הלכות בכור בהמה טהורה
סימן שו - דין בכור בהמה טהורה באיזה זמן ובאיזה מקום נוהג סימן שז - דין הבכור אחר שחיטה, ושאינו יכול למכרו ולא לשחטו עד שיפל בו מום, סימן שח - אסור עבודת הבכור ואסור גזתו סימן שט - דיני בכור בזמן הזה סימן שי - דין בכור שנשחט שלא על פי חכם סימן שיא - דין החשוד למכר הבכור סימן שיב - דין הנוטל שכר לראות בכור סימן שיג - שלא להטיל מום בבכור סימן שיד - מי נאמן על הטלת מום בבכור סימן שטו - דין ספק בכור ויוצא דפן וטמטום ואנדרוגינוס סימן שטז - דין הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו יודע אם בכרה סימן שיז - דין בכור שנתערב ומת אחד מהבהמות סימן שיח - כמה ספקות בדיני בכור בהמה סימן שיט - דין חתוך אבר הבכור ויתר דיני בכור סימן שכ - מי הם החיבים בבכור בהמה טהורה, ודיני שתפות עובד כוכביםסימן שו - דין בכור בהמה טהורה באיזה זמן ובאיזה מקום נוהג
ובו י''ב סעיפים
א בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נוֹהֵג בִּזְכָרִים וְלֹא בִּנְקֵבוֹת. וְנוֹהֵג אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַבַּיִת, בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמִצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ וְלוֹמַר: הֲרֵי זֶה קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֱיךָ (דְּבָרִים טו, יט) וְאִם לֹא הִקְדִּישׁוֹ, מִתְקַדֵּשׁ מֵאֵלָיו מֵרֶחֶם. נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְכֹהֵן, וְלֹא לְכֹהֶנֶת (טוּר) .
ב אֵין נוֹתְנִין הַבְּכוֹר לְכֹהֵן כְּשֶׁיִּוָּלֵד, שֶׁאֵין זוֹ גְּדֻלָּה לַכֹּהֵן, אֶלָּא יְטַפֵּל בּוֹ בְּעָלָיו עַד שֶׁיַּגְדִּיל מְעַט. וְעַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטָּפֵל בּוֹ, בְּדַקָּה ל' יוֹם; וּבְגַסָה, חֲמִשִּׁים יוֹם. וְאִם אֵין לוֹ כֹּהֵן מָצוּי, חַיָּב לְהִטָּפֵל בּוֹ עַד שֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ כֹּהֵן.
ג אָמַר לֵיהּ הַכֹּהֵן: תְּנֵהוּ לִי תּוֹךְ זְמַן זֶה, וַאֲנִי אֲטַפֵּל לְעַצְמִי, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לוֹ, שֶׁזֶּה כְּמוֹ (א) מְסַיֵּעַ עַל מַתְּנוֹתָיו. וְאִם הָיָה בַּעַל מוּם וְאָמַר לֵיהּ תּוֹךְ זְמַן זֶה: תְּנֵהוּ לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ עַתָּה, רַשַּׁאי לִתְּנוֹ לוֹ. באר היטב (א) מסייע. בשביל שיתן לו כל מתנותיו והוי כגוזל אחרים. ט''ז:
ד אִם הַכֹּהֵן מְסָרֵב מִלְּקַבְּלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֹרַח גָּדוֹל בַּזְּמַן הַזֶּה לְהִטָּפֵל בּוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְבַזֶּה מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. הגה: וַאֲפִלּוּ סְפֵק בְּכוֹר, צָרִיךְ הַכֹּהֵן (ב) לְקַבְּלוֹ מִיַּד יִשְׂרָאֵל הַנּוֹתֵן לוֹ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן קס''ז ומהרי''ל סִימָן ר''ד) . וְדַוְקָא בְּסָפֵק שֶׁבָּא מֵעַצְמוֹ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁפָּשַׁע הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן שֶׁקָּנָה פָּרָה חוֹלֶבֶת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לִמְכֹּר הַבְּכוֹר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד, וְלֹא עָשָׂה, אֵין הַכֹּהֵן צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ (שָׁם) . וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְקַבְּלוֹ, אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתֵּן לוֹ (ג) לְהַקְנִיטוֹ אוֹ לִנְקֹם מִמֶּנּוּ. (ג''ז שָׁם בְּשֵׁם מוֹהֲרַ''ם) . באר היטב (ב) לקבלו. היינו שהכהן עושה איסור אם אינו מקבלו אבל מ''מ לא כייפינן ליה דיכול הכהן לומר לנותן אייתי ראיה דבכור הוא ואטפל בו. ש''ך: (ג) להקניטו. ואם נראה שעושה כן א''צ הכהן לקבלו מהרי''ו וכ' הש''ך דלא ידע ליישב דברי הרב אם לא שנגיה בדבריו וכצ''ל ודוקא בספק שבא מעצמו אבל בספק שבא בפלוגתא דרבוותא כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שפשע הישראל שהיה יכול למכור הבכור וכו' ומ''מ צ''ע לדינא במה שחילק בין ספק מעצמו לספק פלוגתא דרבוותא דבתשובת מהרי''ל לא משמע הכי דבקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים כתב דצריך הכהן לקבלה ולמד מספק בכור אע''ג שהביא שם סברת הפוסקים אי חלב פוטר בבכורה או לאו אלא נראה דצ''ל משום דהתם היו כמה ספיקות בפלוגתא דרבוותא שמכר לעובד כוכבים בכסף דהוי מכירה ליש פוסקים כדלקמן סי' ש''כ ס''ו וכן בהיתה חולבת דפטור בבכור ליש פוסקים לכך היקל בדבר אבל בספק א' דפלוגתא דרבוותא לבד אין להקל אם לא שמדינא נראה עיקר כמאן דמיקל אלא שמחמירין דבכה''ג אפשר דאין הכהן צריך לקבלו גם פסק מהרי''ו דאם כהן עני יש לו בכור ונותנו לכהן עשיר א''צ לקבלו עכ''ל:
ה הַבְּכוֹר, בַּזְּמַן הַזֶּה, יַשְׁהֶנּוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְשׁוֹחֲטוֹ עַל פִּי (ד) מֻמְחֶה, וְאוֹכְלוֹ (בְּכָל מָקוֹם), וּמַאֲכִילוֹ אֲפִלּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ (ה) לִכְלָבִים. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה) . באר היטב (ד) מומחה. והאידנא ליכא מומחין ובעינן ג' כדלקמן סי' ש''ט ס''ב: (ה) לכלבים. כ' הש''ך דהרבה פוסקים אוסרים ליתנו לכלבים (דכתיב ואכלת ולא לכלביך) לכן יש ליזהר בדבר וגם בעובד כוכבים כתב מהרש''ל דמ''מ איסור דרבנן איכא משום בזיון קדשים ואינו רשאי להאכילו אלא דרך זימון שיאכל העובד כוכבים עמו אבל לא למכרו לו אפי' ליתן לו חתיכה חיה וכשהוא טריפה אסור ליהנות ממנו כדלקמן סי' ש''ז עכ''ל:
ו הַבְּכוֹר, בַּזְּמַן הַזֶּה, מוֹכֵר אוֹתוֹ הַכֹּהֵן אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל, תָּמִים חַי, וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה, שֶׁהוּא כִּשְׁאָר מָמוֹנוֹ. אֲבָל אֵינוֹ נִמְכָּר בְּמָקוֹלִין, וְאֵינוֹ נִשְׁקָל בְּלִטְרָא. וּמִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לִשְׁקֹל בּוֹ (ו) מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה, וּכְנֶגֶד כְּלִי וְקוֹפִיץ (פִּי' כְּמוֹ סַכִּין גָּדוֹל וְרָחָב וְחִדּוּדוֹ בּוֹלֵט בְּאֶמְצָעִיתוֹ) . וְהָנֵי מִלֵּי, בְּשָׂרוֹ, אֲבָל חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ וְגִידוֹ וְקַרְנָיו, נִמְכָּרִים בְּמָקוֹלִין וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא. וְשַׁמְנוֹ שֶׁל גִּיד דִּינוֹ כְּבָשָׂר, כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה. באר היטב (ו) מנה. פירש''י אם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדו והרמב''ם פי' חלק כחלק כגון שיחלקו אותו לכמה חלקים ונותנין חלק א' בכף מאזנים זה וחלק בכף מאזנים הב' לראות אם מכוונים במשקל:
ז הַבְּכוֹר, (ז) אֲפִלּוּ בַּעַל מוּם, נֶאֱכָל תּוֹךְ שְׁנָתוֹ. וּמֵאֵימָתַי מוֹנֶה לוֹ, אִם נוֹלַד בַּעַל מוּם מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, וְהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁכָּלוּ לוֹ (ח) חֳדָשָׁיו, שֶׁהֲרֵי נִרְאֶה לַאֲכִילָה בְּיוֹם לֵידָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, מוֹנֶה לוֹ מִיּוֹם שְׁמִינִי. באר היטב (ז) אפי'. כלומר לא מיבעיא אם בזמן הבית שאינו קרב אלא תוך שנתו אלא אפי' בעל מום בזה''ז לא ישהנו יותר משנתו. ש''ך: (ח) חדשיו. דהיינו ט' לגסה וה' לדקה אבל אם לא כלו מונין מיום ח' דאז ראוי לאכילה ואין מונין אלא מעת שנראה לאכילה. ט''ז:
ח נוֹלַד לוֹ מוּם תּוֹךְ שְׁנָתוֹ, רַשַּׁאי (ט) לְקַיְּמוֹ כָּל י''ב חֹדֶשׁ. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּסוֹף שְׁנָתוֹ, מֻתָּר לְקַיְּמוֹ ל' יוֹם מִיּוֹם שֶׁנָּפַל בּוֹ הַמּוּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְּאַחֵר לְאַחַר שְׁנָתוֹ. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם בְּט''ו יוֹם לִפְנֵי גְּמַר שְׁנָתוֹ, מַשְׁלִימִים לוֹ ט''ו יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ. נוֹלַד לוֹ מוּם אַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ אֶלָּא עַד ל' יוֹם, וְיֹאכַל. באר היטב (ט) לקיימו. כ' הש''ך ומונין לו מיום ח' ללידתו דכיון דלא נולד בעל מום אע''ג דידוע שכלו לו חדשיו מ''מ הרי לא נראה לאכילה ביום לידתו דהוה תם וכ''כ רש''י ותוס' דלא כהלבוש שהעתיק דברי הב''י וע''ש:
ט הַבְּכוֹר, בַּזְּמַן הַזֶּה, עַד שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְהַרְאוֹתוֹ (י) לְחָכָם, מְקַיְּמוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּמִשֶּׁנִּרְאֶה לְהַרְאוֹתוֹ לְחָכָם, אִם נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ כָּל י''ב חֹדֶשׁ. וְאִם נוֹלַד בּוֹ מוּם לְאַחַר שְׁנָתוֹ, מְקַיְּמוֹ ל' יוֹם. באר היטב (י) לחכם. היינו שלא נזדמן לו חכם ואין זקוק להוליכו במקום שהחכם שם. ש''ך:
י שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר הִיא שְׁנַת לְבָנָה תְּמִימָה, י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, נִתְעַבְּרָה לוֹ, וּמוֹנֶה לוֹ י''ג חֳדָשִׁים.
יא נוֹלְדוּ לוֹ שְׁנֵי טְלָאִים, אֶחָד בְּט''ו שֶׁל (יא) אֲדָר הָרִאשׁוֹן וְאֶחָד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר הַשֵּׁנִי, זֶה שֶׁנּוֹלַד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם רִאשׁוֹן בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה עָלְתָה לוֹ שָׁנָה, וְזֶה שֶׁנּוֹלַד בַּחֲצִי אֲדָר הָרִאשׁוֹן לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה עַד חֲצִי אֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה, הוֹאִיל וְנוֹלַד בְּחֹדֶשׁ הָעִבּוּר מוֹנִים אוֹתוֹ לוֹ. באר היטב (יא) אדר. ה''ה בשאר דברים דינא הכי כמ''ש בא''ח סי' נ''ה ס''י לענין שני נערים (שנולד אחד בט''ו באדר ראשון והשני נולד בר''ח אדר שני ובשנת י''ג אין עיבור דנעשה השני בר מצוה קודם לראשון) וע''ש:
יב עָבַר וְשָׁהָה אוֹתוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ, אֵינוֹ נִפְסָל.
סימן שז - דין הבכור אחר שחיטה, ושאינו יכול למכרו ולא לשחטו עד שיפל בו מום,
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א אֵין מַרְגִּילִין בִּבְכוֹר, דְּהַיְנוּ (א) לְהַפְשִׁיט עוֹרוֹ שָׁלֵם דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹתָיו. באר היטב (א) להפשיט. אפי' בעל מום דנראה כבזיון כאלו מוכרן לצורך מפוח בעודם על הקדשים. ט''ז:
ב שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵפָה, עוֹרוֹ עִם בְּשָׂרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְטָעוּן קְבוּרָה. וְלָכֵן טוֹב (ב) לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים קֹדֶם שְׁחִיטָה. (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ' הָאִשָּׁה וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה אַשְׁכְּנַזִּית וְהִיא בִּתְשׁוּבַת מהרי''ל) . באר היטב (ב) למכרו. דשמא יהיה טרפה אח''כ ומהרש''ל אוסר למכור לעובד כוכבים וכן מסיק בתשובת מהרי''ל בשם מהרי''א וכ''כ מהר''מ מטיקאטי''ן עכ''ל הש''ך (ואם מת הבכור נוהגין לקבור בסדין בבה''ק וצריך לקברן מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם):
ג צָרִיךְ הַכֹּהֵן לְהַשְׁהוֹתוֹ וּלְגַדְּלוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם. וְיָכוֹל לְמָכְרוֹ (ג) אֲפִלּוּ לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּמִים, וְהַלּוֹקֵחַ יִנְהֹג בּוֹ קְדֻשַּׁת בְּכוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהַלּוֹקֵחַ קוֹנֶה אוֹתוֹ לְצָרְכּוֹ. אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ (ד) סְחוֹרָה, דְּהַיְנוּ לִקְנוֹתוֹ כְּדֵי לְהַרְוִיחַ. וְאִם קְנָאוֹ לְצָרְכּוֹ וְלֹא נִצְטָרֵךְ לוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְמָכְרוֹ. באר היטב (ג) אפי'. פי' לא מיבעיא לכהן אלא אפי' לישראל אבל לעובד כוכבים אסור. ש''ך: (ד) סחורה. וע''ל סי' קי''ז מדברים האסורים לעשות בהם סחורה:
סימן שח - אסור עבודת הבכור ואסור גזתו
ובו ה' סעיפים
א הַבְּכוֹר אָסוּר (א) בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה. וַאֲפִלּוּ אִם עָבַר וּגְזָזוֹ, אוֹ תְּלָשׁוֹ בְּיָדוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ נָשַׁר הַצֶּמֶר מֵעַצְמוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָה לְעוֹלָם, לֹא שְׁנָא מֵת מֵעַצְמוֹ לֹא שְׁנָא שְׁחָטוֹ אַחַר כָּךְ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי מֻמְחֶה, אֵין הַשְּׁחִיטָה מַתֶּרֶת הַצֶּמֶר שֶׁנִּתְלַשׁ מֵחַיִּים. אֲבָל צֶמֶר הַמְחֻבָּר, הַשְּׁחִיטָה מַתִּירָתוֹ כִּבְשָׂרוֹ. באר היטב (א) בגיזה. בין תם בין בעל מום ואפי' הצמר מסובך כן מוכח בסי' שכ''א ס''ט. ט''ז:
ב אִם נִתְלַשׁ מֵחַיִּים וְעוֹדֶנּוּ מְסֻבָּךְ בִּשְׁאָר הַצֶּמֶר, אֶת שֶׁנִּרְאֶה כִּשְׁאָר צֶמֶר נִתָּר בַּשְּׁחִיטָה, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁאָר הַצֶּמֶר, וְהוּא שֶׁעִקָּרוֹ הָפוּךְ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ, אֵין הַשְּׁחִיטָה מַתִּירָתוֹ.
ג כְּשֶׁבָּא לְשָׁחֲטוֹ אוֹ לִרְאוֹת מוּמוֹ, מֻתָּר (ב) לִתְלֹשׁ הַצֶּמֶר שֶׁל מְקוֹם שְׁחִיטָה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַשְּׁחִיטָה. וְהַצֶּמֶר שֶׁתָּלַשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . וְדַוְקָא בַּיָּד, אֲבָל לֹא בִּכְלִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּגוֹזֵז. באר היטב (ב) לתלוש. בש''ס איתא ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ופירש''י הטעם מפני שלא יאמרו מום עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן:
ד גִּזַּת בְּכוֹר, אֲפִלּוּ גִּזַּת בַּעַל מוּם, שֶׁנִּתְעָרֵב בְּגִזֵּי חֻלִּין אֲפִלּוּ אַחַת בְּכַמָּה אֲלָפִים, כֻּלָּן (ג) אֲסוּרוֹת, שֶׁהֲרֵי הוּא דָּבָר חָשׁוּב וּמְקַדֵּשׁ בְּכָל שֶׁהוּא. באר היטב (ג) אסורות. בהנאה וע''ל סי' ק''מ:
ה הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִיט מִצֶּמֶר בְּכוֹר בְּבֶגֶד, יִדָּלֵק הַבֶּגֶד הגה: אוֹ יִקָּבֵר (טוּר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁאָרַג דָּבָר חָשׁוּב, כְּגוֹן צִיּוּר בְּבֶגֶד; אֲבָל אִם אֵינוֹ דָּבָר חָשׁוּב, בָּטֵל (ד) בְּרֹב (ג''ז בַּטּוּר וְרֹא''שׁ) . באר היטב (ד) ברוב. כתב רש''י סוף תמורה ואי קשיא הא דאמרי' במס' נדה בגד שארג בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים ואמאי לא ליבטל האי חוט ברוב לאו פירכא היא דבכלאים לא אמרי' בטל ברוב דעיקר האיסור ע''י תערובות הוא ולא שייך בהו ביטול ברוב ע''כ ואין להקשות ממ''ש הטור בסי' ש''ג בכלאים דרבנן דינתק חוט א' ואמאי לא בטיל ברוב דהא דרבנן היא י''ל דלענין ביטול ברוב שוינהו רבנן כדאורייתא דכל שישנו בעין אוסר כמו מן התורה דמה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון משא''כ כשמסיר א' דאפשר דאינו בעולם בזה הקילו. עכ''ל הט''ז:
סימן שט - דיני בכור בזמן הזה
ובו ב' סעיפים
א בְּכוֹר, בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵין בּוֹ הֶתֵּר אֶלָּא עַל יְדֵי מוּם. וַאֲפִלּוּ אִם יִרְצוּ הַבְּעָלִים אוֹ הַכֹּהֵן לְכָנְסוֹ לְכִפָּה עַד שֶׁיָּמוּת מֵעַצְמוֹ, (א) אֵינָם רַשָּׁאִים, אֶלָּא צָרִיךְ הַכֹּהֵן לְגַדְּלוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם. באר היטב (א) אינם רשאים. משום הפסד קדשים שהרי יש לו היתר ע''י נפילת מום. כ''כ הרא''ש:
ב אֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם בְּגָלוּי וְנִכָּר לַכֹּל, כְּגוֹן שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְשָׁחֲטוֹ אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה, שֶׁיּוֹרֶה לוֹ שֶׁהוּא מוּם הָרָאוּי לִשָּׁחֵט עָלָיו. וְאִם אֵין חָכָם מֻמְחֶה, נִתָּר עַל פִּי ג' בְּנֵי הַכְּנֶסֶת, דְּהַיְנוּ חֲכָמִים קְצָת וְאֵינָם בְּקִיאִים כָּל כָּךְ. וְהָאִדָּנָא דְּלֵיכָּא מֻמְחִין, אֵינוֹ נִשְׁחָט עַל פִּי ג' בְּנֵי הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּמוּמִין מֻבְהָקִים, כְּגוֹן נִסְמֵית עֵינוֹ וְנִקְטְעָה יָדוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּצְרִימַת הָאֹזֶן הוּא מוּם מֻבְהָק הֵיכָא דְּמִנְכָּר שַׁפִּיר וְנִרְאֶה לָעֵינַיִם שֶׁהוּא יוֹתֵר מֵחֲגִירַת הַצִּפֹּרֶן. וְכֵיצַד צְרִימַת הָאֹזֶן, שֶׁנִּפְגְּמָה בְּחִסָרוֹן מִן (ב) הַתְּנוּךְ, וְלֹא הָעוֹר שֶׁבִּשְׂפַת הָאֹזֶן, בֵּין שֶׁנִּפְגְּמָה בִּידֵי אָדָם בֵּין שֶׁנִּפְגְּמָה בִּידֵי שָׁמַיִם. הגה: נֶחְתַּךְ הַזָּנָב לְמַעְלָה מִן הַחוּלְיָא, הָוֵי מוּם (פִּסְקֵי מהרא''י סי' רמ''ו) . וְעוֹד מָנָה בַּעַל הַטּוּר כַּמָּה (ג) מוּמִין שֶׁשּׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בַּזְּמַן הַזֶּה, וְהָרַב שֶׁחִבֵּר סֵפֶר הַזֶּה נִמְשַׁךְ אַחַר דִּבְרֵי הַרַמְבַּ''ם; וְלִי נִרְאֶה דְּהַסּוֹמֵךְ עַל דִּבְרֵי הַטּוּר הַבְּנוּיִין עַל דַּעַת הָרֹא''שׁ לֹא הִפְסִיד. באר היטב (ב) התנוך. בפ' מצורע מפרש רש''י גדר האמצעי שבאוזן ר''ל הוא הגבוה שבאמצע האוזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האוזן. ט''ז. ובשפת האוזן פירושו אליה הרכה שבאוזן שנקראת עור ששם הדר בריא. כ''כ רש''י: (ג) מומין. עיין בלבוש שהביא כל המומין שהם מומין אליבא דכ''ע וביאורן:
סימן שי - דין בכור שנשחט שלא על פי חכם
ובו ג' סעיפים
א הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר שֶׁלֹּא עַל פִּי חָכָם, אֲפִלּוּ (א) הֶרְאָהוּ לְחָכָם אַחַר כָּךְ וּמָצָא בּוֹ מוּם, אָסוּר. וְהוּא הַדִּין בַּזְּמַן הַזֶּה, אִם לֹא הֶרְאָהוּ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. באר היטב (א) הראהו. ובכל מומין אסור גזרה אטו מום המשתנה לאחר מיתה. ט''ז:
ב הַשּׁוֹחֵט הַבְּכוֹר שֶׁלֹּא עַל פִּי מֻמְחֶה, וּמְכָרוֹ וַאֲכָלוּהוּ, מַחֲזִיר לָהֶם הַדָּמִים; לֹא אֲכָלוּהוּ, יִקָּבֵר וְיַחֲזִיר לָהֶם הַדָּמִים.
ג מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר, וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, יִקָּבֵר וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְכַמָּה יְשַׁלֵּם, אִם הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ב) מְשַׁלֵּם בְּגַסָה חֲצִי דָּמָיו, וּבְדַקָּה רְבִיעַ דָּמָיו; וּבְחוּץ לָאָרֶץ, בֵּין בְּדַקָּה בֵּין בְּגַסָה חֲצִי דָּמָיו. וְהָאִדָּנָא, שֶׁאַף בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין רֹב שָׂדוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר לְגַדֵּל בְּהֵמָה דַּקָּה אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִלְכָּךְ אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַף בְּדַקָּה מִשַּׁלֵּם חֲצִי דָּמִים. באר היטב (ב) משלם. שאסור לגדל בהמה דקה בא''י וכמ''ש בח''מ סי' תי''ט הלכך קנסינן ליה דלא לשקול אלא פלגא א''נ כיון שאסור לגדל בהמה דקה בא''י א''כ היה לו טורח גדול בחורשים ובמדברות במקום שאין ישוב לכך די לו בחצי דמים של בהמה גסה. ש''ך. וכתב הט''ז ונ''ל דיחזיר למוכר והמוכר יקברנו לא מיבעיא אם המוכר חפץ בכך פשיטא דחייב לתת לו דהוא רוצה לקיים המצוה ואם אינו חפץ בכך מ''מ הטירדא עליו מוטלת כיון שהוא הגורם לזה וא''ל לא יתננו לו כיון שהוא נחשד על כך דלא נחשד לאכלו כמ''ש בסי' קי''ט ס''ב עכ''ל:
סימן שיא - דין החשוד למכר הבכור
ובו סעיף אחד
א הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר בְּכוֹר לְשֵׁם חֻלִּין, אֵין קוֹנִים מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים, (א) שֶׁדּוֹמֶה לִבְשַׂר עֲגָלִים. וְאֵין לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁאֵינָם עֲבוּדִים, אֲפִלּוּ שֶׁל נְקֵבָה, שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ זִכְרוּתוֹ וְיֹאמַר: שֶׁל נְקֵבָה הוּא. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר, אֲפִלּוּ מְלֻבָּן. אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר (ב) טָווּי וּלְבָדִים וְעוֹרוֹת עֲבוּדִים. באר היטב (א) שדומה. ויש לחוש שימכור בשר עגל בכור תם ויאמר של צבי הוא: (ב) טווי. וכ''ש אם הוא אריג שיש טירחא יותר וזהו הטעם בעורות עבודים שאינו מטריח לעבוד עור בכור תם. ט''ז:
סימן שיב - דין הנוטל שכר לראות בכור
ובו ג' סעיפים
א הַנּוֹטֵל שָׂכָר לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת, אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מֻמְחֶה גָּדוֹל וְיָדְעוּ בּוֹ חֲכָמִים שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ, וּפָסְקוּ לוֹ (א) שָׂכָר עַל הָרְאִיָּה וְהַבִּקּוּר. וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ, בֵּין יִהְיֶה הַמּוּם קָבוּעַ וְיַתִּירֶנּוּ, בֵּין אִם לֹא יִהְיֶה קָבוּעַ. וְלֹא יִתְּנוּ לוֹ שָׂכָר עַל הַבְּהֵמָה אֶלָּא פַּעַם אַחַת, וְרוֹאֶה אוֹתָהּ לְעוֹלָם, כָּל זְמַן שֶׁמְּבִיאִין אוֹתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חֲשָׁד. באר היטב (א) שכר. בטור כתב והוא שיהא שכר בטילתו ניכר ואם הוא פועל ומבטל ממלאכתו נותן לו שכרו כפועל דהיינו כמה רוצה ליקח מי שיש לו מלאכה כזו כדי לישב בטל. וכתב הט''ז דעל ההליכה שהולך לראות נראה פשוט שהיתר גמור הוא ליקח שכר עליה:
ב אֵין הֶחָכָם רוֹאֶה בְּכוֹר (ב) לְעַצְמוֹ. באר היטב (ב) לעצמו. כתב הט''ז הטעם מפני החשד וקשה לי ממ''ש הרמ''א סי' י''ח סעיף י''ח שנהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו משמע דמדינא מותר שוב ראיתי שבפ''ב דנגעים הקשה הר''ש כן וחילק בין היכא דאיתחזק איסורא וכו' ובזה מתורץ נמי במה שבודק לעצמו דנשחטה הותרה וכי תימא א''כ על השחיטה לא יהיה נאמן על עצמו דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת בזה סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם עכ''ל ובענין ראיית מומין בי''ט עיין מדינים אלו בא''ח סי' תצ''ח סעיף ט':
ג אֵין רוֹאִין מוּמִין בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל אִם רָאָהוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יָכוֹל לַחֲקֹר עָלָיו בְּיוֹם טוֹב הֵיאָךְ נָפַל בּוֹ הַמּוּם.
סימן שיג - שלא להטיל מום בבכור
ובו ז' סעיפים
א אָסוּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר; אֲפִלּוּ לִגְרֹם לוֹ מוּם, כְּגוֹן לִתֵּן דְּבֵלָה עַל גַּבֵּי אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁיִּטְּלֶנָּה הַכֶּלֶב מִשָּׁם וְיִקְטַע אָזְנוֹ עִמָּהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אוֹ שֶׁאוֹמֵר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהַטִּיל בּוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה מוּם בְּיָדַיִם אוֹ בִּגְרָמָתוֹ, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עַל יָדוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם אַחֵר מֵעַצְמוֹ. וְאִם מֵת, אֵין קוֹנְסִין בְּנוֹ (א) אַחֲרָיו, אֶלָּא שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עַל יָדוֹ. באר היטב (א) אחריו. דחכמים קנסוהו לדידיה ולא לבנו ולפ''ז נראה דאם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים. ש''ך:
ב אִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ תִּינוֹק מַטִּיל בּוֹ מוּם מֵעַצְמוֹ, אִם לֹא כִּוֵּן לְהַתִּירוֹ, מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם שָׁאַל: לָמָּה אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיבוּ לוֹ לְפִי תֻּמָּם שֶׁאָסוּר לְשָׁחֲטוֹ עַד (ב) שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם. אֲבָל אִם כִּוֵּן לְהַתִּירוֹ, כְּגוֹן לְאַחַר שֶׁרוֹאֶה שֶׁהִתִּירוּהוּ עַל יְדֵי כָּךְ עוֹשֶׂה כֵּן לַאֲחֵרִים, אָסוּר. סָפֵק אִם כִּוֵּן לְהַתִּירוֹ אוֹ לֹא, אַזְלִינָן לְקֻלָּא (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּחֻלִּין) . וְאִם עוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל צִוָּהוּ, (ג) אָסוּר (ת''ה סי' קס''ט) . באר היטב (ב) שיפול. בש''ס איתא דאפי' אמר עד שנעשה בו מום מותר ולא אמרי' דמשמעותו שאתה תעשה בו מום דאזלינן לקולא כיון דאינו אלא קנס דרבנן אפי' בודאי. עכ''ל הט''ז: (ג) אסור. כתב הש''ך ואע''ג דלעיל סי' ט''ז סי''א אמרי' דאין עובד כוכבים מסל''ת נאמן לעדות אפי' לאיסור וי''ל דשאני הכא דכיון דאזלינן בתר אומדנא היכא דחזינן דמתכוין העובד כוכבים להתיר האסור א''כ אומדן דעת הוא דהעובד כוכבים מסל''ת אומר אמת דאל''כ למה הטיל בו מום וכ' הט''ז וע''כ צ''ל דמיירי שאין הישראל לפנינו שיוכל להכחישו אבל אם הישראל מכחישו אין העובד כוכבים נאמן:
ג אִם אָמְרוּ לְעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים הַמְשָׁרֶתֶת בְּבֵית יְהוּדִי, עַל הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין לְאָכְלוֹ בְּלֹא מוּם, וְהָלְכָה וְחָתְכָה אָזְנוֹ, חָשׁוּב לָדַעַת וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים זוֹ (ד) כִּוְּנָה לְהַתִּירוֹ, וְגַם הָאוֹמְרִים לָהּ שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלֹא מוּם כִּוְּנוּ לְכָךְ שֶׁתַּטִּיל בּוֹ מוּם. הגה: מֻתָּר לִתֵּן בְּכוֹר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּדֵי לְגַדְּלוֹ, וְאִם הִטִּיל הַשּׁוֹמֵר בּוֹ מוּם, מֻתָּר, וְלֹא אַמְרִינָן דְּכִוֵּן לְהַתִּירוֹ, אַף עַל פִּי (ה) שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁנִּתָּר בְּמוּמוֹ וְשֶׁהוּא בְּכוֹר (פִּסְקֵי מהרא''י סי' קס''ח) . באר היטב (ד) כוונה. פי' הב''ח דכיון שהעובדת כוכבים משרתת בבית עליה מוטל לשרת לבעה''ב בכל מה שהוא להנאתו וטובתו אבל הט''ז כתב דאין לחלק בין משרתת או לאו והא ראיה שבתשובת הרא''ש לא הוזכר כלל שהיתה משרתת אלא דהחילוק הוא בין דין זה ובין הדין שנזכר בס''ב באופן זה דכאן שחתכה האוזן ומחוסר אבר גלוי להם דהוי מומא שהוא דוכתא דאפי' לדידהו הוי מום ובודאי כיוונה להתיר אבל שם שהוא מעשה דקסדור בש''ס לא חיסר שום אבר אלא ניקבו ברומח לאוזן והוא לא ידע שע''י כך יתירוהו ע''כ לא אסרו רק עד אחר שראה שהתירו בכך עכ''ל: (ה) שיודע. והטעם כ' הש''ך דהא ודאי לא כוון להתירו דאדרבה הוא רוצה שלא ישחטוהו שהרי היה מקבל שכרו אם יגדלו יותר והט''ז כ' דמשמע אפי' בכהן מותר בזה וצ''ע למה יהא נאמן בזה והלא הוא חשוד להטיל בו מום בעצמו ק''ו שיאמר לעובד כוכבים להטיל בו ובפסקי מהרא''י כתב דין *) [והמעיין באור זרוע יראה שאין כאן ט''ס]. זה בישראל שיש לו ספק בכור ע''כ צ''ע גבי כהן בזה ובד''מ כתב בשם א''ז על בכור שמסרו ישראל לשומר עובד כוכבים והודיעו שהוא בכור ולו משפט מות לקברו שלם בעורו ועובדי כוכבים חוקרים הענין ומודיעים כי במומו כשר וסופו מוכיח כי בא העובד כוכבים במרמה לבעל הבכור וא''ל דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין העובד כוכבים שאמת הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי וראה שאינו מסורס ושתק וכראות העובד כוכבים זה הלך וסרסו אח''כ מיד מותר גמור הוא אותו הבכור וכ''מ במתני' דבכורות עכ''ל:
ד הָיָה הַבְּכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבָעַט בּוֹ וְעַל יְדֵי כֵן עָשָׂה בּוֹ מוּם, מֻתָּר לְשָׁחֲטוֹ עָלָיו. וַאֲפִלּוּ בָּעַט בּוֹ לְאַחַר (ו) שֶׁנִּצַּל מִמֶּנּוּ. באר היטב (ו) שניצל. ולא אמרי' כדי להתירו נתכוין להטיל בו מום אלא אמרי' צעריה הוא דקמדכר. ש''ס:
ה דְּבַר תּוֹרָה, בְּכוֹר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם עוֹבֵר, מֻתָּר לְהַטִּיל בּוֹ מוּם קָבוּעַ, אֲבָל חֲכָמִים אֲסָרוּהוּ.
ו בְּכוֹר שֶׁאָחֲזוֹ דָּם, יַקִּיז וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מוּם. וְאִם נַעֲשָׂה בּוֹ מוּם בְּהַקָּזָה זוֹ, הֲרֵי זֶה נִשְׁחָט עָלָיו.
ז מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה קֹדֶם (ז) שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. באר היטב (ז) שיצא. דאינו נעשה קודש אלא ביציאתו מרחם ובזמן הבית היה אסור משום הפסד קדשים. ט''ז. וכ' הש''ך דמבואר בש''ס דאע''פ שיצא מקצת אבריו כל זמן שלא יצא רובו או ראשו בענין דהוי כילוד כמ''ש לעיל סי' י''ד ולקמן שי''ט מותר לעשות בו מום כגון גדי שאזניו ארוכים ונראים בחוץ קודם שיצא כל ראשו שעדיין אינו כילוד יכול לצרום אזנו קודם שיצא רוב ראשו וכן כל כיוצא בזה עכ''ל:
סימן שיד - מי נאמן על הטלת מום בבכור
ובו י''א סעיפים
א הַכֹּהֲנִים (א) חֲשׁוּדִים לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר. אֲפִלּוּ אִם הוּא חָכָם וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, אִם עָשָׂה דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה כְּמַעֲרִים, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לִבְכוֹר שְׂעוֹרִים בְּסַל בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁיָּבֹא לְאָכְלָם נִפְגָּם שְׂפָתוֹ אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין לְשָׁחֲטוֹ עַל אוֹתוֹ הַמּוּם. וּלְפִיכָךְ כָּל מוּם שֶׁרָאוּי לְבֹא בִּידֵי אָדָם, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עָלָיו, עַד שֶׁיָּעִידוּ שֶׁמֵּעַצְמוֹ נָפַל בּוֹ. (טוּר) . באר היטב (א) חשודים. מפני שיש להם טורח גדול לטפלותו עד שימות. ש''ך:
ב כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִם לָבוֹא בִּידֵי אָדָם, נֶאֱמָן הָרוֹעֶה עֲלֵיהֶם לוֹמַר: מֵאֲלֵיהֶם נָפְלוּ וְלֹא נַעֲשׂוּ בְּכַוָּנָה, וְיִשְׁחַט עֲלֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הָרוֹעֶה (ב) יִשְׂרָאֵל וְהַבְּכוֹר בְּיַד הַכֹּהֵן; אֲבָל אִם הָיָה הָרוֹעֶה כֹּהֵן וְהַבְּכוֹר עֲדַיִן הוּא בְּיַד בְּעָלָיו הַיִּשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא הוּא הִטִּיל בּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּרוֹעֶה כֹּהֵן נֶאֱמָן עַל בְּכוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ לְהָקֵל (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהָרַמְבַּ''ן) . באר היטב (ב) ישראל. ולא חיישינן שאומר כן כדי שיאכלנו ממנו. ש''ך:
ג כֹּהֵן שֶׁהֵעִיד לְכֹהֵן אַחֵר שֶׁמּוּם זֶה מֵאֵלָיו נָפַל, נֶאֱמָן, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא הֵם גּוֹמְלִים זֶה אֶת זֶה.
ד אֲפִלּוּ (ג) בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל כֹּהֵן, מְעִידִין לוֹ עַל הַבְּכוֹר; אֲבָל לֹא אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּגוּפוֹ. באר היטב (ג) בניו. כ' הט''ז והיינו בדליכא ריעותא דהערמה לפנינו אבל אי איכא ריעותא כהאי שהולך עם כל בני ביתו לחוץ ודוקא באותו פעם נכנס הבכור ויצא חבול אם היינו יודעים שאחד מבני ביתו נשאר שם ודאי חשדינן שע''כ הוציא השאר והשאיר זה כדי שיטיל בו מום דהערמה גדולה יש כאן אלא דאם אין אנו יודעים בבירור שנשאר שם לא חיישינן שמא נטמן עכ''ל:
ה עֵד שֶׁהֵעִיד מִפִּי עֵד אַחֵר שֶׁמּוּם זֶה נָפַל שֶׁלֹּא לְדַעַת, נֶאֱמָן. אֲפִלּוּ אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר: בְּפָנַי נָפַל מוּם זֶה מֵאֵלָיו, וְיִשָּׁחֵט עָלָיו.
ו לֹא הָיוּ מֻחְזָקִים בּוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר, וְאָמַר הַכֹּהֵן: בְּכוֹר הוּא זֶה וּמוּם זֶה נָפַל בּוֹ מֵעַצְמוֹ, (ד) נֶאֱמָן. באר היטב (ד) נאמן. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר:
ז בְּכוֹר שֶׁהָיָה בְּיַד כֹּהֵן, וְנָפַל בּוֹ מוּם, וְהֵעִיד עָלָיו עֵד אֶחָד שֶׁזֶּה הַמּוּם מֵאֵלָיו נָפַל, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מוּם זֶה שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַבְּכוֹר, וּבָא הַכֹּהֵן שֶׁהוּא בְּיָדוֹ וְאָמַר: הֶרְאֵיתִי מוּם זֶה (ה) (לְמֻמְחֶה) וְהִתִּירוֹ לִשְׁחִיטָה, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא לֹא הֶרְאָהוּ. באר היטב (ה) למומחה. ואע''פ שאינו מזכיר שם החכם נאמן ודוקא במומין שאינן מובהקין דלא חיישינן שיתיר מעצמו ויאמר החכם התיר לי דקדשים בחוץ לא אכיל ולמיסמך עילויה במומין שאינן מובהקים לא עבדי אינשי ובודאי הראהו לחכם ושרי ניהליה ולא הוה שרי ליה החכם אא''כ העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו. הרא''ש. אבל במומין מובהקין יש לחוש שמא לא הראהו לחכם דודאי קדשים בחוץ לא אכיל דהא יודע שאינו קדשים כיון דמום מובהק הוא אבל כשמזכיר שם החכם נאמן דלא משקר ומלתא דעבידא לגלויי הוא שהרי יכולים לשואלו ומיהו להמחבר לקמן ס''ח וסייעתו דבישראל א''צ לומר ישראל פלוני א''כ ה''ה בכל ענין נאמן אפי' אינו מזכיר שם החכם עכ''ל הש''ך:
ח וְכֵן נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר עַל בְּכוֹר בַּעַל מוּם: בְּכוֹר זֶה נְתָנוֹ (ו) לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הוּא הִטִּילוֹ, דְּמִלְּתָא דַּעֲבִידָא לְגַלּוֹיֵי לָא מְשַׁקְּרֵי בַּה אִנְשֵׁי. באר היטב (ו) ישראל. והט''ז כ' דלדעת הרמב''ם מיירי שידוע לנו מי הוא אותו ישראל שנתן הבכור לכהן אלא שהספק הוא אם נתנו לו בתמימות או במומו ובזה שפיר מירתת שמא ישאלוהו (ובנה''כ כ' שאין דבריו נכונים ואדרבה דעת הרמב''ם דאצ''ל ישראל פלוני ואפי' אין ידוע לנו מי הוא הישראל דמירתת שמא ישאלו איזה ישראל וישאלו לו וע''ש):
ט נֶאֱמָן יִשְׂרָאֵל לוֹמַר: נָתַתִּי בְּכוֹר זֶה לְכֹהֵן בְּמוּמוֹ, אֲפִלּוּ הָיָה טָלֶה וְהִגְדִּיל וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אֵינוֹ מַכִּירוֹ.
י יִשְׂרָאֵל לֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַבְּכוֹרוֹת, אֲפִלּוּ שֶׁלָּהֶם. לְפִיכָךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְפֵק בְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכַל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים, (ז) נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם מֵעַצְמוֹ. באר היטב (ז) נאמן. כ' הט''ז והיינו במקום שלא פשע בו אבל אם פשע בו באופן שכתב הרמ''א סי' ש''ז ס''ד דאז א''צ הכהן לקבלו וצריך הישראל ליטפל בו אז הוי כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל כמו הכהן:
יא אֵין רוֹאִין אֶת הַבְּכוֹר לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיְּהֵא כֹּהֵן עִמּוֹ, שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ הַמֻּמְחֶה: מוּם הוּא וּמֻתָּר לִשְׁחֹט עָלָיו, וְיֵלֵךְ וְיִשְׁחֲטֶנּוּ לְעַצְמוֹ וְלֹא יִתְּנֶנּוּ לַכֹּהֵן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד לֶאֱכֹל קָדָשִׁים בַּחוּץ, חָשׁוּד הוּא לִגְזֹל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה חָכָם וְיָדוּעַ שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ, רוֹאִים לוֹ. וְכֵן אִם הָיָה הַמּוּם גָּלוּי לַכֹּל, כְּגוֹן שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הוֹאִיל וֶהֱבִיאוֹ לְחָכָם הַמֻּמְחֶה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ, לְפִיכָךְ רוֹאִים לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ כֹּהֵן.
סימן שטו - דין ספק בכור ויוצא דפן וטמטום ואנדרוגינוס
ובו ז' סעיפים
א סָפֵק בְּכוֹר, אֵין הַבְּעָלִים צְרִיכִים לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן, אֶלָּא יַשְׁהֶנּוּ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, (א) וְיֹאכְלֶנּוּ. וְאָסוּר בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה. וְאִם תְּקָפוֹ כֹּהֵן, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ (ב) מִיָּדוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הַכֹּהֵן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) וְכֵן הִלְכְתָא. וַאֲפִלּוּ אִם נְתָנוֹ לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל בַּטָּעוּת, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁצָּרִיךְ לִתְּנוֹ לוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ, צָרִיךְ הַכֹּהֵן לְהַחֲזִיר לוֹ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן קס''ו) . באר היטב (א) ויאכלנו. מיהו חייב במתנות כהונה ממ''נ וע''ל סי' ס''א ס''ב: (ב) מידו. דהשתא ה''ל הישראל המע''ה וי''א דמוציאין דכיון שהישראל יש לו עכ''פ חזקה דטובת הנאה ליתנו למי שירצה הרי הוא בחזקתו והכהן לעולם נקרא המוציא. ש''ך. והט''ז כ' דהטעם הוא הואיל ומתחלה לא בא ליד הכהן בהיתר והוא עצמו היה לו ספק בשעת תפיסה לכך מוציאין מידו וע''ל סי' ס''א סכ''ג:
ב יוֹצֵא דֹּפֶן וְשֶׁנּוֹלַד אַחֲרָיו דֶּרֶךְ רֶחֶם, שְׁנֵיהֶם אֵינָם בְּכוֹר; אֲפִלּוּ יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה דֶּרֶךְ דֹּפֶן, וְזָכָר אַחֲרֶיהָ דֶּרֶךְ רֶחֶם, כֵּיוָן שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר. בְּכוֹר שֶׁהוּא טֻמְטוּם, הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. וְדַוְקָא בְּמֵטִיל מַיִם בִּמְקוֹם נַקְבוּת, אֲבָל אִם מֵטִיל מַיִם בִּמְקוֹם זַכְרוּת, בְּכוֹר וַדַּאי הוּא וְצָרִיךְ לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְלֹא כְּרַמְבַּ''ם) .
ג אַנְדְּרוֹגִינוּס הוּא סָפֵק בְּכוֹר, וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.
ד מְבַכֶּרֶת שֶׁיָּצְאָה מְלֵאָה וְחָזְרָה רֵיקָנִית, הַבָּא אַחֲרֶיהָ בְּכוֹר, מִסָפֵק, שֶׁמָּא הִפִּילָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹטֵר מֵהַבְּכוֹרָה.
ה רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז, אוֹ עֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר (וַיִּקְרָא כז, כו) עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר. וְאִם הָיָה בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי אִמּוֹ, הֲרֵי זֶה בְּכוֹר וְהוּא בַּעַל מוּם קָבוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מִשִּׁנּוּי בְּרִיָּתוֹ (לְשׁוֹן רַמְבַּ''ם פ''ה מהל' בְּכוֹרוֹת ד''ו) .
ו פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וְיֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי פָּרָה, הֲרֵי זֶה בְּכוֹר לַכֹּהֵן, הוֹאִיל וּמִין הַחֲמוֹר יֵשׁ בּוֹ דִּין בְּכוֹר. אֲבָל אִם יָלְדָה מִין סוּס אוֹ גָּמָל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי פָּרָה, הֲרֵי הוּא סְפֵק בְּכוֹר; לְפִיכָךְ יֵאָכֵל לִבְעָלָיו, וְאִם תְּפָסוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְהוּא הַדִּין לַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, וְיֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנֵי חֲמוֹר, הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר. וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּנָקְטִינַן דְּאִם תְּקָפוֹ כֹּהֵן מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
ז בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁטִּנְּפָה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּמּוֹחַ הָעֻבָּר וְיָצָא הַמִּחוּי, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה. וְצָרִיךְ לְהַרְאוֹתוֹ לְרוֹעֶה חָכָם שֶׁיִּרְאֶה אִם הוּא מִחוּי וָלָד. וּבְהֵמָה גַּסָה שֶׁהִפִּילָה (ג) שִׁלְיָא, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה; וְהַשִּׁלְיָא עַצְמָהּ אֵין בָּהּ קְדֻשָּׁה, וּמֻתָּר לְהַאֲכִילָהּ לִכְלָבִים. שָׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה. וְהַחֲרָרָה תִּקָּבֵר, לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה. באר היטב (ג) שליא. שאין שליא בלא ולד וכן חררת דם והחררה תקבר אבל השליא א''צ לקברה שהכל יודעים שאין שליא בלא ולד לכך אין צריך פרסום. ט''ז וש''ך:
סימן שטז - דין הלוקח בהמה מן העובד כוכבים ואינו יודע אם בכרה
ובו ו' סעיפים
א הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה וְיָלְדָה, הֲרֵי זֶה סְפֵק בְּכוֹר, וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים, וְאֵינוֹ לַכֹּהֵן, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. בֵּין אִם לְקָחָהּ תּוֹךְ שָׁנְתָה, אוֹ אַחַר שְׁנָתָהּ, (א) וַאֲפִלּוּ אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁכְּבָר בִּכְּרָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְסִימָנִים שֶׁבְּחִדְקֵי קַרְנֶיהָ אֵין מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ' הָאִשָּׁה) . באר היטב (א) ואפי'. כתב הש''ך דמשמע מדברי הרב בס''ג דאפילו מסל''ת שלא להשבית מקחו לא מהני אי לאו דחולבת:
ב לָקַח בְּהֵמָה (ב) מֵינִיקָה מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הִיא מֵינִיקָה, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָת שֶׁיָּלְדָה. וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמֵּינִיקָה כְּמוֹ מִין אַחֵר, וַאֲפִלּוּ כְּמִין חֲזִיר, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה. באר היטב (ב) מניקה. היינו שידענו שהיתה חולבת אע''פ שלא ילדה כבר דאל''כ כיון דחולבת פוטר בבכורה לדעת המחבר בס''ג א''כ בלא''ה פטור מבכורה וגם זה שמניקתו היה פטור מבכורה אפי' אי הוה נולד בבית ישראל אלא ודאי כדאמרן. ש''ך:
ג וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִיא חוֹלֶבֶת, פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה, שֶׁרֹב הַבְּהֵמוֹת אֵינָן חוֹלְבוֹת אֶלָּא אִם כֵּן יָלְדוּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין סוֹמְכִין עַל מַה שֶּׁהִיא חוֹלֶבֶת (טוּר בְּשֵׁם ה''ג וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה), וְכֵן פָּסְקוּ הָאַחֲרוֹנִים (מהרא''י בִּפְסָקָיו סִימָן קס''ו ובת''ה סִימָן רע''א ומהרי''ו סִימָן קע''ד), וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ. מִיהוּ אִם יֵשׁ עוֹד צַד הֶתֵּר לָזֶה, אוֹ שֶׁעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּיחַ מִקְּחוֹ, וְאוֹמֵר שֶׁיָּלְדָה, סוֹמְכִין לְהַתִּיר. וְדַוְקָא בְּפָרוֹת, וּבְמָקוֹם שֶׁלֹּא נִשְׁמַע שֶׁחוֹלְבוֹת בְּלֹא וָלָד; אֲבָל בְּעִזִּים, שֶׁדֶּרֶךְ שֶׁחוֹלְבוֹת בְּלֹא וָלָד, לֹא סָמְכִינַן עַל כָּךְ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּאִכָּא סְפֵק (ג) סְפֵקָא, כְּגוֹן שֶׁיָּלְדָה ב' וְאִכָּא לְמֵימַר אָכַל אֶחָד דְּאֵינוֹ בְּכוֹר, אֲפִלּוּ הָכִי אָסוּר (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ק''ל) . ונ''ל דִּבְמָקוֹם דְּאֵין דֶּרֶךְ הָעִזִּים בְּכָךְ, אוֹ שֶׁדֶּרֶךְ הַפָּרוֹת בְּכָךְ, אֵין לְחַלֵּק, וְיֵשׁ לַחֲקֹר אַחַר זֶה. באר היטב (ג) ספקא. כתב הש''ך לאו למימרא דס''ס גמור לא מהני דהא ודאי ס''ס שרי בכל דוכתי אלא ר''ל ס''ס כי האי דלא הוי ס''ס גמור לא סמכינן אמה שהיא חולבת ובט''ז כתב דצ''ע למעשה באם ילדה ב' גדיים א' זכר וא' נקבה דאיכא ס''ס גמור ספק שמא ילדה כבר קודם שנולדו אלו ואת''ל לא ילדה מ''מ שמא הזכר נולד אחרון וליכא כאן בכור כלל וכו' ע''ש וכ' עוד מעשה בא' שהיה לו חוב אצל עובד כוכבים ותבעו ואמר שאין לו מעות לשלם רק פרה א' והוליכו לחצר והראה לו פרה א' ועגל עומד אצלה אבל לא הניקה אותו ואמר העובד כוכבים פרה זו בלא ולד אתן לך (בעד ח' זהובים) כי אגדל לעצמי הולד ואמר הישראל אני חושב שפרה זאת זקנה היא וזה ולד ששי או שביעי שלה ואני חפץ בפרה ילדה וכל שהיא ילדה ביותר אוסיף בדמיה השיבו העובד כוכבים מה אומר לך שהיא ילדה ביותר זה אינו אבל מ''מ אינה זקנה כ''כ כמו שתאמר ותאמין לי שזהו ולד רביעי שלה לא יותר וקבלה ממנו ואח''כ ילדה אצל הישראל מה דינו והאריך בדין זה ומסיק מאחר שראה העובד כוכבים שהישראל חפץ יותר בפרה ילדה ואף שיכולים לומר שחשב העובד כוכבים שמא אינה רוצה הישראל בפרה שלא בכרה עדיין מחמת שיש עליה סכנת לידה ונתכוין דוקא להיות לו פרה שכבר ילדה מ''מ היה לו לעובד כוכבים לומר שזה ולד הראשון שלה ואז אשתבוחי הוי משתבח ולמה הפסיד נפשיה לומר שהוא ולד ד' שלה אלא ודאי דקושטא קאמר וסמכינן עליו שכבר ילדה אצלו וזה הולד שילדה אצל הישראל אינו בכור כלל עכ''ל:
ד בְּהֵמָה שֶׁרְאִינוּהָ חוֹלֶבֶת, וְיָדַעְנוּ שֶׁלֹּא יָלְדָה, אִם אַחַר כָּךְ רְאִינוּהָ מֵינִיקָה וְלֹא יָדַעְנוּ אִם יָלְדָה אוֹתוֹ וָלָד אִם לֹא, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָת (ד) שֶׁיְּלָדַתּוּ. באר היטב (ד) שילדתו. כתב הש''ך לאו למימרא דודאי ילדתו דליתא אלא אשמועינן דאותו ולד שילדה אח''כ בבית ישראל חייב בבכורה דהרי הוא בחזקת שילדתו כלומר שמא ילדתו והוי ספק בכור ויאכל במומו לבעלים והבא אחריו פטור מבכורה ממ''נ דאפי' תימא לא ילדתו מ''מ אינה מרחמת עליו אא''כ ילדה וכדלעיל ס''ב עכ''ל:
ה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעֶדְרוֹ מַבְכִּירוֹת, וְשֶׁאֵין מַבְכִּירוֹת, וְיָלְדוּ, וְלֹא הָיָה שָׁם אָדָם, וּמוֹצֵא מַבְכִּירוֹת מֵינִיקוֹת נְקֵבוֹת וְשֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מֵינִיקוֹת זְכָרִים, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ וְשֶׁל זוֹ אֵצֶל זוֹ, אֶלָּא הַדָּבָר (ה) בְּחֶזְקָתוֹ שֶׁכָּל אַחַת מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ. באר היטב (ה) בחזקתו. כתב הש''ך בכאן אמרינן ודאי הוא כן ולא הוי אפי' ספק בכור ואע''פ דאמרינן שמרחמת ולד אחר מ''מ במקום דידה לא שבקת דידה ומרחמת דלאו דידה וכן אמרי' בש''ס עכ''ל:
ו הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִיִּשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁבִּכְּרָה, עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ הַמּוֹכֵר שֶׁעֲדַיִן לֹא יָלְדָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא (ו) סְפֵק בְּכוֹר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ והר''ר יוֹנָה) . באר היטב (ו) ספק. הטעם דשמא קא סבר המוכר דלשחיטה בעי לה לכך לא הודיעו ובזה אתי שפיר הא דלעיל סי' ט''ז ס''ז גבי אותו ואת בנו דאמרינן דמסתמא שרי דאל''כ היה מודיע שעל המוכר להודיע משום דהתם נמי כי נימא דלשחיטה קבעי לה אסור משום או''ב עכ''ל הש''ך ובט''ז מתרץ בענין אחר דהתם אמרינן שפיר אם יש איסור היה מודיע שאין שום סברא כנגדו משא''כ כאן שיש ב' סברות מכחישות זא''ז דהיינו אם איתא שבכרה כבר אשבוחי הוי משבח וסברא כנגדה אם איתא דלא בכרה עדיין ה''ל להודיע לאפרושי מאיסורא ע''כ נשאר הדבר בספק עכ''ל:
סימן שיז - דין בכור שנתערב ומת אחד מהבהמות
ובו ג' סעיפים
א שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד שְׁנֵי זְכָרִים, אֶחָד בְּכוֹר וְאֶחָד פָּשׁוּט, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה (מֵת), מַנִּיחַ הַנִּשְׁאָר בֵּינֵיהֶם, וְהוּא בֵּין (א) שְׁנֵיהֶם, וְדִינוֹ כִּסְפֵק בְּכוֹר. באר היטב (א) שניהם. ר''ל בין הכהן ובין מי שהפקיד הפשוט וכשיפול בו מום יחלקו בין שניהם אלו. ט''ז:
ב מִי שֶׁהִפְקִיד בְּכוֹר אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְלַחֲבֵרוֹ פָּשׁוּט (פי' שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר), וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה; וְכֵיוָן שֶׁהַנִּפְקָד מֻחְזָק, יַחֲזִיקֶנּוּ וְיֹאכְלֶנּוּ מִמּוּמוֹ.
ג רוֹעֶה כֹּהֵן שֶׁנָּתַן בְּהֵמוֹת בַּחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת, וְיָלְדָה אַחַת מֵהֶן בְּכוֹר, וְנִתְעָרְבוּ עִם שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, הָוֵי לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת (ב) מֻחְזָק וְיֹאכְלֶנּוּ בְּמוּמוֹ. באר היטב (ב) מוחזק. ולא אמרינן כיון שהכהן הוא רועה שלו ודאי הקנה לו חצרו כדי שיקנה הכהן את הבכור מיד כשיולד כי ניחא ליה למיעבד מצוה זו גם בממונו שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו וה''ל כשנים שהפקידו דלעיל בס''א אלא במקום פסידא לא אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה וכו' והבעה''ב עדיין מוחזק בו והמע''ה עכ''ל הש''ך:
סימן שיח - כמה ספקות בדיני בכור בהמה
ובו ו' סעיפים
א רָחֵל שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אֲפִלּוּ יָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם כְּאֶחָד, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא קָדַם אֶחָד, הוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ אֵיזֶה יָצָא רִאשׁוֹן, הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַכָּחוּשׁ וְהַשֵּׁנִי (א) סְפֵק בְּכוֹר. מֵת אֶחָד מֵהֶם, אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁזֶּה הַחַי סָפֵק הוּא וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכֵן אִם יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, הֲרֵי הַזָּכָר סָפֵק שֶׁמָּא הַנְּקֵבָה יָצְאָה תְּחִלָּה, לְפִיכָךְ אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. באר היטב (א) ספק. בטור כ' ויאכל במומו לבעלים וחייב במתנות כהונה והטעם דאמר הכהן ממ''נ אם בכור הוא כולו שלי ואם לאו הב לי מתנות וכן בכל הני דאמרינן יאכל במומו לבעלים דינא הכי עכ''ל הט''ז וע''ל סימן ס''א ס''ב בש''ך שם דדעת הרמב''ם דבכה''ג פטור מהמתנות כיון שחליפיו ביד כהן וכ''כ הש''ך כאן וכתב עוד מיהו גם הכחוש הוא ספק בכור ואסור בגיזה ועבודה ויאכלנו הכהן במומו:
ב שְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן, זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר לַכֹּהֵן; שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת (ב) הַכָּחוּשׁ וְהַשֵּׁנִי סְפֵק בְּכוֹר; וְאִם מֵת אֶחָד מֵהֶם, אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁזֶּה הַחַי סְפֵק בְּכוֹר הוּא וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. באר היטב (ב) הכחוש. והוא ג''כ ספק בכור אצל הכהן ודינו כמ''ש בס''ק א'. ש''ך:
ג יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, הֲרֵי הַזְּכָרִים סָפֵק, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: שֶׁמָּא הַנְּקֵבָה נוֹלְדָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַזָּכָר, לְפִיכָךְ אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
ד אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן, וְכָל אֶחָד מֵהֶם סְפֵק בְּכוֹר, וְהַכֹּהֵן נוֹטֵל הַכָּחוּשׁ. מֵת אֶחָד מֵהֶם, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁזֶּה הַחַי סָפֵק הוּא. וְכֵן אִם יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שֶׁזֶּה הַזָּכָר סָפֵק בְּכוֹר הוּא.
ה גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר, סָפֵק בִּכְּרָה בְּהֶמְתּוֹ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר סָפֵק אַחַר כָּךְ, הָוֵי סָפֵק, וְיֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.
ו כָּל שֶׁהוּא סְפֵק בְּכוֹר, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ מוּם, וְיֵאָכֵל לִבְעָלָיו. וְאִם תְּפָשׂוֹ הַכֹּהֵן, אֵין מוֹצִיאִים אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וְאוֹכֵל אוֹתוֹ בְּמוּמוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' שט''ו דקי''ל דְּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיַּד הַכֹּהֵן.
סימן שיט - דין חתוך אבר הבכור ויתר דיני בכור
ובו ד' סעיפים
א מְבַכֶּרֶת הַמַּקְשֶׁה לֵילֵד, יָכוֹל לַחְתֹּךְ אוֹתוֹ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. (א) וּמֵרֻבּוֹ וָאֵילָךְ, צָרִיךְ קְבוּרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת) . וְהַבָּא אַחֲרָיו, בְּכוֹר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר, (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר וְנִפְטְרָה מֵהַבְּכוֹרָה. וְאִם חָתַךְ אֵבֶר וְהִנִּיחוֹ, אֵבֶר וְהִנִּיחוֹ, עַד שֶׁהִשְׁלִים רֻבּוֹ, הֲרֵי כָּל הָאֵבָרִים צְרִיכִין קְבוּרָה וְנִפְטְרָה מֵהַבְּכוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא רֻבּוֹ, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ (וַהֲרֵי הוּא לְפָנֵינוּ), נִתְקַדֵּשׁ לְמַפְרֵעַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ קָדוֹשׁ (ב) לְמַפְרֵעַ (טוּר) . באר היטב (א) ומרובו. פי' הש''ך דאף כשחתך אבר אבר והשליך לכלבים מ''מ מה שיוצא אח''כ מרובו ואילך חייב קבורה אבל מה שיצא כבר אף שיצא אח''כ רובו א''צ קבורה למ''ד להבא הוא קדוש וכ''מ בתוס' עכ''ל: (ב) למפרע. ומה שמחתך קודם שיצא הרוב השליך לכלבים ומרוב ואילך צריך קבורה. ש''ך:
ב יָצָא שְׁלִישׁ וּמְכָרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְחָזַר וְיָצָא שְׁלִישׁ אַחֵר, (ג) נִתְקַדֵּשׁ לְמַפְרֵעַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ קָדוֹשׁ לְמַפְרֵעַ. (טוּר) . באר היטב (ג) נתקדש. והמכירה לעובד כוכבים אינה מכירה:
ג יָצָא שְׁלִישׁ דֶּרֶךְ דֹּפֶן וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים דֶּרֶךְ רֶחֶם, אֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ד) דְּקָדוֹשׁ (ג''ז טוּר) . באר היטב (ד) דקדוש. לטעמייהו אזלי דס''ל להבא קדוש. ש''ך:
ד יָצָא רֹב הָעֻבָּר עַל יְדֵי מִעוּט אֶחָד מֵהָאֵבָרִים שֶׁמַּשְׁלִימוֹ לְרֹב, חֲשֹׁב כְּיִלּוֹד אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָאֵבֶר מִבִּפְנִים, וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּלְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, וּפוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו. וְאִם יָצָא חֶצְיוֹ שֶׁל עֻבָּר עַל יְדֵי רֹב אֶחָד מֵהָאֵבָרִים שֶׁעַל יָדוֹ נִשְׁלַם יְצִיאַת חֲצִי הָעֻבָּר, הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּלְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, וְהַבָּא (ה) אַחֲרָיו סְפֵק בְּכוֹר. באר היטב (ה) אחריו. כתב הש''ך דלדעת הרב צ''ל דכאן מיירי שלא נולד אח''כ כולו אלא שחציו הנשאר יצא דרך דופן כו' אבל אם אחר שיצא חציו ברוב אבר יצא כולו ואחר זמן ילדה ולד פשיטא שהוא פטור מבכורה דמה בכך שמתחלה יצא חציו ברוב אבר ס''ס אח''כ נולד כולו וזה פשוט עכ''ל:
סימן שכ - מי הם החיבים בבכור בהמה טהורה, ודיני שתפות עובד כוכבים
ובו ז' סעיפים
א כֹּהֲנִים (א) וּלְוִיִּם חַיָּבִים בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וְיַפְרִישֶׁנּוּ הַכֹּהֵן (ב) וִיעַכְּבֶנּוּ לְעַצְמוֹ. באר היטב (א) ולוים. והלוים צריכים ליתנו לכהן. כ''כ הלבוש: (ב) ויעכבנו. ואסור בגיזה ועבודה אלא ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו במומו. ש''ך:
ב בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה.
ג שֻׁתָּפוּת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים פּוֹטֵר, שֶׁאִם הָיָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֻׁתָּף בַּפָּרָה אוֹ בָּעֻבָּר, אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ אֶחָד (ג) מֵאֶלֶף בָּאֵם אוֹ בַּוָּלָד, הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵהַבְּכוֹרָה. לְפִיכָךְ הַמְקַבֵּל בְּהֵמָה מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִהְיוֹת מְטַפֵּל בָּהּ וְהַוְּלָדוֹת בֵּינֵיהֶם, אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקִּבֵּל מִיִּשְׂרָאֵל כָּזֶה, הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים מֵהַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּטֶר רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שְׁמוֹת יג, ב) עַד שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל מִיִּשְׂרָאֵל. באר היטב (ג) מאלף. בב''י כתב בשם תוספות דבכורות דסגי אפי' באזנה אכן בתוס' פרק בתרא דעבודת כוכבים כתבו שיש להחמיר להקנות לעובד כוכבים דבר שעושה אותה טריפה כגון הריאה והראש אמנם א''צ שיתן העובד כוכבים מעות שוה הראש או הריאה אלא שיקנה בפרוטה אע''פ ששוה יותר כפלים אפ''ה אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי שהישראל גמר ומקני לעובד כוכבים כדי להפטר והקשה בפרישה מאי שנא מסי' ס''א גבי מתנות כהונה שצריך שיהיה לעובד כוכבים חלק בכולה ואם אין שותף עמו אלא בראש אינו פטור רק מן הלחיים וכו' וא''כ קשה לדעת התוס' דבעינן דוקא דבר חשוב כמו הראש ובו סגי ונראה דלק''מ דדוקא הכא גבי בכור דכתיב פטר רחם בישראל ילפינן מינה שיהיה הכל בבני ישראל ואם ניטל דבר חשוב ממנו בטל הכל משא''כ לענין מתנות דאין לימוד מקרא על זה אלא דכל שיש לעובד כוכבים חלק באותו חלק פטור ממתנות ותו לא דאין א' תלוי בחבירו כלל עכ''ל הט''ז:
ד הָיָה לוֹ בְּאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם (ד) אֵבֶר אֶחָד, כְּגוֹן יָד אוֹ רֶגֶל, רוֹאִים כָּל שֶׁאִלּוּ יַחְתֹּךְ יִהְיֶה בַּעַל מוּם, הֲרֵי זֶה פָּטוּר; וְאִם אֶפְשָׁר שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (ה) יַחְתֹּךְ אֵבֶר וְלֹא יִפָּסֵל, חַיָּב בִּבְכוֹרָה. באר היטב (ד) אבר. פי' שאין לעובד כוכבים שותפות בסתם אלא באבר מיוחד: (ה) יחתוך. כגון שיש לו יתרת אבר או דהכי פירושו שאלו יחתוך מאותו אבר עצמו חלק העובד כוכבים שבו ולא יהיה מום מחמת אותו החיתוך. ט''ז:
ה עֵדֶר שֶׁהַמֶּלֶךְ נוֹטֵל מִמֶּנָּהּ מַעֲשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁעִשּׂוּר שֶׁל מֶלֶךְ בְּתוֹכוֹ, חֲשִׁיבָא יַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּאֶמְצַע וּפָטוּר מֵהַבְּכוֹרָה. הגה: וַאֲפִלּוּ יָכוֹל לְסַלֵּק הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּמָעוֹת, חָשׁוּב יַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּאֶמְצַע, מֵאַחַר שֶׁעִקַּר שִׁעְבּוּד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל הַבְּהֵמוֹת. (בֵּית יוֹסֵף לְהָרִי''ף וְרֹא''שׁ וּפִסְקֵי מהאר''י סי' ק''ל) אֲבָל אִם הִתְנוּ מִתְּחִלָּה שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ דָּמִים בְּעַד הַוְּלָדוֹת, חַיָּב בִּבְכוֹרָה (גַּם זֶה שָׁם) .
ו בַּזְּמַן הַזֶּה, מִצְוָה לְשַׁתֵּף עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, כְּדֵי לְפָטְרוֹ מֵהַבְּכוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְקִיעַ קְדֻשָּׁתוֹ, הָכִי עָדִיף טְפֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ בְּגִזָּה וּבַעֲבוֹדָה. וְאִם יַקְנֶה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים חֵלֶק בָּעֻבָּר, אֵין הַקִּנְיָן חָל, לְפִי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, לְכָךְ יַקְנֶה לוֹ חֵלֶק בָּאֵם, אוֹ יַקְנֶה לוֹ הָאֵם כְּדֵי (ו) לְהַקְנוֹת לוֹ חֵלֶק בָּעֻבָּר וְהַקִּנְיָן יִהְיֶה שֶׁיְּקַבֵּל פְּרוּטָה מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיַקְנֶה לוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהַבְּהֵמָה עוֹמֶדֶת שָׁם וְהַמָּקוֹם יַקְנֶה לוֹ חֵלֶק בָּאֵם. אוֹ שֶׁיְּקַבֵּל מָעוֹת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיִמְשֹׁךְ הַבְּהֵמָה לִרְשׁוּתוֹ אוֹ לְסִמְטָא (ז) דְּאָז מְשִׁיכָה קוֹנָה לוֹ עִם הַמָּעוֹת (טוּר לְדַעַת רַשִׁ''י וְרַבֵּנוּ תָּם) . באר היטב (ו) להקנות. כתב הש''ך דצ''ע דהא מהתוס' והרא''ש משמע איפכא דאין לעשות כן משום דאתי למטעי דיקנה לו אוזן העובר לחוד עכ''ל: (ז) דאז. כ' הש''ך משום דיש מחלוקת בין הפוסקים אם משיכה קונה ולא מעות או מעות ולא משיכה הלכך לצאת ידי ספק צריך לעשות קנין דמשיכה ומעות משמע דאפי' דיעבד אם לא עשה אלא קנין א' משיכה או מעות לא נפטר מבכורה וכתב הב''ח דאפי' עביד תרוייהו משיכה ומעות אלא דלא נתן העובד כוכבים המעות מיד בשעת קנין אלא שהבטיחו ליתן לו מעות כך וכך והאמין לו אע''פ שנתן לו העובד כוכבים אח''כ מה שהבטיח לו אין אלו המעות קונות ואצ''ל אם הישראל היה חייב לעובד כוכבים וא''ל העובד כוכבים פרתך קנויה לי במעות שאתה חייב לי והקנה לו הישראל דפשיטא דאין זה קנין מעות ע''כ ומשמע דה''ה בקנה פרה מעובד כוכבים דלר''ת משיכה דוקא קונה ולרש''י מעות וא''כ אם עשה הישראל משיכה או נתן מעות וילדה חייב בבכורה מספיקא וכ''מ בתשובת הרב סי' פ''ז וכתב עוד שם שאם קנה פרה מעובדי כוכבים במעות ונגנבה ונתרצה העובד כוכבים לשלם הפרה להישראל ואח''כ הוכר הגנב וילדה הפרה דפטור מבכורה כיון דנתרצה העובד כוכבים לשלם נקנה לו הפרה בכל מקום שהיא עכ''ל ובפסקי מהרא''י כתב דאע''ג דאין מועיל מה שמקנה העובר לעובד כוכבים מחמת שלא בא לעולם מ''מ יש סברא לומר דמהני אם הפרה מעוברת ודמיא להא דריש המפקיד נעשה כאומר פרתי קנויה לך סמוך לגנבתי ואם יש עוד צד להתיר כההיא דראוה חולבת מקודם מהני בצירוף ומה שמתנה עם העובד כוכבים שיאכיל הפרה בעד העגל הוה כנותן מעות בעדו עכ''ל:
ז הַמְקַבֵּל צֹאן מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים (בְּמָמוֹן קָצוּב), וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׂכָר בֵּינֵיהֶם וְאִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לַיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל הֵם וַהֲרֵי הֵם כְּקִנְיָנוֹ, הוֹאִיל וְאִם לֹא יִמְצָא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ מָמוֹן לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ יִגְבֶּה מֵהַבְּהֵמוֹת הָאֵלּוּ וּמִוַּלְדוֹתֵיהֶם, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחֲרָיוּת עֲלֵיהֶם וְעַל וַלְדוֹתֵיהֶן, וַהֲרֵי יַד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּאֶמְצַע וּפְטוּרִים מֵהַבְּכוֹרָה הֵם וּוַלְדוֹתֵיהֶן. אֲבָל וַלְדֵי וְלָדוֹת, חַיָּבִים, שֶׁהֲרֵי שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֵם וְאֵין לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים רְשׁוּת עֲלֵיהֶם. וְאִם הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶן, וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִים. וַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת, חַיָּבִים. הגה: וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּעַל חוֹב שֶׁקִּבֵּל בְּהֵמָה מִיִּשְׂרָאֵל לְגַדְּלָהּ, וְהָיָה חָפֵץ חֵלֶק בַּוְּלָדוֹת, וְהַיִּשְׂרָאֵל אָמַר לִתֵּן לוֹ דָּמִים, וּמֵאַחֵר שֶׁיָּדוֹ הָיְתָה תַּקִּיפָה עַל בַּעַל חוֹבוֹ בֶּטַח שֶׁעַל כָּרְחוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים יִצְטָרֵךְ לִקַּח מָעוֹת, מִכָּל מָקוֹם פְּטוּרָה מֵהַבְּכוֹרָה (ח) הוֹאִיל וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לֹא רָצָה לְטַפֵּל בָּהּ רַק בְּחֵלֶק וְלָדוֹת (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ק''ל) . עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁקִּבֵּל בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל לְטַפֵּל בָּהּ, וְאֵין לוֹ חֵלֶק בָּהּ רַק קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת שֶׁלָּהּ, חַיֶּבֶת בִּבְכוֹרָה (מהרי''ו סִימָן קע''ד) . באר היטב (ח) הואיל והיה כאן משיכה ומעות. דכיון דברשות העובד כוכבים הוי בשעת התנאי וקנה לו רשותו במקום משיכה ומעות נמי נתן במה שקבל עליו להאכילה וליטפל בהן מאי אית לך למימר דבר שלא בא לעולם הוא יש להביא ראיה על זה מפרק המפקיד דאמרינן נעשה כאומר לו קנה בהמה לולדותיה כו' עכ''ל מהרא''י: