הלכות אבידה ומציאה
סימן רנט - השבת אבידה, מאיזה מקום חיב להשיבה סימן רס - המוצא דבר שמוכח שהנח שם סימן רסא - דין המוצא במקום שנכר שאינה אבדה סימן רסב - על איזה דבר חיב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו סימן רסג - המוצא אבדה שמתביש להשיבה סימן רסד - אבדתו קדמת לכל אדם, אבדת רבו ואבדת אביו של מי קדמת סימן רסה - אין לטל שכר על האבדה סימן רסו - דין אבדת עוברי עברה סימן רסז - כיצד מכריז, וכיצד מטפל בה בעודה בידו סימן רסח - דין קניה בחצרו ובארבע אמותיו סימן רסט - המגביה מציאה לחברו, ואם הגביהו חרש ופקח סימן ער - מציאת חרש שוטה וקטן, ובנו ובתו, ועבדו ושפחתו, ואשתו ופועלו סימן רעא - מציאת בהמה ושטר חוב ושובר וגט אשהסימן רנט - השבת אבידה, מאיזה מקום חיב להשיבה
ובו ט' סעיפים
א (א) הָרוֹאֶה אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל, חַיָּב לְטַפֵּל בָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ לִבְעָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דְּבָרִים כב, א), וְאִם נְטָלָהּ עַל מְנַת לְגָזְלָהּ, וַעֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה, עוֹבֵר מִשּׁוּם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ (דְּבָרִים כב, א), וּמִשּׁוּם לֹא תִגְזֹל (וַיִּקְרָא יט, יג), וּמִשּׁוּם לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דְּבָרִים כב, ג), וַאֲפִלּוּ אִם יַחְזִירֶנָּה אַחַר כָּךְ, (ב) כְּבָר עָבַר עַל לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דְּבָרִים כב, ג) . נְטָלָהּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ עַל דַּעַת לְהַחֲזִירָהּ, וּלְאַחַר יֵאוּשׁ נִתְכַּוֵּן לְגָזְלָהּ, אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דְּבָרִים כב, א), הִמְתִּין עַד אַחַר יֵאוּשׁ וּנְטָלָהּ, אֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא מִשּׁוּם לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (וַיִּקְרָא יט, יג) ; באר היטב (א) הרואה. ל''ד קאמר הרואה אלא הגביה ובאה לידו דהא אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידיה אבל על לא תוכל להתעלם עובר משעה שרואה ומעלים עיניו ממנה מליטלה. סמ''ע: (ב) להתעלם. והרמב''ם פי''א ממלוה דין ו' וסמ''ג לאוין קנ''ט כתבו ואע''פ שהחזירה לאחר יאוש מתנה היא זו וכבר עבר על האיסורים וכן העלה הרמב''ן בס' המלחמות פ' אלו מציאות דאע''פ שהחזירה עובר בכולן וכן משמע פשט לשון בה''ג והרי''ף ונוסחת ש''ס דילן ע''ש. עכ''ל הש''ך:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמָקוֹם שֶׁהוּא חַיָּב לְהָשִׁיב מִשָּׁם, וּבְמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בָּהּ בַּאֲבֵידָה, וְשֶׁתְּהֵא בְּעִנְיָן (ג) שֶׁמּוּכָח שֶׁהִיא אֲבֵידָה, וְשֶׁלֹּא תִהְיֶה מִדַּעַת, וְשֶׁיִהְיֶה בָּהּ שְׁוֵה פְרוּטָה, וְשֶׁיֵּשׁ סִימָן בְּגוּפָהּ אוֹ בִּמְקוֹמָהּ, וְשֶׁהָיָה מְטַפֵּל בָּהּ אִם הָיְתָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁתִּהְיֶה שֶׁל מִי שֶׁחַיָּב לְהָשִׁיב אֲבֵידָתוֹ; אֲבָל אִם חָסֵר אַחַת מִכָּל אֵלּוּ, אֵינוֹ חַיָּב לְהָשִׁיב אֲבֵדָתוֹ. באר היטב (ג) שמוכח. מיהו אע''פ שמוכח צ''ל במקום שראוי להסתפק בה שהיא אבידה דאל''כ שמא ייאש ממנה בשעה שאבדה וכמ''ש בס''ג וע''ל סי' רס''ב. סמ''ע:
ג כֵּיצַד, הַמּוֹצֵא מְצִיאָה בְּמָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצוּיִים שָׁם, חַיָּב לְהַכְרִיז, (ד) שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וַאֲפִלּוּ הָעִיר מֶחֱצָה גוֹיִים וּמֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל, אוֹ אֲפִלּוּ רֻבָּהּ גּוֹיִים, וְהוּא מְצָאָהּ בְּמָקוֹם שֶׁרֹב (ה) הָעוֹבְרִים שָׁם יִשְׂרָאֵל, חַיָּב לְהַחֲזִיר. אֲבָל אִם רֹב הָעִיר גּוֹיִים, אוֹ אֲפִלּוּ רֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, וּמְצָאָהּ בְּמָקוֹם שֶׁרֹב הָעוֹבְרִים שָׁם גּוֹיִים, אֵינוֹ חַיָּב, אֲפִלּוּ אִם יָדַע שֶׁמִּיִּשְׂרָאֵל נָפְלָה, וְיֵשׁ בָּהּ סִימָן, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים; וּכְגוֹן שֶׁהוּא מִדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת שֶׁיָּדַע מִיָּד (ו) בִּנְפִילָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רס''ב ס''ג. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אִבֵּד (ז) סְפָרִים לֹא מְיָאֵשׁ מִנַּיְהוּ, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב''מ) . באר היטב (ד) הבעלים. הטעם שיחשב אולי ימצאנה ישראל ויחזירנה לי. שם: (ה) העוברים. והא דלא אמרינן בזה דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב והיינו רוב העיר דלא אמרי' כן אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצ''ל שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לו' שנתגלגל לבא לשם מרוב בני העיר וק''ל. שם: (ו) בנפילתו. דקי''ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כיון דבאיסורא בא לידו דהמוצאו דהרי לא ידעי מנפילתו בשעה שבא לידו. שם: (ז) ספרים. דאין דרך לקנותן אלא ישראל ואינו מייאש מהן דסבר שיכריז ישראל הקונה ויתן בהן סימן וע''ל סי' רל''ו ס''ח בהג''ה. שם:
ד לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא חָבִית שֶׁל יַיִן בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִם, יֵינָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַקַּנְקַן (ח) מֻתָּר. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן, אָז וַדַּאי שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא (ט) וְנִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנָה וּמֻתֶּרֶת לְמוֹצְאָהּ בִּשְׁתִיָּה אִם הִיא סְתוּמָה וְעַיֵּן בְּי''ד סִימָן קכ''ט מִדִּין זֶה. באר היטב (ח) מותר. ואפילו אם הוא דבר שלא הרגישו הבעלים מיד בנפילתה לא אמרינן שמא דישראל הוא וה''ל יאוש שלא מדעת אלא תלינן אותו ברוב עובדי כוכבים ומש''ה הקנקן מותר. שם: (ט) ונתייאש. פי' מסתמא מייאש ממנו כיון שרוב עובדי כוכבים שם מיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילתו וכמ''ש בסעיף הקודם. שם:
ה אַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַדִּין בְּמָקוֹם שֶׁרֹב גּוֹיִים מְצוּיִים, אֲפִלּוּ נָתַן יִשְׂרָאֵל בָּהּ סִימָן אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר, טוֹב וְיָשָׁר לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין (י) לְהַחֲזִיר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בָּהּ סִימָן. וְאִם הוּא עָנִי וּבַעַל אֲבֵדָה עָשִׁיר, אֵין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. באר היטב (י) להחזיר. וז''ל אגודה פ' אלו מציאות וכן אנו נוהגין להחזיר וכ''פ ראבי''ה וראב''ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוציא עשיר עכ''ל. ש''ך. (ועיין בתשו' צמח צדק סי' פ''ט):
ו מָקוֹם שֶׁרֻבָּן גּוֹיִים וְרֹב (יא) טַבָּחִים יִשְׂרָאֵל, בְּהֵמָה אוֹ עוֹף הַנִּמְצָא שָׁם שָׁחוּט, מֻתָּר וְהוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וְאִם עוֹף חָטַף בָּשָׂר וְהִשְׁלִיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר, אֲפִלּוּ אִם רֹב יִשְׂרָאֵל, הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֲשׁוּ בְעָלָיו. באר היטב (יא) טבחים. דינים אלו נתבארו היטב ביו''ד סי' א' ס''ד ובסי' ס''ג ע''ש ועיין מ''ש הסמ''ע בזה:
ז הַמַּצִּיל מֵהָאֲרִי וְהַדֹּב, וְזוֹטוֹ שֶׁל יָם (פֵּרוּשׁ, לְשׁוֹן יָם הַחוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו עֲשָׂרָה אוֹ ט''ו פַּרְסָאוֹת וְשׁוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁמּוֹצֵא בְּדֶרֶךְ חֲזָרָתוֹ וְכֵן עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם), וּשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר (פֵּרוּשׁ, כְּשֶׁהַנָּהָר גָּדֵל וְיוֹצֵא עַל גְּדוֹתָיו וּפוֹשֵׁט, רַשִׁ''י), הֲרֵי אֵלּוּ (יב) שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ הַבַּעַל עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ. מִכָּל מָקוֹם, טוֹב וְיָשָׁר לְהַחֲזִיר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף ה'. וְאַף עַל גַּב דְּמִדִּינָא אֵין חַיָּבִין לְהַחֲזִיר בַּאֲבֵדוֹת אֵלּוּ, אִם גָּזַר הַמֶּלֶךְ אוֹ בֵּית דִּין חַיָּב לְהַחֲזִיר מִכֹּחַ דִּינָא (יג) דְמַלְכוּתָא אוֹ הֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר. וְלָכֵן פָּסְקוּ ז''ל בִּסְפִינָה שֶׁטָּבְעָה בַּיָּם, שֶׁגָּזַר הַמּוֹשֵׁל גַּם הַקְּהִלּוֹת שֶׁכָּל מִי שֶׁקּוֹנֶה מִן הַגּוֹיִים שֶׁהִצִּילוּ מִן הָאֲבֵדָה הַהוּא שֶׁיַּחֲזִיר לִבְעָלָיו, שֶׁצְּרִיכִין לְהָשִׁיב, וְאֵין לוֹ מִן הַבְּעָלִים אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת) . וְאִם יֵשׁ מִכְשׁוֹלוֹת בַּנָּהָר שֶׁעַל יְדֵי כֵן דָּבָר הַצָּף בּוֹ עוֹמֵד שָׁם, (יד) אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן מִסְתָמָא לָא הָוֵי יֵאוּשׁ. הגה: וְאִם הוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, אִם הַבְּעָלִים יְכוֹלִים לְהַצִּיל וְהֵן רוֹדְפִין אַחֵר הָאֲבֵדָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁם, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם אֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ מַצִּילִין, לֹא זָכָה בָּהֶן הַמּוֹצֵא (טוּר) . אֲבָל אִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּיל מִיָּד, וְהוּא עוֹמֵד וְאֵינוֹ רוֹדֵף אַחֲרָיו, וַדַּאי מִיָּאֵשׁ. וּסְתָמָא (לֹא) הָוֵי יֵאוּשׁ (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנַּ''ל) . אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁבָּרְחוּ מִבַּעֲלֵיהֶן, הָוֵי הֶפְקֵר, וְכָל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן. וְדַוְקָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַעֲלֵיהֶן לְהַחֲזִירָן (רַ''ן ר''פ שִׁלּוּחַ הַקֵן) . באר היטב (יב) שלו. ואפי' אמרו הבעלים דלא מייאשו ואפי' מרדף אחריה דבטלה דעתו אצל כל אדם. סמ''ע: (יג) דמלכותא. בסי' שנ''ו ס''ז כת' הרמ''א כה''ג דנוהגין מדינא דמלכותא להחזיר גניבה אפי' לאחר יאוש ושינוי רשות. [שם]: (יד) ואם. עי' בתשו' מהר''א ששון סי' רכ''א:
ח נָהָר שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ סֶכֶר לָצוּד בּוֹ דָּגִים, וּפוֹעֲלִים יִשְׂרְאֵלִים רְגִילִים לַעֲשׂוֹתוֹ וּלְתַקְּנוֹ כְּשֶׁמִּתְקַלְקֵל, הַמּוֹצֵא בּוֹ מְצִיאָה חַיָּב לְהַכְרִיז. הגה: וְכֵן מָקוֹם שֶׁשּׁוֹמְרִים שָׁם גּוֹיִים בְּקֶבַע, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִים יִשְׂרְאֵלִים, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת) .
ט אֲבֵדַת (טו) קַרְקַע גַּם כֵּן חַיָּב לְהָשִׁיב, שֶׁאִם רָאָה מַיִם בָּאִים לִשְׁטֹף שְׂדֵה חֲבֵרוֹ חַיָּב לִגְדֹּר בִּפְנֵיהֶם כְּדֵי לְהַצִּיל. באר היטב (טו) קרקע. בש''ס ילפינן לה מדכתיב לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וכתבו הטור בסי' רס''ו ע''ש שם:
סימן רס - המוצא דבר שמוכח שהנח שם
ובו י''א סעיפים
א הַמּוֹצֵא בְּגַל אוֹ בְּכֹתֶל יָשָׁן, שֶׁאֵין זוֹכְרִים מִי בְּנָאוֹ, וְלֹא הָיָה מִימוֹת עוֹלָם בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁדָּר בּוֹ עַתָּה וּבְחֶזְקַת אֲבוֹתָיו, הֲרֵי הִיא שֶׁל (א) מוֹצְאָהּ. וְהוּא שֶׁהֶעֶלְתָה (ב) חֲלוּדָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁל גּוֹיִים הַקַּדְמוֹנִים הִיא. וְהוּא שֶׁיִּמְצָאֶנָּה (ג) מַטָּה מַטָּה, כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּטְמוֹנִיּוֹת (ד) הַיְשָׁנִים. אֲבָל אִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵן מַטְמוֹן חָדָשׁ, אֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר, הֲרֵי זֶה לֹא (ה) יִגַּע בָּהֶם שֶׁמָּא (ו) מֻנָּחִים הֵם שָׁם. וְכֹתֶל חָדָשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁאֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה שֶׁהוּא דָּר שָׁם בְּנָאוּהוּ, וְלֹא יָצָא מֵרְשׁוּתָם, מְצִיאָה הַנִּמְצֵאת בּוֹ מֵחֶצְיוֹ לַחוּץ הוּא שֶׁל (ז) מוֹצְאוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סִימָן, וְהוּא שֶׁהֶעֱלָה חֲלוּדָה, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ כֵּיוָן שֶׁאָרַךְ לוֹ שָׁם הַיָּמִים. מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ אִם הֶעֱלָה חֲלוּדָה. וְאִם הוּא (ח) מְמַלֵּא כָּל הַכֹּתֶל, חוֹלְקִים, אֲפִלּוּ אִם כָּל הַכֹּתֶל מְשֻׁפָּע, וְלָא אַמְרִינָן מִמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ הוּא וְנִתְגַּלְגֵּל לַמָּקוֹם הַשָּׁפֵל. באר היטב (א) מוצאה. אפי' נמצא לצד פנים הכותל והא דלא אמרינן דיקנה לו חצירו דזה הבע''ה שדר בו עתה כת' המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפי' היכא דאיכא ייאוש כיון דאילו הוה ידע ליה לא היה מפקירו. סמ''ע: (ב) חלודה. וכגון שחור זה הוא מקום המשתמר דאל''כ אפי' לא העלה חלודה נמי אבידה מדעת היא כ''כ הג''א מא''ז ור''ל באינו משתמר לגמרי נמי אבידה מדעת היא והרי היא שלו ובמשתמר קצת ע''ל ס''י בהג''ה. ש''ך: (ג) מטה. דברי המחבר צל''ע דזה לשון הטור והוא שהעלה חלודה כו' וכתב הרמב''ם והוא שימצאנו מטה מטה כו' ונראה דהרמב''ם מפרש דשתיך טפי דבש''ס שימצאנו מטה מטה וכן נראה להדיא מהה''מ דאל''כ קשה מנ''ל להרמב''ם זה וגם למה השמיט דשתיך טפי וע''כ כת' הטור דברי הרמב''ם דאפשר דפי' רש''י והרמב''ם תרווייהו אמת לדינא דבין שהעלה חלודה ובין שנמצא מטה מטה שהוא בענין שנראה מזמן רב הרי הוא של מוצאו אבל המחבר דמצריך שניהם קשה תרווייהו ל''ל ואפשר דספוקי מספקא ליה בפירוש הש''ס לכך פסק דבעי' תרווייהו לחומרא. שם: (ד) הישנים. די''ל בשעת הנחה הונח בחור שבכותל או בטפח הסמוך לקרקע ואח''כ נשתקע הכותל וגם הוגבה הקרקע סמוך סביב הכותל כנהוג ומש''ה נשתקע בתחתיות הקרקע כל כך כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך ז''ל משמע מדבריו דר''ל דעתה מונח בכותל שבקרקע וכן משמע להדיא לשון הרמב''ם בפירוש המשנה וז''ל ואמרו מצא בגל ובכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שי''ל שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה עכ''ל: (ה) לא יגע. אם הוא במקום שרוב ישראל מצויים שם ש''ך: (ו) מונחים. נראה דבזה אין חילוק בין מונח מחציו לצד חוץ או לצד פנים דבכותל ישן דומיא דגל קתני דאין דרך שימוש בו אלא שיש לחוש שמא אדם מעלמא עשה שם מטמון וכמו מצא באשפה שאינה עשויה לפנו' שבס''ס זה מש''ה פסק דלא יגע בהם דומיא דאשפה וגם אינן של בעל הגל והכותל. סמ''ע: (ז) מוצאו. נראה דאע''פ אם נמצא מטה מטה כדרך המטמוניות כ''כ הסמ''ע ועיין בש''ך מה שדקדק וביאר בזה. ע''ש: (ח) ממלא. אפי' הוא חתיכה אחד ארוך והולך מקצה אל קצה כיון דלא ניכר אם מצד פנים או מצד חוץ הונח ובא שם ואין לו חזקת בעלים הראשונים קי''ל דחולקין בספק ממון כזה. סמ''ע:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכִין אוֹ בְּנִסְכָּא, שֶׁאֵין הוֹכָחָה מֵאֵיזֶה מָקוֹם בָּא לְשָׁם. אֲבָל סַכִּין אוֹ כִיס, הוּא (ט) מוֹכִיחַ עַל עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה מָקוֹם בָּא, שֶׁאִם יַד הַסַכִּין וּרְצוּעַת הַכִּיס לְצַד חוּץ, וַדַּאי מִחוּץ בָּא שָׁם וְהִיא שֶׁל מוֹצְאוֹ, וַאֲפִלּוּ מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים. וְאִם הֵם לְצַד פְּנִים, הֵם שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ. באר היטב (ט) מוכיח. משמע אפי' בממלא כל הכותל אזלינן בתר מוכיח וכן משמע בטור והב''ח לא פסק כן אלא כהרמב''ם ודבריו מרפסין איגרא ובלי ספק גם דעת הרמב''ם וסמ''ג כן וכמ''ש הכ''מ ומהר''א שטיין והכי מוכח בש''ס דאל''כ מאי פריך פשיטא ע''ש ודוק וגם מהרש''ל בביאורו לסמ''ג פי' כן ע''ש ואיזה תלמיד טועה הוסיף שם פי' לדבריו שהכותל ממולא מן הכיס והסכין כו' כי דעתו כדעת מהרא''ש ואפשר שטעות המדפיס יש שם ע''ש. ש''ך:
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּחֶצְיוֹ וְלִפְנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, כְּשֶׁהוּא טוֹעֵן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה יוֹרֵשׁ שֶׁאָנוּ טוֹעֲנִין לוֹ, שֶׁמָּא שֶׁל אָבִיו הָיָה. אֲבָל אִם הוֹדָה שֶׁהֵם מְצִיאָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה מַשְׂכִּיר לַאֲחֵרִים, הֲרֵי הֵם שֶׁל שׂוֹכֵר (י) הָאַחֲרוֹן. וְאִם הִשְׂכִּירוֹ (יא) לִשְׁלֹשָׁה גוֹיִם כְּאַחַת, הֲרֵי עֲשָׂאוֹ (יב) פּוּנְדָק, וְכָל הַנִּמְצָא בּוֹ, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אַחֵר יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁהוּא טָמַן, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוֹ פּוּנְדָק. באר היטב (י) האחרון. פי' אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית כ''כ הסמ''ע וכת' הש''ך דאם שוכר האחרון הוא עובד כוכבים הוי של מוצאו כ''כ הטור וכן מוכח בש''ס לפי' רש''י והרא''ש וכ' עוד ומיירי שבעה''ב אינו דר עמהן דאל''כ הרי הוא של בעה''ב דהוא אחרון כמ''ש התו' ודוקא דבר שאין בו סי' אבל דבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא העלה חלודה כן הוא בהג''א מא''ז ונראה דאם השכירו לאחרים ובעה''ב דר שם עמהן נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי' אפי' העלה חלודה כו'. ע''ש: (יא) לג'. כן הוא לשון הש''ס ולשון הטור הוא אם היו דרים בו ב' עובדי כוכבים וישראל ביחד כו' והלך בשטת הרא''ש וכן הוא כוונת התו' כו' ואפשר שכן נמי דעת הרמב''ם והמחבר ומ''ש ג' עובדי כוכבים לאו דוקא קאמרי א''נ הן פירשו בש''ס שאין הישראל דר עמהן וא''כ צ''ל דג' דוקא קאמרי ואין טעם לדבר עכ''ל הסמ''ע ועיין בש''ך שהשיג עליו בזה וכתב דהא ודאי ליתא ע''ש: (יב) פונדק. ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעובדי כוכבים מצאוה. סמ''ע:
ד רְאוּבֵן הַדָּר עִם שִׁמְעוֹן בְּבֵיתוֹ וּמַעֲלֶה לוֹ שָׂכָר, אִם צְבִי שָׁבוּר אוֹ גוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ נִכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, זָכוּ בָּהֶם (יג) שְׁנֵיהֶם. דְּהָווּ כִּשְׁנַיִם הַשֻּׁתָּפִין בֶּחָצֵר (טוּר) . אֲבָל אִם קָנָה אֶחָד מֵהֶם בּוֹ מְצִיאָה (יד) מִגַּנָּב, אֵין לַחֲבֵרוֹ זְכוּת בָּהּ. באר היטב (יג) שניהם. ומדברי התוספות פ''ק דב''מ דף י''א סוף ע''ב נראה להדיא שהוא כולו של שמעון המשכיר ע''ש וכ''נ מדברי האגודה פ' השואל. ש''ך: (יד) מגנב. כת' הראב''ן פרק אלו מציאות ריש דף צ''ד גנב שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציאה והיה שמעון יושב שם וסבר הגנב שהוא ראובן בעה''ב ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין אינו שם יזכה לו ביתו אע''פ שהוא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וה''נ נכנס הגנב להקנותו וחייב שמעון להחזירו לו ע''כ וע''ש וע''ל סי' רס''ח ס''ג בהג''ה. שם:
ה הַמּוֹצֵא מָעוֹת בַּחֲנוּת, אִם הָיוּ בֵּין תֵּבָה לְחֶנְוָנִי הֲרֵי הֵם שֶׁל בַּעַל הַחֲנוּת. וְאִם (טו) מְצָאָם עַל הַתֵּבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִתֵּבָה וְלַחוּץ, הֲרֵי הֵם שֶׁל מוֹצְאָם. (טז) וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶן סִימָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַל הַתֵּבָה שֶׁל חֶנְוָנִי הֵם (הַכֹּל בַּטּוּר ונ''י) . מָצָא מָעוֹת בַּחֲנוּת הַשֻּׁלְחָנִי, בֵּין כִּסֵא לַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שֻׁלְחָנִי. מְצָאוֹ עַל הַכִּסֵא לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָנִי, אֲפִלּוּ הָיוּ צְרוּרִין וּמֻנָּחִין, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל מוֹצְאָם, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב גּוֹיִים, שֶׁאִם לֹא כֵּן חַיָּב לְהַכְרִיז מִפְּנֵי שֶׁהֵם צְרוּרִים יֵשׁ בָּהֶם סִימָן. באר היטב (טו) מוצאם. וחצירו לא קנה משום דלא סמכא דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם לא קני' ליה חצירו כ''כ הרא''ש ור''י וכ''כ נ''י בשם רשב''א והר''ן וכ''כ ראב''ן דף צ''ג וכתב ונ''ל שבתים שלנו דרבים דורסין בהן המוצא שם הרי אלו שלו דדומה לחנות הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויים שם ולא קניא ליה חנותו עכ''ל וע''ל סי' רס''ח שם. שם: (טז) ואפילו. עיין בסמ''ע שהניח דברי הרמ''א בזה בצ''ע והש''ך כתב דלק''מ ויישב דבריו על נכון ע''ש:
ו הַמּוֹצֵא קְצִיעוֹת בַּדֶּרֶךְ, אֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה לַדֶּרֶךְ וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים תַּחְתֶּיהָ, מֻתָּרִים, שֶׁהַבְּעָלִים (יז) מִתְיָאֲשִׁים מֵהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת. אֲבָל זֵיתִים וַחֲרוּבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲסוּרִים. וּתְמָרִים שֶׁמַּשִּׁירָם הָרוּחַ, מֻתָּרִים, שֶׁחֶזְקָתָן, שֶׁהַבְּעָלִים מְחָלוּם לְכָל אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת אוֹכְלִים אוֹתָם מֵחֲמַת מְתִיקוּתָם. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי מְחִילָה, אֲסוּרִים. וְכֵן אִם הִקְפִּיד בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת, אוֹ תִּקֵּן מָקוֹם שֶׁיִּפְּלוּ בּוֹ הַנּוֹבְלוֹת עַד שֶׁיְּלַקְּטֵם, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁלֹּא מָחַל: באר היטב (יז) מתיאשים. בש''ס אמרו דדרך תאנים ותמרים ליפול מהאילן ומש''ה נתייאשו הבעלים מהן אפילו קודם נפילתן דאל''כ הוי יאוש שלא מדעת ובאיסורא בא ליד המוצאן גם הקציעות בשעה שבא בעה''ב ליטול מהן לישא לביתו משום חשיבותן מרגיש מיד בנפילתן ומתייאש מהן קודם שבאו ליד המוצאן. סמ''ע:
ז מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרוֹת בִּמְקוֹם (יח) הַגְּרָנוֹת, אִם הָיוּ כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ ד' (יט) אַמּוֹת אוֹ בְּיוֹתֵר עַל ד' אַמּוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מְטַפְּלִים בַּאֲסִיפָתָן. הָיוּ מְפֻזָּרִים בְּפָחוֹת מִד' אַמּוֹת, לֹא יִגַּע בָּהֶם, שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּ שָׁם. וְכֵן יוֹתֵר מִקַּב בְּד' אַמּוֹת (טוּר) . הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בְּב' אַמּוֹת, אוֹ קַבַּיִם בְּח' אַמּוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מִינִים כְּגוֹן תְּמָרִים וְשׁוּמְשְׁמִין, כָּל אֵלּוּ סָפֵק, לְפִיכָךְ לֹא יִטֹּל, וְאִם נָטַל אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בִּתְמָרִים לְחוּד דְּלָא נָפִישׁ טָרְחַיְהוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (טוּר), אוֹ בְּשׁוּמְשְׁמִין לְחוּד דְּחָשִׁיבֵי, הָוֵי סָפֵק (רַשִׁ''י) . באר היטב (יח) הגרנות. כ''כ הטור וס''ל דתלוי הדבר במקום מציאותן וכיון שנמצאו במקום הגרנות אפילו לאחר זמן הדישה תולין אותן בבעלים דבשעה שדשו הגורן לא רצו לטרוח לאסוף מעט פירות כאלו הנפזרים במרחק ד''א ולאפוקי מיש דעות דתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה וע''ל סי' רס''ב ס''ז. שם: (יט) אמות. פירש בתוס' לחד תירוצא דהיינו בב' אמות על ב' אמות דאי בב' על ד' הרי אלו שלו ע''ש ודוק. ש''ך:
ח גּוֹזָל שֶׁמְּדַדֶּה (פֵּרוּשׁ, שֶׁמִּתְנוֹדֵד) וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְרֹחַ, הַנִּמְצָא קָרוֹב לְשׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ (כ) חֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ. חוּץ לַחֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל (כא) מוֹצְאוֹ, שֶׁאֵין הַגּוֹזָל מְדַדֶּה יוֹתֵר עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּבִשְׁבִיל שֶׁל (כב) כְּרָמִים אֲפִלּוּ חוּץ לְנ' אַמָּה הָוֵי שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ (טוּר) . נִמְצָא בֵּין שׁוֹבָכוֹת, הֲרֵי הוּא שֶׁל (כג) קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, יַחֲלֹקוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ יוֹנֵי שְׁנֵי הַשּׁוֹבָכוֹת שָׁוִין בְּמִנְיָן, אֲבָל אִם הָיוּ יוֹנֵי הָאֶחָד רַבִּים, הַלֵּךְ אַחַר (כד) הָרֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחוֹק. וְכָל זֶה בְּגוֹזָלוֹת שֶׁאֵינָן מַפְרִיחִים, אֲבָל אִם הֵם מַפְרִיחִים, בְּכָל (כה) עִנְיָן שֶׁל מוֹצְאוֹ (טוּר) . באר היטב (כ) חמשים. בש''ס אמרו דבשיעור נ' אמה ממלאים כריסם וחוזרת לקינה ואינה מדדת יותר כיון דא''י לפרוח. סמ''ע: (כא) מוצאו. דכיון דליכא למתלי דמשובך נדדה ובאה שם אמרינן דעוברי דרכים עברו שם ונפלה מהן ורובא דעלמא העוברים ושבים עובדי כוכבים נינהו עכ''ל הסמ''ע ובתי''ט פ' לא יחפור תמה ע''ז דהא במשנה פ' אלו מציאות מוכח דאין בגוזלות סי' וא''כ אפי' אם רוב עוברי דרכים ישראל שרי ע''כ ונלע''ד אין זה קושיא דמ''מ מאן לימא דמצאן לאחר יאוש דלמא אכתי לא ידע דנפל מיניה וה''נ יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכן בתוס' פ' לא יחפור דף כ''ג ע''ב משמע לכאורה כהסמ''ע מיהו הרמב''ן בחדושיו שם בשם ר''ת והנ''י כתבו כהתי''ט וכ''כ הע''ש וא''כ צ''ל דמידע ידע בנפילתן דגוזלות והוי כמו הנך דסי' רס''ב ס''ו. ש''ך: (כב) כרמים. פרש''י שע''י הכרמים דרכה לנדדה אפי' חוץ לנ' אמה. סמ''ע: (כג) קרוב. פירוש כשהוא בתוך נ' לשניהן אלא שלאחד הוא יותר קרוב מאשר הוא לשני וה''ה בשביל של כרמים אפי' ביותר מחמשים. שם: (כד) הרוב. דקי''ל כל היכא דיש לספק ולתלות בקרוב או ברוב אף שהוא רחוק יותר תלינן ברוב כמ''ש הט''ו בסי' רנ''ט. שם: (כה) ענין. דתלינן ברובא דעלמא שהן עובדי כוכבים ולא בקרוב אף שהן ישראל. שם:
ט כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה, בֵּין (כו) שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן, אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ (כז) הַנָּחָה אָסוּר לִגַּע בָּהּ, שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ, וְאִם יָבֹא לִטְּלָהּ, וְהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחֲזִיר בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלָתֵת סִימָנֶיהָ. לְפִיכָךְ, אָסוּר לוֹ שֶׁיִּגַע בָּהּ עַד שֶׁיִּמְצָאֶנָּה דֶּרֶךְ נְפִילָה. אֲפִלּוּ (כח) נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר, וְלֹא יָדַע אִם דָּבָר זֶה אָבוּד אוֹ מֻנָּח, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ, וְאִם עָבַר וּנְטָלוֹ (כט) אָסוּר לוֹ לְהַחֲזִירוֹ לְשָׁם. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, (ל) זָכָה בּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִירוֹ. וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, בֵּין סְפֵק הַנָּחָה בֵּין בְּדֶרֶךְ נְפִילָה, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב לְהַכְרִיז. באר היטב (כו) שיש. וכל הפוסקים חולקין ע''ז דביש בה סימן נוטל ומכריז אם לא שהוא במקום המשתמר לגמרי וכמ''ש הרמ''א בסעיף שאח''ז וכדבריהם מוכח בש''ס ואע''פ שבב''י וכ''מ כתב ליישב דברי הרמב''ם מ''מ כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאד ע''ש. ש''ך: (כז) הנחה. כגון טלית וקרדום בצד גדר וכמ''ש בס''י דדרך עובדי אדמה להניח שם בגדיהן וכלי עבודתן לפי שעה עד שיחזרו לביתן מעבודתן ויקחו מלבושן או שתגיע השעה ביום שיצטרכו לכלי מלאכתן ויקחום משם. סמ''ע: (כח) נסתפק. פירוש כגון שמצא הטלית במקום שהוא משומר קצת מש''ה יש להסתפק אם הניחו בעליו שם בכונה כיון שהמקום הוא משומר קצת או אבוד מידו ובא לשם בלי כוונה כיון שאינו משומר כל צרכו. שם: (כט) אסור. ע''כ בדבר שיש בו סימן מיירי דאי באין בו סימן הא מסיק דזכה בו המוצאו ואין שייך לומר אסור להחזירו בדבר שהוא זכה בו ונראה דקאי דוקא אדסמיך לי' במצא במקום שיש להסתפק בהינוח או באבוד דאז מיד שנטלו בידו אפי' לא הלך עמו לביתו אסור לו להחזירו כשיש בו סימן או אפי' בודאי הינוח והוליכה לביתו וכ''כ רמ''א בסמוך ושם אכתוב טעם הדבר. שם: (ל) זכה. רבים תמהו על הרמב''ם בזה וכמ''ש הרמ''א בסמוך והנלע''ד ליישב כיון דבשעה שנוטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה דלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן מש''ה ס''ל להרמב''ם דבזה כ''ע מודו דיחזיקנו המוצאו לעצמו כ''כ הסמ''ע ובש''ך דחה דבריו ומיישב באופן אחר ע''ש וע''ל סי' רס''ב ס''ד:
י כֵּיצַד, מָצָא טַלִּית אוֹ קַרְדֹּם בְּצַד הַגָּדֵר, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶם. בִּסְרַטְיָא (פֵּרוּשׁ, דֶּרֶךְ רְחָבָה שֶׁהוֹלְכִים שָׁם רַבִּים תָּדִיר), נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא גוֹזָלוֹת (לא) מְקֻשָּׁרִים בְּכַנְפֵיהֶם וּמְדַדִּין, אַחַר הַגָּדֵר (פֵּרוּשׁ, גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים) אוֹ אַחַר הַגַּפָּה (פֵּרוּשׁ, סְתִימַת כֹּתֶל שֶׁל עֵצִים אוֹ שֶׁל קָנִים) אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶם, שֶׁמָּא בַּעֲלֵיהֶן הִנִּיחוּם שָׁם. וְאִם נְטָלָם, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ קְשׁוּרִים קֶשֶׁר שֶׁהוּא סִימָן, חַיָּב לְהַכְרִיז. וְכֵן אִם מְצָאָם קְבוּעִים בִּמְקוֹמָם, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁהַמָּקוֹם סִימָן. הגה: כָּל אֵלּוּ דִבְרֵי הָרַמְבַּ''ם; אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִים בְּכָל זֶה וּסְבִירָא לְהוּ דְּג' חִלּוּקִים בַּדָּבָר: דְּאִם הַדָּבָר (לב) מִשְׁתַּמֵּר כְּגוֹן טַלִּית אוֹ קַרְדֹּם בְּצַד גָּדֵר, וְהוּא (לג) סָפֵק אִם הִנִּיחוּ בְּעָלִים שָׁם, לֹא יִגַּע בָּהֶן בֵּין יֵשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין אֵין בּוֹ סִימָן; עָבַר וּנְטָלוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ סִימָן יַכְרִיז (טוּר), אִם אֵין בּוֹ סִימָן יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ (הַמַּגִּיד פט''ו דִּגְזֵלָה ונ''י פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת) ; לֹא הוֹלִיכוֹ (לד) לְבֵיתוֹ, יַחֲזֹר וְיַנִּיחֶנּוּ עַל מְקוֹמוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר (לה) כְּלָל, אֲפִלּוּ וַדַּאי הֻנַּח וְאֵין בּוֹ סִימָן לֹא בַּחֵפֶץ וְלֹא בַּמָּקוֹם, הָוֵי שֶׁל מוֹצָאוֹ; וְאִם יֵשׁ בּוֹ סִימָן, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וּבְמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּר קְצָת, כְּגוֹן שְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, אֲפִלּוּ סָפֵק הִנּוּחַ, יֵשׁ בּוֹ סִימָן נוֹטֵל וּמַכְרִיז; וְאִם אֵין בּוֹ סִימָן, לֹא בְגוּפוֹ וְלֹא בַמָּקוֹם, לֹא יִטְּלֶנּוּ, וְאִם נְטָלוֹ רַק בְּיָדוֹ וְלֹא הוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ (לו) לֹא יַחֲזִיר, שֶׁהֲרֵי אֵין הַמָּקוֹם מִשְׁתַּמֵּר הֵיטֵב, וִיהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְכֵן נִרְאָה לִי עִקָּר (טוּר וְהַמַּגִּיד) . באר היטב (לא) בכנפיהם. בש''ס ובטור מפורש דקשר כי האי לא הוי סימן דכ''ע הכי קטרו להו גם א''א לומר דהמקום הוי סימן כיון דמדדין אמרינן דמעלמא נדדו שם דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה וה''ל ספק הינוח בכוונה או ספק נפילה שלא בכוונה עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך ע''ז ונראה דקשיא ליה דא''כ הרי הוא של בעל השובך וכמ''ש בס''ח וכ''כ התי''ט פ' אלו מציאות ובחנם דחק ואדרבא נראה להיפך דאי ס''ד שאין שובך תוך נ' אמה ומשום דהוי ספק הינוח או נפילה שלא בכונה ל''ל מדדין אלא ודאי מיירי שיש שובך קרוב תוך נ' אמה והלכך לא חיישינן לנפילה וכמ''ש התוס' ב''ב דף כ''ג ע''ב ד''ה ודאי מההוא כו' דהיכא די''ל דמשובך בא לית לן למתלי בנפילה כו' עיין שם דמביא ראיה לדבריו מהש''ס ופוסקים: (לב) משתמר. כלומר שהוא במקום המשתמר וכן הוא בטור ותוספות והרא''ש דכיון שהוא במקום המשתמר לגמרי אפי' יש בו סימן אינו חייב בהשבה הלכך לא יגע בהן. ש''ך: (לג) ספק. הלשון מגומגם דהא כיון דיש בו סימן טעמא דלא יגע בו משום שלדעת הונח שם במקום המשתמר וא''כ הוי ודאי הינוח וכן הוא לשון הרא''ש כללא דמלתא דהניח במקום המשתמר כגון ודאי הניח אפי' יש בו סי' כגון טלית וקרדום בצד גדר כו' וגם לשון הטור משמע כן ע''ש. שם: (לד) לביתו. פירוש אלא הגביהו ונטלו בידו אבל לא זז משם דאז לא שייך הטעם שמא יבא בעל אבידה כו' דהרי ראה דלא בא לכן יחזור ויניחנה כיון דהמקום הוא משומר. סמ''ע: (לה) כלל. גם בכאן קיצר הרב בלשונו דפשיטא בודאי הניח ואין בו סימן אפי' במקום שאינו משתמר כלל לא הוי של מוצאו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם דהוי יאוש שלא מדעת וע''כ הוכרחו הטור והרא''ש לפרש בכריכות קטנות בר''ה שאין בהן סימן לפי שמתגלגלים ברגלי בני אדם ומתחלה הניחום בעליהן שם להקל ממשאן ושכחום ונתייאשו כיון שאין בהן סימן לא בחפץ ולא במקום ע''כ ור''ל דדוקא בכה''ג שמסתמא מיד נתייאשו הבעלים קודם שמצאן זה והלכך בהיתרא אתא לידיה אבל בעלמא היכא דהוי יאוש שלא מדעת יהא מונח עד שיבא אליהו לדעת הפוסקים והרב ז''ל ע''ל סי' רס''ב ס''ק י''ב. ש''ך: (לו) לא. ומדברי הנ''י והר''ן פרק אלו מציאות והרמב''ן והרשב''א והה''מ פט''ו דגזילה נראה להדיא דבכה''ג יחזיר כיון שלא הוליכו לביתו דממ''נ אם הבעלים הניחום שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת הבעלים יכול להחזירו ואי מעלמא אתי כיון שאין בו סי' הרי הוא שלו ולמה לא יהא רשאי להניחו וכן נ''ל עיקר דמשמע דהך דרב אבא בר זבדא בש''ס דילן היינו הך דירושלמי ודו''ק. שם:
יא מָצָא בָּאַשְׁפָּה כְּלִי מְכֻסֶה, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע (לז) בּוֹ. הגה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בָּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְפַנּוֹת כְּלָל, אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה עָשׂוּי לְפַנּוֹת, הַמַּטְמִין בָּהּ דָּבָר, אֲבֵדָה מִדַּעַת הִיא וַהֲרֵי הוּא שֶׁל (לח) מוֹצְאָהּ (טוּר) . וְאִם אַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת הִיא, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ מְכֻסֶה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן אִם הָיוּ כֵּלִים קְטַנִּים, כְּגוֹן סַכִּין וְשַׁפּוּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻסִים בָּאַשְׁפָּה הַקְּבוּעָה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁאֶפְשָׁר כְּשֶׁכִּבְּדוּ הַבַּיִת הִשְׁלִיכָן שָׁם (טוּר) . באר היטב (לז) בו. דאמרינן דמדעת הטמינו שם. סמ''ע: (לח) מוצאה. כן הוא לשון הטור והמחבר העתיק לשון הרמב''ם שלא כתב זה ונראה דהרמב''ם לטעמיה אזיל שכתב בפרה רועה בין הכרמים של עובדי כוכבים והתרה בו דאמרינן ג''כ דהיא אבידה מדעת אע''פ שאינו חייב ליטפל בה מ''מ אין ליטלה לעצמו וכמ''ש בסי' שאח''ז ומטעם שכתבתי שם דס''ל דאע''ג דבעל הפרה לא חשש אממונו מ''מ אין לאחר ליטלו לעצמו וה''נ דכוותיה ומש''ה לא חילק הרמב''ם בזה והניחה ג''כ בכלל דין אשפה שאינה עשויה לפנות ולא יגע בה ולפ''ז ק''ק דה''ל להרמ''א לכתוב הג''ה זו בלשון י''א עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דאין דבריו מוכרחים אלא שהרמב''ם קיצר בדבר ולא כתב רק מה שנאמר בש''ס לפי האמת ואפשר דלדינא מודה להטור ואע''ג דבסי' רס''א ס''ד לא ס''ל להרמב''ם הכי מ''מ כיון שבלשונו כאן אין הכרח העתיק הרמ''א דברי הטור כפשטן וכן דרכו בכמה מקומות או יש לחלק בין אבידה מדעת דהכא להתם כמו שמוכרח לו' לדעת הרמב''ם שם ולענין דינא פשיטא נראה עיקר כהטור והרמ''א עכ''ל:
סימן רסא - דין המוצא במקום שנכר שאינה אבדה
ובו ד' סעיפים
א מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּדֶּרֶךְ (א) בַּיּוֹם, אֵין זוֹ אֲבֵדָה. בַּלַּיְלָה, אוֹ אִם רוֹאֶה חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין (טוּר), הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. בִּפְנוֹת הַיּוֹם וּבַנֶּשֶׁף, אִם רָאָה אוֹתָם שְׁלֹשָׁה (ב) יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה, וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז. באר היטב (א) ביום. בטור כתב וז''ל אפילו כמה ימים זא''ז מפני שניכר שאין זה אבידה אלא דרך בני אדם להניח ולעשות כן בכוונה וכ''נ מדעת המחבר שהוא כלשון הרמב''ם פט''ו מגזילה ולא כרשב''א שכתב הה''מ בשמו שגם באלו בג' ימים זא''ז הוה אבידה עכ''ל הסמ''ע ולפום ריהטא שגג בזה דרשב''א כ''כ אטלית בצד גדר דברייתא כשמוצאו ג' ימים זא''ז ה''ז אבידה כמו בחמור. ובחמור באמצע יום לא הוי אבידה אפילו אחר כמה ימים והרמב''ם לא חילק בטלית בצד גדר וס''ל דלעולם לא הוי אבידה אפילו אחר כמה ימים וזה מבואר בהה''מ שם. ש''ך: (ב) ימים. לשון הש''ס עד ג' ימים אימר אתרמויי אתרמי ונפקא טפי לא:
ב רָאָה פָּרָה רָצָה בַּדֶּרֶךְ, אִם פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעִיר אֵין זוֹ אֲבֵדָה, כְּלַפֵּי הַשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. מְצָאָהּ רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִיר מִשּׁוּם אֲבֵדַת קַרְקַע. לְפִיכָךְ, אִם הָיוּ הַכְּרָמִים שֶׁל גּוֹי, אֵינָהּ אֲבֵדָה וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר. וְאִם חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנָּה הַגּוֹי כְּשֶׁיִּמְצָאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִידָה הַכֶּרֶם, הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז וְהוּא הַדִּין בְּמָקוֹם שֶׁפּוֹרְעִין קְנָס מִבְּהֵמוֹת שֶׁרוֹעִין בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים (ר' יְרוּחָם נ''ב) .
ג מָצָא פָּרָה (ג) בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב לְהַחֲזִירוֹ. הָיְתָה רוֹעָה בָּעֲשָׂבִים, אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּרֶפֶת שֶׁאֵינָה מִשְׁתַּמֶּרֶת וְאֵינָהּ מְאַבֶּדֶת, לֹא יִגַּע בָּהּ, שֶׁאֵין זוֹ אֲבֵדָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָרֶפֶת חוּץ לַתְּחוּם, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ (טוּר וְכ''כ הָרֹא''שׁ) . מִיהוּ, נִרְאֶה לִי, דְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן, וְאַף הַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה מוֹדָה אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינָהּ מְשֻׁמֶּרֶת: באר היטב (ג) בר''ה. דכיון שהיא עומדת בר''ה נרא' שהיא מותעה ובודאי תברח משם. סמ''ע:
ד הַמְאַבֵּד מָמוֹנוֹ לָדַעַת אֵין נִזְקָקִין לוֹ. כֵּיצַד, הִנִּיחַ פָּרָתוֹ בְּרֶפֶת שֶׁאֵין לָהּ דֶּלֶת, וְלֹא קְשָׁרָהּ, וְהָלַךְ לוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּרֶפֶת לֹא מִקְרֵי אֲבֵדָה מִדַּעַת וְחַיָּב לְהַחֲזִירָהּ (טוּר) . הִשְׁלִיךְ כִּיסוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ לוֹ, הֲרֵי זֶה אִבֵּד מָמוֹנוֹ לְדַעְתּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְרוֹאֶה דָּבָר זֶה לִטֹּל לְעַצְמוֹ, אֵינוֹ זָקוּק לְהַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר תֹּאבַד (דְּבָרִים כב, ג), פְּרָט לַמְאַבֵּד לְדַעְתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲבֵדָה מִדַּעַת הָוֵי (ד) הֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם זָכָה (טוּר) . באר היטב (ד) הפקר. והב''י כת' ע''ז דלאו מלתא היא שבשביל שאינו חושש כו' גם הב''ח כתב דהעיקר כהרמב''ם ולע''ד לא ירדו לס''ד הטור דאין כוונתו להשיג בסברא דמסתמא כיון שאינו מפקח על נכסיו מפקירם אלא כונתו להשיג דאבידה מדעת דבכל הש''ס פירושו דהוי הפקר וכמו שמוכח גבי אשפה כו' דאמרינן אבידה מדעת היא והיינו ע''כ דהפקר הוי והיא שלו וכמ''ש בסי' רס''א סי''א. וה''נ מוכח בר''פ אלו מציאות דקאמר ר''ש מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו כו' דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא פרש''י שלא נפלו ממנו ומדעת הניחום הוי הפקר אלמא דאבידה מדעת בכל דוכתא פירושו שהוא הפקר ולהרמב''ם צ''ל דאבידה מדעת דהכא אין פירושו כמו אבידה מדעת דהתם והוא דוחק גדול ומה שהכריע הב''ח מסי' רע''ג ס''ג ומהו ההפקר כו' לאו מלתא היא דודאי ה''ה בדבר שניכר מחשבתו שמפקירן הוי הפקר וכמ''ש בסי' רס''ד ס''ה גבי דבש ושרפה וכן בש''ס גבי סתם גללים אפקורי מפקר להו וכה''ג בכמה דוכתי הלכך עיקר כהטור וכן משמע מדברי הג''א שהבאתי ר''ס ר''ס ע''ש (ס''ק ב') שוב מצאתי להדיא בתוספות פ''ק דשבת דף י''ח ע''ב ובאלו מציאות דף ל' ע''ב שכתבו והא דקאמר גבי גיגית נר וקדרה אפקורי מפקר להו אע''ג דליכא ג' התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו ע''כ. ש''ך:
סימן רסב - על איזה דבר חיב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו
ובו כ''א סעיפים
א כָּל אֲבֵדָה שֶׁאֵינוֹ שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה וּבִשְׁעַת מְצִיאָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. אֲפִלּוּ הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה, וְהוּזְלָה, אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה, וְהוּקְרָה, אֵינוֹ חַיָּב. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁוָה פְּרוּטָה בִּשְׁעַת אֲבֵדָה וּבִשְׁעַת מְצִיאָה, אֲפִלּוּ הוּזְלָה בָּאֶמְצַע, חַיָּב. וְכֵן אֲפִלּוּ הוּזְלָה אַחַר מְצִיאָה, חַיָּב לְהַכְרִיז:
ב אֲפִלּוּ אֲבֵדָה שֶׁשָּׁוָה הַרְבֵּה, אִם הִיא שֶׁל שֻׁתָּפִים הַרְבֵּה, שֶׁאֵין מַגִּיעַ לְכָל אֶחָד שְׁוֵה פְרוּטָה, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵם שְׁתָּפִים בָּהּ. אֲבָל בִּסְתָם, שֶׁרָאָה חֵפֶץ אוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁנָּפַל מִשְּׁלֹשָׁה וְאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת, חַיָּב לְהַחֲזִיר, דְּשֶׁמָּא (א) שֻׁתָּפִים הֵם בּוֹ וְאֶחָד מֵהֶם מָחַל חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ שָׁוֶה שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת לִשְׁנַיִם. וְאִם אַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מָחַל אֶחָד לַחֲבֵירָיו, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ אֲפִלּוּ בָּא לְיָדוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹדַע. וְאִם הָיָה שָׁוֶה פָּחוֹת מִשְׁתֵּי פְרוּטוֹת, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, דְּלָא חַיְשֵׁינָן דִּלְמָא שְׁנַיִם מָחֲלוּ לְאֶחָד. באר היטב (א) שותפים. אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי' שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי לההולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרו לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל אחד יאמר אני לא מצאתיה משא''כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידם לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים ג''כ אינו מייאש דאף אם יכפרנו זה שהלך עמו ורוצה לישבע שלא מצאה סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת אבידתי. סמ''ע:
ג אֵין הַמּוֹצֵא מְצִיאָה חַיָּב לְהַכְרִיז, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בְּגוּפוֹ אוֹ שֶׁרָאוּי לִתֵּן סִימָן בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בִקְשָׁרָיו אוֹ בְמִנְיָנוֹ אוֹ בְמִדָּתוֹ אוֹ בְמִשְׁקָלוֹ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ שׁוּם סִימָן, אֲפִלּוּ בִמְקוֹמוֹ, כְּגוֹן שֶׁנִּכָּר שֶׁלֹּא הֻנַּח שָׁם בְּכַוָּנָה אֶלָּא דֶּרֶךְ נְפִילָה בָּא שָׁם, אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לִתְלוֹת שֶׁבְּעָלָיו הִרְגִּישׁוּ בּוֹ מִיָּד כְּשֶׁנָּפַל מִמֶּנּוּ, אוֹ מֵחֲמַת (ב) כָּבְדוֹ אוֹ מֵחֲמַת חֲשִׁיבוּתוֹ, וְתָמִיד הָיָה מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ וּמַרְגִּישׁ כְּשֶׁנּוֹפֵל, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁהֲרֵי נִתְיָאֵשׁ מִיָּד כְּשֶׁיָּדַע שֶׁנָּפַל, כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, וּבָא לְיָדוֹ בְּהֶתֵּר, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו. וְאִם לֹא, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֵשׁ אַחַר כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְיָדוֹ (ג) קֹדֶם יֵאוּשׁ. באר היטב (ב) כובדו. פי' והיה נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקלה המשא מעליו ואף שודאי לא הרגיש מיד בשעת נפילה דא''כ הי' מגביהו מיד מ''מ מסתמא הרגיש סמוך לנפילה קודם שמצאו זה והגביהו. (שם): (ג) קודם. ר''ל דאף אם היה יודע מנפילתו הי' מייאש ממנו מיד מ''מ השתא דלא ידע בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דחצירו כידו בזה דלא קניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש''ל כן העליתי בסי' רס''ח ס''ג ע''ש עכ''ל:
ד רָאָה אֲבֵדָה שֶׁנָּפְלָה (ד) מִשְּׁנַיִם אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר (ה) אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סִימָן. שֶׁאִם רָאָה מִמִּי מֵהֶם נָפַל יַחֲזִירֶנּוּ לוֹ; וְאִם לֹא רָאָה מִמִּי מֵהֶם נָפַל, אִם יֵשׁ בּוֹ סִימָן יַכְרִיז בֵּינֵיהֶם, וְאִם אֵין בּוֹ סִימָן יְהֵא (ו) בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְדַוְקָא (ז) שֶׁשָּׁוֶה שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר ס''ב (טוּר) . באר היטב (ד) משנים. בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ומשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאינן שותפין [או] שהם מודים בכך וכל א' אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו כ''כ ר' ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב' פרוטות שלימות. ש''ך: (ה) אפי'. דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתי מצאוהו והן ידעו שממנו נפל. סמ''ע: (ו) בידו. אע''ג דבסי' ר''ס ס''ט כתבתי דס''ל להמחבר ביאוש של''מ זכה בו וא''צ להחזירו כ''ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרינן יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב' או מג' י''ל דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלן ויחזירו לו. ש''ך: (ז) ששוה. ושראה אותן מבקשים אבל אם אין בו ב' פרוטות או שראה שלא בקשו אחריו ונטלה אחר ששהה כדי שיוכל למשמש בכיסו ה''ז שלו עכ''ל ר''י נ''ד ח''ב. והטור והשאר אחרונים שלא חלקו בכך נראה דלא ס''ל הכי וכן נ''ל עיקר ונרא' שיצאה לו לר''י כן מרש''י ותוס' דף כ''ד ע''ב ונרא' דרש''י לא כ''כ אלא לר''נ דלא ס''ל אימר שותפי נינהו וכן התו' לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס''ל יאוש של''מ הוי יאוש אבל לדידן דקי''ל דלא הוי יאוש אע''פ שלא ראה אותן מבקשים ונטלה אחר ששהה כדי משמוש בכיסו לא מייאש דאימר שותפי נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו''ק. שם:
ה מָצָא דָּבָר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סִימָן הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וְכֵן הַמּוֹצֵא דָּבָר שֶׁמּוֹכִיחַ בּוֹ שֶׁיֵּשׁ זְמַן רַב (ח) שֶׁנֶּאֱבַד מִבְּעָלָיו וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ סִימָן בְּגוּפוֹ אוֹ בִּמְקוֹמוֹ. הגה: הָא דְאַמְרִינָן דִּכְשֶׁאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, הָוֵי יֵאוּשׁ, הַיְנוּ בַּאֲבֵדָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב אֵצֶל גּוֹי, שֶׁמִּסְּתָמָא אֵינוֹ יֵאוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, לָא הֲוֵי יֵאוּשׁ, דְּהוֹאִיל שֶׁכָּל חוֹב הָוֵי סָפֵק אִי מִשְׁתַּלֵּם אִי לֹא, מִסְּפֵקָא אָמַר כָּךְ וְלֹא גָמַר וּמִיָּאֵשׁ (מָהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ג') . באר היטב (ח) שנאבד. דקדק לו' שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור די''ל דדרך הינוח או מטמון בא לשם וכמ''ש בסי' ר''ס ע''ש. סמ''ע:
ו לְפִיכָךְ, הַמּוֹצֵא מָעוֹת מְפֻזָּרִים וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, וְכִכָּרוֹת שֶׁל (ט) נַחְתּוֹם וּמַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן לֹא בַּקְּשָׁרִים וְלֹא בְּמִנְיָנָם, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן וְגִזֵּי צֶמֶר שֶׁאֵינָם צְבוּעִים, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שֶׁבְּכָל אֵלּוּ מִסְתָמָא הִרְגִּישׁוּ הַבְּעָלִים בִּנְפִילָתָם, וְכֵיוָן שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן מִתְיָאֵשׁ: באר היטב (ט) נחתום. לאפוקי של בעה''ב שאין א' אופה כמו חבירו ויש לכל בעה''ב סי' בלחם אפייתו. שם:
ז מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִים, אִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה, לֹא יִגַּע בָּהֶם. וְאִם דֶּרֶךְ (י) נְפִילָה, הֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ. באר היטב (י) נפילה. המחבר סתם כדעת הרמב''ם וטעמו דהני נמי מידי דמיכל נינהו וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומיא דעיגולי דבילה אבל הטור השיג עליו ע''ש בס''ט וטעמיה דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה ולישה ואפייה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו וכן דעת התוספת והרא''ש ומהתימא על הרמ''א שלא כתב דעתם לפחות בשם י''א. שם:
ח הַמּוֹצֵא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְגִזֵּי צֶמֶר הַצְּבוּעִים, וַחֲתִיכוֹת בָּשָׂר אוֹ דָג שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סִימָן, וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, חַיָּב לְהַכְרִיז.
ט מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים (יא) בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם סִימָן. וְאִם מְצָאָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אִם דֶּרֶךְ (יב) נְפִילָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָן, הַמָּקוֹם הָוֵי סִימָן. אֲבָל אִם מָצָא אֲלֻמּוֹת, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נוֹטֵל וּמַכְרִיז, הגה: שֶׁמְּקוֹמָן סִימָן. וּמִיהוּ, בְּמָקוֹם שֶׁהַכֹּל נוֹתְנִין שָׁם, כְּגוֹן חָבִיּוֹת בִּשְּׂפַת הַנָּהָר, אֵינוֹ סִימָן, שֶׁהַכֹּל פּוֹרְקִין שָׁם. הַמּוֹצֵא חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, קֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁיֵּשׁ בְּרִשּׁוּמָן סִימָן. לְאַחַר שֶׁנִּפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת, אֵין רִשּׁוּמָן סִימָן וְאֵין חַיָּב לְהַכְרִיז (טוּר) . וְדַוְקָא אִם כָּל הֶחָבִיּוֹת שָׁוִין וְהֵן מְלֵאִים, אֲבָל אִם חֲסֵרִים הֵם, יֵשׁ סִימָן בַּמִּדָּה בַּמֶּה שֶׁבָּהֶן (שָׁם בְּשֵׁם ר''י) . באר היטב (יא) בר''ה. לאו דוקא ר''ה אלא כל שמצאן במקום הליכת בני אדם ר''ה מקרי וכן מוכח בסי' ר''ס ס''י. שם: (יב) נפילה. כגון שמצאן מפוזרים ובאמצע השדה ודרך הנחה הוא שמונחין יחד ומן הצד. שם:
י הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי (יג) פֵרוֹת אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי, אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, חַיָּב לְהַכְרִיז. באר היטב (יג) פירות. דאין דרך לדרוס אפירות ומקומן הוי סי'. שם:
יא הַמּוֹצֵא (יד) מָעוֹת מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָת מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, הֲרֵי הֵם כִּמְפֻזָּרִים. אֲבָל אִם מָצָא (טו) צִבּוּר מָעוֹת, חַיָּב לְהַכְרִיז. באר היטב (יד) מעות. דידע בנפילתן מיד כמ''ש בס''ו. שם: (טו) צבור. דודאי הונחהו שם ויש סי' במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן. שם:
יב מָצָא שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה וְהֵם עֲשׂוּיִם כְּמִגְדָּל, הגה: דְּהַיְנוּ הָרָחָב לְמַטָּה וְהָאֶמְצָעִי רָחָב מִן הָעֶלְיוֹן, אוֹ שֶׁהָיוּ מֻנָּחִים כְּסֻלָּם דְּהַיְנוּ רֻבּוֹ שֶׁל אֶמְצָעִי עַל גַּבֵּי תַחְתּוֹן וְרֻבּוֹ שֶׁל עֶלְיוֹן עַל גַּבֵּי (טז) הָאֶמְצָעִי (טוּר) . אוֹ שֶׁהָיוּ אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד עַל גַּבֵּיהֶם כְּדֵי שֶׁאִם יַכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶם יִנָּטְלוּ בְּבַת אַחַת, חַיָּב לְהַכְרִיז. הָיוּ עֲשׂוּיִן כְּשֵׁיר (פֵּרוּשׁ, כְּאֶצְעָדָה שֶׁהוּא עָגֹל, רַשִׁ''י) אוֹ כְּשׁוּרָה אוֹ כַּחֲצוּבָה (פֵּרוּשׁ, כְּג' רַגְלֵי הַקַנְקָן כָּל אֶחָד כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁל שֵׁנִי, רַשִׁ''י), הֲרֵי זֶה סָפֵק וְלֹא יִטֹּל. באר היטב (טז) האמצעי. הטור מסיק וכת' ז''ל אבל מצא ב' אפי' עשויין כמגדל או אפי' ג' ואין עשויין כמגדל אלא כולן מונחין זה על גב זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחופי פי' מקצתו של זה ע''ג זה ומקצתו של זה ע''ג הקרקע הרי הן שלו ע''כ. שם:
יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחֲזִירִים מַטְבֵּעַ, בַּסִימָנִים שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ סִימָנִים הַלָּלוּ, אֲפִלּוּ אָמַר: רְשׁוּמָה הִיא בְּחוֹתָם מֶלֶךְ פְּלוֹנִי, אוֹ אֲפִלּוּ אָמַר: שְׁמִי כָּתוּב עָלֶיהָ, אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְבֵּעַ נִתַּן לְהוֹצָאָה, וְשֶׁמָּא הוֹצִיאָהּ וּמֵאַחֵר נָפְלוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִסְדַּק בְּמַטְבֵּעַ הָוֵי (יז) סִימָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן) . באר היטב (יז) סימן. וסיים הרמב''ן וז''ל ואף על גב דטעמא הוא משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה הכי קאמר שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי הוא כדבר שאין בו סי' הא לא''ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ''ל ור''ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סי' שינוי א' מחבירו יש לחשוש משא''כ כשיש סי' מיוחד לא' מה שאין לאחרים. שם:
יד רָאָה שֶׁנָּפַל מַטְבֵּעַ מֵחֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ הַחוֹל אוֹ בְּתוֹךְ הֶעָפָר, מֻתָּר לְקַחְתּוֹ, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֵשׁ. וַאֲפִלּוּ רָאָהוּ שֶׁהֵבִיא כְּבָרָה לִכְבֹּר הַחוֹל אוֹ הֶעָפָר לְחַפְּשׂוֹ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ.
טו מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסִימָן הַבָּא מֵאֵלָיו לָא הֲוֵי סִימָן (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), חֲתִיכַת בָּשָׂר מְשֻׁנֶּה בְּחִתּוּכוֹ, דָּג נָשׁוּךְ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְאֵלּוּ; הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁלֹּא עֲשָׂאָם בַּעֲלֵיהֶן אֶלָּא לְסִימָן. אֲבָל חֲתִיכַת בָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ מְשֻׁנֶּה בְּחִתּוּכוֹ, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ יְכַוֵּן זֶה וְיֹאמַר מֵהַיָּרֵךְ הִיא אוֹ מֵהַצַּוָּאר, אֵינוֹ סִימָן:
טז הַמּוֹצֵא מְחָטִים וְצִנּוֹרוֹת וּמַסְמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אִם מְצָאָם אַחַת אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. שְׁנַיִם (יח) שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, חַיָּב לְהַכְרִיז, (יט) שֶׁמִּנְיָן סִימָן. באר היטב (יח) שנים. ר''ל אפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה א' א' הוי דרך נפילה ואין בו סי' והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחין זוגות ב' ב' הוי מנינם סי' דיאמר ד' מצאת והיו מונחין זוגות זוגות וה''ה אם מצא ג' מונחין יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכ' סי' במנין. שם: (יט) שמנין. וכתב בד''מ הטעם דדברים אלו אינן מצויין אצל בני אדם מש''ה כל שנושא אצלו מאלו הדברים יודע מנינם משא''כ מטבע בסי''ב ע''ש ועיין בס' א''א דף ק''א ע''א:
יז הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁשִּׁגְּרָם לוֹ חֲבֵרוֹ, וּמָצָא בָּהֶם מָעוֹת, אִם צְרוּרִים הֵם חַיָּב לְהַכְרִיז, (כ) שֶׁהַקֶּשֶׁר סִימָן. וְאִם הֵם מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּלוֹקֵחַ מֵהַתַּגָּר, אוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלְּקָחָהּ מֵהַתַּגָּר; וְהוּא הַדִּין אִם הַתַּגָּר (כא) עַצְמוֹ מְצָאָם, אִם (כב) שָׁהוּ בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְעָרְבָם עִם פֵּרוֹתָיו וַאֲפִלּוּ יוֹדֵעַ שֶׁל מִי הוּא, דִּכְבָר נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ הַבְּעָלִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף שָׁם) . אֲבָל אִם לְקָחָם מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁדָּשׁ הַפֵּרוֹת בְּעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, חַיָּב לְהַחֲזִיר. באר היטב (כ) שהקשר. פירוש כשהוא קשור בקשר משונה וה''ה מנין המעות הוי סי' אפי' אינו קשור בקשר משונה כ''כ הסמ''ע וכת' הש''ך דכן משמע ברש''י ודלא כמסקנת ב''י: (כא) עצמו. והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע''פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שהייה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבעה''ב אפי' שהה הרבה צריך להחזיר כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דבחנם דחק דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דהש''ס ובש''ס נקט מלתא פסיקא דבקנאו מתגר לעולם שלו כמ''ש התוס' ע''ש עכ''ל: (כב) שהו. פירוש ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו' דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדן דאם מצאן קודם ששהו בידו כ''כ אזי הוי יאוש של''מ וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי' אפי' אחר זמן מרובה ומש''ה צריך להכריז עליהן או להחזירן מעצמו אם יודע של מי הם עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך וה''ה אם התגר עצמו מצאן אחר ששהה כדי למכור לאחרים דמתייאש בעה''ב דסבר שכבר מכר התגר והקונה אינו יודע למי יחזיר כ''כ התוספות ריש דף כ''ז וכן נרא' מדברי הה''מ פט''ו דגזילה דין ז' בשם הרמב''ן והרשב''א וכ''נ מדברי הנ''י ע''ש עכ''ל:
יח מָצָא חֲמוֹר וְאֻכָּף עָלָיו, הַנּוֹתֵן סִימָן בָּאֻכָּף מַחֲזִירִין לוֹ גַּם הַחֲמוֹר.
יט מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת, הַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ וְהַכְּלִי נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַכְּלִי שֶׁל אֶחָד וְהַפֵּירוֹת שֶׁל אַחֵר, וַהֲרֵי אֵין בָּהֶם סִימָן. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵם שֶׁל אָדָם אֶחָד, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד, הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיוּ פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיוּ (אָזְנַיִם) [אוֹגָנִים] (פֵּרוּשׁ, שְׂפַת הַכְּלִי כְּפוּלִים לְתוֹכוֹ, רַשִׁ''י) לַכְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מֵהַכְּלִי הָיָה (כג) נִשְׁאָר מֵהֶם בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאוֹגָנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָם בָּאָרֶץ, חַיָּב לְהַכְרִיז. באר היטב (כג) נשאר. בש''ס מחלק בין ציני ופירי לכובא וכיתנא הביאו הטור וכתב חילוף פי' דרש''י ור''י וכ''פ הרא''ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב''ם דס''ל דר''פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימא על הרמ''א דהשמיט מלכתוב דעתם בלשון י''א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאוריית'. סמ''ע:
כ מָצָא כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת מְפֻזָּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהַכִּיס וּמָעוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד וּמֵהַכִּיס נָפְלוּ, חַיָּב לְהַכְרִיז:
כא הַמּוֹצֵא כְּלִי מִכֵּלִים שֶׁצּוּרַת כֻּלָּם שָׁוָה, אִם כְּלִי (כד) חָדָשׁ הוּא הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה שֶׁטְּבַעְתּוֹ הָעַיִן, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁאִם יָבֹא (כה) תַּלְמִיד חָכָם וְיֹאמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִתֵּן בִּכְלִי זֶה סִימָן, יֵשׁ לִי בּוֹ טְבִיעַת עַיִן, חַיָּב לְהַרְאוֹתוֹ לוֹ, אִם מַכִּירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הוּא, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּתַלְמִיד וָתִיק שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ כְּלָל אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם, אוֹ בְמַסֶכְתָּא (פֵּרוּשׁ, אִם יִשְׁאָלוּהוּ עַל מַסֶכְתָּא אַחַת אִם הִיא סְדוּרָה בְּיָדוֹ יַעֲנֶה לָאו, דֶּרֶךְ עֲנָוָה), אוֹ בְפוּרְיָא (פֵּרוּשׁ, אִם שְׁאָלוּהוּ חֲבֵרוֹ שָׁכַבְתָּ עַל מִטָּה זוֹ יֹאמַר לֹא, פֶּן יִרְאוּ בָּהּ קֶרִי וְיִתְגַנֶּה, תוס' וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ''ם), אוֹ בְאוֹשְׁפִּיזָא (פֵּרוּשׁ, כִּדְאַמְרֵינָן בָּעֲרָכִין מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וְגוֹ' (משלי כז, יד) קְלָלָה תֵּחָשֵׁב לוֹ, שֶׁלֹּא יְסַפֵּר בִּשְׁבָחוֹ שֶׁקִבְּלוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת בֵּין בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ עָלָיו וִיכַלּוּ מָמוֹנוֹ (תּוֹסָפוֹת), וּכְשֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יֵרָאוּ הַתְּפִירוֹת הַמְגֻנּוֹת. הגה: וְדַוְקָא אִם מְצָאוֹ בְּמָקוֹם שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִין, כְּגוֹן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז (טוּר) . וְכָל תַּלְמִיד חָכָם הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה (כִּי אִם) בַּדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, עַד שֶׁיָּבִיא הַמּוֹצֵא רְאָיָה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פֶּרֶק הַנִּזְכָּר) . באר היטב (כד) חדש. דאז לא שייך בו טביעת עין אפילו לת''ח כיון שעדיין אינו רגיל בו. שם: (כה) ת''ח. צ''ע אם יש בזה''ז ג''כ לת''ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגין בזה''ז דין ת''ח לענין לטרא דדהבא בי''ד סי' רמ''ג ושל''ד ולענין היתר נדרים ביחיד שם ר''ס רכ''ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקיבלוהו עלייהו דכה''ג אפי' אינו מומחה כמ''ש לעיל סי' ג' וסי' כ''ב וע''ל סי' רפ''ז ס''ב שם:
סימן רסג - המוצא אבדה שמתביש להשיבה
ובו ג' סעיפים
א מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה, אִם הָיָה חָכָם אוֹ זָקֵן מְכֻבָּד שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל כֵּלִים אֵלּוּ בְּיָדוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לְטַפֵּל בָּהֶם. וְאוֹמֵד דַּעְתּוֹ, אִלּוּ הָיוּ שֶׁלּוֹ אִם הָיָה מַחֲזִירָן (א) לְעַצְמוֹ, כָּךְ חַיָּב לְהַחֲזִיר שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְאִם לֹא הָיָה מוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ אֲפִלּוּ הָיוּ שֶׁלּוֹ, כָּךְ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר. באר היטב (א) לעצמו. פי' אם היו מונחין במקום שיש לחוש שיגנבו או יאבדו לא היה בוש מחמת היזק והיה מטפל בהן להכניסן. סמ''ע:
ב הָיָה דַרְכּוֹ לְהַחֲזִיר כֵּלִים כָּאֵלּוּ בַשָּׂדֶה, וְאֵין דַּרְכּוֹ לְהַחֲזִירָן בָּעִיר, וּמְצָאָן בָּעִיר, אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר. מְצָאָם בַּשָּׂדֶה, חַיָּב לְהַחֲזִיר עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי נִכְנַס בָּהֶם לָעִיר וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא יַחֲזִיר בָּעִיר, אֶלָּא יַכְנִיסָה מִן הַשָּׂדֶה לָעִיר וְיַנִּיחֶנָּה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . וְכֵן אִם מָצָא בְּהֵמָה וְהִכִּישָׁהּ, נִתְחַיֵּב לִטַּפֵּל בָּהּ וּלְהַחֲזִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ, שֶׁהֲרֵי הִתְחִיל (ב) בַּמִּצְוָה. באר היטב (ב) במצוה. כלשון הזה כ' ג''כ הרמב''ם פי''א דגזילה ודייק מיניה הר''ן והנ''י דמה''ט לאו דוקא בבהמה קאמר דאנקטי נגרי ברייתא אלא גם בשאר כלים דינא הכי דשייך בהו ה''ט דהתחיל במצוה כו' ויש חולקין בזה ומסיק הב''י שנראה לו עיקר דגם דעת הרמב''ם הוא דדוקא בבהמה קאמרי וה''ק מאחר שהתחיל במצוה ואם לא יגמרנה ימשך מהתחלה היזק לבעל האבידה מאחר דאנקטי נגרי ברייתא אבל בשאר דברים שאין דרכו ליטפל בהן אפי' התחיל בה מותר לחזור ולהניחה כיון דאין לבעל האבידה היזק בהתחלת המצוה ע''ש ומן התימא על המחבר שסתם כאן כלשון הרמב''ם דאיכא למטעי ביה. שם:
ג הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, מַחֲזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּכָל מָקוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין (ג) וְאוֹסְרִין לְהַחֲזִיר, הוֹאִיל וְאֵינוֹ לְפִי כְבוֹדוֹ, אֶלָּא אִם רוֹצֶה לִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַשּׁוּרָה יְשַׁלֵּם מִכִּיסוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ סִימָן רע''ב) . באר היטב (ג) ואוסרין. דאסור לזקן לזלזל בכבוד תורתו כיון דלא חייבתו התורה בזה כן כתב הרא''ש. שם:
סימן רסד - אבדתו קדמת לכל אדם, אבדת רבו ואבדת אביו של מי קדמת
ובו ח' סעיפים
א מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה, וּפָגַע בַּאֲבֵדָתוֹ וּבַאֲבֵדַת חֲבֵרוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזֹר אֶת שְׁתֵּיהֶן חַיָּב לְהַחֲזִירָם; וְאִם לֹא, יַחֲזִיר אֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁאֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת אֲפִלּוּ לַאֲבֵדַת אָבִיו וְרַבּוֹ, כִּדְדַרְשִׁינָן מֵאֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן (דְּבָרִים טו, ד) וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְלֹא (א) לְדַקְדֵּק וְלוֹמַר: שֶׁלִּי קוֹדֵם, אִם לֹא בְּהֶפְסֵד מוּכָח. וְאִם תָּמִיד מְדַקְדֵּק, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל גְמִילוּת חֲסָדִים וְסוֹף (ב) שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת: באר היטב (א) לדקדק. פי' דבכל דבר הצלת ממון חבירו יכול אדם למצוא לו צד היתר ולו' אני קודם לילך ולטרוח על שלי פן אפסיד חובי או אתבטל ע''י השבה זו מעסק פלוני שיהיה לי מזה ריוח ממון מש''ה קאמר דזה לא יעשה אם לא בהפסד המוכח והברור. סמ''ע: (ב) שיצטרך. וע''ז שייך לו' לשון המורגל בפומי דאינשי דקדוק עניות שהמדקדק בכל אלה יבא לידי עניות. שם:
ב פָּגַע בַּאֲבֵדַת אָבִיו וּבַאֲבֵדַת רַבּוֹ, אִם הָיָה אָבִיו שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ, שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת; וְאִם לָאו, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רַבּוֹ מֻבְהָק, שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ שֶׁל תּוֹרָה לָמַד מִמֶּנּוּ. וְעַיֵּן ביו''ד סִימָן (ג) רמ''ב סל''ד. באר היטב (ג) רמ''ב. שם כתב הרמ''א די''א דהיינו דוקא ברבו שלומד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבו שמלמדו. אביו קודם לכל דבר ושכן נ''ל עיקר ע''ש והוא מספר חסידים סי' תקפ''ה וכ' עוד בס' חסידים שם דה''ה אדם אחר שאינו אביו כשמשכיר לו מלמד אבידת הנותן שכר קודם לאבידת רבו וע''ש. עש''ך:
ג הִנִּיחַ אֲבֵדָתוֹ וְהֶחֱזִיר אֲבֵדַת חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שָׂכָר (ד) הָרָאוּי לוֹ. כֵּיצַד, שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, שֶׁלּוֹ שָׁוֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם, הִנִּיחַ שֶׁלּוֹ וְהִצִּיל שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שָׂכָר הָרָאוּי לוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ: אַצִיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן דְּמֵי שֶׁלִּי, אוֹ שֶׁהִתְנָה כֵּן בִּפְנֵי בֵית דִּין, חַיָּב לִתֵּן לוֹ דְּמֵי שֶׁלּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעָלָה חֲמוֹרוֹ מֵאֵלָיו, (ה) זָכָה בַּמֶּה שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ. הגה: מִיהוּ, הוּא (ו) הֶפְקֵר, וְכָל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא) . וְאִם אֵין הַבְּעָלִים שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְנָה כְּאִלּוּ הִתְנָה דָמֵי (טוּר) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רס''ה. באר היטב (ד) הראוי. פי' כמו שהיה נוטל אחר לטרוח טרחא כזו להציל חמור כזה מן המים ושכר זה עכ''פ יטול ואין בו משום דמי השבת אבידה דלא גרע ממי שיש לו מלאכה דאינו חייב להניח מלאכתו ולעסוק בהשב' וה''נ הוי לפניו מלאכת הצלת חמורו אבל א''צ ליתן לו יותר בשביל הפסד חמורו דה''ל להתנות עם חבירו שאם ישלם לו דמי חמורו אז יציל שלו ומדלא התנה ש''מ דמחל לו א''נ משום דחבירו י''ל אם לא היית מצילו הייתי מהדר אחר איש אחר שהציל בשכירות זה עכ''ל הסמ''ע ועיין בתוספות פ' אלו מציאות דף ל''א ובב''ח: (ה) זכה. דבשעה שירד להציל את של חבירו ונתייאש משלו נתחייב לו חבירו כפי תנאו שהתנה עמו ומשמיא רחימו עליה שעלה חמורו מאיליו ש''ס. סמ''ע: (ו) הפקר. דהא נתייאש ממנו בשעה שירד להציל את של חבירו וכן הוא בירושלמי על משנה זו עיין בס' א''א דף ק''א ע''ב:
ד יָרַד לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁהִתְנָה עִם הַבְּעָלִים, אֲבָל לֹא הִתְנָה עִם הַבְּעָלִים וְיָרַד לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל, אֲפִלּוּ שְׂכָרוֹ אֵין לוֹ, דְּהָא לֹא הוֹעִיל לוֹ. וְכֵן אִם עָלָה (ז) חֲמוֹרוֹ מֵאֵלָיו. אֲבָל אִם הִצִּיל, לֹא יוּכַל בַּעַל הַחֲמוֹר לוֹמַר: חֲמוֹרִי הָיָה עוֹלֶה בִּלְעָדֵי הַצָּלָתְךָ, אֶלָּא חַיָּב לִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְכֵן שְׁנַיִם (ח) שֶׁנִּתְפְּסוּ וְהוֹצִיא אֶחָד הוֹצָאוֹת, אִם הַשֵּׁנִי יָצָא מִן הַמַּאֲסָר בְּלֹא הִשְׁתַּדְּלוּת חֲבֵרוֹ, אֵין חַיָּב לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ כְּלוּם, הוֹאִיל וְלֹא הִתְנָה עִמּוֹ. וְאִם לֹא יָצָא רַק עַל יְדֵי הִשְׁתַּדְּלוּת הָאֶחָד, לֹא יוּכַל לוֹמַר: לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדְּלוּתְךָ כִּי יָדִי תַקִּיפָה, אַף עַל פִּי (ט) שֶׁהָאֶמֶת אִתּוֹ, מִכָּל מָקוֹם חַיָּב לִתֵּן לוֹ לְפִי מַה שֶּׁנֶּהֱנֶה, לְפִי רְאוֹת בֵּית דִּין, כֵּן נִרְאָה לִי (וְעַיֵּן בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא תְשׁוּבַת מַהֲרַ''ם, וּדְלָא כְמַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן ס''ג) . וְאִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאוֹת בִּשְׁבִילוֹ, דַּאֲפִלּוּ בִּשְׁבִילוֹ לְבַדּוֹ הָיָה צָרִיךְ לְכָל הוֹצָאוֹת אֵלּוּ, אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ כְּלוּם, דְּזֶה נֶהֱנָה וְזֶה אֵינוֹ חָסֵר. לָכֵן יֵשׁ מִי שֶׁפָּסַק: מִי שֶׁהִצִּיל סְפָרָיו וְסִפְרֵי חֲבֵרוֹ, אִם לֹא הֻצְרַךְ לְהַרְבּוֹת הוֹצָאוֹת בִּשְׁבִיל חֲבֵרוֹ, אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּלוּם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶרֶק הַגּוֹזֵל) . וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לְהַצִּיל שֶׁלּוֹ, אֶלָּא שֶׁהִצִּיל גַּם כֵּן שֶׁל חֲבֵרוֹ עִמּוֹ. אֲבָל אִם יָרַד עַל דַּעַת שְׁנֵיהֶן, חַיָּב לִתֵּן לוֹ מַה שֶּׁנֶּהֱנָה, מֵאַחַר שֶׁהִצִּיל שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, כֵּן נִרְאָה לִי. וְכֵן כָּל אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה עִם חֲבֵרוֹ פְּעֻלָּה אוֹ טוֹבָה, לֹא יוּכַל לוֹמַר: בְּחִנָּם עָשִׂיתָ עִמָּדִי הוֹאִיל וְלֹא צִוִּיתִיךָ, אֶלָּא צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ (רַ''ן פֶּרֶק שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵרוֹת) . באר היטב (ז) חמורו. פי' חמור של חבירו ג''כ דינא הכי דאפי' אם התנה עמו שישלם לו דמי חמורו וירד להציל ונפסד חמורו וחמור חבירו עלה מאליו ג''כ אין לו אלא שכירתו כאיש אחר ואם לא התנה עם חבירו או עם ב''ד תחלה אפילו שכירות אין לו אף דיש לו פסידא על ידו וכדין ירד להציל ולא הציל כ''כ מהר''מ פאדוה בתשובה סי' ס''ג מיהו נראה דגם בדינים הללו דירד להציל ולא הציל או שעלה מאליו אם לא היו הבעלים שם אף דלא התנה כאלו התנה עמהן דמי וצריך ליתן לו דמי שכירתו כמו לאיש אחר לפחות ובתשובתי הארכתי לדחות הראיה שהביא מהר''ם הנ''ל מהש''ס לדון דאף אם התנה עמו ועלה מאליו אין לו אלא שכרו ולע''ד אין ראייתו ראיה ושנראה לדון בזה דעלה מאליו אחר התנאי והיה לו פסידא ע''י הצלתו צריך לשלם לו כל דמי חמורו עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דכ''פ מהרש''ל סימן מ' דבהתנה אף שעלה מאליו צריך לשלם לו שכרו משלם כל מה שהתנה ע''ש *): (ח) שנתפסו. ואם אחד נתפס ופדאו אחר בממון צריך חבירו לשלם לו והיינו כדי דמיו אבל יותר לא ואם נתפס על עסקי נפשות צריך לשלם לו אף ביותר מדמיו וכן אם ברח ותפס השר ספריו ופדאן א' צריך לשלם לו כל מה שנתן עבורם משום בזיון הספרים כל זה מבואר בראיות ביש''ש ב''ק פ''ו סי' ט''ו ע''ש. ש''ך: (ט) שהאמת. בד''מ הקשה על דברי מהר''מ פאדווה מהמרדכי דגוזל בתרא בב' שותפין במשכון א' ולקח השר של הא' המשכון שהיה בידו והוציא עליו הוצאות עד שהוציאו מתחת ידו ושותף הב' לא רצה ליתן לו להוצאה כלום כי אמר ששר שלו ידו תקיפה על השר של חבירו והיה מוציאו מיד שר שלו בכח בחנם וכתב דא''צ ליתן לו אלא כדי שכרו דמשמע הא כדי שכרו יש לו ומשני דשאני התם דהי' אפשר דשר שלו היה יכול להוציאו מ''מ עדיין לא הוציאו מידו משא''כ בנדון זה שכבר יצא מאליו וז''ש הרמ''א ואם לא יצא כ''א ע''י השתדלות כו' אע''פ שהאמת אתו כו' מכח קושיא זו וק''ל סמ''ע:
ה וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּאִים בַּדֶּרֶךְ, זֶה בְּחָבִית שֶׁל יַיִן וְזֶה בְּכַד שֶׁל דְּבַשׁ, (י) וְנִסְדַּק הַכַּד שֶׁל דְּבַשׁ, וְקֹדֶם שֶׁיִּשָּׁפֵךְ הַדְּבַשׁ לָאָרֶץ שָׁפַךְ זֶה יֵינוֹ וְהִצִּיל הַדְּבַשׁ לְתוֹךְ הֶחָבִית, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ (יא) הָרָאוּי לוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ: אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, אוֹ שֶׁהִתְנָה כֵּן בִּפְנֵי בֵּית דִּין, הֲרֵי זֶה (יב) חַיָּב לִתֵּן לוֹ. וּבַעַל הַיַּיִן חַיָּב לִשְׁפֹּךְ יֵינוֹ כְּדֵי לְהַצִּיל דְּבַשׁ חֲבֵרוֹ, הוֹאִיל וְהַבְּעָלִים אוֹמְרִים לְשַׁלֵּם לוֹ (טוּר בְּסִימָן רע''ד בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . וְיֵשׁ (יג) חוֹלְקִין (שָׁם בְּשֵׁם הָרִי''ף והרמ''ה) . וְאִם נִשְׁפַּךְ הַדְּבַשׁ לָאָרֶץ, הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר, וְכָל הַמַּצִּיל לְעַצְמוֹ מַצִּיל. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁפַּךְ הַדְּבַשׁ עֲדַיִן רַק שֶׁנִּשְׁבַּר הַכַּד כָּל כָּךְ שֶׁהָיָה נִשְׁפָּךְ אִם לֹא הִצִּיל זֶה, הָוֵי הֶפְקֵר (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י) . וְהוּא הַדִּין בְּכַיּוֹצֵא בְּזֶה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה שְׂרֵפָה בָּעִיר וּבָרְחוּ הַיְהוּדִים מִן הָעִיר מִפַּחַד הַדְּלֵקָה, וְהִצִּיל אֶחָד, מַה שֶּׁהִצִּיל הוּא שֶׁלּוֹ, דְּהָוֵי כְּזוֹכֶה מִן (יד) הַהֶפְקֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא) . באר היטב (י) ונסדק. דאז אין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מש''ה לא אמרינן בו דכל הקודם זכה עיין בתשובת רשד''ם סי' שע''ח ושפ''ט. שם: (יא) הראוי. גם בזה מבואר בש''ס ובטור הטעם דמיירי דבעל הדבש היה שם וה''ל להתנו' עמו שע''מ שישלם לו דמי יינו יציל הדבש ומדלא התנה יכול זה לומר אם לא הצלתהו הייתי מוצא אחר שהיה מצילו בשכירות זה ומינה דאם לא היה בעל הדבש שם צריך לשלם לו כל דמי יינו וכמ''ש בס''ג בהג''ה וכן הוא בהרא''ש ומשום דאיירי כאן בשנים שפגעו זה בזה ואז גם בעל האבידה שם לכן לא כתב הדין בפירוש כשאינו שם וסמך אמ''ש לעיל. שם: (יב) חייב. דעליו מוטל לקיים מצות השבת אבידת ממון חבירו כיון שאין לו הפסד. שם: (יג) חולקין. בסי' רע''ד כתבתי דנראה דאפי' לדעת החולקין בזה מ''מ בפועל העוסק במלאכתו ויש לפניו השבת אבידה וא''ל בעל האבידה אשלם לך כל שכר פעולתך והשב אבידתי דצריך להשיבו ולוקח ממנו שכר בטילתו ושאני הכא דיכול להתנצל ולו' ניחא לי ביין שלי וע''ל ס''ס רס''ה. שם: (יד) ההפקר. ואם יכול להציל ע''י הדחק אין לו אלא שכרו וה''ה בכל הדברים הנ''ל. ש''ך:
ו הָיָה זֶה בָּא בְּכַד שֶׁל דְּבַשׁ וְזֶה בָּא בְּקַנְקַנִּים רֵיקָנִים, וְנִסְדַק כַּד הַדְּבַשׁ, וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַקַּנְקַנִּים: אֵינִי מַצִּיל לְךָ דְּבַשׁ זֶה בְּקַנְקַנַּי עַד שֶׁתִּתֵּן לִי חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ, אוֹ כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִים, וְקִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַדְּבַשׁ, וְאָמַר לוֹ: הֵן, הֲרֵי זֶה שָׂחַק בּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ (טו) הָרָאוּי לוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא הִפְסִידוֹ כְלוּם. באר היטב (טו) הראוי. היינו שכר טרחה ושכר הכלים ומיירי באיש הנשכר לאחרים לעסוק במלאכת כלים ושכר בטילתו ניכרת דלולי שעסק בזה היה עוסק בשכירות אחרת ואין עליו לבטל ממלאכתו בחנם בשביל הצלת ממון חבירו וכן הטעם במעבורת שאח''ז ועוד נראה דאפי' אם ידוע שלא היה לו עסק אחר בעת הזאת וה''ה לבעל מעבורת שלא היה לו עתה מי להעבירו מ''מ צריך ליתן לו שכר כאיש אחר כיון דכל שעה שבא אחד ומבקש ממנו להעבירו או לעשות לו בכליו מלאכה קלה כזו או כבידה ממנה שדרכן לתת עליה שכר אינו בדין שיהא זה עדיף משום צורך הצלת ממונו או גופו מש''ה צריך ליתן לו שכר עכ''פ כאינש דעלמא. סמ''ע:
ז וְכֵן מִי שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְהָיְתָה מַעְבֹּרֶת לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: הַעֲבִירֵנִי וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ דִּינָר, וְהֶעֱבִירוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ. וְאִם הָיָה צַיָּד, וְאָמַר לֵהּ: בַּטֵּל מְצוּדָתְךָ וְהַעֲבִירֵנִי, נוֹתֵן לוֹ כָּל מַה שֶּׁהִתְנָה עִמּוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הגה: (טז) יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ, הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין רְגִילוּת לִתֵּן עָלָיו הַרְבֵּה, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁדֶּרֶךְ לִתֵּן הַרְבֵּה, כְּגוֹן הַשְׁבָּעַת שֵׁדִים אוֹ רְפוּאָה, חַיָּב לִתֵּן לוֹ כָּל מַה שֶּׁהִתְנָה עִמּוֹ (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה) . (יז) וּבְשַׁדְּכָנוּת אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ לָתֵת לוֹ (יח) הַרְבֵּה (הָרֹא''שׁ כְּלָל ק''ה סִימָן ה' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא בְּשֵׁם מוהר''ם) . באר היטב (טז) י''א. עיין בתשובת רש''ך ס''ב סי' פ' ובתשובת ן' לב ס''א כלל י''ז סי' צ''ט ובתשובת רמ''א סי' פ''ו ובתשובת מבי''ט ח''א סי' נ''ו ובשאלות השניות סי' ס''א ובס' א''א דף ק''א ע''ג: (יז) ובשדכנות. וכן הדין בסרסור ודלא כמ''ש בתשובת דברי ריבות סי' שכ''ו ובתשובת ן' לב כתב ג''כ דדוקא שדכן ולא סרסור ע''ש דליתא וק''ל וע''ל סי' קפ''ה ס''י בהגה. ש''ך: (יח) הרבה. ומהרש''ל פ''ק דב''ק סי' ל''ח פסק דנותן לו כל מה שהתנה ונ''ל דלא פליגי ומהרש''ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה וכ''נ מדבריו שם ע''ש. שם (ועיין בתשובת הגאון ח''צ ז''ל סי' נ''ז):
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא נָתַן לוֹ. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ:
סימן רסה - אין לטל שכר על האבדה
ובו סעיף אחד
א הָרוֹאֶה אֲבֵדָה חַיָּב לְהַחֲזִיר בְּחִנָּם, אִם הוּא בָּטֵל. אֲבָל אִם הָיָה (א) עוֹסֵק בִּמְלָאכָה וּבִטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ שֶׁשָּׁוָה דִינָר, וְהֶחֱזִיר אֲבֵדָה שֶׁשָּׁוָה מֵאָה דִינָר, לֹא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי דִּינָר שֶׁהִפְסַדְתִּי, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁיְּבַטֵּל מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ. הגה: וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כְּפוֹעֵל בָּטֵל, כְּפִי מַה שֶּׁרוֹצֶה לְבַטֵּל וּלְהִתְעַסֵּק (ב) בַּהֲשָׁבָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה שֶׁנּוֹתְנִין עָלֶיהָ ד' דִּינָרִין, וְאִם הָיָה בָּטֵל לְגַמְרֵי נוֹטֵל דִּינָר, וּלְהִתְעַסֵּק בַּהֲשָׁבָתָהּ נוֹטֵל שְׁנֵי דִינָרִין, צָרִיךְ לִתֵּן ב' דִּינָרִין, אַף עַל פִּי שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ דִּינָר בִּשְׂכַר הַהֲשָּׁבָה. וְאִם שְׂכָר הַהֲשָּׁבָה הוּא יוֹתֵר מִכְּדֵי (ג) מְלַאכְתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ רַק כְּדֵי שְׂכַר מְלַאכְתּוֹ. וְהָא דְּמֻתָּר לִקַּח שְׂכַר הֲשָׁבָה, הַיְנוּ שֶׁאֵין הַבְּעָלִים שָׁם וְעָשָׂה מֵעַצְמוֹ וְהֵשִׁיב, אֲבָל אִם שָׁם הַבְּעָלִים וְלֹא הִתְנָה, אִיהוּ דְּאַפְסִיד אַנַּפְשֵׁהּ וְאֵין לוֹ אֶלָּא כְּפוֹעֵל בָּטֵל (ד) לְגַמְרֵי, וְלֹא מַה שֶּׁהָיָה נוֹטֵל לִטְרֹחַ בַּהֲשָׁבָתָהּ (טוּר) . וְאִם הִתְנָה עִם הַבְּעָלִים, אוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁיִּטֹּל מַה שֶּׁיַּפְסִיד, (ה) וְהִרְשׁוּהוּ, הֲרֵי זֶה (ו) נוֹטֵל. וְצָרִיךְ (ז) לְהָשִׁיב, מֵאַחַר שֶׁרוֹצִין לְשַׁלֵּם דְּמֵי הֶפְסֵדוֹ, וְגַם הֵם מְחֻיָּבִים לִתֵּן לוֹ כָּל מַה שֶּׁפָּסְקוּ, אֲפִלּוּ אִם פָּסְקוּ לוֹ (ח) יוֹתֵר מִן הָרָאוּי (טוּר) . וְאִם אֵין שָׁם (ט) בְּעָלִים וְלֹא בֵּית דִּין, שֶׁלּוֹ קוֹדֵם: באר היטב (א) עוסק. כן פירש נמי הרמב''ם והמחבר בפועל בטל הנזכר גבי רבית בב' שותפין ביו''ד ר''ס קע''ז ונמצא דלפ''ז אינו נוטל שכר על ההשבה כלל אלא כמה היה רוצה פועל זה לבטל ממלאכתו שהיה עוסק בה ולישב בטל לגמרי אבל בטור והיא הי''מ שהביא הרמ''א סבירא ליה כיון דמצות השבה אינה מוטלת על הפועל צריכין לשלם לו ג''כ שכר ההשבה ואע''פ שלענין רבית שם פירש הטור בענין אחר והיינו כמה רוצה ליטול אדם הבטל לגמרי לעסוק בעסק שותפות זה שאני התם דניחא ליה להשותף המקבל עיסקא בזה כיון שמקבל חצי ריוח אלא שיש בו איסור ריבית מש''ה אמרו שסגי בהכי משא''כ בפועל זה דלא ניחא ליה ליבטל ממלאכתו. סמ''ע: (ב) בהשבתה. והש''ך דחה פי' זה בראיה מהש''ס ע''ש באורך: (ג) מלאכתו. דכיון דאין לפועל הפסד אף שיש לו טרחא יתירה בהשבה מהעסק במלאכתו ע''ז מצווה ועומד לקיים מצות השבת אבידה ואסור ליטול שכר עליה. סמ''ע: (ד) לגמרי. והא דאמרו בזה דאינו נוטל שכר על ההשבה כלל אלא כדי בטול מלאכתו ובסי' רס''ד ס''ו בירד מעצמו והציל של חבירו והניח שלו אמרו איפכא דנוטל שכר על השבת חמור חבירו ואינו נוטל שכר פסידת חמורו היינו טעמא דמן הדין לא היה לו לזה ליטול שום דבר כיון דבעל האבידה הי' שם ולא התנה עמו יכול בעל האבידה להתנצל ולו' אם לא ירדת מעצמך להציל הייתי יורד בעצמי להצילו אלא שחז''ל אמדו דעת הבריות דמסתמא ניחא לבעל אבידה שכל מי שיקדים להציל ממונו בכזה יתנו לו שכר וכיון דאינו מן הדין אלא מאומדן דעת מש''ה לעולם אין נותנין לו אלא המועט וכאן מיירי דשכר הפסד הבטול הוא מועט או שוה לשכר ההשבה ובסי' רס''ד דשם נשטף חמורו ושכר הפסדו הוא יותר משכר ההשבה מש''ה נותנין לו הפחות. שם: (ה) שיפסיד. בבטול מלאכתו כי לא ניחא ליה להיות פועל בטל כי צריך לפרנס בני ביתו לטרוח ולקבל עליה שכר הרבה. שם: (ו) נוטל. פירוש הרשות בידו ליטול וחייב שכנגדו ליתן לו ואין בו עבירה שמקבל שכר ההשבה דלא חייבתו התורה במקום פסידא אלא שמסתם אמרו חז''ל דניחא ליה לאדם בבציר משכירתו ולהיות בטל והרי זה גילה דעתו דלא ניחא ליה בזה. שם: (ז) להשיב. ע''ל סי' רס''ד ס''ה בהג''ה א': (ח) יותר. ר''ל יותר ממה שראוי לאדם אחר דנוטל פחות מדמי מלאכתו כדי לישב בטל אבל אם פסקו לו יותר מדמי מלאכתו ודאי א''צ ליתן לו כי יאמר לו משטה הייתי בך אפילו לדבר הרשות וכ''ש בזה שעליו לקיים מצות השבה. שם: (ט) בעלים. עמ''ש הסמ''ע בזה ועיין בב''ח ודבריו דחוקים וצ''ע לדינא עכ''ל הש''ך (עיין בלחם רב סי' רכ''ז ובתשובת מהרי''ט ח''א סי' קפ''ב וח''ג סי' ס''א ודברי ריבות סי' קי''א ובתשובת רש''ך ח''ב סי' ג' ובמהר''א ששון סי' ר''א ובס' בני אהרן סי' י''א מ''ב מ''ג מ''ד ומ''ה בני חיי):
סימן רסו - דין אבדת עוברי עברה
ובו ה' סעיפים
א אֲבֵדַת הַגּוֹי (א) מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבֵדַת אָחִיךָ'' (דְּבָרִים כב, ג) . וְהַמַּחֲזִירָהּ, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם, אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה וְחַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם (ב) מַכְנִיסִים כְּלֵיהֶם כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. באר היטב (א) מותרת. לשון הטור ל''מ כל זמן שלא הגיעו לידו שאינו מחויב לטרוח אחריה ולהשיבה אלא אפילו אם באת לידו מותרת ויליף מדכתיב לכל אבידת אחיך וגו' ומצאתה דאתא לידיה משמע ואפ''ה קאמר קרא דוק' באבידת אחיך. סמ''ע: (ב) מכניסים. לשון הטור ובכ''מ מכניסים כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני ד''ש ונרא' דס''ל דלא אסרה התורה אלא השבת אבידה דנפלה ממנו מידו בלא ידיעה ואינו יודע באיזה מקום נפלה וליד מי הגיע שמצאה משא''כ אם הניח מטלטליו וכליו בחצירו וכיוצא בו בכוון ולא עלה על דעתו שיתאבדו משם ולהישראל נודע שגנבים יבואו לעיר ויגנבוהו משם אזי כיון דאין שם אבידה עליו מותר לו להכניסן במקום המשתמר מפני דרכי שלום ומה''ט כת' דמותר בכ''מ ר''ל אפי' היכא דליכ' משום חילול השם ולא משום קידוש השם ואע''ג דאפילו בשל ישראל אם הניחו בכונה במקום מיוחד א''צ להחזיר כמ''ש בסי' ר''ס ורס''ב הא נתבאר שם דדוק' אם עדיין משתמר שם משא''כ היכא דבאו לבסוף גנבים והכלל דס''ל להטור דבכ''מ שהוא עושה מפני דרכי שלום ואית ביה ד''ש מותר. שם:
ב חַיָּב לְהַחֲזִיר אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הָיָה בַּעַל הָאֲבֵדָה רָשָׁע וְאוֹכֵל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן. אֲבָל אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס הֲרֵי הוּא אֶפִּיקוֹרוֹס מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְיִשְׂרָאֵל מֵחַלְלֵי שַׁבָּת (ג) בְּפַרְהֶסְיָא אָסוּר לְהַחֲזִיר לָהֶם אֲבֵידָה, כְּגוֹי. באר היטב (ג) בפרהסיא. גם אעבודת כוכבים קאי דאם לא עבדה אלא פעם אחד צריך להיות שעובדה בפרהסיא וכ''כ התוספות והמרדכי פ''ק דחולין. שם:
ג דִּין הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לְעִנְיַן הַחֲזָרַת אֲבֵידָה, נִתְבָּאֵר בְּטוּר יו''ד סִימָן רכ'' א.
ד חָתוּל רָע שֶׁמַּזִּיק לַקְּטַנִּים, אֵין צָרִיךְ לַהֲשִׁיבוֹ לַבְּעָלִים, אֶלָּא כָּל הַמּוֹצְאוֹ הוֹרְגוֹ, וְזוֹכֶה בְּעוֹרוֹ.
ה אָמַר לוֹ אָבִיו: אַל תַּחֲזִיר אֶת (ד) הָאֲבֵידָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁמַע לוֹ: באר היטב (ד) האבידה. ברמב''ם נתבאר שאפילו אמר ליה אביו אל תחזור את האבידה אלא לך ועשה הצורך שעה שלי דבר פלוני אפ''ה לא ישמע לאביו מפני שכבוד אב ואם הוא עשה והשבת אבידה יש בה לאו ועשה וה''ט הוא נמי בש''ס וכדי של''ת אכתי מצות כבוד עדיפא שהוקש כבודו לכבוד המקום מש''ה יהיב בברייתא עוד טעם אחר דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'. כולכם חייבין בכבודי עכ''ל הסמ''ע:
סימן רסז - כיצד מכריז, וכיצד מטפל בה בעודה בידו
ובו כ''ז סעיפים
א חַיָּב לְטַּפֵּל בָּאֲבֵידָה עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר, כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָה, וְאָבְדָה מִשָּׁם, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ. הֶחֱזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּשַׁחֲרִית לַמָּקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים שָׁם בְּשַׁחֲרִית, אֵינוֹ חַיָּב לְטַּפֵּל בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַבְּעָלִים רוֹאִים אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל בְּבַעֲלֵי (א) חַיִּים, לְעוֹלָם חַיָּב לִטַּפֵּל בָּהּ, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. רָאָה בְּהֵמָה שֶׁבָּרְחָה מִן הַדִּיר, וְהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ, הֲרֵי זֶה קִיֵּם הַמִּצְוָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים: באר היטב (א) חיים. עיין בתוספות דבגנבה פטור לרבא אפילו באנקטי ניגרי ברייתא ועי' ביש''ש פ''ו דב''ק ס''י מ''ש עוד בזה. ש''ך:
ב הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דְּבָרִים כב, א) הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים מַשְׁמָע.
ג הַמּוֹצֵא אֲבֵידָה וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת בְּעָלֶיהָ (טוּר) (ב) מַכְרִיז עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ אֲנָסִים שֶׁאוֹמְרִים: אֲבֵדָה הַנִּמְצֵאת שֶׁל מֶלֶךְ הִיא, מוֹדִיעַ לִשְׁכֵנָיו וּמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ. באר היטב (ב) מכריז. עי' בא''ח סי' ש''ו סי''ב וכת' מהרי''ק שורש ק''י אם הכריזו בבה''כ להחזיר אבידה בתקנת ר''ג ויש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות) מי שישתדל לבטל תקנת ר''ג ואפילו אם נשבע שלא לגלות לא יועיל עכ''ל ועמ''ש בר''ס כ''ח בכיוצא בזה לענין עדות. סמ''ע:
ד כֵּיצַד מַכְרִיז, אִם מָצָא מָעוֹת מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ מַטְבֵּעַ, וְכֵן מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּסוּת אוֹ בְהֵמָה אוֹ שְׁטָרוֹת, יָבֹא וְיִתֵּן סִימָנֶיהָ וְיִטֹּל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְרַמַּאי מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵידָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִירָהּ עַד שֶׁיִּתֵּן סִימָנִים (ג) מֻבְהָקִים. באר היטב (ג) מובהקים. עיין בסמ''ע ובש''ך שהאריכו לבאר החילוקי דינים שבסימני אבידה והחילוק שבין סתם בני אדם לצורבא מדרבנן ע''ש:
ה בָּא בַּעַל הָאֲבֵדָה וְנָתַן סִימָנִים שֶׁאֵינָם מֻבְהָקִים, אֵין מַחֲזִירִין. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנִים מֻבְהָקִים אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ.
ו בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה וּבָא וְנָתַן סִימָנִים מַחֲזִירִים אוֹתָהּ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק רַמַּאי. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים, הִתְקִינוּ בֵּית דִּין (ד) שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי, וְטֹל. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְסִימָן מֻבְהָק מַחֲזִירִין אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְעֵדִים שֶׁאֵינוֹ רַמַּאי (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . באר היטב (ד) וי''א. הי''א ל''פ אמ''ש בש''ס ופוסקים בהדי' דמשרבו הרמאים התקינו שיביא עדים דלאו רמאי הוא אלא דסביר' ליה דאפילו לרמאי גמור מחזירין בסי' מובהק דארוך וגוץ או מדה ומשקל וסביר' ליה דבראשונה היו מחזירין לסתם בני אדם אפי' בסי' חיוור וסומק דאינו מובהק כלל וממיל' גם עתה אם מביא ראיה שאינו רמאי או שהוא מוחזק לצורבא מרבנן מחזירין לו בסי' ארוך וגוץ וכמ''ש בסעיף שאח''ז ולפ''ז האי י''א שכת' הרמ''א קאי ג''כ אמ''ש בס''ס שלפני זה והרמאי אע''פ כו' עכ''ל הסמ''ע והש''ך השיג עליו ודחה כל דבריו בזה וכת' דמוכח להדי' בהרא''ש דאף בראשונה לא היו מחזירין לסתם ב''א בסי' דחיוור כו' אלא בסי' דמדה ומשקל וכה''ג. ולרמאי וכן האידנא אף בסימנים אלו אין מחזירין אלא בסי' מובהק שמועיל גם בעלמ' כגון נקב יש בצד אות פלונית כו' ע''ש:
ז הַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ (ה) הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה, סִימָנִים מֻבְהָקִים הֵם: באר היטב (ה) הם. פי' וסומכין עליהן גם לדעת הרמב''ם והמחבר למי שהבי' עדים שאינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן שמסתמ' אינו רמאי וכ''כ רבינו ירוחם עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך שלא מצא דבר מזה בר''י וגם לא מצא בשום מקום דצורבא מרבנן א''צ להבי' עדים שאינו רמאי ומ''מ הוא מוכרח בעצמו. עכ''ל:
ח בָּאוּ (ו) שְׁנַיִם, זֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה וְזֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַן הָאַחֵר, לֹא יִתֵּן לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה, אֶלָּא תְּהֵא מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ, אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. הגה: אוֹ שֶׁיָּבִיא הָאֶחָד עֵדִים (טוּר) . הֵבִיא זֶה עֵדִים, וְזֶה עֵדִים וְסִימָנִים, סִימָנִים בִּמְקוֹם עֵדִים לָאו כְּלוּם הוּא, וִיהֵא (ז) מֻנָּח (רֵישׁ הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְב''מ) . באר היטב (ו) שנים. כת' בש''ג נראה בעיני שאם אמר אחד לחבירו או תשבע אתה שהיא שלך או אשבע אני שהיא שלי שומעין לו וכן אם באו לחלקה ביניהם שומעין להם וכן אם הודה אחד מהם שומעין לו עכ''ל ונראה שאם אחד אומר אני אשבע ולא אתה והב' אומר להיפך יניח. ש''ך: (ז) מונח. כ''כ בד''מ בשם הג''מ ולפענ''ד הג''מ לא מיירי אלא מדין דמיירי בש''ס כתבו הט''ו בסעיף שאח''ז אבל דין זה לא נזכר כלל שם ואפשר דכיון דהאי לא ידע סימניה מוכחא מילת' דסהדי שיקרי נינהו אם לא שהוא בענין דלא ה''ל לידע וצ''ע. שם:
ט נָתַן הָאֶחָד (ח) סִימָנִים וְהַשֵּׁנִי הֵבִיא עֵדִים, יִתֵּן לְבַעַל הָעֵדִים. אֲפִלּוּ אֵין מְעִידִים שֶׁנָּפְלָה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מְעִידִים שֶׁמַּכִּירִים שֶׁהִיא (ט) שֶׁלּוֹ. באר היטב (ח) סימנים. אפילו סימנים מובהקים כ''כ הרא''ש ומשמע שם דר''ל אפילו מובהקים ביותר וכ''מ מדברי מהרש''ל בח''ש רק מ''ש שם דדעת רש''י לא נראה כן לא נהירא לי אלא נ''ל דמ''ש רש''י את''ל סימנים דאוריית' רבותא נקט דאפילו אמרינן דאוריית' אפילו הכי עדים עדיפי עכ''ל רצה לו' דפשיט' אי סימנים לאו דאורייתא א''כ אפילו סי' מובהק ביותר שמועיל היינו מצד הסברא דהא לא נזכר בתורה כלום א''כ פשיט' דעדים שהוזכר להדי' בתורה והוא ג''כ סברא דעדיפי אלא אפילו סימנים דאוריית' וא''כ אפילו סי' מובהק קצת שהוא ג''כ מן התורה ה''א דחשיב כעדים קמ''ל דעדים עדיפי וכיון דעדיפי מסי' מובהק קצת עדיפי ג''כ מסי' מובהק ביותר דהא כיון דסימנים דאוריית' אין חילוק ודו''ק. שם: (ט) שלו. מחזקינן ליה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה. שם:
י זֶה נָתַן סִימָנִים, וְזֶה נָתַן סִימָנִים וְעֵד אֶחָד, הָעֵד אֶחָד כְּמִי (י) שֶׁאֵינוֹ, וְיַנִּיחַ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה שֶׁכְּנֶגֶד הָעֵד צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁזֶּה שֶׁלּוֹ הוּא, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׁבַע נוֹתְנִין לְבַעַל הָעֵד (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . באר היטב (י) שאינו. ואפילו העד מעיד שראה שנפל. הרא''ש וטור ועיין בתשובת מיי' בס' משפטים סי' ו' וכת' הסמ''ע דא''צ לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר השבועה אין נותנין לזה שנשבע עכ''ל וכן דעת הנ''י וכ''פ הב''ח וכן משמע בהג''מ ריש ב''מ וכן עיקר. שם:
יא מָצָא שִׂמְלָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, זֶה הֵבִיא עֵדֵי אֲרִיגָה שֶׁאֲרָגוּהָ לוֹ וְזֶה הֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה, יִתֵּן לְמִי שֶׁהֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה:
יב זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת רָחְבָּהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁנָּתַן מִדַּת אָרְכָּהּ, שֶׁמִּדַּת רָחְבָּהּ אֶפְשָׁר (יא) לְשַׁעֲרוֹ כְּשֶׁהָיָה בְּעָלֶיהָ מִתְכַּסֶה בָּהּ. באר היטב (יא) לשערו. בס' ת''ח כת' דהיינו דוק' בזמן הש''ס אבל עכשיו הוא להפך שמדת אורכו אפשר לשערו ומדברי כל הפוסקים והאחרונים ל''נ כן ונרא' שזה תלוי בראיות הדיין ולפי המלבוש ודרך הלבישה. שם:
יג זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְזֶה נָתַן מִשְׁקָלָהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁכִּוֵּן מִשְׁקָלָהּ.
יד זֶה אוֹמֵר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ, וְזֶה אוֹמֵר: אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה בָּאֹרֶךְ וְכַמָּה בָּרֹחַב, יִנָּתֵן לְמִי שֶׁאָמַר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ. הגה: אֶחָד אָמַר מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְאֶחָד אָמַר הַמִּשְׁקָל, יִנָּתֵן לְבַעַל הַמִּשְׁקָל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁקֹל טַלִּית לְפִיכָךְ הָוֵי סִימָן מוּבְהָק (טוּר) .
טו הִכְרִיז וְלֹא בָּאוּ הַבְּעָלִים, תְּהֵא הַמְּצִיאָה מֻנַּחַת אֶצְלוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
טז כָּל זְמַן שֶׁהָאֲבֵדָה אֶצְלוֹ, אִם נִגְנְבָה אוֹ אָבְדָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָה כְּדִין שׁוֹמֵר שָׂכָר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשׁוֹמֵר אֲבֵדָה אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם (טוּר בְּשֵׁם ר''י וְהָרֹא''שׁ) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע''ב סָעִיף ב' כֵּיצַד נָקְטִינָן לְעִנְיַן מַשְׁכּוֹן, וְהוּא הַדִּין (יב) כָּאן: באר היטב (יב) כאן. כלו' כמו דנקטינן התם דהוי ספיק' דדינ' ה''ה כאן וכ''כ הסמ''ע וא''כ השומר אבידה פטור ואם תפס בעל האבידה לא מפקינן מיניה ודלא כמהרש''ל שהכריע דהוי ש''ח לגמרי ע''ש בפ' הכונס סי' ט' שהאריך בזה וכל ראיותיו דחוים ע' בש''ך:
יז כָּל זְמַן שֶׁהִיא אֶצְלוֹ, חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ שֶׁלֹּא תִפָּסֵד; וּלְהַשְׁבִּיחָהּ, כְּגוֹן לִגְזֹז הַצֹּאן. וַאֲפִלּוּ גִזַּת זְנַב הַשּׁוֹר, שֶׁהוּא דָבָר מוּעָט, חַיָּב לִטַּפֵּל בּוֹ.
יח וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וּלְבָדְקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִפָּסֵד. כֵּיצַד, מָצָא כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעֲרָהּ אַחַת (יג) לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלֹא יְנַעֲרֶנָּה בְּמַקֵּל וְלֹא (יד) בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם; וְשׁוֹטְחָהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה לְצָרְכָּהּ בִּלְבַד, אֲבָל לֹא לְצָרְכָּהּ (טו) וּלְצָרְכּוֹ. נִזְדַּמְּנוּ אוֹרְחִים, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וַאֲפִלּוּ לְצָרְכָּה, שֶׁמָּא תִּגָּנֵב. באר היטב (יג) לשלשים. אבל טפי לא מפני שמתקלקל. טור: (יד) בשני. מפני שמנתחין אותה וקורעין לה. סמ''ע: (טו) ולצורכו. הטעם שמא ישכח ע''ג המטה ויגנב ואע''ג דבספרים התירו לקרות בהן כיון שהוא גם כן לצורכן שאני התם דעביד מעשה בידים לא חיישינן שיעבור במזיד לעסוק בה במה שלא התירו חז''ל וכמפורש בסמוך סעיף כ' משא''כ בשיטוח כסות דישכחנו שם בלי מעשה. שם:
יט מָצָא כְּלֵי עֵץ, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְצָרְכָּן מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ. כְּלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא יָשִׂים הַכְּלִי עַל גַּבֵּי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי (טז) כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מָצָא מַגְרֵפוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁגּוֹרְפִין וּמְסִירִין בָּהֶם הַדֶּשֶׁן) וְקַרְדֻּמּוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁמְּבַקְעִים בָּהֶם עֵצִים), מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. מָצָא כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. באר היטב (טז) כסף. פרש''י מפני ששמירתן בקרקע הלכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו שם משמע מלשונו דבזמן שאינן טומנין אותו בקרקע לא יגע להשתמש בהן ושל זהב אף שטמנן בקרקע מסיק דלא יגע בהו ומטעם דזהב הוא מתכת היותר צלול ואינו מתעפש משעה שנזדקק לעולם וכסף דאינו צלול כ''כ מתעפש בהיותו טמון בקרקע ולא בהיותו ע''ג קרקע וכלי נחושת מתעפשין אפי' ע''ג קרקע והט''ז לא הזכירו זה דטמון בקרקע משמע דלא חלקו בזה. שם:
כ מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָּהֶם אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן כָּל ל' יוֹם. וּלְעוֹלָם לֹא יִלְמַד בָּהֶם דָּבָר שֶׁלֹּא לָמַד מֵעוֹלָם, וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה, וְלֹא יִקְרָא פָרָשָׁה וִיתַרְגֵּם, וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה דַפִּין, וְלֹא יִהְיוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, אֲבָל קוֹרִין בְּעִנְיָן אֶחָד שְׁנַיִם דַּוְקָא, אֲבָל לֹא שְׁלֹשָׁה.
כא מָצָא תְּפִלִּין, שָׁם דְּמֵיהֶן (יז) וּמַנִּיחָן עָלָיו מִיָּד, אִם יִרְצֶה, שֶׁדָּבָר מָצוּי הוּא לִקְנוֹתָם בְּכָל שָׁעָה. באר היטב (יז) ומניחן. פי' מחזיק לעצמו ומניחן על ראשו ויוצא בהן ידי מצות תפילין אם ירצה לקנותן לעצמו דודאי בעליהן לא יקפידו דהן מצויין לקנותן אצל סופרים והרמב''ם מסיים בזה וז''ל ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ע''כ משמע מלשון זה דבשאר דברים אף שמצויין לקנותן מ''מ חביב לאדם דבר שרגיל בו משא''כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באחרים אם גם הם בחזקת כשרות כ''כ הסמ''ע והש''ך כת' דה''פ הואיל ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ולא לשום תשמיש אחר א''כ ניח' ליה לאינש שימכרו ויעשו בהן מצוה משא''כ בשאר דברים וע''ש:
כב מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי הוּא צָרִיךְ לְהַאֲכִילוֹ, אִם הָיָה דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר, מְטַפֵּל בָּהֶם י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַמְּצִיאָה, וְשׂוֹכְרָן וְלוֹקֵחַ שְׂכָרָן וּמַאֲכִילָן. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר עַל אֲכִילָתָם, הֲרֵי הַיֶּתֶר לַבְּעָלִים. וְכֵן הַתַּרְנְגוֹלֶת, מוֹכֵר בֵּיצֵיהֶן וּמַאֲכִילָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; מִכָּאן וְאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן עָלָיו וַהֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ וְשֶׁל בְּעָלִים בְּשֻׁתָּפוּת, כְּדִין כָּל הַשָּׁם (יח) מֵחֲבֵרוֹ. באר היטב (יח) מחבירו. עיין בדברי הט''ו ביו''ד סי' קע''ז:
כג מָצָא עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁל רְעִי, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג' חֳדָשִׁים. וְשֶׁל פַּטָּם, ל' יוֹם.
כד אֲוָזִים וְתַרְנְגוֹלִים זְכָרִים (גְּדוֹלִים), מְטַפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. קְטַנִּים בְּיוֹתֵר, וְכָל דָּבָר שֶׁטִּפּוּלוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג' יָמִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ בֵּית דִּין, (יט) וְיָכוֹל לְשׁוּמָן וּלְקַחְתָּן בְּאוֹתָן הַדָּמִים (טוּר בְּשֵׁם ר''י וְהָרֹא''שׁ) . באר היטב (יט) ויכול. ואע''ג דגבאי הפורט מעות לדינרין אמרו (דנפרטין) [דפורטן] לאחרים ולא לעצמו משום חשד וכן במשכיר משכון לטובת הממושכן כגון שעושה שכר הרבה ומפחית מעט כת' הט''ו בר''ס ע''ב דמשכירו לאחרים ולא לעצמו שאני הכא דזה המשיב אבידה שהוא בחזקת כשרות אין חושדין אותו ולדעת המחבר גם בסכ''א וסכ''ב צריך שומת ב''ד וצ''ע שלא כתבו שם. סמ''ע:
כה מַה יֵּעָשֶׂה בַּדָּמִים, יִנָּתְנוּ לַמּוֹצֵא, וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם נֶאֶנְסוּ חַיָּב (כ) לְשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הֲרֵי הֵם אֶצְלוֹ כִּשְׁאֵלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם, בִּדְמֵי אֲבֵדָה, מִפְּנֵי שֶׁטָּרַח לְהִטַּפֵּל בָּהּ. אֲבָל אִם מָצָא (כא) מָעוֹת, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם אָבְדוּ בְּאֹנֶס פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. הגה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף ט''ז דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם: באר היטב (כ) לשלם. כ''כ הרמב''ם ולטעמיה אזיל דפסק דכל שומר אבידה הוה ש''ש וכמ''ש בסי''ו מ''ה בהני דמים דמותר להשתמש ולהנות מהן מעלינן ליה חד דרגא וחייב באונסין ומ''ה סיים נמי דאם מצא מעות דאסור להשתמש בהן נשתיירו על דין שאר שומרי אבידה שהן ש''ש ומינה מה שסיים הרמ''א די''ח וס''ל דאינן אלא כש''ח ס''ל דבדמי אבידה מותר להשתמש ואינו אלא ש''ש דכל זמן שלא שימש בהן לא מחשב כשואל להתחייב באונסין וכ''כ הטור בהדי' והרמ''א אפשר שסמך על מ''ש דין שומר אבידה בסי''ו אבל מ''מ ה''ל לכתבו גם כאן כדי שלא נטעה לו' דדין שואל יש לו כיון דכל הנאה שלו הוא אי מזדמן ליה סחורה לקנותה וצ''ע עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דסבר' זו דמעלינן חד דרגא כבר דחו התוס' בפרק הכונס דף נ''ו ע''ב ופ' א''מ דף כ''ט ע''א ובשבועות דף מ''ד ע''א והרא''ש שם ובס''פ המפקיד מיהו גם הסמ''ג ורי''ו פסקו כאן בדמי אבידה דהוי ש''ש וכ''פ מהרש''ל פ' הכונס סי' ט' והיינו מטעם כיון דשומר אבידה כש''ח א''כ אין אנו מוכרחים לו' דמיירי במתני' לענין אונסין אלא דאשמעינן בדמי אבידה דהוי ש''ש ולמה נוציא המשנה מפשטה וגם כונת הטור ע''כ כן הוא ואולי גם כונת הסמ''ע הוא כן אלא שלשונו לא משמע הכי עכ''ל: (כא) מעות. לשון הטור וכן מי שהפקידו בידו מעות לא ישתמש בהן כו' וע''ל סי' רצ''ב ס''ז:
כו כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמְּטַפֵּל בָּאֲבֵדָה קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה בְּבֵית דִּין, אִם הֶאֱכִילָן מִשֶּׁלּוֹ, נוֹטֵל מֵהַבְּעָלִים בְּלֹא שְׁבוּעָה, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.
כז הַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִשָּׁבַע, יַנִּיחַ הַמְּצִיאָה וְיֵלֵךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע. אֲפִלּוּ מָצָא כִּיס, (כב) וְטָעַן בַּעַל הַמְּצִיאָה שֶׁשְּׁנֵי כִּיסִים קְשׁוּרִים הָיוּ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְצָא הָאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא הָאַחֵר הַקָּשׁוּר עִמּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁבַע: באר היטב (כב) וטען. אבל אם טען ראיתי שהגבהת ב' כיסים שלי נראה שאין זה כדין אבידה אלא הוי כשאר טוען ונטען וצריך לישבע שלא מצא אלא אחד. סמ''ע:
סימן רסח - דין קניה בחצרו ובארבע אמותיו
ובו ה' סעיפים
א כָּל מְצִיאָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ, אֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ. אֲבָל אִם רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, אֲפִלּוּ נָפַל עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ. הגה: וְדַוְקָא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאַרְבַּע אַמּוֹת קוֹנוֹת, (א) קָנָה, וְלֹא גָרַע מִשּׁוּם דְּנָפַל עָלֶיהָ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי''ף וְהָרֹא''שׁ, וְכֵן נִרְאֶה לִי דַּעַת הָרַמְבַּ''ם וְרַ''ן בְּשֵׁם הרא''ה) . וּדְלָא כַּיֵּשׁ חוֹלְקִין (רַ''ן בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א ונ''י פ''ב דִּמְצִיעָא והמ''מ בפי''ז לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם) . באר היטב (א) קנה. וכתב הש''ך דכן נרא' עיקר ודלא כהה''מ וכבר השיג עליו הכ''מ ויפה כוון דא''כ ה''ל להרמב''ם לחלק לקמן גבי ד''א בין נפל עכ''ל:
ב אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד (ב) בְּצִדָּן הֲרֵי אֵלּוּ קוֹנִים לוֹ, וְאִם הִגִּיעַ הַמְּצִיאָה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ זָכָה בָּהּ. וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ דָּבָר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיבוּ הַמּוֹצְאִים זֶה עִם זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, (ג) בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵין הָרַבִּים דּוֹחֲקִים בָּהֶם, אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל הָעוֹמֵד (ד) בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֵין ד' אַמּוֹת קוֹנוֹת לוֹ וְאֵינוֹ קוֹנֶה שָׁם עַד שֶׁתַּגִּיעַ מְצִיאָה לְיָדוֹ. הגה: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ כְּאֶחָד לְתוֹךְ ד' אַמּוֹת, אוֹ שֶׁעוֹמְדִים שְׁנֵיהֶם וְנָפְלָה הַמְּצִיאָה תּוֹךְ ד' אַמּוֹתֵיהֶן, קָנוּ שְׁנֵיהֶן (טוּר) . באר היטב (ב) בצדן. חז''ל נתנו לד''א הללו דין חצר שנתבאר בסמוך ס''ג ובטור כת' בשם הראב''ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא''ש הי' אומר שאין חילוק עכ''ל ואף דכאן לא שייך לו' חצר המהלכת לא קני כמ''ש בסי' ר''ב דהא הקרקע שקונה אינה מהלכת ומה דבעינן עומד בצדה הוא שתהא כידו הסמוכה לו וא''כ מה לי עומד או מהלך מ''מ י''ל דס''ל דלא תקנו ד''א כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד. סמ''ע: (ג) בסימטא. פרש''י קרן זוית הסמוכה לר''ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר''ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים. שם: (ד) ברה''ר. דהרבה בני אדם רגילין לעמוד שם ואין לאדם שם ד''א מיוחדות. שם:
ג (ה) חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְאִם נָפְלָה בָּהּ מְצִיאָה הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בֶּחָצֵר (ו) הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. וְאֵין חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ אֶלָּא (ז) בְּיוֹדֵעַ בַּמְּצִיאָה אוֹ דְאַסִּיק אַדַּעְתֵּהּ, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לָבֹא אֵין חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מְצִיאָה לְשָׁם, וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ שָׁם זָכָה, הוֹאִיל וְלֹא יָדַע בַּעַל הֶחָצֵר בַּמְּצִיאָה אֲשֶׁר שָׁם קֹדֶם שֶׁזָּכָה בָהּ הַשֵּׁנִי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רל''ב סָעִיף י''ח. וְאִם סוֹחֵר אֶחָד הֵבִיא סְחוֹרָה בְּזוֹל לַחֲצֵירוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְאָמַר: תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי, וּבָא רְאוּבֵן אַחַר כָּךְ וּלְקָחָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכָה רְאוּבֵן, דְּמֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מְצִיאָה גְמוּרָה, כִּי בַּעַל הֶחָצֵר צָרִיךְ (ח) לִקְנוֹתָהּ (בְּמָעוֹת), לֹא זָכְתָה לוֹ חֲצֵירוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכָה בַּעַל הֶחָצֵר (מָרְדְּכַי פ''ק דִּמְצִיעָא ב' הַדֵּעוֹת) . וְאִם אַחַר כָּךְ בָּא סְחוֹרָה לַחֲצֵירוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְאָמַר: תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי, וּקְנָאָהּ שִׁמְעוֹן, וּרְאוּבֵן אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן הַסְּחוֹרָה לְשִׁמְעוֹן כִּי אָמַר שֶׁחֲצֵרוֹ קָנָה לוֹ, וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן: מִמַּה נַפְשָׁךְ תִּתֵּן לִי הַסְּחוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה אוֹ הַשְּׁנִיָּה, אִם כְּבָר (ט) נִפְסַק הַדִּין בַּמַּעֲשֶׂה הָרִאשׁוֹן אִם כֵּן הָוֵי הַמַּעֲשֶׂה הַשֵּׁנִי לְחוּד וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, אֲבָל אִם לֹא נִפְסַק הַדִּין בָּרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁאֵרַע מַעֲשֶׂה שֵׁנִי, צָרִיךְ רְאוּבֵן לִתֵּן לְשִׁמְעוֹן סְחוֹרָה (י) אַחַת מִמַּה נַפְשָׁךְ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש''י) . אֲבָל בְּשָׂדֶה וְגִנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכָה בָּהֶם; וְאִם אֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְלֹא אָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ לְחוּד סָגֵי (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהַמַּגִּיד פי''ז דִּגְזֵלָה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן ר'. באר היטב (ה) חצירו. פי' אפי' אינו עומד בצדה כיון שהיא משתמרת ויליף לה בש''ס מדין שליחות דיד שלוחו הוי כידו לקנות לו בדבר שהוא זכות לו כ''כ הסמ''ע ועיין בש''ך שהאריך להשיג על מהרש''ל בדין יאוש שלא מדעת בחצר ע''ש וכ''כ קצת מזה בסי' רס''ב ס''ק ג' ע''ש: (ו) המשתמרת. משמע דבחצר המשתמרת לכ''ע א''צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ''ש הטור בס''ס זה בשם הרמב''ם דאפי' משתמר בתוכו צריך שיאמר זכתה כו' בע''כ ט''ס הוא דהא בש''ס מוכח בכמה דוכתי דא''צ שיאמר כלום וגם הרמב''ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב''ח כת' דט''ס הוא. ש''ך: (ז) ביודע. וה''ה ידו אינו קונה לו שלא מדעת בכה''ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל''ב סי''ח בהג''ה עיין בראב''ן ס''פ שנים אוחזין ד' צ''ג ע''ד ובתשו' מהרשד''ם סי' קמ''ח ובס' א''א דף ק''ב ע''א. שם: (ח) לקנותה. ודלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקניה כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכ' במציאה אפי' אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא ותקנה לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה הריוח כ''כ המרדכי בשם ראבי''ה וע''ל סי' ר''ס ס''ד. סמ''ע: (ט) נפסק. זהו מתה''ד סי' ש''י שהבי' ראיה מפ' החולץ דף ל''ו ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי עליו בזה מן הסבר' ומן הש''ס ואדרבה הוכחתי מן הש''ס שם דאע''פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ''נ ודוק' כששני המעשים אירעו באיש א' אבל מי שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ''נ ואין חילוק בין נפסק הדין או לא ע''ש שהארכתי בזה. ש''ך: (י) אחת. דומה לזה כת' הטור בשם הרמ''ה בסי' ר' ס''ח בכליו של לוקח ברשות מוכר כו' אי מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר ולוקח דאתא עליה הלוקח ממ''נ ומפקיד חד מינייהו כו' וע''ל בטור ר''ס קצ''ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה כו' ובטור ר''ס ש''צ בכשכשה בזנבה ובאמתה ומ''ש שם. סמ''ע:
ד רָאָה אֲחֵרִים רָצִים אַחַר הַמְּצִיאָה וַהֲרֵי הוּא צְבִי שָׁבוּר אוֹ גוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁהֵם בְּתוֹכָהּ, וְאִלּוּ הָיָה רָץ הָיָה מַגִּיעָן, (יא) וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעָן, הֲרֵי אֵלּוּ כִּצְבִי שֶׁהוּא רָץ כְּדַרְכּוֹ וּכְגוֹזָלוֹת הַמַּפְרִיחִים וְלֹא אָמַר כְּלוּם, אֶלָּא כָּל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה. וְאִם נָתְנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, הוֹאִיל (יב) וְאַחֵר הִקְנָם לוֹ וַהֲרֵי הֵם מִתְגַּלְגְּלִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קָנָה (יג) (יד) שָׂדֵהוּ. וְאִם הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ וְגוֹזָלוֹת מַפְרִיחִים, לֹא קָנְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ. באר היטב (יא) ואמר. לפי הי''א שכת' הרמ''א לעיל גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה כו'. וכ''כ הטור בהדי' מיהו בנ''י חילק בינייהו וכתב דבצבי שבור קי''ל כהרמב''ם דבעינן שיאמר זכתה כו' ובשאר מציאות פסק הרא''ש דא''צ לו' כן והביאו הד''מ ע''ש וי''ל דמה''ט לא כת' הרמ''א כאן דעת הי''א. שם: (יב) ואחר. כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע''פ שאינו יכול להגיעו. שם: (יג) שדהו. ואם א' הפקיר דבר וזרק לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו ואע''פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ''ל ד''מ בשם נ''י וכ''כ הרא''ש וגרס בהאיבעי' ואפקריה ודלא כמ''ש התוס' שם ועיין בטור ס''ס רמ''ג ובא''א דף ק''א ע''ד. ש''ך: (יד) שדהו. בטור כת' שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו אע''פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה. סמ''ע:
ה (טו) קְטַנָּה, יֵשׁ לָהּ חָצֵר וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל קָטָן אֵין לוֹ חָצֵר וְאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת: באר היטב (טו) קטנה. ע''ל ס''ס רמ''ג (ועמ''ש שם בשם הש''ך בס''ק כ''ב ע''ש):
סימן רסט - המגביה מציאה לחברו, ואם הגביהו חרש ופקח
ובו ו' סעיפים
א הַמַּגְבִּיהַּ (א) מְצִיאָה לַחֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ כְּלוּם, זָכָה בָּהּ. באר היטב (א) לחבירו. פי' ראובן שאמר בשעה שמגביה המציאה מע''ג קרקע הריני מגביה מציאה זו כדי לזכות בה לשמעון קנאה שמעון ואין ראובן יכול לחזור בו עכ''ל הסמ''ע ול''נ דאפי' לא אמר כלום אם מודה שהיתה כונתו לכך וכן משמע מדברי הפוסקים ועמ''ש בס''ס זה. ש''ך:
ב שְׁנַיִם (ב) שֶׁהִגְבִּיהוּ מְצִיאָה, קְנָאוּהָ (ג) שְׁנֵיהֶם. באר היטב (ב) שהגביהו. פי' הן הגביהו כאחד הן שבא הראשון תחלה והגביה ראש הא' ואח''כ בא השני והגביה ראש השני. טור. סמ''ע: (ג) שניהם. דבהגבהת ראש א' מע''ג קרקע לא קנה אלא מה שבידו עד שיגביה כולו מע''ג קרקע וא''כ אין שום א' מהן הגביהו כולו ואמרינן דמסתמא ניחא להו להיות כ''א שלוחו של חבירו כדי לזכותו בהחצי וה''ל כאילו כ''א הגביה כולו מהקרקע והוו שותפין בו. שם:
ג הִגְבִּיהָהּ לוֹ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן, לֹא קָנָה הַפִּקֵּחַ לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת.
ד הִגְבִּיהוּהָ חֵרֶשׁ (ד) וּפִקֵּחַ כְּאֶחָד, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה פִּקֵחַ לֹא קָנָה חֵרֶשׁ, וְהַחוֹטְפָהּ מִיָּדָם זָכָה. וּמִיהוּ, מַה שֶּׁבְּיַד כָּל אֶחָד, קָנָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֵרְשִׁים, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּקְנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְהִתְקוֹטֵט. באר היטב (ד) פקח. דהגבהת החרש מצד הדין לאו כלום היא כיון דאין לו דעת אלא מפני דרכי שלום תקנו שקנה החרש כשהגביה כולו או ב' חרשין שהגביהו בהדדי משא''כ כאן דלא הגביהו אלא עם פקח ולא מהני הגבהתו לפקח לזכות על ידו דבפקח לא שייך תקנה מפני ד''ש דהא יש לו קנייה טובא מצד עצמו וכיון דלא זכה הפקח ע''י החרש בהחצי לא זכה גם החרש בהחצי על ידי הפקח ולא שייך בזה הטעם דדרכי שלום ואינצויי כיון דהחרש רואה שגם הפקח אינו קונה. שם:
ה טַלִּית שֶׁמֻּנָּח חֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי עַמּוּד שֶׁגָּבוֹהַּ ג' טְפָחִים וְחֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וּבָא אֶחָד וְהִגְבִּיהַּ רֹאשׁ אֶחָד שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע וְנִתַּק רֹאשׁ הַשֵּׁנִי מֵעַל גַּבֵּי עַמּוּד וְנָפְלָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, קְנָאָהּ, כֵּיוָן שֶׁרֹאשׁ הָאֶחָד עֲדַיִן הִיא בְּיָדוֹ וְרֹאשׁ הַשֵּׁנִי הָיָה מֻגְבָּהּ מִכֹּחוֹ ג' טְפָחִים מֵהָאָרֶץ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה רֹאשׁ הַשֵּׁנִי עֲדַיִן בְּיָדוֹ בְּעוֹד שֶׁהַטַּלִּית בָּאֲוִיר, לֹא קְנָאָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֻגְבָּהּ מִכֹּחוֹ ג' טְפָחִים כֵּיוָן שֶׁעַתָּה כֻּלּוֹ (ה) בָאָרֶץ. וְכֵן אֲפִלּוּ רֹאשׁ הָאֶחָד בְּיָדוֹ וְלֹא נִתַּק רֹאשׁ הַשֵּׁנִי מֵעַל גַּבֵּי הָעַמּוּד, לֹא קָנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ נִתְּקוֹ הָיָה מֻגְבָּהּ מִכֹּחוֹ. וְאִם טַלִּית מֻנָּח עַל גַּב דַּף, וְהִכָּה וְעָלָה מִכֹּחוֹ (ו) שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, קְנָאוֹ. אֲבָל אִם לֹא עָלָה מִכֹּחַ הַכָּאָתוֹ לְמַעְלָה אֶלָּא נָפַל לָאָרֶץ, אֲפִלּוּ שֶׁהַדַּף גָּבוֹהַּ ג' טְפָחִים לֹא קָנָה. באר היטב (ה) בארץ. לאו דוקא קאמר אלא כלומר כיון דהיה דרך ירידתו ליפול בארץ ולא היה מחזיק בו כלל בהיותו כולו באויר. שם: (ו) שלשה טפחים. היינו דוקא אם חוזר הטלית ליפול ע''ג הדף דנמצא דהדף הוא קרקע שלו ובעינן שיהא מוגבה ע''י ג''ט אבל אם מכח הכאתו עלה מהדף ודרך ירידתו נפל לארץ אפילו לא עלה מע''ג הדף כי אם מעט כיון שעכ''פ עלה מכחו והיה ג''ט מהארץ מקום שסופו ליפול שם קנהו ומ''ש הט''ו אח''ז אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה כו' היינו דלא עלה כלל ועפ''ר שהבאתי ראיה לזה כ''כ הסמ''ע וכת' הש''ך וז''ל עיין בב''ח ועיין ביש''ש סוף חולין שהקשה על הרא''ש בדין זה ע''ש ודבריו תמוהין דודאי הרא''ש הוכיח מדברי המקשה אי למקני כו' ע''ש בלשון רש''י וא''כ הקש' הרא''ש האיך יכול להקנות בהגבהה דטרוף הקן כיון דלא תפוס בהו ודוק כי זה ברור עכ''ל:
ו הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: זְכֵה לִי בָּהּ, כֵּיוָן (ז) שֶׁהִגְבִּיהָהּ לוֹ קָנָה הָרוֹכֵב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדוֹ. וְאֵין הַמַּגְבִּיהַּ נֶאֱמָן לוֹמַר: לְצָרְכִי הִגְבַּהְתִּיהָ, אֲפִלּוּ בְּעוֹדָהּ בְּיָדוֹ (טוּר) . וְאִם אָמַר לוֹ: (ח) תְּנָהּ לִי, וּנְטָלָהּ, וְאָמַר: אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ, זָכָה בָהּ הַנּוֹטֵל. וְאִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לָרוֹכֵב אָמַר: אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם. הגה: רְאוּבֵן אָמַר לְשִׁמְעוֹן: קְנֵה לָנוּ בְּיַחַד סְחוֹרָה פְלוֹנִית, וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וּקְנָאָהּ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר דִּקְנָאָהּ לְעַצְמוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לַחֲלֹק עִם רְאוּבֵן, דְּהָוָה לֵהּ כְּמַגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי פ''ק דִּמְצִיעָא בְּשֵׁם רַאֲבַ''ן) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא הָיוּ לִרְאוּבֵן (ט) דָּמִים, זָכָה שִׁמְעוֹן בַּמֶּה שֶׁקָּנָה. וְאִם נִתְרַצָּה לִקְנוֹת לִשְׁנֵיהֶן, הָוֵי לֵהּ כְּאִלּוּ זָכָה לִשְׁנֵיהֶן (שָׁם בְּשֵׁם ראבי''ה) . באר היטב (ז) שהגביהה. פי' שהגביה סתם ולא אמר בפירוש בשעת הגבהה או קודם לכן לעצמי אני מגביה אותה ובמגביה מעצמו צריך לו' אני מגביה לחבירי דאז א''י לחזור בו ולא במגביה סתם עכ''ל הסמ''ע ול''נ דאצ''ל ולא ידעתי מי הזקיקו לכך ואפשר דקשיא ליה דאל''כ מאי קאמר הטור דנאמן פשיטא ואי משום הא לא אריא דמשום זכה לי קאמר דאינו נאמן וגם בתי''ט פ''ק דב''מ השיג עליו ע''ש. ש''ך: (ח) תנה. ל' הטור ואם אמר תנה לי כו' קנה בין אם אמר זכיתי בה תחלה לצרכי בין אם אמר הגבהתי תחלה לצרכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה ותי''ט פ''ק דב''מ האריך להקשות על הטור בזה ואין דבריו נכונים כי דברי הטור ברורים ע''פ פרש''י ומה שהקשה דלישני בש''ס הכי לק''מ דודאי מעיקרא ס''ל להש''ס דבתנה לי א''צ המגביה לו' דהוה כזכה לי לענין זה אבל ר''ח בר אבא משמיה דרבי יוחנן פליג דס''ל דתנה גרע מזכה וקי''ל הכי שם (ועיין בתשובת רש''ך ח''א סי' קי''ט ובתשובת רשד''ם סי' קמ''ח ובמהר''ם די בוטין סי' מ''ו. בני חיי וע''ש): (ט) דמים. ז''ל המרדכי בשם ראבי''ה ול''ד למציאה דיכול ראובן בעצמו ללקחה מע''ג קרקע אבל במקח שתלוי בקניה ודאי אם הי' ראובן יכול להשתדל מעות ולקנות קודם שימכור המוכר לאחר זכה בו ראובן אבל אי לא לא דה''ל זה נהנה וזה לא חסר עכ''ל והביאו בד''מ ע''ש (עמ''ש בזה בסי' קפ''ג ס''ק י''ד ע''ש):
סימן ער - מציאת חרש שוטה וקטן, ובנו ובתו, ועבדו ושפחתו, ואשתו ופועלו
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין בָּהּ מִשּׁוּם (א) גָּזֵל אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; לְפִיכָךְ, עָבַר אֶחָד וּגְזָלָהּ מִיָּדָם אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִים. הגה: וְדַוְקָא מְצִיאָה, שֶׁאֵין דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה לוֹ, אֲבָל (ב) שְׂכִירוּת שֶׁל קָטָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מוֹצִיאִין בְּדַיָּנִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (א) גזל. עמ''ש בסי' רמ''ג סט''ו ובתשו' מבי''ט ח''א סי' קכ''ב כתב דאם גזל מקטן דבר שנקנה לו מדרבנן כגון ע''י מתנת שכ''מ אינו יוצא בדיינים ודבריו צ''ע ועיין בספרי תקפו כהן סי' ל' ובהגה''מ סוף סנהדרין ובתשו' מהרב אשכנזי סי' כ''ו כ''ז ול''ח. ש''ך: (ב) שכירות. ז''ל הרשב''א והד''מ הביאו אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח הרי הוא שלו גמור עכ''ל פי' ומוציאין בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו. סמ''ע:
ב מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם (ג) גְּדוֹלִים, וּמְצִיאַת בִּתּוֹ הַנַּעֲרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ סוֹמֶכֶת עַל שֻׁלְחָנוֹ, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם (ד) הִרְוִיחוּ בִסְחוֹרָה אוֹ בִמְלָאכָה (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן קע''ז בְּשֵׁם עִטּוּר) . אֲבָל אִם מֵת, אֵינוֹ מוֹרִישׁ מְלֶאכֶת בֵּן אֶחָד לִשְׁאָר (ה) יוֹרְשָׁיו (הַגָּהוֹת שְׁנִיּוֹת דְּמָרְדְּכַי דב''מ) . אֲבָל מְצִיאַת בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אֵינָהּ (ו) שֶׁלּוֹ. וְאִם נָתְנוּ (ז) מַתָּנָה לְקָטָן הַסוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו הֲרֵי הִיא שֶׁל אָבִיו, אֲבָל לֹא בִּבְנוֹ (ח) הַגָּדוֹל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ''ק דִּמְצִיעָא) . יָתוֹם הַסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים, מְצִיאָתוֹ (ט) לְעַצְמוֹ (מָרְדְּכַי וְתוֹס' פ''ק דִּמְצִיעָא) . באר היטב (ג) גדולים. מטעם שכך נראה ישר לחז''ל לשלם הטוב לעוש' טוב שמזין אותו אע''פ שאינו מחויב לפרנסו רק עד ו' שנים משא''כ אחין המפרנסין אחיותיהן אחר מיתת אביהן דמחויבין לפרנסן מ''ה מציאתן לעצמן כמ''ש הט''ו בא''ע סי' קי''ב ס''ב ועיין בא''ח סי' שס''ו ס''י. שם: (ד) הרויחו. וכן משמע בתוס' פרק הפועלים בשמעתא דקוצץ אדם ע''י עצמו כו' ע''ש ובתשו' רש''ך סעיף ב' סי' רי''א. ש''ך: (ה) יורשיו. פי' אף אם מת האב אחר שכבר הרויחו בסחורה ונעש' המלאכ' מ''מ הואיל ועדיין אינו בידו עד שמת אינו מוריש וכיוצא בזה כת' הב''י ס''ס קע''ז דאף במציאה שמצא בחיי אביו ולא תבעו אביו בחייו כשמת אביו המציאה לעצמו. סמ''ע: (ו) שלו. הא דכת' לשון דאינו שלו דהיינו של אדון השפחה ולא כת' הרי הוא שלהן של עבד ושפחה ואינך משום דדין זה נחלק דאם אבי הקטנה זו שמכרה לשפח' עדיין חי בשעת המציא' הרי הוא של אביה ולא של עצמה ואם אינו חי הרי הוא של עצמה ועכ''פ אינו של האדון. שם: (ז) מתנה. וכן הוא בחדושי הריטב''א רפ''ק דב''מ בשם הרמב''ן. ש''ך: (ח) הגדול. דאיכא למימר הנותן קפיד להיות דוקא של הבן משא''כ בקטן דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו ונתנו לקטן אדעתא דאבוה. סמ''ע: (ט) לעצמו. ה''ט דאם לא יזונו הוא יזונו אחרים דמשום מצוה רבה מצויין לזונו ומ''ה לא תקנו בכה''ג שיהא מציאתו להמפרנסו. שם:
ג מְצִיאַת פּוֹעֵל לְעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי (י) מְלָאכָה הַיּוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר לוֹ: עֲדֹר עַמִּי הַיּוֹם. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ לְלַקֵּט מְצִיאוֹת, כְּגוֹן שֶׁחָסַר הַנָּהָר וּשְׂכָרוֹ לְלַקֵּט הַדָּגִים הַנִּמְצָאִים בָּאֲגַם, הֲרֵי מְצִיאָתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת וַאֲפִלּוּ מָצָא כִּיס מָלֵא דִינָרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין שְׂכָרוֹ סְתָם וּמַרְאֶה לוֹ לְלַקֵּט מְצִיאוֹת (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה) . באר היטב (י) מלאכה. ר''ל אע''פ ששכרו סתם ולא פרט לו מלאכה מיוחדת וה''א דלכל דבר שוכרו. שם:
סימן רעא - מציאת בהמה ושטר חוב ושובר וגט אשה
ובו ה' סעיפים
א שְׁנָיִם שֶׁרָאוּ גָמָל אוֹ חֲמוֹר שֶׁל מְצִיאָה, וְקָדְמוּ שְׁנֵיהֶם וְהִנְהִיגוּהוּ אוֹ מְשָׁכוּהוּ, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מַנְהִיג וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ, קָנוּ שְׁנֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּחֲמוֹר. אֲבָל בְּגָמָל, אִם הָיָה אֶחָד מַנְהִיג וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ, הַמּוֹשֵׁךְ קָנָה אֲבָל לֹא הַמַּנְהִיג.
ב בֶּהֱמַת מְצִיאָה שֶׁקָּדַם אֶחָד וְאָחַז בַּמּוֹסֵרָה, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ אוֹ (א) יַנְהִיג, וְכֵן בְּנִכְסֵי הַגֵּר, אֲבָל קָנָה הַמּוֹסֵרָה (ב) לְבַדּוֹ. באר היטב (א) ינהיג. ע''ל סי' קצ''ז וקצ''ח: (ב) לבדו. הא דקנה כולה משום דבידו למושכה כולה אליו מראש הבהמ' משא''כ בסעיף שאח''ז באחד רוכב כו' כיון דרוכב קנה הבהמ' בטלה המוסירה שקבוע בראש הבהמ' לגבי הבהמ' וכיון דלא קנה כולה גם מה שביני ביני לא קנה כיון דלא הגביה רק ראש אחד וראש הב' ה''ל כמונח ע''ג קרקע וע''ל סי' קצ''ז ורס''ט עכ''ל הסמ''ע ותימא שהוא נגד הש''ס ב''מ דף ט' ע''א דמוכח שם דמטעם דיכול לנתקו אצלו לא קנה וכמ''ש בסי' רס''ט ס''ה וא''כ צ''ל דכאן קנה המוסירה מה שתפוס בידו וכן הוא בסמ''ג עשין ע''ד דף קנ''ד ריש ע''ג ובהגמי''י פי''ז דגזילה להדיא ע''ש ועמ''ש בסי' קצ''ה ס''ד. ש''ך:
ג הָיָה אֶחָד (ג) רוֹכֵב וְאֶחָד אוֹחֵז בַּמּוֹסֵרָה, הָרוֹכֵב קָנָה הַבְּהֵמָה וְהַמּוֹסֵרָה שֶׁעַל לְחָיֵי הַבְּהֵמָה בִּלְבַד, וְזֶה שֶׁאָחַז הַמּוֹסֵרָה קָנָה מִמֶּנָה מַה שֶּׁאָחַז בְּיָדוֹ, וּשְׁאָר הַמּוֹסֵרָה לֹא קָנָה שׁוּם אֶחָד מֵהֶם. הגה: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין, קָנוּ שְׁנֵיהֶן. הָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג, קָנוּ שְׁנֵיהֶם וְיַחֲלֹקוּ (טוּר סִימָן קנ''ז ס''ו בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ ורי''ו נ''י ח''ד) . באר היטב (ג) רוכב. כאן סתם הרמ''א כדעת הרמב''ם דסבירא ליה דברכיבה לבד אפי' לא הנהיגה ברגליו קנהו ואין כן דעת הרא''ש כמ''ש בסי' קל''ח וסי' קצ''ז ע''ש. סמ''ע:
ד דִּין מְצִיאַת שְׁטָרוֹת וְשׁוֹבְרִים, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ס''ה.
ה דִּין מְצִיאַת גֵּט, נִתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן קל''ב וְסִימָן קנ''ג.