בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - יורה דעה (מ)
מרן רבינו יוסף קארו ורבינו משה איסרליש זיע''א
בגלל צורת המרת הספר ל"תורת אמת" - יתכנו שיבושים מעטים, בעיקר בניקוד
לעילוי נשמת יעקב בן חנה, אביבה בת מלכה ז"ל



  הלכות פדיון בכור

             סימן שה - מי חיב בפדיון בכור, ומתי ראוי לפדיון, וכל דיניו




הלכות פדיון בכור




סימן שה - מי חיב בפדיון בכור, ומתי ראוי לפדיון, וכל דיניו
ובו ל''א סעיפים
א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנוֹ, שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית, בְּה' סְלָעִים שֶׁהֵם ק''כ מָעִים שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים דֶּרְהַמִּים כֶּסֶף מְזֻקָּק. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רצ''ד כַּמָּה הִיא הַמָעָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁה' סְלָעִים הֵם (א) בְּעֵרֶךְ שְׁנֵי זְהוּבִים רייני''ש, שֶׁהֵם ב' זְהוּבִים פולני''ש (פִּסְקֵי מהרא''י סי' מ''ח) .

 באר היטב  (א) בערך. כתב הש''ך דבספר מע''מ האריך בזה דבעינן ג' רייכ''ש טאלי''ר וכתב שאף לדברי הרב אינו עכשיו פחות משני ר''ט ע''ש ולכתחלה טוב לצאת ידי כולם עכ''ל והט''ז כתב שכל הרוצה לעשות ע''צ המובחר יתן שוה משקל ה' לו''ט וקווינ''ט במשקל של מדינות קיסר ולא במשקל פולין כי זקוק של מדינות קיסר שהוא של ט''ז לו''ט הם גדולים הרבה משל פולין באופן אלא שי''א לו''ט וקווינ''ט של קיסר הם זקוק במדינת פולין:


ב
 
אֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ (ל' רַמְבַּ''ם פ' י''א מֵהִלְכוֹת בְּכוֹרִים ד''ב) .


ג
 
אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה סְלָעִים נוֹתְנָן לַכֹּהֵן בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁוֵה כֶּסֶף מִכָּל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה, חוּץ מִקַּרְקָעוֹת וַעֲבָדִים (ב) וּשְׁטָרוֹת; וְאִם פָּדָהוּ בָּהֶם, אֵינוֹ פָּדוּי.

 באר היטב  (ב) ושטרות. היינו שט''ח שיש לו על אחרים שאם נתן אותו שט''ח אין בנו פדוי כיון דאין גופו ממון:


ד
 
כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים בִּשְׁבִיל פִּדְיוֹן בְּנוֹ, חַיָּב לִתְּנָם לוֹ וּבְנוֹ (ג) אֵינוֹ פָּדוּי (טוּר בְּשֵׁם ה''ג) . אָמַר לַכֹּהֵן שֶׁנּוֹתֵן לוֹ לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ, אָסוּר לַחֲזֹר בּוֹ. מִיהוּ אִם חָזַר, הָוֵי חֲזָרָה (מָרְדְּכַי ס''פ כָּל הַגֵּט) וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס''ה.

 באר היטב  (ג) אינו. גזירה שמא יאמרו שפודין בשטרות:


ה
 
נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּשּׁוּק חֲמִשָּׁה סְלָעִים, וְקִבְּלוֹ הַכֹּהֵן בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים, הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי; (רַמְבַּ''ם שָׁם) וְהוּא (ד) שֶׁיִּשְׁוֶה חֲמִשָּׁה סְלָעִים לְשׁוּם אָדָם.

 באר היטב  (ד) שישוה. ודעת הט''ז והש''ך משמע שאפי' אינו שוה לשום אדם כיון שהכהן מקבלו בפירוש בעד ה' סלעים ה''ז פדוי ע''ש:


ו
 
נָתַן לוֹ כְּלִי בְּפִדְיוֹן בְּנוֹ, סְתָם, אִם הוּא שָׁוֶה ה' סְלָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמוּ אוֹתוֹ בִּתְחִלָּה, בְּנוֹ פָּדוּי. הגה: וְאִם אֵינוֹ שָׁוֶה, אֵין בְּנוֹ פָּדוּי (טוּר) . וְאִם הַכֹּהֵן רוֹצֶה לְהַחֲזִיק בַּכְּלִי, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ, וְהוּא יַשְׁלִים לוֹ עַד ה' סְלָעִים (מהרי''ל) .


ז
 
נָתַן ה' סְלָעִים, אֲפִלּוּ לַעֲשָׂרָה כֹּהֲנִים, בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה, בְּנוֹ פָּדוּי.


ח
 
אִם רָצָה הַכֹּהֵן לְהַחֲזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן, רַשַּׁאי (ל' רַמְבַּ''ם שָׁם ד''ח) ; אֲבָל לֹא יִתֵּן הוּא לַכֹּהֵן עַל מְנַת (ה) (ו) שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ, וְאִם עָשָׂה כֵן וְהֶחֱזִיר לוֹ וְדַעַת הַכֹּהֵן הָיְתָה מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְקַבְּלָהּ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר (כָּךְ מַשְׁמָע בְּבֵית יוֹסֵף), אֵין בְּנוֹ פָּדוּי עַד שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה, וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן אַחַר כָּךְ לְהַחֲזִיר יַחֲזִיר. וְלֹא יְהֵא הַכֹּהֵן רָגִיל לְהַחֲזִיר לַכֹּל, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיד לִשְׁאָר כֹּהֲנִים, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ לֹא יִתְּנוּ הַכֹּל פִּדְיוֹנֵי בְּכוֹרֵיהֶם אֶלָּא לוֹ. אֲבָל לַעֲנִיִּים רַשַּׁאי לְהַחֲזִיר בְּכָל פַּעַם. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמִּזֶּה הַטַּעַם לֹא יְקַבְּלֵם עַל מְנַת לְהַחֲזִיר; וּמִכָּל מָקוֹם אִם עָבַר וְקִבְּלָם, וּפֵרֵשׁ שֶׁנּוֹתֵן לוֹ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, הַבֵּן פָּדוּי, דְּמַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה. (ז) וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: עַל מְנַת לְהַחֲזִיר, אֲבָל אִי אָמַר: הֵא לְךָ ה' סְלָעִים וְתַחֲזִירֵם לִי, לֹא הָוֵי מַתָּנָה וְאֵין בְּנוֹ פָּדוּי (רַשְׁבָּ''א סי' קצ''ח ותשנ''ט) .

 באר היטב  (ה) שיחזיר. פי' שאינו גומר בדעתו כלל ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו עמ''ל בכה''ג לא יצא. ש''ך: (ו) והחזיר. זה לשון הרמב''ם ע''פ לשון א' ברש''י אבל בלשון ב' פירש''י אפי' לא החזיר אין בנו פדוי וכ''מ מהרשב''א והרא''ש עכ''ל הש''ך וכתב הט''ז דאם היה הכהן ג''כ חושב שיחזיר לו אז דעותיהם שוות לחזרה והוה פדוי אף אם יחזיר לו אח''כ דהוי כאומר בפירוש ע''מ שתחזיר לי וכן המנהג בכל יום שהאב מניח דמי הפדיון בסך הרבה והוא חושב שיחזיר לו והכהן נמי חושב כן ומחזיר לו אח''כ לפעמים הכל או מחזיק לעצמו איזהו סך קטן. עכ''ל: (ז) ודוקא. דבכה''ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומה שאמר ע''מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח''כ. ש''ך:


ט
 
הִפְרִישׁ חֲמִשָּׁה סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנוֹ, וְנֶאֶבְדוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְיַד כֹּהֵן.


י
 
בְּשָׁעָה (ח) שֶׁנּוֹתֵן הַפִּדְיוֹן לַכֹּהֵן מְבָרֵךְ: אקב''ו עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ: (ט) שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַפִּדְיוֹן לַכֹּהֵן, וְאִם פּוֹדֶה עַצְמוֹ, מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר, וּמְבָרֵךְ: שֶׁהֶחֱיָנוּ (רַמְבַּ''ם שָׁם ד''ה) . הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף הַפּוֹדֶה עַצְמוֹ מְבָרֵךְ: עַל פִּדְיוֹן הַבְּכוֹר, וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר וריב''ש סי' קל''א) . וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רס''ה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַיְיתֵי לֵיהּ לִבְכוֹר קָמֵיה כֹּהֵן וּמוֹדִיעַ לֵיהּ שֶׁהוּא בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, וְהַכֹּהֵן שׁוֹאֵל אוֹתוֹ: בְּמַאי בָּעֵית טְפֵי, בְּבִנְךָ בְּכוֹרְךָ אוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים דְּמִחְיַּבְתְּ לִפְדּוֹת בָּהֶן, וְהָאָב אוֹמֵר: בִּבְנִי בְּכוֹרִי וְהֵילָךְ חֲמִשָּׁה סְלָעִים בְּפִדְיוֹנוֹ, וּבַהֲדֵי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ הַמָּעוֹת מְבָרֵךְ בְּרָכוֹת הַנִּזְכָּרוֹת (טוּר ורא''ש בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים) וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אִם הָאָב אֵצֶל הַבֵּן. אֲבָל אִם אֵינוֹ אֶצְלוֹ, פּוֹדֶה אוֹתוֹ בְּלָאו הָכֵי, אֶלָּא אוֹמֵר לַכֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּכוֹר לִפְדּוֹתוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: בְּמַאי בָּעֵית טְפֵי וְכו' (כֵּן הוּא בְּהַגָּהַת מָרְדְּכַי ס''פ הָאִשָּׁה וְכֵן כָּתַב הבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ''ק) . וְאִם הָאָב הָיָה רוֹצֶה לְהַנִּיחַ הַבֵּן לַכֹּהֵן, אֵינוֹ יוֹצֵא, רַק צָרִיךְ לִפְדּוֹתוֹ (פִּסְקֵי מהרא''י סי' קל''ה) . וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה בִּשְׁעַת הַפִּדְיוֹן (שָׁם בְּהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי ומהרי''ל ות''ה סי' רס''ט) . וְאִם (י) יַיִן בָּעִיר, מְבָרֵךְ הַכֹּהֵן עַל הַיַּיִן מִיָּד אַחַר הַפִּדְיוֹן (מהרי''ל) . וְכֵן נוֹהֲגִין עַכְשָׁו כְּדֵי לְפִרְסוּמֵי מִלְּתָא. וְאֵין נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ (אַבּוּדַרְהַם) . וְאֵין הָאָב יָכוֹל לִפְדּוֹת עַל יְדֵי (יא) שָׁלִיחַ. וְגַם אֵין בֵּית דִּין פּוֹדִין אוֹתוֹ בְּלֹא הָאָב (ריב''ש סי' קל''א) .

 באר היטב  (ח) שנותן. כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו החמש סלעים ומושיטן לכהן קודם שיוצא מידו ליד כהן מברך ואח''כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייחן כ''כ ב''י והאחרונים ודלא כמו שקצת נוהגים שכבר הניח המעות לפני הכהן ואח''כ מברך. ט''ז: (ט) שהחיינו. משמע דמברך שהחיינו לעולם וע''ל סי' רס''ה ס''ו: (י) יין. כתב הט''ז ובעיר שאין בה יין מברכין על שכר שהכל ונראה דבאותן מקומות שאין יין צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא''כ במקום שיש יין פודין אחר ברכת המוציא: (יא) שליח. והש''ך כתב בשם כמה גדולי הפוסקים שפסקו להלכה שהאב יכול לפדות ע''י שליח וכן הב''ד יכולים לפדותו אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה ובט''ז כתב ונ''ל דכל זמן שהאב חי יוכל לעשות שליח לפדות משלו במקומו ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור דהוה כשלוחו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי''ל עכ''ל (ובנה''כ השיג באריכות על דבריו ומסקנתו דאם מת יכולין הב''ד לפדותו וע''ש):


יא
 
אֵין הַבְּכוֹר רָאוּי לְפִדְיוֹן עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשִׁים יוֹם; וְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם יִפְדֶּנּוּ מִיָּד, שֶׁלּא יַשְׁהֶה הַמִּצְוָה. וְאִם חָל יוֹם ל'' א לִהְיוֹת (יב) בְּשַׁבָּת, אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת, אֶלָּא יַמְתִּין עַד יוֹם א'. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לַעֲשׂוֹת פִּדְיוֹן הַבֵּן בְּחֹל (יג) הַמּוֹעֵד (במהרי''ו בְּשֵׁם סֵפֶר הַמִּצְוֹת מִצְוָה ר'' ךָ), וְיֵשׁ מַתִּירִין. (תּוֹסָפוֹת פ''ק דמ''ק), וְכֵן עִקָּר.

 באר היטב  (יב) בשבת. משום דהוי כמקח וממכר ומזה הטעם גם ביו''ט אין פודין אותו ונראה דפודין נמי בלילה מיהו נוהגין לפדות ביום ואם חל יום ל''א בתענית צבור יש לראות אם הגיע הבן לכ''ט י''ב תשצ''ג קודם יום התענית שהוא יום ל' יש לפדותו ביום ל' אחר כ''ט י''ב תשצ''ג (ואפשר לומר דמשום סעודה לחוד לא מקדמינן לפדות ביום ל') ואם לאו אז יש לפדותו בליל ל''א של יום התענית אבל אין לפדותו ביום התענית ולעשות סעודה בליל שאחר התענית דליכא פרסומא כה''ג מיהו שמעתי שנוהגין לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בליל שאחר התענית. עכ''ל: (יג) המועד. משום דאין מערבין שמחה בשמחה והיש מתירין סבירא להו דלא שייך זה אלא בשמחת אירוסין ונשואין בלבד:


יב
 
מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, וְאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים, וְכֵן אִם נַעֲשָׂה (יד) טְרֵפָה קֹדֶם שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ חַיָּב בְּפִדְיוֹן; וַאֲפִלּוּ הִקְדִּים וְנָתַן לַכֹּהֵן הַפִּדְיוֹן, יַחֲזִירֶנּוּ לוֹ. מֵת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, חַיָּב לִפְדּוֹתוֹ (טוּר) וּלְבָרֵךְ עַל הַפִּדְיוֹן, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ (ד''ע וְכֵן הוּא במהרי''ק סוֹף שֹׁרֶשׁ מ''ט) .

 באר היטב  (יד) טרפה. כתב הש''ך נראה דהיינו בודאי טרפות וכה''ג אפי' חי אח''כ זמן ארוך פטור מפדיון דלא אמרי' טרפה אינה חיה בודאי טרפה. ובספק טרפה פטור מפדיון דהמע''ה מיהו אם חי אח''כ י''ב חדש חייב דיצא מידי ספק טרפה כיון דחי יב''ח וע''ל סי' נ''ה:


יג
 
מִי שֶׁפָּדָה בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם אָמַר לֵיהּ: (טו) מֵעַכְשָׁו, אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. וְאִם אָמַר לֵיהּ: לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּנוֹ (טז) פָּדוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִים לְאַחַר ל' יוֹם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִים אוֹ שֶׁהֶחֱזִירָן לְאָב תּוֹךְ ל', אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אֵין בְּנוֹ פָּדוּי (מהרא''י בת''ה סִימָן רס''ד וּבִכְתָבָיו סִימָן רל''ד) ; וְטוֹב לְהַחְמִיר לַחֲזֹר (יז) לִפְדּוֹתוֹ. מִי שֶׁהוּא סָפֵק אִם הוּא חַיָּב בְּפִדְיוֹן, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

 באר היטב  (טו) מעכשיו. דמתנה בעלמא היא דהא בתוך שלשים יום לא שייך פדייה כ''כ רש''י ואפילו המעות עדיין בעין. ש''ך: (טז) פדוי. כתב הט''ז וא''ל א''כ אמאי כתב בסי''א דאם חל בשבת ימתין עד יום א' אמאי לא יפדה ביום ו' ויאמר יהא בני פדוי לאחר ל' תירץ בת''ה סי' קס''ט דא''א לעשות אז הסעודה וברכת פדיון ומהרש''ל בתשו' סי''ז כתב באמת דיפדה ביום ו' ויאמר הילך פדיונו ויחול לאחר ל' יום ונוהגים העולם כדברי ת''ה עכ''ל: (יז) לפדותו. כ' הט''ז ונ''ל דהיינו בלא ברכה דודאי ספק ברכות להקל וה''ה אם אמר סתם בשעת הפדיון שפדה ביום ל' או שטעה במספר הימים והמעות אינם בעין ביד הכהן דיפדם בלא ברכה אח''כ ואם פדה ביום הל' סתם ולא אמר לו מעכשיו ולא לאחר ל' יום פסק רש''ל בתשו' דאם המעות עדיין בעין ביד הכהן הוא פדוי ואם ליתנהו אינו פדוי ומדברי מהרא''י בפסקיו משמע דאף בסתם הוה כאומר לאחר ל' יום עכ''ל וגם הש''ך השיג על מהרש''ל בזה ע''ש באורך:


יד
 
מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, הֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁפְּדָאוֹ אָבִיו. וְאִם מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁצִּוָּה בִּשְׁעַת מִיתָה וְאָמַר שֶׁלֹּא נִפְדָּה.


טו
 
עָבַר הָאָב וְלֹא פָּדָה אֶת בְּנוֹ, כְּשֶׁיַּגְדִּיל, חַיָּב לִפְדּוֹת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דְּכוֹתְבִין לוֹ עַל (יח) טָס שֶׁל כֶּסֶף שֶׁאֵינוֹ נִפְדֶּה וְתוֹלִין לוֹ בְּצַוָּארוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע לִפְדּוֹת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּגְדִּיל (מהרי''ל) . הָיָה הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת, יִפְדֶּה עַצְמוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יִפְדֶּה אֶת בְּנוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹן אֶחָד, יִפְדֶּה עַצְמוֹ.

 באר היטב  (יח) טס. וכ' הש''ך ולפי מ''ש לעיל דהב''ד יכולים לפדותו א''צ לטס של כסף וגם לרוב פעמים הטס של כסף יבא לאיבוד ע''כ טוב יותר שיפדוהו הב''ד (כשהוא קטן):


טז
 
אִם אֵין לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין כְּדֵי פִּדְיוֹן, אֵין הַכֹּהֵן גּוֹבֶה מֵהַמְשֻׁעְבָּדִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּדַם חוֹב הַפִּדְיוֹן לְחוֹב הַבַּעַל חוֹב.


יז
 
אֵין פִּדְיוֹן הַבְּכוֹר תָּלוּי אֶלָּא בְּפֶטֶר רֶחֶם, שֶׁאִם אֵינוֹ בְּכוֹר לְאֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאָב אֵינוֹ חַיָּב בְּפִדְיוֹן. וְאִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה נָשִׁים, וְיֵשׁ לוֹ בְּכוֹר מִכָּל אַחַת וְאַחַת, חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָּם.


יח
 
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִים מִפִּדְיוֹן הַבֵּן. וַאֲפִלּוּ כֹּהֶנֶת וּלְוִיָּה נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, אֵין הַבֵּן (יט) חַיָּב בְּפִדְיוֹן, שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָב אֶלָּא בָּאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר ג, יב) וְאִם נִתְעַבְּרָה מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֶּן הַלְוִיָּה פָּטוּר מִפִּדְיוֹן, וּבֶן הַכֹּהֶנֶת חַיָּב בְּפִדְיוֹן, שֶׁהֲרֵי נִתְחַלְּלָה אִמּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה בִּבְעִילַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. הגה: וְאִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל נִתְעַבְּרָה, וְהַיִּשְׂרָאֵל מַכְחִישָׁהּ וְאוֹמֵר שֶׁמֵּעוֹבֵד כּוֹכָבִים נִתְעַבְּרָה, הַבֵּן (כ) פָּטוּר מִן הַפִּדְיוֹן (ת''ה סִימָן רס''ד) .

 באר היטב  (יט) חייב. לכשיגדיל דהכהנת אינה חייבת לפדות את בנה כמו אשה דעלמא כמ''ש בס''ב והישראל בעל הכהנת פשיטא דאינו חייב שהרי אינו אביו שנתעברה מהעובד כוכבים ולפ''ז אם לא נתעברה מהעובד כוכבים רק שנתחללה בביאת העובד כוכבים ואח''כ נתעברה מישראל חייב בפדיונו עכ''ל הש''ך: (כ) פטור. אף לכשיגדיל דשמא הוא מכזב והיא אומרת אמת ולפ''ז באשתו גמורה כיון דנאמן לומר דלאו בנו הוא אפי' מכחישתו ממילא ממזר הוא ונתחללה בביאת הבועל חייב הבן בפדיון לכשיגדיל ועדיין צ''ע לדינא. עכ''ל הש''ך:


יט
 
כֹּהֵן שֶׁנוֹלַד לוֹ בֵּן חָלָל, מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם חַיָּב הַבֵּן לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ. וְאִם מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּבַר זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ וִיְרָשׁוֹ בְּנוֹ מִמֶּנּוּ, הִלְכָּךְ יַפְרִישׁ הַפִּדְיוֹן וִיעַכְּבֶנּוּ לְעַצְמוֹ.


כ
 
הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְכוּתִית שֶׁנִּתְגַיְּרָה כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת, וְיָלְדוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה, הוֹאִיל וְנוֹלַד בִּקְדֻשָּׁה חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר ג, יב) וַהֲרֵי פָּטְרוּ רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. אֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁנִּתְגַיְּרָה אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַיְּרָה, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.


כא
 
הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים וְהַשִּׁפְחָה שֶׁיָּלְדוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרָה וְנִשְׁתַּחְרְרוּ, וְיָלְדוּ אַחַר כָּךְ, פָּטוּר, שֶׁאֵין זֶה פֶּטֶר רֶחֶם.


כב
 
בֶּן ח' חֳדָשִׁים שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהוּא חַי, וְהֶחֱזִירוֹ וָמֵת, אוֹ בֶּן ט' שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ, אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁמֵּת, וְהֻחְזַר וְאַחַר כָּךְ יָצָא אָחִיו וְיָלְדָה וְלַד קַיָּמָא, אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם, שֶׁהֲרֵי נִפְטַר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וּמִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ פּוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו. וְכֵן הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף שֶׁחֲצִי פַּרְצוּף פְּנֵיהֶם דּוֹמֶה לְצוּרַת אָדָם, אוֹ סַנְדָּל אוֹ שִׁלְיָא אוֹ שָׁפִיר מְרֻקָּם (פי' חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר כְּצוּרַת סַנְדָּל וּפי' שִׁלְיָא, הַכִּיס שֶׁהָעֻבָּר מוּנָח בְּתוֹכוֹ וּפי' שַׁפִּיר מְרֻקָם, חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר וְיֵשׁ בָּהּ צוּרַת אָדָם, עָרוּךְ) אוֹ שֶׁיָּצָא הַוָּלָד מְחֻתָּךְ אֵיבָרִים אֵיבָרִים, הַנּוֹלָד אַחַר כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם (לְשׁוֹן טוּר) .


כג
 
בֶּן ח' חֳדָשִׁים שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ מֵת, וְהַמַּפֶּלֶת שַׁפִּיר מָלֵא דָּם אוֹ מָלֵא מַיִם אוֹ מָלֵא גְּוָנִים, וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְהַמַּפֶּלֶת לְיוֹם אַרְבָּעִים, הַנּוֹלָד אַחַר כָּל אֵלּוּ בְּכוֹר לְפִדְיוֹן. וְכָל זְמַן שֶׁאֵין אֵיבָרָיו מְרֻקָּמִים, אֵין פּוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו, וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה סוֹמְכִין עַל זֶה (מהרי''ק שֹׁרֶשׁ קמ''ג) .


כד
 
יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַנּוֹלָד אַחֲרָיו כְּדַרְכּוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. הָרִאשׁוֹן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָצָא מֵהָרֶחֶם; וְהַשֵּׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר.


כה
 
מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם יָצָא רִאשׁוֹן, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם הַבְּכוֹר, נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ ל' יוֹם, פָּטוּר, דְּשֶׁמָּא הַבְּכוֹר מֵת וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.


כו
 
מֵת הָאָב קֹדֶם שֶׁפְּדָאָן, בֵּין מֵת תּוֹךְ ל' בֵּין מֵת לְאַחַר ל', וְהַבָּנִים קַיָּמִים, נוֹתְנִין בֵּין שְׁנֵיהֶם ה' סְלָעִים, אֲפִלּוּ (כא) חָלְקוּ כְּבַר הַנְּכָסִים.

 באר היטב  (כא) חלקו. ודעת הטור דאם מת תוך ל' יום אפי' לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' אפי' לאחר שחלקו חייבים ליתן ה' סלעים בין שניהם וכן דעת הרמב''ם גופיה בפי' המשנה ותימא שהרב השמיט סברא זו ובפרט שכ''נ עיקר בש''ס וכ''פ הב''ח דבתוך ל' פטורים אפי' לא חלקו דהמע''ה. עכ''ל הש''ך:


כז
 
שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ ל' יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ ה' סְלָעִים; וְאִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶם, שֶׁהֲרֵי לֹא עִיֵּן פִּדְיוֹן זֶה עַל בֵּן זֶה, וְכָל אֶחָד יֹאמַר: אֲנִי תּוֹפֵס בִּשְׁבִיל הַחַי. יָלְדוּ זָכָר (כב) וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן ה' סְלָעִים לַכֹּהֵן. וְאִם מֵת אֶחָד מֵהַזְּכָרִים תּוֹךְ ל' יוֹם, אֵינוֹ נוֹתֵן לַכֹּהֵן כְּלוּם. יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה נוֹלַד רִאשׁוֹן, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: נְקֵבָה נוֹלְדָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר (לְשׁוֹן טוּר) .

 באר היטב  (כב) ונקבה. כ' הש''ך דהיינו שאחת ילדה זכר ואחת נקבה ונתערבו שלא נודע איזה מהן ילדה זכר הרי מ''מ חייב ה' סלעים לכהן דהא שניהם לידה הראשונה היא להן וכן כשילדו ב' זכרים ונקבה אחת ונתערבו אינו חייב אלא ה' סלעים דהא נוכל לומר זו ילדה ב' זכרים וזו נקבה ואין כאן אלא בכור א' אע''ג דיכול להיות ג''כ שזו ילדה זכר וזו ילדה זכר תחלה ואח''כ נקבה והרי כאן ב' בכורים מ''מ המע''ה הלכך כשמת א' מהם תוך ל' אינו נותן לכהן כלום שיכול האב לומר בכור מת. עכ''ל:


כח
 
שְׁתֵּי נָשָׁיו, אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ, נוֹתֵן ה' סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ ל', אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְאִם מֵת (כג) הָאָב, נוֹתְנִים בֵּין שְׁנֵיהֶם ה' סְלָעִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

 באר היטב  (כג) האב. היינו כשמת אחר ל' אבל אם מת האב תוך ל' פטורים כ''כ ב''י והאחרונים:


כט
 
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ, זֶה נוֹתֵן ה' סְלָעִים וְזֶה נוֹתֵן ה' סְלָעִים. נָתְנוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מֵהַבָּנִים בְּתוֹךְ ל' יוֹם, אִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתְנוּ, אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִיָּדָן. וְאִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶם הַרְשָׁאָה לַחֲבֵרוֹ, וְיֵלֵךְ זֶה בַּהַרְשָׁאָה וְיוֹצִיא מֵהַכֹּהֵן ה' סְלָעִים. וְאִם יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ יָלְדָה זָכָר וְאֵיזוֹ יָלְדָה נְקֵבָה, אוֹ שֶׁיָּלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, הָאָבוֹת פְּטוּרִים (כד) וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ.

 באר היטב  (כד) והבן. שהרי בכור ודאי הוא:


ל
 
וְכֵן מְבַכֶּרֶת שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ ג' חֳדָשִׁים, וְנִשְּׂאָה וְיָלְדָה זָכָר, סָפֵק בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן ז' לָאַחֲרוֹן, הָאָבוֹת פְּטוּרִים, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְאִם (כה) יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שֵׁנִי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

 באר היטב  (כה) ילדו. כ' הט''ז דזה קאי אסעיף כ''ט בב' נשים של ב' אנשים ושניהם לא בכרו וקשה למה כתב כאן בב' זכרים וב' נקבות דאז אין כאן בכור ודאי דכל חד אומר נקבה יצאה קודם לו לימא רבותא אפי' בשני זכרים ונקבה אחת דאז הוי א' בכור ודאי ואפ''ה פטורים שניהם דכל חד ידחה על חבירו לומר דהוא הבכור ובאמת כתב הטור גם בזה דפטורים ונראה דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בסכ''ו דהבנים חייבים במת אביהם תוך ל' יום ולא מצי כל חד לדחות על חבירו ה''נ כן הוא אלא דקשה הא ברייתא ערוכה היא כאן דאף בכה''ג פטור וכו' ע''ש:


לא
 
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן ה' סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.