הלכות חלה
סימן שכב - הפרש חלה שיש בין חלת ארץ ישראל לחלת חוצה לארץ סימן שכג - חלה דרבנן היאך נתנת ונאכלת (ודין תערבתה בחלין) סימן שכד - שעור חיוב חלה ומינים המצטרפים, ודין פת פטור שנתערב בחיוב סימן שכה - דין ב' עסות שאין בהן כשעור סימן שכו - אחד שלש שתי עסות, ואין בשום אחד מהם כשעור, ונתערבו סימן שכז - מתי חל על העסה חיוב חלה סימן שכח - דין ברכת חלה ומי ראוי להפרישה סימן שכט - איזה פת חיב בחלה סימן של - דין עסת עובד כוכבים ושתפין והפקר וכלביםסימן שכב - הפרש חלה שיש בין חלת ארץ ישראל לחלת חוצה לארץ
ובו ה' סעיפים
א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵהָעִסָה וְלִתְּנָהּ לְכֹהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם תָּרִימוּ תְרוּמָה (בַּמִּדְבָּר טו, כ) וְרֵאשִׁית זֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ הִפְרִישׁ כִּשְׂעוֹרָה, פָּטַר אֶת הָעִסָה. וְהָעוֹשֶׂה כָּל עִסָתוֹ חַלָּה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מַפְרִישִׁין אֶחָד מִכ''ד מִן הָעִסָה. (א) וְהַנַּחְתּוֹם הָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, מַפְרִישׁ אֶחָד מִמ''ח. וְאִם (ב) נִטְמְאָה הָעִסָה בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּאֹנֶס, אַף בַּעַל הַבַּיִת מַפְרִישׁ אֶחָד מִמ''ח. באר היטב (א) והנחתום. ואף אם עושה עיסה קטנה מפריש א' ממ''ח וכן בעה''ב אפי' עושה עיסה מרובה כגון למשתה בנו וכה''ג מפריש א' מכ''ד שלא לחלק בעיסות כ''כ הרמב''ם והוא מהירושלמי וע''ל ר''ס שכ''ח: (ב) נטמאה. וכתב הב''י לקמן ר''ס שכ''ח דבזה''ז דליכא טהרות וכל עיסה טמאה א''כ אף של בעל הבית לעולם הוי א' ממ''ח ואפי' במקום שנותנין חלה לכהן:
ב אֵין חַיָּבִים בְּחַלָּה מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (בַּמִּדְבָּר טו, יט) וּבִזְמַן שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּבֹאֲכֶם (בַּמִּדְבָּר טו, יח) בִּיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בִּיאַת מִקְצַתְכֶם. לְפִיכָךְ חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ בִּימֵי (ג) עֶזְרָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. באר היטב (ג) עזרא. שהרי לא עלו כל ישראל עמו:
ג מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁכַח תּוֹרַת חַלָּה מִיִּשְׂרָאֵל.
ד ג' דִּינִים לְחַלָּה בְּשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת: כָּל הָאֶרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל עַד כְּזִיב, מַפְרִישִׁין בָּהּ חַלָּה אַחַת, כַּשִּׁעוּר, וְהִיא נֶאֱכֶלֶת לַכֹּהֲנִים; וּשְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא עוֹלֵי בָּבֶל, שֶׁהוּא מִכְּזִיב וְעַד (ד) אֲמָנָה, מַפְרִישִׁין בָּהּ שְׁתֵּי חַלּוֹת, הָרִאשׁוֹנָה אֶחָד מִמ''ח וְהִיא נִשְׂרֶפֶת; וְהַשְּׁנִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְנוֹתְנִים אוֹתָהּ לַכֹּהֵן לְאָכְלָהּ. וְכָל הָאָרֶץ מֵאֲמָנָה (ה) וְלַחוּץ, בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, מַפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת, הָרִאשׁוֹנָה אֵין לָהּ שִׁעוּר, וְהִיא נִשְׂרֶפֶת; וְהַשְּׁנִיָּה, א' מִמ''ח, וְנֶאֱכֶלֶת, וּמֻתֶּרֶת לִטְמֵאִים אֲפִלּוּ לְזָבִים וְזָבוֹת. וּבַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵין עִסָה טְהוֹרָה, מִפְּנֵי טֻמְאַת הַמֵּת, מַפְרִישִׁין חַלָּה אַחַת בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מִמ''ח, (ו) וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה. וּמִכְּזִיב וְעַד אֲמָנָה, מַפְרִישִׁין שְׁנִיָּה לְכֹהֵן לַאֲכִילָה, וְאֵין לָהּ שִׁעוּר, כְּשֶׁהָיָה הַדָּבָר מִקֹּדֶם. באר היטב (ד) אמנה. שהיא קרובה לארץ העמים ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה וחלותיהן טמאות וטעונין שריפה כתרומה טמאה ולכך מפרישין ב' חלות א' שהיא מן התורה צריך להפריש כשיעור ולפי שהיא טמאה נשרפת והשניה אין לה שיעור דכיון דלא תקנום אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה אוקמוה אדאורייתא. עכ''ל הש''ך: (ה) ולחוץ. שאינו שייך לא''י כלל ואין שם אפי' א' מן התורה גזרו בהם משום א''י ותקנו גם כן להפריש ב' חלות (והראשונה שנשרפה אין לה שיעור הואיל ואינה מן התורה והשניה אחת ממ''ח כיון שהיא נאכלת לכהנים ומותרת לטמאים כיון שאינה אלא מדרבנן לגמרי ועיין לבוש): (ו) ושורפין. כתב מהרי''ל בהל' פסח וצריך לשרפה במדורת כהן או כהנת ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלין שם או בתנור שאופין בו המצות טרם הורדו לתוכו המצות שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כלייא איסוריה וכו' ונ''ל דוקא הנאה דשרפה אסור לזר אבל שאר הנאה מותר לזר כדאמרינן לגבי תרומה ובסי' של''א סי''ט בהג''ה עכ''ל הש''ך:
ה חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה, הוֹאִיל וְעִקַּר חִיּוּבָהּ מִדִּבְרֵיהֶם, אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה אֶלָּא עַל כֹּהֵן שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, וְהֵם בַּעֲלֵי קְרָיִים וְזָבִים וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. אֲבָל שְׁאָר הַטְּמֵאִים בְּמַגַּע הַטֻּמְאוֹת, אֲפִלּוּ טִמְאֵי מֵת, מֻתָּרִים לְאָכְלָהּ. לְפִיכָךְ, בֵּין בְּסוּרְיָא בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אִם רָצָה לְהַפְרִישׁ חַלָּה אַחַת, מַפְרִישׁ אֶחָד מִמ''ח וְנֶאֱכֶלֶת לְקָטָן שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאָה קֶרִי, אוֹ לִקְטַנָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא רָאֲתָה נִדָּה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁטָּבַל מִשִּׁכְבַת זַרְעוֹ אוֹ מִזִּיבָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ (הר''ן פ' אֵלּוּ עוֹבְרִין), הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל חַלָּה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שְׁנִיָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים כֵּיוָן שֶׁאֵין חַלָּה נֶאֱכֶלֶת בַּזְּמַן הַזֶּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, גַּם בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת אֵין צְרִיכִין לְהַפְרִישׁ רַק חַלָּה אַחַת, וּלְשָׂרְפָהּ (טוּר בְּשֵׁם י''א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים) . וְכֵן (ז) הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין רַק חַלָּה אַחַת בְּלֹא שִׁעוּר, וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין שְׁתֵּי חַלּוֹת, שֶׁחַלַּת הָאוּר לֹא הָיָה לָהּ שִׁעוּר. וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין לִטֹּל כַּזַּיִת (מהרי''ל) . וְהָאוֹכֵל חַלָּה, אֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, מְבָרֵךְ תְּחַלָּה עַל הַמִּין שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לֶאֱכֹל תְּרוּמָה (כָּל בּוֹ וְהוּא מל' הַרַמְבַּ''ם סוֹף הִלְכוֹת תְּרוּמָה) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּשֶׁשּׂוֹרְפִין הַחַלָּה עוֹשִׂין לָהּ הֶסֵּק בִּפְנֵי עַצְמָהּ, דְּיִשְׂרָאֵל אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנָּהּ (מהרי''ק וְכֵן הוּא בְּתוֹסָפוֹת פ' כָּל שָׁעָה) . וְנוֹהֲגִין לְהַשְׁלִיכָהּ לַתַּנּוּר קֹדֶם שֶׁאוֹפִין הַפַּת. באר היטב (ז) המנהג. כ' רש''ל מה שאין אנו נוהגים עכשיו ליתן החלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזה''ז בכהן ודאי ואין אנו יודעין איזה כהן אמיתי עכ''ל מיהו במצות נוהגין קצת ליתנה לכהן קטן ולא בשאר ימות השנה וצריך לחלק בין פסח לשאר ימות השנה. ש''ך (וכ''כ מהרי''ו בדיני פסח וכן כתבו אחרונים):
סימן שכג - חלה דרבנן היאך נתנת ונאכלת (ודין תערבתה בחלין)
ובו סעיף אחד
א חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁמֻּתֶּרֶת לְכֹהֵן טָהוֹר מִקֶּרִי, רַשַּׁאי לְאָכְלָהּ עִם זָר עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, לְפִי שֶׁאֵינָהּ (א) מְדַמַּעַת (פֵּרוּשׁ עִנְיָן דָּמוּעַ הוּא תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה בְּחֻלִּין) . וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה שָׁוֶה בְּשָׁוֶה. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ (ב) דְּאוֹסֶרֶת תַּעֲרָבְתָּהּ עַד מֵאָה וְאֶחָד, אִם הוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְּמִינָהּ עַד ס' (טוּר בְּשֵׁם ר''י וְסֵפֶר הַתְּרוּמָה וְרֹא''שׁ וְרוֹקֵחַ סי' שנ''ט ומהרי''ו סמ''ח וְר' שִׁמְשׁוֹן) . וְאִם חָזְרָה וְנִתְעָרְבָה בָּעִסָּה, וְאֵין ק''א לְבַטְלָה, אִם לֹא אָכַל הָעִסָּה יִשְׁאַל לְחָכָם עָלֶיהָ (ג) וְיַתִּיר לוֹ כְּנֶדֶר, דְּנִשְׁאָלִין עַל הַהֶקְדֵּשׁוֹת, וְיַחֲזֹר וְיִטֹּל חַלָּה אַחֶרֶת (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת זְרָעִים וב''ה בְּשֵׁם א''ח) . וּמֻתָּר לְבַטְּלָהּ בְּרֹב. וְאוֹכְלָהּ בִּימֵי (ד) טֻמְאָתוֹ. וִיכוֹלִין לִתְּנָהּ לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ. וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כֹּהֵן הַמְסַיֵּעַ בְּמַתְּנוֹתָיו, שֶׁהוּא אָסוּר. וְאִם רָצָה לֶאֱכֹל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַפְרִישׁ הַחַלָּה, בְּחוּץ לָאָרֶץ מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עִקָּרָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. הגה: וְצָרִיךְ לְשַׁיֵּר מְעַט יוֹתֵר מִשִּׁעוּר חַלָּה שֶׁמַּפְרִישׁ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שִׁירַיִם בְּשָׁעָה שֶׁמַּפְרִישׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וּסְמַ''ג ובהר''ן דְּבֵיצָה) . וְדַוְקָא לְעִסָּה שֶׁנִּתְחַיֵּב עִם חַלָּה זוֹ יָכוֹל לִפְטֹר שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, אֲבָל עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה מֵעִסָּה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא מִן (ה) הַמֻּקָּף (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סמ''ק וְכָל בּוֹ) . אֲבָל חַלַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיַּפְרִישׁ. וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף (פִּי' מִמַּה שֶּׁהוּא קָרוֹב וְסָמוּךְ), כִּתְרוּמָה. וְאֵינָהּ נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, לְכַתְּחִלָּה. וְכָל שֶׁבִּתְרוּמָה לֹא יִתְרֹם וְאִם תָּרַם אֵינָהּ תְּרוּמָה, כָּךְ בְּחַלָּה. וְכָל שֶׁבִּתְרוּמָה לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה, כָּךְ בְּחַלָּה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל תְּרוּמָה אֵינוֹ אוֹכֵל חַלָּה. וְכָל הָאוֹכֵל תְּרוּמָה אוֹכֵל חַלָּה. באר היטב (א) מדמעת. כתב הש''ך ונראה דדוקא בחלה כיון דלחם הוא שכיח ביה תערובות להכי אי לאו דאינה מדמעת הוה גזרינן אבל בשאר איסורים לא חיישינן שמא יתערבו וכמ''ש בסימן פ''ח ע''ש: (ב) דאוסרת. וכתב סה''ת וצריך ליזהר בה שלא יאכלנה כהן בקערה במרק רותח שלא יאסר הזר מלאכול באותה קערה וכתב הב''ח ולפ''ז צריך ליזהר כשנפלה חלה בתבשיל ואין בקדרה כדי לבטל החלה ימכור התבשיל או ינתן לכהן בדאיכא רוב חולין והכלי צריך הכשר ואם כלי חרס הוא ישבר עכ''ל וכתב עליו הש''ך דאגב שיטפא כתב כן דודאי כלי חרס נכשר ג''כ בהגעלה ג''פ בחלת ח''ל כדלעיל סי' קכ''א כיון שאין לה עיקר בדאורייתא וכ''ש הכא דאיכא רוב חולין ובט''ז חולק על גוף הדין של הב''ח וכתב שכבר נתבאר דאין אנו נותנין חלה עכשיו לכהן ומה שהחמירו בזה לא ידעתי למה לא נסמוך להקל במילתא דרבנן לבטל ברוב עכ''ל: (ג) ויתיר. כ' הש''ך והא דלא אסור אפי' ביש ק''א משום דהוה דשיל''מ על ידי היתר החכם דהכא בנדרי הקדש כיון דאין מצוה לישאל עליהן אלא מדוחק לא הוי דשיל''מ והכי אמרינן בש''ס נדרים ואם נתבשלה עיסה שלא ניטלה חלה יש ליטול עדיין וא''צ לשייר כ''כ שלא יהא בחלה יותר משיעור ק''א נגד העיסה דלא מחמירין בחלת ח''ל שהיא מדרבנן רק אם נתערבה אחר שהופרשה אבל בכה''ג שלא היה עליה שם חלה מעולם אין להחמיר ולהכי נקט הרמ''א לישנא דאם חזרה ונתערבה דר''ל לאחר ההפרשה לאפוקי אם עדיין לא הפריש עכ''ל (ועוד נ''ל דאם היו במים שנתבשל בהן העיסה ס' דשרי מטעם דסלק את מינו כמי שאינו ושא''מ רבה עליו ומבטלו וא''כ יוכל ליקח מעט עד שיהיה במים ס' נגדן ושרי. ד''מ ב''ח ש''ך): (ד) טומאתו. בזה גם החולקים מודים דדוקא לענין זר האוכלה הוא דצריך ק''א אבל לכהן בימי טומאתו מודו דסגי ברוב ונראה דלאכלה לזרים אין לערבה לכתחלה לבטלה ברוב וכן למאן דאוסר אפי' דיעבד עד ק''א אין לערבה לכתחלה לבטלה בק''א מיהו אם עשה כן במזיד אע''ג דקי''ל לעיל בסימן צ''ט דקנסינן ליה הכא שרי כיון דבלאו הכי יש פוסקים מתירים לערב אפילו לכתחלה עכ''ל הש''ך: (ה) המוקף. אלא צריך להקיפן יחד. ש''ך:
סימן שכד - שעור חיוב חלה ומינים המצטרפים, ודין פת פטור שנתערב בחיוב
וּבוֹ י''ד סְעִיפִים
א אֵין חַיָּב בְּחַלָּה אֶלָּא חֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה. וְאֵין חַיָּב אֶלָּא חֲמֵשֶׁת רְבָעִים. וּמִדָּה שֶׁמַּחֲזֶקֶת מ''ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, מְמַלְּאִים אוֹתָה קֶמַח, וְאוֹתוֹ קֶמַח הוּא שִׁעוּר חַלָּה. וּכְשֶׁמְּמַלְּאִים הַמִּדָּה קֶמַח, תִּהְיֶה מְחוּקָה וְלֹא גְּדוּשָׁה. וְהֵיאַךְ יְשַׁעֲרוּ לָדַעַת שֶׁהִיא מַחֲזֶקֶת מ''ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ, (א) נִתְבָּאֵר בַּטּוּר א''ח וְעַיֵּן בא''ח סי' תנ''ו וּמִשְׁקַל חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח הוּא תק''כ דרה''ם מִקֶּמַח חִטִּים שֶׁבְּמִצְרַיִם. הגה: כְּלִי הַמַּחֲזִיק עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת עַל עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת, בְּרוּם שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּתְשִׁיעִית אֶצְבַּע בְּקֵרוּב, הוּא שִׁעוּר הַחַלָּה. וְכֵן מִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ ז' אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת ב' תְּשִׁיעִיּוֹת אֶצְבַּע (עַל ז' פָּחוֹת ב' תְּשִׁיעִיּוֹת אֶצְבַּע), בְּרוּם ז' אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת ב' תְּשִׁיעִיּוֹת אֶצְבַּע, הוּא (ב) הָעֹמֶר. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת אֵלּוּ הֵם רֹחַב גּוּדָל שֶׁל יָד (רַמְבַּ''ם פֶּרֶק ו' דְּבִכּוּרִים) . באר היטב (א) נתבאר. כ' הש''ך וע''פ אותו השיעור שיערתי והוא ג' קווארט פחות מעט (ובמדינות פיהם נקרא פינ''ט ובשאר מדינות נקרא זייד''ל) וכן נהגו עכ''ל: (ב) העומר. והוא שיעור החלה והדבר פשוט שאלו המדות הם מרובעות שהרי למד מרביעית של תורה של פסח שהוא במרובע. ש''ך (והלבוש נסתפק אם מרובעות או עגולות):
ב חֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה מִצְטָרְפִין, שֶׁאִם אֵין בָּעִסָה אֶלָּא חֲמֵשֶׁת רְבָעִים מֵחֲמִשְׁתָּן, מִצְטָרְפִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעֵרְבָן (ג) קֶמַח. אֲבָל אִם לָשׁ כָּל אֶחָד לְבַדּוֹ, וְאֵין בּוֹ כַּשִּׁעוּר, וּמְדַבְּקוֹ לְמִין אַחֵר, אֵין מִצְטָרְפִין אֶלָּא בְּזֶה הַסֵדֶר: הַחִטִּים אֵין מִצְטָרְפִין אֶלָּא עִם הַכֻּסְמִין, וְהַכֻּסְמִין מִצְטָרְפִין עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד. הַשְּׂעוֹרִים מִצְטָרְפִין עִם הַכֹּל חוּץ מֵעִם הַחִטִּים. שִׁיפוֹן מִצְטָרֵף עִם שְׂעוֹרִים וְכֻסְמִין, וְלֹא עִם שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְחִטִּים. שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל מִצְטָרֵף עִם שְׂעוֹרִים וְכֻסְמִים, וְלֹא עִם חִטִּים וְשִׁיפוֹן. וּלְהָרַמְבַּ''ם, כֻּסְמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מִצְטָרְפִים. וְאִם לָשׁ כָּל מִין וָמִין לְבַדּוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ כַּשִּׁעוּר, וְרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ מִמִּין זֶה עַל זֶה, אֵין מַפְרִישִׁין אֶלָּא עַל מִינוֹ. כֵּיצַד, אֵין מַפְרִישִׁין חִטִּים עַל שׁוּם אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא מִשּׁוּם אֶחָד מֵהֶם עֲלֵיהֶם. וְכֻסְמִין וְשִׁיפוֹן (ד) מַפְרִישִׁין מִזֶּה עַל זֶה, וְכֵן שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וּשְׂעוֹרִים מַפְרִישִׁים מִזֶּה עַל זֶה. הגה: עֵרַב קַב מֵעִסָּה עִם קַב אַחֵר מֵעִסָּה שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְחִלְּקוֹ אַחַר כָּךְ וְהוֹסִיף עַל כָּל אֶחָד רֹבַע הַקַּב מִמִּינוֹ, חַיָּב בְּחַלָּה כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִצְטָרְפוּ כְּשֶׁהָיוּ (ה) מְעֹרָבִים. אֲבָל אִם עֵרַב קַב קֶמַח עִם קַב קֶמַח מִמִּין אַחֵר עַל דַּעַת לְחַלְּקוֹ וְחִלְּקָם וְהוֹסִיף עַל כָּל אֶחָד רֹבַע הַקַּב מִמִּינוֹ, (ו) פָּטוּר (טוּר) . באר היטב (ג) קמח. ולש אותן יחד דאז כל העיסה נראה שוה כאלו הוא ממין אחד וכתב הט''ז נראה דה''ה אם עשה מכל א' עיסה בפני עצמה ועירב העיסות עד שנעשו גוף אחד מצטרפין (כשאין בכל א' כשיעור) דדוקא בדיבוק ע''י נשיכה בעלמא הוא דאין מצטרפין (דמ''ש רמ''א בסמוך עירב קב מעיסה כו' מיירי כדרך נשיכה בעלמא ולא נעשין בלול כאחד אבל אם עירב העיסות ממש הוי כמו קמח בקמח) עכ''ל: (ד) מפרישים. כ' הט''ז ונראה דאם יש מעיסה אחת כשיעור ובאחת אין שיעור ורוצה לצרפה לעיסה הגדולה הוה דינו כמו ברישא לצירוף חלה ונ''מ אם יוסיף אח''כ עיסת חיוב על אותו שעשה שאין בה שיעור אין לחייבו בחלה כי כבר נפטר מחמת צירוף: (ה) מעורבים. ולא היה להם שעת חובה עד עתה: (ו) פטור. כיון דבאו לידי חובה פעם אחת ונפטרו כשחלקם שוב אין חוזרין לידי חיוב חלה כדלקמן סי' שכ''ו ומהרש''ל כ' דיפריש בלא ברכה:.
ג חָמֵשׁ רְבָעִים הַלָּלוּ, הַשְּׂאוֹר וְהַסֻבִּין וְהַמֻּרְסָן מִצְטָרְפִין לְהַשְׁלִים, אִם לָשָׁן בְּלֹא הַרְקָדָה, אֲבָל אִם רִקֵּד וְהִפְרִישׁ מֻרְסָן מִתּוֹכָם, (ז) וְחָזַר וְעֵרְבָן עִמּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. באר היטב (ז) וחזר. דעריסותיכם אמר רחמנא ואין זה דרך עריסה לערב בו מורסין וסובין לאחר שהפרישן מן הקמח. ש''ך:
ד קַב חִטִּים מִצַּד זֶה וְקַב שְׂעוֹרִים מִצַּד זֶה, וְקַב כֻּסְמִין בָּאֶמְצַע, מְחַבְּרָן וַהֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. וְצָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מִכָּל (ח) מִין וָמִין. באר היטב (ח) מין. פי' הש''ך דר''ל מכל מין בפני עצמו וצריך להפריש ג' חלות אבל הט''ז כ' איך יפריש ג' חלות הא אין כאן שיעור שלש חלות אלא ברור דהכוסמין עושה החיוב ומכח זה יחייב החטים והשעורים ותו לא דהוה פטור עמהם עכ''ל:
ה (ט) חֲצִי קַב חִטִּים מִצַּד זֶה, וַחֲצִי קַב שְׂעוֹרִים מִצַּד זֶה, וַחֲצִי קַב כֻּסְמִין בָּאֶמְצַע, מִצְטָרְפִים, וְתוֹרֵם מִן הַכֻּסְמִין עַל שְׁלָשְׁתָּן. באר היטב (ט) וחצי. וכ' הט''ז דאם יש חצי קב חטים מצד זה וחצי קב שעורים מצד זה וקב כוסמין באמצע ממילא אף עם הכוסמין לית שיעור ב' חלות וכיון שמפריש מן החטים נצטרפו הכוסמין עמהם ונפטרו הכוסמין כולן וא''צ להפריש אח''כ על השעורים שהרי אין בהם שיעור וכן להיפך:
ו קַב חִטִּים מִצַּד זֶה וְקַב חִטִּים מִצַּד זֶה וְקַב אֹרֶז בָּאֶמְצַע, אוֹ קַב שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ קַב שֶׁל חַלָּה, (י) אֵינָם מִצְטָרְפִים. אֲבָל אִם הָיָה בֵּינֵיהֶם עִסָּה שֶׁכְּבָר הוּרְמָה חַלָּתָהּ, מִצְטָרְפִין (הָרֹא''שׁ כְּלָל ב') . באר היטב (י) אינם. כיון דהאמצע אינו בדין חלה:
ז הָיָה בֵּינֵיהֶם קַב שֶׁל מִין אַחֵר מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים, אוֹ קַב מִשֶּׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת, (יא) מִצְטָרְפִין. באר היטב (יא) מצטרפין. ואע''פ שאינם מצטרפין לחיוב חלה מ''מ לא חשיב כאן הפסק:
ח קַב שֶׁל תְּבוּאָה חֲדָשָׁה וְקַב שֶׁל (יב) יְשָׁנָה, אֵינָם מִצְטָרְפִים. הָיָה קַב שֶׁל יָשָׁן מִצַּד זֶה וְקַב יָשָׁן מִצַּד זֶה, וְחָדָשׁ בָּאֶמְצַע, מִצְטָרְפִין. וְהוּא הַדִּין אִפְּכָא, חָדָשׁ מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים וְיָשָׁן בָּאֶמְצַע (בֵּית יוֹסֵף וְטוּר) . באר היטב (יב) ישנה. זהו מדרבנן מטעם גזרה שמא יבא להפריש מזה על זה כיון שהם מין א' ומבואר בב''י דצריך להפריש לכל א' וא' מעיסה אחרת שלא הופרש חלתה וכן בדין דהא כיון דמן התורה חייבים לא אתי גזרה דרבנן לאפקועי איסורא לפטרה מחלה. ש''ך:
ט הָעוֹשֶׂה עִסָה מֵהַחִטִּים (יג) וּמֵהָאֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה אַף עַל פִּי שֶׁרֻבָּהּ אֹרֶז; וְאִם לָאו, פְּטוּרָה. באר היטב (יג) אורז. וכ' ב''י בשם הרשב''א דוקא באורז אמרו כן לפי שנגררים אחר החטין אבל שאר המינים לא אבל מהטור משמע להדיא דה''ה לכל מיני דגן. ש''ך:
י נָתַן שְׂאוֹר מֵעִסַת חִטִּים לְתוֹךְ עִסַת אֹרֶז, אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה.
יא נָתַן שְׂאוֹר מֵעִסָה שֶׁלֹּא הֻרְמָה חַלָּתָהּ לְתוֹךְ עִסָה שֶׁהֻרְמָה חַלָּתָהּ, וְהַכֹּל מִמִּין אֶחָד, אִם יֵשׁ לוֹ קֶמַח אוֹ עִסָה שֶׁלֹּא נִטַּל מִמֶּנָּהּ חַלָּה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ עַל זֶה הַשְּׂאוֹר לְפִי חֶשְׁבּוֹן, דְּהַיְנוּ אֶחָד ממ''ח (יד) בַּשְּׂאוֹר וַאֲפִלּוּ אֵין בָּזֶה שִׁעוּר חַלָּה, וּבִלְבַד שֶׁיַּנִּיחֵנוּ אֵצֶל הָעִסָּה הַגְּדוֹלָה (כֵּן מַשְׁמָע בת''ה סִימָן ק') . וְאִם לָאו, מַפְרִישׁ אֶחָד ממ''ח בְּכָל הָעִסָה, לְפִי שֶׁנַּעֲשֵׂית כֻּלָּהּ טֶבֶל. וְהוּא הַדִּין אִם הַשְּׂאוֹר שֶׁל (טו) פָּטוּר וְהָעִסָה שֶׁל חִיּוּב. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחַלָּה לֹא יִסְמֹךְ עַל זֶה, וְלֹא יִתֵּן שְׂאוֹר שֶׁל פְּטוּר בְּעִיסָה שֶׁל חִיּוּב (מָרְדְּכַי פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ) . אֲבָל אִם כְּבַר עָבַר וְעָשָׂה, מֻתָּר לְכַתְּחִילָה לִקַּח מֵאוֹתָהּ עִסָּה וְלִתֵּן בְּעִסָּה (טז) אַחֶרֶת שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ לַשְּׂאוֹר. (ת''ה סי' ק') . באר היטב (יד) בשאור. לפי שאין השאור בטל ועושה הכל טבל ע''כ אם מפריש ממקום אחר די בהפרשה לפי שיעור השאור לחוד משא''כ אם אין לו קמח ממקום אחר וצריך להפריש מיניה גופיה כיון שאינו מפריש ממקום שחייב בחלה רק מחמת שקבלה העיסה טעם מהשאור ונעשה כולה חייבת יפריש כשיעור מן העיסה כולה דאזלינן בתר מעשה הפרשתו. ובטור כתב אם ירצה יביא רובע הקב מקמחו ויערבנו עם זו העיסה ויפריש ממנה וכתב הרש''ל דאין צריך שיערבנו עם העיסה אלא אף נותן אותו בצד העיסה אם ירצה עכ''ל הט''ז וכתב הש''ך דה''ה אם נתערב עיסה שאינה של שאור שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה דינא הכי וגם סגי בדינים אלו כשהם סמוכות אע''פ שאין נוגעים וליכא נמי צירוף כלי כדלקמן סי' שכ''ה עכ''ל: (טו) פטור. כגון אחר הפסח שלוקחין שאור של עובדי כוכבים ונותנין אותו בעיסה יכול להפריש מיניה וביה ולא חיישינן דמתרמי בידו שאור של פטור אלא אמרינן דכולו נעשה חיוב ע''י שנבלל וצריך ליזהר אחר הפסח שיקח חלה יותר משיעור השאור של עובד כוכבים עכ''ל הט''ז ובש''ך כ' שיש להחמיר כמ''ש מהרי''ל שמוהר''ש היה מורה ללוש ב' עיסות א' בשאור של עובדי כוכבים וא' כשיעור חלה בלא שאור ולקרב העיסות להדדי ויקח חלה מאותה שלא נתחמצה בשאור של עובדי כוכבים על הכל עכ''ל: (טז) אחרת. כלומר שבעיסה אחרת ישאיר שאר עיסות ולא חיישינן דילמא בעיסה ראשונה שלקח ממנה לא לקח רק שאור של פטור והשתא נמי בבצק שני דילמא איתרמי רק אותו שאור פטור דכולי האי לא חיישינן דמיתרמי תרי זימני ממש אותו של פטור עכ''ל הש''ך:
יב מִי שֶׁנִּתְעָרֵב לוֹ פַּת שֶׁהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ חַלָּה עִם פַּת שֶׁלֹּא הֻפְרַשׁ מִמֶּנּוּ, אִם יֵשׁ לוֹ קֶמַח יַעֲשֶׂה עִסָה מֵחֲמִשָּׁה רְבָעִים וִיצָרְפֶנָּה עִם הַכִּכָּרוֹת בִּכְלִי, וְיַפְרִישׁ מִמֶנָּה עַל אוֹתָם כִּכָּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ. וְאִם רוֹצֶה לְהַפְרִישׁ מִנֵּהּ וּבֵהּ, צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מְעַט מִכָּל כִּכָּר וְכִכָּר, אוֹ יְצָרְפֵם כֻּלָּם בִּכְלִי אֶחָד וְיַפְרִישׁ מִכָּל אֶחָד עַל כֻּלָּם, עַד שֶׁיַּפְרִישׁ מִכְּדֵי חֶשְׁבּוֹן הַכִּכָּרוֹת, וּמֵאֶחָד (יז) יוֹתֵר, כְּגוֹן אִם חָמֵשׁ שֶׁהֻפְרַשׁ עֲלֵיהֶם נִתְעָרְבוּ בְּעֶשֶׂר שֶׁלֹּא הֻפְרַשׁ עֲלֵיהֶם, יַפְרִישׁ מִשִּׁשָּׁה, שֶׁאָז וַדַּאי הִפְרִישׁ מֵאֶחָד שֶׁלֹּא הֻפְרַשׁ עָלָיו. הגה: הָאוֹפֶה פַּשְׁטִידָ''א מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הֻרְמָה חַלָּתָהּ, וּבְתוֹכוֹ בָּשָׂר, מֻתָּר לְהַפְרִישׁ (יח) מֵעִסָּה אַחֶרֶת הַחַיֶּבֶת בְּחַלָּה עַל זוֹ, וְנִפְטַר גַּם כֵּן טַעַם הָעִסָּה הַנִּכְנָס בַּבָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה) . באר היטב (יז) יותר. דאל''כ יש לחוש נמי שיפריש מהפטור על החיוב: (יח) מעיסה. אבל מעיסת הפשטיד''א עצמה לא כיון שיש בה טעם בשר וראוי לנהוג במי ששכח להפריש חלה דדינו שאוכל ואח''כ מפריש שיפריש אח''כ חלק קטן מאד עד שתהיה באותה עיסה שאפה ק''א נגדה ואע''פ שהרמ''א לא הביא זה מ''מ הלכה היא ודברים נכונים הם עכ''ל הט''ז וע''ל בס''ק ג' מ''ש בשם הש''ך:
יג עִסָה שֶׁאֵין בָּהּ כַּשִּׁעוּר, וּבְעֵת אֲפִיָּתָהּ תָּפְחָה וְגָדְלָה עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּהּ כַּשִּׁעוּר, (יט) פְּטוּרָה. וְהוּא הַדִּין אִם תָּפְחָה קֹדֶם אֲפִיָּה (בֵּית יוֹסֵף וּתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ב' וְרַשְׁבָּ''א סִימָן תס''א) . באר היטב (יט) פטורה. דבתר שעת הגלגול אזלינן דאז עיקר החיוב. ט''ז:
יד אָסוּר לַעֲשׂוֹת עִסָתוֹ פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר כְּדֵי (כ) לְהַפְקִיעַ מִמֶּנּוּ חִיּוּב חַלָּה. באר היטב (כ) להפקיע. אבל אם נתכוין לטעם אחר כגון בפסח שעושין עיסות קטנות כמ''ש בא''ח ומצטרפין ב' עיסות להדדי או שאין לו רק עיסה קטנה ודאי שרי ומ''מ נהגו הנשים להדר בכל ע''ש אחר שיעור חלה עכ''ל הש''ך: ..
סימן שכה - דין ב' עסות שאין בהן כשעור
ובו ב' סעיפים
א שְׁתֵּי עִסוֹת שֶׁאֵין בְּשׁוּם אַחַת כַּשִּׁעוּר, אִם נוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ עַד (א) שֶׁנִּדְבָּקִים מְעַט זוֹ בְּזוֹ, מִצְטָרְפִים, אִם הֵם מִמִּין הָרָאוּי לְהִצְטָרֵף, כְּפִי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ''ד. וְאִם אֵינָם נִדְבָּקִים, וְהֵם בְּסַל אֶחָד, הַסַל מְצָרְפָן וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁנֶּאֱפָה וְנַעֲשָׂה פַּת. וְאִם נְתָנָם עַל (ב) טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לְבַזְבָּז, אֵינָם מִצְטָרְפִים. הגה: וְלָכֵן כְּשֶׁמְּצָרְפָם בִּכְלִי יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא שׁוּם דָּבָר (ג) לְמַעְלָה מִדָּפְנֵי הַכְּלִי, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּהֵא כָּל כִּכָּר אֶחָד אוֹ עִסָּה לְמַעְלָה מִדָּפְנֵי הַכְּלִי (טוּר) . וְיֵשׁ מִי (ד) שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם מְכַסֶה הַפַּת בְּמַפָּה חָשׁוּב כְּמוֹ כְּלִי לְצָרְפָן. באר היטב (א) שנדבקים. בת''ה כ' דנשיכה היינו שמודבק כ''כ שכשיפרדו יתלשו אחת מחברתה מעט מצטרפים ודוקא אם הם של אדם אחד אבל לא של ב' נשים כדבסימן שאחר זה: (ב) טבלא. זהו בעיא בש''ס ולא איפשטא וכיון דבזה''ז כל חלה דרבנן אזלינן לקולא. ש''ך: (ג) למעלה. הא אם מקצתו בפנים מצטרף דלא הוי דומיא דטבלא והב''ח חולק בדבר עכ''ל הש''ך: (ד) שאומר. כ' הש''ך לא ידעתי למה כתבו בשם יש מי שאומר שהרי אין חולק בדבר:
ב אִם יֵשׁ (ה) בְּכָל עִסָה כַּשִּׁעוּר, וְרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ מִזּוֹ עַל זוֹ, אֵין צָרִיךְ לֹא צֵרוּף כְּלִי וְלֹא נְגִיעָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁשְּׁתֵּיהֶן לְפָנָיו מַפְרִישִׁין מִזּוֹ עַל זוֹ. באר היטב (ה) בכל. כתב הש''ך ונראה דה''ה ב' עיסות שבא' יש כשיעור ובא' אין כשיעור דאפי' נגיעה לא בעי אלא שיהיו סמוכות ומפריש מן העיסה שיש בה כשיעור שיעור חלה וגם מפריש עוד ממנה אחד ממ''ח על העיסה שאין בה כשיעור וא''צ צירוף סל וכיסוי וכדלעיל סימן שכ''ד סי''א עכ''ל:
סימן שכו - אחד שלש שתי עסות, ואין בשום אחד מהם כשעור, ונתערבו
ובו ה' סעיפים
א שְׁתֵּי עִסוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן שִׁעוּר הַחַיָּב בְּחַלָּה, וְאֵין בְּאַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, וְנָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ וְנָשְׁכוּ זוֹ אֶת זוֹ, אִם הָיוּ שֶׁל (א) שְׁנַיִם, אֲפִלּוּ הֵם מִמִּין אֶחָד, פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה, שֶׁסְתָם שְׁנַיִם מַקְפִּידִים. וְאִם יָדוּעַ שֶׁאֵינָם מַקְפִּידִים עַל עֵרוּב הָעִסוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת. וְתַלְמִידִים הַלּוֹמְדִים לִפְנֵי רַב, סְתָמָא אֵינָם מַקְפִּידִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל הַבָּשָׂר), הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁל אִישׁ אֶחָד, אִם הָיוּ מִמִּין אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ''ד, מִצְטָרְפִין וְחַיָּבִים בְּחַלָּה. וְאִם מִשְּׁנֵי מִינִים הָיוּ, אֵין מִצְטָרְפִין, שֶׁסְתָם אֶחָד אֵינוֹ מַקְפִּיד. וְאִם הָיָה מַקְפִּיד שֶׁלֹּא תִּגַּע עִסָה זוֹ בְּזוֹ וְלֹא תִּתְעָרֵב, אֲפִלּוּ הָיוּ מִין אֶחָד אֵין מִצְטָרְפוֹת. וְאִם הָאַחַת פַּת קִבָּר וְהָאַחַת פַּת נָאָה, אֲפִלּוּ הֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד, מִסְתָמָא מַקְפִּיד וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף. הגה: וְהוּא הַדִּין שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַחַת כַּרְכֹּם וּבַשֵּׁנִית אֵין בָּהּ. וְכָל זֶה שֶׁאֵין שִׁעוּר בְּכָל אַחַת, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶן שִׁעוּר, (ב) מַפְרִישׁ מֵאַחַת עַל חֲבֶרְתָּהּ אִם הֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד (ת''ה סִימָן קכ''ט) . באר היטב (א) שנים. ודוקא שאינם שותפים אבל אם הם שותפים חייב בחלה כדלקמן סי' ש''ל ס''ב וכב''י שכל שאין דעתו לחלק הבצק אע''פ שדעתו לחלק אחר שנאפה מצטרפין עכ''ל הש''ך: (ב) מפריש. פי' הט''ז דהיינו ע''י נגיעה בנשיכה ואע''ג דבסי' שכ''ה פסק כיון ששתיהם לפניו מפריש מזו על זו וא''צ נשיכה ואפי' צירוף סל שאני הכא דהוי דבר שמקפיד עליו אבל הש''ך פסק שא''צ נגיעה ונשיכה אלא כשהם לפניו סגי ודמיא לדלעיל ס''ס שכ''ה וגם בנה''כ השיג על הט''ז בדין זה באריכות ע''ש:
ב נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה עִסָה לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂאוֹר לְחַלְּקָהּ, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה, שֶׁאִם לֹא תִּמָּכֵר יַעֲשֶׂנָּה פַּת. אֲבָל שְׁאָר אָדָם הָעוֹשֶׂה עִסָה (ג) לְחַלְּקָהּ בְּבָצֵק, פְּטוּרָה. באר היטב (ג) לחלקה. פי' לכל אחד פחות משיעור חלה וכתב בתשו' מ''ב שהמנהג בקצת מקומות שנחתום ישראל עושה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כשיעור חלה וכל אחת נוטלת חלה מעיסה שלקחה מהנחתום דשפיר עבדי הכי והב''ח חולק ע''ז וכתב שקבל מרבותיו שאיסור גמור הוא דכיון דהעיסה חייבת בחלה ביד הנחתום בגלגולו ובהפרשתו כבר פטר כל העיסה והיאך יברכו אח''כ כל א' בפ''ע הא הוי ברכה שאינה צריכה והט''ז טרח ליישב המנהג דהיינו אם הוא באופן שהנשים רגילין ליקח בכל ע''ש מזה הנחתום אבל לא באופן אחר (וע''ש שכ' ליישב דהאי נחתום איירי שיש לו מכירין שרגילין לקנות ע''מ כן שהם יפרישו חלה וה''ל כאילו קנו ממנו קודם שעושה העיסה ואתי לידייהו בשעת חיוב דהיינו הגלגול וא''א להנחתום ליטול חלה דהוי כאינו שלו) וכתב עוד בתשו' מ''ב אמנם מה שנוהגים בחתונה שעושים לחם גדול מה שמניחים בשעת הדרשה על השלחן וממנו לוקחים חלה הרבה נשים כל א' בפ''ע אע''פ שכל אשה נוטלת עיסה כדי שיעור מ''מ לפי שמתחלה לשין הכל בבת א' אין להפריש רק חלה א' ולכן יש למחות ביד הנשים שלא יטלו מאותו לחם רק חלה א' וכתב הש''ך שדברים פשוטים הם וכן ראיתי מהגבירה אמי הרבנית ומשאר נשים צדקניות חכמניות שנזהרו בזה עכ''ל ובנחתום עובד כוכבים פשיטא דדינים אלו לא שייכי כלל דאינו מקנה רק אחר החלוקה. ט''ז וע''ל ר''ס ש''ל:
ג שְׁנַיִם שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאוֹר, אִם אֵין בְּשֶׁל אֶחָד מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָלָן כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁעֵרְבָן שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן, אֲבָל מִדַּעְתָּן חַיָּב שֶׁהֲרֵי אֵינָן מַקְפִּידִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג) .
ד שְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ עִסָה כַּשִּׁעוּר (ד) וְחִלְּקוּהָ, וְאַחַר כָּךְ הוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל חֶלְקוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְכַשִּׁעוּר, הֲרֵי זֶה פְּטוּרָה, שֶׁכְּבָר הָיְתָה לָהֶם שְׁעַת חוֹבָה, וְהֵם הָיוּ פְּטוּרִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהָ לְחַלֵּק הגה: וְהוּא הַדִּין בְּאָדָם אֶחָד שֶׁעָשָׂה ב' קַבִּין וְדַעְתּוֹ לְחַלְּקָם, וְחִלְּקָם. אֲבָל אִם לֹא עֲשָׂאָם עַל מְנַת לְחַלְּקָם, לֹא (ה) מְהָנֵי הַחֲלוּקָה אַחַר כָּךְ (טוּר) . באר היטב (ד) וחלקוה. בעודה בצק בענין שלא היה בשום חלק כשיעור ואח''כ הוסיפו ונראה דדוקא שאין שיעור חלה במה שהוסיף אח''כ אלא ע''י הצטרפות עם מה שנחלק אבל אם יש במה שהוסיף לבד כשיעור פשיטא שהוא חייב בלא''ה ואין זה שנחלק ונפטר פוטר מה שהוסיף עכ''ל הש''ך: (ה) מהני. כתב הט''ז נ''ל דאף שיחלוק אח''כ א''צ ליטול כי אם חלה א' דבתר מעיקרא אזלינן כשהיה עיסה א' אע''פ שיש אחר החלוקה שיעור שתי חלות עכ''ל:
ה הַמַּפְרִישׁ חַלָּה מֵעִסָה שֶׁאֵין בָּהּ שִׁעוּר, אֵינָהּ חַלָּה. לְפִיכָךְ שְׁתֵּי עִסוֹת שֶׁאֵין בְּשׁוּם אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, וְהִפְרִישׁ מִכָּל אַחַת חַלָּה וְאַחַר כָּךְ עֵרַב הָעִסוֹת וַעֲשָׂאָן עִסָה אַחַת, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה.
סימן שכז - מתי חל על העסה חיוב חלה
ובו ה' סעיפים
א הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח, אֵינָהּ חַלָּה, (א) וְגֶזֶל בְּיַד כֹּהֵן, וּשְׁאָר הָעִסָה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. וְאוֹתוֹ הַקֶּמַח שֶׁהִפְרִישׁ לְשֵׁם חַלָּה, אִם יֵשׁ בּוֹ עֹמֶר וְעָשָׂהוּ עִסָה, הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנָּהּ חַלָּה. וְדַוְקָא בְּאוֹמֵר שֶׁיָּחוּל עָלֶיהָ שֵׁם חַלָּה בְּעוֹדוֹ קֶמַח, אֲבָל הַמַּפְרִישׁ קֶמַח וְאוֹמֵר: כְּשֶׁתֵּעָשָׂה עִסָה יָחוּל עָלֶיהָ שֵׁם חַלָּה, דְּבָרָיו קַיָּמִים. באר היטב (א) וגזל. כלומר שצריך להחזירה אם טעו ונתנו לו והט''ז כתב דבש''ס מוכח אפי' יודע הנותן שאין מפרישין חלה מקמח לא אמרינן דודאי גמר ונתן לשם מתנה דגזרינן זמנין דלא ידע כהן הדין על בוריו ויבא לידי איסור:
ב אֵימָתַי מַפְרִישִׁין חַלָּה, כְּשֶׁיִּתֵּן הַמַּיִם וִיעָרֵב הַקֶּמַח בַּמַּיִם. וְהוּא שֶׁלֹּא (ב) יִשָּׁאֵר שָׁם בָּעֲרֵבָה קֶמַח שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בַּמַּיִם שִׁעוּר עֹמֶר. וְאִם אָמַר: הֲרֵי זוֹ חַלָּה עַל הָעִסָה וְעַל הַשְּׂאוֹר וְעַל הַקֶּמַח שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר, וְלִכְשֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ עִסָה אַחַת תִּתְקַדֵּשׁ זוֹ שֶׁבְּיָדִי לְשֵׁם חַלָּה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן אִם מַתְנֶה שֶׁתָּחוּל הַחַלָּה אַף עַל הַקֶּמַח שֶׁיִּתְעָרֵב אַחַר כָּךְ בִּשְׁעַת (ג) עֲרִיכָה. וְטוֹב לְלַמֵּד לַנָּשִׁים לְהַתְנוֹת כֵּן אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּתְעָרְבוּ שִׁעוּר חַלָּה אַחַר כָּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג) . וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׂרֹף הַחַלָּה עַד אַחַר כָּל הָעֲרִיכָה. באר היטב (ב) ישאר. שאז אין החלה פוטרת מה שיתערב אח''כ אא''כ התנה כדמפ' ואזיל: (ג) העריכה. דאל''כ אינה חלה על המתגבל אח''כ אע''פ שהתנה. ט''ז:
ג הָאִדָּנָא טוֹב (ד) לְהַמְתִּין מִלְּהַפְרִישׁ חַלָּה עַד אַחֵר גְּמַר לִישָׁה, שֶׁתֵּעָשָׂה כָּל הָעִסָה גּוּף אֶחָד. באר היטב (ד) להמתין. דדוקא בזמן הש''ש שהיו עושין עיסתן בטהרה חששו שמא תטמאה העיסה ויצטרכו להפריש חלה טמאה ולא תהיה ראויה לכהן אבל האידנא שכל העיסות טמאות טוב להמתין עד אחר גמר הלישה. ש''ך:
ד אוֹכְלִים עֲרַאי מִן הָעִסָה עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל (ה) בַּחִטִּים, וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בַּמַּיִם, וְתִטַּמְטֵם בַּשְּׂעוֹרִים וְתֵעָשֶׂה כָּל הָעִסָה גּוּף אֶחָד. באר היטב (ה) בחטים. פירוש דרך החטים ללוש ולגלגל יפה אבל השעורים כשילוש אותם עיסתו מתפרדת ואינו יכול לגלגל יפה ע''כ מטמטמו ביד עד שידבקו יחד ויעשו גוף אחד עכ''ל הט''ז:
ה אִם לֹא הִפְרִישׁ הַחַלָּה בָּצֵק, אֶלָּא אָפָה הַכֹּל, הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַפַּת.
סימן שכח - דין ברכת חלה ומי ראוי להפרישה
ובו ג' סעיפים
א בְּשָׁעָה שֶׁיַּפְרִישׁ חַלָּה יְבָרֵךְ: (א) אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה, אוֹ לְהַפְרִישׁ חַלָּה (טוּר) . לְפִיכָךְ אָסוּר לְאִישׁ לְהַפְרִישׁ חַלָּתוֹ עָרֹם, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְבָרֵךְ כְּשֶׁהוּא (ב) עָרֹם. אֲבָל הָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת, וְהוּא שֶׁיְּהוּ פָּנֶיהָ שֶׁלְּמַטָּה טוּחוֹת בַּקַּרְקַע. וּבְמָקוֹם שֶׁמַּפְרִישִׁין ב' חַלּוֹת, לֹא יְבָרֵךְ רַק כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין הָרִאשׁוֹנָה (כָּל בּוֹ) . באר היטב (א) או. וכתב רש''ל ע''כ נוהגים לומר שניהם תרומה חלה עכ''ל ומשמע דא''צ לומר מן העיסה ואע''ג דהדין הוא כן מ''מ א''צ להזכיר פרטי הדינים בברכה וע''ל סימן כ''ח שכתבתי הטעם למה אומרים בברכת כיסוי בעפר עכ''ל הט''ז: (ב) ערום. אע''פ שהוא יושב מפני שערותו בולטת משא''כ באשה. טור:
ב הַסוּמָא וְהַשִּׁכּוֹר, מַפְרִישִׁין חַלָּה לְכַתְּחַלָּה.
ג אֵין מַפְרִישִׁין חַלָּה בְּלֹא רְשׁוּת בַּעַל הָעִסָה. הגה: מִיהוּ אִם יָדְעִינַן דִּזְכוּת הוּא לְבַעַל הָעִסָּה, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה הָעִסָּה מִתְקַלְקֶלֶת, מֻתָּר לִטֹּל חַלָּה בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, דְּזָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן (ג) מְשָׁרֶתֶת שֶׁבַּבַּיִת יְכוֹלָה לִטֹּל חַלָּה בְּלֹא רְשׁוּתוֹ, כֵּיוָן שֶׁרְגִילָה הִיא לִפְעָמִים שֶׁבַּעֲלַת הַבַּיִת נוֹתֶנֶת לָהּ רְשׁוּת (ת''ה סי' קפ''ח) . ב' שֻׁתָּפִין אֵין צְרִיכִין לִטֹּל רְשׁוּת זֶה מִזֶּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם פ''ד דִּתְרוּמוֹת), אֲבָל אַחֵר צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִשְּׁנֵיהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג) . וּמִיהוּ אִם נָתַן רְשׁוּת לְאַחֵר לְהַפְרִישׁ, אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ קֶמַח, מוֹעִיל, אַף עַל פִּי (ד) שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְחַיֵּב. וְהָאוֹרֵחַ יֹאמַר לְבַעֲלַת הַבַּיִת לְהַפְרִישׁ לוֹ חַלָּה מִכָּל עִסוֹת שֶׁתַּעֲשֶׂה לוֹ בְּעוֹד שֶׁיִּהְיֶה בְּבֵיתָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לִטֹּל רְשׁוּת בְּכָל פַּעַם. באר היטב (ג) משרתת. והב''ח השיג על הרב בזה דמהרא''י לא התיר לכתחילה במשרתת אפי' רגילה היא ליתן לה רשות אא''כ היכא דאיכא חשש קלקול ואז ודאי אפי' אשה שאינה משרתת נעשית שלוחה שלא מדעתה ומשמע כל שאינה משרתת ואין כאן קלקול אסור להפריש שלא מדעתה אע''פ שהיא מגבלת העיסה מיהו כתב דמ''מ בדיעבד אם הפריש הגבל בלא רשות וניחא ליה לבעה''ב שהפריש הוי חלה וא''צ לחזור ולהפריש אבל אחר שאינו גבל אפי' דיעבד לא הוי חלה וצריך לחזור ולהפריש עכ''ל הש''ך ובט''ז מאריך בדין זה ומסיק שנ''ל להלכה דבע''ש שמנהג הנשים להקפיד ע''ז שכל א' תטול חלה בעצמה אז לא תפריש שום משרתת בלא צווי בעלת הבית אם לא שיש חשש קלקול עיסה (וב''ה כ' אף שהעיסה מקולקל בע''ש אין רשות למשרתת לפרוש חלה אבל בשאר ימי השבוע מותרת המשרתת או א' מבני ביתה להפריש חלה כיון שרגילה לתת להם להפריש דאינה מקפדת ע''ז. עכ''ל): (ד) שעדיין. משום דמ''מ יש בידו להביא עיסה ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש. כ''כ התוספות:
סימן שכט - איזה פת חיב בחלה
ובו י' סעיפים
א אֵין חִיּוּב חַלָּה אֶלָּא (א) בְּלֶחֶם. לְפִיכָךְ הַסֻפְגָּנִין, דְּהַיְנוּ רַכִּים הָעֲשׂוּיִים כִּסְפוֹג, וְהַדֻּבְשָׁנִין וְהָאִסְקָרֵיטִים, וְהֵם מְטֻגָּנִים בִּדְבַשׁ, פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה. באר היטב (א) בלחם. כלומר בעיסה שראויה לבא לידי לחם (וסתם לחם אינה אלא העשוי מקמח ומים. ש''ך):
ב עִסָה שֶׁבְּלִילָתָהּ רַכָּה וַאֲפָאָהּ בְּתַנּוּר אוֹ בְּמַחֲבַת, בֵּין שֶׁהִרְתִּיחַ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק, בֵּין שֶׁהִדְבִּיק וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחַ, חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עַל יְדֵי (ב) מַשְׁקֶה. באר היטב (ב) משקה. פירש הש''ך שאפאה שלא ע''י משקה דאילו טגנה במשקה פטורה:
ג עִסָה שֶׁבְּלִילָתָהּ (רַכָּה) עָבָה, וְגִלְגְּלָהּ עַל דַּעַת לְבַשְּׁלָהּ אוֹ לְטַגְּנָהּ אוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ סֻפְגָּנִין אוֹ לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה, וְעָשָׂה כֵּן, (ג) פְּטוּרָה. גִּלְגְּלָהּ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּהּ לֶחֶם, וְנִמְלַךְ לְבַשְּׁלָהּ אוֹ לְטַגְּנָהּ אוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ סֻפְגָּנִין אוֹ לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה, חַיֶּבֶת, שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבָה מִשְּׁעַת גִּלְגּוּל. גִּלְגְּלָהּ עַל דַּעַת סֻפְגָּנִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְנִמְלַךְ לַעֲשׂוֹתָהּ לֶחֶם, חַיֶּבֶת. באר היטב (ג) פטורה. דכיון דגלגלה ע''ד לבשלה לא חל עליה חובת חלה דבתר דעתו אזלינן מיהו הרבה פוסקים חולקים דהיכא דבלילתה עבה אפי' גלגלה ע''ד לבשלה נתחייבה מיד בשעת גלגול לכן יש להחמיר להפריש חלה בלא ברכה או לאפות מעט ממנה שע''י כן תתחייב כולה בחלה עכ''ל הש''ך:
ד אֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ עַל דַּעַת לְבַשְּׁלָהּ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אִם דַּעְתּוֹ לֶאֱפוֹת מִמֶּנָּהּ מְעַט, (ד) וַאֲפָאוֹ, אֲפִלּוּ אֵין בְּאוֹתוֹ מְעַט שִׁעוּר חַלָּה, כֻּלָּהּ מִתְחַיֶּבֶת עַל יָדוֹ. באר היטב (ד) ואפאו. והב''ח כ' דאפי' לא אפאו אלא לעולם כל שנמלך לאפות מקצתו בין לקחו ממנו ואפאו או לא מתחייב בכולו ומסיק דלענין הלכה יש לדקדק דלכתחלה יפריש חלה ואח''כ יקח אותו מעט ויאפנו מיהו אם לקח תחלה אותו מעט ואפאו צריך להפריש אח''כ חלה מכל העיסה ג''כ אלא שיניח אותה העיסה אפויה אצל העיסה ויפריש ממנו ומן העיסה כו' וע''ש שהאריך. עכ''ל הש''ך. ובט''ז האריך להשיג על הב''ח ופסק דלא כוותיה ע''ש (שמחלק אם היה כונתו תחלה לאפות ממנו נתחייב כולה תכף אבל אם כונתו היתה תחלה לבשל כולה ואח''כ נמלך לאפות צריך דוקא לאפות תחלה אע''ג דבנמלך לעשותה לחם חייבת בחלה תכף היינו בנמלכה לעשות מכולה לחם משא''כ כאן שכולה יהיה מבושל רק קצת יהיה אפויה והעיקר חיוב משום גזירה צריך לאפות תחלה) (ובנה''כ דחה דבריו והסכים עם הב''ח ע''ש):
ה טְרִיתָא, דְּהַיְינוּ עִסָה שֶׁבְּלִילָתָהּ רַכָּה וְשׁוֹפְכִין אוֹתָהּ עַל הַכִּירָה וּמִתְפַּשֵּׁט עָלֶיהָ וְנֶאֱפֵית, פְּטוּרָה. אֲבָל אִם יֵשׁ בַּכִּירָה גֻּמָּא וְשׁוֹפְכִין אוֹתָהּ לְתוֹכָהּ, חָשׁוּב לֶחֶם וְחַיָּב. הגה: בָּצֵק שֶׁאוֹפִין אוֹתוֹ בְּשִׁפּוּד וּמוֹשְׁחִים אוֹתוֹ בְּבֵיצִים אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת, פָּטוּר (טוּר) .
ו הָעוֹשֶׂה עִסָה לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה (ה) בִּלְבַד, פְּטוּרָה. וְכֵן קָלִי שֶׁלָּשִׁין אוֹתוֹ בְּמַיִם אוֹ בִּדְבַשׁ, וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּלֹא אֲפִיָּה, פָּטוּר. וְקָלִי שֶׁלָּשׁוֹ כְּדֵי לֶאֱפוֹתוֹ, חַיָּב. באר היטב (ה) בלבד. מסיק הב''י לאפוקי היכא דהתחיל ליבשה בחמה וגמר לאפותה כתקנה או איפכא דההוא ודאי לחם איקרי:
ז לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָח, מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִים עָלֶיהָ. עֲשָׂאָהּ כְּעָבִין, דְּהַיְנוּ שֶׁעֲרָכוֹ וַעֲשָׂאוֹ כְּצוּרַת לֶחֶם, (ו) חַיָּב. וְאִם לָאו, פָּטוּר. באר היטב (ו) חייב. כתב הט''ז והאי חיוב פשוט הוא דחייב לברך עליה ככל סתם חיוב בש''ס:
ח עִסָה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמַיִם רוֹתְחִין, בֵּין שֶׁנָּתַן רוֹתְחִין עַל גַּבֵּי קֶמַח בֵּין שֶׁנָּתַן קֶמַח בְּרוֹתְחִין, חַיֶּבֶת, בֵּין שֶׁאָפָה בְּתַנּוּר אוֹ בְּאִלְפָּס בְּלֹא מַשְׁקִין.
ט עִסָה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ בְּלֹא שׁוּם מַיִם, (ז) חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. באר היטב (ז) חייבת. והש''ך כתב דיש להפריש בלא ברכה או אם יש לו עיסה שלא הורמה יניח עיסה זו שנלושה במי פירות אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנלושה במי פירות:
י יֵשׁ לִזָּהֵר מִלָּלוּשׁ בְּמֵי (ח) פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִים, אֶלָּא אִם כֵּן יְעָרֵב עִמָּהֶם אַחַת מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִים (סמ''ק סִימָן רי''ח) . הגה: וְעַיֵּן בא''ח סִי' קצ''ח בֵּאַרְתִּי מַה הֵם הַשִּׁבְעָה מַשְׁקִין. וְאִם עָבַר וְלָשׁ בְּלֹא ז' מַשְׁקִין, לֹא יִשְׂרֹף הַחַלָּה, אֶלָּא יִתֵּן אוֹתָהּ לְכֹהֵן קָטָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ג), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן שכ''ב. באר היטב (ח) פירות. או במי ביצים ואע''ג דפסק המחבר בסמוך דחייבת בחלה מ''מ לא ידענו מה יעשה בחלתה דאע''פ שעכשיו כלנו טמאי מתים מ''מ חלה זו טהורה דלא הוכשרה לקבל טומאה שמי פירות אינם נחשבים משקה להכשיר וא''כ חלה זו טהורה היא ואסור לשרפה ולאכלה ג''כ א''א שאנו רובן טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה ויצטרך ליתנה לכהן קטן הלכך לכתחלה אסור ללוש רק שיערב בהן אחד מז' משקין שסימנם י''ד שח''ט ד''ם ואז יהיה מוכשר לקבל טומאה ויכול לשרפה (ודוקא שיערב בשעת לישה קודם שחל חיוב חלה אבל אחר שלש ונתחייב בחלה אין לערב בו שאר משקין) עכ''ל הש''ך:
סימן של - דין עסת עובד כוכבים ושתפין והפקר וכלבים
ובו ט' סעיפים
א עִסַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים פְּטוּרָה, אֲפִלּוּ לָשָׁהּ יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, חַיֶּבֶת, אֲפִלּוּ (א) לָשָׁהּ לוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים. נְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַתָּנָה, אִם עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָהּ נִתְּנָה לוֹ, חַיֶּבֶת. וְאִם לְאַחַר שֶׁגִּלְגְּלָהּ נְתָנָהּ לוֹ, פְּטוּרָה. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּה, אֵינוֹ (ב) כְּלוּם, וְתֵאָכֵל לְזָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) . באר היטב (א) לשה. דלא אזלינן בתר המגלגל לא לחיוב ולא לפטור רק מי שהיתה העיסה שלו בשעת הגלגול וכתב הדרישה ויש מקומות שהנשים קונות בצק מאופה עובד כוכבים ולוקחות ממנה חלה נראה דאסור אם לא שנאמר שיש לסמוך ע''ז הואיל ומדאורייתא מעות קונות והן נותנין המעות קודם הגלגול ועוד כיון דדרכן בכך אפשר דבלא נתינת המעות קודם לכן מותר כיון דהעובד כוכבים יודע מנהג ישראל ואדעתא דהכי לש מתחלה דינו כאלו נתנו לישראל במתנה קודם שגלגלו ובתשובות מ''ב כתב דלאו שפיר עבדי ויש לבטל המנהג עכ''ל הש''ך וע''ל סי' שכ''ו ס''ק ג' מ''ש שם: (ב) כלום. כתב הש''ך ומודיעין אותו שאינו צריך כדי שלא יחשוב העובד כוכבים שהזר אוכל חלה וע''ל סי' שכ''א סכ''ב:
ב עִסַת הַשֻּׁתָּפִין חַיֶּבֶת.
ג יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא (ג) שֻׁתָּף עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם אֵין בְּחֵלֶק הַיִּשְׂרָאֵל כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה. וְאִם יֵשׁ בָּהּ כַּשִּׁעוּר, (ד) (ה) חַיֶּבֶת, וְיָכוֹל לְהַפְרִישׁ מִנֵּיהּ וּבֵיהּ. באר היטב (ג) שותף. דוקא ביש לו שותפות אבל עיסת ארנונית חייבת בחלה אע''ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי ואפי' אין שיעור חלה בשל ישראל דשמא ימלוך העובד כוכבים שלא ליטלה. כ''פ הב''ח: (ד) חייבת. ומשמע דאפי' העובד כוכבים עומד עליו ומפורסם שיד העובד כוכבים באמצע ואפי' קנו הקמח ביחד אפ''ה חייבת. ש''ך וכ''פ הב''ח: (ה) וביה. דיש בילה בדבר לח ובשיעור חלה שיפריש א''א שלא יהיה בו משל ישראל והחלה אין לה שיעור מן התורה עכ''ל הרא''ש:
ד עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיְתָה לוֹ עִסָה, וְנִתְגַּיֵּר. גִּלְגְּלָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר, פָּטוּר. אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. אִם (ו) סָפֵק, חַיָּב. באר היטב (ו) ספק. כתב הש''ך היינו משום דספק איסור לחומרא וצ''ל היינו דוקא מדינא אבל האידנא דכל חלה היא מדרבנן ע''כ פטור מספק וצ''ע למה כתבו האחרונים בסתם דין זה ועכ''פ נראה דהיכא דאיכא ספק בדבר בחלה כיון דבזה''ז הוי דרבנן יש להפרישה בלא ברכה עכ''ל:
ה שְׁנֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁעָשׂוּ עִסָה כַּשִּׁעוּר וְחִלְּקוּהָ, וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ, וְהוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל חֶלְקוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לְכַשִּׁעוּר, הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת.
ו הָיְתָה הָעִסָה בֵּין עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיִשְׂרָאֵל בְּשֻׁתָּפוּת, וְחָלְקוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר וְהוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל שֶׁלּוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִים וְהוֹסִיף לְכַשִּׁעוּר, שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ז) חַיֶּבֶת, וְשֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים פְּטוּרָה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁעֲשָׂאוּהָ מִתְּחִלָּה בְּשֻׁתָּפוּת עַל מְנַת שֶׁלֹּא לְחַלְּקוֹ, וְנִמְלְכוּ לְחַלְּקָהּ אַחַר כָּךְ, אֲבָל אִם עֲשָׂאוּהָ מִתְּחִלָּה עַל מְנַת לְחַלְּקָהּ, אַף שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים חַיֶּבֶת. באר היטב (ז) חייבת. לפי שעיסה של ישראל כשהיתה מחוברת בחלקו של עובד כוכבים לא בא לידי חיוב מעולם עד שמוסיף אח''כ וע''כ חייב כשמוסיף מה שאין כן חלק של עובד כוכבים שהיה מחובר לחלק ישראל שהוא בר חיוב והוי כאלו לש העובד כוכבים שיעור חלה אלא שעיקר מפני שהוא עובד כוכבים בשעת החיוב שוב אינו מועיל שום דבר להתחייב עכ''ל הט''ז:
ז הִפְקִיר עִסָתוֹ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה, וְזָכָה בָּהּ וְאַחַר כָּךְ גִּלְגְּלָהּ, אוֹ הִפְקִירָהּ אַחַר שֶׁגִּלְגְּלָהּ וְחָזַר וְזָכָה בָּהּ, חַיֶּבֶת. הִפְקִירָהּ וְנִתְגַּלְגְּלָה בְּעוֹדָהּ הֶפְקֵר, וְאַחַר כָּךְ זָכָה בָּהּ, פְּטוּרָה.
ח הָעוֹשֶׂה עִסָה לִבְהֵמָה וּלְחַיָּה, פָּטוּר.
ט עִסַת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִים מִמֶּנָּהּ, חַיֶּבֶת. וְאִם לָאו, פְּטוּרָה. וְדַוְקָא שֶׁנִּכָּר בָּהּ שֶׁהִיא לִכְלָבִים, כְּגוֹן שֶׁאֵינָהּ עֲרוּכָה וַעֲשׂוּיָה כְּצוּרַת לֶחֶם, הָא לָאו הָכִי חַיֶּבֶת.