שלחן ערוך יו''ד - באר היטב

סימן כט - שמונה מיני טריפות וסימנם

(ובו סעיף אחד)
א (א) דרוסה. פי' שדרסה ארי וכ''ה בסי' נ''ז: (ב) נקובה. פי' נקיבת קרום של מוח בסי' שאחר זה ותורבץ הוושט בסי' ל''ג ונקיבת הקנה בסימן ל''ד ונקיבת הריאה בסי' ל''ו ונקיבת המרה בסי' מ''ב ונקיבת הלב בסי' מ' ונקיבת הטחול בסי' מ''ג ונקיבת האם בסי' מ''ה ונקיבת הדקין בסי' מ''ו ונקיבת קיבה וכרס והמסס ובית הכוסות בסי' מ''ח ונקיבת הקורקבן בסימן מ''ט: (ג) חסרה. היינו בתחלת ברייתה והיינו חסרו האונות בסימן ל''ה: (ד) נטולה. היינו ניטל לחי התחתון והעליון בסימן ל''ג ונטולת הכבד בסימן מ''א וניטלת צומת הגידין בסי' נ''ו ובכלל נטולה הוא ג''כ גלודה שבסימן נ''ט: (ה) קרועה. פי' שנקרע רוב בשר החופה את הכרס בסימן מ''ח: (ו) נפולה. היינו נפולה ממש בסי' נ''ח: (ז) פסוקה. פי' פסוקת חוט השדרה בסי' ל''ב ופסוקת הגרגרת בסי' ל''ד: (ח) שבורה. פי' נשברה רוב צלעותיה שבסימן נ''ד וחביסת הגלגולת שבסי' שאחר זה ועקירת צלע בסי' נ''ד וכל הטריפות נכללין באלו השמונה ש''ך וכ' הרמב''ם אין לך בהדיא אלא דרוסה לכך החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר מיני טריפות יש בהן ספיקן מותרין ותמה ב''י שלא מצא שום ספק טריפה שיהיה מותר ואני תמה דלפ''ז לא מקשה מידי גמרא דחולין דף מ''ג ע''ב ולעולא מ''ש ספק דרוסה ודו''ק וע''ש בתוס' וברא''ש. ועיין בפר''ח ובט''ז ועיין בב''ח שהקשה ג''כ בזה (מהרמ''ט):

סימן ל - דין מכה בעצם הגלגלת

(ובו ב' סעיפים)
א (א) שנתרוצץ. פי' שהוכתה מכות רבות ולא נפחתה: (ב) טריפה. וכ' בט''ז דבטור כ' בין ברוב הקיפה דהיינו מאמצעיתה ולמעלה שהוא למטה מהעינים בין ברוב גובהה דהיינו ממקום שמתחיל לשפע והוא למעלה מהעינים ונראה פירושו שמתחלה נותן סי' היכן מתחיל מקום הטריפות ואמר מהאמצעית של גובה הראש ולמעלה דהוא למטה מהעינים לצד הארץ ומאותו מקום ולמעלה עד הקרנים בכל מקום שיהיה חביסה בהיקף בעיגול אותו מקום אפילו ברוב מאותו עיגול טריפה ורוב גבהה היינו שנחבס שלא בעיגול ההיקף אלא דרך גובהה שלה דהיינו מן העינים ולמעלה לצד הקרנים אם נקבה רוב אותו גובהה ג''כ טריפה אבל למטה ממקום שהתחיל לשפע אין שום סברא לאסור ברוב גובהה ואם בגובהה או בהקיפה לחוד לא הוי רוב ובשניהם הוי רוב דהיינו גובה עם הקיפה אסור דהא דאיבעי לן בגמ' אי רוב הקיפה או רוב גובה אפשר לומר דזהו נמי בכלל האיבעיא ולא איפשטא ועיין פר''ח וכנה''ג (מהרמ''ט): (ג) קיים. וכ' בש''ך אע''פ שגם קרום העליון קיים:

ב (ד) טריפה. וכ' בש''ך וכי הוי כסלע מצומצם דינו כיתר מסלע ורוחב הסלע הוא פחות משליש טפח עיין ש''ך ופר''ח ודוקא בבהמה גדולה אבל בבריה קטנה משערין לפי קוטנה פר''ח בשם ר' ירוחם (שם): (ה) טריפה. ופי' הש''ך דצ''ל יותר מסלע דסלע לא הוי שליש טפח ע''ש שמביא ראיה לדבריו וכשאין בין נקב לנקב כמלא נקב השלם שביניהם נידון כנקב ובנקבים שאין בהם חסרון מסופק הש''ך אי מצטרפין לרובא כמו גרגרת. ופר''ח מכשיר בכל גווני ע''ש: (ו) טריפה. והטעם מפני שקרומו רך. יש מיני אווזות דלאחר שמסירין הנוצות מראשיהן נראה על הגולגולת גומא והעור שלם רק שכפוף לתחת ונראה כעין גומא וכאשר מתחילין לחתוך העור נראה בגלגולת סדק המגיע עד קרום המוח והקרום קיים כשירות דהכי רביתייהו. וכן יש עופות דיש להן גבשושית ותחתיו יש בעצם נקבים דקים עשוים ככברה כך רביתייהו (תשובת צ''צ סי' ע''א) ופר''ח מחמיר. תרנגולת שיש בעצם גלגולת חטוטרות גם הנוצה שעליה גבוה משאר נוצות שעל הגלגולת עיין פר''ח סי' נ' דמסיק אם לא שהה יב''ח או שלא הטילו ביצים יש להטריפם ואם לאו יש להקל בה''מ ע''ש ובתשובת חב''י שאלה ל''א כ' בשם אחרונים גם הגאון מוה' שמואל קאיידנויר העיד ששאל להגאון מ' נפתלי כ''ץ אב''ד דק''ק פפ''ד על אווזות הנ''ל ואמר דהכי רביתייהו עיין שם. (מהרמ''ט): (ז) בשיניה. וכ' בש''ך דאלו ביד יש לאסור משום דרוסה דיש דרוסה לחולדה בעופות. תרנגולת שניקב עצם קדרות המוח ועלה עצם בנקב או נתחבר סדק השבר ונסתם כבראשונה בשל ישראל יש להקל דאלו ניקב הקרום לא היה עצם נתגדל ונתחבר עד שאינו ניכר. הריק''ש בתשוב' סי' קכ''ה ופר''ח חולק עליו: (ח) דיבשה. וכ' בט''ז בשם רש''ל מיהו אם יורד דם מחמת שנקרע העור ועצם קיים כשר ואף בעוף של מים יש להכשיר וה''ה אם יש בגלגולת רק נפוח ועצם הגלגולת שלם כשר אף בעוף של מים (או''ה). ובש''ך כ' דוקא בנקב יש חילוק בין בהמה לעוף אבל בנחבסה אין חילוק:

סימן לא - דין נקיבת המח וקרומיו

(ובו ד' סעיפים)
א (א) מרובה. ומהרש''ל והב''ח אסרו אף בהפסד מרובה. ופר''ח כ' והעיקר להקל כדעת הגה''ה בה''מ:

ב (ב) כשרה. וכ' בש''ך ואפי' ע''י חסרון מעט בענין באם שהוא כיוצא בו בחוט השדרה אוחזין אותו ומניח הריקן למעלה מידו הי' עומד ולא היה נכפף כשר אבל אם נחסר הרבה שאז כיוצא בו בחוט השדרה אלו היה יוצא הרבה למעלה היה נכפף טריפה ודוקא במוח הסמוך לקרום אבל נתמסמס באמצע שהמוח מקיף סביב סביב כשרה (מהרמ''ט בשם פר''ח): (ג) טריפה. פי' דאם היה כן בחוט השדרה לא היה עומד וע''ל סי' ל''ב: (ד) טריפה. ופסק בט''ז אם המוח שלם בכל צדדיו ולאחר שהוציא המוח נמצא בגלגולת קצת מים כשר דהעיקר האיסור במים הוא שמא הוא מן המוח שהמוח נתמסמס משא''כ כאן שאנו רואין שהמוח שלם אין כאן איסור אבל במים שבתוך השלחופית שהיא מונחת בין מוח לקרום או בין קרום לגלגולת אע''פ שהמוח שלם טריפה דאנן רואין שמן המוח בא וכ' בש''ך דכ''ש אם נמצא מים בין הקרום לגלגולת ופר''ח חולק על ט''ז ומסיק אם נמצא מים או שלחופית במוח עצמו בין שהוא שלם ובין חסר צריך המוח להקיף סביב המים או לשלחופית דבהכי הדר בריא ואם המים או שלחופית מגולים לקרום בכל גווני טרפה ואם מונחים בין הקרום לגלגולת אף שהמוח שלם טרפה וכ''ש בנמצא בין קרום לקרום דהוי טרפה דגרע טפי. (מהרמ''ט). (ונ''ל דמיירי שנחסר קצת מהמוח כדעת הט''ז): (ה) פתיחה. וכ' בש''ך והיינו דוקא במקום שאין ריעותא לפנינו. ואם יש ריעותא כגון שווינד''ל שמנענעת בראשה אסור עד שיתברר ההיתר בפתיחת ראשה ט''ז. ועכשיו נוהגין שבחודש תמוז שלא לפתוח שום ראש מן הדקות כגון גדיים וטלאים משום דשכיחי בהם מים וא''א לזהר בפתיחתן אם יהיו מכוסין אם לא לכך סמכינן ארובא בה''י. פעם א' בא לפנינו ראש מן צאן וכעין ליחה היתה יוצאת מן הראש אצל הקרן וחתכנו הראש והסרנו המוח מן הראש והיה העצם שלם והכשרנו כי הליחה לא בא אלא מן שורש הקרן כנה''ג בשם רש''ל. אם נמצא מים בראש כבש א' דמיטרפא ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא יש לבדוק בחוט השדרה של כבשים וכל כבש שנמצא בו מים במוח שבראש והיה מים בחוט הנמשך מהמוח לשדרה תולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרת ב''ח ססי' ק''א ובט''ז כ' שאין כדאי זה להתיר עליו ספק טריפות ע''ש ססי' ק''א. יהודים שלקחו בשר מקצב עובד כוכבים קודם שנודע להן שבהמה היה לה מים במוחה ואח''כ כשנודע להם היו מחזירים הבשר וא' מהן לא רצה להחזיר בטענה שהוא אומר שהקרום היה מקיף ולפיכך הבשר כשר. הורה בתשובת נ''ש סי' ט''ו שחייבים לנדותו מאחר שאין הדין ברור לכל וצריך שאלה לחכם ע''ש:

ג (ו) וטרפה. וכ' בש''ך ולא דמי לתולעים הנמצא על הריאה לקמן סימן ל''ו ס''ה דשאני התם דהתם אי אפשר לתולעת לנקוב מתוך טרדת הריאה שמרחפת תמיד בלי הפסק בשעת חייה וכן בקורקבן ס''ס מ''ט דקרומיו קשים ועבים לא חיישי' שמחיים נקבו משא''כ בקרום המוח: (ז) והכי נהוג. וכתב הש''ך אפילו בהפסד מרובה ומהרש''ל מתיר אם לא נמצא רושם לא בעליון ולא בתחתון: (ח) מעולם. וכתב בט''ז ואע''ג דפי התולע לגבי חוץ ונראין הדברים שהיה על המוח כשר דשמא נתהפך ולא הגיע שם מעולם ואת''ל שהיה שם שמא לא ניקב הקרום והוי ס''ס מיהו אין להתיר אלא לאחר הבדיקה דלא עדיף ממחט שנמצא בחלל הגוף בסימן נ''א דאיכא נמי שם ס''ס ואף שיש לחלק מ''מ נכון לבדוק בקרום מאחר שיש לעמוד על הבירור ויש כאן חדא לטיבותא:

ד (ט) בכלל. פי' המוח כנגד הפולין: (י) השדרה. פי' ונקיבת קרומו ברובו בבהמה ובעוף יש ג''כ ב' פולין הללו:

סימן לב - דין מכה בחוט השדרה

(ובו ז' סעיפים)
א (א) קיים. וכ' בש''ך ולא מטרפינן בנקבים סמוכים זה לזה בהיקף ובצירוף רובו כמו בגרגרת אלא דוקא בנפסק רובו במקום א' ופר''ח כ' והעיקר להטריף כמו בגרגרת (מהרמ''ט): (ב) כשר. והטעם דפסיקת המוח לא מעלה ולא מוריד:

ב (ג) כשרה. אפילו נשברה השדרה ורוב בשר עמה אם החוט קיים כשרה. מעשה היה לפני חכמי ווילנא שהיה חוט השדרה שחור מתחלה ועד סוף ומוח שבפנים היה קיים ולא היה בו שום ריעותא אחרת והתירוהו דלא מצינו שינוי מראה דפסול בחוט השדרה. ול''א האי שחור אדום הוא אלא שלקה עיין בה''י. וכתב הפר''ח בק''א ויפה הורה כיון שאין כאן ליקוי מחמת השינוי ושינוי מראה לחוד אינו פוסל אלא בריאה וכוליא. אכן אם העור לקוי מחמת השינוי מראה ברוב היקף עור החופה את המוח טריפה ע''ש (מהרמ''ט) וכתב בש''ך אפילו לא נשתייר אפילו כל שהוא לא למעלה ולא למטה כשר ובזה קיל מגרגרת ופר''ח חולק גם בזה:

ד (ד) כשר. וכתב בש''ך דלהכי נקט המחבר נחסר קצת מהמוח משום דאילו נחסר הרבה אז ודאי כשמעמידו היה הריקן שחוץ לידו שוחה ובנתמסמס כדונג לא מפליג בין מעט להרבה מפני שדרכו להתמסמס כולו. ואם נמצא מים בחוט השדרה בכל ענין טריפה דלא שייך לומר מוח מקיפו דמש''א דף צ''ב הובא בכנה''ג:

ה (ה) השדרה. פי' כל הטריפות שהוזכרו בסימן זה. והאי דמקלינן משלישית ואילך שמשם ואילך תש כחה דחוט וירכיים מעמידין אותה ואינה מתה בכך (מהרמ''ט): (ו) בכלל. והש''ך חולק על זה וכתב דלא עד בכלל: (ז) לגוף. וכתב בש''ך משמע דלא מיירי באותו עצם קטן שחוץ לגוף מחובר לגוף שנראה מבחוץ וכמו שהבין מהרש''ל ושאר אחרונים אלא ר''ל אותן העצמות קטנות המונחים בגף העוף המתחילים אצל הצואר והם מבפנים בגוף ואין נראין כלל מבחוץ והם ארוכים ואינם רחבים ודומה לסכין והם מונחים ממש בגוף על הריאה עכ''ל: (ח) מרובה. וכתב בט''ז הא דכתב רמ''א דבהפסד מרובה אין להחמיר היינו שאין להחמיר להטריף עד נגד מקום כלות שכיבת עצם אבל מ''מ להקל כ''כ להכשיר אפילו אם נפסק נגד מקום חיבורן לגוף זה אינו ומהרש''ל פסק דיש להחמיר אפילו בה''מ אפי' במקום שכיבת העצם וכן פסק הב''ח:

ו (ט) הקשרים. וכן אם נפסק המקל בשעת הכאה דעושה חבורה כמו בראש המקל (כל בו) ומ''מ א''צ לבדוק כלל אלא במקום שהוכה בו עיין פר''ח. וכתב בט''ז דצריכה שהייה ובדיקה כדין נפולה שבסימן נ''ח סעיף ו' ואף שכתב שם רמ''א דאין אנו בקיאים בבדיקה מ''מ לדבר זה שאין בו חשש אלא רק משום שבירת השדרה אנו בקיאים:

ז (י) הכי. וכתב בט''ז אם א' קנה אווז מן השוק ולא יכלה לעמוד מותרת כיון שלא ראינוה שנפלה אין לאסור מספק ואימר שגרונא נקטה. והאי הג''ה צריך להיות קודם תיבת בד''א שכתב המחבר: (יא) חוששין. וכתב בש''ך אע''ג דבנפולה בלאו הכי חוששין כדלקמן סימן נ''ח צ''ל דבנפולה דעלמא הוי שרי כשהלכה ד' אמות אבל הכא כיון שגררה את רגליה לא מיקרי הליכה וצריך לעולם בדיקה ולדידן שאין אנו בקיאים בבדיקה אסור ובט''ז כתב היכא דליכא אלא חשש שבירת השדרה אנו בקיאים בבדיקה:

סימן לג - דין אם נטל הלחי, ומכה בושט

(ובו י''א סעיפים)
א (א) כשרה. והוא שיכול לחיות כו' המראה נקרא שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאין יכולין לחזור ובמקום שיכולין לחזור נקרא הלעטה. כתב דמש''א הובא בכנ''ג אם ניטל החרטום העליון דעוף טרפה להרמב''ם כמו לחי העליון דחד טעם הוא. ופי' הש''ך שהוא בענין דליכא משום עיקור סימנים דהיינו שיש בשר על הסימנים ונקרע מן הלחי. וכתב הרוקח נימוק הלשון עד הטולטלת היא ערלת הגרון כשר אבל עם הטולטלת טריפה. ופר''ח הקשה עליו מניין לנו להוסיף על הטרפות:

ג (ב) נבילה. וכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מיפסל עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש (מהרמ''ט). והש''ך פוסק דאף נקיבת הוושט מחיים קודם שנשחטה אינו אלא טריפה ולא נבילה והש''ך הניח דברי המחבר בצ''ע שפסק על תורבץ הושט שהוא נבילה והוא ס''ל דאינו אלא טריפה ולא נבילה:

ד (ג) אסורה. והטעם דאכלה בה וגמדה ופשטה וזימנין איתרמי דהנקבים מכוונים. אפילו סתימה עבה אינה מתקיימ' רש''י ובכל הנקבים אין סתימה מועלת: (ד) אהדדי. וכתב בט''ז בשם מהרש''ל אף אם הנקבים רחוקים שאינו באפשר לגמדה כל כך אסורים דאין ליתן דברי החכמים לשיעורין: (ה) מבחוץ. וכתב בש''ך אבל מבפנים יש לו בדיקה ואין להקשות מסימן כ''ג וכן בסימן זה סעיף ח' כתב הרב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאים בבדיקת הוושט טריפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים צ''ל דוקא שניקב ע''י קוץ או מחט במקום שאינו ידוע דאין אנו בקיאים אבל אם תחב קוץ או מחט במקום ידוע מהני בדיקת הוושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט דכשרה והיכא דנמצאת בחלל הגוף דטריפה וכן פסק הב''ח דכשניקב במקום ידוע מהני לוושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן אלא היכא שהצואר מלוכלך בדם לא הוי מקום ידוע עוד כתב הש''ך דלהכי נקט לישנא דאם יש לחוש כו' ר''ל לא מבעיא היכא דידוע בודאי שניקב ע''י קוץ אלא אפי' רק שיש לחוש דניקב ע''י קוץ טריפה עד שידוע בודאי שניקב ע''י חולי:

ה (ו) טריפה. וכתב בש''ך בשם מהרש''ל הא דשניהם אדומים או שניהם לבנים טריפה דוקא בכלו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובו צ''ע וכ' הש''ך דלשון הרא''ש משמע דרובו הוי ככולו כמו בכל התורה כולה וכן פסק הב''ח וכ' דמש''א דוקא בשניהם אדומים צריך כולה או רוב' אבל בחלוף ממש שזה נעשה אדום וזה לבן אפי' בכ''ש טריפה וכ''כ כנה''ג (מהרמ''ט) וכתב בט''ז דהב''ח כתב דאפילו נתחלף הפנימי לאודם דטריפה הוא משום דאמרינן דרוסה היא ואפילו לא נתחזק דורס לפנינו וחולק עליו הט''ז וכתב דמעשה בכל יום שאנו מתירים בוושט כשיש בושט קצת אדמימות בפנים. וכתב עוד בט''ז דיש להקשות מ''ש מריאה בסימן ל''ו דאמרינן אפילו הגליד קרום העליון כולו כשר ולמה אמרינן כאן אם שניהם אדומים או שניהם לבנים דאחד מהם נלקה דטריפה ולא אמרינן דהשני מגין עליו ונ''ל לתרץ דטפי עדיף כשאין הקרום השני כלל מהך דהכא דכיון שהלקותא גדולה כל כך אמרינן דגם השני יהיה נלקה ולפ''ז אם היה ניטל עור אחד מן הוושט כולה כשר אבל למעשה לא נסמך ע''ז להקל ועיין לקמן סימן ל''ו כתב תירוץ אחר ומ''ש המחבר כאן אם שניהם לבנים טריפה חולק עליו הט''ז וכתב דאינו טריפה אלא כששניהם אדומים ואין לנו להוסיף בטריפות עכ''ל: (ז) דטריפה. דכל יתר כנטול דמי. ואם מחוברים למטה ולמעלה רק באמצע המה מחולקים הטריף רמ''א ופר''ח מתיר דומיא דשתי מרות לקמן סימן מ''ב. כ' ע''י יש מיני בר אווזות הזכרים שהקנה שלהם נתפרד לב' חלקים סמוך לגוף למטה לכל צד הריאה ויש כמין כפתור בסוף הקנה במקום שמתפצל שהוא כשר דהיינו רביתייהו ודוקא בזכרים אורחא הוא. ובשו''ת שב יעקב מכשיר גם בנקיבות ע''ש סי' כ''ד. וכנה''ג בשם נ''ח כ' באווז ענ''ט שהקנה שלה אורחא להתפצל למעלה הרבה העידו השוחטים שכן הוא לכולם ע''ש:

ז (ח) מבפנים. והטעם דשמא נכנס טיפת דם בנקב ע''כ אינו ניכר מבחוץ שכולו אדום ואינו שוחט אלא הקנה לחוד ואח''כ יבדוק הוושט ואע''ג דגם בעוף לכתחילה צריך ב' סימנים הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן א' כדיעבד דמי (מהרמ''ט):

ח (ט) בדם. וכתב בט''ז ודוקא שנקרע הצואר מבחוץ אבל אם לא נקרע הצואר אלא נמצא מלוכלך דם אחר שחיטה סביב הוושט מבפנים אין שום חשש בזה אפילו לדידן: (י) המלוכלך. פי' מבפנים דאלו מבחוץ אין לוושט בדיקה אף לענין נקב. וכתב בש''ך ומשמע אפילו הנקב במקום שאינו ידוע יש לו בדיקה ולא דמי למחט שנמצא בחלל הגוף דטריפה דשאני התם דלא מנכר כלל באיזה מקום אבל הכא עכ''פ ידעינן שכנגד המקום המלוכלך ניקב ודעת רמ''א דאפילו בכה''ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחוב קוץ או מחט בוושט במקום ידוע גם לרמ''א כשר ועיין סוף סעיף ד':

ט (יא) כשרה. והקשה בש''ך שהרי בכ''מ פרק ג' מהלכות שחיטה פסק דדוקא אם נמצא הקוץ לארכו כשר אבל לרחבו חיישינן וצ''ל דהתם מיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא הוי תחוב בו משא''כ כאן דאיירי המחבר כשידוע שלא תחוב בו דכשר. ואם נמצא נמלה תחובה בחוזק בוושט ויאכל חצי בשרו הכשיר הפר''ח. ול''ח הסכים עמו. אבל לק''ה צידד להחמיר משום שהייה ע''ש דף ג'. עוף שנשחט ונמצא מאכל בין קנה לושט טריפה דא''א לבוא שם מאכל אם לא ניקב הושט. ואי ידעינן שנשמט מיעוט הוושט ממקום חיבורו תלינן בהכי. כיון שלא ראינו שניקב הוושט. ת' רדב''ז סימן קצ''ג. עיין כנה''ג דף פ''ד: (יב) מבחוץ. והנה בט''ז פסק אף בנמצא מונח ויש קורט דם מבפנים וכ''ש בחוץ נמי טריפה. וקשיא לי ממאי דעולא מיקל אפי' בתחוב וצ''ע (מהרמ''ט). אבל הש''ך מתמיה על הרמ''א ופסק דאפילו אם יש קורט דם מבחוץ אין לאסור אלא אם נתחב בודאי דאז אם נמצא קורט דם מבחוץ יש לאסור בודאי ולא מכח ספק שמא ניקב הוושט אלא בודאי ניקב הוושט. והא דכתב רמ''א אם אין עליו ק''ד טעות המעתיק הוא אלא קאי על היש מכשירין בתחוב דמודה אם יש עליו ק''ד בחוץ: (יג) אסורה. וכתב בש''ך אפילו לא ניקב עור הפנימי משני צדדים מיקרי תחוב: (יד) ניכר. ופר''ח חולק דלא חיישינן שמא נתרפא דאל''ה היאך סמכינן בריאה אנפיחה היכא דאיכא ריעותא ניחוש שמא ניקב והעלה קרום. וכתב בש''ך ואפילו כשמפרידין שני העורות ורואין גם הפנימית לא ניקב מעבר לעבר. ולא דמי לבית הכוסות דהיכי דאין שם קורט דם דלא חיישינן כדלקמן סימן מ''ח שאני הכא שאוכלין ומשקין תדיר בושט ועוברים ושוטפים משא''כ בבית הכוסות דאמרינן דאם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא: (טו) מבחוץ. טעות סופר הוא וצ''ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק''ד מבחוץ (ט''ז). ופי' הש''ך אע''ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם מבפנים לא מעלה ולא מוריד. אבל ט''ז והאחרונים אוסרים אם יש ק''ד בפנים די''ל גם בחוץ היה ואינו ניכר. ולרבותא נקט מבחוץ דאפילו לא נמצא רק בחיצון טריפה. אבל קשה דבסעיף ד' פסק רמ''א דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי בקוץ טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וצ''ל דלעיל כתב רמ''א לדעת המחבר דחוששין לשמא הבריא ולא כ' כאן דעת יש מכשירים אלא להורות דעליה סומכין הנוהגים להלעיט האווזים א''נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מיקרי מקום ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע אם נמצא בושט בין עור החיצון לפנימי כמו ג' בועות קטנות טריפה. גם אם נמצא בעורות של הצואר שקורין העלזלי''ך בצד הפנימי שבו מקומות עבים והוא כמו גשווירלי''ך ובתוכן חתיכות קשות מעוטפים במוגלא ואחר קניחת המוגלא ראו שהן נוצות מקופלים סופן בתחילתן וכאשר מתחו אותה נמתחו והיה אורכן כשאר נוצות עם קנה. ובצד החיצון של העלז''יל לא היה ניכר שום ריעותא נראה לאסור כל האווזות (חב''י שאלה מ''ד): (טז) ריעותא. ופי' הש''ך דרמ''א סובר דאין להקל כדעת המכשירים ויותר טוב שלא יבדוק כלל משנקל כדעת המכשירים אלא יש לפסוק כדעת המחבר דאפילו לא נמצא ק''ד אפילו מבפנים טריפה כשקוץ תחוב בו וכתב בט''ז בשם הב''ח דאוסר הלעטה בעופות לגמרי וחולק עליו הט''ז וכתב שיש ידים ורגלים למנהגן של ישראל דכל מה שנראה שאין בו חולי אין בו חשש וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא מ''מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו העופות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק ובתשובת מהר''מ מלובלין סימן כ''א כתב בציבור שעשו תקנה לבדוק הוושטות ואח''כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הוושטות והכשיר בדיעבד. ויש לכסות דמן בברכה קודם בדיקת הוושט דסמכינן ארובא ש''א סימן ס''א: אווזות שמלעיטין בגלגולי עיסה שמיבשין בתנור ושכיח הוא למצא בושט כמו שחין ובועות ע''י שירוט אם לא נמצא בעור החיצון ריעותא יש להכשיר. פר''ח כ''ג דף פ''ח. ותשובת בי''ע סי' ס'. וצ''צ סי' י''ז. וחוט השני ס''ח. ותשובת ש''י שאלה מ''ט:

יא (יז) ניקב. דשמא שייך לקורקבן ונקיבתו במשהו. וכתב בה''י אם נמצא מחט או קשין במעי זה ולא נראה בו שום נקב מותר מכח ס''ס שמא לא ניקב ואת''ל ניקב שמא מן הזפק הוא ולא מיטרף בנקב וכתב פר''ח בק''א מיהו אם נמצא תחוב יש להטריף ע''ש:

סימן לד - דין מכת הגרגרת

(ובו י' סעיפים)
א (א) חללה. וכתב בש''ך אבל רוב עובי הדופן של הקנה אינו משלים לרוב שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק ואינה אסורה עד שיפסק רוב החלל ועובי דופן אינו משלים לרוב (שם) וכן אם נפסק מלמטה למעלה שיש רוב חללה אע''פ שרוב עובי קיים טריפה (מהרמ''ט): (ב) אסורה. וכתב בש''ך דהוי נבילה ואין להקשות הא קיימא לן לעיל סימן כ''ד סעיף ט''ו בעיקור אפילו לא נשאר אלא מיעוט מחובר במקום אחד כשר התם מיירי שלא נעקר הסימן אלא ממקום חבורו בלחי לכך לא מטריף ברוב אבל הכא שהקלקול בגוף הסימן לכך ברובא מטרפא אבל למטה ממקום השחיטה נקיבתו במשהו:

ב (ג) ענין. והש''ך והט''ז חולקין על זה וס''ל דמשמע בכל עוף ובהמה בקנה דידיה קאמר וקושית הרמ''א מתרץ הש''ך בענין אחר וגם הט''ז מתרץ קושית הרמ''א בענין אחר ופוסק ג''כ דיש לשער בבהמה ברוב חלל הבהמה ובספר כנה''ג הניח הדבר בצ''ע:

ג (ד) חללה. ופי' הש''ך דוקא שניקב סביב הקיפו ממש כזה). אבל אין הנקבים שאין בהם חסרון שבאורך הקנה מצטרפין לרוב ההיקף דלא יהא אלא נסדקה הילכך נקבים שאין בהם חסרון לעולם לא פסלי אלא כשהם עומדים בהיקף הגרגרת אבל נקבים שיש בהם חסרון לא שייך אלא כשעומדים באמצע או באורך הגרגרת דאי בהיקף אפילו אין בהם חסרון פסלי ולפ''ז לשון המחבר מגומגם שכתב ואם ניקב סביב הקיפה אם אין בהם וכו' ואם יש בהם וכו' משמע דביש בהם חסרון נמי אסביב הקיפה קאי וזה אינו וצ''ל דהכי קאמר אם אין בהם חסרון אז אינו טריפה בהיקף מעט אלא בעינן שיקפוהו הקנה ברובו אבל אם יש בו חסרון אם יש כאיסר בנקבים טריפה אע''פ שאינן מקיפים רובו אלא שעומדים קצת נקבים בהיקף וגם קצת באורך דאי אפשר כשיש הרבה נקבים ששיעורם כאיסר שלא יקיפו מעט הקנה עכ''ל: (ה) אסורה. ופי' הש''ך שאם יש בו כאיסר אע''פ שאינו בהיקף רוב הקנה טריפה ובזה מתורץ קושית רמ''א מה שמקשה בסעיף שלפני זה דבאמת רוב החלל היא פחות מאיסר והא דבעינן אם יש בו חסרון דאינו נטרף אלא אם יש בו כאיסר משום דאינו עומד בהיקף רוב החלל וכן כתב הט''ז: (ו) מצטרף. וכ' בש''ך דמשמע מדברי המחבר מאחר שלא כ' דין זה למעלה דבאין בהן חסרון אין השלם מצטרף אפי' אין בין נקב לנקב כמלא נקב. וגם משמע שאין חילוק בין בהמה לעוף לענין צירוף השלם אלא ביש בהם חסרון אפי' בבהמה מצטרף לכאיסר כשאין בין נקב לנקב כמלא נקב וכשאין בהם חסרון אפי' בעוף אין השלם מצטרף להיקף רוב גרגרת דידיה:

ד (ז) אסורה. ופי' הש''ך דמשערין עם השלם כשאין בין נקב לנקב שלא כמלא הנקב ודוקא בנקבים שיש בהם חסרון אבל באין בהם חסרון אז אין מצטרפין השלם שביניהם ומשערין גם בעוף ברוב היקף הקנה דידה: (ח) כאיסר. ופי' הש''ך בנקבה כנפה כ''ע מודו שמשערין ברוב הקנה אבל חסרון במקום אחד ס''ל משערין הגדול לפי גדלו ומבואר בדברי הרא''ש דה''ה דבכל מקום דמשערין בבהמה כגון חסרון הגלגולת כסלע בסי' ל' וכן בניטלה הכבד דבעינן שישתיירו שני זיתים בבהמה כדלקמן סי' מ''א סעיף ב' משערין בעוף לפי ערך השיעור בבהמה:

ה (ט) איסר. וכתב בש''ך לדידן כיון דלא ידעינן שיעורו דאיסר משערינן באם חופה רוב הקנה בין בבהמה בין בעוף:

ו (י) אסורה. וכתב בש''ך דכן הדין בין בבהמה בין בעוף דלא כהפוסקים דס''ל דדוקא בעוף הדין כן:

ז (יא) חלים. וכ' בש''ך בשם ב''י ומהרש''ל אפילו אם נשאר למעלה כ''ש במקום שאינו ראוי לשחיטה דהינו למעלה מטבעת הגדולה לא מהני ואסור וכ''ש למטה ממקום שחיטה:

ח (יב) טריפה. והטעם דמשם ואילך נידון כריאה וע''ל סי' כ' איזו נקרא למטה ממקום שחיטה:

ט (יג) מקומות. וכתב בש''ך דמשמע מדברי רמ''א שאם יכול להיות שמחמת ששחט בשני מקומות נעשה תלינן אפי' בחסרה ואע''ג דלעיל סימן כ''ד סעיף י''ט כ' אם נמצא טבעת על הסכין דאע''ג דיש לומר שע''י גלגול הגרגרת נעשה אפילו הכי אמרינן כל ספק בשחיטה פסול אפילו בנחתך הטבעת מצד א' צ''ל דאפשר דהכא מיירי שלא נחסר הטבעת אלא שני חצאי טבעת דבוקים זה בזה עם העור שביניהם דאז תלינן בסכין שהוליך והביא נעשה א''נ הכא מיירי שנחסר הגרגרת בעקום כזה א''נ שנחסר העור שבין הטבעות א''נ מיירי כשמותחין הקנה מתרמי החסרון כנגד חיתוך העור דבהכי איכא הוכחא שמחמת סכין נעשה מיהו בקושי יש להתיר בכה''ג דמי יודע למתוח כראוי: (יד) ענין. וכתב בש''ך שכ''כ ג''כ בסי' ל''ו גבי ריאה ואפילו למיכנף עשרה ולהקיף אין עושין ג''כ. ובס' אפי רברבי כ' אם יש עוד צד להתיר מקלינן בבדיקה. אבל כל האחרונים מחמירין שלא להקיף בכל ענין וכן המנהג. ואין מקיפין מחולית בהמה זו לבהמה אחרת (דרישה): (טו) חולי. וכתב בש''ך וה''ה כשתפס הקנה לבדו באופן שידע בודאי שלא נגע בוושט ועיין בס''ס כ''א ובסי' כ''ג סעיף ל':

י (טז) לכבד. היינו המזרק הגדול שבכבד אבל בסמפונות הקטנים עיין סי' מ''א: (יז) וכשר. והטעם שהם פיות הסמפונות ולא נקבים והלכך אם יש שם נקבים שלא במקום פיות הסמפונות טריפה:

סימן לה - דין טרפות הראה ואנותיה

(ובו י' סעיפים)
ב (א) לריאה. פי' אונה לשון אוזן. ואומה לשון אם דהיינו הגדולה שהאונות נפרדות ממנה והיא עיקר הריאה ועינוניתא דורדא מיקרי ע''ש קלישותא ואדמומיתא רש''י בחולין: (ב) מהשמאל. וכתב בש''ך אפילו איכא ד' בימין וחסרה אחת בשמאל טריפה דלא כתורת חיים דמכשיר בזה: (ג) טריפה. וכתב בש''ך וה''ה נמי ד' בשמאל וג' בימין הוי חליף וטריפה: (ד) וטריפה. וכ' מהרש''ל תמה אני על אלו הטריפות שהזכיר רמ''א מה שלא נזכר בתלמוד שלנו אלא ג' בימין וב' בשמאל ואינו מטריף אלא החילוף שהוזכר בש''ס וכתב הב''ח שיש לסמוך על דברי מהרש''ל במקום הפסד מרובה. וכ''כ הפר''ח וז''ל אנן מכשרינן בכה''ג. ואם האונה אמצעית גדולה מהאונה עליונה של ימין כשרה. וכן אם בצד ימין יש ד' אונות ובאונה העליונה היתה אונה קטנה והאונה אמצעית היתה גדולה יותר מהאונה הסמוכה לאומה דכשר עכ''ל. ועיין בס' ע''י מאלו הדינים. כתב בתשובת נ''ש סימן נ''ה הפסד מועט הוא כבד של תרנגולת ושל יונה וכל מה שהוא יותר מזה הוי ה''מ. ומי שלבו נוקפו נ''ל כל מה שהפסיד בקרן קצת יתר משתות הוי ה''מ בלי ספק. ויש לחלק בין עני לעשיר דאינו אצלו ה''מ אלא ביותר משתות עכ''ל. וכ' עוד מהרש''ל שאם הוורדא גדולה מהאונא שאצלה דהיינו אונא הסמוכה לאומה טריפה. וכתב בט''ז דיפה כתב דהא שמה עינוניתא ואם היא גדולה כל כך אין שם הזה עליה. וכתב עוד אם האומה למעלה והאונות למטה דטריפה וכתב בט''ז דנראה לי דבמקום דאיכא עוד ריעותא אע''ג דלא מטריף בשבילה מ''מ מצטרף בהדי ריעותא דלעיל וטריפה: (ה) שתים. אפילו אינה עומדת זו אצל זו ש''ך. ודוקא שיש להן ב' כיסין אבל אם הא' מונח בכיס והשני אין מונח בכיס אף שאותו שמונח בכיס אין לו תואר ורד והב' יש לו כשר אף לדידן (ד''א דף ק''ו): (ו) ורדות. וכ' בט''ז ואע''ג דקי''ל בסעיף ג' דיתרת מקמא כשר צ''ל דכאן מטרפינן מטעם דכל יתר כנטול דמי ולפי זה אין טריפות הוורדא אלא כששניהם במקום הוורדא ואין להם שורש אחד כעובי אצבע אחר הנפיחה ומ''מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפילו במקום וורדא אין כאן פסול דב' וורדות אין כאן דצורת האונה אינה דומה לוורדא וה''ה אם נמצא ב' וורדות א' מימין וא' משמאל דכשר דלא שייך לומר יתר כנטול כיון שאין היתר עומדת במקום הראוי לה. דוגמא לזה אמרינן גבי יתרת הרגל בסי' נ''ה סעיף ד' ומטעם יתרת אין לפסול כיון דמקמא היא דכשרה אפילו שלא בדרי דאוני עכ''ל: (ז) חסרה. וכתב בד''מ דאם היא פחותה מעלה של הדס לאחר נפיחה טריפה: (ח) מקומה. פי' שדרכה לעמוד למטה מהאונות ויש לה חריץ וכשנופחין הריאה החריץ מכוון נגד החיתוך שבין אונה לאומה וגבה כנגד הלב ופניה כנגד הכליות ואם נהפכה שהחריץ נגד הלב או גבה נגד החיתוך טריפה אבל אם החריץ הפוך מעט כנגד האונה או למטה לאומה כשרה מהרי''ו. ומהרש''ל כתב מה בכך שהחריץ הפוך אין זה אלא איבוד ממון של ישראל ויש לבטל מנהג זה. וכ' פר''ח שיפה כתב. עיין בשחיטת אחרונים והב''ח כתב היכא דליכא הפסד מרובה אין להורות היתר במה שנהגו איסור: (ט) טריפה. וכתב בש''ך בשם האגור אם אין לה חריץ כתואר הוורדא טריפה ואם היא גדולה כאונה הסמוכה לאומה או שפחותה מעלה הדס בנפיחה או שינתה תוארה שהיא משוכה וחדודה כאונה ולא עגולה יש להטריפה וכ' בש''ך דנראה לו דאפי' היא גדולה רק כמו האונה האמצעית של ימין טרפה מיהו ראיתי הרבה בודקים מקילים בענין זה ולא מטריפין אלא כשהיא גדולה כ''כ כאונה הסמוכה לאומה ונראה דאפילו למאן דמכשיר יתרת מקמא סעיף ג' מ''מ שינתה תוארה וגדולה כ''כ טריפה דהוי כמו חסרה הוורדא דזה אונה היא ולא וורדא עכ''ל: (י) אצבע. ופי' הש''ך דאין חילוק בין בגסה בין בדקה לעולם משערינן בעובי אצבע. פי' עובי אצבע ר''ל דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שיתחלקו צריך שיהיה כאצבע: (יא) סדק. בשורש הנשאר אפילו יש בשניהם תואר ורדא כשר. מהרמ''ט: (יב) הפוך. פי' דיש להם שורש א' דאלו אין להם שורש א' אפילו שניהם אינם הפוכים טריפה דהוי כשני וורדות: (יג) כשר. וכתב בש''ך אבל אם שניהם שוים טריפה ואינו כשר עד שההפוכה תהיה קטנה משאינה הפוכה עוד משמע שם בדברי הר''ץ דשינתה תוארה דינה כהפוכה בזה. אם ב' ורדות כנ''ל נסרכין זה לזה ממעכין לפי המנהג שלנו שאנו ממעכין אף בגנב לבודקן: (יד) טריפה. והטעם כתבו האחרונים משום דאז ודאי שינתה הוורדא מקומה פורתא וכתב בש''ך בשם מהרש''ל דאפי' אין לו כיס כשר וכ''ש אם יש לו ב' כיסים או שאינה מונחת בכיס אלא שכל הבודקים נהגו להטריף וקשה להקל נגד המנהג אלא בהפסד מרובה וגבי מי שיש לו ב' כיסים מביא בהג''ה דדוקא יתר בצד ימין הוא טריפה משום דכל יתר כנטול דמי וכתב שכן נוהגים בק''ק קראקא וכתב מהר''ם שם וז''ל ונ''ל דוקא כשאין להכיס שבשמאל חלק וורדא דאל''כ אסור משום יתר וורדא אבל מדברי הט''ז לעיל משמע אף בזה כשר מאחר שאינה עומדת במקום הראוי לה כמו גבי רגל: (טו) כשרים. וכתב בש''ך אף למאן דמכשיר יתרת מקמא מיהו בשני וורדות או חסירה או שינתה מקומה טריפה. וההפרש שנדע איזה יתרת דוורדא ואיזה יתרת מקמא. הוא כשיש לה תואר וורד ממש אפי' עומדת היתרת בצד שמאל הוי יתרת דוורדא אבל כשאין לה תואר וורד ממש בענין שיש להחשיבו ליתרת יש להכשיר כיון שאינה עומדת במקום הורדא וכן אפי' אינה עומדת במקומה ואין לה תואר וורד ממש ויש לה כיס בפני עצמה הרי ניכר ששני וורדות הן וטריפה אבל אם אין לה תואר וורד כלל אף דיש לה כיס כשר. וט''ז כ' כשנמצא ב' וורדות דטריפה הטעם דכל יתר כנטול דמי ולפ''ז נ''ל שאין להטריף משום ב' ורדות אלא בששניהם עומדים במקום הראוי להיות ורדא ואין להם שורש כעובי אצבע אחר הנפיחה. ומ''מ אם משכחת אונה יתירה בפנים אפי' במקום הראוי להיות ורדא ואין לה צורת ורדא שאין פסול כאן באשר דשני ורדות אין כאן משום דצורות האונות אינו דומה להיות ורדא. וה''ה אם נמצא ב' ורדות א' בימין וא' בשמאל לא שייך כנטול דמי כיון שאין היתרת עומדת במקום הראוי לה עיין סי' נ''ה סעיף ה'. מצאתי כ' בכנה''ג בכוי שקורין בופו''ל דרכו להיות לו ב' ורדות וכן לרוב חיות השדה וכשירין אבל לשאר דינים הן סרכא בוורדות או לתואר וורדא ורחוקה והפוכה ולכל שאר טריפות הם כמו בהמה רק לענין יתרת דעינוניתא דאין להטריף בהם. וכ' הב''ח שמעשה כזה בא לידו כמה פעמים והכשיר ואם עומדת במקום הוורדא ממש קבלתי מפי אמ''ו דנוהגין להטריף אם יש לה תואר ורד קצת אבל אם דומה ממש לאונה יש להחשיבו יתרת מקמא ואם יש לו שורש א' ע''ל בזה הסעיף. ומ''ש רמ''א גבי חסר קצת מוורדא דיש לבדוק באומה של שמאל יש להגיה ימין וכן בת''ח דהא אם נמצא העינוניתא לצד שמאל טריפה. והש''ך דוחה דבריו ע''ש: (טז) וטלאים. וכתב בש''ך דמזה הלשון משמע לכאורה דאפילו בגסה דינא הכי כיון שנמצא לפעמים בגדיים וטלאים אבל בגליון שהביא הר''ץ איתא דדוקא בגדיים וטלאים אבל לא בגסה. ולענין דינא כתב הר''ץ שם ע''ז שאין אנו נוהגים כן אלא בכל שינתה מקומה אנן מטריפים אפילו בגדיים וטלאים ונ''ל הטעם כיון שהוא דבוק לאומה הוי ליה יתרת בעלמא ואין לו לעינוניתא דורדא כלום ואם יש עליו כיס א''כ ודאי ורד הוא אבל הוא ורדא בפני עצמו ולדעת הט''ז ממ''ש בס''ק ד' משמע דכשר אם יש עוד ורד בצד שמאל וכ' עוד שהר''ר ליברמן שוחט מפראג כ' בבדיקות שלו דעינוניתא צריך תואר ורד ואם אין לו תואר ורד אין בכך כלום לפי דעת מהר''ם שכתב אם חסירה הורדא קצת ואותה חתיכה נמצא באונה או באומה כשרה ומסתמא אם חסרה חתיכה ממילא אין לה תואר ורד ולדעתי אם כך נהג האכיל כל ימיו טריפות לישראל שהרי כבר כתבתי בשם כל הפוסקים דאם אין לה תואר ורד טריפה אבל באמת אין דינים אלו סותרים זה את זה כלל כי קבלתי מאמ''ו כשחסר מקצת הורדא ונמצא כך באונה או באומה אז מצטרפין יחד ונראה לעין שיש תואר ורד בין שניהם וכה''ג כתב מהר''ם דאם נמצא שני ורדות בשורש א' שאינו כעובי אצבע ואין לה תואר ורד אלא בצירוף מכשירין כי חשוב כחדא ועוד שגם בהנשאר מיירי שיש לה תואר ורד וכדכתב רמ''א דיש מכשירים אם יש לה תואר ורד בשורש שלה: (יז) מקומה. וכתב הש''ך בשם הר''ץ אם יש לו שורש א' אע''פ שנתקטנה ואין שם יותר אפ''ה כשר וכתב עוד בש''ך שבבדיקות חולק על דין זה וטעות הוא כי דברי הרמ''א הן עיקר: (יח) ענין. זה לא קאי אנמצא חסירה או ב' ורדות או שינתה מקומה דטריפות זה הוזכר ברש''י ותוס'. אלא קאי אשאר דינים שזכר הרמ''א. ט''ז. נוהגין שלא לאכול הורדא משום מיאוס מ''מ אם נמלח עם שאר בשר מותר כ''כ דמש''א. אם נמצאת הורד נקובה אע''פ שהכיס שלה סותמה טריפה ע''ש סי' ט''ז וכ''ג. והא דב' כיסין טרפה דוקא כשיש כותל א' לשניהם דאי אמרינן יתר כנטול דמי ליכא שום כיס. אבל רחוקים זה מזה דיש לכל א' כיס בפ''ע כשר כנה''ג. ושמעתי מבודק מומחה דוקא כשהעיניניתא נהנית משתיהן כגון שמונחין זע''ז והורדא מונחת בשתיהן וגם שיש לכל כיס גיד בקצותיו בשפה ואם חסר א' מכל אלו כשרה ע''ש דף צ''ה. אם הכיס של ורדא מדוחק שא''א לורד לצאת אלא ע''י פתיחה אע''ג דאין שם סירכא ובועה טריפה ולא מהני נפיחה דמש''א דף קע''ג. וכתב בש''ך בשם מהרש''ל בבדיקות כל מה שכתבו להקל בין בחילופים שלא הוזכר בש''ס או בגדלות דעינוניתא דורדא היינו דוקא דליכא שום ריעותא בריאה במלתא אחריתא אבל אם אית ביה ריעותא אפילו במילתא שאנו מכשירים מ''מ מאחר דאיכא צד חומרא להטריף לאיזה מאן דהוא אפילו דלא כהלכתא מ''מ בכל דהו מצטרף לסייע ידי האוסרים ואמרינן לקותא היא וטריפה:

ג (יט) טריפה. משמע מדברי הפוסקים דאם נמצא יתרת דצריך לנפחה לראות אם נוטה לקמה או לגבה (ש''ך). וכתב עוד בש''ך ודוקא בליטה יתירה כט''ד אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שעומדת במקום הכשר בשביל שבולטת לחוץ לא מטרפא (ואם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונות סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מצאתי כתוב דכשר) ול''נ דטריפה דזה נכלל ודאי בכלל ע''ג שהוזכר בש''ס. ט''ז:

ה (כ) כשרה. וכתב בש''ך וה''ה יתר מט''ד (מ''ש שכן דרכה להתפצל פי' מפני דוחק החזה) (מהרמ''ט): (כא) טריפה. וכתב בט''ז בבדיקות יש על זה ב' פירושים. האחד פי' החציה הוא לצד חוד האונה אבל אם נמצא לצד שורש האונא טריפה ולפ''ז יהיה זה השיעור החצי ברוחב האונא ויש אומרים אף באורך האונא משערין דהיינו אותו החצי ברוחב שהכשרנו לאו כולו אלא דוקא חצי ארכו דהיינו נגד הקנה אבל לא צד השני שהוא לצד הריאה וכן פי' מהרש''ל ויש להחמיר כסברא אחרונה (ואנו נוהגין שמודדין כך נוטלין אונא של שמאל וסומך אצל האונא עליונה של ימין ובמקום שכלה אונא של שמאל משם ואילך נקרא צד חוד דהיינו לצד הראש וכשירה ומן מקום שמגעת אונא של שמאל ולצד הריאה היא נקראת למטה ואם שם הפיצול טרפה) (ע''י): (כב) כשר. וכתב מהרש''ל דמ''ש בליקוטים שאין להכשיר אם נמצא בכל צד ה' הוא שטות ואי אתי לידי אקנה משופרי שבו עכ''ל (ובהגהת מהרי''ו מטריף ורש''ל וב''ח מכשירין ופר''ח כתב ואני אומר דכל שבצד ימין איכא תלתא אונא כדינא מה איכפת לן אם יהיה יותר בצד שמאל דלא מיקרי חלוף אא''כ יש חסרון בצד ימין ולפיכך המיקל בזה לא הפסיד ע''ש ובב''י): (כג) להטריף. וכתב בש''ך ואם נמצא בצד שמאל ג' אונות וסדק לא הוי כד' אונות ומשמע דאפי' בריאה אחת מצטרפין להכשיר אבל לא להטריף כגון אם יש בצד שמאל אונא וג' סדקים אמרינן דסדק א' מועיל להכשיר והאחרים אינן כלום לחשבו חליף לטרוף ולא אמרי' ממה נפשך אלא אין חוששין בסדקין כלל להטריף מיהו כתב בט''ז אם יש בצד ימין ב' אונות וסדק ויש עוד ריעותא בצד שמאל דהיינו שיש בצד שמאל ג' אונות יש להטריף (ור''י פסק להתיר ורש''ל וב''ח אוסרים ופר''ח כ' דאין זה עיקר אלא יש להתיר בפשיטות וכ''כ ר''י וש''ך בנה''כ): (כד) אינה. וכ' בש''ך פי' דוקא להטריף אבל להכשיר לא גרע מסדק דכשר: (כה) וכשרה. וכתב בש''ך וה''ה אם נמצא עגול למעלה ג''כ כשר אבל אם נמצא למעלה או למטה חד ככובע הוי יתרת וטריפה ב''י וד''מ: (כו) וכשרה. דה''ה כשמגיע לדופני הבהמה יורד לגומא ואין צריך להתחכך בדופנה וכשר (מהרמ''ט). וכ' בט''ז אבל אם קצרה מהגומא טריפה דאז לא הוי פיצול אלא יתרת (ופר''ח וש''ך בנה''כ חולקים על ט''ז דלאו למעוטי קצרה מהגומא דהגם דיתרת היא מ''מ ס''ס אין עתידה להתפרק. אלא אתי למעוטי כשהיתה ארוכה יותר מהגומא דאז הוי טריפה): (כז) וטרפה. וכתב בש''ך ולא דמי ליתרת מקמא דכשר דהתם יתרת אונא הוא והוא חזק אבל פיצול שנתפצל מגוף הריאה סופו להתפרק וטרפה אבל אם אין גומא תחתיה מנהגנו להכשיר שזהו יתרת מקמא ש''ך ט''ז וכ' ע''י וצריך לידע שאין הפיצול טריפה אלא כשהי' כמו ט''ד דוקא לאחר נפיחת הריאה דכשהיא גדולה כ''כ אז בודאי סופו להתפרק. אבל יתרת ע''ג ערוגה טריפה אף כשאינה גדולה כט''ד באשר שהוא מתחכך בצלעות ע''ש בדין פיצול סימן א' וסי' ד': (כח) מרובה. וכתב בש''ך וכל זה לדעת הפוסלין יתרת מקמא אבל במקום שמכשירין פשיטא דגם זה כשר ע''כ. וצ''ע שהרי פיצול מקמא טריפה אפילו אם יתרת כשר כמ''ש לעיל וא''כ קשה על רמ''א שכתב שדינו כמו פיצול בגומא ואין לסמוך בזה כו' ואפשר דס''ל שמאחר שעומד כנגד החריץ והחריץ מגין עליו דינו כמו פיצול בגומא מגבה וצ''ע:

ז (כט) משלמת. וכתב בש''ך אבל בשמאל אם חסר אונה אחת אף אם ורדא בשמאל אינה משלמת לכ''ע והב''ח חולק על זה: (ל) נהוג. והטעם איתא בש''ך משום דאינה עומדת בדרי דאונא אע''ג דקי''ל דכשר יתרת מקמא ולפי זה אפילו יתרת אונא מקמא אינה משלמת גם יש להטריף ולומר דאינה משלמת דא''כ הוי חסר הורדא וטריפה ועיין דמש''א דף ק''ז. וכתב בט''ז ס''ק י''ג אם נמצא יתרת בערוגה שהיא למעלה מהאונא סמוך לשדרה לפנים מן הריאה מ''כ דכשר ול''נ דטריפה שזהו נכלל טפי בעל גבה שאמר בתלמוד (וכתב עוד מ''ש רמ''א בשני ורדות שיש להם שורש א' שהוא כעובי אצבע מ''כ אע''פ שאין עובי אצבע שם וכ' ע''ז חכם א' מ''מ משך השורש בעינן כאצבע בין שני הורדות ול''נ דשיעור גובה השורש של שניהם קודם שמתחלק צריך שיהיה כאצבע):

ח (לא) טריפה. וכתב בט''ז בשם מהרש''ל מעשה היה ברינוס ששחטו פרה שמינה וכשבדקוה לא מצאו בריאה לא אומה ולא אונה ולא ורדא ולא שום סדק רק היה כולה חלקה והיה כחתיכת בשר א' והיה שם בודק א' והוא היה מגודל בין חכמי עסטרייך ולקח סכין חד וחתך בקרום העליון פי' באותו הלבוש והכסוי העליון שנתקרם עליה ופתח אותו בנחת והיה קולף אותו ופשטו בנחת והפריד כולה מעליה אז ראה אותו הריאה כשאר הריאות והכשירוהו ואמר שראה מעשה כזה בעסטרייך ועיין ס''ס ל''ט: (לב) כשרה. וכתב בש''ך ודוקא כשהסדק עומד במקומו הראוי להיות אבל שאר סדקים אינן מועילים עכ''ל מהר''ם ורש''ל ואם האונא שאצל האומה חסרה קצת והאומא יותר גדולה ממה שרגילה וכשנופחין הריאה אז ממלא החסרון ויהיה שוה כראוי כשרה אבל אם היתה קטנה ממה שרגילה טריפה דמש''א דף ק''ח ע''ש עוד מדינים אלו: (לג) להטריף. ומהרש''ל מחלק וס''ל דאם כולה דבוקה א''כ היכא דהוי היכר משהו חזינן דהכי רביתייהו אבל בחסר אונא לא מכשרינן בסדק כ''ש אלא כשהוא כשיעור ט''ד והש''ך חולק עליו ומסכים לדברי רמ''א דאין חילוק אלא לעולם מכשרינן בסדק כ''ש וכ''כ הב''ח: (לד) וכשירה. וכתב בט''ז דה''ה בין אונא לאונא נמי מהני סימנים אלו: (לה) היכר. ומהרש''ל חולק על כל אלו הסימנים ואינו מכשיר אם נראה הפרש כט''ד וכתב בש''ך דאין להחמיר אם לא כשכולה דבוקה דהוי כמו אופתא אבל כשהריאה כתקונה רק שב' אונות דבוקות יחד יש להכשיר ע''י סמפון ובהגהת מהר''ץ מחלק דדוקא מאונא לאומא מועיל הסמפון ושאר סימנים ולא מאונא לאונא דבזה לא מהני סימנים אחרים ואפילו הסמפון לא מהני והגהות אחרות חולקין עליו דדינם שוה וכ''נ עיקר. ט''ז: (לו) בהדייהו. וכתב בש''ך ואין להתיר אם לא תוך ל' ללידתן בודאי וגם נגררין אחר אמם דתרוייהו בעינן אבל אחר למ''ד יום אף דנגררים אחר אמם ומניקתן חשיבי גדולים ופר''ח כתב דאין לסמוך על הני י''א. אבל מן הספק אמרינן שהוא לאחר למ''ד יום. וכתב עוד אם בצד א' של הטלה יש לו אונות כדרכו ובצד השני אין לו יש להטריף אף בגדיים וטלאים:

ט (לז) נוהגים. וכתב בש''ך ולא דמי למ''ש בסעיף ד' דאם נמצא בסוף שפולי אומא דכשירה דשאני התם דהאונות הם כתיקונן והוי כיתרת בדרי דאוני אבל בחסר אונא אחת אין בליטה זו משלמת החסרון וכתב הב''ח מעשה בא לידי כמה פעמים בריאה שלא היה לה שום ריעותא אלא בצד שמאל יצאה בליטה מן האומא בחיתוך שבין אונא לאומא ממש במקום שדרך הורדא להיות עומד כנגדה בצד ימין ואותה בליטה היה לו כיס גמור ומונח בתוכו ולא היה לו צורת ורד כלל (וגם היה שוה לאומה בצד קמא) כאילו היה חתוך ממנה והכשרתיה משום דאותה בליטה לא היה לו יתרת מקמא ולא ורדא יתירה ואין כאן ריעותא אלא מצד כיס ואין סברא לאוסרה מכח זה עכ''ל. וכתב עליו הט''ז שנ''ל אפי' היה לו צורת ורד אין כאן איסור דמקרי יתרת מקמא וכשר לדידן ואין איסור שני וורדות אלא כששניהם עומדים בימין במקומם הראוי ואין כעובי אצבע ביניהן והכיס וודאי אינו אוסר דלא מצינו שבשביל כיס יתר יהיה איסור (ומיהו ק''ק שהרי כתב לעיל ואוסר בשני כיסין ואפשר דוקא אי קאי במקום הורדא ודו''ק). וכתב מהרש''ל אם היתרת של הריאה עומדת בדרי דאונה ונוטה לצד חוץ מעט ע''י הנפיחה טריפה אבל הב''י כתב דדוקא בליטה יתירה אבל נתעקמה והולכת למעלה כשר כיון שמושרשת במקום כשר עכ''ל:

סימן לו - כמה דיני טרפות בראה

(ובו י''ז סעיפים)
א (א) נהוג. וכתב בט''ז דאף לדעה זו אינה טריפה אלא אם שניהם מרוח אחת וכמו שכתב בסימן ל''ג לענין וושט ומהרש''ל פסק לקולא כדעת המחבר וכשר כל זמן שאינו מבצבץ ונה''כ חולק על מהרש''ל וכתב שהמנהג להטריף:

ב (ב) בדיקה. (ר''ל נפיחה ודוקא נגלד כולה אבל ניקב אחד מהם א''צ בדיקה) ובט''ז כ' לדידן יש לאסור בזה (והש''ך ס''ק ט' כתב דבזה אנו בקיאין בבדיקה וכ''כ הפר''ח) ועיין לקמן סי' ל''ט סעיף ד': (ג) מכה. פי' קרום התחתון הוי כקרום מחמת מכה וכ' בש''ך אפילו אותה בועה ממים זכים אפי' הכי טריפה: (ד) טריפה. וכתב בש''ך דאיירי שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן בעודה בחייה לא היתה נפוחה כל כך וכן מעשים בכל יום שמכשירין ובבדיקת הר''ץ כתב אם נשבר הקרום בנפיחה סביב היובש יובש הוא. וא''מ ז''ל פי' דרמ''א מיירי כאן אף שאינו נשבר סביב היובש טריפה משום דאיירי כאן דאיכא שום ריעותא בריאה כגון מראה וכה''ג דצריכה לנופחה לראות אם תעלה בנפיחה ונשבר הקרום ואין כאן ריעותא טריפה ממ''נ אי דיינינן לה כקודם נפיחה טריפה היא ואי כלאחר נפיחה הא נשבר הקרום עכ''ל וכתב בט''ז שכל הבודקים מכשירים אם נשבר מחמת הנפיחה דאנו אומרים שהבהמה לא היתה נפוחה כ''כ בחייה כמו שמנפח הבודק:

ג (ה) טריפה. דכל סתימה דנקיבת הריאה לא מהני. וכתב בש''ך ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותם בסימן ל''ט סעיף י''ח צריך לומר משום דשם הסתימה היא מתחלת בריית הבהמה אבל הכא הוי סתימה דלאחר הזמן:

ד (ו) פושרים. פי' כחמימת הרוק והכלי בימות החמה צריך שיהיה מחופה באבר ובחורף דווקא דאינו מחופה באבר. ש''ך: (ז) בדיקה. והטעם איתא בט''ז כי המים חמין כווצי וכן המים קרים סותמין הנקב ומזה הבאתי ראיה בסימן ע' מ''ש רמ''א כשהודח הבשר נסתמו נקבי הפליטה ועיין סי' ע' סעיף ו'. וכתב בש''ך דמשמע מדברי רמ''א דאם לא שמוה במים חמין או בקרים יש לה בדיקה אפילו לדידן אע''ג דגבי צמקה הריאה אין אנו בקיאים בבדיקה שאני התם דצריך שיהא פושרין מעת לעת אלא שצריך עיון דגבי סירכא כסדרן למטה מחציה קיימא לן מאחר שאין אנו בקיאים בבדיקה טריפה מכל שכן הכא ובדיקה זו מוזכר בש''ס וצריך לומר כיון דמשמעת קול היה מבצבץ הרבה ובזה אנו בקיאים מיהו בספר אגודה כתב דאין אנו בקיאים בבדיקת הריאה דנשמעת הקול. וכן בנגלד קרום העליון משמע לדעת הרמ''א דכשר אפי' לדידן ע''י בדיקה דאם איתא דיש נקב כיון שנגלד היה מבצבץ הרבה ובזה אנו בקיאין:

ה (ח) בכח. פי' דווקא בכח דהיינו במקום דחוק כמו במיצר החזה ודוקא דידעינן בבירור שהטבח העביר שם ידו בכח דאל''ה לא תלינן ט''ז ועיין במהרש''ך ח''ג סי' ל''ב: (ט) וכשרה. וכתב הש''ך וה''ה כלב וה''ה עובד כוכבים אם ידוע שנעשה בה נקבים אע''ג דלא ידעינן אי הוי נקבים מקודם. וכתב בט''ז אפילו אם נמצא הבועה במקום הנקב ג''כ כשר וכתב פר''ח ומסתברא אף אם הקיפו ולא דמו כשרה משום דבועות עשויות להשתנות כדלקמן ס''ס ל''ז: והב''ח כתב דודאי זאב וכלב שדרכן לעשות נקבים אבל עובד כוכבים לא כי למה לעשות לו נקב וכתב בש''ך דנראה לו דאף לדעה זו דמכשיר בעובד כוכבים לא קאמר אלא כשידוע שנעשה בה נקבים וקמ''ל דאע''ג דלא ידעינן אם היו בה נקבים אם לא תלינן הכל בעובד כוכבים: (י) בזאב. וכתב בש''ך דכשר אפילו בלא הקפה ואפי' מקיפו ולא דמי כשר. ואמרינן אע''פ דשניהם נעשו לאחר שחיטה זימנין דלא דמי וכן פסק מהרש''ל וכתב הפר''ח אי איתרמי דאקיף ולא דמי טרפה אבל לכתחלה לא בעי הקפה ע''ש: (יא) עגול. וכתב בט''ז דלא תלינן בטבח אא''כ שיודעים בבירור שהעביר הטבח שם ידו בכח ואע''ג דגבי זאב אנו מקילין אפילו שלא במקום השינים שאני התם דהא חזינן עכ''פ נקבים מחמת השינים משא''כ הכא שיש שני ספיקות לחומרא שמא לא העביר ידו ואת''ל העביר שמא לא ניקב עכ''ל. ולא מהני הקפה אפילו במקום שסומכין אהקפה וה''ה להושחר ואדום. ש''ך: (יב) נעשה. וכתב בש''ך דאפילו הקפה לא מהני וכתב בבדיקות קבלה על נקבים אם נמצא נקב אדום ורך סביבותיו אז ודאי נקב חדש ותלינן ביד הטבח אבל אם נמצא הנקב לבן וקשה כעין שומן אז ודאי נעשה קודם שחיטה וטריפה. עוד כ' הש''ך מ''ש באדום כבר דחה זה הרמ''א בד''מ ואפשר דלא מיירי הר''ץ באדום ממש רק אדום כמראה הריאה: (יג) כשרה. והטעם משום דבחיי הבהמה א''א לתולע שינקוב מחמת טרדת הריאה. וכתב הש''ך בשם מהרש''ל דהיינו דוקא אם נמצא התולע בתוך הנקב או על הנקב שמוכח שהנקב בא ממנו מזה התולעת וצריך למצוא דוקא תולע בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מן הנקב והב''ח הוסיף עליו דבעינן שיהא תולע מקצתה בנקב. ומהר''ר מאיר מלובלין חולק על כל זה ומסיק להלכה בין נמצא בתוך הנקבים או בחוץ על הריאה יש להכשיר גם אין צריך לדקדק שימצא כל כך הרבה תולעים כמספר הנקבים והא ראיה מדתלינן בזאב אפילו שלא במקום שיניו וכ' עוד בשם הב''ח דדוקא בריאה אמרינן כן אבל בכרס ודקין כיון דאיתיליד בהו רעותא חיישינן דלמא מבחוץ באו התולעים מחיים אבל הש''ך חולק עליו וס''ל דבכל מקום שהנקב פוסל בהם אמרינן כן חוץ מבמוח. וכחב עוד הש''ך בשם רבי' גרשון דצריך להניח הריאה בשמש עד שיתחמם אם יוצאים יותר כשר ואם לאו טריפה. דמאחר שאין יוצאין א''כ כבר נתקשה התולע בתוכה מחיים. דאי לאחר שחיטה פריש הוי נמי עתה חוזרת ויוצאת כך הסכמת פוסקים אחרונים ועיין ש''ך ס''ק י''ח ויש להסתפק אם נמצא סירכא בתוך הנקב אי תלינן בתולעים עיין כנה''ג דף ק''ב. וכתב בט''ז שיש לחוש לדבריו כי מסתמא קיבל כן מרבותיו ונראה שזה מיירי שיש נקב בריאה ואין שם תולע רק בתוך הריאה עצמו וכתב בש''ך הא דלא כתבו הפוסקים בדיקת השמש משום דאינהו מיירי בהדיא שנמצא תולעים על הריאה וא''כ חזינן שפירשו והלכך כיון דפירשו מקצתן לא איכפת לן באינך דלא פירשו דהרי נראה לעין דהנהו נקבים מתולעים הם כיון דפריש מקצתן וקי''ל דלאחר שחיטה פירש אבל אם יש בה תולעים ולא פירשו כלל בזה קאמר רבינו גרשון דאם לא יוצאין ע''י חום השמש טריפה דהא לא קאמרינן בגמרא אלא מורנא לאחר שחיטה פריש משמע דלא כשר אלא כשפריש ולא כשנמצא בתוך הנקב ולא פרשו כלל הלכך מהני בדיקת השמש לקולא דאם יוצאים לחוץ כשירה ובתשובת מהר''ם מלובלין פסק אפי' בנמצאים תוך הנקב ואין יוצאין כלל ג''כ כשר ותמיהני עליו דאיך ידחו דברי כל הפוסקים בלא טעם כלל: (יד) להכשיר. וכ' בהש''ך היכא דיש עוד קצת צד להיתר יש להקל ובכנה''ג כ' דאין לסמוך אהקפה כלל אפילו למכניף עשרה ולהקיף אין עושין וכ''כ הפר''ח:

ו (טו) וכשרה. וכ' בש''ך דהב''ח פוסק לאסור בזה ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת המחבר אם ניקב לבשר כשרה וכתב בט''ז אין להקשות ממ''ש הרמב''ם בפרק י''ד מהלכות שחיטה שאם נמצא בועה בריאה במים סרוחים חיישינן שמא ניקב הסמפון ש''מ דטריפה בניקב לבשר זה לא קשה דכל שיש סביב נקב הסמפון בועה אין שם בשר בריאה שיגין על נקב הסמפון עכ''ל. ואם יש קוץ בין נקב לבשר או מחט טריפה דהא המחט אין מניח לבשר שיגן עליו שהוא מפסיק וכן אם יש סמוך לנקב מוגלא טריפה שאין מגין עליו כנה''ג בשם מהרש''ק ד' ק''ב:

ז (טז) כקיתון. וכתב בש''ך אפילו כולה ולא דמי לנחסר דטריפה אפילו ברביעית כמ''ש הרמ''א סעיף ח' דחסר במקום א' גרע טפי מנשפכה כקיתון. רש''ל וב''ח: (יז) נמוחו. וכ' בש''ך דלא חיישי' לנקב הסמפון דהא ליכא בשר להגן משום דאמרינן דאם איתא דניקבו היו נמוחו:

ח (יח) כשרה. וכתב בש''ך אפי' נראה כן לאחר הנפיחה: (יט) כשרה. וכ' בט''ז בשם מהרש''ל שאין מחלק בין כ''ף כפופה לפשוטה וסבירא ליה כל היכא שעולה בנפיחה כשרה וכתב עוד בט''ז וזה לשונו ראיתי כתוב למאן דמטריף בכ''ף כפופה דוקא בשניהם שוין אבל אם עוקץ א' ארוך מחבירו אמרי' כיון דאותו צד התחיל להתרפאות גם צד השני יתרפא וכיון שטריפות זו חומרא בעלמא היא ודאי יש לסמוך על סברות כאלו להכשיר אפילו למאן דמחמיר. ומ''ש אם החסרון ככ''ף כפופה פי' בין באמצע הריאה בין בשיפולי דלא כר''ץ שכ' דוקא בשיפולי וכנה''ג הביא כמה פוסקים יש כותבים דוקא בשיפולי. ודמש''א דף ק''ט כ' דוקא באומות טריפה כמין כ''ף כפופה אבל באונות דנין אותו חסר כיותרת העומדת בדרי דאונא דכשירה עיין כנה''ג דף ק' וק''י. ואם בועה עומדת על הקמט הוי לקותא בתר לקותא וטריפה לכ''ע: (כ) טריפה. ובט''ז חולק ע''ז ופוסק דאף ביתר מרביעית נמי כשר וכ' שכן מצא ברשב''א מפורש ובעל נ''ה חולק ע''ז ופסק דחלילה להקל נגד האחרונים באיסור דאורייתא:

ט (כא) כל שהוא. פי' שמשמושה קשה ומראיתה כמראית ריאה: (כב) הרוח. וכ' בש''ך וה''ה לדם עכור או בשר נרקב נמי כשר והטעם משום דאמרי' דבחיי הבהמה אפשר דהליחה או הדם היה יוצאת. ומ''ש המחבר ואם לאו טריפה. כ' בהגהת מהרי''ו אם חוט אדום נמשך מעט במקום האטום אז ודאי אטום הוא וא''צ בדיקה אחרת וטריפה אבל אם בחוט לבן אז צריך לנקוב החוט ע''כ. ופר''ח כ' ואני אומר דליכא פסידא בדבר ולבדוק בכל גווני דאי מבצבצא כשרה. ואם נמצא סירכא במקום אטום שהי' גרוע מסירכא היוצא מן הבועה אין לה בדיקה להכשירה ממ''נ אי מבצבץ א''כ יש נקב בריאה דהא סירכא כשהיא מבצבץ טריפ' ואם אינו מבצבץ א''כ היא אטום וטריפה עכ''ל ע''י. וע' כנה''ג דק''ג שנוטה להכשיר אטום בריאה ומכה בדופן וסירכא ממקום אטום למכה תלינן שהסירכה באה מן המכה ובודקין האטום אי בצבץ כשרה ונראה שדין זה אפילו נמצא מוגלא במקום האטום. כנה''ג דף ק''ד: (כג) להכשיר. וכ' בט''ז דגם מכאן משמע דבמקום אטום יש לחתוך במקום אטום בעצמו שהרי גם כאן נחתכה הריאה:

י (כד) קלה כעץ. פי' כעץ נרקב ובט''ז כ' שאין לטריפות זו שום סמך מהש''ס. ובנ''ה חולק עליו וכ' פר''ח הא דנקט המחבר בסעיף י''א ותפול חתיכות כו' ה''ה אם לא תפול אם הגיע ללקותא שרופא גורדו ומעמידו על בשר חי הוי טריפה. מעשה שהביאו ריאה לפני ר''מ משנפחה נפלו ממנה חתיכות ולא יצא הרוח וצוה לנפוח בחוזק עד שנפל כל בשר הריאה וראה שהיה בפנים הריאה קרום חדש על הריאה ר''ל על הסמפונות והכשיר ויש לסמוך ע''ז עכ''ל הפר''ח. גם מ''ש בסעיף י''ג בהגהה ואם משרטט בצפורן כ' ה''ה דאם נשבר הקרום מחמת נפיחה במקום שהיה יבשה א''צ בדיקה אחרת וטריפה. אחרונים:

יד (כה) כולה. צמקה אינה נפרכת בצפורן כמו יבשה דסעיף הקודם דהתם אפי' מקצתו ובצמקה דוקא כולו. וכ' בש''ך בשם מהרש''ל דה''ה רובה דינו ככולה אבל מקצתה כשרה אבל אם צמקה אונה שלימה טריפה דהוה נחסרה אונה אחת ולא דמי לריאה דשרי משום דחסרון בריאה אינו פוסל כשהיא שלימה מבחוץ משא''כ באונות אך כ' שיש להכשיר בבדיקה דמניחין אותם במים וכ' בש''ך שיש לסמוך אבדיקה אפילו בזמן הזה עכ''ל ש''ך וט''ז וכנה''ג דף קי''ב ומ''ש כאן גבי שאגת אריה דכשירה הוא דעת כנה''ג. ופר''ח כ' דבשאגת אריה טרפה:

טו (כו) בדיקתנו. אי חזינן שצמקה ע''י חולי כשרה ולא בעי בדיקה פר''ח וצריך לדעת היכא דבעי בדיקה הריאה לעולם טריפה באשר ששהה כ''ד שעות במים. ולענין הכלי עיין סי' ס''ט שג''כ טריפה אלא דמותר לשרות בו עוד ע''ש. ובט''ז חולק על זה ופוסק במקום שנראה שבא לה בידי אדם כגון שראינו דרדף ארי אחריה או ששמעה קול רעמים ושחטה ונמצא ריאה שלה צמוקה כשירה בלא בדיקה (אבל ידוע שבא לה בידי אדם כגון ששחט אחרת לפניה לא מהני בדיקה וכן כשידוע שבא לה מן השמים א''צ בדיקה. ומ''מ צ''ל דלא שחטו לשעה קלה מיד אחר שראינוה שרדפה ארי דא''א דלשעה מועטת תצמק הריאה ט''ז. וה''ה אם ראינו שנבעתה בידי אדם ושחטוה מיד דלא הוי טריפה דלשעה קלה לא צמקה רש''י וכנה''ג כ' ודאי אם רדף אחריה ארי או היכא שפחדוה בני אדם הבעתותא כ''כ חזק אפי' לשעה קלה יוכל לצמקה הריאה רק כששמעה קול אריה יוכל להיות שא''א שתצמק לשעה קלה וצ''ע ע''ש דף קי''א. ומ''ש דבזמן הקור מושיבים אותן בפושרין וכו' והמים צריכין להיות פושרין כל מע''ל) ודעת רמ''א צ''ע דכאן פוסק אף בידי שמים צריך בדיקה ולעיל כתב דוקא אם הדבר ספק משמע בוודאי בידי שמים א''צ ובנ''ה מתרץ דברי רמ''א דמ''ש אם הדבר ספק להורות דאפי' בספק לא מהני בדיקה לדידן. וכ' בש''ך מיהו ודאי היכא דבדקה ולא חזרה לברייתה לכ''ע טריפה דמוכחא מילתא דמקודם לכך הפחידוה גם בידי אדם וכן היכא שאין רגלים לדבר שבא בד''א תלינן ברוב וסמכי' על בדיק' זו שהרי חזרה לברייתה וכ''ד אחרונים ש''ך ופר''ח:

טז (כז) שלימה. והב''ח כ' דדוקא אם נמצא קורט דם אבל בלא''ה אפי' ניקב לחוץ כשרה והש''ך חולק עליו בזה: (כח) נפיחה. ומהרש''ל חולק על זה ופוסק כהמחבר וכ' בש''ך דנראה לו להכריע דהיכא דנפחוה ולא הרגישו עדיין במחט רק אח''כ בחתיכה אז יש לנהוג כדברי הרמ''א אבל היכא שהרגישו המחט במשמוש היד אז נראה דמהני בדיקה. (כ' ע''י אם נמצא המחט מונחת ע''ג הריאה על אונא ארוכה ועבה יש להטריף ממ''נ אם בא מבטן נקבו בני מעיים אי בא דרך הריאה וניקבה הריאה פשיטא דטריפה):

יז (כט) להכשיר. וכתב בש''ך אבל אם היא שלימה צריך לנפחה כמו בסי' ל''ט דבכ''מ דאיכא ריעותא לפנינו צריך לנפחה (ופר''ח חולק ע''ז וכ' דאין צריך לנפחה אפי' כשהיא שלימה קמן. אבל בכנה''ג מסיק דריאה וסימפונא דין א' להם בשלימה כשרה בבדיקה ובחתוכה טריפה. ועכשיו בזמן הזה דלא דיינינן דין שלימה בין נמצא בריאה ובין בסמפונא רבה דריאה טריפה ע''ש דף קי''ג):

סימן לז - דיני אבעבועות וסרכות הראה

(ובו ז' סעיפים)
א (א) סמוכות. וכ' בש''ך אע''ג דלעיל סי' ל''ו גבי ריאה שנימוקה כ' הר''ב דדוקא בהפסד מרובה יש להכשיר בעכורים וסרוחים צ''ל דהתם איכא נמי חששא דסמפונות מה שאין כן כאן. (כיון דבועה יש לה כיס בפ''ע ולא נגע המוגלא בסמפון. מצאתי בועה ישנה טרפה כיצד כשהבודק מכניס ידו לבדוק ומתמסמסת ביד הבודק שהיא מעופשת טרפה וכן אם נמצא מין בועות בריאה שקולפין אותה בידים והריאה נשארת שלימה במקום הבועה טריפה ולא מהני נפיחה דלמא היתה נקובה במקום הבועה וחזרה והבריא וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. כנה''ג דף קי''ג):

ב (ב) טריפה. וכ' בט''ז ובש''ך אפי' היא בועה ממים זכים ומכ''ש אם יש סירכא גמורה דהיינו שדבוק' למקום אחר ויוצאת מן הבועה ולא מהני בזה מה שנוהגין למעך ולמשמש בסרכות ואפי' מן הטנרא נ''ל דטרפה ולא מהני מעוך ומשמוש ואפי' באונות לא אמרינן דדופן מגין עליה: (ג) טריפה. וכ' בט''ז דמזה למדו הבודקים להטריף בכ''מ שיש שני לקותות ולא דמי לסירכא תלויה יוצאת מטנרא דכשר כמ''ש לקמן סי' ל''ט סעיף ח' בהגה וצ''ל דמשום טנרי אין עליו כלל שם לקותא ובהגהות הר''ץ על בדיקות כתב דבסירכא תלויה יוצאת מבועה שיש בה מים זכים דכשר דמים זכים לאו לקותא היא ול''נ דטריפה הוי וכ' עוד דבועה היוצאת מן הסירכא דבין אונה לאונה למטה מחציין דאין זה מקרי תרתי לריעותא דהא למטה מחצין אין שם סירכא עליה כלל אבל אם יש שם חלון אע''ג דאנו מכשירין כדלק' סי' ל''ט סעיף ד' מ''מ כיון שיש פוסקים שמטריפין שם אפילו בחלון וכאן דיש עוד ריעותא דבועה מקרי עכ''פ תרתי לריעותא וטריפה וכן אם בועה יוצאת מסרכא שבין אונ' לאומא למטה מחציין אפילו בלא חלון כיון שיש פוסקים דסבירא להו דטריפה אע''ג דלא קי''ל כמותם מ''מ כאן הוא תרתי לריעותא ומעשה בא לפני בריא' שנסרכ' לכיס והסרכה היתה מלאה דם עד שבמקום הסרכא לכיס נתמלא כל סביבו אותה מראה דם והטרפתי' דכאן גרע מתרתי לריעותא דלא מהני בזה מעוך ומשמוש (בועה גדולה כמו אגוז שנמצאת באונא האמצעית ע''ג כנגד הצלעות והיא בולטת לחוץ ואין לה דיבוק בריאה אלא השורש שהיה דבוק בה והשאר היה לחוץ ופסק ש''א סי' כ''ה להטריף וכן הסכים הפר''ח אבל לא מטעמי'). וכ' בש''ך אם עור הבועה משתנית למראה הריאה אע''ג דעומדת בגבשושית או שאר ריעותא כשר דכיון דיש בו מראה ריאה לא הוי ליה אלא חסרון מבפנים:

ג (ד) אסורה. והטעם משום דאינן סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה: (ה) וכשרה. כ' בט''ז בשם מהרש''ל דצריך עוד בדיקה אם יש לכל א' כיס בפני עצמה טריפה אע''ג דשפכי אהדדי (וזהו ששואלין היכי תמצא שיש הפסק מרא' ריאה בין בועה לבועה ואפ''ה טרפה אף דשפכי אהדדי. אם נקבוהו ולא היו שופכות זו לזו ואח''כ נפחו זו ועלתה גם חבירתה בנפיחה זו או שהטילו מים בא' מהן ועי''כ נתמלא גם חברתה כשרה כמו גבי ב' מרות סי' מ''ג כנה''ג דף קי''ד): (ו) צמחים. פי' צמחים קשים הוא טינרא ואין שם ליחה כלל (וה''ה במלאות רוח כשר בסמיכי ש''ך וב''ח): (ז) הריאה. וכתב בט''ז דהגהה זו מקומה אחר אע''ג דסמיכי אהדדי כשרה שכ' המחבר והטעם כ' מהרש''ל דמורסה דכשרה דלא מקרי בועה אלא דבר הבולט לחוץ ומשמע דיש מוגלא בהאי מורסא ואפילו הכי אינו אוסר בסמיכי ובש''ך כתב דיש מפרשים דמורסא היינו שקורין בלאט''ר שמראה הליחה שבתוכה הוא כמראה טירקס והם גדילין בין עור לבשר אע''פ שהקרום שמכסה עליהם אין לה מראה הריאה רק מראה המורסא כשרה ולא נהירא דאם אין קרום הריאה מכסה עליהם סמיכי נינהו וטריפה. וכתב עוד דוקא אם הקרום הריאה מכסה אותה ואינו גבוה מבשר הריאה אבל אם היא גבוה אפילו אין בו טרפא דאסא ולא צורת אונה אסור בסמיכי אהדדי: (ח) מראה ריאה. ופי' הט''ז אבל אם יש בו מראה מוגלא הוה כסמוכין וטריפה וכ' עוד שמצא כתוב אם נקלף העור העליון של הבועא דהיינו עור הריאה טריפה מפני שהעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה הוא אפי' בבועה יחידי' ואפילו במים זכים: (ט) ומתוקים. פירש הש''ך לאפוקי מרים ומלוחים דהוי כמו עכורים והסי' איזה מים זכים כל שיש לה כיס בפני עצמה ונקלף מן הריאה ואין הרוח יוצא מהם כשמנקבים הבועה וגם עור של הבועה לבנה היא גם בפנים (כ' פר''ח כשבודקין הבועות צריך לתחוב בקוץ ולא בסכין משום דברזל מקלקל המים וגם לא יקבל אלא בכלי ולא ביד וע''ש בע''י). וכ' בש''ך דזה הסי' מהני אפי' לדידן ומ''מ צריך עיון ובספר מח''ב נדחק בזה: (י) הרחק. וכ' בש''ך דמהרש''ל חולק על המנהג ודעתו שאין להכשיר אף בהפסד מרובה וכ''כ הב''ח הלכך נ''ל דמה שכ' הרב או לפי ענין ההפסד ושעת הדחק דוקא קאמר היכא דאיכא תרווייהו ודלא כהעט''ז שכתב או שעת הדחק: (יא) בסמיכי. פי' דבמקום שנוהגים איסור במים זכים בסמיכי ה''ה בשיפולי וכן במקום שנוהגים היתר אבל לענין חוט מקיף לא דמי דלכ''ע בשיפולי סגי בחוט שער אחד: (יב) טריפה. פי' בועה על אונה עליונה של ימין במקום חריץ: (יג) דסמיכי. וכ' בש''ך דלפי זה במים זכים יש להקל במקום המקילין מיהו יש טעם אחר שיש לחוש לחיכוך הבועות בצלעות קטנות ובגרגרת וטוב להחמיר. (ואם קרום מכסה את הבועה אף שיהיה על החריץ ממש לית לן מיחוש כלל לחיכוך גרגרת מפני שהבשר מכסה הבוע' וצריך שיהיה אותו בשר המכסה מראה הריאה. וטעמא דמחלק רמ''א בין ב' בועות לבועי וטינרי דטינרי מנקב הבועה אף בלא דחיקא. משא''כ ב' בועות דאינן מנקבין זא''ז אלא ע''י דחיקא. ומש''ה כשרה באונות דיש הפרש ביניהם. ומ''ש רמ''א בועה וטינרי זא''ז כשר כ' הפר''ח אין מחוור כיון דאפי' בועי דסמיכי טריפה משום דדחקי אהדדי כ''ש בוע' וטינרי שהטינרי קשה ומנקבת וכ''כ דמש''א לאסור אבל כנה''ג הביא בשם כמה פוסקים להתיר וכ''כ בנה''כ (בבדיקות וכן נוהגין):

ד (יד) לאסור. והטעם איתא בש''ך משום דמחזי כתרתי בועי דסמיכי ויש לחוש למראית עין ובט''ז כ' הטעם כיון שעומד בסוף סופו לפסוק ולנקוב וכ' פר''ח דכל קצות הריאה אפי' מן הצדדין נקראו שיפולי שהרי הריא' כשהיה בגוף הבהמה אינה שוכבת אלא תלויה א''כ בכל הצדדים הי' תלויה ועומדת וסופו לפסוק ולנקוב): (טו) ריאה. ומהרש''ל מתיר אף כשאין לו מראה ריאה (מאחר דא''צ אלא שיעור חוט א' א''כ בזה ודאי אין לו מראה ריאה ועוד מאחר שיש הרבה גאונים מקילין בבועה בשיפולי יש להקל. ואם נאבדה קודם שתבדק אם יש בשר מקיף יש להתיר הלק''ט וכנה''ג דף קי''ח). וכ' בט''ז דלפ''ז היה להתיר גם בסמיכי בשיש חוט בשר מפסיק בלא מראה ריאה אלא שאין לסמוך ע''ז כיון שטריפות דסמיכי הוזכר בתלמוד מה שאין כן בשיפולי יש להקל עכ''ל: (טז) יפה. פי' אפי ע''י טורח רב (ואם ע''י נפיחה זו נקרע הקרום טריפה):

ה (יז) לשנות. וכתב בש''ך ודוקא בסתם בהמות אמרינן דהכי שעורייהו אבל אי חזינן דיש סמפונות חוץ לשעורים הללו טריפה אבל בס' ל''ח כתב דמשמע דלא איכפת לן לחוש לסמפונות שהם בקצה וחוץ לשעורים הללו: (יח) בבועה. והנה מהרש''ל והט''ז חולקים על רמ''א ומכשירים במים זכים והש''ך (וכן פסק בנ''ה) חולק עליהם ופוסק דעיקר כדעת רמ''א להטריף (ואין מועיל בדיקה): (יט) וסרוחים. והטעם איתא בש''ך דאז לא דמי לנשפכה כקיתון וליכא למיחש לסמפונות: (כ) לעבר. וכ' בט''ז אפילו אם חוט בשר מקיף וקמ''ל בזה דבבשר האונא אם הבועא בשפולי ויש בשר מקיף ביניהם כ''ש כשר והטעם משום שאין שם סמפונות משא''כ בורדא שיש שם סמפון (דהיינו אצל החריץ של ורדא) וכ''ש אם נמצא במקום עב שלו או בשורש שלו דטריפה (אם ניכר מעבר לעבר. אבל בלא ניכר מעל''ע אין טריפות כלל בורדא כמו בשאר ריאה). ודלא כמהרש''ל שחולק על רמ''א ומכשיר בורדא וכ' עוד דיש להזהיר לבודקים דבכל בועה בשיפולי שהיא כשירה אם חוט בשר מקיף צריך לראות אם היא מתפשטת למטה בריאה עד יותר מן ב' אצבעות משיפולי שאז טריפה מכח מעבר לעבר עכ''ל: (כא) כבועות. ובט''ז כתב שנוהגין היתר בדין זה (וכן הוא עיקר להלכה ש''ך פר''ח):

ו (כב) טריפה. (ואין מקיפין בבועי דבועות עשויין להשתנות ש''ך ועיין ע''י). וכתב בט''ז אבל אם ממשמש שם ידא דטבחא תלינן בו להקל כמו שכתב בסימן ל''ו סעיף ה' מיהו צרך לעיין בצלעות שלא ימצא ריעותא בצלעות וכתב עוד בט''ז דאם היו כאן בודקים בבועה בשיפולי ריאה ונפחוה והסכימו שלא היה בשר מקיף אותה ובודקים אחרים אומרים שנפחוהו והכשירוהו דאף לדעת מהרש''ל דפסק בסימן א' סעיף י''ד דאסורה הבהמה מכח הכחשת העד מ''מ מודה בזה דכשר דהא אפשר לנו לתרץ ולומר דאין כאן הכחשה דוודאי סברא טובה היא שאחד יודע לנפח יותר מחבירו דלא כב''ח שכ' לדידן דס''ל שבהמה שלא נבדקה שנאבדה הריאה אסורה הכי נמי אסור בזה כיון שיש הכחשה ולפי שכתבתי אין כאן הכחשה ועיין לקמן סימן ל''ט סעיף ה' ושם סעיף י''ז כתבתי דאף אם יש הכחשה בענין זה כשר. (ב''י וד''מ):

ז (כג) כשירה. ופר''ח הוכיח שאם נסרכה בכל אברים למקום שהנקב פוסל בו בכל גווני טריפה. ומ''מ אם נסרך הלב או הטחול בסומכא למקום אחר אין להטריף דמאן לימא לן שיגיע הנקב עד מקום שמטריף מאחר דליכא ריעותא אלא מבחוץ:

סימן לח - דיני מראות הראה

(ובו ה' סעיפים)
א (א) ירוקה. (הרז''ה והרשב''א סוברים דאי במשמוש דומה לבשר אע''פ שמראיתה טובה טרפה ולזה הסכים הכ''מ ודמש''א ובשעת הדחק יש לסמוך על פסק המחבר להקל פר''ח). וכתב ט''ז בשם מהרש''ל כללא דמילתא ירוק הנקרא גרי''ן או בלא''ה כשר והנקרא גע''ל טריפה אבל מה שמצאתי עוד מראית כמראה קרי''ד שטיי''ן או כמראה וויינקסיל דטריפה לא נהירא (דמראה וויינקסי''ל הלא אדומה כשירה) דאין להוסיף על הטרפות עכ''ל. ופר''ח היקל בהורקת פני' שקורין גע''ל זוכ''ט ע''ש: (ב) נהוג. וכתב בש''ך דהיינו כלובן ביצה אחר שנתבשלה (אבל חלמון בין הכא והכא טריפה) אבל בעודה חיה אינה רק צלולה ולא לבן וכתב עוד אם הוא ירוק כזהב או שעוה או כמו הכנף של טוו''ס שנקרא בל''א פפוי''א או כהורקת פני אדם החולה הנקראת בל''א גע''ל זוכ''ט הכל הוא מין ירוק גע''ל וטריפה ואם הוא גע''ל כאתרוג נמי טריפה:

ב (ג) אסורה. וכ' בש''ך דמכאן משמע אע''ג דאין נתלבן כמראה הריאה ממש אלא נתהפך לגוון המותר ג''כ כשר ומהרש''ל אוסר עד שיהיה כמראה הבשר הריאה דוקא והביא הש''ך בשם פוסקים החולקים על מהרש''ל בדין זה וכ''כ בנ''ה דלא כט''ז שמסכים עם מהרש''ל:

ד (ד) הכחול. והוא מראה לאזו''ר: (ה) נהוג. ומהרש''ל מתיר אע''ג שיש מכה בדופן ובט''ז כ' אף לדעת הרמ''א אם לאחר נפיחה חוזר למראה הריאה דכשר (והר''ץ כ' אפילו למראה הריאה אחר הנפיחה טריפה כיון דבא מחמת הכאה שהוכתה בדופן) וכן פסק גם כן הש''ך וכ' עוד מעשה בריאה שהיתה על גבה חוט אחד עב כב' חוטין וארוך כשיעור אצבע ובדקתי במשמוש היד והיה בראש החוט בועה אחת מלאה מוגלא והרגשתי שהיה בו דם כמו בגידי הצוואר וחתכתי החוט למטה עד שיצא הדם לראות אם ישתנה ללובן ונשאר המראה כבתחלה והטריף ברעגינשפורק. וכתב עוד שדבר פשוט הוא שגם בעוף פוסלים המראות כמו בבהמה וכן פסק מהרש''ל. (עוד כתב ט''ז מ''כ הגהה א' קבלה על מראה שחור שאינו לקות' עד שיכנוס תוך ב' הקרומים ונכנס בבשר. ואני אומר אף שאינו נכנס בקרומים כלל אלא המראה מלמעלה על הריאה מראה פסול הוא וטריפה ע''ש. וכ' עליו פר''ח דאינו מחוור אלא לפחות צריך שיכנוס לב' קרומים ע''ש):

ה (ו) כשירה. פי' בלא בדיקה ואם יש בין קליפה לקליפה סירכא לא הוי כלום דהני קליפות לאו מגוף הריאה הוו (פר''ח בשם הרשד''ם):

סימן לט - דיני בדיקת הראה

(ובו כ''ה סעיפים)
א (א) הסתם. דרוב בהמות בחזקת כשירות הן (חוץ מן הריאה שעלולה ליטרף מפני סירכות ושאר טריפות דשכיח בה): (ב) נחש. וכתב בש''ך דמשמע מזה דבדיקה זו הוא מדרבנן (וכ''כ כל האחרונים) מיהו ה''מ היכא דלא אתיליד ריעותא. אבל היכא דאתיליד ריעותא בדיקתה מדאורייתא. מ''כ כשבא השוחט לפתוח חצר הכבד יחתוך נקב קטן סמוך לצלעות ויכניס אצבעו ויבדוק סמוך לנקב באצבעו ואח''כ ירחיב הנקב ויכניס ידו ויבדוק בנחת ולא במהירות: (ג) ריעותא. וכ' בש''ך אבל אי נאבד' בלא ניפוח לכ''ע כשרה כיון דנבדקה ואפי' בבהמה גדולה ודלא כב''ח שכ' דבעל נפש יחמיר לעצמו: (ד) עיקר. וה''ה כל שאר ריעותא ש''ך:

ב (ה) היתה. והטעם דרוב בהמות בחזקת כשרות הם וע''ל בסי' מ''א ס''ס כ''ד וכ' בש''ך אבל אם השליכה או איבדה במזיד נראה דלכ''ע דינה כמו בביטל במזיד איסור מדבריהם שנתבאר לקמן סי' צ''ט ס''ו ש''ך (שאלה. טבח ששחט ויש לו חלב ממנה אם יוכל לכתחלה לומר לעובד כוכבים שיטול הריאה ממנה ולהשליכה לכלבים והבשר ימכור לעובד כוכבים ולסמוך על החזקה דכשרה היתה ולאכול החלב ממנה. נראה דאם יש לו חלב שנחלב תוך ג''י אסור אפי' בדיעבד דחיישינן לסירכא אבל למה שנחלב קודם ג' ימים מותר לעשות כן דהא אף אם נמצא בו סירכא לא אסרינן למפרע אלא ג''י ודוקא שלא נמצא ריעותא בצלעות. אבל אם אחר שזרקו הריאה נמצא בצלעות מכה רבה שנסרכה הריאה בצלעות בכה''ג אסור דהא ודאי מכה ישנה הי'. אכן הכלים שנשתמש בה קודם א''צ לאסור כל שאינן בני יומן. מאחר שאיסור נט''ל דרבנן אין לאסור אלא באיסור ברור כמו בטריפת מן הבטן. תשובת ב''ח שאלה כ''ו): (ו) מחמירין. וכתב בש''ך דלכ''ע בדיקת הריאה אינו אלא מדרבנן והיכא דריאה לפנינו ונבדקה כל ספק שבה תלינן לקולא ומוקמינן לה אחזקת היתר אם נוכל לתלות שנעשה לאחר שחיטה כדלקמן סי' נ' ס''א בהג''ה ולכך כ' רמ''א בצחות לשונו ויש מחמירין ולא כ' ויש אוסרים משום דרצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרו אלא שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם (דס''ל כיון שהצריכו חכמים לבדוק אסרו אפי' דיעבד כשלא נבדקה משום דאל''כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל א' ישליך הריאה בלא בדיקה):

ד (ז) לאומא. פי' חוט של ריר יוצא מזה ונדבק בזה. וטעם טריפת הסירכא פי' רש''י דאין סירכא בלא נקב שהריאה שואבת כל מיני משקה ונעשה עב בתוכו ויוצא מעט דרך הנקב ונקבה ונעשה קרום וסופו להתפרק והתוס' כתבו אף שאין עכשיו נקב סופו להתפרק ויהא נקב: (ח) בדיקה. והטעם לדעת רש''י אמרינן דאע''פ שיש בו נקב חבירו סותמו ולפי' התוס' אמרינן דבכסדרן אין סופו להתפרק (ועיין פר''ח מה שהביא בשם הררי''ט צהלון): (ט) סירכא. וכ' בט''י מה שאנו בודקין בנפיחה ושמין רוק על מקום הסירכא וסומכין ע''ז להכשיר היינו לפי שכבר עברה הסירכא ע''י משמוש כמ''ש בסעיף י''ג ממילא לא היה כאן סירכא כלל בזו אנן מצריכין בדיקה לחומרא דאם תבצבץ תהיה טריפה ואם לא תבצבץ כשר מצד הדין כיון שאין סירכא. ומ''ש רמ''א שאין אנו בקיאין בבדיקה היינו בסירכא שאינ' עוברת ע''י משמוש ויש כאן סירכא וטריפה אלא שאתה בא להכשיר מכח הבדיקה שלנו וזה אינו מועיל כיון שאין אנו בקיאין בבדיקה בנפיחה ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ (וכן בכ''מ שצריך בדיקה מן הדין והעיקר ההיתר מחמת הבדיקה אין אנו בקיאין וטריפה וע''ל ס''ק ז') כ''ז נ''ל ברור ודלא כהרבה בודקים שסומכים להתיר גם בספק איסור כיון שאינו מבצבץ והם מאכילי טריפות ולפ''ז הך דבס''ג שהעובד כוכבים נטל הריאה קודם הבדיקה שאנו מתירין ע''י הנפיחה א''כ מאחר שעיקר ההיתר כאן הוא ע''י בדיקה ואין אנו בקיאין יש להטריף וכן בההוא דסי' ל''ו סעיף ב' דנגלדה הריאה שצריכה בדיקה לא מהני לדידן ע''ש שכתבתי בשם נ''ה שחולק עליו בנגלד הריאה דמהני לדידן גם יש להחמיר בההוא דסעיף ג' דלא מהני בדיקה אם לא שיש הפסד מרובה או גדיים וטלאים וכבר הקשה בפרישה על מה שאנו נוהגין לבדוק ברוק ולא מניחין כל הריאה בפושרין והשיב לו הב''ח דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא: (י) מפולש. פי' אפי' יש שם חלון (אפי' באלכסון כל שהאלכסון למטה מחציין רש''י) וכ' ט''ז ולאו דוקא עד חציו אלא אפי' אם הולך מהעיקר האונות עד כל צד בין האונות דהיינו עד ראשם כשר בדליכא חלון ומ''ש רמ''א כאן אמצעית שהוא ל' ברור דשם אפי' איכא חלון אין איסור משא''כ למעלה מחציין דשם טריפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה וכן עיקר (ט''ז) ואין חילוק בין אונא לאומא משא''מ למעלה מחציו שם טריפה כשיש חלון אבל בלא חלון כשר עד למעלה: (יא) בכסדרן. וכ' בש''ך דאם עומד כסדרן במקום החיתוך ונפרדו האונות עד שנראה מקום הסירכא משמע מדברי הפוסקים האחרונים דנקרא כסדרן וכשר וכן נוהגין להכשיר עכ''ל: (יב) סירכא. וכ' בט''ז דוקא מעיקרו דאז אינו מפולש אבל אם יש בו חלון טריפה (וכ''כ רש''ל ומהרי''ל) ובנ''ה פוסק אפי' יש חלון בין אונא לאומא כשרה כמ''ש בש''ך ס''ק י''ג וכתב עוד דאין חילוק בין קרום עב או דק וכ' עוד דאם אין בו חלון אפי' נבדקה כולה ביחד מראשו עד סופו ג''כ כשר: (יג) כשר. וכ' הש''ך מיהו אינו כשר אלא כשאין בשר הריאה שתחת הסירכא מקמיט בנפיחה וכמ''ש הרב בהג''ה סעיף ט'. וכ' בט''ז אבל אם גם אותה סירכא נדבקת למקום אחר טריפה ואפי' לאותו אונא עצמה לפי מה שיתבאר בסעיף ט' דזהו לא מיקרי סירכא תלויה ולא מהני בזה מיעוך ומשמוש כיון שבמקום א' יש תרתי לריעותא כנלע''ד עכ''ל (וכ''כ רש''ל והש''ך מכשיר):

ה (יד) כשרה. והטעם איתא בט''ז דאזלינן בתר רוב בהמות שהם כשרות וכיון שיש ספק היאך היתה נפוחה בחיי הבהמה אם הרבה אם מעט מעמידין בחזקת היתר מטעם נשחטה הותרה ועיין בסעיף י''ז (ועיין פר''ח):

ו (טו) שלה. והטעם משום דכלהו לגבי דידה שלא כסדרן הוא: (טז) טריפה. וכ' בש''ך ודוקא יתרת שנמצאת מקמא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה וכסדרן כשרה וכ' בט''ז מעשה בבהמה שהיתה שמנה ביותר והיה ראש האונות מובלעים בשומן מרוב חלב והפריד רבינו יואל השומן מהאונות ולא היה נשאר שומן בריאה ועלתה בנפיחה והכשיר עכ''ל (ודוקא מקמא אבל יתרת בדרי דאונא פשיטא דדין אונא יש לה ובכסדרן כשירה. וכתב ע''י אם יהיה שני ורדים בשורש א' שאז הדין שהוא כשר אם יהיו נסרכים זה לזה טריפה והטעם דהלב שוכבת על הכיס של הורד ודוחקת על הגנב ומחמת דוחקא מתפרקת הסירכא שביניהם ויהיה מנוקב ועיין בפר''ח מה שמביא בשם ב''י בשם הרמב''ן):

ז (יז) טריפה. ופי' הש''ך דלא מהני בזה בדיקה (וטרפשא דכבדא היינו מה שקורין רויט פלייש): (יח) לאו. וכ' בש''ך מה שכ' הרמ''א דאם היו האונות דבוקים לגמרי לשומן היורד בין האומות דכשר מיירי דוקא כשאין בו חלון מיהו מה שכתב אם הוא דבוק לגרגרת שכשר כל שאינו יכול להכניס אצבע ביניהם צ''ע לדינא כי מדברי המרדכי שהכשיר משמע שלא היה יכול להכניס ביניהם אפי' מחט עכ''ל ועל מה שכ' רמ''א וכן אם היו האונות כו' הקשה ע''י דמשמע דאין חילוק בין צד ימין לצד שמאל ובש''ע ומהרי''ו כתבו אונא עליונה דמשמע דוקא של ימין ולא של שמאל:

ח (יט) בדיקה. והטעם דסירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחות הריאה ולא בא ממקום נקב. (אע''ג דאין סירכא בלא נקב כאן מותר לפי שהסירכא מחמת נקב נסרכת למקום אחר. כתב מהריב''ל ח''ב סי' ע''ב סרכות שנמצאות תלויות בדופן הבהמה ולא נודע אם היו כך מתחלה תלויות או שהיו דבוקות בריאה ואח''כ נעקרו והכשירו דאוקמינן לשוחט אחזקתי' עיין פר''ח סימן קכ''ז וע''ש סימן ל''ז סעיף ב') וכ' בט''ז אע''ג דסיים כאן דאין צריך בדיקה מ''מ לפי מה שכ' הרמ''א דנהגו דבאם יש סירכא עוברת ע''י משמוש נוהגין לנפחה ה''ה בזה דצריך בדיקה דהא חד טעמא הוא דסרכא תלויה וסרכא עוברת שניהם אנו מחזיקין להתפשטות ליחות עכ''ל: (כ) כשירה. וכ' בט''ז דמשמע אתלויה דסמיך ליה קאי אבל בדבוק למקום אחר אין כאן שום קולא משום דהוי תרתי לריעותא ולא מהני שם משמוש ומיעוך כלל ועיין לעיל סי' ל''ז סעיף ב' ונראה דה''ה אם למטה מחציה יצאת מטנרא דלא מקרי תרתי לריעותא אע''פ שנדבקת בשני צדדין וכך יש בהגהות בדיקות להכשיר בזה אפילו יוצאת מבועה ונראה בזה דצריך משמוש כמו בשאר סירכות:

ט (כא) טריפה. וכתב בט''ז מהרש''ל חולק ע''ז וכתב אם היא נסרך באונה או באומ' עצמה לא מקרי סרכא תלויה (והש''ך פוסק כש''ע והך סברא שזכר הרמ''א מבשר הריאה שארוך מן הסרכא אין מזה ראיה כלל דאף אם עכשיו שוה שמא בחייה היתה נפוחה יותר והיתה קצרה. וכתב עוד בט''ז דלפי מה שכ' הרמ''א דצריכה בדיקה אפי' כסדרן ואנן אין בקיאין בבדיקה אם יש סרכא בין חיתוך הערוגה להקנה וכ''ש מחיתוך ערוגה זו לחיתוך ערוגה שאצלה צריך מיעוך ומשמוש בכל סרכא ואם לא יבצבץ אז דוקא כשר אבל אם נסרכא מגב ערוגה זו לגב ערוגה אחרת טריפה בלא בדיקה עכ''ל): (כב) טריפה. והטעם אם היא עולה בנפיחת הריאה דטריפה איתא בש''ך משום דאמרינן דודאי נקבה הריאה ולכן נכנס הרוח לתוך הסרכא ועולה. וסירכא שמתנתקת על ידי נפיחה כתב בתשובת ר''מ אלשק''ר סי' ג' דטריפה ומדמה לה למיעוך ומשמע לדידן דמקילין במיעוך ה''ה בהני נמי כשר. וכתב עוד דבסירכא תלויה תמיד צריכה בדיקה בצלעות (ועיין ע''י):

י (כג) לישראל. וכתב בט''ז בשם מהרש''ל בענין הנענוע אם יוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד המנהג להתירה בבהמות ישראל ודוקא בבהמה גסה וכ' בשם מהרי''ל אם מנענע הריאה ונשאר הסירכא בבשר הריאה טריפה משום דאין סירכא בלא נקב אבל נשאר בשומן הלב כשירה ודנין אותה כריר בעלמא וכ' עוד דיכול לנענע אפי' הרבה פעמים ונוהגין לחתוך הכבד קודם הנענוע מיהו הדבר פשוט שאין אנו בקיאין בזה ע''כ אל יסמוך אדם ע''ז רק חכם גדול (והש''ך העיד דאנן לא נהיגין כלל לנענע):

יב (כד) לשחיטה. והטעם איתא בש''ך דבהמה שלא הושקתה מים קודם לשחיטה כולה מלאה סרכות דקות וקשות והוא מש''ס דביצה דף מ':

יג (כה) בזריזות. וכ' מהרש''ל מ''ש המחבר להכניס ידו בזריזות וכו' אדרבה בכל נוסחי הלכות בדיקה כ' יכניס ידו בנחת וז''ל כשבא לבדוק יחתוך בחצר הכבד ויזהר לחתוך בנחת ולהטות ידו לצד הצלעות שלא יחתוך לצד חלל הגוף וכשיכניס ידו לפנים יוליכנה בנחת בין הערוגות לצלעות עכ''ל: (כו) בעלמא. וכ' בש''ך מיהו אחר המיעוך צריך לבדוק ברוק או פושרים לראות אם אינו מבצבץ (אחרונים): (כז) בכח. וכ' בדרכי משה שאין למעך ע''י עפר וחול והעושה כן כאילו מאכיל טריפות לישראל וכתב מהרש''ל שמעתי שבמקצת קהלות שאינן בני תורה לוקחין סמרטוט עבה וממעכין בו בודאי אנשים כאלו מאכילים טרפות לישראל וראוי להזהיר הטבחים שלא ימעכו כ''כ בחזקה אלא לגלגל בין האצבעות וכ' הט''ז וראיתי עוד לאיזה בודקים אינם נזהרים למעך בנחת וסומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טרפות דודאי בכל סרכא גמורה אין מועיל ניפוח עכ''ל: (כח) טריפה. והטעם משום דהוי שלא כסדרן: (כט) לסרכא. וכ' בט''ז דאפ''ה אין למעך ולמשמש בסרכא דבוקה היוצאת מבועה או מטנרי וכמ''ש סי' ל''ז ס''ב ובסי' זה ס''ט (וכן בכל ב' לריעותא): (ל) מרובה. וכ' הב''ח ונוהגין להתיר אפילו שלא במקום הפסד מרובה והנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים כו' (וה''ה גנב שנסרך לכיס שלו ממעכין כנהוג) (ע''י) (וכ' בס' של''ה דף ע''ד וז''ל ואתם בני יצ''ו הנני מצוה שלא תאכלו בשר הנכשר מהמיעוך במקום שהיה מטריפה הסרכא מצד הדין ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשו את זה ויושבי א''י וכל תפוצות ישראל היושבים במלכות התוגר מטריפים עכ''ל): (לא) מיעוך. כ' הב''ח נראה בעיני דדוקא בעגלים הרכים דהיינו שהוא תוך שנתו והוא יונק וכו' אבל גדיים וטלאים אע''פ שאינו יונק כל שהוא נקרא בשם גדי וטלה בלשון בני אדם דינו שלא למעך בהם (ש''ך). ועיין פר''ח שחולק שוחט ששחט ובדק והכשיר ד' עגלים ובעגל שבדק ראשון נמצא אחריו סרכא ע''י בודק אחר וכאשר שאל את פי השוחט הודה ששגגה היה בידו שלא הרגיש בסירכא יש להטריף שאר עגלים שבדק אח''כ (לה''ק בשם צ''צ ע''ש ועיין ת' עה''ג שאלה כ''ד דנראה דצידד להקל). כ' ע''י שקצת מקומות אינם ממעכין גדיים וטלאים עד ט''ו באב ובקצת מקומות עד ר''ה. (ובה''י כ' ג''כ עד ר''ה המה נידונים כקטנים ומכאן ואילך ממעכין כמו בגדולים):

יד (לב) נאמן. דשמא השני העבירה כשהכניס ידו בחוזק או הראשון העבירה בהוצאת ידו ועד א' נאמן באיסורין בדבר המסור בידו וכ' בד''מ ואפילו לדידן דמתירים כל הסרכות הנימוחים ע''י משמוש מ''מ טריפה דדילמא העביר בחוזק. (וכ''פ רש''ל ועיין כנה''ג):

טז (לג) היתה. ומיירי שבאו שניהם בבת א' לב''ד כמו בסעיף שאח''ז. ש''ך: (לד) היתר. הטעם שאמרי' נשחטה הותרה ומ''ש בסעיף הקודם טבח שהכניס ידו וכו' מכשירין אותה נראה שזה מיירי שהטבח אומר בפי' שבריאה מצא טריפות אבל אם אמר סתם טריפה יכול לומר שמצא איזה נקב בחצר הכבד מה שלא מצא השני כי אין חיוב על הבודק לבדוק אח''ז ואפי' אם אומר חפשתי בחצר הכבד ולא ראיתי שם נקב לא ראיתי אינו ראיה דאפשר שהראשון ראה מה שלא ראה זה איזה נקב קטן עכ''ל הט''ז:

יז (לה) שנבדקה. וכ' מהרש''ל ולדידן דאסרינן בנאבדה הריאה קודם בדיקה גם בזה אסורה (אפי' בהפ''מ). ולקונה ודאי אסור לכ''ע דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואם הקונה לא הוציא המעות עדיין אין מוציאין ממנו (ל''ח). אבל הט''ז והש''ך חולקים עליו וס''ל דבזה כ''ע מודו דכשר ע''ש מה שמחלקים בין דין זה לנאבדה הריאה וכתב הט''ז ומ''מ מ''ש לעיל בס''ס א' בשם רש''ל ביש הכחשה אם שחט כהוגן שאסור אינו ענין לזה דהתם אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כהוגן והתם הספק בגוף השחיטה כנ''ל ברור עכ''ל: (לו) בדיעבר. והטעם כיון שהניחו אצל העובד כוכבים שרגיל לעשות כך הוי כמזיד. ש''ך:

יח (לז) ומשמוש. כ' הש''ך וכן כל הסרכות שנתבארו בסי' זה בכולן נוהגים למעך וזה הכלל נקוט בידך כל סרכות שבעולם נוהגין למעך ולבדוק אח''כ אם עולה בנפיחה חוץ מכסדרן דהיינו מחיתוך לחיתוך למטה מחציין לצד עיקרן וסירכא תלויה ודבוקה בגרגרת או בסמפון השומן או בשדרה בענין שנתבאר בס''ד דכשר וכן אם הוורדא נדבקה למטה בשורש שלה בסעיף ג' כל אלו כשרים בלא מיעוך ובלא שום בדיקה מטעם דהיינו רביתייהו כך נוהגין בארצות האלו וכן הוא בדברי האחרונים (ופר''ח כ' אנו אין נוהגין למעך. ובכסדרן מכשרינן בכל גוונא אף למעלה מחציין וכן דבוקה בשדרה גם ורדא נדבקה בשורש שלה מכשרינן אבל דבוק בגרגרת או בשומן הסמפון מטריפין עכ''ל. וע''י כ' חלילה למעך או למשמש במקום ב' לריעותא. ועיין בב''י שכ' שאם הבהמה שמנה והשמנונית תולה מן החזה על הדופן ונסרך שם כשרה). והט''ז כ' דאין למעך בסירכא דבוקה היוצאת מבועה או מטינרי וכ' עוד שראה מעשה בטבח א' מומחה שהיה עצם א' דק וארוך קצת מונח על הריאה מבחוץ ונדבק בעורה לרחבה וקלף אותו ממנה ונפח בה ולא היה מבצבץ והכשירה מטעם שהבודקים אומרים שמצלעות הבהמה נקלף ונדבק בריאה תחת הצלעות ול''נ דטריפה כיון שאפשר לו לנקוב הריאה בעי בדיקה מדין הש''ס כמו בריאה שהרגיש בה מחט בסימן ל''ו סט''ז ואין אנו בקיאין בבדיקה כמ''ש רמ''א בסי' זה ס''ד ותו דיש לחוש שמא ניקב גם במקום אחר וכן שמעתי ממהר''ם יפה ז''ל עכ''ל (ופר''ח מכשיר דמסתמא אינו אלא מצלעות הבהמה. אם נמצא ע''ג הריאה שומים שקורין ווארצלי''ן צריך לקלוף מן הריאה בנחת ובאם שיהי' הריאה יפה ושלימה תחת הווארצלי''ן כשר. ע''י):

כ (לח) טריפה. כ' הט''ז מ''כ אם סירכא תלויה יוצאה בשפולי אומה ובסוף הסירכא עבה ותלוי בה כמין כפתור ונראה כבועה מליאה מוגלא אפ''ה נראה דכשר דהתפשטות ליחה היא ומ''מ בדיקה בעי עכ''ל ואני אומר דהוי בועה בשיפולי עכ''ל הט''ז (ופר''ח סי' ל''ז ס''ק כ''ג חולק על ט''ז וכן הש''ך בנה''כ ע''ש):

כה (לט) בנפיחה. כ' הט''ז שמעתי שמורה אח' הטריף בריאה שנמצא בה בשר בלוי וקלפוה והיה תחתיו כמו צלקת דהיינו קמטים מטעם זה שהבין דכל שאינו יפה טריפה אע''פ שאין טריפה בלא''ה ולא נהירא כלל דאין לנו להוסיף על הטריפות ומעולם לא נתכוין הרוקח על איסור זה וכו' וע''ל סי' ל''ה ס''ח מ''ש בשם מהרש''ל (ועיין בפר''ח ריאה שחסרה בגב האומה כמו סדק והעור והבשר קיים וכנגדו בדופן נראה שהצלע היה נשבר ונתרפא הוי ריעותא וטרפה. תשוב' ב''ח סי' ק''ל. כ' הרדב''ז מי שאינו אוכל מנפוחה שנתארח בבית שאוכל מנפוחה א''צ לחוש לגיעולי כלים):

סימן מ - דיני טרפות הלב

(ובו ו' סעיפים)
א (א) סותמו. פי' כיס שהלב נח בו וכיון שהוא עשוי ככובע לא מיהדק. ש''ס: (ב) לדבריהם. והב''ח חולק על רמ''א וכ' דבסוף סי' זה מיירי בטרפש הלב. אבל הש''ך פוסק כדעת רמ''א וכ' שכן משמע מדברי הרמב''ם דגם שומן הלב לא הוי סתימה וגם הט''ז כ' שקשה להקל כיון שאו''ה ורמ''א אוסרים:

ב (ג) לחלל. פירוש אפילו ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחללה. ש''ך בשם ב''ח:

ג (ד) וניעה. וכ' הש''ך דכל הפוסקים האריכו בפי' הג''ה זו ולהלכה מסיק הב''ח דחיישינן לכל הפירושים לחומרא דהיינו כשנמצאת בלב לגוואי טריפה בין בקופה לצד ראש הבהמה בין בקופה לצד חלל הבהמה ובנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד ראש הבהמה נמי טריפה ואינה כשרה אלא היכא דנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד חלל הבהמה ודוקא דליכא הוכחה דכבר היתה לגוואי וחזרה לאחריה אבל אי איכא הוכחה דחזרה לאחריה חיישי' דלמא בחזרתה נקבה הלב או קנה הלב ואינו ניכר. ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור וטעמם לפי שנמצא כן בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה ממנו עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה וע''ל סי' מ''א עכ''ל ובט''ז חולק ע''ז (וכ''כ דמש''א) ופר''ח כ' עצם שכל צדדיו גסים ואין בו חדוד כלל בשום צד יש להכשיר וכ' עוד שיש מין שוורים שכך הוא בתולדה ע''ש. מחט הנמצא תקוע בלב אם יש היכר מבחוץ בדופן הצלעות שידוע שבא המחט לצד פנים יש לעיין אם תקועה מקצתה עדיין לדופן ולא עבר לחלל הלב בנקב מפולש אפי' קופה לבר כשירה אפי' במחט דקה רש''ל בשם מרדכי. וכ' דבלב הצבי גופא מה''ת להכשיר אם העצם מונח בענין שבמחט היה בו איסור משום דסופו לנקוב מה לי מחט או עצם ואפי' את''ל דבצבי כשר מנין לנו לדמות בהמה לצבי דאין ללמוד מין משאינו מינו ואין להקל בדבר שאין יסוד לו מפוסקים ראשונים עכ''ד ועיין בס' נקה''כ ואם יש ב' לבבות מעשה היה והטריפוהו דמש''א דף ק' ע''ב. מעשה בריבה אחת שפתחה התרנגולת והחתול עומד אצלה ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת ובעלת התרנגולת אמרה שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלה החתול והכשיר הגאון ח''צ בת' שאלה סי' ע''ד מטעם שא''א לשום נברא בעולם לחיות אפי' שעה א' בלא לב ע''ש שהאריך:

ו (ה) בחללו. וכ' הש''ך דזה צריך עיון שהרי בכל לב יש דם בחללו ואולי המחבר ה''ק דכשנמצא בעובי הלב ולא נתפשט עד חללו טריפה ואצ''ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחלל דפשיטא דטריפה (לב תרנגול שהיה עליו כיסוי מלא מים והלב כולו בתוכו וקלפוהו ובדקו ולא היה בו נקב כשר פר''ח בשם הריק''ש): (ו) הרי הוא. כתב רש''ל שלולי קבלת ראבי''ה היה מכשיר אפילו בטפת דם מאחר שלא הגיע המכה עד חלל הלב דאפילו תימא שהלב כולו לקוי מ''מ לא הגיע לפנים. ופר''ח כתב אני אומר דאין לסמוך על קבלת ראבי''ה ע''ש):

סימן מא - דיני טרפות הכבד

(ובו י' סעיפים)
א (א) תלוי. דהיינו בכליות כדאיתא בב''י ויש פוסקים דמקום חיותא הוא מקום דביקתה בטרפש וכ' האו''ה הלכך צריך ג' זיתים באלו ג' מקומות ומביאו בת''ח לפסק הלכה עכ''ל הש''ך אכן בעוף יש להקל אם נשתיירו ב' זיתים א' במקום מרה ואחד במקום שדבוקה ללב עיין בש''י סי' נ''א. כבד של אווזא לעוטה והיה בצד התחתון המונח על הוושט והקורקבן כמין כיס של בשר ומחופה בעור הכבד והיתה גבוה וקשה קצת מבשר הכבד וקרע הכיס ומצא בתוכה שבולת שועל שלימים גם מרוקבים ומעוכלים גם חול כעין הנמצא בקורקבן טריפה. ת' ש''א שאלה כ''ח ופר''ח בק''א ועיין הרדב''ז סי' קצ''ט. אבן הנמצא בכבד של בהמה טמון בבשר הכבד כשירה לפי ששם מתהווה מחומר המאכל היורד אל הכבד להתהוות הדם. פר''ח בשם הריק''ש:

ג (ב) בצפורן. וכ' הש''ך ואם משרטט בציפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטריפה כדלעיל סי' ל''ו סעיף י''ג בהג''ה: (ג) הכל. והט''ז והש''ך חולקים על זה ופוסקים דאינה טריפה אלא בשלא נשתיירו השני זיתים כמו בניטלה. וכ' בט''ז וכך אנו דנין זמן רב וכ''כ בספר משאת בנימין זולת אם ידוע שנפלה הבהמה גבוה י' טפחים ונמצא רסוק והפסד צורה בכבד יש לאסור כמ''ש סי' נ''ח סעיף ג' עכ''ל: (ד) כאבן. וכ' הש''ך בשם ספר אפי רברבי דבהפסד מרובה או לעת הצורך יש להקל בזה:

ד (ה) חיותו. ופסק הב''ח אפילו אם ניטל כל הכבד ולא נשתייר רק אלו השני זיתים שהתליעו אפ''ה כשרה דהתלעה הדרא בריא. אבל מהרש''ל פסק דבכה''ג טריפה והסכים עמו הש''ך וכ' דאולי גם הב''ח לא מיירי אלא כשהתליע בענין דלא חסרו השני זיתים משיעורן:

ו (ו) טמון. בטור כ' הטעם דחיישינן שמא נכנסה דרך הושט לדקין ומדקין לחלל הבהמה ונקבה ונכנסה לכבד. וכתבו התוספות דדוקא גבי כבד יש חילוק בין קופה לגיו או לבר אבל בריאה כשרה בכל ענין דקרובה לקנה וסמפונא דריאה יש לה רווח וחלל גדול וכן בקורקבן כשר שדרך הוושט בא המחט עם המאכל לקורקבן שהוא תלוי בושט וכ''כ הב''י בשם הרשב''א שבכבד החמירו כיון שהוא רחוק מהקנה עכ''ל הט''ז וע''ל סי' מ''ג במחט שנמצאת בטחול ע''ש. בליל סוכות מצאו בחתיכות כבד לאחר שצלאוהו ובשלוהו מחט תחובה בחתיכה א' מהאמצעית הכבד והמחט היה מאותן מחטין שהנשים משתמשים בהן הרבה והכשיר בצ''צ סי' ק''ז מכח ס''ס ספק שמא לאחר שחיטה את''ל קודם שחיטה דילמא דרך הקנה נכנסה ולא נקבה שום אבר מאותן שנקובתן במשהו ובפרט כי המחט היה מאותן שהנשים מוליכות תקועות על כנפי בגדיהם שמא אחר הצלייה נפל עיין ברדב''ז סי' כ''ח אבל פר''ח החמיר חוץ מהכלים שנתבשל בהם הכבד יש להקל להשתמש בהם כשהם אינן ב''י דהוי נט''ל. אם נמצא בכבד גרעיני תמרה כשרה גרעיני זית טריפה. פר''ח: (ז) חוץ. וכתב הש''ך בשם הר''ן ומהרש''ל ודוקא אם כולה טמון בבשר הכבד אבל אם חודה יוצא לתוך חלל הבהמה וראש העב נחבא בכבד טריפה ודלא כעט''ז וסמ''ק ואו''ה והגהת ש''ד שמכשירים בזה. וגדולה מזו סובר הרשב''א דאף אם רק פונה חודה לצד חלל הבהמה ג''כ טריפה דחוששין כל שנכנסה עד מקום הכבד וחודה למטה ועברה דרך צר שמא עם כניסתה נקבה הקנה הפורש לכבד במקום שהוא צר וטריפה וכ''פ מהרש''ל וב''ח: (ח) טריפה. שאילו נכנסה דרך סמפון לא היה אפשר לה להתעקם לגמרי ולתחוב בעובי הכבד ש''ך בשם ב''י: (ט) בדקה. שהרי היא ראויה לנקוב בצד העב שלה ג''כ. ש''ך. ומחטין שלנו הוי דין מחט דקה וטריפה בכל ענין. כנה''ג בשם הגהת מרדכי דף קנ''ה:

ז (י) שבכבד. אפי' חתוכה הכבד ט''ז בשם רש''ל: (יא) ריאה. ואפי' היא חתוכה. ט''ז:

ח (יב) מצד. הנה כמעט כל הפוסקים כותבים דהאי מצד הכבד הוא ט''ס וצ''ל חצר הכבד ובט''ז רוצה לתרץ דר''ל לאפוקי אם ניקב באותו חלק שפרוש על הדופן אז אין הנקב פוסל בו שהדופן מכסהו ע''ש ודבריו דחוקים. (ואני שמעתי מ''ש הש''ע מצד הכבד פירושו מצד הכבד הוא טריפה ולא מצד עצמו). וכתב הש''ך בשם מהרי''ל אם ניקב חצר הכבד במקום דמשמשא ידא דטבחא כשר ואם נמצא סביביו חוטין לבנים כמו חלב אז הוא נקב ישן וטריפה עכ''ל וע''ל סימן ל''ו ס''ה בהג''ה: (יג) כשירה. והטעם איתא בש''ך כיון דאין הטריפות מצד עצמו רק שסופו לינטל הכבד. ולפ''ז בין עלה עליו קרום מחמת מכה או שאר קרום הוי סתימה. וכתב הט''ז אפי' חלב טמא שבעלמא אינו סותם הכא בנקב של חצר הכבד סותם. מעשה בריאה של עגל שבדקו טרפשא דכבדא ולא היה בשר לחצר הכבד כלל רק ב' עורות הם קיימים זה בזה והבשר שהיה ביניהם נחסר כולו פסק בת' חב''י שאלה ל''ט דטריפה. כתב צ''צ אם נמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סירכא תלינן לחומרא דודאי הסירכא באה מחמת המחט שניקבה הכרס מעבר לעבר אבל אם נמצא המחט או קוץ מונח כך בכרס ואינו תחוב בו אע''פ שב''ה נסרך לאיזה מקום אין להטריף ע''ש סי' מ''ט ועיין בח''ה ס''ט וח''י ופר''ח כתב עליו שיפה כתב:

ט (יד) בטרפש. אפי' כולה טמונה בטרפש ואין חילוק בטרפש בין קופא לגיו או לבר ש''ך. וכתב הט''ז דאין הבודק צריך לבדוק בחצר הכבד אם יש בו נקב ואף שראיתי במקצת בדיקות שיבדוק אח''ז נ''ל דאין זה חיוב וכ''ש שאין לענוש הבודק עבור זה עכ''ל:

י (טו) כבדים. וכתב הש''ך דמשמע אפילו אינן דבוקים זה בזה במקום חיותא ובמקום מרה דכל יתר כנ''ד ר''ל כאלו שניהם ניטלו לגמרי וכ''כ בת''ח וכ''פ מהרש''ל. מיהו כ' מהרש''ל דאם השני כבדים מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותא פשיטא דכשירה לכ''ע כמו ביתרת רגל שיוצא למטה מארכובה לקמן סי' נ''ה ס''ד וצ''ל דגרע טפי אם נמצא יתרת כבד שאינה דבוקה כלל לכבד מאם דבוק למטה מאותו כזית דכיון דמתחיל למטה ממקום חיותא ומקום מרה נראה שאינו רק תלתלי כבד וע''ל ס''ס מ''ג וסי' נ''ד ונ''ה מ''ש מזה עכ''ל וט''ז כ' שאין לאסור יתרת כבד אלא במקום מרה או חיותא: (טז) בעוף. כבדא דאווזא נחלקה לב' חלקים חלק א' גדול וחלק א' קטן אם ניטל חלק הקטן ונשתייר חלק הגדול כשרה בכל ענין דכולהו איתנהו בחלק הגדול כזית במקום מרה ובמקום שתלוי ביתרת ובמקום שתלוי בכליות אמנם אם ניטל חלק הגדול עיין מ''ב סימן ק''ג וכנה''ג דף קנ''ד. כבד שהיא נפוחה ועבה וניקב יש לעיין בריאה אם נמצא לבנה כצמר גפן טריפה ואם היה אדומה כשירה דהדרא בריא עיין מ''ב סימן כ''א ודמש''א דף צ''ה:

סימן מב - דיני טרפות המרה

(ובו ט' סעיפים)
א (א) סותמו. וכ' הש''ך אבל אם ניקבה הכבד ג''כ כנגדה טריפה וכתב הרשב''א דהיכא דאפשר לתלות בסכין או בידא דטבחא תלינן כדלעיל סי' ל''ו ס''ה גבי ריאה: (ב) נסרכה. דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה דוקא וע''ל סימן מ''ו. (מרה ודקין שנסרכו זה לזה כשר ח''י סי' ע''ז ועיין פר''ח שחולק על רמ''א. מרה שבולטת מבין הצלעות לחוץ בין עור לבשר ונמצא המרה שלימה ונפחו המרה ועלתה בנפיחה ולא נמצא בה נקב כלל בס' צ''צ סי' ט' השיב להכשיר ועיין בפר''ח):

ג (ג) טריפה. וכתב הש''ך אע''ג דקי''ל דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור מ''מ הכא קים להו דמלתא לא שכיחא הוא וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה. (אם לא היה מרה וקודם שיטעום נאבדה הכבד כשרה ח''י ועה''ג סימן ט''ז וכה''ג קנ''ה. טעמו מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא המרירות תלינן שנתקנח וכשרה פר''ח בשם הריק''ש): (ד) לסמוך. והטעם כי בלא''ה רבו המכשירים בחסרה המרה:

ה (ה) כשרה. ומה שלא נשפכה לחברתה כשנקבה בתחילה היה מחמת עובי הליחה. ב''י. (וה''מ דליכא טעמא דמרירתה בכבד. אבל אי איכא טעם מר כשרה במכ''ש מדין חסרה המרה לגמרי פר''ח ובש''י שאלה נ''ב חולק עליו. כתב הריק''ש מעשה בא לידי שהיתה בועה כמו כיס קטן יוצא סמוך למרה תלויה בסימפון סמוך לה ברוחב אצבע ולא שפכי אהדדי ונקבו הבועה ויצא מים זכים וטעמו המים ולא היו מרים והכשירוהו דלאו מרה היא אלא בועה ואין טרפות בועה אלא בריאה. כתב אהל מועד מרה שנתרוקנה והכיס תלוי במקומה כשרה שתולין דדרך הסמפון נשפך המרה ולא דרך נקב כלל וכ' פר''ח עליו ונופחין אותה ואם אחר הנפיחה לא ימצאו שום נקב טפי איכא למיתלי שנשפך דרך הסמפון מלמימר שהעלה נקב קרום ואינו ניכר):

ו (ו) אצבע. וכ' הש''ך ואע''ג דלקמן סי' מ''ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה משא''כ הכא:

ז (ז) שפכי. ואע''ג דבריאה לעיל סי' ל''ו ס''ה אמרינן איפכא היינו משום סמפונות משא''כ בכבד דאע''ג דניטלו הסמפונות כשירה. ש''ך:

ח (ח) והצבי. כתב הש''ך דאילים אין להם מרה ולא חשוב כניטל כיון דכל המין כך הוא (תוס' דחולין דף קי''ב ובספר שערי שמים כתב וקצת ב''ח שאין להם מרה כלל ויש להם במעיים כגון יונה ומין שליו וצפור דרור ויש שיש להם מרה בבטן וקצת מהם באזנים. וצבי ואיל מרה שלהם היא באליה ועיין ברד''ק הושע סימן ז') ואם נטל הכבד מאותו המין צריך לשייר כזית במקום שראוי להיות המרה במינים אחרים והטעם מדאיתא בגמרא כזית במקום מרה ולא אמר אצל מרה וע' מ''י סימן פ''ט:

ט (ט) מחט. וכ' הש''ך דאין חילוק בין קופה לבר או לגיו. ד''מ ורש''ל ואחרונים ופר''ח חולק ע''ש:

סימן מג - דיני טרפות בטחול

(ובו ו' סעיפים)
ב (א) מפולש. כ' הט''ז נראה פשוט דאף אם עור הטחול לא ניקב שם דטריפה דהא אין העור בכלל סתם טחול אלא יש לו שם אחר דהיינו קרום שעל הטחול. וכתב עוד דאע''פ שבצד העב יש ג''כ ברוחב קצת דק מ''מ אסור שם דאל''כ לא היה לו לומר ראש העב רק חלק העב אלא כל מה שבאותו צד אסור וכן כ' בספר של''ה דף ע''ה וגם בצד הדק אין חילוק אף אם עב קצת אעפ''כ נקרא צד הדק וכ' עוד הט''ז נשאלתי על אשר נמצא באיזה גליל עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העב וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כך ובכל פעם נמצא הנקב במקום א' ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב העגלים והשבתי להכשיר ע''ש טעמו. ובנה''כ חולק על זה וכ' שבא מעשה כזה לידו והטריף (ובת' חב''י שאלה מ''ג ובעה''ג שאלה ק''ך ופר''ח וע''י חולקים ג''כ על הט''ז): (ב) כעובי. כ' הט''ז דאותו עובי צריך שיהא דוקא מבשר הטחול עצמו ואינו מועיל סתימת חלב או בשר. (גם הקרום שעליו אינו מצטרף דאין זה בכלל סתם טחול): (ג) כשרה. וכתבו הט''ז וש''ך נראה ברור דהך נקבים בטחול שהם כשרים מיירי שאין מחט לפנינו מונח שם דאם יש מחט ודאי לא עדיף מכבד וטריפה. ומ''ש רש''י ואי אשתייר ולא יצא המחט משמע דמיירי מדין מחט צ''ל דמיירי שנתחבה לפנינו ופגעה בטחול דידוע שלא נקבה א' מהאברים הפנימים. (טחול שנצלה בלי ניקור מותר דמסתמא יש ס' נגד איסור שבו פ''י. וב''ח כתב אפי' איכא ס' צריך קליפה סביב לחלל הטחול. וט''ז ס''ס ע''ד כתב דמן הדין אסורה עד שיהיו בוודאי הטחול והחלב כשר שבה ס' נגד הניקור): (ד) ונרקב. וכתב הט''ז נ''ל דמה שאסרו בנמוק או לקוי בצד העב היינו דוקא שמתחיל מבחוץ והולך לפנים אבל אם הטחול מבחוץ שלם ולקוי בפנים אין איסור (דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון) דלא חמיר מריאה וכן נראה דעת רש''ל אלא דמ''מ מתיירא אני להקל כיון שלא נמצא מפורש בפוסקים עכ''ל. (אם חתך במקום העב טרפה. אחרונים. שינוי מראה אינו פוסל בטחול אלא דוקא כשנפלה לאור הוא דטריפה כשהוריקה הטחול ככרתי ועיין לקמן סי' נ''ב ש''ך): (ה) שלם. וכ' הש''ך דצריך שישתייר כעובי דינר זהב דלא כב''ח שמכשיר אפי' פחות מעובי דינר זהב:

ד (ו) עביו. פי' של אותה טחול במקום העב:

ה (ז) מרובה. וטעם המקילין דלמאי דקי''ל כל יתר כנטול דמי היינו כאילו ששניהם נטולים וניטל הטחול כשר וזה דעת רש''י ורמב''ם והרא''ש. והב''ח ומהרש''ל פסקו דיש להחמיר ולהטריף אפי' בהפסד מרובה והש''ך פסק כדעת רמ''א דס''ל דכל יתר כנטול דמי פי' ממקום שהוא דבוק שם כאילו ניטל אותו מקום והוי ניקב הטחול בסומכיה וזהו דעת הרמב''ם. בהמה שהיו לה ב' טחולים וא' מהם ניקב בסומכיה פסק צ''צ סימן צ''ח שאם ניכר איזו מהם עיקר ואינו נקב כשירה ואם אינו ניכר טריפה מספק ופר''ח כתב בכל גווני יש להטריף:

ו (ח) הנקב. ומהרש''ל אוסר בטחול של עוף בכ''מ שניקב דהכל נקרא סומכיה וכתב הט''ז דבעל נפש יחמיר בעצמו (והפר''ח כתב בכל גווני יש להטריף וכל זה בעוף אבל בבהמה וחיה בין גסה ובין דקה דינם שוה. דמש''א דף קמ''ו):

סימן מד - דיני טרפות בכליות

(ובו י' סעיפים)
א (א) עד. וכ' הש''ך דעד ועד בכלל (וה''ה נחסרה כשירה אפילו אם החריץ עצמה ניקב או נחתך או נחסר כשירה דדוקא בלקתה אמרינן אם הגיע למקום החריץ דטרפה דכאיב לה יותר אבל לא בנחתך או בניקב ב''ח ע''ש) וכתב באו''ה דדוקא ע''י מחט אבל ע''י חולי לא גרע מנתמסמס דטריפה והב''ח כתב דמשמעות הפוסקים דכתבו סתמא כשירה משמע דאין חילוק ולמעשה צריך להתיישב בדבר ושלא במקום הלובן אפי' בנתמסמס כשר וצ''ל מ''ש כאן שנעשה ע''י מחט והלא נמצא מחט בחלל הגוף טריפה וע''כ מיירי שנעשה בפנינו וראינו שלא ניקבו אברים הפנימים:

ב (ב) הלובן. כתב הש''ך דמוכח בש''ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן ע''ש. ואפילו התחיל המסמסה מבפנים טריפה מאחר דעיקר לקותה אינו אלא במקום חריץ א''כ כשיגיע המכה ללובן הוי חסרון מבחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח''כ יוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא רש''ל: (ג) חרב. כתב הט''ז דמכת חרב פירושו שנבקע לשנים והש''ך חולק עליו וכתב דמכת חרב שאני מבנחתך דמכת חרב הוא בכח והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר: (ד) שיגיעו. פי' הש''ך דהיינו על הלובן. ובמים זכים אפילו מצד הלובן כשר מיהו היינו דוקא לדעת המחבר אבל הרבה פוסקים ס''ל דאם לקתה אפי' בכוליא א' במים עכורים או נעשה בשרה כבשר המת אפילו לא הגיעו עד מקים הלובן טריפה ומשמע אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טריפה (מדאמר בגמ' לקתה בכוליא טריפה והוא דמטיא לקותא עד מקום חריץ משמע דוקא בלקותא אבל לא במוגלא ומים עכורים ועי' בט''ז ופר''ח חולק ופסק כש''ע דצריך שיגיע המוגלא ללובן שבה. מעשה בבהמה שנמצאת ריעותא בכוליא שהיתה סרוחה ולא הספיק לבודקה אם הגיע למקום החריץ או לא עד שאכלה הכלב והטריפוה הרב מהר''י והרשד''ם ומהרש''ך וש''י. עיין כנה''ג דף קס''א היו הרבה אנשים בבית המטבחיים קצתם אמרו שראו הכוליא ולא ראו הסירחון וקצתם אמרו שהם ראו הסירחון אין כאן הכחשה וטריפה. העידו ב' שראו הכוליא ולא היה בו מוגלא וב' אומרים שהיה בו מוגלא אבל לא ידעו אם היה מגיע עד החריץ ה''ל הכחשה וה''ל תרי ותרי והבהמה בחזקת היתר עומדת. ראו בכוליא מים והריחו ריח סרוחים אין לתלות ולומר דשמא הסירחון בא ממקום אחר והמים שבכוליא צלולים הם כנה''ג בשם מהרי''א ע''ש דף קס''א) וכ''פ מהרש''ל וב''ח וכ' הט''ז שכן ראוי להורות למעשה וכ' הש''ך אבל ודאי במכת חרב לכ''ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ ודלא כב''ח דאוסר גם בזה ועוד מחמיר הב''ח בכמה דינים שבסי' זה ואינו עיקר בש''ס ופוסקים. וכ' מהרש''ל אע''ג דאמרינן בגמ' מלאה מוגלא טריפה יש לחלק אם לא היתה הבועא מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ משום הכי אמר מלאה אבל היכא שהיתה הבועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טריפה אפי' לא הגיע לחריץ עכ''ל:

ד (ה) אבנים. וכתבו הט''ז והש''ך אפי' אם נמצאו במקום חריץ כשרה (כי משם יורדין לגיד הערוה) (ת''ח):

ה (ו) כענבה. כתב הט''ז ואין להקשות הא אין ענבה גדולה כפול כבר תירץ הרש''ל דמיירי בפירות של ז' מינים שנשתבחה בהן א''י שהיו משולים בגדילתן לפי הטבע כמו שמצינו בשיעור זית שהוא חצי ביצת תרנגולת אע''פ שאין עתה נמצא כך. וכ' הש''ך בשם כל בו אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקות כלל אז ניכר שכך היה תחלת ברייתה וכשירה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה עכ''ל (כוליא שהיתה קטנה ולא הספיק לשערה אם היתה יותר מכפול או מכענבה עד שנאבדה הבהמה מותרת מטעם ס''ס ספק שהיה יותר מכפול וספק שמא מתחלת ברייתה היתה קטנה ולא ע''י חולי. מיהו אם הכוליא האחרת היתה סרוחה או שום ריעותא אע''ג שלא נטרפה בזה טריפה דאין כאן אלא ספק א' שמא היתה גדולה מכפול. אבל ספק שמא מתחלת ברייתה היתה כך קטנה זה אין לומר כיון דראינו הכוליא האחרת סרוחה מחמת חולי אנן סהדי שגם זה הכוליא קטנה קטנותא מחמת חולי כנה''ג דף קס''ט):

ו (ז) וטריפה. ומהרש''ל חולק ע''ז ופוסק שאף ע''י חולי תחזור להיתר הראשון (דהרי מצינו בריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשירה אע''ג דקודם הסביכה טריפה) אבל הט''ז וש''ך פוסקים כהמחבר (אם כוליא א' גדולה מאד ומאד פסק בש''י בצירוף גדולי הוראה להתיר שמתחלת ברייתה היתה כך והיינו רביתייהו):

ז (ח) שתים. כ' הש''ך בשם ב''ח הל' משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אלא נמצאת במקום אחר אבל אי עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא טריפה דמאן יימר דהיתירה לקוי דלמא שאינה יתירה לקוי וה''ל לקתה בכוליא א' וטריפה (ונמשך אחריו צ''צ סי' צ''ח) (והט''ז כתב לא ידעתי מי הכניסו לכך להוסיף בטריפות ע''י חילוק זה דודאי על כל א' יש שם יתירה וכל שנשארו ב' כהלכתן אמרינן שהם הכליות ופשוט הוא עכ''ל ומהרש''ל כ' דאם יש ג' כליות וכולם עומדים בדרא חדא ויש לקותא או שאר חסרון בא' מהם כשירה אבל אם השלישית אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא בא' מאותן הב' העומדות בשורה טריפה וצ''ע לדינא והש''ך הניח דבר זה בצ''ע. ופר''ח כ' אף אם נמצא כוליא יתירה כל שיש לקותא בכוליא א' מהן טריפה ע''ש):

ח (ט) דלובן. כ' מהרש''ל אע''ג דאינו פוסל אלא עד שיגיע ללובן שבכוליא ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י''ל כיון דא''א למיקם עלה טריפה דספק דאורייתא הוא עכ''ל: (י) מראה. כ' רש''ל כיון דשינוי מראה אינו מן התלמוד בכוליא ע''כ אין לאסור אלא כשמגיע עד הלובן וט''ז חולק עליו וס''ל דשינוי מראה אף שאינו מגיע עד הלובן טריפה דסופו לקלקל הכל ואיתא בטור אם היא ירוקה כשירה ונחלקו הפוסקים אם הוא מה שקורין בל''א בלו''א או גע''ל וכ' הש''ך דבסי' קפ''ח קיי''ל דמראה גע''ל אינו נוטה לאדמימות אפי' לקולא וכ''ש לחומרא וכן לעיל סי' ל''ח בריאה אלמא דיש חילוק בין אדום לגע''ל וכ''כ הט''ז דאין להתיר במראה גע''ל ובמראה גרי''ן יש להתיר ע''ש (כ' פר''ח בלובן שבכוליא יש עליו קרום דק מלמעלה ולפעמים נמצא אותו קרום שחור נוט' לדיותא ותחת אותו קרום מוציאין הלובן לבן כשאר הכליות כשירה ע''ש. בת''ח כתב דמראה גע''ל כשר דנוטה לאדמימות וגרי''ן ובלו''א טריפה ע''כ. וט''ז וש''ך חלקו עליו ופסקו דמראה גע''ל טריפה ומראה בל''א כשרה ופר''ח מטריף בכל גווני ע''ש):

י (יא) עוף. וכתב (ב''י בשם או''ח) שהר''ש התיר אפי' היא נפוחה ושחורה כדיו (לפי שכליות של עוף הם סגורים בעצם ואין מגיעין שם הבני מעיים ודוקא בעוף אבל בבהמה וחיה אין חילוק בין דקה ובין גסה ודינם שוים. דמש''א דף קמ''ו):

סימן מה - דין אם נטל השליא

(ובו ב' סעיפים)
א (א) עוף. כתב מהרש''ל בשם ראבי''ה שאם ניטל בעוף המעיים שהביצה מונחת בו דטריפה וכ' הב''ח דיש להחמיר היכא דליכא הפסד מרובה. (ופר''ח חולק ויש לחקור אם נמצא לה ב' האם מה דינה ויראה דזה תלוי בחילוק הפירושים בהאי דכל יתר כנטול דמי עיין כנה''ג קס''ג): (ב) נימוק. כ' הש''ך דבנחתך כשירה. (והב''ח החמיר אפי' בהפ''מ בניקב או נימוק האם מיהו בנחתך מקצתו כשירה. ופר''ח כתב לדינא נקטינן להקל בניקב ובנחתך קצת ובנימוק ומכ''ש ניטל ע''ש. ולפ''ז בעוף שנמצא לפעמים בשלל של ביצים שקורין בל''א גשוואל''ני אייע''ר והביצים נימוקים כמו מוגלא כשר בהפ''מ לרמ''א ולש''ך ופר''ח אפי' בלא הפ''מ אם נימוק הולד במעי בהמה עיין פר''ח וכנה''ג דמכשירין דומיא דנימוק האם שהולד מונח בו ורוב הפוסקים מטריפין הולד והבהמה (עיין בס' א''ח סי' י''ח ופר''ח ס''ס זה):

ב (ג) להטריף. וכ''ש ניטל וכ''כ תוס' פ' א''ט דף מ''ח אם ניקב בית השתן או ניטל טריפה. שוורים המשתינים דם צריך לבדוק השלחופית ששם מי השתנה אם לא ניקבה מותרים באכילה (הגהות לה''פ) וכ' מהרש''ל שמצאו מחט תחוב בשלל של ביצים והטריפוהו משום שהיה בחלל הגוף ושמא ניקבה א' מאברים הפנימי':

סימן מו - דיני טרפות בבני מעים

(ובו ו' סעיפים)
א (א) סתימה. כ' הש''ך דה''ה אם עלה קרום ונסתם דבכל הנקובים אין הקרום סותם (וה''ה אם נתמסמסו הדקין אפי' כ''ש וכ''ש הרבה כאשר רגילים למצוא בעופות שהליחה בתוך הדקין היה נימוק ונראה בעור הדקין ריעותא שהוא טריפה (בה''י): (ב) כשירה. כתב הש''ך בשם או''ה דדוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו בנקיבת הטחול דצריך להשתייר כעובי דינר זהב א''כ כשניקב לא מהני סתימה דדלמא אינו סותם כ''כ כעובי דינר זהב. גם משמע מהפוסקים דאפילו מחט תחובה בנקב וחלב טהור סותמו כשר כי כתבו בשם ר''י בקורקבן שנמצא בו מחט וניקב הכיס וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר: (ג) טהור. כתב הש''ך בשם ד''מ דה''ה בשר נמי סותם מיהו דוקא בבשר שאצלה בתולדתו דאל''ה לא עדיף משומן דאינו סותם בכה''ג כמ''ש הרב בהגה''ה והט''ז חולק ופוסק דבשר סותם אפי' משל אבר אחר וראיה מריאה שניקבה ודופן סותמו דכשר מדין התלמוד עכ''ל (המעי הסמוך לקיבה שהיא תחלת בני מעיים אע''פ שבסי' ס''ד סעיף ט''ו כ' שהחלב שעליו אסור באורך אמה מ''מ לענין נקב סמכינן אמקצת גאונים שפירשו שהוא בסוף המעיים ולדידן לפחות מסתם סתם (ש''א סי' ס''ב) וכ' פר''ח עליו ויפה כתב ומיהו אי איכא נקב במעי הסמוך לקיבה ובסוף המעיים נמי והחלב סותם אותם טריפה דממ''נ חד מינייהו לא קסתים): (ד) הלב. והיא טרפשא דלבא בסי' מ' והטעם שאינו אדוק היטב: (ה) סותמים. לפי שאינם אדוקים והיינו טעמא דחלב טמא (ועיין לעיל סי' מ' דאפילו שומן של הלב אינו סותם):

ב (ו) שנהפכו. וכ' הש''ך אבל אם ידוע לו ודאי שלא נהפכו כשרה: (ז) מהופכין. וכתב הש''ך שהראבי''ה מתיר בזה וכן דעת מהרש''ל (ופר''ח כ' ואנו אין לנו אלא פסק ש''ע לאסור וכ''כ ב''ח וכ''ד הכנה''ג): (ח) רעותא. ופי' הש''ך דמ''ש ולא היה ניכר שום רעותא אין ר''ל שלא היה ניכר שום רעותא עכשיו שהרי אין לך רעותא גדולה מזה מה שנמצאו המעיים בין עור לבשר אלא ר''ל שלא היה ניכר רעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב קודם שחיטה דליכא למיחש משום ריסוק אברים ונפילה וכן הוא באו''ה להדיא שממנו מקור דין זה עכ''ל (כתב הל''ח שמעשה בא לידו בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה ובני מעיים היו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכין לעור והטריף ופר''ח חולק ומכשיר וכן ש''ך. מנהג עובדי כוכבים בכל מקומות אלו לסרס התרנגולים זכרים כדי שיפטמו ותופרין מקום הקריעה ומנהג העולם לאוכלם ואין פוצה פה ומצפצף דהמתעסק בסירוס בקי הוא שאינו נוגע בבני מעיים ואף אם בשעת הקריעה נופלין מעיים בין עור לבשר מאליהן יצאו והוא לא הפך בבני מעיים ואף אם מכניסן בידים מסתמא יודעין להכניס בענין שאינן נהפכין (דמש''א וכנה''ג דף קס''ד) תרנגולת שיצא מעיה דרך הטבעת טריפה דא''א שיתחזרו למקומן כסדרן דרך נקב צר (רש''ל בא''ו שלו הובא בכנה''ג):

ד (ט) ניקב. וכ' הש''ך בשם כמה פוסקים דאם מונח המחט לארכו יש להכשיר בהפסד מרובה דדוקא גבי מרה יש לחוש כיון דלית לה דוכתא למיפק ומונחת בתוכה כל שעה משא''כ בדקין וכ' הט''ז דוקא אם המחט מונחת ואינה תחובה בתוכן אבל אם עשתה קצת נקב אפי' למ''ש רמ''א בסימן מ''ח ס''ז בהמסס דבהפסד מרובה יש להתיר בניקב מצד א' הכא חמיר טפי כיון דהרבה פוסקים אוסרים אפי' במונחת ואינה תחובה כלל אין להקל כולי האי כיון שראינו שהתחילה לנקוב (ובנמצא קורט דם מבחוץ אף שנמצא יש להטריף. פר''ח) בהמה שנמצא בבני מעיים בהרות אדומות מצד שאוכלין עשב שקורין כל''ך יש להכשיר בבהמות ישראל (תשו' מבי''ט):

ה (י) במשהו. וכ' הש''ך דהכי נהוג אם לא בהפסד מרובה (ופר''ח חולק ולדעת המכשירים עד שינטל רוב רחבו ר''ל הרוב של התפיסה בין הרוב לאורך או לרוחב ורש''ל כ' דוקא הרוב בין הכל דהיינו מאורך ומרוחב ואם רוב אורך ניטל לבד או רוב רוחב לבד כשירה עיין ש''ך. כרכשתא שנמצא נקובה מבפנים והיה במקום הנקב כמו חטוטרת יוצא לחוץ והיה הנקב נכנס לתוך אותו העובי אבל לא היה מפולש כלל ונראה כי העור שהיה לצד חוץ היה עיקר העור של הכרכשתא שהיה גוונו כגוון של העור ונקלף כל השומן שעליו ולא היה שום רושם כלל אלא העור שלם והכשירוהו הלכה למעשה (פר''ח בשם הרדב''ז) ומ''ש המחבר בד''א שניקב לחלל הבטן כ' הפר''ח ל''ד אפי' שלא לצד חלל הבטן כל שאינו דבוק לירכיים מיקרי שלא במקום הדבוק. (כ' הרוקח בשור דיבוקו ד''א לשה ב''א לגדי וטלה אצבע כשר. עש''ך):

ו (יא) לבדוק. וכ' בט''ז בשם האו''ה דגם עתה יש לסמוך ע''ז והגהות האו''ה כתבו שיש לחתוך הבועות ולראות אם יש להם לחות הוי לקותא וטריפה. והתרנגולת שיושבת על ביצים להוציא אפרוחים יש להחמיר בה יותר מבשאר עופות מכח חלישתא (ע' בבאר הגולה מה שמביא בשם רש''ל) ודעת הט''ז דלא קיי''ל כן במאי דפסק דאם יש בהם לחות דטריפה שהרי כבר פסק בש''ע דאין בועה רק בריאה ומ''ה לא הביאו בש''ע עכ''ל והש''ך פי' דר''ל בענין שהבשר שתחתיו רע דהוי כנתמסמס כדלקמן ס''ס נ' אבל כשהבשר שתחתיו יפה אין טעם כלל לאסור וכ''נ מדברי מהרש''ל (מעשה היה באווז שהיה מכה בבטנה ופתחו בטנה וראו הדקין שלמים והכשירוהו מאחר דאין לעוף כרס אע''פ שעור הבטן מנוקב ועיין ט''ז סימן מ''ט וע' כנה''ג קס''ה):

סימן מז - דין אם נמצאו בני מעים יתרים

(ובו ה' סעיפים)
א (א) יוצא. וכ' הש''ך ודוקא שיוצאים מן הקיבה או מן הקורקבן וניכר שהוא מעי יתר שדומה לשני מעיים יוצאין אבל יוצא מן הדקין כשר דכיון דמן הקיבה אינו יוצא רק מעי א' א''כ דק היוצא מן הדקין לא חשיב יתר עכ''ל (ומסיק הש''ך בסעיף זה ומ''מ במקום שאין ה''מ יש לאסור בדק היוצא מן הדקין): (ב) בבהמה. וכ' הש''ך אע''ג דבסעיף ב' מכשיר בעוף אם יצא ממנו כמה ענפים התם מיירי שחוזרים ומתערבים אל הדקין משא''כ הכא שהוא מובדל: (ג) אצבע. וכ' הש''ך בשם הרוקח דה''ה ב' בית הכוסות או ב' קיבות היוצאים במקום א' והדרי ערבי ברוחב אצבע כשירה: (ד) עיקר. ובש''ך הניח דין זה בצ''ע (ופר''ח כ' למעשה צריך ג' תנאים. א' שקודם שמתחילין להתפצל יהיה ברוחב המעי כרוחב אצבע. ב' שאין באורך הענף היוצא יותר מכאצבע. ג' שחוזר ומתערב למטה סמוך לבית הרעי כרוחב אצבע ואם חסרה א' מג' תנאים טריפה וכך פי' הרשב''א בת''ה):

ב (ה) בעוף. וכ' הט''ז דבעוף בכל גווני כשר אבל הש''ך פוסק דוקא שחוזרים ומתערבים כדלעיל ס''ק ב' (ועיין פר''ח ועיין מ''ש בס''ק ג' תרנגולת שיש לה ב' נקבים מאחוריה שבהם היתה מוציאה הריעי אם בדקו אותה וראו שהמעי שבו יוצא הריעי היה א' לבד אלא שפי אותה המעי היתה מתפשט לב' מקומות ומ''מ היה נקב א' בגוף התרנגולת וכל המעי היה א' כשירה לפי שאין לו יתרון (הר''ש הלוי סי' כ''ה. וכנה''ג דף קס''ו):

ד (ו) דיבי. פרש''י שהוא כרס הפנימי ועשוי ככיס וסתום בראשו ולשון סניא דיבי שהוא מקום כחוש שאפי' הזאבים שונאים למיכל מיניה. וכ' מהרש''ל דלפי דעתו אין זה בית הכוסות דשם פירש''י עשוי ככובע:

ה (ז) אצבע. וה''ה יותר והנה כל הפוסקים הקשו דברי הש''ע אהדדי דהא בסעיף א' פסק דאפילו כענף היוצא מן הבד טריפה ותירץ הש''ך דבס''ב מיירי דוקא בשני מעיים יוצאים כא' אבל הכא הרי אינו יוצא רק מעי א' אך שאח''כ רחוק מן הקיבה יוצא מעי קטן מן אותו מעי הלכך (הוי ליה דק היוצא מן הדקין) וכשר. וכ' עוד ומ''מ במקום שאין הפסד מרובה יש לאסור בדק היוצא מן הדקין (וכל זה מיירי במעי שיש בו רעי אבל אם אין בו רעי אע''פ שהוא חלול אינו יתר אלא הוא וריד הנמשך מן הכבד ולפעמים מסתבך במעיים ונראה כמעי יתר. פר''ח):

סימן מח - דיני טריפות בקבה ובכרס

(ובו י''ב סעיפים)
א (א) היתר. וכ' הט''ז אע''ג דקיי''ל בסי' ס''ד דחלב שעל היתר אסור וקיי''ל דחלב טמא אינו סותם מ''מ כיון שבני א''י אוכלים אותו שעל היתר. מהני לבני בבל להתיר סתימת הנקב (אבל חלב שעל הקשת אסור לכ''ע ע''כ אינו סותם. נמצא יתד א' או מחט תחוב בסוף הקיבה של בהמה והקיבה לא ניקבה מעל''ע אלא שיבלת קשה שקורין וואר''ץ עומדת על הקיבה נגד אותו מקום שהמחט תחוב מבפנים. השיב בש''א סי' ס''ב שיבלת הוי הוכחה שניקב וה''ל קרום שעלה מחמת מכה אלא שיש להתיר לפי שהיבלת היתה מכוסה בחלב שעל היתר והגם שנמצא בחלב כתם שחור במקום שהיה דבוק להיבלת. אבל היה עליו כ''כ חלב עב ומבחוץ לא ראו שום כתם שחור וא''כ אין זה ק''ד מבחוץ ולא נקב מעל''ע עכ''ל. וכ''כ פר''ח אפי' נמצא היתד או מחט תחוב בדופן הקיבה אם נשאר מעט מהעור שלא ניקב מעל''ע יש להכשיר לכ''ע. ועיין צ''צ סי' מ''ט דנטה להחמיר. בת''ה סי' ה' הורה להטריף קיבה שיצא ממנו ג' ענפים באורך חצי אצבע ויותר ממנו כעין חתיכות מעי והיה סתום בסופו אך הבשר היה מעין בשר הקיבה בלי שינוי כלל. אך העלה להתיר והכשיר ע''פ עדות שכך רגיל להיות בהרבה בהמות השמינות מחמת השומן ע''ש):

ב (ב) החלב. הקשה בט''ז דהא מצינו שפיר סתימה ביה דהיינו אם ניקב במקום שהטחול דבוקה. וצ''ל כיון שהקרום שעל גבי הטחול אסור משום חלב גמור כמ''ש בסי' ס''ד ס''י ע''כ אין סתימה לכרס דחלב טמא אינו סותם (עובד כוכבים שמצא יתד בכרס אי מהימן ליה אסור אע''ג שהעובד כוכבים אומר שלא היה נתחב אלא מקצת בדופן הכרס שבפנים אפשר שהעובד כוכבים לא ידע לכוון אבל אי אמר שמצא בתוך הקמטים של המסס שקורין הוי''ב אין לאסור עט''ז ס''ס זה. תרנגולת שבטנה צבה ולאחר שחיטה כשנקרע זב ממנה קילוח מים זכים כשירה תשובת ב''ח סי' קנ''ז אבל בבהמה כה''ג כ' הפר''ח סי' נ' ס''ק א' דאין להתיר אלא בה''מ. וכ' בש''י סי' ס''א ששמע מרופאים שיש חשש סכנה מהאוכלין בזה שיש לחוש שיבוא ג''כ לידי חולי שקורין וואש''ר זוכט. נקב שנמצא בדופן נגד הכרס לא חיישינן שמא ניקב הכרס וכשרה ע''ש סי' ק''ל. ומ''ש המחבר שהרי החלב שעליו אסור. זה להדעה שאוסר חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה. אבל לבני ריינוס שנוהגין בו היתר לאכלה כמ''ש סי' ס''ד בהג''ה כ''ש אם ניקב הכרס וחלב זה סותמו דמהני. (פר''ח) ומה שהכשיר רמ''א גבי תולעים שנמצאו בכרס כ' מהר''מ טיקטין בשם ט''ז דוקא שנמצאו מונחין בפנים אבל אם יוצאים לחוץ ואין ידוע אם יצאו קודם השחיטה נראה דדינם כמו בריאה בסי' ל''ו וע''ש סעיף ה' עכ''ל:

ג (ג) עובי. הש''ך מביא דעת רש''י והרשב''א ושאר כמה גדולי פוסקים דמתירים כל זמן שלא ניקב מפולש והט''ז כ' דמ''מ אין להקל כיון דקבעו בש''ע להלכה ועכ''פ ברור הוא דגם לענין מפולש אינו אוסר אלא בטפח. וכל זה כשניקב ע''י חולי אבל ע''י מחט או קוץ בכל גווני טריפה כבסי' נ''א ע''ש (דשמא ניקב הבני מעיים) (ט''ז) בהמה שנגחה חברתה בקרן במקום כרס החיצונה וניכר שנעשה המקום גבוה במקום הנגיחה עד שנראה שניקב הבשר שעל כרס החיצונה והעור שלם אם ידוע שניקב בשר החופה כשיעור שנטרפה בו דהיינו אורך טפח א' הוי טריפה מחיים וחלבה אסור כדין חלב טרפה אך אם אינו ידוע אם הנקב ארוך טפח נראה דאין לאסור החלב מחיים מספק. אך אם נשחטה ולא נמצא הקרע כשיעור טפח. מ''מ יש לבדוק באיברים הפנימים שנקיבתן במשהו (בי''ע סי' י''ג ועיין כנה''ג קס''ח. ופר''ח ס''ק ו'). (כ' צ''צ סי' מ''ט אם נמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סרכא בכרס תלינן לחומרא דודאי הסרכא באה מחמת המחט שניקבה הכרס מעל''ע. אבל אם נמצא קוץ או מחט שמונח כך בכרס. אע''פ שבית הכוסות נסרך לאיזה מקום אין להטריף עכ''ל): (ד) אורך. וכתב הש''ך דה''ה רוב רוחב וגם בבהמה גדולה ששיעורה טפח אין חילוק בין ארכה לרחבה:

ד (ה) מכסלע. פי' הש''ך דהיינו שנחסרה במפולש באורך וכשתעשה מן האורך עיגול יהיה כסלע. ובסעיף ג' דניטל בארכו טריפה מיירי אפי' היכא שהרצועה אינה רחבה בענין שאם תעשה ממנה עיגול לא יהיה שליש טפח ואפ''ה כיון שארכה טפח טרפה. והט''ז כ' דהמחבר תני והדר מפ' דבתחלה כתב דרך כלל שיש טריפות בנקרע ובניטל ואח''כ מפ' תחלת דין שיעור הקרע עד סוף הסעיף ובסעיף ד' מפ' דין ניטל דהיינו נקדר בעיגול או באורך: (ו) בריוח. הטור כ' סתם אם נכנסו שם בדוחק ולא חילק בין יש עליו אוכל או לאו והטעם כ' רש''ל מאחר דלא ידעינן כמה יהא הציפוי ע''כ החמירו דבכל גווני טריפה אפילו בנכנסים בדוחק בלא אוכל. וכ' הט''ז דיש לתמוה דבשלמא אם נקדר בעיגול אתי שפיר דכל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו ג' טפחים אבל אם נקדר באורך אין זה מכוון שיהיה טפח חוט המקיף ולא יותר אלא דה''ק אם הוא באורך וימתח בכפל שפתו אל שפתו עד שיהיה כעיגול יהיה טפח כל שיש בו כסלע באורך:

ה (ז) נתמסמס. ע''ל סי' מ''ג סעיף ב' וס''ס כ':

ז (ח) מפולש. דהא בלא''ה שופכים מזה לזה ול''ד שהנקב הולך מחלל זה לחלל זה אלא אפילו ניקב המסס לחוד או בית הכוסות לחוד במקום חיבורו כשרה משום דדופן המסס מגין על נקבי ב''ה ודופן ב''ה מגין על נקבי המסס: (ט) טריפה. וכ' הש''ך ואפילו נקבו שני העורות במקום ששוכב ע''ג המסס ומדובק שם בשומן אינו סותם דחלב טמא הוא. ומה שנקרא המסס וב''ה פרש''י סוף הכרס שקורין פאנץ עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב לחיבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצעו הם שופכים זה לזה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין: (י) נהוג. והטעם איתא בש''ך כיון שעורו דק חיישי' שמא ניקבה והבריא וכ''ז דוקא כשניקב מחמת קוץ או מחט (ואפי' בדיקה לא מהני לראות אם נקוב לחוץ) אבל אם ניכר שבא ע''י חולי כשר אפי' בלא הפסד מרובה. ולאו דוקא בהמסס אלא ה''ה בבית הכוסות במקום הדק נמי דינא הכי. וכתב עוד ומשמע דבהמסס טריפה אפי' ליכא קורט דם מבחוץ מיהו נראה דבעינן קורט דם מבפנים דאל''כ נימא אחר שחיטה נתחב בהמסס דאם איתא דקודם שחיטה ה''ל למסרך (ודע שב''ה מקצתה עבה ויש בו ב' עורות ומקצתה דק שאין בו אלא עור א' ולשיטת רש''י ויש אוסרים אלו במקום הדק נמי טרפה דומיא דהמסס. כ''כ רי''ו): (יא) אמכשירין. וכ''פ הש''ך דלא כב''ח דאוסר ע''י מחט אף בהפסד מרובה (ופר''ח כ' דאנו מתירין לגמרי ע''ש):

ח (יב) ובודקין. וכ' הט''ז שבדיקה זו היא חיוב אפי' בניקב מצד א' דלא כרמ''א שמיקל בהפסד מרובה: (יג) עליו. וכ' הש''ך אבל אם נמצא קורט דם סביבות הנקב כשרה עד שימצא קורט דם כנגד פי המחט: (יד) כשרה. וכ' הש''ך משמע אפי' בהמסס ולא דמי לישב לה קוץ בושט לעיל סי' ל''ג דחיישינן שמא הבריא י''ל משום דהכרס נח לעולם ואם איתא שהיה בתחלה מעבר לעבר כמו שהיה אז כך היה לו למצוא עתה. וגם קרום לא היה יכול לעלות שם אבל גבי ושט כיון שמתנענע תמיד כדאמרינן בש''ס דאכלה ביה ופעיא וכו' איכא למיחש שמא מעיקרא ניקבו ב' העורות ומחמת הנענוע חזרה המחט לפנים ואז עלה הקרום מבחוץ וכ''ז לדעת המחבר אבל כבר נתבאר לעיל בהג''ה דנוהגין להטריף בהמסס אם לא בהפסד מרובה: (טו) ניקב. וכ' הש''ך אפי' למאן דאוסר בהמסס מודה בבית הכוסות דכשר מאחר שעורו עב לא חיישינן שמא הבריא: (טז) חוץ. אע''ג דגבי כבד בסי' מ''א טריפה הכא כיון דאיכא אוכלים ומשקים אמרי' דחקוה ולא ניקבו הדקין ואין חילוק בזה אם המחט קטנה או גדולה: (יז) שנאבד. כ' הש''ך דלכאורה נראה לפרש דמיירי שנאבד בית הכוסות והיה ידוע שלא ניקב לחוץ אבל היכי דנאבד ולא היה ידוע אי ניקב לחוץ או לאו טריפה אפי' בהפסד מרובה וכ''כ הט''ז מיהו שאר פוסקים מתירין אף בזה (וכ''ש אם ידוע בודאי שלא ניקב לחוץ רק דלא ידע אם יש ק''ד מבחוץ ונאבדו ע''ש בש''ך. ופר''ח פסק להקל דוקא אם ידוע שלא ניקב לחוץ אבל היכא דנאבד ולא היה ידוע אם ניקב לחוץ או לא לכ''ע טרפה ע''ש וצ''ע): (יח) סביב. (וזה החילוק בין צד א' לשני צדדים דמצד אחד דוקא עליו ובב' צדדים אפילו סביב. ועוד חילוק דבצד אחד אם נמצא ק''ד בפנים כשר עד שנמצא ק''ד בחוץ ובב' צדדים אפילו נמצא בפנים ק''ד טריפה וכ''כ אחרונים דבזה מוכח שנעשה מחיים). וכ' הש''ך אף אם הוא רחוק קצת מן הנקב כרוחב קש וכה''ג נמי טריפה וכן אם ניקב מב' צדדים ונמצא קורט דם בין מבפנים בין מבחוץ טריפה וכ''כ הט''ז: (יט) הדיחו. כתב הש''ך דבזה כ''ע מודו כיון דניקב מב' צדדים הרי הוא בחזקת איסור והבדיקה היא כדי להכשירה וכל כמה דלא ידעינן בבירור שאין שם ק''ד בחזקת איסור עומדת: (כ) שנאבד. כתב הש''ך דרמ''א אתי לאשמעינן דנאבד ולקחו המחט שוה בכל דינו למלחו והדיחו ונ''מ להיכא דניקב מצד אחד וקודם שבדקו נאבד או לקחו המחט משם כשרה בהפסד מרובה כמו במלחו והדיחו: (כא) בדיקתנו. כתב הש''ך בשם הב''ח ומהרש''ל דבהפסד מרובה יש להכשיר אף בזמן הזה. ואם אינו ניקב רק מצד אחד יש להכשיר בהמסס אף לדעת רמ''א אם אין שם קורט דם דבזה סומכין על בדיקתנו אף בזמן הזה: (כב) בדיקה. וכתבו הט''ז וש''ך אבל אם נמצא ק''ד מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טריפה וע''ל סי' ל''ג סעיף ט' (דאם אין שם מכה ק''ד מנין וה''ה מכה): (כג) מרובה. כ' הש''ך אבל היכא דבדק וליכא ק''ד מבחוץ כשר אפי' שלא במקום הפסד מרובה ודוקא בבית הכוסות אבל בהמסס אפי' ליכא ק''ד מבחוץ אלא מבפנים טריפה רק שלא במקום הפ''מ. ואין להקשות הא גבי ריאה אליבא דכ''ע לא מכשירין אלא בבדיקה וצ''ל דשאני ריאה דקרומים שלה דקים מאד. והט''ז חולק על רמ''א ופוסק שאין לסמוך אדעת המקילין אף במקום הפסד מרובה ע''ש (כתב הט''ז בשם ש''ד דאין היתר מצד אחד אלא כשהמחט מונח בחלל ב''ה כדרך המאכל ולא תחובה באורך דופן דאם מונח בדופן ב''ה באורך אפי' מצד א' ומבפנים אסור כיון דחללו רחב אי דרך הושט עייל על הפרש איבעיא ליה לאשתכוחי אלא ודאי נקב ואתי ועיין ש''ך וט''ז ופר''ח. מחט שנמצא בעובי הכרס ולא יצא לחוץ מקצת התלמידים רצו להטריף. והרדב''ז סי' קי''ג הסכים עם הטבחים שהכשירוהו. ב''ה שניקבו ב' עורות זה שלא כנגד זה כשירה דמינח נייחי. ש''ס ש''ך):

ט (כד) חלודה. ומהרש''ל חולק וס''ל דבניקב מצד א' חלודה לא מעלה ולא מוריד גם כ' בשם מהר''ם מ''ץ דבחלודה באמצע המחט כשרה והב''ח מטריף בכל ענין (וכ''כ פר''ח וכנה''ג ואם נאבד המחט קודם שנבדקה אם העלתה חלודה או לא כשר בניקב מצד א' עיין כנ''ג דף קמ''א):

י (כה) טריפה. כ' או''ה אם נמצא מחט בדופן בית הכוסות באורך שאין יכולים להבין באיזה צד הקופה פונה טריפה כיון דחללה רחב אי דרך הושט עייל על הפרש מבעי ליה לאשתכוחי אלא ודאי נקיב ואתי. ופי' מהרש''ל דבאורך ר''ל שהמחט מונח בדופן בית הכוסות על ארכו של מחט ואין להקל אפי' מצד א' ומבפנים ולפ''ז אין היתר מצד אחד אלא כשהמחט מונח בחלל בית הכוסות דוקא כדרך המאכל ולא כשתחובה באורך הדופן:

יא (כו) להקל. הטעם איתא בש''ך בשם הרשב''א שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנס עם האוכלים אלא שנסתם הנקב שע''כ א' מהנקבים נסתם וא''כ תולין במה שדרכו ועוד העמידנו על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות לגבי נקבים אלו עומד: (כז) כניקב. כ' מהרש''ל דגבי קורקבן כ''ע מודו דאם לא בדק דאוקמינן בחזקת כשרות. והש''ך חולק מטעם דאף דלשמא הבריא לא חיישינן אבל לשמא ניקב חיישינן: (כח) כשר. כ' הש''ך אבל אם יש שם ק''ד אפי' תימא שדרך פנים בא ע''כ ניקב לחוץ דאם אין שם מכה ק''ד מנין וכ' בד''מ וצריך בדיקה מבחוץ לדברי המצריכים בדיקה בניקב מצד אחד וכתב הש''ך ומשמע דהיכא דהודח או נמלח דינו כניקב מצד א'. וכתב הט''ז אם א''א לבודקו כגון שנאבד אחר שנמצא המחט יש לאסור מספק כיון שצריך בדיקה וא''א לבדוק לא אמרינן נשחטה הותרה וכ''כ מהרי''ל במעשה שתינוק צעק בשעת אכילה שיש מחט בקורקבן ואסר הכל אפי' התערובות ע''ש (כ' הש''ך וטעמא דאוסרין אפי' אין ק''ד מבחוץ מאחר דהמחט לא ניכר מבפנים כמו מבחוץ אנו חוששין שמא בא המחט מבחוץ וניקב שאר אברים. משמע מאו''ה כל שיש היכר מבפנים ולא מבחוץ כגון שיש ק''ד בפנים ולא בחוץ כשר:

יב (כט) חריף. והטעם כתב הרשב''א דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מלתא בעלמא היא (ואם עובד כוכבים אמר שמצא ע''ל ס''ס קכ''ז דדבר פשוט שאין העובד כוכבים נאמן כלל בזה דקטן עדיף מעובד כוכבים עיין ט''ז שהביא מעשה בעובד כוכבים שהיה מתעסק בהוצאת הפרש מהבהמה כו' עד אין להאמינו ע''ש ועיין פר''ח):

סימן מט - דיני טרפות בקרקבן

(ובו ה' סעיפים)
א (א) עורות. פי' הכיס בפנים הוא עור א' וכל הבשר כולו הוא עור שני: (ב) כשרה. דקורקבן מינח נייח וכדקאי קאי. כ' הש''ך דה''ה אם ניקבו ב' עורות של בית הכוסות זה שלא כנגד זה דכשר. (א' מצא בקערה שהיה בו תרנגולת חתוכה לאברים ובקורקבן היה תחוב בו מחט ולא היה ניכר אם ניקב המחט כל ב' עורות או רק הפנימי או החיצון לבד. ואם היה החיצון לבד היה ג''כ טריפה מחמת שהיה לחלל הגוף אך הספק היה שמא לא היה ניקבה רק הפנימי לחוד ואז הוא כשר ולא היה ניכר מחמת שנתבשל קורקבן. אוסר בה''י את המאכל שהיה בקערה דהוי רק ספק א' אבל אי מונח המחט על הקורקבן ואינו תחוב ולא נמצא חלודה על המחט כשר דהוי ס''ס ופר''ח בק''א חולק עליו דאף שיש חלודה שם תלינן דחלודה מעלמא אתי ע''ש ועיין ט''ז סי' מ''א ס''ק י''ח ועיין תשובת בי''ע סי' ס''א ובתשו' חב''י שאלה מ''ח):

ג (ג) בהמסס. כתב הד''מ ומביאו הש''ך דנראה דוקא לענין ניקב מבפנים ולא ניקב כולו דינו כהמסס ובית הכוסות אבל אם ניקב כולו אפי' אם לא נמצא ק''ד סביב המחט טריפה ומה שהשמיט את זה בהג''ה משום דכתב לעיל סי' מ''ח סעיף ח' דאף בבית הכוסות יש לנהוג איסור כשניקב מב' צדדים אפי' אין ק''ד דאין אנו בקיאים דבשלמא המסס וב''ה שעורו רך אפשר לומר דאחר שחיטה ניקב דבר מועט כזה. אבל בשר הקורקבן הוא עב אין אומרין שמא ניקב בשעה מועטת כזו אלא כולו ניקב מחיים אבל אם ניקב מבפנים לחוץ פשוט שיש לעיין אם יש ק''ד בחוץ נגדו אסור וכן הוא אפי' רק מונחת המחט בתוכו ויש ק''ד מבחוץ אסור אלא שאז א''צ לבדוק מבחוץ אם יש ק''ד. והב''ח ופר''ח והש''ך ואחרונים השוו דין קורקבן לדין המסס וב''ה אפי' לענין ק''ד אם נמצא ק''ד טריפה ואם לאו כשרה אפי' בניקב מב' צדדים. כתב רדב''ז בת' סי' נ''ח מחט שנמצא תחוב בקורקבן האווזא ועובר מעל''ע כשיעור חצי אצבע ולא ניכר אלא אחר הבישול ובשעת מליחה ושטיפה והדחה לא ניכר כלל ולא הרגישו במחט. מעיקר הדין שרי דתלינן שאח''כ נפל המחט לתוך הקורקבן ונתחב שם. ולמעשה יש להחמיר ע''כ. וכ' פר''ח לדידי הוי חומרא יתירה כיון שהמחט היה ארוך כ''כ שהיה עובר מעל''ע כחצי אצבע דבר רחוק הוא שאם היה שם קודם בישול שלא ירגישו בו לפיכך אף למעשה מורינן להקל. וכתב עוד הט''ז ואם ניקב מבפנים לחוד יש לעיין אם יש קורט דם מבחוץ כנגדו שאסור והוא הדין אפי' רק מונחת כדרכה בתוכו אלא שאז א''צ לבדוק מבחוץ אם יש שם ק''ד כיון שאין ריעותא לפנינו מה שאין כן בנתחב בפנים:

ד (ד) להקל. דהוי ס''ס שמא ניקב ע''י חולי ושמא לא ניקב א' מאברים הפנימיים והט''ז חולק ע''ז ופסק לאיסור דאין זה ספק ספיקא משום דהוי ס''ס שאינו יכול להתהפך. ופר''ח כ' דאף שאינו מתהפך מיקרי ס''ס ע''ש שדוחה הראיות של הט''ז ופסק כש''ע להקל. וע''ש ובס' נקודות הכסף. כ' הטור שאין לעוף כרס וכתב הט''ז דנ''ל דגם דין בשר החופה את רוב הכרס לא שייך בו וראיה לזה מצא בד''מ מעשה באווז שהיה לה מכה בבטנה כמו שני ביצים גדולים ופתחו בטנה וראו שהדקים שלמים והכשירוה אע''ג שנקרע העור ומ''מ נ''ל שיש כאן חשש כמו שחוששין בושט בסי' ל''ג ס''ח דהיינו ביש חשש שניקב בקוץ:

ה (ה) תולעים. ע''ל סי' ל''ו סעיף ה':

סימן נ - דינים כלליים בנקיבת האברים

(ובו ג' סעיפים)
א (א) בלב. כ' הט''ז דבטור איתא בכבד ולב. ותמה ב''י הא אין נקב פוסל בכבד ותירץ דמיירי בקנה הכבד ורש''ל פי' דמיירי בכבד שכנגד המרה דהיינו שניקבה המרה ומקום הכבד שכנגדה ניקב גם כן אז אסור כדלעיל סימן מ''ה: (ב) נוהגין. שם סעיף ה' נתבאר דאין אנו בקיאין בהקפה: (ג) נשחטה. כתב הש''ך דמהר''ם מלובלין בתשובותיו חולק בדין זה והביא ראיה מתוס' פ' ד' אחין. והוא יישב דברי הרמ''א ולענין הלכה פסק הש''ך וגם הט''ז בס''ס מ''ח דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא במקום שיש לתלות בהיתר הנראה לעינים כגון שבא זאב ונטל בני מעיים לפנינו והחזירן נקובים אבל היכא דליכא למיתלי לא להיתר ולא לאיסור כגון בספיקא דצומת הגידין או איעכל ניבי' וכה''ג תלינן לחומרא ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא דוקא שיש רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה והיכא דהיתר שכיח טפי תלינן בו אפי' מחיים (ועיין פר''ח סי' כ''ט ס''ק א') וראיה משגרונא דס''ס ל''ב. וכמה פוסקים ס''ל דבהפסד מרובה יש להקל כל היכא דאיכא למיתלי להיתר ולאיסור מטעם נשחטה הותרה אם לא בספק מחמת חסרון חכמה וע''ל ס''ס נ''ה:

ב (ד) ניקב. כ' הש''ך ואע''ג דלעיל סי' מ''ה יש מחמירין בניקב האם וכשר בניטל. בפלוגתא לא קמיירי: (ה) לנברא. (ה''ה) אם נברא נקוב. אווזא שהיה העור שלם על פני כולה מבחוץ והיה נראה גומא עמוקה ברוחב ב' אצבעות באמצע הבטן על פני ארכה והיה ניכר שהיה שם חסרון בפנים תחת העור והפשיטו העור ונמצא שאותו עצם האמצעי הבולט באמצע כמו קרש דק שהבשר משני צדדיו היה נסדק ולחלק על פני כל ארכו ובאמצעו ממש. ובאותו הפסק שהיה ביניהם היה נראה מבחוץ הלב והכבד כאשר הם שוכבים בחלל הגוף והיה נראה שנעשה כך מתולדתו בס' צ''צ סימן ע''ו צידד להכשיר אך מפני שהוא דבר חדש שלא נראה כמוהו בעיני המון הטריפה ע''ש. ועיין בפר''ח ס''ק ב' מה שהשיג עליו. עיין לקמן סימן נ''ד בש''ך ס''ק ט':

ג (ו) נתמסמס. ע''ל סימן מ''ג ס''ב בהג''ה וסי' מ''ח ס''ה: (ז) שנשתנה. כתב מהרש''ל דוקא נשתנה הבשר ממראיתו אבל כשאין רואין שינוי בבשר אין לחוש אפי' נקרע הבשר לומר שמא נתמסמס והוי כניטל דלא מחזקינן ריעותא עכ''ל:

סימן נא - דין מחט או קוץ שנמצא בבהמה

(ובו ד' סעיפים)
א (א) טריפה. כ' הט''ז סי' נ''א ולא אמרינן דהוי ס''ס שמא לא בא לאברים הפנימים ואת''ל בא שמא לא ניקב דכאן גרע טפי שהרי ע''כ עשתה נקב ויש לחוש שמא ניקבה אחד מאברים הפנימים: (ב) בניקב. כ' מהרש''ל מיהו בדיקה בעי נגד הנקב. ובסימן מ''ט ס''ד חולק הט''ז על הגה''ה זו ופסק אם הוא ספק אם ניקב מחמת קוץ או חולי תולין להחמיר ע''ש: (ג) כשירה. כ' הד''מ דאפי' לא ראינו תחלה להיכן ניקב אלא כל שראינו שנכנס המחט מבחוץ נגד הלב ותחובה עתה בלב תלינן דלא ניקב רק נגדו ולא במקום אחר וכשירה. וכ' הש''ך שכן עיקר ומבואר במרדכי דאין חילוק בין קופא לבר לקופא לגו ובין קטינתא לאלימתא:

ג (ד) בירך. והטעם כ' הטור בשם הרא''ש לפי שדרך הבהמה להתחכך בכתלים ודחק ונכנס כל עובי הירך. וכ' על זה הב''ח דוקא בבהמה אמרינן כן אבל בעוף אפי' נמצא בירך שלו טריפה כשצד העב כלפי פנים והט''ז מתיר אפילו בעוף עי''ש (שלפעמים נכנס במקום צר ועי''כ נכנס המחט לבשרו ופר''ח פסק כב''ח וחולק על ט''ז). וכ' עוד הב''ח שמעשה היה כמה פעמים שנמצא באווזות בשומן הסמוך למעים נוצות ארוכות הרבה והכשרתי אותם דאין לנו להוסיף על הטרפות והדעת מכרעת מאחר שנתרבה שומנם לא היה כח בטבע האווז להוציא גידול הנוצות לחוץ וגדלו בפנים ואע''פ שבשארית יוסף נטה לאיסור לסוף נתחרט ולא אמר לא איסור ולא היתר שוב שמעתי שדבר הזה שכיח טובא באשכנז ואין פוצה פה לאסרן (ועיין פר''ח סי' זה ומ''ב סל''ה וצ''צ סי' ס''ח וא''ש סי' י''ג):

ד (ה) חלתית. (אבק השורף אינו נוקב מבי''ט חלק א' סימן תנ''ו ומסתבר לי שאף אם שחטוהו תיכף ומיד אחרי אכלו קורט חלתית טריפה כיון דסופו לינקוב כנקוב דמי פר''ח וע''ש). כתב הש''ך בשם המבי''ט על בהמות שנמצא בבני מעיים בהרות אדומות מצד שאוכלות עשב שקורין בערבי כל''ך דיש להכשיר בבהמת ישראל דל''ד לחלתית:

סימן נב - דין עוף שנפל לאור, ושנוי מראה באיברים

(ובו ז' סעיפים)
א (א) ככרתי. היינו צבע גרי''ן אבל ירוק כביצה שקורין גע''ל כשר בכבד שהכבד הוא ירוק כביצה אם הוא שמן טור בשם הרשב''א. וכתב הש''ך ומשמע לכאורה דמש''ה אפילו בעוף כחוש כשר אבל מהרש''ל אוסר בעוף כחוש. ונראה עוד מדברי המחבר דה''ה בלב וקורקבן לא מיטרף אלא בירוק ככרתי אבל הרשב''א כתב דבלב וקורקבן אפי' כמראה ביצה טריפה וכ''פ הב''ח ורש''ל ואם המעיים שדרכן להיות אדומים הוסיפו באדמימות וכן אותן שדרכן להיות ירוקים הוסיפו בירקות כשר. הר''ן: (ב) המעיים. אפי' בכל שהוא ודאי לקו גם הבני מעיים ואפי' הן לפנינו ואין רואין בהם שום ריעותא טריפה עכ''ל הטור: (ג) פנים. כ' הרשב''א וראשה האחד למעלה שלא כנגד המעיים והוא הראש הגס שבה מקום שהיא תלויה בו וכן הצד החיצון שהוא כלפי כצלעות הוא שלא כנגד המעיים ואפי' נמצאת ירוקה באותו צד בראשה הדק כשרה עכ''ל: (ד) חיותה. דהיינו שהוריק סמוך למקום חיותה בכדי שאם ינטל מקום הירקות לא ישאר במקום חיותה כזית וע''ל סי' מ''א: (ה) מגינות. (שצלעות העוף שוכבים על חודן והריאה נחבאת בה) כתב הש''ך משמע אפילו נפלה לאור ונשתנית במראה דתלינן השינוי בדבר אחר. הרא''ש והרמב''ם ושאר פוסקים. מיהו יש פוסקים מחמירים היכא דנשתנית במראה בנפילת האור והב''ח מחמיר אף בהפסד מרובה ולא נהירא עכ''ל (ולענין דינא יש לחוש כסברת הר''ן ורש''י להטריף כשהוריקה ככרתי מחמת האור שנראה דבריהם דהא חזינן שלא הגינו הצלעות עליהם מיהו בהפ''מ יש לסמוך אסברת הרמב''ם ורא''ש דמכשירין. פר''ח): (ו) בסומכיה. כתב הש''ך דלשון הרשב''א הבהמה טריפה ומשמע אבל בעוף כשר וכמ''ש המחבר לעיל ס''ס מ''ג דאין נקב פוסל בטחול של עוף ולזה השמיט המחבר דין זה משום דכתב בסעיף ז' דאין טריפות דנפלה לאור שייך בבהמה (ופר''ח כ' בין בבהמה ובין בעוף ע''ש):

ב (ז) ששלקן. כ' הש''ך דזה לשון הרמב''ם אחר ששלקן מעט וממרסין בהן. וכ' הב''ח דס''ל דמבושלים הרבה כסתם שליקה שבש''ס אין השינוי ראיה לאיסור ולא החזרה ראיה להיתר והכי נקטינן כהרמב''ם דליכא מאן דפליג עליה וצ''ע אם יש לסמוך ע''ז לקולא כיון דכל הפוסקים לא חילקו בכך ומכ''ש לדידן דלא בקיאינן בין שלוק למבושל כדלקמן סי' ע''ג (ומן הדין א''צ לשלקן) מעשה בכבד שהיה ירוק ככרתי ושלקוה וחזר למראיתו מבחוץ ובפנים עדיין הוא בשינוי והכשירוהו כיון דלא נפל לאור בפנינו וחזר עורו למראית הכבד איגלאי מילתא דמחמת חולי הורק ולפיכך שלפנים עומד בשינויו שאלו היה מחמת האור עיקר האש ושליטתו הוא מבחוץ (הר''י ביאנו) (פר''ח):

ג (ח) ואירע. כתב הש''ך ומ''מ מותר לאכלן צלויים ולא חיישי' אם היה שולקן שמא היו משתנים וכ''כ כל הפוסקים דא''צ לשלקן ובגליון או''ה כתוב בשם הרמב''ם דהיכא דידוע שנפלה לאור צריך לשלקן ולא נמצא כן בדברי הרמב''ם (אבל אם לא נפלה לאור לפנינו כיון דמקודם לא היו האברים משתנים וע''י השלק נשתנו תלינן להקל שמחמת השלק נשתנו ומ''ש המחבר לקמן סעיף ו' להטריף באינו ידוע שנפלה לאור הוא כשנמצא שינוי באברים שלא ע''י שלק ש''ך ופר''ח כ' הריק''ש מצאה אשה ירקות בכבד ולא ידעה אם היה נוטה לאודם גם לא ידעה אם הורק במקום הפוסל גם לא שלקתו ונאבד הכבד התרנגולת כשרה מדין ס''ס. וכתב פר''ח עליו ואין בדבריו כלום לסמוך על ס''ס כאלו להכשיר גם כבר ביארתי לעיל סי' כ''ט שכל שנמצא טרפות ולא נודע ענינה שאין תולין להקל וה''ה כאן ע''ש): (ט) שנפלה. כ' הש''ך ואע''ג דבסעיף ו' מטריף אם נמצא שינוי אע''פ שלא נפלה לאור שאני הכא כיון שהשינוי לא נראה אלא ע''י שלק:

ד (י) בייתי. כ' הפרישה דזה קאי דוקא אם לא נפלה לאור והב''ח מכשיר בכל ענין וכן נראה עכ''ל הש''ך. מיהו כ' תורת הבית דדוקא בכבד אמרו כן אבל לא בלב וקורקבן (ופר''ח כ' כהפרישה ואין להקל כשנפלה לאור ועיין ט''ז):

ה (יא) אסורה. דכל מידי דבעי בדיקה ולא הספיקו לבדוק טריפה מספק פר''ח. הקשה בט''ז הלא זה דעת הר''ן וראייתו מריאה דס''ל אם יש בה שינוי בנפלה לאור טריפה ודאמרינן אין ריאה לעוף ליחמר היינו בסתמא דא''צ בדיקה אבל אנן לא קי''ל הכי אלא אפי' יש בה שינוי כשר וא''כ אמאי פסק הש''ע הכא כדעת הר''ן ותירץ דהמחבר פסק כן מדעת עצמו מאחר שיש כאן ריעותא לפנינו ולא מסברת הר''ן. מעשה בא לפני תרנגולת שהיתה באור מחמת קור גדול ונכנסה התרנגולת לחמם ונשרפה בעור ובשר אצל הצלעות בין הגוף והעצם הקולית ונראה רושם אדום בעור עגול כמו ב' אצבעות וחתכו בסכין ונמצא שהדם נצרר בתוכו והטרפתי מאחר שזה צריך בדיקה בבני מעיים ואנו עכשיו אין בקיאין בבדיקה ומכ''ש אם נעשה ריעותא במקום צומת הגידין או בסימנין או סמוך למקום שמונחת הריאה שיש להטריף. בה''י ע''ש:

ו (יב) תלינן. והטעם איתא בש''ך בשם הר''ן שהירקות מצוי תמיד בכבד מחמת חולי ונפילת האור מילתא דלא שכיחא היא: (יג) לסמוך. במקום הפסד מרובה. ש''ך:

ז (יד) נהוג. וכ' העט''ז דהיינו שלא במקום הפסד מרובה. וכתב הש''ך דגבי בהמה אם נפלה לאור וליתא קמן לא מחזקינן איסורא דהא מהרש''ל מכשיר אף בעוף בכה''ג מיהו כתב הב''ח דצריך בדיקה לכתחלה בבהמה היכא דאיתא קמן. באו''ה איתא דאין אנו בקיאין בבדיקת נפלה לאור והש''ך כ' שצ''ע שלא כתבו האחרונים מזה ואפשר שהוא בכלל נפולה. וכתב הט''ז דגם הרשב''א הוא מהאוסרים בזה ואלו ראה המחבר דבריו בודאי לא היה מיקל נגדו עכ''ל:

סימן נג - דין שבר או מכה בבהמה ובעוף

(ובו ה' סעיפים)
א (א) כשרה. דבהמה מתוך עובי הכתף ורחבו ליכא למיחש לנקיבת הריאה כמו בעוף (מרדכי) והב''ח מחמיר בנשבר או נשמט או נחתך אף בבהמה מטעמא דחיישינן שמא איעכול ניביה. וכ' הט''ז יש שרוצים להטריף בנמצא גף יתר בעוף כמו בנשמט הגף וכבר השיג הב''ח דהא דאסרינן שמוטת היד הוא מטעם שמא ניקבה הריאה וזה אין שייך כאן בחסר או יתר הגף דהא לא ניקבה הריאה ע''כ בודאי אין שום טריפות ביתר גף לד''ה: (ב) כשנשבר. וכשנשמט ע''ל סי' ס''ב סעיף ג' בהג''ה (ואנו נוהגין שחותכין כל אותו אבר השבור. בה''י): (ג) שנצרר. וכ' בש''ך שמצא בתשב''ץ דיש להחמיר אפי' לא נצרר הדם מעבר לצלעות והוא דאיעכול ניביה (ורש''ל מחמיר בנשבר כדברי ש''ד ובנשמט מיקל והב''ח מחמיר אף בנשמט) והחלב של אותו בהמה וה''ה ביצה בת' ש''י שאלה נ''ג מתיר ועיין בתשובת מבי''ט שאלה יו''ד. ופר''ח כ' וטוב לחוש לדבריהם בבהמת עובד כוכבים אבל בלא''ה יש להורות כפסק הש''ע ואפי' נצרר הדם בצלעות אין כאן בית מיחוש. והלבוש מחמיר בנשבר צלע א' בעוף כנגד הריאה כמו בנשבר הגף והט''ז מכשיר בנשבר צלע אחד ומחלק בין צלע לגף דבגף כיון שהעוף מנדנד אותו הנה והנה אפשר ע''י כך נכנס לפנים לריאה משא''כ בצלע שהוא מונח במקום א' אפי' בדיקה לא צריך ובה''י מטריף בעוף אם נשבר צלע ויש בה עוקץ אף שחזר ונקשר בשברים אף שלא כנגד הריאה. אבל אם היה ספק אם היה עוקץ כשר מטעם ס''ס אבל בבהמה אין להטריף אם נשברה צלע אחד אף אם יש בה עוקץ ע''ש סי' נ''ד בש''ך ס''ק ג'. תרנגולת שנשתברה אגפיה רחוק אגודל מן הגוף באופן שאינו אסור רק אותו אבר עצמו ואח''כ ילדה ביצה יש להתיר הביצה בי''ע סי' יו''ד:

ב (ד) לגוף. כ' הש''ך והוא שיהא מקום חבורו בגוף שהוא כבוכנא באסיתא קיים דאל''כ ה''ל נשמט: (ה) נשבר. וכתב הש''ך אפי' נתרפא יפה שבר על שבר יש לאסור דלא כב''ח ומהרש''ל מיהו אפשר לצדד להקל הואיל ובלא''ה הרבה פוסקים מכשירין בנשבר ולענין נשבר רחוק מהגוף שאבר עצמו אסור אם נתבשל כך ע''ל סי' נ''ה ס''ה בהגה''ה. (ושם נתבאר בס''ק י''ג דאין לאסור אפילו ליכא ס' דהיכא דאיכא ספיקא אזלינן לקולא וכ''ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נתקשר שא''ש י''י דמותר התבשיל וה''ה בספק יוצא בסי' נ''ה סעיף ה' מותר בלא ס' וכן אפי' היכא דיצא לחוץ בודאי דצריך ס' בתבשיל או בצלי או במליחה נגדו אין להחמיר כל היכי דאין ס' בחתיכה נגדו לומר חתיכה נ''נ באיסור דבוק כדאמרי' לקמן סי' ע''ב גבי לב וגבי כבד סי' ע''ג כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד. ודוקא היכא שיש ס' בתבשיל אלא שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' הוא דאין להחמיר כיון דבלא''ה הרבה פוסקים סוברים אף באיסור דבוק כל הקדרה מצטרף אבל כשאין בתבשיל ס' אסור באיסור יוצא בודאי לחוץ עכ''ל ש''ך שם. וט''ז פסק שם ס''ק ז' להקל במליחה בכל גווני בין בספק איסור יוצא ובין בודאי יוצא. ובתבשיל ובצלי להקל במקום ה''מ או לכבוד אורחים או שבת כיון דספיקא דרבנן הי' ופר''ח פסק שם כש''ך בספק יוצא א''צ ס' ובודאי יוצא צריך ס' ולא מחמירי' באיסור דבוק וחולק על ט''ז שמיקל בוודאי יוצא אם נתבשל במקום הפסד אפילו אין ס' ע''ש: (ו) אגודל. כ' הש''ך בשם הרמב''ם (פ''י מהלכות ס''ת) דרוחב גודל היא אצבע הבינוני והוא שיעלה שבע שעורות בינוניות בדוחק ובאורך שעורו ב' שערות בריוח. ומשערין בגודל מלבד מה שתקוע בגוף כבוכנא באסיתא (ובת' נ''ש סימן ס''ג מכריע כשמודדין מן הבוכנא יש למדוד באצבע שוחק מרווח ואם מודדין ממקום חיבורו לגוף מבחוץ יש למדוד באצבע מצומצם ע''ש ומנהג שלנו אם יש רוחב אגודל אפי' בצמצום ממקום השבר לגוף כשרה ודוקא עד הגוף ולא עד ראש הפרק הנתחב בגוף): (ז) חוששין. כ' הב''ח מ''מ יש להחמיר לעצמו לעיין בצלעות כשהשבר קרוב ואינו אלא רוחב אגודל ותע''ב אבל ביותר מרוחב אגודל כ''ע מודו דא''צ לעיין בצלעות (ועט''ז הכריע דביש עוקץ יש לעיין והש''ך העתיק הב''ח שפסק דיש לעיין בצלעות כשהשבר קרוב בפחות מרוחב אגודל ולא הבנתי דאם הוא פחות מרוחב אגודל בלא''ה טריפה לפי פסק רמ''א): (ח) הגוף. כ' הפרישה ואם היה העוקץ נכנס בתוך אגודל סמוך לגוף אע''ג דהשבר יותר מאגודל מגוף טריפה והש''ך כ' על זה דקשה מה בכך שהעוקץ נכנס בתוך אגודל סוף סוף מקום השבירה הוא רחוק אגודל מגוף וצ''ל דה''ק הפרישה אע''ג דעיקר השבר הוא יותר מאגודל דהיינו מאמצעות השבר יש רחוק אגודל מ''מ כיון שהעוקץ נכנס בתוך אגודל טריפה וכן משמע בעט''ז. וכן אם נשאר בעצם הנשבר מחובר לגוף כשיעור אגודל אפילו אין מעצם החיצון שנתחבר עליו אגודל כזה ם כיון שהשבירה נעשית רחוק אגודל כשירה (ובת' מטה יוסף סימן ה' ו' האריך מאד לפרש דברי הש''ך הללו בג' אופנים ע''ש והעלה לענין דינא הכי נקטינן ם אם נשבר סמוך לגוף פחות מכשיעור אגודל טריפה בכל ענין אף שאין בו עוקץ ואף שנתרפא יפה שא''ש י''י הרי זה טריפה ואם השבר רחוק מן הגוף ואין בו עוקץ אף שהשבר הוא באלכסון כקולמס ויש קצת מן השבר בתוך אגודל כשירה ואם יש בו עגול אם הוא באלכסון ויש מן השבר בעצם החיצון בתוך אגודל טריפה ואם השבר הוא בשוה אף שנכנס עצם החיצון בתוך אגודל יש להכשיר עכ''ל ע''ש ובתשובת נ''ש שאלה ס''א שהאריך ג''כ בזה. אם נשבר הגף סמוך לחיבורו בגוף לפנינו ישבר הגף לגמרי כי היכי דלא לינקב הריאה ובהכי כשירה לכ''ע אבל בשמוטה ליכא תקנתא וטריפה זולת בשהיית י''ב חדש או בלידה כמ''ש סימן נ''ז פר''ח. כ' ב''ח הני אווזות שמוליכין להשוחט דמעקמין אגפיהם להשים אותם תחת רגלי האווז וקושרים הרגלים דמצוי הוא שישבר הגף עי''כ מחיים דתולין בו לאסור דמחיים נעשה והוא הדין בתרנגולת שהשוחטים מעקמים אגפיהם בשעה שאוחז לשחוט מצוי הוא שבשעת התחלת שחיטה כשהי' מפרכס נשבר אגפיו תלינן לאסור דמחיים נעשה ע''כ וכ' פר''ח עליו דין זה אינו מחוור דמידי ס''ס לא נפקא אם בתחלת או בגמר שחיטה נשבר ואת''ל בתחלת שחיטה שמא לא ניקבה הריאה וכ''כ האו''ה ומכ''ש אם ידוע לשוחט בוודאי שהעוף שהובא לפניו היה שלם רק בשעת שחיטה נשבר מכח הפירכוס וכ' בש''י הטעם כיון דכנפים המה מקושרי' או שהוא ביד השוחט בודאי לא מינקב דהא עיקר הטעם ע''י דמנדנד כנפה ניקב הריאה וזה לא שייך הכא. בהמה או עוף שנשבר אבר מהאברים במקום שעושה אותה טריפה דקיי''ל הוא ואבר אסורים או שנשבר האבר במקום שאין עושה אותה טריפה דקיי''ל אבר אסור אי שרי למכור לעובד כוכבים הבהמה או עוף מחיים או לאחר שחיטה עם האבר המדולדל שבה דקיי''ל שעובד כוכבים מוזהר על אמ''ה פסק בא''ש סי' י''ד להתיר בפרט בעוף ע''ש. ועי' הר''מ בוטין ה'. וט''ז קי''ז. וח''י קמ''ב וקע''ח. ובי''ע כ''ד ומ''ב. ונ''ש מ''ט וצ''צ ק' ק''ה. ובשי למורא י''ז):

ג (ט) לבדקה. כ' הש''ך וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין בבדיקה:

ד (י) שבור. פי' הש''ך לדעת המחבר דמיירי שיש עוקץ בשבירה ואין הריאה בפנינו לבודקה. ובזה אין דברי המחבר סותרים זא''ז וק''ל: (יא) להכשיר. כ' הש''ך דזה מיירי בדלית ביה עוקץ דא''ל הכי ליכא מאן דמכשיר. גם אם יש ריעותא בצלעות או בריאה פשיטא דלא סמכינן אס''ס ואפי' בדיקה לא מהני דאין בקיאין וכ' ב''ח דכל מה דמכשירין בס''ס היינו היכא דהאיסור והיתר שוין אבל היכא דאיכא למיתלי באיסור טפי מבהיתר תלינן לחומרא: (יב) להחמיר. והטעם איתא בש''ך דאין זה ס''ס גמורה דספק שמא לא ניקבה הריאה הוא מחמת חסרון ידיעה שאין אנו בקיאין וע''כ החמיר רמ''א בנשמט (ורש''ל כת' דגם בנשבר יש להחמיר בספק אימתי נעשה דלא הוי ספק גמור). ומה שפסק בסי' ק''י ס''ט דמותר בין בנשבר בין בנשמט מכח ס''ס שם מיירי בהפסד מרובה וכאן שלא בהפ''מ והט''ז תירץ דשם פוסק מצד הדין וכאן מצד החומרא לכך דקדק בלשונו יש להחמיר. וכ' בח''ח כלל פ''ז דאם יש מקום לתלות בו השבירה או השמוטה פשיטא דמכשירין (ותולין בו כגון שדרסה על הגף או פרכס ונלחץ על הקיר וכיוצא בו) כמו שיתבאר לקמן סי' נ''ה לענין רגל: (יג) וינפח. כ' בת''ח וכבר נתבאר דאין אנו בקיאין בבדיקה לכן יש להטריף בכ''מ שיש לחוש לנקיבת הריאה אבל הט''ז פסק כיון דהאי חששא בריאה אינו אלא חומרא ע''כ נסמוך על בדיקה זו וכן נראה מדברי העט''ז (ופר''ח ות''ח ובה''י פסקו דלא בקיאינן בבדיקה וטריפה):

סימן נד - דיני טרפות בצלעותיה

(ובו ה' סעיפים)
א (א) גדולות. לבד מאותן ב' צלעות קטנות הנחתכות עם החזה שנקראים חזה ולא צלעות. ש''ך בשם ראב''ן (כ' דמש''א סי' קל''ב ראיתי כמה פעמים מרוב מורי הוראה בעוף שנשבר או נתעקר הגף שלו שקורין בילי''ק דהיינו החזה והכשירוהו שזה דרכו בילדותו כשממשמשין אותו יותר מדאי ולא הטריפוהו מחמת הריאה שנחבאת שם עכ''ל): (ב) נשברו. כ' העט''ז דלמאי דמחמירין בסי' נ''ג בנשבר גף סמוך לגוף א''כ כ''ש בנשבר צלע א' בעוף במקום שהריאה נחבאת שם דיש להחמיר לענין מעשה דטריפה עכ''ל וכ''כ הב''ח ומשמע מדבריו שם אפילו בבהמה טריפה כשיש עוקץ בצלע הנשבר אפילו אם חזרו ונקשרו השברים אם רואה שהיה שם עוקץ טריפה אבל אם הוא ספק אם היה שם עוקץ כשר מטעם ס''ס ואע''ג דאנן מטריפין בגף העוף אף בדליכא עוקץ מ''מ כיון דאינו אלא מכח חומרא מקילין בצלעות מאחר דבלא''ה משמע שיש לחלק בין גף לצלע. וכתב עוד הש''ך ומ''מ צ''ע בדינים אלו מאחר שכל הפוסקים ראשונים והאחרונים לא הזכירו מזה וכתבו סתמא נשתברו צלעותיה כשרה עכ''ל והר''ן כתב בנשתברו מיעוט צלעות אין חילוק בין שהשבר נוטה לחוץ בין שנוטה לחלל הבהמה בין שעורה ובשרה קיים בין אינו קיים מ''מ כשרה. וכ' הט''ז דמזה מוכח דלא כעט''ז שאוסר בנשבר צלע אחד בעוף: (ג) קיימת. ובה''ג מטריף בנעקרה צלע א' אע''פ שכל החוליא קיימת וכ' הש''ך דיש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה אבל בהפסד מרובה אין להחמיר כלל:

ב (ד) כשרה. כ' הש''ך דה''ה נעקרו וגם אין איסור אפי' נשברו קצת מהצלעות גדולות ג''כ אין אלו קטנות השבורות מצטרפות לעשותן רוב שבורות:

ג (ה) גדולות. כ' הש''ך דמהרש''ל וב''ח ועט''ז מטריפין אפילו בצלעות קטנות כשנעקרה צלע וחצי חוליא: (ו) כשר. (ר''ל מתחלת ברייתה כשר כמ''ש הרמב''ם דבכ''מ שניטל טריפה חסר מתחלת ברייתא כשר) כ' הש''ך וכל זה בהפסד מרובה אבל שלא בהפסד מרובה יש להחמיר כדלעיל סי' נ' ס''ב בהגה''ה: (ז) נמצאו. כ' הט''ז וש''ך אע''ג דבסי נ' קי''ל שלא במקום הפסד מרובה יש להחמיר דחסר כנטול מ''מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר. והיכא שנמצאו צלעות יתרות כגון י''ג י''ד ט''ו מכל צד וכולן דומות זו לזו כולן כשרות לבד העליונה שמניחין לצד האחוריים כך הורה הרב מהר''ר שכנא ז''ל מלובלין (ואחרוני' כתבו שיש למנוע מלאכול צלע היתירה מפני שקרובה לחלב הכליות עיין ש''ך וט''ז):

סימן נה - דיני טריפות ברגל ובפרקיו

(ובו י''ג סעיפים)
א (א) הערקום. ואם נחתך בהערקום עצמו מסקנת הש''ך לאסור ואפי' לא יצא לחוץ וגם נתרפא שבר א''ש יחדיו ידובקו משום חשש צומת הגידין (ואפילו למטה מטשי''ך בין טשי''ך ובין ארכובה תחתונה טריפה דטשי''ך שייך למעלה לשוק (בה''י) ופר''ח כ' אם נחתך בערקום דהיינו בטשי''ך גופיה בבהמה טריפה מצד שבירת העצם אם אין עור ובשר חופין את רובו אבל לא מחמת צומת הגידין כי לשם אין מקום לצוה''ג ואין לחוש לפסיקתן אבל אם נחתך בין טשי''ך ובין פרק התחתון יש להכשיר ובעוף אם נחתך בין פרק התחתון לפרק אמצעי יש להטריף בפשיטות ולא שאני לן בין עור ובשר חופין את רובו או לא דבכל גווני יש להטריף מפני חשש צוה''ג עכ''ל) והט''ז כ' דארכובה שנזכר כאן יש שני פרושים א' הוא כנגד המקום שקורין קני''א בל''א ופי' הב' הוא הגלי''ד שבין העצמות א''כ לפי זה בטשי''ך עצמה כשרה דדוקא במקום הגלי''ד שם יש צומת הגידין משא''כ בטשי''ך ע''ש:

ב (ב) דאיעכול. והב''ח אוסר מדינא שמוטת ירך אפי' בבהמה ולא איפסק ולא איעכל ניביה אפ''ה טריפה והש''ך השיג עליו ופסק דלא מיטרף אלא דוקא בדאיעכל ניבי' (ואם לא שף מדוכתא רק העצם שהבוקא דאטמא מונח בתוכו דהיינו אסית' נשבר חצי דהיינו מצד א' הוא החצי עצם והחציה שניה נשבר ולא נמצא רק בשר לבד ולא היה עצם טריפה (בי''ע סי' צ''ד). כ' דמש''א דף קמ''ד הכל הוא בכלל שף מדוכתיה ל''ש דשף כפשטיה ואינו עומד באסיתא רק מצד או עומד באסיתא אלא שנתחבר ויש חלל בין בוכנא ואסיתא נקרא שף מדוכתא. והובא ג''כ בכ''ג דף קפ''ג): (ג) שמא. כ' הש''ך בשם מהרש''ל דיש להתיר כל זמן שלא נפסקו ניבי' ומדברי רמ''א לא נראה כן וכן דעת הב''ח דאפילו לא נפסק טריפה. (ופר''ח כ' כרש''ל דאי לא אפסוק ודאי לא אעכול ניבי' ועי' כ''ג דף קפ''ב) כתוב בהגהת סמ''ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו ידוע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכל ניביה ובלבד שידוע שלא היתה שמוטה בשעה שהובא לשחוט וכתב הש''ך דמשמע מזה בשעה מועטת אפילו איפסק ניביה נמי כשרה אבל אי לא ידע השוחט בודאי שלא היה שמוט בשעה שהובאה לשחוט טריפה ולא אמרינן דהוי ס''ס ספק קודם שחיטה או לאו ואת''ל קודם שחיטה שמא לא איעכל ניביה זה אינו דספק זה הוי מחמת חסרון ידיעה ואפלו בס''ס לא הוי ספק דלא כתשובת מ''ב דכתב דבס''ס לא איכפת לן בחסרון ידיעה (וע''ל סי' נ''ג ס''ד בהג''ה): (ד) היטב. ר''ל נשבר דלא יצא לחוץ דאלת''ה בלא'ה טריפה כדלקמן ס''ס. כ' הש''ך אפילו שא''ש יחדיו ידובקו (כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם שמא איעכול ניביה): (ה) מרובה. וכתב הש''ך ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה (ואם אינו ידוע אם נפסקו או לא אין להתיר מכח ס''ס דהוי ספק הבא מחמת חסרון ידיעה ואף בה''מ יש להחמיר. פר''ח):

ג (ו) ובשר. והש''ך כתב דהג''ה זו צ''ע דלא נמצא חילוק זה בפוסקים רק בנשבר אבל בנשמט אין חילוק כלל ומ''מ כשר (ובה''י פסק כי''א אלו):

ד (ז) כנטול. הט''ז האריך מאד בדין זה והקשה הא קיי''ל כרש''י דכל יתר וכו' פירושו כאלו ניטל הכל לכן גבי ב' כבדים אסור ובטחולין מותר גם לסברא זו יש להתיר בכבד אם היתרת הוא למטה ממקום מרה וחיותא ובשני טחולין יש לאסור אם דבוקין בסומכיה ויש רוצים לחלק בין כבד לרגל הואיל שברגל יש הרבה איברים ולא משמע כן בכל הפוסקים ומסקנתו לענין הלכה כיון דהאחרונים פסקו דלמטה מצ''ה כשר יתרת הרגל וכן הוקבע בש''ע אין לזוז מזה וממילא גם בכבד כשר כשהיתרת עומדת שלא במקום מרה ומקום חיותא (ופר''ח כ' דיתרת רגל מארכובה ולמטה יש להטריף אף בהפ''מ. מיהו אם הרגל אין מגיע לארץ ואינו הולך עליו אע''פ שיש לו צורת רגל אינו אלא דלדולי בשר וכשירה וכן אם נמצא מחובר ברגל אצבע א' יתר והיה בו עצם וציפורן או עלתה שם יבלת ובה עצם וכן כל כיוצא בזה יש להכשיר ע''ש). אכן אם נמצא יתרת הכבד תלוי ועומד ואינו דבוק לגמרי לזאת כיון דלדעת רש''י טריפה ולא נמצא מן האחרונים שהורו בה להיתר לכך טריפה ובטחול אם היתרת דבוק בסומכיה ודאי מורינן לאיסור וכמ''ש רמ''א בסי' מ''ג אלא שמקיל בהפסד מרובה ואין נראה להקל ויש להחמיר אפילו בהפסד מרובה:

ה (ח) כשירה. כתב הש''ך אפי' האבר עצמו ג''כ מותר וכן נוהגין ובפירושו של רוב עבי' ורוב הקיפה האריכו האחרונים בפירושיהם ולפי שנוהגין להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזו בסי' זה עכ''ל: (ט) מדרבנן. ופי' הש''ך משום אבר מן החי ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן אבל שאר פוסקים סוברים גבי נשתברו אגפיה דהואיל דליכא אלא מצות פרישה לישראל מותר לעובד כוכבים לכתחילה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול: (י) כשחותך. ופי' הש''ך דהיינו מקום החתך במקום שמחובר עתה מכח שא''א לצמצם ולפ''ז לדידן דאף בעור ובשר חופין את רובו האבר המדולדל אסור דאין אנו בקיאין איזה מקרי חפוי בשר אף מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א''צ לחתוך כלום (כ' בה''י משמע מדברי הפוסקים שאין להחמיר יותר רק מעט מן השבירה. אבל עכשיו נהגו כל מורי הוראה לחתוך כל האבר של השבירה עד הפרק עכ''ל): (יא) שימלחנו. כתב הט''ז דיש להתיר אם נמלחו בדיעבד אפילו בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אף בבישול מותר בדיעבד וכן במקום הפסד או לכבוד שבת יש להתיר בכל גווני אפילו בבישול ובצליה והש''ך כתב אי איכא ספק אם יצא לחוץ יש להתיר במליחה ובצליה ובבישול אפילו ליכא ששים ובוודאי יצא לחוץ צריך ששים מיהו היכא דליכא ס' בחתיכה נגדו לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה באיסור דבוק כדלקמן סימן ע''ב וע''ג גבי לב וכבד כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח''כ ס' נגד כל התבשיל ודוקא היכא שיש בתבשיל ס' רק שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' אין להחמיר דכיון דרבנן חשבו להאי אבר כאלו נחתך אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי: (יב) ונקשר. והש''ך מתיר אם חזר ונקשר אפילו לא נקשר שא''ש יחדיו ידובקו כשעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל מותר אפילו בלא הפסד מרובה ומ''מ יש להחמיר בזה לעצמו ולא לאחרים וכן במקום שאינו עושה טריפה דאסור רק מדרבנן אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפי' לא נתחבר שא''ש וכו'. (ולזה כוון הר''ב במ''ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כתב ונקשר שא''ש י''י ומ''ש המחבר לקמן סעיף י''ב דאסור בנשבר עד שיתקשר שא''ש י''י ע''ש והוא דעת מהרי''ק היינו דוקא שיש ריעותא בבשר אבל לא כשעור ובשר יפה ואין ניכר שום ריעותא) וכן הסכימו גדולי הוראה עכ''ל (וכ''כ הב''ח בת' סי' קל''ט ופר''ח ועיין כ''ג):

ז (יג) עור. וכתב הרשב''א אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף (טור בשם רשב''א) ודוקא ביצא לחוץ אבל אם העור שלם ומקיף אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל יש להכשיר אע''פ שאין רוב בשר קיים אפילו בבהמה (פר''ח):

יב (יד) כשרה. כתב הש''ך ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו וגם באבר המדולדל אם חזר ונקשר כ''ש דכשר: (טו) שוכבים. כתב הט''ז אם היתה השבירה כקולמס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיה בתחלה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשירה דליכא איסור אלא כששוכבים זע''ז ונ''ל אם נשבר העצם במקום שאין עושה אותו טריפה כדלעיל ס''ה בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע''פ שלא חזר למקומו עכ''ל:

יג (טז) לעמוד. פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר (כ' או''ה הא דתלינן להקל דוקא בעוף אבל ברגלי הבהמה שגסות הן אין תולין אבל בת''ח כלל פ''ז ול''ח אות כ''ח ודמש''א ד' ר''ג והב''ח חולקים וסוברים דאף בבהמה תלינן בריסוק איברים. ודע גם בעוף יש ג' פרקים קולית וירך ועצם הג' שיש לו קשקשים שהוא נגד הארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה): (יז) מספק. כ' הש''ך ול''ד לסי' ל''ו ס''ה דתלינן בזאב דהתם יש רגלים לדבר אי נמי כאן הוא ספק מחמת חסרון ידיעה ולא מיקרי ספק:

סימן נו - דיני טרפות בצמת הגידים

(ובו י' סעיפים)
א (א) שנפסקו. (פי' באמצע החוט) ופסקו הט''ז וש''ך אפי' לא ניטלו לגמרי רק שנעקרו מן הארכובה ונקלפו מן העצם עד למעלה טריפ' ודלא כב''י דמכשיר בכה''ג:

ב (ב) הסברות. כ' הש''ך בשם הב''ח דהמנהג להחמיר כשתי הסברות (וכ''פ מהרש''ל ופר''ח. וכתב בה''י אבל בעוף אליבא דכ''ע שיעור צה''ג הם מבפנים לצד חלל הגוף ולא לצד חוץ וכן נוהגין עכ''ל) ודלא כהט''ז שכתב שנתפשט המנהג בארצות האלו כסברא ראשונה ולא כסברא אחרונה ולא ידעתי מנין לו זה עכ''ל:

ד (ג) כנגד. (אע''פ שצ''ה מתפשטות עד העקב כבר התחילו להתקשות ונעשו כעצם ואין טרפות צה''ג אלא במקום שהם רכים). ואם נשבר העצם במקום הערקום עצמו כ' בש''ד סי' פ''ו דטריפה שיש לחוש שמא נפסק א' מצ''ה וכתב הב''ח אע''ג דצ''ה מתחילין למעלה מהערקום מ''מ אין אנו בקיאין להבחין שלא נפסק חוט א' למעלה ואין להקל לענין מעשה נגד הש''ד עכ''ל (וכ''כ הש''ך ועיין פר''ח):

ז (ד) מיעוטו. כתב הש''ך דיש לפסוק כרש''י דבבהמה נמי טריפה בנפסק רוב א' מהם וראוי להחמיר באיסור דאורייתא ועיין בט''ז שמאריך בלשון הרא''ש וליכא נפקותא לדינא:

ט (ה) אצבע. אגודל ושיעורו נתבאר לעיל סימן נ''ד וכתב רש''ל דלדידן צריך בעוף עכ''פ רוחב ב' אצבעות: (ו) למעלה. כתב הש''ך ושאר פוסקים דע''ז יוכל כל אדם לסמוך ושיעור זה בין בעוף קטן ובין בבהמה גדולה. ואם נשבר העצם מחצי עצם אמצעי ולמעלה אין לחוש לפסיקת הגידין ואם עור ובשר חופין את רובו כשירה. ואם חזר ונקשר אף על פי שאין השברים יחדיו ידובקו יש להקל בעצם זה (פר''ח) ועיין לעיל סימן נ''ה מ''ש בקיצור דינים: (ז) נפוח. וכתב הש''ך בשם מהרש''ל אבל מ''מ הכל לפי הנפוח וצריך המורה קודם שיטריף לחתוך הנפוח ויעיין בו (שאם נראה מתוך הנפוח שיש בו רקבון ונימוח ויש לחוש שנפסק א' מחוטין אז יש לאסור ולהטריף) גם הב''ח כתב דלא אמר הרב רמ''א אלא נפוח אבל בשינוי מראה לחוד כגון גרי''ן גע''ל בלו''א בל''א דבכה''ג אין שום לקותא ולא נפוח מכשירין לגמרי (מ''מ טוב החמיר ולעיין ע''י שיחתוך הנפוח). וכ''כ העט''ז דוקא נצרר הדם הרבה עד שכמעט אין הגידין ניכרים מפני הדם אבל צרורות דם מועט למה נטריף כשאין רואים שום ריעותא בגידין ומ''מ צריך לזה שאלת וחקירת חכם ירא אפילו בזמנינו עכ''ל:

י (ח) טריפה. כתב הש''ך ול''ד לדלעיל סימן נ''ה סי''ב דאם נתרפא שא''ש וכו' דכשר דהתם הוא שלא במקום צ''ה והטריפות תלוי ביציאת העצם הלכך כיון שנתרפא כשרה משא''כ הכא דאיכא למיחש לפסיקת א' מהגידין וכ''ז בעוף אבל בבהמה מהני בדיקה ודוקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דאיכא ריעותא גדולה יש לאסור גם בבהמה:

סימן נז - דין בהמה דרוסה מחיה הדורסת

(ובו כ''א סעיפים)
א (א) הזאב. כתב הש''ך כיון דהרבה פוסקים אוסרים בזאב אפילו בבהמה גסה לפ''ז היכא דאפשר למוכרו לעובד כוכבים בלא הפסד יש למוכרו ואסור לשחטו: (ב) בעגלים. כ' הש''ך דיש פוסקים כתבו בעגלים הרכים וע''ל סי' ל''ה וסי' ל''ט ויש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה למכרו לעובד כוכבים אע''פ שצריך לזלזל קצת בדמי המכירה חייב למכרו הואיל ובלא''ה יש פוסקים אסרו בזאב אפילו בגסה כנ''ל (כ' בה''י ועכשיו נוהגין לאסור דרוסת הזאב אפילו בגסה כדעת התוס' וכ''ד ב''ח. וש''ך ופר''ח כתבו היכא דאפשר למוכרו לעובד כוכבים בלא הפ''מ יש למוכרו ואסור לשוחטו וט''ז מיקל כש''ע): (ג) ולמעלה. כתב הש''ך אבל זאב עצמו לא וגם יש להחמיר בדוב ונמר דדרסי בבהמה גסה מיהו למוכרו לעובד כוכבים פשיטא דשרי (אבל בדקה אסור דלא גרע מזאב) ודוקא לחומרא חיישינן ולא לקולא כגון לענין כסוי הדם דקי''ל השוחט את הטריפה פטור מכסוי וכן לענין מתנות אם תפס הכהן אין מוציאין מידו וזה ברור עכ''ל:

ב (ד) מהנץ. כתב הש''ך וכ''ש הגס הנקרא פלקו''ן (ובל''א אגאסטיי''ר) דיש לו דריסה יותר מהנץ: (ה) החלל. כתב הש''ך דיש פוסקים מטריפין משום שמא ניקב א' מאברים הפנימים דלא גרע מקוץ שניקב לחלל וקצרתי כאן כיון דאנן לא בקיאין בבדיקת דרוסה א''כ יש להטריף בכל ענין (וע''ל סעיף ט''ז דאפי' באותן מקומות שאין נקיבתן במשהו דרוסה פוסל במשהו דארס שורף בכולו):

ג (ו) גדול. פי' אפילו לא ניקב עד החלל דאילו הגיע עד לחלל כבר יתבאר דיש לו דרוסה אפילו בגדיים וטלאים וכן כל הסי' איירי אפי' בלא הגיע לחלל. ש''ך: (ז) שכמותם. אפי' אותן שלמטה מהנץ יש להם דריסה בעוף שכמותן ואותן שלמעלה מהנץ דינן כהנץ ממש דדרסי אפי' בעוף הגדול מהם מיהו היינו דוקא במין עוף הדק דומיא דנץ כן פסק מהרש''ל דלא כעט''ז: (ח) הגס. כתב הש''ך וכ''ש אותן שלמעלה ממנו. ונשר דינו כגס:

ה (ט) הכהו. וכתב הש''ך משמע אבל הכהו ודאי חוששין ומיירי כשהוא שותק והם מקרקרים ולכן אפי' לא הכהו היו אסורים התרנגולים אם לא היו בני תרבות אבל מלשון הרשב''א משמע דוקא ברדף והכהו חוששין דההכאה היא מחמת כעסו ומיירי בששניהם שותקין הלכך בהכאה גרידא אין חוששין ומ''מ אין להקל בהכאה גרידא. וצ''ע לדינא אם מותר למכרו לעובד כוכבים ומשום ס''ס שמא לא יחזור וימכור לישראל ואת''ל יחזור שמא לא היה דורס אלא היה דרך שחוק והמחמיר להמיתם תחלה ולמוכרם אח''כ תע''ב. והט''ז כתב שכל שאינו דרך הכאה אלא שעומדים זה אצל זה ומניח ידו עליו ודאי דרך שחוק בעלמא הוא וכ''כ הב''ח שיש להקל כל שלא הכה דרך רדיפה וה''ה בנכנס ללול של תרנגולים והוא שותק והם צווחים ולא ידענו אם הכה בהם ובכל אלו יש היתר למכור לעובד כוכבים והמחמיר להמיתם תחלה ואח''כ למכרו לעובד כוכבים תע''ב (ובה''י כ' כבר החמירו כל האחרונים כל שראינו שהכה אסור למכרו לעובד כוכבים אלא ימיתנו תחלה וכ' עוד ואנשי מעשה אין מניחין החתול בבית שיש שם תרנגולין ע''ש):

ו (י) ביד. כתב הש''ך לאפוקי רגלים האחרונים של חיה אבל בעוף דאין לו אלא שתי רגלים לא שייך לפלוגי ביה ודורס ברגליו. אם נדרס האם ועוד הולד בתוכה אם יזיק טיפת הדריסה גם לולד עיין בט''ז ס''ס ע''ט שהניח בצ''ע. ובבי''ע סי' א' מתיר הולד אך מדריסת ארי אוסר הולד. ופר''ח כתב והשתא דלא בקיאין בבדיקה אם הולד לא ניתר בשחיטת עצמו פשיטא שאסור הולד ואם הולד יצא וחי י''ב חודש כיון שניתר בשחיטת עצמו פשיטא דשרי דהא אפי' לודאי דרוסה מתיר י''ב חודש ואם שחטו בתוך י''ב חודש אסור וה''מ כשנדרסה לפנינו נגד החלל באופן שיש לחוש שנדרס הולד ג''כ. אבל אם נדרסה בצואר או בדפנות וכיוצא בו פשוט שאין טיפת הדריסה של האם מזיק לולד ע''ש סימן ע''ט:

ז (יא) מדעתו. וה''ה אם היה הדורס ישן והכה הבהמה שלא מדעת ש''ך בשם סמ''ג וסה''ת והטעם דאין מטיל ארס אלא בשעת נטילת צפרניו. כ' רדב''ז בת' ופר''ח הביאו שאם מת הדורס ובהדי דנפיק נשמתו שמיט לידי' מן הנדרס שהיא כשרה שבשעה ההיא אין לה כח להשליך הארס. עוד כתב שם שאם משך את צפרניו ממקום הדריסה ולא הספיק למשקל לטופרי' מיניה לגמרי עד דמית הדורס טרפה משום שמשעה שמתחיל למשוך צפרנו משליך הארס:

ח (יב) כשר. והטעם איתא בש''ך שהארס עם נטילת צפרניו הוא זורקו וכתב הר''ן אפילו האדים הבשר כנגד המעיים לא חיישינן כמו דלא חיישינן בעלמא כך לא מספקינן בדרוסה כלל:

ט (יג) לדיר. כתב הש''ך יש מהאחרונים שכתבו דלא מקרי מקום רחב אלא בקעה שאינה מוקפת גדר ומחיצה אבל בחצר שמוקף גדר ומחיצה חוששין אבל בעופות דנשמטין מהדורס אנה ואנה לא חיישינן בחצר רחב אלא בכלוב שהוא להם מקום צר וכ''כ הב''ח מיהו מותר למכרו לעובד כוכבים אף בהמה בחצר רחב המוקף כיון דיש אחרונים מקילין בזה ה''ל ספיקא דדינא וכ''כ מהרש''ל דמקום רחב אפילו נמצא א' מהם דרוסה אין חוששין לאינך ואמרי' לא השיגם דאף לאותה דעה דחצר המוקפת לא מיקרי רחב מותר למכרו לעובד כוכבים כיון דיש פוסקים מקילין בזה הו''ל ספיקא דדינא. וכן כתבו שאר אחרונים: (יד) מקרקרים. בשניהם שותקים אמרינן שלמא עבדי בהדדי ובשניהם מקרקרים אמרינן שכל א' ירא מחבירו: (טו) רוגזיה. כ' הש''ך דה''ה הרג' ולא חתך נמי דינא הכי: (טז) פצע. (וה''ה דרס אפילו לא פצע) כ' הש''ך ומשמע אפי' הוא והם שותקים כולם אסורים: (יז) אחרים. וה''ה אם פצע אחרים דחד טעמא הוא דלא נח רוגזיה כ' הש''ך ומשמע כל שנמצאים קצתם נדרסים אפי' לא ידעינן שדרסן אחר שהרג א' מהם כולם אסורים. ואם הרגם שנים או יותר איכא פלוגתא בין הפוסקים אי אמרינן דנח רוגזיה או לא ודעת הט''ז להקל אם לא בלול של תרנגולים יש להחמיר בכל גווני:

יב (יח) לה. והטעם דלא אמרינן דחוששין לספק דרוסה אלא היכא דאיכא ריעותא הא לאו הכי לא דרוב חיות בחזקת שאינן דורסים הן: (יט) לחוש. הטעם כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק ואין כאן ס''ס וכתב הש''ך דלמכרה לעובד כוכבים לכ''ע מותר ובס' אפי רברבי מיקל בהפסד מרובה:

יג (כ) בצואר. כ' הש''ך אם הקנה שלפנינו הוא רחב יש להכשיר אפילו לדידן דדוקא בנקב משהו לא בקיאינן משא''כ בכה''ג וע''ל סי' נ''א ס''ב:

יד (כא) חוששין. כ' הט''ז ול''ד למ''ש לעיל שאינו מטיל ארס אלא אחר נטילת הצפורן דהתם הצפורן נשאר מחובר ביד אבל כאן שנשמט הצפורן ובשעה שנוטל היד משם מטיל ארס (א''נ הכא חיישינן שמא דרס וחזר ודרס כבסעיף ט' כה''ג) וכ' הב''י ומשמע דוקא שראו נכנס הארי אבל לא ראו שנכנס תולין לומר שצפורן זה היה בכותל והוי ס''ס ואף על גב דזה לא מקרי ס''ס גמור דהא גם בצד הראשון שאימור לא נכנס ארי צ''ל שציפורן זה בא מכותל מ''מ סמכינן ארובא: (כב) בלבד. כ' הט''ז דזה קאי ג''כ אשניהם שותקין גם נ''ל עיקר דבמקום רחב אפי' אותו שהציפורן בגבו מותר דהצפורן אתא מעלמא ואפי' אם נמצאו ג' נדרסי' יש להתיר השאר ול''ד לתבשיל שנמצאו בו ג' תולעים דאסור כמ''ש בסי' פ''ד ס''ט דהתם אמרינן דודאי טבע של ירקות זה לגדל בו תולעי' מה שא''כ כאן שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפני עצמה ומה יזיק איסור של א' לחברתה עד כאן לשונו:

טו (כג) בבדיקה. כ' הש''ך אם רק ראינוה שדרסה אע''ג דאין מקום הדריסה ניכר מבחוץ מקרי ודאי דרוסה ודלא כב''ח מיהו אפי' ניכר מקום הדריסה מבחוץ יש לה בדיקה לדעת המחבר וקצרתי בדינים אלו משום דאין אנו בקיאין ואוסרים בכל ענין כמ''ש בסעיף י''ח עכ''ל:

טז (כד) הקדקד. והרוקח כ' שצריך לבדוק המוח: (כה) רושם. כתב הש''ך דכן הוא דעת התוספות וסייעתם דהבדיקה היא לאחר שחיטה אבל דעת רש''י דהבדיקה היא מבחוץ בעודה בחיים וקצרתי בזה דלא נ''מ לדידן דאין בקיאין כלל בבדיקה עכ''ל: (כו) מעים. כתב הטור וה''ה כנגד א' מהאברים שנטרפה בהם אם האדים או נתמסמס כנגדו טריפה ואפי' כנגד צומת הגידין: (כז) גורדו. וע''ל סימן מ''ג ס''ב וסי' מ''ח ס''ה וס''ס נ' וסי' נ''ה ס''ו: (כח) הקנה. ואע''ג דקנה נקיבתו ברובו מ''מ הארס סופו לישרף רובו. ש''ס:

יז (כט) שהושט. כ' הש''ך מיהו אם ידוע שדרסה במקום אחר ולא בושט מהני בדיקה אף לבהמה:

יח (ל) חודש. כתב הש''ך בשם ת''ח ואפי רברבי דבשנה מעוברת צריך י''ג חודש. ופר''ח חולק וכ' כ''מ שנזכר בגמ' יב''ח הוא רק יב''ח ולא יותר דאל''כ הל''ל שנה עיין שם: (לא) ותלד. כלומר דא''צ יב''ח אלא סגי כשתתעבר אבל פשיטא דגם בנקבה מהני יב''ח (ש''ך). כתב מהרש''ל דוקא תלוי בלידה ולא בעיבור לחוד (דאפשר שתתעבר שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו): (לב) לתקלה. כתב הש''ך אבל היכא דאינו צריך לשהות רק כ''א יום לא חיישינן לתקלה בזמן מועט כזה וע''ל סי' פ''ו ס''ט (ובה''י סי' פ''ו כ' דאף בעוף אין משהין כ''א יום אלא ימכור לעובד כוכבים ועובד כוכבים ימיתנו תיכף: (לג) ודאי. כתב הש''ך אבל לודאי דרוסה מהני י''ב חודש דלא מיקרי ודאי טריפה דהא מכשירין בבדיקה ומסיק דגם לספק יתרת אבר מהני שהיי' י''ב חודש:

יט (לד) בדיקה. פי' אפילו בזמן הש''ס וכן ארס הנץ. ש''ך:

כא (לה) למכרו. מסקנת הש''ך דאין להקל בזה אלא בדרוסה הואיל דבלא''ה יש הרבה צדדים להתיר חדא דיש לה היתר בבדיקה מדינא ועוד דדעת רש''י דכל היכא דאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ כשר לגמרי אבל בטריפו' אחר בפלוגתא דרבוותא היכא דאין צדדין בלאו הכי להתיר אין להתיר למכרה לעובד כוכבי' וכן נראה דעת הר''ב בהג''ה ושאר אחרוני' שלא כתבו דין זה אלא הכא גבי דרוסה דוקא (כ' הרדב''ז בת' כת''י והובא בכ''ג וז''ל יש תקנה בעדר שנתערב דרוסה לשהות אותו והנקבות שנתעברו והזכרי' שעברו עליהם יב''ח מותרי' אע''פ שלמעלה נתבאר שרבים הנדרסים ולזמן מרובה אסור להשהותם לכ''ע התם הוי דריסה גופא בלא תערובת אבל היכא דהדרוסה נתערבה באחרות אפי' ברבים הנדרסים ולזמן מרובה מותר להשהותם עכ''ל):

סימן נח - דין בהמה נפולה

(ובו י''ב סעיפים)
א (א) מכריסה. כתב הט''ז דאף אם הבור אינו רק ו' טפחים מ''מ איכא למיחש כיון שמכריסה עד לארץ הוי ד' טפחים. אבל אם השור מונח על ארעא ומתגלגל לבור צריך שיהיה בבור י''ט (פוסקים) וה''ה כשמוליכין על העגלה אל יזרוק מן העגלה בכח מה''ט. והקשה מהרש''ל למה כתב הטור בח''מ סי' ת''י לענין נזיקין שפטור המזיק אא''כ יש י' טפחים בבור ולא חשבינן מכריסה עד ארעא ותירץ דבצירוף י' עם רגליה אין המיתה מצויה כ''כ ואף אם מת חשבינן ליה כאונס לענין תשלומין וזהו הטעם שפטור במיתת השור בפחות מי' אבל לענין טריפות אין חילוק בזה עכ''ל: (ב) בפחות. והקשו הט''ז וש''ך דבסעיף י' כתב המחבר גבי בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים אע''פ שנפל נפילה גדולה והנה הט''ז כתב כמדומה שאיזה טעות נזדקר לפני קולמס הרב בזה אבל הש''ך תירץ דדוקא בבית המטבחים שרי וטעמא דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו בקרקע וכגון דאית לה מידי למיסרך וכאן מיירי המחבר דלית לה מידי למיסרך א''כ לא שייך נועץ צפרניו ומ''מ לא הוי הנפילה בבת אחת אלא היא מתאמצת עצמה בכל כחה כשרוצים להפילה בכח הלכך בפחות מי' שרי אבל בבת אחת ממש דהיינו שמפילין אותה פתאום או שקשרו רגליה והפילוה חוששין אפילו בפחות מי':

ב (ג) אבן. כתב הש''ך דבאבן אין חילוק בין נפל בפחות מי' על הבהמה או גבוה עשרה דדוקא בנפלה מגבוה לא בנפל עליה אלא הכל הוא לפי האבן אם יש בו כדי להמית ודלא כהב''ח:

ג (ד) טחול. כ' הט''ז דכ''ש הכבד אפילו שלא במקום מרה וחיותא: (ה) ואם הוכתה. כ' הש''ך ואם הוכה עוף נגד הריאה שלו נראה שצריך בדיקה בריאה והלכך לדידן דאין אנו בקיאין טריפה:

ד (ו) עמדה. כ' הש''ך לדידן דאין אנו בקיאין לא מהני עמדה וגם שהתה רק הלכה:

ה (ז) והלכה. כ' הש''ך דבכל הפוסקים משמע דהעיקר תלוי אם הלכה אפי' לא עמדה מעצמה רק שהעמידוה וכ' הט''ז דזה פשוט דשינוי באיברים שאינו מטריף בשאר בהמה אין חוששין לומר שנפלה כל זמן שלא ראינו ותלינן השינוי בדבר אחר ול''ד לדלעיל סי' נ''ב גבי ירוקים שהאדימו שזה אינו מצוי כ''א בנפילה לאור משא''כ כאן והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין עכ''ל:

ו (ח) צולעה. כ' הש''ך ודוקא שנפלה וצולעה אבל צולעה ולא נודע שנפלה אמרינן שגרונא הוא דנקטה ואין צריך בדיקה כדלעיל סוף סימן ל''ב:

י (ט) שנועץ. (לפי שיודע שיפילוהו) כ' הש''ך ול''ד לזכרים המנגחים זא''ז דהכא כיון שמרגישים שרוצים להפילו נועץ צפרניו משא''כ התם דאדרבה כל אחד רוצה להפיל חבירו: (י) רגליו. כתב הש''ך משמע אפילו ג' רגלים קשורים אין חוששין וכן עושין בקצת מקומות ומהרש''ל וט''ז כתבו דנכון לעשות לקשור רק ב' הראשונים ולדחוף אותו עד שתפול ע''ש. טבח שנושא כבש על צווארו ומשליכו לארץ חוששין (ואם אחז רגלי הבהמה אף רק ב' אחרונים כשרה כיון שרגלים הראשונים אינם מקושרים ומיד כשהניח הטבח ב' רגלים הראשונים יוכל לנעוץ בקרקע עיין ש''ך ופר''ח) עוד כ' בשם או''ה דדוקא כשעומדת על רגליה ומחליקה ומפילה אבל אם נשא הטבח כבש על צוארו ומשליכו לארץ ודאי חוששין דהוי גבוה יותר מי' טפחים והנ''מ שלא אחז רגלי הבהמה בידו כשנפלה אבל אחז רגלי הבהמה אפי' לא אחז רק ב' רגלים האחרונים ומכובד הבהמה נחבטה לארץ כשרה ודלא כב''ח שהשיג ע''ז ובט''ז קורא תגר על מקצת מקומות שנוהגין לקשור כל הרגלים והשור נופל על צדו לא על מתניו ונכון שלא יהיו קושרים רק ב' רגלים ולדחוף אותו עד שיפול וכן ראוי לעשות:

יא (יא) מדעתה. והטעם שכל שקפצה מדעתה אמדה נפשה תחלה שלא תתרסק:

יב (יב) יראה. כתב הש''ך משמע ומספיקא נמי אסור דשמא אז מסתמא הפילה על צלעותיה וכן מסיק הרוקח מיהו הטעם שכתב שם דבנפלה פתאום חוששין דאפילו נפלה על מתניה צריכה בדיקה צ''ע דמשמעות הש''ס והפוסקים לא משמע לכאורה הכי עכ''ל:

סימן נט - בהמה שנפשטה בחייה

(ובו ב' סעיפים)
א (א) כשרה. כתב הש''ך דהרשב''א אוסר בזה וכן דעת הב''ח ומהרש''ל. וכתב עוד רש''ל דוקא אם ניטל רוחב סלע ע''פ כל אורך השדרה וכן ברוחב סלע על כל שאר המקומות אבל בציר מרוחב סלע באותן המקומות לית קפידא אף על גב דבעינן כל רוחב סלע באותן מקומות היינו שניטל כל העור ובאותן מקומות באנו להציל מגלודה אבל היכא שלא ניטל עורה אלא מאותן מקומות בעינן כל רוחב סלע והש''ך חולק עליו ומסיק דאין הדעת נותנת להטריף רק כשניטלו כל החוליות וכל ראשי הפרקים מקצתן ולא נשתייר רוחב סלע כלל אז טריפה כיון שבכל אורך השדרה וכל ראשי הפרקים ליכא רוחב סלע *): (ב) משלשתם. ובט''ז מטריף אף אם ניטל א' משלשתן (ולא דק עיין בב''י ובכסף משנה):

סימן ס - דין בהמה שאכלה סם המות

(ובו ג' סעיפים)
א (א) דם. פי' שאחזה דם וחלתה והרמב''ם בפי' המשנה פי' שגבר עלי' הדם עד שחנקה. ומעושנת פי' הרמב''ם שגבר עליה המרה שחורה. ומצוננת שגבר עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה וכתב ולא זכרו תגבורת המרה אדומה לפי שהוא בבהמה מועטת ביותר כמו שנתבאר בספרי רפואות הבהמות ע''כ: (ב) הרעים. פי' מים מגולים: (ג) ימיה. כתב הש''ך בשם ת''ח דלכתחלה אסור לקנות בהמה מן העובד כוכבים שינקה מחלב טמאה ומשמע שם אפילו לא ינקה כל ימיה אסור לקנות לכתחלה ולפ''ז כ''ש דאסור לכתחלה להאכילה דברים האסורים וע''ל סי' קמ''ב סי''א אבל דעת המרדכי דמותר להאכילה דברים אסורים ואפילו אם נתפטמה כל ימיה ג''כ מותר' דלא דמי לכרשיני עבודת כוכבים דאיסורי הנאה נינהו וצ''ע (ובבי''ע סי' א' כ' בהמה שאכלה דבר איסור לכתחילה אסור לשחטה עד שתשהה מעל''ע ע''ש עי' כ''ג ובש''ך ובפר''ח. וכתב לה''פ דמותר לפטם עופות בקמח שהתליע שקורין מילבי''ן עי' סימן פ''ד):

ג (ד) ולדידן. והש''ך כתב בשם באר שבע שאף שבגילוי אין חוששין הטעם דלא איתליד ריעותא במשקין משא''כ הכא דאיכא ריעותא גדולה שנפסקו רגליה לכך חוששין וצריך בדיקה וכן נראה דעת המחבר שאף שבסימן קט''ז כתב שאין דין גילוי נוהג בינינו מ''מ כתב כאן דין זה אלמא ס''ל דיש לחלק עכ''ל הש''ך: