בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - חשן משפט (מ)
מרן רבינו יוסף קארו ורבינו משה איסרליש זיע''א
בגלל צורת המרת הספר ל"תורת אמת" - יתכנו שיבושים מעטים, בעיקר בניקוד
לעילוי נשמת יעקב בן חנה, אביבה בת מלכה ז"ל



  הלכות דיינים

             סימן א - מנוי השופטים בארץ ובחוצה לארץ
             סימן ב - בית דין מכין ועונשין לצרך שעה
             סימן ג - בכמה דינים דנין
             סימן ד - כיצד אדם עושה דין לעצמו
             סימן ה - באיזה יום דנין ובאיזה זמן ביום
             סימן ו - על כמה דנין
             סימן ז - מי ראוי לדון, והפסולים מחמת שנאה וקרבה
             סימן ח - שלא למנות דין שאינו הגון, וגדל שכר הדין וענשו
             סימן ט - שלא לקח שחד, והתרת שכר בטלה
             סימן י - להיות מתון בדין, ושימלך בגדול ממנו
             סימן יא - כיצד מזמינים לדין ועל פי מי
             סימן יב - דין שבאו לפניו רך וקשה, וכל דיני פשרה
             סימן יג - כיצד בוררים הדינים כשאין בעלי דינין מסכימין יחד
             סימן יד - אם אחד מבעלי דינין אומר: נלך לבית דין הגדול, ודין האומר: מאיזה טעם דנתוני,
             סימן טו - איזה דין דנין תחלה, ודין דין מרמה
             סימן טז - כמה זמן נותנין להביא ראיה, ודין הטלת חרם
             סימן יז - להשוות הבעלי דינין בכל דבר
             סימן יח - כיצד נושאין ונותנין בדבר, ושהולכין אחר הרב
             סימן יט - כיצד נותנין הפסק, וסדר כתיבתו
             סימן כ - עד מתי יכול להביא ראיה לסתר הדין
             סימן כא - מי שקבל עליו להשלים הדין ליום ידוע, ונאנס
             סימן כב - מי שקבל עליו קרוב ופסול, ודין שבועה והפוכה
             סימן כג - עד מתי נאמן הדין לומר לזה זכיתי
             סימן כד - שנזקקין לתובע תחלה
             סימן כה - דין שטעה, מתי חוזר ומתי משלם
             קיצור כללי דיני תפיסה מלקט מפסקים ראשונים ואחרונים וקצת מחודשים
             סימן כו - שלא לדון בדיני גויים
             סימן כז - שלא לקלל דין או שום אחד מישראל




הלכות דיינים




סימן א - מנוי השופטים בארץ ובחוצה לארץ
ובו ו' סעיפים
א
 
(א) בַּזְּמַן הַזֶּה, דָּנִים הַדַּיָּנִים דִּינֵי הוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת וּכְתֻבַּת אִשָּׁה (ב) וִירֻשּׁוֹת וּמַתָּנוֹת וּמַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ, שֶׁהֵם הַדְּבָרִים הַמְצוּיִים תָּמִיד וְיֵשׁ בָּהֶם חֶסְרוֹן כִּיס; אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְצוּיִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֶסְרוֹן כִּיס, כְּגוֹן בְּהֵמָה (ג) שֶׁחִבְּלָה בַּחֲבֶרְתָּהּ, אוֹ דְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם חֶסְרוֹן כִּיס אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְצוּיִים, כְּגוֹן תַּשְׁלוּמֵי (ד) כֶפֶל, וְכֵן כָּל הַקְּנָסוֹת שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים, (ה) כְּתוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ (פֵּי', שֶׁתּוֹקֵעַ בְּקוֹל בְּאָזְנוֹ וּמַבְעִיתוֹ), וּכְסוֹטֵר אֶת חֲבֵרוֹ (פֵּי', מַכֶּה בְיָדוֹ עַל הַלֶּחִי), וְכֵן כָּל הַמְשַׁלֵּם (ו) יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִזִּיק, אוֹ שֶׁמְּשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, אֵין דָּנִין אוֹתוֹ אֶלָּא (ז) מֻמְחִים (ח) הַסְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, חוּץ מֵחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא (ט) מָמוֹן וְאֵינוֹ קְנָס.

 באר היטב  (א) בזמן הזה. כתב הסמ''ע בשם הטור הטעם דדייקי הפוסקים וכתבו בזה''ז הוא מדכתיב בתורה אשר תשים לפניהם ודרשו חז''ל לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים ואנן הדיוטו' אנן הלכך אין דנין בזה''ז מן התורה אלא שליחותייהו דקמאי עבדינן ומסקינן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס: (ב) וירושות ומתנות. דלפי דברי התובע יש בהן ח''כ וה''ה לשאר עניינים גדולים שהרי מקבלין גרים בזה''ז אע''ג דלא שכיח וגם מצינו דהיו מעשין אגיטין בבבל אף ע''ג דלית בהו ח''כ וכמ''ש הר''ן וב''י עכ''ל הסמ''ע. והרמב''ן והרשב''א ז''ל דקדקו על קבלת גרים בזה''ז וכי אלימי ב''ד דהשתא להתירו לישא בת ישראל ולא דמי להודאות והלואות דקי''ל הפקר ב''ד הפקר וגבי גט נמי אמרו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ותירצו ע''פ מאי דאמרי' בכריתות דגר בעי הרצאת דמים וכו' ע' בשו''ת בני שמואל סי' א' שהאריך: (ג) שחבלה. המחבר קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא ולאו דרך הנאתה חבלה ול''ד שחבלה בחברתה אלא ה''ה כל מה שהזיקה במידי דלאו אורח'. ומה שהוא אורחא או דרך הנאתה לא מיקרי חבלה אלא הזיקה. וז''ש בס''ג וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל כו' מגבין אותו דייני ח''ל מיירי אפי' חבלה בחבירתה דהא בהדיא אמרי' בגמ' דשור בשור דנין במידי דהוא אורח' עכ''ל הסמ''ע ובדיני אש ובור בזה''ז ע' בשו''ת שבות יעקב ח''ב סי' קל''ו: (ד) כפל. כ' הסמ''ע צ''ע הא כפל בלא''ה אין גובין בבבל משום שהוא קנס וי''ל כיון דגם מה שאין גובין בושת ונזקי אדם באדם הוא משום שנתנו לו דין קנס לדבר שאינו שכיח או שאין בו ח''כ מש''ה נקט בלשונו דברים שהם קנס עצמו לדבר פשוט וה''ה לכל מה שתמצא שנתנו לו חז''ל דין קנס עכ''ל ומהרש''ל כתב דגם בל' הש''ס מצינו שדבר שאינו שכיח מיקרי קנס דקאמר אבושת קנס' קמגבית בבבל כו' ע''ש. ש''ך: (ה) כתוקע. לקמן סי' ת''כ סמ''א כ' המחבר אם תקע לחבירו בכפו נותן לו סלע וכו' ומדברי רש''י בפרק החובל דף פ''ד ע''ב משמע דלא מיקרי קנס כל שאין דמיו קצובים ואפ''ה כל שאינו שכיח ולית ביה ח''כ אין גובין בזמנינו וקראוהו בלשונם קנס ע''ש שנתנו לו חז''ל דין קנס לענין זה שאין גובין אותו עכשיו. סמ''ע: (ו) יותר. כגון תשלומי כפל וד' וה' או גזל ונשבע לענין חומש. סמ''ע: (ז) מומחים. פי' איש מנוסה ובקי בדינים: (ח) הסמוכים. בהרמב''ם פ''ד דסנהדרין מבואר דל' סמיכה נתפשט ממ''ש בתורה גבי משה ליהושע ויסמוך את ידיו עליו אבל הסמיכה לדורות אינה בסמיכת יד אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון אפי' דיני קנסות ועיין בי''ד סי' רמ''ב סי''ד רמ''ב סי''ד ענין הסמיכה שנוהגים האשכנזים עכ''ל הסמ''ע. וכתב הש''ך ופשיטא דלא מהני סמיכה זו רק לענין חליצה וגיטין אבל לא לענין דיני קנסות: (ט) ממון. דכן הוא הלכה למשה מסיני ע' לקמן סי' ש''צ ס''ג:


ב
 
אָדָם שֶׁחָבַל בַּחֲבֵרוֹ, אֵין מַגְבִּין דַּיָּנִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נֶזֶק צַעַר (י) וּפְגָם וּבֹשֶׁת וְכֹפֶר, אֲבָל שֶׁבֶת וְרִפּוּי (יא) מַגְבִּין. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף רִפּוּי וְשֶׁבֶת אֵין דָּנִין (טוּר בְּשֵׁם רֹא''שׁ), וְלֹא רָאִיתִי נוֹהֲגִין לְדַקְדֵּק בְּזֶה, רַק כּוֹפִין הַחוֹבֵל (יב) לְפַיֵּס הַנֶּחְבָּל וּלְקָנְסוֹ כְפִי הַנִּרְאֶה לָהֶם (ד''מ לְדַעַת מַהֲרַ''ם [מהרא''י] בִּפְסָקָיו סִימָן ר''ח), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ (סָעִיף ה')

 באר היטב  (י) ופגם. הא דאין גובין פגם אע''ג דבריש פרק החובל אמרי' עליה דשכיח הוא וגם יש בו ח''כ היינו טעמא דבגמ' לא קאמר דשכיח הוא אלא השומא מה שיש בין בתולה לבעולה דהכל בקיאין בדבר ואינו בכלל הנישום כעבד אבל המעשה מצד עצמו לאנוס או לפתות בתולות זהו לא שכיח ומ''ש המחבר ופגם קאי אאונס ומפתה והוא במקום נזק שלם כמ''ש רש''י בפרק החובל דף פ''ד רע''ב וגם כופר לא שייך כ''א בשור שהמית את האדם רק שהמחבר קיצר וכללינהו יחד עכ''ל הסמ''ע: (יא) מגבין. פי' מכל חבלה מגבין אפי' מקטיעת ידו דלא שכיח מ''מ כיון דשבת וריפוי שייכים ג''כ בשאר מכות ופצעים השכיחים אין לחלק בין מכה למכה וגובין מכולם. סמ''ע וכ''פ הש''ך בשם מהרש''ל: (יב) לפייס. כתב הסמ''ע דגם דמי רפואה כולל הרמ''א בדמי הפיוס והוא פשוט:


ג
 
בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה אֶת הָאָדָם, אֵין גּוֹבִין נִזְקוֹ דַיָּנִים שֶׁאֵינָן סְמוּכִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי; אֲבָל אָדָם שֶׁהִזִּיק בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה בְּשֵׁן וָרֶגֶל, הוֹאִיל וְהִיא מוּעֶדֶת (לָהֶן) מִתְּחִלָּתָהּ הֲרֵי זֶה דָבָר מָצוּי וּמַגְבִּין אוֹתוֹ דַיָּנִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְכֵן מִי שֶׁגָּנַב אוֹ גָּזַל, מַגְבִּין מִמֶּנּוּ הַקֶּרֶן בִּלְבַד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא (יג) גְזֵלוֹת דִּשְׁכִיחֵי, כְּגוֹן כּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל גְּזֵלָה מַמָּשׁ לֹא שְׁכִיחָא, וְאֵין דָּנִין, אֶלָּא אִם כֵּן הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת, מְחַיְּבִין לְהַחֲזִירָהּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַחוֹבֵל) .

 באר היטב  (יג) גזילות. כתב הסמ''ע דדעת המחבר שכל דיני גזילות היו דנין חוץ מגזילות הבאות ע''י חבלות אין דנין בזמן הזה אבל דעת הש''ך דגם גזילות ע''י חבלות היו דנין בזמן הזה והא דאמרי' בש''ס פרק המגרש דאין דנין גזילות וחבלות דלא שכיחי היינו הקנס מגזילות כגון תשלומי כפל וד' וה' וכה''ג עכ''ל (ודבריו דחוקים בעיני כי כל זה לא שייך בגזלן ודו''ק) ומ''ש המחבר מגבין ממנו הקרן בלבד פי' הב''ח דוקא הקרן אבל לא השבח דלפני יאוש ואין כן דעת הש''ך אלא דגם השבח דלפני יאוש מגבין ולא אתי למעוטי אלא קנס דגזלן כו' ע''ש:


ד
 
דִּינָא דִּגְרָמֵי, וְכֵן דִּין הַמּוֹסֵר, דָּנִין אוֹתָם דַּיָּנִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הגה: עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עֵדוּת שֶׁקֶר וְהוּזְמוּ, (יד) וְהוֹצִיאוּ מָמוֹן עַל פִּיהֶם וְאִי אֶפְשָׁר לְמֵהֱדָר, דָּנִין אוֹתָן וּמְחַיְּבִין אוֹתָן לְשַׁלֵּם (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַחוֹבֵל) . וְעַיֵן לְקַמָּן סִימָן כ''ט סָעִיף ב'

 באר היטב  (יד) והוציאו. דוקא כשהוציאו על ידן הוא דנתחייבו ולא מכאשר זמם משום דקנס הוא והא דכתב והוזמו ולא כתב והוכחשו משום דבהכחשה אם הוציאו ממון על פיהם אין מחייבין אותן דמה ראית להאמין לאחרונים יותר מן הראשונים משא''כ אם הוזמו כמ''ש לקמן בסי' ל''א ול''ח ובסי' מ''ו סל''ז ונראה פשוט דלא כתב רמ''א בריש דבריו עדים שהעידו כו' לפרש דיני דגרמי דהא הן מפורשין בסי' שפ''ו בע''א. אלא לדין בפני עצמו כתבו הרמ''א עכ''ל הסמ''ע * מיהו קצת קשה שהרי בסי' ל''ח כ' הרמ''א שאין דנין דין עדים זוממין האידנא משום שהוא קנס ע''ש ויש ליישב דכאן מיירי שהוציאו ממון על פיהם דנתחייבו ממון ולא קנס כמ''ש לעיל בשם הסמ''ע וק''ל:


ה
 
אַף עַל פִּי שֶׁדַּיָנִים שֶׁאֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָן מַגְבִּין קְנָסוֹת, מְנַדִּין אוֹתוֹ, עַד שֶׁיְּפַיֵּס לְבַעַל דִּינוֹ; וְכֵיוָן שֶׁיִּתֵּן לוֹ (טו) שִׁעוּר הָרָאוּי לוֹ, מַתִּירִין לוֹ (בֵּין נִתְפַּיֵּס בַּעַל דִּינוֹ בֵּין לֹא נִתְפַּיֵּס) . וְכֵן אִם (טז) תָּפַס הַנִּזָּק שִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לִטּוֹל, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הגה: וְאִם (יז) יֹאמַר הַנִּזָּק: שׁוּמוּ לִי נִזְקִי, שֶׁאֵדַע עַד כַּמָּה אֶתְפֹּס, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אִם כְּבָר תָּפַס שָׁמִין לוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ תַּחֲזִיק וְכָךְ וְכָךְ (יח) תַּחֲזִיר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ פ' הַחוֹבֵל וְסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּבָבָא קַמָּא) . וְכָל זֶה דַּוְקָא (יט) בַּקְּנָסוֹת הַכְּתוּבִים, (כ) אֲבָל קְנָסוֹת שֶׁבָּאִים חֲכָמִים לִקְנֹס מֵעַצְמָן עַל תַּקָּנָתָן, (כא) גּוֹבִין בְּכָל מָקוֹם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ב' (מָרְדְּכַי ס''פ הַשּׁוֹלֵחַ) .

 באר היטב  (טו) שיעור. נראה דאינו ר''ל כל דמי נזקו אלא קרוב לאותו שיעור. סמ''ע: (טז) תפס. היינו בדיני ישראל אבל לא בדיני עכו''ם. ש''ך בשם מהרש''ל וע''ל סי' ד' בהג''ה: (יז) מידו. כ' הסמ''ע ואפי' תפס יותר מכדי נזקו כגון כפל ד' וה' דאם היו דנין אותו נתחייב לו מהני תפיסתו וגם קי''ל כהרא''ש דבין אם תפס בשעת הנזק או לאחר הנזק בין אותו דבר המזיק עצמו בין דבר אחר תפיסתו תפיסה ומיהו המרדכי פסק דבנזק קרן עבדינן כר''ת דאם אינו תופס דבר המזיק עצמו לא מהני תפיסתו ובשאר קנסות כהרא''ש ומה שלא כתב המחבר והרמ''א דאם הודה בקנס דלא מהני תפיסתו משום דקי''ל כהרמב''ן דבזה''ז לא מיפטר בהודאתו אפי' לא באו עדים וכמ''ש המחבר לקמן סי' שמ''ח וכתב הש''ך וה''ה בשומר שטען טענת גנב והוא עצמו הגנב כיון דלא משלם כפל אלא בנשבע לפני ב''ד ואנן לית לן ב''ד מומחה א''כ לא נתחייב בכפל ואפי' תפס מפקינן מיניה כ''כ הרמב''ן בספר המלחמות. * וצ''ל דזה גרע משאר קנסות דבשאר גנב א''כ בגניבה זו נתחייב כפל אלא שהמניעה מצד ב''ד שאינם רשאים לדון דיני קנס אף על פי שמשפטו ידוע שהוא חייב כפל משא''כ גבי שומר כל זמן שאינו נשבע בפני מומחין אינו חייב הכפל לפיכך אפי' אם תפס מוציאין מידו וק''ל. (וע' בט''ז סי' זה מה שיישב קושיית הרמב''ן על הראב''ד: (יח) יאמר. ומהרש''ל פסק כהרי''ף דבכל דבר שהוא ממון ואינו קנס אלא דלא שכיח שומעין לו. ש''ך: (יט) תחזיר. וסיים הרא''ש והטור וז''ל ואם לא הביא התופס עדים שראוי לזכות בהן אומרים להחזיר מה שתפס וכ' ע''ז מור''ם ז''ל דהיינו דוקא אם תפס בעדים אבל שלא בעדים נאמן במגו דלא תפסתי וע''ל סי' פ''ז ס''ל לענין תביעת ממון וגם לענין תביעת קנס מהני מגו כמ''ש המרדכי בס''פ המניח והרמ''א בסי' שצ''ט ס''ד עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כ' דמהמרדכי אין ראיה דדילמא ס''ל דסוגיא אזלא למ''ד פלגא נזקא ממונא ע''ש: (כ) בקנסות. כתב המרדכי ואף דאין גובין קנסות בזה''ז מ''מ יש לדונן ע''פ ז' טובי העיר. סמ''ע: (כא) גובין. בפסקי מהרא''י סי' ס''ד משמע דיכול לקנוס למי שאינו רוצה לציית דין שיתן קנס למלך וע''ל סי' שפ''ח ס''ה. סמ''ע:


ו
 
הַמְבַיֵּשׁ (כב) בִּדְבָרִים, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּפַיְסֶנּוּ כָּרָאוּי, לְפִי (כג) כְבוֹדוֹ. הגה: וְעַיֵן לְקַמָּן סִימָן ת''כ סָעִיף ל''ח וְעַיֵן לְקַמָּן סִימָן ב' אִם נִתְחַיֵּב לוֹ מַלְקוֹת, אִם יָכוֹל לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בְּמָמוֹן:

 באר היטב  (כב) בדברים. זהו מתקנת הגאונים אבל מדינא פטור בבושת דברים ואפי' דיינים סמוכים אין גובין אותו. סמ''ע: (כג) כבודו. בירושלמי הביאו הטור דמבייש את הזקן נותן ליטרא דדהבא וי''מ שהוא ל''ו זהובים עכ''ל סמ''ע וכ' הש''ך דבי''ד סי' רמ''ג ס''ב פסק הרמ''א שאין לנו בזה''ז דין ת''ח לענין ליטרא דדהבא אבל בתשובת ר''י מטראני החדשים ס''ס מ''ז חולק ע''ז ע''ש:





סימן ב - בית דין מכין ועונשין לצרך שעה
ובו סעיף אחד
א
 
כָּל בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ אֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם רוֹאִים (א) שֶׁהָעָם פְּרוּצִים בַּעֲבֵירוֹת וְשֶׁהוּא צוֹרֶךְ שָׁעָה (טוּר), הָיוּ דָּנִין בֵּין מִיתָה בֵּין מָמוֹן, בֵּין כָּל דִּינֵי עֹנֶשׁ, וַאֲפִלּוּ אֵין בַּדָּבָר עֵדוּת גְּמוּרָה. וְאִם הוּא אַלָּם, (ב) חוֹבְטִים אוֹתוֹ עַל יְדֵי גוֹיִים. וְיֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּלְאַבְּדוֹ לְפִי מַה שֶּׁרוֹאִים לִגְדֹּר פִּרְצַת הַדּוֹר (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם בְּפֶרֶק כ''ד מִסַנְהֶדְרִין) . וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְדַוְקָא גְּדוֹל הַדּוֹר, אוֹ טוּבֵי הָעִיר (ג) שֶׁהִמְחוּם בֵּית דִּין עֲלֵיהֶם. הגה: וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁטּוֹבֵי הָעִיר בְּעִירָן כְּבֵית דִּין (ד) הַגָּדוֹל, וּמַכִּין וְעוֹנְשִׁין, וְהֶפְקֵרָן הֶפְקֵר כְּפִי הַמִּנְהָג; אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין כֹּחַ בְּיַד טוּבֵי הָעִיר בְּאֵלֶּה, רַק לְהַכְרִיחַ הַצִּבּוּר בַּמֶּה שֶּׁהָיָה מִנְהָג מִקֶּדֶם אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִדַּעַת (ה) כֻּלָּם, אֲבָל אֵינָן רַשָׁאִין לְשַׁנּוֹת דָּבָר בְּמִידִי דְּאִכָּא רְוָחָא (ו) לְהַאי וּפְסֵידָא לְהַאי, אוֹ לְהַפְקִיעַ מָמוֹן שֶׁלֹּא מִדַּעַת כֻּלָּם (מָרְדְּכַי פ''ק דְּבָבָא בַּתְרָא), מִכָּל מָקוֹם הוֹלְכִין אַחַר מִנְהַג הָעִיר; וְכָל שֶׁכֵּן אִם קִבְּלוּם עֲלֵיהֶם לְכָל דָּבָר, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְעַיֵּן בי''ד סִימָן רכ''ח דִּינֵי תַקָּנוֹת וְחַרְמֵי צִבּוּר. כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים בִּתְשׁוּבוֹתֵיהֶם דְּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקוּת, יִתֵּן אַרְבָּעִים זְהוּבִים בִּמְקוֹם מַלְקוּת (מהרי''ו סִימָן קמ''ז וּמַהֲרַ''ם מֵרִיזְבּוּרְג) ; וְלָאו דִּינָא קָאָמַר, אֶלָּא שֶׁהֵם פָּסְקוּ כָךְ לְפִי שָׁעָה, אֲבָל בְּיַד הַבֵּית דִּין לְהַלְקוֹתוֹ אוֹ לִטּוֹל מָמוֹן כְּפִי רְאוֹת (ז) עֵינֵיהֶם, לְפִי הָעִנְיָן, לְמִגְדַּר מִלְּתָא. וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן תכ''ה בהג''ה.

 באר היטב  (א) שהעם. כ' הסמ''ע לאו דוקא כל העם אלא אפי' יחיד מהם שפרוץ יכולים לענשו ולקנסו שלא מן הדין אלא כשהעם פרוצים יכולים לענוש את כל מי שיעבור תקנתן אף שלא ראו אותו האיש שהוא פרוץ במעשיו כדי לגדור את העם: (ב) חובטין. משמע דאפי' גמר דין יכולים לעשות ע''י עכו''ם כיון שהוא אלם ובפרט בקנס דלאו דין הוא. סמ''ע. ור''ל אף דלא נגמר הדין עדיין גבי ישראל מ''מ יעשו הגמר דין ע''י עכו''ם: (ג) שהמחום. פירוש שהמחום הציבור לב''ד עליהם. סמ''ע: (ד) הגדול. ז''ל המרדכי בשם תשובת ר''ג כל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר שבאבירים ויפתח בדורו כו' וכל מה שעשה עשוי וכן כתב הרשב''א דכל צבור במקומו כגאונים שתקנו כמה תקנות לכל ישראל עכ''ל הסמ''ע: (ה) כולם. פירוש דאז בדבור בעלמא נתקיים אף בדבר שלא היה מנהג מקדם. סמ''ע: (ו) להאי. כתב הסמ''ע דצ''ע בדעת הרמ''א אי ס''ל דדעת החולקים אפי' למיגדר לצורך שעה לא מהני או דס''ל דוקא שלא לצורך שעה אבל אם הוא צורך שעה מודים דיכולים לשנות וחילוקי דין זה הוא לפי גרסת המרדכי ע''ש: (ז) עיניהם. כתב הסמ''ע בשם מהרי''ק דאפילו למ''ד דטובי העיר יכולים לתקן מה שירצו היינו דוקא מה שהוא צרכי הקהל אבל להפקיע ממון מא' לחבירו שאינו צורך הקהל פשיטא דלא. גם לא אמרינן הפקר ב''ד הפקר אלא בגדול שאין בדור כמוהו וכתב עוד בשם הגהת מיי' מעשה באחד שישב לארץ להלקותו ולא בא הממונ' להלקותו ופטרו והביא ראיה לדבריו ע''ש וע''ל סי' ת''ך סמ''ע:





סימן ג - בכמה דינים דנין
ובו ד' סעיפים
א
 
אֵין בֵּית דִּין פָּחוֹת (א) מִשְׁלֹשָׁה. וְכָל שְׁלֹשָׁה נִקְרָאִים בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ הֶדְיוֹטוֹת; דְּאִי אֶפְשָׁר דְּלֵית בְּהוּ חַד (ב) דְּיוֹדֵעַ סְבָרוֹת בְּדִינִים, אֲבָל אִי לֵית בְּהוּ חַד דְּיָדַע, פְּסִילֵי לָדוּן (טוּר בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא''שׁ רֵישׁ סַנְהֶדְרִין), וּמִכָּל מָקוֹם יְכוֹלִין לְקַבֵּל הַטְּעָנוֹת וּלְשָׁלְחָם לִפְנֵי מוֹרֶה (מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן מ''ג), וְהֵם דָּנִים אֶת הָאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ, אִם הַנִּתְבָּע מְסָרֵב לֵירֵד לְדִין אוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָדוּן עִם הַתּוֹבֵעַ (ג) בְּעִירוֹ; אֲבָל אִם רוֹצֶה לָדוּן עִמּוֹ בְּעִירוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בַּשְּׁלֹשָׁה שֶׁבֵּרַר הַתּוֹבֵעַ, אָז זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד. הגה: כְּדִלְקַמָּן סִימָן י''ג. וְנִרְאֶה לִי דַּוְקָא בְּדַיָּנִים שֶׁאֵינָם קְבוּעִים, אֲבָל אִם דַּיָּנִים קְבוּעִים בָּעִיר, לֹא יוּכַל לוֹמַר: לֹא אָדוּן לִפְנֵיהֶם אֶלָּא בְּזֶה בּוֹרֵר, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּעִירֵנוּ, וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן כ''ב: סוֹף סָעִיף א'

 באר היטב  (א) משלשה. כתב הסמ''ע דהיינו מד''ס אבל מדין התור' בדיני ממונות בחד סגי וכ''כ הרמב''ם בהדיא והש''ך תמה על הרמב''ם בזה שפסק כרב אחא ובש''ס משמע דרב אחא ס''ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין וכיון דקי''ל דלא כשמואל לקמן ריש סעיף ב' וכ''פ הרמב''ם עצמו אם כן איך פוסק כרב אחא דהוי תרתי דסתרי וכבר הרגיש בקושיא זו הרב הכ''מ וע''ש מה שתירץ: (ב) סברות. ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמ' ופוסקים דההוא מומח' מיקרי ויכול לדין יחידי אלא פי' דלית בהו חד ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים. סמ''ע: (ג) בעירו. ואם התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד ע''ל סי' י''ד כל פרטי דינים אלו:


ב
 
(ד) פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה, אֵין דִּינֵיהֶם דִּין, אֲפִלּוּ לֹא (ה) טָעוּ, אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלוּם בַּעֲלֵי דִינִים אוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה (ו) לָרַבִּים. וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין דָּנִין דִּין (ז) מֻמְחֶה לָרַבִּים שֶׁיָּדוּן בִּיחִידִי בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל אָדָם (מהרי''ו סִימָן קמ''ז) . כָּל שֶׁאֵינָם שְׁלֹשָׁה וְלֹא קִבְּלוּם עֲלֵיהֶם וְאֵינָן מֻמְחִים לָרַבִּים (טוּר), אֲפִלּוּ הֵם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הוֹדָאָה שֶׁמּוֹדִים בִּפְנֵיהֶם כְּמִי שֶׁמּוֹדֶה חוּץ לְבֵית דִּין, וִיכוֹלִים לְהַחֲלִיף טַעֲנוֹתֵיהֶם שֶׁטָּעֲנוּ בִפְנֵיהֶם; הַכּוֹפֵר בִּפְנֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, לֹא הֻחְזַק (ח) כַּפְרָן. אֲבָל הַשְּׁלֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם סְמוּכִים, הַהוֹדָאָה בִּפְנֵיהֶם כְּהוֹדָאָה בְּבֵית דִּין; וְכֵן בְּכוֹפֵר וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, הֻחְזַק כַּפְרָן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן.

 באר היטב  (ד) פחות. כתב הב''ח דלענין קדושין יש להחמיר כשמואל דדיניהם דין והש''ך חולק עליו ע''ש: (ה) טעו. ונ''מ לענין זמן ב''ד. ט''ז: (ו) לרבים. כתב הטור כל שהוא חשוב כרב נחמן בדורו ובקיאי במשנ' ותלמוד ובשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנין ומנסין ליה זמנין סגיאין ולא חזי ביה טעות' כגון האי הוי מומח' לרבים ועיין בי''ד סי' רכ''ח וסי' של''ד: (ז) מומחים. משמע דאם הם מומחים אפילו אם הם פחות מג' הודא' שהית' לפניהם הוה הודא' כן הוא דעת הרא''ש אבל הרמב''ם ס''ל כל פחות מג' אפי' הם מומחים וסמוכים לא מהני הודאתו בפניהם להיות הודאה ומהתימא על מור''ם שלא כתב בלשון פלוגתא על דברי המחבר וי''ל בדוחק דמ''ש מור''ם מומח' לרבים ר''ל שהמחום רבים עליהם דכה''ג מהני עכ''ל הסמ''ע. אבל הש''ך חולק ע''ז דלא נהירא לחלק בכך דמה בזה שהמחום רבים מ''מ לא ה''ל ב''ד אלא הא דלא כתב רמ''א לשון פלוגתא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ''כ די''ל פי' סמוכים שאינם מומחים מיהו לענין דינא אפילו הם סמוכים ומומחים אין הודאתו הודא' ודלא כדעת הרמ''א וכן נרא' דעת הע''ש ע''ש: (ח) כפרן. ואם אמר לפניהם אתם עידי או שאמר בלשון הודא' גמור' דעת הסמ''ע דמהני ואין כן דעת הש''ך אלא דגם אם אמר אתם עידי אין להם דין ב''ד רק דין עדים דלא הוחזק כפרן אם אומר אח''כ פרעתיך כמ''ש בסי' ע''ט ס''ט:


ג
 
אַף עַל פִּי שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה לָרַבִּים מֻתָּר לוֹ לָדוּן (ט) יְחִידִי, מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁיּוֹשִׁיב עִמּוֹ אֲחֵרִים.

 באר היטב  (ט) יחידי. ויש ליזהר בזה''ז שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפרש בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תור' או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך. ש''ך:


ד
 
אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה בֵּית דִּין שָׁלֵם הוּא, כָּל זְמַן שֶׁהֵם רַבִּים הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּמוּטָב שֶׁיַּחְתֹּךְ הַדִּין בְּי'' א מִבַּעֲשָׂרָה. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַיּוֹשְׁבִים בְּבֵית דִּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (י) וּרְאוּיִּים. וְאָסוּר לְאָדָם חָכָם שֶׁיֵּשֵׁב בַּדִּין עַד שֶׁיֵּדַע עִם מִי (יא) יֵּשֵׁב, שֶׁמָּא יֵשֵׁב עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים, וְנִמְצָא בִּכְלַל קֶשֶׁר בּוֹגְדִים, לֹא בִּכְלַל בֵּית דִּין. מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְלֹא קִבְּלוּהוּ עָלָיו בַּעֲלֵי דִינִים, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ הַגּוֹלָה (יב) אֵין דִּינוֹ דִין, אֲפִלּוּ לֹא טָעָה, וְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים אִם רָצָה חוֹזֵר וְדָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין. הגה: רְשׁוּת שֶׁנּוֹתֵן הַמֶּלֶךְ בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵינוֹ כְלוּם. וּמִיהוּ, אִם קִבְּלוּהוּ הַקָּהָל עַל פִּי כְּתַב הַמֶּלֶךְ, יָכוֹל לָדוּן (טוּר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם גָּמִיר וְסָבִיר (יג) מְהַנֵּי לֵיהּ רְשׁוּת הַמֶּלֶךְ (רִיבָ''שׁ סִימָן רע''א) אוֹ הַשַּׂר הַמְמֻנֶּה בְּעִירוֹ, דְּזֶהוּ בִּכְלַל דִּינָא דְמַלְכוּתָא לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִים וְשׁוֹפְטִים מִי (יד) שֶׁיִּרְצֶה; וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁעוֹשֶׂה זֶה בְּלֹא רְשׁוּת הַקָּהָל, מְצַעֵר הַצִּבּוּר וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תרל''ז) .

 באר היטב  (י) וראויים. היינו כל אותן היושבים בתורת דיינים אבל תלמיד היושב לפני רבו א''צ שיהא ת''ח אלא שלא יהא בור. סמ''ע: (יא) יושב. וכן אמרו חז''ל בפ' ז''ב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו יושבים בדין אא''כ היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע''ש: (יב) אין. ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם והיינו אם אינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומח' סתם בל' הרמב''ם ומהני ליה נטילת רשות סמ''ע: (יג) מהני. אף לפוטרו אם טעה כמו רשותא דריש גלותא. ש''ך: (יד) שירצה. מיהו צריך שיהא גמיר וסביר. סמ''ע:





סימן ד - כיצד אדם עושה דין לעצמו
ובו סעיף אחד
א
 
יָכוֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת דִּין לְעַצְמוֹ; אִם רוֹאֶה שֶׁלּוֹ בְּיַד אַחֵר שֶׁגְּזָלוֹ, יָכוֹל לְקַחְתּוֹ מִיָּדוֹ; וְאִם הָאַחֵר עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, יָכוֹל לְהַכּוֹתוֹ עַד שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ, אִם לֹא יוּכַל לְהַצִּיל בְּעִנְיָן אַחֵר (טוּר), אֲפִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד אִם יַמְתִּין עַד שֶׁיַּעֲמִידֶנּוּ בַּדִּין, וְהוּא (א) שֶׁיּוּכַל לְבָרֵר שֶׁשֶּׁלּוֹ הוּא נוֹטֵל בַּדִּין; מִכָּל מָקוֹם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְמַשְׁכְּנוֹ בְּחוֹבוֹ, הגה: מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר (ב) לְקַמָּן סימן צ''ז סָעִיף ו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּחוֹבוֹ מַמָּשׁ; אֲבָל אִם חַיָּב לוֹ בְּלֹא הַלְוָאָה, אוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ לְמַשְׁכְּנוֹ כִי הוּא כְּבָר אֶצְלוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ מְצָאוֹ בְּיַד אַחֵר, מֻתָּר לְתָפְסוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן שצ''ו) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אָמְרִינָן עָבִיד אִינָשׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁהּ רַק בְּחֵפֶץ הַמְבֹרָר לוֹ שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ רוֹצֶה לְגֹזְלוֹ אוֹ רוֹצֶה לְהַזִּיקוֹ, יָכוֹל (ג) לְהַצִּיל שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם כְּבָר נִתְחַיֵּב לוֹ מִכֹּחַ גְּזֵלָה אוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, לֹא (מָרְדְּכַי ונ''י פֶרֶק הַמַּנִּיחַ) . וְדַוְקָא הוּא בְּעַצְמוֹ יָכוֹל לְמֶעְבַּד דִּינָא לְנַפְשֵׁהּ, אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי גוֹיִים (ת''ה סִימָן ש''ד), וּמִיהוּ, אִם עָבַר וְעָשָׂה עַל יְדֵי גוֹיִים, אִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַצִּיל שֶׁלּוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי (עַיִןִ בַּמַּהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קס''א) . יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא מִקְרִי עָבִיד דִּינָא לְנַפְשֵׁהּ אֶלָּא כְּשֶׁמַּזִיק לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁמַּכֵּהוּ, וְלָכֵן לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶלָּא אִם כֵּן יוּכַל לְבָרֵר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אֲבָל תְּפִיסָה בְּעָלְמָא שֶׁתְּפָסוֹ לְמַשְׁכּוֹן, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת (ד) בְּכָל עִנְיָן, וְיוֹרֵד אַחַר כָּךְ עִמּוֹ לְדִין (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ סִימָן קס''א) . וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּיָחִיד נֶגֶד יָחִיד, אֲבָל יָחִיד נֶגֶד רַבִּים, וְהוּא מִבְּנֵי (ה) הָעִיר, עַבְדֵי דִּינָא לְנַפְשַׁיְהוּ אִם יוֹדְעִים שֶׁהַדִּין עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יְכוֹלִים לְבָרֵר לִפְנֵי בֵּית דִּין, כִּי אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד, שֶׁכֻּלָּן נוֹגְעִין בַּדָּבָר (תְּשׁוּבוֹת הָרא'' כ''ו סימן כ''ו) עַיֵּן בְּסִימָן ז' סָעִיף י''ב וְסִימָן ל''ז. וְאִם יֵשׁ חִלּוּקִים וּטְעָנוֹת בֵּינֵיהֶם, הַקָּהָל נִקְרָאִים מֻחְזָקִים לְגַבֵּי הַיָּחִיד, וְצָרִיךְ לָתֵת לָהֶם מַשְׁכּוֹן קֹדֶם שֶׁיֵּרְדוּ עִמּוֹ לְדִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת וְסוֹף פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר) . וְהָא דְּנִקְרָאִים מֻחְזָקִים לְגַבֵּי יָחִיד, דַּוְקָא בְּעִנְיְנֵי (ו) מִסִּים, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר דְּבָרִים; וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לָתֵת מַשְׁכּוֹן קֹדֶם שֶׁיֵּרְדוּ לְדִין עִמּוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שמ''א) . וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין הַיָּחִיד תַּלְמִיד חָכָם, אֲבָל אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, וְיֵשׁ לוֹ דִּין בְּזֶה מֵחֲמַת מִסִּים, אֵין צָרִיךְ לָתֵת לָהֶם מַשְׁכּוֹן, וְגַּם אֵינָם נִקְרָאִים מֻחְזָקִים נֶגְדּוֹ (מוֹהֲרַ''ם מִירְזֵנְזְבּוּרְג), וּמֻתָּר לָכֹף בְּעִנְיְנֵי מִסִּים עַל יְדֵי גוֹיִים וּלְהַפְסִידוֹ, אִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַמַּס בְּעִנְיָן אַחֵר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ז וקכ''ז) .

 באר היטב  (א) שיכול. פי' דאם אינו יכול לברר שהוא שלו ל''מ דאסור להכותו ולהוציאו מידו אלא אפילו בלא הכא' נמי אינו רשאי להוציאו ממנו מיהו דוקא כשבא להוציא בעדים דבלא עדים יכול לתופסו דיהא נאמן לפני ב''ד במיגו על טענתו. סמ''ע: (ב) לקמן. שם מבואר דיכול למשכן לערב ולהשוכר בעד שכירתו וא''כ לא הי' צריך הרמ''א כאן לכתוב בשם י''א לכן נרא' להגיה מותר למעבד דינא לנפשיה ור''ל אפי' בהכא' והשתא אתי שפיר דקמ''ל דמותר למעבד דינא לנפשיה בהכא' אלא שצ''ע מ''ש הרמ''א אח''כ י''א דלא מיקרי עביד דינא כו' כגון שמכהו כו' משמע דלפני זה מתפיס' בעלמא איירי וצ''ל דאותו י''א אמ''ש המחבר בריש הסי' קאי דכתב דוקא כשיוכל לברר כו' דמשמע כשאינו יכול לברר אפי' תפיס' בעלמא אסור ע''ז כתב די''א דתפיס' גרידא מותר בכל ענין עכ''ל הסמ''ע: (ג) להציל. ואם הי' יכול להציל והלך לפני ערכאות של עכו''ם ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם היזיקו כדין מסור לאנסים מהרש''ל פ''ג סי' ו' עיין בתשובת רשד''ם סי' קמ''ה. ש''ך: (ד) ענין. כתב הסמ''ע דיש חילוק בין אם בא לתופסו גוף הדבר שגזל ממנו דאז מסתמא הלה כופר אינו יכול לתופסו רק שלא בעדים דאז דוקא מהני משא''כ כשטוען שחייב לו ממקום אחר וירא שמא ילך מכאן או יטעון אין לו. בזה יכול למשכנו אפילו בעדים דהא אינו ודאי שהנתבע יכפור החוב ונמצא זה התופס זריז ונשכר עכ''ל: (ה) העיר. ול''ד בני עיר אלא תחת מושל א' שנותנין לו מס ע''ש במהרי''ק אבל בשורש ב' כתב להיפך דאפילו נגד יחיד שאינו מבני עירן נקראים מוחזקים ונרא' דמש''ה לא כתב מור''ם בהג''ה דאם אינו מבני עירן דלא מיחשבו מוחזקים נגדו משום דמסתפק בזה כ''כ הסמ''ע אבל הש''ך כתב דבמהרי''ק משמע דדוקא לענין עבדי דינא לנפשייהו הוא דבעי שיהי' מבני העיר אבל לענין שהקהל נקראו מוחזקים הוא אפילו שלא כנגד בני עירן עכ''ל (ועיין בתשובת ח''צ סי' י''ד ובשו''ת שב יעקב חלק ח''מ סי' ג'): (ו) מסים. הטעם כיון שהמס הם גובים ליתנו למלך הרי הן כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך. סמ''ע:





סימן ה - באיזה יום דנין ובאיזה זמן ביום
ובו ה' סעיפים
א
 
אָסוּר לָדוּן (א) בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב; וְאִם עָבַר וְדָן, דִּינוֹ דִּין.

 באר היטב  (א) בשבת. גזרה שמא יכתוב הטענות ופס''ד כמ''ש בא''ח סי' של''ח ותקנ''ד וע''ל ס''ס רל''ה וסי' ר''ח ובי''ד ס''ס קע''ה ע''ש:


ב
 
אֵין דָּנִין (ב) בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב; וְאִם הִזְמִינוּ לְבַעַל דִּין לָבֹא לְבֵית דִּין, אֵין צָרִיךְ לָבֹא. וַאֲפִלּוּ הִזְמִינוּ לָבֹא אַחַר שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וְלֹא בָא, (ג) אֵין קוֹנְסִין אוֹתוֹ. הגה: וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, דְּעַכְשָׁיו בַּזְּמַן הַזֶּה דָּנִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יוֹם טוֹב מִשּׁוּם בִּטּוּל מְלַמְּדִין. וְדַוְקָא לְעִנְיַן מָמוֹן יֵשׁ לְהָקֵל, דְּהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר; אֲבָל בִּדְבַר (ד) אִסּוּר, אֵין לְהָקֵל (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רכ''ז וְהַגָּהוֹת סמ''ק) . וְנִרְאֶה לִי, דְּדַוְקָא דֶרֶךְ אַקְרַאי, לִפְעָמִים, אֲבָל אֵין קוֹבְעִים בֵּית דִּין בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְעֶרֶב יו''ט, וְכֵן נוֹהֲגִין. אֵין קוֹבְעִין זְמַן (ה) בְּנִיסָן וְתִשְׁרִי, לְמִי שֶׁאֵינוֹ (ו) בָעִיר, לָבֹא לְדִין. אֲבָל אִם הִזְמִינוּ בְנִיסָן וְתִשְׁרִי לָבֹא אַחַר כָּךְ, קוֹנְסִין אוֹתוֹ אִם לֹא בָא. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין (ז) לִקְבֹּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּנִיסָן, וְלֹא בְיָמִים נוֹרָאִים, אֲפִלּוּ עַל בְּנֵי כְפָרִים שֶׁבָּאוּ לְמִנְיָן, אֶלָּא קָבְעִינָן לְהוּ זִמְנָא אַחַר הָרֶגֶל; וְאִם יֵשׁ דְּחִיָּה וְרַמָּאוּת, דָּנִין לְאַלְתָּר (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) . וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁאִם הִתְחִילוּ לָדוּן קֹדֶם נִיסָן וְתִשְׁרִי, קָבְעִינָן זִמְנָא אַף בָּהֶם, וְהֵיכָא דְנָהוּג, נָהוּג (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ר''ז) . אֵין דָּנִין (ח) בַּלַּיְלָה בִּתְחִלַּת דִּין, אֲבָל אִם הִתְחִילוּ לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בַּיּוֹם, גּוֹמְרִין בַּלַּיְלָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם (ט) עָבְרוּ וְדָנוּ בַלַּיְלָה, דִּינֵיהֶם דִּין (רַשְׁבָּ''ם) .

 באר היטב  (ב) בע''ש. אפילו אם נתרצו הבע''ד מ''מ יש איסור מצד הדיינים מפני שצריכין להיות מתונים בדין ובע''ש ובעי''ט הם טרודין ודוקא לדון אסור אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין אחר שבת וי''ט מותר מצד הדיינים אלא דגם לזה אין יכולים לכפות הבע''ד לבוא אי נמי אף אם אין הדיינים טרודים כגון שיש להם אחרים שיטרחו עבורם מ''מ הבע''ד א''צ לבוא עכ''ל הסמ''ע: (ג) אין קונסין. שיוכל להתנצל ולומר מפני טרדת שבת וי''ט שכחתי שהזמינו אותי. סמ''ע: (ד) איסור. פירוש כגון גיטין וחליצ' אין להקל: (ה) בניסן. אבל בסיון קובעים מפני שאין בו י''ט אלא שני ימים סמ''ע: (ו) בעיר. אבל אם הוא בעיר דנין אותו וכן אם רצו הבע''ד לבא מעיר לעיר דנין אותן בכל החודש זולת בעי''ט. סמ''ע: (ז) לקבול. ע' בא''ח סוף סי' תקמ''ה שסתם המחבר וכתב דמותר לקבלו בשביל חובותיו בח''ה ומור''ם לא הגיה עליו כלום וצ''ל דהתם מיירי בענין דמותר לקבול בניסן כגון שהי' הבע''ד מבני העיר או שראו הב''ד דחיה ורמאות עכ''ל הסמ''ע. וצ''ע במ''ש שהבע''ד הוא מבני העיר דהא מדברי רמ''א משמע דאם הוא מבני העיר פשיטא דאסור לקבול מדכתב לשון אפילו על בני כפרים כו' ודו''ק: (ח) בלילה. ועכשיו נוהגין להקל לדון תחלת דין בליל' משום דכשבא לדין כששולחין אחריו ה''ל כקבלוהו ובתשובת מור''ם כתוב דאם נתרצו הצדדים מותר לדונם בליל' ולכאור' הי' נרא' טעם אחר לומר דדומ' למה דקי''ל סומא בא' מעיניו כשר לדון משום דיכול לראות וסומא בשתי עיניו פסול דהוה אצלו ליל' אפילו ביום וא''כ ה''ה איפכא שמדליקין נרות בליל' ויכול לראות ולהכיר בני אדם מותר לדון אפילו תחלת דין ודומ' לזה מצאתי בקובץ ישן נושן דאין קונין בק''ס בליל' אלא לאור הנר וא''כ גם כאן נ''ל להלכ' ולא למעש' לכפותו לדון בליל' אף כשהנרות דולקות כי לא מצאתי חילוק זה בשום אחד מהפוסקים עכ''ל הסמ''ע וכ' עליו הש''ך דראייתו ממה שקונין ק''ס בליל' הוי ראי' לסתור דבהדיא אמרי' בש''ס פ' י''נ דקונין ק''ס בליל' ואין דנין בליל' וכ''פ בתשובת מ''ב: (ט) עברו. כתב הסמ''ע הא דבס''ס כ''ח בענין קבלת עדות כתב המחבר שאם קבלוה בליל' דאין דנין עליה יש לחלק דקבלת עדות לאו גמר דין ומעש' הוא ומש''ה אסור לדון עליו לכתחל' משא''כ כאן דכבר נגמר הדין והש''ך כתב בשם הרמב''ן והר''ן והרא''ש ושאר פוסקים דאין דיניהם דין וכנ''ל עיקר עכ''ל:


ג
 
זְמַן יְשִׁיבַת הַדַּיָּנִים, מֵהַבֹּקֶר עַד סוֹף שָׁעָה חֲמִישִׁית; מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין צְרִיכִים לֵישֵׁב (טוּר) .


ד
 
אֵין יוֹשְׁבִין בַּדִּין מִתְּחִלַּת שָׁעָה (י) שְׁבִיעִית, אֲפִלּוּ לִגְמֹר דִּין, עַד שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. וְאִם הִתְחִילוּ, אֲפִלּוּ תְּחִלַּת דִּין, אֵין מַפְסִיקִין אֲפִלּוּ לִכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן מִנְחָה קְטַנָּה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם שָׁהוּת לְהִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁיִּגְמְרוּ הַדִּין. וְאִם יָשְׁבוּ סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה, (יא) מַפְסִיקִין (טוּר) .

 באר היטב  (י) שביעית. דאז זמן מנח' מן הדין כמ''ש בא''ח סי' רל''ב והטעם דאפילו לגמור הדין אסור דשמא יראו הדיינים טעם חדש בטענתן ויחזרו מדעתן הראשונ' ויהי' תחלת דין סמ''ע: (יא) מפסיקין. בב''י וד''מ כתבו דאפי' התחילו בגמר דין מפסיקין. סמ''ע:


ה
 
מֵאֵימָתַי הֲוֵי הַתְחָלַת הַדִּין, מִשֶּׁיַּתְחִילוּ בַּעֲלֵי דִינִים לִטְעֹן, אוֹ (יב) שֶׁנִּתְעַטְּפוּ הַדַּיָּנִים. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן רל''ב.

 באר היטב  (יב) שנתעטפו. פי' הדיינים היו בימיהם יושבים בטליתותיהן ובסודרין שלהם מעוטפין מפני אימת השכינ' וכדי שלא יפנו אנה ואנה כמ''ש המחבר בסי' ח' ס''ב עכ''ל הסמ''ע:





סימן ו - על כמה דנין
ובו סעיף אחד
א
 
אֵין הַדַּיָּנִים יוֹשְׁבִים לָדוּן בְּדִין פָּחוֹת מִשָּׁוֶה (א) פְרוּטָה. וְאִם הֻזְקְקוּ לְשָׁוֶה פְרוּטָה, (ב) גּוֹמְרִים דִּינָם אֲפִלּוּ לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה.

 באר היטב  (א) פרוטה. דלא איקרי ממון לענין גזל ואם תובעו כלי פחות מש''פ ע''ל סי' פ''ח ס''ג: (ב) גומרים. והסמ''ע פסק כהרא''ש דאפי' הוזקקו לש''פ אין גומרין לפחות מש''פ:





סימן ז - מי ראוי לדון, והפסולים מחמת שנאה וקרבה
ובו י''ב סעיפים
א
 
בֵּית דִּין שֶׁל ג', שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גֵּר, הֲרֵי זֶה פָּסוּל לָדוּן לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אִמּוֹ אוֹ (א) אָבִיו (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה) מִיִּשְׂרָאֵל. וְגֵר דָּן אֶת (ב) חֲבֵרוֹ הַגֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. (וְעַיֵּן בְּי''ד סִימָן רס''ט) .

 באר היטב  (א) אביו. אביו הוא כ''ש וכן הוא בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי. סמ''ע: (ב) חבירו. ובי''ד ס''ס רס''ט פסק בהדיא דאפי' בכפיי' מותר לדון את חבירו ובלא כפיי' מותר לדון אפי' לישראל סמ''ע:


ב
 
מַמְזֵר, וַאֲפִלּוּ (ג) שְׁלָשְׁתָּן מַמְזֵרִים, הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים לָדוּן לַכֹּל. וְכֵן אִם הָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם סוּמָא בְּאַחַת (ד) מֵעֵינָיו, כָּשֵׁר. אֲבָל הַסוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו פָּסוּל.

 באר היטב  (ג) שלשתן. וה''ה שלשה גרים שאמן מישראל כשרים לדון ישראלים. סמ''ע: (ד) מעיניו. בסמ''ע כתב הטעם בשם הרא''ש כיון דכל העולם גומרין בליל' וסומא באחת מעיניו חזא טפי ביום מש''ה דן אפילו בתחלת דין והב''ח פסק דבדיעב' אפי' סומא בשתי עיניו כשר ע''ש:


ג
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן אֶלָּא מִבֶּן (ה) י''ח וָמַעְלָה וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִבֶּן י''ג וָמַעְלָה כָּשֵׁר, (ו) וַאֲפִלּוּ לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.

 באר היטב  (ה) י''ח. דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא אחד מהמדות שצריכים להיות בדיין עכ''ל הסמ''ע: (ו) ואפי'. ואע''ג דלענין עדות בעינן שתי שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש שנאמר ועמדו שני האנשים מה שא''כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו. סמ''ע:


ד
 
אִשָּׁה (ז) פְּסוּלָה לָדוּן.

 באר היטב  (ז) פסולה. דילפינן לה מעדות ודלא כע''ש שכתב טעם זר כן כתב הסמ''ע:


ה
 
יֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁתוּיֵי יַיִן מֻתָּרִים לָדוּן דִּינֵי (ח) מָמוֹנוֹת. אֵין עֵד (ט) נַעֲשֶׂה דַיָּן. וְדַוְקָא עֵד שֶׁמֵּעִיד, כְּגוֹן אִם הֵעִיד (י) אֶחָד מֵהַדַּיָּנִים בִּפְנֵי חֲבֵרָיו עַל מַעֲשֶׂה שֶׁרָאָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִצְטָרֵף עִמָּהֶם לָדוּן עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אֲבָל אִם אֵינוֹ מֵעִיד, כְּגוֹן שֶׁהַשְּׁלֹשָׁה דַיָּנִים רָאוּ הַמַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ (יא) כִּוְּנוּ רְאִיָּתָן בְּתוֹרַת עֵדוּת, אִם רָאוּהוּ בַּיּוֹם נַעֲשִׂים דַּיָּנִים וְדָנִים עַל הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא; אֲבָל אִם רָאוּהוּ בַּלַּיְלָה, אֵין דָּנִין עַל פִּי עַצְמָן, אֲבָל בְּעֵדוּת אֲחֵרִים דָּנִין. וְאִם הֻזְמְנוּ לְהָעִיד, אַף בְּעֵדוּת אֲחֵרִים אֵין דָּנִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בְּהֻזְמְנוּ לְהָעִיד דָּנִים בְּעֵדוּת אֲחֵרִים. וְכָל זֶה בְּדִין דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל בְּדָבָר (יב) דְּרַבָּנָן עֵד נַעֲשֶׂה דַיָּן (תוס' פ''ב דִּכְתֻבּוֹת ונ''י שָׁם ופ' אד''מ) .

 באר היטב  (ח) ממונות. אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ''כ מהרא''י סי' מ''ב עיין שם עכ''ל הסמ''ע: (ט) נעשה. משום דבעינן עדות שיכול להזימה והוא לא יקבל הזמה על עצמו ומה''ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדים מותרים לדון ע''פ ראייתן כדמסיק. סמ''ע: (י) אחד. פי' עם עוד א' מן השוק. סמ''ע: (יא) כוונו. כתב הש''ך ואע''ג דבסי' ל''ו העליתי דבכוונ' לחוד הוי עד אע''פ שלא העיד אח''כ לענין אם נמצא א' קרוב או פסול דוקא התם בטל העדות משום גזרת הכתוב משא''כ כאן דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים כו' או שהדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן א''כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למיפסליה עכ''ל: (יב) דרבנן. וכ''כ המחבר בסי' מ''ו סי''ב שעד הרוא' בליל' נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וע''ל סי' מ''ו כמה פרטי דינים עוד מזה עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך בשם הב''ח דה''ה אם ראוהו בשבת וי''ט אינם נעשים דיינים אע''ג דאין אסור לדון בהם אלא מדרבנן וצ''ע לדינא עכ''ל:


ו
 
מִי שֶׁתּוֹבְעִין אוֹתוֹ לָדוּן לִפְנֵי דַיָּן שֶׁקָּטָן מִמֶּנּוּ, אֵין הַדַּיָּן יָכוֹל לְכֹפוֹ לֵילֵךְ לְפָנָיו, אֶלָּא מִכַּנְפֵי מַאן דְּאִכָּא הָתָם מֵחַכִּימֵי (יג) וּמְעַיְּנִים בֵּינַיְהוּ.

 באר היטב  (יג) ומעיינין. פי' דנין ביניהם אלא דלשון מעיינין לא משמע דין אלא פשרה דרואים אם יכולים לפשרם כ''כ הסמ''ע והב''ח כתב דר''ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע''ש:


ז
 
(יד) אָסוּר לָאָדָם לָדוּן לְמִי שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹשְׁבִינוֹ וְלֹא רֵעוֹ אֲשֶׁר כְּנַפְשׁוֹ; וְלֹא לְמִי שֶׁשּׂוֹנְאוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ; אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁנֵי בַעֲלֵי הַדִינִים שָׁוִים בְּעֵינֵי הַדַּיָּנִים וּבְלִבָּם. וְאִם לֹא הָיָה מַכִּיר אֶת שׁוּם אֶחָד מֵהֶם וְלֹא אֶת מַעֲשָׂיו, אֵין לְךָ דַּיָּן (צֶדֶק) [צַדִּיק] כָּמוֹהוּ. הגה: וּמִיהוּ, אִם דָּנוּ, דִּינֵיהֶם דִּין (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י רֵישׁ סַנְהֶדְרִין) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְשׂוֹנְאוֹ מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא דִבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים מִתּוֹךְ אֵיבָה, אוֹ אוֹהֲבוֹ מַמָּשׁ דְּהַיְנוּ שׁוֹשְׁבִינוֹ וְרֵעוֹ, בְּאֵלּוּ אֵין דִּינֵיהֶם דִּין (טוּר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ אוֹ שׂוֹנְאוֹ מַמָּשׁ, מֻתָּר לְדוּנוֹ, וְאֵינוֹ אֶלָּא מִדַּת חֲסִידוּת לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לְדוּנוֹ. וְלָכֵן מֻתָּר לִהְיוֹת דַּיָּן כְּשֶׁזֶּה (טו) בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד (ע''ל רֵישׁ סִימָן י''ג), כִּי כָל אֶחָד בּוֹרֵר (לוֹ) אוֹהֲבוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהָרַב יָכוֹל לִהְיוֹת דַּיָּן (טז) לְתַלְמִידוֹ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ט''ז) . וַאֲפִלּוּ בֵּית דִּין הַפָּסוּל לָדוּן מִשּׁוּם אַהֲבָה וְשִׂנְאָה, יָכוֹל (יז) לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִים אֲחֵרִים כְּשֵׁרִים שֶׁיָּדוּנוּ (פִּסְקֵי מהר''י סי' רנ''ח וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ כ''א) . מִי שֶׁאוֹמֵר עַל הַדַּיָּן שֶׁהוּא שׂוֹנְאוֹ אוֹ אוֹהֵב בַּעַל דִּינוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן וְצָרִיךְ רְאָיָה לִדְבָרָיו (טוּר) . הַמְנַדֶּה חֲבֵרוֹ מִשּׁוּם שֶׁזִּלְזֵל בִּכְבוֹדוֹ, יָכוֹל לְדוּנוֹ אַחַר כָּךְ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ שׂוֹנְאוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל''ג סָעִיף ו'.

 באר היטב  (יד) אסור. עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו וע''ל סי' מ''ו. ש''ך: (טו) בורר. והיינו שכל א' יברר לו מי שיבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעש' השני והשלישי שומע ומכריע ביניהם עכ''ל הסמ''ע ע' בתשו' מהרא''ן ששון סי' צ''ו ובתשובת מהר''ם מלובלין סי' ס''ג: (טז) לתלמידו. ומכ''ש לאב של תלמיד אפי' אם נותן לו שכר לימוד סמ''ע והש''ך כתב דה''ה דמותר לדון לאושפזיכניה וכן פועלים ושכירים ע' בתשובת ן' לב ח''ג סי' צ''ו: (יז) להושיב. לשון מוהרי''ק ואפי' המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשר לברר דיינים ומהרא''י בפסקיו כתב דמנהג הוא שלא לפסול שום ב''ד לסדר הב''ד ואע''ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם כו' מי ישנה מנהגם ולזה דקדק הרמ''א וכתב הפסול לדון משום אהב' ושנא' ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא''י פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות עכ''ל הסמ''ע וע' בתשו' ר''י כהן סי' ל':


ח
 
שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַשּׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה, אֲסוּרִים לֵישֵׁב בַּדִּין יַחַד, שֶׁמִּפְּנֵי הַשִּׂנְאָה שֶׁבֵּינֵיהֶם דַּעַת כָּל אֶחָד מֵהֶם לִסְתֹּר דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ.


ט
 
כָּל הַפְּסוּלִים (לְהָעִיד) מֵחֲמַת (יח) קֻרְבָה אוֹ מֵחֲמַת עֲבֵרָה, פְּסוּלִים לָדוּן. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל''ג וְל''ד (פְּרָטֵי הַפְּסוּלִים) לְעִנְיַן עֵדוּת, וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן דַּיָּנוּת וְהַדַּיָּנִים לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וְלֹא לָעֵדִים (רַ''ן פ''ב דִּכְתֻבּוֹת וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תש''ן) (עי''ל סִימָן ל''ג סָעִיף י''ז) .

 באר היטב  (יח) קורבה. כתב מהרש''ל רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שתובעו לפניו הרי הוא מכשירו ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבנים מונעים עצמם משום חסידות ובסיב' זו נלקה הדין ע''כ כתבתי כו'. ש''ך:


י
 
דַּיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן אוֹ רָשָׁע, אֵין לוֹ (יט) לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ.

 באר היטב  (יט) להצטרף. אע''פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק וכן הוא לענין עדות בסי' ל''ד. סמ''ע:


יא
 
בֵּית דִּין שֶׁל ג' צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל אֶחָד מֵהֶם ז' דְּבָרִים: חָכְמָה, עֲנָוָה, יִרְאָה, שִׂנְאַת מָמוֹן, אַהֲבַת הָאֱמֶת, אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת לָהֶם, בַּעֲלֵי שֵׁם טוֹב. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ח' סָעִיף א'.


יב
 
כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לַדַּיָּן בּוֹ צַד הֲנָאָה, אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן עָלָיו. לְפִיכָךְ, בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּגְנַב סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּהֶם, אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה (כ) אַחֶרֶת. וְהָאוֹמֵר: תְּנוּ מָנֶה לַעֲנִיֵּי עִירִי, אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ד' דְּאִם חַד מַחֲזִיק בְּשֶׁלָּהֶם, עָבְדֵי דִינָא לְנַפְשַׁיְהוּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל''ז סָעִיף י''ט וְסָעִיף כ' מֵאֵלּוּ הַדִּינִים. וּלְפִיכָךְ, עִסְקֵי הַמַּס אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אוֹ לִקְרוֹבֵיהֶם חֵלֶק בּוֹ. וְאִם הוּא מַס פְּרָטִי, כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא זְמַן קָצוּב, יְכוֹלִין קְצָת מִן הַקָּהָל לְהִסְתַּלֵּק וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם הֲנָאָה מִזֶּה, וְדַיְנִין. (הרא''ש כְּלָל ו' סִימָן ט''ו כָּתַב דְּלָא מְהַנֵּי סִלּוּק, וּכְּלַל נ''ח כָּתַב דִּמְהַנֵּי, וְצָרִיךְ לְחַלֵּק בֵּין מַס פְּרָטִי) . וְאִם עָשׂוּ תַקָּנָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג בָּעִיר שֶׁדַּיָּנֵי הָעִיר יָדוּנוּ אַף עַל עִנְיָן הַמִּסִים, דִּינָם דִּין וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ל''ז סָעִיף כ''ב מִזֶּה.

 באר היטב  (כ) אחרת. באותה בה''כ שהדיינים מתפללים וקורין לאפוקי אם הוא בבה''כ אחרת צריכין סילוק וה''ה כשדנין על בה''כ ויש אחרת באותה העיר אין דנין אא''כ מסלקין נפשם מללכת בזו שדנין עליה. סמ''ע:





סימן ח - שלא למנות דין שאינו הגון, וגדל שכר הדין וענשו
ובו ה' סעיפים
א
 
כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן (א) וְאֵינוֹ חָכָם בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה (וְאֵינוֹ רָאוּי) וְרָאוּי לִהְיוֹת דַּיָּן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים וְיֵשׁ בּוֹ טוֹבוֹת אֲחֵרוֹת, הֲרֵי זֶה שֶׁהֶעֱמִידוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הגה: וְאָסוּר לְהַעֲמִיד עַם הָאָרֶץ דַיָּן עַל סְמַךְ (ב) שֶׁיִּשְׁאַל כָּל פַּעַם לְחָכָם (ב''י) . וַעֲיָרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם חֲכָמִים הָרְאוּיִם לִהְיוֹת דַּיָּנִים, אוֹ שֶׁכֻּלָּן עַמֵּי הָאָרֶץ, וּצְרִיכִים לָהֶם דַּיָּנִים (שֶׁיִּשְׁפְּטוּ בֵּינֵיהֶם) שֶׁלֹּא יֵלְכוּ לִפְנֵי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גוֹיִים, מְמַנִּים הַטּוֹבִים וְהַחֲכָמִים שֶׁבָּהֶם (לְדַעַת אַנְשֵׁי הָעִיר), אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְדַיָּנִים, וְכֵיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי הָעִיר אֵין אַחֵר יָכוֹל לְפָסְלָן. וְכֵן כָּל צִבּוּר יְכוֹלִין לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם בֵּית דִּין שֶׁאֵינָם רְאוּיִּם מִן הַתּוֹרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבוֹת הָרַשְׁבָּ''א) . וְכָל דַּיָּן הַמִּתְמַנֶּה בִּשְׁבִיל כֶּסֶף אוֹ זָהָב, אָסוּר לַעֲמֹד לְפָנָיו. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לְהָקֵל וּלְזַלְזֵל בּוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ג'.

 באר היטב  (א) ואינו. האי וי''ו של ואינו חכם. היא וי''ו החולקת ותרתי קאמר הן שאינו הגון במעשים אף שהוא ת''ח או שאינו ת''ח אפי' הגון במעשים וכדמסיק אע''פ כו' סמ''ע: (ב) שישאל. דשמא לא ישאל ונמצא מטה את הדין רש''י דלא כטעם הע''ש. סמ''ע:


ב
 
צְרִיכִים הַדַּיָּנִים לֵישֵׁב (ג) בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, בַּעֲטִיפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ. וְאָסוּר לְהָקֵל רֹאשׁ וְלֵישֵׁב לְסַפֵּר בִּדְבַר בַּטָּלָה בְּבֵית דִּין. וְיִרְאֶה הַדַּיָּן כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל צַוָּארוֹ, וּכְאִלּוּ גֵּיהִנָּם פָּתוּחַ לוֹ מִתַּחְתָּיו. וְיֵדַע אֶת מִי הוּא (ד) דָן, וְלִפְנֵי מִי הוּא דָן, וּמִי הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ אִם נוֹטֶה מִקַּו הַדִּין. וְכָל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּין אֱמֶת גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל מָמוֹן מִזֶּה וְנוֹתְנוֹ לְזֶה שֶׁלֹּא כְדִין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל מִמֶּנּוּ נְפָשׁוֹת. וְכָל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת (ה) לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, כְּאִלּוּ תִּקֵּן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְגוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּשְׁרֶה בְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּן: מַה לִּי לַצָּרָה הַזֹּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב, יט, ו) אֵין לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת (טוּר) .

 באר היטב  (ג) באימה. מפני כבוד השכינ' כמ''ש אלהים נצב בעדת אל: (ד) דן. יהא דומ' לו כאילו דן להקב''ה כמ''ש כי לא לאדם כו' סמ''ע: (ה) לאמתו. פי' שדן האמת לפי שעתו פעמים בדין תור' פעמים לפי השע' למגדר מלתא כ''כ הסמ''ע וע' בב''ח ובדריש' עוד פירושים אחרים בזה:


ג
 
דֶּרֶךְ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, בּוֹרְחִים מִלְּהִתְמַנּוֹת, וְדוֹחֲקִים עַצְמָם הַרְבֵּה שֶׁלֹּא לֵישֵׁב בַּדִּין, עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֵין שָׁם (ו) רָאוּי כָּמוֹהוּ וְשֶׁאִם יִמְנְעוּ עַצְמָם מֵהַדִּין תִּתְקַלְקֵל הַשּׁוּרָה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיוּ יוֹשְׁבִים בַּדִּין עַד שֶׁהָיוּ מַכְבִּידִים עֲלֵיהֶם הָעָם וְהַזְּקֵנִים וּמַפְצִירִים בָּם.

 באר היטב  (ו) ראוי. ומ''ש בסי' י' ס''ג על ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להורא' ואינו מור' התם מיירי שאין כמותו בכל הדור משא''כ כאן כתב שאין שם כמותו משמע דבמקום אחר יש הגונים כמותו. סמ''ע:


ד
 
אָסוּר לַדַּיָּן לְהִתְנַהֵג בִּשְׂרָרָה וְגַסוּת עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה. וְכָל פַּרְנָס הַמֵּטִיל אֵימָה יְתֵרָה עַל הַצִּבּוּר, שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵינוֹ רוֹאֶה בֵּן תַּלְמִיד חָכָם, לְעוֹלָם. וְכֵן אָסוּר לִנְהֹג בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עַמֵּי הָאָרֶץ. וְלֹא יַפְסִיעוּ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ. וְצָרִיךְ שֶׁיִּסְבֹּל טֹרַח הַצִּבּוּר וּמַשָּׂאָם. וּמִצְוָה עַל הַצִּבּוּר לִנְהֹג כָּבוֹד בַּדַּיָּן, וְיִהְיֶה אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶם. וְגַם הוּא לֹא יִתְבַּזֶּה וְלֹא יִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵיהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנֵּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכֵּר (טוּר) בִּפְנֵי רַבִּים. כָּל דַּיָּן שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ, אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל לִהְיוֹת דַּיָּן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ''ה דְּסַנְהֶדְרִין) .


ה
 
אַף בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָסוּר לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ; וְהַמְצַעֲרוֹ, יֵשׁ רְשׁוּת לְבֵית דִּין (ז) לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת. וְהַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן כִּשְׁנַיִם לְהָעִיד שֶׁבִּזָּהוּ, כְּדֵי לְנַדּוֹתוֹ. הגה: וְהַשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין יָכוֹל לְהַגִּיד לְבֵית דִּין, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע (מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ''ה דְּסַנְהֶדְרִין וּגְמָרָא פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין) . וְכֵן יָכוֹל בְּעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת דִּין בִּמְסָרֵב בּוֹ, לְהַכּוֹתוֹ, (וְכֵן) אִם הִזִּיקוֹ (בְּמָמוֹנוֹ) (ח) פָּטוּר (ר''י נְתִיב ל''א חֵלֶק ב' וְנ''י רֵישׁ פֶּרֶק הַמַּנִּיחַ) . וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן י''א.

 באר היטב  (ז) להכותו. פי' כשיש עדים שמצערו הי' מכין אותו מכת מרדות אבל בלא עדים אין השליח נאמן להכותו רק לנדותו ואע''פ שנידוי חמור מדינא דש''ס מ''מ לענין נאמנות לא הימנוהו לשלוח יד בגופו בלא עדים וע''ל סי' י''א ס''ב עכ''ל הסמ''ע וע' בס' ב''ש מה שכתב בזה: (ח) פטור. אפי' הי' יכול להציל בדבר אחר. סמ''ע:





סימן ט - שלא לקח שחד, והתרת שכר בטלה
ובו ח' סעיפים
א
 
(א) מְאֹד מְאֹד צָרִיךְ הַדַּיָּן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקַּח שֹׁחַד, אֲפִלּוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי. וְאִם לְקָחוֹ, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ, (ב) כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ הַנּוֹתֵן. וּכְשֵׁם שֶׁהַלּוֹקְחוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, כָּךְ הַנּוֹתְנוֹ עוֹבֵר בְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (וַיִּקְרָא יט, יד) . וְלֹא שֹׁחַד מָמוֹן בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ שֹׁחַד (ג) דְּבָרִים. וְכָל דַּיָּן שֶׁשָּׁאַל (ד) שְׁאֵלָה, פָּסוּל לָדוּן לָזֶה שֶׁהִשְׁאִילוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹא הָיָה לוֹ לַדַּיָּן לְהַשְׁאִיל, אֲבָל הָיָה לוֹ (ה) לְהַשְׁאִיל, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי גַּם זֶה שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ. הגה: וְדַוְקָא בְּרָגִיל לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ, אֲבָל בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא, וְלֹא מוּכַח שֶׁעוֹשֶׂה מִשּׁוּם הַדִּין, לֹא (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ט''ז) .

 באר היטב  (א) מאוד. משום דחמדת האדם אחר הממון לכך הזהיר באזהרה כפולה וטעם שוחד דרשו רז''ל שהוא חד ר''ל הנותן והמקבל נעשים גוף א' וכיון דאסור לקבלו מחד אסור ג''כ לקבל מתרווייהו בשוה ואפי' משניהן יחד אע''ג דלא שייך שם ה''ט. סמ''ע: (ב) כשיתבענו. אבל בלא תביעה א''צ להחזירו כיון דלא קבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות הזכאי ול''ד לרבית דכתיב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות בו. סמ''ע: (ג) דברים. כתב הסמ''ע דר''ל שוחד עניינים כמו ההוא דנטל גדפא או כיסה רוק שלפני הדיין וגם שוחד דברים ממש אסור כגון להקדים לו שלום אם אינו רגיל בכך וכל כיוצא בזה כמו שאסרו דברים כאלו גבי רבית בי''ד סי' ק''ס ע''ש: (ד) שאלה. ואי עביד לאחשובינהו ש''ד. טור וע' ב''ח. ש''ך: (ה) להשאיל. אפילו לא השאילו עדיין כיון דיש לו להשאיל אז שאלתו ששאל ממנו אין עליו תורת שוחד שהרי גם הוא יכול לשאול ממנו כשירצ'. סמ''ע:


ב
 
אִם קָדַם הַתּוֹבֵעַ וְשָׁלַח מִנְחָה לַדַּיָּן (ו) קוֹדֶם שֶׁיַּזְמִין לַנִּתְבַּע לְדִין, אֵין הַנִּתְבָּע יָכוֹל לְפָסְלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הַדַּיָּן רוֹצֶה לַחֲשֹׂךְ עַצְמוֹ מֵאוֹתוֹ דִין מִמִּדַּת חֲסִידוּתוֹ כְּגוֹן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁנִּתְקָרֵב דַּעְתּוֹ לָזֶה, (טוּר) .

 באר היטב  (ו) קודם. אפי' אם בשעה ששלח לו היתה תביעתו מפורסמת שיתבענו באותה תביע'. סמ''ע:


ג
 
נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת לְבֵית דִּין קֻפָּה, שֶׁפּוֹסְקִין מָמוֹן לְפַרְנָסַת בֵּית דִּין, וּמַגְבִּין אוֹתָהּ בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אוֹ בְסוֹפָהּ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם תּוֹרַת שֹׁחַד וְתוֹרַת אַגְרָא, כִּי חוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵל לְפַרְנֵס דַּיָּנֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם; וְגַם אִם יֵשׁ נְדָבוֹת אוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת, (ז) סְתָם, לוֹקְחִים מֵהֶם. הגה: וְיוֹתֵר טוֹב לִגְבּוֹת מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה, שֶׁיְּהֵא מוּכָן לָהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְהַחֲנִיף אוֹ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְשׁוּם אָדָם (טוּר) .

 באר היטב  (ז) סתם. לאפוקי אם הקדישו לשום דבר מיוחד דאז אסור לשנותו לדבר אחר כמ''ש בא''ח סי' קנ''ג ובי''ד סי' רנ''ו. סמ''ע:


ד
 
כָּל דַּיָּן שֶׁיּוֹשֵׁב וּמַגְדִּיל שָׂכָר לַסוֹפְרִים וְלַשַּׁמָּשִׁים, הֲרֵי זֶה בִכְלַל הַנּוֹטִים אַחֲרֵי הַבֶּצַע


ה
 
הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן, כָּל דִּינָיו שֶׁדָּן, בְּטֵלִים, אֶלָּא אִם כֵּן (ח) יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָטַל בָּהֶם שָׂכָר. וְאִם אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָתוֹ, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר לַכֹּל שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְלָאכָה יְדוּעָה לַעֲשׂוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָדוּן, אוֹמֵר לְבַעֲלֵי הַדִּין: תְּנוּ לִי שְׂכַר פְּעֻלָּה שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁאֶתְבַּטֵּל מִמֶּנָּה, וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל מִשְּׁנֵיהֶם (ט) בְּשָׁוֶה; אֲבָל אִם אֵינוֹ נִכָּר, כְּגוֹן (שֶׁאֵין לוֹ מְלָאכָה יְדוּעָה אֶלָּא) שֶׁאוֹמֵר: שֶׁמָּא יִזְדַּמֵּן לִי שָׂכָר בִּקְנִיַּת סְחוֹרָה וְסַרְסָרוּת, וּבִשְׁבִיל זֶה מְבַקֵּשׁ שָׂכָר, (י) אָסוּר. ע''ל סִימָן ל''ד סָעִיף י''ח.

 באר היטב  (ח) ידוע. כתב הסמ''ע פירוש ואז אותו הדין הוה דין אע''פ שנטל שכר על דינים אחרים שדן לפני זה ולאחריו ול''ד לעובר עביר' א' שכל דיניו ועדותיו בטלים עד שעושה תשוב' דשאני הכא דלא עבר על לאו אלא משום קנס הוא וע' בתשו' מהר''ם פדואה סי' מ' ובריטב''א ס''פ האיש מקדש: (ט) בשוה. והרמב''ם מסיי' ומזה בפני זה (והה''מ) [והכסף משנה] נתן טעם לדבר ע''ש. ש''ך: (י) אסור. כתב הש''ך בשם הב''ח דשכר פשרה שרי ליטול וכ' הסמ''ע דאם הוא בעל מלאכ' אף שאינו מתעסק במלאכתו בשעה שבאו לדון לפניו מ''מ כיון שהדבר תלוי בו אף שמכוער הדבר לכתחל' מ''מ בדיעבד דינו דין:


ו
 
אֵין לַדַּיָּן לְהַנִּיחַ לְתַלְמִיד בּוּר שֶׁיֵּשֵׁב לְפָנָיו, שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ וְיִטֶּה מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת.


ז
 
תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה זְכוּת (יא) לֶעָנִי, וְהָרַב רוֹצֶה לְחַיְּבוֹ, חַיָּב לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, וְאִם שׁוֹתֵק עוֹבֵר מִשּׁוּם מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שְׁמוֹת כג, ז) .

 באר היטב  (יא) לעני. ובזה עדיף העני מעשיר דאם רואה זכות לעשיר יכול לשתוק מדכתיב ודל לא תהדר בריבו משמע להדרו נגד העשיר אסור כשהוא דיין אבל כשאינו דיין רק יושב לפני רבו יכול לשתוק ולא יפסיד לעני בדבורו. ט''ז בשם מהר''ל מפראג:


ח
 
תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה שֶׁטּוֹעֶה בַּדִּין, לֹא יֹאמַר: אֶשְׁתֹּק עַד שֶׁיִּגְמֹר הַדִּין וְאֶסְתְּרֶנּוּ וְאֶחֱזֹר וְאֶבְנֶנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא עַל שְׁמִי, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ דֶרֶךְ כָּבוֹד: רַבִּי, כָּךְ וְכָךְ לִמַּדְתַּנִי:




סימן י - להיות מתון בדין, ושימלך בגדול ממנו
ובו ד' סעיפים
א
 
צָרִיךְ הַדַּיָּן לִהְיוֹת מָתוּן בַּדִּין, שֶׁלֹּא יִפְסְקֶנּוּ עַד שֶׁיַּחֲמִיצֶנּוּ וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בּוֹ וְיִהְיֶה בָּרוּר לוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ. וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה וְקוֹפֵץ וּפוֹסֵק הַדִּין קֹדֶם שֶׁיַּחְקְרֶנּוּ הֵיטֵב בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר לוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ, הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה, רָשָׁע וְגַס רוּחַ.


ב
 
כָּל מִי שֶׁבָּא לְיָדוֹ דִּין וּמְדַמֵּהוּ לְדִין אַחֵר שֶׁבָּא לְיָדוֹ כְּבָר וּפְסָקוֹ, וְיֵשׁ עִמּוֹ בָּעִיר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאֵינוֹ (א) נִמְלָךְ בּוֹ, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָרְשָׁעִים שֶׁלִּבָּם גַּס בְּהוֹרָאָה.

 באר היטב  (א) נמלך. אע''פ שאותו הדין כבר שאל את פי החכם שיכול להיות שדין הזה אינו דומה להראשון: סמ''ע:


ג
 
כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה (מִשְׁלֵי ז, כו), זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. וַעֲצֻמִּים כָּל הֲרֻגֶיהָ (מִשְׁלֵי ז, כו), זֶה שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדּוֹר צָרִיךְ לוֹ, אֲבָל יָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם רָאוּי לְהוֹרָאָה, (ב) וּמוֹנֵעַ עַצְמוֹ מֵהַהוֹרָאָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא.

 באר היטב  (ב) המונע. אפי' אם הדור צריך לו יראה שימנע עצמו מן הדין ויפשר הבע''ד אם אפשר לו. סמ''ע:


ד
 
יִהְיֶה בְּעֵינֵי הַדַּיָּן דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה:




סימן יא - כיצד מזמינים לדין ועל פי מי
ובו ו' סעיפים
א
 
כֵּיצַד מַזְמִינִים בַּעַל דִּין לְדִין, (א) שׁוֹלְחִים לוֹ בֵּית דִּין שְׁלוּחָם, שֶׁיָּבֹא לַיּוֹם הַמְזֻמָּן לְדִין. לֹא בָּא, מַזְמִינִים אוֹתוֹ פַּעַם שֵׁנִית. לֹא בָּא, מַזְמִינִים אוֹתוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית. לֹא בָּא, מַמְתִּינִים לוֹ כָּל הַיּוֹם. לֹא בָּא, מְנַדִּין אוֹתוֹ לְמָחֳרָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִי שֶׁהָיָה בַּכְּפָרִים וְיוֹצֵא (ב) וְנִכְנָס; אֲבָל מִי שֶׁהוּא מָצוּי בָּעִיר, אֵין קוֹבְעִים לוֹ זְמַן אֶלָּא פַּעַם אַחַת, וְאִם לֹא בָּא כָּל אוֹתוֹ יוֹם, מְנַדִּין אוֹתוֹ לְמָחֳרָתוֹ. הגה: הָלַךְ הַבֵּית דִּין לְמָקוֹם אַחֵר, צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרֵיהֶם; וְאִם לֹא הָלַךְ, מְנַדִּין אוֹתוֹ. (בֵּית יוֹסֵף) . וְהַשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין נֶאֱמָן לוֹמַר: הִקְלַנִי, אוֹ הִקְלָה הַדַּיָּן, אוֹ לֹא רָצָה לָבֹא לַדִּין, וּמְשַׁמְּתִין (פֵּירוּשׁ, הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם, שָׁם מִיתָה) אוֹתוֹ עַל פִּיו. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פְּתִיחָא שֶׁל שַׁמְתָּא, עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ שֶׁנִּמְנַע לָבֹא. וְאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין חַיָּב בַּאֲמִירַת דְּבָרִים מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. הגה: מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל גְּזֵרַת בֵּית דִּין אוֹ חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לְבֵית דִּין, מְנַדִּין אוֹתוֹ; הוֹאִיל וְאוֹמֵר שֶׁלֹּא בָא מֵחֲמַת גְּזֵרָתוֹ, הָוֵי אַפְקִירוּתָא. וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן של''ד. וְאִם אָמַר: לֹא אָדוּן לִפְנֵיכֶם אֶלָּא לִפְנֵי בֵית דִּין אַחֵר, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן י''ד. מִי שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא לְבֵית דִּין, כִּי צָרִיךְ לֵילֵךְ לְמֶרְחַקִּים, יֵשׁ לְהוֹדִיעַ לְבֵית דִּין וְלָשׂוּם הִתְנַצְּלוּתוֹ וּלְבַקֵּשׁ זְמַן אַחֵר; וְאִם לֹא עָשָׂה, מְנַדִּין אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לָבֹא (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''א) . מִי (ג) שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בֵּית דִּין שֶׁל שְׁנַיִם (בְּקִנְיָן), וְהִזְמִינוּהוּ וְלֹא בָּא, מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (א) שולחים. ושכר הזמנ' משלם המלו' ולא הלוה ש''ך: (ב) ונכנס. דאיכא למימר שמא הי' לו איזה אונס שלא הי' יכול לבוא על שני הזמנות הראשונות ובאינו יוצא ונכנס כלל אלא שהוא שבוע א' או ב' חוץ לביתו בכפרים נרא' דאינו בכלל דין זה אלא קובעין לו זמן לבוא לדין עמו לפי ענין טרדתו שיוכל לבוא. סמ''ע: (ג) שקיבל. כתב הש''ך בשם מהרש''ל דבמקומות שאין שם ב''ד אם תבע אדם לחבירו ממון והנתבע אומר הביא (ו) לי הזמנ' ממקום שיש שם ב''ד ואז אלך עמך יכולים בני העיר לקבוע לו זמן וכתב עוד בס' באר שבע פסק בראובן שתובע לשמעון שירד עמו לדין ואינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו והלה משיב לא אכנס לדין עמך אם לא תגיד לי מתחל' על מה תדון עמי הדין עם ראובן וראי' מפ' חזקת הבתים דאמרינן עביד אינש דלא מגל' טענתיה חוץ לב''ד. והש''ך חולק עליו ודחה ראייתו ע''ש וע' בתשו' הגאון ח''צ סי' קס''ט:


ב
 
שָׁלִיחַ שֶׁאָמַר: פְּלוֹנִי שְׁלָחַנִי בְּשֵׁם אֶחָד מֵהַדַּיָּנִים, וְלֹא רָצָה לָבוֹא, אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו (ד) פְּתִיחָא שֶׁל שַׁמְתָּא עַד שֶׁיֹּאמַר בְּשֵׁם (ה) שְׁלָשְׁתָּן. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מֻמְחֶה, חוֹלְקִין לוֹ כָּבוֹד וּמַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם הַמֻּמְחֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין) . בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ בְּיוֹם שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לִישִׁיבַת הַדַּיָּנִים. אֲבָל בְּיוֹם הַיָּדוּעַ שֶׁהַדַּיָּנִים יוֹשְׁבִים בּוֹ לְדִין, הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַדַּיָּנִים מְקֻבָּצִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּא הַשָּׁלִיחַ בְּשֵׁם אֶחָד, כְּאִלּוּ בָּא בְּשֵׁם שְׁלָשְׁתָּן.

 באר היטב  (ד) פתיחא. וה''ה דאין מנדין אותו דזיל בתר טעמא. סמ''ע: (ה) שלשתן. ודוקא שאותו שאומר השליח משמו שוה לשנים הנשארים אבל לא פחות שבכולם. ש''ך בשם רש''ל:


ג
 
מִי שֶׁהוּא בַּמְּדִינָה וְהָלַךְ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְלֹא מְצָאוֹ, אֵין קוֹבְעִים לוֹ זְמַן עַד (ו) שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ הַשָּׁלִיחַ וְיֹאמַר לוֹ. הָיָה בִכְפָר, אִם דַּרְכּוֹ לָבֹא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ אֲפִלּוּ לְאֶחָד מֵהַשְּׁכֵנִים, אֲפִלּוּ אִשָּׁה, אִם יָבֹא פְלוֹנִי, הוֹדִיעוּהוּ שֶׁבֵּית דִּין קָבְעוּ לוֹ זְמַן שֶׁיָּבֹא הַיּוֹם לְבֵית דִּין, וְאִם לֹא בָּא מְנַדִּין אוֹתוֹ (ז) לָעֶרֶב. (ח) וְכָל שֶׁכֵּן עַל פִּי שְׁלִיחַ בֵּית דִּין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָזַר וְאָמַר: עָשִׂיתִי שְׁלִיחוּתִי (טוּר) . בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ בָּהּ עַל מְקוֹם בֵּית דִּין, אֲבָל אִם דַּרְכּוֹ עֲלֵיהֶם, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ הַשָּׁלִיחַ בְּעַצְמוֹ, שֶׁמָּא לֹא אָמְרוּ לוֹ הַשְּׁכֵנִים, שֶׁהֲרֵי הֵם אוֹמְרִים: דַּרְכּוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וּכְבָר הָלַךְ (לָהֶם) (אֲלֵיהֶם) וְנִפְטַר. וְכֵן אִם לֹא בָּא בַּמְּדִינָה עַד לְמָחָר, אֵין סוֹמְכִים עַל הַשְּׁכֵנִים, שֶׁמָּא שָׁכְחוּ וְלֹא אָמְרוּ לוֹ. הגה: וְכֵן אִם הָיָה בָּעִיר, אֵין סוֹמְכִים עַל הַשְּׁכֵנִים, שֶׁיֹּאמְרוּ: שֶׁמָּא הַשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ (טוּר) .

 באר היטב  (ו) שימצאנו. פי' אף אם יאמר השליח לשכנים תאמרו לפלוני שיבא לב''ד אין סומכין עליהן לנדותו דשמא השכנים לא אמרו לו דחשבו כיון שהנתבע הוא בעיר מצאו השליח דרך הלוכו ואמר לו בעצמו לכך צריך שימצאנו השליח עצמו דוקא. סמ''ע: (ז) לערב. כתב הסמ''ע דהמחבר שינה לשונו כאן ממ''ש בס''א מנדין אותו למחרתו ופה כתב לערב אבל כונתו בשתי הלשונות אינו אלא לאפוקי דאין כותבין באותו היום ולערב ר''ל בליל' שאז מתחיל יום המחרת דקבעו לו והא דשינ' הלשון היינו דבכל א' השמיענו רבותא כו' ע''ש: (ח) וכ''ש. אע''פ שכ''ש הוא כתבו הרמ''א כדי שלא תאמר כיון דשליח ב''ד הוא ה''ל לחזור ולומר עשיתי שליחותי ומדלא חזר ודאי לא מצאו קמ''ל. סמ''ע:


ד
 
מִי שֶׁכָּתְבוּ עָלָיו נִדּוּי עַל שֶׁלֹּא בָּא, וְאָמַר: אָבוֹא, אֵין קוֹרְעִין כְּתַב הַנִּדּוּי עַד (ט) שֶׁיָּבוֹא. אֲבָל מִי שֶׁכָּתְבוּ עָלָיו נִדּוּי עַל שֶׁהָיָה מְסָרֵב לַעֲשׂוֹת צִוּוּי בֵּית דִּין, מִיָּד כְּשֶׁאוֹמֵר: הֲרֵינִי (י) מְקַבֵּל עָלַי לַעֲשׂוֹת צִוּוּי בֵית דִּין, קוֹרְעִים כְּתַב הַנִּדּוּי וְהוּא נוֹתֵן שְׂכַר הַסוֹפֵר. הגה: מִי שֶׁכָּתְבוּ עָלָיו סַרְבָנוּת וְטָעַן אַחַר כָּךְ שֶׁלֹּא שָׁמַע, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּמַעֲשֵׂה בֵית דִּין יֵשׁ לוֹ קוֹל (מָרְדְּכַי ר''פ שֵׁנִי ד''ג) .

 באר היטב  (ט) שיבוא. כתב הכל בו ז''ל תקנת חרם ר''ג שאדם המזמין לחברו וחברו מסרב שאינו יכול לבטל התפל' רק בב''ה שהוא הולך שם ומתפלל אבל אם ביטל שם ג' תפלות רצופות יכול לבטל בכל בתי כנסיות ואין לבטל תפלה של שבת וי''ט אלא א''כ ביטל ג' פעמים אמנם בענין הקהל יכול לבטל וכל מקום שנרא' שהי' שם אדם גדול או ב''ד מסתמא יש חרם זה ודנין אותו עכ''ל הסמ''ע: (י) מקבל. ואף שאמרו לו הב''ד לפרוע ולא פרעו אמרינן שטרח אחר זוזי. סמ''ע:


ה
 
נָשִׁים יְקָרוֹת, אוֹ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, אִם מְזַמְּנִים אוֹתָם לָבֹא לְבֵית דִּין, וְכֵן אִם הַנִּתְבָּע יָכוֹל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ שֶׁיָּבֹא בִּמְּקוֹמוֹ לְבֵית דִּין, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן צ''ו וּבְסִימָן קכ''ד.


ו
 
הַדַּיָּן יָכוֹל לַחְתֹּם בַּשְּׁטַר הַזְמָנָה מִן (יא) הַצַּד:

 באר היטב  (יא) הצד. משא''כ בעדים כדלקמן סי' מ''ה. ש''ך:





סימן יב - דין שבאו לפניו רך וקשה, וכל דיני פשרה
ובו כ' סעיפים
א
 
שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד (א) קָשֶׁה, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם. אֵינִי נִזְקָק לָכֶם, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב הַקָּשֶׁה וְנִמְצָא רוֹדֵף אַחַר הַדַּיָּן. אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְתֵדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר: אֵינִי נִזְקָק לָכֶם. וְאִם הָיָה מְמֻנֶּה לָרַבִּים, חַיָּב לְהִזָּקֵק לָהֶם. הגה: וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֲזָקִים, צָרִיךְ לִזָּקֵק לָהֶם (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י רֵישׁ סַנְהֶדְרִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת) . וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, דְּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין עַכְשָׁיו שֶׁלֹּא לִמְחוֹת בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא יִמְסְרֶנּוּ לַמַּלְכוּת (מהרי''ו) .

 באר היטב  (א) קשה. פי' תקיף ואלים ואינו שומע לקול מוריו וע' בתשו' ר''א בן חיים סי' קנ''א ובתשובת רשד''ם סי' שע''ח:


ב
 
מִצְוָה לוֹמַר לְבַעֲלֵי דִינִים בַּתְּחִלָּה: הַדִּין אַתֶּם רוֹצִים אוֹ (ב) הַפְּשָׁרָה; אִם רָצוּ בִפְשָׁרָה, עוֹשִׂים בֵּינֵיהֶם פְּשָׁרָה. וּכְשֵׁם שֶׁמֻּזְהָר שֶׁלֹּא לְהַטּוֹת הַדִּין, כָּךְ מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַטֶּה הַפְּשָׁרָה לְאֶחָד יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעוֹשֶׂה פְּשָׁרָה תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, קֹדֶם גְּמַר דִּין, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְיוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, מִצְוָה לִבְצֹעַ. אֲבָל אַחַר שֶׁגָּמַר הַדִּין וְאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה (ג) חַיָּב, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה (ד) בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ דַיָּן, רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם (ה) שֶׁלֹּא בְמוֹשַׁב דִּין הַקָּבוּעַ לְמִשְׁפָּט. וְאִם חִיְּבוּ בֵּית דִּין שְׁבוּעָה לְאֶחָד מֵהֶם, רַשַּׁאי הַבֵּית דִּין לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם כְּדֵי לִפָּטֵר מֵעֹנֶשׁ שְׁבוּעָה. וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לָכֹף לִכָּנֵס לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם שֶׁהוּא מִן הָרָאוּי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר''י וּבְשֵׁם הָרֹא''שׁ) . וְיֵשׁ חוֹלְקִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ב' דִּמְצִיעָא) .

 באר היטב  (ב) הפשרה. כתב הסמ''ע דצריך הדיין להסביר לבע''ד שבפשר' נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשר': (ג) חייב. בדברי התוס' מבואר דזה מיקרי גמר דין אע''פ שלא אמר צא תן לו אבל בסמ''ג מבואר להדיא שאין זה גמר דין עד שיאמר צא תן לו. ש''ך: (ד) ביניהם. פי' שוב אסור לומר לזכאי עשה עמו פשרה כי ירא אני שמא טעיתי ודיינים אחרים יהפכו את דיני. סמ''ע. ובש''ך כתב בשם ש''ג דאין הדברים הללו אמורים אלא כשהדיינין רוצים לפשר כפי הנרא' בעיניהם שלא מדעת הבע''ד אבל אם הם מודיעים להם טיב הפשר' ומפייסים אותם עד שמתרצים למחול א' לחבירו או לתת דבר ידוע אפי' אחר ג''ד ראוי לעשות כן ובלבד שלא יהא שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופתויים וזהו מצו' גדול' והבאת שלום בין אדם לחבירו: (ה) שלא. כי מה שנעש' לפני הדיינין הוה כאילו עשאו מדעת הדיין ובהסכמתו. סמ''ע:


ג
 
מֻתָּר לְבֵית דִּין לְוַתֵּר בְּמָמוֹן הַיְתוֹמִים חוּץ מִן הַדִּין, כְּדֵי לְהַשְׁקִיטָם מִמְּרִיבוֹת.


ד
 
יֵשׁ כֹּחַ בְּיַד בֵּית דִּין לִגְזֹר וּלְהַחֲרִים שֶׁתִּתְקַיֵּם הַפְּשָׁרָה, וְשֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַיְתוֹמִים לִמְחוֹת כְּשֶׁיַּגְדִּילוּ.


ה
 
יֵשׁ כֹּחַ לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת דִּין כְּעֵין פְּשָׁרָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַדָּבָר יָכוֹל (ו) לְהִתְבָּרֵר. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהוֹצִיא הַדִּין חָלוּק מִתַּחַת יָדוֹ בְּלִי גְּמָר.

 באר היטב  (ו) להתברר. סיים הרא''ש ז''ל בתשו' ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו ופעמים בלי טעם ואומד הדעת והיינו שודא דדייני ופעמים על פי פשרה ע''כ ור''ל שהדיין יכול לעשות כן אפילו בע''כ דבע''ד. סמ''ע:


ו
 
מִי שֶׁתּוֹבְעִים אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מֻחְזָק בּוֹ, אָסוּר לְבַקֵּשׁ צְדָדִים לְהִשָּׁמֵט כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצֶּה הֲלָה לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ פְּשָׁרָה וְיִמְחֹל לוֹ עַל הַשְּׁאָר. הגה: וְאִם עָבַר וְעָשָׂה, אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי שָׁמַיִם עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ:


ז
 
אַף עַל פִּי (ז) שֶׁנִּתְרַצּוּ הַבַּעֲלֵי דִינִין בִּפְשָׁרָה בְּבֵית דִּין, יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא (ח) קָנוּ מִיָּדָם. דְּפְּשָׁרָה צְרִיכָה קִנְיָן, אֲפִלּוּ (ט) בִּשְׁלֹשָׁה; אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדָם, אֵין יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּיָחִיד; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא (י) בִּשְׁנַיִם. הגה: וְקִנְיָן לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם נָתַן (יא) שְׁטָר עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רִיטְבָ''א), אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר דַּרְכֵי הַקְּנִיָּה (רַשְׁבָּ''א בִּתְשׁוּבַת שְׁאֵלָה) . יֵשׁ אוֹמְרִים כְּשֶׁמְּקַבֵּל קִנְיָן עַל הַפְּשָׁרָה צָרִיךְ לְהַקְנוֹת לוֹ (יב) הַחֵפֶץ, שֶׁלֹּא יְהֵא קִנְיַן (יג) דְּבָרִים (מָרְדְּכַי) ; כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן ר''ג.

 באר היטב  (ז) שנתרצו. אפילו לאחר שהגידו הפשרה אם אין קנין יכולים לחזור. כן הוא בתשו' מיי' וע' בתשו' רשד''ם ס''ס י''א. ש''ך: (ח) קנו. משמע אף שקבלום עליהם מתחל' לב''ד לדון ואפי' נתרצ' התובע למחול לו מקצת תביעות ומחיל' א''צ קנין שאני מחיל' דעלמא דמרצונו מחל לו משא''כ בפשר' דע''פ הדיינין מוחל לו וכדי שלא יטעון אחר כך שהדיינין הטעו אותו בדבריהם מש''ה בעי קנין ומה''ט אפי' אם כבר אמרו לו ענין הפשר' מ''מ צריך קנין אפי' התובע ובד''מ כתב דמשמע שאם אמר אחר הפשר' בפירוש אני מוחל לך לכ''ע א''צ קנין סמ''ע: (ט) בג'. פי' אפי' ג' הדיינים עשו פשרה וכה''ג בדין א''צ קנין שאני פשרה שרוצים שיוותר עמו במקצת לפנים משוה''ד. סמ''ע: (י) בשנים. ובנ''י כתב שגם הרי''ף ס''ל דבחד סגי וכתב הש''ך דהפשרנים נאמנים שעשו קנין. ופשרה שעשו בע''ד בעצמן א''צ קנין כ''כ מוהר''ם מלובלין בתשוב' סימן מ''ז וע' תשו' ר''ש כהן סי' מ''ד: (יא) שטר. גם המחבר כ''כ בסי''ג ומור''ם קמ''ל דאפי' בעוד שאינו יודע הסך שיתפשרו אותו עליו אם נתן שטר על נפשו בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו והוא שיכתוב בשטר אפי' בלא עדים הריני חייב לך עד סך כך כפי אשר ימצאו הפשרנים בינינו דבזה נתחייב לו אפי' בדבר שאינו חייב לו מעולם דאלימא מילתא דשטרי כמש''ל סי' מ' ע''ש. סמ''ע: (יב) החפץ. פי' החפץ שטוענין עליו צריך הנתבע להקנות לו ע''י ק''ס כפי אשר ימצאו בינם הפשרנים ואם טוענין על המעות דאינו נקנה בחליפין דק''ס. צריך לשעבד נפשו להתחייב לו כנ''ל. סמ''ע: (יג) דברים. כתב הסמ''ע נרא' דדוקא בנתבע שמקנ' לו ליתן ואתן הוי קנין דברים כמ''ש בר''ס רמ''ה מש''ה צריך להקנות לו החפץ אבל בתובע סגי שיקנו מידו למחול לנתבע מה שבידו וע''ל סי' ע''ג ואם תבע מכח שטר שבידו מקנ' בק''ס שיחזור השטר כפי שיאמרו הפשרנים אבל אם עשה ק''ס לעשות לו שטר מחילה ה''ל קנין דברים וכ''כ מור''ם בהג''ה סי' ר''ג ס''א ע''ש:


ח
 
(יד) מְחִילָה, אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רמ''א.

 באר היטב  (יד) מחיל'. כתב הסמ''ע דוקא בדלא נקט המוחל עדיין שט''ח בידו דבתפס שטרא כ''ז שאינו מחזיר מיד לא מהני אפילו מחיל' גמור' בלא קנין והש''ך כתב דצ''ע דהא בסי' רמ''א ס''ב לא כתב מור''ם כן וכן הקש' הט''ז וע' בא''ע סי' ק''ה ס''ו בב''ש ובח''מ שם שפסקו ג''כ דלא כהסמ''ע ע''ש:


ט
 
שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ פַּשְׁרָנִים בְּקִנְיָן וּקְנָס חֲמִשִּׁים, וְאַחַר הַפְּשָׁרָה אָמַר אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים: אֲשַׁלֵּם הַקְּנָס וְלֹא אֲקַיֵּם הַפְּשָׁרָה, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם.


י
 
אִם טוֹעֵן הַבַּעַל דִּין שֶׁלֹּא קָבְעוּ עָלָיו זְמַן הַפַּשְׁרָנִים שֶׁגָּזְרוּ עָלָיו לַעֲשׂוֹת, וְשֶׁהוּא יַעֲשֶׂה כְּשֶׁיִּזְדַּמֵּן, אֵין דְּבָרָיו כְּלוּם, אֶלָּא יַעֲשֶׂה מִיָּד:


יא
 
אִם רְאוּבֵן הִפְחִיד אֶת שִׁמְעוֹן לְמָסְרוֹ, אִם לֹא יִתֵּן לוֹ מָמוֹן שֶׁהָיוּ דָנִין עָלָיו, וְאֵין לוֹ בּוֹ זְכוּת כְּפִי הַדִּין, וְעָשׂוּ פְשָׁרָה (טו) בְּקִנְיָן וּבִטּוּל מוֹדָעָא, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.

 באר היטב  (טו) בקנין. ואפילו בשבוע' אם הוא בענין שיכול לבטלה בלבו ושלא יהא מה שמוציא בפיו בהדיא נגד מה שבלבו וכמ''ש בי''ד סי' רל''ב וע''ל בס''ס ר''ה ומי שמסר מודעא תחל' ובירר בורר ובא לפניהם בחרם ואחר שטענו רוצ' לחזור ואמר שאנוס היה כדי שלא יכפור לו בעל דינו במה שהוד' לפני הבוררים אינו יכול לחזור והטעם דלא מקרי אונס כ''כ שלא היו מכריחים אותו לקבל דינם גם קיבל בחרם סתם כן מסיק בד''מ בי''ד סי' רל''ב בשם רשב''ץ. סמ''ע:


יב
 
שְׁנַיִם חֲלוּקִים בְּבִנְיָן שֶׁבַּקַּרְקַע, וּפִשְּׁרוּ בֵּינֵיהֶם בְּלֹא קִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם (טז) וּבָנָה זֶה קְצָת וְזֶה קְצָת כְּדִבְרֵי הַפַּשְׁרָנִים, אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם.

 באר היטב  (טז) ובנה. כתב הסמ''ע אף דלקמן ר''ס קנ''ז כ' הטור דבדבר שאין בו דין חלוק' אם החזיק א' מהם בחלקו נתקיימ' החלוק' ואין אחד מהם יכול לחזור בו ודלא כהרמב''ם דס''ל שצריכין להחזיק שניהם כמ''ש המחבר בשמו שם ס''ב מ''מ כאן גם הטור מודה דבעינן שיבנו שניהם דדוקא התם שיש לכל אחד חלק בו בשוה כו' ע''ש:


יג
 
פְּשָׁרָה בְּלֹא קִנְיָן וְקִבֵּל הַנִּתְבָּע גְּזֵרָתָם וְעָשָׂה שְׁטָר, הֵן בִּלְשׁוֹן הוֹדָאָה הֵן בִּלְשׁוֹן חִיּוּב, אֵינוֹ יָכוֹל (יז) לַחֲזֹר בּוֹ:

 באר היטב  (יז) לחזור. ע''ל סקי''א מ''ש שם בשם הסמ''ע:


יד
 
הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן, וְנִתְפַּשֵּׁר עִמּוֹ וּמָחַל לוֹ, וְאַחַר כָּךְ מָצָא עֵדִים, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.


טו
 
וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנִּתְפַּשֵּׁר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ רְאָיָה אוֹ שְׁטָר, וְאַחַר כָּךְ מָצָא:


טז
 
דִּין פְּשָׁרָה בְּטָעוּת, יִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן כ''ה.


יז
 
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה לַחֲבֵרוֹ, וּפִיְּסוֹ הַתּוֹבֵעַ לִמְחֹל לוֹ, וְאָמַר לוֹ: יְהִי כִדְבָרְךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.


יח
 
אִם רַבִּים הֵם הַפַּשְׁרָנִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיַּסְכִּימוּ (יח) כֻּלָּם.

 באר היטב  (יח) כולם. ע' בתשו' ן' לב ס''ב סי' כ''ט ובתשו' ר''ש כהן ס''ג סי' ח':


יט
 
פְּשָׁרָה בְּלֹא קִנְיָן, וְנָתְנוּ מַשְׁכּוֹן בְּיַד הַפַּשְׁרָנִים, אֵינוֹ כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן אָמְרוּ: ''דְּלָא כְאַסְמַכְתָּא'' אוֹ ''מֵעַכְשָׁיו''. וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן שְׁטָר חוֹב, אֵינוֹ כְלוּם.


כ
 
צְרִיכִים הַדַּיָּנִים לְהִתְרַחֵק בְּכָל הַיְכֹלֶת שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם לָדוּן דִּין תּוֹרָה.




סימן יג - כיצד בוררים הדינים כשאין בעלי דינין מסכימין יחד
ובו ז' סעיפים
א
 
אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים שֶׁאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי יָדוּן לִי, וְאָמַר בַּעַל דִּינוֹ: פְּלוֹנִי יָדוּן לִי, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנֵי דַיָּנִים שֶׁבֵּרַר זֶה אֶחָד וְזֶה אֶחָד בּוֹרְרִים לָהֶם דַּיָּן שְׁלִישִׁי, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַדַּיָּן הַשְּׁלִישִׁי (א) בִּרְצוֹן הַבַּעֲלֵי דִינִים, וּשְׁלָשְׁתָּם דָּנִים אוֹתָם, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה הָאֶחָד שֶׁבֵּרַר בַּעַל הַדִּין חָכָם גָּדוֹל וְסָמוּךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף אֶת בַּעַל דִּינוֹ שֶׁיִּדּוֹן אֵצֶל זֶה, אֶלָּא גַּם הוּא בּוֹרֵר מִי שֶׁיִּרְצֶה. הגה: שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, הַבַּעֲלֵי דִינִים צַיְתִין לָהֶם, וְגַם הַדַּיָּנִים כָּל אֶחָד מְהַפֵּךְ (ב) בִּזְכוּת אוֹתוֹ שֶׁבֵּרַר אוֹתוֹ בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר מִצַּד הַדִּין, וְהַשְּׁלִישִׁי שׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹת שְׁנֵיהֶם וּפוֹסְקִים הָאֱמֶת (טוּר) . אִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַשְׁווֹת עַצְמָם לִבְרֹר לָהֶם שְׁלִישִׁי, מַנְהִיגֵי הָעִיר יִתְּנוּ לָהֶם שְׁלִישִׁי. וְאִם אֵין מַנְהִיגִים בָּעִיר, יֵלֶךְ הַתּוֹבֵעַ לִפְנֵי ג' וְיָכֹפוּ הַנִּתְבָּע לָדוּן לִפְנֵיהֶם. וְכֵן אִם הַנִּתְבָּע מַעֲרִים לִבְרֹר דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּדֵי לָשֶׁבֶת אֵצֶל דַּיָּן הָגוּן, כּוֹפִין אוֹתוֹ לָדוּן לִפְנֵי ג', כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ג', אוֹ שֶׁיִּבְרֹר דַּיָּן הָגוּן (טוּר) . וְאִם הַשְּׁנַיִם הַבּוֹרְרִים יְכוֹלִים לְהַשְׁווֹת עַצְמָן, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צְרִיכִין לִבְרֹר שְׁלִישִׁי (מהרי''ו סִימָן י''א) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם (ג) הַנִּתְבָּע אוֹמֵר שֶׁהוּא יִבְרֹר שְׁנַיִם וְהַתּוֹבֵעַ גַּם כֵּן שְׁנַיִם, וְהֵם יִבְרְרוּ חֲמִישִׁי, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, דְּכָל זְמַן שֶׁהַדַּיָּנִים רַבִּים יוֹתֵר יוֹצֵא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ (רַמְבַּ''ן בְּפֵרוּשׁוֹ לַתּוֹרָה) .

 באר היטב  (א) ברצון. כתב הסמ''ע אף שכבר כתב המחבר כמה פעמים דג' הדיוטות או יחיד מומח' דן את האדם בע''כ ולא כתב דלכתחל' זבל''א כו' נרא' דכאן ה''ק דמיד שכל א' בורר לו דיין א' וכתבו כ''א בורר שלו הן בוררין מעצמן שלישי בע''כ ודנין וז''ש הרי אלו שני דיינים כו' וקאי אמ''ש בוררין להם דיין שלישי וכאילו אמר הרי אלו ב' דיינים בוררין והב''ח דקדק מלשון הטור דאם נתרצו בפשרה בזבל''א אין הדיינים יכולים לברר השלישי בלא דעת הבע''ד ע''ש ובתי''ט רפ''ג דסנהדרין ובתשובת מהר''י לבית לוי סי' ל''ט: (ב) זכות. דכל בורר מעיין יפה בדין זה שביררו ואפי' כשרואה שיתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר ויוכל לזכותו וכן עושה השני ומתוך שהם מתונים בדין יצא הדין לאמתו. סמ''ע בשם נ''י. ומ''ש המחבר דבורר מי שירצ' פי' הסמ''ע הן גדול או קטן ממנו והש''ך כתב בשם רבינו ירוחם דצריך שיהא גמיר או שהמחוהו רבים עליהם דאל''כ יכול לעכב: (ג) הנתבע. כתב הסמ''ע נרא' דכ''ש התובע דאם הנתבע יש בידו להוסיף טרחא והוצאות על התובע כ''ש התובע על הנתבע וראי' לזה מכפיית לילך לבית הוועד שכתב הטור ר''ס י''ד (ועיין בתשובת שב יעקב חלק ח''מ סי' א'):


ב
 
כּוֹתְבִים: פְּלוֹנִי בֵּרַר אֶת פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי בֵּרַר אֶת פְּלוֹנִי. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא כָתְבוּ, יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶם; וּמִשֶּׁכָּתְבוּ, אֵין יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶם. לְפִיכָךְ, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים שְׂכַר הַסוֹפֵר. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם קָנוּ מִיָּדוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ''ק דב''מ) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ד) דְּמִשֶּׁטָּעֲנוּ בִּפְנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתְבוּ (שָׁם בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי) . וְנִרְאֶה לִי דִבְמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִכְתֹּב: פְּלוֹנִי בֵּרַר פְּלוֹנִי וְכו', מִשֶּׁטָּעֲנוּ בִפְנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִים לַחֲזֹר לְכֻלֵּי עָלְמָא. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר, לֹא יוּכַל גַּם כֵּן לוֹמַר שֶׁיּוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִים (ר''י נט''ו ח''ג) .

 באר היטב  (ד) משטענו. קצת קשה ממ''ש המחבר סי' י''ב ס''ז דאף שנתרצו הבע''ד בפשרה בב''ד יכולים לחזור וכתבו הסמ''ע והש''ך דאפילו לאחר שהגידו הפשרה יכולים לחזור והרמ''א לא הגיה שם כלום וכאן כתב משטענו בפניהם אינם יכולים לחזור לכולי עלמא ואפשר שיש לחלק בין אם נתרצו בפשרה בב''ד או בזה בורר אבל הוא דוחק:


ג
 
אֵין כּוֹפִין אֶת הָאָדָם שֶׁיִּתֵּן טַעֲנוֹתָיו בִּכְתָב. וְאֵין לַדַּיָּן (ה) לְקַבֵּל טְעָנוֹת בִּכְתָב, אֶלָּא יִשְׁמְעוּ טַעֲנוֹתֵיהֶם מִפִּיהֶם וִיצַוּוּ לְסוֹפֵר לְכָתְבָם. וְלֹא יִכְתְּבוּ אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים שְׂכַר הַסוֹפֵר. מִיהוּ אִם ב' בַּעֲלֵי דִינִים רוֹצִים לִטְעֹן בִּכְתָב, הָרְשׁוּת בְּיָדָן, וְכָל מַה שֶּׁכּוֹתְבִין אֵינָן יְכוֹלִים (ו) לַחֲזֹר בָּהֶן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט) (עַיֵן לְקַמָּן סוֹף סִימָן פ') .

 באר היטב  (ה) לקבל. היינו כשלא טענו עדיין בע''פ. סמ''ע: (ו) לחזור. כתב הנ''י דאפילו נותן אמתלאות לדבריו לא מהימן. סמ''ע:


ד
 
אִם בָּא לִפְסֹל דַּיָּן שֶׁבֵּרַר חֲבֵרוֹ, בְּגַזְלָנוּת אוֹ בְפִסוּל מִשְׁפָּחָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֲפִלּוּ עֵד אֶחָד מֵעִיד כִּדְבָרָיו.


ה
 
אִם בֵּרַר הַנִּתְבָּע דַּיָּן הַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַתּוֹבֵעַ, (ז) דּוֹחֲקִים אוֹתוֹ לִבְרֹר דַּיָּן אַחֵר.

 באר היטב  (ז) דוחקים. כתב מהרי''ק שורש ע''ט אלם שאינו רוצה לבא לפני הדיינים המבוררים כבר באמרו שאינם עוד ממוצעים לו ודיינים הסמוכים אינם רוצים לדון ביניהם מפני אלמותו מחויב הוא לבא לפני בוררים הראשונים לדון. סמ''ע:


ו
 
אִם הֻצְרְכוּ הַדַּיָּנִים לִשְׁאֹל דָּבָר מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל, כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין, וּבֵית דִּין הַגָּדוֹל מוֹדִיעִים לָהֶם דַּעְתָּם וְהֵם דָּנִין אוֹתָם, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר שֶׁיִּפְסְקוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, דְּהָא בָּעֵינָן שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִים לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. וִיכוֹלִים לִשְׁאֹל לְמִי שֶׁיִּרְצוּ הַבְּרוּרִים, וְאֵין צְרִיכִים דַּעַת בַּעֲלֵי דִינִים בָּזֶה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י בד''מ בְּשֵׁם א''ז) .


ז
 
אִם בֵּרְרוּ לָהֶם עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים שֶׁיִּדּוֹנוּ לָהֶם, בֵּין בְּדִין בֵּין בִּפְשָׁרָה, וְשֶׁאִם לֹא (ח) יַסְכִּימוּ לְדַעַת אַחַת יֵלְכוּ אַחַר הָרֹב, וְנִסְתַּלֵּק אֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ אוֹמֵר דַּעְתּוֹ, אוֹ שֶׁאוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֲפִלּוּ הִסְכִּימוּ הַתִּשְׁעָה כֻלָּם לְדַעַת אַחַת אֵינוֹ כְלוּם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן י''ח סָעִיף א'.

 באר היטב  (ח) יסכימו. דוקא כשכתבו כן מתחל' הולכין אחר הרוב הא מסתמא אין הולכין אחר הרוב בפשרה וכן כתב המחבר בסי' י''ב סי''ח משא''כ בדין הולכין אחר הרוב אם לא כשהאחד מהן אומר איני יודע. סמ''ע:





סימן יד - אם אחד מבעלי דינין אומר: נלך לבית דין הגדול, ודין האומר: מאיזה טעם דנתוני,
וּבוֹ ח' סְעִיפִים
א
 
שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעַצְּמוּ בַּדִּין, זֶה אוֹמֵר: נִדּוֹן כָּאן, וְזֶה אוֹמֵר: נַעֲלֶה לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, כּוֹפִין אוֹתוֹ וְדָן בְּעִירוֹ. וְאִם אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לִי מֵאֵיזֶה טַעַם (א) דַּנְתּוּנִי, שֶׁמָּא טְעִיתֶם, כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִים לוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִים מִמֶּנּוּ. וְאִם הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל דָּבָר מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל, כּוֹתְבִים וְשׁוֹלְחִים וְשׁוֹאֲלִים, וְדָנִין לָהֶם (ב) בְּעִירָם כְּפִי מַה שֶּׁיָּבֹא בִּכְתַב בֵּית דִּין הַגָּדוֹל; וּשְׁנֵי בַעֲלֵי דִינִים יִפְרְעוּ שְׂכַר הַשָּׁלִיחַ. הגה: מִיהוּ, אִם אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּינִים אוֹ הַדַּיָּנִים רוֹצֶה לִשְׁלוֹחַ לְמֶרְחַקִּים, וְיֵשׁ חָכָם סָמוּךְ לָהֶם הָרָאוּי לָדוּן, שׁוֹלְחִים לַסָּמוּךְ אַף עַל פִּי שֶׁהָרָחוֹק יוֹתֵר חָכָם, דְּלָאו כָּל כְּמִינֵהּ לִגְרֹם הֶפְסֵד לַבַּעַל דִּין לְהַרְבּוֹת שְׂכַר הַשְּׁלִיחוּת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָכָם אַחֵר בְּעִירָן הָרָאוּי לָדוּן (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . וְאִם שְׁנֵי חֲכָמִים סְמוּכִים בְּשָׁוֶה, הוֹלְכִין אַחַר הַגָּדוֹל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף רֵישׁ פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁאָר הַדִּינִים שֶׁזֶּה טוֹעֵן וְזֶה טוֹעֵן, אוֹ כְּשֶׁאוֹמֵר הַמַּלְוֶה: נִדּוֹן כָּאן, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, אֲבָל אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, (ג) כּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְעוֹלֶה עִמּוֹ. וְכֵן אִם טָעַן זֶה שֶׁהִזִּיקוֹ אוֹ גְזָלוֹ, וְרָצָה הַטּוֹעֵן לַעֲלוֹת, כּוֹפִין בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ אֶת הַנִּטְעָן לַעֲלוֹת עִמּוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ עֵדִים אוֹ רְאָיָה לַנִּגְזָל אוֹ לַנִּזָּק אוֹ לַמַּלְוֶה; אֲבָל טַעֲנָה רֵקָנִית, אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַנִּטְעָן לָצֵאת כְּלָל, אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּמְקוֹמוֹ וְנִפְטָר. וְכֵן הַדִּין בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבֵית דִּין חָשׁוּב שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר לְפִי מַה שֶּׁהוּא, מִקְרֵי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל (טוּר) . אֲבָל יֵשׁ מְקוֹמוֹת בְּאוֹתָהּ מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים מֻמְחִים לָרַבִּים, וּמְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תַּלְמִידִים שֶׁאֵינָם כְּמוֹתָם, אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: נֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁבְּאֶרֶץ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַגָּדוֹל וְנִדּוֹן לְפָנָיו כּוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה וְהוֹלֵךְ עִמּוֹ, הגה: אִם יֵשׁ (לַתּוֹבֵעַ) עֵדִים אוֹ רְאָיָה, (ד) וְנִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בְּטַעֲנוֹתָיו. אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לֵילֵךְ עִמּוֹ (טוּר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבְּטַעֲנַת נֵלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אֵין חִלּוּק בֵּין תּוֹבֵעַ לְנִתְבָּע, וְכָל אֶחָד יָכוֹל לָכֹף חֲבֵרוֹ לֵילֵךְ עִמּוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר''ת) . וְכָל זֶה מִדִּינָא, אֲבָל כְּבָר נָהֲגוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בֵּית דִּין בָּעִיר אֵין אֶחָד יָכוֹל לָכֹף חֲבֵרוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְבֵית דִּין אַחֵר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ כ''א), כִּי אֵין לָנוּ עַכְשָׁיו בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אוֹ בֵּית הַוַּעַד; וְלָכֵן לֹא יוּכַל (ה) לִדְחוֹתוֹ, אֲבָל יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָדוּן עִמּוֹ עַד יוֹם (ו) שְׁלִישִׁי, (ז) וּמִיָּד יְבָרְרוּ דַיָּנִים. אֲבָל אַכְסְנַאי שֶׁתּוֹבֵעַ לִבְנֵי הָעִיר, אוֹ ב' אַכְסְנָאִים, צָרִיךְ לָדוּן עִמּוֹ מִיָּד, וְלֹא יוּכַל לִדְחוֹתוֹ (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם מהר''ש) . וְכֵן בֶּן הָעִיר שֶׁתּוֹבֵעַ לְאַכְסְנַאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ, וְיֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַכְרִיחוֹ שָׁם לְדִין (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ד) . וְכָל זֶה כְּשֶׁיֵּשׁ בֵּית דִּין בְּעִירָן, אֲבָל אִם אֵין בֵּית דִּין שָׁם, כָּל אֶחָד יוּכַל לְהַכְרִיחַ חֲבֵרוֹ שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לְבֵית דִּין לָדוּן עִמּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בוֹרֵר וּפִסְקֵי מהרא''י סִימָן ס''ה) . הַתּוֹבֵעַ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחַר הַנִּתְבָּע, אִם הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁבְּעִיר הַתּוֹבֵעַ הַבֵּית דִּין יוֹתֵר גָּדוֹל (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ א') . וַאֲפִלּוּ הָיָה לַנִּתְבָּע מָעוֹת בְּפִקָּדוֹן אוֹ בְּדֶרֶךְ אַחֵר (בְּעִיר הַתּוֹבֵעַ אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת), אֶלָּא אִם כֵּן יָכוֹל (ח) לְעַכֵּב מָעוֹתָיו בְּעִירוֹ אָז צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַנִּתְבָּע וְאָז צָרִיךְ לָדוּן בְּמָקוֹם שֶׁמָּעוֹתָיו שָׁם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש''ה וּפְסָקָיו סִימָן ס''ד) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע''ג כָּתַבְתִּי אֵימַת יָכוֹל לְעַכֵּב מָעוֹתָיו. אָב שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּבִיעָה עַל בְּנוֹ, צָרִיךְ לֵילֵךְ הַבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַנִּתְבָּע, אַחַר אָבִיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בי''ד סִימָן ר''מ. (ט) עָשִׁיר מֻחְזָק (וְאַלָּם) [לְאַלָּם] בְּעִירוֹ, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָדוּן בְּעִיר אַחֶרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהַבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל (ב''ז סִימָן תי''ח) .

 באר היטב  (א) דנתוני. כאן איירי שדנין אותו בעירו ע''י כפיה ובזה כ''ע מודים שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו מש''ה לא כתב הרמ''א פלוגתא בזה כמ''ש בס''ד דשם לא איירי בדנו בכפיה סמ''ע: (ב) בעירם. ואינו יכול לומר מאחר שהם אינם יודעים לדון וצריכים אנו להוציא הוצאות שליחות נלך בעצמינו לפני ב''ד הגדול קמ''ל דלא וע''ל סי' י''ג ס''ו. סמ''ע: (ג) כופין. כתב הסמ''ע היינו כשאין המלוה הולך בלא''ה שמה. מהרי''ק. אבל הש''ך השיג עליו וכתב שאין לזה טעם ולעיל שייך דין זה שאם הלוה אומר נלך לב''ד הגדול אינו יכול לכוף את המלו' ע''ז כתב דאם המלו' הולך בלא''ה שמה אז יוכל הלו' לכופו וכן פירש הב''ח ופסק דהמלו' יכול לכוף להלו' אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע''ש וכתב הסמ''ע דצ''ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהם טוענים יותר מבמלוה ולוה ונרא' דה''פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענת מלוה יותר מטענת הלוה משום דעבד לוה כו' וה''ה בטענת ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו (ויש גם כן עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו בידים מש''ה שומעין לו כשרוצה לעלות לב''ד הגדול וה''ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע אחד לחבירו וכיוצא בתביעות אלו חשוב טענת הנתבע כשל התובע ואין שום אחד יכול להכריח להשני לילך עמו לב''ד הגדול וז''ש המחבר בד''א בשאר הדינים שזה [טוען] וזה טוען ר''ל שטענות שניהם שוים משא''כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה''ה לנגזל ולניזק וכיוצא בו עכ''ל: (ד) ונראה. כתב הסמ''ע דהאי ונראה ר''ל או נראה דהוי''ו מחלקת וע''ש: (ה) לדחותו. ואין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות. סמ''ע: (ו) שלישי. היינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון. סמ''ע: (ז) ומיד. ר''ל ביום ראשון כדי שלא יבא לידי דחיה ביום ג'. סמ''ע: (ח) לעכב. כתב מהרי''ק דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ''מ שהם ולפ''ז הי' נרא' דצריך אז לדון עמו שם במקום שעקלו מיהו מדברי מור''ם לקמן סי' ע''ג ס''י לא משמע הכי ע''ש. סמ''ע: (ט) עשיר. ע''ל סי' י''ג סק''ז מ''ש שם (וע' בתשובת שב יעקב חלק ח''מ סימן ב'):


ב
 
אִם הָאֶחָד תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ לִכְתֹּב רְאָיוֹתָיו, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ עַם הָאָרֶץ, אֵין לַתַּלְמִיד חָכָם לִכְתֹּב בְּעַצְמוֹ כְּשֶׁשּׁוֹלְחִים בֵּית דִּין לִשְׁאֹל מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל, אֶלָּא הַדַּיָּנִים (י) יַעְתִּיקוּ אוֹתָם, וּשְׁנֵיהֶם פּוֹרְעִים שְׂכַר הַסּוֹפֵר (רִיבָ''שׁ סִימָן תע''ה) .

 באר היטב  (י) יעתיקו. והסופר אינו מזכיר שם החכם ולא שם שכנגדו אבל הת''ח כשיכתוב בעצמו אף שלא יזכיר שמו מ''מ יש חשד שיאמרו שהמורה הכיר כתב של החכם. סמ''ע:


ג
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעִיר אַחַת, הָאֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, (יא) יָכוֹל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים לוֹמַר: לֹא אָדוּן בִּפְנֵי זֶה, אֶלָּא בִּפְנֵי זֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן מִמֶּנּוּ, כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּעִיר אַחַת. הגה: וְאִם אֶחָד סִלֵּק עַצְמוֹ מִן הַדִּין, כְּמָאן דְּלֵיתָא דָמֵי; וְאִם הִזְמִינוֹ הַשֵּׁנִי וְלֹא בָּא, מְנַדֶּה אוֹתוֹ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''א) . וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָבֹא לְפָנָיו לָדוּן, אֵינוֹ צָרִיךְ לָחוּשׁ כְּלָל לְהַזְמָנָתוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לָבֹא כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף סִימָן י''א בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת) .

 באר היטב  (יא) יכול. כתב הסמ''ע צ''ע למה לא הביא הרמ''א דעת הטור ושאר פוסקים שחולקים ע''ז וטעמם ונימוקם מהגמרא:


ד
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם רוֹאֶה הַדַּיָּן שֶׁבַּעַל דִּין חוֹשְׁדוֹ שֶׁנּוֹטֶה הַדִּין כְּנֶגְדּוֹ, צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ מֵאֵיזֶה טַעַם דָּנוֹ, אֲפִלּוּ אִם לֹא שָׁאַל. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם אוֹמֵר: כִּתְבוּ לִי מֵאֵיזֶה טַעַם דַּנְתּוּנִי (טוּר) . מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים, דַּוְקָא אִם דָּנוּ אוֹתוֹ עַל יְדֵי כְפִיָּה, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין כּוֹתְבִין, וְכֵן עִקָּר (מָרְדְּכַי נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר וְתוס' וְרַ''ן פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ) . וּכְשֶׁצְּרִיכִים לִכְתֹּב לוֹ מֵאֵיזֶה טַעַם דָּנוּהוּ אֵין קְבִיעוּת זְמַן לַדָּבָר, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁבָּא לִכְתֹּב לוֹ, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . וְאֵין צְרִיכִים לִכְתֹּב לוֹ (יב) הַטְּעָנוֹת וְהָרְאָיוֹת, רַק כּוֹתְבִין לָהֶם הַטְּעָנוֹת וְהַפְּסַק דִּין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם) . וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם (יג) מִיָּד, וְאִם יִסְתֹּר הַדִּין יַחֲזִירוּ לוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי, פ''ו דְּסַנְהֶדְרִין וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ א' וב''י בְּשֵׁם הרמ''ה) . וְאֵין צְרִיכִים לִכְתֹּב לוֹ אֶלָּא מִבֵּית דִּין קָטָן לְבֵית דִּין גָּדוֹל, אֲבָל בֵּית דִּין גָּדוֹל שֶׁדָּנוּ אֵין צְרִיכִין לִכְתֹּב לוֹ, דְּלָא חַיְשִׁינָן לְטָעוּתָא, דְּאִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף (בֵּית יוֹסֵף שֶׁכ''נ מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ''ם) .

 באר היטב  (יב) הטעמים. דכל ב''ד יפה כששומעין הטענות יודעים לפסוק הדין עליהן דתורה אחד לכולנו. סמ''ע: (יג) מיד. כבר כתב זה המחבר בריש הסי' אלא דשם משמעות לשונו הוא דהב''ד מחזיקים אותו בידם עד שיכתבו מב''ד הגדול כי פן יוציאם התובע ביני ביני מש''ה חידש מור''ם דלא חיישי' לזה אלא צריך לשלם מיד ויתנוהו ליד התובע. סמ''ע:


ה
 
הַמִּתְחַיֵּב בַּדִּין אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ יְצִיאוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהִזְקִיקוֹ לָדוּן בְּעִיר אַחֶרֶת. וְהָנֵי מִלֵּי דְלָא מְסָרֵב לְמֵיקָם בְּדִינָא, אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לָדוּן בְּעִיר אַחֶרֶת. אֲבָל אִם הָיָה מְסָרֵב לָבֹא לְבֵית דִּין, וְהֻצְרַךְ הַתּוֹבֵעַ לְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת לְכֹפוֹ לֵירֵד לְדִין, חַיָּב לִפְרֹעַ לוֹ כָּל (יד) הוֹצָאוֹתָיו שֶׁהוֹצִיא מִשָּׁעָה שֶׁנַּעֲשָׂה (טו) סַרְבָן (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ א' קמ''ז ונ''י פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא ומהר''יו תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ק''ז וע''ג סִימָן ב') . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם תְּבָעוֹ בְּעַרְכָּאוֹת וְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת בְּדַיָּנִים וְטוֹעֲנִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתּוֹךְ סֵרוּבוֹ הֻצְרַךְ לְהוֹלִיכוֹ בְּעַרְכָּאוֹת, אֵין חַיָּב לְשַׁלֵּם הוֹצָאוֹתָיו. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם הֻצְרַךְ לְהוֹצִיא עָלָיו הוֹצָאוֹת לְכֹפוֹ עַל יְדֵי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ע''ג סִימָן ב'), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר, וּבִלְבַד שֶׁעֲשָׂאוֹ בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, כְּדִלְקַמָּן סִימָן כ''ו. מִי שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיֵּלְכוּ לָדוּן בְּמָקוֹם אַחֵר, וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרֶיךָ, וְהָלַךְ, וְהַשֵּׁנִי לֹא הָלַךְ אַחֲרָיו, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְזֶה שֶׁהָלַךְ כָּל יְצִיאוֹתָיו (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . כְּשֶׁהַסַּרְבָן צָרִיךְ לְשַׁלֵּם הַהוֹצָאוֹת, אֵין אוֹמְרִים שֶׁיִּשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל, אֶלָּא צָרִיךְ לְבָרֵר כַּמָּה הוֹצִיא, (טז) אוֹ הַבֵּית דִּין יָשׁוּמוּ לוֹ הוֹצָאוֹתָיו וְכַזֶּה יְשַׁלֵּם לוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ק''ז) .

 באר היטב  (יד) הוצאותיו. וכתב ביש''ש היינו הוצאת סרבנות אבל שאר הוצאות כגון ששלח שליח אחר המעות או ששלח אחריו למקום פלוני א''צ לשלם ע''ש. ש''ך: (טו) סרבן. כתב הב''י בשם הרא''ש באם כופר הנתבע שלא הזמינו והביא התובע עדים שהזמינו והודה הנתבע והביא עדים שבא מיד שהזמינו ה''ל כאומר לא לויתי שאינו נאמן שוב לומר פרעתי אפילו יביא עדים לדבריו. והש''ך כתב דמלשון הרא''ש משמע אף שלא הביא עדיין התובע עדים רק מיראת העדים חזר הנתבע ואמר שאמת שהזמינו אלא שבא מיד ג''כ דינא הכי מיהו לקמן סי' ע''ט ס''ט בהג''ה לא פסק כן וצ''ע לדינא עכ''ל וע''ש: (טז) או. בש''ך כתב דדין זה תמוה וגם בתשובת הרא''ש משמע דבבירור לחוד או בשומת ב''ד לחוד לא סגי אלא תרוייהו בעינן והי' נרא' להגיה אז הב''ד ישומו לו אך בד''מ לא משמע כן וצ''ע עכ''ל:


ו
 
חִיְּבוּהוּ בֵּית דִּין לִפְרֹעַ, וְיָצָא וְחָזַר וְאָמַר: פָּרַעְתִּי, אִם הוּא נֶאֱמָן, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן ע''ט.


ז
 
אִם בָּא הַזּוֹכֶה בַדִּין לְבֵית דִּין וְתוֹבֵעַ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ פְּסַק דִּין, אִם כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ, (גַּם זֶה) שָׁם.


ח
 
יֵשׁ בְּיָדוֹ פְּסַק דִּין שֶׁחֲבֵרוֹ חַיָּב לוֹ, אִם הֲלָה נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, בְּסִימָן ל''ט (סָעִיף י') .




סימן טו - איזה דין דנין תחלה, ודין דין מרמה
ובו ה' סעיפים
א
 
צָרִיךְ הַדַּיָּן שֶׁיַּקְדִּים לָדוּן הַדִּין (א) שֶׁבָּא לְפָנָיו תְּחִלָּה, אֲבָל צָרִיךְ לְהַקְדִּים דִּין שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ בָּא לְבַסוֹף; וְכֵן מִצְוָה עָלָיו לְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ מַה שֶׁיּוּכַל. הגה: וְאִם הַתַּלְמִיד חָכָם בְּעַצְמוֹ לִפְנֵי הַדַּיָּנִים, אֲפִלּוּ פָּתְחוּ כְּבָר בְּדִין אַחֵר, דָּנִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִלִּמּוּדוֹ. אֲבָל אִם קְרוֹבוֹ בָּא לְדִין, אִם פָּתְחוּ בְּדִין אַחֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְסֹק; וְאִם לָאו, צְרִיכִין לָדוּן אוֹתוֹ תְּחִלָּה, מִשּׁוּם כְּבוֹד הֶחָכָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) .

 באר היטב  (א) שבא. נרא' דלאו בביאה לב''ד תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחלה. סמ''ע:


ב
 
הָיוּ לְפָנָיו דִּינִים הַרְבֵּה, מַקְדִּימִין דִּין הַיָּתוֹם לְדִין הָאַלְמָנָה, וְדִין הָאַלְמָנָה קוֹדֵם לְדִין תַּלְמִיד חָכָם, וְדִין תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְדִין עַם הָאָרֶץ, וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ.


ג
 
הַדַּיָּן שֶׁבָּא לְפָנָיו דִּין שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְרֻמֶּה, לֹא יֹאמַר: אֶחְתְּכֶנּוּ וְיִהְיֶה הַקּוֹלָר (פי' שַׁלְשֶׁלֶת הֶעָוֹן) תָּלוּי בְּצַוַּאר הָעֵדִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִדְרֹשׁ בּוֹ וְיַחֲקֹר הַרְבֵּה בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁל דִּינֵי נְפָשׁוֹת. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם אֵין דִּינוֹ כְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁאִם אָמַר בְּאֶחָד מִן הַחֲקִירוֹת: אֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁיִּתְבַּטֵּל הָעֵדוּת, אֶלָּא רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיַּחֲקֹר בְּדִין מְרֻמֶּה כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר (רִיבָ''שׁ סִימָן רס''ו) . אִם נִרְאֶה לוֹ לְפִי דַעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַמָּאוּת, אוֹ שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵי הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן, אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁבַּעַל דִּין זֶה רַמַּאי וּבַעַל עָרְמָה וְהִשִּׁיא אֶת הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים וּלְפִי תֻמָּם הֵעִידוּ, וְזֶה הַטַּעַם, אוֹ שֶׁנִּרְאֶה לוֹ מִכְּלַל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים מְסֻתָּרִים וְאֵינָם רוֹצִים לְגַלּוֹתָם, כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אָסוּר לוֹ לַחְתֹּךְ אוֹתוֹ הַדִּין, אֶלָּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ מִדִּין זֶה וִידוּנֶנּוּ מִי שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם בַּדָּבָר, וַהֲרֵי הַדְּבָרִים מְסוּרִים לַלֵּב. וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה הָרֹא''שׁ בְּאֻמְדְּנָא דְמוּכָח שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה, הָיָה (ב) כּוֹתֵב וְנוֹתֵן בְּיַד הַנִּתְבָּע שֶׁאֵין לְשׁוּם דַּיָּן לְהִשְׁתַּדֵּל בְּדִין זֶה.

 באר היטב  (ב) כותב. נרא' דהרמב''ם חולק בזה וס''ל דלא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלדידיה אין הדרישה כדי לידע שהוא רמאי דהא יודע מתחלה שהוא רמאי רק שהיא באה לבטל הרמאות מש''ה כתוב בנוסחת הרמב''ם וידונו מי שלבו שלם בדבר דאף אם דיין הזה אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר מ''מ י''ל דאחרים ידרשו ויחקרו יותר ויודע להם משא''כ הטור נמשך אחר דברי הרא''ש דס''ל דהדריש' היא להוודע אם התובע רמאי וכשיוודע שהוא כן ס''ל דצריך לסלק מדינו ומש''ה כתב וידונו מלכו של עולם והמחבר שכתב וידוננו מי שלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא''ש נראין כשני דברים סותרין זא''ז עכ''ל הסמ''ע:


ד
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהַתּוֹבֵעַ רַמַּאי. אֲבָל כְּשֶׁהַנִּתְבָּע רַמַּאי, אֵין הַדַּיָּן יָכוֹל לְהִסְתַּלֵּק, שֶׁלֹּא יִשְׂתַּכֵּר הָרַמַּאי בְּרַמָּאוּתוֹ, אֶלָּא יִדְרֹשׁ וְיַחֲקֹר יָפֶה לְבַטֵּל רַמָּאוּתוֹ; וְאִם נִרְאֶה לוֹ בְּאֻמְדְּנָא דְמוּכָח שֶׁהוּא חַיָּב, יְחַיְּבֶנּוּ, אִם הוּא דַיָּן מֻמְחֶה וְיָחִיד בְּדוֹרוֹ. הגה: וּבְדֶרֶךְ זֶה יוּכַל הַדַּיָּן לוֹמַר לְהַנִּתְבָּע גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ זְמַן עַד שֶׁיַּעֲמִיד עַרְבוּת, כִּי אֵין לַדַּיָּן בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים רַק מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ד) . וְיָכוֹל אֲפִלּוּ לְהַשְׁבִּיעַ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב שְׁבוּעָה מִצַּד הַדִּין, אִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לְבָרֵר הָאֱמֶת (שָׁם שֹׁרֶשׁ קפ''ז [קפ''ו]) .


ה
 
יֵשׁ לַדַּיָּן לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת עַל פִּי הַדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לָהֶם שֶׁהֵם אֱמֶת, וְהַדָּבָר חָזָק בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וּמִשֶּׁרַבּוּ בָּתֵּי דִינִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים וּבַעֲלֵי בִינָה, הִסְכִּימוּ שֶׁלֹּא יְהַפְּכוּ שְׁבוּעָה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְרוּרָה, וְלֹא יִפְגְּמוּ שְׁטָר וְיַפְסִידוּ חֶזְקָתוֹ עַל פִּי עֵדוּת אִשָּׁה אוֹ קָרוֹב אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵיהֶם, וְכֵן אֵין מוֹצִיאִים (ג) מֵהַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, לֹא בְּדַעַת הַדַּיָּן וְלֹא בְּאֻמְדַּן הַמֵּת אוֹ הַטּוֹעֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הֵעִיד אָדָם נֶאֱמָן בְּדָבָר מִכָּל הַדְּבָרִים וְנָטְתָה דַעַת הַדַּיָּן שֶׁאֱמֶת הוּא אוֹמֵר, מַמְתִּין בַּדִּין וְאֵינוֹ דוֹחֶה עֵדוּתוֹ, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִם בַּעֲלֵי דִינִים עַד שֶׁיּוֹדוּ לְדִבְרֵי הָעֵד, וְדוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר; אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה; אוֹ יִסְתַּלֵּק מִן הַדִּין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הגה: וְאִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁאֶחָד גּוֹזֵל חֲבֵרוֹ וְלֹא יוּכְלוּ לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בַּדִּין, יְכוֹלִין לִגְזֹר עַל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ עִמּוֹ, וְאִם הִיא אִשָּׁה שֶׁלֹּא תִנָּשֵׂא לְאִישׁ וְלֹא יַעַסְקוּ בְּשִׁדּוּכֶיהָ, עַד שֶׁתּוֹצִיא מִיָּדָהּ שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהּ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ר''ס) (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שנ''ח סָעִיף ה')

 באר היטב  (ג) מהיתומים. לאפוקי ממה שנהגו בימיהם שאם בא אחד וטען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימנים ולא הי' הטוען רגיל לכנוס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה האיש שמת אינו אמוד להיות לו חפץ זה מוציאין אותו מהיורשים ונותנין אותו לזה האיש שנתן סימנים ודע דהרי''ף והרא''ש השמיטו זה וגם הטור כתב סתמא דמוציאין מהיורשים ומשמע דאפילו בזה''ז יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשים טוענין ברי שהוא של אביהן מש''ה מוציאין גם בזה''ז ותימא על מור''ם שלא הזכיר סברתם. סמ''ע ועיין בתשובת ר''מ אלשיך ס''מ ובתשובת ר''מ אלשקר סימן קי''ט:





סימן טז - כמה זמן נותנין להביא ראיה, ודין הטלת חרם
ובו ה' סעיפים
א
 
אָמַר (א) אֵחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין: יֵשׁ לִי עֵדִים לְהָבִיא, נוֹתְנִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹסְקִין הַדִּין, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . וְאִם מְבִיאָן אַחַר כָּךְ, יִסְתֹּר הַדִּין, וְאִם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְבֵית דִּין שֶׁפְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הֵם עֵדִים בַּדָּבָר וְהִרְחִיקוּ נְדוֹד, נוֹתְנִים לוֹ זְמַן עַד שֶׁיּוּכַל לְהָבִיא. וְהוּא הַדִּין אִם יָדוּעַ לְבֵית דִּין שֶׁיּוּכַל לְבָרֵר דְּבָרָיו תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, אֵין נוֹתְנִין לוֹ זְמַן לְבַטָּלָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ''ח סָעִיף ד'

 באר היטב  (א) אחד. פירוש בין נתבע בין תובע דכשהנתבע רוצה לישבע על תביעתו והתובע אינו מניחו כי אמר שיש לו עדים אז נותנין לו זמן ל' ולא יותר והא דכתב מור''ם בסי' כ''ד בהג''ה דכשהתובע אינו רוצה שישבע לו עכשיו שומעין לו הא התם נמי קאמר דאי זילי נכסי דנתבע ע''י זה שומעין להנתבע מיהו ל' יום ממתינין לתובע מאחר שטוען יש לי עדים שהוא כדברי ובסי' כ''ד מיירי שאינו טוען שיש לו עדים משום הכי בזילי נכסי נשבע לו מיד והא דנותנין זמן שלשים יום היינו בסתם בני אדם אבל בגברא אלמא יתבאר לקמן סי' צ''ח. סמ''ע:


ב
 
הָא (ב) דְיָהֲבֵי זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם, דַּוְקָא כְּשֶׁתְּבָעוּהוּ תְּחִלָּה בְּלֹא רְאָיָה וְחִיְּבוּהוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּשָּׁבַע, וְזֶה טוֹעֵן: יֵשׁ לִי רְאָיָה וְאֵינָהּ מְצוּיָה עַתָּה בִּיָדִי וְאֵינִי רוֹצֶה לְקַבֵּל (ג) שְׁבוּעָתוֹ, אָז נוֹתְנִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל אִם טָעַן תְּחִלָּה: יֵשׁ לִי רְאָיָה וְאֵינָהּ (ד) מְצוּיָה עַתָּה בְּיָדִי, מַה צֹּרֶךְ לִתֵּן לוֹ זְמַן, לִכְשֶׁיָּבִיא יָשִׁיב לוֹ הַנִּתְבָּע, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יָבִיא לֹא יָשִׁיב לוֹ טַעֲנָה. וְאִם חָזַר וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה, יָשִׁיב לוֹ בְּלֹא רְאָיָה; יֵשׁ מִי (ה) שֶׁאוֹמֵר, שֶׁנִּשְׁבָּע וְנִפְטָר וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לְהָבִיא עוֹד רְאָיָה. הגה: וְאִם הַנִּתְבָּע מְבַקֵּשׁ זְמַן כְּדֵי לְהָשִׁיב עַל טַעֲנַת הַתּוֹבֵעַ, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא דְחִיָּה, אֵין נוֹתְנִין לוֹ זְמַן, וְצָרִיךְ (ו) לְהָשִׁיב מִיָּד. אֲבָל אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁצָּרִיךְ זְמַן כְּדֵי לַחֲשֹׁב וְלָשִׂים לִבּוֹ עַל דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ, נוֹתְנִין לוֹ זְמַן כְּפִי הַצֹּרֶךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁיִּפְרַע לוֹ בְּלִי (ז) דְחִיָּה, כָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) .

 באר היטב  (ב) דיהבי. פי' אתובע קאי וקאמר הא דנותנין לו זמן ל' יום ולא יותר דוקא כו' אבל בנתבע אין לחלק בהכי. סמ''ע: (ג) שבועתו. כתב הסמ''ע אע''ג דיכול להביא עדים או ראיה גם אחר השבועה ולסתור דינו כמ''ש בס''א י''ל דסבר שמא לא יהי' הראיה כ''כ ברורה ומ''מ ע''י ראיה שיביא יודה לו הנתבע או הב''ד יחמירו בשבועתו או יהפכו השבועה משא''כ כשכבר נשבע והב''ח והט''ז תרצו בענין אחר ע''ש: (ד) מצויה. וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה ולריחוק המקום א''א לו להביא ראיה. סמ''ע בשם הריב''ש: (ה) שאומר. כתב הסמ''ע דכל מקום שמצא המחבר דין שאינו נזכר ג''כ בשאר פוסקים אף שאין בו פלוגת' כתבו בשם יש מי שאומר וכן מוכח בדברי המחבר בהרבה מקומות עכ''ל: (ו) להשיב. ע''ל ר''ס כ' אם יכול לחזור ולטעון כשנתנו לו זמן לטעון ולא בא וכן אם קבעו לו זמן וטען שנתן זכותו לאחר אם א''א להודיעו פוסקים הדין שלא בפניו וע''ל ס''ס י''ח. סמ''ע: (ז) דחייה. כתב הש''ך דבתשובת הריטב''א שבב''י אי' בזה''ל אם כתוב בשטר שישלם לו לזמן הקצוב בלי השמטה ובלי תביעת שום זמן ב''ד תנאו קיים והרב קיצר בדבר וע''ל סי' קכ''ט ס''י:


ג
 
טָעַן אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים: יֵשׁ לִי זְכוּת בְּעֵדִים אוֹ בִּרְאָיָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּיַד מִי הוּא, חַיָּב הַדַּיָּן לְהָטִיל חֵרֶם עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת, בְּעֵדִים אוֹ בִּרְאָיָה, שֶׁיּוֹדִיעַ לַדַּיָּן; אֲפִלּוּ אִם הַזְּכוּת שֶׁל הָעֵדִים וְהָרְאָיָה יוֹדֵעַ בָּהֶם מִי (ח) שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, חַיָּב לְהַגִּיד. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע''א סָעִיף ז' וְח' כֵּיצַד נוֹתְנִים חֵרֶם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ''ב סָעִיף ו' אִם טוֹעֵן שֶׁכְּנֶגְדּוֹ הוּא פָּסוּל לִשָּׁבֵע, אִם נוֹתְנִים חֵרֶם עַל זֶה.

 באר היטב  (ח) שכנגדו. צ''ע דלקמן סי' כ''ח ס''ב בהג''ה כשנותנין חרם אחר עדות כתב הרמ''א דאין החרם חל על הקרובים ושכן עיקר וכאן סתם המחבר דשכנגדו חייב להגיד ולא כתב הרמ''א כלום ונראה דכאן ר''ל שמונח ביד שכנגדו שטר שכתוב עליו זכותו או שהוא יודע מי הן העדים היודעים זכותו על זה חל החרם שיראה השטר או יגיד מי הן העדים משא''כ כשנותנין חרם על מי שיודע עדות בע''פ שיבא ויגיד בזה אין הקרובים בכלל החרם דאינן ראוין להגיד. סמ''ע:


ד
 
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁטָר שֶׁבְּיָדְךָ זְכוּת יֵשׁ לִי בוֹ, אִם הַלָּה מוֹדֶה שֶׁיֵּשׁ לָזֶה בּוֹ זְכוּת, חַיָּב לְהוֹצִיאוֹ בְּבֵית דִּין, וּבֵית דִּין יַעְתִּיקוּ מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ מִזְּכוּתוֹ. אֲבָל אִם הֲלָה אוֹמֵר (ט) שֶׁאֵין בְּיָדוֹ שְׁטָר שֶׁיְּהֵא בּוֹ שׁוּם זְכוּת לָזֶה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַרְאוֹת שְׁטָר לְשׁוּם אָדָם. אֲבָל אִם יִרְצֶה זֶה לְהַחֲרִים חֵרֶם סְתָם לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת בּוֹ, (מִי) שֶׁיַּרְאֶנּוּ, יַחֲרִים. וְאִם טָעַן זֶה בְּוַדַּאי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת בּוֹ הוּא אֶצְלוֹ, הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע הֶסֵת שֶׁאֵינוֹ אֶצְלוֹ.

 באר היטב  (ט) כשאין. ואם אמר איני יודע אם יש לך זכות בו כופין אותו להוצי' לראותו לבדוק בו אם ימצא שם כתוב זכותו גם אם טען הלה שאבד השט' מחרימין חרם סתם ואם זה טוען ברי שיודע בודאי שיש אצלו שטר שיש לו זכות בו הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ונאבד ממש ול''ד שטוען נאבד דה''ה אם טען לא הי' לי שטר כזה מעולם וזה טוען ברי לי שיש בידך שטר כזה דנשבע ומש''ה לא כתב המחבר לקמן ס''ס ס' כלום דסמך אמ''ש כאן ודלא כמשמעות ד''מ דלקמן עכ''ל הסמ''ע וע''ש:


ה
 
הַמּוֹצִיא שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה טוֹעֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִיּוּף וְשָׁאַל שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ הַטְפָּסַת הַשְּׁטָר כְּדֵי לְדַקְדֵּק בּוֹ, (י) נוֹתְנִים לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: בְּלֹא טְפִיסַת טֹפֶס מִזֶּה הַשְּׁטָר:

 באר היטב  (י) נותנים. כתב הסמ''ע דבנ''י איתא שהטוען לחבירו שיתן לו טופס משטרו שמוצי' עליו כ''ע מודים שיכול בעל השטר לומר אתה רוצה לבקש עלי עקיפין של שקר על השטר שלי כדי להפסידני וזו טענה גדולה היא כו' ונ''ל דהמחבר ס''ל דבטוען זיוף יש בתוכו שאני וכן חלקו הב''י ומור''ם בהדי' בסי' ס' ודקדקו כן מלשון הרא''ש אבל לענ''ד נראה לדקדק איפכא שכתב דדוקא לכתוב טענת הנתבע אצל טענת התובע אמרו בגמ' שיש קפידא דמתוך שטענות חבירו מצויות אצלו ורואה אותן בכל שעה מחפש תחבולות לבטל דברי אמת של חבירו משא''כ בהטפסת השטר הרי דלא חילק ליכתב דהיינו דוק' בטוען טענת מזוייף ש''מ דבכל ענין שמבקש הנתבע טופס כדי לבקש זכותו מתוך השטר נותנין לו כו' ע''ש אבל הש''ך כתב דהב''ח הסכים לדעת המחבר דבלא טענת זיוף אין נותנים הטפסה וע' בתשו' ר''ל ן' חביב סי' צ''ז:





סימן יז - להשוות הבעלי דינין בכל דבר
ובו י''ב סעיפים
א
 
''בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ'' (וַיִּקְרָא יט, טו), אֵיזֶהוּ צֶדֶק הַמִּשְׁפָּט, זוֹ הַשְׁוָיַת שְׁנֵי הַבַּעֲלֵי דִינִים בְּכָל דָּבָר. לֹא יְהֵא אֶחָד מְדַבֵּר כָּל (א) צָרְכּוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶךָ. וְלֹא יַסְבִּירוּ פָּנִים לְאֶחָד וִידַבֵּר לוֹ רַכּוֹת, וְיֵרַע פָּנָיו לְאַחֵר וִידַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים וְהַשֵּׁנִי מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים (ב) בְּזוּיִם, אוֹמְרִים לַמְכֻבָּד: אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ, אוֹ לְבֹשׁ כָּמוֹהוּ. וְלֹא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם עוֹמְדִים; וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶם, מוֹשִׁיבִים. וְלֹא יֵשֵׁב אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אֶלָּא זֶה בְּצַד זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן (דְּהַטְּעָנוֹת), אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין, שְׁנֵיהֶם בַּעֲמִידָה, לְכַתְּחִלָּה. אֵיזֶהוּ גְמַר דִּין, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב; וְהָעֵדִים, לְכַתְּחִלָּה, לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה. הגה: וַעֲמִידָה עַל יְדֵי (ג) סְמִיכָה מִקְרֵי שַׁפִּיר עֲמִידָה לְעִנְיַן זֶה (רִיבָ''שׁ סִימָן רס''ו) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן כ''ח.

 באר היטב  (א) צרכו. כ' הסמ''ע משמע אפי' לא א''ל הדיין דבר כל צרכך אלא שלהשני אמר קצר דברך ג''כ אסור והב''ח כתב דלשניהם יכול לומר קצרו דבריכם ופשוט הוא. ש''ך: (ב) בזוים. משמע דכשאינם בזויים אף שאינם יקרים כמו מלבושי האחר אין קפידא בכך. סמ''ע: (ג) סמיכה. כתב הסמ''ע הא דבס''ס כ''ח כתב המחבר לענין דיינים שצריכים לישב בשעה שמקבלין העדות דסמיכה כזו נקרא ישיבה צ''ל דאזלינן הכא והכא לקול' ומיהו נרא' דאם היו הדיינים והעדים נסמכים בדין א' בפעם א' אסור למיעבד הכי דממ''נ חד לא עביד כדינ' ודומה למ''ש לקמן סי' קצ''ז לענין קנין חמור וגמל ובסי' ר' בקונין בכליו של לוקח ושל מוכר ולקמן סי' ש''נ עכ''ל ואין כן דעת הב''ח והביא ראיה לזה ע' בש''ך:


ב
 
תַּלְמִיד חָכָם וְעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ לָדוּן, מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם, וְאוֹמְרִים לְעַם הָאָרֶץ: שֵׁב; וְאִם לֹא יָשַׁב, אֵין (ד) מַקְפִּידִין בְּכָךְ. הגה: תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּא לְדִין, מֻתָּר לַעֲמֹד לְפָנָיו וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁיִּסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹת שֶׁכְּנֶגְדּוֹ (רַ''ן פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת) .

 באר היטב  (ד) מקפידין. ואם ישב והעמידו השליח ב''ד אין על הדיינים לחזור ולומר לישב. גמרא. סמ''ע:


ג
 
כְּבָר נָהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִינֵי יִשְׂרָאֵל לְאַחַר הַתַּלְמוּד, שֶׁמּוֹשִׁיבִין בַּעֲלֵי דִינִים וְגַם הָעֵדִים, כְּדֵי לְהָסִיר הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַעֲמִיד מִשְׁפְּטֵי הַדָּת עַל תִּלָּם.


ד
 
אִם הַתּוֹבְעִים רַבִּים וְהַנִּתְבָּע אוֹמֵר: אֲנִי חָפֵץ שֶׁיֵּשְׁבוּ אוֹהֲבַי וּקְרוֹבַי אֶצְלִי כְּשֶׁאֲנִי טוֹעֵן עִמָּכֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתַי, כִּי אַתֶּם הָרַבִּים, הַדִּין עִמּוֹ. (לָכֵן) וְהַשֻּׁתָּפִים יְבָרְרוּ לָהֶם אֶחָד מֵהֶם לִטְעֹן בִּשְׁבִיל כֻּלָּם, (ה) אוֹ יִטְעֹן כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ זֶה אַחַר זֶה וְגַם הַנִּתְבָּע לֹא יִקַּח אוֹהֲבָיו אֶצְלוֹ. (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע''ו סָעִיף ל''ה) .

 באר היטב  (ה) או. והברירה ביד השותפים וע''ל סי' קע''ו סל''ה. סמ''ע:


ה
 
אָסוּר לַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי בַּעַל דִּין הָאֶחָד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁיּוֹדֵעַ הַדַּיָּן שֶׁיִּהְיֶה דַיָּן בַּדָּבָר, אֲבָל אִם שָׁמַע טַעֲנוֹת הָאֶחָד וְאַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה הַשֵּׁנִי לָדוּן לְפָנָיו, (ו) מֻתָּר לִהְיוֹת דַּיָּן בַּדָּבָר (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל קצ''ה) . וְלֹא יִכְתֹּב שׁוּם חָכָם פְּסָק לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּינִין בְּדֶרֶךְ ''אִם כֵּן'', אוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ דַּעְתּוֹ בְּלֹא פְסָק, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא שָׁמַע דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם, שֶׁמָּא מִתּוֹךְ דְּבָרָיו יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר; גַּם מִשּׁוּם שֶׁאַחַר כָּךְ יִטְעֹן הַשֵּׁנִי בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְיִצְטָרֵךְ לִכְתֹּב לְהֶפֶךְ, וְאִכָּא זִילוּתָא לֶחָכָם (תשו' מהרד''ך בית כ''ב ופסקי מהרא''י סי' רס''א וְרַשְׁבָּ''א בשו''ת וְרִיבָ''שׁ סִימָן קע''ט) . וְכֵן הַבַּעַל דִּין מֻזְהָר עַל כָּךְ. (ז) וְתַלְמִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין לִפְנֵי רַבּוֹ, לֹא יַקְדִּים לָבֹא קֹדֶם בַּעַל דִּינוֹ, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּמַקְדִּים כְּדֵי לְסַדֵּר טַעֲנוֹתָיו שֶׁלֹּא בִפְנֵי חֲבֵרוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ עֵת קָבוּעַ לָבֹא לִלְמֹד לְפָנָיו, וּבָא הָעֵת הַהִיא, מֻתָּר.

 באר היטב  (ו) מותר. אכן אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו אינו רשאי לפסוק דחשיב כנוגע כ''כ הרשד''ם בתשוב' סי' ב' ור''ל ן' חביב באגרת הסמיכה אשר לו. ש''ך: (ז) ותלמיד. הב''י כתב דדוקא נקט תלמיד שיש חשד שיסדר טענותיו לפני רבו מאהבתו אותו ואני כתבתי די''ל לרבותא נקט תלמיד אע''ג דאיכ' למימר שהלך שם ללמוד אפ''ה אסור וכ''ש אחר שאין לו עסק אצל הת''ח פשיט' שיש חשד בכניסתו אצלו לבדו עכ''ל הסמ''ע:


ו
 
לֹא יִהְיֶה הַדַּיָּן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַמְתֻרְגְּמָן. וְאִם הָיָה מַכִּיר בִּלְשׁוֹנָם וְשׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתֵיהֶם, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּלְשׁוֹנָם כָּל כָּךְ שֶׁיוֹדֵעַ (ח) לְהָשִׁיב לָהֶם לְהוֹדִיעָם פְּסַק הַדִּין, מֻתָּר לְהַעֲמִיד מְתֻרְגְּמָן. הגה: עַיֵּן לְעֵיל סִימָן י''ג סָעִיף ג' אִם טוֹעֲנִין בִּכְתָב. אִם אֶחָד רוֹצֶה לִטְעֹן בְּלָשׁוֹן אַחֵר, וְהַשֵּׁנִי בְּלָשׁוֹן אַחֵר, אֵין אֶחָד יָכוֹל לָכֹף חֲבֵרוֹ. (מהרי''ו סִימָן ק''א) .

 באר היטב  (ח) להשיב. ואם הדיין א''צ לשום מתורגמן שיודע ג''כ להשיב רק שהבע''ד רוצה להעמיד מתורגמן שימליץ דבריו באזני הדיין לאחר שטענו בעצמן מותר גם יש לחלק בין שנתן הבע''ד כח ורשות למתורגמן דמחשב הוא בע''ד ומותר ובין לא נתן לו כח ורשות דאסור ומה שבזה''ז נוהגין לדון לועזים ע''י מורשה שלהם הוא מפני שכל הבא לדון לפני דיינים קבועים ה''ל כקבלו עליהם לדון כן ואין אחר הקבלה כלום. סמ''ע:


ז
 
צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הַבַּעֲלֵי דִינִים (ט) וְלִשְׁנוֹת אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אוֹמֶרֶת בְּנִי הַחַי'' וְגוֹ' (מְלָכִים א' ג, כג), וּמַצְדִּיק הַדִּין (י) בְּלִבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ חוֹתְכוֹ.

 באר היטב  (ט) ולשנות. נראה דצריך לשנותן לפני הבע''ד מיד אחר שטענו בעוד שעומדים לפניהם דשמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענותן ובשנותן לפני הבע''ד יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם סמ''ע: (י) בלבו. היינו אם דן ביחידי ואם דנין בג' מצדיקים ביניהם במשא ומתן. סמ''ע:


ח
 
דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין וְלִבּוֹ נוֹקְפוֹ פֵּירוּשׁ, מַכֵּהוּ, וְנֶחְבָּט בְּקִרְבּוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא טוֹעֶה, לֹא יַחֲזִיק דְּבָרָיו לְהָבִיא רְאָיוֹת לְהַעֲמִידָם, שֶׁהוּא בּוֹשׁ לַחֲזֹר, אֶלָּא לְכָל הַצְּדָדִים יַחֲזֹר לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. לֹא יֵעָשֶׂה הַדַּיָּן מֵלִיץ לִדְבָרָיו שֶׁל בַּעַל דִּין, אֶלָּא (יא) יֹאמַר מַה שֶּׁנִּרְאֶה לוֹ וְיִשְׁתֹּק, וְלֹא יְלַמֵּד לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין כְּלָל. אֲפִלּוּ הֵבִיא אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין עֵד אֶחָד, לֹא יֹאמַר לוֹ: אֵין מְחַיְּבִין מָמוֹן עַל פִּי עֵד אֶחָד, אֶלָּא יֹאמַר לַנִּטְעָן: הֲרֵי זֶה הֵעִיד עָלֶיךָ, עַד (יב) שֶׁיִּטְעֹן וְיֹאמַר: עֵד אֶחָד אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלַי, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

 באר היטב  (יא) יאמר. ר''ל שהבע''ד יאמר והדיין ישתוק. סמ''ע: (יב) שיטעון. הסמ''ע הוכיח דהטור חולק ע''ז ומתמיה על מור''ם שלא הזכיר דעתו כלל ע''ש:


ט
 
רָאָה הַדַּיָּן זְכוּת לְאֶחָד מֵהֶם, וּבַעַל דִּין מְבַקֵּשׁ לְאָמְרוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵע לְחַבֵּר הַדְּבָרִים, אוֹ שֶׁרָאוּהוּ מִצְטַעֵר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּטַעֲנוֹת אֱמֶת, וּמִפְּנֵי הַחֵמָה וְהַכַּעַס נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ, אוֹ נִשְׁתַּבֵּשׁ מִפְּנֵי הַסִכְלוּת, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְסַעֲדוֹ וְלַהֲבִינוֹ תְּחִלַּת הַדָּבָר, מִשּׁוּם ''פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם'' (מִשְׁלֵי לא, ח) ; וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִים:


י
 
אֵין לַדַּיָּן לְרַחֵם בַּדִּין עַל דָּל; שֶׁלֹּא יֹאמַר: עָנִי הוּא זֶה וּבַעַל דִּינוֹ עָשִׁיר וְחַיָּב לְפַרְנְסוֹ, אֲזַכֶּנּוּ בַּדִּין וְנִמְצָא מִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד. וְלֹא לְהַדֵּר פְּנֵי גָדוֹל; שֶׁאִם בָּאוּ לְפָנָיו עָשִׁיר וְחָכָם גָּדוֹל עִם עָנִי וְהֶדְיוֹט לֹא יְכַבְּדֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ, שֶׁלֹּא יִסְתַּתְּמוּ דִּבְרֵי בַּעַל דִּינוֹ, וְלֹא יֹאמַר: הֵיאַךְ אֲחַיְּבֶנּוּ בַּדִּין וְנִמְצָא מִתְבַּיֵּשׁ אֶלָּא אֶפְטְרֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ אֹמַר לוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, אֶלָּא יַחְתֹּךְ הַדִּין מִיָּד לַאֲמִתּוֹ. וְאִם בָּאוּ לְפָנָיו אֶחָד כָּשֵׁר וְאֶחָד רָשָׁע, לֹא יֹאמַר: זֶה רָשָׁע וְחֶזְקָתוֹ מְשַׁקֵּר וְזֶה בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ אַטֶּה הַדִּין עַל הָרָשָׁע, אֶלָּא לְעוֹלָם יִהְיוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין בְּעֵינָיו (יג) כִּרְשָׁעִים, וּבְחֶזְקַת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם טוֹעֵן שֶׁקֶר, (יד) וְיָדוּן לְפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ מִן הַדְּבָרִים; וּכְשֶׁיִּפָּטְרוּ מִלְּפָנָיו יִהְיוּ בְּעֵינָיו כִּכְשֵׁרִים, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין; וְיָדוּן כָּל אֶחָד לְכַף (טו) זְכוּת:

 באר היטב  (יג) כרשעים. ועפ''ז כתב בספר חסידים דאין להסתכל בפני הבע''ד כשטוענין דאסור להסתכל בפני רשע ונרא' דוקא היכא שיש כפירה ביניהם ופשוט הוא. ש''ך: (יד) וידון. כתב הסמ''ע וכבר נתבאר דמצוה להפך בזכותו דת''ח ויפשפש אולי ימצא לו זכות כמ''ש בר''ס ט''ו: (טו) זכות. אף דאחד מהם הוכחש עכ''פ י''ל דמשום מלוה ישנה שיש לו ע''ז עשה כן כמ''ש בסי' צ''ב בדין חשוד על השבועה סמ''ע:


יא
 
צָרִיךְ הַדַּיָּן לִפְסֹק הַדִּין מִיָּד אַחַר שֶׁיִּתְבָּרֵר לוֹ. שֶׁאִם מְעַנֶּה אֶת הַדִּין וּמַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים הַבְּרוּרִים כְּדֵי לְצַעֵר אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי הַדִּינִים, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל ''לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל'' (וַיִּקְרָא יט, טו) .


יב
 
כְּשֶׁאֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים מְגַזֵּם לַחֲבֵרוֹ בִּפְנֵי הַדַּיָּן וְאוֹמֵר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ תִּתְחַיֵּב לִי בַּדִּין, אִם אֵין הַדִּין כָּךְ, צָרִיךְ הַדַּיָּן לוֹמַר לוֹ: שֶׁקֶר אַתָּה דוֹבֵר. הגה: בַּעַל דִּין שֶׁתָּבַע חֲבֵרוֹ בְּעַד דָּבָר מוּעָט, וְהַדַּיָן רוֹאֶה שֶׁיִּתְחַיֵּב לוֹ עַל פִּי הַדִּין יוֹתֵר מִמַּה שֶׁתָּבַע, אֵין לוֹ לַדַּיָּן (טז) לִפְסֹק יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁתָּבַע; וְאִם פָּסַק לוֹ יוֹתֵר, הָוֵי טָעוּת בַּדִּין, (יז) וְחוֹזֵר. (דַּעַת עַצְמוֹ מפ''ק דב''ב רוּנְיָא אַקְפֵהּ רַבִינָא וכו', וכ''כ הָרִיבָ''שׁ בְּסִימָן רכ''ז) .

 באר היטב  (טז) לפסוק. הסמ''ע השיג על הרמ''א בדין זה וכת' דמה שהביא ראיה מפ''ק דב''ב מרוניא אינה ראיה כפי מה שדחה אותה ע''ש באריכות והש''ך מיישב דעת הרמ''א ומאריך בפלפולו ע''ש גם כתב דאמרינן הדין חוזר היינו כל זמן שלא הוציא הדיין ממון אבל אם כבר הוציא כל מה שמגיע ע''פ הדין ונתנו לתובע נראה דאינו חוזר מאחר דכבר הוציא היכא דקיימ' ממונ' תיקום: (יז) וחוזר. כתב בספר באר שבע שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר על פי אותו הזכות שרואה הדיין בשטר אף ע''פ שבעל השטר לא טען אותו הזכות ולא הרגיש בו כלל והביא ראיות עיין שם וצ''ע קצת. ש''ך:





סימן יח - כיצד נושאין ונותנין בדבר, ושהולכין אחר הרב
ובו ו' סעיפים
א
 
(א) הֵבִיא אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי דִינִים עֵדִים לִדְבָרָיו, מַכְנִיסִין הָעֵדִים וּמְקַבְּלִים עֵדוּתָם כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כ''ח, וּלְאַחַר שֶׁיְּקַבְּלוּ עֵדוּתָם יוֹצִיאוּ כָּל אָדָם לַחוּץ, וְיִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בַדָּבָר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּטוֹב לְהַתְחִיל מִן הַקָּטָן. (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אד''מ) אִם יַסְכִּימוּ לְדַעַת אַחַת, מוּטָב; וְאִם לָאו, יֵלְכוּ אַחַר הָרֹב: שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּב, זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי אוֹ חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, (ב) יוֹסִיפוּ שְׁנֵי דַיָּנִים, וְנִמְצָא שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה; נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּדָּבָר, אִם שְׁלֹשָׁה מְזַכִּים וּשְׁנַיִם מְחַיְּבִים, זַכַּאי. וְאִם שְׁלֹשָׁה מְחַיְּבִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּים, חַיָּב. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ עוֹד דַּיָּנִים. אֲבָל אַרְבָּעָה אוֹמְרִים: זַכַּאי אוֹ חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשָׁה: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, בֵּין שֶׁהוּא אוֹתוֹ שֶׁאָמַר תְּחִלָּה אֵינִי יוֹדֵעַ, בֵּין שֶׁהוּא אַחֵר, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. הגה: וְכֵן נִרְאֶה לִי (ג) עִקָּר, דְּלֹא כְמוֹ שֶׁכָּתַב לְעֵיל סִימָן י''ג סָעִיף ז' בְּהֶפֶךְ, וְהוּא דַּעַת הַחוֹלְקִים. וְאֶפְשָׁר דַּעְתּוֹ לְחַלֵּק בֵּין אִם נִתְבָּרֵר תְּחִלָּה יוֹתֵר מִג' וּבֵין יָרְדוּ מִתְּחִלָּה לְג'; אַךְ אֵינוֹ נִרְאֶה לִי, רַק שֶׁחוֹלְקִים, הָאַחַת דַּעַת הָרַמְבַּ''ם, וְהַשֵּׁנִית דַּעַת הָרַשְׁבָּ''א. קָהָל שֶׁבֵּרְרוּ ד' אוֹ ה' בְּרוּרִים, אֵין הוֹלְכִין אַחַר (ד) הָרֹב, שֶׁאֵין רֹב אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וְאִם אָמְרוּ הַקָּהָל שֶׁיֵּלְכוּ אַחַר הָרֹב, וְהֵם שְׁקוּלִים, אֵין אוֹמְרִים שֶׁיָּבֹאוּ אֲחֵרִים וְיַכְרִיעוּ, שֶׁהֲרֵי הַקָּהָל לֹא לָקְחוּ רַק אֵלּוּ הַמְבֹרָרִים, אֲבָל אֵלּוּ הַמְבֹרָרִים יְכוֹלִים לִשְׁאֹל לַאֲחֵרִים וְיִפְסְקוּ עַל פִּיהֶם מַה שֶּׁיִּרְצוּ (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן י''ג תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (א) לחוץ. כדי שלא ידעו הבע''ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב גם חיישינן שמא ישמעו הבע''ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר. סמ''ע: (ב) יוסיפו. הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונשאו ונתנו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו וב' הסכימו לדעת א' אז בטל דעת השלישי ברוב משא''כ כשאומר אינו יודע דמיחשב כאילו לא ישב עמהן אמרינן שמא אם ישב עמהן שלישי והי' אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו אבל לאחר שהוסיפו אף שהאחד אומר איני יודע מ''מ כיון שמתחלה לא ישבו כ''א אדעתא דג' והרי נשארו ג' שמסכימים לדעת א' מש''ה הולכין אחריהן. סמ''ע: (ג) עיקר. והסמ''ע כתב דלא עמד על דעת מור''ם בזה דע''כ צ''ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא וכו' וכ''כ הכ''מ בספ''ח דסנהדרין חילוק זה וזה נ''ל ברור ולדעת מור''ם שהוא מחלוקת ושנ''ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח''ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ''ל שמחלק בין קהל שבררו דבזה כ''ע מודים דאין הולכין אחר הרוב. ובין בע''ד שבררו בעצמן דבזה יש פלוגתא עכ''ל: (ד) הרוב. דכיון שנחתו לדעות ליקח יותר מסתם ב''ד שהן ג' לכך צריך שישוו כולם לדעת א'. סמ''ע:


ב
 
הָיוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, הֲרֵי אֵלּוּ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר, מוֹסִיפִין וְהוֹלְכִים עַד ע'' א. הִגִּיעוּ לע'' א, וְאָמְרוּ ל''ה זַכַּאי, וְל''ה חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים עִמּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְצַד הָאֶחָד וְנִמְצָא ל''ו מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין. וְאִם לֹא חָזַר לֹא הוּא וְלֹא אֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי הַמָּמוֹן סָפֵק וּמַעֲמִידִים הַמָּמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו.


ג
 
כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵינוֹ צָרִיךְ לָתֵת טַעַם לִדְבָרָיו וּלְהוֹדִיעַ מֵאֵיזֶה טַעַם בָּא לוֹ הַסָפֵק כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּרְאֶה הַמְזַכֶּה מֵאֵיזֶה טַעַם מְזַכֶּה וְהַמְחַיֵּב מֵאֵיזֶה טַעַם מְחַיֵּב:


ד
 
שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְדִין, וְסִלֵּק אֶחָד מֵהֶם עַצְמוֹ, אֵין הַשְּׁנַיִם יְכוֹלִים (ה) לִגְמֹר הַדִּין. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם נִבְרְרוּ מִתְּחִלָּה יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה וְנִסְתַּלֵּק אֶחָד, כְּמוֹ (ו) שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן י''ג.

 באר היטב  (ה) לגמור. היינו כשאינן יודעים להיכן הדין נוטה אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו. ש''ך: (ו) שנתבאר. המחבר השוה שם בין א' אומר איני יודע או שנסתלק לגמרי דבשניהן אין הדין נגמר ע''פ הנשארים אבל מור''ם ז''ל דפסק לעיל בס''א שלא כדעת המחבר בס''ס י''ג בא' אמר איני יודע וכאן בנסתלק פסק כוותיה אפשר דס''ל דשאני מסתלק די''ל אילו הי' כאן הי' אומר טעם לדבריו והיו האחרים מודים לו משא''כ באומר איני יודע לא שייך זה בכה''ג אזלינן בתר הרוב כיון שהם יותר מג' וכוונו לדעה אחת. סמ''ע:


ה
 
הָא דְאָמְרֵינָן בַּגְּמָרָא הָרַב וְתַלְמִידוֹ אֵין מוֹנִים לָהֶם אֶלָּא אֶחָד, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁמְּלַמְּדוֹ הָרַב הַדִּין וְעַל פִּיו סוֹמֵךְ, וַאֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַוְנָא אִם הוּא תַּלְמִיד כְּרַב אַמִּי וְרַב אַסִי דְלִגְמָרֵהּ דְּרַב הֲווֹ צְרִיכֵי וְלִסְבָרָתֵּיה לֹא הֲווֹ צְרִיכֵי יָכוֹל לְלַמְּדוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין וְדָן עִמּוֹ. אֲבָל אִם אֵין מְלַמְּדוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּלְמִידוֹ, מוֹנִים לָהֶם שְׁנַיִם, רַק שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קְצָת סְבָרָא לְהָבִין, לִשָּׂא וְלִתֵּן. הגה: וּלְעִנְיָן אִסּוּר וְהֶתֵּר אוֹ דִינֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה, אֲפִלּוּ צָרִיךְ לִסְבָרָתֵהּ מוֹנִים לָהֶם שְׁנַיִם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף) .


ו
 
בֵּית דִּין פּוֹסְקִים בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת (ז) שֶׁלֹא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין:

 באר היטב  (ז) שלא. כתב הסמ''ע דנרא' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו ב' הבע''ד לפני הדיינים אז יכולין לומר הפסק דין לא' מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד לביתו ובזה מיושב שאינו סותר דין זה למ''ש בסי' י''ג ס''ו וכמ''ש בש''ך שם:





סימן יט - כיצד נותנין הפסק, וסדר כתיבתו
ובו ג' סעיפים
א
 
אַחַר שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּדָּבָר מַכְנִיסִים הַבַּעֲלֵי דִּינִים, וְגָדוֹל שֶׁבֵּדַּיָּנִים אוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. וְאָסוּר לַדַּיָּן לוֹמַר כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית דִּין: אֲנִי הָיִיתִי מְזַכֶּה, אֲבָל חֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי; וְהָעוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי הוּא מִכְּלָל ''הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה (א) סוֹד'' (מִשְׁלֵי יא, יג) .

 באר היטב  (א) סוד. כתב הש''ך בשם מהר''א שטיין דגם בכלל לאו זה שלא יאמר א' לנדון הדיין חייב אותך שלא כדין:


ב
 
שָׁאַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ הַפְּסַק דִּין כְּדֶרֶךְ (ב) שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ה סָעִיף ד', אֵין מַזְכִּירִין שֵׁם הַמְזַכִּים וְלֹא שֵׁם הַמְחַיְּבִים, אֶלָּא כּוֹתְבִים סְתָם: פְּלוֹנִי בָא עִם פְּלוֹנִי בַעַל דִּינוֹ לִפְנֵי בֵית דִּין, (ג) וּמִדִּבְרֵיהֶם יָצָא פְלוֹנִי זַכַּאי וּפְלוֹנִי חַיָּב.

 באר היטב  (ב) שנתבאר. כתב הסמ''ע דקשה קצת על הרמ''א שהרא' מקום על סי' י''ד ושם מיירי כשאחד אומר כתבו לי מאיז' טעם דנתוני ורוצה לילך לב''ד הגדול וכאן משמע דבסתם פס''ד איירי ואפשר דס''ל להרמ''א דדוק' בכה''ג דסי' י''ד מדקדקין בכתיבת הפסק לכתוב ומדבריהן יצא כו' דלא יהא מיחזי כשיקר' וגם יש קפיד' לדיין שלא הסכים שלא יאמרו ב''ד הגדול שכולם טעו ועתה לא ידעו מי הטועה אבל בפס''ד דעלמ' ס''ל דא''צ לכתוב אלא פלוני נתחייב לזה כך וכך אבל בגמ' פרק ז''ב מוכח דבכל פס''ד שכותבין הדיינים צריכין לכתוב ומדבריהם כו' וצ''ע וכתב בד''מ בשם תשובת חזה התנופ' שנים שבאו לדין ויצא א' מהן זכאי ושוב חזר בע''ד ותבעו בפני ב''ד אחר אינו זקוק לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו גם אין הב''ד רשאים לשמוע דבריו כלל דב''ד בתר ב''ד לא דייקי גם אין רשאין התלמידים לקרוע הפס''ד אף שנרא' להם שהו' שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהו' יודע יותר מהם עכ''ל: (ג) ומדבריהם. ואם השוו בדעה א' כותבין לשון ומדבריהם דמשמע שהי' ביניהן מחלוקת ומיחזי כשיקרא. סמ''ע:


ג
 
קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאָמְרוּ לוֹ לְשַׁלֵּם וְהָלַךְ וְלֹא שִׁלֵּם, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בה''ב, וְאַחַר כָּךְ מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁהוּא חַיָּב; וְאִם עָמַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא תָבַע נִדּוּיוֹ, (ד) מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. הגה: וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עָלָיו הַדִּין, מְנַדִּין אוֹתוֹ (ה) מִיָּד (בֵּית יוֹסֵף) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע''ט, אִם אוֹמֵר אַחַר כָּךְ: פָּרַעְתִּי.

 באר היטב  (ד) מחרימין. כתב הסמ''ע הא דכתב המחבר כאן דמחרימין אותו מיד אחר ל' יום וגם לא הזכיר מכתיבת אדרכת' ולקמן סי' ק' במסרב מלקיים פס''ד כתב דכותבין מיד אדרכת' על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסים מתרין בו כו' ואח''כ מחרימין ע''ש וצ''ל דשאני הכא מאחר שקיבל עליו את הדין ולא ביקש שום הרחבת זמן נרא' מזה דאית ליה מזומנים או מטלטלים שהן קודמין להתפרע מנהון כמ''ש בסי' ק''א מש''ה אין כותבין אדרכת' מה שאין כן בסי' ק' מיירי שמסרב לקיים הפס''ד ואין הב''ד יודעים אם יש לו מזומנים או מטלטלים הלכך כותבין עליו אדרכת' מתחלה ואם לא נמצ' לו נכסים ממתינין מלהחרימו עד ס' יום דאמרינן דלמא בל' ימים הראשונים טרח לאוזיף זוזי ובל' ימים האחרונים שמא אוהביו הרוצים להלוות לו טרחי אזוזי ויש ראיה לזה מהגמר' והטור סי' צ''ה ע''ש ודו''ק עכ''ל: (ה) מיד. כתב הסמ''ע דזה תמוה בעיניו דהא כתבו הטור והמחבר בסי' ק' דלעולם אין מנדין לאלתר בלי התראה בה''ב כי אם באפקרות' שאינו משגיח על הזמנת הב''ד לבא לפניהם לדין או שעבר על א' מאיסורי תורה כמ''ש הטור בי''ד סי' של''ד ע''ש והש''ך כתב דלק''מ דכאן איירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפסק ב''ד:





סימן כ - עד מתי יכול להביא ראיה לסתר הדין
ובו סעיף אחד
א
 
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּבֵית דִּין וְהֵבִיא עֵדִים אוֹ רְאָיָה לִזְכוּתוֹ, סוֹתֵר הַדִּין וְחוֹזֵר, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִגְמַר; וַאֲפִלּוּ אִם פָּרַע כְּבָר, כָּל זְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא רְאָיָה, סוֹתֵר. אָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִים: כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן וְעַד ל' יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, סוֹתֵר אֵת הַדִּין, (שֶׁאִם לֹא כֵן) מַה יַּעֲשֶׂה אִם לֹא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. אֲבָל אִם אָמְרוּ לוֹ לְהָבִיא עֵדִים אוֹ רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ (א) כְלוּם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ לְךָ עֵדִים, וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים; יֵשׁ לְךָ רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה, וְדָנוּ אוֹתוֹ וְחִיְּבוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב אָמַר: קִרְבוּ אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וַהֲעִידוּנִי, אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפוּנְדָתוֹ (פֵּי', חָלוּק קָטָן בִּתְפִירוֹת כְּעֵין כִּיסִין), אֵין זֶה כְּלוּם וְאֵין (ב) מַשְׁגִּיחִים עָלָיו וְעַל רְאָיָתוֹ. הגה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר אֵין לִי רְאָיָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתַק עַד שֶׁנִּתְחַיֵּב בַּדִּין, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: קִרְבוּ פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיָעִידוּ, סוֹתֵר הַדִּין (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ו' וְי''ג סִימָן י''ט) . בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיְתָה הָרְאָיָה אֶצְלוֹ וְהָעֵדִים עִמּוֹ בַּמְּדִינָה, אֲבָל אִם אָמַר: אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וּלְאַחַר מִכָּאן בָּאוּ לוֹ עֵדִים מִמְּדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁהָיְתָה דִּסְקִיָּא שֶׁל אָבִיו שֶׁיֵּשׁ שָׁם הַשְּׁטָרוֹת מֻפְקֶדֶת בְּיַד אֲחֵרִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים הוּא הַדִּין שְׁטָרוֹת שֶׁלּוֹ (טוּר), וּבָא זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ וְהוֹצִיא לוֹ רְאָיוֹתָיו, הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְסוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: זֶה שֶׁאָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ מְצוּיִים אֶצְלוֹ. וְדַוְקָא שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁאוֹתָן הַשְּׁטָרוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן שְׁטָרוֹת הַמֻּפְקָדִים (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . וְכָל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: מִפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וְהָיָה מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, הֲרֵי זֶה לֹא סָתַם טַעֲנוֹתָיו, וְסוֹתֵר. לְפִיכָךְ, אִם פֵּרַשׁ וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים כְּלָל לֹא הֵנָה וְלֹא בִּמְדִינַת הַיָּם וְלֹא רְאָיָה כְּלָל לֹא בְּיָדוֹ וְלֹא בְּיַד אֲחֵרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לִסְתֹּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּגָדוֹל; אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁהָיָה קָטָן כְּשֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ, וּבָאוּ עָלָיו טְעָנוֹת מֵחֲמַת מוֹרִישׁוֹ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל, וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וְאַחַר שֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין חַיָּב אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים: אָנוּ יוֹדְעִים לְאָבִיךָ עֵדוּת שֶׁתִּסְתֹּר בָּהּ דִּין זֶה, אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ אֶחָד: מוֹרִישְׁךָ הִפְקִיד רְאָיָה זוֹ, הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִיָּד (ג) וְסוֹתֵר, שֶׁאֵין הַיּוֹרֵשׁ קָטָן יוֹדֵעַ כָּל רְאָיוֹת מוֹרִישׁוֹ. הגה: וְכָל זֶה בִּסְתָמָא, אֲבָל אִם הֵבִיא הַגָּדוֹל אַחַר כָּךְ רְאָיָה וְעֵדִים שֶׁלֹּא יָדַע מֵאֵלּוּ עֵדִים שֶׁהֵבִיא אַחַר כָּךְ, אוֹ (קָטָן) שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאוֹמְרִים שֶׁשְּׁטָרוֹת שֶׁל אָבִיו הָיוּ בְּיָדוֹ (ד) וְיָדַע בָּהֶן כְּשֶׁיָּרַד לְדִין, הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) .

 באר היטב  (א) כלום. דכיון שאמר אין לי עדים אמרינן הני עדי שקר הן ששכרן אחר שראה שנתחייב ואפילו אם ניכר הדבר שלא שכרן אפ''ה אם הוא גדול ואמר תחלה אין לי עדים וראי' תו לא מקבלין עדות שלו. סמ''ע: (ב) משגיחים. שנרא' שמזויף ושקר הוא ומתחל' לא הוה ניחא ליה להסתייע מזיופיה כ''ז שלא נצטרך כמו עתה שרואה שנתחייב בדין. סמ''ע: (ג) וסותר. כתב הסמ''ע דהרא''ש חולק ע''ז וכתב כיון שנעשה אחר מיתת אביו גדול דינו כאחר ובודאי חקר קודם בואו לדין ולא הל''ל אין לי אבל הב''י כתב דאין זה כדאי לסתור דברי הרמב''ם והרמ''ה דאיכ' למימר כיון דבשעת מיתת אביו לא ידע שוב אינו מכיר האנשים היודעים זכותו כדי שיחקור מהם וזה דעת המחבר שסתם כוותייהו: (ד) וידע. במרדכי נסתפק אם אומרים העדים שהיו בידו רק שאינם יודעים אי ידע בהן אי אמרינן דה''ל למידע או לא ובד''מ מסיק דכשהגדיל בשעת דין לכ''ע אמרינן דה''ל למידע נמצא מ''ש מור''ם בהג''ה וידע ר''ל דמסתמ' ידע עכ''ל הסמ''ע:





סימן כא - מי שקבל עליו להשלים הדין ליום ידוע, ונאנס
ובו סעיף אחד
א
 
מִי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאִם לֹא יָבֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְיִשָּׁבַע יִהְיֶה חֲבֵרוֹ נֶאֱמָן בְּטַעֲנוֹתָיו וְיִטֹּל כָּל מַה שֶּׁטָּעַן בְּלֹא שְׁבוּעָה, אוֹ שֶׁאִם לֹא יָבֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְיִשָּׁבַע וְיִטֹּל אִבֵּד זְכוּתוֹ וְאֵין לוֹ כְּלוּם וְיִפָּטֵר חֲבֵרוֹ, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא בָּא, נִתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִים וְאִבֵּד זְכוּתוֹ מִיָּד, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ (א) זְמַן יוֹתֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּסִי' י''ט בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְאִם הֵבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה אָנוּס בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הֲרֵי זֶה פָּטוּר (ב) מִקִּנְיָן זֶה, וְיִשָּׁבַע (ג) כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ חֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכָל זֶה (ד) כְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי, לֹא, דְּהָוֵי אַסְמַכְתָּא. (מָרְדְּכַי רֵישׁ סַנְהֶדְרִין וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתצ''ט) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר''ז.

 באר היטב  (א) זמן. הרשב''א בתשובותיו כתב דין זה אשטרות שהתנ' בפני ב''ד שאם לא ישלם לזמן פלוני שיתנו השטרות לשכנגדו ועבר היום ולא בא ופסק דיתנו השטרות מיד עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דעכ''פ אם תובע זמן לפרוע מה שחייב נותנין לו כו' ע''ש: (ב) מקנין. פי' וה''ל כאילו לא קנה בקנין מעולם ואפי' עבר ממנו האונס ולא בא מיד יבא כשירצה וישבע. סמ''ע: (ג) כשיתבענו. ה''מ למנקט רבותא דיוכל לבא אח''כ לישבע וליטול אלא דכתב במה דפתח ועוד י''ל דס''ל דדוקא לישבע ולפטור ה''ל כאילו לא קנה מעולם משא''כ לענין לישבע וליטול וצ''ע לדינא עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך מסיק דאין חילוק כלל וכן דעת הב''ח ועיקר וכתב עוד דבשידוכין בזה''ז שמתחלה נעשה השידוך בסתם ואח''כ כותבין תנאים כגון קביעת זמן הנישואין ולא נתפרש שהשידוך נעשה ע''מ כן אע''פ שאח''כ עבר א' מהם הזמן מחויב חבירו לקיים השידוך כיון שעבר מחמת אונס ואין עיקר הזיווג תלוי בזמן אבל כל שמתחל' נעשה ע''מ כן אפי' אין עיקר המעשה תלוי בזה פטור חבירו שכנגדו אע''פ שזה הי' אנוס. ודלא כט''ז בי''ד ס''ס רל''ו וע''ש בש''ך: (ד) כשקנו. כתב הסמ''ע דברישא שיש אפקועי ממונא בעינן שיקנה בב''ד חשוב ובמעכשיו ובסיפא שאם לא יבא יפטר חבירו אפי' קנין בב''ד חשוב אין צריך אלא קנין לחוד והש''ך כתב דהב''ח חלק עליו דכיון שאין כאן הפקעת ממון בבירור אפי' ברישא סגי בקנין לחוד ובע''ש כ' כהסמ''ע כו' ע''ש:





סימן כב - מי שקבל עליו קרוב ופסול, ודין שבועה והפוכה
ובו ג' סעיפים
א
 
מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו קָרוֹב אוֹ פָסוּל, בֵּין לִהְיוֹתוֹ דַיָּן בֵּין לִהְיוֹתוֹ עֵד עָלָיו, הגה: וְלֹא מִקְרֵי קַבָּלָה אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלוֹ לְדוּנוֹ, אֲבָל אִם הִשְׁלִישׁ בְּיָדוֹ מָעוֹת שֶׁדָּנִין עָלָיו, לֹא מִקְרֵי קַבָּלָה (רִיבָ''שׁ סִימָן שי''א) . אֲפִלּוּ קִבֵּל אֶחָד מֵהַפְּסוּלִים בַּעֲבֵרָה כִּשְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד עָלָיו, אוֹ כְּג' בֵּית דִּין מֻמְחִים לָדוּן לוֹ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְדַוְקָא אִם קִבֵּל קָרוֹב אוֹ פָסוּל בְּדַיָּן אֶחָד אוֹ בְעֵד אֶחָד, אֲבָל אִם קִבְּלוֹ בִּתְרֵי, דְּאִכָּא (א) תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא, אֲפִלּוּ אַחַר גְּמַר דִּין יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְכֵן הַסְכָּמַת רֹב הַפּוֹסְקִים, אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדוֹ בְּכָל עִנְיָן לֹא יוּכַל לַחֲזֹר. בֵּין שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לְאַבֵּד זְכֻיּוֹתָיו וְלִמְחֹל מַה שֶּׁהָיָה טוֹעֵן עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁיִּתֵּן כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן עָלָיו חֲבֵרוֹ בְּעֵדוּת זֶה הַפָּסוּל אוֹ בְדִינוֹ, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ עַל זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר (ב) הַדִּין. וּלְעֵיל סִימָן י''ב (סָעִיף ב') נִתְבָּאֵר (ג) אֵיזֶה מִקְרֵי גְמַר דִּין. וּלְעִנְיָן עֵדוּת מִיָּד שֶׁהֵעִידוּ לֹא יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן ת''ץ וּמָרְדְּכַי) . נִגְמַר הַדִּין, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא נוֹדַע (ד) שֶׁטָּעוּ. מִיהוּ, אִם הֵם מְמֻנִּים בָּעִיר אוֹ טוּבֵי הָעִיר לֹא יוּכַל לַחֲזֹר, כִּי כֵן נוֹהֲגִים דְּכָל מַה שֶּׁאָדָם מְקַבֵּל לִפְנֵי (ה) רָאשֵׁי הָעִיר שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף שׁוֹפְטִים) . וְאִם כּוֹפֵר וְאוֹמֵר: לֹא קִבַּלְתִּי עָלַי לָדוּן, וְאֵין עֵדִים בַּדָּבָר, (ו) יִשָּׁבַע שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם הַדַּיָּן מַכְחִישׁוֹ וְאָמַר שֶׁקִּבְּלוֹ עָלָיו. רַבִּים שֶׁהִמְחוּ עֲלֵיהֶם דַּיָּנִים דְּלָא גְמִירֵי, אֵין בַּעֲלֵי דִינִים יְכוֹלִים לְעַכֵּב (ר' יְרוּחָם נ''א ח' י''ג) .

 באר היטב  (א) תרתי. כתב הסמ''ע נרא' דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' דיינים וגמר הדין דאין יכולים לחזור בו דאין זה מקרי תרתי לריעותא דשם חד הוא אבל אין כן דעת הש''ך וכתב שכן משמע מהרא''ש ושאר פוסקים שכתבו אם קבל כשר אחד במקום שנים ולא כתבו במקום שלשה כו' ע''ש: (ב) הדין. כתב הסמ''ע דכאן שייך הג''ה ויש חולקין שכתב רמ''א לעיל: (ג) נתבאר. כתב הסמ''ע דהיינו כשאמרו פלוני אתה זכאי ואתה חייב וכ''ש כשאמרו צא תן לו דהוה מילת' דפסיק' שחייבוהו משא''כ כשאמרו חייב אתה ליתן לו נרא' כמסתפקים עוד בדבר אבל אין כן דעת הש''ך לחלק בין חייב אתה ליתן לו ובין איש פלוני אתה זכאי כו'. ע''ש דמסיק וכתב דלענין דינ' נרא' דלא הוי גמ''ד עד שיאמרו צא תן לו או שגמרו הב''ד הדין ויצא מב''ד וכן עיקר עכ''ל: (ד) שטעו. כתב הסמ''ע דנ''מ דיכול לחזור ולטעון בע''א או דנותנין לו זמן מב''ד השני כי הראשון אינו כלום מאחר שחוזר והש''ך כתב דנ''מ שהדין קיים כ''ז שאין שכנגדו מכיר שטעו וכתב עוד דכל זה מיירי קודם שהוציאו ממון אבל אם כבר הוציאו ממון אפי' טעו מה שעשו עשוי ודלא כהרמב''ן ע''ל סי' כ''ה סקכ''ד עכ''ל: (ה) ראשי. וכל דבר שנעשה בפני ג' אינו יכול לחזור דכל דברי הקהל ג''כ א''צ קנין כגון שפטרו א' ממסים וכיוצ' בו וע''ל ס''ס קס''ג. סמ''ע: (ו) ישבע. פי' שבועת היסת דאין זה הדיין מיחשב עד להבי' לידי ש''ד ואע''ג דלא מיחשב זה לנוגע בדבר אפ''ה אינו חשוב עד דהא מיירי מקרוב או פסול וסיים הש''ך א''כ בשנים כשרים חייב כדי שיפסקו ממון ועיין בתשובת ר''ש כהן ס''ב סימן פ''ג וע''ל סי' כ''ג עכ''ל:


ב
 
אִם קִבֵּל עָלָיו עֵדוּת גּוֹי, כְּמִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו עֵדוּת אֶחָד מֵהַפְּסוּלִים. אֲבָל אִם קִבֵּל עָלָיו גּוֹי לַדַּיָּן, אֲפִלּוּ קָנוּ מִנֵּהּ, אֵין הַקִּנְיָן כְּלוּם, (ז) וְאָסוּר לִדּוֹן לְפָנָיו. אֲבָל אִם (ח) כְּבָר דָּן לְפָנָיו, לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) .

 באר היטב  (ז) ואסור. כתב הסמ''ע דאם יש לא' מבע''ד זכות ויפוי כח במשפט דעכו''ם טפי מבמשפט ישראל אז מהני הקנין דלא אמרו אין אדם מתנ' על מ''ש בתורה כ''א בתנאי בעלמ' אבל אין אחר קנין כלום ואם אין בו זכות לא' מחשב קנינו קנין דברים וע''ל סי' כ''ו: (ח) כבר. הש''ך השיג ע''ז ודעתו שאין לחלק בין לכתחל' ודיעבד אך נרא' לחלק בין אם קנו מידו סתם לדון בדיני עכו''ם אז אפי' בדיעבד לא מהני אבל אם קנו על עכו''ם א' בפירוש הרי שהעכו''ם זה נאמן בעיניהם וסמכו עליו ומהני כמו אם קבלו קרוב או פסול כו' ע''ש:


ג
 
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, וְאָמַר לֵהּ: הִשָּׁבַע לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ וְהִפָּטֵר, אוֹ הִשָּׁבַע לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ וְאֶתֵּן לְךָ כָּל מַה שֶּׁתִּטְעֹן, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד (ט) שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין. נִגְמַר הַדִּין וְנִשְׁבַּע כְּמוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הֶסֵת, (י) וַהֲפָכָהּ, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ אוֹ אִם נִשְׁבַּע זֶה שֶׁנֶּהְפְּכָה עָלָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְהוּא הַדִּין בְּמִי שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב שְׁבוּעָה, וְאָמַר: אֶשָּׁבַע לְךָ שְׁבוּעָה, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית דִּין, חוֹזֵר עַד שֶׁיִּגְמֹר הַדִּין וְיִשָּׁבַע. הגה: מִי שֶׁמְּחֻיָּב לִשָּׁבַע, וְאָמַר לִפְנֵי בֵּית דִּין אֵינִי רוֹצֶה לִשָּׁבַע אֶלָּא הֲרֵינִי (יא) מְשַׁלֵּם, מִשֶׁיָּצָא חוּץ לְבֵית דִּין, אֵינוֹ יָכוֹל (יב) לַחֲזֹר בּוֹ דְזֶה הֲוֵי גְמַר דִּין דִּידֵהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין. (עַיֵּן בַּטּוּר) מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה דְאוֹרַיְתָא, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: הִשָּׁבַע וְטֹל, וְנִשְׁבַּע בְּלֹא נְטִילַת חֵפֶץ, לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף) .

 באר היטב  (ט) שיגמר. כתב הסמ''ע דגמ''ד דשבועה הוא שישבע כדמסיק ולדעת רש''י והרא''ש ה''ה כשיצאו חוץ לב''ד ולזה הסכים הש''ך וסיים וכתב מיהו כל זה כשא''ל כן בב''ד אבל חוץ לב''ד או בפני שנים לא מהני אף כשקבל עליו או יצא אם לא שנשבע על פיו עכ''ל: (י) והפכה. לאפוקי ש''ד דאינו יכול להפכה כמ''ש בסי' פ''ז ע''ש. סמ''ע: (יא) משלם. כתב הסמ''ע דנ''ל אפי' אם אמר בב''ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבוע' על שכנגדו די''ל דעתו הי' לא אשבע אלא אהפכה כ''ז שלא אמר לא אשבע ואשלם וכתב עוד דאם נתחייב הנתבע שבועת היסת ואמר בב''ד אשבע ויצא אינו יכול להפכ' אח''כ אבל הש''ך השיג עליו בזה דדוקא באמר איני נשבע אלא הריני משלם הוא דא''י לחזור בו אם יצא דמיד שאמר איני נשבע הודה והודאתו כק' עדים דמי אבל היכ' שאמר אני נשבע ה''ל כאומר אני עומד ואקיים הדין ולא שקיבל עליו לישבע דוק' א''כ יכול להפכה וכן המנהג כדברי בכמה קהלות קדושות. עכ''ל הש''ך: (יב) לחזור. דעת הש''ך לחלק דאם השבוע' הית' בב''ד אע''ג דהאמירה הי' חוץ לב''ד מהני אבל אם נשבע חוץ לב''ד נ''ל ברור דהדין עם הנתבע ובפרט שזה בא להוצי' המע''ה ובב''י ובע''ש כתבו עוד דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא א''ל כן ואח''כ ישבע שבועה דאוריית' כדלעיל ס''א גבי כופר ואמר לא קבלתי לדון ע''כ ולענ''ד זה אינו דכיון דלא יזכה אלא בשבוע' אין משביעין ע''ז דלא ה''ל כפירת ממון דמי יימר דמשתבע כמ''ש הפוסקים בסי' צ''א גבי חנוני על פנקסו ול''ד לס''א דהתם הדיין מחייבו ממון מיד ואע''פ שבלא''ה האי דינ' לית' אם נשבע חוץ לב''ד כנ''ל מ''מ יש נ''מ למי שטוען שהפך עליו השבוע' ליטול באופן שמועיל ההיפוך וחבירו כופר דא''צ לישבע ע''ז. שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי בבעל העיטור שכתב ראובן הוצי' שטר כו' ע''ש בש''ך:





סימן כג - עד מתי נאמן הדין לומר לזה זכיתי
ובו סעיף אחד
א
 
כָּל זְמַן שֶׁבַּעֲלֵי דִינִים עוֹמְדִים לִפְנֵי הַדַּיָּן, נֶאֱמָן לוֹמַר: לְזֶה חִיַּבְתִּי וּלְזֶה זִכִּיתִי. (א) נִסְתַּלְּקוּ מִלְּפָנָיו, אֵינוֹ נֶאֱמָן, אִם אֵין בְּיָדוֹ פְסַק דִּין. וְדַוְקָא (ב) בְּשׁוּדָא דְדַיָּנֵי, אֲבָל דִּין הַתָּלוּי בִּטְעָנוֹת לֹא שַׁיָּךְ בּוֹ (ג) נֶאֱמָנוּת, שֶׁלְּפִי הַטְּעָנוֹת יִזְכֶּה הַזּוֹכֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא (ד) יִסְתֹּר טְעָנוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּדַיָּן אֶחָד, אֲבָל (ה) שְׁנַיִם נֶאֱמָנִים לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ שְׁנֵי עֵדִים (ו) שֶׁמַּכְחִישִׁים אוֹתָם. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם פַּשְׁרָן לִזְמַן, כָּל מַה שֶּׁאוֹמֵר תּוֹךְ הַזְּמַן, נֶאֱמָן. אֲבָל אִם כְּבָר כָּתַב וְנָתַן לָהֶן הַפְּשָׁרָה, אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרֹעַ (אֲפִלּוּ תּוֹךְ הַזְּמַן), אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּךְ הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (א) נסתלקו. כתב הסמ''ע בשם הרשב''א במי שנתן לחבירו שטרות ונשבע הלה שלא יגבה לעצמו מאותן החובות כלום ואח''כ נתגלגל הדבר שבאו לידי סכסוכים וקבלו ביניהן פשרן א' שכל מה שיפשר ביניהם עד לזמן פלוני יהא קיים ועשה פשרה שיתנו פטורים זה לזה חוץ משט''ח הנ''ל יהיו בתוקפן כמו שהם היום ואח''ז נתגלה שהנותן קבל מקצת דמי החובות קודם שנתנו הפטורים ועכשיו אומר שהו' פטור ממה שקיבל מאחר שיש לו פטורים ואף שנאמר בהן חוץ משט''ח מ''מ כיון שמבואר כמו שהם היום ואז כבר קיבל המעות והפשרן אומר ג''כ שכך היתה כונתו בפשרה ופסק שצריך להחזיר מה שקיבל מאחר שלא נודע בעת נתינת הפטורים אדרבה הוא בחזקת שלא קיבל באשר שנשבע ואין עדות הפשרן מועיל כיון שהבע''ד שוב אין עומדין לפניו עכ''ל: (ב) שודא. ענין שודא דדייני ופירושו עיין בסמ''ע ובש''ך: (ג) נאמנות. ואפי' בעודן לפני הדיין אינו נאמן אלא צריך לברר ולומר הרי אתה טענת כך ואתה כך לפי טענותיכם אתה זכאי ואתה חייב. סמ''ע: (ד) יסתור. משמ' דאם סותרים טענות הראשונות אין הדיין נאמן לומר כך טענו אפי' עודן לפניו שאין הדיין נאמן אלא לומר לזה זכיתי כו' מה שתלוי בדין. ש''ך: (ה) שנים. דאז בתורת עדות אומרים ונאמנים כ''כ הסמ''ע ובתשובת ן' לב סי' קט''ז פסק דגם פשרנים שנתבררו לדון ולפשר כפי ראות עיניהם נאמנים הם לפרש דבריהם וכתב עוד דאם יש בשטר פשר לשון הסובל ב' פירושים יכולים לפרש ולומר לכך נתכוונו אע''פ שלשון האחר מרווח יותר ואין המוחזק יכול לומר קים לי כלשון האחר אבל אם הלשון שמפרשים הוא דחוק צ''ע וע''ש עוד סי' קי''ט ולכל דבריו הסכים מהר''א ן' ששון סי' ק''כ ע''ש עכ''ל הש''ך: (ו) שמכחישים. פי' שאומרים ששמעו מדיינים אלו שפסקו כך ואפשר לומר שטעו בשמיעתן לכך נאמנים הדיינים עצמן יותר מהם ומה''ט נרא' דדוק' ב' דיינים נאמנים טפי מב' עדים אבל עד א' ודיין אין נאמנין יותר מב' עדים דעלמ' ואף שבד''מ כתב דנאמנים היינו נגד בע''ד אפי' בשודא לאחר שנסתלקו אבל לא טפי מעדים קאמר. סמ''ע:





סימן כד - שנזקקין לתובע תחלה
ובו סעיף אחד
א
 
אֵין נִזְקָקִין אֶלָּא לַתּוֹבֵעַ (א) תְּחִלָּה. וְאִם זַיְלֵי נִכְסֵי דְנִתְבָּע, נִזְקָקִין לוֹ תְחִלָּה. הגה: פֵּרוּשׁ, רְאוּבֵן תּוֹבֵעַ שִׁמְעוֹן בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹמַר (ב) פָּרַעְתִּי, וְשִׁמְעוֹן מֵשִׁיב: יֵשׁ לְךָ (ג) מִשֶּׁלִּי כָּל כָּךְ, וּמְבַקֵּשׁ זְמַן לְהָבִיא עֵדִים יוֹתֵר מִל' יוֹם שֶׁהוּא זְמַן בֵּית דִּין, אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים הַיּוֹדְעִים בַּדָּבָר, נִזְקָקִים לַתּוֹבֵעַ וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ מִיָּד, אִם לֹא (ד) שֶׁזַּיְלֵי נִכְסֵהּ וְיֵשׁ הֶזֵּק בָּזֶה לַנִּתְבָּע. וְהוּא הַדִּין אִם הַתּוֹבֵעַ רוֹצֶה שֶׁיִּשְׁמְעוּ דְבָרָיו תְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמְעוּ דְּבָרָיו שֶׁל נִתְבָּע, אוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהַבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יִפְסְקוּ לוֹ הַדִּין עַכְשָׁיו אֶלָּא כְּשֶׁיִּרְצֶה הוּא (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ''ד), אוֹ שֶׁהַנִּתְבָּע חַיָּב לוֹ שְׁבוּעָה וְאוֹמֵר הַתּוֹבֵעַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה (ה) שֶׁיִּשָּׁבַע לוֹ עַכְשָׁיו רַק כְּשֶׁיִּרְצֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף) ; וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְבֵּה טְעָנוֹת עַל זֶה וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִטְעֹן (ו) עַכְשָׁיו, שׁוֹמְעִין לַתּוֹבֵעַ, אִם לֹא שֶׁזַּיְלֵי נִכְסֵי הַנִּתְבָּע (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הרשב''ץ), אוֹ שֶׁיֵּשׁ לַנִּתְבָּע (ז) הֶזֵּק בְּזֶה כְּפִי רְאוֹת עֵינֵי הַדַּיָּנִים:

 באר היטב  (א) תחלה. כתב הש''ך דהרבה פירושים נאמרו בזה ונ''ל עיקר דה''פ כשבאין לדין והתובע רוצה שישמעו דבריו תחלה והנתבע חפץ לומר תחלה ונ''מ דאולי יודה מקצת ואין מודה מקצת מתחייב ש''ד אלא כשהודה לאחר שתבעו התובע כדלקמן סי' פ''ח סט''ו אז נזקקין לתובע תחלה ואם יודה לו זה מקצת יתחייב ש''ד משום דה''ל לפרוע לו קודם שתבעו ואי זילי נכסי דנתבע כגון שהנכסים זלים בעת ההיא או שיצטרך למוכרם בזול כשימכור במהירות ולכך לא שילם לו קודם שתבעו נזקקים לנתבע תחלה ואם יודה מקצת קודם שיטעון התובע אינו חייב ש''ד עכ''ל: (ב) פרעתי. כגון שהלוהו בשטר בעדים אבל אם הי' נאמן לומר פרעתי נאמן ג''כ במה שטוען יש לך משלי במגו דפרעתי. סמ''ע: (ג) משלי. פי' שאומר משכון הי' לי בידך ונפחת מדמיו ואפי' אם התובע מודה שנפחת אלא שמחולקים בשיעור הפחת אפ''ה דינא הכי. ד''מ בשם מרדכי. סמ''ע: (ד) שזיילי. אז נותנין לו זמן אפי' יותר מל' יום להביא ראייתו ויפטר עי''ז מראובן התובע שלא יצטרך למכור נכסיו בזול כשיראו הבריות שהוא דחוק למעות כ''כ הסמ''ע. וכתב הש''ך בשם התוס' והרא''ש דנ''מ עוד לענין חבלות דאין נותנין זמן לחבלות כמ''ש סי' ת''כ סכ''ז אבל בזילי נכסיה נותנין לו זמן אפי' לחבלות וכתב הב''ח דאין משביעין להתובע אם יש בידו משל הנתבע דיש לחוש שיבאו עדים ויכחישוהו ונמצא ש''ש מתחלל כו' ע''ש ואין דבריו נכונים כמ''ש ס''ס ע''ה וסי' פ''ז סל''ג ופשיטא דמשביעין אותו בכל ענין רק דלענין זה מועיל שנזקקין לתובע תחלה שצריך לשלם לו מיד ואע''פ שאנו יודעים שיש לו עדים אין ממתינין עליהם עכ''ל הש''ך: (ה) שישבע. ואם התובע הוא מהנשבעים ונוטלים אין הנתבע יכול לכופו ולומר תשבע מיד ואשלם לך אלא הברירה ביד התובע להמתין שאולי יודה לו הנתבע או יברר בראיה באופן שלא יצטרך לישבע. יש''ש ב''ק פ''ה: (ו) עכשיו. ואע''ג דבסי' פ''ז סכ''ד כתב הרמ''א שאומרים לתובע שיטעון הכל הא מסיים שם ואם אינו רוצה נשבע ונפטר ממנו מכל התביעות כו' וכאן מיירי שהתובע אומר דלא איכפת ליה אם ישבע דאף בשבועה לא יפטר שיש לו עליו תביעות דלא שייך בהו שבוע' או שיברר דבריו ע''פ עדים. ש''ך: (ז) היזק. אפי' אם לא נשמע רק קול יוצא שזה חייב לפלו' יכול הוא לתבוע לאותו פ' שיציע דבריו לפני הב''ד ולהראות שט''ח אם יש לו עליו ואם לאו מוטל על הב''ד לסלק הקלא מעליו ע''י שיתנו לו כתוב וחתום או יצוו להכריז באופן שלא יזיילי נכסיו של זה. סמ''ע:





סימן כה - דין שטעה, מתי חוזר ומתי משלם
ובו ה' סעיפים
א
 
כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְטָעָה, אִם טָעָה בַּדְּבָרִים הַגְּלוּיִם וְהַיְדוּעִים, כְּגוֹן דִּינִים הַמְפֹרָשִׁים בַּמִּשְׁנָה אוֹ בַּתַּלְמוּד אוֹ בְּדִבְרֵי הַפּוֹסְקִים, חוֹזֵר הַדִּין וְדָנִין אוֹתוֹ כַּהֲלָכָה. הגה: מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם נִרְאֶה לַדַּיָּן וְלִבְנֵי דוֹרוֹ מִכֹּחַ רְאָיוֹת מֻכְרָחוֹת שֶׁאֵין הַדִּין כְּמוֹ שֶׁהֻזְכַּר בַּפּוֹסְקִים, יָכוֹל (א) לַחֲלֹק עָלָיו, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ נִזְכַּר בַּתַּלְמוּד (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . מִכָּל מָקוֹם אֵין לְהָקֵל בַּדָּבָר שֶׁהֶחֱמִירוּ בוֹ הַחִבּוּרִים שֶׁנִּתְפַּשְּׁטוּ בְּרֹב יִשְׂרָאֵל, אִם לֹא שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹתָיו שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בְּאוֹתָהּ חֻמְרָא (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן רמ''א) . וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה שֶׁנָּטַל הַמָּמוֹן שֶׁלֹּא כְדִין לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁהוּא אַלָּם, אוֹ (ב) שֶׁטִּמֵּא דָבָר הַטָּהוֹר אוֹ שֶׁהוֹרָה בִּכְשֵׁרָה שֶׁהִיא טְרֵפָה וְהֶאֱכִילוּהוּ לַכְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, הֲרֵי אֵלּוּ (ג) פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם; אַף עַל פִּי שֶׁגָּרַם לְהַזִּיק, לֹא (ד) נִתְכַּוֵּין לְהַזִּיק. הגה: וְיֵשׁ (ה) חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . וּלְעִנְיָן הוֹרָאַת אִסּוּר (ו) וְהֶתֵּר, אִם הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ, דִּינוֹ כְּמֻמְחֶה (נִימוּקֵי יוֹסֵף רֵישׁ פֶּרֶק אד''מ) . וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רמ''ב מִדִּין הַסְמִיכוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה.

 באר היטב  (א) לחלוק. אפי' לחלוק על דברי הגאונים כ''כ הרא''ש והטור. ש''ך: (ב) שטימא. מפ' בגמרא דהיינו לאחר שהורה שהוא טמא לא דקדקו בטהרתו והניחוהו לטמא בשרץ דשוב א''א לחזור מהוראתו. סמ''ע: (ג) פטור. כתב הש''ך דנ''ל דהך טיהר את הטמא מיירי כגון שבאו לפניו מוכר ולוקח לישאל אם יקח פירותיו של זה המוכר אם הם טהורים וטיהר את הטמא ולקח זה הפירות על פיו ואח''כ נודע דשלא כדין טיהר ורוצה החכם שהמוכר יחזיר לזה מעותיו ויטול ממנו הפירות ע''ז קתני מה שעשה עשוי לענין שהמוכר בחזקת טהורים מכרם וא''צ להחזיר המעות רק החכם ישלם ללוקח מביתו כמו מראה דינר לשולחני ומזה יצא דין חדש בטיהר את הטמא ועירבן בעה''ב פטור אפילו טעה בשיקול הדעת ונ''מ גם בזה''ז לחכם שטיהר יינו של חבירו וערבו בעה''ב עם יין אחר ואח''כ נודע שהורה שלא כדין ונעשה הכל יי''נ בין טעה בדבר משנה בין בשיקול הדעת פטור מלשלם דה''ל כמנסך בשוגג דפטור ואם טעה בדבר שנשאר בש''ס בתיקו אם קבלוהו עלייהו או שהוא מומח' אפי' בטועה בשיקול הדעת לא הוי כיון דלא מתברר שטעה בבירור אלא מה שעשה עשוי ופטור מלשלם ודלא כהנ''י ומי שהור' שעוף זה טמא מפני שלא נתברר שיש לו סימני טהרה ואח''כ נודע שעוף זה נאכל במסורת ה''ל טוע' בדבר משנ' וחוזר וכן כל כיוצא בזה עכ''ל: (ד) נתכוין. ס''ל כהרי''ף דמחלק בין דיני דגרמי דמזיק דמיחייב עליהם אפי' לא נתכוין דאדם מועד לעולם וכמ''ש בסי' שע''ח ובין גרמא הבא ע''י הוראת הדיין דאם נתחייב עליו לא ידון לעולם וכיון דברשות ירד לדון לא מקרי נתכוין להזיק משא''כ ביחיד או שנים והן הדיוטות חייבים דנקראים נתכוון להזיק ואם המורה טימא או האכילו בידים ס''ל לב''י לדעת הרי''ף והרמב''ם שזה נקרא מזיק ממש ומחויב לשלם אפי' בטעות דבר משנה ואני הוכחתי דלהרי''ף והרמב''ם גם זה מקרי גורם להזיק כיון שכונתו הי' לדון ולהורות הלכה למעשה לא להזיק נתכוון עכ''ל הסמ''ע וע''ש: (ה) חולקין. פירוש אהאי דינא דכשא''א להחזיר וס''ל דאפילו ג' מומחין וקבלוהו עלייהו אפ''ה חייבים לשלם דקי''ל כר''מ דדאין דינא דגרמי אפילו בכה''ג. אבל ארישא באפשר להחזיר כ''ע מודו דמחזירין בכל ענין בטעות בדבר פשוט הנקרא טועה בדבר משנה. סמ''ע: (ו) והיתר. כתב הסמ''ע דדין זה הוא מהנ''י והוא לא כ''כ אטוע' בדבר משנה כ''א אטועה בשיקול הדעת דדינו הוא דאינו פטור מתשלומין רק כשהוא מומח' וסמוך מב''ד דארץ ישראל או שנטל רשות מהר''ג וקאמר דבאיסור והיתר אינו כן דבמומחה שהוא גמיר וסביר לחוד סגי שפטור מתשלומין נמצא דלא הי' למור''ם לסדר הג''ה זו כ''א בסעיף שאח''ז גבי שיקול הדעת והש''ך השיג על גוף הדין דהנ''י דל''נ לחלק בין הוראת ממון לאיסור והיתר ע''ש שמאריך בזה ומסיק וכ' הלכך נרא' עיקר דאין חילוק בזה בין דיני ממונות להוראת איסור והיתר ודלא כהנ''י והרב. גם בע''ש ליתא הגה''ה זו עכ''ל:


ב
 
טָעָה בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת, כְּגוֹן דָּבָר שֶׁהִיא מַחֲלֹקֶת תַּנָּאִים אוֹ אֲמוֹרָאִים וְלֹא נִפְסְקָה הֲלָכָה כְּאֶחָד מֵהֶם בְּפֵרוּשׁ, וְעָשָׂה כְּאֶחָד מֵהֶם וְלֹא יָדַע שֶׁכְּבָר פָּשַׁט הַמַּעֲשֶׂה בְּכָל (ז) הָעוֹלָם כְּדִבְרֵי הָאַחֵר, אִם הָיָה זֶה דַיָּן מֻמְחֶה וְנָטַל רְשׁוּת מֵרֵישׁ גָּלוּתָא, אוֹ שֶׁלֹּא נָטַל רְשׁוּת אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִינִים עֲלֵיהֶם, הוֹאִיל וְהוּא מֻמְחֶה, (ח) חוֹזֵר הַדִּין. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. הגה: וְג' הֶדְיוֹטוֹת, (ט) דִּינָם כְּיָחִיד מֻמְחֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ג' כֵּיצַד נְטִילַת רְשׁוּת מִן הַמֶּלֶךְ מְהַנֵּי. וְלֹא יֹאמַר הָאָדָם: אֶפְסֹק כְּמִי שֶׁאֶרְצֶה בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַחֲלֹקֶת, וְאִם עוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי זֶה דִּין שֶׁקֶר, אֶלָּא אִם הוּא חָכָם גָּדוֹל וְיוֹדֵעַ לְהַכְרִיעַ בִּרְאָיוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִי לָאו בַּר הָכִי הוּא, (י) לֹא יוֹצִיא מָמוֹן מִסָּפֵק, דְּכָל הֵיכָא דְאִכָּא סְפֵיקָא דְדִינָא אֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן מִיַּד הַמֻחְזָק (טוּר) . וְאִם הוּא בְּהוֹרָאַת אִסּוּר וְהֶתֵּר, וְהוּא דְבַר אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא, יֵלֶךְ לְחֻמְרָא; וְאִי דָּבָר דְּרַבָּנָן, יֵלֶךְ אַחַר הַמֵּקֵל. וְדַוְקָא אִם ב' הַחוֹלְקִים הֵם שָׁוִין, אֲבָל אֵין סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵי קָטָן נֶגֶד דִּבְרֵי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה (יא) וּבְמִנְיָן, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַדַּחַק, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה גַם כֵּן הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וְכֵן אִם הָיָה יָחִיד נֶגֶד רַבִּים, הוֹלְכִים אַחַר (יב) רַבִּים בְּכָל מָקוֹם (רַשְׁבָּ''א סִימָן רנ''ג), וַאֲפִלּוּ אֵין הָרַבִּים מַסְכִּימִים מִטַּעַם אֶחָד, אֶלָּא כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ טַעַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הוֹאִיל וְהֵם מַסְכִּימִים לְעִנְיַן הַדִּין מִקְּרֵי רַבִּים וְאָזְלִינָן בַּתְרַיְהוּ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ מ''א) . וְאִם הָיָה מִנְהָג בָּעִיר לְהָקֵל, מִפְּנֵי שֶׁחָכָם אֶחָד הוֹרָה לָהֶם כָּךְ, הוֹלְכִין אַחַר דַּעְתּוֹ. וְאִם חָכָם אַחֵר בָּא לֶאֱסֹר מַה שֶּׁהֵם מַתִּירִין, נְהֹג בּוֹ אִסּוּר (תְּשׁוּבַת הַרַשְׁבָּ''א סִימָן רנ''ג) . כָּל מָקוֹם שֶׁדִּבְרֵי הָרִאשׁוֹנִים כְּתוּבִים עַל סֵפֶר וְהֵם מְפֻרְסָמִים, וְהַפּוֹסְקִים הָאַחֲרוֹנִים חוֹלְקִים עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁלִּפְעָמִים הַפּוֹסְקִים חוֹלְקִים עַל הַגְּאוֹנִים, הוֹלְכִים אַחַר (יג) הָאַחֲרוֹנִים, דַּהֲלָכָה כְבַתְרָאֵי מֵאַבָּיֵי וְרָבָא וְאֵילָךְ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ צ''ד) . אֲבָל אִם נִמְצָא לִפְעָמִים תְּשׁוּבַת גָּאוֹן וְלֹא עָלָה זִכְרוֹנוֹ עַל סֵפֶר, וְנִמְצְאוּ אֲחֵרִים חוֹלְקִים עָלָיו, אֵין צְרִיכִים לִפְסֹק כְּדִבְרֵי הָאַחֲרוֹנִים, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָדְעוּ דִּבְרֵי הַגָּאוֹן, וְאִי הָוֵי שְׁמִיעַ לְהוּ הָוֵי הָדְרֵי בְהוּ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ צ''ד) .

 באר היטב  (ז) העולם. כתב הש''ך נרא' דלאו דוקא אלא ה''ה בכל המדינ' שהוא בתוכ' כגון חלב שעל הקרב לבני ריינו''ס וכה''ג דכללא הוא הכל כמנהג המדינ' וכתב הנ''י והיכא דלא אשכחן דסוגיא דעלמא אזלא כחד יש לדיין לפסוק כפי שדעתו נוטה ובד''מ הביאו. סמ''ע: (ח) חוזר. ואם יש גדול להחזיר הדין חוזר אם אפשר בחזר' ואין הגדול יכול להחזיר אלא במומח' שקבלוהו או בג' הדיוטות שא' מהם מומח' שמבין דברי הגדול שמחזירו אבל בענין אחר כגון במומח' ולא קבלוהו או ג' הדיוטות וקבלום ושאר אופנים אין הגדול מחזיר כלל ומה שעשה עשוי כ''א לפי דינו המבואר וכ''מ שהגדול מחזיר אפילו אם האכיל הבע''ד לכלבים קודם שנודע או שהבע''ד שכנגדו הלך למדה''י וכיוצא בו פטור הדיין בין מומחה וקבלוהו בין ג' הדיוטות כו' כנ''ל שהבע''ד הפסיד לעצמו שהרי יש כאן גדול שהי' מחזיר הדין ואם נשא ונתן ביד קודם שנודע להגדול וא''א בחזר' אם הוא מומח' וקבלוהו פטור ואם הם ג' הדיוטות כנ''ל ולא קבלום חייבים לשלם ומזה מתבאר שמי שטע' בשיקול הדעת והור' בכשר' שהיא טרפ' וכיוצא בזה ואותו דבר שאסר הוא לפנינו הדין עומד ואין חכם אחר אפילו גדול ממנו יכול להתיר אע''פ שסוגיין דעלמא כאידך אם לא באופן שנתבאר וכ''מ שהוא פטור משום מומח' אינו פטור עד שמברר שהוא מומח' גמיר וסביר ומנוסה בכך כמה שנים ואפי' בזה''ז יש מומח' לענינים הללו עכ''ל הש''ך וכ' הסמ''ע הא דפסק המחבר דבזמן שהדיין פטור חוזר הדין משום פסידא דבע''ד זהו סברת הרי''ף והרמב''ם אבל הרא''ש והטור פליגי ע''ז וס''ל דאין הדין חוזר והרמ''א שלא הגיה כאן כלום צ''ל דסמך על מ''ש בס''ג וי''א כו' ואין הדין חוזר וקאי גם אזה: (ט) דינם. פירוש דמהני גבייהו הקבלה שאם טעו פטורים מלשלם. סמ''ע: (י) לא יוציא. ואי מהני תפיסה בדבר שיש בו פלוגתא לומר קים לי עיין במהרי''ק שורש צ''ד ובד''מ הביאו וכתב דאפשר דלא מהני כ''א בנדונית חתנים עיין בטור א''ה סי' נ''ה ובש''ע שם סי' נ''ב אבל במקומות אחרים לא מצינו דמהני אך המרדכי ס''ל דמהני בכ''מ וע''ל ס''ס קל''ט דבדבר שיש בו מחלוקת ולא שייך בו דין חלוק' אמרינן כל דאלים גבר עכ''ל הסמ''ע: (יא) ובמנין. ז''ל ד''מ אם זה גדול בחכמה וזה במנין הולכין אחר הגדול במנין פי' תלמידים הרבה א''נ שרוב התלמידים אומרים כמותו. סמ''ע: (יב) רבים. ובאיסור דאורייתא לא אזלינן בתר רבים אם מסכימים להקל משני טעמים ודוקא כשבאנו להתיר דין שמסופקים בו מתוך החיבורים אבל כשהרבים לפנינו אזלינן בתרייהו אע''פ שאין מסכימים מטעם אחד ושנים שאמרו טעם א' מב' מקראות אין מונין להם אלא חד דודאי חד מינייהו טעי שלא נכתבו ב' מקראות לדבר א' ודוקא במקרא אבל במשנה וש''ס ופוסקים מונין להם ב'. ש''ך: (יג) האחרוני'. כתב המרדכי שבכל מקום פוסקים כרב אלפס אם לא במקום שהתוספות חולקין עליו. סמ''ע:


ג
 
הָיָה הַטּוֹעֶה (יד) מֻמְחֶה בֵּית דִּין, וְלֹא נָטַל רְשׁוּת וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִינִין עֲלֵיהֶם, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֻמְחֶה אֲבָל קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִינִים עֲלֵיהֶם לָדוּן לָהֶם בַּדִּין, וְטָעָה בְּשִׁקּוּל הַדַּעַת, אִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ; וְאִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, יַחֲזֹר הַדִּין, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר, יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, וְאֵין הַדִּין (טו) חוֹזֵר (הָרֹא''שׁ וְטוּר וְעוֹד הַרְבֵּה פוֹסְקִים עַיֵן סקי''ד אות א' וסוף ס''ק כ''ט) . וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא קִבְּלוּם עֲלֵיהֶם בֵּין לְדִין בֵּין לְטָעוּת, אֲבָל אִם קִבְּלוּם עֲלֵיהֶם בֵּין לְדִין בֵּין לְטָעוּת (טוּר וְהַרֹא''שׁ), אוֹ בַזְּמַן הַזֶּה שֶׁמַּכְרִיחִין הַקָּהָל הַדַּיָּנִים, עַל פִּי הַחֵרֶם, שֶׁיִּהְיוּ דַיָּנִים בְּעַל כָּרְחָם, לֹא יְשַׁלְּמוּ אֲפִלּוּ טָעוּ, דְּמַה לָהֶם לַעֲשׂוֹת. מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם (טז) לַחֲזֹר, אִם טָעוּ; וְאִם אֵינָן רוֹצִים לַחֲזֹר, צְרִיכִין לְשַׁלֵּם (מָרְדְּכַי רֵישׁ סַנְהֶדְרִין) . וּכְשֶׁטָּעוּ וּמְשַׁלְּמִין, אִם הִסְכִּימוּ כָּל הַדַּיָּנִים בְּיַחַד, כֻּלָּם מְשַׁלְּמִין. וְאִם הָיוּ הַדַּיָּנִים רַק שְׁלֹשָׁה, וְהָלְכוּ אַחַר שְׁנַיִם שֶׁבָּהֶם, הֵם מְשַׁלְּמִין ב' חֲלָקִים, וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי (יז) מַפְסִיד הַבַּעַל דִּין. אֲבָל אִם הָיוּ הַדַּיָּנִים חֲמִשָּׁה, וְהָלְכוּ אַחַר שְׁלֹשָׁה שֶׁהֵם הָרֹב, צְרִיכִים לְשַׁלֵּם הַכֹּל (טוּר) .

 באר היטב  (יד) מומחה. נרא' דר''ל גמיר וסביר הראוי לדון וא''צ להיות סמוך ולפ''ז מ''ש המחבר ס''ב אם הוא מומחה וקבלוהו כו' פטור מלשלם מיירי אפילו בגמיר ולא סביר דלא כהטור דס''ל דלא מיפטר כ''א יחיד מומח' דגמיר וסביר וקבלוהו וצ''ע עכ''ל הסמ''ע: (טו) חוזר. אפילו כשאפשר להחזיר וה''ט כיון דמ''מ פסק כאחד מהתנאים או אמוראים לאו כל כמיניה להחזיר הדין ואפילו עדיין לא הוציאו מהנתבע נרא' מדברי הרא''ש דקם דינא וחייב הנתבע לשלם לתובע וחוזר אחר כך על הדיין שגרם לו היזק. סמ''ע: (טז) לחזור. ואם קבלום בהדיא בין לדין בין לטעות וכבר הוציא מהנתבע ונתנו להתובע אפשר דלא מצי לחזור ולהוציא מידו. סמ''ע: (יז) מפסיד. כתב הסמ''ע דהרא''ש והטור מחלקים דהיינו דוקא שאין מומח' באותן הב' אבל אם אחד מהם מומח' שהי' ראוי לדון יחידי אז השנים משלמין הכל דהא לא מצי למימר דבזולת הג' לא היו ראוים לדון וזה שאינו מומח' צריך לשלם כ''כ כמו המומח' כיון דיתבי אדעתא דג' הוא נמי גרם הרוב דזולתו לא הלכו אחר המומח' לחוד והרמ''א דהשמיט זה אפשר משום דאין נוהגין בזה''ז לדון יחידי כמ''ש בס''ג ס''ב:


ד
 
אֲבָל מִי (יח) שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ בַּעֲלֵי דִינִים, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בַּעַלֵי זְרוֹעַ, וְאֵינוֹ בִּכְלַל הַדַּיָּנִים, לְפִיכָךְ אֵין דִּינוֹ דִּין, בֵּין טָעָה בֵּין לֹא טָעָה, וְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים, אִם רָצָה, חוֹזֵר וְדָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין. וְאִם טָעָה וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, חַיָּב לְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ מִבַּעַל דִּין שֶׁנָּתַן לוֹ שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה; (יט) וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲזִיר, אוֹ שֶׁטִּמֵּא, אוֹ שֶׁהֶאֱכִיל דָּבָר הַמֻּתָּר לַכְּלָבִים, יְשַׁלֵּם כְּדִין כָּל גּוֹרֵם לְהַזִּיק, שֶׁזֶּה מִתְכַּוֵּן לְהַזִּיק הוּא.

 באר היטב  (יח) שאינו מומח'. כ' הסמ''ע היינו דלא גמיר ולא סביר ומה דנ''מ לחזור הדין אם לא טעה כתב הש''ך לענין זמן ב''ד ל' יום או לענין הפירות שבינתים: (יט) ואם. הכ''מ פי' דה''ק אם נשא ונתן ביד אפילו יש לו לבע''ד חוזר הבע''ד השני מיד על הדיין אבל בלא נשא ונתן ביד חוזר מתחלה על חבירו ואם אין לו אז חוזר על הדיין וכתב עליו הש''ך דיפה כוון ודלא כדמפרש הסמ''ע וסיים דהמעיין בהרב ברטנורה ר''פ ז''ב יראה שדבריו נוטים ג''כ לדברי הכ''מ וכן הוא בע''ש ועיקר עכ''ל:


ה
 
דַּיָּן שֶׁטָּעָה וְחִיֵּב שְׁבוּעָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ, וְעָשָׂה זֶה פְּשָׁרָה עִם בַּעַל דִּינוֹ כְדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע, וְאַחַר כָּךְ יָדַע שֶׁאֵינוֹ בֶּן שְׁבוּעָה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עַל הַפְּשָׁרָה, אֵינָהּ כְּלוּם, דְּקִנְיָן (כ) בְּטָעוּת הוּא, וְחוֹזֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְדַוְקָא שֶׁגִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁעָשָׂה הַפְּשָׁרָה מִשּׁוּם הַשְּׁבוּעָה, אוֹ כַּדּוֹמֶה לְזֶה (עִטּוּר בְּשֵׁם הָרִי''ף) .

 באר היטב  (כ) בטעות. כתב בד''מ בשם מהרי''ק אם א' נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים ואחר כך נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהי' מגיע לחלקו כמעט כפלים הוה פשרה בטעות. בב''י כתב באחד שהי' לו דין עם שנים ונתפשר עם אחד מהם ומת השני אין צריך ליתן להיורשים דשני כלום עד כאן לשון הסמ''ע:





קיצור כללי דיני תפיסה מלקט מפסקים ראשונים ואחרונים וקצת מחודשים


א
 
סְפֵק בְּכוֹר אֲפִלּוּ תְּפָסוֹ הַכֹּהֵן, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, הוֹאִיל וְהוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין, שֶׁהַבְּעָלִים יֹאמְרוּ לִתֵּן לְכֹהֵן אַחֵר. וַאֲפִלּוּ בְּמַכִּירֵי כְּהֻנָּה לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה. וַאֲפִלּוּ בְּסָפֵק שֶׁהַכֹּהֵן טוֹעֵן בָּרִי אוֹ תָּפַס קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק, לָא מְהַנֵּי וּמוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. אֲבָל תָּפַס בִּרְשׁוּת, שֶׁהַבְּעָלִים הִתְפִּיסוּ הַבְּהֵמָה לְהַכֹּהֵן, בְּאִם שֶׁיִּהְיֶה בְּכוֹר, יִהְיֶה שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד סָפֵק אִם הוּא בְּכוֹר, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:


ב
 
מָמוֹן עֲנִיִּים שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין, אָז אִם יֵשׁ סָפֵק בְּגוּף הַנֶּדֶר אִם חָל, כְּגוֹן בְּסָפֵק אִם יֵשׁ יָד לִצְדָקָה הַמְבֹאָר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רנ''ח סָעִיף ב' וְכַיּוֹצֵא דְּהַסָפֵק הוּא לְעִנְיַן אִסוּר בַּל יַחֵל וּבַל תְּאַחֵר סְפֵק אִסוּרָא לְחֻמְרָא. וְאִם הַסָפֵק הוּא בִּלְשׁוֹן הַנֶּדֶר, אִם דָּבָר זֶה הוּא בִּכְלַל הַנֶּדֶר, מֻתָּר, כַּמְבֹאָר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רנ''ט סָעִיף ה', דְּאֵין כַּוָּנַת הַנּוֹדֵר רַק עַל מַשְׁמָעוּת הַוַּדַּאי שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ וְלֹא עַל מַשְׁמָעוּת הַסָפֵק שֶׁבִּלְשׁוֹנוֹ, דְּלָא מְחִית אֱינָשׁ נַפְשֵׁיהּ לִסְפֵיקָא. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בָּאוֹמֵר בָּרִי שֶׁלֹּא לְכָךְ נִתְכַּוֵּן, כֵּיוָן דִּמְהֵימָן בְּמִלְּתָא דְאִסוּר. וְכֵן הַיּוֹרֵשׁ דְּלֵיכָּא גַּבֵּיהּ אִסוּרָא דְּבַל יַחֵל סְפֵיקוֹ לְקֻלָּא. וּמֵהַאי טַעְמָא בִּשְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו אִם עָמַד חוֹזֵר, אַף דְּהוּא סָפֵק בַּשַּׁ''ס (ב''ב קמ''ח ע''ב) דִּלְעִנְיַן אִסוּר מְהֵימָן בְּבָרִי שֶׁלּוֹ. אֲבָל בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא שְׁאָר אִסוּר אַקַּרְקַפְתָּא דְּגַבְרָא רַק מִשּׁוּם גֶּזֶל מָמוֹן עֲנִיִּים, אָז כְּשֶׁיֵּשׁ סָפֵק אִם הָיָה כָּאן מָמוֹן עֲנִיִּים כְּלָל, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם הֻחְזַק בְּכָאן מָמוֹן צְדָקָה, כְּגוֹן שֶׁמֻּנָּח בַּתֵּבָה מָמוֹן שֶׁלּוֹ וּמָמוֹן צְדָקָה וְנִמְצָא מָמוֹן מִן הַצַּד וְאֵין יָדוּעַ אִם הוּא מָמוֹן צְדָקָה אֲפִלּוּ הָרֹב הוּא מָמוֹן שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זוֹ צְדָקָה וְלֹא אָזְלִינַן בָּתַר רֻבָּא. וְאִם נִשְׁתַּמְשׁוּ בָּזֶה אַחַר זֶה אָזְלִינַן בָּתַר בָּתְרָא. וְהר''ב בַּהג''ה בְּיוֹרֶה דֵעָה סס''י רנ''ט (ס''ו) כָּתַב, דַּאֲפִלּוּ בִּצְדָקָה אָזְלִינַן בָּתַר רֻבָּא, אָמְנָם הוּא תָּמוּהַּ וְצ''ע. וּבְמָקוֹם שֶׁתּוֹלִין לְהָקֵל בְּסָפֵק, לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים וְכֵן בְּכָל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. כֵּיוָן שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין, הָוֵי כְּמוֹ סְפֵק בְּכוֹרוֹת, אֲבָל מָמוֹן עֲנִיִּים מְיֻחָדִים הָוֵי כְּמוֹ שְׁאָר מָמוֹן וּמְהַנֵּי תְּפִיסָה כְּמוֹ בִּשְׁאָר מָמוֹן:


ג
 
סְפֵק מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין, אִם הוּא סָפֵק בַּמְּצִיאוּת אוֹ אִם הוּא בְּסָפֵק הַשָּׁקוּל, אָזְלִינַן בָּתַר חֶזְקַת מָרָא קַמָּא. וְלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה בְּעֵדִים כְּשֶׁטּוֹעֵן שֶׁמָּא אֲפִלּוּ בִּדְרָרָא דְמָמוֹנָא, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ סָפֵק לְבֵית דִּין בְּלֹא טַעֲנוֹתֵיהֶם, אַף שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין כֵּן עִקָּר דְּלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה. וּכְשֶׁהַסָפֵק הוּא עַל פִּי טַעֲנוֹתֵיהֶם, לְכֻלֵּי עָלְמָא לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה. וְכֵן הוּא הַדִּין בְּסָפֵק תְּרֵי וּתְרֵי אוֹ בְּסָפֵק שֶׁבִּשְׁטָר לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה בַּטּוֹעֵן שֶׁמָּא:


ד
 
סָפֵק הַנִּשְׁאָר בַּשַּׁ''ס בְּתֵיקוּ וְטוֹעֵן שֶׁמָּא, יֵשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּין גְּדוֹלֵי הַפּוֹסְקִים אִי מְהַנֵּי תְּפִיסָה. וּמַסִיק הַשַּׁ''ךְ (ת''כ סִימָן ע''ח) דְּקָשֶׁה לְהַכְנִיס רֹאשׁ בָּזֶה, וְיַעֲשֶׂה הַדַּיָּן כְּפִי מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת. וּבְבַעְיָא דְלָא אִיפְשְׁטָא, אִם הוּא עַם הָאָרֶץ - דִּינוֹ כְּתֵיקוּ, וְאִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְאָיוֹת מֵהַשַּׁ''ס וְהַדַּיָּנִים רוֹאִין שֶׁיֵּשׁ בִּדְבָרָיו בְּנוֹתֵן טַעַם, מְהַנֵּי תְּפִיסָה. וְהָעִקָּר דִּבְכָל מָקוֹם בְּתֵיקוּ שֶׁמְּבֹאָר בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ דְּאִי תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין, וְהָרַמָ''א לֹא הִגִּיהַּ עָלָיו דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה, יֵשׁ לְהוֹרוֹת דִּמְהַנֵּי תְּפִיסָה כִּסְתִימַת הַמְחַבֵּר. וּבְמָקוֹם שֶׁרַמָ''א הִגִּיהַּ דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה, יֵשׁ לְהוֹרוֹת כְּהַגָּהַת הָרַמָ''א וְלָא מְהַנֵּי:


ה
 
שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְעָמַד אַף שֶׁהוּא תֵּיקוּ בַּשַּׁ''ס (ב''ב קמ''ח ע''ב), לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה כַּמְבֹאָר בְּסִימָן ר''ן (ס''ג בַּרמ''א), וַאֲפִלּוּ הִקְדִּישׁ לַעֲנִיִּים מְיֻחָדִין שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין:


ו
 
בָּרִיא שֶׁאָמַר עַל בֵּן בֵּין הַבָּנִים, 'פְּלוֹנִי בְּנִי יִירַשׁ', הוּא תֵּיקוּ בַּשַּׁ''ס (ב''ב קל''א ע''א), וּבְסִימָן רפ'' א סָעִיף ה' פָּסַק בִּסְתָם דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹסִיף בִּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, מִכָּל מָקוֹם מְהַנֵּי תְּפִיסָה, וְאִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:


ז
 
תְּפִיסָה וְטוֹעֵן בָּרִי, אִם הוּא בִּמְקוֹם דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְּמָמוֹנָא שֶׁהַסָפֵק בָּא עַל יְדֵי טַעֲנוֹתֵיהֶם, שֶׁזֶּה אוֹמֵר שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי, וַדַּאי דְּלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה. וְאִם הַסָפֵק לְבֵית דִּין בְּלֹא טַעֲנוֹתֵיהֶם אִם טוֹעֵן עַל גּוּף הַדָּבָר, כְּגוֹן בְּמַחֲלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר דְּסִימָן (רכ''ו) (רכ''ג ס''א), מְהַנֵּי תְּפִיסָה. אֲבָל אִם תָּפַס חֵפֶץ וְטָעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל בַּעַל הַחֵפֶץ סְפֵק חוֹב שֶׁהוּא דְרָרָא דְמָמוֹנָא, כֵּיוָן דְּלָאו עַל גּוּפוֹ שֶׁל חֵפֶץ קָא טָעִין, לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא סָפֵק בְּהַמְּצִיאוּת אֵיךְ הָיָה הַדָּבָר:


ח
 
סָפֵק שֶׁנַּעֲשָׂה עַל פִּי עֵדִים מֵחֲמַת שֶׁלֹּא רָאוּ הַדָּבָר בִּשְׁלֵמוּת, לֹא נִקְרָא סָפֵק עַל פִּיהֶן שֶׁיּוֹעִיל תְּפִיסָה, כְּגוֹן שֶׁרָאוּ שֶׁשּׁוֹר אֶחָד הִזִּיק וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם גָּדוֹל אִם קָטָן אוֹ שֶׁרָאוּ שֶׁהִלְוָה אוֹ פָּרַע אֵיזֶה סָךְ וְאֵינָם יוֹדְעִים כַּמָּה, עֵדוּתָן עַל הַסָפֵק כְּמַאן דְּלֵיתָא וּכְמוֹ שֶׁלֹּא הֵעִידוּ דָּמֵי. וַאֲפִלּוּ טוֹעֵן עַל גּוּף הַחֵפֶץ, כְּגוֹן שֶׁמְּעִידִין שֶׁרָאוּ שֶׁהִגְבִּיהַּ מִטַּלְטְלִין לְשֵׁם קִנְיָן וְלֹא רָאוּ אִם הִגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, בְּכָל הָנֵי לֹא מוֹעִיל תְּפִיסָה אֲפִלּוּ טוֹעֵן בָּרִי, דַּאֲפִלּוּ בְּקִדּוּשִׁין כְּהַאי גַּוָּנָא, כְּגוֹן שֶׁרָאוּ שֶׁזָּרַק לָהּ קִדּוּשִׁין וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם קָרוֹב לָהּ, לֵיכָּא חֲשַׁשׁ קִדּוּשִׁין:


ט
 
סָפֵק שֶׁבִּשְׁטָר, אֲפִלּוּ לֵיכָּא שְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת רַק שֶׁמְּסֻפָּקִין בְּלָשׁוֹן אֶחָד שֶׁבַּשְּׁטָר, וְכֵן סְפֵיקָא דִתְרֵי וּתְרֵי, מוֹעִיל תְּפִיסָה כְּשֶׁטּוֹעֵן בָּרִי. מִלְּבַד בַּסְלָעִים דִּינָרִין לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה, דִּלְשׁוֹן הַשְּׁטָר מְסַיֵּעַ שֶׁלֹּא הָיָה רַק שְׁנַיִם דְּמִעוּט סְלָעִים שְׁנַיִם, מִשּׁוּם הָכִי לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה אֲפִלּוּ טוֹעֵן בָּרִי:


י
 
סְפֵק תֵּיקוּ שֶׁבַּשַּׁ''ס מְהַנֵּי תְּפִיסָה בַּטּוֹעֵן בָּרִי. וְדַוְקָא שֶׁהַסְבָרָא הַנֶּאֱמָר בַּשַּׁ''ס לְזַכּוֹתוֹ מְסַיֵּעַ לְבָרִי שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁמְּסַיֵּעַ לוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת כְּגוֹן בְּאִיבַּעְיָא אִם נֶאֱמָן אַחַר זְמַן לִטְעֹן פְּרַעְתִּיךָ תּוֹךְ זְמַן דְּסִימָן ע''ח (ס''ה) דְּמִכֹּחַ סְבָרָא דְלֹא אָמְרִינַן מִגּוֹ בִּמְקוֹם חֲזָקָה אִיכָּא חֲזָקָה שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת, מְהַנֵּי תְּפִיסָה. אֲבָל בְּאִיבַּעְיָא דְּאִי עָשׂוּ תַּקָּנַת נִגְזָל בְּמָסוֹר (ב''ק ס''ב ע''א), דַּאֲפִלּוּ אִם נֹאמַר הַסְבָרָא דְּעָשׂוּ תַּקָּנָה, אֵין מְסַיֵּעַ לוֹ שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת, דְּאַף שֶׁעָשׂוּ חֲכָמִים תַּקָּנָה, מִכָּל מָקוֹם אֶפְשָׁר שֶׁמְּשַׁקֵּר הַנִּמְסָר, לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה כַּמְבֹאָר סִימָן שפ''ח בַּהג''ה סָעִיף ז':


יא
 
סְפֵק לָשׁוֹן בְּשׁוֹבָר, כְּשֶׁהוּא שׁוֹבָר שֶׁל פֵּרָעוֹן אָמְרִינַן בֵּיהּ 'יַד בַּעַל הַשּׁוֹבָר עַל הָעֶלְיוֹנָה' אֲפִלּוּ הַלּוֹוֶה טוֹעֵן שֶׁמָּא וְהַמַּלְוֶה בָּרִי, דִּתְפִיסַת הַהַלְוָאָה שֶׁתַּחַת יַד הַלּוֹוֶה מִקְרֵי תָּפַס קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק. אֲבָל אִם הוּא שׁוֹבָר שֶׁל מְחִילָה, וּבָא לִזְכּוֹת מִכֹּחַ הַלָּשׁוֹן - יַד בַּעַל הַשּׁוֹבָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה. אֲבָל בְּסָפֵק דִּתְרֵי וּתְרֵי אוֹ שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בַּמַּעֲשֶׂה וְלֹא בַּלָּשׁוֹן, כְּגוֹן בְּהָא דְסִימָן מ''ג (סכ''ז) בְּשׁוֹבָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ עַד עַכְשָׁו וְלֹא נוֹדָע אִם הַשּׁוֹבָר קוֹדֵם אוֹ הַשְּׁטָר קוֹדֵם, אַף בְּשׁוֹבָר שֶׁל מְחִילָה פָּטוּר הַלּוֹוֶה:


יב
 
תָּפַס קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק, מְהַנֵּי אֲפִלּוּ טוֹעֵן שֶׁמָּא. כֵּיצַד, כְּגוֹן בִּתְרֵי וּתְרֵי שֶׁתָּפַס קֹדֶם שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים הַשְּׁנִיִּים, שֶׁתָּפַס בַּדִּין כֵּיוָן שֶׁלֹּא נוֹלַד הַסָפֵק עֲדַיִן. וְכֵן בִּנְדוּנְיַת חֲתָנִים בִּפְלוּגְתָא דְּרַשִׁ''י וְרַבֵּנוּ תָּם הַמְבֹאָר בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן נ''ב (ס''ד בַּרמ''א) שֶׁהַחוֹתֵן הָיָה חַיָּב לוֹ, וְתָפַס בְּחַיֵּי הַבַּת, וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הַבַּת, שֶׁבְּחַיֶּיהָ הָיָה יָכוֹל לִתְפֹּס בַּדִּין, שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד סָפֵק, וְהָיָה יָכוֹל לִתְפֹּס בְּעַד חוֹבוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מְהַנֵּי הַתְּפִיסָה. אֲבָל אִם הָיָה בְּיָדוֹ חֵפֶץ בִּשְׁאֵלָה אוֹ פִּקָּדוֹן אוֹ בָּא מֵאֵלָיו קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק, לֹא מִיקְּרֵי תָּפַס וּבִרְשׁוּתָא דְמָרָא קַמָּא אִיתָא. וַאֲפִלּוּ גִּלָּה דַּעְתּוֹ קֹדֶם הַסָפֵק שֶׁרוֹצֶה לְתָפְסוֹ מִשּׁוּם שֶׁמָּא יִקְרֶה אֵיזֶה סְפֵק דִּין בֵּינֵיהֶם, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְתָפְסוֹ בַּדִּין, וְאִם הָיָה בָּא לְבֵית דִּין קֹדֶם הַסָפֵק הָיוּ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ, הָוֵי כְּגָזֵל בְּיָדוֹ וּבִרְשׁוּתָא דְמָרָא קַמָּא קָאֵי. אָמְנָם אִי בִּשְׁעַת הַסָפֵק אָמַר שֶׁתְּפָסוֹ אִי נַמֵּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִגּוֹ וְטוֹעֵן שֶׁנִּתְכַּוֵּן בִּשְׁעַת לֵדַת הַסָפֵק לַתְּפִיסָה, מְהַנֵּי אֲפִלּוּ בַּטּוֹעֵן שֶׁמָּא:


יג
 
הָיְתָה הַלְוָאָה בְּיָדוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק, אֲפִלּוּ לֹא גִּלָּה דַּעְתּוֹ קֹדֶם הַסָפֵק שֶׁרוֹצֶה לְתָפְסוֹ, רַק אַחַר שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ אֲפִלּוּ טוֹעֵן שֶׁמָּא, בֵּין בְּסָפֵק דִּמְצִיאוּת בֵּין סָפֵק שֶׁבַּשְּׁטָר. וְדַוְקָא שֶׁנּוֹלַד סָפֵק אִם שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חַיָּב לוֹ גַּם כֵּן חוֹב, מְהַנֵּי תְּפִיסַת הַהַלְוָאָה שֶׁבְּיָדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאִם הָיָה הַדִּין בָּרוּר, הָיָה נִפְטָר מֵחוֹבוֹ, הֱוֵי כְּנוֹלָד סָפֵק עַל חוֹב שֶׁלּוֹ אִם הוּא חַיָּב לוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַסָפֵק הוּא בַּחוֹב שֶׁלּוֹ, חֲבֵרוֹ נִקְרָא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֲבָל אִם נוֹלַד סָפֵק אַחַר כָּךְ עַל חֵפֶץ יָדוּעַ שֶׁבְּיַד חֲבֵרוֹ אִם הוּא שֶׁלּוֹ אוֹ לֹא, לֹא מִקְרֵי הַהַלְוָאָה שֶׁבְּיָדוֹ כְּתָפַס קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק:


יד
 
הָא דִּבְהַלְוָאָה מְהַנֵּי תְּפִיסָה דַּוְקָא שֶׁאֵין לְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ שְׁטָר עַל חוֹב זֶה, אֲבָל אִם יֵשׁ לַחֲבֵרוֹ שְׁטָר עַל חוֹב זֶה, לֹא מִיקְרֵי זֶה שֶׁבְּיָדוֹ הַמָּעוֹת מֻחְזָק לְתָפְסוֹ בִּשְׁבִיל סְפֵיקָא דְּדִינָא מִמָּקוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם נָפַל סָפֵק עַל חוֹב זֶה מַמָּשׁ, כְּגוֹן שְׁנַיִם אוֹמְרִים פָּרוּעַ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵינוֹ פָּרוּעַ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ תֵּיקוּ בַּשַּׁ''ס אִי נִמְחָל, כְּגוֹן בָּרִיא שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ שֶׁנִּשְׁאָר בְּתֵיקוּ אִי מַחֲלָה הַכְּתֻבָּה, אַף שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָהּ שְׁטַר כְּתֻבָּה, אֵינָהּ גּוֹבָה כַּמְבֹאָר בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן ק''ז (ס''ג) וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:


טו
 
אֵימַת נִקְרָא לֵדַת הַסָפֵק, מִשָּׁעָה שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בָּזֶה אַף שֶׁאֵין נוֹגֵעַ עֲדַיִן לַדִּין הַנִּדּוֹן, כְּגוֹן בַּמֶּרְחָץ שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ בְּי''ב זְהוּבִים לְשָׁנָה, דִּינָר לְחֹדֶשׁ, שֶׁיֵּשׁ סָפֵק אִם לִתְפֹּס לָשׁוֹן רִאשׁוֹן אוֹ אַחֲרוֹן (ב''מ ק''ב ע''א), נֶגֶד חֹדֶשׁ הָעִבּוּר נִקְרָא לֵדַת הַסָפֵק תֵּכֶף כְּשֶׁאָמַר שְׁנֵי הַלְּשׁוֹנוֹת, אַף שֶׁלֹּא עָשָׂה קִנְיָן עֲדַיִן, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ תֵּכֶף בַּאֲמִירָתוֹ סָפֵק אַף שֶׁאֵין עֲדַיִן שׁוּם דִּין עָלָיו. וּבְתֵיקוּ כָּל תְּפִיסָה נִקְרָא אַחַר לֵדַת סָפֵק, שֶׁהַסָפֵק נוֹלַד בִּשְׁעַת חֲתִימַת הַשַּׁ''ס. וּבַפְּלוּגְתָא שֶׁל הַפּוֹסְקִים שֶׁאַחַר חֲתִימַת הַשַּׁ''ס לֹא נִקְרָא לֵדַת הַסָפֵק, רַק אַחַר שֶׁהַבֵּית דִּין שֶׁדָּנִין אֶצְלָם הִנִּיחוּ הַדָּבָר בְּסָפֵק:


טז
 
תָּפַס קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק וְחָזַר חֲבֵרוֹ וּתְפָסוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק - מוֹצִיאִין מֵהַשֵּׁנִי וְנוֹתְנִין לָרִאשׁוֹן:


יז
 
תְּפִיסָה בִּרְשׁוּת מְהַנֵּי אֲפִלּוּ בַּטּוֹעֵן שֶׁמָּא וְאַחַר שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק. וְלֹא נִקְרָא תְּפִיסָה בִּרְשׁוּת כִּי אִם כְּשֶׁהִתְפִּיסוּהוּ הַבְּעָלִים עַל סָפֵק זֶה, כְּגוֹן בְּכוּר בִּשְׁלֹשִׁים סְאָה בְּסֶלַע בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן ר' ס''ז שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַבְּעָלִים מִדַּעְתָּן לִמְשֹׁךְ לִרְשׁוּתוֹ, וְכֵן בִּסְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּחֲצִי דֶרֶךְ דְּסִימָן שי''א (ס''ד) שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַבְּעָלִים מִדַּעְתָּן, וּבִשְׁעַת נְתִינָה נָתְנוּ לוֹ הַבְּעָלִים שֶׁיִּהְיֶה מֻחְלָט לוֹ. וּמַשְׁכַּחַת לָהּ תְּפִיסָה בִּרְשׁוּת אַחַר שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק, כְּגוֹן בְּתֵיקוּ שֶׁבַּשַּׁ''ס, דְּלֵדַת הַסָפֵק הוּא מִשְּׁעַת חֲתִימַת הַשַּׁ''ס, וְקֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק עָלָיו הִתְפִּיסוּהוּ הַבְּעָלִים בְּיָדוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד הַסָפֵק. וְכֵן בְּכוּר בִּשְׁלֹשִׁים סְאָה בְּסֶלַע, שֶׁבִּשְׁעַת אֲמִירָה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת דְּסָתְרֵי מִקְרֵי נוֹלַד הַסָפֵק, וְאַחַר כָּךְ מָשַׁךְ מִדַּעַת הַבְּעָלִים כָּל סְאָה וּסְאָה. וְכֵן אִם הִשְׂכִּיר אוֹ הִשְׁאִיל מִטַּלְטְלִין וְנוֹלַד סָפֵק עַל מֶשֶׁךְ הַזְּמַן, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ י''ב זְהוּבִים לְשָׁנָה מִדִּינָר לְחֹדֶשׁ. וְכֵן הִשְׁאִיל לוֹ מָרָא לְמִירְפַּק בֵּיהּ פַּרְדֵּסֵי דְּסִימָן שמ''א (ס''ז) דְּיֵשׁ סָפֵק [בגמ'] אִי שְׁנֵי פַרְדֵּסִים אוֹ הַרְבֵּה, מְהַנֵּי תְּפִיסַת הַשּׂוֹכֵר וְהַשּׁוֹאֵל שֶׁהִתְפִּיסוּהוּ הַבְּעָלִים בְּיָדָן עַל סָפֵק זֶה מִדַּעְתָּן. אֲבָל אִם הָיָה בְּיָדוֹ שְׁאֵלָה וּפִקָּדוֹן, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים שֶׁנָּתַן לוֹ בְּמַתָּנָה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא נָתַן בְּמַתָּנָה, לֹא הָוֵי תְּפִיסָה בִּרְשׁוּת וְלָא מְהַנֵּי הַתְּפִיסָה רַק כְּשֶׁטּוֹעֵן בָּרִי, דְּהָא לְפִי עֵדוּת הַמַּכְחִישִׁים לֹא הִתְפִּיּסוֹ הַבְּעָלִים בְּיָדָם לַמַּתָּנָה. וּבְאֶבֶן הָעֵזֶר (טוּר) סִימָן ל''ט גַּבֵּי מוּמִין דִּצְרִיכָה לְהַחֲזִיר הַקִּדּוּשִׁין, וְכֵן בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן רכ''ד (ס''א), אַף שֶׁהוּא תְּפִיסָה בִּרְשׁוּת, מִכָּל מָקוֹם לֹא הָוֵי סָפֵק הַשָּׁקוּל, דְּיֵשׁ לְהַשֵּׁנִי חֲזָקָה דְּכָאן נִמְצָא:


יח
 
תְּפִיסָה בִּרְשׁוּת בְּטָעוּת, כְּגוֹן שֶׁהַבְּעָלִים טָעוּ וְסָבְרוּ שֶׁהַדִּין עִם שֶׁכְּנֶגְדּוֹ וּמָסְרוּ בְּיָדוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהַדִּין הוּא עִמּוֹ, מֵחֲמַת שֶׁבִּסְפֵק הַדִּין הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וּבְטָעוּת נְתָנוֹ, לֹא הָוֵי תְּפִיסָה בִּרְשׁוּת. אָמְנָם בְּמִקָּח, כְּגוֹן שֶׁהִקְנָה קַרְקַע לְאֶחָד וּמִטַּלְטְלִין לְאַחֵר שֶׁהוּא סְפֵיקָא דְדִינָא בְּסִימָן ר''ב סָעִיף ג', וְטָעָה וְסָבַר שֶׁהוּא קִנְיָן וְנָתַן לוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ, הָוֵי תְּפִיסָה וְאֵין לַחֲזֹר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:


יט
 
בְּמָקוֹם שֶׁהַמְּשִׁיכָה הוּא סְפֵק קִנְיָן, כְּגוֹן מְשִׁיכָה בְּגָמָל וְהַנְהָגָה בַּחֲמוֹר דְּאִיכָּא חַד צַד דְּלֹא קָנָה, עַיֵּן סִימָן רע'' א בַּסמ''ע ס''ק ב', וְכֵן מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה לִקְנוֹת אוֹתָהּ וְהַכֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ דְּסִימָן ר''ב סָעִיף י''ד, וְכֵן בְּזָרַק אַרְנָקִי דְּסִימָן רמ''ג סָעִיף כ''ד, כָּל אֵלּוּ הֵן סְפֵק קִנְיָן וְלֹא הָוֵי תְּפִיסָה בְּמִקָּח וּמַתָּנָה. וַאֲפִלּוּ בָּא אַחַר כָּךְ לִרְשׁוּתָם, הָוֵי תְּפִיסָה שֶׁלְּאַחַר הַסָפֵק דְּלָא מְהַנֵּי. וּבְהֶפְקֵר אַף שֶׁלֹּא עָשׂוּ רַק סְפֵק קִנְיָן זֶה, נִקְרָא מָרָא קַמָּא, וְהַתּוֹפֵס מִיָּדָם חַיָּב לְהַחֲזִיר לְהַזּוֹכֶה רִאשׁוֹן. וְזֶה דַּוְקָא בְּמִטַּלְטְלִין, אֲבָל בְּקַרְקַע שֶׁל הֶפְקֵר אִם עָשָׂה סְפֵק קִנְיָן, כְּגוֹן הֶחֱזִיק בְּאַחַת לִקְנוֹת חֲבֶרְתָּהּ דְּסִימָן רע''ה סָעִיף ט' וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בַּקִּנְיָן וַדַּאי, הַשֵּׁנִי קָנָה וְלֹא רִאשׁוֹן:


כ
 
בִּפְלוּגְתָא דְרַבְּוָוְתָא, דְּהַיְנוּ בְּמַחֲלֹקֶת הַפּוֹסְקִים שֶׁהָיוּ אַחַר חֲתִימַת הַשַּׁ''ס, מְהַנֵּי תְּפִיסָה אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק אֲפִלּוּ בַּטּוֹעֵן שֶׁמָּא, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ תְּבִיעָה עַל חֵפֶץ וְתוֹפֵס חֵפֶץ אַחֵר מְהַנֵּי הַתְּפִיסָה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁתּוֹפֵס חֵפֶץ עֲבוּר חוֹב. וְיָכוֹל לִטְעֹן קִים לִי כְּהָנָךְ פּוֹסְקִים אֲפִלּוּ בְּמִעוּט הַפּוֹסְקִים כְּנֶגֶד רֹב, רַק שֶׁצָּרִיךְ לִרְאוֹת מָה עֹצֶם כֹּחָם בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן אִם אֵין בְּטֵלִים נֶגֶד הָאֲחֵרִים. אֲבָל בְּיָחִיד נֶגֶד רַבִּים אֵין יָכוֹל לוֹמַר קִים לִי. וְכָתַב בִּתְשׁוּבַת חַוּוֹת יָאִיר (סִימָן קס''ה וְע''ש) דִּבְמָקוֹם שֶׁסָתְמוּ הַמְחַבֵּר וְהָר''ב בַּהג''ה וְלֹא חָלְקוּ עֲלֵיהֶם הַסמ''ע וְהַשַּׁ''ךְ, אֵין יָכוֹל לוֹמַר קִים לִי כְּפוֹסֵק אַחֵר, וְאִם כָּתַב הָרַמָ''א וְיֵשׁ אוֹמְרִים, יָכוֹל לוֹמַר קִים לִי. וּבְמָקוֹם שֶׁהִכְרִיעַ הָרַמָ''א, מִי שֶׁמּוֹרֶה לְמוּלוֹ הָוֵי טוֹעֶה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְהוּא הַדִּין אִם הָ רַמָ''א לֹא הִכְרִיעַ וְהַסמ''ע וְהַשַּׁ''ךְ הִכְרִיעוּ. וּבְמָקוֹם שֶׁהַסמ''ע וְהַשַּׁ''ךְ מְחֻלָּקִים, הֲלָכָה כְּהַשַּׁ''ךְ דְּהוּא בָּתְרָא, אִם לֹא שֶׁרוֹאִין שֶׁהַשַּׁ''ךְ הֶעֱבִיר דֶּרֶךְ עַל הַסמ''ע. וְאִם הַדַּיָּן הִכְרִיעַ כְּאֶחָד מֵהֶן בִּפְלוּגְתָא דְרַבְּוָתָא, אֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לִטְעֹן קִים לִי, רש''ל (יש''ש ב''ק פ''ב סִימָן ה'):


כא
 
תְּפִיסָה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ לָא מְהַנֵּי, דְּהָוֵי תּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים. וְאִם הַשָּׁלִיחַ אוֹ אַחֵר תָּפַס וְנָתַן לְבע''ד, אֵין הַנִּתְפָּס יָכוֹל לִתְבֹּעַ לְהַתּוֹפֵס:


כב
 
בְּקַרְקַע לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה, אֲפִלּוּ בְּפֵרוֹת הַקַּרְקַע שֶׁנּוֹלַד הַסָפֵק עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת וַאֲפִלּוּ טוֹעֵן בָּרִי. וְדַוְקָא כְּשֶׁהַטַּעֲנָה הוּא עַל הַקַּרְקַע, כְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים בְּסַךְ הַשְּׂכִירוּת אוֹ בְּסַךְ הַמְּכִירָה, רַק שֶׁהַטַּעֲנָה הוּא שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ עוֹד קַרְקַע, כְּגוֹן בְּמִדָּה בְּחֶבֶל הֵן חָסֵר הֵן יַתֵּר וְהָיָה יוֹתֵר דְּסִימָן רי''ח (סי''ד) שֶׁסַךְ הַמָּעוֹת יָדוּעַ, רַק שֶׁטּוֹעֵן שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ הַיִּתְרוֹן שֶׁל הַקַּרְקַע, וְכֵן בְּמֶרְחָץ שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ בְּי''ב זְהוּבִים לְשָׁנָה, דִּינָר לְחֹדֶשׁ, שֶׁהַסָךְ יָדוּעַ י''ב זְהוּבִים, רַק שֶׁתּוֹבֵעַ שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ עוֹד חֹדֶשׁ דִּירָה, אַף זֶה אִם לֹא נָתַן מָעוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לִתְפֹּס הַמָּעוֹת בְּעַד הַקַּרְקַע, אֲפִלּוּ טוֹעֵן בָּרִי שֶׁהִתְנָה בְּפֵרוּשׁ כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר. אֲבָל אִם הַקַּרְקַע יָדוּעַ, רַק שֶׁטּוֹעֲנִין עַל הַמָּעוֹת, כְּגוֹן שֶׁהַשְּׂכִירוּת יָדוּעַ שֶׁהוּא עַל שָׁנָה, רַק שֶׁזֶּה אוֹמֵר בְּה' שָׂכַרְתִּי וְזֶה אוֹמֵר בְּי' וּכְבָר דָּר בּוֹ וְאֵין תּוֹבֵעַ מִמֶּנּוּ רַק מָעוֹת הַשּׂוֹכֵר נִקְרָא מֻחְזָק. אֲבָל כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא דָר בּוֹ, רַק חֲצִי שָׁנָה, וְנָתַן לוֹ כְּבָר ה' זְהוּבִים יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיר לוֹמַר בְּי' הִשְׂכַּרְתִּי, וּכְבָר דַּרְתָּ חֲצִי שָׁנָה וְצֵא מִן הַבַּיִת, דְּהַמַּשְׂכִּיר מֻחְזָק בַּקַּרְקַע שֶׁלּוֹ, וְכֵן בִּתְרֵי וּתְרֵי בִּמְכִירַת קַרְקַע בַּעַל הַקַּרְקַע נִקְרָא מֻחְזָק. אֲבָל כְּשֶׁהַמְּכִירָה יָדוּעַ, רַק שֶׁשְּׁנַיִם אוֹמְרִים הָיָה תְּנַאי וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא הָיָה תְּנַאי, וְהַלּוֹקֵחַ כְּבָר יָרַד לַקַּרְקַע וְאֵין הַסָפֵק כִּי אִם בַּתְּנַאי, וּתְנַאי מִלְּתָא אַחֲרִיתִי הוּא מוֹקְמִינַן הַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת הַלּוֹקֵחַ. וְדַוְקָא שֶׁהַסָפֵק בְּעִקַּר הַתְּנַאי, אֲבָל אִם יֵשׁ וַדַּאי תְּנַאי וְהַסָפֵק בְּקִיּוּם הַתְּנַאי, בֵּין שֶׁהוּא מִכֹּחַ תְּרֵי וּתְרֵי וּבֵין שֶׁהַסָפֵק הוּא מִכֹּחַ אֵיזֶה אִיבַּעְיָא בַּשַּׁ''ס דְּלָא אִיפְשְׁטָא, בֵּין סָפֵק בִּמְצִיאוּת, מוֹקְמִינַן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי וְקַרְקַע בְּחֶזְקַת מָרָא קַמָּא. אֲבָל אִם הַתְּנַאי בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, מוֹקְמִינַן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִתְבַּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה סָפֵק. בִּפְלוּגְתָא דְרַבְּוָוְתָא אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַמֻּחְזָק, אֲפִלּוּ בְּקַרְקַע וְלֹא הֻחְזַק ג' שָׁנִים יָכוֹל הַמֻּחְזָק לוֹמַר קִים לִי. וְגַם מְהַנֵּי תְּפִיסָה בִּרְשׁוּת בְּקַרְקַע כְּשֶׁהוּא מִלְּתָא דַעֲבִידָא לְגַלּוֹיֵי וְטוֹעֵן בָּרִי, בְּמַשְׁכַּנְתָּא בְּסִימָן (שט''ז) (עַיִןִ שי''ב ש''ךָ סקי''ד), וְעַיֵּן בְּמ''ש בְּסִימָן מ''ב. וְאִם נָפַל סָפֵק בֵּין מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ, אִם קָנָה הַקַּרְקַע בְּקִנְיָן זֶה שֶׁיֵּשׁ בִּפְלוּגְתָא דְרַבְּוָוְתָא אִי קוֹנֶה בְּקִנְיָן זֶה, אִם הַמּוֹכֵר מֻחְזָק כְּבָר בְּכָל הַמָּעוֹת דְּמֵי הַמִּקָּח, יָכוֹל לוֹמַר קִים לִי שֶׁהַלּוֹקֵחַ קָנָה הַקַּרְקַע בְּקִנְיָן זֶה וְהַמָּעוֹת הֵן שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם לֹא נָתַן לוֹ, רַק מִקְּצָת דָּמִים, אָז אִם כְּבָר יָרַד הַלּוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת לְהַקַּרְקַע, מִקְרֵי הַלּוֹקֵחַ תּוֹפֵס בִּרְשׁוּת, וְיָכוֹל לִטְעֹן קִים לִי שֶׁלֹּא נִקְנָה לִי הַקַּרְקַע, וְתוֹפֵס בַּקַּרְקַע עַד שֶׁמַּחֲזִיר לוֹ הַמִּקְצָת מָעוֹת, אֲבָל אִם לֹא יָרַד הַלּוֹקֵחַ לְהַקַּרְקַע, מִקְרֵי הַמּוֹכֵר מֻחְזָק:


כג
 
בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן קִים לִי, אָז אִם הוּא מֻחְזָק בְּהַדָּבָר מֵעִקָּרָא שֶׁלֹּא מֵחֲמַת תְּפִיסָה, אֲנַן טָעֲנִינַן עֲבוּרוֹ קִים לִי, כִּי כְּלָלָא הוּא בִּסְפֵיקָא דִפְלוּגְתָא דְרַבְּוָוְתָא אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַמֻחְזָק. אֲבָל בִּתְפִיסָה צָרִיךְ לִטְעוֹן קִים לְי דַּוְקָא, אֲבָל אֲנָן לֹא טַעֲנִינָן עֲבוּרוֹ, אֲבָל כְּשֶׁמֵּת אֲנָן טוֹעֲנִין עֲבוּר יְתוֹמִים קִים לִי:


כד
 
אֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן אַף דְּאִיכָּא סְפֵק סְפֵיקָא לְהַתּוֹבֵעַ, אֲבָל תְּפִיסָה מְהַנֵּי בִּסְפֵק סְפֵיקָא. וְאִם הָיָה לוֹ לְהַתּוֹבֵעַ שְׁטָר וְנוֹלַד סָפֵק בַּשְּׁטָר, דְּדָמֵי לִסְפֵק פֵּרָעוֹן, כְּגוֹן סָפֵק זִנְּתָה בְּרָצוֹן בַּכְּתֻבָּה, וְיֵשׁ סְפֵק סְפֵיקָא לְזַכּוֹת הַתּוֹבֵעַ, נִרְאֶה שֶׁאַף לְהוֹצִיא מָמוֹן מְהַנֵּי סְפֵק סְפֵיקָא, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ שְׁטָר גַּם כֵּן בְּיָדוֹ:


כה
 
אִם נוֹלַד סָפֵק בִּפְלוּגְתָא דְּרַבְּוָתָא בֵּין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וְהָיָה רְאוּבֵן מֻחְזָק וְטוֹעֵן קִים לִי כִּפְלוֹנִי הַמְזַכֶּה, כְּגוֹן בְּגַוָּנָא הַמְבֹאָר בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן רס''ח (ס''ג בַּרמ''א) בִּפְלוּגְתָא דְראב''ן וְראבי''ה, וְטָעַן רְאוּבֵן קִים לִי כְּראב''ן הַמְזַכֶּה אוֹתִי, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד גַּם כֵּן סָפֵק זֶה עוֹד בֵּין רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן וְהָיָה לְהֶפֶךְ, שֶׁלְּדַעַת הָראב''ן הָיָה זְכוּת לְשִׁמְעוֹן וְהָיָה רְאוּבֵן גַּם כֵּן מֻחְזָק וְטָעַן קִים לִי כְּראבי''ה, אִם יָכוֹל שִׁמְעוֹן לָבוֹא עָלָיו מִכֹּחַ מִמַּה נַּפְשָׁךְ, אִם קִים לָךְ כְּראבי''ה - תֵּן לִי הָרִאשׁוֹן, וְאִי קִים לָךְ כְּראב''ן תֵּן לִי הַשֵּׁנִי, אָז אִם אֵרַע זֶה בְּסָפֵק דְּלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה הַדִּין כְּמ''ש הָ רַמָ''א שָׁם בְּסִימָן רס''ח, דְּאִם עָמַד בַּדִּין כְּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא עָלָיו בְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ, וְאִם לֹא עָמַד בַּדִּין יָכוֹל לָבוֹא עָלָיו בְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ, אֲבָל בְּסָפֵק דִּמְהַנֵּי תְּפִיסָה, יָכוֹל לָבוֹא עָלָיו בְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ. וְדַוְקָא בְּחַד גַּבְרָא, אֲבָל בִּתְרֵי גַּבְרֵי, כְּגוֹן שֶׁסָפֵק הַשֵּׁנִי נוֹלַד בְּהַיּוֹרֵשׁ אוֹ בַּלּוֹקֵחַ שֶׁלּוֹ, לְעוֹלָם לֹא יָכוֹל לָבוֹא עָלָיו בְּמִמַּה נַּפְשָׁךְ:




סימן כו - שלא לדון בדיני גויים
ובו ד' סעיפים
א
 
אָסוּר לִדּוֹן בִּפְנֵי דַּיָּנֵי עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּבְעַרְכָּאוֹת (א) שֶׁלָּהֶם (פֵּי', מוֹשָׁב קָבוּעַ לְשָׂרִים לָדוּן בּוֹ), אֲפִלּוּ בְדִין שֶׁדָּנִים כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ נִתְרַצּוּ ב' בַּעֲלֵי דִינִים לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם, אָסוּר. וְכָל הַבָּא לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע''ה. הגה: וְיֵשׁ בְּיַד בֵּית דִּין לְנַדּוֹתוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ עַד שֶׁיְּסַלֵּק יַד הַגּוֹיִים מֵעַל חֲבֵרוֹ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קנ''ד) . וְכֵן מַחֲרִימִין הַמַּחֲזִיק (בְּיַד) הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי גּוֹיִים (רִיבָ''שׁ סִימָן ק''ב) . וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ דָן לִפְנֵי גּוֹיִים, רַק שֶׁכּוֹפֵהוּ עַל יְדֵי גּוֹיִים שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ לְדִין יִשְׂרָאֵל, רָאוּי לְמָתְחוֹ עַל הָעַמּוּד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל קַמָּא) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שפ''ח. מִי שֶׁהָלַךְ בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים וְנִתְחַיֵּב בְּדִינֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּתְבָעוֹ לִפְנֵי דַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין נִזְקָקִין לוֹ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קפ''ח) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִזְקָקִין לוֹ (מָרְדְּכַי בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא), אִם לֹא שֶׁגָּרַם (ב) הֶפְסֵד לְבַעַל דִּינוֹ לִפְנֵי גוֹיִים (מהר''ם מריזבורג) . וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה נִרְאֶה לִי עִקָּר:

 באר היטב  (א) שלהם. כתב בת''ה אפילו בדבר המותר למיעבד דינא לנפשיה מ''מ אסור לעשותו על ידי עובד כוכבים וכתבו הרמ''א בהג''ה לעיל סי' ד'. סמ''ע: (ב) הפסד. וה''ה אם כבר שילם לו בדיניהן אף שבדין ישראל נתחייב לו יותר אין שומעין לו לדונו מחדש. סמ''ע:


ב
 
הָיְתָה יַד הַגּוֹיִים תַּקִּיפָה, וּבַעַל דִּינוֹ אַלָּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, יִתְבָּעֶנּוּ לְדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה; אִם לֹא רָצָה לָבֹא, נוֹטֵל (ג) רְשׁוּת מִבֵּית דִּין וּמַצִּיל בְּדַיָּנֵי גוֹיִים מִיַּד בַּעַל דִּינוֹ. הגה: וְיֵשׁ רְשׁוּת לְבֵית דִּין לֵילֵךְ לִפְנֵי גוֹיִים (ד) וּלְהָעִיד שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה (בה''ת בְּשֵׁם ר' שְׁרִירָא) . וְכָל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת צַיִית דִּין, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אָסוּר לְבֵית דִּין לְהַרְשׁוֹת לָדוּן לִפְנֵי גּוֹיִים (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ א') .

 באר היטב  (ג) רשות. כתב בעה''ת דאין מתירין לו לילך לפני עובד כוכבים אא''כ אין יכולין להוציא מידו ע''י אדרכתא וע''ל ס''ס י''א בענין הקובלין ג''פ לבטל התפל' באיז' יום ובאיז' בה''כ קובלין ע''ש. סמ''ע: (ד) ולהעיד. כתב הסמ''ע דהרמ''א הוציא דין זה מדברי רב שרירא ושם מבואר בהדיא שצריך שלא יהא העובד כוכבים לוקח שוחד ומקבל עדות מישראל כו' וא''כ צ''ע למה סתם מור''ם בהג''ה ולא כתב שבעינן שלא יהא לוקח שוחד ע''כ ובש''ך תירץ דודאי גם ר''ש ס''ל אפילו בלוקח שוחד אם מקבל עדות ישראל מעידין לפניו ולא כ' דאינו לוקח שוחד רק להורות דאם מקבל שוחד אז אין נ''מ בעדותן דהוא לא יקבל העדות ובאמת אם מקבל העדות אין חילוק בין לוקח שוחד או לא כיון שיודעין בבירור שזה חייב והלכך לא כתב מור''ם כלום עכ''ל:


ג
 
הַמְקַבֵּל עָלָיו בְּקִנְיָן לִדּוֹן עִם חֲבֵרוֹ לִפְנֵי הַגּוֹיִים, אֵינוֹ כְלוּם, (ה) וְאָסוּר לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם. וְאִם קִבֵּל עָלָיו שֶׁאִם לֹא יֵלֵךְ בִּפְנֵיהֶם יִהְיֶה עָלָיו כָּךְ וְכָךְ לַעֲנִיִּים, אָסוּר לֵילֵךְ לִדּוֹן עִמּוֹ לִפְנֵי גּוֹיִים וְחַיָּב לִתֵּן מַה שֶּׁקִּבֵּל עָלָיו לַעֲנִיִּים. וְיֵשׁ מִי (ו) שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁחָל הַנֶּדֶר עָלָיו.

 באר היטב  (ה) ואסור. בתשובת הרא''ש כתב ואע''פ שכתוב בשטר לדון בדיני העובדי כוכבים אין הכונ' בזה אלא שאם הוא אלם ולא ציית דינא דישראל שיכריחוהו בדיני העובדי כוכבים ולא שיעבור על ד''ת כו' ומשמע מזה דאם כתוב בשטר בפירוש שמתחייב נפשו לדון עכ''פ לפניהם אז אין להמלו' זכות בזה לא חל הקנין דה''ל קנין דברים אבל אם יש למלו' זכות בזה אין בידו לחזור בו דהקנין חל על נכסיו שנשתעבדו לו על הזכות שקיבל עליו לדון בדיני עובד כוכבים ואין חולק בזה וא''כ קשה על המחבר שסתם כאן ובסי' כ''ב ולא חילק דביש לו זכות שצריך לקיים קנינו וע''ל סי' ס''א מ''ש עוד מזה עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' ס''ב ובתשובת מ''ע סי' נ''א ובתשובת ר''מ אלשיך סי' ט''ז ופ''ו ובת''ה סי' ד''ש וביש''ש פ''ח דב''ק: (ו) שאומר. כתב הסמ''ע דלא מצא מי שחולק בזה והש''ך כתב דבבדק הבית חולק ע''ז וכתב על הטור כו' ע''ש:


ד
 
שְׁטָר שֶׁכָּתוּב שֶׁיּוּכַל לְתָבְעוֹ בְּדִינֵי הַגּוֹיִים, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתָבְעוֹ בִּפְנֵיהֶם. וְאִם מָסַר הַשְּׁטָר לְגוֹי שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ בְּדִינֵיהֶם, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל מַה שֶּׁהִפְסִיד יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא חַיָּב בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. הגה: וְכָל זֶה כְּשֶׁיּוּכַל לְכֹפוֹ בְּדִין יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הַלּוֶֹה אַלָּם, מֻתָּר לְמָסְרוֹ לַגּוֹי (בֵּית יוֹסֵף ס''ו בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) . (ז) וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן שס''ט (הָרֹא''שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל י''ח סימן א') מִדִּין גּוֹי הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לְיִשְׂרָאֵל עַל יִשְׂרָאֵל אַחֵר, אִם דָּן הוּא בְּדִין גּוֹיִים.

 באר היטב  (ז) וע''ל. וכן שם מדיני הנושא אשה במקום שדנין בדיני העובדי כוכבים עכ''ל הסמ''ע:





סימן כז - שלא לקלל דין או שום אחד מישראל
ובו ב' סעיפים
א
 
הַמְקַלֵּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ מְקַלֵּל עַצְמוֹ (טוּר), בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי אוֹ בְאֶחָד מֵהַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרִים הַגּוֹיִים לְהקב''ה, אִם הָיָה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה, לוֹקֶה אַחַת, מִשּׁוּם ''לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ'' (וַיִּקְרָא יט, יד), וְאִם הָיָה דַיָּן, לוֹקֶה עוֹד אַחֶרֶת מִשּׁוּם ''אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵל'' (שְׁמוֹת כב, כז) . וְ'' אָרוּר'' הָוֵי (א) לְשׁוֹן קְלָלָה.

 באר היטב  (א) לשון. פי' אם אומר ארור הוא לה' או לשדי חייב מלקות דבלא שם וכינוי גם בלשון ארור לא מתחייב. סמ''ע:


ב
 
אִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה, אוֹ שֶׁקִּלֵּל בְּלֹא שֵׁם וּבְלֹא כִּנּוּי, אוֹ שֶׁהָיְתָה הַקְּלָלָה בָּאָה מִכְּלַל הַדְּבָרִים, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: אַל יְהִי פְּלוֹנִי בָּרוּךְ לַה', אֵינוֹ לוֹקֶה. וְהוּא הַדִּין הַמְקַלֵּל אֶת הַמֵּת, פָּטוּר (טוּר), אֲבָל אִסוּרָא מִיהוּ אִכָּא. וְאִם חֵרֵף תַּלְמִיד חָכָם, מְנַדִּין אוֹתוֹ; וְאִם רָצוּ הַדַּיָּנִים (ב) לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת, מַכִּין וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כַּמָּה שֶׁיִּרְאוּ. וְאִם חֵרֵף עַם הָאָרֶץ, עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ כְּפִי שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. אֲפִלּוּ מָחַל הַמִּתְחַרֵף (הַמִּתְקַלֵּל), עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר חָטָא וְנִתְחַיֵּב (טוּר) . מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי מִפְּנֵי שֶׁהִפְקִיר בְּבֵית דִּין, וְרָצוּ בֵּית דִּין לִמְחֹל עַל כְּבוֹדָם וְלֹא נִדּוּהוּ, הָרְשׁוּת בְּיָדָם; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּדָּבָר הֶפְסֵד בִּכְבוֹד הַבּוֹרֵא, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הָעָם מְבַעֲטִין בִּכְבוֹד הַתּוֹרָה וּבְדַיָּנִים, הוֹאִיל וּפָקְרוּ הָעָם בַּדָּבָר, צְרִיכִים לְחַזֵּק וְלַעֲנֹשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם.

 באר היטב  (ב) להכותו. פירוש יותר על הנידוי א''נ אם רואין שהוא איש שקל בעיניו הנידוי יותר מההכא' עושין לו החמור בעיניו. סמ''ע: