בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

שלחן ערוך - חשן משפט (מ)
מרן רבינו יוסף קארו ורבינו משה איסרליש זיע''א
בגלל צורת המרת הספר ל"תורת אמת" - יתכנו שיבושים מעטים, בעיקר בניקוד
לעילוי נשמת יעקב בן חנה, אביבה בת מלכה ז"ל



  הלכות נזיקין

             סימן שעח - אסור להזיק ממון חברו ולא לגרם שום הזק
             סימן שעט - דין זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשבר החבית
             סימן שפ - האומר לחברו: קרע כסותי או של חברי, או רודף או נרדף ששברו כלים
             סימן שפא - דין חמשה שישבו על ספסל אחד
             סימן שפב - הקוצץ אילן של חברו, והמונע חברו מלעשות מצוה
             סימן שפג - דין אדם המזיק לבהמת חברו
             סימן שפד - דין אדם המזיק שלא בגופו
             סימן שפה - דין הזק שאינו נכר כגון מנסך יינו של חברו
             סימן שפו - חלוק שבין גרמא בנזקין לדינא דגרמי, והזורק כלי מראש הגג
             סימן שפז - שמין השברים לנזק ומשלם לו עליהם




הלכות נזיקין




סימן שעח - אסור להזיק ממון חברו ולא לגרם שום הזק
ובו ט' סעיפים


א
 
(א) אָסוּר לְהַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ. וְאִם הִזִּיקוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג בֵּין שֶׁהָיָה אָנוּס. (ב) וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ אָנוּס גָּמוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. כֵּיצַד, נָפַל מֵהַגַּג וְשָׁבַר אֶת הַכְּלִי, אוֹ שֶׁנִּתְקַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנָפַל עַל הַכְּלִי וּשְׁבָרוֹ, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם.

 באר היטב  (א) אסור. התחיל באיסור וסיים בחיוב תשלומין ללמדנו דתרתי אית ביה חדא דאף אם ירצה להזיק ולשלם מ''מ יש איסור בדבר דומיא דגניבה וגזילה וכמ''ש בר''ס שמ''ח ושנ''ט. והשני שחייב בתשלומין אפילו לא נהנה ואפילו שגג דאדם מועד לעולם אם לא באונס גדול. סמ''ע: (ב) ודוקא. הלשון מגומגם דהל''ל וי''א דוקא כו' דמלשון הרמב''ם והמחבר משמע דאין חילוק וכ''כ הה''מ דלהרמב''ם אין חילוק ועמ''ש לקמן ר''ס שפ''ו דנראה דוקא כשהזיק בלא מתכוין אבל מי שמזיק במתכוין אפילו אונס גמור חייב כמו נרדף ששבר את הכלים בסימן ש''פ ס''ג וע''ש. ש''ך:


ב
 
נָפַל מִן הַגַּג וְהִזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, בֵּין שֶׁנָּפַל בְּרוּחַ (ג) מְצוּיָה בֵּין שֶׁנָּפַל בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה. דְּלָא מִקְרֵי אֹנֶס גָּמוּר (טוּר) .

 באר היטב  (ג) מצויה. בטור איתא ז''ל ובלבד שלא יהא אנוס כגון אם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה כו' וכ' הב''ח וז''ל תימא דבש''ס אמרינן דחייב על האונס כרצון ותו אמרינן התם נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק ופטור בד' דברים וכ''פ הטור בסי' תכ''א סי''ג וכך הקשה ב''י ונראה דרבינו כאן ר''ל ובלבד שלא יהא אונס גמור דהתם פטור אף מן הנזק וכ''כ הה''מ בפ''א מחובל בשם המפרשים ומ''ש כגון אם נפל כו' ר''ל דנפל בענין שהיה אונס גמור. והסמ''ע כתב לחלק בין הזיק אדם להזיק כלים ושרא לי' מריה דבמשנה ובש''ס מפורש דאין חילוק בכך אלא כדפרישית עיקר דברוח שאינה מצויה גופא איכא לחלק בין אונס גמור כגון שהיה רוח סערה גדולה וחזקה מפרק הרים ומשבר סלעים לשאינה כ''כ חזקה עכ''ל:


ג
 
הָיָה עוֹלֶה בְּסֻלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָּיו וְנָפַל [ה] וְהִזִּיק [ה], אִם לֹא הָיְתָה מְהֻדֶּקֶת וַחֲזָקָה, חַיָּב. וְאִם הָיְתָה חֲזָקָה וּמְהֻדֶּקֶת וְנִשְׁמְטָה אוֹ שֶׁהִתְלִיעָה, הֲרֵי זֶה פָּטוּר, שֶׁזּוֹ מַכָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.


ד
 
כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אֲבָל בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק פָּטוּר, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר


ה
 
אֲפִלּוּ בִּרְאִיָּתוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ. לְפִיכָךְ, אָסוּר לָאָדָם לַעֲמֹד עַל שְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ.


ו
 
כָּל מָקוֹם שֶׁמַּזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק. וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק, אִם הִכְנִיס בּוֹ הַנִּזָּק מָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִזִּיקוֹ, לֹא שְׁנָא בְּגוּפוֹ לֹא שְׁנָא בְּמָמוֹנוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם; דִּנְהִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹצִיאוֹ, אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ. וְדַוְקָא בְּמַזִּיקוֹ בְּמֵזִיד, אֲבָל אִם הִזִּיקוֹ בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת (ד) הֻזַּק בַּנִּכְנַס, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, חַיָּב הַנִּכְנַס כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא בְּשֶׁלֹּא יָדַע בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנִּכְנַס, אֲבָל אִם רָאָהוּ (ה) שֶׁנִּכְנַס, אִם הֻזַּק בּוֹ, פָּטוּר.

 באר היטב  (ד) הוזק. כל מקום שנזכר ל' הזיק רצה לומר שהזיק במעשה אפילו לא נתכוין. ולשון הוזק רצה לומר שהניזק הוזק מעצמו בהמזיק והיינו שהמזיק עומד במקומו והניזק הלך בצדו וניזק ממנו כ''כ רש''י. סמ''ע: (ה) שנכנס. פירוש אפילו לא ראהו בשעה שהוזק ממנו ה''ל לאסוקי אדעתיה שיש בו אדם שראוי שיוזק ממנו ולשמור נפשו ובשלא שמר איהו דאפסיד אנפשיה ודוקא בהוזק הבע''ה ממנו אבל אם הזיקו הנכנס אפילו בשוגג חייב וכדין שניהם ברשות שבסעיף שאח''ז. שם:


ז
 
הָיוּ שְׁנֵיהֶם בִּרְשׁוּת אוֹ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְהֻזְּקוּ זֶה בְּזֶה בֵּין בְּגוּפָם בֵּין בְּמָמוֹנָם, אִם לֹא יָדְעוּ זֶה בְּזֶה, פְּטוּרִים. אֲבָל אִם רָאוּ זֶה אֶת זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא (ו) כִּוְּנוּ, חַיָּבִים. לְפִיכָךְ, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ רָצִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים וְהֻזְּקוּ זֶה בְּזֶה, פְּטוּרִים; הִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה, חַיָּבִים.

 באר היטב  (ו) כיונו. ע''ל סי' תכ''א ס''ח בהג''ה:


ח
 
הָיָה אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, וְהֻזַּק הַמְהַלֵּךְ בָּרָץ, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁרָץ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחוֹל. אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. וְדַוְקָא בִּסְתָם, דְּתָלִינָן דְּרָץ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רָץ אֶלָּא לִשְׁאָר (ז) חֲפָצָיו, וְלֹא שַׁיְיכֵי בֵּהּ צֹרֶךְ שַׁבָּת, חַיָּב כְּמוֹ בְּחוֹל (רַ''ן פֶּרֶק הַמֵּנִיחַ) .

 באר היטב  (ז) חפציו. ומלשון הרמב''ם משמע לכאורה דאפילו רץ בעסקיו לגומרם קודם שבת מקרי ברשות. סמ''ע. (ועמ''ש התוי''ט בזה במשנה י' פ''ג דב''ק ע''ש):


ט
 
אִם בָּא אֶחָד רוֹכֵב בְּסוּסוֹ מֵאַחֲרֵי חֲבֵרוֹ, וְפָגַע בַּסוּס שֶׁחֲבֵירוֹ רוֹכֵב בּוֹ וְהִכָּה אֶת הַסוּס, חַיָּב (ח) לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁיָּשׁוּמוּ בֵּית דִּין שֶׁנִּפְחַת מֵחֲמַת הַכָּאָה זוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַסוּס הַמֻּכֶּה שֶׁל גּוֹי, וְצָרִיךְ הַנִּזָּק לְשַׁלֵּם לַגּוֹי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁנִּפְחֲתוּ דְּמֵי הַסוּס, אֵין הַמַּזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם יוֹתֵר מִמַּה שֶׁיָּשׁוּמוּ בֵּית דִּין. בַּחוּרִים הָרוֹכְבִים לִקְרַאת חָתָן וְכַלָּה וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה מָמוֹן חֲבֵרוֹ דֶרֶךְ שִׂמְחָה וּשְׂחוֹק, וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבַר שִׂמְחָה, הוֹאִיל וְנָהֲגוּ כֵן, פְּטוּרִין (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַיָּשֵׁן וְתוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ וַאֲגֻדָּה פֶּרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה), מִכָּל מָקוֹם, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין לַעֲשׂוֹת סְיָג וְגָדֵר, הָרְשׁוּת בְּיָדָם (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ר''י) .

 באר היטב  (ח) לשלם. ז''ל הטור בשם תשוב' הרא''ש בזה שאין לו לרוץ בר''ה ואפי' ברגליו שיכול לעמוד כשירצה כ''ש הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין שמא לא יוכל להעמיד הסוס כשירצה ונמצא שפשע בו ומזיק בגופו הוא כו'. שם:





סימן שעט - דין זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשבר החבית
ובו ד' סעיפים


א
 
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ, וּפָגְעוּ זֶה בְּזֶה וְנִשְׁבְּרָה חָבִית בְּקוֹרָה, (א) פָּטוּר, שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.

 באר היטב  (א) פטור. לשון הטור ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה שדרך הליכתו הטיח חביתו בקורה אבל אם עמד בעל החבית ובעל הקורה בא בקורתו ושברה חייב. סמ''ע:


ב
 
הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל הֶחָבִית אַחֲרוֹן, וְנִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקּוֹרָה, פָּטוּר. וְאִם עָמַד בַּעַל הַקּוֹרָה (ב) לָנוּחַ מִכֹּבֶד מַשָּׂאוֹ, חַיָּב. וְאִם הִזְהִיר לְבַעַל הֶחָבִית וְאָמַר לוֹ: עֲמֹד, פָּטוּר. וְאִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִירוֹ, פָּטוּר, שֶׁטָרוּד הָיָה וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהַזְהִירוֹ (וְע''ל ר''ס תי''ג) .

 באר היטב  (ב) לנוח. ואפילו אין הקורה ממלא את כל הדרך כ''כ הטור והטעם שלא היה לו לנוח במקום שדרך בני אדם לבא אחריו ולהלוך בו ואם היה מוכרח לזה לפחות היה לו להזהיר להבא אחריו שיעמוד ואל יפגע בקורתו. שם:


ג
 
הָיָה בַּעַל הֶחָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל הַקּוֹרָה אַחֲרוֹן, וְנִשְׁבְּרָה חָבִית בְּקוֹרָה, חַיָּב. וְאִם עָמַד בַּעַל הֶחָבִית לָנוּחַ, פָּטוּר. וְאִם הִזְהִיר לְבַעַל הַקּוֹרָה שֶׁיַּעֲמֹד, חַיָּב. וְאִם עָמַד לְתַקֵּן מַשָּׂאוֹ, (ג) חַיָּב בַּעַל הַקּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִירוֹ בַּעַל הֶחָבִית. וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ, וְזֶה בָּא בְּפִשְׁתָּנוֹ.

 באר היטב  (ג) חייב. ומהרש''ל פ''ג דב''ק סימן כ''ב פסק דפטור אא''כ ידע דעמד לכתף ע''ש ולא נתיירא דמאי שנא ממ''ש בס''ב באם בעל הקורה ראשון ועמד לכתף פטור אף דגם שם לא הוי ליה למידע לבעל חבית שיעמוד האחר ודו''ק. ש''ך:


ד
 
הֲרֵי שֶׁמִּלֵּא חֲצַר חֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְשֶׁמֶן, אֲפִלּוּ הִכְנִיס בִּרְשׁוּת, הוֹאִיל וְלֹא קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הֶחָצֵר לִשְׁמֹר, הֲרֵי זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּדַרְכּוֹ, וְכָל שֶׁיִּשְׁתַּבֵּר מֵהַכַּדִּים בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ הֲרֵי הוּא פָּטוּר עֲלֵיהֶם. וְאִם שִׁבְּרָם בְּכַוָּנָה, אֲפִלּוּ הִכְנִיסָם בַּעַל הַכַּדִּים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הֲרֵי זֶה חַיָּב:




סימן שפ - האומר לחברו: קרע כסותי או של חברי, או רודף או נרדף ששברו כלים
ובו ד' סעיפים
א
 
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: קְרַע אֶת כְּסוּתִי שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי עַל מְנַת שֶׁאַתָּה פָטוּר, הֲרֵי זֶה (א) פָּטוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לֹא אָמַר לוֹ עַל מְנַת לִפְטֹר, בְּפֵרוּשׁ, אֶלָּא שֶׁאָמַר לוֹ דְבָרִים שֶׁמַּשְׁמָעָן כָּךְ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ: שְׁבֹר כַּדִּי, וְאָמַר לוֹ הַמַּזִּיק: עַל מְנַת לִפְטֹר, וְאָמַר לוֹ הַנִּזָּק: לֹא, יֵשׁ לָנוּ לוֹמַר דְּבִתְמִיהָה קָאָמַר לֹא, וּפָטוּר (טוּר ס''ג בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . וְאִם לֹא אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁאַתָּה פָּטוּר, הֲרֵי זֶה חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהִרְשָׁהוּ (ב) לְהַשְׁחִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁבָּאוּ הַכֵּלִים לְיָדוֹ תְּחִלָּה בְּתוֹרַת (ג) שְׁמִירָה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁאוּלִים אוֹ מֻפְקָדִים אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם לֹא בָּאוּ לְיָדוֹ בְּתוֹרַת שְׁמִירָה, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: קַח כְּלִי זֶה וְשַׁבְּרוֹ, בֶּגֶד זֶה וְקָרְעוֹ, וְעָשָׂה כֵן, הֲרֵי זֶה פָטוּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁאַתָּה פָּטוּר. וְע''ל עוֹד סִימָן שפ''ב מִדִּינִין אֵלּוּ. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: זְרֹק מָנֶה לַיָּם וְאֶתְחַיֵּב אֲנִי לְךָ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּב וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר (רַ''ן פ''ק דְּקִדּוּשִׁין ב' הַדֵּעוֹת) .

 באר היטב  (א) פטור. ולא אמרינן שדרך שחוק א''ל כן ויתחייב כמו אם א''ל קטע את ידי כו' והפטר דחייב כמ''ש לקמן סי' תכ''א סי''ב דשאני חבלה דגופו מחבלה דממונו. סמ''ע: (ב) להשחית. דא''ל דדעתו היה שיקרענו וישלמנו. שם: (ג) שמירה. ע''ל ס''ס ש''א ועיין בתשו' מבי''ט ח''ב סימן ש''ו ובתשו' רשד''ם סי' נ' ושמ''ה ותל''ה ובש''ג פרק המפקיד דף ע''ט סוף ע''א:


ב
 
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שַׁבֵּר כֵּלָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עַל מְנַת שֶׁאַתָּה פָטוּר, וּשְׁבָרוֹ, הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹשֶׂה הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם, הֲרֵי זֶה הָאוֹמֵר לוֹ שֻׁתָּפוֹ בָּעָוֹן, וְרָשָׁע הוּא, שֶׁהֲרֵי הִכְשִׁיל (ד) עִוֵּר, וְחִזֵּק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.

 באר היטב  (ד) עור. קראו עור אע''פ שידע שהוא של חבירו מ''מ מדא''ל ע''מ לפטור סבר שבאמת כן יהיה שיפטור. סמ''ע:


ג
 
רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, אוֹ אַחַר אַחַת (ה) מֵהָעֲרָיוֹת לְאָנְסָהּ, וְשָׁבַר כֵּלִים, בֵּין שֶׁל נִרְדָּף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם, פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדַף הִתִּיר עַצְמוֹ לַמִּיתָה, וְלָכֵן פָּטוּר מֵהַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם הַנִּרְדָּף שָׁבַר כֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף, פָּטוּר, שֶׁלֹּא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָמוּר מִגּוּפוֹ. וְאִם הָיוּ שֶׁל אָדָם אַחֵר, חַיָּב, שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ, חַיָּב. וְע''ל סִימָן שנ''ט ס''ד. וְאֶחָד שֶׁרָדַף אַחַר הָרוֹדֵף לְהַצִּיל אֶת הַנִּרְדָּף, וְשָׁבַר כֵּלִים בֵּין שֶׁל רוֹדֵף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם, פָּטוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ מִלִּמָּנַע מִלְּהַצִּיל אֶת הַנִּרְדָּף.

 באר היטב  (ה) מהעריות. ל' טור בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב''ד או אחר זכר לרבעו כו' ור''ל אע''פ דבח''כ אין על הרודף חיוב מיתת ב''ד מ''מ פטור על שבירת הכלים כיון דקלב''מ שמתחייב בנפשו בידי שמים עכ''ל הסמ''ע וכל זה תמוה דסוגיין דעלמא לאפוקי מדר''נ בן הקנה ולא אמרי' קלב''מ אלא בחייבי מיתות ב''ד כדאי' בכתובות דף ל' ובשבועות דף ל''ג וכמה דוכתי וכ''פ כל הפוסקים בהרבה מקומות ועוד דאפי' ר''נ מודה הכא דבעידנא דרדף חייב בתשלומין כדאיתא בכתובות שם דמעידנא דאגבייה קנייה כו' ע''ל סי' ש''נ ולקמן סי' שפ''ה אלא הדבר פשוט דהכא ה''ט דמתחייב הריגה דהרשות להנרדפים להרגו ולהציל עצמן בנפשו וכן מוכח להדיא בש''ס ב''ק דף קי''ז ובסנהדרין דף ע''ד כן פרש''י שם להדיא במ''ש שכיון שרדף התיר עצמו למיתה ולדבריו קשה ל''ל רודף וזה ברור וכ''כ הגאון אמ''ו בגליון סמ''ע שלו. ש''ך:


ד
 
סְפִינָה שֶׁחָשְׁבָה לְהִשָּׁבֵר מִכֹּבֶד הַמַּשּׂוֹי, וְעָמַד אֶחָד מֵהֶם וְהֵקֵל מֵהַמַּשָּׂא וְהִשְׁלִיךְ בַּיָּם, פָּטוּר, שֶׁהַמַּשָּׂא שֶׁבָּהּ כְּמוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם לְהָרְגָם, וּמִצְוָה רַבָּה עָשָׂה שֶׁהִשְׁלִיךְ וְהוֹשִׁיעָם. הגה: (ו) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁטְּעוּנָה יוֹתֵר מִדַּאי, דְּהָוֵי הַמַּשּׂוֹי כְּרוֹדֵף. (ז) אֲבָל אִם אֵינָהּ טְעוּנָה יוֹתֵר מִדַּאי, וּבָא נַחְשֹׁל לְטָבְעָן, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם וּמְחַשְּׁבִין לְפִי הַמַּשּׂוֹי וְלֹא לְפִי הַמָּמוֹן (רַמְבַּ''ם פי''ב דִּגְזֵלָה והמ''מ סוֹף הִלְכוֹת חוֹבֵל), וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵטִיל רַק מַשּׂוֹי שֶׁל אֶחָד, כֻּלָּן מְשַׁלְּמִין (טוּר) . הִכְנִיס חֲמוֹר בִּסְפִינָה וְקוֹפֵץ בַּסְּפִינָה וּבִקֵּשׁ לְטָבְעוֹ, וּבָא אֶחָד וְהִשְׁלִיךְ הַחֲמוֹר לַנָּהָר, אִם דֶּרֶךְ (ח) לְהַכְנִיס חֲמוֹרִים בִּסְפִינָה אָז הַמַּשְׁלִיכוֹ חַיָּב (ט) לְשַׁלֵּם; וְאִם לָאו, פָּטוּר, דְּאָז הַחֲמוֹר מִקְרֵי רוֹדֵף, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי דְּסֵפֶר נְזִיקִין סִימָן כ') .

 באר היטב  (ו) וי''א. עיין בסמ''ע שהאריך בחילוקי דינים בזה וכתב דמיירי כשא' או שנים מבני הספינ' שהטעינו בספינה באחרונה הן הן שהכבידו בטעינתן כו' היינו כששכרו לספן באחרונה אבל אם שכרוהו בשו' ביחד לא הפסיד זה האחרון כן נ''ל וכל הישובים בסמ''ע דחוקים ויפה כוון הנ''י שמהרמב''ם משמע דבכל ענין פטור ולכך השיג הראב''ד וכ''כ רש''ל פ''י דב''ק סי' נ''ב ע''ש. שם: (ז) אבל. אין ל' זה מדוקדק דלדין זה כ''ע מודים ועיין בתשובת רשד''ם סי' שמ''ד ושפ''ט. שם: (ח) להכניס. דהיינו שאין דרכן לקפוץ ש''ך: (ט) לשלם. וכ''פ מהרש''ל פ''י דב''ק סי' נ''ב ע''ש וכן עיקר ודלא כע''ש שכ' וי''ח. שם:





סימן שפא - דין חמשה שישבו על ספסל אחד
ובו סעיף אחד


א
 
חֲמִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הַכִּסֵא וְלֹא נִשְׁבַּר, וּבָא אַחֲרוֹן וְיָשַׁב עָלָיו וְנִסְמַךְ עֲלֵיהֶם וְלֹא הִנִּיחָם לַעֲמוֹד וְנִשְׁבַּר, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רָאוּי לִשָּׁבֵר בָּהֶם קֹדֶם (שֶׁיָּשַׁב), הוֹאִיל וְקֵרַב שְׁבִירָתוֹ, הָאַחֲרוֹן חַיָּב, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ: אִלּוּ לֹא נִסְמַכְתָּ (עָלָיו) [עָלֵינוּ] הָיִינוּ עוֹמְדִים קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁבֵר. וְאִם יָשְׁבוּ כְּאֶחָד וְנִשְׁבַּר, כֻּלָּם חַיָּבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּסְתַם סַפְסָל הִיא שְׁאוּלָה לִסְתָם בְּנֵי אָדָם וְאִם נִשְׁבְּרָה תַּחְתֵּיהֶן הָוֵי כְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה וּפְטוּרִים מִלְּשַׁלֵּם (טוּר ס''ב בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ תוס' פ''ק דְּב''ק), אֶלָּא אִם כֵּן הַיּוֹשְׁבִים הֵם (א) מְשֻׁנִּים וּשְׁמֵנִים וּכְבֵדִים מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם, אָז אִם יָשְׁבוּ עָלֶיהָ בְּיַחַד וְנִשְׁבְּרָה תַּחְתֵּיהֶן כֻּלָּם חַיָּבִים לְשַׁלֵּם; וְאִם יָשְׁבוּ בְּזֶה אַחַר זֶה, אִם לֹא הָיְתָה נִשְׁבֶּרֶת בְּלֹא יְשִׁיבַת הָאַחֲרוֹן, הוּא לְבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם הָיְתָה נִשְׁבֶּרֶת בְּלֹא הָאַחֲרוֹן, הוּא פָּטוּר. וְאִם לֹא הָיְתָה נִשְׁבֶּרֶת רַק תּוֹךְ ב' שָׁעוֹת, וְעִמּוֹ נִשְׁבְּרָה תּוֹךְ שָׁעָה, אָז רוֹאִין, אִם (ב) סָמַךְ עֲלֵיהֶן וּמְנָעָן לַעֲמֹד, הוּא לְבַד חַיָּב לְשַׁלֵּם; וְאִם לָאו, כֻּלָּן (ג) חַיָּבִין (הַכֹּל בַּטּוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) .

 באר היטב  (א) משונים. ובכה''ג אפילו א' לבדו שיושב עליו הוא חייב דבע''ה מסתמא מקפיד על ישיבתו עליו הואיל והוא משונה. סמ''ע: (ב) סמך. קמ''ל בזה דלא אמרינן כחו לאו כגופו דמי וגרמא בעלמא הוא הואיל וגם זולתו היה נשבר. שם: (ג) חייבין. דהאחרון יכול לומר להם היה לכם לעמוד כשבאתי לישב והרי יש לי רשות לישב עליו כמותכם. שם:





סימן שפב - הקוצץ אילן של חברו, והמונע חברו מלעשות מצוה
ובו סעיף אחד


א
 
שׁוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד לַהֲרִיגָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְאִילָן הָעוֹמֵד לִקְצִיצָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הָרַבִּים, וְקָדַם אֶחָד וְשָׁחַט שׁוֹר זֶה וְקָצַץ אִילָן זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים, חַיָּב לְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ (א) הַדַּיָּנִים, שֶׁהֲרֵי הִפְקִיעָם מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר: אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לְהָרְגוֹ וּלְקָצְצוֹ, הוֹאִיל וְהוּא עוֹמֵד לְכָךְ, (ב) הֲרֵי זֶה פָּטוּר. אֲבָל שְׁאָר מַזִּיק אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהוּא נָתַן לוֹ רְשׁוּת (טוּר ס''ג), אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מִגּוֹ לוֹמַר: לֹא הִזַּקְתִּי, כְּגוֹן דְּלֵיכָּא עֵדִים שֶׁהִזִּיקוּ, דְּהָוֵי כְּמִגּוֹ בְּמָקוֹם (ג) חֲזָקָה דְּלָא הָוֵי מִגּוֹ (מָרְדְּכַי וְנ''י פֶּרֶק הַחוֹבֵל) . אֲבָל נֶאֱמָן לוֹמַר לֹא הִזַּקְתִּי: (נ''א אַתָּה אָמַרְתָּ לִי וְכו') בְּמִגּוֹ דְלָא הָיָה שֶׁלְּךָ מַה שֶּׁהִזַּקְתִּי אֶלָּא שֶׁלִּי הָיָה (מָרְדְּכַי שָׁם) . וְכֵן מִי שֶׁשָּׁחַט חַיָּה וָעוֹף, וּבָא אַחֵר (ד) וְכִסָה הַדָּם שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַשּׁוֹחֵט, חַיָּב לִתֵּן כְּמוֹ (ה) שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה, שֶׁהוּא נוֹתֵן קְנָס קָצוּב, וְהוּא י' זְהוּבִים. וְכֵן הוֹרוּ, שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ הַבְּעָלִים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהֵם רְאוּיִים לַעֲשׂוֹתָהּ, וְקָדַם אַחֵר וַעֲשָׂאָהּ, מְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים י' זְהוּבִים. הָיָה לוֹ בֵּן לָמוּל, וּבָא אַחֵר וּמָלוֹ, חַיָּב לִתֵּן לוֹ י' זְהוּבִים. אֲבָל נְתָנוֹ לְאַחֵר לָמוּל, וּבָא אַחֵר וּמָלוֹ, (ו) פָּטוּר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נל''א ח''ד) . וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מַגְבִּין אוֹתוֹ, אֲבָל אִם תָּפַס לֹא מַפְקִינָן מִנֵּהּ:

 באר היטב  (א) הדיינים. כתב הש''ך דמלשון זה משמע שקנס הוא ולא דינא דאי ס''ל דדינא הוי פשיטא שחייב ליתן לו י' זהו' כמו שחייב ר''ג גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים דחד דינא אית להו אלא ס''ל דקנס הוא שקנס ר''ג לפי ראות עיניו וכ''כ הסמ''ג דחייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכן משמע עוד ממ''ש המחבר אח''כ גבי כיסוי ויש מי שהורה כו' וכן הורו שכל כו' ובש''ג פ' החובל כתב דנראה מסוף דברי הרמב''ם דדינא הוא מאחר שכתב שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה ולע''ד לא משמע כן ברמב''ם כו' ועכ''פ נראה ברור דמ''ש ויש מי שהורה כו' קאי על כל מה שהזכיר מקודם דהיינו בשור ואילן גם כן וכן משמע בהרי''ף והרא''ש ס''פ החובל דחד דינא אית להו ובכולהו משלם י' זהו' וכ''פ מהרש''ל שם סימן ס' ע''ש וכ''כ הרשב''א בחדושיו ס''פ כיסוי הדם וז''ל ואסיקנא דשכר ברכה י' זהו' וה''ה למצוה בלא ברכה כדאמר בפרק החובל בשור העומד כו' שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כך כולן שכרן ע''כ וכ''כ הר''ן שם עכ''ל: (ב) לכך. די''ל דלמא ירא שיזיק לאחרים והוא לא היה לו פנאי לעסוק בהריגת השור ובקציצת האילן ונתן לו רשות להרגו ולקצצו ושכח נתינת הרשות לזה. סמ''ע: (ג) חזקה. דאין אדם מצוה לאחר לעשות דבר שהזיק לו בממונו. שם: (ד) וכיסה. דוקא בכה''ג דמצות כיסוי רמיא על השוחט שנאמר ושחט וכסה מי ששחט הוא יכסה אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור דשאני מצוה דנצטוינו לעשותה כגון כיסוי הדם דלאחר ששחט א''א להפטר מכיסוי בהא דוקא קנסי' משא''כ שחיטה דאי לא רצה לאכול בשר אינו מחויב לשחוט. שם: (ה) שיראו. נראה דראיית עיני הדיינים בזה ובר''ס זה בשור ואילן הוא דיראו אם איש זה שביטל ממנו המצוה מדקדק בקיום שאר מצות אז יקנסו הרבה להמבטל ממנו ולפי מיעוטו בדקדוק מצות ימעטו הקנס מהמבטל גם ישערו בטרחת קיום המצוה דלפעמים מונע אדם עצמו מהמצוה מכח טירחא וניחא ליה שאחרים יעשוה. שם: (ו) פטור. בטור יו''ד ס''ס כ''ח סיים בזה וכ' ז''ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשי' כו' ונראה דלא פטרו מכח עניית אמן אלא במצות מילה דנתקנה ברכה בצבור ובקול רם דאז ודאי שמע הברכה משא''כ ברכת השחיטה ונראה דמה''ט אם קדם א' ומל בן חבירו אף שהאב יכול לענות אמן מ''מ כיון דהמצוה מיוחדת לאב בבנו יותר מלשאר כל אדם לא פטרינן להמקדים מכח עניית אמן דהאב עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דאין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא ברבינו ירוחם שממנו מקור דין זה דכשיכול לענות אמן אפי' באב דרמיא מצוה עליה פטור כו' אלא דהרמ''א כאן מיירי בענין שלא היה יכול לענות אמן כגון שדחפו או שבירך בנחת וכה''ג. אמנם מדברי הרא''ש ס''פ כיסוי הדם מוכח דמי שהוא מוהל חייב הוא בעצמו למול את בנו ואינו רשאי ליתנו לאחר למולו וכן משמע מדברי הרמב''ם ריש הל' מילה ע''ש והכי משמע פשטא דש''ס פ''ק דקידושין דף נ''ט ע''א וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלין מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב''ד לבטל הדבר הזה. וכ' עוד ז''ל מרגלא בפומי דאינשי מי שמכבד לחבירו לברך ברכת המזון שמכבדו במ' זהובים וכן שמעתי בשם כמה גדולים וכ''כ בש''ג פרק החובל מי שהזמינוהו לברך בה''מ ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובי' וכו' וכ''כ רבינו ירוחם וכן משמע בש''ס פרק כיסוי הדם גבי עובדא דר''ג דקאמר מאי נ''מ לברכת המזון וקשה דהא כבר נתבאר דגדול העונה אמן כו' ובהך עובדא דר''ג צ''ל שהיה מברך בנחת כמ''ש לעיל אבל בבה''מ שמברכין בזמון בקול רם היאך חייב החוטף מחבירו מ' זהובים וא''ת שזה שחטף עשה שלא כדין וברך בנחת מ''מ הרי הנחטף חייב ג''כ לברך בה''מ בפ''ע כיון שאין חבירו מוציאו ואם כן הרי יש לו המ' זהו' שלו ונראה דאין לאדם שכר ברכה י' זהו' אלא כשמברך בפני אחרים אבל בינו לבינו לא וא''כ בש''ס וש''ג ורבינו ירוחם מיירי כגון שחטף מחבירו כוס של בה''מ ודחפו חוץ לבית וסגר בפניו עד שברכו והלכו להם בענין שא''י לענות אמן וא''כ נהי שזה יברך לעצמו מ''מ לא יהיה לו שכר הברכה כיון שיברך בינו לבינו ולפ''ז מה דמרגלא בפומי דאינשי ליתא שאין מכבדו בכלום כיון שבלא''ה יכול לענות אמן ואפשר דר''ל שמכבדין מה שממהרין לשלם למברך תחלה ועדיין צ''ע ולענין ברכת ס''ת עיין בהרא''ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר''ת דפטור ומהרש''ל פרק החובל סי' ס' כת' דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה אחד שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס ואין דבריו מוכרחים וע''ש עוד במהרש''ל כמה חילוקי דינים בענינים אלו עכ''ל הש''ך:





סימן שפג - דין אדם המזיק לבהמת חברו
ובו ה' סעיפים


א
 
הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב שׁוֹר חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא כָּפוּת, וְנִשְׂרַף; אוֹ שֶׁדְּחָפוֹ (א) לַיָּם, חַיָּב. וְאִם הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב חֲבֵרוֹ וְנִשְׂרַף, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן תי''ח.

 באר היטב  (א) לים. כת' הסמ''ע דזהו איירי אפילו בלא כפות. ועיין שם:


ב
 
שׁוֹר שֶׁעָלָה עַל גַּב שׁוֹר לְהָרְגוֹ, בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק שֶׁהוּא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן, בֵּין שֶׁהָיָה תָּם בֵּין שֶׁהָיָה מוּעָד, וּבָא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן וְשָׁמַט אֶת שׁוֹרוֹ לְהַצִּילוֹ, וְנָפַל עֶלְיוֹן וָמֵת, הֲרֵי זֶה פָטוּר. דְּחָפוֹ לָעֶלְיוֹן וָמֵת, אִם הָיָה יָכוֹל (ב) לְשָׁמְטוֹ וְלֹא שְׁמָטוֹ, הֲרֵי זֶה (ג) חַיָּב. וְאִם לֹא הָיָה יָכוֹל לְשָׁמְטוֹ, הֲרֵי זֶה פָּטוּר. הגה: וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁלָּקַח כְּלִי שֶׁל שִׁמְעוֹן וְסָמַךְ בּוֹ חָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן שֶׁלֹּא יִפֹּל, וּבָא שִׁמְעוֹן וְנָטַל כְּלִי שֶׁלּוֹ וְנִשְׁבַּר חָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן, שִׁמְעוֹן חַיָּב, דְּהָיָה לוֹ (ד) לְסָמְכוֹ בְּדָבָר אַחֵר (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ק''א סִימָן ג') .

 באר היטב  (ב) לשומטו. פירוש לשמוט העליון מהתחתון בנחת ולא היה לו לדוחפו בכח עד שמחמתו מת אבל ברישא דהשמיט השור שלו ניתן לו רשות להצילו וא''צ לדקדק אף שהיה יכול להשמיט העליון בנחת. שם: (ג) חייב. ומתוך כך פסק המרדכי בשני אנשים המכים זא''ז ובא אחד ודחף אחד מן חבירו חייב לעשות לו דין דה''ל לשומטו בנחת וכ''פ בפסקי מהרא''י סי' ר''ח. ש''ך: (ד) לסמכו. ול''ד לרישא דיש לו רשות להשמיט התחתון וא''צ לחוש שיפול העליון וימות ולא חילק באם יש לו תקון בהשמטת העליון בנחת דשאני התם דבא להציל את שלו שלא ימיתנו העליון ואדם בהול על ממונו משא''כ כאן דאין החבית מזיק להאבן ושם בתשובת הרא''ש מסיים בזה ז''ל אבל אם סמכו בדבר אחר פטור אע''ג דאין האבן גדול כהראשון והביאו בד''מ וע''ל סי' ת''י סכ''ט. סמ''ע:


ג
 
שְׁנַיִם שֶׁהֵמִיתוּ אֶת הַבְּהֵמָה, אוֹ שָׁבְרוּ אֶת הַכְּלִי כְּאֶחָד, מְשַׁלְּמִים (ה) בֵּינֵיהֶם.

 באר היטב  (ה) ביניהם. קמ''ל בזה אף דיש בהכאה דכל אחד כדי להמית לא אמרינן דישלמו כל אחד מהן את כולם. שם:


ד
 
ה' שֶׁהִנִּיחוּ ה' חֲבִילוֹת עַל הַבְּהֵמָה, וְלֹא מֵתָה, וּבָא זֶה הָאַחֲרוֹן וְהִנִּיחַ חֲבִילָתוֹ עָלֶיהָ וָמֵתָה, אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאוֹתָם הַחֲבִילוֹת וּמִשֶּׁהוֹסִיף זֶה חֲבִילָתוֹ עָמְדָה וְלֹא הָלְכָה, (ו) הָאַחֲרוֹן חַיָּב; וְאִם מִתְּחִלָּתָהּ לֹא הָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הָאַחֲרוֹן פָּטוּר. וְאִם אֵין יָדוּעַ, כֻּלָּם מְשַׁלְּמִין בְּשָׁוֶה.

 באר היטב  (ו) האחרון. ולא מצי למימר היה לכם ליקח חבילתכם ממנה כשהנחתי את שלי כמ''ש בסי' שפ''א שה' שישבו על הספסל שאני התם דמיירי דגם זולת האחרון היה נשבר לאחר זמן ומש''ה א''ל כיון דהייתם צריכין לעמוד עכ''פ לאחר זמן היה לכם לעמוד מיד משא''כ בחבילות הללו וכן בטעינת הספינה בס''ס ש''פ. שם:


ה
 
הַכּוֹבֵשׁ בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ בְּמַיִם, אוֹ שֶׁהִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, וְצִמְצֵם עָלֶיהָ הַמָּקוֹם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא צֵל עַד שֶׁהָרַגְתָּהּ הַחַמָּה, חַיָּב. הגה: וְדַוְקָא שֶׁאָחֲזָהּ בְּיָדוֹ; אֲבָל סָגַר עָלֶיהָ הַדֶּלֶת שֶׁלֹּא תֵּצֵא, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָטוּר מִדִּינֵי אָדָם (טוּר ס''ו) .




סימן שפד - דין אדם המזיק שלא בגופו
ובו ד' סעיפים


א
 
אֶחָד הַמַּזִּיק בְּיָדוֹ אוֹ בִּשְׁאָר גּוּפוֹ (טוּר ס''א), אוֹ שֶׁזָּרַק אֶבֶן אוֹ יָרָה חֵץ וְהִזִּיק בּוֹ, אוֹ שֶׁפָּטַר (פֵּרוּשׁ, שֶׁפָּתַח) מַיִם עַל חֲבֵרוֹ אוֹ עַל הַכֵּלִים וְהִזִּיק, אוֹ שֶׁרָק וְנָע וְהִזִּיק בְּכִיחוֹ (פֵּרוּשׁ, רֹק עָב הַיּוֹצֵא בְכֹחַ) וְנִיעוֹ (פֵּרוּשׁ, רֹק דַּק שֶׁהוֹלֵךְ וּמִתְנוֹעֵעַ) בְּעֵת שֶׁהָלְכוּ מִכֹּחוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמַזִּיק בְּיָדוֹ, וְהֵם תּוֹלָדוֹת שֶׁל אָדָם. אֲבָל אִם רָק הָרֹק וְהִנִּיחַ עַל הָאָרֶץ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַל מֵהֶם אָדָם, הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם (א) בּוֹרוֹ, שֶׁכָּל תַּקָּלָה תּוֹלְדוֹת בּוֹר הִיא.

 באר היטב  (א) בורו. נ''מ לפטור בו כלים שנשברו כדין בור שיתבאר לקמן סי' ת''י סכ''א. סמ''ע:


ב
 
הָיָה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ וְיָצָא גֵּץ (פֵּרוּשׁ, שְׁבִיב יוֹצֵא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ כְּשֶׁמַּכִּין בּוֹ עַל הַסַדָּן) מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק, הֲרֵי זֶה חַיָּב.


ג
 
(ב) הַבַּנַאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו אֶת הַכֹּתֶל לְסָתְרוֹ, וְשָׁבַר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ הִזִּיק, חַיָּב. הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר, פָּטוּר. וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה, חַיָּב:

 באר היטב  (ב) הבנאי. עיין בתשובת רשד''ם סי' רצ''ב:


ד
 
הַחוֹצֵב (פֵּרוּשׁ, שֶׁחוֹצֵב אֲבָנִים מֵהָהָר) שֶׁחָצַב אֶבֶן וּנְתָנוֹ לַסַתָּת (פֵּרוּשׁ, הַפּוֹסֵל אַבְנֵי גָזִית וּמְרַבְּעָהּ וּמַחֲלִיקָהּ, רַשִׁ''י), וְהִזִּיק בּוֹ, הַסַתָּת חַיָּב. מְסָרָהּ הַסַתָּת לַחַמָּר, הַחַמָּר חַיָּב. מְסָרָהּ הַחַמָּר לַכַּתָּף, הַכַּתָּף חַיָּב. מְסָרָהּ הַכַּתָּף לַבַּנַּאי, הַבַּנַאי חַיָּב. מְסָרָהּ הַבַּנַאי לַמְסַדֵּר הַמְסַדְּרוֹ עַל שׁוּרַת הַבִּנְיָן, הַמְסַדֵּר חַיָּב. וְאִם אַחַר שֶׁסִדְּרוֹ עַל שׁוּרַת הַבִּנְיָן נָפַל וְהִזִּיק, אִם הֵם קַבְּלָנִים וְכֻלָּם שֻׁתָּפִים בַּמְּלָאכָה, כֻּלָּם חַיָּבִים. וְאִם הֵם שְׂכִירֵי יוֹם, הָאַחֲרוֹן חַיָּב וְכֻלָּם פְּטוּרִים:




סימן שפה - דין הזק שאינו נכר כגון מנסך יינו של חברו
ובו ב' סעיפים


א
 
הַמַּזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר, (א) כְּגוֹן שֶׁעֵרַב יֵין נֶסֶךְ בְּיֵינוֹ, מִן הַתּוֹרָה הוּא פָטוּר, אֲבָל חֲכָמִים קְנָסוּהוּ לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם (ב) מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו, כְּדִין כָּל הַמַּזִּיקִים. לְפִיכָךְ, אִם מֵת הַמַּזִּיק קֹדֶם שֶׁיְּשַׁלֵם, אֵין קוֹנְסִין בְּנוֹ (ג) אַחֲרָיו לְשַׁלֵּם. וְכֵן אִם הָיָה שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס, פָּטוּר, שֶׁלֹּא קָנְסוּ אֶלָּא מֵזִיד.

 באר היטב  (א) כגון. עיין בש''ך שביאר דדעת הרמב''ם לפסוק כרב דגמרינן מקנסא מדכתב כללא המזיק ממון חבירו כו' וגם סיים וכן כל כיוצא בזה מוכח דס''ל כן אבל בדינא דגרמי להרמב''ן כת' דקי''ל הלכה כשמואל בדיני ומקנסא לא גמרינן ולפי דבריו אינו חייב אלא במטמא ומדמע ומנסך ולא בדברים אחרים וכן הוא במשפטי שבועות לרב האי גאון וכן דעת הרי''ף והרא''ש ס''פ החובל ע''ש ונראה טעם וראיה לדברי הרמב''ם מהש''ס חולין דף מ' ע''א דפריך התם ממנסך ש''מ דקי''ל כרב ע''ש וע''ל סי' שפ''ב מ''ש גבי קדם וכיסה כו' וכן מוכח דעת הפוסקים שיתבארו לקמן סי' שפ''ו דסברי דדינא דגרמי קנסא הוא ומקנסא ילפינן וע''ש עכ''ל: (ב) מהיפה. ואע''ג דאינו אלא מדרבנן כעין דאורייתא תקון לשלם ממיטב כ''כ הרא''ש ריש ב''ק וז''ל הסמ''ע ובסי' תי''ט יתבאר דהיינו דוקא כשבא לשלם בקרקעות אבל במטלטלי כל דבר מקרי מיטב אפילו סובין משום דאם לא ימכרו במקום זה יכול להוליכן למקום אחר למוכרן שם משא''כ בקרקעות ע''ש: (ג) אחריו. פירוש אפילו עמד אביו בדין וכ''כ המחבר בסי' ק''ח ס''ב משא''כ במסור שמת וכמ''ש בסי' שפ''ח ס''ב עכ''ל הסמ''ע ואין דבריו נכונים בעיני דמ''ש מסי' שפ''ח התם הטעם כמ''ש שם דס''ל דדינא דגרמי דינא הוא ולא קנסא והי''א שם דדוקא שעמד בדין ס''ל דדינא דגרמי קנסא דרבנן ולא קנסו בנו אחריו אא''כ עמד בדין וא''כ ה''ה הכא בעמד בדין חייב וכן מוכח להדיא במרדכי פרק החובל בשם מהר''מ שהוא הי''א דבסי' שפ''ח וכן בתשובת מהר''מ ב''ב ד''פ סי' תקצ''ט שכתבו ז''ל דבריה לא קנסו כדאמר בפרק מי שהפך כו' והתם במ''ק דף י''ג במטמא ומדמע ומנסך איירי ומ''ש מסי' ק''ח התם בשחייבוהו יתר על מה שהפסיד ואדרבה הא בריש הסעיף שם כת' מי שנתחייב ממון בב''ד בעבור מלשינות ומת גובה מהיורשים אלא ודאי כמ''ש כן נ''ל. ש''ך:


ב
 
הַמְנַסֵךְ יֵין חֲבֵרוֹ לַעכו''ם, לֹא נֶאֱסָר, שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה לוֹ בּוֹ (ד) שֻׁתָּפוּת, אוֹ שֶׁהָיָה מוּמָר שֶׁהֲרֵי הוּא כְּגוֹי, אוֹ שֶׁהִתְרוּ בוֹ וְקִבֵּל הַהַתְרָאָה שֶׁהֲרֵי הוּא מוּמָר, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר הַיַּיִן, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ; מִפְּנֵי שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁהִגְבִּיהוֹ נִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיְּנַסֵךְ:

 באר היטב  (ד) שותפות. עיין בסמ''ע ובב''ח מה שהקשו מי''ד סי' ד' לכאן ועמ''ש בי''ד שם על זה. ש''ך:





סימן שפו - חלוק שבין גרמא בנזקין לדינא דגרמי, והזורק כלי מראש הגג
ובו ד' סעיפים
א
 
קַיְמָא לָן כְּרַבִּי מֵאִיר דְּדָאִין דִּינָא (א) דִגְרָמֵי. וְדַוְקָא בְּאָדָם חַיָּב דִּינָא דִגְרָמֵי, אֲבָל בִּבְהֵמָה, לְכֻלֵּי עָלְמָא פָּטוּר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַפָּרָה) . (ב) לְפִיכָךְ, הַדּוֹחֵף מַטְבֵּעַ שֶׁל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיָּרַד לַיָּם, חַיָּב, אַף עַל פִּי (ג) שֶׁלֹּא הִגְבִּיהוֹ. וְכֵן הַפּוֹחֵת מַטְבֵּעַ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהֶעֱבִיר צוּרָתוֹ, חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְרוֹ. וְהַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ וְחָזַר וּמָחֲלוֹ, דְּקַיְמָא לָן שֶׁהוּא מָחוּל, צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לַלּוֹקֵחַ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (ד) ס''ו.

 באר היטב  (א) דגרמי. הסמ''ע האריך בחילוקי דינים שבזה ע''ש וגם הש''ך כת' וז''ל הנה ראיתי הרמב''ן האריך מאד בדינא דגרמי בסוף חדושי ב''ב שלו והתחלתי לעשות חבור וביאור ופלפול על דבריו אך באשר כי ראיתי עיקר יסודו שסובר דדינא דגרמי דאורייתא הוא ומחמת זה היה מוכרח לחלק איזו נקרא גרמי ואיזו גרמא שלא יסתרו זה את זה ועל כן הוכרח להאריך בזה אמנם לפי מה שנ''ל עיקר דדיני דגרמי אינן אלא קנסא דרבנן אין צורך לחלק בשום חילוק רק כמ''ש שאר פוסקים שחכמים קנסו בדבר שהיה נראה להם שהוא שכיח ורגיל וכה''ג ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו ע''כ חזרתי לאחורי מלעשות החבור הנ''ל ועם כל זה אמרתי להביא דברי הרמב''ן בדינים השייכים לסי' זה ומתחלה אבאר שדיני דגרמי הן רק מדרבנן כו' ע''ש שהאריך הרבה מאד בענין זה ועיין בתשו' מהר''מ אלשיך סי' קל''ד באריכות ובתשובת מהרשד''ם סי' קע''ט ושל''ב ות''ס ובתשובת מהרי''ט סי' צ''ה וצ''ח ובתשובת הרמ''א סי' י''ז וכת' בעה''ת שער נ''א ח''ו גורם דגורם פטור כדאמרינן בשבועות הכל מודים בעדי סוטה כו' הלכך השולח הבערה ביד חש''ו (היינו שלהבת דוקא כמ''ש בסי' תי''ח ס''ז ע''ש) ושרפה שטרות פטור עכ''ל והרמב''ן בדיני דגרמי שלו חולק ע''ז וכת' ז''ל וכן אני אומר בגורם לשרוף שטרות של חבירו חייב וליכא לדמויי כלל להא דאמרינן בשבועות הכל מודים כו' דהתם לא חייבה התורה בשבועה אלא על שבועת העדות המחייבת ממון או גורמת אבל גורם דגורם כפירת דברי' הוא וממונא ליכא אפילו בכובש עדות גמור ומי שדמה ב' ענינים אלו וערבן חייב משום כלאים ע''כ ונראה דלפי שהעליתי דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן יש לפטור גורם דגורם ודו''ק: (ב) לפיכך. כת' מהרש''ל פרק הגוזל בתרא ס''ס מ''ז דכל דיני דגרמי פטרינן באונס ומשמע התם דה''ה שורף שטרות באונס פטור אבל הרמב''ן בדיני דגרמי שלו לא כ''כ אך דהוא אזיל לשיטתו דס''ל דדיני דגרמי דאורייתא הן אבל לפי מ''ש דאינן אלא קנסא דרבנן פשיטא דפטור באונס וכמ''ש בסי' שפ''ה דכיון דקנסא הוא פטור באונס וכן אם היה שוגג נמי פטור כמו מטמא כו'. ש''ך: (ג) שלא הגביהו. דאילו הגביהו מגזל גזליה והשבה בעי מיעבד ש''ס. וכת' מהרש''ל פ''ט דב''ק סי' ט''ז וז''ל נ''ל אף היכא דשקליה דצריך למיעבד השבה מ''מ יצא במה שמשלם לו שכר בר אמוראה וא''צ להיטפל בו יותר וכן משמע מדברי התוספות גבי יש שבח סמנין ע''ג צמר עכ''ל ואין דבריו נ''ל דכיון דבעי למיעבד השבה אינו יוצא עד שמחזירו למקום שנטלו ומ''ש וכ''מ מדברי התו' כו' ר''ל בריש דף ק''א ולפע''ד לא משמע משם מידי דהתוספות לא מיירי התם מזה אי קפיד בהכי משום דהתם מנחא הצמר קמיה אבל אי קפיד קפיד כן נ''ל. שם: (ד) ס''ו. ע''ש סל''ב ועמ''ש שם ס''ק ט''ז:


ב
 
וְכֵן (ה) הַשּׂוֹרֵף (ו) שְׁטָר (ז) חוֹב שֶׁל חֲבֵרוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל הַחוֹב שֶׁהָיָה בַשְּׁטָר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוּף הַשְּׁטָר מָמוֹן, הֲרֵי גָרַם לְאַבֵּד מָמוֹן. וּבִלְבַד (ח) שֶׁיּוֹדֶה לוֹ הַמַּזִּיק שֶׁשְּׁטָר מְקֻיָּם הָיָה וְכָךְ וְכָךְ הָיָה כָּתוּב בּוֹ, וּמֵחֲמַת שֶׁשְּׂרָפוֹ הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת הַחוֹב; אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינוֹ, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא דְּמֵי הַנְּיָר בִּלְבַד. וּמַיְרֵי שֶׁאֵין עֵדִים שֶׁיּוֹדְעִים כַּמָּה הָיָה כָּתוּב בּוֹ, שֶׁאִם הָיוּ עֵדִים אֵינוֹ חַיָּב לוֹ כְּלוּם, שֶׁהֵם (ט) יַעֲשׂוּ לוֹ שְׁטָר אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מ''א (טוּר) .

 באר היטב  (ה) השורף. ז''ל הש''ך כת' בעה''ת שער כ''ט אם בעהש''ט אומר מנה היה בו והשורף אומר לא כי אלא נ' ישבע כדין מודה מקצת ואי אודי במקצת ועל השאר טען איני יודע מתוך שאיל''מ עכ''ל ומביאו ב''י גם הד''מ והב''ח בסתם וכ''כ הע''ש ודין זה צל''ע דהא קי''ל בסי' ס''ו סל''ט ור''ס צ''ה דאין נשבעין על השטרות לא שבועת שומרים ולא שבועת מ''מ והוא מהמשנה פרק שבועת הדיינים ובמשנה היה אפשר לדחוק דהיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי או שאינו גורם היזק במה שאינו מחזיר כו' אבל מל' כל הפוסקים שכתבו סתמא אין נשבעין שבועת מ''מ משמע אף שמכח כפירתו אין התובע יכול להוציא חובו אין נשבעין והכי מוכח להדיא בתוס' שבועות סוף דף ל''ז ע''ש והעיקר נ''ל דבעה''ת ס''ל דדינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דמי הכל אחד הוא וס''ל הלכה כר''ש וא''כ לדידן דלא קי''ל כר''ש ליתנהו לדברי בעה''ת כו' ע''ש שהאריך להוכיח כן בראיה מש''ס ופוסקים דלא כבעה''ת והנמשכים אחריו בזה וכתב עוד בשם הרמב''ם דה''ה במי שגזל חמץ ועבר עליו הפסח שהיה י''ל הרי שלך לפניך ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן שהרי גרם לו להפסיד ממון מכיסו ומהרש''ל פרק הגוזל קמא סי' י''ט כת' עליו וז''ל ולא ידעתי על מי סמך שחולק על הסוגיא דב''ק דף צ''ח ע''ב שאמר השורף חמץ באנו למחלוקת ר''ש ורבנן כו' ומאחר דהלכה כרבנן א''כ משמע להדיא דפטור כו' עכ''ל ולק''מ דהרמב''ן סבירא ליה כתירוץ הי''מ שהביאו התוספות פרק מרובה סוף דף ע''א ופרק אלו נערות דף ל''ד סוף ע''א ד''ה סבר לה כר''ש כו' וא''כ פסק הרמב''ן כסתם סוגיא זו ולא כדברי רבה דאמר השורף כו' באנו למחלוקת כו' ומ''מ למ''ש דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן הכא פטור דלא שכיח עכ''ל: (ו) ש''ח. עיין בש''ך שהאריך בביאור דברי הרמב''ם ז''ל בדין העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו כו' ע''ש דמסיק וכ' ז''ל העולה מזה דקרקעו' ועבדים ושטרות אין נגזלין והרי הן כאלו היו ברשות הבעלים לפיכך אם אחר שגזלן נשרפו מעצמן בבית הגזלן פטור ואם שרפן הגזלן אינו חייב אלא משום דינא דגרמי משום קנס חכמים עכ''ל: (ז) החוב. היינו ששמין כמה היה שוה למכור כמ''ש בסי' ס''ו סל''ב ואין סברא לחלק בין מוחל לשורף וכן משמע להדיא בתשובת הרא''ש כלל ס''ט סי''א ע''ש וכ''כ בתשובת רשד''ם סימן ל''ב וע''ש עוד בסימן ת''ח ובתשובת ר''מ אלשיך סימן נ''ד ובתשובת מ''ע סימן נ''ב ופ''ט ובתשובת מהר''א ששון ס''ס ק''מ ועיין בתשובת מהר''י ן' לב ס''א ס''ס קכ''ג שאינו נאמן השורף לו' פרעתי ההיזק למ''ד דינא דגרמי דאורייתא אלא די''ל קים לי כמ''ד דרבנן ולי נראה שנאמן לכ''ע. ש''ך: (ח) שיודה. ואם המזיק אינו יודע כתב מהרש''ל פרק הגוזל קמא סי' י''ט דלא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל דשורף שטר גרע ממסור ולכ''ע לא עשו תקנת נגזל בשורף כיון דניירא בעלמא קלא מיניה ומשמע שם מדבריו שהוציא כן מן הרא''ש והנ''י ובאמת משמע לכאורה כן בהרא''ש פרק הגוזל קמא אבל לענ''ד לא נהירא לחלק בדיני דגרמי בין זה לזה דנראה דכולהו חד דינא אית להו וכי קמבעיא לן בס''פ הכונס עשו תקנת נגזל במסור או לא בכולהו דיני דגרמי מיבעיא לן והכי משמע מלישנא דש''ס ע''ש וכן מצאתי להדיא בתשו' מיי' לס' נזיקין סי' ד' הביא תשובת רב האי גאון דמשמע שם להדיא דלענין תקנת נגזל אין חילוק בין שורף שטר למסור וכמו דמיבעיא לש''ס במסור ה''נ בשורף וכבר נודע שאין לחלוק על הגאון אם לא בראיה ברורה ומכ''ש כאן דפשטא דש''ס משמע כהגאון וכמ''ש. שם: (ט) יעשו. ל''ד קאמר דהרי העדים כבר עשו שליחותן וא''י לכתוב לו תו שטר אחר אלא ר''ל שהעדים יאמרו הדבר לפני ב''ד והב''ד יכתבו לו שטר אחר כמ''ש בר''ס מ''א עכ''ל הסמ''ע וכן פירש הנ''י פרק ג''פ ל' הש''ס וכ''כ בעה''ת סוף שער נ''ז בשם הראב''ד. שם:


ג
 
וְכֵן הַזּוֹרֵק כְּלִי (י) שֶׁלּוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג, וְהָיוּ תַּחְתָּיו כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁאִם יִפֹּל עֲלֵיהֶם לֹא יִשָּׁבֵר, וְקָדַם אַחֵר וְסִלְּקָם, וְנֶחְבַּט הַכְּלִי בָּאָרֶץ וְנִשְׁבַּר, חַיָּב הַמְסַלֵּק; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא (יא) בָּזֶה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּזֶה מִקְרֵי גְרָמָא בִּנְזָקִין וּפָטוּר. וְכֵן בְּדוֹחֵף מַטְבֵּעַ שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ פִּחֵת צוּרָתָהּ, (יב) פָּטוּר, דְּהָוֵי גְרָמָא בִּנְזָקִין. וְלָכֵן אֲפִלּוּ זָרַק (יג) כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגַּג וְהָיוּ תַּחְתָּיו כָּרִים וּכְסָתוֹת, וְקָדַם בְּעַצְמוֹ (וְסִלְּקוֹ), אֲפִלּוּ הָכִי פָּטוּר, דְּעַל הַזְּרִיקָה לֹא מִחַיֵּב דְּלָא הָיוּ רְאוּיִים לִשָּׁבֵר, וּמַה שֶּׁסִּלְּקָן הָוֵי גְרָמָא בְעָלְמָא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ וְר''י פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר) . סוֹפֵר שֶׁכָּתַב שְׁטָר וְכָתַב מָנֶה בִּמְקוֹם מָאתַיִם, אוֹ הַמַּזִּיק לַחֲבֵרוֹ בַּעֲצָתוֹ שֶׁיָּעַץ לוֹ, אוֹ שָׁלִישׁ שֶׁהֶחֱזִיר (יד) שְׁטָר שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְהַחֲזִיר, כֻּלָּם פְּטוּרִים, דְּלָא הָיוּ אֶלָּא (טו) גְּרָמָא בִּנְזָקִין. מִיהוּ, מְשַׁמְּתִינָן לֵהּ עַד דִּמְסַלֵּק (טז) הֶזֵּקָא. וְכֵן בְּכָל גְּרָמָא בְּנִזָּקִין (תְשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף נ''ב וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ''ן סִימָן ר''מ, וְר''י וְנ''י פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר) . יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל גְּרָמָא בִּנְזָקִין, אִם הוּא דָבָר (יז) שָׁכִיחַ וְרָגִיל, חַיָּב לְשַׁלֵּם מִשּׁוּם קְנָס (תוס' פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר בְּשֵׁם רִיצְבָ''א) . וְלָכֵן יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב דִּרְאוּבֵן שֶׁמָּכַר מֵקָּח לְגוֹי, וּבָא שִׁמְעוֹן וְאָמַר לֵהּ לַגּוֹי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה כָּל כָּךְ, חַיָּב (יח) לְשַׁלֵּם לוֹ (מַהֲרַ''ם מריזבורג) . וְאֶפְשָׁר דְּכִי הַאי גַוְנָא הָוֵי כְּמָסוֹר, דְּחַיָב, (כְּדִלְקַמָּן סִימָן שפ''ח) . רְאוּבֵן שֶׁהִלְוָה מָעוֹת לְגוֹי עַל מַשְׁכּוֹנוֹת, וּבָא שִׁמְעוֹן וְאָמַר לַגּוֹי לְהַלְוֹת לוֹ בְּפָחוֹת, וְהֶחֱזִיר לִרְאוּבֵן מָעוֹתָיו, (יט) פָּטוּר, דְּהָוֵי גְרָמָא בִּנְזָקִין, מִיהוּ, מִקְרֵי רָשָׁע (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נל''א ח''ב) . וע''ל סִימָן קנ''ו ס''ה. דִּין (נ''י הַמְבַטֵּל) הַמַּגְבִּיהַּ כִּיסוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, ע''ל סִימָן (כ) רצ''ב.

 באר היטב  (י) שלו. אבל אם זרק כלי של חבירו מראש הגג ס''ל להרמב''ם דהזורק והמסלק משלמין דמי הכלי יחד כל אחד חצי הנזק. סמ''ע: (יא) בזה. עיין בתשו' מהר''א ששון סי' קפ''ט: (יב) פטור. וכ''כ בהג''א פרק הגוזל שכ''כ בא''ז ובפסקי מהרי''ח דבכולהו הלכה כרבה בר משורף שטרות של חבירו וכ''פ מהרש''ל וכן נראה עיקר מיהו היינו דוקא שלא הגביהה ודחפה לים הגדול ודוקא במים צלולים דחזי ליה וכן בפוחת מטבע דוקא שלא חסרו ולא הגביהו וכת' עוד מהרש''ל בשם ספר צפנת פענח דאפי' אם הכה על בתי נפש או שאר כלי כסף וזהב או על טבעת ופחתם הוי נמי כמטבע ממש ופטור ע''כ והוא בראב''ן סוף דף פ''ט ואפשר לחלק דדוקא במטבע דליכא צורתא אבל בכלי מעיקרא כלי הוי והשתא לאו כלי הוא והיינו שלא הוזכר דין זה בש''ס ופוסקים רק גבי מטבע וצ''ע. ש''ך: (יג) כלי. כלומר כלי של חבירו ונראה לי דזה מיירי שלא הגביה הכלי רק דחפו מן הגג לארץ אבל הגביהו מגזל גזליה השבה בעי מיעבד וחייב כמ''ש לעיל. שם: (יד) שטר. וכן אם החזיר שטר פרוע לעובד כוכבים על אחד והעובד כוכבים הוציא ממנו פטור דהוי גרמא כ''כ הב''י וד''מ בשם תשובת הרשב''א ובתשובת מהרש''ך ס''א סי' כ''ז הקשה ע''ז דמ''ש משורף שטרות של חבירו ובתשובת מוהר''י לבית לוי סי' ל''ד יישב דברי הרשב''א ודבריו פשוטים וע''ש וגם בתשובת מהר''מ אלשיך סי' קי''ב ובתשובת מהר''מ מלובלין סי' ס''א מובאים דברי הרשב''א לפסק הלכה וע''ש וגם מדברי תשובת משאת בנימין סי' פ''ה מתיישב קושית מהרש''ך וק''ל ובתשו' מ''ב שם פסק דדוקא החזיר למלוה הוי גרמא אבל שטר שאינו פרוע שהחזיר ללוה מקרי גרמי וחייב והוכיח כן מתשובת הרא''ש שהביא הב''י ס''ס ס''ו מחו' מ''ו ופשוט הוא דהא הוי כשורף עיין בתשובת מבי''ט ח''א סי' כ''ג וס''ס נ''ד. שם: (טו) גרמא. וכן משסה כלב שבסי' שצ''ה ופורץ גדר סי' שצ''ו ס''ד והדינים שבסי' תי''ח ס''ז וס''ט וסי''א ובסי' ת''כ סכ''ח וכה''ג כולם גרמא נינהו ופטורין. עוד איתא בטור ופוסקים הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם דלא הוי אלא גרמא וכ''כ הרמב''ם רפ''ד מה' נ''מ ותימה שלא כתבו המחבר בשום מקום ובש''ס ב''ק דף מ''ז ע''ב אמרינן דל''מ אכלה סם המות אלא אפילו אכלה עשב מאכל בהמה שהוא סם המות לה פטור ונראה דה''ה כשעירב סם המות במאכל הראוי לה פטור. שם: (טז) היזיקא. בתשובת הרשב''א שם מבואר דהיינו דוקא לענין היזק שיארע לו אחר השמתא אבל ההיזק שמגיע לו קודם השמתא אינו חייב לשלם לו וכן הוא דעת הראב''ד והר''ן שכ''כ על המוכר שדהו לעובד כוכבים בצד שדה ישראל דמשמתינן ליה עד דמסלק היזיקא כמ''ש בסי' קע''ה ס''מ ולא כהרא''ש שהצריך לשלם הכל ועוד נראה מדבריהם שם שאפילו מת קודם שקיבל עליו לסלק היזיקו שפטור. סמ''ע: (יז) שכיח. ל' הרב אינו נכון בעיני שלא מצאתי מי שאומר בכל גרמא בנזקין אם הוא שכיח שחייב לשלם משום קנס ומי מפיס איזו שכיח ואיזו לא שכיח גם בסמ''ע כ' דלפי מ''ש הרב דדבר השכיח ורגיל קנסו א''כ גם בשליש שהחזיר השטר קנסו כו' ולא נ''ל דדוקא מלתא דמצינו בש''ס דקנסו אמרינן משום שהיה נראה להם דשכיח קנסו אבל בהא מאן לימא לן דשכיח הוא וכיון דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן הבו דלא לוסיף עלה ואין לך אלא מה שאמרו הם כן נראה לי. ש''ך: (יח) לשלם. עיין בש''ך שכת' דדין זה צ''ע ע''ש: (יט) פטור. ומשמע בדברי ר''י שם דאפי' אמר שמעון להעובד כוכבים שיחזור לראובן מעותיו אפילו הכי פטור מדינא. סמ''ע: (כ) רצ''ב. ע''ש ס''ז בהג''ה ומ''ש שם ס''ק כ':


ד
 
הַזּוֹרֵק כֵּלִים מֵרֹאשׁ הַגַּג, וְאֵין תַּחְתֵּיהֶם כָּרִים וּכְסָתוֹת, וּבְעוֹדָם בָּאֲוִיר בָּא אֶחָד וּשְׁבָרָם בְּמַקֵּל, הַזּוֹרֵק (כא) חַיָּב וְהַמְשַׁבֵּר פָּטוּר, דְּחָשְׁבִינָן לֵהּ כְּשָׁבוּר מִשָּׁעָה שֶׁזְּרָקוֹ:

 באר היטב  (כא) חייב. והנ''י ר''פ כיצד הרגל כת' בשם הריטב''א שפסק כיון דמספקא ליה לרבא שניהן פטורים דהמע''ה ומביאו הב''ח ס''ס זה וגם בש''ג פרק כ''ה מביאו ומפלפל בדבריו וכ''כ בעל המאור שם דאע''ג דלרבה פשיטא ליה כיון דלרבא מספקא ליה חיישינן לה אלא דפסק שם דה''ל ממון המוטל בספק חולקין ואם כן לדידן דקי''ל בכל ספק המע''ה ה''ה הכא שניהן פטורים משום המע''ה ועיין בתשובת ר''מ אלשיך סי' קל''ד. ש''ך:





סימן שפז - שמין השברים לנזק ומשלם לו עליהם
ובו סעיף אחד


א
 
(א) שָׁמִין לַמַּזִּיק בְּיָדוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁמִין לוֹ אִם הִזִּיק מָמוֹנוֹ. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָרַג בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אוֹ שָׁבַר כֵּלָיו, שָׁמִין כַּמָּה הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה וְכַמָּה הַנְּבֵלָה שָׁוָה, וְכַמָּה הָיָה הַכְּלִי שָׁוֶה וְהוּא שָׁלֵם, וְכַמָּה שָׁוֶה עַתָּה, וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת לַנִּזָּק עִם הַנְּבֵלָה אוֹ הַכְּלִי הַשָּׁבוּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּשׁוֹרוֹ שֶׁהִזִּיק, בְּסִימָן ת''ג.

 באר היטב  (א) שמין. כלומר אע''ג דאין שמין לגנב וגזלן כמ''ש בסי' שנ''ד ס''ה למזיק שמין ועי' לעיל ס''ס צ''ה כתבתי דנראה דהיינו כשאי אפשר לתקן הכלי אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו עיין שם. ש''ך: