הלכות מתנה
סימן רמא - המתנה במה תתקים וכן המחילה, והנותן דבר שאינו מסים סימן רמב - דין מתנה באנס ומסירת מודעה ומתנה טמירתא סימן רמג - דין המזכה לחברו על ידי אחר ורוצה הנותן או המקבל לחזר בו סימן רמד - האומר לשנים לכתב שטר מתנה לפלוני סימן רמה - הכותב: נתתי שדה פלוני לפלוני, והאומר: נתתי שדה פלוני לפלוני, והוא אומר: ... סימן רמו - השומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר סימן רמז - השולח חפצים לבני ביתו ולא פרש היאך יחלקום סימן רמח - הנותן מתנה לחברו, ואמר לה: ואחריך לפלוני סימן רמט - הנותן מתנה וחוזר בו, או הנותן לעבד ואשהסימן רמא - המתנה במה תתקים וכן המחילה, והנותן דבר שאינו מסים
ובו י''ב סעיפים
א הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, אֵין הַמְקַבֵּל זוֹכֶה בָּהּ אֶלָּא בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁהַקּוֹנֶה (א) זוֹכֶה בָּהֶם; וְכֵיוָן שֶׁקָּנָה בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים הָהֵם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים, קָנָה, אִם שְׁנֵיהֶם מוֹדִים. אֲבָל בִּדְבָרִים לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל, אֶלָּא כָּל אֶחָד יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם אָמַר לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה (ב) מוּעֶטֶת, אִם חוֹזֵר בּוֹ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מְחֻסַר אֲמָנָה. הגה: וע''ל סִימָן רמ''ט (ג) וּלְעֵיל סִימָן ר''ד סָעִיף ה'. רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: בֵּית לֵוִי נָתוּן לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֵּוִי מְקַבֵּל קִנְיָן לְקַיֵּם דְּבָרָיו שֶׁל רְאוּבֵן, אֵינוֹ כְּלוּם (רִיבָ''שׁ סִימָן ר''ז) . באר היטב (א) זוכה. כמבואר בדברי הט''ו מסי' ק''צ והלאה עיין בתשובת רש''ך ס''ב ס''ס י''ג: (ב) מועטת. דאינו במתנה מרובה לא סמכא דעתיה דהמקבל מעולם שיתן לו זה מתנה מרובה כזו וכ''כ המחבר טעם זה להדיא בסי' ר''ד ס''ח. סמ''ע: (ג) ולעיל. משמע כמו דהתם לא נקנה המקח מחמת המשכון ה''ה בנותן מתנה והניחו למשכון עליו לא קנה ואע''ג דהעיטור כת' דקנה מ''מ התוספות והריטב''א ושאר כל הפוסקים כתבו דלא קנה וכן עיקר ועיין בר''ן פ' שבועת הדיינים ובנ''י פ''ק דב''מ. ש''ך:
ב (ד) מָחַל לַחֲבֵרוֹ חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו, אוֹ נָתַן לוֹ הַפִּקָּדוֹן שֶׁהָיָה מֻפְקָד אֶצְלוֹ, הֲרֵי זֶה מַתָּנָה הַנִּקְנֵית בִּדְבָרִים בִּלְבַד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ (ה) שְׁטָר אוֹ מַשְׁכּוֹן עָלָיו, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי מְחִילָתוֹ מְחִילָה בִּדְבָרִים בְּעָלְמָא (מָרְדְּכַי פ''ק דְּסַנְהֶדְרִין) . כָּל מָקוֹם דִּמְחִילָה אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן, אִי הִקְנָה לוֹ לִפְנֵי עֵדִים (ו) פְּסוּלִים אֲפִלּוּ הָכִי מְחִילָתוֹ מְחִילָה (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ד) . וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן קצ''ה. וּלְשׁוֹן מְחִילָה אֵינוֹ שַׁיָּךְ אֶלָּא בְּמָעוֹת שֶׁחַיָּב לוֹ, אֲבָל אִם הָיָה לוֹ (ז) חֵפֶץ בְּיַד חֲבֵרוֹ וְאָמַר לֵהּ: מָחוּל לְךָ, אֵינוֹ כְלוּם (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ צ''ד) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר''ט ס''ד מִדִּין מְחִילָה. אָדָם שֶׁבִּקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו, וְאָמַר: יְהִי כִדְבָרֶיךָ, הָוֵי מְחִילָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר בְּפֵרוּשׁ (מָרְדְּכַי פ''ק דְּסַנְהֶדְרִין וע''ל סִימָן י''ב) . כָּל מְחִילָה בְטָעוּת יָכוֹל (ח) לַחֲזֹר בּוֹ, אֲפִלּוּ קָנוּ מִנֵּהּ (שָׁם בְּמָרְדְּכָי וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קי''א) . באר היטב (ד) מחל. עיין בתשובת ראנ''ח ס''ס ע''ז ובתשובת מבי''ט ח''א סי' קי''ג וח''ב סי' כ''ה וסי' צ''ו ושי''ד ועיין בתשו' רש''ך ס''ג סי' קכ''ב וע''ל סי' ר''ב: (ה) שטר. וכ''כ בעל העיטור דף צ''ג ע''ב ע''ש ודו''ק דל''ת ממוחל לעיל סי' ס''ז ומביא הירושלמי דפליגי בזה ופסק לקולא ולפ''ז הוי ספיקא דדינא והירושלמי הזה הוא ספ''ק דגיטין מחל שטר רבי חנניה ור' מנא חד אמר לא מחל עד דמסר ליה שטרא ע''כ עיין ברשד''ם סי' רל''ה ורע''ח ובתשו' ראנ''ח סי' ע''ז. ש''ך: (ו) פסולים. גם בצריך קנין הוי דינא הכי כל שאין מכחישין זא''ז וכן הוא בתשובת הרא''ש הביאו הד''מ והרמ''א בהג''ה ר''ס קצ''ה אלא לרבותא כת' א''צ קנין דל''ת כיון דא''צ קנין כלל והוא בא להקנותו הרי גילה דעתו דלא בעי להקנות לו אלא בקנין אלימתא וה''א דדעתו היה דלא יהי' קנין כי אם בעדים כשרים קמ''ל וכן הוא במהרי''ק והביאו בד''מ ע''ש. סמ''ע: (ז) חפץ. צ''ע על הרמ''א דמחלק בין מעות לחפץ וה''ל לחלק במעות גופן בן הן ביד המקבל בחוב דמהני לשון מחילה ובין הם בידו בתורת פקדון דלא מהני לשון מחילה כיון שהוא בעין ביד המקבל דמש''ה דקדק המחבר וכת' גבי פקדון או נתן לו כו' ואפשר דאורחא דמלתא נקט דאין דרך להפקיד מעות אלא טומנם בקרקע משא''כ בחפץ והיותר נראה דכל דבר שהוא בעין נקרא חפץ אפילו מעות מל' דבר שבלבו חפץ. שם: (ח) לחזור. וכן הדין בפשרה בטעות ע''ל סי' י''ב וס''ס כ''ה ובסי' ר''ז ועיין ביו''ד סי' קס''ד במשכן שדהו לחבירו וא''ל אם לא אפרע לך תוך ג''ש יהי' שלך דכל הפירות שאכל אחר ג''ש צריך לשלם לו ע''ש. שם:
ג הַמּוֹחֵל לַחֲבֵרוֹ מַה (ט) שֶּׁיִּטֹּל מִנְּכָסָיו, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּטֹּל. אֲבָל לְאַחַר שֶׁנָּטַל, מַה שֶׁנָּטַל נָטַל. וְדַוְקָא מִטַּלְטְלִים, אֲבָל קַרְקַע לֹא, אֲפִלּוּ דָּר וְהֶחֱזִיק בָּהּ. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לָזֶה, קָנָה וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן קכ''ו. באר היטב (ט) שיטול. נ''ל דהכא שייך ל' מחילה לפי שכשיטול מה שירצה בלא רשות יהי' לו תביעה עליו ושפיר מחל ליה התביעה משא''כ כשיש לו חפץ ביד חבירו וחבירו אינו רוצה ליטלו שלא מדעתו וא''כ איך שייך לו' מחול לך ומה תביעה יש לו עליו שימחול לו ועוד אפשר לו' דכאן מיירי שיטול נכסים והנותן עצמו לא ידע מה שיטול הן הממון הן כמה מהמטלטלים וכל זה דלא כהסמ''ע עכ''ל הש''ך (וז''ל הט''ז מה שנטל נטל לפי מ''ש הסמ''ע ס''ס ע''ג דבכ''מ שיש לו רשות להוציא שייך לשון מחילה ניחא ג''כ כאן וא''צ למ''ש הסמ''ע כאן מזה ע''כ):
ד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַמּוֹכֵר צָרִיךְ (י) לְסַיֵּם הַמִּמְכָּר, כָּךְ הַנּוֹתֵן. כֵּיצַד, הַכּוֹתֵב לַחֲבֵרוֹ: קַרְקַע מִנְּכָסַי נְתוּנָה לְךָ, אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ: כָּל נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ חוּץ מִמִּקְצָתָם, הוֹאִיל וְלֹא סִיֵּם הַדָּבָר שֶׁנָּתַן לוֹ וְאֵינוֹ יָדוּעַ, לֹא קָנָה כְּלוּם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: תֵּן לִי פָּחוֹת שֶׁבִּנְכָסֶיךָ, עַד שֶׁיְּסַיֵּם לוֹ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן לוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: חֵלֶק כָּךְ וְכָךְ בְּשָׂדֶה פְּלוֹנִית, הוֹאִיל וְסִיֵּם הַשָּׂדֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא סִיֵּם הַחֵלֶק, נוֹטֵל אוֹתוֹ חֵלֶק מֵהַפָּחוֹת שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׂדֶה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים שֶׁבֵּין בְּמֶכֶר בֵּין בְּמַתָּנָה יָכוֹל לְהַקְנוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסֻיָּם וְע''ל רֵישׁ סִימָן ר''ט וְסִימָן ס' ס''ב מִדִּין (יא) זֶה. באר היטב (י) לסיים. עיין בתשובת ר''י לבית לוי סי' נ''ב: (יא) זה. וע''ל ס''ז רל''ב ס''ו בטור ע''ש (נראה דקי''ל כי''ח דהא להרמב''ם הוי הדין במי שמקנה לחבירו ד' אמות אג''ק צריך לסיומי אותן ד''א בפירוש כמ''ש המ''מ בזה וכבר פשט המנהג שמקנין אגב ד''א בלי שום סיום באיזה קרקע אלא ע''כ דקי''ל כי''ח שא''צ לסיים. ט''ז):
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵינוֹ מַתָּנָה, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁיִּהְיֶה בְּדַעַת הַנּוֹתֵן שֶׁתְּהֵא בִּרְשׁוּת מְקַבֵּל לַעֲשׂוֹת בָּהּ כָּל חֶפְצוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ סְתָם אֶלָּא שֶׁנִּכַּר מִתּוֹךְ מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לִתְּנָהּ לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ כָּל חֶפְצוֹ. אֲבָל אִם מְפָרֵשׁ, אֲפִלּוּ אִם נְתָנָהּ לוֹ עַל מְנַת שֶׁלֹּא לִתְּנָהּ לְאַחֵר אוֹ שֶׁלֹּא לְמוֹכְרָהּ אוֹ שֶׁלֹּא לְהַקְדִּישָׁהּ, אוֹ אֲפִלּוּ עַל מְנַת שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ שׁוּם דָּבָר אֶלָּא דָּבָר פְּלוֹנִי, הָוֵי מַתָּנָה לְאוֹתוֹ דָבָר שֶׁפֵּרַשׁ בִּלְבַד.
ו הַנּוֹתֵן מַתָּנָה עַל מְנַת (יב) לְהַחֲזִיר, בֵּין מִיָּד בֵּין לִזְמַן קָצוּב, אוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּי הַנּוֹתֵן אוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּי הַמְקַבֵּל, הָוְיָא מַתָּנָה לַזְּמַן הַקָּצוּב, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין, וְאוֹכֵל הַפֵּרוֹת עַד אוֹתוֹ הַזְּמַן; וְהוּא שֶׁמַּחֲזִירָהּ לַנּוֹתֵן לַזְּמַן הַקָּצוּב, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַחֲזִירָהּ, (יג) נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה. הגה: לֹא קָצַב לוֹ (יד) זְמַן לְהַחֲזִיר, יָכוֹל הַמְקַבֵּל לְהַחֲזִיר לוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה. וְאִם הוּא דָבָר הַצָּרִיךְ לַנּוֹתֵן, כְּגוֹן שֶׁהוּא אֶתְרוֹג בִּימֵי הֶחָג, וְאָמַר: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, בְּוַדַּאי כַּוָּנָתוֹ שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ בְּעוֹד שֶׁצָּרִיךְ לוֹ וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ מִיָּד. וְאִם אָמַר: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ, וְלֹא אָמַר: לִי, יָכוֹל לְהַחֲזִיר (טו) כְּשֶׁיִּרְצֶה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף) . הַנּוֹדֵר לַחֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, לֹא מְהַנֵּי אִם נוֹתֵן לוֹ עַל מְנַת לְהַחֲזִיר (רִיבָ''שׁ סִימָן שמ''א) . באר היטב (יב) להחזיר. עיין בתשובת ר''מ אלשיך סי' נ''ג: (יג) נתבטלה. עיין בא''ע סי' ל''ח ובהרא''ש פ' י''נ ובא''ע סי' ק''מ ובתשובת הרא''ש ובב''ח שם וצ''ע ועיין בריב''ש סי' שמ''א. ש''ך: (יד) זמן. ע''ל סי' קי''א סי''ט ועיין בא''א דף צ''ז וצ''ח: (טו) כשירצה. פירוש אפילו אחר החג דלא גרע מהנותן ע''מ להחזיר והקדיש והחזיר דהוי מתנה כיון דלא אמר ע''מ שתחזירהו לי כמ''ש בסעיף שאח''ז. סמ''ע:
ז לְפִיכָךְ, הַנּוֹתֵן שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ, וְהִקְדִּישׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, אֵינוֹ קָדוֹשׁ, שֶׁלֹּא הִתְנָה עָלָיו שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אֶלָּא דָּבָר הָרָאוּי לוֹ. הגה: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שָׂדֶה זוֹ נְתוּנָה לְךָ עַל מְנַת שֶׁתִּתֵּן לִי ר' זוּז, וּמֵת, בָּנָיו נוֹתְנִין לוֹ וְהַמַּתָּנָה קַיֶּמֶת, אַף עַל גַּב דְּהָאוֹמֵר עַל מְנַת שֶׁתִּתֵּן לִי, לִי וְלֹא לְיוֹרְשָׁיו קָאָמַר, שָׁאנֵי הָכָא דְּלָא כִוֵּן רַק שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ וַהֲרֵי נָתְנוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן ר''ז בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . הַמַּתְנֶה עִם חֲבֵרוֹ לָתֵת לוֹ חֵפֶץ פְּלוֹנִי, יָכוֹל לָתֵת לוֹ דְּמֵי הַחֵפֶץ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּתְנַאי (טז) בְּגִיטִין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני''א ח''א) . באר היטב (טז) בגיטין. ונ''ל דהאומר ע''מ להחזיר יכול לתת אף דמיה וכ''פ בתשובת הרא''ש הביאו טור א''ע סי' כ''ח ועיין בתשו' מהר''א ששון סי' ס''ג שכת' שהריב''ש חולק בזה ועיין בהרא''ש פ' לולב הגזול. ש''ך:
ח נָתַן שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ עַל מְנַת לְהַחֲזִירוֹ בְּתוֹךְ ל' יוֹם, וּמֵת בְּתוֹךְ הַזְּמָן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.
ט כָּל הַנּוֹתֵן מַתָּנָה עַל תְּנַאי, בֵּין שֶׁהִתְנָה (יז) הַנּוֹתֵן בֵּין שֶׁהִתְנָה הַמְקַבֵּל, וְהֶחֱזִיק הַמְקַבֵּל וְזָכָה בָהּ, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי נִתְקַיְּמָה הַמַּתָּנָה, וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי בָּטְלָה הַמַּתָּנָה וְיַחֲזִיר פֵּרוֹת שֶׁאָכַל, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי כָּרָאוּי עַל פִּי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן ל''ח. באר היטב (יז) הנותן. ע''ל ר''ס ר''ז שחילק הרא''ש באם המוכר התנה תנאי שהוא לטובת הלוקח דלא מחשב תנאי כי אם פטומי מילי אם לא שהתנה כן בתחלת המכר די''ל דאדעתא דהכי לקחה וצ''ל דה''נ מיירי בכה''ג בין שהתנה הנותן ע''מ שתתן לי כנגדו כך וכך או שהתנה המקבל וא''ל תן לי זה ע''מ שאתן לך או אעשה לך כנגדו כך וכך או מיירי שהתנה בתחלת המקח די''ל דאדעתא דהכי דוקא נתן לו המתנה עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשו' מהר''א ששון סי' קי''ח:
י (יח) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ כָּךְ וְכָךְ עַל מְנַת שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי, עַל הַמְקַבֵּל לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקִּיֵּים תְּנָאוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ: עַל מְנַת שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה, עַל הַנּוֹתֵן לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁבִּטֵּל תְנָאוֹ. באר היטב (יח) האומר. עיין בתשו' מבי''ט ח''א סי' מ''ב:
יא רְאוּבֵן נָתַן מָמוֹנוֹ לִשְׁנֵי בָּנָיו, וְרִבָּה לְזֶה וּמִעֵט לְזֶה, וְהִטִּיל תְּנַאי עַל מְנַת שֶׁלֹּא יוּכַל אֶחָד מֵהֶם לִמְכֹּר שׁוּם דָּבָר עַד שֶׁיְּהֵא לַקָּטָן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעָמַד הַגָּדוֹל וּמָכַר קֹדֶם שֶׁהָיָה לַקָּטָן כ' שָׁנָה, זֶה שֶׁבִּטֵּל הַתְּנַאי נִתְבַּטְּלָה מַתְּנָתוֹ (יט) מֵעִקָּרָא וְנִשְׁאֲרָה בְּיַד אָבִיו, וְאַחֲרֵי מוֹת אָבִיו יִירְשׁוּ הוּא וְאָחִיו הַקָּטָן, וּמַתְּנַת הַקָּטָן קַיֶּמֶת וְגַם זָכָה בַּחֲצִי מַתְּנַת אָחִיו. באר היטב (יט) מעיקרא. משום דמיירי במתנת שכ''מ ובשכ''מ קי''ל דאף אם נותן בל' מתנה ה''ל כאלו נתנה בל' ירושה ואין לה הפסק וכמ''ש הט''ו בר''ס רמ''ח ע''ש וא''כ ה''נ לא אמרינן דתצא המתנה מיד בנו זה שביטל התנאי מש''ה הוצרך לכתוב דשאני הכא דנתבטלה המתנה מעיקרא וכאילו לא יצא מיד אביו מעולם וכ''כ בתשובת הרא''ש שם. סמ''ע:
יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה תְּנַאי זֶה כְּדִין הַתְּנָאִים הַקַּיָּמִים עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן ל''ח, אוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסוֹף הַשְּׁטָר: וּקְנֵינָא מִנֵּהּ כְּחֹמֶר כָּל תְּנָאִים וְקִנְיָנִים הָעֲשׂוּיִם כְּתִקּוּן חֲכָמִים; שֶׁאִם לֹא כֵּן הַמַּתָּנָה קַיֶּמֶת וְהַתְּנַאי בָּטֵל. הגה: הַקּוֹנֶה קַרְקַע מֵחֲבֵרוֹ בְּאַחֲרָיוּת, וּנְתָנָהּ אַחַר כָּךְ לְאַחֵר וּטְרָפוּהָ מִן הַמְקַבֵּל מַתָּנָה, אֵין הַנּוֹתֵן צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מַה (כ) שֶּׁטּוֹרֵף מִן הַמּוֹכֵר, אֶלָּא אִם כֵּן הִקְנָה לוֹ כָּל שִׁעְבּוּדָיו שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַקַּרְקַע (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן צ''ו) . באר היטב (כ) שטורף. דמ''מ הנותן חוזר על המוכרו לו באחריות דעכשיו טרפוהו מיד המקבל מכח המוכר שמכר להנותן ויאמר לו הנותן להמוכר עכ''פ היה לי הנאה מהמקבל אם היתה נשארת המתנה בידו. שם:
סימן רמב - דין מתנה באנס ומסירת מודעה ומתנה טמירתא
ובו י' סעיפים
א הַנּוֹתֵן מַתָּנָה מֵחֲמַת אֹנֶס שֶׁאֲנָסוּהוּ (א) לִתֵּן אֵינָהּ מַתָּנָה, וַאֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו (ב) אַחֲרָיוּת נְכָסִים בַּשְּׁטָר, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מוֹסֵר מוֹדָעָא, אִי יָדְעִינָן בָּאֹנֶס אֵינָהּ מַתָּנָה. לְפִיכָךְ, הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא עַל הַמַּתָּנָה, כָּתְבִינָן לֵהּ אַף עַל גַּב דְּלָא יַדְעֵינָן בְּאָנְסֵהּ, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ הָיְתָה הַמּוֹדָעָא שֶׁקֶר כֵּיוָן שֶׁגִּלָּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּמַתָּנָה הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה: באר היטב (א) ליתן. דדוקא באנסוהו למכור אמרינן אגב אונסי וזוזי גמר ומקני אם לא מסר מודעא כמ''ש בסי' ר''ה אבל במתנה כיון דלא מקבל זוזי בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה ליתן מבטלינן המתנה והא דנקט כאן מחמת אונס כו' אינו ר''ל דוקא אונס גדול דהכאה ויסורין וכיוצא בהן אלא כל דלא ניחא ליה ונותן ודאי מטעם שום דבר נתן והוא האונסו ליתן ואינו נותן בלב שלם וזהו דמסיק לפיכך המוסר מודעא כו' אע''ג דלא ידעינן באונסיה כו' עכ''ל הסמ''ע וע' בתשו' ר''מ אלשיך סי' ס''ד מדינים אלו: (ב) אחריות. והא דבסי' ר''ה ס''ג כת' הרמ''א בהג''ה דמתנה שכתוב בה אחריות הוי כמכר צ''ל דהתם איירי שהנותן אומר שבאונס נתנה לו והמקבל טוען שבמכירה באה לידו וגמר והקנה לו בזוזי אלא שכת' לו בל' מתנה משום דינא דב''מ או מטעם דנותן בעין יפה נותן יותר ממוכר וכמ''ש בסי' רי''ד ור''מ. בזה אמרו שאם הדיין רואה שנכתב בשטר המתנה אחריות נכסים אמרינן שודאי מכר היה שאין דרך המתנה לכתוב בה אחריות וכ''כ הט''ו בהדיא בסי' קע''ה סנ''ד ע''ש וכאן איירי שגם המקבל מודה שלא בתורת מכר בא לידו עכ''ל הסמ''ע והב''ח כתב דמיירי דידעינן באונסיה (וכ''כ הסמ''ע בסי' ר''ה) כו' ודבריו צ''ע לדינא. ש''ך:
ב וְהֵיכָא דְיָדְעִינָן בְּאָנְסֵהּ, וּמָסַר מוֹדָעָא וּבִטְּלָהּ, לָא מְהַנֵּי הַבִּטּוּל, כֵּיוָן דְּאֹנֶס הוּא אֲפִלּוּ אִי לֹא מָסַר מוֹדָעָא לָא הֲוֵי מַתָּנָה. אֲבָל אִי מָסַר מוֹדָעָא וְלֹא יָדְעֵינָן בְּאָנְסֵהּ, וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלָהּ מִדַּעְתּוֹ, הָוֵי בִּטּוּל, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִכִּירוֹ בְּאָנְסוֹ. וּלְכָךְ נָהֲגוּ (ג) לִכְתֹּב בִּטּוּל מוֹדָעָא בְּמַתָּנָה. באר היטב (ג) לכתוב. פי' ולא אמרינן מאחר שמסר מודעא הרי היה אונס ותו לא מהני הביטול. סמ''ע:
ג כָּל מַתָּנָה, בֵּין שֶׁל בָּרִיא בֵּין שֶׁל (ד) שְׁכִיב מְרַע, צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא (ה) גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת. לֹא מִבַּעְיָא אִם אָמַר לְעֵדִים: (ו) תִּתְחַבְּאוּ וְכִתְבוּ, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר סְתָם: כִּתְבוּ לוֹ, אֵינָהּ כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְחִתְמוּ בְּפַרְהֶסְיָא, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. לְפִיכָךְ, כָּל שְׁטָר מַתָּנָה שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ: וְאָמַר לָנוּ הַנּוֹתֵן שְׁבוּ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת וְכִתְבוּ לוֹ מַתָּנָה גְלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת, וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה, חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת הִיא, וְלֹא זָכָה הַמְקַבֵּל וַאֲפִלּוּ אִי קָנוּ מִנֵּהּ. הגה: וַאֲפִלּוּ תָּפַס הַמְקַבֵּל (ז) וְהֶחֱזִיק בַּמַּתָּנָה, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . מִיהוּ, אִם הֶחֱזִיקוּ אוֹתוֹ בַּמַּתָּנָה מֵעַכְשָׁיו, לֹא שַׁיָּךְ בָּהּ סֵתֶר. וְלָכֵן אִם כָּתַב לֵהּ בַּשְּׁטָר מַתָּנָה: לֵךְ וַחֲזֵק בֵּהּ מֵעַכְשָׁיו, הֲוָה לֵהּ כְּאִלּוּ כָּתַב: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְכו' (ר' יְרוּחָם נט''ו חֵלֶק ב') וְע''ל סִימָן זֶה סָעִיף ז'. באר היטב (ד) שכ''מ. היינו תוך ג' ימים לחלייו דינו כבריא לענין זה אבל אחר ג' ימים מקרי נותן מחמת מיתה ודינא אחרינא אית ליה וכמ''ש בסמוך ס''ו וכ''כ הטור בסי' רנ''ג ס''ז ע''ש. שם: (ה) גלויה. ע' בתשו' רשד''ם סי' ת''ק ובתשו' ר''מ אלשיך סי' צ''ט ובתשו' ן' לב ס''א סי' נ''ט וכת' הסמ''ע הטעם דגלויה כדי שיהא נראה שבעין יפה נתנה: (ו) תתחבאו. (פרשב''ם הטעם שמא נתנה לאחר כבר ואע''ג דבפרק הספינה דף ע''ז כתבו התו' ד''ה חזרו בשטר כו' דלא ניחא ליה לאינש שיצא עליו קול שנתן קרקעות שלו לאחרים דשמא לא ילוו לו כו' וא''כ מ''ט לא הוי כאן מתנה כבר כת' הב''י בס''ס זה בשם הר''ן דכל שיש טענה למה נתן בסתר לא מקרי מתנה טמירתא והיינו היכא דמסתברא שאותו טעם הוה ליה ושמעצמו בא ואמרו בלי דחייה. והא דלא כלל המחבר וכת' בחד בבא כתבו וחתמו בשוקא לפרש שגם הכתיבה תהי' מפורסמת ואע''ג דבסמוך אמרינן דא''צ שתהא הכתיבה מפורסמת מ''מ עדיף טפי שתהי' מפורסמת ותו דקי''ל עדי מסירה כרתי ויתפרסם בכתיבה לחוד. ט''ז): (ז) והחזיק. בטור מסיק וכת' דהרא''ש ס''ל דאפי' החזיק במטלטלים מוציאין מידו (ואפילו אם טען המחזיק שבאמת נתנם לו במתנה גמורה וא''ל כתבו בפרהסיא לא מהני כיון דקי''ל במתנה סתם מפקינן מיניה ואפי' אי מחשבת ליה ספיקא כת' הרא''ש דהוי ספיקא דדינא ומפקינן מיניה והטור כתב בשם הרמ''ה דאי תפס ואמר שבמתנה גמורה נתנה לו מהני תפיסה כיון דספיקא הוא אוקי ממונא אחזקתיה עד כאן לשונו משמע מדבריו שהרמ''ה ס''ל דמהני תפיסה בספיקא דדינא וכן הוכחתי בטוב טעם במקום אחר והב''י כת' דהרמ''ה לא מיירי מספיקא דדינא אלא שטוען שבאמת נתנם בפירוש בפרסום אלא שהעדים לא שמעו ובזה נאמן ותמהתי דהא הוי כמיגו במקום עדים ותו דהא כת' הרמ''ה דספיקא הוא כו' משמע דמצד שהוא ספק מהני התפיסה. ט''ז):
ד אִם לֹא צִוָּה (ח) לִכְתֹּב בְּפַרְהֶסְיָא, וְצִוָּה לְחָתְמוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צִוָּה לִתְּנוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר. וְאִם צִוָּה לִתְּנוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה בְּפַרְהֶסְיָא, כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צִוָּה כֵּן עַל הַחֲתִימָה. וְכֵן אִם צִוָּה עַל הַחֲתִימָה שֶׁתִּהְיֶה בְּפַרְהֶסְיָא וְלֹא צִוָּה עַל הַמְּסִירָה (טוּר) . באר היטב (ח) לכתוב. בטור כת' מלתא בטעמא והוא דבכתיבת השטר לא נ''מ דאף אם מצא טופס שטר בשוק שלא נכתב ע''ש מתנה זו יש לו רשות לכתוב בו שם הנותן והמקבל ומחתים עליו עדים והוא כשר וכ''כ הט''ו בסי' מ''ח בשטר הלואה ע''ש. סמ''ע:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָאִדָּנָא לָא חַיְשִׁינָן לִסְתָמָא, מִשּׁוּם דִּנְהִיגֵי לְמִכְתָּב בְּכָל שִׁטְרֵי מַתְּנָתָא הָכִי. הִלְכָּךְ, כְּשֶׁמְּצַוֶּה לִכְתֹּב שְׁטָר מַתָּנָה סְתָם, דַּעְתּוֹ שֶׁיִּכְתְּבוּ כְּמִנְהַג הַסוֹפְרִים, הִלְכָּךְ, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּהָ בְּשׁוּקָא וְחִתְמוּהָה בְּפַרְהֶסְיָא. וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב לְפָרֵשׁ בְּהֶדְיָא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת מִדִּבְרֵי ה''ר יוֹנָה) .
ו שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: לֹא תְּגַלּוּ מַתָּנָה זוֹ וְלֹא תוֹדִיעוּ בָּהּ אָדָם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה קַיֶּמֶת, שֶׁבְּעֵת שֶׁהִקְנָה אוֹתוֹ שֶׁהִיא אַחַר מוֹתוֹ הֲרֵי אָמַר גַּלּוּ אוֹתָהּ. מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: גַּלּוּ אֶת הַמַּתָּנָה, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּתוּבָה סְתָם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא (ט) מְסֻתֶּרֶת הִיא. באר היטב (ט) מסותרת. פי' דאין לו' שאין דעתו ליתנו לו אלא לעינים להחניפו ולא בלב שלם דבשעת מיתה ודאי אין כוונתו להחניף. (שם):
ז יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַתָּנָה טְמִירְתָא, אִם הֶחֱזִיקוֹ הַנּוֹתֵן בַּנְּכָסִים אוֹ שֶׁהֶחֱזִיק הוּא בָּהֶם בִּפְנֵי הַנּוֹתֵן וְלֹא מִחָה בּוֹ, קָנָה. וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף ג'.
ח הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי מַתָּנוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת, הָרִאשׁוֹנָה מְסֻתֶּרֶת אוֹ סְתָם, וְהַשְּׁנִיָּה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת, אַחֲרוֹן קָנָה אֲפִלּוּ הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה סְתָם, וְלָא אַמְרִינָן דְּהָרִאשׁוֹנָה הָוֵי (י) כְּמוֹדָעָא (טוּר) . באר היטב (י) כמודעא. לשון הטור ולא אמרינן הרי גילה דעתו במתנה הראשונה שאינו חפץ בהשניה כל שבמתנה שניה עצמה לא ידעינן שום ריעותא לו' דלא ניחא ליה וזהו שמסיק וכתב עלה מי שהיו הדברים מוכיחים כו' ר''ל דוקא בהא דאיכא הוכחה גם במתנה שניה עצמה הוא דאינה מתנה. שם:
ט מִי שֶׁהָיוּ הַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לִתֵּן מַתָּנָה זוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁנְּתָנָהּ בְּמַתָּנָה גְלוּיָה, וְנִמְצָא שֶׁנְּתָנָהּ מִקֹּדֶם מַתָּנָה מְסֻתֶּרֶת, הֲרֵי שְׁתֵּי הַמַּתָּנוֹת בָּטְלוּ, הָרִאשׁוֹנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת, וְהַשְּׁנִיָּה (רַמְבָּ''ם) מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר מוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה וַהֲרֵי קָדְמָה זֹאת הַמַּתָּנָה שֶׁנִּמְצָא כְּמוֹ מוֹדָעָא לָהּ:
י (יא) מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָצָה לִשָּׂא אִשָּׁה, אָמְרָה לוֹ: אֵינִי נִשֵּׂאת לְךָ עַד שֶׁתִּכְתֹּב לִי (כָּל) נְכָסֶיךָ. שָׁמַע בְּנוֹ הַגָּדוֹל וְצָוַח עַל שֶׁמַּנִּיחוֹ רֵיקָן, אָמַר לְעֵדִים: לְכוּ וְהַחְבִּיאוּ וְכִתְבוּ לוֹ כָּל נְכָסַי בְּמַתָּנָה. וְאַחַר כָּךְ כָּתַב לָהּ כָּל נְכָסָיו וּנְשָׂאָהּ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ: הַבֵּן לֹא קָנָה; וְהָאִשָּׁה לֹא קָנְתָה, שֶׁהֲרֵי לֹא בִּרְצוֹנוֹ כָּתַב לָהּ, (יב) וּכְאָנוּס בַּדָּבָר הוּא, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ בַּמַּתָּנָה הָרִאשׁוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּטֵלָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסֻתֶּרֶת. אֲבָל אִי לֹא הָיְתָה מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה, הָוֵי הַמַּתָּנָה שְׁנִיָּה קַיֶּמֶת, דְּלָא מִקְרֵי אָנוּס גָּמוּר (טוּר) . באר היטב (יא) מעשה. עיין בתשו' ראנ''ח סי' ס''ג דף קל''ג: (יב) וכאנוס. דקדק וכתב כאנוס בכף הדמיון ולא אונס גמור ומש''ה הוצרך גם למודעה מתנה הראשונה והטעם דלא נחשב לאונס גמור מבואר בטור שכתב ע''ז ז''ל ופי' הר''י הלוי דזה לא מקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא דהא אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא איתתא ולא מקרי אונס אלא כשבא מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה. סמ''ע:
סימן רמג - דין המזכה לחברו על ידי אחר ורוצה הנותן או המקבל לחזר בו
ובו כ''ה סעיפים
א הַמְזַכֶּה לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק הַזּוֹכֶה בַּנְּכָסִים אוֹ בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ, זָכָה הַמְקַבֵּל וְאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; וְיַד הַמְקַבֵּל עַל הָעֶלְיוֹנָה, אִם רוֹצֶה מְקַבֵּל וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ מְקַבֵּל. הגה: רְאוּבֵן שֶׁנָּדַר מַתָּנָה לִשְׁלוּחוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, יָכוֹל שִׁמְעוֹן לְהוֹצִיאָהּ מֵרְאוּבֵן, דִּשְׁלוּחוֹ (א) כְּמוֹתוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין) . באר היטב (א) כמותו. ולא מצי ראובן למימר לאו בע''ד דידי את. סמ''ע (ועמ''ש הט''ז בזה ע''ש):
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאָמַר לוֹ: זְכֵה בְּמַתָּנָה זוֹ לִפְלוֹנִי; אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: (ב) הוֹלֵךְ לִפְלוֹנִי מָנֶה זֶה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיַד הַמְקַבֵּל. וְאִם הַמְקַבֵּל (ג) עָנִי, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (ד) וַאֲפִלּוּ בְּעָשִׁיר יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מְחֻסַּר אֲמָנָה אִם הִיא מַתָּנָה מוּעֶטֶת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, הגה: (ה) (בְּעָנִי) ביו''ד סִימָן רנ''ח סָעִיף י''ב (וּבְעָשִׁיר) לְעֵיל סִימָן ר''ד (ס''ח) וּלְקַמָּן סִימָן רמ''ט. אֵשֶׁת שִׁמְעוֹן שֶׁנָּתְנָה מַתָּנָה בִּשְׁעַת חָלְיָהּ וְנִתְרַצָּה בַעְלָהּ, וְאַחַר כָּךְ רוֹצֶה לַחֲזֹר, אִם הוּא מַתָּנָה לְעָנִי לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַזָּהָב) . באר היטב (ב) הולך. אע''ג דבהלואה או פקדון א''י לחזור בו אף בהולך כמ''ש בר''ס קכ''ה שאני התם דהממון שנתן המשלח ליד השליח הוא מחויב ליתנו להמקבל שהרי היה ביד המשלח בהלואה או בפקדון ומש''ה בקל יוצא מרשות המשלח ואמרינן דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יכול לחזור בו משא''כ במתנה. שם: (ג) עני. עיין במהרי''ק שורש קל''ג שכת' דאפשר דהיכא דאיכא טרחא דגופא לא אמרינן דנעשה נדר בעני עיין בתשו' ר''מ אלשיך. סי' קכ''א. ש''ך: (ד) ואפי'. זה הוספה מדברי המחבר עצמו שכונתו כן וכמ''ש הסמ''ע וכן מורה ל' כמו שנתבאר שכת' המחבר ופשיטא דר''ל כמ''ש בסי' ר''ד ס''ח והתם לאו בעני מיירי אלא בשאר כל אדם לענין מחוסר אמנה עיין בתשו' ראנ''ח סי' ל' וק''ג וק''ח ובתשו' מ''ע סי' ק''ד ובתשו' רמ''א סי' מ''ז וסי' מ''ח שאלה ג' ועיין בהרי''ף ר''פ ד' וה' וביו''ד סי' רנ''ח. שם: (ה) בעני. כתב במרדכי ספ''ק דב''ב הא דבעני נעשה נדר היינו דוקא כשהיה בידו כשנדר אבל לא היה בידו כשנדר לא חל עליו הנדר עכ''ל וע''ל ס''ס רי''ב. הגהת סמ''ע:
ג דִּין אִם אָמַר לוֹ: תֵּן לִפְלוֹנִי, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ''ה.
ד אֲפִלּוּ אִם אָמַר לָהֶם: זְכוּ לִפְלוֹנִי, אֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא (ו) בִּרְשׁוּתוֹ; אֲבָל אִם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, (ז) לֹא. וּמִיהוּ, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, לִכְשֶׁיָּבֹא לִרְשׁוּתוֹ זָכָה בִּשְׁבִילוֹ אִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ הַנּוֹתֵן קֹדֶם שֶׁתָּבֹא לִרְשׁוּתוֹ. באר היטב (ו) ברשותו. אפי' אינו בידו דהזוכה אלא שהוא בביתו או בחצירו דאמרינן דחצר הזוכה זכה להמקבל מיד וא''י לחזור בו כ''כ הסמ''ע וכת' הב''ח דהיינו דוקא לדעת ר''ת אבל לדעת הרמ''ה שהביא הטור בסי' קכ''ה בעינן דוקא ידו ממש ולא רשותו וע' בסי' קכ''ה ס''ו דהרמ''ה ור''ת לא פליגי (ובמ''ש שם בשמו ס''ק כ''א ע''ש). ש''ך: (ז) לא. (מיהו נ''ל דאפי' אם אינו גם ברשות הנותן כיון דעכ''פ היה כאן קנין מהני כשיבא לרשות הזוכה דאפי' בדשלב''ל מהני אם קדם ותפס כמ''ש בסי' ר''ט ס''ד. ט''ז):
ה דִּין אָמַר: הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וּמָצָא שֶׁמֵּת הַמְקַבֵּל, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ''ה.
ו אָמַר לִשְׁנַיִם: זְכוּ בְּשָׂדֶה זוֹ לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ שְׁטָר עָלָיו וְהַחֲזִיקוּ בַּשָּׂדֶה, יָכוֹל הַנּוֹתֵן לַחֲזֹר בּוֹ (ח) בַּשְּׁטַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד בַּעַל הַמַּתָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בַּמַּתָּנָה עַצְמָהּ. באר היטב (ח) בשטר. ר''ל אף שהחזיקו בשביל המקבל בהשדה דשוב א''י הנותן לחזור בנתינת גוף השדה ובטור מסיק וכת' ז''ל ואע''פ שהקנה לו השדה ע''י קנין ורצה לו' כדקי''ל סתם קנין לכתיבה עומד וכמ''ש בסי' ל''ט היינו דוקא כל זמן שלא מיחה בעדים אז הרשות בידם לכתוב שטר על דבר הקנין וא''צ ליטול רשות ע''ז מהמקנה אבל אם חזר המקנה ומיחה בעדים אפי' אם כבר כתבו השטר מחאתו מחאה ואסורים ליתן השטר להמקבל מטעם די''ל לא ניחא לי דליפשו עלי שטרי ויזולו נכסי ובתשו' הרא''ש כת' הטעם משום דהוי קנין דברים וכמ''ש המחבר בס''י. סמ''ע:
ז אָמַר לָהֶם: זְכוּ לוֹ בְּשָׂדֶה זוֹ עַל מְנַת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר אוֹ עַל מְנַת שֶׁתִּתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיקוּ בַּשָּׂדֶה יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ לוֹ שְׁטָר אוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז וְתִתְבַּטֵּל גַּם הַמַּתָּנָה. וַאֲפִלּוּ כָּתְבוּ לוֹ הַשְּׁטָר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מְסָרוּהוּ בְּיָדוֹ, אִם מִחָה בָּהֶם מִלְּמָסְרוֹ לוֹ, בָּטְלָה הַמַּתָּנָה. הגה: וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ קִנְיָן (ט) שֶׁיִּשְּׂאוּ זֶה אֶת זוֹ, וְאָמְרוּ עַל מְנַת שֶׁיִּכְתְּבוּ הַשְּׁטָרוֹת, וְאַחַר כָּךְ חָזַר הָאֶחָד קֹדֶם כְּתִיבַת הַשְּׁטָרוֹת וּמוֹחֶה בִּכְתִיבַת הַשְּׁטָר, נִתְבַּטֵּל הַקִּנְיָן הוֹאִיל וְאָמְרוּ עַל מְנַת שֶׁיִּכְתְּבוּ הַשְּׁטָרוֹת (הָרֹא''שׁ כְּלָל ל''ד סִימָן ג') וְע''ל רֵישׁ סִימָן ל''ט סָעִיף ד'. באר היטב (ט) שישאו. עיין בסמ''ע שהאריך בזה וע''ל סי' ר''ז סט''ז ומ''ש שם ועיין בא''ע סי' נ' ובב''ש שם (ועמ''ש הט''ז בזה):
ח אֲפִלּוּ אִם מָכַר שָׂדֵהוּ וְאָמַר לִשְׁנַיִם: זְכוּ לוֹ בְּשָׂדֶה זוֹ וְכִתְבוּ לוֹ שְׁטָר וְהַחֲזִיקוּ בַּשָּׂדֶה, יָכוֹל לִמְחוֹת מִלִּכְתֹּב הַשְּׁטָר (מִיהוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל אֵינוֹ טוֹרֵף (י) מִמְּשַׁעְבְּרֵי הוֹאִיל (יא) וּמוֹחֶה בַשְּׁטָר) וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְלוֹמַר: לֹא קָנִיתִי אֶלָּא עַל מְנַת שֶׁתִּכְתְּבוּ לִי אֶת הַשְּׁטָר. באר היטב (י) ממשעבדי. כ''כ הטור בשם ר' יונה ומיהו י''ל דאין דברי הרמ''א מוכרחים דע''כ לא קאמר ר' יונה אלא בנותן מתנה באחריות ומוחה בכתיבת השטר אבל במכר אפי' סתמא וגם מוחה בכתיבת השטר גובה אפי' ממשעבדי כו' ע''ש. סמ''ע: (יא) ומיחה. משמע דאי לא מיחה בשטר אף שלא נכתב עדיין גבי ממשעבדי בעידי קנין וכ''כ המחבר בר''ס ל''ט ועמ''ש שם דאין מכאן סתירה למ''ד דבעידי קנין בהלואה אינו גובה ממשעבדי בלא שטר די''ל שאני מכר דמאן דזבין בפרהסיא זבין משא''כ בהלואה דמאן דיזיף בצינעא יזיף. שם:
ט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא שֶׁחוֹזֵר בַּשְּׁטָר, הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: זְכוּ לִפְלוֹנִי, אֲבָל אִם אָמַר לַלּוֹקֵחַ אוֹ לַמְּקַבֵּל (יב) עַצְמוֹ: זְכֵה וְאֶכְתֹּב לְךָ שְׁטָר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר מִלִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. מִיהוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל אֵינוֹ טוֹרֵף מִמְּשַעְבְּדֵי הוֹאִיל וּמוֹחֶה בַּשְּׁטָר (טוּר) . באר היטב (יב) עצמו. הטעם דכל שמזכה להלוקח או להמקבל עצמו יודע בו המזכה שכל כונת המקבל ג''כ על השטר מש''ה אמרינן דגם דעת המזכה הוה לכך משא''כ באחר דאינש אחרינא אינו משגיח כ''כ לשום לבו להיות דעתו בשעת זכיית הקרקע גם על השטר. שם:
י אֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ עַל הַשְּׁטָר, שֶׁאָמַר בְּפֵרוּשׁ: אֲנִי מַקְנֶה לִכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר וְלֹא אוּכַל לִמְחוֹת, קִנְיַן דְּבָרִים הוּא וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יא אֲפִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּ וּזְכוּ לוֹ בַּשְּׁטָר, יָכוֹל לַחֲזֹר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּכְתֹּב זָכוּ לוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. הגה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר לְהוּ: זְכוּ לוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב הַשְּׁטָר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָּא לְיַד הַמְקַבֵּל מַתָּנָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) .
יב שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁנָּתַן קַרְקַע לִפְלוֹנִי בְּקִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא שְׁטָר לְיַד הַמְקַבֵּל אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת נוֹתֵן, (יג) קָנָה. באר היטב (יג) קנה. ומיירי דמודה המקבל דהיה השטר ביד הנותן עד אחרי מותו ואח''כ בא השטר לידו ואין עדים בדבר דאי מיירי באומר שהיה ביד אחר א''כ נשאל את פי האחר באיזה אופן בא לידו ואי איירי ששכח הדבר או שמת א''כ אסור ליתנו לו וכמ''ש בר''ס ס''ה בשכחה ובסעיף שאח''ז במת ואף אם עבר או אירע שנתנו לו כתב הט''ו בסי' ס''ה סט''ז דאינו גובה בהשטר ואי מיירי כאן שבא לידו מיד אחר בלא עדים דאז נאמן במגו א''כ נמי נאמר שבא לידו מרשות ראובן הנותן בלא עדים ונאמן במגו והמחבר קיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש עכ''ל הסמ''ע (ועמ''ש הט''ז בזה ע''ש):
יג מִי שֶׁמֵּת, וְנִמְצָא אֶצְלוֹ מֻפְקָד שְׁטָר מַתָּנָה שֶׁנָּתַן רְאוּבֵן קַרְקַע לְשִׁמְעוֹן, וּרְאוּבֵן מֵת, יַחֲזִירוּ לְיוֹרְשֵׁי (יד) נוֹתֵן. באר היטב (יד) נותן. כת' הסמ''ע דמיירי בשטר מתנה דלית ביה קנין דלא זכה בה המקבל עד שיגיע השטר לידו אלא שיש לספק שמא כבר בא ליד המקבל והמקבל הפקידו ביד זה ע''ז קאמר דמכח ספק אין מוציאין הקרקעות מחזקתן ומחזירין השטר ליורשי הנותן כו' עכ''ל והא ליתא דבהדיא מוכח בש''ס ופוסקים דבכה''ג אף באין בו קנין אין מחזירין לא לזה ולא לזה וכמ''ש בסי' ס''ה סעי' ה' ע''ש אלא הדבר פשוט דדין זה הוא מתשו' הרא''ש שבטור דמיירי התם להדיא שהיה ידוע שהנותן הפקידו כגון שהיה קשור אצל שאר שטרות של הנותן וכה''ג גם מ''ש הסמ''ע דבשטר של קנין אם היה קשור כנ''ל מחזירין לנותן ליתא דהא טעמיה דהרא''ש הוא דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה וכמ''ש להדיא בכלל ס''ו ס''ג וא''כ מה בכך שהנותן הפקידו וכ''מ להדיא בס''ס ר''נ דאע''ג שידוע שבא מהנותן זכה בו המקבל ע''ש ואפי' את''ל דהא דמחלק בין קשורין לאינן קשורין מיירי שאינו ידוע שהקנה לפני העדים בסתם מ''מ הא בכה''ג כת' הטור בסי' נ''ה דאפי' ידוע שהנותן הפקידו אצלו אין מחזירין לו ועיין בב''ח שם ובס''ס ר''נ אלא ודאי תשובת הרא''ש שהביא הטור כאן והמחבר בסי' ס''ה מיירי דוקא בלא קנין. ש''ך:
יד אֵין אָדָם זוֹכֶה בְּמַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ עַד שֶׁיְּהֵא הַזּוֹכֶה גָּדוֹל וּבֶן דַּעַת, וְאֶחָד אִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה, אֲפִלּוּ עֶבֶד אֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ אוֹ שִׁפְחָה. וְדַוְקָא מִיַּד אֲחֵרִים, אֲבָל לֹא מֵרַבּוֹ אוֹ מִבַּעְלָהּ אֶלָּא בְּמָקוֹם דְּזָכְיָהּ (טו) לְנַפְשֵׁהּ (הַמַּגִּיד פ''ד דִּזְכִיָּה), אֲבָל הַגּוֹי אֵינוֹ זוֹכֶה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לִשְּׁלִיחוּת (לְעוֹלָם), וּכְשֵׁם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְגוֹי, כָּךְ אֵינוֹ זוֹכֶה לְגוֹי. באר היטב (טו) לנפשה. ר''ל כגון ראובן שנתן מתנה לאשתו ולשמעון יחד ונותן המתנה ליד אשתו אמרינן מגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לשמעון ועמ''ש בסי' ק''ה בדין מקום שחב לאחרים דאמרינן ג''כ גביה מגו דזכי לנפשיה והיינו דוקא אם חייב לו כ''כ כדי התפיסה שאני הכא דאינו חב לאחריני אלא שאין לה יד ובזה אמרינן כיון שיש לה יד ברשות בעלה לזכות לנפשה זכיא ג''כ לאחרים וק''ל. סמ''ע:
טו קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ, זוֹכֶה לְעַצְמוֹ. וְדַוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנֶה לוֹ, אֲבָל (טז) בִּמְצִיאָה, לֹא. (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד' דִּזְכִיָּה ור''נ פֶּרֶק הִתְקַבֵּל) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רל''ה. וְאֵינוֹ זוֹכֶה לַאֲחֵרִים. פָּחוֹת מִזֶּה, לֹא (יז) לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. באר היטב (טז) במציאה. והש''ך השיג ע''ז והאריך להוכיח מסוגית הש''ס דאין לחלק בכך אלא דגם במציאה יש יד לקטן כזה שנותנים לו צרור וזרקו כו' והא דתנן מציאת חש''ו יש בו מפני דרכי שלום היינו בקטן שהוא פחות מצרור וזרקו כו' ע''ש באורך: (יז) לעצמו. פי' אפי' כשאחרים מקנין לו דדוקא בקטן ובחרש דמעשיהן קיימין במטלטלין וכמ''ש הט''ו בסי' רל''ה הוא דזוכין לעצמן כשאחרים מקנין אותן משא''כ בשוטה וכן הוא להדיא בהרמב''ם והטור והמ''מ והב''י ודלא כע''ש שלא חילק כן. סמ''ע:
טז הַשּׁוֹטֶה אֵינוֹ זוֹכֶה, לֹא לְעַצְמוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים. וְהַמְזַכֶּה לְשׁוֹטֶה עַל יְדֵי בֶּן דַּעַת, זָכָה.
יז הַחֵרֵשׁ, (יח) זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵינוֹ זוֹכֶה (יט) לַאֲחֵרִים. באר היטב (יח) זוכה. היינו כשאחרים מקנין ליה כדין קטן. שם: (יט) לאחרים. היינו במילי דאורייתא משא''כ בשיתופי מבואות דרבנן כן הוא בש''ס גיטין פרק התקבל וכ''כ הר''ן שם וכן נתבאר בא''ח סי' שס''ו ס''י ע''ש. ש''ך:
יח זָכִין לְקָטָן אֲפִלּוּ בֶּן יוֹם אֶחָד, וּלְגָדוֹל, בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְפָנָיו.
יט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב לְקָטָן, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּקִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁאֵין אוֹתוֹ דָבָר תַּחַת יָדוֹ (דְּהַקָטָן), אֵינוֹ זוֹכֶה אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּהוּ עַל יְדֵי אַחֵר.
כ חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַמַּתָּנָה לַחֲצֵרוֹ כְּאִלּוּ זָכָה בָּהּ אַחֵר.
כא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. אֲבָל בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, כְּגוֹן שָׂדֵהוּ וְחֻרְבָתוֹ, עַד שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד בְּצִדָּהּ וְיֹאמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי וְיֵשׁ חוֹלְקִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (כ) לְעֵיל סִימָן ר'. באר היטב (כ) לעיל. עמ''ש שם בס''ק ב':
כב וְכֵן אַרְבַּע (כא) אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן, קוֹנִין לוֹ בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ קוֹנֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ. באר היטב (כא) אמות. כת' הש''ך דהריטב''א בפ''ק דב''מ כת' בשם יש מהראשונים דד''א אינן קונות רק במציאה ולא במתנה וכ''כ הה''מ פי''ז מהל' גזילה בשם יש ראשונים וכן נראה לכאורה מדברי התו' פ''ק דב''מ דף י' ע''א ד''ה ד' אמות ואע''פ שהרא''ש והריטב''א שם כתבו דבירושלמי גיטין פרק הזורק מוכח דה''ה במתנה מ''מ י''ל כיון דבש''ס דילן קאמר טעמא דלא ליתי לאנצויי משמע דוקא במציאה ולא במתנה וגם הרמ''א כת' בר''ס ר' הך דינא בשם י''א וכמ''ש שם מיהו כתבו התו' שם ובפ' אלו נערות דבגניבה לא תקנו רבנן ד''א אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונא כו' ע''ש שהאריך בזה:
כג קְטַנָּה, זָכְתָה לָהּ חֲצֵרָהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ. וְדַוְקָא קְטַנָּה שֶׁאֵין לָהּ (כב) אָב (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ''ק דִּמְצִיעָא) . אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ זוֹכֶה עַד שֶׁתַּגִּיעַ מַתָּנָה לְיָדוֹ, אוֹ עַד שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ אַחֵר. באר היטב (כב) אב. דין זה צל''ע דהנ''י כ''כ דקטנה שיש לה אב אין לה יד כדאמרינן פ' התקבל ושכ''כ הרי''ף וכבר נודע המחלוקת בין הפוסקים שרש''י והתו' ובעל המאור והעיטור והרא''ש חולקין על הרי''ף שם וס''ל דאף קטנה שיש לה אב יש לה יד והמחבר בעצמו הביא סברת החולקים אלו בא''ע סי' קמ''א ס''ד ועוד נ''ל דאף הנ''י לא קאי אלא אגט אבל לא לענין מציאה ומתנה ואף דילפינן מציאה מגט היינו לענין חצר דהוי כידה אבל להך מילתא לא שייך למילף דהא דקטנה אינה מקבלת גיטה כשיש לה אב לאו משום גריעותא דקטנה עצמה אלא כיון דאיתקש יציא' להויה וזכה רחמנא לאב לקדש את בתו קטנה מדכתיב את בתי נתתי וגו' אלמא יד שלה לא חשיב' כלום לענין קדושין וגט במקום יד דאביה ועקרה רחמנ' ליד דילה ויהבה לאבי' אבל אה''נ דאית יד לקטנה דהא באין לה אב יש לה יד ומקבלת את גיטה וא''כ דוקא בגיטין שייך למימר הכי אבל אם נתן לה שום אדם איזה דבר במתנ' אין סברא לומר דלא זכתה במתנ' כיון שיש לה אב וא''כ כיון דאית לה יד אית לה נמי חצר ודוק עיין בתוס' רי''ד בקידושין דף מ''ד ע''א ובריטב''א שם. ש''ך:
כד הַזּוֹרֵק אַרְנָקִי לְבַיִת בְּפֶתַח זֶה וְיָצָא בְּפֶתַח אַחֶרֶת, וּנְתָנוֹ לְבַעַל הַבַּיִת בְּמַתָּנָה וְחָזַר בּוֹ בְּעוֹדוֹ (כג) בָּאֲוִיר הַבַּיִת, הָוֵי סָפֵק, וְלֹא זָכָה בַּעַל הַבַּיִת, מִשּׁוּם דְּמוֹקְמִינָן לֵהּ בְּחֶזְקַת מָרֵהּ (כד) קַמָּא. אֲבָל אִם הִפְקִירוֹ וְזָכָה בּוֹ אַחֵר, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִין לְבַעַל הַבַּיִת. באר היטב (כג) באויר. עד''ר שם הארכתי ליתן טעם למה הוסיף הט''ו לכתוב שחזר בו בעודו באויר הבית הא אי לאו כמונח דמי יכול לחזור בו אף אחר שיצא מביתו וגם בש''ס ובהרא''ש והר''ן ליתא עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דהב''י בבד''ה באמת כתב דה''ה אף אחר שיצא מביתו וכ''כ הב''ח אלא שהטור רבותא אשמועינן דבהפקר מוציאין מידו אפי' חזר בו בעודו באויר הבית ע''ש עכ''ל (וכ''כ הט''ז ע''ש): (כד) קמא. תימא דהיינו דוקא לדעת הרא''ש וטור דלא מהני תפיסה בבעיא דלא איפשט' אבל המחבר שפסק כהרמב''ם דבספיק' דדינ' מהני תפיסה וכמ''ש בסי' ר''ב ס''ג ובסי' רמ''ח סי''א וסי' שמ''ו ושפ''ח וש''צ וכמה דוכתי א''כ ה''ה הכא זכה בעה''ב ודוחק לומר דהכא מיירי שלא תפס הבעה''ב דמלישנ' דמוקמינן בחזקת מרא קמא לא משמע כן גם בבד''ה כתב להדי' דאפילו הוא ביד בעה''ב מוציאין מידו ונותנין לנותן דבחזקת מרא קמא מוקמינן לה ולא הזכיר שום חולק בדבר וצ''ע עכ''ל הש''ך (גם הט''ז הקשה ממ''ש בסי' רע''ה ס''ט דאם בא אחר והחזיק בה זכה האחרון והא ק''ו הוא דכאן הוא מטלטלין והשני זכה בהן בחזקה ותפיסה אפ''ה מוציאין ממנו כיון שהראשון יש לו זכות מחמת בעיא דלא איפשט' כ''ש התם דבקרקע לא שייך תפיסה ואפ''ה זכה האחרון ע''כ והרב הגאון ח''צ ז''ל בהגהותיו שם כתב וז''ל ונלע''ד שנעלם מהש''ך דברי הנ''י שהביא הב''י ס''ס זה דמתנ' לעולם לא נפקא מרשות הנותן עד דאתי לרשות מקבל ע''כ וא''כ ל''ד לשאר ספיקות שבש''ס וגם קושית הט''ז נ''ל לתרץ דאדרבא היא הנותנת כיון דבקרקע לא שייך תפיסה דהארץ לעולם עומדת הרי היא כמות שהיתה וכמ''ש הרא''ש בפח''ה אבל במטלטלין דשייך בהו תפיסה חזקת ספק מהני כיון שאין שם מרא קמא ודוק עכ''ל):
כה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּאֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ, אֲבָל אִם סוֹפוֹ לָנוּחַ, כְּגוֹן שֶׁעוֹמֵד בַּגַּג וּזְרָקוֹ לֶחָצֵר, וּנְתָנוֹ לְבַעַל הֶחָצֵר, וְחָזַר בּוֹ בְּעוֹדוֹ בָּאֲוִיר, כְּמֻנָּח דָּמֵי וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְזָכָה בּוֹ בַּעַל הֶחָצֵר:
סימן רמד - האומר לשנים לכתב שטר מתנה לפלוני
ובו סעיף אחד
א הַמַּתָּנָה (א) כְּגֵט, שֵׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִמְסֹר דְּבָרִים לְשָׁלִיחַ. כֵּיצַד, אָמַר (ב) לִשְׁלֹשָׁה: אִמְרוּ לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ בִּשְׁטָר מַתָּנָה וְיִתְּנוּהוּ לִפְלוֹנִי, אֵין זֶה כְּלוּם, וְאִם אָמְרוּ לְאוֹתָם הָעֵדִים וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לַמְּקַבֵּל, לֹא קָנָה. (וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָתְמוּ הֵם (ג) בְּעַצְמָם) (טוּר) . וְכֵן אִם אָמַר (ד) לִשְׁנַיִם: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ בִּשְׁטָר מַתָּנָה וּתְנוּהוּ לִפְלוֹנִי, אֵינָם יְכוֹלִים לוֹמַר לְסוֹפֵר לִכְתֹּב, אֶלָּא הֵם עַצְמָם כּוֹתְבִים. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִים, בְּאוֹמֵר: אִמְרוּ לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ בַּשְּׁטָר מַתָּנָה וְיִתְּנוּהוּ לִפְלוֹנִי. באר היטב (א) כגט. דין גט בזה נתבאר בא''ע סי' ק''כ גם בסי' קמ''א: (ב) לשלשה. לרבותא נקט ג' דאפילו ג' שהן כב''ד אפ''ה אינו ממסר מילי על ידן סמ''ע: (ג) בעצמם. פירש הסמ''ע דאז שינו מדברי הנותן שאמר להן שיאמרו לעדים שיחתמו ועיין בב''ח וצ''ע (עמ''ש הט''ז בזה ע''ש): (ד) לשנים. הא דנקט ברישא אמר לג' ובסיפא אמר לב' משום דבא''ל כתבו וחתמו סגי ליה בשנים ובריש' דאמר להם אמרו לאחרים נקט רבות' דאפילו לג' שהן ב''ד לא ממסרי הדברים כו' וא''ת מאי לשון וכן אם אמר לב' הא כ''ש הוא מדין קמא וי''ל דה''א דדוקא בריש' דלא נתן להן כח לכתוב אלא לאמר לאחרים בזה הוא דלא מהני משום דמקרי מילי משא''כ בצוה להן לכתוב וליתן דה''ל בעלי דבר ה''א דיכולין להעמיד שלוחין במקומן קמ''ל עכ''ל הסמ''ע (ועיין מ''ש הט''ז בזה):
סימן רמה - הכותב: נתתי שדה פלוני לפלוני, והאומר: נתתי שדה פלוני לפלוני, והוא אומר: לא נתת לי
וּבוֹ י''א סְעִיפִים
א הַכּוֹתֵב בַּשְּׁטָר: (א) נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁכָּתַב: נְתַתִּיהָ לוֹ, אוֹ: הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זֶה זוֹכֶה בָּהּ כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. אֲבָל בְּדִבּוּרָא בְעָלְמָא לָא קָנִי אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה) . וְהָא דְאַמְרִינָן דְּלָא קָנָה, הַיְנוּ שֶׁרוֹצֶה לִתֵּן עַכְשָׁיו בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, אֲבָל אִם אָמַר: נָתַתִּי, בִּלְשׁוֹן הוֹדָאָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה (רַ''ן פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס' סָעִיף ו'. אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר: אֶתְּנֶנּוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו הָעֵדִים לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל. הגה: (ב) וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ, דְּהָוֵי קִנְיָן דְּבָרִים (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה) . באר היטב (א) נתתי. עיין בתשובת מבי''ט ח''ב סי' ש''נ: (ב) ואפילו. ובא''ע ס''ס נ''א נעלם מהב''י דין ודעה זו ובחנם השיג שם בתשובת רשב''ץ ע''ש ובב''י כאן ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' קל''ג ש''ך:
ב וְיֵשׁ (ג) אוֹמְרִים שֶׁאִם קָנוּ מִיָּדוֹ, מְהַנֵּי לְשׁוֹן אֶתֵּן. ומהרי''ו פָּסַק כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה, וְלָכֵן כָּתַב דְּהַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת הַשִּׁדּוּכִין לַעֲשׂוֹת לָהּ כְּתֻבָּה גְדוֹלָה, לֹא זָכְתָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ, וְלָכֵן נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת תְּנָאִים (ד) חֲדָשִׁים בִּשְׁעַת הַחֻפָּה, וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן נ''א. באר היטב (ג) אומרים. בסי' קנ''ז ס''כ כתב הטור בשם הרמ''ה שני הדעות ע''ש ועיין בתשובת ן' לב ס''ד דף ס' ובתשו' הגאון ח''צ ז''ל סי' נ''ז: (ד) חדשים. דבשעת כתיבת תנאים ראשונים אינו רוצה שום צד משניהן לשעבד נפשו או להקנות בקנין מעכשיו בכל מאי דפסקו דירא כל אחד מהן שמא יתחרט אחד מהצדדים מאיזה סיבה ויחזרו השידוכין ומש''ה אינו מקבל עליו אלא בקנין אתן דאינו חל ולא נתחייב לקיים דברי התנאים רק מכח הקנס שקיבלו עלייהו ולכן המנהג דאין גובין מהחוזר אלא הקנס בלבד ואע''ג דקיבל בקנין ופסק אנפשו ליתן כל הנדן אלא ודאי ה''ט דקנין אתן הוא משא''כ בשעת חופה דשוב אינן מסופקין שמא יחזרו מש''ה רגילין לעשות תנאים חדשים ומתחייבין עכשיו בשעבוד גמור ובקנין מעכשיו דמועיל וא''ש נמי הא דאפילו בלא תנאים חדשים יתחייב אבי הבת או הבן ליתן מזונות ודירה ושאר דברים שקיבל עליו מכח הקנס שקבל עליו בשעת השידוכין ולפי מ''ש נ''ל דה''ט דכל מה שפסקו בשעת שידוכין לא הוי אלא בקנין אתן ואינו מחויב לקיים כי אם מכח הקנס וזהו אסמכת' אלא שחז''ל אמרו דלית ביה משום אסמכת' מפני הבושת וזה אינו שייך כי אם בשלא קיימו איזה דבר שקבלו עליהן שזמנו קודם הנישואין משא''כ הדברים שחל חיובן לאחר הנישואין דכבר עבר הבושת דהרי כבר כנסה ומכח קנס אין לחייבו דאסמכת' הוא ומ''מ מחייבין אותו לכתיבת תנאים חדשים דאם אז לא ירצה לקבל עליו עדיין בכלל בושת הוא ונראה דמטעמ' דכתיבנ' המנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין אע''ג שקיבל בחרם ובקנס עליו וגם כותבין בתנאים הקנס לא יפטור החרם דכיון דהצדדים אינן מקבלין בפירוש בחרם שלא יחזרו בהן אלא קונין בקנין על מה שכתוב בהתנאים ועיקר הקנין הוא קנין אתן ומה''ט גם החרם לא חל עד שיקבלו אותו בפירוש או שהצבור גוזרין דבר בחרם סמ''ע:
ג וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כָּתַב לוֹ בִּשְׁטָר: שָׂדֶה פְלוֹנִית תְּהֵא (ה) נְתוּנָה לְךָ, אוֹ: תְּהֵא שֶׁלְּךָ, קָנָה. באר היטב (ה) נתונה. דלשון זה לאו ל' הבטחה הוא שיתננה לו לאחר זמן אלא נתנה לו מעכשיו. שם:
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: אֶתְּנֶנּוּ לוֹ מֵעַכְשָׁיו, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּקִנְיָן קָנָה לְאַלְתַּר. הָאוֹמֵר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי, הוֹלְכִין אַחַר דִּבְרֵי (ו) הַנּוֹתֵן, דְּאִכָּא לְמֵימַר זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְאֵין בַּעַל חוֹב שֶׁל הַנּוֹתֵן גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּיַד הַנּוֹתֵן מִמַּה לִּפְרֹעַ; אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ לִפְרֹעַ לְבַעַל חוֹבוֹ, לָא מְהַנֵּי הוֹדָאָתוֹ לָחוּב לְבַּעַל חוֹבוֹ. באר היטב (ו) הנותן. כתב הסמ''ע דמיירי שהמקבל רוצה במתנה זו אלא שאומר האמת שלא נתן לו וקאמר דא''צ קנין אחר אלא זכה בהשדה בהודאת הנותן ושוב אינו יכול לחזור בו אבל אם המקבל אינו רוצה המתנה פשיטא דאינו זוכה בה בע''כ כמ''ש בס''ס רל''ה ובסי' רמ''א עכ''ל (ועיין בט''ז מ''ש בזה ע''ש):
ה אָמַר: כָּתַבְתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וְנָתַתִּי לוֹ בְּיָדוֹ, וַהֲלָה אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי, אִם הַמְקַבֵּל מַתָּנָה הוּא שֶׁאָמַר כֵּן, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, וְהַנּוֹתֵן אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ. וְאִם בֶּן הַמְקַבֵּל הוּא שֶׁאָמַר כֵּן: לֹא נָתַתָּ לְאָבִי שָׂדֶה זוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ, מַנִּיחִים אֶת הַפֵּרוֹת עַל יַד שָׁלִישׁ, עַד שֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר הֵיאַךְ הוּא.
ו וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא כְּשֶׁהַבֵּן אוֹמֵר: אֲנִי הָיִיתִי בַּמַּעֲמָד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּתַתָּ לְאָבִי וְרָאִיתִי שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ כְּלוּם; אֲבָל אִם לֹא הָיָה (ז) בַּמַּעֲמָד, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי. הגה: שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁכָּתַב בּוֹ: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ עָלַי בְּכָל לָשׁוֹן וּתְנוּ לִפְלוֹנִי כוּ', לָאו שְׁטָר מַתָּנָה הוּא מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּשְּׁטָר שֶׁהוּא נוֹתֵן, אֶלָּא צִוָּה לְעֵדִים לִתֵּן (הָרֹא''שׁ כְּלָל ט' סִימָן ו') . באר היטב (ז) במעמד. פירוש אם נוכל לומר שלא היה במעמד והיינו כל שלא אמר בפירוש שהיה במעמד דאל''כ פשיטא הא אפילו באביו ג''כ דינא הכי כל שלא היה במעמד עכ''ל הסמ''ע (ונ''ל דקמ''ל אע''פ שאמר ששמע מאביו שלא קיבל אותה מתנה אפ''ה אמרי' שמא לא ידע גם הוא ממה שזיכה לו ע''י אחר. ט''ז):
ז מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁבָּא בַּעַל חוֹבוֹ לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, וְאָמַר: אֵינָהּ מַתָּנָה בְּיָדִי אֶלָּא שׁוֹמֵר אֲנִי עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּטֵלָה הָיְתָה מִתְּחִלָּתָהּ, נִשְׁבָּע (ח) הֶסֵת וְתַחֲזֹר לִבְעָלֶיהָ. וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף י'. באר היטב (ח) היסת. כתב הסמ''ע דהיינו כשטוען הבע''ח ברי לי שמתנה היא בידך אבל אם טוען ספק אין עליו אלא חרם סתם כ''כ ב''י לדעת המ''מ (ועמ''ש הט''ז בביאור דברי הטור בזה ע''ש) עיין בתשובת רשד''ם סי' ס''ד ורע''ח ובתשובות מבי''ט ח''ב סי' שי''ד:
ח טָעַן הַנּוֹתֵן וְאָמַר: שׁוֹמֵר אַתָּה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי נְתַתִּיהָ, אוֹ: גְּזוּלָה הִיא בְּיָדְךָ, וְזֶה אוֹמֵר: נָתַתָּ לִי, אִם הֶחֱזִיק בָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה אוֹ שֶׁהִיא מַתְּנַת מִטַּלְטְלִין, נִשְׁבָּע הַמְקַבֵּל שְׁבוּעַת הֶסֵת וְנִפְטָר.
ט נָתַן שָׂדֶה פְלוֹנִית בְּמַתָּנָה לִרְאוּבֵן, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיר רְאוּבֵן שְׁטַר מַתָּנָה לַנּוֹתֵן וְגַם עָשָׂה לוֹ מְחִילָה, לֹא נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה (ט) בְּכָךְ: באר היטב (ט) בכך. דמאחר שכבר זכה ראובן בה באחד מהקנינים אינו יוצא מתחת ידו עד שיחזור ויקננה הנותן באחד מן הקנינים. סמ''ע:
י הַמְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה וְזָכָה בָּהּ, וְאַחַר שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וְהוּא (י) שׁוֹתֵק חָזַר בּוֹ וְאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ, אוֹ: אֵינִי מְקַבְּלָהּ, אוֹ: הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה, אוֹ: מוּם זֶה נִרְאָה לִי בָּהּ, לֹא אָמַר כְּלוּם לְעִנְיַן שֶׁתַּחֲזֹר לַבְּעָלִים, אֶלָּא הֲרֵי הִיא הֶפְקֵר וְכָל הַקֹּדֶם בָּהּ, זָכָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּעַל חוֹב, גּוֹבֶה (יא) מִמֶּנָּה (טוּר) . אֲבָל אִם הָיָה צוֹוֵחַ מֵעִקָּרָא, לֹא קָנָה הַמְקַבֵּל וְחוֹזֵר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. הגה: וְכָל זֶה בְּאוֹמֵר אֶחָד מִן הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בָּהּ; אֲבָל אִם אָמַר לָשׁוֹן דְּמַשְׁמַע שֶׁלֹּא הָיְתָה מַתָּנָה מֵעִקָּרָא, אַף עַל גַּב דְּשָׁתַק תְּחִלָּה נֶאֱמָן בְּהוֹדָאָתוֹ, וַאֲפִלּוּ חָב לַאֲחֵרִים כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּעַל חוֹב עָלָיו, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּחֶזְקָתוֹ עַד עַתָּה נֶאֱמָן עָלֶיהָ. אָמַר: אִי (יב) אֶפְשִׁי בָּהּ, אִם הַמַּתָּנָה מִטַּלְטְלִין הָוֵי לֵהּ הֶפְקֵר; וְאִם הָיָה קַרְקַע, מֵאַחַר שֶׁשָּׁתַק תְּחִלָּה אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם (הַכֹּל בַּטּוּר) . באר היטב (י) שותק. בטור כתב דבשכ''מ אם שתק המקבל בתחלה בשעה שאמר ליתנו לו ה''ל כאילו שתק בשעה שבא לידו דדברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמי וכ''כ הרי''ף והרא''ש והמחבר העתיק דברי הרמב''ם והרמב''ם לא כתב זה כ''כ הסמ''ע. והש''ך כתב דבפ''ט מה' זכיה דין י''ג וי''ד כ''כ להדיא ועיין בתשוב' רש''ך ס''ב סי' קכ''ב ובתשובת מ''ע סי' ע''ב ובתשובת ר''י לבית לוי סי' נ''ד: (יא) ממנה. ונפטר המקבל מחובו ולא מצי הבע''ח לומר מהפקירא קא זכינא וחובי במקומו עומד כ''כ הנ''י פ' י''נ ובד''מ הביאו (וכתב הט''ז דנ''ל דה''ה במלוה ע''פ הדין כן כיון שאין לו לשלם רק מזה אין בידו להפקירו ולהזיק בידים לחבירו ויש הוכחה לזה ממאי דקי''ל דאין אדם נאמן לומר על מה שתחת ידו שהוא של אחרים כמ''ש בסי' צ''ט ואי יכול להפקירו יהא נאמן במגו דהיה מפקירו עכשיו שיוכלו אותן אחרים לזכות בו אלא ע''כ דאין לו כח להפקירו עכ''ל): (יב) אפשי. משמע דהרמ''א פירש דאיני רוצה בה אינו כאומר אי אפשי בה עכ''ל הסמ''ע ואינו מוכרח ובודאי דס''ל דשוין הן ולישנא דהרא''ש נקט. ש''ך:
יא זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמְקַבֵּל שָׁתַק, וְאַחַר כָּךְ צָוַח וְאָמַר: אֵינִי מְקַבְּלָהּ, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁשָּׁתַק כְּבָר רָצָה וְזֶה שֶׁצָּוַח חָזַר בּוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁתַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְיָדוֹ כְּלוּם וְזֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ. לְפִיכָךְ, אִם קָדַם אַחֵר וְזָכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ, אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל זָכָה, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי הִפְקִירָהּ, וְזֶה שֶׁקָּדַם וּלְקָחָהּ מֵהַהֶפְקֵר, זָכָה. וְאִם (יג) חָזְרוּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וּתְפָסוּהָ מִיַּד זֶה שֶׁקָּדַם וְזָכָה בָּהּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם, שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל לֹא זָכָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה, הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְלֹא קָנָה אוֹתָהּ, וּבִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא קַיֶּמֶת עֲדַיִּן. (יד) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיְתָה מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַע, קָנָה. הגה: לֹא רָאִיתִי מִי שֶׁמְּחַלֵּק כָּאן בֵּין שְׁכִיב מְרַע לְבָרִיא, וְגַם אֵינוֹ נִרְאֶה לִי לְחַלֵּק בְּכָךְ, מֵאַחַר שֶׁזִּכָּה לוֹ הַמַּתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר, קָנָה בְּבָרִיא כְּמוֹ בִּשְׁכִיב מְרַע, וְכֵן דַּעַת הָרֹא''שׁ שֶׁזָּכָה הַמְקַבֵּל בְּכָל עִנְיָן: באר היטב (יג) חזרו. ול''ד לשאר ספיקא דממונא דקי''ל דמאחר שתפס האחד אין השני יכול לחזור ולהוציאו מידו וכמ''ש ג''כ המחבר בר''ס קל''ט בדין ארבא כו' שאני הכא דידוע הוא מי בעליו הראשונים ואה''נ דלאחר שחזרו ותפסו בעלים הראשונים מיד זה שקדם וזכה שוב אין שום אדם יכול להוציא מידם ואפילו אם אותו שקדם וזכה הוציאו מהן אין מניחין אותו בידו עכ''ל הסמ''ע (והט''ז השיג עליו וכתב דדבריו תמוהין והקושיא מההיא דריש קל''ט יישב באופן אחר ע''ש): (יד) וי''א. עיין בש''ך שהשיג ע''ז ודעתו שאין כאן שום מחלוקת ושנעלם מהמחבר דברי הרמב''ם פ''ט מהלכות זכיה ולא ניחא ליה בישובו של הסמ''ע ע''ש (והט''ז כתב דנ''ל דהאי י''א מקומו בס''י אחר שכתב אלא הרי הוא הפקר וכל הקודם זכה בה וע''ז קאי האי י''א):
סימן רמו - השומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר
ובו י''ז סעיפים
א לְעוֹלָם (א) אוֹמְדִים דַּעַת הַנּוֹתֵן, אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מַרְאִין סוֹף דַּעְתּוֹ, עוֹשִׂים עַל פִּי הָאֹמֶד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵרַשׁ. כֵּיצַד, מִי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָׁמַע שֶׁמֵּת, וְכָתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר, (ב) מַתָּנָה גְּלוּיָה גְּמוּרָה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁהַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁאִלּוּ יָדַע שֶׁבְּנוֹ קַיָּם, לֹא הָיָה נוֹתֵן כָּל נְכָסָיו. לְפִיכָךְ, אִם שִׁיֵּר מִנְּכָסָיו כָּל (ג) שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. באר היטב (א) אומדים. ואם אחד כתב כל נכסיו לאחר אחר מיתה מפני שלא היה לו זרע ואח''כ זכה לזרע עיין בתשובת מהר''מ מלובלין סי' ק''ח (דאזלינן בתר אומדנא ובס' כנה''ג כתב דלבו מגמגם בזה. בני חיי ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' קכ''ד ובתשובת רשד''ם סי' רנ''ג ורצ''ט ובתשובת ראנ''ח סי' ל''א. ש''ך: (ב) מתנה גלויה. לאפוקי טמירתא כמ''ש הט''ו בר''ס רמ''ב. סמ''ע: (ג) שהוא. כתב הסמ''ע דהאי כ''ש ממש קאמר דבר מועט לכ''ע דאינו דומה לשכ''מ הנותן כל נכסיו דאם עמד חוזר ואם שייר אינו חוזר דפליגי ביה כמ''ש הט''ו בסי' ר''נ ס''ד די''א דבעינן שיור כדי פרנסתו לכל מר כדאית ליה הכא שאני וכמ''ש שם עכ''ל הסמ''ע (והט''ז הוכיח בראיה דאין חילוק ביניהן כלל דגם הכא בעינן כדי פרנסתו ודלא כהסמ''ע ע''ש) (אין אנו הולכין אחר אומד הדעת אלא כשאירע מה שלא גילה על דעתו אבל כשהדבר לא נשתנ' אין לנו לפרש דבריו מהרי''ט ח''א סי' כ''ז ועיין בתשובת ד''ר סי' קכ''ט ק''ל וקל''א. מי שנתן לשמעון שכירות הבית להתפרנס בשביל שהיה עני ולא פירש שבשביל כך נתן לו אע''פ שהעשיר מתנתו מתנה המבי''ט ח''ג סי' ק''פ וע''ש סי' ע''ט ובח''ב סי' ו' ובמהריב''ל ח''ב סי' מ''ה ולחם רב סי' ר''ה בני חיי):
ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁדִּין זֶה דַּוְקָא בִּשְׁכִיב מְרַע, אֲבָל לֹא (ד) בְּבָרִיא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּוּ בְּבָרִיא הִיא. באר היטב (ד) בבריא. והר''ן נסתפק בבריא ששמע שמת בנו ונתן מתנה לאחרים במהיום ולאחר מיתה אי מקרי שביק נפשיה כיון שא''י למוכרם כל ימי חייו עכ''ל הסמ''ע כ''כ הב''י משמו אבל באמת בר''ן ליתא לספק אלא כ''כ בפשיטות כיון דלא שביק נפשיה לא שביק לבריה וזכה בנו ועיין בתשובת מהר''מ מלובלין שם. ש''ך:
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין בָּרִיא שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר מֵחֲמַת שֶׁהָיָה צָרִיךְ (ה) לִבְרֹחַ מִפְּנֵי בַּעֲלֵי חוֹבָיו אוֹ מִפְּנֵי אוֹיְבָיו, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה פְּשָׁרָה עִם בַּעֲלֵי חוֹבָיו וְאוֹיְבָיו, אוֹ שֶׁמֵּתוּ, אִם נִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא כָּתַב מַתָּנָה זוֹ אֶלָּא מֵחֲמַת כֵּן, הוֹאִיל וְנִדְחֵת הַשָּׁעָה מִפָּנָיו וַהֲרֵי הוּא צָרִיךְ לִנְכָסָיו, בָּטְלָה הַמַּתָּנָה. באר היטב (ה) לברוח. הב''י כתב דאפילו הי''א דפליגי בסעיף הקודם וס''ל שדוקא בשכ''מ אמרו מודה בהא דזה דומה לשכ''מ כיון שהיה צריך לברוח וכ' הסמ''ע דזה אינו מוכרח דאדרבה מדברי הרמ''ה שהביא הטור משמע ומוכח דמאן דפליג בבריא ששמע שמת פליג נמי בהאי וכ''כ הב''ח (בתשובת כנה''ג העלה דאף שעבר זמן רב בין השמועה שמת הבן לכתיבה אזלינן בתר אומדנא עוד כתיב שם דלאו דוקא ששמע שמת בנו אלא ה''ה בשאר יורשים עוד כת' דהך ברייתא ע''כ כשאין לו בנים אחרים מיירי דאי יש לו בנים אחרים ואעפ''כ כ' נכסיו לאחרים הא ודאי פשיטא דמתנתו קיימת דבטלה האומדנא ואי מיירי דיש לו בנים אחרים ולא כ' לאחרים אלא חלק המגיע לבן ששמע שמת הא נמי פשיטא שמתנתו בטילה וכיון שראינו שלא כ' לאחרים אלא חלק אותו הבן וכ' עוד דאפילו במקדיש נכסיו דין זה אמור וששוב ראה בב''ח סי' ר''כ ס''ד שכ' דבמקדיש נכסיו הוי בעיא דלא איפשט' דומיא דש''מ שהקדיש נכסיו ע''כ. בני חיי):
ד (ו) הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו מַתָּנָה לְאֶחָד מִבָּנָיו, בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁכָּתַב לוֹ בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה, אֲבָל שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב לוֹ לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, קָנָה (טוּר), אֲפִלּוּ הָיָה בֵּן קָטָן הַמֻּטָּל (ז) בָּעֲרִיסָה, לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וַהֲרֵי הוּא בְּכָל הַנְּכָסִים כְּאֶחָד מֵאֶחָיו. וַאֲפִלּוּ הֶאֱרִיךְ בַּלָּשׁוֹן כְּדֶרֶךְ שׁוּפְרָא דִשְׁטָרֵי: ''יֵלֵךְ, יִזְכֶּה, יַחֲזִיק'', אֻמְדַּן דַּעַת הוּא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִהְיוֹת אֶחָיו נִשְׁמָעִים לוֹ. וְאִם שִׁיֵּר כָּל שֶׁהוּא, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִים, (ח) זָכָה הַבֵּן בַּמַּתָּנָה. וְאִם פֵּרַשׁ בַּשְּׁטָר שֶׁמַּקְנֶה לוֹ הַקְנָאָה גְמוּרָה וְלֹא בְּתוֹרַת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ בַּשְּׁטָר שֶׁיְּהֵא רַשַּׁאי לִמְכֹּר וְלָתֵת לַאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, אוֹ שֶׁהִקְנָה לוֹ בְּקִנְיָן, וְכֵן כָּל שֶׁכָּתוּב בִּשְׁטָר הַמַּתָּנָה לָשׁוֹן שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹכִיחַ מִמֶּנּוּ דִלְמַתָּנָה גְמוּרָה נִתְכַּוֵּן, קָנָה. הגה: וְאִם כָּתַב לְאֶחָד שֶׁיְּהֵא מוֹשֵׁל וְשׁוֹלֵט בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, אֵינוֹ לְשׁוֹן מַתָּנָה אֶלָּא לְשׁוֹן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (הָרֹא''שׁ כְּלָל פ''ד סִימָן ב' וְרִיבָ''שׁ סִימָן ת''ע) . באר היטב (ו) הכות'. כ' הסמ''ע דלדעת הרי''ף והרמב''ם דוקא בכות' דינא הכי דכיון דכ' לו אמרינן דדעתו היה להחשיבו שיצא עליו קול בשטר שמינהו על כל נכסיו מש''ה אינו אלא אפטרופס אבל בשכ''מ שאמר כל נכסי לפלוני בני מתנה גמורה היא וחלקו בזה כדי לתרץ שלא יסתרו אהדדי דיני הש''ס בזה וכמ''ש הב''י אבל הרשב''ם והרא''ש והטור וסייעתם לא חלקו בין כתיבה לאמירה וכדי לתרץ הקושיא המה מחלקין בין נתן לו בלשון מתנה או אם נתן לו בלשון ירושה ובזה תבין דברי המחבר והרמ''א שכ' וי''א דדוקא בל' מתנה כו' דמ''ד הא לא אמר הא ובע''ש כ' וז''ל וי''א דוקא בל' מתנה אבל שכ''מ שכ' בלשון ירושה קנה דכתי' והיה ביום הנחילו את בניו ש''מ שיש רשות להאב להנחיל לאחד מבניו כל אשר לו כו' ולא דק דהאי נתינת טעם אין לו ענין לכאן דהא גם בלשון מתנה הרשות ביד כל אדם ליתן כל אשר לו אפילו לאחרים כ''ש לבניו אלא הטעם הוא דבל' מתנה דוקא י''ל דכונתו לאפטרופס דג''כ מתנה מקרי משא''כ בלשון ירושה עכ''ל והש''ך הסכים לדעת הע''ש וכתב דלשונו הוא לשון הרשב''ם דף ק''ל ע''א ע''ש ובתשובת ר''י לבית לוי סי' כ''ד: (ז) בעריסה. ואפילו אם שאר אחיו הן גדולים והן כאן דאיכא תרתי לריעות' דבן גדול א''צ לאפטרופוס וגם זה הקטן אינו ראוי לאפוטרופס אפ''ה לא חלקו חז''ל כ''כ הב''י וד''מ בשם הפוסקים ולא כהרז''ה. סמ''ע: (ח) זכה. דאם לאפוטרופס נתכוון למה לא מינהו גם על כל שהוא הזה. שם:
ה וְכָל הֵיכָא דְאִכָּא לְאִסְתַּפּוּקֵי בִּלְשׁוֹן הַמַּתָּנָה אִם נִתְכַּוֵּן לְמַתָּנָה גְמוּרָה, עַל הַמְקַבֵּל לְהָבִיא (ט) רְאָיָה: באר היטב (ט) ראיה. שהוא המוני' שהרי הנכסים בחזקת יורשים בשוה הן. שם:
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכָּתַב לְבֵן בֵּין הַבָּנִים. אֲבָל אִם כָּתַב לְבֵן בֵּין הַבָּנוֹת, אוֹ (י) לְבַת בֵּין הַבָּנוֹת אוֹ לְבַת בֵּין הַבָּנִים (טוּר) אוֹ לְאֶחָד מֵהַיּוֹרְשִׁים בֵּין (יא) שְׁאַר יוֹרְשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁיֵּר כְּלוּם מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. (יב) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַת בֵּין הַבָּנִים אוֹ בֵּין הַבָּנוֹת לֹא קָנְתָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ והרמ''ה) . באר היטב (י) לבת. כ' הסמ''ע דהיינו דוקא כשכתב או נתן לה בלשון מתנה אבל בלשון ירושה ליכא למ''ד דזכתה הבת בין הבנים כיון דאינה בת ירושה במקום שיש בנים ומשנה וש''ס בהדיא הוא וכתבו הט''ו בר''ס רפ''א ע''ש ועיין בתשובת רש''ך ס''ג סי' י''ב וי''ג: (יא) שאר. פירוש כשהן שוין מצד ירושתן כגון אח בין האחין וכיוצא בהן שהן שווין לא אמרינן בהן שכונתו היה שלא להקנות לזה שנתן לו בל' מתנה אלא לעשותו אפוטרופוס. סמ''ע: (יב) וי''א. ס''ל דגם בבת אמרינן שהיה כונתו להעמידה אפוטרופוס על בניו ולא להעביר כל אשר לו מבניו ונראה דה''ה דס''ל דגם באח בין האחין דלא קנה האח מיהו אינו מוכרח כ''כ ועד''ר וע''ל סי' רנ''ג ס''ז שם:
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּכוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְבֵן בֵּין הַבָּנִים, אִם נָתַן לוֹ קִנְיָן (יג) וְיִפָּה כֹּחוֹ, קָנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן לֹא קָנָה. באר היטב (יג) וייפה. כתב הסמ''ע דצ''ע למה כ' המחבר זה לבבא בפ''ע ה''ל לכתבו בס''ס ד' על מ''ש שם דאם הקנה לו בקנין כו' קנה די''א דצריך ליפות כחו בקנין ושי''א דאפ''ה לא קנה וגם בטור סעיף ו' כתבו אהדדי בשם ר''י כו' ע''ש ובפרישה הוכיח דס''ל לרבינו יונה דכמו דכשכתב לו נכסי נתונין לך אפילו ביפוי כח דלא מהני לומר שלא עשאו אפוטרופס אלא קנהו קנין גמור כן לא מהני ליה שום קנין אבל מלשון המחבר מוכח דמחלק בינייהו דבק''ס גם רבינו יונה מודה דקנהו ודוקא בקנין דשטר כ' דלא מהני ומש''ה סתם בס''ד וכ' דבקנין קנה וכאן כ' פלוגתא בקנין ויפוי כח ואינו ר''ל דכ' לו וגם עשה לו ק''ס וגם ייפה כחו אלא קנין דהכא ר''ל קנין דשטר כתיבה וצ''ע דאין טעם נכון לחלק ביניהן דהא גם בק''ס בעינן יפוי כח משום דאין קנין לאחר מיתה וכמ''ש הט''ו בסי' ר''נ ע''ש עכ''ל וכ' הש''ך דדבריו נכונים ודלא כהמחבר:
ח אִם אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לוֹ כָּל נְכָסַי, וְלֹא יִפָּה כֹּחוֹ לוֹמַר: תְּנוּ לוֹ כָּל נְכָסַי וְאַף כִּתְבוּ, אֲפִלּוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לֹא עֲשָׂאוֹ.
ט הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד מִבָּנָיו וּלְאַחֵר, זֶה הָאַחֵר קָנָה חֲצִי הַנְּכָסִים בְּמַתָּנָה, וְנִשְׁאַר הַחֵצִי (יד) לְבָנָיו, וְהַבֵּן שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ, אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מִנָּהוּ עַל שְׁאָר אֶחָיו. באר היטב (יד) לבניו. פירוש לכל בניו יחד וזה אינו אלא אפטרופוס וז''ל הטור ל''מ אם כתב החצי לאחר תחלה והשאר לבנו דהוי אפטרופוס דבשעה שכ' לבנו הוה כל נכסיו אלא אפי' כ' לבנו ולאחר בבת אחת חשבינן ליה כותב כל נכסיו לבנו כיון דלא שייר כלום בנכסים אחר מתנת בנו. סמ''ע:
י יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כָּתַב חֲצִי נְכָסַי לִבְנִי וַחֲצִי נְכָסַי לִפְלוֹנִי, לִבְנוֹ נַמֵּי הָוֵי (טו) מַתָּנָה. וְאִם כָּתַב: שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי נְכָסַי לִבְנִי וְהַשְּׁלִישׁ לְאַחֵר, לֹא עָשָׂה בְּנוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. באר היטב (טו) מתנה. לשון הטור מדה''ל למכתב כל נכסי לבני ולפלוני ולא כ''כ והקדים לבנו במתנתו ה''ל כנותן לבנו המקצת תחלה ואח''כ השאר לאחר. שם:
יא כָּתַב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בָּנָיו, שְׁנֵיהֶם אַפּוֹטְרוֹפְּסִים. וְאִם כָּתַב: חֲצִי נְכָסַי לִבְנִי פְלוֹנִי וַחֲצִי נְכָסַי לִבְנִי פְלוֹנִי, הָרִאשׁוֹן הָוֵי מַתָּנָה וְהַשֵּׁנִי הָוֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַחֵצִי לְכָל הַבָּנִים, וְגַם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּתַן לוֹ חֲצִי הַנְּכָסִים יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּחֲצִי הָאַחֵר כִּשְׁאָר הָאַחִים.
יב הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ, לֹא עֲשָׂאָה אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס; וְנִתְבָּאֲרוּ פְּרָטֵי דִין זֶה בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר (טז) סִימָן ק''ז. באר היטב (טז) סי' ק''ז. שם כ' המחבר דאע''פ שקנו מידו דבריא או שכ''מ להיות כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופוס על יורשיו בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשים עכ''ל ור''ל כגון בני אחין או למטה מהן וכ''כ נ''י פ' י''נ דאין חילוק בין יורש ליורש ודלא כמ''ש הרא''ש בתשובה הביאו הטור בא''ע שם דאם אין לו יורשין אלא בין אחין לא אמרינן דעשאה אפוטרופוס ע''ש. שם (ועיין בתשובת מהרי''ט ח''א סי' קי''ט ובהרמ''ע מפאנו סי' נ''ח הר''ש יונה סי' מ''ג ובתשובת רש''ך ח''א סי' ס''א וח''ב סי' קס''א ס''א וח''ג סי' כ''ד ופני משה ח''א סי' ל''ה וסי' פ''ב ולחם רב סי' קצ''ה בני חיי):
יג הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, (יז) נִתְבָּאֵר בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן ק''ו. באר היטב (יז) נתבאר. בטור כ' כאן סתם אבדה כתובתה ובא''ע שם נתבאר בהגהת רמ''א דדוקא כתובתה ולא נדונייתה והטעם דאבדה הכתובה דאמרינן כיון דשמעה מבעלה שחלק כל אשר לו לבניו ולא נתן לה אלא קרקע כ''ש ולא מחתה לו' מאין אגבה כתובתי ודאי מחלה הכתובה מדאחשבה ליתן לה קצת חלק בין בניו וע''ש דמסיק דמ''מ מה שקונה בעלה אח''כ או שמת אחד מבניו היא גובה כתובתה מהן. סמ''ע:
יד הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ וְיָצָא עָלָיו שְׁטָר (יח) מֻקְדָּם, נִתְבָּאֵר בַּטּוּר הַנִּזְכָּר בְּסִימָן ק''ז. באר היטב (יח) מוקדם. פירוש מוקדם למתנה זו ואע''פ שהוא מאוחר לזמן הכתובה ובטור סתם וכתב בזה דאבדה כתובתה ושם בא''ע כתב וה''מ בכותב לאשתו ארוסה או גרושה דלא שייך לומר דלעשותה אפוטרופוס נתכוון וה''ה אם כ' לה בשאר לישני המועילין כנ''ל דא''א לפרשן דלאפטרופוס נתכוון. שם:
טו דִּין שְׁטָר בְּמַתָּנָה שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶלָּא (יט) לְהַבְרִיחַ, בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן צ'. באר היטב (יט) להבריח. עיין במהרי''ק שורש כ''ב ובתשובת מיי' דס' קנין סי' כ''ה ובתשו' הרשב''א סי' אלף ע' דהאריכו בדין שטר הברחה ואם עדים נאמנים לו' הברחה היה. שם:
טז דִּין שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תִּטֹּל אִשְׁתִּי כְּאֶחָד מֵהַבָּנִים, בַּטּוּר הַנִּזְכָּר סִימָן ק''ח.
יז כָּל הַנּוֹתְנִים כָּל נִכְסֵיהֶם, מִשֶּׁתִּבָּטֵל הַמַּתָּנָה וְיַחְזְרוּ כָּל הַנְּכָסִים לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים אֵין הַמְקַבֵּל מַתָּנָה מַחֲזִיר (כ) פֵּרוֹת. הגה: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ (כא) אֱכֹל עִמִּי, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ, וְלָא אַמְרִינָן מַתָּנָה קָא יָהִיב לֵהּ. וְלָכֵן מִי שֶׁמַּאֲכִיל (כב) לַחֲתָנוֹ עִם בִּתּוֹ יוֹתֵר מִזְּמַן שֶׁקָּצַב לוֹ מְזוֹנוֹת, צָרִיךְ הֶחָתָן לְשַׁלֵּם לוֹ מְזוֹנוֹתָיו כְּשֶׁיִּתְבַּע מִמֶּנּוּ, אֲבָל לֹא מְזוֹנוֹת (כג) אִשְׁתּוֹ. וְדַוְקָא דְלֵיכָּא הוֹכָחָה דְנָתַן לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, אֲבָל הֵיכָא דְמוּכָח דְּנָתַן לוֹ לְשֵׁם מַתָּנָה, רַק אַחַר כָּךְ נָפְלָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶם וְלָכֵן תּוֹבֵעַ מִמֶּנּוּ, פָּטוּר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי''ז) . באר היטב (כ) פירות. ל' הטור בשם הרמב''ם הוא הפירות שאכל והמחבר לא כתב שאכל ומשמע מלשונו דאפילו הן עדיין בידו בעין א''צ להחזירן כיון שכבר תלשן והחזיק בהן וע''ל סי' ס''ו וסי' רל''ב. שם: (כא) אכול. ע''ל סי' שס''ג ס''י בהג''ה שניה וצ''ע ועיין במהרש''ל פ''ח דב''ק סי' ס''ח ועיין בת''ה בשם מהרי''ח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא א''ל ע''מ לפטור ע''ש וצ''ע דהתם גופא אי לא אתא לידיה בתורת שמירה פטור אע''ג דלא אמר ע''מ לפטור וכדאיתא בש''ס ופוסקים לקמן ס''ס ש''א ע''ש וצ''ע. ש''ך: (כב) לחתנו. עיין בב''י סי' קכ''ח מחו' ב' מדינים אלו במי שפרנס ליתום על שלחנו ועיין בתשו' ר''מ אלשיך סי' ע' ובתשובת מ''ע סי' פ''ט ובתשובת ן' ל''ב ס''א כלל י''ב סי' ע''ה דף צ''ו וצ''ז וע''ש עוד דף קמ''ה וכ' מהרש''ל שם דאם קרא לאורח הסועד אצל בעה''ב אחר בחנם פטור האורח בשבועת היסת שדעתו היה לאכול בחנם ע''ש. שם: (כג) אשתו. עיין ביו''ד סי' רנ''ג דיש מחלקין בין אם בעלה הלך למדה''י או שנשאר עמה כאן וע''ל סי' ר''צ סכ''ה:
סימן רמז - השולח חפצים לבני ביתו ולא פרש היאך יחלקום
ובו ה' סעיפים
א בָּרִיא שֶׁשָּׁלַח כֵּלִים מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: יִנָּתְנוּ אֵלּוּ לְבָנַי, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּתְנוּ לַבָּנִים (א) וְלַבָּנוֹת. הָרָאוּי לְבָנִים, כְּגוֹן סְפָרִים וּכְלֵי מִלְחָמָה, לַבָּנִים; וְהָרָאוּי לְבָנוֹת, כְּגוֹן כְּלֵי מֶשִׁי הַצְּבוּעִים וַחֲלִי זָהָב, יִטְּלוּם הַבָּנוֹת. הָיוּ רְאוּיִים לִזְכָרִים וְלִנְקֵבוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם (ב) הַזְּכָרִים. הגה: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחַת, וְנָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְהִתְנָה עִם בָּנָיו הָרִאשׁוֹנִים שֶׁבָּנָיו עִם הַשְּׁנִיָּה יִטְּלוּ חֵלֶק בַּיְרֻשָּׁה כְּמוֹ הֵם, וְלֹא הָיָה לוֹ מִן הַשְּׁנִיָּה רַק בָּנוֹת, אֵין לְבַת בִּמְקוֹם הַבָּנִים כְּלוּם (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . באר היטב (א) ולבנות. קא משמע לן בזה דגם בנות בכלל בניהן בפרט כיון דבמתנה הוא דבר הראוי לנקבות לחוד אמרינן דלבנותיו כוון לשלחו ול''מ כששניהן אינן נשואים או שהבנים נשואים והבנות אינן נשואות דיתנו לבנות הראוי לנקבות כיון דצרכי בנות על אביהן המשלח הוא אלא אפי' אם הבנות נשואות והבנים אינם נשואים אפ''ה אמרינן דדעתו היה ליתנו להבנות כדי לחבבן על בעליהן אבל אם שניהן נשואין ודאי כלותיו קודמין דצרכיהן על בניו בעליהן משא''כ צרכי בנותיו דיש להן אנשים שיעשו להן צרכיהן וכמ''ש בסעיף שאח''ז בשלח שיתנו לביתו וכ''ש בשלח שיתנו לבניו עכ''ל הסמ''ע ובב''ח השיג עליו כיון דמפרש שיתנו לבניו ודאי דאין כלותיו בכלל כיון דמיעט אותן ולקמן ס''ב שאני דקאמר לבני ביתו כו'. ש''ך: (ב) הזכרים. ודוקא בזה ס''ל הכי משום דלשון בני משמע טפי לזכרים מלנקבות משא''כ בסמוך בשלח ואמר שיתנו לביתו דשם יתנוהו לשניהן ביחד וכ''כ הטור בהדיא ע''ש. סמ''ע:
ב וְכֵן הַמְשַׁלֵּחַ כֵּלִים לְבֵיתוֹ סְתָם, וְהָיוּ בָהֶם כֵּלִים הָרְאוּיִים לְבָנוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם בְּנוֹתָיו; אֻמְדַּן דַּעַת הוּא שֶׁלָהֶן שָׁלַח. וְאִם אֵין לוֹ בָּנוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ בְּנוֹתָיו נְשׂוּאוֹת, יִטְּלוּ אוֹתָם נְשֵׁי בָּנָיו, שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה שֶׁלָּהֶם שָׁלַח. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי דְלֵית לֵהּ אִתְּתָא, אֲבָל אִי אִית לֵהּ אִתְּתָא וַדַּאי (ג) לְדִידָהּ שְׁדַר, דִּכְגוּפוֹ דָּמְיָא. באר היטב (ג) לדידה. היינו בסתם אבל בס''א דמפרש לבניו אע''ג דאית ליה איתתא חולקין הבנים והבנות כ''כ הב''ח וע''ש. ש''ך:
ג שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְבָנַי, בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְלֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא בֵּן אֶחָד וּבָנוֹת, הַכֹּל לַבֵּן (ד) לְבַדּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים רַבִּים דְּהַכֹּל לַבָּנִים, וְאֵין הַבָּנוֹת בִּכְלָל, וְאִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: לְבָנַי וְלִבְנוֹתַי, הָרָאוּי לְבָנִים לַבָּנִים, וְהָרָאוּי לְבָנוֹת לַבָּנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת), וְכֵן אֵין בֶּן (ה) הַבֵּן בִּכְלָלָן. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁצִּוָּה כָּל אֲשֶׁר לוֹ לִבְנוֹ, רַק שֶׁיִּתֵּן סַךְ מָה לְכָל אַחַת מִבְּנוֹתָיו, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן בְּחַיָּיו וְהִנִּיחָה בֵּן, אֵין לְבֶן בִּתּוֹ כְּלוּם, דְּלָהּ וְלֹא לְיוֹרְשֶׁיהָ קָאָמַר, וְעוֹד דְּבֶן בִּתּוֹ לֹא מִקְרֵי בֵן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁאָחֲזוֹ) . יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּאִי לֵית בְּרָא אֶלָּא בַּר בְּרָא, וַדָּאי (ו) אַבַּר בְּרָא קָאָמַר. הגה: אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ בָּנוֹת (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) . מִיהוּ, אִם אָמַר: לְיַתְמֵי, הַבָּנוֹת בִּכְלָל, כֵּן נִרְאֶה לִי מִתְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ (כְּלָל פ''ה ס''ג) . וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: לְיוֹצְאֵי חֲלָצָיו (מהרי''ו בִּפְסָקָיו) . באר היטב (ד) לבדו. דדוקא בברי' שאמר יתנו לבני הבנות בכלל כדי לחבבן על בעליהן כשהן נשואות או שיקפצו עליהן לנשאן כשאינן נשואות אבל שכ''מ אין דרכו להעביר נחלה כדי לחבב בנותיו על בעליהן ואפילו אם אינן נשואות מ''מ כיון דלאחר מיתתו צריכין ליתן להם עישור נכסים אין דרכו להעביר נחלה יותר מזה וכן מבואר בתשובת הרא''ש והביאה הטור וכתבו התוס' וא''ת א''כ למה הוצרך לומר שיתנו לבניו הא בלא אמירתו נמי בנו יורשו ולא בנותיו וי''ל דאמרינן שהוצרך לאמרו מפני שידע שכבר נתן נכסיו בצוואת שכ''מ לאחרים ובא בציווי זה לחזור בו. סמ''ע: (ה) הבן. פי' אם היו לו שני בנים ומת אחד מהן והניח בן לא אמרינן מדאמר לבני בל' רבים דכוונתו היה ג''כ על בן הבן ואע''ג דבני בנים קרוין בנים מ''מ בלשון בני אדם אינו כן אלא אמרינן דכוונתו היה על בן הא' הנשאר לבדו חי. שם: (ו) אבר ברא. עפ''ר שם פירשתי לשון הב''י ונלמד ממנו דאם בשעה שהיה בריא אמר כן והיו לו בנות ובן הבן אזי הבנות יטלו הראוי לבנותיו ואי בשעה שהיה שכ''מ אמר כן אז הכל לבן הבן כדין אם היו לו בן ובת. שם (עיין בתשובת שבות יעקב ח''א סי' קס''ט):
ד מִי שֶׁחִלֵּק נְכָסָיו מֵחֲמַת מִיתָה, וְכָתַב: וְהַשְּׁאָר יַחְלְקוּ ב' אַחְיוֹתַי וְיַתְמֵי אֲחוֹתִי, וְיֵשׁ בִּיתוֹמֵי אֲחוֹתוֹ זְכָרִים וּנְקֵבוֹת גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, כֻּלָּם בִּכְלָל, אֲפִלּוּ נְקֵבוֹת נְשׂוּאוֹת.
ה הָאוֹמֵר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנַי, חוֹלְקִים אוֹתוֹ, פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה וְכָל בָּנָיו מֶחֱצָה. אָמַר: לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְּלוֹנִי, נוֹטְלִים בְּנֵי פְלוֹנִי מֶחֱצָה וּשְׁנֵי הָאֲחֵרִים מֶחֱצָה. אֲפִלּוּ הַנִּפְרָטִים מְרֻבִּים וְהַנִּכְלָלִים מוּעָטִים, נוֹטְלִים הַנִּפְרָטִים מֶחֱצָה. וְאַף אִם יַגִּיעַ לְאֶחָד מֵהַנִּפְרָטִים פָּחוֹת מִלְּאֶחָד הַנִּכְלָלִים, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, וְלֹא הָיָה לִרְאוּבֵן אֶלָּא שְׁנֵי בָּנִים. הגה: וְכֵן הַדִּין (ז) בִּשְׁאָר דְּבָרִים. וְלָכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהִתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶׁאִם יָמוּת אֶחָד מֵהֶן יַחְזְרוּ הַנְּכָסִים לִקְרוֹבֵיהֶם, קְרוֹבָיו נוֹטְלִין הַחֵצִי וּקְרוֹבֶיהָ הַחֵצִי (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פי''א דִזְכִיָּה) . באר היטב (ז) בשאר. כגון שאמר הלוו לפלוני ולבני פלוני וכן בכל תנאי כ''כ הנ''י. שם:
סימן רמח - הנותן מתנה לחברו, ואמר לה: ואחריך לפלוני
ובו י''ג סעיפים
א שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי (א) וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. וְאִם הָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בֵּן מִכְּלָל הַבָּנִים, אֵין לַשֵּׁנִי כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אִם גַּם הַשֵּׁנִי רָאוּי לִירַשׁ (הַמַּגִּיד פֶּרֶק י''ב דִּזְכִיָּה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ''ן) וְכֵן אֲפִלּוּ (ב) הִקְדִּישָׁהּ אַחֲרָיו שֶׁל רִאשׁוֹן, אֵין לַהֶקְדֵּשׁ כְּלוּם (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תש''ד וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם גְּאוֹנִים), שֶׁכָּל לְשׁוֹן מַתָּנָה (ג) לְיוֹרֵשׁ הֲרֵי הוּא כִּלְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, וִירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֹּאמַר: וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי. הגה: וְאִם עָשָׂה הַצַּוָּאָה בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָדוּן (ד) בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, וּבָאוּ אַחַר כָּךְ (לְמָקוֹם אַחֵר) לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא אַמְרִינָן דִּירֻשָּׁה אֵין (לָהּ) הֶפְסֵק (רִיבָ''שׁ סִימָן נ''ב) . אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁנָּתַן (ה) מַתְּנַת בָּרִיא עַל דֶּרֶךְ זֶה, וְכָתַב לֵהּ: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה (ו) שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ הָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ: באר היטב (א) ואחריו. וה''ה אם אמר נכסי לך ואם תמות לפלוני כ''כ הטור בשם ר' יונה ועיין בתשו' מבי''ט ח''א סי' ו' וסי' קמ''ז ק''נ קס''א קס''ה וקפ''ב ובשאלות השניות סי' רכ''ג ורכ''ד וח''ב סי' קצ''ו רס''ד ש''ט ושכ''ב ובתשובת ר''מ אלשיך סי' י''ח וסי' נ''ח: (ב) הקדישה. פי' והראשון ראוי ליורשו ואע''ג דשכ''מ יכול לחזור ממתנתו שנתן כבר וליתנה לאחר שאני הכא דלא חזר מהראשון שהרי עדיין בדעתו שיהיה לו כל ימי חייו אלא שלאחר מותו יהיה להאחר או להקדש וכיון דניח' ליה שיזכה בהן בחייו תו אין לירושה הפסק וכל זה מיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפוטרופוס נתכוין כגון ששייר מקצת או שאמר בפירוש למתנה גמורה או בא' משאר דרכים שנתבארו בסימן רמ''ו. סמ''ע: (ג) ליורש. עיין בתשובת מ''ע סי' נ': (ד) בערכאות. פי' ובערכאותיהן לא אמרו ירושה אין לה הפסק ועיין מ''ש בס''ס שמ''ט בהג''ה דל''ת מזה. סמ''ע: (ה) הבריא. דקדק וכתב מתנה דבל' ירושה אין הבריא יכול ליתן. שם: (ו) ששייר. וה''ה בשכ''מ אם אמר מהיום וכ''כ הרמ''א בס''ז בהג''ה שכן עיקר ועי' בתשובת מבי''ט ח''ב סי' ש''ט. ש''ך:
ב שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְהָיָה הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, (ז) וּפֵרַשׁ וְאָמַר: לֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק אֶלָּא בְּמַתָּנָה וַהֲרֵי הִפְסַקְתִּיהָ, הַשֵּׁנִי קוֹנֶה מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן הַמָּעוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, (ח) וְאָמַר: תְּנוּ לְבָנַי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת וְלֹא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה אֲנִי נוֹתְנָהּ לָהֶם, וְהַנִּשְׁאָר מֵהַנְּכָסִים אַחַר מוֹתָם יִהְיֶה לִפְלוֹנִי, אֵין נוֹתְנִים לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם וְע''ל סִימָן רנ''ג סָעִיף ו'. באר היטב (ז) ופירש. עי' בתשובת ן' לב ס''א דף מ''ד וס''ב סי' ל''ה ובתשוב' רש''ך ס''ג סי' י''ב וי''ג ובתשובת רמ''א סי' צ''ב ובתשו' רשד''ם סי' רל''ב ושכ''ה: (ח) ואמר. או שאמר כצ''ל וכך הוא מבואר בב''י וק''ל. ש''ך:
ג נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי, מֵת רִאשׁוֹן קָנָה שֵׁנִי, מֵת שֵׁנִי קָנָה שְׁלִישִׁי, מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, הַנְּכָסִים שֶׁל יוֹרְשֵׁי (ט) רִאשׁוֹן. וְכֵן דִּין שְׁלִישִׁי עִם הַשֵּׁנִי (הַמַּגִּיד הנ''ל) . אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּר רִאשׁוֹן, אָסוּר לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר אוֹ לִתֵּן גּוּפוֹ, אֶלָּא אוֹכֵל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת, וְיִזְכֶּה הַשֵּׁנִי. (י) וְאִם עָבַר הָאֶחָד וּמָכַר אוֹ נָתַן בְּמַתָּנָה, אֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, שֶׁאֵין לַשֵּׁנִי לֹא מֵהַגּוּף וְלֹא מֵהַפֵּרוֹת אֶלָּא הַנִּשְׁאַר. וְכָל הַמַשִּׂיא (יא) עֵצָה לָרִאשׁוֹן לִמְכֹּר, נִקְרָא רָשָׁע. וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶם עֲבָדִים וְהוֹצִיאָם הָרִאשׁוֹן לְחֵרוּת, אוֹ כֵּלִים וַעֲשָׂאָם תַּכְרִיכִים (יב) לְמֵת, מַעֲשָׂיו קַיָּמִים. הגה: נָתַן לָרִאשׁוֹן הַנְּכָסִים לְעֶשֶׂר שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ לִפְלוֹנִי, וּמְכָרָן הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא נָתַן לוֹ מַתָּנָה גְמוּרָה רַק לִזְמַן (טוּר) . באר היטב (ט) ראשון. ז''ל הטור שלא זיכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד השני א''א לשלישי לזכות בו שהרי כל זמן שהוא ביד הראשון הכל שלו גוף ופרי שהרי יכול למוכרה כו' ע''ש ועיין בתשובת מבי''ט ח''ב סי' שי''ט ובתשו' ר''מ אלשיך סי' פ''ט וסי' צ' וקי''ד: (י) אסור. כדי שיקויים דברי הנותן דרצונו היה שיבא ליד השני אחרי מיתתו דהראשון. סמ''ע: (יא) עצה. (ובראוי ליורשו המשיא עצה למכור צדיק גמור מקרי שיעצו להחזיר הירושה בדין התורה מהרי''ט צהלון סי' פ''ו בני חיי): (יב) למת. פי' הנ''י שזרקן על המת יותר מהצריך לו דליכא בו צד מצוה וממיל' יש בו עבירה וכמ''ש הט''ו בסי' שמ''ט דעובר בבל תשחית ומרבה עליו רימה ומנוולו וה''א דאין מעשה הראשון בזה קיימין קמ''ל. סמ''ע:
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּכַר הָרִאשׁוֹן אוֹ נָתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם מְכָרָם לְאֶחָד מִיּוֹרְשָׁיו אוֹ נְתָנָם לוֹ בְּמַתָּנָה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם נְתָנָם מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים, לֹא עָשָׂה (יג) כְּלוּם, שֶׁאֵין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע קוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וּכְשֶׁיָּמוּת (יד) יִקְדַּם הַשֵּׁנִי לִזְכּוֹת. באר היטב (יג) כלום. ואם הוציא השכ''מ הדבר מתחת ידו כגון שנתנו לשליש מתנתו קיימת דקונה מיד כן מוכח מדברי הב''י בס''ס קכ''ה ע''ש ש''ך: (יד) יקדם. רשב''ם מפרש זה מלתא בטעמו דהנותן באחריך לפלוני כונתו דמיד שהראשון א''צ לנכסיו הללו יזכה בהן השני אחריו והיינו משעה שמתחיל הראשון להיות גוסס אבל סתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה כונתו שלא יצא הממון מתחת ידו להמקבל עד שתגמור מיתתו נמצ' דחל קנין אחריך לפ' בשעה שהראשון גוסס קודם שחל המתנה דהראשון להמקבל ממנו דהיינו אחר יציאת נשמתו וק''ל. סמ''ע:
ה הָיָה חוֹב עַל הָרִאשׁוֹן אוֹ כְּתֻבַּת אִשָּׁה, וּבָאוּ לְבֵית דִּין לִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן קַיָּם אֵין בֵּית דִּין (טו) מַגְבִּים אוֹתָם מִגּוּף הַנְּכָסִים, אֶלָּא מֵהַפֵּרוֹת בִּלְבַד שָׁמִין לָהֶם: באר היטב (טו) מגבים. דאין הב''ד עושין איסור להגבות מהגוף דהא אסור למכור אותן לשנות דעת הנותן אבל נראה פשוט דאם הלוה עצמו הגבהו למלוה שלו בחובו או לאשתו בכתובתה מה שעשה עשוי דלא גרע מאם עבר ומכר ואין לו' בזה דשומא הדרא ואין למלוה עליו אלא שעבוד דהא אם הגבהו הלוה ברצונו נתבאר בסי' ק''ג דלא הדרא. שם:
ו מֵת הָרִאשׁוֹן, וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ וְאִשְׁתּוֹ לִגְבּוֹת מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אֵין מַגְבִּין לָהֶם כְּלוּם, אֲפִלּוּ עֲשָׂאָן אִפּוֹתִיקִי אוֹ שֶׁיִּחֲדָם לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ, אֵינָם גּוֹבִים מִנְּכָסִים אֵלּוּ (טז) כְּלוּם, אֶלָּא הֲרֵי הֵם שֶׁל שֵׁנִי. וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר, אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים חוֹלְקִים. באר היטב (טז) כלום. קמ''ל בזה דלאחר מיתתו אפי' הפירות אינו גובה מנכסים אלו משא''כ בחייו וכמ''ש לפני זה. שם:
ז אֵין כָּל דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּאוֹמֵר: וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְלֹא אָמַר: מֵהַיּוֹם. אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ: וְאַחֲרֶיךָ מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי (יז) מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אַמְרִינָן בְּכִי הַאי גַוְנָא דִּירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א וְהִיא בִּתְשׁוּבָה לְהָרַמְבַּ''ן סִימָן מ''ה) . וְיֵשׁ (יח) חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵין לְחַלֵּק בֵּין אָמַר מֵהַיּוֹם אוֹ לֹא (שָׁם בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תש''ד וְכ''כ הנ''י בִּשְׁמוֹ סוֹף פֶּרֶק י''נ), אֲבָל הַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה נִרְאֶה עִקָּר. וְכֵן אִם מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, יַחְזְרוּ לְיוֹרְשֵׁי (יט) שֵׁנִי. וְאִם הֵם שְׁלֹשָׁה, וְאָמַר לָרִאשׁוֹן: וְאַחֲרֶיךָ מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו מֵהַיּוֹם לִפְלוֹנִי, רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לֹא קָנוּ אֶלָּא הַפֵּרוֹת, וְהַשְּׁלִישִׁי קָנָה הַגּוּף מֵהַיּוֹם וּפֵרוֹת לְאַחַר מִיתַת הַשֵּׁנִי, וְהוּא שֶׁבָּאוּ לְיַד שֵׁנִי תְּחִלָּה. הִלְכָּךְ, אִם מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן, יַחֲזִירוּ לְיוֹרְשֵׁי נוֹתֵן. הגה: וְאֵין כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, אֲבָל אִם אָמַר: אַחֲרֶיךָ לִי, אוֹ לְיוֹרְשַׁי, אִם מְכָרָן הָרִאשׁוֹן וּמֵת הַנּוֹתֵן אוֹ יוֹרְשָׁיו, מוֹצִיאִים מִיָּד הַלּוֹקֵחַ (טוּר) . וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר: וַאַחֲרֶיךָ לִי, אוֹ לְיוֹרְשַׁי, רַק אָמַר: נְכָסַי נְתוּנִים לְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, אֵין לוֹ בָהֶן רַק פֵּרוֹת, וְאִם מְכָרָן הַנּוֹתֵן אוֹ יוֹרְשָׁיו, מוֹצִיאִין מִיַּד הַלּוֹקֵחַ (רִיבָ''שׁ סִימָן ת''ע) . אָמַר: אַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשַׁי, וְהָיָה לוֹ בַּת וּמֵתָה בְּחַיֵּי הַמְקַבֵּל וְהִנִּיחָה זֶרַע, (כ) זַרְעָהּ עוֹמֵד (כא) בִּמְקוֹמָהּ. אֲבָל אִם אֵין לָהּ זֶרַע, אֵין שְׁאָר יוֹרְשִׁים עוֹמְדִין בִּמְקוֹמָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: מֵעַכְשָׁיו לְיוֹרְשַׁי, דְּאָז זָכְתָה הַבַּת (כב) מֵחַיִּים (טוּר) . אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו לְיוֹרְשַׁי, וְהָיָה לוֹ בִּשְׁעַת הַנְּתִינָה בַּת אַחַת וְאַחַר כָּךְ נוֹלְדוּ לוֹ בָּנִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכְתָה בָהֶן הַבַּת, דְּלָא הָיָה כַוָּנָתוֹ רַק עַל הַיּוֹרְשִׁים שֶׁהָיוּ לוֹ בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), כֵּן נִרְאֶה לִי. אָמַר: נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ (כג) לְיוֹרְשֶׁיךָ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וְאִם מֵתוּ יוֹרְשָׁיו בְּחַיֵּי הַמְקַבֵּל אֵין יוֹרְשֵׁי יוֹרְשָׁיו נוֹטְלִין כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: וְאַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשֶׁיךָ מֵעַכְשָׁיו, וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: אַחֲרֶיךָ לְיוֹרְשֶׁיךָ, אֲבָל מַה שֶּׁכּוֹתְבִין בַּשְּׁטָרוֹת: לְךָ וּלְיוֹרְשֶׁיךָ, אֵינוֹ אֶלָּא (כד) לְשׁוּפְרָא דִּשְׁטָרֵי (הָרַ''ן) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין (הָרֹא''שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל פ''ד סי''ג) . רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לְלֵוִי וְהִתְנָה עִמּוֹ אֵיזֶה תְנַאי וְאִם יַעֲבֹר הַתְּנַאי יִהְיוּ הַנְּכָסִים שֶׁל שִׁמְעוֹן (מֵעַכְשָׁיו), וְאַחַר כָּךְ נָתַן שִׁמְעוֹן כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמַתָּנָה זוֹ לְלֵוִי מֵעַכְשָׁיו, וּמֵת, אַף עַל פִּי שֶׁלֵּוִי עוֹבֵר עַל הַתְּנַאי זָכָה בִּנְכָסָיו מִכֹּחַ (כה) שִׁמְעוֹן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ כְּלָל פ''א שְׁאֵלָה ב') . באר היטב (יז) מוציא. הטעם דהא אין להראשון בהנכסים אלא הפירות כל ימי חייו והגוף מהיום להשני ואין כח ביד הראשון למכור לאחרים מה שאין לעצמו זכות בו דהיינו הגוף. שם: (יח) חולקין. פי' דס''ל דאפי' בכה''ג אמרינן דירושה אין לה הפסק כיון דעכ''פ זכה בפירות כל ימי חייו זכה גם בגוף אבל ג''כ מודים דאין כח ביד הראשון למוכרו באם אמר מהיום לפלוני. שם: (יט) שני. דהא השני זכה בהגוף מהיום בעודו בחיים דלא נתן להראשון מהיום אלא הפירות. שם: (כ) זרעה. וה''ה זרע זרעה לדורות דכל האומר ליורשי דעתו על היורש המוקדם שראוי ליורשו מן הדין וכיון דבשעת אמירה והנתינה היה לו בן או בת דעתו היה עליהן ועל כל יוצאי חלציהן שאז מוקדמין אפי' לאביו של הנותן וכ''ש קודם אחיו ובני אחיו וכיון דקי''ל דאחריך לאו כאומר מעכשיו אם מתה הבת ולא הניחה שום א' מיוצאי חלציה ה''ל שאר קרובים כאחרים כיון שלא היה דעת הנותן עליהן וה''ל כאומר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ומת השני בחיי הראשון דנשארו הנכסים ביד יורשי ראשון ואם בשעת האמירה והנתינה לא היה לו בן או בת רק אח אותו האח עם יוצאי חלציו דינם כדין הבת עם יוצאי חלציה דלעולם אמרינן דמה שאמר ואחריו ליורשי דעתו למי שהיה באותה שעה ראוי ליורשו ויוצאי חלציו ובזה נסתלקה תמיהת הב''י ע''ש. שם: (כא) במקומה. והבעל ג''כ יורש אותה נ''ל ודלא כסמ''ע וע''ל סעי' ט'. ש''ך: (כב) מחיים. בטור כתוב דאם היה להבת בעל הוא קודם ליורשה משאר קרוביה ואפי' מבניה כיון דאמר מעכשיו וזכתה בו מחיים והבעל יורש את אשתו אפי' קודם לבניה ואביה. סמ''ע: (כג) ליורשיך. עיין בסמ''ע שהאריך בביאור דין זה וכת' שהוא נגד הש''ס וא''א ליישבו לפי הגירסא בעובדא דסבתא כו' והניח דברי הרמ''א בצ''ע ע''ש: (כד) לשופרא. וסיים שם וא''כ ה''ל כשאר שופרי דשטרי שכותבין שיהא לו רשות למכרו ולמשכן ולעשות בו כל חפצו עכ''ל ור''ל והרי הוא של זה שנתנו לו ויכול למכור וליתן לכתחלה להגבות לב''ח ככל שאר קנינים שלו. סמ''ע: (כה) שמעון. ואע''ג דבשעה שנתן שמעון ללוי כל זכות שיש לו בה עדיין לא באה המתנה ליד שמעון מ''מ כיון דראובן כת' בל' מתנה לשמעון במעכשיו אם יעבור לוי והרי עבר ה''ל כאלו בא ליד שמעון בשעה שנתנו ללוי טור בשם הרא''ש ע''ש סי''ג. שם:
ח שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר (כו) לְאִשָּׁה פְנוּיָה: נְכָסַי לָךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי, וְלֹא אָמַר: מֵהַיּוֹם, וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת, בַּעַל לוֹקֵחַ הָוֵי, וְאֵין הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל. וְאִם אָמַר לָהּ כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, וּמֵתָה, הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַבַּעַל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁזּוֹכֶה בַּנְּכָסִים עַל תְּנַאי זֶה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה, נִמְצָא כְּאִלּוּ אָמַר לָהּ (כז) בְּפֵרוּשׁ: ''אַחֲרַיִךְ יִקְנֶה פְלוֹנִי, לֹא הַבַּעַל''. לְפִיכָךְ, אִם מָכְרָה נְכָסִים אֵלּוּ כְּשֶׁהִיא תַּחַת בַּעְלָהּ, וּמֵתָה תַּחַת בַּעְלָהּ, יַעַמְדוּ הַנְּכָסִים בְּיַד הַלּוֹקֵחַ. באר היטב (כו) לאשה. ע' בדברי הט''ו בא''ע ר''ס צ''א ובב''ש שם ובתשו' רש''ך ס''ב סי' קל''ה: (כז) בפירוש. זהו ל' הרמב''ם ולדידיה מהני כשא''ל כן בפי' אבל להרא''ש והטור דס''ל דהרוצה ליתן לבתו ושלא יהא להבעל ממנו אפי' הפירות צריך לפרש שגם לבתו אינו נותנו לכל דבר כי אם לדבר פלוני וכמ''ש בי''ד סי' רכ''ב ובא''ע סי' פ''ה צ''ל דה''נ ה''ל כאלו אמר להאשה עד''ז מיהו י''ל דוק' התם דנותן לבתו להיות לה עולמית צריך להתנות כן אם רוצה שלא יהא לבעלה אפי' הפירות משא''כ הכא דלא נתן לה לעולמית שהרי א''ל ואחריך לפלוני. סמ''ע:
ט הָאוֹמֵר: נְכָסַי לְאִמִּי וְאַחֲרֶיהָ (כח) לְיוֹרְשֶׁיהָ, וְהָיְתָה לוֹ בַּת נְשׂוּאָה, וּמֵתָה הַבַּת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּבְחַיֵּי אֵם אָבִיהָ, אֵין הַבַּעַל (כט) יוֹרֵשׁ אוֹתָם נְכָסִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם רְאוּיִים לְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא זָכְתָה בָּהֶם הָאִשָּׁה אֶלָּא אַחַר שֶׁמֵּתָה. אֲבָל אִם הִנִּיחָה הַבַּת בֵּן אוֹ בַּת, הָיוּ יוֹרְשִׁים הַנְּכָסִים, שֶׁמַּשְׁמָע ''יוֹרְשֶׁיהָ'' וַאֲפִלּוּ יוֹרְשֵׁי יוֹרְשִׁים, וְאִלּוּ אָמַר: לִכְשֶׁתָּמוּת הַזְּקֵנָה הֲרֵי הֵם לְבִתּוֹ מֵעַכְשָׁיו, הָיָה הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָם אַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ. באר היטב (כח) ליורשיה. כן הוא ברמב''ם ועיין במ''מ שם וכן משמע מהמחבר דאל''כ תיקשי מ''ש הרמ''א בהג''ה ולפ''ז לשון בחיי אם אביה אינו מובן לי וצ''ל בחיי אמה ואין בידי להגיה כל הספרים ודוק עכ''ל הש''ך ועיין בתשובת שב יעקב חח''מ סי' י''ז מ''ש בזה ע''ש: (כט) יורש. והוא קודם אפי' לזרעה כנ''ל. סמ''ע:
י הַנּוֹתֵן מַתָּנָה וְאָמַר: מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לִי לִפְלוֹנִי, נוֹטֵל כָּל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ אֲבָל לֹא חִטִּין וּשְׂעוֹרִים (ל) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְאִם אָמַר: כָּל הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁלִּי, נוֹטֵל (לא) הַכֹּל, וְהָעֲבָדִים בִּכְלַל (לב) הַמִּטַּלְטְלִים, אֲבָל לֹא רֵחַיִם (לג) הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁהֲרֵי הִיא מְחֻבֶּרֶת לָאָרֶץ. וְאִם אָמַר: כָּל הַמִּטַּלְטֵל, נוֹטֵל אַף רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. באר היטב (ל) וכיוצא. פי' כגון שאר מיני סחורות כי בל' מטלטלין מסתמא אינו משמע אלא מאני תשמישו עד שיפרש כל מטלטלי טור בשם הרמ''ה. שם: (לא) הכל. חוץ מס''ת וכמ''ש בסי''ב ובתשובת מבי''ט פסק דאף שאר ספרים לא הוי בכלל לשון מטלטלים והוכיח כן מלשון הטור וק''ל. ש''ך: (לב) המטלטלים. ואע''ג דבעלמ' אמרינן עבדים הוקשו לקרקעות שאני במתנה דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם בכלל מטלטלין הן כיון דניידי. סמ''ע: (לג) התחתונה. דאין דרך בני אדם לטלטלה לאחר שהוקבעה במקומה ואף בשעה שרוצה לנקרה מנקרה במקומה משא''כ רחיים העליונה דבשעה שבא לנקרה ולתקנה צריך לטלטלה וללוקחה ממקומה. שם:
יא אָמַר: (לד) נְכָסַי לִפְלוֹנִי, נוֹטֵל כָּל הַמִּטַּלְטְלִים וְכָל הַקַּרְקָעוֹת, וְהַבְּגָדִים וְהָעֲבָדִים, וְהַבְּהֵמוֹת וְהָעוֹפוֹת, וְהַתְּפִלִּין עִם שְׁאַר (לה) סְפָרִים, הַכֹּל בִּכְלָל נְכָסִים; אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם הוּא בִּכְלַל נְכָסִים אִם אֵינוֹ, לְפִיכָךְ, אִם (לו) תְּפָסוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. אָמַר לָתֵת לָהּ בְּגָדֶיהֶ, כָּל מַה שֶּׁמִּקְּרֵי בֶגֶד הוּא בִּכְלָל, בֵּין בִּגְדֵי חוֹל בֵּין בִּגְדֵי שַׁבָּת (הָרֹא''שׁ סוֹף כְּלָל ע''ז) . באר היטב (לד) נכסי. שכל דבר שרגילין ומותר למכור כשצריכין למעות בכלל נכסי הוא ע' בתשו' מהרי''ט סי' ל''ג ובמבי''ט ח''א סי' צ''א וח''ב סי' ק''ה ורפ''ח ובתשו' מ''ע ס''ס קי''ג: (לה) ספרים. ע' בתשו' רמ''א סי' ג' ובתשובת רשד''ם סי' ר''ג: (לו) תפסו. ע''ל סי' ר''נ ס''ג בהג''ה וסי' ש''נ ס''ב וס''ז בהג''ה ועמש''ל סי' כ''ה:
יב הַכּוֹתֵב לַחֲבֵרוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת קַרְקַע וְאַגַּבָּן כָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ, בֵּין זָהָב וָכֶסֶף, בֵּין שְׁאָר כָּל כֵּלִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וּבִגְדֵי פִשְׁתָּן וְצֶמֶר וּמֶשִׁי, וְכָל מַה שֶּׁשְּׁמוֹ מָמוֹן, וְכָל מַה שֶּׁשְּׁמוֹ נְכָסִים. לֹא קָנָה, לֹא קַרְקָעוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין קַרְקַע נִקְנֶה בְּאַגַּב, וְלֹא עֲבָדִים, מִשּׁוּם דְּקַיְּימָא לָן הֶחֱזִיק בְּקַרְקָעוֹת לֹא קָנָה עֲבָדִים, וְלֹא סֵפֶר תּוֹרָה. מִיהוּ, בְּסֵפֶר תּוֹרָה, אִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ (טוּר) .
יג הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ כָּל נְכָסָיו, מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, וְלֹא שִׁיֵּר לְיוֹרְשָׁיו אֶלָּא חֲמִשָּׁה זְהוּבִים, וְהָיוּ לוֹ בְּבֵיתוֹ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת, אִם מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הָיְתָה, (לז) קָנָה, דִּשְׁטָרוֹת בִּכְלַל נְכָסִים הֵם. אֲבָל אִם הָיְתָה מַתְּנַת (לח) בָּרִיא, לֹא קָנָה, כֵּיוָן דְּלָא (לט) כָּתַב לֵהּ: קְנֵה אִינְהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְאִית בְּהוּ, וְלָכֵן יִזְכּוּ בָּהֶן (מ) הַיּוֹרְשִׁין. הגה: וַאֲפִלּוּ הָיָה הַמְקַבֵּל עַצְמוֹ חַיָּב לַנּוֹתֵן בִּשְׁטָר, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְיוֹרְשָׁיו; דְּמֵאַחַר דְּלָא מָחַל לוֹ הַחוֹב רַק הִקְנָה לוֹ הַשְּׁטָרוֹת, וּמֵאַחַר דְּלָא קָנָה הַשְּׁטָר גַּם הַחוֹב לֹא נִמְחַל (בֵּית יוֹסֵף ס''ס ר''נ בְּשֵׁם הָ רַשְׁבָּ''א) . באר היטב (לז) קנה. דברי המחבר תמוהין דכיון דשייר ליורשיו ה' זהובים לא הוי מתנת שכ''מ כדלקמן סי' ר''נ ס''ד וא''כ לא קנה דבעי כתיבה ומסירה וכן הביא בב''י ס''ס ס''ו תשו' הרשב''א וז''ל הקנאת שטר איתא במתנת שכ''מ באמירה בעלמ' והוא דהוי מתנה בכולהו נכסי עכ''ל ותשובת הרשב''א בטור קאי אלעלמא היכ' דלא שייר ע''ש והיה אפשר ליישב לפי מ''ש הסמ''ע בסי' ר''נ סי''ב בהג''ה וצ''ע וע''ש סי''ז בהג''ה. ש''ך: (לח) בריא. עמ''ש לעיל סי' ס''ו ס''ג דיש חולקין ע''ז. שם: (לט) כתב. כלומר כיון דלא כתב ליה דבאמירה לחוד מהני באג''ק וכמ''ש בסי' ס''ו וכן צריך לפרש ל' תשובת הרא''ש שבטור אבל לדינ' העליתי לשם דבעינן כתיבה ומסירה וע''ש עכ''ל הש''ך (עיין בתשו' שבות יעקב ח''א סי' קע''א במי שצוה מחמת מיתה שכל בגדיו ומלבושיו יתנו לפלוני קרובו כו' ע''ש): (מ) היורשים. ולא אמרינן דהוי הפקר דודאי לא היה דעת הנותן להפקירן אלא שסילק היורשים מהם אדעתא דהכי שיקנה חבירו ומאחר דלא קנאם נשארו בחזקתן וזכו בהן היורשים כ''כ הטור בשם תשו' הרא''ש. סמ''ע:
סימן רמט - הנותן מתנה וחוזר בו, או הנותן לעבד ואשה
ובו ה' סעיפים
א הָאוֹמֵר לִתֵּן מַתָּנָה (א) מוּעֶטֶת לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְרֵי אֲמָנָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר''ד ס''ח. באר היטב (א) מועטת. אבל מרובה לא והיינו דוק' בעשיר אבל בעני אין חילוק דאפי' במרובה זכה נמי מתורת נדר וכמ''ש בסי' קכ''ה ס''ה ובסי' ר''ד ורמ''ג ע''ש וע' בתשו' רשד''ם סי' צ''ד ובתשו' מבי''ט ח''א סי' קכ''ב:
ב גּוֹי שֶׁאֵינוֹ גֵּר תּוֹשָׁב, אָסוּר לִתֵּן לוֹ (ב) מַתָּנָה. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מַכִּירוֹ, אוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ בַּדָּבָר מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם. באר היטב (ב) מתנה. אם לא שיש לו ג''כ צד הנאה מהעובד כוכבים דה''ל כמכירה. סמ''ע:
ג הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לְעֶבֶד אוֹ לְאִשָּׁה, קָנוּ הָאָדוֹן וְהַבַּעַל. הָאָדוֹן קָנָה גַּם הַגּוּף, וְהַבַּעַל לֹא קָנָה אֶלָּא הַפֵּרוֹת, אֲבָל הַגּוּף שֶׁלָּהּ כְּשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָרֵשׁ, וְנִתְבָּאֵר זֶה בְּטוּר א''ה סִימָן פ''ה.
ד הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, קָנָה עַצְמוֹ בֶּן (ג) חוֹרִין; וְנִתְבָּאֵר זֶה בְּטוּר יוֹרֶה דֵעָה בְּסִימָן רס''ז. באר היטב (ג) חורין. דהעבד עצמו בכלל נכסי אדונו הוא והרי מתנתו וידו באין לו כאחד. שם:
ה מִדַּת (ד) חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מַתָּנָה, אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם שֶׁיִּתֵּן לוֹ דֵּי מַחְסוֹרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה'' (מִשְׁלֵי טו, כז) . באר היטב (ד) חסידות. דדרך בני אדם להיות להוט אחר הממון בסוברם להחיות נפשם ונפש ביתם וקאמר דאדרב' שונא מתנות יחיה כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות ואינו מוכיחן על מעשיהם הרעים שרואה בהן עכ''ל הסמ''ע: