הלכות ספר תורה
סימן ער - שכר מצות כתיבת ספר תורה סימן רעא - העור שנכתבה עליו ושרטוטה, ודין הדיו סימן ערב - דין רחב הדפין סימן רעג - שעור הגליון, ורוח בין שיטה לשיטה ובין דף לדף סימן רעד - שצריך לכתב אותה לשמה, ודין תקון האותיות וזיונן סימן ערה - צורת פרשה פתוחה וסתומה וצורת השירה סימן רעו - דין תלית הדלוג, ודין הטועה בכתיבת השם סימן רעז - שלא להפך היריעה על פניה סימן רעח - דין תפירת ספר תורה סימן רעט - דיני הגהת ספר תורה ושלא ישהנו מטעה סימן רפ - נקרעה היריעה לאחר תפירתה סימן רפא - מי כשר לכתיבת ספר תורה, ואם אמר הסופר שלא כתב האזכרות לשמן, סימן רפב - לנהג כבוד בספר תורה, ודין תשמישיה סימן רפג - שיכול לדבק תורה נביאים וכתובים יחד סימן רפד - שלא לכתב בלא שרטוטסימן ער - שכר מצות כתיבת ספר תורה
ובו ב' סעיפים
א מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי (א) לְמָכְרוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה סִפְרֵי תּוֹרָה. וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל רַק עַל יְדֵי (ב) הַדַּחַק (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ו) וַאֲפִלּוּ לִמְכֹּר יָשָׁן כְּדֵי לִקְנוֹת (ג) חָדָשׁ, אָסוּר. אֲבָל לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה, מֻתָּר לִמְכֹּר אִם אֵין לוֹ דָּבָר אַחֵר לִמְכֹּר. הגה: וְהוּא הַדִּין לְצֹרֶךְ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, מֻתָּר לְמָכְרוֹ (גַּם זֶה שָׁם וְתוס' פ''ק דב''ב וַאֲגֻדָּה שָׁם) . וְעַיֵּן בְּאֵלּוּ הַדִּינִים בא''ח סִימָן קנ''ג. שָׂכַר לוֹ סוֹפֵר לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, אוֹ שֶׁקְּנָאוֹ וְהוּא הָיָה מֻטְעֶה וְהִגִּיהוֹ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נ''י) . אֲבָל לְקָחוֹ כָּךְ וְלֹא הִגִּיהַּ בּוֹ דָּבָר, הָוֵי כְּחוֹטֵף מִצְוָה מִן הַשּׁוּק (טוּר בְּשֵׁם ריב''ל פֶּרֶק הַקוֹמֵץ) . (ד) וְאֵינוֹ יוֹצֵא בָּזֶה. באר היטב (א) למכרו. בב''י כתב בשם הר''ר מנוח דוקא ס''ת העשוי לקרות ברבים אבל ספרי יחידים מוכרים לעשות מהדמים מה שירצו וע''ש ובב''ח ביאר דבריו ועיין בא''ח סימן קנ''ג ס''י עכ''ל הש''ך: (ב) הדחק. אלא נוטל צדקה מהגבאים כמ''ש ר''ס רנ''ג דאין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו וכ''כ הב''ח: (ג) חדש. וכתב הב''ח ונראה דלאו דוקא למכור ישן כדי לקנות חדש אסור דה''ה כשהוציא מתחלה מעות משלו וקנה חדש וירצה אח''כ למכור ישן כדי להשתלם ממנו מעותיו נמי אסור דדוקא כשמעלין בקדש הוא דשרי אבל כי ליכא העלאה אע''ג דכי הדדי נינהו וליכא הורדה אלא דמיחלף תורה בתורה נמי אסור ועיין בא''ח סימן קנ''ג: (ד) ואינו. והט''ז כתב דמדברי רש''י לא משמע כן דכתב שאם לקחה מצוה עביד ואם כתבה הוי מצוה טפי וכתב עוד ומ''כ הקונה ס''ת מיד עובד כוכבים שלקח מישראל לאו כחוטף מצוה הוא אלא כאלו כתבה עכ''ל:
ב (ה) הָאִדָּנָא, מִצְוָה לִכְתֹּב חֻמְשֵׁי תּוֹרָה וּמִשְׁנָה וּגְמָרָא וּפֵרוּשֵׁיהֶן, וְלֹא יִמְכְּרֵם אִם לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִשָּׂא אִשָּׁה. באר היטב (ה) האידנא. כתב הפרישה דעכשיו אין מצות עשה כלל לכתוב ס''ת דדוקא בימיהם שהיה אסור להם לכחוב דפין אלא בגלילה והיו צריכין ללמוד מס''ת אבל בזמנינו זה שנעשה לנו היתר לכתוב ספרים דפין כל א' בפ''ע א''כ למה לנו לזלזל בכבוד ס''ת בחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך ע''כ אין לנו אלא לכחוב שאר ספרים כמ''ש המחבר אבל הט''ז כתב אף דמשמעות לשון הרא''ש משמע כדברי הדרישה מ''מ נכונים דברי הב''י דס''ל דגם בזמנינו איכא מצות עשה לכתוב ספר תורה דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות:
סימן רעא - העור שנכתבה עליו ושרטוטה, ודין הדיו
ובו ז' סעיפים
א אֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל עוֹר בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִים; וְלֹא עַל עוֹר דָּג, אֲפִלּוּ טָהוֹר. אֲבָל כּוֹתְבִין עַל עוֹר בְּהֵמָה, חַיָּה וְעוֹף הַטְּהוֹרִים, וַאֲפִלּוּ עוֹר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהוּ הָעוֹרוֹת (א) מְעֻבָּדִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה, (ב) שֶׁיֹּאמַר בִּתְחִלַּת הָעִבּוּד כְּשֶׁמֵּשִׂים אוֹתָם לְתוֹךְ הַסִיד: עוֹרוֹת אֵלּוּ אֲנִי מְעַבֵּד לְשֵׁם (ג) סֵפֶר תּוֹרָה. הגה: וְאִם מְעַבְּדָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יְסַיַּע הַיִּשְׂרָאֵל מְעַט (טוּר בְּשֵׁם ר''ב), (ד) בִּתְחִלָּה כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לַסִּיד, וְיֹאמַר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְשֵׁם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה (בֵּית יוֹסֵף), וִיסַמֵּן אוֹתָן עוֹרוֹת שֶׁלֹּא יַחֲלִיפֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְלֹא חַיְשִׁינָן אַחַר כָּךְ שֶׁמָּא הֶחֱלִיפָן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְזִיֵּף סִימָנָיו אַחֲרָיו (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' מהל' סֵפֶר תּוֹרָה) . וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן ל''ב. באר היטב (א) מעובדין. כתב הש''ך משמע אם עבדו שלא לשמה אפי' בדיעבד פסול ואפילו כתבו עליו ס''ת פסול אבל הרא''ש והטור הביאו תשוב' הגאון שכתב הלכך אם יש להם יכולת להחזיר יריעות הקלף לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה מה טוב ואם אין יכולת לעשות כן ואין להם ס''ת אחרת ולא קלפים אחרים יכתבו בו אף על פי שאינו מעובד לשמה ויקראו בה בצבור עכ''ל: (ב) שיאמר. בפירוש ולא במחשבה לחוד כמ''ש בא''ח סימן ל''ב ס''ח: (ג) ס''ת. כתב ב''י בא''ח סימן ל''ב אם מעובד לשם מזוזה פסול לתפילין ודאי דה''ה אם מעובד לתפילין פסול לספר תורה דקדושת ס''ת חמורה מתפילין עכ''ל ד''מ: (ד) בתחלה. כתב הט''ז וה''ה כי מסייע בגמר ודאי מהני אלא דבא למעט שא''צ לסייע מתחלה ועד סוף ומ''מ נ''ל שלא נקרא סיוע אלא במעשה העיבוד עצמו אבל לא במה שמסייע להשחיר את העורות של תפילין וכל הנוהג קולא בזה הוא מחטיא רבים עכ''ל (ובדיעבד אפשר אפילו לא סייע כלל אלא שאומר לעובד כוכבים שיעבדנו לשמה די בכך ש''ך. וכתב הטור דתיקון הקלף והשרטוט א''צ שיהא לשמה:
ב צָרִיךְ שֶׁיְּהוּ מְעֻבָּדִים בְּעַפְצָא אוֹ בְּסִיד וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מִדְּבָרִים שֶׁמְּכַוְּצִים הָעוֹר וּמַחְזִיקִין אוֹתוֹ (רַמְבַּ''ם ספ''א מהל' סֵפֶר תּוֹרָה ד''ו) .
ג כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל (ה) הַגְּוִיל, וְהוּא הָעוֹר שֶׁלֹּא נֶחְלַק, וְכוֹתְבִין בּוֹ בִּמְקוֹם שֵׂעָר. וְאִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף, כָּשֵׁר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כָּתוּב בַּצַּד הַפְּנִימִי שֶׁכְּלַפֵּי הַבָּשָׂר. הגה: וּקְלָפִים שֶׁלָּנוּ הֵם יוֹתֵר מֻבְחָרִים מִגְּוִיל, וְכוֹתְבִין עֲלֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה לְצַד בָּשָׂר. וְאֵין כּוֹתְבִין עַכְשָׁו עַל הַגְּוִיל (ר''י מִינְץ סי' ס''ו) . וְאִם שִׁנָּה וְכָתַב עַל קְלָפִים שֶׁלָּנוּ בִּמְקוֹם שֵׂעָר, פָּסוּל (אוֹר זָרוּעַ הִלְכוֹת תְּפִלִּין) . מִיהוּ יֵשׁ מְקִלִּין בָּזֶה (טוּר וְעוֹד פּוֹסְקִים עַיֵּן בֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (ה) הגויל. כתב הט''ז ג' שמות יש בזה גויל קלף דוכסוסטוס פי' גויל עור שנגרד ותקנו במקום השער ובמקום הבשר לא תקנו וכותבין בו במקום שער קלף ודוכסוסטוס הוא עור הנחלק לשנים חלק החיצון של צד שער נקרא קלף וכותבין בצד פנימי של בשר וחלק הפנימי שבצד הבשר נקרא דוכסוסטוס וכותבין בו בצד החיצון שכלפי שער. קלפים שלנו היינו שמגרדין ומתקנין את העור מב' צדדים יש בו דין קלף של הש''ס שכותבין בו לצד הבשר והם יותר נאים וקלים מגויל לכך כתב רמ''א שהם יותר מובחרים וכתב הש''ך דמדברי התוספות נראה שהספרים נכתבים על הנייר שאינו מחוק אבל מדברי סה''ת ושאר פוסקים נראה שצריך לכתוב דוקא על עור בהמה טהורה וכן מבואר להדיא בתוספות במנחות דף ל''א ע''ב עכ''ל:
ד כָּתַב מִקְּצָתוֹ עַל הַגְּוִיל וּמִקְּצָתוֹ עַל הַקְּלָף, פָּסוּל. אֲבָל אִם עָשָׂה חֶצְיוֹ גְּוִיל וְחֶצְיוֹ צְבָאִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, כָּשֵׁר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר''ץ.
ה סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ שִׂרְטוּט. וְאִם כְּתָבוֹ בְּלֹא שִׂרְטוּט, פָּסוּל. וְלֹא יְשַׂרְטֵט בְּעוֹפֶרֶת וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁצּוֹבֵעַ.
ו סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ בִּדְיוֹ הֶעָשׂוּי מֵעֶשֶׁן הַשְּׁמָנִים שָׁרוּי בְּמֵי עֲפָצִים. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת הַדְּיוֹ כִּי אִם מִדְּבָרִים הַבָּאִים מִן הָעֵץ (כֵּן מַשְׁמָע בַּזֹּהַר פ' תְּרוּמָה דַּף ע''ב ע''א) . וְאִם כְּתָבוֹ בְּמֵי עַפְצָא וְקַנְקַנְתּוּם, (ו) כָּשֵׁר. אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּגוֹן הָאָדֹם וְהַיָּרֹק וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁאִם כָּתַב אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים אוֹ בְּזָהָב, פָּסוּל. הגה: וְכֵן אָסוּר לִכְתֹּב שׁוּם שֵׁם מִסֵּפֶר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְפָרִים, שֶׁלֹּא בִּדְיוֹ (ר' יְרוּחָם בְּשֵׁם אֶבֶן יַרְחִי) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעֵינָן דְּיוֹ רַק בְּסֵפֶר תּוֹרָה (בְּמָרְדְּכַי ה''ק) . באר היטב (ו) כשר. מפני שהוא שחור:
ז סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ לְכָתְבוֹ (ז) בְּיָמִין. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִכְתֹּב בְּקֻלְמוֹס שֶׁל (ח) קָנֶה וְלֹא בְּנוֹצָה (מָרְדְּכַי פ''ק דְּגִטִּין) . באר היטב (ז) בימין. ועיין בא''ח סימן ל''ב ס''ח דאיטר יד שמאל דידיה הוא ימין ש''ך: (ח) קנה. כתב הט''ז שמעתי אומרים שאין בספרים הנדפסים קדושה כמו הנכתבים בכתב ולי נראה שאין חילוק בזה כלל (שמעשה הדפוס הוא קודש ככתב) ומביא ראיות מהש''ס דמוכח דדפוס מקרי שפיר כתיבה ומכל מקום לענין גט ודאי אין לעשות בדפוס כיון שקצת דומה לחקיקה אבל לענין קדושת הספרים כל המקיל עתיד ליתן את הדין עכ''ל: ערב
סימן ערב - דין רחב הדפין
ובו ד' סעיפים
א אֵין עוֹשִׂין סֵפֶר תּוֹרָה לֹא אָרְכּוֹ יָתֵר עַל הֶקֵּפוֹ, וְלֹא הֶקֵּפוֹ יָתֵר עַל אָרְכּוֹ. פֵּרוּשׁ, יְכַוֵּן שֶׁיְּהֵא חוּט הַמַּקִּיף יְרִיעוֹת כָּל הַסֵּפֶר לְאַחַר שֶׁיִּתְפֹּר וְיִגְלֹל, אָרֹךְ כְּשִׁעוּר אָרְכּוֹ (טוּר) . וְכַמָּה הוּא אָרְכּוֹ, בַּגְּוִיל, שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁהֵם כ''ד אֶצְבָּעוֹת בְּרֹחַב (א) אֲגֻדַּל שֶׁל יָד. וּבַקְּלָף, אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, וְהוּא שֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ. וְכֵן אִם עָשָׂה בַּגְּוִיל (פָּחוֹת מִ) שִּׁשָּׁה טְפָחִים, וּמִעֵט הַכְּתָב, אוֹ יִתֵּר עַל שִׁשָּׁה וְהִרְחִיב בַּכְּתָב, עַד שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמִצְוָה. וְהָעַמּוּד (ב) שֶׁבְּתוֹךְ הַסֵּפֶר, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִצְרַף לַהֶקֵּף (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . באר היטב (א) אגודל. כתב הרמב''ם פ''י מהל' ס''ת דין רוחב גודל האמור בכל השיעורים האלו ובשאר שיעורי התורה כולם היא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן באורך שתי שעורות בריוח עכ''ל: (ב) שבתוך. כתב הט''ז שצ''ל בסוף. אבל עמוד הראשון שבתחלתו אין מצטרף ונלמד מחלל הארון ב' טפחים והיינו שהעמוד שבסוף נכלל בחשבון שהוא מוכרח להיות בתוך הספר אחר הגלילה אבל עמוד הראשון היה מונח על הס''ת ואינו נחשב בכלל עובי הס''ת עכ''ל וכתב הש''ך שדעת הרמב''ם דהיקף ששה טפחים בלא העמודים הם וע''ש בנתינת סדר היאך יעשה הרוצה לכתוב ס''ת שיעלה לו ארכו כהיקפו ע''כ:
ב אֹרֶךְ כָּל שִׁיטָה שְׁלֹשִׁים אוֹתִיּוֹת, כְּדֵי לִכְתֹּב לְמִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם ג' פְּעָמִים. וְלֹא תִּהְיֶה קְצָרָה מִזֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַדַּף נִרְאֶה כְּאִגֶּרֶת. וְלֹא אֲרֻכָּה יוֹתֵר עַל זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵינָיו (ג) מְשׁוֹטְטוֹת בַּכְּתָב (ל' רַמְבַּ''ם פ''ז מֵהִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה ד''ד) . באר היטב (ג) משוטטות. פירוש כשהשיטות ארוכות טועה בראשי השיטות וכתב הגהת מיי' דשיעור ג''פ למשפחותיכם היינו דוקא בכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ואין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה וכן נוהגין. ש''ך:
ג אֵין עוֹשִׂין יְרִיעָה (ד) פָּחוֹת מִג' דַּפִּין, וְלֹא יוֹתֵר עַל ח'. נִזְדַּמְּנָה לוֹ יְרִיעָה בַּת ט' דַּפִּין, לֹא יְחַלְּקֶנָּה בְּעִנְיָן שֶׁהָיוּ ג' דַּפִּין בְּאַחַת וְשִׁשָּׁה בַּשְּׁנִיָּה, אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ ד' בְּאַחַת וַחֲמִשָּׁה בַּשְּׁנִיָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּכָל הַיְרִיעוֹת שֶׁבַּסֵפֶר, חוּץ מִבָּאַחֲרוֹנָה. אֲבָל בְּסוֹף הַסֵפֶר, אֲפִלּוּ (ה) פָּסוּק אֶחָד עוֹשִׂין אוֹתוֹ דַּף לְבַדּוֹ וְתוֹפְרִים אוֹתוֹ עִם שְׁאָר יְרִיעוֹת. באר היטב (ד) פחות. ומבואר בטור שעיקר הנוי הוא משל ד' או ה' אלא שאין איסור אלא בב' או תשעה ומדברי הסמ''ג משמע דאם לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר בדיעבד וכן משמע בהרמב''ם דלא חשיב זה בין הפסולים עכ''ל הט''ז: (ה) פסוק. כתב הש''ך אע''פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות יעשה אותיות ארוכות כדי שתחזיק תיבה אחת ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף. כ''כ הטור ומשמע הא אם יש הרבה פסוקים יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת כמנין השיטין מיהו כל זה בסוף התורה כיון שא''א בענין אחר אבל באמצע התורה אין לעשות כן להמשיך האותיות לא לארכן ולא לרחבן אלא יכתוב כהלכתן מיהו אם אירע שהסופר כתב כן לא נפסל בשביל כך עכ''ל:
ד כְּשֶׁיִּגְמֹר אֶת הַתּוֹרָה, צָרִיךְ שֶׁיִּגְמֹר בָּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף. וְאִם נִשְׁאַר מִן הַדַּף שִׁיטִין הַרְבֵּה, מְקַצֵּר וְעוֹלֶה וְעוֹשֶׂה אוֹתִיּוֹת אֲרֻכּוֹת מִמַּטָּה לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁתַּחֲזִיק תֵּבָה אַחַת ד' וְה' שִׁיטִין (טוּר) . וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף, וְלֹא יִגְמֹר אֶת הַשִּׁיטָה, וּמִתְכַּוֵּן עַד שֶׁיִּהְיֶה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דְּבָרִים לד, יב) בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף.
סימן רעג - שעור הגליון, ורוח בין שיטה לשיטה ובין דף לדף
ובו ו' סעיפים
א שִׁעוּר הַגִּלָּיוֹן לְמַטָּה, ד' אֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. וּלְמַעְלָה, ג'. וּבֵין כָּל דַּף וְדַף, שְׁנַיִם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בִּתְחִלַּת כָּל יְרִיעָה וְסוֹפָהּ כְּרֹחַב אֶצְבַּע, וּכְדֵי תְּפִירָה, וְנִמְצָא כְּשֶׁתּוֹפֵר הַיְרִיעוֹת בְּיַחַד יִהְיֶה בֵּין כָּל דַּף וְדַף בְּכָל הַסֵפֶר רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת. וּבֵין שִׁיטָה לְשִׁיטָה, כִּמְלֹא רֹחַב שִׁיטָה. וּבֵין כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ, ד' שִׁיטִין פְּנוּיוֹת בְּלֹא כְּתָב, וְיַתְחִיל הַחֻמָּשׁ מִתְּחִלַּת שִׁיטָה חֲמִישִׁית. וְיַנִּיחַ בִּתְחִלָּתוֹ וּבְסוֹפוֹ כְּדֵי לִגְלֹל עַל הָעַמּוּד, וְעוֹד שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בֵּין הָעַמּוּד וְהַדַּף.
ב לֹא (א) יְמַעֵט הַכְּתָב מִפְּנֵי רֶוַח שֶׁלְּמַטָּה וּלְמַעְלָה, וְלֹא מִפְּנֵי רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה. באר היטב (א) ימעט. פי' שלא יעשה אותיות קטנות בשטה העליונה ותחתונה כדי שישאר שיעור גליון. ובין פרשה לפרשה פי' כגון פרשה סתומה שצריכה להיות פתוחה באמצע וכתובה מב' צדדים לא ימעט הכתב כדי להתחיל בסוף עכ''ל הטור וכתב הט''ז ומשמע דבדיעבד מותר וכמו שסיים בסוף הסימן כל אלו הדברים למצוה מן המובחר:
ג נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת ה' אוֹתִיּוֹת, לֹא יִכְתֹּב שְׁתַּיִם בְּתוֹךְ הַדַּף וג' (ב) חוּץ לַדַּף, אֶלָּא כּוֹתֵב ג' בְּתוֹךְ הַדַּף וּשְׁתַּיִם חוּץ לַדַּף. וְאִם אֵין מָקוֹם כְּדֵי לִכְתֹּב ג' בְּתוֹךְ הַדַּף, יַנִּיחַ הַמָּקוֹם חָלָק וְלֹא יִמְשֹׁךְ הָאוֹתִיּוֹת לַעֲשׂוֹתָן גְּדוֹלוֹת מֵחֲבֶרְתָּן כְּדֵי לְמַלְּאוֹת עַד סוֹף הַדַּף (הגהמי''י בְּשֵׁם הרמ'' ךָ) . וְתֵבָה בַּת ג' אוֹתִיּוֹת, יָכוֹל לִכְתֹּב מִמֶּנָּהּ שְׁתַּיִם חוּץ לַדַּף, אַף עַל פִּי שֶׁמִּעוּטָהּ בִּפְנִים. אֲבָל אִם אֵין בָּהּ אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, לֹא יִכְתְּבֶנָּה חוּץ לַדַּף. הגה: וַאֲפִלּוּ אִם ב' אוֹתִיּוֹת הֵם מִתֵּבָה גְּדוֹלָה (ג) וְנִרְאִים כְּמוֹ תֵּבָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, לֹא יִכְתְּבֵם עַל הַגִּלָּיוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי שכ''כ בְּשֵׁם סמ''ק) . באר היטב (ב) חוץ. כתב הש''ך דוקא כולה חוץ לדף לא יכתוב אבל אות אחד בפנים ואחד בחוץ מותר ודלא כהלבוש: (ג) ונראים. ומדברי הט''ז ושאר פוסקים נראה דאין קפידא בזה רק דוקא תיבה שלימה אסור. ש''ך:
ד נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת, אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, וְלֹא נִשְׁאַר מֵהַשִּׁיטָה כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת כֻּלָּהּ בְּתוֹךְ הַדַּף, אִם יָכוֹל לִכְתֹּב (ד) חֶצְיָהּ בְּתוֹךְ הַדַּף וְחֶצְיָהּ חוּץ לַדַּף, כּוֹתֵב. וְאִם לָאו, מַנִּיחַ הַמָּקוֹם פָּנוּי וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה. באר היטב (ד) חציה. כתב הש''ך משמע דאפילו יותר מג' אותיות יכול לכתוב חוץ לדף כיון שאינה רוב התיבה וכ''פ הב''ח אבל לא משמע כן בכל הפוסקים וכ''כ המחבר עצמו בא''ח סימן ל''ב סל''ג גבי תפילין שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשטה ותימה שנראה שדברי המחבר סותרים זה את זה וצ''ע עכ''ל:
ה כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינָם אֶלָּא לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, וְאִם שִׁנָּה כָּשֵׁר.
ו שָׁכַח לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם כֻּלּוֹ, תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁיטוֹת. אֲבָל מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁיטָה וּמִקְּצָתוֹ תָּלוּי, פָּסוּל. וּבִשְׁאָר תֵּבוֹת, אִם שָׁכַח, כּוֹתֵב מִקְצָת הַתֵּבָה בַּשִּׁיטָה וּמִקְצָתָהּ לְמַעְלָה. הגה: יֵשׁ סוֹפְרִים מְדַקְדְּקִים לִכְתֹּב (אוֹתִיּוֹת) (ה) בי''ה שמ''ו בְּרֹאשׁ הָעַמּוּדִים, וְכֵן קְצָת מְדַקְדְּקִים לִכְתֹּב בְּרֹאשׁ כָּל עַמּוּד ו' וְקוֹרִין אוֹתוֹ וָוֵי הָעַמּוּדִים, וְאֵין לְדַקְדֵּק בְּכָל זֶה, וַאֲפִלּוּ הַמְדַקְדֵּק יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְמַעֵט אוֹ יַרְחִיב הַכְּתָב לִפְעָמִים מִשּׁוּם זֶה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ז), כִּי כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ אֵין לָהֶם שֹׁרֶשׁ עַל מַה שֶּׁיִּסְמְכוּ (בֵּית יוֹסֵף) . באר היטב (ה) בי''ה שמ''ו. והם ב' דבראשית. יו''ד יהודה אתה יודוך. ה''א הבאים אחריהם. שי''ן שמר לך ויש עושים ש' שופטים ושוטרים. מ''ם מה טובו. וי''ו ואעידה בם כן הוא בהגהת סמ''ק אבל מדברי המרדכי נראה דוי''ו של בי''ה שמ''ו הוא וי''ו אחרת חוץ מואעידה בם ובהגהת מרדכי כתב מצאתי דבי''ה שמ''ו אפי' בדיעבד פסול אם לא נכתב בראש העמוד וכתב הט''ז ראיתי מעשה סופרים בורים הרבה כשאירע להם כ''ף פשוטה בסוף השטה ויש עוד מקום פנוי קצת וא''א לכתוב עוד תיבה אחרת הם מושכים הכ''ף פשוטה כזה ד וזהו פיסול גמור שהוא דלי''ת ולא ך' אלא הכ''ף פשוטה צריכה להיות רגל שלה פי שנים מן הגג וס''ת כזאת פסולה לקרות בה כלל וכשמתקן כ''ף פשוטה הזאת צריך למחוק אותה כולה ואח''כ יכתוב מחדש כראוי דאם לא ימחוק רק קצת מגגה יהיה כחק תוכות וכמ''ש בא''ח סי' ל''ב סי''ז ע''ש עכ''ל:
סימן רעד - שצריך לכתב אותה לשמה, ודין תקון האותיות וזיונן
ובו ז' סעיפים
א צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַסוֹפֵר כְּשֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב: סֵפֶר זֶה אֲנִי כּוֹתֵב לְשֵׁם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה. וּמַסְפִּיק לְכָל הַסֵפֶר.
ב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְפָנָיו סֵפֶר אַחֵר, שֶׁיַּעְתִּיק מִמֶּנּוּ, (א) שֶׁאָסוּר לִכְתֹּב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. וְצָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא כָּל תֵּבָה בְּפִיו קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה. באר היטב (א) שאסור. וכתב הר''ן דמוכח מהירושלמי דאם כתב שלא מן הכתב אסור לקרות בו שלא בשעת הדחק וה''ר מנוח כתב דוקא לכתחלה אבל אם עבר ועשה כך לא פסל וצ''ע אי אותן פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס''ת שלא מן הכתב כיון דגריסן עכ''ל ועיין בא''ח סימן ל''ב סכ''ט ונ''א וכתב הט''ז בשם סמ''ג אף שאמר בהתחלת הכתיבה שכותב לשם קדושת ס''ת יאמר עוד וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם ע''כ ונראה שכן נכון דשמא ישכח אח''כ לקדש השם במקומו עכ''ל:
ג יִכְתֹּב כְּתִיבָה נָאָה וּמְיֻשֶּׁרֶת, תַּמָּה. וְאִם כָּתַב אָלֶף לָמֶד בְּיַחַד, כָּזֶה ???, אֵינוֹ כָּשֵׁר.
ד צָרִיךְ שֶׁכָּל אוֹת תְּהֵא מֻקֶּפֶת גְּוִיל מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת בַּחֲבֶרְתָּהּ, אֶלָּא יְהֵא בֵּינֵיהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְלֹא יִהְיוּ מֻפְרָדוֹת הַרְבֵּה זוֹ מִזּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא תֵּבָה אַחַת נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם. וְיִהְיֶה בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה (ב) כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה, וְלֹא יְקָרְבֵם בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁתֵּי תֵּבוֹת נִרְאוֹת כְּאַחַת. וְאִם שִׁנָּה, שֶׁהִרְחִיק בֵּין הָאוֹתִיּוֹת עַד שֶׁהַתֵּבָה נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, אוֹ שֶׁקֵּרֵב שְׁתֵּי תֵּבוֹת עַד שֶׁנִּרְאוֹת כְּאַחַת, פָּסוּל. באר היטב (ב) כמלא. כתב הט''ז דשיעור זה אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד אינו פסול אלא כשהן ממש כאחת על פי תינוק דלא חכים ולא טיפש וכ''ש אם נחסר איזה אות בסוף התיבה ותולה אותו בין השורות דלא נפסל מטעם שנאמר דהוי כאלו נכתב אות התלוי ממש בשורה ואם כן אין הפסק בין התיבות כלל ופסול הא ליתא דהא עכ''פ אנו רואים עכשיו שהם ב' תיבות וכבר טעה בזה מורה אחד עכ''ל:
ה צָרִיךְ שֶׁלֹּא תִּפָּסֵל צוּרַת שׁוּם אוֹת עַד שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת אוֹ דּוֹמָה לְאוֹת אַחֶרֶת, בֵּין בְּעִקַּר הַכְּתִיבָה, בֵּין בַּקֶּרַע, בֵּין בַּנֶּקֶב שֶׁנִּקָּב בָּהּ, בֵּין בְּטִשְׁטוּשׁ. וְיָכוֹל לִטֹּל (ג) דְּיוֹ מִן אוֹת הַכָּתוּב כְּשֶׁצָּרִיךְ לִדְיוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ב) אוֹ שֶׁרוֹצֶה (ד) לִגְלֹל הַסֵּפֶר (הָרֹא''שׁ כְּלָל ג') . באר היטב (ג) דיו. כתב הט''ז היינו לצורך כתיבת ס''ת אבל לא לצורך דבר אחר והש''ך כתב דמשמע שאפילו מהשם יכול ליטול דיו ואפילו לכתוב בו דבר חול מותר דאין כאן אכחושי מצוה מיהו נהי דמשום אכחושי מצוה ליכא מ''מ משום בזוי מצוה איכא ליטול מהשם לכתוב תיבה אחרת או ליטול מס''ת ולכתוב בו דבר חול ולמ''ד דאין מדליקין מנר לנר משום בזוי מצוה כמ''ש בא''ח סימן תר''ע ה''ה הכא אסור אא''כ שנוטל הדיו כדי שתתייבש מהר ולא להשתמש בו דבר וכן נ''ל עכ''ל: (ד) לגלול. פי' הרא''ש בתשו' בעוד הדיו לח הוצרך לגלול הס''ת ונטל בקולמוס הדיו הכתובה כדי שתתייבש התיבה מהר ולא תמחק וכתב הט''ז נראה ברור דלא התיר הרא''ש אלא בטובל את הקולמוס ושואב מותרות הדיו ובו כותב אח''כ בתורה אבל אם ילך לאיבוד מהדיו שנתקדשה כבר הוי בזוי מצוה ותו דקיי''ל תשמישי קדושה אינן נזרקין (ובנה''כ כ' דאין בזוי מצוה כלל דהכא עושה בשביל כבוד התורה שתמהר להתייבש ולא שייך בזה תשמישי קדושה אינן נזרקין ע''ש):
ו צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּתִקּוּן הָאוֹתִיּוֹת וּבְזִיּוּנָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֹרֶךְ בְּהִלְכוֹת תְּפִלִּין סִימָן ל''ב וסִימָן ל''ו.
ז סֵפֶר הַמְנֻקָּד, פָּסוּל. וַאֲפִלּוּ (ה) הֵסִירוּ מִמֶּנּוּ הַנִּקּוּד. וְכֵן סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (ו) פִּסוּק פְּסוּקִים, פָּסוּל. הגה: וְדַוְקָא שֶׁעָשָׂה הֶפְסֵק בִּדְיוֹ. אֲבָל אִם הִנִּיחַ אֲוִיר בֵּין הַפְּסוּקִים, כָּל שֶׁאֵין בּוֹ שִׁעוּר פָּרָשָׁה, כְּשֵׁרָה (תְּשׁוּבַת ריב''ש) . וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁעֵרֵב בּוֹ הָאוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ בְּגֵט, אֵינָהּ פְּסוּלָה. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן (שָׁם סִימָן קמ''ו) . באר היטב (ה) הסירו. כתב הט''ז וא''ל למה יגרע מכותב מ''ם פתוחה ונדבקה דמהני אם גורר החרטום לחוד ונשאר כעין נו''ן ואח''כ כותב חרטום מחדש דכאן גרע טפי כיון שנראה כוונת הסופר שאינו חושש למסורת כלל ובודאי לשם זה כתבו והוה כמזויף מתוכו ופסול לגמרי משא''כ במקום שכתב בשוגג איזה טעות עכ''ל: (ו) פיסוק. ונראה דאם היה בו פיסוק שיש תקנה לגרור אותה ול''ד לניקוד ששם עושה פיסול בגוף התיבה שנשתנה משמעותה בין מקרא למסורת אבל בפיסוק פסוקים אין פירוש התיבות משתנים ט''ז. וכתב עוד וראיתי בהרבה ס''ת שחם נזדמן השם בסוף שטה עושים סמוך להשם שני שרטוטין בדיו כזה ויש בזה עבירה שעושה שינוי ממה שהיה בתורת משה ע''כ יש לגרוד אותן השרטוטין יגמרי ועי' בסי' רע''ו ס''א. עוד נ''ל בס''ת שאין לה נקודות הראויות להיות על איזה מקומות כגון על אליו איה שרה או בשאר מקומות שאין לפוסלה מלקרות בה אף על פי שעדיין לא נתקנה שהנקודות הם רק מתקנת עזרא כמ''ש התוספות בזבחים פרק רבי ישמעאל עכ''ל [צ''ל בפיסקי תוס' פ' כל קרבנות סי' רל''ב]:
סימן ערה - צורת פרשה פתוחה וסתומה וצורת השירה
ובו ו' סעיפים
א פָּרָשָׁה פְּתוּחָה שֶׁעֲשָׂאָהּ (א) סְתוּמָה, אוֹ סְתוּמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ פְּתוּחָה, יִגָּנֵז. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר (ב) לְתַקְּנוֹ, כְּמוֹ בִּשְׁאָר טָעֻיּוֹת (הָרֹא''שׁ וְהָרַשְׁבָּ''א וריב''ש) . וְכֵן נָהֲגוּ הַסּוֹפְרִים לְתַקְּנוֹ, אִם אֶפְשָׁר לוֹ לִמְחֹק שֶׁלֹּא יִפְגַּע בַּשֵּׁם, כִּי אֵין לוֹ לַחְתֹּךְ הַשֵּׁם וְלַעֲשׂוֹת (ג) נְקָבִים בַּיְּרִיעָה (הָרֹא''שׁ כְּלָל ג') . באר היטב (א) סתומה. וכן אם הפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה פסולה כ''כ הרמב''ם וכתב הב''ח דדעת הטור דאם הניח פנוי במקום שא''צ אינה פסולה בדיעבד ואין דבריו מוכרחים עכ''ל הש''ך וכן דעת הט''ז כהש''ך: (ב) לתקנו. ובלבד שלא ימעט הכתב בשביל ריוח בבין פרשה לפרשה מיהו דיעבד אינו מעכב אם מחק לפניו או לאחריו ומיעט הכתב ש''ך וע''ל ס''ס רע''ט והט''ז כ' דלדעת הרשב''א ההיא דלא ימעט הכתב אינו אלא לכתחלה שיזהר מזה שלא יבוא לידי כך אבל בדיעבד כשר למעט (ולפ''ז אם כבר טעה ועשה מפתוחה סתומה או להיפך מקרי זה דיעבד ומותר לתקנו על ידי שימעט הכתב וק''ל): (ג) נקבים. כתב הש''ך משמע דמשום כבוד השם הוא דאסור אבל לא בשאר תיבות ודלא כדמשמע מהלבוש שהטעם הוא מפני שעושה נקבים ביריעה ולפ''ז אפילו בשאר תיבה אסור וז''א דבשאר תיבה לא אסרו כלל ומ''ש הרב ולעשות נקבים ביריעה לאו לאפוקי אם מסיר הקליפה הדקה העליונה כי זה נראה כ''ש דאסור דהוא יותר בזיון וקרוב למחיקה אלא שבא למעוטי שאם היה השם כתוב מתחלה על מטלית שהיה דבוקה בנקב שאז מותר להסיר המטלית עם השם דדוקא לחתוך ולקדור השם הוא דאסור אבל במטלית שרי להסיר לצורך תקון עכ''ל:
ב בְּצוּרַת פְּתוּחָה וְצוּרַת סְתוּמָה יֵשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּין הָרַמְבַּ''ם וְהָרֹא''שׁ, וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם וְיַעֲשֶׂה בְּעִנְיָן שֶׁבְּפָרָשָׁה פְּתוּחָה יְסַיֵּם פָּרָשָׁה שֶׁלְּפָנֶיהָ בְּאֶמְצַע שִׁיטָה, וְיִשְׁתַּיֵּר בְּסוֹפָהּ חָלָק כְּדֵי (ד) תֵּשַׁע (ה) אוֹתִיּוֹת, וְיַתְחִיל לִכְתֹּב בְּרֹאשׁ שִׁיטָה שֶׁתַּחְתֶּיהָ. וּבְפָרָשָׁה סְתוּמָה, תָּמִיד יְסַיֵּם פָּרָשָׁה שֶׁלְּפָנֶיהָ בִּתְחִלַּת שִׁיטָה וְיַנִּיחַ חָלָק כְּדֵי תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת, וְיַתְחִיל לִכְתֹּב בְּסוֹף אוֹתָהּ שִׁיטָה עַצְמָהּ, וְלֹא יְשַׁנֶּה לַעֲשׂוֹת צוּרָה אַחֶרֶת לֹא לִפְתוּחָה וְלֹא לִסְתוּמָה, וּבְהָכֵי הָוֵי כָּשֵׁר בֵּין לְהָרַמְבַּ''ם בֵּין לְהָרֹא''שׁ. הגה: וְאִם לֹא יוּכַל לְכַוֵּן בְּכָךְ, לֹא יָסוּר מִדִּבְרֵי (ו) הָרַמְבַּ''ם בָּזֶה, כִּי עָלָיו סָמְכוּ הָאַחֲרוֹנִים וְכָתְבוּ שֶׁדְּבָרָיו הֵם עִקָּר (מ''כ בְּשֵׁם חָכָם א') . וּמִכָּל מָקוֹם אִם נִמְצָא סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ (ז) כְּתוּבָה לְפִי דְּבָרָיו, אֵין לְפָסְלָהּ, כִּי יֵשׁ גְּדוֹלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סְבָרוֹת אֲחֵרוֹת בָּזֶה (ר''י מִינְץ סִימָן ח') . באר היטב (ד) תשעה. כב''י כשאין בו שיעור ט' אותיות קטנות אפשר דפסול נמי הוי ומיהו יש פוסקים דבדיעבד סגי בריוח ג' אותיות עכ''ל הש''ך אבל הט''ז כתב דלהלכה אין לנו אלא כדברי הש''ע שהוא מוסכם מרוב הפוסקים: (ה) אותיות. דהיינו ג''פ אשר: (ו) הרמב''ם. וכתב הט''ז דשני פלוגתות יש בין הרמב''ם להרא''ש חדא דאם עושה מקום פנוי בתחלת השטה כדי ט' אותיות ומתחיל הפרשה באמצע השטה זהו סתומה להרמב''ם ופתוחה להרא''ש שנית אם מסיים בסוף שטה או שיש מקום פנוי אלא שאין בו כשיעור ט' אותיות אח''כ מניח שורה א' כולה פנויה ומתחיל הפרשה בשורה שאחריה בתחלתה זהו להרמב''ם פתוחה ולהרא''ש הוי סתומה והכלל להרמב''ם אינה פתוחה רק המתחלת בראש השיטה ואין סתומה רק המתחלת באמצע השיטה או בסופה עכ''ל וכתב הלבוש דלדעת הרמב''ם נ''ל דה''ה אם נזדמנה לו כן בשטה התחתונה שבסוף הדף שלא נשאר אלא מעט או שגמר בסוף השטה מניח שטה העליונה שבראש הדף שאחריו חלק ויתחיל לכתוב בשניה נמצא שמניח פנוי ביניהם שטה ועיין בתשו' מהרש''ל ס' ל''ז וברמב''ם פ''ח מהס''ת שהאריך לבאר הפרשיות סתומות ופתוחות: (ז) כתובה. כ' הש''ך ומ''מ משמע דהיינו דוקא כשנמצאת ס''ת שאינה כתובה לפי דברי הרמב''ם דיש לתלות ולומר שנכתב' ע''פ איזה גדול אחד אבל אם ידוע שהוא טעות סופר שטעה ושינה מסדר הרמב''ם במקום שאין שום פוסק חולק עליו נראה דפסולה היא אף בדיעבד וכ' עוד שנשאל ע''ד הס''ת שראוי להיות בפ' צו וידבר ה' דכל חלב פחוחה כאשר היא בכל ס''ת ואינה פתוחה ורצו לפסלה והשיב דברור הדבר דספרא דוקנא כתבה ע''פ הרמב''ם שלא מנה זאת הפתוחה כלל במנינו של כל הפתוחות בתורה בודאי שס''ת זו היא כשרה וישרה וברורה תורת ה' טהורה עכ''ל:
ג כָּתַב הַשִּׁירָה כִּשְׁאָר הַכְּתָב, אוֹ שֶׁכָּתַב שְׁאָר הַכְּתָב כַּשִּׁירָה, פָּסוּל. וְדַוְקָא שֶׁכָּתַב הַשִּׁירָה כִּשְׁאָר הַכְּתָב בְּלֹא פִּזּוּר, אֲבָל אִם שִׁנָּה בְּפִזּוּר מִמַּה שֶּׁנָּהֲגוּ, לֹא פָּסַל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא (ח) אָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה. באר היטב (ח) אריח. פירש הט''ז (*) דאריח בת ג' טפחים ולבינה היא טפח ומחצה ור''ל האריח הוא הכתב והלבינה היא מקום פנוי והש''ך פירש איפכא דהלבינה ג' טפחים ואריח טפח ומחצה:
ד שִׁירַת הַיָּם כּוֹתְבִים אוֹתָהּ בִּשְׁלֹשִׁים שִׁיטוֹת. שִׁיטָה רִאשׁוֹנָה, כְּדַרְכָּהּ, (ט) וּשְׁאָר שִׁיטוֹת, אַחַת מַנִּיחִין בְּאֶמְצַע רֶוַח אֶחָד, וְאַחַת מַנִּיחִין הָרֶוַח בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת בָּאֶמְצַע, עַד שֶׁתִּמָּצֵא הַשִּׁיטָה חֲלוּקָה לְשָׁלֹשׁ, וְנִמְצָא רֶוַח כְּנֶגֶד הַכְּתָב, וּכְתָב כְּנֶגֶד הָרֶוַח. באר היטב (ט) ושאר. דהיינו כצורה הזאת וכן כולם זה אחר זה עד גמירא ועיין ברמב''ם עוד כמה דינים ומנהגים בכתיבת ס''ת:
ה צוּרַת שִׁירַת הַאֲזִינוּ, כָּל שִׁיטָה יֵשׁ בָּאֶמְצַע רֶוַח אֶחָד, וְנִמְצֵאת כָּל שִׁיטָה חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם, וְכוֹתְבִים אוֹתָהּ בְּשִׁבְעִים שִׁיטוֹת.
ו כָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר, אוֹ הֶחָסֵר מָלֵא, אוֹ שֶׁכָּתַב מִלָּה שֶׁהִיא קְרִי וּכְתִיב בִּקְרִיאָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב: יִשְׁכָּבֶנָּה, בִּמְקוֹם ישגלנה (דְּבָרִים כח, ל) . אוֹ וּבַטְּחוֹרִים, בִּמְקוֹם ובעפולים (דְּבָרִים כח, כז) . וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, פָּסוּל. הגה: וְיֵשׁ עוֹד דְּבָרִים שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן הַסּוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ, כְּמוֹ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וְהַנְּקֻדּוֹת וְהַמְּשׁוּכוֹת. וְעוֹד נָהֲגוּ בְּמִנְיַן הַשִּׁיטִין לַעֲשׂוֹתָם לֹא פָּחוֹת ממ''ח, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מ''ב, וְלֹא יוֹתֵר מִס'. וְעוֹד נָהֲגוּ בְּרָאשֵׁי הַשִּׁיטִין לְמַעְלָה מִשִּׁירַת הַיָּם ה' שִׁיטִין, וְזֶה הַתְחָלָתָן: הַבָּאִים (שְׁמוֹת יד, כח), בַּיַּבָּשָׁה (שְׁמוֹת יד, כט), ה' (שְׁמוֹת יד, ל), מֵת (שְׁמוֹת יד, ל) . בְּמִצְרַיִם (שְׁמוֹת יד, לא) וְכֵן לְמַטָּה מֵהַשִּׁירָה ה' שִׁיטִין, וְהַתְחָלָתָן: וַתִּקַּח (שְׁמוֹת טו, כ), (אַחֲרֶיהָ) (שְׁמוֹת טו, כ), סוּס (שְׁמוֹת טו, כא), וַיֵּצְאוּ (שְׁמוֹת טו, כב), וַיָּבֹאוּ (שְׁמוֹת טו, כג) . (וְיִהְיוּ) לְמַעְלָה מִשִּׁירַת הַאֲזִינוּ שִׁשָּׁה שִׁיטִין, וְהַתְחָלָתָן: וְאָעִידָה (דְּבָרִים לא, כח), אַחֲרֵי (דְּבָרִים לא, כט), הַדֶּרֶךְ (דְּבָרִים לא, כט), בְּאַחֲרִית (דְּבָרִים לא, כט), לְהַכְעִיסוֹ (דְּבָרִים לא כט), קְהַל (דְּבָרִים לא, ל) וּלְמַטָּה ה' שִׁיטִין, וְהַתְחָלָתָן: וַיָּבֹא (דְּבָרִים לב, מד), וַיְדַבֵּר (דְּבָרִים לב, מה), (דִּבְרֵי) אֲשֶׁר (דְּבָרִים לב, מו), הַזֹּאת (דְּבָרִים לב, מז), (אֲשֶׁר) (דְּבָרִים לב, מז) . וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְמִצְוָה, וְאִם שִׁנָּה לֹא פָּסַל (הַכֹּל מִלְּשׁוֹן הַטּוּר) .
סימן רעו - דין תלית הדלוג, ודין הטועה בכתיבת השם
ובו י''ג סעיפים
א טָעָה וְדִלֵּג תֵּבָה אוֹ יוֹתֵר, יָכוֹל לִתְלוֹתָהּ בֵּין הַשִּׁיטִין אֲבָל לֹא בָּרֶוַח שֶׁבֵּין דַּף לְדַף.
ב אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר בִּתְחִלַּת הַסֵפֶר שֶׁכּוֹתְבוֹ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה, בְּכָל פַּעַם שֶׁכּוֹתֵב שֵׁם מֵהַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁכּוֹתֵב לְשֵׁם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, (א) פָּסוּל (כֵּן נִרְאֶה מֵרֹא''שׁ וְכֵן כָּתַב סְמַ''ג וסה''ת) . הגה: כָּתַב שֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְשֵׁם קְדֻשָּׁה, אֵינוֹ פָּסוּל, דְּהָוֵי כְּמַקְדִּישׁ בַּעֲלֵי (ב) מוּמִין לַמִּזְבֵּחַ, דְּאֵינָן קְדוֹשִׁים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב''ץ) . באר היטב (א) פסול. ולא מהני העברת קולמוס עליהן לשמן. ש''ך וכתב הב''ח דאם נתכוין וכתב לשם קדושה אע''פ שלא הוציא בשפתיו אינו פסול בדיעבד הואיל והוציא בתחלת כתיבת הס''ת בפיו וע''ל ר''ס רע''ד והט''ז כ' דלא מהני מחשבה בקדושת השם אלא צריך דוקא להוציא בשפתיו אם לא שאם בתחלת הכתיבה אמר בפירוש וכל אזכרות שבו אני כותב לשם קדושת השם כמ''ש בשם הסמ''ג בסימן רע''ד הבאתיו שם בס''ק א' ע''ש (ובנה''כ השיג עליו וכתב דאישתמיטתי' דברי הרמ''א בא''ח סימן ל''ב סי''ט ע''ש): (ב) מומין. כתב הט''ז משמע דאם כ' השם במקום אחר בטעות שלא במקומו וכתבו לשם קדושה הוי קודש וצריך גניזה אבל שם שנכתב שלא בכונה אין בו קדושה עכ''ל:
ג כְּשֶׁכּוֹתֵב הַשֵּׁם, אֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא (ג) יְשִׁיבֶנּוּ. וְאִם הָיָה כּוֹתֵב שְׁנֵי שֵׁמוֹת זֶה אַחַר זֶה, מֻתָּר לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לִכְתֹּב שֵׁם שֵׁנִי צָרִיךְ לַחֲזֹר לוֹמַר שֶׁהוּא כּוֹתְבוֹ לְשֵׁם קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. באר היטב (ג) ישיבנו. כ' הש''ך ואם השיב לא נפסל כך משמע בב''י ופירש מ''ש במס' סופרים הפסיק באמצע השם פסול היינו שעשה שם א' כשני שמות כזה ראו בן עכ''ל ור''ל דהאי השם אינו שם קודש אלא כל תיבה קרוי שם כמה שמצינו הרבה פעמים בש''ס תיבה בלשון שם ודלא כהב''ח שהבין דהוא שם קודש עכ''ל ואם מלך א''ה שואל בשלומו מותר להשיבו כמ''ש גבי תפלה בא''ח ר''ס ק''ד:
ד כְּשֶׁטּוֹבֵל הַקֻּלְמוֹס לִכְתֹּב הַשֵּׁם, לֹא יַתְחִיל מִיָּד הַשֵּׁם לִכְתֹּב, שֶׁמָּא יִהְיֶה עָלָיו רִבּוּי דְּיוֹ וְלֹא יֵצֵא הַכְּתָב מְיֻשָּׁר, אֶלָּא יְכַוֵּן לְהַנִּיחַ אוֹת אַחַת מִלִּכְתֹּב קֹדֶם הַשֵּׁם, וּבְאוֹתוֹ הָאוֹת יַתְחִיל לִכְתֹּב וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן, (ד) יְחַפֵּשׂ אַחַר אוֹת שֶׁצְּרִיכָה דְּיוֹ, וִימַלְּאֶנָּה, וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מ''כ) . באר היטב (ד) יחפש. משמע דלכתוב מקודם אות אחרת של חול על איזה דבר אסור דכיון שדיו זו מוכנת לשם אין ראוי לכתוב בה דבר חול. ש''ך:
ה כָּתַב (ה) הָאַזְכָּרוֹת בִּדְיוֹ וְזָרַק עֲלֵיהֶם זָהָב, פָּסוּל. באר היטב (ה) האזכרות. כתבו הט''ז והש''ך דלאו דוקא האזכרות אלא ה''ה שאר ס''ת ונקט אזכרות משום דבשאר דברים מהני תקון למחוק אותם משא''כ באזכרות שהרי אסור למחקם ודלא כהלבוש שכ' דבשאר דברים כשר בזרק עליהם זהב ע''ש:
ו שָׁכַח לִכְתֹּב הַשֵּׁם כֻּלּוֹ, תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁיטוֹת. אֲבָל מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁיטָה (ו) וּמִקְּצָתוֹ תָּלוּי, פָּסוּל. באר היטב (ו) ומקצתו. והב''ח כ' דדעת הטור וקצת פוסקים דאין לפסלה בדיעבד אבל הט''ז כ' בשם הרמב''ם דאפילו בדיעבד פסולה וכן יש לכוין לשון הטור ע''ש וע''ל סימן רע''ג ס''ו:
ז מֻתָּר לִכְתֹּב הַשֵּׁם עַל מְקוֹם (ז) הַמַּחַק וְעַל מְקוֹם הַגֶּרֶד. (ח) וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁאָר סְפָרִים (כ''כ בס''ה) . באר היטב (ז) המחק. משמע קצת דעל המחק וגרד עדיף מלתלות וכן דעת יש פוסקים והלכך היכא דאפשר לתקן בתלי' או לכתוב על המחק וגרד לא יתלה וכמדומה לי שכן נהגו עכ''ל הש''ך: (ח) ואין. כתב הש''ך דהג''ה זו אין ענינה לכאן דמהיכא תיתי לחלק כאן בין ס''ת לשאר ספרים ואדרבה כ''ש היא דמותר בשאר ספרים אלא הג''ה זו שייכא לעיל ס''ו דמקצתו תלוי פסול היינו אפילו בשאר ספרים אין לתלות מקצתו וכן הוא בסה''ת עכ''ל ומ''ש המחבר שלא יצא מן השם חוץ לדף פי' על הגליון חוץ לשטה והרבה סופרים טועין וסברי דאין לכתוב השם בסוף השטה ולכך כשמזדמן להם השם בסוף שטה הם מאריכין ומקצרין שאר האותיות שלא כדין גם קצת עושים רשומים בסוף אחר השם כמ''ש בסימן רע''ד ס''ק ו' ויש לבטל מנהגם בזה:
ח צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם בְּתוֹךְ הַדַּף, וְלֹא יֵצֵא מֵהֶם כְּלָל חוּץ לַדַּף.
ט אָסוּר לִמְחֹק אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים, וְלֹא מֵאוֹתִיּוֹת הַנִּטְפָּלוֹת (ט) מֵאַחֲרֵיהֶם כְּנוּן ך' שֶׁל אֱלֹהֱיךָ וכ''ם שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם. וְאֵלּוּ הַשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת: שֵׁם הַהֲוָיָה; וְשֵׁם אַדְנוּת; וְאֵל, (י) אֱלוֹהַ, אֱלֹהִים; שַׁדַּי; צְבָאוֹת. וְיֵשׁ גּוֹרְסִין גַּם כֵּן אֶהְיֶ''ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ''ה (טוּר) . באר היטב (ט) מאחריהם. וכתבו הט''ז והש''ך אבל מלפניהם כגון ל' מן לה' או ב' מן בה' או הא' מן האלהים וכיוצא בו מותר למחוק (אבל הנטפל לאחריהם יש בו קדושה שכבר קדשו השם) וכ' הט''ז דאם שכח לכתוב כ''ם של אלהיכם יכול לתלות בין השיטין ואין בזה משום תולה מקצת השם דהא לא מן השם הוא זה (ואף מי שעולה על לבו להחמיר בזה לכתחלה מ''מ בדיעבד פשוט דאין לפסלו) ואם שכח היו''ד מאלהינו וכתבו חסר אלהנו אין לזה שום תיקון אלא צריך לסלק היריעה לגמרי (דהיו''ד היא שרשית של השם) ומ''מ כיון שכבר נהגו הסופרים לקדור השם שנכתב בטעות ע''כ אם אינו אפשר בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת גם בזה יעשה כן ע''ש שהאריך בזה מאד במה שמבואר בענין זה בתשו' משאת בנימין וכ' הש''ך דשם של חול אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים כגון והייתם כאלהים וכה''ג מותר למוחקו וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא אבל לגוז ולגנוז שרי אפילו שלא לצורך תיקון אבל בנכתב לשם קדושתו אפילו לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור ואם הרבה שמות נכתבו שלא לשמן בס''ת אסור למחקן אע''פ שהוא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר עכ''ל: (י) אלוה. בטור כתב עוד אלהי וכן הוא במקצת ספרי הרמב''ם והטעם דשם אלהי הוא גם כן שם העצם והיו''ד מכלל שורש השם וכן דעת כסף משנה מאחר שמצינו בשם אלדים שגם היו''ד היא שרשית ה''נ הוא בשם אלדי עכ''ל ט''ז וכ' עוד שנמצא בס''ת בפסוק ויטוש אלוד עשהו חסר וי''ו ופסק דאינו מועיל לתקן ולתלות הוי''ו כיון דמגוף השם הוא במקום הזה אלא דיש לקדור השם ולכתוב אחר במקומו עכ''ל:
י כָּתַב אֵל מֵאֱלֹהִים, יָהּ מֵהַשֵּׁם, אוֹ שֶׁכָּתַב שֵׁם יָהּ, אֵינוֹ נִמְחָק. אֲבָל שד מִשַׁדַּי וְצב מִצְּבָאוֹת, נִמְחָקִים. הגה: וְכֵן אד מֵאֲדֹנָי אוֹ אה מֵאֶהְיֶה (יְרוּשַׁלְמִי פ''ק דִּמְגִלָּה) . וְיֵשׁ (יא) מַחְמִירִין בָּזֶה (תוס' פ' שְׁבוּעוֹת הָעֵדוֹת בְּשֵׁם ר''ח) . וְהַשֵּׁם שֶׁכּוֹתְבִין בַּסִּדּוּרִין שְׁתֵּי יוּדִין וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶן, מֻתָּר לְמָחְקוֹ אִם הוּא לְצֹרֶךְ (פִּסְקֵי מהרא''י סי' קע''א) . באר היטב (יא) מחמירין. הטעם מבואר בתוס' דהחמירו בזה יותר מבש''ד וצ''ב לפי שזה שם המיוחד הוא:
יא נִדְבְּקָה אוֹת לַחֲבֶרְתָּהּ בְּאוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם, יֵשׁ לוֹ לְגָרְדוֹ. הגה: דְּיוֹ שֶׁנִּשְׁפְּכָה עַל הַשֵּׁם, מֻתָּר לְמָחְקוֹ כְּדֵי לְתַקְּנוֹ דְּאֵין זֶה דֶּרֶךְ מְחִיקָה, רַק דֶּרֶךְ תִּקּוּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַסֶכֶת סוֹפְרִים וּבְהַגָּהַת מַיְמוֹנִי פ''ו) ה' שֶׁל שֵׁם שֶׁכְּרָעָה נוֹגַעַת בְּגַגָּהּ, אִם נוֹגֵעַ מַמָּשׁ עַד שֶׁנִּרְאֵית כְּחֵ''ת, מֻתָּר לִמְחֹק אוֹ לְגָרֵד הָרֶגֶל וּלְתַקְּנָהּ. אֲבָל אִם נוֹגַעַת רַק מְעַט, יֵשׁ (יב) לְסַפֵּק בַּדָּבָר אִם מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר''י אסכנדרני) . באר היטב (יב) לספק. דכיון דכל העולם קורין אותה ה''א אלא שנפסלה בנגיעתה לגג הוי כמוחק השם משא''כ בנפסלה ממש אין עליה קדושה כלל ודמיא לדיו שנפלה על החי''ת ט''ז וש''ך:
יב הַכּוֹתֵב יְהוּדָה וְלֹא נָתַן בּוֹ דָּלֶת, יִתְלֶה הַדָּלֶ''ת לְמַעְלָה. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב הַשֵּׁם, וְכָתַב יְהוּדָה, עוֹשֶׂה ה' מֵהַדָּלֶ''ת וּמוֹחֵק ה' אַחֲרוֹנָה.
יג כְּלִי שֶׁהָיָה כָּתוּב עָלָיו שֵׁם, קוֹצֵץ מְקוֹם הַשֵּׁם, וְגוֹנְזוֹ. הגה: וְאָסוּר לִכְתֹּב שֵׁם לְכַתְּחִלָּה שֶׁלֹּא בְּסֵפֶר, דְּיוּכַל לָבוֹא לִידֵי בִּזָּיוֹן, וְלָכֵן נִזְהָרִין שֶׁלֹּא לִכְתֹּב שֵׁם בְּאִגֶּרֶת. וְיֵשׁ נִזְהָרִין אֲפִלּוּ בְּמִלַּת (יג) שְׁלוֹם, שֶׁלֹּא לִגְמֹר כְּתִיבָתוֹ (מהרי''ל בְּשֵׁם התשב''ץ) . באר היטב (יג) שלום. כתב הש''ך ורוב העולם אינם נזהרין בזה וכ''כ בתשו' הרא''ש דמותר (ובנה''כ מסיים אמנם בתוס' פ''ק דסוטה דף י' ע''א מוכח דאסור ואי' שם להדיא גדולה מזה דשלום הוא משמות שאינם נמחקין והא דלא תני ליה בהדי ז' שמות שאינם נמחקין משום דתנא ושייר ע''ש ומ''מ צ''ע לדינא דמדברי שאר פוסקים לא משמע כן דלא לישתמיט חד מינייהו דכתב כן וצ''ע למעשה עכ''ל וע''ש):
סימן רעז - שלא להפך היריעה על פניה
ובו סעיף אחד
א כָּתַב הַיְרִיעָה וּבָא לְהַנִּיחָהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ, לֹא יַהֲפֹךְ הַכְּתָב לְמַטָּה. אַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה אָבָק עַל הַכְּתָב, מִכָּל מָקוֹם דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן הוּא, אֶלָּא יִהְיֶה פְּנֵי הַכְּתָב לְמַעְלָה, (א) וְיִפְרֹשׂ עָלָיו בֶּגֶד. באר היטב (א) ויפרוש. בפ' בתרא דעירובין אמרינן היכא דלא אפשר בפריסת בגד יהפוך הכתב דאי לא אפיך איכא בזיון כתבי הקדש טפי וכתב הב''ח מכאן יש ללמוד שלא ילך אדם חוץ ויניח הספר פתוח אם אין עליו מפה דלאו דוקא ס''ת אלא ה''ה שאר ספרים וכ' הש''ך וידוע לחכמי האמת שיש מלאך אחד נקרא ש''ד והוא ש''ומר ד''פין על מי שמניח ספר פתוח ויוצא שמשכח תלמודו עכ''ל:
סימן רעח - דין תפירת ספר תורה
ובו ד' סעיפים
א אֵין תּוֹפְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא בְּגִידֵי בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה הַטְּהוֹרִים. וְלֹא יִתְפֹּר כָּל הַיְרִיעָה מֵרֹאשָׁהּ (א) לְסוֹפָהּ, אֶלָּא יַנִּיחַ בְּרֹאשָׁהּ מְעַט וּבְסוֹפָהּ מְעַט שֶׁלֹּא יִהְיֶה תָּפוּר, וְכָל הַשְּׁאָר יִהְיֶה תָּפוּר מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. וְיִתְפֹּר מִבַּחוּץ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' נ') . באר היטב (א) לסופה. וכ' הב''ח כיון דאינו אלא תקנת חכמים כדי שלא יקרע הס''ת לא מיפסל ס''ת בהכי וכ''כ הר''ן ושאר אחרונים:
ב יָשִׂים בַּסֵפֶר תּוֹרָה שְׁנֵי עַמּוּדִים, אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ וְאֶחָד בְּסוֹפוֹ, וּמַה שֶׁשִּׁיֵּר גִּלָּיוֹן בְּרֹאשׁוֹ וּבְסוֹפוֹ יִכְרֹךְ עַל הָעֲמוּדִים וְיִתְפְּרֶנּוּ (ב) בְּגִידִים, וְיִשָּׁאֵר בֵּין הָעַמּוּד לַדַּף שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת. וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתָפְרָהּ בְּגִידִין, אִם נִתְפְּרָה (ג) בְּמֶשִׁי סְבִיב הָעַמּוּדִים, קוֹרִין בָּהּ. מִיהוּ אִם אֶפְשָׁר לְתַקְּנָהּ בְּגִידִין, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְפְּרָה בְּמֶשִׁי, אֵין קוֹרִין בָּהּ עַד שֶׁיְּתַקְּנֶנָּה (ת''ה סי' נ''א) . באר היטב (ב) בגידים. אבל אסור לדבק היריעות בדבק סביב העמודים כי בימים רבים מתייבש הדבק ומתרפה מעל העמודים כ''כ מהרי''ו ובד''מ מסיים בשמו מיהו בשעת הדחק שרי ולא נמצא כן במהרי''ו שם עכ''ל הש''ך: (ג) במשי. וה''ה בין היריעות כן הוא בת''ה שם ומוכח שם להדיא דכ''ש אם נתפר במשי במקום הקרע שכשר בשעת הדחק עכ''ל נה''כ:
ג אִם נִקְרַע רֹב תְּפִירָה שֶׁבֵּין יְרִיעָה לִירִיעָה, וַעֲדַיִן (ד) מְחֻבָּרוֹת בְּחָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ תְּפִירוֹת שֶׁל קַיָּמָא, כָּשֵׁר (שָׁם סִימָן נ') . באר היטב (ד) מחוברות. והט''ז חולק ע''ז ופסק דבעינן שיהיה רובו מחובר דוקא (כדי שיהא נקרא הכל ספר א') ובאם לאו אסור לקרות בו (ובנה''כ השיג עליו וכ' שדברי המחבר עיקר ע''ש):
ד אִם יְרִיעָה אַחַת אֵינָהּ תְּפוּרָה עִמּוֹ, אֲפִלּוּ הִיא מֻנַּחַת עִמּוֹ, אֵין קוֹרִין בּוֹ.
סימן רעט - דיני הגהת ספר תורה ושלא ישהנו מטעה
ובו ה' סעיפים
א סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מֻגָּהּ, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֶלָּא יְתַקֵּן אוֹ יִגְנֹז. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר סְפָרִים (רַשִׁ''י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב נ') . וְאֵין לְהַגִּיהַּ שׁוּם סֵפֶר עַל פִּי הַסְּבָרָא, כִּי אִם בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טָעוּת (הָרַב ר' דָּוִד כֹּהֵן בַּיִת ט''ו וְחֵרֶם קַדְמוֹנִים) .
ב קָרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר וְנִמְצָא בּוֹ טָעוּת, מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֶרֶת וּמַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא הַטָּעוּת, וּמַשְׁלִימִין שִׁבְעָה עַל אוֹתָם שֶׁקָּרְאוּ בְּמֻטְעֶה. וְאִם נִמְצָא הַטָּעוּת בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַתּוֹרָה, גּוֹמֵר קְרִיאָתוֹ בַּסֵפֶר (א) הַכָּשֵׁר וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ, כִּי בְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ לְפָנֶיהָ בַּסֵפֶר תּוֹרָה הַפָּסוּל, וְכֵן קְרִיאָה שֶׁקָּרְאוּ בּוֹ, עָלְתָה לָהֶם בְּדִיעֲבַד. הגה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין שֶׁנִּמְצָא (ב) הַטָּעוּת בְּסֵפֶר תּוֹרָה רִאשׁוֹנָה בֵּין שֶׁנִּמְצָא הַטָּעוּת בַּשְּׁנִיָּה שֶׁקּוֹרִין בָּהּ חוֹבַת הַיּוֹם לְמַפְטִיר וְעַיֵּן בא''ח סִימָן קמ''ג. באר היטב (א) הכשר. כתב הש''ך היינו כשלא קרא ג' פסוקים אבל קרא ג' פסוקים ויכול להפסיק שם מברך לאחריה ומשלימין המנין בס''ת האחרת כמ''ש בא''ח בסימן קמ''ג ס''ד: (ב) הטעות. והט''ז פסק דאם נמצא הטעות בקריאת האחרון ינהוג כדברי המרדכי לקרות הטעות בעל פה ויגמר בספר ההוא כל הקריאה הצריכה ולא יוציא אחרת מטעם כבוד הצבור ואע''ג דיקרא אח''כ למפטיר מ''מ אין שייך כאן כבוד הצבור דהא בלא''ה מפסיקין קצת באמירת קדיש ואם נמצא הטעות בקריאת מפטיר ג''כ לא יוציא אחרת אלא יאמר בע''פ עכ''ל:
ג סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ טָעֻיּוֹת, אָסוּר לִקְרוֹת בּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיהֶנּוּ, כִּי הוּא מֻחְזָק בְּמֻטְעֶה.
ד סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ ג' טָעֻיּוֹת בְּכָל דַּף וְדַף, יְתַקֵּן. וְאִם הָיוּ ד', יִגָּנֵז. וְאִם הָיָה רֹב הַסֵפֶר מֻגָּהּ, וְהַשְּׁאָר יֵשׁ בּוֹ ד' טָעֻיּוֹת בְּכָל דַּף, וְנִשְׁאַר אֲפִלּוּ דַּף אֶחָד מֵאוֹתוֹ הַשְּׁאָר הַמְשֻׁבָּשׁ בְּלֹא ד' טָעֻיּוֹת, הֲרֵי זֶה יְתַקֵּן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר, לְפִי שֶׁהוּא גְּנַאי לִתְלוֹת כָּל כָּךְ בֵּינֵי שִׁיטֵי. אֲבָל אִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא, אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּכָל דַּף וְדַף כַּמָּה טָעֻיּוֹת, יְתַקֵּן, לְפִי שֶׁאֵין הַגְּרִידָה גְּנַאי כְּמוֹ הַתְּלִיָּה. הגה: וּכְשֶׁגּוֹרֵד, יַרְחִיב הָאוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁלְּאַחֲרָיו קְצָת, שֶׁלֹּא יְהֵא מָקוֹם הַגֶּרֶד (ג) הֶפְסֵק בַּתֵּבָה (ב''י וּמָרְדְּכַי ה''ק) . באר היטב (ג) הפסק. דבכה''ג פסול כיון שהרחיק התיבה עד שנראית כשתים כדלעיל סי' רע''ג ס''ד עכ''ל הש''ך:
ה אִם דִּלֵּג שְׁנֵי שִׁיטִין אוֹ ג', לֹא יִמְחֹק שְׁלֹשָׁה שִׁיטִין לִכְתֹּב בִּמְקוֹמָם אַרְבָּעָה אוֹ ה' לְהַכְנִיס מַה שֶּׁדִּלֵּג, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט הַכְּתָב וּמִחְזֵי כִּמְנֻמָּר (פי' כְּעוֹר נָמֵר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גְּוָנִין הַרְבֵּה) . וְטוֹב לְסַלֵּק הַיְרִיעָה. וּמִכָּל מָקוֹם הַסּוֹפְרִים נָהֲגוּ לְתַקֵּן, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל רֵישׁ סי' רע''ה.
סימן רפ - נקרעה היריעה לאחר תפירתה
ובו ב' סעיפים
א סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּקְרְעָה בּוֹ יְרִיעָה בְּתוֹךְ שְׁנֵי שִׁיטוֹת, (א) יִתְפֹּר. בְּתוֹךְ ג', לֹא יִתְפֹּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּיָשָׁן שֶׁאֵין עִפּוּצוֹ נִכָּר. וְאִם נִכָּר הַגְּוִיל שֶׁהוּא עָפוּץ, תּוֹפֵר אֲפִלּוּ קֶרַע הַבָּא בְּתוֹךְ ג'. אֲבָל לֹא (ב) יוֹתֵר (ריב''ש) . וְכֵן בֵּין דַּף לְדַף וּבֵין תֵּבָה (ג) לְתֵבָה, יִתְפֹּר. וְכָל הַקְּרִיעוֹת אֵין תּוֹפְרִין אוֹתָם אֶלָּא בַּגִּידִים שֶׁתּוֹפְרִין בָּהֶם הַיְרִיעוֹת זוֹ לָזוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנּוֹהֲגִין לְתָפְרָם בְּמֶשִׁי (ת''ה סי' נ''א וְהָרֹא''שׁ כְּלָל ג' וסה''ת) . וְכֵן נוֹהֲגִין הָאִדָּנָא, אֲבָל הָעִקָּר לְתָפְרָם בְּגִידִין, אִם אֶפְשָׁר (ש''ס וּפוֹסְקִים וריב''ש) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר (ד) לְדַבֵּק עָלָיו קְלָף מִבַּחוּץ, כָּל זְמַן שֶׁמֻּתָּר לְתָפְרָם, וּלְדַבֵּק הַקְּרִיעָה עַל יְדֵי כָּךְ (שָׁם סי' ל''א) . וְכֵן אִם נֶחְסַר דָּבָר, כּוֹתְבִין עַל הַקְּלָף (ה) הַדָּבוּק (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קכ''ב), וְכֵן נָהֲגוּ וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר''ץ. וּבְכָל הַקְּרָעִים יִזָּהֵר שֶׁלֹּא תֶּחְסַר אוֹת אַחַת אוֹ תִּשְׁתַּנֶה צוּרָתָהּ אוֹ תֵּחָלֵק. הגה: וְאִם (ו) נֶחְלַק שׁוּם אוֹת עַל יְדֵי הַקְּרִיעָה, פְּסוּלָה, וְלֹא מְהָנֵי מַה שֶׁמְּדַבְּקוֹ מֵאֲחוֹרָיו (שָׁם) . וְכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְחַב הַמַּחַט תּוֹךְ הַכְּתָב, אֶלָּא חוּץ לַכְּתָב. באר היטב (א) יתפור. כתב הב''ח כל זמן שלא תפרו אפילו לא נקרע אלא בשטה אחת אסור לקרות בו עד שיתפור אבל הט''ז כ' דלא נראה לו דאין כאן פסול לגמרי כל שהוא בפחות משלשה אלא דקמ''ל דאין איסור בתפירה דלא תימא דמיגניא בכך שזהו טעם שלא יתפור בנקרע עד שלשה משום דמיגניא ובעינן זה אלי ואנוהו קמ''ל בפחות משלשה לא מיגניא אבל באמת אף אם לא תפרו כשר אם אינו בתוך ג' (ובנה''כ כתב דאין נראין דבריו דמדברי הפוסקים משמע דצריך לתפור ע''ש) ואם הוא בתוך ג' כתב הט''ז דצריך לסלק היריעה ופשוט שגם בדבוק מבחוץ בקלף לא מהני בזה ונראה דבדיעבד אם תקנה בתפירה או בדבק וזה נמצא בשעת הקריאה שאין להוציא אחרת בשביל זה וכ''ש אם אין שם ס''ת אחרת שיש לקרות בזאת התורה עכ''ל וכ' הב''ח דדין זה שנקרע היינו דוקא שהקרע התחיל ביריעה בגליון למעלה או למטה ובא בתוך ג' שיטין בזה לא יתפור אבל אם לא נקרע הגליון אלא שנקרע בתוך השיטין לבד אפילו בד' וה' נמי יתפור (והרא''ם ח''א סימן פ''ט לא כ''כ. ואנן נוהגין לדבק קלף עליו מבחוץ וכ' מהר''מ הלוי נראה שכל שלא נקרע גוף היריעה או נסדק מעבר לעבר רק שריטה ע''פ שטחיות הגויל והגויל קיים אין לחוש) ואם רק הגליון בלבד נקרע למעלה או למטה יכולין לקרות בה לכתחלה עכ''ל ונכון הוא ומ''מ נראה דלכתחלה יתקן כל מה דאפשר. ש''ך: (ב) יותר. וכ' בנה''כ שמצא בהרבה תשובות שפסקו דאפילו יותר משלש יתפור ואין ספק אילו ראה הרב דברי הפוסקים אלו לא היה כותב כן עכ''ל והב''ח כתב דס''ת דידן לכ''ע יתפור שהרי הגידין הם לבנות והקלפים שלנו ג''כ לבנות א''כ הדבר ידוע שאין התפירות ניכרות בס''ת ואפילו בג' יתפור וכן לדבק קלף על הקרעים בדבק: (ג) לתיבה. כתב הש''ך נ''ל פירושו דברישא מיירי בין אות לאות ומ''מ לא נתקלקל האות וכאן מיירי בין תיבה לתיבה ולא בין אות לאות הלכך יתפור והט''ז כתב ולענין הלכה יש להחמיר בין תיבה לתיבה כמו בין האותיות כדעת הטור בזה דתוך ג' לא יתפור: (ד) לדבק. כתב הש''ך כלומר אם הוא קרע הבא בתוך ב' שיטין או בתוך ג' ועפיץ בענין שמותר לתפור מותר ג''כ לדבק אבל אם אסור לתפור אסור לדבק ג''כ אבל מדברי הב''ח משמע דאפילו היכא דאסור לתפור מותר לדבק דהא בקרע תוך ג' דאסור לתפור מתיר הרא''ש לדבק ונ''ל דכדאי הוא הרא''ש לסמוך עליו בשעת הדחק מיהו כל זה כשלא נחלק האות אבל אם נחלק האות אסור לדבק בכל ענין עכ''ל: (ה) הדבוק. וכתב הב''ח דמהרי''ק התיר מה שנהגו לטלות במטלית על נקבים ביריעה קודם התחלת כתיבת ס''ת ואח''כ כותבין על הטלאי דלא כמקצת חכמים שהביאו ראיות לאיסור ודחה הוא ראיותיהם ול''נ עיקר כדברי האוסרים אלא מאחר שנהגו הקדמונים לקרות בס''ת כזו לפני גדולי עולם ולא מיחו בידם ע''כ אין לשום גדול למחות ולהורות הוראה לאסור לאחרים אבל המחמיר לעצמו בס''ת שלו הרי זה משובח ותע''ב מיהו נראה אם כ' מקצת האות על היריעה ומקצתו על הטלאי ה''ז פסול לדברי הכל דכשתחלק הטלאי ימצא כאן חצי אות וכאן חצי אות ולא עוד אלא אפילו נכתב האות כולו על היריעה אלא שמקצת הדיו מצד א' של האות ההוא עובר גם על הטלאי לא מהני הקפת גויל שבטלאי לאות שנכתב על היריעה אלא האות שביריעה צריך להיות מוקף גויל ביריעה עצמה בלא טלאי וכן האות שבטלאי צ''ל מוקף גויל בטלאי עצמו בלא היריעה עכ''ל והט''ז חולק ע''ז וכתב דכיון שבקלף הדבוק מהני למה שכתוב עליו דהוי כמו שנכתב על היריעה למה לא יועיל ג''כ לכתוב חציה ע''ז וחציה על זה: (ו) נחלק. ול''ד למ''ש בא''ח סימן ל''ב סט''ז דאם נפסק א' מאותיות הפשוטות שהוא כשר דהתם מיירי שלא נשתנה צורת האות אף על פי שחלוק ולא נדבק בדבק ע''ש כ''כ הלבוש:
ב סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלוּ מִמֶּנּוּ יְרִיעוֹת וּבָא לְהַחְלִיפָם, אֲפִלּוּ לֹא בָּלוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, צָרִיךְ לְהַחֲלִיף שָׁלֹשׁ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָם שֶׁמַּחֲלִיף דּוֹמוֹת לְגַמְרֵי לַאֲחֵרוֹת וּלְכָךְ (ז) צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ לְפָחוֹת שְׁלֹשָׁה דּוֹמוֹת. באר היטב (ז) צריך. וכתב הט''ז נראה דבדיעבד אינו פסול בזה והש''ך כתב ונראה שטוב שסופר הראשון יכתבם אם אפשר וסופר אחר יראה ג''כ שמה שהוא מחזיר יהא כמדת הראשון בכתבו עכ''ל (ובת' ח''צ שאלה י''ט הורה שאין מחליפין רק היריעה א' הן בלה או נקרע ס''ת באופן שצריך לסלק די בסילוק יריעה א' ואם היריעה בת ו' דפין די בסילוק ג' דפין ע''ש. אבל תשו' ש''י ח''ב שאלה פ''ט מחלק בין היריעה שבלה שהיא שמנה צריכה להחליף ג' יריעות כפסק הש''ע משא''כ בשאר תיקוני ס''ת ודאי די בסילוק א' מהם. ובכה''ג מחלק בתשו' מהר''י כהן סי' מ''ט וחוט השני סי' פ''ו ובס' חב''י סי' ע''ז. ועיין ט''ז ס''ק ה'):
סימן רפא - מי כשר לכתיבת ספר תורה, ואם אמר הסופר שלא כתב האזכרות לשמן,
וּבוֹ ה' סְעִיפִים
א סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס, יִשָּׂרֵף. כְּתָבוֹ כּוּתִי, (א) יִגָּנֵז. נִמְצָא בְּיַד אֶפִּיקוֹרוֹס, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבוֹ, יִגָּנֵז. נִמְצָא בְּיַד כּוּתִי, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁמַּכְשִׁיר וְיֵשׁ אוֹמְרִים יִגָּנֵז. וְחַיָּבִין הַצִּבּוּר לִקְנוֹתוֹ מִמֶּנּוּ בִּכְדֵי דָּמָיו אוֹ יוֹתֵר מְעַט וּלְגָנְזוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא (ב) יְזַלְזֵל בּוֹ. וְאִם רָצָה לְהַעֲלוֹת בְּדָמָיו יוֹתֵר מִכְּדֵי דָּמָיו הַרְבֵּה, מַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּיָדוֹ. וְאִם הֻחְזְקוּ (ג) שֶׁבָּזְזוּ כְּנַעֲנִים סִפְרֵי יִשְׂרָאֵל, תּוֹלִים שֶׁאוֹתָם סְפָרִים שֶׁלָּהֶם הָיוּ וְקוֹרִין בָּהֶם. באר היטב (א) יגנז. אפילו כתבו למכור לישראל. תוספות. ש''ך. וכתב הט''ז דבטור הוסיף ואין קורין בו נראה דקמ''ל דאפילו בבית אין קורין בו ביחידות אפילו ביש ספק מי כתבו ונ''ל דיש עוד חילוק בין זה לשאר הפסולין דהיינו כל פסול שנראה לכל פסולו ודאי קורין בו ביחידות ואין חשש שיקראו בו בציבור אבל בפיסול שאינו מוכח כגון שאינו מעובד לשמה יש לאסור לקרות בו אפילו ביחידות שמא יקראו בו בציבור כמו שמצינו לענין ספק טריפה בסי' נ''ז שלא ישהנו מפני התקלה עכ''ל (ובנה''כ השיג עליו בזה וכ' דל''ד לספק טריפות ע''ש) ועיין בא''ח סימן ל''ט: (ב) יזלזל. ומשמע בש''ס דאין לומר לעובד כוכבים שיתן לו בזול יותר מדאי פן יכעוס וישליכה למקום האבוד וכתב הט''ז כשהעובד כוכבים רוצה הרבה יותר מכדי דמיו לא יסלק וימשוך ידו ממנו תיכף אלא צריך לעסוק עמו בדברי ריצוי אולי ימכרנו בכדי דמיו ומעט יותר ואם אח''כ עומד בדעתו אז מניחין בידו וילך לו ולא קודם לזה עכ''ל: (ג) שבזזו. וכתב הש''ך ונ''ל דה''ה במקומות שאין העובדי כוכבים יודעים לכתוב דאמרינן מסתמא בזזו אותם:
ב גֵּר שֶׁחָזַר לְסוּרוּ מֵחֲמַת יִרְאָה, כָּשֵׁר לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה.
ג סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מַסוּר, (ד) עֶבֶד, אִשָּׁה, קָטָן, כּוּתִי, יִשְׂרָאֵל מוּמָר, פְּסוּלִין. באר היטב (ד) עבד. והדרישה כ' שמדברי הרי''ף והרא''ש והטור נראה דדוקא גבי תפילין פסולין עבד ואשה וקטן ולא בס''ת אבל הש''ך כ' שאינו מוכרח ונראה דבקטן אפילו הגיע לחינוך פסול כמו גבי תפילין וכן משמע בלבוש להדיא עכ''ל:
ד סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ מַמְזֵר, יֵשׁ פּוֹסְלִין. וְהוּא הַדִּין גֵּר תּוֹשָׁב (מָרְדְּכַי סה''ק) .
ה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָמַר הַסוֹפֵר לְאַחַר שֶׁיָּצָא מִיָּדוֹ: לֹא כָּתַבְתִּי הָאַזְכָּרוֹת לִשְׁמָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ. אֲבָל נֶאֱמָן הוּא לְהַפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ. וְלָמָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ, שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַפְסִיד עַל הַלּוֹקֵחַ אוֹ עַל זֶה שֶׁשְּׂכָרוֹ, וְדוֹמֶה שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בַּאֲמִירָה זוֹ אֶלָּא שְׂכַר הָאַזְכָּרוֹת. לְפִיכָךְ אִם אָמַר: סֵפֶר תּוֹרָה זֶה עוֹרוֹת שֶׁלּוֹ אֵינָם מְעֻבָּדִים לִשְׁמָן, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן לְהַפְסִיד (ה) שְׂכָרוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלוֹ, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאִם אֵין הָעוֹרוֹת מְעֻבָּדִין לִשְׁמָן אֵין לוֹ שָׂכָר כְּלָל. הגה: (ו) מִיהוּ כִּשְׂכַר חֻמָּשׁ בְּעָלְמָא חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, דְּהָא מִכָּל מָקוֹם לֹא גָּרַע מֵחֻמָּשׁ (מָרְדְּכַי פ' הַנִּזָּקִין) . באר היטב (ה) שכרו. כ' הש''ך משמע אם כתב לו בחנם כגון במתנה וכה''ג אינו נאמן כיון שיצא מתחת ידו: (ו) מיהו. כ' הט''ז פשוט שזה קאי גם אחלוקה ראשונה שלא כתב האזכרות לשמה וקשה לי אם כן דיש לו עכ''פ איזה שכירות מאי שנא רישא דאנו אומרים שמא לא נתכוין אלא להפסיד על הלוקח ה''נ נימא כן ולפי מ''ש בסמוך דכל שיש פסול בדרך שאינו ניכר אסור לקרות בו אפילו ביחידות אתי שפיר כאן דודאי א''צ ליתן לו שום שכר כיון שאסור לקרות בו אפי' ביחידות דאתי למיקרי ביה בצבור כיון שאין הפסול מוכח מתוכו בזה ודאי ניחא דא''צ ליתן לו שום שכר (ובנה''כ כ' שלא ראה דברי המרדכי פ' הנזקין ששם מבואר קושיתו והוא מתרצה בענין אחר ע''ש):
סימן רפב - לנהג כבוד בספר תורה, ודין תשמישיה
ובו י''ט סעיפים
א חַיָּב אָדָם לִנְהֹג כָּבוֹד גָּדוֹל בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וּמִצְוָה לְיַחֵד לוֹ מָקוֹם וּלְכַבֵּד הַמָּקוֹם הַהוּא וּלְהַדְּרוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יִרֹק כְּנֶגֶד סֵפֶר תּוֹרָה. וְלֹא יְגַלֶּה עֶרְוָתוֹ כְּנֶגְדּוֹ. וְלֹא יִפְשֹׁט רַגְלוֹ כְּנֶגְדּוֹ. וְלֹא יַנִּיחֶנוּ עַל רֹאשׁוֹ כְּמַשּׂוֹי. וְלֹא יַחֲזֹר אֲחוֹרָיו, אֶלָּא אִם כֵּן (א) גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֶלָּא יֵשֵׁב לְפָנָיו בְּכֹבֶד רֹאשׁ וּבְיִרְאָה וָפַחַד, שֶׁהוּא הָעֵד הַנֶּאֱמָן עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד (דְּבָרִים לא, כו), וִיכַבְּדֶנּוּ כְּפִי כֹּחוֹ. באר היטב (א) גבוה. כתב הט''ז ונראה דהס''ת צריך שתהיה גבוה מן האדם אבל איפכא לא הוי דרך כבוד ונ''ל דהרבנים שעומדים לפני ארון הקדש אינן בכלל איסור זה שעומדים אחוריהם לארון הקודש כיון שהס''ת מונחת באה''ק הוה כמו ברשות אחרת עכ''ל:
ב הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, חַיָּב לַעֲמֹד לְפָנָיו, וְיִהְיוּ הַכֹּל עוֹמְדִים עַד (ב) שֶׁיַּעֲמֹד זֶה שֶׁמּוֹלִיכוֹ וְיַגִּיעֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶה מֵעֵינֵיהֶם. הגה: אֲבָל לִפְנֵי חֻמָּשִׁים שֶׁלָּנוּ אֵין צְרִיכִים לַעֲמֹד (ב''י בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . וְיֵשׁ מַחְמִירִים (רשב''א סי' קמ''ד) . (ג) הַשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַנּוֹשֵׂא סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ, חַיָּב לַעֲמֹד (ב''י בְּשֵׁם הָרַב רַבֵּנוּ מָנוֹחַ) . באר היטב (ב) שיעמוד. ואם עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע. כ''כ הכסף משנה וע''ל סימן רמ''ב סי''ח: (ג) השומע. כתב הש''ך כן הוא בכל הספרים אבל אין נוהגין כן וכ''כ הב''י שנהגו שלא לעמוד מפניהם ומעולם לא נשמע פוצה פה לערער בדבר שיהיו צריכים לעמוד לפני חומש ונראה שכצ''ל יש מחמירים ואומרים השומע קול הנושא וכו' ואלמטה קאי וכן גרס בלבוש עכ''ל וכתב הט''ז דבב''י מביא בשם ה''ר מנוח שע''כ נהגו לעשות פעמונים ולא נראה לע''ד דא''כ בשבת אין להוציא ספר תורה הזאת דמשמיע קול לכך נראה לי שאין לעשות אותן פעמונים ומש''ה לא הביאו רמ''א וכבר ראינו שהיה כן באיזה בהכ''נ ומיחו בהם וסלקום עכ''ל:
ג הָיָה הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ, לֹא יַנִּיחֶנוּ בְּשַׂק וְיַנִּיחֶנּוּ עַל גַּבֵּי חֲמוֹר וְיִרְכַּב עָלָיו, אֶלָּא מַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְהוּא רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר. וְאִם הָיָה (ד) מְפַחֵד מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, מֻתָּר. באר היטב (ד) מפחד. והב''ח כ' ולענין הלכה נקטינן דשלא במקום סכנה לא שרי אלא בחיקו כנגד לבו ואפי' בשאר ספרים ובמקום סכנה נמי לא שרי אלא להכשילו לאחוריו אבל לא לרכוב עליו ע''כ ובודאי היכא דאפשר להחמיר בכבוד תורה עדיף אבל היכא דלא אפשר מותר אפילו לרכוב עליהם עכ''ל הש''ך:
ד לֹא יֶאֱחֹז אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה וְיִכָּנֵס בּוֹ לְבֵית הַכִּסֵא אוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּרוּךְ בְּמִטְפַּחַת וְנָתוּן בְּתִיק שֶׁלּוֹ, וְלֹא יִקְרָא בּוֹ עַד שֶׁיַּרְחִיק ד' אַמּוֹת מֵהַמֵּת אוֹ מִבֵּית הַקְּבָרוֹת אוֹ מִבֵּית הַכִּסֵא. וְלֹא יֶאֱחֹז סֵפֶר תּוֹרָה בְּלֹא מִטְפָּחוֹת.
ה אֵין זוֹרְקִין כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. וְאָסוּר לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ עַל פְּנֵיהֶם, וּכְשֶׁמְּצָאוֹ כָּךְ צָרִיךְ לְהָפְכוֹ (מהרי''ל) .
ו הַקְּמֵעִין, אִם הָיוּ הַמְכֻסִים עוֹר מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהֶם לְבֵית הַכִּסֵא, וְאִם לָאו, אָסוּר.
ז אָסוּר לֵישֵׁב עַל (ה) הַמִּטָּה שֶׁסֵפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר (ו) סְפָרִים (ב''י בְּשֵׁם הר''ר מָנוֹחַ וּבְשֵׁם א''ח וְכָל בּוֹ) . וַאֲפִלּוּ עַל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁעוֹשִׂין לִפְנֵי אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, אָסוּר לְהַנִּיחַ סְפָרִים (הגמ''י) וְלֹא (ז) יַנִּיחַ אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה עַל בִּרְכָּיו וּב' אֲצִילֵי יָדָיו עָלָיו (מהרי''ל) . ונ''ל דְּהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים. באר היטב (ה) המטה. וראוי להחמיר שיהא מקום הס''ת גבוה ממנו י' טפחים ולא יפחות מג' טפחים דכל דבציר מהכי לא חשיב גובה כלל ב''י ונראה דמדת חסידות קאמר אבל מדינא סגי בגובה טפח לכ''ע. ש''ך: (ו) ספרים. וכתב הר''ר מנוח דוקא שלא בשעת זמן בהמ''ד אבל בזמן בהמ''ד והמקום צר לתלמידים מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים וכן היה נוהג ה''ר משולם מבדרשי אך כשלא היה במקום ב''ה היה מדקדק שיהא הספר נתון ע''ג דבר אחר כל שהוא וכ' בעל ספר א''ח ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים עכ''ל ב''י: (ז) יניח. בחשו' רמ''א סימן ל''ד כ' שאין לישב על תיבה שיש בה ספרי קדש וכ' הט''ז דנ''ל אפי' מונח עליה הרבה מטלטלין זה על זה לא מהני והטעם דלישב עליהם הוה גנאי ביותר אבל אם נתחבר לכותל במסמרין מותר לישב שם עכ''ל (ובנה''כ סתר דבריו וכתב דהרב רמ''א עצמו הניח שם בצ''ע מטעם כיון שהספרים שלנו אינן כתב אשורי ע''ש):
ח בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לֹא יְשַׁמֵּשׁ בּוֹ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ. וְאִם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהוֹצִיאוֹ, יַעֲשֶׂה לְפָנָיו מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אֲבָל עַל יְדֵי הַנָּחַת כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד אֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא בִּתְפִלִּין וּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וְחֻמָּשִׁים, אֲבָל לֹא בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהָרַמְבַּ''ם מַתִּיר אַף בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאִם פָּרַשׂ טַלִּיתוֹ עַל הָאַרְגָּז שֶׁמֻּנָּח בּוֹ, חָשׁוּב כִּכְלִי בְּתוֹךְ כְּלִי.
ט כָּל הַטְּמֵאִים, אֲפִלּוּ (ח) נִדּוֹת, מֻתָּרִים לֶאֱחֹז בְּסֵפֶר תּוֹרָה וְלִקְרוֹת בּוֹ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ יְדֵיהֶם מְטֻנָּפוֹת אוֹ מְלֻכְלָכוֹת. באר היטב (ח) נדות. ועיין בא''ח סימן פ''ח מדין נשים נדות לתפלה:
י סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה אוֹ נִפְסַל, נוֹתְנִין אוֹתוֹ בִּכְלִי חֶרֶס וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ אֵצֶל (ט) תַּלְמִיד חָכָם, וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתוֹ. באר היטב (ט) ת''ח. אפי' אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת''ח כ''כ בא''ח סימן קנ''ד ס''ה:
יא מִטְפְּחוֹת סְפָרִים שֶׁבָּלוּ, (י) עוֹשִׂין אוֹתָם תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתָן. באר היטב (י) עושין. כב''י היינו דרשות לעשות כן ואין חיוב בדבר וכ''פ הב''ח דיכול לגנזם:
יב תִּיק שֶׁהוּכַן לְסֵפֶר תּוֹרָה (יא) וְהֻנַּח בּוֹ, וְכֵן הַמִּטְפָּחוֹת וְהָאָרוֹן וְהַמִּגְדָּל שֶׁמַּנִּיחִים סֵפֶר תּוֹרָה בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַנִּיחִים בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בַּתִּיק, וְכֵן הַכִּסֵא שֶׁהוּכַן לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עָלָיו, וְהֻנַּח, כֻּלָּם תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵם וַאֲסוּרִים, וּלְאַחַר שֶׁיִּבְּלוּ אוֹ יִשָּׁבְרוּ, נִגְנָזִים. באר היטב (יא) והונח. תרתי בעינן דהזמנה לחוד לאו מילתא היא ונראה דה''ה אם אומר כסף זה לתשמיש ס''ת אין בו משום אמירה לגבוה דהא יכול למכרה ודוקא גבי צדקה אמרינן כן בסימן רנ''ח סי''ג עכ''ל הט''ז:
יג תֵּבָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּהּ אַחֶרֶת קְטַנָּה. אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּהּ כִּסֵא לְסֵפֶר תּוֹרָה. וְכִסֵא שֶׁנִּשְׁבַּר, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ כִּסֵא קָטָן, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ שְׁרַפְרַף (פי' סַפְסָל קָטָן) לְכִסֵא.
יד הַבִּימוֹת שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶם הָאוֹחֵז הַסֵפֶר, אֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה אֲבָל יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת.
טו כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה לְסֵפֶר תּוֹרָה, אִם עֲשָׂאוֹ עַל תְּנַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ שְׁאָר תַּשְׁמִישׁ אִם רָצָה, מוֹעִיל בּוֹ הַתְּנַאי.
טז (יב) תַּפּוּחֵי כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁעוֹשִׂים לְסֵפֶר תּוֹרָה לְנוֹי, תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵם וְאָסוּר לְהוֹצִיאָם לְחֻלִּין, אִם לֹא לִקְנוֹת בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשׁ. באר היטב (יב) תפוחי. פי' הט''ז שהם של ס''ת דרבים ולא מכרוהו שבעה טובי העיר אבל של יחיד מבואר בסי''ח:
יז כָּל מַה שֶּׁאָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, אִם מְכָרוּהוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, מֻתָּר.
יח יָחִיד שֶׁמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלּוֹ וְתַשְׁמִישׁוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדָמָיו, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. וְאִם הָיוּ בָּהּ (יג) טָעֻיּוֹת לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי (ריב''ש סי' רפ''ו) . וְעַיֵּן בא''ח סִימָן קנ''ג. באר היטב (יג) טעיות. זה מדברי ריב''ש וז''ל אם חסר אות אחת או שייתר אות א' כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס''ת והוא כחומשין וימכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ע''כ ממילא ה''ה ביחיד בס''ת שלו עכ''ל הט''ז:
יט מֻתָּר לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עַל סֵפֶר תּוֹרָה, וּמַנִּיחִים חֻמָּשִׁים עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וּכְתוּבִים, אֲבָל אֵין מַנִּיחִים נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁים, וְלֹא חֻמָּשִׁים עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה. הגה: אֲבָל כְּתוּבִים עַל גַּבֵּי נְבִיאִים (אוֹ אִיפְּכָא, שָׁרֵי) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר''ן בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פ''ק דב''ב) וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּב' כְּרִיכוֹת, שֶׁכָּל א' כָּרוּךְ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֲבָל בְּכֶרֶךְ א' הַכֹּל שָׁרֵי (מָרְדְּכַי פ' הַשֻּׁתָּפִין) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רמ''ו דְּאָסוּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּמְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְהוּא מִשּׁוּם (יד) כְּבוֹד תּוֹרָה. באר היטב (יד) כבוד. כ' הט''ז נ''ל דאותן אנשים שנוהגים בשעת לימודם בספר ורוצה להגבי' הספר שלומד פושט ידו ולוקח ספר אחר ומניח תחת ספר זה שלומד דאיסורא איכא משום בזיון כי בזה מבזה הספר להיות לתשמיש מה שיוכל לעשות בעץ או באבן אם לא כשהספר התחתון מונח כבר ודאי שרי להניח השני עליו ובתשו' מהרי''ל מביא בשם ספר אגודה דאין לעשות תשמישי ס''ת מבגד שנשתמש בו הדיוט ומ''מ נראה דהיינו דוקא בדבר שהוא תשמיש קדושה עצמו כגון אותן הנזכרים בא''ח סימן קנ''ד אבל חשמיש דתשמיש כגון אותן הנזכרים שם מותר לעשות מבגד ואם נעשה כבר תשמיש קדושה ממנו אסור לעשות אח''כ ממנו תשמיש דתשמיש דלהקל לא אמרינן דלא נתפס ביה הקדושה עכ''ל:
סימן רפג - שיכול לדבק תורה נביאים וכתובים יחד
ובו ה' סעיפים
א מֻתָּר לְדַבֵּק תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּכֶרֶךְ אֶחָד, וּמַנִּיחַ בֵּין כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ ד' שִׁיטִין, וּבֵין כָּל נָבִיא וְנָבִיא ג', וְכֵן בֵּין כָּל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁל תְּרֵי עָשָׂר, וְאֵין קְדֻשָּׁתָם כִּקְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה, אֶלָּא כְּחֻמָּשׁ בְּעָלְמָא. וְכָל זֶה בְּחֻמָּשִׁים הָעֲשׂוּיִם בְּגִלָּיוֹן כְּסֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל בְּשֶׁלָּנוּ שֶׁהֵם נִכְרָכִים, אֵין חִלּוּק בֵּין חֻמָּשׁ לְנָבִיא (הר''ן) . וּמֻתָּר לִכְתֹּב כָּל הַתּוֹרָה חֻמָּשׁ חֻמָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵין בָּהֶם קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה הַשָּׁלֵם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהֵם כְּסֵפֶר תּוֹרָה לְכָל דִּבְרֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶם בְּצִבּוּר.
ב לֹא יִכְתֹּב (א) מְגִלָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ שֶׁיִּהְיוּ בָּהּ פָּרָשִׁיּוֹת. וְאֵין כּוֹתְבִין מְגִלָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ, וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַשְׁלִימָהּ לְחֻמָּשׁ, מֻתָּר. באר היטב (א) מגילה. ודעת הרי''ף ושאר פוסקים דמותר משום עת לעשות לה' וגו' שהרי אין הכל יודעים בע''פ ואין לכל העולם חומשים בב''ה ויבואו לידי ביטול ק''ש ותפלה וכתב הב''ח שכך המנהג פשוט בכל המדינות ע''כ ומה''ט שאין כותבין התורה מגלה אין כותבין ג''כ מהתורה מגלה לתינוק אפי' להתלמד דדוקא חומש בפני עצמו שרי אבל לא מגלה מגלה עכ''ל הש''ך וכתב הט''ז מ''ש הב''ח דכן המנהג להתיר היינו כדי להתלמד בו משום עת לעשות וגו' אבל אותן שכותבין פסוקים על הכותל לאיזה סימן טוב לאו שפיר עבדי דהתורה חתומה ניתנה:
ג כָּתַב מְגִלָּה שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בְּשִׁיטָה אַחַת, (ב) מֻתָּר. באר היטב (ב) מותר. דכיון שיש בה שינוי אינו דומה למגלה מס''ת:
ד אָסוּר לִרְקֹם פְּסוּקִים (ג) בְּטַלִּית. באר היטב (ג) בטלית. וכ' הלבוש אבל התירו לכתוב פסוקים על המפות של ס''ת מפני שהם תשמישי קדושה ואסור לנהוג בהם קלות עכ''ל:
ה סִדְרָן שֶׁל נְבִיאִים: יְהוֹשֻׁעַ, שׁוֹפְטִים, שְׁמוּאֵל, מְלָכִים, יִרְמִיָּה, יְחֶזְקֵאל, יְשַׁעְיָה, תְּרֵי עָשָׂר. וְסֵדֶר הַכְּתוּבִים: רוּת, תִּילִּים, אִיּוֹב, מִשְׁלֵי, קֹהֶלֶת, שִׁיר הַשִּׁירִים, קִינוֹת, דָּנִיּאֵל, מְגִלַּת אֶסְתֵּר, עֶזְרָא, דִּבְרֵי הַיָּמִים.
סימן רפד - שלא לכתב בלא שרטוט
ובו ב' סעיפים
א כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין כּוֹתְבִין בְּלֹא שִׂרְטוּט, אֲפִלּוּ כְּתוּבִים עַל הַנְּיָר.
ב אָסוּר לִכְתֹּב ג' תֵּבוֹת מִפָּסוּק בְּלֹא שִׂרְטוּט, אִם הוּא כְּתַב אַשּׁוּרִית. וְאֵין חִלּוּק בֵּין כְּתִיבָה לַחֲקִיקָה בְּעֵצִים אוֹ בְּזָהָב (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם נָתִיב ב') וּמִיהוֹ בְּאִגֶּרֶת שְׁלוֹמִים מֻתָּר לִכְתֹּב אֲפִלּוּ כַּמָּה תֵּבוֹת מֵהַפָּסוּק לִדְבַר (א) צַחוּת. הגה: וְאִם שִׂרְטֵט שִׁיטָה (ב) הַעֶלְיוֹנָה, שׁוּב לֹא צָרִיךְ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִכְתֹּב דְּבָרִים שֶׁל חֹל בִּכְתַב אַשּׁוּרִית שֶׁכּוֹתְבִין בּוֹ הַתּוֹרָה (שָׁם בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם) . באר היטב (א) צחות. וכ' הש''ך מיהו בירושלמי פ' בתרא דמגלה משמע קצת דאפילו בכה''ג אסור (ודוקא בכתב אשורית) וכ''כ יש פוסקים: (ב) העליונה. ובס''ת ממש צריך שרטוט בכולה כדלעיל סימן רע''א סעיף ה'.