הלכות עבדים
סימן רסז - הלוקח עבד כנעני אסור לקימו ערל, וטבילתו וברכתו ומילתו וכל דיני עבד ושפחה,סימן רסז - הלוקח עבד כנעני אסור לקימו ערל, וטבילתו וברכתו ומילתו וכל דיני עבד ושפחה,
וּבוֹ פ''ה סְעִיפִים
א מִצְוַת עֲשֵׂה עַל הָרַב לָמוּל עֲבָדָיו. עָבַר הָרַב וְלֹא מָלוֹ, מִצְוָה עַל בֵּית דִּין לְמוּלוֹ. אֶחָד עֶבֶד שֶׁנּוֹלַד בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, וְאֶחָד שֶׁקְּנָאוֹ מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, חַיָּב לְמוּלוֹ. וְאֵינָם נִמּוֹלִים אֶלָּא (א) בַּיּוֹם. וִילִיד בַּיִת נִמּוֹל לְח', וּמִקְנַת כֶּסֶף נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנִּלְקַח, אֲפִלּוּ לְקָחוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, נִמּוֹל בְּיוֹמוֹ. לָקַח אֶחָד הַשִּׁפְחָה, וְאֶחָד לָקַח (ב) הָעֻבָּר, נִמּוֹל לְאֶחָד (טוּר) . כָּל שֶׁכֵּן קָנָה שִׁפְחָה וּוְלָדָהּ עִמָּהּ, שֶׁנִּמּוֹל לְאֶחָד (בֵּית יוֹסֵף) . וְיֵשׁ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לְח', וְיֵשׁ יְלִיד בַּיִת שֶׁנִּמּוֹל לְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁנּוֹלַד. כֵּיצַד, לָקַח שִׁפְחָה וְעֻבָּרָהּ עִמָּהּ, וְיָלְדָה, הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח הָעֻבָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וַהֲרֵי הָעֻבָּר מִקְנַת כֶּסֶף, הוֹאִיל (ג) וְלָקַח אִמּוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד, נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. לָקַח שִׁפְחָה (ד) לְעֻבָּרֶיהָ, אוֹ שֶׁלָּקַח שִׁפְחָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא (ה) לְהַטְבִּילָהּ לְשֵׁם עַבְדוּת, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּתוֹ וְנִתְעַבְּרָה בְּבֵיתוֹ (טוּר), נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, שֶׁהֲרֵי הַנּוֹלָד הַזֶּה כְּאִלּוּ הוּא מִקְנַת כֶּסֶף לְבַדּוֹ, וּכְאִלּוּ הַיּוֹם קְנָאוֹ, שֶׁאֵין אִמּוֹ בִּכְלַל שִׁפְחוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן יְלִיד בַּיִת. וְאִם טָבְלָה אִמּוֹ אַחַר שֶׁיָּלְדָה, הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. באר היטב (א) ביום. כתב הב''ח צ''ע אי בעינן ג' במילת או בטבילת עבדים והאריך בדבר ומסיק דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג' בין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור כדברי הרמב''ם וכן מילה בג' כדברי הטור דגם במילה בעינן משפט עכ''ל הש''ך: (ב) העובר. אע''פ שטבלה קודם שתלד נימול לא' טור וכתב הב''ח דה''ה אפילו טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל: (ג) ולקח. כתב הש''ך משמע אע''פ שלא טבלה נימול לח' כיון שילדה בביתו דמי ליליד בית: (ד) לעובריה. שאין לו בגוף השפחה כלום רק בולדותיה: (ה) טבלה. כתב בכסף משנה דזה לא קאי ארישא דלקח שפחה לעובריה דשם אין חילוק בין ילדה ואח''כ הטבילה או איפכא אלא דקאי למאי דסליק מיניה דהיינו לקח שפחה ע''מ שלא להטבילה עכ''ל וטעמו דכל שהטבילה נתבטל התנאי שהתנה תחלה שלא להטבילה וה''ל כאלו קנה האם בלא תנאי. ט''ז:
ב כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת הַבָּנִים דּוֹחָה אֶת (ו) הַשַּׁבָּת, כָּךְ מִילַת הָעֲבָדִים שֶׁהֵם נִמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, חוּץ מִיְלִיד בַּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף שֶׁלֹּא טָבְלָה אִמּוֹ עַד שֶׁיָּלְדָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה אֵינָם דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת. באר היטב (ו) השבת. אלא נמולין ביום א' שאחר השבת אע''פ שהוא יום ט' ומשמע אבל טבלה קודם שילדה דוחה מילתן שנימול לח' את השבת בין יליד בית או מקנת כסף כ''כ הטור אבל רבינו ירוחם כ' דאין מחללין שבת על מילת עבדים אפילו טבלה אמו ואח''כ ילדה דלא אמרו כל שנימול לח' נימול לשבת אלא בישראל עכ''ל הש''ך:
ג הָעֶבֶד הַנִּלְקָח מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹמְרִים לוֹ: רְצוֹנְךָ (ז) שֶׁתִּכָּנֵס לִכְלַל עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְתִהְיֶה מֵהַכְּשֵׁרִים, אוֹ לֹא. אִם רָצָה, מוֹדִיעִין לוֹ עִקָּרֵי הַדָּת, וּמִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן, כְּמוֹ שֶׁמּוֹדִיעִין אֶת הַגֵּר, וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ כְּגֵר וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא בַּמַּיִם. וְהָעֶבֶד מְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה וְלֹא הָאָדוֹן (נ''י פֶּרֶק הַחוֹלֵץ וּבְמַגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י''ג מֵאִסוּרֵי בִּיאָה) . באר היטב (ז) שתכנס. אבל אין אומרים לו מה ראית שבאת כדרך שאומרים לגר כדלקמן סימן רס''ט ס''ב:
ד לָקַח עֶבֶד גָּדוֹל מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְלֹא רָצָה הָעֶבֶד לִמֹּל, מְגַלְגֵּל עִמּוֹ כָּל י''ב חֹדֶשׁ. יֶתֶר עַל כֵּן, (ח) אָסוּר לְקַיְּמוֹ כְּשֶׁהוּא עָרֵל, אֶלָּא חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. הגה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁקְּנָאוֹ כְּדֵי לְגַיְּרוֹ לְעֶבֶד, אֲבָל אִם הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא לְמוּלוֹ (טוּר וּמָרְדְּכַי ס''פ הַחוֹלֵץ וְרַמְבַּ''ם בְּפֶרֶק א' מהל' מִילָה ופי''ד מהא''ב וְרַאֲבָ''ד שָׁם), וְכֵן (ט) בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאָסוּר לְגַיֵּר שׁוּם גּוֹי, הֲוָה כְּאִלּוּ הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא לְמוּלוֹ וּמֻתָּר לְקַיְּמוֹ עָרֵל כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה (ג''ז בְּמָרְדְּכַי שָׁם וְר' יְרוּחָם), וְכֵן הוּא הַמִּנְהָג פָּשׁוּט. באר היטב (ח) אסור. כתבו התוספות נראה לר''י דמדאורייתא אסור: (ט) במדינות. כתב הש''ך אבל מה ששוכרים עבדים בלא''ה מותר כיון שאינו קנוי לו:
ה אִם מָל אֶת עַבְדּוֹ וְהִטְבִּילוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְשֵׁם עַבְדוּת, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. מִיהוּ אִם עָשָׂה מֵרְצוֹנוֹ וְנָהַג בְּמִצְוֹת שֶׁל עֶבֶד, יָכוֹל לְשַׁחְרְרוֹ אַחַר כָּךְ בע''כ (טוּר) .
ו עֶבֶד קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה, מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין.
ז כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד צָרִיךְ טְבִילָה אַחַר כָּךְ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִצְוֹת וּלְהוֹדִיעוֹ עִקָּרֵי הַדָּת, שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּהוּ כְּשֶׁטָּבַל לְשֵׁם עַבְדוּת.
ח עֶבֶד (עוֹבֵד כּוֹכָבִים) שֶׁמָּלוֹ רַבּוֹ וְחָזַר לְגֵיוּתוֹ וּמְכָרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְחָזַר יִשְׂרָאֵל וּקְנָאוֹ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר וְאֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה אֶלָּא מַלְקוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה (י) חוֹזְרִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ לְמָעַלָה בְּעָלְמָא (נ''י פ' הַחוֹלֵץ) . באר היטב (י) חוזרין. כתב בדרישה בשם מהרש''ל והמנהג היה להטביל המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ''ל:
ט הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין הַגּוּף (יא) קָנוּי לוֹ עַד שֶׁיַּטְבִּילֶנּוּ לְשֵׁם עַבְדוּת. הִלְכָּךְ אִם קָדַם וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, הֲרֵי הוּא בֶּן (יב) חוֹרִין. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְרַבּוֹ דָּמָיו שֶׁנָּתַן בַּעֲדוֹ (נ''י פ' הַחוֹלֵץ וּבמ''מ פי''ג דא''ב וּבְשֵׁם רַבּוֹ שֶׁל ריטב''א וְר' יְרוּחָם וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיִּןִ בֵּית יוֹסֵף) . וְאִם טְבָלוֹ בֵּית דִּין אוֹ אַחֵר לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ, אִם יָדַע שֶׁהוּא עַבְדּוֹ שֶׁל זֶה (שָׁם בב''י) . אֲבָל אִם לֹא טְבָלוֹ, אֶלָּא שֶׁהִשִּׂיא עֵצָה לָעֶבֶד לִטְבֹּל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, פָּטוּר. (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וְלֹא כַּבֵּית יוֹסֵף שֶׁכָּתַב שֶׁחוֹלֵק אָרַבֵּנוּ יְרוּחָם וְעַיִּןִ בַּיִת חָדָשׁ) . לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַטִּיל עָלָיו שׁוּם עֲבוֹדָה בְּעוֹדוֹ בַּמַּיִם, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּעֶבֶד, שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְיֹאמַר: אֲנִי טוֹבֵל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל, קוֹנֶה גּוּפוֹ מִיָּד וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְדִּים לִטְבֹּל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין. באר היטב (יא) קנוי. אלא למעשה ידיו בעלמא: (יב) חורין. וא''צ גט שחרור וה''ה אם א''ל קודם טבילה זיל לא צריך גט שחרור כיון שאין לו קנין הגוף כ''כ הרב המגיד בשם הרמב''ן וכתב הש''ך ומשמע בטור דאין חילוק בין טבל בפני רבו או שלא בפניו ולדבריו בגר שקדמו עבדיו וטבלו לפניו יש חילוק דאם טבלו קודם שטבל רבם הגר אפילו בסתם קנו עצמם ב''ח אבל אם טבל רבם הגר תחלה ואח''כ טבלו הם אם פירשו שטובלים לשם חירות קנו עצמם ב''ח אבל אם טבלו סתם לא אבל הרי''ף והרמב''ם מחלקים אף בעבד של ישראל דלא קנו עצמם ב''ח אלא כשאמר בשעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות ואם טבל בפני רבו אין צריך לפרש אלא כיון שטבל סתם נשתחרר עכ''ל:
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכְּשֶׁלָּקַח עֶבֶד מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין הַגּוּף קָנוּי לוֹ, כְּשֶׁאוֹתוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָנָה אוֹתוֹ עֶבֶד עַל יְדֵי שֶׁנִּמְכַּר לוֹ הוּא עַצְמוֹ. אֲבָל אִם קְנָאוֹ בְּדִינָא (יג) דְּמַלְכוּתָא, דְּקָנֵי לֵיהּ גּוּפֵיהּ, וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל, אִם קָדַם וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין לֹא קָנָה עַצְמוֹ בּוֹ חוֹרִין. באר היטב (יג) דמלכותא. הב''ח מאריך בדין זה ומסיק דהעיקר אפילו נשבה בשעת שלום ואצ''ל במלחמה מדינא דמלכותא נקנה לו גופו:
יא מִי שֶּׁיֵּשׁ לוֹ שִׁפְחָה וַעֲדַיִן לֹא טָבְלָה לְשֵׁם עַבְדוּת, אָסוּר לְאַחֵר לְהַטְבִּילָהּ בְּלֹא רְשׁוּת הָאָדוֹן. הגה: דְּשֶׁמָּא הָאָדוֹן אֵינוֹ רוֹצֶה לְטָבְלָהּ לְשֵׁם עַבְדוּת, דַּעֲדִיפָא לֵיהּ שֶׁהִיא עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים דִּיכוֹלָה לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו בְּשַׁבָּת, גַּם יוּכַל לְמָכְרָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּטְבָלָהּ, צָרִיךְ (יד) לְשַׁלֵּם לָאָדוֹן הֶזֵּקוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב י''ג) . באר היטב (יד) לשלם. ואם השיא לה עצה פטור כדלעיל ס''ט:
יב הַמָּל אֶת הָעֲבָדִים, מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים. (וְאִם מָל עֶבֶד שֶׁל אֲחֵרִים, מְבָרֵךְ עַל מִילַת הָעֲבָדִים) וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ: אקב''ו לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם (טו) בְּרִית וְכו' בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית. באר היטב (טו) ברית. שאלמלא דם ברית חוקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. בא''י כורת הברית כך היא נוסח הברכה וכתב הפרישה בשם מהרש''ל דברכה זו טעונה כוס וכ''כ הב''ח וכתב עוד דכיון שהיא במקום להכניסו בבריתו של א''א רבו של עבד יברך אותו אבל הפרישה כתב שיברך על כוס יהיה מי שיהיה עכ''ל הש''ך:
יג צָרִיךְ לְכַסוֹת עֶרְוָתוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא גָּדוֹל.
יד אֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וְהָנֵי מִלֵּי לְמִקְנְיֵהּ גּוּפֵיהּ לִשְׁאָר דִּינֵי עֶבֶד עִבְרִי, אֲבָל הֵיכָא דְּקַנְיֵהּ שַׁבַּאי לְמַעֲשֶׂה יָדָיו בְּדִינָא דְּמַלְכוּתָא, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבָּה (טז) בְּמִלְחָמָה שֶׁמְּכָרוּהוּ גּוֹבֵי הַמַּס, הָדָר מָצֵי לְזַבּוּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעֲשֵׂה יָדָיו, וּמָצֵי הַאי עֶבֶד (יז) לְמֵיהַב לְרַבֵּיהּ יִשְׂרָאֵל דְּמֵי מִקְנָתוֹ אוֹ דְּמֵי שָׁוְיוֹ, וְנָפִיק, וְיַד הָאָדוֹן עַל הַתַּחְתּוֹנָה לִקַּח הַפָּחוֹת. באר היטב (טז) במלחמה. אבל אם נשבה בשעת שלום דלא קני ליה שבאי בדינא דמלכותא לא קני ליה רבו שני כלל ודינא הוא דנפיק מיניה בלא דמים. טור בשם הרמ''ה: (יז) למיהב. וכל כמה דלא יהיב ליה מקנתו או דמי שווים מעשה ידיו לרביה ישראל ואפילו מעשה ידיו שוים טפי מדמי מקנתו או שויה ש''ך וכתב הב''ח דאינו יוצא בגרעון כסף כיון שאין ע''ע נוהג בזה''ז ואין זמן לעבדות וכ''כ בפרישה:
טו אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה, מֻתָּר לִרְדוֹתָן בְּחָזְקָה וּלְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶם.
טז מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ יִשְׁתַּעְבֵּד לָזֶה שֶׁנָּתַן הַמַּס עַל יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, אֲבָל לֹא (יח) כְּעֶבֶד. וְאִם אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּעֶבֶד. באר היטב (יח) כעבד. ואין צריך ג''כ גט שחרור לפי שאין גופו קנוי לו כיון שהוא ישראל אבל אם הוא עובד כוכבים ונמכר בעד המס הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר ש''ך:
יז הַקּוֹנֶה עֶבֶד עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמָּכַר עַצְמוֹ לְיִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁמָּכַר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הֲרֵי הוּא כְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, אֶלָּא שֶׁאוֹתוֹ שֶׁלּוֹקֵחַ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין גּוּפוֹ קָנוּי אֶלָּא לְמַעֲשֵׂה יָדָיו, אֶלָּא אִם כֵּן קְנָאוֹ בְּדִינָא דְּמַלְכוּתָא (מִמַּשְׁמָעוּת הַתּוֹסָפוֹת וד''ע לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם וְעַיֵּן בֵּית יוֹסֵף) . וּבְכֻלָּם, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִטְבִּילוֹ לְשֵׁם עַבְדוּת, דִּינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דָּבָר. וּלְאַחַר שֶׁיַּטְבִּילֶנּוּ לְשֵׁם עַבְדוּת, הוּא עֶבֶד וְחַיָּב בְּמִצְוֹת שֶׁהָאִשָּׁה חַיֶּבֶת בָּהֶן, וּבְעֶבֶד זֶה מֻתָּר לַעֲבֹד בְּפָרֶךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדִּין כָּךְ, מִמִּדַּת חֲסִידוּת וְדַרְכֵי הַחָכְמָה שֶׁיְּהֵא אָדָם רַחֲמָן וְלֹא יַכְבִּיד עֻלּוֹ עַל עַבְדּוֹ וְלֹא יָצֵר לוֹ, וְיַאֲכִילֵהוּ וְיַשְׁקֵהוּ מִכָּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה, וְלֹא יְבַזֶּהוּ לֹא בַּיָּד וְלֹא בִּדְבָרִים וְלֹא יַרְבֶּה עָלָיו צְעָקוֹת וְכַעַס, אֶלָּא יְדַבֵּר עִמּוֹ בְּנַחַת וְיִשְׁמַע טַעֲנוֹתָיו.
יח מֶלֶךְ עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה מִלְחָמָה וְהֵבִיא שְׁבוּיִים וּמְכָרָם, וְכֵן אִם הִרְשָׁה לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיֵּלֵךְ וְיִגְנֹב מֵאֻמָּה שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה יָבִיא וְיִמְכֹּר לְעַצְמוֹ, וְכֵן אִם הָיוּ דִּינָיו דְּכָל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס יִמָּכֵר אוֹ מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה, כָּךְ וְכָךְ אוֹ לֹא יַעֲשֶׂה, יִמָּכֵר, הֲרֵי דִּינָיו דִּין וְעֶבֶד הַנִּלְקָח בְּדִינִים אֵלּוּ הֲרֵי הוּא כְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי לְכָל דָּבָר.
יט הָאִשָּׁה קוֹנָה שְׁפָחוֹת אֲבָל אֵינָהּ קוֹנָה עֲבָדִים, אֲפִלּוּ (יט) קְטַנִּים, מִפָּנָי הַחֲשָׁד. באר היטב (יט) קטנים. כתב הש''ך מדלא חילק המחבר משמע דאפילו פחות מבן ט' שאינו ראוי לביאה אסור שמא תשהנו עד שיגדיל וכתב הב''ח ואע''ג שאין ע''ע נוהג בזה''ז יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים כדלעיל סימן רמ''ה סכ''א ה''ה הכא והט''ז מתיר אפילו בפנויה דלא אסר רק דוקא בע''ע (שהוא כפוף לה מאד) אבל לא במשרת (שאינו משועבד לה ולא ישמע לה להתיחד עמה) ע''ש:
כ יָכוֹל הָרַב לוֹמַר (כ) לְעַבְדּוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ. אֲבָל עַבְדֵי נִכְסֵי מְלוֹג, (פֵּרוּשׁ נִכְסֵי מְלוֹג כְּעִנְיַן מְלִיגַת הָרֹאשׁ שֶׁתּוֹלְשִׁין הַשֵּׂעָר וְעוֹזְבִין הָרֹאשׁ, כָּךְ הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת וּמַנִּיחַ הַקֶרֶן וְאֵין לוֹ רְשׁוּת בְּזוֹ) חַיָּב (כא) לְזוּנָם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּיָכוֹל לוֹמַר אֵינִי זָנְךָ, הַיְנוּ כְּשֶׁהַשָּׁנִים כְּתִקּוּנָן אֲבָל בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת שֶׁאֵין מְרַחֲמִים עָלָיו, לֹא. אֲבָל יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: צֵא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ בִּמְזוֹנוֹתֶיךָ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מַסְפִּיקִין (טוּר וְהַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ וְרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (כ) לעבדו. ואמרינן בש''ס כתובות דהיינו דוקא בעבד כנעני אבל לא בע''ע: (כא) לזונם. אבל יכול הבעל לומר איני נעבד ואיני זן אליבא דכ''ע כ''כ הכ''מ והב''ח:
כא הַקּוֹטֵעַ יַד עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל חֲבֵרוֹ, נוֹתֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים לָאָדוֹן וְהָעֶבֶד נִזּוֹן מֵהַצְדָּקָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדוֹן לוֹקֵחַ הַשֶּׁבֶת, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי, וְאֵינִי זָנְךָ. וְהָרִפּוּי, נוֹתֵן לִרְפוּאָתוֹ. וְאִם אֲמָדוּהוּ לְהִתְרַפְּאוֹת בְּה' יָמִים, וְעָשׂוּ לוֹ סַמִּים חֲזָקִים שֶׁמִּהֵר לְהִתְרַפְּאוֹת בְּג' יָמִים, הָאָדוֹן לוֹקֵחַ הַיִּתְרוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶבֶד נִצְטַעֵר בַּסַמִּים הַחֲזָקִים. וְכָל שֶׁכֵּן אִם (כב) חִבֵּל בּוֹ הָאָדוֹן, דְּפָטוּר (מֵישָׁרִים ני''ג ועי' ס''ק ל''ז) . באר היטב (כב) חבל. ומבואר במשנה פ' החובל וברמב''ם דאם חבל הע''ע שלו חייב בכולן חוץ מן השבת ועיין בח''מ סימן ת''ך:
כב כָּל מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד, קָנָה רַבּוֹ. בֵּין שֶׁמָּצָא מְצִיאָה אוֹ נָתְנוּ לוֹ מַתָּנָה, בֵּין שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ הָאָדוֹן אוֹ אַחֵר, לֹא זָכָה בָּהּ אֶלָּא הַכֹּל לָאָדוֹן, בֵּין גּוּף בֵּין פֵּרוֹת. אֲפִלּוּ אָמַר לֵיהּ: עַל מְנַת שֶׁאֵין לְרַבָּךְ רְשׁוּת בּוֹ אֲנִי נוֹתֵן לְךָ, אֵינוֹ כְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמַר: אֲנִי נוֹתֵן לְךָ עַל מְנַת שֶׁתֵּצֵא בּוֹ (כג) לְחֵרוּת. וְלָכֵן אֵין יָכוֹל לְקַבֵּל מַתָּנָה מֵרַבּוֹ, אֲבָל מְקַבֵּל מַתָּנָה מֵאַחֵר לְרַבּוֹ (כד) וּמֵרַבּוֹ לְאַחֵר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ה' מֵהִלְכוֹת עֲבָדִים וּבִסְמַ''ג סִימָן פ''ו מ''ע) . באר היטב (כג) לחירות. כתב הש''ך בשם הפרישה ונראה דה''ה אם נתנו אחרים מעות לעבד ע''מ שלא יהא לאדון רשות בהן אלא שיהא הוא אוכל ולובש בהן נמי לא זכה האדון וכדלעיל סימן רכ''ב במי שנותן מעות לבתו ע''מ שלא יהא לבעלה רשות בהן ולהרמב''ם שפסק שם דאם אמר ע''מ שאין לבעלך רשות בו ומה שתרצי תעשי בהן דמהני ה''ה הכא גבי עבד מהני אבל הט''ז כתב דלא דמי דאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות משא''כ העבד דאין לו יד כלל לא בקרן ולא בפירות א''כ תיכף שאומר לעבד הריני נותן לך מתנה הוי כאומר לאדון עצמו ותו לא מצי הדר ביה מהאדון ע''כ לא מהני לשונות אלו גבי עבד רק דוקא כשאומר ע''מ שתצא בהן לחירות. עש''ך: (כד) ומרבו. כתב הש''ך נ''ל דיש ט''ס בהג''ה זו וכצ''ל אבל מקבל מתנה מאחר לרבו ומאחר לאחר אבל מרבו לאחר כיון שיד עבד כיד רבו לא זכה המקבל עיין שם:
כג עֶבֶד כְּנַעֲנִי, בֵּין קְנָאוֹ בְּעוֹדוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין קְנָאוֹ אַחַר שֶׁהִטְבִּילוֹ רַבּוֹ, נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּחָזְקָה, בֵּין קְנָאוֹ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין קְנָאוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וַחֲזָקָה הוּא (כה) שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁיַּתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ אוֹ, יַנְעִילֶנּוּ אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ כֵּלָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹ הִלְבִּישׁוֹ אוֹ הִפְשִׁיטוֹ, הִרְחִיצוֹ, סָכוֹ אוֹ גֵּרְדוֹ. הגה: וְדַוְקָא אֵלּוּ, שֶׁהֵם שִׁמּוּשׁ לְגוּפוֹ, אֲבָל עָשָׂה לוֹ שְׁאָר מְלָאכָה, כְּגוֹן שֶׁתָּפַר בְּגָדָיו, לֹא (טוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (כה) שישתמש. כתב הש''ך משמע דוקא שמוש בגופו וכמ''ש רמ''א ובח''מ סימן קצ''ו ס''ד כתב עשה לו מלאכה שאינ' בשמוש גופו כגון שתפר לו בגד וכיוצא בו קנאו רבו וי''א שלא קנאו הרי שכתב מתחלה בסתם שקנאו וצ''ע עכ''ל:
כד הִגְבִּיהַּ הָעֶבֶד לָרַב לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ, קְנָאוֹ. הִגְבִּיהַּ הָרַב לָעֶבֶד, (כו) לֹא קְנָאוֹ. באר היטב (כו) לא. ובח''מ סימן קצ''ו ס''ב כתב די''א שקנאו גם בזה:
כה נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין (פֵּרוּשׁ בַּחֲלִיפִין בְּקִנְיָן, וְהוּא עִנְיַן חִלּוּף, שֶׁמַּחֲלִיף לוֹ הַדָּבָר שֶׁמַּקְנֶה לוֹ בִּכְנַף בִּגְדּוֹ) . וְכֵן נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה, שֶׁתְּקָפוֹ וּמְשָׁכוֹ אֵלָיו. אֲבָל אִם קְרָאוֹ וְהוּא בָּא אֵלָיו, לֹא קְנָאוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הוּא קָטָן.
כו הָעֶבֶד קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים אוֹ בִּשְׁטָר. כֵּיצַד קוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶחָד לְרַבּוֹ מָעוֹת וְאָמַר לֵיהּ: עַל מְנַת שֶׁיֵּצֵא עַבְדְּךָ בָּהֶם לְחֵרוּת, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל הָרַב הַכֶּסֶף אוֹ שְׁוֵה כֶּסֶף יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת וְאֵין צָרִיךְ (כז) דַּעַת הָעֶבֶד. וְכֵן אִם נָתַן אֶחָד לָעֶבֶד מָעוֹת וְאָמַר: עַל מְנַת שֶׁתֵּצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת, אִם רָצָה הָאָדוֹן לְקַבֵּל הַמָּעוֹת יָצָא הָעֶבֶד לַחֵרוּת, וְאִם לֹא רָצָה, לֹא קָנָה הָעֶבֶד הַמָּעוֹת (רַמְבַּ''ם פ''ה מה''ע ד''ב) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף קוֹנֶה עַצְמוֹ (כח) בַּחֲלִיפִין, אִם יֵשׁ לוֹ כְּלִי לַעֲשׂוֹת בּוֹ חֲלִיפִין, כְּגוֹן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ לָצֵאת בּוֹ לְחֵרוּת (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְכ''ד רַאֲבָ''ד בְּהַשָּׂגוֹת וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם) . באר היטב (כז) דעת. ויצא לחירות אפילו בע''כ של עבד. טור. וכתב הר''ן שדעת הרי''ף והרמב''ם דוקא שלא מדעתו אבל בע''כ לא ובשטר לכ''ע בע''כ לא כדלקמן סמ''א עכ''ל הש''ך: (כח) בחליפין. ועיין בח''מ סימן ר''ב ור''ג מדין קניית חליפין:
כז כֵּיצַד בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים, עֶבֶד שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת, אִם סִמֵּא אֲדוֹנָיו אֶת עֵינוֹ, אוֹ הִפִּיל שִׁנּוֹ, אוֹ חִסְרוֹ אֶחָד מֵרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אוֹ רָאשֵׁי אָזְנָיו, אוֹ רֹאשׁ הַחֹטֶם, אוֹ רֹאשׁ הַגְּוִיָּה, אוֹ רָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה, יוֹצֵא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. וְכוֹפִין רַבּוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם) אֲבָל חָתַךְ (כט) לְשׁוֹנוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת. באר היטב (כט) לשונו. דאינו יוצא לחירות אלא באברים שבגלוי:
כח סֵרְסוֹ בַּבֵּיצִים וְנִתְּקָן מֵהַכִּיס לְגַמְרֵי, יוֹצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם כְּרָתָם וַעֲדַיִן תְּלוּיִים בַּכִּיס, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
כט הָיְתָה לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וַחֲתָכָהּ, אִם עוֹמֶדֶת בְּסֵדֶר הָאֶצְבָּעוֹת יוֹצֵא לְחֵרוּת.
ל תָּלַשׁ בִּזְקָנוֹ וְדִלְדֵל בּוֹ עֶצֶם מֵהַלֶּחִי, יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לא הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וּצְמָתָהּ וְסוֹפָהּ לַחֲזֹר, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לב הִפִּיל שִׁנּוֹ שֶׁל קָטָן שֶׁעָתִיד לְהַחֲלִיפָהּ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לג הָיְתָה עֵינוֹ כֵּהָה קְצָת וְהִכָּהוּ בָּהּ וְסִמְּאָהּ, אִם מִתְּחִלָּה הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ קְצָת, יוֹצֵא בּוֹ לְחֵרוּת. אֲבָל אִם חִטְּטָהּ, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּלָל, יוֹצֵא לַחֵרוּת שֶׁהֲרֵי חִסְרוֹ אֵבֶר. וְהוּא הַדִּין בְּאֶחָד מֵרָאשֵׁי אֲבָרִים שֶׁהָיָה בָּטֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה, אִם חֲתָכוֹ יוֹצֵא בּוֹ לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי חִסְרוֹ אֵבֶר.
לד הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְחִסֵר מֵאוֹרָהּ, עַל שִׁנּוֹ וְנִדְּדָהּ, אִם יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לה הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִמְּאָהּ, עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשָׁהּ, יוֹצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם הִכָּה בַּכֹּתֶל כְּנֶגֶד עֵינוֹ אוֹ כְּנֶגֶד אָזְנוֹ וְנִבְעַת עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת.
לו בְּכָל אֵלּוּ אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדוֹן (ל) בְּכַוָּנָה. לְפִיכָךְ אִם כִּוֵּן לִזְרֹק אֶבֶן בִּבְהֵמָה, וְנָפְלָה בָּעֶבֶד, וְחָתְכָה אֶצְבָּעוֹ אוֹ הִפִּיל שִׁנּוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת. וְכֵן אִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי שִׁפְחָתוֹ, וְסִמֵּא עֵין עֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע דָּבָר שֶׁיִּתְכַּוֵּן לוֹ. אֲבָל אִם הָיָה רַבּוֹ רוֹפֵא וְאָמַר לֵיהּ: כְּחֹל עֵינַי, וְסִמְּאָהּ, יוֹצֵא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי כִּוֵּן לָאֵבֶר. באר היטב (ל) בכוונה. ודעת התוספות דא''צ כוונה וכן נראה דעת הרא''ש ומסקנת הטור. ש''ך:
לז מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, אוֹ עֶבֶד שֶׁל ב' (לא) שֻׁתָּפִין, אֵין יוֹצְאִין בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים, מִשּׁוּם דְּאָמַר קְרָא: עַבְדּוֹ (שְׁמוֹת כא, כ, כו, כז) . הַמְיֻחָד לוֹ. באר היטב (לא) שותפין. אפילו יש לכל א' חלק בגוף העבד לעולם אינו יוצא. כ''כ הב''ח ודלא כנראה מב''י:
לח עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל (פֵּרוּשׁ צֹאן בַּרְזֶל, כָּל נְדוּנְיָא שֶׁאִשָּׁה מַכְנֶסֶת לְבַעְלָהּ וְשָׁמָה אוֹתוֹ עָלָיו בְּדָמִים וְקִבֵּל אַחֲרָיוּתָן, וַאֲפִלּוּ כָּלָה חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּעִנְיַן צֹאן בַּרְזֶל שֶׁהֵן הַצֹאן שֶׁקִבֵּל עָלָיו הָרוֹעֶה אַחֲרָיוּתָן וּמְחַלֵּק הַוְּלָדוֹת וְהַצֶמֶר וְהֶחָלָב עִם הַבְּעָלִים) יוֹצְאִים בְּרָאשֵׁי אֲבָרִים לְאִישׁ, אֲבָל לֹא לְאִשָּׁה. וְשֶׁל נִכְסֵי (לב) מְלוֹג, אֵין יוֹצְאִין לֹא לְאִישׁ וְלֹא לְאִשָּׁה. באר היטב (לב) מלוג. וכתב הב''ח דמש''ס פ' האשה שנפלו נראה דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנישאת אבל קודם שנישאת יוצאין לאשה ולא לאיש:
לט הִפִּיל שֵׁן עַבְדּוֹ וְסִמֵּא עֵינוֹ, יוֹצֵא בְּשִׁנּוֹ (לג) וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי עֵינוֹ. וְאִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאִם כָּתַב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר בֵּין הִפִּיל שִׁנּוֹ לְסִמֵּא עֵינוֹ, חַיָּב לִתֵּן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ. באר היטב (לג) ואינו. והב''ח כתב דאם היה לו שהות לכתוב גט שחרור בין שינו לעינו הוא דאינו נותן לו דמי עינו אבל אם בפעם א' עשה שניהם חייב ליתן לו דמי עינו ובט''ז השיג עליו וכתב דאין חילוק כלל בזה דאפילו בבת א' אין צריך ליתן לו ע''ש שמאריך בראיות מהש''ס (ובנה''כ דחה השגת הט''ז וכתב שהב''ח עצמו הרגיש בקושייתו ומתרצה ע''ש):
מ יְצִיאַת הָעֶבֶד בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא (לד) קְנָס, נוֹהֵג בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים בַּדָּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב שֶׁמְּשַׁמְּתִין אוֹתוֹ עַד (לה) שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר. וְהוּא הַדִּין אִם הוֹדָה הָאָדוֹן (לו) מֵעַצְמוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם וְהָרֹא''שׁ) . באר היטב (לד) קנס. והטעם דכבר נתבאר בח''מ סימן א' דאי תפס לא מפקינן מיניה בכל דיני קנסות והעבד הוא תופס את עצמו שהרי גופו אצלו. ש''ך: (לה) שיכתוב. והב''ח האריך בזה ומסיק דלא כייפינן לרבו למיכתב גט שחרור וכ''פ הט''ז ע''ש: (לו) מעצמו. כתב הש''ך לכאורה משמע דאפילו אין כאן עדים כלל מתחייב בהודאתו לחוד דאף ע''ג דאין ב''ד מומחין בזה''ז מ''מ הודאתו הודאה דהודאת בע''ד כמאה עדים דמי ומיהו לא מיפטר משום מודה בקנס כיון שאין ב''ד בזה''ז וכ''כ הלבוש והב''ח אבל תימא דבש''ס פ' מרובה משמע להדיא דהיכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו נמי לאו הודאה היא ע''ש שמאריך בראיות ומסיק שצ''ל דמ''ש הרב הודה מעצמו ה''ק אם הודה מעצמו קודם שבאו עדים דלא תימא דאיירי שלא הודה כלל וכן עיקר שוב מצאתי בסוף תשובת שארית יוסף בהדיא דכל היכא דלא מיפטר משום מודה בקנס הודאתו גם כן וכו' עכ''ל:
מא כֵּיצַד בִּשְׁטָר, כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס: הֲרֵי אַתָּה בֶּן חוֹרִין, אוֹ הֲרֵי אַתָּה לְעַצְמְךָ, אוֹ אֵין לִי עֵסֶק בְּךָ, וּמוֹסְרוֹ לְיָדוֹ אוֹ לְאַחֵר בִּשְׁבִילוֹ, אֲפִלּוּ בְּלֹא יְדִיעַת הָעֶבֶד, שֶׁזְּכוּת הוּא לוֹ שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יַד רַבּוֹ לְחֵרוּת, וְאִם (לז) מוֹחֶה בְּיָדוֹ מִלְּקַבְּלוֹ, לֹא יָצָא בּוֹ לְחֵרוּת. באר היטב (לז) מוחה. ול''ד לכסף לעיל סכ''ו די''א דיצא לחרות אפילו בע''כ של עבד דהתם רבו ניחא ליה בקבלת כסף ומקנהו מדעתו משא''כ בשטר. ש''ך:
מב אָמַר לוֹ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַלְּשׁוֹנוֹת עַל פֶּה, אֵינוֹ (לח) כְּלוּם. באר היטב (לח) כלום. דעבד גופו קנוי לו והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול:
מג הַכּוֹתֵב לְשִׁפְחָתוֹ: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, אֵין זֶה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר.
מד מָסַר לוֹ הַשְּׁטָר בִּפְנֵי עֵדִים, אוֹ שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חֲתוּמִין בּוֹ וּמָסְרוּ לוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, יָצָא בּוֹ לְחֵרוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. וְאִם אָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ חָתוּם אֵין צָרִיךְ שֶׁיָּבוֹאוּ לְפָנֵינוּ עֵדֵי מְסִירָה שֶׁאָנוּ (לט) תּוֹלִים שֶׁבַּדִּין נִמְסַר. באר היטב (לט) תולים. כתב הט''ז אבל אם ידוע לנו שלא נמסר בפני עדים אע''פ שחתמו עליו עדים לא יצא לחרות ועיין בח''מ ס''ס נ''א ובא''ע סימן קל''ג:
מה בְּשִׁשָּׁה דְּבָרִים שָׁוִים שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים לְגִטֵּי נָשִׁים, וּבִשְׁאָר הַדְּבָרִים הֲרֵי הֵם כִּשְׁאָר כָּל הַשְּׁטָרוֹת. וְאֵלּוּ הֵם הַשִּׁשָּׁה: פְּסוּלִים בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וּכְשֵׁרִים בְּעֵד כּוּתִי, וּצְרִיכִים כְּתִיבָה לְשֵׁם הַמִּשְׁתַּחְרֵר עַצְמוֹ, וְאֵין נִכְתָּבִים בִּמְחֻבָּר, וְאֵין חוֹתְמִים עֵדֵיהֶם אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְאֶחָד שִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים שָׁוִים בְּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא.
מו כֵּיצַד, כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כְּשֵׁרִים בַּתְּנָאִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּהִלְכוֹת הַלְוָאָה, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים.
מז כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד כּוּתִי, פָּסוּל, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים בְּעֵד אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְעַד אֶחָד כּוּתִי, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כּוּתִי (מ) חָבֵר. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהַכּוּתִים כְּגוֹיִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם, אָנוּ לְמֵדִים מֵהֶם (מא) לַצְּדוֹקִים, שֶׁהַצְּדוֹקִים בַּזְּמַן הַזֶּה כְּמוֹ כּוּתִים בְּאוֹתוֹ זְמַן, קֹדֶם שֶׁגָּזְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ כְּגוֹיִים. באר היטב (מ) חבר. הטעם דבגט צריכין העדים לחתום זה בפני זה דוקא ואי לאו דיודע הישראל שהכותי הוא חבר לא היה חותם עמו משא''כ בשאר שטרות שחותמין זה בלא זה אפשר דלא ידע הישראל שהכותי יחתום עמו. ט''ז: (מא) לצדוקים. והקראים שבזה''ז קלקלו מעשיהם ואינם כשרים לשום עדות. ש''ך בשם תשו' מהר''ר בצלאל אשכנזי:
מח בְּגֵט אִשָּׁה הוּא אוֹמֵר: וְכָתַב לָהּ (דְּבָרִים כד, א ג) לִשְׁמָהּ. וּבְגֵט שִׁחְרוּר הוּא אוֹמֵר: אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ (וַיִּקְרָא יט, כ), עַד שֶׁיִּכְתֹּב לִשְׁמָהּ.
מט בְּגֵט אִשָּׁה הוּא אוֹמֵר: וְכָתַב וְנָתַן (דְּבָרִים כד, א ג), מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָר אֶלָּא נְתִינָה, יָצָא הַכּוֹתֵב בִּמְחֻבָּר וְאַחַר כָּךְ קָצַץ, שֶׁהֲרֵי מְחֻסָר קְצִיצָה וּנְתִינָה. וּבְגֵט שִׁחְרוּר הוּא אוֹמֵר: נִתַּן (מב) לָהּ (וַיִּקְרָא יט, כ), לֹא יְהֵא מְחֻסָר אֶלָּא נְתִינָה. באר היטב (מב) לה. פירש הט''ז דבג''ש ילפינן לה לה מאשה ע''ש ועיין בא''ע סימן קכ''ד:
נ אֶחָד גִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים אֵינָם חוֹתְמִים אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה.
נא כֵּיצַד שָׁוִין בְּמוֹלִיךְ וּמֵבִיא, שֶׁהַמֵּבִיא גֵּט שִׁחְרוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: בִּפְנֵי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אִם אֵין עֵדִים מְצוּיִים לְקַיְּמוֹ וְאָמַר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבִפְנֵי נֶחְתַּם, זֶה קִיּוּמוֹ, וְאִם בָּא הָאָדוֹן וְעִרְעֵר אַחַר כָּךְ, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ.
נב כְּשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה מְבִיאָה גִּטָּהּ וְאֵינָהּ צְרִיכָה (מג) לְקַיְּמוֹ, הוֹאִיל וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, כָּךְ הָעֶבֶד שֶׁשְּׁטָר שִׁחְרוּר יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַיְּמוֹ. באר היטב (מג) לקיימו. כתב הב''ח אבל הראב''ד ושאר פוסקים גדולים חולקים ע''ז וס''ל דצריך לקיימו ומ''מ נ''ל דלענין שיטרוף מלקוחות ממה שמכר רבו מנכסיו מודה הרמב''ם דצריך לקיימו דדוקא לענין איסור ס''ל דיש להקל ועיין בח''מ סימן ס''ה עכ''ל הש''ך:
נג וּכְשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אִם (מד) הִתְנָה עָלֶיהָ, כֵּן הָעֶבֶד. באר היטב (מד) התנה. פי' שלא תתגרש עד שתגיע לב''ד פלוני כ''כ הטור:
נד כָּל הַכָּשֵׁר לְהָבִיא גֵּט הָאִשָּׁה כָּשֵׁר לְהָבִיא גֵּט הָעֶבֶד.
נה הָעֶבֶד מְקַבֵּל לַחֲבֵרוֹ גֵּט מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֲבָל לֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁל (מה) עַצְמוֹ. באר היטב (מה) עצמו. כגון ששניהם של רב א' לפי שידו כיד רבו ואע''ג דמקבל שחרור של עצמו מיד רבו התם אמרינן דידו וגטו באין כאחד. ט''ז:
נו הַמּוֹסֵר גֵּט שִׁחְרוּר לְעֶבֶד עַל מְנַת שֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר בְּבֵית דִּין, לֹא שְׁנָא אִם כָּתוּב בּוֹ: עַצְמְךָ וּנְכָסַי קְנוּיִים לְךָ, לֹא שְׁנָא אִם כָּתוּב בּוֹ: כָּל נְכָסַי קְנוּיִים לְךָ, עַצְמוֹ קָנָה עַל פִּי דִּבּוּרוֹ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם; נְכָסִים לֹא קָנָה עַד (מו) שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. באר היטב (מו) שיתקיים. דלהוציא ממון הוה זה כמו שאר שטרות שצריכים קיום ב''ד:
נז הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת, שֶׁהוּא בִּכְלַל הַנְּכָסִים וְקוֹנֶה עַצְמוֹ בִּכְלַל הַנְּכָסִים. אֲבָל אִם שִׁיֵּר מִקְצָת הַנְּכָסִים, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, בֵּין פֵּרֵשׁ הַשִּׁיּוּר בֵּין לֹא פֵּרְשׁוֹ, בֵּין הָיוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים חוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁשִּׁיֵּר בֵּין לֹא הָיוּ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים, (מז) וַאֲפִלּוּ כָּתַב לוֹ: עַצְמְךָ וְכָל נְכָסַי קְנוּיִים לְךָ חוּץ מִדָּבָר פְּלוֹנִי, לֹא יָצָא לְחֵרוּת וְלֹא קָנָה הַנְּכָסִים. באר היטב (מז) ואפילו. ודעת התוספות והרא''ש דבכה''ג יצא לחירות ועיין בא''ע מבוארים ב' הדעות. ש''ך:
נח הַכּוֹתֵב שְׁטָר אֵרוּסִין לְשִׁפְחָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ: צְאִי בּוֹ לְחֵרוּת וְהִתְקַדְּשִׁי בּוֹ, אֵין זֶה לְשׁוֹן שִׁחְרוּר וְאֵינָהּ לֹא מְקֻדֶּשֶׁת וְלֹא מְשֻׁחְרֶרֶת. (שָׁם ספ''ו מב''ע) אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי, גְּרֵידָא, אַמְרִינָן וַדַּאי שִׁחְרְרָהּ מֵעִקָּרָא וְחָלוּ הַקִּדּוּשִׁין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְכֵן מַשְׁמָע בַּגְּמָרָא פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ) .
נט הַמְשַׁחְרֵר שְׁנֵי עֲבָדִים בִּשְׁטָר אֶחָד, לֹא קָנוּ עַצְמָם. לְפִיכָךְ הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי עֲבָדָיו בִּשְׁטָר אֶחָד, אַף עַצְמָם לֹא קָנוּ. וְאִם כָּתַב בִּשְׁתֵּי שְׁטָרוֹת, קָנוּ וּמְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁכָּתַב בְּכָל שְׁטָר מִשְּׁנֵיהֶם: כָּל נְכָסַי נְתוּנִים לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֲבָדַי וְנָתַן לְאָדָם אֶחָד ב' הַשְּׁטָרוֹת (מח) בְּיַחַד (טוּר), אֲבָל אִם כָּתַב: חֲצִי נְכָסַי לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, וַחֲצִי נְכָסַי לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, אַף בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת לֹא קָנוּ (מט) כְּלוּם. באר היטב (מח) ביחד.. (דהשתא זכו שניהם ביחד) כתב הש''ך אבל אם לא מסר ב' השטרות ביחד אם כן הראשון קנה כולם וגם את העבד השני והשני לא קנה כלום שכבר נתן הכל לראשון: (מט) כלום. דהוי כשיור דהא שייר בו חציו וכיון דלא נשתחרר אף הנכסים לא קנה. ש''ך:
ס הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ, בִּשְׁטָר, לֹא קָנָה הָעֶבֶד אֶת חֶצְיוֹ וְנִשְׁאַר עֶבֶד כְּמוֹ שֶׁהָיָה. אֲבָל אִם שִׁחְרֵר חֶצְיוֹ בְּכֶסֶף, שֶׁנָּתַן לוֹ דְּמֵי חֶצְיוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחְרֵר, קָנָה, וְהוּא חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשִׁחְרֵר חֶצְיוֹ בִּשְׁטָר וְנִשְׁאַר בּוֹ חֵצִי הָאַחֵר, אֲבָל אִם מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְאַחֵר, בֵּין שֶׁהָיָה הַשִּׁחְרוּר וְהַמְּכִירָה אוֹ הַנְּתִינָה כְּאֶחָד, בֵּין שֶׁקָּדַם הַמְּכִירָה אוֹ הַנְּתִינָה לַשִּׁחְרוּר, קָנָה הָעֶבֶד אֶת חֶצְיוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹ הַמְקַבֵּל חֵצִי הָאַחֵר. וְכֵן עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁשִּׁחְרֵר אֶחָד מֵהֶם אֶת חֶלְקוֹ, אֲפִלּוּ בִּשְׁטָר, קָנָה, וְהוּא חֲצִי בֶּן חוֹרִין.
סא הַכּוֹתֵב לְשִׁפְחָתוֹ מְעֻבֶּרֶת: הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין וּוְלָדֵךְ עֶבֶד, דְּבָרָיו קַיָּמִים. אַתְּ שִׁפְחָה וּוְלָדֵךְ בֶּן חוֹרִין, לֹא אָמַר כְּלוּם.
סב מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂא לֹא שִׁפְחָה וְלֹא בַּת חוֹרִין, לְפִיכָךְ כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לְשַׁחְרְרוֹ, וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וּבְעוֹד שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, מַעֲשֵׂה יָדָיו לְעַצְמוֹ, וְאִם הֵמִיתוֹ שׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לֹא קְנָס וְלֹא כֹּפֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּעֶבֶד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה; אֲבָל שִׁפְחָה, תִּשָּׁאֵר כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה וְעוֹבֶדֶת אֶת עַצְמָהּ יוֹם אֶחָד, וְאֶת רַבָּהּ יוֹם אֶחָד, וְאִם הִכָּה אָדָם עַל יָדָהּ וּצְמָתָהּ וְסוֹפָהּ לַחֲזֹר, אִם הִכָּה בְּיוֹם שֶׁעוֹבֶדֶת אֶת רַבָּהּ, הַנֵּזֶק לְרַבָּהּ. וְאִם בְּיוֹמָהּ, הַנֵּזֶק לְעַצְמָהּ. אֲבָל אִם נִקְטְעָה יָדָהּ, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לַחֲזֹר, חוֹלְקִין הַנֵּזֶק הִיא וְהָאָדוֹן. וְאִם הֱמִיתָהּ, נוֹתֵן חֲצִי הַקְּנָס לָאָדוֹן וּפָטוּר מֵחֲצִי הַכֹּפֶר.
סג עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁשִּׁחְרֵר אֶחָד מֵהֶם חֶלְקוֹ, כּוֹפִין אֶת הַשֵּׁנִי שֶׁיְּשַׁחְרֵר גַּם הוּא חֶלְקוֹ. וְאִם יָדַע מֵחֲבֵרוֹ שֶׁרָצָה לְשַׁחְרֵר חֶלְקוֹ, וְהִקְנָה חֶלְקוֹ לִבְנוֹ קָטָן וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרֵר חֲבֵרוֹ, אֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לָכֹף לַקָּטָן לְשַׁחְרֵר, אֲבָל מַעֲמִידִים לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וְשָׁם אֶת הָעֶבֶד בְּדָמִים, וְנוֹתֵן קְצָת מֵהַדָּמִים לַקָּטָן, כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצֶּה בְּשִׁחְרוּרוֹ וִישַׁחְרְרֶנּוּ הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס בַּדָּמִים שֶׁקִּבֵּל הַקָּטָן, וְיִכְתֹּב לוֹ הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שְׁטָר שִׁחְרוּר עַל שְׁמוֹ. וְדַוְקָא כְּהַאי גַּוְנָא, שֶׁכִּוֵּן לְהַפְקִיעַ תַּקָּנַת חֲכָמִים, אֲבָל אִם מֵת וְהִנִּיחַ בֶּן קָטָן וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרֵר הַשֻּׁתָּף חֶלְקוֹ, אֵין מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַקָּטָן לְשַׁחְרְרוֹ, אֶלָּא עוֹבֵד אֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת הַקָּטָן יוֹם אֶחָד, עַד שֶׁיַּגְדִּיל.
סד הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁשִּׁחְרְרוֹ, הַיּוֹרֵשׁ כּוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר.
סה גֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים, וְהָיוּ לוֹ עֲבָדִים גְּדוֹלִים, זָכוּ בְּעַצְמָם וַהֲרֵי הֵם בְּנֵי חוֹרִין. קְטַנִּים, אֵין לָהֶם יָד לִזְכּוֹת בְּעַצְמָם וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה. וְאִם לֹא זָכָה בָּהֶם אָדָם עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ, אֵין לָהֶם (נ) תַּקָּנָה (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה) . באר היטב (נ) תקנה. דבמיתת הגר לא פקע איסורא מינייהו כי גדלי נמי בתר הכי אע''ג דפקע ממונא איסורייהו לא פקע דצריך פקיעת האיסור דוקא בשעת מיתת הגר שהיא הגורמת לזה. ט''ז:
סו עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּבָרַח, וּבָא אַחַר שֶׁנִּתְיָאֵשׁ רַבּוֹ מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ עוֹד וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר.
סז עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה, אִם נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן, כָּל הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, הֲרֵי זֶה בֶּן חוֹרִין. וְאִם לֹא נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן, הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד נוֹטֵל פִּדְיוֹנוֹ מֵרַבּוֹ וְחוֹזֵר לְרַבּוֹ, וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, חוֹזֵר לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן בְּלֹא כְּלוּם.
סח עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִּיקֵי (פֵּרוּשׁ אַפֹּה תְּהֵא קָאֵי כְּלוֹמַר לֹא יִהְיֶה לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה) לְבַעַל חוֹבוֹ וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרְרוֹ, הִפְקִיעוֹ מִידֵי שִׁעְבּוּד וַהֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְבַעַל חוֹבוֹ, (נא) וְכוֹפִין לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר. באר היטב (נא) וכופין. שלא יוציא לעז עליו לומר שהוא עדיין עבד:
סט יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה, אֲפִלּוּ הִיא שִׁפְחָתוֹ, הַוָּלָד (נב) עֶבֶד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם בָּא עַל שִׁפְחָתוֹ אוֹ קִדְּשָׁהּ, הַוָּלָד בֶּן חוֹרִין, לְכָל הַדְּבָרִים (רַב נַטְרוֹנַאי גָּאוֹן וְרֹא''שׁ וְעוֹד פּוֹסְקִים) . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר (נג) שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלִּשְׁאָר דְּבָרִים דִּינוֹ כְּבֶן חוֹרִין, אֵינוֹ מֻתָּר בְּבַת חוֹרִין עַד שֶׁיְּקַבֵּל גֵּט שִׁחְרוּר. באר היטב (נב) עבד. והיינו בסתם אבל אם משמע ממעשיו שבא עליה לשם אישות הרי הולד בן חורין שבודאי היה דעתו לשחררה שאל''כ היה בא עליה לשם איסור. כ''מ בהרב המגיד. ש''ך: (נג) שאע''פ. טעמו דנהי דאזלינן בתר אומדן דעתו לאפוקי ממונא מ''מ גבי איסורא לא אזלינן בתר אומדנא להתיר בלא גט שחרור. כ''כ הטור בשם הרמ''ה:
ע עֶבֶד שֶׁהִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ בַּת חוֹרִין, וְכָל שֶׁכֵּן אִם (נד) נוֹשֵׂא שִׁפְחָתוֹ (טוּר), אוֹ שֶׁהִנִּיחַ לוֹ רַבּוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ לִקְרוֹת ג' פְּסוּקִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהֶן אֶלָּא בֶּן חוֹרִין, יָצָא לְחֵרוּת, וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר, אֲבָל אִם לָוָה מֵעַבְדּוֹ, אוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אוֹ שֶׁקָּרָא ג' פְּסוּקִים בְּצִבּוּר בִּפְנֵי רַבּוֹ אוֹ שֶׁנָּשָׂא בַּת חוֹרִין לְפָנָיו (טוּר) וְלֹא מִחָה בּוֹ, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. באר היטב (נד) נושא. היינו בגוונא דלא בא עליה לשם זנות כמ''ש לעיל מיהו בנושא שפחתו איכא פלוגתא בין הפוסקים אם צריכה גט שחרור או לא ועיין בא''ע סימן ט' וסימן קנ''ו ס''ב עכ''ל הש''ך:
עא אָסוּר לְלַמֵּד אֶת עַבְדּוֹ תּוֹרָה, וְאִם לִמְּדוֹ לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת.
עב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעֶבֶד שֶׁנָּדַר נֶדֶר שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲבֹר עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְכַיּוֹצֵא בוֹ, וְאָמַר לוֹ רַבּוֹ: (נה) מוּפָר לְךָ, יֵצֵא לְחֵרוּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּפָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִכְפּוֹתוֹ גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ. באר היטב (נה) מופר. פירש הט''ז דה''ק הנדר שלך הוא צריך להפרה ואני איני יכול להפר נדרך כי אין לי שעבוד עליך (דאל''ה קשה הא לשון הפרה לא שייך אלא בבעל לאשתו) עכ''ל ודעת הראב''ד בהשגות דלא יצא לחירות דאדרבה גילה בדעתו שיש רשות עליו להפר נדרו וע''ל סימן רל''ד בטור וב''י מדין נדרי עבד. ש''ך:
עג הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ בְּכָל לָשׁוֹן וְהוֹצִיא מִפִּיו דְּבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ עָלָיו שִׁעְבּוּד כְּלָל וְשֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְדָבָר זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב גֵּט שִׁחְרוּר.
עד כָּתַב בִּשְׁטָר: אֶעֱשֶׂה פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין, וּמְסָרוֹ לְיָדוֹ, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם כָּתַב: (נו) עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין, אוֹ עָשׂוּי הוּא בֶּן חוֹרִין אוֹ הֲרֵי הוּא בֶּן חוֹרִין, אוֹ יְהֵא בֶּן חוֹרִין, וּמְסָרוֹ לְיָדוֹ, יָצָא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ עַל פֶּה אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. וְהָנֵי מִלֵּי בְּבָרִיא, אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, יָצָא לְחֵרוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר לְהַתִּירוֹ בְּבַת חוֹרִין, וְכוֹפִין אֶת (נז) הַיּוֹרְשִׁים לְכָתְבוֹ לוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּרִיא, אִם אֲמָרוֹ דֶּרֶךְ הוֹדָאָה, יָצָא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר, וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לְכָתְבוֹ לוֹ. באר היטב (נו) עשיתי. והב''ח כתב נראה דלמעשה אזלינן לחומרא דאם כ' הני לשונות גרועים בשטר אין רבו יכול לכופו להשתעבד וגם אין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ואסור בבת ישראלית עכ''ל: (נז) היורשים. וכתב הש''ך דבב''י כתב דאם מת השכ''מ א''צ גט שחרור וכתב הב''ח דצ''ל שחזר בו וכן עיקר כמ''ש כאן בש''ע עכ''ל:
עה הָאוֹמֵר: עָשִׂיתִי פְּלוֹנִי עַבְדִּי בֶּן חוֹרִין, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא עֲשָׂאָנִי, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא (נח) זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר. אֲבָל אִם אָמַר: כָּתַבְתִּי גֵּט שִׁחְרוּר וְנָתַתִּי לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כָּתַב וְלֹא נָתַן, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים וַהֲרֵי זֶה (נט) עֶבֶד. הגה: (וְאִם חָזַר רַבּוֹ וְאָמַר לֹא נְתַתִּיו) לֹא יוּכַל הָעֶבֶד לַחֲזֹר וְלוֹמַר: קִבַּלְתִּיו. וְאִם רַבּוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה) . באר היטב (נח) זיכה. והרי ישראל גמור הוא וחייב במצות אבל לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור וגם אסור בשפחה. כ''כ הר''ן: (נט) עבד. והתוספות כתבו טעם לזה דלגבי הרב אין אומרים הודאת בע''ד וכו' דהוא סובר שהעבד קיבל וזכה בו ובאמת לא קיבל:
עו אָמַר לְאַחֵר (ס) זְכֵה בְּגֵט שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי, יָצָא לְחֵרוּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיַד הָעֶבֶד. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ גֵּט זֶה לְעַבְדִּי, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְלֹא יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ. לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר: תְּנוּ גֵּט זֶה לְעַבְדִּי, לֹא יִתֵּן לְאַחַר מִיתָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָתַן הַגֵּט לְיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: (סא) תֵּן לְעַבְדִּי גֵּט זֶה, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ: זְכֵה לוֹ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם וְרֹא''שׁ וְרַשְׁבָּ''א ור''ן) . באר היטב (ס) זכה. כתב הט''ז נראה ברור דהזכיה בזה היא כדין הגבהה שהיא קונה בכל מקום ואין צריך כאן שימסור מיד ליד דוקא ודלא כב''ח ועיין בח''מ סימן קכ''ה: (סא) תן. אע''ג דבמתנה לא הוי תן כזכי מ''מ כאן קנה במוסר לידו והטעם דשחרור הוה כמו פרעון חוב דאי לאו דעביד ליה טיבותא לא שחררו אף על גב דגבי מתנה נמי אמרינן בש''ס אי לאו דעביד ליה טובה לא יהיב ליה מתנה מ''מ מצינו לפעמים שאדם נותן מתנה לאוהבו בחנם. כ''כ הרא''ש בסוף פ''ק דגיטין:
עז מִי שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי אַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ יוֹרְשִׁים, הֲרֵי זוֹ שִׁפְחָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, (סב) וְאָסוּר לַיּוֹרְשִׁים לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהּ. וְאִם אָמַר: עֲשׂוּ לָהּ קוֹרַת רוּחַ, כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין, וְאֵין מִשְׁתַּעְבְּדִין בָּהּ אֶלָּא בִּמְלָאכָה שֶׁהִיא רוֹצָה בָּהּ. וְאֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִים לְמָכְרָהּ לְאַחֵר בֵּין שֶׁאָמַר: אַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ יוֹרְשָׁיו, בֵּין שֶׁאָמַר: עֲשׂוּ לָהּ קוֹרַת רוּחַ (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה) וְאִם צִוָּה וְאָמַר: שַׁחְרְרוּהָ, כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁים לְשַׁחְרֵר אוֹתָהּ. באר היטב (סב) ואסור. עיין בח''מ ס''ס רכ''ו מדינים אלו:
עח שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, וְעָמַד, חוֹזֵר בַּנְּכָסִים וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד, שֶׁהֲרֵי כְּבַר יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חוֹרִין.
עט הַמְשַׁחְרֵר אֶת עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה דִּלְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (וַיִּקְרָא כה, מו), וּמֻתָּר לְשַׁחְרְרוֹ לִדְבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ הִיא מִדִּבְרֵיהֶם, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת י' הֲרֵי זֶה מְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ וּמַשְׁלִים בּוֹ מִנְיַן י', וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן (סג) שִׁפְחָה שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהּ הָעָם מִנְהַג הֶפְקֵר, כּוֹפִין אֶת רַבָּהּ וּמְשַׁחְרְרָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְיָסוּר הַמִּכְשׁוֹל (ל' רַמְבַּ''ם פ''ט מה''ע דִּין ו') . באר היטב (סג) שפחה. כתב הש''ך מלשון זה משמע אפילו סתם שפחה שנוהגין בה מנהג הפקר חייב לשחרר אבל בטור משמע דוקא חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ראויה לא לעבד ולא לב''ח אבל לא בסתם שפחה שראויה לעבד מיהו רבינו ירוחם כתב כהמחבר:
פ הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב, יֵצֵא לְחֵרוּת, שֶׁאִם בָּרַח מֵהַגּוֹי אֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ עוֹד. וְאִם לֹא בָּרַח, קוֹנְסִים אֶת הָאָדוֹן לִפְדּוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, וְלִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר לְהַתִּירוֹ בְּבַת חוֹרִין. וּקְנָס זֶה אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ וְדָנִין בּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין (סד) מֻמְחִים. וְאִם מֵת הַמּוֹכֵר, אֵין קוֹנְסִין הַיּוֹרֵשׁ לְהַחֲזִיר הָעֶבֶד לְשִּׁחְרוּר (שָׁם רפ''ח מה''ע) . הגה: לָוָה עָלָיו מָעוֹת לִזְמַן, שֶׁאִם לֹא יִפְרְעֶנּוּ לַזְּמַן יְהֵא הָעֶבֶד שֶׁלּוֹ, אִם (סה) מְסָרוֹ לְיַד גּוֹי מִיָּד, יָצָא לְחֵרוּת מִיָּד, וְאִם לֹא מְסָרוֹ לְיַד גּוֹי מִיָּד, כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא פָּרַע לוֹ, יוֹצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל אִם גְּבָאוֹ הַגּוֹי (סו) בְּחוֹבוֹ, אוֹ שֶׁקָּם עָלָיו אַנָּס וּפָדָה עַצְמוֹ בּוֹ, לֹא יָצָא לְחֵרוּת. מְכָרוֹ לְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁרְגִילִין לִקַּח עֲבָדִים וּבְהֵמוֹת מֵאֲשֶׁר יִמְצְאוּן, וְנוֹתְנִין דְּמֵיהֶם לַבְּעָלִים, יוֹצֵא לְחֵרוּת. מְכָרוֹ עַל תְּנַאי שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ לְאַחַר זְמַן אוֹ חוּץ (סז) מִמְּלַאכְתּוֹ אוֹ חוּץ מֵהַמִּצְוֹת, אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ (סח) לִצְדוֹקִי וּלְמוּמָר, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יוֹצֵא לְחֵרוּת, וְאַזְלִינָן לְקֻלָּא, דְּאִסּוּרָא דְּרַבָּנָן הוּא וְלֹא יָצָא (הַכֹּל בַּטּוּר וְהוּא מִן הַשַּׁ''ס) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְהָנֵי בֵּיהּ תְּפִיסָה, דְּאִם תָּפַס מִשֶּׁל רַבּוֹ כְּדֵי דָּמָיו לָצֵאת בּוֹ לְחֵרוּת מִיַּד הַגּוֹי, אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ (שָׁם בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם דִּין ה') . באר היטב (סד) מומחים. והרא''ש תמה ע''ז דאין זה ענין לקנסות שחייבה תורה שכל קנס שתקנו חכמים גובין אותו בבבל עכ''ל: (סה) מסרו. כתב הש''ך דלדעת רש''י והטור ה''ה אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה עליו על תנאי לכשיבא אותו זמן שימשכנו ליקח העבד ועבר הזמן ולא נתן לו המעות אע''פ שלא משכנו בו והוא עדיין ברשותו קונסין אותו ויצא לחירות עכ''ל: (סו) בחובו. בע''כ של אדון או שקם עליו אנס להרגו ושחדו בנתינת העבד לא יצא לחירות דלא שייך לקנסו כיון שנעשה באונס. ש''ך: (סז) ממלאכתו. כלומר שישאר לו מלאכתו. וחוץ מהמצות פי' שלא יבטלו משום מצוה: (סח) לצדוקי. כתב הש''ך אבל כותים בזה''ז הרי דינם כעובדי כוכבים גמורים ודלא כב''ח שכ' לדעת הטור כיון דקנס הוא אפשר דלא קנסינן בכותים כמו בישראל מומר וע''ל ס''ק מ''א מ''ש לענין צדוקים בזה''ז ע''ש:
פא עֶבֶד שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְהִפִּיל עַצְמוֹ לְיַד גּוֹי, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ, אוֹ שֶׁנִּשְׁבָּה וְאֵין רוֹצִים לִתְּנוֹ לְפִדְיוֹן, (סט) מֻתָּר לִטֹּל מֵהֶם דָּמָיו וְיָכוֹל לִכְתֹּב לָהֶם שְׁטָר מְכִירָה עָלָיו. באר היטב (סט) מותר. שהרי הוא כמציל מידם וכתב הט''ז דודאי אין חיוב על רבו לפדותו מאחר שמעצמו הפיל עצמו ליד עובד כוכבים אלא דאם אין רבו יוכל לפדותו בפחות מכדי דמיו מותר ליקח דמיו מהעובד כוכבים ולכתוב שטר מכירה עליו עכ''ל:
פב הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ לְסוּרְיָא אוֹ לְעַכּוֹ, יָצָא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר (ע) וּמַפְסִיד הַדָּמִים. וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר: אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹצִיאוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֶשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְדִין זֶה נוֹהֵג אֲפִלּוּ הָאִדָּנָא (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם דִּין ט') . באר היטב (ע) ומפסיד. ואפילו אם עדיין לא נתן הדמים אלא קנאו במשיכה או בהגבהה או בחזקה צריך ליתן למוכר מעותיו אף על פי שצריך לשחררו. טור בשם הרמ''ה וכב''י הטעם משום היכא דאיכא איסורא קונסין והדמים הם חוב עליו וחייב לשלם וכתב הש''ך דאיבעיא לן בש''ס בן חוצה לארץ שנשא אשה בא''י ודעתו לחזור והכניסה לו עבדים אי הוי כאלו מכרה אותן או לא ולא איפשטא ולקולא ולא יצאו לחירות עכ''ל:
פג עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ שָׁם, אִבֵּד זְכוּתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁיָּצָא רַבּוֹ עַל מְנַת שֶׁלֹּא לַחֲזֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחֲזֹר וְיָצָא אַחֲרָיו וּמְכָרוֹ שָׁם, יָצָא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת (עא) הַלּוֹקֵחַ לְשַׁחְרְרוֹ (ל' רַמְבַּ''ם שָׁם דִּין ח') . באר היטב (עא) הלוקח. וכתב הש''ך נ''ל שבזה לא הפסיד הלוקח דמיו שהרי בח''ל קנאו והמוכר הוא שחייב בדבר שהוליכו לח''ל ומכרו שם וכתב ב''י והפוסקים בכל הדברים האמורים בסימן זה לענין מוכר עבדו לעובדי כוכבים או לח''ל בעבד שמל וטבל לשם עבדות הוא וע''ש עכ''ל:
פד עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלֶהוּ שָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לְאֶרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן, אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד גּוֹיִים.
פה עֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְעַבְדוּת, וְעָלָיו נֶאֱמַר: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו (דְּבָרִים כג, טז), וְאוֹמְרִים לְרַבּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְיִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר חוֹב בְּדָמָיו עַד שֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְיִתֵּן לוֹ. וְאִם לֹא רָצָה הָאָדוֹן לְשַׁחְרְרוֹ, מַפְקִיעִים בֵּית דִּין שִׁעְבּוּדוֹ מֵעָלָיו וְיֵלֵךְ לוֹ.