הלכות מילה
סימן רס - מצות עשה למול את בנו סימן רסא - דין אם לא מל האב את בנו, ובו סימן רסב - זמן מילה לבריא, לחולה, ולאנדרוגינוס סימן רסג - ילד שהוא אדם או ירק, ומי שבניו מתים מחמת מילה סימן רסד - מי ראוי למול, ובמה מלין, וכיצד מלין סימן רסה - סדר ברכת המילה ודין מילה ביום התענית סימן רסו - איזה מילה דוחה שבת ויום טובסימן רס - מצות עשה למול את בנו
ובו סעיף אחד
א מִצְוַת עֲשֵׂה לָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ, (א) וּגְדוֹלָה מִצְוָה זוֹ מִשְּׁאָר מִצְוֹת עֲשֵׂה. באר היטב (א) וגדולה. לפי שיש בה צד כרת כשיגדיל ולא ימול כמו שכתוב בסימן שאחר זה. ש''ך:
סימן רסא - דין אם לא מל האב את בנו, ובו
סעיף אחד
א אִם לֹא מָל הָאָב אֶת בְּנוֹ, חַיָּבִים בֵּית דִּין לְמוּלוֹ. וְאִם לֹא מָלוּהוּ בֵּית דִּין, חַיָּב הוּא, כְּשֶׁיַּגְדִּיל, לָמוּל אֶת עַצְמוֹ. וְאִם לֹא מָל, חַיָּב כָּרֵת. הגה: וּבְכָל יוֹם עוֹבְרִים בָּעֳנָשִׁין אֵלּוּ. (טוּר וּבְכָל בּוֹ) וְאֵין מָלִין בְּנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא (א) מִדַּעְתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עָבַר הָאָב, וְלֹא מָלוּ בֵּית דִּין, מָלִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לָמוּל אֶת בְּנָהּ. (טוּר) . הָאָב שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָמוּל, וְיֵשׁ כָּאן מוֹהֵל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָמוּל בְּחִנָּם, רַק בְּשָׂכָר, יֵשׁ לְבֵית דִּין לִגְעֹר בְּמוֹהֵל זֶה, כִּי אֵין זֶה דַּרְכָּן שֶׁל זֶרַע אַבְרָהָם, וְאַדְּרַבָּה הַמוֹהֲלִים מְהַדְּרִין שֶׁיִּתְּנוּ לָהֶם לָמוּל. וְאִם עוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ, וְאֵין יַד הָאִישׁ מַשֶּׂגֶת לָתֵת לוֹ שְׂכָרוֹ, הָוֵי כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אָב שֶׁבֵּית דִּין חַיָּבִים לְמוּלוֹ, וְלָכֵן בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ, מֵאַחַר שֶׁאֵין אַחֵר שֶׁיָּמוּל (רַשְׁבָּ''א סי' תע''ב) . באר היטב (א) מדעתו. כתב הש''ך ואם עבר ומלו שלא מדעתו היכא שהאב הוא מוהל חייב ליתן לו י' זהובים כמ''ש בח''מ ס''ס שפ''ב:
סימן רסב - זמן מילה לבריא, לחולה, ולאנדרוגינוס
ובו ז' סעיפים
א אֵין מָלִין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְלֵדָתוֹ. וּמִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא. (בֵּית יוֹסֵף מִמִּשְׁנָה פ''ב דִּמְגִלָּה) . וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה, אֶלָּא שֶׁזְּרִיזִין מַקְדִּימִים לְמִצְוֹת וּמָלִין מִיָּד בַּבֹּקֶר. וַאֲפִלּוּ מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ אֶלָּא בַּיּוֹם. הגה: עָבַר וּמָל בַּלַּיְלָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר (א) וּלְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. (בֵּית יוֹסֵף מִמִּשְׁנָה שָׁם וְהַגָּה' מיי') . מָלוֹ תּוֹךְ ח' וּבַיּוֹם, יָצָא. (הָרֹא''שׁ בְּפ' ר''א דְּמִילָה ושכ''נ מִתְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רס''ד. באר היטב (א) ולהטיף. כתב הט''ז תמוה הג''ה זאת בתרתי חדא דמשמע דחיוב הוא וא''כ אפילו בשבת יחזור ויטיף כו' וזה אינו דרוב הפוסקים לא ס''ל הכי וא''כ פשוט שאין כאן אלא חומרא ובשבת לא יעשה כן ותו במ''ש כאן בסיפא מל תוך ח' וביום יצא משמע שא''צ לחזור ולהטיף וכו' מאי שנא מרישא דודאי לא עדיף תוך ח' מבלילה וכן מוכח בסי' רס''ד דתוך ח' לא הוי מילה כלל עכ''ל ובדין זה אם מל תוך ח' הסכים ג''כ הש''ך ופסק דצריך מדינא לחזור ולהטיף וכו' ובזה לא ניתנה שבת לדחות אבל אם מל בלילה לא יצא אפי' דיעבד י''ל דצריך להטיף וכו' אפי' בשבת ע''ש:
ב חוֹלֶה אֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא, וּמַמְתִּינִים לוֹ מֵעֵת שֶׁנִּתְרַפֵּא מֵחָלְיוֹ שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, (ב) וְאָז מָלִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁהוּא חֹלִי שֶׁבְּכָל הַגּוּף, אֲבָל אִם חָלָה בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו, כְּגוֹן שֶׁכָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו כְּאֵב מוּעָט וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, מַמְתִּינִים לוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא, וּלְאַחַר שֶׁיַּבְרִיא, מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. אֲבָל כָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו כְּאֵב (ג) גָּדוֹל, הָוֵי כְּחֹלִי שֶׁבְּכָל הַגּוּף. (נ''י פ' הֶעָרֵל) . באר היטב (ב) ואז. כ' הט''ז ראיתי בס' בדק הבית שכ' בשם הרשב''ץ דמ''מ אין מלין אותו ביום ה' לפי שביום הג' יש צער לנימול ואין לגרום צער ביום השבת ולפ''ז נראה כ''ש שאין למולו ביום ו' דאיכא צער טפי כמ''ש בסי' רס''ו בשם הרשב''א והרמב''ן עכ''ל אבל הש''ך בס''ס רס''ו חולק על זה וכתב דמוכח מש''ס ופוסקים דמילה שלא בזמנה מותר ביום ה' וכן נראה עיקר ע''ש: (ג) גדול. כ' הש''ך נראה דהיינו באופן שנתבאר בא''ח סימן שכ''ח ס''ט וכן משמע בנ''י ע''ש. עכ''ל:
ג אַנְדְּרוֹגִינוּס וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת וְיוֹצֵא דֹּפֶן, נִמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה.
ד נוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מוֹנִים לוֹ מֵהַלַּיְלָה, וְנִמּוֹל לַתְּשִׁיעִי, שֶׁהוּא סְפֵק שְׁמִינִי. וְאִם הוֹצִיא רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ בּוֹכֶה, אֲפִלּוּ נוֹלַד אַחַר כַּמָּה יָמִים, מוֹנֶה לוֹ ח' יָמִים מִיּוֹם שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ, אוֹ מִיּוֹם שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ בּוֹכֶה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בִּסְתָם, אֲבָל אִם אִמּוֹ אוֹמֶרֶת דְּהַתִּינוֹק הָיָה מֻנָּח בְּבִטְנָהּ כְּמוֹ בִּשְׁאָר פְּעָמִים, וְלֹא הָיָה לָהּ חֶבְלֵי לֵדָה כְּלָל, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹכֶה מוֹנִין לוֹ מִיּוֹם הַלֵּדָה, דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁכִיחַ שֶׁיִּבְכֶּה בְּלֹא הוֹצָאַת הָרֹאשׁ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר, מִכָּל מָקוֹם הָאֵם נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁהָיָה מֻנָּח כְּמוֹ בִּשְׁאָר פְּעָמִים וּבָכָה, (בְּאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַבִּי יוֹאֵל הַלֵּוִי וְהוּא במהרי''ו סי' כ''ה) .
ה אִם נוֹלַד כְּשֶׁהָיוּ נִרְאִים בָּרָקִיעַ כּוֹכָבִים קְטַנִּים מְאֹד, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַכּוֹכָבִים לְסָפֵק לָמוּל לְמָחֳרָת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה לֹא שַׁבָּת וְלֹא יוֹם טוֹב, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הָרָקִיעַ מַזְהִיר כְּעֵין אוֹרָהּ שֶׁל יוֹם.
ו אִם לְאַלְתַּר כְּשֶׁהוֹצִיא הַוָּלָד רֹאשׁוֹ חוּץ לַפְּרוֹזְדוֹר נִרְאוּ ג' כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִים, יֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם שֶׁהוּא לַיְלָה, אֲפִלּוּ הוּא לְמָחָר שַׁבָּת. אֲבָל אִם שָׁהוּ אַחַר כָּךְ, אִם לְפִי הַשִּׁהוּי נִרְאֶה לָהֶם שֶׁהָיָה יוֹם בְּהוֹצָאַת הָרֹאשׁ, אֵין לָהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינֵיהֶם רוֹאוֹת וִיהֵא נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, אֲפִלּוּ אִם יְאֵרַע בְּשַׁבָּת.
ז אֵין דָּבָר זֶה תָּלוּי בַּתְּפִלָּה, אִם הִתְפַּלְּלוּ מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר.
סימן רסג - ילד שהוא אדם או ירק, ומי שבניו מתים מחמת מילה
ובו ה' סעיפים
א קָטָן שֶׁהוּא יָרֹק, סִימָן שֶׁלֹּא נָפַל בּוֹ דָּמוֹ, וְאֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּמוֹ וְיַחֲזֹר מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה שְׁאָר הַקְּטַנִּים. וְכֵן אִם נִמְצָא אָדֹם, סִימָן שֶׁלֹּא נִבְלַע דָּמוֹ בְּאֵבָרָיו, אֶלָּא בֵּין עוֹר לַבָּשָׂר, וְאֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים, שֶׁאֵין מֵלִין וָלָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשַׁשׁ חֹלִי, דְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת דּוֹחָה אֶת הַכֹּל, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָמוּל לְאַחַר זְמַן, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, לַעוֹלָם.
ב אִשָּׁה (א) שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה שֶׁהִכְשִׁיל כֹּחוֹ, וּמָלָה גַּם הַשֵּׁנִי וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה, הֲרֵי הֻחְזְקָה שֶׁבָּנֶיהָ מֵתִים מֵחֲמַת מִילָה, לֹא שְׁנָא מִבַּעַל אֶחָד אוֹ מִשְּׁנַיִם, וְלֹא תָּמוּל הַשְּׁלִישִׁי, אֶלָּא תַּמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִתְחַזֵּק כֹּחוֹ, וְהוּא הַדִּין אִם אִישׁ אֶחָד מָל בְּנוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וּמֵתוּ מֵחֲמַת מִילָה, לֹא יָמוּל הַשְּׁלִישִׁי, בֵּין שֶׁהָיוּ לוֹ מֵאִשָּׁה אַחַת בֵּין מִשְּׁתַּיִם. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלֹא שַׁיָּךְ בְּאִישׁ רַק בְּאִשָּׁה (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פר''א דְּמִילָה), וְנִרְאֶה דִּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. באר היטב (א) שמלה. כלומר שנתנה למול את בנה. ש''ך:
ג וְהוּא הַדִּין אִם אִשָּׁה מָלָה בְּנָהּ וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה, וְגַם אֲחוֹתָהּ מָלָה בְּנָהּ וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה, שְׁאָר הָאֲחָיוֹת לֹא יָמוּלוּ בְּנֵיהֶן אֶלָּא יַמְתִּינוּ עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ וְיִתְחַזֵּק כֹּחָם.
ד נוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, צָרִיךְ (ב) לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. וּמִיהוּ בְּנַחַת. וּצְרִיכָה מִלְּתָא לְמִבְדְּקֵהּ יָפֶה יָפֶה בַּיָּדַיִם וּבְמַרְאִית עֵינַיִם, וְלֹא בְּפַרְזְלָא, דְּלֹא לְעַיֵּק לֵיהּ, וְרוֹאִים וְנִזְהָרִים הֵיאָךְ מָלִין אוֹתוֹ. וּמַמְתִּינִים לוֹ הַרְבֵּה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְיוֹם שְׁמִינִי, שֶׁלֹּא יְבִיאוּהוּ לִידֵי סַכָּנָה. באר היטב (ב) להטיף. ואין מברכין על המילה אא''כ נראית לו ערלה כבושה. טור. וכתב הב''ח דהא אם היה ודאי ערלה כבושה היה דוחה שבת א''כ עכשיו דאינו ודאי אלא נראית לו וקרוב לודאי שהיא ערלה כבושה אע''ג דאינה דוחה שבת מ''מ צריך לברך על הטפת דם הברית (ועיין לקמן סימן רס''ה) עכ''ל:
ה תִּינוֹק שֶׁמֵּת (ג) קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִהְיוֹת בֶּן שְׁמוֹנָה, מָלִין אוֹתוֹ עַל קִבְרוֹ בְּצֹר אוֹ בְּקָנֶה, וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּילָה. אֲבָל מְשִׂימִים לוֹ שֵׁם, לְזֵכֶר שֶׁיְּרַחֲמוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם וְיִחְיֶה בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. הגה: וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת, דְּאָסוּר לִקְבֹּר בְּיוֹם טוֹב הַנְּפָלִים, דַּאֲפִילוּ לְטַלְטְלוֹ אָסוּר. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פר''א דְּמִילָה וְהג''א פֶּרֶק א') . וְאָסוּר לָמוּל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא לְשֵׁם (ד) גֵּרוּת, אֲפִלּוּ בְּחֹל. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם סוֹף סִימָן רס''ו) . באר היטב (ג) קודם. וה''ה הגיע לבן ח' אלא שלא נימול בחיים מחמת איזה סיבה. ש''ך. (ואם קברו התינוק תוך שמונה ימים בלתי נימול בצור מותר לחטט ולמולו בצור. ת' כנסת יחזקאל שאלה מ''ד): (ד) גרות. כתב הט''ז נ''ל הטעם כיון דאמרינן שאברהם אבינו עומד ומבחין מי שהוא נימול אינו מניחו לגיהנם וזה שמל את העובד כוכבים מבטל סימן המילה מישראל עכ''ל אבל הש''ך פירש דעושה כן משום רפואה כגון שצריך העובד כוכבים לחתוך ערלתו מפני מכה וכיוצא בו ואסור לרפאותו בחנם אבל בשכר שרי ע''ש:
סימן רסד - מי ראוי למול, ובמה מלין, וכיצד מלין
ובו ו' סעיפים
א הַכֹּל כְּשֵׁרִים לָמוּל; אֲפִלּוּ עֶבֶד אִשָּׁה וְקָטָן וַעֲרֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה. וְאִם יֵשׁ יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שֶׁיּוֹדֵעַ לָמוּל, הוּא קוֹדֵם לְכֻלָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִשָּׁה לֹא תָּמוּל (סמ''ק וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), וְכֵן נוֹהֲגִין (א) לְהַדֵּר אַחַר אִישׁ. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הוּא מָהוּל, לֹא יָמוּל כְּלָל. וְאִם מָל אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלָמוּל פַּעַם שֵׁנִית. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּבִים לַחֲזֹר וּלְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. (טוּר בְּשֵׁם סְמַ''ג) . וְכֵן עִקָּר. מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, אוֹ שֶׁהוּא מוּמָר לְעָרְלוֹת, דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים (כ''מ בְּשַׁ''ס פ''ב דע''א וּבְטוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר' מָנוֹחַ וב''ה וד''מ שבאוֹר זָרוּעַ מִסְתַּפֵּק) . תִּינוֹק שֶׁהֻצְרְכוּ לְמוּלוֹ תּוֹךְ ח', מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, אֵין חִלּוּק בֵּין יִשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּכָל תּוֹךְ ח' לֹא מִקְרֵי מִילָה. מִיהוּ אִם (ב) נִשְׁאֲרוּ צִיצִין הַמְּעַכְּבִין הַמִּילָה, אוֹ שֶׁמָּל וְלֹא פָּרַע, יִגְמֹר הַיִּשְׂרָאֵל הַמִּילָה לְח' אוֹ לְאַחַר שֶׁיִּתְרַפֵּא (רַשְׁבָּ''א) . וְיֵשׁ לְאָדָם לַחֲזֹר וּלְהַדֵּר אַחַר מוֹהֵל וּבַעַל בְּרִית הַיּוֹתֵר טוֹב וְצַדִּיק (אוֹר זָרוּעַ) . וְאִם נְתָנוֹ לְאֶחָד, אָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ. מִיהוּ אִם חָזַר בּוֹ, הָוֵי חֲזָרָה (מָרְדְּכַי ס''פ כָּל הַגֵּט) . וְאֵין מוֹעִיל בָּזֶה קִבּוּל (ג) קִנְיָן. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּשַׁבָּת וּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כ''ב) . אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיְּקַיֵּם (שָׁם בְּהָרֹא''שׁ) . וְאִם נְתָנוֹ לְאֶחָד וְלֹא הָיָה בָּעִיר, וְאָב הָיָה סָבוּר שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם בִּזְמַן הַמִּילָה וְשָׁלַח אַחַר אַחֵר וּבְתוֹךְ כָּךְ בָּא הָרִאשׁוֹן, יִמְהֲלֶנּוּ הַרִאשׁוֹן, דְּוַדַּאי לֹא חָזַר מִן הָרִאשׁוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תשו' ר''מ ומהרי''ק שֹׁרֶשׁ ע''ו) . אִשָּׁה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִתֵּן לְאַחֵר לָמוּל, דַּהֲרֵי אֵינָהּ שַׁיָּכָה בְּמִצְוַת לָמוּל אֶת בְּנָהּ (שָׁם בִּתְשׁוּבָה בְּשֵׁם ר''מ) . באר היטב (א) להדר. כ' הש''ך לא ידענא מאי קאמר דהא גם להמחבר ישראל גדול קודם לכולם ואם דעת רמ''א לומר דאפי' היכא דליכא ישראל גדול אין נותנין לאשה למול משום דאינה כשרה למול א''כ לא שייך לומר בזה וכן נוהגים דדבר שאינו מצוי אין בו מנהג וצ''ע עכ''ל: (ב) נשארו. פירש הש''ך דאם נשארו ציצין וכו' צריך שיגמור כהלכתו דהיינו ליטול הציצין או לפרוע אבל היכא דלא נשאר כלום צריך להטיף דם ברית וע''ל סימן רס''ב: (ג) קנין. ומ''מ אית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ומותר לקרותו רשע כ''כ הש''ך:
ב בַּכֹּל מָלִין, וַאֲפִלּוּ בְּצֹר וּבִזְכוּכִית וּבְכָל דָּבָר הַכּוֹרֵת, חוּץ מִבִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה, לְפִי שֶׁקֵּיסָמִים נִתָּזִים מִמֶּנָּה, וְיָבֹא לִידֵי כְּרוּת שָׁפְכָה. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לָמוּל בְּבַרְזֶל, בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם, וְנָהֲגוּ לָמוּל בְּסַכִּין.
ג כֵּיצַד מָלִין, חוֹתְכִין אֶת הָעָרְלָה, כָּל הָעוֹר הַחוֹפֶה הָעֲטָרָה, עַד שֶׁתִּתְגַּלֶה הָעֲטָרָה, וְאַחַר כָּךְ פּוֹרְעִין אֶת הַקְּרוּם הָרַךְ שֶׁלְּמַטָּה מֵהָעוֹר, בַּצִּפֹּרֶן, וּמַחֲזִירוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה, וְאַחַר כָּךְ מוֹצְצִין הַמִּילָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם מֵהַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְכָל מוֹהֵל שֶּׁאֵינוֹ מוֹצֵץ, מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאַחַר שֶׁמָּצַץ נוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפַּלְנִית אוֹ רְטִיָּה אוֹ אֲבַק סַמִּים הָעוֹצְרִים הַדָּם. הגה: וְיִהְיֶה נִזְהָר, אִם יֵשׁ לָאִסְפַּלְנִית שָׂפָה, שֶׁיַּהַפְכֶנּוּ לַחוּץ וְלֹא לְפָנִים, שֶׁלֹּא לְדַבֵּק בַּמַּכָּה וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב א') .
ד מָל וְלֹא פָּרַע, כְּאִלּוּ לֹא מָל.
ה יֵשׁ צִיצִים הַמְעַכְּבִים הַמִּילָה וְיֵשׁ שֶׁאֵינָם מְעַכְּבִים אוֹתָהּ. כֵּיצַד, אִם נִשְׁאַר מֵהָעוֹר עוֹר הַחוֹפֶה אֶת רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל (ד) עֲטָרָה, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, זֶהוּ הַמְעַכֵּב אֶת הַמִּילָה וּכְאִלּוּ לֹא נִמּוֹל. וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מְעַט, וְאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה, אֵינוֹ מְעַכֵּב הַמִּילָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִם הוּא בַּחֹל, לְכַתְּחִילָה יִטֹּל כָּל הַצִּיצִים הַגְּדוֹלִים אַף שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִים (טוּר) . באר היטב (ד) עטרה. בב''י מביא מחלוקת איזה מקרי עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד ומסיק לענין מצות מילה צריך לגלות שניהם רוב הבשר ורוב חוט הסובב. ט''ז. וכתב הש''ך ונראה בין שהציצין חופין רוב גובה ראש הגיד במקום א' או שהבשר או ציצין ממנו חופה רוב היקפו של חוט שהוא עיקר העטרה אע''פ שלא יכסה רוב גובה ראש הגיד הרי הוא ערל כמות שהיה וצריך למולו שנית אם הוא בחול ואם הוא בשבת ע''ל סימן רס''ו ס''ב:
ו קָטָן שֶׁבְּשָׂרוֹ רַךְ וּמְדֻלְדָּל, אוֹ שֶׁהוּא בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ מָהוּל, רוֹאִים אִם בְּעֵת שֶׁמִּתְקַשֶּׁה נִרְאֶה מָהוּל אֵין צָרִיךְ לָמוּל פַּעַם שֵׁנִית, וּמִכָּל מָקוֹם מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן צָרִיךְ (ה) לְתַקֵּן רִבּוּי הַבָּשָׂר שֶׁמִּכָּאן וּמִכָּאן. וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה נִמּוֹל בְּעֵת הַקִּשּׂוּי, צָרִיךְ לַחְתֹּךְ כָּל הַבָּשָׂר הַמְּדֻלְדָּל, עַד שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה כְּנִמּוֹל בִּשְׁעַת קִשּׁוּיוֹ. הגה: וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה בְּעֵת קִשּׁוּיוֹ רֹב הָעֲטָרָה, הוֹאִיל וְנִמּוֹל פַּעַם אַחַת כַּהֹגֶן, אֲפִלּוּ אֵינוֹ נִרְאֶה רַק מִעוּט הָעֲטָרָה שֶׁנִּמּוֹל סָגֵי וְאֵין צָרִיךְ לְמוּלוֹ שֵׁנִית. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר יְתַקֵּן עַל יְדֵי שֶׁיִּמְשֹׁךְ הָעוֹר, וְיִדְחֲקֶנָּה לַאֲחוֹרָיו, וְיִקְשְׁרֶנָּה שָׁם עַד שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא תַּחֲזֹר לְמַטָּה (ת''ה סִימָן רס''ד) . באר היטב (ה) לתקן. כתב הש''ך דהיינו שיש לטרוח עם הקטן ולדחוק העור לאחוריו ולקשור אותו שם סביב הגיד שלמעלה מן העטרה אם אפשר שתעמוד שם ולא תחזור למטה ואם א''א בדרך זה א''צ לחתוך כלום וכ''פ הב''ח וכתב עוד מיהו היכא שנולד מהול ולא לגמרי כגון שהעור חופה העטרה רוב גובהה או רוב הקיפה אפילו כבר הטיף ממנו דם ברית ביום ח' ללידתו כיון שאחר כך אף כשמתקשה אינו נראה אלא מהול קצתו שעדיין חופה רוב גובה עטרה או רוב הקיפה צריך למולו ולחתוך כל בשר מכאן ומכאן עד שיהא נראה נימול לגמרי בעת קישויו וכב''י בשם חכם ספרדי שבדיקת הקישוי לא נאמר אלא לבני המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל לכל השאר צריך שתהא העטרה מגולה אפילו שלא בשעת הקישוי ע''כ ולי דברי החכם צ''ע דבירושלמי משמע דבלא נימול כהלכתו נמי בודקים אותו בשעה שמתקשה וצ''ע עכ''ל הש''ך ובנה''כ כתב ג''כ שמצא ראיה לדבריו מדברי הרמב''ם בפי' המשנה ס''פ ר''א דמילה ע''ש וכתב הט''ז באשר שהרבה פעמים יש לחוש שהמוהל טועה בשעת המילה וסבר שמל כראוי ופרע כראוי ובאמת איננו כראוי ע''כ צריך שבכל פעם יהיו שם עוד מוהלים אחרים שיראו היטב הפריעה אם הוא כהוגן כי יש מקום לטעות שלפעמים נמצא עור דק מאד אחר החיתוך כמו שלימ''ל בל''א ופורע אותו העור והפריעה קיימת לכך צריך ליזהר כנ''ל עכ''ל:
סימן רסה - סדר ברכת המילה ודין מילה ביום התענית
ובו י''ג סעיפים
א הַמָּל מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה; (א) וַאֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ בֵּין חֲתִיכַת הָעָרְלָה לַפְּרִיעָה: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. הגה: וְאִם אֵין אֲבִי הַבֵּן אֵצֶל הַמִּילָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָדָם אַחֵר מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ, דַּהֲרֵי הַבֵּית דִּין מְצֻוִּין לְמוּלוֹ (רַמְבַּ''ם בְּשֵׁם י''א) . וְנוֹהֲגִין שֶׁמִּי שֶׁתּוֹפֵס הַנַּעַר מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ (טוּר וּבְשֵׁם רַאֲבָ''ד והַגָּהַת מיי' בְּשֵׁם סמ''ק) . וְכֵן אִם הָאָב בְּכָאן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב א' וְכֵן כָּתַב בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אַבּוּדַרְהַם) . הָאָב וְהַמּוֹהֵל כְּשֶׁמְּבָרְכִים, צְרִיכִים לַעֲמֹד (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ב''ה) . אֲבָל הַתּוֹפֵס הַנַּעַר, כְּשֶׁמְּבָרֵךְ, נוֹהֲגִים שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הָעָם שֶׁהֵם אֵצֶל הַמִּילָה יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲמֹד הָעָם בַּבְּרִית (מְלָכִים ב כג, ג) . (מָרְדְּכַי פר''א דְּמִילָה וּבְכָל בּוֹ וְר' יְרוּחָם וְאַבּוּדַרְהַם וְתַנְיָא) וְכֵן נוֹהֲגִין מִלְּבַד הַתּוֹפֵס הַנַּעַר, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב. וְאִם אֲחֵרִים עוֹמְדִים שָׁם, אוֹמְרִים: כְּשֵׁם (ב) שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית כֵּן תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וַאֲבִי הַבֵּן, אוֹ הַמּוֹהֵל, אוֹ אֶחָד מֵהָעָם מְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס: בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִטֹּל הֲדַס בְּיָדוֹ, וּמְבָרֵךְ עָלָיו, וּלְהָרִיחַ, וְאוֹמֵר: בא''י אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד (ג) מִבֶּטֶן וכו'. וְנוֹהֲגִין שֶׁכְּשֶׁמַּגִּיעַ לִבְדָמַיִךְ חֲיִי, נוֹתֵן מֵהַיַּיִן בְּאֶצְבָּעוֹ וּפִי הַתִּינוֹק. וּכְשֶׁהַמּוֹהֵל מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ, רוֹחֵץ תְּחִלָּה יָדָיו וּפִיו, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ בִּנְקִיּוּת (אַבּוּדַרְהַם) . באר היטב (א) ואבי. כתב הט''ז ונ''ל דאם האב מל את בנו יברך תחלה ב' הברכות דהיינו על המילה ולהכניסו ואח''כ יחתוך הערלה (דאילו בין חיתוך לפריעה א''א לו כיון שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה ואיך יפסוק בברכה להכניסו) וכן נהגתי כשמלתי את בני והוא אליבא דכ''ע ואח''כ מצאתי שגם מהרי''ל פסק כן עכ''ל (ונראה לי דדוקא ביש לו שניהם חיתוך ופריעה אבל אם הוא בחיתוך ואחר בפריעה יברך להכניסו אחר החיתוך קודם הפריעה כמו שאר אנשים) וכתב בבד''ה בשם הרשב''ץ כשהאנוסים מוהלין עצמן מברך אקב''ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו: (ב) שהכנסתו. כתב הט''ז ונראה דאותן שרואין האב יאמרו לשון שהכנסתו כן תכניסהו וכו' ואותן שעומדים מרחוק או שאין האב בבהכ''נ יאמר כשם שנכנס וכו' (וש''ך כתב דלעולם יאמרו כשם שנכנס וכו' ע''ש): (ג) מבטן. וכ' הש''ך שצ''ל צוה נקוד בפת''ח הצד''י ובציר''ה הוי''ו דלשון תפלה הוא להבא גם מנהגנו כשאין להילד אב מדלגין בנוסח הברכה תיבת לאביו ואמר קיים את הילד הזה לאמו וכו' וכשאין לו גם כן אם מדלגין גם אמו ואומר קיים את הילד הזה ויקרא שמו וכו' עכ''ל וכתב הט''ז כשיש ב' מוהלים א' מל וא' פורע אומר הברכה אותו שפרע וראיה לזה ממ''ש בא''ח סימן קע''ד דאותו שמברך על היין שלאחר המזון הוא אומר על המוגמר ה''נ מי שפורע יגמור עכ''ל:
ב אִם אֲבִי הַבֵּן הוּא מוֹהֵל בְּעַצְמוֹ, מְבָרֵךְ: לָמוּל אֶת הַבֵּן, לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם. וְיֵשׁ חוֹלְקִין, (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְחַלֵּק מִיהוּ אִם בֵּרַךְ לָמוּל, אוֹ שֶׁבֵּרַךְ בִּרְכַּת לְהַכְנִיסוֹ לְחוּד, יָצָא (וְכֵן מַשְׁמָע בְּהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) .
ג גֵּר שֶׁמָּל קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר, וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, כְּשֶׁמַּטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית אֵינָם צְרִיכִים (ד) בְּרָכָה. וְכֵן אַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין מְבָרְכִין עַל מִילָתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ זָכָר וַדַּאי. הגה: אֲבָל כְּשֶׁחוֹזְרִין עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִים הַמִּילָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כָּל הַבְּרָכוֹת, (ה) אֲבָל אֵין לוֹמַר קַיֵּם אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וכו' (בִנְיָמִין זְאֵב סִימָן ל' בְּשֵׁם אֲגֻדָּה) . באר היטב (ד) ברכה. משמע דא''צ ברכה כלל אפילו ברכת להכניסו בבריתו שא''א ג''כ א''צ לברך. ש''ך: (ה) אבל. וכ''פ מהרי''ל לענין מל ולא פרע ואח''כ פרע שא''צ לומר פעם שנית קיים את הילד וכו'. ט''ז:
ד מַמְזֵר, כְּיִשְׂרָאֵל הוּא וּמְבָרְכִים עָלָיו בִּרְכַּת מִילָה עַד כּוֹרֵת הַבְּרִית, אֲבָל אֵין (ו) מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. וּמְפַרְסְמִין בִּשְׁעַת מִילָתוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר. (מהרי''ל) . בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְאַרְבָּעָה צוֹמוֹת, לֹא יְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס (טוּר בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים) ; מִיהוּ בְּג' צוֹמוֹת מֵהֶם, שֶׁהַיּוֹלֶדֶת אֵינָהּ מִתְעַנָּה, יָכוֹל לְבָרֵךְ עַל הַכּוֹס וְתִטְעֹם מִמֶּנּוּ הַיּוֹלֶדֶת, אִם הִיא שׁוֹמַעַת הַבְּרָכָה, וּמִתְכַּוֶּנֶת שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בִּדְבָרִים בֵּין שְׁמִיעַת הַבְּרָכָה לִשְׁתִיַּת הַכּוֹס. אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (ז) וּבְתִשְׁעָה בְּאָב, שֶׁאֵין הַיּוֹלֶדֶת יְכוֹלָה לִשְׁתּוֹת, אֵין מְבָרְכִין עַל הַכּוֹס. וּבְתִשְׁעָה בְּאָב, אַסָא נָמֵי לֹא מַיְתִינָן (ח) מִטַּעֲמָא שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁחָל בּוֹ תִּשְׁעָה בְּאָב. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרֵךְ אַכּוֹס בְּכָל תַּעֲנִיּוֹת וְנוֹתְנִים הַבְּרָכָה לְתִינוֹקוֹת קְטַנִּים (תּוֹסָפוֹת בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמָרְדְּכַי דְּיוֹמָא) וְכֵן פָּסַק בַּטּוּר א''ח סִימָן תקנ''ט, וְכֵן נוֹהֲגִין. וּבְיוֹם כִּפּוּרִים נוֹהֲגִין לִתֵּן (ט) לַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר באו''ח סִימָן תרכ''א. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בְּלֹא תַּעֲנִית יוֹצְאִים בָּזֶה (כָּל בּוֹ), אֲבָל אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא (י) הַסַּנְדָּק שׁוֹתֶה כְּשֶׁאֵינוֹ תַּעֲנִית. באר היטב (ו) מבקשים. כלומר אין אומרים קיים את הילד וכו' מטעם דלא ניחא להו לישראל קדושים לקיים ממזרים ביניהם וגם העומדים שם לא יאמרו אחר שנימול כשם שנכנס וכו' ויש לקרות שמו כידור ע''ש הפסוק כי דור תהפוכות המה גם ימולו אותו במקום אחר כגון בפתח בהכ''נ ולא במקום שמלין הכשרים עכ''ל מהרי''ל: (ז) וט' באב. כ' הט''ז אע''ג דבא''ח סי' תקנ''ד כתב דכל ל' יום א''צ אומד ויכולת לאכול בט''ב מ''מ הא כ' שם רמ''א דמ''מ נהגו להתענות כל שאין להם צער גדול: (ח) מטעמא. והש''ך כתב דאין זה ראיה מוכרחת דהתם היינו טעמא משום שהנשמה יתרה הלכה במ''ש ונתקן ברכת הבשמים לתענוג להשיב נפשו אבל שיהא אסור בכל ט''ב להריח בבשמים זה לא שמענו עכ''ל: (ט) לתינוק. כ' הט''ז משמע דאין צריך כאן שיעור כוס של ברכה דהיינו מלא לוגמיו קשה דהא איתא בא''ח סימן ק''ץ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי''ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הש''ס משא''כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין עכ''ל: (י) הסנדק. וכ' הש''ך ובכל המקומות שהייתי אין נוהגים כן אלא נותנים לשתות לנערים קטנים:
ה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי תִּינוֹקוֹת לָמוּל, יְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת לִשְׁנֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ אִם שְׁנַיִם מָלִים, הָרִאשׁוֹן יְבָרֵךְ עַל הַמִּילָה וְעוֹלֶה גַּם לַשֵּׁנִי, וְהַשֵּׁנִי יְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד, וְעוֹלֶה גַּם לָרִאשׁוֹן, וַאֲפִלּוּ אֵין הַנַּעַר לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה, כֵּיוָן (יא) שֶׁדַּעְתּוֹ עָלָיו, רַק שֶׁלֹּא יַסִיחַ דַּעְתּוֹ בֵּינְתַיִם. (ד''ע בְּבֵית יוֹסֵף וְלֹא כְּרַבֵּנוּ יְרוּחָם) . הגה: אֲבָל אִם שָׂח בֵּינְתַיִם אוֹ שֶׁלּא הָיָה דַּעְתּוֹ עַל הַב' מִתְּחִלָּה, צָרִיךְ (יב) לְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד, עַל הָרִאשׁוֹן, וְלַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל מִילַת הַשֵּׁנִי. וְדַוְקָא אִם שָׂח בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן צָרְכֵי הַמִּילָה, אֲבָל בְּצָרְכֵי מִילָה לֹא הָוֵי הֶפְסֵק (רַבֵּנוּ יְרוּחָם וּמָרְדְּכַי ס''פ כִּסוּי הַדָּם וְאַבּוּדַרְהַם) . וַאֲפִלּוּ אִם שָׁכַח וּבֵרַךְ: אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יָדִיד, לְאַחַר הָרִאשׁוֹן, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הַמִּילָה, דִּבְרָכָה לֹא הָוֵי הֶפְסֵק (רַשְׁבָּ''א סִימָן שפ''ב וּבְכָל בּוֹ), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן כ''ח לְעִנְיַן כִּסּוּי דָּם. וְאִם שְׁנֵי הַיְלָדִים שֶׁל אָדָם אֶחָד, הָאָב אוֹמֵר: לְהַכְנִיסָם בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְאַבּוּדַרְהַם), וְכֵן אוֹמֵר: קַיֵּם אֶת הַיְלָדִים, וְכו', וִיתַקֵּן כָּל צָרְכֵי הַמִּילָה לְכָל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּגוֹן הַנֵּר שֶׁמַּדְלִיקִין, יַעֲשֶׂה לְכָל אֶחָד נֵר בִּפְנֵי עַצְמוֹ (מהרי''ל) . באר היטב (יא) דעתו. כתב הש''ך צ''ע דבסימן י''ט ס''ז כתב הרב די''א דאפילו לא היה דעתו על השני א''צ לחזור ולברך כשהן ממין א' וכאן התינוקות מין א' הן ולענין דינא העליתי בסימן י''ט דאפילו במין א' צריך לחזור ולברך א''כ ה''ה הכא מיהו היכא שאין מנהג כתב הב''ח שיש לנהוג ולברך אכל חדא וחדא ויהיו נזהרים שלא יביאו ב' תינוקות ביחד לבהכ''נ אלא בזה אחר זה דלאחר שנימול האחד יביאו הב' ע''כ וכן נכון לעשות משום דעל הרוב מפסיקין בינתיים בשיחה בטלה שאינה מצרכי המילה והוי הפסק לכ''ע וכ''כ מהרש''ל עכ''ל וכ' הט''ז יש להקשות למה כתב רמ''א בא''ע סימן ס''א ס''ג שמשום עין הרע נוהגין בב' חתנים לברך לכל א' בפ''ע ומאי שנא מב' תינוקות דלא הצריך להנהיג כן ונ''ל דודאי לכתחלה צריך החתן הב' להיות גם כן אצל הברכה כיון שבר חיובא הוא ואז שייך חשש עין הרע כיון ששניהם ביחד מה שאין כן בתינוק שנימול אין צריך להיות אצל הברכה דלאו בר חיובא הוא עכ''ל: (יב) ובירך. והש''ך כתב בשם רבינו ירוחם דאם הם ב' מוהלים הא' יברך על המילה והב' לא יברך על המילה אלא אשר קדש וכו' ויצאו שניהם לב' תינוקות ע''כ משמע דהראשון לא יברך אשר קדש כלל וכן יש לנהוג דלא כמהרש''ל עכ''ל:
ו הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר, עָבְדִינַן לְמִילָה בַּעֲשָׂרָה. וְהֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר, עָבְדִינַן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה.
ז כְּשֶׁהָאָב עַצְמוֹ מוֹהֵל אֶת בְּנוֹ, הוּא מְבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם הַמּוֹהֵל הוּא אַחֵר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּלְהָרַמְבַּ''ם, לְעוֹלָם הָאָב מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ עַל כָּל מִילָה וּמִילָה, וְכֵן נָהֲגוּ בְּכָל מַלְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְסוּרְיָא וּסְבִיבוֹתֶיהָ וּמַלְכוּת מִצְרַיִם. הגה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָאָב עַצְמוֹ מָל בְּנוֹ, אִם לֹא שֶׁמָּל בְּנוֹ (יג) הַבְּכוֹר שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹתוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בִּשְׁעַת מִילָה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת פִּדְיוֹן, אֲבָל כְּשֶׁפָּטוּר מֵהַפִּדְיוֹן אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ (עַל פִּי מהרי''ל) . באר היטב (יג) הבכור. והש''ך כתב ואין נוהגין כן מעולם אלא אין מברכין שהחיינו אפילו ישראל שמל בנו הבכור וכן בדין כי הרב הוציא כן ממהרי''ל ושם משמע להיפך דאין חילוק אלא בכל ענין יש לברך בשעת פדיון וכן נוהגין שוב מצאתי כן בהגהת דרישה וכן עיקר עכ''ל:
ח אֵין צָרִיךְ לְכַסוֹת עֶרְוַת הַקָּטָן בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה. אֲבָל יֵשׁ לְנַקּוֹת הַקָּטָן מִצּוֹאָתוֹ קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם כָּל בּוֹ וְהַגָּהַת סמ''ק סי' קנ''ח) .
ט אֲבִי הַבֵּן עוֹמֵד עַל הַמּוֹהֵל לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ.
י נוֹתְנִין אֶת הָעָרְלָה בְּחוֹל וְעָפָר, וְכֵן רוֹקְקִים דַּם הַמְּצִיצָה אֶל הֶעָפָר, (מהרי''ל בְּשֵׁם יֵשׁ מְקוֹמוֹת) . וְאִם הוּא שַׁבָּת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ (יד) מוּכָנִים מִבְּעוֹד יוֹם. (בֵּית יוֹסֵף בְּפֵרוּשׁ בַּעַל הָעִטּוּר) . באר היטב (יד) מוכנים. ובאמת נראה מדברי העיטור דאפילו מוכנים אסור גזירה שמא יביא עפר בשבת מבחוץ שאינו מוכן וכ''כ הב''ח וסיים ומיהו העולם נהגו היתר בעפר מוכן מע''ש עכ''ל הש''ך:
יא נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת כִּסֵא לְאֵלִיָּהוּ, שֶׁנִּקְרָא מַלְאַךְ הַבְּרִית, וּכְשֶׁמַּנִּיחוֹ יֹאמַר (טו) בְּפִיו שֶׁהוּא כִּסֵא אֵלִיָּהוּ. הגה: וְנוֹהֲגִין לְהַדֵּר אַחַר מִצְוָה זוֹ, לִהְיוֹת סַנְדָּק לִתְפֹּס הַתִּינוֹק לְמָהֲלוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ג' דְּמִילָה) . וְיָפֶה כֹּחַ הַסַּנְדָּק מִכֹּחַ הַמּוֹהֵל לְהַקְדִּימוֹ לִקְרִיאַת הַתּוֹרָה, דְּכָל סַנְדָּק הָוֵי כְּמַקְטִיר קְטֹרֶת (מהרי''ל בְּשֵׁם ר''פ), וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִתֵּן שְׁנֵי יְלָדִים לְבַעַל בְּרִית אֶחָד, כִּדְאָמְרִינַן גַּבֵּי קְטֹרֶת: חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת (שָׁם בְּשֵׁם ר''פ) . וְאֵין לְאִשָּׁה לִהְיוֹת סַנְדָּק לְתִינוֹק בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר בְּאִישׁ, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כִּפְרִיצוּת. וּמִכָּל מָקוֹם הִיא עוֹזֶרֶת לְבַעֲלָהּ וּמְבִיאָה הַתִּינוֹק עַד בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְאָז לוֹקֵחַ הָאִישׁ מִמֶּנָּהּ וְנַעֲשֶׂה סַנְדָּק (שָׁם בְּשֵׁם מוֹהֲרַ''ם) . אֲבָל הָאִישׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת הַכֹּל בְּלֹא אִשָּׁה (כֵּן עָשָׂה מהרי''ל) . נָהֲגוּ הַמּוֹהֲלִים (טז) לְהִתְפַּלֵּל בְּיוֹם הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תְּהִלִּים קמט, ו) . באר היטב (טו) בפיו. כתב הט''ז בשם הזוהר דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר וגו' עד חצריך והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק נשבעה וגו' עד היכלך: (טז) להתפלל. ובתשובת מהר''מ מינץ כתב דמ''מ אין לדחות משום כך האבל וכל המוחה באבל כאלו מוחה באדם לעשות מצוה וכאלו גוזל את המת אם לא במקום שיש מנהג קבוע על פי חכמים עכ''ל:
יב נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה בְּיוֹם הַמִּילָה. הגה: וְנָהֲגוּ לָקַחַת מִנְיָן לִסְעֻדַּת מִילָה, וּמִקְרֵי סְעֻדַּת מִצְוָה (פר''א דְּמִילָה וּבְאוֹר זָרוּעַ) . וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּסְעֻדַּת מִילָה, הָוֵי כִּמְנֻדֶּה לַשָּׁמַיִם (תּוֹסָפוֹת פ' ע''פ) . וְדַוְקָא שֶׁנִּמְצְאוּ שָׁם בְּנֵי אָדָם מְהֻגָּנִים, אֲבָל אִם נִמְצְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, אֵין צָרִיךְ לֶאֱכֹל שָׁם (ג''ז שָׁם) . עוֹד נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה וּמִשְׁתֶּה בְּלֵיל (יז) שַׁבָּת לְאַחַר שֶׁנּוֹלָד זָכָר נִכְנָסִים אֵצֶל הַתִּינוֹק לִטְעֹם שָׁם, וְהוּא גַּם כֵּן סְעֻדַּת מִצְוָה. (בת''ה סִימָן רס''ט מתוס' פֶּרֶק מְרֻבֶּה) . באר היטב (יז) שבת. בדרישה הביא מתשו' מהר''ר מנחם מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא פ' המפלת עכ''ל:
יג יוֹם מִילָה שֶׁחָל בְּיוֹם תַּעֲנִית צִבּוּר הַכְּתוּבִים, מִתְפַּלְּלִים סְלִיחוֹת וְאוֹמְרִים וִדּוּי כְּדַרְכָּם, וְאֵין אוֹמְרִים וְהוּא רַחוּם וְלֹא (יח) נְפִילַת אַפַּיִם, אֲבָל אוֹמְרִים אֵל אֶרֶךְ אַפַּיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (יח) נפילת. כתב בהגהות מנהגים אבל למנצח אומר משום צערא דינוקא ואין אומר יהי רצון אחר קריאת התורה ואם היו ב' בתי כנסיות בעיר באותו שאין מלין אומרים תחנון והכי נהוג וכן אין אומרים פיוטים של מילה באותו בהכ''נ שאין מלין בו והמנהג למול קודם עלינו לשבח עוד נהגו שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום שהתפילין הם אות והמילה גם כן אות:
סימן רסו - איזה מילה דוחה שבת ויום טוב
ובו י''ד סעיפים
א מִילָה, בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, דּוֹחָה צָרַעַת; שֶׁאִם יֵשׁ בַּהֶרֶת בְּעוֹר הָעָרְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּקְצִיצַת הַבַּהֶרֶת לֹא תַּעֲשֶׂה, חוֹתְכָהּ עִם הָעָרְלָה. אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁנִּמּוֹל גָּדַל בָּשָׂר בְּמִילָתוֹ, עַד שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מָהוּל וְצָרִיךְ לְחָתְכוֹ, אִם יֵשׁ בַּהֶרֶת בְּאוֹתוֹ הַבָּשָׂר אָסוּר לְחָתְכוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְמוּלוֹ פַּעַם אַחֶרֶת אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן.
ב מִילָה דּוֹחָה יוֹם טוֹב וְשַׁבָּת, בִּזְמַנָּהּ. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, אֵינָהּ דּוֹחָה. וַאֲפִלּוּ בִּזְמַנָּהּ, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶלָּא הַמִּילָה עַצְמָהּ וּפְרִיעָה וּמְצִיצָה, וַאֲפִלּוּ פֵּרַשׁ, חוֹזֵר עַל צִיצִין הַמְּעַכְּבִין דְּהַיְנוּ אִם נִשְׁאַר מֵהָעוֹר עוֹר הַחוֹפֶה רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְעַל שֶׁאֵינָם מְעַכְּבִים, אִם לֹא פֵּרַשׁ, חוֹזֵר, וְאִם פֵּרַשׁ, אֵינוֹ חוֹזֵר. וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִסְפַּלְנִית. הגה: (א) וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הָאִזְמֵל לְאַחַר הַמִּילָה לְהַצְנִיעוֹ בְּחָצֵר הַמְעֹרָב, אַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ עוֹד בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, דְּהָא לֹא הֻקְצָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֵאַחַר דְּהָיָה צָרִיךְ לוֹ בְּאוֹתוֹ שַׁבָּת, כֵּן נִרְאֶה לִי. (הֶתֵּר טִלְטוּל כָּתוּב בתא''ו נָתִיב א', וְהַטַּעַם הוּא דִבְרֵי הַמְּחַבֵּר וּדְלֹא כמהרי''ל) . אֲבָל מַכְשִׁירֶיהָ אֵינָם דּוֹחִים, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּלְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂין סַכִּין לִמֹּל בּוֹ, וְאֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וַאֲפִלּוּ לְהוֹצִיאוֹ מֵהַבַּיִת וְלַהֲבִיאוֹ דֶּרֶךְ גַּגִּין וַחֲצֵרוֹת וּמְבוֹאוֹת שֶׁלֹּא עֵרְבוּ. אֲבָל אִם שָׁכַח הַסַכִּין בְּגַג וְחָצֵר, מֻתָּר לַהֲבִיאוֹ מִזֶּה לָזֶה, אֲפִלּוּ (ב) עֵרְבוּ חֲצֵרוֹת עִם הַבָּתִּים. באר היטב (א) ומותר. והט''ז חולק על הג''ה זו ומביא ראיות מהש''ס דאסור לטלטל האיזמל בשבת וגם מצינו בשופר של ר''ה נהגו ג''כ איסור לטלטלו אחר התקיעה אם לא לצורך וכ''ש האיזמל אחר המילה אם לא להציעו באותו חדר שמל שם ותו לא ואפילו לפני המילה אין לטלטלו בחנם כל שאינו לצורך המילה וע''ש (ובנה''כ השיג עליו ודחה ראיותיו ודעתו מסכמת עם הרמ''א אך סיים וכתב ומ''מ משמע דלא התיר אלא כדי להצניעו בחצר המעורבת אבל לטלטלו בחנם לא ע''ש): (ב) ערבו. פי' כל בית ערב עם חצר שלו ולא אמרינן הואיל ואז שכיחי כלי הבית בחצר אם נתיר לטלטל מחצר לחצר כלי ששבת בא' מהם יטלטל ג''כ כלים ששבתו בבית מחצר לחצר קמ''ל דלא גזרינן עכ''ל הט''ז:
ג אֵין שׁוֹחֲקִין סַמָּנִים, וְלֹא מְחַמִּין לוֹ חַמִּין, וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ אִסְפַּלְנִית, וְלֹא טוֹרְפִין לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן. אִם לֹא שָׁחַק כַּמּוֹן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לוֹעֵס (ג) בְּשִׁנָּיו. אִם לֹא טָרַף יַיִן וְשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, נוֹתֵן זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ. וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ (ד) חַלּוּק, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט, וְאִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, אֲפִלּוּ (ה) מֵחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁלֹּא עֵרְבָהּ. באר היטב (ג) בשיניו. דכמה דאפשר לשנויי משנינן: (ד) חלוק. פי' כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישין ראש הגיד עם העטרה וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות העטרה: (ה) מחצר. אבל לא מר''ה משום שאין זה מלבוש ממש. ט''ז:
ד מָלוּ אֶת הַקָּטָן בְּשַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ (ו) נִתְפַּזְרוּ הַסֲמָנִים, עוֹשִׂין לוֹ בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁסַכָּנָה הִיא לוֹ. דִין רְחִיצַת תִּינוֹק קֹדֶם מִילָה אוֹ לְאַחֲרֶיהָ, עַיֵּן בַּטּוּר א''ח סִימָן של''א. באר היטב (ו) נתפזרו. וכתב הר''ן דאם נתפזרו אותן הסמנים שהכינו לצורך אחר המילה קודם המילה דעת הרמב''ן שאין למצוה אלא שעתה ומלין אותו ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח''כ לדחות את השבת דבתר הכי פיקוח נפש הוא דדחי לה ולא מכשירי מילה ודעת הרז''ה והרשב''א דתדחה המילה וכתב ב''י שכן נראה דעת הרי''ף והרמב''ם ואינו מוכרח מיהו בלבוש כתב דתדחה המילה וכ''פ הב''ח עכ''ל הש''ך:
ה שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹמֵר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהָבִיא סַכִּין בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם שְׁבוּת, מֻתָּר לָנוּ לוֹמַר לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ. וְדָבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם מְלָאכָה, אָסוּר לָנוּ לוֹמַר לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לַעֲשׂוֹתָהּ בְּשַׁבָּת.
ו כָּל הַמַּכְשִׁירִים שֶׁאֵין דּוֹחִין שַׁבָּת, גַּם יוֹם טוֹב אֵין דּוֹחִין, חוּץ מִזֶּה שֶׁשּׁוֹחֲקִין לָהּ כַּמּוֹן בְּיוֹם טוֹב הוֹאִיל וּרְאוּיִים לִקְדֵרָה, וְכֵן טוֹרְפִין לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן.
ז אָדָם שֶׁלֹּא מָל מֵעוֹלָם לֹא יִמּוֹל בְּשַׁבָּת, שֶׁמָּא יְקַלְקֵל וְנִמְצָא מְחַלֵּל שַׁבָּת. וְאִם כְּבָר מָל פַּעַם אַחַת, מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא (ז) אָבִיו (תה''ד סי' רמ''ה וּדְלֹא כה''ר אֱלִיעֶזְר שֶׁבַּטּוּר) . באר היטב (ז) אביו. ולא אמרינן דלגבי אביו הוי פסיק רישי' דניחא ליה שהרי מתקן אח בנו. ש''ך. וכתב הט''ז ול''ד למוחזק דשחיטה דבעינן ג''פ דהתם איכא למיחש לעילוף כל דהו וע''י כך ישהה או ידרוס אבל כאן אין חשש אלא משום שמא לא יוכל לאמן את ידיו לכך סגי בפעם א':
ח מִי שֶׁנּוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהוּא סְפֵק יוֹם סְפֵק לַיְלָה, מוֹנִין מִן הַלַּיְלָה וְנִמּוֹל לַתְּשִׁיעִי, שֶׁהוּא סְפֵק שְׁמִינִי. וְאִם נוֹלַד עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת מִסָפֵק. וְכֵן אֵינוֹ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב מִסָפֵק, וַאֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל (ח) גָּלֻיּוֹת (טוּר ר''ס זֶה בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רֹא''שׁ וְהִיא בִּכְלָל כ''ו) . וַאֲפִלּוּ לֹא הוֹצִיא אֶלָּא (ט) רֹאשׁוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא כֻּלּוֹ בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ נִמּוֹל בְּשַׁבָּת. באר היטב (ח) גליות. והש''ך כתב דנראה עיקר דדוחה י''ט שני של גליות וכ''נ דעת הברטנורה שפי' ב' י''ט של ר''ה דקדושה א' הן וכתב הרמב''ם וסייעתו שם דה''ה כל שאר הדברים שאינם דוחים שבת דוחים את י''ט שני דגליות עכ''ל: (ט) ראשו. וכתב הסמ''ק וצריך לשאול לנשים אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בע''ש אז אין מלין אותו בשבת ואם אינן יודעים יש לילך אחר המנהג עכ''ל:
ט בְּשִׁעוּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַפְלִיגֵי תַּנָּאֵי וְאָמוֹרָאֵי בְּסוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה מַּדְלִיקִין, וְכָתַב בַּעַל הָעִטּוּר: מְסַפְּקָא לָן הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי הִלְכָּךְ אִי אִיתְיְלִיד יַנוּקָא מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה סָפֵק הוּא, עַד דְּשָׁלִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת (י) דְּרַבִּי יוֹסִי, וְנִמּוֹל לַעֲשָׂרָה. וְאִי אִיתְיְלִיד בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, עָבְדִינַן (יא) לְחֻמְרָא כִּדְרָבָּה וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רס''ב סָעִיף ה' ו'. באר היטב (י) דרבי יוסי. דהיינו כהרף עין סמוך ללילה ממש וכבר נתבאר בסימן רס''ב ס''ו דמשנראו ג' כוכבים לילה הוא ובתשו' מהר''מ אלשקר שאלה תינוק שנולד ע''ש אחר שקיעת החמה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים וכו' ומסיק כללא דמילתא דהאי ינוקא אין מלין אותו עד יום א' עכ''ל הש''ך: (יא) כדרבה. דס''ל דמהלך ג' חלקי מילין קודם הלילה הוא בין השמשות והלכך נימול לט' ולא בשבת. ש''ך:
י קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת, וְאַנְדְּרוֹגִינוּס, וְיוֹצֵא דֹּפֶן, וִיְלִיד בַּיִת שֶׁלֹּא טָבְלָה אִמּוֹ עַד שֶׁיָּלְדָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה אֵינָם דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת, טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר, מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת (כ''כ הָרַמְבַּ''ם וְהָרֹא''שׁ), וְיֵשׁ אוֹסְרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי''ף, וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ יְרוּחָם) .
יא מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם לֹא גָּמְרוּ שְׁעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, אֵין מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו. וְהוּא הַדִּין לְסָפֵק בֶּן שִׁבְעָה סָפֵק בֶּן שְׁמוֹנָה, שֶׁאֵין מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן גָּמְרוּ שְׂעָרוֹ וְצִפָּרְנָיו. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (יב) דְּמַהֲלִינָן לֵיהּ הוֹאִיל וְסָפֵק בֶּן שִׁבְעָה הוּא, אֶלָּא דְּאֵין מְחַלְּלִין עָלָיו הַשַּׁבָּת בִּשְׁאָר דְּבָרִים (סְמַ''ג וְכֵן מַשְׁמָע מֵהָרִי''ף וְהָרֹא''שׁ וְטוּר), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. באר היטב (יב) דמהלינן. והט''ז מאריך בדין זה ומסקנתו דבודאי אין ראוי להקל כלל למול בשבת אם לא גמרו סימניו וכן הכריע הב''ח עכ''ל וע''ש:
יב יִשְׂרָאֵל (יג) שֶׁהֵמִיר וְנוֹלַד לוֹ בֵּן מִיִּשְׂרְאֵלִית, מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. באר היטב (יג) שהמיר. וכתב בבדק הבית ונראה דאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת בן הנולד מהם שהרי הם חייבים בכל המצות עכ''ל ולי לא משמע הכי מדסיימו כיון שאמו ישראלית משמע אבל כשאמו מומרת אסור וצ''ע עכ''ל הש''ך וכ''פ הט''ז כשאמו ג''כ מומרת אין מלין אותו בשבת וכתב עוד בבד''ה בשם הרמב''ם הקראים כל זמן שלא ידברו תועה על הרבנים ולא יתלוצצו בדברי רבותינו הקדושים חכמי המשנה והש''ס נכון לנו למול בניהם ואפילו בשבת דדלמא נפק מינייהו זרעא מעליא והדרי בתיובתא ובתשו' מהר''ר בצלאל אשכנזי כתב שהקראים הדרים אצלינו בזה''ז לא נמצא בהם א' מכל המדות שהזכיר הגאון ולפיכך אסור למול בניהם בשבת כיון שאינם מודים בפריעה ואם ימול בלא פריעה נמצא מחלל שבת ואינו עושה מצוה עכ''ל וע''ל סימן רס''ב ס''ק ב' מ''ש בדין מילה שלא בזמנה אם מותר למול ביום ה' או ביום ו' ע''ש:
יג יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן מֵעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, אֵין מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת.
יד יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָמוּלוּ שְׁנֵי מוֹהֲלִים מִילָה אַחַת בְּשַׁבָּת, שֶׁזֶּה יָמוּל וְזֶה יִפְרַע, אֶלָּא הַמָּל הוּא עַצְמוֹ יִפְרַע. הגה: וְלא מָצָאתִי רְאָיָה לִדְבָרָיו, וְאַדְּרַבָּה נִרְאֶה לִי דְּשָׁרֵי דְּהָא מִילָה דָּחְיָא שַׁבָּת כְּמוֹ עֲבוֹדָה בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁכַּמָּה כֹּהֲנִים הָיוּ עוֹבְדִים וּמְחַלְּלִים שַׁבָּת, דְּמֵאַחַר דְּשַׁבָּת נִתָּן לִדְחוֹת הֲרֵי הוּא כְּחֹל לְכָל דָּבָר. וְכֵן מָצָאתִי בְּסֵפֶר הַתְּרוּמָה יָשָׁן כָּתוּב בִּקְלָף, שֶׁכָּתַב בְּסוֹף הִלְכוֹת שַׁבָּת בְּהֶדְיָא, דְּשָׁרֵי. אָמְנָם מָצָאתִי בְּקֹבֶץ שֶׁיֵּשׁ לֶאֱסֹר וְעַל כֵּן טוֹב לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּינָא נִרְאֶה לִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי (ד''ע וּדְלֹא כַּבֵּית יוֹסֵף) .