הלכות גבית מלוה
סימן צז - להלוות לעני ושלא לנגשו, (ושלא לחבל כלי אכל נפש ואלמנה) , והשבת העבוט, ... סימן צח - סדר גבית החוב, והמבקש זמן לפסל שטר, ואם לא בא בזמנו סימן צט - כיצד משביעין ללוה אם יש לו, ומחרימים מי שיודע לו נכסים, ואם הוא כשר או ... סימן ק - המבקש זמן לפרעון, כמה זמן נותנים לו, ואם לא בא בזמנו, והמסרב צווי בית דין, סימן קא - מגבין לבעל חוב מעות או מטלטלין, ואם תלה מעותיו בגוי, ואם יש עליו חובות לגויים סימן קב - מאיזה קרקע מגבין החוב לבעל החוב סימן קג - שמין קרקע של לוה, ואם טעו בשומא, (ושומא הדרה לעולם) סימן קד - דין בעל חוב מאחר שקדם וגבה מקרקעי או מטלטלי, (ומלוה על פה מקדמת קודמת ... סימן קה - דין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, (ונפקד שתפס הפקדון בשביל הבעל ... סימן קו - דין הבא לפרע שלא בפני בעל חובוסימן צז - להלוות לעני ושלא לנגשו, (ושלא לחבל כלי אכל נפש ואלמנה) , והשבת העבוט, ודין הסדור
וּבוֹ ל' סְעִיפִים
א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְווֹת לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וְהִיא מִצְוָה גְדוֹלָה (א) יוֹתֵר מֵהַצְּדָקָה. וּקְרוֹבוֹ עָנִי קֹדֶם לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים, וַעֲנִיֵּי עִירוֹ קוֹדְמִים לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת. וַאֲפִלּוּ עָשִׁיר שֶׁצָּרִיךְ לְהַלְווֹת, מִצְוָה לְהַלְווֹתוֹ לְפִי שָׁעָה וּלְהַהֲנוֹתוֹ אַף בִּדְבָרִים וּלְיַעֲצוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ: באר היטב (א) יותר. כ''כ הרמב''ן והטור ז''ל שהמקבל הצדקה כבר נצטרך לשאול (פירוש ואף אם לא ילו' לו ישאל מהגבאים שיתנו לו צדקה) וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך עכ''ל הסמ''ע (והט''ז פי' אם יש לפניו ב' מצות הא' לתת לעני מתנה והב' להשאיל לעני יעסוק תחלה בהלוואה לעני דאותו הנצרך לקבל מתנה כבר הורגל בכך ומשתדל לו בקלות משא''כ זה שאין דרכו לקבל מתנות אלא להלוות):
ב אָסוּר לִנְגֹשׂ אֶת הַלּוֶֹה לִפְרֹעַ, כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ. וַאֲפִלּוּ לְהֵרָאוֹת לוֹ, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִכְלָם בִּרְאוֹתוֹ לַמַּלְוֶה וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לִפְרֹעַ.
ג אָסוּר לַלּוֶֹה לִכְבֹּשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְלוֹמַר לוֹ: לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתּוֹ.
ד אָסוּר לַלּוֶֹה לָקַחַת הַלְוָאָה וּלְהוֹצִיאָהּ שֶׁלֹּא (ב) לְצֹרֶךְ וּלְאַבְּדָהּ עַד שֶׁלֹּא יִמְצָא הַמַּלְוֶה מִמַּה לִגְבּוֹת חוֹבוֹ; וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן נִקְרָא רָשָׁע. וּכְשֶׁהַמַּלְוֶה מַכִּיר אֶת הַלּוֶֹה שֶׁהוּא בַּעַל מִדָּה זוֹ, מוּטָב שֶׁלֹּא לַלְוֹתוֹ מִמַּה שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיִצְטָרֵךְ לְנָגְשׂוֹ אַחַר כָּךְ וְיַּעֲבֹר בְּכָל פַּעַם מִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שְׁמוֹת כב, כד) . באר היטב (ב) לצורך. פירש הסמ''ע אפי' אין כוונת הלוה לאבד בידים אלא כל מה שמוציא שלא לצורך גדול מקרי לאבדה שאבדה מהמלו' (והט''ז פירש דמוציא' לאותו ענין ששאלה מהשואל אפי' הוא מאבדה אין כאן איסור כי ע''ד כן הלוהו ואם מוציא' שלא על אותו ענין שהלוהו ואינו נאבד ג''כ אין איסור כי לא הלוהו דוקא על עסק זה וכל שיש קיום להמעות לא איכפת למלו' אף אם ישנה ממה שאמר בפניו ואין איסור אלא אם ישנה מן הצורך שהלוהו לכך והוא מאבדה באותו העסק עכ''ל):
ה אִם בָּא הַמַּלְוֶה לְבֵית דִּין לְמַשְׁכֵּן לַלּוֶֹה אוֹ לִפָּרַע מִמֶּנּוּ, יֵשׁ לְבֵית דִּין לַעֲשׂוֹת לוֹ דִּין, וְלֹא יֹאמְרוּ: פְּלוֹנִי עָנִי וְאֵין לוֹ וּפְלוֹנִי עָשִׁיר וְאֵין צָרִיךְ לוֹ, אֶלָּא אֵין מְרַחֲמִים בַּדִּין:
ו אִם בָּא לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ הוּא (ג) בְּעַצְמוֹ, שֶׁאִם מִשְׁכְּנוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלָאו. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ד'. אֶלָּא בֵּית דִּין יִשְׁלְחוּ לוֹ שְׁלוּחָם; וְאַף שְׁלוּחָם לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, הגה: וַאֲפִלּוּ אִם בִּקֵּשׁ הַמַּלְוֶה לִכָּנֵס לְבֵית הַלּוֶֹה וְלִכְתֹּב כָּל מַה שֶּׁבְּבֵיתוֹ, אֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לוֹ לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף סִימָן צ''ט בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א), אֶלָּא אִם יִמְצָא לוֹ דָבָר בַּחוּץ, יִקָּחֶנּוּ. וְיֵשׁ לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֶֹה, בִּזְרוֹעַ, וְנוֹתְנוֹ (ד) לַמַּלְוֶה. וַאֲפִלּוּ בַּחוּץ, לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ שֶׁלֹּא (ה) בִּשְׁעַת הַלְוָאָה דָּבָר שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, (ו) כְּמוֹ רֵחַיִם וָרֶכֶב שֶׁל יָד שֶׁהֵם מִטַּלְטְלִים. אֲבָל בָּתֵּי רֵחַיִם שֶׁל מַיִם הֲרֵי הֵם כְּקַרְקַע, וְלֹא שַׁיָּךְ בֵּהּ מַשְׁכּוֹן, אֶלָּא (ז) גוּבַיְנָא כִּשְׁאַר קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְמַשְׁכְּנִין לִקַּח קַרְקַע לְמַשְׁכּוֹן. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַמַּלְוֶה עַצְמוֹ נִכְנַס לְבֵית הָרֵחַיִם וְנָטַל רֵחַיִם הָעֶלְיוֹנָה אוֹ הַבַּרְזֶל וְהַסוֹבֵב וְהַגַּלְגַלִּים, כְּבָר נַעֲשׂוּ מִטַּלְטְלִים, וְיֵשׁ לָהֶם דִּין כְּלֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ (ח) וּמַחֲזִיר אוֹתָם בִּשְׁעַת מְלָאכָה. באר היטב (ג) בעצמו. ואם משכנו המלוה שלא מרצונו אפילו בחוץ עובר בלאו דלא תבא אל ביתו וגו' דביתו ל''ד אלא ה''ה או כ''ש שלא ישמט בחזקה ממה שעליו או שבידו בפגעו בחוץ אלא דלשליח ב''ד אין איסור אלא שלא יכנס לביתו עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת בנימין זאב סימן רמ''א: (ד) למלוה. וי''מ שאם לאחר שתפס המלו' בא הלוה להחזיק ולהוציא מידו יכול המלו' להציל עצמו אף על ידי הכאה ע''ש ד''מ. סמ''ע: (ה) בשעת. אבל אם מתחל' מביא הלוה כלי אוכל נפש שלו ומבקש מהמלוה שילונו עליו ה''ל כאילו מכרו לו לדעתו ומותר כ''כ הטור בשם הרא''ש ולאפוקי הרמב''ם. שם: (ו) כמו. ר''ל דשאר כלי אוכל נפש אסורים כמו רחים ורכב דנלמד מנתינת טעם דכי נפש הוא חובל גם נלמד מזה דאין בכלל איסור אלא כלים הקרובין לעשות בהן אוכל נפש דומיא דרחים לאפוקי רחת ומזרה כמ''ש הט''ו בס''ח. שם: (ז) גוביינא. פי' אם תבעו בב''ד לפרוע לו אז פוסקים הב''ד שיפרע לו ממנו אם אין לו דבר אחר. שם: (ח) ומחזיר. כ' הסמ''ע דמזה מוכח דס''ל דבכל כלי אוכל נפש שחבלם דינא הכי אף דעבר בלאו מ''מ מהני מעשיו דאין צריך להחזירם אלא בשעת מלאכה ואחר שעשה הלו' מלאכתו בהן צריך להחזירם להמלו' וכן לעולם ונ''מ שלא נעשו מטלטלים אצל בניו ואין שביעית משמטתו וכמ''ש הט''ו בסט''ז וגם בחבל בגד אלמנה אף דעבד איסורא מ''מ אי עבד א''צ חזרה אם לא בעת צרכה עכ''ל (והט''ז פירש דמיד שסלקה מהמחובר הוי ליה מטלטלין ואפי' שליח ב''ד אסור למשכנם כדין כלי אוכל נפש ועוד ה''ל מטלטלין דצריך להחזיר' בשעת מלאכה וזה אף בכלי שאינו אוכל נפש ע''כ):
ז אִם רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁתּוֹלֵשׁ רֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, מִמְּקוֹם חִבּוּרָהּ, לְהַבְרִיחַ מִבַּעַל חוֹב; וְכֵן אִם הוּא עוֹקֵר נְטִיעוֹת וְסוֹתֵר בִּנְיַן הַבָּתִּים לְהַבְרִיחַ מִבַּעַל חוֹב; בֵּית דִּין מַגְבִּין לוֹ מֵהֶם לִשְׁעָתוֹ:
ח כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁאָמְרוּ, הַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּגוֹן הָרֵחַיִם וְהָעֲרֵבוֹת וְיוֹרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִים בָּהֶם, וְסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם; וְאִם חָבַל, מַחֲזִיר (ט) עַל כָּרְחוֹ. הגה: אֲבָל שְׁאַר כְּלֵי אֻמָּנוּת, כְּגוֹן זוּג שֶׁל סַפָּרִים (י) וּפָרוֹת הַחוֹרְשׁוֹת, מֻתָּר לְמַשְׁכְּנָם (טוּר בְּשֵׁם ר''י וְהָרֹא''שׁ) . באר היטב (ט) על כרחו. פי' הסמ''ע דהיינו לצורך עשיי' מלאכתו ולא קודם לכן וגם א''צ להניחו בידו אח''כ כו' ע''ש באורך: (י) ופרות. פירוש אפילו צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפ' דאסור וכמ''ש הטור ודלא כדעת הרמ''ה שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס ג''כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק הטור דלא כוותיה ע''ש. סמ''ע:
ט הָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה רֵחַיִם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמַשְׁכֵּן אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן. וְאִם אֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה אֶלָּא בְּאַחַת מֵהֶן, מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן הַשְּׁאָר.
י חָבַל כֵּלִים הַרְבֵּה שֶׁל אֹכֶל נֶפֶשׁ, חַיָּב עַל כָּל כְּלִי וּכְלִי. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵי כֵלִים הַמְחֻבָּרִים יַחַד לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה אַחַת, כְּמוֹ הַמִּסְפָּרַיִם שֶׁגּוֹזְזִים בָּהֶם יָרָק, (הֲרֵי) זֶה עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין.
יא אֹכֶל נֶפֶשׁ, מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיַּשְׁאִיר לוֹ הַשִּׁעוּר שֶׁמְּסַדְּרִין לוֹ.
יב אִם הוּא בְּעַצְמוֹ מִשְׁכְּנוֹ, חַיָּב (יא) לְהַחֲזִיר לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הַמְמַשְׁכֵּן גִּזְבַּר הֶקְדֵּשׁ אוֹ גִזְבַּר עֲנִיִּים. הגה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא כְּלֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ, (דְּהָוֵי) כְּמוֹ הַשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ הַמַּלְוֶה שְׁאַר (יב) דְּבָרִים, אַף עַל גַּב דְּעוֹבֵר בְּלָאו, מִכָּל מָקוֹם מַה שֶּׁעָשָׂה (יג) עָשׂוּי וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ''א) באר היטב (יא) להחזיר. פירוש בשעת עשיית מלאכ' הכלי אוכל נפש וכמ''ש הרמ''א ע''ז בהג''ה. שם: (יב) דברים. היינו שאינם צריכים להלוה לגמרי. שם: (יג) עשוי. (ואף ע''ג דקי''ל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הכא דכתיב השב תשיב רבת' התור' השבות הרבה ולא משכחת לה אלא דמחזיר כלי יום ביום כו' ומהכא נפקא לן דקני הכי אמרינן בתמור' דף ו' עכ''ל הט''ז):
יג אִם מִדַּעְתּוֹ מָסַר לַמַּלְוֶה אוֹ לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ, מֻתָּר לְקַחְתָּם.
יד אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא (יד) עֲשִׁירָה, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, וַאֲפִלּוּ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם עָבַר וְחָבַל בֶּגֶד אַלְמָנָה, מַחֲזִירִין (טו) מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ; וְאִם תּוֹדֶה, תְּשַׁלֵּם, וְאִם תִּכְפֹּר, (טז) תִּשָּׁבַע. אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף, קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר, (יז) לוֹקֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאָסוּר לְמַשְׁכְּנוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ, וְשֶׁאָסוּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ אֲפִלּוּ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין, לַלּוֶֹה; אֲבָל לֶעָרֵב, מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן בִּזְרוֹעַ שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין, וְלִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִטֹּל הַמַּשְׁכּוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן שֶׁלֹּא לְמַשְׁכֵּן כְּלֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ אֵין חִלּוּק בֵּין עָרֵב לַלּוֶֹה (טוּר בְּשֵׁם הרמ''ה) ; אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עָרֵב קַבְּלָן, שֶׁאָז דִּינוֹ כְּלֹוֶה. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ (יח) שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ, בֵּין שְׂכַר עַצְמוֹ בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ אוֹ כֵּלָיו אוֹ שְׂכַר בֵּיתוֹ, מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי ב''ד, וְלִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ; וְאִם זָקַף עָלָיו הַשָּׂכָר בְּהַלְוָאָה, אָסוּר. באר היטב (יד) עשירה. כתב הסמ''ע משמע דאפי' מאי דמותר לחבול באחר דהיינו ע''י שליח ב''ד אסור גבי אלמנה אפי' עשירה כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים ונקט אלמנה שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה שכבר יצאה מרשותו וה''ה גרושה ולאפוקי בתולה שהיא ברשות אביה ע''כ והש''ך כתב דצריך עיון דהא מכריחים האלמנה לשלם רק שאין ממשכנין אותה וע''כ הטעם שלא לצער' שלבה שבור ודאוג וה''ט לא שייך בגרושה עד כאן לשונו (אבל דעת הט''ז דאין חילוק כלל בין אלמנה וגרושה ואפי' בתולה אלא שדבר הכתוב בהוה שדרך אלמנ' להיות בעלת מו''מ ואין זה מדרכן של בתולו' והשיג על הסמ''ע במה שכתב שאין איסור בבתול' שיש לה אב והיא ברשותו וכתב שאין יסוד לדברי' אלו ומוכיח כן בראיה ע''ש): (טו) ממנו. כתב הסמ''ע דגם האי בעל כרחו אינו רצה לומר מיד אלא בעת צרכה (ועיין בט''ז שהאריך בדין זה): (טז) תשבע. נ''ל דמיירי דמשכנה בעדים וגם ראוהו בידו דאז לית ליה מגו דלקוח והחזרתיו דאל''כ היה נאמן במגו דאף שמוטל עליו להחזירו מ''מ אי בעי לא הוה מודה שחבל ולא היינו יכולים לכפותו להחזיר לה אבל קשה פשיטא דאם תכפור תשבע כו' עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דלא ידע מאי קשיא ליה דהא איצטריך לאשמועינן אע''ג דאין ממשכנין אותה מ''מ ב''ד כופין אותה לפרוע ולכך אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע וכן הוא בריב''ש סי' תפ''ח כו' ע''ש: (יז) לוקה. וכ''כ הרמב''ם גם בחבל כלי אוכל נפש ובבעה''ב שעבר ונכנס לבית הלו' ומשכנו אבל אם הם עדיין בעין ס''ל דאינו לוק' משום דהוי לאו הניתק לעשה ובדרישה כתבתי טעם למה לוקה כשנאבד או נשרף הא קי''ל דלאו הניתק לעשה אפי' לא נתקיים העש' אין לוקין עליו עכ''ל הסמ''ע ועיין בהה''מ וצ''ע ועוד השיג הראב''ד מטעם אחר דכיון דנתחייב באונסין אין לוק' ומשלם. ש''ך: (יח) שכר. וכן אם גזל וגזלתו בעין או אפי' הוציא' הגזלן ולא נזקף דמי גזלתו במלוה מותר למשכנו בעצמו כ''כ בס' יראים סימן רע''ג. שם:
טו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָסוּר לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, אֶלָּא בְּמִשְׁכְּנוֹ לִהְיוֹת בָּטוּחַ מִמְּעוֹתָיו, וְלֹא הִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן. אֲבָל כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן וּבָא לִגְבּוֹת חוֹבוֹ, וְזֶה אֵינוֹ רוֹצֶה לְפָרְעוֹ, וְהוּא בַּחֲזָקָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין וּמַבְרִיחָם, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין נִכְנָס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, וְיִפְרַע לְזֶה חוֹבוֹ, שֶׁפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה, וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ כְּדֵי לְקַיְּמָהּ. אֲבָל אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ (יט) לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ וְלֹא לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה כְּדֵי לִפְרֹעַ. וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עַל עַצְמוֹ שֶׁיִּתְפֹּשׂ הַמַּלְוֶה אֶת גּוּפוֹ, וְכָתַב לוֹ זֶה בַּשְּׁטָר, אֵינוֹ מוֹעִיל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לֹא לְאָסְרוֹ וְלֹא לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ. הגה: (כ) וְדַוְקָא שֶׁאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּם, בֵּית דִּין חוֹבְשִׁין אוֹתוֹ וּמַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְשַׁלֵּם (ד''ע בָּאַגֻּדָּה פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי וְרִיבָ''שׁ סִימָן תפ''ד וּכְּמ''ש הַטּוּר) . וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, אִם נִשְׁבַּע לִהְיוֹת חָבוּשׁ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם, צָרִיךְ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ (רִיבָ''שׁ סִימָן תפ''ד) . וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף הַסִּימָן: באר היטב (יט) להשכיר. נראה דהוא מטעם דכתיב כי לי בני ישראל עבדים שטר דהש''י הוא קודם ודוקא בגנב משל חבירו כתיב ונמכר בגנבתו ולא בהלואתו דלהוצאה נתנה ועמ''ש הטור בסי' צ''ט סי''ח וי''ט. סמ''ע: (כ) ודוקא. עיין בתשובת ראנ''ח סי' נ''ח ובתשובת מהרשד''ם סי' ש''צ:
טז אֶחָד הַמְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין, וְאֶחָד שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ בִּזְרוֹעַ אוֹ מִדַּעַת הַלּוֶֹה, אִם אִישׁ עָנִי הוּא וּמִשְׁכְּנוֹ דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ, הֲרֵי זֶה מִצְוָה לְהַחֲזִיר לוֹ הָעֲבוֹט בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. מַחֲזִיר לוֹ אֶת (כא) הַכַּר בַּלַּיְלָה כְּדֵי לִישֹׁן עָלָיו, וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ. אִם כֵּן, מַה מּוֹעִיל לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט הַחוֹב בַּשְּׁבִיעִית, וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִים אֵצֶל (כב) בָּנָיו אֶלָּא יִפָּרַע מֵהַמַּשְׁכּוֹן אַחַר שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, (כג) אֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִיר לוֹ. הגה: מִצְוַת הֲשָׁבַת הָעֲבוֹט הוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ כָּתוּב בְּצִדָּהּ, וְלָכֵן אֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מְחֻיָּבִין לָכֹף עָלֶיהָ, אֲבָל אִם (כד) רוֹצִים לָכֹף, הָרְשׁוּת בְּיָדָם (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּ''ן סִימָן (פ''ה) [פ''ח]) (וְעַיֵּן בְּי''ד רֵישׁ סִימָן ר''מ) באר היטב (כא) הכר. כ' הסמ''ע דלרבותא נקט כר בלילה דאע''פ שאינו צורך כ''כ שאפשר לו לישן על מצע ומפץ מ''מ במקום שרגילין בכר צריך להחזיר לו וכתב הש''ך דאין המלוה רשאי להשתמש בו בשעה שהוא בידו וכ''מ מדברי הרמב''ן בספר המלחמות ס''פ שבועת הדיינים ובחידושי הר''ן שם עכ''ל: (כב) בניו. דמטלטלי דיתמי אינן משועבדים להמלוה מן הדין וזה שסיים אלא יפרע כו' דאל''כ קשה הלא גם בחיי הלוה יכול להפרע ממנו כשירצה להחזירו ע''ד שלא לחזור וליקח בתורת משכון וכמ''ש הט''ו בסכ''ג וגם לאחר תקנת הגאונים יש נ''מ בזה וכמ''ש בסי' ק''ז ע''ש. סמ''ע: (כג) אינו. וכתב בד''מ סי' ע''ג סי''ט דמשמע מדברי המרדכי דלכ''ע דבר הצריך ללוה תדיר כגון כר ומחרישה צריך להמתין עד שפדאו עכ''ל ולפ''ז צ''ל דמ''ש שא''צ להחזיר ר''ל ומ''מ אינו יכול למכור שם: (כד) רוצים. התוס' והרא''ש חולקין ע''ז עכ''ל סמ''ע עמ''ש לקמן ר''ס ק''ז דאינם חולקין. ש''ך:
יז שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן, לֹא יְמַשְׁכֵּן דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתֵּן אוֹתָם מַשְׁכּוֹן, כְּגוֹן בֶּגֶד שֶׁעָלָיו וּכְלִי שֶׁאוֹכֵל בּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, וּמַנִּיחַ מִטָּה לֵישֵׁב עָלֶיהָ וּמִטָּה וּמַצָּע הָרְאוּיִים לוֹ לִישֹׁן עֲלֵיהֶם, וְאִם הָיָה עָנִי מִטָּה וּמַפָּץ לִישֹׁן עָלָיו. וְכָל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ, יֵשׁ לוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, וְיַחֲזִיר לוֹ כְּלֵי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלֵי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה, וְכֵן מַחֲזִיר לוֹ כְּלֵי אֻמָּנוּת בַּיּוֹם.
יח הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים, נוֹטֵל אֶחָד וּמַחֲזִיר אֶחָד. עַד מָתַי הוּא חַיָּב לְהַחֲזִיר וְלִקַּח, עַד לְעוֹלָם. וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן מִדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם, וְאֵין מַנִּיחִים אוֹתָם לַלּוֶֹה, הֲרֵי זֶה מַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵילָךְ מוֹכְרוֹ בְּבֵית דִּין.
יט אִם מֵת הַלּוֶֹה אַחַר שֶׁהֵשִׁיב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן, שׁוֹמְטוֹ מֵעַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מַחֲזִיר.
כ אֲפִלּוּ הוּא עָשִׁיר הַרְבֵּה בְּקַרְקָעוֹת, וְאֵין לוֹ מִטַּלְטְלִים אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁכֵּן, צָרִיךְ לְהַחֲזִירָם לוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִים אֲחֵרִים, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְאֵלּוּ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ.
כא כְּשֶׁמַּחֲזִיר הַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים וּלְהַתְרוֹת בּוֹ: אַל תַּחֲזִירֵהוּ לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים. הגה: שֶׁאִם לֹא כֵן הָיָה נֶאֱמָן לוֹמַר: הֶחֱזַרְתִּי, אוֹ: (כה) פָּרַעְתִּי, בְּמִגּוֹ דְהֶחֱזַרְתִּי (טוּר בְּשֵׁם ר''י בַּרְצְלוֹנִי), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹךְ (כו) זְמַנּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתְּרוּמוֹת), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע''ח. באר היטב (כה) פרעתי. אבל בלא מגו אינו נאמן לו' פרעתי כיון דכבר לקח בידו המשכון להיות בטוח במעותיו ולהתפרע ממנו ועוד כיון דהחזירו לו בעדים ה''ל כאילו עדיין המשכון ביד המלוה ונאמן לטעון עליו כדי דמיו. סמ''ע: (כו) זמנו. פי' שבתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתי במגו כו' דה''ל כמגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואע''ג דנתבאר בסי' ע''ח דאם הלוה לו בלא עדים או שאין עדים על הזמן נאמן לומר פרעתיך אפי' תוך הזמן במגו דלא היו דברים מעולם או במגו דכלה הזמן מ''מ כיון דאיבעיא דלא איפשטא היא בש''ס אי אמרינן מגו במקום חזקה ומשום דהמע''ה אמרי' מגו זו בתוך זמנו ובהאי דה''ל משכון אף דהחזירו כיון דהחזירו בעדים לפחות לא מקרי הלוה מוחזק דיהא נאמן לו' פרעתי ואע''פ שכתבתי לעיל דכשלא בשעת הלואתו אינו ממשכנו אלא לאחר שעבר זמן הפרעון וכשנתן לו המשכון מדעתו בשעת הלואה א''צ להחזירו כלל מ''מ לפעמים כשרואין שהלוה מבזבז נכסיו ממשכנין אותו גם תוך הזמן עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך תוך זמנו אמת שכן הוא בבעה''ת אבל לא נ''ל כלל אף דהסמ''ע והב''ח דחקו ליישב דבריו אלא נראה דלעולם היכא דאית ליה מגו המע''ה וכמ''ש ר''ס ע''ח וע''ש ונ''ל שלכך השמיט הטור סוף דברי בעה''ת בזה עכ''ל:
כב אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרוֹ לְעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁלְּקָחוֹ בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹן, אִם לֹא שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחֲזֹר לְקַחְתּוֹ בְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹן, וּמַחֲזִיר לוֹ הַכַּר אֲפִלּוּ בַּיּוֹם, וּמַחֲרֵשָׁה אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, וּבָא לְבֵית דִּין וּמַגְבִּין לוֹ חוֹבוֹ.
כג כְּשֶׁיַּגִיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן וּבָא לִגְבּוֹת חוֹבוֹ (טוּר), מְסַדְּרִין לְבַעַל חוֹב. כֵּיצַד, אוֹמְרִים לַלּוֶֹה: הָבֵא כָּל הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ, וְלֹא תַנִּיחַ אֲפִלּוּ מַחַט אַחַת, וַאֲפִלּוּ כְּלֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף סוֹף פֶּרֶק הַמְקַבֵּל), וְנוֹתְנִין לוֹ מֵהַכֹּל מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּבֵינוֹנִי שֶׁבָּעִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל תְּחִלָּה (כז) כְּעָנִי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַנַּ''ל), וּכְסוּת י''ב חֹדֶשׁ; וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי אוֹ מִצְנֶפֶת זְהוּבָה, אֶלָּא מַעֲבִירִים אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִים לוֹ כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ לְי''ב חֹדֶשׁ, וּמִטָּה לֵישֵׁב עָלֶיהָ, וּמִטָּה וּמַצָּע וּשְׁאַר צָרְכֵי הַמִּטָּה (טוּר) הָרְאוּיִים לוֹ לִישֹׁן עֲלֵיהֶם, וְאִם הָיָה עָנִי, מִטָּה וּמַפָּץ לִישֹׁן עָלָיו, וְאֵין נוֹתְנִין כְּלוּם בְּאֵלּוּ לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְטַנִּים שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם, וְנוֹתְנִים לוֹ סַנְדָּלוֹ וּתְפִילָיו. הָיָה אֻמָּן, נוֹתְנִים לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין, כְּגוֹן שֶׁהָיָה חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין (פירש''י דולדייר בְּלַעַ''ז, קְטַנָּה וּמַחֲלִיק בָּהּ אֶת הַנְּסָרִים), וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנַיִם מִן הַמְרֻבֶּה, וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵהַמּוּעָט, וְאֵין לוֹקְחִים לוֹ כֵּלִים מִדְּמֵי הַמְרֻבֶּה. הָיָה אִכָּר אוֹ חַמָּר, אֵין נוֹתְנִין לוֹ לֹא צִמְדוֹ וְלֹא חֲמוֹרוֹ. וְכֵן אִם הָיָה סַפָּן, אֵין נוֹתְנִין לוֹ סְפִינָתוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ מְזוֹנוֹת אֶלָּא מֵאֵלּוּ, אֵין אֵלּוּ כֵּלִים, אֶלָּא נְכָסִים, וְיִמָּכְרוּ עִם שְׁאַר הַמִּטַּלְטְלִים בְּבֵית דִּין, וְיִנָּתְנוּ לְבַעַל חוֹבוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֻמָנוּתוֹ, אֵין מַנִּיחִים לוֹ סְפָרָיו, וַאֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה, לְפִי שֶׁהֵם כִּשְׁאַר נְכָסִים שֶׁבַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶם. וְהוּא הַדִּין לִמְקוֹמוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת, כְּשֶׁהֵם בִּכְלַל נְכָסִים, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶם חוֹבוֹ. באר היטב (כז) כעני. וה''ה איפכא אם אכל תחלה כעשיר ממעטין עכשיו ממה שרגיל בו וכדמסיק בכסות ומ''ש הט''ו בר''ס צ''ט מזון הראוי לו צ''ל פירושו כפי הראוי להיות דרכו דהיינו כבינוני שהוא דרך המיצוע ראוי לבני אדם לנהוג בו ע''פ דרכם והנהגתם. סמ''ע:
כד אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא תִטֹּל אִשְׁתּוֹ מִמְזוֹנוֹתֶיהָ לְהַבָּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ תָפְסָה מִנִּכְסֵי בַעֲלָהּ, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְתָפְסָה מִנְּכָסָיו שֶׁתָּזוּן מֵהֶם, מוֹצִיאִין מִיָּדָהּ וְנוֹתְנִים לַמַּלְוֶה, שֶׁאֵין לָאִשָּׁה מְזוֹנוֹת, לֹא מְקַרְקְעֵי וְלֹא מִמְּטַלְטְלֵי, עַד שֶׁיִּפָּרַע הַמַּלְוֶה, אֲפִלּוּ הָיְתָה (כח) קוֹדֶמֶת וַאֲפִלּוּ הָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְלָוְתָה בִּשְׁטָר וְאָכְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּדְמָה הַלְוָאַת מְזוֹנוֹתֶיהָ בַּשְּׁטָר לְהַלְוָאָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַשְּׁטָר, אֵין הַלְוָאַת הַמְּזוֹנוֹת נִגְבֵּית עַד שֶׁיִּפָּרַע בַּעַל הַשְּׁטָר תְּחִלָּה. וְאִם הַמִּלְוָה שֶׁעַל הַבַּעַל הָיְתָה עַל פֶּה, וְהִיא לָוְתָה לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתֶיהָ עַל פֶּה אוֹ (כט) בִּשְׁטָר, אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיָּבֹא לִגְבּוֹת תְּחִלָּה קוֹדֵם; וְאִם בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, (ל) חוֹלְקִים. הגה: מִיהוּ, אִם מְעוֹת נְדוּנְיָתָהּ עֲדַיִן בְּיָדָהּ אוֹ בִרְשׁוּת אָבִיהָ, יְכוֹלָה (לא) לְתָפְסָם לִמְזוֹנוֹתֶיהָ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק אַף עַל פִּי) . הָיָה חַיָּב לַגּוֹיִם, וּתְבָעוּהוּ בְּדִינֵי גּוֹיִם, וּבָאתָה הָאִשָּׁה עִם כְּתֻבָּתָהּ וְסִלְּקָה הַגּוֹיִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, כִּי כֵן הוּא בְּדִינֵיהֶם לְהַגְבּוֹת לָאִשָּׁה נְדוּנְיָתָהּ תְּחִלָּה, וּבָא אַחַר כָּךְ מַלְוֵה יִשְׂרָאֵל לִתְבֹּעַ חוֹבוֹ וּלְהוֹצִיא מִיָּד הָאִשָּׁה מַה שֶּׁגָּבְתָה בְּדִינֵי גּוֹיִם, הַדִּין עִם הַמַּלְוֶה, דַּהֲרֵי הַכְּתֻבָּה וְהַנְּדוּנְיָא לֹא נִתְּנָה לִגָּבוֹת מֵחַיִּים (ר''י נכ''ג ח''י), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן צ''ג. באר היטב (כח) קודמת. ע' בסמ''ע ביאור דין זה והב''ח כת' דאם תפסה מהני אפי' למזונות להבא אפי' החוב בשטר ובשלא תפסה אין לה כלום נגד הבע''ח ע''ש ולא נהגו כוותיה בזה. ש''ך: (כט) בשטר. ע' בתשו' מהר''א ששון סי' ק''י ורט''ז ובתשובת מהראנ''ח סי' מ''ח וק''י ובתשו' הרדב''ז ח''ב סי' קע''ג ובמבי''ט ח''ג סי' ר''ב ובמהרי''ט סי' קט''ו ובמהרש''ך ח''ב סי' ר''י: (ל) חולקים. כת' הש''ך דהיינו דוקא להרי''ף אבל למ''ש המחבר בסי' ק''ד סי''ג דמלו' ע''פ מוקדמ' קודמת למלו' בשטר צ''ע וע''ש בסמ''ע וצ''ע להפוסקים שפסקו דשעבודא דרבנן וכמ''ש ר''ס ל''ט ועוד צ''ע דבטור אה''ע ר''ס ס''ט פסק דמזונות דאורייתא וכ''פ הרמב''ם רפי''ב מה' אישות והה''מ האריך שם בזה וע' בתשו' מהר''א ששון סי' מ''ח עכ''ל. ואפשר ליישב דמ''ש המחבר כאן דאם חוב המלו' הוא בע''פ כו' לא נחית לענין קדימ' דסמך עצמו על מ''ש בסי' ק''ד רק דביאר פה הפוכו דרישא דהדין הוא במלו' בשטר אע''פ שהיא מוקדמת אין לה מזונות לזה כת' דאם החוב בע''פ הוא חוזר הדין כמו שאר שני בע''ח שבאו לגבות וק''ל: (לא) לתפסן. במהרי''ו מפרש דאפי' למזונות דלהבא יכולה לתפוס נדוניית' ע''ש. סמ''ע:
כה אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִכְּסוּת אִשְׁתּוֹ (לב) וּבָנָיו שֶׁל לֹוֶה, וְלֹא מִבְּגָדִים צְבוּעִים שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא לָבְשׁוּ אוֹתָם, וְלֹא מִסַנְדָלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן, וְלֹא (לג) מִסְפָרִים שֶׁקָּנָה לְבָנָיו לִלְמֹד בָּהֶם, אֶלָּא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶם: באר היטב (לב) ובניו. הטעם דכל מה שהקנ' להם הוי כאילו מכר לאחרים וממטלטלים שמכר אין בע''ח גובה מהן ואפי' הקנ' לו אג''ק ועשה או קנה להן אחר ההלוא' ה''ל כקנה ומכר דאין ב''ח גובה מהן והטור כת' בשם הרמב''ם דאם שיעבד למלו' מטלטלי אג''ק וכת' לו דאקני גובה מאשתו ובניו והמחבר השמיטו משום דהאחרונים ז''ל תקנו דאף בדאקני אינו גובה מטלטלים שמכר מפני תקנת השוק וכמ''ש הט''ו בריש סי' ס' וסי' (קי''ב) [קי''ג] ואף במלו' ולו' לא תקנו תקנת השוק ואפי' קדם המאוחר וגבה מוציא המוקדם מידו כשכת' לו דאקני כמ''ש בסי' קי''ג מ''מ אשה שם לוקח עליה ובלקוחות לא חלקו רק שבזמנינו תקנו לגבות מזה משום הרמאים. שם: (לג) מספרים. טעם הנ''ל דכאילו מכרן לאחרים דמי ול''ד לספרים שהן בידו דנחשבין כנכסיו וגובין מהן (ובדין לגבות מס''ת שביד הלו' ע' בכנה''ג להגהת הטור מסעיף כ''ה עד סכ''ח ע''ש):
כו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּכְלֵי חֹל. אֲבָל בִּגְדֵי שַׁבָּת וּמוֹעֵד, גּוֹבֶה אוֹתָם בַּעַל חוֹב. וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ בָּהֶם (לד) טַבָּעוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁהַכֹּל לַבַּעַל חוֹב. וְהוּא שֶׁקָּנָה לָהּ הַבַּעַל, אֲבָל מַה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ, בֵּין נִכְסֵי מְלוֹג בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנָּה, אִם יָדוּעַ שֶׁהוּא מִמַּה שֶׁהִכְנִיסָה הִיא אוֹ מִמַּה שֶׁפָּסַק הַבַּעַל לָהּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ, הִיא נֶאֱמֶנֶת (לה) בִּבְגָדִים וְתַכְשִׁיטִים שֶׁדֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לְהַכְנִיס לְבַעֲלָהּ. אִם הִכְנִיסָה לוֹ (לו) מָעוֹת בִּנְדוּנְיָא, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶם. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם אִם עֲדַיִן הַנְּדוּנְיָא (לז) בִּרְשׁוּתָהּ אוֹ בִּרְשׁוּת אָבִיהָ, אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶן, וַאֲפִלּוּ נִשְׁבָּה בַעֲלָהּ וּפְדָאוּהוּ, אֵין חוֹזְרִין וְגוֹבִין מֵאֵלּוּ הַנְּכָסִים (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק אַף עַל פִּי) . באר היטב (לד) טבעות. כת' הסמ''ע דבזה לכ''ע גובין מהן ואפי' היש חולקים מודים ביה ע''ש ובתשו' מהר''א ששון סי' קי''א ובתשו' הרמ''א ס''ס צ''ד ובתשו' רש''ך ספר ב' סי' ר''י ובתשו' מבי''ט ח''ג סי' קי''ד ובמהרי''ט ח''א סי' מ''ה (וע' בכנה''ג להגהת הטור סעיף ל''א ול''ב): (לה) נאמנת. בשבוע' כ''כ הטור. ש''ך: (לו) מעות. דלהוצא' נתנו ובאין מיד לרשותו. סמ''ע: (לז) ברשותה. כת' בתשו' הרא''ש שמעון שהי' חייב לראובן ונשא אשה ונתן לו גיסו שטר על ביתו וכשהגיע שמעון למות צוה להחזיר השטר של אשתו ופסקו דאין ראובן גוב' מאותה משכונה ואע''פ שהוא מוקדם וממ''נ אם תחשבהו לנדוניא הרי אין הב''ח גובה הימנו ואם תחשוב למשכונה הרי צוה להחזיר השטר וע''ש שהאריך. ד''מ סי' ק''ד סל''א. שם:
כז אֵין חִלּוּק, בְּעִנְיַן סִדּוּר, בֵּין מְקַרְקְעֵי לִמְטַלְטְלֵי; שֶׁאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקָעוֹת, מַנִּיחִים לוֹ לְצֹרֶךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים.
כח הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְסַדְּרוּ לוֹ בְּחוֹב זֶה, תְּנָאוֹ קַיָּם. אֲבָל בַּמֶּה שֶׁשִּׁעְבֵּד לוֹ כָּל נְכָסָיו, אֵין בָּזֶה תְּנַאי לְבַטֵּל הַסִדּוּר, שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ אֶלָּא עַל הַנְּכָסִים הָרְאוּיִים לוֹ עַל פִּי הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּזְכֹּר בְּהֶדְיָא תְּנַאי הַסִדוּר. וַאֲפִלּוּ כָתַב: מִגְּלִימָא דְאַכַּתְפָאִי, לֹא אָמַר אֶלָּא עַל אִצְטְלָא (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם אַדֶּרֶת שִׁנְעָר (יְהוֹשֻׁעַ ז, כא) אִצְטְלָא בַּבְלָאָה) בַּת מֵאָה זוּז, שֶׁאֵינָהּ כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ, שֶׁמּוֹכְרוֹ וְיִתְּנוּ לוֹ כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ. וְאִם אָמַר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְהֵא בְּחוֹב זֶה דִּין סִדּוּר, אֵינוֹ מוֹעִיל, דְּהָוָה לֵהּ מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תְהֵא שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטָתוֹ.
כט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין מְסַדְּרִין בְּחוֹב שֶׁאֵינוֹ דֶרֶךְ הַלְוָאָה, כְּגוֹן שְׂכִירוּתוֹ וּשְׂכִירוּת בְּהֶמְתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אִם לֹא זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה. וְכֵן כְּשֶׁבָּא לִפָּרַע מֵהֶעָרֵב שֶׁאֵינוֹ קַבְּלָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בְּאֵלּוּ מְסַדְּרִין:
ל הָא דִמְסַדְּרִין, דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא נִשְׁבַּע לִפְרֹעַ. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע לִפְרֹעַ, אֵין מְסַדְּרִין לוֹ, וְהוּא בְּעַצְמוֹ חַיָּב לִמְכֹּר כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וַאֲפִלּוּ חָלוּק וּמִכְנָסַיִם וְאַבְנֵט, לִפְרֹעַ לְבַעַל חוֹבוֹ, וְיִתְפַּלֵּשׁ בָּאֵפֶר וְלֹא יַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְע''ל סִימָן זֶה סָעִיף ט''ו. וְע''ל סִימָן ע''ג בְּדִין מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ.
סימן צח - סדר גבית החוב, והמבקש זמן לפסל שטר, ואם לא בא בזמנו
ובו י''א סעיפים
א סֵדֶר גְּבִיַּת הַחוֹב כָּךְ הוּא: כְּשֶׁהַמַּלְוֶה מוֹצִיא שְׁטָר חוֹב מְקֻיָּם, אוֹמְרִים לַלּוֶֹה: שַׁלֵּם. אֲפִלּוּ שָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים וְלֹא תְבָעוֹ, אֵין אוֹמְרִים: מָחַל לוֹ כֵּיוָן שֶׁשָּׁהָה כָל כָּךְ שָׁנִים וְלֹא תְבָעוֹ, וַאֲפִלּוּ שָׁמַעְנוּ שֶׁנִּתְיָאֵשׁ (פֵּרוּשׁ, תַּרְגּוּם ''וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִי שָׁאוּל'' (שמואל א כז, א) וְזֶה כִּי מִי שֶׁלִּבּוֹ הוֹמֶה עַל דְּבַר מָה, וְאַחַר כָּךְ נָח וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב עוֹד בַּדָּבָר הַהוּא, יֵאָמֵר עָלָיו לְשׁוֹן יֵאוּשׁ) מֵהַחוֹב לְגַמְרֵי, וְאָמַר: וַי לְחֶסְרוֹן כִּיס, אֵינוֹ יֵאוּשׁ. וַאֲפִלּוּ רָאָה הַמַּלְוֶה שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו (א) לְבָנָיו, וְלֹא כָתַב לַמַּלְוֶה רַק קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, וְשָׁתַק, אֲפִלּוּ הָכִי לָא אַמְרִינָן (ב) דְּמָחַל (טוּר) . אֲפִלּוּ אֵין שְׁטַר חוֹבוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, אִם הַחַיָּב (ג) מוֹדֶה. באר היטב (א) לבניו. אפי' כשהי' שכ''מ וכן מבואר שם בבעה''ת שממנו מקור הדין וכן מוכח בש''ס ופוסקים בא''ע סי' ק''ו ע''ש ודלא כב''י וע''ל סי' פ''א ס''ב בהג''ה. ש''ך: (ב) דמחל. דאע''ג דבכתובת אשה מהני כה''ג כמ''ש הט''ו בא''ע סי' ק''ו הא אמרי' בש''ס דדוקא בכתוב' הקילו כיון דחלק לה כבוד לחלק עם הבנים אף דלא ניתן לה חלק כ''כ כמו הבנים אמרינן כיון דשתק' מחלה אבל בשאר ב''ח לא הקילו מן הסתם לומר כן. סמ''ע: (ג) מודה. שעדיין לא פרעו אלא שטוען דמחל לו כ''כ הסמ''ע ור''ל הואיל ולא תבעו כמה שנים מחל לו אבל אם טען דמחל לו בפירוש פשיטא דנאמן במגו דפרעתיך דאמרינן כיון דמחל לו תו לא איכפת ליה בשטר וכמ''ש סי' פ''א וע' בב''ח מ''ש בזה ודבריו תמוהין עכ''ל הש''ך *ע''ל סי' רמ''א ס''ב בהג''ה ולעיל סי' י''ב ס''ח ע''ש בסמ''ע וש''ך וצ''ע שלא הביאו כאן שום דבר מזה:
ב צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הַדַּיָּן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה בִּשְׁטָרוֹת יְשָׁנִים שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתָם, לָמָּה לֹא תְּבָעוֹ עַד עַתָּה, אִם יֵרָאֶה לוֹ צַד רַמָּאוּת, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ.
ג אֵין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ תְּחִלָּה, אִם הוּא כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם (ד) קָרוֹב. וְאִם טָעָה הַדַּיָּן וְהוֹרִיד לִנְכָסָיו קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ, מְסַלְּקִים אוֹתוֹ: באר היטב (ד) קרוב. בסי' ק''ו יתבאר דהיינו כשיעור שיוכל השליח לילך אליו ולחזור בשלשים יום ומ''ש בסמוך ס''ה דאין נותנין לו זמן רק יום או יומים שאני התם שכבר הודיעוהו ונתנו לו זמן מוקדם. סמ''ע:
ד טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר: שְׁטָר זֶה שֶׁנִּתְקַיֵּם בִּפְנֵיכֶם מְזֻיָּף הוּא אֲנִי אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטְּלֶנּוּ וְעֵדִים בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אִם נִרְאֶה לַדַּיָנִים שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, קוֹבְעִים לוֹ (ה) זְמַן לְהָבִיא עֵדָיו. וְאִם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בַּעֲלִילוֹת דְּבָרִים וּבִטְעָנוֹת שֶׁל דֹּפִי, אוֹמְרִים לוֹ: שַׁלֵּם, וְאַחַר כָּךְ, אִם יֵשׁ לוֹ רְאָיָה, יַחֲזִיר. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה אַלָּם (פֵּרוּשׁ, תַּקִיף, תַּרְגּוּם חִזְקוּ וְאִמְצוּ (דְּבָרִים לא, ו) תְּקִיפוּ וְאַלִּימוּ), וְשֶׁמָּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ, מַנִּיחִים עַל יְדֵי (ו) שָׁלִישׁ. וּמִן הַסְּתָם, נוֹתְנִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם (טוּר) . באר היטב (ה) זמן. לפי ראות עיני הב''ד כמה צריך לו והטור שכת' ל' יום היינו מן הסתם כשאין הב''ד יכולין לשער הזמן וז''ש הרמ''א ומן הסתם כו'. שם: (ו) שליש. אבל אם יש ממש בדברי הלו' והמלו' אלם אזי נותנין לו מתחל' צ' יום ואין מוציאין ממנו כלום עד שיגיע הזמן וכ''כ ב''י בשם בעה''ת עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך משמע מדבריו דהני צ' יום נותנין לו מיד כשטוען מזויף ולא נהירא דפשוט דצ' יום דקאמר היינו לאחר שנתנו לו ל' יום קודם כתיבת האדרכתא כדאיתא בש''ס ואם כדבריו יהי' הבעה''ת נגד הש''ס עכ''ל:
ה קָבְעוּ לוֹ זְמַן לְהָבִיא רְאָיָה לְבַטֵּל הַשְּׁטָר, וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא בָא, מַמְתִּינִין לוֹ שֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי וְשֵׁנִי. לֹא בָא, כּוֹתְבִין עָלָיו (ז) פְּתִיחָה, וּמְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ וְהוּא בְּנִדּוּיוֹ צ' יוֹם. שָׁלְמוּ תִּשְׁעִים יוֹם וְלֹא בָא, בֵּית דִּין כּוֹתְבִים לוֹ אַדְרַכְתָּא (פֵּרוּשׁ, שְׁטָר שֶׁב''ד כּוֹתְבִים לַמַּלְוֶה וּמַדְרִיכִין אוֹתוֹ שֶׁיִּפָּרַע מֵחוֹבוֹ עַל נִכְסֵי הַלּוֶֹה) עַל נְכָסָיו, וּמַתִּירִין לוֹ נִדּוּיוֹ. וְאֵין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַד שֶׁשּׁוֹלְחִים וּמוֹדִיעִים לוֹ, וְהוּא שֶׁיְּהֵא קָרוֹב לְבֵית דִּין יוֹם אֶחָד, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנֵי יָמִים, וְאִם הָיָה רָחוֹק יֶתֶר עַל זֶה, אֵין צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ. באר היטב (ז) פתיחה. פי' כתב נידוי ובש''ס אמרי' דל' יום הראשונים לא נחתינן לנכסיה דאמרי' דלמא קטרח בזוזי דניזף ליה מצעאי לא נחתינן לנכסי דאמרי' דלמא לא אשכח למיזף וקטרח למזבן בתראי נמי לא דאמרי' הלוקח שרוצ' לקנות נכסיו קטרח בזוזי ומה''ט לחוד לא הו' ממתינין ליה צ' יום דהא בסי' ק' יתבאר דאין נותנין זמן כדי לטרוח ולפרוע רק ל' יום ואם לא בא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד אלא שאני הכא דטוען שאינו חייב ושיש לו עדים שהשטר מזוייף ואף שאין אנו מאמינים לו ומנדינן ליה מ''מ מועיל טענתו להא דאין יורדין לנכסיו עד בתר צ' יום דהיינו אחר ס' יום מחרימין ליה. ובסוף צ' כותבין אדרכתא. סמ''ע:
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה כָּל תִּשְׁעִים יוֹם נִשְׁמָט וְאוֹמֵר: עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר. אֲבָל אִם אָמַר: אֵינִי בָּא לְבֵית דִּין, (ח) מִיָּד כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא, בֵּין עַל הַקַּרְקָעוֹת (טוּר סעי' י''ג בְּשֵׁם הָרַמְבַּ''ם) בֵּין עַל הַמִּטַּלְטְלִין. וְכֵן אִם הַשְּׁטָר עַל פִּקָּדוֹן, (ט) אֵין מַמְתִּינִין לוֹ תִּשְׁעִים יוֹם, אֶלָּא כּוֹתְבִים אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו, מִיָּד. באר היטב (ח) מיד. ואפי' ל' יום הראשונים דלפני צ''י אין נותנין לו מאחר שמסרב מלבוא לב''ד. שם: (ט) אין ממתינין. ומ''מ נותנין לו ל' יום הראשונים מאחר דטוען יש לי ראי' לבטל שטר הפקדון ולשון וכן לאו דוקא שדומ' בכל ענין לדין הקודם אלא דר''ל שגם בפקדון אין ממתינין ליה צ' יום. שם:
ז זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם לֹא בָא בְּסוֹף הַתִּשְׁעִים כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא, עַל הַקַּרְקָעוֹת; אֲבָל עַל הַמִּטַלְטְלִים, אֲפִלּוּ אַחַר תִּשְׁעִים יוֹם, כָּל זְמַן שֶׁהוּא אוֹמֵר: עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר, אֵין מוֹרִידִין הַמַּלְוֶה לַמִּטַּלְטְלִים, שֶׁמָּא יֹאכַל אוֹתָם וְיָבִיא זֶה רְאָיָה וִיבַטֵּל הַשְּׁטָר, וְאִם לֹא יִמְצָא (הַמִּטַלְטְלִין) מַה יִּטֹּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה לַמַּלְוֶה קַרְקַע, (י) שֶׁמָּא תַּכְסִיף אוֹ תִּשְׁתַּדֵּף (פֵּרַשׁ רַשִׁ''י, תָבוּר וְתִפְחַת מִדָּמֶיהָ) . וְאַף עַל גַּב דְּלָא כַתְבִינָן אַדְרַכְתָּא אַמְּטַלְטְלֵי, יָהֲבֵינָן לְהוּ בְּיַד שָׁלִישׁ, וְיַהֲבִינָן זְמַן (יא) הָרָאוּי לְבֵית דִּין, אִי מָרַע לִשְׁטָרָא בְּגוֹ הַהוּא זִמְנָא, אִתְּרַע; וְאִי לֹא, יַהֲבִינָן לְהוּ בְּיַד הַמַּלְוֶה. באר היטב (י) שמא. אבל אקרקע כותבין אדרכתא וליכא למימנע מהני חששות דהא גם בנשאר' בידו נלקה במכה זו שבאה משמיא. שם: (יא) הראוי. (כל מקום שהב''ד קובעין זמן הוי שבת וי''ט בכלל הזמן אע''פ שא''י לעשות בשבת וי''ט אותו הדבר שקבעו עליו כ''כ ש''ג. ולי נרא' שהכל לפי ראות הדיין שאם קבעו לו זמן ג' ימים והוא עי''ט הדבר ברור שבאותן ג' ימים אינו יכול לעשות כלום ובודאי דג''י אחר י''ט קאמרי וע' בדינים אלו בתשובת הראנ''ח ח''א סימן כ''ח ובהרשד''ם חח''מ סי' פ''ו ושצ''ו ובמהרש''ך ח''ב סי' קנ''ו ובתשובת מהר''ש הלוי חלק א''ע סימן י''ד ובמהר''ם אלשיך סי' י''ז. כנה''ג):
ח אִם הַמַּלְוֶה אַלָּם וְלֹא יוּכַל הַלּוֶֹה לְהוֹצִיא הַקַּרְקָעוֹת מִיָּדוֹ אַחַר שֶׁנִּפְסַל שְׁטָרוֹ, מְאַחֲרִין הָאַדְרַכְתָּא עַד שֶׁיּוֹדִיעוּ לַלּוֶֹה, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּמָקוֹם רָחוֹק שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁהוֹת י''ב חֹדֶשׁ (יב) לֵילֵךְ וְלָבֹא שַׁיָּרָא מִשָּׁם: באר היטב (יב) לילך. ואם בעי טפי מי''ב חדש נותנין לו זמן יותר ארוך וגם לא תלוי הדבר בדשכיחי שיירות ודלא כב''י ע''ש. סמ''ע:
ט כֵּיצַד כּוֹתְבִים הָאַדְרַכְתָּא, אִם לִנְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין הוֹרִידוּהוּ, כּוֹתְבִים: אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי בַּדִּין כָּךְ וְכָךְ, וְלֹא נָתַן לוֹ מֵעַצְמוֹ, וְכָתַבְנוּ לוֹ אַדְרַכְתָּא זוֹ עַל שָׂדֶה פְלוֹנִית שֶׁלּוֹ; וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ שְׁלֹשָׁה בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה כְּנֶגֶד חוֹבוֹ, וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ כְּפִי מַה (יג) שֶּׁיֵּרָאֶה (וּבַטוּר סִימָן ק''ב ס''ב הֵבִיא זֶה ג''כ) עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַמּוֹסִיפִין, וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ בְּחוֹבוֹ לַחֵלֶק שֶׁשָּׁמוּ אוֹתוֹ, וְקוֹרְעִין שְׁטַר הַחוֹב, אִם הָיָה שָׁם שְׁטָר. וְאִם לֹא הָיוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, כּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא כָּךְ: אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי כָּךְ בִּשְׁטָר חוֹב שֶׁבְּיָדוֹ, וְלֹא נָתַן לוֹ חוֹבוֹ, וְלֹא מָצִינוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וּכְבָר קָרַעְנוּ לַשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו וְנָתַנְנוּ לִפְלוֹנִי רְשׁוּת לִדְרֹשׁ וְלַחֲקֹר וְלִהְיוֹת יָדוֹ נְטוּיָה עַל כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיִּמָּצְאוּ לוֹ, וְכָל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁמָּכַר מִזְּמַן פְּלוֹנִי וָהָלְאָה יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מֵהַכֹּל. וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא זוֹ, הוֹלֵךְ הַמַּלְוֶה וּמְחַפֵּשׂ, אִם מָצָא לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, שָׁמִין לוֹ מֵהֶם; מָצָא לוֹ נְכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים מֵאַחַר זְמַן שְׁטָרוֹ, טוֹרֵף מֵהֶם וְקוֹרְעִים שְׁטַר הָאַדְרַכְתָּא, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטַר הַטִּרְפָּא. כֵּיצַד כּוֹתְבִין, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי זָכָה בַּדִּין לִטְרֹף בַּדִּין בְּחוֹב שֶׁפְּלוֹנִי חַיָּב לוֹ שֶׁהוּא כָּךְ וְכָךְ בְּשָׂדֶה פְלוֹנִית שֶׁלְּקָחָהּ פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ מִזְּמַן פְּלוֹנִי, וּכְבָר קָרַעְנוּ הָאַדְרַכְתָּא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִרְשֵׁנוּהוּ לִטְרֹף מִזֶּה בְּכָךְ וְכָךְ; וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִים הַטִּרְפָּא לִטְרֹף, מוֹרִידִין ג' בְּקִיאִים לְאוֹתָהּ שָׂדֶה וְשָׁמִין לוֹ מִמֶּנָּה כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ מֵהַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח, וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעִין אֶת הַלּוֶֹה שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם אִם הָיָה הַלּוֶֹה עִמָּנוּ (יד) בַּמְּדִינָה, וּמַשְׁבִּיעִין אֶת הַטּוֹרֵף בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא נִפְרַע חוֹב זֶה וְלֹא מְחָלוֹ וְלֹא מְכָרוֹ לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִים אוֹתוֹ לְנִכְסֵי הַלּוֹקֵחַ בַּשּׁוּמָא שֶׁלּוֹ, וְכוֹתְבִין הוֹרָדָה. וְכֵיצַד כּוֹתְבִין, אַחַר שֶׁשַּׁמְנוּ לִפְלוֹנִי בְּשׁוּמָא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִכְרַזְנוּ ל' יוֹם כָּרָאוּי וְהִשְׁבַּעְנוּ אֶת זֶה הַטּוֹרֵף וְאֶת הַבַּעַל חוֹב, הוֹרַדְנוּהוּ לְשָׂדֶה פְלוֹנִית לִהְיוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּקִנְיָנוֹ. וּמֵאֵימָתַי אוֹכֵל הַטּוֹרֵף פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ, מִשֶּׁיִּפָּסְקוּ יְמֵי הַהַכְרָזָה (שָׁם בְּפ' הַנּוֹשֵׂא) . וְאִם יֵשׁ טָעוּת בָּאַדְרַכְתָּא, אֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת אֲפִלּוּ מִיּוֹם שֶׁשָּׁלְמוּ יְמֵי הַהַכְרָזָה. באר היטב (יג) שיראה. ובעה''ת כת' בשם כמה גדולים דצריך שומא והכרז' כמו בשל יתומים כיון שנמכר שלא מדעתו ע''פ בית דין והבית יוסף הביאו בסימן ק''ג ומהתימא שהמחבר והרמ''א סתמו כאן כדעת הרמב''ם ולא הזכירו כלל דעת החולקים. שם: (יד) במדינה. ע' בסי' קי''ד שם נתבאר דין זה:
י כָּל אַדְרַכְתָּא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: (טו) קָרַעְנוּ לִשְׁטַר הַלְוָאָה, אֵינָהּ אַדְרַכְתָּא. וְכָל טִרְפָּא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: קָרַעְנוּ לָאַדְרַכְתָּא, אֵינָהּ טִרְפָּא. וְכָל שׁוּמָא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: קָרַעְנוּ לַטִּרְפָּא, אֵינָהּ שׁוּמָא. באר היטב (טו) קרענו. בסימן ק''ג כתבתי הטעם דשמא ישכחו הב''ד בידו השט''ח והמלו' ילך לב''ד אחר ויבקש מהן אדרכתא על שדה אחר משא''כ כשכותבין קרענוהו לשטר דאז ודאי לא יכתבו כן עד שכבר קרעוהו גם בסי' מ''א כתבתי מעין זה עיין שם עד כאן לשון הסמ''ע:
יא כֵּיצַד כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן ק''ט.
סימן צט - כיצד משביעין ללוה אם יש לו, ומחרימים מי שיודע לו נכסים, ואם הוא כשר או רמאי, ואם נתן שלו במתנה
וּבוֹ ח' סְעִיפִים
א לֹא הָיָה לוֹ שׁוּם טַעֲנָה כְּנֶגֶד הַשְּׁטָר, אֶלָּא שֶׁאָמַר שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לִפְרֹעַ, אִם לֹא נִמְצָא לַלּוֶֹה כְּלוּם יֶתֶר עַל מַה (א) שֶּׁמְּסַדְּרִין לוֹ, הִתְקִינוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אֶת הַלּוֶֹה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁמְּסַדְּרִין לוֹ, וְשֶׁלֹּא הֶחְבִּיא בְּיַד אֲחֵרִים, וְשֶׁלֹּא נָתַן מַתָּנָה עַל מְנָת (ב) לְהַחֲזִיר. וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָה זוֹ שֶׁכָּל מַה שֶּׁיַּרְוִיחַ וְכָל שֶׁיָּבֹא לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ לֹא יַאֲכִיל מִמֶּנּוּ לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו, וְלֹא יַלְבִּישׁ אוֹתָם וְלֹא יְטַפֵּל בָּהֶם, וְלֹא יִתֵּן מַתָּנָה לְאָדָם בָּעוֹלָם, אֶלָּא יוֹצִיא מִכָּל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ מְזוֹן ל' יוֹם וּכְסוּת י''ב חֹדֶשׁ מָזוֹן הָרָאוּי לוֹ וּכְסוּת הָרְאוּיָה לוֹ, לֹא אֲכִילַת הַזּוֹלְלִים וְהַסוֹבְאִים אוֹ בְּנֵי מְלָכִים, וְלֹא מַלְבּוּשֵׁי הַפַּחוֹת וְהַסְגָנִים, אֶלָּא (ג) כְּדַרְכּוֹ, וְכָל הַיָּתֵר עַל צָרְכּוֹ יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, עַד שֶׁיַּגְבֶּנּוּ כָּל חוֹבוֹ. הגה: לֹא נִשְׁבַּע לְהַבָּא לִתֵּן לוֹ כָּל מַה שֶּׁתַּשִּׂיג יָדוֹ, יוּכַל לְהַשְׁבִּיעוֹ כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁאֵין לוֹ (טוּר ס''ב) . וּמַחֲרִימִין תְּחִלָּה עַל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִפְלוֹנִי נְכָסִים גְּלוּיִם אוֹ טְמוּנִים וְלֹא יוֹדִיעַ לְבֵית דִּין. וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת הַרְבֵּה, אֵין צָרִיךְ לִשָּׁבַע שְׁבוּעָה זוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אֶלָּא שְׁבוּעָה אַחַת לְכֻלָּם. וְאִם נִרְאֶה לוֹ (ד) מָמוֹן קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ (טוּר ס''ט) אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעָה זוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ שִׁטְרֵי חוֹבוֹת כְּתוּבִים עַל שְׁמוֹ בְּיָדוֹ, (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א בַּב''י רֵישׁ סִימָן צ''ח) וְאָמַר: שֶׁל (ה) אֲחֵרִים הוּא, אוֹ שֶׁאָמַר: יִחַדְתִּי לַאֲחֵרִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לָהֶם (ת' הָרֹא''שׁ כְּלָל ע''ט סִימָן י''א), אוֹ: (ו) עֵסֶק הוּא בְּיָדִי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא (ז) רְאָיָה. הגה: וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִגּוֹ, שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַחֲזִירָם אוֹ לוֹמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּהָוֵי מִגּוֹ בִּמְקוֹם (ח) חֲזָקָה, דְּכָל מַה שֶּׁנִּמְצָא בְּיַד אָדָם בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ (הַמַּגִּיד פֶּרֶק א' דְּמַלְוֶה דִין ד') . וְיֵשׁ (ט) חוֹלְקִין בָּזֶה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ע''ט סִימָן י''א, וְכֵן מַשְׁמָע מִתְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א שֶׁכָּתַב ב''י ס''ס מ''ז ועי' ס''ק ו') . מִיהוּ, אִם יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִסְקָא מֵאֲחֵרִים, נֶאֱמָן לוֹמַר עַל מָעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ: אֵלּוּ (י) מֵעֵסֶק פְּלוֹנִי הֵם, בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה נוֹתְנָן לוֹ: באר היטב (א) שמסדרין. דין הסידור כת' הט''ו בסי' צ''ז סכ''ג ע''ש ובטור מפורש דשבוע' זו תקנו משראו שנתרבו הרמאים ונעלו דלת בפני לווין וע' מ''ש ס''ז. סמ''ע: (ב) להחזיר. מבואר מדברי בעה''ת דדוקא אם עשה כן משום הברח' אז לא הוי מתנתו מתנ' כלל ויקחו הבע''ח מיד משא''כ כשלא הי' דעתו להברח' הוי מתנתו מתנ' עד סוף הזמן שנתן לו ולאחר כלות זמן המתנ' יפרע ממנו לב''ח. שם: (ג) כדרכו. בסי' צ''ז סכ''ג נתבאר פירושו דכדרכו עמ''ש שם ס''ק כ''ז: (ד) ממון. כגון חפצים ומטלטלים וכן הוא בהרמב''ם להדיא דאילו מעות אפי' ראי' לא מהני לענין שיהיו של אותו פלוני לבדו אלא הוי כשאר בע''ח אם לא שיביא ראי' שנתנ' לו בעסקא כמש''ל אבל ראיה שהפקידן אצלו כיון דיש לו רשות להשתמש במעות ה''ל לוה עלייהו ומאי מהני ראייתו וע''ל ס''ס מ''ז וסימן ע''ה ס''ד. ש''ך: (ה) אחרים. או שאמר אמנה או פרוע על השטרות אינו נאמן כמ''ש בסי' מ''ז וכתב הרמב''ם וכן כל מי שיש עליו שט''ח והוד' לאחד מעצמו בחוב אחר אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם גובה בעהש''ט בלבד שלא יעשו קנוניא על זה ע''כ וכתב הה''מ מתוך לשון זה נראה שאין הכונה אלא בשאין שם עדי הלוא' כו' ונ''ל דלא דק אלא ה''ה ביש שם עדי הלוא' והלוהו בסתם בענין שי''ל פרעתי לאפוקי אם הוא תוך זמנו או שא''ל אל תפרעני אלא בעדים וכה''ג ודלא ככ''מ שכ' בזה חילוקי דינים שאינם נראין לפע''ד ומ''ש עוד הה''מ שנרא' דעת הרמב''ם שמלו' בשטר מאוחר ומלוה ע''פ מוקדמת שנותנים למלו' ע''פ שלא כדברי הגאונים כו' לענ''ד לא נראה מדבריו כלום די''ל דהיינו במטלטלים דאין בהן דין קדימה דהיו חולקין והשתא דאינו נאמן אינו גובה אלא בעהש''ט לבד עכ''ל הש''ך וע''ש: (ו) עסק. פי' איש אחד נתן לו סחורה או מעות לסחור לו למחצית שכר וכל שאינו בידו בתורת הלואה ה''ל כאילו הוא ברשות הנותן ואין בע''ח יכול לגבות ממנו וכמ''ש בי''ד סי' קע''ז. סמ''ע: (ז) ראיה. אבל רב אלפס כתב בתשוב' זה שטוען כל מה שבידי לאחר הוא. ישבע אותו אחר שהן שלו ונותנין לו ואפשר דהרמב''ם מודה דכשהאחר נשבע דנותנין לו עכ''ל הב''ח ואין דבריו נראין לענ''ד דהא מדכ' הרמב''ם עד שיביא ראיה משמע דדוקא ראיה בעינן ונראה שיש שם איזה ט''ס בתשובת רב אלפס וכן מצאתי להדי' בבעה''ת שער ה' סוף ח''א וז''ל ואם לא יביא ראיה כו'. ומצאתי להרי''ף ז''ל בתשוב' שכ' שאם טען הלוה כו' שישבע ראובן שהם שלו ונוטלן ותשובה זו אפשר שהסופרים שבשוה שהרי ש''ס ערוכה בפנינו כו' ע''ש. ש''ך: (ח) חזקה. נראה דאם אומר אני חייב לפלוני ויש לו מגו שהי' יכול לשלם לו במעות הללו כגון שלא ראו מעות בידו נאמן לכ''ע לענין שיטלו האחרים חלק במעות כמו בעהש''ט דהא אינו אומר נגד החזק' וכ''כ הרמב''ם גם הטור בסי' צ''ג טען שמעון שיש ללוי חוב עליו כו' והיה יכול ליתנו ללוי נאמן עכ''ל הש''ך. וע''ש באורך (וז''ל הט''ז אע''ג דבסי' ע''ח אמרינן מגו במקום חזקה תירץ המ''מ במקום חזקה אלימתא לא אמרינן מגו לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חבירו וכתב הריב''ש סימן תפ''א אם כתוב בשטר שיפרענו כ''ז שיתבענו המלוה והמלו' חייב לאחרים יכולים הם להוציא ממנו החוב אע''פ שהמלו' אינו רוצה לתובעו עכ''ל) וע''ל סי' פ''ו ס''ט ועיין בתשו' מהרי''ט ח''א סי' מ''ה ובמהרש''ך ח''א סי' קכ''ד ובתשובת מהר''י לבית לוי סי' ע''ז: (ט) חולקין. עיין בש''ך שהאריך להשיג על הרמ''א בדין זה ודעתו שאין כאן מחלוקת כלל והעלה כמה פסקי דינים בענין זה ע''ש: (י) מעסק. כתב הש''ך והיינו פלגא הפקדון אבל לענין פלגא מלוה אינו רק כשאר בע''ח. כ''מ מסימן ק''ח ס''ד וע''ש:
ב רְאוּבֵן הִשְׁבִּיעַ לְשִׁמְעוֹן שְׁבוּעָה זֶה כְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים, וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ לְהַבָּא, וְאַחַר כָּךְ תְּבָעוֹ לֵוִי שֶׁשְּׁטָרוֹ מְאֻחָר, וְהִשְׁבִּיעוֹ לְהַבָּא מַה שֶּׁיַּרְוִיחַ יוֹתֵר עַל הוֹצָאָתוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ, אִם לֹא שֶׁנִּשְׁבַּע הָיוּ חוֹלְקִים, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׁבַּע לְתִתּוֹ לְלֵוִי צָרִיךְ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ, כָּךְ כָּתַב (הַטּוּר) בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ. וְלִי נִרְאֶה, שֶׁבֵּית דִּין (יא) יָכֹפוּ לְלֵוִי לִתֵּן הַחֵצִי לִרְאוּבֵן. וְע''ל סִימָן ק''ד סָעִיף א' כָּתַבְתִּי כִּסְבָרַת הָרֹא''שׁ. באר היטב (יא) יכופו. ולזה הסכים הש''ך דאין אנו חוששין לשבועתו דכי בשביל שבועתו יעשו הב''ד שלא כדין כו' ודלא כהסמ''ע. ע''ש ובתשובת מהרי''ט סימן קכ''ח (וז''ל הט''ז א''ל דהא הוי זה כנשבע שלא לפרוע דאין השבוע' חלה די''ל כיון שאין דין קדימ' במה שאינו בעולם ואי בעי לא עסיק אח''כ בהרוחה כלום ונמצא שיכול לישבע שיתעסק לבעל חוב המאוחר עכ''ל):
ג רְאוּבֵן נָתַן חֵפֶץ לְשִׁמְעוֹן לִמְכֹּר, וּבָא לֵוִי בַּעַל חוֹב שֶׁל שִׁמְעוֹן וּלְקָחוֹ בְּחוֹבוֹ, אִם יָדוּעַ בְּעֵדִים שֶׁחֵפֶץ זֶה שֶׁל רְאוּבֵן, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ (יב) בְּעֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁמְעוֹן מוֹדֶה שֶׁהוּא שֶׁל רְאוּבֵן, אֵין מוֹצִיאִין מִלֵּוִי. וְאִם יִטְעֹן רְאוּבֵן לְלֵוִי: אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַחֵפֶץ שֶׁלִּי, צָרִיךְ לִשָּׁבַע הֶסֵת (תשו' הָרֹא''שׁ מְצָאתִיהָ בִּכְלָל ק''ה ס''ס ב') . וְאִם שִׁמְעוֹן הוּא (יג) סַרְסוּר, הַחֲפָצִים הַנִּמְצָאִים בְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לְמָכְרָם אֵינָם בְּחֶזְקַת שֶׁלּוֹ שֶׁיְּמַשְׁכְּנֵם בַּעַל חוֹבוֹ. וְהַסַּרְסוּר אוֹ בַּעַל הַחֵפֶץ, (יד) נֶאֱמָנִים בִּשְׁבוּעָה (טוּר וְהוּא בִתְשׁוּבַת הָרֹא''שׁ שָׁם) . וְכֵן אִם מָצָא בְבֵית בַּעַל חוֹבוֹ דְבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וּבָא אֶחָד וְאָמַר שֶׁהִשְׁאִילָם אוֹ הִשְׂכִּירָם לוֹ וְיֵשׁ לוֹ (טו) שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהָיוּ שֶׁלּוֹ, נֶאֱמָן, וְלֹא יוּכַל בַּעַל חוֹבוֹ לְמַשְׁכְּנָם בְּחוֹבוֹ. באר היטב (יב) בעדים. ונ''ל דגם איכא עדי ראה וגם בסרסור וכן בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר מיירי גם כן דאיכא עדי ראה דאל''כ י''ל לקוח במגו דהחזרתי וע''ל סי' ע''ב סי''ח בהג''ה ולקמן סי' רצ''ז. ש''ך: (יג) סרסור. (ודוקא בסרסור שאינו קונה ומוכר לעצמו או בחפצים שהוא רגיל למכור של אחרים אבל הסרסורים שקונים ומוכרים לעצמם נתבטלה חזקתם וממשכנים אותם עד שיביא ראיה שאותו חפץ נתן לו פלוני למכור ולא חיישינן לקנוניא. רדב''ז ח''א סי' רצ''ב. כנה''ג): (יד) נאמנים. כתב בבדק הבית דהיינו דוקא כשטוען הבע''ח ברי וכ''כ הב''ח ולעד''נ אפי' טוען שמא דבע''ח דין לוקח ויורש יש לו בכל דוכתי (ע''ל סי' קמ''ו ס''י בהג''ה) וטענינן להו וצריך לישבע אף בשמא כמ''ש בסי' קל''ג ס''ה בהג''ה גבי יורש ועמ''ש שם בסוף הסי' דגם בלוקח הדין כן והבד''ה לטעמיה אזיל דפסק גם שם דא''צ לישבע בשמא וא''כ לדידן דקי''ל התם דנשבע ה''ה הכא ודלא כהב''ח ועמ''ש בסי' ע''ב סל''ד עכ''ל הש''ך (וגם הט''ז דעתו נוטה כן ע''ש): (טו) שני. בטור מסיק ואם אין לו אלא עד אחד שהוא שלו אינו מועיל להוציא מחזקת ב''ח שמשכנו וכתב הסמ''ע וז''ל וקאי גם ארישא ולא אמרינן בזה דהו''ל משואיל''מ דאין אומרים כן אלא כשבאו היו מחייבים אותו ממון בלא שבועה אבל בזה היה בעל החפץ צריך לישבע כדי ליטול וכ''כ לעיל סי' ע''ה וצ' עכ''ל וכל דבריו תמוהין לענ''ד דהא גם בנסכא דר''א ודאי אפי' היו ב' עדים שחטפו והוא טוען דידי חטפי אע''פ שצריך להחזירו מ''מ צריך האחר לישבע אח''כ היסת ששלו הוא וכן בכל משואיל''מ ודאי דצריך אח''כ לישבע היסת ובסי' ע''ה לא קאמרי' אלא היכא שלא היה יכול ליטול ע''פ ב' עדים אם לא שישבע תחלה וכהך דסי' צ'. א''כ ע''י עדים וע''י השבוע' הוא דנוטל משא''כ הכא דנוטל בלא''ה והשבוע' הוא מחמת שתובעו אח''כ בע''פ ואולי הסמ''ע הבין דשבוע' דהכא היינו קודם לכן בנק''ח אבל ודאי ליתא אלא נשבע אח''כ היסת וא''כ הדבר פשוט דכאן נמי הוי משואיל''מ רק דהטור כתב שא''י להוציא מב''ח שמשכנו שהוא יאמר לא היה שלו ואם היה מכחיש העד נשבע להכחיש העד וא''כ לאו כל כמיניה דלוה לחוב בהודאתו לדברי העד דכל מה שביד אדם בחזקת שלו הוא וזה ברור עכ''ל הש''ך:
ד מִי שֶׁהֻחְזַק שֶׁהוּא עָנִי וְכָשֵׁר וְהוֹלֵךְ בְּתֹּם, וְהַדָּבָר גָּלוּי וְיָדוּעַ לַדַּיָּן וּלְרֹב הָעָם, וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּתַקָּנָה זוֹ, (טז) וְהֻחְזַק הַתּוֹבֵעַ שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בַּעֲנִיוּת זוֹ אֶלָּא רוֹצֶה לְצַעֲרוֹ בִּשְׁבוּעָה זוֹ לְהָצֵר לוֹ וּלְבַיְּשׁוֹ בָרַבִּים כְּדֵי לְהִנָּקֵם מִמֶּנּוּ, אוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ וְיִלְוֶה מֵהַגּוֹיִם אוֹ שֶׁיִּקַח נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְיִתֵּן לוֹ עַד שֶׁיִּנָּצֵל מִשְּׁבוּעָה זוֹ, אָסוּר לַדַּיָּן לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה (יז) זוֹ; וְאִם הִשְׁבִּיעוֹ, בִּטֵּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל תּוֹרָה ''לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה'' (שְׁמוֹת כב, כד) וְלֹא עוֹד, אֶלָּא רָאוּי לַדַּיָּן לִגְעֹר בַּתּוֹבֵעַ וּלְטָרְדּוֹ. הגה: וְעַיֵּן בְּי''ד סוֹף סִימָן רנ''ג עָנִי שֶׁקִּבֵּץ מָמוֹן בִּשְׁטַר קִבּוּץ, אִם צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לְבַעַל חוֹב: באר היטב (טז) והוחזק. (נ''ל דאו הוחזק קאמר דהא ודאי די בידוע לב''ד לחוד. ט''ז): (יז) זו. (אבל להבא שכל מה שירויח יתן לבע''ח כמ''ש בס''א היה נראה שיכול להשביעו רק שבס' גד''ת כתב דאף שבוע' זו אסור להשביעו. כנה''ג):
ה מִי שֶׁהֻחְזַק רַמַּאי וּדְרָכָיו מְקֻלְקָלִים בְּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ, וַהֲרֵי הוּא אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן, וְטוֹעֵן שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וַהֲרֵי הוּא (יח) רָץ לְהִשָּׁבַע, אֵין לְהַשְׁבִּיעוֹ. הגה: וְיֵשׁ לַדַּיָּן לְנַדּוֹתוֹ אוֹ לְכֹפוֹ עַד שֶׁיִּפְרַע (טוּר סי''ב וְרַמְבַּ''ם פ''ב דְמַלְוֶה) . וְעַיֵּן סִימָן צ''ז סָעִיף ט''ו. באר היטב (יח) רץ. הטור מסיים בשם הרמב''ם וז''ל כללו של דבר כל מה שיעש' הדיין מדברים אלו וכונתו לרדוף אחר הצדק ה''ז מורשה לעשותו ומקבל עליה שכר מיהו המ''מ כתב על זה דמשרבו הדיינים שאינם מומחים יש לחוש שלא יהא כל אחר פורץ לעשות לו דרך לרצונו עד כאן וכבר כתבו הט''ו בסי' ט''ו ס''ה עכ''ל הסמ''ע ועי' בתשובת מהרשד''ם סי' קס''ד:
ו הַחַיָּב לַחֲבֵרוֹ, (יט) וְנָתַן כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְאַחֵר לְהַפְקִיעַ חוֹבוֹ, לֹא תּוֹעִיל עָרְמָתוֹ וְיִגְבֶּה בַּעַל חוֹב חוֹבוֹ, אֲפִלּוּ הוּא מִלְוֶה עַל פֶּה, מִמְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה, (כ) וְיִשָּׁבַע מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה עַל דַּעַת בֵּית דִּין בְּלֹא עָרְמָה וּמִרְמָה כַּמָּה קִבֵּל מַתָּנָה מֵרְאוּבֵן, וְיִגְבּוּ בֵּית דִּין לְבַעַל הַחוֹב חוֹבוֹ מִכָּל מַה שֶּׁקִּבֵּל מֵרְאוּבֵן. אֲבָל אִם הִרְוִיחַ כְּלוּם בִּסְחוֹרָה אוֹ בְּרִבִּית בְּאוֹתָהּ מַתָּנָה, אֵין בֵּית דִּין מַגְבִּין לוֹ מֵהָרֶוַח, דַּאֲפִלּוּ (כא) מְקַרְקְעֵי הַמְשֻׁעְבָּדִים לַמַּלְוֶה אִם אָכַל לוֹקֵחַ אוֹ מְקַבֵּל מַתָּנָה הַפֵּרוֹת כַּמָּה שָׁנִים בָּא בַּעַל חוֹב וְגוֹבֶה הַקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁהוּא, וְאֵינוֹ מוֹצִיא מִיָּדָם הַפֵּרוֹת שֶׁאָכְלוּ. הגה: מִיהוּ, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא כִוְּנוּ לְעָרְמָה, רַק לְמַתָּנָה גְמוּרָה, קָנָה הַמְקַבֵּל אַף עַל גַּב שֶׁהָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְהַבְרִיחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א וְתוֹסָפוֹת וַאֲשֵׁירִי וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנָּפְלוּ) . באר היטב (יט) ונתן. עיין בב''ח ממתנה בכולה או במקצת' ושייר שום דבר אי הוה מתנה וצריך למוד. ש''ך: (כ) וישבע. מן הדין אין מקבל המתנ' מחויב לישבע דאין עליו רק טענת שמא אלא שהרא''ש החמיר בו כיון שעשה שלא כהוגן כן נ''ל. שם: (כא) מקרקעי. לא ידענא מה ענין זה לזה דהתם המתנה היא כדין משא''כ הכא שלא הית' מתנה מעיקרא כלל ובטל' למפרע והלכך אם הוא בענין שהריוח או הרבית היה שייך להנותן צריך המקבל מתנה ליתנו לבע''ח ומוציאין ממנו מדר''נ וצ''ע. שם:
ז הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ לָוָה מֵאֲחֵרִים, וּבְבוֹא הַמַּלְוֶה לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מְצַוֶּה לְהוֹצִיא שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁקָּדַם לִשְׁטָר הַחוֹב, וְהַכֹּל רוֹאִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים הוּא מַחֲזִיק בָּהֶם וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם וּמֵעוֹלָם לֹא יָצְאוּ מֵרְשׁוּתוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַבְרִיחַ מִבַּעֲלֵי חוֹב שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ מִמַּה לִּגְבּוֹת, וְיֹאכַל מָמוֹן אֲחֵרִים, הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה וְגוֹבֶה בַּעַל חוֹב מִמֶּנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁקָּדְמָה לַהַלְוָאָה.
ח מִי שֶׁקָּנָה קַרְקַע, וְהִתְנָה בִּשְׁעַת הַקִּנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא לְאִשְׁתּוֹ שִׁעְבּוּד כְּתֻבָּתָהּ עָלָיו, אוֹ שֶׁקָּנָה קַרְקַע וְצִוָּה לִכְתֹּב הַשְּׁטָר בְּשֵׁם אָחִיו, כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מִמֶּנּוּ שִׁעְבּוּד כְּתֻבָּתָהּ, לֹא הוֹעִיל כְּלוּם, וְאִשְׁתּוֹ גוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מֵאוֹתָם קַרְקָעוֹת. הגה: דְּכָל מִי שֶׁבָּא לְהַפְקִיעַ תַּקָּנַת חֲכָמִים בְּעָרְמָה וּבְתַחְבּוּלָה, וְכָל שֶׁכֵּן לִגְזֹל שֶׁל חֲבֵרוֹ, חַיָּבִים (כב) חַכְמֵי הַדּוֹר לְבַטֵּל כַּוָּנָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּאן רְאָיָה רַק אֻמְדָּנוֹת הַמּוֹכִיחוֹת הֵיטֵב (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ) . באר היטב (כב) חכמי. עיין בתשו' מבי''ט (ח''ב) [ח''א] סי' ב' וסימן ע''ה:
סימן ק - המבקש זמן לפרעון, כמה זמן נותנים לו, ואם לא בא בזמנו, והמסרב צווי בית דין,
וּבוֹ ג' סְעִיפִים
א לֹוֶה שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם, קִבְעוּ לִי זְמַן כְּדֵי שֶׁאֶלְוֶה מֵאַחֵר אוֹ אֲמַשְׁכֵּן אוֹ אֶמְכֹּר וְאָבִיא מָעוֹת, קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם. הגה: וְאִם נִרְאֶה לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, יוֹסִיף לוֹ, וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ כָּל כָּךְ, יִפְחֹת לוֹ (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרִי''ף) . וְאִם אָמַר הַתּוֹבֵעַ שֶׁצָּרִיךְ לֵילֵךְ לְדַרְכּוֹ וְלֹא יוּכַל לְהַמְתִּין עַל הַזְּמַן, אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ שֶׁיַּמְתִּין עַד הַזְּמַן (שָׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל פ' סִימָן ג'), וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִתֵּן מַשְׁכּוֹן, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם מִטַּלְטְלִים מִיָּד הָיוּ בֵּית דִּין גּוֹבִים מֵהֶם. וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִים, וּמַפְלִיג אוֹתוֹ בִּדְבָרִים, הֲרֵי זֶה מַחֲרִים; וְאֵין מְחַיְּבִים הַלּוֶֹה לְהָבִיא (א) עָרֵב עַד שֶׁיִּתֵּן, אֶלָּא אִם כֵּן נִרְאֶה לַדַּיָּן שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַבְרִיחַ אוֹ יִשָּׁמֵט. הגה: וְדַוְקָא לְפֵרָעוֹן נוֹתְנִים זְמַן, אֲבָל אֵין נוֹתְנִין זְמַן לִשְׁבוּעָה, אֶלָּא בְּיוֹם הַכְּנִיסָה הָרִאשׁוֹן יֵשׁ לוֹ לִשָּׁבַע (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּתְרָא דב''מ) . וְכֵן אֵין נוֹתְנִין זְמַן (ב) לִשְׁאַר דְּבָרִים שֶׁשִּׁעְבֵּד אָדָם עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר לִזְמַן פְּלוֹנִי, בִּקְנָס, מִיָּד שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן נִתְחַיֵּב בַּקְּנָס, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁנִּתְחַיֵּב (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף תתקל''ג) . באר היטב (א) ערב. זה מיירי אפי' אין לו קרקע דמ''מ אמרינן ליה כשם שהאמנתו בתחל' בלא ערב כן האמינהו גם עתה. סמ''ע: (ב) לשאר. (וכן בשאל' ופקדון אין נותנין זמן ב''ד. ת''ה סי' שכ''ה וכ''כ הב''ח וכ''כ הר''ם מינץ בתשו' סי' צ''ב וכת' שם דאם אינו יכול להחזירו מיד כגון שאינו אצלו נותנין לו זמן כדי שצריך להביאו. כנה''ג):
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַקּוֹבֵעַ זְמַן לְפִרְעוֹן חוֹבוֹ וְהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵין נוֹתְנִים לוֹ זְמַן אַחֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם (ג) לָזֶה נוֹתְנִים זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם. הגה: וַאֲפִלּוּ בָּא וּתְבָעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם קוֹדֶם הַזְּמַן, מִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים לִתֵּן לוֹ שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַזְּמַן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנַּ''ל) . באר היטב (ג) לזה. וכ''מ ממ''ש הטור בר''ס כ''ד אפי' קבע לו ז''פ בשטר אפ''ה נותנין לו זמן ל' יום אם לא שפירש בשטר בלא דחייה דאז אמרינן כל תנאי שבממון קיים וכמ''ש הרמ''א בסי' ט''ז ס''ב עכ''ל הסמ''ע וז''ל הש''ך מהרש''ל כת' דהיינו דוקא דלית ליה אלא קרקע אבל היכא דיש לו מטלטלים לכ''ע אין נותנים לו זמן אח''כ וכת' בת''ה היינו אם קבע לו זמן בתחלת הלוא' אבל כשהי' תביע' ביניהם וקבע לו זמן לפרוע אמרינן אשתמוטי קא משתמיט ואם בא אח''כ לב''ד נותנים לו זמן ל' יום ודוקא שלא קיבל עליו בשבוע' או בחרם עכ''ל:
ג שָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיא, בֵּית דִּין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא (ד) מִיָּד עַל נְכָסָיו, וְאִם לֹא יִמָּצְאוּ לוֹ נְכָסִים, (ה) אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם יֹאמַר: אֵינִי רוֹצֶה לְשַׁלֵּם, כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו, וְאִם אֵין מוֹצְאִים לוֹ נְכָסִים מַתְרִין בּוֹ בה''ב, וְאַחַר כָּךְ מְנַדִּין אוֹתוֹ וְעוֹמֵד (בְּנִדּוּיוֹ) עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּטְעֹן שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וְיִשָּׁבַע עַל זֶה. וְאִם עָמַד בְּנִדּוּיוֹ ל' יוֹם וְלֹא תְבָעוֹ לְהַתִּיר נִדּוּיוֹ, מְנַדִּין אוֹתוֹ ל' יוֹם, וְאִם עָמַד בָּהֶם מַחֲרִימִים אוֹתוֹ. וּמִשְׁפְּטֵי הַנִּדּוּי וְהַחֵרֶם נִתְבָּאֵר בְּטוּר יוֹרֶה דֵעָה סִימָן של''ד. באר היטב (ד) מיד. ומיירי דגם אחר הל' יום אמר אתינא ואביא מעות לפרוע לו משום דעד מתי יהי' זה. סמ''ע: (ה) אין. דמה הי' לו לעשות כיון שאין לו ולא סירב מלבא לב''ד ועיין ביש''ש פ''י דב''ק שכת' הרב' חלוקים בדינים אלו (ועיין בט''ז):
סימן קא - מגבין לבעל חוב מעות או מטלטלין, ואם תלה מעותיו בגוי, ואם יש עליו חובות לגויים
וּבוֹ י''א סְעִיפִים
א בָּא לִפְרֹעַ, אִם יֵשׁ לוֹ מָעוֹת (א) צָרִיךְ לִתְּנָם לוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ אֵצֶל מְקַרְקְעֵי אוֹ מִטַּלְטְלֵי. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת, אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ חֲזֵינָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת, וְהוּא אוֹמֵר: אֵינָם שֶׁלִּי אֶלָּא שֶׁל פְּלוֹנִי, לֹא מַשְׁבְּעִינָן לֵהּ, אֲבָל (ב) מַחֲרִימִים עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת. וְהֵיכָא דְאָמַר: אֵין לִי מָעוֹת, וְנִמְצָא שַׁקְרָן, תּוּ לֹא מְהֵימָן בְּזֶה הַחוֹב אִם אוֹמֵר: אֵין לִי מָעוֹת, אֶלָּא צָרִיךְ לְמִטְרַח וּלְמִזְבַּן וּלְהָבִיא מָעוֹת. הגה: וְכֵן אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁהוּא מְשַׁקֵּר, וְיֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּם, כּוֹפִים אוֹתוֹ שֶׁיְּשַׁלֵם מָעוֹת (טוּר) . וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף ז' ח'. באר היטב (א) צריך. כת' הש''ך דגם בכתובת אשה הדין כן ומביא לו כמה ראיות וכבר כתבתי בספרי מנורת זכריה שכל מה שכתב הש''ך פה הוא בטעות וע''ש באה''ע סי' ק' דאיתא שם מפורש דהרשות ביד היתומים לסלקה בקרקע. (וע' בבית שמואל שם ס''ק ד'): (ב) מחרימים. כת' הסמ''ע גם אם לא ראו בידו מעות מחרימין כמ''ש הט''ו בס''י אלא בא לומר דאפי' ראו בידו מעות לא משבעינן ליה אלא בחרם סגי וכן יש לפרש בס''ז ע''ש (וז''ל הט''ז כת' ב''י בשם הנ''י ומיהו יקבל בחרם שאין לו מעות כו' משמע דלא סגי בחרם סתם אלא הוא עצמו מקבל עליו בחרם ע''כ):
ב אִם אֵין לוֹ מָעוֹת, אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְכֹּר כְּדֵי לִתֵּן לוֹ מָעוֹת, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִים וְקַרְקַע, וְחָפֵץ הַמַּלְוֶה יוֹתֵר בְּמִטַּלְטְלִים מִבְּקַרְקַע, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מִטַּלְטְלִים, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ מֵאֵיזֶה מִטַּלְטְלִים שֶׁיִּרְצֶה הוּא, וְאֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה מִטַּלְטֵל זֶה אֶלָּא זֶה.
ג אִם יֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְקַרְקַע, אוֹ מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר לְפָרְעוֹ בְּמָעוֹת, אֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה מָעוֹת אֶלָּא קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין. וְכֵן אִם אֵין שָׁם מָעוֹת, אֶלָּא קַרְקַע וּמִטַּלְטְלִין, וְהַלּוֶֹה רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ מִטַּלְטְלִין, אֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה אֶלָּא קַרְקַע.
ד אִם אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקַע וּבָא לִתְּנוֹ לוֹ, וְאָמַר הַמַּלְוֶה: אֵינִי רוֹצֶה אוֹתוֹ וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ עַתָּה כְּלוּם, אֶלָּא אַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת, הַדִּין עִם הַמַּלְוֶה. הגה: וע''ל סִימָן ע''ד. הָיוּ מָעוֹת הַלּוֶֹה מֻפְקָדוֹת בְּיַד אַחֵר, מוֹצִיאִין אוֹתָם וְנוֹתְנִין לַמַּלְוֶה. אֲבָל אִם הָיוּ בְּיָדָם (ג) בְּהַלְוָאָה, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם קֹדֶם הַזְּמַן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף קכ''ב) . באר היטב (ג) בהלוא'. ז''ל הסמ''ע הטעם כת' שם דה''ל זה בכלל אומרם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכ''כ הט''ו בסי' פ''ו ע''ש אבל הש''ך כת' דלשון הרב צריך ביאור דבתשובת הרשב''א שם לא הוזכר חילוק בין קודם הזמן כו' רק מיירי כשיש ללוה הראשון קרקע או מטלטלי ע''ש ונרא' דר''ל דבהלוא' אף שאין זמן קבוע ביניהם יכול הלו' לומר עדיין אני צריך המעות והלכך כשאין המלו' מקפיד בכך אין מוציאין מהלוה כיון דאית ליה פסידא ללו' הוי כנכסים משועבדים במקום שיש ב''ח וסגי בתשלומי מטלטלי ב''ח משא''כ במעות פקדון שאין הנפקד י''ל אני צריך הפקדון עוד לזמן ונרא' לפרש גם דברי הרב כאן כן וכן מ''ש הב''י וד''מ ר''ס פ''ו דלא הגיע ז''פ לא באו אלא לומר דבמקום פסידא אין מוציאין קודם הזמן וה''ה אם מרויח לו עתה זמן כו' וכל כה''ג וכבר הארכתי בזה בסי' פ''ו שם עכ''ל (וכעין זה כת' הט''ז והשיג על הסמ''ע ע''ש):
ה אִם יֵשׁ לַלּוֶֹה שִׁטְרֵי חוֹבוֹת עַל אֲחֵרִים, יָכוֹל (ד) לְהַגְבּוֹתָם לוֹ וְיָשׁוּמוּ אוֹתָם כְּפִי מַה שֶּׁהוּא הַלּוֶֹה, אִם הוּא אַלָּם; וּכְפִי מַה שֶּׁהֵם נְכָסָיו, עִדִּית אוֹ זִבּוּרִית. (פֵּרוּשׁ, הַמְשֻׁבָּח שֶׁבַּקַרְקַע שֶׁרָאוּי לִקְבֹּעַ עָלָיו דִּירָה, תַּרְגּוּם ''נְאוֹת יַעֲקֹב'' (אֵיכָה ב, ב) עִדִּית דְּבֵית יַעֲקֹב וּפֵי' זִבּוּרִית, הַחֵלֶק הַגָּרוּעַ שֶׁבַּקַרְקַע, מִלְּשׁוֹן זִבּוּרָא שֶׁהוּא מִין מֵהַבַּעֲלֵי חַיִּים הָעוֹקְצִים) . הגה: וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ שְׁאַר מִטַּלְטְלִים, יָכוֹל לְהַגְבּוֹת לוֹ שְׁטָרוֹת בְּשָׁוְיָם. (דִּיֵק מֵהַתְּרוּמוֹת שֶׁהֵבִיא הַב''י שֶׁכָּתַב לְמ''ד אֵין גּוֹבִין מַיְרֵי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים אֲחֵרִים, מִמֵּילָא לְמ''ד דְּגּוֹבִין מַיְרֵי נַּמֵי בִּכְהַאי גַוְנָא) . באר היטב (ד) להגבותם. ע' בש''ך שהרב' להשיב ולהשיג על המחבר והרב בדין זה ומסיק לדעתו בראי' מה שעולה לדינא ע''ש (והט''ז הקש' למה יכול להגבותו שט''ח אף אם יש לו שאר מטלטלים הא יש לחוש שימחול הלו' כמ''ש סי' ס''ו ותירץ דמיירי במעמד שלשתן דא''י למחול כמ''ש שם סכ''ט או ביש לו קרקע ואז אם ימחול יגבה קרקעותיו עכ''ל):
ו יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמוֹכֵר סְחוֹרָה אֵינוֹ מוֹרִידוֹ לְשׁוּמָא כְּלָל, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ מָעוֹת כְּמוֹ (ה) שֶׁהִתְנָה וּמֵאוֹתוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁהִתְנָה. באר היטב (ה) שהתנ'. אינו ר''ל שהתנ' כן בשעת המקח בתנאי גמור דא''כ בהלוא' נמי דינא הכי אלא מיירי כדרך התגרים שמוכרין סחור' וקובעין זמן לנתינת המעות בעדה דבזה צריך דוקא להשתדל לו מעות מזומנים דכל סוחר מסתמא דעתו לכך משא''כ בסתם הלוא' שדעתו לא הי' אלא לגמול חסד עם הלו' ומה''ט פסק הע''ש דבשטר הלוא' שכתוב בו שנתן לו סך מה למחצית שכר כיון שהנותן הי' כונתו להנאתו להרויח צריך לשלם לו במעות כשמגיע הזמן כו' ע''ש. ונרא' דהיינו דוקא בזה שיודעים כוונת הנותן שהלוהו ע''מ שיחזיר לו מעות לזמן שקבע אבל הנותן לחבירו סך מעות בסתם לישא וליתן בו למחצית שכר כיון שדרך מו''מ להחליף סחור' בסחור' ומרויח בזה צריך הנותן להמתין עד שימכור המקבל סחורתו במזומנים או יקבלה הוא עם הריוח שעלה עליה ופשוט הוא עכ''ל הסמ''ע וע''ל סי' של''ו ס''ב:
ז אִם יֵשׁ מָעוֹת לַלּוֶֹה, וְתוֹלֶה אוֹתָם בְּגוֹי, וְהַמַּלְוֶה חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ, מַחֲרִימִין עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ (מִטַּלְטְלִין) מָמוֹן אוֹ מָעוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הַלּוֶֹה אָמוּד, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן מָעוֹת.
ח אִם נוֹדַע שֶׁהַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ וְתָלָה אוֹתוֹ בְּגוֹי, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לוֹ כִּי הַגּוֹי מְעַכֵּב, כּוֹפִין לִמְכֹּר קַרְקַע וְלִתֵּן לְבַעַל חוֹב מָעוֹת. וְכֵן אִם הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לְגוֹי עִרְעוּר עַל נִכְסֵי הַלּוֶֹה, וְיָרֵא הַמַּלְוֶה לִטֹּל קַרְקַע מִיִּרְאַת עִרְעוּרוֹ שֶׁל גּוֹי, צָרִיךְ הַלּוֶֹה לִטְרֹחַ וְלִמְכֹּר וְלִתֵּן הַמָּעוֹת.
ט כָּל מַה שֶּׁיִּתֵּן לוֹ, מְקַרְקְעֵי אוֹ מִטַּלְטְלִין, יָשׁוּמוּ לוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיּוּכַל לְמָכְרָם (ו) מִיָּד, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ, לְפִי הַשָּׁעָה וּלְפִי הַזְּמַן, וְלֹא שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַחֲזֹר לְמָכְרוֹ בָּעֲיָרוֹת וּבַשְּׁוָקִים אוֹ לְעַכְּבוֹ עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ לוֹ קוֹנִים אוֹ שֶׁיִּתְיַקֵּר, דְּאִם כֵּן נָעַלְתָּ דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִים. באר היטב (ו) מיד. כת' הסמ''ע דל''ד מיד ממש קאמר דהא בסי' ק''ג כת' הט''ו דשמין מתחל' הקרקע ואח''כ מכריזין ל' יום ואם לא ימצא קונה שיתן דמי השומא צריך המלו' לקבלה כמה ששמאוה וה''נ גם משומת קרקע איירי אלא דר''ל דשמין כמו אם הי' לפנינו איש א' שצריך לו ורוצה לקנות ואין ראיה במה שאין עתה בני אדם שרוצים ליתן כ''כ. די''ל מפני שרואין שצריכים למכרו כדי לשלם סבורין שיוכרח ליתן בזול וכדרך בני אדם ולא בא אלא למעט שלא ישומו שיצטרך להוליכו למקום אחר או להמתין לעת היוקר וכדמסיק עכ''ל (והט''ז השיג על דברי הסמ''ע ע''ש ובמ''ש סי' ק''ט ס''ג):
י מַגְבִּין לַמַּלְוֶה כָל הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁיִּמָּצְאוּ לַלּוֶֹה, וְאִם לֹא הִסְפִּיקוּ הַמִּטַּלְטְלִים, מַגְבִּים לוֹ קַרְקַע אַחַר שֶׁהֶחֱרִימוּ עַל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִים אוֹ עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִים וְאֵינוֹ מְבִיאָם לְבֵית דִּין. וְכֵן (ז) עִקָּר, וּדְלָא כַּי''א שֶׁצָּרִיךְ לִשָּׁבַע עַל זֶה (הָרַשְׁבָּ''א), וְגוֹבִין כָּל הַקַּרְקַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ; אֲפִלּוּ הוּא מְשֻׁעְבָּד לִכְתֻבַּת אִשָּׁה אוֹ לְבַעַל חוֹב שֶׁקָּדַם, מַגְבִּין לְזֶה מִיָּד, וְאִם יָבֹא רִאשׁוֹן וְיִטְרֹף, יִטְרֹף. באר היטב (ז) עיקר. והש''ך חולק ע''ז ע''ש ראייתו באורך ומסיק דנרא' עיקר דצריך לישבע ובפרט האידנ' דנפישו רמאי טובא יש להחמיר להשביע דאל''כ כל אחד ואחד יאמר אין לי מטלטלים ויתן קרקע כשעת היוקר עכ''ל:
יא הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ קַרְקַע, וְיֵשׁ עָלָיו חוֹבוֹת לְגוֹיִים, וְאוֹמֵר: הֲרֵי כָּל נְכָסַי (ח) מְשֻׁעְבָּדִים לְגוֹיִים, וְאִם יִטְּלוּ אוֹתָם יִשְׂרָאֵל יָבוֹאוּ הַגּוֹיִם וְיַאַסְרוּ אוֹתִי וְאֶהְיֶה בַּשִּׁבְיָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא יִגְבֶּה הַיִּשְׂרָאֵל חוֹבוֹ, וְאִם יַאַסְרוּהוּ הַגּוֹיִם הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּים לִפְדּוֹתוֹ: באר היטב (ח) משועבדים. כתב הסמ''ע ואפי' יודעים ב''ד שכדבריו כן הוא מ''מ אין שומעין לו וכדמסיק דאם יאסרוהו כו' וז''ל הש''ך ע' ביש''ש פ''ק דב''ק סי' כ' שכתב דמיירי כשהגיע זמן היהודים לפרוע להם וע''ש עוד חלוקי דינים בזה וע' בתשובת מהרשד''ם סי' קפ''ד:
סימן קב - מאיזה קרקע מגבין החוב לבעל החוב
ובו ה' סעיפים
א בָּא הַמַּלְוֶה לִגְבּוֹת קַרְקַע, מַגְבִּין לוֹ מִן הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּנִכְסֵי הַלּוֶֹה, דִּבְשֶׁלּוֹ הֵם שָׁמִין:
ב הָיוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבַּע שָׂדוֹת בֵּינוֹנִית, לֹא יוּכַל הַמַּלְוֶה לוֹמַר: תֵּן לִי מִשָּׂדֶה פְלוֹנִית שֶׁהִיא חֲבִיבָה עָלַי, אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַלּוֶֹה הוּא לִתֵּן לוֹ מֵאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה. אִם חָפֵץ הַמַּלְוֶה בְּזִבּוּרִית, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי זִבּוּרִית טְפֵי פֻרְתָּא, שׁוֹמְעִים לוֹ, וְנוֹטְלָהּ בְּזוֹלָא (א) דְהַשְׁתָּא וְלֹא בְּיוֹקְרָא דִלְקַמֵּהּ. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים (ב) דְּאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן לוֹ זִבּוּרִית, אֶלָּא אִם רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ בְּיוֹקְרָא דִלְקַמֵּהּ, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן לוֹ בְּזוֹלָא דְהַשְׁתָּא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . באר היטב (א) דהשת'. דביומי ניסן יקרא ארעת' דבימי הקיץ ניר וחורש הלוקח השדות וביומי תשרי זיל ארעת' דכבר עבר זמן החריש' ואינן ראוין לזרוע עד שנה הבאה וכתבו התוספות דגם בבתים שייך זול ויוקר כה''ג שרגילין להיות ביוקר' בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו דלא נמצאו עוד שוכרים. סמ''ע: (ב) דאין. טעמו דס''ל דלא עדיף כח המלו' בזיבורית הללו מאם הי' לו בינונית דהרשות להלו' ליתן לו מאיזה בינונית שירצ' גם עתה יאמר לו לא אתן לך מזיבורית טפי אלא אתן לך בינונית בציר פורתא אבל כשגיל' דעתו ליתן לו מהזיבורית אלא שרוצ' לייקר השער בזה אמרו בש''ס דמצי א''ל אילו הוה לי זוזאי כו' עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך דמהרש''ל פ''ק דב''ק סי' י''א פסק כהמחבר וע''ש (וע' בט''ז מ''ש בזה):
ג אִם אוֹמֵר הַמַּלְוֶה: תֵּן לִי עִדִּית בָּצִיר פֻּרְתָּא (פֵּרוּשׁ, מְעַט פָּחוֹת), אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתְּנָהּ לוֹ אֲפִלּוּ (ג) בְּיוֹקְרָא דִלְקַמֵּהּ. אִם אֵין לַלּוֶֹה אֶלָּא עִדִּית, אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרָהּ וְלִקְנוֹת בֵּינוֹנִית לְהַגְבּוֹת לְבַעַל חוֹבוֹ, אֶלָּא מַגְבִּין לוֹ מֵהָעִדִּית. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ עִדִּית בִּמְקוֹמוֹ וּבֵינוֹנִית בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ שֶׁיִּטֹּל מֵהַבֵּינוֹנִית שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מֵעִדִּית שֶׁבִּמְקוֹם הַבַּעַל חוֹב: באר היטב (ג) ביוקרא. משום דאין שעבודיה דמלו' על העידית משא''כ בזיבורית דשיעבודיה מדאוריית' עליה אלא שחכמים תקנו לגבות מבינונית מפני נעילת דלת:
ד אֵין לוֹ אֶלָּא עִדִּית אוֹ בֵּינוֹנִית אוֹ זִבּוּרִית, יִקָּחֶנָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא. אִם יֵשׁ לוֹ עִדִּית וּבֵינוֹנִית, יִתֵּן לוֹ (ד) בֵּינוֹנִית. יֵשׁ לוֹ עִדִּית וְזִבּוּרִית, לֹא יִתֵּן לוֹ אֶלָּא זִבּוּרִית. יֵשׁ לוֹ זִבּוּרִית וּבֵינוֹנִית, אִם הָיְתָה לוֹ עִדִּית בְּשָׁעָה שֶׁלָּוָה (ה) וּמְכָרָהּ, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ בֵּינוֹנִית. וְאִם לָאו, יִתֵּן לוֹ זִבּוּרִית. באר היטב (ד) בינונית. פי' אף שהיא כעידית דעלמ' דבשלו הן שמין. סמ''ע: (ה) ומכרה. מהרש''ל פ''ק דב''ק סי' י''ב פי' דהיינו דוק' כשמכרה אחר שהגיע הז''פ או אחר ל' יום בסתם הלוא' וצ''ע דמדברי הש''ס והפוסקים משמע שאין חילוק. ש''ך:
ה הָיָה לוֹ עִדִּית בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית, וְהִתְנָה עִמּוֹ לְפָרְעוֹ מֵהָעִדִּית, וְהָיְתָה לוֹ עִדֵּי עִדִּית וְנִפְסְדָה, קַיְמָא עִדִּית (ו) בִּמְקוֹם עִדֵּי עִדִּית, וְאֵינוֹ פוֹרְעוֹ אֶלָּא מֵהַבֵּינוֹנִית: באר היטב (ו) במקום. דאנו אומדין דעתו דלא נתרצה לשלם מעידית אלא משום דסבר הרי יש בידי עידי עידית עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך ז''ל משמע דאם לא נפסדו עידי עידית נותן לו עידית ואינו גובה מעידי עידית ומהרש''ל השיג על הטור דכיון דבנזקין גובה מעידי עידית ה''ה אם כ' לו סתם לגבות מעידית גובה מעידי עידית וא''כ כי נפסדו גובה מעידית עכ''ד ודבריו תמוהין דהא בנזקין גופא אינו גובה מעידי עידית וכמ''ש בסי' תי''ט דיכול לדחותו לאיזה עידית שירצה (ובאמת מהרש''ל חולק ע''ז ג''כ וכמ''ש שם בשמו) ועוד דשאני הכא שהוא מכח תנאי ויד בעה''ש על התחתונ' ודברי הטור הם ש''ס בב''מ דף ס''ו ע''ב ונרא' שנעלם זה ממהרש''ל שהרי לא הזכירו שם כלל ודוחק לומר דבש''ס היינו משום דא''ל בפי' מעידי עידית לא מגבינ' לך כו' דלא משמע כן ע''ש ודו''ק עכ''ל:
סימן קג - שמין קרקע של לוה, ואם טעו בשומא, (ושומא הדרה לעולם)
ובו י''א סעיפים
א כְּשֶׁשָּׁמִין הַשְּׁלֹשָׁה שַׁמָּאִין קַרְקַע הַלּוֶֹה, אֵין שָׁמִין אֶלָּא כְּפִי (א) הַזְּמַן וּכְפִי הַשָּׁעָה שֶׁנִּמְכָּרִים הַקַּרְקָעוֹת אָז בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. הגה: וְאִם אֵין הַקַּרְקַע מַגִּיעַ לוֹ כֻּלָּהּ, כְּגוֹן שֶׁאֵין לוֹ בַּחוֹב אֶלָּא מָנֶה, וְהַקַּרְקַע בְּיַחַד נִשּׁוֹמֶת בַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת זְהוּבִים, אֵין אוֹמְרִים לוֹ: תֵּן לוֹ חֲמִישִׁית הַקַּרְקַע, אֶלָּא שָׁמִין כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר מִזֹּאת הַקַּרְקַע אוֹ הַבַּיִת בְּק' זְהוּבִים, וְנוֹתְנִין לַמַּלְוֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: אֵין שָׁמִין לוֹ אֶלָּא דָבָר שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר מִיָּד וּלִגְבּוֹת חוֹבוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְהֶפְסֵד הַלּוֶֹה (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל פֶּרֶק סִימָן ט') וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ה', וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ, עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ הַמּוֹסִיפִים. וְאִם קַרְקַע זֶה הָיָה טוֹרֵף הַמַּלְוֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת, צְרִיכִים לְהַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים, וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן ק''ט, וּבָאִים הַלּוֹקְחִים וְקוֹצְבִים דָּמִים כִּרְצוֹנָם, אִם מָצְאוּ בָּהּ כְּשׁוּמַת בֵּית דִּין אוֹ יֶתֶר, לוֹקְחִים הַדָּמִים וְנוֹתְנִים אוֹתָם לַמַּלְוֶה, וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה לְקַחְתָּהּ בְּאוֹתוֹ סָךְ, הוּא קוֹדֵם. וְאִם לֹא מָצְאוּ בָּהּ כְּדֵי שׁוּמָתָן, מַחֲלִיטִין אוֹתָם לַמַּלְוֶה בִּכְדֵי (ב) שׁוּמָתָן. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְהוּא הַדִּין אִם בָּא לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חָרֵי, כֵּיוָן שֶׁנִּמְכַּר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ בְּבֵית דִּין, צָרִיךְ שׁוּמָא (ג) וְהַכְרָזָה כְּמוֹ בְּשֶׁל יְתוֹמִים (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְשֵׁם הַתְּרוּמוֹת) . באר היטב (א) הזמן. עמ''ש בשם הסמ''ע בסי' ק''א ס''ק ו' ע''ש: (ב) שומתן. ההכרז' לא הית' אלא לטובת הלו' אולי ימצא מי שיתן בה יותר. סמ''ע: (ג) והכרזה. עמ''ש לעיל סי' צ''ח ס''ק י''ג ע''ש:
ב שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּרְדוּ לָשׁוּם, אֶחָד אוֹמֵר: בְּמָנֶה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּמָאתַיִם, אוֹ אֶחָד אוֹמֵר: בְּמָאתַיִם, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּמָנֶה, בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. אֶחָד אוֹמֵר: בְּמָנֶה, וְאֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁמֹנִים, וְאֶחָד אוֹמֵר: בק''כ, נִדּוֹן בְּק', מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְמַצְּעִים מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין הַמּוּעָט לַמְרֻבֶּה, וּמוֹסִיפִין עַל הַמּוּעָט הַמַּחֲצִית, וְגוֹרְעִין מֵהַמְרֻבֶּה הַמַּחֲצִית, וְכֵיוָן שֶׁבֵּין הָאוֹמֵר שְׁמֹנִים לְאוֹמֵר ק''כ יֵשׁ אַרְבָּעִים, כְּשֶׁאַתָּה מוֹסִיף עַל הַמּוּעָט הַמַּחֲצִית, וְגוֹרְעִין מֵהַמְרֻבֶּה הַמַּחֲצִית, נִמְצָא שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּמֵאָה. וּלְפִי זֶה, אִם אֶחָד אוֹמֵר: בְּמָנֶה, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּצ', וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּק''ל, נִדּוֹן בְּק''י, וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ שָׁמִין בֵּינֵיהֶם לְעוֹלָם.
ג שָׁמוּהָ שְׁלֹשָׁה, וְאוֹמֵר הַלּוֶֹה (הַמַּלְוֶה): יָשׁוּמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים הַבְּקִיאִים יוֹתֵר בְּשׁוּמָא, (ד) אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הגה: וִיכוֹלִין אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה הַשַּׁמָּאִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה (כֵּן כָּתַב הָר''י בֶּן הָרֹא''שׁ) . באר היטב (ד) אין. ע' בתשובת מבי''ט ח''א בשאלות שניות סי' כ''ח:
ד בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לְטוֹרֵף בְּנִכְסֵי לוֹקֵחַ, (ה) וְטָעוּ בְּכָל שֶׁהוּא, מִכְרָן בָּטֵל, אֲפִלּוּ הִכְרִיזוּ. אֲבָל אִם הָיוּ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְטָעוּ בְּשׁוּמָא, דִּינָם כְּבֵית דִּין שֶׁמָּכְרוּ נִכְסֵי יְתוֹמִים וְטָעוּ, שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק''ט. באר היטב (ה) וטעו. וה''ה אם טעו ומכרו בכל שהוא ביוקר משויו דחוזר בו הלוקח כמ''ש בס''ס ק''ט ובסי' קפ''ב. סמ''ע (וע' בט''ז):
ה אִם הַחוֹב דָּבָר מוּעָט, שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַמַּלְוֶה בְּחוֹבוֹ חֵלֶק רָאוּי לְפִי מַה שֶּׁהוּא קַרְקַע בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אוֹ כֶּרֶם כְּשִׁעוּר שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע''א, וְאוֹמֵר הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה: אוֹ מְכֹר לִי מֵהַנִּשְׁאָר לְךָ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לִי שִׁעוּר הָרָאוּי לִי אוֹ פְּרַע לִי מְעוֹתַי, הַדִּין (ו) עִמּוֹ, וְאִם אֵין הַמַּלְוֶה רוֹצֶה לִקְנוֹת יוֹתֵר מִכְּדֵי חוֹבוֹ, וְאוֹמֵר: פְּרַע לִי מְעוֹתַי מֵאַחַר שֶׁמַּה שֶּׁהוּא כְּדֵי חוֹבוֹ אֵין בּוֹ שִׁעוּר הָרָאוּי, הַדִּין עִמּוֹ, וְכוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה לִמְכֹּר הַקַּרְקַע אוֹ (ז) לְמַשְׁכְּנוֹ, וְיִפְרַע לְזֶה מָעוֹתָיו. הגה: וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְהֶפְסֵד הַלּוֶֹה, וְאֵין מְרַחֲמִים בַּדִּין לוֹמַר כֵּיצַד נוֹצִיא הַלּוֶֹה מִבֵּיתוֹ מִשּׁוּם דָּבָר מוּעָט (הֲגָהוֹת רַשְׁבָּ''א סִימָן אֶלֶף קמ''ג) . אִם הָיָה הַדָּבָר בְּהֵפֶךְ, שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לַלּוֶֹה כְּשִׁעוּר, אֵינוֹ יָכוֹל (ח) לָכֹף לַמַּלְוֶה שֶׁיִּקָּחֶנּוּ (ט) בְּמָעוֹת. אִם הָיָה טוֹרֵף מַלְוֶה קַרְקַע מֵהַלּוֹקֵחַ וּכְשֶׁיִּגְבֶּה חוֹבוֹ לֹא נִשְׁאַר לַלּוֹקֵחַ כְּשִׁעוּר, יָכוֹל לְכֹפוֹ שֶׁיִּקָּחֶנּוּ מִמֶּנּוּ בְּמָעוֹת. באר היטב (ו) עמו. דהיינו גוד או איגוד וכשאין המלו' רוצה לקנות לעצמו ורוצה למכור הכל הוי נמי בכלל גוד כו' דמה לי אם קונה לעצמו או מוכרו לאחר שהרי הרשות בידו לקנותו ולחזור למכרו ועוד נ''ל דכאן מיירי שאין מוצאין מי שיקח לכך אומר המלו' מכור לי וכן הוא בבעה''ת להדיא ומביאו ב''י וזה ברור. גם אין הלו' יכול לומר נשתמש בו בשותפות זמן נגד זמן לפי ערך עכ''ל הש''ך: (ז) למשכנו. ובתשו' רשב''א ובר''י איתא או משכירין וכתב בד''מ דהיינו להשכירו שיעלה בפעם א' דמי החוב אבל אם א''י להשכירו רק שנה אחת בדבר מועט אין ממתינין ללוה דא''כ ננעול דלת כו' ויותר נ''ל דמיירי שמשכירין שיתן השוכר מיד השכירות דאל''כ כיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אינו בדין שנמתין כ''כ ונרא' שלכך השמיט המחבר השכירות משום דאינו שכיח לשלם מיד ולכן מוכרים או ממשכנים. ש''ך: (ח) לכוף. כתב הסמ''ע דהיינו כשרוצה דוקא מעות אבל אם נתן הבריר' למלו' וא''ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד כשיעור והמותר ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואתן לך דמי המכיר' כתב הטור דשומעין לו ומסיק המחבר דאם טרף מלוקח שומעין ללוקח גם בכי הא דאין נותן להמלו' הבריר' ואצ''ל דיש פלוגתא בזה בין הטור להמחבר כו' והש''ך כתב דאילו ראה דברי הב''י בבד''ה לא כתב כן דשם מבואר להדיא דפליגי כו' ע''ש מה שמסיק לדינא: (ט) במעות. כ''כ בעל המאור ולקמן סימן קט''ו ס''ב הבאתי שהרמב''ן השיג עליו דאין הלוקח יכול לכופו ולענין הלכה כתבתי שם דלק''מ מהשגת הרמב''ן ושדברי בעל המאור נ''ל עיקר ע''ש. ש''ך:
ו קַרְקַע שֶׁעָשׂוּ בֵּית דִּין שׁוּמָא וְהַכְרָזָה לְהוֹרִיד בּוֹ הַמַּלְוֶה, וְאֵרַע שֶׁנִּשְׁתַּהָה זְמַן שֶׁלֹּא הוֹרִידוּהוּ בּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֶחֱלִיטוּ ב''ד דִּין הַקַּרְקַע לַמַּלְוֶה, אִי אַיְקָר אוֹ זִילִי בִּרְשׁוּתָא דְלֹוֶה קָאֵי, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּמָא אַחֶרֶת וְהַכְרָזָה אַחֲרָיו. אִם יָרַד הַמַּלְוֶה לְנִכְסֵי לֹוֶה וְהֶחֱזִיק בָּהֶם, אוֹ מְכָרָן, בְּלֹא ב''ד, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲפִלּוּ הָיְתָה מַשְׁכּוֹנָה בְּיָדוֹ אוֹ אַפּוֹתִיקִי מְפֹרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְשַׁלֵּם לוֹ מָעוֹת וּלְסַלְּקוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם עָבַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ לִפְרֹעַ, אוֹ שֶׁהִיא (י) מַשְׁכּוֹנָה מֻחְזֶקֶת בְּיַד הַמַּלְוֶה, יָכוֹל (יא) לְמָכְרָהּ. באר היטב (י) משכונה. ר''ל אפי' אינו יודע בעדים ומבורר שכלה הזמן אלא שהוא אומר כן מאמינים ליה כשהיא משכונה מוחזקת בידו פי' ג' שנים במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ולכך דוק' במשכון מוחזק הוא דמהימן ולא באפותיקי מפורש עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך דהעיקר כסבר' הראשונ' כדמוכח בש''ס פ' כל שעה דף ל''א ע''ש ודוק וע' בתשו' מהרשד''ם סי' ר''נ: (יא) למכרה. ואע''ג דבמשכון ומטלטלים כ' הטור לעיל סי' ע''ג סי''ט לא ימכרנו אלא בב''ד הא מסיק שם דל''ד ב''ד אלא ג' שמאין כו' וכאן נמי מיירי דימכרנה ע''פ ג' שמאין אלא שלא נטל רשות מב''ד ובזה פליגי כאן כיון דקרקע היא דחשובה יותר כ''כ הסמ''ע (והט''ז כתב דדבריו תמוהין דודאי לא הוה שתיק המחבר לבאר דמיירי בג' שמאין אלא נרא' דלק''מ דשאני מטלטלים דלא ה''ל כח בשעת מכירה למכור דשמא יוציאם הלוקח ולא יוכל אח''כ לברר אם הם שוים יותר משא''כ בקרקע דהיא לפנינו ויוכל לברר שמכר בדין ושאינה שוה יותר עכ''ל):
ז מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב בַּשְּׁטָרוֹת שֶׁיּוּכַל לֵירֵד לְנִכְסֵי הַלּוֶֹה וְלִמְכֹּר בְּלֹא שׁוּמָא וְהַכְרָזָה, אִם (יב) נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לֵירֵד וְלִמְכֹּר כִּי אִם בְּשׁוּמָא וְהַכְרָזָה, אֵין לֵירֵד וְלִמְכֹּר זוּלָתָם. באר היטב (יב) נהגו. עיין בסמ''ע ובט''ז מ''ש בזה ע''ש:
ח אִם יָרַד מַלְוֶה לְנִכְסֵי לֹוֶה בְּלֹא רְשׁוּת בֵּית דִּין, אֵינוֹ כְלוּם, וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל (יג) מְנַכִּין לוֹ מֵחוֹבוֹ. באר היטב (יג) מנכין. כת' הסמ''ע דצ''ע שהרא''ש כ''כ בתשו' במי שירד לנכסי יתומים קודם שתבעה לדין ומטעם שאין נפרעין מהן אלא בשבוע' וכל שלא נשבע אין לו זכות בהן דמי יימר דמשתבע ועומדים הנכסים ברשות היתומים מש''ה מנכין הפירות שאכל בחובו ולמה כתבו המחבר כאן סתם דמשמע דס''ל כן בכל מלוה ולוה ונרא' כו' (ולק''מ ע''פ מ''ש המחבר בבד''ה וז''ל ונרא' דל''ד יתומים כו' דאפי' שאר כל אדם כל שירד בלא רשות ב''ד אינה הורדה כו' אלא משום דמעשה שהי' ביתומים הי' כתב כן עכ''ל) וע' בתשובת רשד''ם חח''מ סימן ר''ג:
ט בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ קַרְקַע לְבַעַל חוֹב, אֲבָל שׁוּמַת מִטַּלְטְלִין לָא הָדְרָא, (טוּר סי''ח) . בֵּין בְּנִכְסֵי לֹוֶה בֵין בִּמְשֻׁעְבָּדִים שֶׁבְּיַד הַלּוֹקֵחַ, וּלְאַחַר זְמַן הִשִּׂיגָה יָדוֹ שֶׁל לֹוֶה אוֹ שֶׁל נִטְרָף אוֹ שֶׁל יוֹרְשֵׁיהֶם וְהֵבִיאוּ לְבַעַל חוֹבוֹ מָעוֹתָיו, (יד) מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מֵאוֹתָהּ קַרְקַע, אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה בְּיַד הַבַּעַל חוֹבוֹ כַּמָּה שָׁנִים. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלוֹקֵחַ לֹא יוּכַל לְסַלֵּק הַבַּעַל חוֹב לְאַחַר שֶׁגָּבָה אֶת הַקַּרְקַע, דְּשׁוּמָא לָא הָדְרָא אֶלָּא לִבְעָלָיו כְּשֶׁגָּבָה מִמֶּנּוּ בְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל לֹא לַלּוֹקֵחַ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי) . וְאִם הַמַּלְוֶה סָתַר וּבָנָה וְלֹא הִשְׁבִּיחַ הַקַּרְקַע בְּכָךְ, אֵינוֹ נוֹטֵל (טו) הוֹצָאָתוֹ. וְאִם הִשְׁבִּיחַ מֵחֲמַת הוֹצָאָה, (טז) נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כְּדִין הַיּוֹרֵד בִּרְשׁוּת. וְאִם הִשְׁבִּיחַ (יז) מֵאֵלָיו, כְּגוֹן שֶׁנִּתְיַקֵּר, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא דְמֵי חוֹבוֹ בִּלְבַד. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הוֹצִיא עָלֶיהָ וְהִשְׁבִּיחָה, לָא הָדְרָא (יח) כְּלָל. וְאִם נִתְיַקְּרָה, לֹא הָדְרָא אֶלָּא כִּשְׁעַת (יט) הַיֹּקֶר (טוּר סכ''ח בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ פֶּרֶק הַמַּפְקִיד) . וְאִם הוּזַל לֹא הִפְסִיד הַמַּלְוֶה, וְאִם רוֹצִים לְסַלְּקוֹ צָרִיךְ לָתֵת לוֹ כָּל דְּמֵי חוֹבוֹ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁלֹּא לְסַלְּקוֹ, שׁוּב אֵינָם יְכוֹלִין לְסַלְּקוֹ. הגה: הִגְבָּה הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה עַצְמוֹ (כ) מֵרְצוֹנוֹ בְּלֹא בֵּית דִּין, לָא מְהַדְרִינָן לֵהּ (טוּר סכ''ו) . באר היטב (יד) מסלקין. משמע שא''צ קנייה אחרת אלא סלוק בעלמא וכ''כ הנ''י פ''ק דב''מ שכן נרא' מדברי רמב''ם אלו ושכן פירש הר''ן. ש''ך *): (טו) הוצאתו. בטור כתב דיש פלוגתא בזה בין הגאונים וכתב ב''י דמספק דיינינן קולא לנתבע ע''כ וכאן פסק דאינו נוטל הוצאתו משמע דס''ל דהלוה שבידו לסלק להמלו' מקרי מוחזק בקרקע ולי נרא' איפכא דהמלו' שקיבלהו בשומת ב''ד והחליטוהו לו מקרי מוחזק ומשה''נ אוכל פירות השדה אלא שחז''ל תקנו שאם השיגה יד הלוה או יורשיו דצריך לחזור ולמוכרו לו לכן הלוה מקרי תובע ומוציא ומספק צריך ליתן לו מה שהוציא אם חפץ בקרקעו עכ''ל הסמ''ע (והט''ז כתב דהעיקר כפסק המחבר ע''ש דמביא ראי' לזה והגאון ח''צ בהגהותיו שם השיב על דבריו ודחה ראייתו ע''ש באורך): (טז) נשבע. פי' הסמ''ע דנשבע כמה הוציא ונוטל דמי הוצאתו וגם חלק בשבח היתר על ההוצא' וכדין שותף היורד ברשות כו' ע''כ ואינו נכון דמה ענין חלק בשבח לכאן וכי שותף הוא אלא נוטל כשאר שתלי העיר בשבח כמו היורד ברשות בסי' שע''ה וע''ש בסמ''ע עכ''ל הש''ך (וע' מ''ש הט''ז בזה): (יז) מאליו. כתב הסמ''ע נרא' דדקדק וכת' כגון שנתייקר דאילו נשבח קרקע מאיליה כגון ארעא ואסקא שרטון או דקלא ואלים כיון דניכר השבח שהושבח בעודו ביד המלו' צריך ליתן לו השבח ע''כ ולי נרא' דבארעא ומסקא שרטון כו' נמי הוי כרבית והכי איתא להדיא בהרא''ש פ''ק דב''מ גבי המוכר שדה ונמצאת שאינו שלו ע''ש ועוד תימא על הסמ''ע דלדבריו בשבח היתר על הוצא' כיון דניכר השבח ה''ל ליתן למלו' כל השבח במכ''ש דדקלא ואלים אלא ודאי כמ''ש וע' בתשובת מהר''א ששון סי' קנ''ז ובתשובת רש''ך ס''ב סי' פ''א עכ''ל הש''ך: (יח) כלל. כתב הסמ''ע ואפי' אם ירצה ליתן לו דמי השבח וההוצא' ומטעם שקנאה בשינוי אבל השביחה ממילא שייך ביה הטוב והישר ולא שייך לומר שקנאה בשינוי דיש לומר דמזלא דלוה גרם והש''ך השיג עליו וכת' דנ''ל דבכה''ג גם הרא''ש ס''ל דהדרא וע''ש באורך: (יט) היוקר. ז''ל הרא''ש דלא מסתבר כלל שיצפה הלוה אם יתיקרו הקרקעות שיבא ויפדה ואיכא נעילת דלת בפני הלוין עכ''ל. סמ''ע: (כ) מרצונו. כתב הסמ''ע דב''י הוכיח מלשון רש''י דכל היכא דאטרוחי להביאו לב''ד אע''ג דמיד נתרצה ליתן לו קרקע בחובו שומא מיקרי והדרא ע''כ. והש''ך כת' דנ''ל איפכא מדברי רש''י דכל שלא שמוה ב''ד בע''כ של לוה אע''פ שעמד בדין לפניהם לא הוי אטרוחי בי דינא ולא הדרא וע''ש:
י קַרְקַע שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָהּ לְבַעַל חוֹב וְאַחַר כָּךְ שָׁמוּהָ בֵּית דִּין לְבַעַל חוֹב שֶׁל זֶה הַמַּלְוֶה, הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת, וְלֹא יְהֵא כֹּחוֹ גָדוֹל מִכֹּחַ בַּעַל חוֹב הָרִאשׁוֹן. וּמִיהוּ, בָּזֶה יָפֶה כֹּחוֹ, שֶׁאִם שָׁמוּהָ לָרִאשׁוֹן בְּמֵאָה וְשָׁמוּהָ לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, אוֹ אִם שָׁמוּהָ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם וְלַשֵּׁנִי בְמֵאָה, לְעוֹלָם לֹא יַחֲזִירֶנָּה אֶלָּא (כא) בְמָאתַיִם. קַרְקַע שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב, וּמְכָרָהּ הַבַּעַל חוֹב אוֹ (כב) נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה, אוֹ שֶׁשָּׁמוּהָ (כג) לְבַעַל חוֹב מִדַּעְתּוֹ (רַ''ן וְנ''י וְתוֹס'), אוֹ שֶׁמֵּת וְהוֹרִישָׁהּ, (כד) אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מֵת וְהוֹרִישָׁהּ, חוֹזֶרֶת, אִם אֵין כָּאן אֶלָּא יוֹרֵשׁ (כה) אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ כָּאן יוֹרְשִׁין הַרְבֵּה, וְחָלְקוּ וְנָפַל לְאֶחָד (כו) בְּחֶלְקוֹ, שׁוּב אֵינָהּ חוֹזֶרֶת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . שָׁמוּ קַרְקַע (כז) לָאִשָּׁה, וְנִשֵּׂאת, אוֹ שֶׁשָּׁמוּ מִמֶּנָּה וְנִשֵּׂאת, בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ (כח) כְּלוֹקֵחַ הוּא, (וְלֹא מַחֲזִיר) וְלֹא מַחֲזִירִין לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא (כט) כְּשֶׁמֵּתָה הָאִשָּׁה (טוּר סכ''ח וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְהָרֹא''שׁ) . באר היטב (כא) בק''ק. דאם שמוה לראשון בר' מצי הבתרא למימר כיון דאתית עלי מכח המלו' שלך ולו היית צריך ליתן ר' תנם לי ג''כ ואם שמוה לבתרא בר' יאמר לו לאו טוב וישר הוא דאפסידנא. סמ''ע: (כב) נתנה. (הטעם מבואר בתוספות דאע''ג דאמרי' בעלמא מה מכר ראשון לשני כל זכות כו' מ''מ שאני הכא דמן הדין אף הוא א''צ להחזיר אלא משום הישר והטוב הלכך השני לא מהדר אך ק''ל מההיא דסי' שי''ב סי''ג מכר הבית כו' אין הב' יכול להוציאו עד שיודיעו מקודם שהרי השוכר אומר לו אין כחך יותר כו' ומאי שנא מהכא והא התם ג''כ אינו מחוייב להודיע מן התור' וי''ל דהתם פשע במה שלא הודיעו משא''כ הכא שלא פשע מידי לא תקנו בזה משום הישר והטוב. ט''ז): (כג) ששמוה. פירוש ששמה הבע''ח מדעתו בלא ב''ד דה''ל כאילו מכרה לו. סמ''ע וש''ך: (כד) אינה. כת' הש''ך תימא דבא''ע סי' צ''א ס''ג כת' המחבר גופיה כלשון הטור דס''ל דירושה ממילא חוזרת וצ''ע. ולענין דינא נרא' כמו שפסק כאן (וע' בא''ע שם בבית שמואל ע''ש): (כה) אחד. דוקא בירושה דממילא הדין כן אבל בהוריש מחיים לאחד מבניו במהיום ולאחר מותו שיקח הבן שדה זו בראש מלבד חלק ירושתו עם אחיו אע''פ שיש בו צד ירושה לא אמרינן דבמקום מוריש קאי אלא דאדעתא דארעא נחית כיון שנתנה לו מחיים. סמ''ע: (כו) בחלקו. (והט''ז מפקפק על דין זה וכתב שלא ירד לסוף דעת הרא''ש בזה ע''ש ביאור דבריו בראיה): (כז) לאשה. הש''ך הביא דברי מהרש''ל בתשובה סי' נ' דהיינו דוקא בחוב אבל שמו לה בכתובתה לא הדרא ועיקר ראייתו מפרק אלמנה ניזונית דאמרי' לה מאן שם לך וכו' והרמ''א בתשובה סעיף ח' חולק עליו ודחה ראייתו ע''ש והוא כתב דנ''ל שא''צ לכל זה אלא דיש חילוק בין אם אמרינן דשומא הדרא או דמעיקרא ליתא ויש נ''מ טובא בינייהו וע''ש (עיין במשנה למלך פכ''ב מהל' מלוה הלכה ט''ז ע''ש): (כח) כלוקח. עיין בסמ''ע ובש''ך שהאריכו בזה (ועיין בא''ע סי' צ''א בבית שמואל שם ס''ק ט' ע''ש): (כט) כשמתה. והב''ח כתב כאן ובא''ע ס''ס צ''א דגם להרא''ש והטור לאו דוקא כשמתה ע''ש וכן נ''ל עיקר דהא הרא''ש והטור ס''ל בא''ע סי' צ' סעיף ט' דאפי' גוף הקרקע מוציא הבעל מיד הלקוחות אפי' נ''מ אפי' בחייה כו' ואע''ג דבחייה לית ליה אלא פרי וקיי''ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ''מ כיון דלבתר תקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא דכשמתה הוי לוקח למפרע משעת נישואין וה''ל כקונה הגוף מחיים וכ''מ בהחובל סוף דף פ''ח ע''ש ובזה נראה לע''ד ליישב מה שהקשו התוספות סוף פרק יש נוחלין על הרשב''ם ע''ש ד''ה והיורש ודו''ק עכ''ל הש''ך והנה דברי המחבר ורמ''א בכאן ובא''ע סי' צ''א המה תמוהים מאד ועיין בספרי מנורת זכריה שם בארתי הכל על נכון גם מ''ש הש''ך דאף כשלא מתה מקרי הבעל לוקח והביא ראיה מא''ע סימן נ' דאפי' גוף הקרקע כו' לא דק. כי זה מפורש בש''ס בפרק יש נוחלין מאחר דאינהו אפסידו אנפשייהו ולקחו מאשה היושבת תחת בעלה וגם איכא פסידא לבעלה כ''ע מודו דמקרי לוקח אבל בשומא דלית לבעל שום היזק בפירות בחייה לא מקרי לוקח ודו''ק. (א''ה אף שאינני כדאי לחוות דעתי להכריע דברי הגדול ומה לבן ננס לגבי ענק עם כל זה תורה היא וללמוד אני צריך והנני מתאבק בעפר רגלי הגאון המנוח ז''ל ואומר שכבודו במקומו מונח ושותא דמרה לא ידענא במה שהשיג על הש''ך ממה דאמרינן בגמרא דלקוחות אפסידו כו' איך יעלה על הדעת שמהרב בעל הש''ך נעלמו דברי הש''ס במה שהוא עסוק והיא בין עיניו אלא דהאמת באשר הוא דלא אמרו בגמרא כן אלא דהיכי דל''ת למה תקנו להבעל שיהא כלוקח במקום פסידא דלקוחות ע''ז תירצו דאינהו אפסידו כו' וא''כ כיון דמצינו להרא''ש והטור דס''ל דאפי' בחייה עשאוהו לבעל כלוקח מדמוציא גוף הקרקע ה''ה לענין שומא כן ומה שסיים הגאון ז''ל אבל בשומא דלית לבעל שום היזק כו' הלא הפוך דבריו מבואר בתוס' ס''פ י''נ ד''ה התם וז''ל וא''ת דאמר בריש המפקיד שמו לה לאשה ואנסיבה כו' אע''ג דאיכא פסידא ללוה כו' וי''ל כיון דבדין לא הדר אלא משום ועשית הישר והטוב לא חשיב כ''כ פסידא עכ''ל וכדומה לזה כתבו בפ' המפקיד דף ל''ה ד''ה זבנה והט''ז הביא דבריהם בסי' זה כמ''ש בשמו ס''ק כ''ב ע''ש וכל המעיין בש''ך ס''ק י''ט ישפוט בצדק שרוב דברי אלה נכללו במ''ש שם והוא עצמו נשמר מזה והחזיק דבריו דכאן וע''ל סי' קי''ב ס''ה וק''ל):
יא הָיְתָה הַשׁוּמָא בְּטָעוּת, כְּגוֹן שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁפָּשַׁע וְחִיְּבוּהוּ לְשַׁלֵּם וְשָׁמוּ קַרְקַע שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁהַפִּקָּדוֹן הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱבַד (ל) וּמְצָאוֹ, לָא הָוֵי שׁוּמָא, וְהָדְרָא אֲפִלּוּ מְכָרָהּ הָרִאשׁוֹן אוֹ הוֹרִישָׁהּ. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמוּהָ לְבַעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיוּ לַלּוֶֹה מָעוֹת מְצוּיִים, דְּהָוֵי שׁוּמָא בְּטָעוּת וְאִם יִרְצֶה (לא) הַמַּלְוֶה יָכֹף לַלּוֶֹה שֶׁיִּקָּחֶנָּה וְיִתֵּן לוֹ מָעוֹתָיו. אֲבָל אִם הֶעֱשִׁיר אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפוֹ שֶׁיַּחֲזֹר וְיִקָּחֶנָּה: באר היטב (ל) שנאבד. (הטור לא כ' או שנאבד רק שהפקדון היה ברשותו משמע דס''ל דוקא בכה''ג הוי שומא בטעות משא''כ בנאבד לא הדרא אם מכרה וכן הוא דעת רש''י ור''ת אלא שהנ''י כתב בשם הר''מ והר''ן דה''ה נאבד ותמיהני שפסק כאן כן דמהראוי להקל כדעת רש''י דמספק קי''ל קולא לנתבע דלא הדרא השומא אם מכרה. ט''ז): (לא) המלוה. (אבל הלוה א''י לכוף לשום אדם שיחזיר לו אם מכרה או הורישה דאיהו פשע שלא נתן המעות ואפי' אשתכח שלא ידע אז מהמעות מ''מ כיון דלפעמים חביב לאדם טפי מעות מזומנים ומגבה לבע''ח קרקע הוי שפיר שם שומא עלי' ולא הדרא אי זבנה או הורישה. שם):
סימן קד - דין בעל חוב מאחר שקדם וגבה מקרקעי או מטלטלי, (ומלוה על פה מקדמת קודמת למלוה בשטר)
וּבוֹ ט''ז סְעִיפִים
א מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (א) הַרְבֵּה, כָּל מִי שֶׁקָּדַם זְמַן קִנְיָן שֶׁל שְׁטָרוֹ, קוֹדֵם הוּא לִגְבּוֹת, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִים, אֲפִלּוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן פֵּרָעוֹן שֶׁל הַמְאֻחָר (ב) קֹדֶם, בֵּין מִלֹּוֶה עַצְמוֹ בֵין מִלָּקוֹחוֹת. וְאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה קַרְקַע, אֲפִלּוּ הִגְבּוּ לוֹ בִּפְנֵי הַמֻקְדָּם, וְשָׁתַק, (ג) מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הגה: מִיהוּ, כְּשֶׁבָּא לִגְבּוֹת, גּוֹבִין לוֹ, וּכְשֶׁיָּבֹא זְמַן הָרִאשׁוֹן לִגְבּוֹת, יִטְרֹף מִמֶּנּוּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁבָּא לִגְבּוֹת (ד) מִקַּרְקַע, אֲבָל כְּשֶׁבָּא לִגְבּוֹת מִטַּלְטְלִין, יָכוֹל בַּעַל חוֹב הָרִאשׁוֹן לִטְעֹן שֶׁלֹּא לְהַגְבּוֹתָם, פֶּן יַבְרִיחֵם אוֹ יַפְסִידֵם, וְעוֹד, דְּאִם יִגְבֶּה הַמְאֻחָר שׁוּב לֹא יָכוֹל הַמֻקְדָּם לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם הַלּוֶֹה (ה) עַצְמוֹ נוֹתְנָם לוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בַּעַל חוֹב הַמֻקְדָּם יָכוֹל לִמְחוֹת (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א אֶלֶף קי''א) . וְכָל זֶה בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר, אֲבָל מִלְוָה עַל פֶּה, אִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה, מַה שֶּׁגָּבָה (ו) גָבָה (רַ''ן פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי), אֶלָּא אִם כֵּן גָּבָה בַּעַל חוֹב מְאֻחָר בֵּינוֹנִית, וְהִנִּיחַ זִבּוּרִית לְבַעַל חוֹב מֻקְדָּם, דְּאָז מַה שֶּׁגָּבָה גָבָה. וְאִם מְכָרָם קוֹדֶם שֶׁהִסְפִּיק הָרִאשׁוֹן לְהוֹצִיאָם מִיָּדוֹ, אֵין הַמֻקְדָּם חוֹזֵר עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם הַמָּעוֹת עֲדַיִן בְּיָדוֹ, אֶלָּא חוֹזֵר עַל הַלָּקוֹחוֹת שֶׁשִּׁעְבּוּדוֹ בְּיָדָם. וְאִם מְכָרָם לְגוֹי, שֶׁאֵינוֹ (ז) יָכוֹל לְהוֹצִיאָם מִיָּדוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, אֲפִלּוּ אֵין הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ, מִדִּינָא דִגְרָמֵי. וְכֵן אִם הִנִּיחַ בַּעַל חוֹב מְאֻחָר מִטַּלְטְלִין לְבַעַל חוֹב מֻקְדָּם, מַה שֶּׁגָּבָה גָבָה. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עַתָּה בָּעוֹלָם, וְעָתִיד לָבֹא אַחַר כָּךְ, לֹא שַׁיָּךְ בֵּהּ דִּין קְדִימָה, וְאִם קֹדֶם שֶׁבָּא הַדָּבָר לָעוֹלָם נִשְׁבָּע לָתֵת אוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב מְאֻחָר, צָרִיךְ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ (תְּשׁוּבַת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְהֵבִיאוֹ הַטּוּר סִימָן צ''ט ס''ו) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ''ט סָעִיף ב'. באר היטב (א) הרבה. עיין בתשובת מהריב''ל ס''ב סימן נ''ה ובתשובת מהרי''ט סי' קכ''ד ובמהרשד''ם סימן קמ''ה וסימן ר''ה: (ב) קודם. לשון הטור כגון שלוה בשטר מראובן בניסן וקבע לו ז''פ לשנה ואחר כך לוה משמעון באייר וקבע לו זמן לחצי שנה ע''כ. סמ''ע: (ג) מוציאין. (קדם המאוחר ונפרע ע''י ערכאות ולא היה כח ביד המוקדם למחות ובא המאוחר ומכר הקרקע לישראל אחר אין המוקדם מוציא מידו תשובת הרמ''א סימן ק''ט. קהל שתקנו שההקדש יהא קודם לבע''ח אע''פ שיהא מאוחר אין התקנ' אלא בנכסים ב''ח ולא במשועבדים תשובת מהרי''ט חח''מ סי' ק''א ע''ש ובסי' ח' ובתשובת מבי''ט ח''א סי' קי''א וח''ב סי' קצ''ו וסי' רי''ב וח''ג סי' צ''ד ובתשובת מהרשד''ם סי' ק''ח ק''ט וסי' קל''ה קמ''ה ורפ''ה. (ודוקא בודאי מאוחר אבל בספק מאוחר אין מוציאין מידו. תשובה להרמב''ן סימן כ''ב. כנה''ג): (ד) מקרקע. (וא''ל שמא המאוחר יקלקל השדה כבר כתב בתשובת הרשב''א דלא חיישינן לקלקול קרקע אלא במקום שיש לחוש לזיוף השטר שכבר נפרע כההיא דסימן צ''ח שטוען שהשטר מזויף. ט''ז): (ה) עצמו. (ולמאי דקי''ל בסי' ע''ג ס''י דאם הלוה מבזבז נכסיו יכול המלוה לתובעו אפי' תוך הזמן ה''נ ודאי שיוכל למחות שלא יתן להמאוחר וצ''ע על הרמ''א בזה. שם): (ו) גבה. בטור פסק בפשיטות דבשניהן בע''פ גובה המוקדם והמחבר פסק סי''ג דמלוה ע''פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חרי דשיעבודא דאוריי' ואפשר דהרמ''א לא איירי כאן אלא אי קדם המאוחר וגבה אבל לכתחלה ס''ל ג''כ דהמוקדם קודם. סמ''ע: (ז) יכול. ע''ל סי' ק''ז ס''ד וצ''ע ועיין בתשו' מהרי''ט סימן קכ''ח ובמהרשד''ם סי' ר''ט ובתשובת מהר''ם מלובלין סי' ד'. ש''ך:
ב בַּעַל חוֹב שֶׁגָּבָה חוֹבוֹ מִבָּתֵּי שִׁמְעוֹן בִּכְתַב שִׁלְטוֹן הָעִיר שֶׁעָשׂוּ הַכְרָזָה יוֹם אֶחָד, אַחַר כָּךְ בָּא בַּעַל חוֹב הַמֻקְדָּם לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ, וְטוֹעֵן הַמְאֻחָר: כֵּיוָן שֶׁלֹּא עִרְעַרְתָּ בִּשְׁעַת הַכְרָזָה הִפְסַדְתָּ בְּכָךְ, אִם הָיָה הַכָּרוֹז יוֹצֵא: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת וְשִׁעְבּוּד עַל קַרְקַע זֶה יָבֹא וִיעַרְעֵר וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְעַרְעֵר יִבָּטְלוּ זְכֻיּוֹתָיו, אִם נָהֲגוּ כֵּן, דִּינָא דְמַלְכוּתָא הוּא, וּבָטְלוּ זְכֻיּוֹתָיו. הגה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ הַבַּעֲלֵי חוֹב חֲלוּקִים וְצִוּוּ לְהַשְׁכִּין אוֹ לְעַקֵּל נִכְסֵי הַלּוֶֹה, וְלֹא יָדַעְנוּ מִי הַקּוֹדֵם, וְהַשּׁוֹטֵר מֵעִיד כְּדִבְרֵי הָאֶחָד, נֶאֱמָן מִכֹּחַ דִּינָא דְמַלְכוּתָא, אִם הַמִּנְהָג כֵּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה שֶׁבְּסוֹף חֲזֵה הַתְּנוּפָה, וְע''ל ס''ס שס''ט) . וְכֵן אִם הָאֶחָד גָּבָה, וְהַשֵּׁנִי טוֹעֵן עָלָיו שֶׁגָּבָה שֶׁלֹּא כַּדִּין וְשֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לוֹ, הוֹאִיל וְגוֹבֶה עַל פִּי דִינָא דְמַלְכוּתָא, מַה שֶּׁגָּבָה גָבָה (ת' הָרַשְׁבָּ''א סִימָן תתקמ''ו) . אֲבָל אִם בִּסְתָם הִכְרִיזוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִיעַרְעֵר, לֹא בָטְלוּ זְכֻיּוֹתָיו (ח) בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא עִרְעֵר. הגה: וְאִם הִכְרִיזוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יָבֹא יְאַבֵּד זְכֻיּוֹתָיו, וְאֶחָד טָעַן שֶׁלֹּא שָׁמַע הַהַכְרָזָה, מְהַנֵּי טַעֲנָה שֶׁלּוֹ, וְלָא אַמְרִינָן חַבְרָא (ט) חַבְרָא אִית לֵהּ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תתצ''ג) . באר היטב (ח) בשביל. דאמרי' שלא היה לו שעת הכושר לבא. סמ''ע: (ט) חברא. דדוקא במחאה אמרי' כן כמ''ש הט''ו בסי' קמ''ו משום דשם הכל רואין דזה מחזיק בשדה כאילו הוא שלו וזה עשה מחאה שגזולה היא בידו משא''כ בזה דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה שיגלו לו. שם:
ג בְּמִטַּלְטְלִין, וְכֵן (י) עֲבָדִים, אֵין בָּהֶם דִּין (יא) קְדִימָה לְעִנְיַן שֶׁאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם עָמַד הָרִאשׁוֹן וּתְפָסָם, הַבַּעַל חוֹב הַמְאֻחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה מוֹצִיא אוֹתָם בְּבֵית דִּין מִיָּדוֹ. מִיהוּ, אִם תָּפַס (יב) שְׁטָרוֹת, אֲפִלּוּ הַמֻקְדָּם, לָא הָוֵי כְּתָפַס הַמָּמוֹן, וְיַחֲלֹקוּ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ''ו חֵלֶק ג') . באר היטב (י) עבדים. ע''ל סי' קי''ז שם יתבאר דאם עשה עבד אפותיקי דינו כקרקע ע''ש וכאן בלא אפותיקי איירי. שם: (יא) קדימה. והב''ח פסק כתשובת מיימוני דאם ידוע שיש עליו בע''ח אחרים מניח חלקו עד שיבא ודלא כב''י שפסק שמגבי' לאותן שלפנינו כו' ע''ש וז''ל תשובת רמב''ן סי' פ''ב והב''י הביא' בא''ע סי' ק''ב אם שמעו בו שמת אפילו במדה''י ימכרו הב''ד הקרקע לכתובה משום חשש בע''ח מוקדמים שלא כדעת הראשונים ע''כ ''ותשובה זו צ''ע ונ''ל דט''ס יש בה ופירוש' כמ''ש הרב בהג''ה ס''א ע''ש הרשב''א וק''ל עכ''ל הש''ך ועיין בתשובת מבי''ט ח''ב סי' רי''ג: (יב) שטרות. ואם נתן לו הלוה כתיבה ומסירה עיין בתשובת הרשב''א סי' תתקי''ד הביאה הב''י ואם יש בחזקות דין קדימה עיין בתשובת מ''ע סי' פ''ז ובתשובת מבי''ט ח''א סי' קי''ד. ש''ך:
ד לֹא מִקְרֵי גְּבִיָּה, אֶלָּא אִם כֵּן (יג) שָׁמוּ בֵּית דִּין הַמִטַּלְטְלִין וְנָתְנוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם סָגַר בֵּית דִּין חֲנוּתוֹ שֶׁל לֹוֶה בְּעַד בַּעַל חוֹב מְאֻחָר, אֵין זוֹ גְּבִיָּיה, וּבַעַל חוֹב הַמֻּקְדָּם גּוֹבֶה מֵאוֹתָם מִּטַּלְטְלִים. הגה: בֵּית דִּין שֶׁעִקְּלוּ מָעוֹת שֶׁל רְאוּבֵן שֶׁבְּיַד שִׁמְעוֹן, מִכֹּחַ שֶׁחַיָּב לְלֵוִי, וְשִׁמְעוֹן עָבַר וְנָתַן לִרְאוּבֵן, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ''ו סָעִיף ה'. באר היטב (יג) שמו. שכל שלא שמו לא סמכא דעתיה דמלוה עליה דשמא ישומו לו הרבה ביוקר משויו ועדיין הוא ברשות הלוה וע''ל סימן פ''ו עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך כתב דנ''ל דשמו לאו דוקא וה''ה לא שמו ונתנו לו וגם הב''ח כתב דאם נתנו לו הב''ד בלא שומא לאו כלום הוא ואין נ''ל עיין בתשובת מהרי''ט סי' קכ''ד וקכ''ח עד כאן לשונו:
ה שִׁעְבֵּד לוֹ מִטַּלְטְלֵי (יד) אַגַּב מְקַרְקְעֵי, דִּינָם כִּמְקַרְקְעֵי. וְאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה, מוֹצִיאִין (ע' בְּד''מ ט''ז), מִיָּדוֹ; וְהוּא שֶׁנִּתְבָּרֵר בְּעֵדִים שֶׁמִּטַּלְטְלִים אֵלּוּ הָיוּ בְּיָדוֹ קֹדֶם שֶׁלָּוָה (טו) (מִשְּׁנֵיהֶן), אֲבָל אִם לֹא נִתְבָּרֵר כֵּן בְּעֵדִים, מַחֲזִיקִים לְהוּ כְּלָוָה וְלָוָה וְקָנָה, דְּקַיְמָא לָן דְּיַחֲלֹקוּ, וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי וְגָבָה, זָכָה. וְאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה מָעוֹת, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, שֶׁהֲרֵי מַטְבֵּעַ אֵין בּוֹ סִימָן שֶׁיּוּכְלוּ הָעֵדִים לְהָעִיד עַל אֵלּוּ הַמָּעוֹת שֶׁרָאוּ אוֹתָם עַצְמָם בְּיַד הַלּוֶֹה, וְהָוֵי לְהוּ כְּמוֹ לָוָה וְלָוָה בְּאַגָּב וְקָנָה וְחָזַר וְקָנָה, שֶׁזָּכָה הַתּוֹפֵס בֵּין אִם הוּא רִאשׁוֹן אוֹ אַחֲרוֹן. וְאִם אֶפְשָׁר הַדָּבָר לְהִתְבָּרֵר בְּעֵדִים, זָכָה הָרִאשׁוֹן; וְהַכֹּל לְפִי רְאוֹת עֵינֵי הַדַּיָּן. באר היטב (יד) אגב. מקור דין זה נתבאר בסי' ס' ולקמן סי' קי''ג ושם נתבאר דאף בזה''ז בלוה ולוה מוציאין מיד המאוחר דלית ביה מפני תקנת השוק כ''א במכרן וע''ש מילתא בטעמא עכ''ל הסמ''ע וע' בתשו' מהרשד''ם סי' ק''ב וק''ל ור''י ובתשובת מהרי''ט סי' קכ''ח: (טו) משניהן. כן הגיה הסמ''ע ודלא כס''י דגרסי מהשני ע''ש טעם הדבר:
ו הָא דְבִמְקַרְקְעֵי שַׁיָּךְ קְדִימָה, דַּוְקָא כְּשֶׁהָיוּ (טז) בְיָדוֹ קֹדֵם שֶׁלָּוָה. אֲבָל אִם קְנָאָם אַחַר שֶׁלָּוָה מִבַּעֲלֵי חוֹב הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעְבֵּד לְכָל אֶחָד מֵהֶם מַה שֶּׁעָתִיד לִקְנוֹת, אֵין בָּהֶם דִּין קְדִימָה, אֶלָּא כֻּלָּם שָׁוִים, וְכָל הַקּוֹדֵם (יז) וְגָבָה זָכָה, אֲפִלּוּ הוּא אַחֲרוֹן. באר היטב (טז) בידו. דאז חל שיעבוד המלו' מיד על אותו שדה קודם שלוה מהשני אבל כשקנה בתר הכי חל שעבוד דתרווייהו בהדדי עליו וכבר כתבתי דאם קנה ביני ביני אחר שלוה מראשון קודם שלוה מהשני ולא כתב לראשון דאקני אז זכה השני לגבות לבדו שהרי בשעת הלואתו הית' בידו ועליו הלוהו אם לא שכתב לראשון דאקני וע' בא''ה סי' ק''ב מדין כתובת אשה ובע''ח עכ''ל הסמ''ע ודעת הש''ך דאם קנה ביני ביני כו' יחלוקו וע' בתשובת מהרשד''ם סי' ר''י: (יז) וגבה. כתב ב''י דמשמע מדברי הפוסקים אפי' אם גבה שלא בב''ד ודלא כמ''ש הנ''י בשם קצת מפרשים דאי תפס טפי מפלגא מפקינן מיניה ע''כ והש''ך כתב דנ''ל דינו של הנ''י אמת כשתפס שלא מדעת המלו' או המוכר כו' ע''ש:
ז לָוָה וְכָתַב לוֹ: מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ, וְאַחַר כָּךְ קָנָה שָׂדֶה (יח) וְחָזַר וְלָוָה מֵאַחֵר, הַשָּׂדֶה מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹן, וְהוּא קוֹדֵם לִגְבּוֹת; וְכֵן אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה. באר היטב (יח) וחזר. כתב הסמ''ע ואע''פ שכתב גם להשני דאקני אין נ''מ בו לזה השדה שקנה דכבר נשתעבד לראשון וע' בש''ך שהאריך בדין זה:
ח הָיוּ עָלָיו בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (יט) הַרְבֵּה, כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד (כ) אוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת, אֵין בָּהֶם דִּין קְדִימָה, וְכָל הַקּוֹדֵם לִגְבּוֹת זָכָה, בֵּין מְקַרְקְעֵי בֵּין מִטַּלְטְלֵי. באר היטב (יט) הרבה. ע' בא''ע ס''ס צ' מדין אשה ששעבדה עם הבעל לבע''ח השני וע' בב''י סי' זה. ובד''מ האריך עוד מדין אשה שנשתעבד בעלה לשמעון ואח''כ נשתעבד עם האשה ללוי ומשכנו לו קרקע ויש לאשה שעבוד כתובתה על אותה קרקע ואח''כ מת הבעל איזה גובה תחל' וע''ש עכ''ל הסמ''ע. וז''ל הש''ך ע' בתשובת מ''ע סי' קכ''ט ובתשובת ן' לב סי' צ''ה וע' בהר''ן שכתב דהיינו דוקא למאי דס''ל דבמלו' ע''פ ליכא דין קדימה וא''כ ק' כיון דהמחבר פסק בסי''ג דמלו' ע''פ מוקדמת קודמת כו' ודלא כהר''ן היאך פסק כאן דאין בהם דין קדימה ע''ש ודו''ק וצ''ע עכ''ל: (כ) אחד. פי' זמן הלוא' הי' ביום א' כו' אבל אין נ''מ בזמן פרעון ואפי' יש עדים שזה לוה תחלה ונמסר לידו השט''ח אפ''ה כל שבתוך השטר לא ניכר קדימה לא חל שעבודם עד כלות היום ואז כבר הלוו שניהן סמ''ע:
ט אִם בֵּית דִּין מָכְרוּ קַרְקַע שֶׁל זֶה לְהַגְבּוֹת לְבַעַל חוֹב מֻקְדָּם, (כא) אֵין בַּעַל חוֹב מְאֻחָר יָכוֹל לִטְרֹף (וע''ל סִימָן קי''א סָעִיף ה') . אֲבָל אִם הַלּוֶֹה מְכָרוֹ כְּדֵי לִפְרֹעַ לְבַעַל חוֹב מֻקְדָּם, בַּעַל חוֹב מְאֻחָר טוֹרֵף מֵהַלּוֹקֵחַ. באר היטב (כא) אין. דאלים כח ב''ד דה''ל כאילו כבר הוא ביד המוקדם אבל כשמכר הלוה בעצמו הלוקח עומד במקום הלוה ומש''ה המאוחר חוזר וטורף מידו. שם:
י שְׁטָרוֹת שֶׁזְּמַן כֻּלָּם יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת, בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת, וּבָאוּ כֻּלָּם בְּיַחַד לִגְבּוֹת, וְכֵן בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם קוֹדֵם לִזְמַן חֲבֵרוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִטַּלְטְלֵי, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם דִּין קְדִימָה, אוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִקַרְקְעֵי שֶׁקָּנָה הַלּוֶֹה לְאַחַר שֶׁלָּוָה מֵהָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה כָּל אֶחָד מֵהֶם חוֹבוֹ, מְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶם. כֵּיצַד חוֹלְקִים, אִם כְּשֶׁיִּתְחַלֵּק הַמָּמוֹן הַנִּמְצָא עַל מִנְיָנָם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ, (אוֹ פָּחוֹת, חוֹלְקִים לְפִי מִנְיָנָם בְּשָׁוֶה וְאִם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ, חוֹלְקִים מִכָּל הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ) . וְחוֹזְרִים הַנִּשְׁאָרִים מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת, וְחוֹלְקִים (הַיָּתֵר) בֵּינֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת. כֵּיצַד, הָיוּ שְׁלֹשָׁה חוֹבוֹת, שֶׁל זֶה ק' וְשֶׁל זֶה ר' וְשֶׁל זֶה ש', אִם הָיָה כָּל הַנִּמְצָא שָׁם ש', נוֹטְלִים (כב) ק''ק. וְכֵן אִם נִמְצָא שָׁם פָּחוֹת מִש', חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה, נִמְצָא שָׁם יוֹתֵר עַל ש', חוֹלְקִים ש' בְּשָׁוֶה, וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַק'. וּשְׁאַר הַמָּמוֹן חוֹלְקִים אוֹתָם הַשְּׁנַיִם עַל אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ. (כג) כֵּיצַד, נִמְצְאוּ שָׁם ת''ק אוֹ פָחוֹת, חוֹלְקִים ש' בְּשָׁוֶה, וְיִסְתַּלֵּק הָאֶחָד, וְחוֹזְרִים וְחוֹלְקִים הָר' אוֹ הַפָּחוֹת, בְּשָׁוֶה; וְיִסְתַּלֵּק הַשֵּׁנִי; נִמְצָא שָׁם ת''ר, חוֹלְקִים ש' בְּשָׁוֶה, וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמָּנֶה, וְחוֹזְרִים וְחוֹלְקִים הָר' בֵּין הַשְּׁנַיִם, וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הָר', וְנוֹתְנִין הַק' הַנִּשְׁאָר לְבַעַל הַש', וְנִמְצָא בְּיָדוֹ ש'. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקִים, אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לִגְבּוֹת כְּאֶחָד. באר היטב (כב) ק''ק. דשעבוד של בעל הק' חל על כל הממון הנמצא כמו שחל עליו דבעל הפ' לאפוקי מדעת ר''ת שכתב הטור בשמו שחולקין לפי הממון כו'. שם: (כג) כיצד. כתב הסמ''ע הא דלא אמר בקיצור דיטול כל אחד בכדי חובו צ''ל משום דאיכא נ''מ בחלוקה בדרך זה בגביית בינונית וזיבורית ועידית וס''ל שמתחלה חולקין הבינונית כו' ע''ש ועי' בא''ע סי' ק''ב ס''ד ובס' ג''ת שער מ''ג ח''ד:
יא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה יַחֲלֹקוּ, אוֹ שֶׁזָּכָה הָרִאשׁוֹן, הַזּוֹכֶה בַּנְּכָסִים יִשָּׁבַע תְּחִלָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִפְרַע מֵחוֹבוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ (כד) נֶאֱמָנוּת בִּשְׁטָרוֹ. באר היטב (כד) נאמנות. ע''ל סי' ע''א סי''ט וסימן פ''ב ס''ב ולהרא''ש הטעם משום דנפישי רמאי הא מדינא מהני נאמנות דבשטר דאית ליה קלא. סמ''ע:
יב מִי שֶׁהוֹצִיא ב' שִׁטְרֵי חוֹבוֹת עַל אֶחָד שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּיוֹם אֶחָד מִסְכוּם אֶחָד, הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה (כה) שְׁנֵיהֶם, וְאֵין אוֹמְרִים שְׁנֵיהֶם (נַעֲשׂוּ) עַל הַלְוָאָה אַחַת: באר היטב (כה) שניהם. ולא דמי לאם יש לראובן ב' שטרי קניות על שמעון שמכר או נתן לו שדהו דאמרינן ביטל שני את הראשון כמ''ש הט''ו ר''ס ר''מ דהתם לא שייך לקיים תרווייהו כיון דהם על שדה מיוחד ואם יש בשני דבר תוספות גם שם הולכין אחר שניהם דכל היכי דנוכל לקיים שניהם מקיימין וה''נ כיון די''ל דיזיף ב''פ ביום א' אמרינן כן דאטו בלוה שוטה עסקינן דיצוה לכתוב ב' שטרות על הלואה אחת ולא כע''ש שכתב הטעם דחזקה דהעדים לא חתמו על חוב אחד ב' פעמים דתינח כשעידי ב' השטרות א' הן אבל כשעל כל אחד חתומים עדים מיוחדים לא שייך האי טעמא עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דשלא כדת השיג על הע''ש דהכי קאמר ל''מ כשיש על כל שטר עדים מיוחדי' פשיטא דגובה שניהן דודאי אעולה לא חתמי אלא אפי' אם אותן עדים עצמן חתומין על השני גובה ג''כ שניהן ולא חיישי' דלמא שכחו או טעו דחזקה עדים על חוב אחד ב''פ לא חתמי וכ''כ הע''ש להדיא דין זה באפילו ע''ש עכ''ל:
יג מִלְוָה בִּשְׁטַר וּמִלְוָה עַל פֶּה מֻקְדֶּמֶת, מִלְוָה עַל פֶּה (כו) קוֹדֶמֶת לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חָרֵי, כֵּיוָן שֶׁעֵדִים מְעִידִים שֶׁקָּדְמָה: באר היטב (כו) קודמת. הטור מסיק וכ' על זה דהרי''ף חולק בזה וס''ל דמלוה בשטר קודמת וכתב עוד וז''ל אבל מלוה ע''פ מוקדמת קודמת למלוה ע''פ מאוחרת ע''כ ונראה דאיירי כששעבד נכסיו לכל אחד בפני עדים ונ''ל דכל הני קדימות דוקא לגבות מקרקעי בנ''ח אבל לא לענין מטלטלים דכבר נתבאר בסי' זה דאפי' בשני שטרות שווין הם בגביית מטלטלים משום דאין קדימה בהן כך כתב הסמ''ע וע''ש והש''ך האריך בזה ומסיק דנ''ל עיקר לדינא מכמה טעמים דיחלוקו וכבר כ' הב''ח וע''ש ועי' במהרש''ך ח''א סי' ל''ה וסי' פ''ג ובח''ב סי' מ''ד ובח''ג סי' ע''ג ובתשו' מבי''ט ח''א סי' קי''א ובח''ג סי' קמ''ה ובמהרשד''ם חח''מ סימן צ''ו וחא''ע סי' קמ''ג ובתומת ישרים סי' ת' (וכתב הרדב''ז ח''א סימן ק''ע דדוקא שבעלי השטרות מודים למלוה ע''פ דאי בהודא' הלוה לבדו יש לחוש לקנוניא ואף דלא טעני הכי בעהש''ט. כגון זה פתח פיך לאלם הוא. כנה''ג):
יד מַלְוֶה שֶׁלֹּא מָצָא נְכָסִים לַלּוֶֹה לְהִפָּרַע מֵהֶם חוֹבוֹ, אֶלָּא מַה שֶּׁנִּתַּן לוֹ עַל תְּנַאי שֶׁאָמַר לוֹ: וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וּבָא לְבֵית דִּין לִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן קַיָּם אֵין בֵּית דִּין מַגְבִּין אוֹתָם מִגּוּף הַנְּכָסִים, אֶלָּא מֵהַפֵּרוֹת (כז) בִּלְבַד. מֵת הָרִאשׁוֹן וּבָא בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אֵין מַגְבִּין לוֹ כְּלוּם, אֲפִלּוּ עֲשָׂאָן אַפּוֹתִיקִי, אֶלָּא הֲרֵי הֵם שֶׁל שֵׁנִי. באר היטב (כז) בלבד. כן פסק הטור כאן וע''ל סי' רמ''ח שפסק הטור דאשתו של ראשון גובה כתובתה אחר מיתתו דהראשון. ועד''ר שחלקתי בין כתוב' לחוב אבל המחבר השוה אותן ופסק שם כמו כאן. סמ''ע:
טו שְׁנַיִם שֶׁהִלְווּ לְגוֹי בָּזֶה אַחַר זֶה, וְאֵין בְּנִכְסֵי הַגּוֹי כְּדֵי לָזֶה וְלָזֶה, וּכְשֶׁבָּא רְאוּבֵן הַמֻקְדָּם לִגְבּוֹת שְׁטָרוֹ קֶרֶן וְרִבִּית, טָעַן שִׁמְעוֹן: רִבִּית שֶׁעָלָה בִּזְמַן הַשְּׁטָר לֹא תִּגְבֶה עַד שֶׁאֶגְבֶּה קֶרֶן חוֹבִי לְפִי שֶׁלֹּא חָל חוֹב הָרִבִּית מִזְּמַן הַשְּׁטָר אֶלָּא בְּכָל יוֹם הוּא מִתְרַבֶּה, אֵין בְּדִבְרֵי שִׁמְעוֹן (כח) כְּלוּם: באר היטב (כח) כלום. והא דבסי' פ''ו ס''א כ' הרמ''א די''א דיוכל שמעון לפדות משכונו דעובד כוכבים מראובן ונותן לו קרן ורבית שעלה עליו וגובה חובו מהמותר ושכן נ''ל עיקר כו' ע' בסמ''ע מה שמחלק בזה דלא דמי להתם. ע''ש ובתשובת ב''ח סימן כ''ו:
טז (כָּפוּל לְקַמָּן ס''ס ר''פ סי''ב) לֹוֶה שֶׁאֵין לוֹ מִמַּה לִפְרֹעַ, וְנָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו, וּבְנֵי הַלּוֶֹה אוֹמְרִים: אָבִינוּ מֵת רִאשׁוֹן וְיָרַשׁ אֶת מוֹרִישׁוֹ בַּקֶּבֶר וְהוֹרִישׁוֹ לָנוּ וְאֵין לְבַעַל חוֹב לִטֹּל כְּלוּם מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל חוֹב נוֹטֵל (כט) בְּרָאוּי (טוּר ס''ס זֶה), וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: הַמּוֹרִישׁ מֵת רִאשׁוֹן וְנִמְצָא שֶׁזָּכָה הַלּוֶֹה בַּנְּכָסִים מֵחַיִּים וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהַיּוֹרְשִׁים, הַדִּין עִם הַיּוֹרְשִׁים: באר היטב (כט) בראוי. עמ''ש מהרש''ל בתשובותיו בענין שטר חצי זכר שכתוב בו שיטול מהמוחזק ומהראוי דמהני ליטול במה שיפול לחמיו בירושה לאחר מותו והביא שם תשובת מור''ם דלא כ''כ והשיג עליו ע''ש עכ''ל הסמ''ע וע' בש''ך שהאריך הרב' והביא כמה גדולי פוסקים בפסקיהם ותשובותיהם שהאריכו לבאר בדינים אלו ע' שם:
סימן קה - דין התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, (ונפקד שתפס הפקדון בשביל הבעל חוב)
וּבוֹ ו' סְעִיפִים
א הַלּוֶֹה שֶׁחַיָּב לִשְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, וְאֵין לוֹ כְּדֵי לִפְרֹעַ לְכֻלָּם, וְקָדַם אָדָם אֶחָד וְתָפַס מֵהַמִּטַּלְטְלִים שֶׁל לֹוֶה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת, (א) לֹא זָכָה, שֶׁכָּל הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים, לֹא קָנָה, וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאוֹ (ב) שָׁלִיחַ וְכָתַב לוֹ הַרְשָׁאָה. אֲבָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס קָנָה, דְּיַד בְּעָלִים הוּא. באר היטב (א) לא. אלא כולם חולקין בו כאילו הוא עדיין ביד הלו' דאע''ג דזכין לאדם שלא בפניו היינו אם אין באותה זכייה חוב לאחרים. סמ''ע: (ב) שליח. ע' בש''ך במה שמתרץ דברי רש''י בב''מ ומזה יצא לו דין דמי ששכר לאחד שיתפוס בעדו מבעל חוב ותפס קנה אפי' במקום שחב לאחרים ונרא' שכל הפוסקים מודים לזה לדינא וע' בתשובת ר''מ אלשיך סי' ל''ז וסי' ק''ט ובתשו' מהרשד''ם סי' ק''נ וסי' ר''ח וצ''ע ע''ש ובתשובת מהר''א ששון סימן ס''ז ובמבי''ט ח''ב סי' ר''י וח''ג סי' נ' ובהראנ''ח ח''ב סי' צ''ד ובמהרש''ך ח''א סי' ל''ה וסי' ק''י וקי''ט וח''ב סי' מ''ד ובתשובת רש''ל סימן מ''ב ובתשובת מהר''מ גלאנטי סי' קי''ז ובמהרשד''מ חח''מ סימן ק''ח קמ''ג קמ''ח ק''נ ר''ט ר''י שפ''א ובחלק אה''ע סי' קס''ב ובמהרי''ט חח''מ סי' צ''ה וע' עוד במהרש''ך ח''א סימן צ''ז וח''ב סי' קצ''ט:
ב אִם הַלּוֶֹה חַיָּב גַּם (ג) לַתּוֹפֵס, זָכָה בִּתְפִיסָתוֹ; מִגּוֹ דְּאִי בָעֵי זָכִי לְנַפְשֵׁהּ, זָכִי לְחַבְרֵהּ. באר היטב (ג) לתופס. כת' הסמ''ע דהיינו דוקא שתפס בכדי חובו כגון שמגיע לכל אחד ק' זהובים ותפס שוה ק' זהו' בזה אמרינן ל''מ אם תפס בשבילו ובשביל חבירו לכל אחד נ' זהובים דאמרי' מגו כו' אלא אפי' תפס כל הסך לחבירו לחוד אמרי' נמי מגו דאי בעי הי' תופס לנפשו שהרי מגיע לו גם כן סך זה אבל אם תפס שוה ק''נ זהובים ורוצה לזכות בהמותר לחבירו לא מהני כיון דלא מצי הוא לזכות בכל הסך וראי' שהרי דין זה נלמד מהמגביה מציא' לחבירו דקנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובעינן דומיא דהתם דאי בעי הי' זוכה בכולו וזהו דלא כמ''ש בב''י כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה מהני וגם בע''ש פסק כן ודבריהם דחויין הן בעיני עכ''ל וכת' הש''ך דגם בתשובת מ''ב האריך להשיג על הב''י והע''ש בזה אבל הוא דחה דבריהם והסכים עם הב''י והע''ש ע''ש ובתשובת מהרשד''ם סימן שפ''א:
ג אִם הַלּוֶֹה אָמַר לְאָדָם אֶחָד: זְכֵה בְּחֵפֶץ זֶה לִפְלוֹנִי, אוֹ: (ד) תֵּן מָנֶה זֶה לִפְלוֹנִי, זָכָה לוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵין הַזּוֹכֶה מַכִּיר לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי. וְאֵין אֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת יְכוֹלִים לִגְבּוֹת מֵאֵלּוּ, שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶם אַחֵר: באר היטב (ד) תן. לקמן סימן קכ''ה כת' הט''ו דיש פלוגתא בלשון תן אי הוה כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה עכ''ל סמ''ע ר''ל במתנ' וכאן מיירי גם כן מדבר מתנה. ש''ך:
ד אִם אֵין עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים, זָכָה הַתּוֹפֵס לַבַעַל חוֹב. וְדַוְקָא בְּמָקוֹם דְּאִכָּא פְּסֵידָא לַבַעַל חוֹב, כְּגוֹן שֶׁהוּא גַבְרָא דְמַפְסִיד נִכְסֵי אוֹ שֶׁהֶעֱנִי וְיָרַד מִנְּכָסָיו. וַאֲפִלּוּ תּוֹךְ זְמַן מְהַנְּיָא תְּפִיסָה, אִם אֵין לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים וְיַפְסִיד הַמַּלְוֶה אִי לָאו הַךְ תְּפִיסָה. וְדַוְקָא דְּנָקִיט בַּעַל חוֹב שְׁטָרָא בְּיָדֵהּ, דְּיָכוֹל הַשְׁתָּא לְקַיְּמוֹ; אֲבָל אִי לֵית לֵהּ רְאָיָה, וְהַלּוֶֹה מַכְחִישׁ, מְהַדְּרֵי מָמוֹנָא לְמָרֵהּ, וְלֹא מָצִי לְמֵימַר: קִבְעוּ לִי (ה) זְמַן דְּמַיְתִינָא רְאָיָה: באר היטב (ה) זמן. הטור סיים על זה אלא אומרים לו לישבע מיד כו' עכ''ל הסמ''ע אדלעיל דנקיט בע''ח שטרא בידי' קאי וכן הוא בטור עיין בתשובת מהרי''ט סי' ע''ב ובתשובת מבי''ט (ח''א) [ח''ב] סי' ק''ח ור''י. שם:
ה הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חָב לַאֲחֵרִים, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ) . (ו) אִם יֹאמַר הַלּוֶֹה לַתּוֹפֵס: קַבֵּל עָלֶיךָ אַחֲרָיוּת בְּפֵרוּשׁ אוֹ הַחֲזֵר לִי מַה שֶּׁתָּפַסְתָּ דְּלָא מְהֵימַנְתְּ לִי, שׁוֹמְעִין לוֹ. באר היטב (ו) אם. כ' הסמ''ע דצ''ל ואם וקאי איש אומרים כו' והי' חסרון הניכר בדברי המחבר והוסיפו והגיהו מור''ם במ''ש וי''א והש''ך כ' דנעלם ממנו דברי הב''י בבד''ה דכתב להדיא דלא פליגי העיטור והרא''ש אלא דהרא''ש מיירי שאומר קבל עליך אחריות בפירוש ומ''מ צריך ביאור דהא כיון דחייב באחריות ל''ל שיקבל בפי' ונראה דכונתו שיקבל בפי' כדי שיהא לו על התופס מלוה בשטר עכ''ל:
ו נִפְקָד שֶׁתָּפַס בַּפִּקָּדוֹן (ז) לְתָפְסוֹ לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חָב לַאֲחֵרִים, מוֹעִיל לוֹ תְּפִיסָתוֹ לְעִנְיָן זֶה שֶׁאִם מֵת הַמַּפְקִיד אֵינוֹ נַעֲשָׂה מִטַּלְטְלִים אֵצֶל בָּנָיו; וּשְׁבִיעִית אֵינָהּ מְשַׁמַּטְתּוֹ; וְאִם נְתָנוֹ בְּאַגָּב (פֵּרוּשׁ, אַגַּב קַרְקַע) אוֹ בְּקִנְיָן סוּדָר אוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע (לְאַחֵר), אֵינוֹ נָתוּן. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵין בַּעַל חוֹב כָּאן, אֵין הַנִּפְקָד יָכוֹל לְעַכֵּב הַפִּקָּדוֹן בִּשְׁבִילוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם הַלּוֶֹה מוֹדֶה; שֶׁהַדִּין נוֹתֵן בְּכָל פִּקָּדוֹן לְהַחֲזִירוֹ לְמִי שֶׁהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, וְאִם יֵשׁ לַאֲחֵרִים זְכוּת בּוֹ הֲרֵי הַדִּין בֵּינֵיהֶם. וְאִם מְסָרוֹ הַנִּפְקָד לְיַד מַלְוֶה, (ח) פָּטוּר, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר. דְּהָא אַף אִם הָיָה מַחֲזִירוֹ לַמַּפְקִיד הוּא הָיָה צָרִיךְ (ט) לְשַׁלֵּם לַמַּלְוֶה (טוּר ס''ה) . באר היטב (ז) לתפסו. כתב הסמ''ע דזה איירי אפי' במקום דלית פסידא לבע''ח או שאין המלו' לפנינו דבעלמא אינו יכול לתפוס בכה''ג מ''מ זה שהפקדון תפוס ועומד בידו ברשות הלו' יכול לתפסו לטובת המלו' כיון דאינו חב לאחרים ומש''ה מסיק דאם אין הבע''ח כאן אינו יכול לעכב בשבילו אפי' מודה המפקיד שחייב לזה אבל אם לא הי' הלו' בטוח לא גרע מתפיס' דעלמא שאינ' ברשותו וכיון דהלו' מודה ודאי שא''צ להחזיר' לו והש''ך בשם הב''ח כ' דאיירי במקום פסידא אלא דאין הנפקד רוצ' לקבל אחריות ומש''ה צריך להחזיר ללוה וכשיבא המלו' ויתחייב נעשו שלו למפרע כו' וע''ש שהאריך בזה עכ''ל: (ח) פטור. כתב הסמ''ע ול''ד לפורע חובו בלא רשותו דר''ס קכ''ח דסברא דהתם מפייס הוינא למלו' לא מהני אלא שלא יתחייב לשלם לו ולא להוציא ממנו כו' ע''ש והש''ך כ' דלפי שהוכיח באריכות בסי' פ''ו דשעבודא דר''נ שייך אפי' אית לי' נכסי א''כ הכא כיון דנשתעבד הנפקד מדר''נ ה''ל הוא בע''ד דהמלו' וכאילו הוא חייב לשלם למלו' שלו משא''כ בר''ס קכ''ח וע''כ נרא' לי ברור דאפי' תפס המפקיד של נפקד מחמת מה שפרע לבע''ח שלו מוציאין מידו וכן עיקר ועי' בתשו' מהרשד''ם סי' קמ''ג וסי' ר''ט ורי''ז ובתשו' מהרי''ט סימן קכ''ד ובמהרש''ך ס''ב סי' קצ''ט ובתשו' מבי''ט ח''ג סי' ר''ב: (ט) לשלם. לשון הטור אם החזרתי לך הוא הי' גוב' ממך או משאר נכסיך וצ''ע בסי' קכ''ה ס''ג ונרא' דשאני התם דבשעה שנתנו המשלח לשליח אינו ידוע לו שיש לו שאר נכסים משא''כ כאן יודע הנפקד בודאי שיש לו נכסים אחרים. ש''ך:
סימן קו - דין הבא לפרע שלא בפני בעל חובו
ובו ג' סעיפים
א מַלְוֶה שֶׁבָּא לִפָּרַע בִּשְׁטָר (א) מְקֻיָּם שֶׁבְּיָדוֹ, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי לֹוֶה, אִם יְכוֹלִים בֵּית דִּין לִשְׁלֹחַ לוֹ וּלְהוֹדִיעוֹ עַד שֶׁיַּעֲמֹד (עִמּוֹ) בַּדִּין, שׁוֹלְחִים (ב) וּמוֹדִיעִין לוֹ, אִם הוּא בִּכְדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשָּׁלִיחַ וְיַחֲזֹר תּוֹךְ ל' יוֹם, וְהַמַּלְוֶה יִתֵּן שְׂכַר (ג) הַשְּׁלִיחוּת, וְיִגְבֶּנּוּ נוֹסָף עַל חוֹבוֹ. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ יָכוֹל לֵילֵךְ וְלַחֲזֹר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מַגְבִּין לוֹ חוֹבוֹ מִיָּד, אַחַר (ד) שֶׁיִּשָּׁבַע הַמַּלְוֶה, וְיִטֹּל בֵּין מֵהַמְקַרְקָעֵי (רַשְׁבָּ''א) בֵּין (ה) מֵהַמִּטַּלְטְלִים, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְשׁוֹבָר. וְאִם כָּתַב בַּשְּׁטָר נֶאֱמָנוּת בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֲפִלּוּ יִפָּרַע שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ נֶאֱמָנוּת עָלָיו וְעַל בָּאֵי כֹחוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִשָּׁבַע. הגה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין גּוֹבִין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, רַק מִלֹּוֶה עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא (ו) מִיּוֹרְשָׁיו, אֶלָּא צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרֵיהֶם (רִיבָ''שׁ סִימָן שנ''ג) . וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע''ג סָעִיף י' וְסִימָן י''ד סָעִיף א'. באר היטב (א) מקויים. עי' בתשו' ראנ''ח סי' ט''ו למה נקט שטר מקוים כו' ועיין בתשו' רש''ך ס''ב סימן ק''פ וס''ג סי' מ''ט ובמהרשד''ם סי' מ''ג. ש''ך: (ב) ומודיעין. דשמא יש שובר בידו דלוה שכבר פרע החוב. סמ''ע: (ג) השליחות. ומי ששולח הזמנה אחר חבירו שיעמוד עמו לדין אינו בדין שישלם הלו' השכר מהרש''ל וב''ח וע''ל סימן י''ד ס''ה. ש''ך: (ד) שישבע. אפי' פטרו משבועה וע''ל סי' ע''א ס''כ. שם: (ה) מהמטלטלים. ולא חיישינן שמא יבריחם המלו' ולא יהי' ללוה ממה לגבות מידו כשיבא עם שוברו כמ''ש הט''ו בסי' צ''ח דשאני התם דטען מתחלה תנו לי זמן ואביא ראי' לבטל השטר אבל מספיקא לא חיישינן להכי להמתין יותר ממהלך ל' יום כ''כ הרשב''א. סמ''ע: (ו) מיורשיו. ז''ל הריב''ש דוקא מנכסי הלוה עצמו אבל אם מת הלו' ומצא נכסי יורשיו במקומו אע''ג דהיורשים חייבים לפרוע חוב אביהם מחמת שירשו ממנו ממון אחר מ''מ אין שעבודו על נכסים אלו שהן של יתומים ואינו גובה שלא בפניהם כו' ועד''ז צריכים לפרש דברי הרמ''א אבל מה שירשו מאביהן שהוא משעבודו דבע''ח גובין שלא בפניהם עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשו' מבי''ט ח''א סימן ר''ח:
ב שְׁלֹשָׁה רְאָיוֹת צָרִיךְ לְהָבִיא לְבֵית דִּין, וְאַחַר כָּךְ יִפָּרַע שֶׁלֹּא בְּפָנָיו: רְאָיָה רִאשׁוֹנָה, (ז) לְקַיֵּם שְׁטָר שֶׁבְּיָדוֹ; שְׁנִיָּה, שֶׁבַּעַל חוֹבוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת רָחוֹק יוֹתֵר מִכְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַשָּׁלִיחַ וְיַחֲזֹר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם; שְׁלִישִׁית, שֶׁאֵלּוּ הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת פְּלוֹנִי הַלּוֶֹה הֵם. באר היטב (ז) לקיים. אבל כשאין השטר מקוים אין גובין בו שלא בפניו ומשמע דה''ה דאין גובין מלקוחות ומיתומים דטענינן להו מזויף וכן נרא' דעת הה''מ והסכימו לזה התוס' והרשב''א והר''ן ור' ירוחם והנ''י ודלא כר''י והכי נקטינן כ''כ הש''ך. וכתב עוד דבתשו' מבי''ט פסק בשנים שיש לכל אחד שטר על ראובן והמוקדם בלתי מקוים רק שהלו' מודה שכתבו אין בע''ח המאוחר ומקוים יכול לטעון מזוייף או אמנה ושיש קנוניא בין הלוה והבע''ח דכל שמודה שכתבו הוי כמקוים כו' ואין דבריו נ''ל אלא נרא' דחיישינן לקנוני' כו' ע''ש שהוכיח כן מדברי הש''ס והפוסקים:
ג הַבָּא לִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּפְנֵי לֹוֶה, כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין יְכוֹלִים לְפָרְעוֹ מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כָּךְ הֵם יְכוֹלִים לְמַשְׁכֵּן לְבַעַל חוֹב קַרְקַע בְּחוֹבוֹ, שֶׁזֶּה יוֹתֵר טוֹב לוֹ: