הלכות הלוואה
סימן לט - כותבין שטר ללוה בלא מלוה, ועל איזה הודאה כותבין סימן מ - דין המחיב עצמו לחברו סימן מא - דין (מי) שנמחק או אבד שטר חובו סימן מב - שכותבין השטר בכל לשון, ודין אם אין המטבע מפרש בו סימן מג - שצריך לכתב זמן בשטר, וכל דיני האחור והקדימה בפרטות סימן מד - דין חזרת השטר בשיטה אחרונה, וכיצד מקימים המחק והתלוים סימן מה - שהעדים צריכים לקרות מקדם שטר, ודין שטר הבא על הניר ועדיו על המחק, סימן מו - העדים שאמרו: קטנים או פסולים היינו, או שטר אמנה היה, וכל דין קיום שטרות, סימן מז - מי שטען אמנה הוא או פרוע סימן מח - שכותבין טפסי שטרות סימן מט - שיכירו העדים שם הלוה והמלוה, ודין טעות השמות והסכום סימן נ - שטר שכתוב בו: לויתי ממך מנה סימן נא - שטר שאין בו אלא עד אחד, או אחד מהם פסול סימן נב - שטר שיש בו רבית או קרוע סימן נג - שלא לשנות השטר סימן נד - דין אסמכתא, ואם כותבין שובר, וכיצד כותבין אותו (ודין פרעון על ידי שובר), סימן נה - דין מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו סימן נו - דין שלישות סימן נז - דין שאסור להשהות שטר פרוע סימן נח - מי שהוציא שטר חוב על חברו, (וטענת סטראי) סימן נט - שטר מקים והלוה טוען פרוע (והמלוה אומר: איני יודע) סימן ס - דין שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי, ודין שעבוד דבר שלא בא לעולם סימן סא - כמה דינים מענין שטרות סימן סב - דין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית סימן סג - מי שהועד עליו שמחזר אחר זיוף סימן סד - נפקד שרצה לעכב בחובו שטרות הפקדון סימן סה - דין שטרות שנמצאו, ודין שובר שנמצא ביד שליש סימן סו - דין מכירת שטרות ואונאתן סימן סז - דין שמטה ופרוזבול סימן סח - דין שטרות העשויות בערכאות של גויים סימן סט - דין הוציא עליו כתב ידו מקים או בלתי מקים, ודין טענת פרעתי ומודה מקצת, סימן ע - דין מלוה על פה, ואם אמר לה: אל תפרעני אלא בעדים סימן עא - לוה שהאמין למלוה בעל פה, למה מועיל נאמנות סימן עב - המלוה על המשכון, והרבה דני משכונות סימן עג - כמה זמן סתם הלואה, וכמה פרטי דיני הלואה סימן עד - באיזה מקום נתנה מלוה לפרע, וסדר הפרעוןסימן לט - כותבין שטר ללוה בלא מלוה, ועל איזה הודאה כותבין
ובו י''ז סעיפים
א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים, אוֹ שֶׁהוֹדָה בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, נִקְרָא מִלְוָה עַל פֶּה, וְאֵינוֹ גוֹבֶה (א) מֵהַמְשֻׁעְבָּדִים. וְהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר, (גּוֹבֶה מִן הַמְשֻׁעְבָּדִים), אֲפִלּוּ לֹא כָתַב אַחֲרָיוּת, דְּקַיְמָא לָן אַחֲרָיוּת טָעוּת (ב) סוֹפֵר הוּא. וְאִם יֵשׁ עֵדִים (ג) שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב, גּוֹבֶה מִמְּשַׁעְבְּדֵי. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס''א סָעִיף ב' וְסָעִיף י' אֵיזֶה מִקְרֵי שְׁטָר, וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן (ד) רכ''ה מִדִּין אַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר: באר היטב (א) מהמשועבדים. הטעם משום דאינהו לא ידעי בהלואה. דעדים בלא שטר לית ליה קלא וכיון דמסתמא לא ניח' ליה ללוה דליפוק עליה קלא דהוא חייב לכן העדים אינם מוציאין הקול אבל כשקנ' בק''ס לפני עדים אמרינן כיון דהקנ' לו בעין יפה ודאי אינו מקפיד בקלא ומסתמ' הוציאו העדים הקול והיינו דוק' כשהעדים לפנינו וזוכרין זמן הקנין דאל''כ אע''פ שהלו' מודה לו שקנה בק''ס בזמן זה וגם יש עדים אחרים שראו הקנין מכל מקום הם לא מפקי לקלא אלא עידי הקנין עצמן ויש לחוש שמא העדים שכחוהו ואינו גובה ממשועבדים מזמן הקנין אא''כ יש שטר ביד המלו' ונזכר בו זמן הקנין דאז גובה מאותו זמן עכ''ל הסמ''ע ואין כן דעת הש''ך לחלק בכך וע''ש שמאריך מאד בענין אם שעבוד' דאוריית' או לא וסיים וכתב ז''ל ומ''מ אין אני סומך על ראיותי והכרעתי כי אין תלמיד כמוני מכריע בין ההרים גדולים רק שעכ''פ דין זה הוי ספיק' דדינ' עכ''ל: (ב) סופר. דחזק' דלא שדי אינש זוזי בכדי וע''ל סי' מ''ט ס''ב בהג''ה דגם בשאר טעות אמרינן ט''ס. סמ''ע: (ג) שקנו. בהג''א כתב דאם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שחייב אני לך אינו חל הקנין וכתב הש''ך דבבד''ה השיג ע''ז וס''ל דמועיל הקנין אפילו בכה''ג והב''ח יישב דברי הג''א וצ''ע לדינ' ועיין בגידולי תרומ' שער מ''ב ח''ה וע''ל ר''ס מ' מיהו כ''ז לענין משעבדי אבל לגבי עצמו פשיט' דמהני הודא' אפי' בלא קנין עכ''ל: (ד) רכ''ה. שם חילק בין יצא מידו באונס או לא מיהו כאן לא שייך חילוק זה דאף דאירע לו אונס הלא כל לוה שנעשה לו טובה בהלוא' חייב באונסים משא''כ במוכר תו אינו חייב במה שיצא מידו באונס. סמ''ע:
ב הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים, אֵין כּוֹתְבִין עֵדוּתָן וְנוֹתְנִין לַמַּלְוֶה, שֶׁלֹּא יַחֲזִירוּ לַמִּלְוָה עַל פֶּה מִלְוָה בִּשְׁטָר, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם הַלּוֶֹה: כִּתְבוּ שְׁטָר וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהֶם כֵּן, צְרִיכִים לְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁחָתְמוּ בַשְּׁטָר, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִים הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לְהִמָּלֵךְ בּוֹ:
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ מָנֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם: כִּתְבוּ, שֶׁסְתַם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד. וַאֲפִלּוּ נִשְׁתַּהָה זְמַן מְרֻבֶּה וְאַחַר כָּךְ בָּא הַמַּלְוֶה וּתְבָעָם שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ, וְאֵין צְרִיכִים לָחוּשׁ שֶׁמָּא (ה) פָרַע, וְכוֹתְבִין זְמַן הַקִּנְיָן, אוֹ יִכְתְּבוּ: שְׁטָרָא דְנָא (ו) אִחַרְנוּהִי וּכְתַבְנוּהִי. וַאֲפִלּוּ מֵת הַלּוֶֹה קֹדֶם כְּתִיבַת הַשְּׁטָר, אֲפִלּוּ קָבַע לוֹ זְמַן וְעָבַר הַזְּמַן, יְכוֹלִים לְכָתְבוֹ אַחַר מוֹתוֹ. וְכֵן אִם מֵת (ז) הַמַּלְוֶה, וּבָאוּ יוֹרְשָׁיו לְעֵדִים שֶׁיִּכְתְּבוּ לָהֶם הַשְּׁטָר, כּוֹתְבִים לָהֶם. וְיֵשׁ (ח) חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּאִי מָשַׁךְ מִלְּתָא טְפֵי (ט) מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֵין כּוֹתְבִין, וְאִם קָבַע לוֹ זְמַן לְפֵרָעוֹן, אֵין כּוֹתְבִין אַחַר אוֹתוֹ זְמַן, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא פָרַע. הגה: וְכָל שֶׁלֹּא אָמַר: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתְבוּ בַּשְּׁטָר, אֵינוֹ אֶלָּא כְּפִנְקַס בְּעָלְמָא (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף רי''א) . מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִתְקַיֵּם, דָּנִין עַל פִּיו. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן מ''ו סָעִיף י'. וְהָא דְבָעֵינָן דְּצָרִיךְ לוֹמַר: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ, הַיְנוּ כְּשֶׁמִּתְחַיֵּב עַצְמוֹ, אֲבָל כְּשֶׁמּוֹחֵל דָּבָר לַחֲבֵרוֹ, אוֹ פְּטָרוֹ, אֵין צָרִיךְ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן פ''א (סָעִיף כ''ט) . באר היטב (ה) פרע. כתב הש''ך בכאן משמע דא''י לטעון פרעתי נגד עידי קנין ע''ש (ועיין בתשובת ח''צ סי' ק''ט): (ו) איחרנוהו. בטור מפורש הטעם דחיישינן שלוה בניסן וקנה קרקע באייר ואיחרו וכתבו זמן ההלוא' מסיון ואח''כ מכר הקרקע שקנה באייר ואז טורף המלו' מלוקח שלא כדין דאילו הי' נכתב הזמן מניסן הי' ניכר שקנ' אחר זמן ההלוא' ולא הי' יכול לטרוף דקי''ל לוה ואח''כ קנה ומכר אין המלו' טורף מהלקוחות והשת' דנכתב זמנו מסיון אינו ניכר שקדמ' ההלוא' לקנין ואתי למטרף שלא כדין ומה''ט אם כתבו לו דאקני א''צ לכתוב השטר דאחרוהו כמ''ש בסי' מ''ג סי''ג ואפילו למ''ד דאקני ט''ס הוא כמ''ש בסי' קי''ב י''ל דמיירי שכתב בו מקצת אחריות דאז לא אמרי' דאקני ט''ס כמ''ש הרמ''א שם בהג''ה עכ''ל הסמ''ע: (ז) המלו'. כתב הסמ''ע דה''ה אם מתו שניהם המלו' והלו' וגם צד כ''ש הוא: (ח) חולקין. והעיקר כסבר' הראשונ' שהוא דעת רוב הפוסקים וכן נוהגין ועיין בתשובת ר''ש כהן ס''ב סי' ס''ד. ש''ך: (ט) משלשים. תימה דע''כ ס''ל לי''ח אלו דבסתם הלוא' אינו נאמן תוך ל' לומר פרעתי וכ''כ הר''ן להדיא לסברתם דס''ל כן אבל למאי דקי''ל בס''ס ע''ח דבסתם הלוא' נאמן לומר פרעתי אפילו תוך ל' א''כ ה''ל להמחבר לכתוב כאן די''ח בסתם הלוא' אפילו תוך ל' אין כותבין ויש ליישב בדוחק וצ''ע עכ''ל הש''ך. ואפשר לומר דס''ל להמחבר מאחר דאיכ' תרתי לטיבות' תוך ל' וגם קנה בק''ס א''י לומר פרעתי אליבא דכ''ע:
ד אִם הַלּוֶֹה מוֹחֶה בָּעֵדִים שֶׁלֹּא יִכְתְּבוּ לוֹ שְׁטָר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין כּוֹתְבִים; וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לִמְחוֹת בָּהֶם מִלִּכְתֹּב, אֵינוֹ מוֹעִיל. (י) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רמ''ג (סָעִיף ז') וְאִם יֹאמַר הַמַּלְוֶה: כֵּיוָן שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה שֶׁיִּכְתְּבוּ לִי שְׁטָר תַּחֲזִיר לִי מָעוֹתַי, שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם עֵדָיו רוֹצִים לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהוֹלֵךְ לִפְנֵי בֵּית דִּין וְכוֹתֵב לוֹ, אֲבָל הָעֵדִים אֵין (יא) רַשָּׁאִים לִכְתֹּב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ: אַל תִּכְתְּבוּ לוֹ שְׁטָר, כּוֹתְבִים לוֹ עַל כָּרְחוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו רוֹצִים לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּלָא אַמְרִינָן סְתָם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד, אֶלָּא כְּשֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בִּפְנֵי הַמַּלְוֶה, אֲבָל אִם קָנוּ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמַּלְוֶה, אֵין כּוֹתְבִים. וְיֵשׁ (יב) חוֹלְקִין בָּזֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א והרא''ה) . באר היטב (י) וע''ל. ובא''ע סי' נ' ס''ו בהג''ה בתשובת מבי''ט ח''ב סי' רנ''א ובשלטי גבורים פ' ח''ה דף ק''פ ע''א. ש''ך: (יא) רשאים. משמע אפילו לזכרון דברים ומ''ש הב''י דזכרון דברים יכולים לכתוב לאו למימר' דתועיל כתיבתן לענין אם הלו' יכחישם אחר כך אע''פ שלא יעידו כן בב''ד דזה אינו דבתשובות הרא''ש מבואר דהלו' אינו מכחיש כתיבתן רק שאומר שלא צוה לכתוב אבל אם מכחיש כתיבתן פשיט' דאינו מועיל הכתיב' עד שיגידו בפה מטעמ' דמפיהם ולא מפי כתבם ומ''ש עוד הב''י דמקבלי עדות שקבלו עדות מעדים שהעידו שזה לוה בפניהם ואם בלא קנין ולא אמר כתבו אין לב''ד לכתוב עדות בשטר דכמעש' ב''ד דמי ותו לא מצי למטען פרעתי ע''כ נרא' דוק' שלא עשו פס''ד על העדות אבל אם דנו וחייבו ע''פ העדות ה''ל מעשה ב''ד ויכולים לעשותו כשטר גמור עכ''ל הש''ך: (יב) חולקין. בנ''י כתב אע''ג דסתם קנין לכתיב' עומד אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפוין והא דאמרינן אחריות ט''ס הוא היינו כשהתנ' אבל בב''מ לא כתב כן הנ''י וצ''ל דמ''ש כאן קאי אערב דדינו כן דאין לו הנא' מההלוא' משא''כ בלוה ומוכר דקבלו הנא' אמרינן דקבלו בכל ענין וע''ל סי' ס''א ס''ה עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כתב דלענין דינא משמע מדברי הפוסקים דבכל ענין אמרי' אחריות ט''ס וסתם קנין לכתיבה עומד לכל דבר יש לו דין שטר ממש וע''ל סי' רל''ח ובתשובת רשד''ם סי' י''ח:
ה הָעֵדִים אֵינָם צְרִיכִים לִהְיוֹת מְזֻמָּנִים, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אֵין יְכוֹלִים לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר כְּשֶׁהִזְמִין אֲחֵרִים בְּקִנְיָנוֹ; דְּכִי אַמְרִינָן סְתַם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד, הָנֵי מִלֵּי דִמְיַחֲדֵי וַעֲשָׂאָן שְׁלוּחִים; אֲבָל אִם הֵעִידוּ בְּעַל פֶּה, עֵדוּתָם עֵדוּת אִם כָּפַר זֶה בְּעִקַּר הַדָּבָר. אֲבָל בְּאוֹמֵר: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן, וַאֲפִלּוּ תּוֹךְ זְמַנּוֹ, מִשּׁוּם דְּרִיעַ טַעֲנָתוֹ שֶׁל מַלְוֶה כְּשֶׁלֹא הוֹצִיא שְׁטָר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה קִנְיָן וְלֹא שְׁטָר, וְהֵעִידוּ שֶׁהוּא תּוֹךְ זְמַן, גּוֹבֶה עַל פִּיהֶם. וְע''ל רֵישׁ סִימָן ע'.
ו כָּל שֶׁכָּתְבוּ וְחָתְמוּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם, אֵין לוֹ דִּין מִלְוָה בִּשְׁטָר.
ז כָּל שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ, אֲפִלּוּ הוֹדָה בִּפְנֵי בֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה, אִם לֹא הָיוּ קְבוּעִים (יג) וְלֹא שָׁלְחוּ לוֹ, אֲפִלּוּ קִבֵּץ אוֹתָם וְהוֹשִׁיבָם וְהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם: הֱווּ עָלַי דַּיָּנִים, אִם בָּא אַחַר כָּךְ הַתּוֹבֵעַ וְאָמַר: כִּתְבוּ לִי הוֹדָאָתוֹ, אֵין כּוֹתְבִין, (יד) שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא זֶה תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בַּשְּׁטָר. אֲבָל אִם הָיוּ בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִים מֵעַצְמָם בְּמָקוֹם הַקָּבוּעַ לָהֶם, וּבָא הַתּוֹבֵעַ וְקָבַל לִפְנֵיהֶם, וְשָׁלְחוּ שָׁלִיחַ אֵצֶל הַנִּתְבָּע וּבָא וְהוֹדָה בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִים הוֹדָאָתוֹ וְנוֹתְנִים לְבַעַל דִּינוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר: אַתֶּם עֵדִים (טוּר) ; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בֵּית דִּין (טו) מַכִּירִים אֶת שְׁנֵיהֶם (רמב''ם), כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲרִימוּ שְׁנֵיהֶם לְחַיֵּב אִישׁ אַחֵר: באר היטב (יג) ולא. ר''ל שלא היו קבועים או לא שלחו לו כו' וכן מוכח לפרש כן בהרמב''ם ע''ש עכ''ל הסמ''ע וע' בש''ך ובט''ז: (יד) שמא. דוק' בכה''ג שאינו מעלה על דעתו שאלו הג' כתבו וחתמו הודאתו ונתנו ביד זה שהוד' לו אבל כשתבעו ושלחו אחריו הוא יודע שיתנו לו כתוב וחתום ותו לא יפרע לו אא''כ ידרוש אחר השטר הודא' ויקחנו מידו מש''ה אינו נאמן אחר כך לומר שפרעו כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דלרוב הפוסקים גם בתבעו ושלחו אחריו ובכל מעשה ב''ד היינו דוק' כששואל לכתוב בפני הלו' משא''כ בלא שלחו אחריו א''י לכתוב אם לא כשמצוה הלו' כיון דלא הוי מעשה ב''ד וע''ל סי' ע''ט וכתב הנ''י דבמוד' ע''י תביע' בפני ג' ואמר הוו עלי דיינים ה''ז ב''ד גמור וכותבים לו שטר כו' ע''ש: (טו) מכירים. כתב הסמ''ע אפילו להתו' והרא''ש דס''ל עדיו בחתומיו זכין לו וליכא למיחש שמא המלו' אינו לפנינו ולא יגיע השטר לידו עד אחר זמן אפ''ה צריך שיכירו המלו' כי שמא המלו' חייב לאיש אחר ומשנה שמו כדי לאפוקי חובו ממי שנתחייב לו ועוד דלא ניח' לאיש שיצא עליו קול שפלוני חייב לו אם אינו אמת ודוקא כשבאו שניהם לב''ד או להעדים משא''כ כשהלו' לבדו בא ואומר כתבו עלי שאני חייב לפלוני תו ליכ' למיחש שמא ישנה שם המלו' שאין אדם חוטא ולא לו וגם בהודא' כזו אין הקול יוצא שיש להמלו' ממון כך וכך כיון שההודא' נעשה שלא בפניו אמרי' דלמ' שלא להשביע הודה זה מש''ה כותבין אע''פ שאין מכירין המלו' ועכ''פ צריכים להכיר הלו' דיש לחוש לקנוני' דמעלה שמו בשם אחר כדי להוציא מהאחר דמי הודאתו עכ''ל והש''ך כתב דכל מה שכתבו האחרונים בזה לא נתחוורו לו והעיקר נ''ל לדינ' כמ''ש המחבר בסי' מ''ט ס''ב ע''ש (ועיין בט''ז מ''ש בזה):
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין כּוֹתְבִין הַהוֹדָאָה כְּשֶׁלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוֹדָה לוֹ בְּמִטַּלְטְלִים, אֲפִלּוּ הֵם בְּעַיִן, וַאֲפִלּוּ הֵם שֶׁל פִּקָּדוֹן. אֲבָל אִם הוֹדָה בְּקַרְקָעוֹת, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי ב', אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ וְלֹא אָמַר לָהֶם: כִּתְבוּ וּתְנוּ, הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין, שֶׁאֵין כָּאן לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ וְנִמְצָא תּוֹבְעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה.
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכְּשֶׁהוֹדָה בְּבֵית דִּין הוּא כְּמִלְוָה הַכְּתוּבָה בַשְּׁטָר, וּלְפִיכָךְ כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִים לְבַעַל דִּינוֹ כְּשֶׁלֹא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין עַד שֶׁשָּׁלְחוּ וֶהֱבִיאוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְדִין, וְתָבַע אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר לֵהּ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְאָמַר לֵהּ הַנִּתְבָּע: (טז) הֵן, בֵּין שֶׁאָמְרוּ הַדַּיָּנִים: חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ, בֵּין שֶׁאָמְרוּ: צֵא תֵּן לוֹ, וְיָצָא, וְאָמַר: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ. לְפִיכָךְ אִם חָזַר הַתּוֹבֵעַ לַדַּיָנִים וְאָמַר: כִּתְבוּ לִי הוֹדָאָתוֹ, אֵין כּוֹתְבִין לוֹ, שֶׁמָּא פְּרָעוֹ. וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר (יז) שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, נֶגֶד פְּסַק דִּין, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ, אֲפִלּוּ הָכִי אֵין נוֹתְנִין לוֹ, שֶׁמָּא כְּבָר פְּרָעוֹ. באר היטב (טז) הן. ר''ל אע''ג דגם זה שהודה בב''ד מחשב כמלוה בשטר לענין לטרוף מלקוחות משום דמעשה ב''ד יש לו קול הנ''מ כשהלו' מודה או שידוע שלא פרע אבל כשטוען פרעתי נאמן עכ''ל הסמ''ע וכתב עליו הש''ך וז''ל נרא' מדבריו דאף במקום שיכול לטעון פרעתי ואין כותבין לו טורף מלקוחות וכ''כ עוד בסימן נ''א וס''ס ע' וסימן ע''ט סי''ב ואין דבריו נכונים כמו שהשגתי עליו בסי' ע''ט באריכות ע''ש וכתב עוד דהרמב''ם מפרש דוק' בא''ל הן דלא ה''ל אלא הודא' לבד דיכול לטעון פרעתי אבל הרב' פוסקים חולקים ע''ז והעיקר דכל מעשה ב''ד לא אמרי' כנכתב דמי וכשיצא ולא כתבו לו נאמן לומר פרעתי אם לא כששאל המלו' בפני הלו' שיכתבו לו דאז כנכתב דמי עכ''ל: (יז) שנאמן. בד''מ כתב הטעם משום דמחזי כשקרא ע''ש ולפ''ז כשעדיין ודאי לא פרע משמע דס''ל דכותבין לו פס''ד ובפריש' הוכחתי דאפ''ה אין כותבין לו דשמ' יפרע לו ולאח''ז יתבע אותו וזה יטעון להד''ם ויוציא הפס''ד ויהיה מוחזק כפרן כמ''ש סברא זו בסי' ע''ט עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דאין דבריו נכונים דא''כ לעולם לא יכתבו פס''ד ועוד דמוכח להדיא בש''ס פ''ק דב''מ דאם ידוע בודאי שלא פרע כותבין לו וכ''מ בכל הפוסקים וכ''כ הטור להדיא ואפשר דהסמ''ע מיירי כשאין מודיעים לנתבע דס''ד כיון דלהאי מ''ד נאמן לומר פרעתי יכתבו לו קמ''ל דלא משום חששא דכפרן ובש''ס ופוסקים מיירי שמודיעים לנתבע שאז כותבין ומ''מ אין דבריו מחוורין עכ''ל:
י אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פְּסַק דִּין, אֵין הֲלָה נֶאֱמָן לוֹמַר: (יח) פָּרַעְתִּי; הגה: וְאִם זֶה אֵחַר כַּמָּה יָמִים עִם הַפְּסַק דִּין בְּיָדוֹ, וְלֹא תְבָעוֹ, סְבָרָא שֶׁפְּרָעוֹ, מִדְּשָׁתַק כֻּלֵּי הַאי. וְהַדַּיָּנִים יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר לַנִּתְבָּע שֶׁנָּתְנוּ הַפְּסַק דִּין לַתּוֹבֵעַ; וְאִם לֹא (יט) אָמְרוּ לוֹ, נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי. וְאִם שָׁכְחוּ אִם אָמְרוּ לוֹ אוֹ לֹא, חֲזָקָה שֶׁכַּדִּין עָשׂוּ וְאָמְרוּ לוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ז' מֵה' טוֹעֵן) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דִּבְכָל (כ) עִנְיָן נֶאֱמָן הַנִּתְבָּע לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, נֶגֶד פְּסַק דִּין (טוּר בְּשֵׁם אֲבִי הָעֶזְרִי וּמָרְדְּכַי פ''ק דְּב''מ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י) . (עַיֵּן בִּשְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת רַבִּי לֵוִי בֶּן חָבִיב סִימָן ק''ט) . באר היטב (יח) פרעתי. עיין בש''ך שמאריך בדין זה והביא הרבה פוסקים שחולקים על המחבר בזה ומסיק וכתב שמ''מ נ''ל עיקר כדעת המחבר שאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס''ד ע''ש: (יט) אמרו. בתשו' מיי' איתא דאם אמרו הדיינים שלא אמרו לו נאמן לומר פרעתי ומשמע אפי' שכת''י הדיינים מתקיימות בלא פיהם וי''ל מ''ש מאמנ' היה דברינו בסי' מ''ו סל''ז שאין העדים נאמנים כשכת''י יוצא ממקום אחר ונראה דדוקא בעדים שייך לומר כיון שהגיד כו' אבל ב''ד נאמנים. מכ''ש כאן דאין חוזרין ומגידין לגמרי. ש''ך: (כ) ענין. הטעם מבואר במרדכי דפס''ד לא נכתב לגבות בו אלא כדי לזכור מה שפסקו הדיינים לכך לא חשש ליטלו מידו כשפרעו עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך נראה דהעיקר כסברא הראשונה ודלא כע''ש שכתב דנוהגין כי''ח ולא ידעתי מנ''ל הא ובכל המקומות שהייתי לא ראיתי נוהגין כן ונראה דגם הע''ש לא קאמר אלא במקום שאין הדיינים מודיעים ללוה שכתבו לכך נוהגין כן עכ''ל:
יא שְׁטָר (כא) הוֹדָאָה שֶׁיָּצָא וְלֹא הָיָה כָתוּב בּוֹ: אָמַר לָנוּ: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ, לֹא הָיוּ נוֹתְנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּסוֹפְרִים שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה חוֹשְׁשִׁים לְעִנְיַן טְרִיפַת (כב) לָקוֹחוֹת, שֶׁמָּא לֹא אָמַר לָהֶם. באר היטב (כא) הודאה. ה''ה שטר הלואה דהא בהלואה גם כן א''י לכתוב עד שיאמר להם כתבו וחתמו. ש''ך: (כב) לקוחות. אבל למגבי מיניה דהמודה עצמו גובין דלא חשדינן להו דמשקרי בעיקר הענין עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך ע''ז וז''ל מיהו תמיה לי הא קי''ל מפיהם ולא מפי כתבם וכ''פ המחבר בסי' כ''ח סי''א וא''כ לא הוי עדות כלל וצ''ע וצ''ל דס''ל להש''ך מאחר שנכתב שלא מדעת הלוה לא הוי שטר גמור ומקרי מפיהם כו' וכמ''ש בשמו בסק''א י''א ע''ש דאל''כ הא פסק המחבר בסי' כ''ח סי''ב דחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר וק''ל:
יב הָיָה כָתוּב בַּשְּׁטָר: ''הוֹדָה בְּפָנֵינוּ בְּבֵית דִּין'', וְאֵין חֲתוּמִים בּוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם, אִם אֵין כָּתוּב דְּבָרִים (כג) שֶׁמַּשְׁמָע מִתּוֹכָן שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שְׁנַיִם הָיוּ וְטָעוּ וְדִימוּ (לוֹמַר) . שֶׁהוֹדָאָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם (הָוֵי) הוֹדָאָה בְּבֵית דִּין, וּלְפִיכָךְ אֵין דָּנִין בּוֹ דִין שְׁטָר. באר היטב (כג) שמשמע. כגון שכתבו וחד ליתוהי או ואמר לנו פלוני או שכתוב בו שנעשה בפני מומחה שהוא לא היה טועה לומר שב''ד בשנים טור עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך נראה דאם האידנא יש מומחה לענין זה והא דחוששים שמא טעו דוקא בכה''ג דלא חתימי אלא ב' אבל היכא דאיכא ודאי ב''ד קי''ל דלב''ד טועין לא חיישינן וכן הוא בסי' מ''ו ס''ט ור''ס רנ''ה ע''ש ובתשובת ן' לב ס''א כלל כ' סי' ק''ו עכ''ל:
יג כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלּוֶֹה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה עִמּוֹ. מִיהוּ, אִם הַמַּלְוֶה (כד) מוֹחֶה שֶׁלֹּא לִכְתֹּב הַשְּׁטָר לַלּוֶֹה, אֵין כּוֹתְבִין בְּעַל כָּרְחוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתקמ''ה) . וְאֵין כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמַּלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ (הה''מ פֶּרֶק כ''ג מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה) . וַאֲפִלּוּ אוֹמֵר הַמַּלְוֶה לָעֵדִים: כִּתְבוּ הַשְּׁטָר וְחִתְמוּהוּ, וְיִהְיֶה בְּיֶדְכֶם, וְאִם יָבֹא הַלּוֶֹה לְהַקְנוֹת מִמֶּנּוּ תִּתְּנוּהוּ לִי, וְאִם לָאו, תִּקְרְעוּהוּ, (כה) אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. (כו) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן, שֶׁהֲרֵי מִשָּׁעָה שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ נִשְׁתַּעְבְּדוּ נְכָסָיו לוֹ אוֹ שֶׁכָּתַב בַּשְּׁטָר בְּהֶדְיָא שֶׁהַנְּכָסִים יִהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לוֹ מֵעַכְשָׁיו (ר''ן פ''ב דִּכְתֻבּוֹת וְנ''י פ''ק דִּמְצִיעָא),; אֲבָל שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ קִנְיָן, אֲפִלּוּ מָסַר מָעוֹת לַלּוֶֹה בְּפָנֵינוּ, אֵין כּוֹתְבִין אֲפִלּוּ לַלּוֶֹה, עַד שֶׁיִּהְיֶה מַלְוֶה עִמּוֹ (כז) וְיִתֵּן הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה בְּפָנֵינוּ, שֶׁמָּא יִכְתֹּב עַתָּה לִלְוֹת מִמֶּנּוּ בְּנִיסָן, וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ עַד תִּשְׁרִי, אוֹ (יִלְוֶה אֲבָל) לֹא יִמְסֹר לוֹ הַשְּׁטָר, וְנִמְצָא הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מִנִּיסָן, שֶׁלֹּא כְּדִין, שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדוֹ עַד תִּשְׁרִי. הגה: אָמַר: קְנוּ מִמֶּנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ (כח) וְכִתְבוּ לוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ, וְאֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְיַד הַלּוֶֹה. אֲבָל אִם אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ אוֹתוֹ בְּיָדִי, לֹא יִתְּנוּ לַמַּלְוֶה, וְלֹא יִזְכֶּה הַמַּלְוֶה עַד שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יַד (כט) הַלּוֶֹה (טוּר) . באר היטב (כד) מוחה. דלא ניחא ליה להשביע נפשו בפרט בדבר שאינו שלו. סמ''ע: (כה) אין. ז''ל הש''ך נראה כמ''ש הב''ח דהכא עיקר טעמא כיון ששקר הוא חיישינן שמא מערים המלוה כו' דשמא יפול מידם או יגבנו קודם שיבא ליד הלוה ע''כ וכתב הסמ''ע אפילו בא הלוה לפני עדים בלא המלוה וקנו מידו שחייב לזה כך וכך אפ''ה אם בא המלו' אח''כ לכתוב לו שטר שקנה זה לפניהם בכך אין שומעין לו דקנין כזה שלא בפני המלוה לא ניתן מסתמא להכתב וכל זה כשאומר גם וחתמוהו אבל בכתיב' לחוד אין קפידא וכן מוכח בב''י ע''ש עכ''ל: (כו) בד''א. אמ''ש בריש הסעיף קאי דאפילו ללוה אין כותבין שטר אא''כ קנו מידו וזה דעת הרי''ף והרמב''ם אבל התוס' והרא''ש והטור חולקים וס''ל דעדיו בחתומיו זכין להמלו' משעת חתימה אפילו לא בא השטר לידו עד אחר זמן ורבינו ירוחם חילק בין דבר שאינו בידו כמו שטר הלוא' לא אמרי' עדיו בחתומיו כו' ובין דבר שהוא תחת ידו דזכה משעת החתימ' וע''ל סי' ס''ה סי''ג ותימא על הרמ''א שהשמיט זה ולא הזכירו כלל ואפשר שטעמו משום דהנ''י כתב דהרב' גדולים פסקו כהרי''ף וע''ל סי' מ''ג סט''ו וסי' מ''ט ס''ז וסי' ס''ה סי''ג עכ''ל הסמ''ע וגם הש''ך האריך להשיג על הרמ''א בזה וכתב דפשיטא דבשובר וכיוצא בו מצי המוחזק לומר קים לי כדעת החולקים על הרי''ף אבל אם לא הגיע השובר לידו אח''כ כגון שנאבד אחר שנמצא וכה''ג נרא' דלכ''ע לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וה''ה בכל כה''ג וכ''פ הרמב''ן בס' המלחמות דבעינן דוקא דמטא לידיה לבסוף עכ''ל: (כז) ויתן. כ''כ הרמב''ם אבל התו' כתבו דאליבא דכ''ע אם המלו' עמו לפני העדים תו לא חיישינן דודאי ימסרנו לידו מיד עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך ולא ידעתי היכן כתבו התוס' כן (* א''ה באמת שבפרישה מראה מקום לתוספות גיטין פ''ב דף י''ז ע''ב וכוונתו לד''ה עד שעת נתינה כו' אמנם לדעתי החלושה אין משם ראיה כלל דלא כתבו שם התוס' אלא דא''צ להביא ראי' אימת מטא שטרא לידיה דכיון דאין כותבין שטר אא''כ המלו' שם אמרינן מסתמא נעשה כהוגן ונמסר לו מיד ואין ה''נ דהעדים צריכים לידע שנמסר השטר בפניהם ע' שם בתוס' וק''ל): (כח) וכתבו. כתב הרשב''א דאין קפידא לכתוב בשטר כתבנו ונתננו השטר לידו אע''פ שנתנוהו ליד שלוחו דידו היינו רשותו. סמ''ע: (כט) הלוה. ואז זכה בו המלו' משעת הקנין לכ''ע וע' בבעה''ת סוף שער נ''ב. ש''ך:
יד חִיֵּב עַצְמוֹ לִשְׁנַיִם בְּקִנְיָן, וְאָמַר לְעֵדִים שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ בְּיָדוֹ, וְכֵן עָשׂוּ, וּמָסַר הַחַיָּב הַשְּׁטָר לְאֶחָד מֵהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדַע הָאַחֵר מִזּוֹ הַמְסִירָה, וַאֲפִלּוּ מֵת וְלֹא יָדַע, (ל) זָכָה בְּחֶלְקוֹ, וְיִגְבּוּהוּ הַיְתוֹמִים: באר היטב (ל) זכה. כתב הש''ך דצ''ע דהמעיין היטב בבעה''ת שם יראה דמיירי במחייב עצמו לשנים בסתם ולא אמר לעדים כלום ומסרו העדים השטר לאחד מהם וגם בזה נסתפק שם אבל אם החייב בעצמו מסרו לאחד מהם משמע דלא זכה בו אלא זה שנמסר לידו אבל האחר מנין יזכה ואולי גם הטור מיירי דמסרו לזה באופן שיזכה ג''כ לחבירו בחלקו וצ''ע עכ''ל:
טו עֵדִים שֶׁרָאוּ קָטָן שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, לֹא יִכְתְּבוּ עָלָיו (לא) שְׁטָר. באר היטב (לא) שטר. כי הקנין שלו אינו כלום. ש''ך:
טז עֵדִים שֶׁרָאוּ דָבָר לִזְכוּת רְאוּבֵן, וְאֵין זְכוּתוֹ נִגְמָר עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁרָאוּ עוֹד דָּבָר אַחֵר, אִם כּוֹתְבִין הָעֵדִים וְנוֹתְנִים מַה שֶּׁרָאוּ, בְּסִימָן ר''ה.
יז לֹוֶה שֶׁבָּא לְבֵית דִּין בִּשְּׁטָר חוֹב שֶׁבְּיָדוֹ לִכְפּוֹת אֶת הַמַּלְוֶה לְהַלְווֹתוֹ עַד זְמַן שֶׁקָּבַע, אֲפִלּוּ נִתְבָּרֵר שֶׁמִּדַּעַת הַמַּלְוֶה נִכְתַּב, יָכוֹל (לב) לַחֲזֹר בּוֹ. אֲבָל (אִם) אָמַר לְהַלְווֹת לוֹ עַל מַשְׁכּוֹן וְהֶחֱזִיק בַּמַּשְׁכּוֹן, לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף נ''ד) . הַלּוֶֹה נוֹתֵן שְׂכַר הַסוֹפֵר, אֲפִלּוּ הוּא שְׁטַר (לג) עִסְקָא. וְאִם הַמַּלְוֶה אִבֵּד הַשְּׁטָר וְצָרִיךְ לִכְתֹּב אַחֵר, הוּא (לד) נוֹתֵן הַשָּׂכָר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט וְהַמַּגִּיד פכ''ד מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה) . באר היטב (לב) לחזור. ז''ל הע''ש ונרא' שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדיני דגרמי ע''ש ודברי טעם הן עכ''ל סמ''ע וכתב הש''ך דהר''י ן' מיג''ש והרמב''ן חולקים על דין זה והמחבר הביא דבריהם בס''ס רל''ח. וק''ק למה סתם כאן ונרא' דדין זה הוי ספיקא דדינא והמוחזק יוכל לומר קים לי כהרמב''ן וסייעתו וכ''כ בתשובת מבי''ט ח''א סי' ר' וסי' רי''ג ע''ש. עוד נחלקו גדולים עם המבי''ט שם במי שמכר צמר לחבירו וכתב לו שטר על סך דמי המכיר' ומת הלה שלקחו ותפס ב''ח של הלוקח הצמר מרשות המוכר שכתב המבי''ט דאפילו הרשב''א מודה במטלטלים והחולקים כתבו דאפילו הרמב''ן מודה במטלטלים ע''ש באריכות ונ''ל כהחולקין וא''כ אותו ב''ח של הלוקח שלא כדין תפס עוד נרא' עיקר דכשמת הלו' יכול המלו' לחזור בו אף להרמב''ן וכן כשנודע בינתים שיגיע להמלו' איזה הפסד מזה כגון שלא יהי' בטוח במעותיו וכה''ג ומן הסברא נרא' כן דמסתמא אדעתא דהכי לא נתרצ' זה כו' ע''ש וכתב עוד בשם מ''ב דאפילו בא השטר ליד המלו' כ''ז שלא נתן המעות יכול לחזור כו' וע' בטור וב''י עכ''ל: (לג) עיסקא. מחצי הריוח יתן ליד המלו' אפ''ה צריך המקבל ליתן כל שכר הכתיב'. סמ''ע: (לד) נותן. כ''כ בד''מ בשם נ''י ושכן משמע בהרב המגיד ובאמת ליתא כן בנ''י ובה''ה דשם קאי אשובר כו' מיהו דין זה אמת מסברא וע''ל סי' נ''ד ס''א עכ''ל הש''ך:
סימן מ - דין המחיב עצמו לחברו
ובו ב' סעיפים
א הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּמָמוֹן לְאַחֵר בְּלֹא תְּנַאי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לוֹ (א) כְּלוּם, הֲרֵי זֶה חַיָּב. כֵּיצַד, (ב) הָאוֹמֵר לְעֵדִים: הֱווּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי מָנֶה, אוֹ (ג) שֶׁכָּתַב לוֹ בִּשְׁטָר: הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מָנֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים: הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מָנֶה בִּשְׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: אַתֶּם עֵדַי, הוֹאִיל וְאָמַר: בִּשְׁטָר, הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר: הֱווּ עָלַי עֵדִים, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים וְהָעֵדִים יוֹדְעִים שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֶצְלוֹ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי חִיֵּב עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁתַּעְבֵּד (ד) הֶעָרֵב. וְכָל שֶׁכֵּן (ה) כְּשֶׁכּוֹתֵב לְאֶחָד: קִבַּלְתִּי מִמְךָ כָּךְ וְכָךְ עַל הַחוֹב שֶׁלִּי בְּיָדְךָ, דְּהָוֵי מְחִילָה אַף עַל גַּב דְּיָדְעִינָן דְּלָא קִבֵּל (בֵּית יוֹסֵף סִימָן ע''ג בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) . באר היטב (א) כלום. היינו שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו כמו מתנה אבל אם מחייב עצמו מחמת שסבור שהוא חייב לו ואח''כ נודע שטעה אפילו מסר לו שטר בעדים אינו כלום והוא פשוט לקמן סי' קכ''ו סי''ג וכמה דוכתי דכל קנין בטעות חוזר. ש''ך: (ב) האומר. כתב הסמ''ע דרבים חולקים בזה וס''ל דלא מהני מה שאומר בע''פ כ''א בהודא' שכבר חייב לו אבל אם בא להתחייב לו עתה בדיבור לא מהני כ''א כשכתב לו בשטר כן או באמר אני חייב לך מנה בשטר ומן התימא על המחבר והרמ''א שכתבו סתם בלי חולק עכ''ל וע''ל סי' ל''ט מ''ש שם בס''ק ג': (ג) שכתב. כתב הב''ח דוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כתב בכת''י ולא חתם תחתיו כלל משמע בטור לר''ת אע''פ שמסרו לו בפני עדים אפי' מבני חורין לא גבי דמצי למימר משטה אני בך והש''ך השיג ע''ז וכתב דכיון דעידי מסיר' כרתי מה בכך שאינו כתב ידו כיון שמסרו לו בפני עדים הם מפקי לקלא וגובה אפילו ממשעבדי ולא שייך משטה אני בך בכה''ג כו' ע''ש באריכות: (ד) הערב. פירוש כשקודם שחתמו העדים כתב בשטר פ' לוה מפ' ופלוני ערב ואח''כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אפילו לא קנו מידו ואף לאחר שהלוהו כיון דכתב ליה בשטר כמ''ש בסי' קכ''ט עכ''ל הסמ''ע וכתב עליו הש''ך דלא דק דהא ס''ל להרמב''ם והטור והמחבר לקמן סי' קכ''ט ס''ד דצריך קנין בערב היוצא קודם חיתום שטרות אלא כוונתם כאן לומר כמו שישתעבד הערב אע''פ שאינו חייב גם הלו' יכול להשתעבד כן עכ''ד (* א''ה לדעתי החלוש' אין זו השג' כ''כ דאף שבדברי הרמב''ם אין לפרש כך דהוא סובר דצריך קנין אפילו קודם חיתום שטרות מ''מ להט''ו יש לפרש כן דהא הטור כתב בפשיטות בסי' קכ''ט דקודם חיתום שטרות אם כתב ופלוני ערב א''צ קנין וגם המחבר כתב שם בס''ד דיש פלוגת' אפילו בלאחר חיתום שטרות י''א דא''צ קנין ואחר כך כתב ולהרמב''ם אפילו קודם חיתום צריך קנין וע''ש בס''ז בסמ''ע וט''ז וק''ל): (ה) כשכותב. ע''ל סי' פ''א סכ''ט דה''ה אם הודה בע''פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוי מחילה עכ''ל הסמ''ע (ובש''ך שם ס''ק ע''ב כתב דבמוחל ותפיס שטרא הוי ספיקא דדינא ע''ש):
ב לֹוֶה שֶׁכָּתַב בִּכְתַב יָדוֹ (ו) וְהֵעִיד בּוֹ עֵדִים וְנָתְנוּ לַמַּלְוֶה, הֲרֵי זֶה שְׁטָר (ז) כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב שְׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ עֵדִים, (ח) וְנָתְנוּ לַמַּלְוֶה בִפְנֵי עֵדִים, הֲרֵי זֶה מִלְוֶה בִּשְׁטָר; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כְּתַב (ט) יָדוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף, וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ הָעֵדִים שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיהֶם. וְיֵשׁ מֵהַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ, שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר לָעֵדִים שֶׁמָּסְרוּ בִּפְנֵיהֶם: חִתְמוּ וְהָעִידוּ שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיכֶם: באר היטב (ו) והעיד. היינו שחתומין בו והעידו על כתב ידו כ''כ הסמ''ע. והש''ך פירש שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימ': (ז) כשר. לגבות בו ממשעבדי וכן מ''ש אח''ז ה''ז מלוה בשטר היינו לגבות ממשעבדי ובסעיף שלפני זה לא איירי אלא לענין חיוב בלבד. סמ''ע: (ח) ונתנו. היינו כמ''ד עידי מסיר' כרתי אבל יש חולקין כמ''ש ס''ס נ''א וע''ש. ש''ך: (ט) ידו. כתב הסמ''ע דבהרמב''ם והטור ליתא תיבת ידו ונרא' דהמחבר ה''ק והוא שיהי' כתוב בכ''י הלוה דאז אינו יכול לזייף בקל וכתבו הרמב''ם בשטר כזה שאין בו עדים שיהי' כתב שא''י להזדייף דאילו שטר שיש בו עדים מירתת טפי לזייף וע''ל ר''ס מ''ב והש''ך כתב דא''צ לדוחק זה אלא דעיקר טעמא הוא כיון שאין עדים חתומים בו יש לחוש שיזייף ויכתוב עוד אבל ביש בו עדים תו לא מצי למיכתב מידי בתר החתימ' ולכן בעינן כתב שא''י להזדייף שלא יכתוב עוד שום דבר יותר עכ''ל:
סימן מא - דין (מי) שנמחק או אבד שטר חובו
ובו ד' סעיפים
א מִי שֶׁבָּלָה שְׁטַר חוֹבוֹ וַהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לְהִמָּחֵק, מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים וּבָא לְבֵית דִּין, וְהֵם עוֹשִׂים לוֹ קִיּוּם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ נִמְחַק לְגַמְרֵי, מֵאַחַר שֶׁהָעֵדִים יוֹדְעִים מֶה הָיָה כָתוּב בּוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם הָרַשְׁבַּ''ם וְנ''י פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט) . וְעֵדוּת זוֹ שֶׁמְּעִידִין עַל הַשְּׁטָר יְכוֹלִים לְהָעִיד (א) שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַעַל הַדָּבָר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . אֲבָל עֵדֵי הַשְּׁטָר (ב) עַצְמָם, אֵין כּוֹתְבִים לוֹ שְׁטָר אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק בִּפְנֵיהֶם, אֲבָל בָּאִים לְבֵית דִּין וּבֵית דִּין (ג) עוֹשִׂים לוֹ קִיּוּם. כֵּיצַד מְקַיְּמִים שְׁטָר זֶה, כּוֹתְבִים שְׁטָר (ד) אַחֵר, וְאוֹמְרִים: אָנוּ בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, הוֹצִיא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שְׁטָר נִמְחָק לְפָנֵינוּ, וּזְמַנּוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו; וְאִם כָּתְבוּ: וְהֻזְקַקְנוּ לְעֵדוּתָם שֶׁל עֵדִים וְנִמְצֵאת מְכֻוֶּנֶת, גּוֹבֶה בִּשְׁטַר זֶה שֶׁכָּתְבוּ לוֹ, וְאֵין צָרִיךְ קִיּוּם אַחֵר. וְאִם לֹא כָּתְבוּ כֵּן, צָרִיךְ לְהָבִיא (ה) רְאָיָה עַל הָעֵדִים הָרִאשׁוֹנִים, עַד שֶׁתִּתְקַיֵּם עֵדוּתָן (ע''כ לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם) . הגה: וְאִם אֵינָן מְקַיְּמִים, הָוֵי כְּאִלּוּ הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם (הַמַּגִּיד פכ''ג) . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ לִכְתֹּב בַּקִּיּוּם שֶׁקָּרְעוּ הַשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן; דְּאִם לֹא כֵן, פָּסוּל הוּא, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא (ו) יֵלֵךְ לְבֵית דִּין אַחֵר וְיַּעֲשׂוּ לוֹ קִיּוּם אַחֵר, וְיִגְבֶּה וְיַחֲזֹר וְיִגְבֶּה. אֲבָל שְׁטָר מַתָּנָה שֶׁנִּמְחַק, (ז) כּוֹתְבִים לוֹ אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְרַע הָרִאשׁוֹן. הגה: וְכוֹתְבִין הַשְּׁטָר מִזְּמַן (ח) הָרִאשׁוֹן וְלֹא מִזְּמַן שֶׁכּוֹתְבִין לוֹ בֵּית דִּין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת) . אֲבָל אִם הָיָה בַּמַּתָּנָה אַחֲרָיוּת, וְכֵן בְּשִׁטְרֵי מֵקָּח וּמִמְכָּר, (ט) צָרִיךְ לִקְרֹעַ הָרִאשׁוֹן, אוֹ לִכְתֹּב בַּשֵּׁנִי: שְׁטָר זֶה לֹא נִכְתַּב לִטְרֹף בּוֹ מִמְּשַׁעְבְּדֵי וְלֹא מִבְּנֵי (י) חָרֵי, אֶלָּא כְּדֵי לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ בְּיַד מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה אוֹ הַלּוֹקֵחַ, שֶׁלֹּא יוֹצִיאֶנּוּ מִיָּדוֹ הַנּוֹתֵן אוֹ הַמּוֹכֵר. באר היטב (א) שלא. כתב הש''ך דברי הרב תמוהים דהאיך יעל' על הדעת שיעידו שלא בפני בע''ד נחייבו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר דאז אינם מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפניו כמ''ש סי' מ''ו ס''ה דמקיימין השטר אפילו שלא בפני בע''ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימ' שנקבל עדות זה שלא בפני בע''ד ומדברי תשו' הרשב''א מוכח להיפך דלא פסק כן אלא גבי שטר מקח כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששים כו' או דלפטור מקבלין שלא בפני בע''ד כמ''ש בסי' כ''ח סי''ח אבל שיעידו על שט''ח לחייבו ע''פ עדותן לעשות שטר גמור להוציא מידו לא ודברי הרב צל''ע עכ''ל: (ב) עצמם. הטעם מפני שכבר עשו שליחותן ומה''ט כתב המחבר בסי' מ''ט ס''ו דאם טעו בכתיבתן הראשונ' ונתבטל השטר חוזרין העדים עצמן וכותבין וחותמין שנית דעדיין לא עשו שליחוחן כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דגדול' מזו כתב הרשב''א בתשוב' דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעין השטר וכותבין אחר עם נאמנות דה''ל לא עשו שליחותן וכתב הטור אבל עדים בלא ב''ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק ע''כ ור''ל בלא דעת הלו' דמדעתו יכולים לכתוב מזמן שני ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצו' אין כותבין אפילו ברשות הלו' מזמן שנמחק וכתב הנ''י וז''ל ושט''ח או שטר מכר באחריות שנחתם בו א' מהעדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולים לחזור ולכתוב ולחתום שניהם דכ''ז שלא עשו שניהם מעש' שטר אף הראשון לא עשה שליחוחו עכ''ל: (ג) עושים. דהפקר ב''ד הפקר. סמ''ע: (ד) אחר. וגובה בזה השטר מזמן הראשון טור וכ''כ נ''י והכי מוכח בש''ס פ' ג''פ דף ק''ע ב''ד מקרעין השטר כו' ועיין בתו' שם. ש''ך: (ה) ראי'. ומ''מ צריכין קיום הראשון ג''כ לענין זה שלאחר שיביא ראי' גוב' אפילו ממשעבדי וא''י לומר פרעתי משא''כ אם לא היה לו אלא ראי' אחרונ' דהיינו שנעש' הלוא' או מקח לפני עדים ושכתבו וחתמו לו שטר די''ל אחר כך פרעתי כיון שאין בידו שטר ומ''ש עד שתתקיים עדותן ולא כתב חתימתן ר''ל שתתקיים כל העדות הכתוב בשטר דאף שהעדים הראשונים אמרו שחתמו ע''ז השטר והיה כתוב בו כך וכך ובשטר בעלמא סגי באמרם זהו חתימתינו כמ''ש בסי' מ''ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו הוי כעדות חדש שבאו להעיד בע''פ לפני ב''ד שצריך הב''ד לחקור לכל א' בפ''ע ולהוודע אם דבריהם מכוונים עכ''ל הסמ''ע: (ו) ילך. פי' שיעמיד ב' כיתי עדים שידעו מה הי' כתוב בשטר וילך עם כל כת לב''ד בפ''ע וכתבו לו ב' שט''ח אבל עתה שצריך לקרוע שטר הראשון ליכא למיחש להכי והא דצריך לכתוב שקרעו אע''פ דלא חיישינן לב''ד טועין מ''מ יש לחוש לשכח' משא''כ כשכותבין שקרעוהו דודאי לא יכתבו עד שכבר יהי' נקרע כ''כ הסמ''ע אבל הש''ך הביא תשובת רשד''ם שכתב דאפשר מ''ש דאל''כ פסול אינו ר''ל שאם לא כתבו דהוא פסול אלא אקריע' מהדר שאם לא קרעו פסול שויא ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא לא חיישינן לב''ד טועין עכ''ל: (ז) כותבים. פירוש העדים עצמן בלי שום ב''ד כ''כ הרשב''א וכן מוכח מש''ס. ש''ך: (ח) הראשון. הטעם כתב הסמ''ע דחיישינן דלמא אח''כ חזר המקבל ומכר' או נתנה להנותן בק''ג וזה יוציא שטר הקיום ויאמר שנתנ' לי פעם ב' כדלקמן סי' רל''ט וע''ש וכתב הש''ך ולפ''ז אם הנותן הוא בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפילו מזמן שני: (ט) לקרוע. דאל''כ יש לחוש לקנוניא כיצד יבוא מי שהית' שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות שלו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מהלקוחות שלקחו אחריו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשד' שנטרפ' ממנו ויבוא זה שטרפ' בעצמו ויטרוף פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר מכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש''ס ורמב''ם: (י) חרי. כדי שלא יגבה בקיום זה מבני חרי ואח''כ יחזור ויגב' בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא. סמ''ע:
ב מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ, מַעֲמִיד עָלָיו עֵדִים לִפְנֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִׂים לוֹ קִיּוּמוֹ. וְדַוְקָא שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁנִּמְחַק בְּאֹנֶס, אֲבָל מְחָקוֹ מַלְוֶה מִדַּעַת, אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר, וְנִמְחַק, אֵין עוֹשִׂים לוֹ קִיּוּם, דְּכֵיוָן שֶׁהִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לְהִמָּחֵק, וַדַּאי פַרְעֵהּ.
ג מִי שֶׁהָיָה לוֹ שְׁטָר, וְאָבַד, וּבָא לְבֵית דִּין שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ שְׁטַר אַחֵר, (יא) אֵין כּוֹתְבִין לוֹ, אֲפִלּוּ אִם הֵבִיא עֵדֵי שְׁטָר הָרִאשׁוֹן וּמְעִידִים שֶׁכָּתְבוּ (יב) וְנָתְנוּ לוֹ. עַל כֵּן אֵין לְבֵית דִּין לִכְתֹּב הַעְתָּקַת שׁוּם שְׁטָר, אִם לֹא יִרְאוּ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ, כִּי הַאי דְּמִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטָר חוֹבוֹ. וְאִם כָּתְבוּ לְאָדָם טֹפֶס שְׁטָר, וּבָא לִפְנֵי בֵּית דִּין, אֵין בֵּית דִּין גּוֹבִין בּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא גוּף הַשְּׁטָר, אִם לֹא כָּתְבוּ בּוֹ טַעַם לָמָּה עָשׂוּ שְׁטָר אַחֵר, כִּי הַהִיא דְנִמְחַק שְׁטָר חוֹבוֹ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁיָּדוּעַ לָעֵדִים שֶׁאָבַד. אֲבָל אֵין יָדוּעַ לָעֵדִים, לֹא יִכְתְּבוּ לוֹ; וַאֲפִלּוּ נֶאֱבַד (יג) בְּעֵדִים, אֵין כּוֹתְבִים לוֹ, דְּשֶׁמָּא יִמְצָאֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן עֵדִים מְעִידִים (יד) שֶׁנִּשְׂרַף. הגה: וְדַוְקָא בִּשְׁטַר הַלְוָאָה, אֲבָל שִׁטְרֵי מֵקָּח וּמַתָּנָה בְּלֹא (טו) אַחֲרָיוּת, כּוֹתְבִין לוֹ אַחֵר, מֵאַחַר (טז) שֶׁנֶּאֱבַד. אֲבָל אֵין מַטְפִּיסִין שׁוּם שְׁטָר לְלֹא צֹרֶךְ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ס''ח סִימָן ט''ז וְכ''א כ''ג וְכ''ז) . שְׁטָר צַוָּאָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ מַתָּנוֹת לָרַבִּים, וּבָא אֶחָד לְבֵית דִּין שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ לְבַדּוֹ חֶלְקוֹ בַּמַּתָּנָה, כּוֹתְבִים לוֹ, דְּהָא לָאו לְגוּבַיְנָא קָאֵי, דַּהֲרֵי (יז) לָאו שְׁטָרָא הוּא, וְהַיְתוֹמִים יְכוֹלִים לְמֵימַר: פָּרַעְנוּ, (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתקע''ח וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן פ''ג) . וּמִיהוּ אִם הָיָה בְּיַד אַחֵר, וְנֶאֱבַד מִשָּׁם, כּוֹתְבִים לוֹ אַחֵר, דְּלֵיכָּא (יח) לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִמְצָאֶנּוּ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתקע''ח וכפול לקמן ס''ס רנ''ג וע''ש ס''ב), כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדוֹ. וְאִם הַלּוֶֹה בִּמְדִינַת הַיָּם, וְהַמַּלְוֶה חוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא יוֹלִיךְ שְׁטָרוֹ בְּיָדוֹ, שֶׁמָּא יֹאבַד לוֹ בַּדֶּרֶךְ, יָבֹא לְבֵית דִּין וְכוֹתְבִין לוֹ אַחֵר, וְהוּא מַנִּיחַ שְׁטָרוֹ בְּיַד בֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, וּבֵית דִין שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁהַלֹּוֶה שָׁם יוֹדִיעַ לְבֵית דִּין שֶׁבִּמְקוֹם הַמַּלְוֶה שֶׁהוּא נִפְרַע מֵחוֹבוֹ, וְקוֹרְעִים הַשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּיָדָם. וְאִם נֶאֱבַד הַשְּׁטָר שֶׁהִטְפִּיס, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל הַלּוֶֹה וְיָדוּעַ זֶה (יט) בְּעֵדִים, הוֹלֵךְ לִפְנֵי בֵּית דִּין וְיָעִידוּ לִפְנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱבַד, וְיַחֲזִירוּ לוֹ הַשְׁטָר שֶׁבְּיָדָם (טוּר מבעה''ת וְהוּא מִבַּעַל הָעִטּוּר אוֹת ה' דף ק''ז ע''ב) . הגה: וְכָל שְׁטָר (כ) שֶׁמַּטְפִּיסִין, וְמַעְתִּיקִין אוֹתוֹ אוֹת בְּאוֹת מִשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן, וְכוֹתְבִין בּוֹ שֶׁהוּא הֶעְתֵּק; וְאֵין צְרִיכִין (כא) בֵּית דִּין לְהַעְתָּקַת שְׁטָר, אֶלָּא אֲפִלּוּ שְׁנֵי עֵדִים יְכוֹלִין לְהַעְתִּיקוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן תי''ג) (וַאֲפִלּוּ הֵן קְרוֹבִין זֶה לָזֶה), (זֶהוּ הוֹסָפָה מִסְמַ''ע, וְאֵינוֹ נָכוֹן כְּמ''ש בְּס''ק י''ח) . באר היטב (יא) אין. דשמא לא אבדו ויגב' תחל' בשט''ח ויחזירנו לו ואח''כ יחזור ויגב' בהקיום ולא שייך בזה דיכתבו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא''כ שטר זה למה לו. עכ''ל הסמ''ע: (יב) ונתנו. דאז ליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה אפ''ה אין כותבין. סמ''ע: (יג) בעדים. דשמא ימצאנו ורשב''ם פירש דאם יש עדים שנאבד כותבים לו ולא חיישינן שמא ימצאנו ויגב' ב' פעמים וכ''מ מהרמב''ם ובעה''ת וראב''ן כו' ע''ש דמסיק וכתב דלענין דינא נ''ל דלא פליגי דהמחבר מיירי כשאין מודיעים ללו' והרשב''ם וסייעתו מיירי כשמודיעים ללו' או כותבין שטר אחר אם נאבד בעדים וזה דרך ישר וכן עיקר עכ''ל: (יד) שנשרף. וא''ל הא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כיתי עדים ויגב' ויחזור ויגבה י''ל דכיון דקי''ל כותבין שובר א''כ ליכא למיחש להכי ולפ''ז צ''ל דכותבין מזמן שני דאי מזמן ראשון אכתי איכא למיחש שיעש' הלוה קנוניא עם המלו' לטרוף בכמ' שט''ח ויכבוש הלו' את השובר ובזה ניחא הא דכתב המחבר בס''א דצריך לקרוע שטר הראשון ואמאי הא כותבין שובר אלא ה''ט כיון דשם כותבין מזמן הראשון לא מיתקנא מילת' בשובר כדכתיבנ' אי נמי י''ל דכאן מיירי שהעדים מעידים שלא היה בשע' שנשרף שום אדם כי אם הם אבל גבי שטר שנמחק ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק עכ''ל הש''ך: (טו) אחריות. גבי מקח הוצרך לומר בלא אחריות ור''ל דהתנ' כך דאל''כ ט''ס הוא משא''כ במתנ'. סמ''ע: (טז) שנאבד. כלו' שאומר שנאבד אפילו אין ידוע בעדים שנאבד דגבי שטרי מקח ומתנ' ליכא למיחש למידי. ש''ך: (יז) לאו. בס''ס רנ''ג חזר מור''ם וכתב האי דינא וקשה הא כתבו הט''ו בסי' רנ''ה ס''ו דאין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר צווא' יוצא מת''י כו' ע''ש וצ''ל דשם מיירי שהודה השכ''מ שמנ' לפלוני בידו דזהו מיחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא''כ ה''ל להט''ו לפרש וצ''ע ע''ש שהארכתי עכ''ל הסמ''ע (ובט''ז כתב וז''ל נ''ל ליישב דיש חילוק בין כותב צווא' דרך כלל לכותב לשון שטר וחילוק זה נזכר בסי' ר''נ סכ''א אבל לענין הלכ' אין להוציא ממון ואין יפוי כח של שטר לצווא' וכמ''ש בהוכח' סי' מ''ג ס''ט ע''ש בדברינו עכ''ל): (יח) למיחש. דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהי' בהם בשעת אביד' שייך למיחש שימצאנו אחר החיפוש. סמ''ע: (יט) בעדים. אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק ויגב' תחל' בגוף השטר ואח''כ בההעתק ומ''מ הא ליכא למיחש שמא יגבה ב''פ בשני העתקות דכל שבא לגבות בהעתק אינו גוב' אא''כ יתן שובר ותו לא מצי לגבות עוד וגם להא לא חששו שמא ימצא ההעתק ויגב' ראשונ' בהשטר ואח''כ שנית בההעתק דכל שאבדו בדרך תו לא מחפש אחריו עכ''ל הסמ''ע: (כ) שמטפיסין. בסמ''ע האריך לפרש הג''ה זו ודעתו להגי' ולגרוס וכל שטר מטפיסין ע''ש (ז''ל הט''ז נ''ל לגרוס כל שטר שמטפיסין מעתיקין כו' והכי קאמר כל שטר שאמרנו שמטפיסין דהיינו אם הוא לצורך מעתיקין אותו בדרך זה ומה שהקש' הסמ''ע דהא צריך ב''ד להעתיק שטר כמו בנמחק שטרו התם לאו משום העתק צריך ב''ד אלא משום דצריך והוזקקנו כו' עכ''ל: (כא) ב''ד. בריב''ש כתב דאפילו ב' החתומים על השטר הטפס' קרובים זה לזה כשר וה''ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גילוי מלתא בעלמ' וזה שהוספתי אפילו כו' עכ''ל הסמ''ע וכתב עליו הש''ך דלא דק דהמעיין בריב''ש שם יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומים ג' בהטפס' וב' מהם קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומים רק ב' קרובים לחוד דאז אין לו רק דין הטפס' בעד א' וע''ל סי' מ''ה סי''ב (וכן השיג עליו הט''ז וסיים וכתב ז''ל וראוי למחוק דבר זה מהגהת הסמ''ע כדי שלא יהיו נכשלים בו הדיינים לענין הלכה ומעשה עכ''ל):
ד מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל חֲבֵרוֹ בַּשְּׁטָר, וְאָבַד הַשְּׁטָר, וַהֲרֵי הָעֵדִים קַיָּמִים; אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, אִם טוֹעֵן שֶׁפָּרַע הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע הֶסֵת. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב לִזְמַן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ (כב) זְמַנּוֹ לְהִפָּרַע, הוֹאִיל וְכָתְבוּ לוֹ שְׁטָר וְאֵינוֹ בְּיָדוֹ, אִם טָעַן הַלּוֶֹה: פְּרַעְתִּיו, נֶאֱמָן, וְנִשְׁבַּע הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ, שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פְּרָעוֹ וּלְפִיכָךְ קָרַע הַשְּׁטָר אוֹ (כג) שְׂרָפוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת (יְדֵי) אַחֵר, וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן: מִמֶּנִי נָפַל אַחַר שֶׁפָּרַעְתִּי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ, נִשְׁבָּע הֶסֵת וְנִפְטָר; שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה, אֵין שָׁם חֲזָקָה אֵין אָדָם פּוֹרֵעַ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ. אֲבָל אִם הִפְקִידוֹ הַמַּלְוֶה אֵצֶל אַחֵר, וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַנִּפְקָד, אֵין הַלּוֶֹה נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי וּמִמֶּנִּי נָפַל וְאַתָּה מְצָאָתוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ בְּעֵדִים. הגה: מִי שֶׁהָיוּ שִׁטְרוֹתָיו בְּעִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְכּוֹם, מִסְּתָמָא הֵם בְּחֶזְקַת אֲבוּדִים, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר (כד) אַחֵר; וַאֲפִלּוּ הַלּוֶֹה עוֹמֵד וּמוֹחֶה, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קי''ו) . באר היטב (כב) זמנו. זהו הרמב''ם ז''ל והראב''ד השיג עליו ופי' הש''ך דע''ז משיג הראב''ד דכיון שהעדים קיימי' ואומרים שהוא תוך הזמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה לחבירו בעדי' שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן כמ''ש כל הפוסקי' בסי' ע''ח. וצ''ל דאע''ג דבלא שטר אינו נאמן לו' פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע להו ההלואה גופה והלכך אפילו העדי' קיימים נאמן לומר פרעתי וכיוצא בזה פסק המחבר בסימן ל''ט ס''ה ע''ש אבל אין זה מוכרח בש''ס ופוסקי' וצ''ע לדינא די''ל דמצי המוחזק לומר קים לי כהראב''ד עכ''ל הש''ך: (כג) שרפו. כת' הב''י בשם הריטב''א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרינן כן משא''כ בשטר מתנה שכתב ליתן לו לאחר זמן ובתוך הזמן נקרע יעידו העדים שנקרע השטר ויעשו לו מעשה ב''ד דליכא למיחש לפרעו ע''ש ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ''ל הסמ''ע: (כד) אחר. פירש הסמ''ע אפילו באחריות:
סימן מב - שכותבין השטר בכל לשון, ודין אם אין המטבע מפרש בו
ובו ט''ו סעיפים
א אֵין כּוֹתְבִין שְׁטַר חוֹב עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לִהְזְדַּיֵּף, וְאִם כָּתְבוּ עָלָיו, פָּסוּל אֲפִלּוּ לִגְבּוֹת בּוֹ (א) לְאַלְתָּר. וְדַוְקָא שְׁטָר חוֹב, אֲבָל שְׁטָר אַקְנָיָתָא, כָּשֵׁר (ר''ן פ''ב דְּגִיטִין) . כָּל שְׁטַר שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְתַקָּנַת חֲכָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טַעַם לְפָסְלוֹ, פָּסוּל, וְלָכֵן אִם עָשָׂה בַּזְּמַן הַזֶּה שְׁטָר מְקֻשָּׁר, פָּסוּל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף רֵישׁ פֶּרֶק ג''פ לְדַעַת הָר''שׁ) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וְהָכִי קַיְמָא לָן (רַמְבַּ''ן וְעוֹד הַרְבֵּה פוֹסְקִים) וְעַיֵּן (ב) לְקַמָּן סִימָן מ''ד סָעִיף א'. באר היטב (א) לאלתר. פירוש אף דליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים כ''כ הסמ''ע והש''ך כתב לענין דינא כיון שמהרא''ש ור''ח ורבינו ירוחם נרא' דאם בא לגבות מיד כשר וכ''כ הרשב''א נרא' דהוי ספיקא דדינא וצ''ע גם בלאחר זמן כו' ע''ש באריכות: (ב) לקמן. כתב הש''ך דהרב לא כיון יפה בכאן דבהא ליכא מאן דפליג דפסול ולא דמי כלל לסי' מ''ד ע''ש מילתא בטעמא:
ב נִכְתָּב בְּכָל לָשׁוֹן וְכָל כְּתָב, וּבִלְבַד שֶׁיְּדַקְדֵּק הַסוֹפֵר בַּכְּתָב הַהוּא, שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ שׁוּם שִׁנּוּי:
ג מִתִּקוּן שְׁטָרוֹת לְהִתְבּוֹנֵן בְּוָאוִי''ן וְזַיְנִי''ן שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיוּ דְחוּקִים בֵּין הַתֵּיבוֹת, שֶׁמָּא זִיֵּף וְהוֹסִיף וָא''ו אוֹ זַיִ''ן; וְלֹא יִהְיוּ מְרֻחָקִים, שֶׁמָּא מָחַק אוֹת אַחַת, כְּגוֹן הֵ''א אוֹ חֵי''ת, וְהִנִּיחַ רַגְלָהּ אַחַת בִּמְקוֹם וָי''ו; וְכָל כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מְדַקְדְּקִים בּוֹ בְכָל לָשׁוֹן (טוּר כָּאן) וּבְכָל כְּתָב. לָכֵן צָרִיךְ הַסוֹפֵר לִזָּהֵר בִּכְתִיבַת הַשְּׁטָר, שֶׁיִּהְיוּ אוֹתִיּוֹתָיו דּוֹמוֹת זוֹ לְזוֹ, וְיִהְיֶה הַכְּתָב מְיֻשָּׁר וְשָׁוֶה בְּכָל דְּבָרָיו שֶׁלֹּא יַרְחִיק הָאוֹתִיוֹת זוֹ מִזּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, וְאַל יִדְחֹק הַכְּתָב יוֹתֵר מִדַּאי, וְאַל יִדְחֹק בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַרְחִיק בְּמָקוֹם אַחֵר. לְפִיכָךְ, אֵין הָעֵדִים רַשָּׁאִין לַחְתֹּם, עַד שֶׁיְּדַקְדְּקוּ הֵיטֵב בְּכָל אוֹתִיוֹתָיו. וּלְפִיכָךְ, כְּשֶׁיָּבֹא הַשְּׁטָר לִפְנֵי הַדַּיָּן, צָרִיךְ לְעַיֵּן בְּכָל אוֹתִיוֹתָיו, וּלְדַמּוֹת אוֹת לְאוֹת, וְאִם רוֹאֶה בּוֹ שׁוּם שִׁנּוּי לֹא יִגְבֶּה בּוֹ עַד שֶׁיִּבְדֹּק הַדָּבָר הֵיטֵב. וְכָל דָּבָר שֶׁנּוּכַל לִתְלוֹת בִּמְחָק, תָּלִינָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט) . וְאִם צָרִיךְ לָכֹף בַּעַל הַשְּׁטָר וּלְהַכּוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה, יַעֲשֶׂה, כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְאָתֵי לְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁים אוֹ מִלָּקוֹחוֹת, דְּקַיְמָא לָן טוֹעֲנִים לְיוֹרֵשׁ וּלְלוֹקֵחַ; אֲבָל הֵיכָא דְאָתֵי לְאַפּוֹקֵי מִלֹּוֶה אוֹ מִמּוֹכֵר וּמִנּוֹתֵן גּוּפַיְהוּ, וְלֹא טָעִין נִתְבָּע (טְעָנוֹת דְּשַׁיְּכֵי) בְּהַהִיא רִיעוּתָא דְאִשְׁתְּכַח בִּשְׁטָרָא, (ג) לֹא טַעֲנִינָן לֵהּ. באר היטב (ג) לא. והטור כתב דאף אם לא טען הנתבע חייב הדיין לטעון כו' וכתב הש''ך דמר אמר חדא כו' דהמחבר מיירי כשלא טען הנתבע בהאי ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה''ג אע''ג דלא טעין שנעש' זיוף זה אנן טענינן ליה וכן נרא' עיקר לדינא ועיין בתשובת מבי''ט ח''ב סי' נ''ג עכ''ל:
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב בְּסוֹף (ד) שִׁטָּה מִשָּׁלֹשׁ וְעַד עֶשֶׂר, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה מֵעֶשֶׂר עֶשְׂרִים, וּמִשָּׁלֹשׁ שְׁלֹשִׁים. הגה: וְאִם כָּתַב (ה) שְׁלֹשָׁה אוֹ עֲשָׂרָה, שַׁפִּיר דָּמֵי, דְּהָא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְזִיּוּף (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהגהמ''י) . וְאִם (ו) נִזְדַּמֵּן לוֹ בְּסוֹף שִׁטָּה, מַחֲזִיר הַדָּבָר פְּעָמִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁיָּבֹא בְּתוֹךְ שִׁיטָה. וְכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב הַחֶשְׁבּוֹן בְּאוֹתִיוֹת, (ז) כְּגוֹן ב' אוֹ ד', שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ כָ''ף אוֹ רֵישׁ. הגה: וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן, הָוֵי שְׁטָר שֶׁאֶפְשָׁר לְזַיֵּף, וּפָסוּל, אֲבָל אִי כָּתַב גִּימַטְרִיָּאוֹת אוֹ רָאשֵׁי תֵבוֹת, (מִדְּבָרִים) שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְזַיֵּף, כָּשֵׁר (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּגִיטִין) . באר היטב (ד) שטה. ויכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרים דאז צריך להוסיף וי''ו שיהי' אחד ועשרים ויהא ניכר. סמ''ע בשם הרשב''א: (ה) שלשה. וצ''ל דמ''ש המחבר משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנ' ליכא חשש זיוף מיהו בהרמב''ן איתא להדיא דאפילו ל' זכר שלשה שמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה''א וכתב בס' ת''ח שדבריו נכונים עכ''ל הש''ך: (ו) נזדמן. כתב הב''ח דאף אם כתב למעל' באמצע השט' שלשה אם חזר וכתב שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודוק. ש''ך: (ז) כגון. כתב הע''ש אבל אם כתב ר''ת כגון י''ב י''ג כשר שא''א לזייף וליכא למיחש שמא הי' כתוב ב' או ג' והוסיף היו''ד דחזק' על העדים שעשו כהוגן ואם הי' כתוב בו ב' או ג' לא היו חותמין ע''כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דאין זו השג' דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב אשורית ע' בתשובת מהר''מ איסרלש סי' ע''ד ובמבי''ט ח''א בשאלות השניות סי' קנ''ה עכ''ל (וכ''כ הט''ז):
ה הָיָה כָּתוּב בּוֹ לְמַעְלָה דָבָר אֶחָד, וּלְמַטָּה דָבָר אַחֵר, וְאֶפְשָׁר (ח) לְקַיֵּם שְׁנֵיהֶם, מְקַיְּמִים אוֹתָם. אֲבָל אִם הֵם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה: מָנֶה, וּלְמַטָּה: מָאתַיִם, אוֹ אִפְּכָא, הוֹלְכִים אַחַר (ט) הַתַּחְתּוֹן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה, וְאֵין כָּתוּב בַּשְּׁטָר: ''וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם ''. הגה: מִיהוּ, לְאַפְקוּעֵי מִבַּעַל הַשְּׁטָר לְמֵדִין וַאֲפִלּוּ מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט בְּשֵׁם רִיטְבָ''א וְהרמ''ה) (והרא''ה) . וְאִם נִמְחַק סְכוּם שֶׁל מַטָּה, הַכֹּל פָּסוּל, דְּאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה כָּתוּב בּוֹ לְמַטָּה רַק דִּינָר אֶחָד (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י) . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם לְמַעְלָה הָיָה פוֹרֵט וְהוֹלֵךְ, וּלְמַטָּה כָּתוּב: ''סְכוּם הַכֹּל כָּךְ וְכָךְ'', וּפִחֵת אוֹ הוֹסִיף, בְּזֶה אָנוּ אוֹמְרִים וַדַּאי טָעָה בַּחֶשְׁבּוֹן, וְאַחַר הַפְּרָט אָנוּ הוֹלְכִים; וְנִרְאִין דְּבָרָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוֹלְכִים אַחַר הַתַּחְתּוֹן, כְּשֶׁאֵין הָאֶחָד תָּלוּי בַּחֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה כָתוּב בּוֹ: ''מֵאָה שֶׁהֵם מָאתַיִם'', אוֹ ''מָאתַיִם שֶׁהֵם מֵאָה'', אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מֵאָה, שֶׁהוּא הַפָּחוֹת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, דְּיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל (י) הַתַּחְתּוֹנָה. באר היטב (ח) לקיימם. כתב הסמ''ע וז''ל בד''מ נתבאר דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מ''מ מקיימינן משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכ''ד עכ''ל וליתא כן רק שכתב בד''מ בשם תשובת מי' דהיכא דאפשר לקיימם אפילו היכא דב' הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימים אותן וכ''ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור כו' ור''ל שהם מרוחקים ויש דברים אחרים שמפסיקים ביניהם אבל כשא''א ליישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו עכ''ל הש''ך: (ט) התחתון. הטעם הוא כיון דסותרין זא''ז והן ב' דברים ודאי חזרה הוא. סמ''ע: (י) התחתונ'. כתב בפסקי מהרא''י על שטר א' שהי' כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא הי' כתוב במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנ' בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעה''ש על התחתונ' עכ''ל הסמ''ע והקש' בש''ך דהא בע''כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל''כ מאי נ''מ ואם כן השטר בטל לגמרי וכל היכא דהשטר בטל לגמרי לא אמרינן יד בעה''ש על התחתונ' כדלקמן ס''ט וצ''ל דמיירי שהסופר טעה והי' סבור שאוחו קנין האחר הי' מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל כענין שכתוב בס''ט בהג''ה עכ''ל:
ו אִם נִמְחַק מֵהַתַּחְתּוֹן אוֹת אַחַת, שְּׁאֶפְשָׁר לְהָבִין עִנְיָנוֹ מֵהָעֶלְיוֹן, לְמֵדִין מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה שֶׁנִּתְחַיֵּב לַחֲנָנִי, וּלְמַטָּה כָתוּב: לְחָנָן, יִלְמַד תַּחְתּוֹן מֵעֶלְיוֹן וְיִנָּתֵן לַחֲנָנִי. (יא) אֲבָל שְׁנֵי אוֹתִיּוֹת אֵין לְמֵדִים, כְּגוֹן לְמַעְלָה: חֲנָנִי, וּלְמַטָּה: חֵן. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בַּתֵּבָה הָעֶלְיוֹנָה שִׁשָּׁה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא נִמְחַק בַּתַּחְתּוֹן אֶלָּא שְׁתַּיִם, אֵין לְמֵדִין מִמֶּנּוּ. וְכֵיוָן שֶׁאֵין לְמֵדִין וְיָדוּעַ שֶׁנִּמְחַק הַשְּׁטָר, פָּסוּל, וְאֵין גּוֹבִין בּוֹ. אֲבָל אוֹת אַחַת לְמֵדִין, אֲפִלּוּ אֵין בָּעֶלְיוֹן אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְאָנוּ צְרִיכִים לִלְמוֹד חֲצִי תֵבָה. וְאִם הָיָה חִסָרוֹן בְּלֹא מְחָק, שֶׁלְּמַעְלָה כָּתַב: חֲנָנִי, וּלְמַטָּה כָּתַב: חֵן, וַדַּאי חֲזָרָה הִיא, שֶׁהַסוֹפֵר לֹא הָיָה טוֹעֶה שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְיִנָּתֵן לְחֵן: באר היטב (יא) אבל. כתב הסמ''ע היינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו וה''ה אם איש א' הוציא שט''ח וכתוב בו מלמעל' שם הלו' חנני ולמט' חנן שיגב' מחנני ולא מחנן כו' אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גוב' בו בין בחסרון בין בנמחק וכ''כ הב''י וד''מ והש''ך כתב וז''ל באמת בב''י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד''מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד חן י''ל הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ''נ איז' טעם שיאמר לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לחן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהי' חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני עכ''ל:
ז כָּתוּב בּוֹ מִלְּמַעְלָה: סֵפֶל (פֵּרוּשׁ, מִדָּה שֶׁמַּחֲזֶקֶת סְאָה וָחֵצִי), וּמִלְּמַטָּה: קֶפֶל (פֵּרוּשׁ, מִדָּה שֶׁמַּחֲזֶקֶת קַב וָחֵצִי בִּלְבַד), הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהַקֶּפֶל פָּחוֹת מִסֵפֶל. כָּתוּב בּוּמִלְּמַעְלָה: קֶפֶל, וּמִלְּמַטָּה: סֵפֶל, חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא זְבוּב הֵסִיר רֶגֶל הַקּוֹף וְנַעֲשָׂה סָמֶ''ךְ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא קֶפֶל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁיַּד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
ח בְּכָל הָנֵי דְאַמְרִינָן לְעֵיל שֶׁיַּד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אִי תָּפַס (יב) מִטַּלְטְלִים, לֹא מַפְקִינָן מִנֵּהּ. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאוֹמְרִים (יג) בְּשׁוֹבָר יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הָעֶלְיוֹנָה, הוֹאִיל וְהוּא מֻחְזָק (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט בְּשֵׁם הָרְאָ''ה) . דְּלָא כַּיֵּשׁ (יד) חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּשׁוֹבָר אַמְרִינָן יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה (שָׁם בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א תַּלְמִידוֹ) . באר היטב (יב) מטלטלים. אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ''ש סי' שי''ב סט''ו וסי' שי''ז ס''ג. ש''ך: (יג) בשובר. כ' הסמ''ע קשה די''ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט''ח מבורר שהוא ביד המלו' ויש לו בשטר שעבוד קרקעות וכ''מ לקמן בסי' ע''א סל''ד ע''ש והש''ך כתב דלק''מ דלעולם יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר כיון דדרך לכתוב שובר לבטל השטר וממיל' יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א''כ ה''ל בעל השובר לענין תביעת בע''פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעה''ש על התחתונ' לענין דצריך לישבע גם מלקמן סי' ע''א מוכח דלא כהסמ''ע כו' ע''ש (ובט''ז מיישב בענין אחר ע''ש): (יד) חולקין. הוא דעת מהרי''ק דס''ל אפילו הוא מוחזק כשבא להפקיע מה שמחויב בדין ידו על התחתונ' וכתב הש''ך דהכל תמהו עליו בדין זה איך חולק על הפוסקים דאי תפס לא מפקינן מיניה ונ''ל דלק''מ דנדון של מהרי''ק הי' במי שהי' חייב בלא השטר לפרוע לצדק' לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים רק שוה בשוה מחמת דבהוצאת צדק' נזכר כן בשטר ע''ז כתב דאין פ''ש בכלל צדק' ומאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תור' לכך ידו על התחתונ' אע''פ שהוא מוחזק שהרי אין חזקתו כלום אבל כאן שאפי' בלא שובר אומר הלו' שאינו חייב לו אמרינן יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק ובזה גם מהרי''ק מוד' עכ''ל:
ט לֹא אַמְרִינָן יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אֶלָּא בְּכָל כִּי הָנֵי גַּוְנֵי דִלְעֵיל, שֶׁאֵין הַשְּׁטָר בָּטֵל לְגַמְרֵי. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁהַשְּׁטָר בָּטֵל בּוֹ, לֹא. כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר: פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי מָנֶה לְפָרְעוֹ בְּפֶסַח, צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בַּפֶּסַח הַבָּא רִאשׁוֹן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לֹא אֶפְרְעֶנּוּ אֶלָּא לְפֶסַח שֶׁאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַיְנוּ דַוְקָא בְּדָבָר דְּלֵיכָּא לְמִתְלֵי בְטָעוּת, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר (טו) שֶׁטָּעָה בּוֹ הַנּוֹתֵן, כְּגוֹן דְּאָמַר לָשׁוֹן דְּלָא מְהַנֵי בְּמַתָּנָה, וַדַּאי נִתְבַּטֵּל הַשְּׁטָר (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ צ''ד) . באר היטב (טו) שטעה. נרא' דמיירי בלשונות שמקנ' לו בהן המתנות כגון שדה זה אתננו לו כמ''ש בסי' רמ''ה אמרי' דלא נתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל עכ''ל הסמ''ע וכתב עליו הש''ך דיותר ה''ל לאתויי הך דמהרי''ק שכתב בשטר הצווא' אני מניח לפלוני כו' וגם דינו דאתננו לו צל''ע דנרא' דמהרי''ק לא קאמר אלא בלישנ' דהנח' כיון דהרא''ש סובר דמהני י''ל שהנותן טעה וסבר כו' אבל בל' אתננו דליכ' למ''ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפ' השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בל' אחר דמועיל לא אמרי' בכה''ג יד בעה''ש על התחתונ' וע''ל סי' מ''ט ס''ב בהג''ה וס''ו עכ''ל:
י הַרְבֵּה מֵהַמְּפָרְשִׁים כָּתְבוּ, שֶׁעַכְשָׁיו שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב: ''דְּלָא כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְּטָפְסֵי דִשְׁטָרֵי'', אַמְרִינָן בְּכָל לָשׁוֹן מְסֻפָּק, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הָעֶלְיוֹנָה. הגה: וְכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא כּוֹלֵל יוֹתֵר לְיִפּוּי כֹחַ בַּעַל הַשְּׁטָר וּסְתָמָא מַשְׁמָע כָּךְ לְפִי דַעַת (טז) הַשּׁוֹמְעִים, דָּנִין אוֹתוֹ כָךְ אֲפִלּוּ לְיִפּוּי בַּעַל הַשְּׁטָר (בֵּית יוֹסֵף מחו' ה' בְּשֵׁם תשו' הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (טז) השומעים. וכ''כ הריב''ש דאזלינן בשטרות אחר לשון בני אדם וכתב ב''י בשם הרשב''א מי שהשכין לחבירו בית ועליו עליות ע''ג עליות וכתב בשטר שהשכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח''כ טוען שלא השכין רק עלייה א' שע''ג הבית והסופר אומר שכוונתו הית' על כל העליות הדין עם המלו' עכ''ל הסמ''ע וע' בתשובת מהראנ''ח סי' כ''א ובמהרי''ט סי' קכ''ב ובתשו' מהרש''ך סי' ק''ן וסי' קצ''ה ובתשובת מהרשד''ם סי' שס''ו:
יא כָּתוּב בַּשְּׁטָר: מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִי דְאִנּוּן כָּךְ וְכָךְ חַיָּב פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, וְנִמְחַק אוֹתוֹ סְכוּם וְאֵינוֹ נִכָּר, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם מֵאוֹתוֹ מַטְבֵּעַ.
יב כָּתוּב בַּשְּׁטָר: סְלָעִים, מַלְוֶה אוֹמֵר: חָמֵשׁ, וְלֹוֶה אוֹמֵר: שְׁתַּיִם, נוֹתֵן לוֹ שְׁתַּיִם, וְנִשְׁבַּע לוֹ (יז) הֶסֵת עַל הַשְּׁאָר; וְאִי (יח) תָפִיס, (יט) מַפְקִינָן מִנֵּהּ. באר היטב (יז) היסת. בסי' פ''ח סל''ב פסק המחבר דה''ה כשהמלו' אומר ה' והלו' אומר ג' דאינו נשבע ש''ד על השאר משום דבמאי שמוד' יותר ממשמעות השטר ה''ל כמשיב אביד' עכ''ל הסמ''ע (כתב הט''ז וז''ל נ''ל אם בא לב''ד שטר שכתוב בו סלעים ולא נכתב שום סכום רק הניח מקום פנוי אצל תיבת סלעים אינו גוב' בשטר זה כלום כו' ע''ש מילתא בטעמא): (יח) תפיס. היינו בתפיס בעדים דאל''כ נאמן במגו ול''ד למ''ש בס''ח דבכל הני דאמרי' יד בעה''ש על התחתונ' אי תפיס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה שאני הכא דל' השטר מסייע להלו' דסתם סלעים לא משמע יותר משנים ולפ''ז בדין שלפני זה אם נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיס' וממ''ש הב''י והד''מ לא משמע הכי וצ''ע עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דנמחק שאני דאל''כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרב' וימחוק הסכום וכתב עוד דהא דתפיס שלא בעדים דנאמן במגו היינו שטוען המלו' ברי שהלו' לו יותר אבל אם הוא שטר חיוב שנתחייב לו אפילו תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דלא שייך כאן מגו כיון דא''י לטעון ברי עכ''ל: (יט) מפקינן. בס' ג''ת הקש' הא אמרי' בהמקבל (ונתבאר בסי' שי''ז ס''ג) דבשטר שכתוב בו שנין סתמא לא מפקינן מיד המלו' כשקדם ואכל והניח בקושיא ולק''מ למ''ש הנ''י שם משום דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטר' וכה''ג כ' בחידושי הריטב''א פ''ק דב''מ ע''ש וא''ל ממ''ש המחבר ס''ס נ''ד דשובר שכתוב בו דינרי מבטל כל שטר שיש עליו צריך לחלק כמ''ש הבעה''ת דבשטרי הלוא' אמרי' כיון דידעי עדים דיד בעה''ש על התחתונ' אילו הי' יותר מב' היו כותבים בפירוש אבל בשובר אמרינן איפכ' דילמ' לא ידעי סכום הממון שבשטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק עליה איתרע ליה עכ''ל הש''ך:
יג כָּתוּב בַּשְּׁטָר: פְּלוֹנִי לָוָה מִפְּלוֹנִי כֶּסֶף, נוֹתֵן לוֹ (כ) חֲתִיכָה שֶׁל כֶּסֶף, כָּל דְּהוּ, פָּחוֹת שֶׁבַּמִּשְׁקָלוֹת. כָּתוּב בּוֹ: מַטְבֵּעַ שֶׁל כֶּסֶף, אִם פְּרוּטוֹת שֶׁל כֶּסֶף יוֹצְאוֹת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, נוֹתֵן לוֹ פְּרוּטָה; וְאִם אֵין פְּרוּטוֹת שֶׁל כֶּסֶף יוֹצְאוֹת בּוֹ, נוֹתֵן לוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁל כֶּסֶף הַקָּטָן שֶׁיּוֹצֵא שָׁם. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: (כא) דִּינְרֵי כֶסֶף, אוֹ: כֶּסֶף דִּינְרֵי, נוֹתֵן לוֹ ב' דִּינָרִין שֶׁל כֶּסֶף. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: כֶּסֶף בְּדִינְרֵי, נוֹתֵן לוֹ כֶּסֶף שֶׁשָּׁוֶה שְׁנֵי דִינָרִין שֶׁל זָהָב. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: זָהָב בְּדִינְרֵי, נוֹתֵן לוֹ דַהֲבָא פְרִיכָא שָׁוֶה שְׁנֵי דִינְרֵי זָהָב. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: כֶּסֶף בְּדִינָרִים, נוֹתֵן לוֹ שִׁבְרֵי כֶסֶף שֶׁשָּׁוֶה שְׁנֵי דִינָרִין שֶׁל כֶּסֶף. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: זָהָב, נוֹתֵן לוֹ חֲתִיכָה שֶׁל זָהָב, פָּחוֹת שֶׁבַּמִּשְׁקָלוֹת. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: מַטְבֵּעַ שֶׁל זָהָב, נוֹתֵן לוֹ מַטְבֵּעַ קָטָן הַיּוֹצֵא שֶׁל זָהָב. כָּתוּב בּוֹ: זְהַב דִּינָרִים, אוֹ: דִּינְרֵי זָהָב, נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵי דִּינְרֵי זָהָב. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: זָהָב בְּדִינָרִים, נוֹתֵן לוֹ זָהָב שָׁוֶה שְׁנֵי דִּינָרִין שֶׁל כֶּסֶף. וְעַכְשָׁיו בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין חִלּוּק בֵּין אָמַר דִּינָרִין, לְדִינְרֵי (מַגִּיד סוֹף הל' מַלְוֶה) . וְנִרְאֶה לִי, דְנוֹתֵן לוֹ הַפָּחוֹת. באר היטב (כ) חתיכה. דכל שלא כתוב בשטר מטבע ודאי כסף במשקל הלו' לו שהוא ג''כ דבר ידוע ומסומן להשיב לו כמה שהלו'. סמ''ע: (כא) דינרי. כתב הסמ''ע כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דינרי זהב וסתם דינרין נאמר בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעה''ש על התחתונ' אינו נותן לו אלא של כסף והנ''מ בסתם אבל אם פירש דינרי כסף או כסף דינרי ודינרין או דינרין זהב או זהב דינרין הולכין אחר המפורש והיינו אם כתוב בלא בי''ת אבל אם כתוב בו כסף בדינרי הוי הבדל ומפרשין אותו כסף שוה ב' דינרי זהב וה''ה אם כתוב בו זהב בדינרין מפרשין זהב שוה ב' דינרי כסף ולפ''ז גרסינן בדברי המחבר ברישא דינרי כסף או כסף דינרי שניהן בלא נו''ן ובסיפא גרסינן זהב דינרין או דינרין זהב שניהן בנו''ן עכ''ל והש''ך כתב דאין לשנות הגירסא ע''ש:
יד הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ בְּסַךְ מֵאָה דִינָרִים אוֹ סְלָעִים, וְלֹא (כב) מִתְפָּרֵשׁ אֵיזֶה מַטְבֵּעַ (טוּר), אִם הָיָה כָּתוּב בּוֹ: בְּבָבֶל, מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל. וְאִם הָיָה כָתוּב: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לֹא הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטַר שֵׁם מָקוֹם, וְהוֹצִיאוֹ בְּבָּבֶל, מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל. הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בָּא לִגְבּוֹת מִמְּעוֹת הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ הַשְּׁטָר, וְטָעַן הַלּוֶֹה שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ מִכֶּסֶף שֶׁהוּא פָּחוֹת מִזֶּה הַמַּטְבֵּעַ, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטֹּל. הגה: (כג) מִיהוּ, אִם הֵבִיא הַלּוֶֹה רְאָיָה שֶׁהָיוּ דָרִין תְּחִלָּה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּטְבֵּעַ פָּחוֹת מִזּוֹ, נוֹתֵן לוֹ פָּחוֹת (רַ''ן סוֹף כְּתֻבּוֹת) . וְאִם הָיָה כָּתוּב בּוֹ: מֵאָה כֶסֶף, וְלֹא פֵּרַשׁ אִם סְלָעִים אִם פּוֹנְדְיוֹנִים, מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ. באר היטב (כב) מתפרש. פירוש דאף שכתוב מפורש המטבע שהלו' לו ק' דינרים או סלעים מ''מ הסלע והדינר של מדינ' זו כבדים יותר משל מדינ' אחרת עכ''ל הסמ''ע וכ''כ בס' בדק הבית: (כג) מיהו. והר''ן חולק ע''ז ע''ש. ש''ך:
טו הָיָה כָּתוּב בּוֹ חֶשְׁבּוֹן סְתָם, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג שֶׁרְגִילִים לַעֲשׂוֹת בּוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם סְכוּם חֶשְׁבּוֹנָם; כְּהַהוּא (כד) שְׁטָרָא דִכְתִיב בֵּהּ: שִׁית מֵאָה וְזוּזֵי, דְּאִכָּא לְסַפּוּקֵי בְּשִׁית מֵאָה אִסְתֵּרָא וְזוּזָא, אוֹ בְּשִׁית מֵאָה זוּזֵי וְזוּזָא, דְּאַמְרִינָן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שִׁית מֵאָה אִסְתְּרֵי, שֶׁהוּא פָחוֹת. אֲבָל אֵין לְסַפֵּק בְּשִׁית מֵאָה פְרוּטוֹת, לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְכוּם חֶשְׁבּוֹן מִפְּרוּטוֹת. לָשׁוֹן שֶׁרְגִילִים לִכְתֹּב בַּשְּׁטָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתִּקּוּן חֲכָמִים, אֶלָּא לָשׁוֹן שֶׁנָּהֲגוּ הַהֶדְיוֹטוֹת לִכְתֹּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, הוֹלְכִים אַחֲרָיו; וַאֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב, (כה) דָּנִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ נִכְתַּב. הגה: וְהוּא הַדִּין תַּקָּנוֹת הַקָּהָל, אוֹ דָבָר שֶׁהוּא מִנְהַג הָעִיר (רַמְבַּ''ם פֶּרֶק כ''ג דְּאִישׁוּת) . מִי שֶׁמְּגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְכָתַב עָלָיו בַּשְּׁטָר: בְּנִי, אוֹ הַיָּתוֹם כָּתַב עַל הַמְגַדְּלוֹ: אָבִי, אוֹ: אִמִּי, לָא מִקְרֵי מְזֻיָּף, וְכָשֵׁר, הוֹאִיל וְגִדְּלוּהוּ (כו) רָאוּי לִכְתֹּב כָּךְ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סֵפֶר מִשְׁפָּטִים סִימָן מ''ח) . באר היטב (כד) שטרא. כתב הנ''י שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרין גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא''כ אסוכי מסכי להו עכ''ל. סמ''ע: (כה) דנין. היינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע''פ שנהגו כן ההדיוטות אין דנין אותו כאילו נכתב. ש''ך: (כו) ראוי. ומה''ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו. סמ''ע:
סימן מג - שצריך לכתב זמן בשטר, וכל דיני האחור והקדימה בפרטות
ובו כ''ט סעיפים
א כּוֹתְבִים בַּשְּׁטָר זְמַן הַלְוָאָה, כְּדֵי שֶׁנֵּדַע מֵאֵיזֶה לָקוֹחוֹת יִטְרֹף; שֶׁהַלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ קֹדֶם זְמַן הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל (א) לִטְרֹף (ב) מֵהֶם. וְאִם לֹא כָּתַב בּוֹ זְמַן, כָּשֵׁר לִגְבּוֹת בּוֹ מִמֶּנּוּ, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִטְרֹף מֵהַלָּקוֹחוֹת, שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר: קֹדֶם הַלְוָאָתְךָ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם קָנָה אַחַר שֶׁרָאוּ הָעֵדִים הַשְּׁטָר כָּתוּב וְחָתוּם, טוֹרֵף מֵהֶם. (ג) שׁוֹבָר שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן, כָּשֵׁר, וְיַד בַּעַל הַשּׁוֹבָר עַל הָעֶלְיוֹנָה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ע''ו) . באר היטב (א) לטרוף. ואפילו מבני חרי יש נ''מ אם הי' על הלו' ב' שטרות ואין לו קרקע אלא כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש זמן בשטרו די''ל הלואתו הי' מקודם להלואת האחר עכ''ל הסמ''ע וע''ל סכ''ד: (ב) מהם. כתב הש''ך שכן נ''ל עיקר וכן מוכח מפ''ק דב''מ גבי גט אשה וגט שחרור שנפל כו' ע''ש: (ג) שובר. לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא בסכ''ד ובסי' נ''ד ס''ג עכ''ל הש''ך וע''ל סי' שמ''ב ס''ח:
ב אִם הִשְׁמִיט הַסוֹפֵר, וְלֹא כָּתַב: לִבְרִיאַת עוֹלָם (בֵּית יוֹסֵף מַשְׁמָעוּת הַפּוֹסְקִים), וְגַם לֹא כָתַב: חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים, כָּשֵׁר. וַאֲפִלּוּ הִשְׁמִיט גַּם הַמֵּאוֹת, וְלֹא כָתַב אֶלָּא הַפְּרָט (ד) הַקָּטָן, כָּשֵׁר. הגה: אֲבָל אִם כָּתַב הָאֲלָפִים וְגַם הַפְּרָט הַקָּטָן, וְדִלֵּג הַמֵּאוֹת אוֹ הָעֲשָׂרוֹת, (ה) פָּסוּל (רִיבָ''שׁ סִימָן שפ''ב) . באר היטב (ד) הקטן. ובב''י מסתפק אם השמיט גם העשיריות ולא כתב רק האחדים אי כשר או לא וכתב שדעתו נוטה להכשיר. ש''ך: (ה) פסול. והש''ך השיג על דין זה ע''ש באורך:
ג אִם כָּתַב אֲלָפִים, וְהִשְׁמִיט חֲמֵשֶׁת, כָּשֵׁר.
ד אִם כָּתַב: בָּרְבִיעִי, עֶשְׂרִים יוֹם לְחֹדֶשׁ שְׁבָט, (ו) וְדִלֵּג בְּשַׁבָּת, כָּשֵׁר. באר היטב (ו) ודלג. הטעם דחסרונו מוכח מתוכו. סמ''ע:
ה אִם כָּתַב: בָּרְבִיעִי לְשַׁבָּת, כ''ב לְתִשְׁרִי, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן, שֶׁרְבִיעִי בְּשַׁבָּת שֶׁל תִּשְׁרִי שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה הָיָה בְּיוֹם [אַרְבָּעָה] וְעֶשְׂרִים, אֲפִלּוּ הָכִי (ז) כָּשֵׁר. באר היטב (ז) כשר. כתב הסמ''ע וא''ל הא אמרינן דבתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחא היינו דוקא כשמעיד ע''פ אבל כשכתוב בשטר הטעות מוכח ממ''ש בצדו ואי משום שיש טעות ב' ימים י''ל דבשני עיבורים טעה. וז''ל הש''ך ומה שסתם הרמ''א כאן כדעת המחבר ובא''ע סי' קכ''ו סכ''א כתב דיש חולקין אולי דוקא בגיטין נ''ל להרב להחמיר או דשאני הכא בחדש תשרי כ''ב בו דהוא שמיני עצרת דע''כ השטר מאוחר ומ''מ ר''ת חולק בהדיא וכן מסיק בפסקי מהרא''י וצ''ע לדינא וע' בתשובת מהראנ''ח סי' ק''י עכ''ל:
ו כְּתַב יָדוֹ אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב בּוֹ (ח) זְמַן. באר היטב (ח) זמן. הטעם כתב הסמ''ע כיון דאין טורפין בו מלקוחות וכתב הש''ך וכן אם יש על הלו' עוד שטרות אין לזה דין קדימ' דאל''כ הי' צריך לכתוב בו זמן אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלו' יקדים הזמן עכ''ל:
ז שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, שֶׁהֲרֵי טוֹרֵף בָּהֶם לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. וּלְפִיכָךְ קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים, וְלֹא יִגְבֶּה בִּשְׁטָר מֻקְדָּם אֶלָּא מִבְּנֵי (ט) חוֹרִין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְרֹף בּוֹ מִזְּמַן רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ. וְאִם יִטְעֹן הַלּוֶֹה: פָּרַעְתִּי, דִּינוֹ כְּטוֹעֵן כֵּן בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. וְאִם טָעַן: להד''מ, הֻחְזַק כַּפְרָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָסוּל (י) לְגַמְרֵי (טוּר בְּשֵׁם ר''י וְהָרֹא''שׁ וְהוּא בְּפֶרֶק א''נ וְרִיבָ''שׁ סִימָן שפ''ב מִיהוּ רְאָיוֹת הָרִיבָ''שׁ שָׁם יֵשׁ לִדְחוֹת, וּכְמ''ש בְּסִפְרִי ע''ש) . באר היטב (ט) חורין. ואפילו אם יקחו הב''ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן הראשון או שיכתבו ב''ד על השטר שלא יטרוף בו כי אם מזמן זה אפ''ה אינו גובה ממשועבדים משום קנס כיון דמתחלתו הי' ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דמסתבר כדבריו דכיון שנרא' פסולו בב''ד שוב אין לו תקנ' ולפ''ז אם המלו' בעצמו כתב עליו קודם שנרא' בב''ד שלא ניתן לטרוף מזמן ראשון נרא' דכשר עכ''ל: (י) לגמרי. מדברי הטור מוכח דאינו ר''ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד''ם הוחזק כפרן מכח שטר זה רק דאם טוען פרעתי נאמן כ''כ הסמ''ע בשם מור''ש והש''ך כתב דלא מוכח מידי כו' אלא דהוי כמו חספא בעלמא ופסול לגמרי ואע''פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל ג''ת אבל מ''מ לכ''ע גובה מהלו' עצמו כשהוא מודה או שיש עדים בזה וכ''כ בתשובת מהרש''ך ס''ב סי' קנ''ח ובתשובת מוהר''א ששון סי' קמ''ה והוא פשוט עכ''ל (ועיין מ''ש הגאון ח''צ בהגהת ט''ז שתופס דברי מור''ש לעיקר שאינו פסול לגמרי ע''ש):
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁגּוֹבֶה מִבְּנֵי חוֹרִין, כְּשֶׁלֹא הִקְדִּימוּ הָעֵדִים זְמַנּוֹ (יא) בְּכַוָּנָה. הגה: (טוּר בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים וְר''נ פ''ק דר''ה בְשֵׁם הרז''ה וְר' שִׁמְשׁוֹן פֶּרֶק בַּתְרָא דִשְׁבִיעִית וּבַרְטְנוּרָה שָׁם וּבעה''ת רֵישׁ שַׁעַר נ''ו) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָעֵדִים נֶאֱמָנִים בָּזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר. וְהוּא הַדִּין בְּכָל טָעוּת שֶׁהָעֵדִים (יב) מְצוּיִים לִטְעוֹת בּוֹ, הָעֵדִים נֶאֱמָנִים לוֹמַר שֶׁטָּעוּ (רַ''ן רֵישׁ ר''ה) . וְיֵשׁ (יג) חוֹלְקִין (עַיֵּן בַּטּוּר שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת) . אֲבָל אִם הִקְדִּימוּהוּ בְּכַוָּנָה, וַדַּאי אֲפִלּוּ מִבְּנֵי חוֹרִין אֵין גּוֹבִין, שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִים, שֶׁחָתְמוּ שֶׁקֶר. באר היטב (יא) בכוונה. ז''ל הנ''י כגון שכתבו שטר ללו' בלא מלו' והוא לא לוה עד לאחר זמן ואע''ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא מ''מ מאן דעביד לא פסיל ע''כ ותלמידי רשב''א כתבו דמשכחת גם כן דבשע' שחתמו חשבו שכבר נעשית ההלוא' ואח''כ ראו שהי' מלו' לו דמי אותו השטר והעידו כן עכ''ל הסמ''ע: (יב) מצויים. כתב הסמ''ע דהריב''ש סי' שפ''ב האריך וכתב על עדים שהי' להם לכתוב בשטר ל''ד שנים וכתבו ד' שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילות לטעות בהכי עכ''ל ד''מ והש''ך כתב דדבריו תמוהים דליתא כן בריב''ש וגם הב''י מכשיר להדיא בזה ע''ש: (יג) חולקים. כתב הש''ך משמע דלהי''ח אפילו בדבר שהעדים מצויין לטעות אין נאמנים לומר שטעו והא ליתא דבזה כ''ע מודים כו' וכ''כ המחבר בסי' כ''ט ס''א וז''ל וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד ולא הזכיר שום חולק וגם הרמ''א לא כתב שם כלום ואם כן דברי הרב כאן צל''ע וצריך לדחוק דמ''ש וי''ח לא קאי רק אריש דבריו וק''ל עכ''ל:
ט שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב בִּשְׁנַת נ''ח, וְכָתַב: בִּשְׁנַת נ''ז, וּמוֹכִיחַ מִתּוֹכוֹ שֶׁהוּא טָעוּת סוֹפֵר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וּתְנוּ לִפְלוֹנִי חֲתָנִי, וּבִזְמַן נ''ז עֲדַיִן לֹא הָיָה חֲתָנוֹ, וְחָתוּם בַּשְּׁטָר גַּבְרָא רַבָּא בַּתּוֹרָה וּבַחֲסִידוּת, אֵין כָּל זֶה (יד) מַצִּיל מִלִּפְסֹל הַשְּׁטָר. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הָעֵדִים קַיָּמִים, (טו) וְאֵין כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, (טז) יְכוֹלִים לַחְתֹּם שְׁטָר אַחֵר מִזְּמַן שֵׁנִי. וְאִם כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, שׁוּב אֵין נֶאֱמָנִים. מִכָּל מָקוֹם, הַמְקַבֵּל מַתָּנָה נֶאֱמָן לוֹמַר: טָעוּת הָיָה, מִגּוֹ דְּאִי בָּעִי אָמַר: שְׁטָרָא מְעַלְיָא הוּא וּבִשְׁנַת נ''ז קָנוּ מִיָּדוֹ. באר היטב (יד) מציל. דטעות זה אינו ניכר מתוכו כ''כ דאין הכל יודעים שלא הי' חתנו וגם אין בודקין אחר זה. סמ''ע: (טו) ואין. היינו כי''ח שהביא הרמ''א בסמוך דבכת''י יוצא ממ''א אינם נאמנים לומר שהוא מוקדם והא דלא הגיה כאן כלום שסמך על מ''ש בס''ח ובע''ש כתב דאם כת''י יוצא ממ''א ואין להם מגו אין להם לחתום שטר אחר וכן נרא' שהבין הסמ''ע ולא נהירא לחלק לענין כתיבת שטר אחר בין כת''י יוצא או לא ונרא' דאף שיוצא ממ''א יכולים לכתוב שטר אחר מזמן השני ועיין בתשובת מהראנ''ח סי' מ''ג וק''י עכ''ל הש''ך: (טז) יכולים. טעמו של דבר עיין בש''ך באריכות ס''ק כ''ב ע''ש (ועיין מ''ש הט''ז בזה):
י שְׁטַר מֻקְדָּם דִּכְתִּיב בֵּהּ מִקַּמֵּי חֲתִימַת סַהֲדֵי: שְׁטָרָא דְנָן אִכְתּוּב בְּיוֹם פְּלָן וְלֹא אַחְתִּים עַד יוֹם פְּלָן, (יז) כָּשֵׁר. באר היטב (יז) כשר. דליכ' למיחש שלא ימחק זה דביני ביני דא''כ יפסל שטרו במה שיהי' ריוח כשיעור ב' שיטין בין השטר לחתימת העדים וגם ירא' המחיק' וע''ל סי' מ''ה. סמ''ע:
יא אֲפִלּוּ רָאוּ הָעֵדִים שֶׁהִלְוָה לוֹ, וְאָמַר הַלּוֶֹה: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ הַשְּׁטָר וּתְנוּ בְּיַד הַמַּלְוֶה, אִם לֹא הָיָה שָׁם קִנְיָן, כּוֹתְבִין בַּשְּׁטָר יוֹם (יח) שֶׁנִּמְסַר בּוֹ, וְלֹא יוֹם שֶׁהִלְוָה לוֹ. באר היטב (יח) שנמסר. ולהפוסקים כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וע' בתשובת מבי''ט ח''ב סי' צ''ט עכ''ל הש''ך (והט''ז כתב דאף הרא''ש שכתב לפסוק כאביי מ''מ לענין הלכ' בטל דעתו בשאר מקומות ועפ''ז צדקו דברי הטור בהרב' מקומות דמוכח דלא קי''ל עדיו בחתומיו כו' עכ''ל):
יב שִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים, שֶׁהֲרֵי הוּרַע כּוֹחוֹ שֶׁל בַּעַל הַשְּׁטָר, שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵף אֶלָּא מִזְּמַן הַשְּׁטָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתְבוּ בּוֹ שֶׁהוּא מְאֻחָר, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: (יט) דְּאָקְנֵי. אֲבָל אִם לֹא כָּתוּב בּוֹ: דְּאֶקְנֶה, פְּסוּלִים (וְכֵן כָּתוּב בְּסִימָן רנ''ח), אֶלָּא אִם כֵּן מְפֹרָשׁ וְכָתוּב בּוֹ: (כ) וְאִחַרְנוּהוּ. וְאֵין לְאַחֵר שׁוּם שְׁטָר לְכַתְּחִלָּה, דְּמִחֲזֵי כְּשִׁקְרָא (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''ד ח''ד) באר היטב (יט) דאקני. ז''ל הסמ''ע מקור דין כתיבת דאקנה יתבאר לקמן סי' ק''ד וקי''ב ע''ש דנתבאר דאנן קי''ל גם בדאקנה שהוא ט''ס אם לא שכתוב שאר האחריות ולא כתוב אחריות דאקנה ע''ש עכ''ל: (כ) ואיחרנוהו. דאז ליכא למיחש דאף אם לוה ואח''כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנה ומכר דהמע''ה ומזמן השטר אינו ראי' שהרי כתוב בו שהזמן מאוחר. סמ''ע:
יג הָא דְּשִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִים כְּשֵׁרִים, דַּוְקָא בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה. אֲבָל בְּשִׁטְרֵי (כא) מֵקָּח וּמִמְכָּר, אֲפִלּוּ מְאֻחָרִים (כב) פְּסוּלִים, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתַב הָאִחוּר בְּפֵרוּשׁ (הש''ךָ גורס כאן הגה דלעיל אֵין לְאַחֵר שׁוּם שְׁטָר (כג) לְכַתְּחִלָּה וכו') . (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''ד ח''ד) . באר היטב (כא) מקח. נ''ל ה''ה שטר מתנ' דזיל בתר טעמא. ש''ך: (כב) פסולים. כתב הש''ך נ''ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשר ולפ''ז מסתמא כשר עד שיתברר שלא הודיעו עכ''ל: (כג) לכתחל'. אם לא שא''א בענין אחר כמ''ש בסי''ט וס''כ ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד. ש''ך:
יד שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ כָּתוּב: בְּשַׁבָּת אוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי, שְׁטָר מְאֻחָר הוּא וְכָשֵׁר, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מֻקְדָּם הוּא וּבְאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּי'' א בְּתִשְׁרִי נִכְתַּב, אֶלָּא מַעֲמִידִין הַשְּׁטָר עַל חֶזְקָתוֹ, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין כּוֹתְבִין בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּלְפִיכָךְ אִחֲרוּהוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּאִי (כד) אָמַר: אִשְׁתָּבַע לִי, חַיָּב לִשָּׁבַע. וְדַוְקָא בִּשְׁטָר מְקֻיָּם, אֲבָל אִם אֵינוֹ מְקֻיָּם, עַל בַּעַל הַשְּׁטָר לְהָבִיא רְאָיָה. באר היטב (כד) אמר. אבל הב''ד אין טוענין עבורו שישבע וקמ''ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע אבל בטענת מזוייף או אמנה או שיש בו רבית לא כמ''ש בסי' פ''ב ס''י מ''מ בטענת מוקדם משביעינן ליה דהא ע''כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א''י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאם כתבתי ללוות ולא לויתי או אמנה. וא''ל ממ''נ אי טוען שישבע לו שלא פרעו הא בלא''ה צריך לישבע לו כן ואי לא פרעו ישלם לו י''ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצ' שישבע על כך שחושד אותו שיורה לעצמו שום היתר על שבוע' זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם א''נ מיירי שאומר לא לויתי דבשטר כשר לא משבעינן ליה כנ''ל לכך טען דמוקדם הוא וע''ז צריך לישבע כיון דאיכ' ריעות' אלא שקש' על המחבר דהא פסק לעיל ס''ז דגוב' מבני חרי אם כן למה ישבע ודוחק לומר דמפרשו לענין לקוחות אם כן ל''ל דטען אשתבע לי הא בלא''ה צריך לישבע נגד הלקוחות ונרא' דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר עכ''ל:
טו כָּל שְׁטָר הַבָּא לְפָנֵינוּ, אָנוּ תּוֹלִים שֶׁנִּמְסַר (כה) בִּזְמַן הַכָּתוּב בּוֹ. חוּץ מֵהֵיכָא דְאִתְרַע, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל; דְּכֵיוָן דְּאִתְיְלִיד בֵּהּ רִיעוּתָא, אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת בּוֹ עַד שֶׁיָּבִיא (כו) רְאָיָה שֶׁבָּא לְיָדוֹ מִזְמַן הַכָּתוּב בּוֹ, אִם אֵין בּוֹ (כז) קִנְיָן. באר היטב (כה) בזמן. כ''כ הטור ג''כ וזה אתי שפיר להפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו כמ''ש בסי' ל''ט סי''ג אבל לדעת התוספות והרא''ש והטור דפסקו דעדיו בחתומיו זכין לו צריך דין זה ביאור עכ''ל הסמ''ע. והש''ך תירץ דיש חילוק בין גיטין לשאר שטרות ע''ש: (כו) ראיה. והא דמהני ראי' ולא חיישינן שמא פרעו כמ''ש בסי' מ''א ס''ד שאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו אבל כאן המלו' בעצמו מצאו וע''ל סי' ס''ה סי''ג עכ''ל הסמ''ע (והט''ז תמה עליו וכתב דקושיא מעיקרא ליתא דמיירי בשטר מכר שיש בו אחריות נכסים דלא שייך שם פרעון או שהלקוחות יודעים שלא נפרע אלא שיש חשש קדימ' ע''כ צריך להביא ראי' אבל בעלמא לא חיישינן וזה עיקר עכ''ל): (כז) קנין. דאם קנו מידו טורף מזמן הקנין גם איכא כמה דיעות דבשטרי אקנייתא לא בעינן שיבא לידו כלל. סמ''ע:
טז אִם נִכְתַּב בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, כָּשֵׁר, שֶׁהַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. אֲבָל נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה, (כח) פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין עֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. אֲבָל עֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, כָּשֵׁר. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא לָקַח מִיָּד בְּקִנְיָן, אֲבָל לָקַח מִיָּד בְּקִנְיָן, אֲפִלּוּ לֹא חָתְמוּ אֶלָּא לִזְמַן (כט) מְרֻבֶּה, כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ, עֵדִים שֶׁרָאוּ הַקִּנְיָן וְאִחֲרוּ לְכָתְבוֹ עַד אַחַר זְמַן, אִם זוֹכְרִים לִזְמַן הַקִּנְיָן, יִכְתְּבוּ הַזְּמַן מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם; וְאִם לָאו, יִכְתְּבוּ מִיּוֹם הַכְּתִיבָה. באר היטב (כח) פסול. כתב הסמ''ע בשם ד''מ וז''ל אמרי' בפ''ב דגיטין מעשה ב''ד נכתב ביום ונחתם בליל' דמשעת גמ''ד נשתעבד ולא מיקדי מוקדם עכ''ל וז''ל הש''ך וכתוב' איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעש' ב''ד דמיא וכו' והרשב''א בחדושיו פסק דכמעש' ב''ד דמיא יע''ש עכ''ל: (כט) מרובה. ז''ל הסמ''ע בר''ס ל''ט כתב המחבר דאם יש עדים שקנו מידו אפי' אם לא נכתב גובה ממשעבדי ולפ''ז צ''ל דמ''ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרוב' אינו ר''ל דצריכים לכתוב ולחתום אלא אם המלו' חפץ בזה שחושש שמא ישתכח העדות אז יכתבו זמן הקנין ועוד יש לחלק בין אם עידי הקנין לפנינו או לא ע''ש והש''ך כתב דלא נהירא לחלק בכך ובחנם דחק דודאי דעת הרא''ש והטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים עכ''ל (והט''ז מחלק דהתם מיירי דוקא תוך הזמן והכא מיירי לאחר זמן פרעון תבעו והעדים חתמו תוך זמנו ובחנם טרח הסמ''ע בזה עכ''ל:
יז יֵשׁ מִי (ל) שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּאַמְרִינָן דַּעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן כָּשֵׁר, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה, אֲבָל בְּשִׁטְרֵי (לא) חִיּוּב שֶׁהוּא מִתְחַיֵּיב בְּקִנְיָן אוֹ בַשְּׁטָר, לֹא: באר היטב (ל) שאומר. ומהרמב''ם ושאר פוסקים לא משמע כן שלא חילקו בכך ש''ך. (וכ''כ בט''ז ע''ש): (לא) חיוב. שם מסיים בטעמו ז''ל דבמה יתחייב ביום כו' ונלע''ד דכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתב לו השטר עד הליל' כן חיובו בקנין מיירי דלא קנה עד הליל' וביום התעסק בהסכמתו וחיובו בדברים וגומר החיוב בליל' בשטר או בקנין אבל אי קנה בק''ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה מאותו שעה עכ''ל הסמ''ע:
יח כְּשֶׁכּוֹתְבִין יוֹם שֶׁקָּנוּ בּוֹ, סוֹמְכִים זְמַן (לב) הַכְּתִיבָה לְאוֹתוֹ יוֹם, וְכוֹתְבִין: ''קָנִינוּ מִפְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְכָתַבְנוּ וּמָסַרְנוּ לְיַד פְּלוֹנִי''. וּכְשֶׁכּוֹתְבִים יוֹם שֶׁעוֹמְדִים בּוֹ, סוֹמְכִים הַכְּתִיבָה לְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁחוֹתְמִים, וְכוֹתְבִים: ''קָנִינוּ מִפְּלוֹנִי וְכָתַבְנוּ וְחָתַמְנוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּמָסַרְנוּ לִפְלוֹנִי''. וְאִי לָא, מִחֲזֵי (לג) כְּשִׁקְרָא. (לד) מִיהוּ, אִם כָּתְבוּ סְתָמָא: בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי קָנִינוּ מִפְּלוֹנִי, (לה) לֹא מִחֲזֵי כְּשִׁקְרָא (ר' יְרוּחָם נ''ד ח''ב וְהוּא טוּר מבעה''ת) . באר היטב (לב) הכתיב'. כתב הסמ''ע דצריך להגיה סומכין הקנין לאותו יום כו' ור''ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעש' באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבין יום שעומדים אז סומכין הכתיב' אצל אותו יום ולא הקנין עכ''ל וגם הש''ך כתב שכן עיקר וע' בתשובת מהראנ''ח סי' מ''ג: (לג) כשיקרא. ר''ל דצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב''י ד''מ וע''ש שהביא הרב' דעות שחולקים בזה וס''ל דהשטר פסול עכ''ל הסמ''ע (והט''ז כתב דיש לחלק דברישא אין פיסול רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא יש כאן פיסול ע''ש): (לד) מיהו. כתבו הסמ''ע והש''ך דהג''ה זו עיקר מקומה בס''כ דהא לא איירי כאן מדין מקום אלא מזמן כו' ע''ש (וכ''כ בט''ז וע''ש): (לה) לא. ז''ל הר''ן אם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא הי' באותו זמן באות' העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשקרא לא חיישינן. סמ''ע:
יט אִם אֵינָם זוֹכְרִים לְיוֹם הַקִּנְיָן, לֹא יֹאמְרוּ: בָּרוּר לָנוּ שֶׁקָּנִינוּ מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁרִי, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים בְּכַמָּה, (לו) וּלְפִיכָךְ נִכְתֹּב מִתְּחִלַּת חֶשְׁוָן, שֶׁזֶּה מִחֲזֵי כְּשִׁקְרָא. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם זוֹכְרִים שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בִּתְחִלַּת תִּשְׁרִי אוֹ בְּאֶמְצָעוֹ אוֹ בְּסוֹפוֹ, יִכְתְּבוּ: בַּשְּׁלִישׁ (לז) הָרִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ פְּלוֹנִי, אוֹ בְּאֶמְצָעִי, אוֹ בִּשְׁלִישׁ אַחֲרוֹן. באר היטב (לו) ולפיכך. . ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ''ה מחזי כשיקרא דאל''כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר בסי''ב עכ''ל הסמ''ע. והש''ך השיג על דין זה ומסיק וכתב ונ''ל היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעים בכמה בחדש מותרים לכתוב מתחלת מרחשון מיהו בחידושי רשב''א לא משמע כן עכ''ל וע''ש: (לז) הראשון. וליכא למיחש דיגב' בו מתחלת השליש דהמע''ה. סמ''ע:
כ מִי שֶׁנִּמְסְרָה לָהֶם עֵדוּת בִּמְדִינָה אַחַת וְכָתְבוּ הָעֵדִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אֵין מַזְכִּירִים בַּשְּׁטָר מָקוֹם שֶׁנִּמְסְרָה בּוֹ הָעֵדוּת, אֶלָּא מָקוֹם שֶׁכָּתְבוּ בּוֹ חֲתִימַת יָדָם. וְדַוְקָא כְּשֶׁאֵין כּוֹתְבִין זְמַן הַקִּנְיָן, וְכוֹתְבִין זְמַן הַכְּתִיבָה; אֲבָל אִם זוֹכְרִים זְמַן הַקִּנְיָן, וְכוֹתְבִים אוֹתוֹ, (לח) אָז יִכְתְּבוּ הַמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הַקִּנְיָן, שֶׁאִם יִכְתְּבוּ מְקוֹם הַכְּתִיבָה, נִמְצְאוּ מְשַׁקְּרִים, (לט) וּפָסוּל. וּכְשֶׁכּוֹתְבִים מְקוֹם הַכְּתִיבָה, כּוֹתְבִים כָּךְ: אָמַר לָנוּ פְּלוֹנִי, וְכָתַבְנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל כְּשֶׁכּוֹתְבִים מָקוֹם שֶׁנִּמְסְרוּ הַדְּבָרִים, כּוֹתְבִים: אָמַר לָנוּ פְּלוֹנִי, אוֹ: קָנִינוּ מִפְּלוֹנִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְכָתַבְנוּ וְחָתַמְנוּ וּמָסַרְנוּ לִפְלוֹנִי. באר היטב (לח) אז. משמע דס''ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד אבל הרב' גאונים ס''ל דבזה כותבין ב' המקומות עכ''ל הסמ''ע: (לט) ופסול. ז''ל הש''ך ול''נ עיקר שאין השטר נפסל בכך בדיעבד כדעת רש''י ותוספות ושאר פוסקים וכן מוכח מדעת המחבר עצמו בסכ''א דאי ס''ד דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע ואם כן קשה על המחבר דדבריו סותרים זא''ז ואולי ס''ל לחלק אבל אין נרא' כן כו' ע''ש:
כא הָא דְאַמְרִינָן שֶׁכּוֹתְבִים מְקוֹם הַכְּתִיבָה אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, דַּוְקָא שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ מִשְׁתַּנֶּה מִמְּקוֹם הַקִּנְיָן לִמְקוֹם הַכְּתִיבָה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם מִשְׁתַּנֶּה, וּבִלְבַד שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר הַמַּטְבֵּעַ שֶׁיּוֹצֵא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל אִם הַמַּטְבֵּעַ מִשְׁתַּנֶּה מִמְּקוֹם הַמְּסִירָה לִמְקוֹם הַכְּתִיבָה, וְאֵין כָּתוּב בַּשְּׁטָר: (מַטְבֵּעַ) הַיּוֹצֵא בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, לֹא יִכְתְּבוּ אֶלָּא שֵׁם מָקוֹם שֶׁמָּכְרוּ הַדְּבָרִים שָׁם, שֶׁמַּטְבֵּעַ אוֹתוֹ מָקוֹם נִשְׁתַּעְבֵּד. וְאִם יִכְתְּבוּ מָקוֹם אַחֵר, הָיָה מִשְׁתַּעְבֵּד מִמַּטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בִּמְקוֹם כְּתִיבַת הַשְּׁטָר.
כב שְׁטָר שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ (מ) מָקוֹם שֶׁנִּכְתַּב בּוֹ, כָּשֵׁר (וּמוּכָח לְעֵיל סִימָן מ''ב סי''ד) . באר היטב (מ) מקום. כתב הר''ן ואפילו שתי עיירות בתחום א' אפ''ה א''צ לכתוב אלא מקום הכתיב'. סמ''ע:
כג רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם שְׁטָר עַל לֵוִי, בְּשֶׁל רְאוּבֵן כָּתוּב: בַּחֲמִשָּׁה (נ''א בכ''ח) בְּנִיסָן, וּבְשֶׁל שִׁמְעוֹן כָּתוּב: בְּנִיסָן, סְתָם, וְאֵין לְלֵוִי אֶלָּא שָׂדֶה אַחַת שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חוֹבוֹת שְׁנֵיהֶם, נוֹתְנִים אוֹתָהּ לִרְאוּבֵן, דְּשֶׁמָּא שְׁטָרוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הָיָה בְּסוֹף נִיסָן. וְכֵן אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִטְרֹף מִלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מִלֵּוִי מֵאִיָּר וְאֵילָךְ, שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: זְמַנְּךָ מֵאֶחָד בְּנִיסָן, וְהִנַּחְנוּ לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת חוֹבְךָ, וְהוּא אוֹתוֹ שָׂדֶה שֶׁגָּבָה רְאוּבֵן, כִּי שֶׁלֹּא כַּדִּין גָּבָה, שֶׁאַתָּה מֻקְדָּם לוֹ. לְפִיכָךְ, אִם יִכְתְּבוּ הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה, יִגְבּוּ מִלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מֵאִיָּר וְאֵילָךְ:
כד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בַּשּׁוֹבֵר לֹא עֵדֵי הַשְּׁטָר וְלֹא זְמַנּוֹ, כֵּיוָן שֶׁסְכוּם הַמָּעוֹת שֶׁל הַשְּׁטָר וְהַשּׁוֹבֵר (מא) שָׁוִים, מִמֵּילָא אַמְרִינָן שֶׁהַשּׁוֹבֵר נִכְתַּב עַל אוֹתוֹ שְׁטָר. באר היטב (מא) שוים. כתב הסמ''ע וא''צ להיות שוים בכל ענין כמ''ש בסי' ע''א ס''ט בשטר שיש בו נאמנות כו' ע''ש ולא בא כאן אלא לאפוקי אם הסך שכתוב בשובר לא נמצא בזה השטר שביד המלו' אז ודאי לא קאי השובר עליו וע''ל סי' נ''ד ס''ג ששם מקור דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם עכ''ל:
כה מִי שֶׁהוֹצִיאוּ עָלָיו שְׁטָר חוֹב בְּנִיסָן, סְתָם, וְהוֹצִיא מְחִילָה שֶׁזְּמַנָּהּ בְּי''ח בְּנִיסָן, יֵשׁ כֹּחַ בִּמְחִילָה זוֹ לְבַטֵּל הַחוֹב.
כו רְאוּבֵן הוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל שִׁמְעוֹן שֶׁזְּמַנּוֹ בְּיוֹם כָּךְ, וְשִׁמְעוֹן הוֹצִיא שׁוֹבָר עַל שְׁטָר זֶה כָּתוּב בְּאוֹתוֹ יוֹם בְּעַצְמוֹ, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
כז רְאוּבֵן הוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל שִׁמְעוֹן שֶׁזְּמַנּוֹ חֲמִשָּׁה בְּנִיסָן, וְשִׁמְעוֹן הוֹצִיא שׁוֹבָר שֶׁנִּכְתַּב בַּחֲמִשָּׁה בְּנִיסָן כָּתוּב בּוֹ שֶׁמָּחַל רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן כָּל תְּבִיעוֹת שֶׁהָיוּ עָלָיו עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם, רְאוּבֵן גּוֹבֶה שְׁטָרוֹ, (מב) דְּבִלְשׁוֹן הָעוֹלָם עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל. אֲבָל אִם הָיָה כָּתוּב שֶׁמָּחַל לוֹ כָּל תְּבִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו עַד עַכְשָׁיו, הָוֵי סָפֵק, וּמִסְפֵיקָא לֹא מַפְקִינָן מָמוֹנָא. באר היטב (מב) דבלשון. צ''ע דבד''מ דחה דין זה וס''ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכ' ומור''ם לא השיג עליו עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דהרב' פוסקים אחרונים נתעוררו בשתי תשובות הרא''ש דסתרי אהדדי בדין זה אבל באמת נרא' דלק''מ דהרי הרא''ש גופו כתב בתשוב' האחרונ' דאם כתב עד עכשיו הוי ספיקא א''כ בתשוב' הראשונ' שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לעד עכשיו כמו ע''כ לא יאכלו כו' עד היום הזה. וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה וכו' וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשוב' אחרונ' שכתוב שמחל לו כל התביעות שלו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח ור''ל עד התחלת ה' בניסן כנ''ל ברור עכ''ל:
כח שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, אֶחָד כָּתוּב בּוֹ: אֲדָר (מג) סְתָם, וְאֶחָד כָּתוּב בּוֹ: אֲדָר שֵׁנִי, וְאֵין לַלּוֶֹה נְכָסִים כְּנֶגֶד שְׁנֵיהֶם, נוֹתְנִים לְמִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ אֲדָר סְתָם. וְאִם בִּשְׁנֵיהֶם נִכְתַּב אֲדָר סְתָם, הָוֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּשְׁנֵיהֶם אֲדָר רִאשׁוֹן, וְנוֹתְנִים לְמִי שֶׁזְּמַנּוֹ קוֹדֵם בְּמִסְפָּר יְמֵי הַחֹדֶשׁ. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן תכ''ז כֵּיצַד כּוֹתְבִין, וּבְאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן קכ''ו. כָּל זְמַן הַכָּתוּב בַּשְּׁטָר, כְּגוֹן; עַד הַפֶּסַח אוֹ עַד הַקָּצִיר, דָּנִים אוֹתוֹ כְּמוֹ בִּנְדָרִים. באר היטב (מג) סתם. כתב הסמ''ע דה''ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון ה''נ כאילו נכתב בשניהם אדר ראשון וז''ל הש''ך ובי''ד סי' ר''כ ס''ק פ''ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע''ש וע''ל סי' שי''ב סט''ו עכ''ל:
כט אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר: עַד אַחַר הַפֶּסַח, הַיְנוּ עַד (מד) שֶׁיַּעַבְרוּ רֹב הַיָּמִים שֶׁבֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת. (עַד כָּאן יוֹם כ''א) . באר היטב (מד) שיעברו. ז''ל הסמ''ע ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א''י מ''ב יום ולדידן שעושין ב' ימים מספק נשאר מ''א יום. ומ''ש רוב הימים הוא ל''ד אלא מיד שעובר המחצ' חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבתא ולאחר שבתא וכ''כ הר''ן בהדיא מחצית. נמצא דלבני ארץ ישראל החיוב עליו מיד אחר כ''א יום ולבני ח''ל מיד אחר כ' יום ומחצ' וכן אם כתב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים עכ''ל והש''ך השיג ע''ז וכתב דרחוק מן השכל ליתן לו זמן רב כזה לכך נרא' פירוש ר''ח ז''ל דאחר הרגל הוא ט''ו יום אחר הרגל ואין חילוק בין רגל לרגל וכבר נודע שכל דברי ר''ח הם דברי קבל' מחכמי הש''ס שהי' גאון קדמון וכמ''ש הרא''ש ושאר פוסקים בכמ' מקומות ועוד שנ''ל מקור לדבריו מפ''ק דתענית כו' ע''ש וכתב עוד דמ''ש המחבר רוב הימים הוא דוקא ודלא כהסמ''ע גם מ''ש הסמ''ע דלבני א''י חל החיוב מיד אחר כ''א יום כו' לא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א''י מ''ג יום ולדידן מ''ב יום נמצא דכ''א יום לכ''ע ליכא רובא ולבני א''י אפי' פלגא לא הוי עכ''ל:
סימן מד - דין חזרת השטר בשיטה אחרונה, וכיצד מקימים המחק והתלוים
וּבוֹ י''א סְעִיפִים
א צָרִיךְ לְהַחֲזִיר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה, מִפְּנֵי (א) שֶׁאֵין לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה (טוּר) . שֶׁאֵין הָעֵדִים יְכוֹלִים לְצַמְצֵם שֶׁיַּחְתְּמוּ מִיָּד סָמוּךְ לַכְּתָב, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא (ב) הִנִּיחוּ שָׁם כְּדֵי שִׁיטָה, וְכָתַב הַמְזַיֵּף שָׁם מַה שֶּׁרָצָה. וְאִם לֹא (ג) הֶחֱזִיר, אֵין הַשְּׁטָר נִפְסָל בְּכָךְ, אֶלָּא שֶׁאֵין לְמֵדִים מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה. הגה: וּדְלָא כְּיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַשְּׁטָר כֻּלּוֹ פָסוּל, דְּכָל שְׁטָר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה כְּתִקּוּן חֲכָמִים פָּסוּל אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טַעַם לְפָסְלוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְתוֹס' בְּפ' ג''פ דַּף קס''א ע''א) . וְהָא דְאֵין לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה, הַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא זִיֵּף, אֲבָל אִם הַשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה לְחוֹבַת מוֹצִיא הַשְּׁטָר, לְמֵדִין מִמֶּנָּה, דְּוַדַּאי לֹא זִיֵּף. (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט בְּשֵׁם רִיטְבָ''א והר''א) . באר היטב (א) שאין למדין. כ' הב''י בשם הגהת מיי' הא דאין למדין משיט' אחרונ' ה''מ דבר חדש או דבר שסותר לגמרי מה שלמעל' אבל דבר שאינו סותר לגמרי ילמד סתום מן המפורש ואדרב' שיט' אחרונ' עיקר והביא ראיות ע''ז עכ''ל ב''י ועיינתי בהגמ''י שם וראיתי שאין ראיותיו מוכרחות כו' גם שאר כל הפוסקים לא חילקו בכך וכתבו סתם אין למדין כו' משמע אפילו דבר שהוא פירוש לשלמעל' אם לא היו מפרשים אותו כך בהכרח בלא שיט' אחרונ' אין למדין הימנה ולכן דברי הגהת מיי' הנ''ל צ''ע לדינא עכ''ל הש''ך וע''ש: (ב) הניחו. ומה שכותבין בסוף השטר וקנינא מפלוני וכו' ג''ז מיקרי חזרת השטר ואע''פ שעדיין לא נכתב למעל' אלא שאמר הלו' לעדים שיקנו מידו להמלו' ולא כתוב שם דכן עשו עד לבסוף שכתוב וקנינא כו' מ''מ כיון דאין זה דבר חדש לגמרי גם מסתמא עשו העדים מה שביקש מהן מש''ה הוי בכלל חזרת השטר. סמ''ע: (ג) החזיר. כתב הסמ''ע אם לא הוחזר מענינו אפילו יש כדי שיטה אויר בין השטר לחתימת העדים אפ''ה אין למדין משיט' אחרונ' דלא חלקו חכמים בתקנתן והש''ך כתב דהיינו דוקא כדעת הטור וסייעתו דגזרו הרחיקו אטו לא הרחיקו אבל להמחבר ושאר פוסקים לא משמע כן שכתבו סתמא דהטעם הוא שיש לחוש לזיוף א''כ כשיש שיטה אויר דליכא למיחש לזיופא למדין עכ''ל:
ב אִם הַשְּׁטָר כֻּלּוֹ מִכְּתִיבַת יָדוֹ שֶׁל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב, לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה. אֲבָל אִם הַשְּׁטָר מִיָד אַחֵר, וְהַחַיָּב (ד) חָתוּם לְמַטָּה, אֵין לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה. באר היטב (ד) חתום. הטעם דאין הלוה יכול לצמצם כ''כ. סמ''ע:
ג אִם סִיֵּם הַשְּׁטָר בְּסוֹף שִׁיטָה, וְהִרְחִיקוּ הָעֵדִים שִׁיטָה שְׁלֵמָה, וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שְׁנִיָּה, אֵין לְמֵדִין מֵחֲצִי שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה וּמִשִּׁיטָה שְׁלֵמָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, הגה: (עי' סק''י) אִם נִמְצָא דָבָר כָּתוּב בַּחֲצִי שִׁיטָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּבַשִּׁיטָה שֶׁלְּפָנֶיהָ. וְדַוְקָא שֶׁחָתְמוּ הָעֵדִים זֶה תַּחַת זֶה, אֲבָל אִם חָתְמוּ זֶה אַחַר זֶה, כָּל הַשְּׁטָר פָּסוּל, (ה) כְּדִלְקַמָּן סִימָן מ''ה סָעִיף י'. באר היטב (ה) כדלקמן. שם כתב הרמ''א דאם השטר מסיים באמצע השיט' יכולים העדים לחתום בחצי שיטה הנשארת זה אצל זה ולמדין גם מחצי שיטה שלפניהן וסומכים ע''ז דאם השטר לא היה כתוב כן מתחל' לא היו העדים חותמין בו וכאן כתב הרמ''א דאם חתמו זה אחר זה כל השטר פסול צ''ל דמיירי שידוע שעברו העדים והרחיקו חתימתן שורה ומחצ' ובשע' שבא השטר לב''ד רואין שאין ריוח לפני חתימת העדים ע''ז כתב דאם העדים חתומין זה תחת זה השטר כשר אלא שאין למדין משיט' ומחצ' האחרונים ואם הם חתומים זה בצד זה כל השטר פסול כיון דהי' יכול לזייפו לחתוך שטר העליון ולכתוב בחצי שורה האחרונ' פלוני לוה כו' דה''ל שטר ועדיו בשיט' א' דכשר וכ''ש אם בא לפני ב''ד ועדיין לא נכתב באותו אויר כלום דפסול כל השטר ומזה איירי בסי' מ''ה עכ''ל הסמ''ע:
ד הֵיכָא דִכְתִיב בֵּהּ: (ו) ''שָׁרִיר וְקַיָּם'', לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה (טוּר) . באר היטב (ו) שריר. ז''ל הש''ך בסמ''ע משמע שהמחבר הוציא דין זה מהטור ובאמת זה טעות דהטור מיירי להדיא בזה''ז שהורגלו לכתוב בכל השטרות שריר וקיים ושטר שאין בו שריר וקיים פסול אבל מדין הש''ס שהשטר כשר בלא שריר וקיים אדרבא נהפוך הוא שאין למדין משיט' אחרונ' וכן מוכח בטור וגם קשה ליחוש שמא הניחו העדים שיטה חלק דא''א להם לצמצם שיחתמו סמוך לכתב ממש וכתב באותה שיטה מאי דבעי וכתב לבסוף שריר וקיים ובסמ''ע תירץ דמיירי שיש עכשיו שורה חלק בין השטר לחתימת העדים ולא נהירא דאם כן אפילו לא כתב שריר וקיים נמי ס''ל דגזרינן אטו לא הרחיקו אם כן ה''ה דכתב שריר וקיים יש לגזור כן ועוד שהרי כתב סתמא למדין ונ''ל לתרץ דמיירי שקודם לכן לא הוחזר מענינו של שטר דאמרינן כיון דתקנו חכמים לחזור מענינו של שטר למה לא עשו העדים כתקון חז''ל אלא ודאי העדים כתבו שריר וקיים ולכך לא החזירו אבל כשהוחזר מענינו של שטר וגם כתוב שריר וקיים אמרינן דהעדים עשו כהוגן וכיון שהחזירו שוב לא היו צריכים לכתוב שריר וקיים אלא שא''א היה להם לצמצם והניחו שיטה חלק וחיישינן שמא כתב הוא בשיט' זו מאי דבעי וכתב אח''כ שריר וקיים עכ''ל:
ה אִם יֵשׁ בַּשְּׁטָר מְחָקִים אוֹ תְלוּיוֹת אוֹ תֵבוֹת שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם הַקּוּלְמוּס, צָרִיךְ לְקַיְּמָם קֹדֶם ''וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם''. וְאֵין צָרִיךְ (ז) לִכְתֹּב ''וְדֵין קִיּוּמֵיהוֹן'' (מָרְדְּכַי וְתוֹס' ר''פ ג''פ) . וְאִם לֹא קִיֵּם, אֵינָם פּוֹסְלִים הַשְּׁטָר, אֶלָּא שֶׁאֵין לְמֵדִין מֵהֶם. הגה: (ח) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיָה מְחָק, וְלֹא נִתְקַיֵּם, פָּסוּל כָּל הַשְּׁטָר, שֶׁמָּא הָיָה כָּתוּב חוֹבָה לְבַעַל הַשְּׁטָר וְנִמְחַק. אֶלָּא אִם כֵּן מוּכָח מִתּוֹךְ הַשְּׁטָר מֶה הָיָה הַמְחָק, אָז לֹא נִפְסָל כָּל הַשְּׁטָר (טוּר ונ''י ר''פ ג''פ) . וְאִם הָיוּ בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר, דְּהַיְנוּ שֵׁם הַלּוֶֹה וְהַמַלְוֶה וְהַמָּעוֹת, נִפְסָל הַשְּׁטָר, אִם לֹא קִיְּמָם. וְאִם הָיוּ בַּזְּמַן וְלֹא קִיְּמָם, הָוֵי כִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן. באר היטב (ז) לכתוב. אלא יכתוב בזה''ל בראשית (דרך משל) הוא על המחק או הוא תלוי ותו לא ובטור כתב שיכתוב ג''כ זו קיומ' והכל ש''ו ונרא' דגם הטור לא כתבו אלא למנהג בעלמא. סמ''ע: (ח) ויש אומרים. כתב הש''ך דהרב' גדולים סוברים כן ודבריהם עיקר וע''ש:
ו שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גְּרָר מֵאַחֲרָיו, אוֹ בֵּינֵי שִׁיטֵי, בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתּוֹב הַפֵּרָעוֹן מֵאַחֲרָיו אוֹ בֵּינֵי שִׁיטֵי, (ט) כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְאַיֵּם עַל בַּעַל הַשְּׁטָר. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים. באר היטב (ט) כשר. שם בתשובת הרמב''ן כתב טעם לפי שהשטר מוחזק ביד המלו' וכאילו הממון שכתוב בו מוחזק בידו והביא ראי' לדבריו ע''ש עכ''ל הסמ''ע. והש''ך הקשה על המחבר ממ''ש בסי' ס''ה ס''כ והניח בצ''ע וכתב דנ''ל עיקר לדינא דפסול ע''ש:
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין לְקַיֵּם הַמְּחָקִים (י) אֶלָּא בִּכְתָב שֶׁהוּא בִּכְתַב הַשְּׁטָר, וְלֹא בִּכְתִיבָה דַקָּה יוֹתֵר מִכְּתַב הַשְּׁטָר. באר היטב (י) אלא. היינו כשמקיים למט' בשטה אחרונ' או סמוך לה ממש שיש לחוש שהעדים הניחו שיטה ריוח והוא כתב ב' שיטות דקות שם אבל אם מקיים למעל' מזה יכול לקיים אף בכתב דק. ש''ך:
ח אִם הָיָה הַמְּחָק בְּשִׁיטָה אַחַת סָמוּךְ לָאַחֲרוֹנָה, וְהוּא כְּשִׁעוּר ''שָׁרִיר וְקַיָּם'' אוֹ יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְקִיְּמוֹ, פָּסוּל, שֶׁמָּא מְחָקוֹ וְכָתַב דָּבָר (יא) שֶׁזִּיֵּף, וְחָזַר וְקִיֵּם בָּרֶוַח שֶׁבֵּין הַכְּתָב וְהָעֵדִים. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין אֲוִיר שִׁיטָה בֵין עֵדִים לַשְּׁטָר, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא הוֹסִיף בְּאוֹתוֹ הָאֲוִיר שֶׁהִנִּיחוּ הָעֵדִים, אֲבָל יֵשׁ בּוֹ אֲוִיר שִׁיטָה, כָּשֵׁר, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הִנִּיחוּ אֲוִיר שְׁנֵי שִׁיטִין וְהוֹסִיף מַה שֶּׁרָצָה בַּשִּׁיטָה וְנִשְׁאַר עוֹד שִׁיטָה אֲוִיר. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁעֵדִים מֻחְזָקִים (יב) בְּיוֹדְעִים, הָא לָאו הָכִי, חַיְשִׁינָן. באר היטב (יא) שזייף. כתב הסמ''ע דאפילו אם לא נמצא כתוב במקום המחק זכות של בעה''ש אפ''ה פסול שמא מחק למעל' חובתו או כתב שם זכותו ואפילו אם גם זה אינו נמצא שם מ''מ כיון דיכול לזייף ולהגי' בשטר זכותו ה''ל שטר שיכול לזייף ופסול עכ''ל אבל אין כן דעת הש''ך ע''ש: (יב) ביודעים. וכן בשאר דוכתי דאמרינן מסתמא העדים עשו כהוגן היינו נמי כשמוחזקים ביודעים אותו הדין. ש''ך:
ט הָאִדָּנָא נָהֲגוּ לִכְתֹּב קִיּוּם מְחָקִים וּתְלוּיוֹת אַחַר (יג) ''וְקָנֵינָא'', לְפִי שֶׁהֻרְגְּלוּ עַתָּה לִכְתֹּב בְּכָל הַשְּׁטָרוֹת ''שָׁרִיר וְקַיָּם'', דְּאִי אֶפְשָׁר לְזַיֵּף, וּלְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה, וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר. מִשּׁוּם הָכִי שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ ''שָׁרִיר וְקַיָּם'', (יד) פָּסוּל, וְאֵין לְעֵדִים לַחְתֹּם אֶלָּא אִם כֵּן כָּתוּב: ''שָׁרִיר וְקַיָּם''. וְאִם כָּתוּב בּוֹ (טו) תְּרֵי ''שָׁרִיר וְקַיָּם'', כָּשֵׁר. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה כֵן (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ס''ח סִימָן י''ח) . באר היטב (יג) וקנינא. קודם שריר וקיים ואותן שמקיימין בתר שריר וקיים טועים הן עכ''ל הש''ך: (יד) פסול. ר''ל דהעדים לא יחתמו שטר כזה אבל ודאי כשבא שטר לפנינו בלא שריר וקיים ואנו רואים שהעדים חתומים סמוך לשטר בלי שיטה חלק פשיטא דהשטר כשר רק שאין למדין משיט' אחרונ' כמש''ל בס''א מיהו בהרא''ש והטור יש לפרש כפשוטו דס''ל דאם לא הוחזר מענינו של שטר כל השטר פסול אע''ג דליכא חשש זיוף וה''ה לדידן גבי שריר וקיים דהוי במקום חזרת השטר וכתב בתשובת רשד''ם סי' ל' דאם כתוב בו לשון הכל אמת הוי כמו שריר וקיים וצ''ע לדינא. ש''ך: (טו) תרי. כתב הש''ך תימא א''כ מאי מועיל שכותבים בכל השטרות שריר וקיים מ''מ איכא למיחש דבתר שכתוב ש''ו הניחו שטה חלק וכתב מה דבעי וחזר וכתב שריר וקיים ובסמ''ע פירש דמיירי שיש עדיין שיטה א' חלק וקשה דה''ל להמחבר לפרש ולא לסתום וצל''ע וע''ל סי' מ''ה סי''ח בהג''ה ומ''ש שם עכ''ל (וז''ל הט''ז נרא' דמיירי ביש אויר שיט' וכמ''ש הסמ''ע ואפ''ה דעת הטור לפוסלו ונרא' טעמו כיון דחזינן ריעותא שנכתב ב''פ שריר וקיים חיישינן שמא הרחיקו ב' שיטין והך ריעותא גרע טפי ממ''ש בסמוך ביש מחק בסוף דכשר באויר שיטה עכ''ל):
י שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בְּקִיּוּמוֹ נ''ו עַל הַגְּרָר, וּבָדְקוּ וְחִפְּשׂוּ הַשְּׁטָר אוֹת בְּאוֹת וְלֹא נִמְצְאוּ אוֹתָן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כָּשֵׁר.
יא שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְחָקִים, וְשָׁכְחוּ הָעֵדִים וְלֹא קִיְּמוּם בְּסוֹף הַשְּׁטָר, וְכָתְבוּ: ''שָׁרִיר וְקַיָּם'', וְחָתַם הָעֵד הָאֶחָד, וְקֹדֶם שֶׁיַּחְתֹּם הַשֵּׁנִי מָצְאוּ שֶׁלֹּא קִיְּמוּ הַמְּחָקִים, תַּקָּנָתוֹ שֶׁל שְׁטָר זֶה, שֶׁיִּכְתְּבוּ: ''אֲנָן סַהֲדֵי לְבָתַר דְּחָתַם חַד מִנָּן עַד שֶׁלֹּא קִיַּמְנוּ, כָּךְ וְכָךְ מְחָקִים דְּאִית בֵּהּ קִיַּמְנוּם כִּדְקָא חֲזִי, וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם'', וְיַחְזְרוּ וְיַחְתְּמוּ (טז) שְׁנֵיהֶם. וְכָל שֶׁכֵּן אִם כָּתוּב אֵיזֶה דָבָר לְמַטָּה מֵחֲתִימַת עֵדִים, וְחָזְרוּ וְחָתְמוּ, דְּכָשֵׁר (מָרְדְּכַי פ' גֵּט פָּשׁוּט) . באר היטב (טז) שניהם. אבל אם חתום אח''כ רק אחד לא מהני ולא דמי לדלקמן סי' מ''ה סכ''א דהתם השטר הוא על הנייר א''כ השטר הוא כפשוטו ומה שנכתב בין עד לעד אינו אלא לתועלת הלוה שלא יזייף המלו' וכיון דאין שם ריעותא גם אין לחוש שיזייף כשר משא''כ הכא שהוא לתועלת המלו' מאן לימא לן שהיו בו מחקין אלו או שמא במקום המחקין היה כתוב איזה ריעותא והעד הראשון דלמא חתם כפשוטו וזה ברור לפענ''ד עכ''ל הש''ך וע''ש:
סימן מה - שהעדים צריכים לקרות מקדם שטר, ודין שטר הבא על הניר ועדיו על המחק,
וּבוֹ כ''ג סְעִיפִים
א הָעֵדִים (א) חוֹתְמִים לְמַטָּה בַּשְּׁטָר, וְלֹא מִן הַצְּדָדִים, וְלֹא (ב) מִלְמַעְלָה. באר היטב (א) חותמים. במרדכי פ' ג''פ כתב דאם חותם איש פלוני עד כשר עיין בא''ע סי' ק''ל סי''א. סמ''ע: (ב) מלמעל'. ז''ל הסמ''ע דאז מצי לזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצ' והש''ך השיג עליו וכתב דהתוספות ר''פ ג''פ הוכיחו דאפילו לא מצי לזייף כגון דכתיב שריר וקיים או שאינו חלק מלמטה או שחתום עד א' למט' והב' מן הצד נמי פסול כיון שלא נעשה כתקון חכמים ע''ש ונרא' שאפילו הפוסקים בר''ס מ''ד דאם לא הוחזר כו' אין השטר כולו פסול מודים בזה עכ''ל:
ב רֹאשׁ בֵּית דִּין שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִנְיַן הַשְּׁטָר, וְקָרָא לְפָנָיו הַסוֹפֵר שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְהוּא מַאֲמִין אוֹתוֹ וְאֵימָתוֹ עָלָיו, הֲרֵי זֶה (ג) חוֹתֵם הַשְּׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. וְאֵין שְׁאָר הָעָם אוֹ רֹאשׁ בֵּית דִּין וְסוֹפֵר אַחֵר (טוּר) (ד) רַשַּׁאִים לַעֲשׂוֹת כֵּן, עַד שֶׁיִּקְרָא הָעֵד הַשְּׁטָר מִלָּה בְּמִלָּה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁנַיִם יִקְרְאוּ לִפְנֵיהֶם, וְהֵן חוֹתְמִין (טוּר וְהָרֹא''שׁ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ''ד מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה) וְאִם אֵינָן מְבִינִין לְשׁוֹן הַשְּׁטָר, (ה) יְתַרְגְּמוּ לָהֶן הַקּוֹרְאִין, וְהֵם חוֹתְמִין (בֵּית יוֹסֵף עי' סק''ג), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקוֹרִין לִפְנֵי צִבּוּר וְחוֹתְמִין, דִּירֵאִים לְשַׁקֵּר לִפְנֵי צִבּוּר, וְהָוֵי כְּרֹאשׁ בֵּית דִּין וְסוֹפֵר שֶׁלּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וַאֲשֵׁרִ''י פ''ב דְגִיטִּין) . באר היטב (ג) חותם. ולא הוי כעד מפי עד דמיירי שרא' העדות ואין סופר זה בא אלא להודיעו שכך כתוב בשטר ומשום דה''ל מילתא דעבידא לגלויי דלא משקרי ביה לכך הימנוהו כיון דאימתו עליו. רש''י. סמ''ע: (ד) רשאים. בב''י כתב דמשמע מדברי הרמב''ם דאפילו ב' קורין לפניהם לא מהני עיין בתשובת רש''ך ס''ג סי' מ'. ש''ך: (ה) יתרגמו. ובדיעבד אפילו בגט אף שאין מכירין לשון הגט וקראו אחרים לפניהם ותרגמו להן באותו לשון שהם מבינים וחתמו כשר הגט היכא דא''א לכתוב אחר אלא בדוחק כן נ''ל עכ''ל הש''ך. (* ובספרי מנורת זכרי' סי' ק''ל ס''ק נ''ד השגתי עליו וכתבתי שהוא פסול):
ג הוֹדָאָה בַחֲתָם יָדוֹ, וְהַשְּׁטָר בְּגוּפָן שֶׁל גּוֹיִים, וְהַדָּבָר בָּרוּר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁחָתַם עַד שֶׁלֹּא קְרָאוֹ, מִכָּל מָקוֹם מִתְחַיֵּב הוּא בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ.
ד עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתֹּם, וְקָרְעוּ לָהֶם נְיָר חָלָק וְחָתְמוּ עַל (ו) הָרָשׁוּם, מַכִּין (ז) אוֹתָם מַכַּת מַרְדוּת, וְהַשְּׁטָר פָּסוּל. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין הַשְּׁטָר (טוּר וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק כ''ד מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א, וְעַיֵּן בָּרַ''ן פ''ב דְגִיטִּין) . באר היטב (ו) הרשום. בסמ''ע פי' דלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף וממלאין את הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט והתירו לעשות כן בגט מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים על הנייר ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דה''ל כתב ע''ג כתב עכ''ל וכתב הש''ך דלא ה''ל לפרש כן דברי המחבר שכתב וחתמו על הרושם משמע דמפרש כפרש''י שרושמין הנייר בשרטוט והם חותמים על הרושם ובגט כה''ג כשר כו' גם הרשב''א כתב בחדושיו פ''ק דגיטין דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם המקרע על העור כו' אלמא רשימה אינה כתיב' וכן פירש הרב בעל העיטור עכ''ל וכן הסכים ראבי''ה במרדכי פ''ב דגיטין ע''ש ע''כ דברי הש''ך (* ובספרי מנורת זכרי' ס''ק נ''ה שם כתבתי שבעל הש''ך טעה כי הרמב''ם חולק בפי' על הירושלמי ופוסק בפ''ד מהלכות גירושין דרשימ' מיקרי כתב ובסי' קכ''ה בא''ע הביא הב''י אלו ב' הדיעו' דעת הרמב''ם והירושלמי ע''ש). (א''ה עם היות שלא זכינו לראות פני המנור' ולא ידענו מה המה אלה טעמי ראיותיו של הגאון המחבר עכ''ז במחילת כבוד הרב במקומו מונח אומר אני הפעוט כי בשגגה קרא טועה להש''ך דמ''ש וכן מצאתי בירושלמי כו' הם דברי הרשב''א שהעתיק אותן ושם תמה הרשב''א עצמו על הרמב''ם וז''ל ומן התימא שהרמב''ם ז''ל כתב וערבן שניהם הקורע על העור וכן הרושם על העור כגון כתב כשר עכ''ל גם הר''ן וכן הרב המגיד בפ''ד מה''ג תמהו עליו בזה ע''ש ועיין בס' גט פשוט להר''נ ן' חביב על הל' גיטין בסי' קכ''ה ס''ה שמאריך בדין זה ע''ש): (ז) אותם. ר''ל העדים ובקצת ספרי' איתא אותו ולכך רצה לפרש בסמ''ע דאדיין המחתים קאי ולא נהירא כלל שהרי הט''ו לא הזכירו בדבריהם דיין כלל אלא פשיטא דצ''ל אותם עכ''ל הש''ך:
ה מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (ח) שֶׁהַסוֹפֵר חוֹתֵם עַל פִּי הָעֵד, שֶׁכּוֹתֵב: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי חָתַם בִּמְסִירַת קוּלְמוּס, אוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי צִוָּה (ט) לַחְתֹּם, אִם קִבְּלוּ בְּנֵי הָעִיר עֲלֵיהֶם לַעֲשׂות עֵדוּתוֹ כְּעֵדוּת הָעֵד, כָּשֵׁר. וְאִם לֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם, אֵינוֹ כְּלוּם. כָּל שְׁטָר הַבָּא לְפָנֵינוּ, שֶׁעֵדִים מְעִידִים עַל חֲתִימַת הָעֵדִים, מְקַיְּמִים אוֹתוֹ, שֶׁחֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן קְרָאוּהוּ וְיוֹדְעִים לַחְתֹּם. וְאִי אִיתְנַיְהוּ לְסָהֲדֵי קַמָּן, וְקִים לָן בְּהוּ דְלָא יָדְעֵי לְמִקְרֵי, אִי אָמְרִי: (י) אַקְרֵינָן לְמָאן דְּיָדַע לְמִקְרֵי, סַמְכֵינָן עֲלַיְהוּ. וְאִי לֹא אָמְרִי הָכִי, דַּיְקִינָן בְּסַהֲדוּתַיְהוּ עַל פֶּה, אִי מְכַוְּנֵי אַשִּׁטְרָא, מְקַיְּמִינָן לְהוּ (טוּר) . באר היטב (ח) שהסופר. וה''ה לוה המחייב עצמו בכת''י או בממר''ם שכתב פב''פ חתם במסירת קולמס או שכתב פב''פ צוה לחתום מהני וכ''כ הרשב''א לענין כתובה אם אחר חתם בשביל החתן אלא שמכוער הדבר לענין מעשה משום דאפשר דתיפוק מיני' חורב' כו' עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך נרא' דוקא בעד בעינן קבלו בני העיר דאל''כ הוי כעד מפי עד דאינו כלום אבל גבי לוה שמתחייב הוא עצמו בכך אפילו לא קבלו בני העיר מנהג זה מהני עכ''ל: (ט) לחתום. ולא חיישינן דילמא קרעו להם נייר כו'. סמ''ע: (י) אקרינן. כתב הש''ך יש לדקדק דהא לעיל ס''ב מבואר דאפילו שנים קורין לא מהני וצ''ל דדוקא לכתחל' אמרינן דאין יכולים לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדיעבד וכן עיקר עכ''ל כתב הסמ''ע בשם הב''י דמיירי דאמרו כן מעצמן קודם ששאלו להם הדייני' (וכ''כ הט''ז וסיים ז''ל וג' דינים יש כאן. א' אמרו שהקרו סגי. ב' לא אמרו צריך שיכוונו עדותן בע''פ. ג' אם ברור לנו שלא הקרו פסול בכל גווני עכ''ל:
ו יְדַקְדְּקוּ הָעֵדִים, שֶׁלֹּא יַרְחִיקוּ מֵהַכְּתָב רֹחַב שְׁנֵי שִׁיטִין. וְאִם הִרְחִיקוּ שְׁנֵי שִׁיטִין, (יא) פָּסוּל, אֲפִלּוּ כָתוּב: ''שָׁרִיר וְקַיָּם''. אֲפִלּוּ יָדוּעַ שֶׁלֹּא הוֹסִיף וְלֹא זִיֵּף בּוֹ שׁוּם דָּבָר. וַאֲפִלּוּ טִיטוּהוּ (יב) בִּדְיוֹ (פֵּרוּשׁ, מִלְּאוֹ נְקוּדִים נְקוּדִים שֶׁל דְּיוֹ), פָּסוּל, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: חָתְמוּ עַל הַטְּיוּטָא וְלֹא עַל עִקַּר הַשְּׁטָר. באר היטב (יא) פסול. שיכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשתי השורות כ''כ ב''י והסמ''ע. ולא היו צריכים לזה דבלא''ה פסול שיכול לכתוב בשור' שלפני אחרונ' מה שירצה ואפי' כתוב בסוף השטר שריר וקיים יכול למחקו ולקיים בשטה שלפני אחרונ' ולכתוב שם מה דבעי עכ''ל הש''ך: (יב) בדיו. אפילו אין בו מחק רק נקודות ושריטות והלובן נרא' בין הנקודות דמ''מ שייך ביה טעמא שלא יאמרו כו'. סמ''ע:
ז הָא דְּאַמְרֵינָן שֶׁאִם הִרְחִיקוּ ב' שִׁיטִין פָּסוּל, הַיְנוּ לְמִגְבֵּי בֵהּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי, אִי נַמֵּי מִבְּנֵי חָרֵי, אִם הַלּוֶֹה טוֹעֵן: פָּרַעְתִּי. (יג) אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. באר היטב (יג) אבל. כתב הסמ''ע דאף אם השטר פסול מפני שהי' יכול לזייפו מ''מ נראין הדברים מהעדים שהענין הוא אמת וה''ל כמלו' או מוכר בלא שטר רק בעדים דאינו יכול לומר להד''ם עכ''ל וכתב הש''ך דאפילו להפוסקים בשט''ח המוקדמים דפסולים לגמרי ויכול לטעון להד''ם מודים הכא כיון דניתנ' עדות זו להכשיר אילו מלאוהו לקרובים או בחזרת דברים עכ''ל:
ח ב' שִׁיטִין שֶׁאָמְרוּ, בִּכְתַב יְדֵי עֵדִים שֶׁהִיא (יד) גַסָה, וְלֹא יְדֵי סוֹפֵר, שֶׁכָּל הַמְזַיֵּף אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֵצֶל הַסוֹפֵר. באר היטב (יד) גסה. בד''מ כתב דיש פלוגתא אם משערין באלו עדים החתומין על השטר וסיים שם בשם הרמב''ן דאם כתיבת הסופר יותר גסה משל עדים משערים בכתב הסופר להקל. סמ''ע:
ט שְׁנֵי שִׁיטִין אֵלּוּ, הֵן וַאֲוִירָן, כְּגוֹן לָמֶ''ד בַּשִּׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה וְךּ' בְּשִׁיטָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי שִׁיטִין וּשְׁלֹשָׁה אֲוִירִים.
י יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הַשְּׁטָר מְסַיֵּם בְּאֶמְצַע שִׁיטָה, וְהִנִּיחוּ אוֹתָהּ שִׁיטָה וְעוֹד אַחֶרֶת, וְהִתְחִילוּ לַחְתֹּם בְּשִׁיטָה (טו) שְׁלִישִׁית, פָּסוּל, שֶׁיָּכוֹל לִכְתֹּב בְּאוֹתָהּ חֲצִי שִׁיטָה מַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְיַחֲזִיר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה. וְכֵן אִם מְסַיֵּם בְּסוֹף שִׁיטָה, וְהִרְחִיקוּ הָעֵדִים שִׁיטָה שְׁלֵמָה, וְהִתְחִילוּ הָעֵדִים בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שְׁנִיָּה, פָּסוּל אִם יַחְתְּמוּ זֶה (טז) אַחַר זֶה בְּאוֹתָהּ חֲצִי שִׁיטָה, שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב בַּחֲצִי הַשִּׁיטָה הֶחָלָק שֶׁלִּפְנֵי חֲתִימָתָן: פְּלוֹנִי לָוָה מִפְּלוֹנִי מָנֶה, וִיהֵא שְׁטָר הַבָּא הוּא (וְעֵדָיו) בְּשִׁיטָה אַחַת, שֶׁהוּא כָּשֵׁר, וְיַחְתֹּךְ כָּל הָעֶלְיוֹן. הגה: וְעַיֵּן סִימָן מ''ד סָעִיף ג' (עַד''מ) . וְאִם הַשְּׁטָר מְסַיֵּם בְּאֶמְצַע הַשִּׁיטָה, יְכוֹלִים הָעֵדִים לַחְתֹּם עַצְמָן בַּחֲצִי שִׁיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת זֶה אֵצֶל זֶה, וְאָז (יז) לְמֵדִין מֵחֲצִי שִׁיטָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּמִשִּׁיטָה שֶׁעֲלֵיהֶם, דְּאֵין לָחוּשׁ לְשׁוּם דָּבָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב''ץ) . באר היטב (טו) שלישית. בזה אין חילוק בין חתמו זה תחת זה או זה בצד זה כיון שהתחילו לחתום בראש השיט' גם בכה''ג פסול כל השטר אף אם בא לב''ד ועדיין לא נכתב כלום בהשור' וחצי דמ''מ היה ראוי לזייף בו ולא היינו מרגישים הזיוף עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך כתב הב''ח דלדידן דכתבינן שריר וקיים אין לחוש אם סיים באמצע השיט' ע''כ ואין נ''ל דכיון דקי''ל אם כתוב תרי ש''ו בשטה שלפני שטה אחרונ' כשר אם כן יש לחוש שיכתוב עוד איזה דבר בחצי שטה הנשארת ויכתוב אח''כ באותה שטה שריר וקיים עכ''ל: (טז) אחר. כתב הסמ''ע אבל כשחתמו זה תחת זה ליכא למיחש שיכתוב לפני כל עד פלוני לוה מפ' דב' עדים בשני שטרות כ''א בפ''ע או בשני שטרות בכה''ג אין מצטרפין וא''ל הא איכא למיחש שיעש' זיוף על כ''א מהעדים שיכתוב לפני חתימתו דכל א' אני חייב לפלוני י''ל דמש''ה לא פסלו לשטרא דהעדים אפסידו אנפשייהו דלא ה''ל להתחיל לחתום באמצע השורה ולא פסלינן השטר אלא כשיש לחוש שיזייף להוציא ממון מאחרים עכ''ל ובמ''ש דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין השיג עליו הש''ך דהא קי''ל בסי' נ''א איפכא דמצטרפים עכ''פ לגבות מבני חרי אלא הטעם הוא כיון דליכ' אלא שטה א' בכל שטר יהיה ניכר הזיוף וב' שטרות בכה''ג שאין בשום א' רק שטה א' אין מצטרפין וכן עיקר עכ''ל: (יז) למדין. דאם לא היה כתוב כן קודם חתימ' העדו' לא היו חותמין כיון שיכול לזייפו ולעשות ממנו שטר ועדיו בשיטה א'. סמ''ע:
יא צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁחוֹתְמִין וְיֵשׁ חָלָק לִפְנֵי חֲתִימָתָן, שֶׁלֹּא (יח) יַחְתְּמוּ זֶה אַחַר זֶה בְּשִׁיטָה אַחַת, דְּשֶׁמָּא יִכְתֹּב בֶּחָלָק שֶׁלִּפְנֵי חֲתִימָתָן מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַחְתֹּךְ הָעֶלְיוֹן, וְיִהְיֶה שְׁטָר שֶׁבָּא הוּא וְעֵדָיו בְּשִׁטָּה אַחַת. וְכֵיצַד יַעֲשׂוּ, יְטַיְּטֶנּוּ בִּדְיוֹ; וְלֹא אַמְרִינָן דְּאַטְּיוּטָא חֲתִימֵי, אֶלָּא הֵיכָא שֶׁהַטְּיוּטָא עוֹמֵד בֵּין שְׁטָר לְעֵדִים. וְאִם הִתְחִילוּ לַחְתֹּם בְּאֶמְצַע הַשִּׁיטָה (יט) וְחָתְכוּ הֶחָלָק שֶׁלִּפְנֵי חֲתִימָתָן, פָּסוּל, דְּשֶׁמָּא הָיָה כָּתוּב שָׁם (כ) חוֹבָתוֹ אוֹ שׁוּם תְּנַאי וְזֶה חֲתָכוֹ. וּמִיהוּ, אִם כָּתַב לְמַעְלָה בְּסוֹף הַשִּׁיטָה: ''שָׁרִיר וְקַיָּם'', כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חֲתוּמִים זֶה תַּחַת זֶה. אֲבָל אִם חֲתוּמִים זֶה אַחַר זֶה, פָּסוּל, דְּשֶׁמָּא הָיָה הַשְׁטָר הַבָּא הוּא וְעֵדָיו בְּשִׁיטָה אַחַת, וַחֲתָכוֹ, וְהָיָה (כא) חָלָק מִלְּמַעְלָה, וְכָתַב עָלָיו שְׁטָר זֶה. באר היטב (יח) יחתמו. פירוש אף אם יתחילו לחתו' בראש השט' שוה לשטת השטר מלמעל' לחתימתן מ''מ כשיש בגליון דלפני השטר חלק הרב' אז יכול לזייף לחתוך שטר העליון ולעשות שטר ועדיו בשטה א' וכ''ש דלא יחתמו זה אחר זה ויתחילו באמצע השט' מה''ט וכתב בד''מ דיש פלוגתא בזה אם חתמו כן אם השטר נפסל בכך עכ''ל הסמ''ע: (יט) וחתכו. ה''ה אם טייטן בדיו לפני חתימתו פסול. סמ''ע: (כ) חובתו. ואע''ג דאין למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעה''ש כמ''ש בסי' מ''ד ס''א ע''ש עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דלא נהירא דא''כ איך כתבו הט''ו אח''כ ומיהו אם כתוב למעל' בסוף השט' ש''ו כשר ניחוש דילמ' היה כתוב דבר חוב' בתר ש''ו אלא נלע''ד דהט''ו מיירי האידנ' דלמדין משט' אחרונ' כיון דכותבין שריר וקיי' וא''כ לדידן אפילו דבר של חוב' אין למדין בתר ש''ו ולפ''ז למאי דקי''ל בסי' מ''ב ס''ה וריש סי' מ''ד בהג''ה דדבר של חוב' למדין קשה על הרמ''א שלא הגי' כאן כלום וצל''ע ועכ''פ נ''ל ברור דלדידן לית' להאי דינ' עכ''ל: (כא) חלק. כתב הסמ''ע מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשט' א' כשיש חלק למעל' אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ''מ כיון שיש ריעות' לפנינו חיישינן שמא אירע כן עכ''ל והש''ך כתב דמשמע בש''ס ופוסקים דשטר ועדיו בשטה א' כשר בכל ענין גם לא נהיר' לחשוד העדי' שעשו שלא כדין אלא נרא' דשטר כזה כשר ולא חיישינן שיחתוך מה שלמעל' (ר''ל מן הצד לפני החתימה עד למעלה) דמסתמ' כל שטר יש לו גליון מן הצדדים וא''כ כשיחתוך לא יהיה לו גליון מן הצד (ר''ל במקום חתימת העדים) ויהא ניכר הזיוף ולפ''ז צריכים העדי' ליזהר כשכותבי' שטר ועדיו בשיט' א' והוא חלק מלמעל' שלא יניחו שום ריוח כלל בין השטר וחתימת' כנ''ל ברור ודו''ק עכ''ל:
יב שְׁטָר שֶׁהָיוּ עֵדָיו מְרֻבִּים, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָסוּל, אוֹ שֶׁהָיוּ בָהֶם שְׁנַיִם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה, וַהֲרֵי אֵין הָעֵדִים (כב) קַיָּמִים כְּדֵי לִשְׁאֹל אוֹתָם, אִם יֵשׁ שָׁם עֵדוּת בְּרוּרָה שֶׁכֻּלָּם יָשְׁבוּ לַחְתֹּם, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוְּנוּ לְהָעִיד, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְאִם לָאו, תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁחָתְמוּ הַכְּשֵׁרִים וְהִנִּיחוּ מָקוֹם לַגָּדוֹל לַחְתֹּם, וּבָא זֶה הַקָּרוֹב אוֹ הַפָּסוּל וְחָתַם שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם; אַף עַל פִּי שֶׁהָעֵד הֶחָתוּם בַּשְּׁטָר (כג) מִתְּחִלָּה הוּא הַפָּסוּל, הֲרֵי הַשְּׁטָר כָּשֵׁר. הגה: וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַחְתֹּם שׁוּם קָרוֹב אוֹ פָסוּל עַל הַשְּׁטָר (טוּר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַכְשִׁיר שְׁטָר שֶׁחֲתוּמִין בּוֹ פְּסוּלִין, אֶלָּא אִם כֵּן ב' עֵדִים (כד) הָאַחֲרוֹנִים הֵם כְּשֵׁרִים (טוּר בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא''שׁ וְע''פ וְע' ס''ק כ''ג) . באר היטב (כב) קיימי'. דאם הם קיימי' צריך לשאול אותם ונאמני' לומר שכול' ישבו לחתום אע''פ שכת''י יוצא ממקו' אחר ולא מחשב כמגיד וחוזר ומגיד ואם הם אומרים שלא ישבו כולם לחתו' ועדי' אחרי' מכחישין אות' אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' כ''כ הסמ''ע בשם הב''י וכתב הש''ך ולסברא ראשונה בסי' ל''ו ס''ב מיירי כאן שאנו יודעים שהכשר מכיר בפיסולו של חבירו ולסברא האחרונ' אין חילוק דאפילו לא ידעי בטל השטר עכ''ל: (כג) מתחלה. משמע דאם הפסול חתום לבסוף פשיטא דהשטר כשר אבל הש''ך כתב דדעת הרבה פוסקים להפוך וכן עיקר ע''ש שהאריך בראיות מהש''ס ופוסקים: (כד) האחרונים. דאז תולין לומר שהרחיקו חתימתן בכוונ' שיחתום שם מאן דקשיש מינייהו והמלו' מילא האויר בחתימת קרובים ופסולים אלו ועיין בנ''י דאף אם חתמו ב' אחרונים הכשרים זה אצל זה השטר כשר ועד''מ וב''י שהביאו הרב' דעות דכשהעדים הפסולים חתומים באמצע והראשונים ואחרונים כשרים ואין אנו יודעים באיז' סדר חתמו השטר פסול וכשנודע לנו שחתמו כסדר שהם חתומים עתה לפנינו השטר כשר כיון שהעדים הראשונים כשרים משא''כ אם כל העדים ראשונים פסולים אז מסתמא אמרינן למילוי חתמו הפסולים אחר שחתמו הכשרים והשטר כשר וכשנודע לנו שחתמו על הסדר פסול השטר עכ''ל הסמ''ע:
יג אִם נִפְסַל עַל יְדֵי חֲתִימַת הַפְּסוּלִים, אִם הַכְּשֵׁרִים זוֹכְרִים הָעֵדוּת עַל יְדֵי רְאִיַּת הַשְּׁטָר יְכוֹלִים לְהָעִיד, (כה) וּבֵית דִּין יִכְתְּבוּ עֵדוּתָן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר, (כו) וְחָשׁוּב כְּמוֹ שְׁטָר הָרִאשׁוֹן. באר היטב (כה) וב''ד. נ''ל דוקא ב''ד אבל הם עצמן לא שלא נעשו שלוחים לחתום את השטר אלא בצירוף הפסול וכבר עשו שליחותן. ש''ך. * וא''ל הא כתב המחבר בסי' מ''ט ס''ו והביאו הסמ''ע והש''ך בסי' מ''א דאם יתבטל השטר לגמרי לא אמרינן דעשו שליחותן שאני התם דנעשו שלוחים על שטר כשר אבל הכא נעשו שלוחים על שטר פסול שיחתמו בצירוף הפסול ולכך אמרינן דכבר עשו שליחותן וק''ל: (כו) וחשוב. כתב הסמ''ע והא דבסי' ל''ו כתב הט''ו דאם העידו יחד נפסל גם עדות הכשרים שאני התם שהעידו על פה בב''ד יחד ושוב אין תיקון לחזור ולהעיד לבדן משא''כ כאן דלא הגידו בע''פ בב''ד יחד והש''ך תירץ דכאן מיירי שהפסולים לא היו עמהם בשעת ראי' ולא הוצרכו לבאר זה דפשיטא דכשהיו עמהם דבטל העדות לגמרי לכ''ע דה''ל ראיי' והגד' דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר' כו' ומה''ט קי''ל בכל דוכתי דהחתומים על השטר א''י לחזור ולהעיד דכיון שהגיד כו' והגד' בשטר כהגד' בב''ד דמיא ולמ''ש בסי' ל''ו דבהצטרפות לראי' לחוד בטל העדות אפילו לא העידו אח''כ א''כ אם היו פסולים עמהם בשעת ראיית המעש' נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר ואם לא היו עמהם וחתמו על השטר ג''כ פסול הוי דאע''ג דכתבתי שם דבהגד' בב''ד לחוד לא נצטרפו הגד' דבשטר גרע טפי כיון דחתומים יחד על שטר אחר וה''ל מזויף מתוכו עכ''ל וע''ש:
יד הָיוּ הָעֵדִים מְרֻחָקִים מֵהַכְּתָב יֶתֶר עַל שְׁנֵי שִׁטִּין, וְהָיָה הָרֶוַח שֶׁבֵּין הַכְּתָב וְהָעֵדִים מָלֵא בְּעֵדִים פְּסוּלִים אוֹ קְרוֹבִים, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. וְאִם נִרְאֶה הַשְּׁטָר בְּבֵית דִּין קֹדֶם שֶׁמִּלְּאוּהוּ בִּקְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים, שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה. אֲבָל אִם הֻכְשַׁר עַל יְדֵי מִלּוּי קְרוֹבִים קֹדֶם שֶׁבָּא לְבֵית דִּין, אֲפִלּוּ עֲשָׂאוֹ הַמַּלְוֶה (כז) מִדַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַלּוֶֹה, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁמִּלְּאוּהוּ מִדַּעַת הַלּוֶֹה, אֲבָל אִם מִלְּאוּהוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַלּוֶֹה, פָּסוּל. באר היטב (כז) מדעתו. ז''ל הסמ''ע נרא' פשוט דס''ל דיכול המלו' למלאותו מדעתו בקרובים אפילו אחר היום שנחתם כ''ז שלא נרא' בב''ד וכן מוכח באשר''י כו' וא''כ קשה דלא ה''ל להמחבר לסתום בסט''ו שלא כדעת הרא''ש ולכך נרא' שהכל סעיף א' הוא וצריך להגיה וי''ו וצ''ל והא דמכשרינן כו' עכ''ל והש''ך כתב דלא נהירא אלא דס''ל דכ''ע מודו בזה דנהי דיכול לעשותו שלא מדעת הלו' היינו כיון שמסר השטר לידו כאלו הרשהו לעשות אבל מ''מ אין השטר נכשר אלא משעת המלוי וכ''כ הט''ז דהדין שבסט''ו הוא אליבא דכ''ע והכי נקטינן עכ''ל):
טו הָא דְמַכְשְׁרִינָן בְּמִלְּאוּהוּ בִּקְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים אִם הוּא שְׁטָר (כח) שֶׁאֵין בּוֹ קִנְיָן, דַּוְקָא שֶׁמִּלְּאוּהוּ בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם. אֲבָל אִם מִלְּאוּהוּ לְמָחָר וּלְיוֹמָא אַחֲרָא, אֲפִלּוּ בְּמִצְוַת הַלּוֶֹה, פָּסוּל. באר היטב (כח) שאין. ואפילו למ''ד עדיו בתחומין זכין לו. בשטר כזה דלא נחתם כראוי מוד' דאינן זוכין לו. סמ''ע:
טז אִם אַחַר שֶׁפְּרָעוֹ הוּא טוֹעֵן שֶׁהַשְּׁטָר הָיָה פָּסוּל לְפִי שֶׁהִרְחִיק הַסוֹפֵר חוֹתַם יָדוֹ יוֹתֵר מִשִּׁיטָה אַחַת, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם.
יז הַבָּא (כט) מִכֹּחַ גּוֹי, הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ לִגְבּוֹת בִּשְׁטָר שֶׁעֵדָיו מְרֻחָקִים ב' שִׁיטִים, אִם נָהֲגוּ הַגּוֹיִים לִגְבּוֹת בּוֹ. באר היטב (כט) מכח. משמע דהמלו' הבא לגבות בא מכח עובד כוכבים ואף שהוא למעליותא ובסי' קנ''ד סי''ח פסק דדוקא לגריעותא הרי הוא כעובד כוכבים צ''ל דשאני הכא כיון דאפילו ישראל בישראל הי' יכול לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף אלא שפסלוהו משום שיכולין לזייפו ובשל עובד כוכבים לא התקינו להפקיע ממונו של זה הבא מכח עובד כוכבים משא''כ בסי' קנ''ד הוי איפכא דזה הי' מוחזק כמה שנים בחלונו וזה הבא מכח עובד כוכבים בא להזיקו בבנין שרוצ' לבנות ולהאפיל כנגדו וחילוק זה צריכין לחלק בסי' קנ''ד ג''כ דל''ת אהדדי מ''ש בסי''ח ובסי''ט ע''ש ומה''ט כתב המחבר בסי' ס''ו סכ''ה עובד כוכבים שמכר שט''ח לישראל כדיניהם דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול התם נמי כיון דקנ' ממנו השט''ח לאו כל כמיניה להזיקו בידים במחילתו גם מ''ש הרמ''א בסי' ס''ז סי''ז הבא מכח עובד כוכבים כו' ולכן מי שקנ' שט''ח מן העובד כוכבים על חבירו אין השביעית משמטתו דהתם נמי כיון דבלא''ה הי' זה חייב לשלם לעובד כוכבים ואין לו היזק בקניית ישראל חבירו נרא' דלכ''ע בכה''ג אמרינן דיש לו כח העובד כוכבים עכ''ל הסמ''ע:
יח שְׁטָר הַבָּא כֻּלּוֹ בְּשִׁיטָה אַחַת, וְעֵדָיו בְּשִׁיטָה אַחֶרֶת, פָּסוּל, דְּשֶׁמָּא הִרְחִיקוּ הָעֵדִים מֵהַשְּׁטָר שִׁיטָה אַחַת, וְחָתַךְ כָּל הַשְּׁטָר וְכָתַב זֶה הַשְּׁטָר בְּאוֹתָהּ שִׁיטָה, וְנִמְצְאוּ הָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו. הגה: וְכֵן אִם הָיָה הַשְּׁטָר ב' שִׁיטִין, אֶלָּא שֶׁאֵין הַשִּׁיטָה רִאשׁוֹנָה מַתְחֶלֶת (ל) בְּרֹאשׁ הַקְּלָף, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא סִיְּמוּ הַשְּׁטָר בְּאֶמְצַע שִׁיטָה וְהִנִּיחוּ הַנִּשְׁאָר חָלָק וְגַּם שִׁטָּה שֶׁתַּחְתֶּיהָ, וְחָתְמוּ, וְחָתַךְ כָּל הַשְּׁטָר, וְזִיֵּף בַּשִּׁיטָה וּמֶחֱצָה מַה שֶּׁרָצָה, וַהֲרֵי (לא) הָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג''פ) . באר היטב (ל) בראש. פירוש ראש הקלף של שטה שאחריו דשט' הראשונ' מתחלת באמצע של שטה שניה והקלף שלפניה נחתך וכן הוא במרדכי. סמ''ע: (לא) העדים. כתב הסמ''ע אע''ג דבס''י נתבאר דלא חשדינן להעדים שיחתמו בשטר שיכול לזייף וזה נמי יכול להוסיף בחצי שטה ראשונ' ולחזור מענינו של שטר בשט' אחרונ' ולא יוכר הזיוף מ''מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע השיט' חוששין לזה והש''ך השיג ע''ז וכי בשביל שום ריעותא כזה נחשוד לעדים שחתמו על שטר פסול מה שלא מצינו כן בש''ס ושום פוסק אלא נרא' דדוקא לדעת זו שס''ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן הוא דפסול דחיישינן שמא סיימו ש''ו באמצע שטה ותו לא הי' חשש זיוף הא לאו הכי אע''ג דאיכא ריעותא לפנינו שהשטר מתחיל באמצע שיט' הי' כשר וא''כ לדידן דקי''ל דכותבין תרי ש''ו בשט' שלפני אחרונ' שטר זה כשר דודאי נעש' כך מתחל' דאל''כ לא היו העדים מניחים חלק כ''כ שהרי הי' אפשר לזייף ולכתוב תרי ש''ו וא''כ דברי הרב דפוסל שטר זה צל''ע עכ''ל וע''ש:
יט הָיָה הַשְּׁטָר כֻּלּוֹ עִם כָּל עֵדָיו בְּשִׁיטָה אַחַת, כָּשֵׁר, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי. אֲבָל אִם הַשְּׁטָר וְעֵדָיו בְּשִׁיטָה א', וְעוֹד לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּשִׁיטָה אַחֶרֶת שְׁנֵי עֵדִים, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא חָתַךְ כָּל הַשְּׁטָר הָעֶלְיוֹן שֶׁהָיוּ הָעֵדִים הַתַּחְתּוֹנִים חֲתוּמִים, וּבַשִּׁיטָה שֶׁבֵּין שְׁטָר לָעֵדִים כָּתַב שְׁטָר וְעֵדָיו, וּבָעֵדִים שֶׁבְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה יֹאמַר כַּוָּנָתִי לְהַרְבּוֹת בְּעֵדִים. וּלְפִיכָךְ, כְּשֶׁיָּבֹא לְפָנֵינוּ שְׁטָר כָּזֶה אֵין מְקַיְּמִים אוֹתוֹ מֵעֵדִים שֶׁבְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה, אֶלָּא מֵעֵדִים שֶׁבְּשִׁיטָה (לב) רִאשׁוֹנָה. באר היטב (לב) ראשונ'. דאם יכול לקיימן ודאי אין בו זיוף. סמ''ע:
כ שְׁטָר הַבָּא הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְּחָק, כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם שִׁנּוּי בֵּין הַשְּׁטָר לִמְקוֹם חֲתִימַת הָעֵדִים. שֶׁאִם יֵשׁ שׁוּם שִׁנּוּי, יֵשׁ לָחוּשׁ (לג) שֶׁמָּא מָחַק וְכָתַב מַה שֶּׁרָצָה, וּלְפִיכָךְ הוּא מְשֻׁנֶּה, שֶׁהֲרֵי מְחָקוֹ ב' פְּעָמִים. עַל כֵּן לֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים עַל שְׁטָר מָחוּק, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחַק בִּפְנֵיהֶם, שֶׁאִם לֹא כֵן יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא מְקוֹם חֲתִימוֹת נִמְחַק שְׁתֵּי פְּעָמִים, וּמְקוֹם הַשְּׁטָר פַּעַם אַחַת, וּכְשֶׁחוֹזֵר וּמוֹחֵק פַּעַם שֵׁנִית וְכָתַב מַה שֶּׁיִּרְצֶה, נִמְצָא הַשְּׁטָר וּמְקוֹם חֲתִימַת הָעֵדִים שָׁוֶה, הַכֹּל מָחוּק שְׁנֵי פְעָמִים. הגה: וּצְרִיכִים לִזָּהֵר שֶׁנִּמְחַק הַכֹּל בְּיוֹם אֶחָד, דְּאֵינוֹ דוֹמֶה נִמְחַק בֶּן יוֹמוֹ לְנִמְחַק בֶּן שְׁנֵי יָמִים. (בֵּית יוֹסֵף) וְאִם יֵשׁ בֵּין חֲתִימַת הָעֵד לַשֵּׁנִי רֶוַח כְּשִׁעוּר כְּתִיבַת ''אֲנַחְנָא סָהֲדֵי חָתַמְנוּ עַל הַמְחָק וְהַשְּׁטָר עַל הַנְּיָר'', (לד) פָּסוּל, שֶׁמָּא הָיָה הַשְּׁטָר עַל הַנְּיָר וְעֵדָיו עַל הַמְּחָק, וְהָיָה כָתוּב בֵּין חֲתִימַת הָעֵדִים: ''אֲנַחְנוּ סָהֲדֵי'' וְכו', וּמְחָקוֹ וּמָחַק הַשְּׁטָר, וְכָתַב מַה שֶּׁרָצָה אַחַר כָּךְ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה כָּאן מְחָק כְּלָל, הַשְּׁטָר כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּין חֲתִימָה לַחֲתִימָה רֶוַח גָּדוֹל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבָ''שׁ סִימָן מ''ט) . באר היטב (לג) שמא. והעדים לא ירגישו בזה בשע' שיבואו לחתום דאינו ניכר עד לאחר שנכתב על ב' המקומות ונתייבש הכתיב' אי נמי העדים לא ידקדקו כ''כ כמו הב''ד כ''כ התוספות פ' ג''פ. סמ''ע וש''ך: (לד) פסול. כתב הש''ך שיש לתמוה על המחבר שסתם כדברי הטור ולא הביא שום חולק עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקים ונרא' לכאור' עיקר כדבריהם ואולי הוא מפני ששטר הבא הוא ועדיו על המחק לא שכיחא עכ''ל וע''ש:
כא שְׁטָר שֶׁהוּא עַל הַנְּיָר וְעֵדָיו עַל הַמְחָק, פָּסוּל, שֶׁמָּא יִמְחֹק הַשְּׁטָר וִיזַיְּפוֹ, וְנִמְצְאוּ הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְחָק. וְאִם (לה) כָּתְבוּ הָעֵדִים: ''אָנוּ הָעֵדִים חָתַמְנוּ עַל הַמְחָק וְהַשְּׁטָר עַל הַנְּיָר'', כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁכָּתְבוּ כֵן בֵּין חֲתִימַת עֵד הָרִאשׁוֹן לַחֲתִימַת עֵד הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם כָּתְבוּ כֵּן לִפְנֵי חֲתִימָתָם אוֹ אַחֲרֵיהֶם, לֹא מְהַנֵי. באר היטב (לה) כתבו. ה''ה לא כתבו נמי אם יש ריוח בין עד לעד תו ליכא למיחש שימחוק השטר דאז יהי' פסול דיאמרו שהי' כתוב בין עד לעד שהשטר על הנייר והיותר נרא' דלכתחל' צריך לברר ולכתוב כן בפירוש עכ''ל הסמ''ע (וגם הט''ז כתב דלא מתכשר אם לא כתבו בפירוש דחיישינן שיש לו עדים שראו שלא הי' כתוב כלום בין שטר לעדים ומעצמו נעש' שם המחק ולזה לא ירא לזייף למעל' ולעשות גם השטר על המחק עכ''ל):
כב שְׁטָר שֶׁהוּא עַל הַמְּחָק וְעֵדָיו עַל הַנְּיָר, פָּסוּל. אֲפִלּוּ כָּתְבוּ: ''אָנוּ הָעֵדִים חָתַמְנוּ עַל הַנְּיָר וְהַשְּׁטָר מָחוּק'', דְּסוֹף סוֹף יִמְחֹק הַשְּׁטָר וִיזַיְּפוֹ וְיִכְתֹּב מַה שֶּׁיִּרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק שְׁתֵּי פְעָמִים, אֵינוֹ (לו) נִכָּר, כֵּיוָן שֶׁאֵין אֶצְלוֹ מָקוֹם שֶׁמָּחוּק פַּעַם אַחַת שֶׁיּוּכְלוּ לְהַבְחִין בֵּין זֶה לָזֶה. באר היטב (לו) ניכר. לפ''ז אפילו אם יכתבו בין עד לעד דמקום השטר נמחק פעם א' לא מהני. סמ''ע:
כג בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לִכְתֹּב פֵּרָעוֹן בֵּינֵי שִׁיטֵי, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם גְּרָר בֵּינֵי שִׁיטֵי, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא הָיָה בוֹ פֵּרָעוֹן וּמְחָקוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַפֵּרָעוֹן שֶׁבֵּינֵי שִׁיטֵי הוּא עַל הַמְחָק, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא הָיָה יוֹתֵר, וּמְחָקוֹ וְכָתַב מַה שֶּׁרָצָה. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהַפֵּרָעוֹן הוּא כְתַב יַד הַלּוֶֹה, כָּשֵׁר, דְּתוּ לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי.
סימן מו - העדים שאמרו: קטנים או פסולים היינו, או שטר אמנה היה, וכל דין קיום שטרות,
וּבוֹ ל''ח סְעִיפִים
א הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם, יָכוֹל הַלּוֶֹה לוֹמַר: מְזֻיָּף הוּא וּמֵעוֹלָם לֹא צִוִּיתִי לְכָתְבוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם מוֹדֶה וְאוֹמֵר: אֱמֶת שֶׁאֲנִי צִוִּיתִי לְכָתְבוֹ אֲבָל פְּרַעְתִּיו אוֹ (א) אֲמָנָה הוּא אוֹ כָתַבְתִּי לִלְוֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוִיתִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, הוֹאִיל וְאִם רָצָה אָמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וַהֲרֵי מִפִּיו נִתְקַיֵּם, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת וְיִפָּטֵר. וְאִם קִיְּמוֹ הַמַּלְוֶה אַחַר כָּךְ בְּבֵית דִּין, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. וְע''ל רֵישׁ סִימָן פ''ב. באר היטב (א) אמנה. בר''ס פ''ב פי' הב''י שטר אמנ' הוא שאומר לא נתתיו בידו ללות בו אלא הכנתי אותו שאם אצטרך ללות ילוה לי בו והאמנתיו שלא יתבעני כל זמן שלא אלוה וכתבתי ללות כו' היינו שלא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ע''כ וע''ל סל''ז דאין העדים נאמנים לומר שטר אמנ' הוא משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע ולא כתב כן באם אמרו שכתב ללות כו' דבזה אין משימין עצמן רשעים דיכולין לומר בהיתר חתמנו דדעתו הי' ללות מיד אלא שאח''כ באה איז' סיב' שלא הלו' לו עכ''ל הסמ''ע:
ב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דִמְהֵמְנֵי לַלּוֶֹה בְּמִגּוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין בּוֹ נֶאֱמָנוּת לַמַּלְוֶה, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, לֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת לַמַּלְוֶה, נֶאֱמָן הַלּוֶֹה בְּמִגּוֹ דְאִי בָּעִי אוֹמֵר מְזֻיָּף. וְהָכִי (ב) מִסְתַּבְרָא (טוּר) . באר היטב (ב) מסתברא. וכן קי''ל לקמן ר''ס פ''ב. סמ''ע וש''ך:
ג כֵּיצַד הוּא הַקִּיּוּם, בָּאִים (ג) עֵדֵי הַשְּׁטָר וּמְעִידִים לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה, אֲפִלּוּ הֵם הֶדְיוֹטוֹת, שֶׁזֹּאת הִיא חֲתִימָתָן, וְכוֹתְבִין (ד) לְמַטָּה: ''בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַחֲדָא הֲוֵינָא, וְאָתָא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְאַסְהִידוּ קֳדָמָנָא אַחֲתִימַת יְדַיְהוּ, וּמִדְּאִתְבְּרַר לָנָא דְּדָא הִיא חֲתִימַת יְדַיְהוּ, אִשַּׁרְנוּהִי וְקִיַּמְנוּהִי כְדַחֲזִי''; וְחוֹתְמִים לְמַטָּה. באר היטב (ג) עידי. או שאר עדים או ע''י דימוי ושאר דרכי הקיום כדלקמן ס''ז גם מה שכותבין הדרך שנתקיים בו היינו לכתחל' אבל בדיעבד אם לא כתבו רק נתקיים שטר זה דיו וע''ל ס''ח וסכ''ט בהג''ה עכ''ל הש''ך: (ד) למטה. ובסנ''א יתבאר דאם א''א לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו אותו ע''ג השטר באחורי הדף. סמ''ע:
ד אֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דִּין; וּלְפִיכָךְ, אֵין מְקַיְּמִים שְׁטָרוֹת (ה) בַּלַּיְלָה. הגה: וְאִם קִיְּמוּ (ו) בִּשְׁנַיִם, לָא הֲוֵי קִיּוּם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ וְהַגָּהַת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין וְנ''י פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים) . וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, מֵאַחַר (ז) שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהָרַב הַתּוֹפֵס יְשִׁיבָה מְקַיֵּם בִּיחִידִי, מִנְהָג כָּזֶה מְבַטֵּל הֲלָכָה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן של''ב), וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם, דִּסְבִירָא לָן לְעִנְיַן קִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּרַבָּנָן, דְּיָחִיד (ח) מֻמְחֶה דִּינוֹ כְּג' הֶדְיוֹטוֹת וּמִקְרֵי בֵית דִּין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן (ג') וְכ''ה, וְאַף עַל גַּב דְּאֵין יָחִיד מֻמְחֶה בַּזְּמַן הַזֶּה, מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן קִיּוּם שְׁטָרוֹת (ט) דְּרַבָּנָן יֵשׁ לִסְמֹךְ עָלָיו, כֵּן נִרְאֶה לִי טַעַם הַמִּנְהָג: באר היטב (ה) בלילה. ואפילו בדיעבד לא הוי קיום כמו גבי דין בסימן ז' ס''ב ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון כ''כ בתשובת ר''א מזרחי סי' פ''ב וע''ש שהאריך בזה עכ''ל הש''ך: (ו) בשנים. כ' הסמ''ע משום דה''ל כעדים מפי עדים דלא מהני אבל בג' דהן ב''ד מקיימין חתימתן ואז הב''ד הדנין על שטר זה לאחר זמן ה''ל כאילו שמעו העדות מעידי שטר עצמן והיינו דוק' כשהן עצמן אין מכירין חתימת עידי השטר אלא שעידי החתימ' מודים לפניהם שהיא חתימתן אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה''ל כאילו מעידין על מנה שבשטר ואם הלו' בעצמו חתום על השטר ומודה לפני ב' עדים שהוא חתימת ידו נרא' דמהני קיומא עכ''ל והש''ך השיג עליו במ''ש דאם מכירין החתימות כו' דמ''מ הלא לא היו אצל ההלוא' וא''כ אין מעידין על מנה שבשטר רק על חתימת ידן הילכך צריך ג' אע''פ שמכירין החתימות דאל''כ ה''ל כעד מפי עד וכן מוכח בש''ס כו' ע''ש (ועי' בט''ז שהשיג כמו כן על הסמ''ע בזה ע''ש): (ז) שנהגו. ז''ל הסמ''ע הנה אף שמור''ם נדחק ליתן טעם להמנהג מ''מ הבו דלא לוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שהסופרים וחזנים מקיימין השטר דודאי בכה''ג מצי בע''ד לערער והיינו דוק' לענין קיום עידי השטר אבל אם הוא ח''י הלו' והלוה מודה לפניו שהיא חתימתו מהני הקיום לענין טענת להד''ם שצריך לישבע כמ''ש בסי' פ''א ס''י עכ''ל: (ח) מומחה. והש''ך כתב דאין טעם זה נכון דדוק' לענין דין הוי יחיד מומח' כג' אבל לא לענין הודא' וקיום דהוי כעד מפי עד ובעי ג' דהוא ב''ד וכ''כ התוס' והרא''ש והריטב''א ושאר פוסקים וגם מהרש''ל האריך בזה פ' הגוזל בתרא סי' י''א ע''ש ונרא' שבדברים כאלו הולכים אחר המנהג וכמ''ש בסי' כ''ח סכ''ג ואפי' הוא נגד הדין וכ''כ בת''ה וכתב הב''ח דלמנהגינו אין הרב יכול לקיים השטר בליל' ואפשר דהיכ' דנהוג לקיים בליל' גם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכ' עכ''ל הש''ך: (ט) דרבנן. ע' בש''ך שהאריך להשיג על הגהת מרדכי ועל הרמ''א בדין קיום שטרות במ''ש כאן וגם בא''ע סי' מ''ב ס''ד (ועי' מ''ש שם הב''ש בזה) וכ' דבכל הני קיומי דמקילינן משום קיום שטרות דרבנן אינו אלא בח''י העדים אבל לא בח''י הלו' עצמו דמדאוריית' בעי קיום וגם אין מקיימין אלא בפניו לכ''ע וכן מוכח להדי' בסמ''ע סי' ל''ה ס''ק ט' ע''ש וכן מוכח בדברי רב שרירא גאון ושאר פוסקים מודו ליה בזה לדינ' מיהו כמדומ' שנהגו להקל לקיים אף כת''י הלו' שלא בפניו ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכ' אבל היכ' דלא נהוג אין להקל עכ''ל * (וגם בעדים אם כתבו בלי רשות הבע''ד לא אמרינן דהוי כנחקר' עדותן בב''ד עי''ל סי' ל''ט ס''ג בהג''ה וס''ד ומ''ש שם ס''ק י''א בשם הש''ך ע''ש):
ה מְקַיְּמִין הַשְּׁטָר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא (י) בִפְנֵי בַּעַל דִּין. וַאֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ: מְזֻיָּף הוּא אַל תְּקַיְּמוּהוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. באר היטב (י) בפני. בסי' ק''י ס''ד וס''ו פסק המחבר דגם להוציא מיתומים מקיימים קטנים ובפריש' כתבתי דלהרא''ש והטור צריכין לחלק ביתומים בין מטא זמן השטר לגבות (דאז אין מקיימין) או לא עכ''ל הסמ''ע:
ו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקֻיָּם, צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ חֲתִימַת שְׁנֵי הָעֵדִים אוֹ מ''ב (יא) הַדַּיָּנִים; וְאִם לָאו, אֵין לוֹ דִּין מְקֻיָּם. וּמִיהוּ, נָפְקָא מִנָּהּ בְּקִיּוּם, כֵּיוָן שֶׁחֲתוּמִים עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים וְג' דַּיָּנִים, יוֹתֵר בְּקַל יִמָּצֵא מִי שֶׁיַּכִּיר הַחֲתִימוֹת. באר היטב (יא) הדיינים. פי' דייני הקיום וכתב הש''ך מיהו דוקא כשחותמים ג' דיינים אז סגי בהכרת שנים מהם:
ז בְּאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְרָכִים מִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר: הָאֶחָד, שֶׁיִּהְיוּ הַדַּיָּנִים מַכִּירִים כְּתַב יְדֵי הָעֵדִים; הַשֵּׁנִי, שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים בִּפְנֵיהֶם; הַשְּׁלִישִׁי, (יב) שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים הַחֲתוּמִים בּוֹ וְיֹאמַר כָּל אֶחָד: זֶה כְּתַב יָדִי וַאֲנִי (יג) עֵד בַּדָּבָר הַזֶּה; הָרְבִיעִי, שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים (יד) וְיָעִידוּ שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם שֶׁל אֵלּוּ, וִיכוֹלִין לְהָעִיד עֵדוּת זֶה מִתּוֹךְ (טו) כְּתָבָם, וְאֵינָן צְרִיכִין לְהָעִיד בְּפִיהֶם (רִיבָ''שׁ סִימָן שפ''ב וְתי''ג) ; הַחֲמִישִׁי, שֶׁיְּהֵא כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִשְּׁטָרוֹת אֲחֵרוֹת, וְעוֹרְכִים בֵּית דִּין זֶה הַכְּתָב לְאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁבַּשְּׁטָרוֹת אֲחֵרוֹת, וְיֵרָאֶה לָהֶם שֶׁכְּתַב יְדֵי אֵלּוּ הוּא כְּתַב יְדֵי אֵלּוּ. וְאֵין מְקַיְּמִים הַשְּׁטָר מִשְּׁטָרוֹת אֲחֵרוֹת, אֶלָּא (טז) מִשְׁתֵּי שְׁטָרוֹת שֶׁל שְׁתֵּי (יז) שָׂדוֹת שֶׁאֲכָלוּם בַּעֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֲכִילָה גְלוּיָה נְכוֹנָה, בְּלֹא שׁוּם יִרְאָה וְלֹא פַחַד מִתְּבִיעָה בָּעוֹלָם, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִים כָּל בַּעֲלֵי שָׂדוֹת שְׂדוֹתֵיהֶם, אוֹ מִשְּׁתֵּי שִׁטְרֵי (יח) כְתֻבּוֹת; וְהוּא שֶׁיָּצְאוּ הַשְּׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת מִתַּחַת יַד אַחֵר, לֹא מִתַּחַת יְדֵי זֶה (שֶׁקִּיֵּים) (שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם) שְׁטָרוֹ, שֶׁמָּא הוּא זִיֵּף הַכֹּל. וַאֲפִלּוּ אִם ב' הַשְּׁטָרוֹת (יט) מְקֻיָּמִים, אֵין מְקַיְּמִין מֵהֶם, אִם יוֹצְאִין מִתַּחַת יָדוֹ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין (ר''ן לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם) . וְכֵן מְקַיְּמִים הַשְּׁטָר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו (כ) עַרְעָר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא קָרָא עָלָיו עַרְעָר רַק (כא) שֶׁמְּקֻיָּם כְּדִלְקַמָּן סָעִיף ל''ז וְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין, מְקַיְּמִים מִמֶּנּוּ (כב) לְבַדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁמְּקַיְּמִים מִשִּׁטְרֵי שְׁתֵּי שָׂדוֹת (כג) אוֹ שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְקַיְּמִים חֲתִימָה מִסֵּפֶר שֶׁכָּתַב, אֲבָל לֹא (כד) מֵאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב (רִיבָ''שׁ סִימָן קל''ו) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ מִסֵּפֶר אֵין מְקַיְּמִים, אֶלָּא אִם כֵּן חָתַם שְׁמוֹ בַּסּוֹף, דְּאָז מְקַיְּמִים מֵחֲתִימָתוֹ (ר''ן פ''ב דִּכְתֻבּוֹת) . באר היטב (יב) שיבואו. כתב ר' ירוחם שיש מחלוקת בתוספתא אם אומרים העדים כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים שאין זה כתב ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן ע''כ והביאו הב''י וד''מ וראיתי מחלוקת זה בירושלמי פ''ב דכתובות (וכפי שפירשו הריטב''א ז''ל) ועוד איתא שם דאם עידי השטר אומרים אין זה כתב ידינו ושנים אחרים אומרים שהוא כתב ידם עדי השטר לא מעלין ולא מורידין ופי' הריטב''א דמיירי שעדי השטר אין כל א' מעיד אלא על שלו והמכחישים מעידים על כל אחד ואחד מהם וה''ל תרי לגבי חד ע''כ ומשמע דאם עדי השטר כל אחד מעיד גם על של חבירו שאינו כת''י ה''ל תרי ותרי עכ''ל הש''ך: (יג) עד. ר''ל מתוך חתימתן בשטר נזכר ההלוא' דאל''כ הי' צריך כל אחד להעיד ג''כ על חתימת חבירו וכמ''ש המחבר בס''י ומיהו א''צ לומר בפירוש כן שזוכרין אלא מסתמא אמרינן שזוכרין אותו עכ''ל הסמ''ע וכ''כ הש''ך: (יד) ויעידו. ואף אם העדים החתומים הם בפנינו מ''מ יכולים לקיים ע''י עדות אחרים ב''י וד''מ ופשוט הוא. וגדול' מזו נתבאר בסמוך דאפילו אומרים אין זה כתב ידינו אין נאמנין וכתב בעל העיטור ומסתברא דא''צ שיכירו כל אות ואות אלא כשמכירין רוב החתימ' סגי עכ''ל הש''ך: (טו) כתבם. הש''ך כתב דהריב''ש נסתפק בדין זה גם מדברי הרא''ש והנמשכים אחריו נרא' שחולקים ע''ז וכ''כ הט''ו לקמן סל''ו בנשתתק דאינו יכול להעיד בכתב וא''כ קשה על הרמ''א כיון דסתם שם כדברי המחבר איך פסק כאן דמעידין ע''פ כתבם ודוחק לחלק דנשתתק אינו ראוי להגיד דהא קי''ל בסימן כ''ח סי''א דאין חילוק וה''ה מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם וא''כ ה''ה בדרבנן אין לחלק בין אלם או לא וצ''ע עכ''ל: (טז) משתי. הרמ''ה כתב שצריך שיהיו הב' שטרות בידי ב' לוקחים והטור השיג עליו ולענין דינא נרא' עיקר כהטור וכן נרא' דעת הפוסקים שלא חילקו בכך. ש''ך: (יז) שדות. אבל שדה א' איכא למימר דזיוף הוא ונזדמן כך דהניחו לאכול. סמ''ע: (יח) כתובות. בזה נמי בעינן שישבו אותן ב' נשים תחת בעליהן ג' שנים בשופי וכ''כ הטור בשם הרמ''ה עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך כתב דלא משמע כן מדברי הרמב''ם והמחבר שכתבו זה גבי שדות ולא גבי נשים בפרט שבש''ס איתא והוא שאכלום כו' בתר ב' שדות וב' כתובות והם הפכוהו וכתבוהו מיד בתר ב' שדות משמע דס''ל דגבי אשה ישיבתה תחת בעלה בכל דהו סגי וכן נרא' דעת שאר הפוסקים וכן עיקר עכ''ל: (יט) מקויימים. דחיישינן שמא זייף זה מתוכן והיינו דוק' כשאין מכירין אלא ע''י דמיון חתימ' לחתימ' אבל אם מכירין חתימת העדים בטביעת עין אע''פ שיש לו חתימ' אחרת תח''י ליכ' למיחש דלמא זייף כ''כ הפוסקים וכתב הרא''ש דמזה נלמד דמי שיש לו ב' שטרות בחתימת ב' עדים שאין לקיימן אלא בט''ע ולא בדמוי ע''כ והכי נקטינן דמקיימין בהא ודלא כבעל העיטור. ש''ך: (כ) ערער. שהוא מזויף דאז ודאי הב''ד נתנו לב לחקור היטב ולא קיימוהו אא''כ נודע להם בבירור והוחזק בב''ד שזהו חתימת יד העדים. סמ''ע: (כא) שמקויים. והש''ך כתב דגם המחבר מודה בזה ומ''ש שקרא עליו ערער ר''ל שאין מכירין הקיום וחיישינן שמא הקיום גופיה מזויף הוא לכך אין מקיימים אא''כ הוחזק בב''ד מחמת הערער משום דמסתמא הוא אמת וכן נ''ל עיקר ודלא כנראה מהב''י דאפי' מכירים הקיום אין מקיימי' בלא ערער מטעם דחיישינן שמא לא דקדקו הב''ד יפה בקיומו ואחריו נמשכו הע''ש והסמ''ע ולא נהירא כו' ע''ש שהביא כמה ראיות מהפוסקי' דס''ל הכי ודקדק מדברי הרמב''ם גופיה שסובר כן ע''ש: (כב) לבדו. ז''ל הש''ך אבל הראב''ד ז''ל כתב דלעול' אין מקיימין את השטר משטר א' ואפי' הוחזק כו' וכ''כ בעל ה''ג דהא דנקט בברייתא שטר שקרא עליו ערער לישנא קלילא נקט ע''כ וקשה איך יתרצו הראב''ד וה''ג דהך דמחווי ח''י אחספא ודוחק לומר דמחווי אתרי חספי ויותר נראה דמודים היכא דמכירי' הקיומין אלא דס''ל אע''ג דקרא ערער והוחזק לא סמכינן אחד שטרא כמ''ש לעיל וא''כ בהך דחספא שחותם לפנינו סגי בחדא חתימה וכ''נ עיקר דהיכא דהחתימ' ודאי אמת כגון שחתם בפנינו או מכירים הקיום וכה''ג מקיימין אפי' משטר א' לכ''ע וכדמשמע פשטא דמלתא במחווי אחספא ואפי' תימא דאיכא מאן דפליג בהא מ''מ נראה עיקר לדינא כמ''ש אבל אם אין מכירין הקיום אין מקיימין בלא קרא ערער לכ''ע ואם קרא עליו ערער והוחזק להרמב''ם מקיימין אע''פ שאין מכירין הקיום ולהראב''ד בכה''ג אין מקיימין משטר אחד עכ''ל: (כג) או. ושם מקיימין אע''פ שאינן מקוימין. סמ''ע: (כד) מאיגרת. כתב הסמ''ע הטעם דאין אדם מדקדק בכתיבת איגרת וכתבו משתנה לפי הקולמוס והכתיבה וזהו ג''כ טעם הי''א דאף מספר אין מקיימין משום דאינו מדקדק כ''א בחתימה עכ''ל:
ח בֵּית דִּין שֶׁכָּתְבוּ: בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא וְנִתְקַיֵּם שְׁטָר בְּפָנֵינוּ, הֲרֵי זֶה מְקֻיָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ בְּאֵיזֶה דֶרֶךְ נִתְקַיֵּם. (כה) וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְקַיֵּם בּוֹ. באר היטב (כה) ונהגו. בס''ס כ''ט כתב הב''י וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנא ע''כ כלומר ולא נהגו לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בו. גם האידנא במדינתנו לא נהגו לדקדק בכך. ש''ך:
ט כְּשֶׁהַשְּׁטָר מִתְקַיֵּם בְּעֵדוּת (כו) אֲחֵרִים שֶׁמְּעִידִים עַל כְּתָב יָדָם שֶׁל אֵלּוּ, אִם אֶחָד מֵעִיד עַל חֲתִימַת הָאֶחָד וְאֶחָד עַל חֲתִימַת הַשֵּׁנִי, לֹא נִתְקַיֵּם, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים עַל חֲתִימַת כָּל אֶחָד. וְאִם יֵשׁ שְׁלִישִׁי עִמָּהֶם שֶׁמֵּעִיד עַל חֲתִימַת שְׁנֵי הָעֵדִים, נִתְקַיֵּם. באר היטב (כו) אחרים. דדוקא ע''י עצמן סגי שאומר כ''א זה כתב ידי לפי שעל מנה שבשטר מעידין אבל הכא דאין מעידין רק על כתב ידם צריך ב' עדים על כל חתימה. שם:
י מִי שֶׁחָתַם עַל הַשְּׁטָר, וּבָא לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ בְבֵית דִּין, וְהִכִּיר כְּתַב יָדוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּוַדַּאי, אֲבָל אֵינוֹ זוֹכֵר הָעֵדוּת כְּלָל, וְלֹא יִמָּצֵא בְלִבּוֹ זִכָּרוֹן כְּלָל שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה מֵעוֹלָם, הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה בְּבֵית דִּין, שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה, אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר הוּא מֵעִיד שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה, וּכְתַב יָדוֹ הוּא כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ הַדָּבָר, אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר לֹא יָעִיד. הוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן, שְׁטָר שֶׁיָּצָא בְבֵּית דִּין, וּבָאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ: כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְנוּ עֵדוּת זוֹ וְאֵין אָנוּ זוֹכְרִים שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה אוֹ מָכַר לוֹ, לֹא נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הֵם כְּחֵרְשִׁים, עַד שֶׁיִּזְכְּרוּ עֵדוּתָן. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דָּן כֵּן, לֹא יָדַע בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. אֲבָל אִם הָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן, מְקַיְּמִים הַשְּׁטָר וְאֵין (כז) מַשְׁגִּיחִין עַל דִּבְרֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים אֵין אָנוּ זוֹכְרִים הָעֵדוּת, הוֹאִיל וּמִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא עַל פִּיהֶם. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה אָנוּ מְקַיְּמִים כָּל הַשְּׁטָרוֹת, וְאֵין אָנוּ מַצְרִיכִים לְהָבִיא הָעֵדִים וְלִשְׁאֹל אוֹתָם אִם הֵם זוֹכְרִים הָעֵדוּת אוֹ לָאו, שֶׁאֲפִלּוּ בָּאוּ וְאָמְרוּ: אֵין אָנוּ זוֹכְרִים אוֹתָם, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא מִפִּיהֶם אֵלֶּה דִבְרֵי הָרַמְבַּ''ם. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אֵין זוֹכְרִים שֶׁלָּוָה אוֹ שֶׁחָתְמוּ מֵעוֹלָם עַל שְׁטָר זֶה, וְאֵין כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁמְּעִידִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם, מְקַיְּמִים הַשְּׁטָר עַל פִּיהֶם. וּלְפִי דִבְרֵיהֶם, כְּשֶׁהֵם עַצְמָם בָּאִים לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדָם, אִם שָׁכְחוּ הַהַלְוָאָה וְאֵינָם זוֹכְרִים כְּלָל שֶׁחָתְמוּ בִּשְׁטָר זֶה, צָרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים עַל כָּל חֲתִימָה. לָכֵן צָרִיךְ אוֹ שֶׁיָּעִיד כָּל אֶחָד עַל כְּתַב יָדוֹ וְעַל כְּתַב יַד חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁיִּצְטָרֵף אַחֵר עִמָּהֶן שֶׁיָּעִיד עַל כְּתַב יְדֵי שְׁנֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עַל כָּל חֲתִימָה שְׁנֵי עֵדִים. הגה: וְלָא בָּעֵינָן שֶׁיִּזְכֹּר הָעֵדוּת, אֶלָּא בְּעֵד (כח) אֶחָד אוֹ בְב' עֵדִים, לְעִנְיַן קִיּוּם הַשְּׁטָר. אֲבָל ב' עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זוֹכְרִים הָעֵדוּת כְּלָל וְאֵין הַשְּׁטָר כָּתוּב כְּתִקּוּנוֹ, מִכָּל מָקוֹם הַעֲדָאַת עֵדִים אִכָּא (מהרי''ו סִימָן צ''ד וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת) . וְאִם נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר, אַזְלִינָן בַּתְרֵהּ לְכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ, אַף עַל גַּב שֶׁאֵין לוֹ דִּין שְׁטָר גָּמוּר, מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן זֶה מִקְרֵי שְׁטָר דְּלָא יְהֵא מִפִּי כְתָבָם. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן כ''ח סָעִיף י''ב (תשו' רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף ר''ט וע' סקנ''ד) . וְיֵשׁ חוֹלְקִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (כט) לְעֵיל רֵישׁ סִימָן ל''ט סָעִיף ג'. באר היטב (כז) משגיחין. ז''ל הרמב''ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאילו אמרו קטני' היינו שאין נאמנים הואיל ומקיימינן שלא על פיהם. סמ''ע: (כח) אחד. ר''ל שאין תורת שטר עליו לפסוק שבועה על פיו ולחייבו ממון אם מצטרף עוד א' עמו בע''פ אלא ישבע להד''ם או פרעתי ופטור אא''כ שיבא עד החתום לפני הב''ד ויעיד ע''פ כמ''ש המחבר. ומור''ם בסי' כ''ח סי''א כ' דאין להעיד ע''פ כתב אפי' אינו אלם אם לא ב' עדים החתומים על השטר מפני תיקון העולם וזה אינו שטר עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך כתב דלא נהירא לחלק בין עד א' לשני עדים דהא קי''ל בסי' נ''א דעד אחד בשטר מועיל כמו בשני עדים כו'. וכן נ''ל ברור ועיקר והרב שכתב בפשיטות דבעד א' בעינן שיזכור עדות דבריו צל''ע עכ''ל: (כט) לעיל. ז''ל הש''ך ע''ש שכתבתי דאין כאן מחלוקת וגם הרשב''א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דאם נכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבא ולהגיד בפה וגם מהרי''ו ס''ל כן וכן עיקר ודברי הרב אינם מחוורים ודוק היטב עכ''ל:
יא אָמַר אֶחָד מֵהָעֵדִים: זֶה כְּתַב יָדִי, וְהֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל כְּתַב יָד הַשֵּׁנִי, לֹא נִתְקַיֵּם, (ל) לְפִי שֶׁשְּׁלֹשֶׁת רְבִיעֵי הַמָּמוֹן יוֹצְאִים עַל יְדֵי עֵד אֶחָד. באר היטב (ל) לפי. והתורה אמרה ע''פ שנים עדים חצי ממון ע''פ כל אחד מהן. סמ''ע:
יב וְכֵן אִם הֵעִיד אָחִיו אוֹ אָבִיו שֶׁל הָרִאשׁוֹן עִם אַחֵר עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי, לֹא נִתְקַיֵּם, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשֶׁת רְבִיעֵי הַמָּמוֹן יוֹצְאִים עַל יְדֵי קְרוֹבִים.
יג שְׁנַיִם הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, (לא) וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, צָרִיךְ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עַל חֲתִימָתוֹ, וְאֵין הָעֵד הַחַי יָכוֹל לְהִצְטָרֵף עִם אַחֵר לְהָעִיד עַל חֲתִימַת הַמֵּת, שֶׁאִם כֵּן יֵצְאוּ שְׁלֹשֶׁת רְבִיעֵי הַמָּמוֹן עַל יָדוֹ. וְאִם לֹא נִמְצָא אֶלָּא עֵד אֶחָד עִם זֶה הָעֵד הַחַי, כּוֹתֵב חֲתִימַת יָדוֹ בִּפְנֵי (לב) עֵדִים, אֲפִלּוּ עַל הַחֶרֶס, וּמַשְׁלִיכוֹ בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיֻּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיוּ עֵדִים לְקַיֵּם חֲתִימַת (לג) הַחַי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַרֵךְ לְהָעִיד עַל חֲתִימָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יָעִיד הוּא וְאַחֵר עַל חֲתִימַת הַמֵּת. באר היטב (לא) ומת. ה''ה אם הוא חי ואינו במדינה שיעיד על חתימתו. שם: (לב) עדים. כתב הש''ך אפשר דס''ל להרמב''ם דדוקא חוץ לב''ד בפני עדים יחתום דאם יעשה כן בב''ד ה''ל כמעיד בב''ד כיון שחותם כדי להכיר מתוך כך כתב ידו ה''ל כמעיד ממש על חתימתו וצל''ע עכ''ל: (לג) החי. אבל אם כבר העיד החי בעצמו על חתימתו בראשונה הוה אידך יתר שהוא כנטול דמי סברת הריטב''א ז''ל וא''כ כ''ש דלא מהני אח''כ לכתוב ח''י אחספא. ש''ך:
יד אִם אֵין מַכִּירִים לֹא חֲתִימַת הָעֵדִים וְלֹא חֲתִימַת דַּיָּנֵי הַקִּיּוּם, וְאֶחָד מֵעֵידֵי הַשְּׁטָר מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, וּשְׁנֵי עֵדִים מְעִידִים עַל חֲתִימַת אֶחָד מֵהַדַּיָּנִים, אוֹ הַדַּיָּן בְּעַצְמוֹ וְאַחֵר עִמּוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל, דְּמַאי דְּמַסְהִיד הַאי לֹא מַסְהִיד (לד) הַאי, הָעֵד מֵעִיד עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר וְהַדַּיָן מֵעִיד עַל חֲתִימַת הָעֵדִים. וְכֵן אִם נִתְקַיֵּם כְּתַב (לה) הַסּוֹפֵר וְעֵד אֶחָד, לָא הֲוֵי קִיּוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר''י נ''ב ח''ח) . באר היטב (לד) האי. לכן אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום כ''כ הרא''ש והטור אבל בתשובת מהר''מ מרוטנבורג כתב וז''ל עד ודיין מצטרפין כו' אם לאחר זמן מכירים חתימת א' מהעדים וחתימת א' מהדיינים סגי בהכי ולפ''ז נ''ל שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים ע''כ ודברי מהר''מ עיקר כן נ''ל וכן נוהגין שאין הדיינים מקיימין ח''י העדים קרוביהם מיהו נראה דאם אירע כן בדיעבד ומכירים ח''י של הג' או אפי' ב' דיינים סגי ודוק עכ''ל הש''ך: (לה) הסופר. ע''ש בב''י דכתב ז''ל ומ''מ גבי מבני חרי וכ''כ רי''ו עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך השיג ע''ז דאיך יגבה מבני חרי דמה בכך שמכירים כת''י הסופר מאן לימא לן דהסופר עד הוא ובהדיא אמרינן בפ' המגרש דכתב סופר וע''א פסול לגמרי כו' ע''ש שהאריך להוכיח מדברי הפוסקי' דלא כרי''ו בזה (וגם הט''ז השיג עליו וכתב דרי''ו תפס הירוש' ואנן לא קי''ל כן ע''ש דכתב עוד שבתשובת רמ''א הקשה ג''כ מפ' המגרש ומה שתירץ שם הוא תמוה מאד ע''ש):
טו אִם שְׁנֵי דַיָּנֵי הַקִּיּוּם כָּל אֶחָד מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, הַשְּׁטָר (לו) מְקֻיָּם. באר היטב (לו) מקוים. ז''ל הטור ולא אמרי' על כת''י הן מעידין (פי' וליבעי שיכיר כ''א גם חתימת חבירו) אלא כ''א מעיד על קיום השטר שהוא כשר ע''כ ומ''ש המחבר בסעיף שלפני זה ז''ל או דיין ואחר עמו כו' לרבותא כ''כ דאע''פ שיש אחר עמו שמעיד אינו מועיל עכ''ל הסמ''ע (והט''ז מפרש דברי המחבר בענין אחר ע''ש):
טז אִם עֵד אֶחָד מִן הַשּׁוּק מֵעִיד עַל חֲתִימַת עֵדֵי הַשְּׁטָר, וְדַיָּן אֶחָד מֵעִיד עַל חֲתִימָתוֹ, מִצְטָרְפִים, דְּאַמַּאי דְמַסְהִיד סָהֲדָא מַסְהִיד דַּיָּנָא. וְכֵן הַדִּין כְּשֶׁאֵין הַדַּיָּן מֵעִיד עַל חֲתִימָתוֹ, אֶלָּא שֶׁשְּׁנַיִם מִן הַשּׁוּק מְעִידִים עַל (לז) הַדַּיָּן, דְּהַשְׁתָּא כֻּלָּהּ סַהֲדוּתָא חַד הוּא. באר היטב (לז) הדיין. בב''י כתוב על הדיין ועל העד וט''ס הוא שם כ''כ הסמ''ע והש''ך כתב דאין כאן ט''ס והשיג על המחבר והסמ''ע ופסק להלכה דאם ב' מעידין על העד ועל הדיין מצטרפין ע''ש שהביא כמה ראיות לדבריו (והט''ז הסכים לדעת הסמ''ע ע''ש):
יז עֵדֵי הַקִּיּוּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים לְעֵדֵי הַשְּׁטָר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵת הָאָב הֶחָתוּם בְּעוֹד הַבֵּן קָטָן, יָכוֹל לְהָעִיד עַל חֲתִימַת אָבִיו אַחַר שֶׁיַּגְדִּיל, לְהִצְטָרֵף עִם (לח) אַחֵר כָּשֵׁר. וְכֵן יָכוֹל לְהָעִיד עַל כְּתַב יַד (לט) אָחִיו אוֹ עַל כְּתַב יַד רַבּוֹ שֶׁרָאָה בְּקַטְנוּתוֹ. (מ) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא אֵלּוּ שֶׁרָגִיל עִמָּהֶם, אֲבָל עַל כְּתַב יַד אַחֵר אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ שֶׁהִכִּיר אוֹתוֹ בְּקַטְנוּתוֹ. באר היטב (לח) אחר. פי' עם אחר שרא' החתימות בגדלותו אע''פ שגם הוא קרוב לעידי השטר סמ''ע: (לט) אחיו. וכל זה להעיד על חתימת קרוב שהוא עד מטעם דעדים החתומי' על השטר כמי שנחקר' כו' ומדאוריית' לא בעי קיום אבל להעיד על חתימת הלו' פשיטא דאין קרוב נאמן לחייבו וכ''כ בסמ''ע סי' ל''ה והוא פשוט ש''ך: (מ) ויש אומרים. כתב הש''ך דבסי' ל''ה ס''ד תמה הסמ''ע למה כתב המחבר דין זה בשם י''א דאין שום פוסק חולק ע''ז כו' ולא ראה דברי הרב בספרו בד''ה בסי' זה שכתב וז''ל והפוסקים השמיטו הירושלמי (שמשם נלמד דין זה) משום דבש''ס לא חילק בכך אלמא לא ס''ל הכי או הם מפרשים הירושלמי בענין אחר ע''כ גם ראיתי בריטב''א פ''ב דכתובות שחולק בהדי' ע''ש:
יח צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵדֵי הַקִּיּוּם קְרוֹבִים (מא) לְדַיָּנֵי קִיּוּם; וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין. הגה: וְעֵדֵי הַקִּיּוּם יְכוֹלִין לִהְיוֹת קְרוֹבִים לָעֵדִים הַמְעִידִים עַל חֲתִימַת הַדַּיָּנִים שֶׁקִּיְּמוּ הַשְּׁטָר (בֵּית יוֹסֵף) . וְעֵדֵי הַקִּיּוּם לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה (רַ''ן סוֹף פ''ב דִּכְתֻבּוֹת) . באר היטב (מא) לדייני. דבעינן עדות שיכול להזימ' ודיינים אלו לא יקבלו הזמ' על קרוביהן עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דהר''ן השיג ע''ז הטעם אלא גזירת הכתוב הוא מלא יומתו אבות וגו' דכל שהדבר יוצא ע''פ קרובים הן ב' עדים או דיין ועד אחד דא ודא אחת היא ופסולים והשיג על הרשב''א שהוא דעת היש מכשירין שהביא המחבר וע''ש:
יט עֵדֵי קִיּוּם הַקְּרוֹבִים לַמַּלְוֶה וְלַלֹּוֶה, פְּסוּלִים. וְיֵשׁ מִי (מב) שֶׁמַּכְשִׁיר. (מג) וְדַיָּנֵי קִיּוּם הַקְּרוֹבִים לַמַּלְוֶה וְלֹוֶה, הַקִּיּוּם פָּסוּל (ר''נ פֶּרֶק ב' דַּיָּנֵי גְזֵרוֹת וְרִיבָ''שׁ סִימָן שפ''ב וְהָרֹא''שׁ כְּלָל ס' סִימָן ד' ונ''י פֶרֶק י''נ וּמָרְדְּכַי פ''ב דִּכְתֻבּוֹת) . באר היטב (מב) שמכשיר. (ז''ל הט''ז נרא' דלא קי''ל הכי דהא בס''כ כתב רמ''א בזה לפסול מלבד מה שיש לעורר ע''ז מצד אחר עכ''ל): (מג) ודייני. כתב הש''ך נרא' מדברי הרב דאף מאן דמכשיר בעידי קיום פוסל בדייני קיום וכ''כ בע''ש להדי' ודבריה' תמוהי' בעיני דפשיטא דמאן דמכשיר בעידי קיום ה''ה בדייני קיום דאין טעם לחלק ביניהם כו' ודברי הרב והע''ש צל''ע עכ''ל וע''ש:
כ דַּיָּנִים הַחוֹתְמִים לְקַיֵּם הַשְּׁטָר, חוֹתְמִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. וְדַוְקָא מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּגוּף הַשְּׁטָר אֵין צְרִיכִים לִקְרוֹת, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים הֵם לִרְאוֹת מִי הֵם הַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְרוֹבִים לַדַּיָנִים וְלֹא לָעֵדִים הַמְעִידִים בִּפְנֵיהֶם (רַ''ן שָׁם) . (מד) וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לִקְרוֹתוֹ כְּלָל. (מה) וּבִלְבַד שֶׁיִּכְתְּבוּ מִי הֵם עֵדֵי הַקִּיּוּם, שֶׁאִם יִהְיוּ פְּסוּלִים לַמַּלְוֶה וְלֹוֶה, יְכוֹלִים לְהַכִּיר אַחַר כָּךְ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ''א) . באר היטב (מד) ויש. כתב הש''ך דהוא היש מי שמכשיר בסי''ט ע''ש: (מה) ובלבד. כתב הש''ך דהג''ה זו אין לה מקום כאן דלהי''א א''צ שיכתבו ולסברא הראשונ' דוקא מהני אם יכתבו ע''ש:
כא דַּיָּנִים שֶׁדָּנִים עַל תְּנָאִים וְעִנְיָנִים שֶׁבַּמִּלְוָה עַצְמָהּ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְחוֹקִים מֵעֵדֵי הַשְּׁטָר.
כב דַּיָּנֵי קִיּוּם, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְחוֹקִים מִדַּיָּנִים (מו) שֶׁדָּנִים עַל הַמִּלְוָה עַצְמָהּ; וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין. באר היטב (מו) שדנים. מפני שדינם על המלו' בא ע''י דייני קיום שקיימו השטר טפי ממה שבא ע''י עידי קיום שע''י דייני קיום נגמר הקיום. סמ''ע:
כג עֵדֵי הַקִּיּוּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים לְדַיָּנֵי מִּלְוֶה.
כד שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר, שְׁנַיִם מֵהֶם מַכִּירִים חֲתִימַת יְדֵי הָעֵדִים וְאֶחָד אֵינוֹ מַכִּיר; עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ מְעִידִין בְּפָנָיו (מז) וְחוֹתֵם; מִשֶּׁחָתְמוּ, אֵין מְעִידִים (מח) בְּפָנָיו וְחוֹתֵם. וּמֻתָּר לִכְתֹּב הַקִּיּוּם בַּשְּׁטָר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַשְּׁטָר, שֶׁאֵין הַכְּתִיבָה (מט) עִקָּר אֶלָּא הַחֲתִימָה. וְיֵשׁ (נ) חוֹלְקִים. באר היטב (מז) וחותם. פירוש זה השומע מפיהם חותם נפשו עמהן ואע''פ שאלו השנים היו עדים שהעידו לפניו נעשו ג''כ דיינים דבקיו' שטרות הקילו עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך כתב הב''י וד''מ בשם ר' ירוחם שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר והרשב''א כ' שיש לדון ולהכשיר כו' ע''כ משמע דפליגי ובאמת נרא' דל''פ דר''י מיירי שאינו דן באותו שטר על המלו' שבו והרשב''א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד אבל בענין השטר עצמו פשיטא דגם הרשב''א מוד' עכ''ל: (מח) בפניו. לא הן ולא אחרים ואע''ג דלמיחזי כשקרא לא חיישינן מ''מ הכא שקר גמור הוא שבשע' שחתמו ונתקיים השטר לא היו ב''ד של ג' נמצא שנתקיים שלא כדין וראיתי בש''ג ז''ל ומזה אומר שאחר שכתבו השנים הקיום וחתמו אין יכולי' להעיד בפני הג' שיחתום עמהם ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידים בפני הג' וחותם עמה' וכן יכולי' הדייני' לכתוב הקיום ולחתו' בו אפי' עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניהם ע''כ ומ''ש בסוף דבריו נכון הוא כיון דקי''ל למיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימ' וע''ל סי' ל''ט סי''ג אבל מ''ש בתחל' ואני אומר כו' לא נהירא לי שהוא נגד כל הפוסקי' ומשמעות הש''ס ואולי מיירי שיחתמו כל השלשתן מחדש ביחד ולא נימא ששוב לא יועיל כיון שכבר חתמו מטעם דנוגעי' הם וצ''ע עכ''ל הש''ך: (מט) עיקר. ואע''ג דכותבין בהקיום במותב תלתא הוינ' ואשתמודענא דדא הוא חת''י כו' והרי בשע' שכתבו לא ידעו שלשתן ס''ל דבכה''ג לא מיחזי כשקרא כיון דאחר שיוודע להג' ויחתום עמהן לא מיחזי עוד כשקרא עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דלכאור' משמע דר''ל שאסור לכתוב ולחתום הקיו' קודם שנתקיי' השטר אבל באמת זה אינו דכבר הוכחתי בסי' ל''ט סי''ג דאפי' בחתימה לא חיישינן למיחזי כשקרא וכ''כ בסמוך בשם הש''ג אלא נרא' דאתי לאפוקי שלא יקבלו שנים עדות ויחתמו ושוב יעידו בפני הג' ויחתום דאז לא מהני אף שיעידו אח''כ בפני שלשתן יחד דחתימ' קמייתא בשקרא הוי ושוב א''י להצטרף ואף שפי' זה דוחק קצת מ''מ כן מוכח בש''ס וכן נראה עיקר לדינא עכ''ל: (נ) חולקין. כתב הש''ך דנ''ל עיקר כסברא הראשונ' וע''ש:
כה אִם בָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ (נא) שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְקַיֵּם בִּפְנֵיהֶם לֹא הָיוּ בְּמַעֲמָד אֶחָד, אֶלָּא כָּל אֶחָד קִבֵּל עֵדוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, (נב) פָּסוּל. וְאֵין הַדַּיָּנִים עַצְמָן (נג) נֶאֱמָנִים לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיוּ בְּיַחַד וְשֶׁעָשׂוּ שֶׁלֹּא כַּדִּין (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן צ''א) . וְיֵשׁ מִי (נד) שֶׁמַּכְשִׁיר. באר היטב (נא) שבשע'. ול''ד למ''ש בסעיף שלפני זה בשני' שמעידי' בפני הג' דהתם מיירי שמכירין החתימות מעצמן וא''צ להיות הקיום בפניהן וגם אח''כ כשהעידו בפני הג' ה''ל כאילו קבלו שלשתן העדות יחד. סמ''ע: (נב) פסול. הקיום אבל השטר כשר וכן הוא בתשובת הרמב''ן עכ''ל הש''ך וכתב הסמ''ע בשם מ''מ ז''ל אבל מ''מ כשחותמין א''צ להיות ביחד: (נג) נאמנין. דא''כ עשו מתחלה שלא כדין ואין אדם משים עצמו רשע עכ''ל הסמ''ע: (נד) שמכשיר. והש''ך פסק כסברא הראשונ' והוכיח כן מהש''ס ופוסקים וע''ש:
כו שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר, וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְעִרְעֲרוּ עַל אֶחָד מֵהֶן שֶׁהוּא גַּזְלָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וּבָאוּ שְׁנַיִם (נה) אֲחֵרִים וְהֵעִידוּ שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה, אִם עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ הֵעִידוּ שֶׁחָזַר, הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עִמָּהֶן, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשָׁה הָיוּ. וְאִם אַחַר שֶׁחָתְמוּ הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה, (נו) אֵינוֹ חוֹתֵם עִמָּהֶם, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ בְּעֵת חֲתִימַת הַשְּׁנַיִם. באר היטב (נה) אחרים. ה''ה דהם עצמן נאמנים להעיד כ''ז שלא חתמו ולומר שהג' עשה תשובה ונקט אחרים משום סיפא. סמ''ע וש''ך: (נו) אינו. אלא צריכים להתוועד ולקבל העדות מחדש ולחתום אח''כ וגם מסתבר לומר דבעינן אשרתא חדשה וכתב הטור דכל זה אם העידו שעשה תשובה אבל אם העידו שלא גזל ה''ל תרי ותרי ופסול מספק עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דלרש''י דוקא אלו הב' שחתמו אין מעידין עליו אחר שחתמו גנאי הוא להם שחתמו עם פסול בדין וה''ל נוגעין בעדותן אבל אחרי' מעידין עליו וחותם ונ''ל דעת רש''י עיקר בש''ס ופוסקי' כו' ע''ש:
כז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעִרְעֲרוּ עָלָיו בַּעֲבֵרָה. אֲבָל אִם עִרְעֲרוּ עָלָיו בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה, כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ: אִמּוֹ לֹא נִשְׁתַּחְרְרָה, וְעֶבֶד הוּא; אוֹ לֹא נִתְגַּיְּרָה, וְגוֹי הוּא, וְנוֹדַע אַחַר שֶׁחָתְמוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁאֵין בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ פְּגָם וְשֶׁהוּא כָּשֵׁר, הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עִמָּהֶם, שֶׁזֶּה (נז) גִלּוּי דָבָר הוּא שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. באר היטב (נז) גילוי. פי' אגלאי מלתא שלא הי' פסול מעולם ולא נתבטל וועד הראשון משא''כ בהעידו עליו שגזל אף שבאו שנים והעידו עליו אחר שחתמו שעשה תשובה קודם שנתוועדו מ''מ מאחר שגזל מתחלה חל עליו הערעור ולא נתכשר אלא עתה מיום שהועד עליו בב''ד והלאה. סמ''ע:
כח כָּתְבוּ קִיּוּם וְנִמְצָא אֶחָד מִדַּיָּנֵי קִיּוּם פָּסוּל, יַחְתְּכוּ אוֹתוֹ קִיּוּם, וְהַשְּׁטָר נִשְׁאָר (נח) בְּכַשְׁרוּתוֹ. באר היטב (נח) בכשרותו. כתב הסמ''ע דהיינו דוקא כשנתקיים מחדש ע''פ ג' כשרי' או שיש עדי' לפנינו שנוכל לקיים על ידן וקמ''ל דלא נפסל השטר מחמת חתימת הפסול שחתם על הקיום וכתב הש''ך ועכ''פ אינו נפסל השטר אף שלא נחתך הקיום מיהו נרא' דלכתחל' יש לתקנו ולחתכו ואם א''א לחתכו כגון שנכתב ע''ג השטר מצד השני יעביר שריטות דיו על הקיום דכל כמה דאפשר לתקוני מלתא עבדינן עכ''ל:
כט שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, צְרִיכִין לִכְתֹּב: בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא וְחַד (נט) לֵיתוֹהִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר הָרוֹאֶה: בֵּית דִּין שֶׁל שְׁנַיִם קִיְּמוּהוּ. אֲפִלּוּ הָיָה כָתוּב בּוֹ: בְּבֵית דִּין, יֹאמַר: שֶׁמָּא (ס) דִמּוּ שֶׁשְּׁנַיִם בֵּית דִּין הֵם. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מַשְׁמָעוּת שֶׁהָיוּ (סא) שְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם לֹא כָתְבוּ: וְחַד לֵיתוֹהִי, כָּשֵׁר. וּמִכָּל מָקוֹם לְכֻלֵּי עָלְמָא אִם כָּתַב: בֵּי דִינָא וּבְמוֹתַב תְּלָתָא, תּוּ לֹא צָרִיךְ, וְחוֹתְמִים שְׁנַיִם מֵהֶם, וְדַיּוֹ. הגה: וְאִם כָּל הַשְּׁלֹשָׁה חֲתוּמִים, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב: בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק ג''פ וְרִיבָ''שׁ סִימָן תי''ג ושי''ח וְרַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף קנ''ג וְרַ''ן פ''ב דִּכְתֻבּוֹת) . וַאֲפִלּוּ אֵין כָּתוּב בּוֹ רַק: שְׁטָר זֶה נִתְקַיֵּם כָּרָאוּי, דַּי (סב) בְכָךְ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן צ''א) . באר היטב (נט) ליתוהי. אע''ג דכתבו במותב תלתא כו' יאמרו שמתחל' הסכימו ליקח שלישי עמהן לרווחא דמלתא ולא נזדמן להם שלישי וקיימוהו בשנים. סמ''ע: (ס) דימו. וכ' הריב''ש נרא' דהשתא כבר מפורסם לכל דאין ב''ד פחות מג' וכל דכתוב בו בי דינא תו לא צריך ע''כ ומ''מ נרא' דהכל לפי מה שהן החתומים. ש''ך: (סא) שלשה. ז''ל הרמב''ם כגון ואמר לנו פלוני ואמרי' ליה ע''כ ונ''ל דאפי' אם אותו פלוני אינו מומחה וגם לא זכרו שאמר להן לקיים. ומ''ש בגמ' ואמר לנו רבנא אשי ל''ד קאמר ודלא כע''ש שכתב אותו פלו' יהי' מומחה או שנעשה בפניו עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כתב דאין זה השג' על הע''ש דהוא סובר כרש''י שנראין דבריו בטעמא בש''ס ואפשר גם הרמב''ם מודה לדינא לרש''י אלא דמיירי כשאותו פלו' הוא מן הג' ורש''י וע''ש מיירי אפילו הוא אינו מן הג' עכ''ל: (סב) בכך. אדלעיל קאי אם שלשתן חתומין בו. סמ''ע:
ל אֲפִלּוּ כְּשֶׁלֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם, נוֹהֲגִין לִכְתֹּב: וְחַד לֵיתוֹהִי. כְּדֵי (סג) לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא יַחְתְּמוּ בּוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם. הגה: אִם כָּתַב בַּהֶנְפֵּק: בְּמוֹתַב תְּלָתָא וְכו', וַחֲתוּמִים בּוֹ ג', וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, יֵשׁ אוֹמֵר דְּכָשֵׁר, דְּתָלִינָן דְּג' אֲחֵרִים יָשְׁבוּ, וְלֹא חָתְמוּ מֵהֶן רַק ב', וְהַג' הַקָּרוֹב אוֹ הַפָּסוּל חָתַם אַחַר כָּךְ (רִיבָ''שׁ סִימָן תי''ג), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן מ''ה סָעִיף י''ב לְעִנְיַן שְׁאָר (סד) שְׁטָרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (סה) דְּפָסוּל (הָרֹא''שׁ כְּלָל ס' סִימָן ד') . קִיּוּם שֶׁכָּתְבוּ: אֲנַחְנוּ סַהֲדֵי, (סו) כָּשֵׁר, דְּהוֹאִיל וַחֲתוּמִים ג' אָנוּ רוֹאִין שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין (רִיבָ''שׁ סִימָן שפ''ב) . באר היטב (סג) להקל. כשרוצי' לשלוח הקיום והשלישי אינו נמצא. ש''ך: (סד) שטרות. ז''ל הש''ך לפי מה שהעליתי בסי' מ''ה סי''ב דהעיקר דאינו כשר אלא אם חתום הפסול בתחל' דאז אמרי' רווחא שבקי כו' א''כ ה''ה הכא: (סה) דפסול. פי' הקיום אבל השטר נשאר בכשרותו וכ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דדעת הרמ''א דהרא''ש חולק ע''ז ולעד''נ דאינו חולק כלל דמיירי שידוע שלא הי' שם אחר כ''א אלו הג' החתומי' וע''ש בתשובת הרא''ש ותראה שכן הוא וכן נ''ל ברור עכ''ל: (סו) כשר. בריב''ש כתב הטעם די''ל שהן עצמן הכירו החתימות והרי הם עדים וב''ד עכ''ל הסמ''ע וכ' הש''ך בשם הריב''ש דאם כתבו אתברר קדמנא פשיטא דאין לו דין קיום אלא דין עדי':
לא קִיּוּם בֵּית דִּין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לִכְתַב יְדֵי הָעֵדִים, אוֹ סָמוּךְ (סז) לְצַד הַשְּׁטָר, אוֹ מֵאֲחוֹרָיו כְּנֶגֶד הַכְּתָב. וְלָכֵן אִם הַנְּיָר קָצָר לְמַטָּה, יִכְתֹּב הַקִּיּוּם מִן הַצַּד אוֹ (סח) מֵאֲחוֹרָיו (רַמְבַּ''ם וְהַמַּגִּיד פכ''ז מֵהל' מַלְוֶה) . וְאִם הָיָה בֵּין הַקִּיּוּם וְהַשְּׁטָר רֶוַח (סט) שִׁטָּה אַחַת וּשְׁנֵי אֲוִירִים, (ע) פָּסוּל הַקִּיּוּם לְבַדּוֹ, שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ הַשְּׁטָר שֶׁנִּתְקַיֵּם, וִיזַיֵּף בְּאוֹתָהּ שִׁיטָה שְׁטָר וּשְׁנֵי עֵדִים, וְנִמְצָא הַקִּיּוּם עַל שְׁטָר מְזֻיָּף. באר היטב (סז) לצד. היינו על הגליון ונרא' דאם הקיום הוא מאחוריו צריך שיכתבו שעשו כך או שלא יתחילו הקיום בראש הנייר מאחוריו רק אחר ריוח שטה א' דאל''כ פסול הקיום דיש לחוש שמא קיימו שטר דעלמא למטה כפשוטו וחתך השטר וכתב שטר אחר מאחוריו וכשהקיום הוא רחוק מראש הנייר אין לחוש לכך דא''כ הי' בין העדי' והקיום ריוח שטה א' וזה פסול הוא ומסתמא הדייני' לא עבדי הכי עכ''ל הש''ך: (סח) מאחוריו. לאפוקי מהמרדכי דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סימן וכ''כ המ''מ בשם גאון וכתב עליו דא''א לעשות סי' שלא יזייף עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך כתב דחליל' לחלוק על הגאון בלא ראי' ברור' מן הש''ס וכ''ש דכמה פוסקי' הביאו דבריו לפסק הלכ' ולענ''ד נרא' דאף הרמב''ם מודה לזה אלא דהוא מיירי כשיש חלק מאחוריו ופשיטא דעדיף טפי לכתוב הקיום שם והגאון מיירי שהנייר כתוב פנים ואחור וליכא חלק כלל אז מלפף ביה ניירא ויכתוב סי' מובהק דהיינו שיכתבו הדייני' מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ויכתבו בהקיום שכן עשו ואם יזייף נרא' כתיב' לכתיב' ולא תדמה אבל כל שאר הסימני' באמת אינם מועילי' ובזה ודאי דברי הגאון ברורים בטעמן עכ''ל: (סט) שיטה. דדוקא בעדי' שחתומי' על השטר דהן בעלי בתים דעלמא אמרינן בהו דאין רגילין לדקדק ומניחין שיעור שיטה א' וב' אוירין ריוח כמ''ש בסי' מ''ה משא''כ בבית דין שצריכין לדקדק. סמ''ע: (ע) פסול. נרא' דוקא כשהקיום כתוב בסתם אבל אם מפורש בו שהעדים חתומי' זה תחת זה כשר הקיום וע''ל סי' ק''ו ובתשובת מבי''ט ח''א סי' ח'. ש''ך:
לב (לְשׁוֹן רַמְבַּ''ם שָׁם דִּין ז' ועי' פְּרִישָׁה סס''ק פ''ה ופ''ז) . הִרְחִיק הַקִּיּוּם מֵהַשְּׁטָר שִׁטָּה אוֹ ב' שִׁטִּין אוֹ יוֹתֵר, וּמִלֵּא כָל הָרֶוַח (עא) שְׂרִיטוֹת דְּיוֹ, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְזַיֵּף; וְאֵין חוֹשְׁשִׁין (עב) לְב''ד שֶׁקִּיְמוּ קִיּוּם עַל הַשְּׂרִיטוֹת, אֶלָּא עַל גּוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (עג) שֶׁחוֹשְׁשִׁין לְכָךְ. באר היטב (עא) שריטות. פי' ונרא' חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו דאיכא למיחש לזיופא כו' ע''ש בסמ''ע והש''ך כתב דדוחק הוא לפרש כן אלא טיוטא פירוש אפילו כולו דיו ע' שם: (עב) לב''ד. דדוקא בעדים חוששין לזה כמ''ש בסי' מ''ה ס''ו משא''כ בדייני הקיום דליכא למיחשד לבעה''ש שהי' כתוב שם עליו דברי חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ''ל הסמ''ע והש''ך כ' דדבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט''ס יש בדבריו כו' ע''ש (גם הט''ז כתב ז''ל רשב''ם פי' שאין דרכם של ב''ד לחתום ע''ז ולא ידעתי מי הכניס לסמ''ע לפרש בזה דרך רחוק עכ''ל): (עג) שחוששין. והש''ך כ' שנ''ל עיקר כדיעה ראשונ' ע''ש:
לג שְׁטָר הַבָּא הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְחָק, וְהַקִּיּוּם מִלְּמַטָּה עַל הַנְּיָר, אֵין מְקַיְּמִים אוֹתוֹ מִדַּיָּנֵי הַקִּיּוּם, אֶלָּא מֵעֵדִים שֶׁל מַעְלָה, שֶׁמָּא הַקִּיּוּם הָיָה רָחוֹק מֵהַשְּׁטָר הַרְבֵּה, וְהָיָה הָרֶוַח מָלֵא שְׂרִיטוֹת שֶׁל דְּיוֹ, (עד) וְחָתַךְ גּוּף הַשְּׁטָר, וּמָחַק הַשְּׂרִיטוֹת, וְכָתַב הַשְּׁטָר וְעֵדָיו עַל הַמְחָק. וְיֵשׁ (עה) מַכְשִׁירִין לְקַיְּמוֹ מִדַּיָּנֵי הַקִּיּוּם. באר היטב (עד) וחתך. והא דלא כתב דבלא''ה פסול דיש לחוש שהי' כתוב במקום המחיק' שטר ועדי' אחרי' ומחקו וכתב עליו שטר ועדי' והניח הקיום לקיים זיופיה י''ל דמיירי אפילו הי' השטר כתוב על נייר שאינו קלף דא''א למחוק הכתב ולכתוב שטר אחר דלא יהא ניכר אפ''ה חיישינן שהי' שטר כתוב עליו מלמעל' רחוק מן הקיום וביניהן הי' מלא שריטות דיו וזה יכול בקל למחוק ולכתוב במקומו עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך ע''ז דלא נהירא דסתם שטר בכל גווני מיירי אלא נ''ל דהא בש''ס גופיה יש להקשות כן כו' וצ''ל דס''ל להש''ס דלעולם לא חיישינן שימחוק השטר עם העדי' דשמא יתברר אח''כ הזיוף ע''י דייני קיום שלא קיימו מעולם עדי' שהם חתומי' על המחק ונמצא יפסיד שטרו לגמרי לכך חיישינן שחתך למעל' כל השטר ונמצא עדיין גוף השטר בידו ואם יתברר הזיוף יוציא גוף השטר שעדיו חתומי' בו ולזה דקדק הרמב''ם שלא כתב כלשון הש''ס וחתך למעל' כו' אלא חתך גוף השטר דר''ל שנשאר עוד אצלו כנ''ל ולפ''ז אם כתוב בקיום אנחנו ב''ד כתיבנא לקיום סמוך לשטר ממש וכה''ג כשר ולכן כתב הטור דין זה בשם הרמב''ם וכן נ''ל עיקר עכ''ל: (עה) מכשירין. הטעם דגבי ב''ד נמי אמרי' אטיוטא חתמי (והן הי''א שבסל''ב) וא''כ שריטות לפני הקיום פסול ומסתמא לא עשו הב''ד כן. ש''ך:
לד חָתַם בִּשְּׁטָר קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה גַּזְלָן, וְנַעֲשָׂה גַּזְלָן, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ. אֲבָל אִם אֲחֵרִים מְעִידִים (עו) שֶׁמַּכִּירִים חֲתִימָתוֹ וְרָאוּ חֲתִימָתוֹ שֶׁבִּשְׁטָר זֶה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה גַּזְלָן, כָּשֵׁר. אֲבָל אִם לֹא רָאוּהוּ עַד אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה גַּזְלָן, לֹא, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא עַתָּה זִיֵּף וְחָתַם. הגה: (נִלְמָד מֵהַדִּין שאח''ז) וְאִם אֵין עֵדִים הַמַּכִּירִין חֲתִימָתוֹ, הַגַּזְלָן כּוֹתֵב חֲתִימָתוֹ, וּמְקַיְּמִין מִמֶּנָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף י''ג. וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁתַּמֵּד לְאַחַר הַחֲתִימָה, דִּינוֹ כְּנַעֲשָׂה גַּזְלָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ''א) . באר היטב (עו) המכירין. היינו שיש עדי' שראו שטר החתום בהני חתימות קודם שנעש' גזלן אלא שאין מכירין החתימות דאל''כ מה מועיל לקיים עתה מכתיבת חתימתו מ''מ יש לחוש שזייף עתה והקדים הזמן וק''ל. סמ''ע:
לה חָתַם בַּשְּׁטָר עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִים שֶׁמַּכִּירִים חֲתִימָתוֹ, אֲפִלּוּ לֹא רָאוּהוּ עַד (עז) שֶׁנַּעֲשָׂה חֲתָנוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁהַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יַד אַחֵר, אֲבָל אִם יוֹצֵא מִתַּחַת יַד (עח) הָעֵדִים, לֹא. באר היטב (עז) שנעשה. הטעם משום דבפסול קורבה אינו חשוד לזייף אלא גזירת המלך הוא וכיון שחתם נעשה כמי שנחקר' עדותו בב''ד וה''ה בשטר שב' עדיו נעשו אח''כ חתניו או נעשו קרובי' זה לזה וכן הוא בתוס' ופשוט הוא. ש''ך: (עח) העדים. היינו לדעת הרי''ף דס''ל דביוצא מתח''י העדי' לא אמרי' לענין שום דין דה''ל כנחקרה עדותן בב''ד. סמ''ע:
לו חָתַם כְּשֶׁהָיָה בָרִיא וְנִשְׁתַּתֵּק, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל (עט) לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל (פ) אֲחֵרִים מְעִידִים עֲלֵהּ. באר היטב (עט) להעיד. פי' ע''י חתימתו או הרכנת ראשו כ''כ הסמ''ע וכתב עליו הש''ך דלא דק דלמה לא נקיים ע''י חתימתו דהא אפי' במומר וגזלן מקיימינן ע''י חתימתו כמ''ש בסל''ד והטעם דזה לא חשוב עדות דהחתימ' מעצמה מתקיימת כן מוכח בש''ס אלא דאתי לאפוקי שלא יעיד בכתב ידו או ע''י הרכנת ראשו שזאת היא חתימתו דזה אסור מטעם מפיהם כו' אבל ע''י דימוי הוי כמתקיים ע''י אחרי' ונ''מ דאם א''א לדמות מחמת איזה מניעה אינו מועיל שיעיד בכת''י שזו היא חתימתו ואולי גם הסמ''ע ר''ל ע''י חתימתו שיחתום ויעיד שזהו כתב ידו ולא ע''י דימוי ודוחק עכ''ל: (פ) אחרים. והטעם כטעם קרוב הנ''ל דהוא אינו נחשד לזייף כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דמשמע מדברי המחבר כאן דנשתתק אינו יכול לחתום שטר וטעמו ע''פ מה שמסיק בסי' כ''ח סט''ו בשם ר''ת דמותר לשלוח עדות בכתב לב''ד ולא ממעטינן אלא אלם ולדידיה אין חילוק בין עדות בכתב ובין שטר כו' אבל לשאר פוסקי' שם סי''א דכל אדם אסור לשלוח עדותו בכתב ואפ''ה שטר אינו בכלל זה כו' א''כ אפילו חתם כשנשתתק כשר מיהו לדעת הרמב''ם דס''ל דעדות שבשטר הוא מדרבנן שלא תנעול דלת כו'. י''ל כיון דאפשר לעשות ע''י עדי' בריאי' אוקמוה אדאורייתא אבל לפי מ''ש שם דהעיקר כשאר פוסקי' דעדות שבשטר הוא דאורייתא ולא שייך ביה מפיהם וכו' א''כ גם באלם כשר ואולי יש לחלק בדוחק וצ''ע עכ''ל וע''ש וע' בסימן כ''ח מ''ש הש''ך שם:
לז שְׁנַיִם הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, וָמֵתוּ, וְאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: כְּתַב יָדָם הוּא, (פא) אֲבָל קְטַנִּים הָיוּ, אוֹ פְּסוּלִין, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים (פב) וְקוֹרְעִין הַשְּׁטָר, אֶלָּא אִם כֵּן (פג) טָעַן שֶׁנִּקְבַּע לוֹ זְמַן לְקַיֵּם הַשְּׁטָר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְתַב יָדָם, אוֹ שֶׁהָיָה כְתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין, אֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין צָרִיךְ שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר, דִּבְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין סָגֵי, אֲפִלּוּ לֹא קָרָא (עָלָיו) עַרְעָר. הגה: וְכָל זֶה (פד) שֶׁכְּבָר מֵתוּ הָעֵדִים, אֲבָל אִם הָעֵדִים עֲדַיִן חַיִּים, וּב' עֵדִים אֲחֵרִים בָּאִים לְפָסְלָן וְאָמְרוּ שֶׁפְּסוּלִין הֵם, גַּם הַשְּׁטָר נִפְסָל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר (רַ''ן בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים וְטוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַכְשִׁירִין (פה) הַשְּׁטָר (שָׁם בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא''שׁ) . וְהָא דְאֵין נֶאֱמָנִים בְּשֶׁכְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, לָא לְמֵהֱוֵי שְׁטָרָא מְעַלְיָא לִגְבּוֹת בּוֹ, אֶלָּא דְּאִי תָפַס (פו) מִטַּלְטְלִין, לָא מַפְקִינָן מִנֵּהּ (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ) . עֵדִים שֶׁאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאָמְרוּ: כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, וְאוֹמְרִים בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר: אֲנוּסִים הָיִינוּ מֵחֲמַת נְפָשׁוֹת, אוֹ: קְטַנִּים הָיִינוּ, אוֹ: (פז) פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ מֵחֲמַת קֻרְבָה וְנִתְרַחַקְנוּ, אוֹ: מָסַר מוֹדָעָא בְּפָנֵינוּ, אוֹ: תְּנַאי הָיָה בַּדָּבָר וְלֹא רָאִינוּ (פח) שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. וַאֲפִלּוּ עֵד אֶחָד אוֹמֵר: לֹא הָיָה תְּנַאי, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר: הָיָה תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם, נֶאֱמָן, וְאֵין כָּאן אֶלָּא עֵד (פט) אֶחָד. וְאִם כָּתוּב בִּשְׁטָרָא: וַאֲנָן סַהֲדֵי מְסָהֲדִינָן דְּלָא הֲוֵי שִׁיּוּר בִּשְׁטָרָא, אֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר תְּנַאי הָיָה בַּדָּבָר, דְּאֵינָן חוֹזְרִין (צ) וּמַגִּידִין. מִיהוּ, אִם אוֹמְרִים מַה שֶּׁכָּתוּב שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ שִׁיּוּר לֹא נֶאֱמַר לְבַטֵּל הַתְּנַאי, רַק שֶׁלֹּא הָיָה שִׁיּוּר בְּגוּף הַמֶּכֶר, (צא) נֶאֱמָנִין (טוּר סנ''ה) . וְכֵן יְכוֹלִים לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַשְּׁטָר בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינָן סוֹתְרִין דִּבְרֵיהֶם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . אֲבָל אִם אָמְרוּ שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין מֵחֲמַת מָמוֹן, אוֹ שֶׁהָיָה שְׁטַר (צב) אֲמָנָה, אוֹ שֶׁהָיוּ פְסוּלִים בַּעֲבֵרָה, אֵינָם נֶאֱמָנִים. וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ שֶׁאַחַר כָּךְ עָשׂוּ תְשׁוּבָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם נֶאֱמָנִים לְבַטֵּל הַשְּׁטָר, מִכָּל מָקוֹם לְגַבֵּי דִידְהוּ נֶאֱמָנִים, וְחַיָּבִים (צג) לְשַׁלֵּם לַלּוֶֹה הַהֶפְסֵד שֶׁבָּא לוֹ מִכֹּחַ חֲתִימָתָם. וְאִם אוֹמְרִים שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָתְמוּ לֹא יָדְעוּ שֶׁהָיָה אֲמָנָה, וְאַחַר כָּךְ נִתְבָּרֵר לָהֶם שֶׁהָיָה אֲמָנָה, נֶאֱמָנִים. וְאִם כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם, אֵין נֶאֱמָנִים (צד) בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁיֹּאמְרוּ לְבַטֵּל הַשְּׁטָר, חוּץ מִלּוֹמַר: בְּפָנֵינוּ מָסַר (צה) מוֹדָעָא. באר היטב (פא) אבל. היינו שאמרו כן תוך כ''ד כדלקמן. ש''ך: (פב) וקורעין. ולא מהני תפיסה בעדים. שם: (פג) טען. פי' הסמ''ע דהמלו' טוען לא תקרעו שטרי כי אקיימנו אבל אנן לא טענינן ליה דהא אף אם יקיימנו ה''ל תרי ותרי וכתב הש''ך דהריטב''א כתב בשם הרא''ה ז''ל כיון שהיום או מחר יבאו עדים ויקיימוהו וה''ל תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיס' לית לן למקרעיה מספק כו' ונראין דבריו בשטר של יתומים אבל כשמלוה קיים כו' לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא כן עיקר ע''כ ונ''ל דאפשר דגם הרשב''א מודה דבשטר של יתומים לא קרעינן ליה עכ''ל: (פד) שכבר. פירוש ואז לא באו לפסול העדי' וכן אם באו ב' ואמרו שקרובין בנשותיהן היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדי' אלא לפסול השטר עכ''ל הר''ן. סמ''ע: (פה) השטר. פי' הש''ך דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה וכ' עוד דהעיקר כסברא הראשונ' דכיון דהעדי' נפסלו גם השטר נפסל ע''ש דהוכיח כן בראיות מכמה פוסקי' ומדברי המחבר בסי' ל''ד סי''ב: (פו) מטלטלין. אפילו בעדי' אבל בקרקע לא מהני תפיס' וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע''ש עכ''ל הש''ך: (פז) פסולי. כ' הסמ''ע הא דלא משוו נפשייהו רשעים בכך דומיא לאומר שטר אמנה כו' דשאני הכא דאמרי' שהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף משועבדי' שלא כדין מ''מ אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה''ל ליקח עכ''ל (וכתב הט''ז ע''ז דתמוה מאד דמ''מ הוי רשע כמ''ש בר''ס ל''ז דאפילו אם הוא אמת אין להעיד עם רשע וע''ש מה שתירץ הוא בזה): (פח) שנתקיים. משמע דאם הי' התנאי בשב וא''ת והלו' טוען שעבר על התנאי השטר בתקפו וכ''נ מדברי הריטב''א שכ' וז''ל שכל תנאי בקום ועשה על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו אבל תנאי שהוא בשב וא''ת הרי הוא בחזקת שלא עשה ועל זה להביא ראי' שעשה ועקר תנאי בידים ע''כ וכ''כ הר''ן והמחבר לקמן סי' רמ''א ס''י ועי' בא''ע ס''ס ל''ח בהג''ה ובתשו' מהרי''ט סי' ע''ה וק''ט עכ''ל הש''ך: (פט) אחד. כ' הש''ך דנשבע הנתבע היסת ונפטר כדלקמן ס''ס פ''ב ומה דקי''ל דעד המסייע פוטר משבוע' כמ''ש בסי' ע''ה ופ''ז והיינו כשמעיד בפטור בודאי מממון משא''כ כאן דהעד שאומר תנאי אינו יודע שלא נתקיים התנאי וא''כ זה שמעיד שלא הי' תנאי ודאי מחייבו שבוע' וה''ל כשנים לחיוב שבוע' דרחמנא הימניה ותו לא מהימן אידך להכחיש ליה ועי' בי''ד סי' קכ''ז מ''ש שם בס''ק י''ד עכ''ל הש''ך: (צ) ומגידין. כתב הש''ך וא''ל דהא אית ליה מגו די''ל כיון דמפורש בשטר שנעשה בלא תנאי לפי דבריהם שהי' בו תנאי דמי לאמנה ומ''מ לדינא צ''ע וע''ש: (צא) נאמנין. אפי' בשכת''י יוצא ממקום אחר כן משמע בטור גם מ''ש וכן יכולי' לפרש כו' מיירי ג''כ אף בשכת''י כו' וכן הוא בנ''י להדיא וכ''כ בתשובת מהר''מ אלשיך סי' ס''ד וכתב דאפי' אם פירוש דבריהם הוא דחוק וע''ש ובתשובת מהרש''ך השייכי' לס''ב סי' א' עכ''ל הש''ך: (צב) אמנה. דלא ניתן לכתוב ומשוו נפשייהו רשעים וכתב נ''י ומיהו מעשים בכל יום שנוטלי' קנין סתם ומאמינו על המעות אע''פ ששיעבד נפשו שהאיסור אינו אלא לעשות שטר. סמ''ע: (צג) לשלם. ע''ל סי' כ''ט ס''ב ובס''ס ל''ב ור''ס ל''ח מ''ש הש''ך שם ע''ש: (צד) בשום. כתב הסמ''ע דצ''ע הא פסק המחבר בסי' פ''ב סי''ב דנאמני' לומר תנאי הי' דברינו ואפי' כשכת''י יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיים התנאי וע''כ צ''ל דמ''ש אינם נאמני' בכל דבר לא קאי אלא אהני הנזכרי' בגמרא קטני' פסולי' אנוסי' היינו או אמנה או מודעא הי' דברינו ולא קאי אתנאי הי' דברינו דבזה אינו עוקר עיקר השטר משא''כ באינך באין לעקור השטר לגמרי ועליהן כתב המחבר דאין נאמנין בשום דבר המבטל השטר ר''ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי ואף שכ' המחבר בסי' כ''ט ס''א דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי שאני התם דכבר העיד בב''ד בע''פ ואי הוי ביה תנאי הי' לו להזכירו ולא להעיד סתם משא''כ כשחתמו ע''ג שטר עכ''ל * (וע' מ''ש בסי' כ''ה ס''ה ס''ק ג' שדברי הסמ''ע סותרין זא''ז ממ''ש שם למ''ש כאן ע''ש) גם הש''ך כתב עליו דלא נהירא לחלק בכך וגם א''א לומר כן בדעת הטור דכתב בסי' כ''ט שהרא''ש חולק על הרמב''ם והא הרא''ש מיירי בעדות שבשטר אבל באמת בטור לק''מ שהביא דעות חלוקות אך על המחבר קשה וצל''ע וע' בתשובת מהר''מ אלשקר ס''ס ל''ד וכ' עוד מדברי המחבר משמע דבכת''י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף לומר שבשעה שחתמו לא ידעו שהי' אמנה ואח''כ נתברר להם אבל מהנ''י משמע דלעולם נאמני' לומר שלא ידעו בדבר עד אחר שחתמו אפי' אם כת''י יוצא כו' דהרי הם כמעידי' על השטר שהוא מחול או פרוע ויכולי' לומר ע''ז חתמנו כו' וכן הוא בריטב''א וכן עיקר ואפשר שגם דעת המחבר כן ומ''ש ואם כת''י כו' אדלעיל קאי ולא אנתברר להם אח''כ עכ''ל הש''ך וע''ש: (צה) מודעא. פי' הר''ן הטעם משום דבמודעא ניתן לכתוב השטר מכר דאם יבטלו הזבינא אח''כ מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמי' שקיבל כמ''ש בשטר ומש''ה ס''ל דאף כשכת''י יוצא וכו' נאמנים כיון דלא סתרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך ודעת הר''ן לדעת רש''י דבכת''י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף במודעא וכן דעת התוס' והרא''ש ושאר הרב' פוסקי' כו' ואולי אי ראה המחבר פוסקי' אלו לא הוי פסק כן שהרי לא הביאם בב''י כו' וע''ש:
לח עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַלֹּוֶה הָיָה קָטָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, (צו) אֵינָם נֶאֱמָנִים. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן וְאֵינָן יְכוֹלִין לַחֲזֹר, דַּוְקָא שְׁנַיִם, אֲבָל עֵד אֶחָד הֶחָתוּם בַּשְּׁטָר, יָכוֹל (צז) לַחֲזֹר בּוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן קכ''ז) . באר היטב (צו) אינם. אפי' אין כת''י יוצא ממקום אחר דאין אדם משים כו'. ש''ך: (צז) לחזור. והש''ך כתב דצ''ע בזה דהא קי''ל בסי' נ''א דעד א' בכתב זוקק לשבוע' א''כ ה''ל כמעיד ע''פ ובעדות ע''פ אינו יכול לחזור ולהעיד כמ''ש ר''ס כ''ט וע' עוד בש''ך מ''ש בשם הרמ''א בתשוב' בענין זה והוא השיג עליו והניח דבריו בצ''ע ע''ש:
סימן מז - מי שטען אמנה הוא או פרוע
ובו ב' סעיפים
א מַלְוֶה שֶׁאָמַר עַל שְׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ שֶׁהוּא אֲמָנָה אוֹ פָּרוּעַ, אִם הוּא חַיָּב לַאֲחֵרִים וְאֵין לוֹ מִמַּה (א) לִּפְרֹעַ, אֶלָּא מִזֶּה הַשְּׁטָר, וְכָתוּב בּוֹ (ב) נֶאֱמָנוּת, (ג) וְהֻחְזַק הַשְּׁטָר בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁהוּא בְּיַד שָׁלִישׁ, (ד) אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נוֹדַע בִּשְׁעַת הוֹדָאָתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לַאֲחֵרִים, וְנוֹדַע אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, כֵּיוָן שֶׁהוּא בָּא (ה) לָחוּב לַאֲחֵרִים; אֲפִלּוּ אִם מַפְסִיד גַּם לְעַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁהַשְּׁטָר הוּא מִמָּאתַיִם, וְאֵינוֹ חַיָּב לַאֲחֵרִים אֶלָּא מָנֶה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם אַחַר שֶׁאָמַר: שְׁטַר אֲמָנָה הוּא, פָּרַע לְבַעַל חוֹבוֹ וּבָא לִגְבּוֹת הַשְּׁטָר מֵהַלּוֶֹה, רוֹאִים, אִם כְּשֶׁבַּעַל חוֹבוֹ בָּא לִגְבּוֹת מִזֶּה הַשְּׁטָר אָמַר: שְׁטַר אֲמָנָה הוּא, אָז וַדַּאי לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לִדְחוֹת בַּעַל חוֹבוֹ, וְחוֹזֵר וְגוֹבֶה חוֹבוֹ. אֲבָל אִם בְּלֹא תְּבִיעַת בַּעַל חוֹבוֹ (טוּר) הוֹדָה שֶׁשְּׁטַר אֲמָנָה הוּא, אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹבֶה בּוֹ. באר היטב (א) לפרוע. כתב הב''ח דה''ה אם הוא גברא אלמא כדלקמן סי' קכ''ו סי''ד והש''ך השיג עליו וכתב דדוקא התם כיון שהמחהו במעמד שלשתן יכול לומר כו' ע''ש (כתב הט''ז ז''ל מה שקשה ע''ז מסימן פ''ו בענין אי מצי מלו' למחול ללו' ע''ש): (ב) נאמנות. כתב הסמ''ע אבל אם אין בו נאמנות נאמן אף במקום שחב לאחרי' כיון שאינו יכול לגבות בו אלא בשבוע' והרי אומר שהוא פרוע אבל הש''ך כתב דצ''ע מה שחילקו בין יש בו נאמנות או לא דנ''ל אפי' אין בו נאמנות ואומר לישתבע לי והוא אינו רוצ' לישבע ומודה שהוא פרוע השטר בתקפו דמה בכך דהא לא עדיף שאינו רוצה לישבע מאילו אמר בפי' שפרוע הוא ועוד מה מועיל הנאמנות הרי הוא מבטלו בפירוש ואומר פרוע הוא אלא ודאי כיון דמשעבד האי שטרא מדר' נתן דהוי שעבודא דאורייתא ושבועה דשטרות דרבנן הוא א''כ אף שאינו רוצה לישבע אינו כלום כו' ע''ש דהביא כמה ראיות מהפוסקים ומסיק דנ''ל ברור דכי אינו רוצה לישבע אינו מפסיד בזה כיון שאפילו הודה שפרעו אינו נאמן (והט''ז כתב וז''ל בעניותי לא הבנתי דמאי מהני הנאמנות הא לא האמינו אלא כ''ז שיאמר לא נפרעתי או עכ''פ אם לא יאמר כלום אבל זה שאומר בפי' שנפרע יאמר הלוה מה לי לעשות אם אתם לא תאמינו לי אלא ע''כ דא''ל הי' לך ליקח השטר א''כ באין נאמנות נמי נימא הכי וצ''ע היטב ליישב זה כו' ע''ש): (ג) והוחזק. פי' הסמ''ע שנתקיים בב''ד והש''ך השיג עליו דליתא אלא פירושו כפשוטו שהוחזק בב''ד וראוהו בידו דאל''כ יש לו מגו דאי בעי מצנע ליה או קלייה ועוד נרא' דהוחזק בב''ד פי' שראוהו בידו קודם שנפל החילוק ביניהם אבל אם מיד שראוהו הב''ד בידו אומר פרוע הוא פשיטא דיש לו מגו דאי בעי לא הי' מראיהו לב''ד כלל וכתב עוד דהרמב''ן והה''מ חולקין על דין זה וס''ל דאפי' הוא תחת ידו אינו נאמן בשום מיגו דחזקה כל מה שהוא ביד אדם הוא שלו ואין אומרים מגו במקום חזקה זו ותימא על המחבר שלא הביא כאן דעתם בביאור רק בסי' צ''ט בב''י ס''י הביא דבריהם בקצרה כו' ולענין הלכ' נרא' אע''ג דקי''ל כל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שלו הוא מ''מ היינו דוקא בממון או במטלטלין וכה''ג דבר שגופו ממון משא''כ הכא דנהי שהשטר הוא תחת ידו מ''מ המעות אינו תחת ידו וכן נרא' דעת המחבר לחלק בכך כמ''ש בסי' צ''ט לכן נרא' דכאן הוי ספיקא דדינא עכ''ל: (ד) אינו. כתב הסמ''ע וא''ל למה לא יהא נאמן במגו דאי בעי מחיל ליה זה אינו דהמחבר פסק בסי' פ''ו ס''ה דאינו יכול למחול להלוה מיהו שם חלקתי דה''מ כשהגיע ז''פ של מלוה שהלו' לו אבל אם עדיין לא הגיע זמנו אפשר דיכול למוחלו אמנם כאן איירי בהגיע זמנו מדחלקו בס''ס זה בין אם אמר כך בשעה שתבעו מלוה שלו או לא משמע דעכ''פ הגיע זמנו עכ''ל וכתב עליו הש''ך וז''ל נרא' שהוציא כן מדברי הר''ן ובסי' הנ''ל הארכתי בזה דאפי' לשיטת הר''ן אין זה מוכרח וע''ש וכתב עוד הסמ''ע בשם הרא''ש דאם אומר על שטרות שבידו שהם מיוחדי' ללוי שהלו' לו מעות אין ביחודו כלום וכן אם נמצא בידו מעות אינו יכול לומר של לוי הם שהלוום לי בעינה דמלוה להוצא' ניתנה אבל אם נמצא בידו עיסקא ופרקמטיא נאמן לומר של פלו' הם כשידוע שיש לו עיסקא מאחרים במגו דאי בעי הי' נותנם לו ע''כ [*] ונרא' דדוקא כשאומר על מעות שבידו שפלוני לוה לו הוא דאינו נאמן אבל כשאומר שהם פקדון בידו נאמן במגו דומיא דעיסקא הנ''ל וראי' לזה ממ''ש המחבר בא''ע סי' פ''ה באשה שאומרת שממון שתחת ידה כו' ע''ש והש''ך כתב דלא נהירא והראי' שהביא מא''ע אינו כלום דבאשה אפי' לותה אם המעות הוא בעין צריכה להחזיר למלו' וא''כ לא עדיף מעות פקדון שבידה ממעות הלוא' משא''כ הכא דדוקא בעיסקא קאמר אבל בפקדון הא כתבו התוס' בב''מ דאפי' המעות פקדון הן בעין א''צ להחזירם ונותן לו אחרים תחתיהן א''כ הכא נמי נהי שהפקידן אצלו מ''מ דין הלוא' יש להם ואולי מיירי הסמ''ע כשהם צרורים וחתומים אבל פשט לשונו לא משמע כן עכ''ל: (ה) לחוב. אפילו אם בשעת הודאתו הי' לו נכסים מ''מ כיון דמשתעבד מדר''נ אף בדאית ליה נכסי אינו נאמן כשאין לו נכסים עתה. ש''ך:
ב (ו) אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: זֶה הַשְּׁטָר אֱמֶת הוּא שֶׁהַלֹּוֶה צִוָּה לָעֵדִים לִכְתֹּב בַּשְּׁטָר אֶלֶף דִּינָר וְהוּא הֶאֱמִין בִּי שֶׁלֹּא אֶתְבַּע מִמֶּנּוּ כִּי אִם ת''ק דִּינָרִים, כָּשֵׁר. אֲבָל אִם אוֹמֵר שֶׁטָּעוּ הָעֵדִים כְּשֶׁכָּתְבוּ אֶלֶף דִּינָרִים, הֲרֵי הַשְּׁטָר כְּחֶרֶס, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נֶאֱמָנוּת בַּשְּׁטָר, נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵת, וְנִפְטָר. וְאִם אוֹמֵר עַל שְׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁהוּא שֶׁל אֲחֵרִים, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ''ט. באר היטב (ו) אם. כל סעיף זה אין לו שייכות כאן דמיירי דוקא כשאין המלו' חב לאחרים בהודאתו ומקורו לקמן ס''ס פ''ד ושם כתבוהו הטור והמחבר ולא ידעתי למה כתבו המחבר פה עד כאן לשון הש''ך:
סימן מח - שכותבין טפסי שטרות
ובו סעיף אחד
א סוֹפֵר שֶׁבָּא לִכְתֹּב טָפְסֵי שְׁטָרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְצוּיִם אֶצְלוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְיָכוֹל לִכְתֹּב (א) הַכֹּל: שֵׁם הַלּוֶֹה וְהַמַּלְוֶה וְהַמָּעוֹת, רַק שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַזְּמַן, שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֻקְדָּם. אֲבָל שְׁטָר שֶׁנִּכְתַּב עַל הַלְוָאָה אַחַת, וְנִפְרַע, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִלְווֹת בּוֹ, אֲפִלּוּ אִם הַכֹּל בְּיוֹם אֶחָד, שֶׁאֵינוֹ מֻקְדָּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּמְחַל (ב) שִׁעְבּוּדוֹ (ג) אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ. וְאִם פָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ בְּאוֹתוֹ שְׁטָר אוֹתוֹ מִקְצָת, דְּהָוֵי נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ לְאוֹתוֹ מִקְצָת. הגה: וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, הָא דְנִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ, הַיְנוּ הַקִּנְיָן הָרִאשׁוֹן; וְלָכֵן אִם (ד) חָזַר וְקִבֵּל קִנְיָן, יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִלְוֹת בּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל הַגֵּט) . וַאֲפִלּוּ לֹא חָזַר וְהִקְנָה לוֹ, רַק שֶׁחָזַר וּמְסָרוֹ לוֹ בִּפְנֵי (ה) עֵדִים, לְמָאן דְּאָמַר עֵדֵי מְסִירָה עִקָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁטָרוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב), וְעַיֵּן (ו) לְקַמָּן סִימָן נ''א. באר היטב (א) הכל. והש''ך כתב דלרש''י צריך להניח מקום הלו' והמלו' והמעות והזמן וכן בשטרי מקח צריך להניח מקום הלוקח והמוכר והמעות והשדה והזמן דגזרינן בתורף שטרות אטו גיטין ונ''ל כדבריו דכן משמע פשטא דמתני' כו' ע''ש: (ב) שעבודו. כתב הע''ש דבשטר בעדים שאינו מצי לגבות בו ממשעבדי אינו גובה אפי' מבני חרי כיון דנתבטל העדות לענין שעבוד ה''ל עדות שבטלה מקצתה בטלה בכולה כו' ולענד''נ דמצי גובה בו וראי' ממ''ש הרא''ש גבי מי שפרע מקצת חובו והשליש השטר כו' ואם לא בא בזמנו ופרע לו חוזר וגובה מבנ''ח ואף דמשמע מדברי הרא''ש דבשטר שנפרע כבר אינו גובה מבנ''ח בלא כתיב' ומסיר' הא המחבר ומור''ם לא כ''כ בסי' נ''ה ס''ה ע''ש ועוד ראי' ממה דאמרי בהש''ס דאי תבע חד לחבריה בשטר מקוים והלה טען אמנה הוא או פרוע כו' וזה דומה לשטר מוקדם דפסקו הרי''ף ורש''י דאין גובין בו ממשעבדי אבל מבנ''ח גבי ואפי' להפוסקים דפליגי שם היינו משום דקנסינן ליה אבל בזה דלית ביה משום קדימה נרא' דמודים וכתב עוד הע''ש בענין כתיבת הממרמו''ת שנוהגין בזה''ז צריך שיהא הסך וז''פ כתוב בהיפך הדף נגד חתימתו ממש דאל''כ יש לחוש שיחתוך כל מה שיכתוב מצד השני ויכתוב נגד החתימ' מה שירצה ע''כ ומ''ש כנגדה ממש ל''ד קאמר דהא אף אם יכתוב הסך למעל' מחתימתו בשורה שניה אין לחוש שיחתוך אותו סך דא''כ לא נשאר בהנייר למעל' כ''א כדי שורה א' חלק ואינו ראוי לכתוב שם שטר דקי''ל שטר שנכתב בשורה א' פסול כמ''ש הט''ו בסי' מ''ה ומ''ו וכן אם יכתוב הסך למטה מחתימתו ממש אין לחוש שיחתכנו דיהא זיופו ניכר דאין דרך לחתום על ממרמ''י למטה בשולי נייר ממש לכן א''צ ליזהר לכתוב הסך נגד החתימ' ממש רק שלא יהא הרב' למעלה או למטה ממנו עכ''ל הסמ''ע והנה הש''ך השיג עליו במ''ש על הע''ש בשטר שנמחל שעבודו בענין גביית בני חרי והוא הסכים להע''ש ודחה כל ראיותיו של הסמ''ע ע''ש דהוכיח כן מדברי הטור ושאר פוסקים וכ''כ הב''ח דאפי' בכת''י שנמחל שעבודו אינו גובה בו כלל וכן עיקר שוב מצא בריב''ש שכתב ג''כ בפשיטות דאינו גובה אפי' מבנ''ח בשטר שנמחל שעבודו דה''ל כחספא בעלמא גם השיג על הסמ''ע במ''ש בממרמ''י דאף אם יכתוב הסך למטה מהחתימ' ממש אין לחוש דאין דרך לחתום בשולי כו' ולא דק דאכתי יש לחוש שיחתכנו ויכתוב למעל' מה דבעי ויעשה חתימת מטה ולא ממרמ''י וכדאמרינן לא ליחתום אינש אלא כו' ודין ממר''ם חלק שנחלקו בו הע''ש והסמ''ע ע''ל סי' ס''ט מ''ש בזה עכ''ל הש''ך וע''ש: (ג) אינו. הע''ש פסק בממר''ם אם יש עדים שהפקידו או משכנו אצלו א''י לטעון עד כדי דמיו במגו דהחזרתי דירא לטעון החזרתי כו' ולכאור' קשה מסי' ס''ד בתופס שטר דנאמן במגו דהחזרתי או במגו דנאנסו וי''ל דהתם אינו חפץ לתבוע בשטר זה דהא אין לו כתיבה ומסירה רק דתופס כדי שיכול לומר מחיים תפסתי א''כ לא שייך שירא לומר החזרתי כו' ועי' מ''ש שם דנרא' לדינא דגם התם אינו נאמן במגו דהחזרתי או נאנסו ע''ש ומ''מ דברי הע''ש צל''ע דל''ד לסי' ס''ד שאינם כתובין על שמו אבל הכא יכול לטעון החזרתי וזה ממר''ם אחר הוא שהלויתי לו מתחלה או לקחתיה מאחר ויכול להוציא בטענה זו מהלוה או למכרה לאחרים ודוחק לומר דהעדים יכירו הממר''ם שיש בה איזה סי' דפשט דבריו לא משמע כן וצ''ע עכ''ל הש''ך *ולי נרא' דאף שאין עדים שיכירו מ''מ אם ידעו הסך הוי כמו שובר בעדים דאמרינן דעדים מפקי לקלא וא''י למכרו לאחרים וע''ל סי' נ''א בהג''ה מ''ש שם בשם הש''ך (וז''ל הט''ז נ''ל מי שיש לו ממר''ם שכתוב בו וליב''ט הניח חפץ א' ונפל חילוק ביניהם אם זהו החפץ וכה''ג. נאמן המלו' בשבוע' במגו דנאנסו כדין מלוה על המשכון כמ''ש סי' רצ''ו דאפי' המפקיד בשטר נאמן הלה לומר החזרתי במגו דנאנסו ונשבע שד''א ה''נ דכוותיה וזה נ''ל פשוט וראיתי קצת דיינים טועים בזה ע''כ כתבתי דברים הללו עכ''ל וע' עוד שם שבכלל הדינים שמחולקים בסי' זה הסמ''ע והע''ש שהכריע הוא להסכים עם הע''ש ע''ש מלתא בטעמא): (ד) חזר. באותו יום וכן במסרו לפני עדים צ''ל דוקא באותו יום וכן הוא במרדכי דאל''כ ה''ל מוקדם וע''ל סי' ר''ז. ש''ך: (ה) עדים. כתב הש''ך דמשמע מלשון המרדכי דדוקא כשחזר ומסרו לו בפני עידי החתימה או שלא היו שם עידי חתימה כלל רק עידי מסירה וחזר עתה ומסרו בפני עדים אחרים אבל אם היו שם עידי חתימה ועכשיו מסרו בפני עדים אחרים לא מהני והטעם נראה כיון דעדים החתומים מעידים שחייב לו ובאמת כבר בטל שטר זה א''כ ה''ל כמזויף מתוכו דמודה ביה ר''א דלא מהני עידי מסירה ולפ''ז קיצר הרב בדבר עכ''ל: (ו) לקמן. שם כתבתי דהרבה פוסקים חולקין וס''ל דלא אמרינן עידי מסירה כרתי בשטרות ע''ש. ש''ך:
סימן מט - שיכירו העדים שם הלוה והמלוה, ודין טעות השמות והסכום
ובו י' סעיפים
א אִם יֵשׁ לַלּוֶֹה אוֹ לַמַּלְוֶה ב' שֵׁמוֹת, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא שֵׁם הָעִקָּר. וְאִם כָּתְבוּ שֵׁם הַטָּפֵל לְבַד, כָּשֵׁר. וְאֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב הַחֲנִיכָה (פֵּי', שֵׁם שֶׁמְּלַוִּין אוֹתוֹ לְשֵׁם הָעֶצֶם) אוֹ כֹהֵן וְלֵוִי, אֶלָּא אִם יִהְיוּ בָּעִיר שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים.
ב צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ הָעֵדִים שֶׁשֵּׁם (א) הַלּוֶֹה פְּלוֹנִי בַר פְּלוֹנִי; וּבִשְׁטַר הַמֶּכֶר, שֵׁם הַמּוֹכֵר; וּבְשׁוֹבָר, שֵׁם הַלּוֶֹה וְהַמַּלְוֶה. וְאִם שְׁטַר הַמִּלְוָה הוּא (ב) בְּלֹא קִנְיָן, צְרִיכִין לְהַכִּיר אַף שֵׁם הַמַּלְוֶה. וְאִם אֵינָם מַכִּירִים אוֹתָם, אֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ קָרוֹב כְּשֵׁרִים לוֹמַר שֶׁכָּךְ הוּא שְׁמָם. וְהֵיכָא דְסָמִיךְ אָאִשָּׁה אוֹ (ג) קָרוֹב וְאִשְׁתְּכַח טָעוּתָא, לְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן מְקַבְּלִינָן, מִשּׁוּם דְּאֵין דֶּרֶךְ צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן לְדַקְדֵּק (בֵּית יוֹסֵף ר''ס כ''ט בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''ם): וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּאִשָּׁה אֵין דַּרְכּוֹ לְדַקְדֵּק, מִשּׁוּם דְּאֵין דַּרְכָּן לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן ק''י, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֵין חִלּוּק בֵּין תַּלְמִיד חָכָם לִשְׁאָר גַּבְרֵי; וְכָתַב הַמְחַבֵּר בְּסִפְרוֹ בֵּית יוֹסֵף (בח''מ) סִימָן כ''ט שֶׁכֵּן עִקָּר, וְלָכֵן תָּמוּהַ מַה שֶּׁכָּתַב כָּאן (ד) בְּהֵפֶךְ, לְגַבְרָא אַחֲרִינָא דְאוֹרְחֵהּ לְמֵידָק, לָא מְקַבְּלִינָן, דְּוַדַּאי מֵידָק דָק וְהַשְׁתָּא הָדַר וּמְשַׁקֵּר. הגה: וְכֵן בִּשְׁאָר טָעוּת סוֹפֵר דְּמוּכָח שֶׁטָּעָה, הַשְּׁטָר כָּשֵׁר, וְאַמְרִינָן דְּטָעָה, כְּמוֹ שֶׁאַמְרִינָן אַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר (הָרֹא''שׁ כְּלָל ס''ח סִימָן ל''ב) וּכְדִלְעֵיל רֵישׁ סִימָן ל''ט. באר היטב (א) הלוה. אבל שם המלוה והלוקח א''צ להכיר ול''ד לשובר דצריכין להכיר שניהם דשם בא המלוה ליתנו ללוה בעת שיפרע לו חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא יערים ויתן שובר זה ללוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה שכתוב בשובר ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלו' שלו שלא כדין לכך צריכים להכיר גם שם הלוה ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחרים ששמם כשם מלוה ולוה זה. אבל בשטר הלוא' שבא הלו' לסופר ועדים לחייב נפשו ואמר שיכתבו עליו שטר חוב כותבין אע''פ שאין מכירין המלו' דאין לחוש שמא יש עוד א' ששמו כשם לוה זה וימסור זה השטר להמלו' שאומר שהוא חייב לו כדי שיוציא ממון מאותו איש האחר דאם כן גם כשיכירו שניהם איכא למיחש להכי ומש''ה אמרו דכל היכא דאיכא ב' ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום אחד מהם כמ''ש בס''ז בשני יב''ש עכ''ל הסמ''ע * ומ''מ צ''ע דבשובר אף שיכירו שניהם אכתי יש לחוש שמא אין הלו' חייב למלוה זה כלום רק לאיש אחר ששמו כשם מלוה זה ויפטור עצמו בזה השובר ויש ליישב בדוחק: (ב) בלא. דשמא זה אינו המלו' ולא ימסור השטר להמלו' עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כמ''ש בסי' ל''ט סי''ג וה''ה בשטר מכר בלא קנין צריכים להכיר אף שם הלוקח להפוסקים בר''ס רל''ח דאין כותבין שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע''ש מיהו למ''ד עדיו בחתומיו זכין לו א''כ בכל ענין א''צ להכיר המלו' והלוקח. ולהסמ''ע והב''ח ושאר אחרונים בכאן דברים אשר לא נתכנו בעיני וחלוקים אשר לא שערום אבותינו ומ''ש נרא' עיקר וכן דעת הה''מ עכ''ל הש''ך: (ג) קרוב. דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה. סמ''ע: (ד) בהפך. הנה בסמ''ע דחק ליישב דברי המחבר ודעתו לחלק בין עדות אשה לדבר אחר והש''ך השיג עליו והוכיח דגם כאן לא איירי אלא בעדות אשה דוק' ע''ש:
ג כָּל שֶׁהֻחְזַק שְׁמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּעִיר, כּוֹתְבִים אוֹתוֹ שֵׁם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא שִׁנָּה שְׁמוֹ לַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא (פֵּי', רַמָּאוּת) .
ד אִי קָרוּ לֵהּ וְעָנֵי, מַחְזְקִינָן לֵהּ בְּהַהוּא שְׁמָא לְחוֹבָתוֹ. כְּגוֹן שֶׁקָּרָא אֶת עַצְמוֹ: רְאוּבֵן, וְכָתַב שְׁטָר עָלָיו: רְאוּבֵן לָוָה מִשִּׁמְעוֹן, וְטָעִין הַשְׁתָּא: לָאו רְאוּבֵן שִׁמִי, אִי קָרוּ לֵהּ רְאוּבֵן וְעָנֵי, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְחַזַּק שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּהַאי שְׁמָא, חַיָּב.
ה יָצָא לְפָנֵינוּ שְׁטָר, וְטָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר: אֵינִי חַיָּב כְּלוּם שֶׁמָּא רַמַּאי אֶחָד הֶעֱלָה שְׁמוֹ (כִּשְׁמִי) וְהוֹדָה לָזֶה, אוֹ שֶׁאָמַר: לֹא לָזֶה אֲנִי חַיָּב אֶלָּא לְאַחֵר וְזֶה רַמַּאי הוּא וְהֶעֱלָה שְׁמוֹ בְּשֵׁם בַּעַל חוֹבִי, (ה) מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו. באר היטב (ה) מאחר. כ' הסמ''ע דטעם זה לא קאי אלא ארישא אבל לחששא דרמאי אחד העלה שמו כשם המלו' אפי' בדאיכ' ב' ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי''ל שני יב''ש הדרים בעיר א' כל א' מהן מוציא שט''ח על אחר כו' ע''ש והש''ך כ' דאפשר לומר דגם אסיפ' קאי היכא דאין השטר יוצא מתח''י המלו' כמ''ש בס''ז בהג''ה דאם היו מוחזקין שנים יכול לומר לאחר אני חייב משא''כ כשלא הוחזקו עכ''ל:
ו מִי שֶׁהֻחְזַק בְּשֵׁם כִּנּוּי בָּעִיר, וְכָתְבוּ עָלָיו שְׁטָר בְּאוֹתוֹ כִּנּוּי, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיָה לוֹ כִּנּוּי אַחֵר, אוֹ שֶׁטָּעוּ בְּשֵׁם הַלּוֶֹה אוֹ הַמַּלְוֶה וְכָתְבוּ: רְאוּבֵן בִּמְקוֹם שִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁטָּעוּ בִּסְכוּם הַמָּעוֹת, יִכְתְּבוּ שְׁטָר אַחֵר וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר (ו) טָעוּת, וְלָא אַמְרִינָן כְּבָר עָשׂוּ עֵדִים (ז) שְׁלִיחוּתָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ כָתְבוּ שְׁטָר כָּשֵׁר, לֹא שַׁיָּךְ בִּשְׁטָרוֹת לוֹמַר עָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ קִנְיָן וּמְחֻסָּר עֲדַיִן נְתִינָה לִבְעָלָיו (רַ''ן פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין שַׁיָּךְ (ח) כְּלָל בִּשְׁטָרוֹת לוֹמַר כְּבָר עָשׂוּ עֵדִים שְׁלִיחוּתָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א), וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא כָּתְבוּ אַחֵר, אִם יִתְבָּרֵר הַדָּבָר שֶׁהוּא טָעוּת סוֹפֵר, כָּשֵׁר. באר היטב (ו) טעות. נראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן כמ''ש בא''ע ר''ס קכ''ב וע''ש עוד מדינים אלו עכ''ל הש''ך: (ז) שליחותן. ע''ל סי' מ''א מ''ש שם ס''ק ב' ע''ש: (ח) בשטרות. דדוקא בגט דכתיב ביה וכ' ונתן וצריך שיכתבו הבעל או שלוחו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא''כ בשאר שטרות כ''כ הסמ''ע אבל הש''ך השיג על הרמ''א וכתב דלא כוון יפה בדין זה דהרשב''א דכ''כ בתשו' ז''ל ולא אמרי' עשו עדים שליחותן אלא גבי גט כו' היינו לאפוקי שטר מתנ' או שטר מכר שלא באחריות אבל בשטר מכר באחריות ובשטר הלוא' מודה וכמבואר מדבריו להדיא כו' ע''ש דהוכיח כן מהש''ס ופוסקים ומסיק וכ' דלכ''ע דוקא כשטעו כותבין שטר אחר ולא אמרי' שעשו שליחותן הא לאו הכי אמרי' עשו שליחותן דאין כאן מחלוקת וכן נ''ל עיקר וברור ודלא כהרב וגם על הע''ש והסמ''ע יש לתמוה שכתבו כדברי הרמ''א עכ''ל וע''ל ר''ס מ''א ור''ס נ''ד:
ז הָיוּ שְׁנַיִם בְּעִיר אַחַת, שֵׁם כָּל אֶחָד מֵהֶם יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְהוֹצִיא שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ קִנְיָן, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: שְׁטָר זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא עָלַי שֶׁלִּי הוּא וְהֶחֱזַרְתִּי לְךָ כְּשֶׁפָּרַעְתָּ לִי הַחוֹב שֶׁהָיָה לִי בְּיָדְךָ. הגה: דְּבָרָיו (ט) סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה בְּכָאן, דִּלְפִי הַאי טַעֲמָא שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: הַאי שְׁטָרָא שֶׁלִּי וְהֶחֱזַרְתִּיו לְךָ, אֵין חִלּוּק בֵּין שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן אוֹ אֵין בּוֹ קִנְיָן. אֲבָל יֵשׁ מְפָרְשִׁים הַטַּעַם שֶׁאֵין מוֹצִיאִין שְׁטַר זֶה עַל זֶה, מִטַּעַם דְּכוֹתְבִין שְׁטָר לַלּוֶֹה אַף (י) עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְחַיְשִׁינָן שֶׁזֶּה הַמּוֹצִיאוֹ הוּא הַלּוֶֹה, וּבָזֶה אֵין לָחוּשׁ רַק בִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן כְּדִלְעֵיל סוֹף סִימָן ל''ט, וְלָכֵן כָּתַב כָּאן בַּתְּחִלָּה דְבָעֵינָן שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן, וְאִם כֵּן יֵשׁ סְתִירָה בִדְבָרָיו. וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּל אֶחָד יֹאמַר: לֹא עָלַי נִכְתַּב שְׁטָר זֶה, אֶלָּא עַל חֲבֵרִי, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר בְּעַצְמָם וְאָמְרוּ: זֶהוּ הַשְּׁטָר שֶׁהֵעַדְנוּ עָלָיו וְזֶהוּ שֶׁהֵעַדְנוּ עָלָיו בְּהַלְוָאָה. וְאִם עֵדִים אֲחֵרִים הֵעִידוּ כֵּן, יֵשׁ לוֹ דִּין מִלְוָה עַל פֶּה. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם קָטָן בִּזְמַן הַכָּתוּב בַּשְּׁטָר, גּוֹבִין (יא) מֵהָאַחֵר. וּמַה תַּקָּנָתָם, יִכְתְּבוּ שֵׁם זְקֵנָם; וְאִם גַּם שֵׁם זְקֵנָם שָׁוֶה, יִכְתְּבוּ שׁוּם סִימָן. הגה: (יב) יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵם מִב' עֲיָרוֹת, מוֹצִיאִים שְׁטָר חוֹב עֲלֵיהֶם, דִּצְרִיכִים לִכְתֹּב שֵׁם הָעִיר שֶׁל לֹוֶה אוֹ מַלְוֶה בַשְּׁטָר (טוּר בְּשֵׁם הר''ר יְשַׁעְיָה) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹתְבִין שֵׁם הָעִיר בַּשְּׁטָרוֹת (רַמְבַּ''ם פי''ז מֵה' מַלְוֶה וְטוּר סִימָן ס''א), וְכֵן נוֹהֲגִין. מִיהוּ, וַדַּאי אִם הֵם מִב' עֲיָרוֹת, וְכָתְבוּ שֵׁם הָעִיר שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, לֹא גָרַע מִסִּימָן, וְלֵיכָּא לְמִטְעֵי בְּאַחֵר כְּלָל, כֵּן נִרְאֶה לִי. אִם שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת, וְהָאֶחָד מֵת אָבִיו, וְכָתַב בַּשְּׁטָר: יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שַׁלִי''ט אוֹ נר''ו, וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתְבִין עַל מִי שֶׁאָבִיו חַי, אִם כָּתְבוּ הָעֵדִים: אָמַר לָנוּ יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שַׁלִי''ט, הָוֵי (יג) סִימָן. אֲבָל אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר: אֲנִי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שַׁלִי''ט, אוֹ כַיּוֹצֵא בָזֶה, לָוִיתִי מִפְּלוֹנִי וְכו' וְהָעֵדִים חֲתוּמִים לְמַטָּה, אֵין זֶה סִימָן, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הַשֵּׁנִי הֶעֱרִים לִכְתֹּב כָּךְ, וְהָעֵדִים לֹא (יד) דִּקְדְּקוּ בְכָךְ, דְּלָאו אַכֻּלֵּיה מִלְּתָא קָא מְסַהֲדֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . אֲבָל הֵם מוֹצִיאִין שְׁטָרוֹת עַל אַחֵר, וְלֹא יָכוֹל הָאַחֵר לוֹמַר: לֹא נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ אֶלָּא לַחֲבֵרְךָ שֶׁשְּׁמוֹ כְּשִׁמְךָ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ מַחְזִיקִינָן לֵהּ (טו) בְּשֶׁלּוֹ. הגה: אֲבָל אִם אֵין הַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה שֶׁחַיָּב לְאֶחָד מֵהֶם, אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) אֶלָּא בְּהַרְשָׁאָה שֶׁיִּתְּנוּ זֶה לָזֶה (ד''ע) . וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ שׁוֹבָר מֵאֶחָד מֵהֶם, אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְתֹבְעוֹ, שֶׁיֹּאמַר לְכָל אֶחָד מֵהֶם: אַתָּה כָּתַבְתָּ לִי זֶה הַשּׁוֹבֵר. וּמִיהוּ, אִם יִכְתְּבוּ הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה, יִגְבֶּה אֶחָד מֵהֶם. שֶׁהֲרֵי הוּא מוֹדֶה שֶׁלֹּא פָּרַע אֶלָּא לְאֶחָד. וְאִם יִטְעֹן: פָּרַעְתִּי לִשְׁנֵיכֶם וְצִוִּיתִי לִכְתֹּב שׁוֹבָר אֶחָד כִּי הוּא יַסְפִּיק לִי לְהַרְאוֹתוֹ לְכָל מִי שֶׁיָּבֹא מִכֶּם לְתָבְעֵנִי חוֹבוֹ, טַעֲנָתוֹ טְעָנָה וְלֹא יוֹעִיל הַרְשָׁאָה. באר היטב (ט) סותרים. והש''ך כ' דנ''ל דאין כאן סתירה כלל דבשטר שאין בו קנין דאין כותבין בלא מלוה א''י לטעון שהחזרתיו לך כשפרעת לי דה''ל לחוש שיתבענו בו הואיל ומתחל' נכתב מדעת שניה' ולא הי' לו למסרו בשלימות אלא לקרעו שלא יתבענו בו כמו שתובעו עתה באמת אבל בשטר שיש בו קנין יוכל לומר מה שלא קרעתיו מפני שלא חששתי שתתבעני בו שידעתי ששטר כזה אינו כלום מטע' דכותבין אותו בלא מלוה וא''ל א''כ למה לקח שטר כזה מתחל' י''ל דלא ידע אז הדין והי' סבור דאין כותבין בלא מלוה ובלא''ה צ''ל כן להטור וסייעתו שפירש הטעם שי''ל שטר זה שלי הי' ק' ג''כ איך לקחו מתחל' וע''כ צ''ל כנ''ל והשתא ניחא דהטו' דפסק בס''ס ל''ט דאפי' בשטר שאין בו קנין כותבין בלא מלוה להכי לא חילק כאן בין יש בו קנין או לא ובכל ענין אינו כלום אבל המחבר שפסק שם בסי''ג דבשטר שאין בו קנין אין כותבין אא''כ המלו' עמו ע''כ יש חילוק בין יש בו קנין לאין בו ולפ''ז למאי דקי''ל דבשטר מכר ומתנ' אף אם החזיר השטר לא חזרה מכירתו ומתנתו רק שצריך קנין חדש א''כ אפשר דלא מהני כשטוען שלי הי' והחזרתיו לך דלאיז' צורך החזירו לו בשלמ' בהלוא' החזיר לו מפני שהחוב בטל משא''כ במכר ומתנ' לא מהני אא''כ טוען כתבת לך מתחל' שטר לעצמך ומה שתירץ הסמ''ע דבשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' הוא דוחק גדול שהרי עינינו רואות שאינו ירא וטוען כן כ''ש דהאמת אתו גם מ''ש הב''ח דט''ס הוא בדברי המחבר וצ''ל אם אין בו קנין כו' לא נהירא כלל להגי' כל ספרי המחבר ובפרט שנרא' דדבריו לקוחי' מהה''מ שהביא בב''י דדוקא בקנין כו' אלא ודאי כמ''ש כן נ''ל ברור עכ''ל (ועיין בט''ז שהאריך ג''כ ליישב דברי המחבר ובא בתימ' על הרמ''א ע''ש): (י) על פה. הטע' דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלו' והלו' הרי השטר כאילו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו נכרין מתוך השטר ואף ע''פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאילו ניכר מתוכו כ''כ הה''מ. סמ''ע: (יא) מהאחר. בסמ''ע כתב הטעם שחזק' דאין העדי' חותמין השטר אא''כ ידעו בודאי שאלו שהעידו על עצמן הם גדולי' ובני דעת: (יב) וי''א. כ''כ גם הב''י והביא ראי' לדבריו מדברי הטור בסי' ס''א ובדריש' כתבתי דאין ראיותיו ראי' עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כתב דהה''מ בשם הרמב''ן ודאי חולק וכתב דבשטרי הלוא' לא בעינן שם עירו וכ''כ הב''ח שהרמב''ן חולק ואפשר לזה כיון הרב מ''ש וי''א כו' ודלא כנרשם בש''ע רמב''ם כו' עכ''ל (ועיין בט''ז מ''ש בזה ע''ש): (יג) סימן. הב''י כתב דאכתי איכא למיחש שמא שליט''א קאי איוסף החי ולא על אביו שמעון ובד''מ דחה דבריו דא''כ ה''ל לכתבו קודם שם האב ע''ש כ''כ הסמ''ע אבל הש''ך הסכי' לדברי הב''ח ודחה הוכחת הד''מ במ''ש דה''ל לכתבו קודם כו' וכתב דכך הרגילות שלא להפסיק החתימ' וכן מצינו הרב' פעמי' במקרא ובדברי חכמי' כו' ע''ש שהביא כמה ראיות לזה: (יד) דקדקו. והש''ך האריך להוכיח בראיות מהש''ס ופוסקי' דסמכינן לומר שהעדי' דקדקו בכך ומסהדי אכולי מילתא וע''ש מאי דמסיק אליבא דהילכתא לדינא: (טו) בשלו. ואין חוששין לנפיל' וע''ל סי' ס''ו ס''א ובתשובת מהרי''ט סי' ק''ך. ש''ך:
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין מְשֻׁלָּשִׁים לֹא בַּשְּׁטָרוֹת וְלֹא בַּשׁוֹבָר. אֲבָל אִם מְשֻׁלָּשִׁים בַּשְּׁטָרוֹת וְלֹא בַּשׁוֹבָר, עַל בַּעַל הַשּׁוֹבֵר לְהָבִיא (טז) רְאָיָה. באר היטב (טז) ראי'. כ' הש''ך דהמחבר כ' דין זה ע''פ מ''ש בב''י לישב דברי הרמ''ה ודח' דברי הטור גם בתשובת מ''ב האריך להוכיח כדברי הרמ''ה ולעד''נ עיקר כדברי הטור דהדין עם בעל השובר כו' ע''ש שסתר כל ההוכחות של המ''ב גם מ''ש המ''ב דא''כ א''א לשני יב''ש להלוות לשום אדם דיש לחוש שהלו' יפייס את השני שיתן לו שובר. לק''מ דאטו ברשיעי עסקינן דודאי העדי' שיכתבו השובר ישלשו שמותן משום חשש זה דליכא למימר דהעדי' לא ידעו שיש שני יב''ש בעיר דהא בדהוחזקו עסקינן דודאי ידעו ועיין בתשובת רש''ך ס''ג סימן צ''ו (גם הט''ז השיג על המ''ב וכ' ז''ל וכבר כתבתי בסי' מ''ב ס''ח שראוי לקבוע הלכ' כדעת הטור כאן דשובר שאינו משולש כשר כו' ע''ש):
ט מַלְוֶה אֶחָד שֶׁהִלְוָה לִשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת וְהָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים שֶׁנִּכָּר שְׁטָרוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד, וְנִמְצָא אֵצֶל הַלּוֶֹה שְׁטָר (יז) מְקֻיָּם שֶׁשְּׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, וְלֹא הָיָה הַשּׁוֹבֵר מְשֻׁלָּשׁ, וְנִמְצְאוּ שְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל מַלְוֶה הַקְּרוּעִים, הוּרַע כֹּחָם שֶׁל הַשְּׁטָרוֹת וּשְׁנֵיהֶם בְּחֶזְקַת פְּרוּעִים. באר היטב (יז) מקויי'. והש''ך כתב דסמי מכאן מקויי' דהא קי''ל בסי' ס''ה סי''ח דבאחד מהן סגי או שמקויי' או שהשטר מונח בין שטרות הקרועי' ומ''ש הב''ח דשאני הכא דאיכא ריעותא בשובר לכך צריך שניה' אינו נכון ע''פ סוגית הש''ס כו' ע''ש (גם הט''ז כתב ז''ל ויש מתרצי' דהכא שאני בשביל הריעותא כו' וטעו בזה דהא אפילו להרמ''ה אין זה ריעותא כלל וגם המעיין בספ''ק דב''מ ירא' שא''א לומר כן עכ''ל):
י שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן שֶׁלָּוָה אֶחָד מֵהֶם מֵאַחֵר, וְנִמְצָא לְאֶחָד מֵהֶם שָׂדֶה (יח) שֶׁקָּנָה מִיּוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן הַשֵּׁנִי, אוֹ שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים בּוֹ, אֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לִטְרֹף הַשָּׂדֶה, וְלוֹמַר: אִם לְךָ הִלְוֵיתִי, מוּטָב, וְאִם לַחֲבֵרְךָ הִלְוֵיתִי, כֵּיוָן שֶׁאֵין לַחֲבֵרְךָ בְּנֵי חוֹרִין הֲרֵי לָקַחְתָּ שִׁעְבּוּדִי; וְכֵן כְּשֶׁהֵם שֻׁתָּפִים לֹא יוּכַל לִגְבּוֹת הַחֵצִי מִמַּה נַפְשָׁךְ, לְפִי שֶׁאֵין נִכְסֵי בַּעַל חוֹב מְשֻׁעְבָּדִים אֶלָּא מִטַּעַם עָרֵב, וְהֶעָרֵב אֵינוֹ מִשְׁתַּעְבֵּד אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶּׁיָּכוֹל לִתְבֹּעַ מֵהַלּוֶֹה עַצְמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ מֵהַלּוֶֹה עַצְמוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת מִנְּכָסָיו; נִמְצָא, שֶׁהֶעָרֵב (יט) לִשְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, בֵּין לִשְׁנֵי מַלְוִים בֵּין לְמַלְוֶה אֶחָד, כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ מֵהֶן, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ מֵהֶעָרֵב: באר היטב (יח) שקנ'. נרא' דה''ה בירש שדה מיב''ש דודו דינא הכי מה''ט. ש''ך: (יט) לשני. נרא' דה''ה יב''ש שערב בעד יב''ש אחר כשם שאינו יכול לתבוע את הלו' כך אינו יכול לתבוע את הערב וע''ל סי' קכ''ט ס''ח בהג''ה ובתשובת רש''ך ס''ב סימן י''א עכ''ל הש''ך:
סימן נ - שטר שכתוב בו: לויתי ממך מנה
ובו סעיף אחד
א שְׁטָר בְּעֵדִים שֶׁכָּתוּב בּוֹ: אֲנִי פְּלוֹנִי (א) לָוִיתִי מִמְּךָ מָנֶה, כָּל הַמּוֹצִיאוֹ גּוֹבֶה בּוֹ. אֲבָל אִם אֵין בּוֹ עֵדִים, אֶלָּא שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: (ב) פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן לוֹמַר: לֹא לָוִיתִי מִמְּךָ אֶלָּא מֵאַחֵר וְנָפַל מִמֶּנּוּ וּמְצָאָתוֹ. הגה: וְהוּא הַדִּין (ג) פְּסַק דִּין שֶׁכָּתוּב בּוֹ: פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִכְנֶגְדּוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְמִי שֶׁמּוֹצִיאוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג''פ וּפִסְקֵי רֶקַנַּטִי סִימָן תל''ז וּתְשׁוּ' מַהֲרַ''ם ד''פ סִימָן תקכ''א) . וְכֵן שְׁטָר שֶׁכָּתוּב (בּוֹ): פְּלוֹנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי אוֹ לְכָל מִי שֶׁמּוֹצִיאוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְכָל מִי שֶׁמּוֹצִיאוֹ. וְדַוְקָא שֶׁבָּא מֵחֲמַת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ: בֵּין בָּא מֵחֲמָתוֹ אוֹ שֶׁלֹּא מֵחֲמָתוֹ (ר''י נ''ו ח''ה) . וְאִם נִכְתַּב (ד) שׁוֹבָר מִשּׁוּם אָדָם עַל שְׁטַר זֶה אַחַר כָּךְ, שׁוּם אָדָם לֹא יוּכַל לִגְבּוֹת בּוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק ג''פ בְּשֵׁם הָר''מ וְהָרִיטְבָ''א) . וְאִם כָּתַב בַּשְּׁטָר שֶׁמְּשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ נֶגֶד הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עָלָיו, אַף עַל גַּב שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לוֹ מֵעוֹלָם, מִכָּל מָקוֹם חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, דַּהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם נִשְׁתַּעְבֵּד נֶגְדּוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ס''ח סִימָן ט' וְי''א), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן מ'. וְעַיֵּן (ה) לְקַמָּן סִימָן ס''א סָעִיף י'. באר היטב (א) לויתי. והעדים חתומים למט' לא לקיים החתימ' אלא לקיים העניין אז אינו נאמן לומר פרעתי כמ''ש בסי' ס''ט ס''ג. ש''ך: (ב) פרעתי. כתב הש''ך משמע דפשיטא דבכת''י יכול לטעון פרעתי וכ''כ המחבר בסי' ס''ט ס''ב וק''ק על הרב דכתב שם די''א דאינו נאמן לומר פרעתי וכאן סתם כדברי הט''ו מיהו לענין דינא העליתי שם כדעת המחבר וכתב הב''ח דלהד''מ לא מצי טעין ולא אמרינן דלמא לא כתב אלא כעין מזכרת או שיחק בו או שלא להשביע ע''כ ודבריו צ''ע עכ''ל (וז''ל הט''ז נאמן לומר כו' ודינו כשאר כת''י הנזכר בסימ' ס''ט דכל שיש לו מגו דפרעתי יכול לומר לא כתבתי אלא למזכרת או לטופס בעלמא רק שלא ישקר עיקר כתב ידו ע''כ): (ג) פסק. היינו למ''ד דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס''ד כמ''ש בסי' ל''ט ס''ד דאל''כ ליהוי נאמן לומר שאינו חייב במגו דפרעתי כמו בכת''י סמ''ע: (ד) שובר. כתב הסמ''ע דזה קאי בלא נזכר בו שום מלוה אבל אם כתוב בשטר שחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו דאז צריך האחר לבא בכח אותו פלוני נראה דלא מהני השובר שביד הלוה אף שיאמר דזה שמסר לו השובר בא בכח המלוה ושלמתי לו ע''פ השובר ולא עוד אלא אפילו כתוב בפירוש בהשובר שבא בכח המלו' לא מהני דלא מצי לחייב בהודאתו לאחר ולאורועי כת''י כל זמן שאין ידוע שהי' לו כח מהלו' עכ''ל וז''ל הש''ך מ''ש הסמ''ע אפילו כתוב בפירוש כו' היינו בשובר שכתב (הלו') [הגובה] בעצמו בכתב ידו אבל בשובר שכתבו עדים בפירוש שבא בכח המלו' אין לך ידיע' גדול' מזו ונ''ל דהא דמהני שובר היינו כשידע זה שהקנהו אח''כ שכתב לו שובר עליו וקמ''ל דל''ת כיון שנכתב לכל מי שמוציאו השטר בתקפו כיון שלא נכתב השובר על השטר עצמו והוא מוציאו עתה אלא כיון שפרע ועשה ממנו שובר נמחל השטר אבל אם זה שקנהו טוען שלא ידע מהשובר ה''ל כאילו זה נתחייב לו מתחל' ומה שפרע למלו' הראשון איהו דאפסיד אנפשי' וכן המנהג בזמנינו שקונין ממר''ם זה מזה ותו דהיכא דלא ידע ה''ל כלקח חפץ מחבירו ואח''כ נודע שהוא גניב' בידו דמ''מ צריך להחזיר לו מעותיו מפני תקנת השוק כמ''ש בסי' שנ''ו וה''ה הכא ואף דבשטרו' לא שייך תקנת השוק היינו בסתם שטרות אבל בממרנו''ת שבזמנינו דשכיחי טובא שקונין זה מזה יותר מהמטלטלים פשיטא דשייך גבייהו תקה''ש וא''כ כשמברר זה שפרע להמלו' קודם שקנהו זה ישבע הקונ' בכמ' קנה ויטול אבל אם ידע או בשובר בעדי' דהוי כגנב מפורסם א''צ להחזיר לו מעותיו כן נ''ל בדיני' הללו ועיין בתשובת מהרשד''ם סי' כ' וכ''ב ע''כ וכתב עוד בשם תשו' המבי''ט דאם פרע קצתו לזה שמוציאו ואח''כ הוציאו המלו' עצמו פטור הלו' מהסך שפרע אף שלא היה לו הרשא' וע''ש עוד שהאריך עכ''ל (והט''ז כתב דאם כתוב בשטר לפלוני ולכל המוציאו ולא היה לזה המוציאו כתיב' מאותו פלוני וזה פרע לו ע''פ השובר נרא' דמהני אם אותו פלוני מסרו לו אע''פ שאין כאן כתיב' רק מסיר' לחוד הא בסי' ס''ו סי''ז יש פלוגתא באם פרע ללוקח השטר אם נפטר מהמלו' היכא דלא היה לזה כתיב' ומסיר' ומספק אין להוציא ממון כ''ש כאן דכתוב לפלוני ולכל המוציאו וא''כ להרא''ש דא''צ כח ורשות כלל בזה כן נ''ל פשוט אע''פ דלא משמע כן מהסמ''ע עכ''ל: (ה) לקמן. אף דכתבו שם המחבר גופי' בא הרב לחדש כאן דאע''ג שהמחייב לא היה חייב מעול' שלא הלו' לו שום אדם כלו' אלא שחייב עצמו בדבר שלא היה חייב כדלעיל סי' מ' וזה לא כתבו המחבר בסי' ס''א והוא מבואר בתשובת הרא''ש במ''ש שם וכן מצינו בשאול במעש' דגלית הפלשתי ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר גדול למי שיכנו ובא דוד כו' ואמרינן בהש''ס שקידש דוד את בת שאול באותו ממון כו' ע''כ וזהו מדוקדק בדברי הרב שכתב נשתעבד נגדו וכמ''ש לעיל סי' מ' כו' והרי שם מיירי שחייב עצמו בדבר שלא חייב כלל וזה ברור עכ''ל הש''ך:
סימן נא - שטר שאין בו אלא עד אחד, או אחד מהם פסול
ובו ז' סעיפים
א עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְעֵד אֶחָד בְּעַל פֶּה בְּלֹא קִנְיָן (טוּר), (א) מִצְטָרְפִים. וְאִם אָמַר זֶה שֶׁלֹּא כָּתַב עֵדוּתוֹ: אֲנִי קָנִיתִי מִיָּדוֹ עַל דָּבָר זֶה וְלֹא בָּא הַמַּלְוֶה וְלֹא שָׁאַל מִמֶּנִי לִכְתֹּב, שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִים לַעֲשׂוֹת הַמִּלְוֶה בִּשְׁטָר, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: פָּרַעְתִּי. וְאִם אוֹתוֹ שֶׁמֵּעִיד עַל פֶּה אוֹמֵר: בְּפָנַי (ב) נִמְסַר הַשְּׁטָר, הָוֵי כִּשְׁטָר גָּמוּר לִגְבּוֹת בּוֹ מִמְּשַׁעְבְּדֵי. הגה: וְדַוְקָא דִּיכוֹלִין לְמֵימַר שֶׁנִּמְסַר גַּם כֵּן לִפְנֵי עֵד הֶחָתוּם, דְּהָוֵי שְׁנֵי עֵדִים דִּמְסִירָה, אֲבָל אִם לֹא נִמְסַר רַק בְּעֵד אֶחָד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), אֲפִלּוּ הָיוּ כָּאן ב' שְׁטָרוֹת שֶׁכָּל אֶחָד חָתוּם עָלָיו עֵד אֶחָד, וְנִמְסַר רַק לִפְנֵי עֵד אֶחָד, אֵינָן מִצְטָרְפִים לִטְרֹף (ג) מִמְּשַׁעְבְּדֵי (טוּר) . באר היטב (א) מצטרפים. כתב הש''ך ז''ל המשך דברי המחבר כך הוא דג' חלוקי' יש בדבר. ע''א בכתב וע''א בע''פ בלא קנין מצטרפין לענין שא''י לטעון להד''ם לכ''ע כיון שמכחישין אותו להדיא ואי טעין פרעתי תלוי בפלוגתא בסעיף שאח''ז. ב' אם זה שבע''פ אמר אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשותו מלוה בשטר גם לענין שא''י לומר פרעתי לכ''ע דקי''ל סתם קנין לכתיב' עומד וה''ל כאילו שניהם כתבו השטר ומ''מ לא הוי שטר גמור לענין משעבדי כיון דאינ' שוי' דע''א הוא בכתב והשני בקנין. ג' אם זה שמעיד בע''פ אומר שבפניו נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות ממשעבדי מטע' דמסתמא בפני עד החתו' נמסר ג''כ השטר ודלא כהסמ''ע שפירש דמ''ש המחבר באמר זה שבע''פ קניתי כו' מצטרפין דהיינו אפילו לגבות ממשעבדי ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא וכמ''ש המחבר להדיא בכ''מ ז''ל ומדקדוק לשון הרמב''ם כו' משמע דאין לו מלו' בשטר אלא שא''י לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות כו' והטור כתב בשם הרמב''ם שנעש' שטר גמור ומ''ש נראה יותר עכ''ל הכ''מ ומה שהקש' הסמ''ע דא''כ ל''ל עד דבע''פ כלל הלא הרמב''ם ס''ל דאפילו בע''א חתום בשטר אין יכול לומר פרעתי לק''מ דהא נ''מ כו' ע''ש שדח' כל הוכחת הסמ''ע ומסיק דנ''ל עיקר לדינא כמ''ש כיון דבלא''ה יש פוסקים שסוברי' דבקנין לחוד אינו טורף א''כ נהי דרוב הפוסקי' מסכימי' דטורף אף שלא נכתב מ''מ הכא דאינו רק ע''א בקנין גרע טפי ואינו טורף ועיין בתשובת מהרש''ך ס''ג סי' ל''ה ובתשובת הרב סי' ק''י ובמהר''י לבית לוי סי' נ''ב ובמהרי''ט סי' ע''א מדין עד א' בכתב וע''א בע''פ עכ''ל: (ב) נמסר. ולטעמי' אזיל שכתב בס''ס זה דעידי מסיר' כרתי אבל באמת הרב' פוסקים חולקין. ש''ך: (ג) ממשעבדי. ואפילו לגבות מבני חרי מסתפק הטור בסי' מ''ה אי מצטרפין ומ''ש הרמ''א כאן ממשעבדי ר''ל דזה ודאי הוא דאינו טורף ומבני חרי יש להסתפק. סמ''ע:
ב הוֹצִיא עָלָיו שְׁטַר חוֹב בְּעֵד אֶחָד, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה: פָּרַעְתִּי, הֲרֵי זֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, (ד) וּמְשַׁלֵּם. טָעַן וְאָמַר: יִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא פְּרַעְתִּיו, הֲרֵי זֶה (ה) נִשְׁבָּע. אֲבָל אִם טָעַן: לֹא לָוִיתִי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע לְהַכְחִישׁ אֶת הָעֵד, וְנִפְטָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם אִם טָעַן: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן (ו) בִּשְׁבוּעָה. באר היטב (ד) ומשלם. פי' הסמ''ע דקי''ל בכ''מ ששני עדים מחייבי' ממון אחד מחייב שבוע' ומ''מ בשבוע' שנאמן נגדו צריך להכחישו דוקא ובעדות זה שמעיד שלו' אינו נפטר אם לא שישבע שלא לוה וזה א''י לישבע שהרי מודה שלו' רק שאומר שפרע ואע''ג דקי''ל דאפילו לוה בשני עדים א''צ לפורעו בעדי' ונאמן לומר פרעתי היינו כשאין שם שטר אבל בזה שיש שטר אף שאין בו אלא ע''א מ''מ ס''ל להרמב''ם כיון שנכתב בלשון שטר וגם חתום עליו א' מן השוק אם איתא דפרעו לא היה מניחו בידו והחולקים ס''ל דדינו ככת''י עכ''ל: (ה) נשבע. איירי אפילו יש בו נאמנות בשטר דאל''כ פשיטא דצריך לישבע אפילו היו ב' עדים חתומי' עליו כמ''ש בר''ס פ''ב עכ''ל הסמ''ע (והט''ז כתב דא''צ לזה דטובא קמ''ל דאע''ג דהוי כמחויב שבוע' ואי''ל מ''מ אינו לגמרי כן דאילו בשאר מחויב שבועה כו' זה שכנגדו נוטל בלא שבוע' כמ''ש בסי' ע''ה והכא צריך שבועה כיון שאינו אלא ע''א כו' ומ''מ לענין הדין ביש בו נאמנות ודאי כן הוא כמ''ש הסמ''ע עכ''ל וע''ש): (ו) בשבוע'. פירוש שבועת היסת כן משמע בהפוסקים וכן פסק הב''ח ועיקר עכ''ל הש''ך וע''ל סי' ע''ה סי''ג:
ג שְׁטָר שֶׁחֲתוּמִים בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד, וְנִמְצָא עֵד אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֵדֵי מְסִירָה, הֲרֵי הוּא (ז) כְּחֶרֶס. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כִּשְׁטָר שֶׁאֵין חָתוּם בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד. הגה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא (ח) בְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא נִתְבַּטֵּל כָּל הָעֵדוּת, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ: באר היטב (ז) כחרס. כתב הש''ך נראה מדברי המחבר דלא הוי אפי' כשטר בעד אחד ולפע''ד לא מסתבר כן אלא דמ''ש הרמב''ם הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעידי מסיר' אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו והשטר הוא כחרס אבל מ''מ הוי כשטר בע''א לענין שבוע' ואיכא למימר ביה נמי דרווחא שבק כו' ע''ש שהאריך בראיות מהרב' פוסקים להוכיח כדבריו ומסיק דמ''ש המחבר וי''א כו' כ''ע מודו לזה והדין אמת וברור וגם בבדק הבית כתב המחבר עצמו במסקנתו כן ודלא כע''ש והסמ''ע כו' וכן עיקר עכ''ל: (ח) נתבטל. היינו כשלא ישבו בודאי יחד לחתום דאז לכ''ע נתבטל גם עדות הכשר כמ''ש בסעיף שאח''ז עכ''ל הסמ''ע (וע' בט''ז מ''ש בזה ע''ש):
ד שְׁטָר שֶׁהָיוּ עֵדָיו מְרֻבִּים, וְנִמְצָא עֵד אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, וְאֵין הָעֵדִים קַיָּמִים לִשְׁאֹל אוֹתָם, אִם יֵשׁ עֵדוּת בְּרוּרָה שֶׁכֻּלָּם (ט) יָשְׁבוּ לַחְתֹּם, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוְּנוּ לְהָעִיד, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְאִם לָאו, תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁחָתְמוּ הָעֵדִים הַכְּשֵׁרִים וְהִנִּיחוּ מָקוֹם לַגָּדוֹל לַחְתֹּם, וּבָא זֶה הַקָּרוֹב אוֹ הַפָּסוּל וְחָתַם שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם. וּכְבָר נִתְבָּאֵר כָּל זֶה לְעֵיל סִימָן מ''ה סָעִיף י''ב. באר היטב (ט) העד. כתב הש''ך דמיירי שהעד שאינו קרוב לא הי' עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצווא' א''כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו ע''פ וע''ל סי' מ''ה סי''ג:
ה צַוָּאָה שֶׁנִּמְצָא אֶחָד מֵעֵדֶיהָ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, וְנִתְבַּטֵּל בַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר, (י) הָעֵד שֶׁאֵינוֹ קָרוֹב, אִם זָכוּר הָעֵדוּת, יָבֹא לִפְנֵי בֵּית דִּין וְיָעִיד; וְאִם יֵשׁ עֵד אֶחָד שֶׁשָּׁמַע הַצַּוָּאָה מִבַּחוּץ, מִצְטָרֵף עִמּוֹ לְהָעִיד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִחֲדוּהוּ לְהָעִיד. באר היטב (י) נסתלק. הש''ך חולק על דין זה וכתב דלא מצינו בשום פוסק שסילוק מועיל בזה דלא מהני סילוק אלא בעדות בע''פ אבל הכא דפסליה לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א''כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל השטר ע''כ דברי המחבר תמוהים וצ''ע עכ''ל וע''ש:
ו הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּעֵדוּת אַחַת, וְהָעֵדִים קְרוֹבִים לְאֶחָד מִמְּקַבְּלֵי הַמַּתָּנָה וּרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁנִי, הָרֵי הַשְּׁטָר פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֵדוּת אַחַת, אֶלָּא אִם כֵּן נִסְתַּלֵּק אוֹתוֹ שֶׁהָעֵדִים פְּסוּלִים לוֹ מֵאוֹתוֹ מָמוֹן. וּבְעֵדוּת עַל פֶּה בְּכִי הַאי גַוְנָא כְּשֵׁרִים לְהָעִיד לָזֶה שֶׁאֵינָן קְרוֹבָיו (מָרְדְּכַי פ''ב דְּגִיטִין תְּשׁוּבַת רִיטְבָ''א בְּב''י סִימָן ל''ז מְחֻדָּשׁ ט') . אֲבָל אִם כָּתַב בִּשְׁטָר אֶחָד: שֶׁנָּתַתִּי לִרְאוּבֵן חָצֵר פְּלוֹנִית וְשֶׁנָּתַתִּי לְשִׁמְעוֹן חָצֵר פְּלוֹנִית, וְנִמְצְאוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לָזֶה וּרְחוֹקִים מִזֶּה, זֶה שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִמֶּנּוּ מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁאֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת הֵן אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בִּשְׁטָר אֶחָד. הגה: וְכֵן אִם הָיוּ כְתוּבִים בַּשְּׁטָר ב' אוֹ ג' דְּבָרִים, (יא) וְנִתְבַּטֵּל הַשְּׁטָר לְדָבָר אֶחָד, הַשְּׁאָר לֹא נִתְבַּטֵּל (מוֹהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן מ''ד) . באר היטב (יא) ונתבטל. פירוש שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מש''ה תתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר. סמ''ע:
ז שְׁטָר שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, גּוֹבִין בּוֹ מִמְּשַׁעְבְּדֵי אַף עַל פִּי (יב) שֶׁהֵם אֵינָן חֲתוּמִים בּוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִמְצְאוּ עֵדֵי חֲתִימָתוֹ פְּסוּלִים, וַאֲפִלּוּ עֵד אֶחָד מֵהֶם פָּסוּל, הַשְּׁטָר פָּסוּל אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ: באר היטב (יב) שהם. כתב הסמ''ע דל''ד הם קאמר דאם אחרים היו חתומים בו א''צ עידי מסיר' והנה הש''ך הביא הרב' פוסקים שחולקין על דין זה וס''ל דלא אמרינן עידי מסירה כרתי אלא גבי גיטין אבל בשטרי ראיה קי''ל דבעי עידי חתימה ואם כן עכ''פ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי וצ''ע עכ''ל:
סימן נב - שטר שיש בו רבית או קרוע
ובו ב' סעיפים
א שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רִבִּית מְפֹרָשׁ, אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ הָרִבִּית אֲבָל גּוֹבֶה בּוֹ אֶת (א) הַקֶּרֶן אֲפִלּוּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי. אֲבָל אִם כָּלַל הַקֶּרֶן עִם הָרִבִּית, (ב) פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁיָּבֹא לִגְבּוֹת בּוֹ אֶת הָרִבִּית. הגה: מִיהוּ, אִם הַחַיָּב (ג) מוֹדֶה, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ הַקֶּרֶן (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ז) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר, (ד) דְּקַנְסִינָן לַמַּלְוֶה וְאֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ (שָׁם בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְכ''כ הַתוס' שָׁם וּבְב''מ) . מִיהוּ, אִם הַמַּלְוֶה הִלְוָה עַל יְדֵי (ה) שָׁלִיחַ, וְהַשָּׁלִיחַ עָשָׂה שְׁטָר וְכָלַל קֶרֶן עִם רִבִּית, גּוֹבֶה הַקֶּרֶן מִכָּל מָקוֹם, דְּאָמַר: לְתַּקּוּנֵי שַׁדַּרְתִּי שְׁלוּחִי וְלָא לְעַוּוּתֵי לִכְלֹל הַקֶרֶן עִם הָרִבִּית (מַהֲרִי''ק שָם) . וְעַיֵּן בְּי''ד סִימָן קס''א עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ. שְׁטָר שֶׁבָּא לְפָנֵינוּ קָרוּעַ קֶרַע בֵּית דִּין, וְהוּא שֶׁקָּרוּעַ בִּמְקוֹם הָעֵדִים וְהַזְּמַן (ו) וְהַתֹּרֶף, אוֹ שֶׁקָּרוּעַ שְׁתִי (ז) וָעֵרֶב, פָּסוּל. וְאִם נִכָּר שֶׁנַּעֲשָׂה בְּסַכִּין, אֲפִלּוּ אִם לֹא נִקְרַע שְׁתִי וָעֵרֶב, פָּסוּל. נִקְרַע (ח) לִשְׁנַיִם, גָּרַע טְפֵי מִקֶּרַע בֵּית דִּין, וּפָסוּל. הגה: וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּקְרַע (ט) בְּאֹנֶס, דִּינוֹ כְּמִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן מ''א. וְאִם הָיָה נִקְרָע שֶׁלֹּא בְּקֶּרַע ב''ד, אוֹ נִרְאָה לַדַּיָּן שֶׁהָיָה בּוֹ קֶרַע בֵּית דִּין וְהוֹסִיפוּ עַל הַקֶּרַע כְּדֵי לְהַעֲלִים הַקֶּרַע ב''ד, אֵין גּוֹבִין בּוֹ. (י) אֲבָל בְּלָאו הָכִי, אֵין חוֹשְׁשִׁין (בַּעַל הַתְּרוּמוֹת שַׁעַר נ''ז) . באר היטב (א) הקרן. אפילו מפורש בו רבית דאורייתא כמ''ש התוספות והרא''ש ושאר פוסקים והט''ו בי''ד ס''ס קס''א ודלא כט''ז שם דלא דק בזה וכבר השגתי עליו בספרי נקה''כ מיהו דעת הרמב''ן דהעדים פסולים כו' ומביאו הב''ח במסקנתו וכ''כ הר''ן בתשוב' בשם איכא מ''ד וכ''כ הה''מ בשם הרמב''ן וכתב שכן עיקר וכן מסקנת הב''ח ובעל ג''ת. הלכך נרא' דהוי ספיקא דדינא ונ''מ אי תפס בעהש''ט לא מפקינן מיני' עוד כתב בספר ג''ת כשנכלל רבית דרבנן עם הקרן יראה לי דלכ''ע גבי ממשעבדי דלא גזרו קרן אטו רבית אלא בדאוריית' וגם להרמב''ן לא נפסלו העדים כיון דלא עברו אדאוריית' ע''כ ומיירי שידוע שהעדים החתומים על השטר ידעו שיש בו רבית דאל''כ בלא''ה העדים כשרים להרמב''ן וע''ל סי' ל''ד ס''ג בהג''ה עכ''ל הש''ך וכתב עוד דמ''ש הסמ''ע דהערב דינו כמלוה ולוה היינו כמ''ש קצת פוסקים אבל יש פוסקים דערב דינו כעדים וכן נרא' מדברי המחבר בב''י סי' ל''ד ובש''ע שם ס''י שכתב המלוה והלו' בריבית פסולים ולא מנה ערב ועדים עמהם ע''כ: (ב) פסול. כתב הסמ''ע ולא מהני אם יכתוב עליו דלא ניתן לגבות הרבית כיון דמתחל' נכתב בפיסול ע''כ. וכתב הש''ך דהיינו אם נרא' פסולו בב''ד שוב אין לו תקנה אבל אם המלו' כתב על גביו קודם שנרא' השטר בב''ד מהני וכמ''ש בסי' מ''ה סי''ד וע''ל סי' מ''ג ס''ו גבי שטר מוקדם עכ''ל: (ג) מודה. וה''ה אם יש עדים על הקרן כ''כ מהרי''ק ולפי מ''ש הפוסקים דהעדים לא נפסלו א''כ גם העדים החתומים על השטר נאמנים על הקרן. ש''ך: (ד) דקנסינן. כ''כ התוספות בב''ק דלא דמי לשטר מוקדם (כמ''ש בסי' מ''ג ס''ז) דהשטר פסול אבל לא מפסיד המלוה משא''כ כאן דהלוא' נעשה באיסור עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך חולק על דין זה וכ' שאין דברי הסמ''ע נכונים דלא כתבו התו' כן אלא לר''מ דקניס היתרא אטו איסור' אבל לרבנן דקי''ל כוותייהו משמע שם להדיא מדבריהם דדמי לשטר מוקדם דאינו מפסיד גוף ההלוא' כו' ע''ש שהאריך בזה (גם הט''ז השיג על הסמ''ע בזה ומסיק וכתב ז''ל ונרא' דלא קי''ל כהך י''א כל עיקר כיון שמהרי''ק פירש בהדיא דגובה הקרן וכן משמעות המרדכי והגהות מיי' וגם דעת הטור יש לפרש דמיירי בלא הודא' עכ''ל): (ה) שליח. כתב הש''ך דהיינו דוקא לסברא האחרונ' אם החייב מודה אבל לסברא הראשונ' אין חילוק בהלוה ע''י שליח דהקרן גובה לעולם מבני חרי כשהחייב מודה וממשעבדי או כשאין החייב מודה לא גבי הקרן אף שהלו' על ידי שליח דמ''מ השטר נפסל כן נ''ל עכ''ל: (ו) והתורף. כתב בס' ג''ת דמשמע מדברי הפוסקים דשלשתן בעינן והשיג על תשובת הר''ן סי' פ''ו ע''ש באורך ובנ''י פ' גט פשוט כ' כדברי הר''ן ומביאו הב''ח בסתם. ש''ך: (ז) וערב. כתב הש''ך נרא' דבעינן ש''ו על כל כתב השטר דאל''כ נתת דבריך לשיעורין ולא מסתבר לומר דבקריעת ש''ו כל שהוא מיפסיל ועוד דלפעמים מזדמן קריעת ש''ו כל שהוא בכפלי השטר ע''י משמוש השטר והנחתו עכ''ל: (ח) לשנים. נראה דבקרע ב''ד אפי' בכפליו פסול דלא מחלקינן בש''ס ופוסקים בנקרע קרע ב''ד בין בכפליו או לא אלא סתמא אמרינן דבמקום העדים והתורף והזמן או ש''ו פסול וא''כ ה''ה בנקרע לשנים דגרע מקרע ב''ד ומה דמשמע מתשובת הרא''ש דבכפליו כשר היינו שלא בקרע ב''ד וטעמא דמילתא דודאי לא שכיח שבמשמוש היד יתקרע בפעם א' בכפליו רק שדרכו להתקרע מעט מעט וא''כ ה''ל לילך לב''ד קודם שנקרע קרע ב''ד או לשנים ומדלא עשה כן נראה שנעשה בכונה כנ''ל ודלא כהסמ''ע וב''ח ע''כ לשון הש''ך: (ט) באונס. כתב הסמ''ע דהיינו שנקרע במקום שהשטר נפסל אבל במקום שהשטר כשר אין הב''ד עושין לו שטר אחר דהואיל וזה כשר יגבה בשט''ח זה וכ''כ הרשב''א בתשובה עכ''ל: (י) אבל. כגון שמצא נקב אין אומרים במקום נקב קרע ב''ד הי' דאין פוסלין השטר מספק רשב''א סמ''ע:
ב נִמְחַק אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ, אִם רִשּׁוּמוֹ נִכָּר, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. הִרְקִיב וְנַעֲשָׂה כִּכְבָרָה, כָּשֵׁר. הגה: וְאִם אֲכָלוֹ עָשׁ אוֹ עַכְבָּרִים בְּרֹאשׁוֹ, כָּל שֶׁנִּכָּר הַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה וְעִקַּר הָעִנְיָן בְּסוֹפוֹ, מַכְשִׁירִינָן לֵהּ. (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ס''ח סִימָן כ''ט וּתְשׁוּבַת מיי' דְּמִשְׁפָּטִים סִימָן ס''ב) .
סימן נג - שלא לשנות השטר
ובו סעיף אחד
א מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ בְּמָנֶה, וְאָמַר: עֲשׂוּ לִי שְׁנַיִם מֵחֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים; אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנַיִם שֶׁל חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים, וְאָמַר שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ אֶחָד שֶׁל מָנֶה, (א) אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הגה: וַאֲפִלּוּ יָדְעִינָן שֶׁאֵין הַשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן פָּרוּעַ, אָסוּר לְשַׁנּוֹת אֶלָּא (ב) מֵרְצוֹן הַלּוֶֹה (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ''ג מֵהל' מַלְוֶה וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם) . וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אֶחָד שֶׁל מֵאָה, וְאוֹמֵר שֶׁיִּקְרְעוּהוּ וְיַעֲשֶׂה לוֹ אֶחָד שֶׁל חֲמִשִּׁים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁמָּא פָּרַע לוֹ אוֹתוֹ שֶׁל מֵאָה וְכָתַב לוֹ עָלָיו שׁוֹבָר, וְיוֹצִיא זֶה שֶׁל חֲמִשִּׁים וְיֹאמַר: זֶה שְׁטָר אַחֵר הוּא, וְיִגְבֶּה בּוֹ. באר היטב (א) אין. הטעם דיש בשינוי כל א' צד חובה ללוה דכשיש ביד המלוה שטר א' של מאה היום או מחר כשיפרע לו הלוה מקצת אף שיכתוב לו שובר מ''מ מיקרי שט''ח פגום (אם לא דנכתב הפרעון ע''ג השטר גופיה) ואם יאמר הלוה פרעתי לא יפרע ממנו אלא בשבועה אם אין נאמנות בשטר כמ''ש בר''ס פ''ד ואם יש ביד המלוה ב' שטרות כ''א מחמשים י''ל דניחא ללוה באלו השנים יותר מאחד על מאה דאז אם יפרע לו קצת החוב אף שיכתוב לו שובר מ''מ צריך לשומרו מהעכברים או שמא יאבדנו ויתבע המלו' כל החוב וטעמים הללו הן בגמרא וא''צ לזה אלא כשידוע שעדיין לא פרעו הלוה דאל''כ בלא''ה אין לשנות השטר דשמא פרע לו וכתב לו שובר כדמסיק המחבר עכ''ל הסמ''ע: (ב) מרצון. משמע דמדעת שניהם כותבין וכ''כ ר''י ומביאו ב''י וכתב שפשוט הוא ויש לדקדק דמ''מ ניחוש לקנוניא דלמא הלוה חייב ג''כ לאחרים ולית ליה קרקע לפרוע לכולם ועושה לזה ב' שטרות כדי שיגבה ב' חלקים כמ''ש בסי' ק''ד ס''ו וי''ל דמיירי שכותבים בשטר בזה הלשון אם יהא הלוה חייב ג''כ לאחרים באופן שלא יגיע לחלק של בע''ח רק נ' אז לא יגבה בעהש''ט הזה כלום א''נ כיון דמסתמא אין המלוה יודע מחובות אחרים כמ''ש סי' ל''ז סי''ג א''כ לא חיישינן שהלו' הגיד לו ולא חיישינן לקנוניא רק היכא דאיתרע בנפיל' וכה''ג. עכ''ל הש''ך:
סימן נד - דין אסמכתא, ואם כותבין שובר, וכיצד כותבין אותו (ודין פרעון על ידי שובר),
וּבוֹ ה' סְעִיפִים
א מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, אִם רָצָה הַמַּלְוֶה, בֵּית דִּין יַעֲשׂוּ לוֹ שְׁטָר מִמַּה שֶׁנִּשְׁאַר חַיָּב לוֹ וְיִכְתְּבוּהוּ מִזְּמַן רִאשׁוֹן, אֲבָל לֹא (א) עֵדֵי הַשְּׁטָר. הגה: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵרְצוֹן הַלּוֶֹה (רַשְׁבָּ''ם) . אֲבָל מִזְּמַן הַפֵּרָעוֹן וְאֵילָךְ יְכוֹלִים עֵדִים לַעֲשׂוֹת לוֹ שְׁטָר אַחֵר אִם הוּא מִרְצוֹן הַלּוֶֹה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט) . וְאִם רָצָה יִכְתֹּב (ב) שׁוֹבָר. וְהַמַּלְוֶה יִתֵּן שְׂכַר (ג) הַסּוֹפֵר לִכְתֹּב הַשּׁוֹבֵר. וְאִם אֵין שְׁטָר לַמַּלְוֶה, וְהַלּוֶֹה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שׁוֹבָר, הוּא יִתֵּן הַשָּׂכָר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק ג''פ) . באר היטב (א) עידי. כתב הסמ''ע דאפי' לדעת רוב הגאוני' והמחבר דס''ל דאם זוכרים העדים זמן הקנין כותבים בשטר אותו הזמן אפי' אם זמן כתיבתן הוא מאוחר לאותו זמן טובא כמ''ש בסימן ל''ט ומ''ג מ''מ כאן בעדים כשיכתבו עתה שטר חדש מזמן הראשון יהא נראה כמוקדם אבל ב''ד או עדים ברשות ב''ד אלימי לאפקועי ממון עכ''ל: (ב) שובר. כתב הש''ך והיינו כשהגיע ז''פ של כל השטר אז הברירה ביד המלו' משום שיכול לומר פרע לי שטרי ותו ל''צ מידי אבל כשלא הגיע ז''פ מכל השטר כגון שז''פ הוא לשני זמנים ופורע לו מה שמגיע בזמן הראשון וכה''ג הבריר' ביד הלוה ומחויב המלו' להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון ע''ג השטר אם רצון הלוה בכך. עכ''ל: (ג) הסופר. כתב הש''ך דבד''מ כ''כ בשם הנ''י פ' ג''פ אבל באמת ליתא כן שם אלא באם המלו' אבד השטר אבל בדין זה דפורע מקצת חובו כיון דהמלו' א''צ לשובר כלל צריך הלוה ליתן שכר הסופר גם מ''ש הרמ''א ואם אין שטר למלוה כו' צריך לפרש דלא הי' לו שטר כלל כגון שהתנ' עמו בפני עדים שאל יפרענו אלא בעדים כמ''ש סי' ע' או בכה''ג עכ''ל:
ב הַבָּא לִפְרֹעַ חוֹבוֹ, וְאָמַר הַמַּלְוֶה: אָבַד לִי הַשְּׁטָר, אֵין הַלּוֶֹה יָכוֹל לוֹמַר: לֹא אֶפְרַע לְךָ עַד שֶׁתַּחֲזִיר לִי שְׁטָרִי, אֶלָּא הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב לוֹ שׁוֹבָר, וְיִפְרַע לוֹ כָּל חוֹבוֹ. וְיֵשׁ לַלּוֶֹה לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁכּוֹבֵשׁ שְׁטָרוֹ וְטוֹעֵן שֶׁאָבַד. וְאִם טָעַן הַלּוֶֹה טַעֲנַת וַדַּאי וְאָמַר: הַשְּׁטָר אֶצְלוֹ וְעַתָּה הִנִּיחוֹ בְּכִיסוֹ, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה הֶסֵת שֶׁאָבַד הַשְּׁטָר, (ד) וְאַחַר כָּךְ יִפָּרַע חוֹבוֹ וְיִכְתֹּב שׁוֹבָר. באר היטב (ד) ואח''כ. הלשון הוא מהופך ופירושו דיפרע חובו ואח''כ ישבע המלו' כו'. וכה''ג אשכחן בסי' ע''ב ריש סי''ח נשבע הלוה כו' ונוטל משכונו ובסימן קל''ג בטור ובסמ''ע ס''ק י''ב וצריך להחזירו אחר שישבע כו' ופירושו שמחזירו ואח''כ נשבע היסת ובר''ס קל''ה נשבע היסת ונוטל ופירוש נוטל ואח''כ נשבע והוא הדין הכא כן נ''ל. עכ''ל הש''ך:
ג אָמַר הַמַּלְוֶה: אֵין שְׁטָרִי עַתָּה בְּיָדִי כִּי הוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, וְאֶכְתֹּב לְךָ שׁוֹבָר, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא בָּעוֹלָם לֹא יִפְרַע לוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ שְׁטָרוֹ. הגה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם שְׁטָרוֹ בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחֲזִירוֹ, דְּאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ שְׁטָרוֹ. וַאֲפִלּוּ (ה) נִשְׁבַּע לְשַׁלֵּם לוֹ, פָּטוּר מִן הַשְּׁבוּעָה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף ק''י) . וְאִם הַמַּלְוֶה אוֹמֵר: תִּפְרָעֵנִי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אַחֲזִיר לְךָ שְׁטָרְךָ, וְהַלּוֶֹה אָמַר: הַחֲזֵר לִי שְׁטָרִי וְאַחַר כָּךְ אֶפְרַע לְךָ, הַדִּין עִם (ו) הַלּוֶֹה (שָׁם וּבְסִימָן אֶלֶף קי''ג) . וְנִרְאֶה לִי דְּאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, נוֹתֵן הַשְּׁטַר בְּיַד שָׁלִישׁ עַד אַחַר הַפֵּרָעוֹן. מִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָנֶה בִּשְׁטַר וּמוֹדֶה לוֹ בְּנ', וּבְנ' הַאֲחֵרִים יֵשׁ לוֹ טַעֲנָה עָלָיו, וּבַעַל הַשְּׁטָר אוֹמֵר: תֵּן לִי הַנ' שֶׁאַתָּה מוֹדֶה לִי בָּהֶן וְאֶכְתֹּב לְךָ שׁוֹבָר עֲלֵיהֶם, וְעַל נ' אֲחֵרִים אָבִיא רְאָיָה, וְנִתְבָּע אוֹמֵר: לֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ כְּלוּם עַד שֶׁתַּחֲזִיר לִי שְׁטָרִי, אִם יוּכַל הַתּוֹבֵעַ לְהָבִיא רְאָיוֹתָיו עַכְשָׁיו וְלָדוּן עִם הַנִּתְבָּע (ע''ל סִימָן כ''ד), הַדִּין עִם (ז) הַנִּתְבָּע. אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהָבִיא רְאָיוֹתָיו עַכְשָׁיו אוֹ לָדוּן עַכְשָׁיו כְּפִי הַנִּרְאֶה לְבֵית דִּין, וְאֵין עָרְמָה בַּדָּבָר, אוֹ שֶׁהַב''ד צְרִיכִין לִהְיוֹת מְתוּנִין בַּדִּין, הַדִּין עִם הַתּוֹבֵעַ, שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ מִיָּד מַה שֶּׁמּוֹדֶה לוֹ, וְיִתֵּן לוֹ (ח) שׁוֹבָר (שָׁם סִימָן תתק''ל) . שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיְּהֵא בְתָקְפּוֹ כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ קָרוּעַ קֶרַע בֵּית דִּין אוֹ בִּדְלָא כָתוּב עָלָיו תַּבְרָא, אֲפִלּוּ הָכִי (ט) מְהַנֵּי שׁוֹבָר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''ט) . כְּשֶׁכּוֹתְבִים שׁוֹבָר, אִם זוֹכְרִים זְמַן הַשְּׁטָר יִכְתְּבוּ שׁוֹבָר עַל שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ כָךְ וְכָךְ. וְאִם אֵין זוֹכְרִים אוֹתוֹ, יִכְתְּבוּ (י) סְתָם עַל שְׁטָר שֶׁסְכוּמוֹ כָךְ וְכָךְ, וְלֹא יִכְתְּבוּ זְמַן בַּשּׁוֹבֵר, שֶׁמָּא אִחֲרוּ הָעֵדִים זְמַן הַהַלְוָאָה בַּשְּׁטָר וְנִמְצָא שֶׁלִּפְעָמִים זְמַן הַשּׁוֹבֵר קֹדֶם לִזְמַן הַשְּׁטָר, וְיַחֲזוֹר וְיוֹצִיא שְׁטָר חוֹבוֹ הַמְאֻחָר וְיִטְרֹף בּוֹ. לְפִיכָךְ, אֵין לָעֵדִים לִכְתֹּב זְמַן בַּשּׁוֹבֵר, אֶלָּא אִם כֵּן זוֹכְרִים זְמַן (יא) הַהַלְוָאָה. שׁוֹבָר שֶׁנִּכְתַּב סְתָם: פְּלוֹנִי פָּרַע לִפְלוֹנִי, מְבַטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו. הגה: וְכֵן אִם יֵשׁ לְזֶה עֵדִים שֶׁפְּלוֹנִי יֵשׁ לוֹ שְׁטָר פָּרוּעַ עָלָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר וְלוֹמַר שֶׁשְּׁטָר אַחֵר פָּרוּעַ הָיָה לוֹ עָלָיו, אֶלָּא (יב) כָּל שִׁטְרוֹתָיו בְּחֶזְקַת פְּרוּעִים (הָרֹא''שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל ס''ח סִימָן י''ט) . באר היטב (ה) נשבע. דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע. סמ''ע: (ו) הלוה. וא''צ ליתן המעות אפי' ביד ב''ד תשובת הרשב''א שם. ש''ך: (ז) הנתבע. בר''ס כ''ד כתב הטור ג''כ בשם הרא''ש דבכה''ג אין נזקקין לתובע תחלה. סמ''ע: (ח) שובר. ונ''ל דאם אפשר לכתוב הפרעון ע''ג השטר או ביני שיטי יכתוב ואין המלו' יכול לעכב בזה. ש''ך: (ט) מהני. דלאו עליו ממש קאמר וכמ''ש סימן ע''א ס''ה בהג''ה וכן הוא מבואר במהרי''ק עצמו ולפ''ז אם כתוב בהדיא כל זמן שלא נכתב שובר ע''ג השטר עצמו לא מהני שובר ודלא כע''ש. שם: (י) סתם. כתב הש''ך משמע דלכתחל' יכתבו בשובר שהוא על שטר שזמנו כך וכך דאע''ג דבדיעבד אם לא נזכר בו זמן השטר כשר השובר כמ''ש בסימן מ''ג סכ''ד מ''מ כשזוכרין זמן יש לכתבו לכתחלה בשובר וכן משמע בש''ס ופוסקים ונרא' דאם ידוע שידעו זמן השטר ואפ''ה כתבו השובר סתם בלי ידיעת המלוה פסול השובר מפני שמגרעין כח המלו' שלא כדין ודמי לשובר מאוחר שכתבתי לקמן דפסול. עכ''ל: (יא) ההלוא'. פירוש זמן הכתוב בשטר אימת נעשית ההלוא' אבל לא שיכתבו היום שראו שהלוה לו דהא כבר כתב שיש לחוש שמא איחרו זמן ההלוא' בשטר כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך ומשמע שא''צ להודיע למלוה שכותבים את השובר סתם אע''פ שמגרע כחו מפני שהמלו' בעצמו יודע שיכתבו סתם כיון שאין ידוע זמן השטר ולפ''ז אם היו יודעים זמן השטר בשעת הפרעון ואח''כ שכחו העדים לא יכתבו סתם בלי ידיעת המלו' שיש לחוש שיחזור וילוה ללוה זה כסכום הראשון שיחשוב שמבואר בהשובר זמן השטר והלו' יוציא שובר סתם ויפסיד המלו' שלא כדין גם לא יכתבו בשובר שנתפרע קודם לזמן זה כגון שהפרעון היה בר''ח אייר ויכתבו בשובר שנתפרע המלו' סכום כך וכך בר''ח אייר על שטר זמנו קודם אייר דמ''מ יש לחוש שמא יש למלוה עוד שטר שזמנו קודם אייר ומה שלא אמר כן לעידי השובר דחשב שיכתבו בשובר זמן השטר מפורש כיון שיודעים זמן השטר אלא אין תקנה לזה עד שיודיעו להמלו' שכותבים סתם בלא זמן. עכ''ל: (יב) כל. כלומר הבריר' ביד הלוה לומר הגדול פרוע כמ''ש ס''ס ס''ה וע''ש. ש''ך:
ד אִם זְמַן הַשְּׁטָר וְהַשּׁוֹבֵר בְּיוֹם אֶחָד, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן מ''ג (סכ''ו) .
ה אִם כָּתוּב בַּשּׁוֹבֵר: דִּינָרִים, סְתָם, (יג) מְבַטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה כָּתוּב בּוֹ: כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין, וְנִמְחַק הַסְכוּם, וְנִשְׁאַר דִּינָרִים, אוֹ שֶׁכָּתוּב הַסְכוּם עַל הַמְחָק וְלֹא נִתְקַיֵּם, אֵין דָּנִים בּוֹ אֶלָּא בַּפָּחוֹת שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת: באר היטב (יג) מבטל. מ''מ אם תפס המלוה המותר מב' דינרים מהני תפיסה וכ''כ ב''י סימן זה בשם תשובת הרשב''א. שם:
סימן נה - דין מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו
ובו ב' סעיפים
א (לְשׁוֹן רַמְבַּ''ם פי''א מֵהִלְכוֹת מְכִירָה) מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר, וְאָמַר לוֹ: אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ עַד יוֹם פְּלוֹנִי תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא נָתַן לוֹ, לֹא יִתֵּן הַשָּׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר, שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא (פֵּרוּשׁ, שֶׁתָּלָה שִׁעְבּוּדוֹ בְּדַעַת עַצְמוֹ וּבְמִידִי דִבְיָדוֹ וְלָאו בְּיָדוֹ וְסַמְכָא דַעְתֵּהּ שֶׁלֹּא יָחוּל הַשִּׁעְבּוּד וְלָכֵן לֹא גָמַר וּמַקְנֶה), וְלָא קַנְיָא. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ עֲלֵהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב, הֲרֵי זֶה (א) קָנָה, וְהוּא שֶׁיַּתְפִּיס זְכֻיּוֹתָיו בְּבֵית דִּין, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה אָנוּס. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהִתְפִּיס שְׁטָרוֹ אוֹ שׁוֹבְרוֹ בְּבֵית דִּין, וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאִם לֹא יָבֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי יִנָּתֵן זֶה לְבַעַל דִּינוֹ, וְהִגִּיעַ הַיּוֹם וְלֹא בָּא, הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִים. וְאִם עִכְּבוֹ (ב) נָהָר אוֹ חֹלִי מִלָּבֹא, לֹא יִתְּנוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּבֵית דִּין חָשׁוּב. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעֵינָן שֶׁהִתְפִּיס שְׁטָרוֹ, מֵאַחַר דְּקָנוּ מִנֵּהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב, דְּהַיְנוּ ג' דִּבְקִיאֵי בְּדִינֵי אַסְמַכְתָּא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וּמוֹהֲרַ''ם) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר''ז (סט''ו) . שָׁלִישׁ שֶׁהֶחֱזִיר שְׁטָר לַמַּלְוֶה, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַחֲזִיר, מְשַׁמְתִּינָן לַשָּׁלִישׁ עַד (ג) דִּמְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנְסָא שֶׁיֶּאֱרַע לַלּוֶֹה מִזֶּה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף נ''ב) . וְאִם (ד) נוֹדַע לַב''ד שֶׁהֶחֱזִיר שֶׁלֹּא כְּדִין, אֵין דָּנִין עַל הַשְּׁטָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) . וְאִם לֹא נוֹדַע לַב''ד, וְהוֹצִיאוּ מִן הַלּוֶֹה כָּל הַשְּׁטָר, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהֶחֱזִירוֹ הַשָּׁלִישׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין, הַשָּׁלִישׁ (ה) פָּטוּר, דְּהָוֵי (ו) גְּרָמָא בִּנְזָקִין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף נ''ב) . באר היטב (א) קנה. עיין בטור שכתב בשם תשובת הראב''ד במי שלוה לחבירו ועשה לו שטר מכיר' על שדהו ומכר' לאחר קודם שבא הזמן כו' ע''ש ומביאו הרמ''א בס''ס רי''א. סמ''ע: (ב) נהר. עי' בספרי ש''ך י''ד סי' רל''ב ס''ק כ' הוכחתי דדוקא אונס דשכיח ולא שכיח וכ''ש לא שכיח כלל הוי אונס לענין ממון אבל אי שכיח לא הוי אונס דה''ל לאתנויי וכתבתי שם בשם הרא''ש ורבינו ירוחם דעכבו נהר היינו שגדל הנהר ממי גשמים או הפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא אבל אי פסקיה מברא וכה''ג אונסא דשכיח הוא וה''ל לאסוקי אדעתי' ע''ש ועכשיו מצאתי בתשובת רש''ך ס''ב סי' מ''ה שכתב דברים הפוכי' ממה שכתבתי וחלק על הרא''ש ור''י. שוב מצאתי בתשובת מהר''א ן' ששון סימן ס''א שהאריך להשיג על מהרש''ך הנ''ל והסכים לדברי ונהניתי וע''ש ובתשובת מהר''ם אלשיך סימן ס'. עכ''ל: (ג) דמקבל. דכל שעדיין לא גבה בו משמתינן עד שיסלקו דכל גרמא בנזקין מחוייב הגורם לסלקו אבל כשכבר גבה דפטור כדמסיים מור''ם וכ''כ בסי' קע''ה ס''מ בהג''ה ע''ש גם אם המלו' כאן ומוד' דשלא כדין בא לידו כייפינן ליה להחזיר השטר או לכתוב עליו שובר. עכ''ל הסמ''ע: (ד) נודע. ע''ל סי' ס''ה סי''א וסט''ז וצ''ל דכאן הכל מודים דלא יגבה בו שודאי אינו חייב לו משא''כ התם נהי דאיתרע שטרא מ''מ יכול להיות שחייב לו ע''ש. ש''ך: (ה) פטור. כתב בתשובת מ''ב סימן פ''ה דוקא כשהחזיר למלו' הוי גרמא אבל שטר שאינו פרוע שהחזירו ללוה מקרי גרמי וחייב השליש כדמוכח בתשו' הרא''ש ודמי לשורף שטרו של חבירו וע''ל סי' שפ''ו ס''ב. שם: (ו) גרמא. כתב הסמ''ע ול''ד למ''ש הט''ו בסי' מ''ו סל''ז בהודאת עדים ששקר חתמו שצריכין לשלם גם בסי' כ''ט ס''ב ובסימן ל''ח כ''כ. צ''ל דיש לחלק בין דיני דגרמי לגרמא כמ''ש הט''ו בסי' שפ''ו וע''ש:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנּוֹתְנִים הַשְּׁטָר לְבַעַל דִּינוֹ, כְּשֶׁאָמַר: אִם לֹא פָּרַעְתִּי בְּיוֹם פְּלוֹנִי יִהְיוּ הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַתִּי מַתָּנָה וְיִשָּׁאֵר הַשְּׁטָר קַיָּם כְּבַתְּחִלָּה, שֶׁאִם לֹא כֵן הָוֵי שְּׁטָר שֶׁנִּמְחָל שִׁעְבּוּדוֹ כְּדֵי הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן, (עַיֵן סק''ד) וְאֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ (ז) כְּלוּם אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . באר היטב (ז) כלום. נראה דהיינו דוקא המותר שעדיין לא פרעו דאילו מה שפרעו כ' הרא''ש שם דאינו חוזר וגובה ממנו אם לא בכתיב' ומסיר' כדין אותיות השטר כמו שכתוב בר''ס ס''ו וממשועבדים אפי' אותו שלא פרע אינו גובה דחיישינן שמא יגבה גם החצי שכבר פרע כמו גבי שטר מוקדם אלא שבגביית בנ''ח לא חששו לגזור הא אטו הא ומ''ש הרמ''א ואינו גובה כלום ר''ל אפי' מה שלא נפרע עדיין ומ''ש אלא מבנ''ח ר''ל אותו שלא פרע לחוד אבל צ''ע דבד''מ כת' דגוב' כולו מבנ''ח והל''ל דהיינו דוקא בכתיב' ומסיר' והש''ך האריך להשיג על הרמ''א והסמ''ע בדין זה ע''ש דמסיק לענין דינא דהחצי שלא נפרע גובה אפי' ממשעבדי ולא גזרינן בכה''ג והחצי שנפרע אפי' מבני חרי לא גבי וכן עיקר ומה שהקש' הסמ''ע על הד''מ דה''ל לכתוב דדוקא בכתיב' ומסיר' לק''מ דלפי דבריו יגבה נמי ממשעבדי אלא ודאי לא נתכוין הרא''ש לומר דיועיל כאן כתיב' ומסיר' דהא ס''ל שטר שנמחל שעבודו היאך יועיל כתיב' ומסיר' דצריך למיכתב קני לך איהו וכל שעבודיה כמ''ש בר''ס ס''ו והכא נמחל שעבודו כדי המעות שנתן ועוד דה''ל מוקדם אלא ודאי ה''ק שיתנה עמו שיהא המעות מתנ' משום דבקניית אותיות בעי כתיב' ומסיר' ויכתוב לו קני לך כו' וזה לא שייך הכא וע''ל סי' ר''ז סי''ב עכ''ל (גם הט''ז כת' שדברי הסמ''ע דחוקים בזה וע''ש מה שכתב הוא בדין זה):
סימן נו - דין שלישות
ובו ז' סעיפים
א שָׁלִישׁ, בִּזְמַן שֶׁשָּׁלִישׁוּתוֹ בְּיָדוֹ, (א) נֶאֱמָן כִּשְׁנֵי עֵדִים, אֲפִלּוּ אִם הוּא קָרוֹב, וְאֵין צָרִיךְ (ב) לִשָּׁבַע. הגה: וַאֲפִלּוּ כָּתְבוּ עִנְיַן (ג) הַשָּׁלִישׁוּת בַּשְּׁטָר, לֹא נֹאמַר שֶׁלֹּא סָמְכוּ עַל עִנְיַן הַשָּׁלִישׁ, אֶלָּא גַם בָּזֶה הַשָּׁלִישׁ (ד) נֶאֱמָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר הַזְּמַן שֶׁהָיָה לוֹ לְהַחֲזִירוֹ לְאֶחָד (מֵהֶן) וְלֹא הֶחֱזִיר, (ה) עֲדַיִן שָׁלִישׁ הוּא וְנֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ (ו) הִכְחִישׁוֹ אֶחָד מֵהֶם וְאָמַר שֶׁלֹּא עֲשָׂאוֹ שָׁלִישׁ, הַשָּׁלִישׁ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ (ז) הִכְחִישׁוּ שְׁנֵיהֶם, הַשָּׁלִישׁ נֶאֱמָן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּינֵיהֶם וּבֵין הַשָּׁלִישׁ הַכְחָשָׁה בְּסַךְ הַמָּעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, דְּאִם כֵּן הֲוָה לֵהּ (ח) נוֹגֵעַ בַּדָּבָר, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן. הגה: בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ מִגּוֹ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִגּוֹ, (ט) נֶאֱמָן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹבֵל) . וִיכוֹלִים (י) לְהַשְׁבִּיעוֹ אֲפִלּוּ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּגִיטִין) . שְׁטָר שֶׁהָיָה בְּיַד שָׁלִישׁ, (יא) וְהוֹצִיאוֹ מִתַּחַת יָדוֹ בְּבֵית דִּין וְאָמַר: פָּרוּעַ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁטָר מְקֻיָּם, נֶאֱמָן, שֶׁאִלּוּ (יב) רָצָה הָיָה שׂוֹרְפוֹ אוֹ קוֹרְעוֹ. וְכֵן אִם מֵת הַשָּׁלִישׁ וְנִמְצָא (יג) כְּתָב יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַשָּׁלִישׁ שֶׁשְּׁטָר זֶה הַמֻּנָּח אֶצְלוֹ פָּרוּעַ הוּא, (ה''ז פָּרוּעַ) אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים עַל הַכְּתָב וְע''ל סִימָן ס''ה מִדִּינִין אֵלּוּ. אֲבָל כְּתָב שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה שֶׁשְּׁטָר פְּלוֹנִי פָּרוּעַ, אֲפִלּוּ הָיָה בִּכְתָב יְדֵי הַמַּלְוֶה, אֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׂחֵק. (יד) הַתּוֹבֵעַ יְשַׁלֵּם שְׂכַר הַשָּׁלִישׁוּת (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר) . באר היטב (א) נאמן. פירש הסמ''ע דנאמן נגד המלו' והלו' כשני עדים ומ''מ אם עדים מכחישין אותו הן נאמנים יותר ממנו כמ''ש הט''ו בס''ב והש''ך כ' דלענין זה נאמן כב' עדים דאם ע''א מכחישו אין שכנגדו צריך לישבע ש''ד נגד העד ואפי' היסת א''צ לישבע דנימא דהשליש ה''ל עד כנגד עד דאז צריך הנתבע לישבע היסת כמ''ש בסי' פ''ז ס''ו אלא השליש ה''ל כב' עדים וא''כ זה שהשליש מסייעו א''צ לישבע אפי' היסת אע''פ שיש ע''א שמכחישו דלעולם כל שאין ב' עדים מכחישין השליש נאמן הוא כב' עדים וע' עוד שם במה שהאריך לפלפל בסוגיות הש''ס ותוס' דפ' ז''ב והשיג על המהרש''א ע''ש וע' בתשובת מהרשד''ם סי' קצ''ג: (ב) לישבע. פי' שהשליש נאמן בלא שבועה. סמ''ע: (ג) כתבו. פי' ונאבד אותו הכתב או שנתחדש ענין אחר מה שלא כת' שם נאמן השליש דאמרינן דלזכרון בעלמא כתבו. שם: (ד) נאמן. ואם כת' בשטר שלישות שעל תנאי זה בלבד נמסר בידו אינו נאמן לומר שיש עוד תנאי אחר אלא כשאומר שאחר שכת' כן התנו עוד תנאי אבל אם אומר שקודם לכן הי' עוד תנאי שלא כתבו אינו נאמן דאפי' הבע''ד עצמו אילו כת' כן בכת''י לא הי' נאמן להכחיש כתב ידו ולא עדיף השליש מהבע''ד עצמו. עכ''ל הש''ך: (ה) עדיין. אבל אם השליש המלו' שטרו ביד אחד שהשליש יעשה פשרה או דין עד זמן פלוני ועבר הזמן ולא עשה יחזיר לו שטרו כ''כ הרשב''א בתשו' ד''מ סי' נ''ד סי''ב ע''ש שהאריך. סמ''ע: (ו) הכחיש. ז''ל הטור ל''מ אם טעין שלא עשאו שליש אלא בתורת פקדון מסרו לידו פשיטא שאינו מועיל לבטל השלישות הואיל והאמינו עליו דרך פקדון נאמן בכל מה שיאמר אלא אפי' טוען גזלת ממני והלה אומר לא כי אלא שליש מניתני בינך ובין פלוני נאמן וע''ל סי' מ''א ס''י שם כת' הטור דגם אם טוען ממני נפל אחר שפרעתיהו ואתה מצאתיהו אינו נאמן והטעם צ''ל דלא חשדינן לאינשי בגזלנותא ולנפיל' דלא שכיחא ג''כ לא חיישינן עכ''ל הסמ''ע. אבל הש''ך כת' דדין זה תמוה דא''כ לא שבקת חיי כו' דכל אחד יגזול משל חבירו ויאמר שליש אני ויעשה קנוניא עם איש אחר ויחלוק עמו כו'. ע''ש שהביא הרב' פוסקים החולקים ע''ז ונ''ל עיקר לדינא כדעתם דאין השליש נאמן היכא שהבע''ד מכחישו ע''ש באריכות: (ז) שניהם. וכן אם נמצא מחק כו'. כ''כ הרא''ש בתשו' וכת' הש''ך דמיירי במקום שאילו הי' השטר ביד המלו' לא הי' פסול משום מחק או גרר זה וכגון במקום דלא נהגו לכתוב פרעון או תנאי מאחוריו אבל במקום שנהגו לכתוב פרעון מאחוריו דיש פוסלים השטר כמ''ש בסי' מ''ד ס''ו ה''ה הכא שפסול דלא עדיף השליש מבע''ד עצמו ואפי' ליש פוסקים דכל שהי' ביד השליש בשום פעם לעשותו שטר כשר מהני מאן לימא דכאן הי' בידו דלמא תנאי או פרעון הי' בו מעיקרא עכ''ל (וע' בט''ז מה שמתמיה בזה על תשובת הרא''ש וכת' דהך תשוב' לאו דסמכא היא להלכ' והגאון ח''צ בהגהותיו שם יישב קושייתו ע''ש): (ח) נוגע. ואפי' יש עדים שעשאוהו שליש או ששניהם מודים בכך מ''מ צריך השליש לישבע נגד התובע המכחישו ודלא כהב''ח עכ''ל הש''ך (ולזה הסכים גם בט''ז ע''ש): (ט) נאמן. כת' הש''ך דהלשון מגומגם דודאי כשאינו נאמן משום שליש אע''פ שיש לו מגו ה''ה דאינו נאמן כעד דמ''מ הוי נוגע בדבר ואם כן האי נאמן שכת' הרמ''א לא הוי דומיא דנאמן שכת' הט''ו ונפקא מינה דאם ירצה יכול להשביע את שכנגדו אע''פ שהשליש מסייעו לא הוי עד המסייע לפטור משבוע' עכ''ל: (י) להשביעו. פי' הסמ''ע דר''ל להשליש על ההכחש' שביניהם כמ''ש בר''ס צ''ג בשותפים ושלוחים דצריכים לישבע אפי' בטענת שמא כשחשדם ע''ש וה''ה זה השליש כשיש להן תרעומת עליו עכ''ל אבל הש''ך כת' דדברים תמוהים הם דא''כ למה ישבע השליש בטענת שמא דל''ד לשלוחים כו' דהתם מורי היתרא ועוד די''א שם דוקא כשנוטל השליח שכר ואפילו למ''ד התם דאפי' בלא שכר צריך לישבע היינו משום דהי' מתעסק בשלו לקנות או למכור ושייך לומר שהרויח יותר משא''כ הכא מה שייך לומר דמורי היתרא וכי בשביל שזה הפקיד אצלו יכפור לו את שלו לכן נ''ל דמיירי שהשליש בידו ק''כ למסרם למלוה בפרעון חובו והמלו' אומר שלא נתן לו רק ק' צריך השליש לישבע נגד הלו' על עשרים הנשארים ואע''פ שאינו טוען ברי שהרי אינו יודע מה שנתן להמלו' מ''מ כה''ג נשבעים אפי' בטענת שמא כמו בחנוני על פנקסו דנשבעים הפועלים והחנוני בטענת שמא כיון דמכחשי אהדדי וה''ה הכא ואע''ג דהתם נשבעים ונוטלין והכא נשבע לפטור מ''מ במכחשי אהדדי אין לחלק בכך כמו שנתבאר בסי' קכ''א סעיף ח' וט' להדיא ע''ש ואולי גם הרמ''א מיירי בהכי ודלא כסמ''ע עכ''ל: (יא) והוציא. לשון הטור ואפי' כבר נרא' בב''ד שהוציא השטר מתחת ידו סתם ושתק עד שנתקיים ואמר פרוע הוא כו' עכ''ל הסמ''ע והש''ך חולק ע''ז והניח דברי הטור בצ''ע ע''ש (וע' מ''ש הט''ז בזה ע''ש): (יב) רצה. כת' הסמ''ע אע''ג דראוהו עתה בידו בב''ד מ''מ כיון דהימנוהו תחל' ליתנו בידו והי' נאמן בעיניהם שלא יקרענו וישרפנו או יתנו לשכנגדו ה''ל נאמן לגבייהו בכל דבריו וכתב המרדכי בשליש א' ששרף השטר ואמר שהמלוה צוהו לשרוף והוא מכחישו השליש נאמן עכ''ל: (יג) כתב. ואפי' הוא כתב יד אחר ומ''מ צריך שיהא בו סימן אחד לדעת שנכתב מדעת השליש או שהמלו' מודה בכך אלא שאומר שהשטר אינו פרוע דאל''כ יש לחוש שאחר הניחו שם או שביקש הלו' ליורשי השליש שיניחו שם כתב כזה ואנן לא קאמרינן אלא דשליש מהימן מטעם דהימנוהו אבל לא ליורשי שליש וע' לקמן סי' ס''ה סי''ח וי''ט. עכ''ל הש''ך: (יד) התובע. דלעולם מי שהדבר בא לזכותו ולתועלתו הוא צריך לשלם השכירות כ''כ הסמ''ע (והט''ז כת' דדבריו תמוהין דמאי פסקא ואדרבא הא איהו ניחא ליה שיתנוהו לידו ולא לשליש ובהגהת מרדכי כתב שכר השליח וקאי באם הוצרכו לשאול מבית דין הגדול כו' ואע''ג דבסי' י''ד כת' המחבר ששניהם יפרעו שכר השליח. הגהות מרדכי לא סבירא ליה כן ובעיקר הדין פשוט הוא ומי שמבקש השלישות יתן השכר ומסתמא אמרינן שהוא לתועלת שניהם כנ''ל ברור עכ''ל):
ב הִכְחִישׁוּהוּ עֵדִים וְאָמְרוּ לֹא עַל תְּנַאי זֶה הָיִיתָ שָׁלִישׁ בֵּינֵיהֶם, הָעֵדִים (טו) נֶאֱמָנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאוֹמֵר הַשָּׁלִישׁ: בְּיוֹם פְּלוֹנִי נִמְסַר בְּיָדִי הַשָּׁלִישׁוּת (טז) בִּתְנַאי כָךְ וְכָךְ, וְהָעֵדִים מַכְחִישִׁים אוֹתוֹ. אֲבָל אִם אוֹמֵר: בִּתְנַאי כָךְ וְכָךְ הוּא בְּיָדִי, סְתָם, אֲפִלּוּ שֶׁאוֹמְרִים הָעֵדִים כְּשֶׁנִּמְסַר לְיָדוֹ לֹא הָיוּ הַתְּנָאִים כֵּן, הַשָּׁלִישׁ נֶאֱמָן, דְּשֶׁמָּא אַחַר כָּךְ בָּאוּ לְפָנָיו וְהִתְנוּ בְּעִנְיָן זֶה; אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשָּׁלִישׁ טוֹעֵן בְּפֵרוּשׁ כֵּן, אֲנָן טַעֲנִינָן לֵהּ כֵּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה (יז) מֻכְחָשׁ מֵהָעֵדִים. הגה: וְאֵין חִלּוּק לְעִנְיַן שָׁלִישׁ בֵּין אִם שְׁנֵיהֶם נָתְנוּ בְּיָדוֹ אוֹ (יח) שֶׁהַמַּלְוֶה נְתָנוֹ בְּיָדוֹ לִהְיוֹת שָׁלִישׁ בֵּינֵיהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (טו) נאמנים. ואפי' אית ליה להשליש מגו דמגו במקום עדים לא אמרינן כן הוא בתשובת הרמב''ן. ש''ך: (טז) בתנאי. וכן אם עשאו שליש ע''פ אותו תנאי בעדים והעדים אינם כאן כגון שמתו או שהלכו למד''ה לא יוכל לומר לא סמכתי עליך שהרי לא עשיתיך שליש אלא בפני עדים אלא כיון דזימנין דמייתי עדים או אזלו להו סמך על השליש והימניה כן הוא להדיא בתוספות והרשב''א ושאר פוסקים. עכ''ל הש''ך: (יז) מוכחש. ואע''ג דבסי' ל' ס''ג גבי עדים שהעידו סתם דנין הדבר כמכחישים להקל שהממע''ה הא מפרש התם טעמא דהממע''ה אבל הכא אם היינו דנין כמכחישים היינו מוציאים השליש עם הדבר שבידו מחזקת נאמנותו הלכך טענינן ליה. כ''כ הסמ''ע והש''ך: (יח) שהמלו'. והלו' טוען ברי אבל כשאין הלו' יודע מהשלישות כי אם ע''פ השליש והמלו' מכחישו לא הוי שליש לכ''ע. עכ''ל הש''ך:
ג אֵין לוֹ לִתֵּן הַשָּׁלִישׁוּת אֶלָּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וִיפָרֵשׁ לָהֶם עִנְיַן הַשָּׁלִישׁוּת, שֶׁמָּא יִפֹּל בֵּינֵיהֶם מַחֲלֹקֶת, וְאִם יוֹצִיא הַשָּׁלִישׁוּת מִתַּחַת יָדוֹ לֹא יִהְיֶה נֶאֱמָן אֶלָּא בְּעֵד אֶחָד, לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיִּכְתְּבוּ בֵּית דִּין וְיַחְתְּמוּ הָעִנְיָן. הגה: (טוּר ס''א בְּשֵׁם בַּעַל הָעִטּוּר) וְהָא דְנֶאֱמָן כְּעֵד אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁלִישׁוּתוֹ בְּיָדוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם נִסְתַּלְּקוּ מֵעָלָיו וְאֵין לָהֶם (יט) תַּרְעֹמֶת עָלָיו. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהֶם תַּרְעֹמֶת עָלָיו בְּעִנְיַן הַשָּׁלִישׁוּת שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, הָוֵי נוֹגֵעַ בָּעֵדוּת וְאֵינוֹ נֶאֱמָן כְּלָל. וְכֵן אִם הָיָה קָרוֹב אוֹ (כ) פָּסוּל (טוּר) . באר היטב (יט) תרעומת. כת' הב''ח ואע''ג דבס''א אפי' בשלישותו בידו אינו נאמן כשיש עליו תרעומת בסך הממון התם מיירי שהם מכחישים אותו שלא עשאוהו שליש אבל הכא מיירי שמודים או שיש עדים שעשאוהו שליש דאז כששלישותו בידו נאמן אפי' איכא הכחש' ביניהם בסך הממון וא''צ שבוע' כלל משא''כ כשאין שלישותו בידו ע''כ וכת' הש''ך דדבריו תמוהין דנהי דהימנוהו לשליש מ''מ לא לגזול וליקח הממון לעצמו הימנוהו ופשיטא דצריך לישבע כשמכחישין אותו בסך הממון אע''פ שהשלישות בידו כו' ופירש הוא דמ''ש הרמ''א תרעומת ר''ל דדוקא דתרווייהו מודו דכדין עבד במה שהוציא השלישות מידו רק שמחולקים בענינים אחרים כגון שזה אומר שהי' תנאי ביניהם שאף לאחר שיתן לו השלישות יכול לפדותו לזמן פלוני וכה''ג וזה מכחישו נאמן השליש וחייב זה שקיבל השלישות לישבע ש''ד להכחיש העד או כשהשליש מסייעו פטור אפי' משבועת היסת דהשליש הוי כעד המסייע אבל אם יש עליו תרעומת שהוציא השלישות שלא כדין אם כן בין שתובע לחבירו שיחזור לו השלישות מפני שניתן לו שלא כדין או שתובעו בענינים אחרים אין השליש יכול להעיד דנוגע בעדות הוא שהרי צריך לישבע וכל שאינו נאמן אלא בשבוע' לא הוי עד כמ''ש בסי' קכ''א ונרא' דאם רוצ' זה שניתן לו השלישות להחזירו לשליש כדי שיעיד לאו נוגע בעדות הוא כמ''ש הטור בסי' ק''מ ואף להיש מי שחולק שהביא המחבר שם ס''ט י''ל דמוד' כאן מפני שהי' שליש ביניהם ומתחל' הימנוהו אם כן כשמחזיר לו הדר להימנותיה כו' ע''ש שמביא עוד ראיות לדבריו ובסוף כת' ששוב מצא בתשובת הרא''ש שפסק הלכ' למעש' דאם הוציא השלישות מתח''י הרי הוא כשאר כל אדם וצריך שבוע' ע''ש: (כ) פסול. אינו נאמן כשהוציא השלישות מת''י דאינו אלא כעד א' דעלמא והרי הוא קרוב או פסול. ש''ך:
ד שְׁטָר שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת יַד שָׁלִישׁ, וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן שֶׁהוּא מְזֻיָּף אוֹ (כא) פָּרוּעַ, אִם אֵין יְכוֹלִין לְקַיֵּם חֲתִימַת הָעֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׁלִישׁ מֵעִיד שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה מְסָרוּהוּ לוֹ וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁכָּךְ וְכָךְ נִשְׁאַר עֲדַיִן לִפְרֹעַ מִשְּׁטָר זֶה, אֵינוֹ נֶאֱמָן. באר היטב (כא) פרוע. כת' הש''ך דהנ''י חולק ע''ז דאם טוען פרוע כיון שהשליש הי' יכול לקיימו בשום פעם אע''פ שאין יכול לקיימו עכשיו נאמן השליש ע''כ מיהו אם טוען הלו' מזויף כ''ע מודו דאין השליש נאמן עכ''ל:
ה שָׁלִישׁ שֶׁהֻשְׁלַשׁ שְׁטָר בְּיָדוֹ שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְעָבַר הַזְּמַן, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה שֶׁפְּרָעוֹ בִּזְמַנּוֹ, אוֹ (כב) שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינוֹ פָּרוּעַ וּמַחֲזִירוֹ לַמַּלְוֶה. וְאִם מֵת הַלּוֶֹה, לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, כְּדִין הַבָּא לִפָּרַע מִן (כג) הַיְתוֹמִים. מִי שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁטָר (כד) בְּקִנְיָן לַחֲבֵרוֹ, וְהִפְקִידוֹ הַחַיָּב בְּיַד אַחֵר בִּסְתָם, וּמֵת הַמַּפְקִיד, הֲרֵי זֶה לֹא (כה) יִתְּנֶנּוּ לַמַּלְוֶה וְגַם לֹא יַחֲזִירֶנּוּ לְיוֹרְשֵׁי לֹוֶה. באר היטב (כב) שמת. פירוש ואנן טענינן ליתמי כל מה שאביהן הוי מצי למיטען. סמ''ע: (כג) היתומים. ואם מת המלו' אח''כ גם בזה אמרינן דאין אדם מוריש שבוע' לבניו כ''כ הב''ח ופשוט הוא. ש''ך: (כד) בקנין. דאז נשתעבדו נכסיו בשעת קנין וכותבין ללו' בלא מלו'. סמ''ע: (כה) יתננו. כת' הסמ''ע בשם הטור דשני טעמים בדבר האחד שמא לוה בו ופרעו (פירוש והחזיר השטר ללוה) לפיכך נמצא בידו והפקידו החייב אצל זה והשני שמא לא לוה בו מעולם והתנ' עם העדים שיתנו השטר לידו ולא להמלו' ולא זכה בו המלו' כו' וגם לא יחזירנו ליד יורשי הלו' שמא אמר לעדים סתם קנו ממני לפלוני וכתבו לו השטר ונמצא שזכ' בו המלו' בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללו' שלא כדין עכ''ל. והש''ך הקש' על מ''ש דחיישינן שמא התנ' עם העדים כו' דלא זכה בו המלו' הא כת' הטור בס''ס ר''ן בשם אביו הרא''ש ז''ל דבמתנת בריא בקנין זכה המקבל מעת שהקנ' לו וא''צ שיגיע השטר לידו וכן מוסכם מכל הפוסקים וכ''פ הב''י בס''ס ל''ט דבשטר הקנא' לא בעינן דמטא שטרא לידיה כו' וצ''ל דשם מיירי שידוע שהקנ' בסתם בלי שום תנאי כגון שעידי הקנין הם לפנינו וכיוצא בזה וכזה תירץ הב''ח ע''כ והנה הש''ך השיג פה על הסמ''ע כמ''ש בכמה מקומות בסי' ס''ה ס''ב וס''ה ובסי' רמ''ג סי''ג ובסי' ר''ן סכ''ה ויען שחזר וכתבן במקומן לא רציתי להאריך כאן דוק ותשכח כ''א במקומו הראוי:
ו שָׁלִישׁ הַנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כְּגוֹן שֶׁבָּא (כו) הַלּוֶֹה עִם אַחֵר שֶׁבְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן אוֹ שְׁטָר, וְאָמַר לֵהּ: הַמַּלְוֶה עֲשָׂאַנִי שָׁלִיחַ לְהָבִיא זֶה אֵלֶיךָ לְמָסְרוֹ בְּיָדְךָ עַל תְּנַאי כָךְ וְכָךְ, וְקִבְּלוּ הַשָּׁלִישׁ, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַמַּלְוֶה וְהִכְחִישׁ הַשְּׁלִיחוּת, וְאָמַר שֶׁלֹּא עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְדָבָר זֶה מֵעוֹלָם, יַעֲשֶׂה שָּׁלִישׁ מַה שֶּׁאָמַר לוֹ (כז) הַשָּׁלִיחַ. הגה: וְאִם לֹא הִכְחִישׁוּ עִנְיַן הַשְּׁלִיחוּת, רַק כִּי הַשָּׁלִישׁ לֹא רָצָה לְקַבֵּל הַשָּׁלִישׁוּת, וְנִשְׁאַר בְּיַד הַשָּׁלִיחַ, אֵין לַשָּׁלִיחַ דִּין שָׁלִישׁ, אֶלָּא כְּשָׁלִיחַ בְּעָלְמָא, (כח) וְיַחֲזֹר לְמִי שֶׁנָּתַן לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . הַשָּׁלִישׁ יַעֲשֶׂה תָּמִיד כְּפִי מַה שֶּׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְאֶחָד אַחַר כָּךְ טַעֲנָה בַּדָּבָר. כֵּיצַד, הֲרֵי רְאוּבֵן שֶׁהִשְׁוָה עַצְמוֹ עִם שִׁמְעוֹן הַחַיָּב לוֹ (שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ) עַל זְמַנִּים, וְהִפְקִיד הַשְּׁטָר בְּיַד לֵוִי, וְהִתְנָה שֶׁאִם לֹא יִפְרַע לוֹ זְמַן אֶחָד יַחֲזִיר לוֹ לֵוִי שְׁטָרוֹ וְיִגְבֶּה הַכֹּל בְּפַעַם אַחַת, וְלֹא פָּרַע לוֹ שִׁמְעוֹן זְמַן אֶחָד, יַחֲזִיר לוֹ לֵוִי שְׁטָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּהְיוּ לְשִׁמְעוֹן טְעָנוֹת עַל זֶה, כִּי אֵין לֵוִי דַיָּן בַּדָּבָר רַק שָׁלִישׁ, לָכֵן יַחֲזִיר לִרְאוּבֵן (כט) שְׁטָרוֹ, וְקֹדֶם שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מִיָּדוֹ יֹאמַר לִפְנֵי עֵדִים הֵיאַךְ בָּא הַשְּׁטָר לְיָדוֹ וְעַל אֵיזֶה תְנַאי, וְהָעֵדִים יִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ הָעִנְיָן לַשָּׁלִישׁ, וְהוּא יִמְסְרֶנּוּ לְשִׁמְעוֹן, וְהוּא יִטְעֹן אַחַר כָּךְ מַה שֶּׁיִּרְצֶה (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ק''ה סִימָן ו') . (ל) וְלָכֵן כָּל שֶׁהֶחֱזִיר הַשָּׁלִישׁ הַשְּׁטָר, אֵין לָחוּשׁ שֶׁנַּעֲשָׂה שֶׁלֹּא כְּדִין וְשֶׁלֹּא הָיָה בָּקִי בְּדִין הַשָּׁלִישׁוּת, אֶלָּא אִם כֵּן אִתְיְלִיד רִיעוּתָא (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתקט''ז) . באר היטב (כו) הלו'. כת' הסמ''ע דדוקא נקט שבא הלו' עמו שאיהו יודע בזכותו וטוען ברי שעל תנאי כך וכך נמסר ליד השליש משא''כ אם אין הלו' יודע מזה דא''י לטעון כן בברי עכ''ל (הט''ז כת' דדבריו אינם מובנים ופירש הוא דלא נתכוין המחבר בזה לענין נאמנות השליש דכבר כת' רמ''א בס''ב דאין חילוק בין אם נתנו המלו' לבד כו' אלא דר''ל שהלו' מרוצה בעיקר השליחות בסך הממון עם האחר שהוא אומר ששלחו המלו' והוצרך לכתוב כן דאל''כ אין השליח נאמן עכ''ל) וע' בש''ך שמגיה בדברי הסמ''ע דתיבת השליש צ''ל השליח ע''ש: (כז) השליח. כת' הסמ''ע בשם הטור ז''ל שהרי השליש נאמן שכך אמר לו השליח והשליח נאמן בשע' שיצא השטר או המשכון מתחת ידו במגו שהי' אומר שהושלש בידו על תנאי כך וכך. ע''כ: (כח) ויחזיר. נרא' דהיינו כשאין להשליח מגו דהחזרה או להד''ם אבל אם יש לו מגו יכול ליתנו לשכנגדו ע''פ מה שהותנ' לפניו אבל אם הי' לו דין שליש הי' נאמן אע''ג דלית ליה השתא מגו. ש''ך: (כט) שטרו. בס''ג כת' המחבר דאין לו ליתן השלישות אלא בפני ב''ד וכאן לא כ''כ. צ''ל דבזה השלישות שהתנ' עמו שבאם לא יפרענו באחד מהזמנים שיפרע לו הכל בפעם אחד דה''ל אסמכתא וטענתו וזכותו ידוע מש''ה הצריך לתקנ' גדול' כזו להיות זה זכותו בידו אבל בסתם שלישות דאין אנו יודעים אם יש טענ' ביניהם סגי במה שמוסר השלישות בפני ב''ד עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך דדבריו מגומגמים דבכל דוכתא עדיף ב''ד מעדים לכן נ''ל דשאני התם בס''ג שידוע בבירור שיתן לו השלישות ע''פ הדין אלא שמתירא שמא יכחישנו ולא יהי' רק כעד אחד לכך יתננו בפני ב''ד משא''כ הכא שהוא מסופק שמא אסמכתא הוא אם כן לא יוכל ליתנו לפני ב''ד שהם טוענים לאדם שלא בפניו ולא יצוו ליתן לו שמא יטעון זה אסמכתא לכך יעשה הוא את שלו ויתננו לו בפני עדים והם יתנו לו כתוב וחתום אופן השלישות ואם יטעון אח''כ שהוא אסמכתא יטעון ואם לאו יזכ' זה בשטרו עכ''ל (וע' בט''ז שמחלק בענין אחר ע''ש): (ל) ולכן. כת' הסמ''ע צ''ע מאי ולכן שכת' הרמ''א דאינו מוכרח ממה שקדם דאין לחוש והש''ך כת' דלק''מ דה''ק כיון שבמקום ספק צריך ליתן בפני עדים והם יכתבו ויחתמו לו ועכשיו לא נמצא ביד זה שום כתב מעדים אפ''ה אין לחוש דאמרינן דודאי הי' הדבר ברור להשליש ובדין החזירו:
ז אִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס הַמְמֻנֶּה עַל נִכְסֵי בַּעַל הַבַּיִת, וּמֵת בַּעַל הַבַּיִת, וְיוֹדְעִים שֶׁהָיוּ לְבַעַל הַבַּיִת נְכָסִים שֶׁל אֲחֵרִים וְהַמָּמוֹן נִשְׁאַר בְּיָדָם, וְיוֹדְעִים שֶׁל מִי הֵם, חַיָּבִים לְהַחֲזִיר לְכָל אֶחָד מֵהֶם שֶׁלּוֹ, וְאִם לֹא הֶחֱזִירוּ וּבָאוּ לְבֵית דִּין, מְהֵימְנִי (לא) בְּמִגּוֹ: באר היטב (לא) במגו. פירש הסמ''ע דאילו רצו היו מחזירים הממון לזה שאומרים עתה שהוא שלו וע''ל סי' ס''ב מ''ש דל''ת מזה וע' בא''ע סי' פ''ו מדינים אלו עכ''ל והש''ך כת' דלק''מ מסי' ס''ב דשם איירי מסתם אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא הי' הבעל מאמינ' בכל דבר וא''כ אין לה דין שליש אבל כאן מיירי באש' שהיא שולטת בנכסי בעלה בכל אשר לו ויש לה דין שליש מש''ה נאמנת ואפי' במגו דלמפרע דאיניש דעלמא לא מהימן מיהמנת איהי מה''ט וא''ל הא כת' המחבר כאן סתם אשה הנושאת כו' ולא ביאר דמיירי שהאמינ' והשליטה הבעל כו' י''ל מדכת' דין זה בסי' זה גבי דיני שלישות ולא קבעו בסי' ס''ב משמע דכונתו לומר דבאשה שיש לה דין שליש איירי וע''ש שהאריך להשיג על הסמ''ע וב''ח ושאר פוסקים בתשובותיהם מ''ש בדין זה וכת' עוד במי ששטר בידו ואומר שהוא שליש והטפסת השטר הוא ביד המלו' ומכחישו אם יש להשליש מגו שהי' יכול להחזירו בינו לבינו הוא נאמן ודלא כמ''ש בתשובת מהר''א ששון ע''ש:
סימן נז - דין שאסור להשהות שטר פרוע
ובו ב' סעיפים
א אָסוּר לְהַשְׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְהוּא הַדִּין שְׁטָר (א) שֶׁנִּמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ע''ח) . וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַחֲזִיר שְׁטָר פָּרוּעַ, רָאוּי לְנַדּוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ; וְאֵין לוֹ לְעַכֵּב הַשְּׁטָר בִּשְׁבִיל פְּשִׁיטֵי (ב) דְסַפְרָא. הגה: (ג) וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין הַלּוֶֹה נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַשְּׁטָר, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרָעֶנּוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן ס''א בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . אֲבָל מֻתָּר לְהַשְׁהוֹת שְׁטָר שֶׁל מָנֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חֲמִשִּׁים, וְהוּא שֶׁיִּכְתֹּב שׁוֹבָר עַל גַּבָּיו מִמַּה שֶׁנִּפְרַע, אוֹ יִכְתֹּב (ד) שׁוֹבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְיִמְסְרֶנּוּ לַלּוֶֹה. באר היטב (א) שנמחל. אע''פ שכל שטר פרוע נמחל שעבודו מ''מ מצינו שנמחל השעבוד אף דעדיין לא פרעו כגון שמחל לו שעבוד קרקעות ונתן לו רשות למוכרן ולא יטרוף אותם מהלקוחות עכ''ל הסמ''ע והש''ך כת' דל''נ דכיון שיכול לגבות בשטר זה מבני חרי לית ביה משום אל תשכן כו' ובאמת י''ל דאשמועינן בשטר שנמחל שעבודו אע''פ שלא פרעו רק שהמלו' מחלו מעצמו אסור להשהותו וע''ל סי' ס''א סי''א וסי''ב עכ''ל: (ב) דספרא. ומדברי התוס' ושאר פוסקים מבואר להדיא דיכול לעכב השער בשביל פשיטי דספרא וצ''ע למה סתם המחבר ומ''מ נ''ל דאם רוצ' לקרעו או לכתוב על גביו שהוא פרוע רשאי לעכבו לכ''ע בשביל זה ודלא כנרא' מהמחבר. עכ''ל הש''ך: (ג) ובמקום. אבל אם הלו' נתן שכר הסופר אפי' במקום דאין דרך הלו' ליתנו צריך להחזיר השטר לידו דשלו הוא. סמ''ע: (ד) שובר. והש''ך חולק ע''ז וס''ל דאפי' בלא שובר כיון שיש לו שייכות בזה השט''ח שחייב לו עוד חמשים לכ''ע אינו עובר משום אל תשכן וגדול' מזו אפי' אם השט''ח כולו פרוע הוא יכול לתפסו בשביל דבר אחר ודלא כהמחבר עכ''ל וע''ש:
ב שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ, אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ, כְּמוֹ (ה) שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מ''ח. וְאִם אָמַר לוֹ הַלּוֶֹה: פָּרַעְתִּי, וְהֵשִׁיב הַמַּלְוֶה: כֵּן הָיָה אֲבָל הֶחֱזַרְתִּים לְךָ, הֲרֵי מוֹדֶה שֶׁנִּמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ (ו) וְאֵינוֹ גוֹבֶה בּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר: הֶחֱזַרְתִּים לְךָ שֶׁתַּחֲלִיפֵם לִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ הַמָּעוֹת יוֹצְאִים אֶלָּא עַל יְדֵי (ז) הַדְּחָק, הַשְּׁטָר קַיָּם: באר היטב (ה) שנתבאר. שם מבואר דאפי' בו ביום שנכתב אינו חוזר ולוה בו אם לא שקנו מידו מחדש או שמסרו לפני עידי מסיר' מחדש. סמ''ע: (ו) ואינו. והא דאינו נאמן במגו שהי' אומר לא פרעת דהוי מגו להוציא ולהפוסקים דס''ל דאמרינן מגו להוציא צ''ל דמיירי שהשטר אינו מקויים וקמ''ל דאע''פ שיכול לקיימו אח''כ מ''מ כיון שהוד' שהוא פרוע הרי הוא כחרס ושוב לא מהימן כמ''ש גבי שטר מזויף או אמנה ומ''מ נ''ל דהוי ספיקא דדינא ואם תפס המלו' אפי' בעדים לא מפקינן מיניה. ש''ך: (ז) הדחק. כ' הש''ך וכ''ש אם לא היו יוצאים כלל ונ''ל דכ''ע מודים בזה ודלא כנרא' מהב''י שהרשב''ם ס''ל דבעינן דוקא שלא היו יוצאים כלל עכ''ל:
סימן נח - מי שהוציא שטר חוב על חברו, (וטענת סטראי)
ובו ה' סעיפים
א הַמּוֹצִיא שְׁטָר (א) מְקֻיָּם עַל חֲבֵרוֹ, וְאָמַר לֵהּ: פְּרַעְתִּיךָ, וְאָמַר לוֹ: אֱמֶת שֶׁפְּרַעְתַּנִי אֲבָל מִלְוֶה אַחֵר יֵשׁ לִי עָלֶיךָ עַל פֶּה וּבִשְׁבִילָם (ב) קִבַּלְתִּים וְזֶה הַשְּׁטָר עֲדַיִן בְּחֶזְקָתוֹ עוֹמֵד, אִם לֹא נְתָנָם לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, נֶאֱמָן, וְהַשְּׁטָר עֲדַיִן בְּחֶזְקָתוֹ וְגוֹבֶה בּוֹ בְּלֹא שְׁבוּעָה, אִם יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת. וְאִם אַחַר כָּךְ יִתְבָּעֶנּוּ שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא כְּדִין, נִשְׁבָּע הֶסֵת, וְנִפְטָר. וְאִם אֵין בּוֹ נֶאֱמָנוּת, אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא (ג) בִּשְׁבוּעָה. וְאִם לֹא פְּרָעוֹ הַלּוֶֹה עַצְמוֹ, אֶלָּא שְׁלָחָם עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: קַח הַשְּׁטָר וְתֵן הַמָּעוֹת, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: (וְע''ל סִימָן ק''ל ס''ה) תֵּן הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר, (ד) חַיָּב הַשָּׁלִיחַ לִפְרֹעַ לַמְשַׁלֵּחַ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַחַר דְּחַיָּב הַשָּׁלִיחַ לְשַׁלֵּם, לֹא יוּכַל הַמַּלְוֶה לְעַכְּבָן אִם יֹאמַר שֶׁהַלֹּוֶה חַיָּב לוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, אֶלָּא אִם טוֹעֵן שֶׁהַשָּׁלִיחַ נְתָנָם לוֹ גַם כֵּן עַל חוֹב אַחֵר. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דִּבְכָל עִנְיָן לוֹמַר דְּחַיָּב לוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת) . (ה) וְכֵן מִי שֶׁהִפְקִיד בְּיַד אֶחָד וְאָמַר הַנִּפְקָד שֶׁהַפִּקָדוֹן הוּא שֶׁל פְּלוֹנִי אַחֵר הַחַיָּב לוֹ, אִם טוֹעֵן שֶׁבִּשְׁלִיחוּת אוֹתוֹ פְלוֹנִי נָתַן הַמַּפְקִיד בְּיָדוֹ, יָכוֹל לִטְעֹן עָלָיו עַד כְּדֵי דְמֵיהֶן, בְּמִגּוֹ דְהֶחֱזַרְתִּים, אַף עַל גַּב דְּהַמַּפְקִיד יִצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי. אֲבָל אִם אוֹמֵר שֶׁהַמַּפְקִיד לֹא הִזְכִּיר לוֹ אוֹתוֹ פְלוֹנִי, רַק הִפְקִידוֹ בְּיָדוֹ, רַק שֶׁהוּא טוֹעֵן שֶׁהַפִּקָּדוֹן שֶׁל פְּלוֹנִי, לֹא יוּכַל לְעַכְּבָן, הוֹאִיל וְלֹא יָכוֹל לְבָרֵר שֶׁאוֹתוֹ פְלוֹנִי חַיָּב לוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן שצ''ג) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁבָּא לְיַד הַנִּפְקָד בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן, אֲבָל אִם תְּפָסוֹ מִיַּד הַמַּפְקִיד וְיֵשׁ לוֹ מִגּוֹ, יוּכַל לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ שֶׁהַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ הוּא חַיָּב לוֹ כְּדֵי דָמָיו, וְהַמַּפְקִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי (ו) פָּשַׁע (בֵּית יוֹסֵף ס''ס פ''ג בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א וְכ''כ עוֹד הָרִיטְבָ''א כְּתֻבּוֹת פֶּרֶק הַכּוֹתֵב ע''ש) . אֲבָל אִם לֹא הִזְכִּיר שֶׁיִּקַּח הַשְּׁטָר, (ז) פָּטוּר. הוֹאִיל וְלֹא אָמַר לִתְּנָם לוֹ בִפְנֵי עֵדִים (טוּר) . באר היטב (א) מקוים. וה''ה אינו מקוים אם יקיימנו אח''כ נאמן מה שכבר טען סטראי במגו דלהד''ם וכמ''ש ר''ס פ''ב. ש''ך: (ב) קבלתים. ואפי' מוד' שנתנם לו לפרעון שטר זה כל שאינו מוד' שקבלם הוא ג''כ על חוב זה יכול לומר סטראי נינהו וכמ''ש בס''ס זה ובסי' פ''ג עכ''ל הסמ''ע וע' בתשובת רשד''ם סי' ע''ג וסי' קי''ב: (ג) בשבוע'. כת' הסמ''ע נרא' דקמ''ל בזה דאף ע''פ שלא טען הלו' ישבע לי אנן טענינן ליה כיון דאיכא ריעותא דהוד' לו וכמ''ש בסי' פ''ד גבי פוגם שטרו משא''כ כשלא הודה שפרעו וכמ''ש הט''ו בר''ס פ''ב ע''ש והש''ך חולק ע''ז וס''ל דאנן לא טענינן ליה וע' שם: (ד) חייב. אבל אם לא א''ל ליקח השטר אע''פ שהודיעוהו שהחוב הוא בשטר פטור דמצי אמר סבור הייתי שאתה סומך על אמונתו כ''כ הב''י בשם בעה''ת וע' בתשובת הרשד''ם בס''ס קט''ז וקכ''ו. ש''ך: (ה) וכן. כת' הש''ך דהאי וכן שכ' הרמ''א קאי בשיטת הי''א הראשונים דהא הטעם הוא במה שלא יכול לעכבן כיון דהשליח חייב לשלם הוי כאילו תופס משל השליח ולא משל אותו פלוני וא''כ היינו ממש כדעת הי''א הראשונים שכת' הרמ''א ודלא כהסמ''ע שכת' דהאי וכן כו' הוא כדעת היש חולקין וכבר השיג עליו הב''ח וגם נרא' עיקר לדינא כסברא הראשונ' ודלא כי''ח עכ''ל וע''ש (וגם בט''ז השיג על הסמ''ע בזה ע''ש): (ו) פשע. כת' הע''ש אבל אם טוען שזה תפסו ממנו בכח ולא פשע נשבע גם הוא ונפטר עכ''ל ונרא' נכון לדינא דכיון שהשומר יכול לפטור עצמו בטענת אמת שתפסו ממנו באונס א''כ אינו גורם לו היזק בתפיסתו. ש''ך: (ז) פטור. בתשובת מבי''ט ח''ב סי' רל''ב פסק דאם השליח הוא בשכר והמלו' הוא עובד כוכבים דחייב אע''פ שלא א''ל ליקח השטר משני טעמים חדא כיון שהוא בשכר ה''ל להטריח עצמו לשלם בעדים. הב' שהוא עובד כוכבים ע''ש ואין דבריו מוכרחים וצ''ע לדינא. עכ''ל הש''ך:
ב טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר: הֲלֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּבָאוּ אֵלּוּ וְהֵעִידוּ (ח) שֶׁפְּרָעוֹ, אֲבָל לֹא הִזְכִּיר לוֹ הַשְּׁטָר, וְהֵשִׁיב הַמַּלְוֶה: חוֹב אַחֵר הוּא שֶׁפָּרַעְתָּ לִי, הֲרֵי (ט) בָּטֵל הַשְּׁטָר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַשְּׁטָר בָּטֵל לְגַמְרֵי, רַק דְּלָא מַגְבִּינָן בֵּהּ, מִיהוּ, אִם תָּפַס לֹא מַפְקִינָן מִנֵּהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהָרַ''ן) ; וְכֵן נִרְאֶה לִי (י) עִקָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהֵעִידוּ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן. אֲבָל אִם רָאוּהוּ נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת, וְלֹא יָדְעוּ אִם בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן אוֹ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אוֹ בְּתוֹרַת מַתָּנָה, אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, הֲרֵי הֻחְזַק כַּפְרָן, וּבָטֵל הַשְּׁטָר. וְאִם אָמַר: פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הוּא, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מַה שֶּׁבַּשְּׁטָר, שֶׁהֲרֵי לֹא פְּרָעוֹ (יא) בְּעֵדִים, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: מַתָּנָה נְתָנָם לִי, נֶאֱמָן לוֹמַר: פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הוּא. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דַאֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַוְנָא (יב) אִתְּרַע שְׁטָרָא (טוּר בְּשֵׁם ר''ת וְהָרֹא''שׁ וְכ''כ הה''מ בְּשֵׁם הַרַמְבַּ''ן וְכ''כ הָרַ''ן), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר, דְּהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכָל זֶה דִּנְתָנוֹ לוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, (יג) אֲבָל בִּפְנֵי עֵד אֶחָד, לֹא אַמְרִינָן דְּאִתְּרַע שְׁטָרָא (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן), וְע''ל סִימָן ע'. באר היטב (ח) שפרעו. עיין בתשובת מהרשד''ם שר''ל דדוקא בסך השטר ולא פחות ולא נהירא לע''ד גם מדברי בעה''ת ומהטור בסי' ל' ס''ח לא משמע כן ע''ש. ש''ך: (ט) בטל. ונשבע הלו' היסת ונפטר וע''ל סי' ל' מ''ש עוד מדיני סטראי עכ''ל הש''ך וכת' הסמ''ע דדוקא שב' התביעות היו שלו אבל אם החוב שבשטר הוא בא בהרשא' ועל הממון שקיבל הוא בא בכח עצמו לא נתבטל השטר משום דאי בעי מהדר הרשא' למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקיבל ועל אותו ממון נאמן בשבוע' ואם כתוב בשטר דהאמין להמלו' כב' עדים אפי' נתנו לו בעדים נאמן לומר סטראי נינהו כו' ע''ש והסכים הש''ך לזה וכת' דלא שייך כאן לומר דדילמא עדיפא ליה לטעון סטראי שזה אינו ידוע להעדים שמשקר ממה שיטעון דבר להכחישם דאין זה אלא היכא שמוכרח לישבע נגד העדים אבל אם האמינו כבי תרי דא''צ לישבע לא שייך סברא זו ודלא כהב''ח דס''ל דמ''מ שבוע' בעי דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' זה אינו רק במי שמצד הדין חייב שבוע' אבל זה אינו חייב שבוע' כלל כמ''ש הפוסקים בר''ס ע''א ע''ש גם מ''ש הב''ח דה''ל מגו דהעזה לאו מלתא היא מטעמא דאמרן דלא שייך כן אלא היכא דצריך לישבע ומ''ש הסמ''ע דאפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים כו' ליתא כמ''ש בסי' ע''א וע' בתשובת מהרשד''ם סי' קי''א גם מ''ש דאפי' אם הי' להלו' כת''י כו'. אין דבריו מוכרחים כו' ע''ש שהשיג ודחה כל ראיותיו ולבסוף כת' דמתוך דברי האחרונים מבואר דהא דאמרינן היכא דפרעיה באפי סהדי איתרע שטרא היינו אפי' כתבו בו נאמנות סתם עכ''ל (ועי' בט''ז מה שמחלק בדין זה וס''ל דתרי מיני סטראי נינהו ע''ש): (י) עיקר. וכיון דלא קרעינן ליה לא אמרינן ללו' שישבע היסת אלא אם רצה המלו' בכך יחזיר לו שטרו ומשביעינן ליה כ''כ הר''ן וע''ל סי' ע''ה ור''ס פ''ב. ש''ך: (יא) בעדים. ר''ל שהרי לא נתנו לו בפירוש בתורת פרעון. סמ''ע: (יב) אתרע. הטעם דמתנ' לא שכיחא שאדם יתן במתנ' ולא יפרע חובו תחל' וע' בתשובת מהרשד''ם סי' ל''ו ושע''ד. ש''ך: (יג) אבל. כת' הסמ''ע ואפי' שבוע' א''צ אם יש בו נאמנות והש''ך כת' דבד''מ איתא כן בשם בעה''ת אבל לענ''ד הוא ליתא אלא דמיירי אפי' בלא נאמנות ומ''ש אם אין בו נאמנות ישבע ויטול היינו כשהלו' טען ישבע לי וכדין שאר שטר דלקמן סי' פ''ב ע''ש והא דלא דמי לנסכא דר''א לומר דהוי מחוייב שבוע' ואיל''מ דלא אמרינן כן אלא היכא דחייב שבוע' דאורייתא אבל לא כאן דאינו אלא שבועת התקנ' וה''ל שבוע' דרבנן מיהו כמה פוסקים ס''ל מאחר דטענת סטראי היא טענה גרועה ולא מהניא רק היכא דאית ליה מגו דלהד''ם והכא כיון שהי' צריך לישבע נגד העד שבוע' חמור' כעין דאורייתא והשתא א''צ לישבע אלא היסת אזיל ליה מגו וכיון דתקון חכמי המשנ' שבוע' כעין דאורייתא לכל מילי תקון עכ''ל וע''ש:
ג אָמַר לוֹ הַלּוֶֹה: הֲלֹא שְׁטָר חוֹב זֶה דְמֵי שׁוֹר שֶׁלָּקַחְתִּי מִמְּךָ הוּא וְאַתָּה גָּבִיתָ דְּמֵי בְשָׂרוֹ, וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַשְּׁטָר: כֵּן אֲנִי גָּבִיתִי דָמָיו אֲבָל מֵחוֹב אַחֵר שֶׁהָיָה לִי אֶצְלְךָ, הוֹאִיל וְהוֹדָה שֶׁדְּמֵי הַשּׁוֹר הוּא הַחוֹב וּמִדָּמָיו נִפְרַע, בָּטֵל הַשְּׁטָר אִם יֵשׁ (יד) עֵדִים שֶׁפָּרַע לוֹ דְּמֵי (טו) הַשּׁוֹר. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים שֶׁפָּרַע מִדָּמָיו, יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ. וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה; אִם (טז) יָדוּעַ שֶׁנָּתַן לוֹ קְצָת הַדָּמִים עַל חוֹב אֶחָד, לֹא יוּכַל לוֹמַר עַל הָאֲחֵרִים שֶׁהֵם חוֹב אַחֵר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ ק''כ) . באר היטב (יד) עדים. כת' הסמ''ע זה פשוט דביש לו עדים אפי' לא הוד' שנפרע מהשור השטר בטל כמ''ש בס''ב ולא הל''ל לשון הואיל והוד' רק שלא רצה המחבר לשנות ל' הרמב''ם ע''כ. והש''ך כת' דזה דוחק לפרש כן דהא גם הטור כת' כיון שהוד' והוא הכריע בהדיא דלא כהרמב''ם לכן נרא' לפרש דמיירי שאין העדים מעידים שקיבל דמי השור בתורת פרעון אלא שאומרים שקיבל מהלוקחים בשר השור ולישנא דאם יש עדים שפרע לו כו' הוא לאו דווקא או דנ''ל דאלוקחים קאי ובהכי ניחא נמי מ''ש הט''ו אם יש עדים שפרע לו דמי השור כו' וא''צ לדחוק כמ''ש הסמ''ע והב''ח דדמי השור לאו דוקא עכ''ל: (טו) השור. כ' הסמ''ע דלר''ת והרא''ש דס''ל אפי' אם מעידין סתם שראו שנתן לו מעות אתרע שטרא כמ''ש בהג''ה בסעיף הקודם ולא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה ס''ל בדין זה דמוד' שהיו דמי השור דהשטר בטל לגמרי והי''א ס''ל דאפי' אין עדים כלל שנתן לו דמיו אינו נאמן כיון דמעצמו הוד' שקיבל דמי השור ה''ל כמגו במקום חזק' והש''ך חולק עליו וכת' דגם בזה לא מגבינן ביה ולא קרעינן ע''ש (וע' מ''ש הט''ז בזה) ובש''ך הביא תשובת מהר''ם מלובלין סי' קי''ד במי ששלח שלוחו לקבל מעות כו' ע''ש: (טז) ידוע. צל''ע בדין זה שהוא חידוש ולא נמצא כן בשאר פוסקים גם מהרי''ק גופיה לא החליט כן להלכ' רק צירף אותו לטעמים אחרים ע''ש. ש''ך:
ד מִי שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ שְׁנֵי (יז) חוֹבוֹת, וּפָרַע לוֹ הַלּוֶֹה סְתָם, הָרְשׁוּת בְּיַד הַמַּלְוֶה לוֹמַר: מֵחוֹב פְּלוֹנִי לָקַחְתִּי; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ לֹוֶה בִּשְׁעַת פֵּרָעוֹן: הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ בִּשְׁבִיל חוֹב פְּלוֹנִי, וּמַלְוֶה קִבֵּל וְשָׁתַק, יָכוֹל לוֹמַר אַחַר כָּךְ הַמַּלְוֶה שֶׁבִּשְׁבִיל מִלְוָה עַל פֶּה אוֹ בִּשְׁבִיל חוֹב אַחֵר תְּפָסָם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן פ''ג (סָעִיף ו') . באר היטב (יז) חובות. כת' ב''י בשם תשובת הרשב''א ראובן שהי' חייב לשמעון ב' חובות הא' בשבוע' ואחד שלא בשבוע' ופרע לו סך מעות וטוען שמחמת אותו חוב שבשבוע' פרעו והלה אומר לא כי אלא מחמת חוב האחר קבלתים והחוב שבשבוע' נשאר עליך הדין עם שמעון עכ''ל:
ה נָתַן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה מָנֶה לִתְּנָם לְבַעַל חוֹב אַחֵר, רַשַּׁאי לְעַכְּבָם (יח) לְעַצְמוֹ. באר היטב (יח) לעצמו. בס''ס פ''ג בהג''ה חזר מור''ם וכת' דין זה ע''ש וע''ל סי' קכ''ה מעין דינים אלו בט''ו ומור''ם ז''ל שם עכ''ל הסמ''ע:
סימן נט - שטר מקים והלוה טוען פרוע (והמלוה אומר: איני יודע)
ובו סעיף אחד
א מַלְוֶה שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב מְקֻיָּם, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה שֶׁהוּא פָּרוּעַ, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵינוֹ גּוֹבֶה (א) בּוֹ. וְאִם חָזַר וְאָמַר: עִיַּנְתִּי בְּחֶשְׁבּוֹנִי וְזָכוּר אֲנִי בְּבָרִי שֶׁאֵינוֹ פָּרוּעַ, חוֹזֵר (ב) וְגוֹבֶה בּוֹ. באר היטב (א) בו. לשון הטור צריך להחזיר לו שטרו ואין לו עליו אלא חרם סתם ע''כ ור''ל דאם הלו' תובע למלו' שאינו רוצ' שיעוכב השטר אצלו דילמא ימות ויגבו בו היורשים או איזה חשש אחר צריך המלו' להחזיר לו שטרו. עכ''ל הש''ך: (ב) וגובה. כת' הסמ''ע דטורף אפי' ממשועבדים דמשום דאמר איני יודע לא איפסול שטרא והש''ך כת' דהיינו דוקא מלקוחות שקנו קודם שאמר פרוע אבל מלקוחות שאח''כ אינו טורף דיכולים לומר אנן אדיבוריה סמכינן וזבנינן כו' ואפשר דכל זמן שהשטר ביד המלו' ה''ל ללקוחות להזהר וצריך עיון לדינא עכ''ל:
סימן ס - דין שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי, ודין שעבוד דבר שלא בא לעולם
וּבוֹ י''ב סְעִיפִים
א הַבָּא לִגְבּוֹת חוֹבוֹ בִּשְׁטַר מֵהַלּוֶֹה, וְלֹא הִסְפִּיק כָּל הַנִּמְצָא לוֹ כְּנֶגֶד שְׁטָר חוֹבוֹ, הֲרֵי זֶה טוֹרֵף מִקַּרְקָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁלָּוָה מִזֶּה וּמְכָרָם אוֹ נְתָנָם אַחַר כָּךְ. אֲבָל קַרְקָעוֹת שֶׁקָּנָה אַחַר שֶׁלָּוָה מִזֶּה וּמְכָרָם אוֹ נְתָנָם, אֵינוֹ טוֹרֵף מֵהֶם. וְאִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר שֶׁהוּא מְשַׁעְבֵּד לוֹ נְכָסִין דְּקָנִינָא וְדַאֲנָא (א) עָתִיד לְמִקְנֵי, גּוֹבֶה גַּם מֵהֶם. (ב) אֲבָל הַמִּטַּלְטְלִים אֵין עֲלֵיהֶם אַחֲרָיוּת; אֲפִלּוּ מִטַּלְטְלִים שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁלָּוָה, שֶׁמְּכָרָם אוֹ נְתָנָם (ג) לִשְׁעָתוֹ, אֵין בַּעַל חוֹב טוֹרֵף אוֹתָם. וְאִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר שֶׁהוּא מְשַׁעְבֵּד לוֹ מִטַּלְטְלֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַגַּב מְקַרְקְעֵי דְּלָא כְאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְּטָפְסֵי דִשְׁטָרֵי ע''ל סִימָן קי''ג (וְר''ב), הֲרֵי זֶה טוֹרֵף מֵהַמִּטַּלְטְלִים שֶׁהָיוּ לוֹ כְּשֶׁלָּוָה, כְּשֵׁם שֶׁהוּא טוֹרֵף מִקַּרְקָעוֹת. וְאִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר שֶׁשִּׁעְבֵּד לוֹ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי דְקָנִינָא וְדַאֲנָא עָתִיד לְמִקְנֵי דְּלָא כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְּטָפְסֵי דִשְׁטָרָא, טוֹרֵף אַף מִמִּטַּלְטְלִים שֶׁקָּנָה אַחַר שֶׁלָּוָה וּמְכָרָם אוֹ נְתָנָם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא טוֹרֵף מֵהַקַּרְקָעוֹת, זֶהוּ דִין הַתַּלְמוּד. וְעַכְשָׁיו, אַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב בְּכָל הַשְּׁטָרוֹת שֶׁהוּא מְשַׁעְבֵּד לוֹ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, נָהֲגוּ שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵף מֵהַמִּטַּלְטְלִים שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן אוֹ מִשְׁכֵּן, מִפְּנֵי תַקָּנַת (ד) הַשּׁוּק. וַאֲפִלּוּ לְמִנְהָג זֶה, אִם הָיָה לַלּוֶֹה שְׁטַר חוֹב עַל אֶחָד וּמְכָרוֹ, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, דְּלָא שַׁיָּךְ (ה) בִּשְׁטָרוֹת תַּקָּנַת הַשּׁוּק, דְּלָא שָׁכִיחַ. וְכֵן אִם נָתַן כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר וְלֹא שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ כְּלוּם, אֻמְדְּנָא דְמוּכָח הוּא שֶׁלְּהַבְרִיחַ עָשָׂה, וְלֹא שַׁיָּךְ בֵּהּ תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ''ט סָעִיף ו'. באר היטב (א) עתיד. ע''ל סי' קי''ב כת' הרמ''א די''א דגם באחריות דאקני אמרינן שהוא טעות סופר מיהו היינו דוקא בדלא כתוב בשטר שום אחריות אבל אם כתוב בו אחריות ולא דאקני אמרי' מה דלא כתב לא קנה ומזה איירי המחבר כאן במ''ש דצריך לכתוב לו דאקני עכ''ל הסמ''ע: (ב) מהם. כתב הסמ''ע דמסקנת הש''ס בפ' מי שמת אע''ג דאין אדם מקנה דשלב''ל יכול לשעבדו דאלמוהו רבנן לשעבוד כדי שלא תנעול דלת כו' וגם התוס' כתבו דיש לחלק בין קנין לשעבוד וכתבו מור''ם בד''מ בסי' ק''ד וקי''ב ורי''ט ובג' מקומות הללו כת' דיש פלוגתא בזה והיינו דודאי אי שיעבד לו ולא חזר בו עד שכבר בא לעולם כ''ע מודים דא''י לחזור בו וקנהו למפרע משעת השיעבוד אבל אם בא לחזור בו קודם שבא לעולם בזה יש פלוגתא כו' וע''ש בסי' קי''ב מ''ש עוד מזה עכ''ל והש''ך כת' דהעלה שם דא''י לחזור בו וע''ש: (ג) לשעתו. פי' הסמ''ע דר''ל בעת שהי' חייב לו עדיין א''נ בעת שהי' צריך לו למכור או ליתנו לזה והש''ך כת' דזה דוחק הוא לפרש כן ופי' הוא דה''ק אפי' מכרן לשעתו ולא ממכר עולם אינו טורף מהן לאפוקי ממה שמחלק בסי' קי''א סי''ט וע''ש: (ד) השוק. כת' הסמ''ע דוקא להני איכא תה''ש דא''כ לא יקנה שום אדם מטלטלין אבל אם היו ללוה זה ב' בע''ח שלוה מהם זא''ז ושיעבד לכל א' אג''ק וקדם המאוחר וגבה מטלטלין המוקדם לו מוציאן מידו כ''כ הב''י בפשיטות וכת' דכל דיין דלא דאין הכי ראוי לסלקו מהדיינות וכ''כ המחבר בס''ס קי''ג ומש''ה נמי נוהגין לכתוב בשטרות שמשעבד לו מטלטלי אג''ק ודלא כהרשד''ם בתשוב' ח''ג סי' ק''ח שחלק בדין זה עכ''ל והש''ך כת' דבכל פוסקים ראשונים ואחרונים לא נזכר מנהג זה אדרב' הרשב''א והריב''ש ושאר אחרונים כתבו כמה פעמים הלכ' למעש' לטרוף ממטלטלים רק הרא''ש בתשוב' כת' שבארץ ההיא נהגו כך כו' אבל מוכח מדבריו דוקא היכא שנהגו לכתוב בכל השטרות שעבוד אג''ק הוא דאין נוהגים לטרוף מטלטלי משום דמלתא דשכיחא הוא ואין לך אדם שקונה חפץ מחבירו אבל בשאר מקומות שאין ידוע המנהג בבירור גם במקום שאין כותבין כן בכל השטרות רק כששיעבד לו בפירוש וצוה לכתוב כן פשיטא דטורפים ממטלטלים א''כ לא שייך תה''ש וא''צ לחקור כלל על המנהג דודאי לא נהגו בהיפך מדין תור' ובתשובת מהרשד''ם כת' באשה שלות' ונשאת גוב' מבעל' ממה שהכניס' לו ולא שייך בזה תה''ש ע''ש עכ''ל וע' עוד שם מה שהשיג על הב''י בענין בע''ח מאוחר וס''ל דגם בזה עשו תה''ש ומה שגבה גבה וסיים דכך ראוי להורות ע''ש באריכות: (ה) בשטרות. כתב הש''ך דכאן מוכח דשטרות משתעבדי באגב ותימא שלא הביא בב''י מחלוקת בזה שהרי הרשב''א בתשובה חולק וס''ל דשטרות אינם משתעבדי באגב כלל א''כ לפי דעתו אין הבע''ח יכול לגבות מהשט''ח שמכר אפי' לדינא דש''ס ומיהו אף להרשב''א נ''מ בזה דבשטרות לא שייך תה''ש לענין אם מכר תחל' השט''ח באג''ק או שאר קנין המועיל כמ''ש בסימן ס''ז וחזר ומכרו לאחר. הלוקח ראשון מוציא מהלוקח שני בחנם דלא שייך בשטרות תה''ש כיון דלא שכיח עכ''ל:
ב הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ קָצוּב, כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַיֵּב לָזוּן אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ לְכַסוֹתוֹ (ו) חָמֵשׁ שָׁנִים, אוֹ שֶׁלֹּא נָתַן קִצְבָּה לַשָּׁנִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א), אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד לְהָרַמְבַּ''ם; וְחָלְקוּ עָלָיו כָּל הַבָּאִים אַחֲרָיו לוֹמַר שֶׁהוּא מִשְׁתַּעְבֵּד, וְהָכִי (ז) נָקְטִינָן. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ר''ז. באר היטב (ו) חמש. הש''ך הביא כמה פוסקים דס''ל דזה נקרא דבר קצוב הואיל והשנים קצובים ע''כ כתב דצ''ע לדינא וכת' עוד דמ''ש הרמ''א או שלא נתן קצבה לשנים צ''ע מנ''ל דהרי הרשב''א בתשובה כתב בהדיא איפכא דמי שנתחייב לחבירו בקנין לתת לו מנה כל ימי היותו סופר או חזן אע''פ שאין השנים קצובות מיקרי קצוב וכן הוא ברבינו ירוחם עכ''ל ועיין שם: (ז) נקטינן. כתב הש''ך דבתשובת ן' לב כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב''ם וכ''כ הרשד''ם ומהרש''ך ואין דבריהם נראין לי דכבר ידוע שאין לומר קים לי כהיחיד היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו כו' ע''ש שדחה כל הראיות מה שמביאים לדברי הרמב''ם וכתב דמיהו כל זה לענין בני חורין אבל לטרוף ממשועבדים צ''ע:
ג הַמְחֻיָּב לָזוּן אֶת חֲבֵרוֹ, הַנּוֹתֵן אוֹמֵר לָתֵת לוֹ (ח) פֵּרוֹת וַהֲלָּה אוֹמֵר מָעוֹת, הַדִּין עִם מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ בְּפֵרוּשׁ לְזוּנוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל עִמּוֹ, אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ אֶלָּא לְפִי בִּרְכַּת (ט) הַבַּיִת. הגה: (י) מִיהוּ, אִם אֵין הָעִכּוּב מִכֹּחַ הַנִּזּוֹן אֶלָּא מִכֹּחַ הַמִּתְחַיֵּב, חַיָּב לָתֵת לוֹ כָּל דְּמֵי הַמְּזוֹנוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) . וְאִם חָלָה הַנִּזּוֹן, אֵינוֹ חַיָּב בִּרְפוּאָתוֹ, רַק בִּדְמֵי מְזוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁהָיָה (יא) בָּרִיא (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סי' ר''ז בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמְקַבֵּל עָלָיו לָזוּן חֲבֵרוֹ סְתָם, כָּל יְמֵי חַיָּיו אוֹ כָּל זְמַן (יב) שֶׁצָּרִיךְ מַשְׁמָע (רַ''ן פֶּרֶק מִי שֶׁאָחֲזוֹ וּב''י בְּטוּר אה''ה סִימָן קי''ד בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם קִבֵּל עָלָיו לְזוּנוֹ סְתָם, אוֹ יִתֵּן לוֹ ק' זְהוּבִים לְשָׁנָה, נִפְטָר בְּשָׁנָה (יג) אַחַת מִנִּדְרוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כ''ו סִימָן י''ז י''ח וְי''ט) . הַמְקַבֵּל עָלָיו לָזוּן חֲבֵרוֹ לְפִי כְבוֹדוֹ, בֵּית דִּין שַׁיְמֵי כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה נוֹהֵג קֹדֶם לָכֵן (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ע''ד וְטוּר סִימָן ר''ז), וְאֵין מַלְבּוּשִׁים בִּכְלַל מְזוֹנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: אָזוּן וַאֲפַרְנֵס, דְּמַלְבּוּשִׁים הוּא בִּכְלַל פַּרְנָסָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . מִי שֶׁכָּתַב לַחֲבֵרוֹ לְזוּנוֹ זְמַן מָה אוֹ לָתֵת לוֹ ק' דִּינָרִין, וְזָנוֹ קְצָת הַזְּמַן וּפָסַק, אֵינוֹ חַיָּב לָתֵת לוֹ ק' דִּינָרִין, אֶלָּא לְתַשְׁלוּם מְזוֹנוֹת עַד ק' דִּינָרִין וְלֹא יוֹתֵר, דְּוַדַּאי לֹא כִוֵּן אֶלָּא אִם לֹא יְזוּנוֹ כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . רְאוּבֵן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָזוּן, לְשִׁמְעוֹן וְאִשְׁתּוֹ, וְהִתְחִיל לְזוּנָן, וּמֵתָה אֵשֶׁת שִׁמְעוֹן, פָּטוּר מִמְּזוֹנוֹתֶיהָ. וַאֲפִלּוּ (יד) קָצַב סָךְ לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ, אֲפִלּוּ הָכִי פָּטוּר מֵחֶלְקָהּ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתק''ע) . באר היטב (ח) פירות. ר''ל מזונות ואפי' רוצה המתחייב לזונו על שלחנו יכול הנזון לומר אינני רוצה בזה רק להתפרנס בפני עצמי על שלחני דהא סיים וכתב דוקא במתנה עמו בפירוש כו'. סמ''ע: (ט) הבית. פי' הסמ''ע שרבים האוכלים יחד אין מוציאין כ''כ כאילו אכלו כל א' בפ''ע ונותנין לזה לפי ערך שהיה מגיע להוצאתו אם היה אוכל עמהן וע''ל סי' קע''ז ס''ד: (י) מיהו. ע' בא''ע סי' קי''ד ובתשו' מהרשד''ם סי' כ''ח: (יא) בריא. ואין מחלקין בזה כמו שחלקו בס''ס קע''ו וקע''ז גבי שותפין בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה ובין חולי הבא באונס או בפשיעה ע''ש בסי' קע''ז והרא''ש כתב שיש חילוק בין מי שנתפרנס בתנאי ב''ד או לאו עכ''ל הסמ''ע: (יב) שצריך. כתב הסמ''ע מדלא קיצר וכתב משמע כל זמן שצריך אפשר לומר דה''ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו היה כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו היה על כל ימי חייו וצ''ע עכ''ל (והט''ז הקשה על דין זה דמ''ש ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמרי' אע''פ שיש לה מזונות אח''כ צריך לתת לה דמי מזונות ע''כ והגאון ח''צ בהגהותיו שם כ' דשאני התם שקצב ה' שנים לאפוקי הכא דמחייב עצמו סתם כו' ע''ש): (יג) אחת. בס''ס קס''ג גבי קהל שפטרו א' ממס כתב הרמ''א ג''כ דיכולין לומר שלא פטרוהו רק משנה א' והנה ב' הי''א שכתב רמ''א כאן פליגי אהדדי י''א הראשון דהמקבל עליו כו' כל ימי חייו משמע הוא דעת הרשב''א. והשני דנפטר בשנה א' הוא דעת הרא''ש וכן מוכח מהב''י וד''מ כאן ובא''ע סי' קי''ד ודלא כע''ש שכתב דל''פ והא דכתב הרמ''א בסימן רי''ב ס''א באומר ידור פלוני בביתי סתם דאפי' שעה א' במשמע נראה דה''ט דכל שלא קבע זמן יכול לומר שדעתו לא היה רק לשעה א' והמע''ה ומה דפסק כאן דעכ''פ שנה א' צריך לזונו והתם בשעה א' סגי הכא שאני דגילה דעתו לשנה א' מדאמר או יתן ק' זהו' לשנה אבל בסתם ס''ל לדעת הרא''ש דאפי' בשעה א' סגי וא''ל לפ''ז למה פסק בס''ס קס''ג גבי מס דנפטר בשנה א' עכ''פ צ''ל דשם מיירי במס פרטי דומיא דמס גולגלת דאינו נגבה כי אם פעם א' בשנה א''נ במקום שגובין מס דכל השנה בפעם א' כן נראה ביאור דברי מור''ם מ''ש כאן ובס''ס קס''ג ובר''ס רי''ב רק שקשה על שסתם הרמ''א בג' מקומות הללו ולא פי' אפי' במקום א' וע''ל בסי' רי''ב מ''ש ישוב אחר אבל זה יותר נכון בעיני עכ''ל הסמ''ע וע''ש: (יד) קצב. כתב הש''ך דלכאורה משמע מדברי הרב דבקצב סך נמי פטור לגמרי מחלקה וא''א לומר כן דבתשובת הרשב''א שמשם מקור דין זה מבואר להדיא דאין הדין כן וכ''כ הרמ''א בא''ע ס''ס קי''ד ע''ש וע''כ צריך לפרש גם דברי הרב כאן כן דבמזונות סתם לזמן פטור לגמרי אפי' מיורשיה ובקצב לה סך חייב לשלם ליורשים אלא שפטור מבעלה זה נ''ל ברור עכ''ל (* ועיין בט''ז במעשה שאירע לפניו בא' שכ' לבנו ולכלתו ליתן להם מזונות ודירה סך קצוב ומת בנו אחר הנישואין ותובעת כלתה חלקה כו' עיין שם באורך ועיין בתשובת שבות יעקב ח''א סי' ק''נ שפסק במי שקיבל עליו לזון בנו וכלתו שמחויב ליתן לה בימי לידתה מאכלים יקרים וקלים כדרכן של בנות ישראל והשיג על הב''ח שלא פסק כן עיין שם).
ד הַמִּתְחַיֵּב לָזוּן אֶת חֲבֵרוֹ, סְתָם, אוֹ לְזוּנוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וּמֵת הַמִּתְחַיֵּב, חַיָּבִים הַיּוֹרְשִׁים לְזוּנוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה חַיָּב מוֹרִישׁוֹ, דְּשֻׁלְחָנוֹ לָאו דַּוְקָא.
ה שְׁנַיִם שֶׁנִּתְחַיְּבוּ לָזוּן לְאֶחָד, דִּינוֹ כְּדִין שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד. וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן קי''ד סָעִיף ז'.
ו הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁלֹא בָּא לָעוֹלָם אוֹ שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֶצְלוֹ, חַיָּב. אַף עַל גַּב דְּאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, הָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁהִקְנָה לוֹ בִּלְשׁוֹן מֶכֶר אוֹ בִּלְשׁוֹן מַתָּנָה, וַאֲפִלּוּ כָּתַב לוֹ שִׁעְבּוּד עַל שָׂדֶה אוֹ קִבֵּל (טו) אַחֲרָיוּת עַל כָּל נְכָסָיו, וַאֲפִלּוּ נָתַן לוֹ (טז) מַשְׁכּוֹן, אֵינוֹ כְּלוּם; אֲבָל בִּלְשׁוֹן חִיּוּב, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: הֱווּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי מִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ, (יז) חַיָּב (כֵן הוֹצִיא מִבעה''ת שַׁעַר ס''ד), וְהוּא (יח) שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. רְאוּבֵן שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר בְּקִנְיָן עַל שִׁמְעוֹן, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: מֵחֲמַת שֶׁנָּתַתִּי לוֹ ק' זְהוּבִים וְשִׁעְבַּדְתִּי כָּל נְכָסַי לִגְבּוֹתָם מֵהֶם אֲבָל לֹא שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ לְהִתְחַיֵּב (בֵּית יוֹסֵף), וְטָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁכְּתָבוֹ עַל עַצְמוֹ לֹא הָיוּ בְּיָדוֹ וְאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, אִם הַזְּהוּבִים שֶׁבַּשְּׁטָר הוּא מַטְבֵּעַ שֶׁנּוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בּוֹ, אֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. וְאִם אֵין נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּמְּדִינָה בְּאוֹתָם זְהוּבִים, נִקְנִים בַּחֲלִיפִין (וְע''ל סִימָן רי''א ס''ו), אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בִּרְשׁוּתוֹ בִּשְׁעַת קִנְיָן. וְאִם אֵין הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁהָיוּ בִּרְשׁוּתוֹ, עַל (יט) הַתּוֹבֵעַ לְהָבִיא רְאָיָה. הגה: וְאִם טוֹעֵן הַתּוֹבֵעַ בָּרִי שֶׁהָיוּ בִּרְשׁוּתוֹ, וְהַנִּתְבָּע כּוֹפֵר, צָרִיךְ לִשָּׁבַע (טוּר בְּשֵׁם הָרִי''ף) . וְנֶאֱמָן לוֹמַר: נָתַתִּי, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָעֵי אָמַר שֶׁלֹּא הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי''ף) . מִיהוּ, כָּל זֶה לִסְבָרַת הָרִי''ף וּקְצָת רַבְּוָתָא, אֲבָל רַבִּים חוֹלְקִים עַל זֶה, וּסְבִירָא לְהוּ, דְּכָל הָאוֹמֵר: נָתַתִּי לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, הָוֵי הוֹדָאַת בַּעַל דִּין וּכְמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, וְאֵין מְדַקְדְּקִים כֵּיצַד נָתַן, דְּמֵאַחַר שֶׁהוֹדָה אַמְרִינָן דְּוַדַּאי נָתַן בְּאֹפֶן הַמּוֹעִיל, וְקָנָה מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ''ד וְהָרֹא''שׁ סוֹף כְּלָל ל''ו וְתוֹסָפוֹת ר''פ אַף עַל פִּי, וְעַיֵּן בְּב''י) . באר היטב (טו) אחריות. כתב הש''ך אע''ג דהב''י כתב בשם הרמב''ן דאם קבל עליו אחריות חייב להעמידה בידו צ''ל דהוא מיירי שחייב עצמו בכך הלכך נהי דהקנין אינו כלום מ''מ חל החיוב על גופו עכ''ל: (טז) משכון. ובמרדכי כתב דהרבה גאונים חולקין וס''ל דלא יתן המשכון עד שיתן לו המתנה עכ''ל ד''מ ותמיה לי על שסתם הרב ולא הגיה כלום וע''ל סי' ר''ז סי''א וסי' של''ג ס''א. ש''ך: (יז) חייב. מיהו היינו דוקא לגבות מבני חרי אבל ממשועבדים אפי' כתב לו שטר ע''ז לא מהני אף בדבר קצוב כגון בית זה או סך זה שאירש מאבא כו' דכיון שלא היה בעולם בשעת כתיבה אין הקול יוצא כן מתבאר מדברי רש''י ותוס' אכן להרמב''ם וסייעתו משמע דטורף בדבר קצוב כשמתחייב בשטר אף שלא היה בעולם ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' כ''ג. שם: (יח) שקנו. כתב הש''ך דזהו דוקא למאן דס''ל דא''א לאדם להתחייב בדבר שאינו חייב אלא בקנין ולא מהני אתם עידי וא''כ קשה על המחבר דבר''ס מ' פסק כהרמב''ם דאם אומר אתם עידי חייב וכאן כתב והוא שקנו מידו ואפשר דס''ל דבדבר שאינו בעולם או אינו ברשותו לא מהני הוו עלי עדים לכ''ע אבל לא נ''ל לחלק בכך וצ''ע עכ''ל וכ' הסמ''ע דאפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דה''ל קנין דברים וכמ''ש הרמ''א בסי' רמ''ה ס''א מ''מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה קנה לכ''ע: (יט) התובע. וכ''כ מור''ם בסי' קי''ב ס''ג ע''ש והמחבר כת' שם פלוגתא בזה ובס''ס ר''ן סתם המחבר דעל היורשים להביא ראי' שלא הי' לו בשעת מית' וזהו דלא כמ''ש כאן ובסי' קי''ב ונ''ל ליישב דכאן איירי דהנתבע טוען ברי שלא הי' לו המטבע בשעת הקנא' מש''ה אמרי' המע''ה משא''כ בס''ס ר''ן דטוענים היורשים שמא לאחר מכאן לקחום לכך אזלי' בתר טענת ברי דתובע ואמרינן כאן נמצא כו' ואף דבסי' קי''ב איירי ג''כ ביורשים וסתמא אין טענתם במילי דאבוה בברי י''ל דשאני התם דאיירי בקרקעות ובהן לא שייך לומר כאן נמצא כו' דקרקע במקומה עומדת ואף שיוצא' מרשות לרשות מקומה לא תזוז ודוקא במטלטלים הנמצאים בבית בעליהן שם אמרינן כאן נמצאו בביתו וכאן היו בשעת מתנ' ואע''ג דכאן איירי ג''כ במטלטלין מ''מ כיון דהנתבע טוען ברי המע''ה עכ''ל הסמ''ע ובש''ך תירץ דבסי' ר''ן כיון דהמטלטלים הם בעין אמרי' כיון שעתה כאן נמצאו כאן היו אבל הכא המטבע אינה בעין ומה שהקש' מסי' קי''ב נ''ל עיקר לדינא מאחר דשם הוא דברי הגאונים ואנן קי''ל שם דלא כהגאונים ה''ה דלא קי''ל כהך דס''ס ר''ן וכ''כ הב''ח דהפוסקים סותרים זא''ז ולעולם על המקבל להביא ראי' וכן עיקר עכ''ל (וז''ל הט''ז ע' בסי' ר''ן ורפ''א שם הוכחתי דיש בזה דעות חלוקות וע''ש להלכ' עכ''ל) וע' בתשו' מהרש''ך ס''ב סי' ט' ובמהרשד''ם סי' ש''ט ובתשובת הרמ''א סי' צ''ב ובתשו' מהר''מ מלובלין סי' ק''ח:
ז רְאוּבֵן הִלְוָה לְשִׁמְעוֹן מָנֶה, וְאַחַר זְמַן כָּתַב לוֹ שְׁטַר (כ) בְּקִנְיָן: מֵחֲמַת שֶׁלָּוִיתִי מִפְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וְנִתְחַיַּבְתִּי לוֹ בָּהֶם וּמִשְׁכַּנְתִּי לוֹ קַרְקַע פְּלוֹנִי, זָכָה בַּמַשְׁכּוֹנָה. באר היטב (כ) בקנין. כת' הסמ''ע נרא' דלאו דעש' לו קנין בפ''ע דא''כ פשיטא דקנ' ואפי' גוף השד' קנה אלא ר''ל שכת' לו שטר קנין ולאפוקי שטר ראי' לחוד דאינו קונ' עד שיתן דמי הקני' וכמ''ש הט''ו בסי' ק''ץ וקצ''א ע''ש מש''ה קאמר דאפ''ה זכה זה במשכונא עכ''ל ועי' בתשובת מהרש''ך ס''ב סי' מ''ט:
ח רְאוּבֵן הוֹצִיא שְׁטָר שֶׁלָּוָה שִׁמְעוֹן מִלֵּוִי, וְטָעַן רְאוּבֵן שֶׁלֵּוִי הָיָה שְׁלוּחוֹ וְכָתַב הַשְּׁטָר עַל שְׁמוֹ וְלֹא הִקְפִּיד עָלָיו, וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ מֵאַחַר שֶׁאֵין לְךָ הַרְשָׁאָה מִלֵּוִי (טוּר), אִם הוֹדָה לֵוִי לִרְאוּבֵן שֶׁשְּׁלוּחוֹ הָיָה, אִם אֵינוֹ חָב לַאֲחֵרִים בְּהוֹדָאָתוֹ, (כא) כּוֹפִין אֶת שִׁמְעוֹן שֶׁיִּפְרַע לִרְאוּבֵן; וְאִם בָּא לֵוִי (כב) לִמְחֹל לְשִׁמְעוֹן, אֵינוֹ מָחוּל. באר היטב (כא) כופין. והש''ך כת' דדין זה צ''ע דאע''פ שלוי שלוחו של ראובן הי' מ''מ כיון דמעות להוצא' ניתנו נעש' שמעון לוה של לוי ולוי לוה של ראובן וההוא שטרא דלוי הוא ולא מהני הודאתו עד שיקנהו לו בכתיב' ומסיר' וצל''ע וע' בתשובת מהרשד''ם סי' ס''ד וקצ''ב ובתשו' מהר''א ששון סי' קי''ב עכ''ל. (וע' בט''ז מ''ש בדין זה ע''ש): (כב) למחול. פי' אע''פ דהמוכר שט''ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כמ''ש בסי' ס''ו שאני הכא דמעות שט''ח מעולם לא היו שלו. סמ''ע:
ט רְאוּבֵן הִלְוָה מָנֶה לְלֵוִי, וּבִשְׁעַת הַלְוָאָה אָמַר לְלֵוִי שֶׁיִּכְתְּבוּ (הָעֵדִים) הַשְּׁטָר עַל שֵׁם שִׁמְעוֹן, אַךְ שֶׁיִּתְּנוּ הַשְּׁטָר לְיַד רְאוּבֵן, וּכְשֶׁתָּבַע רְאוּבֵן מִלֵּוִי בִּזְמַנּוֹ, טוֹעֵן: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ, הַדִּין עִם רְאוּבֵן. וְאִם תָּבַע רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ שְׁטַר מֶכֶר מֵהַשְּׁטָר הַזֶּה שֶׁנִּכְתַּב עַל שְׁמוֹ, (כג) אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ הוֹדָה לוֹ שִׁמְעוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ שְׁטַר מֶכֶר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לַלּוֶֹה בִּשְׁעַת הַלְוָאָה: עַל מְנָת כֵּן אֲנִי מַלְוֶה לְךָ שֶׁתַּעֲשֶׂה לִי שְׁטָר בְּשֵׁם שִׁמְעוֹן וְלִכְשֶׁאֶרְצֶה תַּחֲזִירֶנּוּ לִי עַל שְׁמִי, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ; אֲפִלּוּ לֹא פֵּרַשׁ דְּבָרָיו, אֶלָּא אָמַר (כד) לְעֵדִים בִּפְנֵי הַלּוֶֹה: עוֹד שְׁטָר אַחֵר תִּכְתְּבוּ לִי עַל הַלְוָאָה זוֹ, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב שְׁטָר אַחֵר עַל שְׁמוֹ. שְׁטָר שֶׁהָיָה כָּתוּב עַל שֵׁם רְאוּבֵן, וְכָתוּב בְּסוֹפוֹ (קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים): וְאֵלוּ הַמָּעוֹת הֵם מֵחֲכִירוּת (כה) הַקָּהָל, וְטוֹעֵן רְאוּבֵן שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּתוּבִים עַל שְׁמוֹ, שֶׁלּוֹ הֵם, שֶׁהַקָּהָל נָתְנוּ לוֹ שְׁטָר זֶה עַל מָעוֹת שֶׁהָיָה לוֹ אֵצֶל הַקָּהָל, וְהַקָּהָל מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ, הַדִּין עִם הַקָּהָל. באר היטב (כג) אין. ומהרש''ל כת' שצריך ליתן טעם לדבריו דאל''כ כופין אותו על מדת סדום וע''ל סי' קפ''ד ס''ב ובתשובת מהרש''ך ח''ב סי' קע''ד. ש''ך: (כד) לעדים. כתב הסמ''ע דה''ה אם אמר כן ללו' אע''פ שלא פירש דבריו אלא אורחא דמלתא נקט דבפני העדים מסתמא אינו מפרש כדי שלא להשביע דאל''כ למה כתבו מתחל' על שם שמעון משא''כ בפני הלו' דהוא יודע האמת שהמעות הן שלו ואז מסתמא מפרש שיכתוב שטר אחר על שמו עכ''ל: (כה) הקהל. המחבר קיצר במקום שהי' לו להאריך דבתשובת הרא''ש מבואר דדוקא בנדון דידיה שמנהג הקהל' הי' לכתוב שטרי הכנסתם ע''ש היחיד כדי שלא יהא עסקם כקדיר' דבי שותפי או מטעם אחר הידוע להם למה עשו כן הא בלא''ה נאמן זה לומר שהמעות הן שלו ובשביל שלא להשביע את עצמו כת' בסוף שהן של הקהל ודלא כע''ש שנתן טעם לדין זה מסברא דנפשיה דאין דרך היחיד לתלות מעותיו בהקהל משום שלא להשביע עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך הסכים לדברי הע''ש וכת' דמ''ש הרא''ש שמנהג הקהל הי' כך לרווחא דמלתא כ''כ וע''ש:
י (כו) שִׁמְעוֹן שֶׁהָיָה חַיָּב מָנֶה לִרְאוּבֵן, וְנִתְפַּשְּׁרוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁמְעוֹן שְׁטָר חוֹב לְלֵוִי מֵעֶשְׂרִים דִּינָרִים, וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה רְאוּבֵן (לְשִׁמְעוֹן) שְׁטַר מְחִילָה מִכָּל תְּבִיעַת מָמוֹן, וְעַכְשָׁיו טוֹעֵן שִׁמְעוֹן שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֵּוִי לֹא הִלְוָהוּ, אֶלָּא רְאוּבֵן, כֵּיוָן שֶׁמָּחַל לוֹ כָּל תְּבִיעַת מָמוֹן גַּם זֶה בִּכְלָל, הַדִּין עִם שִׁמְעוֹן. באר היטב (כו) שמעון. כת' הסמ''ע דגם כאן קיצר המחבר בהעתק' כי ז''ל שם ואח''כ כת' לוי לראובן שטר הרשא' לתבוע משמעון אותן כ' זהובים ובא ראובן ותבעו וטען כו' והשיב אע''פ שכת' ראובן השטר ע''ש לוי לא הקנ' המעות ללוי כו' משמע דוקא באופן זה שלא בא השטר ליד לוי הא בא לידו י''ל שזיכ' הממון ללוי ע''י כתיבתו על שמו ואפי' מחל בפי' אינו מחול כמ''ש בסי' ס''ו סכ''ג וזה ברור עכ''ל והש''ך כת' דאפי' בא השטר ליד לוי אם הוא בענין שלא הקנ' לו המעות רק שכתבו על שמו לא זכה בו לוי ועיין בתשובת רשד''ם סי' צ':
יא הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל מַשְׁכּוֹנַת קַרְקַע, וְצִוָּה לִכְתֹּב הַקַּרְקַע בְּשֵׁם בְּנוֹ הַקָּטָן, וְעַכְשָׁיו טוֹעֵן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ, אֵין בִּדְבָרָיו (כז) כְּלוּם. באר היטב (כז) כלום. כי נמצא שהי' אפוטרופוס של בנו בשעת הלוא' לכן גם עתה צריך לפרוע לו ועוד שביד האב למנות אפוטרופוס לבנו כ''ש שמינ' את עצמו כו' כ''כ הרא''ש שם וע' עוד שם כלל צ''ו סי' ג' עכ''ל הש''ך:
יב אִשָּׁה שֶׁטּוֹעֶנֶת עַל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁהִנִּיחַ בַּעְלָהּ, שֶׁחֶצְיָם שֶׁלָּהּ מִמָּעוֹת שֶׁנָּפְלוּ לָהּ מִבֵּית אָבִיהָ, וְהַשְּׁטָרוֹת כְּתוּבִים בְּשֵׁם שְׁנֵיהֶם, הַדִּין עִם (כח) הָאִשָּׁה. וְאִם כְּתוּבִים בִּשְׁמָהּ לְבַד, וְהִיא טוֹעֶנֶת שֶׁכֻּלָּם שֶׁלָּהּ, כֻּלָּם שֶׁלָּהּ. באר היטב (כח) האש'. כת' הסמ''ע דהיינו באינה נושאת ונותנת בתוך הבית כמ''ש בסי' ס''ב ס''א דשם חזר וכ' הרמ''א דין זה והש''ך כ' דבמקור הדין בתשובת הרא''ש משמע אפי' בנושאת ונותנת כו' כשהבעל עצמו כת' השטרות וכ''כ הסמ''ע גופיה בסי' ס''ב לדעת הטור בא''ע סי' פ''ו מיהו לענין דינא כתבתי שם שהעיקר כהרשב''א שחולק על זה עכ''ל:
סימן סא - כמה דינים מענין שטרות
ובו ט''ז סעיפים
א קָהָל שֶׁתִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יוֹעִיל שׁוּם שְׁטָר אִם לֹא יִהְיֶה מִכְּתִיבַת יַד סוֹפֵר הָעִיר, אֵין (א) בִּכְלָל זֶה מְחִילָה שֶׁמָּחַל רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן וְחָתוּם עָלֶיהָ רְאוּבֵן, דְּוַדַּאי אֵין הַכַּוָּנָה רַק עַל הַשְּׁטָר הֶחָתוּם בְּעֵדִים (טוּר) . באר היטב (א) בכלל. וה''ה הלוא' בחתימת יד הלו' ג''כ אינו בכלל דזיל בתר טעמא כ''כ הסמ''ע וע''ש:
ב (ב) טֹפֶס הַשְּׁטָר שֶׁבְּיָד הַסוֹפֵר שֶׁחֲתוּמִים עָלָיו עֵדִים וְלֹא הֻעְתַּק הַשְּׁטָר, אֵין דִּין שְׁטָר לְאוֹתוֹ טֹפֶס, אֶלָּא אִם כֵּן מִנְהָג בָּעִיר לִהְיוֹת לוֹ דִּין שְׁטָר. הגה: דְּכָל שֶׁלֹּא חָתְמוּ בּוֹ הָעֵדִים כְּדֵי לְמָסְרוֹ לִבְעָלָיו, רַק לְזִכְרוֹן דְּבָרִים בְּעָלְמָא, לֹא מִקְרֵי שְׁטָר. וְכֵן שְׁטָר שֶׁלֹּא נִתַּן (ג) לִכָּתֵב, וְאִכָּא לְמֵימַר שֶׁהָעֵדִים טָעוּ, אֵין דָּנִין עַל פִּי אוֹתוֹ שְׁטָר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף רי''א), דְּהָוֵי מִפִּי (ד) כְּתָבָן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן כ''ח סָעִיף י''א וְי''ב. מִיהוּ יֵשׁ (ה) חוֹלְקִים, וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁכָּתְבוּ טֹפֶס עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב הַשְּׁטָר, יֵשׁ לְטֹפֶס זֶה דִּין שְׁטָר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ כְּלָל ס''ח) . באר היטב (ב) טופס. ז''ל הטור שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' כך וכך זהו' שיתנם לו לזמן פ' בנאמנות ואחריות ובכל יפוי כח שייפה הסופר וחותמים העדים למט' זהו נקרא טופס של זכיר' שרשמו לזכרון הדברים שנעש' בפניהם בשעת הקנין כדי לכתוב שטר גמור ע''י זה כשיהיו פנויין עכ''ל הסמ''ע: (ג) ליכת'. אלא שהעדים כתבוהו מעצמן שלא מדעת הלו'. ש''ך: (ד) כתבן. אבל שטר הניתן ליכתב התירו חכמים מפני תיקון העולם כמ''ש הט''ו בסי' כ''ח סי''ב ע''ש. סמ''ע: (ה) חולקין. והש''ך כת' דנ''ל שאין כאן מחלוקת כלל דהמחבר שהוא דעת הריב''ש מיירי שהלו' נתחייב בפני ב' עדים בשטר במנה ולא נתחייב שיכתוב הסופר השטר רק שהם יכתבו שטר גמור א''כ טופס זה שכתבו בספר הסופר אין לו דין שטר כלל כיון שהניחוהו ביד הסופר ולא כתבוהו ליתן ליד המלו' והי''ח שכת' רמ''א הוא דעת הרא''ש מיירי שנתחייב שהעדים יכתבו עליו שמחויב לעשות שטר מהיום בכל יפוי כח שייפה הסופר וקבל בקנין כן בפני העדים א''כ כל שאינו עושה כן עומד כתיבת העדים במקום הסופר כיון שמסרו כתיבתם ליד המלו' ע''ש בריב''ש ובתשובת הרא''ש ותמצא דבריהם מכוונים כמ''ש מיהו לכ''ע צריך שיצו' הלו' לכתוב אבל שלא מדעת הלו' פסול ואין דנין על פיו כלל והעדאת עדים נמי לא חשיב עכ''ל:
ג אִשָּׁה שֶׁנִּתְחַיְּבָה לִשָּׁבַע, כְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים שֶׁתִּקְנוּ לַלּוֶֹה אִם יֵשׁ לָהּ (ו) מִטַּלְטְלִין שֶׁיִּפָּרַע מֵהֶם, וְהִיא מְסָרֶבֶת, מְנַדִּין אוֹתָהּ עַד דְּצַיְתָא דִינָא, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂים לְאִישׁ. דְּאִשָּׁה שָׁוָה לְאִישׁ לְכָל עֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה (טוּר) . באר היטב (ו) מטלטלים. כת' הסמ''ע דאינו ר''ל שרוצ' לשלם בקרקע והמלו' אומר שיש בידה מטלטלים לפרוע מהן דזה אינו מתקנת גאונים דלא תקנו שבוע' אלא למי שאומר אין לי לפרוע כלל כמ''ש הט''ו בסי' צ''ט וק''א והש''ך חולק ע''ז וס''ל דגם אם רוצה לשלם בקרקע תקנו הגאונים שבוע' וכת' דכן משמע להדיא בטור ובתשו' הרא''ש ומ''ש הט''ו בסי' ק''א היינו לדינא דש''ס עכ''ל:
ד שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיּוּכַל כָּל הַמּוֹצִיאוֹ לִגְבּוֹת בּוֹ בְּלֹא הַרְשָׁאָה, אִם אֵין (ז) מִנְהָג בָּעִיר שֶׁלֹּא לִגְבּוֹת בּוֹ בְּלֹא הַרְשָׁאָה, תְּנָאוֹ קַיָּם וְגוֹבֶה בּוֹ בְּלֹא הַרְשָׁאָה; וַאֲפִלּוּ כָּתוּב בּוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב לְכָל מוֹצִיאוֹ, בֵּין יְהוּדִי בֵּין גּוֹי. וְדַוְקָא שֶׁהַמּוֹצִיא הָיָה (ח) יָלוּד בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, אֲבָל אִם נוֹלַד לְאַחַר מִכָּאן, לֹא, דְּלָא הָיָה יָכוֹל לְהִשְׁתַּעְבֵּד לְמִי שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. באר היטב (ז) מנהג. כת' הסמ''ע דאם כתוב בשטר בפירוש בלי הרשא' פשיטא דגובין בו בכל המקומות והש''ך כת' דהב''ח השיג עליו דאם יש מקום שנהגו שאין כופין אף כשכתוב בו בפירוש בלי הרשא' אזלינן בתריה וכן נרא' דעת המחבר עכ''ל (וכ''כ הט''ז ע''ש): (ח) ילוד. (כת' הט''ז ז''ל מזה נ''ל באחד שנתן ממרנ''י על עצמו בענין שאינו חייב מן הדין רק שהתחייב עצמו בממרנ''י זאת ואח''כ הוציא' מי שלא נולד בשעת כתיבת הממרנ''י א''י להוציא ממון עי''ז דלא אשתעבד מעיקרא לזה כמו דאמרינן הכא באם כת' כל המוציאו כו' עכ''ל):
ה כָּל דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ בַּמְּדִינָה לִכְתֹּב, הֵן נֶאֱמָנוּת, הֵן כְּתַבוּהָ בְּשׁוּקָא, הֵן שְׁאָר שׁוּפְרֵי דִשְׁטָרֵי שֶׁנָּהֲגוּ הַסוֹפְרִים לִכְתּוֹב, כָּל מִי שֶׁמַּקְנֶה בְסוּדָר לִכְתֹּב שְׁטָר דַּעְתּוֹ שֶׁיִּכְתְּבוּהוּ כְּמִנְהַג הַמְדִינָה, וְאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ שֶׁיִּכְתְּבוּ כָּל לִשָּׁנֵי שַׁפִּירֵי דְאִית בֵּהּ; וְיִתְבָּאֵר עוֹד בְּסִימָן ע'' א. הגה: וְהַאי מַאן דִּמְקַבֵּל לְמִכְתַּב שְׁטָרָא בְּכָל לִשָּׁנֵי דִזְכוּתָא, אַף עַל גַּב דְּלָא יָדַע סַפְרָא לְאַחְזוּקֵי כָּרָאוּי, כֵּיוָן דִּכְתַב בֵּהּ: ''וְאַחֲרָיוּת שְׁטָרָא דְנָן קָבִילִית עָלַי כְּכָל שְׁטָרוֹת דִּנְהִיגֵי בְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא (ט) כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְטָפְסֵי דִּשְׁטָרֵי'', קָאֵי לְכָל (י) כְּלָלֵי בִּתְחִלַּת עִנְיָנָא; אֲבָל תְּנָאִים, כְּגוֹן נֶאֱמָנוּת בְּהַלְוָאָה אוֹ בִּטּוּל מוֹדָעָה בְּמַתָּנָה לֹא חָשְׁבִינָן עַד (יא) דְּמִפַּרְשֵׁי (ר''י נ''ד ח''א) וְע''ל סִימָן ע''א סָעִיף י''ד. שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיִּפְרַע הַהוֹצָאוֹת עַל (יב) הַכֶּפֶל, אַסְמַכְתָּא הוּא וְאֵינוֹ גּוֹבֶה. הגה: וְאַף עַל גַּב דִּכְתַב בֵּהּ ''דְּלָא כְּאַסְמַכְתָּא'' וְכו'. וְע''ל סִימָן (יג) ר''ז בְּדִינֵי אַסְמַכְתָּא. וְכָל דָּבָר שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה בַּשְּׁטָּרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּתִקּוּן חֲכָמִים, הוֹלְכִים אַחֲרָיו (טוּר בְּס''ס מ''ב וְרִיבָ''שׁ סִימָן ק''ה) . באר היטב (ט) כאסמכתא. ע''ל סי' מ''ב ס''י דכ''כ כדי להיות יד בעה''ש על העליונ' ודלא כטופסי דשטרי פירש הטור בסי' קי''ג דר''ל דנכתב לגבות בו מיד ולא שטופס השטרות כך הוא עכ''ל הסמ''ע: (י) כללי. כת' הסמ''ע נרא' דר''ל דקאי דוקא לכללים וענינים המסתברים לומר שהי' דעתו עליהן שזולתן לא הי' נגמר ענין השטר והש''ך כת' עליו דלא כיון יפה אלא ה''פ דקאי לכל כללי דאחריות שמזכיר בתחלת הענין וה''ה אם כתוב ונאמנות שטרא דנן קבילת עלי ככל שטרי כו' קאי לכל כללי דנאמנות ולא לכללי דאחריות עכ''ל: (יא) דמיפרשי. פירוש אע''פ שנוהגין לכתוב נאמנות בכל השטרות דדלמא לא הי' דעתו לכתוב נאמנות והיינו כשאין ידוע שהלו' ידע המנהג אבל כשידע המנהג אז אפי' לא נכתב כנכתב דמי וע''ל ס''ס מ''ב עכ''ל הש''ך וע''ש: (יב) הכפל. כת' הסמ''ע נרא' דדוקא בכה''ג דקיבל עליו כולי האי הוי אסמכתא וכמו אם אוביר ולא אעביד כו' אבל בחיוב סתם הוצא' אין זה אסמכתא אלא אמרינן בזה כל תנאי שבממון קיים וע''ל ס''ס י''ד וכ' הש''ך ומיהו אם הי' לו סחור' מזומנת לקנות וטוען שהי' לו ריוח בו אף שכתוב בשטר שנתחייב לשלם כל מה שמפסידו פטור וכמ''ש הב''י בשם הרשב''א והטעם דמניעת הריוח לא קרי הפסד וע''ל סי' רצ''ב ס''ז בהג''ה עכ''ל: (יג) ר''ז. בס''ח שם מפורש דלא מהני כתיבת דלא כאסמכתא היכא דמפורש בשטר או אנן חזינן דהוי אסמכתא ע''ש:
ו שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לַמַּלְוֶה לֵירֵד לְנִכְסֵי לֹוֶה בֵין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְפָנָיו בְּלֹא רְשׁוּת בֵּית דִּין וּבְלֹא שׁוּמָא וְהַכְרָזָה, אֵינוֹ (יד) רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל דִבְרֵי תוֹרָה לֵירֵד לִנְכָסָיו, שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יְמַשְׁכֶּנּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין. אֲבָל אִם לֹא מָצָא דַיָּן שֶׁרוֹצֶה לְדוּנוֹ, אָז יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת דִּין לְעַצְמוֹ. באר היטב (יד) רשאי. והיינו דוקא היכא שאין מנהג פשוט בעיר לירד בלי רשות ב''ד ובלי שומא אבל מקום שיש מנהג פשוט כן בעיר אזלינן בתריה כיון דקיבל עליו כן בשטרא וכן משמע בהדיא בסי' ק''ג ס''ז ע''ש ובס''ס שס''ט עכ''ל הסמ''ע וע''ש:
ז שִׁמְעוֹן שֶׁכָּתַב עָלָיו לִרְאוּבֵן בְּאֶחָד בְּנִיסָן שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ בְּכָל סַךְ (טו) מָמוֹן עַד אֶלֶף זְהוּבִים שֶׁיּוֹדֶה שִׁמְעוֹן אַחַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר זֶה שֶׁיֵּשׁ לִרְאוּבֵן עָלָיו וְיִכְתֹּב וְיַחְתֹּם בַּחֲתִימַת יָדוֹ בְּהוֹדָאָה זוֹ, וְהוֹצִיא רְאוּבֵן כְּתַב יָדוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁהוֹדָה שֶׁיֵּשׁ לִרְאוּבֵן עָלָיו מֵאָה זְהוּבִים, וּזְמַן כְּתַב יָדוֹ בְּכ''ז בְּנִיסָן, וְנִתְקַיְּמָה חֲתִימַת שִׁמְעוֹן בְּאֶחָד בְּאִיָּר, רְאוּבֵן גּוֹבֶה מִזְּמַן שְׁטָרוֹ, דְּאָז יָצָא הַקּוֹל שֶׁנִּתְחַזֵּק שְׁטָר שֶׁל שִׁמְעוֹן עַד אֶלֶף זְהוּבִים. באר היטב (טו) ממון. ז''ל הסמ''ע נרא' דהמעש' כך הי' שראובן ושמעון היו שותפין בכמה ענינים והתחייב שמעון נגד ראובן בשטר עד אלף זהובים והי' כתוב בו ששטר זה נתן לו באופן שכל מה שיודע ע''פ חשבון שנשאר לראובן בידו ויתן לו אותו כתוב וחתום בח''י יתחייב לו באותו סך בשטר זה שהוא בעדים לטרוף בו מהלקוחות וכתבו אלף זהובים משום שיודע שיותר מזה ודאי אין לו בידו אלא פחות מזה מה שיהי' ונסתפק השואל מאיז' זמן יגב' אם מאחד בניסן מזמן השטר או מזמן קיומו דכת''י שהי' באחד באייר דע''י נתברר כמה חייב לו והשיב דיטרוף מזמן השטר דאז יצא הקול וה''ל ללקוחות למנוע מליקח וכל שכן דמחשב מוקדם לבע''ח שלו' אחר זמן ההוא ואין להם לומר כל זמן שלא נתברר ע''י כת''י כמה חייב לו אין כאן חוב ברור דמ''מ הי' להם למנוע מלקנות שמא נתן לו כת''י מיד דהא אין לכת''י קול וגם לקיום ב''ד דכת''י אין לו קול לסמוך עליו ומה''ט אין טורפין בשטר כת''י אע''פ שהוא מקוים בב''ד כמ''ש בסי' ס''ט עכ''ל:
ח רְאוּבֵן שֶׁתָּבַע אֶת שִׁמְעוֹן לְדִין וְאָמַר לֵהּ: אַתָּה הוֹדֵיתָ בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָנֶה בִּשְׁטָר, וְעַתָּה גָנְבוּ הַשְּׁטָר וּנְתָנוּהוּ לְךָ, הֵשִׁיב שִׁמְעוֹן: אַתָּה לֹא הִלְוִיתַנִי, (טז) לֵוִי נָתַן לִי מַשְׁכּוֹן וְשָׁאַל מִמֶּנִי לִכְתֹּב עָלַי שְׁטָר חוֹב בְּשִׁמְךָ, וְהוּא הֶחֱזִיר לִי הַשְּׁטָר וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ, שִׁמְעוֹן נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה. באר היטב (טז) לוי. ר''ל לוי בקש משמעון שיאמר לעדים שיכתבו שטר עליו שחייב לראובן ק' זהובים והשטר ימסרו ללוי ועשה לו כן מאיז' טעם שהי' לו וכדי שיהא שמעון בטוח מהיזק נתן לוי בידו משכון שאם יגיענו היזק יקחנו מהמשכון. סמ''ע:
ט הָרוֹצֶה לִפְסֹל שְׁטָר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בְּחַיֵּי (יז) אָבִיו, וְעוֹד שֶׁבָּא (הַמַּלְוֶה) לְתַכְלִית הָעֹנִי וְלֹא הוֹצִיאוֹ, אֵין הַשְּׁטָר (יח) נִפְסָל בְּכָךְ; אָמְנָם יֵשׁ לַדַּיָּן לַחֲקֹר וְלִדְרֹשׁ לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ, וְאִם יֵרָאֶה לוֹ בְּאֻמְדְּנָא דְמוּכָח שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה וְשֶׁקֶר, יִכְתֹּב וְיַחְתֹּם שֶׁאֵין לְשׁוּם דַּיַּן יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּדֵּל בְּדִין זֶה, וְיִתֵּן בְּיַד הַנִּתְבָּע (וְע''ל סִימָן ט''ו ס''ג) . הגה: וְכֵן כָּל שְׁטָר יָשָׁן, יֵשׁ לְבֵית דִּין לַחֲקֹר וּלְפַשְׁפֵּשׁ אַחֲרָיו (טוּר סִימָן צ''ח בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ כְּלָל פ''א סוֹף ס' י' וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קצ''א), אַף עַל גַּב שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁלֹּא יִטְעֹן הַנִּתְבָּע שׁוּם טַעֲנָה נֶגֶד הַשְּׁטָר, וְקִבֵּל עָלָיו בְּחֵרֶם וּשְׁבוּעָה, אֲפִלּוּ הָכִי הַבֵּית דִּין צָרִיךְ לַחֲקֹר אַחַר זֶה, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ (שָׁם בַּמַּהֲרִי''ק) . באר היטב (יז) אביו. פי' שטר שנתחייב ראובן לשמעון מנה הוציאו שמעון ותבע לבן ראובן והבן רוצ' לפוסלו כיון שלא הוציאו בחיי אביו מסתמא ידע שראובן הי' יכול לברר שהוא פסול או פרוע. שם: (יח) נפסל. הטעם כת' הרא''ש בתשוב' דיכול להתנצל ולומר לא היה השטר בידי בזמנים הללו. שם:
י שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בְּלָשׁוֹן זֶה: בֵּאוּר מַה שֶּׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ רְאוּבֵן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו מִמָּמוֹן עִזְבוֹן יַעֲקֹב כָּךְ וְכָךְ, אֵין לוֹ דִּין שְׁטָר לִגְבּוֹת (יט) מִמְּשַׁעְבְּדֵי. כִּי אֵין בּוֹ קִנְיָן (כ) אֶלָּא הוֹדָאָה בְּעָלְמָא הוּא; וּמוֹכִיחַ הַלָּשׁוֹן שֶׁלֹּא כִוְּנוּ בִּכְתִיבָה זוֹ אֶלָּא לְזִכְרוֹן דְּבָרִים וְלֹא לְשֵׁם שְׁטָר, שֶׁכָּתְבוּ: בֵּאוּר מַה שֶּׁהוֹדָה בְּפָנֵינוּ, וְלֹא כָתְבוּ: הֵעֲדָנוּ עַל עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁרְגִילִים לִכְתֹּב בַּשְּׁטָרוֹת, וְלֹא: הוֹדָה בְּפָנֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכּוֹתְבִים בִּשְׁטָרֵי הוֹדָאוֹת. שְׁטָר שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ (שֵׁם הַמַּלְוֶה), אֶלָּא שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ הַלּוֶֹה לְכָל מִי שֶׁמּוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר זֶה שֶׁיִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ, כָּל הַמּוֹצִיאוֹ יִגְבֶּה בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהוּא לֹא הִלְוָה זֶה הַמָּמוֹן, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נוֹלָד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַשְּׁטָר. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ'. באר היטב (יט) ממשעבדי. נרא' דה''ה דיכול לטעון פרעתי דכיון שאינו טורף בו לא חשש להניחו בידו כמ''ש בסי' ס''ט וגדול' מזו נרא' דאפי' העדאת עדים לא הוי דה''ל מפיהם ולא מפי כתבם כיון שלא צוה הלו' לכתוב ע''ל סימן ל''ט. ש''ך: (כ) ולא. כת' הסמ''ע לפ''ז נ''ל דתיבת ביאור שכתוב בשטר מגרע כח לשון הודא' שכ' אח''כ שהוד' בפנינו דלשון ביאור מור' על חשבון בעלמא ולא הודא' גמור' והוא קצת דוחק ובכל ספרי הטור לא כתוב בהן ולא הוד' רק אלא הוד' בפנינו כו' עכ''ל:
יא לֹוֶה שֶׁפָּרַע לַמַּלְוֶה וְאֵין הַמַּלְוֶה רוֹצֶה לְהַחֲזִיר לוֹ שְׁטָרוֹ, יֵשׁ (כא) לְנַדּוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ, לְפִי שֶׁעוֹבֵר עַל לָאו שֶׁל דִּבְרֵי קַבָּלָה. וְע''ל סִימָן נ''ז. באר היטב (כא) לנדותו. נרא' דמיירי שדוח' אותו המלו' מיום ליום אז מנדין אותו שיתן מיד אבל אם אינו רוצ' ליתנו כלל תיפוק ליה שמחויב להחזיר שטרו שלא יתבענו עוד הפעם וכ''כ הש''ך וע''ש:
יב שְׁטָר שֶׁנִּפְרַע אוֹ שֶׁנִּמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ, צָרִיךְ הַמַּלְוֶה לְהַחֲזִיר הַשְּׁטָר לַלּוֶֹה, דְּגוּפוֹ שֶׁל נְיָר (כב) שֶׁלּוֹ הוּא וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ''ז. באר היטב (כב) שלו. דהלו' נותן שכר הסופר ואם נתן המלו' שכר הסופר מחשב הלוא' גביה וצריך הלו' לחזור ולשלם לו ומ''מ אין לו לעכב בשביל זה השט''ח כמ''ש המחבר סי' נ''ז ס''א עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך ע''ז נרא' מדבריו דאפי' אם יכתוב ע''ג שהוא פרוע או שיקרענו א''י לעכבו ובאמת כן נרא' מהמחבר שם אבל כבר השגתי עליו והוכחתי דבענין זה יכול לעכב הנייר עד שיפרע לו פשיטי דספרא וע''ש באריכות עכ''ל:
יג מִי שֶׁטָּעַן עַל כְּתֻבַּת אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיָה עַם הָאָרֶץ וְלֹא הֵבִין כְּשֶׁקָּרָא הַחַזָּן הַכְּתֻבָּה וְהַתְּנָאִים, (כג) אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הגה: וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאַר דִּקְדּוּקִים שֶׁיֵּשׁ לְדַקְדֵּק מִן הַשְּׁטָר, וְלָא אַמְרִינָן דְּהַאי גַבְרָא לֹא דִקְדֵּק כָּל כָּךְ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבָ''שׁ סִימָן ת''פ) . באר היטב (כג) אין. ואפי' ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך כיון שקבל על עצמו ושתק וע''ל סי' מ''ה ס''ג. ש''ך:
יד מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁטַר מַתָּנָה, שֶׁמִּן הַדִּין אֵינוֹ גּוֹבֶה בוֹ, וְהֲלָּה טוֹעֵן שֶׁיָּכֹפוּ (כד) אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַשְּׁטַר, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. באר היטב (כד) אותו. הרשב''א מפרש הטעם שמקבל מתנ' כל הנא' שלו והוא נותן שכר הסופר משא''כ בשטר הלוא'. סמ''ע:
טו מְדַקְדְּקִין לְשׁוֹן הַשְּׁטָר וְדָנִין עַל פִּי אוֹתוֹ דִקְדּוּק, וְלָא אַמְרִינָן הַאי גַּבְרָא לָא גָמִיר כֻּלֵּי הַאי וְהָיָה סָבוּר שֶׁהַדִּין הָיָה בְּעִנְיָן כָּךְ וּמִפְּנֵי כָךְ כָּתַב אוֹתוֹ לָשׁוֹן.
טז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁתְּנַאי שֶׁאָדָם מַתְנֶה עִם חֲבֵרוֹ אֵין הוֹלְכִים אַחַר הַלָּשׁוֹן הַכָּתוּב, אֶלָּא אַחַר (כה) הַכַּוָּנָה: באר היטב (כה) הכוונ'. כת' הסמ''ע דכן הדין בנדרים כמ''ש בי''ד סי' רי''ח ע''ש ובס' באר שבע דף ק''ד ע''ג:
סימן סב - דין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית
ובו סעיף אחד
א אִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְהָיוּ שְׁטָרוֹת מִקְּנִיַת הַקַּרְקָעוֹת וַעֲבָדִים, אוֹ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת, כְּתוּבִים עַל (א) שְׁמָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: שֶׁלִּי הֵם, אֲפִלּוּ הַשְּׁטָרוֹת תַּחַת יָדָהּ, עָלֶיהָ לְהָבִיא (ב) רְאָיָה (ג) בְּעֵדִים שֶׁהוּא כִּדְבָרֶיהָ שֶׁהָיָה לָהּ מָמוֹן מְיֻחָד; וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיָּעִידוּ עַל (ד) אֵלּוּ הַשְּׁטָרוֹת שֶׁהֵם שֶׁלָּהּ. וְהוּא הַדִּין אִם נִמְצְאוּ לָהּ מִטַּלְטְלִים בִּרְשׁוּתָהּ, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה. הגה: וַאֲפִלּוּ (ה) אַלְמָנָה, וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁטָרוֹת בְּיָדָהּ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הַסְפִינָה) . לֹא הָיְתָה נוֹשֵׂאת (ו) וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת, וְהָיוּ שְׁטָרוֹת כְּתוּבִים עַל שְׁמָהּ, הֵם שֶׁלָּהּ. הָיוּ כְּתוּבִים עַל שְׁמָהּ וְעַל שֵׁם בַּעֲלָהּ, הֵם שֻׁתָּפוּת שֶׁל שְׁנֵיהֶם (טוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סוֹף סִימָן פ''ו) . (ז) וּסְתַם אִשָּׁה נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת (מָרְדְּכַי פ' חֶזְקַת הַבָּתִּים וְהָרַשְׁבָּ''א סי' תתקנ''ז) . אִשָּׁה שֶׁכָּתְבָה לַאֲחֵרִים שֶׁמַּה שֶּׁתַּחַת יָדֶיהָ הוּא שֶׁל אֲחֵרִים, אִם (ח) יָדוּעַ שֶׁהָיָה לָהּ מָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ, נֶאֱמֶנֶת, וְאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן פ''ו בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָיוּ הַשְׁטָרוֹת כְּתוּבִים עַל שְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת מֵאַחַר שֶׁנּוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת תּוֹךְ הַבַּיִת, מִכָּל מָקוֹם אִם מֵתָה, טוֹעֲנִין לְיוֹרְשֶׁיהָ שֶׁהִיא (ט) שֶׁלָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ לְעִנְיַן הָאַחִין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתע''ט וְרִיבָ''שׁ סִימָן קס''ט), וְכֵן נִרְאֶה לִי. וְעַיֵּן עוֹד מִדִּינִין אֵלּוּ בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן פ''ו. וְכֵן אֶחָד מֵהָאַחִים שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּשְׁטָרוֹת עֲשׂוּיִם עַל שְׁמוֹ, וְאוֹמֵר: שֶׁלִּי הֵם שֶׁנָּפְלוּ לִי מִבֵּית אִמִּי, אוֹ: (י) מְצִיאָה מָצָאתִי, אוֹ: מַתָּנָה נִתְּנָה לִי, עָלָיו לְהָבִיא (יא) רְאָיָה בְּעֵדִים. וְאִם מֵת וְהִנִּיחַ יְתוֹמִים, אָז צְרִיכִים הָאַחִים לְהָבִיא רְאָיָה בְּעֵדִים. הגה: וְדַוְקָא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ שֶׁהָיָה שֶׁל אַחִין, אֲבָל בְּדָבָר יָדוּעַ שֶׁהָיָה שֶׁל אַחִין, עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים) . וְאִם הָיוּ חֲלוּקִין בְּעִסָתָן אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר, עַל הָאַחִים לְהָבִיא רְאָיָה, וַאֲפִלּוּ בְּחַיָּיו, מִשּׁוּם דְּאֵימוּר מֵעִסָתוֹ (יב) קִמֵּץ. וַאֲפִלּוּ אוֹמֵר: מִבֵּית אֲבִי אִמִּי נָפְלוּ, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁהַשְּׁטָרוֹת כְּתוּבִין עַל שְׁמוֹ, אֲבָל כָּתוּב עַל שֵׁם הָאַחִין אוֹ עַל שֵׁם אֲבִיהֶם, לֹא יוּכַל לוֹמַר שֶׁשֶּׁלּוֹ הוּא. וַאֲפִלּוּ מֵת, עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה בְּעֵדִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת וְרַמְבַּ''ם פ''ט מֵהִלְכוֹת נְחָלוֹת וְהָרֹא''שׁ כְּלָל פ''ה) . וְכָל זֶה בְּאִשָּׁה אוֹ אַחִין, אֲבָל בֶּן בַּיִת שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּשֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, כָּל מַה שֶּׁהִפְקִיד אוֹ שֶׁנִּמְצָא תַּחַת יָדוֹ הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא (יג) שֶׁלּוֹ, זוּלָתִי אִם נוֹדַע שֶׁהוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ אָמוּד, וְיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ שׁוּם דָּבָר חוּץ מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת; וְאִם מֵת, נוֹתְנִין לְיוֹרְשָׁיו (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''ל) . באר היטב (א) שמה. כתב הש''ך משמע אפי' השטרות והמטלטלים תחת ידה ואית לה מגו דלהד''מ או החזרתי אינה נאמנת ודלא כתשובת מהר''מ אלשיך ותשובת מהר''א ששון ע''ש: (ב) ראיה. ואם אינה מביאה ראיה צריכה להחזיר אפי' גוף השטרות כ''כ בעה''ת וכן משמע מכל הפוסקים וע''ל סי' ס''ו סי''א. ש''ך: (ג) בעדים. לאפוקי ממ''ד דסגי שמתקיים השטר ואז אמרי' דה''ל כנחקר' עדותן בב''ד קמ''ל דלא. סמ''ע: (ד) אלו. ואפי' אין הסך שמעידים עולה כשעור השטרות ההם כמ''ש הב''י בשם כמה פוסקים דמספק תלינן להעמיד הממון בידה כדאמרי' לקמן אימור מעיסתו קמץ. ש''ך: (ה) אלמנה. משום דבגמ' קאמר דה''א אלמנה א''צ ראיה כיון דשבח הוא לה שהאמינוה בב''ד להיותה אפטרופא על היתומים ודאי לא גנבה משלהם קמ''ל דאפ''ה צריכה להביא ראיה עכ''ל הסמ''ע ועיין בש''ך שהאריך מאד בדין זה ומקור דינים אלו עיין בא''ע סי' פ''ה: (ו) ונותנת. כ' הסמ''ע דבא''ע ס''ס פ''ו כ' דאפי' נושאת ונותנת כו' מ''מ אם ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה ואם כתבו הבעל ע''ש שניהם הרי הוא של שניהם ומור''ם איירי כאן כשכתבה האשה עצמה על שמה או ע''ש שניהם דאז צריך דוקא שלא תהא נושאת ונותנת כו' הש''ך כ' דאין כן דעת הרב אלא דאזיל לטעמיה שכתב בד''מ בא''ע שם בשם הרשב''א דסתם אשה נושאת כו' וכל מה שיש לה בחזקת בעלה הוא כו' וכן נ''ל עיקר דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי כמ''ש בא''ע סי' פ''ה ופ''ז ונתבאר עוד שם דאם היא אומרת שלא היו המעות טמונים אינה נאמנת עכ''ל וע''ש: (ז) וסתם. הטעם דהאי נושאת ונותנת אינו ר''ל דוקא בפרקמטיא אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה וכ''כ הטור בא''ע ס''ס פ''ו בהדיא ע''ש עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כתב דדין זה צ''ע דנראה דבעי' דוקא שהיא לבדה נושאת ונותנת גם בתשובת ר''ל ן' חביב כ' דסתם אשה אינה נושאת כו' ועיין בתשובת מהרש''ך ח''ג סי' כ''ט עכ''ל וע''ש: (ח) ידוע. ע''ל ס''ס נ''ו דלא כ''כ אלא נאמן במגו וזה שייך אף בדלא ידוע שהיה לה ממון כו' וצ''ל דשאני הכא דמיירי שכתבה לאחרים והיא מתה ע''כ אין לה מגו עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דהב''ח השיג ע''ז ותירץ דשאני התם שהבעל מת והיורשים אינם טוענים ברי ובסי' הנ''ל השגתי על שניהם והוכחתי דכאן אפי' מגו לא מהני לה כיון דנושאת ונותנת כו' מסתמא הכל של בעלה אם לא שידוע שהיה לה ממון מיוחד ושם איירי מדיני שליש ע''ש שהארכתי עכ''ל (גם הט''ז מיישב כעין זה והשיג על הסמ''ע ע''ש): (ט) שלה. ואפי' אם יורשי הבעל טוענין ברי לא מהני. ש''ך: (י) מציאה. כתב הש''ך דמכאן משמע דאחין או שותפין שמצא א' מהן מציאה הוא לעצמו וכן עיקר ודלא כמי שפסק הלכה למעשה דחולקין ולפ''ז קשה על הרמ''א דפסק בסימן קע''ו סי''ב דשותף שגנב או גזל צריך לחלוק עם חבירו דהא בירושלמי מדמי לה להדדי עכ''ל: (יא) ראיה. הטעם כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוה ממונו אלא דבחייו אמרינן אם איתא דהוא שלו א''א דלא יוכל להביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד משא''כ לאחר מותו דבן לא ידע כולי האי במילי דאבוה ומה''ט כתב הד''מ בשם הרשב''א דאם מתה והניחה מטלטלים דלא אמרי' בהו על האחין להביא ראיה כיון דלית כאן דבר שמסייע להיורש להעמידו בחזקתו עכ''ל הסמ''ע (והט''ז הקשה ע''ז ממ''ש בתשובת מהר''מ על אלמנה א' שניסת והכניסה ספרים כו' ע''ש דמסיק דאין להוציא ממון מן המוחזק דיכול לו' קים לי) וכתב הש''ך דלא מהני טענת ברי של האחין אפי' אם השטרות תחת ידם ע''ש: (יב) קמץ. וכתב הטור אפי' אם סך השטרות גדול וא''א לומר שקמץ כ''כ מאכילתו או משאר דברים מ''מ אמרינן שמא עסק בההוא פורתא עד שנעשה טובא והיינו דוקא כשזמן הלואת השטר היה אחר שנחלקו בעיסתן או בשאר ענינים אבל קודם לכן לא ולא אמרי' שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלוק עם אחיו עכ''ל הסמ''ע: (יג) שלו. כתב הסמ''ע דל''מ דאין מוציאין מיד הבן בית או הנפקד אלא אפי' הוא מוציא מיד הבעל בית או יורשיו מכח חזקה זו שכל מה שנמצא כו'. ומ''ש הרמ''א אבל בן בית כו' לא אשטרות הכתובים על שמו כו' קאי אלא על כל הנזכר קאי ונראה דה''ט דדוקא באשה ואחין ששולטין בהממון זה כזה חששו שמלאו לבו לומר כולו שלי שלא כדין אבל בן בית דאין לו שייכות בהממון אם לא מכח שהאמינו בעה''ב וכיון שהאמינו האמינו עכ''ל והש''ך כתב כאן בדרך קצרה כל הדינים העולים מסימן זה והרוצ' לעמוד עליהם יע''ש:
סימן סג - מי שהועד עליו שמחזר אחר זיוף
ובו ב' סעיפים
א הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: מִמֶּנּוּ שָׁאַל לְזַיֵּף לוֹ שְׁטָר (א) זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּחוֹתְמָיו, אֵין גּוֹבִין בּוֹ (ב) לְעוֹלָם, (ג) אֶלָּא אִם כֵּן עֵדֵי הַשְּׁטָר מְעִידִים שֶׁרָאוּ הַהַלְוָאָה, אוֹ אֲחֵרִים מְעִידִים עֲלֵיהֶם שֶׁרָאוּ שֶׁחָתְמוּ. וְאִם עֵדֵי הַשְּׁטָר מְעִידִים שֶׁזּוֹ הִיא (ד) חֲתִימָתָן, גּוֹבִין בּוֹ. וְיֵשׁ (ה) חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְהַכָּרַת הַחֲתִימָה לֹא מְהַנֵּי (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ''ה וְרַ''ן פֶּרֶק אֵלּוּ נַעֲרוֹת) . באר היטב (א) זה. כתב הסמ''ע דל''ד קאמר זה אלא שטר כזה והיינו שביקש מהם שיכתבו לו שראובן חייב לו מנה ובשטר זה שמוציא עתה נכתב ג''כ סך כזה אמרינן ודאי זיוף הוא וכתב הש''ך בשם הב''ח דאם יש לו ב' שטרות מאותו סך על אותו פלוני גובה א' מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ע''כ ול''ד למ''ש בס''ב בהג''ה אם אמר זייפו לי שטר אחד כו' דהתם כיון שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו היה גם על סך הרבה וכל השטרות בכלל משא''כ הכא שלא הזכיר רק סך פלוני עכ''ל: (ב) לעולם. ואפי' באו אנשים דעלמא והעידו שהם מכירין חתימתן של אלו החתומים אמרינן דטרח וזייף ואפי' תפס אח''כ מהלוה חוזרים ומוציאין מידו ומיהו ג''כ לא קרעינן ליה דלמא יברר שאינו זיוף וכדמסיק וז''ל הש''ך ודוקא שלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראוהו בידו קודם הזמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל כ''כ הב''ח והיינו כשנתקיים אז כשראוהו או שיש להם סימן מובהק בו וכה''ג ומועיל זה לענין טענת להד''ם ומ''מ יכול לטעון פרעתי וזה שטר אחר ומזויף הוא והיינו כשלא אמרו רק שהכירו אז החתימות אבל כשנתקיים כבר או יש להם סימן מובהק מהני אף לענין טענת פרעתי עכ''ל: (ג) ההלוא'. פירש הסמ''ע דאפי' אינן יודעים שאותה הלואה היה מלוה בשטר ויכול להיות שמלוה ע''פ היה וגם אין עידי השטר רואים עתה השטר שיעידו על חתימתן מ''מ מאחר שאחרים מכירין החתימות מצטרפין זה לזה וגובין בו והש''ך חולק ע''ז וס''ל דלא מהני הכרת החתימות בשום ענין ואף שידוע שההלוא' היא אמת מ''מ יכול לטעון פרעתי וע''ש: (ד) חתימתן. בד''מ כ' דלדעת הרמב''ם דס''ל דכל עידי השטר הבאים לקיים חתימתן צריכים ג''כ לזכור ההלוא' וכמ''ש בס''ס מ''ו מ''מ כשאמרו זו היא חתימתן והלכו להן אמרינן מסתמא זוכרים ג''כ ההלואה. סמ''ע: (ה) חולקין. כתב הסמ''ע אבל בשני בבות הראשונות דהיינו שראו ההלואה או שאחרים מעידין שראו שחתמו ליכא מאן דפליג וגם אם עידי השטר מעידים שזהו חת''י וזוכרין שחתמו זה השטר אין סברא לו' שיהא גרע מאילו העידו אחרים שראו שחתמו אבל דעת הש''ך כהר''ן שחולק ע''ז וס''ל דבעדים עצמן נמי חיישינן שטועין וכיון דמהדר אזיופא שמא זייף כ''כ עד שהעדים סבורים שזהו חתימתן וא''כ אף שזוכרין ההלוא' ג''כ יכול הלה לטעון פרעתי וע''ש:
ב כְּשֶׁאָמְרוּ אֵין גּוֹבִין בּוֹ, לֹא (ו) מַשְׁהִינָן לֵהּ בְּיָדֵהּ, אֶלָּא מוֹקְמֵינָן לֵהּ בְּיַד שָׁלִישׁ. הגה: וְאִם לֹא אָמְרוּ הָעֵדִים שֶׁשָּׁאַל לָהֶם לְזַיֵּף שְׁטָר זֶה, אֶלָּא שְׁטָר סְתָם, (ז) כָּל שִׁטְוֹתָיו שֶׁל זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ לְזַיֵּף אִתְרְעוּ, וְלָא גָבִינָן בְּהוּ (טוּר) . באר היטב (ו) משהינן. ודוקא בזה דיש ריעותא דמהדר אזיופא ולא מהני ליה תפיסה מש''ה אין מניחין אותו בידו שחששו שיגבה בב''ד אחר אבל בסי' ל''ח בדין סטראי ובסי' מ''ו אם באו ב' עדים ואמרו שהעדים פסולים אף דגם שם לא מגבינן ולא קרעינן מ''מ מניחים אותו בידו כיון דמהני בהו תפיסה לא חששו אם יגבה בב''ד אחר דמה לי תפיסה מה לי זה. סמ''ע: (ז) כל. משמע אפי' אם יש לו כמה שטרות על איש א' והטעם כיון שלא הזכיר שום סך אמרינן דדעתו היה על כל סך ממון שאפשר וכן אם לא הזכיר איש ידוע אמרינן שדעתו היה על כל אדם שבאפשרי. כ''כ הסמ''ע והש''ך:
סימן סד - נפקד שרצה לעכב בחובו שטרות הפקדון
ובו סעיף אחד
א מִי שֶׁהִפְקִידוּ בְּיָדוֹ שְׁטָרוֹת, וּמֵת הַמַּפְקִיד, וְטוֹעֵן הַנִּפְקָד: מֵחַיִּים תָּפַסְתִּי אוֹתָם לְמַשְׁכּוֹן בִּשְׁבִיל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי עַל הַמַּפְקִיד, דְּאִלּוּ לִגְבּוֹתָם לֹא הָיָה מוֹעִיל בְּלֹא (א) כְּתִיבָה, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעָם מִמֶּנּוּ מֵחַיִּים וְלֹא רָצָה לְהַחֲזִירָם לוֹ, אָז הָוְיָא תְפִיסָה. וְאִי לֹא, לֹא. וּמַיְרֵי שֶׁיֵּשׁ (ב) עֵדִים שֶׁהִפְקִידָם בְּיָדוֹ, וְגַם יֵשׁ עֵדִים שֶׁרָאוּם עַתָּה בְּיָדוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן הָיָה נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ (ג) דְנֶאֶנְסוּ אוֹ לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. וְכָל זֶה לְדִינָא דִּגְמָרָא, אֲבָל לְמַאי דְתַקּוּן רַבָּנָן שֶׁגּוֹבִין מִטַּלְטְלֵי דְיַתְמֵי, גּוֹבִין מִשִּׁטְרוֹתֵיהֶם אֲפִלּוּ לֹא תָּפַס מֵחַיִּים. הגה: (ד) וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ מִגּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לְקוּחִין הֵם בְּיָדִי, מִכָּל מָקוֹם אִם תְּפָסָם מֵחַיִּים יוּכַל לוֹמַר: לְמַשְׁכּוֹן תְּפַסְתִּים (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק הַכּוֹתֵב), דְּלָא כְּיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּלָא יוּכַל לוֹמַר: לְמַשְׁכּוֹן תְּפַסְתִּים אֶלָּא בְּיָדוּעַ שֶׁהָיָה חַיָּב לוֹ, מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ מִגּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (א) כתיבה. היינו קני לך איהו וכל שעבודיה כמ''ש בסי' ס''ו ואפי' להרמב''ם דס''ל דנאמן לומר שטר כתיבה היה לי ואבדתיו הכא מודה דאינו נאמן כיון דיש עדים שבפקדון באו לידו עכ''ל הסמ''ע. וכתב הש''ך אבל אם היה יכול לטעון לקוח הוא בידי ולא היה צריך כתיבה כגון בממרמו''ת שלנו וכה''ג נאמן לומר למשכון תפסתים במגו דלקוח וכ''נ להדיא מבואר מכל הפוסקים דלא כהב''ח כנ''ל ברור ועיין בתשובת ר''מ אלשיך ר''ס ד' עכ''ל וע''ש: (ב) עדים. והר''ן כת' דלדעת הרי''ף אפי' ליכא עדים וראה אפ''ה לא מהימן אף להחזיק גוף השטר למשכון ע''ש כן מוכח להדיא דעת התוספות ושאר פוסקים ותימה שלא הביא המחבר דבריהם ומה שהקשו הרא''ש והט''ו דיהא נאמן במגו דנאנסו או להד''ם או החזרתיו י''ל משום דאז לא הי' יכול להראותם והי' מפסיד הכל א''נ דבשטרות לא שייך מגו זה דמה יעשה בהם שאין בידו למוכרן שלא יהי' מי שלוקחן כיון שהם כתובים על שם אחרים ושטר כתיבה אין לו ועוד שאם ימכרם יתגלה שהיו בידו ולא נאנסו ולכך טוען למשכון תפסתים וחושב שבזה יזכה בדין שיוכל לגבותם א''נ חושב שהלווים יפרעו לו דמה איכפת להו למי משלמין אבל אם הי' טוען להד''ם או נאנסו לא ישלמו לו אח''כ שיודעים שמשקר וא''ל שיעשה קנוניא עמהם מי יימר דשמעי ליה אבל עכשיו סובר הוא שיחשבו שאומר אמת שמשכון הם בידו ונ''מ בדינים אלו היכא שאין ידוע שחייב לו המפקיד דליכא מגו בשטרות וע' בתשובת ר''מ אלשיך סי' ק''ל ובתשובת מבי''ט ח''ב ס''ס קכ''ט וסי' רפ''ט עכ''ל הש''ך: (ג) דנאנסו. פירוש לא היינו צריכין עדים שתבעה ממנו בחייו אלא הי' נאמן במגו ואף שאז לא היה יכול להראותן מ''מ י''ל דהמגו הוא כך כשיבאו היורשים לתבעו ישיב להן בפני הב''ד שנאנסו ובינו לבינם יגלה להן שהם בידו ושיחזירם להם כשישלמו לו חוב אביהן ולכן בסי' ס''ו סי''א דמיירי שצריכין להראותו בב''ד כדי לגבות בו לא אמרי' האי מגו וע''ל סי' קל''ג סכ''ה והא דלא קאמר מגו דהחזרתים לכם דה''ל מגו דהעזה. ואי ליכא עידי פקדון נאמן במגו דהוי אמר שבתורת משכון באו לידו עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כתב דאין דבריו נכונים דאע''ג דהי' מעיז הוי מגו כמ''ש בסי' ע''ה ס''ו וסי' פ''א סכ''ג וסי' צ''ג ס''ב וסי' שס''א ס''ז וכמה דוכתי אלא לאו דוקא נקט וה''ה במגו דהחזרתי וכ''כ הב''ח ע''ש גם מה שפי' הסמ''ע דמ''ש דנאמן במגו דנאנסו היינו בשבועת היסת כמו שאם הי' טוען נאנסו היה נשבע היסת ולענ''ד אינו כן דאין נשבעין היסת על טענת שמא גם לענין אם טוען למשכון תפסתים ס''ל להסמ''ע דנשבע היסת והב''ח כתב דנשבע בנק''ח כעין דאורייתא כמו בסי' ע''ב סי''ז גבי תופס המשכון ולי נרא' דל''ד לשם כיון שאינו רוצ' לגבות בשטרות דהא אינו מועיל לזה תפיסתו מפני שאין לו כתיבה לכן נרא' דה''נ אי הוה טעין נאנסו לא הי' צריך לישבע אפי' היסת השתא נמי א''צ מיהו היינו בענין שהי' נפרע מהיתומים בלא שבוע' כגון שהאמינו וכה''ג דאל''כ צריך לישבע מצד גלגול וכ''ז לדעת הט''ו אבל כבר העליתי לעי' דאינו נאמן במגו דנאנסו כו' אפי' ליכא עדים וראה מיהו נ''מ בזה בעלמא אם הי' טוען החזרתי לכם או להד''ם הי' נאמן במגו דנאנסו בלא שבוע' למקצת פוסקים או אם טען החזרתי לאביכם הי' נאמן לכ''ע אף בלא היסת וכ''ש אם טען נאנסו גופיה ודלא כהסמ''ע וב''ח מיהו למ''ש בסי' ס''ו סל''ט דמ''מ צריך לישבע מדרבנן על שטרות שאינן ברשותו א''כ גם כאן היכא דטוען החזרתי לכם או לאביכם צריך לישבע עכ''ל: (ד) ואע''פ. ע' בסמ''ע ובש''ך ובט''ז מה שפירשו בהג''ה זו דלכאור' אין לדברים האלו הבנ' ע''ש:
סימן סה - דין שטרות שנמצאו, ודין שובר שנמצא ביד שליש
ובו כ''ד סעיפים
א הַמּוֹצֵא שְׁטָר אֶצְלוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵע מַה טִּיבוֹ, אִם הַמַּלְוֶה הִפְקִידוֹ אוֹ הַלּוֶֹה אוֹ אִם הִפְקִידוּהוּ בְּיָדוֹ בְּתוֹרַת שָׁלִישׁוּת וּמִקְצָתוֹ פָרוּעַ, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְאִם הֶחֱזִירוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב עַל שְׁמוֹ, (א) עָבַר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים. וְאִם זֶה שֶׁהַשְּׁטָר עַתָּה בְּיָדוֹ מַכְחִישׁ דִּבְרֵי אוֹתוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ, הָיָה (ב) יָכוֹל לִגְבּוֹת בּוֹ. וְאִם הוּא מוֹדֶה לוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לְיָדוֹ, צָרִיךְ (ג) לְהַחֲזִירוֹ לוֹ וִיהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וּבְסִימָן זֶה (ד) יִתְבָּאֵר עוֹד וְעַיֵּן סָעִיף ט''ז. וְאִם שְׁטַר מַשְׁכּוֹנָא נִמְצָא בְיָדוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל מַּשְׁכּוֹנָא מֻחְזָק בַּקַּרְקַע, אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם שׁוּם (ה) טַעֲנָה, וִיהֵא הַשְּׁטָר מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וּמַחֲזִיר הַקַּרְקַע (ו) לִבְעָלֶיהָ. הגה: וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּמִי שֶׁאֵין לוֹ שַׁיָּכוּת עִם הַמַּפְקִיד אוֹ הַנִּפְקָד, אֲבָל בֵּן שֶׁמּוֹצֵא שִׁטְרוֹת שֶׁל אָבִיו בְּיָדוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵע מַה טִּיבָן, אוֹ הָאָב שֶׁמּוֹצֵא שְׁטָרוֹת בְּנוֹ וְהוּא סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהוּא הַדִּין כָּל אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן חֲזָקָה זֶה עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קמ''ט, כָּל אֵלּוּ כְּאָדָם אֶחָד הֵן וְהָוֵי כְּאִלּוּ נִמְצָא תַּחַת יְדֵי (ז) עַצְמוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף ל''ה) . באר היטב (א) עבר. ע''ל סי' נ''ו ס''ו בהגה''ה: (ב) הי'. כתב הסמ''ע מדכתב הי' כו' משמע שאינו מילתא דפסיקא וה''ט משום דא''י לגבות בו עד שישבע כעין דאורייתא נגד השליש דאף שיצא השלישות מידו ה''ל כעד אחד כמ''ש בסי' נ''ו אבל אינו נשבע שבוע' דאוריי' ממש דכל הנשבעין שבתור' נשבעין ונפטרין וזה נשבע ונוטל וכמ''ש בסי' פ''ט וק''ח גם אין זה בכלל מ''ש דאין נשבעין על השטרות רק היסת כמ''ש בסי' צ''ה דהא אין זה נשבע נגד השטר אלא נגד העד שאומר שמסר לו השטר עכ''ל והש''ך כתב דלדידיה צ''ע ול''ד לע''א מעידו שהוא פרוע דשם מעיד בפירוש משא''כ הכא שאינו מעיד בפירוש שהוא פרוע דנהי שהי' בידו יכול להיות שהי' של המלו' ולא מצינו שבועה זו במשנ' ובש''ס ודמי למ''ש הב''י בשם בעה''ת בר''ס נ''ח בדאיכא ע''א שפרע לו והוא טוען סטראי דא''נ שבועה כלל ע''ש וה''ה הכא ואפי' להפוסקים שם דה''ל משואיל''מ היינו משום שעכ''פ מעיד העד שפרע בבירור משא''כ הכא ואפי' א''ת שאין לחלק בזה מ''מ לדעת בעה''ת נרא' דהכא א''צ שבוע' ואף דמכחיש את העד מ''מ לא גרע מאילו הי' מודה לו וטען ברי שחייב לו שלא הי' צריך לישבע כמ''ש לקמן מכ''ש עתה שמכחישו ג''כ וצ''ע עכ''ל. (ג) להחזירו. ז''ל הש''ך דין זה כתב הטור בשם תשובת הרא''ש וחפשתי בכל התשובות ולא מצאתיו וגם הוא תמוה בעיני דלמה לא יהא נאמן במגו שהי' מכחישו וכ''ש לדעת בעה''ת (שבס''ק ב') והרב כתבו בסי' נ''ח בסתם קשה למה צריך כאן להחזירו וצ''ע ונרא' דהט''ו מיירי שהמלו' עצמו אינו טוען ברי שהוא ג''כ מסופק שמא פרע דהשתא לא שייך מגו כו' עכ''ל ועיין שם: (ד) יתבאר. כתב הסמ''ע הא דכתבו הט''ו בסי' י''ז פלוגתא בזה וכאן כתבו בסתם צ''ל דיש לחלק דכשהי' ביד שליש יכול להחזירו לידו כמו שהי' משא''כ כשנפל ואחר מצאו דלא האמינהו ליתנו לידו וכ''ש לחזור וליתנו על הקרקע שמצאו שם והש''ך כתב דא''צ לדחוק כ''כ ולק''מ לפי מ''ש לעי' דמיירי כאן שהמלו' אינו טוען ברי כנ''ל: (ה) טענה. פי' לא טענת לקוח שהרי ע''י השטר נודע שבא לידו בתורת משכון ואינו נאמן לומר שממושכן בידו בסך כך כמשמעות השטר דכיון שהוא ביד שליש אימר דנפרע כולו והלו' הפקידו. סמ''ע: (ו) לבעליה. אע''פ שזה מוחזק בה בכה''ג דאיכא ריעותא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת. שם: (ז) עצמו. פי' ואם טוען האב שהלו' חייב לו גובה בו אבל אם גם הוא אינו יודע אם פרוע הוא או לאו כבר נתבאר בסי' נ''ט דצריך להחזיר השטר ללו' אע''פ שהוא מקוים דה''ל לידע אם שטרו פרוע או לא. שם:
ב וְכֵן (ח) יוֹרְשֵׁי הַנִּפְקָד לֹא יַחֲזִירוּ שׁוּם שְׁטָר שֶׁנִּמְצָא בִּרְשׁוּת אֲבִיהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מַה טִּיבוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הַמַּלְוֶה בְּעַצְמוֹ לְקָחוֹ קֹדֶם שֶׁבָּא לְיַד (ט) אַחֵר, לָא אַמְרִינָן בֵּהּ יְהֵא מֻנָּח, וַאֲפִלּוּ לְקָחוֹ מִבֵּית הַיּוֹרֵשׁ קֹדֶם שֶׁבָּא לְיַד הַיּוֹרֵשׁ. וּמִיהוּ, אִם הַיּוֹרֵשׁ מוֹצֵא (שְׁטָר) כְּתֻבַּת אִשָּׁה הַנִּפְקָד אֶצְלוֹ, יַחֲזִירֶנּוּ לָאִשָּׁה, וְלָא חַיְשִׁינָן שֶׁהִיא פְרוּעָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ''א) . באר היטב (ח) יורשי. כתב הסמ''ע דקמ''ל בזה דל''ת דהיורשים לא ה''ל למידע ויחזירו למלו' קמ''ל וצ''ע דבסי' רמ''ג סי''ג גבי שטר מתנ' שנמצא אצל יורשי הנפקד פסק המחבר דיחזירו ליורשי הנותן ואפשר לחלק די''ל דמיירי שם בשטר שאין בו קנין דעדיין לא זכה בהמתנ' משא''כ בהלוא' דיש שטר כשר לפנינו ומודה שהלו' לו רק דחיישינן שמא פרע לו מש''ה לא יחזירו לשום אחד מהן והש''ך חולק ע''ז וכתב דבהדיא מוכח בש''ס דאפי' שטר מתנה שאין בו קנין שנמצא לא יחזיר לא לזה כו' ופשיטא דנמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק וכן הוא בהדיא בתוספתא אלא העיקר דבסי' רמ''ג מיירי דידוע שהנותן נתנו לידו ובהדיא ס''ל להרא''ש דבכה''ג מחזירין לו עכ''ל וע''ש: (ט) אחר. כתב הסמ''ע נרא' דלאו דוקא קאמר אלא אפי' בא ליד אחר כל זמן שלא נשמע מפי האחר שיש בו ספק ואינו יודע מה טיבו ולקחו המלו' מידו לא אמרינן ביה יהא מונח והב''ח השיג עליו וע''ש עכ''ל הש''ך (והט''ז הסכים לדעת הסמ''ע וכתב דבהרשב''א משמע בהדיא כן ודלא כהב''ח שהגיה דברי הרשב''א ע''ש):
ג יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, לֹא יוֹצִיאֵם מִתַּחַת יָדוֹ אֶלָּא קָרוּעַ, דְּחַיְשִׁינָן לִקְנוּנְיָא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּלָא חַיְשִׁינָן, (י) וְאִם שְׁנֵיהֶם רוֹצִים יַעֲשֶׂה (יא) כְּמַאֲמָרָם. באר היטב (י) כתובת. ה''ט דאין כתובה עומדת להפרע עד אחר מות בעלה וסיים שם בהריטב''א והיא הנותנת שאין היורש נאמן לומר שמכר' לו הכתוב' בכתיב' ומסיר' או באגב או משכנו אצלי והא דכתב המחבר בס''ה דשטר נדונייתא הנמצא הוא כשט''ח נ''ל דדוק' נדונייתא שהיא נתנה לו בשע' שכנסה ועומד טפי להפרע אבל כתוב' אסור לפרוע בחייו ולשהות עמה בלא כתוב' כמ''ש בא''ע סי' ק' סס''ב וסי' ק''ב ס''ה עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כתב דבחנם דחק דפשיטא דמדינא אף בכתוב' חיישינן לפרעון כשנמצא ביד אחר לאחר שנתאלמנ' אלא הכא הוא מצד המנהג כמ''ש הריטב''א מנהג הוא בגלילותינו שהיורש מחזיר לאשה שחזק' שהיא הצניע' כו' והרב קיצר בדבר ולפ''ז היכא דאין מנהג חיישינן לפרעון עכ''ל: (יא) כמאמרם. כן הוא ל' הרא''ש ז''ל והטור פירשו דאם יתפשרו ביניהן שיאמין הא' לחבירו בשבוע' כי המלו' יכול להשביע ללו' כו' ולפי''ז לא ה''ל להמחבר לקצר דברי הרא''ש וה''ל לפרש דעכ''פ שבוע' מיהא צריך עכ''ל הסמ''ע והש''ך חולק עליו וכת' דדעת הרא''ש דאם שניהם רוצים אפי' בלא שבוע' יחזירו למלו' וכן פי' הב''ח דברי הטור והשיג על הסמ''ע בזה ע''ש רק כשאומר המלו' ללו' אשתבע לי אז צריך לישבע או שיתפשרו מי ישבע כדי שלא יהא השטר מונח ועיין בתשובת הרב סי' ל''ג עכ''ל (גם הט''ז השיג על הסמ''ע בזה וע''ש מה שמפרש הוא דברי הטור):
ד אִם יִטְעֲנוּ הַיּוֹרְשִׁים עַל שְׁטָר שֶׁמּוֹצְאִים בִּרְשׁוּת אֲבִיהֶם שֶׁאָבִיו הִלְוָה עָלָיו מָעוֹת לַמַּלְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹתוֹ מֵהַלּוֶֹה בְּלֹא כְתִיבָה, מִכָּל מָקוֹם לְקָחוֹ לְמַשְׁכּוֹן, טַעֲנָתָם טַעֲנָה; אֲבָל (יב) אֲנָן לֹא טַעֲנִינָן לְהוּ. באר היטב (יב) אנן. ל' הרא''ש בתשו' דמלתא דלא שכיחא היא להלוות מעות על שטרות שאינו יכול לגבותם ולפ''ז אם הם כתובים בענין שיכול לגבותם אפי' ידעינן שאינן של אביהן טענינן להו שלקחום למשכון גם להפוסקים דס''ל דאפי' מלתא דלא שכיחא טענינן ליתמי כמ''ש בסי' ק''ח ס''ד ובסי' רל''ז ושס''א ה''ה הכא טענינן להו וצ''ע עכ''ל הש''ך (* ועכ''פ בממרמות שלנו טענינן להו שלקחום למשכון):
ה רְאוּבֵן שֶׁמֵּת וְנִמְצְאוּ בִּרְשׁוּתוֹ שְׁטָרוֹת שֶׁל אֲחוֹתוֹ קְשׁוּרִים יַחַד, מִקְצָתָם לִזְכוּתָהּ דְּהַיְנוּ שְׁטַר נְדוּנְיָתָהּ וְשִׁטְרֵי קַרְקְעוֹתֶיהָ, וּמֵהֶם לְחוֹבָתָהּ כְּגוֹן שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁנָּתְנָה לְבַעֲלָהּ קַרְקַע שֶׁהָיָה לָהּ, אַף שֶׁשְּׁטַר נְדוּנְיָתָהּ הוּא כִּשְׁאָר שִׁטְרֵי חוֹבוֹת, מֵאַחַר שֶׁהוּא (יג) קָשׁוּר עִם שִׁטְרֵי קַרְקְעוֹתֶיהָ שֶׁהֵם וַדַּאי שֶׁלָּהּ, הָוֵי כְּאִלּוּ נוֹדַע וַדַּאי שֶׁהִיא הִפְקִידָתָם. וּמִטַעַם זֶה גַם שְׁטַר הַמַּתָּנָה שֶׁנָּתְנָה לְבַעֲלָה קַּרְקַע אָנוּ מַחֲזִיקִים שֶׁהִיא הִפְקִידָתוֹ, וְיַחֲזִירוּ לָהּ אוֹ לַיּוֹרְשִׁים. באר היטב (יג) קשור. כתב הש''ך דדין זה למד הרא''ש ממה דאמרינן מצא בחפיס' כו' וכן פירות בכלי דמחזירין אגב סימני הכלי ומ''מ אין ראייתו מוכרחת דהתם לא ידענו שהי' ביד אחר ומהיכי תיתי לומר כן אלא אמרינן כיון שזהו ודאי שלו א''כ גם הקשור בו הוא שלו אבל הכא י''ל דהשליש שמת קשר כל הענינים המשולשים אצלו יחד וצ''ע עכ''ל (גם השיג על הסמ''ע במ''ש דמיירי כאן בשטר מתנה בקנין דזה אינו כמ''ש בס''ק ח' ע''ש):
ו הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, אֲפִלּוּ הוּא תּוֹךְ (יד) זְמַנּוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵין בּוֹ אַחֲרָיוּת וְלֹוֶה מוֹדֶה, לֹא יַחֲזִיר, דְּחַיְשִׁינָן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא. וַאֲפִלּוּ אָמַר הַלּוֶֹה אוֹ הַמַּלְוֶה: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִי, לֹא יַחֲזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. וְאִם מְפֹרָשׁ בַּשְּׁטָר בְּהֶדְיָא שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת, אִם חַיָּב מוֹדֶה, יַחֲזִיר. באר היטב (יד) זמנו. אע''פ דחזק' שאין אדם פורע תוך זמנו כמ''ש בסי' ע''ח מ''מ כיון דאיכ' ריעותא דנפיל' אמרינן שמא אירע דפרע לכך לא נזהר בשמירתו. סמ''ע:
ז וְכֵן אִם יֵשׁ לַלּוֶֹה בְּנֵי חוֹרִין (טו) שֶׁמַּסְפִּיקִין לְשִׁעְבּוּד הַחוֹב, אִם חַיָּב מוֹדֶה, יַחֲזִיר. וְכֵן אִם נִמְצָא בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב, וְכָתוּב בּוֹ (טז) הֶנְפֵּק (פֵּרוּשׁ, קִיּוּם שֶׁעוֹשִׂין אַנְשֵׁי הַבֵּית דִּין, תַּרְגּוּם ''יָצָא'' נְפַק, וְלָכֵן נִקְרָא ''הֶנְפֵּק'' שֶׁיָּצָא בְבֵית דִּין), אִם חַיָּב מוֹדֶה, יַחֲזִיר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְאַמְרִינָן שֶׁאִם נִמְצָא בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב יַחֲזִיר, הָנֵי מִלֵּי דְלֵיתֵהּ לַלּוֶֹה קַמָּן, אֲבָל (יז) אִיתֵהּ קַמָּן וְאָמַר: פְּרַעְתִּיו וּמִמֶּנִּי נָפַל, לֹא יַחֲזִיר. באר היטב (טו) שמספיקין. כ' הסמ''ע והא דלא אמרינן שמא חייב זה לאחרים ששטרו מאוחר לשטר זה מש''ה אומר להחזיר השטר לזה כדי שיהא מוקדם דומה לזה כתב הט''ו בסי' ל''ז סט''ו גבי מכר שדה שלא באחריות דאינו מעיד עליה ע''ש שאני הכא דיש לפנינו שטר כשר מסייע להודאתו לכן לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דלקוחות משא''כ התם דרוצ' לסתור דברי המערער המביא עדות וראי' נגדו והש''ך השיג עליו וכתב דכולהו סוגיות דהש''ס וכן בכל הפוסקים משמע להדי' דחיישינן לב''ח וללקוחות אע''פ שאין ידוע לנו אלא נרא' דכאן מיירי שידוע בבירור שאינו חייב עוד לשום אדם כגון שהכריז אם חייב עוד לאחרים או מכר קרקע זו או שיש תקון בעיר שכל שטר שאינו נכתב בפנקס הסופר אינו כלום וכה''ג וזה ברור עכ''ל (גם הט''ז הביא קושיא בשם מהרש''ל ומתרץ בענין אחר ע''ש): (טז) הנפק. דאז ליכא למיחש לקנוניא דהא אי בעי הי' כותב לו שטר מחדש ואף שי''ל שכבר נפרע שטר זה ורוצה לחזור וללות בו וחושש לפשוטי דספרא זה אינו דהמלו' לא יסכים לזה כיון דלית ליה רווחא בהקדמת הזמן חושש שמא יתוודע שהשטר פרוע ונמחל שעבודו ויבאו לפוסלו אחר שילו' עליו שנית עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כ' דהה''מ בשם הרשב''א תמה ע''ז דל''ל הנפק כו' והמעיין בש''ס יראה דהעיקר כהרשב''א והה''מ וכן דעת התוס' ורוב הפוסקים דלא בעינן הנפק עכ''ל: (יז) איתיה. כתב הסמ''ע דהלשון מגומגם דהא לסבר' קמיית' ג''כ ס''ל דבעינן דוק' שהחייב מודה עכ''ל וכן הקשו הב''ח והש''ך ע''ש:
ח מָצָא בַּשּׁוּק (יח) שְׁטָרוֹת קְרוּעִים וּשְׁטַר חוֹב בֵּינֵיהֶם, לֹא (יט) יַחֲזִיר. וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶם שׁוֹבָר, אֲפִלּוּ בְּלֹא (כ) עֵדִים, יַחֲזִיר הַשְּׁטַר לַלּוֶֹה: באר היטב (יח) שטרות. פי' דגם אותן שטרות נכתבו על שם המלו' הנזכר בשטר השלם הנמצ' ביניהן וקמ''ל דלא אמרינן כיון שנמצ' בשוק בין שטרות קרועים ודאי גם זה פרוע ויחזירו ללו' אלא יהא מונח ביד ב''ד כאילו נמצ' שטר זה לבדו. סמ''ע: (יט) יחזיר. אבל אם מצא שטר שיש בו רבית יקרענו המוצאו או הב''ד אם בא לפניהן. ד''מ בשם הג''מ. שם: (כ) עדים. ואפי' אין עליו גם ח''י המלו' וגם אינו כתיבת ידו אפ''ה כיון שנמצ' בין שטרות הקרועים וגם נמצ' שובר כל דהו עליו אמרינן שפרוע הוא ודין זה שייך אפי' לא נמצ' בשוק אלא בבית המלו' כמ''ש הט''ו בסי' י''ח ע''ש. שם:
ט הַמּוֹצֵא שְׁטָר בִּכְלִי, יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁנּוֹתֵן סִימָן בַּכְּלִי. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹתֵן סִימָן בַּכְּלִי, אֶלָּא כְּשֶׁזֶּה מַכְרִיז: שְׁטָר מָצָאתִי, וְזֶה אוֹמֵר: מָצָאתָ בִּכְלִי פְּלוֹנִי, אִם אֵין דֶּרֶךְ הָעוֹלָם לִתֵּן שְׁטָרוֹת בְּאוֹתוֹ הַכְּלִי, הָוֵי סִימָן.
י מָצָא ג' שְׁטָרוֹת אוֹ יוֹתֵר (כא) כְּרוּכִים זֶה עַל זֶה, אוֹ שֶׁאֶחָד כָּרוּךְ בְּרֹאשׁ חֲבֵרוֹ, יַכְרִיז: שְׁטָרוֹת מָצָאתִי, לְמִי שֶׁיֹּאמַר מִנְיָנָם יַחֲזִירֵם; וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הֵיאַךְ הָיוּ כְּרוּכִים. הגה: אֲבָל הַכְּרִיכָה (כב) לְחוּד לָא הָוֵי סִימָן, אִם כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָיוּ שֶׁל מַלְוֶה וְלֹוֶה אֶחָד (ד''ע בְּפי' דִּבְרֵי הַטוּר וְהָרְמַ''ה) . וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם לְפָנֵינוּ, אֲבָל אִם הֵם שְׁנֵיהֶם לְפָנֵינוּ וְהָאֶחָד יוֹדֵעַ הַכְּרִיכָה וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ, נוֹתְנִין לְמִי (כג) שֶׁיּוֹדֵעַ (טוּר) . באר היטב (כא) כרוכים. ובנ''י כת' דדוק' כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולין להתפרד דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן עכ''ל ד''מ. שם: (כב) לחוד. כתב הסמ''ע דגם המנין לחוד לא הוי סימן אם כל השטרות הן של מלו' ולו' אחד ודלא כמשמעות הרמ''א: (כג) שיודע. ואם הא' אומר סימן מנין והשני סימן כריכ' כתב הב''י צ''ע למי נותנין אבל הד''מ כתב דנותנין למי שאומר סימן מנין שהו' עדיף ולפי מ''ש שניהן שוין הן ואין נותנין לשום אחד עכ''ל הסמ''ע. והש''ך הסכים לדעת הד''מ וע''ש שמאריך בדין זה לפרש סוגית הש''ס דלא כמו שפירשו הרב' אחרונים ומסיק וכתב ז''ל העול' מזה בתרי שטרי שהם של לוה ומלו' א' אפי' שניהם לפנינו אין מחזירין בשום ענין אפי' א' אומר סימן המנין וכריכ' או קשיר' והשני אומר שום סימן אלא יהיו מונחים עד שיבא אליהו ובשלש' שטרות ושניהם לפנינו וא' אומר סימן המנין או כריכ' או קשיר' והשני אינו אומר כלום נותנים למי שיודע ואם א' אומר סימן המנין והשני סימן הכריכ' או קשיר' נותנין לזה שאומר המנין ואם א' אומר שני הסימנים והב' סימן המנין הם שווין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם אומר השני ב' הסימנים דהיינו מנין וכריכ' או קשיר' מחזירין לו ואם לאו יהיו מונחים ולעי' ביארתי דלענין לגבות ממשעבדי לא מהני סימן היכא דאיכ' למיחש שהלו' הגיד לו הסימן או עוש' עצמו כלא יודע דחיישינן לקנוניא עכ''ל:
יא מָצָא ג' שְׁטָרוֹת יַחַד עַל לֹוֶה אֶחָד שֶׁלָּוָה מִג' אֲנָשִׁים, וְהֵם מְקֻיָּמִים, יַחֲזִירֵם (כד) לַלּוֶֹה אַף בְּלֹא סִימָן, וְלֹא יִתְּנֵם (כה) לַמַּלְוֶה אַף אִם יִתֵּן בָּהֶם (כו) סִימָן. וְאִם אֵינָם מְקֻיָּמִים, לֹא יִתְּנֵם אֶלָּא לְמִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהֶם סִימָן. וְאִם מָצָא ג' בְּיַחַד מִג' לֹוִין שֶׁלָּווּ מִמַּלְוֶה אֶחָד, וְהֵם כְּתִיבַת יַד שְׁלֹשָׁה סוֹפְרִים, יִתְּנֵם לַמַּלְוֶה אַף בְּלֹא סִימָן. וְאִם הֵם כְּתִיבַת יַד סוֹפֵר אֶחָד, יִתְּנֵם לְמִי שֶׁיִּתֵּן בָּהֶם סִימָן. וְהוּא הַדִּין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת (כז) מִשְּׁנֵי לֹוִין אוֹ שְׁנֵי מַלְוִין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''כ ח''ב) . באר היטב (כד) ללו'. הטעם שהמלו' דרכו לילך לב''ד לקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקחו מהבית דין ולא לשהות שטר מקוים ביד ב''ד כיון שהוא מג' מלוים אין לומר דמיד המלווים נפל דא''כ מי כרכן יחד אלא ודאי הלו' הא' פרע לשלשתן ולקח שטרותיו מידן וכרכן יחד וממנו נפלו אבל בשאינן מקויימים עדיין יש להסתפק שמא המלווים הלכו כא' לב''ד לקיים שטרותיהם ומידם נפלו קודם שנתקיימו וג''כ איכ' למימר דמיד הלו' נפלו קודם שלו' מהן או לאחר שפרע להן לכך מחזיר למי שנותן בהן סימן והאי סימן אינו ר''ל כגון נקב בצד אות פלונית דהא כתב הט''ו בס''ו דאין מחזירין בסי' כזה אלא ר''ל סימן מנין וכריכ' ואף שג' מלווים הם יכולים לומר ראינו שהב''ד כרכו אותן יחד כשהלכנו לקיימן עכ''ל הסמ''ע: (כה) למלו'. דודאי ממנו נפלו לאחר שהלו' לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלווים נפלו הן קודם ההלוא' והן לאחר שפרעו מי כרכן יחד. שם: (כו) סימן. לכאור' נרא' דהיינו כשאינן מקויימין דאם הם מקויימין אין לומר דמיד הסופר נפלו דא''כ מי קיימן מיהו אינו מוכרח די''ל ששלשתן עם המלו' בקשו להסופר שילך להב''ד בשליחותן לקיימן ואחר שיהיו מקויימין לא ימסרם למלו' עד שילו' להם מיהו זה דוחק דא''כ ידעו הסימן בשוה. שם: (כז) משני. והא דכתבו הפוסקים הדין בג' י''ל דס''ל דגם בהני דמחזירין למי שנותן בהן סימן היינו דוקא סי' מנין וכריכ' ולסימן מנין בעינן דוקא ג'. שם:
יב מָצָא אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן (פֵּרוּשׁ אִגְּרוֹת שׁוּם, שׁוּמַת בֵּית דִּין נִכְסֵי לֹוֶה וְנָתְנוּ לַמַּלְוֶה וּפֵי' אִגְּרוֹת מָזוֹן, שֶׁקִבֵּל עָלָיו לָזוּן בְּנֵי אִשְׁתּוֹ), שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין וְשִׁטְרֵי בֵרוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין כְּגוֹן חֲלַטְתָּא (פֵּרוּשׁ חֲלַטְתָּא, שֶׁהֶחֱלִיטוּ וְגָמְרוּ בֵּית דִּין נִכְסֵי לֹוֶה לַמַּלְוֶה וְשִׁטְרֵי בֵּרוּרִין, שֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד, אוֹ שִׁטְרֵי טְעָנוֹת שֶׁטָּעֲנוּ בְבֵית דִּין שֶׁשּׁוּב אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר מֵהֶם), יַחֲזִיר (כח) לִבְעָלָיו. באר היטב (כח) לבעליו. משום דליכא למימר שמא נמלך שלא ליתנם דהב''ד אין כותבין אלא דבר המקויים וגם אינן עומדין לפרוע ואגרת שומא אף שעומדת לפרוע דשומא הדרא כמ''ש בסי' ק''ג מ''מ מחזירין דאיהו אפסיד אנפשי' דאם איתא דפרעי' ה''ל ליקח שטר קנין חדש מיד המלו' עכ''ל הסמ''ע וע''ש מ''ש בשם בעל התרומות נוסח שטרי הנ''ל:
יג הַמּוֹצֵא שְׁטַר שִׁחְרוּר, אִם אֵין הָאָדוֹן מוֹדֶה בוֹ, לֹא יַחֲזִיר לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה. וְאִם הָאָדוֹן מוֹדֶה שֶׁנְּתָנוֹ (כט) לָעֶבֶד לְהִשְׁתַּחְרֵר בּוֹ, יַחֲזִירֶנּוּ לָעֶבֶד. וּמִיהוּ, אִם יָבֹא הָעֶבֶד לִטְרֹף בּוֹ מִמַּה שֶּׁמָּכַר אֲדוֹנָיו מִנְּכָסָיו מֵאַחַר זְמַן הַכָּתוּב בּוֹ, צָרִיךְ לְהָבִיא (ל) רְאָיָה שֶׁהִגִּיעַ לְיָדוֹ מִזְּמַן הַכָּתוּב בּוֹ. (לא) וּבְמָקוֹם שֶׁעֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, כַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל''ט, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל זֶה (נ''י) . באר היטב (כט) לעבד. כיון שהשטר מסייעו להודאתו דהאדון לא חיישינן לקנוניא סמ''ע: (ל) ראיה. דכיון דאיתרע בנפיל' יש לחוש לקנוניא שאין דעתו לשחררו ועוש' כדי שיטרוף מלקוחות שלקחו אחר זמן הכתיב' ומש''ה לא סגי כשמביא ראי' שבא לידו קודם הנפיל' דאכתי איכא למיחש לקנוניא עכ''ל הסמ''ע וכ' הש''ך נרא' מדבריו דאפי' משע' שראוהו בידו אינו טורף רק משעת נפיל' ואילך אבל לענ''ד אין דבריו נכונים דמשמע בש''ס ופוסקים דכל אימת דמייתי ראי' שהי' הגט בידו טורף מזמן שראוהו בידו דתו ליכא למיחש לקנוניא עכ''ל וע''ש: (לא) ובמקום. כתב הסמ''ע דמ''ש הרמ''א לשון ובמקום שעדיו אינו ר''ל דהיינו למ''ד דס''ל כן דא''כ הל''ל דלמ''ד עדיו בחתומיו כו' ועוד דסיים כמ''ש בסי' ל''ט ושם לא הביא בש''ע מזה כלום ואדרבא שם בסעי' י''ג סתם דאין עדיו בחתומיו זכין לו ע''כ נ''ל דמ''ש כאן ובמקום כו' היינו כשכתוב בשטר בהדיא מעכשיו כמ''ש הרמ''א שם בהג''ה או מיירי שהעדים זכו מיד בהשטר למלו' ושיהא מיד ברשותו וכמ''ש שם וע''ל ר''ס קכ''ה מדין שליח שזכ' בשטר עכ''ל וע''ל בסי' ל''ט סי''ג מ''ש הש''ך שם וכמ''ש בשמו בקצר' שם ס''ק כ''ו ע''ש (וז''ל הט''ז נרא' דה''ק אם נודע שפעם א' בא השחרור לידו קודם נפיל' דכה''ג כתב הטור בסי' ל''ט דעדיו בחתומיו זכין לו אז א''צ ראי' דודאי אף [שלא] בא לידו ביום הכתיב' מ''מ זכה למפרע עכ''ל):
יד הַמּוֹצֵא שְׁטַר מַתְּנַת בָּרִיא אוֹ שְׁטַר מֶכֶר, אֲפִלּוּ אוֹמֵר הַנּוֹתֵן אוֹ הַמּוֹכֵר שֶׁיִּתְּנוּהוּ לַמְקַבֵּל אוֹ לַלּוֹקֵחַ, (לב) לֹא יִתְּנוּ לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ בַּמַּתָּנָה (לג) שֶׁשִּׁיֵּר לְעַצְמוֹ כֹּחַ שֶׁיּוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל יָמָיו, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב: מֵהַיּוֹם אִם לֹא אֶחֱזֹר בִּי כָּל יְמֵי חַיַּי, וְאִם הוּא שְׁטַר הַקְנָאָה שֶׁפֵּרַשׁ שֶׁהִקְנָה לוֹ (לד) מִיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ, יַחֲזִיר, אֲפִלּוּ לֹא שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לַחֲזֹר. הַמּוֹצֵא שְׁטָר מַתְּנַת (לה) שְׁכִיב מְרַע, אִם הַנּוֹתֵן קַיָּם וְאוֹמֵר שֶׁיִּתְּנוּהוּ לַמְקַבֵּל, יִתְּנוּהוּ לוֹ. וְאִם מֵת הַנּוֹתֵן, אַף עַל פִּי (לו) שֶׁבְּנוֹ אוֹמֵר שֶׁיִּתְּנוּהוּ לוֹ, לֹא יִתְּנוּהוּ לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיֶה שְׁטַר (לז) הַקְנָאָה. באר היטב (לב) לא. הוא ג''כ מטעם דחיישינן לקנוניא דאין דעתו שיזכ' בו זה אלא כדי להפקיע מיד מי שנתן או מכר לו זה השד' אחר זמן שנכתב שטר זה ומש''ה אם יביא המקבל או הלוקח ראי' שבא לידו השטר מיום הכתיב' מחזירין אותו לידו אבל בשט''ח אין מחזירין להמלו' אפי' מביא ראי' שבא לידו מזמן הכתוב בו משום דעומד להפרע ואיכא למיחש שפרע לו מהא דכתב הט''ו בסי' מ''ג סט''ו דמחזירין כשמביא ראי' ומשמע שם דקאי אף אשט''ח מיירי שהמלו' עצמו מצאו לאחר הנפיל' עכ''ל הסמ''ע (וע''ל סי' מ''ג ס''ק כ''ו מ''ש בשם הט''ז שהשיג על הסמ''ע בזה ע''ש): (לג) ששייר. ה''ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר א''י להפקיע מידו בשטר זה דהא חזר בו מהראשון. סמ''ע: (לד) מיד. דאז ה''ל כמו שטר שחרור או מתנ' דכשמביא ראי' שבא לידו מזמן נתינ' מחזירין לו ובזה א''צ לבא לידו דה''ל כבא לידו מיד. שם: (לה) שכ''מ. דאף שלא פירש ששייר לעצמו כח סתמא כפירושו דמי כמ''ש בסי' ר''ך: (לו) שבנו. דחיישינן שמא אביו כתב שטר זה ליתן לזה ולא נתן והבן מכר או נתן שדה זו לאחר אחרי מות אביו ועכשיו נתחרט ובא להפקיע ע''י שטר זה שהוא מוקדם למכירתו ונתינתו. שם: (לז) הקנא'. דאז ה''ל מתנת בריא וזכ' המקבל בשטר מיד שכתב לו אע''פ שלא הגיע לידו עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך בשם מהרש''ל דדין זה הוא שלא אליבא דהלכתא לפי דפסקינן דעדיו בחתומיו זכין לו אין חילוק בין שטר הקנא' לשאר שטרות אלא לעולם כשמוד' נותנים לו וכן עיקר דלא כב''ח שהשיג עליו. עכ''ל:
טו שְׁנַיִם שֶׁהֵם אוֹחֲזִין בִּשְׁטַר, הַמַּלְוֶה אוֹמֵר: שֶׁלִּי הוּא וְהוֹצֵאתִיו לְהִפָּרַע בּוֹ מִמְּךָ, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: פְּרַעְתִּיו וּמִמֶּנִּי נָפַל, אִם הָיָה הַשְּׁטָר שֶׁיָּכוֹל לְקַיְּמוֹ, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בְּדָמִים אֵלּוּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָן, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בְּדָמִים אֵלּוּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָן, וִישַׁלֵּם הַלּוֶֹה מֶחֱצָה (לח) שָׁוְיוֹ שֶׁל חוֹב שֶׁבַּשְּׁטַר (ר''י נ''ו ח''ה בְּשֵׁם הָר''ר יוֹנָה וְכ''ה בַּתוס') . וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְמוֹ, יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ, וְיֵלֵךְ לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הוּא מְקֻיָּם וְאוֹחֲזִין בּוֹ שְׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה בַּטֹּפֶס אוֹ בַּתֹּרֶף, אוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם אוֹחֲזִים בַּגִּלָּיוֹן, וַאֲפִלּוּ כָּל הַתֹּרֶף קָרוֹב לְאֶחָד יוֹתֵר מִלַּחֲבֵירוֹ, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ פָּחוֹת מֵחֶצְיוֹ וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ פָּחוֹת מֵחֶצְיוֹ, וְיִפְרַע לוֹ חֶצְיוֹ, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת. וְאִם אֶחָד אוֹחֵז בַּתֹּרֶף וְאֶחָד בַּטֹּפֶס, הָאוֹחֵז (לט) בַּתֹּרֶף נוֹטֵל יִתְרוֹן הַמָּמוֹן שֶׁשָּׁוֶה הַתֹּרֶף עַל הַטֹּפֶס, וְהַשְּׁאָר יַחְלְקוּ בְּשָׁוֶה (מ) בִּשְׁבוּעָה. באר היטב (לח) שוויו. דיש שטר שאין יכול להוציא בו מהלו' כל סך הנכתב בו מכח עניותו או אלמותו. סמ''ע: (לט) בתורף. כתב הטור דאם יש כאן עידי מסיר' נמצא דבין בטופס בין בתורף שניהם כשרים לגבות בו בלא עידי חתימ' אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים בו שמא ימותו עידי מסיר' או ילכו למד''ה הלכך שמין עילוי של הטופס בשביל עידיו ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלו' והשאר חולקין בשבוע'. עכ''ל: (מ) בשבועה. צ''ע אם מה שבידו נוטל בלא שבועה או דוקא בשבועה כמ''ש בסימן קל''ח ס''ג ואפשר לומר דבשטר שאני וצ''ע. ש''ך:
טז הַמַּחֲזִיר שְׁטַר שֶׁמִּן הַדִּין לֹא הָיָה לוֹ לְהַחֲזִירוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר (מא) שֶׁגּוֹבִין בּוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין גּוֹבִין בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ גָבוּ בּוֹ בְּבֵית דִּין וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע בְּעֵדִים שֶׁנָּפַל, (מב) מַחֲזִירִין בֵּית דִּין וּמוֹצִיאִין מֵהַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה. אֲבָל אִם מֵעַצְמוֹ פָּרַע לַמַּלְוֶה אוֹ לְיוֹרְשָׁיו, אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדָם. וְעַיֵּן רֵישׁ סִימָן זֶה (ס''א) . באר היטב (מא) שגובין. כתב הסמ''ע דוקא בשטר שנפל ס''ל הכי כמו שכתב בס''א והש''ך חולק על זה וכתב דבכל שטר שלא ה''ל להחזירו דינא הכי ובס''א שאני כיון שהמלוה עצמו אינו טוען ברי וכמ''ש שם עכ''ל: (מב) מחזירין. והא (דבס''ס נ''ד) [דבסי' נ''ה] כתב ואם לא נודע לב''ד כו' השליש פטור הא יכולין הב''ד להוציא מהמלו' ללוה י''ל דהכא מיירי דאין המלו' לפנינו וקמ''ל דהשליש פטור עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך ואע''ג שבסי' מ''ו כתב הטור ס''ס ל''ג דאם התפיסוהו בו קודם שנולד הספק מהני שאני התם דהספק הוא בגוף השטר עצמו ולא איתרע השטר אבל הכא שהספק אינו בגוף השטר איתרע שטרו כיון שנפל עכ''ל:
יז מִי שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וּתְבָעוֹ בְּבֵית דִּין, וְאַחַר כָּךְ נֶאֱבַד מִמֶּנּוּ, וְיֵשׁ כַּמָּה אֻמְדָּנוֹת (מג) דְּמוּכְחֵי טוּבָא שֶׁנֶּאֱבַד, מְחֻיָּבִים בֵּית דִּין לִכְתֹּב מַעֲשֵׂה בֵית דִּין וּלְקַיֵּם הַשְּׁטָר כְּבַתְּחִלָּה, וּלְכֹפוֹ לִפְרֹעַ. באר היטב (מג) דמוכחי. לאפוקי אומדנות דלא מוכחי דלא אזלינן בתרייהו ודין זה דומה למ''ש בסי' מ''א בנמחק שטרו ורישומו ניכר ע''ש. סמ''ע:
יח הַמּוֹצֵא שׁוֹבָר בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַמַּלְוֶה (מד) מוֹדֶה שֶׁנְּתָנוֹ לַלֹּוֶה, יַחֲזִיר לַלּוֶֹה. אֵינוֹ מוֹדֶה, לֹא יִתְּנֶנּוּ לֹא (מה) לָזֶה וְלֹא לָזֶה. וְאִם נִמְצָא בְּיַד הַמַּלְוֶה שׁוֹבָר עַל אֶחָד מִשִּׁטְרוֹתָיו שֶׁהוּא פָּרוּעַ, אֵינוֹ (מו) כְּלוּם לִגְרֹעַ כֹּחַ הַשְּׁטָר, (מז) אֲפִלּוּ אִם הוּא כְּתַב יַד הַלּוֶֹה אוֹ הַמַּלְוֶה עַצְמוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁהַשְּׁטָר שֶׁהַשּׁוֹבֵר כָּתוּב עָלָיו מֻנָּח בֵּין שִׁטְרוֹתָיו (מח) הַקְּרוּעִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ קָרוּעַ מִכָּל מָקוֹם (מט) אִתְּרַע וְסָמְכִינָן אַשּׁוֹבֵר, אֲפִלּוּ אֵין עַל הַשּׁוֹבֵר עֵדִים. אֲבָל לֹא נִמְצָא עָלָיו שׁוֹבָר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא בֵּין שְׁטָרוֹת קְרוּעִים, לֹא גָרַע, (נ) וְגוֹבִין בּוֹ. וְאִם עֵדִים חֲתוּמִים עַל הַשּׁוֹבֵר שֶׁנִּמְצָא בְּיַד הַמַּלְוֶה, יִשְׁאֲלוּ הָעֵדִים, אִם יוֹדְעִים שֶׁהַשְּׁטָר פָּרוּעַ יַעֲשׂוּ עַל פִּיהֶם; וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים, אוֹ שֶׁאֵינָם לְפָנֵינוּ, אֵינוֹ כְּלוּם; וְאִם הוּא מְקֻיָּם, (נא) כָּשֵׁר. באר היטב (מד) מודה. דוקא נקט המלוה מודה דאז ליכא למיחש לקנוניא דבעי לאפקועי חובו ממי שהוא חייב לו גם זה מטעם הנ''ל כיון שיש לפנינו שובר כשר מסייעו להודאתו לא חששו אלא היכא דאיכא ודאי פסידא דב''ח כמש''ל סי' פ''ו ס''ה אבל אם הלו' מודה שלא פרע עדיין אין מחזירין אותו להמלו' כיון דאיתרע בנפילה חיישינן לקנוניא דבעי לאפקועי מלקוחות שקנו מהלו' כמ''ש בסעיף ו' עכ''ל הסמ''ע והשיג עליו הש''ך דמ''ש לקנוניא דבעי לאפקועי כו' ליתא דודאי לזה לא חיישינן אפי' היה ודאי פסידא דב''ח דהא אי בעי קרע ליה לשטר או קלייה גם מ''ש אבל אם הלו' מודה כו' כיון דאיתרע בנפילה הוא תמוה דאדרב' כיון שהשובר איתרע בנפילה כ''ש שהשטר בתקפו כו' אלא ודאי הא דנקט שהמלו' מודה לאו למעוטי הלו' אתי אלא דאיצטרך למינקט מלוה דסד''א שמא מכר השטר וכדאיתא בש''ס ע''ש עכ''ל (והט''ז הקש' כי המלו' מודה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא נתנו עד תשרי ובנתיים גבה המלוה קרקע בחובו מהלוה ועכשיו מפיק הלוה להשובר דכתב בניסן ומפקא להאי ארעא שלא כדין וכה''ג פריך הש''ס פ''ק דב''מ לענין גט שחרור כו' ע''ש מה שמיישב בזה: (מה) לזה. איירי שאין השובר מקויים רק שאפשר לקיימו בא' מהדרכים שנתבארו בסי' מ''ו דאי במקויים ממש פשיטא דאפי' אין המלוה מוד' יחזור ללוה דאף אם היה ביד המלו' עצמו כשר השובר אם א''א לקיים אפי' הוא ביד הלוה אינו כלום. ש''ך: (מו) כלום. ואפילו עדים חתומים על השובר ואפשר לקיים חתימתן ובירושלמי משמע דבשטר מתנה כגון שכתוב בו תנו ר' זוז לפלוני וכה''ג ונמצא אצל בעל השטר מתנ' שובר שהוא פרוע השטר מתנ' שבידו בטל. שם: (מז) הלו'. והש''ך פסק דבכת''י הלו' השובר כשר ע''ש וכתב עוד דמ''ש המחבר או המלוה כו' היינו בכתוב בלשון העדא' עדים אבל אם כתב בלשון הודאת עצמו באופן המועיל לקמן ר''ס ס''ט מהני אך בדברי הרמב''ם הביאו המחבר בסי' נ''ו סס''א משמע לכאורה דאין חילוק וצ''ע וע''ל סי' פ''א סי''ז עכ''ל: (מח) הקרועים. בתשובת מהר''א ששון סימן קפ''ה נסתפק אי בעינן שיהו כל השטרות קרועין או רובן ככולן ע''ש. ש''ך: (מט) איתרע. וקרעינן השטר גם אין חילוק לענין דינא בין קרועין או פרועין. שם: (נ) וגובין. כתב הסמ''ע דר''ל אפי' יורשיו והטעם דכל שנמצא בבית המלוה הוא בחזקתו ואמרינן דאיתרמי שנתערב בין הקרועים והש''ך הביא יש פוסקים דס''ל דבנמצא בין הקרועים לבדו איתרע שטרא ויהא מונח כו' וכתב דסברא נכונה היא ע''ש: (נא) כשר. דאין דרך המלוה לקיים שובר כ''א הלו' ואמרי' דכבר פרעו ולקח השובר מיד המלו' ונתנו לקיימו וחזר והפקידו ביד המלו'. סמ''ע:
יט אִם הַשּׁוֹבֵר בְּיַד הַשָּׁלִישׁ וְאוֹמֵר שֶׁהוּא פָרוּעַ, נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ (נב) רָאוּהוּ בֵּית דִּין כְּבָר בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵין עָלָיו עֵדִים, וַאֲפִלּוּ מֵת הַשָּׁלִישׁ, כָּשֵׁר הַשּׁוֹבֵר. וְדַוְקָא שֶׁהַשְּׁטָר בְּיָדוֹ עִם (נג) הַשּׁוֹבֵר, אֲבָל אִם אֵין הַשְּׁטָר בְּיָדוֹ, וְאֵין עֵדִים בַּשּׁוֹבֵר, אֵינוֹ (נד) כְלוּם. וְאִם יֵשׁ עָלָיו עֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם כָּאן, אִם הוּא מְקֻיָּם, כָּשֵׁר. וְאִם אֵינוֹ מְקֻיָּם, יִתְקַיֵּם (נה) בְּחוֹתְמָיו. וְאִם הַשָּׁלִישׁ מֵת, לֹא יַחֲזִיר לֹא לַלּוֶֹה וְלֹא לַמַּלְוֶה, אֲפִלּוּ שֶׁהַחַיָּב (נו) מוֹדֶה שֶׁהַמַּלְוֶה הִפְקִידוֹ בְּיָדוֹ וַעֲדַיִן לֹא נִפְרַע הַחוֹב, לְפִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין (נז) לִקְנוּנְיָא. לְפִיכָךְ, (נח) אֵין גּוֹבִין בִּשְׁטָר חוֹב שֶׁזֶּה הַשּׁוֹבֵר יוֹצֵא עָלָיו, וְאֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ. באר היטב (נב) ראוהו. דאז ליכא מגו דאי בעי הוה נתנו להמלו' מ''מ אמרי' כיון דהימניה מעיקרא ונתן השובר בידו הימני' בכל דבריו שם: (נג) השובר. ואז אפי' אינו יודע השליש אם הוא פרוע או לא מ''מ מחזקינן ליה בחזקת פרוע כמו במת השליש והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע לאפוקי אם אומר אינו פרוע דכל היכא דאיכא לברורי מבררין לכתחלה ושואלין את פיו אם יודע שהוא פרוע או לאו. שם: (נד) כלום. פירוש ואפי' השליש חי ואומר שהוא פרוע וה''ט דלא עדיף השליש מהלו' עצמו שיש בידו שובר שאין עליו עדים דאינו כלום ומיירי דגם אין עליו חת''י המלו' דא''כ הוה מהני ביד השליש כמו שמהני אם הוא ביד הלוה. שם: (נה) בחותמיו. פי' יתקיימו החתימות ע''י עדים והטור מסיק וז''ל ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע אפי' אם אין השט''ח בידו במגו דהי' יכול להחזירו ללוה אבל כל זמן שלא נתקיימו החתימו' ה''ל כאילו אין עליו עדים כלל עכ''ל הסמ''ע והש''ך כ' דצ''ע לדינא דבנ''י מבואר להדיא דאפי' אי אפשר לקיים עכשיו חת''י העדים שבשובר מהני אפי' לית ליה מגו דכיון דהימניה לשליש והיה אפשר לקיימו בפעם א' מהימן ע''ש וכתב עוד דאם המלו' מכחיש ואו' שלא עשאו שליש כלל רק שהשובר או השטר עם השובר נפל מידו וזה מצאו וראו הב''ד השובר ביד השליש קודם לכן בענין דלית ליה מגו אינו נאמן לקרוע השטר אלא דינו כמצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה עכ''ל: (נו) מוד'. כתב הסמ''ע אבל כשהמלו' מודה שהוא פרוע מחזירין ללו' כמש''ל והש''ך השיג עליו דהכא כיון דאיתרע שטרא אף ע''פ שהמלו' מודה אין מחזירין ללו' דשמא הלוה יחזירנו למלו': (נז) לקנוניא. הקשה הב''ח הא כתב הט''ו בס''ג דבשטר המופקד דלא אתייליד ריעותא לא חיישינן לקנוניא ותירץ דהתם מיירי שהנפקד חי רק שאינו זכור ממי בא לידו משא''כ הכא שמת ויצא השטר מרשותו וכ''כ בס' ג''ת ואין דבריהם נכונים בחילוק זה גם מפשט לשון הט''ו משמע דאפי' מת השליש דינא הכי אלא נראה דמעיקרא לק''מ דשאני הכא כיון דעכ''פ הושלש השובר ביד שליש ממ''נ אי מן הלו' בא הרי בטל השטר ואי מן המלו' בא הרי איתרע שטרא כיון שהשלישו מה תאמר דבדבר המופקד לא אתייליד ריעותא א''כ כ''ש שהשטר בטל דהשובר בתוקפו ויכול להיות שהשלישו בידו ליתנו ללוה עכ''ל הש''ך: (נח) אין גובין. כתב הש''ך דהיינו ממשעבדי אף שהחייב מודה ונראה דאם אין המלו' מודה שעשאו שליש אלא שאומר שאבד השובר ומצאו זה שמת לא איתרע שטרא והוי לי' כנמצא השובר בשוק דכשהלו' מודה יחזירנו למלו'. כן נ''ל ברור עכ''ל:
כ (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ''ם פֶּרֶק ט''ז מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה דִין י' כָּל הַסָעִיף) שְׁטַר שֶׁנִּמְצָא בּוֹ שׁוֹבָר בְּגוּף הַשְּׁטָר, בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, וַאֲפִלּוּ (נט) בְּמִקְצָתוֹ: שְׁטַר זֶה פָּרוּעַ, אוֹ: שֶׁנִּפְרַע מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ, אֲפִלּוּ יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עַל הַכְּתָב (ס) עֵדִים, עוֹשִׂים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשּׁוֹבֵר. וְהוּא הַדִּין אִם (סא) מָצָא כָּתוּב בְּפִנְקָסוֹ: שְׁטָר פְּלוֹנִי הוּא פָּרוּעַ (ר' יְרוּחָם נ''י ח''ד) . באר היטב (נט) במקצתו. פי' הסמ''ע דמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה ממנו לאפוקי אם היה כולו למט' ממנו דאינו כלום דאי בעי גייז ליה והשטר נשאר בשלימותו מיהו דוקא כשהמלו' חי וטוען ברי שאינו פרוע אבל כשנפטר אף אם השובר כולו למטה ממנו אין גובין בשטר זה והש''ך השיג על פירושו וכתב דהעיקר שצ''ל ואפי' בקצתו ופירש אפילו בקצ' השטר כו' ע''ש (וכעין זה פירש הט''ז והשיג גם כן על הסמ''ע ע''ש): (ס) עדים. וגם אין עליו חת''י המלו' וכנ''ל. סמ''ע: (סא) מצא. ורבי ירוחם כתב ונמצא כתוב בפנקסו כו' ור''ל שאחרים מצאו כן וא''ש טפי דתו ליכא מגו וכ''נ להגיה בדברי הרמ''א. שם:
כא רְאוּבֵן נִפְטַר (סב) וְנִמְצָא בְּאֶחָד מִשִּׁטְרוֹתָיו מִכְּתָב יָדוֹ: שְׁטָר זֶה פָּרוּעַ, אוֹ: שֶׁנִּפְרַע כָּךְ וְכָךְ, עוֹשִׂים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשּׁוֹבֵר. באר היטב (סב) ונמצא. בע''ש כתב דאיירי דנמצא מונח כתב בתוך השטר וכתוב עליו כן ע''ש ואין טעם נכון לדבריו אלא דקמ''ל המחבר דאף שנכתב השובר במקום שיכול לחתכו עושין כמו שכתוב בשובר כיון שהן יתומים וטוענין שמא ואין טענינן בזה עבורם משא''כ כשהוא חי וטוען ברי כמש''ל עכ''ל הסמ''ע: אבל הש''ך כתב דל''נ פירושו אלא דהמחבר מיירי כפשוטו דאע''פ שכתב לעיל דשובר בגופו של שטר כשר כתבו עוד כאן להורות דאף גבי יורשים הדין כן דה''א דוקא כשהמלוה חי השטר פסול אבל ביורשיו לא דהא בכמה דוכתי יורשים עדיפי ממלו' עצמו קמ''ל וכת' עוד דהב''ח פי' דמיירי שהוא כת''י ממש ולדיוקא אצטריך דאע''ג דאם היה המלו' חי הוה קרעינן לי' אפי' הוא כת''י אחר מ''מ הכא ליכא חזקה דלא מרע כו' ולא נהירא דכיון שנכתב שובר על גוף השטר אף ע''פ שהוא כת''י אחר קרעינן ליה מכח חזקה דלא היה מרע לשטרי' עכ''ל (וכן השיג הט''ז על הב''ח וכתב דדבריו תמוהים דכל שנתקלקל השטר באיז' אופן שיהי' הוה השטר פרוע ע''ש):
כב מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצָא בְּאֶחָד מִשִּׁטְרוֹתָיו מִכְּתַב יָדוֹ: שְׁטָר זֶה חֶצְיוֹ לִפְלוֹנִי, אֵין לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי (סג) חֵלֶק בּוֹ. באר היטב (סג) חלק. ול''ד לשטר שנכתב עליו פרעון דהתם מגרע השטר בכתיב' זו ואמרינן דלא הי' כותב כך אם אינו אמת וע''ל סימן פ''א סי''ז וי''ח. סמ''ע:
כג הָאוֹמֵר: שְׁטָר בֵּין שִׁטְרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי (סד) יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, כָּל שִׁטְרוֹתָיו פְּרוּעִים. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְלֹא הַקָּטָן (נ''י סוֹף ב''ב) . הגה: אֲבָל אִם נִמְצָא שׁוֹבָר בְּבֵית לֹוֶה עַל הַקָּטָן, וַדַּאי הַקָּטָן פָּרוּעַ וְלֹא הַגָּדוֹל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף) . וְכֵן אִם לֹא אָמַר: אֶחָד פָּרוּעַ, אֶלָּא אוֹמֵר: שְׁטָר אֶחָד (סה) מָחוּל לְךָ, הַקָּטָן מָחוּל וְלֹא הַגָּדוֹל (מה''ר דָּוִד כֹּהֵן בַּיִת ב' סִימָן ז') . באר היטב (סד) יודע. לאו דוקא שאומר בפי' איני יודע אלא כל שלא בירר לבניו איזהו הדין כן כ''כ הנ''י: ש''ך: (סה) מחול. פי' הסמ''ע הטעם דמחיל' ה''ל כמתנה והזוכ' הוא בא להוציא ועליו להביא ראי' וכתב הש''ך דכ''ז כשידוע בבירור או הלו' מודה שמחלו לו בחנם אבל באומר סתם מחול לך והלוה טוען ברי שהיה מחוייב למחול לו דמי לפרעון והגדול מחול והרב קיצר בדבר עכ''ל:
כד הָאוֹמֵר (סו) לַחֲבֵרוֹ: שְׁטָר לְךָ בְּיָדִי שֶׁהוּא פָרוּעַ, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. חוֹב לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ, כָּל שְׁטָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו פְּרוּעִים: באר היטב (סו) חוב. דכיון דלא הזכיר סכום החוב אמרי' דכל השטרות שנכתבו עליו הן בכלל אותו החוב וע''ל סי' נ''ד וסי' ס''ג סמ''ע:
סימן סו - דין מכירת שטרות ואונאתן
ובו מ''ב סעיפים
א אוֹתִיּוֹת, אֵין נִקְנִין אֶלָּא (א) בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה. הגה: (ב) מִיהוּ, יָכוֹל לִתְפֹּס הַנְּיָר עַד שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ דָמָיו (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב י''ד) . וְכֵן אִם אֵין לַמּוֹכֵר לְשַׁלֵּם לַלּוֹקֵחַ, מוֹצִיאִין מִן הַלּוֶֹה וְנוֹתְנִין לַקּוֹנֶה, כְּדִלְקַמָּן סִימָן פ''ו, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנָה הַשְּׁטָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְכֵן אִם קִבֵּל עָלָיו הַמּוֹכֵר אַחֲרָיוּת אִם לֹא יִגְבֶּה הַלּוֹקֵחַ הַשְּׁטָרוֹת, צָרִיךְ (ג) לְקַיֵּם הַמּוֹכֵר מַה שֶּׁקִּבֵּל עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנָה הַלּוֹקֵחַ הַשְּׁטָרוֹת (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . וּבְמָקוֹם דְּלָא קָנָה הַלּוֹקֵחַ הַשְּׁטָר, וְאוֹמֵר שֶׁהַמּוֹכֵר עֲדַיִן יִכְתֹּב וְיִמְסֹר לוֹ, וְהַמּוֹכֵר חוֹזֵר בַּמְכִירָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ חַיָּב לְקַבֵּל ''מִי (ד) שֶׁפָּרַע'' וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַמָּעוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת) . הִלְכָּךְ, הַאי מַאן (ה) דְּמַזְבִּין שְׁטָרָא לְחַבְרֵהּ, צָרִיךְ לְמִכְתַּב לֵהּ: קְנֵי לָךְ אִיהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְאִית בֵּהּ. וְאִם לֹא כָּתַב כֵּן, לֹא קָנָה הַמִּלְוֶה שֶׁבּוֹ, וַאֲפִלּוּ הַנְּיָר לָצוּר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ לֹא קָנָה, אֶלָּא מִקַּח טָעוּת הוּא, וּמַחֲזִיר הַנְּיָר וְיַחֲזִיר לוֹ הַדָּמִים. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ: אֲנִי מְשַׁעְבֵּד לְךָ וּלְכָל מִי (ו) שֶׁמּוֹצִיאוֹ, נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין אוֹ בִּמְסִירָה בְּלֹא כְתִיבָה (ת''ה סִימָן של''א) . אֲבָל אִם לֹא כָּתוּב בּוֹ כָּךְ, רַק שֶׁנִּכְתַּב עַל שֵׁם הַלּוֹקֵחַ מִתְּחִילָּה, צָרִיךְ כְּתִיבָה וּמְסִירָה. וְדַוְקָא שֶׁהָיָה הַשְּׁטָר שֶׁל מוֹכֵר רַק שֶׁהָיָה נִכְתָּב עַל שֵׁם הַלּוֹקֵחַ, אֲבָל אִם אָמַר מִתְּחִילָּה לְעֵדִים: כִּתְבוּ שְׁטָר לַלּוֹקֵחַ וּתְנוּ לוֹ, דְּעִקַּר הַכְּתִיבָה הָיְתָה לַלּוֹקֵחַ, אֵין צָרִיךְ כְּתִיבָה וּמְסִירָה. וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ (סְעִיפִים ד' ה') (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וְהַתְּרוּמָה וְהָרִי''ף) . באר היטב (א) בכתיבה. ל' הגמרא מילי נינהו ואין קונין מילי במילי ר''ל דאין ק''ס וחליפין חלין כ''א אדבר שגופו ממון והוא בידו משא''כ שטר שאינו אלא לראיה שהשדות של לוה משועבדים לו אבל עדיין אינו שלו דקי''ל דב''ח מכאן ולהבא גוב' ולכן אפי' מסר את השטר ביד הזוכ' כו'. וא''ל בע''פ קני לך איהו כו' מילי במילי הוא ולא סגי עד שיכתוב אני פב''פ מקנה לך פב''פ שטר זה של פב''פ איהו וכל שיעבודי' ועיין בר''ן פ' הכותב ובנ''י פ' מי שמת אי מכירת שטרות דאורייתא ונ''מ אי מוכר שטרותיו לעובד כוכבים עכ''ל הסמ''ע. ובש''ך פסק דמכירת שטרות דאוריי' והביא הרבה פוסקי' דס''ל כן והאריך להוכיח דגם דעת הרי''ף הוא כן ע''ש וכתב עוד דרבינו ירוחם כתב דשטרות ניקנין בכסף כמו קרקע כך פשוט בש''ס ב''ק ע''כ ולא נהירא דהתוספות כתבו דלא גרסינן שטרות וכ''נ דעת כל הפוסקים וכתב הריטב''א הא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והא כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש אלא פירוש בהקנאתו כל חד לפי הקנאה דיליה ובשטרות הוי בכתיבה ומסירה ובקרקעות בחזקה הלכך האומר שטר זה לעניים צריך לומר וכל שיעבודי' דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי עכ''ל: (ב) מיהו. כ' הסמ''ע דהג''ה זו אינה נדפסת כסדר דקאי אמ''ש אח''כ ואפי' הנייר כו' לא קנה וצ''ל הג''ה זו בס''ס זה והג''ה הנדפסת שם מקומה כאן: (ג) לקיים. פי' שצריך לשלם כפי שיווי השטר לגבות בו כיון דקיבל עליו אחריות דאל''כ מאי קמ''ל הא דמי המכירה בלא''ה צריך להחזיר לו וע''ל סעיף ל''ב ול''ד וכתב מהרי''ו סי' קס''ב הואיל ואין המקח קיים אינו על המעות רק שומר שכר ואע''ג דנתן לקונה שטר על המעות ונאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו ד''מ עכ''ל הסמ''ע. והש''ך השיג ע''ז וכתב דמוכח בהדיא בש''ס ובכל הפוסקי' דהמעות הוי הלואה גם מהרי''ו לא קאי אמעות שכתב שם וז''ל ואותן כתבים כו' אינם באחריות ראובן להתחייב באונסים מאחר דהמכירה לאו מכירה היא ולכל היותר אינו חייב אלא כנושא שכר כו' ע''ש עכ''ל: (ד) שפרע. כ' הסמ''ע ומ''מ יש בו משום מחוסר אמנה כמ''ש הטור סי' ר''ד ודלא כע''ש ועיין בש''ך שהשיג על דין זה והביא ראיות לדבריו ומסיק וכתב וז''ל ע''כ נ''ל ברור דכמו שהדין בסי' ר''ד בדברים ומעות שצריך החוזר בו לקבל מי שפרע ה''ה כאן ושלא כדברי הרב ע''ש: (ה) דמזבין. אבל במתנה קנה הנייר מיהת כשמסר ולא כ' אלא שיש להראותו בב''ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות כ''כ הריטב''א ודבריו נכונים עכ''ל הש''ך וע''ש מלתא בטעמא: (ו) שמוציאו. ע''ל ס''ס נ' שכ' הרמ''א וכן שטר כו' או לכל מי שמוציאו חייב לשלם להמוציאו ודוקא שבא מחמתו כו' והכא לא חילק דשאני הכא שיש לו עדים או שטר ראיה שמכרו לו ומש''ה אפי' בא מחמת עצמו מהני משא''כ שם דאין לו עדים שמכרו לו וע''ל סימן ס''א ס''ד כ''כ הסמ''ע (והט''ז השיג עליו וכתב דכיון דשטר זה נקנה בחליפין ודאי דינו כשאר מטלטלין. דמי שהם תחת ידו נאמן לו' דקנאום וגם כאן מיירי בבא מחמת הראשון והרמ''א סמך על מ''ש בסי' נ' דשם עיקר הדין עכ''ל) וכתב עוד מ''מ לענין מחילה מצי מלוה ראשון למחול להלו' כיון דכתוב בו אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו משמע שהמלוה ראשון הוא העיקר ואליו נשתעבד עכ''פ עכ''ל והנה הש''ך האריך בראיות והוכחות להשיג על הרמ''א בדינים הללו ע''ש דמסיק וכ' ז''ל העולה מזה שטר שנכת' בו פלוני נשתעבד לפ' ולכל מי שמוציאו זה המוציאו גובה בו בלא הרשאה ובלא כתיבה ומסירה מהמלוה ולא יכול הלוה לומר לאו בע''ד דידי את כשבא מכח אותו פלוני אבל אם אינו בא מכחו א''י לגבות בו וכן אם מכרו לענין שיהא המקח קיים אינו נקנה אלא בכתיבה ומסיר' כשאר שטר ודינו שיכול המלוה למחול השטר לאחר מכירה כמו שאר שטר ואם כתוב בו בפי' בין בא מחמתו כו' או שלא נכתב בו שם מלוה כלל רק לכל מי שמוציא שטר זה ה''ז נקנה במסירה לבד ואין המלוה יכול למחלו לאחר מכירה ומ''מ אינו נקנה בחליפין דזה לא הוי כמסירה עכ''ל:
ב אֲפִלּוּ אִם מְסָרוֹ לְיָדוֹ וְקָנוּ מִיָּדוֹ בְּקִנְיָן שֶׁמּוֹכֵר לוֹ כָּל הַשִּׁעְבּוּד שֶׁבּוֹ, וְכָתְבוּ לוֹ עֵדִים הַקִּנְיָן, זֶה הַכְּתָב אֵינוֹ אֶלָּא לִרְאָיָה בְּעָלְמָא, וְאֵינוֹ כְּלוּם, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לְעֵדִים שֶׁיִּכְתְּבוּ שְׁטַר מֶכֶר (ז) וְשֶׁיִּקְנֶה בְּאוֹתָהּ כְּתִיבָה שְׁטָר זֶה וְכָל שִׁעְבּוּדוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב, וְאִם לֹא נִכְתַּב, לֹא קָנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ (ח) שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ אוֹתָהּ כְּתִיבָה. באר היטב (ז) ושיקנה. פי' העדים יפרשו שהמקנה אמר להם שיכתבו לו בשמו קני לך איהו וכו'. סמ''ע: (ח) שתבא. כתב הש''ך דלא נמצא מי שאומר כן מיהו מסתבר כן דכיון דאין אותיות ניקנות אלא בכתיבה ומסירה אותו שטר דמי לקרקע דבעינן שיגיע השטר לידו כמ''ש בר''ס קצ''א ולפ''ז נראה דאע''פ שאין שם עדים קנה דלא איברי סהדי אלא לשקרא כדלקמן גבי כתב לו על הנייר שדי מכורה כו' עכ''ל:
ג הַנּוֹתֵן נְכָסָיו לְאַחֵר בְּמַתְּנַת בָּרִיא (ט) מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי בְּקִנְיָן, וְהָיוּ לוֹ שְׁטָרוֹת, אַף עַל גַּב דִּשְׁטָרֵי בִּכְלַל נִכְסֵי אִנּוּן, לֹא קְנָאָם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא (י) כָתַב לוֹ: קְנֵי לָךְ אִיהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְאִית בֵּהּ. באר היטב (ט) מטלטלי. לקמן סמ''ב כתב הרמ''א דאין שטרות בכלל מטלטלים וצ''ל דמ''ש המחבר כאן מטלטלי אג''ק ר''ל שהמקנה הקנה לו נכסיו כדין מטלטלי אג''ק וזהו שסיים אף ע''ג דשטרי בכלל נכסי אינון. סמ''ע: (י) כתב. לפי מ''ש המחבר בס''י דשטר נקנה באגב והרמ''א הסכים עמו שם צ''ל דמ''ש כאן שלא כתב כו' ל''ד כתיבה קאמר אלא ר''ל שלא אמרו בע''פ גם בסי' רמ''ח כתב הטור בדין מתנת בריא דלא מהני כיון דלא כתב ליה קני לך כו' שם ג''כ ל''ד הוא דהא פסק המחבר כאן בס''י דבאמיר' סגי. שם:
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁצָּרִיךְ מְסִירַת הַשְּׁטָר (יא) קֹדֶם כְּתִיבַת הַשִּׁעְבּוּד. אִם הַשְּׁטָר הַנִּמְכָּר אֵינוֹ מָצוּי אֶצְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִקְנָהוּ לוֹ בְּקִנְיַן חֲלִיפִין, אֵינוֹ חָשׁוּב (יב) כִּמְסִירָה. הגה: שְׁטָר שֶׁל רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן בְּיַחַד שֶׁנָּתַן לָהֶם הַשַּׂר רְשׁוּת לִגְבּוֹת הַכְנָסַת כְּפָר אֶחָד, וְהָאֶחָד טוֹעֵן שֶׁחֲבֵרוֹ מָחַל לוֹ חֶלְקוֹ, וְהַשְּׁטָר תַּחַת יָדוֹ, אֵין טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה, דִּשְׁטָר כָּזֶה אֵין נִקְנֶה אֲפִלּוּ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ חִיּוּב כְּלָל רַק שֶׁהַמֶּלֶךְ נָתַן לָהֶם רְשׁוּת. מִיהוּ, אִם כְּבָר גָּבָה הָאֶחָד וְאוֹמֵר שֶׁהַשֵּׁנִי מָחַל לוֹ, מַה שֶּׁגָּבָה גָבָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) (וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף י''ז) . רְאוּבֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָרוֹת מִשִּׁמְעוֹן מֻפְקָדִים בְּיָדוֹ וְשִׁמְעוֹן מָחַל לוֹ עֲלֵיהֶם, לֹא קָנָה רְאוּבֵן, דִּכְתִיבָה וּמְסִירָה (יג) בָּעֵינָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (יא) קודם. ממ''ש הטור בשם הרמב''ן נתבאר דה''ה בפעם א' עם הכתיב' סגי ולא אתי אלא לאפוקי אם מסר השטר לידו אח''כ ומ''ש ואם השטר הנמסר אינו מצוי כו' הוא לאפוקי מסברת הראב''ד דס''ל דאפי' אינו מוסר השטר לידו כלל אלא שמקנהו לו ע''י קנין וכתב לו קני סגי עכ''ל הסמ''ע והש''ך השיג עליו וכתב דלא מוכח מידי מדברי הרמב''ן וגם א''א לצמצם לכתוב ולמסור ביחד לכן טוב יותר למסור תחלה ואח''כ לכתוב קני לך איהו כו' עכ''ל וע''ש: (יב) כמסירה. ואע''פ שכתב לו שטר מכיר' קני לך איהו וכו' ומסרו לידו לא מהני כ''כ הטור והפוסקים. ש''ך: (יג) בעינן. נראה דהמעש' כך היה שהשטרות היו של שמעון אלא שכתבן בשם ראובן מדעתו ע''מ שראובן יתן לו כת''י הודאה שהממון מהשטרות הוא של שמעון וכשתבעו שמעון אמר חזרת ומחלת ובטלת הודאתי ושאגבה לי דמי השטרות והשתא א''ש דמהני המחיל' דאל''כ הא נתבאר בסי' ע''ג סי''ט דלא שייך מחיל' אלא באדם שחייב לחבירו מעות אבל בחפץ לא שייך לשון מחיל' אלא לשון מתנה ע''כ וה''נ בזה וכ''ש הוא ממ''ש המחבר אח''ז דאפי' בלשון מתנה לא מהני בלא כתיבת קני לך כו' עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך נראה דקשיא ליה דמאי איריא שטרות אפי' הוה חפץ לא מהני ביה לשון מחיל' אבל לא ירדתי לסוף דעתו דודאי בכה''ג שהשטרות נקנו מתחל' לשמעון רק מחמת שהממון של ראובן צריך לחזור ולהקנותם לו בזה מהני מחיל' דמה לי מחל לו ממון או תביעה זו ואמאי לא קנאן ראובן אף בלא כתיב' ומסיר' ואי מיירי הסמ''ע שלא נקנו השטרות מתחל' לשמעון רק שנכתבו על שמו ושיהיו לראובן א''כ קשה דהא ה''ל כמו חפץ ובלא''ה לא מהני לשון מחיל' אלא נראה דהדברים כפשטן דהרב לישנא דהרשב''א נקט ושם המעש' כך היה ועיקר לאשמועינן דכתיב' ומסיר' בעינן עכ''ל:
ה רְאוּבֵן הִפְקִיד מָעוֹת בְּיַד שִׁמְעוֹן לְהִתְעַסֵק בָּהֶם, וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת לְהַעֲלוֹת הַשְּׁטָרוֹת (יד) בִּשְׁמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נְתָנָם לוֹ בְּמַתָּנָה בְלֹא כְּתִיבָה, לֹא קָנָה. וּכְבָר נִתְבָּאֵר (טו) בְּסָמוּךְ (בְּסוֹף ס''א) . באר היטב (יד) בשמו. אבל אם גם נתן לו רשות שיהיו השטרות שלו רק שיחזור ויתן המעות או השטרות לראובן פשיטא שהשטרות הם של שמעון כמ''ש ס''ס א' בהג''ה וא''כ אפילו נתן שמעון השטרות לראובן כשחזר ראובן ונתנם לו זכה בהם במסירה לבד בלא כתיבה. ש''ך: (טו) בסמוך. כתב הרשד''ם בתשוב' דאם חלקו השותפים שטרות שנכתבו על שם שניהם צריך כתיבה ומסירה כשאר שטרות ע''כ ואין נרא' כך דהא כתב הרמ''א בסימן ע''ז ס''י דאם נכתב השטר על שניהם יכול א' לגבות כל החוב בלא הרשאה א''כ לא מסתבר לומר דלאחר שחלקו שוב אין אחד יכול לתבוע. דמה בכך ס''ס נתחייב לפרוע הכל לכל אחד שיתבענו ואפשר לחלק דנהי דאחד יכול לגבות כל החוב היינו לענין דא''צ הרשא' אבל מ''מ לענין קנין אינו קונ' אלא בכתיבה ומסיר' כמו שחלקתי בס''א וה''נ בשותפים אין החלוק' כלום לענין שיכול השותף לחזור בו. שם:
ו שְׁטַר הֶעָשׂוּי בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אִם הוּא עָשׂוּי בְּעִנְיָן שֶׁהוּא כָּשֵׁר בְּדִינֵנוּ, וְכֵן שְׁטָר שֶׁל כְּתַב יָדוֹ, הֵם נִקְנִים בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה.
ז שְׁטַר הַקְּנָאָה הֶעָשׂוּי (טז) בְּגוּפָן (בְּדִינָן) שֶׁל גּוֹיִם, אִם כָּתוּב בּוֹ לְשׁוֹנוֹת הַמַּסְפִּיקִים לִנְתִינַת גּוּף הַנְּיָר וְהַשִּׁעְבּוּד, הֲרֵי הֵם כִּשְׁטָרוֹת שֶׁלָּנוּ. באר היטב (טז) בדינין. ונ''א בגופן ור''ל שכתב בערכאות העובדי כוכבים להקנות שטר וקאמר דאם כתבו העובדי כוכבים בלשונם לשון שמשמעותו קנה לך איהו וכו' הוי ליה כאילו כתב לו בלשון הקודש וקונה בו וע''ל סעיף כ''ה מדין עובד כוכבים שמכר שטרו לישראל עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת מהר''ר בצלאל סי' ל''ו ובתשובת מהרש''ך ס''ב סי' קמ''ו:
ח שְׁטָר (יז) מַשְׁכּוֹנָא, לְהָרִ''י ן' מִיגַ''שׁ, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְסַלְּקוֹ בְּמָעוֹת צָרִיךְ כְּתִיבָה וּמְסִירָה. וְהַגְּאוֹנִים כָּתְבוּ דִּמְסִירָה בְּלֹא כְּתִיבָה לָא קַנְיָא, אֲבָל כְּתִיבָה קַנְיָא בְּלֹא מְסִירָה, דְּכֵיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע וְכָתַב לוֹ: קְנֵי לָךְ וְכו', קָנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ שְׁטַר הַמַּשְׁכּוֹנָא. וְדַוְקָא בְּמַשְׁכּוֹנָא מֻחְזֶקֶת, אֲבָל אֵינָהּ מֻחְזֶקֶת הָוְיָא כִּשְׁאָר מִלְוָה. אֲבָל שְׁטַר חוֹב עַל מַשְׁכּוֹן שֶׁל מִטַּלְטְלִין, כֵּיוָן שֶׁמָּכַר לוֹ הַחוֹב וּמָסַר לוֹ הַמִּטַּלְטְלִין, קָנָה הַחוֹב שֶׁעָלָיו בִּמְסִירַת הַמַּשְׁכּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ הַשְּׁטַר וְלֹא כָתַב לוֹ שׁוּם דָּבָר. באר היטב (יז) משכונא. פי' שהשכין לו קרקע והוא אוכל פירותי' בנכייתא כמבואר בי''ד סימן קע''ב. סמ''ע:
ט הַאי מְסִירָה דִשְׁטָרוֹת, (יח) צָרִיךְ הַגְבָּהָה עִמָּהּ; אוֹ מְשִׁיכָה, אִם הוּא שַׂק מָלֵא שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַגְבִּיהוֹ; וְהָא דְקָרֵי לֵהּ מְסִירָה, אַף עַל גַּב דְּבָעֵי מְשִׁיכָה אוֹ הַגְבָּהָה עִמָּהּ, מִשּׁוּם (טוּר) דְּבָעֵי מְסִירָה מִיָּד לְיָד עִם הַהַגְבָּהָה אוֹ עִם הַמְּשִׁיכָה. אִי נַמֵּי, אֲפִלּוּ אִי (יט) לֹא בָעֵי מְסִירָה מִיָּד לְיָד נָקַט לְשׁוֹן מְסִירָה, מִשּׁוּם דְּבָעֵי דַעַת אַחֶרֶת מַקְנָה. לְפִיכָךְ, הַזּוֹכֶה בִּשְׁטַר הֶפְקֵר שֶׁחֲבֵרוֹ הִפְקִיר שְׁטָרוֹ, אֵינוֹ קוֹנֶה עַל יָדוֹ מִלְוָה הַכְּתוּבָה בוֹ, (כ) כֵּיוָן שֶׁאֵין דַּעַת אֲחֵרִים מַקְנָה. באר היטב (יח) צריך. כתב הש''ך דהרמב''ן חולק ע''ז והוא הסכים עמו ע''ש באורך: (יט) לא. וכן עיקר וכ''נ להדיא מדברי הרמב''ן ושאר פוסקים דמסיר' זו כשאר מסירות דסי' קצ''ח ס''ח דא''צ מיד ליד ע''ש. ש''ך: (כ) כיון. יש לדקדק הא בלא''ה לא קנה כיון דליכא כתיב' ועוד קשה דהא זכה הלו' במה שבידו מיד כשהפקיר זה כמו גבי גר כמ''ש סימן ע''ב סל''ז וסימן רע''ח סכ''ז ונראה דמיירי שנכתב בהשטר שנשתעבד לכל מי שמוציאו אף בלא כתיב' ולענין קושיא הב' נרא' דמיירי בשטר שיש לו על עובד כוכבים ונשתעבד העובד כוכבים לכל מי שיוציאו והלכך אי לאו דבעינן דעת אחרת מקנ' זכה זה שמשכו ואין ישראל אחר יכול לתבוע חוב זה מהעובד כוכבים ועי' בתשובת מהר''מ לובלין סי' כ''ב ואין דבריו נראין ולפמ''ש דשטרות נקנין במסירה ומשיכ' והגבה' א''כ ה''ה במפקיר שטר שיש לו על העובד כוכבים שנכתב בו נשתעבד העו''כ למי שיוציאו אף בלא כתיב' או בגר שמת והניח שטרות כאלו על העובד כוכבי' זכה בהן זה שמשכן ואין ישראל אחר יכול לתבוע העובד כוכבים באותן שטרות אבל אם לא משכן רק שאחז בהם לא קנה דמסירה לא מהני אלא מדעת המוכר וע''ל סי' קצ''ח ס''ח עכ''ל הש''ך:
י הַמַּקְנֶה לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, וְהִקְנָה לוֹ עַל גַּבּוֹ שְׁטַר חוֹב, הֲרֵי זֶה קָנָה הַשְּׁטַר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא (כא) בְּלֹא כְתִיבָה וּבְלֹא מְסִירָה, וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ עַל פֶּה: קְנֵה לָךְ הוּא וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְאִית בֵּהּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁטָר אֵינוֹ נִקְנֶה (כב) בְּאַגָּב (טוּר בְּשֵׁם ר''ח וְהָרֹא''שׁ) . וּלְעִנְיַן הִלְכְתָא נַקְטִינָן כַּסְּבָרָא (כג) הָרִאשׁוֹנָה, דְּנִקְנֶה בְּאַגָּב. וְדַוְקָא שְׁטַר שֶׁכְּבָר נִכְתַּב, אֲבָל לֹא יוּכַל לְהַקְנוֹת לוֹ בְּאַגָּב, שְׁטָר (כד) שֶׁעֲדַיִּן לֹא נִכְתַּב (רִיבָ''שׁ סִימָן ר''י) . באר היטב (כא) בלא. דכל שמקנה אג''ק דינו כקרקע דניקנית בכסף בשטר ובחזק' ומיהו אמיר' ע''פ צריך כדמסיק. סמ''ע: (כב) באגב. וכתב הרא''ש בתשוב' דמ''מ משתעבד באגב. שם: (כג) הראשונ'. והש''ך כתב דנ''ל עיקר להכריע דאג''ק הוי כמסיר' לחוד וכתיבה בעי ע''ש באורך: (כד) שעדיין. משא''כ בשאר דברים יכול להקנות ולומר קנה אגבן פרה או טלית לכשאקנהו וכמ''ש בסי' ל''ז ובסימן פ''א דיכול להשתעבד מטלטלי בדאקני ע''ש עכ''ל הסמ''ע. והשיג עליו הש''ך וכתב דלא דק דפשיטא דא''י להקנות מה שיקנה אח''כ כמש''ל בסי' ר''ט והא דסימן ל''ז וס''א שעבוד שאני דיכול להשתעבד דאקני ולא להקנות כמבואר להדיא חילוק זה בש''ס וכל הפוסקים (גם הט''ז השיג על הסמ''ע בזה ע''ש):
יא מִי שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר, וְטוֹעֵן שֶׁחֲבֵרוֹ מְכָרוֹ לוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה וְאָבַד מִמֶּנּוּ שְׁטַר הַמֶּכֶר, אֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים לְעִנְיַן (כה) קְנִיָּתוֹ, אֲבָל צָרִיךְ עֵדִים לְעִנְיַן תְּבִיעָתוֹ, שֶׁהֲרֵי הַנִּתְבָּע אוֹמֵר לוֹ: מִי יֹאמַר לִי שֶׁבַּעַל דְּבָרִים שֶׁלִּי כָּתַב וּמָסַר לְךָ. לְפִיכָךְ, רְאוּבֵן שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לְלֵוִי עַל שִׁמְעוֹן, וְטָעַן שֶׁלֵּוִי נְתָנוֹ לוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה וְאָבַד הַשְּׁטָר שֶׁהִקְנָהוּ בּוֹ, אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהִקְנָהוּ עַל גַּבֵּי (כו) קַרְקַע, הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה אוֹתוֹ מִשִּׁמְעוֹן, אִם אֵין הַלּוֶֹה טוֹעֵן: מִי יֹאמַר שֶׁבַּעַל דְּבָרִים שֶׁלִּי כָתַב וּמָסַר לְךָ. וְאִם טוֹעֵן שִׁמְעוֹן שֶׁפָּרַע לְלֵוִי, וְאָמַר: יִשָּׁבַע לִי, יִשָּׁבַע לֵוִי לְשִׁמְעוֹן, וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה רְאוּבֵן. וְאִם יֵשׁ רְאָיָה שֶׁמָּכַר וְלֹא רָצָה לִשָּׁבַע, חַיָּב (כז) לְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן. וְכֵן אִם הוֹדָה לוֹ שֶׁפְּרָעוֹ יְשַׁלֵּם (כח) לֵוִי לִרְאוּבֵן. מֵת מוֹכֵר, יוֹרְשָׁיו נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעַת הַיּוֹרְשִׁים, וְנוֹטֵל לוֹקֵחַ. וְאִם לֹא רָצוּ לִשָּׁבַע, (כט) מְשַׁלְּמִין לַלּוֹקֵחַ. טָעַן לֵוִי שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן שְׁטָר זֶה, נִשְׁבָּע הֶסֵת (ל) וְנִפְטָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם לְעִנְיַן (לא) קְנִיָּתוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. הגה: וְכֵן נִרְאֶה לִי (לב) עִקָּר לְעִנְיַן הִלְכְתָא. וְאִם הָיָה הַשְּׁטָר מֻנָּח תַּחַת (לג) יַד שָׁלִישׁ, אַף עַל גַּב דְּנֶאֱמָן נֶגֶד הַמּוֹכֵר שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִישׁ, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ נֶאֱמָן נֶגֶד הַנִּתְבָּע, וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לִגְבּוֹת בִּשְׁטָר זֶה בְּלֹא כְּתִיבָה וּמְסִירָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף סוֹף ב''ב) . באר היטב (כה) קנייתו. והש''ך כ' דהרבה חולקים בזה והכי קי''ל דצריך עדים גם לענין קנייתו והלכך אם פרע הלוה ללוקח בלא ידיעת המוכר חוזר וגובה ממנו כמ''ש בסי''ז וכ''כ הב''ח מיהו אם הלוה טוען ברור לי שהי' לו שטר כתיב' ואבד נשבע היסת ונפטר עכ''ל: (כו) קרקע. ולפי מ''ש לעיל דבאג''ק בעי כתיבה לא שייך הכא לומר כן ועי' בתוס' מהרי''ט סי' צ''א ש''ך: (כז) לשלם. היינו כל דמי השטר כ''כ הה''מ וכתב הש''ך וא''ל עמ''ש הט''ו בסל''ד דאם הוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע ה''ז מקח טעות והמעות חוזרים משמע שא''צ לחזור רק המעות שקיבל שאני התם שהוציא שובר א''כ אף בלא הודאת המוכר מתברר שמכר לו שטר פרוע והוי מקח טעות והדמים חוזרים אבל הכא אינו מתברר אם לא ע''פ הודאת לוי שהרי אם הי' רוצה לישבע הי' ראובן גובה בע''כ של שמעון א''כ מכח הודאה כזו אינו גובה ראובן והוי כמוחלו עתה ומזיקו בהגרמתו לכך צריך לשלם כל דמי השטר עכ''ל וכתב הסמ''ע דדוקא אם יש לו ראיה שמכר לו בכתיבה ומסירה אבל אם אין לו ראי' אין ראובן נאמן נגד לוי כיון שבא להוציא מידו ע''כ: (כח) לוי. ואם אמר המוכר טעיתי בחשבון יש בו פלוגתא אם נאמן. ד''מ. סמ''ע: (כט) משלמין. כתב הש''ך דגם כאן צריכין לשלם כל דמי השטר דמסתמא כל מה שאביהן הי' חייב גם הם חייבין דאין טעם לחלק ביניהם ודלא כמשמעות הסמ''ע בסט''ו ע''ש עכ''ל: (ל) ונפטר. כתב הסמ''ע דאם מודה לוי שנפרע וטוען נגד ראובן לא מכרתיו לך אפילו שבוע' א''צ לוי נגדו דהמע''ה (והט''ז השיג עליו וכתב דאף אם לוי אומר באמת שנפרעתי אבל לא מכרתיהו לך מכל מקום צריך לישבע היסת): (לא) קנייתו. הטעם דאיכא ריעותא דאין בידו שטר קנייה ואינו נאמן ג''כ לומר הקניהו לי באג''ק או במעמד שלשתן דמהני ג''כ כמ''ש הט''ו בסי''ט כיון דדרך להקנות שטרות טפי בכתיב' ומסיר' מבאג''ק או במע''ש גם אינו נאמן במגו דאי בעי אמר לא הי' בידי שטרך מעולם דהא צריך להראות השטר להוציא מהלו' עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך עי' בע''ש שכתב שצריך להחזיר לו גוף הנייר וכן הוא בבעה''ת וכ''כ הר''י גבי עובדא דמלוגא דשטרי וכמש''ל סי' פ''ד ע''ש עכ''ל: (לב) עיקר. ומשמע דה''ה אם טען שנתנו לו במתנת שכ''מ אינו נאמן ודלא כמ''ש ב''י בא''ע סי' פ''ו עכ''ל הש''ך וע''ש: (לג) שליש. הטעם דלא עדיף השליש מהלוקח דאילו היה בידו לא היה נאמן בלא כתיבה ומסירה כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך וא''ל אמאי לא ה''ל הלו' משואיל''מ שהרי מכחיש השליש שהוא עד ולהפוסקים דבדבר דלא ה''ל למידע לא אמרינן כן י''ל דה''נ לא ה''ל לידע שמכרו אבל לאינך קשה ונראה דמיירי שהשליש הוא קרוב או פסול וכן בנ''י שממנו מקור דין זה איתא היה השליש אשה ודוק עכ''ל:
יב (לד) מַכְנֶסֶת לְבַעֲלָהּ שְׁטָר, אֵינוֹ צָרִיךְ כְּתִיבָה וּמְסִירָה. וְאִם הוּא מִלְוֶה עַל פֶּה, אֵינוֹ צָרִיךְ מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, וַאֲפִלּוּ אִם הָיוּ נִכְסֵי מְלוֹג. באר היטב (לד) מכנסת. הטעם דידו כידה ואין קנין לאשה בלא בעלה ועי' בא''ע סימן צ''א. סמ''ע:
יג כֵּיוָן דְּאֵין אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת אֶלָּא בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה, הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וְהֶחֱזִיר לוֹ הַשְּׁטַר, לֹא חָזְרָה מַתְּנָתוֹ, (לה) עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ: קְנִי לָךְ אִיהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְאִית בֵּהּ. באר היטב (לה) עד. אבל אם כתב המקבל להנותן מחדש שדי נתונה לך ודאי מהני דאז קנהו באותו כתב כמו שהוא קנאו בראשונה מהנותן. שם:
יד אֵין שְׁטַר נִקְנֶה בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה, אֶלָּא שְׁטַר חוֹב אוֹ שְׁטַר שֶׁל קְנִיָּה שֶׁכָּתַב לוֹ: שָׂדִי מְכוּרָה לְךָ, שֶׁהוּא (לו) עִקַּר הַקִּנְיָן וּבוֹ קָנָה הַשָּׂדֶה. וּלְפִיכָךְ, כְּשֶׁמְּסָרוֹ הַלּוֹקֵחַ לְאַחֵר, וְכָתַב לוֹ: קְנִי לָךְ אִיהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְאִית בֵּהּ, קָנָה עַל יָדוֹ הַקַּרְקַע. אֲבָל אִם קָנָה הַקַּרְקַע בְּכֶסֶף אוֹ בַּחֲזָקָה אוֹ בְּקִנְיָן, וְכָתְבוּ לוֹ שְׁטַר לִרְאָיָה, אִם מְסָרוֹ לְאַחֵר וְכָתַב לוֹ: קְנֵי לָךְ אִיהוּ וְכו', לֹא קָנָה. באר היטב (לו) עיקר. ובשט''ח שאינו עיקר החוב דאינו אלא לראיה צ''ל דשאני שט''ח דלא שייך ביה קנין אחר ומפני נעילת דלת הוצרכו לתקן שיוכל למוכרו אבל בשאר שטר ראיה לא שייך נעילת דלת. שם:
טו הַקּוֹנֶה מֵהַמַּלְוֶה שְׁטָר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַלּוֶֹה, וּמֵת הַלּוֶֹה, אִם אַחַר שֶׁלְּקָחוֹ מֵת, נִשְׁבָּע הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא (לז) אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר כְּלוּם וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ, וְגוֹבֶה. וְדַוְקָא שֶׁמֵּת הַמּוֹכֵר, אֲבָל אִם הוּא חַי, גַּם הוּא צָרִיךְ (לח) לִשָּׁבַע קֹדֶם שֶׁיִּגְבֶּה (לט) הַלּוֹקֵחַ. וְכֵן אִם הַלּוֶֹה קַיָּם, וְטוֹעֵן שֶׁהוּא (מ) פָרוּעַ, וְאֵין בּוֹ נֶאֱמָנוּת, אִם הַמּוֹכֵר קַיָּם, יִשָּׁבַע, וְגוֹבֶה הַלּוֹקֵחַ. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׁבַע, לֹא יִפְרַע הַלּוֶֹה, וְהַמּוֹכֵר צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לַלּוֹקֵחַ (בֵּית יוֹסֵף) . וְאִם הַמּוֹכֵר מֵת, נִשְׁבָּע הַיּוֹרֵשׁ: שֶׁלֹּא פְקָדַנִי אַבָּא; וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה, חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ (מא) עָלָיו. וְאִם מֵת הַלּוֶֹה קוֹדֶם שֶׁלְּקָחוֹ זֶה, וְאַחַר כָּךְ מֵת מַלְוֶה, (מב) אֵינוֹ גּוֹבֶה אֲפִלּוּ בִּשְׁבוּעָה. באר היטב (לז) אמר. משמע הא אם אמר שהוא פרוע היה נאמן אפילו לאחר המכירה שנפרע קודם המכירה. ש''ך: (לח) לישבע. הטעם שהב''ד טוענין בעד היורשים כל מה שאביהן היה יכול לטעון ואילו היה חי יכול לטעון שפרעו למוכר או ללוקח מש''ה ישבעו שניהן מספק משא''כ אם הלוה חי א''צ לישבע אלא הא' שאומר ברי לי שפרעו למוכר או ללוקח דהרי לא לשניהן פרעו. סמ''ע: (לט) הלוקח. ומכל מקום כשמת המוכר גובה הלוקח בשבועה כיון דקנהו בעוד הלוה חי ובשעת המכירה לא היה מחוייב לישבע עכ''פ דדלמא לא יטעון הלוה שפרעו אין זה בכלל אין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה וכמ''ש בסי' ק''ח עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דאין לשונו מדוקדק דאפילו היה הלו' צווח שפרעו קודם מכירה דינא הכי דלא אמרינן אין אדם מוריש כו' אלא גבי שבועה דבא ליפרע מיתומים ולא נגד הלו' דהבו דלא לוסיף עלה כמ''ש בסי' ק''ח סי''ד והכא היינו טעמא כמ''ש הרא''ש והר''ן דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במגו שיכול למחול ע''ש עכ''ל: (מ) פרוע. שפרע למוכר ואמר ישבע לי המוכר אז צריך לישבע אבל אם אינו אומר ישבע לי אע''פ שאומר שפרעו א''צ לישבע כמ''ש סי' פ''ב ס''ב אבל כשמת הלו' צריך לישבע נגד היורשים אפילו אין אומרים שישבע דאין נפרעין מהם אלא בשבועה כמ''ש סי' ק''ח ס''ג וע''ש. ש''ך: (מא) עליו. פי' וגובה מנכסים שירש מאביו אבל לא מנכסי עצמו אף אם אין לו משל אביו אף דגרם היזק במה שאינו רוצה לישבע מ''מ אינו משלם מכיסו ההיזק כמ''ש הטור בסי' ק''ז דלכ''ע אם מכרו היורשים מטלטלים דאבוהון אף שהמעו' עדיין בידם בעין אין הב''ח גובה מהן ואפילו לבתר תקנת חז''ל דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב''ח ע''ש עכ''ל הסמ''ע ואין כן דעת הש''ך אלא דחייבים היורשים לשלם כל דמי השטר מנכסי עצמן כמ''ש בשמו לעיל ס''ק כ''ט ע''ש: (מב) אינו. כתב הש''ך דמיירי שאין בו נאמנות אבל אם יש בו נאמנות גובה כמ''ש בסי' ק''ח סי''ג וכתב עוד דהא דכתבו הט''ו בא''ע סי' ק''ה ס''ב גבי המוכרת כתובתה ונתגרש' כו' דאם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו דמחילה אבל אם אמרה שנפרעה קודם שמכרה אינה נאמנת ע''כ לא נראה כן אלא דבכל ענין נאמנת ע''ש באורך שהביא כמה ראיות לדבריו:
טז הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ, כְּדִינוֹ, וּבָאִים הַמּוֹכֵר וְהַלּוֹקֵחַ לְתָבְעוֹ מֵהַלּוֶֹה, בֵּית דִּין אוֹמְרִים לוֹ לִתְּנוֹ לַלּוֹקֵחַ; וְאִם יִפְרַע לַמּוֹכֵר, חוֹזֵר וְגוֹבֶה (מג) מִמֶּנּוּ הַלּוֹקֵחַ. וְאִם קָדַם הַלּוֶֹה וּפָרַע לַמּוֹכֵר, נִפְטָר, וְאֵין לַלּוֹקֵחַ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַלּוֹקֵחַ צָרִיךְ (מד) לְהַחֲזִיר לַלּוֶֹה שְׁטָרוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת שָׁם) וּבֵית דִּין מְחַיְּבִים אֶת הַמַּלְוֶה לִתֵּן לַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁגָּבָה מֵהַלּוֶֹה. וְאִם הוֹצִיא וּבִזְבֵּז, וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, פָּטוּר הַלּוֶֹה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם (מה) פָּרַע הַלּוֶֹה לְהַמַּלְוֶה לֹא נִפְטָר בָּזֶה מֵהַלּוֹקֵח. באר היטב (מג) ממנו. הלשון משמע דר''ל דהלוקח חוזר וגובה שנית מהלוה כיון דהב''ד א''ל ליתנו ללוקח והוא עבר פי הב''ד ומ''ש אח''כ ואם קדם הלוה כו' מיירי שקדם ופרע קודם הפס''ד מש''ה פטור אבל בפרישה כתבתי דאפ''ה אינו חוזר הלוקח על הלוה רק על המלוה המוכר לו וקיבל דמיו עכ''ל הסמ''ע גם הש''ך פסק כן וכתב דכ''כ הב''ח והרשד''ם בתשובה סי' ק''ב ודלא כתשובת מהר''א ששון סימן קס''ו וע''ש: (מד) להחזיר. והש''ך פסק דהוי ספיקא דדינא ואפי' אם הלה רוצה לשלם לו דמי הנייר יכול לומר אני תופסו למשכון נגד הלוה עד שיפרע לי וכתב ב''י בשם בעה''ת דלסברא האחרונה אם יאמר הלוה למלוה לא אפרעך עד שתחזור לי שטרי מאחר דידוע שהשטר ביד לוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר ע''כ ול''נ דאף לסברא ראשונה דינא הכי דיאמר הלוה איני רוצה (ליתן) [להוציא] המעות מת''י ולמיקם בדינא ודיינא ושמא לא יזדמן לי ב''ד שיכפוהו. עכ''ל: (מה) פרע. פי' הסמ''ע אפי' לא א''ל הב''ד שיתנהו ללוקח וא''י לומר שלא ידע שמכר השטר שכל קנין קלא אית ליה עכ''ל. והש''ך כתב דנ''ל עיקר כסבר' הראשונה דנפטר הלוה מהלוקח עיין שם באורך:
יז לֹוֶה שֶׁפָּרַע לַלּוֹקֵחַ שֶׁמָּסַר לוֹ הַשְּׁטָר, וְלֹא כָתַב לוֹ: קְנֵי לָךְ אִיהוּ וְכָל שִׁעְבּוּדֵהּ, אֵינוֹ חַיָּב לַמּוֹכֵר כְּלוּם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמֶּכֶר כְּלוּם, מִכָּל מָקוֹם אִם (מו) תָּפַס הַלּוֹקֵחַ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הגה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא כָתַב לֵהּ: קְנֵי לָךְ וְכו', רַק אָמַר לוֹ בְּעַל פֶּה. אֲבָל אִי לֹא אָמַר לוֹ כֵן, אֲפִלּוּ תָּפַס, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ''ב מֵהִלְכוֹת מְכִירָה וְנִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ) . וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּוְקָא שֶׁיָּדַע הַמּוֹכֵר שֶׁגְּבָאוֹ הַלּוֹקֵחַ, דְּכֵיוָן שֶׁיָּדַע וְשָׁתַק, מָחַל. אֲבָל אִם לֹא יָדַע הַמּוֹכֵר, חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִבַּעַל חוֹב, דְּאָמַר לֵהּ: לֹא הָיָה לְךָ לִתֵּן לוֹ חוֹבִי עַד שֶׁיַּרְאֶה לְךָ שֶׁקְּנָאוֹ מִמֶּנִּי כְּדִין קְנִיַּת שְׁטָר. וְאִם אֵין הַלּוֶֹה יָכוֹל לְשַׁלֵּם, אֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל (מז) לְהוֹצִיא מִן הַלּוֹקֵחַ כְּלוּם, הוֹאִיל וְתָפַס (ת''ה ס' שי''ג) . באר היטב (מו) תפס. דין זה נלמד מפירות דקל דבסימן ר''ט ס''ג ע''ש ומשמע דאף אם גבה הלוקח יותר ממה שמכרו וכ''כ ר' ירוחם להדי' דמה שגבה גבה. ש''ך: (מז) להוציא. והש''ך כתב דדין זה אינו נראה דודאי כשגובה מבע''ח ע''כ הבע''ח חוזר וגובה מהלוקח וא''כ כשאין לו ללוה מחויב הלוקח לשלם מדר' נתן כו' ע''ש שהוכיח כן בראיות:
יח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם זְקָפָן בְּמִלְוֶה עַל שְׁמוֹ, דִּינוֹ (מח) כְּגָבָה. באר היטב (מח) כגבה. כן משמע מהדינים שנתבארו בסי' ס''ז מן סי''ד עד סי''ח וממ''ש בי''ד סי' קע''א גבי לוה מן הגר כו' ע''ש וכן עיקר. ש''ך:
יט רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ שְׁטָר חוֹב עַל לֵוִי, וְאָמַר לֵהּ: מָנֶה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ בִּשְׁטָר תְּנֵהוּ לְשִׁמְעוֹן, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, קָנָה שִׁמְעוֹן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ הַשְּׁטָר, וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ לוֹ הַלָּקוֹחוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ לִרְאוּבֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁמְעוֹן הַזּוֹכֶה יָכוֹל לְהוֹצִיא (מט) גוּף הַשְּׁטָר מִיָּד הַמַּלְוֶה, אֶלָּא שִׁמְעוֹן תּוֹבֵעַ לַלּוֶֹה, וְאִם יִכְפֹּר אוֹ שֶׁהֻצְרַךְ לִגְבּוֹת מֵהַמְשֻׁעְבָּדִין, בֵּית דִּין (נ) כּוֹפִין לַמַּלְוֶה לְהוֹצִיא הַשְּׁטָר, וְדָנִין עַל פִּיו. וְאִם פָּרַע הַלּוֶֹה לְשִׁמְעוֹן הַזּוֹכֶה, מוֹצִיאִין גּוּף הַשְּׁטָר מִיַּד הַמַּלְוֶה וּמַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְיַד הַלּוֶֹה. באר היטב (מט) גוף. אע''ג דבמעמד שלשתן קנה אפילו מלוה ע''פ כמ''ש ר''ס קכ''ו אפ''ה א''י להוציא גוף השטר מראובן מפני שאותיות יש להם ב' קנינים קנין גוף השטר וקנין השיעבוד ואין אחד מהם נקנה בקנין חבירו וכ''כ הטור ע''ש. סמ''ע: (נ) כופין. ל' הטור שהראיה של הזוכה היא אצל המלוה ואין כובשין לו עדותו וראייתו ע''כ וכ''כ הט''ו בס''ס ט''ז ע''ש עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך ז''ל ולפי מה שהעליתי בסכ''ט באריכות דאינו נקנה במע''ש אלא גוף החוב אבל לא שיהיה מלוה בשטר. ליתנהו לכל הדינים שבסעיף זה ולא נשתעבדו הלקוחות לשמעון ויכלו למימר לאו בע''ד דידן את וגם לוי נאמן לומר פרעתי לשמעון כ''ז שאין השטר בידו בכתיבה ומסירה ולפ''ז גם אין כופין למלוה להוציא השטר אבל עכ''פ יוכל לחזור ולהקנות השטר לשמעון בכתיבה ומסירה ואע''ג דבעלמא מיד שהמחהו שוב אין לממחה כלום על הנמחה הכא כיון שהניח השטר אצלו מסתמא אדעתא דהכי הניחו שלא יתבטל עד שיפרע לשמעון בבירור עכ''ל וע''ש מ''ש עוד בדין זה:
כ רְאוּבֵן הִפְקִיד שִׁטְרֵי חוֹבוֹת אֵצֶל שִׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: שְׁטָרוֹת שֶׁהִפְקַדְתִּי בְיָדְךָ (נא) תְּנֵם לְלֵוִי, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ רְאוּבֵן יֵשׁ לְשִׁמְעוֹן לִתְּנָם לְלֵוִי. חָזַר בּוֹ, יֵשׁ לוֹ לְהַחֲזִירָם לוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא קָנָה הַשִּׁעְבּוּד שֶׁבָּהֶם לֹא קָנָה גוּפָם, בֵּין בִּמְסִירָה בֵין בַּחֲלִיפִין בֵּין בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. וְאִם כָּתַב לוֹ וְהִקְנָה לוֹ הֵן וְכָל הַשִּׁעְבּוּד שֶׁבָּהֶן, וְהִמְחָהוּ אֵצֶל אוֹתוֹ שֶׁמֻּפְקָדִים בְּיָדוֹ, הַמְחָאָה זוֹ כְּמוֹ (נב) מְסִירָה, וְנִמְצָא שֶׁהֵם קְנוּיִים לוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה. באר היטב (נא) תנם. דין זה אינו דומה לשלפני זה דשם היה הלוה וגם הזוכה במעמד בשעה שזיכה לו המנה אלא שלא הקנה לו גוף השטר וכאן איירי דרק הנפקד והמפקיד והמקבל היו במעמד ולא הלוה ומן הדין היה זוכה לוי בגוף השטר שהקנה לו ע''י שמעון כיון שהיו שניהם במעמד אלא משום דלא זכה בהשיעבוד כיון שלא היה הלוה במעמד לא נקנה לו גם גוף השט''ח. סמ''ע: (נב) מסירה. והש''ך כתב דצ''ע על הט''ו שכתבו כן בפשיטות שהרי הרמב''ן חולק ע''ז וס''ל דמעמד שלשתן וחליפין חד דינא אית להו וא''כ מאחר שפסקו הט''ו בס''ד דחליפין לא הוי כמסירה גבי שטרות למה פסקו כאן דהמחאה הוי כמסירה וכן הקש' בג''ת ואולי סבירא להו לחלק וצ''ע ומ''מ לענין דינא אין להוציא נגד סברת הרמב''ן וכן נרא' דעת הריטב''א פ' האיש מקדש עכ''ל וע''ש:
כא רְאוּבֵן הָיָה לוֹ שְׁטָר עַל שִׁמְעוֹן, וְלֵוִי חָתוּם בּוֹ, וּמְכָרוֹ לְלֵוִי הָעֵד, אֵין לֵוִי חָשׁוּב נוֹגֵעַ בַּדָּבָר, וְלָא חַיְשִׁינָן לַחֲשָׁדָא לוֹמַר שֶׁהוּא חָתַם לוֹ שֶׁקֶר כְּדֵי שֶׁיִּקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ אַחַר כָּךְ, לְפִי שֶׁהָעֵד הָאַחֵר לֹא הָיָה מַסְכִּים עִמּוֹ לְהָעִיד שֶׁקֶר בִּשְׁבִיל הֲנָאָתוֹ שֶׁל לֵוִי. וְדַוְקָא אִם הָעֵד חָתוּם עַל הַשְּׁטָר, אֲבָל לֹא יוּכַל לְהָעִיד (נג) עַל פֶּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת) . אֲבָל אִם מְכָרוֹ לִשְׁנֵי עֵדִים הַחֲתוּמִים עָלָיו, חַיְשִׁינָן לְהָכִי, וְאִם אֵין הַלּוֶֹה מוֹדֶה בוֹ, אֵין יְכוֹלִין (נד) לִגְבּוֹתוֹ. באר היטב (נג) על פה. הטעם דכל שחתום בעד נחשב כאילו נחקר עדותו בב''ד ואז לא הוי נוגע משא''כ כשמעיד בע''פ דעתה בשעת עדות כבר הוא נוגע בדבר עכ''ל הסמ''ע (ועיין בט''ז מה שמחלק שלא תקשי מדין זה על מ''ש בסכ''ב ע''ש): (נד) לגבותו. והש''ך כתב דדין זה צ''ע והוכיח מן הפוסקים דעכ''פ בדיעבד אם מכרו לשני העדים יכולים לגבות בו ועיין שם:
כב רְאוּבֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר עַל שִׁמְעוֹן, וּנְתָנוֹ לְלֵוִי בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה, וְהָיָה שִׁמְעוֹן אֶחָד מֵעֵדֵי הַמַּתָּנָה וְאַחֵר עִמּוֹ, וְרוֹצֶה רְאוּבֵן לַחֲזֹר מֵהַמַּתָּנָה וְטוֹעֵן שֶׁהַשְּׁטָר פָּסוּל, לְפִי שֶׁשִּׁמְעוֹן הוּא נוֹגֵעַ בָּעֵדוּת, שֶׁרוֹצֶה לְהָעִיד כְּדֵי שֶׁיִּפָּטֵר מִבַּעַל דִּינוֹ, שֶׁהַשֵּׁנִי נוֹחַ לוֹ, הַדִּין עִמּוֹ, וַהֲרֵי הוּא חָשׁוּב נוֹגֵעַ בַּדָּבָר:
כג הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב כְּדִינוֹ, אִם חָזַר וּמְחָלוֹ לַלּוֶֹה, (נה) מָחוּל. מִיהוּ, אֵין הַלּוֹקֵחַ מְחֻיָּב לְהַחֲזִיר לַלּוֶֹה שְׁטָרוֹ. וְיֵשׁ (נו) חוֹלְקִין (רַ''ן פֶּרֶק הַכּוֹתֵב וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם ני''ד שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת) . וּמַאי תַּקַּנְתֵּהּ, יְפַיֵּס לַלּוֶֹה שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ שְׁטָר עַל (נז) שְׁמוֹ, אוֹ יְקַבֵּל עָלָיו הַלּוֶֹה בְּקִנְיָן אוֹ בְּהוֹדָאָתוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, שֶׁזְּקָפוֹ עָלָיו בְּמִלְוָה לַקּוֹנֶה, וְשׁוּב לֹא יוּכַל לִמְחֹל. וַאֲפִלּוּ אִם (נח) הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְמָחֲלוֹ, אִם מְחָלוֹ מָחוּל. וַאֲפִלּוּ אִם (נט) סִלֵּק עַצְמוֹ מִכֹּחַ הַחוֹב הַהוּא לְגַמְרֵי, וְרִקֵּן כָּל כֹּחוֹ בַּשְּׁטָר לַקּוֹנֶה, אֲפִלּוּ הָכִי אִם מְחָלוֹ מָחוּל. וַאֲפִלּוּ (ס) הַיּוֹרֵשׁ שֶׁל הַמּוֹכֵר יוּכַל לִמְחֹל. וּמִיהוּ, אֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחֹל לְעַצְמוֹ כְּדֵי לְהַפְסִיד לַלּוֹקֵחַ. כֵּיצַד, רְאוּבֵן הִלְוָה לִבְנוֹ בִּשְׁטָר, וּמְכָרוֹ לְשִׁמְעוֹן, וּמֵת רְאוּבֵן, לֹא יֹאמַר הַבֵּן: הוֹאִיל וַאֲנִי יוֹרֵשׁ הֶחֱזַקְתִּי לִמְחֹל לְעַצְמִי וְאֵין לִי לְשַׁלֵּם כְּלוּם מִדִּינָא דִגְרָמֵי שֶׁאֲנִי לֹא כִּוַּנְתִּי לְהַזִּיק לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא לִפְטֹר עַצְמִי, אֶלָּא פּוֹרֵעַ כָּל (סא) הַחוֹב לַלּוֹקֵחַ. וְיֵשׁ מִי (סב) שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר שֶׁאַף לְעַצְמוֹ יָכוֹל לִמְחֹל. הגה: לְעֵיל סִימָן ס' סָעִיף ח' (גַּם בַּטּוּר שָׁם סִימָן ז') נִתְבָּאֵר שֶׁאִם רְאוּבֵן צִוָּה לִכְתֹּב שְׁטָר שֶׁלּוֹ עַל שֵׁם שִׁמְעוֹן, אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לְמָחֲלוֹ, הוֹאִיל וְאֵין הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, אֲבָל רְאוּבֵן יָכוֹל לְמָחֲלוֹ, כִּי הוּא נִקְרָא בַּעַל הַשְּׁטָר. וַאֲפִלּוּ לֹא מְחָלוֹ בְּהֶדְיָא, רַק שֶׁמָּחַל לַלֹּוֶה כָּל מַה שֶּׁבְּיָדוֹ אוֹ כַּיּוֹצֵא בַזֶּה, גַּם שְׁטָר זֶה נִמְחָל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב עַל שֵׁם שִׁמְעוֹן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתקכ''ז) . באר היטב (נה) מחול. כתב הסמ''ע דאפי' למ''ד מכירת שטרות דאורייתא היינו דוקא שעבוד נכסי הלוה אבל שעבוד גופו שהיה משועבד להמלו' בשעת הלואה א''י למכור ובהדיא דמפקיע בהמחילה גוף הלוה שנשאר בידו נפקע ג''כ שעבוד נכסיו דנכסי הלוה אינן משועבדים כ''א מדין ערב ובמקום שנפטר הלוה נפטר גם הערב וכמ''ש הט''ו בס''ס מ''ט ואינו דומה למת הלוה דגובה המלוה מנכסיו דשם לא נפטר הלו' מחמת המלו' וכתב מהרי''ק דיכול למחול אע''פ שעדיין לא הגיע ז''פ עכ''ל והש''ך כתב דכן מוכח בש''ס וכל הפוסקים בכתובות ובכמה דוכתי וכתב עוד ומשמע דאין חילוק בין שטר שיש בו נאמנות או לא וכן מוכח מדברי הרי''ף והר''ן ושאר פוסקים דטענת מחילה לא תליא בפרעון ודלא כדמשמע מדברי הראב''ן. עכ''ל: (נו) חולקין. כתב הסמ''ע בשם רי''ו דדברי הרשב''א עיקר דא''צ להחזיר השטר והש''ך כתב דהוי ספיקא דדינא והמע''ה ואין כופין אותו להחזיר ולענין קדושין נמי ספיקא הוי ואע''ג דבלא''ה הוי ספיקא אי מקודשת בממון שבשט''ח דדלמא לא סמכה דעתה דלא מחיל מ''מ נ''מ אם קידש הלוקח אשה באותו שט''ח אחר שנפרע או נמחל דלהרשב''א וסייעתו מקודשת אם יש בנייר ש''פ או אפילו אין בו. שמא ש''פ במדי כמ''ש הט''ו בא''ע סימן כ''ח ס''ח בקידשה בשט''ח דידה ע''ש וה''ה הכא ודלא כנרא' מדברי המחבר שם סי''ג דבהא ודאי אינה מקודשת ואפשר דגם הוא ספוקי מספקא ליה. הארכתי בזה כי חלילה להקל בספק קידושין ובפרט בדבר שנחלקו בו אבות העולם ולא הכריעו. ובתשובת מבי''ט ח''ב סי' שכ''ט פסק במי שחייב לחבירו מנה בשטר ומכר השטר לאחר בפחות יכול הלוה לומר אני אקנהו בסך זה שקנהו האחר ואפי' מכרו כבר יכול לעכב דמכירת שטרות הוא דרבנן כו' ע''ש והביא ראיה מסי' שי''ו ס''א ולא נהירא ובפרט למ''ש לעיל דמכירות שטרות דאורייתא ומסי' שט''ז אין ראיה דהתם הבית שלו גם י''ל לזה השכירו ולא לאחר וק''ל ועיין מ''ש בסי' קע''ה סנ''ג וכתב בתשו' מהראב''ח סי' צ''ב בנתן שט''ח ללאה והיא חייבת ללוה דכה''ג לא מהני מחילה דכיון שהיתה חייבת לו הרי המתנה חשיבא כגבוי ועומד כו' ודבריו תמוהין דמוכח להדיא בש''ס ופוסקים דאע''פ שהמקבל חייב ללוה מ''מ יכול הנותן למחול השטר עכ''ל הש''ך וע''ש: (נז) שמו. כתב הריטב''א ומיהו אם מחלו אינו טורף מזמן הראשון ע''כ ופשוט הוא. ש''ך: (נח) התנ'. ול''ד למי שהתנ' שלא ישמטנו שביעית דהתם פשוט הוא דהי' משמטו וכשהתנ' ה''ל כאומר בפירוש אתן לך המעות במתנ' אבל בזה דאמר לא אמחול לא נרמז בדבריו שאם ימחול ישלם לו דמי השטר. סמ''ע: (נט) סלק. כתב הרמב''ם פ''ו מהל' מכיר' דין י''ג ונ''ל דאפי' הקנ' לו השט''ח אג''ק יכול למחול ופשוט הוא ומוכרח בכמ' מקומות בש''ס ופוסקים. ש''ך: (ס) היורש. כתב מהרי''ק ואם קטן מחל הוי מחיל' בטעות עכ''ל הסמ''ע וכ' הש''ך דלא ה''ל להעתיקו כן בסתם דהתם מיירי שהי' סבור שפרע לאביו דכה''ג אפי' בגדול הדין כן אלא דקטן מסתמא לא ידע במילי דאבו' אבל כאן דמיירי שמוחל השטר אע''פ שלא פרע פשיטא דמחילת קטן הויא מחיל' וכמבואר בדברי התוספות ושאר פוסקים דקטן שהגיע לעונת הפעוטות כמ''ש ר''ס רל''ה יכול למחול שט''ח אפי' הוא יורש ומבואר עוד שם דא''צ לשלם כשיגדל עכ''ל: (סא) החוב. אע''פ שגם כשמוחל המוכר או היורש ללו' פסק המחבר בסל''ב דצריך לשלם להלוקח כל החוב מ''מ אשמועינן דאילו הוה היורש מצי מחיל לעצמו לא הי' משלם כלום מהטעם דאינו בא להזיק קמ''ל דאינו בר מחיל' וכיון דהוא עצמו הלו' צריך לשלם כל דמי השטר לכולי עלמא אפי' לדעת החולקים שם בס''ס ל''ב. סמ''ע: (סב) שחולק. דס''ל דצריך לשלם ללוקח אף דלא נתכוין להזיק וממילא דינו כשאר מוחל עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דכן נרא' דעת רוב הפוסקים וכן נרא' עיקר דאף לעצמו מוחל וכן פסק המחבר גופי' בסתם בא''ע סימן ק''ה ס''ו ומיהו צריך לשלם מדיני דגרמי אפי' לא כוון להזיק כדמוכח בש''ס ופוסקים בכמה דוכתי ונ''מ שאינו טורף ממשעבדי ואפי' למ''ד דיש קול לניזקין מ''מ נ''מ דאינו חל חיוב התשלומין עליו רק משעה שמחל ואינו טורף מכח השטר וגם יכול לומר פרעתי אותו החיוב מדינא דגרמי א''נ נ''מ לענין קטן או אשה נשוא' כו' ע''ש וכתב בש''ג שמותר להשיאו עצה למחול אם יגיע ליורש שום הנא' במחיל' זו ובלבד שלא יהי' בעל העצ' אחד מהדיינים עכ''ל:
כד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכָּל שֶׁיָּכוֹל לִמְחֹל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שׁוֹבָר הוֹדָאָה שֶׁנִּפְרַע, אוֹ (סג) לְהַאֲרִיךְ זְמָן הַפֵּרָעוֹן, וּמְשַׁלֵּם כְּפִי מַה שֶּׁהִזִּיקוֹ. באר היטב (סג) להאריך. ומשמע דה''ה דיכול למחול חצי השטר או חלק ממנו. ש''ך:
כה גּוֹי שֶׁמָּכַר שְׁטָר חוֹב לְיִשְׂרָאֵל, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּדִינֵיהֶם כָּל (סד) זְכוּתוֹ מָכַר לוֹ, כְּדִינֵיהֶם דַּיְנִינָן לֵהּ, שֶׁאִם חָזַר וּמְחָלוֹ אֵינוֹ מָחוּל. וְכֵן כָּל שֶׁנָּתַן בְּדִינֵיהֶם, אֲפִלּוּ בְּלֹא כְּתִיבָה וּמְסִירָה, מְשַׁלֵּם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . וְיִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר לְגוֹי כְּאִילוּ מָכַר (סה) לְיִשְׂרָאֵל. באר היטב (סד) זכותו. כתב בתשו' מהר''מ מלובלין סימן כ''ב אך אם העובד כוכבים הוא איש אלם ויש לחוש שיחזור מדבריו ויתבע החוב מהלו' פעם ב' צריך הלוקח או המקבל מתנ' להעמיד ערב שלא יגיע לו שום היזק מהעובד כוכבים וע''ש ולקמן סי' קכ''ו סכ''ג ועיין עוד מדין ישראל הבא מחמת עובד כוכבים בסימן מ''ה סי''ז וסי' קמ''ט סט''ו וסי' קנ''ד סי''ט וסעיף כ' וס''ס קנ''ה ובתשובת שארית יוסף סימן נ''ה עכ''ל הש''ך: (סה) לישראל. דקי''ל מכירת שטרות דאורייתא לפיכך מכירתו מכיר' ויש לעובד כוכבים כח הישראל שמכרו לו כ''כ הע''ש בשם הריטב''א וכ''כ דעת המחבר וכבר כתבתי בר''ס זה דכן עיקר דמכיר' שטרות דאורייתא מיהו אפי' הוה דרבנן מכירתו מכירה דכל דתקון כו' וכן משמע בנ''י דבפ' הספינ' כתב דהוי דרבנן ובפ' מי שמת כתב דיכול למכרו לעובד כוכבים ועיין שם. ש''ך:
כו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם כָּתַב לֹוֶה לַמַּלְוֶה: מִשְׁתַּעְבַּדְנָא לָךְ וּלְכָל דְּאָתִי (סו) מֵחֲמָתָךְ, וּמְכָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה נוֹלָד בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל (סז) לִמְחֹל. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּמוֹכֵר שְׁטָר חוֹב יָכוֹל לִמְחֹל, הַיְנוּ שֶׁהַמּוֹכֵר לֹא הָיָה (סח) חַיָּב לַלּוֹקֵחַ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּמֶּה לִפְרֹעַ. אֲבָל אִם הָיָה חַיָּב לוֹ וְאֵין לוֹ בַּמֶּה לִפְרֹעַ, שֶׁמֵּעַכְשָׁיו הַלּוֶֹה מְשֻׁעְבָּד לַלּוֹקֵחַ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן פ''ו, (סט) אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל (מָרְדְּכַי פ''ב דִּכְתֻבּוֹת וְס''פ הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין (רַמְבַּ''ן תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ) . ע''ל סִימָן פ''ו. וְאִם הִקְנָה לוֹ הַחוֹב עַצְמוֹ אַגַּב קַרְקַע, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיָכוֹל לִמְחֹל (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כָּאן קִנְיָן כְּלָל, דְּאֵינוֹ נִקְנֶה (ע) בְּאַגָּב וְלֹא בַּחֲלִיפִין (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַמְבַּ''ם) וְע''ל סִימָן ר''ג סָעִיף ט'. באר היטב (סו) מחמתך. והודיע הקונ' להחייב שקנה שטר זה ואז א''י למחול כ''כ הרשב''א בתשובה ומשמע דמ''מ בעי כתיבה ומסיר' ואפ''ה לא מהני עד שיודיע ללוה. שם: (סז) למחול. כתב הסמ''ע דמדברי הרא''ש מוכח דהני י''א ס''ל דבזה א''צ כתיבת קני לך כו' ומה''ט כתב הרמ''א בר''ס זה דשטר שכתוב בו אני משעבד לך כו' דקנה במסיר' לבד ואעפ''כ ס''ל דהראשון מצי מחיל כיון דנשתעבד לו מתחלה והש''ך חולק ע''ז וס''ל דאפילו לדעת הפוסקים דס''ל דא''י למחול מ''מ בעינן שיכתוב לו קני לך כו' וכתב עוד דנ''ל עיקר כדעת הי''א דיכול למחול וכ''מ בש''ס ובסברא ע''ש באורך ובתשובת כ''ז ובתשובת מבי''ט ח''מ סי' קכ''ח ובתשובת ן' לב ס' שני סי' כ''ד: (סח) חייב. כתב הסמ''ע דמ''ש הרמ''א בר''ס זה וכן אם אין למוכר לשלם לו כו' היינו הדמים שקיבל ממנו בעד לקיחת השטר אבל כשמחל השטר אף דמי המכיר' אין מוציאין מיד הלוה כיון דכבר מחלו לו אף דאין למוכר לשלם עכ''ל. ועיין בש''ך מ''ש בזה: (סט) אינו. וכן עיקר ודלא כי''ח והרמ''א גופיה סתם כדברי המחבר בסי' פ''ו ס''ה מיהו היינו כשחייב עדיין ללוקח בלא''ה אבל אם היה חייב לו ונתן לו שט''ח זה בפרעון חובו יכול למחול השטר אע''פ שאין לו נכסים וכמו שהעליתי בסי' פ''ו שם ע''ש שהארכתי בזה עכ''ל הש''ך: (ע) באגב. דס''ל דאין מטבע נקנה באגב כ''א בפקדון ולא חוב כמ''ש בסי' קכ''ב וקכ''ג וסימן ר''ג ס''ט ע''ש אבל במעמד שלשתן נקנה כמ''ש בס''ט עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דכן קי''ל דאין הלואה נקנית באג''ק ואין כאן קנין כלל וכ''כ מהרש''ל אא''כ היה השטר על קרקע דניקנים בק''ס או על מעות פקדון דנקנה עג''ק וע''ש ובתשובת מבי''ט ח''ב סי' כ''ה וקס''ט ובתשובת מהרש''ך ס''ב סי' ק''ב ובתשו' מהראנ''ח סי' ע''ז וע''ל סי' רי''א ס''ז וסי' רנ''ג ס''כ:
כז נְתָנוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, וָמֵת, אֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחֹל.
כח (עא) מַכְנֶסֶת לְבַעֲלָהּ שְׁטָר חוֹב אוֹ מִלְוֶה עַל פֶּה, אוֹ שֶׁלָּווּ מִמֶּנָּה אֲחֵרִים אַחַר נִשּׂוּאֶיהָ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחֹל, דְּאֵין קִנְיָן לָאִשָּׁה בְּלֹא בַּעֲלָהּ, וַאֲפִלּוּ הָיוּ נִכְסֵי מְלוֹג, (פֵּרוּשׁ, נִכְסֵי הָאִשָּׁה שֶׁהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּרוֹת וּמַנִּיחַ הַקֶרֶן, כָּעִנְיָן מְלִיגַת הָרֹאשׁ שֶׁתּוֹלְשִׁין הַשֵּׂעָר וּמַנִּיחִין הָרֹאשׁ) . באר היטב (עא) מכנסת. אפילו בלא כתיבה ומסירה כמש''ל סי''ב ול''ב. סמ''ע:
כט הַנּוֹתֵן שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ אוֹ מְכָרוֹ, בְּמַעֲמַד (עב) שְׁלָשְׁתָּן, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל. באר היטב (עב) שלשתן. דה''ל כאילו זקפו הלוה עליו במלוה להקונ' דמהני דא''י למחול כמ''ש בסכ''ג משא''כ בסל''ו דלא מיירי במעמד שלשתן אלא בנותן בכתיבה ומסירה מש''ה יכול למחול עכ''ל הסמ''ע ועיין בש''ך שהאריך לפלפל ולהוכיח מש''ס ופוסקים דאף במעמד שלשתן יכול למחול ע''ש:
ל הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ, וּמְסָרוֹ בְּיַד הַלּוֹקֵחַ, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל לַלּוֶֹה מַה שֶּׁכְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן; וְהוּא הַדִּין אִם הָיְתָה (עג) מַשְׁכּוֹנַת קַרְקַע, וְיָרַד הַלּוֹקֵחַ וְהֶחֱזִיק בָּהּ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק (עד) בְּזוֹ. באר היטב (עג) משכונת. בבעה''ת ומביאו הב''י מבואר דדיעה זו ס''ל דגובה מיתמי בלא שבוע' והיש מי שחולק ס''ל דצריך שבוע' דאם נאמר שא''צ שבועה ביתמי א''כ ה''ל כגבוי ופשיטא דא''י למחול וא''כ המחבר שכתב כאן דעת החולק ובסי' ק''ח סי''ב כ' בסתם דגוב' מיתמי בלא שבוע' צ''ע ולענין דינא העליתי שם דצריך שבועה ואפ''ה נרא' דכאן א''י למחול וכן עיקר עכ''ל הש''ך: (עד) בזו. אבל במשכון דמטלטלי לכ''ע לאו כל כמיני' לאפקועי מה שביד הלוקח. סמ''ע:
לא לוֹקֵחַ שְׁטָר חוֹב שֶׁחָזַר וּמְכָרוֹ לַמַּלְוֶה, אֵינוֹ יָכוֹל (עה) לִמְחֹל. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אִם מְכָרוֹ (עו) לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן לְאִינָשׁ דְּעָלְמָא, אֵין לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן יָכוֹל לִמְחֹל. באר היטב (עה) למחול. שעיקר שעבודו נשאר אצל מלו' הראשון בתחלה ומה''ט נ''ל דלוקח שט''ח שחזר ומכרו למלוה סגי במסירה לחוד בלא כתיבה. ש''ך: (עו) לוקח. אבל מוכר ראשון יכול למחול אפי' נמכר אח''כ הרב' פעמים זא''ז מיהו נראה פשוט דחייב מדינא דגרמי לשלם ללוקח האחרון כל מה שהי' שוה השטר דמוחל הוי כשורף ומוכר האחרון אינו חייב להחזיר כלום ללוקח שלו מהמעות שקיבל ממנו ולא אמרינן כיון דידוע שאפשר למחול השטר תיהוי כהכיר בה שאינו שלו. שם:
לב כְּשֶׁמּוֹחֵל הַמּוֹכֵר, אוֹ יוֹרְשָׁיו, צְרִיכִים לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בִּשְׁטָר הַחוֹב, מֵהַיָּפֶה שֶׁבַּנְּכָסִים, שֶׁהֲרֵי גָרַם לוֹ לְאַבֵּד הַשְּׁטָר, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁשְּׂרָפוֹ. וּמִיהוּ, שָׁמִין הַשְּׁטָר כְּפִי מַה שֶּׁהוּא, כְּגוֹן אִם הַלּוֶֹה גַבְרָא אַלָּמָא דְלָא צָיִית דִּינָא, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ נְכָסִים; וְאִם מֵת, יְשַׁלְּמוּ (עז) יוֹרְשָׁיו. הגה: (תשו' רַשְׁבָּ''א וְע' ס''ק ק''ג) וְאִם מָכַר לוֹ שְׁטָר חוֹב שֶׁל גּוֹי, וּמְחָלוֹ, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ אַף (עח) הָרִבִּית שֶׁעָלָה עָלָיו. אֲבָל אִם נוֹדַע שֶׁפָּרוּעַ הוּא אַף עַל גַּב דְּהוּא הָיָה יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִגְבּוֹת מִן הַגּוֹי פָּטוּר הַמּוֹחֵל (רַבֵּנוּ יְרוּחָם ני''ד בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְכָל זֶה לְדַעַת קְצָת רַבְּוָתָא (ב' הַדֵּעוֹת בַּטּוּר וב''י וע' ס''ק ק''ה), אֲבָל רַבִּים חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דִּבְכָל מוֹכֵר שְׁטָר חוֹב וּמְחָלוֹ אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא הַדָּמִים (עט) שֶׁנָּתַן לוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְרַב שְׁרִירָא גָאוֹן) וּמַה שֶּׁהוֹצִיא עָלָיו (מהרי''ו סי' קס''ב וד''מ) . באר היטב (עז) יורשיו. והש''ך כתב דהרב' פוסקים מאד חולקים ע''ז וס''ל דבדיני דגרמי לא קנסו לבנו אחריו ודבריהם נרא' עיקר וקשה על הרמ''א שלא הביא דעתם כלל וע''ל סימן ק''ח ס''ב וסי' שפ''ח ס''ב ור''ס שפ''ו עכ''ל: (עח) הרבית. דברי הרב צ''ע דהא הרשב''א גופיה נסתפק אם יכול למכור כלל הרבית וא''כ אע''ג שיכול לגבותו ה''ל רק מניעת הריוח דלא מיקרי היזק ובע''כ צ''ל דמיירי כשזקף הרבית בשטר במלו' ואז ה''ל כגבוי כמ''ש בי''ד סי' קע''א אבל מלשון הרב שכתב צריך לשלם לו הרבית שעלה עליו לא משמע כן וצ''ע עיין בתשובת מהר''מ מינץ סי' ס''ו עכ''ל הש''ך: (עט) שנתן. ז''ל הטור ול''ד לשאר זביני דכשטורף ב''ח מלוקח דאית ליה להלוקח שבח דהכא כיון דיש בידו למחול ואפי' היורש מוחל מעיקרא זביני ריעי נינהו דאיבעי ליה לשנויי שטרא למכתביה בשמיה ומדלא עביד הכי דין הוא שלא יטול רק הדמים שנתן ע''כ ודוקא בזה ס''ל כן אבל בבא בע''ח וטורפו מיד הלוקח או שבא אחר ואומר ששלו הוא ואינך דכתב הט''ו בסל''ד לכ''ע צריך לשלם כל דמי השטר והטעם דשם לא ה''ל להעלות על דעתו שימכור דבר שאינו שלו מש''ה לא הוה זביניה זביני רעוע עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דנ''ל עיקר כדעת המחבר וכן הוא דעת רוב הפוסקים ע''ש שהביאם והוכיח גם כן בראיות ועיין בתשו' ר''י לבית לוי סי' כ''ז:
לג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמּוֹחֵל חַיָּב בְּתַשְׁלוּמִין, בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁטָר כָּשֵׁר וְהַמִּלְוֶה רָאוּי לִפָּרַע מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם טָעַן הַלּוֶֹה שֶׁהוּא מְזֻיָּף, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ, אוֹ שֶׁהַלֹּוֶה אַלָּם אוֹ עָנִי, (פ) פָּטוּר הַמּוֹחֵל מִצַּד מְחִילָתוֹ: באר היטב (פ) פטור. דהא לא גרם לו היזק במחילתו. סמ''ע:
לד גַּם בְּמוֹכֵר שְׁטָר חוֹב אַמְרִינָן אַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא. לְפִיכָךְ, אִם בָּא בַּעַל חוֹב שֶׁל מוֹכֵר וְטָרַף זֶה הַחוֹב, אוֹ שֶׁבָּא אֶחָד וְהֵבִיא רְאָיָה שֶׁשְּׁטָר זֶה (פא) שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחוֹ מֵהַמַּלְוֶה תְּחִלָּה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ (פב) וְגוֹבֶה מֵהַמּוֹכֵר מִדִּין אַחֲרָיוּת. וְאִם הוֹצִיא הַלּוֶֹה שׁוֹבָר שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ הַמַּלְוֶה קֹדֶם לָכֵן, הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת, וְהַמָּעוֹת חוֹזְרִים. וְאִם הָיָה הַלּוֶֹה (פג) עָנִי בִּשְׁעַת מְכִירָה, בִּכְלַל אוֹנָאָה הוּא אִם מְכָרוֹ בְּיוֹתֵר מִדְּמֵי שָׁוְיוֹ. וְאֵין לְשִׁטְרוֹת אוֹנָאָה. וְאִם הֶעֱנִי אַחַר כָּךְ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ כְּלוּם, אֵין זֶה בִּכְלַל (פד) אַחֲרָיוּת, דְּמַזָּל דִּידֵהּ גָּרַם. באר היטב (פא) שלו. פירוש דשמותיהם שוים ואומר שטעו העדים ונתנוהו לו א''נ דאמר מתחלה אמרתי להעדים שיכתבו שטרי על שמו כמ''ש הט''ז בסי' ס' ס''ח ע''ש. שם: (פב) וגובה. כל מה ששוה השטר אפי' יותר ממה שנתן בעדו אף להחולקים בסל''ב בהג''ה כ''כ בד''מ ומהרש''ל והב''ח ודלא כהב''י וכן עיקר וע''ל סימן קט''ז. ש''ך: (פג) עני. בתשובת מבי''ט ח''ב סימן קע''ח פירש דמיירי כשידע הלוקח שהוא עני אבל כשלא ידע הוי מקח טעות וכה''ג פירש הב''ח ולי נראה מדכתב מתחלה ה''ז מקח טעות וכאן כתב סתם בכלל אונאה משמע דלענין עני בכל ענין הוי אונאה ולא מקח טעות וכן משמע להדיא בבעה''ת שממנו מקור דין זה ועיין בתשובת מהרש''ך השייכה לס''ב ס''ו עכ''ל הש''ך וע''ש: (פד) אחריות. פירוש אפי' קיבל עליו אחריות בשעת מכירה בפירוש. סמ''ע:
לה הַמּוֹחֵל, מַזִּיק הוּא מִשָּׁעָה שֶׁמְּחָלוֹ. וַאֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת, אֵינוֹ גוֹבֶה מִמְּשַׁעְבְּדֵי, אֲפִלּוּ (פה) מִלָּקוֹחוֹת שֶׁלָּקְחוּ לְאַחַר מִכָּאן, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתַב לוֹ בִשְׁעַת מְכִירָה: אִם אֶחֱזֹר וְאֶמְחֹל חוֹב זֶה הֲרֵינִי מְשַׁעְבֵּד עַצְמִי וּנְכָסַי לְשַׁלֵּם דְּמֵי חוֹב זֶה, גּוֹבֶה מִמְּשַׁעְבְּדֵי, אֲפִלּוּ מִלָּקוֹחוֹת (פו) שֶׁקָּדְמוּ לִמְחִילָתוֹ. באר היטב (פה) מלקוחות. דין זה צל''ע דהיינו דוקא למאן דס''ל נזקין דמי למלוה ע''פ ואינו גובה אא''כ העמידו בדין וא''כ הא הרבה פוסקים ס''ל דיש קול לניזקין וטורף ממשעבדי כמ''ש בסי' קי''ט ור''ס תי''ט ע''ש מיהו לענין דינא אפשר לומר דאפי' מאן דס''ל יש קול כו' מודה במוחל כיון דלא עביד היזק בידים או אפילו ע''י גורם גמור רק בדבור בעלמא ואין קול לזה אך דמ''מ קשה על הסמ''ע דכאן העתיק בסתם דברי הטור דאם מכר לו בית וקיבל עליו אחריות ושרפו המוכר אח''כ אינו גובה ממשעבדי אלא מעמידו בדין כו' אלמא דאפי' בהיזק בידים דשריפה וכה''ג אין קול לנזקין ובסי' קי''ט כתב בסתם דיש קול לנזקין וצ''ע עכ''ל הש''ך: (פו) שקדמו. פירש הש''ך הטעם דה''ל ללקוחות להזהר שמא ימחול מיד ודמי למ''ש הט''ז בסי' ס''א ס''ז דשמא נתן לו מיד כתיבת ידו ע''ש:
לו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהוּא הַדִּין בְּנוֹתֵן שְׁטַר חוֹב לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר וּמְחָלוֹ, חַיָּב (פז) לְשַׁלֵּם לוֹ, כְּדִין הַמּוֹכֵר שְׁטַר חוֹב וְחָזַר וּמְחָלוֹ. באר היטב (פז) לשלם. כתב הסמ''ע ונרא' דאפי' להחולקים בסל''ב בהג''ה צריך לשלם כאן כל דמי השטר דיכול המקבל לומר עשיתי להנותן הנאות כנגד כל דמי השטר והש''ך חולק ע''ז וס''ל דלהחולקים שם גם כאן פטור ע''ש דהביא ראיה מן הפוסקים:
לז גֵּר שֶׁהָיָה לוֹ מִלְוָה בִּשְׁטַר עַל יִשְׂרָאֵל, וּמָכַר הַשְּׁטַר לְיִשְׂרָאֵל, וּמֵת הַגֵּר, (פח) פָּקַע לֵהּ, וְנִפְטָר הַלּוֶֹה. באר היטב (פח) פקע. כתב הש''ך דכ''כ בעה''ת שכן הסכימו המורים דה''ל דומיא דמשכונו של ישראל כו' כמ''ש בסי' ע''ב סל''ט ואני חפשתי בכל המחברים הקדמונים ואחרונים ולא מצאתי מי שהורה כן וגם לא דמי כלל לסי' ע''ב דהתם אין לו עליו רק שעבוד כו' ע''ש:
לח הַמּוֹכֵר שְׁטַר לַחֲבֵרוֹ, לִגְבּוֹתוֹ, אֵין בּוֹ דִין (פט) אוֹנָאָה. אֲפִלּוּ מָכַר שְׁוֵה אֶלֶף בְּדִינָר אוֹ שְׁוֵה דִינָר בְּאֶלֶף. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ (צ) דִבְיוֹתֵר מִמֶּחֱצָה הָוֵי בִּטוּל מֵקָּח (טוּר בְּשֵׁם ר''ת וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק הַזָּהָב) . באר היטב (פט) אונאה. כתב בתשובת מהר''ם מלובלין סי' ה' בא' שלקח מחתנו שטח''ז שלו דהמכירה בטלה ע''ש ואין דבריו ברורין וכ''ש לפי מה שהעליתי לקמן דאין לשטרות אונא' כלל אפילו דינר באלף וכמ''ש הרי''ף והרמב''ם והמחבר. ש''ך: (צ) דביותר. ז''ל הסמ''ע בטור כתב בשם ר''ת עד פלגא אין בו משום ביטול מקח ולא פלגא בכלל מוכח דס''ל דאם הטעהו בפלגא המקח בטל גם בסי' קע''ה סי''ד כתב הטור ז''ל קנאה במעט פחות ממאתים וכ''מ בסי' רכ''ז דבפלגא הוי ביטול מקח וא''צ ליותר מפלגא כמ''ש כאן והש''ך כתב דבתשובת שארית יוסף סי' כ' כתוב שנ''ל כי''ח אלו מטעם דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך ול''נ עיקר כסברא הראשונ' ע''ש דהאריך להוכיח כן בראיות מהפוסקים:
לט שְׁטָרוֹת, אֵין (צא) נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם. אֲפִלּוּ הוֹדָה בְּמִקְצַת אוֹ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד אֶחָד, הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַתּוֹרָה. אֲבָל נִשְׁבָּעִים עֲלֵיהֶם הֶסֵת אִם הָיְתָה שָׁם טַעֲנַת (צב) וַדַּאי. וְכֵן נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי גִלְגּוּל (הָרִי''ף וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים) וְע''ל סִימָן צ''ה. באר היטב (צא) נשבעים. עיין בש''ך שהאריך בדין זה ודעתו דעכ''פ נשבעין על השטרות שבועה שאינו ברשותו מה שחידש רב הונא בש''ס דחיישינן שמא עיניו נתן בה ע''ש: (צב) ודאי. בב''י מביא תשובת הריטב''א בטוען החזרתי בשטרות אי צריך לישבע כיון דנאמן במגו דנאנסו ובנאנסו לא היה צריך לישבע דאין נשבעין על טענת שמא ויש מחלוקת רבותיו בזה ומשמע מדבריו דהעיקר דצריך לישבע וכן נרא' לי עיקר וכ''מ מדברי הרמב''ם כו' וע''ל סימן צ''ה ס''ד ומ''מ למ''ש לעיל דעכ''פ צריך לישבע שאינו ברשותו אם כן בטוען החזרתי פשיטא דהיסת מיהא בעי דהא אף אם טען נאנסו היה צריך לישבע שאינו ברשותו מיהו נ''מ בעלמא היכא דאיכא שבועת היסת משום טענת ברי אע''ג דיש לו מגו דטען טענה דלא היה צריך שבועה משום טענת שמא צריך עכשיו לישבע היסת עכ''ל הש''ך:
מ אִם הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר עֲלֵיהֶם, וְנִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ, אֲפִלּוּ בִפְשִׁיעָה, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, אֲבָל מַפְסִיד שְׂכָרוֹ עַד שֶׁיִּשָּׁבַע שֶׁשָּׁמַר כָּרָאוּי. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁשּׁוֹמֵר חִנָּם פָּטוּר מִפְּשִׁיעָה. וְיֵשׁ מְחַיְּבִים בִּפְשִׁיעָה. וְהַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה הִיא (צג) עִקָּר, דִּפְטוּרִים עַל שְׁטָרוֹת אֲפִלּוּ בִּפְשִׁיעָה; אֲבָל אִם הִזִּיק בְּיָדַיִם, כְּגוֹן שֶׁהִשְׁלִיכוֹ לַנָּהָר אוֹ כַדּוֹמֶה, חַיָּב (טוּר בְּשֵׁם הָרִי''ף וְהָרֹא''שׁ, וְעַיֵּן בְּב''י) . וְאִם (צד) קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁיִּתְחַיֵּב כְּדִין הַשּׁוֹמְרִים, חַיָּב. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ש''א וּלְקַמָּן רֵישׁ סִימָן צ''ה. באר היטב (צג) עיקר. והש''ך חולק ע''ז והאריך מאד להוכיח בראיות הרב' מהש''ס דהעיקר כדברי הרמב''ם ז''ל דחייב בפשיעה ודחה ראיות החולקים עליו ע''ש: (צד) קנו. כתב ב''י וזה לשונו ונ''ל דלא קאי אלא אשומר שכר ומשתעבד ע''י קנין להתחייב בתשלומין אבל לש''ח היאך ישתעבד לישבע ע''י קנין ובש''ס נמי אש''ש איתמר ע''כ וכתב עליו הד''מ ז''ל לא ידעתי מה חילוק יש בין ש''ש לש''ח בדין זה דהא אף הש''ח יכול להקנות ולהתנות שישבע או ישלם עכ''ל וכ''כ הסמ''ע דקאי גם אש''ח ולפע''ד לא ירדו לדעת הב''י דכוונתו ודאי אם התנה הש''ח שיתחייב לשלם על הקנין על התשלומין אבל אם התנה שישבע על מה יחול הקנין דה''ל קנין דברים וכ''כ בס' בד''ה שלו ובכ''מ להדיא ודבריו נכונים ומוכרחים מהש''ס וכן עיקר עכ''ל הש''ך וע''ש וכתב הסמ''ע והא דכ' הט''ו בסימן רצ''א סכ''ז ובסי' ש''ה ס''ד דש''ח שהתנ' להתחייב אף באונסין חייב בדברים בלא קנין שאני שומרים דחייב עכ''פ מש''ה יכול להתחייב יותר אף בדיבור משא''כ בשטרות וקרקעות ואינך דאין עליהן חיוב שומרים כלל מש''ה א''י להיות בדין שומרים כ''א בקנין כ''כ הה''מ וע''ש עכ''ל:
מא אַחִים אוֹ שֻׁתָּפִים שֶׁבָּאוּ לַחֲלֹק, וְיֵשׁ לָהֶם שְׁטָרוֹת, יָשׁוּמוּ בֵּית דִּין כָּל הַשְּׁטָרוֹת לְפִי שָׁוְיָן, כָּל אֶחָד לְפִי קֵרוּב הַזְּמַן וְרִחוּקוֹ, וּלְפִי נִכְסֵי הַלּוֶֹה וְאַלְמוּתוֹ, וְיַחֲלֹקוּ. וְאִם הוּא שְׁטָר חוֹב אֶחָד, יָכוֹל כָּל אֶחָד לוֹמַר: גּוֹד אוֹ (צה) אֶגוֹד (פֵּרוּשׁ, מְשֹׁךְ אוֹ אֶמְשֹׁךְ, כְּלוֹמַר קְנֵה אוֹ מְכֹר) ; וְאִם אַחַר שֶׁשָּׁמוּ בֵּית דִּין וְחִלְּקוּ בְּגוֹרָל, נִתְקַלְקֵל שְׁטָרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, מַזָּלוֹ (צו) גָרַם. באר היטב (צה) אגוד. ע''ל סימן קע''א ס''ס י''ד שכתב הרמ''א די''א דאין דין גוד או אגוד בדבר שאין הגוף שלהן כמו במשכנתא רק חולקין המעות כו' ע''ש וגם בשט''ח דינא הכי וא''כ צ''ל מה דסתם הרמ''א כאן משום דסמך על מ''ש שם ואפשר נמי לומר דדוקא משכנתא והדומה לו בזה הכריע דאין גוד או אגוד בהן משום דגם עכשיו שהקרקע בעין בידם מיחשב כממון לענין זה שמיד אפשר לעשות חלוקה ביניהן במעות משא''כ בשט''ח עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך הט''ו לטעמייהו אזלי כמ''ש בסי' קע''א אבל כבר כתבתי שם דהרבה פוסקים חולקין דאין דין דגוד כו' רק באחין שירשו ולא בשותפין ע''ש: (צו) גרם. הטור סיים וז''ל ומ''מ מחמת חששא זו שמא יתקלקל חובו של א' מהם אין לבטל החלוקה מעיקרא עכ''ל. סמ''ע:
מב אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי, שְׁטָרַי בִּכְלַל נְכָסַי. וְאִם הוּא (צז) שְׁכִיב מְרַע שֶׁדְּבָרָיו כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין, קָנָה גַם הַשְּׁטָרוֹת. הגה: וְלָכֵן בַּעַל (צח) שֶׁסִּלֵּק עַצְמוֹ מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ, אַף שְׁטָרוֹת בִּכְלָל, וְסִלֵּק גַּם כֵּן עַצְמוֹ מִשְּׁטַר (צט) יְרֻשָּׁה שֶׁלָּהּ שֶׁעָשָׂה לָהּ אָבִיהָ (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ג) ; אֲבָל אֵין שְׁטָרוֹת בִּכְלַל מִטַּלְטְלִים, וְלָכֵן אִם אָמַר: מִטַּלְטְלִים לִפְלוֹנִי, אֵין שְׁטָרוֹת (ק) בִּכְלָל (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתפ''ה) . באר היטב (צז) שכ''מ. כתב הרמב''ם פ''י מה' זכייה והט''ו בסי' רנ''ג ס''כ דאם אמר תנו שט''ח זה לפלוני זכה בשטר וכאילו כתב ומסר אע''פ שלא משך והה''מ והר''ן פירשו דבריו דאע''פ שלא אמר וכל שעבודי' הוי לי' כאילו אמר כן והסכים הה''מ כן לדינא וכ''נ לכאור' דעת הר''ן וכן דעת בעה''ת אבל דעת הרשב''א אינו כן שכתב דדוקא בשכלל כל נכסיו אז יועיל בשטרות אפי' לא אמר וכל שעבודו כו' אבל אם פרט השטרות צ''ל וכל שעבודא דאית בהו דכל שלא יועיל בבריא לא יועיל בשכ''מ עכ''ל וצ''ע לדינא ועיין בתשו' מהר''מ אלשיך סי' ד' עכ''ל הש''ך: (צח) שסילק. כתב הש''ך דדוקא בשעת חופה וכן מיירי מהרי''ק וכ''כ הריב''ש סי' ס''ד וק''ב גם הה''מ הביאו הב''י בא''ע ס''ס ס''ט וז''ל בכותב לה בשעת כניסה והיינו בעודה ארוסה לאפוקי לדידן דמארסין בשעת החופ' לא מהני סילוק עכ''ל ועיין בא''ע ר''ס צ''ד: (צט) ירושה. וה''ה משט''ח שנותן לבתו עם זרעה. סמ''ע: (ק) בכלל. דבלשון בני אדם אין שטרות בכלל מטלטלים כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך בשם נ''י דאפי' אמר נכסי מקרקעי ומטלטלי אין שטרות בכלל שאין בכלל אלא מה שבפרט וצ''ל מקרקעי ושאר נכסי וע''ש עכ''ל:
סימן סז - דין שמטה ופרוזבול
ובו ל''ח סעיפים
א אֵין שְׁמִטַּת (א) כְּסָפִים נוֹהֶגֶת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁתְּהֵא שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם. הגה: (רַמְבַּ''ם פ''ט מֵה' שְׁמִטָּה בעה''ת שַׁעַר מ''ה וְהָרַ''ן בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים) כֵּן הוּא הַסְכָּמַת הַפּוֹסְקִים. אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין שְׁמִטָּה נוֹהֶגֶת בַּזְּמַן הַזֶּה; וְנִרְאֶה שֶׁעֲלֵיהֶם סָמְכוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין נוֹהֲגִים דִּין שְׁמִטָּה כְּלָל בַּזְּמַן הַזֶּה, וְהַמִּנְהָג הָיוּ נוֹהֲגִים עֲדַיִן בִּזְמַן הָרֹא''שׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְשׁוּבָה (הַטּוּר ס''ה הֵבִיאוֹ), שֶׁהָיָה צוֹוֵחַ כִּכְרוּכְיָא לְבַטֵּל הַמִּנְהָג, וְלֹא אַשְׁגָּחוּ בֵהּ, וּכְבָר כָּתְבוּ גַם כֵּן הָאַחֲרוֹנִים ז''ל (בד''מ ס''ה הֵבִיאוֹ) (ב) טַעַם לַמִּנְהָג שֶׁאֵין נוֹהֲגִין שְׁמִטָּה כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ צ''ב וּמהר''ר אִיסֶרְלָן בְּת''ה סִימָן ד''ש וּבַמַּהֲרִי''ל, וְאֵין לְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם. וּבְחֶשְׁבּוֹן שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה נָפְלָה מַחֲלֹקֶת, וְהָעִקָּר שֶׁשְּׁנַת ש''כ וּשְׁנַת שכ''ז הָיְתָה שְׁמִטָּה, וְאִם כֵּן יִהְיֶה שְׁנַת של''ד הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה שְׁמִטָּה, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְיַחְזְרוּ אָז לִמְנוֹת שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת ''כִּי יָבֹא שִׁלֹ''ה'' (בְּרֵאשִׁית מט, יא) לִפְרָט. באר היטב (א) כספים. אבל חרישה וזריע' לא אסרו בשביעית וביובל שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו כ''כ התו' פרק השולח ולי נראה טעם אחר דכיון דקדושתן תלויה בארץ ולא שייכא בח''ל וכיון שכן גם בא''י לא תקנוהו משא''כ שמיטת כספים שהוא חובת הגוף עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת מבי''ט ח''א סי' ס''ד ובתשובת הרשד''ם סי' ל' וס''א וקפ''ו: (ב) טעם. גם בתשובת הרא''ש כתב טעם על שהניחם במנהגם ז''ל כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה''ל כאילו התנה המלו' ע''מ שלא תשמט בשביעית עכ''ל. סמ''ע:
ב שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוֶה, וַאֲפִלּוּ מִלְוֶה שֶׁבִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת (ג) נְכָסִים. וְהַמַּשְׁכַּנְתָּא, בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּם לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא מָעוֹתָיו, שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ; (ד) וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד סוֹף זְמַנּוֹ, אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ. וְאִם אֵינָהּ מַשְׁכַּנְתָּא, אֶלָּא (ה) שֶׁסִיֵּם לוֹ שָׂדֶה בְּהַלְוָאָתוֹ, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקֵי לֵהּ; וְכָל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, מִקְרֵי אַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקֵי לֵהּ. באר היטב (ג) נכסים. דמ''מ הרי הוא מחוסר גוביינא. שם: (ד) ומקום. כתב הסמ''ע דהדיוקין קשיין אהדדי נראה דמשום דבש''ס סתם וקתני דמסלקי ודלא מסלקי נקט לחומרא וכתב דבאתרא דמסלקי בכל עת פשיטא דמשמטי ובאתרא דלא מסלקי דקאמר בש''ס דאינו משמט אין בידינו להקל כי אם כשאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו עכ''ל: (ה) שסיים. פירוש שא''ל מכאן תגבה חובך דאז ה''ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי עכ''ל הסמ''ע (ועיין מ''ש הט''ז בדין זה שהשיג על הסמ''ע ועיין. ע''ש):
ג מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִסְקָא מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת (ו) פַּלְגָּא שֶׁהִיא מִלְוָה. באר היטב (ו) פלגא. עיין ביו''ד סי' קע''ז:
ד מִי שֶׁהָיָה שֻׁתָּף עִם חֲבֵרוֹ, וְהָיוּ מִתְעַסְקִים בִּסְחוֹרוֹת וּבִשְׁטָרוֹת, וְנִשְׁאַר בְּיַד אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים, אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, שֶׁאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶלָּא (ז) מִלְוָה. באר היטב (ז) מלוה. וזה אין שם הלואה עליו אלא שחלק חבירו מופקד בידו. סמ''ע:
ה עָרֵב שֶׁפָּרַע לַמַּלְוֶה, וְקֹדֶם שֶׁפָּרַע הַלּוֶֹה הִגִּיעָה שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, מְשַׁמֵּט.
ו כָּל דָּבָר שֶׁשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת, גַּם כֵּן מְשַׁמֶּטֶת שְׁבוּעָתוֹ. לְפִיכָךְ, שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָהּ, שֶׁאִם הָיָה מוֹדֶה בּוֹ הָיְתָה שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, מְשַׁמֶּטֶת שְׁבוּעָתוֹ. אֲבָל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים וְהַשֻּׁתָּפִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאִם הָיָה מוֹדֶה בּוֹ לֹא הָיְתָה שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, לְפִי שֶׁהֵם פִּקָּדוֹן וְלֹא מִלְוָה, אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת שְׁבוּעָתוֹ. הגה: מִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ (ח) וְנִשְׁבַּע לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל דָּבָר שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת, פָּטוּר גַּם כֵּן לְשַׁלֵּם מִכֹּחַ הַשְּׁבוּעָה, דְּלָא נִשְׁבַּע לְשַׁלֵּם רַק כָּל זְמָן שֶׁחַיָּב לוֹ מָמוֹן (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''א וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן רנ''ו) (וְע''ל סִימָן ע''ג סָעִיף ז') באר היטב (ח) ונשבע. ז''ל הרמב''ן אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם שביעית אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו אבל השמט' משמטת דלא נשבע לשלם רק כל זמן שהוא חייב לו ואינו מחל לו זה חובו אין חיוב השבוע' חל עליו דזה יאמר הריני כאילו התקבלתי ומתיר שבועתו שלא ע''פ חכם וזהו כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא אבל אם לא הגיע זמן השבועה עד אחר השמטה אינה משמטת דהוי ליה כמלוה לעשר שנים דאינו משמט ע''כ ונראה דהרמ''א איירי כגון שקבע לו ז''פ קודם שמטה ואח''כ נשבע לו שלא יעכב מלפרעו עכ''פ בזמן פלוני דהוא אחר השמיטה דבכה''ג משמט כיון דקביעת ז''פ הוא קודם השמיטה ובידו לנגשו אז מכח הזמן ולומר לא היה דעתו מעולם להמתין לך על זמן השבוע' ובזה א''ש דלא הזכיר הרמ''א דיתיר את שבועתו משום דבכה''ג א''צ התר' דלא נשבע אלא לשלם כ''ז שהוא חייב משא''כ בנדון דהרמב''ן דכבר עבר שבועתו קודם שביעית צריך התר' עכ''ל הסמ''ע:
ז (הִלְוָהוּ, וּ) תְבָעוֹ וְכָפַר וְנִשְׁבַּע לוֹ, וְהִגִּיעָה שְׁמִטָּה וְהוּא בִּכְפִירָתוֹ, וּלְאַחַר שֶׁעָבְרָה הַשְׁמִטָּה הוֹדָה אוֹ בָאוּ עֵדִים, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. אֲבָל כָּפַר וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה אַחַר כָּךְ, אוֹ שֶׁבָּאוּ עֵדִים קֹדֶם סוֹף שְׁבִיעִית, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת.
ח תְּבָעוֹ מָמוֹן וְכָפַר, וְהֵבִיא עֵדִים וְחִיְּבוּהוּ בֵּית דִּין (ט) וְכָתְבוּ לוֹ פְּסַק דִּין, הָוֵי כְּגָבוּי וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּט. באר היטב (ט) וכתבו. כתב הרא''ש דאף אם פסקו הב''ד הדין אלא שלא כתבו הפס''ד משמט החוב. סמ''ע:
ט הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא תַשְׁמִטֶּנּוּ שְׁבִיעִית, הֲרֵי זֶה נִשְׁמָט. אֲבָל אִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט הוּא חוֹב זֶה וַאֲפִלּוּ בַשְּׁבִיעִית, תְּנָאוֹ קַיָּם, שֶׁנִּמְצָא שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁלֹּא חִיַּבְתּוֹ תּוֹרָה, שֶׁהוּא חַיָּב. הגה: וְכֵן אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר לְשׁוֹן פִּקָּדוֹן, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, דִּלְהָכִי כָּתַב לְשׁוֹן פִּקָּדוֹן, שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּט (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קפ''ב) . אִם נָהֲגוּ לִכְתֹּב כֵּן בַּשְּׁטָרוֹת, וּבִשְׁטָר אֶחָד לֹא נִמְצָא כָּךְ, לָא אַמְרִינָן דְּהָוֵי כְּאִלּוּ נִכְתָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלְּעִנְיַן שְׁאָר דְּבָרִים אַמְרִינָן כֵּן, (י) כְּדִלְעֵיל סִימָן מ''ב (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (י) כדלעיל. ויש ליתן טעם לחלק ביניהם כיון דמדין מצות שביעית מופקע ועומד אין בידו להוציא מכח מנהג הכתיבה דהלה יאמר דבכוון לא כתב כפי המנהג כדי לקיים מצות שביעית. שם:
י הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקָבַע לוֹ זְמַן לְעֶשֶׂר שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, אֵין שְׁבִיעִית הַבָּאָה בְּתוֹךְ הַזְּמַן מְשַׁמַּטְתּוֹ, דְּהַשְׁתָּא לֹא קָרִי בֵהּ ''לֹא יִגּוֹשׂ'' (דְּבָרִים טו, ב) .
יא (יא) הַמּוֹסֵר שִׁטְרוֹתָיו לְבֵית דִּין, וְאָמַר לָהֶם: אַתֶּם גְּבוּ לִי חוֹבִי, אֵינוֹ נִשְׁמָט. באר היטב (יא) המוסר. כתב הסמ''ע דאין זה כדין פרוזבול דבסי''ח דשם מיירי דאינו מוסר גוף השט''ח ביד הב''ד אלא אומר בפניהן בעל פה שמוסר בידם החובות ומשו''ה בעי דיכתבו לו הבית דין וכאן מיירי שמסר בידם השטר חוב לכך לא בעי כתיבה וע''ש:
יב הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט מַה (יב) שֶּׁכְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף הַיָּתֵר עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. באר היטב (יב) שכנגד. כבר נתבאר טעמו דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש וטעם הי''א הוא כיון דמתחלה נטל המשכון בעד כל ההלוא' ה''ל כאילו יש בידו משכון על הכל. שם:
יג מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, עַל יְדֵי בֵּית דִּין, (יג) דִּינוֹ כְּמַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן. באר היטב (יג) דינו. לשון הטור אף על פי שצריך להחזירם (ר''ל כלי יום צריך להחזיר ביום וכלי לילה בליל' כמ''ש בסי' צ''ז) אינו משמט ע''כ והטעם דמיד שמשכנו קנה המשכון אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו והראי' שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה. שם:
יד הַקָּפַת (פֵּרוּשׁ, שֶׁקָנָה בַּאֲמָנָה) (יד) חֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם זָקְפָה עָלָיו בְּמִלְוָה, מְשַׁמֶּטֶת. הגה: וּמִקְרֵי זְקִיפָה, מִשָּׁעָה שֶׁקָּבַע לוֹ זְמַן לְפָרְעוֹ (טוּר וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִקְרֵי זְקִיפָה, מִיָּד שֶׁכָּתַב בְּפִנְקָסוֹ כָּל הַחֶשְׁבּוֹן בְּיַחַד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּשְׁבָּעִין) . באר היטב (יד) חנות. כתב ב''י אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמכר' לו ה''ל כאילו הלוהו ומשמטו השביעית והטעם לפי שדרך החנונים להקיף שנה ושנתים ואינו נוגשו והו''ל כאינו קבע לו זמן לאחר שביעית דאינו משמט וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתים ביד שוכרו בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית עכ''ל. שם:
טו שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם זְקָפוֹ עָלָיו בְּמִלְוָה, מְשַׁמֵּט.
טז קְנָס שֶׁל אוֹנֵס וּמְפַתֶּה וּמוֹצִיא שֵׁם רָע, אֵינָם מְשַׁמְּטִים. וְאִם זְקָפָם בְּמִלְוָה, מְשַׁמְּטִים. וּמֵאֵימָתַי נִזְקָפִים, מִשְּׁעַת הַעֲמָדָה (טו) בַּדִּין. באר היטב (טו) בדין. מיירי דלא כתבו לו פס''ד דאל''כ קשה מ''ש מהא דבס''ח מ''ש. שם:
יז הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קֹדֶם הַשְּׁמִטָּה, אֵין כְּתֻבָּתָהּ נִשְׁמֶטֶת. וְאִם פְּגַמְתָּהּ אוֹ זְקַפְתָּהּ עָלָיו בְּמִלְוָה, מְשַׁמֶּטֶת. הגה: הַבָּא מִכֹּחַ גּוֹי, הֲרֵי הוּא (טז) כְּגוֹי. וְלָכֵן מִי שֶׁקָּנָה שְׁטָר מִן הַגּוֹי, עַל חֲבֵרוֹ, (יז) אֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תשס''ט) . וְכֵן מִי שֶׁעָרַב בְּעַד חֲבֵרוֹ נֶגֶד גּוֹי, וּפָרַע לַגּוֹי, וְלָקַח הַשְּׁטַר מִן הַגּוֹי וְתָבַע חֲבֵרוֹ בְּאוֹתוֹ הַשְּׁטַר, אֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת; (יח) אֲבָל בְּלָאו הָכִי, מְשַׁמֶּטֶת, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרַע לַגּוֹי בִּשְׁבִילוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (טז) כעובד כוכבים. אע''ג דהוא למעליותא והמחבר פסק בסי' קנ''ד סי''ח דלא אמרי' כן אלא לגריעותא ע''ש צ''ל דבהא מודה כיון דבשטרותיהן גובין מדינא דמלכותא וכמ''ש בסי' מ''ה סי''ז דשם ג''כ הוא למעליותא שם: (יז) משמטתו. וסיים הרשב''א אבל אם זקפו עליו במלוה משמט. שם: (יח) אבל. פי' שאינו תובעו באותו שטר אלא שתבעו שהוצרך לפרוע בשבילו נעשה מלוה ומשמט. שם:
יח פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאֵינוֹ נִכְתָּב אֶלָּא בְּבֵית דִּין חָשׁוּב, דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה בְּקִיאִים בְּדִין וּבְעִנְיַן פְּרוֹזְבּוּל, וְיוֹדְעִים עִנְיַן שְׁמִטָּה, (יט) וְהִמְחוּם רַבִּים עֲלֵיהֶם בְּאוֹתָהּ הָעִיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל בְּכָל בֵּית דִּין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים), וְנִרְאֶה לִי דְיֵשׁ לְהָקֵל (כ) בַּזְּמַן הַזֶּה: באר היטב (יט) והמחום. כיון דמן הדין משמט אלא שמכח הפקר ב''ד הוא דאינו משמט מש''ה אמרו דצריך ב''ד חשוב שראוי להפקיר. שם: (כ) בזה''ז. פי' אפי' במדינה דנוהגין שמטה דהא דכתכ הרמ''א בריש סי' זה היינו במדינות אלו אין נוהגין אבל יש מדינות דנוהגין בו ועי' בתשובת מבי''ט ח''א סי' פ''א וח''ב סי' ש''א:
יט זֶה גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל: (כא) מוֹסְרַנִי לָכֶם, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים אוֹ הָעֵדִים, חוֹתְמִים מִלְּמַטָּה. וְהוּא הַדִּין שֶׁיּוּכַל לִמְסֹר בְּבֵית דִּין חוֹבוֹתָיו שֶׁבְּעַל פֶּה (רַ''ן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ) . באר היטב (כא) מוסרני. פירש הסמ''ע דדברים הללו הן ל' המלו' שאומר כן בע''פ להב''ד והן כותבים בנוסח זה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פ' המלוה ואמר לפנינו מוסרני כו' וחותמין שלשתן למטה פלו' דיין וכו' או חותמין בלשון עדים ור''ל שהם עדים בדבר שאמר לפניהם כן כשהיו יחד במותב תלתא וכיון שכן דהמחבר לא מיירי במוסר שטרותיו אלא שאומר בעל פה כנ''ל א''כ לא ה''ל להרמ''א לכתוב וה''ה שיוכל כו' דמהיכי תיתי לחלק עכ''ל:
כ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה, וּמָסַר דְּבָרָיו לַתַּלְמִידִים, וְאָמַר: מוֹסְרַנִי לָכֶם, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב פְּרוֹזְבּוּל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁשְּׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵיהֶם, וּבִדְבָרִים בִּלְבַד הִיא נִדְּחֵת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל אָדָם נַמֵּי יוּכַל לוֹמַר דְּבָרָיו בְּעַל פֶּה לִפְנֵי ב''ד, וּמְהַנֵּי, וְאֵין צָרִיךְ פְּרוֹזְבּוּל (טוּר) . וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הַמַּלְוֶה בְּעִיר הַדַּיָּנִים אוֹ לֹא, כִּי יָכוֹל לוֹמַר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִפְנֵיהֶם: אֲנִי מוֹסֵר שִׁטְרוֹתַי לְבֵית דִּין פְּלוֹנִי שֶׁבְּעִיר פְּלוֹנִי (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ) .
כא יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, עִנְיַן שְׁטַר פְּרוֹזְבּוּל כָּךְ הוּא: הוֹלֵךְ הַמַּלְוֶה אֵצֶל שְׁלֹשָׁה עֵדִים (בה''ת בְּשַׁעַר מ''ה בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים), וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לִשְׁנַיִם, וְאוֹמֵר: הֱווּ עָלַי סַהֲדֵי וַחֲזוּ דַּאֲנָא מָסַרְנָא פְּרוֹזְבּוּל קַמֵּי שְׁלֹשָׁה דַיָּנִים דְּאִנּוּן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי דַיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְדַי לוֹ אִם יַחְתְּמוּ בּוֹ אוֹתָם עֵדִים. וְאִי חָתְמוּ בֵּהּ דַּיָּנֵי, טְפֵי מְעָלֵּי, וְאֵין צָרִיךְ שָׁם עֵדִים.
כב אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע, וַאֲפִלּוּ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא סָגֵי, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא עָצִיץ נָקוּב מֻנָּח עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת בָּאֲוִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקוֹם הַיְתֵדוֹת שֶׁלּוֹ, סָגֵי; אֲפִלּוּ אֵין לַלּוֶֹה כְּלָל, וְיֵשׁ לַחַיָּב לוֹ אוֹ לֶעָרֵב, אוֹ לְמִי שֶׁחַיָּב לוֹ, כּוֹתְבִין. וַאֲפִלּוּ אֵין לָזֶה וְלֹא לָזֶה, וְיֵשׁ לַמַּלְוֶה אוֹ לְמִי שֶׁחַיָּב לוֹ, מְזַכֵּהוּ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אַחֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הגה: מִיהוּ, אִם הַלּוֶֹה לְפָנֵינוּ וְצוֹוֵחַ: אֵינִי רוֹצֶה לִזְכּוֹת בְּקַרְקַע שֶׁל אֲחֵרִים, אֵין מְזַכִּין לוֹ לָאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ (רַ''ן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ)
כג הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר אוֹ לְכִירַיִם, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל (כ''כ בְּעִטּוּר מַאֲמָר ג') . וְהוּא הַדִּין אִם הִשְׂכִּירוֹ לוֹ.
כד הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה (כב) מְמֻשְׁכֶּנֶת, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. באר היטב (כב) ממושכנת. פי' שהלוה השכינה ביד אחר אע''פ שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקי מ''מ יכול המלו' לכתוב עליה פרוזבול כאילו היתה ביד הלוה. סמ''ע:
כה כּוֹתְבִים לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלָאִשָּׁה עַל נִכְסֵי בַּעֲלָהּ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.
כו חֲמִשָּׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד, דַּי לוֹ בִּפְרוֹזְבּוּל אֶחָד. וְאִם לָווּ בִּשְׁטָר אֶחָד, אֲפִלּוּ אֵין קַרְקַע אֶלָּא (כג) לְאֶחָד מֵהֶם, כּוֹתְבִים פְּרוֹזְבּוּל עַל כֻּלָּם. באר היטב (כג) לאחד. הטעם משום דקי''ל דכולם נעשין אחראין וערבאין זה לזה כמ''ש בר''ס ע''ז ואפי' לוו כל א' בפ''ע ויש קרקע לא' מהן כותבין על כולם דהא מחשב כאילו קרקע זו של המלו' היא ואז מזכה אותה ללוין האחרים אלא דאז צריך שיזכה. אבל בלוו בשטר א' א''צ לזכות. שם:
כז חֲמִשָּׁה שֶׁהִלְווּ לְאֶחָד, כָּל אֶחָד צָרִיךְ פְּרוֹזְבּוּל.
כח יְתוֹמִים (כד) קְטַנִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים, אֵין צְרִיכִים פְּרוֹזְבּוּל. מִי שֶׁחַיָּב לְקֻפַּת הַצְּדָקָה, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. באר היטב (כד) קטנים. עיין בתשובת מהרשד''ם סי' ס''א:
כט יְתוֹמִים גְּדוֹלִים, טַעֲנִינָן לְהוּ שֶׁמָּא הָיָה לַאֲבִיהֶם פְּרוֹזְבּוּל אוֹ שֶׁמָּא הִתְנָה שֶׁלֹּא יַשְׁמִטֶנָּה בַּשְּׁבִיעִית.
ל אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ. לְפִיכָךְ, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ, גּוֹבֶה חוֹבוֹ כָּל הַשָּׁנָה בְּבֵית דִּין; וּכְשֶׁתִּשְׁקַע חַמָּה בְּלֵיל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, אָבַד הַחוֹב:
לא כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָכוֹל לִגְבּוֹת הַחוֹב, כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל.
לב פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר; וְהַמְאֻחָר, (כה) פָּסוּל. באר היטב (כה) פסול. משום דא''י למסור לב''ד החובות שאינו חייב לו עדיין וכשיאחר זמנו של פרוזבול יוציאנו לאחר זמן ויגבה בו אפי' החובות שנתחייבו לו אחר כתיבתן אבל במוקדם מגרע כחו עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' קמ''ה:
לג נֶאֱמָן אָדָם (כו) לוֹמַר: פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לִי וְאָבַד; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ: שֶׁמָּא פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לְךָ וְאָבַד, וְאִם אָמַר: כֵּן, נֶאֱמָן. הגה: וְאִם לֹא פָּתְחוּ לוֹ הַבֵּית דִּין, וְיָצָא מִבֵּית דִּין וְחָזַר וְאָמַר: פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לִי, אִם הוּא קֹדֶם פְּסַק דִּין, נֶאֱמָן. אֲבָל אִם הוּא לְאַחַר פְּסַק דִּין, אֵינוֹ נֶאֱמָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (כו) לו'. עי' במהרי''ק שורש נ''ב:
לד וְכֵן אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ שֶׁלֹּא תַשְׁמִיטֵנִי שְׁבִיעִית, אוֹ הַקָּפַת חֲנוּת הָיָה, אוֹ מִשְּׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטָתָן, נֶאֱמָן, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָעֵי אָמַר: פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לִי וְאָבַד.
לה הוֹצִיא פְּרוֹזְבּוּל, וְטוֹעֵן הַנִּתְבָּע וְאָמַר: מִלְוָה זוֹ שֶׁהוּא תוֹבֵעַ, אַחַר פְּרוֹזְבּוּל זֶה הָיְתָה, הַתּוֹבֵעַ נֶאֱמָן; שֶׁאִלּוּ אָמַר: פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לִי וְאָבַד, נֶאֱמָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים זְמַן הַפְּרוֹזְבּוּל שֶׁאָבַד.
לו הַמַּחֲזִיר חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: מְשַׁמֵּט אֲנִי וּכְבָר נִפְטַרְתָּ מִמֶּנִי. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. וְאַל יֹאמַר לוֹ: בְּחוֹבִי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: שֶׁלִּי הֵם, וּבְמַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ. הֶחֱזִיר לוֹ חוֹבוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ כֵּן, מְסַבֵּב עִמּוֹ בִּדְבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: שֶׁלִּי הֵם וּבְמַתָּנָה נְתַתִּים לְךָ. וְאִם לֹא אָמַר, לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא (כז) יִטֹּל מָעוֹתָיו וְיֵלֵךְ לוֹ. באר היטב (כז) יטול. פירוש הלוה שבא ליתנם לו יטלם וילך לו וע' בב''ח מ''ש ליישב פירוש רש''י דפירש אף יכול לתלות אותו שיאמר אעפ''כ ע''ש דהמקיל כרש''י ה''ז זריז ונשכר. ש''ך:
לז שְׁטָר חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית וְלֹא נִכְתַּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, מוֹצִיאִין (כח) שְׁטָר מֵהַמַּלְוֶה לְהַחֲזִירוֹ לַלּוֶֹה. באר היטב (כח) שטר. נ''ל דודאי דמי הנייר צריך הלו' להחזיר לו אבל דמי שכר הסופר א''צ ליתן לו וג''כ נשמט בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע''פ צלוחיתו עכ''ל הסמ''ע (והט''ז השיג עליו וכתב דגופו של נייר הוא של הלו' וע''ש):
לח הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ וְאַחַר כָּךְ עָבְרָה עָלָיו שְׁמִטָּה, אֵין הַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר עַל הַמּוֹכֵר, שֶׁהַלּוֹקֵחַ פָּשַׁע בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה פְרוֹזְבּוּל. וְאִם כְּבָר עָבְרָה עָלָיו שְׁמִטָּה כְּשֶׁמְּכָרוֹ, טוֹעֲנִין לַלּוֹקֵחַ שֶׁהַמּוֹכֵר הָיָה לוֹ פְּרוֹזְבּוּל וְאָבַד. וְאִם הוֹדָה הַמּוֹכֵר שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ פְּרוֹזְבּוּל, אִם אֵין לוֹ נְכָסִים (כט) אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְאִם יֵשׁ לוֹ נְכָסִים, (ל) נֶאֱמָן וְנִפְטָר הַלּוֶֹה וְהַמּוֹכֵר יְשַׁלֵּם לַלּוֹקֵחַ. באר היטב (כט) אינו נאמן דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים כמ''ש הט''ו בסי' ע''ז כ''כ הסמ''ע והקש' הב''ח דלהימן במגו דאי בעי מחיל ליה ותירץ דאה''נ אלא דמיירי שמצד הטענ' אינו נאמן וכגון שמכרו במעמד שלשתן שא''י למחול כמ''ש בסי' ס''ו סכ''ט עכ''ד ולפמ''ש שם דאף במכרו במעמד שלשתן יכול למחול א''כ ה''ה הכא בכל ענין נאמן המוכר רק שמשלם ללוקח מה שהפסיד לו מדיני דגרמי כל מה שהי' שוה השטר אם הי' לו פרוזבול ובסי' פ''ו ס''ה כתבתי דבמלו' שאומר שטר אמנה גופיה א''י למחול וא''כ אין צורך למה שחלקו בין מלו' למכרו בזה עכ''ל הש''ך: (ל) נאמן. והש''ך השיג עכ''ז ופסק דאפילו אית ליה נכסים אינו נאמן דכיון שמכרו ויצא מתח''י לאו כל כמיניה לחוב ללוקח בהודאתו וע''ש:
סימן סח - דין שטרות העשויות בערכאות של גויים
ובו ב' סעיפים
א שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב, אִם הָיָה עָשׂוּי כְּתִקּוּן שִׁטְרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהִזְדַּיֵּף וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ, וְהָיוּ עֵדָיו יִשְׂרָאֵל וְיוֹדְעִין לִקְרוֹתוֹ, הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר וְגוֹבֶה בּוֹ מֵהַמְשֻׁעְבָּדִים. אֲבָל כָּל הַשְּׁטָרוֹת שֶׁחוֹתְמִים גּוֹיִים, (א) פְּסוּלִים, חוּץ מִשִּׁטְרֵי מֵקָּח וּמִמְכָּר וְשִׁטְרֵי חוֹבוֹת; וְהוּא שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת בִּפְנֵיהֶם וְיִכְתְּבוּ בַּשְּׁטָר: לְפָנֵינוּ מָנֶה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ דְּמֵי הַמֶּכֶר אוֹ מְעוֹת (ב) הַחוֹב. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשׂוּיִם בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲבָל בִּמְקוֹם קִבּוּץ פְּלִילֵיהֶם, בְּלֹא קִיּוּם הַשּׁוֹפֵט שֶׁלָּהֶם, לֹא יוֹעִילוּ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ דָנוּ כְּבָר הָעַרְכָּאוֹת עַל פִּי אוֹתוֹ הַשְּׁטָר וְהֶחֱזִיקוּ הַקּוֹנֶה בְּמִקְּחוֹ, אֵינוֹ כְּלוּם (א''ז פ''ק דְּגִטִּין) . וְכֵן צְרִיכִים עֵדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּעִידוּ עַל אֵלּוּ הַגּוֹיִים שֶׁהֵם עֵדֵי הַשְּׁטָר, וְעַל זֶה הַשּׁוֹפֵט שֶׁלָּהֶם שֶׁקִּיֵּם עֵדוּתָן, שֶׁאֵינָם יְדוּעִים בְּקַבָּלַת שֹׁחַד, וְאָז גּוֹבִים מִבְּנֵי חוֹרִין. וְאִם חָסְרוּ שִׁטְרֵי הַגּוֹיִים דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ, הֲרֵי הֵם כְּחֶרֶס. הגה: (ג) וְסֵפֶר שֶׁכּוֹתְבִין בּוֹ הָעַרְכָּאוֹת, הָוֵי כִּשְׁטָר שֶׁלָּהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּסְתָם עַרְכָּאוֹת לֹא מְקַבְּלֵי שׁוֹחֲדָא, וְכֵיוָן (ד) שֶׁנַּעֲשָׂה בִּפְנֵיהֶם גּוֹבִין אֲפִלּוּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי, אֲפִלּוּ בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אֵין הַשּׁוֹפֵט חָתוּם לְקַיֵּם הָעֵדִים, אֶלָּא כָּל שֶׁנַּעֲשָׂה בִּפְנֵי הָעַרְכָּאוֹת לֹא מַרְעֵי נַפְשַׁיְהוּ לְשַׁקּוּרֵי. וַאֲפִלּוּ נָפַק עֲלַיְהוּ קַלָא דִמְקַבְּלֵי שׁוֹחֲדָא לְהַטּוֹת מִשְׁפָּט, מִכָּל מָקוֹם לְעֵדוּת שֶׁקֶר לֹא מַרְעֵי נַפְשַׁיְהוּ. וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא כָּתוּב בּוֹ שֶׁרָאוּ נְתִינַת הַמָּעוֹת, אֶלָּא שֶׁאָנוּ סוֹמְכִין שֶׁרָאוּ בְּוַדַּאי (הָרֹא''שׁ פ''ק דְּגִטִּין וְטוּר) . וְאֵין חִלּוּק בֵּין חָתוּם עָלָיו עֵד אֶחָד גּוֹי אוֹ שְׁנַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א), כָּל שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט. אֲבָל אִם כָּתַב סוֹפֵר הַמְּמֻנֶּה מִפִּי הַשּׁוֹפֵט, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַשּׁוֹפֵט, אֵינוֹ כְּלוּם (טוּר וּמַהֲרַ''ם פַּאדוֹוָאה סִימָן נ''ד) . מִיהוּ, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דִּינָא דְמַלְכוּתָא לְהַכְשִׁיר שְׁטָר שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ, כָּשֵׁר (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ן) . אֲבָל שִׁטְרֵי (ה) מַתָּנוֹת, כְּגוֹן: שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ, שֶׁעִקָּר הַקִּנְיָן נַעֲשָׂה עַל יְדֵי הַשְּׁטָר, וְהֵם חֲתוּמִים בּוֹ, וְכֵן שִׁטְרֵי הוֹדָאוֹת שֶׁפְּלוֹנִי (ו) הוֹדָה לִפְלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, (ז) וּפְשָׁרוֹת שֶׁהֵם בְּעֵדִים שֶׁלָּהֶם אוֹ שִׁטְרֵי (ח) מְחִילוֹת (טוּר), אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ, וְנִמְסְרוּ לִפְנֵי עֵדֵי יִשְׂרָאֵל (טוּר), הֲרֵי הֵם (ט) כְּחֶרֶס. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׁטְרֵי הוֹדָאוֹת כְּשִׁטְרֵי הַלְוָאוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א וְהָרַ''ן בְּפ''ק דְּגִיטִּין) . וְכֵן שִׁטְרֵי מְחִילוֹת כְּשֵׁרִים בְּעַרְכָּאוֹת (רִיבָ''שׁ סִימָן קמ''ב) . וְכֵן מַתָּנָה הַנִּקְנֵית בְּקִנְיָן אוֹ בַחֲזָקָה (בֵּית יוֹסֵף), רַק שֶׁהוֹדָה בְּעַרְכָּאוֹת, דְּכָל הַשְּׁטָר אֵינוֹ אֶלָּא רְאָיָה בְעָלְמָא, כָּשֵׁר מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם (רַ''ן פ''ק דְּגִיטִּין) . וְלָכֵן שְׁכִיב מְרַע שֶׁעָשָׂה צַוָּאָה לִפְנֵי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, (י) קַיָּם כָּל מַה שֶּׁצִּוָּה (רִיבָ''שׁ סִימָן נ''א), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן רנ''ג סָעִיף נ''ב. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁמִּשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ לִכְתֹּב כָּל הַדְּבָרִים בְּעַרְכָּאוֹת, כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעֲשׂוּיִין לִפְנֵיהֶם, כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ שִׁטְרֵי מַתָּנוֹת, מִכֹּחַ דִּינָא דְמַלְכוּתָא (הָרֹא''שׁ פ''ק דְּגִיטִּין וְטוּר) . וְכָל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ לְהַכְשִׁירָם, כְּשֵׁרִים (רִיבָ''שׁ סִימָן תצ''ג וְתע''ח וּבה''ת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א וְהַמַּגִּיד פכ''ז מֵה' מַלְוֶה) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שס''ט בְּדִין דִּינָא דְמַלְכוּתָא. וְכָל שְׁטָר שֶׁמַּכְשִׁירִין מִשּׁוּם דִּינָא דְמַלְכוּתָא, אִם לֹא נִכְתַּב (יא) כְּהֹגֶן לְפִי דִינֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתָּב כְּהוֹגֶן לְפִי דִינֵנוּ, פָּסוּל, דְּלָא נַכְשִׁיר יוֹתֵר מֵהֶם (רִיבָ''שׁ סִימָן נ''א) . וְכֵן לְהֶפֶךְ, אִם פָּסוּל לְפִי דִינֵנוּ וְכָשֵׁר לְפִי דִינֵיהֶם (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קפ''ח) . וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל י''ח) . באר היטב (א) פסולים. כתב הסמ''ע כלל הדברים כל דבר שנעש' ונתקיים זולת השטר כגון מקח שנתקיים מיד שנתן הלוקח דמי המכר או שקנהו בקנין או בחזק' או בכסף כמ''ש ר''ס ק''ץ ואין השטר אלא לראי' בעלמא בזה מועיל שטר הנעש' בערכאות של עובדי כוכבים ואף דאין עדים זולתן והמוכר כופר ואומר מעולם לא קנהו בקנין או בכסף אמרינן דערכאות של עובדי כוכבים לא מרעי נפשייהו לאסהיד שקר אבל דבר שלא נתקיים כ''א ע''י השטר כגון שנתן לו שדה והקנהו לו בשטר עצמו שכ' בו שדי נתונ' לך לא קנהו אפי' נעש' בערכאות של עובדי כוכבים דאע''ג דמהימנינן להו מ''מ לא אלימא כחייהו לעשות גוף הקנין ע''י כתיבתן וע''ל סי' ס''ו סעי' ו' וז' עכ''ל וע' בבעה''ת שער ס''ז מדינים אלו ובתשו' ן' לב ס''ג סי' ק''י ובתשובת רמ''א סי' נ''ב ובתשו' מבי''ט ח''ב סי' ש''ט ובתשובת ר''ל ן' חביב סי' קכ''ז ובמהרש''ך ס''ב סי' ק''ב וס''ג סי' כ' וקי''א: (ב) חוב. פי' הסמ''ע הטעם שגוף הלו' נשתעבד לו בלי שטר מיד בנתינת המעות וע' בתשובת ן' לב ס''א סי' ס''ב: (ג) וספר. פי' כרך שלהן שכותבין בו כל דבר הבא לפניהן כנהוג ג''כ בזמנינו אמרינן בו ג''כ דלא מרעי נפשייהו לכתוב בו שקר וע' ברשב''א סי' תתקפ''ב מדין ספר הערכי שכתוב בו שראובן קנה שדה פלונית והי' עליו העברת הקולמוס וראובן מוחזק בהשד' כו' ובד''מ הביאו עכ''ל הסמ''ע וע' בתשובת מהר''י לבית לוי סי' כ''ד ובתשובת מהרשד''ם סי' ש''נ: (ד) שנעש'. פירוש שידוע שנעשו כל הדברים לפניהן או שהערכאות כתבו כן בסוף השטר שנעש' הכל לפניהן. סמ''ע: (ה) מתנות. וה''ה שטרי מכר שנקנין בשטר לחוד כגון מוכר שדהו מפני רעתה כמ''ש הט''ו בסי' קנ''א וע' בתשובת רמ''א סי' ק''ט: (ו) הוד'. דאז גוף השעבוד נעש' ע''י עובדי כוכבים מ''ה לא מהנ' הא הודא' שנפרע ממנו כיון שלא נעש' על ידי עובדי כוכבים כ''א סילוק שעבוד בעלמא מהני ומ''ה השמיט המחבר ולא כתב שטר מחיל' ומור''ם שכתבו אכתוב בסמוך פירושו עכ''ל הסמ''ע: (ז) ופשרות. אף על גב דצריכין קנין וקנו מידם לקיים הפשר' מכל מקום כיון דפשר' קרוי דין והן פסולים לדון ולפי זה אפילו בלא שטר פסול' הפשר' שנעש' ע''י. סמ''ע: (ח) מחילות. מיירי שבשטר זה כתוב שמוחל לו דגוף המחיל' נעש' בשטר זה וה''ל כשטר מתנ' דאל''כ לא הוי השטר אלא לראי' בעלמא ובזה מהני כמו שנתבאר עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דדבריו צ''ע דהא לא משמע כן בהדיא מדברי הרב מדהביא הי''א שחולקים בשטרי מחילות הא בכה''ג גם הי''א מודו דפסול היכא שאינו לראי' והב''ח כתב דלא הוי בזה ראי' די''ל דרך שחוק והיתול אמרתי שמחלתי ע''ש שהאריך ודבריו דחוקים וצ''ע לדינא עכ''ל (והט''ז כתב דהטעם באלו דכל מה שיש חלוקי דינים בין עובדי כוכבים ובינינו אין ממש בעדותם דאפשר שהם כתבו שהוד' שהוא חייב או חשבו זה למחיל' והוא בענין שאין בו ממש לפי דינינו ולפי זה אם כתבו הל' ממש שאמר פלו' לפלוני נאמנים בכל ענין ואנו דנין על הדברים כאילו הי' לפנינו עכ''ל): (ט) כחרס. הטעס דגזרינן דלמא אתו למסמך אחתימי עו''כ שבשטר לחוד בלא עדי ישראל. סמ''ע: (י) קיים. הטעם דדברי שכ''מ כבתובין וכמסורין דמי והשטר אינה אלא לראי' בעלמא. שם: (יא) כהוגן. לשון הטור שאין דינן של מלכים אלא להכשיר שטרותיהן ולהאמין לסופר שלהן אבל לא בדרכי ההקנא' שאף העו''כ במקומות הרב' חלוקין בדינין ופוסלים זא''ז כפי חלוקת חכמיהן ונימוסיהן כו'. שם:
ב אִם לֹא יָדְעוּ דַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת שְׁטָר זֶה הַנַּעֲשֶׂה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, נוֹתְנִים לִשְׁנֵי גּוֹיִם, זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, וְקוֹרִים אוֹתוֹ, שֶׁנִּמְצָא כָּל אֶחָד כְּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, וְגוֹבֶה בוֹ מִבְּנֵי חוֹרִין. שְׁטָר שֶׁעֵדָיו גּוֹיִם, שֶׁמְּסָרוֹ הַלּוֶֹה לְיַד הַמַּלְוֶה, אוֹ הַמּוֹכֵר לְיַד הַלּוֹקֵחַ, בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם וְאֵין בּוֹ כָל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ, הֲרֵי זֶה גוֹבֶה מִבְּנֵי חוֹרִין, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁמָּסַר בִּפְנֵיהֶם יוֹדְעִים לִקְרוֹתוֹ, וּקְרָאוּהוּ כְּשֶׁמְּסָרוֹ בִפְנֵיהֶם (הָרֹא''שׁ), וְיִהְיֶה כְּתִקּוּן שְׁטַר יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא (יב) לִגְרֹעַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי שֶׁשְּׁמוֹת הָעֵדִים הַחֲתוּמִים בּוֹ שֵׁמוֹת מֻבְהָקִים בְּגַיּוּת, שֶׁאֵין (יג) דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לִקָרוֹת בְּאוֹתָן שֵׁמוֹת, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל (יד) רְגִילִים לַחְתֹּם בִּשְׁטָרוֹת כְּלָל. הגה: שְׁטָר הֶעָשׂוּי בְּעַרְכָּאוֹת, וְהַלּוֶֹה (טו) כּוֹפֵר בּוֹ, נֶאֱמָן הַסּוֹפֵר לְהָעִיד שֶׁהוּא כְּתָבוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן ע''ח וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתקפ''ו) . שְׁטָר הֶעָשׂוּי לִפְנֵי (טז) גּוֹיִם, וְהַלּוֶֹה בְּעַצְמוֹ חָתוּם עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, חַיָּב בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ, דַּהֲרֵי גָמַר בְּדַעְתּוֹ לְהִתְחַיֵּב וְלָכֵן חָתַם עַצְמוֹ וּבְוַדַּאי קְרָאוּהוּ לְפָנָיו וְהֶאֱמִין לַקּוֹרֵא הַהוּא (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתקפ''ה) . ועַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ''ה סָעִיף ג'. באר היטב (יב) לגרוע. והרא''ש כתב דבעינן ג''כ שיהא מוחזר מענינו בשט' אחרונ' ולדעת הרמב''ם יש להסתפק בזה אם צריך או לא. שם: (יג) דרך. והרא''ש חולק ע''ז וס''ל דלא מהני כיון שמזוייף מתוכו אלא דוקא כשאין עדי עובדי כוכבים חתומין כלל מיירי בגמרא ולא ידעתי למה השמיט הרב דעתו. ש''ך: (יד) רגילים. דאז לא יבאו לטעות לסמוך אהני החתומים דהא ידעו דלאו ישראל נינהו מדחתמו נפשייהו בשטרות. סמ''ע: (טו) כופר. הרשב''א כתב דנעש' הוחזק כפרן ע''י ספר הערכי כמו ע''י עדים. שם: (טז) עובדי כוכבים. פירוש שאינם ערכאות. שם:
סימן סט - דין הוציא עליו כתב ידו מקים או בלתי מקים, ודין טענת פרעתי ומודה מקצת,
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, גּוֹבֶה מִנִּכְסֵי בְּנֵי (א) חוֹרִין. בֵּין שֶׁכָּתַב: אֲנִי פְּלוֹנִי הַבָּא עַל הֶחָתוּם מוֹדֶה שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי מָנֶה, וְחָתַם (ב) לְמַטָּה; בֵּין שֶׁכָּתוּב בִּכְתַב יָד אַחֵר, וְהוּא חָתַם לְמַטָּה. וְהוּא הַדִּין אִם לֹא חָתַם לְמַטָּה, אֶלָּא כָּתַב: אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי חַיָּב לְךָ מָנֶה. אֶלָּא שֶׁבָּזֶה יֵשׁ חִלּוּק, כְּשֶׁחָתַם לְמַטָּה, אֲפִלּוּ כָּל הָעֶלְיוֹן כְּתַב יָד אַחֵר, גּוֹבֶה. אֲבָל (ג) כְּשֶׁחָתַם שְׁמוֹ לְמַעְלָה, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַכֹּל בִּכְתִיבַת יָדוֹ, דְּשֶׁמָּא חָתַם שְׁמוֹ בְּרֹאשׁ הַמְגִלָּה, וּמְצָאוֹ אַחֵר וְכָּתַב תַּחְתָּיו. אֲבָל כְּשֶׁהַכֹּל הוּא כְּתַב יָדוֹ לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְזִיּוּפֵי, אֲפִלּוּ לֹא כָּתַב שְׁמוֹ, אֶלָּא שֶׁכָּתַב: אֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ, (ד) חַיָּב. לְפִיכָךְ, הַפִּתְקוֹת שֶׁהַשֻּׁתָּפִים מוֹצִיאִים זֶה עַל זֶה, הוֹאִיל וְהוּא כְּתַב יָדָם, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ חֲתִימָה כְלָל, אֶלָּא: קִבַּלְתִּי בְּיוֹם פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, גּוֹבִין בּוֹ מִבְּנֵי חוֹרִין, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים (ה) מֵעוֹלָם. הגה: (ו) אֲפִלּוּ כָּתַב לוֹ בִּכְתָב יָדוֹ: חֲתִימַת יָדִי דִלְמַטָּה תָּעִיד עָלַי כְּמֵאָה עֵדִים, אֲפִלּוּ הָכִי לָא הָוֵי רַק כִּשְׁאַר כְּתִיבַת יָד (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ר''א) . באר היטב (א) חורין. דכל שאין עדים חתומים עליו לית ליה קלא דלא ידעי לקוחות להזהר הלכך אין המלו' טורף ממשעבדי אע''ג דקי''ל שעבודא דאורייתא אפילו במלו' ע''פ עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך עמ''ש בר''ס ל''ט דאפשר דשעבודא לאו דאורייתא ע' שם עכ''ל: (ב) למט'. אבל כשכתוב בראש שטה אני לויתי מפלוני מנה והוא חתום בסוף שטה אינו כלום כן הוא בהגהת אשר''י בשם ריב''ם אבל מדברי התו' ושאר הרב' פוסקים מוכח דלא ס''ל כן. ש''ך: (ג) חתם. או שמא חתם עצמו על שום דבר והניח למט' חלק ובא אחד וחתך מקום החתימ' עם החלק וכתב עליו מה דבעי כ''כ הש''ך בשם אביו הגאון ז''ל וע''ש: (ד) חייב. ומיהו כשטוען שלא כתבו אלא לטופס בעלמא כתב הריטב''א בשם רבותיו דנאמן אך דשותפים שאני כיון שנהגו בכך ע''ש ומביאו ב''י. ש''ך: (ה) מעולם. פי' אלא להשטות או שלא להשביע כוונתי בכתיבתי זאת דאין אדם נאמן בטענות הללו כ''א בהודא' בע''פ ולא ע''פ כת''י וכמ''ש הטור והמחבר בסי' פ''א סי''ז ע''ש עכ''ל הסמ''ע (והט''ז כתב הטעם דכל שאינו נותן אמתלא למה כתב כן חייב לשלם וע''ש): (ו) אפילו. הג''ה זו שייכא לס''ב אחר דין מלו' ע''פ כו' וע' בתשו' מבי''ט ח''ב סי' רצ''ב. ש''ך:
ב אֲפִלּוּ נִתְקַיֵּם בְּבֵית דִּין שֶׁהוּא כְּתָב יָדוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא דִּין מִלְוֶה עַל פֶּה בְּעֵדִים, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִן הַיּוֹרְשִׁים וְלֹא מִן (ז) הַלָּקוֹחוֹת, אֶלָּא מִמֶּנּוּ, אִם הוֹדָה שֶׁלֹּא פָרַע. אֲבָל אִם טוֹעֵן: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן, וְנִשְׁבַּע הֶסֵת וְנִפְטָר. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: שְׁטָרְךָ בְּיָדִי מַאי בָּעֵי, שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְהַנִּיחוֹ בְּיָדוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ שְׁטָר גָּמוּר, וְאִם מוֹדֶה לוֹ מִקְצָת, נִשְׁבָּע שְׁבוּעָה דְאוֹרַיְתָא. וְאִם כָּפַר וְאָמַר שֶׁאֵינוֹ כְּתָב יָדוֹ, אִם (ח) נִתְקַיֵּם בְּבֵית דִּין, אוֹ שֶׁעֵדִים מְעִידִים שֶׁהוּא כְּתָב יָדוֹ, הֻחְזַק (ט) כַּפְרָן, וּמְשַׁלֵּם. וְאִם לָאו, נִשְׁבָּע הֶסֵת, וְנִפְטָר. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: (י) פָּרַעְתִּי, עַל כְּתִיבַת יָדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה וְהַמַּגִּיד פי''א מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה וְנ''י סוֹף פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַבַּיִת וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ג''פ) . וְאֵין לַדַּיָּן בָּזֶה אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת (רִיבָ''שׁ סִימָן תנ''ד) . וְאִם טוֹעֵן וְאוֹמֵר: אֱמֶת כִּי הִיא חֲתִימָתִי אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְתִּי עַל הוֹדָאַת הַלְוָאָה אֶלָּא שָׁכַחְתִּי וְחָתַמְתִּי שְׁמִי בְּסוֹף מְגִלָּה (יא) וְאֶפְשָׁר שֶׁמְּצָאָהּ זֶה וְכָתַב עָלֶיהָ, הגה: וְלֹא מְהַנֵּי טַעֲנָה זוֹ אֶלָּא בְּטוֹעֵן וַדַּאי: לֹא חָתַמְתִּי שְׁמִי מֵעוֹלָם, אֲבָל אִם טוֹעֵן טַעֲנַת שֶׁמָּא, לֹא מְהַנֵּי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת), אוֹ שֶׁטּוֹעֵן: (יב) אֲמָנָה הָיְתָה הוֹדָאָתִי זֹאת בֵּינִי לְבֵינוֹ אֲבָל לֹא לָוִיתִי הַלְוָאָה זוֹ מֵעוֹלָם, נֶאֱמָן בְּהֶסֵת, בְּמִגּוֹ שֶׁאִם הָיָה רוֹצֶה הָיָה אוֹמֵר: פָּרַעְתִּי. וְאִם כָּתוּב בּוֹ (יג) נֶאֱמָנוּת, אִם נִתְקַיְּמָה חֲתִימָתוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, שֶׁאִלּוּ פְרָעוֹ לֹא הָיָה מַנִּיחוֹ בְּיָדוֹ, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת. וְאִם לֹא נִתְקַיְּמָה חֲתִימָתוֹ, וְטָעַן: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעַת הֶסֵת. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קכ''ו סָעִיף י''ג וְי''ד אִם נֶאֱמָן לוֹמַר: טָעִיתִי, בְּמִגּוֹ דְפָרַעְתִּי. באר היטב (ז) הלקוחות. פי' הסמ''ע אפי' הלו' מוד' שלא פרעו משום דלית ליה קלא וגם חיישינן לקנוניא כמ''ש הט''ו בסי' ע''א והש''ך כתב דטעם זה דקנוניא אינו מדוקדק דאם ניחוש לזה א''כ גם במלו' בשטר ניחוש להכי והרי משמע בכל הפוסקים דבעלמא לא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל ואיתרע כמ''ש בסי' ס''ה ושאר דוכתי וכן בסי' ע''א סי''ז דבשבוע' מיהא גבי ע''ש אלא הכא עיקר טעמא הוא משום דלית ליה קלא עכ''ל: (ח) נתקיים. כתב רב שרירא גאון בתשוב' שאין מקיימין אותו מב' שטרות או מב' כתובות דכיון דקיום שטרות דרבנן היכא דאיתמר איתמר כו' ונרא' שאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיומי עכ''ל הבעה''ת והטור וכתב הב''י דיש לתמוה על דברי ר''ש דאדרבא כיון דמדאורייתא לא בעי קיום יש להקל בו ע''כ ולא קשה מידי דהכי קאמר ר''ש כיון דמדאוריי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' כו' ומטעמא דקיום שטרות דרבנן הקילו לקיים מב' שטרות כו' היכא דאיתמר כגון בשטר איתמר אבל בכת''י דמדאו' בעי קיום שהרי הלו' מחייב את עצמו ולא שייך לומר כמי שנחקר' כו' לא איתמר וכן פי' הב''ח ומדברי הרי''ף והרא''ש והרמב''ם והסמ''ג נרא' דדין קיום כת''י כקיום שטר לכל דיניו מיהו נרא' דבכל הנך דמקיימינן מכח קולא דקיום שטרות דרבנן כגון שלא בפני בע''ד או בנאמן להעיד בגודלו כו' וכל כה''ג לא מקילינן בכת''י ומ''ש הבעה''ת והטור דאין לחלק היינו לענין ב' שטרות כו' דלא איתמר בהדיא בש''ס דטעמא הוא משום קיום שטרות דרבנן אבל היכא דאיתמר בהדיא טעמא משום כן לא ודלא כתשו' מהרשד''ם סי' קמ''ו ע''ש ואפי' תימא דפליגי גם בזה מ''מ נרא' עיקר כר''ש גאון דכבר נודע דאין לחלוק על הגאון כ''א בראי' ברור' וכ''ש כאן שדבריו מסתברים עכ''ד הש''ך: (ט) כפרן. כתב הש''ך דמשמע אפי' אינו אומר לא לויתי אלא שאינו כת''י ה''ל כאלו אמר לא לויתי והוחזק כפרן ולפ''ז יש לתמוה על הרמ''א דכאן סתם כדברי הט''ו ובר''ס פ''ב הביא ב' דעות ולא הכריע ואפשר דמפרש מ''ש הט''ו ואם כפר ואמר שאינו כת''י כו' ה''פ דכפר בהלוא' ואמר לא לויתי וזה אינו כת''י ולפ''ז אם לא טען כ''א שאינו כת''י ולא הוחזק כפרן לסברת הי''ח ר''ס פ''ב שם מיהו אם אמר לא לויתי לחוד אע''פ שלא אמר אין זה כת''י פשיטא דכשנתקיים אח''כ הוחזק כפרן וכ''כ הב''י בסי' זה בשם הרשב''ץ וע''ל סי' ע''ט ס''ז עכ''ל * ויש לתמוה על הש''ך היאך נוכל לפרש דמיירי שכפר בהלוא' וגם בכת''י הא סיים בעצמו דבאומר לא לויתי לחוד הוחזק כפרן וצ''ע וכתב עוד בשם תשו' מהרשד''ם סי' ו' דיורש שאמר שאין זה כת''י מורישו פטור דשמא לא הכיר החתימ' וע''ש: (י) פרעתי. הש''ך האריך בזה והביא הרב' פוסקים וראשונים ואחרונים ממש רובם ככולם דס''ל דנאמן לומר פרעתי בכת''י ומסיק דכן ראוי להורות ואפילו קים לי לא מצי התובע לומר אם תפס בעדים אף דמהני בעלמא בשאר פלוגתא דרבוותא וכל שכן האידנא דנתפשט המנהג דדנין דנאמן לומר פרעתי אפי' תימא דבתחל' לא נהגו כן מכל מקום עכשיו אין אחר המנהג כלום ומש''ה אין לחייבו ג''כ ממה דלא תבע ממנו כת''י דיש לומר שסמך על הדין שנהגו וכל זה בסתם אבל כשהדיין רוא' איז' אומדנא שלא הי' מניח הכת''י בידו אם הי' פורע הכל לפי ראית עיני הדיין כמ''ש הרב (וכתב הט''ז דלפ''ז אין להאמינו בטענת שכחתי כו' במגו דפרעתי דאין זה מגו משום דירא שמא ירא' להדיין שלא להאמינו בטענת פרעתי עכ''ל) ומה שצריך לישבע היסת ולא אמרינן דיחזי חתימתו בב''ד לדמות לה דכיון דמצי לאערומי בודאי יערים וישנ' כתיבתו כ''כ בעה''ת והביאוהו האחרונים וכתב עוד הש''ך דבכת''י בנאמנות אינו נשבע ש''ד במוד' מקצת אף על גב דאינו שעבוד קרקעות מ''מ כיון דא''י לכפור ה''ל הילך וע''ל סי' פ''ח סכ''ט עכ''ל וע''ש (* ועיין בספרי מנורת זכריה בסי' צ''ו שם הארכתי בדינים אלו): (יא) ואפשר. פירש הסמ''ע דהאי ואפשר קאי אמ''ש ומצאה זה דהוא א''י לטעון ברי שזה מצאו דשמא אחר מצאו ונתנו לזה אבל עכ''פ צריך לטעון ברי שלא חתם שמו מעולם על שום חוב דאל''כ ה''ל החתימ' ודאי וההלוא' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכת' הש''ך ז''ל בע''ש סי' מ''ח כתב דמי שהוציא על חבירו חתימ' חלק בלי שום משמעות אינו כלום ויכול החתום לטעון ממני נפל ומצאתו או פרעתי במגו דלא לויתי כו' והאריך בזה ע''ש והסמ''ע שם חלק עליו דהא קי''ל דלנפיל' לא חיישינן ע''ש שהאריך ג''כ והב''ח שם גם בסי' זה כתב כדברי הע''ש וכן נ''ל עיקר דבמה יתבע אותו הלא אין כתוב בו דבר ומשום מגו דכתב עליו מה דבעי אין לחייב החתום דהוי מגו להוציא וגם הגאון אמ''ו ז''ל כתב שם ראי' לדברי הע''ש מש''ס דכתובות דלמא משכח כו' וכתב עליה מה דבעי כו' ואי הי' חייב אף בחתימ' חלק לא הוה צ''ל דיכתוב עליו אלא בלא כתב יתבענו כו' ע''ש מיהו היינו מדינא אבל מצד המנהג כתב הב''ח שכבר נהגו בארצות אלו לגבות בו ע''פ תקון המדינות ע''ש והיכא דאין מנהג ידוע נרא' עיקר כמ''ש ועיין עוד מדיני ממרמ''י בסי' מ''ח עכ''ל: (יב) אמנ'. וה''ה בשאר טענות עיין בתשובת מבי''ט ח''א סי' ע''ג ומה שהעתיק הסמ''ע דברי הרשב''א דא''י לטעון לא כתבתיו אלא להתעסק כו' צ''ע דנרא' דהרשב''א לטעמיה אזיל דסבירא ליה דא''י לטעון פרעתי או אמנ' בכתב יד אבל המחבר ולדידן דיכול לטעון פרעתי או אמנה יכול גם כן לומר להתעסק כתבתיו או אינך טענות במגו דפרעתי וא''כ מ''ש הסמ''ע כאן דברי הרשב''א להלכ' צל''ע עכ''ל הש''ך * ומה שלא הגיה הרמ''א כאן כלום דהא ס''ל דא''י לטעון פרעתי ודוחק לומר דמיירי כאן בלא קיום דא''כ הי' נאמן במגו דמזויף ואפשר שסמך עצמו על מ''ש לעיל (ועיין בט''ז במה ששאלו לו באחד שנתן עיסקא לחבירו והתנ' עמו שכל מה שלא יברר ההפסד בעדים ישלם מכיסו ועתה טוען שהי' לו הפסד אם יהא נאמן מכח מגו דלהד''ם ופסק דמהני המגו לפטור מהתנאי וא''צ לברר בעדים רק ישבע ע''ז והביא ראי' ממ''ש הרא''ש פ' הנשבעין בשם ר''י הלוי במאן דתבע לחבריה ואמר שותפי היית כו' והגאון ח''צ בהגהותיו שם השיב על ראייתו ומסיק דצ''ע לדינא ע''ש באורך): (יג) נאמנות. כתב הסמ''ע דנ''ל אף אם לא כתב שיהא נאמן בלא שבוע' מ''מ דינו שנוטל בלא שבוע' כדין נאמנות במלו' על פה בעדים כמש''ל ר''ס ע''א גם אם לא כתב שיהא המלו' נאמן רק שכתב שלא יהא הלו' נאמן לומר פרעתי ואח''כ טוען שפרע אזי המלו' נשבע שלא נפרע ונוטל וכתב הש''ך ע''ז דהיינו אע''ג דאין הלו' אומר אשתבע לי משא''כ בשטר בר''ס פ''ב וכתב עוד הסמ''ע דלדעת הרמ''א דבכל כת''י אף שלא כתוב בו שום נאמנות אפ''ה א''י לטעון פרעתי נרא' דמהני זה שכתוב בו שלא יהא הלו' נאמן דיטלנו המלו' בלא שבוע' וכן הדין לכ''ע כשכתב כן בשטר בעדים כמש''ל סי' ע''א ע''ש וז''ל הש''ך וא''צ קנין על הנאמנות כ''כ בעה''ת והטור ומשמע דאפי' האמינו שלא בשעת הלוא' ודוקא בסתם נאמנות אבל בנאמנות כבי תרי צריך קנין שלא בשעת הלוא' כמ''ש בסי' ע''א ס''ב וכ''כ הב''ח עכ''ל:
ג כְּתַב יָדוֹ שֶׁהֶחְתִּים עֵדִים אַחַר חֲתִימָתוֹ, לֹא לְקַיֵּם הַחֲתִימָה אֶלָּא לְקַיֵּם (יד) הָעִנְיָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי. באר היטב (יד) הענין. ואע''ג דאינו כתוב בלשון שטר אלא בלשון מודה אני ח''מ כו' דכל שיש עדים על הענין אינו מניח שטר כזה ביד המלו' אחר שפרעו כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דגוב' ממשעבדי כן משמע להדיא בב''י ובהרמב''ם והמחבר לעיל סי' מ' ס''ב וע''ש עכ''ל:
ד פִּנְקָס שֶׁחָתְמוּ עָלָיו בַּעֲלֵי הַדָּבָר, וְהֶחֱתִימוּ עֵד אֶחָד עִמָּהֶם, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, כָּל זְמַן שֶׁהַפִּנְקָס בְּיָד (טו) חֲבֵרוֹ. באר היטב (טו) חבירו. שם בתשו' הרא''ש כתב ז''ל דאם איתא דפרעו לא הי' לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כמו שטר מאחר שחתמו שניהן עליו וגם החתימו ע''א עמהם לברר על עסקיהן ועדיף משטר ולא כמ''ש הע''ש הטעם דהעד ה''ל כמו שליש וכאילו השטר יוצא מתח''י השליש ע''כ דטעם זה ליתיה שם (גם הט''ז הסכים לדעת הסמ''ע וכתב שגם הרא''ש לא כ''כ דהחתימו ע''א אלא לרווחא דמלתא) והש''ך כתב דדין זה צ''ע דלפי מש''ל בס''ב דכל שאינו שטר גמור אינו חושש להניחו בידו א''כ ה''ה כאן כו' ע''ש שמסיק דנרא' דהכל תלוי בראות עיני הדיינים ע''פ הדריש' וחקיר' היטב ואם א''א לעמוד על הדבר אין כח להוציא ממון והב''ח כתב טעם אחר להרמב''ם דס''ל ע''א בשטר ה''ל מחויב שבוע' ואיל''מ וסיים אלא שהרא''ש לא כתב טעם זה ע''כ ונ''ל דיפה כוון הרא''ש דכל הפוסקים חולקים ע''ז כמ''ש בסי' נ''א ואף הרמב''ם גופיה לא קאמר אלא בע''א בשטר ממש שא''ל כתוב וחתום משא''כ בפנקס שלא א''ל לכתוב ולחתום כדין שטר וכתוב מפיהם כו' עכ''ל:
ה הוֹצִיא כְּתַב יָד הַלּוֶֹה עַל יוֹרְשָׁיו, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדִים שֶׁהוּא כְּתַב יַד אֲבִיהֶם, אָנוּ טוֹעֲנִים לָהֶם שֶׁהוּא (טז) פָּרוּעַ, וּפְטוּרִים אַף מִשְּׁבוּעַת הַיּוֹרְשִׁים; אֲבָל מַחֲרִימִין (יז) סְתָם בְּמַעֲמַד הַיּוֹרְשִׁים אִם שׁוּם אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֲבִיהֶם לֹא פְרָעוֹ. הגה: וְכֵן עִקָּר. וּדְלֹא כַּיֵּשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דְּיוֹרְשֵׁי הַלּוֶֹה צְרִיכִין לִשָּׁבַע שֶׁאֵין יוֹדְעִים שֶׁאֲבִיהֶן נִשְׁאַר חַיָּב לוֹ (טוּר בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת) . וּמִכָּל מָקוֹם, נָהֲגוּ בְּדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים לְהַחֲמִיר עַל הַיּוֹרְשִׁין לִשָּׁבַע, אִם יֵשׁ קְצָת רַגְלַיִם לַדָּבָר וְיֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם חַיָּב לוֹ (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן רמ''ח) . וְאִם הוּא תּוֹךְ הַזְּמַן, אוֹ שֶׁהוֹדָה הַחַיָּב וְצִוָּה בְּחָלְיוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ כָּךְ וְכָךְ, בִּכְתָב יָדוֹ, אוֹ שֶׁנִּדּוּהוּ כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ וְלֹא נָתַן, הוֹאִיל (יח) וּמוֹדִים שֶׁהוּא כְּתָב יָד אֲבִיהֶם, אוֹ שֶׁנִּתְקַיֵּם כְּתָב יָד אֲבִיהֶם, גּוֹבֶה מֵהֶם (עי' טוּר וב''י) . וְאִם אֵין מוֹדִים שֶׁהוּא כְּתָב יָד אֲבִיהֶם, וְגַם לֹא נִתְקַיֵּם כְּתָב יָד אֲבִיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תּוֹךְ (יט) הַזְּמָן, פְּטוּרִים; (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) אֲבָל מַחֲרִימִין סְתָם בְּמַעֲמַד הַיּוֹרְשִׁים אִם שׁוּם אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֲבִיהֶם חַיָּב חוֹב זֶה וְלֹא פְרָעוֹ. הגה: מִיהוּ, אִם נִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, אֵין לְחַלֵּק, וּבְכָל עִנְיָן חַיָּב לְשַׁלֵּם (בֵּית יוֹסֵף וד''ע) . באר היטב (טז) פרוע. ואפי' כתוב בשטר נאמנות סתם לא מהני לגבי יורשים אם לא שנכתב בפירוש שיהא נאמן גם נגד יורשיו וכ''כ בד''מ ובסי' ע''א כ''כ הט''ו אלא דשם נשבע המלו' אשט''ח ונוטל וכאן בכ''י נפטר היורש עכ''ל הסמ''ע (והט''ז מפקפק בזה ע''ש): (יז) סתם. אבל חרם לנוכח אין מטילין על היתומים דלא תקנו על היורשים שבוע' אלא כשבאין להוציא בשטר שהניח להן אביהם על אחד ואין בו נאמנות והלה טוען פרעתי ולא כשאחר מוציא עליהן. סמ''ע: (יח) ומודים. כ' הש''ך דדין זה צל''ע אף שהטור ובעה''ת כ''כ כי מה בכך שהם מודים מ''מ אילו הי' אביהן קיים והי' מוד' שהוא כת''י אע''פ שהי' בתוך הזמן הי' נאמן לטעון פרעתי במגו דאינו כת''י א''כ נטעון ליתמי דלמא פרע אבוהון דאע''ג דלא הי' אביהן נאמן אלא משום מגו טענינן ליתמי מיהו בהוד' בחליו או מת בנידוי לק''מ דאביהן גופיה אילו הוה קיים לא הי' נאמן לומר פרעתי שהרי כבר הודה או נתנדה על שלא פרע ולא הי' יכול לטעון אלא פרעתי אחר שהודיתי או נתנדה וזה לא שייך בצווה בחליו או מת בנידוי אבל בכת''י שהוא תוך זמנו ומעולם לא הודה שלא פרע קשיא ונראה דהטור לטעמי' אזיל דס''ל בסי' ק''ח ס''ז דלא טענינן ליתמי נאנסו אע''ג דאביהן הוה מצי למיטען משום דה''ל מלתא דלא שכיחא וא''כ קשה על המחבר דשם הביא ב' דעות וכאן סתם לגמרי ואפשר דס''ל דאפי' מאן דפליג התם מודה דלא טענינן ליתמי דלמא פרע אביהן כיון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אבל באמת זה אינו דמאן דפליג התם פליג הכא כו' וכן נ''ל עיקר עכ''ל * ומ''מ קשה לי לדעת הרמ''א דפסק לעיל דבכת''י א''י לטעון פרעתי א''כ לדידן דקי''ל דאין טוענין ליורש יותר ממה דמצי אבוהון לטעון לפ''ז למה צריך דוקא תוך זמנו או מת בנידוי וצ''ע וע''ל סי' ע''א סי''ז כתבתי ישוב לזה עיין שם: (יט) הזמן. כתב הסמ''ע דהמחבר אחד משלשתן נקט וה''ה לאינך תרתי דג''כ פטורים ע''ש שהאריך בטעמים והש''ך חולק עליו ודחה כל דבריו ע''ש באורך:
ו אִם רְאוּבֵן הוֹצִיא פְּסָק עַל יוֹרְשֵׁי שִׁמְעוֹן, שֶׁאֲבִיהֶם נִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה עַל עֵסֶק תְּבִיעַת מָמוֹן, וְהֵם אוֹמְרִים: שֶׁמָּא נִשְׁבַּע לְךָ אוֹ פָּרַע לְךָ, (כ) פְּטוּרִים אַף בְּלֹא שְׁבוּעָה, אֶלָּא מַחֲרִימִים סְתָם בְּמַעֲמַד הַיּוֹרְשִׁים: באר היטב (כ) פטורים. ואפי' אם ידוע שלא נשבע אביהן אפ''ה פטורים כיון דלא היה אביהן חייב ממון ודאי ואיכא למימר אם היה חי היה נשבע ועיין בס''ס מ' דאם כתב ומסר כת''י בפני עדים זהו שט''ח גמור וגובה ממשעבדי משעת מסירה דקי''ל עידי מסירה כרתי עכ''ל הסמ''ע ועי' בתשו' רש''ך ס''ב סי' פ''ד ובתשו' מהרי''ט וסי' ע''ב וס' קי''ב:
סימן ע - דין מלוה על פה, ואם אמר לה: אל תפרעני אלא בעדים
ובו ו' סעיפים
א אָסוּר (א) לְהַלְווֹת בְּלֹא עֵדִים, וַאֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם, אֶלָּא אִם כֵּן הִלְוָהוּ עַל (ב) הַמַּשְׁכּוֹן. וְהַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר מְשֻׁבָּח (ג) יוֹתֵר. וְכָל הַמַּלְוֶה בְּלֹא עֵדִים, עוֹבֵר מִשּׁוּם ''לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל'' (וַיִּקְרָא יט, יד), וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים, בְּלֹא קִנְיָן וּבְלֹא שְׁטָר, אֵין צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְעֵדִים, אֶלָּא נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעַת הֶסֵת, לוֹמַר: (ד) פְּרַעְתִּיךָ. הגה: אֲבָל אִם קִבֵּל קִנְיָן, אֲפִלּוּ בְּלֹא שְׁטָר, לֹא יוּכַל לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, דְּהָוֵי כִּשְׁטָר, דְּכָל קִנְיָן לִכְתִיבָה (ה) עוֹמֵד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת בְּשַׁעַר כ''ה וּמָרְדְּכַי פ''ק דִּכְתֻבּוֹת) . וְיֵשׁ (ו) חוֹלְקִין (שָׁם בְּמָרְדְּכַי) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל''ט סָעִיף ה'. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן לוֹמַר: מָחַלְתָּ לִי, אַף עַל פִּי שֶׁמְּחִילָה טְעָנָה גְרוּעָה הִיא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשֻּׁתָּפִין וכ''כ לְקַמָּן סימן פ''ב) . באר היטב (א) להלוות. כן הוא בגמרא דעובר על לפני עור לא תתן מכשול שיבא הלוה לכפור מדעתו וגם המלוה גורם קללה לעצמו שיאמרו הבריות שתובע לחבירו מה שאינו חייב לו. סמ''ע: (ב) המשכון. דאז יאמינו לו שודאי הלוהו כיון שהמשכון בידו. שם: (ג) יותר. לפי שנזכר סכום ההלואה כ''כ הסמ''ע ולפ''ז משמע דה''ה כת''י אבל בתשובת מהרשד''ם סי' כ''ג כתב דדוקא שטר אבל לא כתב ידו וע''ש. ש''ך: (ד) פרעתיך. היינו דדוקא לאחר זמן שקבע להלואתו אבל תוך הזמן אינו נאמן וכמ''ש בסי' ל''ט ס''ס ה' ע''ש. סמ''ע: (ה) עומד. וה''ל לחשוש שיש בידו שטר או יקח עוד שטר מעידי קנין דהא כותבין אפי' זמן מרובה אחר ההלואה כמ''ש הט''ו בסי' ל''ט ס''ג ולא ה''ל לפרוע עד שיתן לו השטר או שובר. שם: (ו) חולקין. כתב הש''ך דהעיקר כסברא הראשונה וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם וכן משמע בכמה דוכתי כו' ע''ש וע''ל סי' פ''ב סי''א:
ב אָמַר: פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אוֹמְרִים לַלּוֶֹה: הֲבִיאֵם וְהִפָּטֵר שֶׁצָּרִיךְ (ז) לְבָרֵר דְּבָרָיו (טוּר) . לֹא בָּאוּ, וַאֲפִלּוּ בָאוּ, וְהִכְחִישׁוּהוּ וְאָמְרוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, יִשָּׁבַע הֶסֵת וְיִפָּטֵר. וְאִם אוֹמֵר שֶׁהִזְמִינָם לְעֵדִים כְּשֶׁפְּרָעוֹ, אִם הִכְחִישׁוּהוּ, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הגה: (עַיֵּן סק''ו) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין הִזְמִינָם אוֹ לֹא, וְכָל שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְהִכְחִישׁוּהוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם, אֶלָּא שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵר דְּבָרָיו (הָרֹא''שׁ פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט וְהַמַּגִּיד פ''ו מֵה' טוֹעֵן אַלִּבָּא דְהָרַמְבַּ''ם) . וְאִם לֹא יוּכַל לְהָבִיא הָעֵדִים, לֵית לָן בָּהּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן ע''ה. באר היטב (ז) לברר. עיין בסמ''ע שהקשה על הרב דמאן דכתב שצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה''ל להרב לכתוב אדברי המחבר שהן דברי הרמב''ם לדעת הב''י שצריך לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר דמהימן בשבועה ע''כ ולענ''ד זה אינו שהרי הטור כתב ברישא סתם צריך לברר דבריו ומסיק אח''כ דנאמן אפי' בהכחשוהו וכ''כ התוס' בשבועות ריש דף מ''ב ע''ש וכן הוא בשאר פוסקים עכ''ל הש''ך (וכ''כ הט''ז ע''ש):
ג אָמַר לוֹ: אַל תִּפְרָעֵנִי (ח) אֶלָּא בְּעֵדִים, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ, (ט) צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. וְאִם אָמַר שֶׁפְּרָעוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן (טוּר וְהוּא מהרא''שׁ), וְהַמַּלְוֶה גוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא (י) שְׁבוּעָה. טָעַן וְאָמַר: כֵּן עָשִׂיתִי וּפְרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹ מֵתוּ, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵת וְנִפְטָר. וְכֵן אִם אָמַר: אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, אוֹ: בִּפְנֵי רוֹפְאִים, וְאָמַר: בִּפְנֵיהֶם פְּרַעְתִּיךָ וְאוֹתָם עֵדִים שֶׁפְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵיהֶם מֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע הֶסֵת וְנִפְטָר. באר היטב (ח) אלא. מכאן ועד סוף הסימן מיירי דא''ל כן בפני עדים דאל''כ נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן. סמ''ע: (ט) צריך. כתב הש''ך דאם מיחה הלוה ואמר דאין רצונו לפרוע בעדים דוקא נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ודלא כהר''ן מיהו היכא דהתרה בו בפני ב''ד שאל יפרע לו אלא בעדים מבואר בהרא''ש והטור ור' ירוחם דאפי' מיחה הלוה צריך לפרעו בעדים מאחר שהוצרך להביאו לפני הב''ד וגם ע''ז יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריחו שיקבל תנאו בע''כ וצ''ע עכ''ל וע''ש: (י) שבועה. נראה דהיינו דוקא שבועה דלפני הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת כדמוכח בסי' ע''א ס''ה דכ''ש הוא מהתם ע''ש עכ''ל הש''ך וכ' הסמ''ע והא דלא מהימן במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למד''ה או מתו דהיה פטור בטענה זו וכמ''ש הט''ו לקמן י''ל דאין זה מגו דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ועוד מדהתנו עמו אנן סהדי דחזקה שלא פרעו שלא בעדים וא''כ ריע טענתו דודאי לא פרעו בינו לבינו עכ''ל והש''ך השיג ע''ז ע''ש וגם מ''ש בסי' קל''ג ס''ב:
ד אָמַר לוֹ: אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְאָמַר לוֹ: פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי אֲחֵרִים, אִם בָּאוּ אוֹתָם אֲחֵרִים וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם, (יא) פָּטוּר. מִיהוּ, הַמַּלְוֶה יוּכַל לוֹמַר שֶׁעַל חוֹב אַחֵר קִבְּלָם, אַף עַל פִּי שֶׁפְּרָעוֹ בְּעֵדִים, הוֹאִיל וְלֹא פְּרָעוֹ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁאָמַר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַדַּיָּנִים) . וְאִם מֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם אָמַר: פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּחַדְתָּ וָמֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר (יב) שֶׁקִּיֵּם תְּנָאוֹ. וְאִם מוֹדֶה שֶׁלֹּא פְרָעוֹ, אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר: לֹא אֶפְרָעֲךָ עַד שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיִּחַדְתָּ לִי וְאֶפְרָעֲךָ (יג) בִּפְנֵיהֶם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא פּוֹרְעוֹ בְּבֵית דִּין וְכוֹתְבִין לוֹ שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם. באר היטב (יא) פטור. הטעם דאמרינן דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרים אלא כדי שלא ישקר הלוה לומר פרעתיך בפני האנשים שידע שהלכו למד''ה או כבר מתו. סמ''ע: (יב) שקיים. (כתב הט''ז דלרבותא נקט כן דל''ת אם איתא דפרעיה בפניהם היה לו ליקח כתוב וחתום מהם אבל באמת נרא' פשוט אפילו אומר פרעתיך ביחידות נאמן כיון שלא היא אפשר לקיים תנאו): (יג) בפניהם. כדי שלא יוכל המלו' לומר על חוב אחר קבלתים אלא פורעו בבית דין דאז ג''כ אין יכול לומר כן עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דדוחק הוא דא''כ ל''ל בית דין יפרענו בעדים ויאמר שפרעו על חוב זה דמהני אפילו בנאמנות כבי תרי כמ''ש סי' ע''א ס''ג כ''ש כאן ואפי' מאן דפליג התם מוד' כאן אלא נראה דחושש שמא אלו האחרים ימותו או ילכו למד''ה וכשיודע אח''כ שפרעו לפניהם ומתו או הלכו יתחייב לחזור ולפרעו ואינן יכולים ליתן לו כתוב וחתום שלא ברשות המלו' דמפיהם כו' אבל הב''ד כותבים בע''כ ומילתא פסיקתא נקט עכ''ל (וגם הט''ז כתב כן ע''ש):
ה אָמַר לוֹ: אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, פְּרָעוֹ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ וְנֶאֶנְסוּ הַמָּעוֹת, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן קִבַּלְתִּים עַד שֶׁיָּבוֹאוּ אוֹתָם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְתוֹבֵעַ שֶׁיַּחֲזֹר לְפָרְעוֹ, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם; מֵאַחַר שֶׁמּוֹדֶה שֶׁקִּבְּלָם (כ''כ בב''ה ועי' ש''ךָ סקכ''א), וְהַלָּה לֹא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן מְסָרָם, הָוֵי פֵּרָעוֹן, (יד) וּדְבָרִים שֶׁאוֹמֵר זֶה, אֵינָם דְּבָרִים. באר היטב (יד) ודברים. דה''ל דברים שבלב אבל אם בשעת קבלת המעות אמר בהדיא דלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון ול''ד למ''ש הט''ו בסי' ק''ך דאפי' אמר המלוה בפירוש שלא אקבלם בתורת פרעון והלוה השליך המעות בפניו בתורת פרעון נפטר בזה הלוה. שאני הכא דיכול המלו' לומר כ''ז שאין העדים לפנינו הוי כאילו לא הגיע הזמן עכ''ל הסמ''ע (והט''ז השיג עליו דהא קי''ל דפרעון בע''כ הוי פרעון אפילו תוך זמנו ואין חילוק בזה רק לענין חילוף המטבע כמ''ש בסי' ע''ד ס''ב אלא דלא בא כאן למעט רק אם לא הזכיר שום דבר מההלואה אז אי הוי דברים שבלב דברים ה''ל כאילו אמר המלו' בפי' שמקבלם לשם פקדון אף שהלוה אמר שנתן לפרעון מ''מ כל שאין אנו רואין שרצה לעשות בע''כ של מלוה אמרינן מסתמא גם הוא הסכים עם המלוה בשעת הנתינה והביא ראיה מהא דאיתא בש''ס בראשונ' היה נטמן יום י''ב חדש כו' והגאון ח''צ בהגהותיו שם השיב על ראייתו ומ''מ הסכים עמו לדינא וכתב שדבריו נכונים ונימוקו עמו ע''ש):
ו מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטָרוֹ, וְכָתְבוּ לוֹ בֵּית דִּין שְׁטָר אַחֵר, דִּינוֹ כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן: פָּרַעְתִּי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין אִם תָּבַע אֶת חֲבֵרוֹ עַל פֶּה, וְנִתְחַיֵּב לוֹ בַּדִּין וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ לְפָרְעוֹ, וְכָתְבוּ לוֹ (טו) מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין, אִם טָעַן אַחַר כָּךְ: פָּרַעְתִּי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְגוֹבֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת. מִי שֶׁמָּכַר שָׂדֵהוּ בְּאֹנֶס, וּמָסַר מוֹדָעָא קֹדֶם לָכֵן בְּעִנְיָן שֶׁהַמֶּכֶר בָּטֵל, הַמָּעוֹת שֶׁל הָאַנָּס שֶׁבְּיַד הַמּוֹכֵר יֵשׁ לָהֶם דִּין מִלְוֶה עַל פֶּה, וְאֵינוֹ טוֹרֵף מִמְּשַׁעְבְּדֵי (טז) בְּכֹחַ שְׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁאֵין לוֹ דִּין שְׁטָר, שֶׁלֹּא נִתָּן לִכָּתֵב; וְגַם נֶאֱמָן לוֹמַר: (יז) פָּרַעְתִּי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א) . וְהוּא הַדִּין לְכָל (יח) שְׁטָר שֶׁלֹּא נִתַּן לִכָּתֵב (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''א סָעִיף ב') . באר היטב (טו) מעש'. כתב הסמ''ע דזה עדיף מפס''ד שיש בו פלוגתא בסי' ל''ט ס''י והטעם דפס''ד עומד לפרעו מיד משא''כ זה דידוע דלא היה לו לפרוע ונתנו לו המעשה ב''ד להיות בידו לראיה לאחר זמן וע''ל בסי' ע''ט סי''ב (ועיין מ''ש בסי' ל''ט ס''ק י''ז וי''ח בשם הש''ך דהשיג על הסמ''ע בזה ע''ש): (טז) בכח. ר''ל אם בא בע''ח של המוכר וטרפו מיד זה הלוקח אין ביד הלוקח לחזור ולטרוף ממשעבדי שקנה ומכר מוכר הראשון אחר שמכר לזה אבל ודאי אין מוכר הזה יכול להוציא השד' מהלוקח שלקחו באונס עד שיחזיר לו מעותיו דהא מיירי שידוע שנתן לו דמים בעד השדה. סמ''ע: (יז) פרעתי. כ''כ התו' והרשב''א בתשוב' אבל בעה''ת והריב''ש מדמי האי דינא לשטר מוקדם א''כ הא רוב הפוסקים והמחבר גופיה בסי' מ''ג ס''ז פסקו דבשטר מוקדם גובה מבני חרי וע''כ צ''ע לדינא. עכ''ל הש''ך: (יח) שטר. ע''ש ברשב''א דקאי אשטר מכיר' שנעשה ע''ת ויש בו משום איסור רבית דהמכירה בטלה שאין לו דין שטר וע''ל סי' ר''ז ובי''ד סי' קס''א עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת מהרשד''ם ס''ס רמ''ט:
סימן עא - לוה שהאמין למלוה בעל פה, למה מועיל נאמנות
ובו כ''ג סעיפים
א הִתְנָה הַמַּלְוֶה עִם הַלּוֶֹה שֶׁיְּהֵא נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר שֶׁלֹּא פְרָעוֹ, הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא (א) שְׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁפְּרָעוֹ, אֲפִלּוּ הִיא מִלְוָה עַל פֶּה. הגה: וְדַוְקָא בִּדְאִכָּא עֵדִים שֶׁהֶאֱמִינוֹ עָלָיו, אֲבָל אִי לֵיכָּא עֵדִים, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר שֶׁהֶאֱמִינוֹ וּפְרָעוֹ, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ. וְעַיֵּן (ב) לְעֵיל סִימָן ס''ט סָעִיף ב'. אֲבָל אִם הֵבִיא (ג) עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ, אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיְּהֵא הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן כִּשְׁנֵי עֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ, הֲרֵי זֶה (ד) גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה, וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם, שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה. הגה: וַאֲפִלּוּ הָיָה לַלּוֶֹה (ה) מִגּוֹ, וְהָיָה אֶפְשָׁר לְמִפְטַר עַצְמוֹ בְּטַעֲנָה אַחֶרֶת, לֹא מְהֵימְנִינָן לֵהּ בְּמִגּוֹ נֶגֶד הַנֶּאֱמָנוּת שֶׁהֶאֱמִין עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הֲרֵי אַתָּה נֶאֱמָן עָלַי כִּשְׁלֹשָׁה, הוֹאִיל וְיָרַד לְמִנְיָן, אִם (ו) פְּרָעוֹ בִּפְנֵי אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ. באר היטב (א) שבועה. ואפי' בנאמנות סתם שלא פי' שיהא נאמן בלא שבועה. ובמלוה בשטר הטעם פשוט דהא בלא נאמנות נמי נשבע על שטרו ונוטל ולמאי הימניה אבל במלו' ע''פ קשה דהרי אם לא הימניה היה הלוה נשבע היסת ונפטר א''כ נאמר דלזה הימניה להמלו' שיטול בשבועה וכמ''ש בסכ''א במלו' שהאמין ללוה כו' וצ''ל דשאני הכא דהמלו' עשה טוב' להלוה שהלוה לו מעות אנן סהדי דכונתו היה להיות נאמן אפילו בלא שבוע' דמה לו ליתן מעותיו ולהכניס נפשו לשבוע' ואף אם יהא העסק לטובת המלו' לא חלקו בין נאמנות לנאמנות משא''כ כשהאמין המלו' ללוה אפילו כתב הנאמנות בשטר אמרינן כיון דהוא נגד הסברא יד בעהש''ט על התחתונ' עכ''ל הסמ''ע (ועיין בט''ז והגאון ח''צ בהגהותיו שם שכתבו טעמים אחרים בזה ע''ש) וכתב הש''ך מיהו שבועת היסת לאחר הפרעון צריך כמש''ל בס''ה: (ב) לעיל. כתב הסמ''ע דאפילו מאן דפליג התם מוד' הכא דדוקא ביש בידו שטר או כת''י שיש בו נאמנות אלא שאינו מקויים הוא דס''ל דאינו נאמן לומר פרוע משום דלא ה''ל להניח שטר כזה בידו דלמא ימצ' עדים לקיימו משא''כ בע''פ: (ג) עדים. משמע דוקא ב' עדים אבל ע''א שאומר שפרעו לא מהני נגד נאמנות סתם כ''כ הסמ''ע אבל הש''ך כתב דמשום הא לא איריא דבשני עדים אינו נוטל כלום ובע''א נוטל ומיהו בשבוע' וכן משמע בבעה''ת דנאמנות סתם לא מהני נגד ע''א גם בתשו' מהר''מ אלשיך סי' כ''ח משמע להדיא כן רק כשכתוב בשטר שיהא נאמן נגדו כע''א נוטל בלא שבוע' כשע''א מכחישו כמו בכתב לו שיהא נאמן כב' עדים שנוטל בלא שבוע' אם ב' עדים מכחישין אותו עכ''ל וע''ש: (ד) גוב'. כ' הש''ך דנאמנות נגד ב' עדים לא מהני אלא כשהמלו' טוען סטראי נינהו ואז אפי' מעידים שקבלם בפי' על חוב זה נאמן להכחיש העדים אבל כשטוען להד''ם אינו נאמן דהא מ''מ יוכל לתובעו אח''כ כו' ע''ש: (ה) מיגו. כתב הסמ''ע והא דהרמ''א בהג''ה שלפני זה כתב דנאמן במגו לכאור' היה נראה לחלק דשאני התם דהמיגו הוי בענין הנאמנות בעצמו דאי בעי אמר לא האמנתיהו אבל הכא מיירי שיש עדים שהאמינוהו אלא דאי בעי לשקר יכול לפטור עצמו בטענ' אחרת. אבל בגוף תשובת הרשב''א לא משמע כן שכתב וז''ל אין ראובן נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסתי דכיון שהאמינו כו' ולפי זה לק''מ דמשמע מלשונו דדוקא כשהאמינו כב' עדים כ''כ הא סתם נאמנות לא מהני במקום מגו ומש''ה כתבו מור''ם כאן דמיירי דהאמינו נגד ב' משא''כ כשהאמינו סתם כו' ע''ש הטעם דיש לחלק בזה אבל הש''ך השיג עליו וכתב דהרשב''א קאי להדיא אפקדון אבל בהלוא' היאך שייך לומר נאנסתי ע''ש שסתר דברי הסמ''ע ומסיק וכתב דאין חילוק בין נאמנות סתם לנאמנות בעדים והסכים לתירוץ הראשון של הסמ''ע דיש חילוק אם המגו הוא בנאמנות עצמו וכ''כ בתשובת מהרי''ט סי' (ע''א) [ס'] וכל זה ברור עכ''ל: (ו) פרוע. כתב הש''ך מדכתבו הט''ו והפוסקים סתם ולא חילקו משמע דמיירי בין במלוה בשטר בין במלו' על פה וכ''מ יותר ברמב''ם וסמ''ג ע''ש אבל מדברי רב האי גאון ז''ל לא משמע כן לכן נ''ל שיש להחמיץ הדין בזה והדבר צ''ע ואם א''ל תהא נאמן עלי כב''ד פשיטא דאפי' הודאה או פרעון בב''ד לא מהני כל שתבעו בפני ב''ד אחר מיהו שובר בכת''י מהני גם בזה עכ''ל:
ב הָא דִמְהַנֵּי נֶאֱמָנוּת בְּלֹא קִנְיָן, דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה. אֲבָל (ז) לְאַחַר הַלְוָאָה, וְלֹא קָנוּ מִנֵּהּ, לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד. באר היטב (ז) לאחר. הש''ך מאריך בדין זה ומסיק דדוקא בנאמנות כבי תרי צריך קנין לאחר הלוא' ובנאמנות סתם א''צ קנין בכל ענין ע''ש (ואין כן דעת הט''ז אלא דבכל גווני אינו משתעבד אחר הלואה ע''ש):
ג הָא דִמְהַנֵּי נֶאֱמָנוּת כְּנֶגֶד עֵדִים, הָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמְּעִידִים: בְּפָנֵינוּ פְּרָעוֹ. אֲבָל אִם הֵעִידוּ: בְּפָנֵינוּ הוֹדָה שֶׁפְּרָעוֹ, נֶאֱמָנִים; שֶׁלֹּא פְּסָלָם אֶלָּא (ח) לְפֵרָעוֹן, אֲבָל הוֹדָאָה מִלְּתָא אַחֲרִיתִי הִיא, וּבָהּ לֹא פְּסָלָם. וְכֵן אִם הֵעִידוּ שֶׁמָּחַל לוֹ הַחוֹב, נֶאֱמָנִים. הגה: וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. דְּאֵין הַנֶּאֱמָנוּת אֶלָּא לְמַה שֶּׁהֶאֱמִינוֹ עָלָיו, וְלֹא יוֹתֵר (טוּר סי''ד בְּשֵׁם תשו' הָרֹא''שׁ) . כְּגוֹן מִי שֶׁקִּבֵּל מָעוֹת בְּעִסְקָא וְהֶאֱמִין לַנּוֹתֵן עָלָיו וְעַל יוֹרְשָׁיו לוֹמַר שֶׁלֹּא אֵרַע הֶפְסֵד בְּאוֹתוֹ מָמוֹן, וּבְכָל אֲשֶׁר יֹאמַר בְּעִקַּר הַמָּמוֹן, וְאַחַר כָּךְ נִפְטַר הַמְקַבֵּל (ט) וְהִנִּיחַ מָמוֹן בְּיַד אַחֵר, וְהַנּוֹתֵן אוֹמֵר שֶׁהוּא מֵעֵסֶק הַשֻּׁתָּפוּת, אֵינוֹ נֶאֱמָן בָּזֶה, אֲפִלּוּ הָיָה הַמְקַבֵּל (חַי), הוֹאִיל וְלֹא נִכְלַל בִּלְשׁוֹן הַנֶּאֱמָנוּת (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ע''א ס''ב וְהֵבִיאוֹ הַטּוּר) . אֲבָל כָּל מַה שֶּׁכָּתַב עָלָיו נֶאֱמָנוּת, מְהַנֵּי. כְּגוֹן, אִם כָּתַב לוֹ שֶׁיְּהֵא נֶאֱמָן כַּמָּה הוֹצִיא הוֹצָאוֹת וְשָׁחֳדִים, (י) מְהַנֵּי, כְּמוֹ שֶׁמְּהַנֵּי לְעִקַּר הַקֶּרֶן, דְּכָל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם (כְּלָל הַנַּ''ל סִימָן ח' וְהֵבִיאוֹ הַטּוּר) . באר היטב (ח) לפרעון. אבל אם גילה דעתו שהאמינו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל והכלל כל תנאי שבממון קיים ודוקא שהוא בודאי בלשון התנאי אבל בדבר המסופק בו אמרינן המע''ה עכ''ל הסמ''ע וע''ל סי' ס''א ס''ה בהג''ה והש''ך הביא הרבה פוסקים שחולקים על המחבר וס''ל דאין לחלק בין הודא' לפרעון כ''כ הרשב''א בתשו' שאפי' באו עדי' ואמרו שהוד' בפניהם נאמן שכן האמינו עליו כב' עדים וכן הסכימו רבותינו וכן מקובל הוא בידי וכן אנו נוהגין עכ''ל וע''ש בש''ך באורך: (ט) והניח. שם בתשובת הרא''ש ובטור כ' דמיירי שהניח עוד ממון רק שלא היה בעין כ''א על שט''ח ופסק דאינו נאמן ליקח הממון שהוא בעין עד שיעור חובו רק שעל השט''ח יקח ג''כ חלק ממנו ע''ש. סמ''ע: (י) מהני. וכתב הרשב''א בתשובה דאם כתב בשטר שיהא נאמן בכל עניני השטר אין הנאמנות אלא בענין השטר ממש כגון שזה אומר מנה זו נתתי לך וזה אומר לא קבלתי או שטען שטר אמנה היה וכל כיוצא בזה אבל לא שיהא נאמן לומר לא נפרעתי שאין זה מעניני השטר אא''כ כתב לו מפורש ע''כ וכ''כ הריב''ש ס''ס תצ''א וכ''כ בתשובת מהראנ''ח סי' ס''א וע''ש באריכות ובתשובת מהריב''ל ס''א כלל י''ט סי' כ''ה נסתפק אם כתוב בשטר בכל חזוקי סופר ובכל תוקף שראוי הי' לומר שהוא כולל כל מיני טענות אמנה ורבית פרעון ומחיל' וכיוצא בו דאל''כ מה תוקף דבר נמצא בו כו' וע''ש עכ''ל הש''ך:
ד הַמְדַקְדְּקִים, עוֹשִׂין שׁוֹבָר מִכְּתַב יָדוֹ שֶׁל מַלְוֶה עַל שְׁטָר שֶׁל נֶאֱמָנוּת, וְתוּ לֵיכָּא לְמֵיחָשׁ (יא) לְמִידִי. באר היטב (יא) למידי. ואפי' הימנוהו יותר ממאה עדים שמעידים שפרעו דגם שובר בעדים לא מהני מ''מ בכת''י המלו' מהני ודוקא שכתוב בו שהוא על שטר שסכומו כך וכך. סמ''ע:
ה הֲרֵי שֶׁפְּרָעוֹ, וְטָעַן הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא נִפְרַע, וּפְרָעוֹ פַּעַם שֵׁנִית מִפְּנֵי הַתְּנַאי, הֲרֵי הַלּוֶֹה חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת הַמַּלְוֶה בַּדִּין, וְאוֹמֵר לוֹ: כָּךְ וְכָךְ אַתָּה חַיָּב לִי, מִפְּנֵי שֶׁפְּרַעְתִּיךָ שְׁנֵי פְעָמִים; אִם הוֹדָה, יְשַׁלֵּם. וְאִם כָּפַר, יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵת עַל כָּךְ שֶׁלֹּא פְרָעוֹ אֶלָּא פַּעַם אַחַת. הגה: וַאֲפִלּוּ פְּרָעוֹ תְּחִלָּה (יב) בְּעֵדִים, מֵאַחַר שֶׁהֶאֱמִינוֹ נֶגֶד עֵדִים, אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא שְׁבוּעַת הֶסֵּת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְהָרִ''י ן' מִיגַ''שׁ וּב''י) . וּלְפִיכָךְ, אִם כָּתַב לוֹ בַּנֶּאֱמָנוּת שֶׁיְּהֵא נֶאֱמָן בְּלֹא שׁוּם שְׁבוּעָה קַלָּה וַחֲמוּרָה וְגִלְגּוּל, (יג) לְעוֹלָם לֹא מִשְׁתָּבַע, לֹא בִּתְחִלַּת הַפֵּרָעוֹן וְלֹא בְּסוֹף הַפֵּרָעוֹן. הגה: שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ נֶאֱמָנוּת כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִכְתַּב עָלָיו תַּבְרָא, לֹא עָלָיו עַל הַשְּׁטָר מַמָּשׁ קָאָמַר, אֶלָּא עַל הַחוֹב קָאָמַר, וַאֲפִלּוּ נִכְתַּב בְּמָקוֹם אַחֵר (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''ט) ; אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא, דְּאָז צָרִיךְ לְקִיּוּמֵהּ תְּנָאֵהּ (רשב''ץ וּמְבִיאוֹ ב''י ס''ס ע') . וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ, (יד) מְהַנֵּי, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּפְרָעוֹ לִפְנֵי עֵדִים אֲחֵרִים (שָׁם), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (טו) לְעֵיל סִימָן ע' סָעִיף ד'. באר היטב (יב) בעדים. היינו כשטוען המלוה סטראי נינהו אבל אם טוען להד''ם צריך לשלם לו וכמ''ש בס''א (ס''ק ד'). ש''ך: (יג) לעולם. כתב הסמ''ע דאף אם לא כתב תיבת לעולם נמי דינא הכי דמדהימנוהו כב' עדים ממילא ידעינן שפטור בלא שבוע' קו''ח וגלגול ומה שחזר וכתבו כוונתו דאפי' לאחר הפרעון יהי' פטור מכל וכל והש''ך השיג עליו וכתב דלא ראה דברי בעה''ת ששם מבואר בהדיא דצריך דוקא לכתוב תיבת לעולם ע''ש (וכ''כ הט''ז דתיבת לעולם הוא העיקר ע''ש): (יד) מהני. והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהימנוהו כבי תרי אבל מ''ש לפני זה ואפי' נכתב במקום אחר כו' איירי גם בהאמינו כב' עדים וכתב לו שובר בכת''י במקום אחר. סמ''ע: (טו) לעיל. דברי הרב צל''ע דמשמע דדינו שוה לסי' ע' ולפ''ז יכול לטעון סטראי ג''כ וכמ''ש הרב שם. וברשב''ץ שממנו מקור דין זה לא משמע כן דלא קאמר אלא בדין הראשון אם לא יכתוב תברא אלא ע''ג השטר כו' ולא בדין זה וצ''ל דגם הרב ה''ק מהני ופטור הלו' דה''ל כאילו אמר כו' וגרע מיניה וצ''ע וכבר כתבתי בסי' ע' שם דגם בא''ל אל תפרעני כו' צ''ע דברי הרמ''א ואפשר דאינו נאמן לומר סטראי כלל לגי' הרמב''ם והמחבר והרב ע''ש עכ''ל הש''ך:
ו אֵין הַנֶּאֱמָנוּת מוֹעִיל שֶׁלֹּא לְהַחֲרִים חֵרֶם (טז) סְתָם, אֲפִלּוּ אִם פֵּרְשׁוֹ בְּפֵרוּשׁ. הגה: פְּטָרוֹ מִן הַשְּׁבוּעָה, נֶדֶר (יז) בִּכְלָל, דְּאֵין חִלּוּק בֵּין נֶדֶר לִשְׁבוּעָה רַק בְּבַעַל הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ נֶאֱמָנוּת (רַ''ן פֶּרֶק הַכּוֹתֵב) . באר היטב (טז) סתם. וכתב הטור דגם נאמנות מפורש אינו מועיל להדרת ראש וע' פי' בסמ''ע: (יז) בכלל. וה''ה איפכא אם פטרו מהנדר השבוע' בכלל כ''כ הסמ''ע וע' בא''ע סי' צ''ו סי''ט ובסי' צ''ח:
ז הַמַּחֲרִים, לֹא לֵימָא: כָּל מַאן (יח) דִּגְזָלֵהּ, אֶלָּא כָּל מַאן דְּאִיתֵהּ לַגְּזֵלָה בְּיָדֵהּ וְלֹא מְהַדֵּר. באר היטב (יח) דגזליה. דלא אגזלן לחוד קאי הקלל' אלא על כל מי שנתנו לו הגזיל' והיא בעין בידו דלא קנאה כ''א ביאוש עם שינוי רשות שאחריו וגם אין כוונתינו להחרים על מה שעבר רק לקלל כדי להחזיר את שלו. סמ''ע וש''ך:
ח אֵין כּוֹתְבִים פִּתְקָא דְלָטוּתָא לְהַחֲרִים בַּצִּבּוּר, אֶלָּא לַיְתוֹמִים שֶׁבָּאוּ בְּטַעֲנַת אֲבִיהֶם אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְאָמְרוּ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵצֶל מִי יֵשׁ לְמוֹרִישֵׁנוּ כְּלוּם. וְאִם אֶחָד רָצָה לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת כְּשֶׁזֶּה מַחֲרִים, יֵשׁ לְבֵית דִּין לוֹמַר: לָמָּה אַתָּה יוֹצֵא, וְאִם לֹא רָצָה לְהִתְעַכֵּב אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ; וַאֲפִלּוּ שֶׁיָּצָא בִּשְׁעַת הַחֵרֶם, (הַחֵרֶם) (יט) חָל עָלָיו. הגה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ט''ז סָעִיף ג', דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנוֹתְנִים לְכָל (כ) אָדָם חֵרֶם אַחַר עֵדוּת, וְכֵן נוֹהֲגִין. באר היטב (יט) חל. בטור מסיק וכתב שכל חרם דב''ד גוזרין אותו א''צ לבע''ד לענות אמן ואף אם יהי' במצולות ים החרם חל עליו ע''כ (וכ''כ הרמ''א ביו''ד סי' רכ''ח סל''ג) והא דכת' הט''ו בסי' פ''ז סכ''ב דיענה המשביעו אמן היינו כשהוא שם והוא משביעו בב''ד עכ''ל הסמ''ע: (כ) אדם. גם הט''ו כ''כ שם וכדי שלא יסתרו דבריהן זא''ז צ''ל דשם טוען דיש לו עדים בודאי ואינו יודע מי הן וכאן איירי בדלא טוענין ודאי לכך אין כותבין פתקא רק ליתומים ולפ''ז לא ה''ל להרמ''א לכתוב בל' וי''א כיון דלא מצינו חולק ע''ז וע''ל סי' כ''ח ס''ב עכ''ל הסמ''ע והש''ך תירץ דשם מיירי ליתן חרם אחר עדות דזה מוטל על הב''ד לחקור כדי להוציא הדין לאמתו משא''כ הכא ליתן חרם על מי שחייב לו וז''ש הרמ''א וע''ל כו' אחר ''עדות'' דייקא ועב''ח דה''ה בגניב' וכה''ג היו נותנין טרם וכ''מ להדיא בסמ''ע סי' רס''ז ס''ק ד' ע''ש:
ט שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, (כא) וְהַלּוֶֹה מוֹצִיא כְּתַב יָד הַמַּלְוֶה שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ סְכוּם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּסְכוּם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהַמַּלְוֶה טוֹעֵן שֶׁאוֹתוֹ כְּתַב יָד הוּא מֵעֵסֶק אַחֵר, הַדִּין עִם הַלּוֶֹה. באר היטב (כא) הלו'. דטענת סטראי נינהו לא מהני כשקיבל המעות בפני עדים וכמ''ש הט''ו בר''ס נ''ח והרי כת''י כעדים דמי כ''כ הסמ''ע וכת' הש''ך דצ''ע להי''א בסי' נ''ח ס''ב דלא קרעינן לשטרא ואי תפס מלו' לא מפקינן מיניה אם גם בכאן נימא הכי או דלמא כת''י עדיף טפי עכ''ל:
י שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, וְיוֹצֵא מִתַּחַת יַד אַחֵר, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין (כב) מוֹעִיל הַנֶּאֱמָנוּת. באר היטב (כב) מועיל. כת' הסמ''ע נרא' שהוא מטעם שכת' הט''ו בסי' מ''א באם הלו' טען ממני נפל והשטר יוצא מתח''י אחר שכיון שאין השטר ביד המלו' אין כאן חזקה וז''ל הש''ך ואותו אחר אינו יודע אם הלו' חייב או לא כן הוא בתשובת הרא''ש שם אבל אם הוא שליש ויודע מה טיבו דנאמן כמ''ש בסי' נ''ו א''כ יכול להחזיר השטר למלו' ופשיטא דמועיל לו הנאמנות עכ''ל:
יא כְּתַב פֵּרָעוֹן בְּעֵדִים נֶגֶד שְׁטָר חוֹב, וּמֵת הַמַּלְוֶה, וְיֵשׁ כַּמָּה אֲמַתְלָאוֹת מוֹכִיחוֹת שֶׁכְּתַב הַפֵּרָעוֹן מְזֻיָּף, יִתְבָּרֵר הַדָּבָר בִּדְרִישׁוֹת וַחֲקִירוֹת, וְאִם אַחַר כָּךְ יֵרָאֶה לְבֵית דִּין שֶׁהָעֵדוּת מְכֻוֶּנֶת, חַיָּבִים הַיּוֹרְשִׁים לְהַחֲזִיר הַשְּׁטָר לַלּוֶֹה.
יב אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר נֶאֱמָנוּת, אֵינוֹ גּוֹבֶה מֵהַיְתוֹמִים קְטַנִּים, כִּי אוּלַי כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ יִמְצְאוּ שׁוֹבָר אוֹ עֵדֵי פֵרָעוֹן.
יג שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, וְנִמְצָא הַמַּלְוֶה (כג) כַּפְרָן בְּדָבָר אַחֵר (נ''א אֶחָד), בְּעֵדִים, בָּטֵל הַנֶּאֱמָנוּת. באר היטב (כג) כפרן. ז''ל הטור אע''ג דקי''ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק לדבר אחר אפ''ה בהא בטל לנאמנות ולא שקיל ליה אלא בשבועה וכת' הש''ך בשם ס' ג''ת דאם נעש' כפרן בב''ד קודם הנאמנות כל מילי דב''ד קלא אית להו וסבר וקבל:
יד שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, וּמִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁהַרְבֵּה כּוֹתְבִין נֶאֱמָנוּת בְּלֹא הַמְלָכַת הַבְּעָלִים לְשׁוּפְרָא דִשְׁטָרָא, וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן כִּי בְּלֹא רְשׁוּתוֹ נִכְתַּב, אִם הָעֵדִים עַצְמָם הֵם (כד) כָּאן וְאוֹמְרִים שֶׁלֹּא כְתָבוּהוּ כִּי אִם מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ רוֹאִין שֶׁבִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת הוּא כָּתוּב כָּךְ, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב בֵּהּ: וּקְנֵינָא מִנֵּהּ עַל כָּל מַאי דִכְתִיב לְעֵיל, אֵין סוֹמְכִין עַל הַנֶּאֱמָנוּת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִנְהָג (כה) פָּשׁוּט לִכְתֹּב כֵּן בְּכָל הַשְּׁטָרוֹת וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאַר תִּקּוּנֵי הַשְּׁטָר, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''א סָעִיף ה'. וְאִם כָּתוּב בּוֹ בְּפֵרוּשׁ: וּקְנֵינָא עַל כָּל מַאי דִכְתִיב וּמְפֹרָשׁ לְעֵיל, וּבְעִנְיַן הַנֶּאֱמָנוּת (כו) מְפֹרָשׁ, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ: לֹא אָמַר לָנוּ מֵעוֹלָם נֶאֱמָנוּת זֶה, אוֹ: בְּטָעוּת כְּתַבְנוּהוּ, אֵינָם נֶאֱמָנִים, דְּכֵיוָן שֶׁהִגִּיד שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד. לְכָךְ, מִנְהָג טוֹב לִכְתֹּב בַּשְּׁטָרוֹת קִנְיָן עַל הַנֶּאֱמָנוּת מְפֹרָשׁ, וְשׁוּב אֵין לְפַקְפֵּק: באר היטב (כד) כאן. ל' הטור אם אין העדים כאן אין הלו' נאמן כיון שכתוב בו וקנינא מיניה על כל כו' א''י לבטלו אבל אם העדים כאן אין בזה משום חוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתומי וע''ל סי' כ''ט עכ''ל הסמ''ע והש''ך כת' דשאר פוסקים חולקים ע''ז וס''ל דבשכת''י העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים לומר דלא חתמי על הנאמנות ע''ש: (כה) פשוט. דאם הי' מנהג פשוט בודאי לא לשופרא דשטרא לחוד נתפשט המנהג לכתוב כן אלא משום דבאמת מאמינים זא''ז וכבר נתבאר בט''ו לעיל סי' ס''א ס''ה דכל המקבל קנין סתם אדעתא דמנהג מקבל וכותבין כל דבר שנהגו לכתוב אפי' לא קבלו עליו הלו' בפי' משא''כ כשאינו פשוט אף שהרב' היו כותבין כן עכ''ל הסמ''ע (והט''ז הקש' דהא כת' הטור כמו שרגילין לכתוב בכל השטרות וצ''ל דכאן מיירי שלענין נאמנות היו צריכין להתנות בפירוש דוקא אלא שאר דברים היו כותבין מעצמן לשופרי דשטרי והעדים טעו וסברו שגם זה הוא כשאר שופרא וא''צ דעת הלו' עכ''ל) וע' מ''ש הש''ך בזה ע''ש: (כו) מפורש. כתב הסמ''ע דר''ל שבלשון זה כתוב בשטר וקנינא כו' ובענין הנאמנות מפורש ופי' הוא מ''ש לעיל בשטר נאמנות לא מעצמנו כתבנו אלא מפורש הי' בין המלו' והלו' לפנינו ומכ''ש אם כתבו שהקנין הי' מפורש גם אנאמנות עכ''ל:
טו בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִכְתֹּב נֶאֱמָנוּת אֶלָּא בְּצִווּי הַלּוֶֹה, (כז) כְּשֶׁמְּצַוֶּה הַלּוֶֹה מוֹעִיל, אֲפִלּוּ בְּלֹא קִנְיָן. הגה: וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא כְּשֶׁאָמַר כֵּן (כח) בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן זֶה סָעִיף ב'. באר היטב (כז) כשמצוה. כת' הסמ''ע דאינו ר''ל שצריך להיות ידוע לב''ד שצוה כן להעדים אלא ה''ה כשבא במקום ההוא לפניהם שטר שכתוב בו נאמנות אמרי' מסתמא צוה כן לכתוב ולחתום כיון שאין כותבין אותו בלא ציווי הלו' כו': (כח) בשעת. וכשכתוב בו נאמנות מסתמא אמרינן שאמר כן בשעת הלוא' או שקנו ממנו על הנאמנות לאפוקי אם ידוע בבירור שאמר כן לאחר הלוא' ולא קנו מניה אז אין מועיל הנאמנות. סמ''ע וש''ך:
טז שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, וְכָתוּב בּוֹ זְמַן קָבוּעַ לְפֵרָעוֹן, אַף עַל פִּי (כט) שֶׁעָבַר הַזְּמַן עֲדַיִן הַנֶּאֱמָנוּת קַיָּם. באר היטב (כט) שעבר. כת' הסמ''ע דאפי' זמן רב שעבר הזמן ומטעם דא''כ שטרך בידי מאי בעי דאל''כ פשיטא דהא לא כת' בו סתם נאמנות אלא כדי שלא יאמר פרעתיך ככלות הזמן דאילו בתוך הזמן חזק' שאין אדם פורע ודוחק לומר דמשום יום אחד דמשלם בו הזמן לחוד בא הנאמנות ע''כ וק''ק דלפ''ז בנאמנות כבי תרי לא יועיל אלא תוך הזמן אבל יותר נ''ל דמסתמא כ''ז שהשטר בידו משמע וכ''כ הגאון אמ''ו ז''ל עכ''ל הש''ך:
יז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דִּמְהַנֵּי נֶאֱמָנוּת סְתָם לְפָטְרוֹ מִשְּׁבוּעָה, בְּעוֹד שֶׁהַלֹּוֶה חַי וּבָא לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם מֵת, וּבָא לִגְבּוֹת (ל) מִיּוֹרְשָׁיו, לֹא מְהַנֵּי, אֶלָּא אִם כֵּן (לא) פֵּרַשׁ שֶׁפּוֹטְרוֹ מִמֶּנּוּ ומִיּוֹרְשָׁיו, שֶׁאָז גּוֹבִים בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם כָּתַב: תְּהֵא נֶאֱמָן עָלַי וְעַל בָּאֵי כֹחִי, יוֹרְשָׁיו (לב) בִּכְלָל, וּמְקַבְּלֵי מַתָּנָה גַם כֵּן בִּכְלַל בָּאֵי כֹחוֹ. באר היטב (ל) מיורשיו. הטעם אע''ג דאביהם לא מצי למטען פרעתי מ''מ אנן טענינן להיורשים שאביהם פרע ואם הי' חי לא הי' המלו' מעיז כנגדו לומר שלא נפרע ומש''ה הימנוהו הלו' נגדו ולא נגד יורשיו שירא שיעיז נגדם לכפור הפרעון עכ''ל הסמ''ע * ובזה נ''ל ליישב קצת מה שהנחתי בצ''ע בסי' ס''ט ס''ה למה צריך אצל היתומים דוק' תוך זמנו לדעת הרמ''א שא''י לומר פרעתי על כת''י וא''כ אף אם אביהם הי' קיים לא הי' יכול לטעון פרעתי ולפי סברא זו אתי שפיר דאע''פ שאביהם לא הי' יכול לטעון פרעתי אנן טענינן להו מטעמא דהעזה כנ''ל: (לא) פירש. כת' הסמ''ע נרא' דאם טוענין היורשים אנו פרענו לך אין הנאמנות מהני לענין זה ואפי' אם פירש כן בהדי' שיהא המלו' נאמן אפי' אם יורשי הלו' יאמרו שהם פרעו יש להסתפק אם מהני קבלת החוב עליו בענין זה דלכאור' נרא' דלא מהני שאין כח ביד אביהן להפקיע ממונן כו' ע''ש ובש''ך השיג עליו וכת' דאין ספק שלא ראה דברי בעה''ת ובעל העיטור שכתבו היפך דבריו ואי הוי חזי להו הוה הדר ביה ע''ש (וכן בט''ז השיג על הסמ''ע בזה ע''ש) וכת' עוד הש''ך דבא''ע סי' צ''ח פסק הרב בהג''ה גבי כתוב' דאפי' פטרה בפירוש מהיורשים לא מהני והיינו כדעת החולקים על הרי''ף והרמב''ם וקשה על הרב שסתם כאן כדברי המחבר וצ''ל דגבי אשה חיישינן טפי לצררי מיהו בנ''י כת' בשם ר''ח וכל חכמי נרבונא דשום נאמנות אפי' מפורש לא מהני גבי יורשים בין בכתוב' בין במלו' בשטר כשבא לגבות מבני לוה וצ''ע לדינא מיהו כשקנו מיניה מהני הנאמנות לכ''ע אפי' בכתוב' כמ''ש הטור בא''ע שם והרב בהג''ה שם לא ביאר זה והי' לו לבאר עכ''ל: (לב) בכלל. ואם כת' הבאים ברשותי הוא מחלוקת הרמ''ה והטור והב''ח פסק כהרמ''ה דאין היורשים בכלל הבאים ברשותי וכן נוטה דעת הריב''ש סי' תצ''ד ע''ש:
יח מֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה, בִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת (לג) סְתָם, וְאַחַר כָּךְ מֵת מַלְוֶה, הַיּוֹרְשִׁים גּוֹבִים בִּשְׁבוּעַת הַיּוֹרְשִׁים: שֶׁלֹּא פְקָדָנוּ אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָרוּעַ. וְאִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר נֶאֱמָנוּת מְפֹרָשׁ, שֶׁפָּטַר אוֹתוֹ וְהַבָּאִים מִכֹּחוֹ מִמֶּנּוּ וּמִבָּאֵי כֹחוֹ, גּוֹבִים בְּלֹא שְׁבוּעָה כְּלָל. באר היטב (לג) סתם. כלומר דלא האמין גם ליורשי מלו' עליו כמו בסיפא דאז היו גובין בלא שבוע' אבל פשיטא דמיירי שהאמינו על יורשיו דאל''כ לא היו יכולים יורשי המלו' לגבות אף בשבוע' דכיון דהמלו' הי' חייב שבוע' אינו מוריש שבוע' לבניו כמ''ש סי' ק''ח סי''ג וכן פירש הסמ''ע והב''ח והוא פשוט. שם:
יט אֵין נֶאֱמָנוּת מוֹעִיל לְגַבֵּי (לד) לָקוֹחוֹת, אֲפִלּוּ הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּגְבֶּה מֵהַלָּקוֹחוֹת בְּלֹא שְׁבוּעַת הַמַּלְוֶה (רִיטְבָ''א וְטוּר ר''ס פ''ב), וְהוּא הַדִּין לְמַלְוֶה (לה) מֻקְדָּם הַבָּא לִגְבּוֹת, שֶׁצָּרִיךְ לִשָּׁבַע, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב בִּשְׁטָרוֹ נֶאֱמָנוּת. באר היטב (לד) לקוחות. כת' הש''ך צ''ע בדין זה כי הרא''ש לא פסק כן בפשיטות רק שכתב כיון דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר''ח ור''ל חומרא לתובע שהוא המוציא מהלקוחות שלא יוציא עד שישבע וא''כ כיון דהראב''ד ושאר פוסקים חולקים דהיכא דקדם הנאמנות בשטר ללקוחות מהני וכדבריהם נרא' עיקר בתוספתא א''כ מאן לימא לן דאי תפוס מלו' מלקוחות ואינו רוצ' לישבע דל''מ למימר קים לי כהני פוסקים וגם הרא''ש אפשר דמוד' היכ' דתפס מלו' דה''ל חומר' ללקוחות שהם התובעים מיהו היינו דוקא בנאמנות מפורש שהאמינו גם נגד הלקוחות אבל סתם נאמנות פשיטא דלכ''ע לא מהני נגד הלקוחות עכ''ל: (לה) מוקדם. ע''ל סי' פ''ב סעיף ד':
כ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין נֶאֱמָנוּת מוֹעִיל אֶלָּא לְנִפְרָע בְּפָנָיו מִמֶּנּוּ, אֲבָל שֶׁלֹּא בְפָנָיו, לֹא, אֶלָּא בֵּית דִּין מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ. וְאִם פֵּרַשׁ: וְלֹא לַבָּאִים מִכֹּחוֹ, אֵין בֵּית דִּין מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ:
כא מַלְוֶה שֶׁהֶאֱמִין לַלּוֶֹה שֶׁיְּהֵא נֶאֱמָן עַל הַשְּׁטָר לוֹמַר שֶׁהוּא פָּרוּעַ, מוֹעִיל נַמֵּי גַבֵּי יוֹרְשִׁים, שֶׁאִם מֵת הַמַּלְוֶה וּבָאִים יוֹרְשִׁים לִגְבּוֹת מֵהַלּוֶֹה, נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהוּא פָּרוּעַ; אֲבָל צָרִיךְ (לו) לִשָּׁבַע שֶׁהוּא פָּרוּעַ, (לז) אֲפִלּוּ בְּחַיֵּי הַמַּלְוֶה, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתַב לוֹ שֶׁיְּהֵא נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לִגְבּוֹת בִּשְׁטָר זֶה מִן (לח) הַיּוֹרְשִׁים וְלֹא מֵהַלָּקוֹחוֹת; אֲפִלּוּ (אִם) אָמַר הַלּוֶֹה: לֹא פָּרַעְתִּי, אֵין הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת, דְּחַיְשִׁינָן (לט) לִקְנוּנְיָא. וְאִם טָעַן הַלּוֶֹה בִּשְׁטָר זֶה וְאָמַר: פָּרַעְתִּי מִקְצָתוֹ, (אוֹ כֻלּוֹ), וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: לֹא פָּרַע כְּלוּם, מְשַׁלֵּם הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ, וְנִשְׁבָּע (מ) הֶסֵת. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיְּהֵא נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵת, אֵינוֹ נִשְׁבָּע כְּלָל. באר היטב (לו) לישבע. דיד בעל השטר על התחתונ' כן כתב הטור והקש' בס' לט''מ דהא הטעם הוא משום שהנתבע הוא מוחזק כמו שכתבתי לעיל בסי' מ''ב ס''ח וא''כ הכא נמי הרי הלו' מוחזק ע''ש שהאריך בזה והניח בקושיא ול''נ דלק''מ דהכא כיון שהנאמנות כתוב בשטר והמלו' הוא מוצי' השטר מסתמא לא הימניה אלא לבטולי שטרא ולא לענין תביעת בע''פ עכ''ל הש''ך (והט''ז הקש' דלמ' לא האמין לו אלא בפניו שלא יעיז נגדו כמ''ש בס''כ וי''ל דא''כ הי' יותר קלקול ללו' ממה שמועיל בנאמנות כי יסמוך ע''ז ויפרע בלא לקיחת השטר ואחר מיתת המלו' יצטרך לפרוע שנית להיורש משא''כ בס''כ בנאמנות המלו' שאין חשש בזה עכ''ל): (לז) אפילו. כן הוא ל' הטור ומשמע דכ''ש הוא דכשמת המלו' צריך לישבע ולע''ד אינו מוכרח וי''ל דהרי''ף והרא''ש לא מיירי אלא כשהמלו' חי שהוא טוענו ברי משא''כ כשמת שאין היורשים טוענים רק שמא שאין נשבעין עליה ואולי גם כונת הטור במ''ש אפי' בחיי כו' דמשמע כ''ש כשמת היינו כשהיורשים טוענים ברי וצל''ע ש''ך: (לח) היורשים. מל' זה משמע דאף שאין היורשים טוענים כלום אנן טענינן להו שפרע ובסכ''ב כת' המחבר דיש מי שאומר שחייבים לפרוע אא''כ הביאו עדים שאביהם אמר כו' והוא דעת החולק ע''ז וצ''ל שסמך עצמו על מ''ש לקמן. שם: (לט) לקנוני'. א''ל מכאן למ''ש בסי' ק''ו דאפשר דבשטר שאינו מקויים טורף ממשעבדי אע''פ שאינו חשוב שטר אלא ע''פ הלו' דשאני הכא כיון דנתן נאמנות ללו' איתרע ליה וה''ל כאילו נפל א''נ התם דמדאוריית' לא בעי קיום אוקמוה אדאוריית' וע' בתשובת רשד''ם סי' רכ''ח. שם: (מ) היסת. דהנאמנות פטרו משבוע' דאוריית' כ''כ הסמ''ע ובב''ח ובס' ג''ת ביארו יותר דהא טעמ' דמוד' מקצת חייב ש''ד משום דבכולי בעי דליכפר' כו' דאין אדם מעיז כמ''ש בסי' ע''ה והכא כיון דאיכ' נאמנות מעיז וכת' הסמ''ע אבל לא מטעם דאין נשבעין אשטרות כמש''ל סי' ס''ו לקמן סי' פ''ח וצ''ה דאין זה מיקרי שטר כיון דיש ללו' נאמנות ע''כ ולא ידעתי מה ענין אין נשבעין על שטרות לכאן דהתם תובע ממנו השטרות ואין גופן ממון משא''כ הכא ואולי ט''ס הוא עכ''ל הש''ך (והט''ז כ' טעם אחר שפטור מש''ד גם הגאון ח''צ בהגהותיו שם נתן טעם נכון בזה ע''ש):
כב כְּשֶׁהֶאֱמִין הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה שֶׁהוּא נֶאֱמָן עַל הַשְּׁטָר לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, אֲפִלּוּ תּוֹךְ הַזְּמַן נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי. וְאִם מֵת הַלּוֶֹה תּוֹךְ הַזְּמַן, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה מֵהַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאָנוּ טוֹעֲנִין שֶׁאֲבִיהֶם פָּרַע. וּמִיהוּ, בְּחֵרֶם סְתָם, דְּלָא יָדְעֵי דְּלָא פָרַע. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, (מא) שֶׁחַיָּבִים לִפְרֹעַ, אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיאוּ (מב) עֵדִים שֶׁאֲבִיהֶם אָמַר לִפְנֵיהֶם שֶׁהוּא פָּרוּעַ. באר היטב (מא) שחייבים. כתב הסמ''ע דבל' הרא''ש שהוא דעת היש מי שאומר מבואר דאפי' מת אביהן לאחר שהגיע ז''פ ואמרו שאביהן פרע לאחר הזמן או שאומרים שהן ראו שפרע אינן נאמנים וכת' הש''ך דבתשובת הרשד''ם סי' נ''ג תמה על סברא זו שהוא נגד יסוד מוסד דטענינן ליתמי ע''כ ולק''מ דהא דטענינן להו היינו היכא שהי' אביהן נאמן בלא נאמנות דיליה משא''כ הכא שלא הי' נאמן אלא מפני שהאמינו שהרי טעם סברא זו שיאמר המלו' לאביכם האמנתי ולא לכם ואינו אומר שלא אמר אביכם מעולם שפרע וכ''מ להדי' בתשו' מהראנ''ח סי' כ''א והוא פשוט עכ''ל: (מב) עדים. וא''ת גם אם יביאו עדים יאמר המלו' לכך נתתי לו נאמנות מפני שידעתי שלא יעיז נגדי משא''כ בפניכם דמעיז כמש''ל בנאמנות לוה למלו' ובנפרע שלא בפניו י''ל באמירת אב לבניו אין דרכו לשקר לפניהם ועוד דשם דוקא אלהוצי' קאי אמרי' הכי אבל כאן דלהפטר לא אמרינן כן עכ''ל הסמ''ע (והט''ז כת' דבלא''ה לק''מ דע''כ האמין מלו' ללו' אפי' נגד יורשי המלו' דאל''כ הי' מקלקל לו) ועמ''ש בשמו לעיל ס''ק ל''ו ע''ש:
כג שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ: נִתְחַיֵּב פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי אוֹ לִפְלוֹנִי וְהֶאֱמִין לְמוֹצִיא הַשְּׁטָר, וְאֶחָד מֵהֶם הוֹצִיא הַשְּׁטָר, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה שֶׁפָּרַע לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ מוֹדֶה לוֹ, כֵּיוָן שֶׁהֶאֱמִין לְמוֹצִיא הַשְּׁטָר, לָאו כָּל (מג) כְּמִינֵהּ לוֹמַר שֶׁפָּרַע, כָּל זְמַן שֶׁזֶּה הוֹצִיא הַשְּׁטָר. וְאִם הָיוּ (מד) שֻׁתָּפִים בַּחוֹב, כֵּיוָן שֶׁאֶחָד מֵהֶם מוֹדֶה שֶׁנִּפְרַע, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַמּוֹדֶה בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וּפוֹרְעִים לַחֲבֵרוֹ חֶלְקוֹ. וְאִם אֵין לוֹ נְכָסִים לַמּוֹדֶה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהַפְסִיד לַחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהַשְּׁטָר בְּיָדוֹ, אֲבָל עַל חֶלְקוֹ הוּא נֶאֱמָן, וּבֵית דִּין מַגְבִּין לְאַחֵר חֶלְקוֹ: באר היטב (מג) כמיניה. כת' בתשובת מהראנ''ח סי' כ''א דמשמע שאם ברור לנו שפרע לחבירו נפטר בכך שאין הכוונ' מ''ש בשטר שכל מי שיוציא כו' שאם פרע לחבירו שלא יועיל אלא שלא יוכל הלו' לומר אפרע לך חלקך ולחברך חלקו אבל כל שפרע חלקו שפיר דמי ע''כ ואינו מוכרח די''ל דה''ק כיון שהאמין למוצי' השטר הרי שעבד נפשיה להמוצי' ולאו כל כמיניה לו' שפרע לחבירו דלא חשיב פרעון כיון שהשטר ביד זה עכ''ל הש''ך: (מד) שותפים. כת' הסמ''ע דוקא כשהן שותפין דאז מה שנתן הלו' לאחד מהן הוי קצת ברשות משא''כ כשאינם שותפים דאז גוב' מהלו' חלקו והלו' חוזר וגוב' מזה שנתן לו עודף ונ''מ אם נכסי הלו' בינונית ושל המקבל זבורית או שזה רך וזה קשה להוציא מידו. והש''ך כת' דדוחק לחלק בין הם שותפין או לא דכיון אפי' הם שותפין בחוב אם אין נכסים להמוד' אינו נאמן להפסיד לחבירו ואפ''ה כשיש לו נכסים ב''ד יורדים לנכסיו א''כ כשאינם שותפין נמי אם איתא דדינא הוא דיורדים לנכסי המוד' תחל' הל''ל דנפרעים מהמוד' תחל' אע''פ שאינו שותף בהחוב אלא נרא' דלא באו הט''ו לומר אלא דאם הם שותפין אז אם אין נכסים למודה מגבים לאחר רק חלקו אבל אם לא היו שותפים בחוב מגבים לו הכל עכ''ל (וגם הט''ז כתב כעין זה ע' שם) וע''ל סי' צ''ג סעיף י''ד:
סימן עב - המלוה על המשכון, והרבה דני משכונות
ובו מ''ה סעיפים
א הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא (א) כְּמוֹ רִבִּית. וְאִם הִלְוָה לְעָנִי עַל מָרָא וְקַרְדּוֹם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁשְּׂכָרוֹ מְרֻבֶּה וְאֵינוֹ נִפְחָת אֶלָּא מְעַט, יָכוֹל לְהַשְׂכִּירוֹ (ב) שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בְּעָלִים, וּלְנַכּוֹת לוֹ דְּמֵי הַשְּׂכִירוּת בְּחוֹבוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא לַאֲחֵרִים יָכוֹל לְהַשְׂכִּירָם, אֲבָל לֹא לְעַצְמוֹ, מִשּׁוּם (ג) חֲשָׁדָא. הגה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ מִתְּחִלָּה, אֲבָל אִם הִתְנָה עִם הַלּוֶֹה מִתְּחִלָּה, (ד) שָׁרִי (בֵּית יוֹסֵף) . וְעַיֵּן בְּי''ד סִימָן קע''ב וְקס''ו. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חִלּוּק בֵּין סְפָרִים לִשְׁאַר דְּבָרִים, וְאִם לָמַד בַּסְּפָרִים שֶׁהִלְוָה עֲלֵיהֶם, מִקְרֵי שׁוֹלֵחַ (ה) יָד בַּפִּקָּדוֹן. וְיֵשׁ מְחַלְּקִים, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר (ו) מִצְוָה קָעָבִיד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת) וְעַיֵּן בְּי''ד סִימָן קע''ב. באר היטב (א) כמו. דקדק וכתב כמו רבית דרבית ממש ליתא אלא בדבר שגוף ההלוא' נתרב' בו כ''כ הסמ''ע: (ב) שלא. דמסתמא ניחא ליה והוה כמשיב אביד' והטור מסיק דבדברים אחרים שפחיתתו מרוב' לא ישכיר שלא מדעת הבעלים. שם: (ג) חשדא. פי' הסמ''ע דיחשדו אותו דמשתמש בו בשביל הלואתו בלא נכייתא ובטור מייתי ראי' לזה ע''ש. ובזה מתורץ דלא תקשי מסי' רס''ז סכ''ב דבאביד' יכול לשומם בעצמו בלא ב''ד ולא חשדינן ליה משום דכאן יש לחוש שאין כונתו להשבת אביד' אלא דמשתמש בו בלא נכייתא ודלא כהב''ח שהקש' דברי המחבר אהדדי. והש''ך תירץ דלא דמי להתם דכבר השיב אביד' כשהכניסן לביתו לכן לא חשדינן ליה דאם הי' רוצ' לגזול לא הי' אומר שהוא אביד' אבל הכא שאינו משיב אביד' אלא עתה בשעת השכירות שפיר יש לחושדו שמשכיר לעצמו בפחות עכ''ל (וע' מה שפי' הט''ז דברי הב''י בדין זה ע''ש): (ד) שרי. בנכיית' דוקא דאל''כ יש בו איסור רבית ומ''מ דינו של הרב בהתנ' עמו צ''ע די''ל דגם בזה איכא חשדא לדעת הטור דאיכ' מאן דידע שהוא ממושכן אצלו ולא ידע שהתנ' עמו. ש''ך: (ה) יד. ונ''מ דמשם ואילך אף אם נאנסו מידו חייב באחריותן וגם אם הם מחולקין אם נתקלקלו מחמת לימודו או לא אינו נאמן בשבוע' לפטור נפשו אלא הממשכן נשבע על פחיתתו ונוטל ודוקא כשיש עדים שלמד מתוכן דאל''כ נאמן בשבוע' במגו דלא למדתי מתוכן דאין אדם נעשה גזלן ופסול ע''פ עצמו עכ''ל הסמ''ע וע''ש עוד מה שיישב דברי הרמ''א שסותר דבריו עמ''ש בי''ד סי' קע''ב ס''א והש''ך והט''ז השיגו עליו וכתבו דבאמת הוא ב' דעות וכאן לא מיירי מאיסור רבית וע''ש: (ו) מצוה. ע''ל בס''ס רצ''ב דכ' הרמ''א דבהפקיד ספרים אצל ת''ח מותר לקרות ולהעתיק ממנו דאדעת' דהכי הפקידן בידו והיינו דוקא בפקדון אבל במשכון אפילו לת''ח אסור משום חשש רבית וכל זה דוקא כשבא הספר לידו מדעת בעליו אבל לילך לבית חברו ולקרות מתוך ספריו שלא מדעתו אסור אפי' לת''ח ובלא חשש רבית שמא יקפיד חברו ע''ז שיקרע ספרו וכ''פ הרמ''א בא''ח ס''ס י''ד ע''ש עכ''ל הסמ''ע וע' בש''ך שיישב דעת הרמ''א מ''ש שם בא''ח דטלית ותפילין וכה''ג מותר ליטול אפילו בלא ידיעת חבירו דלא משמע כן מהפוסקים ע' שם באורך:
ב הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ מָעוֹת בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ פֵּרוֹת, בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ בֵין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ, הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר (ז) שָׂכָר. הגה: (ח) וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם פֵּרַשׁ שֶׁקִּבְּלוֹ לְמַשְׁכּוֹן בִּכְדֵי שָׁוְיוֹ, בֵּין קִבְּלוֹ סְתָם (טוּר) . לְפִיכָךּ, אִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִגְנַב, חַיָּב בְּדָמָיו. וְאִם הָיָה שָׁוֶה הַמַּשְׁכּוֹן כְּדֵי דְּמֵי הַחוֹב, אֵין לְאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ כְּלוּם. וְאִם הַחוֹב יוֹתֵר עַל הַמַּשְׁכּוֹן, (ט) מְשַׁלֵּם הַלּוֶֹה הַיִּתָּרוֹן. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם פֵּרַשׁ וְאָמַר בִּשְׁעַת הַלְוָאָה שֶׁמְּקַבֵּל הַמַּשְׁכּוֹן בְּכָל הַחוֹב, אֲפִלּוּ אִם קִבֵּל קַתָּא דְמַגְלָא בְּאַלְפָא זוּזֵי, אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אָבַד הַכֹּל (טוּר) . וְאִם דְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן יְתֵרִים עַל הַחוֹב, נוֹתֵן הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה הַיִּתָּרוֹן. וְאִם נֶאֱנַס הַמַּשְׁכּוֹן, כְּגוֹן שֶׁנִּלְקַח בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאַר אֳנָסִים, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁנֶּאֱנַס, וִישַׁלֵּם לוֹ בַּעַל הַמַּשְׁכּוֹן אֶת חוֹבוֹ עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (י) דְּמַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן לָא הֲוֵי אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם לְעִנְיָן זֶה, שֶׁאִם דְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן יְתֵרִים עַל הַחוֹב אֵין הַמַּלְוֶה נוֹתֵן לַלּוֶֹה הַיִּתָּרוֹן אֶלָּא אִבֵּד מָעוֹתָיו, וְלֹא (יא) יוֹתֵר (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם וְהָרֹא''שׁ) וְכֵן מוּכַח בֶּאֶמֶת דַּעַת הָרֹא''שׁ בְּכַמָּה דֻכְתֵּי, וּבִפְרָט בְּסוֹף פֶּרֶק שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים כָּתַב ''וּמִכָּל אֵלּוּ הָרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת נִרְאֶה דַהֲלָכָה כְּרַבָּה'', וְלֹא כַּבֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרֹא''שׁ, וְכ''כ עוֹד הָרֹא''שׁ לְהֶדְיָא בְּפֶרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין גַּבֵּי קִנְיָן עַד אֵימָתַי חוֹזֵר עַיֵּן שָׁם וּמִסְּפֵיקָא לָא (יב) מַפְקִינָן מָמוֹנָא (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) . וְאִם נֶאֱבַד אוֹ נִגְנַב בִּפְשִׁיעָה, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְדִבְרֵי הַכֹּל (טוּר) . באר היטב (ז) שומר שכר. כת' הסמ''ע הטעם דמלו' על המשכון מצוה קעביד ואילו מתרמי ליה עני בשעה שמלו' לו לא בעי למיתן ליה צדק' דהעוסק במצו' כו' ומשום ההיא פרוט' נעשה ש''ש עליו כ''ז היותו גביה ככל ש''ש שבשכרו שמקבל בתחל' או בסוף נעשה עליו ש''ש לעולם כ''כ הרשב''א והנה הש''ך האריך מאד בדינים אלו לפלפל בסוגית הש''ס והפוסקים והרוצ' לעמוד על דבריו יע''ש כי אין כאן מקום להרחיב הענין: (ח) ואין. כתב הסמ''ע דהג''ה זו לא שייכא כאן ומקומה לקמן באם החוב יתר על המשכון כו' וקמ''ל דאפילו אם המלו' קבלו סתם לא אמרינן דקבלו כנגד כל החוב וכ''ש אם פירש בהדיא בשעה שקיבל המשכון שאינו מקבלו אלא בכדי שויו פשיטא שצריך הלו' לשלם לו מותר החוב אבל אם אמר בשעת הנחת המשכון לידו אף על פי שאינו שוה כפי החוב קבלתיו אז לכ''ע אבד מעותיו והא דכתבו מור''ם בלשון י''א כו' ע''ש: (ט) וישלם. דאע''פ שפירש בשעת הלוא' שמקבל המשכון בעד כל חובו מסתמא לא היה דעתו כ''א אגניבה ואבידה דשכיח ולא אאונסין דאינן שכיחין וכמ''ש הט''ו בסימן רכ''ה לענין אחריות ע''ש וכל זה דוקא אם אין הלו' מכחישו בברי דה''ל כהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אבל אם הלוה טוען ברי שהמשכון בידך או מכרתהו וקבלת דמיו נשבע הלוה היסת ונפטר וכמ''ש המחבר בסכ''ט אלא שצ''ע דהטור כתב שם הטעם דנאמן במגו שאין לך בידי כלום או פרעתיך משמע דאם אין לו מגו כגון שהעדים יודעים שלא פרע נאמן המלו' וצריכין לדחוק ולומר דאף דאין לו מגו מ''מ נאמן הלוה אלא שצריך לישבע שבועה חמור' וכשיש לו מגו נפטר בהיסת עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כתב דאין דבריו נראין אלא אם לית ליה ללוה מגו נשבע המלו' ונוטל וכ''מ להדיא בבעה''ת דמשם מקור דין זה וכ''מ בב''ח ונראה דהט''ו בסי''ד מיירי בדאית ליה מגו וע''ל בסכ''ט וכתב מהרי''ק שאפילו החזיר השט''ח ללוה אחר שנתן המשכון בידו מ''מ כשנאנס המשכון חייב הוא לפרוע החוב עכ''ל: (י) דמלו'. עי' בש''ך שהאריך בדין זה אם יש לחלק בין משכנו שלא בשעת הלואתו או הלו' על המשכון ומסיק וכתב ז''ל ואפשר שדעת הרב שכתב וי''א דמלוה על על המשכון כו' ולא כתב בקצור וי''א דלא הוי אלא ש''ח משמע דר''ל דדוקא במלוה על המשכון פליגי אבל במשכנו שלא בשעת הלואתו מודה דהוי ש''ש וא''כ גם ביתרון חייב המלוה וכן עיקר עכ''ל וע''ש: (יא) יותר. כתב הסמ''ע והיינו דוקא במשכון של ישראל שהשכינו לטובתו בלא רבית אבל אם משכן ישראל לחבירו משכונו של עובד כוכבים ונותן לו רבית ממנו נראה פשוט דה''ל ש''ש לשלם לו כל דמי המשכון חדא דבהנאה גדולה כזו מסתברא דכ''ע מודים דה''ל ש''ש ועוד דה''ל כאילו הלו' לעובד כוכבים עצמו דאל''כ הא אסור ליקח הרבית מהישראל כמ''ש בי''ד סימן קס''ט וזה נראה בעיני פשוט אם לא שמשפט העובדי כוכבים בערכאותיהן שמי שנאבד מידו משכון שמקבל ממנו רבית שאינו משלם יתרון דמי המשכון דאז פטור גם מהישראל מה''ט דכתיבנא ושמעתי שבתשובת ן' לב מסתפק בזה והנלע''ד כתבתי עכ''ל והש''ך כתב דבתשובה שם לא הוזכר כלל שהוא משכון של עו''כ ברבית וי''ל דמוד' להסמ''ע במשכון של עו''כ דה''ל שלוחו כו' ע''ש מה שחילק בין דין זה לבין סרסור לקמן סי' קפ''ה וכן בנותן לא' דבר למכור ושיחלקו הריוח ביניהם כמ''ש בס''ס קפ''ו דהוי ש''ש דלא דמי להדדי וע''ש: (יב) מפקינן. כתב הש''ך דהכרעת האחרונים לפסוק הלכה למעשה דהוי ש''ש והאידנא סוגיין דעלמא דהוי ספיקא דדינא וכ''כ בתשובת מהרש''ך ס''ב סימן קס''ט ע''ש ואם תפס המלוה כפי מה שכנגד מעותיו לא מפקי' מיניה דהא משמע בתוס' ופוסקים דרב יוסף וסייעתו לא ס''ל הך סברא דה''ל כאילו פירש שיפסיד נגד מעותיו א''כ לפי מה שהעליתי בספרי ת''כ דמצי התופס לומר קים לי כהפוסק בזה ולא קי''ל כוותיה בזה ה''נ מצי המלוה לומר קי''ל כהפוסקים דהוי ש''ח ולא קי''ל בהא דה''ל כאילו פי' אלא כהחולקין עכ''ל וכתב הסמ''ע דה''ל להרמ''א להביא הדין וחילוק אם הלוהו על ב' קתות או על קתא ומשכון ואבד א' מהן וכמ''ש הטור ולהכריע בין דעות שיש בזה בגמרא:
ג הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְחָזַר הַמַּלְוֶה וְהִפְקִידוֹ לַלּוֶֹה, וְנִגְנַב אוֹ נֶאֱבַד, (יג) חַיָּב הַמַּלְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּיַד הַלּוֶֹה אָבַד, כֵּיוָן דִּבְתוֹרַת פִּקָּדוֹן נְתָנוֹ לוֹ, אַכַּתִּי בִּרְשׁוּתָא דְמַלְוֶה קָאֵי. וּמִזֶּה הַטַּעַם, אִם רְאוּבֵן לָוָה מָעוֹת מִשִּׁמְעוֹן עַל בִּגְדֵי אִשְׁתּוֹ, וְחָזַר וְהִשְׁאִילָן לוֹ עַד לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּמֵת בַּמּוֹעֵד, וּמֵאֵימַת הַמּוֹשֵׁל מָסְרָה אֶת אֲשֶׁר לָהּ לְשִׁמְעוֹן, וְגַם הַבְּגָדִים הָהֵם, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיר לָהּ שִׁמְעוֹן הַכֹּל חוּץ מֵאוֹתָם בְּגָדִים, הַדִּין עִם (יד) שִׁמְעוֹן, כֵּיוָן שֶׁבְּתוֹרַת שְׁאֵלָה בָּאוּ לְיַד רְאוּבֵן עֲדַיִן הֵם בִּרְשׁוּת שִׁמְעוֹן. הגה: רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן לְשִׁמְעוֹן מַשְׁכּוֹן לְמַשְׁכְּנוֹ אֵצֶל גּוֹי, וְשִׁמְעוֹן נָתַן מַשְׁכּוֹן אַחֵר לַגּוֹי וְעִכֵּב מַשְׁכּוֹן שֶׁל רְאוּבֵן בְּיָדוֹ, נַעֲשָׂה עָלָיו (טו) שׁוֹמֵר כְּאִלּוּ (טז) הִלְוָהוּ עָלָיו (מהר''מ פַּאדוֹוָאה סִימָן נ''ט) . באר היטב (יג) חייב. לסברא קמייתא דלעיל דהוי ש''ש חייב לשלם כל דמי המשכון ולהי''א דהוי ש''ח ר''ל כאן דהמלו' הפסיד דמי חובו כפי שיווי המשכון ובע''ש לא דק בזה. סמ''ע: (יד) שמעון. ז''ל המרדכי ואין האשה יכולה לתופסן בכתובתה דעדיין הם ברשות המלו' וה''ה דלא נעשו מטלטלי אצל בני הלו' והמלו' גובה מהן ועד''ר דעת החולקין ע''ז עכ''ל הסמ''ע ועיין בש''ך שמחלק בין בגדים שעש' לה הבעל דיכול למכרם ולמשכנם בע''כ ובגדים שהכניס' לו א''י למכור ולהשכין שלא מדעת' ועיין בא''ע ס''ס ע''ג בב''י ע''ש * ומה שיש לדקדק על מ''ש עוד המרדכי דאם עדיין נשארו הבגדים ביד האשה נאמנת בשבוע' שהבעל משכנם שלא ברצונה ע''כ הרי עכ''פ מחויבת להחזיר המעות מכח תקנת השוק ומצאתי ישוב לזה ממ''ש הש''ך בר''ס שנ''ו בשם תשו' ר''מ אלשיך דאם דבד הגנוב בא ליד הבעלים א''צ לקיים תקה''ש ע''ש ובזה ניחא גם כאן וק''ל: (טו) שומר. והפסיד כנגד מעותיו אבל ש''ש לא הוי אפי' לרב יוסף דליכא מצוה וא''ל דמ''מ ליהוי ש''ש מטעם שצריך לשטחה ולנערה אף שלא הלוה לו דהכא כיון שנתנו לו להשכינה אצל עובד כוכבים א''י לשטחה לפי שהלה סובר שהוא ביד עובד כוכבים ודמי להיה עמו במדינ' דס''ס רצ''ב ולפ''ז אם א''ל זה שנתן משכון אחר לעובד כוכבים ומשכונו הוא אצלו צ''ע לדינא עכ''ל הש''ך: (טז) הלוהו. כ' הר''ן בתשובה סימן י''ט על ראובן שהשאיל ספר לשמעון ושמעון מניח בידו ספר אחר למשכון ונשללו משניהם אותן הספרי' לימים החזירו לראובן אותו ספר שהיה ממושכן ביד ראובן משמעון והשיב שחייב להחזיר לשמעון דאין שמעון חייב באונס ספרו של ראובן שהי' בידו ד''מ עכ''ל הסמ''ע ושם בתשובה כתב הטעם דהמשאיל סבר מצוה קעביד וא''כ אין כל הנא' של שואל דטעמא דשואל חייב באונסין מפני שכל הנא' שלו והכא אף המשאיל נהנה בפרוטה דרב יוסף ע''ש והר''ן לטעמי' אזיל דס''ל דהלכה כרב יוסף אבל להפוסקים כרב' הוי שואל גמור וחייב באונסים וא''כ לדידן הוי ספיקא דדינא והמע''ה ואין ראובן חייב להחזיר לשמעון אחרי שהוא מוחזק ולא ה''ל להסמ''ע לכתוב דברי הר''ן בפשיטות עכ''ל הש''ך:
ד הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְנָתַן לוֹ (יז) רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ, וְנֶאֱנַס, אֶפְשָׁר שֶׁאֲפִלּוּ בִּנְתִינַת רְשׁוּת בִּלְבַד הָוֵי שׁוֹאֵל, וְחַיָּב. באר היטב (יז) רשות. פי' דאח''כ נתן לו רשות להשתמש בו ולא הלוהו ע''מ כן ובהכי מיירי הרשב''א בתשוב' זו ואח''ז הביא הב''י תשובה אחרת דאפי' כבר השתמש בו אינו נעשה עליו שואל כיון דאין כל הנא' שלו שבשביל שהלוהו משאילו להשתמש בו ע''ש והתם מיירי להדיא שהלוהו ע''מ כן ודלא כהסמ''ע שתמה על המחבר והרב שסתמו כתשובה הראשונ' שהרי בתשוב' השני' כתב להפך ולפי מ''ש לק''מ (וכן מחלק בט''ז ע''ש) אלא דהא קשה על הרב דהא הרשב''א לטעמי' אזיל דס''ל בשומר אביד' דהוי ש''ש ואם כן בדמי אביד' ה''ל שואל ולפ''ז ה''ל להרב להביא דלמ''ד מלו' על המשכון לא הוי רק ש''ח אינו נעשה שואל ואפשר לחלק ולומר דשאני הכא כיון שנתן לו רשות גרע טפי אבל בדמי אביד' לא נתן לו רשות בפירוש ומ''מ לענין דינא נרא' דאין להוציא ממון מהמלו' היכא דנאנס אבל אם נגנב או נאבד נ''ל דיש להורות דחייב המלוה דבנתינת רשות ה''ל ש''ש לכ''ע גם נ''ל דמי שהפקיד כלי אצל חבירו בין שהוא ש''ח או ש''ש אם אח''כ נתן לו רשות להשתמש בו פשיטא דה''ל שואל לכ''ע עכ''ל הש''ך וע''ש:
ה מִי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵי נֶאֱמָנֵי הַקָּהָל עַל חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ מֵהַמַּס, וְנִגְנַב הַמַּשְׁכּוֹן, אֵין לַקָּהָל וְלֹא (יח) לַנֶּאֱמָן דִּין שׁוֹמֵר שָׂכָר. אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ (יט) מִנְהָג בָּעִיר הוֹלְכִין אַחֲרָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . באר היטב (יח) לנאמן. כתב הסמ''ע ואף ע''ג דבעלמא עכ''פ מפסיד המלו' חובו נגד שיווי המשכון בזה אין הקהל מפסידין כלל ואפי' המס שממושכן עליו צריך לשלם ועכ''פ נרא' פשוט דאם כבר התרו בו לפדותו ולא פדאו דצריך לשלם דמי המס ומ''ש ולא לנאמן דין ש''ש ע''ש בתשוב' דכ' דאין לדמות נאמנים הללו לאפוטרופוס שממנים הב''ד על היתומים דלא שמרו שור של יתומים ונגח דאיכא מ''ד דחייבים לשלם דהתם ניחא לי' להתחייב מפני שם טוב שיצא עליו דאין הב''ד ממנין אפוטרופוס אא''כ בקיאין בו שהוא נאמן משא''כ בנאמני הקהל עכ''ל והש''ך כ' דהסמ''ע טעה בהבנת תשובת הרשב''א דמעולם לא עלה על דעתו לדמות לשור של יתומים דהתם פשע האפוטרופוס ולא יהא אלא ש''ח חייב בפשיעה אלא דהרשב''א קאי באפוטרופוס שמינוהו ב''ד לאבא שאול דישבע כו' ע''ש וכתב עוד דצ''ע אמה שפסק המחבר בפשיטות דאין להנאמן דין ש''ש הא הרשב''א גופיה כתב שהוא מקום עיון והכי מוכח נמי להדיא מדברי שאר פוסקים דאין דעתם נוטה לפסוק כן ולפ''ז אם תפס זה שנתמשכן מהנאמן לא מפקינן מיניה דמצי למימר קים לי. עוד נ''ל דאם ב' השלישו שום דבר ביד שליש לזמן ידוע ונגנב או נאבד תוך הזמן ה''ל השליש ש''ש לרב יוסף וסייעתו מה''ט שהיה צריך השליש לשטח' ולנער' כיון שלא היה יכול שום א' מהן ליקחנו תוך אותו הזמן וא''כ אם תפס א' מהן מהשליש לא מפקינן מיניה עכ''ל: (יט) מנהג. כתב הש''ך דלשון זה מגומגם דפשיטא דאין מנהג כזה כלום דדוקא מנהג ותיקון מבטל הלכ' אבל מנהג גרוע שהוא נגד הדין לא וכמ''ש בתה''ד ר''ס שמ''ב דדוקא בעניני מסים אין מדקדקין במנהג אע''פ שהוא גרוע אבל בעלמא לא וכ''מ מלשון הרב גופיה בסי' קס''ג ס''ג ע''ש אכן לשון הרשב''א בתשוב' הוא מתוקן וכונתו לומר אם יש מנהג שהקהל פורעי' המס והם גובין מכל יחיד ויחיד שנמצאו היחידים חייבים להקהל אז נעשו הקהל ש''ש וצריך לפרש גם דברי הרב כן עכ''ל:
ו הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וָמֵת, אַף (כ) בְּנוֹ נַעֲשׂה עָלָיו (כא) שׁוֹמֵר שָׂכָר: באר היטב (כ) בנו. כמו באומן בכלי אומנתו כ''כ הנ''י בשם הריטב''א ורבו ומהרש''ל חולק ע''ז וכתב דדוקא גבי אומן שייך לו' דהוי ש''ש מטעם שמשתכר משא''כ במלוה על המשכון כו' והתוס' כתבו דמטעמא דפטור מליתן פרוט' לעני כשישטחנ' או ינערנ' לכך הוי מלו' על המשכון ש''ש וא''כ אף בבנו שייך האי טעמא עכ''ל הש''ך וע''ש וע''ל סי' פ''ט וסי' ש''ו: (כא) שומר. וחייב בגניבה ואבידה לשלם אף מה שהמשכון שוה יותר על החוב ולהי''א לעיל ס''ס ב' ה''ה הכא הפסיד כנגד מעותיו וכ''כ מהרש''ל והסמ''ע וכ' בתשובת מהרשד''ם סי' צ''ח שאם צוה קודם מותו להחזיר המשכון בחנם ונאבד אח''כ פטורים היתומים וע''ש. ש''ך:
ז הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וּבִשְׁעַת קַבָּלַת הַמַּשְׁכּוֹן אָמַר: אֵינִי מְקַבֵּל אַחֲרָיוּתוֹ עָלַי, אֵינוֹ אֲפִלּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם, וּפָטוּר אֲפִלּוּ (כב) מִפְּשִׁיעָה. באר היטב (כב) מפשיע'. כ' הסמ''ע נרא' דאפי' למאן דמחשב פשיע' למזיק בידים לענין שטרות ודכוותיה מוד' כאן דפטור אפי' בפשיעה כיון דהתנה בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות ועיין לקמן סימן ש''ה ס''ד בהג''ה:
ח רְאוּבֵן שָׁאַל מִשִּׁמְעוֹן סַיִף שֶׁהָיָה לוֹ בְּמַשְׁכּוֹן מִגּוֹי, וְאִבְּדוֹ, וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ מָמוֹן הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ הַגּוֹי, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא דְּמֵי שָׁוְיוֹ דִּסְתָם סַיִף (כג) דְּעָלְמָא. באר היטב (כג) דעלמא. כתב הש''ך דמשמע לכאור' מדברי המחבר שהעובד כוכבים מעליל על הישראל ורוצה ממנו יותר משויו ואינו ידוע כמה היה שוה לכן לא ישלם רק דמי סייף בעלמא וכ''מ בסמ''ע שכתבו ז''ל דומה לזה כתב הט''ו ס''ס שע''ח תשו' הרא''ש בא' שהזיק לחבירו בהפרד של עובד כוכבים שהי' בידו ומסיק בטעמו ז''ל אם העובד כוכבים מעביר עליו הדרך בשביל זה אין לחייב לזה המזיק באשר שלא כוון ע''כ אבל באמת המעיין בהגהת מרדכי יראה שכוונתו דאפילו דמי סייף זה א''צ לשלם לו דמיירי שהי' סייף יקר והשואל לא ידע שיקר הוא כ''כ וא''כ אפי' אם אין העובד כוכבים מעליל רק שרוצ' דמי סייף יקר כזה א''צ הלה לשלם כ''א דמי סייף בעלמא מיהו סיים שם דדין זה צ''ע גם מהרש''ל כתב שצ''ע גדול ונ''ל דהוי ספיקא דדינא ומ''מ במזיק בידים פשיטא דחייב כל מה שהיה הסייף שוה מטעם דמאי הוי לך גביה דאזקתי' מיהו במזיק בפשיעה ולא בידים ממש דינו כאבדו לענין זה אבל אם העובד כוכבים מעליל ולוקח יותר ממ' שהי' שוה פשיט' דפטור וכ''כ מהרש''ל ואפי' בהזיק בידים פטור מעלילה וע''ל בסי' שע''ח עכ''ל:
ט הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד אוֹ נִגְנַב בְּלֹא אֹנֶס, שֶׁהֲרֵי הַמַּלְוֶה חַיָּב (כד) בִּדְמֵי הַמַּשְׁכּוֹן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאָמַר הַמַּלְוֶה: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, הֲרֵי הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע (כה) תְּחִלָּה שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְהַלּוֶֹה נִשְׁבָּע הֶסֵת שֶׁהָיָה שָׁוֶה כְּנֶגֶד הַחוֹב, וְנִפְטָר. באר היטב (כד) בדמי. ואפי' להי''א דס''ב בהג''ה דלא הוי אלא ש''ח מ''מ כנגד מעותיו מיהא הפסיד ושקל הוא חצי סלע וסלע הוא ד. ' דינרין סמ''ע וש''ך: (כה) תחלה. ע''ל סט''ו ומ''ש שם:
י אָמַר הַמַּלְוֶה: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְג' דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה תְּחִלָּה שֶׁאֵינוֹ בִרְשׁוּתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָתוֹ, וִישַׁלֵּם הַדִּינָר.
יא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ דָּמָיו, יִשָּׁבַע מַלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁשְּׁנֵי דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, וִישַׁלֵּם הַלּוֶֹה שְׁאַר הַחוֹב, שֶׁהֲרֵי הוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהוּא חַיָּב, וְאֵינוֹ יוֹדֵע אִם פְּרָעוֹ אִם לָאו. וְאִם יֵשׁ לַמַּלְוֶה עֵדִים שֶׁנֶּאֱבַד, נוֹטֵל שֶׁקֶל (כו) בְּלֹא שְׁבוּעָה, אֶלָּא שֶׁמַחֲרִים הַלּוֶֹה סְתָם עַל מִי שֶׁנּוֹטֵל מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא כַּדִּין. וְהוּא הַדִּין שֶׁאִם מַאֲמִינוֹ הַלּוֶֹה שֶׁנֶּאֱבַד, שֶׁנּוֹטֵל שֶׁקֶל בְּלֹא שְׁבוּעָה. באר היטב (כו) בלא. שמטעם הנ''ל שהוא יודע בודאי כו' דין הוא שיטול המלו' השקל בלא שבועה אלא שמכח גלגול אמרינן שיכלול גם זה בשבוע' וכיון דאין כאן עליו שבועה דאינו ברשותו נוטל בלא שבועה. סמ''ע:
יב אָמַר הַלּוֶֹה: סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, הגה: וּמַיְרֵי שֶׁאָבְדוּ בִּפְשִׁיעָה, לְמָאן דְּאָמַר דְּלָא הָוֵי עָלָיו אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם (טוּר), וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא סֶלַע, אִם הַלּוֶֹה מַאֲמִינוֹ שֶׁנֶּאֱבַד, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁנֶּאֱבַד, נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה הֶסֵת, וְנִפְטָר. וְאִם אֵין הַלּוֶֹה מַאֲמִינוֹ שֶׁנֶּאֱבַד, וְגַם אֵין לוֹ עֵדִים שֶׁנֶּאֱבַד, נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וּמְגַלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִלְוָהוּ. וְאִם הַמַּלְוֶה מוֹדֶה בְּמִקְצַת, שֶׁאָמַר הַלּוֶֹה: סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְאָמַר הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא חֲמִשָּׁה דִינָרִים, מְשַׁלֵּם לוֹ הַדִּינָר שֶׁמּוֹדֶה, וְיִשָּׁבַע שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה דִינָרִים, (כז) וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ שֶׁנֶּאֱבַד וְגַם אֵין לוֹ עֵדִים שֶׁנֶּאֱבַד. וְאִם אָמַר לוֹ: הֵילָךְ מַה שֶּׁהוּא שָׁוֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהִלְוִיתִיךָ, אוֹ שֶׁאָמַר: הָיָה לִי בְּיָדְךָ בִּכְדֵי שֶׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר עַל הַחוֹב, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵת, (כח) וְנִפְטָר, אִם זֶה מַאֲמִינוֹ שֶׁנֶּאֱבַד אוֹ אִם יֵשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁנֶּאֱבַד. אָמַר הַלּוֶֹה: סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִכְלֹל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מִדְּמֵי הַחוֹב, וְיִפָּטֵר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנֶּאֱבַד, אוֹ שֶׁהַלֹּוֶה מַאֲמִינוֹ, נִשְׁבָּע הֶסֵת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מִדְּמֵי הַחוֹב, וְיִפָּטֵר. וְאִם הֵשִׁיב: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מִדְּמֵי הַחוֹב וְאֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה, הֲוָה לֵהּ (כט) מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם לוֹ סֶלַע. וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה, מַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן שֶׁקֶר. אִם שְׁנֵיהֶם תּוֹבְעִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁאָמַר הַלּוֶֹה: סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא שֶׁקֶל, נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵת שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה פָּחוֹת מִסֶלַע, וְהַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיִכְלֹל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מִסֶלַע. וְאִם הָיָה הַלּוֶֹה מַאֲמִינוֹ שֶׁנֶּאֱבַד, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים, (ל) גַּם הוּא לֹא יִשָּׁבַע אֶלָּא הֶסֵת שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מִסֶלַע. באר היטב (כז) וכולל. ע''ל סי' רצ''ה ס''א דכ' הטור והמחבר איפכא שישבע שאינו ברשותו ויגלגל עליו שלא היה שוה יותר ונראה דלענין דינא לא נ''מ מידי לכך לא דקדקו בזה א''נ שם עיקר התביעה הוא על גוף הדבר. ש''ך: (כח) ויפטור. כ' הסמ''ע דאין בזה דין מתוך שאיל''מ כמ''ש הט''ו בסי' ע''ה סט''ו דלא אמרו כן אלא בש''ד ודלא כע''ש עכ''ל והש''ך תמה עליו דהא הע''ש גופיה כתב כמה פעמים בסי' זה ובסי' ע''ה דלא אמרי' מתוך שיל''מ בשבוע' דרבנן רק שכ' ענין אחר דאין לתמו' ממ''ש בסי' ע''ה סט''ו י''א דלא אמרינן בשבוע' ע''י גלגול מתוך כו' אלא ישבע היסת על הגלגול כו' או מהפכ' וי''א משאיל''מ וכאן כ' שמגלגלים שאינו יודע ונשבע שבועה זו ונפטר דלא כשום א' מהדעות שבסי' ע''ה די''ל כיון דשבוע' שאינו ברשותו אינו אלא מחמת טענת ספק שמא עיניו נתן בה לכך נשבע שבוע' זו גם על הגלגול שאינו יודע ונפטר וא''כ הוי כאן כדעה אחרונ' שבסי' ע''ה אבל לסברא הראשונ' שם דאין מגלגלין אינו יודע כלל דבעי' דוקא דומיא דסוט' א''כ אמאי ישבע כאן ע''י גלגול וקושי' זו אלימת' היא וצריכ' רבה ובודאי לדעת הרמב''ם וכן לדעת המחבר בס''ס שד''מ דאפי' בש''ד מגלגלין באיני יודע ע''ש ניחא אבל בטור אין לתרץ כן כו' ע''ש: (כט) מחויב. הש''ך תמה על הרמ''א והסמ''ע דבסי' שפ''ח סס''א פסק הרב כדעת הראב''ד דלא אמרינן בזה מתוך שאיל''מ ע''ש וכן בר''ס רצ''ח כת' הסמ''ע דקי''ל כהראב''ד דרוב הפוסקים הסכימו עמו וא''כ היאך סתמו דבריהם כמה פעמים בסי' זה כדברי הרמב''ם והמחבר ונרא' לחלק דדוקא התם ס''ל כן משום דמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק לידע מה שיש בשקים ומרצופים משא''כ הכא שדבר הממושכן אינו בשק וה''ל לידע וע''ש עוד שמאריך הרב' בדין זה ולבסוף מסיק להלכ' דהיכא שהתובע אינו יודע אם הנתבע יודע אם לאו הן במפקיד והן במלו' על המשכון או במזיק בכולן ה''ל מתוך שאיל''מ אבל אם התובע מוד' שהמזיק או הנפקד אינו יודע כמה הי' כגון שהפקיד או השכין שק צרור וחתום ויודע הוא שהלה לא ראה מה שבתוכו וכה''ג והוא מוד' מקצת והשאר אינו יודע לא הוי משאיל''מ וגם בכופר בכל כה''ג אינו חייב היסת שהיאך ישבע שאינו יודע שהרי התובע מוד' לו בזה וכן היכא שידוע לכל שאינו יודע או שיש עד א' לא אמרינן מתוך כו' אם לא במוסר או באשו או בנפקד דעשו תקנת נגזל שנשבעין ונוטלין שכנגדן אז מועיל עד אחד שנוטלין בלא שבוע' לפיכך מי שיש לו עד א' שבהמת חבירו הזיקו כמה וכמה ענינים אין חבירו חייב לשלם לו שהרי העד מוד' שאין המזיק יודע ולא שייך בזה שבוע' כלל וכן כל כיוצא בזה עכ''ל: (ל) גם צ''ע הא כתב הט''ו בסט''ו דכשהלו' צריך לישבע כמה הי' שוה אז לא ינצל המלו' לעולם מלישבע שאינו ברשותו כו' ומיירי אפי' במאמינו ויש לחלק דשאני הכא כיון דעכ''פ צריך המלו' לישבע היסת שלא הי' שוה יותר מסלע אם איתא דהוי בידו הי' מוציאו כדי שלא יצטרך לישבע ולפ''ז צ''ל דהמלו' נשבע תחל' ואחריו ישבע הלו' היסת שלו עכ''ל הסמ''ע:
יג הָיוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים זֶה לָזֶה, כְּגוֹן שֶׁאָמַר הַלּוֶֹה: סֶלַע הִלְוִיתַנִי וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, וּבָא לִפְדּוֹתוֹ, וְהַמַּלְוֶה מוֹדֶה, אֶלָּא שֶׁאָמַר שֶׁאָבַד, אִם אֵין לוֹ עֵדִים וְאֵין הַלּוֶֹה מַאֲמִינוֹ, נִשְׁבָּע שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְיֵצֵא זֶה בָּזֶה. הגה: הָיוּ (לא) עֵדִים שֶׁנִּגְנַב וְשֶׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר עַל דְּמֵי הַחוֹב, וְתוֹבֵעַ הַלּוֶֹה הַמּוֹתָר, וְהַמַּלְוֶה טוֹעֵן שֶׁלֹּא נִגְנַב אוֹ נֶאֱבַד בִּפְשִׁיעָתוֹ וּפָטוּר, לְמָאן (לב) דְּאָמַר דְּלָא הָוֵי אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה כִּשְׁאַר שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁלֹּא פָּשַׁע בּוֹ (טוּר) . באר היטב (לא) עדים. כת' הסמ''ע דאפי' אין לו עדים שהי' שוה יותר אלא שהמלו' מוד' לו בכך מ''מ לא אמרינן דנאמין להמלו' שלא פשע במגו דהי' אומר שלא הי' שוה יותר דהוי מגו דהעז' דא''י להעיז פניו במה שהלו' יודע האמת משא''כ בטענת פשיע' שהלו' טוען שמא והש''ך השיג עליו דזה לא הוי מגו דהעז' וכמ''ש בסי' ע''ה ס''ז וסי' פ''א סכ''ג וסי' צ''ג ס''ב וסי' ק''י ס''ב וסי' שנ''ז ס''א ע''ש ועוד דמ''מ יהא נאמן הכא במגו שהי' אומר אינו יודע כמה הי' שוה כמ''ש בסי''ב דליכ' העז' וא''כ להרמ''א דס''ל ר''ס רצ''ו דאמרינן מגו לאפטורי משבוע' גם כאן אם אין עדים שהי' שוה יותר נאמן בהיסת שלא פשע במגו דטען שלא הי' שוה יותר ולכן כת' הרמ''א עדים דוקא עכ''ל: (לב) דאמר. וקי''ל הכי דמספיק' לא מפקינן ממונ' רק שצריך ג''כ לישבע שלא שלח בו יד ושאינו ברשותו כמ''ש בסי' רצ''ה ש''ך:
יד אִם הַלּוֶֹה תְּבָעוֹ בַּיִּתְרוֹן שֶׁהָיָה שָׁוֶה הַמַּשְׁכּוֹן יוֹתֵר עַל דְּמֵי הַחוֹב, וְיֵשׁ עֵדִים לָזֶה אוֹ שֶׁהַמַּלְוֶה מוֹדֶה לוֹ, אֶלָּא שֶׁטּוֹעֵן שֶׁנֶּאֱבַד בְּאֹנֶס וְתוֹבֵעַ דְּמֵי חוֹבוֹ, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְשֶׁלֹּא שָׁלַח בּוֹ יָד וְשֶׁנֶּאֱבַד בְּאֹנֶס, וְגוֹבֶה חוֹבוֹ מֵהַלּוֶֹה, שֶׁהֲרֵי אֵין הַלּוֶֹה (לג) יוֹדֵעַ כֵּיצַד נֶאֱבַד, וְהָוָה לֵהּ כְּהִלְוִיתַנִי וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּים לְךָ. הגה: הַלּוֶֹה שֶׁאָמַר לַמַּלְוֶה עַל מַשְׁכּוֹן: פְּרַעְתִּיךָ כָּךְ וְכָךְ, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: אֱמֶת פְּרַעְתַּנִי אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה, הַלּוֶֹה (לד) נֶאֱמָן בַּמֶּה שֶּׁאוֹמֵר, דְּמַלְוֶה אֵין לוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן רַק שִׁעְבּוּד, וְהָוֵי כְּאִלּוּ הוּא הַתּוֹבֵעַ, וְאֵין אָדָם מוֹצִיא מֵאַחֵר בְּטַעֲנַת סָפֵק (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף מ''א וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן פ''ה) . וְאִם עֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁלֹּא כְּדִבְרֵי הַלּוֶֹה, (לה) נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה נֶגֶד הָעֵד, וְנוֹטֵל הַמַּשְׁכּוֹן בַּמֶּה שֶּׁאוֹמֵר, הוֹאִיל וְהַמַּלְוֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף כ''ד: באר היטב (לג) יודע. ומינה דאם טוען הלו' ברי לי שלא נאנס אין המלו' נוטל כלום בשבועתו אלא הלו' נשבע היסת ונפטר. סמ''ע וש''ך: (לד) נאמן. ואין למלו' עליו אלא חרם סתם כדלעיל סי' נ''ט. ש''ך: (לה) נשבע. היינו שבועת המשנ' כדין הנשבעים ונוטלים ואם רצה המלו' מחזיר לו המשכון תחל' ומשביעו אח''כ ש''ד ע''פ העד למאי דקי''ל בסי' ע''ה סעי' כ''ג דמשביעין בספק ע''פ העד. שם:
טו כָּל הֵיכָא שֶׁהַמַּלְוֶה צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם כְּפִי שֶׁתָּבַע הַלּוֶֹה וְאֵינִי נִשְׁבָּע, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בּוֹ. וְאִם הָיָה דָבָר שֶׁכָּל מִינוֹ שָׁוֶה וּמָצוּי בַּשּׁוּק לִקְנוֹת כְּמוֹתוֹ בְּאוֹתָן הַדָּמִים שֶׁרוֹצֶה לְשַׁלֵּם, הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ נִשְׁבָּע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהַשְּׁבוּעָה מֻטֶּלֶת עַל הַמַּלְוֶה לְבַד וְאֵין עַל הַלּוֶֹה שׁוּם שְׁבוּעָה. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַלֹּוֶה נִשְׁבָּע כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, כְּדֵי (לו) לִטֹּל אוֹ לִפָּטֵר, אָז לֹא יִנָּצֵל הַמַּלְוֶה לְעוֹלָם מִלִּשָּׁבַע שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וַאֲפִלּוּ מַאֲמִין הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה (רַ''ן פֶּרֶק הַדַּיָּנִים), אֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לְשַׁלֵּם וְהוּא דָבָר הַמָּצוּי לִקְנוֹת, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יוֹצִיא אֶת הַמַּשְׁכּוֹן אַחַר שְׁבוּעַת הַלּוֶֹה, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם (לז) מִתְחַלֵּל. באר היטב (לו) ליטול. כת' הסמ''ע דמשכחת לה באם טוען הלו' סלע הלויתני וב' הי' שוה והמלו' טוען שהי' שוה יותר אבל אינו יודע כמה ויש לו ע''א שלא הי' שוה אלא ה' דינרין הרי הלו' נשבע נגד העד ונוטל סלע מהמלו' ובסי''ד כתב הרמ''א לענין פרעון כעין זה וע''ל סי' ע''ג ס''ס ט''ו והש''ך כתב דעוד משכחת לה כשהמלו' הפך השבוע' על הלו' וכ''כ הב''ח ומוכח מכאן דמחוייב שבוע' ואי''ל שיש לו עד א' מסייעו אפ''ה אינו פוטרו משבוע' וחייב לשלם עכ''ל: (לז) מתחלל. או יהי' שבוע' לבטל' כדפי' ר''ח ולא כפרש''י דיפסול לעדות ולשבוע' ולפי זה יכול המלו' לומר לא אשבע שאינו ברשותי כיון שהוא מצוי בשוק ותקבל אתה בחרם כמה הי' שוה משא''כ לפרש''י שהרי אפי' בעובר על החרם פסול לעדות ולשבוע' כמ''ש בסי' ל''ד ובסי' צ''ב וכן מוכח בס''ס ע''ה כפי' ר''ח ובס' ג''ת הקש' דאם יש כאן שבוע' לדעת כמה הי' שוה א''כ אין זה דבר שוה ומצוי בשוק דפוק חזי כמה שוה בשוק' ע''כ ולק''מ דמשכחת לה כגון דמצוי בשוק חפץ כזה לקנות בעד ה' דינרין ויש כמוהו חשוב ממנו לקנות בב' סלעים ואפ''ה חיישינן דלמא כשיוצי' המלו' את המשכון יהא הלו' מוכרח להודות שהוא שלו כגון שניכר לכל שהוא של לוה או ששמו כתוב עליו וכה''ג לכך צריך המלו' לישבע שאינו ברשותו ועוד יש לתרץ בגווני אחריני וק''ל. עכ''ל הש''ך:
טז הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶבֶן, וְנֶאֱבַד, אִם הַלּוֶֹה (לח) מוֹדֶה שֶׁאוֹתוֹ שֶׁבְּיַד הַשֻּׁלְחָנִי שָׁוֶה לְשֶׁלּוֹ, פָּשׁוּט שֶׁנֵּלֵךְ אַחַר שׁוּמַת הַבְּקִיאִים. אֲבָל אִם טָעַן הַלּוֶֹה דְשֶׁלּוֹ הָיְתָה שָׁוָה יוֹתֵר, וְהַמַּלְוֶה טוֹעֵן בָּרִי שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁוָה אֶלָּא כְּזוֹ, הֲרֵי זֶה מוֹדֶה מִקְצָת, וְנוֹתֵן לוֹ מַה שֶּׁהוּא מוֹדֶה וְנִשְׁבָּע עַל הַשְּׁאָר. וְאִם הַמַּלְוֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיְתָה שָׁוָה, וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן בָּרִי שֶׁהָיְתָה שָׁוָה יוֹתֵר, הֲרֵי הוּא נֶאֱמָן, מִשּׁוּם דְּהָוָה לֵהּ מַלְוֶה מְחֻיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע. וּמִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים בֵּית דִּין לַחֲקֹר הֵיטֵב וּלְאַיֵּם עַל הַלּוֶֹה שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר לָשׁוּם אוֹתָהּ יוֹתֵר מִשָּׁוְיָהּ: באר היטב (לח) מודה. בכל הסעיף מיירי כשידוע שזה הטבעת שביד השולחני שוה יותר מדמי חובו. סמ''ע:
יז אִם לֹא נֶאֱבַד הַמַּשְׁכּוֹן, וַחֲלוּקִים (לט) בְּעִקַּר הַלְוָאָה, שֶׁהַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁהִלְוָהוּ סֶלַע וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר שֶׁלֹּא הִלְוָהוּ אֶלָּא שֶׁקֶל, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁהָיָה הַמַּלְוֶה יָכוֹל לְהַחֲזִיק בַּמַּשְׁכּוֹן וְלִטְעֹן: לָקוּחַ הוּא בְיָדִי, אוֹ: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוֹ: הֶחֱזַרְתִּיו לְךָ, נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהִלְוָה עָלָיו עַד כְּדֵי דָמָיו, בִּשְׁבוּעָה (מ) בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. וְדַוְקָא שֶׁתָּפַס חֵפֶץ, אֲבָל תָּפַס (מא) מָעוֹת, נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר (טוּר וְהַתְּרוּמוֹת שַׁעַר מ''ט) . וַאֲפִלּוּ מֵת הַלּוֶֹה (מב) תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מֵת מַלְוֶה, נִפְרָעִים יְתוֹמָיו מִמַּה שֶּׁתַּחַת יָדָם. לְפִיכָךְ, אִם הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה סֶלַע, הֲרֵי נִשְׁבָּע וְנוֹטְלוֹ. אֵין הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה אֶלָּא דִינָר, הֲרֵי הַמַּלְוֶה נוֹטֵל דִּינָר מִדְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן, וּפוֹרֵעַ הַלּוֶֹה עוֹד דִּינָר שֶׁמּוֹדֶה בוֹ, וְנִשְׁבָּע עַל הַשְּׁנַיִם שֶׁכָּפַר בָּהֶם. וְאִם כָּפַר בַּכֹּל וְאָמַר: אֵין זֶה מַשְׁכּוֹן אֶלָּא פִּקָּדוֹן בְּיָדוֹ וְאֵין לוֹ אֶצְלִי כְּלוּם, הֲרֵי הַמַּלְוֶה נִפְרָע מִדְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם אֵינוֹ שָׁוֶה כְּדֵי חוֹבוֹ, (מג) נוֹטֵל מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁשָּׁוֶה, וְעַל הַשְּׁאָר נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵת, וְנִפְטָר. הגה: וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה הַדָּבָר שֶׁמַּחֲזִיק בּוֹ דְּבָרִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ, אוֹ בֶּגֶד אַלְמָנָה, לָא אַמְרִינָן כֵּיוָן שֶׁמְּחֻיָּב לְהַחֲזִיר אֵין לוֹ מִגּוֹ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאֵין עֵדִים וְהָיָה יָכוֹל לִכְפֹּר, יָכוֹל לִטְעֹן עָלָיו כְּדֵי דָמָיו (טוּר) . וְהוּא הַדִּין בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה שֶׁלֹּא לְעַכֵּב אֶחָד שֶׁל חֲבֵרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ דֶּרֶךְ שְׁאֵלָה אוֹ פִקָּדוֹן, אוֹ (מד) מְלַמֵּד בִּסְפָרִים שֶׁלּוֹמֵד עִם הַנְּעָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמְּחֻיָּב לְהַחֲזִיר, מִכָּל מָקוֹם לֹא אָבַד (מה) מִגּוֹ שֶׁלּוֹ וְנֶאֱמָן לִטְעֹן עֲלֵיהֶם כְּדֵי דָמָיו כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִגּוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה זוֹ, מִכָּל מָקוֹם הַמְלַמֵּד יוּכַל לְעַכֵּב הַסֵּפֶר בְּעַד שְׂכִירוּת הַלִּמּוּד (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) . יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן עַל מַה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ, יָכוֹל לִשָּׁבַע סְתָם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חַיָּב לוֹ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִלְוֶה בְּיָדוֹ אוֹ (מו) פִּקָּדוֹן וּבָרוּר לוֹ שֶׁלֹּא (מז) נֶאֱנַס מִשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ וְשֶׁהוּא חַיָּב לִתֵּן לוֹ פִּקְדוֹנוֹ אוֹ דָּמָיו וְכַיּוֹצֵא בָזֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ''ק דִּמְצִיעָא וּב''י סִימָן ע''ה בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ''א) . מִיהוּ, לְכַתְּחִלָּה אוֹמְרִים לוֹ לְבָרֵר דְּבָרָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְמַטָּה סָעִיף כ''ה וּלְקַמָּן רֵישׁ סִימָן ע''ה. וְהָא דְיָכוֹל לִטְעֹן עַל מַה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ, הַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר שֶׁזֶּה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חַיָּב לוֹ מָמוֹן; אֲבָל לֹא יוּכַל לְהַחֲזִיק בַּמֶּה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ עַד שֶׁחֲבֵרוֹ יִתֵּן לוֹ פְּטוּרִים אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאַר תְּבִיעוֹת, כִּי אֵין זֶה שַׁיָּךְ לָזֶה (מהרי''ו סִימָן כ''א וְל''ה) . וְכָל מִי שֶׁיּוּכַל לִטְעֹן עַל מַה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ, אֵין לוֹ זְכוּת בּוֹ רַק מִשְּׁעַת הַעֲמָדָה (מח) בַדִּין וְאֵילָךְ, וְלֹא מִשְּׁעַת תְּפִיסָה; וְלָכֵן אִם נִתְיַקֵּר קֹדֶם הַעֲמָדָה בַדִּין, בִּרְשׁוּת מָרָא קַמָּא אַיְקָר (רִיבָ''שׁ סִימָן שצ''ו) . באר היטב (לט) בעיקר. כתב הש''ך וה''ה אם חלוקים בפחת המשכון צריך ג''כ לישבע בנק''ח ודלא כב''ח וע''ל ס''ב וסכ''ז. עכ''ל: (מ) בנק''ח כתב הב''ח ז''ל נרא' דאף למ''ש הרא''ש דאמרינן מגו לאפטורי משבוע' גבי שותפין בסי' צ''ג היינו דוקא כדי לפטרן לגמרי משבוע' אבל אם על כל פנים חייב שבוע' מוד' דאין אומרים מגו שלא להחמיר עליו בשבוע' כו' ע''כ ואגב חורפיה לא דק ואישתמיטתי' דברי הרא''ש דר''פ כל הנשבעין שהביא שם דברי הר''י הלוי ז''ל ע''ש דמוכח להדיא מדבריו דאין לחלק כדברי הב''ח אלא טעמא הוא כיון דלאו אגוף המשכון קטעין וע''ל ר''ס רצ''ו עכ''ל הש''ך: (מא) מעות. דדוק' חפץ שעומד להחזיר בעינו לבעליו מחשב המלו' כאילו בא להוצי' מהלו' מש''ה צריך לישבע שבוע' חמור' כדין נשבע ונוטל משא''כ מעות דלפ''ד המלו' יעמדו בידו בחובו שהלו' לו עכ''ל הסמ''ע וע' עוד שם ובש''ך מה שהביאו בשם הר''ן ומה שכתבו עליו וביארו דבריו. עיין שם: (מב) תחלה. פי' ולא אמרינן בכה''ג אין אדם מוריש לבניו ממון שלא יוכל לגבותו כ''א בשבוע' כמ''ש בסי' ק''ח דשאני זה שהוא כבר תחת יד אביהן לפרוע ממנו והב''י כתב ע''ז מיהו צריכין לישבע שבועת היורשים שלא פקדנו אבא ע''כ ור''ל אפי' לדעת הרא''ש והטור בסי' ס''ט ובס''ס ע''א דלא תקנו שבועת היורשים כ''א כשבאין להוציא מיורשי הלו' ע''ש עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך ונרא' דאף למ''ש בסי' ק''ח ס''ה דאין היורשים צריכין לישבע נגד הלו' אלא כשטוען אשתבעו לי היינו דוקא בשטר משום דאביהן גופיה לא הי' צריך לישבע משא''כ במשכון שגם אביהן הי' צריך לישבע בכל ענין א''כ גם הם צריכים לישבע בכל ענין שבוע' שלא פקדנו וע''ל סי' ק''ח סי''ב עכ''ל: (מג) נוטל. היינו בשבוע' בנק''ח. ש''ך: (מד) מלמד. פי' ותופס בשביל חוב אחר דאילו בשכר לימוד א''צ להחזיר כמ''ש בסמוך. סמ''ע: (מה) מיגו. כתב בתה''ד ס''ס שכ''א דה''ה דלא אבד מוחזקות שלו ע''ש ונ''מ בספק שבשטר דמהני תפיס' אפי' לית ליה מגו כמ''ש בסי' מ''ב ס''ח או פלוגתא דרבוותא ושאר ספיקא דדינא וכה''ג ודוק. ש''ך: (מו) פקדון. כתב הש''ך דהרב לא ביאר על נכון דפשיטא דהיינו דוקא בהלוא' יכול לטעון על המעות שתחת ידו כך בסתם שאינו חייב לו כלום אבל בפקדון אין הנפקד יכול לתפסו ולישבע בסתם משום דמאן שם ליה וה''ה במשכון וכ''כ הריב''ש סי' שצ''ו והוסיף עוד דאפי' חייב לו חטים שהלו' לו לא מצי למתפס בסתם שהרי צריכין שומא וע' בתשובת מהראנ''ח סי' קי''ג וגם בהלוא' אם יש לאחד עדית ובינונית ולאחד זיבורית דהוי דינא דזה גוב' וזה גוב' כמ''ש סי' פ''ה ס''ג אינו יכול לישבע בסתם כ''כ הב''י בסי' ע''ה מיהו היינו כשזה שרוצ' לטעון בסתם יש לו עדית ובינונית וחבירו התובעו יש לו זיבורית אבל אם הוא להפך פשיטא דמצי למטען בסתם שאינו חייב לו כלום וק''ל. עכ''ל: (מז) נאנס. כתב הסמ''ע דהיינו כשהנפקד טוען שנאנס צריך שיהא ברור לו שלא נאנס אבל אם טוען להד''ם הרי מודה שלא נאנס דכל האומר שלא הפקיד ה''ל כאילו אמר שלא נאנס ויכול זה לישבע שאינו חייב לו כלום: (מח) בדין. ע' בריב''ש שם דכתב דהיינו לאחר שומת ב''ד כדלקמן סי' ע''ג סט''ו ע''ש שהאריך בזה. ש''ך:
יח וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין יָכוֹל לִטְעֹן: לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, אוֹ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, אוֹ: הֶחֱזַרְתִּיו לְךָ, נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה שֶׁלֹּא הִלְוָהוּ אֶלָּא שֶׁקֶל, וּפוֹרֵעַ לוֹ (מט) וְנוֹטֵל מַשְׁכּוֹנוֹ. כֵּיצַד, דְּבָרִים שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאֵין עֵדִים לוֹמַר (נ) הֵיאַךְ בָּאוּ לְיָדוֹ, אֲפִלּוּ רָאוּ עֵדִים (נא) עַתָּה בְיָדוֹ, נֶאֱמָן לוֹמַר: לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי. וְכֵן אֲפִלּוּ דְבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אוֹ שֶׁאֵין עֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁבָּאוּ לְיָדוֹ בְּתוֹרַת שְׁאֵלָה, וְאֵין עֵדִים שֶׁרָאוּ עַתָּה בְּיָדוֹ, יָכוֹל לוֹמַר: הֶחֱזַרְתִּים לְךָ, אוֹ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, אִם אֵין עֵדִים (נב) שֶׁמְּסָרָם לְיָדוֹ. אֲבָל דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְיֵשׁ עֵדִים (נג) שֶׁרָאוּהוּ עַתָּה בְּיָדוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לָקוּחַ הוּא בְיָדִי, אוֹ: הֶחֱזַרְתִּים לְךָ. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעֵינָן שֶׁרָאוּ הָעֵדִים בְּשָׁעָה שֶׁתְּבָעוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא שֶׁרָאוּ קֹדֶם לָכֵן בְּיָדוֹ וְטָעַן אָז שֶׁהֵן (נד) מְכוּרִין בְּיָדוֹ, אוֹ טַעֲנָה אַחֶרֶת שֶׁאֵינָן רְאוּיִים לְהַחֲזִיר לְפִי אוֹתָהּ טַעֲנָה, דְּמֵעַתָּה אֵין לוֹ מִגּוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר: הֶחֱזַרְתִּים, דַּאֲנָן (נה) סַהֲדֵי שֶׁלֹּא הֶחֱזִירָם. וְכֵן אִם הוּא מְפֻרְסָם שֶׁהוּא בְיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּאן עֵדִים שֶׁרָאוּ בְיָדוֹ, לֹא יוּכַל לוֹמַר: לְקוּחִים הֵם בְּיָדִי, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִגּוֹ דְיוּכַל לוֹמַר: הֶחֱזַרְתִּים, דְּיָרֵא לְשַׁנּוֹת הַיָּדוּעַ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י סוֹף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) . וַאֲפִלּוּ אָמַר בְּשָׁעָה שֶׁרָאוּ עֵדִים, שֶׁחַיָּב לוֹ כָּךְ וְכָךְ כְּמוֹ שֶׁטּוֹעֵן עַכְשָׁיו בְּבֵית דִּין, לֹא מְהֵימָן (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ק''ו סִימָן ב') . וְדַוְקָא שֶׁרָאוּהוּ עֵדִים (נו) קֹדֶם שֶׁתְּבָעוֹ בְּבֵית דִּין, אֲבָל אִם רָאוּהוּ אַחַר שֶׁנָּפְלוּ הַטְּעָנוֹת וְהַמַּחֲלֹקֹת בֵּינֵיהֶם בְּבֵית דִּין, לֹא אָבַד הַמִּגּוֹ שֶׁלּוֹ וְנֶאֱמָן בַּמֶּה שֶׁטּוֹעֵן לְקוּחִים אוֹ הֶחֱזַרְתִּים, דְּהוֹלְכִים בָּזֶה אַחַר שְׁעַת טַעֲנָה בְּבֵית דִּין (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן פ''ד) . וְאִם יֵשׁ עֵד (נז) אֶחָד בָּזֶה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן, דְּהָוֵי לֵהּ מְחֻיָּב לִשָּׁבַע לְהַכְחִישׁ הָעֵד, וְאֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁהֲרֵי מוֹדֶה לוֹ רַק טוֹעֵן טַעֲנָה אַחֶרֶת לִפָּטֵר עַצְמוֹ, וְהָוָה לֵהּ מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם (תְּשׁוּבוֹת הַנַּ''ל), כְּדִלְקַמָּן סִימָן ע''ה (סָעִיף י''ג) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמַּלְוֶה נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתקצ''ח וְסִי' אֶלֶף מ') . וְהַסְכָּמַת בַּעַל הַמְחַבֵּר כַּסְּבָרָא (נח) הָרִאשׁוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף כ''ג. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע''ה סָעִיף י''ג. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ''ח כָּתַבְתִּי אִם אָדָם יוּכַל לִטְעֹן עַל מַה שֶּׁתַּחַת יָדוֹ מֵחֲמַת אַחֵר וְלֹא מֵחֲמַת זֶה שֶׁנְּתָנוֹ בְיָדוֹ. וְהָא דְאָדָם יוּכַל לִטְעֹן: לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, אוֹ: הִלְוֵיתִי עָלָיו, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁהַחֵפֶץ תַּחַת יָדוֹ, אֲבָל רְאוּבֵן שֶׁהִפְקִיד דָּבָר אֵצֶל שִׁמְעוֹן, וְלֵוִי הֵבִיא עֵדִים שֶׁהוּא (נט) שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁשִּׁמְעוֹן מוֹדֶה לוֹ, וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן שֶׁרְאוּבֵן חַיָּב לוֹ עָלָיו, אֵין רְאוּבֵן נֶאֱמָן (לוֹמַר) שֶׁלְּקָחוֹ מִלֵּוִי. אֲבָל אִם שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁרְאוּבֵן לְקָחוֹ מִלֵּוִי, נֶאֱמָן, בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא לְקָחוֹ מִלֵּוִי וְאָז הָיָה נֶאֱמָן הוֹאִיל וְלֵיכָּא עֵדִים כֵּיצַד בָּא לְיָדוֹ אוֹ שֶׁלֹּא רָאוּ בְּיָדוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א) . וְאִם אֵינוֹ טוֹעֵן לָקוּחַ הוּא (ס) בְּיָדִי, רַק שֶׁרְאוּבֵן נָתַן לוֹ שֶׁל לֵוִי לְמַשְׁכּוֹן, ע''ל סִימָן שנ''ו שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹתוֹ מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְעַיֵּן עוֹד מֵאֵלּוּ הַדִּינִין סִימָן קל''ג. באר היטב (מט) ונוטל. הלשון מהופך דהדין הוא שנוטל הלו' מתחל' משכונו ואח''כ נשבע היסת וכ''כ הרמב''ם להדיא ופשוט הוא. שם: (נ) היאך. אפי' ראו שבא לידו מיד הלו' אם אינן יודעים באיז' אופן בא לידו אם בפקדון או במשכון או במכיר' או במתנ' נאמן לטעון מכרת או נתת לי וכמ''ש הט''ו בסי' קל''ג ס''ס ב' ואם כן נאמן גם כן לטעון עליו עד כדי דמיו. שם: (נא) עתה. כתב הרמב''ם ז''ל כל שהוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר אפי' באו עדים והעידו שהשאילו או השכירו זה אין מבטלין בהן חזקתן ע''כ וכתב הב''ח שדבריו תמוהין דפשיטא דלא אזלינן בתר חזקה במקום עדים ואפשר ליישב דה''ק אע''פ שהעידו שהשאילו כו' מסתמ' ודאי החזירו לבעליו ויכול לטעון דחזר ולקחו אח''כ כו' ע''ש דסיים ומ''מ כל הפוסקים חולקים עליו ולא דק דמ''ש הרמב''ם אם באו עדים כו' ר''ל שמעידים שהשאילו או השכירו לאחר אבל אינם מעידים שהשאילו לזה וכ''מ להדי' בה' המגיד והוא פשוט והדין דין אמת ואין חולק עליו וזה ברור. שם: (נב) שמסרם. כתב הסמ''ע וגם לא ראו עתה בידו דע''ז קאי ואז אף אם הוד' אח''כ דיש בידו וטוען עליהם בכדי דמיהן נאמן במגו דלהד''ם או החזרתי אבל בראו בידו והכירוהו לא שייך לא טענת החזרתי ולא להד''ם ועמ''ש בסי' ס''ד למה אמרינן מגו דלהד''ם או החזרתי הא אי הוה טען כן לא הי' יכול להראותו ע''ש ובסי' קל''ג עכ''ל והש''ך כת' בשם בעה''ת ז''ל אבל דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אף ע''פ שמסרם לו בעדים א''נ שאין עשוין להשאיל ולהשכיר ואיכ' סהדי דאושליה ניהליה וראה כו' אינו נאמן לטעון לקוח או משכון אלא זה נוטל כליו ונשבע היסת ובס' ג''ת הקש' דאי איכ' סהדי כו' אמאי ישבע הלו' היסת שאינו משכון הרי יש לו עדים כו' ע''ש שהאריך והניח בקושי' ול''נ דלק''מ דהא בדברים העשוים כו' נמי תיקשי לדידיה כיון דמהני החזק' להוצי' ממון אמאי לא תיהני לפטרו משבוע' אלא ודאי דחזק' זו או עדים לא מהני רק דלא ליהוי המלו' מוחזק אבל מ''מ יכול להיות שאח''כ הלו' עליהן דלא יהא אלא תביעת בע''פ ג''כ צריך הלו' לישבע. עכ''ל: (נג) שראוהו. נרא' דהיינו שמכירים העדים הכלים ויודעים בבירור שזה הכלי הי' של הלו' אבל אם אינם יודעים בבירור אף שראו בידו כלי כזה שתובעו אפ''ה אין מחייבין את המלו' להוציאו ולהראותו בב''ד כדי להכירו על פי הסימנים שנתן הלו' וכמ''ש המחבר בסי' רצ''ז עכ''ל סמ''ע וכתב הש''ך בשם הג''ה אשר''י וז''ל אי שויא ראה מוציא ראובן ירושתו מיד שמעון מטעם שעשוי להשאיל ולהשכיר אע''פ שראובן אינו יודע אם שאול הוא בידו או לקוח מאביו מבטל חזקת המחזיק וע''ל סי' קמ''ו ס''כ ומשמע דכ''ש אם יש לו עדים שהשאילו אביו אע''פ שאינו יודע אם לקחו אח''כ אם ראו עתה ביד שמעון מוציא ירושתו אפילו בדבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר וכ''מ בבעה''ת דאי איכ' עדים וראה מוציאין מידו מה שתפס ומחזירו ליתומים כו' ומביאו ב''י בסי' ק''י וכן משמע בשאר פוסקים שם. עכ''ל: (נד) מכורין. כתב הש''ך דמיירי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר והלכך כשטוען אז שהן מכורין לא הי' נאמן אבל בדברים שאין עשוין כו' אע''פ שראו העדים מתחל' מ''מ הרי בשעת ראייתן טען מכורין וא''כ כשטוען עתה כך וכך יש לי עליו נאמן עד כדי דמיו במגו שהי' עומד בטענת לקוח וע' בתשובת מבי''ט ח''א סי' ב' תשובת הר''י בי רב. וגם בדברים העשוין להשאיל אם עומד בטענתו ראשונ' שהוא לקוח בידו נאמן דאל''כ אין לך אדם שלוקח מחבירו כלים העשוין להשאיל ולהשכיר דמי שהי' החפץ שלו משוי ליה ראה וכשיטעון זה האמת שלקחו יתחייב להחזירו עכ''ל וע''ש: (נה) סהדי. ואפי' טוען בפירוש החזרתי לך אינו נאמן מיהו ר''י תמה על זה היאך מפורסם כ''כ שלא יכול לטעון החזרתי וא''כ נאמן לטעון כן או לקוח ושאר טענות במגו דהחזרתי ע''ש ותמוה על הרמ''א שכתב בפשיטות דלא כר''י ואולי במ''ש בריש ההג''ה י''א דלא בעינן וכו' כוון לזה דאם הדבר מפורסם ור''ל דלאו כ''ע מודים בזה וע' בתשובת מהרי''ט סי' ט' וסי' ק''ה עכ''ל הש''ך: (נו) קודם. וה''ה אם ראוהו הב''ד קודם שנפלו הטענות ומחלוקת ביניהם כ''כ הריב''ש סי' שמ''ה ע''ש וכה''ג כתב בתשו' מהר''מ אלשקאר סי' קכ''א בשם הר''י הלוי והרמב''ם וז''ל דיינינן בכל יום דלא הוי מגו אלא אם הסמיך דבריו ולא הפסיק כגון שהוצי' בגד מתח''י ואמר זה של פלוני הוא ויש לי עליו כך וכך זה ודאי הוי מגו אבל אם אחר שאמר שהבגד של פלו' הוא שתק ואמרו לו כיון שהודית החזר לו את שלו ואז אמר דיש לו עליו כו' לא הוי מגו אלא מחזיר הבגד ואינו נוטל כלום ע''כ וע''ש וע''ל סי' פ'. ש''ך: (נז) אחד. לכאור' משמע דקאי אדלעיל שראו עדים עתה בידו ע''ז קאמר דאם יש עד א' שרא' עתה בידו י''א כו' והוא תימא דבהא ודאי לכ''ע הוי משואיל''מ ולא קאמר הרשב''א בתשוב' אלא כשהעד מעיד שבא לידו בתורת משכון רק שאינו יודע כמה הלו' דכיון שמעיד שבדין בא לידו לא הוי משואיל''מ וכן מחלק הרמ''א גופי' בסי' ע''ה סי''ג וצ''ל דכאן נמי מיירי כה''ג שהעד מעיד שבתורת משכון בא לידו ומ''מ אין דברי הרב מדוקדקים במ''ש ואם יש עד א' בזה כו' דהא גם בב' עדים הדין כן דלסבר' האחרונ' המלו' נשבע ונוטל ולסבר' הראשונ' חייב להחזיר ואם בא לומר רבות' דאפי' בע''א ה''ל משואיל''מ זה לא שייך כאן אלא בסי' ע''ה ששם עיקר דין זה וכבר כתבו הרמ''א שם עכ''ל הש''ך (גם הט''ז השיג על הרב בזה ע''ש) וע''ל סי' רע''ז ס''ז: (נח) הראשונ'. והש''ך כתב דנרא' עיקר כסבר' האחרונ' ודליכ' מאן דפליג בהא ע''ש: (נט) שלו. אפי' אין העדים יודעים שעדיין הוא שלו וע''ל סי' צ''ט. סמ''ע: (ס) בידו. ע' בש''ך שהשיג על הסמ''ע במה שגורס בידו ומפרש שאינו טוען לקוח אלא שנתן לו למשכון וזה אינו דהא הרמ''א כתב שחייב לפדותו מפני תקה''ש ובזה אין חילוק בין שטוען לקוח או למשכון כמ''ש בסי' שנ''ו אלא נרא' דצריך לגרוס בידי כמו שהוא בכל הספרים וה''פ ואם אינו טוען לקוח הוא בידי כדי להחזיק גוף החפץ רק שטוען סתם שראובן נתן לו של לוי למשכון והוא לא ידע שהפקידו בידו והלו' לו עליו או שטען ששמעון מכרו לו ואינו חפץ בגוף הדבר רק להחזיר לו דמי המכיר' חייב לוי לפדותו או להחזיר לו מעותיו שנתן בעדו מפני תקנת השוק עכ''ל וע' עוד שם במה שהשיג על הרמ''א דדבריו סתומים והוא ביאר ע''פ תשו' הרשב''א שממנו מקור דינים אלו. ע''ש:
יט דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, לְהָרַמְבַּ''ם הַיְנוּ כֵּלִים שֶׁתְּחִלַּת עֲשִׂיָּתָם לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. וּלְהָרִי''ף וְר''ת כָּל כְּלִי שֶׁמַּקְפִּידִים עָלָיו לְהַשְׁאִילוֹ מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתוֹ אוֹ שֶׁמִּתְקַלְקֵל, הוּא דָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. (סא) וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים, דַּרְכָּן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה שֶׁהַחֵפֶץ בְּיָדוֹ רָגִיל אֵצֶל בַּעַל הַחֵפֶץ, וְגַם שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל הַחֵפֶץ רָגִיל לְהַשְׁאִיל כֵּלָיו לַאֲחֵרִים. הגה: וְזֶה הַכֹּל תָּלוּי בְּאַהֲבַת הָאִישׁ וְשִׂנְאָתוֹ, וּלְפִי מִנְהַג הַמָּקוֹם, וּלְפִי רְאוֹת עֵינֵי הַדַּיָּן לְפִי מַה שֶּׁהַתּוֹבֵעַ וְהַנִּתְבָּע הֵם בְּנֵי אָדָם (טוּר) . באר היטב (סא) ושאר. פירוש דמצד עצמן אמרינן בהו שעומדין להשאיל ולהשכיר אלא שרואין באומדן דעת של בעל הכלי ועל זה שטוען שהשאילו לאפוקי מהרמב''ם דס''ל שהכלי מצד עצמו אין אומרים בו שעשוי להשאיל כי אם בעשוי לכך. סמ''ע:
כ הַמֻּחְזָק בְּמַשְׁכּוֹן שֶׁלֹּא בְעֵדִים, שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן עָלָיו עַד כְּדֵי דָמָיו, אִם אֵינוֹ שָׁוֶה לְשׁוּמַת הַבְּקִיאִים הַחֵצִי שֶׁהוּא טוֹעֵן עָלָיו, וְאוֹמֵר: אֲנִי אֶטְּלֶנּוּ בְּחוֹבִי לְפִי שֶׁהוּא שָׁוֶה בְעֵינַי כְּדֵי חוֹבִי, וְהָאַחֵר כּוֹפֵר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם, וְאוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי חַיָּב לוֹ אֲנִי רוֹצֶה לְסַלְּקוֹ בְּדָמִים שֶׁהוּא שָׁוֶה לִשְׁאַר בְּנֵי אָדָם, הַדִּין עִם בַּעַל הַכְּלִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַדִּין עִם (סב) הַמַּחֲזִיק (טוּר), (סג) וְנִרְאֶה לִי, דְּהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. באר היטב (סב) המחזיק. כתב הסמ''ע הטעם דכל מלו' על המשכון יותר מדמי שויו מסתמ' מתחלת ההלוא' הי' דעתו שאם לא יפדנו יחזיקנו בדמי הלוא' לפי שהי' חביב בעיניו ובכה''ג מיירי כאן וכשם שמועיל תפיסתו לטעון עליו כדי דמיו כך מועיל שנאמן לומר דכך הית' כונתו ע''כ וטעם זה אינו נכון לענ''ד דלפ''ז אם אינו טוען שלכך כוון וכ''ש בתופס עכשיו בחובו ולא הלו' עליו מתחל' הדין עם בעל הכלי וזה אינו דהא הבע''ת הביא ראי' מהני עזים דאכלי חושלי כו' אם אומר אני אקח העזים בק' כו' אלא הטעם דאילו טען לקוח הי' מחזיק הכלי גם עתה נאמן שחייב לו יותר מדמיו וא''צ להחזירו עד שיתן לו כפי מה שטוען וע''ל סי' קט''ו ס''ס א' מ''ש שם ונרא' דמ''מ צריך המחזיק לישבע בנק''ח עכ''ל הש''ך (והט''ז כתב דנ''ל דהכא מיירי במידי דצריך שומא וכן מור' הלשון לשומת הבקיאים אבל בדבר הידוע שומתו ומצוי אצל כל אדם אין לטעון יותר מדמיו ע''ש): (סג) הראי'. כ' הש''ך דהיינו דוקא היכא דאית למלו' מגו אז הדין עמו ומ''ש הרב דהמע''ה ר''ל כיון דאין הכרע' בין ב' הדעות המע''ה ונ''מ דאם הדר הלו' ותפסו אפי' בעדים אף דצריך לשלם מה ששוה כיון שתפסו בעדים מ''מ יכול להחזיק הכלי ובס' ת''ח רצה להוכיח מסוגית הש''ס גבי דכי לא מסיק שיעור ארעא ושבחה דיהיב ליה זוזי ללוקח ומסלק ליה דכאן אפי' אין המלו' מוחזק במשכון אין הלו' יכול לסלקו בפחות ממה שטען עליו ע''ש ול''נ דשאני התם כיון דלית ליה זוזי והקרקע שוה כדי כל החוב וכמ''ש בסי' קט''ו ס''ו ע''ש ועוד דשאני הכא כיון דאינו חייב לו בודאי ודו''ק. עכ''ל:
כא אֵין חֶזְקַת הַמַּחֲזִיק מוֹעֶלֶת לִטְעֹן עָלָיו כְּדֵי דָמָיו אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ מֵעַצְמוֹ וְהוּא עוֹמֵד תַּחַת יַד הַבְּעָלִים, כְּגוֹן מִטַּלְטְלִים, אוֹ עֶבֶד קָטָן שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, וּבְהֵמָה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת בְּיַד הָרוֹעֶה, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא שָׁמוּר בְּיַד בְּעָלָיו וְזֶה מֻחְזָק בּוֹ, נֶאֱמָן לִטְעֹן עָלָיו עַד כְּדֵי דָמָיו. אֲבָל עֲבָדִים גְּדוֹלִים וּבְהֵמָה שֶׁאֵינָה מְסוּרָה לְרוֹעֶה, אֶלָּא מֵעַצְמָהּ הוֹלֶכֶת וְרוֹעָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: (סד) לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי, אוֹ: מַשְׁכּוֹן הוּא בְּיָדִי, אֶלָּא כְּשֶׁיָּבִיא הָאֶחָד עֵדִים שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ, יַחֲזִיר לוֹ הָעֶבֶד וּבְהֵמָה, וְהוּא יִשָּׁבַע לוֹ שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא מִשְׁכֵּן לוֹ כְּלוּם, לְפִי שֶׁאֵין תְּפִיסָתָן תְּפִיסָה, שֶׁמֵּעַצְמָם הוֹלְכִים אָנֶה וָאָנָה, וּבְכָל מָקוֹם בִּרְשׁוּת בְּעָלִים הֵם. וְאִם (סה) הֶחֱזִיק בָּהֶם שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיֵשׁ לוֹ עֵדִים בְּכָךְ, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁלְּקָחָן מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁמְּסָרָם לוֹ (סו) בְּחוֹבוֹ. באר היטב (סד) לקוח. היינו בדאיכא עדי ראה דדין אלו כדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אבל היכא דליכא עדי ראה כיון דנאמן לטעון להד''ם או החזרתי נאמן ג''כ לטעון לקוח או משכון הוא בידי במגו כן נ''ל. ש''ך: (סה) החזיק. משמע דקאי גם אבהמ' דמהני חזקת ג''ש וכתב בסמ''ע דהמחבר סמך אמ''ש ססי' קל''ה דבבהמ' לא מהני חזקת ג''ש ועמ''ש שם דאדרבא העיקר בש''ס ופוסקים דגם בבהמ' מהני חזקת ג' שנים ושגם דעת המחבר כן וכמו שנרא' מדבריו אלו שבכאן ע''ש. שם: (סו) בחובו. אבל אם טוען משכון הוא בידי כל השלש שנים צריך לישבע בנק''ח כ''כ הב''ח. שם:
כב אִם הַמַּלְוֶה כּוֹפֵר בַּמַּשְׁכּוֹן, וּשְׁנֵיהֶם מוֹדִים בַּהַלְוָאָה, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה הֶסֵת שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן, וְהַלּוֶֹה יִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁהוּא תּוֹפֵס מִשֶּׁלּוֹ כְּנֶגֶד חוֹבוֹ אוֹ יוֹתֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁוֶה יוֹתֵר, נִפְטָר הַמַּלְוֶה מִמֶּנּוּ, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע עָלָיו. וְאִם הָיָה שָׁוֶה פָּחוֹת, (סז) נִשְׁבָּע שֶׁמַּשְׁכּוֹנוֹ הָיָה שָׁוֶה כָּךְ וְכָךְ, וִישַׁלֵּם הַשְּׁאָר. באר היטב (סז) נשבע. היינו ש''ד דזה הוה מוד' במקצת ממש ואינו חשוב כהילך כיון שאין המלו' מוד' במשכון ודלא כב''ח ששגג בזה. שם:
כג רְאוּבֵן שֶׁלָּוָה מִשִּׁמְעוֹן עֲשָׂרָה דִינָרִים עַל מַשְׁכּוֹן, וְהָיָה עֵד אֶחָד בַּדָּבָר שֶׁיָּדַע הַמַּשְׁכּוֹן וְהַחוֹב, אֲבָל לֹא יָדַע כַּמָּה הָיָה הַחוֹב, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר שֶׁעֶשְׂרִים דִּינָרִין הִלְוָה לוֹ, אִם הוֹצִיא שִׁמְעוֹן הַמַּשְׁכּוֹן לִפְנֵי בֵית דִּין אוֹ בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁנָּפְלָה הַכְחָשָׁה בֵינֵיהֶם, הַדִּין עִם רְאוּבֵן, (סח) וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּאן עֵד אֶחָד, מְחַיְּבוֹ שְׁבוּעָה, וַהֲרֵי הוּא מוֹדֶה לְדִבְרֵי הָעֵד וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, הִלְכָּךְ, מַחֲזִיר הַמַּשְׁכּוֹן, וְיָבִיא רְאָיָה עַל הַמָּעוֹת, וְיִטֹּל, וְיִשָּׁבַע רְאוּבֵן (סט) הֶסֵת עַל הָעֲשָׂרָה שֶׁהוּא כּוֹפֵר בָּהֶם. אֲבָל אִם קֹדֶם שֶׁהוֹצִיא שִׁמְעוֹן הַמַּשְׁכּוֹן בְּבֵית דִּין נָפַל הַמַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, שִׁמְעוֹן נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְנוֹטֵל. באר היטב (סח) וכיון. כ' הסמ''ע דצ''ל דכיון והוא נתינת טעם דכיון דיש עד א' דבתורת משכון בא לידו וגם עכשיו קודם שירדו לדין ראוהו בידו ה''ל עדים וראה ותו לית ליה מגו דלקוח או החזרתי ואע''ג דאין כאן אלא ע''א שמעיד שבא לידו בתורת משכון מ''מ כיון שהוא עצמו מוד' בכך ה''ל דברי העד א' כאילו העידו שנים כן והש''ך כת' דהרשב''א חולק וס''ל דהמלו' נאמן בשבוע' והביא הרמ''ה דעתו לעיל סי''ח ובתשובת הרב סי' פ''ז כתב ז''ל ואע''ג דבתשובת הרמב''ן לא משמע כן מ''מ אין להוציא ממון נגד הרשב''א ע''ש ועוד נ''ל דליכא פלוגת' בהא דידוע דתשובת הרמב''ן הם תשובת הרשב''א רק שהמדפיסים טעו וכמ''ש ג''כ הב''י בהקדמת ספרו ואם כן נרא' דהרשב''א גופי' חזר בו וליכ' מאן דס''ל דחייב להחזיר המשכון והכי נקטינן דהמלו' נשבע ונוטל עכ''ל וע''ש דמביא עוד ראי' לדבריו מדברי הרמב''ם ובעה''ת ע''ש: (סט) היסת. משום דהמשכון הילך הוא ולפ''ז מיירי שלא נטל המשכון עדיין ומכל מקום א''צ לישבע אלא היסת דכיון דשמעון אינו מביא ראי' הרי הוא של ראובן וה''ל טענת שמעון כתיבת בע''פ דא''צ אלא היסת או י''ל דמיירי שמשלם לו מיד העשר' דמוד' דה''ל הילך. ש''ך:
כד רְאוּבֵן שֶׁלָּוָה מִשִּׁמְעוֹן שִׁבְעָה דִינָרִים עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ: פְּרַעְתִּיךָ פַּעַם אֶחָד שְׁנֵי דִינָרִים וּפַעַם שֵׁנִית שְׁנֵי דִינָרִים וּפַעַם שְׁלִישִׁית דִּינָר, וְהֵשִׁיב שִׁמְעוֹן: אֵינִי זוֹכֵר אֶלָּא מֵהַדִּינָר לְבַד, הַדִּין עִם רְאוּבֵן, מִפְּנֵי שֶׁגּוּף הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁלּוֹ, וְנִמְצָא כְּשֶׁהוּא תוֹבֵעַ מַשְׁכּוֹנוֹ שִׁמְעוֹן מְשִׁיבוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי עָלָיו שׁוּם דָּבָר מִסָפֵק, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִתְבֹּעַ מִסָפֵק בְּנִכְסֵי רְאוּבֵן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף י''ד.
כה הַתּוֹפֵס חֵפֶץ מֵחֲבֵרוֹ, וְטוֹעֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו עַד כְּדֵי דָמָיו מֵעֵסֶק מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁבֵּינֵיהֶם, צָרִיךְ לְבָרֵר הֵיאַךְ נִתְחַיֵּב לוֹ, מִשּׁוּם דִּנְפִישֵׁי רַמָּאֵי, וְאוּלַי מִתּוֹךְ דְּבָרָיו יִתְבָּרֵר רַמָּאוּתוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף י''ז וּלְקַמָּן סִימָן ע''ה.
כו מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן מֵחֲבֵרוֹ, וְדוֹחֲקוֹ לִפְדּוֹתוֹ, וְאָמַר לוֹ הַלָּה: יְהֵא הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁלְּךָ, לֹא קָנִי, דִּדְחוּיֵי (ע) מַדְחִי לֵהּ. באר היטב (ע) מדחי. צ''ע בדין זה דהנ''י הוציא כן ממאי דס''ל גבי פועל דאם א''ל טול מה שעשית בשכרך דיכול לחזור בו כ''ז דלא פנינהו ודלא כהרשב''א משום דדחויי מדחי והרי הט''ו גופיה חולקים בזה בסי' של''ו ס''ב וס''ל כהרשב''א דאם הוא ברשות הפועל א''י לחזור בו וא''כ נרא' דה''ה הכא גבי משכון ודוחק לחלק בין פועל להך דהכא ועוד דהא בנ''י שם תלה זה בזה וכת' להדי' דלהרשב''א אם חזר בעל המשכון אח''כ על משכונו אין שומעין לו ע''ש וצל''ע. שם:
כז מַשְׁכּוֹן שֶׁנִּפְחֲתוּ דָמָיו בְּיַד הַמַּלְוֶה, וְטוֹעֵן הַלּוֶֹה: בָּרִי לִי שֶׁנִּפְחַת מֵחֲמַת שֶׁנִּרְקַב אוֹ אֲכָלוּהוּ עַכְבָּרִים אוֹ עָשׁ, אִם טוֹעֵן הַמַּלְוֶה שֶׁשְּׁמָרוֹ בְּמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּר מֵעַכְבָּרִים וְרִקָּבוֹן וְנִעֲרוֹ כָּרָאוּי, אִם כֵּן אָנוּס הוּא, וְנִשְׁבַּע הֶסֵת שֶׁהוּא כִּדְבָרָיו, (עא) וְנִפְטָר. וְאִם מוֹדֶה שֶׁלֹּא שָׂם אוֹתוֹ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר מֵעַכְבָּרִים, אוֹ לֹא נִעֲרוֹ כָּרָאוּי, חַיָּב לְשַׁלֵּם הַפְּחָת. וְאִם יֵשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, זֶה אוֹמֵר: נִפְחַת כָּךְ וְכָךְ, וְזֶה אוֹמֵר: לֹא נִפְחַת כָּל כָּךְ, אִם הַלּוֶֹה מוֹדֶה שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא כְּדֵי הַחוֹב, כְּגוֹן שֶׁהִלְוָהוּ עֶשְׂרִים וְהָיָה שָׁוֶה עֶשְׂרִים וְעַתָּה שָׁוֶה עֲשָׂרָה, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא ט''ו, וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ חֲמִשָּׁה, נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵת, וְנִפְטָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוֹדֶה מִקְצָת, שֶׁהֲרֵי הַמַּשְׁכּוֹן (עב) הֵילָךְ הוּא. אֲבָל הַמַּלְוֶה אֵינוֹ נִשְׁבָּע, שֶׁהֲרֵי גַם מִתְּחִלָּה לֹא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא כְּדֵי חוֹבוֹ. וְאִם מִתְּחִלָּה הָיָה שָׁוֵה יוֹתֵר מִכְּדֵי הַחוֹב, כְּגוֹן שֶׁטּוֹעֵן הַלּוֶֹה שֶׁהָיָה שָׁוֶה שְׁלֹשִׁים וְהִלְוָהוּ עֶשְׂרִים וְעַתָּה אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא ט''ו, וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ (עג) עֲשָׂרָה, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא כ''ה וְאֵין לוֹ לִתֵּן אֶלָּא חֲמִשָּׁה, נִשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא נִפְחַת אֶלָּא עֲשָׂרָה, וּמְנַכֶּה לוֹ חֲמִשָּׁה (עד) מִתּוֹכוֹ, וְהַשְּׁאָר גּוֹבֶה (עה) מֵהַמַּשְׁכּוֹן, שֶׁהוּא נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה עַד כְּדֵי דָמָיו. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁנִּפְחַת שָׁוֶה כְּדֵי הַחוֹב, וְהֵם חֲלוּקִים בַּפְּחָת, אוֹ שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה: אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה נִפְחַת, שֶׁנִּשְׁבָּע הַמַּלְוֶה שְׁבוּעַת (עו) הֶסֵת, (עז) וְנִפְטָר. באר היטב (עא) ונפטר. כת' הסמ''ע דמיירי שאין עדים בדבר ואילו רצה המלו' הי' אומר שהרקבון נעש' כבר והוא לא השגיח עליו ולא נעש' בביתו כלל ומש''ה נאמן במגו בהיסת דאל''כ הי' צריך לישבע שבוע' דאורייתא שנעש' אצלו באונס אפי' על טענת ספק דהלו' כדין כל שומר ועוד י''ל דלא חייב' התור' לישבע אלא כשטוען דומיא דמית' שכל' לגמרי משא''כ בכה''ג וכיון דאין להלו' טענת ברי אהמלו' לא חייבוהו התור' לישבע אספק ע''כ וכת' הש''ך דאין דבריו נ''ל דתירוץ הא' ודאי ליתא דהא מקור דין זה הוא מבעה''ת והוא ס''ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' וכ''פ המחבר בר''ס צ''ג ור''ס רצ''ו ואפי' להרמ''א שם ואמרינן מגו לאפטורי משבוע' אלא דשבועת שומרים ה''ט דהוי העז' ה''נ דמי ממש לזה דהא אילו טען דהרקבון הי' כבר הוי העז' ואם כונת הסמ''ע במ''ש ולא השגחתי עליו דר''ל דאינו יודע אם הרקבון הי' כבר דלא הוי העז' פשיטא דכה''ג לא הוי מגו וכמש''ל סי''ג בשם התוספות והר''ן. והתירוץ הב' ג''כ לא מסתבר כלל לחלק בין נאבד לנפחת מה שלא מצינו בשום מקום אלא נ''ל דמיירי שהלו' טוען ברי שנרקב בפשיעתו והלכך נשבע המלו' היסת דכל שבועת שומרים אינו אלא כשבעל החפץ טוען שמא דרחמנ' רמי שבוע' עליו שלא יהא כל אחד הולך וטוען אבד שהרי זה אינו יודע אם משקר אבל כשהבע''ד טוען ברי לא דחזק' אין אדם מעיז והשתא א''ש נמי מה שהקש' הסמ''ע אמ''ש הט''ו אח''כ נשבע שהוא כדבריו ונפטר דלאשמועינן רבות' שהלו' חייב ג''כ לשלם ע''פ שבועת המלו' כו' ולפמ''ש לק''מ דכיון שהלו' טוען ברי אינו חייב לשלם ע''פ שבועת המלו' עכ''ל וע' שם (גם הט''ז השיג על הסמ''ע בזה והוא יישב לחלק בין שבועת שומרים דליתא אלא במוד' שנפחת רק שטוען שנעש' באונס משא''כ כאן דאינו מוד' או אפי' אינו יודע אם יש פחת דאין עליו שבועת שומרים ע''כ והגאון ח''צ בהגהותיו שם כת' ז''ל נראין דברי הסמ''ע עיקר ולא מטעמי' אלא דס''ל לבעה''ת כמ''ש המחבר בסי' רצ''ד דביש עדים אינו נשבע אפי' שבוע' שלא פשעתי בה וכאן שאכלו עש או עכברים וכיוצא אנן סהדי שנעש' באונס רק דלא ידעינן אם פשע או לא מש''ה אינו נשבע אלא היסת וצריך טענת ברי שנפחת ודברי הש''ך אין ל' בעה''ת סובלים כלל גם עיקר דינו צ''ע. עכ''ל): (עב) הילך. כ' הסמ''ע הא דבר''ס פ''ז פסק המחבר דמשכון לא מיקרי הילך צ''ל דשאני הכא דלו' עליו מתחל' וקבלו במקום דמיו והש''ך כת' דבאמת הר''ן והנ''י מחלקין בכך אבל מכל מקום דין זה צל''ע כי נרא' להדי' דאזלי לשיטתם דס''ל דב''ח קונ' משכון אף (שלא) בשעת הלואתו וא''כ לפי שהוכחתי לעיל ס''ב דלא קי''ל כן אלא דשלא בשעת הלוא' אינו קונ' משכון ואינו עליו אלא ש''ח או ש''ש א''כ כיון דלא קני משכון לאו הילך הוא ומנה אין כאן משכון אין כאן כו' ע''ש דהבי' ראי' שהרמב''ם והפוסקים ס''ל כן ומסיק שכן נרא' עיקר: (עג) עשר'. והמשכון רוצ' להחליט בידו דאומר כיון שנפחת בפשיעתו אין כח ביד המלו' להזקיקו לטפל בו למכרו. סמ''ע: (עד) מתוכו. בטור כתוב מחובו והיא גירסא נכונ' בעיני יותר ועל דרך שכתבתי לפני זה. שם: (עה) מהמשכון. פי' הסמ''ע דאותן עשר' שנשאר לו חוב א''י לכוף להלו' לשלם לו במזומנים ושיקח משכונו אלא גוב' אותו מהמשכון אבל בהחמש' שמוד' לו ביתרון מחובו הדין עם המלו' דא''צ ליתן לו מזומנים אלא מנכ' מחובו והכלל שהמוחזק ידו על העליונ' והמע''ה עכ''ל ואין כן דעת הש''ך אלא דאם רוצ' המלו' יכול להחזיק גם שיעור החמש' עד שישלם לו הט''ו במזומנים דאף שנפחת אצלו מ''מ א''צ ליקח המשכון בחובו דלא יהא אלא שואל או מזיק בידים הא קי''ל דאין שמין אלא לגנב ולגזלן בלבד וכמ''ש בסי' שד''מ ור''ס ת''ג וע''ש: (עו) היסת. ז''ל הש''ך כת' הסמ''ע והב''ח הא דנשבע היסת ולא בנק''ח כדלעי' סי''ז היינו משום שאין מחולקים בסך ההלוא' רק בשיעור הפחת ע''ש באריכות ואין דבריהם נ''ל לדינ' דהא דבסי''ז צריך לישבע בנק''ח טעמ' הוא כיון דאינו טוען על גוף המשכון שהוא שלו אם כן מה בכך ס''ס לפ''ד הלו' אין מגיע לו כ''כ להתפרע מהמשכון וכיון דאינו טוען על גוף המשכון צריך לישבע בנק''ח כו' אלא נ''ל לפרש דברי בעה''ת דיש חילוק דאם כבר פרע הלו' להמלו' ואח''כ טוען ברי לי שנפחת המשכון תח''י המלו' בפשיעתו והי' שוה יותר מחובו ישבע המלו' היסת שלא נפחת בפשיעתו ומיפטר אבל אם עדיין לא פרעו ומחולקים במה שנפחת המשכון אז אם עוד שוה כשיעור החוב נשבע המלו' ש''ד וגוב' חובו מהמשכון ואם מוד' שפשע כו' וטוען שאעפ''כ צריך להשלים לו כי בתחלת ההלוא' לא הי' שוה כדי חובו בזה נשבע הלו' היסת ונפטר וכך צריך לפרש גם דברי הט''ו דלעולם היכא שבא המלו' לגבות חובו מהמשכון צריך לישבע בנק''ח ומ''ש בסוף דבריהם נשבע היסת מיירי שכבר החזיר המשכון ואה''נ דאם אין הלו' רוצ' לפדותו אף שעדיין שוה כדי חובו צריך המלו' לישבע בנק''ח כעין דאוריית' ואף אם לא תפרש דברי הט''ו כן מ''מ לענין דינא נ''ל כמ''ש והוא דין אמת וצדק וכן הסכימו עמי כמה בעלי הורא' ע''כ תוכן דברי הש''ך וע''ש: (עז) ונפטר. כתב הש''ך דיש לדקדק כיון שמוד' שנפחת ה''ל מוד' מקצת והוא אינו יודע כמה ה''ל משואיל''מ והסמ''ע פירש שהמלו' טוען איני יודע כמה נפחת כלל דיכול להיות שמעיקר' הי' כך נרקב וה''ל כאיני יודע אם הלויתני כו' ותיבת כמה דחוק לפירושו והגאון אמ''ו ז''ל כתב דנ''ל לפרש דאו שאמר כו' קאי אאם לא שוה כדי החוב שטוען המלו' דקודם הפחת אפשר הי' שוה כדי החוב ואינו יודע דאז נשבע שאינו יודע אם הוא חייב לו ע''כ ונכון הוא. עוד נ''ל דמעיקרא לק''מ דכיון דהלו' עכ''פ חייב לשלם מעותיו א''כ אף מה שמוד' שנפחת ה''ל הילך דהא הלו' חייב לו כנגדו ולפ''ז צ''ל דמיירי שהמלו' אינו חפץ במשכון רק מניחו בב''ד ורוצ' ליתנו ללו' אחר שישלם לו דאל''כ הרי אין הלו' חייב לו כלום ואין כאן הילך (והגאון ח''צ בהג''ה ט''ז כתב דא''צ לזה אלא אפי' בסתם פטור שהרי המשכון כ''ז שלא הגבוהו ב''ד ה''ל פקדון בעלמ' תדע דהא אם נאנס צריך הלו' לשלם לו חובו ובפקדון מוכח בהדי' רפ''ק דב''מ דה''ל הילך בכה''ג דא''ל קחנו בכ''מ שהוא כו' ע''ש) ולפי שמפשטן של דברים משמע שהמלו' גוב' מהמשכון עצמו לכך הוצרך הגאון אמ''ו ז''ל לפרש דאו שאומר כו' קאי אריש' ולענין הדין אלו ואלו דברי אלהים חיים עכ''ל:
כח מַלְוֶה אוֹמֵר: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְג' דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה וְיֵשׁ לִי אֶצְלְךָ דִּינָר, וְלֹוֶה אוֹמֵר: מָכַרְתִּי לְךָ בִּשְׁלֹשָׁה דִינָרִים וְלֹא נָתַתָּ לִי הַמָּעוֹת, וְתוֹבֵעַ אוֹתוֹ בָּהֶם, שְׁנֵיהֶם נִשְׁבָּעִים שְׁבוּעַת הֶסֵת, זֶה נִשְׁבָּע שֶׁמַּשְׁכּוֹן הוּא בְּיָדוֹ, וְזֶה נִשְׁבָּע שֶׁמְּכָרוֹ לוֹ. וְאִם רָצוּ (עח) לְהַפֵּךְ שְׁבוּעָתָם זֶה עַל זֶה, הוֹפְכִים. וְאִם הֵם חוֹלְקִים עַל הַהֶפֶךְ, זֶה אוֹמֵר: אֲנִי מְהַפְּכָהּ, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי מְהַפְּכָהּ, עוֹמֵד הַדָּבָר עַד שֶׁיִּתְרַצּוּ שְׁנֵיהֶם (שֶׁיִּתְרַצֶה אֶחָד מֵהֶן), וְאִם לֹא נִתְרַצּוּ, שְׁנֵיהֶם נִשְׁבָּעִים. באר היטב (עח) להפך. פירש הסמ''ע דהיינו שראובן אומר לשמעון עליך מוטל לישבע שמכור' בידי וליפטר השבע עוד שבועתי בהיפך שאינה ממושכנת בידי ואתן לך ג' דינרין או ששמעון אומר לראובן השבע כו' ועושין כן מפני חשש ערמה שיערים בשבוע' אחת והש''ך כתב דה''פ דראובן אומר עלי מוטל לישבע שמשכון הוא בידי איני רוצ' לישבע רק אני מהפך שאתה לבדך תשבע שמכרת לי ואתן לך ג' דנרין וכן שמעון אומר השבע אתה לבדך שמשכון הוא בידך בסלע ואתן לך דינר וכן ראיתי בב''ח שפירש כדברי ע''ש עכ''ל (גם הט''ז פי' כעין זה ע''ש):
כט מַלְוֶה שֶׁטּוֹעֵן שֶׁנֶּאֱבַד הַמַּשְׁכּוֹן בְּאֹנֶס, וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן: (עט) בָּרִי לִי שֶׁאַתָּה מְכַרְתּוֹ וְלָקַחְתָּ דָּמָיו, נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵת, (פ) וְנִפְטָר. באר היטב (עט) ברי. אבל אם לא הי' טוען ברי הי' המלו' נשבע שנאנס והי' גוב' חובו כדלעיל סי''ד. ש''ך: (פ) ונפטר. במגו שאין לך בידי כלום או פרעתיך כן כתב הטור ומשמע דהיכא דלית ליה מגו כגון שהוא מלו' בשטר או בעדים והתנ' שאל יפרענו אלא בעדים וכה''ג נשבע המלו' וגובה חובו ודלא כהסמ''ע שפירש בס''ב דאם אין לו מגו צריך הלו' לישבע שבוע' חמור' וז''א דכיון דלית ליה מגו למה יפטר מתשלומין ועוד מאי שייך שבוע' חמור' לכאן הא קי''ל דאין נשבעין ש''ח כ''א אותן הנשבעין בתורה ולא משלמין כגון מוד' מקצת וכיוצא בו או הנשבעין ונוטלין אלא ודאי כדפי' וכן משמע להדיא בבעה''ת שממנו מקור דין זה עכ''ל הש''ך:
ל רְאוּבֵן מִשְׁכֵּן מַשְׁכּוֹן בְּיַד שִׁמְעוֹן, וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וּמִשְׁכְּנוֹ לְלֵוִי אוֹ נָתַן לוֹ בְּמַתָּנָה מַה שֶּׁהָיָה לוֹ עָלָיו, (פא) וְנֶאֱנַס מִיַּד לֵוִי, וְתוֹבֵעַ רְאוּבֵן מַשְׁכּוֹנוֹ מִיַּד שִׁמְעוֹן וְאוֹמֵר כִּי סֶלַע הָיָה שָׁוֶה וְלֹא הִלְוָהוּ לוֹ עָלָיו אֶלָּא שְׁנֵי דִינָרִים וְשׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ שְׁנֵי דִינָרִים, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה דִינָרִים וְאֵינוֹ חַיָּב לוֹ אֶלָּא דִינָר, נִמְצָא (שִׁמְעוֹן) מוֹדֶה מִקְצָת וְצָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא הָיָה שָׁוֶה אֶלָּא ג' דִּינָרִים, גַּם צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁאֵינוֹ בִרְשׁוּתוֹ וְשֶׁנֶּאֱנַס, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׁבַע כֵּיוָן שֶׁלֹּא נֶאֱנַס בְּיָדוֹ, וְלֵוִי אֵינוֹ יָכוֹל לְפָטְרוֹ בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁנֶּאֱנַס, כִּי יֹאמַר: לֹא מְהֵימָן לִי לֵוִי, הִלְכָּךְ, הֲוָה לֵהּ שִׁמְעוֹן מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, (פב) וּמְשַׁלֵּם. וְכֵן הַדִּין אִם נִפְחַת הַמַּשְׁכּוֹן וְיֵשׁ מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם כַּמָּה שִׁעוּר פְּחִיתוּתוֹ, וּמוֹדֶה שִׁמְעוֹן שֶׁנִּפְחַת וְאֵינוֹ יוֹדֵע אִם הָיָה בְאֹנֶס אִם לָאו, הֲוָה לֵהּ (פג) מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע, וּמְשַׁלֵּם. וְאִם רָצָה לְהַחֲרִים עַל כָּל אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁמַּשְׁכּוֹנוֹ אֵינוֹ שָׁוֶה כְּמוֹ שֶׁטּוֹעֵן, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁשְּׁמָרוֹ לֵוִי כָּרָאוּי וְנֶאֱנַס (פד) מִמֶּנּוּ, נִפְטָר שִׁמְעוֹן. וַאֲפִלּוּ אֵין עֵדִים, אִם דֶּרֶךְ רְאוּבֵן לְהַפְקִיד פִּקְדוֹנוֹתָיו בְּיַד לֵוִי, יִשָּׁבַע לֵוִי שֶׁאֵינוֹ בִרְשׁוּתוֹ וְשֶׁנֶּאֱנַס מִמֶּנּוּ, וְנִפְטָר שִׁמְעוֹן. הגה: וְאִם פָּשַׁע לֵוִי וְנֶאֱבַד, וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, חַיָּב שִׁמְעוֹן לְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן שֶׁהוּא בַּעַל דָּבָר שֶׁל רְאוּבֵן, אַף עַל גַּב שֶׁרְאוּבֵן רָגִיל לְהַפְקִיד אֵצֶל לֵוִי (טוּר) . וְעַיֵּן (פה) לְקַמָּן סִימָן רצ''א. באר היטב (פא) ונאנס. דוקא להמחבר וסייעתו דלעיל ס''ב צריך נאנס אבל להי''א שם בהג''ה ה''ה נגנב או נאבד. ש''ך: (פב) ומשלם. כל תביעתו דהיינו ב' דינרין ואע''פ דשבועת מ''מ יכול לישבע דהא יודע מה שהי' שוה וזה אין סברא שישלם יותר משויו בשביל שא''י לישבע שאינו ברשותו ושלא פשע מ''מ כיון דג' שבועות הללו באין כאחד וא''י לישבע כולם דיינינן ליה כאילו אינו יכול לישבע גם שבועת מ''מ ונרא' דאפי' למ''ד היכא דיש גלגול שבוע' ובאחד א''י לישבע דלא אמרינן דצריך לשלם שניהם וכמ''ש הט''ו בסי' ע''ה סט''ו ע''ש הכא מודה דדיינינן ליה כחדא ובפריש' כתבתי דיותר נרא' דמיירי דגם דינר הג' אינו רוצ' ליתן בסוברו ודאי לוי לא פשע ומש''ה ה''ל שפיר משואיל''מ ואע''פ שאחר ששמע הפס''ד רוצ' ליתן הדינר ולישבע על המותר מ''מ כיון דמתחל' לא רצה ליתן ולישבע דיינינן ליה כדין משואיל''מ עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דדבר תימ' הוא לומר כן כיון שזה עומד ואומר ברי ויכול לישבע היאך נדייניה ליה כא''י לישבע ועוד אילו ב' עדים העידו שנאבד בפשיע' היה נשבע שלא הי' שוה אלא ג' דינרים א''כ כ''ש כשאינו יודע אם נאנס לכן נ''ל לפרש דלא קאי אלא על דינר הא' אבל מה שאומר שלא הי' שוה רק ג' דינרים ישבע ש''ד שכן הוא ופטור רק אם טוען שמא לא הי' שוה כ''א ג' דינרים אז ה''ל משואיל''מ כו' ע''ש (גם הט''ז השיג על הסמ''ע וכתב דפי' דבר זה נעלם ממנו ע''ש באורך): (פג) מחויב. גם בכאן הדין כן אם טוען ברי כמה נפחת נשבע ואם אינו יודע ה''ל משואיל''מ ומ''ש ואם רצה להחרים קאי אטוען אינו יודע. ש''ך: (פד) ממנו. כ' הסמ''ע ואין ראובן יכול לומר אילו הוה גבך לא הי' נאנס דבכל אונסין שהוא דבר שאינו שכיח אמרינן מה לי הכא מה לי התם ודוקא לענין גניב' ואביד' שהוא מלתא דשכיח' ונעש' מתחל' ע''י קצת שינוי בפשיע' והתם אמרינן אילו לא שינ' לא הוי נעש' והש''ך כתב דאינו מבין דבריו דודאי בש''ח אם הביא עדים שנגנב משומר השני נמי פטור כדמוכח בסי' רצ''א סכ''א וסכ''ו והוא פשוט והא דנקט כאן נאנס היינו משום דס''ל המלו' על המשכון הוי שומר שכר כמו שכתבתי בס''ב עכ''ל (והט''ז הקש' למה לא ישלם הלו' את החוב כמ''ש בס''ב דכל שנאנס המשכון חייב הלו' לשלם החוב וי''ל דלא מיירי באונס גמור אבל באמת אי הוי אונס גמור ודאי צריך לשלם כל החוב ודלא כב''ח וע''ש) וגם הש''ך השיג על הב''ח בזה וכתב דביש עדים שנאנס ודאי דצריך לשלם החוב וגם ע''פ שבועת לוי צ''ע די''ל דחייב לשלם החוב ומ''ש נפטר שמעון משום דלא מיירי השתא מחיובו דראובן ולעיל סכ''ז כתב הסמ''ע כה''ג (ועיין מ''ש בס''ק ע''א): (פה) לקמן. ז''ל הסמ''ע נרא' דאפי' לדעת הרמב''ם שכתב הט''ו שם בסכ''ד דבנו או אשתו הפושעים הם חייבים ולא הבעל שנתנו ליד אשתו מוד' בזה דמסרו לאיש אחר לגמרי ואע''ג דדרך ראובן להפקיד בידו מ''מ לא ה''ל לעשותו ומיקרי פשיע' לענין זה ומש''ה סתמו הט''ו כאן עכ''ל והש''ך השיג עליו דאדרבא לכאור' איפכ' מסתבר' דאפי' לר''ת והרא''ש שם הכא פטור וכ''כ מהרש''ל אך שאין דבריו מוכרחים כ''כ דמדברי המרדכי והאגוד' מבואר להדי' דלר''ת ה''ה הכא חייב וכן מוכח בבעה''ת והטור אבל מ''מ מוכח מדבריהם דלהרמב''ם והמחבר ה''ה הכא פטור וכ''כ הב''י וד''מ וב''ח וגם בס' שארית יוסף כ''כ ומ''ש הסמ''ע ומש''ה סתמו הטור כאן לאו מלת' היא דמהטור אין ראי' דאזיל לטעמיה דמסיק שם בשם הרא''ש דאפי' באשתו ובניו חייב לשלם ומהמחבר ג''כ אין ראי' דהא לא כתב כאן האי דינ' כלל ואפשר ט''ס הוא בסמ''ע וצ''ל ומור''ם במקום והמחבר אבל לענ''ד גם מהרמ''א אין ראי' דסמך אסי' רנ''א דשם עיקר דהאי דינ' תדע שהרי בד''מ כתב וז''ל ע''ל סי' רצ''א די''ח בזה אלא ודאי כמ''ש עכ''ל (והט''ז הסכים לדעת הסמ''ע ע''ש):
לא רְאוּבֵן שָׁאַל מִשִּׁמְעוֹן מַשְׁכּוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן בְּיָדוֹ, הֵשִׁיב שִׁמְעוֹן: בִּנְךָ הַקָּטָן בָּא וְשָׁאַל אוֹתוֹ בְּשִׁמְךָ וּנְתַתִּיו לוֹ, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר שֶׁלֹּא בָא (פו) לְיָדוֹ, שִׁמְעוֹן פּוֹשֵׁעַ הוּא, שֶׁמְּסָרוֹ לְיַד בֶּן רְאוּבֵן, אֲפִלּוּ אִם הָיָה גָדוֹל, שֶׁהַמְמַשְׁכֵּן אוֹ מַשְׁאִיל חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לְיָדוֹ. באר היטב (פו) לידו. ע''ל סי' רצ''א סכ''א בהג''ה ובסי' ש''מ ס''ח בהג''ה וצ''ל שיש חילוק בין פקדון לשאל' וכ''נ מדברי הרא''ש שכתב אע''ג דאמרינן כל המפקיד כו' אבל הממשכן או המשאיל חפץ ליד חבירו צריך להחזיר ליד הבעלים ע''כ הרי דכתב בהדי' דבשואל צריך להחזירו לידו ודימ' לו שכן הדין בממשכן ונרא' דה''ט דבשואל כל הנא' שלו ובממשכן הוי כקיבל שכר משום פרוט' דרב יוסף מש''ה צריכין ליזהר בשמיר' טפי משא''כ בשומר פקדון ואפי' למאן דאמר דהממשכן אינו אלא כש''ח מ''מ יש לחלק דמה שכנגד מעותיו הוי כקנוי לו ובשעת פדייה כאילו חזר וקנהו מידו מש''ה צריך לעשות הקנין חדש עם המפקיד בעצמו ולא ע''י בנו ואשתו וה''ט נמי בשואל דנקנ' לו ועומד ברשותו לגמרי משא''כ בפקדון ועפ''ר שכתבתי פירוש בענין אחר דאין חילוק בין פקדון לשאל' ומשכון ובכולן השמיר' יכול' להיות גם ע''י בנו ואשתו אבל החזר' צריכ' להיות דוקא מיד ליד עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דלענין דינ' נרא' כן דאין חילוק בין נפקד לשואל אלא בין שמיר' לחזר' ואין הנפקד פטור בהחזיר לאשתו אלא כשהי' נושאת ונותנת בתוך הבית כמ''ש בס''ס ק''ך ע''ש וכן ראיתי שפסק מהרש''ל וכ''נ עיקר וע' בתשובת מהרשד''ם סי' קל''ג וראיתי בבד''ה סי' רצ''א שכתב בשם הריטב''א דהא דאמרינן כל המפקיד כו' היינו דוקא בש''ח ע''ש מיהו בנ''י כתב להדי' דה''ה בש''ס וכ''מ להדי' בדברי תלמידי הרשב''א שהבי' הב''י שם ועמ''ש עוד שם מדינים אלו עכ''ל:
לב רְאוּבֵן הָיָה לוֹ מָעוֹת בְּיַד שִׁמְעוֹן, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֵוִי שֶׁיַּלְוֶה אוֹתָם לוֹ, וְנִתְרַצָּה לְהַלְוֹתָם וְנָתַן לוֹ בָּהֶם מַשְׁכּוֹן, וְשָׁלַח רְאוּבֵן כְּתָב לְשִׁמְעוֹן שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת לְלֵוִי, וּנְתָנָם לוֹ, וְנֶאֶבְדוּ הַמַּשְׁכּוֹנוֹת בְּיַד רְאוּבֵן, דִּין מַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן יֵשׁ לוֹ וְנִתְחַיֵּב רְאוּבֵן בִּשְׁמִירַת הַמַּשְׁכּוֹנוֹת. וּמִיהוּ, לֹא נִתְחַיֵּב בִּשְׁמִירָתָם עַד שֶׁיַּגִּיעוּ הַמָּעוֹת לְיַד לֵוִי, וְאִם נֶאֶבְדוּ הַמַּשְׁכּוֹנוֹת קֹדֶם לָכֵן, (פז) פָּטוּר רְאוּבֵן. לְפִיכָךְ, אִם יִשָּׁבַע רְאוּבֵן שֶׁנִּגְנְבוּ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ הַמָּעוֹת לְיַד לֵוִי, יַחֲזִיר לוֹ לֵוִי מָעוֹתָיו. וְאִם הוּא מְסֻפָּק, אֵין מוֹצִיאִין הַמָּעוֹת מִיַּד לֵוִי. באר היטב (פז) פטור לגמרי. ונשבע וגובה חובו דאינו אלא ש''ח כיון שלא הלו' לו עדיין וגם אינו מחויב לשטח' ולנער' כיון דבעל החפץ במדינ' ויכול לנער' בעצמו גם לא שייך לומר דה''ל כאילו פירש שאם יפסיד המשכון יפסיד חובו דהא בשעה שנאבד עדיין לא הלו' לו. ש''ך:
לג רְאוּבֵן תּוֹבֵעַ לְלֵוִי סְפָרִים שֶׁמִּשְׁכֵּן לְשִׁמְעוֹן, וְאָמַר שֶׁשִּׁמְעוֹן הִמְחָהוּ אֵצֶל לֵוִי לָתֵת אוֹתָם לוֹ (פח) כְּשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַמָּעוֹת, וּכְשֶׁהוֹצִיא לֵוִי הַסְפָרִים לְתִתָן לִרְאוּבֵן, אוֹמֵר שֶׁנִּפְחֲתוּ וְנִפְסְדוּ בְּיָדוֹ, וּתְבָעוֹ לְשַׁלֵּם לוֹ הַפְּחָת, וְלֵוִי אוֹמֵר: מִמִּי שֶׁקִּבַּלְתִּי הַסְפָרִים הוּא (פט) הִרְשַׁנִי לִלְמֹד בָּהֶם כָּל זְמַן שֶׁיִּהְיוּ בִרְשׁוּתִי, כֵּיוָן שֶׁלֵּוִי הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַסְפָרִים שֶׁל רְאוּבֵן, אַף אִם הִרְשָׁהוּ שִׁמְעוֹן לִלְמֹד בָּהֶם לֹא הָיָה לוֹ לִשְׁמֹעַ לוֹ, וּלְפִיכָךְ חַיָּב לְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן כָּל מַה שֶּׁנִּפְחֲתוּ הַסְפָרִים בַּתַּשְׁמִישׁ שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. באר היטב (פח) כשיתן. כתב הסמ''ע דבתשו' הרא''ש ובטור כת' כשהי' נותן כו' וע''פ גירסא זו צ''ל דהמעש' כך היה ששמעון חזר והשכין הספרים ביד לוי כשיעור דמים שהלוה לראובן ובשעה שהשכין המחהו לראובן אצל לוי וא''ל תנהו לפדותו בסך זה והמחבר שכתב כשיתן לו נרא' דהגיה כן משום דהרא''ש מסיק בתשוב' בלשון הזה והמעש' הי' ששמעון הי' צריך לזוז מהמקום שדר שם והניח המשכנות ביד לוי שיהיו בידו עד שיבא ראובן לפדותן ויתן לו הסך שהלוהו. עכ''ל: (פט) הרשני. כתב הש''ך נלע''ד דמיירי שטוען בסתם שאמר לו אני מרש' אותך ללמוד בהן אבל אם טוען הוא אמר לי שראובן נתן רשות למי שמלו' עליהן ללמוד בהן פטור ואפי' לא התנה עמו בנכייתא ויותר נ''ל דאם ראובן הרשה לשמעון ושמעון ללוי פטור ודלא כע''ש כו' ע''ש שהביא ראי' לדבריו ועיין בתשובת מהרשד''ם סי' ע''ט וק''א:
לד יוֹרֵשׁ שֶׁהוֹצִיא שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לְמוֹרִישׁוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן אֵצֶל פְּלוֹנִי, (צ) וְיֵשׁ לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי מַשְׁכּוֹן בְּיַד הַמּוֹרִישׁ, וְטוֹעֵן הַיּוֹרֵשׁ שֶׁהַמַּשְׁכּוֹן נֶאֱנַס מִיַּד מוֹרִישׁוֹ, וְתוֹבֵעַ הַמָּעוֹת, נִשְׁבָּע (צא) הַנִּתְבָּע הֶסֵת שֶׁלֹּא הֶחֱזִיר לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, וְשֶׁהָיָה שָׁוֶה כְּנֶגֶד חוֹבוֹ, וְיִפָּטֵר. באר היטב (צ) ושיש. פירש הסמ''ע דגם זה כתוב בהשטר שמוציא היורש אבל הש''ך כתב דאפי' אין כתוב כן בשטר רק שהיורש מודה הדין כן דליכא למימר דיהא נאמן במגו דהא אין טענתו טענת ברי מה שטוען עתה דנימא בה שנאמינוהו במגו עכ''ל: (צא) הנתבע. ז''ל הטור ולא אמרינן שישבע היורש שבועת היורשין דכל שטר שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וספק נאבד באונס או בפשיעה לפיכך השטר בטל וישבע זה היסת עכ''ל הסמ''ע ובש''ך תמה אמאי נשבע הנתבע היסת הא אין נשבעין על טענת ספק וכן אמאי ישבע שהי' שוה כנגד חובו וכתב דכן הקש' בס' גד''ת והניח בצ''ע ולכאור' י''ל משום דטעני' ליורש וכ''כ הב''ח אבל אחרי העיון קשה דלא אשכחן בשום דוכתא דטענינן ליורש אלא שלא להוציא מיד היורש אבל לא לחייב לזה שכנגדו בטענת ספק ומכ''ש לפי מה שפסק המחבר בסי' קל''ג ס''ה דבכלים העשוין להשאיל ולהשכיר שמוציאין מהיורש ואין משביעין את המערער אפי' היסת אע''ג דהמחזיק היה יכול להשביעו לא טענינן ליורש להשביעו מספק אם כן הדבר ברור דכ''ש הכא דא''צ לישבע היסת ועוד נ''ל דאפי' לדעת החולקין שם היינו משום דהתם דהמערער בא להוציא מהיורשים חשיב כמו להחזיק בידם לכך טוענים ליורש משא''כ הכא כ''ע מודו דאין טוענים ליורש ונ''ל לפרש דברי הטור דלצדדין קתני דאם טוען אפשר שנאנס בטל השטר ואם טוען היורש ודאי שהחזיר חייב הנתבע היסת כדין שאר טענ' בע''פ ולא אמרינן כיון שלא החזיר השטר ודאי נאבד באונס או שהחזיר המשכון אבל דברי המחבר דוחק לפרש כן וצ''ע ומ''מ לענין דינא נ''ל כמ''ש עכ''ל:
לה רְאוּבֵן הִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן בְּיַד שִׁמְעוֹן, וּמֵת שִׁמְעוֹן וְהִנִּיחַ בָּנִים קְטַנִּים, וּבָא רְאוּבֵן לִשְׁאֹל מַשְׁכּוֹנוֹ מִיַּד יוֹרְשֵׁי שִׁמְעוֹן, וְאוֹמֵר שֶׁהוּא מְמֻשְׁכָּן בְּיַד אֲבִיהֶם בַּחֲמִשִּׁים, (צב) וְטוֹעֲנִים הַיְתוֹמִים שֶׁאֲבִיהֶם צִוָּה שֶׁהוּא מְמֻשְׁכָּן בְּמֵאָה; הַחֲמִשִּׁים שֶׁרְאוּבֵן מוֹדֶה, יִתֵּן מִיָּד לַיְתוֹמִים; וְהַחֲמִשִּׁים הָאֲחֵרִים יִתֵּן בְּיַד הַשָּׁלִישׁ, עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ הַיְתוֹמִים (צג) וְיִשָּׁבְעוּ שְׁבוּעַת הַיּוֹרְשִׁים שֶׁלֹּא פְּקָדַנוּ אַבָּא וְכו', וְנוֹטְלִים הַחֲמִשִּׁים מִיַּד הַשָּׁלִישׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה מֵאָה; וְאִם לָאו, אֵין עָלָיו לָתֵת אֶלָּא כְּדֵי דָמָיו, וְעַל הַשְּׁאָר יִשָּׁבַע הֶסֵת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאֵין הַמַּשְׁכּוֹן מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים (צד) לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר. אֲבָל אִם הוּא מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַחֲמִשִּׁים, וַאֲפִלּוּ אִם הַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה יוֹתֵר, שֶׁהוּא נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁהוּא שָׁאוּל בְּיָדוֹ. באר היטב (צב) וטוענים. בסמ''ע הביא דברי בעה''ת וז''ל הלוה היה טוען כו' וכתב דמוכח מזה דמה שטוענין שאביהן צוה כו' לאו טענה ודאית היא וכן מוכח מיניה וביה דקאמר דהניח מלו' בנים קטנים דלאו בר צוואה וטענה ודאית נינהו ע''כ ולא ידענא היכא מוכח כן דנהי דהקרובים לא טענו ודאי מ''מ היתומים אע''ג דקטנים הם מכל מקום טוענים ודאי ולכשיגדלו ועומדים בטענתן ודאי נשבעין וגובין תדע מדכתב בסיפא ועל השאר ישבע היסת ע''כ כשטוענין ודאי דאל''כ פשיטא דא''צ לישבע היסת וא''כ גם רישא מיירי בהכי ואי אין טוענים ודאי נראה לכאור' דהדין עם הלו' דהמלו' על המשכון אין לו עליו רק שעבוד בעלמא ואין אדם יכול להוציא מחבירו בטענת ספק כמש''ל סי''ד וכ''ד וצ''ע עכ''ל הש''ך (גם הט''ז השיג על הסמ''ע בזה וכ' דמש''ה נקט שהאב צוה כו' שיהיה טענת ברי ונשבע היסת): (צג) וישבעו. ושבוע' זו א''צ לישבע אא''כ טוען הלו' אשתבעו לי וכמ''ש בסימן ק''ח ס''ה ע''ש מיהו צריכין לישבע שממושכן ביד אביהן בק' אף שאינו טוען אשתבעו לי לפי מ''ש דמיירי דוקא שטוענין ברי ואע''ג דלהחזיק מה שבידם אין צריך לישבע כמ''ש בס''ס ס''ט הכא כיון שבאו ליפרע מהמשכון חשוב ליטול ולא להחזיק לכך צריכין לישבע גם אם יש אפטרופס והלו' רוצה שישבע שלא צוה המת שהוא פרוע חייב לישבע כדלקמן סי' ק''ח אבל הקרובים דלאו אפטרופסים נינהו אינם חייבים לישבע וע''ל סימן ר''צ סי''ב בהג''ה. ש''ך: (צד) להשאיל. כתב הסמ''ע דמיירי אפי' לא ראוהו עדים ביד אביהן קודם מותו וגם לא עתה ביד היורשים קודם הדין אפ''ה נאמן הנתבע במגו דשאול ואע''ג דאביהן הי' נאמן לומר החזרתי כשאין עדי ראה וכמ''ש הט''ו בסי''ח שאני אביהן דטוען ברי אבל יורשין שהב''ד טוענין להן כל מה דמצי אבוהון למיטען וטענ' כזו לא טענינן בעדם דאם היה הנתבע הזה בא לב''ד ואמר השאלתי לאביהן כלי שסימנו כך וכך ועדיין הוא ביד היורשים היו הב''ד מכריחין אותן להוציאו ולהראותו אם הוא דבר העשוי להשאיל ויש בו הסימנים שאמר זה נותנין אותו לו אע''ג דלאביהן לא הי' יכול לכופו לכך וכמ''ש הט''ו בדין כיוצא בזה בסימן רצ''ז ע''ש עכ''ל אבל הש''ך כתב בשם מהרש''ל דאיירי דוקא בראוהו עדים בידו וכן עיקר דהיכא דלא ראוהו בידו טענינן להו לקוח או מתנה אע''פ שאין היתומים טוענים כן בברי ואפי' בדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר או שיש עדים שבא ליד אביהן בפקדון וכמו שהעליתי בסימן רצ''ז באריכות ע''ש וכ''כ הסמ''ע גופי' בסימן קל''ד דהיכא דליכא עדי ראה גבי הלוקח אין מוציאין מידו וע''כ מטעמא דטענינן ליה כל מה שהי' המוכר מצי לטעון וכ''ש ביתמי וא''כ יכולים נמי לטעון משכון הוא בכך וכך מיהו נ''ל דלא טענינן ליתמי שמא הוא ממושכן בסך הרבה כשהיתומים מודים שהוא משכון ואפי' אינו מדברי' העשוין כו' דכיון דאין על המשכון רק שעבוד צריכים לטעון ברי ודוקא לקוח טענינן להו כיון שיכול להיות שגוף החפץ הוא שלהם ועי' בתשובת מהר''א ששון סי' רכ''ב ובתשו' מהרי''ט סי' ט' עכ''ל והט''ז הסכים ג''כ לדעת הש''ך דבעי' דוקא עדי ראה והשיג על הסמ''ע וכתב עוד דבטענת שאול הוא בידו יכול להוציא אפי' מיתמי כדאיתא ס''פ המקבל רבה אפיק מיתמי כו' ע''ש:
לו מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַגֵּר, וּמֵת הַגֵּר וְאֵין לוֹ (צה) יוֹרֵשׁ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בּוֹ, מוֹצִיאִים אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וּמַחֲזִירִים אוֹתוֹ (צו) לִבְעָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת הַגֵּר פָּקַע שִׁעְבּוּדוֹ. באר היטב (צה) יורש. כל גר שאין לו בנים שהורתן ולידתן בקדושה מאב ואם אין לו דין יורש דכקטן שנולד דמי ונכסיו הם הפקר כמ''ש הט''ו בסימן ער''ה ע''ש. סמ''ע: (צו) לבעליו. כתבו התוס' והנ''י ומהרש''ל והה''מ דאפי' במשכנו שלא בשעת הלואתו הדין כן כיון שהיה יכול לסלקו בדמים ונראה דלטעמייהו אזלי דס''ל דאין בע''ח קונה משכון לענין קנין גמור אבל לפי מ''ש לעיל ס''ב דבמשכנו שלא בשעת הלואתו קונה אותו קנין גמור אף לאונסים כאילו מכרו לו בחובו א''כ כאן בגר זכה בו המחזיק אבל אם היה ממושכן אצל עובד כוכבים לא זכה בו דעובד כוכבים מישראל לא קני משכון כמ''ש בסל''ח ואפשר גם התו' וסייעתם מודים לדינא במשכנו שלא בשעת הלואתו וליכא לאישתלומי מיניה ממקום אחר שאז נקנה לו המשכון לגמרי או אפשר דאף באין לו לשלם אע''ג דקונה המשכון אפי' לענין אונסים מ''מ כיון שלא הוחלט לו עדיין ויכול הישראל לפדותו אם הי' לו מעו' הרי הוא ברשותו וצ''ע לדינא. עכ''ל הש''ך:
לז וְכֵן הַדִּין אִם יֵשׁ לוֹ שְׁטַר (צז) מַשְׁכּוֹנָא עַל קַרְקַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמֻחְזֶקֶת בְּיָדוֹ, וָמֵת, וּבָא יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ, לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁמִּיָּד שֶׁמֵּת הַגֵּר פָּקַע שִׁעְבּוּדוֹ וּבִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ עוֹמֶדֶת. באר היטב (צז) משכונא. אפי' משכנתא לזמן באתרא דלא מסלקי ומת הגר תוך הזמן שלא עשה זה המחזיק כלום כ''כ הב''ח. אבל בש''ג כתב דדוקא באתרא דמסלקי אבל באתרא דלא מסלקי הוי הקרקע מכור ביד הגר עד ההוא זימנא וכי מיית לא פקע שיעבודיה הלכך כל הקודם זכה ע''כ ודברי הב''ח נראין יותר. ש''ך:
לח נָכְרִי שֶׁהִלְוָה לְיִשְׂרָאֵל עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְנָפַל מִמֶּנּוּ, וּמְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל, חַיָּב לַהֲשִׁיבוֹ (צח) לָיִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין לְמָעוֹת שֶׁהִלְוָה יִשְׂרָאֵל לְנָכְרִי עַל מַשְׁכּוֹן וְנָפְלוּ (צט) הַמָּעוֹת מֵהַנָכְרִי וּמְצָאָם יִשְׂרָאֵל, יַחֲזִיר לָיִשְׂרָאֵל. וְלִי נִרְאֶה, דִבְמָעוֹת הֵם שֶׁל (ק) הַמּוֹצֵא, דְּמָעוֹת לְהוֹצָאָה נִתְּנוּ וּכְבָר יָצְאוּ לְגַמְרֵי מֵרְשׁוּת הַנּוֹתֵן. באר היטב (צח) לישראל. ז''ל הטור לפי שגוף המשכון הוא שלו ולא היה לעו''ג עליו אלא שעבוד וכיון שנפל ממנו ומצאו ישראל אחר פקע שעבודיה כו' עכ''ל וכתב הש''ך דאם החזירו לעו''ג חייב לשלם לישראל ע''ש: (צט) המעות. כתב הש''ך מה שהפוסקים כתבו דין זה בשם ר' ירוחם לענ''ד כולם שגו וטעו בדבריו ע''ש דמביא לשון ר''י דמוכח מיניה דלא מיירי אלא במשכון ולא במעות: (ק) המוצא. ואפי' במשכון כתב ב''י וד''מ שמ''כ בשם מהר''מ דאם עלה עליו הרבית יותר משויו שאז הוחלט המשכון ביד העובד כוכבים זכה בו המוצאו דנכסי דאינש אינון ערבין ועובד כוכבים בתר ערבא אזיל וכ''ש במשכון שבידו ובסמ''ע תמה על המחבר שהשמיטו ובאמת לק''מ דאפי' במעות כתב המחבר דיש מי שאומר דיחזיר לישראל ופשיטא דדעה זו פליגא על מהר''מ וכמ''ש הסמ''ע גופיה דמהר''מ ס''ל דכ''ש במעות הם של המוצאו מיהו על הרמ''א ק''ק כיון דפסק דבמעות הם של המוצאו וע''ל סימן קפ''ג ס''ח עכ''ל הש''ך:
לט מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל גֵּר בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וּמֵת הַגֵּר, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בּוֹ, זֶה קָנָה כְּנֶגֶד מָעוֹתָיו שֶׁהָיָה הַגֵּר חַיָּב, וְזֶה קָנָה הַשְּׁאָר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְלֹא הָיָה הַמַּלְוֶה (קא) בַּחֲצֵרוֹ בִּשְׁעַת מִיתַת הַגֵּר. אֲבָל אִם הָיָה הַמַּלְוֶה בַּחֲצֵרוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא הָיָה בַּחֲצֵרוֹ, וְהַמַּשְׁכּוֹן בַּחֲצֵרוֹ הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, זָכָה לוֹ חֲצֵרוֹ בְּכָל הַמַּשְׁכּוֹן. רְאוּבֵן הָיוּ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹנוֹת שֶׁל שִׁמְעוֹן, וּמֵת שִׁמְעוֹן, וְיוֹרְשָׁיו תּוֹבְעִים הַמַּשְׁכּוֹנוֹת, וּרְאוּבֵן טוֹעֵן: אוֹתָם הַמַּשְׁכּוֹנוֹת אֲנִי תוֹפֵס מִפְּנֵי שֶׁאָמַר לִי לֵוִי שֻׁתָּפִי שֶׁשִּׁמְעוֹן חַיָּב לוֹ מִדְּמֵי הַשֻּׁתָּפוּת, וְרוֹצֶה לִשָּׁבַע לֵוִי עַל מַשְׁכּוֹנוֹת אֵלּוּ, אֵין בִּדְבָרָיו (קב) כְּלוּם, מֵאַחַר שֶׁאֵינָם בְּיָדוֹ. באר היטב (קא) בחצירו. דאם היה בחצירו אפילו אינו משומר מצד עצמו מ''מ הוא משומר על ידו וכ''כ הט''ו בסימן רס''ח ע''ש. סמ''ע: (קב) כלום. עי' בתשובת מהרש''ך ע''ב סימן ב' ובתשובת מהרי''ט סימן ע''א ובתשובת מהרשד''ם סימן תל''ז:
מ מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל גּוֹי בְּיַד רְאוּבֵן, וְאָמַר לֵהּ רְאוּבֵן: תֵּן לִי מְעוֹתַי, אָמַר לוֹ הַגּוֹי: תְּמַשְׁכֵּן אוֹתוֹ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְהָלַךְ רְאוּבֵן וּמִשְׁכְּנוֹ לְשִׁמְעוֹן, וְנָתַן לוֹ הַמָּעוֹת שֶׁהַגּוֹי חַיָּב לוֹ, וּמֵת הַגּוֹי, וְהַמַּשְׁכּוֹן שָׁוֶה כִּפְלַיִם מֵהַחוֹב, (קג) זָכָה שִׁמְעוֹן בְּכָל (קד) הַמַּשְׁכּוֹן. הגה: מַשְׁכּוֹן שֶׁל גּוֹי בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר הַגּוֹי (קה) לִתֵּן הַמַּשְׁכּוֹן לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, וָמֵת, זָכָה זֶה הָרִאשׁוֹן בַּמַּשְׁכּוֹן שֶׁבְּיָדוֹ וְאֵין צָרִיךְ לִתֵּן לְאַחַר כְּלוּם, דְּהָא לֹא מָשַׁךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) . וְאִם הָיָה הַגּוֹי חַיָּב לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, (קו) עי' לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן פ''ו. באר היטב (קג) זכה. כ' הסמ''ע מיהו אם יש להעובד כוכבים יורשי' ודעתן לפדותו אז גם ישראל הראשון יכול לפדות אחר מיתת העובד כוכבים קודם שבאו היורשים לפדותו ויתן להשני הקרן ורבית שעלה עליו עד שעת פדייה והמותר של ישראל הראשון והיינו כשמשכנו מעצמו בלא ציווי העובד כוכבים אבל אם א''ל העובד כוכבים שימשכנו אצל ישראל הב' אינו יכול לפדותו אחר מיתת העובד כוכבים עכ''ל. והש''ך כתב דנראה מדברי הב''ח שחולק ע''ז וס''ל דאין חילוק בזה כלל וצ''ע לדינא וע''ש: (קד) המשכון. ה''ט דבשעה שהשכינו ראובן לשמעון סילק נפשו ממנו לגמרי דאל''כ היה אסור לו ליקח ממנו רבית דה''ל ישראל מישראל כ''כ הסמ''ע והב''ח ולא ידעתי למה תלו הטעם באיסור רבית דנ''ל אפי' משכנו לשמעון בלא רבית נמי זכה שמעון במשכון דלא יהא אלא משכונו של גר ועובד כוכבים שבחצר המלו' עצמו ובא אחר והחזיק בו זכה בהמותר כדאיתא בש''ס וכל הפוסקי' וכ''ש הכא שהוא מעיקרא אצל שמעון הזוכ' וכ''מ להדיא בראב''ן ובמרדכי דלא הוזכר שם שהשכינו בריבית עכ''ל הש''ך (וכ''פ הט''ז בפשיטות דאין לחלק כלל ואפי' בלא רבית ומשכנו מעצמו ללא ציווי העובד כוכבים ואף אם יש לו יורשים בכולן הדין שוה דזכה ישראל השני במשכון ודלא כהסמ''ע וע''ש מ''ש עוד בשאל' שבאה לידו במי שקנ' יין בהקפה ונתן משכון ע''ז שהי' שוה יותר על החוב ונגנב המשכון כו' ומחלק אימתי הוי ש''ח או ש''ש ע''ש): (קה) ליתן. פי' הסמ''ע ליתן לו לפדותו או מיירי שכבר נתן העובד כוכבים לישראל דמי ההלוא' והש''ך פי' שנתנו במתנ' לישראל אחר ומת זכה הראשון במשכון אף ששוה יותר ממה שהלו' עליו ואפי' הפקידו העובד כוכבים תחלה אצל ישראל הראשון ונתנו אח''כ במתנה לישראל אחר ומת זכה הראשון כמ''ש הרמ''א בסי' קצ''ד ס''ב ואפי' לא מת העובד כוכבים וכ''מ להדיא בתשובת רשב''א עכ''ל: (קו) עי' לקמן. וע''ל סימן קצ''ד ס''ב לענין עובד כוכבים שיש לו משכון או פקדון ביד ישראל ומכרו לישראל אחר דמשמע שם ממ''ש בסעיף ג' דקנהו הב' בכסף דמטלטלין קונ' ישראל מעכומ''ז בכסף גרידא ע''ש בב''י ריש הסי' ובס''ס רמ''א. סמ''ע:
מא מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל גּוֹי בְּיַד רְאוּבֵן, וְהִפְקִידוֹ רְאוּבֵן בְּיַד שִׁמְעוֹן, וּמֵת הַגּוֹי, (קז) יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם זָכָה שִׁמְעוֹן בַּמֶּה שֶׁהַמַּשְׁכּוֹן יוֹתֵר מֵהַחוֹב: באר היטב (קז) יש להסתפק. ז''ל די''ל כיון דמכח ראובן תופס אותו לא קנהו ול''ד למ''ש בס''מ אם משכן משכונו של עו''כ ביד אחר דשם מסתלק ממנו הראשון כ''כ הסמ''ע אבל הש''ך כ' דלית בזה ספק כלל שהרי אפי' בחצר המשתמרת קנה המותר כמש''ל סל''ט כ''ש הכא דכבר הוא בידו וכ''פ מהרש''ל וכ''נ עיקר וכ' עוד בשם תשו' מהר''מ אלשיך ראובן שלוה מעות מעו''ג ומצאו שמעון וא''ל תנם לי ואעל' לעו''כ רבית כדרך שאת' מעל' לו כו' כיון דלענין רבית אסור כה''ג כמ''ש בי''ד ר''ס קס''ט א''כ זכה ראובן במעו' וצריך שמעון להחזירם לו ול''ד למשכון דכל היכא דאיתי' ברשותא דמרא הוי משא''כ מעות דלהוצאה נתנו ולא יצאו מרשות ראובן רק ששמעון מנכה סך הרבית שנתן לעובד כוכבים ואע''פ ששורת הדין כך הוא ראוי לתת חלק לשמעון מהמעו' כיון שנמצאו בידו שבדברים כאלו אין מעמידין הדבר על שוה''ד מפני המחלוקת ויבצעו תמימים ע''כ והא דמנכ' לו הרבית שנתן היינו משום דהוי רבית קצוצ' וכל מה שנתן לעכומ''ז מפקינן מישראל ראשון כמ''ש הרמ''א בי''ד ר''ס קס''ט עכ''ל:
מב הַמַּחֲזִיק בְּקַרְקַע חֲבֵרוֹ וְאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו, וְטוֹעֵן כִּי בְּמַשְׁכּוֹנָא יָרַד בּוֹ וְהָיָה לוֹ שְׁטָר מִמֵּאָה דִינָרִים שֶׁהִלְוָה עָלָיו וְעַכְשָׁיו נֶאֱבָד מִמֶּנּוּ, וְהַלָּה טוֹעֵן שֶׁלֹּא הָיָה כִּי אִם מֵחֲמִשִּׁים דִּינָרִים, אִם לֹא הֶחֱזִיק בּוֹ הַמַּלְוֶה שְׁנֵי חֲזָקָה, הַלּוֶֹה נֶאֱמָן (קח) וְיִשָּׁבַע (ש''ד) כְּדִין מוֹדֶה מִקְצָת, וְנוֹטֵל קַרְקָעוֹ. אֲבָל אִם הֶחֱזִיק בּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, נֶאֱמָן הַמַּלְוֶה בִּשְׁבוּעַת (קט) הֶסֵת, וְשָׁקִיל מֵאָה דְּקָא תָבַע, מִפֵּירֵי דְאַרְעָא: באר היטב (קח) וישבע. היינו ש''ד ואע''ג דאין נשבעין על קרקע ש''ד כמ''ש הט''ו סי' צ''ה ס''ט שאני הכא כיון שלא החזיק עדיין בהקרקע ג''ש לא יצאת מרשות הלוה וכיון שאין לזה שטר משכונ' ה''ל כתביע' בע''פ ועוד י''ל דכיון ששניהם מודים דמשכנתא ואין תביעתו אלא על המעות אין זה מקרי תביעת קרקע וכ''כ הרמ''א בסימן צ''ה ס''ג עכ''ל הסמ''ע ולזה הסכים הש''ך וכ' דמ''ש הסמ''ע בתחל' אינו נכון: (קט) היסת. כתב הסמ''ע ואע''פ שהטוען על המשכון כדי דמיו צריך לישבע בנק''ח אף שיש לו ג''כ מגו דלוקח וכמש''ל סי''ז שאני הכא דהחזיק בקרקע ג''ש ואין נשבעין על קרקעות ש''ד כ''א היסת וז''ל הש''ך לפני כמה שנים נתקשו לי דברי הסמ''ע בזה דהא אפילו שבועת המשנ' נשבעים אקרקעות כדאיתא להדיא בש''ס ופוסקים וכמ''ש הסמ''ע גופי' בסי' צ''ה ס''ק ו' והיה נ''ל דהטעם כאן כיון דקשקיל מפירי דארעא וכן הסכים עמי אמ''ו הגאון ז''ל ושאר גדולים שוב עיינתי די''ל דה''ק הסמ''ע כיון דאין נשבעין ש''ד על הקרקעות לא שייכא שבועת הגאונים דטוען על המשכון בזה וכן צ''ל בסימן קמ''ט סכ''ב לדעת המחבר אבל לתרץ דשאני הכא דשקיל מפירי דארעא אינו נכון דס''ס הוא בא ליטול וצריך שבוע' וכן מוכח בהשגת הראב''ד פי''ד מה' טוען והה''מ ושאר פוסקים ומ''מ דעת הראב''ד שם דשבועת הגאונים שייכא אף בקרקע וכ''נ להדיא דעת הרשב''א בתשוב' וכ''מ להדיא מדברי הרמב''ן והנ''י וכן עיקר וע''ל סי' קמ''ט סכ''א וכ''ב וסי' ק''ן ס''ד עכ''ל:
מג הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וּפְרָעוֹ, וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַשְׁכּוֹנִי, אָמַר לוֹ: לֵךְ עַתָּה וּבֹא לְמָחָר וְאַחֲזִירֶנּוּ לָךְ, וְנִגְנַב הַמַּשְׁכּוֹן, אִם נִגְנַב קֹדֶם הַזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ לָבֹא בִּשְׁבִילוֹ, חַיָּב הַמַּלְוֶה. וְאִם נִגְנַב אַחַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ לָבֹא בִּשְׁבִילוֹ, פָּטוּר. לְפִיכָךְ, אִם יֵשׁ עֵדִים לַלּוֶֹה שֶׁבָּא בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ וְלֹא נְתָנוֹ לוֹ, חַיָּב. וְאִם אֵין עֵדִים, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא בָּא בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ, (קי) וּפָטוּר. הגה: וְדַוְקָא לְמָאן דְּאָמַר מַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן הָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר, אֲבָל לְמָאן דְּאָמַר שׁוֹמֵר חִנָּם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה, לֹא מִחַיֵּב אֶלָּא (קיא) בִּפְשִׁיעָה. באר היטב (קי) ופטור. ואע''פ שכבר בא וביקש משכונו והעיכוב היה מצד המלו' מ''מ אין עליו דין ש''ש כיון דלא הי' לו בו שום הנאה. סמ''ע: (קיא) בפשיע'. כתב הסמ''ע דדוקא בזה שקיבל כבר מעותיו אבל אם לא קבל הו' מפסיד דמי הלואתו כמ''ש ס''ב והש''ך כתב דאין זה מוכרח דאפשר הרב בהג''ה ר''ל דלא מיחייב על המותר אלא בפשיע' אבל מודה דאפילו קבל כבר מעותיו צריך להחזירם דהוי כאילו פי' כשיפסיד המשכון שיחזיר הדמים מה שקיבל כו' ע''ש במ''ש עוד דבתשובת מהראנ''ח תמה ע''ז למה לא יהי' שואל עליו שהרי אינו מעוכב כלל לצורך הלו' ואע''פ שמתחל' בא לידו לצורך הלו' לא מפני זה יחשב העכוב עכשיו לצורך הלו' ואם כן אפילו בלא טעמא דהוי ש''ש חייב מכח שואל ע''כ ולק''מ דנהי דאינו מעוכב לצורך הלו' מ''מ פשיטא דלא הוי שואל אלא כשיש לו רשות להשתמש בו אבל אם אינו רשאי להשתמש בו אף ע''פ שאינו מופקד לצורך המפקיד מוכח בהדיא בש''ס ופוסקים דלא הוי שואל וכ''מ בט''ו בר''ס ש''ו גבי אומן דאומר הבא מעות וטול את שלך עיין שם עכ''ל:
מד רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן בְּיַד גּוֹי הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, וְשִׁמְעוֹן הֻצְרַךְ לְמָעוֹת, וּבִקֵּשׁ מֵרְאוּבֵן שֶׁיַּרְשֵׁהוּ לִלְוֹת מִמֶּנּוּ עַל אוֹתוֹ מַשְׁכּוֹן, וְעָשָׂה כֵן, וְנִשְׂרַף הַמַּשְׁכּוֹן בְּיַד גּוֹי, פָּטוּר שִׁמְעוֹן (קיב) מִלְּשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן דְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן. באר היטב (קיב) מלשלם. דהא בלא הלואתו נמי היה בבית העובד כוכבים ועוד דלא עש' שום מעש' בגוף המשכון שנאמר שעומד ברשותו להתחייב עליו גם אין ראובן יכול לטעון שיתן לו שמעון דמי החוב שהלו' לו העובד כוכבים דלמ' יתן לו אם כשנשרף המשכון פקע שעבודי' דעובד כוכבים בדיניהן מאי איכפת לי' לראובן משמי' הוא דרחימו עלי' דשמעון עכ''ל מהר''ם. ש''ך:
מה אִם הַמַּשְׁכּוֹן הוּא בְעַיִן וְאֵינוֹ (קיג) שָׁוֶה שִׁעוּר מְעוֹתָיו; יָכוֹל הַמַּלְוֶה לְכֹפוֹ לִפְרֹעַ מְעוֹתָיו: באר היטב (קיג) שוה. ע''ל ר''ס ע''ג וסי''ב וי''ג שם מבואר דין משכון השו' כדי חובו אימת יכול לכופו לפדותו. סמ''ע:
סימן עג - כמה זמן סתם הלואה, וכמה פרטי דיני הלואה
ובו כ' סעיפים
א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, סְתָם, וְלֹא קָבַע לוֹ זְמַן, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָהֶם (א) מִנְהָג, יֵשׁ לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל (ב) לְתָבְעוֹ קֹדֶם, בֵּין בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר בֵּין בְּמִלְוָה עַל פֶּה, בֵּין בְּמַשְׁכּוֹן בֵּין בְּלֹא מַשְׁכּוֹן. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּתְבַּע כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, יֵשׁ לוֹ לְתָבְעוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹמוֹ. אֲבָל (ג) שְׁאֵלָה סְתָם, זְמַנָּהּ לְאַלְתָּר, וְיָכוֹל לְתָבְעוֹ מִיָּד. הגה: מִיהוּ, אִם הַלּוֶֹה (ד) מוֹחֶה שֶׁלֹּא לִתֵּן שְׁטָר לַמַּלְוֶה, וְהוּא מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שְׁטָר, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו מִיָּד, כִּי מִסְּתָמָא לֹא הִלְוָה לוֹ אֶלָּא שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ שְׁטָר, וּמֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה, יַחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . באר היטב (א) מנהג. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום או להוסיף ובסי''ד יתבאר בדין מכירת המשכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכונו של עובד כוכבים שביד ישראל ונרא' דה''ה בדין זה כ''כ הסמ''ע ואני חלקתי שם על הרב בדין מכירת המשכון וא''כ כ''ש כאן דלא אזלינן בתר מנהג העובדי כוכבים היכא דאין מנהג ידוע בישראל אלא אמרינן סתם הלוא' ל' יום עכ''ל הש''ך: (ב) לתבעו. ודוקא לענין זה אמרינן סתם הלוא' ל' יום אבל מ''מ לא אמרי' בזה אין אדם פורע תוך זמנו כמ''ש הט''ו בס''ס ע''ח ע''ש. סמ''ע וש''ך: (ג) שאל'. דהדרא בעינ' משא''כ הלוא' דלהוצא' נתנ' צריך זמן להשתדל מעות שיפרע לו וע''ל ר''ס שמ''א ובא''ח סי' ש''ז. סמ''ע: (ד) מוחה. בסמ''ע האריך ודעתו דוקא כמ''ש בשאלת הרא''ש כשהקנ' לו בקנין דאז מסתמ' לא הלו' לו רק שיכתוב שטר והשיג על הע''ש דמשמע מדבריו דאפילו בלא קנין נמי דינא הכי והגאון אמ''ו ז''ל כ' וז''ל הע''ש סובר דשאלת הרא''ש מעש' כך הי' אבל לפי תשובתו משמע אף בלא קנין וגם לעיל סימן ל''ט י''ל כן אח''כ בא בעל ב''ח והסכים לדברי ע''כ והשתא אתי דברי הרב כפשטן שלא הזכיר קנין עכ''ל הש''ך (וגם הט''ז הסכים לדעת הש''ך אבל הגאון ח''צ בהגהותיו כתב דדברי הסמ''ע נכונים ע''ש מלתא בטעמא):
ב הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ (ה) וְקָבַע לוֹ זְמַן לְפָרְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְתָבְעוֹ קֹדֶם הַזְּמַן, בֵּין בְּמִלְוֶה עַל פֶּה בֵין בְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר, בֵּין בְּמַשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁלֹּא בְמַשְׁכּוֹן, בֵּין שֶׁמֵּת מַלְוֶה, בֵּין שֶׁמֵּת לֹוֶה אִם (ו) יוֹרְשָׁיו אֲמוּדִים בִּנְכָסִים כָּמוֹהוּ. טָעַן הַמַּלְוֶה וְאָמַר: הַיּוֹם סוֹף הַזְּמַן שֶׁקָּבַעְתִּי, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר: עַד עֲשָׂרָה יָמִים קָבַעְתָּ, הַלּוֶֹה נִשְׁבָּע הֶסֵת. וְאִם הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד שֶׁהַיּוֹם סוֹף זְמַנּוֹ, הֲרֵי זֶה (ז) נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה. באר היטב (ה) וקבע. כתב הסמ''ע לכאור' נרא' דדוקא בקבע לו זמן בשעת הלוא' דאילו לאחר כן צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים כמ''ש בסימן ע' וע''א ע''ש מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלו' להוציא משא''כ זה דהלו' בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה''ל קצת כמחל לו המלו' לכל אותו הזמן וצ''ע והש''ך כתב דלדידי' פשיטא לי' דה''ל כמחל ומ''ש דהוי כא''ל אל תפרעני אלא בעדים שם גופא קיי''ל בסימן ע' ס''ג דמהני אפילו לאחר הלוא' בלא קנין וגם בנאמנות סתם העליתי בסימן ע''א דא''צ קנין אף לאחר הלוא' וכ''ש הכא ואפילו למאן דס''ל דצריך קנין התם שאני הכא דה''ל מחיל' וא''צ קנין כמ''ש ר''ס רמ''א ועיין בהה''מ פ''ז מהלכות מלו' גבי משכנת' באתרא דמסלקי יש להוכיח מדבריו ג''כ כמ''ש עכ''ל: (ו) יורשיו. ול''ד לשותפות וחכירות דכתב הט''ו בסי' קע''ו ושכ''ט דיכול לסלק היורשים שאני התם שהוא בעין וגם יכול לומר אביהם הי' נאמן לי שיטריח בסחור' ועבוד' ואין אתם נאמנים לי בזה משא''כ הלוא' דלהוצא' נתנ' א''נ כיון דסתם הלוא' היא לטובת הלו' ובניו יורשים זכותו הוי לי' כפר' שאול' ביד אביהן דהיורשים משתמשים בה כל ימי שאילתה כמו שכתב הט''ו בסי' שמ''א ס''ג עד כאן לשון הסמ''ע וכתב הש''ך דדין זה דיורשיו אמודים כו' אינו ברמב''ם וטור ולא בשום פוסק גם בב''י לא הזכיר מזה כלום ולא ידעתי מנ''ל הא ומן הסבר' נרא' דאע''פ שאין היורשים אמודים בנכסים כמוהו א''י לתבעם קודם הזמן והיינו שכתבו סתמא ולא חילקו בכך הרמב''ם והטור ואף להמחבר נרא' דאם היורשים יתנו בטחון או ערב מספיק אינם מחויבים לשלם קודם הזמן ולא בא אלא לאפוקי שאם אינם אמודים כמוהו יכול לעכב ממונם דומיא דס''י וגם בזה צ''ע די''ל דלא דמי לס''י שרוא' הדיין שלא יוכל לגבות חובו משא''כ הכא עכ''ל: (ז) נשבע. דלא חילקו בשבוע' בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון כ''כ הסמ''ע וז''ל הש''ך ואם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב איני חייב לך רק נ' לשלם אחר י' ימים נשבע מיד היסת ואחר י' ימים נשבע ש''ד וכן ראיתי מורין עכ''ל (וע' בט''ז שהאריך להשיג על איזה דיינים שפוסקים דבכה''ג לא הוי מודה מקצת כלל והוא השיב עליהם ודחה דבריהם ע''ש):
ג זֶה אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה יָמִים נִשְׁאַר מֵהַזְּמַן, וְזֶה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה, אוֹמְרִים לַמַּלְוֶה: הַמְתֵּן עוֹד עַד סוֹף הַחֲמִשָּׁה, וְאָז יִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁנִּשְׁאַר עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים.
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְוָה עַל פֶּה בְּלֹא מַשְׁכּוֹן. אֲבָל אִם הָיְתָה מִלְוָה בִּשְׁטָר, אוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְטָעַן הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ זְמַן אוֹ שֶׁהַיּוֹם סוֹף זְמַן שֶׁקָּבַע לוֹ, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה (ח) הֶסֵת וְיִגְבֶּה חוֹבוֹ מִיָּד. באר היטב (ח) היסת. והא דנתבאר בסי' ע''ב סי''ז דכשנשבע המלו' על משכון שבידו צריך לישבע בנק''ח שאני התם דהלו' אומר דלא נתחייב לו כ''כ אבל הכא דאינן מחולקין אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת כ''כ הסמ''ע והש''ך כת' דזה דוחק דמה בכך שמחולקים בסך ההלוא' או בזמן הפרעון כיון דטעמא דמלו' על המשכון בעי אשתבועי בנק''ח משום דאינו טוען על גופו של משכון או משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' א''כ ה''ה הכא שייכי הני טעמי אלא נ''ל דהטור בכוון כתב ישבע בעל החוב כו' ור''ל דיש לחלק וכל חד לפי דינו דבמלו' על המשכון צריך לישבע בנק''ח כיון שאינו טוען על גוף המשכון ובמלו' בשטר כיון שאינו טוען טענ' שהשטר עומד לכך אינו נשבע אלא היסת עכ''ל:
ה רְאוּבֵן נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לִמְכֹּר מִשֶּׁלּוֹ לִפְרֹעַ שׁוּם חוֹב, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁבַּע לִפְרֹעַ לְשִׁמְעוֹן לִזְמַן פְּלוֹנִי, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן טוֹעֵן אֵין לִי מָעוֹת, וּכְבָר נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁלֹּא לִמְכֹּר מִשֶּׁלִּי לִפְרֹעַ שׁוּם חוֹב, אִם חוֹב שִׁמְעוֹן קָדַם לַשְּׁבוּעָה שֶׁלֹּא לִמְכֹּר מִשֶּׁלּוֹ, לֹא (ט) חָלָה הַשְּׁבוּעָה, וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִפְרֹעַ. וְאִם הַשְּׁבוּעָה (י) קָדְמָה לְחוֹב שִׁמְעוֹן, נִמְצֵאת (יא) הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת (יב) שָׁוְא, וּמַכִּין עָלֶיהָ מַכַּת (יג) מַרְדוּת. וְאִם מִתּוֹךְ אֵימַת הַמַּלְקוֹת יִתְחָרֵט וְיִמְצָא פֶּתַח לִשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה, יַתִּירוּהוּ לוֹ, וְיִמְכֹּר, וִיקַיֵּם שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה. באר היטב (ט) חלה. לשון הטור דה''ל נשבע לבטל את המצו' כו' וא''ל יקיים שבועתו שלא ימכור ויתן לו את כל אשר לו בחובו דזהו ג''כ הוי מכיר' דמ''ל מכרם לאחרים או לו עכ''ל הסמ''ע וע' בש''ך מ''ש בזה ומסקנתו דאף דלא הגיע ז''פ בשעת השבוע' מ''מ לא חלה ול''ד למצה וסוכה דלא חל עליו החיוב כלל באמצע השנה דאף אם עשאם לא יצא ידי חובתו שיפטר כשיגיע זמן מצה וסוכה משא''כ הכא דנהי דז''פ לא הגיע עוד מ''מ הוא חייב לו כבר ושעבודא אית ליה משעת הלוא' ואי הוה פרע קודם זמנו מיפטר מיניה הלכך חל עליו החיוב מעיקרא ולא חלה השבוע' וכ''כ עיקר וע' בתשובת מהרש''ך ס''ב סי' פ''ב עכ''ל (וע' בט''ז ובדברי הגאון ח''צ בהגהותיו שם שהאריכו בדין זה והרבו להשיג על הסמ''ע והש''ך ע''ש באורך): (י) קדמה. ואף שנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב מ''מ כיון דעדיין לא הי' חייב חלה השבוע' מעיקרא. סמ''ע: (יא) השניה. כך היא הצעת דברי המחבר דאם השבוע' קדמה לחוב שמעון אז אין תקנ' לשמעון לגבות חובו עד שיתירו להלו' שבוע' הראשונ' ועצתו שילך המלו' לב''ד ויבקש מהן שילקוהו על שנשבע שבוע' שניה לשוא ומתוך המלקות יתחרט להתיר לו הראשונ' אבל אם ימצא פתח לשבוע' הראשונ' שוב אין מלקין אותו על השני' דאגלאי מלתא למפרע דלא הית' לשוא עכ''ל הסמ''ע והב''ח חולק ע''ז ודעתו דמ''מ היו מלקין אותו על השני' אף אם מצא פתח להראשונ' אבל הש''ך השיג עליו והסכים לדעת הסמ''ע וכתב עוד דמ''ש הב''ח דכאן לא הוי שבועת שוא מפני שאפשר לו לשלם ולא ימכור משלו ולא הוציא שקר מפיו וזה אינו דכיון שנשבע מתחל' שלא למכור לשלם שום חוב ואח''כ נשבע לשלם לשמעון וכונתו אף למכור א''כ הוי שבועת שוא ע''ש ובש''ך יו''ד סי' רל''ח ס''ק כ''ב: (יב) שוא. כתב הב''ח מיהו נרא' ודאי שהב''ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולהגבות מהם לבע''ח וא''צ שימכור הוא עצמו ע''כ. ש''ך: (יג) מרדות. דכיון דהית' בלא התרא' אין לוקין עליה מלקות דאוריית' עד כאן לשון סמ''ע ולחנם כתב כן דבלאו הכי כל מלקות דהאידנ' אינו אלא מכת מרדות וכמו שכתב הרמב''ם דכל מלקיות שמלקין דייני חו''ל בכ''מ אינו אלא מכת מרדות ע''כ ואפי' בא''י נמי דוקא כשיש סמיכ' והאידנ' אין סמיכ'. שם:
ו הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר זְמַן פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תְבָעוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, עֲדַיִן הַשְּׁבוּעָה בִּמְקוֹמָהּ (יד) עוֹמֶדֶת. וְעַיֵּן בְּי''ד סִימָן רכ''ח סָעִיף מ''ב מִדִּינִים אֵלּוּ, וְסִימָן רל''ב סָעִיף י''ב. באר היטב (יד) עומדת. לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוה במלו' לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בכך כ''כ הטור ונלמד מדבריו דאף שנשבע לפרוע לזמן פלוני סתם אין חומר השבוע' מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלו' עכ''ל הסמ''ע וע' בתשובת מהר''א ששון סי' ר''ל (והט''ז השיג על הסמ''ע בזה ודחה דבריו בראיות שהביא ע''ש ובי''ד סי' רל''ח סי''ח) וע' בש''ך יו''ד סי' רנ''ב ס''ק כ''ח ובתשו' הרמ''א סי' ק''ח ובתשו' משפטי שמואל סי' קכ''ט:
ז הַנִּשְׁבָּע לִפְרֹעַ לַחֲבֵרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְאֵרַע אוֹתוֹ יוֹם בְּשַׁבָּת, חַיָּב לְפָרְעוֹ קֹדֶם אוֹתוֹ יוֹם. וְאִם לֹא פְרָעוֹ קֹדֶם, צָרִיךְ לִתֵּן בְּאוֹתוֹ יוֹם מַשְׁכּוֹן, (טו) וְיָשׁוּמוּ אוֹתוֹ, וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן. הגה: מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לַחֲבֵרוֹ לִפְרֹעַ לוֹ לִזְמַן, וְהִגִּיעַ (טז) הַשְּׁמִטָּה בֵּינְתַיִם אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ, פָּטוּר מִשְּׁבוּעָתוֹ, דְּכָל שֶׁפָּטוּר (יז) מִדִּין הַפֵּרָעוֹן אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכֹּחַ הַשְּׁבוּעָה (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן רנ''ו וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ פ''א בְשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א וּב''י ד''מ סִימָן ס''ז וְע''ש) . באר היטב (טו) וישומו. דהוי חפצי שמים גם נרא' דאם ניתן לו דבר שצריך מדיד' מותר למודדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפוא' ומדידת מקו' שהתירו בשבת וכמ''ש בא''ח ס''ס ש''ו ע''ש עכ''ל סמ''ע והש''ך חולק ע''ז וכתב דל''ד לשדוך דעוש' מצו' בעצמו משא''כ הכא דמונע מחבירו עביר' דהוי כהדביק פת בתנור דפ''ק דשבת דאין אומרים לאדם חטא כו' גם מ''ש דומיא דמדידת האזור ל''ד ג''כ דהתם טעמא משום דמתעסק הוא אצל המדיד' ועיקר כונתו הוא משום רפוא' ועוד דכל צרכי חולה מותרים בשבת ע''י ישראל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ולמקוה נמי ל''ד דצרכי רבים הוא ושמא זה המודד עצמו יצטרך טביל' משא''כ הכא עכ''ל (וגם הט''ז תמה ע''ז ודעתו שלא התיר הרא''ש אלא שיתן משכון לחוד אבל לא התיר השומא שסיים בל' זה ואילו נותן המשכון בתורת פרעון הי' צורך שומא משמע דהיה צריך לעשות כן ובאמת לא יעשה כן שוב ראיתי בהרמב''ן דעדיף טפי לשאול על השבוע' היכא דאפשר עכ''ל: (טז) השמטה. ע''ל סי' ס''ז ס''ק ח' מ''ש בשם הסמ''ע ע''ש: (יז) מדין. ול''ד למ''ש הרמ''א בסעיף שאח''ז דמי שנשבע לשלם לחבירו אע''פ כו' חייב לשלם מכח השבוע' שאני התם דידע שאינו חייב וקיבל החיוב מעצמו בשבוע' ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה''ל שבוע' בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע כמ''ש הט''ו בסי' פ''א סכ''ח אבל כאן לא נשבע רק לשלם חובו והפטור בא אח''כ ה''ל כמחל לו המלו' דאמרינן אדעת' דהכי לא נשבע כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דכה''ג מחלק בתשו' מהריב''ל ס''ב סי' ל''ח ובס''א סוף כלל י''ב (ובט''ז לקמן ס''ח מחלק קצת בענין אחר ע''ש) וכתב עוד שם דהיכא דהוי פלוגת' דרבוות' מצי הנשבע לומר קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבור שחייב אני מן הדין לכ''ע ולכן פסק שם במי שנתערב לחבירו בשבוע' בדבר שאינו קצוב דיכול לומר קי''ל כהרמב''ם דס''ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד ובשעת שבוע' חשבתי שאוכל להתחייב בדבר שאינו קצוב וע''ש ואין דבריו מוכרחים דנ''ל כיון דנשבע כבר תו לא מצי למימר קים לי דכבר חייב עצמו לקיים בשבוע' וכן משמע בתשובת מהרש''ך דבשבוע' גם הרמב''ם מוד' דנשתעבד ואף בלא שבוע' נ''ל דלא מצי למימר קי''ל בדין זה כהרמב''ם וכמ''ש בס''ס קל''ב דכל הבאים אחריו חולקים בזה אך דנ''מ בעלמא היכא דאיכ' פלוגת' דרבוות' עכ''ל:
ח הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְהַמַּלְוֶה אֵינֶנּוּ בָּעִיר, הוּא פָּטוּר עַד שֶׁיָּבֹא הַמַּלְוֶה אוֹ (יח) שְׁלוּחוֹ; אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ בְּאוֹתוֹ יוֹם, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי (יט) לְהוֹצִיאָם. הגה: וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁנִּפְטַר כְּשֶׁאֵין הַמַּלְוֶה בָּעִיר, הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁלֹּא הָיָה הַמַּלְוֶה דָּר בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה דָר תְּחִלָּה כְּשֶׁנִּשְׁבָּע הַלּוֶֹה, אוֹ יָצָא (כ) מִשָּׁם, אֲבָל אִם הוּא בָּעִיר שֶׁהָיָה תְּחִלָּה כְּשֶׁנִּשְׁבָּע הַלּוֶֹה, צָרִיךְ לְהוֹלִיכוֹ אַחֲרָיו, כִּי אַדַּעְתָּא דְהָכִי נִשְׁבַּע תְּחִלָּה (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ י''ז) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם עָקַר דִּירָתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אִם אֵינוֹ (כא) רָחוֹק מִן הַלּוֶֹה יוֹתֵר מִתְּחִלָּה, צָרִיךְ לְהוֹלִיכוֹ אַחֲרָיו (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קי''ב) . מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לִתֵּן נְדוּנְיָא לַחֲתָנוֹ, וּבְתוֹךְ זֶה הִרְגִּיל קְטָטָה עִם בִּתּוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּרְגִּיל יוֹתֵר אִם יִתֵּן לוֹ, אֵין צָרִיךְ (כב) לִתֵּן לוֹ (טא''ה סִימָן נ''ב) . מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, מִכָּל מָקוֹם חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכֹּחַ (כג) שְׁבוּעָתוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ס''ח סִימָן י''א וְרִיבָ''שׁ סִימָן שד''מ) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן צ''ז סָעִיף ט''ו וְסָעִיף ל', וּלְקַמָּן סִימָן ר''ט סָעִיף ד'. באר היטב (יח) שלוחו. וליתן לאשתו ובניו דהמלו' א''צ שהרי אפי' נותנו בידם אינו נפטר בכך ומיחייב באחריותו כו' ולהוליך אחריו א''צ שלא אמרו כן אלא בגזל ונשבע לו כמו שכתב הט''ו בסי' שס''ז ולעשות בית דין ולמסור בידם ג''כ א''צ וכן הוא ברשב''א ולפי זה באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית משמע דחייב ליתן לה למאן דס''ל בס''ס ק''כ דנפטר בכך ע''ש. ש''ך: (יט) להוציאם. פי' אפי' אחר אותו יום עד שיבא המלו' ליתנם לו. סמ''ע: (כ) משם. כלו' אף שלא עקר דירתו רק יצא משום עסקיו וע' בתשו' מהרשד''ם ס''ס שפ''ו. ש''ך: (כא) רחוק. והש''ך כתב דדין זה אינו מוכרח ואף שבמהרי''ק האריך בזה בראיות יש לדחות כל ראיותיו ובפרט שקשה נמי שהרי קי''ל דבשבוע' אינו חייב עד שיבטא בשפתיו וא''כ אין לך אלא מה שנתחייב בשבוע' דהיינו להוליכו למקום פ' אבל למקום שלא נשבע אינו חייב אף שאינו רחוק יותר וגם מהרי''ק גופיה הרגיש בזה אלא שמחלק בין שבועת איסור ונדר שאדם אוסר על עצמו לבין שבוע' שנשבע לחבירו אבל לא מסתבר לחלק בכך כו' ע''ש דמסיק וכת' דצ''ע לדינא אם יש לחייב את הלו' להוליכו אחריו למקום אחר ובפרט שבקל יוכל הלו' להתנצל ולומר שהי' לו דרך בלא''ה למקום ההוא או שהי' רגיל לבוא לשם וכאלו התנצלות רבות עכ''ל: (כב) ליתן. היינו כשהוא פטור מן הדין פטור ג''כ מצד השבוע' דדמי להגיע השמט' או מחל לו וכן הוא במהרי''ק להדיא ומיירי שהנשבע הוא אמוד או שיניח הנדוניא ביד שליש דאל''כ פשיט' די''ל שמא לא ירגיל קטטה ונמצא מפסיד זה נדונייתו וכן כל כה''ג. ש''ך: (כג) שבועתו. כתב הסמ''ע דיש לחלק דהיכא דתחלת חיובו נשתעבד בשבוע' אז צריך לקיים שבועתו אבל אם שעבודו הי' מתחל' ואח''כ נשבע לשלם י''ל כיון דהחוב ליתיה גם השבועה שנשבע עבורו ליתא וא''כ לא ה''ל להרמ''א לסתום ולכתוב בסתם וצ''ע והש''ך כתב דלא מסתבר לחלק בכך דמה בזה ששעבודו הי' מתחל' סוף סוף נשבע אחר כך לשלם לו וצריך לקיים שבועתו ויפה כוון הרב שסתם הדברים וע' בתשובת מהרשד''ם ס''ס נ''ז וסי' ע''ד ותנ''ז עכ''ל (כתב הט''ז שנשאל במי שנתקשר בשבוע' לשלם י' זהו' ביום פ' ואם לא יפרע יתן קנס לצדק' י' זהו' ולא נתן על החוב רק ה' זהו' ותבעו בעד הקנס והשיב שלא נתקשר אלא אם לא יפרע כלל ופסק דא''צ לשלם הקנס רק לפי הערך מה שלא פרע והביא ראי' לדבריו ע''ש):
ט הַנִּשְׁבַּע לִפְרֹעַ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר, חַיָּב לִפְרֹעַ בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ (כד) הָרִאשׁוֹן. באר היטב (כד) הראשון. (ע' בט''ז שנשאל במי שקבע ז''פ בחנוכ' ונשבע ע''ז אם יש לכופו לשלם ביום א' דחנוכ' כמו הכא בב' ימים דר''ח וכתב דל''ד לכאן דאלו ב' ימים אינן ענין א' דר''ח הראשון שייך לתשלום החודש שעבר ור''ח הב' הוא התחלת חודש הבא נמצא הדבר כאילו הי' מסופק אם נשבע לשלם באדר או בניסן דודאי מכח החומרא צריך לשלם באדר ה''נ באלו ב' ימים דר''ח משא''כ בימי חנוכ' דכולהו חד ענינא הוי כמו אם אינו רק יום אחד ר''ח דאינו מחויב לשלם בתחלת היום נמצא שאינו עובר על שבועתו אפי' אם משלם ביום האחרון עכ''ל:
י מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ לִזְמַן, וּבָא בְּתוֹךְ הַזְּמַן לְבֵית דִּין וְאָמַר: מָצָאתִי מִנִּכְסֵי פְלוֹנִי וַאֲנִי יָרֵא שֶׁאִם יָבוֹאוּ לְיָדוֹ יַבְרִיחֵם מִמֶּנִי וְלֹא אֶמְצָא מָקוֹם לִגְבּוֹת חוֹבִי, אִם רוֹאֶה הַדַּיָּן שׁוּם אֲמַתְלָא לִדְבָרָיו שֶׁלֹּא יוּכַל לִגְבּוֹת חוֹבוֹ כְּשֶׁיַּגִיעַ הַזְּמַן, מִצְוָה עַל הַדַּיָּן לְעַכֵּב הַמָּמוֹן עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן (כה) הַשְּׁטָר. וְכֵן הַדִּין בְּלָוָה לִזְמַן וּבְתוֹךְ הַזְּמַן רוֹאֶה הַמַּלְוֶה שֶׁהַלֹּוֶה (כו) מְבַזְבֵּז נְכָסָיו וְאֵין לוֹ קַרְקַע, אוֹ שֶׁהַלֹּוֶה רוֹצֶה לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְתוֹבֵעַ הַמַּלְוֶה אֶת שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ עָרֵב, שׁוֹמְעִין לוֹ. הגה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין לְעַכֵּב מְעוֹת הַנִּתְבָּע (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ס''ד) . וּמִזֶּה נִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג לְעַקֵּל הַמָּעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כֻּלֵּי הַאי (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ''ה) . וְאִם הַנִּתְבָּע מֵעִיר אַחֶרֶת, וְנִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁמִּן הָרָאוּי לְעַקֵּל מָעוֹתָיו שֶׁל הַנִּתְבָּע, אִם הֵם בְּעִיר הַתּוֹבֵעַ צָרִיךְ הַנִּתְבָּע לֵילֵךְ וְלָדוּן בְּעִיר הַתּוֹבֵעַ לְהוֹצִיא מָעוֹתָיו וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן י''ד. אֲבָל אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁהַנִּתְבָּע צַיִית לוֹ דִּינוֹ בְּעִירוֹ, וְלֹא גַבְרָא אַלָּמָא הוּא, לֹא יְעַכְּבוּ לוֹ מָעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּעִיר הַתּוֹבֵעַ, אֶלָּא יֵלֵךְ הַתּוֹבֵעַ אַחַר הַנִּתְבָּע (מהרי''ו סִימָן ל''ד וקנ''ה) . וּכְשֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין לְעַכֵּב הַמָּעוֹת, צְרִיכִין לְהוֹדִיעַ לַנִּתְבָּע כְּדִלְקַמָּן סִימָן ק''ו. מִי שֶׁהָיָה דָר בָּעִיר עִם הַמַּלְוֶה, וְיָצָא מִשָּׁם וְהִנִּיחַ מָמוֹנוֹ בָּעִיר שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, יְכוֹלִים הַתּוֹבְעִים לְכֹפוֹ לָדוּן עִמָּהֶם בְּעִירָם, שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד לֹוֶה וְהוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם. וּבֵית דִּין מוֹדִיעִין לוֹ תְּחִלָּה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף קמ''ט) כְּדִלְקַמָּן סִימָן ק''ו. באר היטב (כה) השטר. כתב הסמ''ע נרא' דדוקא ביש בידו שטר דאף אם יטעון הלו' נגדו ישבע זה על שטרו ויטול מש''ה מעקלין אבל כשאין בידו שטר דהא הלו' יכול לישבע היסת ולפטור ממנו אפי' הלוהו בעדים הא קי''ל דא''צ לפורעו בעדים וכתב הש''ך ומשמע דשטר אע''פ שאינו מקויים מעכבים המעות על ידו עד שיקיימו ויטול בשבוע' וע' בב''ח ולפי שדינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים קצרתי עכ''ל: (כו) מבזבז. אבל אם אינו מבזבז אע''פ שמתמוטט מדי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפי' במטלטלים לא יוכל המלו' לעכב תוך הזמן כ''כ מהרש''ל וכן נרא' עיקר לדינא דהא בלא''ה הרב' פוסקים חולקים בדין זה וכדבריהם משמע לכאור' עיקר בש''ס ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר מ''מ אין לך בו אלא חידושו וע' בתשו' ן' לב ס''א כלל י''ז סי' ק''ב ובתשובת מבי''ט ח''א סי' ל''ג וקל''ג ורי''ג ובתשו' מהרשד''ם סי' נ''ז וקנ''א קנ''ח שפ''ו שצ''ב ת''ח ותנ''ז ובתשובת מהרש''ך ס''ג סי' נ''ח ובתשובת מ''ע סי' נ''א ופ''ט ובתשובת מהראנ''ח סי' כ''ה כמה דינים מדיני עיקול ולפי שדינים אלו תלוים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים לא הארכתי בזה עכ''ל הש''ך:
יא הַקּוֹנֶה שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְיָצְאוּ עָלֶיהָ עֲסִיקִין (פֵּרוּשׁ, עִרְעוּרִין, מִן ''הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ'') (בְּרֵאשִׁית כו, כ), וּבָא לְבֵית דִּין וְטוֹעֵן: חוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁמָּא תֵּצֵא הַשָּׂדֶה מִיָּדִי וּתְאַבֵּד מָמוֹנְךָ וְלֹא אֶמְצָא לְךָ (כְּלוּם) קְנֵה בְּאוֹתוֹ מָמוֹן קַרְקַע כְּדֵי שֶׁאֶטְרֹף אוֹתוֹ, שׁוֹמְעִין לוֹ.
יב לְאַחַר שֶׁעָבַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ, אוֹ ל' יוֹם בְּמִלְוֶה סְתָם אִם הִלְוָהוּ עַל מַשְׁכּוֹן סְתָם, יָכוֹל לְמָכְרָה עַל פִּי (כז) בֵּית דִּין. וְאִם הַלּוֶֹה בָּעִיר יוֹדִיעוּהוּ בֵּית דִּין שֶׁאִם לֹא יִפְרַע יִתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר הַמַּשְׁכּוֹן; וְאִם אֵינוֹ בָּעִיר (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם), אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ לוֹמַר (כח) הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבֹא הַלּוֶֹה וְיִטְעֹן. באר היטב (כז) ב''ד. כתב הסמ''ע דר''ל ע''פ ג' שמאים שישומו אותו כמה הוא שוה וכמו שפי' המחבר עצמו בסט''ו דסגי בב''ד הדיוטות ע''ש וכתב הש''ך דנ''ל עיקר דבמשכונות קרקע אינו יכול לכפותו לפדותו עד שנה כיון דאמרינן סתמא דסתם משכנתא דקרקע שתא וגם אין סברא לומר שיגרע כח הלו' מהמלו' שהלו' לא יוכל לסלקו קודם שנה והמלו' יכופו לפדותו קודם שנה א''כ לקתה מדת הדין אלא מסתמא הדין שוה בשניהם כן נ''ל ודלא כב''י בשם ס' התרומות והביאו הסמ''ע וע''ש: (כח) המתן. שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי אלא משיאין לו עצה למוכרו בעדים כדי שידע הלו' בכמה נמכר עכ''ל הרמב''ם ופי' הריב''ש דבריו דצריך נמי שומת ב''ד ואעפ''כ הצריך לעדים כי אולי ימכור ביותר מהשומא ולא יצטרך שבועה. ש''ך:
יג וְאִם הַמַּשְׁכּוֹן כָּלֶה וְהוֹלֵךְ, יָכוֹל לְמָכְרוֹ בְּבֵית דִּין אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, בֵּין שֶׁהָיוּ בְּעָלָיו שָׁם בֵּין שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם.
יד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר זְמַן הַלְוָאָה, צָרִיךְ לְהַמְתִּין מִלִּמְכֹּר הַמַּשְׁכּוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר (כט) תְּבִיעָה. הגה: וְאֵין צָרִיךְ לְתָבְעוֹ בְּבֵית דִּין, רַק יִתְבָּעֶנּוּ בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ, וְאַחַר כָּךְ יְעַכְּבֶנּוּ ל' יוֹם וְיִמְכְּרֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ אִם תְּבָעוֹ רַק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, מְהַנֵּי, אִם הַלּוֶֹה מוֹדֶה בְּכָךְ (ד''ע לְיַשֵּׁב תְּשׁוּבוֹת הָרֹא''שׁ דְּסָתְרֵי אַהֲדָדֵי) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָקוֹם שֶׁהַמִּנְהָג שֶׁהַמַּלְוֶה לְגּוֹיִים לֹא יוּכַל לְמָכְרוֹ בְּפָחוֹת מִשָּׁנָה, דָּנִין כֵּן גַּם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה לַחֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, דְּאַזְלִינָן בָּזֶה אַחַר (ל) הַמִּנְהָג. (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא) מִי שֶׁנָּתַן מַשְׁכּוֹן לִצְדָקָה בְּעַד מַה שֶּׁחַיָּב, הַגַּבַּאי יָכוֹל לְמָכְרוֹ, כְּדִין הַהֶדְיוֹט שֶׁמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קצ''ד) . באר היטב (כט) תביעה. כתב הסמ''ע דלכאור' משמע דדוקא בסתם הלוא' כיון דלא פירש הזמן בהדיא צריך להמתין אחר זמן תביעתו ל' יום אבל אם בתחלת ההלוא' על המשכון קבע לו זמן שיפרע לאחר ל' א''צ להמתין במכירת המשכון עוד ל' יום אבל למאי דמסיק הטור בסימן ק' דגם בקובע זמן להלואתו ותובעו בסוף הזמן נותנין לו זמן ל' יום י''ל דה''ה הכא ושם בס''ב כתב המחבר בלשון פלוגתא אי נותנין זמן ל' למי שקבע זמן לפרעון ע''ש עכ''ל: (ל) המנהג. ז''ל הסמ''ע ע''ל סי' שס''ט ס''ח בהג''ה גם כן כעין דין זה אלא שכתב שם ז''ל ולכן המלוה על המשכון יכול למוכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' ומזה משמע דלולא ד''ד היה צריך להמתין יותר משנה וכאן משמע איפכא דבלא המנהג יכול למוכרו אפי' בפחות משנה וצ''ל דשם מיירי בישראל שהלו' לחבירו על משכון של עובד כוכבים וקמ''ל דאין הממשכן יכול לומר הואיל ואתה לוקח ממני רבית תצטרך להמתין עד שיבא העובד כוכבים ויפדנו כי ירא אני ממנו וכאן איירי במלו' לחבירו בלא רבית ואפ''ה צריך להמתין לו שנה ודלא כע''ש כו' ע''ש והש''ך הקש' עליו דהא הדין דבסי' שס''ט הוא מהמרדכי והמעש' שם היה במשכון ספרים דודאי אינם של עובד כוכבים (וכן השיג עליו הט''ז ע''ש שמחלק בין אם רוצ' למכור המשכון ולגבות חובו או שתובעו שיפרענו ממקום אחר כו') אלא נרא' לתרץ דכאן איירי שהמלו' תובעו לכן לולי המנהג הי' יכול למכרו קודם השנ' אבל לקמן מיירי שאינו תובעו ואחר שנה יכול למכרו מיד בלא תביעה גם מה שהשיג הסמ''ע על הע''ש במה שמחלק בין מלוה ברבית או לא נראין דברי הע''ש נכונים אך דמסיק וכ' ז''ל כל זה כתבתי לדעת הרב אך לפע''ד דבריו צל''ע בעיקר הדין דכיון דע''פ דין תור' יכול למכרו אחר ל' יום היאך נלמוד מדיני עובד כוכבים לבטל דין תורה ח''ו לא תהא כזאת בישראל ולא שייך בזה דינא דמלכותא כלל ע''ש שהאריך בזה לפר' ולבאר באיז' מקום שייך שם ד''ד או לא ע''ש:
טו מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן שֶׁל חֲבֵרוֹ, לֹא יִמְכְּרֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין, רוֹצֶה לוֹמַר בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה (לא) הֶדְיוֹטוֹת, וְיָשׁוּמוּ אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוֶה כְּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, וְיִמְכְּרֶנּוּ בְּאוֹתָהּ שׁוּמָא, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר הַבְּקִיאִים בְּשׁוּמָא. וּמַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה לְמָכְרוֹ בְּעֵדִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר הַלּוֶֹה שֶׁנִּמְכַּר בְּיוֹתֵר מֵהַשּׁוּמָא. וְאִם מְכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּשׁוּמָא שֶׁל שְׁלֹשָׁה שַׁמָּאִין, לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְהַמֶּכֶר (לב) בָּטֵל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָעָה (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ) . וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר הַמֶּכֶר, כֵּיוָן שֶׁמְּכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּשׁוּמַת ג' בְּקִיאִין, אַף עַל פִּי שֶׁהוֹדִיעַ לַלּוֶֹה, חַיָּב לִפְרֹעַ כְּמוֹ שֶׁהָיָה שָׁוֶה בִּשְׁעַת הַמְּכִירָה, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְאִם יֹאמְרוּ שֶׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר מֵחוֹבוֹ, יִפְרַע לוֹ הַמּוֹתָר. וְאִם אֵין עֵדִים, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁהָיָה שָׁוֶה כָּךְ יוֹתֵר מֵחוֹבוֹ, יִשָּׁבַע שֶׁהוּא כִּדְבָרָיו, וְיִפְרַע לוֹ. וְאִם אֵינוֹ (לג) יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, אוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׁבַע, יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, וְיִפְרַע לוֹ הַמַּלְוֶה מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם הַמַּלְוֶה אוֹמֵר שֶׁצִּוָּהוּ לְמָכְרוֹ, וְהַלּוֶֹה כּוֹפֵר, הַמַּלְוֶה נִשְׁבָּע (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קצ''ד) . באר היטב (לא) הדיוטות. עיין בש''ך שחולק ע''ז בראיות שהביא ומסיק דנ''ל עיקר לדינא דאין למכור משכון אלא ע''פ ב''ד מומחים וע''פ שומא ושלא ע''פ ב''ד מומחים לא הוי מכיר' אפי' בדיעבד ואף דלא טעו ע''ש: (לב) בטל. ואפי' לדעת הרמב''ם ויש פוסקים גבי אלמנה שמכר' שלא בב''ד או שמה לעצמה דהוי מכירה בדיעבד כמ''ש בא''ע ס''ס צ''ג ור''ס ק''ג י''ל דדוקא באלמנ' משום חינא משא''כ הכא. ש''ך: (לג) יודע. כתב הסמ''ע דאינו ר''ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא''כ ה''ל משיל''מ כמ''ש בסי' ע''ב סי''ב אלא ר''ל איני יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא הי' שוה יותר מהדמים שמכרו בעדם ואע''ג דכה''ג נתבאר שם דהמלו' נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד המשכון בפשיע' דה''ל כאו' איני יודע אם הלויתני שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות והש''ך כתב דלא ידע מה חילוק יש בין פשע בידים או לא והב''ח מחלק דדוקא בנאבד ע''י פשיעה הוא דנשבע היסת ונפטר אבל כאן דמכרו בידים ה''ל גזלן ומשום תקנת נגזל נגעו בה כו' גם זה אינו נ''ל דלמה יחשב כגזלן במה שמכר משכון שבידו ועוד דל''ד לפקדון דעשו בו תקנת נגזל דהתם טעמא אחרינא איכא כדי שיהא כל אחד נזהר בשמירת הפקדון כו' אלא נראה דה''פ ואם אינו יודע כמה היה שוה ואינו רוצה לישבע שאינו יודע שירא שמא לא ישבע באמת כיון שהוא מסופק או אף שיודע בבירור שאינו שוה יותר אפ''ה אינו רוצ' לישבע אפי' באמת אז ישבע הלו' כו' ואע''פ שהלשון דחוק קצת מ''מ נ''ל לדינא עיקר כמ''ש עכ''ל (וז''ל הט''ז שאני הכא דהוי ליה גזלן גמור כיון שאינו יודע שויין היאך ימכרנו אלא ודאי דלא איכפת ליה בממון חבירו):
טז הַמּוֹכֵר מַשְׁכּוֹן שֶׁבְּיָדוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת בְּקִיאִין בְּשׁוּמָא, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ לְעַצְמוֹ. וְאִם מוֹכְרוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין (לד) מֻמְחִים, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁרַשַּׁאי לְלָקְחוֹ (לה) לְעַצְמוֹ. באר היטב (לד) מומחים. היינו כמ''ש בר''ס ג' דאית בהו חד דגמיר והדיוטות היינו דלית להו אפי' חד דגמיר. ש''ך: (לה) לעצמו. כתב הסמ''ע הא דבר''ס ע''ב גבי שכירות לא כתב דעת הי''א דאם נעש' בג' מומחים דשרי משום דבשכירות אין רגילין ליקח מומחין (והט''ז כתב עליו דלא נרא' דאדרבא התם בית דין הדיוטות נמי מועיל דהא הביא שם הרמ''א דבהתנו תחל' מותר וכבר הוכחנו שם דקודם שמשתמש במשכון סגי בהתנ' ואפי' בפני עדים סגי שם בהתנ' עכ''ל והרב המגי' לשם כתב דאפשר לדחות דשאני במתנ' עם הבע''ד עצמו דידע ומחיל אבל בב''ד שלא בפני בע''ד יש לחוש לחשדא שמשתמש בו בדברים קשים יותר מדאי ואין מי שישגיח עליו אבל אם משכירו לאחרים הוא משגיח שלא יתקלקל לאפוקי במכיר' לא שייך האי חשדא ולפי זה בשכירות לעצמו אפי' בב''ד אסור ולכן לא הזכירוהו הש''ע והרמ''א ע''כ) והש''ך חולק על גוף הדין וכתב דמדברי התו' ושאר פוסקים משמע להדיא דאף ע''י ב''ד מומחים אינו רשאי ללקחו לעצמו ואפי' בדיעבד לא הוי מכירה וכן נ''ל עיקר דסתם מוכרן בב''ד היינו מומחים וכמש''ל ואפ''ה קתני בפרק המפקיד מוכרן בב''ד ואינו מוכרן לעצמו עכ''ל:
יז הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, עַל מְנָת שֶׁאִם לֹא יִפְדֶּנּוּ לִזְמַן פְּלוֹנִי, שֶׁיִּגְבֶּה כְּדֵי חוֹבוֹ מֵהַמַּשְׁכּוֹן וְהַמּוֹתָר יִהְיֶה מַתָּנָה מֵעַכְשָׁיו, הָוֵי (לו) אַסְמַכְתָּא. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאִם לֹא יִפְדֶּנּוּ לִזְמַן פְּלוֹנִי יִהְיֶה מֻחְלָט, הָוֵי נַמֵּי אַסְמַכְתָּא. וְאִם אָמַר לוֹ: קְנֵה מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא אֶפְדֶּנּוּ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, יֵשׁ מִי (לז) שֶׁאוֹמֵר דְּלָא הָוֵי אַסְמַכְתָּא; וְשֶׁאִם הַלּוֶֹה טוֹעֵן: לֹא יָצָא מִפִּי ''קְנֵה מֵעַכְשָׁיו'', נֶאֱמָן הַמַּלְוֶה בִּשְׁבוּעָה וְע''ל סִימָן ר''ז בְּדִינֵי אַסְמַכְתָּא. מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן מֵחֲבֵרוֹ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן אָמַר לֵהּ: צֵא וּמָכְרוֹ, וְהָלַךְ וּמְכָרוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַלּוֶֹה לְבַטֵּל הַמֶּכֶר וְאָמַר שֶׁלֹּא כִוֵּן אֶלָּא לִדְחוֹתוֹ, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם, וְהַמֶּכֶר קַיָּם. הגה: אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מְכָרוֹ יָכוֹל (לח) לַחֲזֹר בּוֹ וְלוֹמַר שֶׁלֹּא יִמְכְּרֶנּוּ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף י') וְכֵן אִם (לט) דְּחָקוֹ הַמַּלְוֶה לִפְרֹעַ, וְאָמַר לֵהּ הַלּוֶֹה: הַמַּשְׁכּוֹן יְהֵא שֶׁלְּךָ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף סוֹף ב''מ) . באר היטב (לו) אסמכתא. דברי המחבר צל''ע דהרב' פוסקים חולקים ע''ז ושכן נ''ל עיקר דבמשכון מטלטלים אפי' לא א''ל קני מעכשיו לית ביה משום אסמכתא. ש''ך: (לז) שאומר. כתב הש''ך תימא על המחבר שכתב דין זה בשם י''א ולפענ''ד הוא ש''ס ערוך ומוסכם מכל הפוסקים ע''ש שהאריך בזה וכתב הסמ''ע דאף לדעת המחבר דוקא בשאומר לו קנה מעכשיו כל המשכון דאז אין בו משום אסמכתא כמ''ש בסימן ר''ז אבל אם א''ל שיגבה חובו מהמשכון ולא הזכיר בו מעכשיו רק על המותר אמר שיקנהו מעכשיו כיון דמה שאמר שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם בהמותר ה''ל אסמכתא ועי' בש''ך טעמא דמלתא דהא הטעם הוא דמהני מעכשיו משום דמיחזי כזביני וכמ''ש התוספות פ' א''נ והרא''ש והפוסקים שם ומשמע להדיא מדבריהם דהיכא דלא מיחזי כזביני אלא כקונס עצמו הוי אסמכתא וה''נ כיון דא''ל שיגבה חובו מהמשכון והמותר יהא מתנ' פשיטא דקנס הוא ולא מיחזי כלל כזביני: (לח) לחזור. דמתחל' לא עשאו אלא שליח למכרו ואדם יכול לבטל שליחות השליח כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דאפי' כתב לו אם לא פרעתיך לזמן פ' יהא לך רשות למכור וקנה בקנין ע''ז יכול לחזור ולמחות בו ואפי' מכרו אחר שמיחה בו שלא ימכרנו מכרו בטל שכבר נתבטל שליחותו כן הוא בתשובת רשב''א וע''ל סימן קפ''ב ס''ב עכ''ל: (לט) דחקו. כבר כתב המחבר עצמו האי דינא בסימן ע''ב סכ''ו ועמ''ש שם בס''ק ע' בשם הש''ך ע''ש:
יח אָמַר הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה: אֵין נוֹתְנִין בַּמַּשְׁכּוֹן אֶלָּא עֶשְׂרִים זְהוּבִים, וְאָמַר לֵהּ: תְּנֵהוּ, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ דֶרֶךְ לְמָדַי וְהוֹלִיכוֹ עִמּוֹ וּמְכָרוֹ בִשְׁלשִׁים, הַכֹּל (מ) לַלּוֶֹה, וְהַהוֹצָאוֹת שֶׁהוֹצִיא לְהוֹלִיכוֹ, עַל הַלּוֶֹה; אֲבָל שְׂכַר טָרְחוֹ לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ, כֵּיוָן דִּבְלָאו הָכִי אִית לֵהּ אוֹרְחָא לְהָתָם. באר היטב (מ) ללוה. כתב הש''ך דנ''ל אפי' בדבר שיש לו קצבה כאן כיון שהוליכו למדי ושם שוה יותר ומ''ש הב''ח דמיירי דוקא בדבר שאין לו קצבה והוכיח כן מסימן קפ''ג ס''ו קאי אמכרו כאן ע''ש (וכן מחלק הט''ז ע''ש) וע''ל סימן קפ''ה ס''ג ובתשובת מהרשד''ם סימן תמ''ד:
יט הַבָּא לִפְדּוֹת מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁבְּיַד שִׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: כְּבָר מָחַלְתָּ לִי, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם, מִשּׁוּם דִּבְאָדָם שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָעוֹת שַׁיָּךְ לְשׁוֹן מְחִילָה, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ (מא) חֵפֶץ, לֹא שַׁיָּךְ לְשׁוֹן מְחִילָה, אֶלָּא לְשׁוֹן מַתָּנָה (וכ''כ לְקַמָּן ר''ס רמ''א) . באר היטב (מא) חפץ. כתב הסמ''ע ל''ד חפץ אלא ה''ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלוא' דניתנ' להוצאה שייך לשון מחיל' וכן מבואר בר''ס רמ''א ע''ש ע''כ ואין מבואר כן שם אלא דאזיל לטעמיה שפירש כן שם וכ''כ הב''ח כאן ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון צרורים וחתומים דאל''כ כיון שיוכל להשתמש בהם ואפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם אין צריך להחזיר אותם המעות עצמן אלא יכול ליתן מעות אחרים תחתיהן וכמ''ש בסי' רצ''ב ס''ז בשם התוספות דפרק אלו מציאות א''כ דמי להלוא' ושייך בהו ל' מחילה עכ''ל הש''ך (והגאון ח''צ בהגהת ט''ז השיג על הש''ך בזה וכתב ששגג שגגה גדולה דאדרבה מוכח מהתו' דלדידן דקיי''ל דהוי ש''ש אם תובעם המפקיד קודם שהוציאם ודאי צריך ליתן לו את שלו דוקא ולא מעות אחרות וע''ש):
כ הַבָּא לִפְדּוֹת מַשְׁכּוֹנוֹ מִשִּׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: הִזְהַרְתִּיךָ לִפְדּוֹתוֹ כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן, וְאָמַרְתָּ לִי: לֵךְ וּמַשְׁכְּנוֹ, וְהֵבַנְתִּי שֶׁדַּעְתְּךָ לוֹמַר שֶׁאֲמַשְׁכְּנֶנּוּ בְּרִבִּית וְכֵן עָשִׂיתִי, תִּפְרַע (מב) הַקֶּרֶן וְהָרִבִּית, אֵין בְּמַשְׁמָעוּת לָשׁוֹן זֶה שֶׁיְּמַשְׁכְּנֶנּוּ בְּרִבִּית, וְלָכֵן לֹא יִפְרַע לוֹ אֶלָּא הַקֶּרֶן. באר היטב (מב) הקרן. עיין בי''ד סי' קס''ט סכ''ו (בש''ך שם ועיין בתשו' מהר''מ אלשיך סי' י''ט ובתשו' מבי''ט ח''א סי' קפ''ו ובתשו' מהרש''ך ס''ג סי' ק''א):
סימן עד - באיזה מקום נתנה מלוה לפרע, וסדר הפרעון
ובו ז' סעיפים
א הַמִּלְוָה נִתָּן לִתְבֹּעַ בְּכָל (א) מָקוֹם (טוּר) . אֲפִלּוּ הִלְוָהוּ בַּיִּשּׁוּב, יָכוֹל לְתָבְעוֹ (ב) בַּמִּדְבָּר וּלְכֹפוֹ שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ שָׁם, אִם יֵשׁ לוֹ כְּדֵי סִפּוּקוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיִשּׁוּב וּכְדֵי לְפָרְעוֹ. וְאִם הַמַּלְוֶה טוֹעֵן: בָּרִי לִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּדֵי סִפּוּקוֹ וּכְדֵי לְפָרְעוֹ, וְהַלּוֶֹה טוֹעֵן שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי סִפּוּקוֹ, יִשָּׁבַע הֶסֵת. אֲבָל אִם הַלּוֶֹה רוֹצֶה לְפָרְעוֹ בַּמִּדְבָּר, אִם יִרְצֶה הַמַּלְוֶה לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיִשּׁוּב, מֵאַחַר שֶׁהִלְוָהוּ בַּיִּשּׁוּב. וּמִיהוּ, בְּכָל מְקוֹם יִשּׁוּב יָכוֹל (ג) לְכֹפוֹ לְקַבֵּל, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מְקוֹם הַמַּלְוֶה וְלֹא מְקוֹם הַלּוֶֹה וְלֹא מָקוֹם שֶׁהִלְוָהוּ; אֲפִלּוּ יֵשׁ (ד) כַּמָּה מִדְבָּרוֹת קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. וְשַׁיָּרָה חֲשׁוּבָה מְקוֹם יִשּׁוּב. הגה: הִלְוָהוּ בַּמִּדְבָּר, יָכוֹל לְכֹפוֹ (ה) לְקַבֵּל פִּרְעוֹנוֹ בַּמִּדְבָּר. וַאֲפִלּוּ הִלְוָהוּ בַּיִּשּׁוּב, וְאָמַר לֵהּ הַלּוֶֹה: אֲנִי (ו) רוֹצֶה לָצֵאת לַמִּדְבָּר, וְאָמַר לֵהּ הַמַּלְוֶה: גַּם אֲנִי רוֹצֶה לָצֵאת לַמִּדְבָּר, הָוֵי כְּאִלּוּ הִלְוָהוּ בַּמִּדְבָּר וְצָרִיךְ לְקַבֵּל בַּמִּדְבָּר (טוּר) . באר היטב (א) מקום. כתב ר' ירוחם ומהרש''ל דה''ה גזל' ונ''ל דמיירי באופן שקנה הגזלה ומשלם הדמים כגון ביאוש ושינוי רשות וכה''ג אבל אם צריך להחזיר גוף הגזלה יש לה דין פקדון דלא ניתן ליתבע אלא במקומו כמה שכתב סי' רצ''ג ובשלטי גבורים נסתפק היכא שהמלוה תובע להלוה הלואתו במקום שאינו מקום הלואה ואין מעות בידו שם אם מחויב הלוה להביאם במקום שתבע כו' ולפי עניות דעתי נראה פשוט דאינו מחויב להביאם שם עכ''ל הש''ך: (ב) במדבר. בש''ג נסתפק במי שחייב לחבירו מעות בשביל שכירות או דמי מכר מאיזה דבר שקנה ממנו אי הוי כמו הלואה או פקדון כו' וגם בזה נ''ל פשוט דיש לו דין הלואה דהא ע''כ טעם החילוק בין הלואה לפקדון הוא משום דהלואה להוצאה ניתנה משא''כ פקדון שאינו יכול להשתמש בו ובמקום שהפקידו שם יהא וא''כ פשוט הוא דשכירות ומכר דינם כהלואה. ש''ך: (ג) לכופו. כתב בש''ג אם הלו' מצא למלוה חוץ לעירו במקום ישוב ורוצה לפרוע לו מעות שאינם ניתנין להוצאה בעירו רק שם במקום שרוצה לפרוע והלוהו מטבע סתם בלי שום תנאי רק שיתחייב לשלם לו מטבע נראה ודאי דצריך לקבלם כיון דבאותו מקום דמצי לפרעו המטבע ההוא ניתן להוצא' וכן כל כיוצא בזה ע''כ. שם: (ד) כמה. כתב הסמ''ע נראה דבתוך זמנו א''י לכופו בכה''ג וע''פ מ''ש בסעיף שאח''ז גם מה שיעבור אח''כ דרך מדבר מחשב סכנה גלויה ומפורסמת (והט''ז כ' ע''ז שתמוה הוא מאד דהא אפשר להמתין בישוב עד שיזדמן שיירא ואף שהעיכוב הפסד למלוה מה איכפת לן בזה הא הזמן הוא תקנתו של לוה כמ''ש בסימן ק' ס''א בהג''ה אם אומר התובע שצריך לילך לדרכו כו' ע''ש משא''כ בחילוף מטבע בס''ב דא''א לבטל ההיזק שיהיה אח''כ עכ''ל): (ה) לקבל. כתב הב''ח דבתוך זמנו א''י לכופו לקבל במדבר וכאן מיירי בסתם הלוא' דאע''פ שזמנו ל' יום ל''ד לקובע זמן כמש''ל ס''ס ע''ח עכ''ד בקצרה וע''ש בש''ג ש''ך: (ו) רוצ'. ומהרש''ל פסק דצריך שיאמר ג''כ אי בעית אהדרינא לך שם ע''ש. שם:
ב קָבַע הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה זְמַן, וְרוֹצֶה הַלּוֶֹה לְפָרְעוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲמֹד הַמָּמוֹן בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד הַזְּמַן, וְהַמַּלְוֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבְּלוֹ, אִם הִגִּיעַ הַזְּמַן אַף עַל פִּי שֶׁהַלֹּוֶה מְמַהֵר לִפְרֹעַ חוֹבוֹ כְּדֵי לְהַצִּיל עַצְמוֹ מֵהָאֳנָסִים הָעֲתִידִים לָבֹא, כְּמוֹ חִלּוּף הַמַּטְבֵּעַ וּגְזֵרַת הַמִּסִים וְהַתִּשְׁחֹרֶת (פֵּרוּשׁ, עֲבוֹדוֹת שֶׁל מֶלֶךְ, כְּעִנְיָן ''לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְּהוֹן שְׁחָרִית''), הַדִּין (ז) עִמּוֹ, שֶׁאֵין עַתָּה הַקַּלְקָלָה נִרְאֵית אַף עַל פִּי שֶׁעֲתִידָה לָבֹא לְמָחָר אוֹ בּוֹ בַּיּוֹם לְאַחַר הַפֵּרָעוֹן, וְאֵין לוֹ לְהַשְׁגִּיחַ עַל תַקָלַת חֲבֵרוֹ. (ח) אֲבָל אִם לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן, אִם מָצוּי וְנִכָּר לָעֵינַיִם חִלּוּף הַמַּטְבֵּעַ מִיָּד וּגְזֵרַת הַמִּסִים וְהַתִּשְׁחֹרֶת, אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפוֹ לְקַבֵּל חוֹבוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ. אֲבָל אִם אֵין שָׁם אַחַת מִכָּל הַחֲשָׁשׁוֹת הָאֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה רוֹצֶה לְקַבֵּל חוֹבוֹ קֹדֶם הַזְּמַן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁקְּבִיעוּת הַזְּמַן לְתַקָּנַת הַלּוֶֹה הִיא. באר היטב (ז) עמו. ואם המלו' אינו כאן מהני כשיתן המעות ליד ב''ד או ליד נאמן ב''ד אע''פ שאין תקנה קדומה בזה כ''כ בתשו' מהרש''ך ס''ב סימן צ''ט וכן היה המנהג בשעת חירום במדינתינו אך מ''ש בתשוב' שם דה''ה כשמזכה לו המעות ע''י אחר מהני אינו נ''ל וכמש''ל ר''ס קכ''ה ע''ש: (ח) הלוה. כתב הב''ח נרא' דאין זה אלא דוקא היכא שהלוא' הית' דומיא דהלוהו בישוב דלא היה אז חשש סכנת חלוף המטבעות אבל היכא דבשעת הלוא' היתה חשש סכנה כו' א''כ קביעת הזמן הי' לטובת המלו' יותר מלטובת הלוה וא''י לכופו למלוה לקבל תוך הזמן והביא ראיות לזה ועש''ך דכתב שאין דבריו מוכרחים ודחה ראיותיו ע''ש:
ג חוֹב דְּמַשְׁכּוֹנָא, דְּקָא אָכִיל מִנֵּהּ פֵּרוֹת בְּאַתְרָא דְלָא מְסַלְּקֵי עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן, כְּמוֹ שֶׁלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת עַד זְמַן דָּמֵי; וְאִם (ט) רָצָה, אֵינוֹ מְקַבֵּל הַמָּעוֹת קֹדֶם הַזְּמַן אֶלָּא אִם כֵּן מַנִּיחַ לוֹ הַפֵּרוֹת לֶאֱכֹל. הגה: לֹוֶה שֶׁאָמַר לַמַּלְוֶה: טֹל מְעוֹתֶיךָ, וְהוּא (י) בַּזְּמַן, וְהַמַּלְוֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבְּלָם וְהֵם צְרוּרִים וּמֻנָּחִים בְּיַד לֹוֶה וְנִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶנְסוּ, הַלּוֶֹה חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲבָל בְּפִקָּדוֹן בְּכִי הַאי גַוְנָא, (יא) פָּטוּר (בֵּית יוֹסֵף מ''כ) . באר היטב (ט) רצה. וה''ט דזמן זה לא לתקנת הלוה לבד נקבע מתחל' אלא גם לטובת המלוה כדי שיאכל הפירות עד הזמן ההוא. סמ''ע: (י) בזמן. כ' הסמ''ע נרא' דר''ל והוא בתוך הזמן והוסיף הרמ''א לכתוב כן דלא תקשה אמ''ש הט''ו בס''ס ק''כ לוה שאמר למלו' טול הנה מעותיך צרורים כו' והב''ח פירש דר''ל והוא בסוף הזמן וכן עיקר וכן פירש הסמ''ע גופיה שם בסימן ק''כ עכ''ל הש''ך (וכן פירש הט''ז וכתב דמסימן ק''כ לק''מ דהא באמת הביא שם הרמ''א די''ח כו' ע''ש): (יא) פטור. הטעם כיון דכלתה שמירתו ובסמ''ע תמה דיתחייב הנפקד כשדרכו לישא וליתן במעות ובזה נתבאר בסימן רצ''ב דמותר להשתמש במעות פקדון וחייב עליהן כש''ש כו' ולק''מ דהתם מיירי בסתם אבל לא כשא''ל טול את שלך שכבר כלתה שמירתו וכ''כ הגאון אמ''ו ז''ל וכ''נ דעת הב''ח וכ''פ מהרש''ל כל זה כשהגיע הזמן אבל תוך הזמן חייב שכבר קבל עליו שמירת הפקדון עד הזמן וכמ''ש המחבר ר''ס רצ''ג. ש''ך:
ד הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לִזְמַן, וּבָא הַלּוֶֹה לְפָרְעוֹ תּוֹךְ הַזְּמַן בִּפְרוֹטְרוֹט, דִּינָר דִּינָר, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר: תֵּן לִי כָּל חוֹבִי בְּפַעַם אַחַת, דְּאַף פֵּרָעוֹן שֶׁל דִּינָר דִּינָר נִקְרָא (יב) פֵּרָעוֹן, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לַמַּלְוֶה תַּרְעֹמֶת עָלָיו. וּמִיהוּ, אִם מִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ, אוֹ אֲפִלּוּ שְׁתֵּי שָׂדוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפוֹ שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ (יג) חֲצִי הַמַּשְׁכּוֹנָא בַּחֲצִי הַמָּעוֹת. וְהוּא הַדִּין אִם הִגִּיעַ הַזְּמַן, אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל פֵּרָעוֹן בִּפְרוֹטְרוֹט (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִים) . באר היטב (יב) פרעון. בש''ך האריך להוכיח מדברי הפוסקים דמפרשים לסוגית הש''ס לענין דיעבד ולא לכתחלה והיינו דאין המלוה יכול לומר תחזור ותקח ממני מה שפרעת לי זוזא זוזא ויהיה אצלך באחריותן עד שתפרע הכל ואם לא תרצה ליקח הרי הוא אצלי באחריותך דלא הוי פרעון קא משמע לן דלא אלא בדיעבד הוי פרעון כו' ע''ש: (יג) חצי. כתב הש''ך דלפי דברי הטור צריך לפרש דאף דהמלוה אינו אוכל פירות השדה א''י לכופו שיחזיר לו חצי המשכונא כי יכול המלוה לומר כיון שאת' בא לפדות תוך הזמן אינני מחויב ליתן לך כלום מהמשכון כי אני חפץ במשכון טוב ושיהי' כולו אצלי כדי שתהי' דחוק לפרוע את שלי לזמן ופשוט הוא דאין חילוק בדינים אלו בין משכון קרקע או מטלטלי עכ''ל (והט''ז לא כתב כן אלא דמיירי שהמלו' אוכל הפירות ולפ''ז במשכון מטלטלין ורוצה לפדות החצי ולהניח החצי השוה לפי ערך שומעין לו וכופין על מדת סדום וע''ש):
ה הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל מַשְׁכּוֹן מִטַּלְטְלִין אוֹ קַרְקַע שֶׁשָּׁוִים יוֹתֵר מֵחוֹבוֹ, וּבָא הַלּוֶֹה וְאָמַר שֶׁיִּקַּח מֵהַמַּשְׁכּוֹנוֹת כְּדֵי חוֹבוֹ וְיַחֲזִיר לוֹ אֶת הַמּוֹתָר, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם. וְהוּא הַדִּין אִם אֵין הַמַּשְׁכּוֹנוֹת שָׁוִים יוֹתֵר מֵהַחוֹב, אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפוֹ שֶׁיִּטְּלֵם בְּחוֹבוֹ וְיַחֲזִיר לוֹ (יד) שְׁטָרוֹ. באר היטב (יד) שטרו. וה''ה אפי' ליכא שטר א''י לכופו ליטלו בחובו אלא צריך לפדות המשכון דאי לשם משכון קבלי' לשם פרעון לא קבלי' כן מוכח בהר''ן וכ''כ ר' ירוחם וכ''מ בפוסקים בכמה דוכתי. ש''ך:
ו לֹוֶה שֶׁאָמַר כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן: אֵין לִי מָעוֹת וְלֹא מְטַּלְטְלֵי אֶלָּא קַרְקַע טֹל אוֹתוֹ בְּחוֹבְךָ, (טו) וּמַלְוֶה אוֹמֵר: אֵינִי חָפֵץ בְּקַרְקַע וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת וְאֵינְךָ יָכוֹל לְכֹפֵנִי שֶׁאֶקַּח קַרְקַע כֵּיוָן שֶׁאֵינִי תּוֹבֵעַ חוֹבִי עַכְשָׁיו, הַדִּין עִם הַמַּלְוֶה. באר היטב (טו) המלו'. וא''ת מאי חידש המחבר בזה הא כבר כתבו בס''ה וי''ל דקמ''ל דל''מ בס''ה דהלוהו על המשכון קרקע או מטלטלים דיכול לומר ניחא לי לתפוס בשט''ח וגם במשכון כדי שתמהר לפדות משכונך אלא אפי' בדין זה דאין ביד המלוה רק שטר דה''א דיכול הלוה לומר לו הלא טוב לך יותר להחזיק בקרקע מבשטר קמ''ל כ''כ הסמ''ע והש''ך תירץ דבס''ה מיירי שהלוה אינו טוען אין לי רק שרוצה שיקבל המלוה המשכון לשם פרעון וכאן מיירי שהלוה אומר שאין לו אלא קרקע וקמ''ל דהדין עם המלוה כיון שרוצה להמתין לו ואין ענין זה לזה עכ''ל:
ז הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ, וְנִפְסַל, אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ (טז) דֶרֶךְ לְאוֹתָהּ מְדִינָה, נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ שֶׁהִלְוָהוּ וְאוֹמֵר לוֹ: לֵךְ וְהוֹצִיאוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאִם אֵין לוֹ דֶּרֶךְ לְשָׁם אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶרֶךְ לְשָׁם וְהַמַּלְכֻיּוֹת (יז) מַקְפִּידוֹת שֶׁמְּחַפְּשִׂין עַל מִי שֶׁמּוֹלִיךְ מַטְבֵּעַ הַנִּפְסָל (טוּר), נוֹתֵן לוֹ מַּטְבֵּעַ (יח) הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְכֵן בִּכְתֻבָּה. הגה: וְכָל זֶה (יט) שֶׁהִתְנָה לִתֵּן לוֹ מָעוֹת. אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה כְּלוּם, נוֹתֵן לוֹ מַטְבֵּעַ (כ) שֶׁהִלְוָהוּ, בְּכָל עִנְיָן (טוּר) . וְאִם הִתְנָה לִתֵּן לוֹ מָעוֹת הַיּוֹצְאִין בְּהוֹצָאָה, חַיָּב לִתֵּן לוֹ מָעוֹת הַיּוֹצְאִין, בְּכָל (כא) עִנְיָן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל קַמָּא) . וְאִם (כב) תִּקֵּן הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד יְשַׁלְּמוּ הַחַיָּבִים, דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִינָא, וּכְפִי מַה שֶּׁתִּקֵּן יְשַׁלֵּם (מָרְדְּכַי שָׁם בְּשֵׁם ר''י) . וְיֵשׁ (כג) חוֹלְקִין (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ק''ג סִימָן א') . עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שס''ט בְּדִין דִּינָא דְמַלְכוּתָא, וְעַיֵּן בְּי''ד סִימָן קס''ה מִדִּינִים אֵלּוּ. באר היטב (טז) דרך. וכ''ש כשסוחרי אותה מדינה מצויים כאן כ''כ הסמ''ג ושאר פוסקים וכן כתב מהרש''ל. ש''ך: (יז) מקפידות. ואפי' ערב לו מכל היזקות א''צ לקבל ממנו כי מי יודע עד היכן מגיע חמת המלך כן כ' רש''ל. שם: (יח) היוצא. ואם המעות שהלוהו הוא בעין כתב הב''ח דהוי ספיקא דדינא והמע''ה ודעת התוס' נרא' דאין חילוק וכ''כ בסמ''ג ושכן פסק רש''י בתשוב' וכן נראה עיקר. שם: (יט) שהתנה. וה''ה אם מכר לו סחורה ע''מ שישלם לו במעות. תוס' ומהרש''ל שם: (כ) שהלוהו. בב''י בשם תשובת הרשב''א ראובן שנתן לשמעון זהובים אדומים סתם על חובו שהיה חייב לו ועכשיו אומר שמעון שיחשבו לו הזהובים כפי מה ששוין היום וראובן אומר שיחשבו כמו שהיו שוין בשעת הפרעון והשיב שהדין עם ראובן דמה שפרע פרעון הוי ולא פקדון עכ''ל. סמ''ע: (כא) ענין. וסיים שם במרדכי אם לא הוסיפו עליו יותר מהשיעור האמור בתלמוד ע''כ ור''ל הוספת חומש כמ''ש בי''ד סימן קס''ה ודוקא כשהוסיפו עליו אסור אבל כשהוקר המטבע עצמה מותר דאותה מטבע הלוהו וכ''כ הט''ו בי''ד סימן קס''ב דאף דאסור ללות סאה בסאה במטבע מותר וע''ש. שם: (כב) תקן. במרדכי שם כתוב וז''ל וכמו שתקן השלטון שהפורע לאלתר יטול רביע והפורע לאחר שנה יפרע הכל כך יעשו ע''כ ור''ל אחר שפסל המלך המטבע תקן כן. שם: (כג) חולקין. כ''כ הד''מ בשם תשובת הרא''ש ובשם הריב''ש ותמיה לי דהריב''ש כתב להדיא איפכא בסימן קצ''ו וגם בתשובת הרא''ש אין הכרח וכבר הארכתי בזה בש''ך י''ד סי' קס''ו דדינא דמלכותא דינא ודלא כמהרש''ל והב''ח ושוב מצאתי כן בתשובת מהר''מ אלשיך סי' ע''ט דפסק בפשיטות דאמרינן דד''ד בכה''ג ומשמע שם ג''כ דליכא מאן דפליג בהא ושגם הרא''ש בתשוב' מודה וכ''פ בש''ג ועיין עוד מדינים אלו בש''ג פ' ג''פ דף ר''מ ובתשובת מהר''מ אלשיך סי' קט''ו וקי''ו וקכ''ט ובתשובת ן' לב ס''ב סימן ק''י ובתשובת מבי''ט ח''א בשאלות השניות סי' קע''א ובתשובת מהרשד''ם סימן ע''ה וסי' ק''ג ובתשובת מהר''א ששון סימן קכ''ג ובתשובת מהרי''ט סי' י' וסי' ע''ד עכ''ל הש''ך: