בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - חשן משפט (מ)
מרן רבינו יוסף קארו ורבינו משה איסרליש זיע''א
בגלל צורת המרת הספר ל"תורת אמת" - יתכנו שיבושים מעטים, בעיקר בניקוד
לעילוי נשמת יעקב בן חנה, אביבה בת מלכה ז"ל



  הלכות חזקת קרקעות

             סימן קמ - דין החזיק בקרקע של חברו, ודין חזקת הבתים והחניות
             סימן קמא - דין חזקת שדה הלבן והאילן
             סימן קמב - דין סיוע המערער למחזיק בחזקתו, ואם היה הסיוע בטעות
             סימן קמג - דין המחזיק שלא בפני המערער והוא במדינה אחרת או ברח
             סימן קמד - שנים שהחזיקו בשדה אחת, זה אכלה וזה אכלה
             סימן קמה - הביא המחזיק עדים ולא כונו עדותם בשנים
             סימן קמו - מחאה מבטל החזקה, ובאיזה לשון ובמה ומתי
             סימן קמז - המערער על השדה והוא עד או דין
             סימן קמח - מי שאבדה לו דרך שדהו
             סימן קמט - אלו שאין להם חזקה: השתפין, והאריסין, והאפוטרופסים, הגזלנין, והאחין, ...
             סימן קנ - מי שירד לתוך שדה בתורת משכון וחזר ועשה שטר מכירה
             סימן קנא - דין אלו שאין אכילתן ראיה
             סימן קנב - דין אלו שאין להם חזקה, מתי יש להם חזקה




הלכות חזקת קרקעות




סימן קמ - דין החזיק בקרקע של חברו, ודין חזקת הבתים והחניות
ובו ט''ו סעיפים
א
 
קַרְקַע, בְּחֶזְקַת בְּעָלֶיהָ עוֹמֶדֶת; שֶׁקַּרְקַע הַיָּדוּעַ לִרְאוּבֵן בְּעֵדִים (א) שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהָיָה בְּחֶזְקָתוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, וְהוּא עַתָּה בְּחֶזְקַת שִׁמְעוֹן וּמַחֲזִיק בּוֹ וְאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו, וְטוֹעֵן שֶׁלְּקָחוֹ, וּרְאוּבֵן מְעַרְעֵר לוֹמַר שֶׁהִיא גְזוּלָה בְּיָדוֹ, נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵת וְנוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיק בּוֹ שִׁמְעוֹן כָּרָאוּי וּבְטַעֲנָה, אָז אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, אֶלָּא נִשְׁבָּע (ב) (הֶסֵת) וְעוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ. וְאִם אֵין עֵדִים לִרְאוּבֵן שֶׁהָיָה שֶׁלּוֹ, אֵין צָרִיךְ שִׁמְעוֹן חֲזָקָה, אֶלָּא נִשְׁבָּע וְעוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בּוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן צ''ה דְאֵין נִשְׁבָּעִים עַל קַרְקָעוֹת רַק הֶסֵּת.

 באר היטב  (א) שיודעים. ואפי' אינם יודעים ודאי שהיתה של ראובן אלא שראו אותו או אביו דר בו וה''ה אם יש קול מבורר שהוא שלו מחזקינן אותו בשלו ומוציאין אותו מיד השני עד שיהא לו חזקת ג''ש או עידי קנין כ''כ הסמ''ע בשם תשו' הרשב''א והרא''ש ועיין בתשו' מהר''א ששון סי' קט''ו וסי' קל''ז ורל''א ובתשו' ן' ל''ב סי' ע''א ובמהרשד''ם סי' (רכ''א ורכ''ב) [רכ''ח ורנ''ב] וסי' ע''ר ורע''ח ובכנה''ג הביא הרבה חלוקי דינים שונים ועניני הסכמות ותקנות בזה מכמה תשובות ופוסקים ע''ש באורך: (ב) היסת. וה''ה שבועת המשנה ש''ך:


ב
 
זֶה שֶׁהֶחֱזִיק שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵין מוֹסְרִין אוֹתוֹ לִשְׁבוּעָה, אֲבָל אִם רָצָה לְהַחֲרִים סְתָם עַל כָּל מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּשֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הגה: זֶהוּ סְבָרָא אַחֶרֶת, (ג) וְחוֹלֶקֶת עַל מַה שֶּׁכָּתַב רִאשׁוֹנָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיק כָּרָאוּי וּבְטַעֲנָה, נִשְׁבָּע וְעוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ וְכֵן הוּא בְּסָמוּךְ סָעִיף ד' (וְהִיא סְבָרַת הָרַמְבַּ''ם פי''א מִטּוֹעֵן, בַּטּוּר בְּסִימָן זֶה) .

 באר היטב  (ג) וחולקת. והעיקר כסברא הראשונה כדמוכח בכמה דוכתי מיהו כת' בהג''א פרק חז''ה בשם הרא''ח דאדם שקנה קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג''ש טען המוכר חזרת ומכרת לי והלוקח מוחזק בקרקע א''צ לישבע היסת ואפי' אין לו שטר אלא שטען אחד על חבירו מכרת לי קרקע ואין מוחזק בו ואין לו שטר ובלבד שמשיב להד''ם כו' ע''ש וכן הוא במרדכי פרק שבועת הדיינים מפסקי ה''ר חזקי' וצ''ע שם:


ג
 
טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר שֶׁשְּׁטָרוֹ מְזֻיָּף אוֹ שְׁטַר אֲמָנָה, יִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו; (וְעַיֵּן לְעֵיל ס''ס מ''ו) . וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, מוֹצִיאִין הַשָּׂדֶה מִיָּדוֹ.


ד
 
טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר שֶׁמְּכָרָהּ אוֹ נְתָנָהּ לוֹ בִּשְׁטָר, וְגַם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהֶחֱזִיק שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אוֹמְרִים לוֹ: קַיֵּם שְׁטָרְךָ. אִם יָכוֹל לְקַיְּמוֹ, מוּטָב, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרָיו לְקַיְּמוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, כְּגוֹן שֶׁמֵּתוּ הָעֵדִים אוֹ הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאֵין מִי שֶׁיַּכִּיר חֲתִימָתָן, סוֹמְכִין עַל עֵדֵי חֲזָקָה, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁלְּקָחָהּ. אֲבָל אִם יֶשְׁנָן לָעֵדִים לֹא תוֹעִיל לוֹ חֶזְקָתוֹ, וְצָרִיךְ (ד) שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים.

 באר היטב  (ד) שיבאו. ול''ד למ''ש הט''ו בסי' ע' ס''ב דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני דצריך ג''כ להביא עדים ואם לא באו נשבע ונפטר דהתם א''צ לפרוע בעדים אלא לכתחילה אומרים לו לברר כדי שלא יצטרך לישבע ומה''ט פסק שם דאפי' באו העדים והכחישוהו פטור בהיסת דכל מילי דכדי לאו אדעתי' משא''כ בחזקה דאינה מועלת אא''כ אומר שטר היה לי ואבדתיו והרי יש בידו שטר מש''ה צריך לקיימו וכ''כ הר''ן. סמ''ע:


ה
 
אִם טָעַן אַחַר כָּךְ: אָבַד הַשְּׁטָר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְכֵן אִם הֵבִיא הַשְּׁטָר וְנִמְצָא (ה) בָטֵל, נִתְבַּטְּלָה נַמֵּי הַחֲזָקָה.

 באר היטב  (ה) בטל. פירש הסמ''ע כגון שהיו העדים קרובים או פסולים וכ''ש אם הוא מזויף ע''כ. ועיין בב''ח ובתשו' מהר''מ מלובלין סי' ל''ו ובתשו' רמ''א סי' ק''ט ובתשו' ר''י לבית לוי ס''ס ב' ובתשובת רש''ך ס''ב סי' מ''ט. ש''ך:


ו
 
הַנּוֹתֵן קַרְקַע לְאֶחָד בְּעֵדִים וְחָזַר וְהֶחֱזִיק בָּהּ, אֲפִלּוּ אִם הֶחֱזִיק הַנּוֹתֵן ג' שָׁנִים בֶּחָצֵר לְאַחַר הַמַּתָּנָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: טָעוּת סוֹפֵר הוּא בַּמַּתָּנָה, מִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר תְּחִלָּה: חָזַרְתִּי וְלָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ, מִכָּל מָקוֹם עַכְשָׁיו שֶׁטּוֹעֵן: טָעוּת סוֹפֵר הוּא, אֵין זֶה אֶלָּא כְמַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים, וְקַיְּמָא לָן דְּמִגּוֹ בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינָן.


ז
 
כֵּיצַד הִיא הַחֲזָקָה, שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְיֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ ג' שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם, כָּל דָּבָר כְּפִי הֲנָאָתוֹ וְתַשְׁמִישׁוֹ. הגה: וְאֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַחֲדָרִים שֶׁבַּבַּיִת, אֶלָּא אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ כְּדֶרֶךְ הַבְּעָלִים הֶחֱזִיק בְּכָל הַבַּיִת (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתקמ''א), שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק בּוֹ ג' שָׁנִים וְלֹא מִחָה בּוֹ שׁוּם אָדָם, לֹא נִזְהָר עוֹד בִּשְׁטָרוֹ, וְנֶאֱמָן לוֹמַר: מְכַרְתּוֹ אוֹ נְתַתּוֹ לִי וְאִבַּדְתִּי שְׁטָרִי. הגה: וְכָל שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק כָּרָאוּי אֵינָהּ חֲזָקָה. אֲפִלּוּ יָדוּעַ שֶׁמָּכַר לוֹ קַרְקַע רַק שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ שֶׁהִיא זוֹ שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ, יָכוֹל הַמּוֹכֵר לִטֹּל קַרְקַע זוֹ וְלוֹמַר שֶׁמָּכַר לוֹ קַרְקַע אַחֶרֶת הַגְּרוּעָה מִזּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) .


ח
 
בָּתִּים שֶׁהֵם לְדִירָה, צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת; וּמִשֶּׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת, הָוֵי חֲזָקָה; וְאִם יִטְעֹן הַמְעַרְעֵר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא דָר בּוֹ בַּלֵּילוֹת, אָז צָרִיךְ הַמַּחֲזִיק לְהָבִיא עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ בְּפֵרוּשׁ גַּם עַל הַלֵּילוֹת, וְעַל פִּי הַשְּׁכֵנִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ בּוֹ שֶׁיָּצָא בַּלֵּילוֹת, אֶלָּא כְּפִי נִהוּג הָעוֹלָם רָאִינוּ אוֹתוֹ נִכְנָס בּוֹ בָּעֶרֶב וְיוֹצֵא בַּבֹּקֶר. וְאִם יוֹסִיף לִטְעֹן: רְאִיתִיו שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בַּלֵּילוֹת אַחַר שֶׁיָּשְׁנוּ הַשְּׁכֵנִים, לָא הָוֵי חֲזָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן יָבִיא עֵדִים שֶׁיֹּאמְרוּ: שָׂכַרְנוּ מִמֶּנּוּ הַבַּיִת וְדַרְנוּ בּוֹ יָמִים וְלֵילוֹת. וְאִם הָיָה הַמְעַרְעֵר (ו) רוֹכֵל הַמַּחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן: בָּרִי לִי שֶׁלֹּא הָיָה דָר בּוֹ בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת, טַעֲנִינָן לֵהּ. וּלְהָרַמְבַּ''ם אֲפִלּוּ לֹא טָעַן הַמְעַרְעֵר, אֶלָּא: (ז) שֶׁמָּא לֹא דָר בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁדָּר בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. וְאִם הָיָה הַמַּחֲזִיק רוֹכֵל הַמַּחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעַן הַמְעַרְעֵר, טַעֲנִינָן לֵהּ וְאוֹמְרִים לַמַחֲזִיק: הָבֵא עֵדִים שֶׁהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. הגה: ור''ת וְהָרֹא''שׁ חוֹלְקִין עַל כָּל זֶה, אֶלָּא כָּל שֶׁהֵעִידוּ הַשְּׁכֵנִים שֶׁדָּר בּוֹ כְּמִנְהָג שֶׁרְגִילִים הַשְּׁכֵנִים לֵידַע, אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים יָצְאוּ הַשְּׁכֵנִים לְעִסְקֵיהֶם מֵהָעִיר, וְלֹא יָדְעוּ אִם נִשְׁאַר הַמַּחֲזִיק בַּבַּית בְּעוֹד שֶׁלֹּא הָיוּ בָּעִיר, אֶלָּא מְעִידִין שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ מִן הָעִיר הִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת וּכְשֶׁבָּאוּ מָצְאוּ אוֹתוֹ דָּר בּוֹ, הָוֵי חֲזָקָה. וְאִם אָמַר הַמַּחֲזִיק לָעֵדִים סְתָם: הָעִידוּ לִי שֶׁדַּרְתִּי בּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּחֶזְקַת יָמִים וְלֵילוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן יוֹדְעִים שֶׁדָּר בּוֹ כָּל הַיָּמִים וְכָל הַלֵּילוֹת, אֶלָּא שֶׁרָאוּהוּ שֶׁדָּר בּוֹ מִקְצָת יָמִים וּמִקְצָת לֵילוֹת, טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה וּמַסְפִּיק עֵדוּתָן אִם יָעִידוּ כִּדְבָרָיו. וַאֲפִלּוּ אִם יִטְעֹן הַמְעַרְעֵר: (ח) בָּרִי לִי שֶׁלֹּא דָר בּוֹ בַּלֵּילוֹת, וְכֵן אִם הָיוּ הַדָּרִים בּוֹ רוֹכְלִים הַמַּחֲזִירִים בָּעֲיָרוֹת (ר''ח וְטוּר הֱבִיאוֹ בסט''ו), אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ לִפְעָמִים מִן הַבַּיִת וְלֹא דָרוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפִים, הוֹאִיל וְהָוֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים בְּחֶזְקָתָן, הָוֵי חֲזָקָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְחַזְּרִין יָמִים רַבִּים וְלֹא לָנוּ בַּבַּיִת. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאַר מַחֲזִיק (שָׁם בְּשֵׁם רֹא''שׁ לְדַעַת ר''ח) שֶׁיָּצָא לִפְעָמִים מִן הַבַּיִת אַחַר עֲסָקָיו, וּמִיָּד כְּשֶׁבָּא הָיָה חוֹזֵר לַבַּיִת, מִקְרֵי חֲזָקָה בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵן מְקוֹמוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת (שָׁם סִימָן ו' וְרַשְׁבָּ''א סִימָן תקמ''ג), אִם מְעִידִים הָעֵדִים שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ כָּל עֵת שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים שִׁנָּה מְקוֹמוֹ מֵחֲמַת אֲבֵלוּת, אוֹ לֹא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, הָוֵי חֲזָקָה, הוֹאִיל וְעָשָׂה בַּחֲזָקָה כְּמִנְהַג הָעוֹלָם (כָּל זֶה בַּטּוּר) . וְנִרְאֶה לִי שֶׁכֵּן רָאוּי לְהוֹרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף ר''פ חֶזְקַת בְּשֵׁם ה''ר יוֹנָה) . מְקוֹמוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁהַמִּנְהָג שֶׁכָּל אֶחָד כּוֹתֵב שְׁמוֹ עָלָיו, הָוֵי כִשְׁטָר, וְכָל מִי שֶׁשְּׁמוֹ עָלָיו הָוֵי שֶׁלּוֹ וְאֵין לַמְּעַרְעֵר בּוֹ כְלוּם (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ה' סִימָן ה') .

 באר היטב  (ו) רוכל. הטעם שחילקו בין רוכל וחששו יותר ממה שחששו באיש אחר עיין בט''ז ביאורו: (ז) שמא. כת' הש''ך דלאו שמא ממש קאמר אלא שטוען הייתי שם כמה פעמים בלילות ולא מצאתיו ושמא הוא מפני שלא דר בה בלילות כלל כו' ע''ש שהאריך להוכיח כן בראיה: (ח) ברי. והש''ך פסק דבטוען ברי לי לא הוי חזקה ע''ש שהביא סעד לדבריו מהרבה פוסקים שס''ל כן וכתב דדברי הטור צל''ע:


ט
 
הָא דִמְהַנֵּי עֵדוּת הַשּׂוֹכְרִים לוֹמַר שֶׁדָּרוּ בָּהּ יָמִים וְלֵילוֹת, דַּוְקָא שֶׁשְּׂכִירוּת הַבַּיִת עֲדַיִן בְּיָדָם, וְאוֹמְרִים: נִתֵּן אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיִּזְכֶּה בַּדִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶהֱנָה הַמַּחֲזִיק מִפֵּירוֹת זֶה הַבַּיִת, כֵּיוָן שֶׁדָּרוּ בּוֹ מִכֹּחוֹ, הַיְנוּ הֲנָאַת פֵּרוֹתָיו. וַאֲפִלּוּ אִם (ט) הִשְׁאִילוֹ לָהֶם בְּחִנָּם. אֲבָל אִם כְּבָר פָּרְעוּ הַשָּׂכָר לַמַחֲזִיק, אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹגְעִים בַּדָּבָר, שֶׁחֲפֵצִים לְהַחֲזִיקוֹ בַּבַּיִת שֶׁאִם יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ צְרִיכִים לִתֵּן הַשָּׂכָר פַּעַם אַחֶרֶת לַמְעַרְעֵר. וּמִיהוּ, אֲפִלּוּ נְתָנוּהוּ כְּבָר לַמַּחֲזִיק, יָכוֹל הוּא לַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לָהֶם שֶׁיִּתְּנוּהוּ לְמִי שֶׁיִּזְכֶּה בַּדִּין, וְאָז לֹא יִהְיוּ נוֹגְעִים בַּדָּבָר. וְיֵשׁ מִי (י) שֶׁחוֹלֵק.

 באר היטב  (ט) השאילו. פירוש גם זה מקרי הנאת המחזיק ואם יש עדים אחרים מעידים על אלו שדרו בו ג''ש בשאלה ואין המערער טוען ברי שיצאו בלילה ה''ל חזקה אבל הן עצמן אין נאמנים שחשובין נוגעים בדבר דאם יצא הבית מיד מחזיק זה יצטרכו לשלם שכירות להמערער ואצ''ל דמיירי בבית דלא עביד למיגר ובשואלים שלא עבידי לאיגורי כמ''ש בסי' שס''ג. סמ''ע: (י) שחולק. ולעיל סימן ל''ז לא כתב המחבר אלא סברא הראשונה וכ''פ הב''ח כאן ובסי' קכ''א סי''ב עיין בתשובת רש''ך ס''ג סי' פ''ח. ש''ך:


י
 
אֲפִלּוּ אִם כְּבָר פָּרַע שָׂכָר לַמַחֲזִיק, אִם יִטְעֹן הַמַּחֲזִיק בְּבֵית דִּין (יא) קֹדֶם שֶׁיָּבֹא הַמְעַרְעֵר, יָעִידוּ הַשּׂוֹכְרִים בִּפְנֵיכֶם שֶׁדָּרוּ בּוֹ ג' שָׁנִים, טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה וְלֹא הָווּ נוֹגְעִים בְּעֵדוּת, כֵּיוָן דְּלָא הָוֵי מְעַרְעֵר קַמָּן. הגה: וְאַף עַל גַּב דְּאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, כֵּיוָן דְּהַשְׁתָּא כְּשֵׁרִים, וְאִם יָעִידוּ מִשֶּׁיָּבֹא הַמְעַרְעֵר יִהְיוּ נוֹגְעִין בְּעֵדוּת, (יב) מְקַבְּלִין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו (טוּר וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף כ''ו) .

 באר היטב  (יא) קודם. (עמ''ש הט''ז לחלק בזה כדי של''ת מסי' כ''ח סט''ו ע''ש: (יב) מקבלין. ורבינו ירוחם כתב בשם תשובת הרשב''א דכיון דליכא מערער קמן מקבלין ע''ש בנתיב י''ח ח''ב. ש''ך:


יא
 
אִם אֵין הַשּׂוֹכְרִים דָּרִים בּוֹ עַתָּה, אֶלָּא שֶׁדָּרוּ ג' שָׁנִים וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ, אִם אֵין הַמְעַרְעֵר יוֹדֵעַ שֶׁדָּרוּ בּוֹ אֶלָּא עַל פִּיהֶם, אֲפִלּוּ אִם נָתְנוּ כְּבָר הַשָּׂכָר לַמַּחֲזִיק אֵינָם נוֹגְעִים בְּעֵדוּת, כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי (יג) אָמְרֵי: לֹא דַרְנוּ בּוֹ מֵעוֹלָם, נֶאֱמָנִים לוֹמַר: דַּרְנוּ וּפָרַעְנוּ.

 באר היטב  (יג) אמרי. (לעיל סי' ע''ב כתבנו מה שקשה מזה דהא לא אמרינן בב' עדים מגו ט''ז):


יב
 
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין עֵדוּת הַשּׂוֹכְרִים מוֹעִיל אֶלָּא אִם כֵּן שָׂכְרוּ בִּשְׁטָר, אֲבָל אִם שָׂכְרוּ בְּלֹא שְׁטָר, לֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ שְׂכָרוּם לִשְׁלֹשָׁה שׂוֹכְרִים זֶה אַחַר זֶה, לְכֻלָּם בְּלֹא שְׁטָר, מִצְטָרְפִים.


יג
 
עֵדוּת הַשּׂוֹכְרִים מוֹעִיל אֲפִלּוּ לֹא דָרוּ בּוֹ שְׁנֵיהֶם (יד) בְּיַחַד, אֶלָּא זֶה אב''ג וְזֶה דה''ו, וַאֲפִלּוּ הָיוּ שִׁשָּׁה, אֶחָד בְּכָל שָׁנָה, עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיָה יָדוּעַ שֶׁהַמְעַרְעֵר הָיָה דָר בַּחֶדֶר הַפְּנִימִי מִן הַבַּיִת, וְטוֹעֵן שֶׁהָיָה עוֹבֵר (טו) דֶּרֶךְ הַבַּיִת הַחִיצוֹן וּלְכָךְ לֹא מִחָה בַּמַּחֲזִיק בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַחֶדֶר הַפְּנִימִי עוֹד דֶּרֶךְ מִצַּד אַחֵר, וְלָא יַדְעִינָן אִם עָבַר דֶּרֶךְ הָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ הָכִי טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה וְצָרִיךְ הַמַּחֲזִיק לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא עָבַר דֶּרֶךְ בַּיִת הַחִיצוֹן (טוּר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּזֶה לֹא מְבַטֵּל הַחֲזָקָה אֶלָּא אִם כֵּן טָעַן: כְּשֶׁרָצִיתִי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ בְּכָל בַּיִת הָרִאשׁוֹן, וְהֻצְרַכְתָּ לִדָּחוֹת מִפָּנַי, וְלֹא הֶחֱזַקְתָּ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן רַק כְּשֶׁלֹא הֻצְרַךְ לִי. (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת) .

 באר היטב  (יד) ביחד. ע''ל סי' ל' ונראה דאם א' דר בו אג''ה וא' בד''ו לכ''ע אפילו שכרו בלא שטר הוי חזקה כיון דכל א' דר בו ג''ש וע''י צירוף מחשב כאילו דרו בו יחד ועמ''ש בסי' קמ''ה ס''ב אבל במ''ש אח''ז אפילו ששה כו' מיירי לכל מר כדאית ליה לסברא ראשונה בשטר ולי''א אפילו בלא שטר עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת רש''ך ס''ב סי' ו': (טו) דרך. (כת' הט''ז א''ל מאי ראיה היא זו שמא בשעת מכירה הניח לו דרך. דעל המחזיק לברר חזקתו שלא תהא שום סברא בעולם לבטל חזקתו אפי' דרך שמא ועמ''ש עוד בזה ע''ש):


יד
 
הַחֲנֻיּוֹת שֶׁל תַּגָּרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאֵין דָּרִים בָּהֶם אֶלָּא בַּיּוֹם, כֵּיוָן שֶׁדָּר בָּהֶם ג' שָׁנִים בַּיּוֹם, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (טז) דְּבָעֵינָן שֶׁהֶחֱזִיק בָּהֶן שִׁשָּׁה שָׁנִים בַּיּוֹם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהָרַאֲבַ''ד בְּהַשָּׂגָתוֹ וְהַמַּגִּיד פי''ב מִטּוֹעֵן וְהָרַשְׁבָּ''א וְכ''כ התוס') . וְיֵשׁ מְחַלְּקִים דְּאִם הָיְתָה כְּבָר חֲנוּת, סָגֵי בְּחֶזְקַת ג' שָׁנִים. אֲבָל אִם הָיָה (יז) כְּבָר בַּיִת, וְהוּא עָשָׂה מִמֶּנָּה חֲנוּת, צָרִיךְ שֶׁיַּחֲזִיק בָּהּ שִׁשָּׁה שָׁנִים בַּיּוֹם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת) ; וְכִסְבָרָא זוֹ נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת:

 באר היטב  (טז) דבעינן. ול''ד לבית רוכלין או שאר סוחרים דקי''ל אף דיוצאים מביתם פעמים הרבה בשנה ושוהין טובא אפ''ה בג''ש סגי וא''צ להשלים בטולם כמ''ש בס''ח דשם אין זמן בטילותם ידוע ואין קבע להם פעמים רב ופעמים מעט ואם לא יזדמן לו עסק לא יצא משא''כ חנויות דזמן בטילותם כל לילה ידוע כ''כ הטור בשם הרא''ש וא''ת הלא גם במקומות דבה''כ זמן בטילותם דכל לילה עכ''פ ידוע כמו בחנות ואפ''ה א''צ להשלים י''ל שאני מקומות דבכה''נ דלא שייך בהו תשמיש אחר כ''א לישב עליהן בעת בואו להתפלל לכך מחשב הישיבה ג''ש בעת התפלה כאילו דד בבית כל משך ג''ש דא''צ אלא אכילת פירות כ''א לפי ענינו כמ''ש בר''ס קמ''א משא''כ חנות דשם חדר בית עליו וראוי לדור בו יומם ולילה מש''ה צריך להשלים. סמ''ע: (יז) כבר. הטעם דכיון אם לא עשה ממנו חנות היו דרים בו יום ולילה נמצא דנעשה לדור גם בלילה לכך צריך להשלים הלילות. שם:


טו
 
הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בְּמָקוֹם מְסֻיָּם מֵחֲצַר חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה מְגַדֵּל שָׁם תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ מַעֲמִיד שָׁם תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵחַיִם, אוֹ שֶׁנָּתַן שָׁם זִבְלוֹ, בֵּין שֶׁהֶעֱמִיד שָׁם מְחִצָּה בֵין שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד, אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם ג' שָׁנִים, וְטָעַן עַל בַּעַל הֶחָצֵר וְאָמַר: אַתָּה נָתַתָּ לִי מָקוֹם זֶה, אוֹ: מְכַרְתּוֹ לִי, הֲרֵי זֶה חֲזָקָה. הגה: (טוּר סָעִיף ט') (יח) וַאֲפִלּוּ הָיָה לוֹ חֵלֶק בֶּחָצֵר בְּשֻׁתָּפוּת, אִם הוּא מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְהַקְפִּיד בָּזֶה, אוֹ שֶׁעָשׂוּ שְׁאַר דְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד עָלָיו וְלֹא הִקְפִּידוּ עָלָיו, הָוֵי חֲזָקָה לְמַה שֶׁהֶחֱזִיק (כֵּן דַּעַת רִיבָ''שׁ סִימָן רמ''ט) .

 באר היטב  (יח) ואפילו. כת' הסמ''ע דיש לתמוה עול הרמ''א דסתם וכתב ואפילו היה לו חלק כו' עד ה''ל חזקה דמשמע דחזקת שותפין בדבר שדרכן להקפיד דומה לחזקת דחבירו וז''א. דהא הרמב''ם ור''י מיגא''ש ס''ל דבשותף הוי חזקתו לאלתר בדבר שרגילין להקפיד והוא לא קפיד דאמרינן דודאי מחיל ליה לגמרי ואפשר דרמ''א כ''כ מפני דס''ל להלכה ע''פ מ''ש הריב''ש בתשובה סי' רמ''א דגם בשותף אין חזקתו לאלתר ומשום דלא כ' המחבר בהדיא דעת הרמב''ם מש''ה לא כתב הרמ''א בשם י''א עכ''ל ועיין בתשובת ר''מ אלשיך סי' צ''ד ובתשוב' מבי''ט (ח''א) [ח''ב] סי' ק''ט:





סימן קמא - דין חזקת שדה הלבן והאילן
ובו כ' סעיפים
א
 
שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ, מִיּוֹם לְיוֹם. אֲפִלּוּ הָיוּ חֲסֵרִים יוֹם אֶחָד, לֹא הֶחֱזִיק, וּמְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּקַרְקַע שֶׁהֵם עוֹשִׂים פֵּרוֹת (תָּמִיד), כְּגוֹן הַבָּתִּים וְהַחֲצֵרוֹת, וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת, וְהַחֲנֻיּוֹת וְהַפֻּנְדְּקָאוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת, וְהַשּׁוֹבָכוֹת וּבָתֵּי (א) הַבַּדִּים, וּבָתֵּי הַשְּׁלָחִין (פֵּרוּשׁ שֶׁעוֹצְרִין שָׁם הַזֵּיתִים וּפֵרוּשׁ בָּתֵּי הַשְּׁלָחִין, שָׂדוֹת שֶׁצָרִיךְ לְהַשְׁקוֹתָן בָּיַד, תַּרְגּוּם עָיֵף וְיָגֵעַ (דְּבָרִים כה, יח), מְשַׁלְהֵי וּלְאֵי, וְאוֹתִיוֹת אהח''ע מִתְחַלְּפוֹת וּפֵרוּשׁ שְׂדֵה הַבַּעַל, שָׂדֶה שֶׁהַגְּשָׁמִים מַשְׁקִין אוֹתָהּ וַהֲרֵי הֵן לָהּ כְּבַעַל הַנּוֹתֵן הֵרָיוֹן לְאִשְׁתּוֹ לְהוֹלִידָהּ וּלְהַצְמִיחָהּ), שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתָם תָּמִיד וְזוֹרְעִים בָּהֶן וְנוֹטְעִים, וְהַגַּנּוֹת וְהַפַּרְדֵסִים, וְכֵן עֲבָדִים (ב) הַמְהַלְּכִים. אֲבָל שְׂדֵה הַבַּעַל שֶׁהִיא שׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים בִּלְבַד, וּשְׂדֵה אִילָן, אֵינָהּ מִיּוֹם לְיוֹם, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָכַל שָׁלֹשׁ תְּבוּאוֹת מִמִּין אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים. כֵּיצַד, הָיְתָה שְׂדֵה תִּמָרִים וְגָדַר שָׁלֹשׁ גְּדִירוֹת, אוֹ שְׂדֵה עֲנָבִים וּבָצַר שָׁלֹשׁ בְּצִירוֹת, אוֹ שְׂדֵה זֵיתִים וּמָסַק שָׁלֹשׁ מְסִיקוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְהֶחֱזִיק. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הָאִילָנוֹת רְצוּפִים וְלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶם הֶרְחֵק (ג) כָּרָאוּי, שֶׁהֲרֵי סוֹפָן לִיבַשׁ, הוֹאִיל וַאֲכָלָן שָׁלֹשׁ (תְּבוּאוֹת), הֶחֱזִיק. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בִּשְׂדֵה בַּעַל וּשְׂדֵה אִילָן בָּעִינָן חֲזָקָה ג' שָׁנִים (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וה''ר יוֹנָה), וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת.

 באר היטב  (א) הבדים. גם הם מקרי עושים פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעים כל השנה ודורכים במעט מעט כן כתבו התוספות. סמ''ע: (ב) המהלכים. פירוש לאפוקי קטנים שאינם מהלכים וכמו שכתבו הט''ו בס''ס קל''ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דאין לה חזקה אפילו אחר ג''ש כמו שכתב המחבר שם ע''ש. שם: (ג) כראוי. כן הוא לשון הרמב''ם ולשון הטור הוא אפי' הן נטועין בפחות מד' אמות וכ''כ המחבר בסי''ח וע''ש. שם:


ב
 
שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ (שֶׁיִּהְיוּ) רְצוּפוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. הֲרֵי שֶׁהֶחֱזִיק בְּשָׂדֶה, וּזְרָעָהּ שָׁנָה וְהוֹבִיר שָׁנָה (פֵּרוּשׁ, הִנִּיחָה שְׁמָמָה, תַּרְגּוּם ''וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם'' (בְּרֵאשִׁית מז, יט), לָא תְבוּר) אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵן כַּמָּה שָׁנִים, לֹא הֶחֱזִיק.


ג
 
הָיָה דֶרֶךְ בְּנֵי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְהוֹבִיר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתָם זוֹרְעִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק, אַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָכַל הֵן מְפֻזָּרוֹת, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: לֹא הוֹבַרְתִּי אוֹתָהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה הַרְבֵּה בִּשְׁעַת הַזְּרִיעָה.


ד
 
אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת, בְּאַתְרָא דְמוֹבְרֵי, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָוֵי חֲזָקָה, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינָהּ חֲזָקָה:


ה
 
נָרָהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, אֲפִלּוּ כַּמָּה שָׁנִים, הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנָה בָּהּ, אֵינָהּ חֲזָקָה. וְכֵן אִם פָּתַח בָּהּ שְׁבִילֵי הַמַּיִם, וּפִתַּח בָּהּ וְשִׂדֵּד בִּלְבַד, הוֹאִיל וְלֹא אָכַל פֵּרוֹת, אֵינָהּ חֲזָקָה:


ו
 
זְרָעָהּ וְלֹא הִרְוִיחַ בָּהּ כְּלוּם, אֶלָּא זָרַע כּוֹר וְאָסַף כּוֹר, לֹא הֶחֱזִיק, שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנָה. אֲבָל אִם הוֹצִיא עָלֶיהָ הוֹצָאוֹת מִמָּקוֹם (ד) אַחֵר עַד שֶׁלֹּא הִרְוִיחַ בָּהּ, אֵין מְבַטֵּל הַחֲזָקָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (ד) אחר. בתשובת הרשב''א סיים וכ' ז''ל הואיל שאין זה מכח כחישת הארץ דאל''כ בטלת בזה''ז כל החזקות מאחר שגרם החטא שנתרבו המסים עד שאין הפירות מספיקין כו' ע''ש (ודעת הט''ז לחלק בין אם הצמיחה הרבה אלא שהוא לא אכל יותר ממה שזרע ובין שלא הצמיחה יותר והוא לקח הכל. ע''ש):


ז
 
רָאוּהוּ חוֹרֵשׁ, קוֹצֵר, מְעַמֵּר, זוֹרֶה וּבוֹרֵר, וְלֹא רָאוּהוּ מַכְנִיס פֵּרוֹת, אֵינָהּ חֲזָקָה:


ח
 
אִם בָּנָה אָדָם חֻרְבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אוֹ שָׁנָה אַחַת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים (וְדָר בּוֹ ב' שָׁנִים), לֹא עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה. הגה: וְכֵן אִם תִּקֵּן הַשָּׂדֶה בְּהַשְׁקָאַת מַיִם, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה (כ''כ הָרַשְׁבָּ''א בתשו'), כֵּיוָן שֶׁאֵין הֲנָאָה לַמַּחֲזִיק בְּאוֹתָהּ עֲבוֹדָה. וְכֵן אִם זְרָעָהּ בְּלֹא חֲרִישָׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה (כָּל זֶה בַּטּוּר) .


ט
 
נִיר, לָא הֲוֵי חֲזָקָה, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹתָם יָמִים שֶׁנָּר בָּהֶם אֵינָם עוֹלִים לְחֶשְׁבּוֹן שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁל חֲזָקָה, שֶׁאֵין מוֹנִים אֶלָּא מִשְּׁעַת זְרִיעָה וְאֵילָךְ. וְיֵשׁ (ה) חוֹלְקִים, וּסְבִירָא לְהוּ דְּמִשְּׁעַת כְּנִיסָה לַשָּׂדֶה מוֹנִין לָהּ ג' שָׁנִים, הוֹאִיל וּלְבַסּוֹף אָכַל הַפֵּרוֹת (טוּר בְּשֵׁם הַמְפָרְשִׁים וְהָרֹא''שׁ) .

 באר היטב  (ה) חולקין. מסידור ל' המחבר ורמ''א משמע דדוקא בדין זה י''ח דהניר וזריעה ואכילה הכל משנה א' הוא אבל בסעיף הקודם כ''ע מודים כיון דלא נהנה בכל אותה שנה שבנה בה אינה עולה לשני חזקה מיהו נ''ל שגם שם פליגי הי''א ואפי' בנה עד קרוב לסוף ג''ש ס''ל דהוי חזקה כיון דבונה כדי לישב ולדור באותו בנין מיד שיכלה בנינו ודומיא דבנות שוח דבסט''ז ע''ש. סמ''ע:


י
 
אֲכָלָהּ שַׁחַת (פֵּרוּשׁ, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, וְקוֹצְרִין אוֹתָהּ לַבְּהֵמוֹת), לֹא הֶחֱזִיק. וְאִם הָיוּ בְּנֵי הַמָּקוֹם דַּרְכָּן לִזְרֹעַ לְשַׁחַת, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו יְקָרִים, הֲרֵי זֶה חֲזָקָה. הגה: וְכֵן אִם בָּאתָה לְיָדוֹ בְּעוֹדָהּ שַׁחַת, כְּשֶׁיַּגִיעַ הַשָּׁנָה הַג' מִיּוֹם לְיוֹם, הָוֵי חֲזָקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יֹאכֲלֶנָה (ו) בַּשְּׁלִישִׁית אֶלָּא שַׁחַת (טוּר) .

 באר היטב  (ו) בשלישי. משמע הא בשנים הראשונים לא אכלה שחת ומש''ה הוי חזקה ומיירי שכבר אכל ג' תבואות גמורות ולבסוף ככלות הג''ש אכל שחת ממנה וקמ''ל דל''ת דבעי' דוקא שיאכל כל התבואו' הגדילין בג' השנים בגמרן משא''כ ברישא דמיירי שאכלה שחת עכ''פ שנה א' מג' הראשונים מש''ה לא הוי חזקה כו' עכ''ל הסמ''ע (והט''ז הקשה על דבריו ופי' הוא בענין אחר ע''ש):


יא
 
אֲכָלָהּ עָרְלָה, שְׁבִיעִית וְכִלְאַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנָה בַּעֲבֵרָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה אֶלָּא אִם כֵּן אָכַל הַזְּמוֹרוֹת אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֵין בּוֹ אִסּוּר (טוּר ושכ''כ הָרֹא''שׁ) .


יב
 
הָיָה הַמָּקוֹם שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ סֶלַע אוֹ חַלָּמִישׁ שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְרִיעָה, צָרִיךְ לֵהָנוֹת בּוֹ בְּדָבָר הָרָאוּי לוֹ, כְּגוֹן שֶׁיִּשְׁטַח בּוֹ פֵּרוֹת אוֹ יַעֲמִיד בּוֹ בְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם לֹא נֶהֱנָה בּוֹ בְּכָל אוֹתָם הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים בַּדָּבָר הָרָאוּי לוֹ, לֹא הֶחֱזִיק.


יג
 
שָׂדֶה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר, וּבָא זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ וְזָרַע (ז) חוּץ לַגָּדֵר, וְנֶהֱנָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֲכָלוֹ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה לֹא עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַזּוֹרֵעַ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שָׁמוּר אֶלָּא רֶגֶל חַיָּה וְיַד כָּל אָדָם מְצוּיִים בּוֹ.

 באר היטב  (ז) חוץ. ודרכן לזרוע שם כדי שיבואו החיות לאכול משם ולא יכנסו תוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לו' שע''י זריעתו של זה נשמר מה שבתוך הגדד ולכך לא מחיתי לו. סמ''ע:


יד
 
אֲכָלָהּ כֻּלָּהּ חוּץ מִבֵּית רֹבַע (פֵּרוּשׁ, שִׁעוּר קַרְקַע כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִזְרֹעַ בּוֹ רֹבַע הַקַב), הֶחֱזִיק בְּכֻלָּהּ חוּץ מֵאוֹתוֹ בֵּית רֹבַע שֶׁלֹּא נֶהֱנָה בּוֹ; אֲפִלּוּ הָיָה חַלָּמִישׁ בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּרָאוּי אֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה. וְאִם הָיָה פָּחוֹת מִבֵּית רֹבַע, בָּטֵל אַגַּב הַשָּׂדֶה.


טו
 
אִם הָאִילָן מַשִׁיר פֵּרוֹתָיו קֹדֶם שֶׁיְּלַקְּטֵם, אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ עַל הָאִילָן עַד שֶׁגָּדְלוּ כָּל צָרְכָּם, אֵינָהּ חֲזָקָה. דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה אֶלָּא עַד שֶׁיְּלַקֵּט הַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ (טוּר) .


טז
 
הָיְתָה הַשָּׂדֶה נְטוּעָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין עוֹשִׂים פֵּרוֹת אֶלָּא אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, כְּגוֹן בְּנוֹת שׁוּחַ (פֵּרוּשׁ, מִין תְּאֵנִים לְבָנוֹת), יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הִתְחִיל בִּשְׁנֵי חֲזָקָה בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁחָנְטוּ, וְנָעַל וְגָדַר הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים, וְתִקֵּן צָרְכֵי הָאִילָנוֹת וְאָכַל הַפֵּרוֹת בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית, הָוֵי חֲזָקָה:


יז
 
שְׂדֵה אִילָן שֶׁהָיוּ בּוֹ (ח) שְׁלֹשִׁים אִילָנוֹת בְּתוֹךְ בֵּית ג' סְאִין, וְאָכַל עֲשָׂרָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה, וַעֲשָׂרָה בְּשָׁנָה שְׁלִישִׁית, הֻחְזַק בַּכֹּל; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה שֶׁאָכַל מְפֻזָּרוֹת בְּכָל הַבֵּית שְׁלֹשׁ סְאִים, וְלֹא הוֹצִיאוּ שְׁאַר הָאִילָנוֹת פֵּרוֹת (בְּאוֹתָהּ שָׁנָה) . אֲבָל אִם הוֹצִיאוּ שְׁאַר הָאִילָנוֹת פֵּרוֹת, וְלֹא אֲכָלָן, לֹא הֻחְזַק אֶלָּא בַּמֶּה (ט) שֶׁאָכַל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָכַל הוּא מִקְצָת הַפֵּרוֹת וּבָזְזוּ הָעָם שְׁאַר הַפֵּרוֹת. אֲבָל אִם הִנִּיחַ פֵּירוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם, הוֹאִיל וְאָכַל אִילָן מִכָּאן וְאִילָן מִכָּאן מִכָּל הַשָּׂדֶה, הֶחֱזִיק בְּכָל הַשָּׂדֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָסַף כָּל פֵּירוֹתֵיהֶם. הגה: וְדַוְקָא שֶׁנְּטוּעִים (עֲשָׂרָה לְבֵית) סְאָה, אֲבָל אִם מַגִּיעַ יוֹתֵר מִבֵּית סְאָה לַעֲשָׂרָה, וַאֲכָלָן (י) מְפֻזָּר, לֹא הֶחֱזִיק בְּקַרְקַע, רַק הַצָּרִיךְ לָאִילָנוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם הָיוּ רְצוּפִין (יא) יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה לְבֵית סְאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִכְהַאי גַוְנָא הָוֵי חֲזָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ תּוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת (כָּל זֶה בַּטּוּר) .

 באר היטב  (ח) שלשים. נראה דה''ה אם היו י' אילנות בתוך בית סאה ואכל בכל שנה מג' אילנות מפוזרות שבו אע''פ שלא אכל בכל שנה שליש גמור דהא חסר השליש מאילן העשירי שלא אכל בכל שנה מ''מ הוי חזקה. שם: (ט) שאכל. אינו ר''ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון שאין מצטרפין בכה''ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל שנה האחר' במה יהיה לו חזקה אלא נ''ל דר''ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל הפירות אפי' לשנים הבאות עכ''ל הסמ''ע ואין פי' זה מחוור וגם הדין הוא תמוה לפירושו למה לא ישלם הפירות שאכל כיון דאין לו חזקה באילנות שאכל א''כ שלא כדין אכלם וכמ''ש בסי' קמ''ה דכל היכא דאין לו חזקה צריך להחזיר גם הפירות אלא נראה דר''ל דלא הוחזק כו' אם אכל כדין חזקה ואתא לאשמועינן דאף שאכל י' במקום אחר ג''ש רצופים ואח''כ אכל גם האחרים לא הוי חזקה להשאר אלא למה שאכל. ש''ך: (י) מפוזר. נראה דה''ק ואכלן כולן מפוזר כלומר שהם רחוקים זה מזה כיון שנטועים יותר מבית סאה לעשרה. שם: (יא) יותר. פי' ולא אכל כולן בכל שנה אלא עשרה. סמ''ע:


יח
 
הֶחֱזִיק בִּשְׂדֵה הָאִילָן שֶׁאִילָנוֹתָיו נְטוּעִים רְצוּפִים, וְאָכַל כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבָּהּ כָּל ג' שָׁנִים, אֲפִלּוּ הֵם נְטוּעִים בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת מִזֶּה לָזֶה הָוֵי חֲזָקָה.


יט
 
הֶחֱזִיק אֶחָד בָּאִילָנוֹת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶם, וְאַחֵר הֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע וּזְרָעָהּ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם טוֹעֵן שֶׁהַכֹּל שֶׁלִּי וַאֲנִי לְקַחְתִּיו, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּאִילָנוֹת וַאֲכָלָן שְׁלֹשָׁה שָׁנִים יֵשׁ לוֹ הָאִילָנוֹת, וְקַרְקַע שֶׁצְּרִיכִים לוֹ, וְהוּא כִּמְלֹא הָאוֹרֶה (פֵּרוּשׁ, מְלַקֵט הַתְּאֵנִים מִן הָאִילָן) וְסַלּוֹ חוּצָה לְכָל אִילָן וְאִילָן; וְזֶה שֶׁהֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע יֵשׁ לוֹ שְׁאָר (הַקַרְקַע) .


כ
 
הָאוֹכֵל כָּל פֵּרוֹת אִילָן שְׁלֹשָׁה שָׁנִים, וְטָעַן עַל בַּעַל הָאִילָן: אַתָּה מָכַרְתָּ לִי אִילָן זֶה וְקַרְקָעוֹ, הֲרֵי זֶה יֵשׁ לוֹ (יב) קַרְקַע בְּעֳבִי הָאִילָן עַד הַתְּהוֹם. לְפִיכָךְ, הַמּוֹכֵר אִילָן יְחִידִי לַחֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לִמְחוֹת בּוֹ בְּתוֹךְ כָּל ג', כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזִיק בַּקַּרְקַע:

 באר היטב  (יב) קרקע. בטור מפורש יותר וז''ל אע''פ שהקונה אילן א' בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור תחתיו למטה מהשרשים רק בענין שלא יזיק לאילן אם אכלו ג''ש ובא בטענה שמכרו לו ע''מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה לפיכך וכו'. שם:





סימן קמב - דין סיוע המערער למחזיק בחזקתו, ואם היה הסיוע בטעות
ובו ג' סעיפים
א
 
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲזָקָה בְּפָחוֹת מִג' שָׁנִים, אִם הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁהַמְעַרְעֵר (א) הִגְבִּיהַ סַל פֵּרוֹת מִשָּׂדֶה זוֹ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל הַמַּחֲזִיק לְהוֹלִיכָם לְבֵיתוֹ שֶׁל הַמַּחֲזִיק, לְעַצְמוֹ, הָוֵי חֲזָקָה מִיָּד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם הַמַּחֲזִיק שָׁלַח דּוֹרוֹן לַמְּעַרְעֵר מִפֵּרוֹת שֶׁאוֹכֵל, וְקִבְּלָן מִמֶּנּוּ, הָוֵי חֲזָקָה (מִיָּד), שֶׁאִם הָיָה הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ לָא הֲוָה לֵהּ לְקַבְּלָן בְּתוֹרַת דּוֹרוֹן, אֶלָּא הָיָה לוֹ לִקַּח הַכֹּל (טוּר בְּשֵׁם ר''ח) . וּמִכָּאן יֵשׁ לִלְמֹד, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עִרְעוּר בְּיַחַד עַל חֶזְקַת יִשּׁוּב, וְקָנָה רְאוּבֵן מִשִּׁמְעוֹן הַחֲזָקָה לְשָׁנָה, הֲרֵי הַיִּשּׁוּב לְשִׁמְעוֹן, שֶׁאִלּוּ הָיְתָה הַחֲזָקָה לִרְאוּבֵן לֹא הָיָה קוֹנֶה מִשִּׁמְעוֹן לְשָׁנָה. וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק חֶזְקַת) ; וְהוּא הַדִּין אִם (ב) שְׂכָרוֹ מִמֶּנּוּ, כְּדִלְקַמָּן סִימָן קמ''ז. וְאִם טָעַן הַמְעַרְעֵר: לְפֵרוֹת הוֹרַדְתִּיו וְשֶׁלּוֹ הָיוּ הַפֵּרוֹת אֲבָל הַגּוּף לֹא מָכַרְתִּי, נֶאֱמָן, וְאֵין בָּזֶה שׁוּם חֲזָקָה. וְהָנֵי מִלֵּי בְּתוֹךְ ג', אֲבָל אִם יִטְעֹן לְאַחַר שָׁלֹשׁ: לְפֵרוֹת הוֹרַדְתִּיו, (ג) אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְפִיכָךְ, אִם הוֹרִידוֹ לְפֵרוֹת, צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה, לְהוֹדִיעַ שֶׁלְּפֵרוֹת הוֹרִידוֹ.

 באר היטב  (א) הגביה. כן פירש הרשב''ם אבל הרמב''ם והטור כתבו שסייע ללקט הפירות אחד אח' והגביהם מעל הארץ ונתנם לתוך כלי אחת ונראה דל''פ אלא מר אמר חדא כו' והמחבר נקט חדא מינייהו וה''ה לאידך עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת מהרשד''ם סי' קט''ז ר''ו רכ''ו ורל''ד ובתשו' מהרי''ל סי' פ''א: (ב) שכרו. במה שפירש הסמ''ע דבשכירות אפילו לעולם לא אמרי' דזבין דיניה כו' השיג עליו הט''ז וכתב דצ''ע דיש ראיה מפרק הזהב דף נ''ו דבשכירות לעולם הוי כמכר ע''ש: (ג) אין. פי' אפי' ליכא ריעותא דהגביה לו הפירות הנ''ל. סמ''ע:


ב
 
נָפַל (ד) הַכֹּתֶל שֶׁבֵּין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וּבָנָה רְאוּבֵן הַכֹּתֶל וְהִכְנִיסוֹ לִגְבוּל שִׁמְעוֹן שֶׁטָּעָה שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּיר מָקוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַכֹּתֶל, אַף עַל פִּי שֶׁסִיְּעוֹ שִׁמְעוֹן בְּבִנְיָן לָא הֲוֵי חֲזָקָה לְהַחֲזִיק בַּמֶּה שֶּׁלָּקַח מִגְּבוּל שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן שֶׁהָיָה הַסִיּוּעַ (ה) בְּטָעוּת. אֲבָל אִם שִׁמְעוֹן הַמְסַיֵּעַ מוֹדֶה שֶׁיָּדַע שֶׁהִכְנִיס רְאוּבֵן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, הָוֵי (ו) חֲזָקָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע רְאוּבֵן הַבּוֹנֶה וְקָנָה הַמָּקוֹם שֶׁהִכְנִיס לְתוֹךְ שֶׁל שִׁמְעוֹן, מִיָּד.

 באר היטב  (ד) הכותל. עיין בתשובת מהר''י לבית לוי סי' ב' דף ט' וסי' כ''ד דף קכ''ט ובתשובת מ''ע סי' מ''ב ובתשובת ן' ל''ב סי' ל''ז וסי' ע''ג ובתשובת ר''מ אלשיך ס''ס י''ד ובתשובת מהרי''ט סי' ק''ב וק''ו ועיין בתשובת מהרשד''ם סי' שכ''א מדין מחילה בטעות. ש''ך: (ה) בטעות. (עיין בהרש''ך ח''ב סי' ר''ח ובהר''י הלוי סי' צ''ז ובתשובה למהר''ש יונה ז''ל סי' ל''ו ובפליטת ב''י סי' כ''ד. כנה''ג): (ו) חזקה. נ''ל דכאן כ''ע מודים דא''צ חזקת ג''ש וטענ' משום דאנן סהדי דמחיל וע''ל סימן קמ''ט ס''ט וסי' קנ''ג סט''ז. סמ''ע:


ג
 
אִם רְאוּבֵן פָּתַח חַלּוֹן לַחֲצַר שִׁמְעוֹן, בְּפָנָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה אֲפִלּוּ סִיְּעוֹ בִּפְתִיחָתָהּ. וּלְהָרַמְבַּ''ם, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַנִּזָּק בִּפְתִיחַת הַחַלּוֹן וְלֹא מִחָה, אֵינוֹ יָכוֹל (ז) לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר:

 באר היטב  (ז) לחזור. ואפי' לא סייעו דס''ל דיש חזקה להיזק ראיה והא דקי''ל כר''ח בש''ס דצריך לסתום היינו כשמיחה לאלתר עיין בס' ב''ה מ''ש בזה ולקמן סי' קנ''ד ס''י פסק המחבר ומור''ם כהרמב''ם ע''ש. ש''ך:





סימן קמג - דין המחזיק שלא בפני המערער והוא במדינה אחרת או ברח
ובו ד' סעיפים
א
 
הֶחֱזִיק בְּקַרְקַע פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵינָהּ חֲזָקָה, אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק (א) בִּפְנֵי הַמְעַרְעֵר. וְאִם הֶחֱזִיק ג' שָׁנִים, הָוֵי חֲזָקָה אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמְעַרְעֵר וְהוּא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אִם שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת מִמָּקוֹם שֶׁהַמַּחֲזִיק בּוֹ לְמָקוֹם שֶׁהַמְעַרְעֵר בּוֹ. אֲבָל אִם הָיְתָה מִלְחָמָה וְשִׁבּוּשׁ דְּרָכִים בֵּין מָקוֹם זֶה לְמָקוֹם זֶה, לָא הֲוֵי חֲזָקָה. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ עֵדִים שֵׁבָּא הַמְעַרְעֵר כָּאן לַשּׁוּק וְשָׁהָה כָּאן ל' יוֹם, וְהָיוּ אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּסוֹף ג' שָׁנִים, בְּעִנְיָן שֶׁאִם לֹא יִמְחֶה עַתָּה לֹא יִהְיֶה לוֹ עוֹד זְמַן לִמְחוֹת, אֲפִלּוּ הָכִי יָכוֹל לוֹמַר: כָּל אוֹתָם ל' יוֹם שֶׁהָיִיתִי בְּכָאן הָיִיתִי טָרוּד בַּעֲסָקַי וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהָיִיתָ מַחֲזִיק בְּבֵיתִי. וּמַיְרֵי שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת אַחֵר לָדוּר בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁדִּין זֶה אֵינוֹ אֶלָּא בַּכְּפָרִים, שֶׁהָעָם (ב) טְרוּדִין בַּשְּׁוָקִים שֶׁלָּהֶם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִזֶּה יֵשׁ לִלְמֹד דְּהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר סוֹף הַג' שָׁנִים, שֶׁאִם הָיָה בִּתְחִלָּתָן בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת וּבַסוֹף בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכַל לִמְחוֹת, הָוֵי חֲזָקָה. וְאִם הָיָה בִּתְחִלָּתָן בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לִמְחוֹת (ג) וְהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת, לָא הֲוֵי חֲזָקָה, דְּמַה שֶּׁלֹּא מִחָה בַּתְּחִלָּה יֵשׁ לוֹמַר שֶׁסָּמַךְ לִמְחוֹת בַּסּוֹף וְלָשׁוּב, אֶלָּא שֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן לוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים) .

 באר היטב  (א) בפני. ואפילו אם המערער הוא אינש דרגיל להקפיד מלהאכיל לאחרים משדהו אמרי' דלא קפיד עמו או לפירות הורידו או כפי שאר טענה של המערער. סמ''ע: (ב) טרודין. ה''ט דבעיירות רגיל להיות יומא דשוקא בכל שבוע מש''ה אין העם טרודים בו כל כך כ''כ סמ''ע (והב''ח כ' דבכפרים אין חדרים כראוי להיות ממונם בטוח. כנה''ג): (ג) והלך. נ''ל דאם מתחלה ידע שזה יחזיק בשלו ולבסוף הוא רוצה לטעון דהוי טרידנא ולא ידעתי שהיית מחזיק בשלי לא מהני והוי חזקה וכך הוא כוונת ב''י ע''ש ודלא כמ''ש בב''ח ופשוט. ש''ך:


ב
 
אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא כְּשֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה הַמְעַרְעֵר בַּמְּדִינָה. אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ בַּמֶּה שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא הָיָה כָּאן, עַד (ד) שֶׁיְּבָרֵר בְּעֵדִים:

 באר היטב  (ד) שיברר. הטעם כתב הרא''ש ז''ל כיון שזה החזיק בשופי ג''ש והחזקה נשמעת אפילו במדינה אחרת עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה בו ולכך נמנע מלמחות עכ''ל והביאו הסמ''ע ע''ש (ונ''ל דאפי' שבועה א''צ וא''י לו' אתה ידעת שהייתי במקום רחוק דכיון דחזקה ברורה היא קיימא במקום עדים. ט''ז):


ג
 
בָּרַח הַמְעַרְעֵר מֵחֲמַת סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, אֵין מַחֲזִיקִין בִּנְכָסָיו, שֶׁיָּרֵא לִמְחוֹת פֶּן יִוָּדַע מְקוֹמוֹ וְיִרְדְּפוּ אַחֲרָיו. אֲבָל אִם בָּרַח מֵחֲמַת (ה) מָמוֹן, מַחֲזִיקִין בִּנְכָסָיו, שֶׁאֵינוֹ יָרֵא כָּל כָּךְ.

 באר היטב  (ה) ממון. אם ברח מחמת שהי' חייב ממון לשררה אפשר דהוי כמו בורח מחמת נפשות. משפט צדק ח''א סי' ס''ט. כנה''ג):


ד
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי שְׁבוּיִם, וְלֹא בְּנִכְסֵי רְטוּשִׁים (פֵּרוּשׁ, אֲנָשִׁים שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אָנָה הֵם), וְלֹא בְּנִכְסֵי שׁוֹטִים. הגה: דְּכָל הָנֵי אֵינָן יְכוֹלִין לִמְחוֹת, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין מִי מַחֲזִיק בְּשֶׁלָּהֶן, אוֹ דְּנָפִישׁ טִרְדַּיְהוּ (טוּר ס''ס זֶה) .




סימן קמד - שנים שהחזיקו בשדה אחת, זה אכלה וזה אכלה
ובו ד' סעיפים
א
 
שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁהֶחֱזִיקוּ בַּשָּׂדֶה שֵׁשׁ שָׁנִים, הָאֶחָד אֲכָלָהּ אג''ה וְהַשֵּׁנִי אֲכָלָהּ בד''ו, לֹא עָלְתָה חֲזָקָה לְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם. וְאִם עָשׂוּ חֲלוּקָה זוֹ (א) בִּשְׁטָר, כֵּיוָן שֶׁעָבַר שָּׁלֹשׁ שָׁנִים עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה. וְכֵן אִם טוֹעֲנִים שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה זוֹ מִפִּלוֹנִי, וְעָשָׂה לָהֶם הַמּוֹכֵר שְׁטַר (ב) מֶכֶר, כֵּיוַן שֶׁעָבְרוּ שָּׁלֹשׁ שָׁנִים, עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה. וְהוּא הַדִּין לְעֶבֶד שֶׁהֶחֱזִיקוּ בוֹ בְּעִנְיָן זֶה.

 באר היטב  (א) בשטר. פי' שטוענין שלקחו השדה יחד בשותפות מהמערער והיה להם שטר ממנו ונאבד רק שאותו שטר חלוקה שעשו ביניהם שזה יאכל פירות שנה זו כו' הוא בידם עתה לפני הב''ד יש להן חזקה מיד אחר כלות ג''ש הראשונים. סמ''ע: (ב) מכר. פי' ואותו השטר הוא בידם בפני ב''ד אלא שאינו מבורר אם אותו פלוני קנאו מהמערער או בתורת גזילה בא לידו ומכרו להן אפ''ה חזקתן חזקה מיד כנ''ל כיון דאותו פלוני מכר להן בשטר יש לו קול וה''ל להמערער למחות מיהו צריך שיהא ידוע שדר בו אותו פלוני יום א' וכ''כ בטור ויתבאר בסי' קמ''ו בס''ד ע''ש. שם:


ב
 
אֲכָלָהּ הָאֶחָד שָׁנָה וּמְכָרָהּ לְאַחֵר וְהֶחֱזִיק גַּם הוּא שָׁנָה וּמְכָרָהּ גַּם הוּא לַשְּׁלִישִׁי; אִם מָכְרוּ זֶה לָזֶה בִּשְׁטָר, עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה; וְאִם הָיָה הַמֶּכֶר בְּלֹא שְׁטָר, לֹא עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה.


ג
 
אֲכָלָהּ הָאָב שָׁנָה וָמֵת וִירָשָׁהּ (ג) הַבֵּן וַאֲכָלָהּ שְׁתַּיִם, אוֹ שֶׁאֲכָלָהּ הָאָב שְׁתַּיִם וְהַבֵּן שָׁנָה, אוֹ שֶׁאֲכָלָהּ הָאָב שָׁנָה וְהַבֵּן שָׁנָה וְהַלּוֹקֵחַ שֶׁלְּקָחָהּ מֵהַבֵּן שָׁנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְהוּא שֶׁלְּקָחָהּ בִּשְׁטָר.

 באר היטב  (ג) הבן. באב ובן א''צ שטר דהכל יודעים דהבן בא מכח ירושת אביו ואין להמערער להתנצל ולומר סברתי שבתורת גזילה אכלה משא''כ בלוקח שלקח מהבן סיים המחבר וכתב דדוקא אם לקח בשטר כ''כ הסמ''ע ועיין בתשובת מהרשד''ם סי' רכ''ט:


ד
 
אֲכָלָהּ בְּחַיֵּי הָאָב, שֶׁהָיָה בַּעַל הַשָּׂדֶה, שָׁנָה; וּבִפְנֵי בְּנוֹ, שְׁתַּיִם; אוֹ בִּפְנֵי הָאָב שְׁתַּיִם וּבִפְנֵי בְּנוֹ שָׁנָה; אוֹ בִּפְנֵי הָאָב שָׁנָה וּבִפְנֵי הַבֵּן שָׁנָה וּבִפְנֵי הַלּוֹקֵחַ מֵהַבֵּן שָׁנָה; הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה, וְהוּא שֶׁמָּכַר הַבֵּן שָׂדֶה זוֹ בִּכְלַל שְׂדוֹתָיו, שֶׁהֲרֵי לֹא הִכִּיר הַמַּחֲזִיק שֶׁנִּמְכְּרָה וּלְפִיכָךְ לֹא נִזְהַר בִּשְׁטָרוֹ. אֲבָל אִם מָכַר הַבֵּן שָׂדֶה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְשָׂדֶה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵין לְךָ מְחָאָה גְדוֹלָה מִזּוֹ, וְהוּא שֶׁמְּכָרוֹ בִּשְׁטָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁטָר:




סימן קמה - הביא המחזיק עדים ולא כונו עדותם בשנים
ובו ו' סעיפים
א
 
עֵדֵי הַחֲזָקָה שֶׁהֵעִיד הָאֶחָד שֶׁאֲכָלָהּ חִטִּים שְׁנֵי הַחֲזָקָה, וְהַשֵּׁנִי הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שְׂעוֹרִים, עֵדוּתָן קַיֶּמֶת, שֶׁאֵין הָעֵד (א) מְדַקְדֵּק בָּזֶה.

 באר היטב  (א) מדקדק. המחבר השמיט מ''ש הטור באחד אומר חטים ואחד קטנית כו' לפי שכת' בבד''ה די''ל כיון דהוי מלתא דלא רמיא כו' כך לי חטים וקטנית כמו חטים ושעורים ע''כ והתוס' והרא''ש ורבינו ירוחם כתבו כהטור ונראה סברתם נכונה דלא שייך מלתא דלא רמיא שהרי מכחישים זא''ז אלא שצ''ל שאח' מהן טועה ובין חטים לקטנית אין אדם טועה וא''כ הוי הכחשה גמורה ועדותן בטלה וע''ל סי' ל' ס''ב והב''ח כתב דמפרשב''ם משמע דלהכי אמרי' בין חטים לשעורים טעו אינשי לפי שאינן מבינים יפה בין קמח חטים לקמח שעורים א''כ לפ''ז אף בחטים וקטנית אין מבינים יפה בקמח שאוכל אם הוא של חטים או של קטנית עכ''ל וטעה בין קמ''ת לקמ''ח שהרשב''ם כת' שאין מבינים בין קמת חטים לקמת שעורים ור''ל דתואר קמת שניהם שוה לעין הרואה ע''פ השדה כשאינו מדקדק ואם כן אדרבה מוכח כהתוספות והרא''ש דבחטים וקטנית אפילו בלא דקדוק אין אדם טועה דהא תואר קומתן משונה מאד זה מזה. ש''ך:


ב
 
הֵעִיד הָאֶחָד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה שְׁלִישִׁית וַחֲמִישִׁית; וְהַשֵּׁנִי הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ בְּד''ו, אֵין מִצְטָרְפִין, שֶׁבַּשָּׁנָה שֶׁמֵּעִיד זֶה אֵינוֹ מֵעִיד בָּהּ זֶה, וְתַחֲזֹר הַקַּרְקַע (ב) וְהַפֵּרוֹת.

 באר היטב  (ב) והפירות. כת' הסמ''ע י''ל דר''ל הפירות הנמצאים עדיין בעין שלא שמטם ואכלם דאותן ודאי צריך להחזיר עם הקרקע כיון דאין לו עידי חזקה וע''ש מ''ש עוד בזה:


ג
 
לֹא מָצָא עֵדִים אֶלָּא עַל ב' שָׁנִים, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַקַּרְקַע וְהַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, בֵּין שֶׁשְּׁנַיִם מְעִידִים עַל הַשְּׁתֵּי שָׁנִים, בֵּין שֶׁעֵד אֶחָד (ג) מֵעִיד עֲלֵיהֶם. וּמִיהוּ, פֵּרוֹת שֶׁל שָׁנָה שְׁלִישִׁית אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר, שֶׁאִם (ד) נַאֲמִין לוֹ שֶׁאֲכָלָם נִצְטָרֵךְ לְהַחֲזִיקוֹ בַּקַּרְקַע. וְכֵן אִם הֵבִיא עֵד אֶחָד שֶׁאֲכָלָהּ ג' שָׁנִים, מַחֲזִיר הַקַּרְקַע וְלֹא הַפֵּרוֹת, מֵהַאי טַעֲמָא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁאֵין עֵדִים (ה) כְּלָל עַל אֲכִילַת הַפֵּרוֹת, שֶׁמַּחֲזִיר הַקַּרְקַע וְלֹא הַפֵּרוֹת.

 באר היטב  (ג) מעיד. הטעם דכל אדם צריך לישבע ש''ד נגד ע''א להכחישו דהא עיקר תביעתו הוא על פירות התלושין (וע''ל סי' צ''ה ס''ב בהג''ה) וכל שמודה לו אלא שאומר דידי אכלתי אינו נאמן בטענתו אפי' בשבועה דמוקמינן הפירות בחזקת מרא קמא ועל כזה אמרו דה''ל משואיל''מ. סמ''ע: (ד) נאמין. משמע דוקא מה''ט אבל משום מגו לא מהימן ולפ''ז אם טוען אכלתי רק ב' שנים וזבינתא ממך ואין עדים כלל בדבר אינו נאמן על הפירות במגו דלא אכלתי כיון שהקרקע יוצאת מתחת ידו וכן הוא בהג''א להדיא וכ''מ בתוספות אבל הרמב''ן ונ''י והריב''ש ושאר פוסקים חולקין וכדבריהם נראה עיקר וכמ''ש בס''ס ק''מ ע''ש. ש''ך: (ה) כלל. פירוש אף שהמחזיק מודה שאכלם דאם נאמין לו שאכלם הרי ג''כ אמר שאכלם ג''ש והחזיק בהם. סמ''ע:


ד
 
בְּכָל אֵלּוּ, יִשָּׁבַע הַמְעַרְעֵר שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן לוֹ כְּלוּם, וְתַחֲזֹר לוֹ הַקַּרְקַע, וְיִשָּׁבַע הַמַּחֲזִיק שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם מֵהַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, וְיִפָּטֵר.


ה
 
ג' אַחִים, כָּל אֶחָד מֵעִיד עַל שָׁנָה אַחַת, וְאַחֵר עִמּוֹ, הָוֵי (ו) עֵדוּת וְעָלְתָה לוֹ חֲזָקָה.

 באר היטב  (ו) עדות. אע''ג דעדות ג' אחין אין מצטרפין לעדות אחת מ''מ מהני חזקה כדין ג' כתות עדים דעלמא שמעמידים כל כת על שנה אחת. שם:


ו
 
כָּל הַמִּתְחַיֵּב לְהַחֲזִיר הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, אִם לֹא הָיוּ יְדוּעִים וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִים לְשַׁעֵר אוֹתָם כִּשְׂכַר הַבָּתִּים שֶׁהוּא יָדוּעַ, אֶלָּא הָיוּ פֵּרוֹת שָׂדֶה וְאִילָן שֶׁאֵינָם יְדוּעִים, הוֹאִיל וְאֵין כָּאן טַעֲנָה וַדָּאִית, יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁמּוֹדֶה בּוֹ, וּמַחֲרִימִין עַל מִי שֶׁאָכַל יוֹתֵר וְלֹא יְשַׁלֵּם.


ז
 
כָּל (ז) הַמַּחֲזִיר קַרְקַע מִתַּחַת יָדוֹ, אִם שְׂכָרוֹ לַאֲחֵרִים כְּשֶׁהָיָה מַחֲזִיק בּוֹ, וְהָיָה הַשּׂוֹכֵר קַיָּם, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הַשָּׂכָר פַּעַם שֵׁנִית וְנוֹתְנִים לְבַעַל הַקַּרְקַע, וְחוֹזֵר הַשּׂוֹכֵר וְתוֹבֵעַ לָזֶה שֶׁשָּׂכַר לוֹ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְנָטַל מִמֶּנּוּ שָׂכָר:

 באר היטב  (ז) המחזיר. עיין בתשובת רש''ך ס''ג סי' פ''ח:





סימן קמו - מחאה מבטל החזקה, ובאיזה לשון ובמה ומתי
ובו כ''ה סעיפים
א
 
מְחָאָה (א) מְבַטֶּלֶת הַחֲזָקָה, אֲפִלּוּ מִחָה הַמְעַרְעֵר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמַּחֲזִיק, אֲפִלּוּ הוּא בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אִם שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת בֵּינֵיהֶם, וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה בִּפְנֵי עֵדִים. וְדַי בִּפְנֵי ב', וַאֲפִלּוּ זְקֵנִים אוֹ חוֹלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֵילֵךְ וּלְהוֹדִיעַ לַמַּחֲזִיק, שֶׁהֵם יֹאמְרוּ הַדָּבָר לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים לַאֲחֵרִים עַד שֶׁיִּשָּׁמַע לַמַּחֲזִיק.

 באר היטב  (א) מבטלת. (ושטר שכירות מהני כמחאה מהר''י אדרבי ז''ל סי' רי''א ועיין בתשובת מהר''י הלוי ז''ל סי' ס''ג. כנה''ג):


ב
 
אֵין מְחָאָה בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, אֲבָל בְּאֶחָד לֹא, אֲפִלּוּ מִחָה בִּפְנֵי הַמַּחֲזִיק, וַאֲפִלּוּ (ב) שֶׁמּוֹדֶה בַּמְּחָאָה; דְּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל (ג) לוֹמַר: לֹא מָחִיתָ בִּי, נֶאֱמָן לוֹמַר: לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֵד אֶחָד מַכְחִישׁוֹ. וְיֵשׁ מִי (ד) שֶׁחוֹלֵק.

 באר היטב  (ב) שמודה. דמצי להשתמט ולומר סברתי דלא כוון במחאתו אלא להשטות בי כיון דלא מיחה בפני שנים ומש''ה לא נזהרתי בשטרי. סמ''ע: (ג) לומר. ואע''פ שאז היה עד אחד מכחישו חשיב מגו כיון שלא היה צריך לישבע ש''ד וע''ל סי' צ''ג ס''ב בהג''ה מ''ש שם ועיין בתשובת ר''י לבית לוי סי' כ''ב דף קי''ז. ש''ך: (ד) שחולק. דאפילו אין כאן עד כלל כיון שמודה במחאה כ''פ רבינו ירוחם ני''א סוף ח''ג. שם:


ג
 
אֲפִלּוּ אִם יֹאמְרוּ הָעֵדִים שֶׁמִּחָה בִּפְנֵיהֶם: לֹא הִגַּדְנוּ לְשׁוּם אָדָם, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי מְחָאָה לְבַטֵּל הַחֲזָקָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא מִחָה כָּרָאוּי וְסָמַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁיֹּאמְרוּ אוֹתוֹ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים יֹאמְרוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ שֶׁאָמַר לָעֵדִים כְּשֶׁמִּחָה בִּפְנֵיהֶם: אַל תֹּאמְרוּ לוֹ, אוֹ שֶׁהֵם אָמְרוּ מֵעַצְמָם: לֹא נֹאמַר לוֹ, הָוֵי מְחָאָה, שֶׁהֵם (ה) יֹאמְרוּ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים יֹאמְרוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ: לֹא נוֹצִיא דָּבָר זֶה מִפִּינוּ, הָוֵי מְחָאָה, דְּמִלְּתָא דְלָא רָמְיָא עֲלֵהּ דֶּאֱינִישׁ אָמַר וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ. אֲבָל אִם הוּא אָמַר: לֹא יֵצֵא דָּבָר זֶה מִפִּיכֶם, לָא הֲוֵי מְחָאָה.

 באר היטב  (ה) יאמרו. שהרי לא אמר אלא שלא יאמרו לו הא לאחרים לא הזהירם. סמ''ע:


ד
 
כֵּיצַד לְשׁוֹן הַמְּחָאָה, אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: פְּלוֹנִי (שֶׁהוּא) מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲצֵרִי אוֹ בְּשָׂדִי גַזְלָן הוּא וְלֶעָתִיד אֲנִי (ו) תוֹבֵעַ אוֹתוֹ בַּדִּין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר אֶתְבַּע אוֹתוֹ בַּדִּין, (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''ם וְתוס') . וְכֵן אִם אָמַר לָהֶם: שְׂכוּרָה הִיא בְּיָדוֹ אוֹ מַשְׁכּוֹנָא וְאִם יִטְעֹן עָלַי שֶׁמָּכַרְתִּי אוֹ נָתַתִּי אֲנִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בַּדִּין, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, הֲרֵי זוֹ מְחָאָה. אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם: פְּלוֹנִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֲצֵרִי גַּזְלָן הוּא, אֵין זוֹ מְחָאָה, שֶׁהֲרֵי הַמַּחֲזִיק אוֹמֵר כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי (זֶה) אָמַרְתִּי שֶׁמָּא חֵרַף אוֹתִי בִּלְבַד, וּלְפִיכָךְ לֹא נִזְהַרְתִּי בִּשְׁטָרִי. הגה: וְלָא מְהַנֵּי אֶלָּא מְחָאַת הַמְעַרְעֵר שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהַקַּרְקַע הָיְתָה שֶׁלּוֹ, אֲבָל אִם נִתְּנָה לוֹ (לַמְּעַרְעֵר הַזֶּה) הַקַּרְקַע בְּסֵתֶר, וְלֹא נִתְגַּלָּה שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, אֵין מְחָאָתוֹ כְּלוּם, דְּהַמַּחֲזִיק יָכוֹל לוֹמַר: לֹא חָשַׁשְׁתִּי בִּמְחָאָתוֹ שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי שֶׁהַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (ו) תובע. כתב הסמ''ע דלהי''א שכתב הרמ''א לפני זה שא''צ לומר אתבע כו' כ''ש בהא דאצ''ל כן וע''ש מ''ש עוד בביאור דין זה:


ה
 
מְחָאָה בִּפְנֵי (ז) שְׁנַיִם, כּוֹתְבִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם: (ח) כְּתֹבוּ. הגה: וְיִכְתְּבוּ בִּלְשׁוֹן שְׁלִיחוּת: פְּלוֹנִי הֵעַדָנוּ עַל עַצְמוֹ לִכְתֹּב לוֹ שֶׁמִּחָה, אֲבָל לֹא יִכְתְּבוּ: שָׁמַעְנוּ שֶׁמִּחָה, דְּהָוֵי עֵדוּת מִפִּי כְתָבָם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים) ; וְכֵיוָן שֶׁמִּחָה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִמְחוֹת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, אֲבָל צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין מְחָאָה לִמְחָאָה ג' שָׁנִים גְּמוּרוֹת; שֶׁאִם (ט) שָׁהָה בֵּין מְחָאָה לִמְחָאָה ג' שָׁנִים, לֹא עָלְתָה לוֹ מְחָאָה.

 באר היטב  (ז) ב'. אפילו בזה שלא בפני זה מצטרפין כ''כ הנ''י בשם הרא''ה וכן נ''ל עיקר. ש''ך: (ח) כתובו. הטעם דזכות הוא למערער וזכין לאדם שלא בפניו וכתבו התוספו' אע''פ דשאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנה היא זו שיחשב עדות לבטל החזקה בעדות כל דהו וגם תקנה הוא למחזיק שעל ידי זה יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה. סמ''ע: (ט) שהה. הטעם דיכול המחזיק להתנצל ולומר כשראיתי דשתק ג''ש לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הראשונה. שם:


ו
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּמְחָאָה עַל פֶּה. אֲבָל אִם (י) מְכָרָהּ הַמְעַרְעֵר לְאַחֵר בִּשְׁטָר תּוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת עוֹד, וְצָרִיךְ הַמַּחֲזִיק לִזָּהֵר בִּשְׁטָרוֹ לְעוֹלָם.

 באר היטב  (י) מכרה. כבר נתבאר זה בסוף סי' קמ''ד ויתבאר עוד בסי' זה סעיף י''ט. שם:


ז
 
עִרְעֵר וְחָזַר וְעִרְעֵר, אִם מֵחֲמַת טַעֲנָה רִאשׁוֹנָה עִרְעֵר, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְאִם לָאו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה.


ח
 
לֹא אָמְרוּ לִמְחוֹת בְּסוֹף כָּל ג' וְג', אֶלָּא כְּשֶׁעָמַד בְּתוֹכוֹ אוֹתוֹ הָרִאשׁוֹן. אֲבָל כְּשֶׁמְּכָרוֹ הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחוֹת (יא) בַּלּוֹקֵחַ, לְפִי שֶׁהַלּוֹקֵחַ הַזֶּה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִכֹּחַ הָרִאשׁוֹן, וּכְבָר מִחָה זֶה בָּרִאשׁוֹן.

 באר היטב  (יא) בלוקח. מדברי הרשב''א מוכח דהיינו דוקא כשמובטח בלוקח זה שלא ישקר לטעון שקנהו מהמערער או שהודה הלוקח כן בפני עדים דאל''כ צריך לעשות מחאה כדי שלא יטעון הלוקח שמהמערער קנהו והרי יש לי עידי חזקה. שם:


ט
 
כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁאָכַל פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ כַּמָּה שָׁנִים, וּבָא הַמְעַרְעֵר וְאָמַר לוֹ: מֵאַיִן לְךָ שָׂדֶה זוֹ שֶׁלִּי הִיא, הֵשִׁיבוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הוּא וְכֵיוָן שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר יָרַדְתִּי לְתוֹכָהּ, אֵין זוֹ חֲזָקָה, שֶׁהֲרֵי לֹא טָעַן שֶׁלְּקָחָהּ וְלֹא שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ וְלֹא שֶׁיְּרָשָׁהּ (כ''כ הַמָּרְדְּכַי פח''ה), וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ עַד שֶׁיָּבִיא זֶה הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ. הֵבִיא עֵדִים, (יב) תַּחֲזֹר לוֹ הַשָּׂדֶה וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, וְאֵין פּוֹתְחִין לְזֶה הַמַּחֲזִיק תְּחִלָּה לוֹמַר: שֶׁמָּא שְׁטָר הָיָה לְךָ וְאָבַד, עַד שֶׁיִּטְעֹן מֵעַצְמוֹ וְאָז שׁוֹמְעִין לוֹ וְאֵין זֶה חוֹזֵר (יג) וְטוֹעֵן (טוּר סי''ו) . וְכֵן הָאוֹכֵל שְׁנֵי חֲזָקָה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ שְׁטָר בְּיָדוֹ, וְנִמְצָא הַשְּׁטָר בָּטֵל, בָּטְלָה הַחֲזָקָה וְתַחֲזֹר הַשָּׂדֶה עִם כָּל הַפֵּרוֹת לַבְּעָלִים:

 באר היטב  (יב) תחזור. בטור כת' ז''ל נשבע ונוטל כו' והביאו הסמ''ע ונ''ל טעם לשבועה זו כיון שבא להוציא הקרקע מיד זה שהחזיק בה ג''ש חשיב כנוטל ונשבעין אפילו על טענת שמא כמ''ש בסי' צ''א וסי' שנ''ז ושע''ה דליטול נשבעין אפילו על טענת שמא וכן הוא בתשובת מיי' ס' קנין סי' ז' דטובא אשכחן ליטול דנשבעין על טענת שמא וע''ל סי' רכ''ב בסמ''ע ס''ק י' ומ''ש הסמ''ע דהמחבר סמך עצמו אמ''ש בסי' ק''מ במערער על המחזיק דצריך שבועה ומיהו יש לחלק כו' אילו ראה דברי המחבר בבד''ה לא כ''כ שכתב שם שבועה זו א''י למה ע''ש ובתשובת רש''ך ס''ב סי' ע''ח. ש''ך: (יג) וטוען. והנ''י כתב דצריך לטעון שטר היה לי ואבדתיו ולא רציתי לטעון כן תחלה שיראתי פן יאמר לי המערער אחוי שטרך וכ''מ בגמרא. סמ''ע:


י
 
הַבָּא מֵחֲמַת יְרֻשָּׁה, שֶׁטּוֹעֵן: אֲנִי יָרַשְׁתִּי מִמּוֹרִישִׁי, אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה אַחֶרֶת. הגה: (יד) וְדִין לוֹקֵחַ וּבַעַל חוֹב שֶׁגָּבָה קַרְקַע, כְּדִין יוֹרֵשׁ (הָרֹא''שׁ סוֹף כְּלָל ל''ח), וְאֵין הַמּוֹכֵר אוֹ הַלּוֶֹה נֶאֱמָנִים לוֹמַר שֶׁהַקַּרְקַע לֹא הָיְתָה שֶׁלָּהֶם (הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ח סִימָן ד'), וּבִלְבַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁדָּר בָּהּ הַמּוֹרִישׁ אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁאֲכָלָהּ הוּא ג' שָׁנִים מֵחֲמַת מוֹרִישׁוֹ, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּיָדוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם הֶחֱזִיק (טו) הַמּוֹרִישׁ ג' שָׁנִים (טוּר), אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא הַמַּחֲזִיק (דָּר בָּהּ) כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף) . אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה שֶׁדָּר בָּהּ מוֹרִישׁוֹ כְּלָל, תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת לַמְעַרְעֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הֵבִיא רְאָיָה שֶׁנִּרְאָה בָּהּ מוֹרִישׁוֹ, אֵינָהּ כְּלוּם, שֶׁמָּא בָּא לְבַקֵּר אוֹתָהּ וְלֹא קְנָאָהּ. אִם הָיְתָה שָׂדֶה וְהֵבִיא עֵדִים שֶׁנָּרָהּ מוֹרִישׁוֹ, הֲרֵי זוֹ בַּחֲזָקָה שֶׁקְּנָאָהּ. (המ''מ פי''א מֵהִלְכוֹת טוֹעֵן) הגה: אִשָּׁה שֶׁהֶחֱזִיקָה בְּקַרְקַע בַּעְלָהּ לְאַחַר מוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיק בְּנָהּ ג' שָׁנִים, וּבָאוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל וְאוֹמְרִים שֶׁקַּרְקַע זוֹ שֶׁל הַבַּעַל, וּבְנָהּ אוֹמֵר שֶׁנָּפַל לְאִמּוֹ בִכְתֻבָּתָהּ, בְּנָהּ נֶאֱמָן, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָעֵי אָמַר: מִכֶּם קְנִיתִיהָ, וַהֲרֵי אָכַל שְׁנֵי חֲזָקָה. אֲבָל אִי לֹא אָכַל שְׁנֵי חֲזָקָה, שֶׁאֵין לוֹ מִגּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹרִישׁוֹ הֶחֱזִיק ג' שָׁנִים, לָאו כְּלוּם הוּא, דְּאֵין לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעֲלָהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים) . וְדַוְקָא יוֹרֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲבָל מִי שֶׁלָּקַח הַקַּרְקַע מִן הָאִשָּׁה וּמְכָרָהּ בְּפִרְסוּם, (טז) מוֹקְמֵינָן הַקַּרְקַע בְּחֶזְקַת הַלּוֹקֵחַ, דְּאִלּוּ לֹא הָיוּ הַקַּרְקָעוֹת שֶׁל הָאִשָּׁה לֹא הָיוּ מַנִּיחִין הַיּוֹרְשִׁין לָאִשָּׁה לְמָכְרָם בְּחֶזְקָתָהּ בְּפִרְסוּם, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (יד) ודין. וא''צ הלוקח או היורש להביא ראיה שהוא יורש או לוקח אלא כיון שהחזיק ג''ש סגי וטענינן ליה כ''כ הטור בשם הרמב''ן והרא''ש וכן הסכים הה''מ פי''ד דטוען ועיין בתשובת רש''ך ס''ב סי' קפ''ג ורל''ב ובתשובת מהרי''ט סי' ט' ועיין בתשובת מהרשד''ם סי' רנ''ה ובתשובת המבי''ט סי' רי''א ח''ב דאין טוענין לשוכר. ש''ך: (טו) המוריש. עיין בב''ח ובתשובת מהר''א ששון סי' מ''א ובסוף ספר משאת בנימין. שם: (טז) מוקמינן. מלשון הג''ה זו וסדרו וטעמו משמע דאפילו לא החזיק בה הלוקח ג''ש מחזקינן הקרקע בידו. סמ''ע:


יא
 
הֵבִיא הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁזּוֹ הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ, וְזֶה שֶׁבְּתוֹכָהּ טוֹעֵן: מִמְּךָ לְקַחְתִּיהָ וַאֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה, טָעַן הַמְעַרְעֵר וְאָמַר: הֵיאַךְ תִּטְעֹן שֶׁלָּקַחְתָּ מִמֶּנִי הַיּוֹם שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּבְאוֹתוֹ זְמַן לֹא הָיִיתִי בִּמְדִינָה זוֹ, מַצְרִיכִין זֶה שֶׁבְּתוֹכָהּ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי שֶׁמְּעַרְעֵר הָיָה עִמּוֹ בַּמְּדִינָה בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁטּוֹעֵן שֶׁמָּכַר לוֹ, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְכֹּר, וְאִם לֹא הֵבִיא, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ.


יב
 
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא כְּשֶׁמַּזְכִּיר הַיּוֹם שֶׁמָּכַר לוֹ, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַזְכִּיר הַיּוֹם, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה כָּאן בַּיּוֹם שֶׁקְּנָאָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר הַמְעַרְעֵר: אֱמֹר בְּאֵיזֶה יוֹם קָנִיתָ אוֹתוֹ, אֵין מַזְקִיקִין אוֹתוֹ לְכָךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בִּשְׁעַת חֵרוּם, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת חֵרוּם, אַף עַל גַּב דְּאָמַר לֵהּ: זְבִינִית מִנָּךְ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, לָא בָעֵי לְאָתוֹיֵי רְאָיָה דְּהַהוּא יוֹמָא הֲוָה בַהֲדֵהּ, דְּדִלְמָא מָכַר לוֹ עַל יְדֵי (יז) שָׁלִיחַ (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה וְהָרֹא''שׁ) .

 באר היטב  (יז) שליח. ואפילו אמר ממך זבנתי ולא ע''י שליח נאמן במגו וכ''כ הטור בשם הרמ''ה ז''ל אבל שלא בשעת חירום אע''ג דאמר זבינתיה ממך ביום פ' א''צ להביא ראיה במגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כו' עכ''ל וממ''ש ביומא אחרינא הואי בהדך משמע דאף דאיכא עדים דלא הי' כאן כלל י''ל שהוא הי' במקום המערער ושם קנהו מידו. שם:


יג
 
הֲרֵי שֶׁאָכַל שָׂדֶה זוֹ שָׁנִים רַבּוֹת, וּבָא הַמְעַרְעֵר וְאָמַר לוֹ: מַה לְּךָ וּלְשָׂדֶה זוֹ, הוֹדָה וְאָמַר לוֹ: (יח) יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהָיְתָה שֶׁלְּךָ אֲבָל פְּלוֹנִי מְכָרָהּ לִי וְהוּא (יט) לְקָחָהּ מִמְּךָ, וְאָמַר לוֹ הַמְעַרְעֵר: פְּלוֹנִי שֶׁמָּכַר לְךָ גַּזְלָן הוּא, הוֹאִיל וְהוֹדָה שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ וְשֶׁלֹּא לְקָחָהּ מִמֶּנּוּ, תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת לַמְּעַרְעֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְזֶה הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ; וְאֵין הַמַּחֲזִיק יָכוֹל לִגְבּוֹת מָעוֹתָיו מֵהַמּוֹכֵר, מִפְּנֵי שֶׁיֹּאמַר לוֹ: אִילּוּ לֹא הוֹדֵיתָ לוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ לֹא הָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדְךָ.

 באר היטב  (יח) יודע. הטור מסיק בשם הרא''ש דאפילו אינו יודע זה אלא מפי המוכר שא''ל כן מקרי יודע וה''ל שלו ודאי וקניית המוכר מהמערער ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ובסמוך סט''ו מוכח דגם להמחבר ס''ל כן כ''כ הסמ''ע אבל הש''ך כת' דנ''ל עיקר כהרמב''ם ושאר פוסקים דצריך שיאמר שידע זה בבירור בלי אמירת המוכר ואז ה''ל ספק וע''ש: (יט) לקחה. פי' הש''ך שעדיין אינו טוען ברי אלא שאומר מסתמא אותו מוכר לקחה ממך או שאומר המוכר אמר לי שלקחה ממך אבל אם אומר בפני לקחה ממך נאמן ואפילו אם אמר מתחלה סתם פלוני מכרה לי והוא לקחה ממך ואח''כ אומר בפני לקחה ממך וזה כונתי תחלה באמרי שהוא לקחה ממך נאמן וכן כת' הרא''ש ובסמ''ע כת' דהתוספות חולקים על זה ולפי עניות דעתי דגם התוס' מודים לזה אלא שקצרו בלשונם כו' ע''ש:


יד
 
הֵבִיא זֶה הַמַּחֲזִיק (כ) עֵדִים שֶׁפְּלוֹנִי שֶׁמָּכַר לוֹ דָר בָּהּ אֲפִלּוּ יוֹם (כא) אֶחָד אוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְדַוְקָא שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ הַמּוֹכֵר בְּתוֹרַת דִּירָה, אֲבָל אִם אֵינָן מְעִידִים עַל הַדִּירָה רַק שֶׁרָאוּהוּ נִכְנָס בָּהּ לְמָדְדוֹ, לָא מְהַנֵּי (טוּר), אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ: בְּפָנַי לְקָחָהּ מִמְּךָ וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ לִי, מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ טַעֲנָה עִם חֶזְקָתוֹ, וְאִלּוּ רָצָה טָעַן: מִמְּךָ לְקַחְתִּיהָ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי חֲזָקָה. וְאִם לְאַחַר שֶׁטָּעַן: קְנִיתִיהָ מִפְּלוֹנִי שֶׁאָמַר שֶׁקְּנָאָהּ מִמְּךָ, חָזַר וְטָעַן: קְנָאָהּ מִמְּךָ בְּפָנַי, (כב) אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה אָמַר: מִפְּלוֹנִי קְנִיתִיהָ, (כג) סְתָם, וְשׁוּב הוֹסִיף וְאָמַר: שֶׁקְּנָאָהּ מִמְּךָ בְּפָנַי, (כד) שׁוֹמְעִין לוֹ:

 באר היטב  (כ) עדים. אבל אם לא הביא עדים אפי' טוען שברור לו שדר בו בפניו יום א' לא הוי חזקה כ''כ הטור וכן מצאתי בבעל המאור וכ''מ בס' המלחמות שם אבל בתוספות ובמרדכי אית' דה''ה אם טוען בפני דר בו יום א' הוי חזקה וכן הוא בהג''א בשם רשב''א וכן מוכח בתוספות להדיא דקמיה דידי דר ביה חד יומא דינו כיש עדים וכ''מ באגוד' ובהגהת מיי' ובסמ''ג וכן נ''ל כו' עיין בתשובת מבי''ט ח''א סי' קי''א עכ''ל הש''ך ועיין שם: (כא) אחד. וטוען אח''כ קניתיה מפלוני אפי' אינו אומר דזבנה מינך רק שטוען סבור הייתי שזבנה ממך הוי חזקה כיון שמביא עדים שדר בה יום א' והחזיק זה ג''ש או שטוען שברור לו באופן אחר שקנהו ממנו וכ''כ בעל העיטור וכן מוכח בפרשב''ם עיין בתשו' מהרי''ט סי' קי''א. ש''ך: (כב) אין. הטעם כיון דמתחלת דבריו משמע שהוא בעצמו לא ידע מהמכירה אלא שהמוכר א''ל כן איך יחזור ויאמר שקנאה ממך בפני משא''כ כשאמר מתחל' מפלוני שקנאה ממך א''צ להוסיף על דבריו אלא תיבת בפני לכך שומעין לו. סמ''ע: (כג) סתם. והש''ך כת' דדין זה תמוה בעיניו דהרא''ש לא קאמר אלא כשאמר מתחלה דזבנה מינך אז י''ל דכונתי הי' דזבנה בפני ולא הוי מגו למפרע אבל כשאומר מתחלה קניתיה סתם א''כ א''י עתה לחזור ולטעון בפני קנאה ממך שהרי מעיקרא הודה שהיתה שלו ואין לך מגו למפרע גדול מזה כו' ע''ש דמסיק שנ''ל ברור שט''ס הוא בטור וכצ''ל אבל אם אמר מתחלה מפ' קניתיה דזבנה מינך סתם ושוב מוסיף וכן הוא ברמזי הרא''ש שחיבר הטור כו': (כד) שומעין. היינו דוקא קודם שיצא מהב''ד אבל משיצא מהב''ד אין שומעין לו בכל ענין כמ''ש הטור והמחבר בסכ''ד ע''ש. סמ''ע:


טו
 
אִם עָמַד הַמּוֹכֵר בַּדִּין עִם הַמְעַרְעֵר, קֹדֶם שֶׁמְּכָרָהּ לַמַּחֲזִיק, וְנִפְטַר מִמֶּנּוּ כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ עֵדִים שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלְּאַחַר שֶׁמְּכָרָהּ לְזֶה הַמַּחֲזִיק עִרְעֵר עָלָיו הַמְעַרְעֵר, וְהוֹדָה לוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ, עַל פִּי הַמּוֹכֵר שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ וּקְנָאָהּ הוּא מִמֶּנּוּ, לֹא הִפְסִיד בָּזֶה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר יָצָא זַכַּאי מִבֵּית דִּין הַמּוֹכֵר שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ.


טז
 
הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ הַמּוֹכֵר יוֹם אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהַמַּחֲזִיק רָצָה לִקְנוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, וְטוֹעֵן: אִלּוּ קְנִיתָהּ מִפְּלוֹנִי כְּמוֹ שֶׁאַתָּה טוֹעֵן לָמָּה רָצִיתָ לִקְנוֹתָהּ מִמֶּנִי, אֵינָהּ טַעֲנָה, שֶׁאוֹמֵר: רָצִיתִי לְפַיֵּסְךָ בִּמְעַט מָעוֹת כְּדֵי לְסַלֵּק תַּרְעֻמְתְּךָ. (כה) אֲבָל אִם לֹא טָעַן הוּא לָא טַעֲנִינָן לֵהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם בְּסוֹף ה''ט).

 באר היטב  (כה) אבל. נרא' דה''ט דאין אדם רגיל להוציא מעותיו בכדי. שם:


יז
 
אִם לֹא הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ הַמּוֹכֵר יוֹם אֶחָד, וְטוֹעֵן הַמְעַרְעֵר שֶׁהַמּוֹכֵר גְּזָלָהּ, אוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁדָּר בּוֹ הַמּוֹכֵר יוֹם אֶחָד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לַמְּעַרְעֵר עֵדִים שֶׁהֻחְזַק הַמּוֹכֵר גַּזְלָן עַל שָׂדֶה זוֹ, וְגַזְלָן אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְהֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁנִּתְיַעֵץ עִם הַמְעַרְעֵר אִם יִקָּחֶנָּה וִיעָצוֹ לִקְנוֹתָהּ, וְטוֹעֵן זֶה: אִלּוּ הָיְתָה גְזוּלָה מִמְּךָ לָמָּה יְעַצְתַּנִי לִקְנוֹתָהּ, אֵינָהּ טַעֲנָה, שֶׁיֹּאמַר הַמְעַרְעֵר: אַתָּה נוֹחַ לִי לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדְךָ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאוֹצִיאֶנָּה מִיַּד הַגַּזְלָן. אֲבָל אִם כּוֹפֵר וְאוֹמֵר: מֵעוֹלָם לֹא יְעַצְתִּיךָ לִקְנוֹתָהּ, וְזֶה מֵבִיא עֵדִים שֶׁיְּעָצוֹ, (כו) מְחַיְּבִים לַמְעַרְעֵר.

 באר היטב  (כו) מחייבים. נרא' דאפילו אם אחר שבאו עדים הודה ואמר שמפני דהשני נוח לי יעצו לא מהני כיון שכבר כפר ולא אמרינן בזה מילי דכדי לא דכירי אינשי. שם:


יח
 
אִם (כז) הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁאָמַר לוֹ הַמְעַרְעֵר לְקַחְתָּהּ לוֹ מִיַּד הַמּוֹכֵר, אֵינָהּ טַעֲנָה לוֹמַר לוֹ: אִם הִיא שֶׁלְּךָ לָמָּה רָצִיתָ לִקְנוֹת, דְּעָבִיד אֱינָשׁ דְּזָבֵין דִּינֵהּ. הגה: מִי שֶׁקָּנָה קַרְקַע אַחַת שְׁנֵי פְעָמִים, וְתוֹבֵעַ הַמּוֹכֵר בַּמָּעוֹת הַשְּׁנִיִּים, אִם טוֹעֵן הַמּוֹכֵר שֶׁחָזַר וּלְקָחָהּ מִן הַלּוֹקֵחַ וְלָכֵן חָזַר וּמְכָרָהּ לוֹ שֵׁנִית, נֶאֱמָן. וְאִם אֵינוֹ טוֹעֵן כָּךְ, צָרִיךְ הַלּוֹקֵחַ לְבָרֵר לָמָּה קְנָאָהּ שְׁנֵי פְּעָמִים, אִם אָמַר שֶׁטָּעָה, נֶאֱמָן. וְאִם אָמַר שֶׁיָּדַע וּלְקָחָהּ שְׁנֵי פְעָמִים, הַדִּין עִם הַמּוֹכֵר, דְּוַדַּאי נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת לְשֵׁם (כח) מַתָּנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (כז) הביאו. ע''ל סי' קמ''ב סס''א ובתשו' מהרשד''ם סי' שכ''ד: (כח) מתנה. כמו שאמרו בפ''ק דב''מ גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה ובמקדש אחותו דאיפליגו רב ושמואל דהלכ' כשמואל עכ''ל תשובת הרשב''א שבב''י ותמוה לי דהא אסיק רבא שם דהלכתא מעות יש לו והיינו דלא כשמואל וכ''פ כל הפוסקים וכמ''ש בסי' שע''ג ואע''ג דלגבי מקדש אחותו קי''ל דאין המעות חוזרים וכמ''ש בא''ע סי' נ' והיינו מטעם שכתב הה''מ דקי''ל כשמואל בדיני שאני התם וכמ''ש הרא''ש פ''ק דב''מ וז''ל מהא דפסק רבא דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדלמא שאני בין אחותו לנוכראה ע''כ וכה''ג מחלקים בש''ס שם ודוחק לומר דשאני הכא כיון דהכיר בה שאינה שלו אלא של עצמו אפי' רבא מודה ועוד דא''כ לא היה צריך הרשב''א לו' דהלכה כשמואל דהא כיון דרבא מודה א''כ גם רב מודה וצ''ע עכ''ל הש''ך:


יט
 
טָעַן הַמַּחֲזִיק מִפְּלוֹנִי קְנִיתִיהָ וְהֶחֱזַקְתִּי בָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים (כט) שֶׁדָּר בָּהּ הַמּוֹכֵר יוֹם אֶחָד, הֵשִׁיב הַמְעַרְעֵר: וַהֲלֹא יֵשׁ בְּיָדִי שְׁטָר מְקֻיָּם שֶׁאוֹתוֹ פְּלוֹנִי מְכָרָהּ לִי מֵהַיּוֹם ד' שָׁנִים וְקָדְמָה קְנִיָּתִי לִקְנִיָּתְךָ, חָזַר הַמַּחֲזִיק וְטָעַן: שְׁנֵי חֲזָקָה שֶׁאָמַרְתִּי לֹא בִּשְׁבִיל ג' שָׁנִים בִּלְבַד אֶלָּא שָׁנִים רַבּוֹת יֵשׁ לִי שֶׁקְּנִיתִיהָ וַאֲנִי קִדַּמְתִּיךָ, הֲרֵי טַעֲנַת הַמַּחֲזִיק טַעֲנָה, שֶׁאָדָם קוֹרֵא לְשָׁנִים רַבּוֹת שְׁנֵי חֲזָקָה. לְפִיכָךְ, אִם הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁאֲכָלָהּ שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה קֹדֶם שֶׁקְּנָאָהּ הַמְעַרְעֵר, מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם אֲכָלָהּ פָּחוֹת מִשֶּׁבַע שָׁנִים, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, שֶׁאֵין לְךָ מְחָאָה גְדוֹלָה מִזּוֹ, שֶׁהֲרֵי מְכָרָהּ בִּשְׁטָר קֹדֶם שֶׁנִּגְמְרָה הַחֲזָקָה, וְהָיָה לוֹ לִזָּהֵר בִּשְׁטָרוֹ לְעוֹלָם. וְאִם לֹא עָשָׂה לוֹ שְׁטָר, אֶלָּא מְכָרָהּ לוֹ בְּעֵדִים, אֵין לוֹ קוֹל וְלָא חָשִׁיב כִּמְחָאָה, (ל) וְדַי לוֹ בְּחֶזְקַת ג' שָׁנִים.

 באר היטב  (כט) שדר. לפי מאי דמסיק שטענת המערער הוא שקנאה מהמוכר קודם קניית המחזיק לא היה צריך המחזיק להביא עדים שהמוכר דר בה דהא גם הוא מודה שהיתה של המוכר אלא צ''ל שטען כן קודם שידע במה מערער עליו ולפ''ז צריכים לגרוס ויש לי עדים ר''ל שהמחזיק טוען כן ולא שכ''כ המחבר לדינא. סמ''ע: (ל) ודי. וג' שנים אלו צריכין שיתחילו קודם קניית המערער ואפי' יום אחד וסגי בהכי כשאכל משם והלאה ג''ש ומש''ה כתבו הט''ו בחזקת ג''ש ולא כתבו בחזקה ג''ש ודו''ק וע''ל ס''ס קמ''ד. שם:


כ
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָמַר תְּחִלָּה: שְׁנֵי חֲזָקָה, סְתָם; אֲבָל אִם פֵּרַשׁ: שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיא הַמְעַרְעֵר הַשְּׁטָר שֶׁל ד' שָׁנִים, אֲפִלּוּ הֵבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ שֶׁבַע שָׁנִים, אֵינוֹ (לא) כְּלוּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם אָמַר: אָכַלְתִּי ג' שָׁנִים, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן: שְׁנֵי חֲזָקָה טוּבָא קָאֲמִינָא, כֵּיוָן שֶׁלֹּא אָמַר: וְלֹא יוֹתֵר:

 באר היטב  (לא) כלום. הטעם מבואר בטור דהודאת פיו שאמר ג''ש דמשמע ולא יותר פוסל העדים שמעמידים על חזקת ז''ש וא''י לחזור ולטעון אם סותר דבריו הראשונים. שם:


כא
 
אִם הָיוּ הַטְּעָנוֹת (לב) בְּעִנְיָן שֶׁנּוֹדַע לַמַּחֲזִיק קֹדֶם שֶׁיִּטְעֹן טַעֲנָתוֹ, שֶׁיֵּשׁ לַמְּעַרְעֵר שְׁטָר עָלֶיהָ, אִם טָעַן הַמַּחֲזִיק: הַשְׁתָּא מִקַּמֵּי דִזְבָנָהּ לָךְ זְבָנָהּ לִי חַד יוֹמָא, (לג) נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ דְּאִי בָעֵי אָמַר: (לד) מִנָּךְ זְבִנְתָּהּ.

 באר היטב  (לב) בענין. נ''ל דה''ה אם יש עדים שאחר שמכרה המוכר למערער דר בה המוכר חד יומא נאמן המחזיק שקדמה קנייתו במגו דאי בעי הוה טעין שהמוכר חזר ולקחה מהמערער וכ''מ להדיא בחדושי הרמב''ן ע''ש. ש''ך: (לג) נאמן. אע''פ שאין לו עדים רק על ג''ש ולא יותר נאמן אע''ג שמכרה המוכר לאחר בשטר נאמן שלקחה קודם וא''כ המכירה היתה שלא כדין ואין לה שם מחאה. שם: (לד) מינך. ובס' ת''ח נראה דלא הוי מגו דהוי העזה ולא דק כדמוכח בש''ס ופוסקים בכמה דוכתי ולקמן (סכ''ה) [כ''ד] וכן בסי' קמ''ט ס''כ ע''ש. שם:


כב
 
ב' שֶׁהָיוּ עוֹרְרִים עַל שָׂדֶה, זֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי, וְאֵין לְאֶחָד מֵהֶם רְאָיָה, אוֹ שֶׁהֵבִיא כָּל אֶחָד מֵהֶם עֵדִים שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אֲבוֹתָיו, אוֹ שֶׁהֵבִיא כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם עֵדִים שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בָּהֶם אֵלּוּ הֵם הַשְּׁנַיִם עַצְמָם שֶׁהֵעִידוּ בָּהֶם אֵלּוּ, אִם הָיָה אֶחָד מַחֲזִיק בָּהּ מִקֹּדֶם, תִּשָׁאֵר בְּיָדוֹ; וְאִם לֹא הָיָה אֶחָד מַחֲזִיק בָּהּ, מַנִּיחִין אוֹתָהּ בִּידֵיהֶם עַל הַמִּתְגַּבֵּר, וְכָל הַמִּתְגַּבֵּר יֵרֵד בָּהּ, וְיִהְיֶה הָאֶחָד מוֹצִיא מִיָּדוֹ וְעָלָיו הָרְאָיָה. וְאִם בָּא שְׁלִישִׁי וְתָקַף עֲלֵיהֶם וְיָרַד לְתוֹכָהּ, (לה) מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה.

 באר היטב  (לה) מסלקין. היינו כשיש ראיה לכל א' משניהן ולזה הג' אין ראי' אף שאומ' דשלו הוא קודם שגבר אחד מהשנים דאמרי' דשל אחד משניהן הוא בודאי כיון דיש להן ראיה ולזה אין לו וגם אפי' אם אין לשום א' ראיה אלא שכל א' משניהם טוען שלי הוא וזה הג' תקף בלא טענת שלי הוא אז ג''כ מוציאין מידו כמ''ש בסי' קל''ט ס''ב ע''ש. סמ''ע:


כג
 
הֵבִיא הָאֶחָד עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו וְשֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, (לו) וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, וְהֵבִיא הָאַחֵר עֵדִים שֶׁאֲכָלָהּ אֵלּוּ הַשָּׁנִים עַצְמָם, (וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ), נִמְצָא עֵדוּת הַחֲזָקָה שֶׁל שְׁנֵיהֶם מֻכְחֶשֶׁת, מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיַד זֶה שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו עֵדֵי (לז) הַחֲזָקָה שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו, וּמוֹרִידִים אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ. חָזַר הַשֵּׁנִי וְהֵבִיא אַף הוּא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו, שֶׁהֲרֵי נִמְצֵאת גַּם עֵדוּת זוֹ מֻכְחֶשֶׁת, (לח) חוֹזְרִים בֵּית דִּין וּמְסַלְּקִים מִמֶּנָּה אַף הָרִאשׁוֹן, וּמַנִּיחִים אוֹתָהּ בְּיַד שְׁנֵיהֶם, וְכָל הַמִּתְגַּבֵּר יֵרֵד בָּהּ. וְאִם הָיְתָה תְּחִלָּה בְּיַד אֶחָד מֵהֶן, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לְיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה תְּחִלָּה (טוּר) .

 באר היטב  (לו) והרי. פי' לפי עדותן הדין נותן שהיא שלו וברשותו. שם: (לז) החזקה. דאף דהוכחשו עדים הללו במקצת עדותן מ''מ במאי דלא אתכחשו מאמינים להם כיון דלא ידעינן איזה כת העידו שקר וכעין זה כתב הט''ו בר''ס ל''א דב' כיתי עדים המכחישין זא''ז כל א' באה בפ''ע ומעידה בעדות אחרת ע''ש. שם: (לח) חוזרים. ה''ט דדוקא בדין שלפני זה שדינו כל דאלים גבר אמרינן כיון שגבר הא' תו לא מפקי' מיניה אלא בעדות ברור' דלאו שלו הוא משא''כ בזה שהב''ד אסקוהו לא' ולבסוף נתברר שלא ה''ל לאסוקיה כיון שגם להב' יש עדים כמוהו אמרינן הב''ד אסקוהו והם יסלקוהו ויהיו שניהם שוים כבתחלה ויחזור הדין לכל דאלים גבר וכ''כ הטור בשם הרא''ש ולאפוקי ר''ח והרמב''ן ע''ש. שם:


כד
 
זֶה אוֹמֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, זֶה הֵבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו מֵעוֹלָם, וְזֶה הֵבִיא עֵדִים שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, תַּחֲזֹר לְזֶה שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתָיו, וְיַחֲזִיר הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, אֲפִלּוּ אֵין עֵדִים שֶׁאֲכָלָם, אֶלָּא עַל פִּיו, שֶׁהֲרֵי לֹא טָעַן (לט) כְּלוּם, וְאֵין אֲכִילָתוֹ רְאָיָה, שֶׁכָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה עַל הַבְּעָלִים אֵינָהּ כְּלוּם. הגה: אֲבָל אִם לֹא הֵעִידוּ הָעֵדִים רַק סְתָם שֶׁהָיָה שֶׁל אֲבוֹתָיו, וְאֵין מְעִידִין שֶׁלֹּא מְכָרוּהָ, אִם אֶפְשָׁר (מ) לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַמַּחֲזִיק שֶׁאָמַר שֶׁל אֲבוֹתָיו שֶׁרָצָה לוֹמַר שֶׁאֲבוֹתָיו קְנָאוּהוּ, שׁוֹמְעִין לַמַּחֲזִיק. אֲבָל אִם טָעַן תְּחִלָּה שֶׁהָיוּ שֶׁל אֲבוֹתָיו מֵעוֹלָם, אֵינוֹ חוֹזֵר וְטוֹעֵן. וְאִם אָמַר הַמְעַרְעֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, וְהַמַּחֲזִיק אוֹמֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, דְּמַשְׁמָע וְלֹא שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ, אֲנָן לָא טַעֲנִינָן לֵהּ לְיַשֵּׁב דְּבָרָיו, אֶלָּא אִם כֵּן מְפָרֵשׁ דְּבָרָיו בְּעַצְמוֹ. וּמִיהוּ, אִם הָיוּ לוֹ עֵדִים שֶׁאֲבוֹתָיו דָּרוּ בּוֹ יוֹם אֶחָד, אַף עַל גַּב דְּלָא טָעַן לְפָרֵשׁ אֲנָן טַעֲנִינָן לֵהּ (כָּל זֶה בַּטּוּר) . חָזַר זֶה הַמַּחֲזִיק וְאָמַר: כֵּן שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ הָיְתָה וְאַתָּה מְכַרְתָּהּ לִי, וְזֶה שֶׁטָּעַנְתִּי תְּחִלָּה שֶׁהִיא שֶׁל אֲבוֹתַי, כְּלוֹמַר, שֶׁאֲנִי סוֹמֵךְ עָלֶיהָ וַהֲרֵי הִיא שֶׁלִּי כְּשֶׁל אֲבוֹתַי, אוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁל אֲבוֹתַי שֶׁלְּקָחוּהָ (מא) מֵאֲבוֹתֶיךָ, הֲרֵי זֶה טַעֲנָה נְכוֹנָה, שֶׁהֲרֵי נָתַן אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים, וּמַעֲמִידִים אוֹתָהּ בְּיָדוֹ; וְהוּא שֶׁטּוֹעֵן כֵּן בְּעוֹדָן בִּפְנֵי ב''ד, אֲבָל אִם יָצָא מִבֵּית דִּין וְחָזַר וְטָעַן, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא לִמְּדוּהוּ לִטְעֹן שֶׁקֶר. וְאִם טָעַן בַּתְּחִלָּה וְאָמַר לוֹ: שֶׁל אֲבוֹתַי וְלֹא שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ בְּטַעֲנָה זוֹ אַחֶרֶת, אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וְטוֹעֵן, בְּשֶׁטּוֹעֵן (מב) תְּחִלָּה בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אֲבָל מַה שֶּׁאָמַר חוּץ לְבֵית דִּין, יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן בְּבֵית דִּין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר חוּץ לְבֵית דִּין שֶׁל אֲבוֹתָי וְלֹא שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ, יָכוֹל לוֹמַר בְּבֵית דִּין: שֶׁל אֲבוֹתַי שֶׁלְּקָחוּהָ מֵאֲבוֹתֶיךָ, וְיֵשׁ מִי (מג) שֶׁחוֹלֵק בָּזֶה.

 באר היטב  (לט) כלום. ר''ל כיון שמה שטען שהיה של אבותיו כבר אתכחיש ואין לו זכות אלא חזקתו שאכל הוא הפירות ג''ש והרי אינו טוען שאכל הפירות משום שלקח הוא השדה ממנו וה''ל חזקה שאין עמה טענה. שם: (מ) לפרש. פי' הסמ''ע דאין טוענין עבורו ומפרשין דבריו כן אע''פ שהוא לא טען לפרש דבריו והש''ך השיג ע''ז ע''ש באורך: (מא) מאבותיך. הא דלא קאמר נמי שאבותי לקחוה ממך משום דבכה''ג אין שומעין לו כל זמן שאין לו ראי' שאבותיו דרו בו יום א' כיון דהמערער טוען ברי שלא מכרו לאבותיו משא''כ בטוען אבותי לקחו מאבותיך דא''י המערער לטעון ברי שלא מכרו אבותיו עכ''ל הסמ''ע ואני חוכך בזה דמה בכך ס''ס המערער טוען ברי שהי' של אבותיו א''כ זה שטוען שהיה של אבותיו חזקה שאין עמה טענה היא ובעי ראיה שאבותיו דרו בו יום א'. ש''ך: (מב) תחלה. פי' טענה ראשונה דהמחזיק שאמר של אבותי היה בב''ד בזה אמרו כשיצא אח''כ חוץ לב''ד וחזר ובא ליתן אמתלא אמרינן שלמדוהו לטעון שקר אבל אם מה שאמר תחלה של אבותי אמר חוץ לב''ד ואח''כ בא לב''ד וטען אבותי קנאו מאבותיך שומעין לו דאמרי' דאינו משקר אלא דאין אדם מגלה טענותיו אלא בב''ד ומש''ה י''ל דבכה''ג חוזר וטוען אפי' סותר דבריו הראשונים וכ''ש כשנותן אמתלא. סמ''ע: (מג) שחולק. דה''ל כאילו מודה בעצמו שלא לקחוה אבותיו והודאת בע''ד אפי' חוץ לב''ד כק' עדים דמי ואע''פ שהמודה לחבירו שחייב לו כל זמן שלא אמר אתם עידי י''ל משטה אני בך שאני הכא שלזכות עצמו בא בטענתו והרי הודה בחובתו מכלל הטענה שבא לזכות עצמו. כ''כ הטור בשם ר' יונה. שם:


כה
 
הֵבִיא הַמְעַרְעֵר עֵדִים שֶׁזּוֹ הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ, וְזֶה שֶׁבְּתוֹכָהּ טוֹעֵן: מִמְּךָ לְקַחְתִּיהָ וַהֲרֵי שְׁטָרִי, וְהוֹצִיא שְׁטָר (מד) מְקֻיָּם, טָעַן הַמְעַרְעֵר שֶׁהוּא מְזֻיָּף (כ''כ הַטוּר בְּשֵׁם רַמְבַּ''ם וְרֹא''שׁ), וְהוֹדָה לוֹ בַּעַל הַשְּׁטָר, וְאָמַר: כֵּן הוּא אֲבָל הָיָה לִי שְׁטָר כָּשֵׁר וְאָבַד וְלָקַחְתִּי זֶה שֶׁבְּיָדִי כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו שֶׁיּוֹדֶה שֶׁמָּכַר לִי בֶּאֶמֶת, הוֹאִיל וְאִלּוּ רָצָה הָיָה (מה) עוֹמֵד בִּשְׁטָרוֹ, שֶׁהֲרֵי מְקֻיָּם הוּא, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְאֵין מוֹצִיאִין הַשָּׂדֶה מִתַּחַת (מו) יָדוֹ, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת. הגה: מִי שֶׁהֶחֱזִיק שְׁנֵי חֲזָקָה, וְהַמְעַרְעֵר הֵבִיא רְאָיָה שֶׁנִּתְבַּטֵּל הַמִּקָּח, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי חֲזָקָה, דְּשֶׁמָּא אַחַר כָּךְ חָזַר וּקְנָאָהּ מִמֶּנּוּ. וְעוֹד, דִּכְתִיבָה (מז) כָּזּוֹ אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת הַמִּקָּח, עַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִקְּחוּ מִמֶּנּוּ קִנְיָן גָּמוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (מד) מקויים. לאו דוקא אלא אפי' אם יכול לקיימו עוד. כ''כ הטור ועיין בש''ך: (מה) עומד. פי' אפי' בלא החזיק ג''ש כו'. עיין בש''ך: (מו) ידו. ובשטר הלואה בכה''ג אין הולכין אחר השטר כמ''ש הט''ו בס''ס פ''ג והטעם דלעולם אין מוציאין בכה''ג מיד המחזיק וכל חד לפי ענינו. סמ''ע: (מז) כזו. ע''ל סי' ס''ו סי''ג ולקמן סימן רמ''ג ע''ש:





סימן קמז - המערער על השדה והוא עד או דין
ובו ה' סעיפים
א
 
רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה, וְהָיָה לֵוִי מֵעֵידֵי הַשְּׁטָר, וּבָא לֵוִי לְעַרְעֵר עַל הַשָּׂדֶה וְלִטְעֹן שֶׁרְאוּבֵן גָּזַל אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל רְאָיוֹת (א) שֶׁיָּבִיא עַל אוֹתָהּ שָׂדֶה, וַהֲרֵי אִבֵּד כָּל זְכוּתוֹ, שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: הֵיאַךְ (ב) תָּעִיד עַל הַמֶּכֶר וְתָבֹא וּתְעַרְעֵר. הגה: וְדַוְקָא שֶׁחָתַם עִם עֵד אֶחָד, אֲבָל אִם חָתַם לְבַד, לֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ, דְּיֵשׁ לוֹמַר מַה שֶּׁחָתַם כִּי הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין חֲתִימַת עֵד אֶחָד כְּלוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) . וְכֵן אִם לֹא חָתַם בְּעֵד רַק לְכָבוֹד בְּעָלְמָא, לֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן רנ''ב) .

 באר היטב  (א) שיביא. ומיירי אפי' כשאין לראובן המוכר עדים שהוא שלו מאבותיו או בקנייה כן כתב הסמ''ע בשם הריטב''א ועיין בתשובת מבי''ט ח''א סי' פ''א ח''ב סימן רי''ד ובתשוב' מהרשד''ם סי' כ''ו: (ב) תעיד. ודוקא בזה שאומר המערער שהשדה גזולה מידו אבל מלוה שחתם בעד כשמכרה הלוה לאחר חוזר וטורף מידו כמ''ש הט''ו בסי' קי''א דכיון דאין לו אלא שעבוד על השד' שפיר קחתים מעיקרא וע''ש ובסי' קכ''ט ס''ח בהג''ה. סמ''ע:


ב
 
וְכֵן אִם הֵעִיד לֵוִי בִּשְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ: הַשָּׂדֶה פְּלוֹנִי שֶׁל רְאוּבֵן מִצַּד מִזְרָח אוֹ מַעֲרָב, הוֹאִיל וְעָשָׂה הַשָּׂדֶה סִימָן לְאַחֵר וְהֵעִיד בִּשְׁטָר, אִבֵּד זְכוּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר. הגה: אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אוֹ בֵּית דִּין דְּזַבְּנוּ שֶׁל יְתוֹמִים בִּכְהַאי גַוְנָא, לֹא אִבְּדוּ זְכוּתָם (שֶׁיֵּשׁ) לָהֶם עַל הַשָּׂדֶה (רִיבָ''שׁ סִימָן רמ''ד וע''ל סִימָן קי''א רכ''ו ס''ד) . אִם הַמְעַרְעֵר שָׂכַר הַקַּרְקַע מִן הַמַּחֲזִיק הָוֵי כְחָתוּם עָלֶיהָ בְּעֵד, וְאִבֵּד זְכוּתוֹ (הָרֹא''שׁ כְּלָל ע' סִימָן ג') וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ (ג) סִימָן קמ''ב.

 באר היטב  (ג) סי' קמ''ב. ר''ל שם בסוף הג''ה כ''כ בדין אדם ששכר ממנו חזקת ישוב ועמ''ש שם טעם דלא שייך בשכירות לומר עביד אינש דזבין דינא עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת מ''ע סי' מ''ו:


ג
 
טָעַן הָעֵד וְאָמַר: תֶּלֶם אֶחָד הוּא שֶׁעָשִׂיתִי סִימָן וְלֹא כָּל הַשָּׂדֶה וְאוֹתוֹ תֶּלֶם הַסָמוּךְ לַמֵּצַר בִּלְבַד הוּא שֶׁל רְאוּבֵן, הֲרֵי זוֹ טַעֲנָה הַנִּשְׁמַעַת וְיֵשׁ לוֹ לְעַרְעֵר עַל כָּל הַשָּׂדֶה חוּץ מֵאוֹתוֹ תֶּלֶם; וְהוּא שֶׁיֵּשׁ בַּתֶּלֶם ט' קַבִּין שֶׁהוּא שִׁעוּר שָׂדֶה, אִם כָּתוּב: שָׂדֶה; וְאִם אֵין כָּתוּב: שָׂדֶה, אֶלָּא: קַרְקַע, אֵין לוֹ אֶלָּא תֶּלֶם קָטָן. הגה: (ד) חָזַר וְטָעַן: חָזַרְתִּי וְלָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ תֶּלֶם שֶׁהוֹדֵיתִי בוֹ, אִם אֵין כְּתַב יָדוֹ (ה) יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהַתֶּלֶם בְּיָדוֹ וְהֶחֱזִיק בּוֹ אַחַר כָּךְ, נֶאֱמָן (טוּר) . טָעַן מַה שֶּׁעֲשָׂאוֹ סִימָן לְאַחֵר לָאו מִשּׁוּם שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ רַק שֶׁהַנְּכָסִים נִקְרָאִים כָּךְ שֶׁהָיוּ שֶׁלּוֹ תְּחִלָּה, טַעֲנָתֵהּ טַעֲנָה, אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א בְּשֵׁם הרמ''ה) .

 באר היטב  (ד) חזר. בדרישה הוכחתי דמיירי אפילו לא טען כן מיד בפעם אחת אלא גם לאחר שטען לא הודיתי לו אלא תלם אז יכול אח''כ לחזור ולומר גם אותו תלם חזרתי ולקחתי מידו עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך וה''ה ביתמי טענינן להו שמא חזר אבוהון ולקחו אבל אם ידוע שלא חזר ולקחו לא טענינן להו מזויף דמלתא דלא שכיחא היא כן הוא בתוספות פרק שני דייני. ולפי מה שהעליתי בסימן ס''ח וסימן רצ''ז דכל מילי טענינן ליתמי א''כ ה''ה הכא וגם צל''ע על הרא''ש דנראה להדיא דהיינו דדוקא לשטת ר''י ואנן לא קי''ל הכי וא''כ ה''ה הכא וע''ל סי' ק' מ''ש שם ועיין בתשובת מהר''י לבית לוי סי' ב' דף ט' ודף י''ב עכ''ל: (ה) יוצא. דאז נאמן במגו דמעולם לא עשיתי לו סי' וזה אינו כת''י ומ''מ אינו נאמן לומר לא הודיתי כי אם על תלם א' פחות מט' קבין דה''ל כמגו במקום עדים דאנן סהדי דאין שדה פחותה מט' קבין עכ''ל הסמ''ע (אם המחזיק חתם על המכירה שנמכר' להמערער לא איבד זכותו. הרשד''ם חח''מ סי' רכ''ג. טען המערער שבטעות חתם אם יש רגלים לדבר ואיכא למתלי חתימתו בטעות יש פנים לכאן ולכאן. הרש''ך ז''ל ח''א סי' קכ''ו וע''ש בסימן ק''ט ובתשובת הרא''ש כלל ע' סי' ד' ובתשובת הרי''ט ח''א סי' צ''ג. כנה''ג):


ד
 
דַּיָּן הֶחָתוּם בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר יָכוֹל לְעַרְעֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לֹא יָדַעְתִּי מֶה הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר, מִפְּנֵי שֶׁהַדַּיָּנִים יְכוֹלִים לְקַיֵּם הַשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. אֲבָל אִם הָיָה דַיָּן (ו) וְהִגְבָּה לָזֶה הַקַּרְקַע, אִבֵּד זְכוּתוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן רנ''ב) .

 באר היטב  (ו) והגבה. ז''ל הריב''ש שם ואין מעשה ב''ד דבורא בעלמא דנימא דעביד אינש דמקרי ואמר אלא מעשה רבה הוא ואע''פ שלא חתמו הב''ד בשטר גוביינא אלא צוו לעדים וחתמו שלוחן כמוהן כו' ע''ש. סמ''ע:


ה
 
בָּא שִׁמְעוֹן וְנִמְלַךְ בְּלֵוִי וְאָמַר לֵהּ: הִנְנִי קוֹנֶה שָׂדֶה פְלוֹנִי מֵרְאוּבֵן וּבַעֲצָתְךָ אֶקְנֶה אוֹתָהּ, אָמַר לֵהּ לֵוִי: לֵךְ וּקְנֵה אוֹתָהּ שֶׁהִיא טוֹבָה, יֵשׁ לְלֵוִי לְעַרְעֵר עָלֶיהָ וְלֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא כְּשֶׁהוֹדָה הַמְעַרְעֵר שֶׁיְּעָצוֹ בְּכָךְ, אֲבָל אִם כָּפַר וְאָמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וַהֲלָה הֵבִיא עֵדִים לִדְבָרָיו, מְחַיְּבִים הַמְעַרְעֵר בְּכָךְ:




סימן קמח - מי שאבדה לו דרך שדהו
ובו ב' סעיפים
א
 
מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבַד דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ, בֵּין (א) שֶׁהָיוּ אַרְבַּע הַשָּׂדוֹת הַמַּקִּיפִים אוֹתָהּ לְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים, בֵּין שֶׁהָיוּ אַרְבָּעָה שֶׁקָּנוּ מֵאֶחָד, הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם דּוֹחֵהוּ וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא דֶּרֶךְ שֶׁלְּךָ עַל חֲבֵרִי הוּא, לְפִיכָךְ, יִקְנֶה לוֹ דֶרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר:

 באר היטב  (א) שהיו. פירוש כך היו מעולם וכן עתה הם ביד ד' אנשים בין שהיו של אדם אחד מעולם ומכר אותן לד' אנשים ואח''כ בס''ב מסיק וכת' ז''ל וכן אם היו הד' שדות כו' פי' עתה בשעת הערעור הן של איש אחד שקנה אותן מיד ד' אנשים עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת רמ''א סי' ק''ט:


ב
 
וְכֵן אִם הָיוּ ד' הַשָּׂדוֹת לְאִישׁ אֶחָד שֶׁקָּנָה אוֹתָן מֵאַרְבָּעָה, אֵין לוֹ עָלָיו דֶּרֶךְ, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: עַתָּה אִם (ב) אַחֲזִיר לְכָל אֶחָד שְׁטָרוֹ אֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲבֹר עַל אֶחָד מֵהֶם, וַאֲנִי קָנִיתִי מִכָּל אֶחָד מֵהֶם כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בַּעַל ד' הַשָּׂדוֹת הַמַּקִּיפוֹת אִישׁ אֶחָד, וְהוּא בַּעַל הַמֶּצֶר מִתְּחִלָּה וְעַד (ג) סוֹף, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: מִכָּל מָקוֹם דַּרְכִּי עָלֶיךָ, וְיֵלֶךְ לוֹ בַּקְּצָרָה, בְּאֵי זוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּרְצֶה בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ (בְּדִין (ד) חֲזָקָה) (הַמַּגִּיד פט''ו דְּטוֹעֵן) וְאוֹמֵר: הִיא דַרְכִּי, אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְרוּרָה:

 באר היטב  (ב) אחזיר. כבר נתבאר בסי' קי''ח וקי''ט ס''ה דהיכא דאית ליה לאדם ריוח בהחזרת השטר י''ל כן ואף אם לא החזירו כהחזירו דמי וה''נ יש לו ריוח דאם יחזיר השטר יוחזר לו כל דמי השדות כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דאם מתו הד' חייב ליתן לו דרך אחר כמ''ש בסי' קי''ט. שם: (ג) סוף. ל''ד שזה שהוא עתה בה הי' בעל המיצר משעה ראשונ' אלא ה''ה אם זה הוא אחד וקנהו מאחד כמוהו. סמ''ע: (ד) חזקה. כן פירש המ''מ לדברי הרמב''ם וקאי אכל פרטי דינים דסי' זה דלאחר שהחזיק אין מסלקין אותו ולא ככ''מ דפירש החזיק שתפס בו בחזקה בע''כ של בעל השדה ומשמע מדבריו דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה ע''ש עכ''ל הסמ''ע ובאמת כן משמע להדיא בכ''מ ובב''ה ול''נ דקאי אכל הסימן ואפ''ה לא בעי חזקה ג''ש דכיון שזה מוחזק בו וטוען ברי ה''ל אינך מוציא וכיון שטוענין שמא א''י להוציא אלא בראיה ברורה. ש''ך:





סימן קמט - אלו שאין להם חזקה: השתפין, והאריסין, והאפוטרופסים, הגזלנין, והאחין, וחרש שוטה וקטן
וּבוֹ ל''א סְעִיפִים
א
 
רְאוּבֵן שֶׁאָכַל שְׂדֵה שִׁמְעוֹן שְׁנֵי חֲזָקָה וְטָעַן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְיָדוֹ, וְהֵבִיא שִׁמְעוֹן עֵדִים שֶׁהִיא יְדוּעָה לוֹ, וְכֵן הֵבִיא עֵדִים שֶׁרְאוּבֵן יָדוּעַ שֶׁהוּא שֻׁתָּפוֹ אוֹ (א) אֲרִיסוֹ אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּמִפְּנֵי זֶה לֹא מִחָה, תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה לְשִׁמְעוֹן וְיִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן. אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שִׁמְעוֹן רְאָיָה שֶׁרְאוּבֵן הָיָה שֻׁתָּף אוֹ אָרִיס, אֶלָּא רְאוּבֵן הוֹדָה מֵעַצְמוֹ (וְאָמַר): הֵן הוּא שֻׁתָּפִי וּמָכַר לִי, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה שֻׁתָּפוֹ מֵעוֹלָם. הגה: שְׁנֵי שֻׁתָּפִים בְּקַרְקַע אַחַת, וּבָא אֶחָד וְהֶחֱזִיק בְּקַרְקַע שֶׁלָּהֶן, אַף עַל גַּב דִּלְגַבֵּי הָאֶחָד לָא הֲוֵי חֲזָקָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה אֲרִיסוֹ אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה עִמּוֹ בַּמְּדִינָה, מִכָּל מָקוֹם מוֹעִיל חֶזְקָתוֹ נֶגֶד הַשֻּׁתָּף (ב) הַשֵּׁנִי, לְחֶלְקוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ כְּלָל צ''ט ס''ג וְכ''כ הַב''י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (א) אריסו. עיין בתשובת מהרי''ט סי' קי''ב ובתשובת מבי''ט ח''א סי' רכ''ג ובתשו' מהר''א ששון סי' קפ''ג באורך. ש''ך: (ב) השני. ואע''ג דלא חלקו ואין ברירה מ''מ ה''ל למחות כדי שלא יאמר קניתי חלקך לעמוד במקומך עם שותפך כ''כ הסמ''ע (ועמ''ש הט''ז בדין זה ע''ש):


ב
 
שָׂדֶה שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל אֶחָד מֵהֶם (ג) כֻּלָּהּ כַּמָּה שָׁנִים, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שְׁנֵיהֶם. וְאִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה וַאֲכָלָהּ הָאֶחָד כֻּלָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. הגה: אֲבָל אִם הֶחֱזִיק בְּחֶצְיָהּ וְאוֹמֵר: זֶה הִגִּיעַ לְחֶלְקִי, לָא הֲוֵי חֲזָקָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהָרַמְבַּ''ם פי''ג דְּטוֹעֵן וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת) . וְכֵן אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק בְּכֻלָּהּ, וְהַשֻּׁתָּף נוֹתֵן חֲצִי הַמַּס, הָוֵי כְּמְחָאָה וְאֵינָהּ חֲזָקָה (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קמ''ו בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) .

 באר היטב  (ג) כולה. הטעם דשמא עשו כך חלוקה ביניהן דזה יאכל כל הפירות כך וכך שנים רצופים ואח''כ יאכלם גם השני כל כך שנים כיון דאין בה שיעור חלוקה לאכול ממנה שניהם בכל שנה משא''כ ביש בה דין חלוקה כיון דאפשר לחלק ולא חלקו הוי חזקה עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת ן' לב כלל ט''ו ס''ס פ''ט (אנשים רבים שהיו מתפללין בבית אחד מן המערער אין להם חזקה כלל דהוי כשותפים. הרשד''מ חח''מ סי' שנ''ג וכ''כ הראנ''ח בח''א סי' פ''ה וכ''כ בתשובת מ''ב סי' ד'. כל שאין דין חלוקה בקרקע אע''פ שיש בה חלוקה לזמנים אין מחזיקין זע''ז מעשה חייא סי' ב'. אם שותף א' השכירה לאחרים לא עלתה לו חזקה אבל אם היו פורעין השכירות לשותף זה ולא לאחר עלתה לו חזק' וה''ה אם היו אחים ושותפין ואין לו טענה שהי' מוותר לו מפני שהוא אחיו ומסכן. מהרי''ט חח''מ סי' כ''ו. ב' שותפין שהי' להם בית אחד והחזיק ראובן בחלק אחד מהם שלא הי' בעיר והי' דר עם השותף יחד כי היכי דלגבי השותף שהי' דר בו לא עלתה לו חזקה ה''נ לא עלתה לו לגבי שותף האחר. הרש''ך ח''ב סי' קל''א וע''ש בח''א סי' נ''ה. כנה''ג):


ג
 
הַבֵּן שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו וְנֶחְשָׁב בִּכְלַל בְּנֵי בֵיתוֹ, אִם אָכַל בְּנִכְסֵי אָבִיו שְׁנֵי חֲזָקָה, וְכֵן הָאָב שֶׁאָכַל נִכְסֵי זֶה שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו, שְׁנֵי חֲזָקָה, לֹא עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה.


ד
 
נִסְתַּלֵּק מֵעַל שֻׁלְחָנוֹ, מַחֲזִיקִין זֶה עַל זֶה.


ה
 
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין (ד) לְחָתָן בְּנִכְסֵי חָמִיו.

 באר היטב  (ד) לחתן. עמ''ש הב''ח בזה:


ו
 
אָב בְּנִכְסֵי (ה) הַבַּת, וְכֵן הַבַּת אוֹ הַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאֵם, דִּינָם כְּבֵן בְּנִכְסֵי הָאָב וְאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן. הגה: וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאַר קְרוֹבִים שֶׁאֵין מַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה לְפִי (ו) רְאוֹת הַדַּיָּנִים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתק''נ וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן צ''ג וְרִיבָ''שׁ סִימָן רנ''ב וְטוּר סוֹף הַסִימָן) .

 באר היטב  (ה) הבת. ע''ל סי' רפ''ה ובתשובת מהרשד''ם ס''ס רנ''ב ובתשובת מבי''ט ח''א סי' ל': (ו) ראות. (נרא' דבכלל זה אב ושאר קרובים שזכר כאן שנסתלקו מעל שולחן אביהם מכל מקום כיון שרואין שסומך זה על זה בעסקי נכסיו אין שם חזקה. ט''ז):


ז
 
הָאַחִים שֶׁאוֹכְלִים עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְכִיס אֶחָד (ז) לְכֻלָּם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה זֶה עַל זֶה.

 באר היטב  (ז) לכולם. הב''י הביא תשובת הרשב''א דבמה שירשו האחים מאביהן יחד הן כשותפים בו ואין מחזיקין זע''ז ומשמע משם דאפילו אין כיס אחד להן אין מחזיקין באותה ירושה והמחבר למדנו כאן דביש כיס אחד להן אז אפילו בדבר שהי' של א' מהן בלבד ג''כ אין מחזיקים זע''ז וכן מוכח בטור סי' זה סל''ז עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשו' ר''מ אלשקר ס''ס מ':


ח
 
אִם אָח אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד עָנִי וְאֵין לוֹ כְּלוּם וְאָחִיו מוֹצִיא עָלָיו, וְהֶעָנִי הוּא דָּר בַּבַּיִת הַמְיֻחָד לְאָחִיו, אֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה. הגה: אִשָּׁה (ח) שֶׁהִלְוְתָה לַחֲתָנָהּ מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָשַׁב עָלֶיהָ, לָא הֲוֵי חֲזָקָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְהַשְׁאִיל זֶה מִזּוֹ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן פ''ו) .

 באר היטב  (ח) שהלותה. (פי' הט''ז שטוענת שהלותה דאי הלותה ודאי לא שייך ע''ז מ''ש שכן דרך להשאיל וכן משמע לשון מהרא''י שמביא ב''י עכ''ל). וכת' הש''ך מהלשון נרא' אפילו אינו סמוך על שלחנה וצ''ע לדינא ועיין בתשובת רש''ך ס''ב סי' ו':


ט
 
הָאִישׁ שֶׁאָכַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ שְׁנֵי חֲזָקָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאֵין לוֹ פֵּרוֹת בִּנְכָסֶיהָ, וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עִמָּהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה, וְאַחַר כָּךְ אָכַל וּבָנָה (ט) וְהָרַס וְעָשָׂה כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה; וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָכְלָה פֵּרוֹת בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ וְנִשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶם כְּחֶפְצָהּ כַּמָּה שָׁנִים, אַף עַל פִּי שֶׁיִּחֵד לָהּ שָׂדֶה בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְאָכְלָה שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת, אֵין אֲכִילָתָן רְאָיָה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הִזִּיק גּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע, אֲבָל (י) חָפַר בַּקַּרְקַע בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת (יא) וְכַיּוֹצֵא בָהֶן שֶׁקִּלְקֵל הַקַּרְקַע, וְהִיא לֹא מָחֲתָה, הָוֵי חֲזָקָה (טוּר וְהַרמ''ה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת) . וְכֵן חֶזְקַת נִזָּקִין, כְּגוֹן פְּתִיחַת חַלּוֹנוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי חֲזָקָה (טוּר ס''י בְּשֵׁם ר''י הַלֵּוִי) .

 באר היטב  (ט) והרס. המ''מ דייק מזה שהרמב''ם ס''ל שאפילו חפר בה הבעל בורות שיחין ומערות אין לו חזקה וכמ''ש הטור בשם הרי''ף והרא''ש וא''כ יש לדקדק על הרמ''א שכת' אבל חפר כו' והוא דעת הרמ''ה בטור והל''ל בלשון וי''א כדרכו וצ''ע עכ''ל הסמ''ע (ועמ''ש הט''ז בזה) ועיין בב''ח שכת' בבנה והרס ל''ד לחפר בורות ע''ש ובס' א''א דף פ''ז ע''ב. ש''ך: (י) חפר. מדסתם הרמ''א ש''מ דס''ל דאפי' לא כת' לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אפ''ה ה''ל חזקה כשחפר בורות ועיין בא''ע סי' פ''ז דלא הזכיר הרמ''א חילוק זה דחפר בורות דשם אין מקור דיני חזקה מש''ה קיצר ולא נחת להכריע בדבר התלוי בפלוגתא בפרט שהרי''ף והרמב''ם והרא''ש לא ס''ל הכי. סמ''ע: (יא) וכיוצא. פי' כל הנזקין דכת' הט''ו בסי' קנ''ג וקנ''ד וקנ''ה. שם:


י
 
נִתְגָּרְשָׁה, אֲפִלּוּ (יב) סְפֵק גֵּרוּשִׁין, הֲרֵי הִיא כִּשְׁאַר כָּל אָדָם. אַלְמָנָה אֵצֶל יְתוֹמִים, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אֵין לָהּ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַּעֲלָהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת) .

 באר היטב  (יב) ספק. ואע''פ שעדיין חייב במזונותיה ולא ייחד לה שדה אחרת אפ''ה יש לה חזקה כיון דמסני סני לה מסתמא איננו נותן לה הפירות למזונותיה בלא דין ומדהניחה לאכול בשופי ודאי קנאה כ''כ הרשב''ם ובתוספות כתבו דמיירי גם כאן דוקא כשייחד לה שדה אחרת למזונותיה. שם:


יא
 
אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי (יג) אֵשֶׁת אִישׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֵר סִימָן פ''ז.

 באר היטב  (יג) אשת. עיין בסמ''ע וט''ז מה שביארו בדין זה ועיקרן ופרטן של דברים נתבארו בא''ע סי' פ''ז ע''ש ובתשובת מהר''מ מלובלין סי' ל''ו ובתשובת מהר''א ששון סי' ק''ז:


יב
 
רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ לְשִׁמְעוֹן לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּבָא לֵוִי וַאֲכָלָן אוֹתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים, לֹא עָלְתָה לוֹ (יד) חֲזָקָה.

 באר היטב  (יד) חזקה. (ול''ד לאריס בסכ''ו דשאני הכא שהוא מחויב להחזיר הקרקע אחר ג''ש כאשר לקחה ממנו מש''ה לא יעמיד אחר במקומו עד שיהא לו מהימן ואומן משא''כ באריס דאינו חייב באחריות וקלקול השדה. ט''ז):


יג
 
מִי שֶׁהֻחְזַק גַּזְלָן עַל הַשָּׂדֶה זוֹ, אוֹ מִי שֶׁהֻחְזְקוּ (טו) אֲבוֹתָיו שֶׁהֵם הוֹרְגִים נְפָשׁוֹת עַל עִסְקֵי מָמוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל שָׂדֶה זוֹ כַּמָּה שָׁנִים, לֹא הֶחֱזִיק, וְתַחֲזֹר שָׂדֶה לַבְּעָלִים, (טז) וְכֵן הַמַּחֲזִיק בִּנְכָסָיו אֵינָהּ רְאָיָה.

 באר היטב  (טו) אבותיו. הסמ''ע כת' דהמחבר השמיט דינא דש''ס והוא דגם דבי ריש גלותא אין להם חזקה בנכסי אחרים. משום שהוא דין שאינו נוהג בזמנינו כו' ועיין בתשובת ן' לב ס''א כלל ט''ו סי' פ''ו כת' כה''ג. ש''ך: (טז) וכן. נרא' דאמי שהוחזק שהורג נפשות לחוד קאי אבל מסדור לשון הטור שכת' תחלה דגזלן אין לו חזקה וגם אין מחזיקין כו' משמע דאפילו אינו גזלן אלא על שדה זו דמקרי ג''כ סתם גזלן אין מחזיקין בנכסיו והטעם כיון שמטיל מורא על שדה של אחר כל שכן על של עצמו עכ''ל הסמ''ע (יש להסתפק באנס שאנס שדה חבירו ועבר האונס אם יש לו חזקה או דמי לגזלן ואת''ל דדמי לגזלן אם ידוע שעשה תשובה אם יש לו חזקה. מהר''א ששון סי' קי''ז ורכ''ט ועיין בב''ח. כנה''ג):


יד
 
הַגּוֹי שֶׁאָכַל כַּמָּה שָׁנִים קַרְקַע הַיָּדוּעַ לְיִשְׂרָאֵל, אֵין אֲכִילָתוֹ (יז) רְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא שְׁטָר, תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה לַבְּעָלִים בְּלֹא שׁוּם שְׁבוּעָה.

 באר היטב  (יז) ראיה. די''ל שירא למחות בו וגם ישראל הבא מכחו וכדין הקונה מגזלן ובן גזלן וע''ל סי' קנ''ב. סמ''ע:


טו
 
וְיִשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָה מִגּוֹי קַרְקַע הַיָּדוּעַ שֶׁהָיָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּמוֹתוֹ וְאֵין אֲכִילָתוֹ רְאָיָה. הגה: וְיִשְׂרָאֵל שֵׁנִי שֶׁקָּנָה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָה מִן הַגּוֹי, כֵּיוָן דְּטוֹעֲנִין לַלּוֹקֵחַ טוֹעֲנִין לְיִשְׂרָאֵל שֵׁנִי שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל רִאשׁוֹן רָאָה שְׁטָר אֵצֶל הַגּוֹי אוֹ שֶׁבְּפָנָיו לְקָחָהּ הַגּוֹי דְאָז מְהַנֵּי חֲזָקָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ. וְכָל מָקוֹם דִּיכוֹלִין לָכֹף הַגּוֹי בְּדִינֵיהֶם (שָׁם בְּשֵׁם ראבי''ה), אִם בָּא לְהַחֲזִיק בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא כַּדִּין, יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הַבָּא מִכֹּחוֹ חֲזָקָה. מוּמָר לְגוֹי דִּינוֹ כְּגוֹי (שם) וְהַבָּא מִכֹּחוֹ אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְכָל זֶה שֶׁלֹּא מִחָה הַמְעַרְעֵר בַּמַּחֲזִיק כְּלָל, אֲבָל אִם מִחָה פַּעַם אַחַת, וְשׁוּב שָׁתַק ג' שָׁנִים וְלֹא מִחָה, הָוֵי חֲזָקָה, דַּהֲרֵי גִלָּה דַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ יָרֵא לִמְחוֹת (כ''ז בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת) .


טז
 
טָעַן זֶה הַיִּשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת גּוֹי וְאָמַר: בְּפָנַי (יח) לְקָחָהּ הַגּוֹי שֶׁמְּכָרָהּ לִי מִזֶּה הַיִּשְׂרָאֵל הַמְעַרְעֵר, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: אֲנִי לָקַחְתִּי מִמְּךָ וַהֲרֵי אֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה.

 באר היטב  (יח) לקחה. וכת' ב''י בשם תשובת הריטב''א דה''ה אם טען שידוע לו שלקחה העובד כוכבים מישראל בחובו ומכרה לו דנאמן במגו ע''ש. שם:


יז
 
הֶחֱזִיק גּוֹי בְּקַרְקַע וְנִתְגַיֵּר, וְשָׁהֲתָה בְּיָדוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אַחַר כָּךְ, וְטוֹעֵן: קָנִיתִי מִמְּךָ (יט) אַחַר שֶׁנִּתְגַיַּרְתִּי, נֶאֱמָן.

 באר היטב  (יט) אחר. כת' הסמ''ע דהמחבר דקדק וכת' אחר שנתגיירתי ולא כע''ש שכת' דנאמן לומר קניתיהו אפילו קודם שנתגיירתי (והט''ז הסכים לדעת הע''ש ועיין שם). אם טען המחזיק שהמערער נעשה סרסור בלקיחתו מהעובד כוכבים ה''ל כאילו טען בפני לקחה העובד כוכבים כו' כ''כ בתשובת מבי''ט ח''א סי' רי''ד ומביאו בכנה''ג:


יח
 
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אֵין אֲכִילָתָם רְאָיָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם טַעֲנָה כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד הַקַּרְקַע בְּיָדָם, אֶלָּא תַּחֲזֹר לַבְּעָלִים. וְכֵן הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵיהֶם, אֵין אֲכִילָתָם רְאָיָה.


יט
 
אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי (כ) קָטָן, אֲפִלּוּ הִגְדִּיל. כֵּיצַד, אֲכָלָהּ בְּפָנָיו, כְּשֶׁהוּא קָטָן (שָׁנָה וּשְׁתַּיִם) אַחֵר שֶׁהִגְדִּיל, וְטָעַן: אַתָּה נָתַתָּ לִי אַתָּה מָכַרְתָּ לִי, אֵינוֹ כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁלֹשָׁה שָׁנִים רְצוּפוֹת אַחַר שֶׁהִגְדִּיל. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (כא) דְּאֵינָהּ חֲזָקָה, דְּהוֹאִיל וְיָרַד לַשָּׂדֶה כְּשֶׁהָיָה קָטָן, לֹא יָדַע שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ, שֶׁיִּמְחֶה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ, וְהָרַאֲבַ''ד שָׁם בְּהַשָּׂגָתוֹ, וְהַמַּגִּיד פי''ד דְּטוֹעֵן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן והָרַשְׁבָּ''א ונ''י פֶּרֶק הַמַּפְקִיד, וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר:

 באר היטב  (כ) קטן. עי' בתשובת מהרש''ך סוף ס''ב סי' כ''א (ואפילו בגדול פחות מכ' שנה בנכסי אביו לא עלתה לו חזקה. מהרי''ט חח''מ סי' ס''ד. כנה''ג): (כא) דאינה. פירוש אפילו החזיק בה שלשה שנים אחר שהגדיל ונרא' דאפילו טען קניתי ממך אחר שהגדלת ואבדתי השטר לאחר שהחזקתי בה ג''ש מזמן גדלותך אינו נאמן מה''ט דאמרינן דלא קנהו והקטן אף אחר שהגדיל לא ידע שהית' של אביו וימחה בו עכ''ל הסמ''ע (והב''ח חולק ועיין במהרש''ך ח''א סימן קס''ו. כנה''ג):


כ
 
הָא דְאֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן, דַּוְקָא (כב) כְּשֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָיָה שֶׁל אָבִיו. אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ, הָוֵי חֲזָקָה, (כג) בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה טוֹעֵן: לֹא הָיְתָה שֶׁל אָבִיךָ (כד) מֵעוֹלָם. וְאִם הֶחֱזִיק בָּהּ שְׁלֹשָׁה שָׁנִים בְּחַיֵּי הָאָב, וְאַחַר מִיתַת הָאָב בָּא בְּנוֹ הַקָּטָן לְעַרְעֵר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים עַל חֶזְקָתוֹ, מֵבִיא, וּמְקַבְּלִים (כה) עֵדוּתָן אַף עַל פִּי שֶׁהַמְעַרְעֵר קָטָן. וְאִם יָצָא קוֹל הַמְגָרֵעַ חֲזָקָה, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא קוֹל שֶׁבְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא בָּא לְיָדוֹ, אִם יָצָא הַקּוֹל בְּחַיֵּי הָאָב קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ ג' שָׁנִים, שֶׁהָיְתָה הַמַּשְׁכּוֹנָא בְּיָדוֹ לְשָׁנִים יְדוּעוֹת (כו) וְכָלוּ הַשָּׁנִים אַחֲרֵי מוֹת אֲבִיהֶם, לָא הָוֵי חֲזָקָה. אֲבָל אִם הֶחֱזִיק בָּהּ ג' שָׁנִים בְּחַיֵּי הָאָב קֹדֶם שֶׁיָּצָא הַקּוֹל, וְאַחַר כָּךְ מֵת, הָוֵי חֲזָקָה.

 באר היטב  (כב) כשידוע. וכתב הסמ''ע דכשראו עדים שאביו דר בו סגי ולא בעינן שידעו בודאי שהי' שלו וכמ''ש בר''ס ק''מ ע''ש (ובכל מקום שאמרו אין לפלוני חזק' היינו בדברים שיש עדים או שאנו יודעים דבר זה הי' של ראובן ועתה מחזיק בו שמעון ואומר שהוא שלו או קנאו כו' אבל בענין אחר ודאי לא מהני. הרשד''ם חח''מ סי' רי''ג. אמר המאסף וכן בדין דאל''כ נאמן במגו דלהד''ם ובמקום דאיכא פלוגתא דרבוותא בדיני חזקה עיין במהרי''ט חח''מ סי' כ''ח וסי' ע''ה ובמהרש''ך ח''א סי' קכ''ו ובמהר''א ששון סי' ל''ד מי הוא הנקרא מוחזק. כנה''ג): (כג) במגו. ואע''ג שהי' מעיז שפיר אמרינן מגו בכה''ג כן כתב התוספות והמרדכי פרק חז''ה ועיין לעיל סי' צ''ג (ועמ''ש בסי' קמ''ו ס''ק ל''ד). ש''ך: (כד) מעולם. (כת' הט''ז וא''ל ממ''ש הטור בשם הרא''ש בסי' קמ''ו שאין זה מגו טוב שירא לו' שלקחה ממנו כו' וה''נ נימא דירא שמא יש לו עדים דהי' של אביו שאני התם דמאי שטען שקנה היא טענה טובה שסובר שמא ימצא עדים שהמערער מכרה לו כמ''ש שם משא''כ כאן שטוען עכשיו טענה גרועה דה''ל להזהר בשטרו): (כה) עדותן. ואף דאין מקבלין עדות בפני קטן שאני הכא דזה החזיק כראוי והוא עתה בחזקתו כ''כ הטור ור''ל לאפוקי אם לא הי' נשאר בחזקתו וכמ''ש הט''ו בסכ''ג ומקור הדברים כתבתי בסי' ק''י ע''ש. סמ''ע: (כו) וכלו. ע''ל סי' ק''נ ס''ג שכתבו הט''ו פלוגתא באם כלו ימי המשכנתא והחזיק בו אחר כך ג''ש. שם:


כא
 
מִי (כז) (כח) שֶׁהֶחֱזִיק בְּנִכְסֵי קָטָן וְאָמַר: מַשְׁכּוֹנָא הֵם בְּיָדִי וְיֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם חוֹב כָּךְ וְכָךְ, הוֹאִיל וְאִלּוּ רָצָה אָמַר: לְקוּחִים הֵם בְּיָדִי, נֶאֱמָן, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מֻחְזֶקֶת שֶׁהָיְתָה לְאָבִיו שֶׁל זֶה, וַהֲרֵי זֶה גּוֹבֶה שֶׁהָיָה מַה שֶּׁטָּעַן, וְתַחֲזֹר לַיְתוֹמִים. אֲבָל אִם יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהָיָה שֶׁל יְתוֹמִים, כְּעִנְיַן הַקּוֹל שֶׁכָּתַבְנוּ בְסָמוּךְ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁהֲרֵי אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן, וְתַחֲזוֹר שָׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל לַיְתוֹמִים, עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיַעֲשֶׂה עִמָּהֶם דִּין.

 באר היטב  (כז) שהחזיק. הסמ''ע האריך מאד בביאור דין דסעיף זה ושאח''ז והש''ך השיג עליו ע''ש ועמ''ש הט''ז בזה: (כח) משבחה. כן הגיה בסמ''ע וכת' דבס''י אית' בשבוע' וט''ס הוא כו' והש''ך מקיים הגירסא ישנה ע''ש (וגם דעת הט''ז נוטה כן לגרוס בשבועה ע''ש):


כב
 
אֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי (כט) מֵאֲבִיהֶם, נֶאֱמָן לוֹמַר: חוֹב יֵשׁ לִי עַל אֲבִיהֶם וְגוֹבֶה אוֹתוֹ מֵהַפֵּרוֹת; וְגוֹבֶה שֶׁלֹּא (ל) בִשְׁבוּעָה, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: שֶׁלִּי הֵן:

 באר היטב  (כט) מאביהם. נראה דאפי' יצא קול בחיי אביהן שהוא שלו קודם שהחזיק זה ג' שנים נאמן ולא דמי לס''כ דהתם יצא הקול שבתור' משכונא בא לידו אם כן הקול הוי כמחאה משא''כ הכא שהקול הוא שהיה של זה א''כ אינו כמחאה שהרי יכול לו' שהי' של זה ולקחו ממנו. ש''ך: (ל) בשבועה. והרא''ש חולק על זה וכמ''ש הט''ו בסי' ק''נ ס''ו דכל מאי דמצי אבוהון למטען ולהשביעו טענינן ליתמי אפי' בשמא וע''ל סי' קל''ג ס''ה שכ' הרמ''א בכיוצא בזה שכן נ''ל עיקר ונ''ל דה''ט דשם מיירי שהיתומי' הם מוחזקים והמערער בא להוציא מידם דברים העשוים להשאיל ולהשכיר מש''ה פסק דהמערער צריך שבועה משא''כ הכא דאיירי דהמערער הוא מוחזק מש''ה ס''ל דמחזיק בו בלא שבועה עכ''ל הסמ''ע והש''ך כ' דהמחבר סמך כאן אמ''ש בסי' ק''נ א''נ כאן ל''ק אלא דא''צ שבועה דהיינו שבועת הגאונים כדין נשבע ונוטל על המשכון [והט''ז כ' דגם הרמ''א ס''ל דכאן צריך היסת ודלא כהסמ''ע ע''ש]:


כג
 
הֶחֱזִיק בָּהּ הַמַּחֲזִיק ג' שָׁנִים בְּחַיֵּי הָאָב, וּבִשְׁעַת מִיתַת הָאָב הָיְתָה בְּחֶזְקַת הָאָב, אֲבָל לֹא הֶחֱזִיק בָּהּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁהוֹצִיאָהּ מִיַּד הַמַּחֲזִיק, וּמֵת וְהִנִּיחַ בֵּן קָטָן, מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת הַקָּטָן (טוּר סכ''ו) . וְאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת הַמַּחֲזִיק לְהַחֲזִיק בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהַבֵּן קָטָן, וְנִמְצָא בְּחֶזְקַת אָבִיו בִּשְׁעַת מוֹתוֹ. וּלְאַחַר שֶׁיַּגְדִּיל הַקָּטָן יָבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים, אִם מְעִידִים שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ ג' שָׁנִים כָּרָאוּי בְּחַיֵּי הָאָב, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיַּד הַקָּטָן וְנוֹתְנִים אוֹתָהּ לַמַּחֲזִיק. אֲבָל אִם שָׁהֲתָה בְּיַד הָאָב ג' שָׁנִים, אוֹ מִקְצָת שָׁלֹשׁ בְּיָדוֹ וְתַשְׁלוּם הַשָּׁלֹשׁ בְּיַד בְּנוֹ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. אֲבָל מַה שֶּׁהָיְתָה בְּיַד הַבֵּן בְּעוֹדוֹ קָטָן אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְתַשְׁלוּם ג' שְׁנֵי חֲזָקָה שֶׁל אָבִיו.


כד
 
(טוּר סכ''ח דְּי''א כֵּן) הֶחֱזִיק שְׁנֵי חֲזָקָה בִּשְׂדֵה יְתוֹמִים, וְטוֹעֵן שֶׁהָאַפּוֹטוֹרוֹפּוֹס מְכָרָהּ לוֹ וְאָבַד שְׁטָרוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי חֲזָקָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם ר''ב, וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תרמ''ב), (וְכֵן נִרְאֶה לִי) .


כה
 
אָרִיס לְאָבִיו שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה אוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁפַּחְתּוֹ, אֵין לוֹ חֲזָקָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא אָרִיס שֶׁל בָּתֵּי אָבוֹת אֵין מְמַחִין הַבְּעָלִים (לא) בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם זֶה הוּא שֶׁנַּעֲשָׂה אָרִיס תְּחִלָּה, הוֹאִיל וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ, וְאוֹמְרִים לַבְּעָלִים: הֵיאַךְ אָכַל שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וְלֹא מְחִיתֶם בְּיָדוֹ. אֲבָל בְּעָלִים מַחֲזִיקִין בְּשֶׁל אֲרִיסִין (טוּר סָעִיף ל') .

 באר היטב  (לא) בידו. דכיון דאין מסלקין אותו מניחין לו לאכול כמה שנים זא''ז ואח''כ יאכלו הבעלים משא''כ כשנעשה אריס תחלה פירוש מחדש דהרשות ביד שניהן להסתלק זה מזה לשנים שיבואו כאשר לא יישר בעיניהן ואיך מניחין אותו לאכול הפירות כמה שנים זא''ז. סמ''ע:


כו
 
אָרִיס שֶׁל בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין תַּחַת יָדוֹ, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, שֶׁאֵין מוֹרִידִין אֲרִיסִין אֲחֵרִים לְנִכְסֵי אָדָם וְהוּא שׁוֹתֵק. אֲבָל אִם חִלֵּק לָאֲרִיסִין (לב) אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ בָּהּ, אֵין לוֹ חֲזָקָה, שֶׁמָּא מְמֻנֶּה עַל הָאֲרִיסִים עָשׂוּ אוֹתוֹ:

 באר היטב  (לב) אחרים. מל' הטור משמע דאף אם אריסים אלו לא היו עובדים שם כבר מ''מ כיון שהוא עובד עמהם אינו מקפיד בעל השדה מל' הרמב''ם משמע שמחלק בין אריסים שהיו בו כבר לאריסים אחרים וקמ''ל דאם הן אריסים הראשוני' אף שחילק לכ''א חלקו לחוד אינו מקפיד ולפ''ז נראה לגרוס אריסים אחדים ולא אחרים ור''ל שמיוחדים ונתן לכ''א חלקו לעבוד לבדו ומה שסיים המחבר ז''ל שמא ממונה כו' ה''ק כשיטעון המערער לכך לא הקפדתי במה שחילק לאריסים מפני שממונה עליהם עשיתי אותו שומעין לו ואין להאריס חזקה. שם:


כז
 
אָרִיס שֶׁיָּרַד מֵאֲרִיסוּתוֹ וַאֲכָלָהּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁיָּרַד, (לג) הֶחֱזִיק.

 באר היטב  (לג) החזיק. עיין בתשובת מהרשד''ם סי' רל''ה ורמ''ט (ואם ירד לתוכה קודם שירד מאריסתו אפי' החזיק ג''ש אחר שירד מאריסתו אם יש לו חזקה. הביא בכנה''ג מחלוקת הפוסקים בזה ע''ש שכתב ז''ל ותמהני ממהר''א ששון סי' קט''ו שכ' בפשוט כל שהחזיק ג''ש אחר שירד מאריסותו אע''פ שלא יצא מהקרקע עלתה לו חזקה ולא הזכיר המחלוקת שיש בזה עכ''ל):


כח
 
הָאֻמָּנִים שֶׁהָיוּ בּוֹנִים בְּקַרְקַע אוֹ מְתַקְּנִים אוֹתָהּ שָׁנִים רַבּוֹת, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. יָרְדוּ מֵאֻמָּנוּתָם, אִם אָכְלוּ אוֹתָהּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁיָּרְדוּ מֵאֻמָּנוּתָם, יֵשׁ לָהֶם חֲזָקָה. וּבְעָלִים מַחֲזִיקִין בְּשֶׁל אֻמָּנִים (טוּר סכ''ב) .


כט
 
הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. בֵּין שֶׁהָיוּ אַפּוֹטְרוֹפְּסִים עַל שָׂדֶה זוֹ, בֵּין עַל שְׁאַר נְכָסִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לוֹ חֲזָקָה בְּשָׂדוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת בָּהֶן (טוּר סל''ו), בֵּין שֶׁמִּנָּה אוֹתָם בֵּית דִּין בֵּין שֶׁמִּנָּה אוֹתָם אֲבִי הַיְתוֹמִים וְגָדְלוּ הַיְתוֹמִים וְהִנִּיחוּ אוֹתָם, בֵּין שֶׁמִּנָּה אָדָם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הוֹצָאָתוֹ וְהַכְנָסָתוֹ, הוֹאִיל וְהֵם מִשְׁתַּמְּשִׁים בִּרְשׁוּת, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. אֲבָל בְּעָלִים מַחֲזִיקִין בְּשֶׁלָּהֶם (טוּר סל''ד) .


ל
 
עָבְרוּ הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין מִמִּנּוּיָן וְאָכְלוּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁעָבְרוּ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.


לא
 
הַמַּחֲזִיק (לד) בְּהֶקְדֵּשׁ עֲנִיִּים אוֹ שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ גִזְבָּרִים מְמֻנִּים עָלָיו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁיֵּשׁ לַגִּזְבָּרִים חֵלֶק בְּאוֹתוֹ הֶקְדֵּשׁ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי לָא הָוֵי חֲזָקָה, דְּלֹא יַפְסִידוּ הָעֲנִיִּים מִשּׁוּם שֶׁלֹּא (לה) מִחָה הַגִּזְבָּר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בַּהֶקְדֵּשׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תרמ''א) . הַמַּחֲזִיק בְּשֶׁל קָהָל, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה. וְכֵן אִם הֵם הֶחֱזִיקוּ בְּשֶׁל אֲחֵרִים (אֲגֻדָּה פֶּרֶק חֶזְקַת) ; וְלִי נִרְאֶה, דְּדִינוֹ (לו) כְּמוֹ בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ. יָחִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְהֶחֱזִיק שֶׁהַצִּבּוּר קוֹרֵא תָמִיד בְּסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלּוֹ, אִם הָיָה לַצִּבּוּר סֵפֶר תּוֹרָה, אַחֵר כְּשֶׁקָרְאוּ בְּשֶׁלּוֹ, מִקְרֵי חֲזָקָה וַאֲסוּרִים לְשַׁנּוֹת. וְאִם לֹא הָיָה לָהֶן סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, לָא מִקְרֵי חֲזָקָה (ד''ע וְחוֹלֵק עַל בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן קפ''ב) . אָדָם שֶׁהֶחֱזִיק בְּמִצְוָה, כְּגוֹן בִּגְלִילָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְאֵרְעוֹ אֹנֶס וְנָתְנוּ הַקְּהִלּוֹת הַמִּצְוָה לְאַחֵר, כְּשֶׁעָבַר אָנְסוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן חוֹזֵר לְמִצְוָתוֹ. אֲבָל אִם (לז) נָתַן הַמִּצְוָה לְאַחֵר בְּלֹא אֹנֶס, נִתְבַּטְלָה חֶזְקָתוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת וְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק קַמָּא דְיוֹמָא, וְע' בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן קנ''ג) . בַּיִת שֶׁהָיָה בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּבֵיתוֹ מִיָּמִים רַבִּים, אָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קי''ג) . רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁיָּרְשׁוּ מֵאֲבִיהֶן שֶׁאֵין לְשׁוּם אָדָם כֹּחַ לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּלִי רְשׁוּתָם, אֵינָם יְכוֹלִים לִמְכֹּר כּוֹחָן לַאֲחֵרִים, דְּלָהֶן נִתַּן הָרְשׁוּת וְלֹא לְאַחֵר; וְלֹא שׁוּם שְׂרָרָה יְכוֹלִין לִמְכֹּר (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַחוֹבֵל וְכֵן כָּתַב רי''ו נ''ו ח''ג בְּשֵׁם הרמ''ה וֶהֱבִיאוֹ הב''י ס''ס רע''ו ע''ש) .

 באר היטב  (לד) בהקדש. ז''ל הטור שאין מוחה בעבור הקדש שאם ירד אדם לשם יאמרו העולם שירד בו לקבץ הפירות לעניים ויהיו אצלו עד שיצטרכו ואם יטעון קניתיו מז' טובי העיר והלכו להן למדה''י ואמר לו א''כ ה''ל קלא כו' ע''ש (וסיים שם שאם יודו ז' טובי העיר יש לו חזקה וקשה ל''ל חזקה ונראה דמיירי שמודו דמכרוהו אלא שאינם יודעים למי מהני חזקתו לומר שהוא הלוקח ומהני הודאתם אע''פ שאין לו קול וא''ל מס''ס רכ''ב דאם אמר איני יודע למי מכרתי ובא א' ואמר אני לקחתי דנאמן. הכא גרע טפי כיון דרגיל להיות קול בקונה מהקהל עכ''ל הט''ז) עיין בתשו' מהר''א ששון סי' קפ''ג ובתשו' מהרי''ט סי' קלב ובתשובת מהרשד''ם סי' רכ''ו ורס''ב ושפ''ג: (לה) מיחה. כ' הסמ''ע דזהו דומה למ''ש הרמ''א בסכ''ד באפוטרופוס דלא מיחה והמחבר סתם כאן לדעתו שהבי' שם י''א דהוי חזקה ועיין בתשו' ראנ''ח שהאריך בדינים אלו ועיין בתשובת רמ''א סי' ל''ב: (לו) כמו. ואם החזיקו בשל אחרים מהני ועיין בב''ח. ש''ך: (לז) נתן. ר''ל שנתנה הוא מעצמו לאחר דאילו הקהל לאו כל כמינייהו ליתנו לאחר וזה נלמד ממ''ש לפני זה בספר תורה דכשלא הי' להם ס''ת אחרת אסור להו לשנות. סמ''ע:





סימן קנ - מי שירד לתוך שדה בתורת משכון וחזר ועשה שטר מכירה
ובו ז' סעיפים
א
 
מִי שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחַת בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא, אֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה אִם יָדוּעַ שֶׁבְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא יָרַד לְתוֹכָהּ. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא קוֹל (א) בְּעָלְמָא, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קמ''ט (סָעִיף כ') . וּמִכָּל מָקוֹם עֵצָה טוֹבָה לַמְמַשְׁכֵּן לִמְחוֹת בְּסוֹף כָּל שָׁלֹשׁ וְשָׁלֹשׁ, שֶׁמָּא יִכְבֹּשׁ זֶה שְׁטַר הַמַּשְׁכּוֹנָא אַחַר שֶׁיִּשָּׁכַח הַדָּבָר, וְיִטְעֹן: לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, כְּהַהוּא דְמִשְׁכֵּן פַּרְדֵּסָא לְחַבְרֵהּ לְעֶשֶׂר שְׁנִין, וּלְבָתַר דַּאֲכָלָהּ ג' שְׁנִין אָמַר לֵהּ: אִי מְזַבַּנְתְּ לִי מוּטָב וְאִם לֹא אֶכְבֹּשׁ שְׁטַר מַשְׁכּוֹנָא וְאֶטְעֹן לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי.

 באר היטב  (א) בעלמא. פירש הסמ''ע דאין הדבר מפורסם בבירור אלא קול בעלמא אבל המחזיק עצמו מודה שבתורת משכון בא לידו ואח''כ קנאו ועיין בתשו' מהר''א ששון סי' קנ''ה באריכות ובתשובת מהרי''ט סיי קי''ב ובתשו' מבי''ט ח''ב סי' קנ''ה:


ב
 
נְתָנָהּ הַמְמַשְׁכֵּן (ב) לִבְנוֹ בְּמַתָּנָה, וְחָזַר וְעָשָׂה שְׁטַר מְכִירָה לְבַעַל הַמַּשְׁכּוֹנָא, שְׁטַר הַמְכִירָה אֵינוֹ כְּלוּם, וְהַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן יוֹתֵר עַל הַמַּשְׁכּוֹנָא אֵינָם אֶלָּא כְּמִלְוָה עַל פֶּה.

 באר היטב  (ב) לבנו. כתבו הסמ''ע והט''ז דזה קאי אסעיף שלפני זה וכן הוא בגמרא בההוא דמשכן פרדיסא כו' והציל עצמו בזה שנתן לבנו ובזה הוי המעות כמלוה ע''פ אבל מי שעושה ערמה ברצון ונותן לבנו ומוכר אח''כ לאחרים ה''ל המעות כמלוה בשטר ואע''פ שאין כאן מקום מכר וכן מוכח בס''ס ע' דדוקא כשיש איסור בקנין יש לו דין מלוה ע''פ וזה פשוט ולא כתבתיו אלא לפי שראיתי מגמגמין בדבר כיון שכת' המחבר סתם וע''ל סי' רמ''ב בדין מתנה טמירתא עכ''ל:


ג
 
הֵיכָא שֶׁיָּדוּעַ שֶׁיָּרַד בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה (ג) לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ אִם יָדוּעַ שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא וְהֶחֱזִיק בָּהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אַחַר כָּךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֲכָלָהּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁכָּלוּ יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הֵעִידוּ הָעֵדִים שֶׁשָּׂדֶה זוֹ מַשְׁכּוֹנָא אֶצְלוֹ, וְאֵינָם יוֹדְעִים לְכַמָּה שָׁנִים, אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק בָּהּ כַּמָּה שָׁנִים (ד) אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְאִם הֵעִידוּ שֶׁמִּשְׁכְּנָהּ אֶצְלוֹ (ה) סְתָם, וַאֲכָלָהּ ג' שָׁנִים, מִשָּׁנָה רִאשׁוֹנָה וְאֵילָךְ יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, דִּסְתָם מַשְׁכּוֹנָא שַׁתָּא.

 באר היטב  (ג) לעולם. והיינו דוקא במשכון וכדומה לו דלא נשתנה שמם וענינם משא''כ בבן אומן ואריס וכיוצא בו נשתנה השם והענין אח''כ אף שבתחלת ירידתן לתוכה לא הי' להן חזקה מ''מ כשהחזיק אח''כ ג''ש וטוען בפני הודית לאומן ואריס ואני יודע שמכרת לו נאמן במגו שקניתי ממך עכ''ל הסמ''ע והט''ז: (ד) אין. נ''ל דבזה כ''ע מודים וע''ל ס''ס שי''ז ומ''ש שם ועיין בתשו' מבי''ט ח''ב סי' ק''נ ובתשובת מהר''א ששון סי' קנ''ה. ש''ך: (ה) סתם. לרבותא כ''כ וכ''ש אם העידו שמשכנה אצלו לשנה או שתים ושכבר עברו ג''ש אחר שכלו אותן שני משכנתא דהוי חזקה. סמ''ע:


ד
 
רְאוּבֵן שֶׁיָּרַד לְתוֹךְ שְׂדֵה שִׁמְעוֹן בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא, וְהָיָה לִרְאוּבֵן אֵצֶל שִׁמְעוֹן עוֹד תְּבִיעָה אַחֶרֶת עַל פֶּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ מִיָּדוֹ, וְכָלוּ יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא וְרוֹצֶה לְעַכֵּב הַשָּׂדֶה וְלֶאֱכֹל פֵּרוֹתָיו עַד כְּדֵי הַתְּבִיעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל שִׁמְעוֹן וּלְהַחֲזִירוֹ לוֹ אַחַר כָּךְ, אִם יָדוּעַ לָנוּ שֶׁיָּרַד לָהּ בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא, אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ אִם הֶחֱזִיק בָּהּ ג' שָׁנִים, אֶלָּא צָרִיךְ לְהַחֲזִירָהּ (ו) מִיָּד, כֵּיוָן שֶׁכָּלוּ יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, נֶאֱמָן עַל תְּבִיעָתוֹ הָאֲחֶרֶת, בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לִכְבֹּשׁ שְׁטַר הַמַּשְׁכּוֹנָא וְלִטְעוֹן: לָקוּחַ הוּא בְיָדִי, (ז) וּבִשְׁבוּעָה. וְדַוְקָא שֶׁאָכַל כְּבָר הַפֵּרוֹת כְּדֵי הַתְּבִיעָה שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו, אֲבָל אִם בָּא לְתָבְעוֹ (ח) קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל הַפֵּרוֹת, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְעַכֵּב (ט) הַקַּרְקַע בְּיָדוֹ:

 באר היטב  (ו) מיד. ל''ד הוא דהא מסיק הט''ו דמיירי שכבר אכל דמי התביע' אלא ר''ל דצריך לשלם כל הפירות משעה שכלו ימי המשכונא. שם: (ז) ובשבועה. דהא בע''ד שלו קיים וטוען ברי משא''כ בסי' קמ''ט סכ''א דבא לטעון עם היורשים ע''ש. סמ''ע וט''ז: (ח) קודם. והש''ך חולק על דין זה וע''ש שהאריך מאד בענין זה: (ט) הקרקע. וה''ה בפירות שאכל אינו נאמן שהורע כח המיגו כשיוצא קול ודלא כהב''ח וכבר השגתי עליו. ש''ך:


ה
 
וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ שֶׁיָּרַד בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא, אֶלָּא שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל בְּכָךְ, אִם יָצָא הַקּוֹל קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לִטְעֹן: לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי. וְאִם יָצָא הַקּוֹל לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ ג' שָׁנִים, אִם הָיָה טוֹעֵן: לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי, הָיָה נֶאֱמָן, אֲבָל אִם טָעַן: יֵשׁ לִי עָלָיו תְּבִיעָה אַחֶרֶת וְרוֹצֶה לְעַכֵּב הַקַּרְקַע עַד שֶׁיֹּאכַל כְּדֵי הַתְּבִיעָה בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לִטְעֹן לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, (י) שֶׁהוּרַע כֹּחַ הַמִּגּוֹ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא קוֹל שֶׁיָּרַד בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא, לְפִיכָךְ לֹא הָיָה חָפֵץ לִטְעֹן: לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי.

 באר היטב  (י) שהורע. והא דכת' בסי' קמ''ט סכ''ב דנאמן במגו כו' צ''ל דשם איירי בלא יצא עליה קול שמשכונא היא בידו וכמ''ש שם ע''ש שהארכתי בזה. סמ''ע:


ו
 
כְּמוֹ שֶׁהַדִּין בֵּין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, כֵּן הַדִּין בֵּינוֹ וּבֵין יוֹרְשֵׁי שִׁמְעוֹן, אִם מֵת שִׁמְעוֹן וּבָא לִטְעֹן כְּנֶגֶד יוֹרְשָׁיו; שֶׁאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן: לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, נֶאֱמָן גַּם עַל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל, עַד כְּדֵי הַתְּבִיעָה. וְאִם אֵין יָכוֹל לִטְעֹן: לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן גַּם עַל הַתְּבִיעָה הָאֲחֶרֶת. אֶלָּא שֶׁבָּזֶה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם, שֶׁהָאָב מַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת בָּרִי בֵּין בְּעִקַּר הַטַּעֲנָה שֶׁהִיא הַתְּבִיעָה הָאֲחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו בֵּין בְּטַעֲנַת מִגּוֹ שֶׁהִיא לְקוּחָה בְּיָדִי, אֲבָל כְּנֶגֶד הַיְתוֹמִים שֶׁאֵין לָהֶם טַעֲנַת בָּרִי (יא) נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּכָל מַאי דְּמָצִי אֲבוּהוֹן (יב) לְמִטְעָן וּלְהַשְׁבִּיעוֹ טַעֲנִינָן לְהוּ לְיַתְמֵי, אֲפִלּוּ בְּשֶׁמָּא.

 באר היטב  (יא) נוטל. ע''ל סי' קל''ג ס''ה ועיין בתשובת מהרי''ט סי' ט'. ש''ך: (יב) למיטען. (כת' הט''ז דהאי כל לאו דוקא הוא דבסי' ע''ז מצינו דלא טענינן ליתמי מה דמצי אבוהון למטען וכן לענין שטר עסקא בסי' ק''ח ס''ד וה''ט דהתם טענות גרועות הם עכ''ל) ומ''ש הש''ך דצ''ע לעיל סי' ק''ח סי''ב נלע''ד דלק''מ דשם מיירי שיש לו שטר משכונא וגם החזיק בה דאז אמרינן דאף אם לא החזיק בה הי' נשבע ונוטל לכן עכשיו דהחזיק ג''כ הוא נוטל בלא שבועה משא''כ כאן דאין לו שטר צריך לישבע וע''ל סי' קמ''ט סס''ק כ''ד בש''ך וק''ל:


ז
 
יָרַד לְתוֹכָהּ בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא וַאֲכָלָהּ ג' שָׁנִים, וְאֵין עֵדִים שֶׁבָּא לְיָדוֹ בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא, וְאוֹמֵר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ לְהַחֲזִיק בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא ב' שָׁנִים, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ דְּלְקוּחָה הִיא בְּיָדִי, אֲפִלּוּ אִם טוֹעֵן הַמַּלְוֶה: שְׁטַר מַשְׁכּוֹנָא הָיָה לִי (יג) וְאָבַד:

 באר היטב  (יג) ואבד. פירש הסמ''ע לאפוקי מר' יונה שמביא הטור דכשהי' לו שטר ריע טענתי' דדרך אדם לשמור שטרו לראי' שלא יטעון הלוה כבר כלו ימי המשכונא והש''ך האריך להוכיח כדעת ר' יונה והביא הרב' פוסקים שס''ל כן ומסיק וכת' ז''ל ואף שכל זה נ''ל ברור מ''מ לא מלאני לבי לחלוק על הרי''ף והרמב''ם והרא''ש והנמשכים אחריהם אך כיון דהרבה פוסקים חולקין עליהם ואשלי רברבי נינהו וגם נרא' עיקר בש''ס כדבריהם ע''כ נ''ל עכ''פ להורות דהוי ספיקא דדינא והלכך במשכונא בנכייתא היכא דלא אכל המלוה עדיין הפירות של ב' השנים מפקינן מיניה הקרקע ונותנים אותה ללוה דבחזקת בעליה עומד' והמע''ה אבל במשכנתא דסורא או בשכירות נאמן במגו להחזיק הקרקע עוד ב' שנים אבל אם לאחר שאכל ה' שנים טוען הלוה שלא ה''ל לאכול רק ג''ש דה''ל המלוה מוחזק בפירות שאכל אע''ג דלית ליה מגו כגון שאכל בעדים ואף דמתו עדי השטר ויראה לב''ד שהמלוה א''י לברר דבריו דבכה''ג ליכא למיחש לאטרוחי לב''ד ומפקינן מיניה היכא דלית ליה מגו כמ''ש בסי' שי''ז ס''ג מ''מ הכא כיון דלהרי''ף והרמב''ם והרא''ש וסייעתם אית ליה מגו דלקוח לא מפקינן מיניה הפירות שאכל אף במשכנתא דנכייתא ודו''ק עכ''ל:





סימן קנא - דין אלו שאין אכילתן ראיה
ובו ג' סעיפים
א
 
כָּל אֵלּוּ שֶׁאֵין אֲכִילָתָן רְאָיָה, אִם הֵבִיאוּ עֵדִים שֶׁמָּכְרוּ לָהֶם הַבְּעָלִים שָׂדֶה זוֹ אוֹ נִתְּנָה לָהֶם בְּמַתָּנָה, רְאָיָתָן רְאָיָה, חוּץ מֵהַגַּזְלָן וּבַעַל בְּנִכְסֵי (א) אִשְׁתּוֹ. בְּאֵיזֶה נְכָסִים אָמְרוּ, בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אוֹ בַּשָּׂדֶה שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ וּבְשָׂדֶה שֶׁכָּתַב לָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ וּבְשָׂדֶה שֶׁנָּתַן לָהּ מִשֶּׁלּוֹ, אֲבָל בְּנִכְסֵי מְלוֹג יֵשׁ לוֹ (ב) רְאָיָה.

 באר היטב  (א) אשתו. הטעם משום די''ל לא גמרתי בדעתי להקנות לו אלא לעשות נחת רוח לבעלי נתכוונתי ודוקא בנכסים שעומדים ברשות בעלה בחייו משא''כ בנ''מ שהן עומדים באחריות שלה לא שייך בה ה''ט ופירוש נצ''ב שהכניסה לו שדה בנדונייתא. ושדה שייחד לה ר''ל שקנה ממנה השדה שייחד לה תחת המטלטלים שהכניסה לו בנדוניא. ושדה שכ' לה הוא שתהא לה אפותיקי לגבות כתובתה ממנה. ושדה שנתן לה משלו ר''ל כנגד תוספת כתובה שמוסיף לה על מנה ומאתים וכת' ששדה זו תהא מיוחדת לזה. סמ''ע: (ב) ראיה. כן עיקר ודלא כמ''ש בב''ח ולא ידעתי היאך שבק דברי הרי''ף והרמב''ם והרא''ש וסמך עצמו אדעת הרמ''ה לחוד ע''ש עכ''ל הש''ך (הא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו כשלא קבלה דמים אבל אם קבלה דמים א''נ דכתבה ליה אחריות המקח קיים נ''י פרק חז''ה וכ' הב''ח ופשוט הוא עיין בחדושי הרמב''ן והריטב''א ובהראנ''ח ז''ל ח''א סי' ס''ג. כנה''ג):


ב
 
אִשָּׁה בְּנִכְסֵי בַּעְלָהּ שֶׁהֵבִיאָה עֵדִים שֶׁמְּכָרָם לָהּ, (ג) נִתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר.

 באר היטב  (ג) נתבאר. ע''ש בט''ו דיש חלוק אם קנתה במעות טמונים או לא:


ג
 
גַּזְלָן כֵּיצַד, כֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק גַּזְלָן עַל שָׂדֶה זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה (ד) בִּשְׁטָר שֶׁהוֹדָה הַבַּעַל בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁמָּכַר לוֹ שָׂדֶה וְלָקַח דָּמִים, וְהַבְּעָלִים אוֹמְרִים: לֹא מָכַרְנוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַיִּרְאָה הוֹדִינוּ לוֹ, מוֹצִיאִין אֶת הַשָּׂדֶה מִיָּדוֹ וְאֵין לוֹ כְּלוּם. וְאִם כָּתַב לוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה (טוּר ס''ג בשם רי''א) . וְאִם הֵעִידוּ הָעֵדִים שֶׁבִּפְנֵיהֶם מָנָה לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת, מוֹצִיאִין הַשָּׂדֶה מִיַּד הַגַּזְלָן וּמַחֲזִירִין לוֹ הַבְּעָלִים הַדָּמִים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם רָאוּ הָעֵדִים נְתִינַת הַמָּעוֹת, וְלֹא מָסַר הַמּוֹכֵר מוֹדָעָה תְּחִלָּה, מְכִירָתוֹ מְכִירָה, דְּקַיְמָא לָן (ה) תָּלוּהוּ וְזַבֵּן זְבִינֵהּ זְבִינָא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר''ה בְּדִינֵי מְסִירַת מוֹדָעָה.

 באר היטב  (ד) בשטר. גם בבעל בנכסי אשתו ואשה בנכסי בעלה לא מהני שטר ולא כתבו הט''ו בגזלן אלא משום דביה יש פלוגתא בגמ' דלרב מהני שטרא קמ''ל דלא קי''ל הכי. סמ''ע: (ה) תלוהו. לקמן בסי' ר''ה נתבארו דינים הללו באריכות ועיין בתשובת רש''ך ח''א סי' קצ''ד. כנה''ג ועיין שם:





סימן קנב - דין אלו שאין להם חזקה, מתי יש להם חזקה
ובו סעיף אחד
א
 
כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין לָהֶם חֲזָקָה, (א) בְּנֵיהֶם יֵשׁ לָהֶם חֲזָקָה, שֶׁאִם אָכַל הַבֵּן ג' שָׁנִים וְטוֹעֵן שֶׁהַבְּעָלִים (ב) מְכָרוּהָ אוֹ נְתָנוּהָ לוֹ, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה לוֹ מֵאָבִיו (ג) שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְכֵן בֶּן הַבֵּן, אִם טוֹעֵן שֶׁיְּרָשָׁהּ מֵאֲבִי אָבִיו, וְכֵן עַד עוֹלָם. אֲבָל אִם טָעַן בֶּן הַבֵּן שֶׁיְּרָשָׁהּ (ד) מֵאָבִיו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה (טוּר) . וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים לְאָבִיו שֶׁמְּכָרוּהָ אוֹ נְתָנוּהָ לוֹ, מַעֲמִידִים הַשָּׂדֶה בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא הֵבִיא (עֵדִים), רַק שֶׁאָמְרוּ: בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לְאָבִינוּ שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ, נֶאֱמָנִים בְּמִגּוֹ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לְקוּחָה בְיָדֵינוּ (טוּר), (ה) חוּץ מִבֶּן הַגַּזְלָן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים לְאָבִיו שֶׁמָּכְרוּ לוֹ, אֵינָהּ רְאָיָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הגה: מִיהוּ, אִם אוֹמֵר: בְּפָנַי מָנָה לְךָ אָבִי הַמָּעוֹת וְהוּא הֶחֱזִיק שְׁלֹשָׁה שָׁנִים, נֶאֱמָן (ו) בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר: מִמְּךָ לָקַחְתִּי (טוּר) . (ז) וְבֵן בֶּן הַגַּזְלָן, אֲפִלּוּ בָּא בְּטַעֲנַת אָבִיו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. אֲבָל אִם בָּא בְּטַעֲנַת אֲבִי אָבִיו, אֵין לוֹ חֲזָקָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בֶּן בֶּן הַגַּזְלָן אוֹמֵר: (ח) בְּפָנַי הוֹדֵיתָ שֶׁמָּכַרְתָּ לַאֲבִי אַבָּא, הָוֵי חֲזָקָה, דְּכֻלֵּי הַאי לֹא מֵטִיל אֵימָה בִשְׁבִיל בֶּן בְּנוֹ. אֲבָל אִם בֶּן הַגַּזְלָן אָמַר: בְּפָנַי הוֹדָה שֶׁמָּכַר לְאָבִי, לָא מְהַנֵּי, דְּמִשׁוּם מוֹרָא הֻצְרַךְ לְהוֹדוֹת גַּם בְּפָנָיו (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) .

 באר היטב  (א) בניהם. ואפילו בבן גזלן ואביו עדיין חי לא אמרי' דמשום יראת אביו הגזלן ירא למחו' בבנו וכ''כ בד''מ ע''ש וע''ל ס''ס קל''ד עכ''ל הסמ''ע (ורש''ל בתשובת סי' ל''ג תמה ע''ז כנה''ג): (ב) מכרוה. ז''ל הטור ואפי' אם מודה שבאה ליד אביו בתורת אומנות ואריסו' וגזלנות אלא שטוען שקנא' אח''כ יש לו חזקה. סמ''ע: (ג) שאכלה. ואפי' אם גם הבן אכלה אח''כ שני חזקה לא מהני משום דה''ל חזקה שאין עמה טענה. שם: (ד) מאביו. דטוענין ליורש כל מה דמצי אבוהון למטען ואילו היה אביו קיים היה נאמן לו' שקנאה כיון דלא היה גזלן והחזיק בה ג' שנים או דר בה יום א' ובנו העומד במקומו דר בה ג''ש וכמ''ש בסי' קמ''ו ולזה כוון גם המחבר במ''ש ובן בן הגזלן אפי' בא כו' והרמ''א אגב שיטפ' כ' ג''כ כאן א''נ י''ל דקמ''ל דאף באומן וכיוצא בזה הדין כן. שם: (ה) חוץ. עיין בתשובת רמ''א סי' י''ב דף ל''ו ע''ב. ש''ך: (ו) במגו. נראה דהיינו דוקא לסברת הרא''ש שהביא הרמ''א בס''ס קנ''א בהג''ה דאפי' בגזלן אם ראו עדים נתינת המעות ולא מסר המוכר מודעא מכירתו מכירה דאילו להרמב''ם דס''ל דבגזלן א''צ למסור מודעא גם כאן אין לו חזקה אלא מחזיר לו הדמים. סמ''ע: (ז) וכן. והסמ''ע כ' דצ''ל ובן בבי''ת ולא וכן ור''ל ל''מ אם בא בטענת עצמו שהמערער מכרו או נתנו לו שקנאו אלא אפי' אם בא בטענת אביו ג''כ קנאו עכ''ל (ועיין בהריב''ש סי' רנ''ב. וה''ה חתן הגזלן היורשו א''נ. משפט צדק ח''א סי' ס''ט. ובבן שותף היאך דינו עיין בתשוב' מעשה חייא סי' ב'. כנה''ג וע''ש): (ח) בפני. פי' לאחר שהיתה בידי הודית בפני שמכרתהו לאבי אבי ובכה''ג בבן הגזלן לא מהני אף שהודה לפני הבן שלא בפני אביו הגזלן די''ל שחשש שיוודע לאביו וכ''כ בהרא''ש בהדיא. סמ''ע: