵּית עָלְמִין, יְכוֹלִים בְּנֵי הָעִיר לְשַׁנּוֹתָם לְצֹרֶךְ בֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה, אֲפִלּוּ אִם הַבְּעָלִים מְעַכְּבִים, אֲבָל לֹא מִתַּלְמוּד תּוֹרָה לְצֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת. הגה: וְדַוְקָא בִּדְאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם סִפּוּק לְתַלְמוּד תּוֹרָה, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי הָעִיר מְסַפְּקִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְאִם יוֹצִיאוּ אֵלּוּ הַמָּעוֹת לְצֹרֶךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת יִתְּנוּ מָעוֹת אֲחֵרִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ, מֻתָּר. (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קכ''ח) . וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְשַׁנּוֹת, אִם אֵינָן צְרִיכִים לַדָּבָר שֶׁנָּדַר, כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁ קַרְקַע לִבְנוֹת עָלֶיהָ בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְאֵינָן יְכוֹלִין לִבְנוֹת מִיָּד, אֵין הַמִּתְנַדֵּב יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֶלָּא יִהְיֶה עוֹמֵד כָּךְ עַד שֶׁיִּבְנוּ עָלֶיהָ. (מָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר) . וְכָל זֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג יָדוּעַ בָּעִיר, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁהַגַּבַּאי אוֹ בְּנֵי הָעִיר מְשַׁנִּים לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁאָדָם מֵשִׂים אֵיזֶה דָּבָר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּגוֹן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ כְּלֵי (ב) כֶּסֶף וְכַדּוֹמֶה, וּכְשֶׁיִּרְצֶה חוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ, וּכְשֶׁיּוֹרֵד מִנְּכָסָיו מוֹכְרוֹ לַאֲחֵרִים, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג. דְּכָל מַקְדִּישׁ אַדַּעְתָּא דְּמִנְהָג הוּא מַקְדִּישׁ, וְלֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עַל זֶה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה מִנְהָג קָבוּעַ. (כֵּן מַשְׁמָע מֵהַבֵּית יוֹסֵף וממהרי''ק שֹׁרֶשׁ קס''א) . וּמִכָּל מָקוֹם אִם הִתְנָה הַמַּקְדִּישׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ הֶקְדְּשׁוֹ וְלֹא יְהֵא כֹּחַ בָּזֶה, פְּשִׁיטָא שֶׁאָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ''ו סָעִיף ד'. באר היטב (ב) כסף. ובתשו' שארית יוסף כתב דיש חילוק בין ספר תורה לכלי כסף כי ס''ת דרך ומנהג העולם להניחה בבהכ''נ א''כ מי יוציאה מחזקתו כי מה שהניח הס''ת לשם אין ראיה שהיא של הק''ק כי בזמנים אלו עיקר כתיבת ס''ת להניח לקרות בס''ת ברבים וגם קדושתה גדולה ואין ראוי בכל מקום להניח ס''ת ולכן אין ראיה שאף שהניחו בבהכ''נ אין ראיה שהקדישו אבל הכלי כסף אין המנהג להניחם בבה''כ ובאם לא הקדישוהו לא היו מניחים אותם בבה''כ רק היו משתמשים בהם בבה''כ בשעת הצורך ואח''כ היו לוקחים לבית לכך אם הניחוהו שם הם בחזקת הק''ק עכ''ל וכ' הב''ח נראה דלפי מנהג אותן מקומות גם ב''ח גובה חובו מס''ת שבהיכל כיון שבידו למכרו בעת דחקו (גם ב''ח יכול לגבות חובו) והש''ך הסכים עמו שדבריו בכאן הם עיקר ודלא כמה שסותר דברי עצמו בסוף סי' ע''ד ס''ב דפסק דאין ב''ח גובה מס''ת ועיין בח''מ בסי' צ''ז ס''ס כ''ג:
ג יִשְׂרָאֵל שֶׁהִתְנַדֵּב נֵר אוֹ מְנוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אִם נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, יְכוֹלִים (ג) הַצִּבּוּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲפִלּוּ אִם גַּם הַמִּתְנַדֵּב מוֹחֶה (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קכ''ג קכ''ד וּבְשֵׁם רַשְׁבָּ''א וּתְשׁוּבַת רא''ש) . וְאִם לֹא נִשְׁתַּקַּע שָׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ, אֵין יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹתוֹ לִדְבַר (ד) הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה יְכוֹלִים (ה) לְשַׁנּוֹתוֹ. וְאִם הָיָה הַמִּתְנַדֵּב גּוֹי, אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא (ו) נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ מֵעָלֶיהָ. וְכָל זְמַן שֶׁשֵּׁם בְּעָלִים חָקוּק עַל הַכֵּלִים שֶׁנָּתַן, לֹא נִשְׁתַּקַּע שֵׁם בְּעָלֶיהָ. (יְרוּשַׁלְמִי פ' בְּנֵי הָעִיר) . באר היטב (ג) הצבור. דוקא צבור אבל לא גבאי כ''כ הרא''ש ואע''ג דבסימן רנ''ו ס''ד כתב רמ''א וה''ה גבאי הממונה מבני העיר היינו לדבר מצוה דוקא אבל לא לדבר הרשות עכ''ל הט''ז: (ד) הרשות. כ' הש''ך משמע אפי' עדיין לא הדליקו בבה''כ אף דקי''ל הזמנה לאו מילתא היא מ''מ בלא נשתקע שם בעליה אסור בכל גונא לשנות לדבר הרשות אם לא כשהבעלים מסכימים בדבר אז מותר לשנות כשלא נשתמש בהם ואם נשתמש בהם אף שהבעלים מסכימים אפ''ה אסור לשנות: (ה) לשנותו. כ' הש''ך ואם יכולים לשנותו למצוה קלה יותר מזו איכא פלוגתא בין הפוסקים ומדברי הב''ח נראה דמחלק דגבי נר ומנורה שהתנדבו לבהכ''נ אפי' נשתמשו בה מותר לשנותה לדבר מצוה אפי' למצוה דפחותה מיניה משום דלא נתנו לבהכ''נ אלא כדי להאיר להמתפללים מתוך הסידור התפלות והמחזורים ואין זה אלא תשמיש מצוה לאדם עצמו ודוקא גבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין והרשב''א כ' דכל זה דוקא בשיש מנורות ונרות כדי הצורך לבהכ''נ אבל אם אין סיפוק אין הצבור רשאין לשנות: (ו) נשתקע. כתב הש''ך משמע אבל אם נשתקע שם בעליה מותר לשנות אפילו לדבר הרשות והטעם דבעובד כוכבים אסור לשנות משום דמפעי פעי ויאמר הקדשתי דבר לבהכ''נ של יהודים ומכרו אותו ויש חילול השם בדבר משא''כ ישראל דציית לדברי חכמים ואפי' אם אינו ציית מ''מ אין כאן חילול השם כ''כ הרא''ש בתשו':
ד גּוֹי שֶׁהִתְנַדֵּב מְנוֹרָה אוֹ דָּבָר אַחֵר לְבֵית הַכְּנֶסֶת, מְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר: בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּי אוֹתָהּ. וְאִם לֹא אָמַר כֵּן, טָעוּן גְּנִיזָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רנ''ד.
ה מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מָעוֹת וְהוּא מְסֻפָּק אִם הֵם שֶׁל צְדָקָה, חַיָּב לִתֵּן אוֹתָם לִצְדָקָה. הגה: אֲבָל מִי שֶׁהִקְדִּישׁ דָּבָר בְּלָשׁוֹן (ז) שֶׁמְּסֻפָּקִים בּוֹ, וּמֵת, שֶׁאֵין לֵידַע כַּוָנָתוֹ, נִקְרְאוּ הַיּוֹרְשִׁים מֻחְזָקִים וְהַהֶקְדֵּשׁ שֶׁבָּא לְהוֹצִיא (מֵהֶם) עָלָיו הָרְאָיָה, וְכָל זְמַן שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא רְאָיָה הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁים. (רַשְׁבָּ''א סִי' תרנ''ו וּפִסְקֵי מהרא''י סי' ע''ג) וְעַיִּןִ בח''ה סִי' ר''ן (סעי' ג') . באר היטב (ז) שמסופקים. כ' הט''ז שצ''ע ליישב דעת רמ''א דבסי' רנ''ח ס''ח פסק דגם השני צדקה והוא מידי דתליא בל' מסופק ופסק להחמיר וכאן פסק להקל ובח''מ סי' ר''ן ס''ג פסק ג''כ להחמיר ונ''ל ליישב דעת הרמ''א שדבריו נכונים דבכל מידי דהוא ספק שא''א להתברר בשום פעם כההיא דסי' רנ''ח שאם נאמר יש יד לצדקה הוי כאלו אמר בפירוש וזה יהיה ג''כ צדקה ונמצא אפילו אם הוא אומר שכונתי היה שזה יהיה להוצאה שלי אינו נאמן ובזה ודאי אזלי' לחומרא משא''כ בנדון זה ששכיב מרע אמר ל' מסופק ואלו היה קיים ומגלה כונתו היינו מאמינים לו ע''כ מצי לומר אילו היה אבא קיים היה מגלה כונתו שהיה שלו הלכך לא מפקינן מחזקת יורשים עכ''ל הט''ז והש''ך הניח הדבר בצ''ע ע''ש שמאריך בזה:
ו אֵין לְקָהָל לִתְבֹּעַ מִסִים וְאַרְנוֹנִיּוֹת מִמְּעוֹת צְדָקָה. הגה: מִי שֶׁמָּצָא כִּיס מָלֵא מָעוֹת בְּתֵבָתוֹ, וְכָתוּב עָלָיו: צְדָקָה, סָמְכִינַן אַכְּתִיבָה וַהֲרֵי הֵן צְדָקָה. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ''ק דב''ב) . וְכֵן אִם אָמַר אֶחָד לְבָנָיו: מָעוֹת אֵלּוּ צְדָקָה הֵם, אִם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁעָשָׂה זֶה כְּמוֹסֵר דְּבָרָיו בִּלְשׁוֹן צַוָּאָה, דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם עָשָׂה זֶה שֶׁלֹּא יִקְּחוּ כְּלוּם, אוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְעָשִׁיר, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם. (שָׁם) . וְכֵן אִם אָמְרוּ (ח) בַּחֲלוֹם: אֵלּוּ הַמָּעוֹת שֶׁהִטְמִין אָבִיךָ, שֶׁל צְדָקָה הֵם, אֵינוֹ כְּלוּם, דְּדִבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, (שָׁם) . אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם כֵּן אַחֵר, אִם הֵם בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לִטֹּל אֵלּוּ הַמָּעוֹת וְלִתְּנָם לִצְדָקָה, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה נוֹתְנָם לִצְדָקָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נֶאֱמָן. (מָרְדְּכַי פ' זֶה בּוֹרֵר בְּשֵׁם אז''ק) . הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתֵבָה מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ וְחֻלִּין זֶה אַחַר זֶה, וּמָצָא אַחַר כָּךְ מָעוֹת, אַזְלִינָן בָּתַר בַּתְרָא. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דב''ב) . וְאִם הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַת אַחַת בִּשְׁתֵּיהֶן, אַזְלִינָן בָּתָר רֻבָּא. וְאִם מְצָאָן בְּגוּמָא, דְּאִכָּא לְמֵימַר שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים שָׁם זְמַן אָרֹךְ וְלֹא רָאָה, אֲפִלּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה אַזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא (שָׁם) . באר היטב (ח) בחלום. פי' שאינו יודע היכן המעות שהטמין אביו ומראה לו בעל החלום המעות וא''ל אלו המעות שהטמין אביך של צדקה הם אפ''ה אינו כלום והשתא הוי שפיר רבותא עכ''ל הש''ך: