הלכות שכירות פועלים
סימן שלא - השוכר פועלים ינהג עמהם כמנהג המדינה סימן שלב - דין האומר לשלוחו: צא ושכר לי פועלים, ושכרן יותר ממה שאמר לו סימן שלג - השוכר את הפועל ובא הפועל לחזר קדם שהתחיל או אחר כן סימן שלד - השוכר את הפועל להשקות השדה, והשוכר מלמד וחלה בנו סימן שלה - השוכר את הפועל למלאכה סתם או למלאכה ידועה סימן שלו - השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו סימן שלז - דין אכילת פועל בשעת מלאכה, ממה אוכל או מתי אוכל סימן שלח - דין אכילת בהמה בשעת מלאכה, ואסור חסימתה סימן שלט - לתת שכר אדם בהמה וכלים בזמנו, ומתי זמנוסימן שלא - השוכר פועלים ינהג עמהם כמנהג המדינה
ובו ג' סעיפים
א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפָן, אֲפִלּוּ (א) הוֹסִיף עַל שְׂכָרָן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִתְנָה כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁשְּׂכָרָן. הגה: לֹא הָיָה (ב) מִנְהָג בָּעִיר, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן: אֲנִי שׂוֹכֵר אֶתְכֶם כְּדִין תּוֹרָה, חַיָּבִין לָצֵאת מִבֵּיתָם בִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים (טוּר ס''ד) . וּבְעֶרֶב שַׁבָּת, מַקְדִּים עַצְמוֹ לְבֵיתוֹ שֶׁיּוּכַל לְמַלְאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג (ג) קָטָן וּלְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר (שָׁם ס''ה בְשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי) . לֹא הָיָה מִנְהָג בָּעִיר, אֲבָל רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר בָּאִין מִמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִנְהָג, אָזְלִינָן בָּתַר מִנְהַג הָעִיר שֶׁבָּאוּ מִשָּׁם. הָלַךְ מִמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב לְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב אוֹ אִפְּכָא, אָזְלִינָן בָּתַר הַמָּקוֹם שֶׁשָּׂכַר שָׁם הַפּוֹעֲלִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף ר''פ הַפּוֹעֲלִים בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי) . וְאֵינוֹ קָרוּי מִנְהָג אֶלָּא דָּבָר (ד) הַשָּׁכִיחַ וְנַעֲשָׂה הַרְבֵּה פְעָמִים, אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נַעֲשָׂה רַק פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁנֵי פְעָמִים אֵינוֹ קָרוּי מִנְהָג (רִיבָ''שׁ סִימָן תע''ה) . באר היטב (א) הוסיף. שיוכלו לומר הא דאוסיפת לן כדי לעשות עבידתא שפירתא וכן עשינו. ש''ס וכ''כ הטור והמחבר בסי' של''ב ס''ה. סמ''ע: (ב) מנהג. עיין בס' באר שבע דף נ''ו: (ג) קטן. בטור לא כת' תיבת קטן גם בהג''א ר''פ הפועלים דהביא לשון הירושלמי זה לא כת' שם תיבת קטן ונראה דהרמ''א כתבו משום דבא''ח סי' רנ''ו כ''כ הטור והוא מש''ס פרק ב''מ וז''ל שם ו' תקיעות היו תוקעין בע''ש כו' התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק כו' שהה כדי לצלות דג קטן עכ''ל ואין ראיה מהתם דשם קאי אבע''ב שהיו כל ע''ש בעיר ואפו ובשלו והכינו כל צרכן קודם לכן משא''כ בפועלים שהיו בשדה ונכנסו סמוך לשבת לביתם ולא עשו עדיין צרכן לשבת דבעי טפי מצליית דג קטן והא ראיה דשם לא נזכר שיעור למלאות חבית מים וגם שם כת' שהדליקו נרותיהן קודם צליית דג קטן וכאן כתב שהדליקו אח''ז וע''כ צ''ל שצרכים אלו דצליית דג ומילוי מים והדלקת נרות עשו קודם לכן זמן מעט לפני שאר בני אדם עכ''ל הסמ''ע ועמ''ש הב''ח בזה: (ד) השכיח. וכ''כ הרמב''ם בהלכות מאכלות אסורות:
ב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן, יָזוּן; לְסַפֵּק בִּגְרוֹגָרוֹת אוֹ בִּתְמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, יְסַפֵּק; הַכֹּל (ה) כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. באר היטב (ה) כמנהג. ואפילו היה המנהג בעיר ליתן להם מזונות והוא שכר פועלים ופסק להן מזונות לא אמרי' מדנחית לפסוק להן ולא היה צריך לפסוק מאחר שכן המנהג ש''מ שדעתו היה לטפויי להן על המזונות שנהגו ובש''ס איכא פלוגתא בין התנאים בזה ופסקו רוב הפוסקים דא''צ להוסיף. סמ''ע:
ג הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל, וְאָמַר לוֹ: כְּאֶחָד וְכִשְׁנַיִם מִבְּנֵי הָעִיר, מְחַשְּׁבִין הַיָּתֵר שֶׁבִּשְׂכִירוּת וְהַפָּחוֹת שֶׁבִּשְׂכִירוּת, וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם נוֹתֵן הַחֵצִי, (ו) כְּגוֹן אִם הַיֶּתֶר בְּשֵׁשׁ וְהַפָּחוֹת בְּאַרְבַּע, נוֹתֵן לָהֶם חָמֵשׁ: באר היטב (ו) כגון. ע''ל סי' ק''ג ס''ב ובמ''ש הסמ''ע ובאר הגולה שם:
סימן שלב - דין האומר לשלוחו: צא ושכר לי פועלים, ושכרן יותר ממה שאמר לו
ובו ו' סעיפים
א אָמַר (א) לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים בִּשְׁלֹשָׁה, וְהָלַךְ וּשְׂכָרָן בְּאַרְבָּעָה, אִם אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ: שְׂכַרְכֶם עָלַי, נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה, וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת שְׁלֹשָׁה, וּמַפְסִיד אֶחָד מִכִּיסוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם כָּל הַפּוֹעֲלִים אֵינָן נִשְׂכָּרִים רַק בְּאַרְבַּע, הַבַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לַשָּׁלִיחַ כְּפִי מַה (ב) שֶּׁהֶהֱנָהוּ (טוּר ס''א וְעַיֵּן בב''י) . וְאִם אָמַר לָהֶם: שְׂכַרְכֶם עַל (ג) בַּעַל הַבַּיִת, נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת כְּמִנְהַג הַמְדִינָה. הָיָה בַּמְּדִינָה מִי שֶׁנִּשְׂכַּר בִּשְׁלֹשָׁה וּמִי שֶׁנִּשְׂכַּר בְּאַרְבָּעָה, אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם אֶלָּא (ד) שְׁלֹשָׁה, וְיֵשׁ לָהֶם (ה) תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת; אֲבָל אִם הָיְתָה מְלַאכְתָּן (ו) נִכֶּרֶת וַהֲרֵי שָׁוָה אַרְבָּעָה, נוֹתֵן לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת (ז) אַרְבָּעָה, שֶׁאִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם שְׁלוּחוֹ אַרְבָּעָה לֹא טָרְחוּ וְעָשׂוּ שְׁוֵה אַרְבָּעָה. באר היטב (א) וי''א. באמת כל הפוסקים וגם הרמב''ם מודים לזה דאם כל הפועלים אינן נשכרין רק בד' צריך הבע''ה ליתן להשליח ד' וכמ''ש בר''ס של''ו וגם הרמ''א שכת' בלשון וי''א אין כונתו לפלוגתא אלא לפי דמשמע מדברי הב''י דהרמב''ם לא ס''ל כן כתב בל' וי''א אבל באמת דעת הרמ''א דכ''ע מודים בזה וכמ''ש בד''מ וכן הסכימו הסמ''ע והב''ח ועיקר ועיין בתשובת מהר''מ מינץ ס''ס כ''ח. ש''ך: (ב) שההנהו. וכת' הרמ''ה אבל יותר מד' אינו נוטל מבעה''ב ואפילו שהמלאכה שוה יותר שלא יהא עושה סחורה בפרתו של זה עכ''ל הטור ור''ל דלעולם אין השליח נוטל יותר ממה שקצב לפועליו אף שההנהו יותר ממה שקצב להם אבל פשיטא דאין חילוק בין הוסיף להם השליח רביעית או יותר ודלא כב''י גם הע''ש פירש בדוחק והדבר פשוט כמ''ש וכן פירשו הסמ''ע והב''ח. שם: (ג) בע''ה. ואם שכרן סתם ואין הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו דינו כאמר שכרכם עלי כדלקמן סי' של''ט ס''ז ועמ''ש. שם: (ד) ג'. דדעתא דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לגלויי לבעה''ב דלא מתגרי אלא בד' דאיתא בש''ס שאפילו אם הפועל הוא בעה''ב אינו נוטל אלא ג' ובטור משמע דאפי' אם יש פועלים שאינן נשכרין רק בד' אינו נוטל אלא ג' אף שהוא בעה''ב ומשמע בש''ס דפועל בעה''ב יש תרעומת על השליח אפי' כל הפועלים נשכרים בג' משום דא''ל אי לאו דאמרת לי בד' הוה זילא ביה מלתא לאתגורי עיין בתשובות רשד''ם סי' של''ה ושע''ב. שם: (ה) תרעומת. כיון שיש מי שנשכרין בד' היו יכולין לטרוח ולמצוא מי ששכרן בד' כן הוא בש''ס ופוסקים. ולפ''ז משמע דאם כל הפועלים נשכרין בג' אפי' תרעומת אין להם עליו. שם: (ו) ניכרת. כגון ששכרן לחפור חפירה ונתמלאה מים וא''א לידע מלאכת החפירה מחמת המים. ש''ס וכן כל כיוצא בזה. שם: (ז) ארבעה. משמע אפי' כל הפועלין נשכרין בג' כיון ששוה מלאכתן ד' נותן ד' וכן משמע בטור להדי' וכן מוכח בש''ס אבל בהרא''ש משמע דהיינו דוקא כשיש נשכרים בד' וכן פי' ר''י נכ''ט ח''א להדי' ונלע''ד דלא באו אלא לומר שיש נשכרין בד' לעשות מלאכה יפה זו שעשו עכשיו לאפוקי אם אין מי שנשכר בד' אפי' מלאכה יפה זו פשיטא דאין נוטלין ד' ובש''ס ובטור מיירי אפי' כולן בג' לעשות המלאכה הפשוטה ולפ''ז לא פליגי הטור והרא''ש ור''י לדינא ודברי שניהם לענין הדין אמת ואפשר שלזה נתכוין הב''י בבד''ה שכתב דאפשר לדחוק וליישב דברי הרא''ש ודו''ק. שם:
ב אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: שְׂכוֹר לִי בְּאַרְבָּעָה, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְשָׂכַר בִּשְׁלֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתָּן שָׁוָה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי קִבְּלוּ עַל עַצְמָם, וְיֵשׁ לָהֶם (ח) תַּרְעֹמֶת עַל הַשָּׁלִיחַ. וְלֹא שְׁנָא אָמַר: שְׂכַרְכֶם עָלַי, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת (טוּר ס''א) . באר היטב (ח) תרעומת. משום אל תמנע טוב מבעליו דכיון שבעה''ב אמר לו לשכור בד' לא ה''ל למנוע אותה טובה מהם. שם:
ג אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: בִּשְׁלֹשָׁה, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם: בְּאַרְבָּעָה, וְאָמְרוּ: הֲרֵינוּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת, אֵין דַּעְתָּם אֶלָּא שֶׁיִּתֵּן בַּעַל הַבַּיִת (ט) יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה; לְפִיכָךְ, (י) שָׁמִין מַה שֶּׁעָשׂוּ; אִם שָׁוֶה אַרְבָּעָה, נוֹטְלִין אַרְבָּעָה מִבַּעַל הַבַּיִת, וְאִם אֵינוֹ שָׁוֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ, אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה. הגה: וְאִם אָמַר הַשָּׁלִיחַ: שְׂכַרְכֶם עָלַי, בְּכָל עִנְיָן נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה; וְכֵן אִם לֹא הָיוּ פּוֹעֲלִים נִשְׂכָּרִים רַק בְּאַרְבָּעָה (טוּר ס''ב) . באר היטב (ט) יתר. עיין מה שפי' הסמ''ע בזה וכתב דההכרח להגיה בדברי הטור וכ''כ הש''ך והשיג על הב''ח שלא פי' כן ע''ש: (י) שמין. כתב בת''ה סי' שכ''ג ראובן ששכר לשמעון לילך בשליחותו בעשרה דינרין וקודם שהלך אמר שמעון לאחרים שרוצה ג''כ הוצאת הדרך זולת העשרה דינרין ולא היה ראובן בביתו שהיה אפשר להודיעו וראובן לא רצה ליתן לו אח''כ כי אמר אף דשאר פועלים נשכרין בד' נתן לו עשרה דינרין כדי לכלול בו ההוצאה ג''כ ופסק דהדין עם ראובן דהדמים מודיעין לענין שכירות פועל אע''ג דלא אמרינן כן לענין בתים וע''ל סי' רי''ד וסי' ר''כ. הגה''ה. סמ''ע:
ד אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: בְּאַרְבָּעָה, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶם: בִּשְׁלֹשָׁה, וְאָמְרוּ לוֹ: כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתָּן שָׁוָה אַרְבָּעָה אֵין לָהֶם אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי שָׁמְעוּ שְׁלֹשָׁה (יא) וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. הגה: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר לַפּוֹעֲלִים: עֲשׂוּ עִמִּי מְלָאכָה בְּאַרְבָּעָה כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ חַבְרֵיכֶם, וְאָמְרוּ: כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ חַבְרֵינוּ, וְאִשְׁתְּכַח דְּיָהִיב לְהוּ יוֹתֵר, צָרִיךְ לִתֵּן לְאֵלּוּ כְּמוֹ (יב) לְחַבְרֵיהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ''א) . בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהִטְעָה פּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ עִמִּי בְּאַרְבָּעָה כְּמוֹ שֶׁשְּׁאָר פּוֹעֲלִים נִשְׂכָּרִים, וְנִמְצְאוּ שֶׁנִּשְׂכָּרִים (יג) בְּיוֹתֵר; אוֹ שֶׁהַפּוֹעֲלִים הִטְעוּ בַּעַל הַבַּיִת בְּכִי הַאי גַוְנָא, הָוֵי כְּאִלּוּ לֹא שָׂכְרוּ זֶה אֶת זֶה כְּלָל, וְנוֹתֵן לָהֶם כְּפָּחוֹת שֶׁבַּפּוֹעֲלִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ''ט ח''א בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) . בַּעַל הַבַּיִת שֶׁשָּׂכַר פּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ לִתֵּן לוֹ (יד) חֵפֶץ בִּשְׂכָרוֹ, יָכוֹל לִתֵּן לוֹ אַחַר כָּךְ דָּמָיו, הוֹאִיל וְלֹא מָשַׁךְ הַחֵפֶץ לֹא קְנָאוֹ (שָׁם ח''א וַאֲשֵׁרִ''י ור''נ פֶּרֶק בַּתְרָא דע''א וּתְשׁוּבַת מַהֲרַ''ם דְּפוּס פְּרָאג סִימָן קס''ה) . באר היטב (יא) וקבלו. הוא בעיא דלא איפשטא ופסקו הפוסקים לקולא וכ''כ הסמ''ג עשין פ''ט דף קע''ג ע''ב וז''ל ולא איפשטא הלכך המוחזק בממון עיקר עכ''ל ולפ''ז אם תפסו הפועלים ד' לא מפקינן מינייהו למאי דס''ל להרמב''ם וסמ''ג וסייעתם דתפיסה מהני בעלמא בבעיא דלא איפשטא ואפי' אין מלאכתן שוה ארבעה מהני תפיסתן לפי מ''ש הרי''ף והרא''ש ונ''י דמיבעיא לש''ס נמי אפי' באין מלאכתן שוה ד' מאחר שאמר בע''ה ד' ואמרו כמו שאמר בע''ה ואפשר דאפי' כולן נשכרין רק בג' מבעיא להש''ס מה''ט וכן משמע מלשון הרי''ף והרא''ש והנ''י שכתבו וז''ל ואע''ג דלא עבדי מאי דשוי ד' שקלי ד' דהא בע''ה סבר וקביל ויהיב להו ד' ולא איפשטא כו' עכ''ל ודוק. ש''ך: (יב) לחבריהם. דמה שחזרו ואמרו כמו שעשו חבירינו לא היה דעתן שמאמינין לו שלא נתן להם אלא ד' וסברו וקבלו אלא דעתן היה אעילוי שאם נתן להם יותר יתן להם ג''כ יותר ואע''ג דיש פועלים שנשכרין בפחות וגם מלאכתן אינו שוה כ''כ ול''ד לדינו של המחבר בא''ל בע''ה בד' ואמרו להם בג' ואמרו כמ''ש בע''ה דאין להם אלא ג' דשאני הכא דהטעה אותן וא''ל שגם לאחרים השכיר בד' משא''כ התם דלא תלה השליח שכירתן בשכירות פועלים אחרים אלא א''ל סתם בג' עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך השיג על הרמ''א בזה וכתב דדין זה צל''ע דהרי מ''מ הבע''ה אמר בפירוש עשו עמי מלאכה בד' א''כ לא נתרצה להם ביותר וע''ש באורך שהוכיח דבריו בראיה מהש''ס ומהירושלמי ע''ש: (יג) ביותר. פירש הסמ''ע דכל הפועלים נשכרין ביותר רק שאינן נשכרין בשוה כגון שיש נשכר בה' ויש בו' ויש בז' ויש בח' כו' ע''ז מסיק דנותן להן כפחות שבפועלים ור''ל דעכ''פ מה ששכרן בד' בטל הוא הואיל וכולן נשכרין ביותר אלא נותן להם ה' דהוא הפחות לפי מה שנשכרין באמת וגם בהטעו הפועלים לבע''ה הוי ג''כ בדרך זה אבל ר' ירוחם בשם הרשב''א והביאו ב''י בס''ס זה לא כ''כ בסיפא גבי הטעו פועלים לבעה''ב כו' ע''ש ועמ''ש הש''ך בזה דצ''ל דל''פ אהדדי ע''ש באורך: (יד) חפץ. דוקא בחפץ דינא הכי ולא בשט''ח וכמ''ש בפסקי מהרא''י סי' ר''ל ומביאו בד''מ בקצרה עכ''ל הסמ''ע ור''ל בשט''ח אם לא יתן לו השט''ח א''כ לא נתקיים התנאי ולא יתן לו כלום והשוכר שעבד עצמו לתת לו שכרו כן הוא בפסקי מהרא''י שם ולפ''ז אם ירצה יתן לו מה ששוה השט''ח כפי מה שהוא שוה למכור כמו גבי מוחל שט''ח בסי' ס''ו סל''ב נ''ל. ש''ך:
ה שָׂכַר בַּעַל הַבַּיִת בְּעַצְמוֹ בְּסֶלַע, וְנִזְדַּלְזְלָהּ הַמְּלָאכָה, וְהֶרְאָה לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת פָּנִים זוֹעֲפוֹת וּפִיְּסוּהוּ בִּדְבָרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לֹא נִתְפַּיַּסְתִּי אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁתִּפְחֲתוּ מִשְּׂכַרְכֶם כְּפִי הַזּוֹל, שֶׁהֵם יֹאמְרוּ: לֹא פִּיַּסְנוּךָ אֶלָּא לְדַעַת שֶׁנַּעֲשֶׂה הַמְּלָאכָה טוֹבָה וְכֵן עָשִׂינוּ. הגה: וְיֵשׁ מְחַלְּקִין, דְּאִם בַּעַל הַבַּיִת אָמַר בְּפֵרוּשׁ: אֵינִי נוֹתֵן לָכֶם אֶלָּא (טו) כָךְ, וְהָיָה יָכוֹל (טז) לַחֲזֹר בְּלֹא תַּרְעֹמֶת, אַף עַל גַּב דְּחָזְרוּ וּפִיְּסוּהוּ אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא כְּמָה שֶׁאָמַר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) . וְכֵן אִם הוּקְרָה הַמְּלָאכָה וְהֵם הֶרְאוּ לוֹ פָּנִים זוֹעֲפוֹת וּפִיְּסָם בִּדְבָרִים, אֵינָם יְכוֹלִים לוֹמַר: לֹא נִתְפַּיַּסְנוּ אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁתּוֹסִיף עַל שְׂכָרֵינוּ כְּפִי הַיֹּקֶר, שֶׁהוּא יָשִׁיב: לֹא פִּיַסְתִּי אֶלָּא עַל דַּעַת לְהוֹסִיף לָכֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְכֵן עָשִׂיתִי. באר היטב (טו) כך. כלומר סך פלוני לאפוקי חזר בו בסתם. שם: (טז) לחזור. כגון שחזרו בהן הפועלים תחלה ובטלה שכירותן אלא שמנכה להם כמ''ש בסי' של''ג ס''ד ואח''כ נמלכו ורוצים לגמור המלאכה וחזר בו בע''ה ואמר בפי' איני נותן לכם אלא סך פ' ופייסוהו מצי למימר אדעתא דתנאי זה עבידתון כן הוא בנ''י שם ע''ש ועמ''ש בסי' של''ג ס''א וס''ה. שם:
ו אִם הַמְּלָאכָה שָׁוָה חֲמִשָּׁה, וּשְׂכָרָם בְּאַרְבָּעָה, וְהוּזְלָה וְעָמְדָה עַל אַרְבָּעָה, נוֹתֵן לָהֶם אַרְבָּעָה. וְלֹא יוּכַל לוֹמַר לָהֶם: גַּם עַתָּה תִּקְּחוּ דִּינָר (יז) פָּחוֹת מִמַּה שֶׁשָּׁוָה (טוּר ס''ה) . וְכֵן אִם שְׂכָרָן בְּיוֹתֵר דִּינָר מֵהָרָאוּי, וְהוּקְרָה הַמְּלָאכָה, אֵינָם יְכוֹלִים לוֹמַר: גַּם עַתָּה תּוֹסִיף לָנוּ דִּינָר יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לְפִי הַיֹּקֶר שֶׁל עַכְשָׁיו: באר היטב (יז) פחות. בש''ס מפרש טעמא דיאמרו הפועלים מתחלה לא נתרצינו בפחות אלא מפני שראינו שאינך יודע דרך שכירות הפועלים ולדעתך גם שאר הפועלים לקחו כן ואנו היינו דחוקים למעות ונתפייסנו בפחות מהראוי לנו משא''כ עתה שאתה רואה שכל הפועלים נשכרין בכך וכן הטעם בסיפא דבעל הבית אומר עד''ז לפועלים. סמ''ע:
סימן שלג - השוכר את הפועל ובא הפועל לחזר קדם שהתחיל או אחר כן
ובו ח' סעיפים
א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְהִטְעוּ אֶת בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת הִטְעָה אוֹתָם, אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא (א) תַּרְעֹמוֹת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם (ב) מָשַׁךְ בַּעַל הַבַּיִת כְּלֵי אֻמָּנוּת שֶׁעוֹשֶׂה בָהֶם מְלָאכָה, אֵין הַבַּעַל הַבַּיִת יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְלֹא הַפּוֹעֵל אִם הוּא (ג) קַבְּלָן (טוּר בְּשֵׁם ר''ת) ; אֲבָל אִם הוּא שְׂכִיר יוֹם, יָכוֹל לַחֲזֹר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (תוס' וְהָרֹא''שׁ רֵישׁ פֶּרֶק הַזָּהָב) . (ד) מִיהוּ, יָכוֹל לְעַכֵּב כְּלֵי אוּמָנוּתוֹ וְלִשְׂכֹּר אֲחֵרִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין ונ''י בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ''א וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק ט') . בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא הָלְכוּ. אֲבָל הָלְכוּ הַחַמָּרִים וְלֹא מָצְאוּ תְבוּאָה, פּוֹעֲלִים וּמָצְאוּ שָׂדֶה כְּשֶׁהִיא לַחָה, אוֹ שֶׁשְּׂכָרָם לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה וּמְצָאוּהוּ שֶׁנִּתְמַלֵּא מַיִם, אִם בִּקֵּר בַּעַל הַבַּיִת מְלַאכְתּוֹ מִבָּעֶרֶב וּמְצָאָהּ שֶׁצְּרִיכָה פּוֹעֲלִים, אֵין לַפּוֹעֲלִים כְּלוּם, וּמַה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת; וְאִם לֹא בִּקֵּר, נוֹתֵן לָהֶם (ה) שְׂכָרָן כְּפוֹעֵל בָּטֵל, (פֵּרוּשׁ, שֶׁשָּׁמִין מִי שֶׁהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִמְלָאכָה זוֹ וְכֵן חַמָּר שֶׁהִשְׂכִּיר חֲמוֹר לְהָבִיא מַשּׂאוֹי, כַּמָּה הָיָה רוֹצֶה לִפְחֹת מִשְּׂכָרוֹ וְלֵישֵׁב בָּטֵל וְלָבֹא רֵיקָן), שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לְבָא רֵיקָן, וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה לְבָטֵל. באר היטב (א) תרעומת. לשון הטור איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו. דבע''ה י''ל לפועל השכר עצמך במקום אחר והפועל יאמר לבע''ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח ע''כ ומשמע דלית ביה אפילו משום מחוסרי אמנה דס''ל דלא אמרו כן אלא כשחוזר בדבר שאין בו תועלת וכמ''ש הרמ''א בהג''ה ס''ס ר''ד דכשנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה''נ כשחוזר בע''ה משום שא''צ להם או שנמצאו פועלים יותר בזול ולפ''ז החולקים שם חולקין גם כאן ומ''ש אין להם אלא תרעומת ר''ל לאפוקי תביעת ממון באופן שיתבאר בסעיף שאח''ז אבל ממחוסרי אמנה ג''כ נינהו כ''כ הסמ''ע וכת' הש''ך דמשמע דגם משום שינוי דעת ליכא ואע''ג דבס''ס שי''א גבי ספינה כת' הט''ו דיש בו משום שינוי דעת דאיש אחר שאני התם כיון שפרקה בחצי הדרך וכבר הורגל עמו משא''כ הכא שחוזר מיד ולפ''ז היכא דאין כאן טרחא כגון שמוצאין בע''ה אחר להשכיר עצמן אין להם עליו אפי' תרעומת וכ''כ הנ''י בשם הרמב''ן בפ' האומנין גבי דזל עבידתא ואומר בע''ה כו'. ע''ש שהאריך בזה: (ב) משך. ואפי' החזירן לפועל אחר המשיכה מ''מ מחשב המשיכה לקנין דא''י לחזור זה בזה אם לא הפועל דחז''ל נתנו לו רשות לחזור אפי' באמצע המלאכה משום כי לי בני ישראל וגו' ומה שסיים הרמ''א מיהו יכול לעכב כו' ר''ל כשעדיין כלי אומנותו דפועל ביד בע''ה עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך דכן עיקר כהי''א והרבה פוסקים ס''ל הכי: (ג) קבלן. כת' בהג''א פ' האומנין דבדברי ר''ת משמע דלגמרי א''י לחזור בו משום ממון ואומר שעשה בו מעשה שמא אע''פ שהתחיל במלאכה לא חשיב קנין אלא במשיכה או בק''ס עכ''ל ר''ל דאע''ג דאם התחיל במלאכה יכול לחזור בו ויהא ידו על התחתונה כמ''ש בס''ד הכא לא מהני בכך דהתם לא חשיב קנין אבל הכא כיון שמשך הכלי או הקנה בק''ס לא מהני שום ממון וצריך לעשות המלאכה אם ירצה בע''ה וכן משמע להדיא בדברי ר''ב בספר החכמה שהביא המרדכי פ' האומנין גבי שבאת חבילתו לידו דבמשיכת כלי האומנות אין הפועל יכול לחזור בו אפי' רוצה להיות ידו על התחתונה ע''ש. ש''ך: (ד) מיהו. והש''ך כת' דדין זה צל''ע כו' ע''ש דסיים דבריו וכת' ז''ל ואע''פ שאינני כדאי לחלוק על דברי הרב מ''מ נלפע''ד שירא שמים יחמיר בדבר ויחזיר להפועל את שלו עכ''ל: (ה) שכרן. כיון דבע''ה פושע וההליכה היא כהתחלת מלאכה מ''ה אין בע''ה יכול לחזור בו ואם חוזר צריך לשלם להם כפועל בטל ואף שאין להפועל פסידא דממון מכח חזרה זו דאף שלא היה שוכרן לא היה להם אצל מי להשתכר כו' וכ''כ בטור בהדיא בשם הרא''ש ולא כע''ש שכת' דחייב משום דגרם להם היזק דאם לא היה שוכרן היו נשכרין אצל אחרים וחייב מדינא דגרמי ע''כ וז''א. וגם דבריו סותרין זא''ז שבסעיף שאח''כ כת' בהדיא שבהלכו חייב להם הבע''ה גם בכה''ג ע''ש ודוק עכ''ל הסמ''ע ודבריו נכונים לדינא אך אין כאן השגה על הע''ש שהרי התוס' והרא''ש וטור ושאר פוסקים כתבו דהלכו אורחא דמלתא נקט דכשלא הלכו מסתמא מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין כו' א''כ גם הע''ש כאן נקט כן. עיין בתשובות מהר''מ מינץ סי' כ''ח. ש''ך:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמוֹת בְּשֶׁלֹּא הָלְכוּ, דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַשְׂכִּיר עַצְמָם אֶמֶשׁ כְּשֶׁשְּׂכָרָם בַּעַל הַבַּיִת זֶה; אֲבָל אִם הָיוּ נִשְׂכָּרִים אֶמֶשׁ, וְעַכְשָׁיו אֵינָם נִשְׂכָּרִים כְּלָל, הֲרֵי זֶה כְּדָבָר (ו) הָאָבוּד לָהֶם, וְנוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָם כְּפוֹעֵל בָּטֵל; וְאִם נִשְׂכָּרִים בְּפָחוֹת, מְשַׁלֵּם (ז) הַפְּחָת. וְאִם הָלְכוּ וְדַוְקָא שֶׁהָלְכוּ (ח) עַצְמָם, אֲבָל לֹא שְׁלוּחָם (הַמַּגִּיד פ''ט בשמם), אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ מוֹצְאִים לְהַשְׂכִּיר עַצְמָם אֶמֶשׁ, (ט) נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָם כְּפוֹעֵל בָּטֵל; וְהוּא שֶׁעַכְשָׁיו אֵינָם נִשְׂכָּרִים כְּלָל. אֲבָל אִם מוֹצְאִים מִי שֶׁיַּשְׂכִּירֵם בִּשְׂכִירוּתוֹ, אֵין לָהֶם אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא מָצְאוּ רַק מְלָאכָה כְּבֵדָה מִזּוֹ, רַק שֶׁרוֹצִים לְהוֹסִיף בִּשְׂכָרָן, צְרִיכִין לְהַשְׂכִּיר עַצְמָן בְּמָקוֹם אַחֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין בְּשֵׁם מהר''ם) ; וְיֵשׁ (י) חוֹלְקִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ''א) . וְאִם אֵינָם מוֹצְאִים לִהְיוֹת נִשְׂכָּרִים אֶלָּא בְּפָחוֹת, מְשַׁלֵּם לָהֶם הַפְּחָת. וְכָל אֵלּוּ הַדִּינִים כְּשֶׁלֹא בִּקֵּר בַּעַל הַבַּיִת מְלַאכְתּוֹ מִבָּעֶרֶב, שֶׁהוּא בִּפְשִׁיעָתוֹ; אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה פְּשִׁיעַת בַּעַל הַבַּיִת בַּדָּבָר כְּלָל, הֲרֵי זֶה אָנוּס, וְנִפְטָר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הגה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של''ד סָעִיף ב'. מְלַמֵּד שֶׁהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִשְׁתֵּי שָׁנִים וְהִתְחִיל שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, מִקְרֵי הַתְחָלָה גַם לְשָׁנָה שְׁנִיָּה; וְהוּא הַדִּין כָּל פּוֹעֵל (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) . באר היטב (ו) האבוד. פי' וחייב מדינא דגרמי. סמ''ע: (ז) הפחת. משמע דאם מוצאין להשתכר א''צ הבע''ה לשלם להם כפועל בטל אלא הפחת לבד וכן משמע בטור שכת' ואם אמר לו לך והשכר כו' ואשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו ע''כ משמע דר''ל דהפועל א''י לו' אשב בטל ותשלם לי כפועל בטל אלא הברירה ביד בע''ה והב''ח ס''ב כת' שהברירה ביד הפועלים שאם לא ירצו להשכיר עצמן מחויב בע''ה לשלם להם כפועל בטל ואם אינם רוצים להפסיד דבר ישכירו עצמן והוא ישלים להם כו' ולפענ''ד כמ''ש. ש''ך: (ח) עצמם. שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בהתחלת המעשה. הלך שם שליח אין להם אלא תרעומת עכ''ל הה''מ. שם: (ט) נותן. וה''ה אם שאר פועלים נשכרין בג' והוא שכרן בד' כיון שהלכו ה''ל כאילו התחילו וא''י לחזור בו וצריך ליתן להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהן או ישכירו עצמן כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם כ''כ הרא''ש והטור ור''י. שם: (י) חולקין. ולפע''ד אפשר דאין מי שחולק דז''ל התלמידי רשב''א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבדה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן שכרו כפועל בטל עכ''ל וי''ל דאין מוסיפין שכר על המלאכה כבידה וליכא למימר דמ''מ יעשה אותה ונחזי אנן ע''פ השומא מה שראוי להוסיף וכך יתן לו די''ל דמיירי שע''פ השומא היה מגיע לו יותר ממה שמגיע לו עתה כפועל בטל ולכך אינו רוצה בע''ה להוסיף לו הלכך אם ירצה הפועל יתעסק במלאכה הכבידה כפי מה שנותנין ובע''ה פטור ממנו ואם ירצה לא יתעסק כלל ונותן לו שכרו כפועל בטל. שם:
ג הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה, וְחָזַר בּוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, (יא) חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ קִבֵּל כְּבָר דְּמֵי שְׂכִירוּתוֹ וְאֵין בְּיָדוֹ (יב) לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַבַּיִת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְהַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, (וַיִּקְרָא כה, נה) וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. הגה: וּמֵהַאי טַעֲמָא (יג) אָסוּר לְפוֹעֵל, אֲפִלּוּ מְלַמֵּד אוֹ סוֹפֵר, לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִהְיוֹת בְּבֵית בַּעַל הַבַּיִת (יד) בְּקֶבַע שְׁלֹשָׁה שָׁנִים (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) . באר היטב (יא) חוזר. עיין בש''ך במה שהשיג על מ''ש הריטב''א בשם רבותיו ע''ש: (יב) לשלם. ל' מהרי''ק ואין המעות בידו לשלם ואפשר לומר דדוקא נקט שאין המעות מזומן בידו לשלם אבל מ''מ יש לו לשלם דאם אין לו לשלם כלל א''י לחזור בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס''ה אבל מדברי המחבר נראה דאפי' אין לו לשלם כלל יכול לחזור ול''ד לדבר האבוד ששוכר עליו או מטעו ומ''מ א''י לכופו להשתעבד בו בשביל כך א''נ אע''ג דאין לו לשלם לא מיקרי בשביל זה דבר האבוד ואע''ג דלא אמרי' שמא יתעשר כמ''ש בסי' ל''ז ס''י היינו לענין עדות אבל מ''מ לא מקרי הכא דבר האבוד בשביל כך כיון דאפשר שיהא לו. ש''ך: (יג) אסור. נ''ל דהיינו דוקא כשיש לו פרנס' וכסות דבכה''ג אסור למכור עצמו לע''ע וכדאיתא בת''כ וברמב''ם וסמ''ג ריש הלכות עבדים אבל אם הוא עני ביותר שאין לו אפי' כסות דכתבו הרמב''ם וסמ''ג שם דמותר למכור את עצמו ופשיטא דבכה''ג מותר אפי' לשנים הרבה וכדאיתא בש''ס קדושין דף י''ד ע''ב ובהרמב''ם וסמ''ג וא''כ פשיטא דמותר להשכיר עצמו ג''כ בקבע ליותר מג''ש דלא גרע ממוכר עצמו כן נלפע''ד. שם: (יד) שלשה. כן הוא בד''מ ר''ס של''א. ובספר באר שבע דף קי''ב ע''ב ובספר א''א דף ק''ז ע''ד כתבו דט''ס הוא וצ''ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגמ''ר ודבריהם נכונים שכן מבואר שם להדיא כו' ע''ש וכן הוא באבן עזרא פ' ראה ע''ש. והע''ש והסמ''ע לא הרגישו בזה וכתבו הטעם דג''ש אסור דשם שכיר עליו ואדרבה בהגמ''ר שם מבואר דכימי שכיר מותר אלא דטפי מג''ש אסור דנפקא ליה מתורת שכיר. עוד כת' בספר באר שבע שם דמדברי התוס' פ''ק דב''מ דף ל' משמע שמותר אפי' יותר מג' שנים שכתבו וז''ל כי לי בני ישראל עבדים נ''ל דמ''מ מותר להשכיר עצמו דדוקא ע''ע שא''י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ''ל וגם במרדכי פרק האומנין כת' כדברי התוס' עכ''ל הש''ך:
ד (טו) כֵּיצַד דִּין הַפּוֹעֵל שֶׁחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁהִתְחִיל, שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה, וְנוֹטֵל. בֵּין (טז) הוּקְרָה הַמְלָאכָה אוֹ הוּזְלָה; וְדַוְקָא שֶׁחָזַר סְתָם, אֲבָל אִם חוֹזֵר מִכֹּחַ יֹקֶר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר''י) . וְאִם קַבְּלָן הוּא, שָׁמִין לוֹ אֶת שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת, (ע''ל סִימָן קע''ו סכ''ג), בֵּין שֶׁהוּזְלָה בְּעֵת שֶׁשְּׂכָרוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוּזְלָה, בֵּין שֶׁהוּזְלָה הַמְּלָאכָה אַחַר כָּךְ בֵּין שֶׁלֹּא הוּזְלָה, שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד, קִבֵּל מִמֶּנּוּ קָמָה לִקְצֹר בִּשְׁתֵּי סְלָעִים אוֹ שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ (יז) חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ''ט), קָצַר חֶצְיָהּ וְהִנִּיחַ חֶצְיָהּ; בֶּגֶד לֶאֱרֹג בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, אָרַג חֶצְיוֹ וְהִנִּיחַ חֶצְיוֹ; שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת, אִם הָיָה שָׁוֶה ו' דִּינָרִים נוֹתֵן לוֹ שֶׁקֶל אוֹ יִגְמְרוּ אֶת מְלַאכְתָּן; וְאִם הָיָה הַנִּשְׁאַר יָפֶה שְׁנֵי דִינָרִים, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא סֶלַע, שֶׁהֲרֵי לֹא עָשׂוּ אֶלָּא חֲצִי מְלָאכָה. הגה: וּבַעַל הַבַּיִת הַחוֹזֵר בּוֹ דִּינוֹ כְּקַבְּלָן, שֶׁיָּדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה (טוּר) . באר היטב (טו) כיצד. עיין בסמ''ע שהביא דברי הטור מה שביאר והוסיף בפרטי דינים אלו ע''ש באורך: (טז) הוקרה. כגון ששכרו בח' דינרין ליום ועשה עמו חצי היום ואפי' נתייקרה שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרין אפ''ה צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרי' דלא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמור לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה עכ''ל הטור וכת' עוד דאם שכרו בח' דינרין והוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין ואינו מעכב בידו אלא ב' דינרין ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא לפע''ד דלמה יתן לו יותר ממה ששכר עמו דהיינו ד' דינרין לחצי יום ולא ידעתי מנ''ל להטור הא והב''י כת' ע''ז דפשוט הוא דמהוקר נלמד להוזל ולפע''ד ל''ד דכשהוקר נותן לו חצי השכירות כפי מה ששכר עמו ודמי כאילו שכרו לחצי יום בד' דינרין משא''כ הכא וכן מוכח להדיא כדברי בתוס' פ' האומנין דף ע''ז סוף ע''א ד''ה יד הפועל כו' ע''ש וברש''י ותוס' פ''ק דב''מ דף י' ע''א ד''ה יכול לחזור כו' ודו''ק שוב מצאתי בטור כתוב על קלף ישן נושן דליתא שם להאי דינא. ש''ך: (יז) חביות. אע''ג דימי הבציר קצבתן ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה מ''מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או לפי השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה חשוב קבלנות כמו קמה לקצור בימי הקציר נמי ידועים הם עכ''ל ת''ה. שם:
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָבוּד; אֲבָל בְּדָבָר הָאָבוּד, כְּגוֹן פִּשְׁתָּן לְהַעֲלוֹת מֵהַמִּשְׁרָה, אוֹ שֶׁשָּׂכַר חֲמוֹר לְהָבִיא חֲלִילִין לְמֵת אוֹ לְכַלָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֶחָד פּוֹעֵל וְאֶחָד קַבְּלָן, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, מְשָׁרֶתֶת אוֹ עֶבֶד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מִקְרֵי דָבָר (יח) הָאָבוּד, דְּבַעַל הַבַּיִת לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַצְמוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה נֶאֱבָד שֶׁלּוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ''ט) ; אֶלָּא אִם כֵּן נֶאֱנַס, כְּגוֹן שֶׁחָלָה הוּא אוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו (ת''ה סִימָן שכ''ט) אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת (ל' הַטּוּר) . וּמִיהוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהֶם כָּל שְׂכָרָם, רַק מַה שֶּׁעָשׂוּ, וְיָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה (טוּר שָׁם וְהָרֹא''שׁ וְרַשִׁ''י וּשְׁאָר פּוֹסְקִים, ע' ס''ק כ''ה) . וְאִם חָזַר בַּעַל הַבַּיִת (יט) וְקִבְּלָן לְאַחַר שֶׁעָבַר הָאֹנֶס, סְתָם, וְחָזְרוּ וְעָשׂוּ אַחַר כָּךְ מְלַאכְתָּן, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהֶן כָּל שְׂכָרָן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לָהֶן כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא''שׁ וְהוּא בִּפְסָקָיו) . אֲבָל בְּלָאו הָכִי, מְנַכֶּה לוֹ כָּל יְמֵי חָלְיוֹ אוֹ אָנְסוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ הַפּוֹעֵל (תוס' וְרַשְׁבַּ''ץ וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי ס''ס קִנְיָן סִימָן ל''א) . וְהוּא הַדִּין (כ) לִמְלַמֵּד שֶׁחָלָה שֶׁמְּנַכִּין לוֹ דְּמֵי חָלְיוֹ. וּמִיהוּ, אִם כְּבָר קִבֵּל הַפּוֹעֵל אוֹ הַמְלַמֵּד שְׂכָרוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחֲזִיר (שָׁם בִּתְשׁוּ' מַיְמוֹנִי וּבַמָּרְדֲּכַי, עַיִּןִ בס''ק כ''ה) . וּמְלַמֵּד (כא) הַחוֹזֵר בּוֹ, מִקְרֵי דָבָר הָאָבוּד. וְכֵן סוֹפֵר הַמְקַבֵּל לִכְתֹּב סֵפֶר אֶחָד וְחוֹזֵר בּוֹ, מִקְרֵי דָבָר הָאָבוּד (תְּשׁוּבוֹת מַיְמוֹנִי הַנַּ''ל וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) . מְלַמְּדִין, דִּינָן כִּשְׁאָר פּוֹעֲלִים שֶׁצְּרִיכִין לַעֲשׂוֹת כַּמִּנְהָג לְהַשְׁכִּים אוֹ לְהַעֲרִיב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן של''א, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ עִם הַלִּמּוּד אוֹ לִנְעֹר בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִדַּאי, אוֹ לְהַרְבּוֹת בְּמַאֲכָל, וְכָל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה וּמְעַבְרִינָן לֵהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי סוֹף הִלְכוֹת שְׂכִירוּת) . שָׂכַר עַצְמוֹ לִזְמַן, יֵשׁ לוֹ דִּין פּוֹעֵל; אֲבָל אִם שָׂכַר עַצְמוֹ לִלְמֹד סֵפֶר אוֹ חֲצִי סֵפֶר, יֵשׁ לוֹ דִּין קַבְּלָן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ט מִשְׂכִירוּת) . וע''ל סִימָן של''ד ושל''ה מִדִּינֵי מְלַמֵּד. וְאִם לֹא נֶאֱנַס, וְחָזַר בּוֹ, אִם הָיָה מוֹצֵא פּוֹעֲלִים (כב) אֲחֵרִים לִשְׂכֹּר כְּשֶׁשָּׂכַר אֶת אֵלּוּ, וְעַכְשָׁיו אֵינוֹ מוֹצֵא, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶם אוֹ (כג) מַטְעָן. (עס''ק כ''ח) הגה: וְאִם מָצָא פוֹעֲלִים אֲחֵרִים (לִשְׂכֹּר), וְהִטְעָה אֶת אֵלּוּ, צָרִיךְ לִתֵּן לָהֶם כְּפִי מַה (כד) שֶּׁפָּסַק לָהֶן בָּאַחֲרוֹנָה (טוּר ס''ג בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . כֵּיצַד מַטְעָן, אוֹמֵר לָהֶם: סֶלַע קָצַצְתִּי לָכֶם בּוֹאוּ וּטְלוּ שְׁתַּיִם, עַד שֶׁיִּגְמְרוּ מְלַאכְתָּם, וְלֹא יִתֵּן לָהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁפָּסַק תְּחִלָּה; וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהֶם הַשְּׁתַּיִם, מַחֲזִיר מֵהֶם הַתּוֹסֶפֶת. הגה: פּוֹעֵל שֶׁעוֹשֶׂה בְחִנָּם עִם בַּעַל הַבַּיִת, יָכוֹל (כה) לַחֲזֹר אֲפִלּוּ בַּדָּבָר הָאָבוּד (מַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קל''ג) . באר היטב (יח) האבוד. ובת''ה מסיים בזה ומ''מ דבר זה צ''ע ולא ידענא למה כתב הב''י והרב בד''מ בשם ת''ה בפשיטות דהוי דבר האבוד גם בתשובת מהרשד''ם סי' קי''ט כתב כיון שהת''ה כתב בסוף צ''ע א''כ הדין עם השכיר דהמע''ה ע''ש ונראה דהכל הוא לפי הענין לפי ראות עיני הדיין. שם: (יט) וקבלן. והש''ך כת' דלא נראה כלל לחלק בין חזר בע''ה וקבלן כו' ובין הקדים לו שכרו או לא ע''ש שהאריך בזה: (כ) למלמד. ונראה דגם במלמד אם חזר בע''ה וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו דצריך לשלם כל שכרו דזיל בתר טעמא בעבד דאמרינן מדלא התנה מחל לו ה''ה במלמד כ''כ הסמ''ע: (כא) החוזר. פי' מלמד נקרא דבר האבוד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר וסופר המקבל ספר נקרא דבר האבוד מטעם דספר בכת''י ב' סופרים הוא מקולקל ולפ''ז במלמד אם מעמיד לו מיד מלמד אחר יכול לחזור בו וכן אם התינוק הולך בטל בזמן שרגילין התינוקות לילך בטלים ובין כך יכול למצוא מלמד אחר ובשכרו לכתוב ספר נמי אם ידוע דלית קפידא בכת''י ב' סופרים כגון שמתחלה שכר ב' סופרים לכתוב הספר וכה''ג יכול לחזור בו ולזה כת' הרמ''א בסמוך במלמד ששכר עצמו לזמן כו' ללמוד ספר יש לו דין קבלן ונ''מ אם העמיד לו מלמד אחר א''נ נ''מ אם כששכר המלמד לא היה מוצא אחר לשכור דבכה''ג לא מקרי דבר האבוד דאז יש חילוק בין שכר עצמו לזמן דיכול לחזור בו ושמין לו מה שעשה ואם ללמוד עמו ספר יש לו דין קבלן וידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות וכן הוא בהג''א פרק האומנין וז''ל מלמד שנשכר כו' מ''מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר האבוד כי אם לפי אותו זמן וכן אם התינוק יכול לקרות בתנ''ך בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק ויש לו מעט ריוח מהלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו אבל אם דרך האב לדחוק עצמו על שכירות מלמד לבנו אף בזמן מועט הוי דבר האבוד מחמת פסידא דלא הדר ומלמד הוי פועל ולא קבלן ואם שכיר הוא ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ויכול להבטל כשהוא רוצה אז חשוב קבלן ע''כ והיא תשובת ר''י בתשובת מהר''מ דפוס פראג סי' תע''ז. ש''ך: (כב) אחרים. מיהו בב''י הובא דברי ת''ר בשם הרמב''ן דאפי' לא היה מוצא בע''ה פועלים אחרים שוכר עליהן או מטען ולא ידעתי למה השמיטוהו בעלי הש''ע ואפשר מאחר שהטור והה''מ והנ''י הביאו דברי הרשב''א בסתם אבל לפע''ד צ''ע לדינא לפי שגם בהג''א נראה להדיא כת''ר וז''ל וי''ל דמיירי התם באותו הענין שלא גרמו לו שום הפסד כגון שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר אלו לא היו אחרים מצויין ומ''מ כיון שנשכרו לו כבר צריכין לעשות או שוכר עליהן או מטען ע''כ. שם: (כג) מטען. אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד כ''כ הטור והרא''ש ושאר פוסקים ובקבלן אפילו אינו דבר האבוד ולא התחיל במלאכה עדיין מ''מ יכול להטעותו. שם: (כד) שפסק. כת' הש''ך די''ל דהיינו דוקא כשהפועל יודע שיש כאן אחר ואמר לבע''ה הרי לפניך אחר לשכור דה''ל כאילו מעמיד לו אחר במקומו ולפי זה ניחא דלא סתרו דברי הרא''ש בפסקיו למ''ש בתשובה וניחא נמי דאין הרא''ש חולק על מ''ש הנ''י בשם האחרונים הביאו הרמ''א בסי' של''ב ס''ה דהיכא דא''י לחזור אלא בתרעומת נותן לו כפסיקה ראשונה וה''נ תרעומת מיהא איכא כמ''ש לקמן ס''ז ולא מסתבר לחלק בין בע''ה החוזר לקבלן החוזר אלא שאני הכא כיון דאמר ליה שכור מאלו אבל מדברי הטור והרמ''א שלא כתבו דא''ל שכור מאלו משמע דס''ל דאין חילוק בזה וע''כ כת' הטור בסעיף ד' תשובת הרא''ש הנ''ל דיכול להטעות הקבלן אם אינו מוצא פועל אחר לשכור. וס''ל דהרא''ש בתשו' לא סבירא ליה כמ''ש בפסקיו ואזלי בתר פסקיו וכן כת' הב''י בבד''ה דהטור בסעיף ה' כת' בתשובת הרא''ש על פי דבריו בפסקיו ע''ש. ולפי זה אי נימא דאין הרא''ש חולק על מ''ש הנ''י בשם האחרונים יש לומר דשאני הכא דהטעה אותן והתחיל לומר טלו ב' אבל אם התחילו הם ואמרו שרוצים יותר אין צריך ליתן להם רק כפסיקה ראשונה ועל כן כת' הרמ''א בסי' של''ב דעת היש מחלקין וכאן דברי הרא''ש בסתם ודו''ק עכ''ל: (כה) לחזור. נלפע''ד דהיינו שיכול לו' איני עושה בחנם אלא בשכר וכה''ג מיירי במהרי''ק להדיא ע''ש אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל היזקו מדינא דגרמי. ש''ך:
ו כֵּיצַד, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶם פּוֹעֲלִים וְגוֹמְרִים מְלַאכְתָּן שֶׁלֹּא תֹּאבַד, וְכָל (כו) שֶׁיּוֹסִיף לְאֵלּוּ הַפּוֹעֲלִים הָאֲחֵרִים עַל מַה שֶּׁפָּסַק לָרִאשׁוֹנִים נוֹטֵל מֵהָרִאשׁוֹנִים, עַד כַּמָּה, עַד (כז) כְּדֵי שְׂכָרָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה לָהֶם מָמוֹן תַּחַת יָדוֹ, שׂוֹכֵר לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז בְּכָל יוֹם לְכָל (כח) פּוֹעֵל, אַף עַל פִּי שֶׁשְׂכַר הַפּוֹעֵל בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה. הגה: וְאִם לֹא שָׂכַר עֲלֵיהֶם אֲחֵרִים, אֵין הַפּוֹעֲלִים חַיָּבִים לְשַׁלֵּם לוֹ הֶזֵּקוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּשׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁתָּפַס כְּלֵי אוּמָנוּתָם, אֲבָל שְׁאָר דְּבָרִים, לֹא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הנ''ל) . וְדַוְקָא בַּדָּבָר הָאָבוּד שֶׁאֵינוֹ מָמוֹן, כְּגוֹן מְלַמֵּד אוֹ כַּדּוֹמֶה לְזֶה, אֲבָל בַּדָּבָר הָאָבוּד שֶׁל מָמוֹן, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל הֶזֵּקוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ''ט הַגָּהַת אֲשֵׁרִ''י) . באר היטב (כו) שיוסיף. פירוש כגון ששכרן בב' סלעים ועדיין לא נתן להם כלום וחוזרין שוכר אחרים בד' סלעים ונוטל מהראשונים ב' סלעים זה ברור דעת הרמב''ם וסמ''ג וכן דעת הרא''ש והטור ור' ירוחם כת' בנכ''ט ח''ג וז''ל עד כדי שכרן י''א עד מה שבע''ה תפוס משכרן (הוא פרש''י) וי''א בכפל משכרן וראשון עיקר עכ''ל ותמיה לי שהכריע נגד דעת הרא''ש רבו ובפרט שהעיקר כהרא''ש והכי מוכח בירושלמי ע''ש. שם: (כז) ידו. משמע אפילו לא נתנו לו הממון בתורת משכון ולא הקנו לו הממון בקנין וכן משמע מדברי הטור והפוסקים וכ''נ להדיא מדברי התו' פ''ק דקדושין דף ח' ע''ב וכן הוא בפסקי תוס' שם ע''ש וכן משמע במרדכי שם ודלא כמ''ש הסמ''ג בהלכות קדושין וכן עיקר גם משמע דאפי' ממון אחר שאינו כלי אומנתן דינא הכי וכ''מ בטור שכת' ואם היה בידו משלהם כו' וכן משמע מדברי ר' ברוך בס' החכמה שבמרדכי ונלפע''ד שגם דעת רש''י כן מדפי' שבאת חבילתו לידו אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנין המקבלים עליהן מלאכה מביאין כלי אומנות לבית בע''ה עכ''ל אלמא כונתו דחבילתו ל''ד אלא מפני שדרך האומני' להביא כלי אומנתן נקט חבילתן והיינו דפירש''י אם יש בידו משלהן כו' מיהו מהר''מ במרדכי שם חולק וס''ל דחבילתן דוקא והוא הי''א שכת' הרמ''א ולפע''ד יחיד הוא נגד כל הני רבוותא. שם: (כח) פועל. כשיעור שדרך בעלי בתים לשכור לעת הצריך למלאכתן שלא תאבד כ''כ הרמב''ן והנ''י וממילא שיעור מ' ונ' ל''ד הוא אלא כפי דרכן של בע''ב ולפי הענין של דבר האבוד להוסיף או לגרוע משיעור מ' ונ' ונראה שגם דעת הרמב''ם והמחבר הוא כן ודלא כמ''ש בב''י וד''מ. סמ''ע:
ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאֵין שָׁם פּוֹעֲלִים לִשְׂכּוֹר בִּשְׂכָרָן לְהַשְׁלִים הַמְּלָאכָה; אֲבָל אִם יֵשׁ פּוֹעֲלִים לִשְׂכּוֹר בִּשְׂכָרָן, וְאָמַר לוֹ: צֵא וּשְׂכֹר מֵאֵלּוּ וְהַשְׁלֵם מְלַאכְתְּךָ, בֵּין שָׂכִיר בֵּין קַבְּלָן, אֵין לוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא תַּרְעֹמֶת, וְשָׁמִין לְשָׂכִיר מַה שֶּׁעָשָׂה, וּלְקַבְּלָן מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת.
ח אָמַר לְאֻמָּן: עֲשֵׂה לִי דָּבָר פְּלוֹנִי וְאֶקָּחֶנּוּ מִמְּךָ, וַעֲשָׂאוֹ הָאֻמָּן, וְאַחַר כָּךְ אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַחְתּוֹ, וְהוּא דָּבָר שֶׁאִם לֹא יִקָּחֶנּוּ מִיָּד, יַפְסִיד, (כט) חַיָּב. הגה: שְׁלִיחַ צִבּוּר (ל) שֶׁהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ עִם מַנְהִיגֵי הָעִיר לְשָׁנָה בִּתְנַאי כָךְ וְכָךְ, וְאַחַר כָּךְ הִשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִבְנֵי הָעִיר הַזֹּאת עִם מַנְהִיגִים (לא) שְׁנִיִּים, וְלֹא הִתְנָה, וַדַּאי עַל תְּנַאי הָרִאשׁוֹן הִשְׂכִּיר עַצְמוֹ. וְדַוְקָא שֶׁחָזַר וְהִשְׂכִּיר עַצְמוֹ בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה; אֲבָל אִם עָמַד עִמָּהֶן (לב) בִּשְׁתִיקָה, לָא אַמְרִינָן דְּנִשְׁאַר עַל תְּנָאוֹ הָרִאשׁוֹן (רִיבָ''שׁ סִימָן תע''ה וּמַהֲרִי''ק שֹׁרֶשׁ קי''ח) . הָאָב שֶׁהִשְׂכִּיר בְּנוֹ לִמְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה לוֹ מְזוֹנוֹת, וַדַּאי (לג) נִיחָא לֵהּ בַּמֶּה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָב וְנוֹטֵל כְּפִי מַה שֶּׁקָּצַב הָאָב, עַד שָׁעָה שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן ק''ה) . מְלַמֵּד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: לֵךְ מֵעִמָּדִי, וְנִתְרַצָּה הַמְלַמֵּד, יוּכַל הַבַּעַל הַבַּיִת לַחֲזֹר בּוֹ (לד) וּלְעַכְּבוֹ, דְּאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל נַעַר (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הָאֻמָּנִין וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתע''ג וְרַבִּי יְרוּחָם נכ''ט ח''ג) . מִיהוּ, (לה) בִּשְׁאָר פּוֹעֵל, אִם אָמַר לוֹ בִּפְנֵי (לו) שְׁנַיִם: לֵךְ מֵעִמָּדִי, (לז) פָּטוּר בְּלֹא מְחִילָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם אָמַר לוֹ דֶרֶךְ כַּעַס, שֶׁאֵינוֹ פָטוּר (רַבִּי יְרוּחָם הַנַּ''ל ב' הַדֵּעוֹת) . באר היטב (כט) חייב. כת' הסמ''ע דמדוקדק מל' הרא''ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי רק ההפסד צריך הבע''ה להוסיף לו ע''כ ונראה דהיינו דוקא בשעשה האומן משלו אבל אם עשה משל בע''ה א''כ כיון דס''ל אין אומן קונה בשבח כלי וכמ''ש בסי' ש''ו ס''ב הרי הכלי של בע''ה ואין הטרחא מוטלת על האומן למכרו כן נ''ל. ש''ך: (ל) השכיר. פי' שהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה הלכך אמרינן כיון שלא התנה ודאי על תנאי הראשון השכיר וע''ז שפיר מייתי הריב''ש ראיות שלו אבל אם השכיר עצמו וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי ודאי אמרינן מדקצבו השכירות ולא התנאי ה''ל כקציצה חדשה ולא על התנאי שכרוהו וכל הראיות שהביא הריב''ש לא דמיין לזה ודלא כהע''ש שכת' והשכיר עצמו בשנה השנייה בין גרעו או הוסיפו בשכירות כו' ולא ידעתי מנ''ל הא. שם: (לא) שניים. כת' הסמ''ע דכ''ש עם מנהיגים הראשונים שיודעין מהתנאי הראשון כו' וכן הוא בריב''ש סי' תק''ו וע''ש עוד. שם: (לב) בשתיקה. והש''ך כת' דדין זה צל''ע דמה שהוציא הרמ''א כן מהריב''ש וממהרי''ק אינו מוכרח ע''ש שהאריך: (לג) ניחא. לשון תשובת רמב''ן כיון שידע בתנאי האב בקציצתו ונכנס במלאכה מסתמא ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה כו' ונראה דגם הרמ''א איירי בהכי שידע בתנאי כו' ולפ''ז אב ל''ד אלא ה''ה אחר שהשכירו וידע בקציצתו של האחר וגם נראה שא''צ לידע סך הקציצה רק שידע שהאב או אחר קצץ עמו ונכנס במלאכה א''כ מסתמא ניחא ליה בכל מה שקצץ עמו האב או האחר כן נלפע''ד. ש''ך: (לד) ולעכבו. בתשו' רשד''ם סי' קי''ט מחלק בין אמירה לכתיבה דכתיבה מהני ונמחל שעבודו ואין דבריו נכונים בעיני גם בש''ס ר''פ הכותב ובפוסקים שם משמע דאין לחלק בכך ע''ש. שם: (לה) בשאר. ואע''ג דבתשו' מהר''מ ותשובת הרשב''א ובמרדכי משמע דאפילו בשאר פועל לא מהני אם אומר לו לך משום דגופו קנוי לו כמו ע''ע מ''מ נראה דלא קי''ל כן דנהי דפועל יש לו דין ע''ע היינו לקולא שיכול לחזור בו אבל לא שיהא גופו קנוי לו וכן משמע בתו' פ''ק דקדושין דף י''ז ע''א וגם נראה דמהר''מ גופיה לא סמך אהך טעמא אלא עשה אותו סניף ועיקר טעמו משום דא''י למחול שעבוד הנער ודלא כנראה מתשובת רשד''ם הנ''ל וכן עיקר. שם: (לו) שנים. נ''ל דל''ד בפני ב' אלא דנקט ל' הש''ס פ''ק דקדושין דף ט''ז ע''א וכדכתבו התוס' שם וה''ה אם א''ל כך בינו לבינו ומודה בכך הוי מחילה דלא איברי סהדי אלא לשיקרא שוב מצאתי כן בהריב''ש סי' תע''ו בשם המפרשים ע''ש. שם: (לז) פטור. ואע''פ שכבר קבל כל השכירות א''צ להחזיר כלום (ועמ''ש בסי' ר''ז ס''ק מ'). שם:
סימן שלד - השוכר את הפועל להשקות השדה, והשוכר מלמד וחלה בנו
ובו ד' סעיפים
א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה מִזֶּה הַנָּהָר, וּפָסַק הַנָּהָר בַּחֲצִי הַיּוֹם, אִם אֵין דַּרְכּוֹ לְהַפְסִיק, אוֹ אֲפִלּוּ שֶׁדַּרְכּוֹ לִפְסֹק וְהַפּוֹעֵל יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ הַנָּהָר, פְּסֵידָא דְפוֹעֵל וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם בַּעַל הַבַּיִת יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ הַנָּהָר. אֲבָל אִם אֵין הַפּוֹעֵל יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ הַנָּהָר, וּבַעַל הַבַּיִת יוֹדֵעַ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. הגה: וְכֵן בְּכָל (א) אֹנֶס שֶׁאֵרַע לַפּוֹעַל, בֵּין שֶׁשְּׁנֵיהֶם הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁדֶּרֶךְ הָאֹנֶס לָבֹא אוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶן אֵינָן יוֹדְעִין, הָוֵי פְּסֵידָא דְפוֹעֵל. אֲבָל אִם בַּעַל הַבַּיִת יוֹדֵעַ וְהַפּוֹעֵל אֵינוֹ יוֹדֵעַ, הָוֵי פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת (טוּר ס''ב) . וְאִם הָוֵי מַכַּת מְדִינָה, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן שכ''א. מִי שֶׁשָּׂכַר בַּיִת לָדוּר בּוֹ, וּמֵת בְּתוֹךְ זְמַן הַשְּׂכִירוּת, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לוֹ רַק מַה שֶּׁדָּר בּוֹ, דְּבַעַל הַבַּיִת הָוֵי כְּפוֹעֵל וְהָוֵי לֵהּ לְהַתְנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) . מִיהוּ יֵשׁ (ב) חוֹלְקִין (בֵּית יוֹסֵף בס''ס שי''ב בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף וכ''ח וּבְשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק חֶזְקַת ות''ה סִימָן שכ''ט, וְכֵן מַשְׁמָע תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א שֶׁהֵבִיא הב''י סִימָן של''ה) . לָכֵן אִם קִבֵּל הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר כְּלוּם, כֵּן נִרְאָה לִי. אִם בָּרְחוּ מֵחֲמַת (ג) שִׁנּוּי אֲוִיר, הָוֵי כִּשְׁאָר אֹנֶס, וְהָוֵי פְּסֵידָא דְפוֹעֵל אוֹ הַמְלַמֵּד (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי''ל סִימָן מ''א וּמַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן פ''ו) . באר היטב (א) אונס. עיין בתשובת רמ''א סי' י''ט ובתשובת רשד''ם סי' רצ''ה ותט''ו ובמבי''ט ח''א סימן ר''ה: (ב) חולקין. וכת' הש''ך דלענין דינא נ''ל כדעה הראשונה דהא עיקר ראיית הי''ח הוא מכח דשכירות ליומא ממכר הוא והתוס' בב''מ דף נ''ו ע''ב ופ''ק דע''ג דף ט''ו ע''א כתבו דלא אמרי' שכירות ליומא כו' אלא באונאה דרבי קרא ולא בשאר דוכתי וכ''כ בת''ה סי' שי''ח ובתשו' מהרש''ל סי' מ''ג ע''ש ועוד נ''ל דאפילו אי אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא א''צ היורשים לשלם די''ל דכל יומא ויומא ממכר הוא ועוד דאטו במכירה גופא כשיש אונס בדבר והוא בענין שה''ל להמוכר להתנות מי לא נתבטל המכר וה''נ כיון דטעמא הוא דבע''ה הוי כמו פועל וה''ל להתנות בטל השכירות מיהו אם כבר קבל השכירות א''צ להחזיר מטעם דכיון דנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו אפילו יארע אונס וכמ''ש התוס' בב''מ דף ע''ט ריש ע''ב והפוסקים ובת''ה סי' שכ''ט אלא דנ''מ שצריך להחזיר לו כפועל בטל מה שהבית פנוי לו לעשות בו מה שירצה עכ''ל: (ג) שינוי. לשון תשובת מהרי''ל שם ואם נפשך לומר שלא יחשב אונס כיון שלא היה בורח מעצמו אם לא שיבריחו אביו נראה דהא ליתא כו' ע''ש ובתשו' מהר''מ פדואה סי' (כ''ו) [פ''ו] משמע דדוקא כשהמיעוט ברחו אבל אם הדבר חזק ב''מ שכולם ברחו הוי מכת מדינה וכמ''ש בהג''א פ' האומנין מא''ז דאם הביטול מחמת גזירת המושל בעיר וא''א למלמדים ללמוד ה''ל מכת מדינה ונותן לו כל שכרו (ע''ל ר''ס שכ''א בהג''ה) ומשמע עוד שם דאף שהרוב ברחו לא הוי מכת מדינה ואין דבריו נ''ל בזה דהא אמרינן בש''ס פרק המקבל דהיכא דאשתדוף רובא דבאגי הוי מכת מדינה והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ''כ הטור בר''ס שכ''ב אלא נראה דנקט המושל דהוי מלתא פסיקא משא''כ בחולי שהיו צריכין לראות אם הרוב חולים אבל אה''נ אם ידוע שהרוב חולים או שהרוב ברחו מהעיר הוי מכת מדינה כן נלפע''ד עיין בפסק מהר''מ מטיקטין במרדכי בתחלת נזיקין במי שהשכיר בית לחבירו ונכנס בו ואח''כ נתהוה שינוי אויר ודבר ב''מ והוכרחו לברוח ופסק דצריך השוכר לשלם לו ודבריו צ''ע לדינא וע''ש עיין בתשו' מהר''מ דפוס פראג סי' תל''ד ובתשו' ראנ''ח סי' נ''ג. ש''ך:
ב שְׂכָרוֹ לְהַשְׁקוֹת שָׂדֵהוּ וּבָא מָטָר בַּלַּיְלָה בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם. וְכֵן אִם בָּא בַּחֲצִי הַיּוֹם, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ מֵחֲצִי הַיּוֹם וְאֵילָךְ כְּלוּם. אֲבָל אִם בָּא (ד) הַנָּהָר, נוֹתֵן לָהֶם כָּל שְׂכָרָן; מִן הַשָּׁמַיִם נִסְתַּיְּעוּ. הגה: שָׂכָר פּוֹעֲלִים לַחְפֹּר שָׂדֵהוּ וּבָא מָטָר בַּלַּיְלָה בְּעִנְיָן שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַחְפֹּר, אִם לֹא רָאוּ הַפּוֹעֲלִים הַקַּרְקַע, פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת הוּא, דְּהָוֵי לֵהּ לְהוֹדִיעָם שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בִּקֵּר בַּעַל הַבַּיִת הַמְּלָאכָה מִבָּעֶרֶב (ה) וְרָאָה שֶׁצְּרִיכָה פוֹעֲלִים, פָּטוּר בְּכָל עִנְיָן (הַכֹּל בַּטּוּר ס''א) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן של''ג סָעִיף א' וב'. יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאַמְרֵינָן דְּאִם אֵרַע אֹנֶס הָוֵי פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים, הַיְנוּ שֶׁשְּׂכָרָם לִמְלָאכָה (ו) יְדוּעָה, אֲבָל אִם שְׂכָרָן סְתָם, יָכוֹל לוֹמַר: תֵּן לִי מְלָאכָה אַחֶרֶת כְּזוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ''ט) . באר היטב (ד) הנהר. הא דלא מפליג הכא בין ידעו הפועלים כו' כמ''ש בס''א עיין מ''ש התוס' פרק האומנין דף ע''ז ע''א ד''ה עביד דפסיק ע''ש: (ה) וראה. פירוש אפילו לא הראה השדה לפועלים בשעת ששכרן מ''מ כיון דבע''ה ראה שדהו שהיא ראויה לחפור תו לא מיקרי גרם היזק דמה היה לו לעשות משא''כ כשלא ראה שדהו קודם לכן דה''ל לעלות על דעתו שמא אינה ראויה לחפור מחמת ליחות הקרקע ואיך שכר פועלים לחפרה ונראה מדעתו שחשב לשלם להם עכ''פ. סמ''ע: (ו) ידועה. מפרש''י נראה עוד דצריך לשוכרן לשדה ידוע דאם לא כן יכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת שראויה לחפור דמי יימר דאשדה זו שכרתני ובר''ס של''ה כת' הט''ו דגם לבעל הבית יש רשות לשנותו לפועל למלאכה אחרת כזו אם כלה מלאכתו ע''ש. שם:
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּפוֹעֵל. אֲבָל מִי שֶׁפָּסַק עִם אֲרִיסוֹ שֶׁאִם יַשְׁקֶה שָׂדֶה זוֹ אַרְבַּע פְעָמִים בְּיוֹם יִטֹּל חֲצִי הַפֵּרוֹת, וְכָל הָאֲרִיסִין שֶׁהֵם מַשְׁקִין שְׁנֵי פְעָמִים אֵינָם נוֹטְלִים אֶלָּא רְבִיעַ הַפֵּרוֹת, וּבָא הַמָּטָר וְלֹא הֻצְרַךְ לִדְלוֹת וּלְהַשְׁקוֹת, נוֹטֵל חֲצִי הַפֵּרוֹת כְּמוֹ שֶׁפָּסַק עִמּוֹ, שֶׁהָאָרִיס (ז) כְּשֻׁתָּף וְאֵינוֹ כְּפוֹעֵל. באר היטב (ז) כשותף. הטעם מבואר דבפועל צריך בע''ה לתת לו שכירותו אף אם לא יעשה השדה פירות כלל מה''נ משלם לו כפי מלאכתו משא''כ אריס דאם אין השדה עושה פירות אינו נוטל כלום מש''ה כשעושה פירות נוטל כפי מה שהתנה עמו אפילו לא השקה כלל דמזלו גרם ומן השמים נסתייע. שם:
ד מִי שֶׁשָּׂכַר מְלַמֵּד לִבְנוֹ, וְחָלָה הַתַּלְמִיד, אִם אֵינוֹ רָגִיל בְּאוֹתוֹ חֹלִי וְהוּא הַדִּין אִם מֵת הַנַּעַר (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק הָאֻמָּנִין), וַאֲפִלּוּ אִם רָגִיל וְהַמְּלַמֵּד מֵהָעִיר וּמַכִּיר בּוֹ, פְּסֵידָא (ח) דִמְלַמֵּד. אֲבָל אִם רָגִיל בַּחֹלִי וְאֵין הַמְלַמֵּד מַכִּיר בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ מִן הָעִיר, פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת, וְנוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. הגה: דְּכָל לוֹמְדֵי תּוֹרָה יוֹתֵר נוֹחַ לָהֶן לִלְמֹד מִלֵּילֵךְ בָּטֵל (טוּר ס''ו) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של''ה. קְצַת דִּינֵי מְלַמֵּד, בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רמ''ה. וּבְיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רמ''ח (סָעִיף ה') מִדִּין אִשָּׁה שֶׁהִשְׂכִּירָה מְלַמֵּד לִבְנָהּ אִם בַּעְלָהּ יוּכַל לִמְחוֹת. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ''א סָעִיף א' וְסָעִיף ז' מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ לִלְמֹד עִם בֶּן חֲבֵרוֹ אִם חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן רל''ז אִם יֵשׁ מִשּׁוּם הַשָּׂגַת גְּבוּל אֵצֶל מְלַמֵּד. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן של''ג דִּינִין הַרְבֵּה מִדִּין מְלַמֵּד: באר היטב (ח) דמלמד. עמ''ש בשם הסמ''ע. בסי' של''ג ס''ק כ' וגם כאן הדין כן ע''ש וע''ל סי' של''ו ס''א בהג''ה ועיין בתשו' רמ''א סי' נ':
סימן שלה - השוכר את הפועל למלאכה סתם או למלאכה ידועה
ובו ג' סעיפים
א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִמְלָאכָה יְדוּעָה, וְנִשְׁלְמָה בַּחֲצִי הַיּוֹם, אִם יֵשׁ מְלָאכָה כְּמוֹתָהּ אוֹ קַלָּה מִמֶּנָּה, עוֹשֶׂה; וְאִם אֵין לוֹ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. הגה: וְאִם רוֹצֶה לִקַּח מֵחֲבֵרוֹ מְלָאכָה כָּזוֹ וְלִתֵּן לַפּוֹעֵל, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם רוֹצֶה (א) לְהוֹסִיף בִּשְׂכָרוֹ, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ מְלָאכָה כְבֵדָה מִן הָרִאשׁוֹנָה (הַכֹּל בְּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין) וְאִם הָיָה מֵהַחוֹפְרִים אוֹ עוֹבְדֵי אֲדָמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁדַּרְכָּם לִטְרֹחַ הַרְבֵּה וְאִם לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה יֶחֱלֶה, נוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הֶרְאָה לוֹ אוֹתָהּ מְלָאכָה תְּחִלָּה, אֲבָל אִם (ב) הֶרְאָה אוֹתָהּ לוֹ וְרָאָה שֶׁלֹּא הָיָה בָהּ מְלֶאכֶת יוֹם וְלֹא הִתְנָה, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם לְאַחַר שֶׁשָּׁלְמָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּסִימָן שֶׁקֹּדֶם זֶה דְּכָל מַה שֶּׁשְּׁנֵיהֶם יוֹדְעִים יֵשׁ לַפּוֹעֵל לְהַתְנוֹת. וְאִם שְׂכָרוֹ סְתָם לִמְלֶאכֶת יוֹם אֶחָד, יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ מִמְּלָאכָה קַלָּה לִכְבֵדָה. הגה: מְלַמֵּד שֶׁחָלָה הַתַּלְמִיד, נִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן של''ד (טוּר רֵישׁ סִימָן של''ד וְרַמְבַּ''ן בִּתְשׁוּבָה סִימָן א'), מָקוֹם שֶׁהוּא פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם וְלֹא כְּפוֹעֵל בָּטֵל, דְּאִי לֹא עָבְדֵי חָלְשֵׁי. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ תַּלְמִידִים אֲחֵרִים שֶׁלּוֹמֵד עִמָּהֶם, דְּדִבּוּרָא לְאֶחָד דִּבּוּר לַמֵּאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף מ''מ וְרַבִּי יְרוּחָם נכ''ט ח''ג) . וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת יָכוֹל לִתֵּן לוֹ נַעַר (ג) אַחֵר לִלְמֹד עִמּוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן א') . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיוּכַל לִתֵּן נַעַר אַחֵר הַמֵּבִין וְחָרִיף כָּרִאשׁוֹן, אֲבָל לֹא קָשֶׁה מִמֶּנּוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין), וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת. וְהָא דִצְרִיכִין לִתֵּן לַמְּלַמֵּד שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם, הַיְנוּ דַּוְקָא אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁנֶּהֱנֶה בְּלִמּוּדוֹ יוֹתֵר מִבִּטּוּלוֹ; אֲבָל אִם נִרְאָה לְבֵית דִּין שֶׁנּוֹחַ לוֹ בְּבִטּוּל, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא כִּשְׁאָר פּוֹעֵל בָּטֵל (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תרמ''ג וְסִימָן אֶלֶף מ''ב) . הַמְלַמֵּד עִם בֶּן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת הָאָב, יֵשׁ אוֹמְרִים (ד) דְּחַיָב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּדִין הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן שע''ה (מָרְדְּכַי שָׁם וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי שָׁם), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תרמ''ה) . וְאִם אֶחָד אוֹמֵר לִמְלַמֵּד: לְמֹד עִם בְּנִי, וְלֹא קָצַב לוֹ שְׂכִירוּת, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ כְּפִי מַה שֶּׁנּוֹתְנִים אֲחֵרִים (מָרְדְּכַי הַנַּ''ל בְּשֵׁם מַהֲרַ''ם) . בַּעַל הַבַּיִת שֶׁשָּׂכַר מְלַמֵּד וְאָמַר שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל קְרוֹבוֹ לְנַסּוֹתוֹ אִם יוּכַל לִלְמוֹד עִם הַנַּעַר, וְלֹא הָלַךְ, וְאַחַר שֶׁלָּמַד עִמּוֹ אוֹמֵר שֶׁיְּנַסֶּנּוּ עֲדַיִן, וְעֵד מֵעִיד שֶׁלֹּא יָדַע לִלְמֹד עִמּוֹ, הַדִּין עִם הַמְלַמֵּד, מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ עַכְשָׁיו מוֹקְמֵינָן לֵהּ אַחֲזָקָה שֶׁיָּדַע כְּבָר, וְנִשְׁבָּע נֶגֶד הָעֵד וְנוֹטֵל שְׂכָרוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת) . רַב שֶׁהָיָה בָּעִיר כַּמָּה שָׁנִים וְהוֹרָה לַקָּהָל, וְאַחַר כָּךְ קָצְבוּ עִמּוֹ שָׂכָר לְהַבָּא, לֹא יוּכַל לִתְבֹּעַ מַה שֶּׁעָבַר, דְּוַדָּאי מָחַל לָהֶם (מַהֲרַ''ם פַּדָּוואָה סִימָן מ') . פּוֹעֵל שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס, וּבָא אֹנֶס דְּלָא שְׁכִיחַ כְּלָל, פָּטוּר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן לֹא הִתְנָה (בֵּית יוֹסֵף ס''ס של''ב וְכֵן הוּא בש''ס פֶּרֶק מִי שֶׁאָחֲזוֹ) . אֶחָד שֶׁשָּׂכַר סוּס עַל שְׁמוֹנָה יָמִים לֵילֵךְ לְמָקוֹם אֶחָד, וְכַאֲשֶׁר הָלַךְ ב' יָמִים נִמְלַךְ וְחָזַר לִמְקוֹמוֹ, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בְּאֵלּוּ ו' יָמִים עִם הַסּוּס מַה שֶּׁיִּרְצֶה, לְהַשְׂכִּירוֹ בָּעִיר לְהָבִיא עֵצִים אוֹ שְׁאָר מְלָאכוֹת הַמְיֻחָדוֹת לַסּוּסִים בְּאוֹתָהּ עִיר, אַף עַל פִּי שֶׁזּוֹ הַמְּלָאכָה כְּבֵדָה מִן הָרִאשׁוֹנָה, דְּנִיחָא לֵהּ שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ בָּעִיר וְעוֹשָׂה מְלָאכָה כְּבֵדָה מִמַּה שֶׁתֵּלֵךְ לְמָקוֹם רָחוֹק (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי דְּמִשְׁפָּטִים סִימָן כ''ד) . באר היטב (א) להוסיף. ע''ל סי' של''ג ס''ב בהג''ה ועמ''ש שם ס''ק י' בשם הש''ך ע''ש ובתשובת ראנ''ח סי' נ''ג: (ב) הראה. נ''ל דהיינו דוקא כשלא שכרו לאותה מלאכה על יום אחד אלא א''ל סתם עשה עמי במלאכה זו אבל אם שכרו על יום א' אע''ג דהראה לו אותה המלאכה יכול הפועל לו' מדשכרת אותי על יום א' אמרתי ודאי יש לך עוד מלאכה כיוצא בה במקום אחר לעשות בה כשתגמר מלאכה זו שהראיתני. סמ''ע: (ג) אחר. ז''ל מהר''מ במרדכי דלימוד החכמה אינו כשאר מלאכה לו' לו צא ושכור עצמך למלאכה אחרת כי יש תלמיד מבין וקל בלימודו ויש תלמיד טורח בלימודו עכ''ל ונראה דס''ל דתלמיד זה שהוא חריף כראשון או יותר לא חלקו בזה מאחר שעל הרוב אין דעות התלמידים שוות גם יש כמה ענינים שדעת המלמד נוח בנער א' מחבירו אף שאינו מענין הלימוד משא''כ הי''א ס''ל שהכל תלוי בענין הלימוד דלכך שכרוהו מתחלה ועיין במהרי''ק שורש קי''ב. שם: (ד) דחייב. ולפע''ד ליכא למ''ד הכי דלא קאמר מהר''מ במרדכי ובהגמ''ר שם ע''ז דלא גרע מיורד לשדה חבירו כו' אלא לו' כמו דהתם משלם לו כיון שנהנה ה''נ הכא כיון דא''ל למוד עם בני וגלי דעתיה דניחא ליה משלם מה שנהנה ואפילו תימא דדעת מהר''מ כמ''ש הרמ''א מ''מ לעד''נ עיקר כהרשב''א דראייתו ברורה מש''ס נדרים דף ל''ז ע''א וכן משמע בהרא''ש והר''ן שם וכן בתוספות שם וכ''כ כל הפוסקים בסתמא דהנודר הנאה מחבירו אע''פ שאסור ללמוד עמו במקום שנוטלין שכר מ''מ מותר ללמוד עם בנו וכמ''ש ביו''ד סי' רכ''א ס''ב עיין שם ודוק. ש''ך:
ב הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהָבִיא לוֹ שְׁלִיחוּת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהָלַךְ וְלֹא מָצָא שָׁם מַה שֶּׁיָּבִיא, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. הגה: דַּהֲרֵי כְּבָר עָשָׂה שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתוֹ (הַמַּגִּיד פ''ט) . אֲבָל אִם שָׁלַח שָׁלִיחַ עִם אִגֶּרֶת, וּמָצָא מִי שֶׁנִּשְׁלְחוּ אֵלָיו וְחָזַר, אֵין לְשָׁלִיחַ כְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן הֲוֵי לְבַעַל הַבַּיִת לֵידַע וְלֹא לְשָׁלִיחַ, דְּאָז הָוֵי פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן של''ד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין) . וְאִם הָיָה דָּבָר כָּבֵד מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ לְהָבִיא, מְנַכֶּה לוֹ, שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה בָּא טָעוּן לְבָא רֵיקָם, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מֵאוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁדַּרְכָּם לִטְרֹחַ.
ג שְׂכָרוֹ לְהָבִיא תַּפּוּחִים לְחוֹלֶה, וְהָלַךְ וְהֵבִיא וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁהִבְרִיא, לֹא יֹאמַר: טֹל מַה שֶּׁהֵבֵאתָ בִּשְׂכָרְךָ, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ כָּל שְׂכָרוֹ; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
סימן שלו - השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו
ובו ד' סעיפים
א הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלּוֹ וְהֶרְאָהוּ בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מֵחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהֶהֱנָהוּ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ, אֲפִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ שְׂכָרְךָ עָלַי, אֶלָּא שְׂכָרוֹ סְתָם. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁל חֲבֵרוֹ (א) סְתָם, יָכוֹל לוֹמַר: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ. וְאִם אָמַר לֵהּ: שְׂכָרְךָ עָלַי, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ כֵּן. הגה: שְׂכָרוֹ בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ (ב) וְשָׁתַק חֲבֵרוֹ, שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה וְחַיָּב לָתֵת לוֹ שְׂכָרוֹ. וְהוּא הַדִּין בְּשׂוֹכֵר מְלַמֵּד לְבֵן (ג) חֲבֵרוֹ. אֶחָד שֶׁאָמַר לַחֲתָנוֹ: תִּלְמֹד עִם בִּנְךָ וַאֲנִי אֲשַׁלֵם לְךָ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם לוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק זֶה בוֹרֵר) . באר היטב (א) סתם. פירוש שא''ל עשה מלאכה בשדה זו והפועל ידע שהוא של חבירו ואע''פ שלא א''ל בפירוש עשה בשדה חבירי כיון שלא א''ל שכרך עלי וגם ידע שהוא של חבירו אין שכרו מוטל על השוכר וכל שלא ידע הפועל שהשדה הוא של חבירו אע''ג דלא א''ל השוכר עשה עמי בשדה שלי מ''מ בכלל השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא כיון שהפועל סבר שהוא שלו וע''ל סי' של''ח ס''ז בהג''ה. סמ''ע: (ב) ושתק. עיין ברש''ל פרק בתרא דב''ק סי' נ''ט: (ג) חבירו. כת' הרשב''א בתשו' סי' תרמ''ג ראובן ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו ונתרצה חבירו לתת חלקו ואח''כ בחצי הזמן קם חבירו ושכר לאחר חייב לפרוע לראשון ומה שטען חבירו שלא שכרו לשנה אלא ע''מ שיעשה מלאכתו כראוי ושלא ימשוך זמן השכירות רק עד הפסח הרי מודה מקצת וחייב ש''ד וע''ש סי' אלף קצ''ב. הגהת סמ''ע:
ב הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלּוֹ אוֹ לְלַקֵּט לוֹ דָּבָר שֶׁל (ד) הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ. וְאִם נִתְרַצָּה הַפּוֹעֵל לִטְּלוֹ בִּשְׂכָרוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר בּוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ; וְהוּא שֶׁעָשָׂה מְשִׁיכָה אוֹ הַגְבָּהָה אוֹ שֶׁהוּא (ה) בִּרְשׁוּתוֹ. באר היטב (ד) הפקר. דמיד שהגביהו מן הארץ כאילו גבהו רבו ובא לרשותו דמי ואפילו למ''ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו בפועל מודי דידו כיד רבו דמיא וע''ל סי' ר''ע ס''ג. שם: (ה) ברשותו. ודעת הר''ן ונ''י סוף ב''מ דיכול לחזור בו כל זמן שלא פינה אותם כדלעיל סי' קס''ו בכותל גינה וכתבו דלפ''ז במשכון לא קנה וצ''ע שהמחבר גופיה בסי' ע''ב סכ''ו כן במשכון וכ''כ הרמ''א בסי' ע''ג סי''ז ע''ש ועמ''ש הסמ''ע כאן די''ל דלא דמי לסי' קס''ו דשאני הכא דחייב לו שכירות פעולתו וכשא''ל טול זה בשכרך מיד קנהו משא''כ התם דאין עליו שום חיוב שכר קודם שפינהו ועיין בנ''י שם שכת' תירוץ קצת בסגנון אחר. ש''ך (ועמ''ש בשמו בסי' ע''ב ס''ק ע' ע''ש):
ג שָׂכְרוֹ לִשְׁמֹר לוֹ דָּבָר שֶׁל הֶפְקֵר, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא (ו) זָכָה בּוֹ בַּעַל הַבַּיִת, וְיֵלֵךְ הוּא וְיִזְכֶּה בּוֹ. באר היטב (ו) ויזכה. ר''ל עצה טובה הוא להשומר שילך ויקדים נפשו לזכות בו מן ההפקר בהגבהה או משיכה דאם יקדמנו אחר לזכות בו יהיה קרח מכאן ומכאן דכיון דידע דשל הפקר הוא הרי הוא כאילו שכרו לעשות בשדה חבירו וידע בו הפועל וכמ''ש בס''א עכ''ל הסמ''ע ועיין בטור מ''ש על דברי הרמ''ה שהביא ע''ש:
ד הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְנֶאֱחַז בְּאַנְגַּרְיָא לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: הֲרֵינִי לְפָנֶיךָ, אֶלָּא אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁעָשָׂה עִמּוֹ:
סימן שלז - דין אכילת פועל בשעת מלאכה, ממה אוכל או מתי אוכל
ובו כ' סעיפים
א פּוֹעֵל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה לְבַעַל הַבַּיִת בִּדְבַר מַאֲכָל, הֲרֵי זֶה (א) אוֹכֵל מִמַּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה לֹא בְּיָדָיו וְלֹא בְּרַגְלָיו, רַק שֶׁנּוֹשֵׂא עַל כְּתֵפוֹ; וְאָסוּר (ב) לְחָסְמוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל. וְאִם חֲסְמוֹ, שְׁלוּמֵי (ג) מְשַׁלֵּם לֵהּ מִלְקֵי לָא לָקֵי (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה) . באר היטב (א) אוכל. איתא בש''ס בכרם רעך ולא של הקדש וה''ה של עובד כוכבים לא. למאי דקי''ל גזל העובד כוכבים אסור כן הוא בש''ס ועיין בסמ''ע. ש''ך: (ב) לחסמו. אבל אם מתנה עמו שלא יאכל אין בו איסור בכך. סמ''ע: (ג) משלם. כשיעור שהיה אוכל. שם:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאוֹכֵל, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע בִּמְחֻבָּר בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, כְּגוֹן בּוֹצֵר עֲנָבִים, וּמוֹסֵק בְּזֵיתִים, וְאוֹרֶה בִּתְאֵנִים, וְגוֹדֵר בִּתְמָרִים; וּבְתָלוּשׁ מֵהַקַּרְקַע, קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר סוֹף מְלָאכָה הַמְחַיֶּבֶת אוֹתוֹ בְּחִיוּב הָאַחֲרוֹן שֶׁבּוֹ. אֲבָל הָעוֹשֶׂה בְּדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלֵי קַרְקַע, כְּגוֹן הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ (פֵּרוּשׁ, הַמּוֹצִיא חֶמְאָה מִן הֶחָלָב, עָרוּךְ וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַמַּקְפֶּה אֶת הֶחָלָב בְּקֵבָה לִהְיוֹת נִקְרַשׁ, רַשִׁ''י בְּפ''י דְשַׁבָּת) וְהַמְגַבֵּן, אֵינוֹ אוֹכֵל. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, כְּגוֹן הָעוֹדֵר בִּגְפָנִים אוֹ מְכַסֶה שָׁרְשֵׁי הָאִילָנוֹת. וַאֲפִלּוּ הַמְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים וְשׁוּמִים, כְּגוֹן שֶׁעוֹקֵר אֶת הַקְּטַנִּים מִן הַגְּדוֹלִים, לֹא יֹאכַל מֵהֶם; וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא גְּמַר מְלֶאכֶת הַקְּטַנִּים, שֶׁעִקַּר הַמְּלָאכָה לְצֹרֶךְ הַגְּדוֹלִים לְהַרְחִיב לָהֶם וַעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן.
ג הָעוֹשֶׂה בְּתָלוּשׁ לְאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר, כְּגוֹן בּוֹדֵל (פֵּרוּשׁ, שֶׁנִּדְבְּקוּ זוֹ בְּזוֹ וּמַבְדִּילָן) בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגָרוֹת, אֵינוֹ אוֹכֵל. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאֵין אַחַר חִיּוּב מַעֲשֵׂר חִיּוּב אַחֵר, כְּגוֹן תְּאֵנִים (ד) וַעֲנָבִים לְאַחַר שֶׁנִּתְחַיְּבוּ בְמַעֲשֵׂר, אֵינוֹ אוֹכֵל מִמֶּנּוּ; וּבְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִיּוּב אַחֵר, כְּגוֹן (ה) חִטִּים הָעוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת פַּת שֶׁחַיֶּבֶת בְּחַלָּה, אוֹכֵל עַד שֶׁיִּגְמֹר מְלַאכְתּוֹ לְהִתְחַיֵּב (ו) בְּחַלָּה, וּלְאַחַר מִכָּאן אֵינוֹ אוֹכֵל. באר היטב (ד) וענבים. היינו כשדעתו לאוכלן כמות שהן אבל כשבצרן לעשות מהן יין או זיתים לעשות מהן שמן גמר חיובן אינו אלא לאחר שנעשה היין והשמן. שם: (ה) חטים. ודוקא בחטים אמרו כן דמסתמא עומד לפת שמחויב בחלה משא''כ בשעורים וכוסמין ושבולת שועל שסתמן אינן עומדין לפת אלא לעשות מהן משקין ולהאכילן לבהמתו או לעשות מהן תבשיל כשיגרסו השעורים וכנהוג אזי אסור לאכול מהן מיד אחר המירוח שאז הוא גמר חיובן למעשר. שם: (ו) בחלה. והיינו משעה שנתן מים על הקמח לערבן יחד וכמ''ש ביו''ד סי' שכ''ז. שם:
ד הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים רָעִים שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן, וְנוֹתְנִים אוֹתָם בַּסַל וּמִתְחַמְּמִים וּמִתְרַכְּכִים שָׁם, עֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְיָכוֹל לֶאֱכֹל מֵהֶם.
ה נִפְתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו וְנִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו וּשְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם, לֹא יֹאכַל מֵהֶם, שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁיּוֹדֵעַ הַפּוֹעֵל שֶׁנִּפְתְּחוּ, אֲבָל אִם לֹא יָדַע, וְסָבוּר שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר, חַיָּב לְעַשֵֹּׁר וּלְהַאֲכִילוֹ.
ו (ז) הַשּׁוֹמֵר בִּמְחֻבָּר, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, אֵינוֹ אוֹכֵל. אֲבָל הַשּׁוֹמֵר בְּתָלוּשׁ עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַתּוֹרָה אוֹכֵל מֵהִלְכוֹת מְדִינָה שֶׁנָּהֲגוּ כֵן. באר היטב (ז) השומר. דקי''ל שומר לאו כעושה מעשה דמי והתורה לא התירה לאכול אלא לפועל העושה מעשה ועיין בתשו' מנחם עזריה סי' ע''ז. שם:
ז יָכוֹל הַפּוֹעֵל לֶאֱכֹל יוֹתֵר מִשְּׂכָרוֹ, כְּגוֹן שֶׁשְּׂכָרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא דִינָר יָכוֹל לֶאֱכֹל קִשּׁוּת אוֹ כוֹתֶבֶת שָׁוָה סֶלַע; וּמִכָּל מָקוֹם מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כֵּן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלְּהַשְׂכִּירוֹ. הגה: (ח) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁשְּׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל הַיּוֹם, אֲבָל אִם לֹא שְׂכָרוֹ רַק לִלְקֹט קִשּׁוּת אֶחָד, לֹא יֹאכְלֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ שְׂכָרוֹ כָּל הַיּוֹם, לֹא יֹאכַל קִשּׁוּת הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּקֵּט, אֶלָּא יִתֵּן תְּחִלָּה לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל הוּא (טוּר ס''ו) . באר היטב (ח) וי''א. הא דכת' הרמ''א וי''א אדברי המחבר ושניהן הן דברי הטור ר''ל לאפוקי ב''י דכת' דהרי''ף והרמב''ם ג''כ [ס''ל כן]. שם. (* א''ה נ''ל דכצ''ל ונסתלקה תמיהת הש''ך ע''ש וק''ל):
ח הָיָה מְשַׁמֵּר אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה עֲרֵמוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם, לֹא יְמַלֵּא כְרֵסוֹ מֵאֶחָד מֵהֶן, אֶלָּא אוֹכֵל מִכֻּלָּם לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
ט הָיָה עוֹשֶׂה בַּתְּאֵנִים, לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים אֲפִלּוּ שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת בִּשְׁנֵיהֶם, אֲבָל יָכוֹל הוּא (ט) לִמְנֹעַ עַצְמוֹ מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת, וְאוֹכֵל. לְפִיכָךְ, הַפּוֹעֲלִים עַד שֶׁלֹּא הָלְכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת, אוֹכְלִים עֲנָבִים וְאֵין שׁוֹתִים תִּירוֹשׁ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְלַאכְתָּן נִכֶּרֶת בַּיַּיִן, וְהָוָה לֵהּ כְּעוֹשֶׂה בְּמִין זֶה וְאוֹכֵל בְּמִין אַחֵר; מִשֶּׁהָלְכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב, אוֹכְלִים בַּעֲנָבִים וְשׁוֹתִים בַּתִּירוֹשׁ. באר היטב (ט) למנוע. נראה דה''ה כששכרו לעשות בתאנים וענבים דיכול למנוע עצמו מלאכול בתאנים כדי לאכול כל שבעו מענבים אם ניחא ליה בהן יותר אלא שבשני מינים רגיל האדם לאכול משניהן דרווחא לבסימא שכיח. סמ''ע:
י הָיָה עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה לֹא יֹאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר, וְאִי אָכַל לֹא (י) מַפְקִינָן מִינֵהּ וְלֹא מְנַכִּינָן מֵאַגְּרֵהּ. וּמִיהוּ, גֶּפֶן שֶׁמֻּדְלֵית עַל גַּב חֲבֶרְתָּהּ, וְעוֹשֶׂה בְּאֶחָד מֵהֶם, יָכוֹל לֶאֱכֹל מֵהַשְּׁנִיָּה. באר היטב (י) מפקינן. כת' הסמ''ע דנ''ל מוכח מהש''ס ולשון רש''י דגם בתאנים וענבים אי בשעה שהיה עוסק בתאנים עבד ואכל מהענבים לא מפקינן מיניה אפילו באינה מודלת ולא כמ''ש בע''ש דגפן המודלה ע''ג תאנה או איפכא אי אכל מהמודלה מפקינן מיניה וז''א לע''ד עכ''ל ועיין בש''ס ותראה שדברי הע''ש נכונים ושלא כדת השיג עליו הסמ''ע ע''ש ודוק. ש''ך:
יא אֵין רַשַּׁאי לֶאֱכֹל אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְלֹא שֶׁיֵּשֵׁב וְיֹאמַר: מָנַעְתִּי עַצְמִי עַד עַתָּה וְלֹא נָטַלְתִּי לֶאֱכֹל, וְעַל כֵּן אֵשֵׁב עַתָּה וְאֹכַל. וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאַחַר שֶׁגָּמַר מְלֶאכֶת שׁוּרָה זוֹ וְהוֹלֵךְ לְהַתְחִיל שׁוּרָה אַחֶרֶת, יָכוֹל לֶאֱכֹל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּשְׁעַת מְלָאכָה, שֶׁטּוֹב הוּא לְבַעַל הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל.
יב לֹא יֹאכַל עִם הָעֲנָבִים פַּת אוֹ דָּבָר אַחֵר כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל הַרְבֵּה מֵהָעֲנָבִים, וְלֹא יֹאכַל בַּמֶּלַח. וְאִם קָצַץ עִם בַּעַל הַבַּיִת שֶׁיֹּאכַל עַד שִׁעוּר כָּךְ וְכָךְ, אוֹכֵל בֵּין בְּפַת בֵּין בַּמֶּלַח בֵּין בְּכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה:
יג אָסוּר לַפּוֹעֵל לָמֹץ הָעֲנָבִים, וְכֵן אָסוּר לוֹ לְהַבְהֵב הַשִּׁבֳּלִים בָּאוּר אוֹ לְהַפְרִיךְ עַל גַּב הַסֶלַע, אֲפִלּוּ אֵין (יא) מִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ בַּהִבְהוּב אוֹ בַּהַפְרָכָה. באר היטב (יא) מתבטל. כגון שאשתו ובניו יעשו לו זה. סמ''ע:
יד אָסוּר לַפּוֹעֵל לֶאֱכֹל מִמַּה שֶׁהוּא אוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָה.
טו רַשַּׁאי הַפּוֹעֵל לְטַבֵּל פִּתּוֹ בְּצִיר (פֵּרוּשׁ, לִחְלוּחַ הַיּוֹצֵא מִכְּנִיסַת וַעֲצִירַת הַדָּג), כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל עֲנָבִים הַרְבֵּה. וְרַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַשְׁקוֹת אֶת הַפּוֹעֵל יַיִן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכַל עֲנָבִים הַרְבֵּה.
טז פּוֹעֵל שֶׁאָמַר לְבַעַל הַבַּיִת: תֵּן לְאִשְׁתִּי וּבָנַי מַה שֶּׁהָיָה לִי לֶאֱכֹל, אוֹ שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי נוֹטֵל מְעַט מִזֶּה שֶׁנָּטַלְתִּי לֶאֱכֹל, לְאִשְׁתִּי וּבָנַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֲפִלּוּ (יב) נָזִיר שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה בַּעֲנָבִים וְאָמַר: תְּנוּ לְאִשְׁתִּי וּבָנַי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. באר היטב (יב) נזיר. פירוש דל''ת כיון שידע בע''ה שהוא נזיר ולא יאכל ה''ל כאילו התנה עמו שיתן מה שיש לו לאכול לאשתו ולבניו קמ''ל עכ''ל הסמ''ע ובש''ס מבואר דנזיר הוא פשוט יותר דא''י לומר כן משום לך לך כו' וק''ל. ש''ך:
יז פּוֹעֵל שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וְהִתְנָה עִם בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא יֹאכַל מִמַּה שֶׁהֵם עוֹשִׂים, אִם הֵם גְּדוֹלִים וּמדַּעְתָּן, (טוּר סי''ו) לֹא יֹאכְלוּ; אֲבָל אִם הֵם (יג) קְטַנִּים, יֹאכְלוּ. באר היטב (יג) קטנים. עיין בתשובת מהר''א ששון סי' קצ''ט:
יח הָאוֹכֵל בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ לֶאֱכֹל, וְכֵן אִם הוֹלִיךְ בְּיָדוֹ מִמַּה שֶׁעוֹשֶׂה אוֹ שֶׁנָּתַן לַאֲחֵרִים, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
יט אֵין הַפּוֹעֵל רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַּלַּיְלָה וּלְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ בַּיּוֹם. וְלֹא יִרְעַב וִיסַגֵּף עַצְמוֹ וְיַאֲכִיל (יד) מְזוֹנוֹתָיו לְבָנָיו, מִפְּנֵי בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהֲרֵי מַחֲלִישׁ כֹּחוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת בְּכֹחַ. באר היטב (יד) מזונותיו. פירוש מזונות של עצמו שניזון מהן בביתו והא דכת' הטור והמחבר בס''ס של''ח דרשאי בעל הפרה להרעיבה כדי שתאכל הרבה מן הדישה שאני התם דעיקר אכילת בהמה ושביעתה היא מהתבואה הלכך אף שמרעיבה תחלה מ''מ מיד שנכנסה לדוש אוכלת מתבואה שבאה לדוש בה וחוזרת לכחה משא''כ פועל שעיקר מזונותיו שיש לו כח מהן אינו מהכרם הלכך אסור להרעיב נפשו ממזונות העיקרים. סמ''ע:
כ מֻזְהָר הַפּוֹעֵל שֶׁלֹּא יְבַטֵּל מְעַט כָּאן וּמְעַט כָּאן, אֶלָּא חַיָּב לְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בַּזְּמַן, שֶׁהֲרֵי הִקְפִּידוּ עַל בְּרָכָה (טו) רְבִיעִית שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ אוֹתָהּ. וְכֵן חַיָּב לַעֲבֹד בְּכָל כֹּחוֹ, שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב הַצַּדִּיק אָמַר: כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן, (בְּרֵאשִׁית לא, ו) לְפִיכָךְ, נָטַל שְׂכָרוֹ אַף בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד (בְּרֵאשִׁית ל, מג) . באר היטב (טו) רביעית. ז''ל הטור שהרי דקדקו חכמים בזימון ועל ברכה רביעית כו' ותרתי קאמר ור''ל בזימון שלא הצריכו לפועל להמתין על אחרים עד שיברכו בזימון כדי שלא לבטל ממלאכתו. שם:
סימן שלח - דין אכילת בהמה בשעת מלאכה, ואסור חסימתה
ובו ט' סעיפים
א הַבְּהֵמָה אוֹכֶלֶת כָּל זְמַן שֶׁהִיא עוֹשָׂה בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע, בֵּין בִּמְחֻבָּר בֵּין בְּתָלוּשׁ; וְאוֹכֶלֶת מִמַּשּׂוֹי שֶׁעַל גַּבָּהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה פּוֹרֶקֶת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטּוֹל (א) בְּיָדוֹ וְיַאֲכִילֶנָּה. באר היטב (א) בידו. דדוקא לא תחסום כתיב לא תעשה מעשה למנוע אותה מאכילה ולא שיאכילנה בידים וכתבו הטור והמחבר גבי משוי שעל גבה דבשאר מקומות היא אוכלת מטבעה בעצמה. סמ''ע:
ב כָּל הַמּוֹנֵעַ הַבְּהֵמָה מִלֶּאֱכֹל בִּשְׁעַת מְלָאכָה, לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דְּבָרִים כה, ד) . אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל מִינֵי בְהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים, וְאֶחָד הַדִּישָׁה וְאֶחָד כָּל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁל גִּדּוּלֵי קַרְקַע; וְלֹא נֶאֱמַר שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דְּבָרִים כה, ד) אֶלָּא בַּהוֶֹה.
ג אֶחָד הַחוֹסֵם אוֹתָהּ בִּשְׁעַת מְלָאכָה, וְאֶחָד הַחוֹסֵם אוֹתָהּ מִקֹּדֶם וְעָשָׂה בָּהּ מְלָאכָה וְהִיא חֲסוּמָה, אֲפִלּוּ חֲסָמָהּ בְּקוֹל, לוֹקֶה.
ד שָׂכַר בְּהֵמָה וַחֲסָמָהּ וְדָשׁ בָּהּ, לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים ד' קַבִּין לְפָרָה ג' קַבִּין לַחֲמוֹר הַיְנוּ בְּכָל יוֹם, וּבְדִישָׁה מְרֻבָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ לָדוּשׁ כָּל הַיּוֹם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַפּוֹעֲלִים בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א), שֶׁמִּשְּׁעַת מְשִׁיכָה נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת עַד שֶׁיָּדוּשׁ בָּהּ חֲסוּמָה:
ה יִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל גּוֹי, (ב) עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תַחְסֹם (דְּבָרִים כה, ד) וְגוֹי שֶׁדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ג) אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תַחְסֹם (דְּבָרִים כה, ד) . באר היטב (ב) עובר. ואפילו הדישה היא ג''כ של עובד כוכבים דלא תחסום סתם כתיב. שם: (ג) אינו. ואם עשה העובד כוכבים מעצמו ולא א''ל הישראל מידי אף שיודע מזה אם הוא שלא בפני הישראל אפי' איסור אין בו. שם:
ו אָמַר לְגוֹי: חֲסֹם פָּרָתִי וְדוּשׁ בָּהּ, דַּאֲמִירָה לְגוֹי אָסוּר בְּכָל (ד) אִסּוּרִין, כְּמוֹ בְשַׁבָּת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְרַשִׁ''י וְהַמַּגִּיד סוֹף הִלְכוֹת שְׂכִירוּת) ; יָשַׁב לָהּ קוֹץ בְּפִיהָ וְדָשׁ בָּהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ אוֹכֶלֶת; רָבַץ לָהּ אֲרִי מִבַּחוּץ; הִרְבִּיץ בְּנָהּ מִבַּחוּץ; הֲרֵי שֶׁצָּמְאָה וְאֵינוֹ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ; פִּירֵשׂ עוֹר עַל הַדַּיִשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל; כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אָסוּר, וְאֵינוֹ (ה) לוֹקֶה. באר היטב (ד) איסורין. עיין בא''ע ס''ס ה': (ה) לוקה. כת' הב''י ואע''ג דמלקות אינו נוהג האידנא מ''מ נמשך הטור אחר לשון הרמב''ם ועי' ביו''ד סי' כ''ז בהשמטת ספרי ש''ך דגם יש נפקותא בזה''ז היכא דאיכא מלקות והב''ח כת' דנתכוין הטור לו' שאינו לוקה דאם הוי לוקה אינו משלם דמשום רשעה אחת כו' ודבריו תמוהין דהא בחסימה מבואר בש''ס ופוסקים דאע''ג דלוקה משלם וכמ''ש בס''ד ועוד נ''ל דבזה''ז אפי' הוא מלקות ותשלומין כאחד חייב ממון דהא קי''ל דאם לא התרו בו או ששגג חייב בתשלומין וכמ''ש לקמן סי' ש''נ ע''ש אלמא דגבי חייבי מלקיות בעינן דוקא היכא דלוקה ממש א''כ בזה''ז הוי כלא התרו בו וכן משמע מדברי מהרש''ל פרק הכונס סי' ו'. ש''ך:
ז הָיָה הַדָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ רָע לִבְנֵי מֵעֶיהָ וּמַזִּיקָהּ, אוֹ שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאִם תֹּאכַל מִזֶּה תַּתְרִיז (פֵּרוּשׁ, חֹלִי מֵעַיִם שֶׁמּוֹצִיאָה רְעִי כַּמַּיִם), מֻתָּר לְמוֹנְעָהּ, שֶׁלֹּא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הֲנָאָתָהּ וַהֲרֵי אֵינָהּ נֶהֱנֵית.
ח פָּרוֹת הַמְהַלְּכוֹת עַל הַתְּבוּאָה לְפִי שֶׁיָּרַט לָהֶן הַדֶּרֶךְ, אֵינוֹ עוֹבֵר (עַל) לֹא תַחְסֹם (דְּבָרִים כה, ד) . הגה: שְׂעוֹרִין שֶׁהֻשְּׁרוּ בְּמַיִם וּמְיַבְּשִׁין אוֹתָן בְּתַנוּר וְאַחַר כָּךְ דָּשִׁין אוֹתָן בְּפָרוֹת לְהָסִיר קְלִיפּוֹתֵיהֶן, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם בַּל תַּחְסֹם (דְּבָרִים כה, ד), שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּמַעֲשֵׂר; אֲבָל מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁחוֹסֵם פָּרָתוֹ, מֵבִיא מְעַט מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְתוֹלֶה בְצַוָארָהּ שֶׁתֹּאכַל מִמֶּנּוּ (טוּר סי''ב) .
ט רַשַּׁאי הַשּׂוֹכֵר לְהַאֲכִילָהּ פְּקִיעֵי עָמִיר (פֵּרוּשׁ, אֲגֻדַּת קַשׁ שֶׁל שִׁבֳּלִים שֶׁנִּדּוֹשׁוּ, רַשִׁ''י), כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאכַל הַרְבֵּה מֵהַדַּיִשׁ; וְרַשַּׁאי בַּעַל הַפָּרָה (ו) לְהַרְעִיבָהּ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל הַרְבֵּה מֵהַדַּיִשׁ: באר היטב (ו) להרעיבה. עמש''ל סי' של''ז סי''ט ס''ק י''ד ע''ש:
סימן שלט - לתת שכר אדם בהמה וכלים בזמנו, ומתי זמנו
ובו י''א סעיפים
א מִצְוָה לָתֵת שְׂכַר שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ, וְאִם אֵחֲרוֹ עוֹבֵר בְּלָאו; אֶחָד שְׂכַר אָדָם אוֹ בְהֵמָה אוֹ כֵלִים. אֲבָל עַל שְׂכַר קַרְקַע, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר.
ב כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר כְּאִלּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ, וְעוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה לָאוִין וַעֲשֵׂה.
ג אֵיזֶהוּ זְמַנּוֹ, שְׂכִיר יוֹם יֵשׁ לוֹ זְמַן לִתְּנוֹ לוֹ כָּל הַלַּיְלָה; לֹא נְתָנוֹ לוֹ, עוֹבֵר עָלָיו בַּבֹּקֶר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג) . שְׂכִיר לַיְלָה זְמַנּוֹ לִתֵּן לוֹ כָּל הַיּוֹם; לֹא נְתָנוֹ לוֹ, עוֹבֵר עָלָיו בָּעֶרֶב מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ. (דְּבָרִים כד, טו) הגה: וּפוֹעֲלִים דִּידָן, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מְלָאכָה עַד הַלַּיְלָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ; בַּלַּיְלָה, וְאִם עָשָׂה מְלָאכָה עַד הַלַּיְלָה, יֵשׁ לוֹ זְמַן כָּל הַלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ (בְּפֵרוּשׁ כֵּן, וַדַּאי) אַדַּעְתָּא דְּהָכִי אַגְרֵהּ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) .
ד שְׂכִיר שָׁעוֹת, אִם כָּלָה שְׂכִירוּתוֹ בַּיּוֹם יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּם כָּל אוֹתוֹ (א) יוֹם; אִם כָּלָה בַּלַּיְלָה, יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה. באר היטב (א) יום. פירוש ולא יותר כיון דכלה מלאכתו קודם שקיעת החמה חל עליו הזהרת דביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש וזהו הטעם דשכיר שבת כו' בסעיף שאח''ז. סמ''ע:
ה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ, יָצָא בַּיּוֹם גּוֹבֶה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם; יָצָא בַּלַּיְלָה גּוֹבֶה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.
ו נָתַן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן לְתַקְּנָהּ בְּקַבְּלָנוּת, וּגְמָרָהּ, כָּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד הָאֻמָּן אֵינוֹ עוֹבֵר. נְתָנוֹ לוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין, (וַיִּקְרָא יט, יג) שֶׁקַּבְּלָנוּת הִיא (ב) כִּשְׂכִירוּת לְפָרְעוֹ בִּזְמַנּוֹ: באר היטב (ב) כשכירות. לאפוקי ממ''ד אומן קונה בשבח כלי דאליביה כשהשביחו עשה השבח לעצמו וכשמסר אח''כ הכלי עם השבח לבע''ה הרי הוא כמכר לו הפועל משלו ולא מחשבי הדמים שכר פעולה אלא כהלואה קמ''ל דקי''ל אין אומן קונה בשבח כלי וה''ל שכר פעולה לגבי בע''ה עכ''ל הסמ''ע ועיין בא''ע סי' כ''ח סט''ו שם כתוב ב' דעות בזה ור''י ס''ל דקונה היינו משום חשש קדושין חוששין גם לדעת ר''י ומקודשת מספק אבל לענין ממונא הכריע דלא כר''י וכ''פ ב''י שם ס''ב אמנם דברי הטור בשם הרא''ש צ''ע וסתרי אהדדי ועיין במפרשים האחרונים ולעיל סי' ש''ו ס''ב כתבתי דהך דהכא מיירי אפילו למ''ד אומן קונה בשבח כלי. ש''ך (ועמ''ש שם ס''ק ד' ע''ש):
ז הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וּשְׂכֹר לִי פּוֹעֲלִים, וּשְׂכָרָם, וְאָמַר לָהֶם: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת, אֵין שׁוּם אֶחָד (ג) מֵהֶם עוֹבֵר עַל בַּל תָּלִין, וּמִיהוּ, בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב (מִשְׁלֵי ג, כח) . אִם אֵינוֹ טָרוּד וּמְכַוֵּן לִדְחוֹתָם. וְאִם לֹא אָמַר: שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ לֹא אָמַר לָהֶם שְׂכַרְכֶם עָלַי, אֶלָּא שְׂכָרָם סְתָם, הוּא חַיָּב בִּשְׂכָרָם, לְפִיכָךְ, הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג) . הגה: מִיהוּ, אִם הַפּוֹעֲלִים (ד) יוֹדְעִים שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה שֶׁלּוֹ, אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹבֵר בִּסְתָם (טוּר ס''ז בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ שֶׁהָיָה אוֹמֵר כֵּן לְדַעַת הרמ''ה) . באר היטב (ג) מהם. דהא בע''ה לא שכרן והשליח אין פעולתן עליו אלא א''ל שבע''ה יתן להם. סמ''ע: (ד) יודעים. עמ''ש בזה בר''ס של''ו ע''ש:
ח עָבַר זְמַנּוֹ, אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג) . וּמִכָּל מָקוֹם חַיָּב לִתֵּן לוֹ מִיָּד, וּבְכָל עֵת שֶׁיִּשְׁהֶא עוֹבֵר עַל לָאו שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ וְגוֹ' (מִשְׁלֵי ג, כח) .
ט שָׂכִיר שֶׁמַּכִּיר בְּבַעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת בְּיָדוֹ מָעוֹת אֶלָּא בְּיוֹם הַשּׁוּק, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּבַל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג), אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מָעוֹת; וּמִיּוֹם הַשּׁוּק וְאֵילָךְ, אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ וְגוֹ' (מִשְׁלֵי ג, כח) . הגה: וְהוּא הַדִּין הָנֵי שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְשַׁלֵּם עַד שֶׁיְּחַשְּׁבוּ עִם הַפּוֹעֲלִים, אֵינָם עוֹבְרִים עַד שֶׁיְּחַשְּׁבוּ עִמָּהֶם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) .
י אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תָּלִין (וַיִּקְרָא יט, יג), אֶלָּא אִם כֵּן (ה) תְּבָעוֹ הַשָּׂכִיר; לֹא תְּבָעוֹ, אוֹ שֶׁתְּבָעוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ מָעוֹת לִתֵּן לוֹ, אוֹ שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי לִתֵּן לוֹ וְקִבֵּל עָלָיו לִתֵּן לוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר, אֲפִלּוּ אֵין לְבַּעַל הַבַּיִת בְּיַד שֻׁלְחָנִי כְּלוּם. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם רָצָה הַשָּׂכִיר (ו) לַחֲזֹר בּוֹ שֶׁלֹּא לְקַבֵּל מֵהַשֻּׁלְחָנִי אֶלָּא מִבַּעַל הַבַּיִת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הגה: וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ, לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (הָרֹא''שׁ שָׁם וְטוּר, וְע''ל ר''ס צ''א) . באר היטב (ה) תבעו. לשון ספר חסידים סי' תתרע''א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן לו ואעפ''י שתעשה תנאי עמו תתן לו כשיתבע אם תוכל ואין בזה מתנה על מ''ש בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר ומים לחץ אע''פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה עכ''ל. ש''ך: (ו) לחזור. פירוש ואפילו אם לא חזר החנוני מליתן לו מ''מ כיון שאין לו בידו כלום ולא נתחייב לו במעמד ג' ואם רצה החנוני יכול לחזור בו מש''ה גם הפועל יכול לחזור בו וע''ל סי' קכ''ו ס''ב. סמ''ע:
יא דִּינֵי שָׂכִיר שֶׁנִּשְׁבַּע וְנוֹטֵל, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן פ''ט: