הלכות בית הכנסת
סימן קנ - בנין בית הכנסת, ושיהיה גבוה סימן קנא - דיני קדשת בית הכנסת סימן קנב - שלא לסתר שום בית הכנסת סימן קנג - דיני בנין בית הכנסת סימן קנד - דיני תשמיש קדושה ונרות בית הכנסת סימן קנה - לילך מבית הכנסת לבית המדרשסימן קנ - בנין בית הכנסת, ושיהיה גבוה
(ובו ה' סעיפים )
א (א) בה''כ. הבאר היטב אשר לפני הביא בשם מהר''ם פדאווה דלבנין בה''כ גובין לפי נפשות ע''ש ולא ראה במהר''ם עצמו דשם פסק להיפך דלבנין בה''כ גובין לפי ממון ע''ש סי' מ''ב. במקום שיש תועלת להקהל יכולין למחות שלא יתפללו בעשרה בביתם כ''א בבית הכנסת עיין בשכנה''ג: (ב) וכתובים. ובזמן הזה מחוייבים לקנות גם גמרות ללמוד כל מי שירצה עיין בי''ד סי' ע''ר:
ב (ג) העיר. ועכשיו אין נזהרין בזה כיון דבתי שררות גבוהות ליכא הכירא לבית הכנסת. כנה''ג מ''א:
ג (ד) מבה''כ. דוקא בנין כגון גג או עליה אבל לא כמו שעושין קצת שתוחבין עמוד ברזל בקרן א' ולא הועילו כלום בתקנתן. מ''א:
ד (ה) מספיק לו. היינו כשהחזיקו הקהל בחלונות עיין מ''א סי' קנ''ד. כתב רמ''א בתשובה ס''ס ל''ב חצר בה''כ שאין בו תשמיש צנוע אין יכולין למחות ליחיד שפותח שם חלונות אבל אם הקהל פותחין חלונות בה''כ לחצרו יכול הוא למחות בידם עיין מ''א (ובס' אליהו רבה השיג על מ''א בזה):
ה (ו) שמתפללין. נ''ל דאם היה הפתח בצד אחד וחרבה הבה''כ ורצו קצת מנהיגים לעשות הפתח כדינה אין האחרים יכולין למחות אפילו הם הרוב ואע''פ שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין ביניהם. מ''א: (ז) בימה. ואין עושין יותר מו' מדרגות לבימה זוהר ויקהל. אסור לישב בין הבימה להיכל שיהא אחוריו כנגד ההיכל דגנאי הוא ואיסורא נמי איכא דהעומד על הבימה כשמשתחוה לברך נראה כשמשתחוה לו. לבוש ט''ז מ''א: (כתב אמונת שמואל סימן ל''ה גבאי צרקה שסייד וכייד במעות צדקה אין לכתוב זאת נעשה בפקודת ג''צ פלוני בב''ה ואפי' כבר נכתב יכולין למוחקו אם לא שנעשה בממונו):
סימן קנא - דיני קדשת בית הכנסת
(ובו י''ב סעיפים )
א (א) ראש. ובעון זה נהפכין הבה''כ לבית עכו''ם סמ''ק. אסור לשחוט בבה''כ מבי''ט מ''א. כתב הרא''ם ח''א סי' ע''ט דאפי' נעשה בבה''כ עבירה שמצאו לשמש מתעולל עם נערה אחת שמותר להתפלל שם וכל קדושת בה''כ עליו ע''ש כתב בשארית יוסף סי' כ''ח שכיני בה''כ שמגיע מהם ריח רע לבה''כ צריכים להרחיק ע''ש: (ב) מדוחק. עמ''א וט''ז: (ג) העיר. פי' שמת קרוב של הגדול: (ד) שמועה. פי' של תורה האר''י ז''ל היה נזהר מאוד שלא לדבר בבה''כ אפילו דברי מוסר פן ימשוך ממנו דברי חול:
ג (ה) בבה''כ. וחייב לגעור באותן הישנים בבה''כ מכ''ש אותן שישנים בשעת הדרשה שאז עבירה גוררת עבירה ומסיר אזנו משמוע תורה. המתעטש בבית הכנסת אין אומרים לו רפואה מיימוני. עיין ט''ז. (ובאליהו רבה התיר במקום שמותר להפסיק והביא ראיה לדבריו ועיין ספר חסידים סי' תתרי''א. מצא דבר בחצר ביה''כ זכה בו ולא אמרינן דחצר להקדש (אגודה ריש מעילה). ושיחת הילדים איסור גדול בבה''כ של''ה):
ד (ו) בתוכו. ולא יכניס מטתו לשם. מ''א: (ז) השנה. שאין בה קלות ראש דאין עולין לה אלא בפת וקטניות:
ה (ח) מותר למי. צ''ל מצוה למי וכו' מ''א ע''ש ועיין ע''ת:
ז (ט) בו. דוקא שלא בשעת תפלה והאר''י ז''ל היה נזהר מרקיקה אפילו שלא בשעת התפלה:
ט (י) לכבדן. רבינו יעקב היה מכבד בזקנו לפני ארון הקודש. ס''ח מ''א:
י (יא) שחרבו. אפילו בח''ל ר''י בי רב. מ''א:
יא (יב) התנו עליו. דוקא התנו בפירוש אבל מסתמא לא. עיין מ''א: (יג) בחרבנו. דוקא שאין דעתם לבנותה. אגודה. מ''א: (יד) תנאי. היינו לקלות ראש כגון אכילה ושתיה וזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש. מ''א: (טו) שבח''ל. עיין מ''א ועיין במגילה דף כ''ח בתוס' ד''ה בתי כנסיות של בבל כתבו דמיירי בחרבנם אבל בישובם אסור. ואלו בד''ה ואעפ''כ אין נוהגין קלות ראש כתבו דמיירי בבנינם דאלו בחרבנם שרי בכל הני ע''ש וצ''ע. ועיין במהרש''א ובספר גופי הלכות:
יב (טז) עליו. ומ''מ שומר נפשו ירחיק מזה כנה''ג. וכתב ט''ז בילדותי הייתי דר בק''ק קראקא למעלה מבה''כ בבית מדרשי ונענשתי הרבה במיתת בנים ותליתי בזה:
סימן קנב - שלא לסתר שום בית הכנסת
(ובו סעיף אחד )
א (א) בית הכנסת. ואפילו יש להם שני בה''כ אסור מ''א. וט''ז מתיר אם יש להם בה''כ אחרת ע''ש ועיין ברמ''א סי' קנ''ג ועיין ע''ת: (ב) סותרים. וזה אפילו בכרכים שרי דכל העולם מרוצים כיון שבונין להם בה''כ אחרת. מ''א: (ג) דינא. דהיינו שבונין תחלה הכותל החדשה ואח''כ סותרין הראשונה: (ד) הישנה. ב''ח וט''ז פסקו בדאיכא מקום לצלויי שרי ומ''א כתב דבכל גווני אסור ע''ש: (ה) לסתור. דבה''כ נקרא מקדש מעט ואם נתץ אבן ממנה עובר בלאו. ע''כ יש ליזהר באותן שעושין דף שקורין שטענדיר ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע''י עץ אותו דף לאו שפיר עבדי ט''ז סי' קנ''א. (ובספר אליהו רבה הביא ראיות להתיר דהא כתב הרמב''ם דהנותץ מן המזבח דוקא דרך השחתה אסור וכן מוכח דברי מהרא''ם פ' ראה שפירש דברי רש''י וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבח כו' הא דלא הקשה על מחיקת השם היינו משום די''ל בענין שיש צורך למחוק ואם איתא דאסור בנתיצה אף לצורך א''כ מאי פריך על נתיצה ע''ש) ועיין במהר''ם פאדווה סי' ס''ה:
סימן קנג - דיני בנין בית הכנסת
(ובו כ''ב סעיפים )
א (א) בה''מ. בסי' צ' סעיף י''ח משמע דמותר לעשות מבה''כ בה''מ ליחיד בביתו. מ''א: (ב) בה''כ. דוקא בה''כ שאין קובעין מדרש ללמוד אבל בה''כ דידן שקובעין שם מדרש בלמוד שעה אחד דינו כבית המדרש ומותר לעשותו מדרש תשובת דבר שמואל סי' שמ''ו:
ב (ג) וכתובים. משמע דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו. וצ''ע דבי''ד סי' רפ''ב סי' י''ט איתא דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים לכן נ''ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו עיין מ''א:
ג (ד) טעות. כיון שפסול לקרות בו אע''פ שאפשר לתקנו. ב''י:
ד (ה) מתירים. הדיעות אלו איירי בשאר קדושות אבל בס''ת פסק בי''ד ריש הלכות ס''ת דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת ע''ש עיין מ''א והמחבר יד אהרן הקשה עליו. כתב הט''ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקנו היה בדעתם לכך ואף שלא פרשו ע''ש. (ועיין בס' אליהו רבה מה שהשיג על האחרונים בזה):
ה (ו) משנין. הקשה הכ''מ הא קי''ל הזמנה לאו מילתא היא ע''ש ותירץ המ''א הא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה''כ ואסור לשנותו שלא מדעתן ומ''ש סעיף ח' דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם. וה''ה לבנים חדשים שרי לשנותן כנה''ג. ופשוט דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות עכ''ל המ''א. וט''ז כ' דודאי מ''ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנות דהזמנה לאו מילתא היא וקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מש''ה בההיא דבנה בית סתם שכתב בס''ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מכל מקום לא יצא נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה''כ ולהתפלל בו אלא דכ''ז שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה''כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה אבל הנודר חייב לקיים נדרו ומ''ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה במעות עצמן דודאי הזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לבה''כ לעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה חיוב שלהם הא לא אמרינן אלא לא יצאו י''ח עד שיוציאו דוקא לבה''כ. ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה''כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה''כ וכן מפורש בסי' זה סעיף י''ג דבגבו מעות יכול להוציא לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלם המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד. אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה או שיש בגוף הדבר קדושה אסור אפי' לדבר מצוה מש''ה בלבנים ישנים שהיו כבר בבה''כ אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם עד כאן לשון ט''ז ע''ש. והרא''ם ח''א סי' נ''ג כתב דגביית המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ''כ הב''ח ע''ש ועיין בש''ך י''ד סי' רנ''ט. והמ''א הקשה עליו ע''ש והיד אהרן מיישבו ע''ש. (ועיין בס' אליהו רבה ס''ק י''ח מה שמתרץ על תמיהת מ''א על מהר''מ לובלין ועל ס' מ''ב): (ז) שירצו. אפי' לדבר הרשות והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות. מ''א ט''ז ב''ח. וט''ז כתב דדוקא לדבר מצוה וצרכי רבים נמי מקרי דבר מצוה ע''ש (ועיין נאמן שמואל סי' ק''ח): (ח) עצים ואבנים. כ' ט''ז דברי רמ''א צ''ע דכיון דכתב בש''ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעה הקדושה על ידי קניית העצים. גם מ''ש כאן בהביאו עצים מביתם לצורך בנין בה''כ דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא. וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא. ולענין עיקר הענין כבר בארנו דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו אם כן אפי' לא בא ליד גבאי עכ''ל ע''ש ועיין במ''א:
ו (ט) תלמידים. היינו אם יש להם בה''כ אחר. ט''ז: (י) יתומים. וה''ה יתומות. מ''א עיין בש''ע א''ע סי א' ס''ק ב' מש''ש. וה''ה דמוכרין ס''ת לפדיון שבוים. ב''י בי''ד סי' (רפ''ב) [רנ''ב] מ''א:
ז (יא) אחרים. דהאחרים נתנו להם מעות שיעשו בהם מה שירצו: (יב) בקדושתן. כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה: (יג) שירצו. אפי' לדבר הרשות כיון שהתנו זט''ה יצא המעות לחולין. ט''ז. וע''ל ס''ק ז': (יד) היחיד. זהו קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. ואם אינם מתפללים בבה''כ של כרכים יכולין למוכרם. מבי''ט ח''ג קמ''ג. ובית החיים יכולים למכור. וברמ''מ סי ס''ז כתב דכל דבר השייך לבה''כ כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמא רבים נתנו לזה ולא מצו למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים ע''כ. ומכל מקום לא חמיר מבית הכנסת. מ''א: (טו) קדושה. כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות עיין מ''א: (טז) לקדושה קלה. מ''א מוחק תיבות אלו וצ''ל שאסור לשנותו צריך הכרזה ע''ש:
ח (יז) שיתפללו בו. ע''ל ס''ק ו'. מש''ש יחיד שבנה בה''כ לא יכול לחזור בו כמ''ש סעיף י''ד אבל אם עשה מטפחת לס''ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס''ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא. מ''א:
ט (יח) זט''ה במא''ה. ל''ד כל ז' אלא כל היכא דאיכא רובא זט''ה מיקרי ואזלינן בתר רובא. עיין פני יהושע סי' ד' ומהרשד''ם חי''ד סי' קע''ה. זט''ה אינו ר''ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלים בצרכי ציבור הרא''ם ח''א סי' נ''ג:
י (יט) שאוסר. ולדבריו אף זט''ה במא''ה וחבר עיר אסורין למכרן להשתמש בדמיו אא''כ ללמוד תורה וכו'. ומ''מ נ''ל דבתשמישיה לכ''ע מותר היחיד למוכרן להשתמש בדמיהן. ובי''ד סי' רפ''ב כתוב שם בש''ע הפלוגתא גם בתשמישיה וצ''ע. ואפשר דמ''ש שם ויש מי שאוסר קאי רק אס''ת וכתב המ''א וצ''ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס''ת אפי' נתנו לבה''כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ''ל כיון דהמנהג כן ה''ל כאלו התנו בתחלה וכמ''ש בי''ד סי' רנ''ט ס''ב בהג''ה. ואם קנאה מתחלה כדי למוכרה וכ''ש אם קבלה בחוב מותר למוכרה. ט''ז. עי' בתשובת גינת ורדים כלל ב' סי' ל''א שכתב דבזמן הזה שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול מותר ליחיד למכור ס''ת בשופי ע''ש. ועיין בחוות יאיר סי' נ''ט ועיין בי''ד סי' ר''ע:
יא (כ) במתנה. היינו זט''ה במא''ה ובכרכים אסור. מ''א: (כא) כמכר. אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה''ל הנאה מהם אסור. כתב במ''ב דאם בנו בה''כ חדשה וסתרו הישנה ע''פ זט''ה במא''ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא''ה אין כח אפי' זט''ה במא''ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתה עליהן. עיין מ''א:
יב (כב) זכותו. דוקא אם כבדו הקהל א' בדבר זה אבל אם קנה א' זכות זה יכול למכור לאיש הגון כמוהו. ט''ז:
יג (כג) וגמרו לא. המ''א הגיה בנו יגמרו ולא וכו'. (כד) בה''כ. ומן הדין שרי. מ''א ט''ז וש''ך י''ד סי' רנ''ב:
יד (כה) לשנותה. אפי' לדבר הרשות. מרדכי מ''א:
טו (כו) כלום. היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ''ש בי''ד סי' רכ''ד:
יז (כז) אחר. וה''ה מי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירין ממנו אם לא בהיות איזה טענה למערער. ול''ד בדברים הנוהגים תדיר אלא אפילו בדבר דמזמן לזמן קאתי וכן כתב הראנ''ח ח''ב סי' ע' ועיין בהר''י הלוי סי' מ''ד ובהר''ש הלוי חא''ח סי' ט' ואפי' בא ת''ח לזכות באיזה מצוה אין מעבירין מהמוחזק אפי' הוא ע''ה ואם מכר זה ביתו לראובן אין בידנו ראיה גמורה שהקונה יזכה באותו חזקה הראנ''ח ח''ב סי' ע' וכל זה לא מיירי אלא כשרוצים להעביר המצות והכבוד לגמרי מהמוחזק אבל אם בא אחר לזכות במצות וגם הראשון יעמוד במצותו אינו יכול לעכב ע''י אע''פ דקצת שהיו מתפללין בבה''כ הראשון מתפללין בבית השני אפ''ה אינו יכול לעכב הראנ''ח ח''ב סי' (ע''ח) [ע']. חברה שהיו לומדין בבית עשיר כמה שנים ואח''כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות באר עשק סי' ה' עח''מ ס''ס קמ''ט:
יח (כח) לחולין. עכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם דהוי כאלו התנה עליהם מ''א. וט''ז כתב שמעתי וראיתי שבני אדם המתנדבים ס''ת לבה''כ הם מתנין ברבים שאינו לחלוטין וא''כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה:
כ (כט) בו. אפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ''ש בח''מ סי' ל''ז. ישוב שלא היה לצבור ס''ת וקראו בספר תורה של יחיד ואח''כ קנאו הציבור ב' ס''ת וטוען היחיד שהוחזק שיקרא דוקא בס''ת שלו אין לו חזקה דאין עמה טענה ומ''מ אין למעט כבוד ס''ת דיחיד אלא יקראו כל שבת בס''ת אחרת. ב''ז סי' קפ''ב:
כא (ל) הדיוט. עיין בחות יאיר סי' קס''א. והיד אהרן הרבה להקשות עליו עיין שם וע''ל סי' קמ''ז ס''ק ד' מש''ש: (לא) מאתנן זונה. אם בא עליה ואח''כ נתן לה מותר. נתנה היא לו אתנן מותר. נתן לה ואמר יהי אצלך עד שאבוא עליך כשיבא עליה אסור. ואם קדמה והקדישתו לבה''כ מותר. נתן אתנן לזכר אסור. אמר לזונה הילך טלה והבעלי לפלוני אסור. ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאתן סולת וכן ולדותיהן מותר. ואם פסק טלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים עיין מ''א ועיין יד אהרן:
כב (לב) אונס. וה''ה לפרנס שעבר מחמת אונס כשיעבור האונס הראשון חוזר לשררתו. ואי עבר מחמת עבירה אפי' ששגג אינו חוזר ואין לשנותו אפי' מע''ה לת''ח. ואם יש ראיה ברורה שנתייאש ממנו אבד חזקתו ועיין מגן אברהם וע''ל ס''ק כ''ז:
סימן קנד - דיני תשמיש קדושה ונרות בית הכנסת
(ובו ט''ו סעיפים )
א (א) וחצרות. וחצרות שלנו נעשה קודש כיון שמתפללין שם תדיר כל זמן שהם נדחקין מהרי''ט עיין מ''א. גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אע''פ שפתוח לבה''כ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן שם:
ג (ב) הקודש. הגה זו צ''ל בסעיף ג: (ג) בחומה. וה''ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא. מ''א: (ד) ס''ת. בלא מטפחת דאל''כ יש לו דין בה''כ: (ה) ווילון. ולדידן הוי תשמיש דתשמיש. עיין ס''ו בהג''ה: (ו) קדושה. והוא הדין מקק ספרים ומקק מטפחותיהן. גמרא:
ד (ז) מטפחות. אסור לעשות מטפחות משעטנז והפרוכת מותר עש''ת ב''ש:
ה (ח) וגונזין. ואסור לשורפן. וה''ה ספרים וכל תשמישי קדושה. ב''ש מ''א עיין בתשובת כנסת יחזאל סי' ל''ז:
ו (ט) לחומש. וכ''ש שאסור לכרוך מפה של ס''ת בספר הפטרות. ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן. מהרי''ל: (י) ופרוכת. ומותר לעשות מפרוכת מכסה שעל השלחן (ובס' אליהו רבה מתיר אפי' לעשות ממנו מפה על העמוד וכן משמע בשו''ת ב''ח). ומותר לחתוך טסים כסף ישנים שלמים ושבורים שאין משתמשים בהם בבה''כ כדי לעשות פמוט להדליק בשבת ויו''ט חוות יאיר סי' קע''א. ובשו''ת ב''ח סי' י''ז מתיר לעשות מפרוכת מפה על העמוד ואוסר לעשות חופה לחתנים. ומ''א מקיל הטעם דלב ב''ד מתנה עליהם ואין ליתן לכובס עכו''ם אלא יכבסם ישראל ולא עם דברים אחרים. שכנה''ג: (יא) קדושים כמו הם. מפות שפורסים על הס''ת יכולין לתלותן בכותל בה''כ וכן כלי כסף שמשימים על הס''ת יכולים להניחם על העמודים שבבה''כ (רדב''ז) [ב''ז] סי' קע''ד. כתב רש''ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס''ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה''ה חומשים ושאר ספרים אכן צ''ע היכי שהוציאו הס''ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס''ת הוי הורדה מקדושה לפי שעה או לא עכ''ל. והב''ח כתב עליו ול''נ פשוט דאסור דאפי' לפי' שעה מיקרי הורדה ואפילו להניחם אצל ס''ת נמי אין נראה להקל עכ''ל. ובס''ח סי' תתקל''ח איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים. וכתב ט''ז לפ''ז לא יפה עושים שביום הושענא רבה שמוציאים כל ס''ת ושמים שם נר דולק והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו נר ע''ש. וכתב עוד הך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה לעולם קבוע בו ס''ת אבל אם עושין אותן לזמן ואח''כ יעשו ארון הקודש כראוי נראה דלאחר שעשו ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון וע''כ מותר לשום בתוכו ספרים. וכתב עוד ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרינן דאסור לעשות מקדושה חמור' קדושה קלה היינו כ''ז שראוי לקדושה גדולה אבל אם אינה ראוי לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשה בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז עכ''ל ט''ז ומ''א כתב על הב''ח אפשר דשרי משום דלב ב''ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמש''ל ס''ק ג'. הט''ז ביו''ד סי' רפ''ב כתב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא''כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו ע''כ ומ''א כתב דמותר ומכ''ש כשעושה ללמוד ממנו. כתב בס''ח לא ישרטט קונטרס על הספר לפי שאין קדושה לקונטרס עד שיכתבו בו וכתב המ''א משמע דכשכתב בו מותר להניח עליו. אם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר א' להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ס''ח סי' תתצ''ח. לא יניח קוטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס ס''ח שם. כתב המ''א תמיה על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי קודש כשקושרים אותם ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותן מקדושתן. (ובס' אליהו רבה מיישב קצת המנהג. כ' בתשובת חות יאיר יש להסתפק אם מותר לחתוך טס של כסף לעשות ממנו פמוט להדליק בב''ה וטס שבור יש מתיר עיין שם וצ''ע עי' באר היטב ס''ק ט'):
ח (יב) התנו. וראוי לכל אדם כשמנדב דבר או הגזבר כשקונה להתנות להשתמש בה:
י (יג) בידם. ואם התנו בשעת עשיית העטרה שיניחו בראש חתנים מותר כמ''ש. ס''ח מ''א:
יא (יד) שעוה. כתב הט''ז דה''ה וכ''ש מנורות שקורין לייכטי''ר שהם בבית ע''א דאין להשתמש בבה''כ ואפי' בביתו: (טו) בבה''כ. וה''ה לכל נר מצוה ה''ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע''א. מ''א עיין סי' י''א ס''ח וסי' תקפ''ו ס''ג: (טז) אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו. אבל מעכו''ם מקבלים כ''כ בי''ד סי' רנ''ד. ובס''ח סי' תרפ''ו כתב ואם נתן המומר מעות לכתוב ס''ת בשמו שרי וכ''כ הש''ך בסי' רנ''ד בשם מבי''ט:
יב (יז) מאוס. ואם יש ס' לבטלה מותר להדליק. ט''ז מ''א: (יח) בבה''כ. ה''ה לשאר הדלקה של מצוה. רש''ל:
יג (יט) לאורו. היינו דווקא דבר של לימוד וכ''מ מדאסר בסעיף י''ד אפי' להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לבה''כ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דדרך ליקח במ''ש כל א' נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה''ל לב ב''ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדין על המנורה אסור לקרות בהם דבר של חול. מ''א:
יד (כ) גדול. לחולה שאין בו סכנה. מ''א:
טו (כא) והוקרו. ואם הוזלו א''צ ליתן לו אלא כשעת הזול לבוש ואם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להם דמיהן ויקח הס''ת אע''פ שנתרצה אח''כ ליתן להם הס''ת אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקם מ''א. מצא דבר בחצר בה''כ זכה בו דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש. כתב המבי''ט ח''ב סי' קע''א בני העיר שהיה להם בה''כ א' ומחמת סיבה הוצרכו לחלוק עצמם לב' הדין שכל כלי קודש וס''ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה''כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלוקו לפי ערך אנשים שהם מבן י''ג ולמעלה כי יש לכולם זכות בהם ואם א''א לחלקם ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך ע''כ וכתב המ''א ול''נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אעפ''י שידוע מי הקדישם זכו בהם כולם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות ועוד נ''ל דגם לנשים וטף יש להם חלק בכל דברים שירשו הזכות מאבותיהם ע''ש. ועיין בהרא''ש סי' ז' מה שהאריך בענין זה. קהל שברחו ואח''כ נתיישבו וא' מהם לקח כלי קודש מחויב להחזיר לידם אעפ''י שהוא אינו רוצה לדור שם אפי' היה הוא מנדב הכלי קודש. משפטי שמואל סי' ס''ז ועיין תשובת עה''ג סי' מ''ט. א' שקנה מצוה אחת לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין כבר נשמע דבר המלך אעפ''י שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ''מ ה''ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם. וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי. מ''ע סי' ס''ד ועיין בח''מ סי' של''ד ס''א בהג''ה. ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה מ''א. כתב הרשב''א ראובן שבנה מביתו היכל לבה''כ ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולין לעכב עליו שהתורה מפרסמת העושה מצוה. א' בנה בה''כ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה אלא שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. עי' ס''ח סי' תק''ג. ועיין תשובת עה''ג סי' מ''ט מזה. א' רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט''ו זהובים ואח''כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים צ''צ. והמ''א כ' עליו ולא נהגו כן. (בספר אליהו רבה מפלפל אי מותר לעשות המכסה לס''ת או מענטלי ומפה משעטנז ומסיים שם ולמה דס''ל דאסור אם טעה א' ועשה הוי הקדש טעות ויעשה ממנו פרוכת:
סימן קנה - לילך מבית הכנסת לבית המדרש
(ובו ב' סעיפים )
א (א) לבה''מ. ואם צריך לעשות דבר נחוץ ילמוד פסוק א' או הלכה א' ע''ת. והמנהג בכ''מ שקובעים ללמוד אחר התפלה בבה''כ ואומרים קדיש דרבנן ואין חילוק בין גדולים שעוסקים בתורה או קטנים ובלבד שיהא עשרה גדולים שיענו איש''ר. ע''ת:
ב (ב) שחרית. כתב הב''ח בשם מרדכי פת שחרית אינה אלא בתבואה הרחוקה מן הישוב ולא שמעה קול תרנגול ולא קול מושכים באניות והרגילים בה צריכים לאוכלה תדיר בכל יום וע''כ נמנעים החכמים ממנה עכ''ל. וט''ז ומ''א כתבו דמי שמקיים הדברים כפשוטן ש''ד ועיין בתשובת חכם צבי סי' ט''ו: