שלחן ערוך יו''ד - באר היטב

סימן צח - דין אסור שנתערב בהתר ואפן בטולו

(ובו ט' סעיפים)
א (א) חלב. כ' הש''ך דמדברי הטור משמע דהיינו חלב בציר''י דהוא תרבא אבל הראב''ן כ' בתשובה דחלב ובשר טעמן שוה וצ''ל דמיירי בבשר שמן עכ''ל: (ב) עובד כוכבים. כתב בדרישה מדאסר בישראל למטעם בו יש ללמוד שפעמים שקונין בשר ואין ידוע אם מלוח הוא אם לא אסור לטעום בלשונו עכ''ל וכתב הט''ז ע''ז שהוא תמוה מאד דהא בסימן מ''ב גבי מרה כתב בהדיא דטועמו בלשונו וע''כ נראה דבטעימה בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק ושאני הכא דהיה צריך לטעום ע''י אכילה ממש כדי להרגיש אם יש שם טעם וע''כ צריך שיטעמנו עובד כוכבים ועיין בא''ח סי' תקס''ז לענין תענית מבואר פשוט דאין איסור בטעימה בלשון לחוד: (ג) שסומכין. כתב הש''ך דבב''י פסק בכותי דלאו קפילא פירוש נחתום אומן סמכינן עליה במסל''ת דוקא ואקפילא סמכינן אפילו אינו מסל''ת דלא משקר שלא יפסיד אומנתו ונתבאר לך דכאן מיירי בעובד כוכבים שאינו קפילא ולכך צריך שלא ידע שסומכין עליו אלא שהקשו בט''ז ובש''ך כמה קושיות על המחבר דהא קיי''ל דאין עובד כוכבים נאמן במסל''ת רק בעדות אשה לבד ומכ''ש שהמחבר עצמו כ' בס''ב דמין בשאינו מינו אסור מדאורייתא א''כ היאך עובד כוכבים נאמן ותירץ הש''ך דיש לחלק דדוקא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא הוא דאין עובד כוכבים מסל''ת נאמן באיסור תורה אבל במין בשא''מ כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עליה והט''ז תירץ דס''ל להני פוסקים דהא דאין עובד כוכבים מסל''ת נאמן במידי דאורייתא היינו במאי דבעי עדות דוקא משא''כ באיסור והיתר דא''צ עדות גמורה אלא בהוכחה סגי מהני שפיר מסל''ת והא ראיה שקפילא מהני אפילו אינו מסל''ת מטעם דלא מרע חזקתיה ובמידי דבעי עדות ודאי לא מהני דבר כזה כנ''ל ליישב דעת הפוסקים אבל לענין הלכה קיי''ל בסימן שי''ו ולענין בכור דלא מהני מסל''ת וא''כ גם בשאר דוכתי לא מהני באיסור דאורייתא עכ''ל ועי' בסימן ט''ז סי''א ובסי' ס''ט ס''י ובסי' קכ''ב סי''א ובס''ס קל''ז: (ד) משערינן. כתב הש''ך משמע דעת המחבר דכשיש שם עובד כוכבים לא שרינן אלא ע''י עובד כוכבים ואם אמר דאית ביה טעם איסור אסור אפי' טפי מס' ואי אמר דלית ביה טעם מותר אפילו בפחות מס' ולא אמרינן לשער בס' אלא כשאין שם עובד כוכבים או במין במינו: (ה) לסמוך. כ' הש''ך משמע דוקא אעובד כוכבים לא סמכינן אבל אטעימת ישראל סמכינן כגון גבי צנון שחתכו בסכין של בשר כמ''ש בסימן צ''ו (וכגון תרומה שנפל לחולין דטעים ליה כהן) וכן האומר קונם בשר ויין שאני טועם ונפל לתבשיל שאסור לו בנ''ט סמכינן אטעימת ישראל אפי' אינו אומן ואפי' נתערב גוף הדבר דודאי ישראל לא משקר דלא כעט''ז שמחמיר בזה עכ''ל:

ב (ו) נודע. הטעם כ' ר''ת וכל הפוסקים דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב כיון שאינו נ''ט אלא דחכמים הצריכו ס' הלכך כיון שנודע שהיה רובו היתר רק הספק אם היה ס' ה''ל ספיקא דרבנן ולקולא משא''כ כשלא נודע דהיה רובו היתר ה''ל ספיקא דאורייתא ולחומרא (אבל מין בשא''מ צריך מדאורייתא ס' והטעם משום דאיסור נותן טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ע''כ בספק החמירו): (ז) שמא. והש''ך חולק על רמ''א והביא כמה ראיות שנהפוך הוא דהכל הולך בתר טעמא ולא בתר שמא רק ביין נסך או תקרובת עבודת כוכבים דאסור במשהו במינן וכן בדבר שיש לו מתירין דלא בטל כלל במינן בזה אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא אבל בדבר שמתבטל בס' אזלינן בתר טעמא ואפילו יבש ביבש ג''כ אזלינן בתר טעמא וכתב שהגיעו דבריו אלה לפני כמה גדולי הדור והסכימו עמו גם הגאון מהר''ר יושיע אמר שדבריו ברורים הם: (ח) רובו. הטעם דס''ל מין בשאינו מינו מה''ת בנ''ט א''כ ה''ל ספיקא דאורייתא לחומרא וכ' הת''ח בשם או''ה דאפי' אם נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפ''ה אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא וכתבו הט''ז וש''ך דתמוהין מאד דבריו דמה בכך דטעם כעיקר הלא העיקר גופא אינו אלא מדרבנן וזה שכ' האו''ה אינו אלא למ''ד דבשר עוף בחלב דאורייתא אבל לדידן דקי''ל שהוא רק מדרבנן פשיטא אם נשפך דמותר (וט''ז כ' וראוי להחמיר בעוף גזירה אטו נשפך בבשר בהמה משא''כ מין במינו ונשפך דאין שם גזירה אטו איסור דאורייתא): (ט) ומבטלו. והש''ך אוסר עכ''פ את שאינו מינו (וכן דעת הפר''ח) והט''ז מתיר אפילו שאינו מינו ג''כ וכתב דכל זה לא מיירי אלא כשנתערב בפעם א' במינו ושאינו מינו אבל אם נתערב תחלה עם אינו מינו ואח''כ נתוסף שם מינו ודאי כבר נ''נ קודם שבא לשם מינו והוא פשוט עכ''ל:

ג (י) אסור. כ' הש''ך פי' שעכ''פ בקיאין אנו שיש בו רוב אלא דאין אנו בקיאין אם יש בו ס' או שלא ידעינן כמה נפיק מיניה דאז הוי מאיסורים של דבריהם אפ''ה אין תולין להקל והטעם כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה לא מקרי ספק דדעת שוטים הוא זה משא''כ אם בא הספק מכח שנשפך והר''ן כ' משום דבדבר שא''א לעמוד עליו אי אזלינן לקולא יהיו כל האיסורים בספק וכל א' ישער במה שנראה בעיניו לפיכך באו חכמים להשוות מדותיהן אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא כגון שנשפך וכה''ג אזלינן לקולא והט''ז הקשה איך אמרינן כאן דחסרון ידיעה לא הוי ספק ובסי' פ''א מתירין גבינות הטריפות ע''י סירכא וכן בכחל משום שאם היינו בקיאין היה אפשר להתיר ע''י בדיקה וה''ל ס''ס אלמא דחסרון בקיאות הוי ספיקא ותירץ דגבי גבינות איכא ספק לכל העולם ובכחל איכא תקנה אחרת לשער בכולו משא''כ כאן דעכ''פ איכא איסורא בודאי אלא לא ידעינן אם יש שם ס' לכך אסור וע''ש באריכות (ובנה''כ תירץ דהכא הוי שפיר חסרון חכמה כיון דא''א לעמוד על שיעורו אבל התם מדינא אפשר למבדק בפושרין ובנפיחה רק דמחמרינן לומר דאין אנו בקיאין לכן הוי ספק מעליא ע''ש):

ד (יא) בכלי. כ' הש''ך דוקא בכלי אבל בדבר מאכל קי''ל דנאסר כולו ואפילו בכלי דוקא אם נאסר ע''י מליחה או ע''י עירוי אבל אם נאסר ע''י כבישה צריך כולו ג''כ לשער נגד כולו וע''ל סי' צ''א ס''ה: (יב) ויסירנו. כתבו הט''ז וש''ך אבל בפחות מס' לא מהני תקנה זו דהא אם תחב כף בשר בקדרה של חלב ואנו רואין הכף כמו שהיה בתחלה אפ''ה אמרינן שהטעם יצא ממנו ה''נ בחלב לתוך היתר אע''פ שאח''כ צף למעלה מ''מ הטעם שלו נפלט ולא אמרינן תקנה זו אלא לחומרא בדאיכא ס' אבל בדליכא ס' ודאי חתיכה עצמה נ''נ ולא מהני אח''כ שיצוף למעלה ודלא כב''ח שמתיר בדיעבד:

ה (יג) איסור. כתב הש''ך דמשמע מדברי הרב דס''ל דאף בשאר איסורים חנ''נ בכלי ישן מיהו היינו דוקא במקום שאין הפסד אבל בהפסד שרי בשאר איסורים בכלי ישן וכ''כ בת''ח ואף אם היא כף ישנה רק דידעינן כמה בלע א''צ לשער אלא כנגד הבשר והחלב כגון אם ניער בה כזית של בשר ואח''כ ביומו כזית חלב אין צריך אלא ס' נגד ב' זיתים עכ''ל: (יד) הכזית. דסבירא ליה דלגבי דבר הבלוע לא אמרי' חנ''נ: (טו) חרס. כ' הש''ך דמהרש''ל וב''ח חולקים על הר''ב בזה וכתבו דבכלי חרס ודאי אינו עולה על הדעת שגוף החרס יעשה נבלה וט''ז כתב דיש להחמיר בכ''ח אפילו חדש לשער נגד כולו ול''ד למ''ש רמ''א בסי' צ''ב ס''ה גבי טיפת חלב דלא אמרינן חנ''נ אם הוא כלי חדש דהתם שאני שעדיין כולו היתר לא שייך ביה חנ''נ משא''כ אם הוא בלוע מאיסור מיהו כ' הש''ך דבהפסד מרובה וכה''ג יש להקל כהפוסקים דבשל עץ ומתכת לא אמרינן נ''נ אבל בלא הפסד יש להחמיר בשאר כלים ישנים ב''י לומר דנ''נ אפי' בשל עץ ושל מתכת:

ו (טז) איסור. פי' הט''ז אפי' איסור דרבנן דרבנן והכי אמרינן בש''ס פ' ג''ה לא תזלזל בשיעורא דרבנן:

ז (יז) פליטתה. כ' הש''ך לאפוקי לבטל היא עצמה אם אינו מכירה דאז חשיבה בריה כשיש בה אפרוח כדלקמן ר''ס ק' וע''ל סי' פ''ו מדינים אלו:

ח (יח) הנוהגין. פי' בין של תורה בין של דבריהם: (יט) עצמן. כגון תבלין של עבודת כוכבים ושל ערלה וכיוצא בו ואפילו אין אסורים אלא מדרבנן לאפוקי אם הם רק בלועים מאיסור והטעם שהחמירו בתבלין לפי שמן הסתם נ''ט באלף ולפ''ז היכא דידוע בבירור שאינו נ''ט כגון שנפל קורט א' של מלח או תבלין ליורה גדולה מותר ופסק בת''ח דאפילו נפל מלח ותבלין לדבר ששוה בשמו אפ''ה כיון דחלוק בטעמא לא בטיל אבל אם נפל לדבר ששוה בטעמו בטל בס' וכ' באו''ה דהא דאינו בטל אפי' באלף היינו מדרבנן ואם אינו ידוע אם מרגישין טעמו או לא מתיר בכה''ג בא''ז גם עתה להאכילו לעובד כוכבים מסל''ת וכתב הט''ז וצ''ע לענין שומן של איסור שנפל למאכל אמאי יהיה בטל בס' הא לטעמא עביד ותירץ בשם או''ה דלא מקרי טעם בזה אלא דבר חריף ולא שומן דאף שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו מ''מ אין נרגש כ''כ כמו דבר חריף משום הכי כתב כאן רמ''א כגון מלח ותבלין ועיין בא''ח סי' תקי''ג דשם לא מהני ס' אע''ג דאינו דבר חריף צ''ל דשאני התם שיש שם טעמא וחזותא גבי ביצה שלבנו בו מאכל משא''כ כאן וכתב עוד דשומן בשר שנפל לתוך מאכל חלב בטל בס' כיון שאין האיסור מצד עצמו רק מצד התערובות:

ט (כ) מצטרף. שטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם החלב בס' וטעם הדם בס' דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא לו עוד כח ליתן טעם בהיתר: (כא) בשוגג. אבל במזיד יתבאר דינו בסי' צ''ט ס''ה וכ' בט''ז זה למאן דלית ליה חנ''נ בשאר איסורים אבל לפי מה דקי''ל דאמרינן חנ''נ בכל האיסורים גם זה התערובת אסור דכבר נעשה נבלה קודם התערובת והש''ך כתב דגם לדעת רמ''א מצינו דין זה לענין לח בלח דלא אמרינן חנ''נ בהפסד מרובה כדלעיל סי' צ''ב ס''ד א''נ דרמ''א אזיל לטעמיה דס''ל דאם נתוסף על האיסור בשוגג קודם שנודע התערובות לא אמרינן חנ''נ א''נ הכא מיירי שנתערבו שתי הקדרות יחד קודם שנודע התערובות אלא לפי מה שהוכחתי שם דאפילו לא נודע התערובות אמרי' חנ''נ א''כ לא שייך האי דינא רק בלח בלח בהפסד מרובה א''נ אם נפל כזית גבינה לכ''ט זיתים היתר ובקדירה אחרת נפל כזית בשר לשלשים זיתים של היתר ונתערבו ב' התערובות הללו בשוגג דמותר דלא שייך לומר חנ''נ כיון דעדיין כולו היתר א''נ נ''מ אם נפל כזית דם לתוך ס' זיתים של היתר ואח''כ נפל כזית ועוד של חלב לאותן ס''א זיתים דא''צ ס' נגד ב' זיתים אלו של איסור אלא גם הכזית דם שנפל בראשונה מצטרף לבטל החלב מיהו כ''ז דוקא בשני מיני אסורים שאין טעמן שוה אבל במין א' לעולם חוזר וניער כדלקמן סי' צ''ט ס''ו: (כב) מבטל. פי' שנפלו לירקות בקדרה דמהני כל אחד לשיעור ששים:

סימן צט - דין העצמות אם מצטרפין לבטל אסור, ושלא לבטל אסור לכתחלה

(ובו ז' סעיפים)
א (א) עצמות. כ' הט''ז וז''ל לפי שאינם בני אכילה אינם בכלל האיסור ומ''מ בולעים הם ע''י הבישול ע''כ מצטרפים לבטל האיסור ומו''ח ז''ל הקשה על רמ''א ממ''ש בת''ח דאפי' החרס שבכלי צריך ס' נגדו אם כן גם כאן נימא דהעצמות נ''נ ואני אומר משה אמת ותורתו אמת דעצם זה דומה ממש לכלי מתכות דלא אמרינן ביה חנ''נ משום דיש לו היתר בהגעלה ה''נ בעצם דמבואר בא''ח סי' תנ''א דכלי עצם ניתרים בהגעלה ע''כ לא שייך כאן חנ''נ עכ''ל והר''ן פ' ג''ה כ' דהעצמות הרכות מצטרפים לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן שיצא לחות אבל עצמות יבשים או קליפות של ביצים וכה''ג אף אותן של איסור מצטרפין לבטל האיסור וכן דעת האו''ה וב''ח: (ב) הקדרה. פי' אותה קדרה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר: (ג) מחמירים. ומ''מ גם לאיסור אין מצטרפין אבל עצמות ההיתר מצטרפין להיתר. ש''ך:

ב (ד) שבלעו. ולא סגי בס' נגד בשר הנבלה דשמא נתמעט הבשר בבישולו ונכנס בעצמות כן איתא בטור:

ג (ה) הבלועה. פירוש חתיכה הבלוע מאיסור שנפלה להיתר ואין בהיתר ששים לבטל האיסור אלא בצירוף החתיכה מצטרפין גם החתיכה לבטל מיהו החתיכה עצמה אסורה כמ''ש המחבר בר''ס ק''ו אבל אין נוהגין כן לדידן אלא צריך ס' נגד כל החתיכה ואפ''ה החתיכה עצמה אסורה:

ד (ו) ונתמעט. כתב מהרש''ל נראה אפילו היכא שראינו שנפל האיסור ולא נתמעט בשיעור א' עם ההיתר אפ''ה אין לשער במה דבלעה הקדרה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדרה וכמה פעמים יבא קלקול מזה אלא לעולם משערין כמו שבא לפנינו וכתב הט''ז לפי זה אין להורות היתר במ''ש הש''ע בסעיף זה ומשערין באומד יפה וכו': (ז) שבלעה. כתב הט''ז א''ל שמא בנפילת האיסור היה האיסור גדל מאד ועכשיו נצטמק דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מיהו כבר כתבתי לעיל שאין להקל בזה אף במין במינו:

ה (ח) לכתחלה. כ' הש''ך דיש אומרים דאסור לבטלו מדאורייתא מיהו בדיעבד לכ''ע דינו כמ''ש המחבר אחר כך עכ''ל וכתב בט''ז דבסימן פ''ד סי''ג מבואר דאם אין כוונתו רק לדבר אחר כגון לתקן הדבש מותר ובסימן קל''ז ס''ב כתבתי דהיינו דוקא באם א''א בענין אחר: (ט) עבר. פי' שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה שיש ס' נגדו או שנפל מעצמו לאין ס' בהיתר אלא שריבה אח''כ: (י) בשבילו. דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דלמא אתי למימר לעובד כוכבים או לעבד שיבטלנו הלכך קנסינן ליה אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון לבטל בשביל עצמו שרי לדידיה דלא אהני מעשיו הרעים ב''י וכתב רש''ל ודוקא שידע זה שנתבטל עבורו ניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דהרי הוא כשוגג ובמקום דאסור לו אסור גם לבני ביתו וכתב הט''ז דאם טעה בדין וסבר שמותר לבטל האיסור מקרי שוגג וראיה משבת פ' כלל גדול במתני' דאם שכח שיש איסור מלאכה בזה אף על גב שיודע שהיום שבת מקרי שוגג ה''נ דכוותיה וכן איתא מפורש בתוספות בבכורות דף כ''ג ד''ה סבר וכו': (יא) למכרו. כתב הש''ך ונראה דדוקא כשישראל לוקח ביוקר מעובד כוכבים הוא דאסור דאל''ה אין טעם לאסרו למכור לישראל דהא לא אהני מעשיו הרעים: (יב) נבלה. כ' הש''ך לכאורה קשיא מה ענין זה לחנ''נ דאפי' למ''ד דלא אמרי' חנ''נ בשאר איסורי' מ''מ חתיכה שבלעה איסור ונתוסף עליה היתר אח''כ החתיכה עצמה נשארה באיסור' כמ''ש כל הפוסקים ר''ס ק''י שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי אלא הרב אתי לאשמועינן דחתיכה שבלעה איסור ונתוסף אח''כ היתר אפי' התוספת אסור כי ליכא ס' נגד כל החתיכה אבל אם ריבה עליו בשוגג נגד כל מה שנ''נ אפילו בבב''ח בלח בלח הכל מותר אבל בחתיכה שבלעה איסור אפילו ריבה עליו ס' נגד כל החתיכה נשארה החתיכה עצמה באיסורה וכ' עוד דמדברי הר''ב משמע דאפילו בבב''ח לא אמרינן חנ''נ בלח בלח והוא חולק עליו ע''ש שהניח דברי רמ''א בצ''ע: (יג) נהגו. כתב הט''ז הטעם דאין לנו לחוש שמא נתוסף אחר שנעשה נבלה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אמנם אם ידוע להמורה שנתוסף אלא שאין ידוע אימתי בזה ודאי יש לחקור אחר זה אימתי נתוסף כנ''ל להלכה עכ''ל וכתב בש''ך אפי' למ''ד דלח בלח נ''נ וכן חתיכה שבלעה איסור לכ''ע בכולהו לא נהגו לחקור דלא מחזקינן איסורא אך מ''ש הרב לחלק בין נודע התערובת או לא ואפי' בחנ''נ יש חילוק זה חולק עליו הש''ך שהרי למ''ד חנ''נ א''כ תיכף כשלא היה ס' נתן טעם ומה לי אם נודע או לא והכי מוכח נמי מסימן צ''ב גבי תחב כף חולבת בקדרה של בשר ב' פעמים ולא נודע בנתים דצריך ב''פ ס' מטעם דבפעם הא' נעשה כל הכף נבלה וכן כמה שאר ראיות ע''ש:

ו (יד) מרבה. הקשה הש''ך דבא''ח סי' תרע''ז כתב המחבר דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטל יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו עכ''ל והרי נר חנוכה אינו אלא מדרבנן ודוחק לחלק דהתם כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי וצ''ע עכ''ל. (והמ''א רוצה לתרץ שם דחנוכה הוי דבר שיש לו מתירין לשנה הבאה ולא אוכל להבין דבריו דא''כ אפילו באלף לא בטיל ולמה כ' המחבר שם ואין בו ס' לבטלו): (טו) לשנות. כתב הט''ז ול''ד לעצים שנשרו מן הדקל בי''ט לתוך התנור שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן דהתם מקלי קלי לאיסורא ואינו נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם ואז אין ממש באיסור וכ' מהרש''ל דהא דאמרינן התם טעמא דמקלי קלי הוא דוקא משום דהוי דשיל''מ אבל בדשאל''מ בכל איסורי דרבנן מרבה ומבטלן ע''כ פסק דבדיעבד אפילו כוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות כן שרי ע''כ ואני הוכחתי לעיל דאם לא ידע שיש איסור בדבר שרי בכל הביטולים עכ''ל: (טז) יבש. והש''ך כתב דנ''ל להתיר בהפסד מרובה אם הוא יבש ביבש ומין במינו ונודע בינתים ע''ש שמביא כמה ראיות לדבריו וכל זה אם יש להם טעם א' אבל ב' איסורים שחלוקים בטעמם אז כל א' מבטל את חבירו ע''ל סי' צ''ח וכ' הט''ז ול''ד לתחיבת כף ב' פעמים בסי' צ''ד דהכא איכא איסור חדש: (יז) בבשר. כתב הש''ך וא''ל פשיטא דהא כל איסור בטל בששים יש לפרש משום דבסימן רצ''ט יתבאר דגבי היתר בהיתר לא שייך ביטול קמ''ל דהכא לא אמרינן כן עיין שם ובת''ח כתב דאפילו לכתחלה מותר ליתן המים בקדרה של בשר כיון דכבר נתבטל:

ז (יח) להשתמש. והט''ז חולק על דין זה ומביא כמה ראיות דלא אמרינן כן אלא במקום שהוא פוגם גם כן ופסק כן הב''ח והלבוש ע''ש ועיין בסימן קכ''ב ס''ה:

סימן ק - בריה אפלו באלף לא בטיל

(ובו ד' סעיפים)
א (א) אפרוח. כתב הש''ך דוקא ביצה שיש בה אפרוח הוא דחשיב בריה אבל אם אין בה אלא דם לא חשיב בריה ואף דבסימן ק''י נסתפק הב''י בזה מ''מ חזר בו בבדק הבית שם וכ' בפשיטות דלא הוי בריה בטיפת דם לחוד וכתב בט''ז דדין כל דברים החשובים דאינם בטלים הוא רק מדרבנן ונ''מ לספק אי הוי דבר חשוב או לא הוי ספיקא דרבנן ובטל אבל אי הוה ודאי דבר חשוב רק שהאיסור ספק כגון ביצי ספק טריפה וכה''ג אפי' באלף לא בטיל: (ב) אצבעות. זה הוא בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות כ''כ או''ה:

ב (ג) השומן. כתבו הט''ז וש''ך דאם השומן דבוק בחתיכה אחת צריך שיהיה באותה חתיכה ס' נגד השומן ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה לדידן דאמרינן בסי' צ''ב בכל האיסורים חנ''נ: (ד) נמוח. פי' ואזיל חשיבותיה מ''מ צריך ס' נגדו דאע''ג דעץ בעלמא הוא התורה אסרתו ומ''מ נראה לסמוך להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שם ס' רק שהיה רוב בודאי דאסור לעיל סי' צ''ח באינו מינו מ''מ כאן שרי עכ''ל הט''ז:

ג (ה) הכל. היינו כשא''א להתיר ע''י סינון:

ד (ו) אסורים. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות והב''ח רוצה להחמיר אפי' בב' כיון דלרבי הוי חזקה בתרי זימני וחולק עליו הט''ז דלא קי''ל כן אלא בספק נפשות אבל בשאר דוכתי קי''ל כרשב''ג דבתלתא זימני הוי חזקה:

סימן קא - דין חתיכה הראויה להתכבד

(ובו ט' סעיפים)
א (א) בהנאה. כתב הש''ך דמבואר בש''ס דאיסורי הנאה כגון בב''ח וכה''ג אם הן חה''ל אוסרין תערובתן ג''כ בהנאה אפי' באלף מיהו מותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן: (ב) לקולא. דחומרא זו דחה''ל אינה אלא מדרבנן ועיין מ''ש ר''ס ק':

ב (ג) בחלב. לפי ששניהם נעשו גוף א' וראיה דלוקה מן התורה אם אכל כחצי זית מחלב וחצי זית מבשר עכ''ל הט''ז: (ד) טעם. דהא אין הבלוע ראוי להתכבד ומכח זה כתב בת''ח דגבינה שהועמדה בחלב טריפה שנתערבה דלא הוי חה''ל שהאיסור בה בלוע הוא והב''ח תמה ע''ז דהא הת''ח פסק בגבינה של עובד כוכבים דלא מהני בה ס''ס כיון דהאיסור מגופה וא''כ גם כאן היה לו לפסוק דהוי חה''ל ותירץ הט''ז דשם מיירי בגבינה שיש בה חשש שנתערב בה חלב טמא ולא היה שם ביטול ברוב כשרים וקמ''ל דלענין ס''ס החמירו כיון שחכמים אסרוהו מתחלה מכח ספק דאורייתא מקרי ודאי טריפה דספק הראשון נחשב לודאי משא''כ הכא דמיירי שיש רוב לבטל אלא שאתה בא לאוסרו מצד חה''ל בזה אני אומר דהוי רק איסור בלוע ולא אמרינן ביה חה''ל וכתב עוד ומ''מ נ''ל דסתם גבינה של עובד כוכבים חשבינן לאיסור בלוע ובטלה ולא אמרינן דאתיא מחלב בהמה טריפה דבתר רוב אזלינן ע''ש. אך מ''ש בסוף דבריו אם יש חשש שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה מכח זה יש לה דין חה''ל כי איסור בשר וחלב יש כאן עכ''ל לא נראו לי דבריו דהא הטעם דאמרינן גבי בב''ח חה''ל משום דכל חד שרי מצד עצמו וזה לא שייך בנבלה גם הוא נגד מ''ש המחבר בסימן פ''ז סי''א ע''ש ודוק ואפשר לדחוק בדבריו דר''ל דאיסור נבלה הוי איסור מחמת עצמו ואמרינן ביה חה''ל כמו בבב''ח דמקרי ג''כ איסור מחמת עצמו וק''ל: (ה) קליפה. כ' הש''ך דלא משכחת לה אלא גבי בב''ח אבל בשאר איסורים הלא לא נאסר אלא מחמת טעם בלוע ופשיטא דלא מקרי חה''ל מיהו יש פוסקים ס''ל דאם יקלפוהו יהיה חה''ל לא בטיל עיין שם:

ג (ו) להתכבד. כ' הש''ך דגם דבר שבמנין לא הוי כיון שמחוסר תיקון גדול כ''כ וכן הוא דעת הב''ח דלא כת''ח שכתב דהוי דבר שבמנין וע''ל סימן ק''י: (ז) הסירו. מ''מ כיון דבתחלת התערובת נתבטל אינו חוזר וניער. סמ''ק: (ח) שלם. אפילו הופשט עורו: (ט) בנוצתה. ה''ה כבש בעורו וכה''ג: (י) אווז. כתב בת''ח דרגלי אווז שלא הוחרכו עורן מעליהן כמו שרגילין לעשות דמי לתרנגולת בנוצתה וכ' בט''ז משמע דאם הסירו כבר הנוצות ועדיין לא נטלו משם המעיים ולא נפתח הבטן חשיב חה''ל ואינו בטיל וכ' רש''ל דראש של בהמה לא חשיב רק ראש של עגל וכ''ש לשון של שור דחשיב שהרי אברהם כיבד את המלאכים בג' לשונות:

ד (יא) הכנתא. כ' הט''ז דלדידן הדרא דכנתא של עגל חשיב חה''ל: (יב) שומן. כ' הש''ך דמהרש''ל חולק בזה [וכתב הדרא דכנתא של עגל חשיב] ולפי שדינים אלו משתנים לפי המקום והזמן כדלקמן ר''ס ק''י קצרתי בזה והכל תלוי בראות עיני המורה אם חשוב הוא באותו מקום או לא ואם יש ספק אזלינן לקולא וכתב בט''ז דאין להקל בעור שומן האווז אף שנחתכה לרצועות (שקורין גריב''ן) אפ''ה מקרי חה''ל (ובנה''כ חולק על זה שהרי אין מכבדין עם החתיכה א' רק הרבה ביחד וא''כ כל חתיכה בפ''ע לא הוי ראוי להתכבד ע''ש):

ה (יג) שאר. כ' הט''ז בשם מהרש''ל דקורקבן של אווז חשיב חה''ל ומשמע דשל תרנגולת לא הוי חה''ל ועוד כתב רש''ל דחכמי קראקא הורו על בשר אווז שעל החזה שקורין ביל''ק אע''פ שהופשטה העור מעליו אפ''ה ראוי להתכבד והוא חולק ע''ז ומסקנת הט''ז שנקרא חה''ל מטעם דכל חתיכה שהיא ראויה להתכבד עכשיו אע''פ שהיתה חשובה ביותר לא בטיל חשיבותה. וכתב בלבוש דאותן כבדים של אווזות שנהפכו ללובן מכח השומן ודאי חשובין הן ולא בטלי והעיקר בזה דתלוי לפי המקום והזמן:

ו (יד) נתרסקו. כ' בת''ח דמשמע באו''ה הא דבטל אם נתרסק היינו שלא נשאר שם דבר חשוב אבל אם נשאר חה''ל אע''ג דבטל מטעם בריה מ''מ עדיין חשיב ואינו בטל מטעם חה''ל וסברא נכונה היא עכ''ל (כ' ע''י וכנ''ג מה שדרך ליפול קצת ע''י בישול אינו חשוב נתרסק אבל נפרד קצת מגופו ומשדרתו או ראשו חשוב ריסוק. וכל דבר חשוב מהני ריסוק חוץ מדבר שיש לו מתירין ע''ש): (טו) במינם. פי' הט''ז כגון קדירה של ירקות שנאבד בה בריה דהכל אסור וע''ל סי' ק''ב ס''א:

ז (טז) מותרת. כ' באו''ה דדין זה מיירי ביש ס' בהיתר נגד האיסור ומ''ש אם היא של איסור ר''ל שגם האיסור נכלל בכלל ספק זה דשמא נחתך: (יז) תולין. אע''ג שבכ''מ הולכין אחר הרוב מ''מ הכא אמרינן כל שנשתנה מקדמותו הוא מן הרוב והוי כמו כל דפריש וכו' הגהת ש''ד:

ט (יח) דומות. כתב הט''ז משמע דבמראה גם כן יהיו שוות ואע''ג דגבי שומן הקורקבן סגי במראה השומן לחוד הכא שאני כיון שאפשר לברורי שיהיו ג''כ מכוונים בחיתוך צריך זה ג''כ וכתב באו''ה עתה שאין אנו בקיאין כ''כ אין לנו להתיר בכה''ג אם לא שיש הפרש גדול וניכר וכ' הב''ח שקיבל מחכם א' אם נמצא מים בראש כבש אחד דמיטרפא ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים וכל כבש שנמצא בו מים בראש יהיה מים בחוט הנמשך מהמוח להשדרה ותולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות עכ''ל וסיים הט''ז שאין בדבר זה כדאי להתיר עליו ספק טריפות כיון שלא נמצא בש''ס ופוסקים ועיין לעיל סי' פ''ג:

סימן קב - דין דבר שיש לו מתירין

(ובו ד' סעיפים)
א (א) ונתערבה. כתב הט''ז ואם אותו התערובות נתערב אח''כ בתערובת שנית כתב לקמן סי' ק''י ס''ח דמותר והש''ך כ' דאפי' בב' תערובות אסור בדשיל''מ: (ב) בשאינה. כ' הש''ך דנראה דהכא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא דאם הוא שוה בשמא אף על גב דלא שוה בטעמא ה''ל מין במינו ולא בטיל ואם אינו שוה בשמא אע''ג דשוה בטעמא ה''ל שלא במינו ובטל: (ג) לבנו. כיון דלחזותא עביד לא בטיל כדאיתא באו''ח סי' תקי''ג ס''ג ע''ש ובנותנו לקדרה לתקן איתא הטעם במהרא''י דכל שנותנין זה בזה לתקן מקרי מין במינו כגון מים ומלח בעיסה דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים את העיסה וכתב הט''ז ואין לטעות מכח זה לענין מה דאמרינן בהרבה דוכתי חד בתרי בטיל במינו מן התורה ובאינו מינו צריך ס' מן התורה ולומר דגם שם הוי מין במינו במידי דמתקן הקדרה כמו כאן דשם תלוי בטעם כיון שנ''ט באינו מינו והאי נ''ט בקדירה ממילא יש לו שם חומרא דאינו מינו:

ב (ד) עתיד. כגון ביצה שנולדה ביו''ט שתהיה בודאי מותרת לאחר י''ט (לאפוקי ביצה דספק טריפה דנקט אח''כ): (ה) ספק. הקשה מוהר''ר משה מלבו''ב למה כתב המחבר לפי שאין המתיר בודאי הא דין זה דספק טריפה לא שייך כלל לדבר שיל''מ משום דגבי ביצה שנולדה ביו''ט שפיר שייך לומר שהוא דשיל''מ דעכשיו הוא אסור ולמחרתו יהיה מותר משא''כ בביצת ספק טריפה אף אם ההיתר יהיה בידו או שיבא בודאי מ''מ אם נתערב באחרים דין הוא שיבטל ממ''נ אם תהיה התרנגולת טריפה א''כ הביצה לא הוי דשיל''מ דהא באמת טריפה היא וראוי שתתבטל ואם תהיה התרנגולת כשרה א''כ לא נאסר הביצה מעולם ודשיל''מ לא שייך אלא אם הוא עכשיו אסור ולעתיד יהיה מותר ונ''ל לתרץ דהמחבר איירי כאן מביצה של ספק טריפה שנולדה ביו''ט ג''כ וא''כ אף שתהיה התרנגולת כשרה אח''כ מ''מ הביצה אסורה היום שנולדה ביו''ט וסד''א אם אותה הביצה נתערבה ביו''ט לא תתבטל באלף משום שיש לחוש שמא תהיה התרנגולת כשרה וא''כ אין לביצה זו שום איסור רק שנולדה ביו''ט קמ''ל הואיל שאין המתיר בודאי עתיד לבוא דשמא תהיה טריפה א''כ לא מקרי ביצה זו דשיל''מ ובטלה וק''ל:

ג (ו) הוצאות. כ' הש''ך דמהרי''ל חולק ע''ז דהוצאות ההגעלה הוא דבר מועט וראיה ממעשר שני דהוי דשיל''מ על ידי העלאה לירושלים וכו' ע''ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ''ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהו ב''י דאז שרי מן התורה ואפי' בכל אחד בפ''ע אסור להשתמש עד אחר מע''ל דהא הטור לא כתב דלא הוי דשיל''מ אלא משום שצריך להוציא הוצאות ובכה''ג דיש לו מתירין מן התורה בלי שום הוצאות לכ''ע אסור ובתשובת בן לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורים וכבר תפס עליו הב''ח וגם מה שהחמיר הב''ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר''ם גבי חתיכות ל''ד דהא כל הפוסקים הסכימו בסי' ק''ט דא''צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר''ם דעביד הכי כתב מהרא''י טעמא דצדיק ות''ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו וכו' וזה לא שייך בכלים ומ''מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב''ח וע''ל סי' ס''ט ס''י גם הט''ז פסק דיש להכשיר כל הכלים ע''ש:

ד (ז) טעמו. כתב הט''ז פי' שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אותו הטעם אינו חמור לאסור בשביל דשיל''מ ול''ד למ''ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדרה לתקן וכו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדרה לבשם התבשיל כ''כ הב''י בא''ח סי' תקי''ג מיהו הש''ך חולק ע''ז וכתב דלענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכתב שכ''פ הב''ח: (ח) עצמו. כתב הש''ך דכל הפוסקים תפסו על הר''ב בזה כיון דדשיל''מ הוא מה לי בלוע או לא סוף סוף יש היתר לאיסורו: (ט) שי''א. כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל''מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם כמ''ש בסימן ס''ט: (י) הבלוע. הקשה בט''ז דלפ''ז אמאי הוצרך הרמ''א לתת טעם גבי כלי משום דצריך הוצאות ולא אמר הטעם דהוי איסור בלוע וצ''ל דבאמת גבי כלי ג''כ הוא מטעם בלוע אלא דרמ''א כתב הטעם מחמת הוצאות ללמוד ממנו במקום אחר היכא דצריך הוצאות דלא הוי דשיל''מ וא''ל מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוי דשיל''מ דשם לא הוי בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם מיהו בעיקר הדין מסכים עם הש''ך דאין חילוק גבי דשיל''מ בין איסור הבלוע או הטעם בכולם אינם בטלים אך מ''ש דגם חתיכה שלא נמלחה מקרי דשיל''מ זה אינו כמ''ש בס''ק ט': (יא) קודם. פי' הש''ך כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בה הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח מן היין בשבת ואע''פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל''מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפ''ע מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר למשוך הימנו בשבת לשתות לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפ''ע מעולם וכן כל כיוצא בו עכ''ל: (יב) חולקין. כתב הש''ך בת''ח פסק כסברא הראשונה ומהרש''ל חלק עליו ואותן שתי הסברות שהביא המחבר בא''ח סימן תמ''ז י''ל דפליגי נמי בהא אי חמץ הוי דשיל''מ או לאו: (יג) המבשל. וכמו שנתבאר בא''ח ר''ס שי''ח:

סימן קג - דין נותן טעם לפגם

(ובו ז' סעיפים)
א (א) כיוצא. כגון חה''ל ודבר שבמנין וכה''ג: (ב) בטלים. אבל כשהן בעצמן פגומין וסרוחין בטל חשיבותייהו ובטלים:

ב (ג) קצת. אבל דבר שאינו נ''ט לא לשבח ולא לפגם אסור וראיה מגיד הנשה בסימן ס''ה ס''ט ש''ך: (ד) מועט. כתב בת''ח דאין לחלק בין נמחה ללא נמחה דגם גוף האיסור נמי בטל ברוב: (ה) מרובה. וכן צירו של איסור: (ו) בד''א. היא מילתא באפי נפשיה וקאי אריש הסימן: (ז) השביח. כתב הש''ך דוקא אחר שהשביח אסור אבל קודם שהשביח מותר אע''פ שאפשר שישביח אח''כ כיון דהשתא פוגם הוא וכ''פ האו''ה (וכ''ג ופר''ח חלקו וכתבו אף קודם שישביח אסור ואם הדבר ספק אם השביח או פוגם הולכין להחמיר ומשערין בס'. ומ''מ נ''ל דמין במינו ואיכא ודאי רוב הולכין בספיקא להקל. פר''ח): (ח) האיסור. וכ' הש''ך אבל א''צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נ''נ כדלעיל סימן צ''ח: (ט) הקדרה. דהוי נ''ט בר נ''ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון שהוא פגום והקשה בט''ז למה לי שתחב הכף ב' פעמים לנטל''פ אפילו אם תחב תחילה בנ''ט לשבח ואח''כ תחבוהו לנטל''פ ואח''כ בישל בקדרה זו נמי שרי דהוי נ''ט בר נ''ט דהכף נתן טעם פגום בתבשיל ותבשיל בקדרה והקדרה תתן אח''כ במה שיתבשל ה''ל נ''ט בר נ''ט ומסיק להלכה אפילו בחד נ''ט לפגם שרי:

ג (י) לפגום. כתב הש''ך וה''ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח ותבלין ואלו היה שם מלח ותבלין כראוי לא היה פגום מותר כיון דהשתא מיהא פוגם וכתב באו''ה תבשיל שנפל שם איסור פגום ונפל אותו תבשיל לקדרה אחרת ובאותו תבשיל היה איסור בעין א''צ אלא ס' בקדרה שני' נגד האיסור שבקדרה דלא שייך לומר הקדרה הראשונה נ''נ דהא משרי שרי עכ''ל:

ד (יא) פוגם. הקשה בש''ך הא בסימן קכ''ב פסק המחבר דסתם כלים של עובדי כוכבים אינם ב''י ואם כן בלאו הכי מותר וצ''ל דלא הביא כאן דברי הרמב''ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש: (יב) הפסד. וט''ז כתב דאפילו בהפסד גדול יש להחמיר וע''ל סימן צ''ד וכתב הש''ך משמע דבשמן גם הי''א מודה דפוגם וע''ש שכתב בשם כל הפוסקים דבשר ושמנונית נותן טעם לשבח בשמן הן שמן חי הן שלוק:

ה (יג) הדיחה. כ' הש''ך וז''ל לעיל ר''ס צ''ה כתבתי דסתם כלים שנתבשל בהם אמרינן שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפ''ז מה שכתב שתהיה מודחת וכו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ''ל דהשומן הדבוק אינו נטל''פ אחר מע''ל והיש מתירין ס''ל שטיחת איסור שעל פני הכלי נפגם ג''כ אחר מע''ל וע''ל סי' קכ''ב ס''ג לא הביא אלא סברא הראשונה וכ''פ בת''ח ומהרש''ל [ואנן פסקינן כדיעה א' דמה שהוא בעין אינו נפגם אפי' נשתהה כמה ימים. אחרונים]: (יד) שרי. כ' הש''ך ומהרש''ל חלק ע''ז ואמר מאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדירה שאינו ב''י נטל''ש ואין דבריו נראין עכ''ל:

ו (טו) בקדרה. פי' בבישול וע''ל סימן צ''ה ס''ב דדוקא רובו דבר חריף בעי' וע''ל סימן צ''ו ס''ג וסימן קכ''ב ס''ג בהג''ה נתבאר דין זה:

ז (טז) לילה. דוקא לילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים ש''ך [ועיין לעיל סי' צ''ד ס''ק ט''ז מש''ש]: (יז) המים. הטעם איתא בב''י מאחר דיש פוסקים דס''ל דאחר לילה א' נטל''פ ואף דלא קי''ל כן להתיר המים האלו מ''מ מהני לזה שלא יהיו נחשבים כנבלה לחשוב מע''ל מחימום המים וכתב הש''ך ומבואר דאם הוחמו המים תוך שיעור לילה א' צריך אח''כ מע''ל מחימום המים ודלא כת''ח דמיקל ולפ''ז גם מ''ש הר''ב וכן אם עברה לילה א' בין בישול וכו' אינו מוכרח לדעת הב''י ודוק עכ''ל: (יח) איסורים. כתב הט''ז פי' אפילו קודם לינת לילה כיון דהיא גופה דהמים יהיו נחשבים כנבלה בשאר איסורים הוא פלוגתא בסימן צ''ב וכה''ג סמכינן אמקילין (ועיין פר''ח). והש''ך כתב דהאי במקום הפסד פי' הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלא''ה מותר מטעם די''א דאין אומרים חנ''נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סימן צ''ב ס''ד בהג''ה ע''ש עכ''ל:

סימן קד - דין עכבר שנמצא ביין או בשכר

(ובו ג' סעיפים)
א (א) דדברא. כ' הש''ך דמשמע מדברי המחבר דעכברא דדברא פשיטא לן דמשביח בשכר וחומץ ואפשר אפי' ביין ושמן וכה''ג אינה פוגמת אבל בש''ס מוכח דאף על גב דעולה על שלחן מלכים מספקא לן אי נטל''פ בתערובות: (ב) איסורין. בד''מ כ' הטעם דבשרץ חיישינן שמא ישאר ממנו כעדשה שהוא שיעור טומאתו והוי בריה ואינו בטל והט''ז השיג עליו באריכות וסתר דבריו והעלה במסקנתו דבאמת אין חילוק בין שרץ לשאר איסורים ומה שבנחתך הכל אסור לאו טעמא משום חשיבות בריה רק דחיישינן דילמא בלע חתיכה דקה בתוך השכר או חומץ ומיירי כאן מאיסור ניכר אלא שא''א לבררו דבזה לא מהני ס' דלא מהני ס' אלא כשאין האיסור ניכר וא''כ אפי' בשאר איסורים הדין כן וכן דעת רש''ל וב''ח (ועי' בנה''כ דסתר דברי הט''ז ועי' פר''ח שהאריך):

ב (ג) פוגם. הרמב''ם נתן טעם לזה שאלו דברים צריכים להיות מבושמים (ופר''ח כ' אנו אין לנו אלא פסק ש''ע אף בשומן ע''ש). וכ' רש''ל דיש להחמיר בכל המשקין חוץ מיין ושמן ודבש: (ד) לספק. כ' הש''ך והא דלא הוי ס''ס שהרי זה ג''כ ספק אם נטל''פ או לשבח וספק דכבוש וצ''ל דהאי ספק אם משביח או פוגם לא מקרי ספק כיון דבש''ס גופיה מספקא להו או אפשר דדמי לספק בחסרון ידיעה וצ''ע עכ''ל: (ה) יש. והטעם איתא בש''ך דכל מה שמערה ונוגע בעכבר נאסר ונתערב בשאר השומן ונאסר הכל ואף דלפעמים העכבר מונחת בשולי הקערה וא''כ היה לנו להתיר כל השומן שהוא למעלה מקליפה שעל העכבר י''ל דידוע כשמערין עליו רותח נמס הכל ולכן הערוי נוגע תמיד בעכבר ונאסר הכל: (ו) כבישה. כ' הט''ז אבל אם ודאי ידוע לנו שהשומן היה תחלה רך רק שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה דהיינו תוך מע''ל מן הנפילה בזה אזלינן לחומרא ודלא כאו''ה שמתיר אם בא לפנינו כשהוא קשה דאנו הולכין בתר שעת המציאה ואפי' בודאי היה רך בעת האיסור דשמא נתקשה תוך מע''ל לנפילת העכבר והביא ראיה ממה דאמרינן כל הטומאות הולכין אחר שעת מציאתן וחולק עליו בת''ח וד''מ דבספק א' אזלינן לחומרא וז''ל הש''ך אם ידוע שהיה רך כשנפל העכבר בתוכו אסרינן מספק שמא נכבש בו יום שלם אע''פ כשבא לפנינו הוא קשה אא''כ ידעינן בבירור שלא היה יום שלם רך אחר שבא העכבר לתוכו וכן אם ידוע שהיה רך יום שלם ונתקשה אח''כ ולא ידעינן אי היה בו העכבר כשהיה רך או לא גם כן אסור מיהו בכל זה מותר בדאיכא ס' משא''כ בעירו עליו רותח: (ז) הפסד. כ' הט''ז זה קאי על ריש ההג''ה ויש מחמירין וכו' ור''ל במקום הפסד גדול יש להקל בכל המשקים חוץ משכר וחומץ ומ''ש רמ''א במקום שהשומן מאוס וכו' פי' שהוא אסור דלית ביה ס' משמע ביש שם ס' מותר בהדלקה גם כן ובאו''ה כתב וה''ה לדידיה נמי אם הוא מאוס עליו אפילו שאין מאוס לאחרים אסור לו אפילו בס' ומאה אם הוא מאוס עליו עדיין:

ג (ח) רבה. כתב הש''ך אפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס מותר וע''ל בס''ס ק''ז ובסי' פ''ד דתולעים לא מקרי דברים המאוסים כזבובים ויתושים ומהרש''ל וב''ח אוסרים גם בזבובים ויתושים אבל המנהג להקל גם הב''ח מתיר בהפסד מרובה:

סימן קה - דין אסור שנפל לתוך התר

(ובו י''ד סעיפים)
א (א) כבוש. באו''ה כ' דאם נשתהה הבשר בשרייתו מע''ל אף הכלי אסור בדיעבד וצריך ס' נגד כל הכלי אם הוא של עץ או חרס דקי''ל כבוש כמבושל אפילו בכלים ול''ד לחבית דיין נסך דשרי לשום בו שכר לכתחלה דביי''נ הקילו אמנם בשל מתכות אין מצריכין ס' נגדו בדיעבד כי אם שנאסר ע''י רותחין וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור ב''י וכן איסור ששרה בכלי של היתר מע''ל שאסור הכלי עכ''ל והט''ז כתב ע''ז וז''ל ולא אוכל להבין למה יאסר ההיתר בכלי של איסור ב''י דהרי האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהיא מע''ל דאז נעשה מבושל והרי באותה שעה אינו ב''י וכו' (והגאון המחבר מ''א שמע בשם מ' יעקב מלובלין בשלמא אם הכלי עומד ריקן נפגם הטעם אבל כאן שעומד בו היתר תדיר א''כ כבר התחיל לקבל טעם בשבחו ולאחר מעל''ע נעשה כמבושל ממש ולכן אסור. וכ''כ בה''י סי' ס''ט ור''ס זה ע''ש דלא כאחרונים שכתבו להקל בזה ועי' פר''ח שחולק ג''כ על ט''ז). ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה היתר בכלי של איסור מע''ל (ובט''ז יש כאן ט''ס ע''ש) אלא לכתחילה כדין נטל''פ גם מ''ש האו''ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות לא מצינו חילוק זה בשום מקום אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד כנ''ל. והש''ך כתב שמצא בכת''י הרב בגליון או''ה שהרגיש בזה הקושיא וכ' שמיירי שהאיסור קצת בעין ולישנא דבן יומו לא משמע הכי ועוד דהא בכלל ל' כתב קערה מודחת וצ''ע: (ב) מקילין. כתב הש''ך דמדברי הרב בת''ח נראה שכן עיקר באיסור כחוש ואע''ג דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו במליחה וצליה וכה''ג אבל כולי האי לא נחמיר: (ג) וספק. פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש מע''ל והט''ז הניח דין זה בצ''ע ודעתו להתיר בספק ע''ש [ופר''ח דוחה ראייתו ועיקר הדין כרמ''א] (ובנה''כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע''ש ועיין בסימן ק''ד בט''ז סק''ג משמע שסותר דבריו שבכאן ע''ש וק''ל): (ד) חומץ. כ' הש''ך צ''ע דבריש סי' ק''ד פסק המחבר דבחומץ צריך גם כן לשרות מע''ל ע''ש ולכך העלה דבאמת חומץ שוה לשאר משקים שלא נאסר עד שישהה מעל''ע (ועיין בא''ח סי' תמ''ז במ''א ס''ק כ''ח שמחלק בין חומץ שכר או של יין ע''ש ופר''ח כתב דחומץ צריך מעל''ע וכ''כ כ''ג וכדעת הש''ך): (ה) לציר. ועי בסי' ס''ט סי''ח וכתב הש''ך מיהו עכ''פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו ונ''מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להר''ב אינו אוסר רק כ''ק ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו:

ב (ו) ליזהר. כתב הש''ך אפילו הוא דבר שדרכו להדיחו אח''כ דאז מותר להניחו ע''ג איסור צונן כדלעיל סי' צ''א מ''מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר הזה וכתב עוד ומ''מ יש להחמיר ולאסור בכ''ח בכ''ש אם היס''ב במקום שאין הפסד כ''כ וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ''כ אבל עכ''פ אין לאסור כולו בכ''ש וגם דעת הט''ז להחמיר בכ''ש כל שהיס''ב אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב וא''כ כל החומרות שנזכרו בסימן צ''ד בענין ב''י הוי בכ''ש ג''כ ולא כמ''ש רמ''א שם אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב יש לסמוך אהרמ''א מיהו בדבר זה חולק הט''ז שמשמע מדבריו שאוסר כולו והש''ך כתב שאינו אוסר רק כ''ק (ועיין מ''ש בסימן צ''ד בשם מהרש''ל בדבר שהוא עב כמו חתיכת בשר רותח שדינו ככ''ר ממש ומ''ש שם על זה) וכ' עוד הש''ך דאפילו בעירוי שנפסק הקילוח מבליע מיהא לכ''ע כ''ק ואף על גב דמדברי הרמ''א סי' ס''ח ס''י נראה דאם עירה מכ''ר על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א''צ אפילו קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כא' אבל מ''מ מבליע (וצ''ע דהא בסי' הנ''ל לא משמע כן כלל ע''ש וגם בנה''כ עצמו הקשה מסי' צ''ב ס''ז בהג''ה וכ' שיש לחלק ע''ש) וכ' עוד דבכ''ר שעומד אצל האש אף על פי שאין היס''ב יש להחמיר ולומר דמבליע כ''ק אע''פ דמדברי הפוסקים לא נראה כן עכ''ל:

ג (ז) מונח. כ' בד''מ דוקא אם כבר מונח בכ''ש אבל הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי: (ח) ראשון. כ' הש''ך דדעת מהרש''ל דבדבר גוש כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדירה אם היס''ב דינו לעולם ככ''ר ודעתו נוטה ג''כ להסכים עם מהרש''ל ודלא כהרמ''א שכ' בסי' צ''ד כשחותכין בשר שהוא בקערה עם סכין חולבת דאין אוסרים כו' ועי' מזה בר''ס ק''ז מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כרוטב נראה דיש לסמוך אהרמ''א ואולי גם מהרש''ל לא אמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים עכ''ל: (ט) קליפה. כ' הט''ז ה''ה בבשר וחלב הוי כן דהצונן צריך קליפה כ''כ באו''ה ורש''ל כתב נ''ל אם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה ונראה דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כן דהא אף במליחה פסק רמ''א כן בסי' זה ס''ו והש''ך כתב דבשר וגבינה שנגעו זה בזה ואחד מהם צונן שניהם צריכין קליפה ואם האיסור חם ואפילו שניהם חמים מותר ג''כ בקליפה עכ''ל: (י) גבר. כ' הש''ך דמהרש''ל חולק ע''ז ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת הרמ''א עיין שם: (יא) לערות. משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהמרדכי ואו''ה כ' הטעם דתתאה גבר ומחברו בנצוק וכ' בד''מ דהמערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אוסר לפי שמתוך החמימות נמס כולו והוכיח זה מדין עכבר שנפל לשומן לעיל סימן ק''ד דאסור אפילו נמצא העכבר בשולי הכלי עכ''ל הט''ז:

ד (יב) נטילה. כ' הש''ך היינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הר''ב דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה''ג יש להצריך ס' אפילו במליחה וכ''ש בצלי מיהו דוקא בירך שצלאו עם שומן הגיד דאסור מדרבנן כדלעיל סימן ס''ה ס''ט וסי' ק' אבל גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא:

ה (יג) שמינה. כ' הט''ז וז''ל כ' ב''י שזה נלמד מסי' ק''ח לענין ריחא מילתא דאפילו ההיתר שמן אסור והטעם דההיתר אזיל ומפטם לאיסור וחוזר ונותן ריח לההיתר וקשה לי דהא קי''ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וראיתי מתרצים דכאן מיירי דהאיסור אסור מחמת עצמו אבל לקמן מיירי מאיסור בלוע וזה אינו נכון כלל לחלק דאף באיסור מחמת עצמו והוא כחוש אין לו כח לאסור יותר מכדי נטילה אלא ודאי דבר זה אין לו יסוד ועיקר כלל וכתב מהרש''ל דחתיכה שיש בה דם של עצמה מקרי ג''כ נאסרה מחמת בלוע ולא איסור מחמת עצמה: (יד) מקום. שבאותו מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין ועי' בסי' צ''ד ס''ז וכתב הש''ך דמהרש''ל פסק דבכחוש יש להצריך קליפה במליחה ונטילה בצלי אף בדאיכא ס' אבל בשמן יפה כתב מהרא''י דהמחמיר הוי כסיל בחושך הולך ודעת הפוסקים הקדמונים המפורסמים כהמחבר דאף שיש בו ששים צריך נט''מ אף בשמן: (טו) דשייך. וכ' בד''מ דציר נבלה או כה''ג נמי מפעפע דומיא דחלב וכ' הש''ך דנתבאר בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית מיהו בס''ט יתבאר דנוהגים לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א''כ ה''ה בצלי דצליה ומליחה שוין והא דסתם הר''ב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כ''נ היינו באיסור דרבנן:

ז (טז) בחלב. כתב הט''ז דרש''ל הקשה דהא קי''ל אין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפילו בב''ח וראיה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסימן צ''ב דכשנאסרה אותה חתיכה בלא ניער וכיסה אינה אוסרת אחרות שנגעו חמין זו בזו אם לא שנפרש מ''ש כאן בב''ח היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשיב איסור מחמת עצמו עכ''ל פי' שהבשר יהא אסור מחמת זה והש''ך כ' דאין תירוץ זה עיקר אלא נ''ל דס''ל להרב דאע''ג דקי''ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו מטעם שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אבל מ''מ מה שאינו גוף האיסור רק ע''י בליעה לא חמיר כ''כ ואוקמוה אדינא דאינו אוסר כשאינו מפעפע וחלב איסור כחוש מיקרי ואינו מפעפע וכתב עוד שמצא באו''ש מהרש''ל שנדפס בלובלין בדף ל''ג כ' שם הג''ה ממהרש''ל שהביא אדרבה ראיה מפכ''ה דגבי בב''ח אוסרת חתיכה לחברתה בלאו רוטב וכ' שם שכן פסק מורו ורבו הגאון וע''ש עכ''ל: (יז) יחד. ואפילו קליפה א''צ ט''ז וכתב הש''ך אפילו החתיכה שנבלע בה האיסור שמן ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו והך דלעיל ס''ה אפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שנצלה עמה שמן האיסור מפעפע בכולה לא קשיא דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו מאחר דבלא''ה בע''כ פולט רוטב של איסור ובלא''ה אוסר כדי נטילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו משא''כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור וכתב באו''ה דמליחה שוה לצלי בזה ומוכח בת''ח דדם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה ונהי דקי''ל בכל דוכתי גם בדם לשער בס' מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן כמ''ש הר''ב בס''ט מ''מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע''י מליחה וצליה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט הוא בש''ס וכל הפוסקים שאוסר במליחה וצלייה עכ''ל: (יח) הדברים. כתב הט''ז משמע דחלב אינו מפעפע ולעיל סי' פ''ז ס''י מוכח דאמרינן דהחלב נקרא איסור שהוא מפעפע והש''ך כ' בתחתונה חמה וכו' משמע הא אם התחתונה צוננת אפילו קליפה לא בעי ואע''ג דקי''ל חם לתוך צונן קולף היינו משום דא''א דלא בלע פורתא מקמי דמוקיר ליה והיינו דוקא מגוף הדבר שאצלו בולע מיד ממנו מעט מקמי דמוקיר ליה כיון שנוגע בו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה מקמי דמוקיר ליה: (יט) כלי. הטעם איתא בט''ז דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע ולפ''ז פשוט דכלי לא נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכשא''מ דזה אינו מפעפע וכ' הש''ך ונראה דדוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלא רוטב כמ''ש הרב ס''ס צ''ב וצ''ג וכתב מהרש''ל אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהם כף של בשר או חלב ב''י שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשוב המאכל כאילו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף ומ''ש רמ''א דכלי אוסרת היתר וכו' פשוט הוא דאינו אוסר רק כ''ק בלא רוטב מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפילו ביבש לגמרי אוסר בס' ואף על גב דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא ומ''מ צ''ע לדינא:

ח (כ) נתבשל. כתב הש''ך משמע דאפילו לא נמלח ונצלה תחלה מ''מ הוי איסור דבוק וצריך ס' נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות וכתב בד''מ דאם בשלו הכוליא בקרום שעליה בלא החלב שצריך ס' נגד כל החתיכה ולעיל סי' ס''ד ס''ב כתב רמ''א לענין מליחה דבכל הקרומות א''צ אלא קליפה במקום הפסד קצת:

ט (כא) מלחו. ע''ל סימן צ''א ס''ה דשם נתבאר שיעור מליחתו: (כב) נטילת. כתב הש''ך ואף על גב דקי''ל אפילו בציר אף בכחוש ממש לשער בס' מ''מ שאני שומנו של גיד דאינו אלא מדרבנן מקילינן ביה מיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הר''ב סימן ס''ד ס''ך דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' והט''ז כתב דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בס''ה שחלב כחוש אינו מפעפע וא''צ ס' לבטלו: (כג) הגיד. כתב הש''ך דה''ל למימר רבותא טפי אפילו בכחוש לגמרי כדלעיל סס''ה בצלי וכו' ומ''מ נראה דאף הט''ו לא אמרו אלא בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור: (כד) עצמה. פי' הט''ז שהחלב נגע בכל א' מהן ואין בכל א' ס' נגד החלב אסור דשמא בלע הרבה ואין לו שותפות לבטל ונמשך מזה ג''כ קולא דהיינו אם בבירור לא נגע החלב רק בא' מהן אז האחרות מותרות אבל תימה על הש''ע דלעיל ס''ז פסק שאם בלעה מן הדברים המפעפעין בטבען כגון שומן אוסרת חברתה אפילו בלא רוטב וכאן פסק שבליעת החלב אינו יוצא בלא רוטב וא''ל דלעיל מיירי בצלי והכא במליחה דהא מסקינן בש''ס מליח כרותח דצלי ומסקנת ב''י וש''ע כן הוא דהוי כצלי עכ''ל [ועיין פר''ח מה שתירץ] (ועי' בנה''כ שמתרץ קושיא זו): (כה) להתכבד. הטעם כיון דאין האיסור מחמת עצמה וכתב הש''ך וע''כ מיירי שיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאל''ה אינו בטל ברוב דשמא יבשלם ויתן טעם וע''ל סימן ק''ט והנה הש''ך הניח דברי המחבר בצ''ע לפי מאי דס''ל דלא אמרינן חנ''נ בשאר איסורים וקצרתי בכאן לפי שאין נפקותא לדינא לדידן דקי''ל בכל האיסורים חנ''נ: (כו) מליחה. פי' אפילו בחלב ממש והנה מן הראוי עכ''פ שלא להחמיר רק בשמן ולא בכחוש אלא לפי שאין אנו בקיאין וכו': (כז) קולא. כתבו הט''ז וש''ך כלומר דבאין האיסור דבק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע''פ שאינו נוגע בכולן כמו בבישול וגם לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים שצריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות לבטל חלב שבאותה חתיכה ולפי המנהג אנו מצטרפין גם שאר החתיכות ודלא כלבוש שפי' דהקולא היא לענין שא''צ קליפה ולא דק בזה דהא באמת אף לפי המנהג צריך קליפה במקום שנגע ומוכח בת''ח דאפי' אין החתיכות נוגעים בחלב רק שנוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול: (כח) ציר. כתב הט''ז דגם דם בכלל זה אע''פ שדם אינו מפעפע מ''מ יש בו לפעמים תערובת ציר ושומן ומש''ה קי''ל בסימן ע' שמליחה אוסרת בדם בס': (כט) בפסח. כתב הש''ך מיהו בא''ח סי' תס''ז סי''ד כ' הרב דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה חטה בפסח ולהתיר האחרות ע''י קליפה וכתב בט''ז דמסקנת מהרש''ל דאין חילוק בין מליח וצליה ואפייה ודינם כבישול לאסור בס' וחמץ בפסח במשהו ומ''מ לא אמרינן בהני ג' דהוי כבישול אלא לחומרא דהיינו שצריך ס' נגד החלב ואם הוא דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה אבל לא להקל דהיינו שלא להצריך כדי נטילה אפי' ביש ס' אלא מ''מ צריך כ''נ ומש''ה פסק במצה שנתכפלה קצתה בתנור קודם פסח שצריך ס' באותה מצה נגד האיסור וכדי נטילה ולא כרמ''א בא''ח שלא הצריך ס' במצה עוד מסיק מהרש''ל דלא קי''ל כמ''ש הטור דגם במליחה אם ההיתר שמן והאיסור כחוש דאסור הכל דגם בצלי הוא דבר חידוש ושום מחבר לא כ''כ מ''מ במליחה ודאי לא מחמרינן כולי האי אלא אמרינן כ''מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אפי' החתיכה שמינה שרי עכ''ל:

יא (ל) חילוק. הטעם כתבו הפוסקים דדוקא ברתיחת האור יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אינו כן שאין בו כח כ''כ:

יב (לא) אסור. כב''י בשם תשובת הרשב''א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסין העובדי כוכבים יין לקיום משום שאין זה מפליט איסור ועוד דלא בלע אלא דבר המסתבך כשמן וציר וכו' ובסימן ע' ס''ב כתבתי בשם רש''ל דס''ל שאין מליחה לכלי כלל להפליט אפילו איסור דאורייתא שנבלע בכלי עכ''ל הט''ז:

יג (לב) בחלב. הטעם איתא בש''ך דאין מליחה לכלים אבל משום דהוי נ''ט בר נ''ט לא שרי' דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין וע''ל סי' צ''א וצ''ה: (לג) יבשים. כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר הטעם דאין מליחה לכלים גם מן הסתם אמרינן שהיה נקי ש''ך וע''ל ר''ס צ''ה ובסעיף ו' שם:

יד (לד) המלח. ולא סגי בס' נגד הדם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע ש''ך וע''ל סי' צ''ח. סעיף ד'. (בתשו' הרמ''ע סי' כ''ז נשאל על המלח שמעמידין אותה בדם נבלה עיין פר''ח שהביאו ומפלפל בדבריו):

סימן קו - דין היאך מבטלין בששים

(ובו ב' סעיפים)
א (א) להתכבד. כ' הש''ך וקשה דהא אפי' יהיה חה''ל בטילה כיון דאין איסורה מחמת עצמה וצ''ל דהאי אם אינה ראויה להתכבד קאי אבב''ח מיהו הא דבעינן ס' נגד כל מה שנאסר בתחלה בדבר לח היינו במקום שאין הפסד גדול אבל אם יש הפסד גדול לא אמרי' בכה''ג חנ''נ בשאר איסורים רק בב''ח:

ב (ב) לבטל. ולדידן דקי''ל חנ''נ בכל האיסורים וכן באיסור דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה ה''ה הכא צריך ס' נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה ואפ''ה החתיכה עצמה אסורה. ש''ך: (ג) שתצטנן. פי' כשיוציאה ותהיה חמה א''כ יאסר החתיכה מחמת החלב שבה שאין בה ס' לבטלו אבל כשמניחה בקדרה הטעם הולך בכולו בשוה וא''ל דהא ע''כ החתיכה נמלחה תחלה דאל''ה היתה אסורה משום דם והיה צריך ס' בתבשיל נגד כולה וא''כ נאסרה תחלה מפני שנמלחה עם החלב שבה ושוב אינה חוזרת להיתרה י''ל דמיירי שהוא חלב דרבנן או חלב של בהמה כחושה דאינו אוסר במליחה אלא כ''ק א''נ מיירי שהיה בחתיכה ס' נגד החלב ואח''כ קודם בישול נחתך ממנה עכ''ל הש''ך: (ד) נבלה. וא''כ החתיכה זו עכ''פ אסורה משום איסור דבוק א''כ מסיר החתיכה וכו' שהרי אינו מזיק כלום במה שמסירה וא''כ לא יניחנה בחנם בקדרה. ש''ך:

סימן קז - דין המבשל ביצים, ודבר מאוס הנמצא בתבשיל

(ובו ב' סעיפים)
א (א) לקערה. כתב או''ה דאם לא עירה אותן לקערה אלא נשארו בקדרה ועירה הרותחין מהן ג''כ אסור דשמא היתה ביצה האסורה בשולי הקדרה ונאסרו הביצים שאצלה דעד הנה שהיו המים מוליכין הטעם לכל הביצים היו כולן מסייעות לבטלן והשתא דליתנהו אין שאר הביצים מסייעות לבטל ומאחר שע''י לחלוחית מים שעליהם אוסרים מיהא גם את אחרים ונוגעים אח''כ באותה שנגעה בביצים האסורות לכן אסורות כולן ואפילו הן מאה עכ''ל ועיין בש''ך שמאריך בדין זה הרבה: (ב) עיקר. מסקנת הט''ז דיש להחמיר דבביצים אסור ובדגים מותר כל זמן שאפשר שיש ס' נגד מעט המים שנשארו בקדרה אבל בביצים שאין דרכן להתבשל כ''כ הרבה לא מהני זה ואף לדעת המתירין יש להחמיר אם בישל ביצים הרבה בקדרה והיתה ביניהם א' שהיא אסורה והוציא כל אחת בכף א' דיש לחוש שמא הוציא האסורה בראשונה ונאסר הכף ממילא נאסרו האחרים אח''כ דהא דאמרינן לא מחזקינן איסורא כו' היינו מטעם דאמרינן איסורא ברובא איתא וכו' ע''ש ומיהו כל זה באיסור דאורייתא דס''ל דדם ביצים ג''כ אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן יש להקל דומיא דנשפך בסימן צ''ח ע''ש ובאו''ה כתב דאפילו למאן דס''ל דם ביצים מדרבנן יש לאסור לאחר שנודע האיסור והט''ז חולק עליו ע''ש ואם דג טמא עם דג טהור וכן ביצה שיש בה אפרוח עם שאר ביצים מקרי מין במינו או לא עי' בש''ך סימן ק''א: (ג) הכלי. ובתשובת מהרי''ל כתב דאין להתיר הכלים אלא אחר מעל''ע משום דהוי ספיקא דרבנן דנטל''פ:

ב (ד) זבוב. ומ''ש בסימן פ''ד ס''ט דצריך ס' נגד התולע צריך לחלק בין זבוב לתולע שבפרי: (ה) להחזיר. כתב בת''ח אע''פ דיש בכף ס' נגד האיסור [נאסר הכף] דאין משערין בכלים בס' כמ''ש בסי' צ''ב ס''ה: (ו) כלי. והיינו דוקא בכלי של עץ ומתכות חדש אבל בישן או של חרס אפילו חדש נ''נ וצריך ס' נגד כל הכף וע''ל סימן צ''ח ס''ה: (ז) נבלה. דאנו מחזיקין הכף ההיא שעתא כמו הקדרה עצמה מאחר שהוציאו עתה מהקדרה רותח וחשיב כ''ר לחומרא ומשמע דאפילו הוחזר לקדרה עם הכף א''צ אלא ס' נגד מעט התבשיל אבל א''צ ס' גם נגד כל הכף וקשה דכיון דידעינן דהיה מעט תבשיל עם האיסור בכף א''כ מאן לימא לן דאין כל הכף בלוע מאיסור דנהי דלא נ''נ מ''מ לא ידעינן כמה בלע וצ''ע עכ''ל הש''ך (ודבריו תמוהים בעיני כיון שיש ס' נגד האיסור וגם נגד מעט התבשיל ובכף לא אמרינן דנ''נ מהיכא תיתי יהא צריך ס' נגד כל הכף ודו''ק) ודין טעם זבוב בחלא ושכרא ע''ל ס''ס ק''ד:

סימן קח - שלא לאפות התר ואסור בתנור אחד

(ובו ז' סעיפים)
א (א) בתנור. כתבו הט''ז וש''ך דוקא כשא' מהן שמן אפי' הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור [ואע''ג דקי''ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור עצמו יוכל לילך שם. תי' מהרא''י דריחא שאני לפי שהפיטום מוליך הריח וטעם הכחוש עמו]. וע''ל סי' ק''ה ס''ה אבל כששניהם כחושים שרי לכ''ע אפי' לכתחלה רק שבת''ח כ' דטוב להחמיר לכתחלה אבל הט''ז וש''ך השיגו עליו וכתב עוד הט''ז דאם הן של כבד או של בשר שנמלח בכשא''מ אינו אוסר בריחא ומהרש''ל מתיר בכבד ואוסר בבשר שנמלח בכשא''מ וכל זה הוא לכתחלה אליבא דהילכתא אבל בדיעבד הכל שרי ובפת כתבו הפוסקים בשם ר''ת שאין שייך בו ריח כלל מש''ה אין אוסר פת חמץ בפסח שנאפה עם מצה עכ''ל [כ' או''ה דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחלה לאפות עם הפת]: (ב) מותר. דריחא לאו מילתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כתב הרמב''ם והמחבר לעיל ס''ס צ''ז דאסור לאכלו בכותח דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח הוי כלכתחלה: (ג) ופיו. כתב הט''ז ומשמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח ואע''ג דבסי' צ''ז כתב הטור וז''ל דוקא בתנור קטן כמו בשלהם אבל בתנורים שלנו הגדולים שרי ולא הזכיר פתוח נראה פשוט דרמזו במ''ש בתנורים שלנו דידוע שכל התנורים שלנו המה פתוחים והש''ך כ' ודוקא אם פיו פתוח ממש כעין כירה אבל אם רק פתוח מעט למעלה אף בתנור גדול אסור לכתחלה וכ''מ בת''ח ע''ש: (ד) לבשר. כלומר שלא לאפות בשר עם חלב בתנור א': (ה) קטן. פי' אפילו סתום. ט''ז: (ו) לאכלו. אפילו בתנור גדול ופיו פתוח למעלה [כיון שיש לו היתר לאכלן עם בשר הוי כלכתחלה] וכן משמע בסימני ת''ח וע''ל סימן קכ''ב ס''ו בהג''ה: (ז) לקנות. כתב בת''ח ומ''מ המנהג להקל לקנות מן העובדי כוכבים דברים המבושלים בכליהם שאין בהם משום בישולי עובדי כוכבים דסתם כליהם אינן ב''י ואע''ג דנטל''פ אסור לכתחלה מ''מ לא חשבינן הקנייה לכתחלה לכן נוהגים היתר פה קראקא לקנות האגוזים שלמים שמבשלים העובדי כוכבים או שאר דברים: (ח) חריף. או שנעשה לריח ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים ודאי אמרינן ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד אפילו פי התנור פתוח בצדו עכ''ל האו''ה: (ט) מותר. כ' באו''ה מיהו לכתחלה טוב להחמיר: (י) בחלב. כתב הש''ך היינו בפת מועט או שיש היכר בפת אבל בפת מרובה ואין היכר אסור אפילו לאכלו לבדו גזירה שמא יבא לאכלו בחלב כדלעיל ר''ס צ''ז: (יא) הזיע. ואפילו אם נעשה לריח (ועדיין ריחו בתנור) אין לחוש בזא''ז אם אין המחבת מזיע תחת שניהם. ש''ך: (יב) הפסד. היינו הפסד מרובה ש''ך וכתב הט''ז אע''ג דגם בצלי אמרינן דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ''מ בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל: (יג) קטן. כתב הש''ך צ''ע דבתוספות דעבודת כוכבים משמע להדיא דאפילו בתנורים גדולים אסור ע''ש וצ''ל דס''ל להרב דהתוספות אזלי לטעמייהו דס''ל ריחא מלתא בתנורים קטנים הלכך מחמרינן טפי אבל לדידן דקי''ל ריחא לאו מילתא היא אין לאסור כלל בתנורים גדולים ודוחק וצ''ע עכ''ל: (יד) לחלק. כ' הש''ך משמע דלהמרדכי אין חילוק בין איסור האוסר במשהו לשאר איסורים וכן משמע בא''ח סי' תמ''ז ס''א וצ''ע דבמרדכי ליתא אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה מטעם דלא מצינו ריח פת בפת אבל בהך סברא דמשהו לא אשכחן דפליג אתוס' גבי תבשיל ומיהו בתשובת מהרי''ל מצאתי דלמ''ד ריחא לאו מילתא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים עכ''ל:

ב (טו) מגולה. והטעם איתא בש''ך משום שאין המתבשלים אוסרים כ''כ מאחר שהקדרה מפסקת ביניהם וה''ה בצלי אם כ''א בקדרה ג''כ מותר אלא דכל צלי דרך לצלותו בשפוד לכך נקט המחבר סתם צלי ואם התנור פתוח קצת אפילו לכתחלה מותר וזה החילוק בין בישול לצלי עכ''ל הש''ך: (טז) מרובה. ומשמע מדברי מהרש''ל דאסור אפי' בהפסד מרובה והב''ח פסק כהר''ב:

ג (יז) אפשר. פי' שהעובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור ע''כ הותר גם לישראל להשתמש בה לכתחלה וכתב באו''ה שאם היא ב''י אסור אפילו בדיעבד אם הוציא עובד כוכבים מן התנור פת עם פשטיד''א של איסור על כלי א' מיהו לא אסור אלא הפת הראשון שידוע בבירור שהוציאוהו מיד אחר הפשטיד''א משום שמנונית של איסור שעל המרדה ואם אינו מכירו חד בתרי בטל אע''ג דהוי חה''ל דאין איסורו מגופו ומהרש''ל כ' דצריך ס' בהיתר נגד האיסור שברחת ואזיל לטעמיה דס''ל דאף באפייה בעינן ס' כבישול ולא כרמ''א בא''ח גבי מצה שנתכפלה וכו': (יח) קליפה. ולא הגעלה אחר קליפה דמרדה דינה ככלי שתשמישו על ידי האור דצריך ליבון וע''ל סימן קכ''א. ש''ך:

ד (יט) יין. (ששואב הריח של יי''נ) כתב הש''ך אפילו סתם יינם או אפילו שאר יי''נ שמותר בהנאה משום דריח כי האי חשיב אוכל: (כ) חמה. וה''ה בחבית פתוחה ופת צוננת כדאיתא בש''ס עכ''ל הש''ך:

ה (כא) לטועמו. ע''ש בריב''ש שכ' דבכל איסורי אכילה אפילו שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמן: (כב) בהנאה. כתב הש''ך וצ''ע דלקמן ר''ס קכ''ג כתב דיש לאסור סתם יינם לכתחלה בהנאה ויש ליישב בדוחק וע''ל ס''ס קנ''ה עכ''ל:

ו (כג) דהבדלה. כ' הט''ז משמע מכאן דשאר פלפלין מותר להבדלה ולא כמו שמצא מי שכתב שאין לעשות הבדלה על פלפלין עכ''ל:

ז (כד) להריח. דדוקא ביין מותר משום דחוזק היין הולך בחוטמו ומזיקו וליכא הנאה אבל בשאר איסורים לא כ''כ התוספות במסכת עבודת כוכבים:

סימן קט - דין יבש ביבש שנתערב

(ובו ב' סעיפים)
א (א) ביבש. כתב הב''ח דקמח בקמח כיון דנבלל מיקרי לח בלח: (ב) בעצמו. אלא שהוא מעורב עם אחרים אע''פ שהוא מבושל במים או משקים אחרים מיקרי יבש ב''י ות''ח וכן מוכח בש''ס מיהו פשיטא דבמבושל צריך ס' בין החתיכות והמים נגד האיסור אלא דאפילו יש ס' דין החתיכות כיבש דבטל ברובא ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות אע''פ שיש ס' ועיין בא''ח סי' תמ''ז היאך דינו גבי חמץ ע''ש ואפי' ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטני' מהאיסור וכגון שלא נודעו איזה מהן אסור אפ''ה בטל עכ''ל הש''ך: (ג) עצמה. (דכשאוכל הא' אני אומר זהו של היתר וכן בכל א' וא' ואפילו באחרון אני אומר מה שנאכל הוא היה של איסור וכבר הלך לו וזה של היתר משא''כ בדברים הנבללים) וה''ה דמותר לאכול א' וב' או ב' ואחד. ש''ך: (ד) שלא. כיון דאם יבשלם יתן טעם (דבמינו אפילו לח בלח א''צ ס' רק מדרבנן ע''כ ביבש אפילו מדרבנן לא החמירו אבל בא''מ שמן התורה צריך ס' לח בלח כיון שיש נתינת טעם ע''כ החמירו רבנן גם ביבש להצריך ס' שלא יבא לידי איסור דאורייתא בבישול דאז הוי לח בלח) וא''ל איך מצינו שלא במינו ואינו ניכר כתב הש''ך כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה או שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שא' מהן אסור ואין ידוע איזה מהן כגון ששחט כמה מינים ויודע שא' מהם נשחט שלא כהוגן וכיוצא בזה וכתב הט''ז וא''ל ממ''ש המחבר בסי' צ''ח בנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן מינו רבה עליו ואין איסור במה שיתן האיסור אח''כ הטעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר וי''ל דשם אין הטעם נרגש בפני עצמו משא''כ כאן (וע''ל סימן צ''ח ס''ב מ''ש שם בשם הש''ך): (ה) מדרבנן. כ' הש''ך דצ''ע דהא מוכח מכמה פוסקים דאיסור מדרבנן אף שלא במינו בטל ברוב ונראה דהרב לא קאי אלא ארישא דצריך ביטול רוב ולא סגי חד בחד בזה אין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא וכתב עוד דכל שיעור ס' הוא מדרבנן אם לא גבי לח בלח אז צריך ס' מן התורה עכ''ל וע''ל סי' ק''ב (ועיין סימן ם''ט ס''ק מ''ז מש''ש על הש''ך):

ב (ו) להרבות. כתב הב''ח מיהו לבשלן בב' קדרות שרי ואפילו בשלן בב' קדרות קודם שנודע התערובות מותר לאכלן אח''כ והש''ך חולק ע''ז ופסק דאף בב' קדרות לא שרי אלא כשבשלן לאחר שנודע התערובות דאז היה עליו שם היתר אבל לא קודם שנודע וכו' ע''ש: (ז) מבטל. כיון שכל א' מותר בפני עצמו הר''ן. אסור לבטל איסור בשבת או ביו''ט דאין לך תיקון גדול מזה אבל מותר לשער בס' אפילו נתערב בע''ש ולא נודע לו עד השבת. מיהו יבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן. מגן אברהם באורח חיים סי' שכ''ג:

סימן קי - דין ספק טרפות שארע בבשר

(ובו י' סעיפים)
א (א) שהוא. כתב הש''ך ואפילו בכמה אלפים אינו בטל ודע דאיתא בש''ס דדברים החשובים דאסורים בהנאה אם נתערבו אפילו באלף כולן אסורות בהנאה מיהו כתבו התוספות דמותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שהעובד כוכבים ימכרנו אחר כך לישראל מיהו מ''ש הראב''ד דסגי ג''כ בתקנתא דהולכת הנאה לים המלח בכל האיסורים אין כן דעת הפוסקים אלא דדוקא בעבודת כוכבים שתופס' דמיה סגי ליה בפדיון הולכת הנאה לים המלח ולא בשאר איסורים דלא כלבוש בא''ח סימן תמ''ה שכתב גם גבי פת שנאפה בגחלי חמץ דסגי בהולכת הנאה וכו' דליתא ולא קי''ל הכי ועי' בא''ח ס' תמ''ז ולקמן סימן קמ''ב. וצ''ע על רמ''א שלא הגיה כאן דדבר חשוב אפי' שלא במינו אוסר בכ''ש כמ''ש בסי' ק''א סס''ו עכ''ל וע''ל סי' ק''ט ס''א: (ב) בדן. כ' הש''ך דרש''י פי' פרך ובדן מקומות הן ואני שמעתי אגוזים שקליפתן רכה ונפרכים ביד עכ''ל. וחביות סתומות דוקא גדולות אבל קטנות אינן חשובים וחד בתרי בטל ואם הם פתוחות אפילו של יי''נ בטילי דלא חשיבי. ש''ך: (ג) הבית. לאפוקי של נחתום דלא חשיבי ודוקא בזמנם אבל במקומות שגם של נחתום חשובים פשיטא דאינן בטלים ובעלי חיים אע''ג דלא אסירי מתחלת ברייתן כגון שור הנסקל ודרוסה וכה''ג לא בטילי מחמת חשיבותן. ש''ך: (ד) לימנות. כ' הש''ך אע''פ שדרכן למנותן לעולם ואינן נמכרין כלל באומד עולים בשיעורן כיון שאינם חשובים: (ה) תמיד. [וחולק על המחבר בזה במה שדרכו למנותו תמיד] כתב הת''ח אבל דבר שמוכרים לפעמים ג''כ באומד כמו ביצים שלפעמים מוכרים סל מלא ביצים בטל ומהרש''ל פסק דדבר שנמכר לפעמים באומד ופעמים במנין לא בטיל וכ' האו''ה והב''ח דהכי נוהגין וסיים מהרש''ל וכ''ש האידנא שאין בנמצא כלל בגבולינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין פשיטא דביצה לא בטיל וע''ל סי' פ''ו: (ו) בספיקו. כלומר אם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא אבל שאר ספיקות אשכחן דאזלינן לחומרא כמו שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי ש''ך וכתב רש''ל דכרכשתא אע''פ שאין מוכרין אותה האידנא אלא במנין בטילה כיון דאין אוכלין אותה אלא ע''י מילוי עכ''ל:

ב (ז) בשוגג. דוקא אם נשחטו אחר שנתערבו בעינן נשחטו בשוגג ואפילו אחר שנודע התערובת אבל נשחטו קודם שנתערבו אפילו במזיד בטלים. ש''ך: (ח) להתכבד. כתב הב''ח יש לתמוה דבסימן ק''א ס''ג פסק דאפילו תרנגולת בנוצתה וכ''ש כבש בעורו וצמרו דבטלים וכנראה דדבריו סותרים זא''ז עכ''ל וכ' הש''ך דלק''מ דהא דכבש בעורו וצמרו בטל היינו דוקא משום חה''ל כיון דצריך תקון גדול ומחוסר מעשה אבל מ''מ אינו בטל מטעם דבר שבמנין ונ''מ אם הוא במקום שאין מוכרין אותו במנין בטל ומ''מ לענין דינא ע''ל סי' ק''א שנתבאר שם דגם בדבר שבמנין בטלה ע''ש והט''ז כתב [לתרץ קושית הרמ''א] וז''ל ולי נראה דחשיבות של בעל חי הוא חשיבות בפ''ע דהיינו אם הוא דבר כחוש ואינו ראוי לאכילה ממילא אין לו חשיבות מצד חה''ל כשנשחט רק כל זמן שהוא חי יש לו חשיבות מצד בעל חי וע''ז אמר הטור כאן שהוא חשוב מצד בעל חי כשנשחט בטל חשיבותו אבל אם יש לו חשיבות מצד חה''ל זה כתבו כבר בסימן ק''א עכ''ל:

ג (ט) קבוע. כ' הש''ך ודע דהא דקי''ל כל קבוע כמחצה וכו' הוא בין לקולא בין לחומרא כגון ט' חנויות מוכרות בשר נבלה וא' בשר שחוטה ולקח ואינו יודע מאיזה מהן הוי כמחצה על מחצה ולא אסור אלא משום ספיקא ולא אמרינן דהוי כרובא וכתב הרא''ה דה''ה אם היו בעיר עשר חנויות מוחזקות לנו כולן בבשר שחוטה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה ואח''כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו בשר נבלה דאסור ול''ד לפירש שאין תולדות הספק מצד עצמה אלא מצד ברירת החנויות וא''כ ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא וגם הרשב''א מודה לזה אלא שביאר דבריו שהעתיק המחבר בס''ה דדוקא כשנולד ספק טריפה במקולין ולא נודע עד אחר שלקח ויש ספק אם היתה הטרפה במקולין זה שלקח ומ''מ יודע הוא מאיזה מקולין לקח וא''כ כיון שלקח קודם שנמצאת הטריפה לא אזלינן בתר האי שעתא רק בתר השתא דהוי פירש ממילא ושרי אבל הר''ן לא כ''כ ע''ש שמאריך בזה: (י) מותר. כ' רש''ל אפילו הוא חה''ל ודוקא כאן דחנות הא' ניכרת בפ''ע אבל היכא דיודע שיש טריפה א' בחנות ולא נודע באיזה חנות הוא אסור דכיון דאין האיסור נודע חיישינן שמא יקח מן הקבוע וכן משמע בב''ח (ודע הא דקי''ל בשר הנמצא מותר מיירי אפילו נמצא קרוב לנבילה דהא קי''ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב. פר''ח) וכתב הרוקח דלקחו קטן דינו כלקחו עובד כוכבים וטעם דכל דפריש וכו' דכיון דניידי הלך אחר הרוב דהשתא לאו קבוע הוא ולא נולד הספק אלא כשפירש ועי' בתשו' מהרי''ל סי' קצ''ט [ואם נמצא ביד קטן חריף מקרי נולד הספק במקום קביעותו כנמצא ביד ישראל גדול ואסור. פר''ח]: (יא) אסרוהו. משום בשר שנתעלם מן העין: (יב) לפנינו. משום דהספק נולד במקום הקביעות ופשוט הוא דבקבוע אפילו מין במינו ה''ל כמחצה על מחצה ובפירש אפילו שלא במינו מרובא פריש עכ''ל הש''ך:

ד (יג) בטלה. כ' הש''ך מיהו אסורין לאכול בבת אחת דאז ליכא אלא חדא ספיקא ופשוט הוא אלא שצ''ע הא כתב המחבר בס''ח דלא שרי אלא בג' תערובות וצ''ל כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ושרי בנתערב אח''כ ודוחק עכ''ל והט''ז כ' דבאמת יש להחמיר בזה להצריך ג' תערובת אם לא באיסור דרבנן דהיינו כגון ט' חנויות ופירש א' שלא בפנינו שמותר מן התורה כיון שפירש שלא בפנינו אלא שחכמים אסרוהו משום בשר שנתעלם מן העין בזה דוקא מהני אם נתערב אח''כ ומותר אפי' היא חה''ל וא''ל דבזה ל''ל ב' ספיקות הא קי''ל ספיקא דרבנן לקולא י''ל כיון שיש כאן איסור דאורייתא אלא שהותר מכח ביטול ברוב וחכמים אסרוהו וחשבו להמיעוט כאלו הוא מחצה כיון שראוי להתכבד ע''כ צריך תרי ספיקות להתיר: (יד) בכה''ג. כ' הש''ך ואפילו פירש לפנינו או לקחו עובד כוכבים לפנינו מ''מ כיון דהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה והואיל כו' מיהא בהא אפשר להתיר אם נתערב במקום הפסד מרובה וכה''ג כיון דיש פוסקים ס''ל דפירש לפנינו אינו אלא מדרבנן מיהו היינו דווקא כשאינו אוכלן כא' דאל''ה ליכא ס''ס ומ''ש הרמ''א הואיל וספק ראשון מן התורה לאו דוקא אלא אף אם היה אסור משום תערובות לא הוי שרי בנתערב אח''כ בתערובות כדלקמן ס''ח אלא אתי לאפוקי אילו הוי ספק אסור דאסור מדרבנן הוי שרי בתערובת א''נ קמ''ל דל''ת דגרע טפי מתערובות כיון דקבוע חידוש הוא קמ''ל כיון דספק הראשון אסור מן התורה לא אמרינן הכי וכל זה הוא לדעת הרמ''א אבל הש''ך חולק ע''ז כמ''ש בס''ח ע''ש:

ה (טו) חתיכות. היינו שנתערבו חתיכות דטרפה בין הכשרות במקולין א' ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח אבל אם החתיכות עומדות בפני עצמם ואיכא ספיקא בחנות כבר נתבאר דינו לעיל ס''ג: (טז) ואילך. כ' הש''ך משמע אפילו אם לקחו אסור ובס''א איתא אבל ליקח מכאן ואילך אסור וא''כ לא משמע מידי עכ''ל: (יז) ויטעו. כתב מהרש''ל וב''ח דהיינו טעמא כיון שהתערובות במקולין הוא שרבים קונים משם קרוב הדבר לטעות משא''כ נתערב כך ליחיד בביתו דאין להחמיר אע''פ שיש שם ג''כ חתיכות הראויות להתכבד שלא נתערבו והט''ז חולק ע''ז מטעם דמצינו בש''ס דברבים יש להקל טפי משום דמדכרי אהדדי וביחיד גזרו יותר [ובנה''כ השיג על זה דלא שייך לומר רבים מדכרי אהדדי אלא כשהם במעמד א' אבל הכא יש לחוש שיקחו זה אחר זה ע''ש]:

ו (יח) ממילא. כתב הש''ך אפילו למ''ד פירש ממילא אסור והטעם דהא דאסור פירש ממילא הוא משום שמא יקח בידים מן הקבוע והך גזרה לא אשכחן אלא היכא שכבר עומדים בחזקת איסור אבל קודם שנולד הספק לא שייך למיגזר מידי שכולן בחזקת היתר עומדים מאי אמרת שמא יקח אחר שנולד הספק הך גזרה לא אשכחן בש''ס ועוד בהא ליכא למיטעי דאם לקח בעוד שהיה בחזקת היתר בשביל זה לא אתי ליקח לאחר שנאסרו וכל זה כשפירש שלא בפנינו או שנתפזרו כולן אפילו בפנינו חשוב כפירשו שלא בפנינו ודוקא אם המיעוט פירשו דאז אמרינן כל דפריש וכו' ואיסורא בתוך רובא אישתאר אבל אם פירשו מחציתן בבת אחת אסורים מיהו רוב הפוסקים חולקים וס''ל דאפילו פירשו ממילא שלא בפנינו יש לאסור ומסקנת הט''ז וש''ך דיש להחמיר (ול''ד לט' חנויות דהתם האיסור ניכר במקומו משא''כ הכא דהכל מעורב ביחד חיישינן). ואין חילוק בין בעלי חיים לשאר דברים דלא כהב''ח. וכתב הש''ך אם הפרישו אף על פי שחזרו ובאו יחד במקום א' כל שנתפזרו תחלה כולן ונעקרו מקביעות הראשון שוב לא חשיב קבוע דדין קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו שנשאר במקומו הראשון ופר''ח חולק: (יט) ביצה. דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ואפילו למ''ד דביצה חשיב דבר שבמנין שרי דהא בט' חנויות שרי בפירש ממילא אפי' חה''ל מטעם זה ה''נ לא גזרינן לגבי ביצה שיקח התרנגולי' מן הקבוע עכ''ל הש''ך:

ז (כ) מעצמו. אפילו לאחר שנודע התערובת או הפילה שוגג קודם שנודע התערובות שאנו תולין וכו' משום דמן התורה כבר בטל ברוב ודוקא אם הוא בענין שנאבד מן העולם אבל אם נפל למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר ואם נחתך או נתרסק נתבאר דינו בסי' ק''א ס''ז וע''ש ובמה שהתיר המחבר אם נאכל בשוגג חולקים הש''ך וט''ז וס''ל דקנסינן שוגג אטו מזיד ואין היתר אלא דוקא בנאכל מעצמו ע''י כלב וכ' עוד הש''ך ונראה דוקא אם נאכל או נפל א' מהם קודם שפירש מהם אבל אם פירש מהם לפנינו או פירש ממילא למאן דאוסר פירש ממילא כיון דנאסר הוא וגם התערובות אם נפל אח''כ לים התערובות נשאר באיסורו: (כא) חדא. ואמרינן מדחבריה לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא ומזה משמע דאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע וכן ג' צריך לאכול שש שש ודוק עכ''ל הש''ך: (כב) אחד. ואע''ג דבחתיכה שאינה ראויה להתכבד יש מתירים לאדם א' לאכלה לעיל ר''ס ק''ט שאני התם כיון דנתבטל מן התורה וגם מדרבנן ברוב בלא ס''ס משא''כ הכא דלא שרי אלא מטעם ס''ס דאמרינן דלמא דאיסורא נפל ואת''ל דלא נפל דאיסורא דלמא לא אכיל השתא האיסור ש''ך: (כג) ב'. וש''ך וט''ז סתרו דברי הרב בזה מכח כמה ראיות וסיים הט''ז וז''ל אלא ע''כ דכאן לא גזרו על ב' בני אדם כלל בשום גוונא כן נראה לע''ד להלכה אבל אין בידי להקל בזה מאחר שכבר פסקו לאיסור בעלי הש''ע עכ''ל:

ח (כד) מהתערובות. היינו שפירש לפנינו או שפירשו מחציתן דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי לדעת המחבר בס''ו וכ' הש''ך ונראה דבהפסד מרובה וכה''ג ודאי שרי התערובות הב' כשאינו אוכלו כולו כאחד. (גם הט''ז חוכך בזה והעלה לבסוף דלכתחלה יש להחמיר עד שיהיה ג' תערובות): (כה) ודאי איסור. דאורייתא אבל ודאי איסור דרבנן הרי הוא כספק איסור דאורייתא והט''ז וש''ך פוסקים דהתערובות הב' מותר כשאינו אוכלו כולו כא' אפילו בודאי איסור תורה ותערובות הג' מותר אפילו בודאי איסור לאוכלו כולו כא' וכן ספק איסור שנתערב מותר התערובות הב' אפילו לאוכלו כא' דספק איסור וב' תערובות הוי כג' תערובות בודאי איסור: (כו) מתירין. כ' הש''ך דאפילו בג' תערובות יש לאסור בדבר שיל''מ (וכ''ש שאין להתיר בדשיל''מ שנפל א' מהם לים) מיהו קשה דבא''ח סי' תצ''ז ס''ד סתם הרב דספק מוכן ביו''ט שני מותר משום דהוי ס''ס אע''ג דהוא דשיל''מ ואפשר לומר דשאני התם כיון דאנן לא עבדינן יו''ט שני אלא משום מנהג אבותינו לא מחמרינן טפי מינייהו א''נ והוא העיקר דהא דס''ס אסור בדשיל''מ היינו דוקא בתערובות דמאי נ''מ להתיר בביטול בלא''ה יש לו היתר אבל ס''ס דאתי מעלמא אפילו בדבר שיל''מ מותר והשתא ניחא הא דכ' הר''ב בסימן רצ''ג דסתם תבואה מותר מטעם ס''ס מיהו בלא''ה י''ל דהתם ודאי לצורך הוא:

ט (כז) בגופו. פי' הש''ך דל''ד לב' תערובות דתערובות הב' מותר מכח ס''ס דהתם הספק הא' לא היה בגופו רק בתערובות משא''כ כאן דהספק הא' היה בגופו (ר''ל בגוף האיסור שמא לאו טריפה וספק הב' הוא שמא לא זהו שאכל) אבל קשה דהטור והרשב''א והפוסקים לא הוצרכו לזה אלא לשיטתם דס''ל דתערובות הב' מותר אבל המחבר דס''ל בס''ח דתערובות הב' אסור א''כ אפילו לא היה ספק הראשון בגופו אסור ס''ס שנתערב דלא יהא אלא ב' תערובות וצ''ע (ולי נראה דל''ק מידי דלעיל בס''ח מיירי מדבר חשוב שאינו בטל לכך פסק המחבר דבעינן ג' תערובות דבתערובות הראשון לא שייך לומר חד בתרי בטל וכאן מיירי מדברים שאינם חשובים ובטלים לכך א''צ אלא ב' תערובות ודוק) והט''ז כ' דבאמת צריך שיהא ס''ס בגוף א' מענין א' כמו ב' תערובות או ס''ס אם יש כאן איסור או לא כמו באשה שזינתה ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת''ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון ולמ''ש המחבר כאן דאין מתירין מכח ס''ס מיירי אפי' לא נודע בנתיים עכ''ל: (כח) ס''ס. כתבו הט''ז וש''ך אפילו לא נודע הספק הראשון רק עד אחר שנתערב כגון שנתערבו כמה ביצים ביחד ואח''כ נודע ספק טריפה בתרנגולת וא''כ ב' הספיקות באין כא' מ''מ כיון שהספק הראשון מן התורה לא הוי ס''ס ואם נתחלפה גבינה שאינה ידוע אם היא גבינת ישראל או גבינת עובד כוכבים דבכה''ג הוי ספק דרבנן ולחומרא כדלקמן להמחבר אינה בטלה בתערובות אף שהספק הראשון הוא מדרבנן כיון שהוא בגופו ולהר''ב בהג''ה בטל כיון שהספק הראשון אינו מן התורה א''כ הוי ס''ס מיהו אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולא בא הר''ב אלא להוסיף דבס''ס אם יש כאן איסור כלל מותר אפילו בגופו של איסור ועי' בתשובת ן' לב ח''ג סי' ק' עכ''ל: (כט) ביחד. כתב הט''ז דדברים אלו תמוהין דמשמע שאפשר דלפעמים לא יבואו הספיקות בפעם א' וזה א''א למצוא שיהא נודע בין ספק א' לספק ב' בס''ס שהם בגוף א' וענין אחד כגון בספק זינתה תחתיו וספק אונס דאין שייך לומר דנודע הספק הא' קודם שנודע הב' ובדברי רמ''א יש קצת לדחוק ולפרש דה''ק כל שנודע ב' הספיקות דוקא ביחד זהו סימן לס''ס שהוא כראוי דאלו בס''ס בשני גופים אפשר להיות נודע בנתיים וכן ראיתי בתשובה למהר''ר בנימין ז''ל שכ' שאין להשגיח בהג''ה זאת כי פשוט הוא שבס''ס שע''י שני תערובות מותר אפילו נודע בנתיים ממילא ה''ה בס''ס אם יש כאן איסור. כלל העולה בס''ס הוא כן. דכל שהספק הא' הוא אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב שאע''פ שעיקר האיסור הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה ביו''ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס''ס כיון שאין הספיקות בענין א' אלא בעינן שיהיו ב' הספיקות ע''י תערובות ונודע בנתיים לא מעלה ולא מוריד בשום דבר מהס''ס וכן אם יש ב' ספיקות אם יש כאן איסור לגמרי אז מהני בכל גווני רק שיש חילוק בס''ס שע''י תערובות שאם הוא איסור ודאי והוא חשוב בעינן ג' תערובות וכמ''ש בס''ח אבל אם הספק איסור נתערב לא בעינן רק ב' תערובות והוא ס''ס ולהקל עכ''ל: (ל) וע''ל. ושם מחמיר בנשמט וכ' הט''ז מדברי הרב משמע אפי' אם שחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום ונתערבה אח''כ בין בהמות אחרות דיש להתיר מכח ס''ס שמא אינה זאת ואת''ל שהיא זאת שמא נשחטה כדינה ואע''ג שהיתה קודם שחיט' בחזקת איסור כן משמעות הרמ''א והוא חולק ע''ז ופסק דבספק שחיטה יש לאסור כיון שהספק הוא אח''כ בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס''ס כיון דבאותו איסור עצמו שהיה קודם לא יצאה ממנו בודאי אבל אם החזקה של איסור מחמת ד''א דהיינו שהיה לו חזקת אמ''ה ונשחט כראוי רק שיש ספק מחמת דבר אחר כגון שנתערב תחלה ואח''כ נתערב בתערובת אחר ודאי מהני ס''ס וכן כל שאר איסור כגון חתיכת חלב שנתערבה בשני תערובות מותר מכח ס''ס. כלל העולה מדברינו להלכה דאפילו בכל איסור ודאי מהני ס''ס להתיר אם אינו סותר את החזקה עצמה כההיא דספק בשחיטה דאם מועיל בה הס''ס תסתור החזקה שהיתה בחזקת שאינה שחוטה אלא אמ''ה בזה אמרינן דלא מועיל ודומה לזה האשה שהיא בחזקת אשת איש ונולדו אח''כ ספיקות במיתת הבעל או בגירושין אפילו הוי כמה ספיקות לא יועילו כיון שאתה בא להוציאה מחזקת א''א שהיתה תחלה ואתה בא לסותרה ממש אבל בשאר חזקת איסור שנולדו ספיקות להתיר מצד אחר כגון מצד התערובות ודאי מועילים ס''ס להוציאו מן האיסור דמתחלה דאין כאן דבר הסותר זא''ז וע''כ בספק דרוסה אם היה ס''ס גמור שפיר מועיל לבטל חזקת האיסור דאמ''ה דמעיקרא כנ''ל ברור ונכון בזה עכ''ל:

סימן קיא - דין כלים טריפות שנתערבו בכשרות

(ובו ז' סעיפים)
א (א) כגון. וה''ה גבינה של עובד כוכבים וכיוצא בו אפילו איסור שיש לו עיקר בדאורייתא כ''כ הרשב''א: (ב) רבה. כתב הנ''י דאפשר לענין איסורי משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר אפילו באיסורי דרבנן בפחות מרוב. ופר''ח חולק: (ג) החתיכות. כ' הש''ך אפילו אם החתיכות ראויות להתכבד דגם זה אינו אלא מדרבנן וה''ה בב' חתיכות וב' קדרות או ב' חתיכות וקדרה א' נמי מותר אפילו בחה''ל דהא מ''מ ה''ל ספקא דרבנן לקולא גם נראה דכאן מיירי דהשתי חתיכות היו ניכרות בפ''ע קודם נפילתן איזה מהן של היתר ואיזה מהן של איסור דאי נתערבו תחלה חד בחד א''כ כיון דאתחזק איסורא בב' חתיכות כל אחד ואחד דיינינן ליה כגופו של איסור ותו לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כמ''ש בדיני ספק ספיקא דין כ''א ופר''ח חולק: (ד) דרבנן. כתב הט''ז ולכאורה יש להקשות על מ''ש בסימן זה דאם ספק נפל איסור דאורייתא מותר בשיעור דרבנן וזה סותר הכלל שאמרנו בסי' ס''ו ס''ד שבזה אין אנו מקילין אלא הוי כודאי דאורייתא ולק''מ דכאן ההיתר מכח שאני אומר לא נפל כלל איסור זה קיל טפי:

ב (ה) אבל. כ' הש''ך דזה לא מיירי אלא בשתי קדרות אבל בב' חתיכות וקדירה א' אפילו חתיכות האיסור רבה על הקדרה מותר וא''ל בחתיכה א' וב' קדירות היכא משכחת לה שיהא האיסור מרובה על ההיתר דאי ידעינן שהאיסור הוא רוב נבדוק בקדרה של היתר י''ל דמשכחת לה שפיר כשקדם וסלק האיסור קודם לכן (ובנה''כ תירץ עוד בענין אחר ע''ש) מיהו הרא''ה חולק וס''ל דאפילו בב' קדרות שרי אפילו האיסור רבה על ההיתר משום ספיקא דרבנן לקולא ע''ש עכ''ל (וט''ז מיישב בענין אחר):

ג (ו) שיתבטל. כלומר במין במינו דוקא סגי ברוב לחוד כדבסמוך ס''ד. ש''ך:

ד (ז) במינו. כתב הט''ז ה''ה מין במינו ואינו מינו דאמרינן סלק שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו (כדלעיל סי' צ''ח): (ח) ששים. זה מיירי בחה''ל שמדרבנן לא מהני ס' מ''מ כאן בספק הקילו. ט''ז:

ה (ט) שתיהן. הטעם כיון שאתה אוסר עכ''פ א' מהן מאי חזית דאסרת להאי דילמת איפכא וע''כ שתיהן אסורות [הרשב''א] וע''ל סימן ק''ץ סמ''ג ולפ''ז משמע להדיא דאפילו ב' קדירות ההיתר אינן שוות אלא אחת מהן קטנה ואחת גדולה אין בידינו להתיר הגדולה ולומר האיסור לתוך הקטנה נפל. ש''ך: (י) מותרות. כ' הטור ואין חילוק בין אם שתי הקדירות של אדם אחד או של שני בני אדם והקשה הב''ח אמאי לא אמרינן דב' הקדירות מצטרפין לבטל כשהן של אדם אחד כדלקמן ס''ס זה ותירץ הש''ך דלא מיירי כלל הכא מדין צירוף ואפשר דמיירי הכא בהנך גווני דלא מהני לקמן צירוף וכתב עוד דנ''ל עיקר כרמב''ן דבשל שני בני אדם ובאו לשאול בזה אחר זה תולין להקל אפילו אין בשום א' מהן לבטל וכל זה דוקא באיסור דרבנן אבל באיסור דאוריית' לא אמרינן שאני אומר דספיקא דאוריית' לחומרא:

ו (יא) השני. כתב הב''ח דבזה קמ''ל דאפילו באיסור דאוריית' שרי והשיגו עליו הט''ז וש''ך דזה כלל גדול שאין אנו אומרים שאני אומר באיסור דאוריית': (יב) אסורות. ואין אומרים למקום שנפל האיסור האחרון נפל גם הראשון אלא דינו כמו נפל איסור ואינו ידוע להיכן נפל. ש''ך:

ז (יג) מצטרפות. כתב הש''ך דבאו''ה כתב לחד תירוצא דוקא שאין באחד מהם לבטלו רק בשתיהן אבל יש באחד מהם לבטלו ואין בשני לבטלו אין אומרים בזה שהוא מותר מחמת שנכנס בספק שהרי אותו שיש בו כדי לבטל לא נכנס בספק כלל ונראה ברור דאפי' למאי דקי''ל חנ''נ בכל האיסורים אפ''ה מצטרפות דלא אמרי' חנ''נ אלא היכא דידוע להיכן נפל אבל כאן דלא ידעינן אמרינן רואין כאלו היו מעורבים בתחלה בשעת נפילה ונכנס הכל בספק עכ''ל: (יד) עתיד. כתבו הט''ז וש''ך ונראה דאפי' באדם א' אם ידוע בבירור שאינם עתידים להתערב כגון שא' של בשר והב' של חלב או שיש בא' דבר מתיקות ובשני דבר קיוהא כחומץ או בכה''ג אינם מצטרפין: (טו) להתיר. כ' הט''ז וז''ל ולי נראה לתמוה על זה הפסק שכל מה שנכנס בספק מצטרף לבטלו אמאי פסק לעיל סי' ק''ה סט''ו ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות אמאי לא נימא דכולן מצטרפות לבטל: (טז) שיערבנו. והט''ז חולק ע''ז ופסק שאף אם לא נתערבו כיון שמן התורה מותר ע''י ביטול ברוב רק מדרבנן צריך ס' וכיון שיש ספק לאיזה נפל ונכנסו שניהם בספק שניהם מצטרפין לבטל ומותר כ''א בפ''ע כיון שעתידי' להתערב חשבינן כאילו כבר נתערבו עכ''ל (וע' כ''ג):