הלכות פריה ורביה הלכות אישות הלכות קדושין הלכות כתובות הלכות גיטין הלכות מאון הלכות יבום הלכות חליצה הלכות פריה ורביה
סימן א - דיני פריה ורביה, ושלא לעמד בלא אשה סימן ב - שישתדל כל אדם לקח לו אשה הגונה סימן ג - דין בן שהוא ספק לכהנה סימן ד - מי הם האסורים לבא בקהל, ואיזהו הנקרא ממזר סימן ה - דין פצוע דכא וכרות שפכה סימן ו - נשים האסורות לכהן ודין אשת כהןהלכות אישות
סימן ז - דין אשה שנשבית, ואיזו היא נקראת חללה סימן ח - בכל ספק הולד הולך אחר הזכר סימן ט - איזו אשה נקראת קטלנית סימן י - איזו גרושה מתרת לחזר לבעלה סימן יא - אשה הנחשדת על אשת איש סימן יב - עדי גט וכן עדים שהעידו מיתת הבעל אם רשאים לשא האשה ההיא סימן יג - גרושה או אלמנה צריכה להמתין תשעים יום טרם שתנשא, ושלא ישא מינקת חברו ... סימן יד - שלא ישא אשה בימי האבל סימן טו - אסור ערוה דאוריתא ודרבנן סימן טז - אסור כותית ושפחה סימן יז - התר אשת איש שמת בעלה סימן יח - קדושין במי תופסין סימן יט - סוקלין על חזקה שהיא בחזקת ערוה סימן כ - באיזה ביאה חיב הבא על הערוה סימן כא - להתרחק מן העריות סימן כב - אסור יחוד, ועם מי אסור להתיחד סימן כג - אסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים לכך סימן כד - אין ישראל חשודים על הרביעה ועל הזכר סימן כה - לגדר גדר שלא להרבות בתשמיש, וכיצד יתנהג בשעת תשמישהלכות קדושין
סימן כו - שלא לקדש בביאה, ואסור ביאה על הפנויה אפלו אם יחדה סימן כז - כיצד לשון הקדושין, ושיאמר הוא ויתן הוא סימן כח - המקדש בגזל בפקדון או במלוה, ובאסור הנאה דאוריתא ודרבנן סימן כט - שצריך לתן הכסף במתנה שלמה, ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע, סימן ל - לאיזה מקום צריך לתן הכסף, ודין אם קדשה בככר סימן לא - שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואם צריך שומא סימן לב - כיצד האשה מתקדשת בשטר סימן לג - כיצד האשה מתקדשת בביאה סימן לד - ברכת הארוסין, ואם צריך עשרה סימן לה - דיני שליחות לקדושין סימן לו - כל דיני שליחות לאשה סימן לז - כל דיני קדושי קטנה סימן לח - המקדש על תנאי וכל דיני תנאי סימן לט - המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין, ועל מי להביא ראיה אם נמצאו, סימן מ - דין המקדש לאחר זמן, כגון לאחר שתלד ודומיו סימן מא - דין המקדש שתי אחיות, או הרבה נשים והיו בהם נכריות. סימן מב - אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני שני עדים סימן מג - אין קדושין לקטן, ודיני קטן וקטנה אם הגדילו סימן מד - קדושי חרש שוטה וקטן, עריות וחיבי לאוין סימן מה - שחוששין לסבלונות ולכתבה סימן מו - דיני קלא בקדושין, ואם מבטלין הקול סימן מז - עדים המכחישין זה את זה בקדושין; או היא אומרת: נתקדשתי, וחזרה סימן מח - אמר לה קדשתיך, והיא אומרת: לא, או להפך סימן מט - קדש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קדש סימן נ - מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות סימן נא - דברים שנקנו באמירה אם נתנו לכתב סימן נב - הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה לתן לו סימן נג - דין הפוסק לבנו או לבתו, אם קנו. , ודין אם נפלה לפני היבם, ודין מתה הבת, סימן נד - דין הפוסק לבנו או לבתו, ומת סימן נה - דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירשה, ואם יש לה כתבה סימן נו - כמה זמן נותנין לארוסה סימן נז - היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו סימן נח - כמה כסות יתן לבתו סימן נט - המשיא בנו גדול בבית, קנאו סימן ס - דיני השושבינות סימן סא - חפה לענין מה קונה סימן סב - מתי מברכין ברכת חתנים, ואם אוכלין בהרבה בתים סימן סג - בעילת מצוה וברכתו סימן סד - זמן נשואי בתולה וברכתה, ואלמנה, ואם אינו רוצה לעשות סעדה סימן סה - מצוה לשמח חתן וכלה, ודין מת וכלההלכות כתובות
סימן סו - כמה דיני כתבה סימן סז - דין כתבת אלמנה, וחרש שוטה וקטן היא או הוא, וגר שנתגיר סימן סח - כיצד טענת בתולים, ומתי נאסרת ומפסדת כתבתה סימן סט - במה מתחיב האדם לאשתו ובניו סימן ע - דין חיוב מזונות אשתו, ואם חיב להשכיר עצמו סימן עא - שחיב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים סימן עב - דין המדיר את אשתו מלהנות סימן עג - שחיב בכסות ומדור וכלי בית לאשתו סימן עד - המדיר אשתו מכמה דברים סימן עה - חלוק הארצות לענין נשואין, ודיני ארץ ישראל סימן עו - חיוב עונה סימן עז - דיני מורד ומורדת, או אומרת: מאיס עלי סימן עח - חיוב פדיונה סימן עט - חיוב רפואתה סימן פ - מעשה ידיה שהיא חיבת לבעלה, ודיני מיניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה, סימן פא - המקדיש מעשה ידי אשתו סימן פב - נדרה שלא להניק, ודין מיניקה שנתגרשה סימן פג - חבלת אשת איש למי הוא סימן פד - דיני מציאת האשה סימן פה - דין נכסי מלוג וצאן ברזל סימן פו - שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים וקטנים סימן פז - שאין חזקה בנכסי אשת איש סימן פח - כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט או במאון נוטלת נכסים סימן פט - חיוב קבורת אשתו סימן צ - דין הבעל יורש את אשתו, ומה הוא שאינו יורש סימן צא - אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה סימן צב - האיש שסלק עצמו מפרות נכסי אשתו ומירשתה סימן צג - דין מזונות האלמנה סימן צד - חיוב דירת אלמנה וכסותה סימן צה - חיוב מעשה ידיה ליורשים סימן צו - שבועת אלמנה וגרושה על כתבה סימן צז - שאין הבעל יכול להשביע אשתו בטענת ספק סימן צח - פטרה משבועה או יחד לה מטלטלין, גובה בלא שבועה סימן צט - שמין לאשה אלמנה בגדיה סימן ק - כתבה ממה נגבית, וכל יתר דיני כתבה סימן קא - עד כמה גובה כתבתה סימן קב - דין גבית חוב וכתבת אלמנה סימן קג - אלמנה שמוכרת נכסים לכתבתה, אם צריכה למכר על פי בית דין סימן קד - בית דין שמכרו וטעו, וכן שאר שלוחין סימן קה - דין המוכרת ומוחלת כתבתה סימן קו - הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא סימן קז - הכותב כל נכסיו לאשתו אם קנתה, ויצא עליו שטר חוב סימן קח - דין שכיב מרע שאמר: תטל אשתי כאחד מן הבנים סימן קט - שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זהובים לאשתי בכתבה סימן קי - שכותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה סימן קיא - דין כתבת בנין דכרין סימן קיב מזונות הבנות, ממה נזונות ועד כמה, וכל דיניהם סימן קיג עשור נכסים ממה נגבים סימן קיד - דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו וחברו סימן קטו - דיני היוצאת בלא כתבה והמפסדת כתבתה סימן קטז - דין כתבה ותנאיה, ודין הנושא אשה באסור סימן קיז - דין כתבה באשה שאין לה וסת או שאר מומין, ודין קטלנית סימן קיח - תקנת נשואין של קהל טוליטולה, ודיני נדוניאהלכות גיטין
סימן קיט - מה דבה ימצא באשה שתתגרש סימן קכ - שאין לכתב הגט אם לא שמע מפי המגרש סימן קכא - צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה סימן קכב - אמר לכתב הגט וטעה או נאבד סימן קכג - מי ראוי לכתב הגט, ונכתב ונתן בשבת סימן קכד - על מה נכתב הגט סימן קכה - במה נכתב הגט, ותקון הכתיבה והקלף סימן קכו - נסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו סימן קכז - שצריך להזכיר הזמן בגט, ודין קדימה ואחור סימן קכח - שצריך להזכיר בגט מקום דירת הבעל ואשה ועדים סימן קכט - דיני שם סימן קל - דיני עדי הגט וחתימתו, ואם אינם יודעים לקרות או לחתם סימן קלא - צריך שיהיה כתיבתו וחתימתו לשמה סימן קלב - שצריך להזכיר שם האיש ואשתו סימן קלג - צריך שימסר הגט בפני שני עדים כשרים סימן קלד - צריך שיבטל הבעל כל מודעות סימן קלה - צריך לקרות הגט קדם נתינה ולאחריו סימן קלו - דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה, והמגרש בשבת סימן קלז - צריך שיתירנה התר גמור סימן קלח - דין נתינת הגט מידו סימן קלט - דין קבלה מידו, ואם זרק לה ולחצרה סימן קמ - דין שליח להולכה וקבלה והובאה סימן קמא - דין השליחות והחזרה ממנו סימן קמב - דין המביא גט בחוצה לארץ סימן קמג - דין המגרש על תנאי סימן קמד - דין תנאים, ואם יש טענת אנס בגט סימן קמה - דין שכיב מרע, ואם עמד ומת מחמת מקרה רע סימן קמו - דין המגרש לאחר זמן, ומי שנתגרשה על תנאי סימן קמז - אין כותבין תנאי בגט, ואם כתבו מה דינו סימן קמח - דין המגרש בגט ישן, והמגרש בתנאי, ושלא יתיחד עמה סימן קמט - דין המגרש את אשתו ואחר כך בא עליה או נתיחד עמה סימן קנ - דין פסול גט שאם נשאת בהן סימן קנא - הסופר שטעה בגט ובשובר סימן קנב - דין שני עדים אומרים שנתגרשה, והאומרת: אשת איש הייתי ונתגרשתי סימן קנג - דין המוצא גט בשוק למי יחזיר אותו סימן קנד - למי שכופין להוציא בגט, בין איש בין אשה, וסדר כתיבת הגט ונתינתו סדר הגט ובו דיני העדים והבעל והסופר והאשה, וכל פרטיוהלכות מאון
סימן קנה - עד איזה זמן הקטנה ממאנת, ויתר דיני מאוןהלכות יבום
סימן קנו - איזה נקרא זרע קימא לפטור מן היבום סימן קנז - דיני גרים ומשמד, ואיזה נקרא אח ליבום סימן קנח - באיזה אפן אשה נאמנת להתיבם, ואם עד אחד נאמן סימן קנט - יבמה שנתקדשה לזר אם יש זקה לאסר בקרובותיו סימן קס - חיוב מזונות היבמה וקבורתה, ודין נכסיה וירשתה סימן קסא - מי שהיו לו אחים רבים ונשים רבות שמתו אחיו ונפלו נשותיהם לפניו סימן קסב - דיני צרת היבמה וקרובותיה סימן קסג - המיבם זוכה בנכסי המת, וטענת בני היבם סימן קסד - שהיבמה לא תתיבם ולא תחלץ תוך שלשה חדשים, ודין אם נתיבמה ונמצאת מעברת, סימן קסה - איזה מהם קודם או חליצה או יבום סימן קסו - מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם, ושיקדשנה, ואם כונס בביאה באיזו ביאה ... סימן קסז - דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה סימן קסח - משכנסה הרי היא כאשתו, ועל מי חיוב כתבתההלכות חליצה
סימן קסט - כל דיני חליצה בפרטות סדר חליצה בקצרה סימן קע - דין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר סימן קעא - דין שתי יבמות חרשות או קטנות סימן קעב - דין יבם סריס וחרש שוטה וקטן וטמטום, וכן היבמה סימן קעג - דין יבמה האסורה ליבם באסור כרת, ודין צרתה, וסוטה וצרתה, וקטנה שמאנה, סימן קעד - דין האסורה ליבם באסור לאו ועשה סימן קעה - דין יבמה שהיתה אסורה והתרה סימן קעו - דין יבמה שאינה בת יבום משום ספק זקוקה, ודין נשי התערובות סימן קעז - הלכות אונס ומפתה סימן קעח - הלכות סוטהסימן א - דיני פריה ורביה, ושלא לעמד בלא אשה
(ובו י''ד סעיפים )
א (א) אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפילו שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהא לו בנים הרמב''ם פט''ו ה''א. וכן איתא לקמן סימן ע''ו ס''ו: ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יוכל עוד להוליד. וצ''ע מנ''ל להרמב''ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פ''ו דהא אפי' אם קיים פו''ר מ''מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך ב''ש ע''ש. הראנ''ח ח''ב סי' מ''ג נסתפק אי מהני דבורא בעלמא ולא מצי הדרי בה או לא ע''ש:
ב (ב) תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים. ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים בדמיו כמ''ש בא''ח סימן קנ''ג. ול''ד ס''ת אלא ה''ה שאר ספרים נמי אסור למכור אלא לדברים אלו כמ''ש ביו''ד סי' ר''ע וכ''כ בה''י: וכתב הח''מ דוקא משום מצות פו''ר מוכרים ס''ת אבל להשיא יתומה אין מוכרין כי היא אינה מצווה על פו''ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו''ר. והב''ש כתב עליו מיהו למ''ש לקמן ס''מ מוכרין ס''ת לקיים לערב אל תנח ידך י''ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס''ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת. ומיהו למ''ש ס''ס י''ג בהג''ה אשה אל תשב בלא בעל משום חשד. והוא מהרמב''ם פט''ו מה''א דין י''ו. משמע דאינה מצווה על שבת. ועיין תשובת רד''ך שכתב דהאשה מצווה על שבת. ולכאורה קשה דאם י''ל דמוכרים ס''ס. בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה א''כ ה''נ מוכרים ס''ת בשביל שלא יעמוד הוא בלא אשה אף בשכבר קיים פו''ר כסברת י''א שבסעי' ח' א''כ לא מוכח תוס' מידי בחגיגה דף ב' ע''ב האי עשה אלים טפי כדאמרי' במגילה מוכר אדם ס''ת וכו' ומייתי לא תהו בראה כ''א לשבת וגו' וכן בגיטין דף מ''א ע''ב דילמא להכי אתיא הגמר' הקרא דלא תהו וגו' להורות אף בשכבר קיים פ''ו וה''ה בשביל יתומה דלא שייך פו''ר מוכרים בשביל שבת יצרה. ועיין במ''א בא''ח סימן קנ''ג ס''ק ט' ע''ש. ולאחר עיון לאו קושיא הוא. דתוס' שכתבו האי עשה אלים טפי וכו' סברי באמת כדיעה א' שבסעי' ח' וכן הוא בהדיא ביבמות דף ס''א ע''ב תוס' בד''ה נפקא מינה וכו'. והב''ש דכתב דמוכרים ס''ת בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה. כ''כ לפי י''א שבסעי' ח' עיין ודו''ק. ולענין אם יש חילוק בין ס''ת של יחיד או של רבים עיין בי''ד סימן ר''ע ובא''ח סימן קנ''ג:
ג (ג) בן י''ח. אע''ג דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה הבן י''ג מ''מ מצוה זו קבלו חכמינו ז''ל שבן י''ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט''ו ואילך. וכתב ה''ה ריש פרק ט''ו מה''א דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י''ח: (ד) המובחר. היינו י''ג שלימות כ''מ מרמב''ם. אבל רש''י ותו' בסנהדרין דף פ''ו ע''ב ס''ל חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה: (ה) כזנות. זהו דעת הרמב''ם וטור. אבל תוס' ורא''ש ס''ל דלא הוי זנות כיון דבקדושין היא אצלו. ועיין ח''מ וב''ש. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ה מחלק אם אביו משיאו לקטן או האב יתפוס מטלטלין לכתובה אז הוי מצוה אבל אם הוא עצמו נושא אשה הוי כזנות מטעם דא''א לכתוב כתובה דאין מעשה הקטן כלום וישרה עם אשתו בלא כתובה והוי ביאתו זנות ע''ש ועיין מה שהקשה הב''ש ס''ק ג' על הב''ח ועי' בסנהדרין דף ט''ו ע''ב ודו''ק: (ו) להתאחר. ואין קצבה לדבר אפי' כל ימיו והוא שאין יצרו מתגבר עליו ב''ש: (ז) לגרשה. עיין ח''מ. ואם רוצה לגרשה בזמן הזה בע''כ אחר ששהתה י''ש נראה בכה''ג לא גזר ר''ג ב''ש עיין סימן קנ''ד:
ה (ח) סריס. משמע הקפידה היא שלא היו סריסים או איילונות דאינם ראויים כלל להוליד אבל אם הם ראויים להוליד אלא נשא אשה איילונית. והיא נשואה לסריס תו אביהם פטור מפ''ו ח''מ ב''ש:
ו (ט) ונקיבה. משמע שני זכרים ומכ''ש שתי נקבות לא מהני. אבל תוס' ביבמות דף ס''ב ע''ב ס''ל דבשני זכרים הבאים מבן ובת קיים פו''ר. ובש''ג הוסיף אפילו בשתי בנות הבאים מבן ובת קיים פו''ר. ואם היה לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקיבה. או שהיה לו ב' זכרים וא' מהן היה לו בת לא קיים פו''ר שצריך הוא שיוליד תחלה זכר ונקיבה ואם הבן קיים והבת מתה והניחה בת קיים פו''ר ואם הבן קיים ולא הוליד עדיין והבת מתה והניחה בן לא קיים פו''ר. יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פו''ר ואם נקרא בנו לכל דבר ח''מ. וב''ש הביא ראיה דהוי בנו לכל דבר: (י) ממזר. דוקא ממזר ידוע חי. אבל ממזר אינו ידוע אז אינו חי לא קיים פ''ו:
ז (יא) ונתגייר. בתשובת מהר''י סג''ל סי' רכ''ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו''ר. וכ''מ מתוספת דיבמות דף ס''ב ע''א ד''ה רי''א קיים פו''ר וכו'. וכנה''ג פסק דבנים גוים אינם עולים לו לקיום פ''ו ע''ש. ועיין מ''ש הבה''י. ועי' מ''ש התוספת בחגיגה דף ב' ע''ב ד''ה לא תהו בראה וכו' שסיימו שם ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע''ש. והיא נגד הסוגיא דפרק ד' מיתות דאמרי' פו''ר לישראל נאמרה ולא לבני נח ע''ש וכ''כ המרש''א והניח בצ''ע. ובתשובת שבות יעקב ח''ב סימן קל''ד נשאל עליו והשיב דתו' דחגיגה כתבו זה התירץ למ''ד בני נח מצווין אף על הסירוס כדעת ר' חדקא דאמר הכי בפ''ד מיתות. ואל תתמה ע''ז שהרי הסמ''ג פסק ג''כ הכי וכ''כ הת''ה סימן (רנ''ט) [רצ''ט] הובא דבריו בב''י ס''ס (ו') [ה']. וצריכין אנו לומר דאע''ג דפשוט להש''ס לומר דמצות פ''ו לא נאמרה לבני נח היינו שאינם מצווים בהכרח לקיים המצות דפו''ר אך הרשות בידם שלא לעסוק כלל בפ''ו אבל לסרס עצמו בענין שא''א להם לעסוק בפ''ו זה ודאי באיסורו קיים לדעת ר' חדקא וא''כ בהאי חצי עבד וחצי בן חורין דהוי כסירוס ממש שאינו יכול לישא שפחה ולא בת חורין שפיר כתבו תוס' דבענין זה אף הבני נח מצווין עכ''ל. ושמעתי לתרץ ע''פ תוס' דיבמות דס''ב ע''א ד''ה בני פ''ו וכו' וא''ת דפרק ד' מיתות משמע דב''נ לא מיפקדי אפו''ר וי''ל דהכא לאו בני חיוב בפו''ר קאמר אלא שבניהם נקראים על שמם ע''ש לפ''ז יש לפרש מה שכתב התוס' בחגיגה דפ''ו אכולהו בני נח כתיב דה''ק דבניהם יקראו על שמם ומינה דשייכי בפ''ו אע''ג דלאו בני חיובא נינהו ע''כ שמעתי ולא הבנתי דהתוספ' מסיימו אף לכנען והתם אמרינן דהכל מודים בעבד שאין לו חייס עי' ודו''ק:
ח (יב) אשה. איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ב''ש. ורמב''ן במלחמות ה' מסופק בזה: (יג) בת בנים. מדרבנן הוא החיוב הרי''ף והרמב''ם והרא''ש. וכתב הרמב''ן דאין כופין אותו לכ''ע דלא תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ ואין מחמירין עליו כ''כ: (יד) בנים. ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס''ת כדי שלא יעמוד בלא אשה והיינו דמסיים לא יעמוד בלא אשה דאל''כ הא כבר כתב לפני זה דאסור לו לעמוד בלא אשה ואף דמפשט הגמרא משמע דטעם מכירת ס''ת לישא אשה משום שבת יצרה מ''מ הרהור עבירה קשה משבת יצרה ח''מ וב''ש כתב דלדעת נ''י אין מוכרין ע''ש: (טו) ס''ת. ע''ל ס''ק ב' מש''ש: (טז) זו. דמשום חשש קטטה יוכל לבטל מצות לערב אל תנח ידך אבל לא לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר יצרו עליו ב''ש. ועיין ח''מ:
ט (יז) בסיפוקייהו. ואם היא מוחלת ורצונה להסתפק במועט ודאי רשות לישא אפי' אם א''א למיקם בסיפוקייהו דכתיב והחזיקו שבע נשים באיש א' ח''מ. מיהו ביבמה נראה אפי' אם היא מוחלת מ''מ מוטל על הב''ד ליתן לה עצה טובה שאל תנשא לו. ב''ש: (יח) בחדש. היינו אם הוא ת''ח דעונה שלו בכל שבת. ואפילו אם יש לו כמה נשים אין מוטל עליו העונה יותר רק העונה מה שחייב כשיש לו אשה א'. ב''ש: (יט) אחת. ר''ל אפי' בלא חר''ג כיון שנהגו הוי כאלו התנה כן. אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה אבל משום חר''ג לא מהני ריצוי שלה ד''מ ב''ש:
י (כ) החרים. משום קטטא תיקן ולא משום דררא דאיסורא ונ''מ בזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד. גם עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן במקום ספיקא מעמידין על דין תורה ד''מ. כתב בהלכות קטנות סי' ל''ח דתקנת ר''ג אקרקפתא דגברי מונח אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולכן מותרת לינשא ב' אשכנזית לספרדי א' ושכן הורה הרב אורי שרגא ע''ש: (כא) לכנוס. כ''כ מהרי''ק שורש ק''א. ועיין מהרי''ק שורש ס''ג שכתב ועל ענין ארוסה שטוענת מאיס עלי וכו' להתיר לו לגרש בע''כ או לישא אחרת ע''ש וההיא תשובת מהרי''ק פסק הרמ''א כוותיה בסי' ע''ו סעי' ב' בהגה ע''ש משמע דאף בארוסה הצריך לו היתר מטעם מורדת ולא קאמר דבארוסה לא גזר ר''ג כלל. ונ''ל הא דאמרי' דבארוסה לא החרים ר''ג היינו דוקא אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכנוס ככנוסה דמי מיד חל עליו חר''ג שלא לישא על אשתו אף כשהיא עדיין ארוס' לכן בשורש ס''ג דהוא רוצה לכנוס אותה שהיא מורדת עליו לכן חל חר''ג עליו וצריך היתר טעם מורדת. וזהו הפי' בהג''ה דכ' אהא וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור שבות יעקב ח''א סימן נ''ב ובתשובת חכם צבי שאלה קכ''ד כתב דפירוש ברמ''א הוא דכתב אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור היינו שלא תטעה שאם יש לו ארוסה שרשאי לישא אחרת עליה אף שבדעתו לכנוס ארוסתו ומטעם שהשניה אינה אסורה כיון שעדיין הראשונה אינה אשתו וגם הראשונה תהא מותרת לכנוס אחר נשואי שניה שהרי בהיתר נתקדשה לו קמ''ל דאסור. ובה''י פירש הרמ''א בע''א ע''ש. ועי' ב''ש. ובגוף הדין חולק החכם צבי בתשובתו סי' קכ''ד ופסק דבארוסה נמי החרים ר''ג ע''ש: וכ''פ בתשובת מיימונית סי' ל''ד ומהר''י סג''ל סק''א אבל בתשובת שבות יעקב ח''ב סימן קי''ב ובח''מ סימן נ''ב פסק כמהרי''ק דבארוסה לא החרים וכ''כ מבי''ט ח''ב סימן ר''ט. ומהרשד''ם חא''ה סימן ע''ח. בן עשיר שקידש בתולה אחת שפחה עברית שבבית לפני עדים ואח''כ נתחרט וגם אביו ובני משפחתו מוחין בדבר שלא להכניסה לנשואין והבתולה אינה רוצה לקבל גיטה והוא רוצה לישא אחרת אם יש למנוע מחמת חר''ג. פסק שבות יעקב ח''ב סי' קי''ב דאין למונעו מחמת חר''ג דבארוסה לא החרים. ולפי דברי החכם צבי הנ''ל שחולק עליו ופסק דבארוסה נמי החרים ר''ג. יש למנעו: וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף נ''ט העלה דמהרי''ק איירי כשהראשון באירוסין אבל כשהראשונה בנשואין אעפ''י שהשניה היא באירוסין עובר על חר''ג דלא כהרשד''ם חא''ה סימן ע''ח דס''ל דכל שהשניה אינה בנשואין אלא באירוסין לבד לא עבר על חר''ג ע''ש: ועיין תשובת ב''י סימן י''ב מדיני גיטין ומהרי''ט חא''ה סימן ח' ומר''י הלוי סימן כ''א קטן שנפלה לו יבמה ובעודנו קטן נשתדך לבת זוגו וכעת הוא בן י''ג שנים ויום א' ולא הביא ב' שערות וזמן הנשואין הגיע ואבי הבת רוצה להשיא לו בתו כתנאי השידוכין. האם יש למנוע לישא משודכת מכח חר''ג אע''ג דכתב ביבמה לא החרים היינו ברוצה לייבם על אשתו הנשואה משא''כ ברוצה לישא על יבמתו הזקוקה פסק בחכם צבי שאלה קט''ז דמותר לישא משודכתו קודם שיחלוץ היבמה ואין בזה משום חר''ג ואפי' לרמ''א דפסק דנהג במקום מצוה ואפי' במקום יבום וצריך לחלוץ. היינו שיוכל לחלוץ אבל אונס כי הכא לא ע''ש. וע''ע סימן ק''ד: (כב) שנשתטית. כתב הכל בו דאין להתיר חר''ג אלא עפ''י מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ובד''מ כתב דא''צ בזה הזמן להתיר ע''י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר''ג ואינו אלא מנהג שנהג להחמיר. מיהו ב''ח כתב קבלה היא מגדולי עולם שיציע הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונדוניא ותוס' כתובה ביד הבית דין ואח''כ ישא אחרת: ועוד כ' בסי' קי''ט שיתן הגט ביד שליח הולכה שיהיה הגט בידו עד שתתשפה וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וישמור אותה ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונות: ודבריו שם מ''ש בשם רש''ל סותרים למ''ש בסי' זה ע''ש: ואם אין ידו משגת להשלים הכתובה כתב בתשו' צמח צדק סימן ס''ו דיש תקנה דקרובים ימכרו הכתובה לבעלה בטובת הנאה בכדי דמי' שיהיו מספיק לה הרווחים למזונותיה ולפרנסה ע''ש: ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים ב''ש: (כג) להחמיר. דשם נתבאר דאין יכול לישא שתי נשים שחר''ג אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברי: וכתב הרש''ך ח''ב סימן ל''ז דאינו חייב לקיים חר''ג אלא כשהוא נשוי אשה מן המקום שיצא משם אבל אם לא היה נשוי אשה מן המקום שיצא משם יוכל לישא כאן במקום שאינו נוהג חר''ג שתי נשים. אבל מהריב''ל ח''ג סימן ק''ך כתב אפי' בשלא נשא במקום שנהג חר''ג אלא שנשא אשה במקום שאינו נוהג חר''ג ורצה לישא אשה על אשתו אסור הואיל והוא ממקום שנהג חר''ג וכנה''ג פסק כמהריב''ל מ''ש בהגהת ב''י סעיף ב'. ההולך ממקום שלא נהגו חר''ג למקום שנהגו חר''ג אינו יוכל לישא אשה על אשתו במקום שנהגו חר''ג. מי שעלה לא''י ולא עלתה אשתו עמו ורוצה לישא שם אשה אחרת וחושש לחר''ג שולח לה גט ע''י שליח ומשער הזמן שאיפשר שהגיע גט לידה ונושא אחרת הר''ם מטראני ח''א סימן ר''י. וכתב כנה''ג עליו ותמה אני אם הוא חושש לחר''ג לישא אשה אחרת למה לא חשש ג''כ לחר''ג שלא לגרשה בע''כ ומה תקנה מצא לו שישלח לה גט בע''כ. ויש לדחוק דבגירושין. דבשעת גירושין עובר על החרם ותו לא אבל לישא אשה אחרת כל עוד דאגידא ביה עובר על החרם ובעמוד והוצי' קאי: (כד) החמישי. עיין כנה''ג: (כה) מהן. פי' השניה תדחה מפני הראשונה אא''כ שהראשונה מקבלת גט ברצון עיין תשובת מהרש''ל סי' י''ד: (כו) אחר. משום חר''ג. ועיין תשובת צ''צ סימן ע' דפסק שם דדוקא אם המירה ברצון אבל אם המירה באונס אין רשאי לישא אחרת ע''ש ועיין כנה''ג:
יג (כז) חשדא. כ''כ הרמב''ם פט''ו מה''א. ותימא דבפכ''א מהא''ב כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס ע''ש. ויש ליישב דמ''ש הרמב''ם בה''א דלא תעמוד בלא איש הוא מצד עצה טובה דלא תחשד. ושם בהלכות א''ב ע''פ הדין דמצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם דאפי' איסור דרבנן ליכא גבה דידה לא משום שבת יצרה ולא משום הרהור משא''כ גבי דידיה וק''ל. כנה''ג ובהרד''ך בית י''ז חדר יו''ד:
סימן ב - שישתדל כל אדם לקח לו אשה הגונה
(ובו י''א סעיפים )
א (א) פיסול. היינו פסול דאסורה לו כגון חשש ממזר או חללה לכ''ג וכה''ג: (ב) ממון. ה''ה הנושא בלא ממון נמי איכא עונש אלא כוונתו לדייק אם נושא אשה בשביל ממון וליכא בה פסול משפחה ליכא איסור ח''מ ב''ש: (ג) ממון. אע''ג דלפני זה כתב כל שאינה פסולה עליו מותר לישא לשם ממון היינו אם נותנין לו ממון ברצון טוב אבל לעגן כלתו בשביל זה או לענין עצמו ולהמתין מלישא אשה עד שימצא אשה שתתן לו ממון אסור ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו' כלומר שהעכוב מלישא אשה בשביל חמדת ממון גורם לו להוליד בנים זרים ח''מ ב''ש ועיין בבה''י:
ב (ד) כשרות. בטור כ' בשם הרמ''ה מי שאינו משפחתו ידוע לנו לא אמרינן שהוא בחזקת כשרות לכן יש להחמיר ב''ש: וכ''כ בה''י מי שבא מארץ אחרת הן איש או אשה או בחור או בתולה או אלמן או אלמנה צריך ראיה שהוא ישראל ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשונינו ויודעים בכל טוב היהודים אעפ''כ צריכין ראיה וכן הוא תקנות מדינות ליטא שאין לסדר שום קידושין אא''כ שיש לו ראיה שהוא ישראל ומאיזה משפחה ע''ש: וכ''כ מהרי''ט בתשובה ח''א סימן קמ''ט ע''ש: (ה) ואכזריות. דג' סימנים יש בישראל ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. וכל שאין לו ג' סימנים אין ראוי לדבק בו ודוקא שאין לו סימן כלל אבל אם יש א' מסמנים אלו ראוי לדבק בו וגבעונים הי' ניכר בהם שאין לו שום סימן ב''ש:
ג (ו) שנים. כ''כ הרמב''ם. אבל רש''י פירש שקראו שנים שמץ פסול ולא שמעידין עדות גמור: (ז) עבדות. לא כתב או עבד דעבד שנתערב בישראל הולד כשר ולהרמב''ם אף לכהונה לא פגום. ע''כ נקט עבדות כלומר דהערעור הוא שיש בהם עבדים ושפחות וכל ולד הנולד במשפחה הוא ספק עבד דשמא נולד מן השפחה ח''מ: (ח) לבדוק. לפרש''י שהבאתי בסמוך ס''ק ו' דליכא עדות גמור שנתערב מממזר שפיר. אבל להרמב''ם דאיכא עדות גמור קשה למה א''צ בדיקה הלא היא מוזהר [ת] שלא תשא ממזר ע''כ יש להחמיר בשיש עדות שצריכה היא לבדוק אחריו ח''מ ב''ש:
ד (ט) ולמשפחתו. ולא אמרינן דזה השותק הוא הפסול ושאר בני המשפחה אין צריך בדיקה אלא החשש במשפחה כול' ב''ש דלא כח''מ: (י) א'. קשה אם נתערב בה למה לי דזה שותק ת''ל דצריך בדיקה כיון שנתערב בה א' מפסולים ותירץ הב''ש דנ''מ אם נתערב ספק ממזר מותר לישראל לישא אשה מן משפחה זו כמבואר לקמן ומ''מ אם שתקה מחזיקי' אוחה שהיא ממזרת. גם נ''מ אם נתערב ספק חלל או אלמנה ממשפחה זו אם נשאת לא תצא כמבואר בסעיף ה' אבל אם שותקת תצא. וב''ח וח''מ תירצו בע''א:
ה (יא) לבתה. וכ''ד האחרונים: (יב) ממזר. היינו אם יש עדים אז אסור ישראל לישא מן משפחה זו אבל אם יצא קול שנתערב אין איסור ומותר לישראל לישא מן משפחה זו ב''ש ע''ש: (יג) נטמעה. אפי' אם ידוע לשנים שנטמעה באיזה משפחה פסול אין ראוי לגלות ב''ש. וח''מ חוכך בזה דהאיך אין לגלות דהיום או מחר יבאו עדים ויהיו הבנים ספק ממזרים ע''ש. ודוקא ממזרים ונתינים דאין ראוים לבא בקהל ונטמעו אין מגלים אבל חללין דיש להם תקנה להתחתן בישראל מגלים ב''ש. וא''ל הא קי''ל ממזר דלא ידוע אינו חי ומבואר בספר חסידים אפי' יב''ח אינו חי וא''כ האיך אשכחן דנטמעו ממזרים: תירוץ ב''ש דאיירי במקומו היה ידוע ואז חי ואח''כ הלך למקום אחר ונושא אשה ושם א''י אם הוא ממזר:
ו (יד) הדור. ואם יקח המיוחסת יצטרך לקבל צדקה טוב שיקח אותה שאינה מיוחסת ס''ח סימן שפ''א:
ז (טו) ג''פ. צ''ע בי''ד סי' רס''ג ח''ג פסק אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה שאר האחיות לא ימולו בניהן כו' א''כ משמע שני פעמים הוה חזקה ובהדיא משמע בגמ' דיבמות דף ס''ד דדין א' להם לענין מילה וצרעת. וע' בה''י בי''ד רס''ג מ''ש:
ט (טז) ילדה. דוקא כשאינה חפיצה בו אבל כשהיא חפיצה בו מותר ס''ח סי' שע''ה וכ''כ ח''מ:
סימן ג - דין בן שהוא ספק לכהנה
(ובו ט' סעיפים )
א (א) הזה. אחרונים חלקו וכתבו דנאמן לקרות בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו דאיכא איסור עשה מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים אינו נאמן. ערש''י בכתובות ד' כ''ד ע''ב וע' בפ' כל כתבי דאמר ר''י שם מימי לא עברתי על דעת חבירי אם אומר לי עלה לדוכן וכו' כתבו שם תו' לא ידע ר''י מה איסור יש בזה ע''ש. וב''ש כתב כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור מש''ה לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ''כ או שיעלה בתורה ממילא בא''י דנוהגים בתרומה בזמן הזה כמ''ש בי''ד סימן של''א אינו נאמן אפי' בזמן הזה ח''מ ב''ש ובה''י כתב דנאמן בזמן הזה אפי' בא''י ע''ש ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון הבן. ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה וכסברת הב''ש. א''כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא חרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן וצ''ע. כלל העולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ''ע בעינן שני עדים כשרים. ולתרומה דרבנן די עד א' ב''ש: (ב) לוקה. כיון שמחזיק את עצמו לכהן נאמן על עצמו להחמיר והוי התראת ודאי: (ג) חללה. וכהן אחר שבא עליה אינה לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה לפי דבריו כמו דלוקה אותו משום גרושה: (ד) הספר. דאל''כ חיישי' שמא עבד הוא והמחבר בסעי' ה' שכתב שראיתי לפ' טובל וכו' ולא כ' הוציאני מבית הס' ט''ס הוא וצ''ל הוציאני מבית הספר ב''ש ובה''י דלא כח''מ: (ה) לכהונה. היינו תרומה דרבנן. והוא הדין נשיאת כפים דשוה לתרומה דרבנן. ב''ש:
ב (ו) עליו. אפי' אם ידוע דהוא אביו נאמן. ופוסקים אחרים ס''ל כשידוע שהוא אביו אינו נאמן עב''ש. מעשה בא' שהיה משמש בכהונה ט''ו שנים ושוב קידש גרושה ואמר שאינו כהן. אינו נאמן וכופין לגרש אותה הר''י הלוי סימן ל''ג חות יאיר סי' ק''י שבות יעקב סי' צ''ג בח''א ועי' בלבוש. ודין הבכורות שנפדו על ידו בודאי ואותן שהן בספק שנפדו על ידו אין צריכין לחזור ולפדות עצמם ע' בחות יאיר סי' ק''י מהרי''ט סי' קמ''ח ובמבי''ט ח''א סי' רי''ט ופרח מטה אהרן ח''א סימן נ''א ורשד''ם תא''ה סימן רל''ה ובאר שבע ד' קי''ו: (ז) כהן. עיין ח''מ ב''ש: (ח) עצמו. דוקא בא''י דיש שם תרומה ואין קורין אותו לתורה בלא ראיה לכן מהני אם כתב כן אבל בח''ל שעולה לתורה לכהן יש לומר שכתב כן אני פלוני כהן משום דעולה לתורה לכהן לכן אין סומכין ע''ז בא''י ח''מ ב''ש. ולמ''ש לעיל סק''א בשם בה''י נסתר דבריהם וע' בי''ד ס''א סקי''ג מש''ש בשם הפר''ח:
ג (ט) כותית. קשה דבסמוך ס''ו כתב דע''א המעיד שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה שמא אביו נשא חללה אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו ב' והעידו שאביו של זה כהן הרי זה בחזקת אביו א''כ אנוס זה שמעיד שא' מהם מוחזק בכהונה היינו שאבותיו היו בחזקת כהנים דאם מעיד עליו ע''כ מהיכי תיתי יש לחוש שמא בן כותית הוא וא''כ דכשם דלקמן חיישי' שמא חלל הוא ה''נ גבי עדות אנוס שמא אביו נשא חללה. ותי' הח''מ דכאן איירי לקרות בתורה דלאו איסורא היא ובסעיף ו' איירי מנשיאת כפים ואכילת תרומה דהם דבר איסור לזרים:
ה (י) תרומה. ע''ל סק''ד מש''ש:
ו (יא) כהן. ל''ד אביו אלא אבי אביו נמי. ואם הוחזק דודו או בן לוי לכהן נסתפק מהר''מ מטראני ח''ב סי' מ' אם הוא כהן ע''ש: (יב) החזקה. היינו חזקה שבניה כרוכים אחריה סומכים אפילו לענין יחוס עבי''ד סי' ע''ט ותו' קדושין ד' פ':
ז (יג) חלוצה. ואם יצא קול עליה שהיתה מזנה תחת בעלה מבואר לקמן סי' ד' סט''ו: (יד) אביו. לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ב''ש:
ט (טו) עליהם. כגון שהיה קדושי טעות דיוצאות מראשון בלא גט וכן איירי מ''ש בסמוך הם אוננים עליו דאל''כ היכי משכחת ליה כיון ששניהם חיים א''כ ע''כ דגירשה בעלה כהן הראשון ושוב לא משכחת שתנשא לכהן השני: (טז) לכהונה. כתב הח''מ נראה דה''ה להיפוך שזינתה עם כהן תוך ג''ח למיתת בעלה הכהן ג''כ הולד פסול לכהונה: והב''ש כתב עליו ואין מוכרח ע''ש. הקשה הח''מ למה לא אמרי' זיל בתר רובא ורוב בעילות תולין בבעל לו יהא זינתה תחת בעלה הולד כשר ע' ביבמות ד' ק' ע''ב אלא לאו בזנות ופרש''י התם ששניהם באו עליה בזנות משמע דוקא ששניהם בזנות אבל נשואין אחר זנות תולין בנשואין עכ''ל ר''ל דמוכח הואיל דכתב רש''י ששניהם באו עליה בזנות למה לא כתב כפשוטא דהשני נשא אחר שבא עליה הראשון בזנות אלא ודאי דרש''י סבר דמתני' לא מצי איירי מזה דא''כ תולין בודאי משני דכל בעילות תולין בבעל והוי בנו של שני לכל דבר ודלא כמהרש''א שם. כך נ''ל כוונתו של הרב ח''מ. וא''כ יתבטלו דבריו של הרב ב''ש בזה ע''ש ודו''ק. אבל עכ''פ הדין דין אמת דלא תלינן בבעל אלא היכא שזינתה תחת בעלה אז אמרי' כיון דהבעל מצוי לה בודאי רוב בעילות ממנו אבל אם זינתה קודם הנשואין יש לומר דכבר היתה מעוברת. עיין בית שמואל:
סימן ד - מי הם האסורים לבא בקהל, ואיזהו הנקרא ממזר
(ובו ל''ז סעיפים )
ב (א) עולם. בפרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים דוד גזר עליהם. הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות ופסק הרמב''ם פי''ב מהא''ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותר להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא איסור דאורייתא. אבל אלו דחשיב אפילו נתגיירו אסורים. ואפילו ספק ממזר אסור לעולם הר''מ מטראני ח''א סי' ל''ד:
ה (ב) מאלו. כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל אומות שולדה כמוה: (ג) לכהונה. כמו בכל כותי הבא על בת ישראל כדלקמן סי''ט וילפינן בגמ' דיבמות דף מ''ה מק''ו דאלמנה ע''ש. אלא שהרי''ף מסופק בזה אם הם פגומים לכהונה והרמב''ם פסק בפשיטות דכשרים לכהונה ע''כ בדיעבד אין מוציאין אם נשאת לכהן. אחרונים:
ו (ד) הפסול. דקי''ל כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום: (ה) לכהונה. אף ע''ג דביאתם בעבירה מ''מ הבת כשרה. ואין להקשות לפי מה שפסק המחבר כאן דגר עמוני שנשא בת ישראל דהבת כשרה אפי' לכהונה א''כ נסתר הק''ו דילפינן גוי וערל הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה מאלמנה לכ''ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום כ''ש גוי ועבד הא איכ' למיפרך גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עבירה בביאתו ואפ''ה בתה כשרה לכהונה כמו שהקשה תו' ביבמות ד' ע''ז ע''א ד''ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' והניחו בתימ' ע''ש. וא''כ למה פסק המחבר דגוי שבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה. ויש לומר דיש לנו עוד ק''ו מאלמנה לכ''ג שקדושין תופסין בנה פגום כ''ש גוי ועבד שאין קדושין תופסין שבנה פגום וע''ז ליכא פירכ' ומ''ט כתב הב''ח ול''ד לנכרי ועבד הבא על ב''י שהולד פגום משום דאין קדושין תופסין ולא כתב דק''ו הוא מאלמנה אלא ודאי דלא נעלם מעיניו קושית התוס' וכוונתו כמ''ש ע' ודו''ק דלא כב''ש וע' בחדושי בית יהודה ביבמות דף מ''ה שהקשה באמת כן שם למה יליף הגמרא דגוי ועבד דהולד פגום מק''ו דאלמנה מחמת שאין איסור' שוה בכל למה לא יליף מאלמנה מק''ו דקידושין תופסין ע''ש ומתרץ משום דבעי למימר הכל מודים ר''ל אפילו ר' יהושע אבל ר''ע פשיטא דמודה דהא לר''ע הולד ממזר מכ''ש דפגום הוי וא''כ אמטו להכי מוכרח לומר ק''ו השוה בכל ולא מתפיסת קידושין דלר''ע בחייבי לאוין נמי קידושין לא תפסי וליכא ק''ו כלל להכי אמר ק''ו לענין שוה בכל דאפילו לר''ע אתי שפיר הק''ו עכ''ל בית יהודה. א''כ לפי מה דקיי''ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין א''כ שפיר מצינו למילף מק''ו דקדושין תופסין עיין ודו''ק:
ז (ו) מותרת. כלומר לאחר שנתגייר. וב''ח גורס הבת היא מצרית. לומר דהולכים אחר הפגום וח''מ כ' עליו שהוא טעות דהא בנכרית ולדה כמוה:
ח (ז) עמונית. ה''ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום:
ט (ח) האומות. אפי' ז' אומות:
י (ט) עומד. משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה וא''ל דא''כ דמצרים לא נתבלבלו האיך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א''י למצרים:
יב (י) רבו. עיין ב''ש שהקשה למה אוקמי בש''ס כשהשיאו רבו לו אשה ולא אוקמי בנשא לפני רבו הקושיא זו הקשה ג''כ ב''י וב''ח. ולדידי לא קשיא מידי דאיכ' למימר דכי הדר מוקמינן הברייתא דכותב שטר אירוסין לשפחתו באמר צאי והתקדש בו תו לא צריכין לאוקמי כשהשיאו רבו אלא מוקמינן לה כפשטא דשמעתת' דנשא הוא בפני רבו עיין ודו''ק. וכ''כ הכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ג':
יג (יא) פגום. ר''ל דלאו פגום לכהונה קאמר דבהדיא איתא בגמרא דמנדה אין הולד פגום אלא ר''ל שהוא פגום ומקולקל ואין משפחתו מיוחס ובזה ישבתי קושית הט''ז בי''ד סימן קצ''ו ס''ק י''ב ע''ש:
יד (יב) ממזר. הדיעה קמייתא היא דעת הרמב''ם. ויש מי שאומר הוא דעת ה''ג דגזרינן שמא ע''י שם בא לכאן כעובדא דשמואל וכתב הרא''ש אנן תלינן שבא ע''י שם אע''ג דהיא אינו אומרת כן. מיהו תוס' סוף קדושין כתבו אנן לא תלינן שבא ע''י שם אא''כ היא אומרת שבא. והב''י ס''ס קע''ח הביא תשובה א' ולפי התשובה י''ל דלא פליגי הרמב''ם עם ה''ג אלא דה''ג איירי כשהבעל אינו כאן והרמב''ם איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא והמחבר נראה דסבירא ליה לדעת הרמב''ם לעולם דהולד ממזר אפי' כשהוא אינו כאן. ואם הוא כאן ואומר שלא בא אז הולד ממזר ודאי דהוא נאמן לומר שאינו בנו ואם הוא אומר שבא והי' מכחשתו כתב בח''מ דהוא אינו נאמן להכשיר את הולד וי''ל דגם הרמב''ם מודה לזה ולמעשה צ''ע ב''ש עיין ח''מ: (יג) דאשתהי. מיהו תוס' בנדה דף ל''ח כתב דלא קיי''ל אשתהי: (יד) כ''כ. היינו יב''ח אבל אם ילדה בחדש העשירי אף שהוא יותר מרע''א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד בחדש העשירי ח''מ ב''ש. כתב מהריב''ל בח''ד סי' י''ט דאם יצא קלא דלא פסק שהיא פרוצה אם קול זה יצא אחר דאשתהי ודאי דלא אמרינן דמרעין לה לחזקה דמוכח מילתא דמשום דאשתהי מרננין אחריה אבל אם יצא קודם דאשתהי יב''ח יש להסתפק ועיין כנה''ג בהגהת הטור: (טו) גורמים. מה שהקשה הב''ש מש''ס דר''ה מבשורת שרה וכו' ומה שתירץ דלהמסקנא דאמר יולדת לז' יולדת למקוטעים תו א''צ לומר דהיתה שנת מעוברת כו' ע''ש כ''כ בה''י ע''ש. ומ''ש הח''מ בס''ק י''ב דגם הששה חדשים של ימי נערות סגי בד''ח וב' ימים ע''ש לא משמע כן סוגית הגמרא בקדושין דף ע''ט ע''א אימת אלימא בתוך ששה בהא נימא רב וכו' ע''ש וגם הרמב''ם רפ''ב מהא''ב דין ב' כתב עד ששה חדשים גמורים ע''ש ועיין מ''ש הב''ש סימן ל''ד ס''ק ה':
טו (טז) מזנה. ה''ה אם באו עדים שזינתה ג''כ בניה כשרים דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל א''כ אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטינן שאף על רנון וקול כהן חושש לה מדין תורה ועיין כנה''ג שהאריך. וא''ל בסימן ו' סעיף י''ז פסק המחבר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ומותרת לכהן. תירצו אחרונים דרינון גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר. וב''ח כתב דכאן איירי בא''א דגרע טפי ולקמן איירי בפנויה ע''ש. ומ''ש הב''ש דבסוגיא דגיטין מ''ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא''א ואפילו הכי אין חוששין ע''ש. לא הבנתי דהמעיין בגמרא שם דף פ''ט ע''א ברש''י ובתוס' יראה לעינים דהדין עם הב''ח ע''ש. וכן משמע מש''ס כתובות דף ל''ו ע''ב. דהקשה שם והאמר רבא יצא לה וכו' משמע דבפנויה איירי ע''ש: (יז) בבעל. משום דהבעל מצוי לה משא''כ בארוס אפילו אם בא עליה בודאי משום דאין מצוי לה ב''ש: (יח) תורה. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין ומ''ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחלה ב''ש וכתב בשבות יעקב ח''ב סימן קמ''א דוקא בקלא דפסק אבל בקלא דלא פסק ודאי מוציאין ומהאי טעם פסק שם באשה א' שהיתה יושבת תחת בעלה ויצא עליה קלא דלא פסק שזינתה תחתיו ונתאלמנה ועמדה ונשאת לכהן כופין אותו להוציא דהוי קלא דקודם הנשואין עי''ש. ועיין מהר''י ווייל סימן כ''ד: (יט) חללים. דהא אם זינתה תחתיו פעם א' אפי' נבעלה באונס נעשה זונה ואסורה לכהונה. ואם בא עליה בעלה אח''כ נעשו הבנים חללים אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח''כ כשרים אפי' לכהונה ב''ש. אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במד''ה ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו וקודם הקול אז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכה ה''ה לאו חלל הוא והא בהא תליא ח''מ: (כ) לבנים. ר''ל חשש ממזר כיון דלא שייך בה לומר רוב בעילות מהבעל. אבל לרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזר אפי' אם היא פרוצה ביותר עיין ב''ש וכנה''ג:
טז (כא) השני. הא לאחר שגרשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר דאפי' מחזיר גרושתו לא הוי ממזר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ''ה הוי ממזר מדרבנן כמ''ש בש''ע סימן י''ד סעיף נ''ו הרמב''ם וב''י וב''ח. והפרישה והח''מ חלקו וכתבו משמעות לשון התוס' ר''פ האשה רבה דף פ''ז ע''ב ד''ה הולד ממזר מזה ומזה כו' משמע דמראשון לעולם הוי ממזר אפי' אחר שגרשה השני ע''ש. והב''ח הסכים עם ב''י משום קנס כן הוא בשני אפילו אחר גירושי הראשון אבל אם גירש הראשון והשני וזנתה עם השני אין ממזר מן השני ע''ש: ודברי רש''י מוכיחין דאם החזירה הא' אחר גירושי הב' לא הוי ממזר מדרבנן שכתב שהולד ממזר מזה ומזה אם ילדה מב' ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר דרבנן ע''כ. הנה מבואר מדבריו דלא כתב דמראשון הוי ממזר מדרבנן אלא היכא דמשני הוי ממזר מדאורייתא והוא בלא גירושין. גם דברי תוס' מתפרשין בשלא גירשה הב' אז הוי מראשון ממזר שכתבו דף צ''ב ע''א בד''ה וחכמים אומרים וכו' ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל קנסוה ג''כ גבי בועל דאפי' אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ע''כ ואי מיירי בגירשה הב' היכן מצינו שקנסוה גבי בעל אלא ודאי בשלא גירשה הב' מיירי ועיין מ''ש המחבר בית יהודה בתוס' זה. איברא רש''י בדף פ''ט ע''ב ד''ה לאוסרו בבת ישראל כו' נראה הפך מזה. שכתב שם וקנסא בעלמא הוא ולעשות סייג לתורה ע''כ. משמע אפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר מא' מדרבנן ואסור בישראלית דאל''כ קודם גירושי הב' לא שייך לומר קנסא בעלמא ולעשות סייג הלא הסברא נותנת דאסור בישראלית כדי שלא יאמרו דממזר נשא ישראלית דהעולם יסברו שבא מא''א דמהאי טעמא צריכה גט משני כדי שלא יאמרו וכו' וה''נ כן הוא אלא ודאי דאפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר דרבנן דאז לא שייך לחשש זה ואפ''ה אסרו בבת ישראל ע''כ משום קנס בעלמא עיין מ''ש הרא''ש תחלת פרק האשה שהלך בעלה למד''ה ועי' סי' י''ז ס''ק ק''ע בב''ש ובסי' ט''ז ס''ק כ''ג בב''ש מ''ש ועיין כנה''ג סימן י''ז ובהגהת ב''י סי' תקצ''ד. ובסי' ק''נ בהגהת הטור סעיף א'. ועיין הרלנ''ח סימן מ''ב. ובתשובת מהר''א ששון סימן קצ''ו. והר''ם גלאנטי סימן ק''ך. גם את זה ראיתי מה שרוצה הב''ש לדחות הראיה של הח''מ שהביא מתוס' דף מ''ט ע''ב ע''ש ולא הבנתי דא''כ למה דחו תוס' והרא''ש דלא דמי דהתם קנסוה וכו' ע''ש למה לא דחו כפשוטא דהתם נמי כן באשה שהלך בעלה למד''ה אם גירשה ואח''כ בא בעלה עליה לא הוי ממזר דומיא דסוטה רק אם לא גירשה הוי ממזר מדרבנן דמיחזי כא''א. ובאמת צ''ע על רמ''א שהעתיק תוס' והרא''ש אם זינתה ואח''כ בא עליה בעלה אין הולד ממזר. הוא ללא צורך אחרי שפסק המחבר דוקא בא עליה קודם שנתגרשה משני הולד ממזר אבל לאחר גירושין אם בא בעלה עליה לא הוי ממזר ממילא הוי כזינתה ואח''כ בא בעלה עליה דזהו הדין בעצמו. בשלמא תוס' ורא''ש שהביאו סברי באשה שהלך בעלה למד''ה דאפי' לאחר שנתגרשה משני אם בא עליה בעלה הוי ממזר משום קנס וה''א דה''ה בסוטה הדין כן והוצרך לחלק דשם לא שייך קנס אבל לפי פסק ש''ע צ''ע. אשה שהיתה נשואה ואח''כ היתה בחזקת גרושה ולא היו עדים אלא קול ואח''כ הולידה ויצא הדבר בהיתר ד''מ ב''ש. מי שהוציאה בעלה על שחשדה עם פלוני וב''ד לא הזקיקוהו לכך מפני שלא היו שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור והלכה ונשאת לנחשד וילדת אותו הולד אפילו ממזר מדרבנן לא הוי הר''י אדרבי סימן קנ''ד:
יז (כב) ובניו כמותו. דאין לישא שום אשה אלא גיורת וכן בתה אינה יכולה לישא רק לגר ובניו ממזרים כמ''ש בסעיף כ''ב ב''ש:
יט (כג) כשר. עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף כ''ט אם האנוסים שנשתמדו בפרנקיאה אם בניהם הם כגוים גמורים ואם בא א' מהם על אשת חבירו דהולד הנולד מהם אם נתגייר מותר לבא בקהל או מאחר שבאו מזרע ישראל וישראל שנשתמדו לעולם הם נקראים ישראל משומד וקדושיו קידושין ממילא אם בא על אשת חבירו הולד הנולד הוי ממזר ע''ש ועיין בתשובת הרא''ש ח''א סימן מ''ו ובח''ב סימן ל''א:
כ (כד) שפחה. אבל ממזרת אסורה לעבד דהא אכתי הבנים ממזרים הם. מיהו תוס' בגיטין דף מ''ה ד''ה לישא שפתה. ובחגיגה דף ב' תוס' ד''ה לישא שפחה משמע דמותר לעבד לישא ממזרת רק הבנים הם ממזרים ע''ש: הרש''ך ח''ג סי' ט''ו פסק דוקא ודאי ממזר אבל ספק ממזר אסור בשפחה. אבל הרדב''ז ח''א סי' קפ''ח פסק דאפי' ספק ממזר מותר בשפחה ע''ש:
כא (כה) הבן. ה''ה אם לא נתגייר אותו הבן ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר אחרונים: (כו) בקהל. כי בעודו עכו''ם לא שייך ממזר דדוק' היכי דשייך קדושין:
כב (כז) בממזרת. דקהל גרים לא נקרא קהל. והיינו מצד ממזרת אין איסור אבל מ''מ אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים. ושפחה אסורה לגר דהא היא מוזהר על כל מצות. מיהו גר עמוני שרצה לישא שפתה מסופק הח''מ. וגר עמון שנשא ממזרת הולכים אחר הפגום שבשניהם והולד הוא ממזר עמוני ח''מ ב''ש:
כד (כח) ספק. ומדאורייתא מותר רק מדרבנן הוא דעשו מעלה ביוחסין:
כו (כט) אחר. אפי' אי לא דיימי מעלמ' מ''מ חוששין שמא זנתה עם אחרים וח''מ חולק היכי דלא דיימי מעלמ' ואחד מודה שבא עליה הוא בנו ודאי הואיל והוא מודה שבא עליה ומכ''ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה. ודברי הרב בהג''ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ''ש ס''ס ג' דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ''ש במיוחדת ח''מ וב''ש הסכים עם הח''מ במיוחדת לו והודה לדבריה דהוי בנו וכתב מ''ש רמ''א ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת זה קאי על אם אינו מודה לה אבל אינה מיוחדת אפי' מודה שנבעלה לו ואפי' לא דיימי מעלמ' חוששין שזנתה עם אחר. ועל קושית הח''מ תירץ הב''ש דלעיל איירי אם כולם כהנים דליכ' איסור דאוריית' ע''ש. ובתשו' כנסת יחזקאל שאלה נ''ו תירץ קושית הח''מ באופן אחר ע''ש. ובח''י תירץ הכא איירי שהבועל הוא ממזר ודאי וא''כ אמרינן לקולא שזנתה עם אחרים אפי' הוא מודה והראי' שכתב אם פלוני כשר הולד כשר ולחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים וא''כ לעיל גבי כהן הבועל הוא כשר לא אמרינן כשם שהפקירה וכו' ע''ש. ועיין בהרמב''ם פ''ג מהלכות יבום דין ד' ועיין ב''ש: (ל) בנו. אם אשה א' תובעה לאחד ואמרה דהולד ממנו ויתן לה מזונות והוא כופר פטור אפי' משבועה. אע''ג אם תובע אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ''מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה ריב''ש סימן מ''א ועיין סימן קע''ז סעיף ה' בהג''ה וע''ל סימן כ''ב ס''ק ד'. וכ''כ בה''י ע''ש ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ''ה קמ''ו: (לא) מיוחדת. עיין ס''ק כ''ט מש''ש: (לב) וכשר. היינו כשהבעל אצלה. בתשובת מהר''י ווייל סימן ע''ד פסק אשה שנתגרשה וילדה דהולד כשר משום ס''ס שמא אחר גירושין זנתה ואת''ל קודם גירושין שמא זנתה עם עכו''ם ואם היא אומרת שזנתה קודם גירושין נאמנת לשוויה הולד לספק ממזר עכ''ל: וכתב ד''מ עליו דאיירי דבעלה לא היה אצלה דאל''כ תלינן בבעל ועיין מ''ש הב''ש:
כז (לג) ליורשו. א''ל הא לעיל פסק אף שהוא מודה אעפ''כ אמרינן שזנתה עם אחרים י''ל דבארוסה יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים משום דבארוס התירה עברה ואפקירה אבל לא באחרים. בה''י ופרישה. ולפי מ''ש לעיל בשם בה''י דלחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים לא צריך לזה הטעם. כתב בפרישה אם הוא בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינ' בכאן אז הולד ספק ממזר שמא מכותי נתעבר' ומ''ש בסמוך אם הוא מכחיש אותה הולד ממזר ודאי היינו כשהי' כאן ואינה אומרת מכותי הולד עיין ב''ש: (לד) ממזר ודאי. דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו: (לה) זונה. אדלעיל קאי כשאומרת מארוס נתעברה והוא מכחישה: (לו) לא תצא. אבל לכתחלה אסור'. אם היא אומרת שאינו מארוס והוא שותק הוי ספק ממזר על פיה ואם היא אומרת שאינו מארוס. והוא אומר ממנו עיין בסמוך בהג''ה: (לז) דאיסור'. ואם יש ידים מוכיחות שמשקר אין אומרים הא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסור' הראנ''ח ח''א סי' מ''ח:
כח (לח) לאחרים. דלא שייך בארוס לומר רוב בעילות מארוס דלא שכיח אצלה כ''כ:
כט (לט) לפוסלו. אפי' אם זנתה בודאי תולין בבעל הגה בסעיף כ''ו: (מ) שאומרת וכו'. אבל אם בודאי בא עליה הארוס ולא דיימי מעלמ' לכ''ע היא אינ' נאמנ': (מא) וי''א דהוא נאמן. וכן הלכה נ''י בשם הריטב''א. ואם הארוס אינו כאן והיא אומרת שבנה ממזר אינו אלא ספק ממזר כמו בפנויה שבסעיף כ''ו ב''ש:
ל (מב) ישראל. ואם בא על בת כהן אינו אוסר בביאתו ב''ש:
לא (מג) אסופי וכו'. גויה שהביאה ילד' ואמר' שיהודית נתנה לה להניק' ולא מצאה עוד ומכרה הילד' לישראל דיינינן לה כגויה וכשתטבול הרי היא גיורת מהריב''ל ח''ג סי' צ''ט:
לג (מד) כותי. ויש כאן חשש שמא ממזר הוא ואסור בבת ישראל ואסור נמי בממזרת. ואפי' ברוב עכו''ם אסור בממזר' אחר שנתגייר ואסור בבת ישראל כ''ה לשיטת הרמב''ם ולהראב''ד ברוב עכו''ם מותר בממזרת ומותר בבת ישראל. ואפי' במחצה על מחצה מותר בממזרת ובבת ישראל ואי איכ' תרי רובא עכו''ם אזלינן אחר תרי רוב' ואם יש סי' באסופי כמ''ש בסעיף הקודם דאינו ממזר רשאי ליש' אשה ולא חיישינן. שמא ישא אחותו עיין ב''ש:
לד (מה) נבילות. מכ''ש דאין מחזירין לו אבידה ולענין נזיקין חייב לשלם נזק שלם:
לה (מו) א'. אע''ג דקי''ל ערעור חד לאו ערעור מ''מ כאן דלית' לולד חזקת כשרות מהני אפי' ערעור חד. וכאן מיירי אפי' אם הערעור הוא אחר שהעידה החיה עיין ב''ש: (מז) יחוס. היינו כשעד זה מעיד עליו שהו' כשר ומערער על עדותה אז הולד כשר ע''פ עדותו. אע''ג דבחדר זה יש ג''כ ממזר מ''מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע''א נאמן להכשירו והיינו עד כשר ואז נדחה עדות החיה. ומ''ש ואין לו יחוס היינו דהעד זה א''י יחוסו אלא מעיד דולד זה אינו ממזר הוא ב''ש:
לז (מח) א''א. היינו בלא טבל ולא הטבילוהו ב''ד ונשא גיורת שלא כדין דהא ממזר הוא ספק כותי ואסור בגיורת: (מט) הקראים. עיין בתשובת הרא''ם ח''א סי' נ''ח. ובהר''מ מטראנ''י ח''א סי' ל''ח ובהרש''ך ח''ג סי' ט''ו. ובתשוב' ר' בצלאל סי' ג' ובהרדב''ז ח''א סי' רי''ט: (נ) אבל האנוסים. ע''ל ס''ק כ''ג מש''ש בענין אנוסים שבפראנקאיה:
סימן ה - דין פצוע דכא וכרות שפכה
(ובו י''ד סעיפים )
א (א) פצוע דכא. עיין מ''ש המרש''א על הטור ביבמות דף ע''ו ע''א. ובס' בית יהודה כ' שמצ' בביאור מהור''ר יעקב שור על א''ה סי' ה' שפי' דברי הטור הכי דהא דשרי בנתינה ר''ל ממזר. דמותר בנתינה דרש מקר' וכו' אבל באחרינ' יבא א''כ ה''נ ממזר' מותר' לפצוע דכא דדרשינן ג''כ לא יבא פ''ד בקהל ה' בישראל דאיקרי קהל אבל בממזרת דלאו קהל היא דהא מותר' לנתין ה''נ מותרת לפ''ד ובזה מיושב נמי תמיהת ב''י על הטור דדרש זה מצינו שפיר דממזר מותר בנתינה דלאו קהל הם. עכ''ל ע''ש: (ב) בקדושתו. משמע דה''ה גרושה וחללה דמ''ש זונה מגרושה וחללה וגיורת זונה היא ח''מ. וב''ש חולק עליו ע''ש. וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון לטמ' למתים וליש' כפיו דמאחר שמותר בגיורת שהי' זונה ה''ה שאר מצות כהונה והוי כזר בעלמ' והקשה הח''מ דהרמב''ם פ''ו מהלכות ביאות מקדש מנה המומין וכרות שפכה אחת מהן וכתב שם שהבעל מום אוכל בקדשי קדשים משמע דלא הוי זר: (ג) בממזרת. אבל בשפח' מותר לכ''ע דאיסור שפחה הוה מדרבנן:
ב (ד) פצוע. היינו ע''י מכות חרב או סכין. ודכ' שנידוך ע''י שום דבר וכרות היינו שנכרת לשנים ע''י שום דבר. ובא' מכל אלו בחזקת שאינו מוליד הוא. ואם נשא אשה והוליד בנים בידוע שאין בניו והם בחזקת ממזרים. וניקב בכלל פצוע. ולקצת פוסקים בכלל נכרת ואין רפואה לכרות שפכה ואפי' לדידן קי''ל ניקב ונסתם כשר כמ''ש סעיף ד' ש''מ דיש לו רפוא' מ''מ נראה אם הוליד לא תלינן שנתרפ' אא''כ בידוע שנתרפ' ב''ש:
ה (ה) העטרה. היינו שהנקב מעבר אל עבר ובצד א' למטה מעטרה ובצד השני הוא בתוך העטרה עיין ב''ש:
ו (ו) הרי זה פסול. משום שלא במקומו אינו מבשל:
ז (ז) או שניקבה. משמע בכל דינים אלו א' מחוטין שוה לכל חוטין ואם נחסר חוט א' פסול וכן בנידך או נפצע חוט א' ולדברי המקילין בנחסר ביצה השמאלית ה''ה אם נחסר חוט ביצה השמאלית ב''ש:
י (ח) אבל לרש''י כו'. ורש''י פ''ב דיבמות דף כ' ע''ב כתב להיפך ע''ש ועיין ב''ח: (ט) ופסול. מי שניטלה ממנו ביצה השמאלית ע''י (חולה) [חולי] לכתחלה איך משיאין לו ישראלית ואם עבר ונש' ישראלית אין מוציאין ממנו מהריב''ל ח''ג סי' ל''ב:
יב (י) עיקרין. אפי' שותה לרפואה ואין מתכוין להיות עקר כיון דפסיק רישיה הוא אסור עיין מ''ש בה''י בזה. ואפי' אם הוא כבר קיים פו''ר ואפי' אם הוא סריס אסור ב''ש: (יא) עיקרין. אפי' בלא צער לידה מותר. ומ''ש בסעיף הקודם והמסרס את הנקיבה פטור אבל אסור היינו סירוס במעשה דאף בנקיבה שייך סירוס במעשה. ונקיבה בבהמות ושאר מינים לא עדיף מאשה. אחרונים עיין ב''ח:
יג (יב) מכת מרדות. הוא י''ג מכות מהרא''י בביאורו רש''י ס''פ כי תצא. ומ''א בא''ח סי' תצ''ו כתב עליו וברמב''ם לא משמע כן. ועיין רש''י בחולין דף קמ''א ע''ב שכתב מכת מרדות אין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו ע''ש: (יג) כרבלתו. הטעם דאין מסרס אותו רק עי''ז מתאבל על שניטל הודו. ומותר לקשור את הנקיבה שלא יעלה עליה זכרים שם:
יד (יד) לסרס. דאמירה לעכו''ם אסור בכל האיסורים. וכן אסור למכור לו לסרס כי''א שהבי' רמ''א ב''ש: (טו) ויש אוסרים. קאי ג''כ על מכירה לכותי ומכ''ש דאסור ליתן לו למחצית שכר משום דב''נ מוזהרים על הסירוס עיין ח''מ בה''י: (טז) לסרסם. דאז הוי לפני דלפני ומותר. ואפי' אם נתן לשליחו אין שליחות לעכו''ם עיין ב''ש: (יז) נוצות מאווזות. עיין מ''ש בי''ד סי' כ''ד ס''ק ט' בשם בה''י:
סימן ו - נשים האסורות לכהן ודין אשת כהן
(ובו י''ח סעיפים )
א (א) בגרושה. עי' במהרש''ך ח''א סי' קנ''ה: (ב) מדרבנן. עיין הר''א ששון סי' רי''א. נשא חלוצה אפילו נדר הנאה ממנה מעכשיו ואפי' יש לו אונס ממון אסור לקיימה הרא''ם ח''א סי' נ''ט. כהן שהוחזק בכהן ימים רבים ונשא חלוצה כי לא ידע שחלוצה היא אין כופין אותו להוצי' פסק שבות יעקב ח''א סי' צ''ג. דלדעת מהרשד''ם בחא''ה סי' רל''ה אין כופין בכהני בזמן הזה דכהני ספק נינהו. אבל בתשובת מהרי''ט ח''א סי' קמ''ט ותשובת חוט השני סי' י''ז האריכו לסתור דעת מהרשד''ם. ושבות יעקב סי' הנ''ל דוחה דבריהם ומקיים דברי מהרשד''ם. עכ''פ העלה דאם רוצה לגרש זכור לטוב כיון שבניו נדחין מכהונה בממ''נ. אבל אין כופין בשוטים ע''ש. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ו בסופו חולק על שבות יעקב וכתב חלילה להוצי' לעז על יחוסי כהונה בזה''ז ושיהיו כל הבכורים מבלי פדויים ע''ש: (ג) להוצי'. אבל לכתחלה גזרו אף על ספק חלוצה עיין תוס' דיבמות דף כ''ד ע''א: (ד) להוצי'. וכן ספק חללה וספק זונה כלן מדאוריית' אלא ספק ממזר דרבנן. עיין הראנ''ח ח''א סי' מ''ב. נשא ספק שבויה א''צ להוציאה ר''י הלוי סי' ל''ג: (ה) בעלמ'. בתשובת רש''ל כתב דוק' במשודכת יש לחוש לקול כזה אבל בעלמ' אין לחוש ועיין הג''מ פרק האומר וב''י בסי' י''ג ושם מבואר דוק' אם שב''ד הצריכו גט אע''ג שהיה מחמת קול בעלמ' חיישינן אבל אם הוא נתן גט מעצמו ולא היה נצרך עפ''י הדין לא הוי הגט וכ''כ הבה''י ב''ש: (ו) לכהונה. כתב (ב''י) [ב''ח] היינו לכתחלה אבל לא תצא. וט''ז חולק ב''ש:
ב (ז) אסורה. משמע אפי' אם נשאת תצא ח''מ: (ח) לכהן. עכ''פ ובדיעבד אין מוציאין אותו לכ''ע:
ה (ט) ונתגרשה. דוק' שיצ' קול שניהם יחדיו אבל אם יצא קול גירושין אחר קול קדושין לא משגיחין בקול שיצ' אח''כ שנתגרשה ומותרת לזה שיצ' הקול שקידשה אפי' אם הוא כהן ואסורה אחר מיתתו לכהן אחר. ואם יצא תרי קולות בפעם א' אסורה לישא לזה אם הוא כהן דלדידיה הוי קול קודם נישואין כן הוא לדעת הראב''ד ודלא כהרמב''ם עיין ב''ש: (י) חיישינן. כיון דחליצה מדרבנן וספק חלוצה לא גזרו ה''ה בקול לא גזרו אפי' בקול המוחזק בב''ד. ולפ''ז היה ראוי לכתחלה לחוש לקול כמו בספק חלוצה מיהו הלשון לא חיישינן משמע דמותרת לכתחלה ועדיף מספק חלוצה אחרונים:
ו (יא) שיגרשנה. עיין הראנ''ח ח''א סי' מ''ב. ונראה אף לישראל שנש' אשה בעבירה נמי עבדינן ליה כל הני שמתות ונידויים וכפיות ב''ש:
ז (יב) במבוי. עיין סי' קי''ט. כתב (הר''ש) [הב''ש] ולכאורה קשה מסוגית ריש כתובות שם אית' להיפך כל שאיסור קל צריך גדר יותר. ולפענ''ד לאו קושיא היא דהא מסקינן שם לפי שהקילו חכמים שנוהג ימי המשתה כו' מש''ה אמרו דהו' ישן בין האנשים לא יקיל יותר ולאו טעמ' הוא משום איסור קל ע''ש ובהרא''ש. ועיין תוס' בסוטה דף ז' ע''א ד''ה אמר לאו ק''ו ופרכוהו וכו':
ח (יג) לבהמה. וכן הנבעלת לרוח או לשד אינה אסורה לבעלה תשובת מהר''ם מלובלין סי' (קט''ו) [קט''ז]: (יד) לינש'. אע''ג דבעת נדתה אסורה מ''מ אשה זו יש תקנה לאיסורה: (טו) שהפקירה עצמה. ולדעת הסמ''ג יש להחמיר. בית שמואל: (טז) וכן הגיורת ומשוחררת. אפי' לא נבעלה אסורה לכהן אפי' גיורת פחותה מבת ג' שנים אסורה לכהן לפי שבאה מעכו''ם השטופים בזמה עיין ב''ש: (יז) חייבי לאוין דשאר. היינו אנוסת אביו: (יח) היבמה. משום דאין קידושין תופסין ביבמה. וה''ה גיורת ומשוחררת דלכ''ע עשאה זונה ב''ש ובה''י:
י (יט) אסורה לו. עיין במגיד פ''א ופי''ח מהא''ב אם לוקה הכהן הבא עליה אח''כ משום זונה ומשום טומאה או לא. ובטור כתב בפשיטות דלוקה שתים ולפי המגיד דפירש שם דהרמב''ם ס''ל דנעשית זונה לפ''ז גם אם נאנסה מישראל או מעכו''ם נעשית זונה ב''ש:
יא (כ) שנאנסה. כל שתחילת ביאה באונס אף שסוף ביאה ברצון הוי כנאנסה. ועיין בתרגום יונתן פרשת כי תצא. ועיין בה''י. אשה שהצילה את בעלה גם אחרים ע''י שהפקירה עצמה לזנות אי מותרת לבעלה או לא. פסק שבות יעקב ח''ב סי' קי''ו דאם האונס הוא על הבעילה עצמה הוי אונס גמור ומותרת לבעלה משא''כ אם היא מתרצית לבעילה ואונס אחר היא נאסרת לבעלה. ואם נאנסה ממש פשוט להתיר מ''מ צריכה טבילה שלא תהא מאוסה עליו ע''ש: (כא) לבעלה. וה''ה לבועל אם אינו כהן בה''י ע''ל סי' י''א:
יב (כב) יוציא. ולקמן סי' קע''ח סעיף ט' בהג''ה די''א בזמן הזה שיש חרם ר''ג שלא לגרש אשה בע''כ אינו נאמן לומר שמאמינ' או שתאמין לדברי העד לבטל החרם ר''ג ע''ש:
יג (כג) נאנסתי. ע''ל סי' קט''ו וסי' קע''ח. ואם ידוע דנתייחדה עם א' ואומרת טמאה אני נאמנת דהוי רגלים לדבר וכן אם אמרה טמאה אני ברצון נמי נאמנת כ''מ מתוס' דכתובות דף ס''ג ע''ב ד''ה אבל אמרה מאיס עלי ע''ש ולפי דבריהם אשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון נאמנת ונראה דלא כתבו כן אלא למאן דס''ל דאומרת מאיס עלי כופין אותו להוצי' והוצרכנו לחלק בין ההיא דג' נשים לאומרת מאיס עלי אבל לדידן דקי''ל דאין כופין אותו להוציא ההיא דג' נשים אפי' באין נוטלת כתובה אינה נאמנת כנה''ג בהגהת הטור וכ''כ מהר''ם די בוטין סי' מ''ג עיין ב''ש. אשה שהודית שזינתה וגם ע''א אומר שהוא זינה עמה אסורה לבעלה תשובת חכם צבי סי' ק''נ: (כד) שבעולם. היינו לכתחלה אבל אם נשאת לכהן לא תצא אלא א''כ מאמין לדבריה. ואם עד אחד אמר שזנתה אם היא מכחשת אז העד אינו נאמן. ואם היא מודה אם כן היינו הדין שהיא אמרה שזנתה. ואם היא שותקת תליא בפלוגת' אם שתיקה כהודאה דמיא או לא ב''ש ועיין סי' קט''ו: (כה) דאיסור'. ואם נותנת אמתל' לדבריה שאמרה כן כדי שיגרש אותה נאמנת. כ''כ הראב''ד. והמגיד חולק עליו כיון דאין בעלה חייב לגרשה ע''פ דיבורה אינה נאמנת שאמרה כן כדי לגרש אותה עיין ברמב''ם פי''ח מהא''ב וכתב הב''ש מיהו בשאר אמתלא אף המגי''ד מודה דמהני. ואם עברה ונשאת לכהן. בניה כשרים דאינה נאמנת לפסול בניה דוקא לאב נתן התורה נאמנות ולא לאם. ואם האב אומר דמאמין לדבריה יוכל לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא. מיהו כשלא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי י''ל אם נשאת לכהן בניה ספק חללים מאחר דאיכ' ריעות' בפנינו ב''ש:
יד (כו) דרוסת איש. עיין תוס' י''ט פרק א' דכתובות משנה ז'. וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''ח הרבה להקשות עליו ע''ש: (כז) מספק. אא''כ קידש ובעל לאלתר או שישנו עדים שלא זינתה אחר הקדושין ומחמת הזנות קודם קידושין מותרת כמבואר בסעיף ח':
טז (כח) בעיר. אפי' קול שמוחזק בב''ד מ''מ תלינן שמא ראו בה דבר פריצות בעלמא: (כט) לכהן. כתב מהריב''ל ח''א דף ק''ז דתרתי מילי נינהו דיצא עליה שם מזנה מיירי בפנויה דאי אתניהו תרווייהו שם מזנה ועידי כיעור ודאי אסור לכהן ועיין במהר''ם פדוואה סי' ל''ג ובמשפט צדק פ''ב סי' ס'. וע''ל ס''ק ט''ז בסי' ד' מש''ש בשם הב''ח. ועיין מ''ש הח''מ:
יז (ל) שנבעלה. עיין מ''ש הב''ש שהאריך: (לא) רובות. ה''ה שני חזקות מהני משפטי שמואל סי' קי''ד. ועיין תי''ט פרק א' דכתובות משנה יו''ד. ועיין כנסת הגדולה בהגהת הטור. פנויה שעיברה והפילה ולא ידעו מזה כי אם אמה וגיסה ע''פ הגדת אמה ותבעה לאחד שיתן לה אתנן זונה או ישאנה ותשובת הנואף כמעט שהודה והתפשר עמה בסך מעות אם מותרת לכהן באמרה שלא נבעלתי כי אם לזה. פסק בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ו דאסורה לכהן. אחד שהחליף דתו עם זונה ישראלית מרצונם הטוב ונהגו אישות זה עם זה איזה שנים וילדה בת ואח''כ חזרו כולם לדת ישראלית ומעיד הוא ואשתו שהבת מהם ולא מאחר ודעתו שיש להתירה לינשא לכהן. פסק שבות יעקב ח''ב סימן קי''ג דפסולה לכהונה. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ח ועיין סימן ז' ס''ק ל''ד מש''ש:
סימן ז - דין אשה שנשבית, ואיזו היא נקראת חללה
(ובו כ''ג סעיפים )
א (א) אסורה לכהן. ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו. אע''ג בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן קי''ל לא תצא אפי' ברוב פסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זונות דאמרינן אשה בודקת ומזנה. אע''ג דכאן אינו אלא ספק זנות וקי''ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או ע''פ עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל. כאן מפני מעלת יוחסין כהונה אסורה. ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל ונמצ' דהיא בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן ב''ש. וט''ז אוסר דיש לחוש שמא הערה בה השבאי וכ''כ הר''ם אלשקאר סי' צ''ה. ועיין בהרד''ך בית ח' ועיין כנה''ג בהגהת הטור: (ב) לכותי. לפי מ''ש לעיל סי' ו' סעיף ח' וכן הבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לא נעשית זונה. פירושו לישראלים הפקירה אבל אם ידוע שהפקירה אף לגוים אסורה לכהן בה''י: (ג) ואם יש לה עד. עיין משפטי שמואל סי' פ''ה וק''ח. וכנה''ג בהגהת הטור: (ד) ואפי' נשים. עיין מ''ש הח''מ ס''ק ב'. וחכם צבי בתשובתו סי' קמ''א מיישבו: (ה) מעשה בא'. כצ''ל ולא ומעשה. ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוק' במל''ת ומ''ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובבתה ב''ש ועיין ח''מ: (ו) אמי. מוכח מזה דצריך שיה' אצלה מתחלה ועד סוף וכ''ש גבי גוי המל''ת לדעת יש מקילין צריך שיהי' מתחלה ועד סוף בה''י:
ב (ז) מעיד לעצמו. אפי' מסל''ת. ודוק' להעיד אינו יכול אבל אם לא ידע שום אדם דהיתה שבויה אלא הוא והיה עמה וידוע דלא נטמאה מותרת לו ב''ש ועיין בס''ק ט''ז: (ח) מסל''ת. הרא''ש כלל ל''ב סי' ה' וראייתו דאין גוי מסל''ת נאמן א''כ בנתי' דמר שמואל אמאי אוקמינהו לשבוייהו אבראי לעיילי ויסיחו לפ''ת שלא נטמאו. והחכם צבי בתשובתו סי' קמ''א הקשה עליו דשמא אין רצונן להיות עומדת בספק ע''י אחר ושמא לא יסיחו לפ''ת ע''ש: (ט) ויש מקילין במסיח לפי תומו. בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ח הקשה ע''ז ע''ש: (י) וה''ה לעד מפי עד. ר''ל גם זה תלי' בפלוגת' דלהרא''ש דפסול כותי בשבויה ה''ה עד מפי עד נמי פסול בשבויה. וליש מקילין בכותי מהני נמי עד מפי עד. אבל בתשובת רש''ך ח''א סי' ו' כתב דגם הרא''ש מתיר עד מפי עד ע''ש ומ''מ למעשה אין דבריו מוכרחים ב''ש. ובתשובת חכם צבי שאלה קמ''א התיר בפשיטות עד מפי עד ע''ש. אשה מפי אחרים או אשה מפי אשה אחרת נסתפק הראנ''ח בח''א סי' כ''ב אי מהני ובסי' כ''ג הבי' בשם מהר''ש עטיאש דמהני ע''ש: (יא) אבל לא להחמיר. דהיינו כותי המעיד מל''ת דהי' טמאה לא מהני להחמיר להחזיקה כודאי טמאה אלא הוי כאלו לא העיד כלל ודינה כשאר שבויה עיין ב''ש:
ג (יב) ישאנה. אבל לאחר מהני עדותו ולא אמרינן דמעיד משום דסבור שהו' ישאנה. וכל זה איירי בידוע דהיתה בשבי' אבל אם א''י אלא הוא ויודע דהי' טהורה מותר ליש' אותה. ואם יש עדים דהיתה בשביה והוא מעיד עליה אלא דאינו ידוע שהו' כהן ויש לו מיגו דלא היה אומר דהו' כהן נאמן ועיין תשובת שער אפרים סי' ק''ו ב''ש:
ד (יג) שבויה. ואפי' אם ע''א מעיד דהי' טמאה מתירין אותה כ''מ ברש''י בכתובות דף כ''ג ע''ב ד''ה הכי גרסינן איהי וכו':
ה (יד) שנטמאה. אפי' עד הראשון הוא עד כשר ואח''כ באתה אשה ואמרה טהורה היא מקילין בשבויה ומותרת לכהן אפי' עד כשר שאומר נטמאה בא בתחלה ואשה בסוף לא אמרינן בכה''ג כל מקום שהאמינו ע''א הוי כשנים גם לא אמרינן אוקמי חד לגבי חד וישארו עדי שבויה. אע''ג בעדות שמת בעלה לא מהני עדות כזו כאן בשבויה מקילין. אע''ג לענין כותי ועד מפי עד יש מחמירין יותר מעדות שמת בעלה אין לנו אלא מה שאמרו חז''ל ב''ש: (טו) טהורה. היינו בידוע שנשבת ואם נתנה אמתל' לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת. ומ''ש אבל לא נגד שני עדים היינו דוק' בנשואה אינה יכולה לאסור את עצמה על בעלה אבל פנויה נאמנת לאסור את עצמה לכהונה. והקשה הח''מ דכל זמן שהי' תחת בעלה ויש לה ע''א המתירה למה נאמנת לומר שהי' טמאה מ''ש מאשה דעלמ' האומרת טמאה אני לך חיישי' שמא נתנה עיניה באחר כדלקמן סי' קט''ו ולעיל סי' ו' סעיף י''ב. וי''ל מאחר שיש עדים שנישבת הוי כמו רגלים לדבר ורמ''א כתב שם דוק' שאין רגלים לדבר אבל יש רגלים לדבר נאמנת בה''י ב''ש:
ו (טז) ב''ד. כ''כ בתשובת רד''ך בית ח' חדר יו''ד ע''ש שהבי' אם לא היה ידוע לב''ד דהיתה בשביה אלא א' יודע והיא אומרת לו טהורה אני יוכל ליש' אותה ואפי' אם הוא א''י דהי' טהורה משום דאית ליה מגו דהיתה יכולה ליקח לאחר. וכתב ע''ז בד''מ וצ''ע. וכתב ב''ש ומכ''ש אשת כהן דנשבית והו' יודע מזה וא''י אם היא טהורה דאסורה לו אע''ג דא''י לשום אדם והי' אומרת טהורה אני. ואם הוא יודע דהיא טהורה כתבתי לעיל ס''ק ז' דמותר' לו. ולענין אם התירוהו ואח''כ באו עידי שביה. דין א''א שוה לדין פנויה ב''ש: (יז) שנטמאת. אבל ע''א שנטמאה לא מהני כלל אפי' לא נשאת לא תצא מהיתר' והיינו דאית' עידי שביה מש''ה לא תצא מהיתר' אבל אין מתירין אותה אבל אי ליכ' עידי שביה וע''א מעיד שנטמאת מתירין אותה כמ''ש בסעיף ד' ב''ש:
ז (יח) קול. אפי' קול דאתחזק בב''ד ב''י בשם הריטב''א. מ''ש הב''ש מיהו צ''ע לישב הסוגי' לפי זה גם נראה תוס' לא ס''ל פי' זה עכ''ל לא הבנתי למה. עיין בה''י ועיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף י''ג: (יט) הקילו. אבל בא''א לא מקילין בכה''ג דאפי' אין כאן עדים רק שיצ' קול שיש עדים במ''ה שיודעים שהי' א''א אינה נאמנת ואפילו לא אתחזק הקול בב''ד חיישינן בא''א בה''י ע''ש:
ח (כ) לאוסרה. ומ''מ הוי כעד א' דעלמ' ומצטרף עם אחר לאוסרה ולא קאמר הכא דא''נ לו לבדו לא נתנה תורה נאמנות כמו שנתנה לו תורה לנשואין ח''מ. וב''ש חולק דא''נ אפי' לצרף עם עד אחד ע''ש. וא''ל למה נאמן לומר על בנו שהו' ממזר או שהו' בן גרושה י''ל כל דבר שאומר שנפסל מתמת ביאתו או נשואין שלו נאמן ולא דבר אחר:
ט (כא) בחצר. ואם ודאי זנתה אסור לדור עמה בחצר אפי' במבוי נמי אסור לדור עמה עיין ב''ש:
י (כב) במצור. יש בזה ג' שיטות. לרש''י ור''ן במלכות אחרת אסורה ובאותו מלכות מותרת היינו כשיש שמירה שאין שום אדם יוכל לבא לעיר אבל אם א' יוכל לבא לעיר הוי בכלל עיר שכבשוה כרכום ואסורה. ולשיטת תוס' ורמב''ם מלכו' אחרת ששטף ועבר מותרת ובאותו מלכות יש לחוש יותר. ואם אפשר לברוח מן העיר תלינן לקול' כמו במחבואה. והיינו לכהונה אבל לענין יין נסך היין מותר אפילו באותו מלכות דלנסך אין להם פנאי כמ''ש בי''ד סי' קכ''ט. ולשיטת הרי''ף והרא''ש והרמב''ם והרשב''א אמרי' לבעול אין חילוק ואסורה לעולם בין באותו מלכות בין במלכות אחרת. והיין לעולם מותר. ולענין אם יכולים לברוח נראה דהו' בכלל מחבואה ומותרת עיין ב''ש: (כג) שאמרה. משמע שצריכה לבא לב''ד לומר טהורה אני הרמב''ן. והר''ן כתב אפי' לא באתה לב''ד מתירין אותה דאנן טענינן לה דמסתמ' טהורה היא: (כד) ושטף. וכן מלכות אחרת אם היה שוקט ובטוח ואינו נחפז לברוח הוי כאותו מלכות ב''י:
יא (כה) לכהונה. אפי' בפנויה ב''ח ב''ש: (כו) לכהונה. דוק' נחבשה ימים רבים אבל יום או יומים מותרת מהר''י מינץ סי' ו' ע''ש. עיין ס''ק ל''ט. אין לפסול זרע כהן שאמרו בפניו שאשתו נשבית ושתק הר''ם פדוואה סי' י''ד. משפט צדק ס''ב סי' ס'. כתב הר''מ אלשקאר סי' א' הא דע''י נפשות אסורה דוק' שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת. ובעל ת''ה סי' רמ''א כתב דהיינו דווק' לבעל' ישראל אבל לא לבעלה כהן ועיין בבנימין זאב סי' קל''ב ועיין כנה''ג בהגהת הטור: (כז) ישראל. לפ''ז צ''ע למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בנכבשה איכ' סכנת נפשות למה לא חיישינן שמא נתרצית להם עי' ב''ש בה''י: (כח) להם. א''ל הא קי''ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע''פ ב' עדים או בקינוי וסתירה. היינו דוק' לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו''ם חמור טפי עיין ב''ש. ע''ל סי' ו' ס''ק ב' ממ''ש בשם שבות יעקב: (כט) עצמה. אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעלה ישראל ועיין ח''מ: (ל) למיתה. היינו דוק' שדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהם רש''י: (לא) פדיון. הפוסקים לא רצו לסמוך ע''ז ומ''מ לבעל' ישראל בלאו הכי קי''ל כסבר' הראשונה ח''מ: (לב) רב. דוק' בכה''ג שהיה הרג רב ולא היה מועיל ריצוי שלה לזנות אבל היכ' דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע''י הריצוי לזנות אסורה לבעלה בה''י ע''ל סי' ו' ס''ק כ' מש''ש בשם שבות יעקב: (לג) וכסבר' הראשונה. משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהו' שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע''א הוי מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע''פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרי' דזנתה ת''ה ב''ש: (לד) מותרת. דעכו''ם לא מפקירו נשייהו אבל כשהמירה לבדה הוי כאלו איכ' עדים שזנתה מהרי''ק. פלוני הכהן המיר דתו עם אשה א' ודרים כמה שנים בגיותן עפ''י קדושין דגוים וילדה בת ואח''כ חזרו וקבלו תשובה ועתה נתקדשה בתם לכהן לפני עדים והאב והאם אמרו שבתם נולדה מהם בכשרות וגם אמה אמרה שלא זינתה עם שום אדם כ''א עם זה וגם הוא אמר ששמרה כראוי כאיש את אשתו פסק בתשובת כנסת יחזקאל שאלה כ''ח דמותרת בדיעבד מאחר שנתקדשה ע''ש וע''ל סי' ו' ס''ק ל''א מש''ש בשם שבו''י ח''ב סי' קי''ג. ועיין הרד''ך בית ח' ובני יעקב סי' יו''ד ובני משה סי' נ''ו איש ואשתו שהמירו וחזרו וקבלו תשובה צריך לפרוש מאשתו ג' חדשים הראשונים משום הבחנה פרח מטה אהרן מ''א סי' ע''ו ע''ש. וצ''ע: (לה) זנתה. ח''מ וב''ש חולקים מאחר שהמירה לבדה אמרינן מומר לע''א הוי מומר לכל התורה והוי כאלו היו עדים שזנתה: (לו) כהנים. ח''מ חולק וכתב דלא התיר אלא לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע''י נפשות דאסורה לכהן ע''ש וב''ש כתב דאיירי מיד בשעת הגזירה המירה. מש''ה ליכ' שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזירה ואחר שהמירה תו ליכ' חשש לכן מותרת אפי' לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס ע''ש. איש בליעל שנשתמד וחשקה נפשו באשה יפה ועשה עם הגוים שיעלילו עליה וימיר דתה וישאנה וכן הי' מותרת לחזור לבעלה ישראל רשד''ם חא''ה סי' ק' ס''ח ועי' בהר''ם אלשקר סי' א': (לז) להמיר. היינו כשהי' לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתייחדה זמן מועט אלא דה''א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ''ל דמותרת ב''ש: (לח) תקיפה. והרד''ך חדר (י') [ט'] בית ח' הבי' בשם הגה' אלפסי דבזמה''ז שאין א''ה מטין דין וגם מקפידים על הזנות הוי כאלו יד ישראל תקיפה על עצמן. והרד''ך שם דוחה דבריו ואמר שאין לסמוך על הגהה זו. וכ''כ הכנה''ג וכ''ה בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ז דאל''כ לא מקשה גמר' מידי בכתובות דף כ''ו ע''ב והא אשקלון דיד א''ה תקיפה לפי פרש''י שם דכבר גלו ישראל ע''ש וק''ל: (לט) בידם. תוספת ור''ן והמגיד והסמ''ק משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה בין אם לא שהה אלא הכל תלי' אם היא מסורה בידם אסורה. ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת. ובהרא''ש משמע דלא נאסרה אא''כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת ב''ש וע''ל ס''ק כ''ו מש''ש בשם מהר''י מינץ: (מ) כותים. בתשובת חות יאיר סי' (ט''ו) [ס''ו] המליץ בעד נשי ישראל ההולכת לבתי גוים להסתתר ומתייחדים עמה והיוצאת ליריד בלא שמירה והעמיד אותן בחזקתן בחזקת בנות ישראל כשרות. ובעל מחבר לקט הקמח כתב עליו אין אני מסכים בדברי המקיל ושומר נפשו ירחק. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח''ב סימן צ''ה ומהר''ם פדואה סימן כ''ו: (מא) זנות. ואפילו אם האשה עצמה מודית שנטמאה אינה נאמנת שבות יעקב ח''ב סימן קכ''ג ועיין סוף סימן מ''ו בהג''ה דאין שם מיהו אם היא מודה אח''כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה והוצי' רמ''א ג''כ מתשובת הרא''ש א''כ משמע דהיכי דהיא מודה חיישינן לקלא עיין התשובה הנ''ל ועיין שם מ''ש הח''מ והב''ש ע''ז: (מב) יש להחמיר. הח''מ כתב דקאי על הפנויה שמדברת עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלת לכותי ולא איירי בא''א כלל דממ''נ דאי באשת ישראל הא קי''ל אין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה ואי קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות ע''ש וב''ש כתב דקאי על אשת כהן ע''ש:
יב (מג) כהונה. הקשה הב''ש ל''ל אלה למעוטי הבא על הנדה ע''ש. וישבתי דאיצטריך אלה דלא אתיא ק''ל כסברת הת''כ שהביאו תוס' יבמות דף ס' ע''א. ועל קושית התוספת דמה אלמנה שהיא עצמה מחוללת ע''ש יש לומר דהתורה אתי למעוטי אם בא על היבמה והיא נדה עיין ודו''ק. ועיין סעיף י''ד ועיין ברמב''ם פי''ט מהא''ב. אם כ''ג נשא בוגרת או מוכת עץ לא נעשית חללה. וכן בעולה בלא נישואין אבל גרושה וזונה וכן כ''ג באלמנה נעשית חללה בביאה בלא נישואין הרמב''ם שם. ועיין סי' ד' אם זנתה תחת בעלה נעשים בניה חללים משום דהיא נעשה זונה מבעילה ראשונה ואסורה לבעלה כהן לכן אם נתעברה ממנו אח''כ נעשו הבנים חללים: (מד) נבעלה. כ''כ הרמב''ם. משמע אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ''מ היא בחזקת בעולה. ובט''ז כתב אם יש עדים שלא נבעלה אז הבנים שתלד היא מכהן אחר לאו ודאי חללים הם ואסורים לטמא למת ואזלינן לחומר' כאן וכאן היינו היא נעשית חללה אע''ג דיש עדים שלא נבעלה והבנים אזלינן ג''כ לחומר' שמא לאו חללים הם ע''כ. והח''מ כתב בפשיטות דלא נעשה חללה היכא דיש עדים שלא נבעלה ע''ש וכ''כ רשד''ם חא''ה סי' נ''ב ועיין בהר''א ששון סי' קע''ג:
יד (מה) מהעריות. כתבו אחרונים דאין נפקות' לדידן דמאחר דהולד ממזד מכל העריות הוא גרע מחלל רק לענין התראה ומלקות יש אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה מתרין אותו משום ממזרת ולא משום חללה: (מו) לשוק. דלא נעשה הולד ממזר בביאה בלא נשואין. ובנשואין הוי ממזר דרבנן עיין אחרונים וב''ח וע''ל ס''ק מ''ג מש''ש:
יז (מז) לכהונה. היינו לכתחלה ובדיעבד לא תצא אחרונים:
יט (מח) חלוצה. כהן שטעה ונשא חלוצה והוליד ממנה בנים ואחר שנודע לו הדבר שהיא אסורה לו אומר שאחר זמן רוצה לישבע לדור ממנה ומכל נשי עבירה כי לעת עתה א''א לו לגרשה מפני קרוביה שמגזימין עליו להביאו בערכאות של גוים כדי לחייבו ממון אין בדבריו אלו ממש ואין זו טענה ואסור להשתמש בשום דבר מקדושתו של אהרן תשובת הרא''ם ח''א סי' נ''ט וע''ל סי' ז' ס''ק ב' מש''ש בשם שבות יעקב:
כ (מט) חללה. ולעיל סי' כתב דאם עבר ונשא ספק חלוצה א''צ להוצי' כתב ב''ח דלעיל איירי בנשא אותה תקנו חז''ל דהם כשרים. משא''כ כשבא עליה בזנות:
כא (נ) תצא. היינו כשהורתה ולידתה בקדושה. ואם יש צד אחד ישראל בעינן נמי הורתה ולידתה בקדושה ב''ש:
כב (נא) כשרות. אבל היכא דהוא מוזהר עליה היא ג''כ מוזהרת שלא לישא אותו דנשים שווין לאנשים בכל העונשים:
כג (נב) חלל. עיין בטור סימן זה וסי' ב' שדבריו סותרים זא''ז בסי' זה כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור אסור לישראל ובסי' ב' כתב דוקא לכהן ולא לישראל עיין מהרש''ל מ''ג סי' ט''ו: וכנה''ג תירץ דבסי' ב' איירי בספק חלל וכאן איירי בספק בפסולי קהל כגון ממזר ע''ש ועיין בפרישה וב''ח:
סימן ח - בכל ספק הולד הולך אחר הזכר
(ובו ה' סעיפים )
א (א) הזכר. כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר:
ג (ב) ישראלי. הר''ן הקשה למה לא נאמר שהולד הולך אחר הזכר ויהיה גר ומותר בממזרת דהא יש קדושין ואין עבירה עיין ב''ש:
סימן ט - איזו אשה נקראת קטלנית
(ובו ב' סעיפים )
א (א) או נתארסה. דקי''ל מזל גורם ולא מעיין מש''ה באיזה מיתה שמת אפילו לאו מחמת חולה נקרא קטלנית ופי' הרא''ש מזלה גרם היינו פרנסה לפי מזלה ואשה זו מזלה רע ומתו אנשי' שלה כדי שתחיה בצער ועיין בהגה' פרישה. בתולה שמתו לה שני חתנים אם יש לחוש לקטלנית עיין בחות יאיר סי' קצ''ד. ועיין מ''ש התי''ט בפרק ד' דכתובות משנה ב': (ב) לשלישי. יש להסתפק אי דוקא בזה אחר זה קאמר או אפילו בסירוגין עיין ד''מ. אשה שמת בעלה ונשאת לאחר שהיה נשוי אשה אחרת ומת פסק בהלכות קטנות שאלה קנ''ב דהוי קטלנית. שתי נשים צרות שנשאו לב' אנשים ומתו. אפשר בשתיהן יחד לא ינשאו לא' אבל כל א' בפני עצמה תתלה הקלקלה בחברתה הלכות קטנות שאלה קנ''ג. קטלנית מתייבמת לכתחלה הרא''ם ח''א סי' כ''ב. ובתשובת חכם צבי שאלה א' הביא ראיה מפרש''י והרמב''ן פרשת וישב דשייך קטלנית אפי' ביבמה ע''ש ונ''ל דמתניתין ביבמות פרק א' ופרק ד''א איירי מאיסור' ולא מסכנת' עיין ודו''ק ועיין רלנ''ח סי' ל''ו ובהרדב''ז ח''א סי' רנ''ה וע''ל סי' קע''ד: (ג) תצא. כ''כ הרמב''ם דלדידיה אין איסור כלל אלא הוא על צד הניחוש והפחד שיש ברוב שניזקו בהם הגופות חלשים עיין כ''מ בפכ''א הא''ב. ולדעת הרא''ש סכנה היא וכופין להוצי' דחמיר' סכנת' מאיסור': (ד) כתובה. דהמחבר הכריע כן לענין כתובה י''ל קים לי כהרא''ש ואינה יכולה להוציא הכתובה. ולענין כפיה על הגט י''ל קים לי' כהרמב''ם מיהו אם הוא רוצה לגרשה י''ל דיוכל לגרשה בע''כ ובכה''ג לא תיקן ר''ג במקום שיש ספק סכנת נפשות ב''ש ועיין ח''מ: (ה) כתובה. אע''ג דמיד במיתת השני נעשה מוחזקת שבעליה מתים עיין תוס' יבמות דף ס''ה ע''א ד''ה נשאת למי שאין לו בנים וכו'. ועיין ב''ש וב''ח: (ו) מתו. כלומר יש מקילין וס''ל דמעיין גורם וכל שאין מחמת חולה אינו כלום וכן כשמתו אחר אירוסין עיין ח''מ: (ז) בדבר. או שהוא מכת מדינה אפילו למ''ד מזל גורם לא תלינן בכה''ג במזל דידה וכן אם הוא זקן לאו קטלנית היא. ואם מתו בעליה כולם במיתה אחת יש לחוש אף הרמב''ם מודה בזה עיין ד''מ ב''ש: (ח) שנתגרשה. עיין יבמות דף כ''ו ע''א. לכאורה קשה לפי פרש''י שם דאפילו בגרושין נמי הוי קטלנית א''כ מוכח דמזלה גורם וה''ל לאוקמי לאיכ' בינייהו דגירשה ביבמות דף ס''ד ע''ב גם יש לדקדק בכתובות דף מ''ג ע''ב קאמרי' טעמא דהשיאה וגרשה וכו' אבל נתאלמנה תרי זימנא וכו' למה לא קאמר אבל נתגרשה תרי זימנא ע''ש. ויש ליישב ודו''ק ועיין בנ''י ספ''ב דיבמות:
ב (ט) נשיו. ה''ה יותר רש''ל. ואפילו מתו נשיו כולם במיתה אחת אין חוששין. וכתב הח''מ דלמאן דפסק בי''ד רס''ג ס''ב דאף בשיש חוששין אם מל בנו ראשון ושני ומתו מחמת מילה לא ימול השלישי אפשר דגם הכא חוששין לאיש הזה מאחר דמתו שתיהן במיתה אחת ומכ''ש אם מתו ג' נשיו דראוי לחוש. וב''ש כתב דהתם במילה החשש הוא מחמת חלישות כחו ולא דמיא להכא ע''ש:
סימן י - איזו גרושה מתרת לחזר לבעלה
(ובו ז' סעיפים )
א (א) לבעלה. דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר הווייתה היינו קידושין ולא זנות: (ב) תחלה. דהיינו שהיתה לו פלגש: (ג) קול בעלמ'. ע''ל סי' ו' ס''ק ה' מש''ש בשם בה''י:
ג (ד) מוציאך. דוק' בשעת נתינת הגט הא לאו הכי אעפ''י שקודם לכן גילה דעתו דמש''ה מגרשה יוכל להחזירה הר''ם אלשך סי' ע''ח וכנה''ג: (ה) דבריו. היינו כפל דבריו ולא כפל לתנאי דאי כפל לתנאי ואמר ע''מ זה אני נותן לך גט ואם ימצא הענין שקר לא יהיה גט א''כ בודאי הגט בטל ולא מהני בה דלא יחזיר תוס' גיטין דף מ''ו אחרונים:
ד (ו) תשמיש. כאן לא כתב פלוגת' דבסמוך דצריך שיאמר לה וכו' דמאחר דאסורה לו ברואה ג''פ הוי כאלו אמר לה. פוסקים:
ה (ז) והחזיר. בב''י מבואר דאיכ' פלוגת' אם קידש הוי כמו שכנס או לא. והריב''ש הכריע דלא יוציא אף שלא כנס רק קידש. ודין אם התרו בו שלא יכנוס אותה וכנס עיין סי' י''ח סעיף ח'. עיין ב''ח ב''ש וח''מ:
ז (ח) יכול להחזירה. אם התיר הנדר ולא חיישינן לקלקול כמו אם היא נדרנית עיין ב''ח וב''ש ובדרישה:
סימן יא - אשה הנחשדת על אשת איש
(ובו ח' סעיפים )
א (א) א''א. עיין תשובת רמ''א מסימן י''ב עד סי' י''ח: (ב) וסתירה. כ''כ הרמב''ם פ''ב ה''ס והטור סי' קע''ח ומבואר שם דאסורה לבעלה אחר קינוי וסתירה ומשמע דכופין לבעל להוציאה אלא בזמן הבית היה תקנה לדבר להשקותה מים המרים כדי לברר אם היא טהורה או טמאה ובזמן הזה אין תקנה לדבר אסורה לבעלה עיין ב''ש: (ג) שנתייחדה. ומבואר ברמב''ם אפילו אם העכוב הוא ממנו דהבעל לא רצה להשקותה מ''מ היא אסורה לבועל. עיין ב''ש: (ד) לבועל. ואין חילוק בין אם הוא הבועל הראשון שאסרה לבעל בין אם הוא בועל שני מוהר''ר בצלאל אשכנזי סי' קצ''ו ובהר''א ששון סי' קצ''ו שבות יעקב ח''א סי' צ''ד וכנה''ג סי' קע''א. והראיה בסנהדרין דף מ''א דמקשה התם והא יכולין לומר דלאוסרה על בועלה שני באנו ושם נאסרה כבר לבעלה ואפ''ה נאסרה על בועלה עיין ודו''ק ועיין בתשובת שער אפרים בקונטרס אחרון: (ה) אסורה לו. ר''ל אם בעלה כהן וישראל בא עליה באונס ואונס בישראל מותר ואם בעלה היה ישראל היתה מותרת לבעל ולבועל כדאי' בכתובות דף ט' ע''א. מ''מ אם בעלה כהן ונאסרה לבעלה וקי''ל היכא דאסור' לבעל אסורה לבועל לכן אם נאסרה לבעלה כהן מחמת ביאה זו של אונס אסורה ג''כ לבועל אע''ג דבועל הוא ישראל בה''י ב''ש. והח''מ ס''ק יו''ד נסתפק בזה ע''ש. ואם נתייחדה עם א' מותרת לו ולבעלה דקי''ל אין אוסרים על היחוד מ''מ מזהירים אותו אם באמת בא עליה אסורה לו אע''ג דליכ' עדים כ''כ תוס' דכתובות דף ט' ע''א ד''ה מפני מה לא אסרוהו לדוד ע''כ: (ו) דבר מכוער. עיין ב''ש: (ז) מנשק. יש להסתפק אם מיירי ג''כ שנסתרה ושהתה כדי טומאה והעדים באו ומצאו עושים דבר כיעור זה דיש לחוש דשמא קודם שבאו העדים נטמאת אבל אם לא היה כאן סתירה כלל או שתכף אחר הסתירה באו עדים ומצאו מנשקין זא''ז והעדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה אם יש לחוש דהואיל והיה כיעור זה מסתמ' יש לחוש שמא בפעם אחר נטמאה או דילמ' לא חיישינן רק במקום סתירה היכ' דיש לחוש שעתה נטמאה עיין בתשובת רא''ם סי' כ''ה ח''מ: וב''ש כתב מרמב''ם פכ''ד מה''א דין ט''ו משמע דלא חיישינן ע''ש: (ח) מכוער. דבעל רשאי להוציאה בעידי כיעור. אבל אין כופין אותו. ואין משיאין לו עצה להחזיקה אפי' בזמן הזה דאיכ' חר''ג יוכל להוצי' עיין ב''ש ועיין כנה''ג: (ט) לנטען. אפילו משום לעז בעלמ' לא יכנוס ב''ש: (י) העיר. והקול צריך להיות מצד אחר ולא מחמת עידי כיעור ב''ח ב''ש עיין דרישה: (יא) הקול. אפילו אם אין האויבים המוציאים קול כל שיש לו אויבים בעיר חוששין שמא מחמת האויבים יצא קול מהריב''ל ח''א סי' י''ב משפטי צדק ח''ב סי' ס'. ולאו דוק' אויב הנטען או הנטענת אלא אפי' אויבי האב של הנטען או הנטענת שם עיין כנה''ג בהגהת הטור: (יב) וי''א דאם היה וכו'. אבל לכ''ע משום יחוד לבד אינה אסורה אפי' נתייחדה לשם זנות. אם היו שוכבים זע''ז בלבושים כל שלא ראו קירוב בשר אינו אלא דבר כיעור רש''ל ב''ש. דפיקת ונקישת הבועל בדלתי חדר האשה אין זה דבר מכוער מהר''ם מלובלין סי' פ': דיבר עמה בקריצת עין לא מיקרי דבר מכוער תומת ישרים סי' ל''ג: (יג) מבעלה. הקשה הבה''י הא לעיל סי' ד' סט''ו כתב א''א שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבנים וכו' ואם פרוצה ביותר וכו' משמע אבל אין מוציאין מבעלה עכ''ל בה''י. ולא דק דשם ליכ' עידי כיעור וכ''כ ב''ש ס''ק ט''ו ע''ש. עיין תוס' בסוטה דף כ''ז ע''א ד''ה דומה וכו': ועיין ח''מ: (יד) מן הבעל. משמע בקלא דלא פסק אפי' הבעל לא ראה דבר כיעור מוציאין מן הנחשד. וקול זה משמע אפי' לא הוחזק בב''ד וע''כ צריכין להיות כשרים ולא קרובים. וקול מחמת אויבים אפי' לכתחיל' מותרת לנחשד ב''ש: (טו) מצטרפין. ה''ה שני עידי טומאה מצטרפין אע''ג דטומאה דחזי האי לא חזי האי עיין ב''ש: (טז) כלום. אפילו אם הוא מהימין ליה כתרי מותרת אפילו לנחשד ב''ש ועיין ח''מ:
ב (יז) מי שהוציאה וכו'. עיין ח''מ וב''ש:
ד (יח) דרישה וחקירה. אם טענה היא שהיתה ישנה כשבא עליה אינה נאמנת עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף י''ג: (יט) בעלה. וה''ה אם נשאת לבועל ובאים לאוסרה עליו גם הוא בעלה מיקרי אך אם עדיין לא נשאת לבועל ואף שבקבלת העדות זו נאסר' גם על בועלה מ''מ נראה שא''צ שגם היא יהיה אצל קבלת העדות רק לרווחה דמילת' דהא נאסרה עליו ממיל' כמו שאסורה לכל הכהנים אף שלא היו אצל קבלת עדות ח''מ. אשה א' שנכנסה עם איש אחד לחדר והגיף הדלתות במנעול וראה עד א' דרך חור קטן שהיה בפתח וראה שהיו שוכבים כדרך המנאפים וכן ראתה המשרתת בבית ויצא קול בעיר איך פלונית זנתה וקצת אנשים קמו וגבו גביות ב''ד שלא בפני בעלה אם יש לאוסרה על בעלה פסק בתשובת פנים מאירות שאלה ק''ד דמותרת לבעלה ע''ש ועיין תשובת ב''ח סי' צ''ח וצ''ט ס''ו:
ה (כ) יוצי'. אפי' אם בא עליה בודאי לא יוצי' נ''י. ועיין בהרא''ם ש''א סי' מ''ו:
ח (כא) שהתרו בו. עיין בהר''ם מטראני ס''א סי' קפ''ז. וכנה''ג סי' יו''ד בהגהת ב''י אם יש חילוק אם התרו בו קודם הקדושין או לאחר הקדושין התרה בו חכם א' וב''ד אחר התירו לו אין מוציאין זולת אם החכם שהתרה בו הוא מפורסם בחכמה ולא היו נערכים אצלו הרמ''ט שם ומהר''י קארו בתשובתו סי' ג'. נסתפקתי אם דוקא בשהתרו בו ממין האיסור שהו' עושה כגון שהו' נטען והתרו בו שלא ישאנה מחמת לתא דנטען. אבל אם התרו בו מחמת דבר אחר לא תצא כיון שלא התרו בו משום נטען. ודעתי מסכמת כיון דעבר על דברי חכמים אפי' שלא התרו ממין האיסור תצא כנה''ג ע''ש: (כב) ומפקינן. ב''ח כתב דלא קאי אנטען על השפחה רק על הנטען מא''א. וח''מ חולק עליו דאין להקל וכ''כ ט''ז. וב''ש כתב דיפה פסק דהא הריב''ש דהו' בתראי הכריע לקול' ע''ש. מ''ש הח''מ על הב''ח סיפ' דקתני הנטען על א''א והוציאו מתחת ידו אפי' אם כנס יוצי' ולא קתני אפי' קדם וכנס ע''ש. לא דק דהב''ח ה''ק דקתני רישא ואם כנס אין מוציאין דה''ל למיתני ואם קדם וכנס כמו גבי שתי אחיות וכו'. דקתני נמי קדמו וכנסו להורות דקודם שנמלכו בב''ד כנסו ולפיכך אין מוציאין. אבל נמלכו בב''ד ואסרו ואפ''ה כנסו מוציאין דהשת' דקתני ואם כנסו משמע אפילו אם נמלכו בב''ד ואסרו ואפ''ה כנסו אין מוציאין אלא ודאי דהאמת הדין כאן כן. דאפי' נמלכו אין מוציאין. משא''כ בסיפ' בנטען על א''א וכו' אין חילוק דקתני קדמו וכנסו או כנסו סתם דלעולם מוציאין ממיל' למה יאריך תנא דמתניתין בחנם. וא''ל דהשת' אתא למיטעי דאם קדמו וכנסו קודם שנמלכו אין מוציאין בנטען מא''א. זה אינו דמדאוריית' אסור לבועל כמ''ש רש''י במתני' דף כ''ד ע''ב ד''ה יוצי' ע''ש ועיין תוס' דף כ''ה ע''ב ד''ה אמר להן מתני' היא הנטען וכו' ודו''ק:
סימן יב - עדי גט וכן עדים שהעידו מיתת הבעל אם רשאים לשא האשה ההיא
(ובו ד' סעיפים )
א (א) לא יוציא. הרשב''א וב''ח חלקו ע''ז ופסקו דיוציא ע''ש. וט''ז וח''מ וב''ש פסקו כש''ע: (ב) נכתב. משמע דאפילו בא''י דמהני אם אומר ב''נ דתו הבעל א''י לערער מ''מ אינו בכלל העד המעיד. מיהו לקמן ס''ס קמ''ב אית' האידנ' צ''ל ב''נ אפי' בא''י: (ג) בשנים וכו'. וה''ה בג' דאל''כ דחילוק יש בין ב' לג' לא מקשה הגמר' מידי ביבמות דף כ''ה ע''ב טעמ' דבד' הא בתרי לא וכו'. דילמ' בתרי איכ' מ''מ בעל נפש ירחיק מזה אבל לא בג' וק''ל ועיין תוס' שם ד''ה לא חשו חכמים לדבר זה וכו'. ועיין תוס' בחולין דף מ''ד ע''ב. וכ''כ ב''ש וט''ז דלא כהג''ה פרישה וכ''כ כנה''ג ע''ש:
ב (ד) ביחיד מומחה. והאידנ' ליכ' מומחה י''ד סי' רכ''ח: (ה) חלצה. נתגרשה בפני ב''ד נסתפק הרשד''ם סי' צ' אם יוכל א' מהם ליש' אותה ומתוך דבריו נראה דיוכל א' מהם ליש' אותה ע''ש. וא''ל למה לא תני במתני' נמי נתגרשה י''ל דסגי ביחיד ועיין בפרישה:
ד (ו) נשים. ולא חשדינן שהיה רצונו ליש' את זו ג''כ. פרישה: (ז) חולים. ר''ל בשעה שאסר לה החכם והעיד העד היתה חולה ודוק' חולה מות בה''י. וה''ה היכ' דהיה להם קטטה עם נשותיהם בשעה שאסר לה החכם והעיד העד חיישינן נמי שמא נתכוין לכנוס אותה ח''מ:
סימן יג - גרושה או אלמנה צריכה להמתין תשעים יום טרם שתנשא, ושלא ישא מינקת חברו ומעוברת חברו
(ובו י''ד סעיפים )
א (א) צ' יום. נסתפקתי אשה שהיתה בחזקת א''א והביאה עדים שנתגרשה אבל אינם זוכרים אם עברו חדשי הבחנה אם לאו. אם היא נאמנת לומר שעברו חדשי הבחנה כנה''ג ע''ש: (ב) בבית. כתב. הב''י שישבע המשדך שלא יכנוס לבית המשודכת עד שיגיע הזמן שלא יבואו לידי תקלה. וכן הדין במניקת כ''כ הח''מ ס''ק א' וס''ק ט' ע''ש. ושבות יעקב ח''א שאלה צ''ו חולק על הח''מ במניקת. וכתב דדוק' גבי הבחנה החמיר הב''י משא''כ במניקת ומעוברת חבירו דקיל' טפי ע''ש גם הבה''י פסק דלא כח''מ בזה ע''ש והר''ם מטראני ח''ה ס''ס ר''ע. וכנה''ג בהגהת הטור סעיף י''ו כתבו כח''מ ע''ש ועיין הרדב''ז סי' קצ''ב: (ג) מפרישין. לא ביאר הש''ע אי גזרינן בגיורת אפי' אם הם קטנות או זקנות כמו גבי ישראל או לא ח''מ איש ואשתו שנשתמדו ואח''כ חזרו בתשובה צריך הבחנה וע''ל סי' ז' ס''ק ל''ד:
ו (ד) תחלה. ר''ל שלא נבעלה לבעלה תוך ג''ח. והיינו לפוסקים דס''ל בזנות צריכה להמתין לכן אשה זו שנאנסה דמותרת לבעלה ישראל מ''מ צריכה הבחנה אם לא נבעלה לבעלה תוך ג''ח אחרונים:
ז (ה) פלגש. אפי' להפוסקים דס''ל בזנות לא גזרו מ''מ פלגש היא קרובה לאישות:
ט (ו) הראשונה. אפי' אשתהי בגט השני בין כתיבה לחתימה מ''מ יש להחמיר אם לא (בצירף) [בצירוף] שאר דברים דא''א להמתין עיין ב''ש: (ז) קידושין. מיהו אי ליכ' קול ולא היתה צריכה גט אלא הוא גירש מעצמו א''צ להמתין ב''ש:
י (ח) מנדין אותו. עי''ן ב''ש ואם זנתה אין עונשין אותו אלא על הזנות ולא על הא דלא המתינה צ' יום ריב''ש סי' קי''א: (ט) בשוגג. דוק' דלא ידע דמת בעלה תוך ג''ח או שהו' ע''ה וא''י הדין אבל אם ידע האיסור וטעה בענין אחר הוי כמזיד ת''ה ב''ש. מה שלא הוזכר נדוי לגבי אשה דגם היא עברה על גזירת חכמים. משום דנידוי זה קיל והאשה קרובה יותר לשוגגת ובנידוי כה''ג שוגג כל דהו פטורה ראנ''ח סי' יו''ד בח''א. ואם נאמן לומר שוגג הייתי נראה דנאמן והראי' מסוגי' פ''ק בב''מ נאמן לומר מזיד הייתי ע''ש בתוס' ומינה דנאמן לומר שוגג הייתי עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף י''ב: (י) דבכהן וכו'. בד''מ כתב אפילו אם קידש במזיד יש לסמוך על הרמב''ם דא''צ לגרש ובישראל יש להקל בשוגג ומ''ש כאן יש לסמוך מדברי המקילין לעיל קאי אפילו אם קידש במזיד ומ''ש כאן בישראל אין להקל ט''ס הוא וצ''ל יש לסמוך וכו' ב''ש. דלא (כמ''מ) [כח''מ] ע''ש. ובכל זה אין חילוק בין אם קידש ובין אם נשא ט''ז ובכל דינים אלו אין חילוק בין קטנה לגדולה אפילו קטנה שאינה ראוי' להוליד נמי הדין כן ב''ש: (יא) במבוי. וכן הדין בכל איסורים דרבנן חוץ משבויה דהקילו חז''ל: (יב) קידש וברח. ואם כנס וברח לדעת הרמב''ם הבריחה היא לכפר על האיסור שעשה מהני הברחה. ולשאר פוסקים דס''ל הבריחה משום דמגלה דעתו שאינה רוצה לכנוס א''כ אם כנסה לא מהני הברחה וי''א דמהני ב''ש. מעשה בא לידי בא' שקידש תוך חדשי ההבחנ' וגזרתי עליו שיברח ואמר שלא יוכל לברוח מפני סיבות רבות והוריתי שתברח האשה ובהכי סגי כנה''ג ע''ש:
יא (יג) חבירו. אפילו אם יש לה צימוק דדים. משא''כ במניקת חבירו אם יש לה צימוק דדים מותר ב''ש ע''ש ועיין בספר דבר שמואל סי' פ''ב ומהרא''ש סי' י''א ובתשובת עדות ביהוסף סי' ל''ט ובתשובת שבות יעקב ח''ב סימן צ''ה צ''ו. אלמנה א' ולה ג' ילדים והי' מעוברת ובן דודתה אלמון א' הוא אמוד ויש לו הרבה קופצים להשתדך עמו אך ורק בעלה של האלמנה הנ''ל קודם מותו קרא לאשתו וגם להאלמון הנ''ל וציוה שיש' זה את זו כי הוא תקנות ילדיו כיון שהם קרובים והו' עשיר ועכשיו האלמון רוצה לישאנה אך כיון שצריכה להמתין כ''ד חודש עד כלות ימי מניקתה א''א לו לקיים צוואת המת להמתין כ''כ כי יש לו בנים וטיפולם מרובים. אם יש תקנה בדבר לישאנה אחר ימי לידתה ושלא תתחיל להניק הולד כלל רק להשכיר מניקת א' או שתים ולהשביעם שלא יחזרו כלל. בתשובת שבות יעקב ח''א סימן צ''ה האריך בדין זה והעלה דיש צד להתיר ודוק' אחר ימי לידתה ע''ש ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ט חולק עליו עיין ס''ק י''ח. עיין בתשובת מהרא''ם סי' יו''ד ותשובת אמונת שמואל סי' ד' וצמח צדק סי' נ''ה ובית יעקב סי' קמ''ז: (יד) חבירו. אפי' אם הוא סריס דלא פלוג. וכן בשידוכין אסור כמו תוך ג''ח דהבחנה: (טו) העיבור. כתב ט''ז אם כלו כ''ד חודש בר''ח אדר שני א''צ להמתין יותר כיון שכלו כד''ח קודם חודש העיבור ובגמר' אמרי' כד''ח ולא שנה אלא אם חודש העיבור הוא תוך החדשים אז מחמירין. עוד כתב כל מקום דיש צד להקל מצד אחר אעפ''י שאינו מספיק מ''מ מצטרפין הקול' לענין חדש העיבור דא''צ להמתין. ובדיעבד אם לא המתינה חודש העיבור אין מנדין אותו ולא מפרישין אוחו ב''ש: (טז) בין שהיא גרושה. עיין תוס' יבמות דף מ''ב ע''א ד''ה סתם מעוברת. ועיין ב''ש ס''ק כ' ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ט וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף למ''ד ודו''ק: (יז) במזנה. עיין בתשובת מהר''י סג''ל סי' ק''י ומהר''י ווייל סי' ע''ג ומהר''ם מטראני ח''א סי' רצ''ב ומהר''י קארו בתשוב' א''ה סי' מ''ב וצמח צדק סי' נ''ה וסי' ק''ד ובתשובת רשד''ם חא''ה סי' קל''ז. ואם הוא והיא מודים שזנתה עמו וממנו נתעברה תו אין חוששין שמא זנתה עם אחר ואין כאן חשש דלמעכר חלבה עיין בתשובת עבודת הגרשוני סי' א' ובתשובת מהר''ם אלשקאר סי' י''ב ובתשובת פנים מאירות סי' ע' ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה ע''ג: (יח) למניקה. איש א' שמת וציוה לאשתו המעוברת לכשתלד תשכר בנה למניקת ותקח לבעל וקצת רבנים רצו להתיר כי מחל לה. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ט פסק לאיסור ע''ש וע''ל ס''ק י''ג מש''ש בשם שבות יעקב. אשה שמת בנה ולקחה בן אחרים להניק יכולה להנשא כיון שאינה אמו אינה בכלל התקנה שו''ת מקור ברוך סי' ה' ועיין פרח מ''א ח''א סי' צ''ד והרא''ש סי' י''א: (יט) אפי' נשבעה. וה''ה משכון. ב''ש. אשה מעוברת שנתארמלה ולקחה שתי מניקות להניק הולד אפ''ה אינה יכולה לינשא תוך כד''ח הרא''ם ח''ב סי' יו''ד: (כ) וי''א דאם נשבעה. ואם נתנה משכון צ''ע אי מהני בדיעבד אם כנס ב''ש: (כא) צימוק דדים. אשה שגזרו הרופאים עליה שחלבה ארסיי והוחזק' בכך לפי שמתו שלשה ילדים הראשונים שהניקה וכן הוכיח הנסיון שאחר שנתנה בניה למניקת חיו ובהיותה מעוברת נתאלמנה וילדה ונתנה הולד למניקה כדרכה מחמת גזירת הרופאים פסק בתשובת חכם צבי שאלה ס''ד ס''ה דמותרת לינשא תוך כד''ח ע''ש וכ''פ בתשובת שבות יעקב ח''א סי' צ''ו: (כב) בעלה. עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף כ': (כג) בעלה. חדא היא שפסק חלבה ושכרו לו מניקת ב''ש: (כד) למניקת ג''ח. ר''ל דלא פסק החלב אלא נתנה למניקה אז צריך ג''ח שהוא שיעור ע''פ הרוב נפסק החלב אחר ג''ח משא''כ בנפסק מחמת איזה סבה מהני אם נתנה בנה למניקה אפילו יום א' ב''ש ח''מ ע''ש. מניקה שלא התחילה להניק וילדה אחר מיתת הבעל אפ''ה אסורה להנשא ב''ש ע''ל ס''ק י''ג וס''ק י''ח מש''ש: (כה) בעלה. וה''ה ג''ח קודם גירושין נמי רמ''א בתשובתו סי' קכ''א:
יב (כו) בגט. ואז אין מנדין אותו ולהרמב''ם מהני הברחה וא''ל לגרש ומ''ש המחבר אא''כ ברח ויוצי' בגט היינו אם ברח א''צ להוצי'. ואם כנס מעוברת והפילה עיין סי' קס''ד ב''ש: (כז) כתובה אחרת. אפילו לא פרע לה הכתובה מ''מ צריך לכתוב לה כתובה אחרת משום דהוי שטר שנמחל שיעבודה. ואם אמרה דרצונה להחזיר הכתובה עד שיחזיר אותה א''צ כתובה אחרת ח''מ ב''ש: (כח) נשא וברח. ולכתחלה לאו שפיר עבד דברח ולא הוציאה. והא דכתב לעיל בהגה דלומדים אותו לברוח היינו דוקא אם קידש אז לומדים אותו שיברח אבל נשא לאו שפיר עביד אחרונים וע''ל ס''ק י''ב מש''ש ובריחה זו שירחוק נדוד עד שאינו יוכל לחזור תוך כד''ח ב''ש: (כט) מעוברת. עיין ב''ש אם מנדין אותו: (ל) לנשא. צ''ע אם יש לסמוך על דברי המקילין בכהן. ואם בשוגג כנס מבואר לעיל דיש להתיר בשוגג ה''ה כאן ב''ש:
יג (לא) איני מניקה. ע''ל סי' פ' מש''ש: (לב) התחילה. הג''ה זו אין כאן מקומה אלא קאי על אשה שילדה בעת מיתת בעלה ואין רצונה להניק כלל מ''ה היא בכלל מניקה ואסורה להנשא עד כד''ח ומכ''ש אם היא מעוברת בעת מיתת בעלה דאסורה עד כד''ח אחר הלידה עיין תשובת ריב''ש סי' תש''ג ב''ש וע''ל ס''ק כ''ד וס''ק י''ח וס''ק י''ג מש''ש:
יד (לג) כלל. בתשובת אמונת שמואל סי' ג' פסק דבאלמנה נמי משכחת לה דאינה חייבת להניק כגון שהיא עשירה והכניסה לו שתי שפחות או היכא דאין לה מזונות וב''ש חולק עליו ע''ש וכן בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ''ט חולק ג''כ על תשובת אמונת שמואל בפלפול יפה מאוד ומתוך דבריו שם העלה הא דהתיר אם נתנה בנה למניקה קודם מיתת בעלה וכו'. ר''ל שנתנה למניקה שהיא פנוי' אבל מניקת נשואה מאי אולמא וכו' דילמא המניקת מתעברה ויתעכב חלבה ומי ימסמס הולד בביצים ע''ש: (לד) לגרושה. ר''ל דלא כהרשב''א בעל דיעה א' שכתב בגרושה דוקא כשהניקתו קודם שיתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. ב''ח פסק גרושה מותרת היכא דהולד אינה מכירה והיא אינה רוצה להניק. וט''ז מחמיר בכל ענין ב''ש:
סימן יד - שלא ישא אשה בימי האבל
(ובו סעיף אחד )
סימן טו - אסור ערוה דאוריתא ודרבנן
(ובו ל''א סעיפים )
א (א) תופסין בהם. נסתפק בד''מ בערוה דרבנן אם קידש א' ואח''כ קידשה עוד אחר אז צריכה גט משני גם בחייבי לאוין דק''ל קדושין תופסין בהם אם קידשה שני אם צריכה גט מדרבנן משני ח''מ. והב''ש כתב עליו לא ראיתי שם ספק בדבריו אלא דס''ל בפשיטות דתופסין קידושין של שניהם. ואני אומר דלא ראיתי אינו ראיה. יראה הרואה בד''מ הנדפס בטור מצדו שכתב בפירוש וצ''ע אם קידש איסור דרבנן ובא אחר וקידשה אי צריכה גט משני מאחר דאינם קידושין מדאוריית' כלל אפשר דלא החמירו בה רבנן וצ''ע עכ''ל ע''ש. עוד כתב הח''מ הנה מה שנסתפק צריך לומר דוק' כשהיא על השני לאו ערוה כלל אבל אם היתה ערוה לשני כמו לראשון לא תפסו קדושין של השני וה''ה בחייבי לאוין הדין כן ע''ש. וב''ש חולק עליו ופסק אפילו אם היא ערוה ג''כ לשני תופסי' קדושין וצריכה גט ג''כ משני והביא ראיה מסי' מ''ב שמצא כתוב שהבי' ב''י ע''ש ואני אומר אין מביאין ראיה מן הדבר תימא דשם באמת תמוה הוא שצריכה גט משניהם דהא ממ''נ לא חיילי קידושי שני ע''ש וכן הקשה כנה''ג בסי' מ''ב בהגהת ב''י וכתב שם ששאל לרבו קושי' זו וכן בתשובת הרא''ש נתקשה בזה והניח בצ''ע עיין כנה''ג דף ע''ו ע''א:
יג (ב) אבל בת אנוסתו. ה''ה בת פלגשו מותרת לו אחר מיתתו ב''ש:
כד (ג) ויש מי שאוסר. ואם כבר נשא אשת חמיו כתב בתשובת צמח צדק סי' מ' אם נשא ע''פ בעלי הוראה מפורסמים לא תצא. וב''ש חולק עליו ע''ש וכ''כ בה''י ועיין בי''ד סי' קנ''ד לענין יהרג ואל יעבור נשמע שם על שניה יעבור ואל יהרג וכ''כ ש''ך. ואם נשא שני' ע''פ אונס ועבר האונס צריך לגרש אותה. ועיין ב''ש שכתב מה שכתב רש''י לא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה במלחמה לאו כוונתו דביאה הראשונה אסורה עד אחר הנשואין אלא כוונתו דלא יבא עליה במלחמה עד שמביאה לביתו ואז מותרת לו מיד קודם הנשואין ובזה מיושב כמה קושיות של תוס' עכ''ל. אישתמיטתא להב''ש דברי המזרחי בפרשת כי תצא שרוצה בתחילה ג''כ לומר כן ואח''כ דחה סברה זו והוכיח שעל כרחו לומר שרש''י ז''ל סובר שהביאה ראשונה ג''כ אחר כל המעשים הללו ע''ש:
כו (ד) אחות אשתו אסורה. ואם קידש על תנאי ולא נתקיים התנאי הוי כאלו לא קידש ומותרת בקרוביו ב''ש. כתב הב''י הבא על א''א והיא אחות אשתו ומתה אשתו אח''כ. וגם אח''כ מת בעל האשה אם אסורה לו מטעם דנאסרה לבעלה כיון דבלא''ה היתה אסורה לו תמצא בכתבי מהר''ר איסרלן סי' כ''ט. וכתב ד''מ הנדפס מצדו שם דאסורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אע''ג דבשעה שהיה בועלה היתה בלא''ה אסורה לו משום אחות אשתו ע''כ. וכ''כ כנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב וכן יש לדקדק מדברי התוס' פרק האשה רבה ד''ה אשת גיסו אסורה דקנסינן ליה קנסא וכו' ע''ש לפ''ז יש לומר דזהו פירש הרמ''א סי' י''א דכתב וה''ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו וק''ל. וכנה''ג העתיק עוד תשובת הרדב''ז ח''ב שכתב שה''ה לחייבי לאוין כגון אשה גרושה שנשאת ובא עליה כהן בעודה א''א ואח''כ מת בעלה אסורה לו עכ''ל. לא הבנתי דבריו דהא גרושה לעולם אסור לכהן:
כז (ה) ובאו עדים. דוק' עדים אבל ע''א אינו נאמן שמתה אשתו שישא אחותה ב''ש. גם אינו נאמן ע''א שמעיד שאשתו מת ורוצה לישא אשה אחרת משום חר''ג עיין ב''ש: (ו) שניה. ר''ל דמותר ליקח בתה. כתב ב''ח ודרישה דוק' אחר מיתת השניה מותר ליקח בתה ולא בחייה כמ''ש סעיף י''ג. וט''ז חולק עליהם דלא דמי להתם. וב''ש הסכים עם הדרישה וב''ח: (ז) לגרש אשתו. ב''ש חולק וכ''כ ט''ז דאין כופין אותו לגרש ע''ש:
סימן טז - אסור כותית ושפחה
(ובו ו' סעיפים )
א (א) ויש חולקין בזה. עיין דרישה ב''ש: (ב) חייב עליה מדרבנן. ואם יש לה בעל איכ' איסור דאוריית' היינו עשה ודבק באשתו תוס' קידושין דף כ''א ע''ב ועיין תוס' דסנהדרין דף נ''ב ע''ב: (ג) ומשום זונה. וברמב''ם לא כתב משום זונה עיין דרישה: (ד) נשג''ז. תוס' בע''ז דף ל''ו ע''ב ד''ה משום נשג''ז כתבו דזונה קאי אכהן אבל דעת הרמב''ם אף לישראל גזר אם ייחדה. ולכהן מדאוריית' אסורה אפי' במקרה ודעת התוס' דאינה זונה מדאוריית' אלא אם זנתה בודאי ועיין ב''ש:
ב (ה) ולא הלקוהו ב''ד. אפילו בעל בצנעא מ''מ כיון דלא קיבל דינו אז עונשו מפורש בקבלה. דרישה ב''ח ב''ש דלא כח''מ:
ג (ו) מכת מרדות. אבל אינו חייב מלקות מדאוריית' דס''ל להרמב''ם דאזהרה לא תהי' קדשה קאי על הבא על פנויה בת ישראל בזנות מש''ה ס''ל הבא על קדשה בת ישראל לוקין מלקות אבל לא קאי על ביאת עבד ושפחה. אבל דעת ת''א ותוס' ורש''י ור''ן איכ' לאו דלא תהיה קדשה בשפחה ועבד עיין ב''ש:
ו (ז) ספק שפחות. ואין כופין לאדון לשחררה דאשה אינה מצווה על פו''ר. ואם שתיהן בנותיו כגון שבא על שפחתו וילדה ונתערב עם בתו יש לו בהן זכות מה שיש לאב בבתו. זרע שפחה וזרע עכו''ם אין נקראים זרעו ומותרת בקרוביו מה שאין כן ישראלית שילדה מן העכו''ם נקרא זרעה. בית שמואל: (ח) ספק גר. נ''מ דאסור בממזרת ואם היא נקיבה אסורה לכהן. וכן בזכר בתו פסולה לכהן וכן נ''מ דפסול לחליצה דגר פסול לחליצה. בית שמואל:
סימן יז - התר אשת איש שמת בעלה
((ואומרת גרשתני), ודיני העדות
(ודין נשאת באסור ובטעות), ובו נ''ח סעיפים
א (א) תופסין בה. ואפי' גירשה בעלה אח''כ אין קידושין שנתן לה בעודה א''א חיילי וצריך לקדשה קידושין אחרים. הרשב''א סי' אלף קס''ד. אשת אליהו הנביא או ריב''ל מותרת לינשא ונ''מ לדורות אם יזכה א' כמו הם ד''מ בשם מהרא''י. אם מתה אשה א' תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע''י נביא כמו אליה לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית לא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכול' להנשא לאחר ויש סעד מעובדא דאשת ר' חנינא בן חכינאי כתובות דף ס''ב ע''ב ודו''ק כנה''ג. אשת צדוקי לדברי הרא''ם ח''א סי' צ''ד היא א''א גמורה והבא עליה חייב משום א''א ה''ה דלא תפסי בה קדושין אם קדשה אחר אפילו ישראל. ולפי דברי הרדב''ז הובאו דבריו במוהר''ר בצלאל אשכנזי סימן ג' ובהרש''ך ח''ג סימן ט''ו אינה א''א ותפסי בה קידושין עיין בכנה''ג:
ב (ב) חזקה אין אשה מעיזה פניה. הרמב''ם פי''ב ה''ג כתב כשהבעל אומר לא גרשתיך והיא אומרת גרשתני נאמנת. ואם הבעל אומר גרשתיך והיא מודה לו אינה נאמנת ולא אמרינן בכה''ג אין האשה מעיזה כיון דהוא מסייע. ואם היא התחילה לומר גרשתני ואח''כ מסייע לה ואמר גרשתיך או שהבעל שתק. בח''מ נסתפק בזה וב''ש פסק בפשיטות כאן ובסי' קנ''ב דאינה נאמנת ואינה מגורשת אלא דוק' באומ' לא גרשתיך אבל אם הבעל אומר אח''כ ג''כ גרשתיך או ששתק אינה נאמנת לפ''ז גם אם קבלה קידושין מאחר אינה מקודשת אא''כ באומר לא גרשתיך ע''ש הטעם. ואני תמה ע''ז דלפ''ז למה אוקמי הש''ס בגיטין דף פ''ט ע''ב ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיז' ומעיז' צ''ל שלא בפניו הא אפי' בפניו נמי משכחת לי' אם מסייע לה או ששתק ולא מכחיש'. גם בגיטין דף ס''ד ע''ב אבל היכא דהבעל מסייע וכו' גם הש''ס בכתובות דף כ''ג ע''ב ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא אשה שאמרה לבעל' גרשתני וכו' גם הש''ס בנדרים דף נ''א ע''א לא אזלי שפיר לפ''ז ודומיהם רבים עיין ודו''ק. גם נעלמו מעיניהם מ''ש הרמב''ם פרק ששה עשר מה''א דין כ''ו וכ''ז וטור וב''י הביאו בסי' ק'. דמפורש שם בהדי' אם התחלה להעיז לומר גרשתני ואפילו הבעל אומר אח''כ ג''כ גרשתיך דמגורשת ולא חיישינן לגט פסול כסברתי ע''ש. ועיין כנה''ג דף ל''ג ע''ב. ע''כ נ''ל היכא דהיא התחילה להעיז פניה נאמנת אף שמסייע אח''כ או שותק. דהא היא לא ידעה אם יסייע לה בעל או ישתוק והאיך מחית נפשה לספיק' ומעיז פניה. רק אם הוא התחיל לומר גרשתיך אז אף אם היא מסכמת לדבריו אין זה העזה דבתר דבורא דידיה גריר' וק''ל. מה שהקשו האחרונים על מהרי''ו שכתב וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון וכו' ע''ש. כתב כנה''ג שט''ס הוא וצ''ל וצריכה גט משני אם לא תשאר עמו ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו וכו' ע''ש גם בפרישה כתב שט''ס הוא ע''ש: (ג) בפני בעלה. ואם התחילה לומר שלא בפני בעלה ואח''כ בא בעלה ואומרת בפניו גרשתני. בד''מ הביא דיעות מחולקים בזה. ובתשובות הרשב''א סי' אלף רנ''ג פסק בפשיטות דנאמנת וכן צ''ל דאל''כ לא מקשה הש''ס מידי בכתובות דף כ''ב ע''ב ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא וכו' ע''ש. עיין נ''י סי' קנ''ב וכנה''ג דף ק''פ ע''א בסימן קנ''ב בהגהת הטור. קטנה העומדת ברשות אביה לא שייך למימר חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה הרש''ך ח''א סי' קנ''ג. אם המקדש השני הוא כהן דליכ' למימר גרשתני שאם היא גרושה האיך נתקדשה לכהן אין לחוש לקדושי שני הר''א ששון סי' י''ח ועיין בהרש''ך ח''ב סי' קכ''ז וכנה''ג. אם האשה אמרה שמה שנתקדשה לשני הוא משום דלא חששה לקידושי ראשון דקים לה שקדושי ראשון לא היו קידושין כלל ואנו יודעין שקדושי ראשון הם ודאים אין לחוש לקדושי שני אפילו נתקדשה בפני בעלה. הרש''ך ח''ב סי' קכ''ז. והראנ''ח ח''א ס''ס ח'. אם המתקדשת היתה אשתו מקדם של זה המקדש השני וגירשה ונשאה אין לחוש לקדושי שני דליכ' למימר גרשתני שא''כ האיך נתקדשה לזה שנמצ' מחזיר גרושתו מן הנשואין. אשה שנשאת לראובן שהוצי' שטר שקדשה ושמעון הבי' עדים שקדשה והיא טוענת שקדמו קידושי ראובן. אף אם תהיה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהשטר מסייע אינה נאמנת הר''י אדרבי סי' רכ''ז עיין כנה''ג: (ד) דנפישי חוצפה. ב''ח כתב דוק' לכתחיל' אבל בדיעבד אם קידשה אחר לא מפקינן מיניה. וח''מ השיג עליו. ובה''י כ' דבזמן הזה מנהג הפשוט הרב המסדר הגט הוא גונז הגט אחר נתינת הגט תו אינה נאמנת לומר גרשתני דהא אפשר לברר. ובכל אלו הדינין אין חילוק בין אם ידוע בעדים דהיא אשתו ובין אם א''י בעדים אלא שהיה חזקה דהיא אשתו. ובא''ח כתב אם ידוע בעדים דהיא אשתו לא אמרינן חזקה אין האשה מעיזה ורב המנונא איירי באיש ואשה דאתו מעלמ' עיין ב''י וקשי' לי דא''כ לא מקשה הש''ס מידי בכתובות דף כ''ב ע''ב ומי חציפ' כולי האי והאמר רב המנונ' וכו' לפי מה שפירש תוספת שם דסוגי' שם איירי בשהוחזקה שהיא א''א עיין ודו''ק ועיין בספר מגיני שלמה בסוגי' זו. ויש עוד להקשות עליו מיבמות דף קי''ו ע''א דא''כ מה פריך שם וליהימני' מדרב המנונ' וכו'. דהא רב המנונ' איירי באיש ואשתו דאתו מעלמ' ואין עדות ברורה שהיא אשתו הכא מיירי שיש עדות ברורה שהיא אשתו וכנסת הגדולה דף ל''ד ע''א סעיף י''ב הרגיש בקושי' זו עיין שם: (ה) תופסין. והר''ן כתב לחומר' יש לחוש אפי' שלא בפניו: (ו) מעיזה. בטור כתב אפילו ע''א מסייע לה מעיזה עיין בהרא''ש גיטין דף ס''ד דמשמע דע''א מסייע לא מעיזה וע''ל סי' קמ''א סעיף ל''א ועיין ב''ש: (ז) זונה. צריך ליישב דלפ''ז לא מקשה נמי הש''ס מידי בכתובות דף כ''ב ע''ב והאמר רב המנונ'. עיין כנה''ג דף ל''ד ודף ק''פ ע''א ודו''ק: (ח) כתובתה. היינו עיקר כתובתה ולא תוספת ב''ש: (ט) ממון. אבל להנש' לאחר מותרת ח''מ ב''ש:
ג (י) אפי' ע''א. עיין מהריב''ל ח''ג סי' פ''ט. ומשפט צדק סי' ס''ג. אם בתחלה כששאלו לו על דבר המת אמר שלא היה יודע ואח''כ העיד שמת ויש מקום לתלות על מה לא רצה להגיד בתחלה מהני עדותו ואם מה שאמר שאינו יודע. לא אמרו בפני ב''ד של ג' אפי' שאין מקום לתלות למה אמר שאינו יודע חוזר ומגיד רשד''ם חא''ה סי' פ''א העיד העד עדותו ובסוף דבריו אמר שיבא כתב מהחכמים אין אומרין שמא לא גמר להעיד ולא רצה שיסמכו על דבריו או שנדון אותו כבא לידון בחזקה ובשטר אלא משיאין האשה ע''פ עדותו מהרי''ק ח''ב חא''ה סי' למ''ד: (יא) אפי' העד עבד. דוק' בידוע שהוא כשר ב''ח ב''ש עין ח''מ: (יב) או קרוב. אפי' בנה או בתה ושפחתה מהאשה עצמה רשד''ם חא''ה סי' רל''ה: (יג) אפי' עד מפי עד. ל''ד עד מפי עד אלא אפילו עד מפי עד ומפי עד אחר אפי' עד ק' כנה''ג בשם תשובת כ''י. בין מת העד הראשון או שקיים א''צ לשלוח אחריו אפי' איתא קמן מהר''י ווייל סי' ט' ורמ''א הביאו בסעיף ח' וכ''כ כנה''ג דף י''ט ע''ב סעיף למ''ד. ואני שדיתי בי' נרגא ע''ל ס''ק כ''ח. אם העד מפי עד אחר ששכח מי הוא העד לא חיישינן לערמה שארית יוסף סי' ל''ב. עד מפי עד מהני בין לקול' כמו כאן בין לחומר' שאומר (מי) [חי] הוא רשד''ם סי' נ''ט. וכנה''ג בשם הרדב''ז והראנ''ח כתב דוק' להתירה ולא לאוסרה ע''ש: (יד) דאוריית'. ר''ל פסולי מחמת עבירה. מי ששלחו אותו בעיר אחרת לחפש אם ימצא איזה עדות להתיר האשה יתנו לו מאה זהובים ואם לא יביא עדות שמספיק להתיר את האשה יתנו לו רק חמשים זהובים בא ואמר ששמע מפי גוי מסל''ת שנהרג אותו יהודי נסתפק מהריב''ל ח''א דף נ''ה ע''ג אם יש לסמוך על עדותו כיון דהוי נוגע ע''ש ועיין משפט צדק ח''א סי' ז' ומקור ברוך סי' כ''ב ומשאת בנימין סי' צ''ח: (טו) או ישראל מומר. מי שאומר כמה פעמים שישתמד אעפ''י שפייסוהו ולא עשה מעשה אפשר להחמיר שהוא פסול מדאוריית' מהריב''ל ס''ג סי' ו' עיין מהריב''ל ח''ב סי' י''ג. ועיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''א:
ד (טז) חוץ מה' נשים. אפי' מסל''ת לא מהני כנה''ג בשם פוסקים הרבה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק''ה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק''ה ועיין בתשובות שבות יעקב ח''א סי' צ''ט. ובח''ב סי' קט''ו ועיין ב''ש. ואם מת בעל זה ונשאת לאחר. מעידים נשים אלו ואע''פ שהיו שונאים קודם לכן כ''מ בפי''ב מה''ג וברמב''ם פרק ז' מה''ג מבואר דצרתה אינה מביאה לזו הגט אע''ג דצרתה נשואה עכשיו לאחר וע''ל סי' קמ''א סעיף צ''ד. והרב המגיד כתב שם דלמד דינים דשם מדינים דכאן לפ''ז משמע דצרה אינה נאמנת אפילו היא עכשיו נשואה לאחר: (יז) חמותה. כתב בש''ג הזכרים הדומים לאלו הנשים הנזכרים כגון חמיה ובן בעלה נאמנים. מיהו היבם אינו נאמן להעיד להתירה לעצמו אבל כשהיה לאחיו בנים נאמן להתיר אותה לאחרים. ובח''מ כתב אפילו אם היה לו בנים לא היה הורה להתיר ע''ש. גם מסופק בזמן הזה דאין מייבמין אם היבם נאמן להעיד שמת אחיו לחלוץ ליבמה. וב''ש חולק אכל דבריו ע''ש ועיין תשובת צמח צדק סי' פ''ח ובתשובת מהר''י מינץ סי' יו''ד: (יח) חמותה. הטעם אמרו ביבמות דף קי''ד ע''א דמסק' אדעת' דילמ' ימות בעלה ותפול קמי בנה ותהיה כלתה והנה לפי טעם זה אם אינה ראוי להתייבם לבנה מטעם שהיא ערוה או מטעם אחר מעידה לה ודין זה הוא בעיא בגמר' ב''י פסק להקל. וכתב הח''מ אפשר במדינות אלו דאין נוהגין לייבם ולא שייך טעם הנ''ל אפשר לסמוך על דברי ב''י ותעיד לה וב''ש חולק עליו ע''ש ועיין בהרא''ש בקע''ד:
ה (יט) פסול הי'. ובש''ג סוף יבמות פסק דשואלין אותו שמא שמע ממי דאינו ראוי להעיד וכתב ב''ש היכ' דאפשר לשאול אותו שואלין וכ''כ ט''ז. ועיין בקע''ד סי' קל''ט קמ''ח: (כ) עד שיודעין שמת. ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרינן בודאי מת הרא''ש ועיין בי''ד סי' של''ט: (כא) שחורים. ויש למחות לבניו שלא יאמרו קדיש אפילו אי ליכ' שאר אבילים ולא לחתום הכ''מ או הי''ד ז''ל שבות יעקב ח''א סי' ק''ב וח''ב סי' קי''ד. והא דבגרושה יכולה להתאבל על בעלה כמ''ש סי' קמ''ה סעיף ט' בהג''ה דשם אין חשש בדבר בה''י:
ו (כב) בעת צרה. היינו בעת שראו היו מומרים ע''פ אונס ואח''כ היו יכולים להמלט ונשארו שם ואז היו פסולים להעיד כיון דנשארו שם ברצון ואח''כ עשו תשובה והוי תחלה וסוף בכשרות אע''ג דהיו פסולים בינו לבינו. וט''ז מיקל בזה וכתב דוק' רשע גמור בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל מומר באונס אפי' אכל נבילות לתיאבון בשעה שראה ועשה תשובה ומעיד כשר להעיד כ''כ כנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''א וע''ל ס''ק ט''ו ועיין בהר''א ששון סי' נ': (כג) תומן. קראים בזמן הזה דינם כגוי ובמסל''ת בה''י:
ז (כד) ופלגינן דיבוריה. ראובן שהעיד שקרובו הפסול לו הרג את שמעון נקטינן לקול' ותנש' אשת שמעון על פיו מהרא''ש וכנה''ג בהגהת הטור סעיף ל''ז: (כה) וה''ה לעכו''ם. ולא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים משום דאין מוכח דכוונתו לאיים. ולא דמי למ''ש בסעיף י''ד דשם אמר בפירוש כדי לאיים:
ח (כו) אלא באה לב''ד. ואם אמרה דהעדים אמרו לה דטבע בים והתירוה הב''ד נאמנת ועיין תשובת צמח צדק סי' ק''ג: (כז) בשמו מת וכו'. כ''כ הרמב''ן והר''ן. הח''מ מסופק אם אמרה בשם עבד ושפחה או עד כשר מעיד בשם עבד או שפחה ובא העבד והשפחה ומכחישה או העד הכשר. אם יכולים להכחיש. ובתשובת שארית יוסף סי' ל''ב והוב' לקמן בקע''ד סי' ש''ה פסק דא''י להכחיש את האשה או העד הכשר ועיין בקע''ד סי' קנ''ט ק''ס רצ''ז. ואם שני עדים אומרים בשם א' א''י זה האחד להכחיש שני עדים. ואם העד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כתב בח''מ דנאמן כיון דהגדה הראשונ' היה חוץ לב''ד: גם כתב דצריכה האשה לחקור היטב שלא יחזיר הראשון מעדותו וב''ש כתב עליו ודאי כוונתו דרך עצה טובה אבל ע''פ הדין אין חוששין שמא יחזיר הראשון ויאמר שקר העדתי דא''כ איך יתיר עד מפי עד כשהעד הראשון אינו בפנינו. ועיין בקע''ד הסימנים הנ''ל: (כח) שהוא בעיר. אין הדבר הזה מבואר בהדי' בתשובת מהר''י ווייל שממנו מוצי' הרב דין זה דהתם קאי שהעד הראשון היה דר במדינה אחרת ע''ש סי' ט' שכתב בפירוש ואם נפשך לומר לישדר להתם למדינת ברינדבורג ולישיילינהו גופייהו אי דינא הכי וכו' ומ''ש שם ודוחק לומר דכולהו איירי בדליתנהו וכו' ר''ל דליתנהו עוד במדינה אחרת ולא ידענו איה מקומן ע''ש שכל דבריו שם המה שהי' במדינה אחרת. ובמגיד משנה פרק י''ג מה''ג כתב על הרמב''ם שכתב וז''ל כבר הודענו שהעד שאומר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם העד או האשה או העבד אמרו מת פלוני ואני ראיתיו שואלין אותו האיך ראית וכו' וכל זה הובא בש''ע סי' זה סעי' ה'. וכתב עליו המ''מ שם ואעפ''י שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת. אין דנין אפשר משאי אפשר דהכ' כיון דאפשר ודאי שואלין אותו וכו' ע''ש. א''כ כל שהעד הראשון בעיר נמי אפשר הוא ולמה לא נשאל אותו: והרב ב''ש העתיק תשובת מהר''י ווייל שכתב אטו כל המשניות וכל הפוסקים דמתירין ע''פ עד מפי עד איירי כולם בדלית' העד הראשון בעיר הזאת. לא העתיק יפה וכל המוסיף גורע דשם כתב אטו כל המשניות וכו' איירי בדליתנהו. ותו לא. וכבר כתבתי דלפי דבריו שם קאי דליתנהו עוד במדינה אחרת ע''ש. ומ''ש עוד והמעיין בסוגי' יראה דמהר''י ווייל למד דין זה מסוגי' זו ע''ש. צריך להבי' ראיה דאיירי הגמר' אפילו אם התינוקות בעיר עיין ודו''ק וע''ל ס''ק י''ג:
ט (כט) מכחישים. שהקשה ב''י על הטור למה כתב דין זה בשם הרא''ש. עיין ח''מ וב''ש ובתשובות צמח צדק סי' נ''ט וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף כ''ג. א' אומר שהרוצחים היו תוגרמים וא' אומר שהיו יונים לא הוי הכחשה משפט צדק ח''א סי' ז' ועיין משפטי שמואל סי' פ'. והרשד''ם חא''ה סי' מ''ד. א' אומר שהכוהו על זרועותיו וא' אומר שחקעו חרב בבטנו לא הוי הכחשה משפטי שמואל סי' פ''א. א' אומר במקום פלוני מת וא' אומר שמת במקום פלוני לא הוי הכחשה. מהר''י קארו בתשובתו סי' א' מדיני יבום וחליצה. א' אומר נהרג וא' אומר טבעוהו במים יש לתרץ דבריו דהרגוהו ואח''כ טבעוהו כנה''ג. ועיין במהר''ם מלובלין סי' קל''ג. שתי כיתי עדים הא' אומרת שהיה רושם לנהרג תחת העין וא' אומרת על גבי העין כל דלא מוכח דמעידים על אדם א' אין כאן הכחשה דאפשר דשניהם אומרים אמת והם ב' נהרגים אלו ראו לנהרג הא' ואלו ראו לנהרג הב' משאת בנימין סי' ס''ג:
י (ל) שד הוא. עיין סי' קמ''א סעיף י''ט ועיין ח''מ ב''ש ועי' ברמב''ם פי''ג מה''ג דין כ''ג שכ' ראו א' עומד מרחוק וכו' משמע דראו מש''ה לא חיישינן שמא שד הוא וכן בפ''ב מה''ג כתב מי שהי' מושלך בבור כו' והוא שידעו אותו. ופי' הגהת מיימוני שידעו אותו שהוא אדם ע''ש לפ''ז נסתרו דבריו של הכ''מ בפרק י''ג ע''ש ועיין מהר''י הלוי סי' י''ג וכנסת הגדולה בהגהת ב''י סעיף כ''ז כ''ט. עגונה אחת שמעידין שראה מרחוק שנהרגו והכירו רק בט''ע דקלא בתשובת שבות יעקב חלק א' סימן ק' מתיר ע''ש:
יא (לא) מצאו כתוב בשטר מת. אפילו אם כתב בכתב של עכו''ם מהני אם ידוע דישראל כ' ת''ה סי' ר''מ. הר''א ששון סי' ז' ובנימין זאב סי' כ''ח. ואפי' אם כתב להב''ד ששמע מאחר מהני אלא כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני עיין בתשובת מהר''א ששון סימן ז' ובתשובת מהר''ם אלשיך סי' מ''ד. וסי' קי''ח ועי' כנה''ג וב''ש: (לב) ואפילו אינו מקויים. דקי''ל עדים החתומים על השטר הוי כאלו נחקרו עדותן בב''ד וקיום שטרות דרבנן ובעדות אשה הקילו לפיכך צריך להיות עדים חתומים על הכתב. ואם ע''א חתם עליו מהני כן הסכימו רוב הפוסקים עיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף ל''ה ול''ז: מיהו קצת פוסקים דס''ל צריך קיום מיהו קיום ע''א מהני משום דבעלמ' לא מהנ' קיום ע''א משום דהוי כעד מפי עד וכאן בעדות אשה מהני עד מפי עד. וכן הסכימו הר''ם ובעל הח''מ דצריך קיום. מיהו אם בא כתב ממרחקים ואינו מקויים מיקל הח''מ במקום עיגון להתיר כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות. גם צריך להיות כתוב פלוני בן פלוני ממקום פלוני עיין ב''ש וכנה''ג בהגהת הטור סעיף מ''ח מ''ט: (לג) שידעו. היינו אפי' שכתב דרך מסל''ת ואם היה מגיד בע''פ הי' מהני מ''מ בכתב לא מהני מש''ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל כ''כ המגיד. וב''י בספר בדק הבית כתב עליו אין לו טעם שאם כתבו כתוב בדרך מסל''ת למה יגרע ע''ש אבל בספר מקור ברוך סימן כ''ג כתב דגוי מסיח לפי תומו בכתב לא מהני ועיין בתשובת הח''מ: (לד) שכתב כן. ל''ד שכתב ה''ה אם הגיד בע''פ אמרינן שמא שמע שטבע במים שאל''ס כמ''ש בת''ה סי' ר''מ. ובט''ז מדייק מת''ה אם יצא קול על א' שמת ואח''כ כתב א' שמת אע''פ שאותו קול לא היה בירור מותרת עיין ב''ש מ''מ וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ל''ט:
יב (לה) לגיטין. לקמן סי' קכ''א: (לו) פב''פ. ה''ה אם בודקין אותו והרכין בראשו ב''ש כנה''ג:
יג (לז) או קטן. דהיינו שאמר מת פלוני ולא אמר שאר דברים מעסקי מיתתו כגון כך וכך ספדנים היו שם לא מהני ואין חילוק אם הם מעידים או עד השומע מהם הרמב''ם וב''י וב''ח. ובפרישה כתב אם אמרו התינוקות מת פלוני מהני אפי' אם אינם מסל''ת אבל אם אמרו הרי אנו באים מקבורתו אין סומכים עליהם עד שיאמרו כך וכך ספדנים וכו'. וכתב ט''ז דוק' בגיטין שהגיע לעונות הפעוטות דמקח וממכר שלו קיים אבל פחות מזה לא מהני אפי' מסל''ת. ואם קטן שהגיע לעונות הפעוטות מספר שהיה אצל הריגה איך ומה היה סיבת הריגה דומה לאומר הרי אנו באים מקבורתו וכך וכך ספדנים וכו' ומשיאין ע''פ עכ''ל ט''ז: (לח) מהתינוקות. בטור משמע אפילו אינם מסל''ת אבל בפסקי מהרא''י כתב דוק' כשהם מסל''ת אז נאמנים: (לט) החכם. ל''ד תרווייהו אלא בחד מנייהו סגי הרא''ש בקונטרס עגונו' דאיתת': (מ) לאלתר. כלומר לאלתר אחר ראיתו מעיד וא''צ שראה המת לאלתר אחר מיתתו אלא לאלתר קאי על ראי' שלו אומר עכשיו באתי מקבורה פסקי מהרא''י וכתב ט''ז הך לאלתר לא קאי על מה שמעיד בפני ב''ד שיצטרך לבא תיכף לפני ב''ד אלא תיכף אחר ביאתו אצל אנשים אומר לפניהם מעשה זה סגי בכך והשומע הולך אח''כ אצל הב''ד אפי' אחר זמן וע' ח''מ ב''ש:
יד (מא) תומו. אעפ''כ יש לדקדק יפה אם נראה דבר רמאות. וכל שבא לב''ד להעיד אפילו אם הוא מסל''ת לא מהני ואמרינן דכוונתו להעיד וע' כנה''ג בהגהת ב''י סעיף ס''ב. וע' בתשובת הרא''ש כלל ל''ב סי' ה' והבאתי לעיל בסי' ז' ס''ק ח' ודו''ק גוי שאמר לישראל אנה הנחת את חבירך והשיב הישראל בסביבות כפרים אלו נאבד לא ידענ' אם נהרג אם מת והשיב הגוי פלוני הרגו מסל''ת הוי תשובת ב''י סי' א' מדיני גוי מסל''ת. התחיל הגוי להסיח לפי תומו לפני ישראל ובין כך בא ישראל אחר ושאל ופירש הגוי הענין מסל''ת מיקרי רשד''ם חא''ה סי' מ''ג וסי' קס''ה. גוי שמספר ליהודי בתשובת שאלה וליהודי אחר במסל''ת אם אחר שסיפר לראשון בתשובת שאלה סיפר לשני במסל''ת לא הוי מסל''ת מהריב''ל ח''א כלל א' סי' ט'. אם תפסו' לגוי שהו' הרג את היהודי והשיב שהוא לא היה ההורג אלא חבירו מסל''ת הוי מהרח''ש סי' ל''ה. והר''ש הלוי חולק וסובר דלא הוי מסל''ת. ישראל שאמר לגוי הודה כל מה שעשית והגוי אמר הרגתי לפלוני מסל''ת מיקרי תשובת ב''י מדיני גוי מסל''ת. שאלו לגוי מאין באו לך מעות ואמר הרגתי לפלוני ולקחתי מעותיו מסל''ת מיקרי הר''ש הלוי סי' ג'. וע' במהר''ם מלובלין סי' קל''ב דנראה שם דלא הוי מסל''ת. גוי מסל''ת אומר שמת פלוני ואח''כ אומר שקר דברתי ומעיד הישראל ששמע מגוי א' שפלוני מת לא חיישינן שמא מהגוי שהכחיש את עצמו שמע הר''ם אלשיך סי' ק''ה. גוי שלא נתכוין להתיר אלא להעיד ובא לב''ד ואח''כ מסל''ת יש להסתפק אי חשבינן ליה מסל''ת מהריב''ל ח''ג סי' ע''ו. וע' בספר פני משה סי' נ''ג. אם בפעם אחרונה היה מכחיש דבריו הראשונים בדרך ספור ומסל''ת יש להסתפק מהריב''ל ח''א כלל א' סי' ז'. אם ישראל מעיד מפי גוי שמת בעלה של פלונית והגוי מכחישו ואמר להד''ם אין הגוי נאמן. אבל אם גוי מסל''ת שאמר פלוני מת ואח''כ אמר שקר דברתי נאמן שהפה שהתיר אסר ע' כנה''ג חילוקי דיני': (מב) שמת. ואיירי שמזכיר שמו ושם עירו ומכירו ולא איירי באומר סתם זה שיצ' עמי מת דא''כ היה צ''ל קברתיו כמ''ש בסעיף י''ז. וע' כנה''ג בהגהת ב''י סעיף פ''ד: (מג) ויש מחמירים. רוב פוסקים הורו להתיר הריב''ש וכ''פ כנה''ג בהגהת ב''י סעיף פ''ט ע''ש. וב''ח כתב במקום עיגון יש לסמוך על המתירין וכן נ''ל דעל ראית ריב''ש קשה לי היאך מוכח מהכ' דהוי מסל''ת. מדל' מקשה הגמרא ודילמ' כותי אלא ודאי וכו' ע' ב''ש. הא השת' נמי אפי' אי הוי מסל''ת קשה נמי למה לא מקשה ודילמ' כותי הוא ובאופן דלא מהני דהא הרבה אופנים יש דלא מהני אפי' מסל''ת דוק ותשכח. וע' ב''ש ס''ק מ' דהריב''ש בסי' שע''ז כתב דגוי מסל''ת מפי גוי מסל''ת צריך לידע אם גוי הראשון היה ג''כ במסל''ת ומסתמ' לא מהני ע' בח''מ ס''ק ל''ה. וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ק''מ. א''כ לפ''ז אכתי קשה דילמ' כותי היה דשמע מפי כותי אחר וע' ס''ק נ''ו כתבתי ישוב לזה. עכ''ל כיש מחמירין זולת במקום עיגון. וע' כנה''ג בהגהת הטור סעי' נ''ט. דהעלה שם היכ' דאיכ' הוכחא דקושט' קאמר אפי' לא הוי מסל''ת. משיאין על פיו ע''ש. וע' ברמ''א סעיף ט''ו דפסק דוק' בדיעבד. לפ''ז נסתרו דבריו של ב''ש עיין ודו''ק. ואם נכרי מספר לנכרי חבירו לכ''ע א''צ קישור דברים רש''ך ח''ב סי' מ'. אם אמר גוי שהיו באים בספינה וכל האנשים שבתוכו נטבעו וגם פלוני נטבע הוי מסל''ת לכ''ע הר''ם מטראני ח''ב סי' מ''ט וע' כנה''ג דף ל''ז ע''א: (מד) אמתל'. ואם אמר ראוי לשלם לי סחורה זו בטוב כי היה לי אחריות הדרך שנהרג פלוני בדרך זה הוי מסל''ת ולא אמרינן להשביח מקחו היה כוונתו. (מהר''ם מלובלין) [רש''ך] סימן קנ''ג. ואם בעל אכסנאי אמר לא' שאל יצא בלילה שלא יהרג כדרך שנהרג פלוני הוי מסל''ת ולא אמרי' דכוונתו להוצי' את עצמו מן החשד ובתשו' (רש''ך) [מהר''ם מלובלין] מפקפק בזה. ומ''ש בהג''ה במקום שיש לחוש לשקר' צ''ל דאיירי דיש רגלים לדבר דאל''כ אין לחוש לשום חשש. ב''ש. השבאי' אם אמרו שהרגו לפלוני אינם נאמנים שמשקרי' להטיל אימה שיבואו לפדות השבוים משפט צדק ח''א סי' ס''ח. נערי השופט שאמרו ליהודי א' למה אתה הולך ואינך מתיירא כי הנה אנחנו לקחנו סך מסויים בשביל שליונו יהודי א' ואינך מתייר' בל יהרגו אותך כמו שהרגו לפלוני יש לחוש דילמ' למירמי אימת' קאמר כדי שישכירם ללותו משפט צדק ח''א סי' ז'. אמרו בתוך דבריהם וכן אמר פלוני שהרגו לפלוני והלכו ושאלו לאותו פלוני ואמר שהרגוהו אין לחוש דלמרמי אימת' קאמרי מ''צ סי' ז'. וכתב הנה''ג עליו דוק' שאותו פלוני לא שייך בהדייהו ע''ש דף כ''ב ע''א: (מה) מסל''ת וכו'. כ''כ הת''ה והקשה הח''מ ממ''ש בת''ה מי שטבע במים שאל''ס ועכו''ם מסל''ת ואמר שמת פלוני אמרינן מה שמל''ת שמת לא שידע שמת אלא שסבר שמת. כן ה''נ יש לומר שמא שמע מערכאות שנהרג בדין סבר שמת דהוא מאמין להם מש''ה אמר שמת ע''ש וב''ש מתרץ דס''ל דלא דמי חששות אלו זה לזה ע''ש:
טו (מו) אח''כ. אם יהודי א' שאל לכותי איה פלוני והשיב מת וזמן רב אח''ז הגיד הכותי מסל''ת שמת פלוני אינו נאמן וע' ב''ש ובח''מ ובמהריב''ל ח''ג סי' ע''ז וע''ל ס''ק ק''א: (מז) תחלה. דוק' בשאלה ברורה כגון איה חברינו אבל אם ישראל לא שאל לגוי אלא בדברו עמו בעסק אחר הזכיר את פלוני בתוך דבריו בחזקת שהו' חי והגוי הודיעו שפלוני מת או נהרג מסל''ת מיקרי כנה''ג בשם תשובת כ''י. אם העכו''ם סיפר לו הגזילה ושאל לעכו''ם על היהודים ואמר שנהרגו הוי מסל''ת כי מה שהתחיל לספר מהגזילה הוי התחלה תשובת מ''ב סי' ק''ה. שאלו לגוי חי מזה באת והשיב על ענין מיתת היהודי מסל''ת מיקרי רשד''ם סי' ר''ד ראובן שאל לגוי ממיתת שמעון ובא לוי והגיד הגוי ללוי ממיתת שמעון יש להסתפ' אי נפיק ממסל''ת ע''י שאלת ראובן. אמר יהודי א' מת ואח''כ שאלוהו מי הוא זה ואמר פלוני מסל''ת הוי. הראנ''ח ח''א סי' כ' מהריב''ל ח''ג סי' ב'. גוי שנשאל מה נעשה מספינה פלונית ומשיב שנשברה והיו שם ג' יהודים פלוני ופלוני ופלוני. מהר''ר בצלאל סי' כ''א והר''ם אלשיך סי' קי''א והר''א ששון סי' ס' התירו נשותיהם של אלו. וכ''מ ממשפטי שמואל סי' כ''ז דכתב שם דאפי' נשאל הגוי אם השאלה אינה מענין היתר האשה מסל''ת מיקרי ע''ש ומ''ש כנה''ג דף כ' ע''ב: (מח) איה חברינו. אפי' לא הניחו את חבירו חולה מ''מ כל ששאלו איה לא הוי מסל''ת. אם נזכר אשה אחת לפני עכו''ם ואמר שמת בעלה לא הוי מסל''ת. ואם שאל על עיר א' שהיתה במצור ואמר פלוני מעיר הזאת מת הוי מסל''ת ב''ש בשם מהר''ם מלובלין סי' ק''ל: (מט) אחר. פי' ח''מ וט''ז שעכו''ם זה לא היה שם באותו מעמד כששאל אבל אם היה באותו מעמד אע''ג דלא שאל לאותו עכו''ם הוי כאלו שאל אותו לפ''ז צ''ל מ''ש אעפ''י שהיה אצל העכו''ם היינו שהיה אח''כ אצלו ולא בעת השאלה וע' ב''י מ''ש בשם מורו הרב הגדול ה''ר יעקב בי רב בא' שזימן ישמעאלים וכו' דמבואר שם אם ישראל שאל לישראל ועכו''ם היה באותו מעמד והשיב שמת הוי מסל''ת ע''ש. ולפי דברי הח''מ וט''ז הנ''ל צריך לחלק בין אם שאל לעכו''ם א' ועכו''ם שני היה באותו מעמד הוי כאלו שאל אותו אבל אם שאל ישראל לישראל אע''ג דהעכו''ם המשיב היה באותו מעמד לא הוי כאלו שאל לאותו עכו''ם ב''ש. ודוחק הוא עיין נ''י וע' מהרח''ש בקע''ד דף י''ד ע''ב בד''ה אמנם וכו'. גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' פ''ו חולק על הח''מ וכתב דאין לחלק ע''ש וצ''ע למעשה: (נ) מדברים. ואם אמר לישראל לא שמעת כלום מיהודי זה ואמר לא ואמר הוא שנהרג עיין בב''י דהסכים דהוו מסל''ת ב''ש ועיין משפטי שמואל סי' ע''ח. גוי ששאל היכן פלוני והשיבו לו מי הוא זה פלוני ואמר הוא פלוני שהיה לו סימן זה דע באמת שהרגוהו מסל''ת הוי הר''ם מטראני ח''א סי' שכ''ז ועיין בח''ב סי' מ''ט. גוי שאמר למה קרוביו אינם חוקרים על פלוני שנהרג במקום פלוני הוי מסל''ת מהראד''ב סי' ל''ח: (נא) היה ספק אם מסל''ת. וה''ה נמי כשיש ספק אם היהודי דיבר תחלה או הגוי דיש להחמיר הר''א ששון סי' י''ג. כתב כנה''ג לכאורה נראה מ''ש להריב''ש דכל שיש להסתפ' בסיפורו אם הוא נשאל או לא הוי ספיק' דאוריית' לחומר' הוא דוק' בספק א' אבל בס''ס תלינן לקול' אבל באמת אינו דבעגונ' דאיתת' לית לן להקל מטעם ס''ס דכול' חדא ספיק' היא ע''ש בהגהת ב''י סעיף י''ו דף ל''ו ע''ב. וכן נ''ל דאל''כ מה הוכחתו של הריב''ש אם אומר פלוני מת במסל''ת בלא קישור דברים דמהני מדלא מקשה הגמר' ודילמ' כותי וכו' כמ''ש לעיל ס''ק מ''ג. דילמ' ספיק' הוי אי הוי מסל''ת. ומש''ה לא מקשה הגמר' ודילמ' כותי משום דאז הוי ס''ס. חדא דילמ' לא הוי כותי ועוד דילמ' הוי מסל''ת. ואפשר דחסרון ידיעה לא נכנס בכלל ספק כמבואר בי''ד: (נב) בדינין. עיין תשובת מ''ב סי' מ''ד וסי' ק''ה כתב בשם ר''א מזרחי סי' ל''ו דס''ל בפלוגת' אזלינן לקול'. ובח''מ השיב עליו ומפרש דברי מהר''ם בע''א וכן הוא בתשובת אמונת שמואל. ובט''ז הבי' תשובת מהר''ם מטראני סימן קע''ח שכתב ג''כ לקול' וכן פסק ט''ז: (נג) ישראל. אבל אם שאלו אותו בפני ישראל לא הוי מסל''ת. ונראה פשוט דכ''ש אם שאלו אותו בשם ישראל אף שלא בפני ישראל דכל שהכותי יודע שיש תועלת לישראל בהגדתו אין זה מסל''ת ח''מ ע''ש ולכאורה דבריו שבכאן סותרים למ''ש בס''ק למ''ד ד''ה אעפ''י שהיה אצל הכותי וכו' עיין ודו''ק וע' ס''ק מ''ח מש''ש: (נד) המוכיחות. ל''ד הגיד ה''ה אם יש בלא''ה ראיות ואומדנות שמת ואפי' אין כאן עדות כלל כל שהתירה חכם ונשאת על פיו ואיכ' כאן אומדנ' דמוכח לא תצא ח''מ. ועי' תשובת מ''ב סי' ס''ח דלפעמים מתירין אפילו לכתחלה אם מוכח שאומר אמת כגון רוצח שהודה בלא עינוי שרצח לזה מוכח דאמר אמת דאל''כ למה יתחייב את עצמו בחנם בשלמ' מה שאמר בעת העינוי י''ל מחמת יסורים אומר כן. וכ''כ הר''ם מלובלין סי' ק''י. ומהריב''ל ח''א סי' נ''ח חולק דאינו נאמן דאיכ' למיחש שמא מחמת אימת יסורים בחר מות מחיים וכ''כ מהרש''ך ח''א סי' כ''ו וברשד''ם חא''ה סי' קס''ה ובהראנ''ח חא''ה סי' ע''ה. ואפילו לדעת המקילין דוק' שלא נתנו לו יסורין אבל נתנו לו יסורין ועי''ז הודה לד''ה אינו נאמן. נתנו לו יסורין שיודה מה שעשה והו' הודה שהרג לפלוני אפי' הודה אחר היסורין נאמן תשובת ב''י סי' ח' מדיני גוי מסל''ת. נתנו לו יסורין ולא הודה ואח''כ הודה בלא יסורין אפילו מהריב''ל מודה שהו' נאמן משפט צדק ח''ב סי' מ''ג. היו מייסרין אותו והודה שאחרים הרגוהו אינו נאמן משפטי צרק ח''ב סי' ס''ג. אפי' הודה ע''י יסורים אם הרוצחים הם שנים וכיוונו דבריהם זה עם זה נאמנין תשובת ב''י סי' ח' מדיני גוי מסל''ת. נתפס על דבר ברור שחייב מיתה והגיד מיתת פלוני ליכ' למיחש דמחמת אימת הנגישות והיסורין אמר מה שאמר והוי מסל''ת תשובת ב''י סי' ח' מדיני גוי מסל''ת. הרש''ך ח''א סי' כ''ו רשד''ם חא''ה סי' קס''ה כנה''ג דף ל''ז ע''ב. כתב הט''ז אם יש ספק אם אמר העכו''ם מסל''ת או ע''י שאלה ויש אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקול' ואמרינן שהיה מסל''ת אפילו לכתחילה ב''ש:
טז (נה) בפירוש וכו'. מיהו אם הישראל אומר ששמע מכותי צ''ל דכותי הא' היה מסל''ת משום דדרך ישראל הוא דשואל על ישראל חבירו עיין תשובת מ''ב סי' מ''ג. ובט''ז כתב אפילו בישראל מהני. כתב בח''מ אם עכו''ם מעיד מסל''ת מפי ישראל שהעיד ע''פ שאלה צריך ישוב אם מהני כיון דכותי אמר מפי ישראל דכוונתו היה להעיד גם הוא מתכוין להעיד ע''ש. אם מתוך שיחת הגוי השני נראה שהראשון היה מסל''ת לכ''ע מודים דמהני עדותו הר''ם מטראני ח''ב סי' ק''ד. אפילו שאל הגוי האחרון לראשון למה עשית ככה. ובתשובה השיב שהרג ליהודי פלוני הוי מסל''ת משפט צדק ח''ב סי' ס''ג. כתב מהריב''ל ח''ב סי' י''ב עד מפי עד ששמע מגוי ולא ידענו אם הראשון היה מסל''ת אם אפשר למיקם עלה דמילת' כגון דאית' קמן או ידענו היכן הוא אפילו בעיר אחרת אין מתירין את האשה עד שנחקור מהעד ואם א''א למיקם עלה דמילת' תלינן להקל ובריב''ש סי' שע''ז לא כ''כ עיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף ק''מ ודף ל''ז ול''ח. וע''ל ס''ק מ''ג מש''ש: (נו) חולקין בזה. הוא דעת הר''ן. והדיעה ראשונה הוא דעת ת''ה סי' רל''ט ובפסקיו סי' רכ''ג ומה שנרשם מהרי''ק לדיעה א' הוא ט''ס וצ''ל ת''ה. ועיין ב''י שכתב שלא כדברי הריב''ש שאסר. משמע דריב''ש אוסר מגוי פי גוי אפי' אם ידענו דגוי הראשון היה ג''כ במל''ת עיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף קל''ה סעיף ק''מ בגוי מסל''ת חדוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ע''ש. א''כ לפ''ז קשה לי על הוכחתו דלא מקשה הגמר' ודילמ' כותי הוי ש''מ דהוי מסל''ת אפי' בלא קישור דברים הא אכתי קשה דילמ' כותי הוי דשמע מכותי אחר ולדידי' לא מהני ע''ל ס''ק מ''ג ומצאתי בכנה''ג בשם תשובה א' כ''י שכתב אפי' לדעת הריב''ש כ''ז שלא פירש הגוי ששמע מאחר תלינן לקול' ונא' שהוא בעצמו ראה ע''ש בהגהת ב''י סעי' קנ''ז דף ל''ח ע''א עיין ודו''ק ולק''מ:
יז (נז) מכאן וכו'. לדעת הר''ן שהוב' דבריו בסעיף י''ד בהג''ה. גם כאן צריך שיאמר קישור דברים ח''מ ב''ש דלא כב''ח. ל''ד יהודי שיצא עמנו מת אלא אפי' בא גוי אחד ואמר יהודי שיצא עם פלוני מת משיאין את אשתו תשובת ב''י סי' י''א מדיני גוי מסל''ת. אעפ''י שמדברי הרמב''ם נראה דבעינן שיאמר איש שיצא עמי מכאן מת ואם לא אמר שיצא מכאן אלא אמר איש שיצא עמי מת אמרינן שמא אותו יהודי שיצ' עמו מכאן הלך לדרכו ונתלווה עמו אדם אחר ומת מ''מ הרא''ש וכמה רבנים כתבו דלא חיישינן שמא נתלווה אחד עמו בדרך וכל שאנו יודעין שיצא עמו יהודי משיאין את אשתו עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף קל''ו דף כ''ב ע''א. וט''ז לא פסק כן. אין חילוק בין כשאומר הגוי יהודי מעיר פלוני לאומר שיצ' מעיר פלוני משפטי שמואל סי' כ''א. אפי' לדברי הרא''ש בתרי חששא לא חיישינן דהיינו שהלך זה ונתלווה אחר. אבל בחששא א' שהלך זה לבד חיישינן הרא''ש בתשובה סי' למ''ד וכ''ח: (נח) מכירו. יש בזה ד' שיטות. לדעת הריטב''א דוק' אם הכותי מכניס את עצמו להכריז פלוני מת אז בודאי מת וא''צ לומר קברתיו. ולרעת הר''ן והמגיד והריב''ש אם מכירו לא בעינן קברתיו. ולדעת הר''י מיגא''ש דוק' כשהכותי היה שם בעת מיתתו או הריגתו חיישינן שיאמר בדדמי וצ''ל קברתיו. ולדעת תשובת מהרא''ם ח''א סי' ל''ו יש לחלק אם יצא עמו (או) [אז] סבר שמת כיון שנפרד ממנו ואומר בדדמי עיין ב''י. עיין תשובת מהר''ם מלובלין סי' ו' ורש''ך סי' ז' וכנה''ג בהגהת הטור דף כ''ב ע''ב. וכשהגוי אומר הרגתי לפלוני א''צ לקברתיו. הטמינם בזבל הוי כקברתיו. ראובן הכותב לשמעון שלוי כתב בכתבו שנקבר פלו' הוי כמו קברתיו. ל''ד קברתיו אלא אפי' טלטלתיו. עיין כנה''ג דף כ''ב וכ''ג הרבה חילוקי דינים מזה והביא שם פוסקים הרבה דס''ל דא''צ לומר קברתיו דלא כהרמב''ם ועיין כנה''ג דף ל''ט: (נט) בקולר. כ''כ הרמב''ם משמע אם אינם אסורים בקולר חיישינן שמא הנהו אזלי לעלמ' משום דלא אמר שיצאו עמי אלא הם הלכו בעצמם מש''ה חיישינן שמא אזלי לעלמ' ומזה נשמע דמנין לא הוי סימן. וכ''פ ט''ז מנין ומקום לא הוי סי' ואם מכוון מקום ממש הוי סימן דומי' דנקב בצד אות פלונית ט''ז. וח''מ מדייק מרש''י דס''ל מנין הוי סימן מדפירש קולר חבורה ועיין בקע''ד סי' רע''ג. וכתב ובתשובת מ''ב סי' מ''ד אם כותי מכיר א' מהם ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמ' אותו חבורה היה ב''ש:
יח (ס) שם כו'. ר''ל באותו עיר עיין ב''ש ובהרא''ם סי' ה'. ובמהר''ם מלובלין סי' ז' אפי' בהוחזק אם אמר גוי ליהודי פלוני שהיה הולך עמך לכפרים אם לא היה הולך עמו רק זה מתירין את אשתו מהריב''ל ח''א כלל א' סימן ו': (סא) עירו. עיין ח''מ וב''ש. וה''ה אם אמר היהודי ראובן מת הוי כאלו אמר ראובן מעירי מת מדאמר היהודי מהרשד''ם סימן נ''ג. גוי שאל ליהודי אנה תלך והשיב היהודי לעיר והכוונה לעיר פלוני שכן דרך בני הכפרים הסמוכים לעיר אומר לעיר סתם ואמר הגוי שהרגו ליהודי שהי' מוכר ברחוב העיר וכו' הוי כמזכיר שם עירו רשד''ם סימן נ''ג. וגדולה מזה כ' הראנ''ח בח''א סימן כ' שאם שאל המסל''ת לשואל אתה הוא מעיר פלונית והשיב אין ואמר הגוי הרגו לפלוני הרי הוא כמזכיר שם עירו. הזכרת שם עירו מבלי שיזכירו שמו ושם אביו עדיפא מהזכרת שמו ושם אביו בלא שיזכיר שם עירו משפטי שמואל סימן פ''א. ראובן שנהרג והיו מבקשים אותו ובא גוי מסל''ת ואמר מצאתי ההרוג הזה שאתם מבקשים הוי כמזכיר שמו הר''ם אלשיך סי' ת''ה. חתן פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו וה''ה משרת פלוני הרא''ש בתשובה סי' ת' וסי' מ''ד. פלוני בעל פלונית או פלוני אח פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו. אפי' המעיד מעיד בעיר עצמה שממנה ההרוג צריך שיזכיר שם עירו מהריב''ל ח''א סי' ה' בתשובת שארית יוסף סי' ל''א מחלק עד הראשון לעד השני שמעיד ששמע יש להקל יותר אפילו לא הזכיר העיר וכן הוא לדעת הר''ם אלשיך סי' מ''ד וקי''ח. ומהר''י מטרצאי ח''ב סי' למ''ד. אבל מהריב''ל ח''ב סי' ט''ו והראנ''ח ח''א סי' כ''ז מחמירין עיין כנה''ג. שם מדינה לא מהני. כתב בד''מ להני פוסקים דס''ל דצריך להזכיר שם העיר אם לא הזכיר אפילו לא שכיח שיירא ולא הוחזק אסורה לפ''ז בסעי' י''א צ''ל דהזכיר שם העיר עיין ב''ש: (סב) אביו. אעפ''י שהיה המת כהן א''צ להזכירו בשם כהן הר''י הלוי סי' י''ג. כתב הח''מ דוקא כשיש רגלים לדבר דזהו כגון דידע דפלוני הלך לאותו מקום וזה מת סמוך לעיר זו. וכתב מהרשד''ם סי' ל''ה להלכה סמכינן אם אמר שמו ושם אביו אפי' לא הזכיר שם העיר. ועיין כנסת הגדולה כי האריך:
יט (סג) סימניו. היינו סימנים שאינן מובהקים ביותר: (סד) עמנו. משמע אפי' אינו מזכיר שמו כלל מכל מקום כשידוע שלא יצא שום אדם אלא זה מותרת ונראה דהכל לפי הענין אם העיר משומר דאי אפשר לצאת בלי ידיעה וידוע דלא יצא שום אדם אלא זה מותרת אבל אם אפשר לצאת בלי ידיעה אסורה אלא אם כן מעידים שיצא אחד מתושבי העיר הזאת אז מחפשים אם אינו חסר שום אדם אלא זה מותרת. בית שמואל: (סה) העיר. עיין כנה''ג:
כא (סו) נשים. ואם העד בפנינו שואלים איך ראה ואיך יודע כמ''ש לעיל. ולאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה עיין ב''ש: (סז) בבדיקה. אבל אם הוכחשו בחקירות בטילה דלא עדיף מד''מ ב''ש דלא כב''ח:
כג (סח) שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני. כ''ה גירסת הטור אפילו להפוסקים דס''ל אם מזכיר שם אביו א''צ להזכיר שם העיר מ''מ הכא דנשתנה הצורה צריך להזכיר שם אביו ושם עירו עיין ב''ש:
כד (סט) פניו. הם הלחיים. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ב''י בשם הרמ''ה: (ע) בהם. וכאן לכ''ע די ט''ע בלא סימנים עיין ב''ש: (עא) לשאלה. עיין כנה''ג דף מ''ג ע''א מסעי' ש''נ. ציצית שעליו עדיף מטבעת כיס וארנקי ולא חיישינן לשאלה מהר''י מטראני חלק ב' סימן ל''ה. קמיע לא חיישינן לשאלה מהרי''ט חלק א' סימן קל''ט. אם אין מנהג המקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא לא חיישינן לשאלה הראנ''ח חלק א' סימן ע''ה. היה לו נזם באזנו הביא הראנ''ח חלק א' סי' נ''א תשובת מוהרר''א דס''ל דלא חיישינן לשאלה אבל הוא חולק עליו וסביר' ליה דחיישינן לשאלה: היה מוליך פקדון הוי סימן מובהק דבפקדון לא חיישינן שיתנו לאחר דאין אדם רוצה שיהא פקדונו ביד אחר תשובת ב''י סי' ז' מדיני גוי מסל''ת. הא דחיישינן לשאלה דוק' חפץ אחד או שנים שאינו צריך להם ויוכל להיות בלא אותם כלים או שיש להם כלים אחרים בבית אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו לא היה משאילן הוא לאחרים וישאר הוא ערטילאי מהרי''ט ח''ב סי' ל''ה וכ''כ הר''ם פדוואה סי' ל''ו דאם הכירו במלבושיו שהיה לבוש קודם הטביעה כשהיה אתו בספינה לא חיישינן לשאלה. וכתב כנה''ג זה י''ד שנה בא מעשה לידינו בכיוצ' בזה. והיה רוצה חכם א' להתיר באמרו דאפילו ללישנ' דחיישינן לשאלה לא איתרמי שהשאיל כליו לאחרים והו' נשאר ערום ועריה כסברת הר''ם פדוואה ומהרי''ט ואני חלקתי עליו דלישנ' דחיישינן לשאלה משמע דאין חילוק אם יש לו ב' בגדים ומשאיל הא' והו' נשאר עם הב' או אפילו שאין לו אלא מלבוש א' חיישינן לשאלה והו' קנה אחרים או שהחליפם ע''ש דף מ''ג. וארנקי וטבעת בתשובת ב''י סי' ו' מדיני גוי מסל''ת פסק דחיישינן לשאלה. וכנה''ג כתב עליו אני בתשובה פלפלתי הרבה והעליתי דטבעת כיס וארנקי לכ''ע לא חיישינן לשאלה. וכ''פ מהרח''ש סי' נ''ב ובספר פני משה סי' ט'. כתב מהרח''ש סי' נ''ב אפילו לדעת תשובת ב''י היינו בחותם דעלמ' אבל בחותם שכתב שמו וכינויו שאין דרך האנשים לעשות להם חותם בשם אחרים לא חיישינן שמא שמו וכינויו כך כיון דלא הוחזק ע''ש. ועל פסק המחבר ש''ע שפסק בכליו לא מהני אפי' סימן מובהק דחיישינן לשאלה. ובגוף צריך סימן מובהק. צריך יישוב אגמ' דיבמות דף ק''כ ע''א ותוס' שם עיין ודו''ק ועיין ב''ש: (עב) שומא. כלל זה נקוט בידך ארוך וגוץ וכיוצ' בזה הם סימנים גרועות לא מהני אפילו בצירוף כמה סימנים ואם נשאת בסימנים אלו תצא. וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים. ותלי' בזה אם סימנים דאוריית' מהני סימנים כאלו ואם סימנים דרבנן לא מהני סימנים כאלו. ולהמסקנ' ס''ל סימנים דרבנן. ואם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא. רי''ו בשם הרמ''ה. ושומא הוא סי' אמצעי מ''ב סי' ס''ג וב''ח בק''א ב''ש: (עג) מעידין עליו. הרד''ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני הוי סימן מובהק. והרשד''ם סי' נ''ב בתשובת מ''ב סי' ס''ג חולקים עליו: כתב הב''י בשם הרד''ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתת' שרי' דעקמימות באצבע ורושם בצדו או עליו הוי סימן מובהק. וכתב ע''ז דא''צ לומר באיזה אצבע אלא אפילו אם אמר סתם באצבע הוי סי' מובהק. וצלקת כתב בתשובת מ''ב דלא הוי ס''מ. וט''ז כתב אם אמר סתם דיש לו צלקת לא הוי סימן אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סימן כמו נקב בצד אות פלוני. ואם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצום מקום ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני אע''ג דכתב במ''ב סי' ס''ג בא' שהיה לו נקב מפולש בשן א' וא''י באיזה שן הוי ס''מ דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש מאוד וא''צ לומר המקום. ובמ''ב מדמה הך דכאן להך דשן ואינו נכון עכ''ל ט''ז: (עד) מובהקים. סימנים מובהקים הוא שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי ס''מ. וכן צוואר עקום מ''ב ומהר''ם מלובלין סי' קכ''ח. ומנין שאמר כך וכך נפשות היו הוי ס''מ. ודוק' שאמר שהלכו בדרך זה תשובת מהריב''ל ומהרא''ם סי' ע''ז ולעיל ס''ק נ''ט כתבתי דהרמב''ם ס''ל דמנין לא הוי ס''מ שערות שפתיו גדולות לא הוי ס''מ הר''י אדרבי סי' רע''א. עינו א' זולפת לא הוי ס''מ הרא''ש בתשובה סי' מ''ח. שבור אינו ס''מ מקור ברוך סי' י''ב. בעל קומה ובעל תואר וקוצותיו תלתלים לא הוי ס''מ מהר''י ווייל סי' ע''ב. ועיין במהר''ם גלאנטי סי' ס''ה. צולע על ירכו לא הוי ס''מ מהרי''ק שורש קע''ו. והר''ם מלובלין סי' נ''ו. רגליו עקומות והפוכות לא הוי ס''מ מהר''ם מלובלין סי' נ''ז. היה בעין כמו עדשה הוי ס''מ הר''ם פדוואה סי' כ'. היו צפרני אצבעותיו מקולקלים הוי ס''מ הר''ם פדוואה סי' כ''ב. רושם הבא ע''י שומא שנעקרה השומא ממקום מושבה ונעשה שם במקומה הרושם לא הוי ס''מ מ''ב סי' ס''ג וע''ש סי' ס''ה. אמצע שפתו העליונה מוגבהת עד שהיתה שינו העליונה נראית אפילו בהיות פיו סתומה ס''מ הוא הרא''ם ת''א סי' ע''ו ועיין מהריב''ל ח''א סי' ח' ומ''ב סי' ס''ג. פיו עקומה מחמת חולי ס''מ הוי מקור ברוך סי' כ''ג: (עה) מאה סימנים. בתשובת מ''ב סי' ס''ג כתב דוק' סימנים גרועים לא מהני הצירוף אבל סימנים אמצעים מצטרפין דע''י הצירוף נעשה סימן מובהק ביותר וכ''פ ט''ז. אבל בתשובת הרא''ש פסק דאפילו בסימנים אמצעים לא מצטרפי ועיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף שע''א דף מ''ד ע''א. בפסקי מהרא''י סי' קס''א מביא דעה א' דמצטרפין סימני כליו לשאר אומדנות. אבל הוא חולק עליו דלא מצטרפין. וכתב משפטי שמואל סי' פ''א וכדאי הרב האומר דמצטרפין לסמוך עליו בשעת הדחק וכ''ד הח''מ ס''ק מ''ג. אם יש סימנים בגופו ובכליו יחד מצטרפין מהר''י ווייל סי' ק''ן בשם מהר''ן מאיגר' שמצא כתוב בשם ספר מתת ע''ש. מהר''ם מטראני ח''א ס''ס קי''ג והראנ''ח ח''א סי' ע''ה. אבל בעל ת''ה במכתביו סי' קס''א נטה להחמיר בצירוף סימני הגוף עם סימני כליו גם מהריב''ל ח''א כלל א' סימן ח' והרשב''ם סימן נ''ב והר''מ אדרבי סימן רע''ב ובמשפטי צדק ח''ב סי' ס''ו הסכימו דסימני כלים עם סימני הגוף לא מצטרפי. וכנה''ג בהגהת ב''י סימן שע''ה דף מ''ד ע''א הביא פוסקים הרבה דס''ל דלא מצטרפי ומסיים ובתשובה צדדתי לומר בסימנים אמצעים בגופו ובכליו לכ''ע מצטרפין וכ''פ בספר פני משה סי' ט''ו. ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קל''ד: (עו) שבגופו. בלבוש כתב רושם הוי ס''מ. ובמ''ב כתב רושם לא הוי ס''מ. וכתב ט''ז שני הפירושים אמת וה''ק וה''ה רושם לא הוי ס''מ אבל אם מצמצם המקום הוי ס''מ. וכן אם נאמר ה''ה רושם לא הוי ס''מ ה''פ אם אינו מצמצם המקום לא הוי ס''מ. ועדיף משומא כי רושם וצלקת אינם עשוים להשתנות ואין מצוי בבן גילו וראוי לסמוך ע''ז עכ''ל ועי' תשובת חוט השני סי' ע''ד: (עז) גדולים. בפסקי מהרא''י כ''כ על שיניים באמצע השורה של לחי העליון משמע בשיניים אחרים גדולים מה שאינו בנמצ' לרוב העולם הוי ס''מ ב''ש וח''מ: (עח) המסל''ת. בת''ה סימן רל''ט הבי' דברי א''ז דס''ל דאין מסל''ת נאמן רק כשאומר מת או נהרג משום דלא צריך ט''ע. אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכ' דאיכ' למיחש דילמ' אחר הוא וצריך ט''ע וכל ט''ע צריך עיון וטביעת עין זה דמסל''ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר ממיל' לא סמכינן עליה דבשלמ' ישראל שמתכוין להעיד איכ' למימר נתן בו ט''ע בכוונה אבל מסל''ת אינו דעתו להתיר אינו נותן לב ע''ז ואפילו ע''י ס''מ אפשר לא מהני אם היה מכירו בחייו דאפשר אינו מדקדק יפה וכשראה סימנים הדומים לאותו סימנים סבר בודאי הוא האיש שהכיר סימנים. ובתשובת מהר''ם פדוואה פסק אפילו אם מעיד ע''י ט''ע מהני וכ''פ מהרמ''מ סי' ל''ט וכתב שכן פשט הוראה בישראל. וכ''פ בתשובת רש''ך ח''א סי' קפ''ג. וכ''פ מהריב''ל וכ''כ כנה''ג בהגהת ב''י סעיף שפ''ב דף מ''ד ע''א וע''ב. ואם עדים אמרו שמענו מעידים שאמרו שהיה להם סימנים בזה הרוג יש לחוש שמא סימנים גרועים היו כי לשון בני אדם אף סימנים גרועים נמי נקרא סימנים ב''ש: וכנה''ג כתב בתשובה כתבתי אפילו למאן דמחמיר דבעד מפי עד לא תלינן שהכיר בסימנים היינו הוזכר בדברי העד האחרון במה הכירו הראשון ולכך אין אנו תולין שהכירו ע''י סימנים אבל כשמזכיר בפירוש שהכירו בסימנים אלא שאינו יודע באיזה סימנים הכירו אם בסימנים מובהקים או בסימנים שאינם מובהקים פשיטא דבעד מפי עד תלינן שהכירו בסימנים מובהקים ע''ש דף מ''ג ע''א וכ''כ בדף כ''ח ע''א ומבי' שם פוסקים הרבה דבעד מפי עד תולין להקל ע''ש:
כה (עט) שלם. היינו שאינו חסר אבר או קצת אבר אבל אם נפצע באחד מאבריו אפי' חסר קצת בשר מעידין עליו תשובת ב''י סי' ו' מדיני גוי מסל''ת. והרח''ש בקע''ד מגמגם בזה. נמצ' חסר אבר אפילו שמצ' האבר סמוך לו אפילו נמצאת ראשו חתוכה סמוכה לו לא מיקרי גופו שלם תשובת ב''י סי' הנ''ל. ומהרח''ש סי' הנ''ל כתב לדידי צ''ע וכנה''ג דף כ''ז ע''א הסכים עם הרח''ש ע''ש: (פ) האחרונים. בח''מ מדייק מדל' סתם בהדי' דלא כר''ת משמע קצת דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפין דעת ר''ת לשאר אומדנות והוכחות. ובתשובת מהרשד''ם סי' נ''ו צידד דעת ר''ת להתיר אם נמצ' הרוג ונתפח וא''י אם הוא תוך ג''י כמ''ש בסמוך. ולדעת הטור והנ''י מהני לדעת ר''ת ט''ע בלא סימנים כלל. אבל תוס' ורא''ש משמע דצריך להיות סימנים עם ט''ע והיינו סימנים שאינם מובהקים ועיין בדרישה וב''ח. והמחבר כתב ט''ע בלא סימנים נמי מהני לטעמו אזיל שכתב בתשו' דיש להגיה בהרא''ש ונ''ל ע''י ט''ע או ע''י סימנים ואצ''ל שניהם יחדיו וכן הוא דעת ב''ש. ובדרישה לא כ''כ ע''ש:
כו (פא) שלשה. משו' דהפרצוף נשתנה וסבר שהוא פלוני שחסר ובאמת אפשר אותו פלוני הולך לדרכו ומת וזה הוא איש אחר ואם מת בימות הגשמים בימי הקור מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת מים הרמב''ן סוף יבמות. וכ''כ בתשובת מ''ב סי' ק''ד והר''א ששון סי' ט''ו: (פב) מרובה. היינו כל זמן שאין רואים בו שינוי בגופו ובצורתו מעידין עליו ש''ג וב''ח. ואם נהרג ביבשה והשליכו אותו למים ואין בו מכה הוי כאלו נטבע במים מהרשד''ם סי' נ''ד והר''י אדרבי סי' ט''ו. אבל מהר''י נחמי א''ש הובאו דבריו בתשובת ב''י סי' י''ב מדיני גוי מסל''ת מסופק בזה ע''ש. כל שנמצא במים אין לחוש שמא הרגוהו קודם שהשליכוהו למים ושהה שם שלשה ימים רשד''ם סי' נ''ד הר''י אדרבי סי' ט''ו תשובת ב''י סי' י''ב מדיני גוי מסל''ת. וכן ליכא למיחש שמא יצא מן המים ונתפח ושוב הושלך למים הר''ש הלוי סי' י''א ועיין כנה''ג דף כ''ח ע''א: (פג) מכה. ואם יש ספק אם היה בו מכה או לא תלינן לקולא (הרא''ש סי' ז') [הרח''ש ס''ו]: (פד) שהושלך. ר''ל יותר משעה א' אבל בתוך שעה א' מעידין עליו הר''ן והמגי''ד. כתב מוהר''ר בצלאל סי' כ''ה אפילו הועלה מן המים אל היבשה אם גלי הים עוברין ושבים עליו אכתי מצמת צמתי ואין מניחין אותו לתפוח ולהשתנות. וכ''כ הר''ש הלוי סי' י''א ומהרי''ט ח''ב סי' ל''ג. אבל הרח''ש בקע''ד חולק ע''ז ועיין מ''ש כנה''ג דף כ''ח ע''א סעי' שמ''ז. הר''ם אלשקאר סי' כ''ה כתב הא דבעינן דחזי' לאלתר היינו לידע שזה שפלטהו המים הוא פלוני בעלה של אשה זאת ולא אדם אחר שנשתנה צורתו לצורת בעלה של זו ולפ''ז היכא שידעינן שסך אנשים נכנסו בספינה א' ונטבעו וידעינן שבעלה של זו מכלל הנטבעים והעידו שכולם מצאום וקברום א''צ שיראו בשעתי' ע''ש. אבל מוהר''ר בצלאל סי' כ''א והרא''ה ששון סי' ד' והרשד''ם סי' כ''ו חולקים. אם ראהו לאלתר ונתפח יש להסתפק מה דינו אם מעידים עליו או לא. והסברא נוטה דאין מעידין עליו. ונ''ל להוכיח כן מדכתב הריב''ש דבספק אשתהי תצא. קשה ואמאי הא איכא ס''ס ספק אשתהי או לא ואת''ל אשתהי שמא לא נתפח ונ''ל דהוי ס''ס שאינו מתהפך דאם ת''ל נתפח שוב אין אנו יכולים לספק שמא תוך שעה או אחר שעה. ואם איתא דבראוהו תוך שעה ונתפח מעידין עליו עדיין איכא לספוקי ואת''ל שמא תוך שעה או אחר. אבל אי אמרינן דהריב''ש סובר באם דאשתהי ודאי תפח אין מוכח מדבריו דבנתפח לאלתר אין מעידין ודו''ק כנה''ג דף כ''ט ע''א ודף מ''ה ע''א. ועיין ס''ק פ''ח מש''ש ועיין ס''ק נ''א ועיין ס''ק נ''ג מש''ש: (פה) מכה. בתשובת מהרשד''ם סי' נ''ד כתב דאין המים מרזה המכה אלא א''כ כשהמכה בגופו ולא בפניו. ובתשובת רש''ך ובתשובת מ''ב חולקים ע''ז עיין בקע''ד סי' ק''ד. ובדרישה כתב להיפך דוקא כשהמכה בפרצוף הפנים אז אמרינן מרזי המכה אבל כשהמכה בגופו ולא בפניו לא אמרינן מרזי מכה. וע''ז הסכים לדבריו עיין ב''ח. ומכה אשר נעשה אחר מותו לא אמרינן מרזי מכה ואפילו אם נעשה בחייו אם נתרפא לא אמרינן מרזי מכה ח''מ. וכן יש להוכיח מדברי רש''י שכתב היכא דאיכ' מכה מקום המכה מרזי מכבידין הכאב ונופח ע''כ וברור הוא דכל מכה שחיתה שוב אינה מכאבת אפילו במים. ובתשובת מ''ב סי' ס''ג לא כ''כ ע''ש. לא אמרו מיא מרזי מכה אלא כשהושלך במים חי אבל כשהושלך מת לא אמרינן מהר''י נחמין א''ש הובאו דבריו בתשובת ב''י סי' י''ב מדיני גוי מסל''ת וכ''פ מהרח''ש בקע''ד וכתב דכל הפוסקים מודו בזה: (פו) לא. אפילו להני פוסקים דס''ל אם היה ספק אם מת תוך ג''י אזלינן לקולא מודין כאן דאזלינן לחומרא משום דאין שיעורו אלא שעה א' אזלינן לחומרא שיותר מצוי ששהה יותר משעה א' הר''ן. הא דאזלינן לחומרא בספק אשתהי היינו במים אבל בשלג ובכפור כל שיש ספק אם בין ההריגה והמציאה איפסק הקור והצנה יום או יומים תלינן לקולא אם לא שידעינן דודאי שפסק הקור והצנה יום או יומים מ''ב סי' ק''ד. ועד מפי עד שראה אותו מת אחר שהעלוהו מן המים תלינן לקולא דראשון ראה אותו תוך השעה ראשונה. מהריב''ל ח''א כלל א' סי' א' וט' והר''ש הלוי והר''א ששון סי' ח' וסי' י''ב. עיין כנה''ג ד' מ''ה ודף כ''ו ע''א וד' כ''ח ע''א ודף מ''ו ע''ב כי האריך בזה. ואם נראה מתוך דבריו דלא חזיא העד הראשון בשעתיה לא תלינן להקל מ''ב סי' מ''ו: (פז) מובהקים. דוקא סימנים דאינן עשוין להשתנות כגון חיתוך רגל וכיוצ' בהם אבל בסימנים העשויין להשתנות אין מעידין עיין תשובת מהרא''ם ח''א סי' ל''ו. וכנה''ג דף כ''ח ע''א. כתב כנה''ג אעפ''י שקצת פוסקים שמתירין באשתהי בסי' מובהקים מדברים באשתהי דיבשה ומקצתם מדברים באשתהי דים אין בכך כלום דאשתהי דים ואשתהי דיבשה כי הדדי נינהו לענין זה ע''ש דף הנ''ל:
כז (פח) נהרג כו' ויש אוסרין. והיכא שמצאוהו שלם ולא נודע אם הוא תוך ג''י או אחר ג''י וגופו שלם ולא נחבל בפניו לכ''ע מעידין רשד''ם סי' נ''ו. והרח''ש בתשובה סי' ה' ומ''ד ונ''ט. וכן אם הוא שלם ויש ספק אם אשתהי אחר שהעלוהו מן המים יש להתיר משום דהוי ס''ס שמא הוא תוך שעה ראשונה ואת''ל אחר שעה ראשונה שמא הלכתא כר''ת והרא''ש והטור דס''ל אם לא ראה הטביעה יוכל להעיד אפילו אחר כמה ימים מהרי''ט סי' ל''ז ע''ש דבסי' ל''א לא כ''כ ונתקשה בזה הרב כנה''ג דף מ''ה ע''ב סעיף תל''ח. ועיין רש''ך ח''א סימן קפ''ג. ובתשובת מ''ב סי' מ''ה. ועיין קונטרס עגונות. אם כפי מרוצת הסיפור נראה דהוי לאחר ג''י תלינן להחמיר הרש''ך ח''ג סי' ק''ג. אם מצד הענין נראה שהוא תוך ג''י לכ''ע תלינן להקל הר''א ששון סי' ט''ו. משפט צדק ח''א סי' ס''ח. ראהו נפוח לכ''ע אין מעידין רשד''ם סי' נ''ו. וכ''כ כנה''ג דאפילו למקילין בספק אשתהי היינו דוק' בשלא נתפח אבל בנתפח איסור דאוריית' הוא ולחומר' דודאי אשתהי הואיל שנתפח ע''ש דמ''ו ע''א שהאריך בתשו' ומסיק דיש לחוש לרבוות' דסוברים דבעיגונא דאיתתא אין להתיר מטעם ס''ס דכולא חדא ספיקא הוא ספק מת ספק לא מת ע''ש. ע''ל ס''ק נ''א. וס''ק פ''ד. וע' ס''ק צ''ג מש''ש ועיין כנה''ג דף מ''ו ע''א סעי' ת''ו שכתב שם ואפי' ראוהו לאלתר ונתפח מעידין עליו ע''ש וזהו סותר למ''ש דף כ''ט ע''א סעי' שס''ו והבאתי לעיל ס''ק פ''ד עיין ודו''ק. אפי' לדעת הרשב''א דמחמיר היינו דוקא כשהעד עצמו מסופק אם הוא תוך ג''י או אחר ג''י. אבל אם העד שמצאו הלך לו אין לנו לחוש דילמא העד הראשון היה מסופק. וכ''ש עד מפי עד דתלינן להקל עיין כנה''ג דף מ''ו ע''ב: (פט) הכל. עיין ח''מ מ''ש. וכנה''ג דף מ''ז ע''א כתב דט''ס וצ''ל מותרת לדברי התו' ע''ש וכ''כ בה''י:
כח (צ) וצורתו. ובמרדכי כתב ע''י ט''ע של צורתו לבד נמי מהני אם העד אינו לפנינו. או שהיה עד מפי עד תלינן שלא ראהו חבול בפניו הר''ש הלוי סי' י''א מ''ב סי' ק''ט: (צא) למים. כלומר אפי' אשתהי מהני ט''ע אם צורתו שלימה כ''כ תוס' בשם ר''ת. והרא''ש והטור כתב בזה דוקא כשהוא שלם בכל גופו: (צב) האחרונים. מ''מ לא נדחה דבריו לגמרי ומצטרפין דבריו לשאר סברות להקל ח''מ ב''ש: (צג) במים. הג''ה זו קאי על כל מ''ש לעיל אם ראהו מיד כשהעלוהו מן המים מעיד עליו ע''ז כתב יש מחלקים מי שראה הטביעה אינו מעיד אא''כ ראהו מיד ויש לו ט''ע עם סימנים שא''מ אבל בס''מ א''צ שיראה מיד. והטעם כיון שראה הטביעה אז אומר בדדמי דזהו שנטבע. וה''ה אם ידע שנטבע זה אומר שזהו שנטבע. אבל מי שלא ראה טביעתו או לא ידע שנטבע אז אם הוא שלם מהני ט''ע בלא סימנים. ואם אינו שלם צריך סימנים. ולענין אם לא ראה הטביעה אם צריך שיראה אותו מיד מחולקים הפוסקים עיין ב''ש. וח''מ בתשובה. וכנה''ג דף כ''ח ע''ב. ובמהריב''ל ח''א כלל א' סי' א'. וברשד''ם סי' נ''א. ובהראנ''ח סי' נ''א. אבל לכ''ע מי שלא ראה הטביעה וגופו שלם והוא ספק אם ראוהו לאלתר או לא מתירין את אשתו משום ס''ס אם ראהו לאלתר ואת''ל לא ראוהו שמא הלכה כמ''ד דכל שלא ראה הטביעה וגופו שלם לא בעינן לאלתר והוי ס''ס המתהפך כנה''ג דף למ''ד ע''א בשם הרח''ש ע''ש וכ''כ בספר מ''ב סי' מ''ה וע''ל ס''ק פ''ח כתבתי בשם כנה''ג דבעיגונא דאיתתא אין להתיר מטעם ס''ס ע''ש. ואפשר לומר בס''ס מתהפך שאני וכ''כ בתשובת מהר''י לבית הלוי סימן י''ב והובא בקונטרס עגונות סי' שפ''ט. וכ''ה בתשובות דברי ריבות סי' י''ד והובא בק''ע סי' קל''ז. ואם שני עדים אומרים דמכירים בט''ע לחוד וראו הטביעה אי מהני. מהר''ר בצלאל סי' כ''א כתב דמהני ט''ע לחוד בשני עדים אפי' ראו הטביעה דבשני עדים לא שייך בדדמי וכ''כ רשד''ם סי' ס''ט וכתב שם דהיינו דוק' בשני עדים המעידים בפני ב''ד אבל בעד המעיד מפי שני עדים לא ודוק' כשאחד מן העדים הוא יהודי אבל בשני גוים לא מהר''א ששון סי' א' ועיין כנה''ג דף כ''ח ע''ב. ודף מ''ז ע''א. הא דאמרי' דעד שראה הטביעה חיישי' דאומר בדדמי היינו בדקים לן בודאי שראה הטביעה אבל היכ' דלא איתברר לנו אם ראה הטביע' או הוא אינו מזכיר הטביע' בדבריו אין לחוש דראה הטביע' ואמר בדדמי תומת ישרים סי' קמ''ז רשד''ם סי' נ''א מהר''ם מלובלין סי' קל''ד משפט צדק ח''א סי' ח'. אם העד שראה הטביעה העיד שראה שנטבע ויצא לחוץ ומת בט''ע בלי סימנים סגי הר''ם מטראני ח''א סי' ש''ג. הר''א ששון סי' ז'. הריב''ש סי' שע''ח כתב ל''ד ראה הטביעה אלא אפי' שמע הטביעה ראה מיקרי וכ''כ הרשד''ם סי' נ''א ומשפט צדק ח''א סי' ח' ומהור''ר בצלאל סי' כ''א אבל בהר''א ששון סי' א' כ' שדעת כל הפוסקים אחרונים להתיר בלא ראה הטביע' אפי' אם שמע הטביעה עיין כנה''ג דף למ''ד ע''א. אפי' למ''ד דשמע הטביעה ראה מיקרי היינו דוק' כשידע ידיעה אמיתית אבל אם לא ידע אלא מכח השמיעה וקול הברה לא הרא''ש סי' נ''ו. מפי עד אין לחוש דהראשון ראה הטביעה תומת ישרים סי' קמ''ז קמ''ח. משפט צדק ח''א סי' ח' מהר''ם מלובלין סי' קל''ד. אם עד מפי עד מעיד שראוהו לאלתר אלא שלא הוזכר בדבריו אם הכירו ע''י סימנים יש להתיר מס''ס ספק הכירו ע''י סימנים ואת''ל לא הכירו שמא הלכה כמ''ד דבאלתר לא בעי סימנים כנה''ג בשם הרח''ש דף למ''ד ע''א ע''ש וע''ל ס''ק פ''ח וס''ק צ''ג מש''ש:
כט (צד) רעבים. כי גוב אריות רחב הוא אבל חפירת נחשים צר הוא אבל א''א שמא נעשה לו נס כדניאל וכן בכבשן האש כחנני' מ''ו דלא כירושלמי בתו' יבמות דף קכ''א ע''ב עיין ב''ש ח''מ. ובנימין זאב סי' כ''ה פסק כירושלמי:
ל (צה) האש. המגיד בשם הרשב''א כתב דוק' דנפל לתוך הכבשן שהוא עמוק וא''י לעלות משם אבל אם נפל לחוך המדורה י''ל שמא יצא. א''נ אף לתוך המדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף עכ''ל פי''ג מה''ג. ונ''ל דאיירי ששהה קצת כדי שישרפו רגליו ויכווצו כדי שלא יוכל לזוז משם דאל''כ פשיטא וכ''כ כנה''ג דף מ''ז ע''א: (צו) שמן. ל''ד מלאה אלא אפי' לא היתה מלאה מעידין עליו הרח''ש בקע''ד:
לא (צז) צלוב. ב''ח כתב דוק' אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצווארו אמרינן מיד נחנק. והח''מ חולק עליו כי י''ל דנחתך החבל ונפל וכן ט''ז חולק עליו ועיין בספר משפט צדק ח''א סי' נ'. מי ששברו זרועותיו והשליכו בים אשתו אסורה מהריב''ל ח''ג סי' נ''א. גוי מסל''ת שאומר שנטבע הספינה ונטבע הוא ואחרים עמו ויהודי א' שהיה בספינה ההיא. וראה סוחר א' שהוצי' סכין והרג את היהודי לפי שרצה לרכוב על קרש א' שהי' הסוחר רכוב עליו אין ממש בעדות זו אפי' אם יש ס''ס ע''ש תומת ישרים סי' קמ''א קמ''ט. אבל הר''ם אלשקאר סי' קי''א והמהר''י בי רב סי' י''ו חולקים וסוברים דבעדות זה משיאין את אשתו עיין כנה''ג דף כ''ט ע''ב. השליכוהו למים כשהוא מגוייד לכ''ע מעידין הר''ר הר''ם אלשיך סי' קכ''ב: (צח) יוצאה. וה''ה בדקרוהו או ירה בו חיצים אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אבל אם נעשה במקום שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפי' אחר י''ב חדש דלא כב''ח מ''מ ב''ש. וכ''ז איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תוספת גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידין עליו ואם הוא גוסס ג''י מעידין עליו כ''כ בי''ד וכ''כ בה''י: (צט) לבו. וה''ה העידו עליו שהכהו במקל על קדקדו עד שיצא המוח לחוץ אשתו מותרת הרש''ך ח''א סי' ע''ד:
לב (ק) ממקום אחר. כתב ט''ז מעשה היה בא' שהלך ע''פ המים על הגלידה והיה שם מקום אחד פתוח ונפל שם לאותו מקום שהיה פתוח ונטבע והמים היה שאל''ס והתירו חכמי הדור את אשתו וטעמם היה כיון דהמים היה נקרשים דינו כמים שיל''ס. נקשר בשלשלאות של ברזל בתוך הספינה. וה''ה מי שהיו רגליו קשורות בלוח הספינה ונטבעה הספינה יש להקל בנימין זאב סימן כ''ו וכ''ח מהר''ם אלשקאר סי' ק''ץ הר''ם מטראני ח''א סי' קפ''ח וכנה''ג דף למ''ד ע''א: (קא) נפשו. שיעור שתצא נפשו הוא ג' שעות הריב''ש סי' שע''ה הר''א ששון סי' א'. ומהרח''ש נסתפק אם עד תחלת שעה ג' קאמר או עד סופה והעלה דעד תחלת שעה ג' קאמר אבל מהרי''ט ח''ב סי' כ''ו כתב דשיעור כדי שתצא נפשו היינו שעה קלה ע''ש. מעידין עליו ששהה עד שתצא נפשו ולא יצא אפילו לאור הלבנה הר''א ששון סי' י''א הראד''ב סימן ל''ד. אם העד אינו בפנינו או שהוא העד מפי עד ואין הראשון בפנינו תלינן ששהא שם בכדי שתצא נפשו כנה''ג בשם הרבה פוסקים דף מ''ח ע''א ע''ש. ועיין מ''ש שם ט''ז ס''ק ק''ח. ספק אשתהי בנטבע ושהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו כ' הריב''ש סי' שע''ה שיש להקל וכ''כ הר''ם אלשקאר סי' כ''ה. ומהור''ר בצלאל סי' כ''א כנה''ג דף מ''ח ע''א: (קב) ולמעלה. וכן אם נחתך ממנו רגליו בסכין תנשא משום דהמים מרזי המכה ב''ש: (קג) אינה חיה. עיין ב''ש וכנה''ג דף מ''ח ע''ב:
לד (קד) שמו. ואין חילוק בין ת''ח או לא עיין ב''י: (קה) תצא. ואם מת הבעל השני או גירשה מותרת לינשא לאחר הרדב''ז ח''א סי' ק''ט. ל''ד בנטבע במים שאל''ס אלא ה''ה בכל מקום שע''פ הרוב הוא מת לא תצא אם נשאת ע''פ חכם או בטעות. אבל אלו דתני במתני' אין מעידים וכו' ואם נשאת תצא. וכן אותן ג' דברים של ר''א בן פרטא תצח וכן אם נפל לגוב אריות תצא ריב''ש סי' שע''ט עיין ב''ש: (קו) חכם. דוקא חכם מפורסם בהוראה צ''צ סי' מ': (קז) תצא. עיין ח''מ ב''ש וכנה''ג דף מ''ז ע''ב: (קח) ממש. כתב ט''ז בזה לא מהני עד מפי עד אם לא אמר בפירוש איך נטבע אע''ג לכמה דברים מקילין בעד מפי עד היינו דוקא בדברים שלפי משמעות הלשון של העד הוא מורה על יותר קרוב למיתה מן החיים אבל אם אומר נטבע סתם יש יותר סברא דנטבע במים שאל''ס כי רוב הנטבעים במים שאל''ס. אבל אם אומר בפירוש במים שיל''ס רק שאומר סתם ואינו אומר שנטבע ממש ואפשר שלא שהה עד שתצא נפשו בזה הולכים לקולא בעד מפי עד. ואם העיד שראה שנטבע פלוני ושהה שם כדי שתצא נפשו רק שיש ספק אם היה מים שיל''ס או מים שאל''ס אזלינן נמי לקולא בעד מפי עד עכ''ל ט''ז ב''ש. וע''ל ס''ק ק''א מש''ש: (קט) אותו. ואם טעה בהוראה ואמר שטעה וחזר. אין מנדין אותו כמ''ש בש''ס בעובדא דרב שילא:
לה (קי) כתובתה. עי' ב''ש שהעלה אם העידו ב' עדים דנטבע במים שאל''ס גובה כתובתה אף אם לא נשאת עדיין. אבל אם יש לה עד א' גובה כתובתה דוקא אם נשאת כבר אבל אם לא נשאת לא ע''ש. ודבריו אינם עולה יפה לפי מה שביאר הכנה''ג דף פ''ח ע''ב סעיף תק''ך חדא שהרב ב''ש מחליט שהרשב''א איירי בנישאת כבר זה אינו מוכרח כמבואר בכנה''ג שם. ועוד שכתב הב''ש דהראב''ד חולק על דין זה קשה לדבריו דאיירי הרשב''א דוקא בנשאת א''כ לא פליג עליו הראב''ד די''ל דהראב''ד איירי בלא נשאת כמבואר כל זה בכנה''ג שם. ובדף מ''ט ע''א העלה הכנה''ג שרוב פוסקים ס''ל דאינה גובה כתובתה וחולקים על י''א אלו עי' סעיף מ''ג סי' זה אשה שאינה יכולה להנש' מחמת זיקת היבם לכ''ע אינה גובה כתובתה הרש''ך ח''ג סי' קי''ו והר''א ששון סי' כ''ט:
לו (קיא) לידון. אפי' אבד זכרם אין מעידין עליהם כנה''ג בשם תשובת כ''ז דף למ''ד מ''ב ע''ש: (קיב) כרכום. עיין פי' המ''א לענין גט ע''ש: (קיג) ליהרג. כמה פוסקים ס''ל דאין חילוק בין ב''ד של ישרל לב''ד של עכו''ם ובכולם אמרינן נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ולמאן דס''ל דהיוצ' להרג בב''ד של עכו''ם הוא בחזקת מת מ''מ העד המעיד צריך להיות ישראל כ''כ הרא''ש וכ''ה בתו' שם לפי מה שפירש המהרש''א. וע''ל סי' קמ''א סעיף כ'. בח''מ כתב דהסוגי' איירי רק לענין גט ותרומה אבל אין מתירין את אשתו משום דדומה לראהו אותו מגוייד וצלוב ע''ש. ועיין בה''י שרוצה להוכיח שקאי אפי' לענין להשיא את אשתו דאל''כ לא מקשה הגמר' מידי וקתני בב''ד של ישראל ישיאו את אשתו וכו' ע''ש. לא דק דהגמר' מקשה דאפי' להשיא את אשתו מהני ליוצא להרג מכ''ש לענין גט ותרומה ודו''ק. והרא''ש בפ''ג דגיטין כתב ז''ל רב אלפס ז''ל כתב בהלכותיו רק זו הבריית' ולא כתב הני תרי מימרא דרב יוסף ויראה דס''ל דבבית דין של ישראל הלכה כלישנא קמא דבריית' מסייע לי' דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אבל יוצא ליהרג לא וכו' ע''ש. אינו מוכרח די''ל דמש''ה לא הביא מימרא דרב יוסף כסברת הח''מ דרב יוסף לענין גט ותרומה אמר. אבל הא קשי' לי על הח''מ דלפי דבריו לא מקשה תו' שם מידי בד''ה וקתני וכו' אמאי לא פריך מהא דקתני מקומנטריסין של נכרים אל ישיאו ורב יוסף קאמר דמיקטל קטלי וכו' ע''ש. הא רב יוסף איירי דוק' לענין גט ותרומה עיין ודו''ק. ומכל אלו אם נשאת תצא הריב''ש. וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם מש''ה תצא:
לז (קיד) ותנשא. ותנשא לאיש אחר שמ''ש אם בעלה מת כיון שהתירו אותה ע''פ ע''א ליכא ספק כלל עיין ב''ש. לא מיקרי התירוהו לינשא אלא בכה''ג שהתירוה על הדין ועל האמת אבל התירוה בטעות לא הר''י אדרבי סי' קמ''ד. עגונה שאמר ע''א שמת בעלה בחדש ניסן וע''פ אותו עד נשאת בתמוז ואח''כ באו עדות ברורה ואמרו שבעלה היה חי בחודש אייר בודאי וקודם שהוציאה מבעלה נתברר ע''פ עדים שבעלה ודאי כבר מת וקברוהו אך נתעלם מהם באיזה זמן מת אי אחר נשואי אשתו אי קודם הנשואין פסק בתשובת שבות יעקב ח''א סי' ל''ח דיש להחמיר דיוצאת בגט מ''מ אם אפשר לחקור על הדבר שכבר מת הבעל קודם הנשואין אזי יחזיר להתירה הראשון ע''ש. אשה א' שהוחזק' בחזקת אלמנה ונכנסה עם א' לחופה ולא נבעלה באומרה שפירסה נדה ולמחרת יום חופתה בא כתב מחכם א' שהיא בחזקת איסור עגונה עיין בתשובת חכם צבי שאלה ב' ג' פלפול עצום עם מהורר''א ברוד''א: (קטו) תנשא. עיין תוס' כתובות דף כ''ב ע''ב וביבמות דף קי''ז ע''ב. דמשמע מדבריהם דבזה אחר זה קרי ליה התירוה דמסתמ' התירוה קודם שבא עד שני. ואם בא עד שני קודם שהתירוה אף שבאו זא''ז בבת אחת קרי ליה ואין חילוק בין שבאו זה אחר זה או באו בבת אחת רק לענין זה יש חילוק בין התירוה או לא ע''ש. א''כ לפ''ז דברי הב''ש בכאן דחוקים דמשמע מלשונו דחילוק יש אפי' בלא התירוהו בין בזא''ז ובין בבת אחת ע''ש: וכ''כ הרשב''א בפירוש סי' תשמ''ח וז''ל ואמרינן עלה בגמר' כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ולא בבת אחת ממש קאמרי אלא כל שבא השני קודם שהתירוה ב''ד להנשא בבת אחת קרי ליה ע''ש. ועי' ב''ח וכנה''ג דף למ''ד ע''ב דמשמע מלשונם נמי דחילוק יש אפי' בלא התירוה בין בזא''ז ובין בבת א' ולא נעלם לי כי מסתם גמר' ותו' משמע דעיקר תליא בהתירוה ובלא התירוה אפי' אם באו זא''ז קרי' ליה בבת א' ודו''ק: (קטז) תצא. אפי' אם בא העד המתיר קודם העד האוסר הואיל ובא קודם שהתירוה תצא דהוי כבאו בבת אחת כמ''ש: (קיז) לי. פירש''י בכתובות דף כ''ו ע''ב ברי לי אם היה חי היה בא. הר''ן חולק עליו וס''ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוק' שאומרת שראה אותו מת: (קיח) שותקת. כלומר אם נשאת בהיתר ע''פ אשה א' או פסול א' ואח''כ באו שתי נשים או פסולים דמוציאין אותה לכ''ע היינו בהיא שותקת אבל אם גם היא אומרת מת ואשה אחת מסייע לה ואומרת מת ונשאת ואחרי כן באו שתי נשים ואומרות לא מת אז אם נשאת לא תצא דשנים הראשונים נאמנים לעולם ואין שתי נשים מוציאין אותה מחזקת אשת איש מאחר שנשאת בהיתר. ודוקא שנשאת כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשרים: (קיט) תצא. זהו דעת הטור אבל הרמב''ן והרשב''א ונ''י מפרשים דעת הרמב''ם דאע''פ שהתירוה ע''פ ע''א אם באו שתי נשים לבסוף ה''ל כשתי עדים המכחישות זא''ז ותצא אם לא בשנשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי: (קכ) מעידים. ע' ב''ש. ואולי ט''ס הוא וצ''ל לאחד מעידיה ר''ל להעד שמסייע לה שאומר מת: (קכא) עדות. ובכל אלו הדינים. אשה ועכו''ם מסל''ת ועד מפי עד שוה הן לקול' או לחומר'. עד מפי גוי מסל''ת אי מיקרי עד כשר או פסול ע' מהריב''ל ח''ג סי' ח' ובהרשד''ם סי' נ''ט. היכא דאיכ' תרי סהדי שמעידין מפי גוי שמת פלוני וכפי עדותן אסורה לינש' ואיכ' תרי אחרינ' דמכחשי להו ואומרים מפי גוי עצמו שמת פלוני עדות מספיק להתירה אע''ג דהשנים שבאים לאוסרה מכחישי אהדדי כגון שא' אומר שלא היה מסל''ת רק שמתכוין להתיר וא' אומר שמסל''ת היה אך לא היה ברור לו במיתתו אפ''ה מצטרפי אהדדי כיון דסוף סוף לדברי שניהם אשה זו לא הותרה. וה''ה נמי אם מכחשי אהדדי אותם שאמרו מת באופן המיתה כיון שלדברי שניהם אינו קיים עדותן מצטרפין מהריב''ל ח''ג סי' ד'. עד א' העיד שמת. ועד מפי עד או אפי' שנים מפי שנים העידו לא מת למעשה יש להחמיר ואיכ' לספוקי אם נשאת אם תצא או לא. וכתב כנה''ג דף ל''א ע''א מדברי הרשד''ם סי' נ''ט משמע דתצא. ועיין מהריב''ל ח''ג סי' ה'. ותשובת הרמב''ן סי' קי''ט וכתב הרח''ש בקע''ד דוקא בבאו בבת א' אבל אם נשאת או התירוה ע''פ האומר מת אעפ''י שאח''כ באו ב' עדים הנ''ל ואמרו לא מת לא תצא מהתירה ע''ש. עד מפי עד שאומר מת והותרה האשה ואח''כ בא עד כשר מפי עצמו ואמר לא מת תלי' בפלוגת' דרבוות' דאיפליגו כשהותרה האשה ע''פ אשה או פסול ואח''כ בא עד כשר ואמר לא מת הרח''ש בקע''ד. התירוה או נשאת ע''פ עד מפי עד ואח''כ באו שני עדים מפי שני עדים ואמרו לא מת תצא. וכן ג''כ אם באו בבת א' שנים מפי שנים ואמרו מת ועד מפי עד אמר לא מת תנשא לכתחלה הרח''ש בקע''ד. באו בבת א' עד מפי עד אומר מת ועד מפי עד אומר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא. גוי מסל''ת האומר לא מת ומכחיש גוי מסל''ת האומר מת לא תנשא ואם נשאת תצא עיין כנה''ג דף מ''א ע''א. ובח''מ ס''ק ע''ד. עד מפי גוי מסל''ת ונשאת ואח''כ בא עד מפי עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהריב''ל ח''ג סי' ה'. עד המעיד על איש א' שמת שלא ידע שמו כ''א על פי עצמו. מהריב''ל ח''ג סי' ח' חשיב ליה כעד מפי עד. והרשד''ם סי' כ''ט חשיב ליה כעד המעיד עצמו. והרח''ש בקע''ד הכריח כרשד''ם:
לח (קכב) כשר. ר''ל אפי' אחר שהתירוה ועיין כנה''ג דף ל''א ע''א: (קכג) והתירוה וכו'. להלכה אין סומכין לקול' בהיא עצמה ח''מ ב''ש. אשה שאמרה עד פלוני אמר לי שמת בעלי ואותו פלוני מכחיש לה אינה נאמנת. דכל עד מפי עד אם בא הראשון. וכפר את השני אין השני האומר בשמו נאמן מהריב''ל ח''ג סי' ד' והרדב''ז ח''א סי' רמ''ב. וכנה''ג דף ל''א ע''א האריך בזה וכתב אפשר לומר דדוק' בעד מפי עד אם בא הראשון וכפר את השני אין השני האומר משמו נאמן. אבל אשה עצמה מפי עד אפשר דנאמנת דהיא דייק' ומנסב' וכו' ומסיק שם ומ''מ דבר פשוט אצלי דלכ''ע אם נשאת ואח''כ בא העד והכחישה לא תצא. ואם הלכה לב''ד אחר ואמרה מת בעלי ולא הזכירה מעד נאמנת הרדב''ז ח''א סי' רמ''ב. אפילו למ''ד דאינו נאמן היינו בעד מפי עד אבל בשני עדים מפי עד א' אעפ''י שהעד מכחיש השנים נאמנים הראנ''ח סי' ל''ז אפי' למ''ד דאינה נאמנת היינו דוקא כששאלוהו והכחיש אבל אין אנו צריכין לשאול אותו אם הדבר כן כמו שאמרה מהר''י מינץ סי' י''ד והרדב''ז ח''א סי' רמ''ב כתב אם תלתה בעד וליתא קמן נאמנת במיגו דאמרה מת בעלה סתם ואי אית' קמן שיילינן ליה ע''ש. וכתב כנה''ג דף ל''א ע''ב. דלמ''ד דכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר את הב' אין השני האומר בשמו נאמן היינו דוקא ישראל מפי ישראל או גוי מסל''ת מפי גוי מסל''ת או מפי ישראל. אבל ישראל מפי גוי אינו נאמן הגוי אשר פיהם דיבר שוא להכחישו עיין שם:
לט (קכד) תצא. זהו דעת הר''ן כלומר אם נשאת קדם שבא העד האוסר דאלו נשאת אח''כ מבואר לעיל דתצא. ועיין תשובת מהרשד''ם סי' נ''ט דחולק על הר''ן. והרח''ש בקע''ד דהסכים עם הר''ן וכן היא סברת מהריב''ל ח''ג סי' ח'. מה שהקשה הב''ש לשיטת הר''ן מה מקשה הגמר' דיבמות דף קי''ז ע''ב על מתני' דתני עד אומר מת ונשאת וכו' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא כו' למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ע''ש. ולא ק''מ דהא יש עוד לדקדק דלפי סברת המקשן דהקשה האמר עולא כל מקום שהאמינוהו וכו' ופרש''י שם ד''ה לא תצא מהתירה הראשון וכו' דוקא כשהתירוה קודם שבא עד שני אבל אם בא עד שני קודם שהתירוה לא אחשבי אכתי כתרי ע''ש א''כ החליט המקשן בדעתו דמתני' נמי איירי שהתירוה קודם שבא עד שני קשה מנ''ל זאת דילמ' מתני' איירי שלא התירוה מש''ה קתני נשאת וא''ל דהמקשן היה מוכח לעצמו דאיירי מתני' בהתירוה דאל''כ למה קתני אם נשאת לא תצא ה''ל למיתני תצא ודלא כסברת הר''ן. קשה מנ''ל זאת להמקשן דאין הדין של הר''ן אמת. וכך היה לו להקשות במאי עסקינן אלימא שלא התירוה א''כ למה קתני ואם נשאת לא תצא ואם בשהתירוה למה קתני נשאת. אלא ודאי דהמקשן הקשה כפשוט' למה קתני דוק' אם נשאת משמע דבלא נשאת לא משכחת ליה שום תקנתא הא אמר עולא וכו' א''כ בהתירוה נמי תנשא. עיין ודו''ק. ועיין כנה''ג דף ל''א ע''ב שכתב דעדיף נשאת שלא ברשות ב''ד מהתירוה לינשא ע''ש: (קכה) ג'. הח''מ מאריך ומסיק דא''צ ב''ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א''צ ב''ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר רק לענין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין היינו צריך ג' לקבלת עדות אבל לענין היתר עיגון ביחיד סגי ע''ש. וב''ש הביא ראיה דצ''ל שלשה ע''ש:
מ (קכו) תנשא. אפילו אם לא התירוה הרא''ש: (קכז) כשרים. ואם מאה אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ותצא אא''כ נשאת לא' מעידיה ואם שנים אומרים מת וג' אומרים לא מת מ''מ אם ניסת לא' מעידיה לא תצא. אבל בפסולי עדות אם ב' אומרים מת וג' אומרים לא מת אפי' אם ניסת לא' מעידיה תצא בה''י ב''ש:
מא (קכח) ששמעו כל א'. כלומר כל א' מהם שמע מפי אחד. כן הוא בתשובת הר''ן וקמ''ל דכשם דבגוף עדות אזלינן בתר רוב דיעות ה''ה בעד מפי עד שנים שהם עד מפי עד מכחישין עד מפי עד אחד. ודוק' שהשנים באים מכח שנים אבל מאה ששמעו מאחד כחד חשיבי. וה''ה עד המעיד מפי רבים וע''א מעיד מפי יחיד שקולים הם מאחר דאין הרבים לפנינו ח''מ. וב''ש כתב דווקא אם רבים שמעו מאחד נחשבין כחד. אבל אם א' שמע מרבים עדיף מאחד שאמר ששמע מאחד ע''ש. מה שרוצה הח''מ להוכיח דאל''כ ליתני רבותא א' מפי שנים ולא שנים מפי שנים ע''ש. נ''ל דמש''ה נקט שנים מפי שנים להורות אבל שנים מפי אחד כאחד דמי ואי הוי נקט א' מפי שנים לא הוי ידעינן שנים מפי אחד וק''ל:
מב (קכט) ספק. כלומר אף על גב דנשאת בהיתר על פי שנים הראשונים תצא מהתירה על פי עדים האחרונים דלא אמרינן לא תצא אלא בפסולים אבל כשאחרונים כשרים מוציאין אותה דתרי ותרי ספיק' הוא ואשה בחזקת א''א קיימי והבא עליה באשם תלוי קאי ח''מ. ול''ד להיתר ע''פ ע''א דשם ע''י ההיתר נעשה העד הראשון כשנים והיה כאלו אין ספק בדבר ועיין כנה''ג דף ל''א ע''א. וכן אפי' במקום שנאמר לא תצא אם התירוה אפ''ה לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים כמ''ש סעיף ל''ז. מיהו בשבויה מהני היתר אע''ג שבאו עידי השבויה אחר ההיתר מותרת כי עדותם אינו סותרת ההיתר דיוכל להיות אע''ג דהיתה בשביה לא זנתה לכן מהני היתר שם אם לא באו עידי טומאה ש''ס:
מג (קל) כתובתה. היינו מנה מאתים. אבל לא תוספת ונדוניא דהיינו נצ''ב עיין כנה''ג דף ל''א ע''ב שהבי' פוסקים הרבה דס''ל כן. ומבי' ג''כ פוסקים הרבה דס''ל שגובה מנה מאתים ותוספת' ונדוני' בין מבני חרי בין ממשעבדי בין שהותרה על פיה בין עי''ג מסל''ת בין ע''י עד כשר ע''ש. ועיין מהריב''ל ח''ב סי' ע''ה ומהר''ם מטראני ח''ג סי' קל''ד והרשד''ם חא''ה סימן ע''ה כתב דהיכ' שנשאת עי''ג מסל''ת גובה כתובתה משלם מנה מאתים ותוספת' ונדוני'. אבל בסי' רכ''ג בחא''ה ובח''מ סי' תמ''ח כתב דבין נשאת על פיה בין נשאת עי''ג מסל''ת אינה גובה כ''א מנה מאתים אבל לא תוספת ונדוני' וכ''כ הר''י הלוי סי' י''ו עיין כנה''ג דף ל''א ע''ב. וכתב משפט צדק ח''א סי' ט' שאם האשה תפסה יכולה לומר קים לי. אם נשתקע זכרו והותרה לינשא גובה כתובה משלם הר''י הלוי סי' י''ז: (קלא) שוטה. מ''ש הח''מ גמרא ערוכה היא לדבריך פקחת תנשא וכו'. יבמות קט''ז ע''ב. אינו מוכרח די''ל דה''ק לדבריך פקחת תנשא. ור''ל פקחת דיודעת לקרוע בגדיה ובוכה. ושוטה ר''ל דלא עבדה הכי. אבל באמת אינה שוטה. ואחת זו ואחת זו תנש' קאי בין דעבדה הכי ובין לא תנש' אבל שוטה ממש י''ל לא עיין ודו''ק וכ''כ התוס' י''ט במשנה א' פרק האשה שלום ע''ש ועיין בה''י: (קלב) אותה. היינו ע''י השבועה דנשבעת על הכתובה משביעין אותה שמת והגיע הז''פ של הכתובה ח''מ ב''ש: (קלג) כתובתה. מלשון זה משמע אם נשאת כבר שלא ברשות ב''ד נותנין לה כתובתה דהא אזיל לה חשדא. והרח''ש בקע''ד כתב לענין הלכה. באומרת התירוני לינש' ותטלי כתובה לא תנשא כדי לחוש לדברי הרא''ש והטור. אמנם אם נשאת לא תצא דכדאי הם הרי''ף והרמב''ם לסמוך עליהם שלא להוצי' אשה מתחת בעלה. אבל אם אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינש' אף אם נשאת תצא כיון דהרמב''ם הוא יחיד בדבר הזה ע''ש. וכנה''ג דף מ''ט ע''ב חולק עליו והאריך בזה ולבסוף העלה דבין אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינשא ובין אמרה התירוני לינש' ותנו לי כתובתי לא תנשא לכתחל' ואם נשאת לא תצא. אבל באמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי אין ולאו ורפי' בידי אם תצא או לא ע''ש דף ט' ע''א. ועיין ח''מ ב''ש בה''י: (קלד) שמת. מלשון הריטב''א משמע דלא החמיר אלא בהביאה היא העד לב''ד דאז יש לחוש שהיא שכרה אותו בשביל הכתובה אבל כל שהעד בא לבדו לב''ד למה לא נאמין לו וא''כ קשה על רמ''א למה כתב כל שיש לה עד ולא כתב כל שהביאה העד לב''ד כלשון הריטב''א ח''מ. ואם ע''א אומר קברתיו נאמן עיין ב''ש:
מה (קלה) אסורה. בש''ס מבואר דמחזיקין לבעלה חי ואם הוא כהן תאכל בתרומה לפ''ז י''ל דאין תופסין בה קידושין של אחר. מיהו תו' כתבו שם דמסופק אם אכלה תרומה דאוריית' לפ''ז תופסין בה קדושין של אחר ב''ש:
מו (קלו) מת. גוי מסל''ת שמת. וישראל אמר לאביו שלא מת ואח''כ אמר שלא אמר כן אלא להשיב לב האב תנשא מהריב''ל ח''ג סי' ל''א: (קלז) לאוסרה. וה''ה שאר פסולים שאינם נאמנים להתיר אינם נאמנים לאוסרה פסקי מהרא''י סימן ר''כ רכ''ב:
מח (קלח) ופלוני. אבל אם נתקוטטה עם בעלה ואומרת לו גרְשֵני אין זו קטטה דכולהו אומרות כן בשעת כעסן יבמות קי''ו ע''א. ועיין בהרא''ם ח''א סי' כ''א וכ''ב: (קלט) בעלה. עיין ח''מ ב''ש והרא''ם ח''א סימן כ''א: (קמ) קברתיו. משום דחיישינן דמשקרת ואין חילוק בין הרגיל הוא קטטה או היא עיין כ''מ ה''ג פי''ג דהאריך: (קמא) בעלה. הרא''ש סי' כ' כתב יש מי שפירש דברי הרמב''ם דמיירי כשאמרה היא מתחלה מת בעלי ואח''כ בא העד המסייע לה דחיישינן שמא שכרה אותו אבל אם בא העד לבדו נאמן הוא ואין זה מוכרח לסמוך להקל בלא ראיה ח''מ ועיין ב''ח ועיי' בכ''מ פי''ג מה''ג: (קמב) אותו. ממיל' אפילו אי אמר קברתיו אינו נאמן כמו שהיא עצמה אינה נאמנת ח''מ. ואפשר אם העד בא לבדו כסברת הרא''ם בס''ק שלפני זה ואמר קברתיו יש להקל. עיין ב''ש ס''ק קמ''ג: (קמג) תצא. עי' ב''ש כנה''ג דף מ''ט ונו''ן: (קמד) במלחמה. משמע דאם אמרה סתם מת אמרינן מת על מיטתו קאמרה. וכ''מ מהג''ה דבסמוך. וכ''כ בה''י. אבל ברש''י יבמות דף קט''ו ע''א מבואר דאם אמרה סתם מת אם מלחמה בעולם הוי כאלו אומרת מת במלחמה וכן הוא דעת מהר''ם מלובלין סי' קפ''ט. ומסוף דברי הרמב''ם שכתב אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת משמע נמי הא מת סתם אמרינן מת במלחמה קאמרה ועיין ב''ח וב''ש (קמה) קברתיו. עיין בהרא''ם סי' כ' והועתקה בכ''מ פי''ג מה''ג. ועיין ב''ח. ומ''ש וז''ל ומה שקשה ליהמני' במת במלחמה במגו דמת על מטתו ע''כ פירושו דאם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג דהוי מגו מת אטו מת. ומ''ש שם עוד וז''ל מיהו החזיקה היא מלחמה בעולם קשה אמאי לא תנשא לכתתלה במגו דמת על מטתו ע''כ. פירושו אם אמרה מת מיתת עצמו ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה דהוי מיגו מת אטו מת ודו''ק. א''כ מ''ש הב''ש על הב''ח ואשתמיטת' ליה דברי תוספת הללו. לא דק. ועוד אפשר לומר דהב''ח שכתב ומה שקשה ליהמני במת במלחמה במגו דמת על מטתו. פירושו באם אמרה מת וקברתיו. גם מ''ש מיהו בהחזיקה היא מלחמה קשה אמאי לא תנשא וכו' קאי נמי דאמרה מת וקברתיו ע''ש. גם מ''ש הב''ח לכאורה דברי תוס' הללו סותרים זא''ז ע''ש. לא דק. דמלחמה בעולם דמתני' דלא מהימני איירי אפי' באמרה מת סתם דהשת' הוי מגו מת אטו מת דהיינו מת סתם מגו דמת על מטתו וכ''כ המרש''א ע''ש ועי' בית יהודה. גם מ''ש הב''ח וקשה אכתי אית לה מיגו מת ולא נהרג במלחמה במגו מת בביתו. לא הבנתי דהא לפי הפשט הגמר' דהחזיקה היא מלחמה בעולם וכו' ר''ל דהיא אמרה דנהרג במלחמה. אבל אי אמרה דמת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה זהו באמת קושית הב''ח כמו שפרשתי. וא''ל מה הקשה הב''ח אמאי לא תנשא לכתחלה בהחזיקה היא מלחמה במגו דמת על מטתו. דהא המיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם לא מהני מטעם דאמרי בדדמי א''כ למה מהני מגו דמת על מטתו. בשלמ' תוספת שם הקשה על האיבעי' למה אמרו האי מיגו ולא אמרו האי מיגו דמת על מטתו אבל על הב''ח קשה. אפשר לומר דאם אמרה מת מיתת עצמו לא שייך בדדמי ומהני מיגו דבנהרג שייך בדדמי דזימני דמחו ליה בגירא וכו' עיין ודו''ק: (קמו) נאמנת. דלא חיישינן משקרת אלא דחיישינן שמא אמרה בדדמי וקברתיו לא שייך בדדמי. ואפשר לפי דיעה זו אם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה נאמנת דלא שייך בדדמי ודו''ק וצ''ע: (קמז) לד''ה. ר''ל מת שלא במלחמה אלא בביתו על מטתו מהרש''ל אבל מת במלחמה ולא נהרג אינה נאמנת כ''מ מהג''ה דבסמוך. ועיין ס''ק שלפני זה מש''ש ועיין ב''ש: (קמח) נהרג. הח''מ מסופק אם הרמב''ם מודה לזה משום דהרמב''ם ס''ל אפי' בקברתיו אינה נאמנת ומסתמ' קברה אותו רחוק מן המלחמה ואפ''ה לא מהני ע''ש. וב''ש כתב עליו דל''ד ע''ש:
מט (קמט) מלחמה כו'. מבואר בש''ס אם א''י אם מלחמה בעולם א''צ לשאול אותה נ''י. ואם החזיקה מלחמה ואומרת קברתיו נאמנת אפילו לדעת הרמב''ם דשייך מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם. ב''ש ע''ש ועיין ב''ש ס''ק קנ''ו. וא''ל א''כ אפילו מלחמה בעולם נמי נימא אם אומרת קברתיו נאמנת במיגו דאי בעי אמרת מת על מטתו. דאין זו מגו טוב הואיל וידוע שמלחמה בעולם כתירץ תוספת: (קנ) תצא. עיין ח''מ ב''ש. וכנה''ג דף ל''ב ע''א ודף ע' ע''א כתב דט''ס הוא בטור שאין מדברי הרא''ש שס''ל דתצא. והרדב''ז ח''א סי' רי''ט כתב שלדעת הרא''ש שאם נשאת תצא וכ''ד הרי''ף ע''ש:
נ (קנא) תנשא. אפי' לדעת הרמב''ם דס''ל אם היא אומרת קברתיו אינה נאמנת משום דחיישינן דמשקרת מ''מ בעד לא חיישינן דמשקר. אלא החשש הוא שמא אמר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי ועיין ב''ש ס''ק קמ''ג. אין חילוק בזה בין אומר מת סתם לאומר ראיתיו מת הראנ''ח ח''א סי' ע''ה. נהרגו הרבה נפשות כמו ששים דמי למלחמה הרש''ך ח''א סי' כ''ו. ועיין מהר''ם מטראני ח''ב סי' ע''ח מלחמה דים כמלחמה קטנה דמי ואין לחוש בדדמי משפט צדק ח''א סי' ס''ח. ל''ד דאומר העד קברתיו אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים סגי הרא''ש סי' ד' וסי' ו'. דוקא מלחמה גדולה אבל לסטים על שיירא אחת אפשר שאצ''ל קברתיו מהריב''ל. אבל מהר''ם מלובלין סי' נ''א. ובסי' קכ''ח כתב דנפלו עלינו ליסטים הוי כמלחמה ואומר בדדמי ע''ש. עיין כנה''ג דף ל''ב ע''א: (קנב) קברנוהו. כי בשנים לא אמרינן דאומרים בדדמי כ''ד הרא''ש והרשד''ם סי' נ''ה בנימין זאב סי' י''ט תשובת ב''י סי' א' מדיני יבום וחליצה. והר''א ששון ח''א סי' א' ומהר''ם מלובלין סי' קכ''ח ולדידי חזיא דהוכחות הרא''ש לאו הוכחה היא דרוצה להוכיח מדקאמר ומאה נשים כע''א דמי וכו' משמע אי הוי כשני עדים לא אמרי בדדמי עכ''ל. ואיני רואה כאן שום הוכחה חדא דהגמרא רוצה להוכיח דאפילו בחד נמי לא אמרינן בדדמי ועוד דהא לפי סברת הרי''ף דס''ל דאפילו בתרי נמי אמרי בדדמי קשה אמאי לא קא מבעיא בב' עדים כי היכ' דמבעי' ליה בע''א וצ''ל דס''ל להרי''ף דאה''נ דתרתי קא מבעי' ליה כמ''ש הב''ח א''כ מוכרח הגמר' לומר והא מאה נשים כחד דמי למיפשט תרווייהו דלא אמר בדדמי עיין ב''ח ודו''ק בסוגי' זו דקשי' לי על הוכחת הגמר' והא מאה נשים וכו' וקתני קשי' ע''ש. דילמ' התם איירי דאמרי מת וקברתיו. גם על התרצן למה לא משני כן ועיין מ''ש הנ''י ודו''ק. אפילו לדעת הרי''ף אם ההורגים עצמם הם המעידים ליכ' למיחש בדדמי הרש''ך ח''א סי' כ''ז. מהריב''ל ח''א כלל א' סי' ב' פסק דשנים נאמנים אפי' בלא קברנוהו כהרח''ש אפילו הם פסולים. והרא''ש סי' ד' וסימן למ''ד חולק עליו ופסק דוק' שנים כשרים ולא פסולים. וכ''כ בהרש''ך ח''ב סימן ד' ורשד''ם סי' ע''ט ובצ''צ סי' פ''ח והרמ''א בתשובתו סי' ק''א ומהר''ם מלובלין סימן קכ''ט. העיד אחד בשם שניהם הוי כאלו היו בפנינו השני עדים ולא חיישינן בדדמי הרמ''ט ח''ב סי' מ''ט מהר''ם מלובלין סי' קכ''ח וצ''צ סי' פ''ח. הא בשנים נאמנים בלא קברנוהו. דוק' כשאמרו שראו שמת אבל אמרו ששמעו שמת אפילו ק' כחד דמי תשובת ב''י סי' א' מדיני יבום וחליצה: (קנג) מת. כתב הח''מ דה''פ דברי המרדכי שכתב דין זה דהעד ההוא לא ראה ההריגה אלא מצא (הורג) [הרוג] א' והכירו שהו' פלוני אז א''צ לומר קברתיו כיון שלא ראה את ההריגה לא אמר בדדמי ולא כמשמעות דברי ההג''ה זו דמשמע דהוא ראה הריגה. והריב''ש סי' שע''ח כתב דאין הכרתיו מועיל כמו קברתיו. ועיין ראנ''ח סי' ע''ה וכנה''ג ד' ט' מ''ח. ובקע''ד סי' רפ''ט וסי' ל''ד. וב''ש כתב די''ל דאיירי שפיר דראה ההריג' ומ''ש הרמ''א ראיתי אח''כ שמת היינו שמת בודאי וכ''כ צ''צ סי' פ''ח: (קנד) בזה. עיין ד''מ שמביא כמה פוסקים דחולקים ע''ז וס''ל עכו''ם לא עדיף מע''א וכ''כ הח''מ למעשה אין לסמוך על מקילין אלו עיין ב''ש:
נא (קנה) המפולת. עיין מ''ש הב''ש. דלכאור' מ''ש כאן סותרים למ''ש ס''ק ק''נ היכ' דיש לה מיגו נאמנת בקברתיו אף לטעם הב' עיין ודו''ק ועיין רלנ''ח סי' קל''ה: (קנו) נחשים. דדוק' כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאתה אשתו ואמרה ע''י נשיכת נחש מת בעלי נאמנת רי''ו ועיין בה''י: (קנז) קברתיו. כתב הח''מ ר''ל למאן דס''ל קברתיו מהני. ולהרמב''ם לא מהני באשה עצמה קברתיו והרמ''א סמך אדלעיל ע''ש. ואפשר לומר דכאן כ''ע מודה דנאמנת אם אמרה קברתיו דיש לה מגו דאי בעי אמרה מת סתם עיין ב''ש ס''ק ק' וס''ק קנ''ו:
נג (קנח) רעבון. עיין מ''מ פי''ג מה''ג. עד מפי עד שאמר שמעתי מפלוני שפלוני מת ברעבון חיישינן בדדמי תומת ישרים סי' קנא:
נד (קנט) עכו''ם. משום דמלחמה קטנה אמרינן אשה כלי זיין עליה ואינה מתייר' ועמדה וראתה שמת ולא אומרת בדדמי גם למשקרת לא חיישינן אלא במלחמה גדולה עיין ב''ש. ויש לחקור באשה זקנה שאינה ראויה לביאה אם שייך לומר אשה כלי זיינה עליה. ומיהו לא יפול ספק זה כ''א לפרש''י שם ע''ז דף כ''ה ע''ב. דפירש דאין הגוי הורג אותה ובא עליה. אבל לפירוש תוספת שם לפי שאינם בעלי מלחמות ומריבות מרחמין עליה. א''כ כ''ש אשה זקנה כלי זיינה עליה. וא''ל לרב אידי שם דאמר אפילו במכוערת. א''כ י''ל ה''ה נמי זקנה. זה אינו דבחורה והיא מכוערת יש בה טעם ביאה משא''כ בזקנה וצ''ע כנה''ג דף ל''ב ע''ב. ואפשר לומר דאפי' בזקנה נמי כלי זיינה עליה דאל''כ לימא איכ' בינייהו אשה זקנה וק''ל. עיין ב''ח ובה''י:
נה (קס) נאמנת. עיין ברמב''ם פי''ג דין ז' כנה''ג דף ח' ע''ב. וכ''מ כתב שם בשם הר''ן בפרק הנזכר דין י''ט דה''ה עד א' אומר מת בדבר לא מהימן עד שיאמר קברתיו ע''ש. ונסתפקתי אם היא אמרה מת בעלי בדבר וקברתיו אם מהני לדעת הרמב''ם לפי דעת הר''ן שגורס ברמב''ם אינה נאמנת ואפשר דמהני דבדבר לא שייך הב' טעמים של הר''ן עיין ב''ש ס''ק קמ''ו ודו''ק מי שנשרף וצעקה אשתו ואומרת ראו בעלי שנשרף נאמנת. ודוק' דליכ' שום דבר שמורה שהיה שם עוד אחד אבל אם נשאר יד ואנו מכירים שאין זה מאיש שנשרף אע''ג דאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת רי''ו ב''ש:
נו (קסא) נבעלה. משודך שנתייחד עם משודכתו בפני עדים אם ראוה שנבעלה אם נשאת לאחר בלא גט תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה. ואם לא ראוה שנבעלה והיו קרוביה נשמטין מלגמור הענין והוא מהדר לקדשה כדי שיהי' לבו בטוח אעפ''י דחיישינן שמא בעל לשם קידושין אם נשאת לא תצא הרדב''ז ח''א סי' רי''ו. ועיין הרש''ך ח''א סי' צ''ב: (קסב) משניהם. יש מי שהורה בזמן שהם רוצים להיות מפורשים מניחים אותם ואין כופין להוצי' בגט ולא עוד אלא אם יכירו שהו' חייב לגרש הוי גט מעושה. והרדב''ז ח''א סי' פ''ט חולק עליו וכתב דלעולם יוצא בגט. כן נראה מדברי הטור שכתב תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם. כוונתו במה שאמר וצריכה גט משניהם אף על פי שאמר תצא מזה ומזה שלא די לו בהפרשה בעלמ' אלא צריכה גט משניהם. ויש לחקור לדעת הרדב''ז שצריך להוצי' בגט אם כופין אותו בשוטים או בדברים. ואם צריך לכופו בשוטים יש לראות אמאי לא מנה הטור בסי' קנ''ד בהדי הנך שכופין אותם להוצי'. עיין כנה''ג דף ל''ב ע''ב ובהרדב''ז ח''א סי' נ''ט וסי' רע''א: (קסג) הראשון. ר''ל אם עבר והחזירה הראשון אחר גירושי שני אין לה כתובה ומשמע דה''ה אם החזירה השני אחר גירושי הראשון ג''כ אין לה כתובה משום דאיסור שניהם שוה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ח''מ ב''ש: (קסד) הבלאות. דרך כלל דינה כאשה שזנתה כמ''ש סי' קט''ו ע''ש. וכל מה ששייך לה אפילו לקחה בפני עדים אין מוציאין ממנה. וכל שהפסידה לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים עיין נ''י. ולדעת רש''י אין לה אפי' בלאות הקיימים וכ''ג בש''ג. והמחבר פסק כרוב פוסקים כמ''ש נ''י. הרש''ך ח''ב סי' רכ''ג פסק דאין שום פוסק שיסכים לסברת רש''י ואפי' אם הבעל מוחזק מוציאין מידו ולא מצי למימר קים לי כרש''י. אבל הרשד''ם סי' קט''ו מגמגם לומר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע''ש וכנה''ג דף ט' ע''ב: (קסה) נטלה. אפילו נטלה שלא בעדים נ''י מ''מ: (קסו) הראשון. ה''ה אם נתעברה: (קסז) מדרבנן. עי' ברמב''ם פ''י מה''ג ופט''ו מהא''ב דלא הביא דין זה רק הבי' אם חזר בא עליה הראשון קודם גרושי הב' הוי ממזר מדרבנן ולא כתב כלום מזה דאם בא עליה השני לאחר גירושי או מת הראשון. וע''כ צ''ל דס''ל דאם בא השני עליה לאחר גירושין או מת ראשון דלא הוי ממזר אפילו מדרבנן. ומש''ה לא הבי' ג''כ הדין אם אחר שניסת אמרו לה בעלה היה קיים ומת בן שנולד קודם שמת הוי ממזר ושנולד לאחר שמת הוי ממזר דרבנן. משום דס''ל לאחר שמת הראשון לא הוי ממזר כלל אפילו מדרבנן כפשט' דמתני' דלא כפירוש תוספת ורא''ש. וא''כ המחבר פסק דהוי ממזר דרבנן כתוספת והרא''ש. קשה דבסעיף שאח''ז הביא מחלוקת וכתב דעה ראשונה אינו ממזר. הא לפי תוס' ורא''ש הוי ממזר דרבנן. וב''ש כתב ואישתמיטתא דברי הרא''ש דחילוק יש בין בא בעלה או מת ע''ש. אינו מוכרח. חדא הא הרא''ש דחה דבריו זה ולא מצינו מי שס''ל כן גם מוכח שתוספת לא ס''ל האי סברא דא''כ לא מוכחי מידי מדסיפא עיין דף צ''ב ע''א ד''ה אבל חכמים אומרים וכו'. ועוד דדרכו של הש''ע להביא תחלה הדיעה היותר משכחת עיין סי' א' מ''ש הח''מ בס''ק י''א בשם תשובת מ''ע. א''כ נסתר דברי ב''ש שכתב דדיעה א' היא י''א דהביא הרא''ש. והדיעה הב' הוא תוספת ורא''ש. אין זה דרכו של ש''ע וצ''ע. ועיין מי באר על המשניות עיין כנה''ג דף נ' ע''ב. ועיין הרלנ''ח סי' מ''ב. דוקא באשה שהלך בעלה למד''ה והלכה ונשאת בטעות שקנס הוא שקנסו לה משום דלא דייקא. אבל אשה שבמזיד נשאת לאיש אחר או זנתה עמו וגירשה הראשון וילדה מב' אותו הולד כשר ואינו אפילו ממזר מדרבנן רלנ''ח סימן מ''ב הר''א ששון סימן קנ''ו. ועיין כנסת הגדולה כאן. ובסימן ק''נ: (קסח) מדבריהם. עיין לעיל סימן ד' ס''ק כ''א מש''ש:
נח (קסט) בטעות. בתשובת הרשב''א למד דין זה ממיכל אשת דוד שהיתה מותרת לדוד אחר הנשואין של פלטי משום דטעו ב''ד של שאול והורו מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה. ועיין כנה''ג דף נ''א ע''א שהאריך בזה:
סימן יח - קדושין במי תופסין
(ובו סעיף אחד )
סימן יט - סוקלין על חזקה שהיא בחזקת ערוה
(ובו ב' סעיפים )
א (א) חזקה. עיין ברמב''ם פ''א מהא''ב דין כ'. מ''ש הב''ש למה לא יליף הש''ס מזה דאזלינן בתר החזקה ע''ש. לא ק''מ לפי מ''ש התוספת שם ד''ה ודילמ' אדנפיק וכו'. התינח היכא דליכא ריעות' וכו'. א''כ אי ילפינן ממכה אביו היה נשאר לנו קושית התוספ' דילמ' היכא דליכ' ריעות'. דאז לא שייך תירץ של תוס' עיין שם. ודברי בה''י בכאן המה קשים להולמן ע''ש. רק את זה יוכל להקשות מנ''ל לרב מרי דאזלינן בתר רובא דדילמא לאו אביו הוא משום חזקה כסברת הרמב''ם וכמו שהקשה תוספת שם ודו''ק. עיין הרדב''ז ח''א סי' רמ''ה בבאר שבע דף קי''ו וקי''ט: (ב) וסוקלין. וה''ה דנאסרת על הכהן משום זונה וכ''ש הוא מדיני נפשות ח''מ:
ב (ג) יום. כתב ב''ח דוקא לחייב איש אחר הבא עליה בעינן ל' יום משום דקודם ל' יוכל לומר דלא היה יודע דהיא אשתו. אבל אחד שאמר על אשה א' שהיא אחותו ובא עליה חייב אפי' תוך ל' יום. וח''מ וט''ז השיגו על הב''ח וכתבו דקודם ל' יום מהני אמתל' שאומר. וכן אשה שאמרה שהיא נדה ושמשה עם בעלה תוך ל' יום מהני אמתלא שלה אבל אם אמרה כל ל' יום שהיא נדה ואח''כ שמשה לא מהני אמתלא. אבל אם לבשה בגדי נדותה לא מהני אמתלא אפי' תוך ל' יום הואיל ועשתה מעשה. כתב הח''מ אם אמרה שזו הוא בעלה וזנתה עם אחר אסורה ע''ז אפי' תוך ל''י דדוקא לענין מיתה בעי שלשים יום אבל לאוסרה על בעלה לא בעי כולי האי. וכתב בית שמואל גם בזה מהני אמתלא תוך ל' יום אם לא ראינו שנוהג עמה כאיש עם אשתו:
סימן כ - באיזה ביאה חיב הבא על הערוה
(ובו ב' סעיפים )
א (א) ונשק. לרמב''ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב''ד. ובחייבי לאוין ליכא מלקות. והרמב''ן ס''ל אפי' בח''כ או מיתות ב''ד אינו אלא מדרבנן. אפי' אם אינו עושה דרך חבה ס''ל להרמב''ם מדאוריית' אסור והרמב''ן ס''ל דאסור מדרבנן עיין ב''ש: (ב) ונהנה. היינו או נהנה בקירוב בשר בה''י: (ג) מבת שלש. אם היא אנוסה לבוא עליה איש א' והיה ע''פ דין תיהרג ואל תעבור ולא מסרה נפשה מותרת לבעלה עיין ב''ש ח''מ:
ב (ד) אסור. אבל אינה נאסרת לבעלה ולא נפסלה לכהן רמב''ם עיין ב''ח ובה''י:
סימן כא - להתרחק מן העריות
(ובו ז' סעיפים )
א (א) ביופיה. הר''י כתב דאסור מדאוריית'. והרמב''ם ס''ל דרבנן. ובפנויה לכ''ע מדברי קבלה. והרהור אפי' בפנויה אסור מדאוריית': (ב) אחריה. דהיינו בתוך ד' אמותיה מהרא''י ובה''י. וכנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב כתב דלא סגי כשירחיק ד' אמות אלא כל שאינו מרוחק שאינו מכיר ומבחין בה בהלוכה ובתנועותיה אסור. איסור זה הוא בכל האנשים ובכל המקומות אפי' במקום שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל עד ראש. כנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב: (ג) זונה. ואם הוא חשוד על אשה א' מתרין בו שאל יעבור פתח ביתה ואם יעבור מלקין אותו ועיין ב''י מ''ש בשם רי''ו: (ד) קול ערוה. אבל קול פנויה או קול אשתו מותר אלא בעת תפלה אסור כמ''ש בא''ח. אבל בספר באר שבע דף קי''ט כתב בין בתולה בין אלמנה אסור ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפלה. ודוק' קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר. וא''ל מש''ס קידושין דף ע' ע''א דאי' שם קול ערוה אפי' בשאלת שלומה אסור תירץ הרשב''א קול דיבור זה מה שהיא משיב על שאלת שלמה גרע טפי בה''י ע''ש:
ב (ה) פנויה. פנויה היינו אלמנה או גרושה או בעולה. אבל בתולה מותר ב''ח ח''מ בה''י ב''ש. ופריעת ראש בחצר ליכ' איסור אלא משום צניעות. עיין ב''ש. אנוסה צריכה לכסות ראשה וכל שלא נבעלה אף שנתקדשה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר בתולות. שבות יעקב ח''א סי' ק''ג ובתשובת חות יאיר סי' קצ''ו פסק דאף בתול' שנתקדשה יש לילך בכיסוי ראש וכן פסק בתשובת יצחק הלוי אחיו של הט''ז סי' ט' ע''ש:
ד (ו) ישחוק. ולהביט במקום התורפה אסור. ואם מביט כשהיא נדה עונש שלו דאית ליה בנים שאינם מהוגנים. וכשמביט בעת שרוצה לשמש נעשו בניו סומין. ובלא תשמיש אסור משום דמגרי היצר הרע בעצמו כמ''ש סי' כ''ה. ובעת נידתה אסור להביט במקומות המכוסים כמ''ש בי''ד סי' קצ''ה:
ה (ז) אלו. היינו באכילה בקערה א' או להושיט מידו לידה דאסור כשאשתו נדה מ''מ באשה אחרת לא חיישינן להרהור בכה''ג אבל רחיצת ידים והצעת המטה ומזיגת הכוס ל''פ הרשב''א ב''ש: (ח) שפחות. ובדרישה מיקל ג''כ הואיל ודבר עבדות הוא. וב''ח כתב שראה במרדכי ישן כתב מותר לרחוץ משפחה אם יוכל לזהר מהרהור והנמנע מתברך עכ''ל. ואם אינה מכוסה בכל גופה ושערה אסור בה''י ע''ש: (ט) שמים. ומזה נהגו לרקד עם הכלה כדי לחבבה על בעלה או משום כבוד אביה. ות''ח ראוי להחמיר רש''ל: (י) ברישיה. אפילו יושב ואין מונח בחיקה אסור כ''מ מתשובת הרשב''א סי' אלף קפ''ח וכתב ט''ז ונראה דיש חילוק בזה. דעיון לחוד אין נכון בפני אחרים באשתו משום הרואה יבא לידי הרהור דנזכר קירוב שלהם ע''י תשמיש. אבל בבתו ואחותו ונכדו שאין כאן זכרון תשמיש מותרת בפני אחרים. אבל שכיבה בחיקה פשיט' דאסור אפי' שלא בפני אחרים. ובשאר עריות אפי' בפנוי' אסור אפי' עיון בראשו לחוד עכ''ל:
ו (יא) שלומה. וה''ה לשאול לאחרים על שלומה מותר כ''כ הב''ח. מיהו בש''ס בב''מ דף פ''ז ע''א דתירץ שם ע''י בעלה שאני. משמע לשאול לאחר על שלומה אסור. ומזה נהגו לכתוב בתחלת אגרת בשלום זוגתו אבל בסוף הכתב שרגילים לכתוב ותאמר שלום לזוגתך אסור דהיינו שאלת שלום ששולח ע''י בעלה ב''ח: וכתב ט''ז אם לא היתה בקו הבריאה מותר לכתוב תודיעני משלום אשתך:
ז (יב) הגדולה. וצדיק גמור שיודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור מותר ח''מ: (יג) שאין קרובים לערוה כלל. כנ''ל: (יד) חוץ מהאב לבתו. וה''ה בת בתו מותר. וה''ה אחותו קטנה בת שלשה שנים מותר ב''ח ח''מ. ואם היא גדולה דשערה צמח אסור לישן עמה בקירוב בשר אפי' בבתו וה''ה לאותבי' בכנפיה הוי קירוב בשר. וכן לשכוב בחיקה לעיין ברישיה הוי כקירוב בשר ט''ז: אם היא מקודשת אסור אפי' אם היא קטנה והיא בתו. ואם הם מלובשים מותר לשכוב עמהן בבתו ובת בתו אפילו אם היא גדולה ומשמע אפילו אם היא נשואה מותר דהא לענין קירוב גדולה ונשואה או נתקדשה שוין. ולעיין ברישיה לא גרע מזה ומותר אם היא בתו או בת בתו ולעיין ברישיה אפי' אם היא גדולה ונשואה וכ''כ ט''ז. ושאר ערוה אסורה לעיין ברישיה וכן פנויה אסורה ואחותו מתיר בט''ז. מיהו אסור לישן עמה אפילו אם הם מלובשים וכן יחוד אסור כמ''ש סי' אח''ז ומכ''ש חבוק ונישוק אסור כמ''ש תוס'. והא דעולא היה מנשק לאחותו משום דהיה יודע שלא יבא לידי הרהור אבל לשאר בני אדם אסור אבל מותר לנשק לאתותו הקטנה עב''ש: (טו) גדול. היינו אם הגדילו אסור לישן בקירוב בשר אבל חיבוק ונישוק מותר פרישה: (טז) נכונו. היינו אפילו קודם שנתגדלו אם הביאו סימנים אסור. עיין ב''י ב''ח ח''מ:
סימן כב - אסור יחוד, ועם מי אסור להתיחד
(ובו כ' סעיפים )
א (א) ערוה. תוס' וטור כתבו יחוד מדאוריי'. והרמב''ם כתב יחוד מן הקבלה דאינו אלא רמז מתורה ולכן אין מלקין אותו אלא מכת מרדות. וע' בהרא''ם ח''ב סי' ג' ובספר מעשה חייא סי' כ''ג. ובכלל עריות נכלל חייבי לאוין פרישה. ובש''ס מבואר רב אסי אמר מותר להתייחד עם אחותו לפי שעה ודר עם אמו בקביעות וכתב הרא''ש דהלכה כרב אסי ועב''ש:
ב (ב) מרדות. אבל אין אוסרים א''א על בעלה ולא פנויה על כהן בשביל היחוד תוס' וב''י: (ג) ומכריזין עליהם. קאי על פנויה ע' ח''מ: (ד) נאמנת. אפי' אם תובעת אותו ואומרת שהולד ממנו ואפי' אם בודאי בא עליה אמרינן שמא זנתה גם עם אחרים והוא פטור אפי' משבועה משום דהתורה האמינו ריב''ש סי' מ''א. אע''ג דאם תובעת אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ''מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה וע''ל סי' ד' סק''ל: (ה) לוקין. וע''ל סי' כ''א סק''ג מש''ש בשם ר''ו וצ''ל שם איירי נמי בפנויה. ועמ''ש הב''ח וב''ש:
ה (ו) הרבה. יש להסתפק אם דוק' אשה א' אבל שתי נשים עם שני אנשים רבים מיקרי ושרי או אחת ל''ד וה''ה שתים ולא מיקרי רבים בפחות משלשה נשים ושלשה אנשים ח''מ. וב''ש כתב דנשמע להרמב''ם דס''ל שתי נשים אסורות להתייחד עם אנשים הרבה דאל''כ למה ליה למיכתב עד שתהיה אשתו של א' מהם תיפוק אפי' אם אחת לאו אשת א' מהם היא מותר ע''ש. ואינו מוכרח די''ל דהרמב''ם הוצרך לכתוב זה מחמת אידך דין דאיש א' מותר להתייחד עם נשים הרבה אם אשתו עמו. וא''ל דא''כ ה''ל למכתוב אצ''ל דין הב' דאיש א' עם נשים הרבה. עב''ח ולק''מ ודו''ק: ועיין ברמב''ם ובכ''מ פכ''ב מהא''ב. ופרישה בשם מהרש''ל הביא כמ''ש הב''ש. ואשה א' עם אנשים הרבה וא' מהם הוא בעלה מותר דבעלה משמרה. איש א' עם נשים הרבה מותר כשאשתו עמו. ודוקא אשתו המותרת לו אבל חתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל אסור להתייחד עם הנשים אפילו שאשתו עמו מהרי''ט בחדושיו לכתובות וכ''כ כנה''ג. עב''ש: (ז) בלילה. שמא יצטרך א' לנקביו וילך ממנה ותשאר היא עם א'. וכתב בד''מ בשם רי''ו דוק' כשילכו עמה לשמור אותה אז לא ילכו שניהם ממנה וישאר א' עמה אבל אם אין הולכים עמה לשמור מותר דאם יצטרך א' לנקביו ילך גם השני עמו ותשאר היא לבדה ול''ח שמא ישאר א' עמה דהא בכשרים איירי ולא יעבור במזיד. ובלילה אסורים להתייחד דחיישינן שמא ישן א' מהם וישאר השני עמה. וכתב בפרישה מזה נתפשט המנהג דהנשים לוקחים עמהם תינוק או תינוקות ונוסעים עם העגלון ערל משום כשתצטרך היא או התינוק לנקביו תלך היא עם התינוק. אבל ב''ח בשם מהרש''ל כתב דאסור דלא שרי בקטנה אלא לגבי יחוד בית בעיר אבל ביחוד דרך לא שרי ע''ש וכ''כ בה''י ע''ש ועיין מהר''ם פדוואה סי' כ''ו:
ח (ח) חוששין. ולתוס' ליכ' איסור. ולרש''י אסור ואין לוקין עיין. ב''ח:
ט (ט) לרשות הרבים. ואם קינא לה אסור ת''ה סימן רמ''ד. והוא הדין אם גס בה אסור. חלקת מחוקק. הא דפתחו פתוח לרשות הרבים אין חוששין. דוקא ביום אבל בלילה לא. ובלילה נמי דוקא בשתי שעות או ג' שעות ויותר שבני אדם מצויים בבתיהם ואין עובר ושב אבל בחצי שעה של לילה שבני אדם עוברים ושבים ועדיין לא כלתה רגל מן השוק כיום חשיבא ליה ואין חוששין ליחוד כנה''ג בשם תשובת כ''י ע''ש:
י (י) תינוקת. כבר כתבתי בשם ב''ח בשם רש''ל דביחוד דרך לא מהני קטנה דדוק' בבית מהני עיין ב''ש:
יז (יא) בחצר. כ''כ הרמב''ם. והראב''ד ס''ל דוק' להתאכסן אצלה אסור אבל לדור בחצר מותר. ולהרמב''ם מותר להתאכסן ואסור לדור עמה בקביעות. והמתאכסן דאסור לראב''ד היינו כשאוכל משלה אבל אם משלם לה מותר כ''כ ט''ז ב''ש:
כ (יב) אשה. המחבר פסק אפי' היה לו אשה ואינה שרויה עמו אסור להיות מלמד. מיהו המגיד ס''ל דוק' רווק שלא היה לו אשה אסור. ובה''י תמה על מנהג שנהגו היתר ללמוד בקהלות אחרות ואין אשתו עמו ונ''ל דסומכין על סברת המגיד ב''ש ועיין כנה''ג: (יג) תינוקות. עם זכרים או נקבות. וכן אשה לא תלמד עם ילדים או ילדות פרישה ב''ש: (יד) לא תלמד וכו'. אפילו יש לה בעל לפי שאין דרך איש להיות תמיד בביתו עיין מ''ש הב''ש. מי שאין לו אשה לא ישכור משרתת אלמנה אפי' אם יש לה בן אצלה דלא בכל שעה יהיה הבן שם והיינו אם הוא דר לבדו בבית מהר''י ווייל סימן נ''ה ע''ש:
סימן כג - אסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים לכך
(ובו ז' סעיפים )
א (א) שכבת זרע . בס''ח סי' קע''ו כתב שאם א' מתייר' שלא יכשול בא''א או באשתו נדה ח''ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה משיכשל ח''ו באיסור א''א או בנדה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף. וכתב ב''ש לפ''ז מ''ש כאן דעון מוצי' ש''ז חמור מכל עבירות הוא לאו דוק':
ב (ב) יושב. משמע אפילו אם לא נדוהו מ''מ הוא בנידוי אבל הרמב''ן כתב שב''ד מצווין לנדותו עיין ב''ש ופרישה ובה''י:
ג (ג) לדעת. כלומר ל''מ דהוצאת ש''ז ממש דאסור אלא אפי' קשוי או הרהור לדעת אסור דעי''ז בא לידי ש''ז לבטלה ב''ח:
ד (ד) מותר. משמע אפילו אין אשתו עמו מותר ב''ש וט''ז ומ''א בא''ח סי' ג' לא כ''כ ע''ש: (ה) לנקביו. ולרחוץ אותו מקום עם שאר גוף דרך העברה מותר אבל להתעכב ברחיצת אותו מקום אסור סהד''י. וכתב כנה''ג עליו היינו כשרוחץ ואינו רואה ערותו דאם רואה ערותו אסור:
ו (ו) לרחוץ עם אביו וחמיו ואחיו ובעל אחותו ובעל אמו. כצ''ל וכן אסור לרחוץ עם רבו אא''כ אם הוא במרחץ קודם לרבו אז מותר. וה''ה אם רבו צריך לו מותר. אבל עם אביו כו' דאסור משום הרהור מש''ה אסור אפי' אם הוא כבר במרחץ דרישה ב''ש:
סימן כד - אין ישראל חשודים על הרביעה ועל הזכר
(ובו סעיף אחד )
א (א) הללו. ב''ח כתב במדינתינו א''צ להתרחק מדינא רק ממדת חסידות. וכ' הח''מ ומ''מ נראה דוק' יחוד בעלמ' אבל לשכב יחד ומכ''ש שני רווקים יחדיו בכל מקום צריך להתרחק ולמחות ביד העושים כן:
סימן כה - לגדר גדר שלא להרבות בתשמיש, וכיצד יתנהג בשעת תשמיש
(ובו י' סעיפים )
ב (א) שירצה. ל''ד כל אבר דהא באותו מקום אסור כמ''ש בש''ס: (ב) באקראי. ודבר קשה הוא להתיר להכשיל בהוצאות ש''ז אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה. עב''י ובבד''ה עב''ש. אם נמצ' דם בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו. אם מותר לאיש להוצי' הזרע כדי לברר אם הדם ממנו הוא עב''ש סק''ב: (ג) בעונתה. מי שאינו יוכל להזדקק עם אשתו. עיין בס''ח סי' ש''צ: (ד) אדם. אפילו עבדים אע''פ שהן עם הדומה לחמור. ולא מהני הפסק מחיצה ודוק' כשהוא נעור אסור אבל אם הוא ישן מותר וכ''כ ט''ז אם הוא בענין שאינו מרגיש בתשמיש מועיל הפסקת מחיצה ב''ש:
ה (ה) טלית. אא''כ בהפסק מחיצה ואז אפילו מאיר מותר אם מאפיל בטלית כמ''ש בא''ח. ואם מאיר אור הלבנה דרך החלון מותר כ''כ בשל''ה. מיהו צריך האפלת טלית. ואם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה מותר לשמש כמ''ש בא''ח סימן תר''י. ואפשר דצריך האפלת טלית. בית שיש בו ספרים אסור לשמש ואם יש מחיצת גאטי''ר לפני הספרים פסק בתשובת שער אפרים סימן קי''ט דאסור כי ערוה בראיה תליא ועדיין נראו הספרים. מיהו בכיסוי כל דהו סגי וא''צ מחיצה ב''ש:
ו (ו) רעבון. ה''ה שאר צרות. ובליל טבילה מותר אחרונים עיין בא''ח סימן תקע''ד:
ז (ז) אכסנאי וכו'. ואם יש לו חדר מיוחד מותר ובלבד שלא ישן בטלית של בעה''ב א''ח סימן ר''מ:
ח (ח) לגרשה. והיא א''י מזה דאל''כ ליכא איסור ער''ס קי''ט:
סימן כו - שלא לקדש בביאה, ואסור ביאה על הפנויה אפלו אם יחדה
(ובו ד' סעיפים )
א (א) ולוקין ע''ז. עיין ברמב''ם פ''א מה''א. ופ''ב מהלכות נערה בתולה. ובתשובת הרדב''ז ח''א סי' כ''ה ובחידושי מהרי''ט ריש קידושין ובב''ח ובב''ש ובכנה''ג: (ב) וכן מומר. כתב הח''מ דוק' מומר לרצונו אבל אנוס שנשא אנוסה ומשמרים בצינעה דת יהודית אין להקל כיון דנתייחדו לפני הרבה אנוסים לשם נשואין:
ד (ג) מן התורה. הרמב''ם ריש ה''א כתב כסף הוא מדרבנן. וכתב ה''ה וכ''מ מדאוריי' הוא אלא כל דבר שאינו מפורש בתורה נק' ד''ס אבל דינו כדין תורה ועפ''ד מה''א: (ד) או שקידש. אשה שנתקדשה בלילה ספק אם הם קידושין הרא''ם ח''ב סי' ל''ה. וכ' כנה''ג ופה היה מנהג קבוע לקדש בלילה ובטלתי המנהג ע''ש: (ה) מכין. ז''ד הרא''ש. עב''י שכתב ואינו מוכרח בדבריו דהא אפשר דסמכו וליה לא ס''ל כו'. ואישתמיט' ליה דברי הרא''ש בפרק ר''ג דכתב שם בהדי' והאידנ' נהוג עלמ' כנהרדעי וכו' דבשל סופרים הלך אחר המיקל ע''ש וכ''כ הב''י בשמו סי' קל''ד ע''ש עיין פרישה מה שהקשה וע' בה''י:
סימן כז - כיצד לשון הקדושין, ושיאמר הוא ויתן הוא
(ובו י' סעיפים )
א (א) שנים. דהיינו קור' לב' עדים ומראה להם טבעת קידושין אם הוא שוה פרוטה ואמר להם הרב ראו זה הטבעת ש''פ ואומרים הן. דרשות מהרי''ל. והר''ם מינץ סי' ק''ט כתב בז''ל מראה הטבעת לעדים ויזהירו לעדים שיראו נתינת הטבעת לאצבע הכלה ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה ובאצבע הסמוך לגודל שנקר' אצבע ישים הטבעת וע' כנה''ג. עד מפ''ע לא מהני רשד''ם חא''ה סי' ל': (ב) פרוטה. ע' סמ''ע סי' פ''ח ס''ב מפקפק לומר דבזמנינו זה דאין יכולים לקנות בפרוטה כ''א מעט מזער מן הדין היה לנו לומר דאין אשה מתקדשת בפרוטה. ואין מקדשין לכתחלה במטבע. אם קידש בש''פ מחובר לקרקע מקודשת ד''מ בשם הר''ן וכ''כ תוס' בריש קידושין דף ה' בד''ה שכן פודין בו הקדשות וכו' וכ''כ הרשב''א סימן אלף רכ''ו ועיין בחידושי מהרי''ט: (ג) בזה. ואם אמר לה טלי קדושך מע''ג קרקע ה''ז ספק קידושין רש''ך ב''ש. וע' בהריב''ש סי' ק''ט. והר''ם אלשי''ך סי' ק''ד. מנהגינו עכשיו שאומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת קידושין זו כדת משה וישראל. והרמ''ט ח''א סי' רצ''א כתב דלכתחלה צ''ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו אבל בדיעבד לא מעלה ולא מוריד ודוק' באומר הרי את מקודשת לי אבל אם אמר תהא לי מקודשת צ''ל בזה. והרשד''ם חא''ה סי' כ''ד כתב אפילו לא אמר לה כלום אלא שאמר לעדים הוו עלי עדים שאני נותן זה לפלונית לקדושין לי הוי קידושין: כתב הר''ם אלשקר סי' צ''ח אע''ג דיש שינוי בדברי העדים כל שאין הכחשה ביניהם אלא שהא' מוסיף על חבירו ולדברי שניהם אית בה קידושין מקבלין סהדותייהו וכ''כ מהרי''ט ח''ב חא''ה סי' ל''ח. שני עדים שהא' אומר שאמר לה בלה''ק תהא מקודשת לי בזה והא' אומר שאמר לה בלשון יון אין לך הכחשה גדולה מזו הר''ם אלשקר סי' פ''ג: (ד) הזוהר. ובה''י הביאו: (ה) קידושין. כ''ה לשון הטור. ומשמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין דלאו כל הנשים מבינות לשון הקודש. כ''כ הב''ח ממשמעות הר''ן ע''ש. וב''י ודרישה וח''מ לא כ''כ ע''ש. מיהו הכל לפי הענין אם ידוע דאשה זו מבינה הוי קידושין ובשאר לשונות אם אמרה דלא היתה מבינה הוי ס''ק דשמא משקרת רי''ו וב''ח. וח''מ כתב דנאמנת ולא הוי אפילו ס''ק. ועב''ש: (ו) קידושין. כתב כנה''ג יראה פשוט דבעינן שהעדים יעידו שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה. מהריב''ל ח''ג סי' ס''א העלה לענין הלכה במי שאמר לאשה תרצי להתקדש והיא שתקה ולא ענתה לא הן ולא לאו ומיד נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלל הוי ס''ק ודנין בה כדין הספיקות להחמיר ועב''ש:
ב (ז) דבריו. אם אומרת שלא הבינה נאמנת ח''מ וע' סק''ה מ''ש בשם רי''ו וב''ח דהוי ס''ק: (ח) נאמן. הב''י למד זה מדברי הרא''ש שכתב הני לשונות דבריר' לן לאו כל כמיניה לומר לא הוי ידענ' וכו' דקאי על האיש מקדש הוא אינו נאמן ע''ש. משמע דוק' על הני לישנ' דברירא שהוא לשון קדושין נאמן לומר דלא היה מבין אבל מה שמסופק לנו אם הוא ל' קדושין נאמן לומר דשלא היה מבין ח''מ ב''ש. מיהו פירושו אינו מוכרח ומהרי''ט בחידושיו על קידושין מפרש דברי הרא''ש בע''א:
ג (ט) כלום. דין זה מתשובת הרשב''א שהביא ב''י: וכתבו ח''מ וב''ש דהרשב''א לא איירי אלא כשלא היה מדבר עמה על עסקי קידושין אבל אם היה מדבר עמה מעסקי קידושין היא מקודשת בודאי ולא כמשמעות הגה זו ע''ש: (י) עמה. ואם הוא אמר בהני לשונות דלא היה כוונתו לשם קידושין יש לומר דנאמן ואפילו לדעת ב''י דס''ל דבעל א''נ לומר שלא היה מבין שהוא לשון קידושין כמ''ש בסמוך. אבל בהני לשונות נאמן כמ''ש סק''ח: (יא) מיוחדת לי. דברי רמ''א תמוהים מה שייך ענין מיועדת או מיוחדת לאהבה וחבה. ונראה שיש ט''ס וכצ''ל כי שמא אמר שנותן לה ע''מ שתהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי ולא גרע האי לישנ' מיועדת לי ומיוחדת לי וא''כ אהובתי נמי איכ' לספוקי היכא דהיה מדבר עמה מעסקי קידושין ואם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט בה''י ע' ח''מ ב''ש: (יב) הוי ס''ק. כ''כ הר''ן וב''ש כתב מהגמ' נראה דלא כהר''ן ע''ש: (יג) קידושין. עח''מ שחולק ע''ז. ועב''ש: (יד) קידושין. עב''ש מה שהקשה בשם ט''ז. ועיין ברשד''ם חא''ה סי' נ''ד ובהר''י אדרבי סי' נ''ז ומהריב''ל ח''א וח''ג סי' י''ט והרש''ך ח''א סי' ט' ומהרי''ט ח''ב וחא''ה סי' מ''ג שקצת מהם פסקו דאינה מקודשת כלל. וקצת מהם כתבו שלא כתב הרשב''א אלא לומר שאינה מקודשת גמור עד שיחזור ויטול הכסף ויתננו לה אבל מ''מ לאפוקי מינה צריכה גט אפי' לא חזר ונטל הכסף ממנה אלא כל שאומר הוא הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן צריכה גט מראשון ואם קדשה אחר קידושין תופסין בה עיין כנה''ג דף נ''ד ע''ב. מ''ש הרשב''א שאפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך ליטול הכסף. איירי אפי' כשחזר ואמר לה כו' תוכ''ד מהריב''ל ח''ג סי' י''ט ומהר''י מטראני ח''ב חא''ה סימן מ''ג:
ד (טו) מקודשת. דיינים שאמרו שהעדים לא אמרו שאמר לי והעדים מכחישין ואומרים שאמר לי אין בעדות העדים לגבי הדיינים כלום הר''י אדרבי סימן ז' וכנה''ג דף נ''ג ע''א חולק עליו וס''ל דהעדים נאמנים ע''ש. אם העדים לא אמרו שאמר לי ונתקבל העדות שלא בפני בע''ד אעפ''י שאח''כ חזרו והעידו בפני בע''ד שאמר לי אם קדשה אחר קידושין תופסין בה מהריב''ל ח''א כלל ג' סי' י''ח. והרב ב''י בתשובתו סימן ב' מדיני קידושין לא כ''כ ע''ש. ובעל משפטי שמואל מחלק אם חזרו תוך כדי דיבור עיין כנה''ג דף נ''ג ע''ב: (טז) מחמירין. כ''כ ב''י בשם הרשב''א. אבל הריב''ש ורוב פוסקים כתבו בשם הרשב''א דס''ל כל שלא אמר לי אין כאן חשש ובתשובת ב''י ובבד''ה כתב תשובות אלו שכתבו בשם הרשב''א דהוי קידושין לאו דסמכי הם וכ''פ כל אחרונים ועיין בהרדב''ז ח''א סימן נ''ו וסימן קכ''ט וכנה''ג דף נ''ד ע''ב. ואם הם מודים דכוונתם היה לקדושין יש להחמיר מהרשד''ם סימן ל''ד וכן פירש ב''י תשובת הרשב''א סי' תשע''ד. ואם היה שדוכין ביניהם פסק מהריב''ל ח''ג דהוי כידים מוכיחות. ובחידושי מהרי''ט חולק אליו. עיין כנה''ג דף נ''ד נ''ה: (יז) מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קדושין בפני עדים. ויצא לבקש עדים אחרים לקדשה. הפסיק הענין ואין כאן ידים מוכיחות אבל אם אמר לעדים בפניה אין רצוני לקדשה בפניכם והריני הולך להביא עדים אחרים לקדשה בכי האי גוונא הוי ידים מוכיחות הרדב''ז ח''א סימן רכ''ט. כשהיתה יודעה בתחלה שהכוונה להתקדש לו הוי כמדבר עמה עע''ק הרדב''ז ח''א סי' נ''ו מהר''ם פדוואה סי' כ''ט. אם מעיקר' לא אמרו העדים שהיה מדבר עמה מע''ק ואח''כ אמרו שהיה מדבר עמה עע''ק אינם נאמנים מהריב''ל ח''א כלל ג' סי' י''ח: (יח) לקדושין. היינו קדושי ספק. עיין ב''י ב''ש:
ה (יט) קידושין. כ''כ הב''י בשם הריב''ש ע''ש הטעם. אבל אם אמר אני נותן לך לקידושין ולא אמר בתות קדושין. כתב במהרי''ט ח''א סימן קל''ח ובחידושיו לקדושין דאין כאן חשש קידושין כלל עיין כנה''ג דף נ''ה ע''א. מיהו בתשובת הרשב''א כתב אם אמר אני נותן לך לקדושין הוי כאומר לי. אם אמר קח זה לקידושין לבתך אינו כלום מהרמ''ט ח''א סי' ס''ו ול''ד לאומר בתורת קדושין כיון שלא אמר אני נותן לך. אמר אני נותנו לך בקידושי בתך הוי ידים מוכיחות רשד''ם חא''ה סימן כ'. ועיין כנה''ג חילוקי דינים: לי. מלשון זה משמע דהוי קידושין גמורים. וכנה''ג הביא הרבה פוסקים דס''ל דהוי ס''ק ע''ש וכ''כ אחרונים: (כ) להבא. לפ''ז מ''ש לעיל בשביל אהבה וחבה הוי קידושין היינו שאומר לשון להבא. ובח''מ כתב קידושין לשון הקודש. ובהקדש הוי הקדש לכן יש להחמיר בקדושין. ואם דיבר עמה מתחלה מעסקי קידושין נראה להחמיר ב''ש:
ו (כא) אישיך. אפי' קדשה בשטר וכתב בו הרי את מקודשת לי אם אמר בפה הריני אישיך הריני בעלך לא הוי קדושין דומיא דגט אם אמר איני אישיך אע''ג דכתב גט הרי את מגורשת ממני אינה מגורשת מהרח''ש סי' י''ג: (כב) עמה תחילה וכו'. כ''פ הרא''ש והטור. מיהו רי''ו מחמיר בזה וכתב בשם י''א דהוי קדושין ודאי וי''א דהוי ס''ק. וכן בתשובת מהר''י מחמיר ב''ש: (כג) חמי וכו'. ואם מרמז שמקדש את בתו לא מהני דצריך להיות לשון ברור. ואפילו אם הי' מדברים מע''ק אינה כלום. ובח''מ כתב צ''ע גדול למעשה אפילו לא דיבר עמו מע''ק מכ''ש אם דיבר עמו ע''ש:
ז (כד) ואמרה וכו'. אפילו אי הוי אדם חשוב אינה מקודשת שהכתוב משמע שהוא יקדש אותה ולא היא את עצמה. ואם נתן הוא ואמרה היא דמהני אם הי' מדבר עמה עע''ק היינו משום הואיל שהוא נתן לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע אבל אם נתנה היא ואמרה היא ליכ' למימר הכי כ''כ ב''י ופרישה. ודברי הב''ש בכאן המה תמוהים. דכתב אם היו מדברים מע''ק הוי כאלו אמר הוא ונתנה היא לפ''ז אם הוא אדם חשוב הוי קידושין עכ''ל. ולא דק אין הטעם דמהני בנתן הוא ואמרה היא ואם היו מדברים עע''ק. משום דהוי כנתן הוא ואמר הוא אלא הטעם כמו שכתבתי דלא גרע מאלו נתן לה בשתיקה. דבשביל אמירתה לא גרע וזה לא שייך בנתנה היא ואמרה היא ודו''ק וכ''ה בתשובת הרשב''א סימן תרי''ג ע''ש כי נראה שיש ערבובי דברים שם או חסרון כי קשה להבנה המה ועיין מ''ש הד''מ בשמו:
ח (כה) עע''ק. צ''ע דתוס' כתבו שם דף ה' ע''ב ד''ה נתן הוא ואמרה היא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב וכו' ע''ש. א''כ משמע בנתן הוא ואמרה היא לעולם ספיק' הוי ולא משכחת לעולם דמקודשת בודאי. הא משכחת נמי אם היה מדבר עמה עע''ק וצ''ע. עיין בהרא''ש שם: (כו) ס''ק. כ''כ הרמב''ם. מיהו הרי''ף כתב חיישינן מדרבנן משמע דלא הוי קדושי דאוריית' וכ''פ הרא''ש והר''ן: (כז) הבעל הן וכו'. כתב ב''ח היינו שהיו מדברים מע''ק. ב''ש חולק עליו גם בדרישה כתב בשם מהרש''ל אפילו לא היו מדברים מע''ק הרי היא מקודשת בודאי ע''ש הא דנתן הוא ואמרה היא מקודשת בספק. היינו דוק' היכא דאמרה בשעת הנתינה אבל היכ' דאמר' אחר הנתינה אינה מקודשת דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות מהריב''ל ח''א כלל ג' סי' י''ז: ועיין ב''ח בסי' כ''ט ובח''מ סכ''ט ס''ק ד' מש''ש:
ט (כח) חשוב. משמע סתם בני אדם נקראים חשובים. ובתשובת הרשב''א כתב סתם בני אדם אין נקראים חשובים. ועצמות יוסף דף כ''ג ע''א כתב נראה דל''ד אדם חשוב השוה לכל אלא אפילו דלאו חשוב אי לדידה חשוב ונהנית היא שהוא יקבל ממנה מקודשת ע''ש ועיין פרישה: (כט) אמרה וכו'. רוב פוסקים ס''ל כן. הרא''ש והטור והר''ן והמגיד בנתנה היא ואמר הוא הוי קידושין אפי' לא אמרה ואתקדש לך. ועיין תשובת הרשב''א סי' תרי''ג שם מבואר כשלא אמרה היא ואתקדש לך הוי ס''ק אפי' אם דיבר עמה מע''ק דלא דמי מדברים מע''ק ונתן הוא. לנתנה היא ומדברים מע''ק אפי' באדם חשוב ע''ש דבריו שם המה קצת מגומגמים וע''ל ס''ק כ''ד מש''ש. ולדעת ה''ג אפי' אדם שאינו חשוב הוי ס''ק וב''ח מחמיר כדעת ה''ג וכתב למעשה צריך להתיישב ע''ש. ועיין כנה''ג דף נ''ז ע''ב:
סימן כח - המקדש בגזל בפקדון או במלוה, ובאסור הנאה דאוריתא ודרבנן
(ובו כ''ג סעיפים )
א (א) בגזל. אם יש הכחשה בין האיש והאשה שהאיש אומר שהכסף שלו והאשה אומרת שהוא שלה. חזקה כל שיש ביד האדם הוא שלו מהרי''ט ח''א סי' קל''ח. אם אמר המקדש שלא היה הכסף שלו אם נאמן עיין בתשובת מהר''י אדרבי סי' ר''נ ובתשובת ב''י סי' י''ח מדיני קידושין ובכנה''ג דף נ''ו ע''ב פועל שנשכר לבעל הבית ליום א' ובחצי היום לקח ממעות בעה''ב שלא מדעתו ושלא לשם פרעון הוי גזל דעלמא ואינה מקודשת. מהריב''ל סי' ק''א. ראובן שהיה חייב ללאה והוציא המעות לפרוע ללאה. והניחם על השלחן ובא שמעון וקידש את לאה בם הוי גזל דעלמ' ואינה מקודשת מהרי''ל שם סי' ק''א קדשה באבק רבית או במציאת חש''ו מקודשת מהר''י ווייל סי' קל''ח. מי שאמר לראובן נכסי לך ואחריך לפלוני שהדין הוא שלכתחלה לא ימכור אם קדש בו את האשה הוי מקודשת מהר''י ווייל סי' קל''ח. מכר מטלטלין ולקח מעות ולא משך או הגביה הלוקח במטלטלין אם קידש המוכר אשה באותו המעות שקבל מהלוקח הוי מקודשת סמ''ע בח''מ סי' קצ''ח ס''ק ג': (ב) בגניבה. עיין ש''ך בח''מ סי' שס''ח שהאריך והעלה דסתם גניבה בישראל יאוש ובעכו''ם לא הוי יאוש. וגזל אפי' בישראל לא הוי יאוש ע''ש ועיין מ''ש הח''מ וב''ש: (ג) בחמס. קשה דבש''ע ח''מ סי' ל''ד סעי' י''ג אית' העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם כגון חמסנים וכו' ע''ש וקי''ל לקמן סעיף כ''א המקדש באיסורי דרבנן מקודשת עיין בה''י וב''ש: (ד) מקודשת. צ''ע לפי מה שכתב רמ''א בח''מ סי' שנ''ו סעיף ו' דהכי נהיגו עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכות' ע''ש וכ''כ בסי' (ר''נ) [רנ''ט]. א''כ אם קדשה בגזל או בגניבה לא הוי קדושין אף לאחר יאוש ושינוי רשות עיין בה''י וב''ש: (ה) עכו''ם. הקשה הש''ך בח''מ סי' שמ''ח ס''א ב' הא הרמב''ם ומהרש''ל ס''ל גזל עכו''ם חייב להחזיר ואסור מדאוריי' ע''ש ועיין בסי' שנ''ט. א''כ למה כתב רמ''א כאן דאינה צריכה להחזיר רק מכח קדוש השם. ומה שהוצי' הרמ''א דין זה בשם מהר''י ווייל סי' קל''ח כשתעיין שם תראה שאינו כן. וכ''כ הח''מ. ומצאתי בספר נחלת צבי שתירץ היינו דוק' דכל זמן שהגזילה של עכו''ם ביד הגזלן צריך להחזיר אבל אם עבר ומכר או נתן לאחר א''צ להשתדל וליקח אותו ולהחזיר רק מכח קדוש השם ע''כ ועיין ב''ש. ותמה אנכי דאל''כ למה כתב רמ''א לקמן סי' זה סעיף י''ב ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו כו' הל''ל אפי' אם המלוה בעצמו מקדש בו דמקודשת ודו''ק. וע''ש מ''ש בשם ח''מ וב''ש: (ו) לבד כו'. היינו בגזל דידה אחר יאוש ולא אמרה הן ולא קדמו שידוכים ביניהם מ''מ היא מקודשת מדרבנן דיאוש קונה מדרבנן. דאי בגזל דעלמ' איך אפשר למצוא שיהא יאוש לבד דהא מיד שקידשה איכ' יאוש ושינוי רשות כמ''ש הטור בשם הרמ''ה. ועיין ח''מ ב''ש. ובספר נ''צ כתב דאיירי שנתייאשו הבעלים אחר שנתן לידה דהוי רק יאוש לחוד ולעולם דאיירי מגזל דעלמ' ע''ש דמוכח שם דבגזל דידה אף אם נתייאשה אינה מקודשת אם לא שידך אותה תחלה ממאי דלא משני הש''ס אמאי דפריך והא רב אגזל דידה קאמר כו' דרב איירי בלא נתייאשה ודו''ק עכ''ל ולא דק דאם איתא דרב איירי אפילו בנתייאשה לא מקשה הגמר' שם מידי א''ל מי אמר רב הכי והוא לא אמר והאמר ר''י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' א''כ אי רב איירי אפי' בנתייאשו לא מקשה מידי דר''י אמר ולא נתייאשו. ועוד דתוס' שם בד''ה והוא לא אמר כו' לא משמע דאיירי רב אפילו בנתייאשה דהקשה שם רב מאי אתא לאשמעינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינו שלו וכו'. וכן הקשה בהגה''ה דרישה בשם מהרש''ל ע''ש. עיין בקדושין דף נ''ב ע''א. וקושית בעל נחלת צבי מעיקרא ליתא. לפי מה דאסיקנ' פירושי קא מפרש דקדשה בו. איירי כגון שחטף סלע מידה אם כן כיון שחטף סלע מידה בפניה לא מייאשה כדאית' בסמ''ע סי' שס''ח ס''ק ד' ע''ש. ועפ''ז נסתרו ג''כ הוכחת ב''ח בדברי הרמ''ה עיין ודו''ק. מ''מ העלה הב''ח דבגזל דידה אחר היאוש ולא אמרה הן ובדלא שידך מעיקר' מקודשת מדרבנן ע''ש וכ''כ כנה''ג דף נ''ח ע''ב ע''ש ועיין ב''ש:
ב (ז) האשה. גנבה האשה מהמקדש וקדשה באותו גזל אינה מקודשת אפי' במשודך מהרי''ל סי' ע''ח וע''ש סי' ק''א: (ח) מקודשת. דיכלה למימר דידי שקלתי ואפשר דוק' אם גזל ממנה חפץ אז י''ל דידי שקלתי אבל אם גזל ממנה מעות דומה לחוב וא''י לומר דידי שקלתי. מיהו מש''ס משמע אפי' במעות י''ל דידי שקלתי דתני' אם חטף סלע מידה ומקדש אותה מקודשת ואוקמא בדשדיך אבל אם לא שדיך לא הוי קדושין משום די''ל דידי שקלתי מיהו אם גזל מעות ועשאו כספים דקנה בשינוי וחזר ועשאן דמים וקדש אותה בהן בדלא שדיך ובדלא אמרה הן י''ל דמקודשת דאינו אלא חוב. ואם קנה החפץ שגזל בשינוי ומקדש בו אע''ג דצריך להחזיר לה דמי הגזילה דומה לחוב ח''מ: (ט) קבלה. קאי אריש' דמילת' שקידשה בגזל דידה בלא שדוכין וקבלה בשתיקה אינה נאמנת לומר שקבלה לשם קדושין אבל בסיפא שנתן לה בשתיקה איך תאמר שקבלה לשם קדושין אם הוא לא אמר כלום בשעת נתינה ואפשר דט''ס הוא וצ''ל הג''ה זו בריש' ח''מ. וב''ש לא כ''כ ע''ש. ואם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח''כ אמרה הן ג''כ לא מהני כיון דלא אמרה הן בשעת הנתינה עיין ב''ש:
ג (י) ליכי. ל''ש בשטר או בעדים או שלא בעדים כיון שאמר הוא שאני חייב לך הרי הוא חייב לה ויכול' לומר אין שקלי ודידי שקלי הר''ם מטראני ח''א סי' רצ''ט. אמר לה תקחי זה הכוס ששלח אמך ובעוד הכוס (בידה) [בידו] אמר לה הרי את מקודשת אינה מקודשת הרמ''ט שם: (יא) שידוכין וכו'. דוקא בדשדיך ונתרצית להתקדש לו עכשיו אם פירשו שלא להתקדש עד זמן פלוני לא מהני שידוכין כה''ג. מהרי''ט ח''ב חא''ה סי' כ''ח נ''ט: (יב) קבלתיו. עיין ב''ש. ב''ח הביא תשובת הרשב''א בחוב שלא הגיע הזמן פרעון אפילו קבלה בשתיקה מקודשת כיון שלא הגיע הז''פ ע''ש. וחפשתי בכל התשובה ולא מצאתי כלום. וכ''כ ב''ש ואולי שסובר בסי' אלף רכ''ז דמשמע מלשונו שם דכתב והוא שהגיע זמנה של מלוה. משמע דבתוך ז''פ מקודשת ע''ש. דכתב ואם קבלה קידושין מאחר אחד מגרש ואחד נושא ולמי מהם שתנש' צריכה קידושין אחרים. וכ''כ בסי' תשע''ג ותשע''ד ע''ש. ולא הבנתי הא אמרינן בפרק המגרש אבל לא יגרש שני וישא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. וכ''ה במהריב''ל ח''א עיין בתשובת מהרב בצלאל סי' ז'. ובתשובת מהר''י הלוי. וכנה''ג דף נ''ח ע''ב: (יג) מקודשת. אפי' לא שידך. המגיד כתב בזה דין זה צריך תלמוד ומהתימה על הרב שכ''כ בפשיטות ח''מ: (יד) משכון. כתב הח''מ בגוף התשובה קאי המעשה באומר לה הלויני דינר על משכון זה ממילא או י''ל דידי שקלתי ודמי קצת לאומר כנסי זו שאני חייב ליכי אלא שחילק שם בתשובה ביניהם אבל אם אמר הלויני על המשכון סתם ואח''כ נתן לה משכון לשם קידושין אפשר דאין כאן ספק דאפשר דיתן לה משכון אחר לבטחון הלואה ולא ידעתי למה השמיט הרמ''א תיבת זה עכ''ל וכ''כ ב''ש. ועיין בתשובת הרשב''א סי' אלף רכ''ז:
ד (טו) לי בו וכו'. עיין הרש''ך ח''א סי' ט'. והרמ''ט ח''א סי' נ''ז. שני עדים שהא' אומר שאמר לה הרי את מקודשת לי בשעת מתן מעות והב' העיד שאמר לה לאחר מתן מעות יש להסתפק אם נאמר שהעדות הוי מוכחש ולא מהני מהריב''ל ח''ג סי' פ''ד. והרשד''ם חא''ה סי' י''א כתב דהוי הכחשה. מי שנתן לאשה טבעת בתורת מכירה וחליפין ואחר זמן מה אמר שקידש אותה בה פסק בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' קי''ט דאין חשש לקדושין ע''ש: (טז) הקידושין וכו'. לכאורה משמע דדין זה קאי דוקא היכא דבתחלה אמר לה כנסי פקדון זה ואח''כ זרק לתוך חיקה. אבל מדברי הרמ''ה משמע דקאי אכל הזורק קדושין לתוך חיקה בלא שידוכין ובלא גילוי דעתה שהיא רוצה בקדושין דאינה מקודשת. ח''מ ב''ש וכ''כ כנה''ג דף נ''ז ע''א וכ''כ הדרישה. ומ''ש הב''ח בזה חלקו עליו ח''מ וב''ש. ובעל נחלת צבי כתב בזה דברים שקשים להולמן להמעיין בסוגיא ע''ש. ראובן נכנס בבית לאה וזרק לה טבעת על שוליה ואמר לה קח טבעת זה וראה שאני נותן לך לקדושין והיא לקחה הטבעת מעל שוליה בידה הוי כאמרה הן ומקודשת רשד''ם חא''ה סי' ע''ז. ומהר''י אדרבי סי' רפ''ט חולק: (יז) מקודשת. אבל שדיך לא מהני כאן עיין ב''ש. כל שלא אמרה הן בפירוש אלא שהשיב' דברים שאין משמען הן בודאי אלא שמשמען דבר אחר אינה מקודשת ואפי' שאמרה שבדברים אלו כיונה לקדושין אינה נאמנת כנה''ג דף נ''ז ע''א. מנה לה חתיכות א' ב' ג' ד' ואמר לה הרי את מקודשת לי ואח''כ מנה ה' ו' ז' ח' אפשר לומר דהוי שתיקה דלבתר מתן מעות אפילו לאותם שמנה אחר שאמר הרי את מקודשת הר''ם מטראני ח''א סי' רצ''א:
ה (יח) ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו ושתקה כצ''ל. הרי זו ספק מקודשת. דאי לא ניחא לה היה לה לזרוק. ואם בא לידה בתורת פקדון ואח''כ אמר התקדש בו ושתקה לא אמרינן אי לא ניחא לה היה לה לזרוק די''ל דסברה שתתחייב לשלם הואיל ובא לידה בתורת פקדון. ואם היה בידה פקדון והתנו שאינה חייבת באחריות אז אפי' בפקדון. אמרי' היה לה לזרוק. מהר''ם פדוואה סי' כ''ד. מיהו בתשובת הריב''ש לא משמע כן עיין ב''ש: (יט) התקדשי לי כו'. ב''ש כתב דלהרא''ש לא מהני אם לא חזר ואמר התקדשי. וט''ז כתב אפי' להר''ן לא מהני עיין ב''ש. אבל כנה''ג דף נ''ז ע''ב כתב דלענין מעשה יש להחמיר עיין שם: (כ) כלום הוא. ולדינא צריך לגרש אותה בגט מחמת חומרת הקול שיצא כצ''ל בה''י ע''ש. אבל ב''ש כתב בשם תשובת שארית יוסף דפסק לקולא ע''ש וכ''כ הח''מ ע''ש. אע''ג דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני אם היו עסוקין באותו ענין מהני רשד''ם חא''ה סי' כ''ד:
ו (כא) התקדשי לי כו'. כלומר והיא אמרה הן: (כב) שנגנב. ר''ל קודם שנתקדשה. ודוק' נגנב או נאבד אבל אם נתנה האשה הפקדון לשמור ביד אחרים. להרשד''ם חא''ה סי' ע''ג מקודשת. ולהר''י הלוי אינה מקודשת כנה''ג דף נ''ז ע''ב: (כג) סכום וכו'. כ''כ הרא''ש. אבל הריטב''א חולק ע''ז וס''ל כל שלא אמר תתקדש בכל הפקדון אמרינן דעתה להתקדש בכל דהו אפי' בפרוטה וכתב ב''ח דלמעשה יש להחמיר והיא ספק מקודשת והר''ש יונה בסי' ס''א מאריך והעלה אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב. אם היא ש''ש וה''ה אם נאבד בפשיעה אפי' היה ש''ח דמקודשת אם נשאר ש''פ. וש''ש אם נאנס הפקדון אינה מקודשת. וה''ה בשאלה במתה מחמת מלאכה. ובשוכר ובשואל ובעליו עמו במלאכתו. אבל אי לא ידעה סכום הפקדון מקודשת אם נשתייר ש''פ בין בש''ח בין בש''ש עיין כנה''ג דף כ''ז ע''ב:
ז (כד) בידה. דקי''ל מלוה להוצאה ניתנה והוי כאלו כבר הוציאה נמצא דאינו נותן לה עכשיו כלום עיין בחידושי מהרי''ט ובעצמות יוסף דף פ''ד. ומ''ש הב''ש להרמב''ם משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת. לא ידעתי האיך נעלם ממנו הב''י שכתב דס''ל להרמב''ם כיון דלהוצאה ניתנה אעפ''י שעדיין המעות בידה ה''ל כאלו כבר הוציאה אותה ע''ש: (כה) השטר. אינה מקודשת ואפי' יש בה ש''פ כיון דלא אדכרי בעידן קידושין לקדושי ביה סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אומר התקדשי לי בשט''ח זה ונתן לה שמין הנייר שיש בו ש''פ מקודשת ואם לאו הוי ס''ק כ''כ הטור בשם הרמב''ם וכ''כ ב''י ולחם משנה. וב''ח והר''ש יונה כתבו דט''ס הוא וצריך לומר הרמ''ה. ובאמת לא מצאתי כן ברמב''ם וכן כתב המגיד שם בפרק ה' מהל' אישות ע''ש. ולפי עניות דעתי נראה דלמד הרמ''ה דין זה ממאי דאמר הגמרא בקדושין דף מ''ז עמוד ב' ומ''ח עמוד א' אלא לאו בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי. ול''ל תרתי דאמר בשט''ח דידה ובמקדש במלוה. אלא להורות דוקא דמקדש במלוה והשטר החזיר לה אבל אי מקדש לה בשטר לכולי עלמא מקודשת אי אית ביה ש''פ ודו''ק. אבל באמת צ''ע מנ''ל להקשות לימא כתנאי וכו'. והא הבריית' איירי דאמר לה התקדשי לי בשט''ח כו'. דילמא איירי דאמר לה התקדשי לי בשט''ח כו'. ורב דאמר המקדש במלוה ולא איירי משטר עיין שם ודו''ק ועיין בנ''צ וב''ש: (כו) בזה. אף שלא הזכיר שטר רק אמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר אפ''ה שמין הנייר ואם אינה ש''פ הוי קדושי ספק דחיישינן שמא ש''פ במדי ח''מ וב''ש הקשה מנ''ל דין זה ע''ש. ולפי מ''ש בס''ק שלפני זה מוכח דכפי הס''ד דמקשה לימא כתנאי וכו' מוכח דלא הזכיר שטר ומש''ה אמרה הש''ס אלא לאו בשט''ח דידה ובמקדש במלוה כו' ר''ל דמדקדש לה במלוה לחודיה והשטר החזיר לה. דאם לא כן לא מקשה מידי כתנאי על רב דרב איירי דמקדש במלוה ולא הזכיר שטר ודו''ק:
ח (כז) מקודשת. דחיישינן שמא ש''פ במדי:
ט (כח) כריבית. עיין מהרי''ט בחדושיו על קדושין. המקדש בהנאת פרוטה דרב יוסף אינה מקודשת. שארית יהודה דף ע''א:
י (כט) מלוה. אבל אם אמר במחילת מלוה אינה מקודשת. וכתב בחידושי מהרי''ט שצריך שימחל לה ואח''כ יאמר לה התקדש בהנאת מחילה אבל בדיבוד זה שאומר בהנאת מחילה לא משמע שמוחל לה ב''ש:
יב (ל) אחרים. וצריך להודיע לה שאינו שלו כמ''ש לקמן בטבעת שאלוה ב''ש: (לא) וקידש בו. ר''ל והאחר קידש בו מהר''י ווייל סי' קל''ח. כתב הח''מ המעיין בתשובה יראה דטעמי' שכתב שם שייכי ג''כ אף אם המלוה בעצמו מקדש בו אשה ע''ש. ועב''ש ס''ק ל''א. וע''ל ס''ק ה' מש''ש:
יז (לב) אצל בעה''ב. אע''ג דאי' בא''ח סימן ק''ע אורחים אין רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו של בעה''ב. צ''ל דוק' לבנו לא יתן אבל האורחים יכולין ליתן זה אל זה מאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שנותנין אלו לאלו א''כ גם כאן אינו מקפיד הבעה''ב מה שקידש אשה בזה כיון שזימן אותו בה''י. וט''ז כתב מחמת קושי' זו אינו אלא ס''ק. וכתב כנה''ג דף נ''ח ע''א ואני מסתפ' אי דוקא כשקידש אשה אחרת. אבל אם קידש לבת בעל הסעודה אי הוי מקודשת ומדברי ספר מקור ברוך סי' כ''ה נראה דהוי ספק עכ''ל. ומצאתי במהרש''ל פג''ה והביאו בא''ח סי' ק''ע דלאחר שנתן חלקו לאורח רשאי ליתן לבנו של בעה''ב ע''ש א''כ י''ל דמש''ה כתב כאן ונוטל חלקו וכו' להורות דלאחר שנתן חלקו קידש בו את האשה. לפ''ז לא מקשו מידי הבה''י וט''ז מא''ח סי' ק''ע. אורחים המסובים אצל בעה''ב אפי' ביררו חלקם והניחו לפניהם ונטל בעה''ב ממה שהניחו לפניהם וקידש את האשה מקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם מהרי''ט ח''א סי' ק''כ:
יח (לג) רק בכל. אם לא שפירש ואמר תתקדש לי בחלק שיש לי בסחורה זאת:
יט (לד) אשה. אז אמרינן שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שיועיל לקדושין. ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע''מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו או יחזור דמיו כי הנותן מתנה לחבירו ע''מ להחזיר אם אינו מחזיר לו הכלי רק הדמים הוי חזרה ואז א''צ להודיע לה ששאל הכלי אלא מקדש אותה בכלי כי הוא יוכל להחזיר להמשאיל דמי הכלי כ''ה בטור בשם הרא''ש. וכתב הח''מ לפי טעם ב' אם לא החזיר דמיו הוי גזל למפרע רק לפי טעם הראשון אפשר דמקודשת דאם לא יועילו לשון קידושין היה דעתו ליתן למתנה גמורה ולמעשה צ''ע אי הוי קדושי ודאי או ס''ק אם לא החזיר המעות עכ''ל. ואם לא הודיע לו שרוצה לקדש בו ס''ל להרא''ש דאינה מקודשת אא''כ בד' תנאים. הא' דהשאיל לו לזמן ידוע דאל''כ יוכל לתובעו מיד ולית כאן הנאת ש''פ דדילמא יתבע מיד. הב' דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר. הג' שצריך להודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני. הרביעי. צריך שיהא שוה הנאת קישוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש''פ עיין ב''ש וב''ח ופרישה וכנה''ג דף נ''ט ע''א. אין המקדש נאמן לומר ששאל שלא מדעת הבעלים משום דהוי גזלן ואין אדם משים עצמו רשע הר''י אדרבי סי' יו''ד. אם נתן לו חפץ אחר ע''מ שיחזור לו חפץ אחר כמוהו לכ''ע מקודשת שזה לא קידשה בדבר השאול אלא בדבר שלו קידשה עיין כנה''ג דף נ''ח ע''א: (לה) מקודשת. לדעת הרא''ש והטור גם בזה מקודשת ודאי ע''פ התנאי' שנתבארו ס''ק לפני זה עיין ח''מ ב''ש ואם קידש אותה בהנאת קישוט איזה ימים לרב ב''ש הוי קידושין ודאי וכ''כ בת''ה. ולרב ח''מ הוי ס''ק ע''ש: (לו) חפץ. הנה בדין זה אם שכירות ליומא ממכר הוא עיין בש''ע ח''מ סי' קע''ה ושי''ג ועיין מ''ש הבה''י. ונ''מ אם שכירות ליומא הוי ממכר יוכל לקדש בגוף הכלי וצריך להודיע לה ששכר הכלי ואם לאו דומה לשאלה וא''י לקדש בגוף הכלי ואם יש בידו משכון מישראל א''י לקדש בהנאת קישוט משום דהוי כריבית אלא בגוף המשכון יוכל לקדש וצריך להודיע לה שהוא משכון בידו ואם יש בידו. (בתורת מכירה) אז ע''פ הדין א''צ להחזיר ללוה והוי כשלו ויוכל לקדש בגוף הכלי. ועיין בתשובת הרא''ש דכתב דלכתחלה יש לזהר שלא לקדש בכלי שאול אפי' שאל לקדש בו. ובד''מ כתב ע''ז כבר פשט המנהג לקדש בכלי שאול' היינו כששאל לקדש. עכ''פ כל המסדר קידושין צריך ליזהר לשאול את החתן אם הטבעת שלו היא או אם שאל הטבעת ואם שאל הטבעת צריך לשאול אותו או אם הודיע למשאיל שרצונו לקדש בו. גם אם שאל מן הבעל או מן האשה אשר יש לה בעל בעיר ב''ש ובה''י: (לז) לקידושין. ר''ל ס''ק. וכתב הח''מ עכשיו נוהגין להקל קצת בזה כשאין להחתן טבעת. שואלין מאשה אחרת העומדת שם בשעת החופה אף בלא רשות בעלה ומסתמ' אין הבעל מקפיד ע''ש. וב''ש חולק עליו ע''ש ועיין תשובת שער אפרים סי' ב':
כא (לח) בשטר ה''ק. עיין ב''ש:
כג (לט) בזמן הזה וכו'. והיינו אם קידש בבכור חי הוי ס''ק. אבל אחר שנשחט בכור בעל מום בזה''ז לכ''ע ממון של כהן הוא. והקשו האחרונים דבי''ד סי' ש''ו פסק מוכרים אותו תמים חי בעל מום חי ושחוט ומקדש בו אשה וכו' משמע אפילו לכתחלה מותר לקדש בחי עיין ח''מ. וב''ש תירץ דמ''ש ומקדש בו אשה קאי על מ''ש ושחוט ע''ש ולכאורה מתני' במסכת מעשר שני פרק א' משנה ב' שממנה הדין נובע לא משמע כן ע''ש ודו''ק:
סימן כט - שצריך לתן הכסף במתנה שלמה, ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע,
(ובו י' סעיפים )
א (א) שתחזירהו לי וכו'. כתב ב''ח דאיירי בכפל התנאי דאל''כ התנאי בטל ומעשה קיים. וכ''מ מהרמב''ם בפ''ה מה''א ע''ש. ובה''י הקשה על הב''ח מהתוס' קידושין דף ו' ע''ב ע''ש. ויש לדחות מידי אריא הא כדאית' והא כדאית' עיין ודו''ק ועיין ב''ש: (ב) אינה מקודשת. משמע דאינה מקודשת כלל ואינה צריכה גט. אבל ש''ג בפ''ק דקדושין כתב שאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ע''ש. ובד''מ פסק דלא כש''ג: כתב בתשובת רש''ך אם מקנה לה הטבעת שבידו ע''י ק''ס ומקדש באותו טבעת הוי קידושין. ובש''ג כתב כשמקנה לה ע''י סודר מנה להתקדש בו לא הוי קדושין עיין ב''ש:
ב (ג) מקודשת לי וכו'. כתב הב''ח דוק' שא''ל תוך כדי דיבור אחר הנתינה: והח''מ חולק עליו ע''ש וכ''כ ט''ז ב''ש: (ד) על פיה וכו'. ח''מ וב''ש וט''ז הקשו ע''ז ע''ש:
ג (ה) תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו. כצ''ל: (ו) ברצונך. אע''ג דלאו אדם חשוב הוא מ''מ מקודשת כיון דלא חסר לה ממון משא''כ לעיל סי' כ''ז חסרה ממון המ''מ פ''ה מה''א:
ו (ז) משכון. אבל אם אמר התקדשי לי במשכון והמשכון יהא שלך דבר פשוט הוא דמקודשת בנימין זאב סי' ל''ח: (ח) הדינר. הח''מ חולק ופסק בנתן לה שטר על הדינר הוי ס''ק. ועוד חוששין שמא ש''פ במדי ע''ש. וכן דעת הב''ש ע''ש: (ט) המשכון. כתב הפ''מ תוספת קדושין דף ח' כתבו בשם ר''ח כהן דאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה וכו' ונראה דגם בקידושין כן וא''צ שיאמר תזכה בגוף המשכון עכ''ל. ובעל עצמות יוסף דף למ''ד ע''א נסתפק אי דמי קדושין למתנה בענין זה. וכנה''ג דף ס' ע''ב כתב ול''נ פשוט דבקדושין אין מקודשת כלל ע''ש הטעם. וכן דעת הב''ש ע''ש. ולדידי נמי פשוט דלא מהני בקדושין סברת ר''ח כהן. דא''כ לא מקשה מידי רבא לרב נחמן קידשה במשכון מקודשת דילמא שם איירי כסברת ר''ח כהן. וא''ל השתא נמי קשה דלמא שם איירי שאמר לא תזכה בגוף המשכון. זה אינו הואיל וסתמ' כתב קידשה במשכון מקודשת ולא כתב תזכה בגוף המשכון ודו''ק ועיין בהרא''ש שם:
ז (י) דינר. לרש''י ור''ן והרא''ש משמע דוקא אם קיבל עליו המקדש למלוה. ואם לא קיבל לא הוי קידושין. ולרמב''ן ושאר פוסקים אפי' לא קיבל מקודשת וכ''מ מרמב''ם. והרשב''א ס''ל אפילו אם אמר תהא עלי במלוה לא הוי קידושין משום דכסיפא לה למיתבעי' כיון שחסר רק דינר א'. ומ''ש ויש חולקין הוא דעת הרשב''א. ויש לתמוה על הרב רמ''א שהגיה וכתב או רע דמשמע דיש חולקים גם אנמצא רע וכך הבין בעל הלבוש. הלא נמצא רע מפורש בפ''ק דקדושין אליבא דכ''ע מקודשת ואוקמא שם כגון דנפיק ע''י הדחק לכן נ''ל דתיבת או רע צריך להיות למטה אצל דינר נחושת וכן הוא בטור דינר רע או של נחושת וכ''כ נחלת צבי עיין ב''י וב''ח: (יא) ידה. כ''כ הרמב''ם. מיהו נראה אף להרמב''ם אין קפידא בזה אלא העיקר הוא במה שאמר ק' דינרים אלו ח''מ ב''ש. וי''א שהביא בהג''ה פליגי וס''ל אם התחיל למנות הוי כאלו אמר אלו. והפלוגתא שהביא בסמוך בחסר דינר איירי שנתן לה צ''ט דינר בפעם א'. היה בידו יו''ד זהובים וא''ל תרצי להתקדש באלו והיא השיבה תנם ע''ג קרקע ונתן הוא דינר א' על גבי קרקע ונטלתו אינה מקודשת עד שישלים העשרה ואם חזרה קודם שיטלם אינה מקודשת רשד''ם חא''ה סי' ח': (יב) בהן. משמע אפילו אם היא מרוצה יכול הוא לחזור עיין מ''מ פט''ו מה''מ. ובש''ע ח''מ סי' רל''ב ועיין בה''י: (יג) מקודשת. ויחליף כ''ה בש''ס וכ''כ הרמב''ם. מיהו אין עיכוב בקדושין אם לא החליף הר''ן:
ח (יד) לי ר'. ואם היה קציצה ביניהם והסכימו ביניהם לדעה א' שיתן לה דינר בשעת קידושין וישלים לה עד מנה ואח''כ חזרה האשה ואמרה שיתן לה ר' והלך זה לביתו וזו לביתה ואחר כך הלך הוא אצלה וקידשה סתם בדינר ולא אמר לה כלום עיין בה''י:
ט (טו) שבתוכו. עיין סי' ל''ח סעיף כ''ד אם אמר כוס של יין ונמצא של דבש אינה מקודשת ולא אמרינן דלא היה כוונתו אלא על הכוס שאני התם שאמר של יין אז בודאי כוונתו על היין אבל אם אמר סתם בכוס זה שאני ב''ח בה''י ח''מ. אם לא א''ל בכוס זה אלא א''ל התקדש לי בזה בכוליה קאמר ולא בחלק ממנו. ואם יש חלק ממנו שאינו שלו אינה מקודשת הר''ש חיון סי' כ''ו. הא דמחלקינן בין כוס זה סתם ובין כוס של יין היינו שלא היו אוכלין ושותין אבל אם היו אוכלין ושותין לא זכתה אלא ביין אפילו אם אמר לה בכוס זה סתם רשד''ם חא''ה סי' ה' והר''ש חיון סי' נ''ו. אם היו אוכלין בבית ראובן וקדש את בתו בהא ודאי ביין קדשה ולא בכוס משפט צדק ח''ב סי' ע''ד וע''ל סימן כ''א ס''ק ל''ב מש''ש. לקח התרנגולת ושם בתוך כלי או בגד שקורין נעס''טוך וקדשה לכ''ע קדשה בו ובמה שבתוכו ואם א' מהם הוא גזול או שאול הוי ס''ק כנה''ג דף ס' ע''ב:
י (טז) ונתן לה וכו'. אבל אם שתקה לא מהני ולא אמרינן בשתיקה מהני רק באומר לה פעם שנית בשעת נתינה הרי את מקודשת וקבלה בשתיקה אבל אם שאל אותה אם אתן לך תהא מקודשת והיא שתקה וקבלה אין זה כהודאה דהא הוא לא אמר רק דרך שאלה והיא שתקה וסמכה על דבריה הראשונים שאמרה תן לי בלא קידושין ד''מ ב''ח ח''מ ב''ש. וט''ז פסק אם שתקה הוי ס''ק. וכ''כ בעל עצמות יוסף דף למ''ד וכ''כ מהרי''ט ח''ב חא''ה סי' ל''ח. ועיין כנה''ג דף ס''א ועיין תשובת מהרי''ט ח''א סימן קל''ט שכתב דכל שלא אמרה הן ושתק אפילו בדשדיך אינה מקודשת ע''ש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ע' הקשה מש''ס דקידושין דף י''ג ע''א בעובדא דהאי גברא דחטיף ורשכי ואמרה הבא ניהלי ואמר לה אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתי' ואשתקא ואמר רב נחמן די''ל אין שקלי ודידי שקלי משמע טעמא די''ל דידי שקלי הא בדבר שאין שלה מקודשת אע''ג דאשתקא ע''ש. ומש''ה פסק שם אפילו אם אמר לה בלשון שאלה ואיהי שתקה מקודשת וב''ש תירץ דהש''ס מקצר ובאמת איירי בעת הנתינה אמר התקדשי לי ע''ש. ולדידי נמי קשיא ממה דתנן בקדושין דף נ''ב ע''ב ההיא איתתא דהוה קא משיא וכו' אתא גברא חטף זוזי מחברי' וכו' לית דחש לר''ש דאמר סתם גזילה בייאוש בעלים וכו'. משמע אי הוי אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים מקודשת אע''ג דשתקה ולא אמרה הן. והוא אמר בלשון שאלה ודו''ק. והר''ן כתב איכא מ''ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמא סמכה דאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי א''ל איהו מעיקרא אי יהבינא מקודשת לי ואמרה הבא א''נ הבא מיהבא כדקאמר איהו קאמר ומקודשת וזהו דעת התוס' דף ט' ע''א ד''ה הב שדי וכו'. ועיין בהר''א ששון סי' קע''ה. אבל הרשב''א סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דהוא א''ל בלשון שאלה יהבינא לך מקודשת לי ואיהי לא אהדרי' ליה אין מקדשנא לך אלא א''ל הב או הב מהבא אפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קא''ל ועיין בב''י. נמצא לסברת הרשב''א הקושי' של הרב בצלאל וקושייתי במקומה עומדת דלא שייך לתרוצי כתירוץ הרב ב''ש דאיירי בעת הנתינה א''ל התקדשי לי בזה. דהא להרשב''א לא מהני אלא דוקא דקאמרה הן. ולסברת הר''ן קושיא שלי נמי מתורץ דהא איירי שם דהוא אמר מעיקרא מיקדשת לי א''כ לא צריך לבוא לתירץ של ב''ש בזה ודו''ק. עיין כנה''ג דף ס' וס''א: (יז) בשתיקה רק חזרה וכו'. הלשון מגומגם. נלע''ד למחוק תיבת בשתיקה רק פירושו ואם קבלה דהיינו בשעה שהוא חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי קבלה וחזרה היא ג''כ ואמרה וכו'. ותיבת בשתיקה שייך לפני זה אצל וקבלה מקודשת דשם איירי שקבלה בשתיקה כמבואר בב''י וכ''כ בנחלת צבי ע''ש. או י''ל דצ''ל ואם לא קבלה בשתיקה רק חזרה וכו' וכן היא בד''מ ע''ש ועיין ב''י: (יח) שחוק. ואפי' אם לא השיבה בלשון שחוק. הוי ס''ק עיין ח''מ ב''ש: (יט) שנתנו לה וכו'. גם הרב רמ''א כתב זה לפני זה בהג''ה בסעיף יו''ד. ולא ידעתי מאחר שהמחבר בעצמו כ בו למה כתבו הרמ''א דרך הג''ה ח''מ:
סימן ל - לאיזה מקום צריך לתן הכסף, ודין אם קדשה בככר
(ובו י''א סעיפים )
א (א) ידה. ואם אמר לה טלי קדושך מע''ג קרקע כתב הרש''ך דהוי ס''ק עיין ב''ש. (ב) לה. הריצוי קאי על הקדושין ולא על הזריקה. ח''מ בית שמואל ט''ז ולא כב''ח. מיהו אם אמרה תן הקדושין בידי וזרק לה לא הוי קידושין. ט''ז בית שמואל: (ג) חצירה. עיין בית שמואל:
ד (ד) לתוכם. ואם שניהם באו כאחד לתוך ד''א הוי ס''ק עיין ח''מ ב''ש:
ה (ה) קרוב לו. עיין ב''ש. ובית הכנסת הוי כסימטא לענין ד''א. ובה''י כתב דהוי כחצר שותפות ע''ש:
ז (ו) בפניו. דוקא זרקתו בפניו אבל זרקתו לפניה קרוב לה או לתוך ד' אמותיה הוי קידושין כ''כ ב''ח בסי' מ''ב ע''ש. לכאורה לא מקשה הש''ס מידי בקדושין דף ח' ע''ב הא שדתינהו קמיה הוי קדושין הא קאמר' ליה שקול לא בעינא וכו' ע''ש דילמא איירי דזרקה בחצירה כסברת הב''ח. עיין בטור ועיין ח''מ ופרישה ודו''ק:
ח (ז) חזר. מ''מ מיירי כשנתן להם אמר תזכו בקידושין אלו לפלונית אבל אם נתן להם בסתם מנא ידעי שיזכו לה וא''כ לא קנתה היא הקדושין ח''מ. עיין ב''ח שכתב וכן מ''ש בסיפא דמקודשת וכו' משום שאפשר לומר דאם לא אמר אלא תנהו לפלוני שיקבלם לי לא קבלה לשם קדושין קאמרה אלא לשם מתנה בעלמ' ע''ש. ואינו משמע כן ממה שעשו צריכותא ממנה לפלוני דלא מקרב' דעתה ע''ש וק''ל. וכ''כ בנחלת צבי:
ט (ח) הסלע. הרש''ך ח''א סימן קנ''ב כתב אם הסלע קרוב לד' אמותיה יש לחוש לקדושין ועיין ב''ש ס''ק ט''ז. נתן הכסף ע''ג קרקע ונטלתו משם אינה מקודשת כלל. תשובת מהרי''ל סי' ע''ד. אבל הרשד''ם חא''ה סימן כ''ד והרנ''ח ח''א סימן פ''ד והרא''ש בתשובתו סימן כ''ב פסקו דהוי מקודשת גמורה. דמהריב''ל ח''ב סי' ל''ו כתב שאין בידו להכריע אם היא מקודשת גמורה או ספק מקודשת. והרש''ך ח''א סי' קנ''ב כתב דהוי ספק מקודשת. זרק הקדושין לתוך שוליה לא הוי כטלי קדושין מע''ג קרקע והוי מקודשת הרשד''ם חא''ה סי' פ''ו ועיין כנה''ג דף ס''א ע''ב:
י (ט) לעני. היתה בעלת חובה. ובעל חובה דוחק אותה ואמר לה א' התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לבעל חובי אם היה בעל חובה גוי מקודשת גמורה. ואם היה ישראל ופרע לו בפניה הוי ס''ק רשד''ם חא''ה סימן ל''ז:
יא (י) בדבר. ר''ל דהוי ס''ק ח''מ ב''ש צ''צ:
סימן לא - שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואם צריך שומא
(ובו ט' סעיפים )
א (א) מקודשת. ר''ל למפרע משעת נתינה חלו הקדושין:
ב (ב) שומא. ואם לא שמו קדושין ושמו אח''כ לדעת רש''י אינה מקודשת כלל. ולדעת הרמב''ם לפי פירש הר''ן והכ''מ אינה מקודשת למפרע משעת נתינה אבל מקודשת לאחר שומא. וב''ש כתב דמדברי הרמב''ם אין מוכרח ע''ש. ועיין ב''ח ובהרש''ך ח''ב סי' ט''ו בחידושי מהרי''ט על קידושין: (ג) אבן. עיין הרש''ך ח''ב סי' ע''ו ובהרדב''ז ח''ב סי' קל''ד: (ד) אותן. וא''כ אף שנמצא הטבעת של נחושת אין כאן קידושי טעות. ואין חילוק בין מקדשה בשל נחושת ממש או בשל זהב ונמצא של נחושת רק שיהיה שוה פרוטה. ואם אינה ש''פ והיא אומרת לדידי ש''פ מסופ' הר''ן אי מהני. וכתב המרדכי דאין מקדשין במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשים ב''ש ועיין כנה''ג דף ס''א ע''ב:
ג (ה) אחר. הרא''ש פ''ק דקדושין כתב בשם ר''י אפילו אם יודע שש''פ במקום אחר אינו אלא קידושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. והרא''ש ס''ל ג''כ כר''י וכ''כ המגיד בשם הרמב''ן והרשב''א. וכתב גם הרמב''ם ס''ל כן. מיהו הרא''ש כתב שם דהרמב''ם ס''ל כשידוע שש''פ במקום אחר היא מקודשת מדאורייתא וכן ס''ל הר''ן. וכתב הב''ש דאיירי דהעדים יודעים שש''פ במקום אחר אז י''ל דהיא מקודשת מדאורייתא. אבל אם א''י להעדים אז הוי כאלו קדשו בלא עדים. ועיין ב''ש שהקשה מסוגיא דקדושין דף נ''ג ע''ב תוספות סד''ה איהו לא ניחא וכו' ע''ש. ועיין מהרש''ל ומהרש''א שהביאו ח''י שכתבו צ''ל דהמעשר ש''פ מצומצם וכו' ע''ש. א''כ לפ''ז יש לומר הא דבמזיד קידש איירי שקדשה באינו מצומצם דאז מתקדשת בגבולין דשוה פה כמה פרוטות כסברת ת''י. ולא הקשה הב''ש מידי ודו''ק. וכ''ה בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' קל''ב. הרב ח''מ מסופק אם יש לה דרך להלך לאותו מקום ששם ש''פ אי הוי קידושין דאורייתא ע''ש ועיין ב''ש. משרת שבקשה המשרתת ממנו לחתוך לה לחם וחתך לה ואמר הרי את מקודשת לי פסק בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' קל''ב דמידי ספק קידושין לא נפקא דשמא ש''פ במקום אחר. ודוקא שאמר כן בשעה שנתן לה ושתקה אבל לא בשתיקה דלאחר מתן מעות ע''ש:
ד (ו) אחרים. ואם ידוע שש''פ במקום אחר א''צ קדושין אחרים אלא בביאה יתכוין לשם קידושין. ב''ח ב''ש עיין ב''י ס''ס מ''ד: (ז) גמורים. ואם השני קידש ג''כ באותו דבר פחות מש''פ מותרת לראשון וא''צ גט משני ממ''נ. ואם השני קידש בדבר אחר שאין ש''פ צריכה גט אף משני וכתב הח''מ דמותרת לראשון אחר גירושי השני: (ח) כשר. כ''כ הטור בשם הרמ''ה ודוקא בכה''ג דאינו אלא חשש בעלמא שמא ש''פ במקום אחר. אבל אם יצא קול שש''פ אז הבנים ספק ממזרים. עיין ח''מ מה שהקשה. והב''ש רוצה לתרץ ע''ש. ולא נראה לי יפה דא''כ למה אמר הש''ס ולאו משום דס''ל דשמואל וכו' הא אפי' אי הוי ס''ל כשמואל נמי לא הוי הבנים ספק ממזרי'. והראיה דלדידן דקיי''ל כשמואל וקי''ל כהרמ''א. והכי הל''ל ולאו משום דשמואל. דאפילו לשמואל נמי לא הוי ספק ממזרי' אלא משום וכו' אבל השתא דאמר ולאו משום דס''ל כשמואל וכו' משמע אי הוי ס''ל כשמואל הוי פרשי משום דשמואל א''כ הקשה הח''מ שפיר ודוק. כתב הרמ''ה אם א''י אם היה ש''פ בעת הקדושין אזלינן בתר השתא אם עכשיו ש''פ אמרינן מסתמא היה ש''פ בעת הקדושין וה''ה להיפך עיין ח''מ ב''ח ב''ש:
ז (ט) בני וכו'. עיין מ''ש התוספות בקדושין דף ז' ע''ב בד''ה שתי בנותיך וכו' וכתב מהרי''ט בחידושיו על קידושין שני בני אדם שנתנו לאב פרוטה בעד שתי בנותיו קטנות אין לחוש לקדושין כלל כיון דכל חד וחד לא נתן ש''פ וכך העתיק הכנה''ג דף ס''א ע''ב. וב''ש לא העתיק יפה ע''ש:
ט (י) מש''פ. כלומר במטבע של כסף אבל בשוה כסף חיישינן שמא ש''פ במדי ח''מ ועיין ב''ש: (יא) קידושין. משמע דהוי קדושין גמורים ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני אבל הר''ן כתב דלא הוי רק ס''ק וכ''כ הכ''מ בפ''ז מה''א. ואם קידש בפחות מש''פ ואח''כ נתייחד עמה הוי כמו ביאה הרא''ש: (יב) שקידש. לאו בחדא מחת' מחתינהו. כאן בקטן שנתגדל קידושין גמורים הם. וקשה על הרב רמ''א שכתב וה''ה קטן וכו'. ש''מ דס''ל בפחות מש''פ ג''כ קדושין גמורים הם ולעיל בסי' כ''ח סעיף ט''ז כתב הרמ''א ה''ה פחות מש''פ הוי ס''ק עיין ח''מ ב''ש: (יג) למיטעי וכו'. היינו דלא ידע שטבעת קידושין לא היה ש''פ ולבסוף נודע לו. עיין בתשובת מיימון סי' י''ט ועיין ב''ש:
סימן לב - כיצד האשה מתקדשת בשטר
(ובו ד' סעיפים )
א (א) מקודשת. בלא''ה היא ספק מקודשת מחמת הנייר כמ''ש בסעיף שאח''ז שמא ש''פ אלא נ''מ אם התנה דלא מקדש בנייר רק בשטר כשר אפ''ה הוי ס''ק ח''מ גם נ''מ בספק זה הולד ספק ממזר. ובחשש שמא ש''פ הנייר אינו אלא חשש דרבנן ב''ש:
ב (ב) פסול. כלומר אפי' בכתבו שלא לשמה ונתנו לה בתורת שטר שהוא פסול מ''מ שמין הנייר ולא אמרו פסול אלא באומר בפירוש שאין מקדשה בתורת כסף אף שיהיה הנייר שוה הרבה. וב''י נסתפק אי מיירי אפי' קידש בו בתורת שטר אפ''ה שמין וכו' ע''ש. ובאמת מבואר להדיא בש''ס דף מ''ח ב''ח ובנחלת צבי:
ד (ג) לקרקע. אבל המקדש בדבר המחובר לקרקע לשם כסף מקודשת ב''ח בשם הרשב''א וכ''כ בה''י ועיין ח''מ: (ד) הנאה. הרשב''א בתשובה סימן תר''ג מסיק ע''פ הירושלמי דבאיסור הנאה מן התורה אינה מקודשת ובאיסור הנאה דרבנן מקודשת והובא לעיל סימן כ''ח והתימא על רמ''א שלא הזכיר חילוק זה: (ה) ויש מכשירים. עיין ח''מ שחולק וכתב דאין כאן יש מכשירים ע''ש:
סימן לג - כיצד האשה מתקדשת בביאה
(ובו ב' סעיפים )
ב (א) ביאה. חוץ ביבמה אפילו אם אמר דדעתו על גמר ביאה קונה בהעראה. וביא' אחר הקדושין קונה בהעראה. ביאת שוגג לא קנה באשה רי''ו הבי' ב''י ס''ס זה:
סימן לד - ברכת הארוסין, ואם צריך עשרה
(ובו ד' סעיפים )
א (א) שליח. דכתיב ויברכו את רבקה ואליעזר היה שליח תוס' דכתובות דף ז' ע''ב: (ב) מברך. שלא לבייש מי שא''י לברך ואי ליכא אחר יברך החתן פרישה: (ג) והתיר לנו הנשואות. צ''ל הנשואות לנו כ''כ כל האחרונים: (ד) חופה וקדושין. עיין ח''מ מה שמביא בשם העיטור וכ''כ בה''י ע''ש: (ה) יקדש. לדעת כמה פוסקים מקדש קודם הברכה כי שמא תחזור ולא תרצה לקבל הקידושין ואנן קי''ל לכתחלה יברך קודם הקדושין כדי שיהיה עובר לעשייתן אבל בדיעבד יוכל לברך אחר הקדושין ב''ש:
ב (ו) יין. בספר באר שבע כתב שיזהר החתן לשתות רביעית לברך ברכה אחרונה וכנה''ג כתב עליו ולא ראיתי בזמנינו זה נזהרין בכך אלא כל שטועמין טעימה א' די ע''ש:
ג (ז) ארוך. כלומר ולא בירך אז בשעת הקדושין: (ח) ומקדש אותה. עיין סימן ל''ו ס''ו שם פסק המשלח לא יקדש אותה אחר שקידש השליח שלא יאמרו דקדושין של שליח לאו קידושין הם ע''ש ועיין ב''ש: (ט) שם. בריב''ש איתא שלא יאמר ברוך אתה ה' אלא יאמר ברוך אתה השם. וכתב הח''מ משמע אבל מלכות מזכירין ובדוכתי אחריתי אמרינן טוב לברך בלא שם ומלכות ועיין בה''י מ''ש. קטן פחות מבן י''ג שנה שקדש או נשא אשה אם מברכין ברכת אירוסין ונישואין. ואם ברכו אם צריך לחזור ולקדש אחר אשר יגדל. תליא בפלוגתא דלהני פוסקים דס''ל שאסור להשיא אשה לקטן דהוי כזנות ה''ה דאין לברך ברכת אירוסין ונישואין. ואם בירך חוזר ומברך כשיגדל. ולמאן דס''ל דמצוה איכא יוכל לברך על קדושי קטן וא''צ לחזור ולברך כשיגדיל. וכתב מהרמ''ט אמנם לבי מגמגם אפילו למאן דס''ל מצוה איכא כיון דבאותה שעה פטור מן המצוה ועדיין לא בא לידי חיוב מצוה שמא אין לברך. וכתב כנה''ג עליו הא דמספקא ליה דוקא בקטן שקדש הקטנה דשניהם לאו בר מצוה נינהו. אבל בקטן שקדש את הגדולה שפיר דמי לברך משום חיוב דידה וה''ה אם הוא גדול והיא קטנה ועיין סימן ס''ב ס''ק א' מש''ש בשם כנה''ג ע''ש וע''ל סי' א' מש''ש. קידושין שנעשה ע''י טעות ולא הועילה וזקוק לקדושין אחרים. אינו זקוק לברכה אחרת. ובכל קדושי ספק שצריך לחזור קדושין גמורים א''צ לחזור ולברך כנה''ג דף ס''ב ע''ב:
ד (י) עשרה. היינו לעדות קידושין צריך להיות שנים. ולברכה עשרה. ואף קרובים רשאים להיות מן המנין ועיין מנהגי מהר''ם מינץ ואי ליכא עשרה. אין עיכוב אבל ברכת נישואין מעכב עיין ב''ש וב''ח:
סימן לה - דיני שליחות לקדושין
(ובו ט''ו סעיפים )
א (א) שליח. בספר באר שבע דף קי''ח כתב לאו אורח ארעא לשוויה לשליח ת''ח וכנה''ג כתב עליו המנהג עכשיו דממנין שליח לת''ח ואפילו הוא גדול הרבה בחכמה. וב''ש כתב דלכתחלה אין לעשות שליח לקדש אשה סתם ע''ש: (ב) בעצמו. ודוקא במצוה אמרי' הכי אבל בברכת המצוה נתבאר בסי' שלפני זה אף לכתחילה אחר מברך. וכן מצוה יותר שיקדש האב את בתו בעצמו ולא ע''י שליח. ומה שאנו אין נזהרין בזה ועושין שידוכין ואין החתן רואה הכלה משום דאינו אלא שידוכין וקודם הקדושין רואה אותה לזה סמך לסעודה שעושים בלילה קודם החופה כדי שיראה אותה בה''י ומיהו תוס' דקידושין דף מ''א וע''א כתבו היתר אחר ע''ש ועיין דרישה ב''ח:
ב (ג) שקבלתו. ב''ח וח''מ פסקו לחומרא אפילו היא מודה אינו אלא קדושי ספק ע''ש. ועיין בחידושי מהרי''ט. ואם פטר העדים תחלה מן השבועה נאמנים אפי' האשה מכחישתן והוי קדושין ודאי ד''ת בשם הר''ן וכ''כ הח''מ. וב''ש כתב הואיל ובש''ע ח''מ סי' קכ''א הביא רק בשם יש מי שאומר דמהני מש''ה לא הוי כאן קידושין ודאי. ואם הוא הלך עם השלוחים מתבאר ג''כ שם בח''מ ושם פסק בהג''ה דאין נאמנים להוציא ממון א''כ הוי כאן קדושי ספק: (ד) פיקדון. דוקא כשהכסף הוא בעין או אפי' שאינו בעין והיא מודה שעשתה פשיעה ורוצה לשלם. אבל אם הכסף ליתא בעין ואומר' לפקדון נתנו לי ונאנסו אינם נאמני' דהוו נוגעין בעדותן כנה''ג ע''ש: (ה) מקודשת. ואם א' הלך עם השליח והעיד עליו שמסר הקדושין משמע מדברי מהרי''ק שהביא הב''י דמהני ולא קשיא עליו התימא שהקשה עליו הב''י שכתב הכנה''ג דף ס''ד ע''א ע''ש. וח''מ כ' דלא מהני ע''ש וב''ש כתב אפילו שני השלוחים וע''א מסייע להם לא מהני ע''ש:
ג (ו) בשליחות האיש וכו'. ז''ד הראב''ד וכתב מה שדמה הרמב''ם שליח קידושין לשליח גירושין שאני ש''ג שגיטו מוכיח עליו ע''ש. ש''מ דאיירי כאן דוקא בקידושי כסף אבל אם הוא שליח עם שטר קידושין א''צ עדים כיון דהשטר בידו כ''כ ב''ש. ומיהו משמעות הלשון של הראב''ד שכתב אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום וכו' ע''ש. משמע דבכל ענין צריך עדים במינוי שליח הולכת קידושין. דאל''כ ה''ל למימר בקיצור אבל בקדושין ליכא הוכחה. ועיין מ''ש שם המחבר מגדול עוז מגמרא קידושין דף מ''א ע''ב. ולפי דברי ב''ש דחילוק יש בין כסף לשטר לא מוכח מידי די''ל דשם איירי בשטר ודו''ק. ועיין כנה''ג דף ס''ד ע''ב: (ז) הקדושין. נראה דט''ס הוא וכצ''ל ואם לא היו עידי הקדושין בפנינו. והאשה והשליח אומרים שהי' בפני עדים תופסין הקדושין של אחר עיין ח''מ ב''ש:
ד (ח) השדכן. עיין מ''ש הכנ''ג דף ס''ג ע''ב:
ה (ט) כיסופא וכו'. משמע דמקודשת בודאי וכן בסעיף ד' שכתב הרי זו מקודשת משמע נמי דמקודשת בודאי. אבל אחרונים כתבו דאינו אלא ספק מקודשת ועיין בח''מ וב''ש. ומצאתי בתשובת ב''י סי' ט' שכתב דוקא בבן גדול אבל בבן קטן אפילו מנוהו שליח בהדיא לאו כלום הוא דקטן לאו בר שליחות הוא וכ''כ הר''א ששון סי' ס''ה ועיין במהרא''ה ח''א סי' י''ט:
ו (י) והכותי לפי שאינו וכו' ועבד וכו'. כצ''ל בה''י ע''ש:
ט (יא) שליח. ה''ה אם הוא אינו שלוחו אלא האומר לחבירו כשילך לשם שיקדש לו אשה וקידש לעצמו ה''ז מנהג רמאות: (יב) רמאות. הרמב''ם פ''ט ה''א כתב דנקרא רשע: (יג) עשוי. ואם חזר בו וקידשה למשלח אינו כלום הר''ם גלאנט''י סי' ס''ח. היו השליח והמשלח אחים ואחר שקדשה לעצמו חזר וקדשה לאחיו ומת השליח אינה נפטרת בגט המשלח אלא בחליצה הר''ם גלאנטי שם: (יד) במעות. ל''ד במעות דאין מקדשין במטבע. וכשמקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחלוף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפידא ויש (לחוש) [לשליח] להחליף לא הוי גזל ב''ש: (טו) יפה. כתב מהריב''ל ח''ד סי' ז' צריך שנדע באיזה אופן נודע אם שמעה והבינה יפה ואם נאמין לה ע''פ דבורה ע''ש. וב''ש כתב בפשיטות דהיא נאמנת לומר אם הבינה ע''ש ועיין פרישה: (טז) השליח וכו'. עיין מ''ש הב''ש: (יז) דטעה. באגודה כתב דנאמן בשבועה. עיין ב''ש וכנה''ג דף ס''ד ע''ב:
י (יח) רמאות. מ''מ אם אפשר להודיע למשלח צריך להודיע ש''ס ועיין בה''י:
יא (יט) עמה. היינו דאוריית' ולא כגי' פרישה ח''מ ב''ש: (כ) בשעת שליחות. יש לחקור אם היינו דוקא כשמת השליח אבל אם לא מת השליח וחזר ואמר שקדש לו אשה שבשעה שעשאו שליח היתה א''א הוי מקודשת או דילמא ל''ש ומאי דנקט ומת הוא משום דבעי למימר שאסור בכל הנשים שבעולם. ומצאתי למהר''ם מינץ סי' ל''ט שכתב ומעתה אפילו אם מקדש השליח אח''כ א' מהן כשהיו פנויות אינה מועיל וכו' ולשונו זה מוכח דאפילו חזר שליח ואמר שקדשה אינה מקדושת וכך מצאתי בהראנ''ח עכ''ל כנה''ג דף ס''ג ע''ב ולדידי לא הוי זה בכלל חקירה דפשוט הוא מגמר' דנזיר דף י''ב ע''א ומוד' ר' יוחנן וכו' ע''ש ברש''י ובתוס' ודו''ק: (כא) ונשאו. דוקא עמדו ונשאו דאיסורא ודאי לא עבדו אבל בלא''ה לא מהימנינן להו שלא נתקדשו והטעם כתבו תוספות גיטין דף ס''ד ע''א ותוס' נזיר דף י''ב ע''א משום קנס דלא היה לו להכניס עצמו בספק והיה לו לצוות לקדש לו אשה פרטית ע''ש ועיין ב''ש: (כב) בזה. הרב רמ''א מדייק כן בד''מ משיטות תוס' בגיטין דף ס''ד דס''ל דאסור בכל הנשים משום קנס א''כ כשצוה לקדש אשה פלונית דאינו חייב קנס מותר בקרובותיה. והח''מ וט''ז וב''ש חולקים על רמ''א בזה ע''ש. ואם צוה לקדש אשה פלונית והיא אומרת דלא קידש אותה נאמנת ח''מ ב''ש:
יג (כג) השליחות. אפי' שליחות בקנין יוכל לחזור בו בה''י ע''ש:
טו (כד) השליחות וכו'. עיין מ''ש הח''מ והב''ש:
סימן לו - כל דיני שליחות לאשה
(ובו י''ב סעיפים )
א (א) שליח. כבר נתבאר דצריך לעשותו בעדים ואם נעשה בלא עדים אפ''ה יש להחמיר ולהצריכה גט. ואם גלתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל לזכות לה שום אדם. ולקבל בשבילה קדושין ב''ש: (ב) שתק. כתב הב''ח דנמשך עם אם היו עסוקין אבל השליח צריך להשיב עכ''פ הן. ובדרישה כתב דקאי על שליח אם היו עסוקין באותו ענין מהני אפי' שתק השליח והמקדש ג''כ לא אמר כלום וכ''כ ח''מ וט''ז. ולמ''ש הב''ח צ''ל מ''ש בסעיף ח' ושתקה וקבלה סתם היינו שלא אמרה שהיתה שלוחה אבל מ''מ השיבה הן וע' ב''ש: (ג) השליח. ר''ל דא''צ דעתה אלא דעת שליח די אבל אם כותב מדעתה פשיטא מהני ח''מ ב''ש. מ''ש הב''ש הנה בש''ס משמע הא דבעינן דעתה לאפוקי דאינו יוכל לכתוב קודם שתרצה לקדש לו וכאן לא משמע כן ע''ש עיין בה''י ויתורץ היטב:
יא (ד) מספק. דחיישינן שמא נתרצה לקדושי אביה אע''ג דשמא נתרצ' הבן לא אמרינן מ''מ איהי ניחא בכל דהו. עיין בקדושין ד' ע''ט ע''ב תוס' ד''ה קדשה אביה בדרך וכו'. ועיין ב''ש. כתב הראנ''ח ח''א סי' ח' לא חיישינן לריצוי הבת אלא כשידוע לנו ששמעה ושתקה אבל אם מיחתה לא ע''ש. היכא שהיא מחתה בפנינו ואנחנו לא נדע אם שמעה ושתקה עד עכשיו אם לאו הדבר מסופק בידי ובדבר שבערוה ראוי להחמיר הראנ''ח שם:
יב (ה) קידושין. עיין תשובת מהר''י הלוי סי' א' וכנה''ג דף ס''ה ע''א:
סימן לז - כל דיני קדושי קטנה
(ובו כ''ז סעיפים )
א (א) במציאתה. כתב ב''י אעפ''י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה''י כתב טעם אחר ע''ש. וב''ח כ' על דקדוקי הב''י דמש''ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי' הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי' שלה מש''ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו' ע''ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב''ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע''י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא''כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני' בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס' דכתובות דף מ''ו ע''ב ד''ה זכאי במציאתה וכו' שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו' משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו' ע''ש. א''כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא''כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע''ש ובמהרש''א. וכן הח''מ מסופק במתנה. אבל הב''ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע''ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א''כ קשה קושית התו' שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו' וא''ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו' איכא למימר מתנה יוכיח ע''ש ודו''ק. גם י''ל לפי מ''ש תוס' שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו וכו' א''כ גם מתנה אין למילף וא''ל כסברת המהרש''א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ''ק דקדושין ע''ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס' כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא''כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש''א ודו''ק: (ב) בנפל. עיין בנדה דף כ''ג ע''א. ועיין מ''ש הב''ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש''י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע''ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח''כ דהא קי''ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח''מ כתב דהוי ס''ק. והב''ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע''ש:
ה (ג) בערב. עיין בקדושין דף ע''ט ע''א. והקש' תוס' שם וא''ת נפלגו בקדשה אביה גרידא וכו' וי''ל דבהאי מודה שמואל וכו' ע''ש. וכתב המהרש''א אבל הא ל''ק להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די''ל דבקדשה היא עצמה ליכא נ''מ מידי ע''ש. לכאורה תמוה הוא הא אכתי נ''מ לרב בעי גט ודאי ולשמואל בעי גט מספק ונ''מ אי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. וכבר נתקשה בזה המחבר בית יהודא ע''ש. וצ''ל לפי תירץ תוס' דמודה שמואל מכח חזקת פנויה. א''כ ה''נ אמרינן איפכא דחזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא השתא בוגרת וכו' וא''כ אפילו לרב הוי ספק גט. וא''ל א''כ דהחזקה מרע הסברא א''כ לא יהא צריכה גט כלל כמו בקדשה אביה לחוד כסברת תוס'. י''ל דאי' בקדושין דף מ''ד ע''ב דס''ל רב ושמואל קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט מספק א''כ לכ''ע צריכה גט מספק ולפי מ''ש לעיל סי' ל''ו סעי' י''א מי שקיבל קדושין לבתו בוגרת כו' שצריכה גט מספק דשמא נתרצית לקדושי אביה ע''ש לא מקשה תוס' מידי דלכ''ע צריכה גט. א''כ נשמע מהדין בין שקדשה אביה לחוד או קדשה היא לבדה הוי ס''ק וצריכה גט דשמא נתרצית אביה או נתרצית היא וק''ל. אבל בקידש אביה לחוד והיא מכחשתו דאז אנו רואין דהיא לא נתרצית בקדושי אביה אז לא צריכה גט וכ''כ ב''ח ח''מ עיין שם: (ד) מכחישתו. ז''ד הרא''ש ואף דהיא מודה ואומרת בברור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה. ומיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי ח''מ. ואני אומר דמשמע מגמרא זו דאפי' טוענת ברי לא מהני דאל''כ לאוקמי הני תנאי כרב ומה דתנו חוששין לקדושי שניהם איירי שהיא טוענת ברי שלא היתה בוגרת ולמה אוקמי כולו כשמואל ע''ש דף ע''ט ע''ב ודו''ק: (ה) מכחישתו וכו'. זהו דעת הרמ''ה. עיין בב''י שלפי פירוש שלו בדברי הרמ''א קשה להולמו הגמרא שם דאוקמי שם כולו כשמואל ומכחישתו מודה שמואל. גם קשה דה''ל לאוקמי כרב דלדברי הרמ''ה רב מודה באין מכחישתו. אבל לפי מה שפירש הב''ח דברי הרמ''ה מיושב הכל ע''ש ודו''ק. ועיין הרש''ך ח''א דף ע''ט ע''ב. והרח''ש בתשובה סי' מ''א. ומקור ברוך סי' ל''ו:
ו (ו) משניהם. וה''ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדשה לבדה הוי ס''ק ח''מ וב''ש כתב דאם היא נתקדשה לבדה לא חיישינן כלל ע''ש. ומשמע תוך ו''ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו בין אם אין מכחישחו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין. דאל''כ לא מקשה הגמ' מידי אלימא בתוך ששה בהא לימא רב וכו' השתא הא דבגרה דילמא איירי במכחישתו אלא ודאי תוך ששה אין חילוק. כתב הח''מ אם נתקדשה לאחר ו' ע''י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשעת הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו'. וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד. ואם הביא' סימני בוגרת תוך ו''ח הוי בוגרת. אבל הרמב''ם בפ''ב מה''א לא הזכיר שום סימן בבגרות ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו''ח. ועיין ברמב''ם פ''ג מה''א דין י''ד. ובמגיד משנה שם עכ''ל. הנה מ''ש הח''מ אם נמצאו לה אחר הקדושין סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת. היינו דוקא אם ידוע דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב''ש ולאחר ו' נתקדשה ע''י אביה ואחר זמן רב נמצא לה סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין ג''כ היתה בוגרת כ''ה ברשב''ץ שהביא הב''י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב''ש אמרי' מסתמ' היה בה אותם סימנים כשהיתה יב''ש וכשמלא לה ו''ח אחר יב''ש הרי היא בוגרת ודאי אע''ג שלא עבר רק ב''ח אחר ראיות הסימנים אבל כשלא היה נראה בה סימני נערות אפילו היתה בעת הקדושין יב''ש ו''ח ועכשיו נראה בה סימני בוגרת חיישינן שמא השתא בגרה עיין ב''ש. ואני תמה על הרשב''ץ דמסוגיא דפרק יו''ד יוחסין נראה הפך דבריו דגרסינן התם דף ע''ט ע''א אלא לאחר ו' בהא נימא שמואל וכו' הרי מבואר שכל שנבדקה אחר זמן נערותיה אפי' לשמואל ודאי בוגרת וכ''ש לרב והרשב''ץ כתב שצריך שיעידו שראו לה קודם הקדושין ביותר מו''ח סימני נערות הפך מ''ש בגמרא. ועוד שכתב ואע''ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא היא דבגרה כדאי' בפרק עשרה יוחסין. ונסתייע מפרק עשרה יוחסין והוא הפך דבריו. עיין הראנ''ח ח''א סי' ח'. וכנה''ג דף ס''ו ע''ב. כתב הב''ש ומ''ש הרמב''ם מתחלת יום תשלום הו''ח תקרא בוגרת קשה ליישב הסוגיא פלוגתא דרב ושמואל ביום שנשלם הו''ח ע''ש. יש ליישב דהרמב''ם כ''כ לפי מה דקי''ל כרב. ועוד תוס' שם ע''ב הביא בשם ר''י דרגילות הן לבא בבקר ע''ש בד''ה מי איכא למימר וכו':
ז (ז) מפלוגתא. ואם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ''ע יכולה לקבל הקדושין אפילו אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני ב''ש: (ח) בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה עיין ח''מ: (ט) מקודשת לי וכו'. ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אינו עומד אצלה ב''ש דלא כח''מ ועיין מ''ש הב''ש וכשהוא מקבל קידושין בשביל בתו. אז אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי ולא הרי את. דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה. אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת כמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהוא מקבל הקדושין בתך מקודשת לי. ובין אם יאמר הרי בתך מקודשת לי. ואם מקדש בשטר והאב מקבל השטר. אז בבוגרת צריך לכתוב דוקא את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט. ואם כותב בתך לא מהני. ובקטנה צריך לכתוב דוקא בתך ולא את. ובכל אלו יש קפידא כמ''ש הר''ן ב''ש ע''ש:
ח (י) בתו. והא דאיתא בסנהדרין והבאתי לעיל סי' א' דקודם פירקן מצוה להשיאן. כתב ב''ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה. ומ''ש כאן עד שתגדיל ותאמר וכו' היינו אורחא דמילתא מסתמא בקטנות לא שכיח שתאמר בפלוני אני רוצה. ומ''ש מצוה ובש''ס איתא אסור עיין ח''מ וב''ש:
ט (יא) משניהם. או א' יגרש וא' כונס:
י (יב) מתרווייהו. דמספקא לן אם ביטל שליח קמא ובתרא עיקר או לא ביטל כ''כ הטור בשם הרמ''ה. וקשה בסי' קמ''א סעי' מ''ד פסק בשליחות הגט אם שווי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ע''ש. ונראה דקדושין לא דמי לגירושין דבשלמא בגירושין הפועל אחד כלומר לקבל הגט מבעלה או ליתן הגט לאשתו ממילא כוונת המשלח הוא שיעשה המעשה ע''י מי שיקדים לעשותו. אבל גבי קידושין שהפועל אינו א' דאפשר שזה יקבל קדושין מראובן וזה משמעון וזה אי אפשר מש''ה אמרינן ביטל הב' את הא'. ולפ''ז אם ראובן עשה שליח לקדש לו אשה ידוע ואח''כ עשה שליח אחר לקדש האשה ההיא ג''כ כל שקדם וקידש הרי היא א''א מאותו שעה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה וכן הדין באשה שעשתה ב' שלוחים זא''ז לקבל קדושיה מאיש ידוע ועיין ח''מ וב''ש:
יא (יג) נערה. עיין תוס' קדושין דף מ''ד ע''ב ד''ה קטנה שנתקדשה ובהרא''ש: (יד) או נשאת. כ''כ הרא''ש ע''ש ה''ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע''ש. א''כ ה''נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג''כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ''ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ''ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ''ה ע''ב דפליגי בזה רב הונא ור''י וכו' ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע''ש ברש''י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ''כ בתשובת הרשב''א סי' אלף רי''ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע''ש. והב''ח כתב נ''ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג''כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי' בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני' איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ''ל ולא דק לפי מה שפירש תוס' שם ד''ה אלא דקדשה נפשה כו' גט ומיאון בעי וכו' ע''ש א''כ ה''נ אי איירי בנשאת ג''כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב''א וא''כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס'. ותמה אנכי שהב''ח בעצמו כתב וז''ל דמתני' בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע''ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס' אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי' הא דעול' ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ' האב עיין בב''י א''כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני' איירי בדליתי' לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א''כ הדרא סברת התוס' לדוכתי' ודו''ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס' שם ד''ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו' שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע''ש א''כ ה''נ י''ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו''ק ועיין דף מ''ו ע''א ברש''י ד''ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו'. ועיין מהרש''א מ''ש בשם ת''י. ולפי דברי המרדכי הנ''ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה''ג דף ס''ז ע''א ועיין ב''ש: (טו) אביה. הקשה הב''ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי' חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי' י''ב דחוששין שמא נתרצה ע''ש. וח''מ וב''ש מתרצים: (טז) היא וכו'. ולדעת התוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב''י וב''ש: (יז) מיחה וכו'. כ''כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע''ז כמ''ש בתוס' ד''ה בין היא וכו' דף מ''ו ע''א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע''ז קאי המסקנא דלא קי''ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס' שתירץ כמו שתירץ מהרש''א ע''ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו' א''כ במאי איירי הפלוגת' רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס''ל להא דרב ושמואל ע''כ בלא שמע האב א''כ לפ''ז לא אזלי שם הגמר' שפיר עיין ודו''ק. ועיין ב''ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע''א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ''ח ח''א סי' א':
יב (יח) נתרצה. עיין ב''ח ח''מ בה''י ב''ש. קדשה עצמה שלא לדעת אביה למי שגילה האב שהיה רוצה לקדשה וכששמע אביה שתק ולא אמר כלום ואחר יום נתרצה אביה. והיא אחר יום מחתה בקדושין אפשר להקל מטעם ס''ס מקור ברוך סימן י''ו:
יג (יט) לה. וה''ה דאין לה כתובה מן הנשואין מיני' ואין חייב בקבורתה ב''ח בשם הריטב''א ועיין בה''י מ''ש על הב''ח: (כ) שנשאת כו'. ומסקנת המרדכי דהוי קדושין מעלייתא מאחר דאב מת ואין חשש שמא ימחה ב''ש:
יד (כא) ואמה. ל''ד אחיה ואמה אלא אפילו אחרים מהר''י ווייל סי' קי''ב. ח''ה סי' א''ח: (כב) אחרים. אפילו אם בא האב כשהיא עדיין בקטנותה א''צ קדושין אחרים ב''ש: (כג) כפנויה וכו'. ותוס' כתבו דאסורה לזה שמא יקדש אביה לאחר וכ''פ הר''ן וריב''ש. מיהו אם ידע אביה דהיא מקודשת לא חיישינן שמא יקדש אותה דלא יכשל אותה והא דכתב בסי' א' קודם י''ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט''ז שם איירי דאביה כאן. וכאן דאין אביה כאן תקנו חז''ל נשואין דלא תהוי הפקר ב''ש. כתב מהר''ש מכאן דקטנה שנשאת באונס שלא מדעת אביה דאין הבעילות בעילות זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו וכ''כ הרדב''ז ח''א סי' נ''ז. אבל מהר''י בי רב כתב דוקא בשנישאת שלא בפני אביה אבל אם נשאת בפני אביה ובעל כרחו הוי בעילת זנות עיין כנה''ג דף ס''ז ע''ב: (כד) ויגמרו. היינו בבעל אחר שתגדיל ב''ש ע''ש: (כה) מתרווייהו. תמו' למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר ח''מ ב''ש:
כב (כו) גט. ואז מותרת לכל אדם. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו ואפי' אם הא' יתן אח''כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה ג''כ לשני דשמא הוא ביאת זנות אסורה לבעל ולבועל ח''מ ב''ש: (כז) כשכנסה כו'. עיין ברמב''ם פ''ט מה''א. ובהרב המגיד שם וב''ש:
כג (כח) עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אעפ''י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל רי''ו ח''מ ב''ש:
סימן לח - המקדש על תנאי וכל דיני תנאי
(ובו ל''ט סעיפים )
א (א) תנאי. עיין מה שנסתפק הכנה''ג דף ס''ח ע''א. ומתוך כתבו ניכר שנעלם מעיניו דברי הר''ן ורמ''א שהביאו בסי' מ' סעיף א' ע''ש: (ב) אינה מקודשת. אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוי קידושין הר''ן בשם הירושלמי בפרק האומר. אבל בסוף פרק כל הגט כתב הר''ן שכתב בעל העיטור דאתשל קמיה ראש כלה אם יש טענת אונס בקדושין ולא איפשטא וכן הביא הרב המגיד בפ''ט מה''ג. והרלנ''ח סי' ק''כ העלה דאין טענת אונס בקדושין ואפילו למי שירצה להחמיר אם התנה הארוס בשעת הקדושין שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם וע''ז התנאי קבלה הקדושין ואין אונס בקדושין ועיין כנה''ג דף ס''ט ע''א ועיין בה''י:
ב (ג) למעשה. הראב''ד והטור והרשב''א והר''ן הרמ''ך ס''ל דאפי' באמירה צריך להקדים התנאי ולא כהרמב''ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ועיין בב''י וכתב הפרישה והב''ח הביאו בק''א. אם נתן הדינר בידה ולא אמר הרי את מקודשת לי ואח''כ אמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני וכו' ה''ז תנאי גמור וצריך לקיימו אבל אם אמר בעת הנתינה הרי את מקודשת ואח''כ אפי' תכ''ד אמר על תנאי כך וכך לא הוי תנאי עכ''ל. וה''ה בעלמא מי שנותן מתנה לא' ואחר הנתינה אפילו תכ''ד אומר ע''מ כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט''ז וכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי והמעשה קודם לתנאי קיים שלא תתרצה את עצמו אלא בתנאי זה ב''י בשם הר''ן. וכנה''ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפילו בתנאי הנעשה ע''י שליח צריך שיהא קודם למעשה ע''ש: (ד) לקיימו. גם צ''ל שיוכל לקיימו ע''י שליח עיין ב''י ועיין תוס' גיטין דף פ''ד ע''א ד''ה ע''מ שתעלה לרקיע כתבו שם בשם ר''א דלא בעי אלא שהמעשה יוכל לעשות ע''י שליח אבל תנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע''י שליח ע''ש ועיין כנה''ג דף ס''ט ע''א: (ה) ללאו. הא דבעינן הן קודם ללאו כדי שלא יסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. מש''ה אם הקדים לאו להן ואע''כ הן ללאו ואח''כ לאו להן אינה כלום מאחר דסיים דבריו בהן תופסין לשון אחרון והתנאי בטל ח''מ:
ג (ו) מעכשיו. וכל קנין הרי הוא כמעכשיו וכל שיש בו זמן הרי הוא כמעכשיו הרשב''א וב''י הביאו בח''מ סי' נ''ו: (ז) על מנת. אבל האומר ע''מ כך וכך אינו כאומר ע''מ ב''י בח''מ סי' ר''ז: (ח) למעשה. ה''ה תנאי בד''א ומעשה בדבר אחר נמי א''צ כשאומר מעכשיו או ע''מ. מיהו הן קודם ללאו צריך לעולם ב''ש: (ט) גמור. דין זה הואיל הוא בהגמי''י פ''ו מה''א ושם לא החליט הדבר רק שכתב בלשון יוכל להיות שמועיל בלא כפילת תנאי ע''ש. רק בד''מ כתב בז''ל ובח''מ סי' רמ''א כתב תשובת הרא''ש דבכה''ג הוי תנאי מעליא ע''ש ועיין בה''י וכנה''ג דף ס''ט ע''ב:
ד (י) קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוי ס''ק וספק גירושין. וב''ש כתב תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע''י שליח צריך ע''ש: (יא) אחר. עיין מ''ש הדרישה וב''ש ודו''ק. ובהרדב''ז ח''א סי' רכ''א: (יב) יתרצה לה. וכתב בדרישה דה''ה למותר לה נמי לא ישמע לה כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א''א. וב''ח בק''א חולק עליו דיוכל לקיים התנאי אחר מותו ע''ש וכ''כ תוס' בגיטין דף פ''ג ועיין ח''מ וב''ש:
ה (יג) קיים. דוקא באומר ע''מ שאין לך עלי שאר וכסות אבל אם אמר ע''מ שאין בו בקדושין שאר וכסות לא מהני התנאי בה''י: (יד) בטל. ואם מתנה שתפטרנו מן העונה הוי תנאי ב''ש: (טו) רבנן. עיין ח''מ ב''ש בה''י:
ו (טז) מנה. ואם נתן לה חפצים יותר מהמנה כדי שכר טורח המכירה בריוח מקודשת מספק הרלנ''ח סי' קל''ד. וכ''ש אם אמר ע''מ שאתן לך מנה ממטבע פלוני דלא קיים התנאי אם נתן לה חפצים דמי שווים הר''ם אלשקר סימן ל''ב. אבל ארוס שאמר לארוסה על מנת שאתן לך סך מה ויש אומדנא שלא נתן לה אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ונתן לה תכשיטים קיים תנאו מהר''י בי רב סימן ל''ב. והר''ם אלשקאר סימן ל''ב והרלנ''ח סי' קל''ד חלקו על זה. התנה לתת לה כלי או חפצים ונתן לה דמי שווין הכלי או החפצים אינה מקודשת. רלנ''ח שם והר''ם אלשקאר שם בשם מהר''י בי רב אבל הוא חולק וכתב דהוי מקודשת. אבל אם נתן לה דמי שוויה הכלי ועוד מעט יותר כדי שכר טורח הקניה בריוח הוי ס''ק לכ''ע. נתן לה המנה ולא רצתה לקבלם ונתנם בע''כ עיין כנה''ג דף ס''ח ע''ב:
ח (יז) אבי כו'. עיין בקדושין דף ס''ג ע''ב וברמב''ם פ''ז מה''א עם הראב''ד והמגיד והכ''מ ודו''ק. ואני אומר לפרש דברי הרמב''ם. דעל פי שיטת רש''י קשה למה לא מוקמי רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו בע''מ שישתוק וסיפא בחד טעמא בע''מ שלא ימחה וכן הקשה הר''ן. והואיל ואמר רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא למד הרמב''ם הפשט גמרא הוא דרישא בחד טעמא בע''מ שאמר אין. ומציעתא וסיפא בחד טעמא בע''מ שלא ימחה ודו''ק. ועיין אחרונים. ועיין בכ''מ שכתב וה''ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יוכל למחות להרמב''ם ע''ש והובא ג''כ בב''י ע''ש. ותמה אנכי דלפ''ז קשה דלמה לא אוקמי כולי מתני' בחד טעמא ורישא נמי בע''מ שלא ימחה ורצה האב ר''ל שלא מיחה לאלתר ודו''ק ועיין בה''י מ''ש מסוגיא פרק המדיר דף ע''ג ע''ש. דבריו הם דברי בעל המחבר מגדול עוז אשר סביב להרמב''ם ע''ש. ועיין ב''ש ס''ק י''ח:
ט (יח) שישתוק. וקי''ל לחומרא האומר ע''מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע''מ שיאמר הן. ע''מ שלא ימחה. ע''מ שישתוק רי''ו:
י (יט) התנאי. כ''כ הטור בשם הרמ''ה. וא''ל לפ''ז למה דחה הש''ס שם שאין לפרש ע''מ שאמר אבא אין קאמר. מכח המציעתא עדיפא ה''ל למידחא מכח הרישא גופא דתני אם רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הלא אף אם לא רצה מקודשת מספק שמא יאמר הן אח''כ. י''ל דאה''נ קאמר דאינה מקודשת בודאי ולעולם היא בספק עד שימות האב: (כ) בביתו. הח''מ כתב דיש לדחות ע''ש: (כא) למחות. א''ל א''כ לאוקמי כולי מתני' בע''מ שלא ימחה ורישא דאמר אין. עיין בהרא''ש ויתורץ הכל:
יב (כב) לשלטון. אם הם דברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה צריך לדבר דוקא אותם דברים ואם אין הדברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובתה נתקיים התנאי ח''מ ב''ש:
יג (כג) עמך. עיין מ''ש ב''ש:
טו (כד) מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ''כ הר''ן ומ''ש ב''י דהטור חולק על הר''ן לא דק ב''ח ע''ש. אבל בתשובת ב''י סי' י''א הוכיח שהטור חולק על הר''ן אפילו אם המנה בידו. ועיין בה''י ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת. ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני ח''מ ב''ש: (כה) בידי. אפי' הוא והיא אומרים ג''כ שאין לו אצלו כלום הוי ס''ק רי''ו בשם הרמ''ה. ואם א''י בעדים שיש לו אצלו ופלוני אמר שיש לו אצלו אינו אלא ס''ק. ואם היא ג''כ אומרת שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי ב''ש:
טז (כו) בידי. היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא. ולא בשעת האמירה. ומזה נראה אם אמר ע''מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ''י דמהני הודאתו לחייב א''ע מכאן ולהבא מ''מ א''י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו ב''ש:
יח (כז) חלקו. לשון הר''ן אינו כן. וז''ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווחא לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו ח''מ ב''ש: (כח) לבע''ח. היינו כשלא אמר מעכשיו רי''ו:
כד (כט) בן כרך. ע''ל סי' מ''ה ס''ק ו' ובה''י: (ל) של דבש. אף שהדבש יותר יוקר בה''י ומבואר בש''ס אם אמר התקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב יש קפידא ב''ח בה''י ב''ש. אם אמר תתקדש לי בדינר א' ונמצא שני דינרים מקודשת דבכלל שנים יש א' ואין כאן שינוי ש''ג ב''ח בה''י ב''ש כנה''ג: (לא) ונמצא יין. כצ''ל בה''י: (לב) הכירה בו. דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת מ''מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול הרשב''א ח''מ ב''ש: (לג) בפירוש. כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך: (לד) הטעתו אינן קדושין אא''כ אמר בפירוש. כצ''ל ח''מ:
כו (לה) המשנה. ודינו כמו בע''מ שאני יודע לקרות דא''צ לידע כל התורה לדעת הי''א שמביא הרמ''א. א''כ ה''נ א''צ לידע כל המשניות ב''ש. וח''מ מסופק בזה: (לו) מקודשת. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה. וב''ח הגיה שא''צ מדרשי התורה:
כז (לז) החג. בש''ס איתא אפי' במסכת כלה. עיין תוס' במסכת שבת דף קי''ד ע''א. ובא''ח סי' קל''ז ועיין בה''י:
כח (לח) חכם. נמצא יש חילוק בין תלמיד לחכם. עי' תוס' תענית דף יו''ד ובא''ח סי' תקע''ה עיין בה''י: (לט) ואומרה. אפילו אינו בדברי תורה אלא בדברי חכמים או במילי דסחורה כ''כ המחבר נחלת צבי ומדברי שאר פוסקים לא משמע כן:
לא (מ) בלבו. אעפ''י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מיקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ''מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג''כ צדיק ומידי ס''ק לא נפקא. ועיין מ''ש הבה''י:
לג (מא) אלא יוסף. וה''ה אם אמר בלשונו אלא דינר א' ונמצא מאתיים אינה מקודשת הואיל ודקדק בלשונו שאמר אלא א' בה''י ע''ש:
לד (מב) מקודשת. ב''י ר''ס קל''ד הביא תשובת הר''ן דהיא מקודשת בודאי. ורשב''ם ס''פ יש נוחלין כתב דהוי קדושין מדרבנן:
לה (מג) בינו לבינה. משום מחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן א''צ עדים עכשיו והיינו כששניהם מודים. ואם הם מכחישים זא''ז עיין ס''ס. וב''ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ס''ק. עיין ב''ש: (מד) סתם. עיין ב''ח בח''א ועיין ב''ש:
לו (מה) כל יב''ח. הקשו אחרונים דלעיל סעי' י''ח בהג''ה מביא דלא חיישינן דלמא מראה לה בתר הכי למהוי ס''ק ע''ש והפרישה מתרץ דחילוק יש בין תנאי שאראה לך. ובין תנאי שאתן לך ע''ש. ועיין ב''ש: (מו) המקדש. כ''כ הטור. ובד''מ כתב בשם רי''ו אפי' אחר מיתה מהני מחילה. ונמצא שהיא מקודשת למפרע: (מז) לחופה. עיין ב''ש ועיין בר''ן שכתב כל התנאים שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרינן אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ''מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיים ואם טוען פרעתי נאמן:
לז (מח) הזמן. בט''ז הקשה ממ''ש ביו''ד סי' רכ''ח סעיף ל''ט בנשבע לשלם בזמן פלוני אינו יוכל להרחיב הזמן:
לח (מט) יתן. היינו כל זמן שלא מחלה. ואם כנס אמרי' בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי ב''ש:
לט (נ) מספק. כ''כ הרמב''ם פ''ז מה''א. מיהו לדעת תוס' פרק האומר והר''ן אינה מקודשת כלל ב''ש: (נא) או לא. דין זה נחלק לד' אופנים. א' אם שניהם אומרים נתקיים התנאי. ב' אם שניהם אומרים לא נתקיים התנאי. ג' אם מכחישים זא''ז. ד' אם אחד אומר נתקיים והשני אומר אינו יודע. אם התנאי הוא בקום עשה. אם שניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אם ירצו ימחלו זה לזה ואם שניהם אומרים לא נתקיים כי היכי דיבטלו הקדושין ג''כ נאמנים. ואם הוא אומר נתקיים והיא אומרת איני יודע. הוי ס''ק. ואם היא מכחישו בברי שלא נתקיים לכ''ע הקדושין בטילין. והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה. ואם הוא אמר שלא נתקיים אפילו אם היא אומרת ברי שנתקיים אינה נאמנת בלא ראיה. מ''מ היא אסורה בקרוביו. ואם התנאי שב ואל תעשה. אם שניהם אומרים נתקיים ולא עברו וה''ה אם הוא אמר נתקיים ולא עבר והיא אומרת א''י נאמן. ואם היא מכחישו ואמרה דלא נתקיים משמע מר''ן נמי דא''י להכחישו בלא עדים דלא חיישינן שעבר בפועל. ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בפועל ועיין ב''ש ודו''ק ועיין בה''י:
סימן לט - המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין, ועל מי להביא ראיה אם נמצאו,
(ובו ז' סעיפים )
א (א) מקודשת. ואם רוצה למחול חלין הקדושין למפרע וא''צ קדושין אחרים עיין ב''ש: (ב) לבינה. לאו כל הנדרים שבינו לבינה המבוארים בי''ד סי' רל''ד אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצא בהם שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם ח''מ והר''ן:
ג (ג) אחר. אפשר אם אמר בפירוש ע''מ שאין בה כל מום אז אפי' שאר מומין מעכב כמו בנדרים אם אמר ע''מ שאין עליך כל נדר ב''ש:
ד (ד) בכהנים. עיין ברמב''ם הלכות ביאת מקדש פ''ח. ואשה המשתנת במטה תמיד. או מצורעת פסק הב''י דהוי מום. ובד''מ הניח בצ''ע ובט''ז כתב דצריך ליתן לה כתובה אבל יוכל לגרשה בע''כ אפי' בזמן הזה דאיכ' חרם ר''ג וע''ל סי' קי''ז ס''ה. ואיש המשתין במטה כתב בבאר שבע דף קי''ב ע''ב דלא הוי מום עיין בה''י. אם יש לה חטטין בראשה אם הם רבים מומין יחשבו ואם הם מעט מזער אפשר שדרך נשים כך ולא חשיב מום הראנ''ח ח''א סי' ק''ב: (ה) ונתפייס. ויש להחמיר אפילו במומין שבגלוי דכל שלא נכנסה לרשות הבעל יש לומר שלא ראה. ב''ש. ע''ש שהעלה אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר השידוכין יוכל לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנשואין א''צ ליתן לה הכתובה א''כ אחר השידוכין פטור בלא קנס: (ו) נראית. דוקא בשומא קטנה ואין בה שער אין מום כשאינה נראית אבל שומא גדולה כאיסר או אם יש בה שער אפי' אינה נראית הוי מום. וכן צלקת אפילו אינה נראה. אבל הרמב''ם כתב דשומא לא הוי מום רק בעור הפנים ח''מ ב''ש: (ז) וריח הפה. וכן זיעה וקול עבה אפשר לה להזהר בשעה קטנה כל זמן היותה במרחץ ח''מ ב''ש:
ה (ח) מספק. כתב הח''מ דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח''כ הוי קדושין ודאי עיין ב''ש ובה''י:
ו (ט) אותה. אפי' אם נתרפאת קודם ידיעת הבעל אפ''ה אינה מקודשת. ומיהו אם בשעת הקדושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם הקדושין מקודשת דלא התנה ע''ז. ואם היתה מצורעת קודם הקדושין או שהיתה נכפה בילדותה הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ונכפה תחתיו ח''מ ב''ש: (י) וריפא'. ואם נודע לה ואח''כ נתרפא מסיק הח''מ אם נתבטל הקדושין. ואם הוא מתנה ע''מ שאין בו נדר ונמצאו בו נדרים אינה מקודשת אפילו אם התיר החכם אחר שנודע לה ב''ש ע''ש:
ז (יא) למפרע. וח''מ כתב דהוי ס''ק ע''ש:
סימן מ - דין המקדש לאחר זמן, כגון לאחר שתלד ודומיו
(ובו ח' סעיפים )
א (א) מקודשת. וצריכה להחזיר הקדושין לכ''ע. ואם חזר הוא להר''ן א''צ להחזיר הקדושין. ולתשובת הרא''ש ומהרי''ט צריכה להחזיר הקדושין אפי' אם הוא חוזר ב''ש: (ב) בשטר. דאם קדשה בכסף הוי כאלו הכסף בעין כיון שהיא צריכה להחזירן אבל בשטר אם נאבד או נקרע לא נשאר כלום אחר למ''ד יום. וה''ה אם השטר בעין ואינו (ברשותו) [ברשותה] אלא מונח בר''ה הדין כן. ואם הנייר של השטר ש''פ הוי כקדושי כסף כי דעתו גם על הנייר הר''ן: (ג) למ''ד יום. אר''ס קאי אם מקדש בכסף אבל אם מקדש בשטר מדמה הר''ן לדין המגרש שאמר היום אי את אשתי כמ''ש סי' קל''ז דהוי ספק מגורשת וה''ה הכא הוי ס''ק. וע''ל סי' ל''ח ס''ק א':
ח (ד) הבת מקודשת. ר''ל ס''ק ב''ש ע''ש: ר ה
סימן מא - דין המקדש שתי אחיות, או הרבה נשים והיו בהם נכריות.
(ובו ד' סעיפים )
ג (א) מקודשות. ר''ל בודאי. ואם אמר א' מכם הראויה לביאה אז כ''א מקודשת מספק. ועיין בדרישה שכתב דאיירי באומר בפירוש אחת מכם הראויה לביאה וכו' ע''ש. ותמה אנכי דבגמר' לא משמע דאיירי באומר בפירוש אחת מכם הראויה לביאה וכו' ע''ש. ותמה אנכי דבגמר' לא משמע הכי. וכן מצאתי בב''ח בק''א שהרגיש בזה והשיג עליו. גם רש''י כתב שם בהדי' אליב' דרבא והא דלא אוקמ' דאמר אחת מכם משום דתני במתני' כולכם וכו' ע''ש. א''כ ודאי דמה דפריך רבא לעיל מיני' אלא לאו דאמר להו אחת מכם וכו' ר''ל באומר כולכם ואחת מב' אחיות עיין ודו''ק וכ''כ נחלת צבי:
סימן מב - אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני שני עדים
(ובו ה' סעיפים )
א (א) מקודשת. ב' אומרים נתקדשה באונס וב' אומרים נתקדשה לרצונה אם נשאת תצא זולת אם נתקדשה לא' מעידיה כנה''ג בשם תשובת כ''י. והרדב''ז סי' נ''ז כתב אפי' שלא נשאת לא' מעידיה לא תצא. נתקדשה שלא לרצונה אפילו אמרה רוצה אני אינה מקודשת עצמות יוסף דף ע''א ובחידושי מהרי''ט על קידושין ועיין בה''י מ''ש: (ב) ספק. אפילו אמר רוצה אני עצמות יוסף. ואם מסר מודעא על הקדושין. קדושין בטלין. הרש''ך ח''ב דף ל''ז ע''ב: (ג) מקודשת. עיין בה''י: (ד) האשה. זה קאי אדלעיל שאמרה תחלה קדשני לכן מסיים כאן הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין בה''י ע''ש. לכאורה תמוה הוא דא''כ למה כתב והיא לא זרקה הקדושין וכו הא אפי אם זרקה נמי מקודשת כמו שפסק לפני זה וניערה בגדיה וכו' ודו''ק ועיין ח''מ ב''ש:
ב (ה) ע''א. אבל לפני נשים לכ''ע אין לחוש רשב''ץ ב''ש. ועיין תשובת חכם צבי שאלה קט''ו שחולק שם על מ''ש הח''מ בס''ק ד' גם מ''ש הח''מ רס''ק ב' מיישבו שם. ועיין מ''ש בשאלה קל''ה: (ו) העד. הב''ח מחלק אם א' מכחיש ואומר להד''ם אז זה שאומר כדברי העד שהיה קידושין צריך לחוש. אבל אם א' מכחיש ואמר שהיה קדושין אלא כוונתו היה לשחוק אז אף השני א''צ לחוש וח''מ וב''ש חלקו עליו: (ז) ראה. דוק' בכה''ג שהוא אינו אומר שכולם ראו רק שאומר שהיו עוד עדים והוא אינו יודע אם גם הם ראו. אבל אם הוא אמר שהקדושין היה כדין בפניו ובפני פלוני ושניהם הוזמנו לעדים וחברו מכחישו אזי אם יש לה חזקת פנויה אוקמי אותה על חזקתה ומותרת. אבל היכא דאתרע חזקת פנויה כגון שזרק לה קדושיה חד אמר קרוב לה וחד אמר קרוב לו הרי זו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא. ואם היו ג' אצל המעשה וא' אומר נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה אפילו בדליכא חזקת פנויה תנשא לכתחלה הרא''ם ח''ב סי' למ''ד. וכל זה כשאין א' מהן מודה לדברי העד אבל אם א' מהן מודה לדברי העד שהיו שנים שוויא אנפשי' חתיכה דאיסור'. ואם ע''א אומר בפניו ועוד א' נתקדש'. ואותו פלוני אינו כאן צריכה לחוש לדבריו ואם נשאת לא תצא עיין ח''מ ב''ש וכנה''ג ד' ע''ב ע''ב. אמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישים אותה שוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה נתקדשתי לפלוני ולא היו עדים בדבר ואחר קצת ימים אמרה שהיו עדים בדבר היא נאמנת לשוויא אנפשה חתיכה דאיסור'. אמרה מקודשת אני לפלוני ואח''כ חזרה ואמרה מה שאמרתי מקודשת אני לפלוני לא לפני עדים נתקדשתי וסבורה הייתי דאפילו שלא בפני עדים הוי קדושין נאמנת מהריב''ל ח''ג סי' פ''ה. ע''א מעיד שראה הקדושין וא' מעיד ששמע מפי אחר שראה שנתקדשה בפניו מצטרפין והוי מקודשת עיין כנה''ג דף ע''א ע''ב: (ח) קרוב. דוקא קרוב אבל פסול אפי' לא ידע העד הכשר בפסלות חבירו אין עדותו עדות הר''ם פדוואה סי' ל''ז וכ''כ בה''י. ואם העד קרוב לשמעון ורחוק לבתו המתקדשת אם אביה מקבל הקדושין פסול לעדות עיין ב''ש והרש''ך ח''א סי' ב' ועיין לקמן ס''ק י''ד מש''ש:
ג (ט) גט. ומיהו אם הוא ידע שיש שם עדים אעפ''י שאינו רואה אותם קדושיו קדושין הרדב''ז ח''א סי' ד' וסימן רע''ה. כל שלא הרגישה בעדים אפי' אמרה להתקדש נתכוונתי אינה מקודשת מהרי''ט בחדושיו. ויש להסתפק אם קבלה קדושין בפני שנים ונמצאו פסולין בפסול נסתר שלא ידעה היא בפסולן ואחורי הגדר היו כשרים אם היא מקודשת מהרי''ט שם וכנה''ג כתב דהוי מקודשת ע''ש: (י) בו. דוקא שהיא טענה כן. אבל אם לא טענה כן אנן לא טענינן לה. תשובת ב''י סי' יו''ד מדיני קדושין. אבל כנה''ג הביא תשובת כ''י דאפי' לא טענה איהי אנן טענינן לה ע''ש דף ע''ג: (יא) לשחוק. כ''כ הר''ם פדוואה. והח''מ השיג עליו וכתב אפילו אם הם מוכחשים מעדים אין כאן קדושין ע''ש. ולדעת מהרי''ט שהבאתי בס''ק ט' אפילו אם היה כוונתו לשם קדושין לא מהני ע''ש ואם לא טענה לא הד''מ מתחלה אלא ששתקה ואח''כ טענה שרצתה לשחוק נאמנת אפי' למהר''ם פדוואה כנה''ג דף ע''ג ע''א. הכמין לה ע''א אחורי הגדר ונתן לה קדושין בפני ע''א אחר הוי כמקדש בע''א הרמ''ט ח''א סי' י''ד:
ד (יב) יד אחרת. מהריב''ל ח''ב סי' ק''ה כתב דעדים שאינם מכירים לאשה אם האשה מכחשת הוי ס''ק ואם היא מודה הוי קדושין גמורים. והרש''ך ח''ב סי' קל''ד כתב דאם מכחשת אינה מקודשת כלל. והרמ''ט סי' רכ''ז כתב דאפי' היא מודה אינה מקודשת ואפי' הכירוה אח''כ צריך שתהי' המעות קדושין בעין ויחזור ויאמר לה הרי את מקודשת לי ותאמר הן כדי שלא תהא שתיקות' דלאחר מתן מעות. והרדב''ז ח''א סי' קכ''ו כתב דכל שמכיר העד לאשה אח''כ הוי מקודשת גמורה ע''ש. ועיין במהר''ם ד''ב סי' יו''ד. הכרה זו צריך שיכירו לאשה בעד א' אפילו עבד או שפחה או קרוב סגי הרמ''ט ח''ב סי' קי''ט: (יג) רמאות. ולאסור אשה על בעלה בעינן דרישה וחקירה אעפ''י שאינו מרומה נ''י והרדב''ז ח''א ס''ה נ''ז. וה''ה היכא דאשה מכחשת צריך דרישה וחקירה הרא''ם ח''א סי' כ''ד. ועיין כנה''ג שהאריך:
ה (יד) דאורייתא. הנה הקרובים מצד האם ס''ל להרמב''ם דהם פסולים מדרבנן. אבל הרמב''ן והרשב''א ס''ל דהוי מדאוריית' עיין ח''מ ב''ש. המקדש בפני ב' אחים אין לחוש לקדושין כלל רלנ''ח סי' קל''ז הרדב''ז ח''א סי' רצ''ח המקדש את הקטנה שכסף קידושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת אין חוששין לקדושין אפילו להצריכה גט הר''י אדרבי סי' רל''א רשד''ם חא''ה סי' ל''ג. והרש''ך ח''א סי' ג' הוסיף שאע''פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב אין בקדושין האלו בית מיחוש. וכתב כנה''ג עליו וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין. אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו הקטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת מי נימא כיון דכסף קידושין לאביה כשרים הם לעדות או נימא דכיון דהם קרובים למתקדשת אין כאן קדושין או לפחות ס''ק. והוי יודע אם חתמו הקרובים לאב ורחוקים לבת בכתובה שפסולה כיון דאם מתה האשה בלא ז''ק חוזר על המקצת מחמת תקנות השו''ם עיין כנה''ג דף ע''א ע''ב. גוים פסולי עדות מדאורייתא נינהו לכ''ע ומהר''י הלוי. המקדש לפני קראים עיין בהרב בצלאל סי' ג'. ובהרש''ך ח''ג סי' ט''ו. ועיין כנה''ג. עדים שנטלו שוחד להעיד שקר פסולים הם מדאוריית' מהריב''ל ח''ד סי' ב'. המקדש בפני גזלן יש אומרים שהיא ספק מקודשת הרד''ך כתב דאין לסמוך עליו. אפי' ידענו בפסולי עדות דלא משקרי אינן קדושין גמורין הרד''ך בית כ''ד חדר ד'. אפילו באים פסולי עדות אצלינו ומעידים שנתקדשה בפני עדים כשרים והיא מכחשת לא מהימני הרד''ך שם. הפסולי עדות אעפ''י שבשעת ראיה הוא כשר אם בשעת העדאה הוא פסול אינם קדושין. הריב''ש סי' רפ''ו הר''י אדרבי סי' קפ''ה הרש''ך ח''ג סי' א' ותשובת ב''י סי' ב' מדיני קדושין. המקדש שיחד עדים פסולים אעפ''י שנתקדשה בפומבי והיו שם הרבה עדים לא אמרינן תתקיים העדות בשאר מהר''י ווייל סי' ז'. אבל מהריב''ל בח''א כלל ז' סי' ק''א כתב ואין לסמוך ע''ז להקל להתיר האשה מקודשת לשוק. המקדש בפסולי עדות ולאחר שנודע לו שלא היו קדושין נתייחד עמה בפני עדים ובעל אפילו שלא בפני עדים א''צ לקדשה פעם אחרת. לא נתייחד עמה בפני עדים כשרים אז צריך לחזור ולקדשה וא''צ לחזור ולברך לא ברכת אירוסין ולא ברכת נשואין וא''צ לכתוב לה כתובה אחרת מהר''י ווייל שם. המקדש בפסולי עדות מדאוריי'. ל''מ בשקורבה היא עם המקדש או המתקדשת אלא אפי' הקורבה היא בין שני העדים פסולים מדאוריית'. וכן הדין אם מקדש בפסולי עדות דרבנן תומת ישרים סי' פ''ג. המקדש בפני שני עדים קרובים שהם שלישי בראשון לדברי ר''ת שפוסל שלישי בראשון היה נראה שאפילו גט אינה צריכה אלא שכתב רי''ו דבכה''ג לגבי קדושין צריכה גט וכ''כ הר''י אדרבי סי' שכ''ג. ואם רוצה לקחתה צריך לקדשה בעדים כשרים פעם אחרת. שלישי בשני לכ''ע כשר והיא מקודשת גמורה הר''י אדרבי סי' שכ''ג. ועיין כנה''ג: (טו) דרבנן. הנוטל שכר להעיד פסול מדרבנן הר''ן ספ''ב קדושין. ודוקא אם נטלו כדי צרכו אבל אם נטלו שכר יותר מדאי נסתפק מהריב''ל בח''א דף ל''ה אי הוי פסולייהו מדאוריית'. ועיין במהרח''ש בקע''ד. הבועל ארמית פסול מדאוריית' כנה''ג דע''ב ע''א. שותה סתם יינם בזמן הזה ואוכל גבינות הגוים פסולים מדרבנן רשד''ם חא''ה סי' ל''ו. ועיין בש''ע ח''מ סי' ל''ד איזה הם פסולים מדאוריית' ואיזו הם מדרבנן: (טז) העריות. החשוד אינו פסול רק מדרבנן. ואם מחבק ומנשק לערוה חייבי כריתות או מיתות ב''ד פסול מדאוריית'. ואם מייחד עם עריות הוא פסול מדרבנן עיין ח''מ ב''ש: (יז) אנוסים. ר''ל שתחלתן היה באונס וסופו ברצון שאפשר להם להמלט ועובדים ע''ז ברצונן: (יח) דרבנן. דהיינו שקידש בת קטנה שלא בפני אביה בפני עדים פסולים מדרבנן:
סימן מג - אין קדושין לקטן, ודיני קטן וקטנה אם הגדילו
(ובו ב' סעיפים )
א (א) קטן. בח''מ הניח דבר זה בצ''ע ודעתו אפילו בלא כתב לה כתובה בעודו קטן רק סתם בתנאי ב''ד יש לה כתובה מאתים שע''מ כן קיימה שיהיה היום כתחלת נשואיה ע''ש. והב''ש רוצה להוכיח חילוק זה מתוספות דכתובות דף צ' ע''א ע''ש. ואינו מוכרח דלפי תירץ תוס' דאשמעינן היכא דנשאה בתולה אע''ג דכשגדלה היא בעולה אפ''ה יש לה מאתים וכו' זהו חידוש אפילו בכתב לה ואשמעינן רב הונא חידוש זה ולעולם אין חילוק בין בכתב לה או לא כתב לה כמו שהקשה תוספות ודו''ק:
סימן מד - קדושי חרש שוטה וקטן, עריות וחיבי לאוין
(ובו י''ב סעיפים )
ב (א) צלולה וכו'. צ''ל דעתו צלולה מקודשת בודאי ועתים שוטה וא''י העת אז חוששין ואין ודאי קדושין. ואם דעתו משובשת ואין משיג דבר על בוריו יש חשש קדושין ח''מ עיין ב''ש:
ג (ב) זה. כלומר חוקרין הרבה אם הוא שכור כלוט עיין סי' קכ''א:
ד (ג) חמה. הוא מיד כשנולד מיום שרואה אותו החמה והוא כשר. וסריס אדם הוא פצוע דכא וחייבי לאוין הוא אפ''ה קדושיו קדושין. דקדושין תופסין בחייבי לאוין: (ד) אינה מקודשת. ר''ל שלא הכיר בה הוי קדושי טעות וא''צ גט אפילו מדרבנן הרא''ש. אבל הנ''י בשם ר''ת כתב דצריכה גט מדרבנן. מיהו אם היא ספק איילונית שאין ניכר היטב הסימן צריכה גט ע' ב''ש:
ז (ה) מאיסורי עשה. ומכ''ש המקדש אשה ויש לו אשה אחרת אע''ג דעובר על חדר''ג הרי זו מקודשת ד''מ ועיין ב''ש:
ט (ו) שקידש. וה''ה גר שחוזר לסורו וקידש קדושין גמורין הם כמ''ש בי''ד סי' רס''ח בה''י. וה''ה המקדש למומרת תפס קדושין הר''ם איסרלאן סי' ס''ב. מי שקידש והיו סבורים שהוא יהודי ואח''כ נתגלה שהמיר דתו ושב בתשובה אך לא תשובה שלימה עיין בכתבי מהר''ר ישראל סי' קל''ח. האנוסים שבפרנקי''א אין חוששין שמא אמו מגויים שכל האנוסים נזהרין להתחתן בגוים ולא חיישינן למיעוטי דכל דפריש מרובא פריש הרא''ם ח''ב סי' ל''א הר''י בי רב סי' ל''ט: (ז) גמורין. מהר''י מינץ סי' י''ב כתב דלא תפסי קדושין אלא מדרבנן וכ''כ רשד''ם חא''ה סי' מ''ד. עיין כנה''ג: (ח) ישראלית. אפילו זרע זרעו עד כמה דורות הרא''ם ח''א סי' באר ה טב מ''ז. ודוק' במי שנשתמד לאנסו כאנוסין אשר בספרד אבל במשומד לרצונו בלי שום אונס רק טבעו הרע וזדון לבו השיאו לכפור בעיקר זרעו שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה דינו כגוי ואין קדושיו קדושין הרא''ם ח''א סי' מ''ז בשם מהר''י בן חביב. והוא שם בסי' מ''ח חולק עליו וסובר דאפילו אם נשתמד לרצונו בניו הורתן ולידתן בקדושה קרינן ביה. והרשד''ם בחא''ה סי' יו''ד הסכים לדברי מהר''י בן חביב. וכתב כנה''ג דאפילו לדעת הרא''ם היינו דוקא בניו אבל בני בניו אפילו כשאמם ישראלית אין חוששין לקדושיהן עיין מהריב''ל ח''ב סי' מ''ה. והראד''ב סי' ו':
יב (ט) חורין. עיין בגיטין דף מ''ג סוגיא זו. וצ''ל לפי פירש תוס' שם בד''ה מה נפשך וכו' דמספק' ליה אי גמרי או פקעה ע''ש. הא דס''ל ר''ח דמקודשת היינו קודם השחרור ואינן קדושין גמורין לענין מיתה רק הבא עליה הוא באשם ועיין בהרא''ש. ואם קידש אחר קודם השחרור אין קדושיו של שני תופסין וה''ה אפילו אחר השחרור אם לא בא אחר וקדשה ס''ל לר''ח דהוי קדושין וא''צ קדושין אחרים והבא עליה חייב מיתה. דא''ל דבהא נמי מספק' לי אי גמרי או פקעי אפי' בלא בא אחר וקדשה. דא''כ למה נקט הגמר' דבא אחר וקדשה אחר שנשתחררה למה לא אמר סתם נשתחררה וכו' חד אמר פקעי וחד אמר גמרי אלא ודאי דבהא לא פליגי ובזה נתיישב דעת הרמב''ם דפסק כר''ח ומ''ש אינה מקודשת קדושין גמורים עד שתשתחררה וכו' לענין חיוב מיתה קאמר דקודם השחרור הבא עליה חייב אשם ואחר השחרור הבא עליה חייב מיתה. וכ''ה דעת הרא''ש ע''ש א''כ אין מחלוקת בין הרמב''ם והרא''ש דלא כהטור ע''ש. והכ''מ כתב ונ''ל ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה''ק אעפ''י שקדושין אלו איפלגי בהו אמוראי אם היא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקדשה אבל לענין למקדש לד''ה וכו' ע''ש. לא הבנתי א''כ לר''ח דס''ל דמקודשת משמע אפי' בכה''ג דבא אחר וקדשה א''כ הדרא קושית התוס' בד''ה מה נפשך לדוכתי' ע''ש ודו''ק. ועיין מ''ש בית יהודא בסוגי' זו. ועיין ב''ח: (י) לשניהם. דמספק' לן אי גמרו קדושי הראשון אחר השחרור או פקעו. ואם לא קידש אחר הרי זה מקודשת לראשון וא''צ קדושין אחרים הרמב''ם וב''י. ולדעת המגיד שם משום הביאה היא הקדושין דמסתמ' מקדש אותה בביאה. והר''ן חולק ע''ז עיין ב''י וכ''מ וח''מ וב''ש ודו''ק:
סימן מה - שחוששין לסבלונות ולכתבה
(ובו ג' סעיפים )
סימן מו - דיני קלא בקדושין, ואם מבטלין הקול
(ובו ח' סעיפים )
א (א) היום. ד' דברים צריכים להיות. א' שאמרו נתקדשת לשון עבר. ב' שאמרו דקדושין היו היום. ג' שאומרים נתקדשה לפלוני. ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו. קלא דשטר כתוב וחתום שנתקדשה ומכח השטר לא הוי קדושין דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן. לא הוי קלא. משפטי שמואל סי' ס''ח. ועיין במהר''ם אלשיך סי' ח': (ב) חוששין לו. ב''ד שאמרו שחוששין לקדושין במי שלא אמר לי וב''ד אחר אמרו שאין חוששין לא מיקרי קול שהוחזק בב''ד הרדב''ז ח''א סי' קכ''ט: (ג) הנרות. ואלו הב' צריכים להיות כשרים ואמירת אלו שנים א''צ שיעידו בב''ד בו ביום שנתקדשה אלא אפילו לאחר זמן מעידין שביום פלוני ראו בבית פלוני נרות דולקות וכו'. כ''כ ב''ח ע''ש. ומ''ש הב''ש ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב''א דכתב ר' אבא לא פליג על עולא שאלו היה בשעתו (בעיר) [בעינן] כדעולא וכו' ע''ש. לא דק דהפשט הוא שאלו היה בשעתו וכו' שאילו ראו הנרות דולקות והיו שם בעיר בשעת שמחתן. ואם לאחר זמן בבדיקת קול וכו' פירושו שלא ראו הנרות דולקות ולא היו שם בעיר בשעת שמחתן ממש רק שבאו לאחר זמן שם ושמעו וכו' עיין ב''י וכנה''ג דף פ' ע''א סעיף י''א. אבל לעולם י''ל אם ראו בשעתו יכולים להעיד אף לאחר זמן מה שראו ביום פלוני ודו''ק: (ד) שמחות לה. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרים נתקדשה. אבל אם שמחות עמו ואומרים שקידש לא הוי קול ב''ש: (ה) פלונית. לא הצריך שהנשים יאמרו לפלוני בעיר הזאת. רק שהנשים יאמרו סתם נתקדשה פלונית והקול יוצא מתוך דבריהם שנתקדשה לפלוני בעיר הזאת. והיום פשיטא שא''צ שיאמרו דהא ביום האירוסין עושין השמחה ח''מ וב''ח. מיהו הטור כתב דצ''ל נתקדשה פלונית לפלוני. וכנה''ג הביא דעת מהריב''ל דס''ל דהרמב''ם ורש''י וטור ס''ל הא דצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני אלא בדליכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות. אבל היכא דאיכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות א''צ שיאמר לפלוני ע''ש דף פ' ע''א סעיף י''א. ודף פ''ב ע''א סעיף ו' ודלא כב''ש שכתב וכן כתב הריב''ש ע''ש. ולכ''ע א''צ לאמר היכן היו הקדושין כי מכלל דבריהן נשמע שנתקדשת במקום שנרות דולקות כ''כ כ''מ וב''ה: (ו) סתם. לפי מה שפרשתי לא קאי זה על הנשים היוצאות ממקום שנרות דולקות רק קאי על המוציאין הקול כשאמרו פלונית נתקדשה סתם אין זה קול ברור וכן אם יצא קול שנתקדשה בעיר אחרת אין זה קול אבל הנשים אינם מזכירות לא העיר ולא פלוני. ח''מ ב''ח. ועיין מ''ש הב''ש. ועיין ס''ק ה' ודו''ק:
ב (ז) וכן אם באו שנים ואמרו וכו'. היינו דאיכ' קול הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשהב''ד חוקרים אחר הקול בעינן שיבאו שנים ומעידים ששמעו מפלוני ששמע וכו' אבל היכא דליכ' קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול ב''ח וכ''פ מהריב''ל ח''א דף נ''ח: (ח) אירוסין. משמע אם לא ראו שמחה לא הוי קול ולא משמע כן מדברי שאר פוסקים עיין ב''י: (ט) ופלוני. בכאן צריכין להעיד שנתקדשה היום לפלוני כיון דליכ' רגלים לדבר כמ''ש לעיל בשם הכנה''ג דף פ' ע''א סעיף י''א. וח''מ וב''ש מסופקים ע''ש: (י) קול. כ''כ הרמב''ם. והטור בשם הרמב''ן כתב ולדברי ב''י הוא הרמ''ה ע''ש דס''ל דוקא אם אומרים בשם שנים דחיים עדיין אלא הלכו למד''ה אז מרתת שמא יבואו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוי קול. ואפשר לומר דל''פ דהרמב''ם דס''ל אם מתו הוי קלא היינו מפני שהוא סובר שבאו שנים והעידו מפי א' ששמע מאחד שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני. וכיון דבין הכי לא מת מי שתלו הדבר בו מאי איכפת לן אם מתו העדים שנתקדשה בפניהם דאעפ''י שאמרו שמתו העדים שנתקדשה בפניהם יש להאמינם ששמעו מפי פלוני כיון שתולין הדבר בו ומרתתי שמא היום או למחר אתי אבל לפי פי' הטור וסייעתו דליכ' הכא אלא ב' ששמעו מפי ב' והב' האחרונים הם עידי הקדושין מסתבר' למימר דוקא שתלו בב' שהלכו למד''ה דמרתת שמא היום או למחר יבואו אבל אם תולין בשתים שמתו לא הוי קלא כנה''ג דף פ' ע''ב סעיף י''ח: (יא) תרי מתרי. אפילו כל א' שמע מא' ואין כאן שנים ששמעו מפי שנים ביחד רק ע''א אומר אני שמעתי מראובן וע''א אומר אני שמעתי משמעון וכאן לכ''ע לא מהני אם מתו כמ''ש בס''ק שלפני זה: (יב) בב''ד. אפי' אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנש' ולא פלוג רבנן בין במקום קרוב למקום רחוק מיהו הכל תלי' בחקירות ב''ד יראי שמים עיין ד''מ: (יג) ולדקדק. היינו קודם הנשואין דוק' הד''ן:
ג (יד) אמתל'. ולא בעי' אמתלאה חשובה אלא באמתל' כל דהו מבטלת הקדושין מ''ב סי' נ''א. יצאו הקול ואמתל' בבת א' ואחר ימים נודע שהאמתל' שקר אין חוששין לקדושין מ''ב סי' נ''א: (טו) ש''פ. ואפי' לא נתברר לנו שלא היה ש''פ או שהיה קטן תלינן אנן לקול'. והיינו אם יצא הקול שקידש בחפץ קל תלינן שלא היה ש''פ וכן אם יצא קול שקידש אחד מבני פלוני ואחד מבניו הוא קטן תלינן אנן שהקטן קידש אותה אבל אם יצא קול פלונית זרק לה קדושין לא אמרינן דגם זה מיקרי אמתל' אלא אמרינן מסתמ' היה קרוב לה עד שיצא אמתל' אח''כ ח''מ ב''ש. יצא קול שנתקדשה בלילה ושהעידו בפני חכם יחידי הוי אמתל' מ''ב סי' ק''ו. מי שהבי' עדים שקידש אשה ויש ב' כתי עדים שהא' אומרת שהי' גדול כשקדש והא' אומרים שהי' קטן כשקדש לא חיישינן לקול' משפטי שמואל סי' קי''ז כנה''ג דף פ' ע''ב:
ד (טז) שהוא כן. כגון שבתחלה יצא קול שקדשה בזריקה ואז יצא אמתלאה שהי' קרוב לו אם נראה לב''ד לסמוך על אמתלאה זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית משמע בסתם קדושין שלא בזריקה ואם אח''כ יצא אמתל' שהי' בזריקה וקרוב לו אז אין לסמוך על אמתל' זו מאחר שלא יצא קול אמתלא מיד. וכן אם אמרו אח''כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין אותה הואיל ויצא קול הראשון שזרק לה סתם. ואם יצא קול הראשון שזרק לה הקדושין ואח''כ אמרו שקידש על תנאי אפי' אמרו שלא נתקיים התנאי לא תלינן לקול' כי קדושין על תנאי לא נכלל בכלל הקול הראשון שיצא שזרק לה קדושין ח''מ ב''ש: (יז) קלא. ר''ל שבזמן הש''ס היו מקומות שמבטלין הקול. אבל בזמן הזה חוששין להחמיר דאולי אנחנו מאותן מקומו' שאין מבטלין הקול. אבל הד''מ כתב דמיחש לקול חששא דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ''פ הרא''ש בפסקיו וכ''פ מהריב''ל ומשפטי שמואל סי' ס''ח. והרש''ך ח''א סי' כ''ה ומהר''ם ד''ב סי' יו''ד. והרשד''ם חא''ה סי' ל''ג כ' ויראי הוראה אני ובפרט להקל בדבר הנוגע בערוה ומדברי רש''ל בתשובה סימן ק''א נראה דס''ל דהלכה כמ''ד דלא מבטלין קלא. ע' כנה''ג דף פ''ב ע''א סעיף י''ד:
ה (יח) בפנינו. אפילו קדשה הב' במזיד נמי דינ' הכי עיין כנה''ג פ''א ע''ב סעיף נ''ד. ואם קידש בפני הראשון תליא בדין אם אמרה לבעל' גרשתני כמ''ש סי' י''ז: (יט) יאמרו. ואם כנס ראשון הח''מ מסופק אם צריך להוציא. וב''ש כתב דבדיעב' א''צ לגרש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ז' כתב אם כנס ראשון כופין אותו לגרש: (כ) עולמית. היינו לשניהם לבעל ולבועל והיינו שהיה עכ''פ עידי יחוד שנתייחדה עם השני אבל אם לא היה אלא חופה מותרת כיון דקדושי ראשון ספק הוא הרשד''ם חא''ה סי' כ''ב. אבל מהר''א ששון סי' קע''ג כתב דלא סגי בהכי ואפי' הית' נדה אלא דוקא כשבאו עדים שלא זזה ידן מתוך ידן ולא נתייחדו ולזה הסכימו רוב חכמי שאלוניקו:
ז (כא) וגירשה. ואם יצא קול שנתקדשה לפלוני וגירשה ע''ת כתב הר''ן דפליגי בזה הראב''ד והרמב''ן. לראב''ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת. ודוקא שיצא בפעם א' קול שגירשה עם הקול שנתקדשה. ולרמב''ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן:
ח (כב) חוששין לו. וא''צ גט ממנו אפילו נתארסה לישראל ב''ח ח''מ ב''ש:
סימן מז - עדים המכחישין זה את זה בקדושין; או היא אומרת: נתקדשתי, וחזרה
(ובו ד' סעיפים )
א (א) מקודשת. אפילו נשאת לא' מאלו שאומרים לא ראינו תצא: (ב) בחצר. אבל אם כולם היה במעמד א' הוי כאלו ב' אומרים נתקדשה וב' אומרי' לא נתקדש' כמ''ש בסמוך ס''ב. וע' בתשובת מהרח''ש סי' ל''א:
ב (ג) ברי לי. דוקא הם הם עצמם צריך שיאמרו ברי לי אבל אם אחרים אומרים ברי לנו אפילו נשאת תצא הרש''ך ח''א סי' כ''ח ועמ''ש בח''ב סי' ק''ה. הא דאמרינן דאם נשאת לא' מעדיה לא תצא. היינו דוק' בדיעב' אבל לכתחלה לא תנשא רשד''ם סימן י''ד. אף ע''ג דלענין הדין אם נשאת לא תצא. הוא והיא יש לחוש ללזות שפתים הראנ''ח ח''ב סי' מ'. שנים אומרי' נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה גם האשה אומרת לא נתקדשתי אין דבריו של א' במקום שנים והוי מקודשת תשובת ב''י סי' כ''ד. שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדש' ואחר כך באו שנים ואמרו נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה מותרת מטעם ס''ס ע' כנה''ג פ''ב ע''ב סעיף ט':
ג (ד) נתקדשה. כבר מבואר לרוב פוסקים ע''א בקדושין לא מהני וצ''ל הכא איירי באומר נתקדשה בפני ובפני אחרים ע' ב''ש: (ה) נתקדשה. ה''ה אם היא לבדה מכחשת העד האומר נתקדשה ג''כ נאמנת דע''א בהכחשה לאו כלום. וכאן מיירי אפילו בהיא שותקת כגון שא' אומר אביה קיבל קדושין וא' אומר לא קיבל קדושין אוקי עד לגבי עד ואשה בחזקת פנויה ותנשא לכתחלה. ואם ע''א אומר לא נתקדשה והיא ג''כ אומרת לא נתקדשה כתב המגיד דהרמב''ם ס''ל בזה גרע טפי כיון דעד מסייע לה יש לומר דמעיזה ואסורה והראב''ד והרמב''ן והרשב''א ס''ל דמותרת: (ו) לכתחלה. אבל המגיד כתב בשם הראב''ד והרמב''ן והרשב''א אפילו אם העד אומר לא היו קדושין כלל לא תנשא כיון דהיא א''י כלום עיין מ''מ פ''ט מה''א: (ז) תצא. כיון דידוע לנו דזרק לה קדושין אתרע חזקת פנויה שלה ע' ב''ש. ואם שנים אומרים קרוב לו וא' אומר קרוב לה תנשא לכתחלה. הר''ש חיון בתשובה סימן נ''ו. ומהרי''ט סי' כ''ח:
ד (ח) לדבריה. וה''ה אם נתקדשה לאחר ואח''כ נותנת אמתלא לדבריה מהני עב''ח בק''א. אם היה שם ע''א שמעיד עליה או שאמר לה ולאו א''א את ואמרה הן לא מהני אמתל' מהרי''ט ח''ב סי' א'. הא דמהני אמתלאה היינו שלא עשתה מעשה אלא שאמרה בפיה אבל היכא דעשתה מעשה המוכיח קיום דברי' הראשונים אפילו באמתלא אינה נאמנת הר''י הלוי סי' ל''ג וע' בי''ד סי' א' ס''ק ל''ב וסי' קפ''ז מש''ש. לא אשכחן בשום מקום דתועיל אמתלא אלא באמירה לא בחזקה באר שבע דף קי''ז. ושום אדם לא יוכל לסמוך על אמתלא דידיה עד שישאל לחכם שבעירו שיוכל להשיג שאמתלא ראויה היא ואי אמרה אמתלא שהוא רחוק מן הדעת אסור לקבלה באר שבע דף קי''ז ע''ג. ואם האב שאמר שקדש את בתו ואח''כ נתן אמתלא ע''ל ס''ס ל''ז. אם נשבע האב שקדש את בתו או האשה שנתקדשה לא מהני אמתלא מהריב''ל ח''א סי' מ''א. כנה''ג פ''ג ע''ב סעיף ס''ג: (ט) ארוסה. כלומר שיבא א' ויאמר אני הוא שקדשתיה כבר והיא תודה לדבריו שזה הוא ואפשר אף שלא תודה רק שתעמוד בדבריה אחרונים ותאמר פנויה אני והוא אומר אני הארוס שלך גם כן מותרת לו ופשוט הוא אם מתחלה הזכירה למי נתקדשה ואח''כ חזרה ואמרה פנויה אני שהיא אסורה לכל עד שיבא אותו פלוני או עד שימות ח''מ ע' ב''ש: (י) אינה נאמנת. אפילו תכ''ד ואפילו אם נתנה אמתלא אינה נאמנת. וב''ש כתב דיותר מסתבר דאיירי אחר כ''ד דאינה נאמנת אפילו אם נתנה אמתלאה דהא קי''ל בכל התורה כולה תכ''ד כדיבור דמי עיין אחרונים:
סימן מח - אמר לה קדשתיך, והיא אומרת: לא, או להפך
(ובו ז' סעיפים )
א (א) קדשתיך. היינו באומר קדשתיך בפני ב' עדים והלכו למד''ה כ''כ הטור ואם אמר קדשתיך סתם יוכל לפרש דבריו שקידש בלא עדים ע' ח''מ ב''ש: (ב) בקרובותיה. אפילו בעדים מכחישים אותו שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא רשד''ם חא''ה סי' ט' והרש''ך בח''ג סי' צ''ה. ואם נשא מקרובותיה כופין אותו להוציא הרא''ם ח''א סי' כ''ה:
ו (ג) גט. משום דאסור לישא בקרובותיה בשביל הגט מש''ה מבקשין ודוקא באומרת היא קדשתני בודאי אבל מי שאומרת אני זקוקה לך בשביל שבאת עלי ואני רוצה גט אפילו מבקשין ליכא מהרשד''ם חא''ח סי' ס''ה. ע' כנה''ג פ''ד ע''א ס''ד: (ד) בקרובותיה. עמ''ש הח''מ ב''ש:
ז (ה) באשתו. דיוכל לאסור על עצמו. מיהו אחר תקנות חר''ג אינו יוכל לאסרו עליו מהרש''ל ב''ח ח''מ ב''ש:
סימן מט - קדש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קדש
(ובו ג' סעיפים )
א (א) כתובה. ר''ל דאבדה או שלא הזכיר את שמה או איירי שכל שמותיהם שווין ולהני פוסקים דס''ל דארוסה יש לה כתובה אפילו לא כתב לה א''צ לזה. תוספת י''ט ע' ב''ש:
ג (ב) בהם. ט''ז מדייק דוקא להורות אסור אבל לסדר קדושין מותר דאין שם להורות אבל לסדר הגט דיש הרבה פרטים אסור לסדר אא''כ יודע בטיב גיטין ב''ש:
סימן נ - מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות
(ובו ז' סעיפים )
א (א) או שגירשה. ר''ל או שגירשה מחמת שאסורה לו דהא כשחזר הוא או היא איירי נמי שגירשה ח''מ ב''ש: (ב) טעות. היינו מה שהדעת טועה אבל אם הוא טעות שאין דעת טועה כגון המקדש את (אחותה) [אחותו] הוי מתנה: (ג) ממאנת. משום בממאנ' הקדושין תופסין באחותה ומוטב שיאמרו הקדושין תופסין באחותה לכן הקדושין חוזרים: (ד) ספק. דברי המחבר תמוהי' דהא בקדושי ספק צריכה גט א''כ למה הקדושין חוזרים ולא חיישינן לשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ובה''י וב''ש מיישבו ע''ש: (ה) חוזרים. זהו דעת מהרי''ל. וכ' הח''מ דמהרי''ל איירי שמתה היא והבעל יורש אותה מדינא רק מחמ' תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא (מחלקו) [יחלוקו] ע''ז פסק מהרי''ל דודאי מוהר הדרי ואפי' הקדושין הדרי אבל נתגרש' או נתאלמנ' הקדושין שלה דמתנה גמורה הם עכ''ל. אבל בתשובת מהר''ם מלובלין סי' י''ט כתב דכוונת הרב מהרי''ל אף במת הוא או נתגרשה אזי הטבעת הקדושין חוזר ונשום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות. וכ''כ הר''ם מינץ סי' צ''ו שראה הל' למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנשואין. וקצת פוסקים ס''ל אפילו אחר הנשואין הקדושין לא הדרי מטעם דחיישי' שמא יאמרו וכו'. נמצא דין זה אם הקדושין אחר הנשואין הדרי ספיקא דדינא הוא ונראה קטנה שיכולה למאן ויצאה בגט דקי''ל דאסור בקרובותיה אז אפי' אחר הנשואין אם תחזור הקדושין יש לחוש שיאמרו דיוצאת במיאון ומותר בקרובותיה לכן לכולי עלמא אין הקדושין הדרה עיין ב''ש:
ג (ו) מעות. כלומר שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימ': (ז) אותם. ואם נאבדו הסבלונות והיא קטנה אין האב והאם חייבים לשלם והיא גם כן אם אבדם בזמן שהיא קטנה פטורה. אבל אם אבדם כשהיא גדולה חייבת עיין מהר''ם גלאנטי סימן י''ד אם חזרתו הוא מפני שחמיו לא רצה להשלים תנאו והדין נותן שישלי' חמיו תנאו חוזר הכל אפילו המאכל והמשתה הרש''ך סי' ז' ארוס שבשעת כניסתו לחופ' לא רצה לשמוע לקול המדברים באזניו והלך לו ולא רצה לקדש ואח''כ הפצירו בו ובא לקדש ואז אמרה הכלה כיון שמתחלה לא רצה הוא עכשיו לא רצתה היא ותבע החתן כל מה שהוציא לחופתו אינה משלמת כלום שארית יהודא דף ס''א. וה''ה בארוס' שחזר' בה מפני שארוס שלה בעודו ארוס עמה היה מכה אותה והוא מדבר דברים שלא ניתנו לכתוב מהרח''ש וכנה''ג דף פ''ד ע''א סעיף י''א: (ח) ומשתה. וכללא הוא. אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשת' ששלח צריכה לשלם פחות שליש. ואם הוא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונ' א''צ לשלם מה שבלו. לא היו דברים העשויין לבלות ומכרה דינה כגזלן ומשלמת כשעת הגזיל' ואינה פוחת שליש. וסבלנות אם בלו משלמת כפי מה שהוא שווי'. ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשויין לבלות ובלו מחל: ואם הם דברי' העשויין לבלות ומשתמשת בהם ולא בלו. בעיא דלא איפשטא בש''ס ואין מוציאין ממנה. ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס''ל דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא. ובייכא וסבנת' בודאי מחל. ופי' הרמב''ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים ורי''ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א''צ להחזיר דמוחל בודאי. ודברים שאינן עשויין לבלות מחוייבים להחזיר אפילו מכרו וצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א''צ ליתן לו כלום. ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשויין לבלות ובלו. פחות שליש משוי'. ומעות הוו כדברים העשויין לבלות. ובגדים הכל לפי הענין. והיכא דהדר ביה איהו וסוף סוף נתפייס והדרה איהי הוי כהדרא איהו ופטורה מלשלם שארית יהודא דף ס''א. וכן כשמת א' מהם אמרינן ג''כ אם כן אם אכל מחל ע' ב''ש: (ט) ממון. ואינו פוחת שליש. וצ''ע מ''ש ממאכל ומשתה ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה. מיהו לכ''ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א''צ הצד השני להחזיר לו כלום. ול''ד לשלח ב''ש ע''ש. כ' הרדב''ז ח''ב סי' רל''ד דאין מחויב לשלם אלא ההוצאה שדרך בני אדם להוציא כמותו. אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפי' יש עדים דמצי למימר את הוא דאפסיד אנפשך ע''ש. ובסימן קכ''ד כתב הרב הנ''ל דאם הוציא הוצאות ואח''כ גירשה בשביל מום שאינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי ע''ש: (י) עדי'. אבל בשבועה א''י להוציא אא''כ כשהוא מוחזק ישבע ב''ש: (יא) ויש חולקים. ע' ב''ש ובה''י:
ד (יב) סבלונות. וה''ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא הרשב''א:
ה (יג) המשודכת. אפילו חזרה בתשובה פטור מן השבועה ומן הקנס מהרי''ט וכנה''ג דף פ''ה ע''א סכ''ד. וה''ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א''א או שהיתה פנויה וזנתה והרתה לזנונים כל זה הוא פגם גדול ט''ז. ואם אירע כן באחות אבי המשודך אינו יכול לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש דכתבו הפוסקים דין זה באחות המשודכת. ואם המירה קודם השידוך והוא לא ידע ושדך ואחר כך נתגלה לו הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידע ואין לו שום טענה. בה''י וכ''כ בי''ד סי' רכ''ח. ועיין כנה''ג דף פ''ה ע''א סכ''ו שפסק שם דאפילו נפק קלא ורינון שהנערה המירה פטור מן הקנס ומן השבועה מטעם קול ולא צריך שהמירה בפועל אלא אפילו משום בת קול היוצא שהמירה יש לפוטרו מן הקנס ומן השבועה ע''ש: (יד) שדהו. אפי' אם המירה אחות משודכת. ועיין תוספת בכתובות דף ב' ע''ב בד''ה מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כו' כ''כ תוספת דף ע''ז ע''א דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה. א''כ לפ''ז י''ל באם שהמיר אחי המשודך אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור ע' בה''י סי' זה:
ו (טו) בשדוכין. הטעם משום בושת. וכתב מהרי''ק שורש כ''ה אפי' לא עבדי קנס אפ''ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו. ודוקא קנסות שעושין בשעת השידוכין מטעם בושת. אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא. וקודם הנישואין אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבוש' דאל''כ בקל יוכל למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי''ז יצא מחשבתו לפועל תשובת מהרי''ו סי' קנ''ד. כתב הרשד''ם חא''ה סי' כ''ו היינו דוקא כשהאב המשיא את בתו מתחייב בקנס אבל אחר לעולם הוי אסמכתא. והרש''ך ח''א סי' ס' חולק עליו עיין כנה''ג דף פ''ה ע''א סעיף למ''ד: (טז) ר''ז. דשם נתבאר דדוק' עם קנין אבל בלא קנין לא מהני. ואפי' אם השלישו השטרות ביד שליש כמ''ש המחבר צריך ג''כ קנין עם השטרות שמניחין ביד שליש אבל בלא קנין לא מהני כלום וא''צ לשלם הקנס כ''כ בה''י. וב''ש כתב אם השלישו השטרות ביד שליש א''צ קנין ע''ש. ורש''ך בח''ה סי' ר''ז ס''ק כ''ד כתב דבכל שידוכין א''צ קנין: (יז) ומיחה. עיין בח''ה סי' רמ''ג ס''ק י''ג דכתב הסמ''ע שם אם נעשה הקנין שידוכין ע''מ לכתוב השטר יוכל למחות כיון שלא נתקיים התנאי ואז כשמיחה פטור מגוף השידוך והקנס אבל אם לא אמר ע''מ אע''ג דיוכל למחות שאל יכתוב השטר כמ''ש בח''ה שם. מ''מ השידוך חייב לעשות ע''ש. וט''ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק''ס אע''ג דלא אמרו ע''מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפירוש ע''מ שיכתבו לכן יוכל כל א' לחזור אחר כתיבת ראשי פרקים ויוכל למחות שאל יכתוב התנאי ופטור מקנס אבל אם השלישו שט''ח בזה נגמר החיוב וחייבים בבושת. ואם כבר נכתב התנאים בקיצור ונותנים להסופר שיכתוב באורך אין א' יוכל לחזור וחייבים בבושת. ואם עשאו קנין בסתר בפני עדים וצוו לעדים שאל יגלו הדבר ואח''כ מיחה א' בעדים שלא יכתבו פטור מקנס ויוכל למחות עיין ב''ש. לאה שנשתדכה לראובן בשבועה ובקנס כמנהג מי שיעבור יתחייב בקנס ידוע ובאה לאה ונתקדש' לשמעון קדושי ספק אעפ''י שתתגרש לאה משמעון ותחזור להנשא לראובן חייבת לשלם הקנס לראובן הרש''ך ח''א סי' ג'. ראובן שנשתדך עם לאה ושמו קנס כמנהג ושוב נודע שהמשודך הי' מקודש באשה אחרת והמשודכת לא ידעה מזה וחזרה בה אינה פורעת הקנס דקנין בטעות הוא מהרי''ט בתשובה חלק ב' הח''מ סימן צ''ח: (יח) אונס. ואין חילוק בין אם חייב עצמו ליתן להחתן הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כמו שכותבין עתה ובין אם מחייב א''ע באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל. אם הכלה אינה רוצה פטור האב מקנס דאומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א''ע אלא כשבתו לא תסרב ב''ש ע''ש. מיהו ט''ז כתב כשהוא נותן שט''ח סתם חייב ליתן וכן המחבר ח''מ נסתפק בזה ע''ש. השולח את בנו לבקש זוג לבתו ולא נתן לו כח הרשאה והוא הלך ומצא ונתקשר בקנס והאב ממאן בדבר שניהם פטורים שארית יוסף סי' ה' כנה''ג דף פ''ה ע''א. כל היכא דהצדדים פטורין מן הקנס גם הערבים פטורין מן הקנס. ואם היה אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס. אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון. מיהו ערבות פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון. מיהו בש''ע י''ד סי' רל''ב סעיף י''ב כתבו הט''ז והש''ך אם יש אונס ממון הרבה פטור אף מן השבועה. ודוק' כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה ע''ש וכ''כ הרשב''א בתשובה סי' תשע''א ע''ש. והב''ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה וחולק שם על הרמ''א דכתב שם אם אירע אונס והי' אפשר לסלקו ע''י ממון הרבה מיקרי אונס. וט''ז וש''ך הסכים עם רמ''א וחולקים על הב''ח ע''ש. ממילא נשמע מהדין. אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא התחייב בשבועה. אבל אם נשבע אז אינו פטור אא''כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן שיתן ממון הרבה. אבל אי ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך. ואם כתב קנס ואח''כ נכתב בחרם ובשבועה אז שבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון. אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס. ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח''כ כתב דנשבע על כל זה. פטור הוא משבועה כשנותן הקנס. ואמרינן השבועה קאי על מה שאמר אם לא אקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו. וא''ל א''כ ל''ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת י''ל דנ''מ דאין אונס ממון מהני כמ''ש בסמוך גם נ''מ לענין ערבות. גם נ''מ אם נעשה השידוך בסתר אז מחמת הבושת פטור ומחמת השבועה חייב. ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס אלא הב''ד יכול לכוף אותה. ואם היא אומרת מאיס עלי י''ל דאין שום כפי' עליה עי' ב''ש. ונ''ש. ועיין סמ''ע סי' רמ''ה ס''ק ב'. וכנה''ג דף ע''ה ע''א סכ''ד ול''א: (יט) הפוסק. ה''ה אם חי והעני כמ''ש בי''ד סי' רל''ב סט''ז. וכתב בה''י דשם איירי דוקא בלא קנין ובלא שטר אלא מכח השבועה אמרינן דהוי אונס דעל דעת כן לא נשבע אבל אם היה בקנין מחויב ליתן כל מה שפסק ואם אין לו רק דירתו מחייב לשעבד את דירתו על איזה זמן לשלם לחתנו אחר הנשואין ואם לא ישלם לו לזמן שקבעו אזי מוכרים בית דירתו ע''ש. ועיין תשובת מהר''י ווייל סי' ק''ד דמשמע שם אפי' אם היה קנין ע''ש. צריך לומר דחילוק יש בין מת או העני. ומהרי''ו איירי שם במת הפוסק. ובה''י איירי בהעני עי' ודו''ק וב''ש כתב אפילו אם העני והיה קנין אפ''ה פטור ע''ש: (כ) מן הקנס. עיין ב''ש: (כא) בשטר. ר''ל דנתן האב שט''ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך השט''ח מהר''י ווייל סי' קמ''ג ע''ש: (כב) מן העיר. היינו ע''פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור. ואם אין דרים בעיר א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ''ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו (במקומו) [במקומן] אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אא''כ התנו בפירוש הח''מ ב''ש וכ''כ הש''ך בי''ד סי' רל''ב ס''ק מ''ג מ''ש. והרב בה''י חולק עליהם ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם ע''ש שכתב על הש''ך דלא דק: (כג) י''ב. דשם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס. וכתב הח''מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר על הקנין. וב''ח כתב בי''ד סי' רל''ו דכל שלא פירשו בפירוש דהקנס לא יפטור השבועה איכא למימר שדעתו היה בקנס לפטור משבועה. ועיין ב''ח בח''מ סי' ר''ז מש''ש והובא דבריו בח''מ ס''ק כ''ב. וראיתי בסמ''ע בסי' רמ''ה בסס''ק ב' שכתב ונראה דמטעמ' דכתיבנ' דהמנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין וכו' ע''ש. לפ''ז הוא מיקל יותר מהב''ח שאפי' כתב בפירוש הקנס לא יפטור את החרם אעפ''כ הוא נפטר בקנס לבד. ועיין סי' נ''א ס''ק י''א מש''ש ועיין בספר נחלת שבעה ועיין בה''י:
ז (כד) קפ''ה. דכללא הוא היכא דמנהג הוא ליקח שדכנות מיד אחר גמר השדכנות אפי' אם חזרו הצדדים חייבים לשלם לו שדכנות שלו. ומהרש''ל כתב אם לקח כבר שדכנות והצדדים חזרו אח''ז ואינו יכול להוציא הקנס מצד החוזר צריך השדכן להחזיר השדכנות. ובמקום שאין משלמין שדכנות מיד אלא בעת הנשואין וחזרו אין משלמין לו שדכנות ודלא כלבוש בח''ה סי' קפ''ה וכבר השיג עליו שם הסמ''ע ע''ש:
סימן נא - דברים שנקנו באמירה אם נתנו לכתב
(ובו סעיף אחד )
א (א) מכנסת לי. ל''ד לי ה''ה אם נושא אשה ופסקה ליתן לבתה כך וכך. ול''ד בתה ה''ה שאר קרובים. וכן אם הוא התנה עמה שתעשה פירות לבניו או לקרוביו ח''מ: (ב) בזה. ר''ל באיש ואשה שפסקו ע''י עצמם אין חילוק בין נשואין ראשונים לשניים אבל האב הפוסק ע''י בנו או בתו הוא דוקא בנשואים ראשונים כמבואר בסעי' זה: (ג) באמירה. ל''ד באמיר' אלא אפילו בקנין לא מהני כיון שאינו בידו ואפילו אם מחייב את גופו ועצמו לא מהני בדבר שאינו בידו ולא יבא לידו אבל אם ידעינן דנתרצה הבן אפילו האב לא קנה בקנין מהני באמירה בה''י ב''ש: (ד) וקדשו. ה''ה נשאו. אבל עמדו ושדכו לא מהני הר''ש הלוי הח''מ סי' ה': (ה) ברשותם. עיין בה''י וב''ש: (ו) הראשונים. היינו אם פוסק לבן צריך להיות נשואין הראשונים של הבן. וכן אם פוסק לבתו צריך להיות נשואין הראשונים של בתו אפילו אם הוא נשואין שני' של החתן ח''מ ב''ש: (ז) מיד. ואם לא קדשו ובשעת הקדושין הזכירו התנאי נמי מהני ב''ש. ואם נכתבו התנאים בשטר אפילו לא קדשו מיד קנו הרמ''ע ח''א סי' רס''ג. ועיין תוס' דכתובות דף נ''ג ע''א ד''ה השתא נמי אהדר בי וכו' דמשמע שם אפי' אם כתבו אם לא קדשו מיד יוכל לחזור דהא שם בגמר' איירי דכתבו בה ע''ש ודו''ק. ועיין בה''י: (ח) ביחד. ל''ד ביחד ה''ה אם א' התנה כגון ההיא דהנושא דהיא התנה עמו. אבל אם הוא אומר מעצמו אני אזון בתך כך שנים יוכל לחזור ריב''ש ח''מ: (ט) מידו. היינו קנין ממש ולא קנין אתן. אלא מחייב את נפשו ליתן לבנו או לבתו זכו ומוציאין מן המשועבדים כיון שהיה קנין ופסק בשעת קדושין. ואם לא היה קנין אלא דברים הנקנים באמיר' דהיינו שפסק בשעת קדושין אז גובין מבני חרי ואם לא היה קנין ולא קנה באמירה לא זכו כלל: (י) מירושתה. עיין בח''ה סי' רפ''ו דשם פסק דמנכין לה. משום דשם איירי פסק לה ולא קנתה באמירה אעפ''י שקיבל קנין סתם אמרינן הקנין לא קאי לזכות לבן או לבת אלא קאי קאי ליתן קנס לצד שכנגדו אבל אם קנתה באמירה או עשה קנין בפירוש ליתן לה זכתה ואין מנכין. ועיין ב''ש ודו''ק. וכנה''ג דף פ''ו ע''א סעיף א'. אב שפסק לבתו סך מעות ונפלה לה ירושה מבית אבי אמה והשיאה מאותו ירושה יש להסתפק אם יכולה הבת להוצי' מאביה מה שנדר לה מהרי''ט בתשובה חח''מ סי' צ''ג. הפוסק מעות לחתנו בעת שהיו שוים הגרו' שיש לערך מאה ובעת הכנסת לחופה ירדו לערך שבעים לאיזה ערך יתפרע עיין כנה''ג בחח''מ סי' ע''ד: (יא) אתן. עיין תשובת מהר''י ווייל סי' קמ''ג וכללא הוא להני פוסקים דס''ל קנין אתן לא מהני תו אין שום חיוב עליו וכ''כ הסמ''ע סי' רמ''ה ס''ק ב' לכן כל הקנינים שנעשים בתנאים א''י לכופו כי הם קנין אתן רק החיוב הוא מחמת הבושת לכן אם נותן הקנס הוא פטור ואם הי' הקנין מועיל לא היה פטור במה שנותן הקנס כמ''ש לעיל דבר הנעשה בקנין ובקנס אינו פטור אפילו אם נותן הקנס. ובשידוכים כשנותן הקנס הוא פטור ע''כ הטעם הוא משום הקנין הוא קנין אתן ולא מהני ואין חיוב עליו אלא מחמת הבושת לכן הוא פטור. אם נותן הקנס וכל זה איירי מחמת הקנין והקנס אז הוא פטור כשנותן הקנס. מיהו עדיין יש על החוזר חיוב על החרם. ל''מ כשכותבין בפירוש הקנס לא יפטור את החרם פשיטא לא יצא י''ח אף שיתן הקנס וכ''כ הב''ח. אלא אפילו אם כותבים סתם שנעשה בחרם ובקנס יש פוסקים דס''ל אפילו אם נותן הקנס אינו פטור מן החרם. ועי''ל סי' נו''ן ס''ק כ''ג שכתבתי בשם הסמ''ע דאפילו אם כותבין בפירוש דהקנס לא יפטור את החרם אין החרם חל ע''ש. וט''ז בי''ד סי' רל''ו פסק נמי כב''ח דאינו פטור מהחרם וצריך התרה ע''ש. ובה''י בסי' נו''ן כתב ג''כ וכל ימינו לא פסקנו לבטל החרם מחמת שנותן הקנס רק כשהיה ברצון הצדדים וכן עיקר דאינו פטור מן החרם אא''כ ברצון הבעל דבר. מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יוכל לכופו אלא הב''ד יכולים לכופו בשביל החרם. ובלא החרם שכותבים בתנאים. יש חרם הקהלות על מי שחוזר השידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה. ועיין ב''ש: (יב) כנדר. סמ''ע בסי' קנ''ה כתב שיוכל להתיר הנדר כל זמן שהוא בידו כמו בנודר לצדקה. כמ''ש בי''ד סי' רנ''ח ע''ש. מי שכתב להלביש בתו לפי כבודו צריך לקיים כי הזווג עניים הם בשעת שדוכים והוי כמו שנזכר בש''ע ח''מ סי' קכ''ב סעיף ה' ע''ש. ואפילו אם אבי החתן ג''כ התחייב א''ע להלביש את בנו מ''מ לא נתלה זה בזה תשובת מהרי''ל סי' ס''א ע''ש. האב שעשה שידוך עם בנו ואח''כ רוצה שיסלק הצד השני את הנדוניא והוא דוחה לאב ואומר לאו בעל דברים דידי את כי המעות מגיע להחתן. ולהחתן אומר שהוא לא היה בשעת התנאים וא''י כלום רק שמע מאביו. הדין הוא דיכתוב החתן הרשאה לאביו ואז חייב לסלק לאביו דאז אביו שלוחו של החתן וא''י הצד השני לדחות את אבי החתן תשובת מהר''ם וכלבו ב''ש: (יג) לשלם. אפי' אם הוא ת''ח ש''ס:
סימן נב - הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה לתן לו
(ובו סעיף אחד )
א (א) אחרת. וה''ה אם האב כאן ויש לו נכסים אלא שהוא גבר אלם ואינו רוצה ליתן יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור ועיין כנה''ג דף פ''ז ע''ב סעיף ו' אפי' אם פוסק האב במעמד שלה א''י לעגנה ב''ש: (ב) עצמה. אפי' במעמד אביה ומיהו בעל המאור והרא''ש פסקו אפילו אם פסקה היא אם במעמד אביה היא אינו יוכל לעגנה. וכמו שהדין באשה כך הדין באיש שאם פסק הוא לתת לה ולא נתן יכולה לפטור את עצמה. משפט צדק. פסק מורשה שלה הרי היא כאלו פסקה בעצמה משפט צדק כנה''ג: (ג) ידה. ר''ל אף שהיתה משגת בשעת פסיקה ואח''כ לא הגיע ידה אינה יכולה לומר בשעה שפסקתי היתה ידי משגת עכשיו מה לי לעשות ח''מ: (ד) אביה. והב''ח כתב די''ל דאיירי בפסקה היא בעצמה או שפסק האב במעמד שלה. אבל בתשובת מיימוני משמע אפי' אם פסק אביה שלא במעמדה יוכל לעגנה אם ידה משגת ועיין רשד''ם חא''ה סי' מ''א: (ה) לבגוד. ה''ה אם פסקה היא על עצמה וכנסה אסור לבגוד בה אם אין לה מה ליתן. מיהו מוציאים מן האב או ממנה עפ''י הב''ד אם יש להם מה שפסקו עיין ב''ח:
סימן נג - דין הפוסק לבנו או לבתו, אם קנו. , ודין אם נפלה לפני היבם, ודין מתה הבת,
(ובו ג' סעיפים )
א (א) בתו. עיין ב''ש וח''מ. כ''כ הכנה''ג דף פ''ח ע''א סעי' ז' ע''ש: (ב) או לבנו. וה''ה אם מת בנו ונפלה אשת בנו ליבום לפני בנו השני ג''כ יוכל לומר לבני הראשון רציתי ליתן ולא להשני אף אם הוא ת''ח עיין ב''ש:
ב (ג) לבתו. לא פליג אסעי' (ב') [א'] דשם איירי שפסק לחתנו בשביל בתו וכאן איירי שפסק לבתו ממש ועיין כנה''ג דף הנ''ל: (ד) נתייבמה. אבל אם אינה זקוקה ליבום ורוצה להנשא לאיש אחר ותאמר מה לך חתן זה או חתן אחר אין לדבריה ממש אם לא שנתן בידה מעות סתם קודם שנתקדשה לאיש ואמר לה הילך מעות לנדן סתם ואז אף אם מת הארוס הראשון תוכל להתארס למי שתרצה מאחר שנתן לה המעות סתם וכמבואר בסעיף שאח''ז:
ג (ה) לחזור בו. ומ''מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע''מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אלא בזה יפה כחה דאם היא חיה אף שאין כאן יבם זכתה לישא לאחר משא''כ בדין שבסמוך דלא זכתה לישא לאחר דשם פסק האב בעת הקדושין אומדנא הוא דפוסק דוקא כשתנשא לאיש זה או לאחיו אבל לא לאיש אחר. אבל כאן פסק או נתן קודם הקדושין שתנשא בו אם נתקדשה פעם א' ומת הארוס זכתה לישא אחר. ואין חילוק בין פסק לנתן. וכללא הוא אם נותן לבתו סתם הוי מתנה גמורה ואם מתה ויש לה בן יורש הבן. ואם פוסק ע''מ שתנשא לפלוני אין לה שום זכות בממון אלא כשתנשא לפלוני. ואם פוסק ע''מ שתנשא ולא אמר לפלוני אז אם נתקדשה לא' ומת ונשאת לאחר זכתה במעות אבל אם לא נשאת ומתה לא זכה בנה. ואם פוסק בעת הקדושין אפי' אם פסק סתם אין לה זכות במעות אא''כ כשתנשא להמקדש או לאחיו ט''ז ב''ש ע''ש: (ו) סי' רנ''ג. גם בח''ה סי' רנ''ג סעיף ט''ז נתבאר דין זה: (ז) מן האב. עיין ב''ש ועיין סי' קי''ח סעיף י''ט: (ח) שניהם. דין זה מתחלק לג' אופנים. אם השלישו שלא יתן להבעל עד זמן הקצוב ומתה הבת תוך הזמן. אז לא זכה הבעל. ואם השלישו סתם אז יחלוקו. ואם השלישו לטובת הזוג שירוויח לטובתם אע''ג דקצבו זמן ומתה הבת תוך הזמן זכה הבעל. ובהג''מ כתב אפי' אם נתרצו שחמיו ישא ויתן במעות נדוניא לטובתו זכה הבעל ב''ש ועיין ח''מ ס''ק י''ד: (ט) ערבות. אז גמר ומקנה כאלו הוציא מידו ליד החתן. ובתשובת רמ''א סי' פ''ט כתב אפי' אם העמיד ערבות לא זכה הבעל. עוד כתב שם דאפי' קנין לא מהני ולא זכה ע''ש סי' פ''ט. וכנה''ג דף פ''ט ע''א: (י) במלוה. ובש''ג כתב כשזקף במלוה זכה הבעל ובתשובת רמ''א סי' פ''ט כתב דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאין. מיהו בתשובת מהריב''ל ותשו' רש''ך כתבו דמוציאין מטעם ס''ס עיין ב''ש. וט''ז פסק אם נתן ממרנ''י כנהוג במדינות פולין דאין כותבין מי הוא המלוה יש לפסוק כש''ג משום תיכף שיצא הממרנ''י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוצי' הממרנ''י והוא יחזור על חתנו נמצא דהאב נקרא המוצי' מחתנו: (יא) קים. עיין תשו' הרב בצלאל סי' ל''ה. ובתשו' מהר''י לבית הלוי ובס' תקפו כהן בענין קים לי: והסמ''ע בסי' כ''ה הביא דברי מהרי''ק דכתב בשאר פלוגת' י''ל דא''י לומר קים לי כהאי אלא דוק' בפלוגת' זו רש''י ור''ת דמסתבר טעם דרש''י ור''ת היה אחרון מש''ה הולכים אחר התפיסה. מיהו במרדכי סוף כתובות פסק בכל פלוגת' ס''ל י''ל קים לי כהאי מיהו א''י לומר קים לי כהאי אלא היכי דאיכ' שני פוסקים דס''ל כן. והרא''ש והטור אם הם נחשבים כשנים עיין ב''י בח''ה סי' ע''ז. והרמב''ם והמגיד הם נחשבים כשנים ועיין תשו' מהר''א ששון סי' מ''ב. והרמב''ם ורבותיו הם כחד. וא''י לומר במקום א' קים לי כהאי. גם היכא דאיכ' פלוגת' אם י''ל קים לי כהאי אינו יכול לומר קים לי כהאי דס''ל דיכול לומר קים לי כהאי תשובת מהר''א ששון סימן קמ''ג כתב בד''מ בשם הת''ה דוקא אם תפס החתן קודם שמתה הבת ואפי' אם הי' ביד החתן בחיי (אביו) [אשתו] חפציו של חמיו בתורת שאלה ואחר מיתה רוצה (להתפייס) [לתפוס] בו לא מהני. ומיירי ג''כ שלא תבע אותו האב שיחזור לו ולא רצה להחזיר לו באומרו שהוא תופס את הדבר שתחת ידו דאז מהני וזה פשוט ומדין זה נלמוד דעכשיו בזמן הזה שיש תקנות מדינה במדינת פולין לענין בורח שכל ב''ח שלקח איזה פרעון מן הבורח תוך י''ב שבועות קודם שנעשה בורח חייב להחזיר ויחלקו כל הב''ח אם היה אצל בע''ח איזה דבר בפקדון והבורח לא תבע ממנו קודם הבריחה ולא רצה להחזיר. צריך להחזיר ויחלקו בין כל הבע''ח והוא ג''כ יקח חלק אפילו אם אין לו שט''ח רק אמר שחייב לו בע''פ מהני התפיסה שזה חייב לו בה''י ומ''ש שהבי' בשם ש''ך בספרו תקפו כהן שכתב שם שפסקנו הלכה למעשה דמהני תפיסה דלא כת''ה ע''ש: (יב) ומת. ט''ס הוא וצ''ל בסוף הסעיף אחר וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגין בזה כתקנות שו''ם ואין חילוק בזה בין פוסק לבתו או לבנו. כי כן משמע התקנה אבל קודם התקנה יש חילוק בין פוסק לבתו או לבנו בה''י ועיין ח''מ ב''ש: (יג) ראשונה. אם שנה מעוברת ומתה בחודש י''ג. בתשובת מהרשד''ם סי' קכ''ה פסק כיון דאינו מפורש בתקנה וע''פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן התקנה לא היה אלא ברוב השנים שהם יב''ח ואם מתה בחודש י''ג זכה הבעל מיהו בתשובת מהרי''ו סי' ס''ח פסק כל מקום דתני' שנה חודש עיבור בכלל. וע' תשובת שבות יעקב בח''ב שאלה קכ''ה העלה דאין להוצי' מיד המוחזק. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס''ב. ובנחלת שבעה סי' כ''ב סעי' ג' ס''ק ה'. ובעבודת הגרשוני סי' ס''ח. ובתשובות דברי ריבות סי' נו''ן. ועיין סי' קי''ח מש''ש: (יד) בלא זרע קיימא. נראה כשיחיה הבן אחר מיתתה אפילו יום א' והוא בן למ''ד זכה הבעל ב''ש עיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס''ג ועיין בשבות יעקב ח''א סי' ק''ט: (טו) לאב. עיין סי' קי''ח. ובמרדכי אי' אינו חייב להחזיר מיד אלא עד שלשים יום שהוא זמן ב''ד חייב להחזיר ובתוך למ''ד יום משמע דיוכל לזון מן הנדן ח''מ ב''ש: (טז) במדינות אלו. לפ''ז אפי' לא נכתב בתנאים מה שמנהג לכתוב מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנות שו''ם הוי כאלו היה נכתב ח''מ. מיהו דוק' דהוא יודע המנהג רשב''א ב''ש: (יז) שהוצי' וכו'. כתב באגודה פרק נ''ש וז''ל שוב נתקנה היכא שמתה תוך שנתה בלא ולד של קיימ' שיחזור לנותני הנדוני' או ליורשי הנדוני' מה שנשאר בידו מן הנדוני' ולא הוצי' על חוליה ועל קבורתה ע''כ נשמע מה שהוצי' על רפואות ועל צרכי קבורה מנכה מן הנדוני'. ואם היה לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה ג''כ. ואם היה לו ממון שלו ג''כ מחשב ההפסד על שניהם. ומעשר שסילק מן הסך הנדן מנכה ג''כ ב''ש: (יח) למחות. שלא ימכור כלום מנ''מ תוך הזמן הנ''ל אפי' אם היא מרוצה שימכור עיין בה''י:
סימן נד - דין הפוסק לבנו או לבתו, ומת
(ובו סעיף אחד )
א (א) קרקע. אבל אם הניח קרקע לבתו ומת אין רשות ביד הבעל למכור הקרקע דהא גם היא אין לה רשות למכור הקרקע שירשה מאביה עד שתהיה בת עשרים ר''ן: (ב) שליש. ויקח קרקע ואם היא אח''כ רוצה למכור הקרקע וליתן המעות לבעלה הרשות בידה דהא קרקע זו לא ירשה מאביה ר''ן עיין ב''ש ובה''י: (ג) לכך. אבל אם לא הושלש מתחלה לכך בזה לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ולא קנתה הבת כלל ח''מ:
סימן נה - דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירשה, ואם יש לה כתבה
(ובו ז' סעיפים )
א (א) אסורים. ה''ה משודכת ג''כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסור' ביחוד והוא בכלל גזירה שגזרו על יחוד פנויה: (ב) יתייחדו. וא''ל מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסעיף ב' ז' ברכות בלא חופה לא מהני. ולמ''ש בשם הר''ן דביאה לשם נשואין קונה בלא חופה ניחא עיין ס''ק ה' ח''מ ב''ש. ולדידי לא קשי' מעיקר' דבסעיף ב' כתב ולא נתייחד עמה בביתו וכו' דאז לא מהני אבל כאן אמר פן יתייתדו באופן דמהני כחופה ודו''ק: (ג) אביה. דקיי''ל ביאה אירוסין עושה: (ד) ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא לשם נשואין ושילחה אח''כ לבית אביה אין זה נשואין ח''מ: (ה) ארוסתו. הר''ן הקשה ע''ז ממ''נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א''כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נשואין א''צ חופה וליכ' איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נשואין קונה בלא חופה: (ו) לביתו. דוקא כשהיתה בתולה אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו. אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו ובעינן על כל פנים יחוד דחזיא לביאה לכן אם באתה אלמנה על הנשואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם השבת כ''כ ב''ש. והח''מ פסק דגם באלמנה מהני הבאה לביתו ע''ש: (ז) ע''ל סי' (ס''א) [ס''ב] ס''י. כצ''ל:
ג (ח) גמורה. דברכות אינה מעכב והא דתני' במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעל' כנדה. וכשהיא נדה ס''ל להרמב''ם דלא הוי נשואה גמורה כמ''ש בסי' ס''א נ''ל לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות עי' ב''ש ס''ק א':
ה (ט) לטמא לו. עיין בה''י מ''ש: (י) בנדוני'. ר''ל שהנדן בבית אביה או היכא שצריך להחזיר הנדן תוך שנה ראשונה מצד תקנות שו''ם א''צ לקברה משלו אלא משל נדוני'. והיינו בשאינו יורש כלום אפי' נ''מ עיין תשובת מהרי''ל סי' פ'. ובשנה שניה מתה. הח''מ פסק דהקבורה מוטלת על שניהם מאחר שאביה ובעלה חולקין הנדן. והב''ש פסק דהבעל לבדו חייב בהוצאת קבורה עי''ש ועיין סימן קי''ח:
ו (יא) הראשונה. שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה. ועיין כנה''ג דף פ''ט ע''א סעיף כ''ב אם תפסה הארוסה אי מוציאין מידה או לא ע''ש. מתה הארוסה ויורשיה מוחזקים. או יקברנה הארוס ויטול מה שבידם או יקברוה הם וישאר בידם כדי כתובה הר''מ מטראני ח''ב סי' קכ''א. ובמשודכת אפילו אם כתב לה וחזרו קודם הארוסין לית לה אפי' מנה מאתיים דלא כתב לה אלא ע''מ לכונסה. ריב''ש ב''ש ח''מ עיין בה''י:
סימן נו - כמה זמן נותנין לארוסה
(ובו ד' סעיפים )
א (א) נערה. אבל אם היא קטנה עדיין יתבאר בסמוך בסעיף ד' דבין הוא ובין אביה יכולין לעכב. וקשה דהא בגמר' ילפינן דנוהגין יב''ח משתבעו מרבקה עי' בכתו' דף נ''ז ע''ב והרי רבקה קטנה היתה ונשאת ליצחק בת ג' שנים כמו שפרש''י בחומש עיין בה''י: (ב) התביעה. כ''כ הרמב''ם. אבל הרא''ש והרמ''ה ס''ל מיום אירוסין וכן פסק בש''ג ואם עשתה ששה חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר נותנין לה יב''ח גם לשני ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים שעשתה בפני הארוס הראשון. ואפילו עשתה יב''ח לפני הראשון. הימים הראשונים יפלו. מיהו אם הראשון תבעה בימי הנערות ושהה יב''ח א''כ היא בוגרת ששה חדשים אין לה משני אלא ו''ח דהא אם תבעה הראשון אחר שבגרה מונין גם כן משנעשה בוגרת. ונראה דאף בקטנה מהני התביעה ומונין יב''ח מיום התביעה לעשות הנשואין בימי בוגרת עיין ב''ש:
ב (ג) יב''ח וכו'. כלומר אם היא אלמנה והוא בחור אין נותנין לו יב''ח אלא למ''ד יום כי אין משגיחין בו אלא בה כ''ה דעת הרמב''ם והר''ן. מיהו בירושלמי אי' הוא בחור והיא אלמנה נותנים לו יב''ח וכ''פ הרא''ש והטור ומה שנותנין לאיש זמן יב''ח כדי להסחיר יב''ח כדי לפרנס א''ע בצרכי סעודה לחופה רש''י פרישה וכתב בה''י לפי שנוהגין עכשיו במדינת אלו דרובא שאבי הכלה עושה הסעודה של החופה אין נותנין לו זמן כ''כ כיון שאבי הכלה עושה הסעודה של החופה א''כ א''צ לטרוח בצרכי סעודה רק בבגדיו ודברים אחרים ואין כאן טרחה גדולה כ''כ ודי לו בזמן שלשים יום או קצת יותר לפי ראות עיני הב''ד ע''ש:
ג (ד) נשאה. ל''ד הגיע הזמן שקצבו חכמים אלא אפי' הגיע הזמן שהתנו ביניהם אפילו אם היה קצר מהזמנים שנזכרו במשנה חייב במזונותיה אם אין שם אונס מהר''י קארו בתשו' סי' י''ב מדיני נשואין: (ה) הוא. ואחר שעבר האונס חייב לכונסה ואם לא יכנוס חייב ליתן לה מזונות אם הוא מעבב. ובזמן הזה דאין מקדשים מיד ואינו אלא שידוכין אעפ''י שהגיע הזמן והוא מעכב אין נוהגין ליתן לה מזונות ב''ש בה''י ועיין סמ''ע סימן רכ''ז ס''ק י''ז:
ד (ו) לעכב. וה''ה אפטרופס יוכל לעכב הרמ''ט ח''א סימן שכ''ו קטנה ששדכה אביה בקטנות' וקצב לה זמן נישואין בקטנותה ומת יוכל האפטרופוס להשיא' והיא קטנה אפי' קודם זמן שקבע לה אביה הרמ''ט ח''א סי' שכ''ה: (ז) כן. ע''ל סימן ל''ז ס''ח דבזמן הזה מותר ועיין בה''י:
סימן נז - היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו
(ובו סעיף אחד )
א (א) יירשנה. אבל לשאר מילי לא מהני ואין מטמא לה ואין זוכה במציאתה ואין מיפר נדריה רש''י והר''ן. ותוס' ס''ל דמטמ' לה ומיפר נדריה עיין ב''ש בה''י: (ב) ויש חולקין. אם הנדוני' לא הגיע לידו וע''ל ס''ס נ''ג ולקמן סי' קי''ח כצ''ל:
סימן נח - כמה כסות יתן לבתו
(ובו ב' סעיפים )
א (א) שבישראל. והיינו בגד לימות החמה ולימות הגשמים דהיינו לשנים עשר חדש ע''ל סי' ע''ג: (ב) עשרו. אבל אין כופין אותו רק דכופין אותו להשיאה לאיש וליתן לה פרנסה בצמצום אבל על סך הנדן אין כופין ובדעתו תולה עיין ב''ש ובה''י:
סימן נט - המשיא בנו גדול בבית, קנאו
(ובו ד' סעיפים )
א (א) הבית. לאלתר ולא לאחר מיתה תשובת הגאונים סי' קס''א. ודוק' אב המשיא ולא האם הרמ''ט ח''א סי' של''ט. ודוק' כשהבית מוחלט לו ואין לאחר שום זכות בבית אבל אם יש איזה זכות לאחר בבית לא קנאו הרש''ך ח''ב סי' מ''ג. אם מת האב ולא מצא האלמנה לגבות כתובתה כ''א מהבית גובה ממנו. ואם מתה כל יורשיה זוכין בבית ועיין כנה''ג דף פ''ט ע''א ס''ד. וכתב בה''י ונ''ל דדין זה שייך אף בזמן הזה דאם בא לפנינו בזה''ז דין זה שהבן תובע לאב מחמת בית זה צריכין אנו לפסוק כמבואר בסי' זה בכל דינים המבוארים בסי' זה ע''ש וכ''כ ב''ש: (ב) כלום. וכ''ש אם בנה הבית או שהיה הבית הזה בית שלא היה דר בו האב ולא הניח בו אפי' כלי קטן הרמ''ט ח''ב סי' קכ''ה הר''ם אלשיך סי' ע''ב. אם יש מחלוקת בין האב והבן שהאב אומר שלא פינה הבית לגמרי והבן אומר שפינה הבית לגמרי על האב להבי' ראי' ואם מת על יורשיו להבי' ראיה הרמ''ט ח''ב סי' קכ''ה. ומדברי הר''ם אלשיך בסי' ע''ב נראה דדוק' בית חדש על האב להבי' ראיה. אבל בבית ישן על הבן להבי'. וכנה''ג בשם חכם אחד הביא דלעולם על הבן להבי' ראיה אפי' בבית חדש רק דאם יש לבן שני חזקה נאמן לומר שפינה הבית לגמרי ע''ש:
סימן ס - דיני השושבינות
(ובו סעיף אחד )
סימן סא - חפה לענין מה קונה
(ובו ב' סעיפים )
א (א) כנסה. ואם כנסה לחופה ובחופה פירסה נדה אמרינן תחלת חופה קונה הרא''ש: (ב) ארוסה. דוק' כשמת קודם שנראית לביאה אבל אם נראית לביאה קודם שמת לא מיקרייא תו פירסה נדה ואם האשה אומרת שנבעלה נאמנת הראנ''ח ח''א סי' ע''ז וכתב כנה''ג ויראה אם ידוע לכל שלא היה לו שעת הכושר לבעול שאינה נאמנת נכנסה לחופה ופירסה נדה וחלה הבעל ואחר שעברו ימי נדותה טבלה לנדתה ובזמן טבילתה קם הבעל מחלייו ועמד יום או יומיים ומת אם אותו יום או יומים היה ברי' והיא אומרת שנבעלה נאמנת ואם היה חולה אינה נאמנת הראנ''ח שם: (ג) החופה. נכתבה הכתובה ונמצ' פסולה החופה אינה בטעות וצריך לכתוב לה כתובה אחרת תשובת הגאונים סימן רפ''ו: (ד) חולנית. מאתר שאינה ראוי כלל לביאה. ובס ס נ ו בחולנית דיורש אותה שם איירי כשהיא חזיא לביאה ב''ח עיין אחרונים: (ה) מתענין. יש בזה ב' טעמים הא' משום דהוא יום סליחה דידהו. ונמחל עונותיהן. לפ''ז ראוי להשלים התענית. הטעם הב' שמא ישתכרו ולא יהיו דעתם מיושבת עליהם. לפ''ז א''צ להשלים. ואם האב מקבל הקדושין בשביל בתו הקטנה צריך הוא להתענות לפי טעם זה. ובימים שאין מתענין כמ''ש בא''ח צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה. וכנה''ג הבי' בשם חכם א' דבימים שאין מתענין יעשה החופה בשחרית ולא יאכל עד אחר החופה ע''ש דף צ' ע''ב: (ו) ז' ברכות. עיין אחרונים ובהרדב''ז ח''א סי' קפ''ה. ומהר''י ווייל סי' ז' וסי' קל''ח: (ז) השמים. צריך להעמיד החתן לשמאל הכלה כדי שתהיה הכלה לימין החתן דכתיב נצבה שגל לימינך. יש מעמידים החתן והכלה לצד מערב ופניהם כנגד מזרח שיהיו פניהם נגד ארון הקודש. והמברך מצדד עצמו ופניו למזרח. ויש מעמידים חתן וכלה לצד דרום. ויש מעמידים לצד צפון הר''ם מינץ סי' ק''ט בדרשות מהרי''ל כתב אחוריהן לצפון ופניהם לדרום. וכנה''ג כתב דבזמנינו זה אין אנו מקפידין ע''כ. ולוקחים שתי צלוחית שפיהם צר לסימן שהיא בתולה. ולאלמנה שני קרויזא''ן פתוחים הר''ם מינץ סי' ק''ט. והמברך ז' ברכות עומד במערב ופניו למזרח וכשאומר שמח תשמח הופך פניו נגד החתן והכלה. דרשות מהרי''ל:
ב (ח) שהיא נדה. וכנה''ג כתב ועכשיו נוהגין לישא נשים נדות אפילו בלתי הודעה לחתן שהיא נדה. מיהו בדרשות מהרי''ל כתב דאם אינה טהורה אינו מגיע בה אך מניח מעצמה ליפול באצבעה. ואנן לא נוהגין כן אלא שהחתן בעצמו נותן הטבעת באצבעה. דקודם שקדשה בטבעת לא הוי אשתו ומיד כשקדשה עם הטבעת מרחקה הכלה מהחתן אם היא נדה. וכתב כנה''ג הא דמקדשה ונכנסה עמו לחופה אפי' היא נדה דוק' כשרוצה לישא עכשיו ואי אפשר לה ליטהר כגון שלא עברו ימי נדותה ולבונה אבל אם עברו ימי נדותה ולבונה ויכולה היא לטבול ואעפ''כ אינה רוצה לטבול לסבה אחרת ראוי לחוש לדברי הרמב''ם שלא תנשא עד שתטהר וכן עשיתי מעשה ע''ש דף ל' ע''א סי''ד:
סימן סב - מתי מברכין ברכת חתנים, ואם אוכלין בהרבה בתים
(ובו י''ג סעיפים )
א (א) נשואין. ולדידן דעושין חופת נדה א''צ להקדים הברכות לחופה וכן נוהגין שמברכין ברכת אירוסין ונשואין תחת החופה ד''מ עיין בה''י וב''ש. ומחויב לעמוד כל העומדים שם על רגליהם בשעת ברכת ז ברכות כנה ג. ברכת חתנים אין להם סדר ומי שחסר א מהנה מברך אותה כשזוכר אגרות הרמב''ם סי' כ''ג. ועיין במהרי''ק שורש קנ''ח הטעם למה שאינו מברך שהחיינו. קטן פחות מי''ג שנים שנשא אשה אם מברכין ברכת נשואין ע''ל סי' ל''ד ס''ק ט' מש''ש. וכנה''ג כתב דלפי מה שנוהגין דעושין חופת נידה ומברכין ז' ברכות א''כ פשיט' דמברכין בקטן שנש' אשה ע''ש דף צ' ע''א: (ב) היין. ומקדימין ברכת בפה''ג ואח''כ ששה ברכות אבל בברכת המזון מברכין ששה ברכות ואח''כ בפה''ג בה''י: (ג) על השכר. ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס כך משמע מרמב''ם פ''י מה''א. אבל הרא''ש והטור כתבו דלא סגי בלא כוס. נוהגין לקרות הכתובה בין ברכת אירוסין לברכת נשואין כדי להפסיק קצת משום ברכת היין שמברכין עוד פעם אחרת על כוס של נשואין מהר''ם מינץ וכ''כ הרמ''א סימן זה ס''ט. ובקושטאנטינ' נוהגין לקרות הכתובה קודם ברכת אירוסין ומפסיקין בקדושין בין ברכת אירוסין ונשואין כנה''ג. אם בירך ברכת חתנים קודם ברכת אירוסין חוזר ומברך ברכת חתנים אחר ברכת אירוסין הרא''ם ח''א סי' ד'. ומדברי ריב''ש סי' פ''ב נראה דא''צ לחזור ולברך ברכת חתנים:
ד (ד) גדולים. ובדיעבד אינו מעכב רק לכתחלה יש להדד אחר עשרה. ואם א''א בעשרה אלא בטורח גדול הוי כדיעבד ד''מ מיהו ברכת אירוסין לכ''ע א''צ עשרה אלא לכתחלה כמ''ש ס''ס ל''ד:
ו (ה) בלבד. עיין אחרונים שהעלו דדוק' ביום ראשון ובסעודה קמיית' ואם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה. ואם לא אכלו סעודה קמיית' עד הלילה יש להסתפק אם יש לברך ז' ברכות בלילה וכל זה באלמון שנש' אלמנה. מיהו בבתולה או בבחור ודאי אם לא אכלו עד הלילה ודאי מברכין ז' ברכות דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה אבל אם כבר אכלו באותו יום אין מברכין ז' ברכות בסעודה שניה אם ליכ' פנים חדשות. ובאלמון שנש' אלמנה לא מהני פנים חדשות ועיין ב''ש וח''מ. התחיל לאכול ביום ראשון סעודה קמיית' באלמון שנש' אלמנה ונמשכה הסעודה עד הלילה מברכין בלילה ז' ברכות ולא ביום שלאחריו כנה''ג דף צ''א ע''א סל''ג. והא דאמרינן באלמון שנש' אלמנה דאין מברכין רק ביום ראשון לבד היינו ז' ברכות אבל הברכה אשר ברא מברך כל ג' ימים אפילו באלמון שנש' אלמנה כ''כ הטור בה''י ועיין סעיף י''ג:
ז (ו) מברכין. ומכ''ש שהשמחה במעונו שאין מברכין ב''ש ח''מ: (ז) שמעו וכו'. דבבחור או בתולה מהני פנים חדשות כל שבעה ואפילו אם רק אחד פנים חדשות מברכין בשבילו הר''ן ב''ח ואחרונים: (ח) המנהג. ומהרש''ל פוסק כדיעה א': (ט) ויום. רוב פוסקים חולקים ע''ז ולכל סעודה בעינן פנים חדשות עיין ב''ש ח''מ:
ח (י) חדשות. וצ''ע אם פורים נקר' פנים חדשות כנה''ג:
ט (יא) הראשונה. היינו דוי הסר וברכת המזון על כוס א'. וששה ברכות על כוס השני. ובפה''ג על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכין ז' ברכות. וכשאין אומרים ז' ברכות אלא אשר ברא אומרים נודה לשמך. וא''צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכות פרישה. כתב ב''ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים השמחה במעונו דאין שמחה כשיצר הרע שולט ב''ש: (יב) כוסות. וכן ראוי לנהוג. ב''ח: (יג) כוסות. כלומר מברכין על כל כוס בפה''ג אבל ברכה אחרונה מברך פעם א' על שני הכוסות אחר כוס אחרון:
י (יד) חתנים. ועכשיו מברכים ז' ברכות אפי' במקום דלא היה החופה ט''ז ומהר''ל מפראג וכ''כ הר''ן ועיין כנה''ג דף צ' ע''ב סכ''ו: (טו) תוך ז'. אפילו אם לא היה מברכים ז' ברכות עדיין אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר ושהו בדרך עד אחר ז' אין מברבין ב''י. וט''ז חולק ע''ז וכתב אם לא קבע באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר. נעשה אותו מקום שהלכו לשם מקום החופה ומתחילין ז' ימי משתה מיום שבא לשם ב''ש:
יג (טז) משתה. ודוק' שסוערים עמו אחרים כמש''ל: (יז) עמה. וה''ה אשר ברא כמש''ל. ודוק' באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר גרושתו אין אומרים השמחה במעונו בה''י וכ''כ מהר''ש ח''א סי' ס''ד. וכתב כנה''ג דהיינו דוק' במחזיר גרושתו מן הנשואין אבל מן האירוסין צריך לברך השמחה במעונו ע''ש:
סימן סג - בעילת מצוה וברכתו
(ובו ב' סעיפים )
א (א) טמאה. דוק' שגמר ביאתו אבל אם לא עשה רק הערה ופירש ולא ראתה דם יש מקילין כמ''ש בי''ד סי' קנ''ג: (ב) ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה כצ''ל. בי''ד סימן קצ''ו הביא בהג''ה דלא תלינן סתם בג' ימים הראשונים של ז' נקיים ע''ש. נ''ל אפי' בג' ימים הראשונים של ז' נקיים של הכלה מחמירין חומר' זו ב''ש:
ב (ג) אגוז. מהרש''ל כתב דאין מברכים ברכה זו הואיל ולא הוזכרה ברכה זו בש''ס. וב''ש כתב דיש לברך בלא שם ומלכות: (ד) בלא כוס. מ''מ ודרישה וב''ש השיגו ע''ז ע''ש. סעודה שעושין לאחר שבעל בעילת מצוה נוהגין לאכול דגים באותו סעודה רוקח סי' שנ''ד:
סימן סד - זמן נשואי בתולה וברכתה, ואלמנה, ואם אינו רוצה לעשות סעדה
(ובו ו' סעיפים )
א (א) ז' ימים. בסימן ס''ב נתבאר דלענין ז' ברכות בין בחור שנשא אלמנה. או אלמון שנשא בתולה מברכין ז''ב כל שבעה כשיש פ''ח. וכאן נתבאר דלענין שמחה שלא יעשה מלאכה צריך להיות דוק' בתולה. ול''ש הוא בחור או אלמון. אבל אם היא בעולה נתבאר בסעיף ב' ועיין אחרונים: (ב) מלאכה. הרב רמ''א חידש בזה דלא מהני מחילה שלה ח''מ: (ג) בשוק. מזה נשתרבב המנהג שאינו יוצא החתן לבהכ''נ כל שבעה ימים כי אין בנמצ' שילווהו אותו מביתו לבה''כ ומבה''כ לביתו פרישה:
ב (ד) הבעולה. ב''ח מדייק אם היא אלמנה ואינה בעולה צריך לשמח עמה ז' ימים: (ה) ז' ימים. דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים כמ''ש סי' ס''ב דמברכין כל ז' ימי משתה בבחור שנש' אלמנה. דקדקתי לפ''ז מאי הקשה הגמר' בכתובות דף ה' ע''א מאי איכ' בין ברכה לשקדו וכו'. לימא האיכ' בינייהו הא אם בחור נשא אלמנה דשקדו ליכא וברכה איכ' ע''ש ודו''ק. ועיין במגי''ד פרק יו''ד מה''א דין י''ב י''ג. ומש''ש ויש מי שכתב דהנהו לישנ' פליג' אהדדי ונקטינן כלישנ' בתר' ע''ש. אע''ג דלפי גי' ספרינו הוא לישנ' בתרא בחור שלשה לשמחה ע''ש. נ''ל דהה''מ מצא הגירסות הפוכות וכ''כ הרא''ה וכן הב''י ס''ס ס''ב ע''ש:
ג (ו) שיטרח כו'. ואם הכלה וקרוביה מוחלין על טורח זה אין להקפיד וכן המנהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים דוק' ח''מ: (ז) כבודה. מיהו הכל לפי תואר הענין שאם הם יפזרו יותר מדאי ודאי אין לכוף. ואלמון דנשא בתול' וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף ובכנור כמשפט הבנות הבתולות והבעל מוחה שאינו רוצה להרבות בשמחה מפני שהוא אלמון אין הבעל יוכל לעכב דעולה עמו ואינה יורדת עיין כנה''ג:
ה (ח) לחופה. ואם היה לה חופה מבע''י והיתה נדה לדידן דעושין חופת נדה מהני חופה ומותרת לטבול בשבת עב''ש: (ט) ביאה. ר''ל יחוד הראוי לביאה אף שלא בא עליה. וב''ח כתב דצריך להיות ביאה ממש ולא מהני יחוד ועיין ב''ש ויחוד שאמרנו היינו אחר הקדושין אבל קודם הקדושין לא מהני. וכל זה איירי אם היא טהורה אבל אם היא טמאה מותר לכונסה בע''ש דהא הוא אין בא עליה בשבת ואינו קונה אותה בשבת ט''ז: (י) שבת. ובין השמשות מותר דעל שבות לא גזרו בין השמשות במקום מצוה. ט''ז:
ו (יא) בח''ה. עיין בא''ח סימן תקמ''ו דשם מבואר דמותר לישא בערב הרגל. וכתב מהרי''ט בחדושיו דדוק' בשחרית אבל לא סמוך לחשכה עיין שם דף נ''ב ע''ב:
סימן סה - מצוה לשמח חתן וכלה, ודין מת וכלה
(ובו ד' סעיפים )
א (א) נאה. אע''ג דכתיב מדבר שקר תרחק יש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה פרישה: (ב) לחופה. אפילו מי שתורתו אמנותו מחוייב לבטל. ודוק' כשרואה שנכנסין לחופה אבל אם יודע שיש חופה בעיר ואינו רואה א''צ לבטל מלימודו ולילך שם ח''מ. ועיין ב''ש שכתב בבריית' לא משמע כן דהא תני' מבטלין ת''ת להוצאות המת ולהכנסת כלה. ובהוצאות המת אפילו אינו רואה חייב לבטל כן ה''נ בהכנסת הכלה עכ''ל ועיין בהרא''ש פ''ב דכתובות ודו''ק. כבוד לחתן וכלה עדיף מכבוד הרגל ונ''מ שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה ופגע בו הרגל קודם החופה לא ילבישנו ברגל אלא יניחנו עד יום החופה דרשות מהרי''ל:
ג (ג) הכלי וכו'. עיין כנה''ג הטעם:
סימן סו - כמה דיני כתבה
(ובו י''ג סעיפים )
א (א) הכלה וכו'. וברמב''ם משמע דליכ' איסור ועיין ב''ח וכנה''ג: (ב) להתייחד. הטעם שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שתהיה קלה בעיניו להוציאה הר''ן. וכתב הח''מ ע''כ טוב להודיע לה את זאת אם מתייחד עמה בלא כתובה. כתב כנה''ג דף צ''ב ע''א ראיתי מנהג רע ומר דלאחר שידוכין מתייחדין החתן והכלה בחדר וסוגרין החדר ואיכ' איסור' מכמה פנים חדא מפני היחוד דהוי כמייחד עם אשה בעלמ' כיון שאין כאן קידושין. ועוד שנכשלים באיסור נדה וברוב הפעמים תצא הכלה לחופתה וכריסה בין שיניה אלהים הוא יודע שטרחתי הרבה לבטל המנהג הזה ועלה בידי ועשיתי הסכמות וחרמות ונדויים ע''ז עכ''ל: (ג) הסופר. אפי' הוא ת''ח ש''ס. ואם הכתובה ביד הסופר בשביל שכרו מותר להתייחד הר''א ששון סי' קי''ט. וכנה''ג הביא תשובת ב''י להר''א קאפסלי שכתב החזנים שנוהגים לעכב בידם שטר כתובה עד שיפרעו להם החתנים לא יפה הם עושים שלפעמים נרפים הם לפרוע החוב ובפרט העניים ואביונים ומניחים אותה עולמית ושוהים עם נשותיהן בלא כתובה ע''ש דף צ''ב ע''א ועיין ד''מ: (ד) שומעין לו. אבל אם מייחד לה קרקע מותר הר''ם איסרלש סי' כ''ג: (ה) הדחק. והב''ח כתב אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין. וכן כשנמצ' הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלין. והח''מ כתב כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יוכל לסמוך על עידי קנין בפרט בזמן הזה שאין מגרשין בע''כ א''כ ליכ' טעמ' שתהיה קלה בעיניו להוציאה: (ו) קבלן וכו'. אפילו אם יש לערב פיצוי מהבעל ואז אין בעיניו קלה להוציאה אפ''ה אסור ח''מ: (ז) לפניהם. עיין תוס' גיטין דף י''ח ע''א בד''ה אף כתובה כו'. ועיין רדב''ז ח''א סי' קע''ד:
ג (ח) כתובתי. אבל כשמוחלת בעל פה לא הוי מחילה וא''צ לכתוב לה כתובה אחרת. וקשה דלקמן סימן ק''ה ס''ה איתא המוחלת כתובתה אין צריך קנין והוא שיהיה דברים שהדעת סומכות משמע אפילו בע''פ מהני המחילה עיין ב''ש ח''מ: (ט) הכתובה. קאי על מוחלת דמה שמחלה יותר על כתובתה דאוריית' מחילתה קיימת אבל כדי כתובתה דאוריית' צריך לכתוב אחרת אם אין מגרשה מיד אבל בנאבדה כתובתה ודאי צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמקדם. ואם מגרשה צריך ג''כ לשלם לה כל מה שכתב לה בתחלה: (י) קע''ז. שם איירי במאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. א''צ לכתוב לה כתובה. ומדמה הרב רמ''א דה''ה לפי חר''ג א''י לגרשה בעל כרחה א''צ לכתוב לה כתובה ויש לומר איסור דאוריית' שאני ח''מ ב''ש:
ו (יא) מנה. מי שאנס בתולה ונשאת לו אין לה כתובה ממנו אלא מנה הר''ם מינץ ועיין סימן קע''ז: (יב) יותר. ועיין זה בח''מ וב''ש:
יא (יג) נדוניא. כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזהו הוא נדוני' ונצ''ב. אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נ''מ במ''ש סי' ע''ז: (יד) יותר וכו'. והיכ' שאין מנהג אז דנין ע''פ דין כמ''ש בש''ס בכספים ובסחורה מוסיפים שליש הואיל ויוכל להרויח בהם. ומנהג שלנו כתב ב''ח דמוסיפין שליש מלבר. ובכלל זה נכלל מאתיים זקוקים שכותבין בכתובה. והוספה זו נוהגין בק''ק קראקא חוץ ממלבושיה ותכשיטיה השייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא נכתב שמין לה המלבושים ואם בא אחד מעיר אחרת ואינו רוצה להוסיף אינו רשאי לשנות דכל הנוש' משתעבד א''ע בסתם דעתו ע''פ המנהג. מיהו משמע בב''ח במלבושים יוכל לעכב. ובזה אין חילוק בין אלמנה לבתולה. והוספת שליש הוי כמו נדוני' ב''ש: (טו) ומן הסתם אחריות הנדוני' עליו והן נכסי צאן ברזל. כצ''ל: (טז) נשא. עיין בי''ד סימן רי''ו ס''ד בהג''ה ועיין תוס' דשבת דף כ''ג ע''ב בד''ה דבי נשא וכו'. ותוס' דקדושין דף ה' ע''א בד''ה ע''מ וכו' ובתוס' דב''ב דף י' ע''א ד''ה אמימר' דבי נשיא וכו' ובה''י י''ד סי' רי''ו: (יז) מתרכת'. ואם היא אלמנה כותבין ארמלתא ואם היא בעולה כותבין בעולת'. ואם היא שבויה כותבין שבויה. ואם הוא מחזיר גרושתו כתב מהרש''ל דכותבין מתרכת' הדרי לגבאי שלא תגבה ב' כתובות. ואם היא גרושה ואלמנה כותבין מתרכת' להודיע דהיא אסורה לכהן מהרא''י סי' צ'. והר''ם מינץ סי' ק''ט כ' דאם היא גרושה מב' כותבין מתרכת'. ואם היא גרושה מא' כותבין מתרכת' מקדמת דנא ועיין כנה''ג דף צ''ג ל''ד: (יח) המדינה. עכשיו הוקבע המנהג במדינתנו להוסיף שליש כמש''ל:
יב (יט) מקומו. ואין חילוק בין אם התנאי שתלך מיד אחר ז' ימי משתה עמו או שתלך אחר ב' או ג' שנים. מיהו אם מת שם קודם שהוליכה למדינתו צ''ע למעשה אם נותן לה כפי המנהג המקום שנשאה שם ח''מ. וב''ש כתב דהולכין אחר אותו מקום שיהיו דעתם לדור כי על מנהג אותו מקום התחייב את עצמו ע''ש:
יג (כ) לחתום וכו'. אבל יש מקומות נוהגים פסולים חותמים לכבוד ושני עדים חותמים בראש השיטה וע''פ מקיימין הכתובה. ובאותן מקומות יכולין לחתום אעפ''י שא''י לקרות דלא גרע מפסולין: (כא) לגרש. כלומר מאחר מי שא''י לקרות נקר' פסול א''כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה לפני החתן ועיין בש''ע ח''מ סי' מ''ה. וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז''ל דאל''כ הא קיי''ל דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה:
סימן סז - דין כתבת אלמנה, וחרש שוטה וקטן היא או הוא, וגר שנתגיר
(ובו י''א סעיפים )
ב (א) הראשון. דאינו סומך על העדים מאחר דנשאת סבר לשבחה אומרים כן. ואם נשאת אחר שפירסה נדה ומת קודם שתטהר יש לה טענות בתולים דלא מחזקינן ליה בחזקת רשיעא שבעל בהיותה נדה כנה''ג:
ה (ב) אין לה. ואף תוס' אין לה ד''מ ומהרי''ט וע' ח''מ. אם נכנסה בחזקת בחולה ונמצאת בעולה אפי' באונס מפסדת כתובתה ותוס' מהרי''ט:
יא (ג) אביו. אבל הב''ד אין משיאין הקטן. והרב רמ''א כתב ואפילו השיאוה ב''ד והוא תמוה ב''ש ח''מ: (ד) יש לה. וא''צ קדושין אחרים ב''ש:
סימן סח - כיצד טענת בתולים, ומתי נאסרת ומפסדת כתבתה
(ובו י' סעיפים )
ד (א) יין. ואין אנו בקיאין בשום בדיקה ח''מ:
ז (ב) עליו. ובזמן הזה מקדשים תחת החופה ואין מייחדים שום אדם עם הכלה אז אם נמצא שאינה בתולה מותרת לבעלה כי בודאי זנתה קודם החופה: (ג) לו. אבל אין לה כתובה דלענין כתובה ליכ' אלא חדא ספיק' שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה קודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום ח''מ. וכתב ב''ש מזה נשמע אם היה ס''ס לא היתה מפסדת הכתובה ומהני ס''ס להוצי' ממון. וט''ז חולק ע''ש. ועיין כנה''ג:
סימן סט - במה מתחיב האדם לאשתו ובניו
(ובו ז' סעיפים )
ב (א) ועונתה. הרמב''ם ס''ל דשלשתן מן התורה. והרמב''ן והר''ן ס''ל עונה מדאוריית' ומזונות וכסות מדרבנן. והרא''ש והמגיד ס''ל מזונות מדרבנן. ועונה וכסות מדאוריית' עיין ב''ש. ועיין מה שהקשה הכ''מ רפי''ב מה''א על המגיד משנה ע''ש. ואישתמיטתי' לבעל הכ''מ דברי המזרחי פרשת ואלה המשפטים ע''ש שוב ראיתי שהש''ך על ח''מ סי' צ''ז ס''ק י''ז הרגיש ג''כ בזה יע''ש:
ד (ב) עושה. מלשון זה נראה לדקדק דדוק' באמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה. אבל אם היתה עושה אלא שאומרת איני נזונית ואיני נותנת לך אין שומעין לה. אבל מה אעשה שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק כנה''ג: (ג) אשלם לך. והיינו כשהיא מרוצה לכך. אבל בע''כ לא ב''ש:
ו (ד) עונתה. מפני שמתנה ע''מ שנתב בתורה בדבר שאינו של ממון. ודוק' בתנאי בעלמ' בלא קנין אבל בקנין אין אחר קנין כלום סמ''ע סי' כ''ב ס''ק ט''ו:
ז (ה) ארוסה. וכן אם התנה עמה בעודה ארוסה שלא תהיה שעבודי כתובתה על קרקעות מהני רשד''ם חח''מ סי' רכ''ה:
סימן ע - דין חיוב מזונות אשתו, ואם חיב להשכיר עצמו
(ובו י''ב סעיפים )
א (א) עמו וכו'. עיין ב''ש. התובעת מבעלה שיתן לה מזונות ומאכלים טובים באותן ג' או ד' שבועות שהן אחר הלידה שדרך הנשים לשכב במטה מעת הלידה ד' שבועות ולשכור לה משרתת כדרך הנשים שלנו והבעל אינו רוצה כייפינן ליה רש''ל בתשובה סימן מ''ה: אדם שרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה אינו חייב בשאר כסות ועונה הרש''ך ח''ב סי' ל''ו וע' סי' ע''ה. הנשבע שלא לתת שאר כסות לאשתו. אם שבועתו חל עליו. להרמב''ם דס''ל שהם מדאוריית' אין השבועה חל עליו. ולדעת הרמב''ן דס''ל שהם מדרבנן שבוע' חל עליו. והרא''ש בתשובה כלל ח' סי' ז' והביאה הטור בסי' קנ''ד כתב שלא חל עליו השבועה. ועיין הרדב''ז ח''א סי' ק''ץ:
ג (ב) סעודות. דהיינו כל שבוע ט''ו סעודות. בכל יום ב' סעודות וביום ו' ס''א. ובשבת ג''ס. ובמ''ש ס''א. ובשבת נותנין לה בכל סעודה לחם ובשר עיין ב''ח. ואיירי בשאינה אוכלת עמו והוא עני מ''מ חייב ליתן לה לחם ב''ש. אבל אם היא אוכלת עמו מתגלגלת עמו אף בפחות משיעור זה ובלבד שיתן לה לחם ב''ש. והח''מ לא כ''כ ע''ש: (ג) מניקה. כלומר נותנים לה מעט יין בכל מקום שהיין יפה לחלב אבל יותר מכוס א' אין נותנין ח''מ. וב''ש כתב דמניקה שאני ונותנין לה יותר מכוס א' ע''ש: (ד) מאכלה. ה''ה כלי אכילה: (ה) לחם. משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים. ח''מ ב''ש: (ו) כפועל. אף שיש לו ליתן לה מזונות בצמצום חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה דהא כתב בכתובה אנא אפלח ואוקיר ח''מ:
ד (ז) נשתטית. אבל אם היתה שוטה בעת הנשואין לא תקנו חז''ל נשואים לשוטה. אבל אם נשתטית אחר הנשואין אז אינו פטור מחיובו אלא כשמגרש אותה וזו א''י לגרש לכן חייב ליתן לה מזונות: (ח) להיפך. ושם כתבתי דכאן איירי בשוטה דא''י לשמור את גיטה ע''ש. והח''מ כתב דכאן איירי דאין רוצה ליתן לה כתובתה ע''ש:
ה (ט) למד''ה. ואם הלך למקום קרוב והי' בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד עיין ב''ש: (י) מזונות. אפילו לא שמעו שמת: (יא) שתתקשט. שהרי אין לה בעל להתקשט לו. אבל אם הוא חרש ושוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחויבת להיות לעולם בלא תכשיטין ח''מ ב''ש: (יב) ידיה. כ''כ הרמב''ם והרמב''ן והרשב''א דאפילו אם ידוע להב''ד דמעשה ידיה מספיק לה מ''מ פוסקין לה מזונות. ולקמן סעיף יו''ד בהג''ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא''ש כשב''ד פוסקים לה מזונות מדקדקין תתלה אם יספיק לה מ''י וכנגד מ''י אין פוסקים לה ע''ש. וכאן לא הביא הרב כלום וצ''ע ח''מ. והב''ש כתב דהעיקר כהרמב''ם והרמב''ן והרשב''א ולא כהרא''ש ע''ש: (יג) למזונות. וה''ה אם מכרה לפרוע חוב בעלה מכרה קיים רשד''ם חח''מ סי' ר''ו: (יד) בעלה. ואז אם יבא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א''י להוצי' מה שמכרה אע''ג דמכרה בלא הב''ד. וכתב הח''מ כשבא הבעל יוכל לטעון הנחתי לך לך צררי או אמרתי לך צאי מ''י במזונותיך וע''ז הטענה צריכה שבועה. אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא. אבל מדברי הרא''ש משמע אף בכה''ג טענתו טענה עיין ב''ש:
ז (טו) חדשים. ומ''מ אין נותנין לידה כל הממון רק מעכבין המעות ביד הנפקד או ביד אחר ומפרנסין וזנין אותה מן המעות וע''ל סי' צ''ג: (טז) אחרים. היינו כשיש להם טענה על הנכסים ב''ש ועיין בש''ך ח''מ סי' פ''ו:
ח (יז) לשלם. דוק' אם לוחה בעדים: (יח) מיהו אם מחלה האשה לבעלה. האחרונים תמהו מאחר דהבעל משועבד מדר''נ אך היא יכולה למחול ע' מ''ש הב''ש: (יט) ירושה. ל''ד דה''ה אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה ח''מ: (כ) משלו. ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל ב''ש. ואין חילוק בין מזונות לרפואות בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ומלבושיה ושכר דירה הרמ''ע מפאנו סי' פ''ט: (כא) לו. וכן האשה אינה חייבת לפרוע מה שהלוו לבעלה ופרנסו אותה הר''מ איסרלש סימן פ''ו. ומ''ש הב''ש כאן. שדיתי ביה נרגא לקמן סי' קמ''א ס''ק י''ג ע''ש: (כב) לבעל. ל''ד חייבים אלא ה''ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אע''ג דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן הצבי אלא היכא דפרנס משלו הגהת מרדכי. וכתב רשד''ם חא''ה סימן קכ''ג ובשבועה שנשבע המפרנס כמה הוצי' ואם תובע דבר ושיעור חוץ מן השורה לאו כל כמיניה ואינו נאמן אפילו בשבועה ועיין במהר''ם מטראני ח''ב סי' למ''ד: (כג) ופרנסה. דמסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן כ''כ הרמב''ן. לפ''ז אפילו אם א''י לעשות שום מלאכה מ''מ א''צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו. והר''ן הניח דין זה בצ''ע. מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלותה ב''ש:
ט (כד) מזונות. ואפי' אם ספקה לה מעשה ידיה למזונותיה א''י לומר לה צאי מ''י למזונותיך אא''כ כשהיא מרוצה או ששתקה דהוי קבלה ב''ש:
י (כה) מזונות. ה''ה אם טוען אמרתי צאי מ''י במזונתך ושתקה: (כו) בנק''ח. היינו אם מכרו הב''ד אפי' מטלטלין צריכה לישבע שבועה בנק''ח. אבל אם היא מכרה אינה נשבעת בנק''ח אלא כשמכרה דוק' קרקע או מטלטלין הידועים שלא היתה יכולה לכפור בהם אבל מכרה מטלטלין שהיתה יכולה לכפות בהם אין עליה אלא שבועת היסת עיין ב''ש: (כז) ונפטר. ל''ד נשבע ונפטר אלא אפי' הפקיד פקדון ביד הזן את אשתו נשבע ונוטל פקדונו רשב''א סי' תתפ''ד: (כח) היה לה וכו'. ר''ל מה שפסק בסעי' ח' כשלותה חייב לשלם היינו כשלא טען הוא אז אין הב''ד פותחין טענה זו אבל אם הוא טען טענתו טענה:
יב (כט) טענה. אבל בדברים בעלמ' אינה נאמנת: (ל) עמו. אפילו למאן דס''ל דהבעל יוכל להשרות אשתו ע''י שליש כמש''ל סי' ע' מכל מקום היא א''י להשרות אותו וכשתלך אין לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית אחרונים:
סימן עא - שחיב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים
(ובו ד' סעיפים )
א (א) ובנותיו. אפילו אינו אמוד ואין זנין אותם לפי עשרו כמ''ש סימן ע''ג סעיף ו' לענין כסות. וחייב לזון אותם אפילו אם אמם מתה. ואם האב מת והניח בנים קטנים וגדולים חולקים בשוה וא''צ לפרוע להם מזונות עד שיהיה בני שש כי חיוב זה לזון אותם עד שיהי' בני שש אינו מוטל אלא על אביהן כל ימי חייו ולא אחר מותו. מהר''ם מלובלין סי' ע''ט. ומהריב''ל ח''ב סי' כ': ומהר''י ווייל בלקוטיו סי' י''א כתב היכא דאין לו לתינוק חייבין היורשים לזונו. האם אינה חייבת במזונות בניה הקטנים מהר''י ווייל שם: (ב) חכמים. היינו כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו ב''ח ב''ש: (ג) שיגדלו. בדרישה הקשה למה עד שיגדלו הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה לא יהא אלא קרוב אחר כמ''ש בי''ד סי' רנ''א עיין ב''ש בה''י וכנה''ג דף ל''ז ע''א סעיף ה': (ד) בנותיו. הלשון מגומגם והכוונה דכופין אותו להשיאן אבל אין כופין אותו כמה נדוני' שיתן להם דאין עליו חיוב רק להשיאן ועישור נכסיו לא תקנו חז''ל כשהוא חי בתשובת רש''ך ח''ב סי' קפ''א כ' דכופין לסיוע לנדן קרוביו ועיין במהרי''ק שורש קמ''ח:
ב (ה) מנכסיו. אפי' הוא אמוד אין זנין לבניו לשלא בפניו ח''מ ב''ש: (ו) בהכי. מיהו תוס' פ' נערה דמ''ח בד''ה ולא שאני לך וכו' כתבו דר''י חולק וס''ל דסבר' זו מהני דוק' בנשתטה אבל אם הלך למד''ה לדעת ולא צוה ליתן להם מזונות לא ניחא ליה אפי' נתן להם מזונות קודם לכן ע' ח''מ:
סימן עב - דין המדיר את אשתו מלהנות
(ובו סעיף אחד )
סימן עג - שחיב בכסות ומדור וכלי בית לאשתו
(ובו ט' סעיפים )
א (א) החמה. כלומר נותן לה חדשים בימות הגשמים והשחקים הם שלה להתכסות בהם בימי נדותה ש''ס:
ה (ב) עסי' ע'. דשם הביא דעת ר''ת דס''ל דאין כופין להוצי' כשאין לו מזון לזון אותה. ה''נ אין כופין אותו להוצי' בשביל כסות ח''מ ב''ש:
ו (ג) שש. וה''ה אף אחר שש מפצירים בו. ואם הוא אמוד כופין אותו כמו גבי מזונות ח''מ ב''ש: (ד) בלבד. ולא לפי כבודו כי דוק' באשתו נותנים לפי כבודו אבל לא לבניו:
ז (ה) לכסות. כי היכא דאמר לה צאי מ''י במזונותיך מהני. אף אם אמר לה צאי מ''י בכסותך מהני הרדב''ז ח''א סי' ק''ו:
סימן עד - המדיר אשתו מכמה דברים
(ובו י''ב סעיפים )
סימן עה - חלוק הארצות לענין נשואין, ודיני ארץ ישראל
(ובו ה' סעיפים )
א (א) בלשונם. בריב''ש סימן קע''ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין אפילו אין חלוקים בלשונם. ובמלכות אחת אין מוציאין אלא אם חלוקים בלשונם. עיין ב''ש: (ב) אחרת. הנה בזה יש ג' שיטות. ולדעת הרי''ף והרמב''ם והר''ן והריב''ש אין חילוק בין אירוס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת צריכה להוליך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת. ולשיטת הר''ם מרוטנבורק יש חילוק בין אירוס לבין נשא היינו אם אירוס במדינה אחרת צריכה להוליך עמו למדינה שלו. אבל אם נשא במקום מולדתה אין כופין אותה להלך אחריו. והטור כתב בדברי מהר''ם אפילו לא נשאה וכו'. כבר עמדו עליו האחרונים ב''ח ח''מ ב''ש ע''ש. ושיטה שלישית הוא שיטות ר''ת ויתבאר בסמוך: (ג) לארצו. יש להסתפק אם מ''ש לארצו הוא דוקא אבל להוליכה אל ארץ אחרת שאינו לא ארצו ולא ארצה אין כופין אותה לילך אחריו. או דילמ' מ''ש צריכה לילך אחריו לארצו ל''ד והכוונ' שצריכה לילך אחריו ואפילו שיוליכנה לארץ אחרת שאינה לא ארצו ולא ארצה כנה''ג דף צ''ח ע''א. כתב מהרי''ט ח''א סי' מ''ז הא דכופין אותה דיוצאה עמו לארצו. דוקא כשלא בא לעיר הזאת אלא לענין נשואין בלבד אבל מי שהלך שם עם ביתו ודר בה כמה שנים ואחר כמה שנים נשא שם אשה א''ל שע''ד לחזור לעירו נשאה ואע''פ שדעתו היה כן דברים שבלב אינן דברים ע''ש: (ד) לכרך. כלומר אע''ג דמגליל ליהודה יוכל לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לילך אחריו מ''מ בגליל א''י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך ויש להסתפק אם יוכל להוציאה בגליל למקום השוה. או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך ותן מקומך עלי אי נאמר שהברירה בידו או לא ח''מ. וב''ש כתב בפשיטות דהברירה בידו להניחה במקומה ולהוציאה מעיר לעיר ע''ש: (ה) אחרת. אפי' לארץ מולדתה א''י להוציאה כי י''ל בכאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה ב''ש וכתב מהרי''ט בתשובה ח''א סי' מ''ז אם הגוים היו מתעוללים עליו מטעם שאביו היה לו עסק בממון המלך יוכל להוציאה לעיר אחרת כיוצ' בה. ועיין ברשד''ם חא''ה סי' קנ''ה: (ו) למדינה. כלומר מעיר גדולה לעיר גדולה. כי בעיר גדולה יש מעלה דיוכל לקנות כל צרכם וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקים ומקרבים בתים זה לזה כ''כ רש''י בכתובות דף ק''י ע''ב. ובקדושין דף מ''ט ע''ב כתב רש''י ישיבת כרכים קשה דהיוקר מצוי בו ע''ש וצ''ע. ועיין בספר פרשת דרכים דף י''ז ע''א. והיינו דוק' כשהנשואין היה במקומו אז א''י לשנות אלא למקום השוה אבל אם הנשואין היה במדינה זו במקום אחר מחויבת היא לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר אפי' לשיטות מהר''ם מרוטנבורק אם הוי הנשואין בעירה מ''מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת ב''ש ועיין כנה''ג דף צ''ח ע''ב: (ז) אחת וכו'. זהו שיטת ר''ת. והוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנה איירי בכפיות האיש מתי חוכל היא לכופו שילך אחריה. ולשיטתיה הוא כך. אם א' מיהודה ושני מגליל. אז היכ' שהיו נשואין שם מחוייבים לדור אף שהיה במקומו א''י לכופו שיעקר משם וילך למדינתה. וכן אם הם ממדינה א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנשואין: ואם שניהם מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר וכתב ב''ש ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל. והנשואין היה בגליל. א''י לכופו. וכן אם אחד מגליל ואחד מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת א''י לכופו שתלך למדינה שלו וה''ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנשואין היה בכרך יכולה לכופו שילך לעירו ע''ש. רוב פוסקים חולקים על ר''ת. אלא במרדכי כתב כיון דאיכ' פלוגת' עבדינן הכא לחומר' והכא לחומר'. היכא דהבעל רוצה לכוף אוחה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר''ת. ומכ''ש דאין כופין אותו וכ''פ הד''מ עיין ב''ש: (ח) ולהוציאה. לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא. לכן אף שהיה דר אח''כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יוכל להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה ריב''ש ב''ש: (ט) ויש חולקים. עיין ח''מ ב''ש. ולדעת החולקים צ''ל אע''ג שכבר הזהירו חז''ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו'. לא אמרו חז''ל אלא דרך עצה טובה אבל א''י לכופו ע''ז ב''ש. ועיין בב''מ דף ע''ה ע''ב שלשה צועקין ואין נענין וכו' דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למחא אחרית' ע''ש. א''כ צ''ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר. ועיין סי' ע' ס''ק א' מש''ש בשם הרש''ך ועיין בתשובת הריב''ש סי' פ''א:
ב (י) הרע. כבר כתבתי דוק' כששניהם ממדינה א' ומעיר א' אז אין יוכל לשנות אותה למקום גרוע אבל הנוש' אשה ממדינה אחרת הוי כאלו התנה שתלך אחריו אפי' מכרך לעיר ואפילו מיפה לרע: (יא) גוים. ממקום שיש רופא ושאר הדברים הצריכין למקום שאין רופא ושאר הדברים הצריכין לעיר הוי כמוציאה ממקום שרובו ישראל למקום לעיר שרובו גוים מהרי''ט בחשובה ח''א סימן מ''ז: (יב) כותים. אפי' מנוה יפה לנוה רע. ועיין ב''ח מ''ש בשם מהרש''ל: (יג) טוב. מסידור לשון הרב משמע דקאי אדסמיך ליה דאפי' למקום שרובו ישראל אינו יוכל להוציאה כשמושל רע שם. אבל מלשון הגה' מיימון משמע דמושל רע הוי כמו נוה רע ומקום שרובו ישראל עדיף מנוה רע כמ''ש ח''מ: (יד) כלום הוא. אמנם אם התנה עם אמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקדושין והיא תודה בזה הדין עם הריב''ש ועי' ב''י. ואם לא תודה אין עדות אמה כלום ואם השדכן יעיד עליה תשבע להכחיש העד עיין הר''ם אלשיך סי' נ''ה: (טו) לדבריו. עיין רשד''ם חא''ה סי' קנ''ה והר''ם גלאנטי סימן מ''ד ומהרי''ט ח''א סימן מ''ז וכנה''ג סי' זה:
ג (טז) אותה. ברמב''ם וטור ליתא תיבת אותה דהא כופין אותו ג''כ. התנה בפירוש שאינו יוכל להוציאה אפילו לא''י אינו יוכל להוציאה לא''י. אבל אם לא התנה בפירוש רק שנשבע שלא להוציאה ממקומה יוכל להוציאה לא''י הר''ם גלאנטי סי' מ''ד כנה''ג דף צ''ח ע''ב:
ד (יז) ונצ''ב וכו'. ה''ה בכל מקום אשר הוא יוכל להוציאה והיא אינו רוצה הדין כן אחרונים: (יח) לסוף. הטעם משום דאז נראה דאינו אלא רמאות מה שעלה לא''י. לפ''ז אפילו אם גירשה כבר ולא נתן לה כתובה צריך לשלם לה או ליורשיה. וכן הדין אם עקר מעיר לעיר וחזר אח''כ ב''ש. אבל ח''מ כתב אם כבר גירש אותה א''צ לשלם לה הכתובה: גם כתב בעקר מעיר לעיר פטור כשלא רצתה לילך עמו ולא עשתה רצונו אפי' אם חזר אח''כ ולא גירשה עדיין אלא כשחזר מא''י אז הואיל ומאס בא''י חייב ליתן לה הכתובה כשלא גירשה עדיין אבל אם כבר גירש אותה ומתה אפילו חזר מא''י א''צ לשלם ע''ש:
ה (יט) סכנה. ולענין אם בזמן הזה מצוה לעלות לא''י עיין תוס' כתובות דכתבו בשם ר''ח כהן דאין מצוה בזמן הזה: ובהרא''ש ואגודה והטור משמע דיש מצוה אף בזמן הזה וכנה''ג מאריך בזה והביא הרבה דיעות מחולקים אם יש מצוה לעלות או לא ע''ש. וכיון דאיכ' פלוגת' דרבות' מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות וחייב ליתן לה כתובתה ועיין פרישה:
סימן עו - חיוב עונה
(ובו י''ג סעיפים )
א (א) בעונה. ואע''ג דהעראה הוי כביאה לכל דבר. למצות קיים עונה לא מקרי ביאה הררב''ז ח''א סימן קי''ח: (ב) לילה. היינו אדם בטל שאין לו מלאכה והוא ברי' ומעונג ואינו פורע מס ואינו הולך בדרך טור. והרמב''ם לא כתב תנאי זה שאינו פורע מס ע' ח''מ. והב''ש כ' והרמב''ם כ' דוק' כשהוא פטור ממס והטור השמיט את זאת ע''ש. אדרבה איפכ' הוא. וכל זה איירי כשאינו ת''ח אבל ת''ח אף שאין מוטל עליו שום מלאכה והוא בריא ואינו נותן מס מ''מ התורה מתיש כחו:
ב (ג) בעיר וכו'. זהו דעת ר''י. ורמ''א שהבי' וי''א וכו' הוא דעת ר''י בר ברוך ע' תוס' כתובות דף ס''ב ע''א ד''ה והא תניא הפועלים וכו' ובדברי הרב ב''י צ''ע ע''ש ודו''ק והמרש''א בחדושי הלכות בסוגי' זו הרגיש בזה ע''ש: (ד) בשבת. ויש לו רשות לשנות מנהגו אם היה רגיל לעשות מלאכתו בביתו והיה עונתו ב''פ בשבוע רשאי לעשות מלאכה חוץ לעיר ויהיה עונתו פ''א בשבוע: (ה) שבת. וסימן ושמרו בני ישראל את השבת ר''ת ביאה. הר''ן כתב הטעם הא דלא מפרש עונה של ת''ח במשנה ועיין תוספת י''ט במשנה זו. ומצאתי בחידושי הלכות שחיבר הגאון מהור''ר מאיר שיף זצ''ל שכתב אפשר לומר הטעם כמ''ש חז''ל גבי ובניהם שלשים ובנאיהם זכר כנגד נקיבה ולפי שצנועי' בתשמיש לא פרסמם הכתוב ת''ל וכן פריו יתן בעתו ולא קמפרש העת עכ''ל:
ג (ו) ברי'. קאי על כל עונות המבוארים בסעיף הקודם:
ד (ז) טבילתה. אפילו בשני רעבון או שאר צרות עיין בא''ח סי' תקע''ד ובי''ד סי' קפ''ד:
ה (ח) להתאחר. אע''ג שנותנת לו רשות וכבר קיים מצות פו''ר מ''מ בלבה מצטער אבל אם לא קיים פו''ר אסור להתאחר אלא חייב לקיים עונתו וכל זה איירי שנותנת לו רשות מחמת פיוס אבל אם בלא פיוס נתנה לו רשות מותר להתאחר יותר כ''כ ב''ש בשם תוס' כתובות דף ס''ב ע''א ד''ה אלא אורחא דמילת' וכו' ע''ש. ואינו מוכרח דשם כתב בת''ח. ועוד דשם בר''ע אדעת' דהכי נשאו. והב''ש רוצה לדחוק ודבריו אינם מוכרחים וצ''ע לדינא: (ט) גמל. ואם בעת הנשואין לא היה לו אומנות מיוחדת יוכל אח''כ לשנות ממלאכה למלאכה אחרת בלא רשותה ח''מ. מיהו טייל דא''ל שום מלאכה י''ל דאינו רשאי להיות חמר או גמל בלי רשותה ב''ש: (י) שנים. ולא יותר ב''ח בשם מהרש''ל:
ו (יא) בעלה. ע''ל סימן א' ס''ק א' מש''ש:
ז (יב) אחד. כדי שלא יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל:
ט (יג) כתובתה. וגם התוספת כתובה כנה''ג דף ק' ע''א סעיף יו''ד:
י (יד) ברשותה. עיין י''ד סי' רל''ד סעיף ס''ד. ועיין כנה''ג: (טו) עמה. ז''ל הגהות מיימוני פרק י''ד מהא דמותר להתייחד עמה מק''ו דנדה כדאשכחן בפ''ק דסוטה ומה נדה שהיא בכרת וכו' ורבנן לא פליגי שם אלא מטעם דבנדה יש לה היתר תאמר בסוטה וכו' וא''כ זאת יש לה ג''כ היתר ע''י ג' הדיוטות וכו' ע''ש. ועיין בסוטה דף ז' ע''א תוספת ד''ה אמר להו ק''ו ופרכוהו וכו' וכ''כ רש''י שם ופרכוהו שכן יש לה היתר ע''ש לפ''ז מ''ש הב''ש הוא ללא צורך:
יא (טז) לצערה. אם לא כוון לצערה אלא מפני עסקיו לא עבר ומפני זה פורצים בה בני אדם ללכת בדרכים ובסחורות יותר מזמן עונה. שרוב נשים דרכן למחול משום ריוח ביתה הר''ם מטראני ח''ג סי' קל''א. אבל הר''ם אלשיך סימן נ' האריך להוכיח שאפילו אינו מכוון לצערה עובר ועיין ס''ק ח' מש''ש: (יז) חדשים. בש''ג כתב אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפ' ועיין תומת ישרים סימן ס''ז:
יב (יח) כתובה. וגם התוספת כתובה. ובכל אלו דצריך ליתן לה כתובה היינו כתובה ות''כ:
סימן עז - דיני מורד ומורדת, או אומרת: מאיס עלי
(ובו ה' סעיפים )
א (א) עליה. זהו דעת הרמב''ם דס''ל מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה אבל הטור והרא''ש ס''ל דמורד ממזונות נמי הוי מורד. והב''ח כתב דהלכה דוק' מתשמיש הוי מורד ע''ש: (ב) כתובתה. היינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר''ן: (ג) שעורים. עיין ח''מ: (ד) ישמש. דאין כופין אותו לשמש דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה. ואפי' אם שימש ע''י כפיה מ''מ הוי מורד ב''ש: (ה) להוצי'. דאין נותנין לו זמן עיין ב''ש: (ו) מוסיפין. כתב כנה''ג נ''ל דוק' במקום שלא קבלו עליהם חרם ר''ג אבל במקום שנוהגין חר''ג אין שומעין לו דיש לחוש שמא רוצה לגרשה וידע שאינו יוכל לגרשה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע''ש דף ק' ע''א. וכ''כ הח''מ. אבל ב''ש ס''ל אף לדידן דאיכ' חר''ג כשרוצה לגרש וליתן לה כתובה לא הוי מורד. וכ''כ הב''ח. ועיין תשובת מהר''א מזרחי סי' למ''ד דפסק שם כשרוצה ליתן לה כתובה ולגרשה. א''צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות חרם ר''ג. והח''מ חולק עליו. ובתשו' מהר''א בן ששון סי' נ''ה פסק דהבעל י''ל קים לי כמהר''א מזרחי. גם ב''ח פסק כמהר''א מזרחי. מיהו מתשובת הרא''ש כלל מ''ב ומהרי''ק שורש ק''ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות. מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה. אם מתה בעודו במרדו אין בעלה יורשה ש''ג ב''ש ועיין סימן צ' סעיף ה' ועיין ב''ח מה שמחלק בין אם היא מאיסה לו לבין אם אמר בעינא אותה ומצער אותה:
ב (ז) מתשמיש. ה''ה מי שאינה רוצה לטבול כדי שלא תשמש בעלה עמה דיש לה דין מורדת אגרת הרמב''ם סי' ז'. לא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו' לא כייפינן לה שאינה שבויות חרב להזדקק לו בכל שעה מהרי''ט ח''א סימן ה': (ח) לגרשה. אבל אין כופין אותו. דלא כהרמב''ם והרשב''ם. ואף אם נשאת בגט של כפיה תצא ועיין כנה''ג דף ק''א ע''א: (ט) הקיימים. בסוגי' זו יש ד' שיטות. להרמב''ם הסוגי' כלתא דרב זביד איירי במורדת. כשאומרת בעינא ליה ומצערנא ומפורש בש''ס נצ''ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה. וכתב הריב''ש הבעל א''צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא. ונ''מ שלה אפילו לא תפסה זכתה. ומכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב''פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח''כ נמלכין הב''ד. ומיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ואין נותנין הגט עד' יב''ח. ובמאיס עלי מגרשין מיד וכופין אותו. וכל הפוסקים. חלקו עליו בזה כמש''ל ונצ''ב ונ''מ כל מה שבעין נוטלת אפילו לא תפסה ולהרא''ש שיטה אחרת דהיינו בשניהם משהין יב''ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה וכו' מכריזין עליה ואחר יב''ח מפסדת הכתובה ושאר ת''כ וקודם לכן אית לה כתובה ות''כ חוץ מזונות ומ''י שלה. ובשניהם נ''מ שלה אפילו לא תפסה וכן קרקע נצ''ב שלה אלא מטלטלין של נצ''ב אין לה אלא א''כ תפסה. ולהרמב''ן ולהרשב''א שיטה ג'. מורדת בעינ' ליה וכו' אין שום תקנה רק מה שמבואר בש''ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות. ונצ''ב לא מהני תפיסה שלה. ונ''מ א''צ תפיסה. וכלתא דר''ז איירי במורדת מאיס עלי אז משהין יב''ח. ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב''ח מפסדת כתובה ות''כ. ונצ''ב אם תפסה אין מוציאין מידה. ונ''מ א''צ תפיסה ואין מכריזין עליה כשאומרת מאיס עלי. והר''ן שיטה ד' במאיס עלי יש לה אפילו הכתובה ונצ''ב ונ''מ אפילו לא תפסה ומשהין הגט יב''ח. וכלתא דר''ז איירי במורדת בעינ' ליה וכו' ואז צריכה תפיסה בנצ''ב ואחר ד' שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפילו אם החזירה לא מהני אלא חז''ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב''ח. וענין תפיסה עיין בסי' צ''ג תפיסת מפתח לא מהני. וכן תפיסה ע''י שליח. ובח''מ השיג על הב''ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא''כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה. ומבואר בתשו' הר''ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני. ומעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר. וכנה''ג דף ק''א ע''ב העלה אם תפסה האשה אעפ''י שלא תפסה הנכסים עצמן אלא שתפסה כנגדם מנכסי הבעל אין מוציאין מידה. עוד כתב שם אפילו תפס הבעל נכסיה אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו ע''ש. ועיין ס''ק כ''ח מש''ש ואם הנדוני' ביד אביה אפי' מורדת בעינ' ליה ומצערנ' א''צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו. ואם הנדוני' ביד שליש עיין סי' נ''ג ועיין ב''ש: (י) כלום. במהר''י ווייל סי' כ' כתב מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנות שניתן לה מחמת אביו או קרוביו בשעת נשואין או אח''כ צריכה להחזיר. אבל כל מה שהכניסה עמה לחופה דהיינו נדוני' וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת החופה וטבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו' זכתה ע''ש. ועיין הראנ''ח ח''א סי' מ''א. והר''א ששון סי' קע''ז ומקור ברוך סימן י''ז ורשד''ם חא''ה סימן קל''ה. והרמ''ע מפאנו סי' נ''ה. וכנה''ג דף ק''ע ע''א סעיף ל''ח. מתנות וחפצים של בעל. אפילו אם תפסה ואין בידה שיעור כל השומא שהכניסה לו אינה יכולה לעכבם בעד מה שחסר מנדונייתה מקור ברוך סי' י''ט. וכנה''ג כתב עליו ואיני יודע למה ע''ש. מתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין. אם הם בידה אין מוציאין מידה מקור ברוך סימן י''ז. אשה שגבתה נדוני' שלה בחיי בעלה באמתלאה גדולה והלכה לבית אביה ושוב מת בעלה ואין היורשים רוצים ליתן לה כתובה ותוס' ובאים עליה בטענת מורדת אין לה דין מורדת להפסידה כתובתה הרמ''ע מפאנו סימן כ''ה. אשה שלא הביאה כלום מבית אביה והבעל עשה לה כתובה סך ידוע ולא פירשו מהו תוס' מהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה שורת הדין דשמין כמה ראוי לתת לה מוהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה וכותבין לה זה בתורת נדוני' והשאר עיקר כתובה ותוס' ולגבי זה הועיל תפיסתה ולא לגבי השאר הרדב''ז ח''א סימן רס''ב: (יא) נכסי צאן ברזל. היינו שיטות הרא''ש ורמב''ן ורשב''א דעובד' דכלתי' דר''ז איירי במאיס עלי ולהמסקנ' בנצ''ב צריכה תפיסה. ונ''מ א''צ תפיסה: (יב) אינה נוטלת וכו'. כבר תמהו ע''ז בהר ח''מ וב''ש וכנה''ג דף ק''ב ע''א סעיף כ''ט דלא מצינו דיעה זו כמש''ל כל השיטות ולכ''ע דבנ''מ א''צ תפיסה. האומרת איני רוצה בו שנאתיו. לא נקרא עוד בעלי הוי כמאיס עלי הר''א ששון סי' קפ''ו. יש להסתפק אי בעינן שתאמר מאיס עלי מחמת בעילה או לא הר''א ששון שם. וע' ס''ק ל''ב מש''ש. הלכה לבית אביה ואמר לה שתבא אל ביתו והיא אינה רוצה לבוא אחריו ואומרת לו שאם רוצה שיבא הוא אחריה הוי מורדת וכ''ש אם היתה מגלה דעתה קודם לכן שהיה מאוס בעיניה ושלא היתה יכולה לראותו ושיתן לה גט כנה''ג דף ק''ב ע''א סעיף ל''ד: (יג) בה. היינו הב''ד בעצמם מתרין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה אבל לא ע''י שלוחם. ואם חזרה בה לא הפסידה כלום. והר''ן כתב דאם חזרה פותחין מכתובתה ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה עיין ח''מ ב''ש. אם רואין ב''ד שהדבר מצד אמה או קרוביה מניחין אותה בבית מי שיראה לב''ד אולי תתרצה עם בעלה רשד''ם חח''מ סי' ש''י: (יד) כתובת'. מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה אלא שמבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד אלא עד יב''ח דגנאי לבנות ישראל וכו' כ''ה לשיטת הרמב''ם והרמב''ן ורשב''א כמש''ל. אבל לשיטת הרא''ש אינה מפסדת כלום עד יב''ח כמש''ל: (טו) מעוברת. כלומר שאינו חייב במזונות מפני העובר שבמעים אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד: (טז) פירות. ואחר יב''ח אינו אוכל הפירות עיין ח''מ ב''ש: (יז) יורשה. אפילו אחר יב''ח עיין ב''ש. כתב מהר''י ווייל סי' כ' גם שטר חצי חלק זכר זכות הבעל ישאר בתקפו ובגבורתו ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחול עליו ע''ש. אפי' מה שמכרה ונתנה יורש הבעל כנה''ג דף ק' ע''ב סל''א. והב''ש ס''ק ט''ז כתב אם מכרה צ''ע אם יוכל לבטל המכר. ולכ''ע יוכל לכתחלה למחות שלא תמכר כלום מהר''י ווייל סי' כ' וכ''פ בסמוך בהג''ה: (יח) וקבורת'. היינו כל זמן שהוא חייב ליתן לה הכתובה חייב בקבורתה אם מתה תוך הזמן הזה. אבל אחר יב''ח להרא''ש או אחר ד' שבועות להרמב''ם אם מתה אין חייב בקבורתה כיון דהוא פטור מן הכתובה. מיהו אם תפסה נצ''ב או זכתה בנצ''ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבור' אפי' אחר יב''ח או ד' שבועות ב''ש: (יט) כלום. היינו דאינו אוכל פירות אבל יורש אותה כמ''ש וכשאמרה מאיס עלי אז כל שעה יוכל לגרשה ואין לה כתובה. ממיל' דינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה ומצערנ' אחר יב''ח. ושם לדעת הרמב''ם זכתה בנצ''ב בלא תפיסה א''כ בודאי חייב בקבור': ולדעת הרמב''ן והרשב''א איירי הסוגי' דכלת' דר''ז באומרת מאיס עלי ופסיק' הוא אם זכתה היא בנצ''ב א''כ הלכה כרמב''ן שמא זכתה נצ''ב אף לדינ' דש''ס לפ''ז חייב בקבורה כי בס''ס מוציאין ממון מיד המוחז' ב''ש: (כ) וכתובת'. היינו להרא''ש אבל לשאר פוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות. ועיין מה שכתב וז''ל ומ''ש אבל לא מה שכתב לה עיין בטור סימן מ''ה לא משמע כן אלא דוק' וכו'. לא ידעתי הא לפנינו כתב וכל מה שכתב לה וכ''כ ב''י ע''ש: (כא) נשים. כלומר בזמן התלמוד משהינן יב''ח כי אין לו היזק בזה שהרי יוכל לישא אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן: (כב) אחרת. כתב הח''מ נראה דע''ז חולקין דאין מתירין לו לישא אשה אחרת. אבל להשהות אותה בע''כ יב''ח בלא פו''ר על זה לא נמצא חולק ומתירין לו לגרשה בע''כ ונותן לה הכתובה ולאחר יב''ח מגרשה בע''כ ופטור מכתובה עיין ב''ש: (כג) לגרש. שום אחת מהן. ח''מ ב''ש: (כד) מלח. ל''מ אם הוא בביתו ויוכל לקרב עונתו אלא אפי' שהוא הולך מביתו ואין דעתו לבא עד ו' חדשים מ''מ מתחילין ימי מרידה מיד ח''מ ב''ש: (כה) לצערו. דאלו מרדה ואמרה מאיס עלי אין לה הפסד דהא מסתמ' אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינ' ליה וכו' מכריזין עליה ב''ש: (כו) ביבמה. היינו להפוסקים דס''ל מצות יבום קודם ע''ל סי' קס''ה:
ג (כז) מידה. זהו דעת הרמב''ם. ולהרמב''ן והרשב''א לא מהני תפיסה בנצ''ב כמש''ל: (כח) מנכסיה וכו' אינו משלם לה כלום. דהוא שפת יתר השתא כשהן קיימין כל שלא תפסן האשה אין לה מה שאבד מנכסיה לא כ''ש ומתרץ הכנה''ג דהוצרך הרמב''ם להשמיענו וכן כל מה שאבד וכו'. להורות דאפי' היא תפסה כנגדן מנכסי הבעל אינו משלם לה ומוציאין מידה. לפ''ז צריכים אנו לומר דכשהן קיימים אפי' תפם הבעל אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל''כ אדשמעינן הרמב''ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו כ''כ כשהם קיימים דאם תפס הבעל מנכסיה והיא תפסה כנגדה מנכסי הבעל מוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ''ש כשנאבדו ע''ש דף ק''א ע''ב סכ''ו וע''ל ס''ק ט': (כט) אמתלא. לעיל קאי על סעיף ב' שכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מאיס עלי בלא אמתל' מבוררת אבל אם נותנת אמתל' מבוררת וניכרת לב''ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע''ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש''ס אלא הבעל צריך להחזיר כל הנדן ומוציאין ממנו נ''מ ונצ''ב ויהבינן לה כך הוא אם טענה טענה מבוררת. ואם טענה טענה שאינו מבוררת. אזי אם תפסה אין מוציאין מידה. אם טענה טענת שקר. יהבינן להבעל הכל אפילו מה שהכניסה היא ומוציאים ממנה ונותנים להבעל. וכתב ב''ש נראה דנ''מ לא הפסידה אפילו בטענת שקר ע''ש. כתב ט''ז הא דמוציאין ממנו דוק' בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כייפינן ליה אין מוציאין ממנו כלום אא''כ שתפסה. ודינא דמתיבת' דוק' הוא במורדת מאיס עלי ולא במורדת בעינ' ליה ומצערנ'. והטעם תקנה זו כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מש''ה תקנו שישלם נצ''ב: (ל) הראשונה. כתב ב''ש מה שכלו מחמת שלא משמר בראוי או נגנב או נאבד'. בנ''מ פטור ובנצ''ב חייב לשלם. אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך נצ''ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה. ונ''מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות ע''ש: (לא) מבוררת. ר''ל ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבת' אם טענה אמת צריך להחזיר אפילו מעות הנדוני' ממיל' אם תפסה י''ל דטענתה אמת הוא ועיין ב''ש: (לב) רמאות. אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לשכן לשרוף לאבד ולמכור אין לך מאיס עלי יותר רש''ל בתשובה סימן ס''ט. ועיין תשובת מהר''ם מלובלין סימן מ''ח. ובמהר''ם מטראני ח''א סי' רס''ט. באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש אין לה דין מורדת. אם הוא חולה ובאה בטענה שאינה יכולה לסבול חלייו ושטותו אין לה דין מורדת כנה''ג דף ק' ע''ב קטנה נשואה שמרדה אם יש לה דין מורדת או לא עיין כנה''ג דף ק' ע''ב: (לג) לגרש וכו'. בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגין לגרש במורדת כמ''ש כל האחרונים ח''מ: (לד) מנדוני'. כתב הב''ש כבר כתבתי דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א''צ ליתן להחתן וכ''כ הח''מ עיין ס''ק ט': (לה) דין צ''ב. דמאחר דלא שמו הבגדים להתתן בנדן שלו אין להם רק דין נ''מ:
ד (לו) עמו. וה''ה אם השיבה לא כי הוא המורד הר''ם מטראני ח''א סי' רס''ז:
ה (לז) רוצה וכו'. הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא אין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מן הבעל נצ''ב מכ''ש דאינו חייב ליתן לו אלא נ''ל דאיירי דא''י לברור הטענה אז בנשואה אם תפסה אין מוציאין מידה ותפיסת אביה לא מהני וכאן שעדיין ביד אביה אין בידה חייב ליתן לו וה''ה אם היא נשואה והנדוני' ביד אביה עדיין דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן שט''ח ליד החתן אינו חייב לשלם כי דינים אלו דומים לדינים המבוארים בסי' ס''ג במתה בתו. ואפילו אם אומרת בעינא ליה ומצערנ' הדין כן. ומיהו אם נתן ממרנ''י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעות ביד החתן וחייב לשלם לו ט''ז שם סי' נ''ג. ואם השליש הנדוני' עיין סימן נ''ג. ועיין מהר''י ווייל סי' ע''ח. ומדינים אלו נשמע מכ''ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ב''ש:
סימן עח - חיוב פדיונה
(ובו ח' סעיפים )
א (א) פודך. כלומר אפילו אם אמר קודם הנשואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו זה לזה לא מהני כי היכא דלא לטמע בין העכו''ם ח''מ ב''ש. פדאה חבירו משלם לו דמי פדיונה ודוק' בכדי דמיה אבל ביותר מכדי דמיה לא. רש''ל בים של שלמה פ''ו דין ט''ו:
ב (ב) הבעל וכו'. ל''ד אלא אפילו אסור לפדות יותר מכדי דמיהם. ומ''ש בהג''ה אשתו כגופו ויוכל לפדות וכו' היינו חייב לפדות מאחר שאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ב''ש. ועיין בי''ד סי' רנ''ב דשם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם ב''ש. ועיין מ''ש הש''ך שם בי''ד סי' רנ''ב ס''ק ד' וס''ק י''א:
ה (ג) לגרשה. דוק' אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה. אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה ב''ש: (ד) שהדירה. אבל נשבית ולבסוף הדירה חייב לפדותה דאתי לאערומי ש''ס. וכן אם נדרה היא בעת שהיתה נשבית וקיים הוא לה חייב לפדותה דקי''ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיני' ח''מ ב''ש. ונראה לי דדוק' באשת ישראל הדין כן. אבל באשת כהן אם נדרה היא אחר שנשבתה פטור הוא מלפדותה דלאו השביה גורם אלא מחמת הנדר והטעם נראה לי. בשלמ' באשת ישראל אעפ''י שמכח הנדר אינו יוכל לקיים ואותבינך לי לאנתו. אפ''ה חייב לפדותה דהוא נותן אצבע בין שיני' דהו''ל להפר והיה יוכל לקיים התנאי ואותבינך לי לאנתו. אבל באשת כהן אינו יכול לומר דהוא נותן אצבע בין שיניה דה''ל להפר. דלמה להפר הא מיד שנשבתה אסורה היתה לו אף אם לא נדרה היא. א''כ למה הפר לה ומאי איכפת ליה בזה. א''כ הוי כאיסור דבר אחר ופטור מלפדותה. ודבר זה למדתי מפרש''י כתובות דף נ''ב ע''א ד''ה הכא במאי עסקינן וכו' ובישראל פליגי וכו' ע''ש. צריך לדקדק מאי בעי רש''י בזה דכתבו ובישראל פליגי הא אי אמרינן דאיירי בנודרת היא וקיים לה הוא ופליגי אי שנתן הוא אצבע או היא וכו'. אין חילוק בין אשת ישראל או אשת כהן. אלא צריך לומר דהיה קשה לרש''י מה הקשה המקשן ואי דנדרה היא מה לי הדירה ולבסוף נשבית מה לי נשבית ולבסוף הדירה וכו'. הא באשת כהן שפיר יש חילוק. בהדירה ולבסוף נשבית נוכל לומר דהפלוגת' הוא אם נתן הוא אצבע וכו' דה''ל להפר. אבל בנשבית ולבסוף הדירה אינו יוכל לומר דנתן הוא אצבע וכו' דה''ל להפר. דמה אהני ליה דהא כבר נאסרה אותה לו מכח השביה. ומש''ה כתב רש''י ובישראל פליגי וכו'. א''כ דברי מוכרחים ודו''ק:
ו (ה) סי' ז'. כתב הח''מ אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסורה לו מיד כשנשבת ויוכל לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפילו אם זנתה ברצון חייב לפדותה. והב''ש כתב עליו ולא משמע כן מהסוגי' ע''ש:
ז (ו) שאכל. היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא בשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציאה כיון שהיא אסורה לו ט''ז:
ח (ז) לפדותה. ואין היורשים חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם בדין אכל דהיה חייב לפדותה ח''מ ב''ש:
סימן עט - חיוב רפואתה
(ובו ג' סעיפים )
א (א) קצבה. פרש''י שאינה חולה תדיר. וה''ה אם היא חולנית תדיר והרופא רוצה ליקח דבר קצוב ורצה לרפא אותה כל זמן שתצטרך ג''כ מיקרי רפואה שיש לה קצבה ח''מ: (ב) קצבה. וכן בימי לידתה מחויבים ליתן לה מזונות כנהוג שנותנים ליולדת ד' שבועות תשו' מהרש''ל סי' מ''ה:
ג (ג) ארוך. הח''מ כתב ה''ה בחולה שאינו ארוך. והב''ש כ' דוקא חולה ארוך ע''ש: (ד) מגרשך. ואם אינו רוצה לגרשה ולא לרפאותה כופין אותו. וכל מה שלותה לצורך רפואה חייב לשלם ש''ג וכ''כ כנה''ג: (ה) כן. כתב מהרש''ל בזמן הזה שאין מגרשין בע''כ מחויב לרפאות אותה אפי' חולה ארוך ואינו מועיל מה שמוכן ליתן לה כתובה ולגרשה. וב''ש כ' דאפי' בזמן הזה דאיכ' חר''ג יוכל לגרשה ע''ש וכ''כ הח''מ בשם הרב מהר''א מזרחי:
סימן פ - מעשה ידיה שהיא חיבת לבעלה, ודיני מיניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה,
(ובו י''ח סעיפים )
א (א) לבעלה. ודוקא בזן אותה אבל אם אינו זן אותה אע''פ שלא בא העיכוב ממנו ואפי' שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה. ומיהו נשים הללו גבירות ונכנסות בחצירות שרי המלכים והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם מעשה ידיהם לבעליהן. מהרי''ט ח''ב חח''מ סי' פ''ו. מגורשת ואינה מגורשת וכן ש''מ שנתן גט לאשתו בתנאי מעכשיו אע''פ שחייב במזונותיה מעשה ידיה שלה הרא''ם ח''א סי' ל''ד: (ב) יותר. הן שעשתה בלילה הן שעשתה ב' וג' מלאכות בפעם א'. וכ' ב''ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה העדפה שע''י הדחק ולוקחים בהן קרקע והוא אוכל פירות עב''ש: (ג) כסף. לאו אדחקה עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשה ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:
ב (ד) לבטלה. אפי' אמרה איני ניזונית ואיני עושה חייבת לעשות דבטלה מביאה לידי זימה עב''ש:
ג (ה) מלאכה. אפי' התיר לה שחוק א''מ יש חשש זנות. והוא שיוכל להדירה היינו דוק' בדתלה בתשמיש כמבואר בסי' ע''ד. ואם היא נדרה שלא תעשה מלאכה ואינה חייבת לבעלה לעשות מלאכה אלא משום חשש זנות א''י להפר ב''ש וכ' המגי''ד לא נזכר בגמ' כמה יהיה זמן ההדרה דרחוק מן הדעת שאם הדירה יום א' או שנים שתב' לידי זימה:
ד (ו) הבית. הח''מ כ' דהי''א זה ראוי להיות מקומו בסעיף ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבת לבעליהן אבל עשירות אינן מחויבת להציע כל המטות רק מטתו וכ''כ רמ''א בס''א והב''ש כתב אפי' עשירות מחויבת להציע כל המטות ואפי' לסמוכים על שלחן בעלה ע''ש ודו''ק:
ה (ז) בעצמה. רש''י ס''ל דמצד עצה טובה הוא שתעשה מלאכות אלו. ושאר פוסקים ס''ל דמחויבת היא לעשות מלאכות אלו עב''ש:
ו (ח) מטחנת. היינו יושבת בריחיים ומשמרת הקמח. ונשי דידן אין דרכן לטחון ואין דרכן לכבס הג''א ב''ש:
ז (ט) מהן. היינו שהכניסה לו נדוני' או אם מצמצמת משלו הוי כאלו הכניסה תוס': (י) כדי וכו'. אם הבעל יש לו ממון ואינו רוצה לקנות אין כופין אותו לקנות ואין כופין אותה לעשות המלאכות. ואם הוא אומר לקנות והיא אומרת שלא לקנות לו שומעין כנה''ג בשם הרדב''ז:
ט (יא) ראיה. ואחר שעשתה המלאכות יכולה לומר לבעלה השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה עב''ש:
י (יב) משפחתו. היינו מלאכות המפורשים במשנה. אבל בצמר ולמזוג לו הכוס וכיוצ' בזה אפילו אם בני משפחתה אין עושות מחויבת היא לעשות ב''ש:
יא (יג) משלה. כתב הח''מ דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה משלה ועב''ש:
יב (יד) קודם. כ' הח''מ אם מגיע מזה לולד ספק סכנה ולה אין סכנה אלא צער מהיכי תיתי דמכח צער דידה תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע''ז ולמה כ' ויש מי שאומר ע''ש. וע' בב''י. והב''ש רוצה ליישב מכח הגמ' דנדרים דף פ' ע''ב כביסתן וחיי אחרים וכו' ע''ש ולא דק. חדא דרבנן פליגי ע''ז כמו שהקשה הוא בעצמו. ועוד דהא מסקינן התם אין כביסה אלימ' לר' יוסי דאמר שמואל האי ערבובית' דרישא מתיא לידי עוירא ערבובית' דמאני וכו'. ע''ש א''כ הוי כביסה נמי סכנה ולא צער ודו''ק וע' בכ''מ:
יג (טו) שניהם. בדינים אלו היכ' דאיכא פלוגת' היא פטורה ב''ש. אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת. מהריב''ל ח''א כלל י''א סימן נ''ו פסק דאין כופין אותה שתשב באותו העיר לזון את בנה. והרשד''ם חא''ה סי' קכ''ג כ' דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה וכ''כ הרדב''ז ע' כנה''ג:
יד (טז) מעכב. ואם אין לה בן ורצונה להניק בן חברתה. אין הבעל יוכל לעכב ב''ש. והח''מ כ' דהבעל יוכל לעכב: (יז) אחר. אע''ג דאסור לישא מניקת חבירו משכחת ליה כגון דהיא מניקה הולד יותר מכ''ד חודש ואז מותרת להנשא:
טו (יח) אותה. כלומר אינו זנה אותה או משמתין אותה ב''ש: (יט) בידה. ואפילו אם היא מניקה אין בידו לעכב אותה ואז א''צ ליתן אותה ההוספה שמוסיפין למניקה ב''ש: (כ) הבית. הר''ן ס''ל דצריכה לעשות כל צרכי הבית טוחנת ושאר מלאכות וחייבת להניק אלא דאינה עושה בצמר. ותוס' ורא''ש כתבו כשאמרה איני נזונית ואיני עושה פטורה מכל מלאכות ופטורה מלהניק אלא חייבת במזיגת הכוס והרחצ' פניו והצע' המטה. וכ' ב''ש במקום פלוגת' היא פטורה. וג' דברים אלו היינו מזיגת הכוס והרחצ' פניו והצעת המטה אין כופין אותה בכפיות ע' ב''ש:
יז (כא) מלאכותיה. ל''ד הוא אלא אפילו שלא בעת המלאכה אם שברה פטורה בה''י ח''מ ב''ש:
יח (כב) שלו. וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום דאין מעשה ידיה תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנו' חז''ל ריב''ש ב''ש ח''מ: (כג) שעברו. עיין ח''מ וב''ש:
סימן פא - המקדיש מעשה ידי אשתו
(ובו ב' סעיפים )
א (א) ואוכלת. אפילו אם נותן לה מזונו' ומעה כסף א''י להקדיש. ואפילו אם מקדיש מ''י עושה ואוכל ח''מ ב''ש: (ב) חולין. אפילו הוא בעצמו רשאי ליהנו' ממנו תוס': (ג) ניזוני' וכו'. ולדידן אפילו אם נותן לה מזונו' ואומר יקדשו ידיך נמי אינו קדוש ח''מ ב''ש:
ב (ד) יגרשנה. ע' אחרונים ועתוס' י''ט פי''א דנדרים משנה ד':
סימן פב - נדרה שלא להניק, ודין מיניקה שנתגרשה
(ובו ח' סעיפים )
א (א) להניק וכו'. היינו שאסרה הנאת הנקה עליו אז אין הנדר חל דהא היא חייב' להניק כשהיא ענייה ולא הכניסה לו שתי שפחו'. אבל אם היא הכניסה לו ב' שפחו' אינה חייב' להניק חל הנדר. ואם אסרה הנאת הנקה עליה חל הנדר אפי' אם היא ענייה. ואם אמרה איני ניזוני' ואיני עושה ע''ל סי' פ'. ואם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הדין דכופין אותו שיתן לה מזונו' או שיגרש אותה. נראה בינו לבינו אינה חייבת לעשו' שום מלאכה ואינה חייבת להניק. ואם אמרה הנאת הנקה עלי דחל הנדר כמ''ש והוא לא הפר והיה יוכל להפר אין שום חיוב עליה כיון שהוא לא הפר. וקי''ל דהוא נותן אצבע בין שיניה והוא חייב שכר הנקה. ואם הולד מכיר אותה ואיכ' סכנה בדבר צ''ע אם הנדר חל ב''ש ע''ש:
ד (ב) ראיה. ע''ל סי' פ' סקי''א מש''ש:
ה (ג) מכירה. אם תרצה ללכת לעיר אחרת והיא רוצה להוליכה עמה התינוק והאפטרופסים מוחים בידה. ע''ל סי' פ' סקט''ו. כנה''ג הביא תשו' נ''י דאם גירש אדם אשתו והיא מניקה אסור לו ליקח את בנו ממנה אלא היא יושב' עם בנו ומגדלתו והוא נותן לה שכר הנאתו ע''ש: (ד) אותה. כתב הח''מ לא ידעתי טעם לדין זה ע''ש:
ז (ה) אצלי. אפי' אם האם רוצה לזון אותו בחנם יוכל האב לעכב. ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יוכל האב לומר כיון שאינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו ח''מ. וע' בש''ס פרק הנושא דשם אית' אם מת האב אין מניחין הבן אצל יורשיו אלא אצל אמו דחיישינן לרציחה. ומשמע שם אפילו אם הוא יותר משש אין מניחין אותו אצל קרוביו. אבל אם היא גרושה ואביו חי אז יש חילוק אם הוא יותר משש אין מניחין אצל אמו אפילו צוה האב שישב אצל היורשים אין שומעין לו. הראנ''ח ח''ב סי' (ל''ט) [מ']. אם הקרוב מוחל הירושה ונסתלק ממנה אין לחוש לרציחה. הר''ם מטראני ח''א סי' קס''ה. אם היורשים הם עשירים ומיראי ה' וחושבי שמו אין לחוש לרציחה ע' כנה''ג דף ק''ג ע''א. הא דפחות מששה אין מפרישין אותו מאמו דוק' באותו העיר אבל בעיר אחרת לא רשד''ם חא''ה סי' קכ''ג. בפחות מבן שש שאין מפרישין אותו מאמו. הוא אפילו אם נשאת האם לאחר כנה''ג בשם הרדב''ז. כי היכ' דהאב יוכל להפריש את בנו אחר שש מאמו הכי נמי אבי אביו יוכל להפרישו מאמו אחר ו' הר''ם מטראני ח''א סי' קס''ה. אם הקטן אחר היותו מבן ו' ומעלה אומר דניח' ליה בצוות' דאימ' לאו כל כמיניה דאפטרופס לעכב בידו הר''ם אלשי''ך סי' ל''ט: (ו) לעולם. אפילו מטופל' בבנים ובבנות משפטי שמואל סימן צ'. אפילו נתרצה האם שתשב הבת עם האב וחזרה בה ורוצה לקחתה עמה הבת אצל האם לעולם הרמ''ט ח''ג סי' ס''ב. אם הבת רוצה לישב עם אחיה אין כופין אותה לישב אצל אמה. ובגוונ' דליכ' למיחש לרציחה הר''ם פדוואה סימן נ''ג. וה''ה אם רצון הבת להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה הר''ם פדואה שם. אפילו תלך האם לעיר אחרת תהיה עמה מהריב''ל. ורשד''ם חולק אמ''ש לעיל סימן פ' סקט''ו: (ז) לכוף. היינו הבת א''י לכוף אם אינו רוצה להיות אצל האם. אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב''ד נראה שטוב לה אצל אביה מ''מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מ''ש חז''ל הבת אצל אמו ח''מ ב''ש. וע' כנה''ג דף ק''ד ע''א: (ח) יכולה לכוף. היינו כשהאב קיים אבל אם אין האב קיים אפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד שש שנים גם להיות הבת אצלה ח''מ ב''ש. ואם מתה האם ואבי אמה רוצה לקחתה אצלו ע' כנה''ג דף ק''ג ע''ב סל''ו:
סימן פג - חבלת אשת איש למי הוא
(ובו ב' סעיפים )
א (א) לבעלה. ר''ל שנותנין לידו והוא מתעסק ברפואתה ח''מ וע' בי''ד רס''ז: (ב) מיד. ואם מתה קודם שגבתה אינו יורש חלקה דהוי ראוי ב''ש: (ג) חלקה. היינו כשגבה כבר חלקו אבל אם לא גבה אמרינן אגב שתובע חלקו תובע ג''כ חלקה ב''ש: (ד) בגלוי. כלומר בפני רבים. ואם אמר בסתר כלומר בפני שני עדים כ''כ הרא''ש כלל מ':
סימן פד - דיני מציאת האשה
(ובו סעיף אחד )
סימן פה - דין נכסי מלוג וצאן ברזל
(ובו י''ט סעיפים )
א (א) לו. אפי' התנה קודם הנשואין לא מהני ב''ש:
ב (ב) בהמה. וקרקע נמי נצ''ב הוא ובגדים היינו מה שהיא מכנסת לו אבל בגדים שלה הם נ''מ. וע' הרדב''ז ח''א סי' קל''ח: (ג) באחריותם. אם הם מעות ועומדים ביד אחר להסתחר והבעל הגון וירא שמים ומקבל אחריותם יוכל הוא עצמו ליש' וליתן בהם ויאכל פירות הר''ם גלאנטי סי' ק''ג:
ג (ד) דנצ''ב וכו'. והברירה בידו אם הוא רוצה אינו מקבל אחריות עליו ואם כבר קיבל אחריות א''י לסלק ב''ש וע' מהרמ''ט ח''ג סי' רי''ט:
ד (ה) בקרקע. ל''ד הוא אלא כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות סמ''ע סי' קכ''ב סקט''ז ע''ש. והש''ך שם חולק עליו וע' ב''ש וח''מ:
ה (ו) פרה. ואם השאיל הבעל את הפרה ואת עצמה לא הוי שאלה בבעלים ב''י:
ז (ז) בה. היינו אחרים ע''ל סי' פ''ג: (ח) נ''מ. נתחייבו לזונה נקר' נ''מ הרמ''ט ח''א סימן א': (ט) שנתן לה. כ' הח''מ נראה דבחלוקה הראשונה כשמכרה הכתובה בטובת הנאה רשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה וכ''כ ב''ש. ואם מכרה מה שנתן לה הבעל. לתוס' והרא''ש המכר בטל מיד. ולהרשב''א המכר קיים כל ימי חייה ואחר מותה מוצי' מיד הלקוחות עב''ש. ואם התנה בפירוש שתוכל למכור וליתן ולהוריש למי שתרצה. אם מוכרת ונותנת קיים ואם מתה אין הבעל מוצי' מיד הלקוחו' ע' כנה''ג בהגה' ב''י: (י) ממנה. ובסי' קי''ח מבואר ב''ח שהלוה לה אפי' אחר הנשואין גובה ממתנה זו ב''ש:
ח (יא) ארוסה. אפילו פירש לה במתנה בין קודם נשואין ובין אחר הנשואין. טור:
ט (יב) המעו'. וכן הדין בקנתה חפצים מבעלה אם הם ממעות טמונים ימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות הרשב''א סימן חתק''ו. קנתה מבעלה במעו' שמכרה בגדיה ותכשיטיה קנתה דהני מעו' גלויים הוי הרדא''ב סי' כ''ו. כ' לאשתו שט''ח על נכסיו אינו מועיל כי היורשים יכולים לטעון שדברים טמונים ידע אצלה ולא יוכל להוציאם אלא ע''י שטר שנתן לה מהר''י סג''ל סימן צ''ב: (יג) וידועים. ובלוה מאשתו אין חילוק בין מעות גלוים לטמונים ולעולם המעות שלו עיין ח''מ ב''ש ועיין סימן פ''ו ס''ב: (יד) ברי וכו'. אבל אם טוען שמא והיא טוען ברי מחזיקים המעות בתורת נ''מ. אם היא ג''כ לא אמרה ברי אין מוציאין ממנו. הנ''י כתב מעות גלוים היינו שידוע דנתנו לה מעות ע''מ שאין לבעלה רשות בהם. והב''ש כתב דמשמע מתוס' אם ידוע דיש לה מעות אע''ג דאין ידוע מאין בא לה המעות דינו כמעות גלוים ע''ש:
יא (טו) מתנה. יש בזה ג' שיטות. שיטה א' ס''ל אפילו אם אמר סתם ע''מ שאין לבעל רשות בהם מהני. וכן אם אמר מה שתרצה עשה לבד נמי מהני. שיטה ב' ס''ל דצ''ל דוק' ע''מ שאין לבעל רשות בהם אלא מה שאתה נותן בפיך או בכה''ג דמיחד שום דבר אבל אם אמר סתם ע''מ וכו' מה שתרצי עשי לא מהני וזהו דעת הראב''ד והרא''ש ומרדכי. והשיטה ג' הוא דעת הרמב''ם דס''ל דצריך שיאמר ע''מ שאין לבעל רשות ומה שתרצה עשה ואז הוי כאלו אמר לא יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצה לעשות. והמחבר סתם כאן כהרמב''ם. מיהו אם תפס הבעל י''ל קים לי כשיטה ב' ועיין בי''ד סי' רכ''ב מש''ש הש''ך ס''ק ג': (טז) הבעל. עיין ב''ש שהוכיח מרש''י בבא בתרא דף נ''א ע''ב דאף אם התנה ע''מ שאין לבעלה רשות ותעשה מה שתרצה בלא רשות הבעל דאם מתה יורש הבעל אותה דלא כהבע''ת ע''ש:
יב (יז) בהן וכו'. וה''ה אלמנה נמי נאמנת נגד היורשים לומר שלי הם ועדיפא אלמנה מאשה. דבאשה יש מציאות שצריכה לישבע כשהבעל טוען ברי משא''כ באלמנה שאין שם טענת ברי רלנ''ח סימן צ''ט. כתב כנה''ג הא דנאמנת דוק' שהנכסים ברשותה אבל אם הנכסים הם ברשות הבעל נאמן לומר שלי הם או ממני גנבם או ממעשה ידיה הם ע''ש דף ק''ד ע''ב סלמ''ד: (יח) ראיה. עיין כנה''ג ק''ד ע''ב סל''ב דמפלפל אי איירי אם הבעל טוען ברי או שמא. או אם מת הבעל אם טענינן ליורשים מה שאביהם היה טוען ע''ש. כתב הר''ם מטראני ח''ב סי' רכ''א הא דכתב הרמב''ם דעליה להבי' ראיה היינו דווק' היכ' שמודה היא שנותנו לה וכל מתנה לאשה סתמ' היא בלתי תנאי זה אבל אשה שנשאת לראובן ושיירה קצת נכסים לנשואי בתה נאמנת לומר שע''מ שלא יהיה רשות לבעלה השאירתן ע''ש. אם הנכסים הם ביד שליש עיין הר''ם גלאנטי סי' נ''ח. וכנה''ג דף ק''ה ע''א סעיף ל''ג. הביא תשובה דס''ל דעליה להבי' ראיה ע''ש: (יט) הבית. קאי גם על הרישא כשהיא נושאת אינה נאמנת לומר במתנה ניתן לי רק הם לגמרי של בעל ואם הבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה הוי כנושאת בתוך הבית ועיין בחה''מ סי' ס''ב. מיהו אפי' בנושאת ואומרת אתה נתת לי במתנה נאמנת דא''י להעיז נגדו ב''ש: (כ) ענין. אפי' בנושאת בתוך הבית עיין ב''ש: (כא) במתנה. ומטלטלין הידועים שהם של בעל אינה נאמנת דבעל נתן לה במתנה. אלא דבר שא''י שהוא של בעל אלא מה שביד האשה היא בחזקת נ''מ אז מהני החזקה דא''י להעיז ועיין בש''ך ח''מ סימן ס''ב. ועיין ב''ש:
יג (כב) מרובים. ומעות מזומנים דאין מניחים לו להרויח בהם אלא לוקחים ג''כ בהם דבר שפירות מרובים. והפירות מהם יוכל למכור ולהרויח עם המעות ח ''מ ב''ש בשם הרשב''א. וע''ל ס ''ק ג' מש''ש בשם הר''ם גלאנטי:
יז (כג) האשה. עיין בתשובת מהר''י ווייל סימן ע''ח שכתב שם דרשאי ה אשה לתפ וס מעות נדונייתה א ם ה ם בעין לצורך מזונות שלה ע''ש. ואין הב''ח גובה ה פירות של נ''מ ח ''מ ב''ש. ועיין כנה ''ג ח ח ''מ סי' קס ''ג בהגהת ב''י:
יח (כד) לפירות. ה ח ''מ כתב דוק א דיעבד אבל לכתחלה יכולה היא למ ח ות. והב''ש ח ולק עליו:
יט (כה) אחרת וכו'. ודברים שהבעל עצמ ו משמש כגון גלימי דמיכסי ביה יוכל להשתמש באיזה מ ק ום שירצה שזכות פירות שלו אין לו מק ום מיוחד ח ''מ ב''ש:
סימן פו - שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים וקטנים
(ובו ב' סעיפים )
א (א) לאשה. אפילו אינה נאמנת לו מ''מ אין אנו מחזיקים אותה דגנבה משל בעלה. ודוק' בסתם אבל אם הנפקד יודע שהיא גנבה משל בעלה יחזור לבעלה ואם החזירה לאשה חייב לשלם ליקוטי מהר''י ווייל סימן א'. וכתב הרא''ש אם הבעל רוצה ליתן חרם מי שקיבל פקדון מאשתו א''י כיון דאין הנפקד צריך להחזיר לידו. ולשיטת הרמב''ם דס''ל כל הממון שביד האשה בחזקת נ''מ הם יוכל ליתן חרם דהא הפירות עכ''פ שלו הם עיין ב''ש. ובנכסי נדונייתה מקבלין ממנה לכתחלה ולא יחזיר אלא לידה ואם תפס הבעל או נתנם לבעל פשע וחייב פליטת בית יהודא סי' י''א: (ב) נאמנת. הב''ש הניח בצ''ע דמנ''ל לשיטות הרמב''ם דנאמנת לומר דשל פלוני הם ע''ש: (ג) הם. ה''ה דאינה נאמנת לומר שלה הם. וכתב מהר''ם אלשיך סימן י''ט דוק' באשה הוא דין זה מפני שחזקתה שגונבת משל בעלה. אבל בבן גדול נושא ונותן בנכסי אביו מחזקינן ליה בשלו ע''ש. ולכאורה לא משמע כן. מש''ע ח''מ סי' ס''ב ע''ש: (ד) לאשה. ח''מ וב''ש חולקים ע''ז: (ה) הנפקד. לשיטות הרמב''ם המעות הם בתורת נ''מ אפי' במעות טמונים. ולשאר פוסקים במעות טמונים אם הבעל רוצה להחזיק בהם ויאמר שלו הם לגמרי. ובמעות גלוים לא מהני מה שנתן לבעל עיין ב''ש:
ב (ו) כלום. כ''פ הרמב''ם דאין חילוק בלוה ממנה בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה. אבל כשקנה ממנו קרקע לא יצאה המעות מחזקתה ואמרינן של נ''מ הוא. וכן בתקף ממנה לא יצאה מחזקתה ובחזקת נ''מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט. ובלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפילו לא טען ברי ב''ש: (ז) טמונים וכו'. זהו לשיטת תוס' ורא''ש והרשב''א דס''ל בין במכר בין בתקף ובין בלוה בכלם אמרינן במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי. ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ''מ ובמעות גלוים צריך להחזיר לה. ונאמנת לומר שאין לו רשות בהם לגמרי עיין ב''ש: (ח) שלי וכו'. ר''ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם ב''ש. והח''מ לא כ''כ ע''ש: (ט) הבית. אפילו אם הוא אינו טוען ברי עיין ב''ש: (י) ראיה. היינו לשיטות י''א שייך דין זה. אבל להרמב''ם אפילו במעות שאינו טמונים יוכל לתפוס כמ''ש. בממרנ''י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרינן גם בזה דלא יצא המעות מחזקתה ב''ש: (יא) בעל וכו'. ואם תקף הבעל מיד הקונה מהני ויחזיר לו המעות משום תקנות השוק ח''מ וב''ש כתב דהכ' ליכ' תקנות השוק כי היכ' דלא יקנה מן א''א כלום: (יב) דמים. דהיא כגנב מפורסם דאז לכ''ע ליכ' תקנות השוק כמ''ש בח''מ סי' שנ''ו: (יג) בכך וכו'. ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א''צ להחזיר כיון שדרכה בכך. וג' חלוקים יש בדין זה. אם אינה נושאת בבית ואין דרכה למכור. אז אם ידוע שהוא משל בעלה צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך תקנות השוק בכה''ג. ואם אמר איני יודע מקובל בחרם אז אין מוציאין ממנו. ואם תפס הבעל אין מוציאין ממנו. וא''צ להחזיר לו דמים. ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ''ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים. לב''ש ולהח''מ צריך להחזיר לו דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי של בעל הוא המכר קיים. וכתב בה''י ה''ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו א''צ הלוקח להחזיר הסחורה הואיל והוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו במכרו קודם הזמן ע''ש:
סימן פז - שאין חזקה בנכסי אשת איש
(ובו ב' סעיפים )
א (א) לאשה וכו'. אא''כ נתגרשה אפילו ספק גירושין כמ''ש בח''מ סי' קמ''ט: (ב) קמ''ט. דשם מבואר די''ח ע''ז:
ב (ג) חזקה. אא''כ החזיק וטען בפני אתה מכרת לבעלך והוא מכר לי אז נאמן במיגו אתה מכרת לי ואפילו התחיל להחזיק בחיי בעלה. וכתב הח''מ דאם סילק הבעל את עצמו מירושה ומפירות מחזיקים בנכסים שלה וכ''כ הסמ''ע סי' קמ''ט ס''ק ט''ו ע''ש והב''ש חולק והקשה לפ''ז למה לא אוקמי שם דאיירי בכה''ג וכו' ע''ש. ואישתמיטתיה ליה דברי הדרישה בח''מ סי' קמ''ט שהקשה ג''כ קושי' זו ומתרץ דאין זו קושי' דכיון דרב סתמ' קאמר א''א צריכה למחות דוחק לומר דאיירי דוק' בכתב לה וכו' ע''ש:
סימן פח - כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט או במאון נוטלת נכסים
(ובו י''ב סעיפים )
א (א) לגמרי וכו'. אפילו אם פשע בהם ח''מ ב''ש:
ב (ב) ראשונה. והרויח הוא לה דמאחר דמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת א''כ גם אם הותירו לא הותירו לו אלא לה. מיהו אם לא היו עושין מעין מלאכתן הראשונה ועכשיו הוקרו א''צ לשלם אלא כשומא הראשונה דוק' כשהכלי בעין והוקרו שייך הריוח לה ולא כשכלו ב''ש: (ג) לו. ודוק' אם הפחת מצד שבלו או שזל השער אבל כל שאלו רואים שלא נפחתו לה מחמת הזמן ולא מחמת שבלו אז נוטלתן כמות שהם באותו סכום שקבלם הבעל וכן עשינו מעשה רשד''ם חא''ה סי' קפ''ז:
ג (ד) שומעין לה. אפי' למנהג שלנו שאין נותנין שום כלי מ''מ שייך שבח בית אביה בכלים שהכניסה לו לכן אפילו בזמן הזה אם עדיין אותן מטלטלין שהכניסה בנדוני' הן בעין יכולה לומר את כליי אני לוקח בעת גביות כתובה ב''ש. ודוק' היא עצמה אבל יורשיה כשמתה בלא ולד של קיימא הרשות ביד הבעל לתת מה שירצה מהריב''ל ח''א כלל י''ב סי' ע'. ורשד''ם חא''ה סי' קכ''ו כתב דאפילו בתנאי החשבון יכולין היורשים לומר כלי זה אנו נוטלין וכ''כ כנה''ג ע''ש. ואם מכרה היא כתובתה או נתנה במתנה מצי היורשים לסלק הלוקח או למקבל בדמים מהרי''ט בתשובה ח''ב חא''ה סי' מ''ד: (ה) נ''מ. כ''ה דעת הרא''ש והטור. אבל רש''י רמב''ם ס''ל בולדות בהמה לא שייך שבח בית אביה. ובסי' פ''ה סט''ז פסק כרש''י ורמב''ם וצ''ע עיין אחרונים:
ו (ו) פירותיו. ואיירי בנ''מ ואז הפירות שייכים לה בחנם ב''ש. וח''מ לא כ''כ ע''ש:
ז (ז) ואכל. במרדכי כתב לאו דוק' הוצי' הוצאה נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג שלה ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז''ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ''מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ח''מ ב''ש: (ח) של זמורות. כלומר שהאכיל לבהמתו. וכתב הח''מ שצריך שיהי' כשיעור דינר כיון שאכילת בהמתו לאו אכילת כבוד הוא: (ט) מכחישתו לא. אלא נשבעת היא ולא תשלם והיינו כשהו' לא תפס או תפס בעדים דאין לו מיגו אבל אם יש לו מיגו גובה ח''מ ב''ש:
ח (י) אחר. דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק לשון הרמב''ם וכאן העתיק לשון הטור להורות איך תהיה השומא כמ''ש דהיינו ששמין וכו':
ט (יא) אכל וכו'. משמע דאין מנכין מה שאכל וברמב''ם מבואר מנכין לו מה שאכל עיין בית שמואל:
י (יב) ירד. בית שמואל כתב דנוטל הוצאה אפילו כשהוצי' יותר משבח עיין שם. אבל הסמ''ע סימן שע''ה ס''ק י''א ובסי' קע''ח ס''ק ד' כתב דאינו נוטל הוצאות אלא שיעור שבח ע''ש ועיין תשובת רמ''א סימן פ''ו:
יא (יג) כלום. ואם היורשים מוחזקים שלא בעדים ויכולים לטעון ברי נאמנים בשבועה. ובטענת ברי לחוד אין נשבעין ונוטלין ב''ש:
יב (יד) התחתונה. ואם הבעל אכל קצת הפסידו הם ג''כ לגמרי. ואם הפועלים אכלו קצת הח''מ פסק דהפסידו וב''ש מסופק ע''ש:
סימן פט - חיוב קבורת אשתו
(ובו ד' סעיפים )
א (א) לקוברה. קבורה תקנו חז''ל תחת נדוני' ולא תחת הכתוב' ואם בני משפחתם אין מספידין כלל ובני משפחתו מספידין לזכרים ויש פוחתים לנקיבות אל יפחות לה. ואפילו אם שניהם רוצים שלא יירש הנדוני' ולא יקבר אותה אין שומעין להם. ובעל חייב בקבורה אפילו אם כנס אותה ערומה ב''ש:
ב (ב) מבעלה. אפילו אם היה הבעל בעיר ולא נמלך בו ועמד א' וקברה אותה מוציאין מבעלה. והרשב''א והר''ן חלקו על הרמב''ם ופסקו מספיק' אין מוציאין מהבעל אם קברה אחר. ואם קברה מצדקה ואח''כ נודע דיש לבעלה ממון מוציאין מהבעל אפילו למ''ד אם קברה אחר אין מוציאין מהבעל מ''מ אם קברה מצדקה מוציאין ממנו ד''מ בשם הג''מ. ובסי' קי''ח מבואר מי ומי חייב ליתן לסיוע הקבורה גם אם היא חייבת בקבורת בעלה ע''ש:
ג (ג) הכרזה. וכן אם א' הלוה לצורך קבורה מוכרים בלא הכרה לשלם לו תוס' ח''מ ב''ש:
ד (ד) בקבורתה. מתוספת משמע אפילו לא הניח אלא מטלטלין ולדינ' דש''ס אין הכתובה נגבית מן המטלטלין אפ''ה יורשים הראוים לירש ממנה אם היה לה כתובה חייבין בקבורתה ע''ש דף צ''ה ע''ב בד''ה ואין חייבים בקבורתה וכו'. לפ''ז אם לא הניחה כלום להוריש חייבים יורשיה הראוים לירש אם היה לה לקוברה ואינה נקברת מן הצדקה. ונשמע נמי דהבעל חייב בקבורה אפילו לא ירש כלום ממנה. וכ''כ הראב''ד. ומיהו מרמב''ם משמע דס''ל כשלא ירש אינו חייב בקבורה דאל''כ אם מתה בלא שבועה למה היורשים אינם חייבים לקבור אותה אלא ודאי ס''ל כשלא ירש הבעל אז היורשים אינם חייבים בקבורה ב''ש:
סימן צ - דין הבעל יורש את אשתו, ומה הוא שאינו יורש
((ודין מכירת האיש בנכסיו המשעבדים לאשתו, וטענת נחת רוח עשיתי לבעלי), ובו כ' סעיפים )
א (א) אשתו. הרמב''ם פ''א מהלכות נחלה פסק ירושת הבעל מד''ס. והראב''ד והרשב''א ס''ל שהוא מדאוריית'. אשה שבעלה רוצה לגרשה ואינו יוכל מחמת חר''ג אעפ''י שאינו חייב במזונות יורשה הרא''ם ח''א סימן למ''ד ע''ל סי' ע''ז מש''ש: (ב) נ''מ. אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות אפ''ה יורש אותה ח''מ ב''ש. טבעת קדושין יורש הבעל מהר''י סג''ל סי' ס''ג וע''ל סי' נו''ן ס''ק ה' מש''ש: (ג) מורישה וכו'. ואם מת מורישה בחייה אעפ''י שמתה האשה קודם שיגיעו הנכסים לידה מוחזק מיקרי ויורש הבעל רשד''ם חא''ה סי' צ''ח. וכ''כ מהרמ''ט פ''ב סי' קמ''ו וכ''כ הרמ''א בסמוך בשם מרדכי: (ד) קיימא. עיין סי' קי''ח מה הוא זרע קיימא: (ה) השטר. דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ''מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר. מיהו קשה מ''ש מנדוני' דקי''ל אפי' אם נתן שט''ח ומתה בתו א''צ לשלם משום אומדנ' דכוונתו היה שתהנה בתו כמ''ש סי' נ''ג ולמה לא אמרינן כאן ג''כ אומדנ'. וכתב הח''מ ע''כ טוב לכתוב אם תמות בתי בלא ז''ק אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב. ואם כתב שח''ז לבת אחת ולשאר בנות לא כתב ולא הניח בן רק בנות. הבנות חולקים בשוה ולא תטול בת זו קדימה סך השטח''ז דאמרינן דלא היה כוונתו מה שנותן לזו שטח''ז רק נגד הבנים הזכרים ולא נגד הבנות. ואם מתה הבת זו והניחה זרע ואח''כ מת אותו זרע אינו יורש בעלה כלום דהא ליכא כאן שטח''ז אלא ירושה וקי''ל אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחים שלו מן האב כן ה''נ אין יורש הזרע את אמו להנחיל לאביו תשובת צמח צדק סי' צ''ו: (ו) ממנה. והפירות אינו יורש דהוי ראוי דהא המוריש יוכל למכור אותה ב''ש. והח''מ כתב דיורש אפילו פירות מאחר דהיה מוחזק בגוף הקרקע ע''ש. ראובן השיא את בתו בעוד יעקב אביו חי ונתן לחתנו שטח''ז כמנהג. ואח''כ מת יעקב והחתן תובע גם שח''ז מירושת יעקב כי אמר שהוא ראוי לגבי חמיו והוא כתב לי במוחזק ובראוי הדין עמו תשובת רש''ל סי' מ''ט ועיין תשו' רמ''א סי' ג' ובתשובת מהר''ם מלובלין סימן י''ד. ראובן שנתן מתנה לבתו מעכשיו כל זמן שלא יהיה לו בן מאשתו פלונית. ומתה בתו בחיי בעלה ואח''כ מת ראובן או אשתו בלא בן. מוחזק מקרי ויורש הבעל אותה הרמ''ט ח''ב סימן קמ''ו ועיין הרדב''ז ח''א סימן קמ''ד: (ז) כשנשאה. ב''ח כתב דתיבת משנשאה הוא ט''ס דאין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוו לאחרים לאחר שנשאה ועיין ח''מ ב''ש: (ח) אלמנה. וה''ה לשאר ב''ח: (ט) אחרים. ואם יש לה משכנות של מטלטלין או של קרקע באתר' דלא מסלקי בעל יורש הג''א והרשב''א והרמ''ט ח''ג סי' רי''ט. ואין נקר' אתר' דמסלקי אלא כשיוכל לסלק בכל עת שירצה. ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח''כ נשאת ומתה. הח''מ פסק דיורש מחצה. וב''ש פסק דיורש הכל אא''כ שכתב לה דין ודברים אין לי בהם אז יורש החצי ע''ש. ראובן שחייב מנה לשמעון חמיו ומת חמיו וירשה אותו בתו אשתו של ראובן ושוב מתה אשתו. ראובן יורש החצי ונותן החצי האחרת ליורשי שמעון הרדב''ז ח''א סי' קס''ט. ועיין בש''ע ח''מ סי' רע''ח דשם מבואר איזה הלואה נקר' מוחזק לענין בכורה כן הוא נקר' מוחזק בירושת הבעל:
ב (י) מעכשיו. אבל אם אמר מעכשיו לפלוני ואחריו לבתי לא מהני מלת מעכשיו שאמר לראשון עיין ב''ח ודרישה:
ג (יא) שהמירה. עיין בח''מ סי' רכ''ג וס''ס רפ''ה: (יב) שנשאה. היינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח''כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר ח''מ: (יג) יירשנה. והראב''ד חולק ע''ז. ושוטה שנשא פקחת או להיפך אינו יורשה עיין ב''ש:
ה (יד) ומתה וכו'. כ''כ הרמב''ם והראב''ד חולק עליו וכן המגיד ומסיים דבר זה מחלוקת הגאונים. לפ''ז מהני עכ''פ תפיסת הבעל ב''ש:
ו (טו) עליו וכו'. עיין ב''ש ותוס' י''ט בבא בתר' פרק ט' משנה ט': (טז) ממנה. אבל אם אין לו בנים ממנה אין נ''מ מזה דהא הבנים יורשים הכל. אבל אם יש לו בן מאשה הראשונה ובן מאשה זו שייך דין זה. אע''ג דבן מאשה זו יורש בודאי חצי הכתובה ונ''מ ונצ''ב לא אמרינן כיון דהוא יורש ודאי במקצת יורש הכל ועיין בחה''מ סימן ר''פ: (יז) והתוספת. היינו מה שהוסיף הוא מעצמו. אבל תוס' שליש על הנדוני' דינו כנצ''ב כמ''ש סימן ק' ועיין ב''ש ס''ק כ''ד:
ז (יח) נכסיה וכו'. עיין בח''מ סי' ר''נ כמה שיעור שיור אם משייר: (יט) שתנש'. ר''ל שעומדת להנש' אז יש אומדנ' דמוכח דכוונת' היה להבריח אע''ג דלא גלתה דעתה. ואם לא עמדה להנש' דאז לא הוי אומדנ' דמוכח. או אם נתנה רק מקצת דליכ' אומדנ' דמוכח. ועידי חתימה על השטר מתנה מעידים שאמרה שכוונתה היתה להבריח אם כתיבת יד העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומתנה קיימת הרא''ש ב''ש: (כ) המתנה. ואם מת הבעל ואח''כ מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד כשמת הבעל ויורשיה יורשים כ''כ הרא''ש:
ח (כא) לגמרי. ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרי הוא אא''כ אמרה בפירוש לכתוב כן. מיהו אם ידעה דכותבין כן ולא מחתה אפשר המתנה קיימת הר''ן ועיין בח''מ סימן ע''א. מיהו בגלתה דעתה דכוונתה להבריח מבעל שרצונה לישא לא מהני המתנה המגי''ד ב''ש:
ט (כב) בעצמם. ואם הוציאה המעות על דבר אחר יוכל הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עלה בהלואה ואין אני מחויב לשלם ההלואה שחייבת. ומטלטלין שהניחה אביה יורש אותן כ''כ הר''ן והמגיד ועיין בח''מ סי' צ''ו. ומ''ש הש''ך שם לא שייך כאן דאל יקנה ממנה נ''מ. ולא שייך כאן תקנות השוק. מיהו בנ''י ס''פ י''נ וד''מ הבי' דבריו. דאם אית' הדבר שבא מאותן המעות חייב לשלם להם. ועיין ב''ח מ''ש בח''מ ס''ס צ''ו ומדבריו שם ראיה כמ''ש הנ''י. ועיין תשובת צ''צ סי' (י') [קי''ז] ועיין ב''ש: (כג) אלו. ובעל א''י לומר שמא ממעות שלו לקחה. מיהו בנושאת בבית י''ל די''ל משלו הם. ואם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות אצלה כמו שמחרים על המכירה ב''ש: (כד) אותן. אפילו קדושת הגוף. אמנם אם נתאלמנה חל ההקדש ת''ה סי' רע''ב:
י (כה) מכרה. א''א שנתנה מנכסי מלוג ואמרה שבעלה נתן לה רשות לעשות כטוב בעיניה עיין הרשד''ם חא''ה סי' קפ''ט. ובחלק ח''מ סימן של''ח שדבריו סותרים מחא''ה לחלק ח''מ ע''ש. בעל שהלך פתאום חוץ לעיר ואחר זמן שלח אחריה שתלך למקום שנתיישב הוא ומכרה כל מטלטלי הבית הכבדים ובלתי ראוים להוליך עמה ופרעה חובותיה ומשכנה בית שהכניסה לבעלה בנצ''ב מה שעשתה עשוי הרמ''ט ח''א סימן ק''ץ. ויש חולקים וע' הרשד''ם חח''מ סימן נ''ו. וה''ה אם משכנה הבית לצורך מזונותיה ופרנסה מה שעשתה עשוי הרמ''ט סימן הנ''ל החזיק בעל המשכנתה ג' שנים ומכחיש לאשה ואומר שברי לו שהיה לה הרשאה מבעל נאמן במיגו דאי בעי כביש לשטרי' ואומר מהבעל קניתי הרמ''ט סי' הנ''ל ועיין כנה''ג דף ק''ז ע''א: (כו) הבעל. דהיינו שנתרצה הבעל בלי הפצרה שלה עיין בי''ד סי' רל''ב סעיף י''ז בהג''ה בה''י. אשה שנתנה לבנה מתנה בפני בעלה ושתק בעלה בין היו נ''מ בין נצ''ב בין היתה מתנה שנתן הבעל לאשתו במתנה גמורה. אין במתנתה כלום. ואם אמרה לבנה קח מתנה זאת שאביך נתן לך והאב שמע ושחק אפשר שבזה הוי שתיקתו הודאה וצ''ע הרא''ם תשובת כ''י. והר''מ עובדיה כתב דמתנתה מתנה עיין כנה''ג דף ק''ח ע''א סעיף נ''ג צ''ד: (כז) בו. היינו במתנה מרובה. ובמתנה מועטת נקר' מחוסר אמונה עיין בח''מ סימן רמ''ט וסימן ר''ד:
יב (כח) נאמנת. היינו אם היה הודאה בב''ד הוי כמכרה קודם שידע ומכירתה קיימת ב''ש ח''מ:
יג (כט) כלום. כתב הראנ''ח ח''א סימן צ''ה דאפילו היא מרוצה במכר אלא שאינה רוצה למכור לראובן אלא לשמעון המכר בטל ע''ש. וכשם שאינו יוכל למכור כך אינו יוכל לשעבד וכן להקדיש הרמ''ט ח''א סימן שי''ט וסימן רע''ד. אם מתייראו משוד או מגלות אין לה לעכב במכירתם ואם מעכבת במכירתם יוכל לומר תפטרי אותי מאחריותם תשובת הגאונים סימן רע''ח:
יד (ל) עשוי. כ''כ הרמב''ם. וכתב הרא''ם סימן פ' אפילו היתה האשה צווחת בשעת המכירה שאינה רוצה למכרם המכר קיים ע''ש: (לא) בטל. ריב''ש בשם כל האחרונים. ואם היא מכרה והוא מסכים אח''כ או להיפך המקח קיים ואינו צריך קנין חדש. ואפילו מכר לפרנסה מ''מ היא יכולה לערער על המכירה ועיין ב''ש: (לב) בשבועה. היינו אם היא תובעה לבעלה שישלם לה נאמן בשבועה דהוא הנתבע ואם היא תובע למלוה שהלוה על הבגדים בתשובת מ''כ שהבי' הב''י כתב ההיא נאמנת נגד המלוה לומר שהשכין שלא ברשות ותשבע והמלוה יחזיר לה. והמרדכי ס''פ האומנין כתב מסתמ' אמרינן ברשותה השכין. משמע אפילו אם הבעל אינו בכאן ואינו טוען שעשה ברשותה אמרינן מסתמ' עשה ברשותה. והרשב''א בתשובה שהבי' ב''י ס''ס ע''ג כתב דמאן לימא לן דלא אפק' מדעתה גם שייך תקנות השוק ע''ש. משמע נמי דא''י להוצי' מן המלוה בלא מעות וכ''כ הסמ''ע בסי' ע''ב ס''ק י''ט. ועיין מ''ש הש''ך שם דבגדים מה שעשה לה בעלה מרצון הטוב יוכל להשכין לכתחלה ע''ש. והב''ש ס''ק נ''ב משיג עליו ע''ש ועיין בהר''א ששון סי' מ''ח. ובפליטת בית יהודא סימן י''א: (לג) בו. אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלין אג''ק: (לד) הכותי וכו'. ואם החזיק ישראל כ''כ בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אעפ''י שביד הכותי לפדות מ''מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שיעבוד כתובת האשה עליו ת''ה ח''מ ב''ש:
טו (לה) משלו וכו'. עיין ש''ך בח''מ סי' ע''ב ס''ק כ''ו ועיין מ''ש הב''ש ס''ק נ''ב: (לו) לכתחלה. ובדיעבד אם כבר מכר משמע מדברי המחבר דהמכר קיים. והח''מ כתב דהמחבר איירי שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוספת' שהוסיף לה ע''כ מטלטלין אלו כדין נצ''ב שאינו רשאי למוכרן לכתחלה ובדיעבד מכורין לדעת הרמב''ם. אבל מה שנתן לה במתנה גמורה מיד דין נ''מ להם והמכר בטל. ומ''ש המחבר וה''ה המטלטלין שקנה לה וכו'. הוא לאו דוק' כי מה שקנה אפילו בדיעבד בטל המכירה ע''ש. וב''ש השיג עליו ומסיים מיהו למעשה צ''ע בדיעבד אם המכירה קיים ע''ש: (לז) למכר'. והא דכתב הרא''ש והטור דא''י למכור כלי זהב שם איירי שהיא הכניסה לו ב''ש: (לח) עצמו. ר''ל שימכור מה שאין צריך לה כ''כ ויניחנו המעות על רווחים ויאכל הרווחים כי המתנות הם נ''מ והוא אוכל הפירות. ומ''ש כאן יוכל הבעל למוכרם לפרנס עצמו היינו מן הרווחים ולא מן הקרן ח''מ ב''ש:
טז (לט) בנ''מ. לכאורה נראה שזה שכתב כאן בעל הטורים סותר למ''ש בי''ד בהלכות עבדים במי שחציו עבד וחציו בת חורין ועבד של שני שותפין וכן מ''ש הרמב''ם בדין זה בפכ''ב מה''א למ''ש בפ''ב מהלכות רוצח ופ''ה מהלכות עבדים ועיין בה''י בי''ד בה' עבדים ס''ק ז' ועיין ב''ש: (מ) ביתה. הב''י והכ''מ מדייק דוקא כשהיא טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת. ומהרי''ט בתשובה ח''ב חח''מ סי' נ''ו כתב דאפילו לא טענה אין במעשיה כלום: (מא) בפירוש. ולא אמרינן בזה אחריות ט''ס. ועיין בהרמ''ט ח''ב סי' קנ''ט: (מב) לבעלה וכו'. ויש חולקין עיין ח''מ ב''ש. ומסיים הב''ש ונדוני' שלנו שכותבין על סך כך וכך מהני המחילה ואינה יכולה לומר נ''ר עשיתי לבעלי. והיינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים. אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו ע''ש ועיין כנה''ג דף ק''ח ע''ב סעיף קמ''א:
יז (מג) אותו. ה''ה אם כתבה שטר בפני עצמו מהני אפילו כתבה אחר מכירת הבעל וא''י לומר נ''ר עשיתי לבעלי דכולי האי לא עבדה. ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח''כ לקח הלואה הוי כקנין אשה והדר בעלה עיין ב''ש: (מד) אחריות. ועכשיו נוהגים דכותבים אחריות וקונים מן האשה והדר בעלה עיין ב''ש: (מה) בעלה. עיין בח''מ סי' קי''א:
יח (מו) נגנבו. ה''ה אם נכתב הנדוניא על סך מעות מהני מחילה אפילו כשהם בעין והא שכתב שאבדו קמ''ל אע''ג בתחילה היו בעין ריב''ש. אם היה לה שטר על בעלה ומכרה לאחר ומחלה לבעלה לכ''ע לא אמרי' בזה נ''ר עשיתי לבעלי רשב''א ב''ש:
יט (מז) בטל. די''ל כוונתו היה להשאיל ולהפקיד ולא למכור עיין בטור:
סימן צא - אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה
(ובו ה' סעיפים )
א (א) שט''ח. הן שהכניסה לו בתורת נצ''ב הן בתורת נ''מ א''י למחול ח''מ ב''ש: (ב) נאמנת וכו'. כיון דאין לה מיגו דהא א''י למחול. וכן מלוה בע''פ א''י למחול וא''י לומר פרוע הוא כשהוא תוך הזמן ואם הלוה טוען פרעתי השטר. אם אין בו נאמנות אז חייבת היא לישבע. י''ל אין רצוני לישבע כי פרוע הוא. ובמלוה בע''פ תוך הזמן תליא בפלוגת' בח''מ סי' ע''ח אם היא צריכה לישבע:
ב (ג) לפלוני. מי שאמר נכסי לבתי פלונית ואחריה ליורשיה הנולדים מגופה והבת היתה פנויה. דמי לאומר לנשואה ואחריך לפלוני כיון דבפירוש סלק את הבעל מאותו זכות ואמר ואחריה ליורשי' הנולדים מגופה הרי הוא כאומר אחריך ליקני בעל לא ליקני רשד''ם חא''ה סי' ק''ך ומהרש''ך ח''ב סי' קל''ה: (ד) נכסים וכו'. עיין מ''ש הח''מ ב''ש ס''ק ד'. ולכאורה נעלמו מעיניהם דברי הסמ''ע בסי' רמ''ח ס''ק ל''ג ע''ש:
ג (ה) ומתה וכו'. עיין בח''מ ס''ס ק''ג מ''ש הסמ''ע והש''ך שם. ועיין ח''מ ב''ש: (ו) השומא. ושומא לפרעון כתובתה אם מחזירין עיין תשוב' מהרש''ל סי' נו''ן ותשוב' רמ''א סי' ח':
ד (ז) מהבעל. ואם תפס המלוה לא מפקינן מיני' הר''ם אלשיך סי' י''ז ומהריב''ל ח''א כלל י''ב סי' ע''ד. והב''ש האריך והעלה בנצ''ב אפילו אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה. ובכ''מ מהני תפיסה ודוק' אם תפס נ''מ שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל ע''ש. וכל זה איירי אם הכניסה לו נכסים אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ''ע אין חייב לשלם כמ''ש תוס' פרק המקבל דף ק''ד. ועיין כנה''ג דף ק''י ע''א ס''ח. ראובן ודינה שנשארו יתומים ונשאר להם מאביהם ובהיות ראובן חוץ לעיר באו קרובי דינה והשיאוה ונתנו לה כל הנכסים בנדונייתה לשמעון מצי ראובן למיתבע לבעל אחתי' מאי דשקלה טפי מאומדן דעתו דאבוה ואי ליכא מאן דידע אומדן דעתא שקיל מאי דשקלה טפי מעישור נכסי אליב' דכ''ע הר''ם אלשיך סימן י''ז. גזל שגזלה האשה ואכלתה. או פקדון. עיין כנה''ג דף ק''ט ע''ב: (ח) לשלם. כ''כ ב''י בשם רבי' ירוחם ע''ש. וצ''ע איך נעלם דברי הרמב''ם ראש הפוסקים המפורסמים שבפירוש חולק על הנ''י בסוף פרק כ''ו מהלכו' מלוה ע''ש. ולפענ''ד היה נראה שהדין עם בעל נ''י דאם כדברי רבי' ירוחם והרמב''ם דאם המעות בעין חייב להחזיר היכי בעינן למיפשט דבעל יורש הוה מהא דתנן ישאו גדולות ישאו קטנות ומהא דתנן מי שמת והניח אלמנה ובת ונישאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו ואם אית' דכשהמעות בעין כ''ע מודו דחייב לשלם אין הוכחה משם דיורש הוי דאפי' נימא לוקח הוי שאני התם שהמעות בעין ולכן חייב לשלם. ועיין כנה''ג דף ק''ט ע''ב סעיף ה' שמתרץ קושיא זו ועיין ב''ש: (ט) מנכסים. בין מנ''מ ובין מנצ''ב ב''ש: (י) לשלם. אפילו לא הכניסה לו כלום. אפילו עברה על התקנה קודם שנשאת חייב בעלה לשלם אח''כ כשנשאת לדעת התוס' אבל לדעת רש''י אינו חייב אא''כ עברה תחתיו והא דחייב בעלה לשלם דוק' אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ''ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ח''מ בה''י ב''ש. וכתב ב''ש ותימ' על רמ''א שפסק דהבעל חייב לשלם הא שם בת''ה מסיים וצ''ע אם הנדון דומה לראיה ע''ש וכ''כ הט''ז דאין להוצי' ממון מיד הבעל. אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם בשבילה אע''ג דיוכל למחות לה להבא מ''מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עיין (בח''ה) [בת''ה] סי' (רע''ב) [רפ''ב]:
ה (יא) בשטר. משמע דגובה אפי' מנצ''ב וכ''כ הר''ם פדוואה סי' נ''ה אבל מהרי''ק שורש י''ח כתב דוק' מן נ''מ גובה ולא מן נצ''ב. ובפרישה ובח''מ הקשו למה אין גובין מנצ''ב כיון שדינם כמלוה בשטר. ועיין מ''ש הב''ש וכנה''ג דף ק''ט ע''ב סעיף י''ז: (יב) לשלם. בין שנעשה קודם הנשואין ובין שנעשה אח''כ בין מגוף ובין מפירות נ''י ב''ש: (יג) אג''ק. אע''ג דבח''מ סי' ס' נתבאר שנהגו שאין טורף מלקוחות מטלטלין אפילו אם כתב אג''ק מפני תקנות השוק אפשר דלגבי בעל לא שייך תקנות השוק ח''מ ב''ש: (יד) מבעלה. בפרישה ובח''מ וש''ך פירשו דוק' מטלטלין נצ''ב אין גובין אלא אגב אבל מטלטלין נ''מ גובין אפילו בלא אגב והב''ש כתב מתשובת הרמב''ן משמע דאיירי אפילו מטלטלין של נ''מ אין גובין בלא אגב וכ''מ מלשון הגה''ה. ומ''מ אם תפס מטלטלין מהני עיין ב''ש ס''ק י''ח וס''ק י''ד ובכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל נכסים דמיא לדין מ''ש בח''מ סי' ק''ז אם היורשים מכרו הנכסים והמעות בידה:
סימן צב - האיש שסלק עצמו מפרות נכסי אשתו ומירשתה
(ובו ח' סעיפים )
א (א) קיים. אפי' לאחר נישואין כבר נתבאר לעיל סי' צ' סעיף י''א שארוסה מכרה קיים אפילו בלא תנאי ואיירי בנכסים שהיה לה בשעת התנאי אבל בנכסים שיפלו לה לאחר מכאן יתבאר בסעיף שאח''ז. ודוק' אם מכרה כבר א''י הוא לערער על המכירה אבל אם לא מכרה יוכל לעכב עי' ב''ש: (ב) כלל. ואם לקחה במעות קרקע אוכל הפירות ש''ג: (ג) קיים. הב''י וב''ח וח''מ דייקו מדברי המגיד דמהני הקנין דאין לו זכות אפילו בפירות. והטור חולק וס''ל דלא מהני אלא לענין המכירה. והב''ש כתב דלא פליגי דהטור איירי כשאומר או כותב דין ודברים אין לי בנכסייך. אבל כשלא אמר בנכסייך מהני אפילו לענין הפירות ע''ש:
ב (ד) בכלל. כלומר הסילוק מסתמ' קאי על נ''מ ולא על נצ''ב: (ה) בהדיא. הדין סילוק נתחלק לג' אופנים. א' קודם אירוסין אין לו שום זכות בנכסיה ולא מהני סילוק אפילו בקנין. ואחר הנשואין דידו כידה צריך סילוק בקנין ואז לא מהני סילוק על נכסים שיפלו אח''כ דהא קנין לא חל על דבר שאינו בידה. ובשעת אירוסין דיש לו זכות בנכסים מהני סילוק שלו אפילו על נכסים שיפלו אח''כ ועיין ב''ש ס''ק יו''ד:
ד (ו) בחייה מכרה קיים. אבל אם אמר דין ודברים אין לי בפירות נכסייך אז מכרה בטל כ''כ תוס' כתובות דף נו''ן ע''א ד''ה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכוי ע''ש ועיין מ''ש המרש''א שם ועיין ב''ש: (ז) קרקע. ואם מכרה הקרקע השניה או הפירות הרשות בידה ח''מ. והב''ש חולק עליו:
ה (ח) עד לעולם. תרווייהו דוק' עיין בהר''ן:
ז (ט) שתנש'. עיין ב''ש שהעלה אם תפס הבעל י''ל קים לי כהני פוסקים דס''ל דהתנאי בטל:
ח (י) כלל. ואם מכרה או נתנה קיים אבל אם מתה יורשה משום דכתב לה אחר הנשואין אבל אם כתב לה קודם הנשואין לשון בחייך ובמותך מסתלק הוא מן הירושה ח''מ ב''ש:
סימן צג - דין מזונות האלמנה
(ובו ל''ב סעיפים )
א (א) הבעל. כתב בד''מ אפילו אם אסורה להנשא גובה הכתובה וכ''כ הרשב''א סי' תש''ה. ועיין במרדכי אפילו טבע במים שאל''ס גובה הכתובה ועיין ס''ס י''ג. והראב''ד ס''ל בטבע במים שאל''ס אינה גובה הכתובה דהא א''י לנו אם תהי' מותרת אבל היכ' דידוע שתהי' מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר. ועיין ח''מ ב''ש. וכנה''ג דף ל''א ע''ב: (ב) בנדוני'. ומ''מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכול' להחזיק למזונות ע' בח''מ סי' צ''ז סעיף כ''ו כ' מהר''י הלוי סי' י''ז אם אנו רואים כוונת הבעל לאכול לה כל הממון ואח''כ לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כרחה להתרצות ממנו בגט בלבד. נתנה כתובה לגבות מחיים ע''ש. התנה הבעל שתגבה כתובתה מחיים עיין כנה''ג דף קי''ב ע''א ס''ד. אשת משומד מנהג הוא להגבות כתובתה מיד אפילו בלא שבועה אגרת הרמב''ם סי' כ' וש''ג פרק המקבל. אשה שרוצה לתת לבתה סך כך. והבעל אינה רוצה והיא טוענת שיתן לה הסך והיא תכתוב בשטר כתובתה שקבלה סך ההוא מבעלה ובעלה אינו רוצה הדין עמו שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים הרש''ך ח''ב סי' קס''ו. עיין בספר מקור ברוך סי' נ''ט ועיין כנה''ג. ל''מ שלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא אפילו שואלת לבעלה שיעשה לה בטחון אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון הריב''ש סי' צ''א. אשה שנתעלם בעלה זה יו''ד שנים וקרוב לודאי שמת ואבדה כתובתה נרא' שיש ליתן הממון ביד בתו מטעם אפטרופס ומפרנס את אמה הר''ם מינץ סי' מ''א: (ג) משיאה. כלומר שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יוכל להתנו' עם הבעל לגרוע כתובת' וע' בריב''ש סי' ק''א:
ב (ד) גמורין. ואם גירש גירושין גמורין ולא סילק הכתובה עד פרוטה אחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות עיין בהרי''ף פ''ק דב''מ. ובטור ובב''י. ועיין כנה''ג דף קי''ב ע''ב סעיף י''ב. ועיין סימן קי''ט סעיף ו' בהג''ה שהבי' תשובת הרא''ש שאפילו אין לו לשלם הכתובה יוכל לגרשה. ועיין מש''ש. ולכ''ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים. וכן חלוצה אין לה מזונות ב''ש ע''ש:
ג (ה) יורשים. היינו אם נשארו נכסים מנכסי אביהם אבל אין חייבים לזונה מנכסיהם הר''י אדרבי סימן ח'. ש''מ שחילק נכסיו לבניו וצוה פלוני יקח סך כך ויסתלק מן הירושה והשאר יהיה לבני האחר. בין שמה שהניח להאחר הוא יותר ממה שמגיע לו מחלק ירושתו בין שהוא פחות אעפ''י שהוא בלשון מתנה. האלמנה ניזונית מנכסי שניהם הר''ם מטראני ח''ב סימן קע''ו: (ו) כתובתה. ובגרושה הוא להיפוך כל זמן שלא תתבע אין לה מזונות לכ''ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא''ש אם לא סילק לה אחר התביעה פרישה ע''ש: (ז) תזון. היינו בשעת הנישואין התנו כן. ואם היא מוחלת אחר הנשואין מהני ג''כ אפילו בלא קנין כמ''ש בסי' ק''ה במוחלת כתובתה ח''מ ב''ש: (ח) במקומן וכו'. חוץ מג''ח הראשונים א''י לסלק הכתובה הואיל והיא אסורה להנשא מחמתו יש לה מזונות בע''כ. וה''ה כל היכא דאסורה מחמתו א''י לתקן ולסלקה ולהפסיד לה מזונות ב''ש. אלמנה האומרת לב''ח איני רוצה ליטול כתובתי אלא אני רוצה ליזון אין בטענתה כלום. ואם תפסה האלמנה למזונותיה אין הב''ח מוציא ממנה הראנ''ח ח''א סימן י''ח. והרדב''ז כתב דלגבי בע''ח אין התפיסה מועלת ומוציאין מידה וכ''כ הרמ''ט ח''א סימן רצ''ה ועיין כנה''ג דף קי''א ע''ב:
ד (ט) הפתחים. מכ''ש שהבן שנדחה מפני הבת. שנדחה מפני האלמנה. ואין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ח''מ ב''ש: (י) מהם. ודוק' בנ''מ אבל בנצ''ב הוא לוקח גמור ואין מוציאין מהבעל למזונות אלמנה ב''ש ע''ש וכ''כ מהרי''ק בשורש י''ח. וכנה''ג כתב מדברי הטור נראה דאפילו בנצ''ב בעל יורש הוי ומוציאין ממנו ע''ש דף קי''א ע''ב סעיף כ''ו:
ה (יא) בב''ד. היינו ב''ד מומחה. ש''ג והר''ן והרא''ה ס''ל בתובעת אפילו מקצתה הפסידה מזונות. ותוס' ורא''ש ורמב''ם כתבו דוק' כשתבעה כל הכתובה וכ''ה ממשמעות בהג''ה סעיף י''ב עיין ב''ש: (יב) פרעוה. היינו אם פרעוה אח''כ אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצים לשלם יש לה מזונות רש''ך סי' ר''ד ב''ש. צוה הבעל שמטלטלי הבית יהיה לפרעון כתובתה כל עוד שלא מכרה היא המטלטלין לא איבדה מזונותיה הרמ''ט ח''ב סי' קע''ז: (יג) מדוחק. דוק' בתבעה ולא נתפרעה אבל נתפרעה אפילו מתוך האונס אין לה מזונות הרש''ך ח''א סי' קט''ז: (יד) אותך. אבל אם תבעה כתובתה בשביל שהיתה יראה שילך היורש חוץ לעיר אבדה מזונותיה רשד''ם חא''ה סי' קפ''א. הר''א ששון סי' קצ''ד הרש''ך ח''א סי' קע''ז ע''ש שכתבו דאפילו ברמוה ג''כ לא אמרינן שלא אבדה מזונותיה אלא בתבעה לבד אבל בגבתה לכ''ע הפסידה מזונות ע''ש. וכנה''ג כתב עליהם ולבי מגמגם לחלוק עליהם ע''ש. אשה שתבעה כתובתה בב''ד וכשבאו לגבותה מצאו שכתובתה לא היתה ראויה להגבות בה אף דמגבין לה מנה מאתיים מתנאי ב''ד לא איבדה מזונותיה הרדב''ז ח''א סי' ע' ע''ש:
ו (טו) אלמנותו וכו'. ריב''ש סי' ת''פ. ומשמע שם אם אמר בלשון מתנה אבל אם לא אמר בלשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב''ד ח''מ ועיין ב''ש: (טז) בב''ד. ה''ה אחר שפרעה לה כתובתה ג''כ אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות עיין בגוף התשובה. אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות ט''ז ב''ש:
ז (יז) שידוך וכו'. דלא כב''ח ע''ש. אם נפל ספק בקדושין אעפ''י שהיא מקודשת מספק אם תפס' אין מוציאין מידה הר''ם אלשיך סי' ק''ד. הרב בצלאל סי' ה':
ח (יח) נאמנים. ח''מ וב''ש חולקים דאפילו מכרה בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפילו בפני ע''א אבדה מזונותיה: (יט) מהיורשים. אבל בחיים יש לה מזונות ב''ש ע''ש:
י (כ) ניזונית. בתשובת מהרש''ך סי' ר''ד ור''ה האריך והעלה לענין הלכה. תבעה הכתובה כולה אפילו לא גבתה הפסידה מזונותיה. והיינו אם פרעוה אח''כ. אבל אם לא רצו היורשים אח''כ לשלם הכתובה. או שלא היה בידם ליתן אפי' היה בידם תשלום מקצתה יש לה מזונות. היה בידם ליתן עיקר ותוספת הפסידה מזונות. היה בידם ליתן עיקר כתובתה לבד היה ראוי לדון דהפסידה מזונותיה אלא דלא ברירא מילת' טובא. כך הוא אם תבעה הכתובה כולה. ואם תבעה מנה מאתיים והניחה התוספת או תבעה התוספת והניחה מנה מאתיים אינה מפסדת מזונות. אבל יכולין היורשים לסלקה בהשלם לה שאר הכתובה. ודוק' תבעה וגבתה אבל לא גבתה אין יכולין לסלקה. תבעה נדוניא וגבתה והניחה מנה מאתיים ותוספת אינה מפסדת מזונות. ואם רוצים היורשים לסלקה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים. תבעה מנה מאתיים ותוספת והניחה הנדוני' אינה ניזונית. וכנה''ג חולק בזה וכתב דאפי' תבעה כתובתה ותוספות ניזונית בשביל הנדוני' ויכולה האלמנה לומר קים לי כהפוסקים דנדוני' אינה בכלל כתובה. תבעה או מחלה או משכנה סתם אפילו הנדוני' בכלל. וכנה''ג חולק ג''כ בזה וכתב דהאלמנה היא מוחזקת לומר אין הנדוני' בכלל ע''ש דף קי''ג ע''א. ועיין ב''ש ס''ק כ' וכ''א. וכל זה איירי אם תבעה בב''ד אבל אם תבעה שלא בב''ד אפילו גבתה בב''ד דינה כאלו לא תבעה כלל:
יד (כא) שנים. כ''ה דעת הרמב''ם והרמ''ה. אבל הרא''ש ס''ל דלא הפסידה בשתי שנים רק בתרתי לריעות' עניה ופרוצה. וכתב ב''ש בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת. אלו הב' שנים או שלשה שנים. אם השנה מעוברת היא צריך להיות עם חודש העיבור ט''ז ב''ש. עיין הרשד''ם חא''ה סי' קמ''ט. והרש''ך ח''א סי' קל''ב: (כב) מזונות. אפילו נתנה אמתלאה וטעם למה לא תבעה מזונותיה כל הזמן הזה הרש''ך ח''א סי' ד': (כג) שנים. אבל אח''כ לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפי' אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ב''ש עיין בח''מ סי' פ''ח סעיף י''ב מ''ש הש''ך שם:
טו (כד) נשאת. אפילו אם הכתובה אינה בידה. ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להבי' ראיה הג''א ב''ש: (כה) היסת. היינו לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ''ע אין היורשים נאמנים עיין ב''ש:
טז (כו) לאשתו. אפשר לומר דלאחר תקנות הגאונים ה''ה אם יחד לה מטלטלין נמי הדין כן ח''מ ב''ש:
יח (כז) ידה. היינו במקום שכותבים כתובה: (כח) מזונות. משמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה. אבל בטור משמע אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ולא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב''ש ועיין רלנ''ח סי' ק''ט וכנה''ג דף קי''א ע''ב:
כ (כט) מקרקעות. עיין הרש''ך ח''ב סי' פ''ז ובמהרמ''ט ח''א סי' קי''ד ובהרשד''ם חא''ה סי' קמ''א ובהר''י אדרבי סי' רי''ט: (ל) ניזונית. דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונות האשה ועיין בהרי''ף והרא''ש בפרק י''נ ועיין בח''מ סי' רנ''ב. ועיין ב''י שם אם נתן במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה אם דינם כמתנת ש''מ ואלמנה ניזונית מהם או לא ועיין ס''ס קי''א: (לא) חורין. כלומר אם ליכא אצל היורשים כלום. ואם נתן למקצת בניו מתנת ש''מ ולקצת בניו לא נתן אלא יורשים ניזוני' מן חלק ירושה ד''מ ב''ש: (לב) נכסיו הוי וכו'. ואם הקדיש בחליו עיין בח''מ סי' ר''נ: (לג) מטלטלין. עיין תשובת הריב''ש סי' ק''ז. ומהרמ''ט ח''ג סי' ק''ל ועיין ב''ש: (לד) לאחרים. דוק' לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונית. מיהו במרדכי ובתוס' פרק נ''ש דף מ''ט ע''ב משמע אפילו אם נתן לאחרים ניזונית מהם ע''ש:
כא (לה) מזונות. זהו תקנות הגאונים דניזונית מן המטלטלין: (לו) מזונות. וה''ה אם מכרו מטלטלין א''צ לשלם מן הדמים. עי''ן בח''מ סי' ק''ז בטור. וכנה''ג דף קי''ב ע''ב ס' נ''ה: (לז) שתזון וכו'. כתב הח''מ מאחר שתנאי ממון הוא וניזונין מן הדין עכשיו מן המטלטלין ולא מחמת התקנה א''כ אפילו מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים כמו בקרקע:
כג (לח) מטלטלין. עיין בד''מ אם תפסה שטרות אי מהני ועיין כנה''ג דף קי''ג ע''ב: (לט) מר''ה. הח''מ כתב דהיינו לדינא דגמר'. אבל לאחר תקנות הגאונים הרשות לתפוס אפילו מרשות היתומים. והב''ש כתב עליו דהא דמהני דוקא כשלא תפסה יותר כשיעור אבל אם תפסה יותר משיעור הראוי לה לא מהני תפיסה ברשות יורשים. וכתב עוד אפילו להפוסקים דס''ל תפיסה לא מהני מרשות היתומים מ''מ אם תפסה מעות מהני ע''ש ועיין כנה''ג דף קי''ג ע''ב סעיף נ''ב ונ''ג הפסק הלכה: (מ) מהני. מכתובת הריב''ש סי' ק''ז משמע דוקא כשיש שם ב''ח או מקבלי מתנה דהוי תופס במקום שחב לאחרים ולא מהני ע''י שליח. אבל אם אין שם אלא יורשים לא מיקרי חב לאחרים שיכולה לתפוס ע''י שליח. וכ''כ הרשד''ם קס''ד והרמ''ט ח''ג סי' ר''ב והר''ם אלשיך סי' ל''ז אבל מתשובת ב''י סי' ה' נראה דאפילו אין שם רק היורשים הוי נמי תופס במקום שחב לאחרים דהיינו ליורשים ולא מהני ע''י שליח וכ''כ הח''מ והב''ש:
כה (מא) נאמנים. וא''צ להיות א' מהם גמיר וסביר. כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ''ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש''ע עיין ב''ש:
כח (מב) מומחין. משמע אם משום בב''ד מומחין א''י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה א''כ מוכח בכתובה שומא לא הדרא וכן פסק מהרש''ל בתשובה סי' נו''ן. והרב רמ''א בתשובתו סי' ט' חולק עליו ע''ש ועיין ב''ח. ואם הניחה בעלה רשאית ושלטנית לכל מה שתעשה ואנש לא ימחה בידה אם מכרה לעצמה מכרה קיים כנה''ג בשם תשובת כ''י ע''ש:
כט (מג) היתומים. ואם לקחה לעצמה וטרפה ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה. ואם הב''ד מכרו בשבילה הוי כאלו מכרה היא ע''ש:
ל (מד) יותר. עיין ב''ח וב''ש:
סימן צד - חיוב דירת אלמנה וכסותה
((ואם אמרה שיתנו לה מזונות בבית אביה, ובו ז' סעיפים )
א (א) אלמנתו. כי כל הני מתנאי כתובה הם אפילו לא כתב לה. ואם תובעת כתובה או מוכרת הפסידה כל הני כמו דמפסדת מזונות. ובכלל כלי תשמיש איתא בש''ס משתמשת בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשמשת בחיי בעלה: (ב) אחר. היינו אם לא הניח אלא בית א' אפילו אם הוא בית גדול ויכולים ליתן לה דירה באותו בית. מ''מ רשות בידם ליתן לה דירה בבית אחר. ואם יש להם שני בתים נותנים לה מדור בבית השני ולא בבית שדר בו אביהם ח''מ ב''ש ותוס' ורא''ש ורשב''א ושאר פוסקים לא ס''ל כן. ב''ש: (ג) הים. כלומר שודאי אלמנה אינה צריכה להתנהג בעבדים ובשפחות ובכלי כסף וזהב כדרך שהתנהגה כשהיתה אצל בעלה רק כמו שהיתה בחיי בעלה בלא בעלה דהיינו כשהיה בעלה במד''ה ואם בנות משפחתה אפילו אלמנות רגילים להשתמש בשתים ושלש שפחות או בכלי כסף וזהב נותנים לה לפי שאינה יורדת עמו רשב''א ח''מ ב''ש:
ב (ד) לבנותו. אלא נותנין לה דירה במקום אחר. ובכל הני כשאינה דרה אצלם מחויבים ליתן לה מזונות משלם אלא כשהעיכוב ממנה כמ''ש ס''ו אז נותנים לה כפי ברכת הבית: (ה) בדקו וכו'. ובדיעבד אם שיפצה מה שעשתה עשוי עיין ח''מ ב''ש:
ד (ו) אלמנה. ואם האב נתן הדירה במתנת בריא לאחר מה שעשה עשוי אבל אם נתן במתנת ש''מ הוי כירושה והיא משתמשת במדור דדין הדירה כדין מזונות ח''מ וע' ב''ש:
ה (ז) מדור. בר''ן כתב דנותנים לה מעות לשכור דירה ועליה הטרחה לשכור הדירה:
ו (ח) הבית. לתוס' אין חילוק אלא לענין נר. נר לא' נר למאה ולענין מזונות אין חילוק. ולהרמב''ם אף לענין מזונות יש חילוק כמ''ש בפרק י''ח מה''א ה' שאכלו ביחד די להן בארבעה קבין וכשיאכל כל א' לבדו צריכים לכל א' קב א' ע''ש סי''ט ב''ש. וכל זה מאכילה ושתיה אבל במלבושים נותנין לה כדרך שהיו נותנין לה אם היתה יושבת עמהם הר''ם גלאנטי סימן קט''ז: (ט) ילדים. ואם היא זקנה והם ילדים אין שומעין לה רשד''ם חא''ה סי' קס''ז. וכתב כנה''ג וה''ה נמי אם היא ילדה והם זקנים אין שומעין לה ע''ש:
סימן צה - חיוב מעשה ידיה ליורשים
((ואם השביחו הנכסים אם נוטלת בהם), ובו ז' סעיפים )
א (א) האלמנה. ב''ח וב''ש כתבו היכא דהברירה ביד היורשים ליתן לה מזונות או לא. לא זכו במעשה ידיה וח''מ לא כ''כ ע''ש:
ב (ב) בשכר. ויכולה היא לתבוע. כתב כנה''ג דנפל מחלוקת בדין זה אם תרתי מילי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר אפילו בניזונית מן היתומים. ויכולה היא ג''כ לתבוע כתובה. ממילא לפ''ז בעודה ניזונית מן היתומים אינה מניקה אלא בשכר. או חדא מילי קאמר והכל דבר א' והכי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר לפי שרוצה להתפרע מכתובתה אבל בעודה ניזונית מן היתומים ודאי שמניקה בחנם ע''ש מ''ש. וח''מ וב''ש כתבו באינה ניזונית איירי ע''ש. הר''ם אלשקאר סי' י''ב כתב מיהו בשכר כופין אותה ומניקתו עד כ''ד חודש. אבל הראנ''ח ח''א סי' צ''ה כתב דאם התינוק מכירה אז כופין אותה ומניקתו בשכר אבל אם אין מכירה אין כופין אותה וכ''כ הר''י אדרבי סי' שע''ב. וע''ל סי' פ' וסי' פ''ב מש''ש:
ד (ג) נכסים. וה''ה מתנה שנתנו לה הרש''ך ח''א סי' ד':
ה (ד) והותירה. דוקא שצמצמה והותיר בידה אבל אם צמצמה עצמה ממה שפסקו לה הב''ד והאכילה לבנים ממה שהיתה צריכה לתת לתוך פיה. הוא שלה הר''ם מטראני ח''א סי' שי''ב: (ה) ליורשים. וכתב ב''ש כשהיא אמם לא אמרינן כי היכא דתתגנה עליהם. וכן לענין שאר מלאכות אם היא אמם אינה חייבת לעשות להם. מיהו עשיות צמר חייבת שלא תשב בטל ע''ש:
ו (ו) ראו וכו'. הוא דעת הרשב''ם. ומשמע דאיירי בין בקרקע בין במטלטלין. ויש מי שאומר שבין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים הוא תוס' והרא''ש. וכתב ב''ש מיהו במטלטלין י''ל דתוס' והרא''ש מודו דהשבח שלה ע''ש:
ז (ז) דהשבח וכו'. היינו כשלא אמרה ראו. בזה הכריע רמ''א כהפוסקים דאינה גובה אבל אם אמרו ראו י''ל לכ''ע השבח שלה כמ''ש ובקרקע ג''כ לדעת רוב פוסקים השבח שלה עיין ח''מ ב''ש. ונדוניא ותוספת שליש נוטלת משבח כ''כ בנ''ש. והא דאינה גובה כתובתה משבח. ומן המטלטלין גובה בזמן הזה. משום שבח גרע טפי כמ''ש בהרא''ש ב''ש: (ח) ויש חולקין וכו'. הדיעה א' הוא דעת מהר''י ווייל סי' קע''ז. והי''א הוא דעת מהר''י סג''ל סי' מ''ו ע''ש. וכתב הב''ש דלא פליגי דמהרי''ל איירי דהוצי' למסים ולשידוכי בנים אז י''ל דהוציאה מן העזבון. ומהרי''ו איירי דהוציא' לצרכה ע''ש. והח''מ כתב דסברת מהרי''ל היא סברא נכונה היא. ונדון דמהרי''ו איירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשים לטעון. האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה. ע''כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח אבל אלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי בלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובתי ודאי טענתה טענה ואין חולק ע''ז ב''ש:
סימן צו - שבועת אלמנה וגרושה על כתבה
(ובו כ''א סעיפים )
א (א) בשבועה. ואין פוחתים לה אם נפחתו הנכסים קודם שנשבעה עיין תשובת הרא''ש כלל פ''ד ב''ש: (ב) בעין וכו'. עיין בטור סי' צ''ח שם הביא מחלוקת רש''י והרי''ף לרש''י אפי' אינו בעין לא חיישינן תו לצררי כיון שנתן לה פ''א לא חיישינן וכאן משמע כהרי''ף: (ג) קיימים. עיין במהר''ם מינץ סי' צ''ו. ובהרמ''ט ח''א סי' צ''ו. ובהרמ''ט ח''א סי' ס''ט ורלנ''ח סי' נ''ח. והרש''ך ח''ב סי' ל''ז ובהר''א ששון סי' כ''ג וכנה''ג דף קי''ו ע''א. וכתב ב''ש ובזמן הזה שכוללים הכל בסכום א' וכותבים כל הסך שהוא חייב לה סך כך וכך י''א לכ''ע צריכה שבועה אפילו אם הכל בעין כיון שהחוב שלה הוא על סך מעות. מיהו מתשובת רלנ''ח ובתשו' מהר''י לבית הלוי כלל ג' סי' י''ט לא משמע כן ועיין תשובת מהרש''ל סי' מ''ט שם מבואר אם כתובה נגבה ממלוה שהלוה בעלה קודם הנשואין ב''ש: (ד) אין היורשים וכו'. ל''ש עיקר כתובה ל''ש תוספת נדוניא הרש''ך ח''א סי' ק''נ וקע''ז. בתנאי החשבון לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו דאין החשבון בא מכח ירושת האלמנה אלא מכח תנאי האב. מקור ברוך סי' ס' וכ''כ כנה''ג בשם תשובת כ''י ע''ש. עיין הרשד''ם חא''ה סי' קי''ט. וכנה''ג דף ק''ד ע''ב סעיף י''ג. ובהרדב''ז ח''א סי' פ''ח וקפ''ט. ובספר מעשה חייא בתשו' סי' ב': (ה) יורשין וכו'. ג' מיני תפיסה יש א' אם תפסה האשה בחייה ויורשיה מוחזקים בו. בזה לא אמרינן אין אדם מש''ל. ב' אם האשה תפסה והיורשים אין מוחזקים בו אלא מונח ביד ב''ד כנדון דת''ה סי' ש''ל. ובת''ה שם לא החליט הדבר זה למעשה ומסיים שם ולכל הפחות היה נראה דחולקים. ג' אם היורשים תפסו אחר מיתה. ומבואר במרדכי אם ליכא עדים וראו לכ''ע מהני התפיסה אלא אם איכ' עדים וראו בזה פליגי הפוסקים וע''ז קאי ויש חולקים שהבי' הרמ''א והר''ן והראבי''ה ס''ל אפ''ה מהני התפיסה. ועיין בח''מ סי' ק''ח. ועיין בהר''א ששון סי' נ''ג ובמהר''ט סי' מ''ד וכנה''ג בח''מ סי' ק''ח. ואם הב''ד נתנו לה בעד הכתובה והיא לא נשבעה על הכתובה ומתה זכו היורשים לכ''ע. כתב בתשובת ש''י. כשיש בעלי חובות על אביה י''ל היורשים לא ניחא לן השבועה של אמנו כי השבועה תקנו חז''ל לטובת היורשים. ואז יורשים את הכתובה וא''צ לשלם ממעות הכתובה לבע''ח ב''ש ע''ש: (ו) ראיה. הרדב''ז ח''א סי' קע''ז וסי' רכ''ג. וכנה''ג קי''ד ע''ב סכ''ב. ודף קי''ו סל''ט: (ז) כתובתה. ה''ה אם לא פרעו לה אלא זקפו בחוב ועשו שט''ח הוי כפרעון דהא מהשתא הוי כאלו לקחו הם הלואה ח''מ ב''ש. ועיין הרדב''ז ח''א סי' רכ''ג ומקור ברוך סי' ס': (ח) יורשיה. עיין בב''י. וכתב הח''מ אפילו במקום שנוהגים כאנשי יהודה שמסלקים אלמנה בע''כ מ''מ הכא דאינה בת שבועה לכן חייבים ליתן הכתובה ביד הב''ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח: (ט) נתגרשה. משום דדוק' שבועה נגד היתומים קי''ל אין אדם מוריש ומוכר. עיין ב''ש. ובכל אלו דינים דאין אדם מש''ל אין קורעין הכתובה ש''ס ובח''מ סי' ק''ח:
ב (י) כלום. כתב ב''ח שבועה זו מגלגלין אגב השבועה שלא התפיס לה בעלה צררי דזהו דבר הרגיל מגלגלין עליה ג''כ שלא תפסה בעצמה ולכן גרושה א''צ לשבע שלא תפסה בעצמה ואם נשבע הבעל שבועת אין לי תו לא חיישינן שהתפיס לה צררי תשובת ש''י ב''ש. ועיין כנה''ג דף קי''ו ע''א סעיף ל''ד דף קי''ד ע''ד ס''ג: (יא) מכתובתי. ובכלל זה אפי' אם גזלה מבעלה דגזלה עולה לפרעון ונהנית מכתובה. ומזה נשמע שאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יוכל לשבע שלא נפרע השטר דממון הגזילה עולה לפרעון אע''ג דלאו לפרעון לקחה הר''ן ח''מ ב''ש:
ד (יב) במנה. עי' ב''י אם היא מוחזקת בשטר. אם יש בידה שטר מתנה ונפסלת מחמת קורבת העדים שוב אינה נאמנת במיגו מהרי''ט בתשובה סי' ק''ה: ועי' במהר''ם אלשיך סי' צ''ט והר''י אדרבי סי' כ''ח. אם יצא הקול שיש לה ממון הרבה יותר מכתובתה לא מהני לה המגו הר''ם גלאנט''י סי' צ''ח. אם יש לה מגו והוי מגו דהעזה אינה נאמנת הר''ם גלאנט''י סי' י''ז. אם מעיקר' היתה אומרת שלא הי' לה בנכסי בעלה אלא כתובתה ואח''כ כשמתו בניה אמרה שבעלה נתנם לה במתנה אינה נאמנת הר''ם גלאנט''י סי' ל''ז. ומהרי''ט ח''א סי' ל''ג. אי מהני מיגו באשה הנותנת בתוך הבית או במטלטלין הידועין לבעל עיין כנה''ג דף קי''ו ע''ב. אם חלוקה בעיסתה אפילו בנושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת דאימר מעיסתה קמץ רלנ''ח סי' צ' מהר''ם גלאנטי סי' צ''ז. במקום שהאלמנה נאמנת ה''ה אם נתנה במתנה מתנתה מתנה רלנ''ח סי' צ''ח:
ה (יג) הדיוטות. משמע דבמטלטלין א''צ שומא כלל אפי' של הדיוטות. וח''מ וב''ש הקשו ר''ל אפי' במטלטלין הדין כן ע''ש: (יד) במטלטלין. אפי' ליכא עדים וראיה אע''ג דלענין ירושה כשליכא עדים וראו זכו היורשים כמ''ש לעיל שאני לקוחות ומקבלי מתנות עיין ב''ש וכנה''ג דף קי''ז ע''א סעיף נ''ו מש''ש: (טו) פתאום. ח''מ כתב לא ידעתי למה לא הביא דיעה זו לעיל סעיף א' שם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשים גובין הכתובה ע''ש. והב''ש כתב דמשמע דלא מהני מ''פ אלא לענין זה ע''ש עיין מהר''י ווייל סי' צ''ח ובהרשד''ם חא''ע סי' קנ''ב. ומהר''ם מינץ סי' צ''ג: (טז) המקבל. נראה אפילו לא נשבעה כלל ומתה אין מוציאין מידם. אפילו איכא עדים וראו. ואם מכרה מטלטלין בלא שומת ב''ד ג''כ אין מוציאין מן הלוקח דהא הלוקח י''ל קים לי כהרמב''ם דס''ל מכרה קיים. וכל זה איירי כשהניח יותר ממה שמכרה אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך ב''ש:
ו (יז) לבע''ח וכו'. דאין כח בידה לא ליתן ולא למחול. ואם היה לבעלה ש''ח והחזיר' השט''ח ללוה ואמרה אני מקבל בסך כתובתי אפשר לדמות למכירת מטלטלין. אבל לענין מחילה בע''פ בודאי לא מהני ובשטר היה ראוי לדמו' למתנו' מטלטלין ויש לחלק. ועי' ב''ח ח''מ ב''ש. ואם לא הניח שאר נכסים ואין לה לגבות אלא מחוב זה. אז אותו חוב משועבד לה מדר''נ מהני מחילה שלה אע''ג דלא נשבעה עדיין ט''ז. והב''ש חולק עליו ע''ש. אלמנה שנתנה מתנה לא' מבניה ולא נשבעה ומתה וחלקו הנכסים שוה בשוה ולא ערער עליו אין זה מחילה כנה''ג דף קי''ז ע''א סנ''ד:
ז (יח) יטעון וכו'. נראה אחר שנמנע להשביעה אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועו'. מיהו אם הית' חייבת שבועה דאוריי' צריכ' לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנו' חז''ל ב''ש:
ט (יט) וגירש. אחת צריכה לישבע לשני' כצ''ל כלו' שגירש לשתיהן. א' נשבעת לשני'. היינו הראשונה נשבעת לשני' עיין ח''מ ב''ש:
יא (כ) מינה. עיין סמ''ע סי' פ''ב ס''ק כ''ב וסי' פ''ז ס''ק כ''ב ומ''ש הש''ך: (כא) מפכינן. ע' בח''מ סי' פ''ז סי''ב ועיין ב''ח כאן:
יב (כב) ויפטור. ובח''מ סי' צ''ב ס''ט אי' פלוגת' בזה ע''ש ומש''ש הש''ך ועיין ב''ח כאן:
יד (כג) ת''ק. מיהו במקום שאין כותבין כתובה אף שכתובה זו חספא היא מ''מ גובאת מחמת התנאי ב''ד הג''א ב''ש:
טז (כד) לשניה. ודוק' כשטוענת השבע לי שלא לקחת מבעלי כלום רש''י והר''ן עיין ב''ש ס''ק כ''ד. ודע דכל אלו דינים דנזקקים לגבו' הכתובה אפילו מיתומים קטנים גובים כדי שיהא לה מעות שתנשא בו. ואפי' אם היא זקנה שאינה ראוי להנשא נזקקים לה עיין ב''ש:
יט (כה) ב''ד וכו'. אם קפצה ונשבעת נוטלת כתובתה וא''צ לישבע עוד רש''י והר''ן ב''ש. ומהר''ם מטראנ''י ח''ב סי' א' לא כ''כ ע''ש: (כו) בנדר. אפילו נדרה עד''ר לא מהני. עיין תוס' גיטין דף ל''ה ע''ב אבל שבועה א''י להפר לכן משביעין אותה אחר הנשואין. ושמעתי להקשו' דהא מצינו דאפי' נשאת נמי יוכל להדירה כגון שידירוה שלא תאכל לחם כל ימי' ותאכל לאלתר בפנינו. ואי משום דאח''כ יפר לה בעל כדי שלא תעמוד באיסור כל ימיה והיא סומכת על כך ונודרת בשקר ומה שתאכל לאלתר לפנינו אינה חוששת כסברת תוס'. ז''א דהיא לא תעשה דבר זה דהא צריכה לפרט נדרה ומשום מה נדרה וק''ל הנודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה ותפסיד הכתובה משני ואי משום משני לית לה אלא מנה ומראשון מאתיים הא קי''ל דניח' פלגא בלא שבועה מכולה בשבועה ע''כ להשואל. ואני אומר דאפילו ריח קושיא אין כאן לפי מה דקי''ל דכל אלו דיוצאת בלא כתובה צריכין התראה מקדם כמבואר בסי' קט''ו ע''ש. הקשה הב''ז סוף מנחו' גם מגן אברהם סי' קכ''ח וב''ש כאן הקש' קושיא זו. דבי''ד סי' רכ''ח פסק הב''י דצריך לפרט את הנדר ובא''ח סי' קכ''ח פסק כהן הנושא אשה בעבירה צריך לנדר עד''ר. ותימא ל''ל עד''ר כיון דצריך לפרט הנדר וכשישמע החכם הנדר לא יתיר לו. וב''ש הוסיף להקשו' למה כתבו כל הפוסקים נודרת ולא כתבו דצריכה לנדור עד''ר ע''ש סקל''ו ויישבתי היטב בעזה''י. עיין בגיטין דף ל''ה ע''ב: והוכחתי מסוגי' זו אף דקי''ל דצריך לפרט את הנדר וכשישמע החכם שהוא דבר אסור לא יתיר לו כמו שפירש''י שם: אפ''ה בדיעבד אם הפר החכם הדבר איסור מופר. דרב פפא דאמר צריך לפרט את הנדר משום מילת' דאיסור' ואי אמרת דבדיעבד לא הותר בדבר איסור א''כ אמאי ניחוש משום מילת' דאיסור' דהא במלת' דאיסור' לא ילך כלל אצל חכם להתיר שהרי אינו מותר כלל. ועוד דפריך התם למ''ד א''צ לפרט את הנדר ממתני' דנודר ועובד כו' וליחוש דילמ' שרי ליה חכם. ומאי קושי' הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח מסוגי' זו דמותר בדיעבד. שוב ראיתי שהש''ך בי''ד סי' רכ''ח ס''ק כ''ו כתב כן וע''ש. א''כ לפ''ז גבי כתובה יוכל להאמינה על נדרה סתם אפילו שלא עד''ר ולא חיישי' דילמ' אזלי לחכם אחר נדרה ושרי לה דהיא לא סומכת עליה הואיל וצריכ' לפרט את הנדר ושמא כשישמע החכם לא יתיר לה וקרוב לודאי הוא דלא יתיר לה א''כ אמרי' מסתמ' דהיא טוענת אמת שלא נהנית מכתובתה כלום ומסתמ' נדרה אמת. דאל''כ לא תסמכה על התרת החכם לאחר מכאן דשמא לא יתיר לה מש''ה פסק המחבר כאן ונודרת סתם. משא''כ החם בהנושא אשה בעבירה דקי''ל נודר ועובד ויור' ומגרש. א''כ חיישינן שמא לאחר שעבד עבוד' ובא לגרש אשתו ילך קודם אצל חכם דשמ' יתיר לו ובדיעבד הותר כמו שהוכחנו כי יאמר מה לי לצרה שאגרש אשתי מכח הנדר שנדרתי אלך אצל החכם מעיקר' אולי יתיר לי ובדיעבד הותר מש''ה פסק דצריך לנדר עד''ר דאין לו התרה ממיל' לא ילך אצל החכם כלל. והמקשן שהקשה ואי אמרת דא''צ לפרט הנדר ליחוש דילמ' אזלי לגבי חכם וכו' ה''ה אף למ''ד דצריך לפרט את הנדר נמי קשה דילמ' אזלי לגבי חכם וכו': דבדיעבד מותר. אלא דהמקשן הקשה דלמ''ד דא''צ לפרט. קשה פשיט'. ודו''ק היטב. ועיין ברמב''ם בהלכו' ביאת המקדש פרק ששי דין ט' ודו''ק:
כא (כז) כ''כ. וא''צ נק''ח בשבועה זו ט''ז ב''ש: (כח) ולישבע. מיהו נראה בדיעבד אם מתה לא אמרי' בזה אין אדם מוריש או מוכר שבועה לבניו ב''ש: (כט) אח''כ. היינו כשטוענין ברי שיש להם עדים עיין סמ''ע סי' צ''ב סעיף ו':
סימן צז - שאין הבעל יכול להשביע אשתו בטענת ספק
(ובו ב' סעיפים )
א (א) חנונית וכו'. דברי המחבר תמוה הוא בסעיף זה פסק בפשיטו' דמשביעה אפי' בטענות שמא ובסעיף שאח''ז מביא פלוגת' אם יוכל להשביעה עיין ב''ח ח''מ ב''ש ועיין במהרש''א מ''ש בפי' התוס' הלז ע''ש. וב''ש העלה ונראה להכריע על חנונית יוכל להשביעה בלי גלגלול כשתבעה הכתובה. אבל היורשים א''י להשביעה אלא ע''י גלגול: וט''ז פסק כל שתובעת הכתובה חייבת לישבע שלא תפסה משלו אפילו בלא גלגול שבועה שהתפיס לה בעלה צררי ויוכל להשביעה אפי' על הלכה. ואלמנה חייבת לישבע שבועות אלו אפילו אם לא טענו היורשים. אבל גרושה אינה חייבת לישבע אלא דוקא אם הבעל טוען שתשבע אז צריכה לישבע הן על טענות אפטרופס הן על טענות שתפסה בעצמה ואלמנה שציוה בעלה ליתן לה הכתובה א''צ לישבע שלא יתפסה בעצמה כיון שהוא לא חשדה אנן נמי לא חשדינן אותה. והב''ש חולק עליו וכתב נ''ל עיקר דהיורשים א''י להשביעה בלי גלגול שבועה עיין שם:
סימן צח - פטרה משבועה או יחד לה מטלטלין, גובה בלא שבועה
(ובו ז' סעיפים )
א (א) ושבועה. ל''ד כתב ה''ה אם אמר כי מחילה מהני באמירה בעלמ' נ''י. וכתב הר''ן ר''פ אע''פ דאם פטרה משבועת כתובה פטרה אף משבועה על התו' ח''מ ב''ש. אם אמר הבעל בשעת מיתתו הוו יודעים שנכסי אינם מספיקים לכתובת אשתי הרי זה פטרה משבועה והודה בשעת מיתתו שהוא חייב לה ולא אתפסי צררי כנה''ג וכ''כ בספר מעשה חייא בתשובה סי' ב': (ב) מיתתו. דאז הוי כאלו נתן לה במתנה כל צררי שנתן לה או מה שלקחה בעצמה לכן אפי' לא אמר ממני ומיורשי א''י היורשים להשביעה ועי' ב''ש: (ג) דבר. כלומר שכתב בפירוש על כל דבר שתאמר תהיה נאמנת אבל אם לא כתב רק סתם תהיה נאמנת כשני עדים לא קאי רק על פטור השבועה שתהיה נאמנת כשני עדים שיאמרו שיפרע לה הכתובה אבל לא לענין שאר דברים שתאמר בנכסי בעלה ח''מ:
ב (ד) יורשיה. עיין סמ''ע ר''ס פ''ד ועיין ב''ש ח''מ:
ג (ה) להשביעה. והרמב''ן והריטב''א ס''ל דיוכל להשביעה ע''י גלגול אעפ''י שפטרה בפירוש ועיין בח''מ סי' צ''ג:
ד (ו) היורשים וכו'. כתב הח''מ מיהו ע''י גלגול אפשר דיוכל לגלגל עליה ע''ש. וב''ש כתב בפשיטות דאפילו ע''י גלגול אין משביעים אותה לדיעה זו וט''ז כתב דלא קי''ל כדיעה זו שהרי בח''מ סי' צ''ג סעיף ג' איתא שם אם מת הרי היורש משביע את שותף אביו ולא אמרינן מדלא השביע אותו מחל לו ע''ש:
ז (ז) יורשיו. מ''מ קנין מהני כשנותן פטורים בפירוש מיתומים ב''ש. וח''מ כתב דאפי' קנין לא מהני ע''ש:
סימן צט - שמין לאשה אלמנה בגדיה
(ובו ב' סעיפים )
א (א) בגדיה. היינו מה שעשה לה הבעל. וכ''כ הרדב''ז ח''א סי' ס''ח כל מה שעשה לה הבעל בין מן הסתם בין מה שתקנה לה בהדי' ל''ש מה שהיא לובשת ל''ש מונח בקופסא ל''ש בגדי חול ל''ש בגדי שבת וי''ט ע''ש. טבעת קדושין וסבלונות ע''ל סימן נו''ן. צוה המת שיהיו לה. נוטלתן אין שמין אותם רשד''ם חא''ה סימן קמ''ב. צוה ואמר שהוא נותן לאשתו כל המלבושים והחפצים כלי כסף וכלי זהב שעשה בעדה מיום שהיתה אשתו אין בכלל מתנה זו אלא מה שעשה בעדה ממש אחר שנכנסה לחופה רשד''ם שם: (ב) טענה. אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. ואין חילוק בדין זה אפילו בזמן דאיכ' חר''ג דאין מגרשין בע''כ עיין ב''ש: (ג) לה. והרא''ש והטור כתבו דאין שמין ממיל' אם היא מחזקת י''ל קים לי כהני פוסקים דאין שמין ח''מ ב''ש ע''ש. ועיין הרדב''ז ח''א סי' ס''ח אם יש מחלוקת בין האשה ובין האיש בבגדים שהיא לובשת שהיא אומרת של חול והוא אומר של שבת הם עליה להבי' ראיה. אם הביאה נשים שראוה לובשת בגדים אלו בחול סגי בהכי כנה''ג בשם הרדב''ז. אשה שלקחה בהקפה מלבוש וחלוק ובא בעלה לגרשה ואמרה אני חייבת דמי המלבוש והחלוק והוא אומר כל מה שבביתי הוא שלי ולא היו עלי' בשעה שגירשה ע' בהרדב''ז ח''א סי' ס''ט. אשת ש''מ שסיבבה גירושיה כדי שלא תפול לפני יבום שמין מה שעלי' כדין אלמנה רלנ''ח סי' פ''א: (ד) במעות. אפי' אם בגדיה שווין יותר מסך הכתוב' אין מוציאין ממנה הבגדים רק היא תשלם המותר ב''ש: (ה) בשווין. כמו שהיה נמכר בשוק אף אם היה בימים שעברו יותר ביוקר מ''מ השתא אינו שוה יותר אלא כמו שימצא לו קונים הרא''ש ח''מ ב''ש:
ב (ו) שלה. הטעם בשלמ' בגדים ותכשיטים שהן עשוין להתנאות בהם אין דעתו למתנה גמורה אלא להתקשטה בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל שאר מתנות שאין עשויין להתקשטות נתן לה במתנה כשהיא אינה מורדת ועיין תשובת ריב''ש סי' ש''א. והר''א ששון סי' נ''ה: (ז) נשואין. ל''ד בשעת נשואין אלא אפי' קודם נשואין או אחר נשואין. המתנות שנותנין לה אבי הכלה ואמה בשביל שבח בתולים הם שלה מהרח''ש בתשובה סי' נ''ג מתנות מה שנותנים לדרשה קרובי הכלה הוי מתנה גמורה ט''ז. וכתב ב''ש ע''ז משמע מה שנותנים מצד החתן לא הוי מתנה לה אלא לו ע''ש. ומהרח''ש סי' נ''ג כתב כשנתנו לה אחרים אין חילוק בין נתנו לה קרוביה או קרובי החתן ע''ש. כתב מהר''ם מטראני ח''א סי' כ''ט מתנות שניתנו לו בין מקרוביו בין מקרוביה והם דברים המשמשים לו כגון טבעת או חלוק או מלבוש הם שלו. ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם ונותן כך לשניהם. אם הם מקרוביה תקח אותם בלתי שומא ואם הם מקרובי החתן לא תקחם אלא בשומא עכ''ל. ותמהני דבחלק ב' סי' פ' כתב דכל שהם תשמישי בית אעפ''י שניתנו לה מקרובותיה הם שלו ושמין לה לנדונייתה כנה''ג ע''ש. וכנה''ג הביא תשובת מהר''א ד''ב כ''י שכתב מנהג פשוט דלא כהריב''ש ז''ל. ואפי' מתנות שנותנים לה אחרים הכל לבעל ע''ש סי' זה בהגהת ב''י. וע''ל סי' קי''ח:
סימן ק - כתבה ממה נגבית, וכל יתר דיני כתבה
(ובו ט''ז סעיפים )
א (א) אביהם. ה''ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובתה מן השט''ח שהניח בעלה דשט''ח נקרא מטלטלין עיין בח''מ סי' ק''ו ס''ק ג' בש''ך שם ועיין ב''ש: (ב) בקרקע. והיינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין ש''ג ועיין במגיד ובכ''מ פי''ד מה''א. וה''ה הבעל יוכל לסלקה בקרקע ואם הקרקע שוה יו''ד והיא רוצה לקבלה בעשרים והיורשים רוצים לסלקה ביו''ד בעד הקרקע. הדין עמה ר''ן פ' נערה. פרעו לה קרקעות ובתים ומקומות בבה''כ ואח''כ באו היתומים ורוצים לסלקה במעות והיא אינה רוצה הדין עמה רש''ל בתשובה סי' נו''ן. והרמ''א בתשובתו סי' ח' חולק עליו. וע''ל ס''ס צ''ג ס''ק מ''ב מש''ש. אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות והיורשים רוצים לתת לה מטלטלין עיין כנה''ג דף קי''ח ע''א סעיף ב' ג'. והרדב''ז ח''א סי' קט''ו: (ג) בריא וכו'. אבל במתנת ש''מ גובה כתובתה מהם עיין תשובת רמ''א סי' מ''ח. ואם נתן במתנת בריא בקנין אפילו לא בא ליד המקבל א''י לתפוס ב''ש ועיין בד''מ מ''ש בדין מתנות ש''מ. ועיין בפסקי מהרא''י סי' פ''ו. ועיין בח''מ סי' צ''ט ס''ק ו' מ''ש הש''ך שם: (ד) בריא וכו'. הח''מ הניח דין זה להלכה ולא למעשה ע''ש. והב''ש הביא תשובת מהרש''ך דהיורשים י''ל קים לנו כהני פוסקים דאין חילוק בין אם נתן ליורשיו בין אם נתן לאחרים ע''ש: (ה) מותו וכו'. עיין ב''ש וב''י מ''ש בשם תשובת הרשב''א מי שנתן כת''י לא' כל אשר לו וכו'. ועיין בש''ך ח''מ סי' צ''ט. וכנה''ג דף ק''כ ס''א: (ו) לגבות וכו'. עיין בח''מ סי' ס'. ואם כתב לה מטלטלין אג''ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א''צ ליתן להם ובכה''ג לא שייך תקנות השוק לכ''ע כיון דעדיין בידה המטלטלין ב''ש: (ז) השוק. הח''מ מדייק מדכתב גבי דידיה שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש''מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנות השוק ע''ש וכך העתיק הב''ש לפסק הלכה. ולכאורה אישטמיטת' להו דברי הסמ''ע והש''ך בסי' רנ''ב ס''ק ו' ע''ש דמשמע מדבריהם. דאין חילוק בין הוא או יורשים דהפוסקים דס''ל דבמתנה נמי שייך תקנות השוק אמרינן נמי אי נתנו היורשים במתנה לאחר דאין מוציאין מחמת תקנות השוק ע''ש. והש''ך שם הביא נמי כמה פוסקים דכתבו בלשונם או נתנו היורשים וכו' אין מוציאין מחמת תקנות השוק ע''ש. ובאמת לא מצאתי חילוק זה בשום פוסק. והטעם שכתב הח''מ דיש לחוש דכל היתומים יעשו כן ע''ש. קשה לי ע''ז דא''כ לא מהני נמי אם מכרו ואדרבה דיותר יש חשש שימכרו מליתן במתנה דאין להם הנאה כ''כ וקי''ל דאין אדם חוטא ולא לו שיפסידו כתובת האלמנה וצ''ע. וע''ל סי' צ''ג סעיף כ':
ב (ח) הזיבורית. ובזמן הזה כותבין שפר ארג גובה מן עידיות טור ח''מ סי' ק''ח: (ט) משבח. אפי' אחר התקנה שתקנו דגובה מן המטלטנין מ''מ אינה גובה משבח הרא''ש פי''נ ורוב פוסקים דלא כהרמב''ם בפירוש המשניות ועיין בכ''מ פט''ז מה''א. ומהרח''ש בתשובה סי' כ''ט כתב שלא ראה שום פוסק שיסבור כהרמב''ם. והשבח אין חילוק בין שבח ממיל' לשאר שבח ועיין ב''י מ''ש בשם הרשב''א לענין אם היורשים תלשו ומכרו. וע''ל סי' צ''ה: (י) מהראוי. אפי' מבעל עצמו מהר''י ווייל סי' מ' ע''ש. מה נקרא ראוי ומה נקר' אינו ראוי עיין כנה''ג בחח''מ סימן ק''ז בדין ב''ח. ובסימן רע''ח בדין בכור ומשם יש ללמוד לכאן לענין כתובה. ואם אחר התקנה כתובה נגבית מן הראוי או לא. רשד''ם חא''ה סי' קי''א ומהריב''ל ח''ד סי' ה' ס''ל דאינה גובה מהראוי אפילו אחר התקנה ואפי' אם תפסה האשה מוציאין מידה. והראנ''ח ח''א סימן ק' וקט''ו כתב דבין מנה או מאתיים בין תוספת בין בנדוני' אם האשה מוחזקת אין מוציאין מידה ואם היורשים מוחזקים אין מוציאין מידם. ומהרח''ש סי' כ''ט כתב במנה ובמאתיים אפי' אם תפסה מוציאין מידה. ובנדוני' אם תפסה קודם שנולדה הספק אין מוציאין מידה ואם תפס' לאחר שנולד הספק מוציאין מידה ע''ש. ומסתימת לשון המחבר והרמ''א משמע כהרשד''ם ומהריב''ל. עיין כנה''ג דף קי''ח ע''א: (יא) לבנו. עיין מהר''י ווייל סימן מ'. ובתשובת מהרי''ל סי' ע''ד ועיין ב''ש. כתב ט''ז אם צוה ליתן לבנו קרקע אחר איזה שנים הוי מוחזק. ומעות מחמת חזקה הנהוג בינינו נקרא מטלטלין וכל זמן שלא בא לידו נקרא ראוי וע''ל סימן צ': (יב) ראובן. אע''ג דאחר שמת ראובן מתה ג''כ אלמנת יעקב מ''מ נקרא ראוי דהא כבר תלוי בעת מיתת ראובן והא דקי''ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמ''ש וע''ל ר''ס צ'. שאני ירושה הבאה מאליו אבל כתובה ליתא אלא חוב ומחוסר גוביינ' מהרי''ל סי' ע''ד ועיין כנה''ג בהגהות ב''י סעיף ג' ד'. ועיין ח''מ ב''ש: (יג) כשמת. היינו כשלא מתייאש מגניבה דאל''כ נעשה ראוי: (יד) לבעל. יש מחלקים בין מלוה שקדמה לשעבוד האשה שמאותה מלוה אינה גובה. ובין מלוה שקדם שעבוד האשה למלוה. שמאותה מלוה גובה מהרי''ט ח''ב סי' ח' וכ''כ הרמ''א בתשובה. אבל מהרש''ל סי' מ''ט תמה עליו והסכים שגובה אפילו ממלוה שהיו חייבין לו קודם שנשאה. ומהרי''ל סימן ע''ה סובר כרש''ל ע''ש. ועיין בש''ך ח''מ סי' ק''ד ס''ק כ''א מש''ש. ראובן שנתחייב לשמעון סך כך עד זמן פלוני ונתחייב לפרוע לו סך כך בכל שבוע והתנו ביניהם שאם ימות שמעון פטור ראובן מלתת ליורשיו שום דבר אין הכתובה נגבית מאותו מלוה הרש''ך ח''א סי' י''ב. אבל הרשד''ם בחח''מ סי' מ''א והר''י אדרבי סי' רנ''א כתבו שאלמנה גובה מאותו מלוה ע''ש: (טו) ממנה. לעיל סי' צ' לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידיה וכן לענין בכור מבואר בח''מ סי' רע''ח. דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אבל כאן לענין כתובה הוי מוחזק. ודוק' מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו מיקרו ראוי אף לענין כתובה. וכנה''ג העלה דאם היורשים מוחזקים יכולים לומר קים לנו כהני פוסקים דס''ל דאין אשה גובה כתובתה ממלוה ע''ש קי''ח ע''ב סעיף י''א ועיין בהרש''ך ח''א סימן י''ב ובהרשד''ם חא''ה סימן קע''א: (טז) חוב. אם הרג כותי א' את בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין להבע''ח שום זכיה בדמי הכופר הר''ם מלובלין ב''ש ע''ש:
ג (יז) לאחר. ה''ה אם מכר לזה הראשון פעם אחרת ונתרצית ח''מ ב''ש: (יח) שגובה. ובח''מ סימן קי''ח שם פסק דאינה גובה ועיין ש''ך שם:
ה (יט) שבמטבעות. דכתובה דרבנן ול''ד לב''ח. כתב ט''ז אם הוסיפה על המטבע צריך לשלם שיעור הכתובה שהיא לפי מנהג פולין ארבע מאות זהובים לבתולה ממטבע השני' שהיא גדולה אבל תוספת כתובה נותן ממטבע הראשונה וע''ל סי' ס''ו מש''ש הב''ש. וכאן מ''ש בשם הפרישה: (כ) תוספת. כי התוס' הוא מה שמוסיף הוא לה משלו ברצונו. ותוספת זה ככתובה דמי אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספים מפני שיוכל להרויח בהם הוי כאלו הכניסה לו נדוני' רבה והוי הכל בכלל צ''ב מהרי''ק שורש פ''א עיין בתי''ט פ''ו דכתובות משנה ג' ועיין כנה''ג:
ו (כא) שנאבדה וכו'. עיין ח''מ ב''ש. ואם נשרפה הכתובה או אבדה והבעל אומר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טוען הב''ד בשביל היתומים תוס' ב''ש: (כב) להוסיף. תוספ' והרמב''ם והר''ן כתבו להדי' דאינה גובה תוס' כתובה אפילו במקום דאין כותבין כתוב' הואיל לאו תנאי ב''ד הוא ואינו אלא מלוה. מיהו תוס' שליש לאו תוס' הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו שליש זה הואיל שיוכל להרויח בנדוני' כ''כ אפילו אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך ותוספ' של שליש. ולפי המנהג במדינות פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהובים ולאלמנה ב' מאות זהובים וכותבים כל הכתובות בשוות גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו ואם נגבה בלא כתובה עיין בהג''ה דרישה ב''ש: (כג) אלו. מהרש''ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה עיקר כתובתה וכל תנאי' בתנאי ב''ד אף במקום שכותבין. וב''ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ''א עם דעת מהרש''ל דרמ''א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבות. ומהרש''ל איירי בעיקר כתובה מנה מאתיים ע''ש. והח''מ כתב ול''נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת הב''ד ע''ש ועיין כנה''ג דף קי''ט ע''א. ולשיטת הפוסקים דאין לה כתובה מ''מ אית לה מזונות עיין ב''ש: (כד) וע''ל סי' ס''ו סעיף יו''ד. שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו. צ''ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א''י סך הכתובה ח''מ ב''ש: (כה) לאמר. כלומר בזה כ''ע מודים דאינה גובה בלא הכתובה. ומיירי בדלא תפסה. ובד''מ ר''ס ק''א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה משנשאת. ועי' סי' שאח''ז וכתב הח''מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב''ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכותה מהני ע''ש:
ז (כו) כתובתה. היינו עיקר כתובה ולא תוס' ונצ''ב. ואם אמרה תנו כתובה אפי' ע''א מעיד כדבריה לא תגבה הכתובה ד''מ ב''ש ע''ש ועיין כנה''ג דף קי''ט סעיף מ':
סימן קא - עד כמה גובה כתבתה
(ובו ד' סעיפים )
א (א) אביה וכו'. ה''ה אם אין נותנין לה מזונות כלל ג''כ גובה כתובתה כל זמן שהכתובה בידה ח''מ ב''ש: (ב) שנשאת. ולענין אם נזקקים לגבות מיתומים קטנים אחר שנשאת עיין ב''ש ס''ס צ''ו ס''ק ל''ג. ועיין בד''מ סי' זה. והיכא שמת פתאום נזקקים דאז אמרינן מסתמ' דלא התפיס צררי עיין ח''מ ב''ש: (ג) לאחר. היינו כשהם מודים דחייבים לה דאל''כ כשנשאת לאחר ואין הכתובה בידה אינה גובה אפי' במקו' שאין כותבין כתובה כמ''ש לעיל ר''ס ק' ע''ש. ועיין ב''ש: (ד) לתבוע. היינו כשנשבעה ומתה דאל''כ אין אדם מוריש השבועה לבניו:
ב (ה) בעצמם. תרתי בעי שאין נותנין לה ממון רק מזונות מוכנים. וגם שמביאים לה בעצמם ולא שולחין לה ע''י שליח ח''מ:
ג (ו) מוחלת. צריך לומר דאיירי דהם מודים דחייבים לה דאל''כ קשה היכי יכולה לגבות בלא שטר ואי איירי דהשטר בידה הוא א''כ אף בכתובה לעולם אינה מוחלת אלא איירי דאין השטר בידה אלא הם מודים אז יש חילוק בין כתובה לנדוני' כי הנדוני' דינו כחוב ולא מחלה המגיד ח''מ ב''ש והחשבון הנדוני' מאשה שמתה בלא זרע של קיימא כפי התקנה או המנהג הרי הוא כנדוני' מהרא''ש בתשובה סי' ל''ז. הר''ש הלוי סי' י''ד:
סימן קב - דין גבית חוב וכתבת אלמנה
(ובו ט' סעיפים )
א (א) ב''ח וכו'. היה חייב המס נפרעין מנכסיו המס תחלה ואח''כ תגבה היא כתובתה כנה''ג בשם משא מלך ח''ד משפט ז'. באה לגבות ממקומות בה''כ וגבאי צדקה מעכב בעבור שבעלה חייב לצדקה הדין עמה משאת בנימין סי' ק''ב וכ''כ ב''ש בסימן ק' ס''ק ג': (ב) יגבה. כתב בעל פנים חדשות בשם שארית יוסף סימן ל''ז הכותב לבתו שטר חצי זכר וקודם מותו עשה כתובה גדולה לאשתו וחתניו טוענים ששטר שלהם קודם ליטול. ישלמו בראש הכתובה ואח''כ יטלו בחצי זכר. בתשובת רמ''א סימן ק''ט העלה אעפ''י שמי שזמנו קודם קודם לגבות. אם הב''ח גבה ע''י ערכאות של עכו''ם ולא היתה האשה יכולה למחות ולטרוף מן הב''ח. אם מכר הב''ח הקרקע לישראל אחר אין טורפת מהם ע''ש:
ב (ג) אג''ק. עיין בחה''מ סי' קי''ג. מלוה ע''פ מוקדמת. וכתובה מאוחרת שכתב בה מטלטלי אג''ק. יש מחלוקת בין הרשד''ם והרש''ך. שהרשד''ם חח''מ סימן ר''י כתב דאם תפס הבע''ח שבע''פ מעצמו זכה. והרש''ך ח''א סי' ל''ה כתב דמוצי' מידו ונותנין לאלמנה עיין כנה''ג חח''מ סי' ק''ד. ובש''ך שם: (ד) ותוספת. אבל לא הנדוני' כי בנדוני' דינה כבע''ח. ותוס' שליש הנהוג בינינו. כתב הב''ש אע''ג דכתבתי כמה פעמים דדינו כנדוניא כאן י''ל בתוס' שליש דינו ככתובה ע''ש. וז''ל הרדב''ז ח''א סי' ע''א. נ''מ שלה נוטלת וכן נצ''ב דהיינו נכסי נדוניא אם הם בעין או תמורתם שיש עדים או ראיה שאלו באו מכח אותם הנכסים שהיו מנדונייתה נוטלתן ואין לבע''ח בהם כלום ואם אכלן הבעל או שנאבדו כיון שהוא חייב באחריותן הרי הוא בהם כשאר בע''ח וחולקין. ומנה ומאתיים ותוספת בע''ח קודם ע''ש. ועיין בח''מ סי' צ''ז סעיף כ''ו. והרח''ש בתשוב' סי' נ''ד כתב דתוס' דידן דינו כנדוניא אפי' כאן. חפץ הקנויה ממעשה ידיה וכן פירות נ''מ שלה שהם בעין נוטלתן האשה וישומו לה לנדוניי' ולא תועיל קדימה או תפיסה לבע''ח הר''ם מטראני ח''ג סימן קפ''ד. החשבון מהנדוני' שחוזר ליורשי האשה כשמתה בלי זרע של קיימא לפי התקנה או המנהג או התנאי דינו כנדוני' הרא''ש. מי שמת והיה חייב שכירות למשכיר ונמצאו מטלטלין בתוך הבית. המשכיר קודם לאלמנה אף אם כתב בכתובה מטלטלי אג''ק וזמן הכתובה קודם לשכירות המשכיר רשד''ם חא''ה סימן קפ''ג: (ה) מידה. היינו כשלא תפסה בב''ד אבל אם תפסה ברשות ב''ד י''ל דמהני ב''ש ח''מ ע''ש שלא החליטו הדבר הזה. וכנה''ג דף קכ''א ע''א אלא דאם תפסה מטלטלין לא מפקינן מינה מפני שיכולה לומר קים לי כהרא''ש ע''ש ועיין מהרי''ט בתשובה חח''מ סימן ח': (ו) בעלה. או אפילו הלואה והיא נושאת ונותנת בבית ובאה מעות לידה מוציאין מידה אפי' אם היא מוקדם ויש קרקע חייבת לשלם דאל''כ נעלת דלת כו'. מהר''י ווייל סי' רמ''ד ע''ש ועיין בח''מ ס''ס צ''ו ס''ק ט' מש''ש הש''ך:
ג (ז) מידה. ובש''ג פוסק דאין מוציאין מידה:
ד (ח) המעות. האחרונים תמהו דהא במטלטלין ומעות לא שייך מוקדם ומאוחר עיין ח''מ ב''ש:
ה (ט) סעיף כ''ו. דשם נתבאר דאם הנדוני' עדיין בעין ברשותה ולא הכניסה לו אין בע''ח גובה ממנו ע''ש. אלמנה שנתערבה בעד חוב בעלה אינה יכולה לגבות מנדוניית' או מתכשיטיה קודם הב''ח אם אין שם נכסים יותר מכדי החוב. וכן אם משכנ' התכשיטים והנדוני' בחוב בעלה והב''ח אינו מוצי' לגבות כ''א מנדונייתה ותכשיטיה אין האשה יכולה להוציאם מידו הרא''ם ח''א סי' פ''א. אין האשה גובה כתובתה ונדונייתה מנכסי השותפות כל עוד שהם חייבים חובות אחרים מחמת השותפות עיין מהר''ם מטראני ח''א סי' קמ''ט כמה דרכים מחולפים לחלוק הבע''ח עם האלמנה. ראובן שנתחייב לזון לשמעון עד סך שנים. ובין הזמן הזה מת ראובן ותובע שמעון דמי מזונות עד הזמן הקצוב ואלמנתו אינה רוצה ליתן אלא לגבות כתובתה מנכסי בעלה הדין עם האלמנה. וה''ה אם מת שמעון אין יורשיו מוציאין מהאלמנה רשד''ם חא''ה סי' קל''ז:
ו (י) בתוס'. דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעביד אבל לערב לאשה בעד הנדוני' שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמ' והא חסרה ממון: (יא) בקנין. עיין הר''ם מטראני ח''א סי' של''ט ובמהר''ם גלאנטי סי' ל''ט וכנה''ג בח''מ סי' קכ''ט: (יב) הנדוני'. דלא חסר ליה כלום. מש''ה ס''ל דשוה לכתובה. והחולקים ס''ל הואיל והיא מתחייב בהרבה דברים שבעל חייב לאשתו חסר ליה. וכתב בד''מ עכ''פ לא גרע מערב בכתובה כל שנשתעבד בערב בכתובה נשתעבד כאן ח''מ ב''ש: (יג) בו. עיין סמ''ע סי' קכ''ט ס''ק י''ב שכתב ערבות דידן הן ערבות בעד הקנס וא''י לחזור משום בושת ולא ערבי' בשביל הנדוניא עכ''ל כלומר אף שכותבין עתה ע''ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לנדוני' מ''מ היה יוכל לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה. מש''ה צ''ל הטעם משום הבושה א''י לחזור. ומה שמרגל' בפומא דאנשי כל שמעמיד לו הכלה הוא פטור מן הערבות הוא טעות בידם דסוף סוף הוא מבייש. וכשם שהקנס חל על אבי הכלה כשאינו נותן לו הנדן ה''ה חל על הערב ח''מ ב''ש ועיין סמ''ע סי' רמ''ה ס''ק ב':
ז (יד) רבים. עיין ב''ש. וע''ל ס''ס צ''ו ס''ק צ''ו ס''ק כ''ה מה שתרצתי שם על קושית הב''י ובעל המחבר מ''א. והב''ש רוצה לתרץ ע''פ סברת תוס' שם דתירצו דא''צ לפרט על מה ובשביל מה נדר ע''ש. ואישתמיטתיה ליה מה שפסק המחבר ב''י בש''ע י''ד סי' רכ''ח סעיף י''ד שפסק שם צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ע''ש בש''ך וט''ז:
ח (טו) ומגרשה וכו'. ש''ך בח''מ ס' רנ''ה האריך והעל' דמה שנמשך בש''ע א''ע ס''ס ק''ב אחר דברי הטור והרמב''ם ליתא דקי''ל כמ''ד דא''צ שידירנה ע''ש ועיין בתוס' י''ט בערכין ר''פ שום היתומים. ועיין בתשו' רבינו בצלאל סי' ט''ו:
סימן קג - אלמנה שמוכרת נכסים לכתבתה, אם צריכה למכר על פי בית דין
(ובו ח' סעיפים )
א (א) קרקע. ל''ד קרקע ה''ה אם מוכרת מטלטלין לאחר תקנות הגאונים צריכה ג' אנשים בקיאין בשומת אותו דבר. ואותן ג' רשאים להיות הדיוטים ממש דלית בהו דגמיר וסביר אלא בקיאין בשומא הר''ן עיין ח''מ ב''ש: (ב) עצמה. ע''ל סי' צ''ג סעיף כ''ה:
ג (ג) מומחים. כלומר ג' הדיוטים הראוים לדון דיני ממונות דאיכ' בינייהו חד דגמיר וסביר ח''מ ב''ש בשם הר''ן וכ''כ הש''ך בח''מ סי' ע''ג:
ד (ד) זלזלה. ובהרא''ש ובהר''ן אי' דצריכה לשבע שלא גבתה יותר דהא הריוח שייך ליורשים. וכתב ב''ש וא''י למה לא כתב הש''ע דצריכה לישבע שלא גבתה יותר וע''ש ס''ק ט':
ו (ה) בר'. עיין ח''מ וב''ש ועיין ש''ך ח''מ סי' רכ''ז ס''ק י''ד:
סימן קד - בית דין שמכרו וטעו, וכן שאר שלוחין
(ובו ו' סעיפים )
א (א) להגבות. אין חילוק כאן אם גובין מיתומים קטנים או מגדולים. עיין בח''מ סי' ק''ג:
ב (ב) משנה. וה''ה ב''ד שהגבו מטלטלין בלא שומא הוי טועה בדבר משנה הר''ם מטראני ח''א סי' רע''ח:
סימן קה - דין המוכרת ומוחלת כתבתה
(ובו ז' סעיפים )
א (א) מכר. ואם מת או גירשה קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה עליו כלום ח''מ ב''ש:
ב (ב) ומתה וכו'. ב''ש כתב דאיירי אפילו מת בעלה בחייה ואח''כ מתה. מ''מ נשבעים הלוקחים וגובים. והח''מ כתב דאיירי במתה היא ואח''כ הבעל ע''ש ועיין בח''מ סי' ס''ו סט''ו: (ג) בחייה. ובעלה מת צריכה לשבע היא והלוקח כמבואר בח''מ סי' ס''ו ע''ש. ואם הבעל עדיין חי וטוען ברי שפרע לאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ע''ש בש''ך ובסמ''ע וע''ע סי' צ''ח: (ד) נאמנת. ש''ך בח''מ סי' ס''ו ס''ק נ''ו חולק ע''ז וכתב שם שהוא נגד הסברא ונגד כל הפוסקים להלכה דנאמנת ע''ש:
ג (ה) שנים. אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מיקרי נכסי האם. וכתב הח''מ שגוף התשובה משמע אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מיקרי ע''ש. והב''ש כתב דדוק' הוא קודם שנשבעה על הכתובה ע''ש ועיין בח''מ סי' רע''ח:
ד (ו) כתובה. אבל מזונות אין לה מיורשים כמ''ש סי' צ''ג: (ז) בעין. עיין ח''מ ב''ש. ואם מחלה הנדוני' לבד י''ל דיכולה לומר נ''ר עשיתי לבעלי ב''ש:
ה (ח) כתובתה אינה צריכה לא קנין. משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה ח''מ ב''ש. והסמ''ע סי' י''ב ס''ק כ''א לא כ''כ ע''ש ובש''ך ועיין ב''ח סי' ס''ו: (ט) בטילה. היינו באונס ידוע. אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודעא וע''ל סי' קי''ח:
ו (י) לעצמו. עיין ח''מ סי' ס''ו ששם הביא דעת בעה''ת שיש חולק וס''ל דא''י למחול ע''ש בסמ''ע ובש''ך ס''ק פ''ב:
סימן קו - הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא
(ובו ב' סעיפים )
א (א) נכסיו. ל''ד כותב. אלא בש''מ מהני אפילו באמירה. ואם בריא הוא לא מהני אלא במקנה להם ח''מ ב''ש דלא כב''ח ע''ש: (ב) נקבות. אבל אם חלק לשאר יורשיו מכ''ש כשמחלק לאחרים לא איבדה כתובתה הרא''ש דלא כרשב''ם: (ג) בין בריא. בש''ס עלתה בתיקו בבריא. ונ''מ אם תפיסה מהני עיין ש''ך בח''מ סי' שצ''א ס''ק ג'. ובסי' שמ''ו ס''ק ה' וס''ק יו''ד. ובהרי''ף אי' דלא הפסידה כתובתה מספק וכ''כ בהג''א ב''ש. וכנה''ג פסק דעליה להבי' ראיה דנעמוד הנכסים בחזקת היורשים וכ''כ מהריב''ל ח''ב סי' פ''ב ומהרי''ט בתשובה ח''א סי' קי''ט: (ד) לה. היינו דלא חלק בפניה מ''מ כששתקה בעת שנודע לה הפסידה. ואם היתה שם וחלק בפניה אפילו לא נתן לה כלום ושתקה מהני והיינו טעמא של ראב''ן שפסק אם צוה בפניה צריכה לקיים כמ''ש בהג''ה בסמוך ב''ש וח''מ פסק אם חלק בפניה ולא נתן לה כלום לא מהני בשתיקה גרידא רק צריכה שתקבלה עליה בפירוש ומחלה הכתובה ע''ש וכ''כ מהריב''ל ח''ב סי' פ''ב והרש''ך ח''ג סי' כ''ד והר''ם אלשך סי' קל''ג ועיין כנה''ג ב''י סעיף ד': (ה) נדונייתא. ה''מ בשותקת אבל כל שקבלה עליה בפירוש ודאי מהני אף לענין נדוניא וכ''ש אם נטלה קנין הרש''ך ח''א סי' מ''א וס''א. וב''ש כתב עליו והיינו כשאינו הנדוני' בעין כמ''ש בסי' הקודם. והוספת שליש לרשד''ם חא''ה סי' קל''ו דין נדוניא יש לו ולא איבדה. אבל למהרי''ט בתשובה סי' קי''ט דין מנה מאתיים יש לו ואבדה וע''ל סי' ק' סעיף ה' בהג''ה. ועיין מ''ש בסי' ק''ב בסעי' ב'. ועיין מהרח''ש בתשובה סי' ל''ח. והר''ש הלוי חא''ה סי' י''ד. וכנה''ג בהגהת ב''י סעי' ו':
ב (ו) מטלטלין וכו'. דוקא לענין שיור הוי מטלטלין כמקרקע לאחר תקנות הגאונים. אבל בכתב לה מטלטלין אף לאחר תקנות הגאונים לא הוי כמקרקע ד''מ ב''ח והרשד''ם חא''ה סי' קל''ו. אבל הב''י וש''ג והר''י אדרבי סי' קל''ב. ס''ל דלאחר תקנות הגאונים הוי מטלטלי כמקרקע לכל מילי ואם נתן לה מטלטלי הפסידה. וכתב כנה''ג מאחר דאיכ' פלוגת' דרבות' אם האשה מוחזקת יכולה לומר קים לי ע''ש. ואם אמר לה טלי זאת בכתובתך אז לכ''ע מהני אף במטלטלין כיון ששתקה. וכן אם קבלה בפירוש עיין ח''מ ב''ש: (ז) לקיים. עיין ס''ק ד' מש''ש. ועיין כנה''ג בהגהת ב''י סעיף י''א: (ח) ויש חולקים. אם צותה האלמנה ליתן מנכסיה לפלוני ובנה שתק ואחר מותה אמר שלא נשבעה על הכתובה ומה ששתק מפני שלא רצה להכעיסה. פסק ט''ז בשם מרדכי פ' ז''ב כיון ששתק צריך לקיים ול''ד לשתיקה דכאן דשם אין עליה אלא השבועה והוא שתק סבר' היא כמו ששתק עד עתה ולא בקש ממנה השבועה כך היה בדעתו בעת שצותה עיין ב''ש: (ט) לקיים. כבר כתבתי אם קבלה עלי' בפירוש מהני לכ''ע אפי' במטלטלין ע''ל ס''ק ו':
סימן קז - הכותב כל נכסיו לאשתו אם קנתה, ויצא עליו שטר חוב
(ובו י' סעיפים )
א (א) ש''מ. זהו בעיא דלא איפשטא בברי. ונ''מ אם תפיסה מהני כמ''ש בסי' שלפני זה. ועיין בש''ך ח''מ ס''ס רמ''ג ס''ק י''ד: (ב) מידו. עיין בח''מ סי' רמ''ו דשם הביא פלוגת' בזה: (ג) אלא לאפטרופס. היינו אם יורשים קטנים אבל אם היורשים גדולים יכולין לומר אין אנו צריכין לאפטרופס כמבואר בח''מ סי' ר''נ סעיף כ''ו בהג''ה. וכתב בח''מ דקודם החלוקה צריכים לקבל אותה לאפטרופס: (ד) יורשין. כן כתב הרמב''ם ונ''י. אבל הרא''ש חולק ע''ז. ועיין בתשו' מהרי''ט ח''א סי' קי''ט:
ג (ה) ותקרע. לאו דוקא תקרע שהרי אם קונה נכסים אח''כ גובה הכתובה מהם כמ''ש בסמוך: (ו) הוא. והנדוניא לא הפסידה ב''ש. ואומדנא זו אמרינן אפי' באשה גרושה ש''ס:
ד (ז) שלישים. כתב בח''מ סימן ה' אם פורט סך גדול יותר ממה שיש לו מ''מ כיון שאינו אומר בלשון כל נכסי לא מחלה הכתובה:
ו (ח) קנתה שהרי שייר. מדלא כלל שתיהן ביחד ש''מ כוונתו להקדים הראשונה וה''ה אם אמר ב' שלישים לראשונה ושליש לשניה הראשונה קנתה והשניה לא קנתה עיין ב''ש ח''מ:
ז (ט) ואשה וכו'. הח''מ כתב דלמעשה דין זה צ''ע. ועיין ב''ש:
ח (י) להוכיח וכו'. ואם אמר אל יחשבו לי לשטות שאני מניח כל נכסי לאשתי וכו' לשון זה מורה שכוונתו למתנה גמורה דאל''כ מהיכי תיתי לחשוב לו לשטות תשובת הרא''ש ח''מ ב''ש:
ט (יא) הנכסים. היינו אפי' אם שייר מ''מ הלשון תמשול אינו אלא לשון אפטרופס: (יב) ליורשיו. ואם אמר אחריה לא' מיורשיו י''ל לאפטרופס נתן לה וכוונתו אחריה לא ירשו אלא א'. ואם אמר אחריה לנכדי הוי מתנה ולא אפטרופס עי' ח''מ ב''ש:
י (יג) התורה. הח''מ הקשה מש''ע ח''מ סי' רמ''ו דברי הרב אהדדי ע''ש והב''ש מיישבו ע''ש:
סימן קח - דין שכיב מרע שאמר: תטל אשתי כאחד מן הבנים
(ובו ג' סעיפים )
א (א) ממנו. עיין בח''מ סימן רנ''ג שם מבואר לשון להבא אם מהני בו קנין כבריא ע''ש: (ב) הבנים. משום דהוא לשון מתנה נ''י ח''מ ב''ש:
ב (ג) ונתמעטו. היינו בחיי אביהם. אבל אם מתו אחר מות אביהם לכ''ע אין לאשה זכות המגי''ד ח''מ ב''ש:
ג (ד) ח''ז. עיין בתשו' מהרש''ל סי' נ''א ותשובת רמ''א סי' ג' ותשו' מהר''ם לובלין סי' ה' ובח''מ סי' רפ''א ס''ז בהג''ה: (ה) להערים. כלומר שנתן לאשתו או לבתו שתטלו חלק כא' מן הבנים ורוצה להערים וליתן במתנה אח''כ רוב נכסיו לבניו כדי שלא יגיע להאשה או לבתו רק חלק קטן עיין מהרי''ל סי' צ''ב:
סימן קט - שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זהובים לאשתי בכתבה
(ובו ד' סעיפים )
א (א) ש''מ שאומר. אבל בריא לא מהני אפילו קנין דמטבע לא נקנה בחליפין: (ב) העליונה. ואם נוטלתן משום מתנה אינה צריכה שבועה כנה''ג בשם הרשב''א:
ג (ג) מכתובתה. בח''מ סי' רנ''ג ס''ח הכריע הרמ''א כסברא הראשונה ע''ש ועיין במהר''ם אלשיך סי' י''ב ובמהרי''ט סי' קי''ב:
ד (ד) מותו. ל''ד בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר. דבמכר אינו מתבייש הלוקח להתנות לכן לא זכה. אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל. לפ''ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לו בשעת מותו לבין אם נתן לה בשעת הנשואין לא תליא מילתא שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן לה בעת הנשואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ואינה מתביישת לומר תכתוב לי הצמידים בפ''ע. ומה שנותן לה שלא בשעת הנשואין הוי מתנה ומתביישת לפיכך הכל בכלל עיין ח''מ ב''ש:
סימן קי - שכותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה
(ובו ב' סעיפים )
א (א) הסופר. אפילו באבדה הכתובה. ואם אבדה הכתובה בפשיעה צריכה היא לשלם עיין ב''ש. ועיין בח''מ סי' נ''ד ס''ק ג' בש''ך: (ב) טעה. היינו כל זמן שלא אמר ברי לי שזאת היא האשה ש''ס. ועיין בח''מ סי' מ''ט סעי' ב' בהג''ה ובסמ''ע ובש''ך:
ב (ג) לאשה. והכתובה בחזקתה וטורפת מן הלקוחות ולא קרעינן השובר דאולי יבואו עדים ויעידו דהשובר טוב הוא. ואם הבעל מודה שממנה נפל יחזיר לאשה ח''מ וכו' הב''ח. והסמ''ע בח''מ סי' ס''ה ס''ק נ''ח לא כ''כ. אבל ש''ך שם חולק עליו ע''ש:
סימן קיא - דין כתבת בנין דכרין
(ובו י''ז סעיפים )
א (א) אמן. בן שמחל לאביו כתובת בנין דכרין מחילתו מחילה הראנ''ח ח''ב סי' ט'. הר''ם גלאנטי סי' א': (ב) בכלל. לא ידעתי למה כתב בשם י''א הא גמר' ערוכה היא ר''פ אעפ''י שתוס' כתובה ככתובה דמי לענין כב''ד ח''מ ב''ש ומשפט צדק מ''א סימן כ''ט. ועיין בהר''ש הלוי חא''ה סי' א':
טז (ג) האידנא. אפי' אם הבן מוחזק לא מהני. משפט צדק ח''א סי' ס''ט ועיין כנה''ג בהגהת ב''י:
סימן קיב מזונות הבנות, ממה נזונות ועד כמה, וכל דיניהם
(ובו י''ח סעיפים )
א (א) אביהם. אבל לא מנכסי יורשים עיין רשד''ם חא''ה סי' קפ''א: (ב) בכתובה. אמרינן ט''ס הוא: (ג) הבנות. אפי' אם ילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב ב''ש:
ג (ד) במזונותיה. זהו לשיטת הרי''ף והרמב''ם. אבל לדעת רש''י ותוס' והרא''ש אין לה מזונות מארוס. וכתב ב''ש ונראה דהארוס י''ל קים לי כהני פוסקים ע''ש:
ד (ה) נשאת הבת ומיאנה כצ''ל.. (ו) אביה וכו'. יש בזה ד' שיטות. לרש''י אפי' נתאלמנה מן האירוסין אפילו בחיי אביה אין לה מזונות. ולהרא''ש והר''ן באירוסין אית לה כשנתאלמנה בחיי אביה. ולר''ת אפילו מן הנשואין אית לה מזונות כשנתאלמנה בחיי אביה. ולהרמב''ם אפילו אם נשאת ונתאלמנה אחר מות אביה אית לה מזונות. ואם נתארסה אחר מיתת אביה כשהיא נערה ונתגרשה בעודה נערה פ' ט''ז דאין לה מזונות עיין ב''ש:
ה (ז) נשאה. אבל אם מת קודם שנשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה הרא''ש. אבל רש''י והר''ן פירשו שלא נשאה אלא כתב לה כתובה בעודה ארוסה ומת. ומיבעי' ליה בתנאי כתובה:
ו (ח) בלבד. וחייב ליתן להם בגדי שבת מהר''ם מטראני ח''א סימן קע''ה וכנה''ג בשם תשובת כ''י מהר''א גאליק''ן ע''ש. וע' בש''ג פנ''ש: (ט) נשבעות. ב''ש הביא תוספת דס''ל דצריכין לישבע ע''ש:
ז (י) האב. וכתובת האשה קודמת למזון בנות ואפילו אם ליכ' אלא מטלטלין דלא שייך קדימה מ''מ כתובה קודמת ר''ן ס''פ מציאת האשה וע''ל סימן צ''ג. אין הבנות ניזונות מן הראוי כגון אם מת אביהם בחיי זקנה ואח''כ מת זקנה וכ''ש אם מת אביהם ואח''כ מתה בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהן חצי הנדוני' רשד''ם חא''ה סי' רמ''א ורמ''ב. וכתב הכה''ג וה''ה דאינה ניזונית משבח ששבחו בנכסים אחר מיתת האב וכ''כ הרי''ף והרמב''ם פרק י''ו מה''א. וכ''כ הרא''ש ותוס' בפרק יש בכור. והרמב''ם בפירוש המשנה בפרק יש בכור כתב דהשת' דתקינו רבנן למיגבי כתובה ותנאים ממטלטלין דגובות משבח נכסים ששבחו אחר מיתת אביהם. אבל תוס' והרא''ש חולקים ע''ז כנה''ג דף קכ''ו ע''א ס''ה וע''ל סימן ק' סעיף ב': (יא) בריא. אבל אם נתן במתנת ש''מ ניזונית מהם ואפילו במטלטלין בנכסים מועטים מהריב''ל ח''ב סי' כ' ש''מ שנתן מתנה לראובן ולא נמצא בנכסיו רק סך מזון הבנות אמנם אפשר שבריוח שירויח בקרן יכולין לתת המתנה ולזון הבנות בריוח אין לנו לקיים הצוואה כלל רשד''ם חח''מ סי' שכ''ב. המצוה להוליך עצמותיו לא''י גריע ממתנת ש''מ. ואם אין שיעור מספיק בנכסים למזון הבנות ולהוצאות הליכות עצמותיו לא''י ניזונית מהם ואין מוליכין עצמותיו לא''י הרש''ך ח''ג סי' צ''ו:
ח (יב) נשואין. ל''ד לאחר נשואין ה''ה בשעת נשואין אם כתב שטרא באפי' נפשי' מהני ע' ח''מ ב''ש:
יא (יג) והבנות. כתב הנ''י בכלל המזונות נכלל כסות ומדור ולא הנדוני'. ולרשב''ם גם צרכי הנשואין בכלל. ומיהו דלא הוי נכסים מועטים משום צרכי נשואין ב''ש ע''ש. כתב הרשד''ם חא''ה סי' רמ''ב שיעור זה משערין בנכסים עצמם מונחים בקופסא ולא עם מה שאפשר להרויח עמהם ע''ש. היה הבן במקום א' והבנות במקום אחר עיין הרש''ך ח''ב סי' צ''ו. וכנה''ג סי' זה: (יד) לבנות. ונותנים ביד הב''ד או ליד אפטרופס שלה המגי''ד נ''י. ויכולין היורשים לומר לאפטרופס או לב''ד שיתן הנכסים קרוב לשכר ורחוק להפסד כדי שיהיה להם לירש בלבד שלא ימשך נזק לבנות רשד''ם חא''ה סי' רמ''ב: (טו) הפתחים. ואפילו בבנים קטנים הניזונים משל אב בחיי האב הר''ם מטראני ח''א סי' רע''ז: (טז) למכור וכו'. היינו כל הנכסים או רובן שלא ישאר לבנות מזונות עד שיבגרו אבל לדבר מצוה אפילו כל הנכסים מותר למכור ח''מ ב''ש. והב''ש כתב לדעת קצת פוסקים י''ל אפי' לצורך פדיון שבוים א''י למכור לכתחלה להפקיע מזונות ע''ש:
יב (יז) שכותבין וכו'. אריש' קאי אם לא הניח אלא מטלטלין:
יד (יח) מרובים. ואין הולכים אחר התחלת העסק. ול''ד לכתובת ב''ד בסי' הקודם. כאן מעקר ירושה דאוריית' שאני תוס' ח''מ ב''ש: (יט) שקבלו. דלאו הני זוזי שבק אביהם. ועיין בח''מ סי' ק''ז ס''ד שהבי' ב' דעות ע''ש בסמ''ע ובש''ך וכאן הכריע הואיל והיורשים מוחזקים ועיין ב''ש. ואם מהדמים פרעו לבע''ח אפילו רבינו האי מודה שאין ניזונית מהם הר''י אדרבי סי' ת' ועיין במהרמ''ט ח''ב סי' קכ''ד:
טו (כ) מזונות וכו'. כל אלו עלו בתיקו וקי''ל הנכסים קיימא בחזקת הבנים. וצ''ע לענין תפיסה כמ''ש לעיל סי' ק''ו סק''ג:
סימן קיג עשור נכסים ממה נגבים
(ובו י' סעיפים )
א (א) ונותנים לה. היינו אומדין דעתו מיד לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקים לה מה שראוי לה ואין נותנים לה מיד רק כשהגיע זמן הנשואין. אפי' לא נולדה הבת אלא לאחר מיתת אביה יש לה פרנסה לנשואיה הר''ם מטראני ח''ב סי' קפ''ח. אין האחים חייבים להשיא את אחיותיהן מנכסיהם רשד''ם חא''ה סי' קפ''ח וקצ''ד ורמ''ב. והרש''ך ח''א סי' קע''ז. והר''י אדרבי סי' ח'. ועיין בהר''א ששון סי' קצ''ד ובספר משפט צדק ח''ב סי' ס''א אלמנה שמכרה או משכנה ומתה ולא נשבעה. הבת טורפת מאותה מכירה או משכנה בשביל עשור נכסי שלה הרש''ך ח''ב סימן מ''ב: (ב) אומדין בה. משמע אפילו להוסיף על עישור נכסים וכ''כ מהרש''ל. מיהו ברא''ש מבואר אפילו השיא בת א' אין נותנין לה יותר מעשור וכ''מ בהג''ה סעיף ב' ועיין בדרישה וב''ח. גילה האב דעתו בחייו שאינו רוצה לתת לה כ''כ אעפ''י שהשיא בת אחת ונתן לה יותר מזה הסך אין נותנין לה אלא לפי מה שגילה בדעתו ליתן לה מהר''י בי רב סימן מ''ה. ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח בנות ואח''כ מת יעקב והשיא יעקב בחייו בנות נסתפק הראנ''ח ח''א סימן ס''ב אי אומדנת יעקב בבנותיו הוי אומדנא לגבי בנו ראובן ע''ש: (ג) דעתו. היינו בידועה שנשתנה דעתו אבל אם אין ידוע אמרינן דלא נשתנה דעתו ב''ש: (ד) נדונייתה. עישור זה הוא ממה שנשאר חוץ ממה שנחסר במיתתו וקבורתו אלא מהנכסים הראוים לירש מהרי''ט ח''א סי' כ''ט: (ה) ויש חולקין. וכן דעת מהריב''ל ורשד''ם דאינה נוהגת בנכסי האם: (ו) הקרקע. כ''כ הרי''ף והרמב''ם והרא''ש. אבל תוס' והסמ''ג פסקו דגובין בזמן הזה מן המטלטלין וכ''פ מהריב''ל ח''א כלל י''ב סי' ע''ג דעבדינן עובדא בזמן הזה דנגבית פרנסה מן המטלטלין. וכ''ה דעת רשד''ם חא''ה סימן קל''ט. וכ''כ הרדב''ז ח''א סימן ק''כ וכבר נהגו במצרים להגבותה עישור נכסים אפילו מטלטלין ע''ש ועיין עוד בהרדב''ז ח''א סימן קנ''ה מש''ש. ואפשר דשם דינא קאמר. ובסי' ק''ך הוא מן התקנה ע''ש:
ב (ז) הקרקע. כגון ששכר על שנה ודר חצי שנה בחיי אביהם לא חשיב מטלטלין דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוי כפירות הצריכים לקרקע דדינם כקרקע אבל אם הגיע הז''פ בחיי אביהם נעשה מיד מטלטלין. ומ''ש בהג''ה אם לא גבו היתומים וכו'. כוונתו דאם גבו שכירות מחצי שנה שעברה אע''ג ע''פ דין א''צ לשלם אלא בסוף שנה מ''מ גבו נעשה מטלטלין עיין ב''ש: (ח) הראוי. דוקא ראוי כזה שמת אביהם בחיי הזקן ואח''כ מת הזקן אבל אם מת אביהן ואח''כ מת בתו הנשואה בלתי זרע של קיימא וירשו אחיהם חצי הנדוניא אינה נוטלת ממה שירשו חצי הנדוניא רשד''ם חא''ה סי' רמ''א ורמ''ב וע''ל סימן קי''ב סעיף ז' ועיין ב''ש ס''ק ז' וכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ח' ט': (ט) בע''ח. היינו בע''ח של אביהם שהם מוקדמים לפרנסה של הבנות שהן בע''ח של האחים. ועישור נכסים קודם שטח''ז ועיין בח''מ סי' רפ''א סעיף ז' בהג''ה ומשמע שם אפילו בזמן הזה שכותבים בלשון חייב שהוא חייב להזוג סך כך וכך מ''מ עישור נכסים קודם עיין סמ''ע שם ס''ק י''ד. אך מה שמוסיף על העישור נכסים אז פרעון שטח''ז קודם ועישור נכסים קודם כתובת בנין דכרין וכן מזונות אלמנה עיין בהר''ן ועיין בסמוך ב''ש: (י) שטח''ז. ואם המטלטלין בידו כגון שחייב לחמיו י''ל דא''י היורשים להוצי' ממנו ולשלם לבע''ח ולהפסיד אוחו כי הוא י''ל להיפוך שהוא תופס לחובו המטלטלין והם ישלמו עם הקרקעות ב''ש: (יא) שישארו להם וכו'. כתב בתשובת שארית יוסף סי' ח' אם יש לא' הרבה חתנים ונותן לכל אחד שטח''ז כנהוג על סך גדול והברירה ביד הבנים לסלק בחצי חלק זכר או ליתן לו הסך אשר נפרט בשטר ח''ז יכולים היורשים ליתן לא' אוחו סך שבשטר ולאחרים יתנו חצי חלק זכר ואין האחרים יכולין לערער עליהם שאין יכולין למעט חצי חלק זכר שלהם. כיון שהברירה ביד הבנים יכולים לעשות כל מה שירצו כמו כאן דיכולים לשלם במטלטלין כדי לגרוע חלק החתנים. והח''מ מפקפק בראיה שלו ע''ש. והב''ש הביא ראיה אחרת מסי' קי''ח ע''ש. והשבות יעקב בח''ב שאלה קי''ט חולק על הב''ש והסכים עם הח''מ ע''ש שפסק עוד שם שלא תוכל למחול שטח''ז בלא רשות בעלה ע''ש: (יב) לשנייה. כ''ה דעת הראב''ד. ומשמע להפוסקים דס''ל דאין מוסיפין על עישור נכסים. אפילו אם השיא בת א' אין מוסיפין לשניה. ופסק ט''ז אם השיא בת א' יש לסמוך על דיעה בתרייתא אפי' להוסיף על עישור אבל אם לא השיא בת רק שאומדין דעתו יש לפסוק כדיעה קמיית'. אם השיא האב בן קודם הבת יש להסתפק אם אומדין דעתו כפי מה שנתן לבן או לא הר''ם מינץ סי' מ''ה ועיין ב''ש. וכנה''ג הביא בשם רוב פוסקים אחרונים דס''ל שלא נאמרה האומדנא אלא לגרוע ולא להוסיף ואפילו כשהשיא האב בת בחייו ע''ש בהגהת הטור סעיף ט''ו. אפילו היה תפוס בעל הבת אחרי מות האב לא מהני תפיסה ליטול יותר מעישור נכסי מהריב''ל ח''א כלל י''ב סי' ע''ג. ומהר''י אדרבי סי' שט''ו. משפטי שמואל סי' כ''א. ועיין כנה''ג דף קכ''ז ע''ב ובהרדב''ז ח''א סי' רנ''ה: (יג) מותו. היינו בערך הממוצע כגון שהשיא א' בה' וא' בד' וא' בג' והיה לו בחייו ב' אלפים ובמותו אלף זהובים נותנים לזו ב' היינו החצי מערך האמצע. ומ''ש שנותנים הכל לשניה. איירי בעת שנתן להראשונה לא היה לו יותר מסך זה ועיין ב''ש. שמעון שמת והשיא בת אחת לראובן בחייו ונתן לה שטחח''ז כנהוג ואח''כ מת בלא צוואה וב''ד אמדו דעת האב סך מסוים לבנותיו הפנויות. ואח''כ קודם הנשואין מתו הבנות. יש לראובן חתנו זכות בכח שטחח''ז באותו הסך שהופרש לחלק בנותיו כיון שמתו קודם הנשואין שבות יעקב ח''א שאלה ק''י ע''ש. מקום שמשא ומתן של ישראל עם שדות וכרמים למכור יש לה חלק בשטחח''ז בקרקעות וספרים שנושאין ונותנין בזה דהיינו עד שליש מעותיו עיין שבות יעקב ח''ב שאלה קכ''א. וכ''כ בתשובת חינוך בית יהודה שאלה קי''ג לענין ספרים וקרקעות דאין כוונתו מה שנכתב בשטחח''ז חוץ מספרים והקרקעות רק על שלקחום לקיימם ולא באלו שנוש' ונותן בהם ומסתחר בהם גם הבת נוטלת בשחח''ז ע''ש:
ג (יד) שבועה. אא''כ טוענין השבע שלא התפיס' אבינו צררי הגמי''י ב''ש. כתב הר''ם פדוואה סימן נ''א דוקא להא מילתא הוית כב''ח. אבל לשאר מילי יורשת הוי לפיכך מי שהניח מאה זוזים ובע''ח שחייב לו תשעים אין הבת נוטלת העשרה זוזים הנשארים אלא נוטלת זוז אחד שהוא עישור הנשאר ע''ש. ועיין בח''מ סי' רפ''א סעיף ז' בהג''ה ובסמ''ע שם ובהרדב''ז ח''א סימן רנ''ה:
ד (טו) שתנשא. כתב הרש''ך ח''א סי' ר''ב כיון שאין העישור נגבה עד שעת נשואין הנכסים בחזקת האחים קיימי וכל מה שירויחו עם הנכסים הם שלהם אמנם טוב הוא שיחלקו הריוח החצי תטול הבת והחצי יטלו כל האחים ע''ש. כיון דעישור נכסי אינו נגבה עד שעת נשואין אפי' שהבן מפסיד הנכסים. אפי' הנכסים ביד שליש ינתנו ביד הבן כנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב ע''ש בהגהת ב''י סעיף ו'. וצ''ע דין זה וע''ל סי' קי''ב סעיף י''א בהגה אם האחים רוצים ללכת לעיר אחרת מחייבין אותם הב''ד להניח העישור בב''ד רשד''ם חא''ה סי' קפ''א. והר''י אדרבי סי' ט' כתב שאין מחייבין אותו להניח העישור בב''ד אלא בשעת נשואין וע' בהרש''ך ח''ג סי' צ''ו. וע' כנה''ג דף קנ''א ע''א:
ו (טז) האלמנה. אפי' במטלטלין דלא שייך דין קדימה מ''מ כתובה ומזונו' אלמנה קודמת לעישור נכסי ועב''ח ופרישה. ואפילו אם הנכסים ביד הבת ונשאת הבת מ''מ אלמנה טורפת ממנה למזונו' ומכ''ש לכתובה ובעלה הוי כיורש לענין זה. ומ''מ אם רוצים לסלק לה הכתובה כדי שלא יהיה לה מזונו' רשות בידם כמ''ש בסי' ק''ב. ואחר שסילק לה הכתובה אפילו אם עדיין לא סלקה פרנסת נדוני' הבעל יורש עישור נכסים ע''ל ר''ס צ' וסי' ק'. ומזונו' הבנות נמי קודמין לעישור דהיא ב''ח של אביה. ועישור קודם כב''ד ושטח''ז ועב''ש. כ' הח''מ אם מכרו האחים דקי''ל הבת טורפת פרנסת הנדוני' אפשר אחר שטרפה לצורך עישור יכולה האלמנה לטרוף ממנה לצורך מזונות. ולקוחו' טורפין מן האלמנה עד שיעשה פשרה ע''ש:
ז (יז) פרנסתה. אפילו מתה הבת יורשים נוטלין עישור נכסים מן האחים הר''ם מטראני ח''ב סי' קפ''ח: (יח) מחאה. ואם מחלה בפירוש מהני כשהגיע לכלל פעוטות ע' במרדכי. מיהו לדעת הרשב''א אפילו מחילה בפירוש לא מהני ב''ש: (יט) בוגרת. כללא הוא בוגרת ולא נשאת או נשאת בנערו'. אז אם זנין אותה והיא ידעה מזה א''צ מחאה. אפי' אם נעשה בוגרת אחר הנשואין. ומכ''ש מחאה מהני בלא מזונו' ואם בגרה ואח''כ נשאת אע''ג דזנין אותה ואז לא הפסידה מחמת הבוגר' מ''מ צריכה מחאה בעת הנשואין. ומ''ש בין נערה בין בוגרת לאו בחד' מחתא מחתנהו ח''מ ב''ש. אם ארסה בעת הנערו' אפילו לא זנו אותה ולא מחתה לא הפסידה ב''ש ע''ש. וכל אלו היכ' שהפסידה אין חילוק בין אם ידעה הדין לבין אם לא ידעה ע' מהריב''ל סי' נו''ן: (כ) בוגרת וכו'. ובזמן הזה אנחנו במתי מעט הכל מודים דלא אבדה פרנסתה דאין ראיה במה שלא השיאה די''ל דלא אזדמן ליה זמן הגון ט''ז ב''ש וכ''כ בה''י בסי' נ''ז ע''ש. ואין האחים יכולין לומר קים לנו כהר''י והרא''ש מאחר שבזמן הזה לא משיאין הבנות קודם שיבגרו אפילו שהאבות הם עשירים עבודת הגרשוני סי' ט' ע''ש: (כא) אח''כ. דלא אמרו חז''ל שויתרה אלא בכה''ג שהוא תחז''ל אבל שאר זכות לא הפסידה אפי' אם שתקה ע' תשו' הרשב''א סי' אלף מ''ג כי יש שם ט''ס וצ''ל יותר משליש אבל אין בידו לפסוק לה פחות משליש ע''ש:
ח (כב) בשוה. מיהו אם מכר הבן הנכסים א''כ אם היא יורשת א''י לטרוף אז נוטל' מתורת עישור נכסים וטורפ' הר''ן. ונסתפקו תוס' היכ' דנשאר בנות שלא נשאו דאז ליכ' ריווח בית. אם הפסידה העישור נכסים ח''מ ב''ש וע' מהריב''ל ח''ג סי' ל''א. ובמהרי''ט ח''א סי' ק''ל. ובהר''ם אלשיך סי' ס''ט ובהר''י אדרבי סימן שע''ט. וכנה''ג בהגהת הטור סעיף מ''ד:
ט (כג) אביהם. ע' בהר''ם מטראני ח''א סי' שכ''ז:
סימן קיד - דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו וחברו
(ובו י''ב סעיפים )
א (א) ובמשקה. אבל לא בכסות כמ''ש סעיף י''ב. וגם אינו חייב ברפואתה כמ''ש ס''ו וע' בח''מ סי' ס' ס''ג דשם פסק דהמתחייב לזון חבירו צריך ליתן לו דמים אם לא שהתנה בפירוש לזונו על שלחנו ונראה דכאן סתמ' כאלו התנה דלא עדיפ' מאמה ח''מ. והב''ש סק''ב כ' אפי' בעלמא א''צ לשלם הדמים כשאין לו מזונו' ממקום אחר ע''ש. וצ''ע דמסתימת לשון המחבר ש''ע ח''מ סימן ס''ג משמע דצריך לשלם אפילו כשאין לו מזונות ממקום אחר ע''ש. וע' בטור ח''מ ס''ס ר''ז הביא תשוב' הרא''ש מי שחייב את עצמו ליתן פרנסה לחבירו לפ''כ. אם היה רגיל שמלאכתו היה נעשית ע''י שליח לקנות לו כל צרכו צריך להמציא לו שליח להנהיגו לפי כבודו הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם. לכן אם הבת משרתת שלה חייב לתת לה מזונו' אע''ג שלא התנה ט''ז ב''ש. התנתה עמו לטפל בבנותיה בכל מילי לגדלן ולהשיאן כאלו הן בנותיו ולא פירש באיזה זמן שאז חייב להשיאן משיגיעו לפרקן ולתת להם כפי האומד שאומדין אותו ב''ד לגרוע מעישור נכסי ולא להוסיף ואי לא ידעי אומדן דעתיה יתן להם עישור נכסים. ואם משיא כולם כאחת יפריש לראשונה עישור נכסי ולשניה עישור נכסי ממה שנשאר לו אחר שהפריש עישור לראשונה וכן כולם וחולקות בשוה הר''ם מינץ סי' מ''ה: (ב) ראשונים. דכיון דלא פירשו חזקה דדעתו על הראשונות. כ' ב''ח אם לא פסקה מנין השנים די בשנה אחת ע''ש והח''מ חולק עליו ע''ש ועין בח''מ סי' ס' ס''ג בהג''ה ובסמ''ע שם ס''ק ט''ז: (ג) היוקר. דוקא יוקר דשכיח אבל יקרות דאינו שכיח הוי כאונס דלא שכיח ולא קבל עליו ט''ז ב''ש: (ד) הזול. היינו אם אינו רוצה לזונה על שלחנו משלם לה דמים כזמן הזול. אבל אם רוצה י''ל לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונות על שלחני ח''מ ב''ש ועיין בהר''ש יונה סי' ל''ד:
ג (ה) כלום. דא''י לחוב אותה. מכאן יש ללמוד אם האב עשה חיתון עם בתו ואח''כ נתרצו האב והחתן לבטל החיתון דאין להאב רשות לבטל החיתון בלי רצון בתו. ואם בתו ברשותו כגון שהיא קטנה או נערה יוכל לבטל החיתון בלא רצונה ט''ז ב''ש. ועיין בתשובת הרשב''א סי' תתע''ג והבי' בהג''ה בח''מ ס''ס של''ג לענין מלמד אצל בה''ב ע''ש:
ד (ו) מת הבעל. ל''ד מת אלא אפי' בחייו מוציאין ממנו כשעשה קנין וכן אם יש כאן בני חורין גובין מן היורשים אפי' בלא קנין דהא מלוה ע''פ כשהוא תוך זמן גובין מן היורשים וכאן תוך זמן הוא דהא מת תוך ה' שנים ה''ה פכ''ה מה''א:
ה (ז) יורשים וכו'. ה''מ במתחייב לזונה ה' שנים אבל אם קבל על עצמו סך מעות לצורך מזונותיה יורשיה יורשין אותה הרשב''א סימן תתק''ע והובא בח''מ סי' ס' סעיף ד' בהג''ה ועיין שם בש''ך ס''ק י''ז שהעלה ג''כ בקצב לה סך חייב לשלם ליורשיה אלא שפטור מבעלה ע''ש. והב''ש הביא בשם ט''ז דלמד מכאן מי שהבטיח לחבירו ליתן לו מתנה ונתן לו ת''כ ומת א''צ ליתן ליורשיו ע''ש וצ''ע. א' שפסק לבנו ולכלתו ליתן להם מזונות זמן מה ובתוך הזמן מת הבן. אי מחויב ליתן מזונות לכלתו עד תשלום הזמן שנקבע או לא. דעח הט''ז בח''מ סי' ס' שצריך ליתן לה מזונות עד זמן שקבע ובתשובת שבות יעקב ח''ב שאלה קמ''ב חולק עליו ופסק דאין לה מזונות כשמת הבן ע''ש: (ח) כנשאת. עיין ב''ש שכתב ומזה ראיה נמי למ''ש ר''ס כל שיש לה מזונות ממקום אחר י''ל תן לי דמי מזונות עכ''ל ודבריו מגומגמין עיין ודו''ק:
ו (ט) משלם. ולא כפי ברכת הבית אא''כ כתב לה את יתבי בביתי אז נותן לה לפי ברכת הבית עיין ד''מ. ואם נתחייב לזון את בן אשתו גדול משש שנים יוכל לומר לו או יבוא אצלי או אתן לך לפי ברכת הבית. וכן אם מתה האם אחר גירושיה ולא רצתה הבת לשבת עם בעל אמה לא יתן לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית. וכן אפי' אם אמה קיימת אחר גירושיה והבת אינה רצתה לשבת עם אמה ורצתה לצאת מעם אמה אינו נותן לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית מהר''ם מטראני ח''ב סי' מ''ה ועיין כנה''ג סי' זה. ואם אמה צריכה לזוז ממקומה מחמת איזה סבה. מסופק בתשו' הרש''ך ח''א סי' קפ''ז אם נותן לבתה מזונות במקום אמה:
ח (י) מזונות. והדבר תלוי בה ומסתמ' תבחר שתיזון אצל אמה. ומ''מ אם תאמר להשני את ידעת כי יש לי מזונות מן הראשון ותן לי דמים רשות בידה ח''מ. ואם תאמר ששניהם יתנו לה דמים אין הרשות בידה ב''ש. מי שנשא אשה ונתחייב להשי' את בתה מפני שלא היה על מה לסמוך ואח''כ מת אע''פ שאמה תגבה כתובתה ויוכל להשיא' אפ''ה חייבים היורשים להשיאה הר''ם מטראני ח''א סי' קס''א. וכ' כנה''ג עליו וה''ה אם העשיר' הבת שחייב הוא או יורשיו להשיאה ע''ש וע' בהרשד''ם קי''ד סי' רי''ט:
יא (יא) ונשאה. ואפי' עשו קנוניא האם עם הבעל להתגרש כדי להפקיע זכות הבת נפטר ממזונות הרדב''ז ח''א סי' רנ''ד ע''ש שכתב ע''ש דאין חילוק בין שאמר כל זמן שאת עמי לכשאומר כל זמן שאני נשוי עמה ע''ש ועיין ב''ש:
יב (יב) פלוני וכו'. זהו תשובת הרשב''א סי' תתק''ע שהבאתי לעיל ס''ק ז' ומבואר שם אם מחייב א''ע לזון אותה איזה זמן ומתה תוך הזמן א''צ לשלם המזונות להבא. אבל זה היה מתחייב א''ע ליתן לה איזה סך ולא קצב זמן של מזונות אלא קצב זמן פרעון והיה יכולים להוצי' זה הסך אף ביום א' לכן חייב לשלם אעפ''י שלא הגיע עדיין הז''פ עיין ח''מ ב''ש ובש''ך ח''מ סימן ס' ס''ק י''ז:
סימן קטו - דיני היוצאת בלא כתבה והמפסדת כתבתה
(ובו י' סעיפים )
א (א) משה וכו'. הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא''כ הכשילו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתו באותו חטא. או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה ע' תשו' הרא''ש כלל ל''ב סי' ג' עיין ב''ש: (ב) בעלה וכו'. אבל אם היא בעצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובה. ואם הוא מאכיל אותה דבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוצי' וליתן גט והיינו כשבאתה בטענה בעינן חוטרא לידי כשהוא נודר ואינו מקיים הבנים מתו באותו חטא וכ''כ הרב לקמן סי' קנ''ד ס''א ואם היא נודרת ואינה מקיימת והיא עקרה ואין לה ולד מסופק בפסקי מהרא''י סימן ס''ח אם תצא בלא כתובה כיון דאין לה בנים ב''ש ע''ש: (ג) האיסורי'. ודוק' כשמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נדתה לא. ב''ש ע''ש ועיין ח''מ שנסתפק אם מכשלת אותו בשאר איסור שאינו דבר אכילה: (ד) נדה. עיין הר''ם מטראני ח''ב סי' מ''ז. וסי' ע''ז: (ה) חכם וכו'. וה''ה אם היא מודה שהכשילו אע''ג דאין אדם משים עצמו רשע מ''מ להפסיד ממון אדם נאמן רשב''א ור''ן והמגיד ב''ש: (ו) בעדים. היינו לענין הפסד ממון כמו כאן. אבל לענין איסור נאמן העד הראשון ואותו פלוני ב''י ב''ש ועיין ח''מ ועיין בתשובת רמ''א סי' ס''ו ובש''ך י''ד סי' קפ''ה:
ג (ז) עובר וכו'. כיון דהאי גברא לא בעי בני לכן לא הפסידה. וה''ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שבנים מתים ג''כ אין יוכל להוציאה אם היא עוברת על נדרים מטעם הנ''ל. ואם היא האכילו דבר איסור והוא אוכל ג''כ דבר איסור לא הפסידה. אבל אם היא האכילו דבר איסור או עוברת על דת משה בשאר דברים. והוא עובר על נדרים ושבועות הפסידה כתובתה ח''מ ב''ש. כתב בפסקי מהרא''י סי' ס''ח סימן הזה צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים דרבים מקילים בנדרים. ואם תשבע היא על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחויבת היא לקבל גט ממנו ועברה על השבועה. השבועה חל ויוכל לגרשה בע''כ בזמן הזה ב''ש: (ח) דתה. היינו באונס אבל אם המירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינת' בודאי ומפסדת כתובתה ואינה צריכה התראה ע''ל סי' ז' סי''א בהג''ה ועיין ח''מ ב''ש:
ד (ט) בו. עיין כנה''ג דף קכ''ט ע''ב ס''ו. ול''ד בשוק או בחצר אלא כל שרואין אותה עוברי דרך. עוברת על דת מיקרי כנה''ג בשם מ''ץ: (י) פרוע. הכלל הוא בר''ה וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה. ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי דת יהודית. ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש''י ותוס' ליכא איסור אפי' פרוע לגמרי. אבל הסמ''ג הביא הירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי. וכ' ב''ש לענין כתובה קי''ל כסוגי' שלנו. אבל לענין איסור קי''ל כירושלמי. ומחצ' לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי דת יהודית וקלתה מותרת עב''ש וע''ל סי' כ''א מש''ש. הנשים היוצאת בכיסוי שערות שלהם ובמקום קליעת שער נושאות שערות חוברות שקורין קרינאל''ו בלע''ז אין בזה משום יוצאת וראשה פרוע ל''ש שערות דידה ול''ש שערות דחברתה אעפ''י שקשור הוא לה כדי שתראה בעלת בשר אין בכך כלום ש''ג פרק במה אשה: (יא) בכך. ח''מ וב''ש תמהו. אי בלא התרו בה אפי' ברגילה אינה מפסדת כתובתה ואם התרו בה ועברה על ההתראה אפילו בפעם א' מפסדת הכתובה ע''ש: (יב) הבחורים. ל''ד משחקת אלא אפי' אם היא מדברת שיחה יתירה בלי שחוק הוי משחקת כי שיחה יתירה מביא לידי שחוק ב''ח ח''מ ב''ש: (יג) רם. ורש''י שם פי' בע''א: (יד) בעלה. הוא דעת הרמב''ם. ולרש''י ותוס' אפי' בפני בן בעלה ולהג''מ אפילו אם היא מקללת זקנו של בעל בפני בעל הוי מקללת ב''ש. ודוק' על מגן אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה מהר''א סי' נ''ג: (טו) תחלה וכו'. וא''צ להתרות בשעת מעשה. וצ''ל לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסיד כתובתה הרא''ש ומרדכי ח''מ. והש''ג כתב דא''צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה סתם שאל תעשה עוד. וכן דעת ב''ש. וכנה''ג דף קכט ע''א סי' י''ב ועי' בד''מ: (טז) אותה אח''כ וכו'. כ''כ הרמב''ם בפכ''ד מה''א. ומסיים שם אם לא הוצי' אותה אין לה כתובה כי היכא שתהיה קלה בעיניו להוציאה. וכתב הח''מ אם היא נוהגת אח''כ כבנות כשרים חייב לכתוב לה כתובה על מנה: (יז) שיוציאנה. אפי' אין עדים בדבר אלא כיון שהוא יודע שהיא עוברת על דת מצוה להוציאה הר''ם מטראני ח''ג סי' קכ''ו:
ה (יח) עיקר וכו'. הכלל הוא כל אלו מעשים גורמים מחמת מעשיה שעשתה אחר הנשואין מש''ה אין להם אפי' ת''כ ועיין בסי' שאח''ז. וכתבו בדרישה וב''ח בשם מהר''ם אשת איש שיצאה חוץ לדת לא הפסידה מה שיש בעין ממה שהכניסה לו ומחזיר לה מה שהוא בעין כי לא קנסו אותה להפסיד מה שהוא בעין ועיין בב''ח סי' רפ''ג. והוספת שליש מה שמוסיפים על הנדוני' מחמת שיוכל להשתכר במעות הנדוני' הוי כנדוני' ב''ש ע''ש: (יט) ממנו. אפי' הנדוני' אם אינה בעין אבדה מהרח''ש סי' ל''ז. וכ''כ כנה''ג בשם רוב פוסקים עיין דף קכ''ט ע''א סי''ד: (כ) שזינתה. אפי' זינתה בעודה פנויה ונודע לבעל אח''כ. מהרי''ט חא''ה סי' ט''ו:
ו (כא) רגלים לדבר. עיין ב''ש. אם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנשואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א''כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן עיין תשו' צמח צדק סי' פ''ב אם היא נאמנת. ואם זנתה וא''י עם מי ע''ל סי' ו'. ואם ע''א אומר שזינתה והיא שותקת הוי כהודאה וחייב לגרשה מהרש''ל ועיין דרישה סי' קע''ח. ואם ע''א אומר שזנתה ואומר שבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש''ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים וע''פ הדין אינו חייב לגרשה. ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוצי' אפי' מדיני שמים אפי' אם מאמין לו אח''כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפי' אם שתק הוי כאלו לא שתק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה. ואם ידוע שנתייחדה עם א' ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ע''ל סימן קע''ח ועיין כנה''ג וב''ש: (כב) לדבריה. כתב הח''מ דלאחר זמן אין מועיל אמתלא ע''ש: (כג) להוציא'. ואם ע''א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפי' אם הוא נאמן בעיניו כתרי מהר''ם מלובלין סי' פ': (כד) ישראל. אפי' אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היה באונס הוי כאלו הסוף נמי באונס דאמרי' יצרא תקפי' ש''ס: (כה) כהן. אע''ג דאסורה לבעל י''ל נסתחפה שדהו ומזלו גורם דהוא כהן: (כו) דיבוריה. ואם בא עוד ומעיד כן. מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזינתה עם הראשון לא נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע''פ ע''א ח''מ ב''ש: (כז) עם א' וכו'. היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע''א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע''א. ומצטרפין את הנחשד והוי כאלו היה ב' עדים ח''מ ב''ש: (כח) להחזירה. היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומרת טהורה הייתי ונתנה אמתל' לדבריה הראשונים אז מותר להחזירה ד''מ ח''מ ב''ש:
ז (כט) שזינתה. עיין דינים אלו בתשו' הרשב''א סימן אל''ף רל''ז רמ''ז ר''נ. ועיין כנה''ג: (ל) בעצמו. דאז הוי טענות ודאי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א''י להשביעה עיין בח''מ סימן ע''ה סעיף כ''ג דפסק רמ''א שם דיוכל להשביעה ע''פ אחר ע''ש ועיין בפרישה. והמגיד חולק וס''ל אפי' אם ראה בעצמו שזנתה א''י להשביעה עיין ב''ש: (לא) דברים. דוק' גברא דגייס בי' ומצוי אצלו אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגוויה לא. מהרי''ק:
ח (לב) כתובה. כיון דהיא גרמה לאסור עליו. ומשמע אפילו הנדוני' ונ''מ הפסידה כל דבר שאין בעין כמ''ש לעיל סעיף ה' וכ''כ כנה''ג:
י (לג) דת היא. אפי' אם הוא ג''כ נודר ואינו מקיים דמטעם נדר ושבועה לא הפסידה כתובתה אבל מ''מ היא בכלל מדברת עם כל אדם כיון שבעלה מקפיד על כך והשביעה ח''מ. והב''ש כתב עליו ואין דבריו מוכרחים:
סימן קטז - דין כתבה ותנאיה, ודין הנושא אשה באסור
(ובו ו' סעיפים )
א (א) לה. והוספות שליש מה שמוסיפים על הסך שהכניסה יש לו דין נדוני' כמש''כ בכמה מקומות. ובתשובת רש''ך ח''א סי' מ''ה לא כ''כ עיין כנה''ג ועיין ב''ש: (ב) כלה וכו'. דינים אלו עיין בב''ש:
סימן קיז - דין כתבה באשה שאין לה וסת או שאר מומין, ודין קטלנית
(ובו י''א סעיפים )
א (א) תוספת. עיין ב''ש בי''ד סי' קפ''ז ועיין בתשוב' רש''ך ח''א סי' מ''ה ועיין כנה''ג: (ב) הכתובה. ונ''מ ונצ''ב שמכר הבעל או מה שכלה מנ''מ שלא כדין פסק הח''מ דצריך להחזיר לה משום דהיא כאונס במום זה אע''ג דאין לה תוס' שאני תוס' דהיא א''י להוצי' ממנו משא''כ להפסיד את שלה לא תפסיד עיין ב''ש סי' קט''ז ס''ק ה' מש''ש: (ג) לעולם. אפי' אם נתרפא אח''כ: (ד) ראשונה. היינו באלמנה אבל אם היא בתולה תולין בדם בתולים. ואם ראתה ג''פ בכל התשמיש ולא היה קשה לה התשמיש אז לא תלינן בדם בתולים כיון שהיה בלא צער ויש לספק שמא מה שראתה בביאות הראשונות ג''כ לא היה דם בתולים אלא היא ראתה תמיד בעת התשמיש או דילמ' מה שראתה בתחלה היה דם בתולים ועכשיו נסתחפה שדהו וראתה מחמת תשמיש א''כ יש לה כתובה עיין ח''מ ב''ש: (ה) כולה. משמע אפי' תוס' ובתשו' הרשב''א סימן תת''ס כתב דאין לה תוס' כי לא אקני לה כשתצ' ממנו וכ''כ הרד''ם חא''ה סי' קי''ח ועיין הרש''ך ח''א סי' מ''ה שפסק דיש לה תוס' ועיין ח''מ ב''ש: (ו) שליש בשכונה א'. כצ''ל ח''מ ב''ש: (ז) לגרשה. כתב בתשו' מהר''ם אם רצה לישא אחרת צריך לגרש את זאת שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו עיין ח''מ ב''ש: (ח) בכה''ג. ל''ד בכה''ג אלא אפילו יכולה להיות בביתו ותשמשנו כשפחה הואיל וזנתה תחתיו שונא אותה ומאיסה בעיניו ח''מ ועיין ב''ש: א' שגירש אשתו מצורעת משום דמאיס' ליה אי מותר לדור עמה בחצר כיון דמאיסה ליה. פסק שבות יעקב ח''א שאלה קי''ט דאין לדור עמה ע''ש:
ב (ט) לאיש. עיין תשו' רש''ך ח''א סי' מ''ה וח''ב סי' צ''ו דאית' תרי גוונא אינה ראויה אם מחמת כאב הוי כאיילנות דמתקשה בעת התשמיש ויש לה תוס': ואם רחמה צר דאינה ראויה לתשמיש אין לה תוספת עיין ב''ש:
ה (י) תמיד. ל''ד תמיד בכל לילה ומבואר בתשובת רשב''ץ אם היתה ישנה עם השכינות הוי כמום בגלוי ח''מ ב''ש. ועיין בתשובת באר שבע דף קי''ב ע''ג איש המשתין במטה לא הוי מום ע''ש וע''ל סי' ל''ט ס''ט: (יא) מצורעת. ל''ד מהנהו ד' מראות נגעים דכתיב בקר' אלא ה''ה שחין וכיוצ' בה. וכתב הח''מ אפשר אם היתה מצורעת או בעלת נכפה קודם אירוסין אף על גב דנתרפאת הוי מום כי יש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ועיין ב''ש:
ז (יב) יתירה. אז אפילו אם היא בבית בעלה צריך האב להבי' ראיה שידע הבעל. והיינו כל זמן שלא בעל אע''ג שכבר הכניסה לחופה אבל אחר שבעל אמרינן בודאי ראה ונתפייס כמ''ש בסמוך:
ח (יג) ראיה. משום דאמרינן כאן נמצא המומין כאן היו מש''ה צריך הבעל להבי' ראיה שמקחו היה מקח טעות: ואם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה הוי כאלו היא ברשות בעלה ובעל צריך להבי' ראיה ובכל אלו אין חילוק באיזה מקום היא עומדת אלא קודם הנשואין היא ברשות אביה אפי' אם היא בבית בעלה ואחר הנשואין או אם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה אינה ברשות אביה והבעל צריך להבי' ראיה עיין בהרא''ש. ואם הבעל מבי' ראיה דהיה בה מומין אלו בבית אביה לא אמרינן כאן נמצא וכאן היו קודם אירוסין כי יש לה תרי חזקות א' חזקת הגוף ואמרי' דנולדו המומין אחר אירוסין. ב' אין אדם שותה בכוס אא''כ בדקו מיהו נכפה לזמן וכן מומין דא''י לבדוק וראו בה המומין בבית אביה אמרינן כאן נמצא וכאן היו כי באילו מומין לא שייך תרי חזקות אלו דהא א''י לבדוק עיין ב''ש: (יד) כנסה וכו'. הח''מ והב''ש תמהו על הג''ה זו ע''ש:
יא (טו) נכפת. היינו שנולדה בה אחר אירוסין דנישואין ונסתחפה שדהו לכן חייב ליתן לה הכתובה. וה''ה אם היה בה קודם לכן וידע המום אז חייב ליתן לה הכתובה. מיהו יוכל לגרשה בע''כ כי יש סכנה בדבר ב''ש ועיין תשובת הרא''ש כלל מ''ב: (טז) ועונה. ע''ל ר''ס ע''ז מש''ש: (יז) מומין. וצריך לקיים שאר וכסות אבל עונה אין כופין אותו להוליד בני שנואה אע''ג שידע ממומין ומחיל מ''מ השתא מאיסה בעיניו וא''י לקבל. ואין כופין אותו להחזיר לה הנדוני' כיון דהיא מעכבת ואינה רוצה לקבל הגט עיין במהרי''ק שורש ק''ז ובכה''ג בהגהת ב''י. וכתב ב''ש נראה דמיירי במומין שנולד בה או שידע מהם אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י''ל דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן ע''ש: (יח) הכתובה. משמע אם אינה מאוסה עליו אפילו אם רוצה ליתן לה כתובה א''י למנוע ממנה שאר כסות ועונה ומזה ראי' דלא כתשובת מהר''א מזרחי וב''ש בסי' ע''ז ע''ש. גם משמע אם אינו רוצה ליתן לה הכתוב' כופין אותו להיות עמה וקשה איך אפשר לכופו להוליד בני שנואה ויש רגלים לדבר דהיא מאיסה בעיניו ב''ש. ועיין ח''מ:
סימן קיח - תקנת נשואין של קהל טוליטולה, ודיני נדוניא
(ובו י''ט סעיפים )
א (א) טוליטולה. תקנו' טוליטולה היתה שאם כתובתה מרובה מחצי הנכסים אין לה אלא חצי הנכסים והחצי האחר ליורשים ובע''ח גובה חובו מחלק היורשים ואף אם יוותרו היורשים לאלמנה שתטול כל הכתובה אין שומעין להם לחוב לבע''ח. ואם התקנה היא שהברירה ביד היורשים לסלק האלמנה הכתובה או ליתן לה חצי עזבון ויש כאן בע''ח יכולים ליתן לה כל סך הכתובה כדי להפסיד לבע''ח וע''ל סי' קי''ג סעיף ב' ב''ש. וע' בתשו' חכם צבי שאלה ס''א: (ב) חול. אע''ג דבסי' צ''ט מבואר לאלמנה שמין כל הבגדים אפילו של חול שאני הכא דאין נוטלת אלא החצי עזבון אפי' אינו מספיק לכדי כתובתה לכן אין שמין בגדי חול פרישה ב''ש:
ב (ג) אלא וכו'. ע' ב''י סי' ק''ס מה שהביא בשם הר''ן:
ד (ד) עשתה. מטעם הואיל והיתומים היו סמוכין אצלה הוי כאלו נתמנית אפוטרופסת עליהם כמ''ש בטור ע''ש. משמע אי לאו הכי היו היתומים פטורים לשלם ומכאן ראיה להש''ך בש''ע ח''מ סימן קכ''ח על הרב דפסק שם בהג''ה סעיף א' דהפורע לעכו''ם אינו בכלל הפורע חוב של חבירו וחייב הלוה לשלם לו ע''ש וע' פרישה וב''ש:
ח (ה) התקנה. ולפי מנהג שלנו שכותבים מחמת עידור תקיים כתקנו' השו''ם א''כ מתנה אביה שיחזור לו הנדוני' אחר מותה דהיינו תקנו' השו''מ שיחזור אפילו בשנה שניה החצי. אינה יכולה למחול. ואפשר אפילו אם היא נותנת הנדוני' משלה דאז יכולה למחול מה שתרצה מ''מ אם נכתב בתנאים אם תמות יחזור ליורשים תו א''י למחול אם נעשה בקנין ב''ש ועסי' צ':
ט (ו) שנשאת. ע' בח''מ סי' צ''ו. וע' ח''מ ב''ש: (ז) מחלה. ע' ח''מ ב''ש ובש''ך ח''מ סי' פ''ו וסקי''א:
י (ח) מתנה. כלומר אחר הנשואין נתן לה מתנה ע' ב''ש:
יד (ט) בתורה. דאף אם תשהה עמו עשר שנים ולא תלד שאז הוא מחויב לישא אחרת לקיים פ''ו מ''מ התנאי קיים ויפטרנה בגט ולא ישא אחרת עליה. לפי טעם זה אם התנה שלא ישא אשה אחרת עליה ושלא יגרשנה תנאו בטל הר''א ששון סימן ס''ד וע' הרש''ך ס''ב סימן פ''ב וע' הרדב''ז ח''א סי' א' וכנה''ג דף קל''ו ע''א:
טז (י) שבועתו. דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים ע' ח''מ ב''ש:
יז (יא) אונס. משום כדין עשה שרוצה לגרשה כיון ששהתה עשר שנים עמו ולא ילדה והיא שיחדתו בממון שלא ישא אחרת ואין זה אונס כ''כ בתשו' הרא''ש. וכתב ב''ש ובזמן הזה דאיכ' חר''ג מ''מ י''ל אם שהה עשרה שנים ולא ילדה יוכל לגרשה בע''כ ונוהג דין זה אף בזה''ז עסי' קנ''ד:
יח (יב) בכתובתה. ב''ח מאריך בדין זה ועולה מדבריו דוק' שתפסה מטלטלין ברשותה וזכתה בהם אבל אם לא תפסה אפילו אם היורשים ג''כ לא תפסו חל חיוב קבורה על הנכסים קודם שחל גביות הכתובה. ובתשו' הרשב''א ובתשו' הרמב''ן אי' אפילו לכתחלה היא גובה הכתובה והוא נקבר מן הצדקה וכ''כ המרדכי דכ''מ בהג''ה בסמוך. ואפי' אם תפסו היורשים קרקע או מטלטלין אם כתב לה מטלטלי אג''ק מוציאה מהם. והב''ח כתב קרקע או מטלטלי וכ' לה אג''ק לא מהני תפיסו' היורשים ומטלטלין ולא כ' לה אג''ק לא מהני תפיסה שלה אא''כ שתפסה מחיים. ואם היורשים מכרו קרקע וקברוהו. כ' הח''מ דאינן חייבים לשלם מדין גרמי מיהו אם יכולה לטרוף הקרקע שמכרו יכולה לטרוף אלא כשא''י לטרוף פטורים הם לשלם. אבל אם מיחו בידם בכח ב''ד ומכ''ש אם הוציאו היתומים ממון שלהם ורוצים לתפוס נכסי המת מוציאה מהם ע''ש. ע' כנה''ג דף קל''ח ע''א סכ''ח. ובש''ך ח''מ סי' ק''ז סק''ו וע' מהר''ם מטראני ח''א ס' ע': (יג) צדקה. בתשו' מהר''ם מינץ סי' נ''ג כתבוהו אותו קבורה קרוב קודם. ואם היה הבן שם. עליו מוטל הוצאות קבורה דעל כל ז' מתים אשר הכהן מטמא א''ע מצוה להם לקוברו ולא הוי מת מצוה להטילו על הצדקה אלא בנו קוברו. וה''ה בתו אם היה לה בלא בעלה ואם לא היו שם הבנים והבנו' והאלמנה וחתניו שם. מוטל על שניהם בשוה. ואחיו נותן חציו ממה שנותן חתנו או אלמנה. ונין נותן חצי ממה שנותן אחיו ע''ש:
יט (יד) בירוש'. דדוק' בנדן תיקון משום עגמ' נפש ואסמכינהו אקר' ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ''מ לא תיקון תשו' הרא''ש. ומשמע אפילו לא בא לידי הבעל עדיין הירושה מ''מ זכה מיהו נראה נ''מ שנתן לה אביה מודה הרא''ש דצריך להחזיר כי איכ' בזה ג''כ עגמ' נפש ובח''מ כ' נ''מ שהיה לה קודם הנשואים היינו שנפל לה הירושה קודם הנשואים צריך להחזיר וירושה שנפלה אחר הנשואין א''צ להחזיר ואין נ''ל אלא כל מה שאין אביה נותן לה א''צ להחזיר. ובתשו' מהרי''ו סי' ס''ד פסק כהרא''ש דתקנה לא היתה על נ''מ שהיה לה. אבל בתשו' מהר''י סג''ל סי' ס''ד וסימן פ' ופ''ד כ' דשייך נמי תקנו' הקהלו' בנ''מ שהיה לה ע''ש. וע' שארית יוסף סי' צ''ב. וע' ד''מ ס''ס נ''ה שהאריך שם. וע''ל ס''ס נ''ג בענין אם מתה בחודש י''ג. מתה ביום אחרון של שנה א' ונקברת ביום ראשון של שנה שניה או ביום אחרון של שניה ונקברת ביום ראשון של שלישי' יום המיתה עיקר מהריב''ל ח''ב סי' כ''א. ספרדי שנשא בת אשכנזי ומתה תוך שנה ראשונה והספרדי אינו רוצה להחזיר הכל אלא להחזיק בתקנו' טוליטולה הנהוג בין הספרדים הדין עמו מהריב''ל ח''א סי' ל'. וכ' כנה''ג וה''ה איפכ' אשכנזי שנשא ספרדית שאם אבי הבת מוחזק אין להוצי' מידו ע''ש: (טו) לחתן. מבואר בתשו' מהר''י סג''ל שם. כל המתנו' שנותנים להחתן משני צדדים הוי נ''מ וצריך להחזיר לשיטתו כמ''ש בסמוך. וכן פסק בתשו' בנימין זאב. ובתשו' מהרי''ו שם. משמע דמודה בזה מה שנותנים להכלה אית בזה ותם לריק כחכם אבל בתשו' מהרא''ם סי' ט''ו פסק מתנות א''צ להחזיר אפילו מה שנתן אבי הכלה ואמה. ול''ד לנדוני' דאיכא מנהג' ידועה וברורה אבל מתנות ליכ' מנהג ידוע לא סגי בלא תנאי וכ''כ הרשד''ם חא''ה סי' קכ''ו ומסיים שם המפקפק בזה ראוי לנזיפה כאלו מהרהר אחר התורה ואחר דברי חכמים. וכנה''ג דף קל''ד ע''א סעיף ל''ח הביאם. ומביא תשו' הראנ''ח ח''א סי' ג' והר''ם מטראני ח''א סי' כ''ט וח''ב סי' ק''ץ שס''ל דמתנות שנתנו קרוביה בין נתנו לו או לשניהם אין לבעל חלק בהם אלא יורשיה יורשים הכל עמ''ש סע''ף ל''ט. וכתב ב''ש להני פוסקים דצריך להחזיר הכל אז א''צ לקוברה. ואם תופס נ''מ חייב לקוברה ואפילו אם מחזיר נ''מ מה שנתן האב ומחזיק שאר נ''מ מה שלא נתן האב חייב לקוברה ע' ב''ש. ע' ד''מ סו''ס נ''ה ובהריב''ש סי' ס''א ובהרשד''ם חא''ה סי' ל''ב ובהר''א ששון סי' נ''ב ונ''ה ובספר משא מלך בדיני מנהגות דיני ממון שורש ד' ובתשו' כנ''י שאלה ע''ט בסופו: (טז) הקהלו'. ע' בס' משאת בנימין מסימן י''א עד סי' ט''ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור והעלה שהדבר ספק הוא ואם הא' מהן מוחזק אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו יורשי הנותן ויורשי האשה וט''ז כ' אם האב נתן הנדוני' או א' מקרובים נתן הנדוני' אפילו יש קרובים יותר ואחד נותן הנדוני' מחזירים להנותן אפילו אם לא נתן משלו רק קיבץ ונתן להנדוני'. ואם הנותן מת נותנים ליורשיו. ואם נתן אדם אחר שאין קרוב לא שייך כלל ותם לריק כחכם ומחזירים ליורשים עכ''ל. ומהריב''ל בח''ג סי' ס''ז פסק דאפי' נתנו אחרים יחזיר למי שנתן המעו' וכנה''ג דף קל''ח ע''ב סעיף ס''ה האריך והעלה דתלי' הכל בתנאי ההשבון. אם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור ליורשין אז אמרי' שמחלו אחרים ע''ז ואם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור לנותן. אפי' כתוב בכתובה דהנעל' ליה מבית אביה יחזירו לנותן ע''ש. ואם נהגו להחזיר הנדוני' ליורשים אפילו אם נתנו אחרים הנדוני' מנהגן מנהג והולכין אחריו מהריב''ל ח''ג סי' ס''ו מי ששידך בתו הסמוכ' על שלחנו ובכתיבת התנאים אחרונים רוצים לכתוב כתקנות שו''ם והחתן מעכב כיון שהוא לא נתן לה כלום רק הכל היא ממעשה ידיה פסק שבו''י ח''א שאלה ק''ה דאין החתן יוכל לעכב ע''ש: (יז) עצמן וכו'. דלא שייך ותם לריק כחכם כשהם בעצמן הכניסו הנדוני' ועכשיו פשוט המנהג ביתומים כשיש להם מעות ירושה כותבים בפירוש מחמת עידור וקטט יועמד כתקנת שו''ם כאלו השיא' אביה בחייו. וכתב הח''מ אפילו אם שכחו לכתוב או שאין התנאים לפנינו נוהגים תקנת שו''ם כיון שרגילים לכתוב הוי כאלו כתבו. ועיין הראנ''ח ח''א סי' ב' ובהרשד''ם סי' רנ''ד וכנה''ג דף קל''ג ע''א ס''ו. ותקנות שו''ם היינו שיחזור בשנה שניה כי שנה ראשונה היינו תקנות ר''ת וכ''כ מהריב''ל ח''ג סי' נ''ט ומהרי''ט ח''ב חא''ה סי' מ''ז ועי' בס' מ''ב סי' י''ב י''ג ותשו' שארית יוסף סי' כ''ד. ובד''מ סי' נ''ה. בכתובה שכתב בה דהנעלת ליה מבית אמה ומת האם ואח''כ מתה הבת בלי ז''ק יש להסתפק אם החצי החזיר ליורשי האם או ליורשיה או לא יחזור הבעל כלום מהריב''ל ח''ג סימן נ''ט. ראובן השיא יתומה אחת מנכסיו ונכתב ההשבון ליורשיה וקנו ע''ז מהחתן וחתמו העדים בכתובה ואח''כ ערער ראובן שיכתוב כתובה אחרת ויכתוב בתוכו שההשבון יחזור לו. פסק מהרמ''ט ח''ג סימן קע''ח דיכולין העדים לכתוב ולחתום כתובה אחרת שההשבון יהיה לו וכ''כ הר''י אדרבי סי' של''ט. אשה שמתה בחיי בעלה בלי ז''ק ונתאחר מ' שנה שלא תבעו היורשים חלק המגיע להם אין בכך כלום וכל זמן ששטר כתובה בידם גובים חלקם הרמ''ט ח''א סי' נ''ח ומהרח''ש בתשובה חא''ה סימן ל''ז והר''ש הלוי חא''ה סי' י''ד. ועיין כנה''ג כמה דינים לענין תקנות טוליטולא ומשם תלמדנו לכאן לענין תקנות השו''ם שלנו: (יח) חתנים. דזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתא ואפי' התנה בפירוש שאם תמות תוך השנה שיחזור הנדן מ''מ אין זה בכלל התנאי: (יט) קיימא. ע''ל ס''ס נ''ג אי בעינן דוק' שיהיה הולד למ''ד יום אחר מיתתה. ועיין בתשובת תפארת הגרשוני סי' ס''ח ובתשובת נחלת שבעה סימן פ''ב ובתשובת שבות יעקב ח''א שאלה ק''ט ובבית שמואל סי' נ''ב ס''ק י''ח. וכנה''ג דף קל''ח ע''ב: (כ) חילוק. כי בתקנה אמרינן לא פלוג אפילו באונס' דלא שכיח כיון דתקנו רבנן בחד אונס ה''ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמא ע''ש בפסקי מהרא''י סי' רס''ז מיהו בנשתמדה מסופק שם ע''ש ע''כ כתב הרב רמ''א דיש להתיישב בדבר:
סימן קיט - מה דבה ימצא באשה שתתגרש
((ושלא תדור הגרושה עמו בחצר), ובו י''א סעיפים )
א (א) מותר. מצות גירושין הוא מצות עשה. ומהראנ''ח היה נותן טעם לפ''ז למה שנוהגין לתת גט לש''מ שמת בלא בנים אעפ''י שבגט זה הם מבטלים מצות חליצה או יבום. מפני שנתינת הגט ג''כ היא מצות עשה. הרשב''א בתשובה סי' י''ח נתן טעם שאין מברכין על מצוה זו מפני שיש גירושין שהם בעבירה כגון שלא מצא בה ערות דבר ששנוי המשלח ע''ש:
ב (ב) יושבת וכו'. ולא מהני כאן אם מודיע לה מאחר דכבר נשאה דמה לה לעשות עיין ב''ש ופר''ח:
ג (ג) דבר. ולא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה. ודווק' בנשואה אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה רשד''ם חא''ה סי' ס'. אשה שהיא מאוסה ביותר ומאיסה ליה אפ''ה אין לו לגרשה בזיווג ראשון כנה''ג בשם הרא''ם. לא היה יכול להזדקק עם אשתו ועסקו ברפואו' שנה או שנתיים או שלש ולא הועיל להם. עון להם שיהיו יחדיו ס''ח סי' שנ''א. ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזיר ש''ס: (ד) ישלחנה. דוק' כשמצ' אחרת נאה הימנה אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יוכל לגרשה בע''כ. וזיווג ראשון מיקרי דוק' כשהיא בתולה פרי חדש:
ד (ה) בדעותיה. היינו מקשט' ליה תכא ומהדר' ליה גב' שהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון:
ו (ו) הכתובה. בתשובת הרשב''א סי' אלף רנ''ד לא כ''כ ע''ש. וכתב ב''ש דהרב רמ''א איירי כשיוכל לגרש ע''פ הדין אז יוכל לגרש אותה אפי' אין לו כתובה. והרשב''א איירי היכא דאין ראוי לגרש בזה אם אין לו כתובה אין רשאי לגרש ע''ש ובח''מ. ופר''ח הקשה מש''ס דיבמו' דף ס''ג ע''ב נתנני ה' בידי לא אוכל קום זהו אשה רעה וכתובתה מרובה כו'. גם מפרק הניזקין מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו וכו' א''ל כתובתה מרובה וכו' ע''ש. משמע דלא יוכל לגרשה ע''ש והעלה דאינו יוכל לגרשה אלא א''כ יש לו לשלם הכתובה דלא כהרמ''א ע''ש. ואני אומר דאין למידין מן ההגדות וכ''כ התי''ט פ''ה דברכות משנה ד' ע''ש וכ''כ שבות יעקב ח''ב סי' קמ''ט: (ז) בגט וכו'. דוקא אם ידענו שלא ידעה בפיסול הראשון. אבל אם ידעה בפיסולו אינו יוכל ליתן גט שני בע''כ כנה''ג שדייק כן מדברי מהר''ם מינץ ע''ש: (ח) נשים. בתשובת מהר''ם פדוואה התיר לגרש בע''כ אבל לא התיר שישא אשה אחרת. לכן אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונה אינה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט. אבל בשבויה אין להתיר ח''מ ב''ש עיין ב''ח סי' א' וסי' זה. כרות שפכה ע''י חולי שרצה לגרש ואשתו אינה רוצה אין כח בידינו להכריחה שתקבל גט מפני חר''ג תומת ישרים סי' נ''ב. ובסי' קנ''ה כ' בשם מהר''ם אבוהב שלא תיקן ר''ג על זה. ועיין כנה''ג חילוקי דינים: (ט) משלה. דכללא הוא אם אינה יודעת לשמור את גיטה אז מדאוריית' אינה מגורשת אז לכ''ע חייב בכל חיוב ממון. אבל אם יכולה לשמור את גיטה ואינה יכולה לשמור את עצמה אז מדאוריית' מגורשת אלא חז''ל תקנו שאל יגרש אותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובזו ס''ל להרמב''ם דעל ממון לא תקנו חז''ל כיון שהוא מוכן לסלק את שלה אלא שהוא אונס בתקנת חז''ל מש''ה הוא פטור מכל חיוב ממון. ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרמ''א מסי' ע' דשם י''ל דאיירי בנשתטה דאינה יודעת לשמור את גיטה ב''ש. והח''מ מיישב דכאן איירי בנותן לה כתובה ולעיל איירי כשאין רוצה ליתן לה כתובה ע''ש. וזה דוקא לדין התלמוד שמגרשין בע''כ. אבל לדידן שאין מגרשין בע''כ אף אם לא היתה שוטה א''כ אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון ח''מ: (י) מגורשת. ובזה הזמן אם עבר וגירש אפי' אם יכולה לשמור את גיטה מ''מ מחמת תקנו' ר''ג אינה מגורשת וחייב לאשה זו בכל חיוב ממון ב''ש ועיין ח''מ: (יא) שוטה וכו'. בתשובת מהרי''ו סי' נ''ב ומהרש''ל סי' ס''ה אסרו אפי' בדיעבד (שעתים) [בעתים] שוטה ועתים חלומה ע''ש ועיין מהר''ם מטראני ח''ב סי' כ' שמתיר לגרשה. הרב ב''ש נסתפק אם היא עתים שוטה ועתים חלומה וספרה ז' נקיים בעת שטותה ע''י נשים פקחות אם רשאה להיות נשואה בעת חלימתה כי י''ל הטעם הוא משום חימוד ועכשיו נתעורר החימוד ואפשר בימי שטותה שלה לא היה לה חימוד ע''ש:
ז (יב) בחצר. אפי' נזהרים שלא להתיחד אסור ב''ש ודלא כח''מ. ול''ד בחצר שהם משתמשים בקביעו' אלא אפי' בחצר שאיו משתמשין בו אלא לכניסה ויציאה אסור הראנ''ח ח''מ סי' ל''ו. ש''מ שגירש רשאי להחייחד כשיש א' אפי' שפחה דש''מ שאני עיין ב''ש: (יג) לאחר וכו'. איירי בנשאת ונתגרשה אז א''צ ריחוק אלא ממבוי אבל אם היא נשואה לבעל צריכה ריחוק מכל שכונה שהוא גדול ממבוי ב''ש ועיין ח''מ ובה''י. ראובן שגירש לאשתו והלכה ונשאת לאחר וילדה בנים. והמגרש נשא אשה אחרת וילדה ממנו בנים. מותרים הבנים להנש' זה עם זה וליכ' למיחש מתוך שהם מחותנים יבואו לידי איסור. וכ''ש דמותר לבת המגרש שתקח את המגורש'. ולאח המגרש שיקח אחות המגורשת כנה''ג דף ק''מ ע''א: (יד) לבד. הח''מ כ' דאין להקל ע''ש: (טו) לאחר. ר''ל כאלו נשאת ונתגרשה דצריך ריחוק ממבוי. ואפי' אם היא אסורה עליו אפי' מדרבנן צריכה ריחוק ממבוי רק בשבויה הקילו ב''ש דלא כח''מ:
ח (טז) מלוה וכו'. וה''ה שאר תביעות. וה''ה להיפך כשיש לו תביעה עליה. מכ''ש שאסורה לדבר עמו בשוק ח''מ: (יז) חולקים. הח''מ תמה על היש חולקים. וכן הפרי חדש:
יא (יח) מפניו. אפילו בחצר של שניהם. או דרים בשכירות. וכתב הח''מ אחר הגירושין אין יוכל לישא א' מן בני מבוי זו שדר המגרש אלא היא והבעל השני נדחית מפניו. וכ''כ הפר''ח. ואי קשיא דא''כ כי מיבעי' לן בש''ס היתה חצר של שניהם מהו ובעינ' למיפשט' מהא דקתני היא נדחית מפניו ודחינן דילמא דאגיר מיגר. אמאי לא דחינן דההיא מיירי כשנשאת לאיש אחר שאף שיש לו חצר שהיא נדחית מפניו י''ל עדיפא מינה קא משני ודו''ק פר''ח:
סימן קכ - שאין לכתב הגט אם לא שמע מפי המגרש
(ובו י''א סעיפים )
א (א) הגט וכו'. ל' גט מצינו בירושלמי אבן אחת יש בכרכי הים וגיטא שמא ומגרש כל חברותיה מסביבותיה ש''ג דפ''ק דגיטין: (ב) הקלף והדיו. הכלל הוא בזה. כשהקלף והדיו של הסופר. והבעל משלם לו. אז צריך להקנות להבעל הקלף והדיו ואפי' בדיעבד פסול אם לא הקנה לו. ואין להקשו' ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו דכותבים ונותנים בלא הקנאה. ומזה הביא הרמב''ן ראיה דא''צ להקנות להבעל. כבר דחה הרמ''ה דשאני כשצוה לכתוב וליתן אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו אז הוי כאלו הקנה להבעל משא''כ כשהסופר כותב ואדם אחר שליח למסור לידה אז הוא פסול. ולהרמב''ן אף בכה''ג כשר וס''ל ממיל' נקנה להבעל במעות שמשלם הוא. ונ''מ מפלוגת' זו אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם. לדעת הרמ''ה כשר אפי' לא הקנה להבעל אבל להרמב''ן דס''ל דנקנה להבעל במעות שישלם א''כ אם כותב בחנם פסול אם לא הקנה לה בעל. והמחבר ב''י שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל וכו'. כוונתו דלכתחילה אל יסמוך על סברת הרמ''ה. ואם הבעל נותן מעות להסופר לקנות קלף והדיו כשר משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה. ואם הקלף והדיו של האשה אז לכ''ע פסול אם לא הקנה להבעל. מיהו בקולמוס אין קפיד' בדיעבד ולכתחילה צריך להקנו' להבעל קודם הכתיבה אפי' הקולמוס וכל כלי הכתיבה אפי' אם עשה אותו לשליח למסור לאשתו. ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה. ותשלומי שכר הסופר ס''ל להרמב''ם אחר התקנה תשלם היא. והרא''ש ס''ל דהוא משלם אלא תקנות חז''ל הוא אם תשלם היא הגט כשר ב''ש ועיין כנה''ג:
ב (ג) יאוש. משום דהוי שינוי דאינו חוזר וכן הדין אם גזל הדיו. אבל גזל הגט דליכ' שינוי אינה מגורשת. לכן אם נתן לו הסופר הגט ולא פרע לו השכר הוי גזל אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל ח''מ ב''ש. וכתב הפר''ח דה''מ כשהיה בדעתו של בעל לשלם לו אבל אם כשהסופר נתן לו הגט מיד היה דעתו של בעל שלא לפרוע נמצ' דבאיסורא מטא לידיה וה''ל גזל בידו ואינה מגורשת ואף דבתר הכי הדר ביה ופרע ע''ש. ואיכ' לספוקי אם גזל קלף וכתב בו גט דמימחק שפיר ולא מינכר מחק' אי מיקרי שינוי החוזר לבריית' או לא עיין פר''ח ובש''ך ח''מ סי' שס''ב ושנ''ג:
ג (ד) פלונית. והכרה זו צריך להיות קודם החתימה ובדיעבד כשר אפילו אחר החתימה ח''מ ב''ש: (ה) וקרוב. וה''ה השליח ג''כ נאמן ב''ש: (ו) עצמו. ר''ל אעפ''י שלא הוחזק למ''ד יום ב''ש:
ד (ז) הבעל וכו'. סופר שאמר שלא שמע מפי המגרש שצוהו לכתוב. והמסדר גט אומר ששמע והעדים אומרים באומדנות ששמעו מפיו אין עדותם עדות מהריב''ל ח''ג סי' כ''ג: (ח) לסופר. האי לסופר דקאמר היינו אפי' לסופר פלוני רוב פוסקים עיין כנה''ג דף קמ''א ע''ב וב''ש ס''ק ד': (ט) מגורשת. אבל באומר להם שהם יתנו והם מעצמם אמרו לסופר הגט בטל מן התורה לכ''ע עיין ח''מ:
ה (י) שנשתתק וכו'. ובפקח גמור אם גירש ע''י כתב. עיין ב''י וב''ש. ומהריב''ל ח''ג ס''ס צ''ג וצ''ו. והרד''ך בית (כ''ג) [י''ט] והר''ם מטראני ח''ב סי' קנ''ה כתבו במקום עיגון יש לסמוך אדברי המקילים בכתיבת יד של פקח. וה''ה במשומד שהוא בארץ מרחקים והדבר קרוב לנמנע לבא לתת גט. דכותבין ע''י כ' ידו ע''ש. וכ''פ בתשובת שבות יעקב ח''א שאלה קי''ד קט''ו ע''ש הסדר ונוסח הגט והרשאתו:
ז (יא) כולם. וא''צ שיהיה במעמד כולם ודוק' א' כותב אבל אם כתבו שנים הגט פסול כי ל' הקרא וכתב ל' יחיד לכן אם אמר כולכם כתובו לא אמרינן שיכתבו כולם ח''מ. והב''ש כ' עליו היינו בתורף ע''ש. ופר''ח חולק והתיר דמותר לכתוב לכתחלה ב' סופרים ע''ש:
ח (יב) חותמי'. כלומר שנים אחרים ולא הסופר. מיהו השליח יוכל להיות הסופר ח''מ ב''ש:
ט (יג) שמנאם. וה''ה בכתיבה אם מנאם הוי כאומר כלכם וא' כותב במעמד כולם ח''מ ב''ש: (יד) חתמו וכו'. ממשמעו' דבריו משמע שכולם יבואו על החתום אף אלו שלא מנה. אבל רש''י והר''ן לא כ''כ אלא במנה מקצתן לא קפיד רק על המנויים ואלו שלא מנה א''צ לחתום ועיין ב''ח מ''ש בשם מהרש''ל: (טו) כולם. ובדיעבד משמע מתוס' אם לא חתמו זה בפני זה פסול. ולהראב''ד והרמב''ן א''צ שיחתמו אלו משום תנאי בפני אלו הבאים לשם עדות. ולהבעל המאור אפי' אלו משום עדים אין צריך שיחתמו זה בפני זה רק צריכים שיהיו מזומן לחתום וברמב''ם פ''א ובטור סי' ק''ל מבואר אם לא חתמו עידי גט זה בפני זה פסול: (טז) שנשאת. הח''מ חולק ע''ש:
יא (יז) חכמים וכו'. מיהו אם אמר סתם כשר אם חתמו שנים. ואם אמר בפי' כולכם חתמו פסול אם לא חתמו כולם אפילו אחר התקנה ב''ש:
סימן קכא - צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה
(ובו ח' סעיפים )
א (א) רעה וכו'. ולא מהני בדיקה ואם כתבו לכ''ע הגט בטל ב''ש: (ב) ספק. ר''ל שאין ברור לנו שהגיע. הרי זה ספק ומזה יש סמך דיש למנוע להם דאל ישתו ביום הגט דברים המשכרים. ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שיכור ואח''כ נעשה שיכור מותר לכתוב הגט בעת שכרותו. ב''ש. ובספר תומת ישרים סי' ג' כ' דיש חכמים שנוהגים להתענות ביום שנותנין גט עיין כנה''ג דף קמ''ב ע''א:
ג (ג) חלים. היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח עיין ח''מ:
ד (ד) נתינה. (וכ''כ) [וכ''ש] בעת שצוה לכתוב. אבל אם נשתטה בין הכתיבה להנתינה וחזר ונשתפה או אחר שכתב קצת הגט נשתטה ולא כ' יותר עד שחזר ונשתפה כ' ב''י דאין קפיד'. מיהו בתוספת ובד''מ משמע דיש קפיד'. וטוב לחוש לכתחלה ומיהו בדיעבד יש להקל. ואם לא בדקו הש''מ המדבר בעת הכתיבה והנתינה כ' הב''י דכשר. ואפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי כשר בדיעבד. ואם נשתתק בחליו. צריך בדיקה ובדיעבד כשר היכא דלא אפשר ב''י עיין ב''ש שמסיק דאין להקל:
ה (ה) בראשו. אע''ג דע''פ כתב אין מגרשין עד שישמעו קולו. מ''מ הרכין עדיף דהוי כקול. ופקח שהרכין לדעת רוב פוסקים מגרשין. אלא לתירוץ א' של הרא''ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר ב''ש: (ו) ותרין לאו. ואם שאלוהו ג''פ הן וג''פ לאו רצופים לא מהני. ובתוס' ובטור מוכח אפילו כששואלים אוחו בסירוגים שואלים לו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי לאו כי היכא דלא להוי ג' לאוין רצופים ולא כש''ע שכתב חד הן ותרי לאו חד לאו וכו'. ורש''י פירש בסירוגין היינו בשיהה בין שאלה לשאלה ע''ש ויש לחוש לדבריו עיין ב''ש: (ז) פירות. משמע דצריך אלו ששה בדיקות ובסירוגין אפילו אם בודק ע''י פירות ב''ש עיין ב''ח:
ו (ח) או אילם ר''ל מתחלת ברייתו כך: . (ט) מדבר. ה''ה כתיבת ידו נמי לא מהני ח''מ. בתשובת הרא''ש סוף כלל פ''ה כתב דחרש ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמו שאינו מדבר ע''ש: (י) ברמיזה. משמע דא''צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. אבל קצת פוסקים כתבו דבודקים אותו לכן אין להקל בזה. וההיא רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני. וכתיבת ידו להרמב''ם מהני אבל לשאר פוסקים לא מהני כת''י. ורמיזה שעושה בגופו עדיף. מיהו אם כנס ע''י כתיבה יש לומר כשם שכנס ע''י כתיבה כך הוא מגרש. וכן אם כנס ע''י קפיצה מגרש ע''י קפיצה. וחרש המגרש כותבין גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע''י הב''ד כדין ע''י רמיזה. והנוסחא עיין ברי''ו בתשובת צמח צדק סי' ס''ח. ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב ע''י רמיזתו ועיין תשובת צמח צדק סי' ע''ז איך יתנהג כשהחרש מקדש. ועי' ב''ש:
ז (יא) לא. ובנשחט בו שנים וכו' דבסעיף שאח''ז חשיב יותר חי עיין באחרונים:
ח (יב) ג''פ. כתב ב''ח אנו אין אנו בקיאין בבדיקות הללו. וחה''מ כתב עליו דלא משמע כן מדברי הרמ''א ע''כ צריך להתיישב בדבר. מיהו נראה חולי המדבר מודה הב''ח דהא א''צ בדיקה ממש. וכן בנשחט דהא לרוב פוסקים א''צ בדיקה כלל ב''ש:
סימן קכב - אמר לכתב הגט וטעה או נאבד
(ובו ב' סעיפים )
א (א) פסול. היינו אפי' פסול מדרבנן ב''י: (ב) בידם. ואין ליתן שני גיטין אלא מדוחק ב''ש: (ג) שמראה אותו. ולך כ''כ בד''מ. ואז יוכל הסופר למשוך האותיות בלי רשות הרב. ד''מ: (ד) לסמוך ע''ז. משום דדמיא לברירה ומאן דלית ליה ברירה א''א הוברר הדבר למפרע שע''ז הגט היה דעתו של הבעל ועיין בתוס' דגיטין דף כ''ד ע''ב ד''ה לאיזו שארצה וכו' דכתבו בשם ר''י דאפילו למ''ד בעלמא יש ברירה הכא כ''ע מודה ע''ש. וכן אם הבעל בעיר אין תקנה לכתוב גט אחר וליתן שניהם. וכל זה איירי אם הגט אין נפסל מדינא. אבל אם נמצא בו פסול א''צ הבעל לחזור ולצוות דהא עדיין לא עשאו שליחתן אבל המנהג הוא שהבעל חוזר ומצוה. וכתב הח''מ אפילו נכתב רק מקצת ואירע פסול חוזר ומצוה וטוב להקנות בתחלה הרבה קלף ודיו אז א''צ להקנות לו הקלף ודיו. ועיין בסדר הגט סעיף ט''ו: (ה) הקלף. הלשון מגומגם כי לא מצינו שהבעל צריך להקנות להסופר הקלף ב''ש. ופר''ח כתב שט''ס היא וצ''ל גם מקנה לו. דקאי אסופר (ויתנם) [שיקנה] לבעל הקלף והדיו ע''ש:
ב (ו) לה וכו'. וה''ה אם לא אמר ויוליך לה נמי ספק עיין ב''י וב''ח ח''מ ב''ש: (ז) וליתן וכו'. ממילא לא עשאו שליח על גט פרטי רק אמר להם כתבו גט ותנו לשליח ואז אם נמצא הגט פסול אמרינן גט כזה לא צוה ליתן לשליח. אבל אם הוא לקח גט מיד סופר ואמר לשליח הולך גט זה ונמצא פסול אין לסופר לכתוב גט אחר ולמסרו לשליח דאין להם לעשות שליח בלא ידיעת הבעל ואף שצוה לסופר לכתוב עד מאה גיטין מ''מ השליח לא נעשה שליח מן הבעל רק על גט א' שמסר לידו אם לא שאמר בהדיא גם לשליח הולך כ''כ גיטין עד שיהא א' מהם כשר לדעת הרב ח''מ ע''ש. נאבד הגט מן האשה אחר שנתגרשה והאשה רוצה ראיה להנשא אין כותבין לה גט אחר הרדב''ז ח''א סי' פ''ה ע''ש:
סימן קכג - מי ראוי לכתב הגט, ונכתב ונתן בשבת
(ובו ה' סעיפים )
א (א) לבעלה. ע''ל סי' ק''ך ס''ק ב': (ב) יכתוב. והיכא דלא אפשר פשיטא דאין קפידא כלל ב''י ח''מ: (ג) הימנית. משמע בדיעבד כשר אם כתב ביד השמאלית אפי' אם אין שולט בשתי ידיו ח''מ. וב''ש כתב דאינו כשר אלא במקום עיגון או בדיעבד דכבר ניתן ע''ש:
ב (ד) כגוי. עיין ב''ש. אוכל נבילות להכעיס. ומחלל שבת בצינעא. וטבח שיצא טריפה מתחת ידו כשרים לכתחלה לכתוב גט הרדב''ז סימן רע''ה:
ג (ה) החמשה וכו'. למעשה יש מחמירין דהוי ספק מגורשת ח''מ ועיין ב''ש ס''ק ה':
ד (ו) הפקח. ולדעת הי''א שכתב רמ''א לפני זה אפילו בדיעבד פסול מדרבנן ולא מהני גדול עומד ע''ג. ויותר מסתבר דהג''ה וי''א וכו' שייך כאן דאיירי אפי' אם גדול עע''ג ואפ''ה פסול מכ''ש בסעיף שלפני זה דלא איירי כשהגדול עע''ג דפסול ח''מ ב''ש:
ה (ז) וחתמו. הכלל הוא בשבת וי''כ אם כתב בפרהסיא במזיד נעשה הסופר מומר אע''ג דק''ל דלא נעשה מומר אם עשה עבירה פ''א. כאן הוי כל ב' אותיות כמעשה אחר. ואם כותב בי''ט לא נעשה מומר אלא נעשה רשע ובסופר ליכא פסול אם נעשה רשע אבל אם העדים רשעים פסול. אבל הגט אינו בטל מדאורייתא כיון דאיכא עידי מסירה: (ח) עדים. ר''ל וגם חתמו העדים בזדון אז הוא פסול אבל אם לא חתמו עליו עדים כלל ונמסר בפני עידי מסירה אף שנכתב בזדון בי''ט הגט כשר: (ט) בלילה. היינו שאין נותנים הגט בלילה אבל כותבין וחותמין בלילה כמ''ש סי' קכ''ו. ואם התפללו הקהל ערבית אפילו הוא לא התפלל הוי כלילה. והב''י סי' קנ''ז כתב ואיני יודע טעם לדין זה. וי''א משום דהוי כדין ואין דנין בלילה. והב''י השיג ע''ז וכ''מ מהרמ''א דליתא טעם זה דהא מתיר ליקח שכר מסידור הגט משום דלאו דין הוא ועיין בסדר הגט. וכן פסק הב''י לקמן סי' קנ''ד דבשעת הדחק אפ' בלילה ממש יכתב וינתן ע''ש. ומהרח''ש בתשובה סי' ל''ב התיר בפשיטות בשעת הדחק וכן דעת מהרדב''ז סי' פ''ד והביא ראיה ממ''ש התוספות פרק נגמר הדין דאלת''ה האיך אדם נותן שלום לחבירו בלילה והיאך אשה מתגרשת בלילה ע''ש. ופר''ח הביא ראיה מס''פ מי שאחזו הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה. ופרש''י שם באומר לאשתו בלילה זה גטך לשתצא חמה מנרתקה אלמא דמותר למיהב גיטא בלילה ע''ש. ועיין כנה''ג סי' קל''ז דף ק''ס ע''ב:
סימן קכד - על מה נכתב הגט
(ובו ט' סעיפים )
א (א) כשר. הרמב''ם והטור מכשירים אפינו לכתחלה וכ''פ הב''ח. והח''מ לא כ''כ ע''ש: (ב) ביעור וכו'. דס''ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כאלו האותיות פורחות באויר. ועיין ח''מ ב''ש. ומ''ש הב''ש ורש''י כתב במנחות דף ק''ב דקי''ל כר''ש ע''ש. לא מצאתי שם כלום. גם כל הראיות שמביא הב''ש ע''ש. לא ראיתי ממנו שום הוכחה שהרמב''ם פסק כר''ש. ואדרבה בפירוש המשנה בב''ק פרק מרובה פסק בהדיא (ואינו) [ואין] הלכה כר''ש ע''ש פר''ח חולק ופסק דהגט כשר כשאר איסורי הנאה ע''ש פלפול ארוך והעלה דהרמב''ם ס''ל כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי זולת במידי דבעי שיעור ע''ש:
ב (ג) הפרה. ואם חקק הגט על יד האשה אינה מגורשת דלא נתן לה כלום ד''מ: (ד) העבד. וא''צ העבד להיות כפות ב''ש: (ה) לס''ת. כלומר גוף התיקון יהיה מתוקן כס''ת אבל א''צ עיבוד לשמה אחרונים: (ו) פפי''ר. ובירושלים תוב''ב נתפשט המנהג לכתוב הגט על הנייר פר''ח:
ג (ז) לאחר הכתיבה. אבל מותר לכתוב על נייר גדול ולא חיישינן שמא יחתוך הר''ן: (ח) פסול. נראה דפסול מדאורייתא ח''מ ב''ש דלא כב''ח:
ח (ט) הטס. ולא אמרינן אם הטס נתן לכתובה הוי כאלו האותיות פורחות באויר די''ל דהוי כאלו אמר לה מחול לי כדי שווי הטס עיין ב''ש:
ט (י) להזדייף. ואם נתן הגט קודם שתתייבש מסופק בח''מ אם הגט פסול הואיל אחר שנתייבש הוא דבר המתקיים עיין סי' קכ''ה ס''ק א'. וב''ש כתב דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה ע''ש:
סימן קכה - במה נכתב הגט, ותקון הכתיבה והקלף
(ובו כ''ג סעיפים )
א (א) עומד. כ''כ הרמב''ם. והטור כתב שרישומו ניכר משמע אפילו אינו עומד הוי כתב עיין ב''ח:
ב (ב) פסול. ל''ד פסול אלא הגט בטל מדאורייתא. ב''ש:
ד (ג) אינו גט. אם נותן גט שנדפס כשר בדיעבד הרמ''ע מפאנו סי' צ''ג. וכ''כ הפר''ח: (ד) כך. דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד ובזה נעשה האות וס''ל חק תוכות אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף אחר שגרד ומחק כדי לשוייה אות אין זה חק תוכות. ואם נפל מעט דיו יוכל להוסיף דיו ולעשות מדיו שנפל ומדיו שהוסיף יו''ד או וא''ו ולא הוי חק חוכות אע''ג דתחלת האות הוא ע''י הדיו שנפל מ''מ כל שצריך לסייע לגמר האות כשר כ''כ הב''י. כתב הב''ש אם פסול כתב האות ועדיין לא נגמר וגו' הכשר כשר ויש לדחות ע''ש. והפר''ח כתב דיש לפסול בפשיטות ע''ש:
ו (ה) גוויל. הטעם דאין האות נראית יפה כשהאותיות דבוקות. אבל ע''פ הדין כשר דיבוק בגט. ונ''מ מזה אם כתב איזה אות ואינו מוקף גויל למטה כשר לכ''ע. דאז האות נראית יפה. מיהו הרא''ש לא כתב טעם זה אלא כתב סתם נהגו להחמיר שיהא מוקף גויל י''ל הטעם דעושין לכתחלה כעין ס''ת לפ''ז אפי' למטה בעינן מוקף גוויל. וכתב המגי''ד דוקא כשהתינוק יוכל לקרותו אז כשר לדעת המכשירים אבל כשאין התינוק יוכל לקרותו לכ''ע פסול. ולדעת המחמירים אפי' אם התינוק יוכל לקרותו פסול כ''מ מסמ''ג ומהריב''ש סי' נ''ו עיין ב''ש: (ו) יגרור. ואין זה חק תוכות דהא אין נוגע בגוף האות: (ז) להפריד. לדעת רמ''א אין תקנה אלא בג' אופנים. א' כשהוא עת הדחק. ב' ברצון הבעל. ג' דוקא קודם החתימה ר''ל קודם שנכתב כדת משה וישראל. ולפי מ''ש לע''ל דאיירי כאן דוקא שהתינוק יוכל לקרותו. לפ''ז צריך ישוב מ''ש הרמ''א בסמוך בסעיף ט''ז אם רגלי הה''א וקו''ף נוגעים בגט כשר במקום עיגון. וצ''ל דשם איירי שכבר ניתן הגט. מיהו הב''י כתב אם כבר ניתן הגט כשר אפילו בלא עיגון או כשיש עיגון ולא ניתן וכ''פ בתשובת מהר''ם פדוואה סי' קכ''ד ובתשובת מ''ב סי' צ''ב. ואם עדיין לא חתמו העדים כשר אפי' בלא דחק ועיגון וכן עיקר. ואז טוב לתקן כיון דכשר ע''פ הר''ן בלא תיקון יותר טוב לתקן מפני מראית העין ואם עדיין לא חתמו יש לתקנו אפילו בלא עיגון והיינו כשהבעל מצוה לתקן. וענין דביקות מחלקים הב''ח וט''ז בין אם נדבק קצת לבין אם נדבק כל האות. ובח''מ פסק דתליא הכל בקריאת התינוק ע''ש ועיין ב''ש:
ז (ח) בידו. ובדיעבד בשעת הדחק כשר ח''מ ב''ש:
ח (ט) דיו. משמע מדאוריית' בטל. אפי' אם נפל טפת דיו אחר שנגמר האות. ואין חילוק בין אם האות לחה או יבשה ב''ח. ואם רוצה לגרד כל האות אין יוכל משום דאסור להיות גט בשום מחק או טשטוש. אפי' בין אות לאות משום חשש זיוף. מיהו במקום עיגון יש תקנה בכל הטעות אפי' טעות גמור יוכל לגרד ולכתוב אפילו לדידן דאין מקיימין שום מחק מ''מ כשר בשעת הדחק אע''ג שהרגיש בטעות אחר שנכתב כל הגט יוכל למחוק הטעות ולכתוב. אע''ג שכתב שלא כסדר אין עיכוב בגט אלא בתפילין אבל בגט כשר וכ''פ הט''ז. ובחתימת העדים אם אירע טעות באיזה אות מותר אפי' לכתחלה למחוק כל האות ולכתוב על המחק ואם כבר חתמו העדים בגט אין תקנה לתקן בגט דהא עכ''פ העדים חתמו בפסול הסכמת אחרונים. ואם נפלה טפת שעוה על האות או בתוך האות אע''פ שהאות אינה נכרת יוכל לגרר השעוה ולסלק' ואין כאן חק תוכות פר''ח וכ''כ מ''א בא''ח סימן ל''ב:
ט (י) ניכר וכו'. הח''מ הקשה אם הכוונה להחמיר לכתחלה לא היה צריך לכותבו דהא כבר כתב לעיל דאין להפריד האותיות אם נוגעים ומשמע אף שהאותיות ניכרין היטב אין להפרידן ואם בנגיעה אות לאות מחמירין לכתחלה מכ''ש בטפת דיו על האות. ואם הכוונה להחמיר אף בדיעבד זה לא נמצא בתשו' מהרי''ק ע''ש ועיין ב''ש: (יא) סי' ל''ב. לא ידעתי לאיזה כוונה כתב לעיין שם. דהא התיקון שמבואר שם לגרוד כל החרטום וא''צ למחוק כל המ''ם זהו לא מהני כאן. דהא בגט אסור לעשות שום גרד מחק וטשטוש ואפי' אם זבוב משך קצת דיו אסור למחקו והכל הוא משום חשש זיוף. וי''ל דנ''מ במקום הדחק ועיגון דמותר למחוק כמו שכתבתי למעלה. ואשמעינן אם נמחק החרטום לבד כשר. אבל חק תוכות אפי' במקום עיגון אינו גט כמ''ש לעיל:
י (יב) באבר. אע''ג דמשרטט מבחוץ מ''מ נראה קצת מבפנים ב''י. מיהו נראה אם כבר נכתב אין קפידא ב''ש:
יא (יג) שיטין. משום גט עולה י''ב עיין תוס' ריש גיטין:
יב (יד) שיטה י''ג. כתב הד''ם אותן ב' שורות יהיו רחבים כמו שיטה אחת דכל מה שאנו יכולים לקרב העדים אל הגט אנו מקרבים: (טו) קודם. כדי שלא יפסוק בין הכתיבה להנתינה. מיהו בדיעבד או במקום הדחק י''ל דאין קפידא ב''ש ע''ש: (טז) רחוקה. עיין ב''י וד''מ מבואר בכל הני דינים בסי' זה במקום עיגון ועדיין לא ניתן הגט או בדיעבד שכבר ניתן הגט ואינו במקום עיגון כשר. וכן מ''ש בסמוך אם כתב בצד השער במקום עיגון כשר וכן הוא בכל הסי' ב''ש:
יג (יז) רחבו. הטעם כדי שיהיה כדין ספר ונראה דיש קפידא בדבר כמו בשרטוטין עיין ב''ש:
יד (יח) לחוץ. ה''ה אפי' רוב אות ב''ח. ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל אפילו נכתבו כמה אותיות חוץ לשיטה ח''מ ב''ש ע''ש:
טו (יט) טשטוש. משום חשש זיוף. וכתב הד''מ יזהר שלא ירד שום זילוף או שום לכלוכית על הקלף משום כשכותבים עליו נראה כמחוק. וכשיפלו גשמים על הכתב אין נותנים הגט דנעשה שחור והוי כדבר שיוכל לזייף. ולא יכתבו על המחוק מטעם הנ''ל אע''ג דעפ''י הדין מותר לכתוב ע''ג דבר שיוכל להזדייף כמ''ש סימן קכ''ד ס''ד והיינו אם עידי מסירה לפנינו מ''מ לכתחלה יש לזהר כי שמא ימותו ע''מ וכן אם זבוב מושך האות לא ימחוק. ואל יהיה בין תיבה לתיבה. בין אות לאות שום דבר מחוק ודבר שיוכל לזייף לכן אין כותבין ע''ג דבר גרד. וכבר כתבתי במקום עיגון כשר. כתב הד''מ אם ניקב בצד האות ולא באות כשר. ב''ש:
טז (כ) בדיעבד. כלומר אפי' תינוק דלא חכים יוכל לקרותו דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסרה למשה בסיני אין שם אות עליו. ח''מ ב''ש: (כא) עיגון. כלומר אם כבר נתן הגט כן לאשה בלי הפרדת סכין ותיקון ויש כאן עגון אם נצרך גט אחר כשר במקום הדחק. ואם עדיין לא ניתן הגט מ''מ במקום דחק יתקן ויתן הגט ח''מ ב''ש. כתב בתשובת מ''ב סי' נ''ב אפילו קודם חתימת העדים אינו יוכל לתקן אא''כ במקום עיגון אע''ג דבדבקות האותיות יוכל לתקן קודם החתימות אפי' בלא עיגון כמ''ש לעיל שאני דיבוק ה''א וקוף שהוא תיקון בגוף אותיות עיין ב''ש: (כב) יתקן. נראה אף דתינוק אין יוכל לקרותו כלל או בטעות אחר אפי' טעות גדול כגון שינה שמן יוכל למחוק מה שכתב בטעות ויכתוב מה שצריך לכתוב עיין לעיל ס''ק ט': (כג) סי' (קנ''ד) [קכ''ו] סעיף מ''ח. דשם כתב דאפי' בתורף יש להכשיר בעיגון: (כד) כדמ''ו. הטעם שלא יהיה מחוסר מעשה אחר גמר הכתיבה קודם הנתינה. ויוכל לתקן אפילו אינו שעת הדחק כיון דליכא תיקון כ''כ ולא דמי לפירוד אותיות עיין ב''ש: (כה) חתימה. אבל לאחר חתימה אין מועיל שום תיקון דבר הצריך תיקון כיון שנחתם בפסול. וכשמתקן צריך הסופר דוקא לתקן כי הוא שליח הבעל ולא אחר ח''מ: (כו) בכה''ג. כלומר בתינוק דלא חכים יוכל לקרותו וזה איירי לאחר החתימה ממילא אין תקנה אלא בדיעבד ובמקום עיגון. אבל קודם חתימות העדים יתקן אפילו בלא עיגון כמ''ש רמ''א לפני זה אם צריך לתקן כגון שלא נוגעים וכו' יתקן. משמע אפילו בלא עיגון וכ''כ בסדר מהר''ם דיבוק אותיות או נגיעת הההי''ן או קופי''ן אפי' קודם החתימה אין לתקן אא''כ במקום עיגון. אבל אם אינו נוגע שפיר מה שראוי ליגע יש לתקן קודם החתימה אפי' בלא עיגון. ועיין בא''ח סי' ל''ב שם מבואר אם לא היה נוגעין היודי''ן דינם שוה לתיקון אותיות דבוקות. גם מבואר שם אם כתב במקום צדי''ק נו''ן יו''ד גרע טפי עיין ב''ש: (כז) עיגון. דלא גרע מחסרה כל האות דיש להכשיר בטופס כ''כ ב''י סי' קכ''ו. ח''מ: (כח) בטופס. לאפוקי אם שם הבעל הוא ישראל אז הוי תורף ועיין ח''מ. וכן אם שני תיבות נקראים כתיבה אחת בטופס כשר בחורף פסול ד''מ: (כט) של יו''ד. היינו כפופה שבצד השמאל נוגע אבל היו''ד גופה אינו נוגע מש''ה מכשיר כאן. אבל כשהיו''ד בעצם נוגע פסול ואין להכשיר בלא עיגון עיין ב''ש:
יז (ל) בלבול. עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה פסול כנ''ל ואינו בטל הואיל ונקרא ענין גירושין ויש בו משמעות גירושין אבל אם מחמת העיקום וכו' נשתנה הענין ואין בו משמעות גירושין כלל הרי זה אינו גט כלל. הרמב''ם:
יח (לא) הצדדים. ואגודה כתב תינוק היודע האותיות ואינו יודע לצרף התיבות. ותוס' פרק המגרש כתבו היודע לקרות אותה התיבה: (לב) שימשוך וכו'. ב''ח סי' זה וסי' ק''ל ס''ה הביא ראיות ברורות שבזמן חכמי החלמוד אינן מעורין וכך נוהגין. בכל שאר מלכיות אינן כותבין כלל מעורה לכן אפי' שלא במקום עיגון אם טעה וכתב שיטין שאינן מעורין א''צ לכתוב גט אחר כלל ונותן גט זה לאשה לכתחלה ע''ש וכ''כ כנה''ג דף קמ''ג ע''ב ע''ש. וב''ש כתב דלדידן דאין כותבין ע''ג דבר שיוכל לזייף צריך לערות כדי שלא אתי לזייף בין שיטה לשיטה ע''ש. כתב בסדר הגט יעקם הנו''ן של פיטורין קצת לימין כדי שיוכל להאריך הלמ''ד של ישראל למעלה שלא תגע בנו''ן פשוטה ותהיה ג''כ אותה שיטה מעורה ע''ש. וכתב הד''מ ומזה יש לדקדק שכל השיטות יהיו מעורות וכן נוהגין. ואני אומר דיש לדחות הראיות של הב''ח דאפשר לומר נמי בזמן חכמי התלמוד היה מעורות. דהיינו מקצת הגט היו מעורות ולא כל שיטה ושיטה כלדידן. א''כ לפ''ז אינו ראיה מהך דשייר מקצת הגט וכו' מה שהביא הב''ח ע''ש. דלאו כל שורה ושורה הי' צריכין להיות מעורה רק מקצת הגט ממילא לא איכפת לן אם אין שיטה שבסוף דף הראשון מעורה עם השיטה שבראש דף השני מאחר שבשאר שיטין היה מעורות. והראיה מה שהביא מדף כ' ע''ב ל''צ דמעורה ע''ש. ג''כ אינו ראיה לפ''ז. די''ל דתרצן משני ל''צ דמעורה ר''ל שכלן השיטין היו מעורין. ומדוייק שם לישנא דמקשן שהקשה ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים וכו'. ויש לדקדק מה שנים ושלשה הא הגט בעי י''ב שיטין. וי''ב ספרים הל''ל אלא ודאי דצריך להיות מעורה במקצת הגט. מש''ה הקשה רק דהוי שנים או שלשה. והשיב התרצן ל''צ דמעורה ר''ל דכולה מעורה עיין ודו''ק. ובזה יהיה דברי כנה''ג דף קמ''ג ע''ב ג''כ בטילין ומבוטלין ע''ש. א''כ לפ''ז י''ל אם לא עירה כלל י''א דפסול אם לא במקום עיגון. רק אם מקצת הגט השיטין היו מעורות ומקצת השיטין לא היו מעורות א''צ לכתוב גט אחר כלל אפי' בלא עיגון: (לג) לחלל ד'. דאז נשתנה האות ונעשה ה''א. וה''ה בשאר אותיות אם נשתנו. אלא בדלי''ת מסתמא משתנה ח''מ ב''ש:
יט (לד) בגט. מיהו במקום עיגון או בדיעבד כשר אפילו אינו מקויים כיון דאיכא עידי מסירה. ועיין ב''י איזה נקרא תורף. וזמן נקרא ג''כ תורף ב''ש:
כ (לה) קרוע. עיין בתשובת מ''ב סי' כ''ג אפילו אם קרוע לתוך האות והוא מטורף כשר לכ''ע ליתן לה הגט לכתחלה כשאינו קרוע שתי וערב. והיינו כשהאות אינו משתנה ומ''מ למעשה אין להקל שלא במקום הדחק אם נקרע תוך האות. ועי' בש''ך ח''מ סימן נ''ב ס''ק ז' מש''ש. ופר''ח כאן חולק עליו ע''ש. ועיין תשובת מהר''ן ששון סימן למ''ד ועיין כנה''ג:
כב (לו) קנה. ואין נוהגין כן. והרוצה להחמיר אין שומעין לו דלא אתי להוציא לעז על גיטין ראשונים. אבל בקולמוס של ברזל יש להקפיד כמ''ש לעיל סעיף ד':
סימן קכו - נסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו
(ובו ' סעיפים )
א (א) הגט. אבל בחתימות העדים אין קפידא. אם כל א' כותב בלשון אחר דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו חתימה של אותו עד צ''ל בחד לשון. ובלבוש כתב שני מיני כתבים נמי יש קפידא. ובח''מ כתב שני כתבים אין קפידא: (ב) מותרת וכו'. משמע הא''מ אינו תורף רק הוספה הוא. אבל בש''ס משמע הא''מ תורף ב''ש: (ג) אחר. ובכ''ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יוכל לסדר הגט בלשון אחר. ולכתחלה כותבין בכתב ס''ת. ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם. בדיעבד שכבר ניתן הגט ג''כ כשר דהוי כמו עיגון. רק היכא שנכתב ולא ניתן עדיין. ואינו במקום עיגון יש להחמיר:
ב (ד) יו''ד. ובדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא. או להיפך. וכן הוא בסמוך ס''ד אם כתב שלשה או שמנה מלא כשר אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב כשר ב''ש:
ג (ה) בשבת. ולא יכתוב לשבת ואצל ירח כותבין לירח עיין אחרונים:
ד (ו) ביום ר''ח. יכתוב ביום אחד לירח פלוני כנ''ל. ובעת הצורך נותנים גט בר''ח וכותבים ביום אחד לירח פלוני כ''כ הב''ח. ובנ''ש דף ט''ו הכריע לכתוב באחד לירח פלוני: (ז) לבסוף. וסימנך ימים ימימה ר''ל במקום ימים כותבים בה''א. ובשמנה אין חילוק בין זכר לנקיבה בה''א לבסוף. רק החילוק בניקוד ובקריאה. לזכר הנו''ן בקמץ. ולנקבה בסגול. עיין ב''ש: (ח) ימים. ואם כתב יום לא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב ימים במקום יום כמ''ש אח''ז ח''מ: (ט) יום. המנין מועט. בלשון זכר אחד ולא אחת. ומנין מרובה בלשון נקיבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו במקרא עשתי עשר יום ב''ש: (י) יום. וכן כותבים עד עשרים כגון י''ט יום. אבל מעשרים ואילך כתב הב''י שראה גיטין שנכתב ימים. ובתשובת מהרי''ו משמע שכותבים יום וכ''פ הד''מ והש''ג עיין ב''ש: (יא) בוי''ו. ה''ה אם כתב שיני ושישי מלא הואיל ואין הענין משתנה במלא וחסר ח''מ: (יב) שני. נראה דקאי ג''כ על בשני בשבת אם כתב שני בשבת שני ימים לירח וכו' כשר ח''מ: (יג) כשר. משמע אפילו אינו שעת הדחק ולא ניתן הגט. ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:
ה (יד) עשרה. בשנים הוא להיפך מימים. דכותב המנין המועט בלשון נקיבה ומנין המרובה בלשון זכר. ומעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם ב''ש ועיין בתשובת אמונת שמואל: (טו) כשר. משמע אפילו לא ניתן ואינו שעת הדחק. ואם כתב במקום אחד אחת או להיפך יש להסתפק אם ג''כ כשר ח''מ. ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ''ע אם יש קפידא לבוש ב''ש:
ו (טז) אייר. ואם כתב רק ר''ח אייר או כתב להיפך ר''ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא''ש ב''ש ח''מ: (יז) לירח פלוני. אע''ג דבסעיף ד' כתב המחבר שכותבים ביום אחד לירח פלוני כתב ב''ח דחילוק יש בין אם ר''ח רק יום א' או שני ימים ע''ש ועיין ב''ש: (יח) ר''ח. אם לא במקום שיש חשש לעיגון. כתב הח''מ ביום א' דר''ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון. אבל ביום ב' דר''ח אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר''ח רק יום א' ראש חודש:
ז (יט) אדר ראשון. בסדר הגט של מהר''י מינץ בסימן נ''א כתב אדר הראשון בה''א הידיעה כמו אדר השני עיין ח''מ: (כ) כשר. כן ס''ל לרוב פוסקים וכ''כ בא''ח סימן (תכ''ב) [תכ''ז]. ובח''מ סימן מ''ג. ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע. ובי''ד סי' רכ''ב הביא המחבר דעת הרמב''ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע. וש''ך שם הקשה למה לא חשש כאן לדעת הרמב''ם וב''ח פסק ג''כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל. וב''ש כתב דוקא שם בנדרים שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב''ם אבל כאן ליכא א''ד לכן לא חשש להביא דעת הרמב''ם וכ''כ ט''ז: (כא) אייר בשני יודי''ן. רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל: (כב) יו''ד. כתב בת''ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח''כ א''צ ליתן גט אחר. ויש מחמירין ליתן שני גיטין באייר ד''מ בשם מהרי''ל עיין ב''ש. מרחשון חד תיבה. כסלו חסר. ואם כתב כסליו מלא כשר. כמו שמנה וכן כלם אחרונים:
ח (כג) פב''פ. ואיך כשר ואם כתב ח''מ ב''ש:
ט (כד) ודין. דמשמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן במגרש לא הוי גט: (כה) יו''ד. לפרש''י לשון גג הוא. לפ''ז הוי שינוי פירוש המלה. ולהרמב''ם משמע לשון זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא להוי גט א''כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בשעת הדחק וכתבו התוספת דצריך לכתוב ואגרת בוי''ו דבלא וי''ו משמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין. ויקרא הדל''ת של ודין בצירי ויכתוב בדין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה אחרונה סדר הגט מהר''ם פדוואה ב''ש:
י (כו) רצופין. לפרש''י הטעם דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים דעלמא. אבל אם כתב ג' יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה. והרמב''ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים. ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות. ומהאי טעמא יש פוסלין אם כתב דיתיהוויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן. ויקרא הויו של דיתיהווייין והבי''ת דיתיצבייין בשו''א. וחירק תחת היו''ד עם הנו''ן לבסוף לבוש ב''ש: (כז) בחמשה יודין. ובדיעבד אין להקפיד אם לא כתבו יו''ד בין תי''ו לדי וכן בין תי''ו לה''א ח''מ: (כח) א'. ואפילו אם כותב בשיטה אחד לא ירחק מלת די הרבה רק מעט לבוש. מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן הגט כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט עיין ב''ש. בתשובת שבות יעקב ח''א שאלה קי''ח התיר בשעת הדחק אם כתב תיבת רשאי ביוד כיון שאינו מעיקר הגט ע''ש:
יא (כט) דתירוכין. הטעם משום דאי מחזי כיו''ד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו. ולהרמב''ם הטעם דהוי כאלו היא גרשה אותו. וי''ו של פיטורין תליא בהא. אם כותבים יו''ד אחר הפ''א אין חשש טעות ואין צריך להאריך הוי''ו. אבל אם לא כתב היו''ד אז צריך להאריך ג''כ הוי''ו של פיטורין. הרא''ש. ולמהך חסר יו''ד. ובקריאה ימהר המ''ם אל הלמ''ד בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבית ככ''ף. ויכתוב בחד שיטה. ועיין תשובת מהר''א ששון סי' למ''ד. ברעות יקרא הרי''ש בפתח והעי''ן בשו''א והוי''ו בפתח לבוש והפר''ח כתב שהוא הבל ושטות ע''ש. וי''ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו''ד דהיה משמע בלא כלום בלא ספר הוא מגרש. הה''א של מהך צריך שאל יראה כחי''ת דאז הוי לשון צחוק מצחק אני בך. ימחא יקרא היו''ד בשו''א. מ''ם בפת''ח. חי''ת בצירי. נ''ש ב''ש:
טו (ל) להתנסבא. הטעם שמא ירחק לה מן תנסבא ומשמע לא יתנסבא לא תנשאי וב''ש ס''ק כ''ו כתב לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא וכו'. משמע מלשונו דכותבין בגט לא תנסבא ואינו כן וצ''ע:
יט (לא) כאחד. כמו שנתבאר לעיל סי' קכ''ה סעיף י''ו בהג''ה ע''ש כי שם מסיים אם הוא בטופס. ויפה כתב הרב ח''מ שם מאי אם דקאמר ע''ש ס''ק למ''ד ומ''ש שם הרב ב''ש דאתי לאפוקי אם שם הבעל ישראל ע''ש. לא דק דהא קאמר אם כתב וישראל עיין ב''י שהביא תשובת הרא''ש ומה שהקשה עליו ע''ש:
כ (לב) אחת. עיין ס''ס בטופס אפי' נחסר יותר כשר. ועיין ב''י מ''ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט''ס כגון שנחסר השי''ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים ועיין ברש''י מנחות דף ל''ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא ב''ש:
כב (לג) ווי''ן. היינו שלא כתב תואר וי''ו אלא כתואר יוד מש''ה פסול. אבל אם כתב ווי''ן אלא שלא האריך אותה יותר משאר ווי''ן כשר ב''ש ע''ש:
כז (לד) למנין שאנו מנין וכו'. כצ''ל. ומ''ש בנוסחא שלנו מונין בו''ו הוא ט''ס ב''ש:
כח (לה) פלוני. ל''ד אף שהעיר אינה יושבת על נהר אלא נהר מקיף אותה. דאין הכוונה ישיבה ממש אלא ר''ל שמסתפקין ממנו מהרד''ך ריש בית ד':
מא (לו) אדם. כתב (הרמב''ם) [הרמב''ן] אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא. וצריך לכתוב והרי בוי''ו. מותרת בוי''ו ואם כתב בלא וי''ו אפשר שפסול אפי' בדיעבד לבוש. ב''ש: (לז) אחת. כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסיק ב''ש:
מד (לח) יו''ד. ויקרא המ''ם בחיריק ונו''ן בקמץ ואלף בחיריק. דהוית הוי''ו בצירי לבוש:
מט (לט) נערה. אבל עלמא באלף כשר אפילו לכתחלה ב''ש:
סימן קכז - שצריך להזכיר הזמן בגט, ודין קדימה ואחור
(ובו י''ג סעיפים )
ב (א) כשר. אפילו נכתב היום ונחתם אחר כמה ימים ומכ''ש כשנתאחר אחר הכתיבה והחתימה. דכשר בשעת הדחק. דוקא שידע הבעל מזה. אבל אם הוא מוקדם ולא ידע הבעל שהקדימו אפי' בשעת הדחק פסול. שעת הדחק פרש''י שניסת או הלך לדרכו וא''א ליתן גט אחר עיין ב''ש. עיין הרד''ך בית ג' אי אמרינן בפלוגתת הפוסקים ג''כ כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק. ועיין כנה''ג דף קמ''ז ע''א:
ח (ב) פוסלים. רוב פוסקים פוסלים ב''ש:
יא (ג) כשר. אפי' לא כתב רק פרט האחרון כגון שלשה כשר ב''י ב''ש:
יב (ד) כשר. ואין לומר אלפים שני אלפים משמע והוא מוקדם מדלא כתב אלפיים בתרי יודין ב''ש:
יג (ה) תצא. ואם לא דילג אלא רק פרט האחרון כגון שלא כתב שלשה י''ל דדומה למוקדם. לבוש ב''ש:
סימן קכח - שצריך להזכיר בגט מקום דירת הבעל ואשה ועדים
(ובו ז' סעיפים )
א (א) שם. ואם מגרש תוך עיבורו של העיר כותבין העומד כאן. דתוך עיבורו של העיר כעיר מהרי''ו סי' ע''א ד''מ סי' קכ''ט:
ב (ב) עירה. אם עקר דירתו ובא למקום אחר והיה שם למ''ד יום נקרא אותו מקום דירתו. ואם רגיל בשני מקומות אז היכא שהוא דר יב''ח נקרא דירתו. ואם קנה בית דירה ספק אם נקרא דירתו. ונ''מ גם לדידן בענין אם נקרא שינוי כמ''ש הרמ''א. ואם כתב הדרה במקום פלוני ועכשיו דירתה במקום אחר יש להקל במקום עיגון כי לשון הדרה יש לפרש שהיתה דרה שם. ואם בעת הכתיבה דרה שם כשר אפי' לא דרה בעת הנתינה ריב''ש ע''ש: (ג) ישראל. וכן אם הכותי קורין שם העיר בגימל וישראל בקוף כגון רוטנבורג כותבין בקו''ף. דכל שאינו שם אחר אלא באותו שם מחולקים קצת כותבין שם ישראל לבד אבל כשיש שם אחר כותבין שניהם. והא דכותבין קאזמר דמתקרי קאזמירז משום דהוי כשם אחר. הואיל והכותים קורין קאזמירז בזיי''ן בסוף. וכן בפוזנן דמתקרי פוזננא הואיל דרך העכו''ם לדחוק הנו''ן נראה כשם אחר וכתב הלבוש אם כתב פוזנן ולא כתב דמתקרי פוזננא כשר:
ג (ד) דמתקריא. באלף. ועיין סי' קכ''ט בשמות לעז כותבים המכונה. וכאן בשמות המקומות כותבין דמתקריא. עיר שנשתקע ממנה שמה הראשון א''צ לכתוב רק שם השני. ואם כתב שם המדינה ולא שם העיר הוי שינוי. ואם כתב שם שניהם לא הוי שינוי. ד''מ ב''ש:
ד (ה) לכותבו. הטעם שלא יאמרו עיר אחרת היא לכן כותבין הנהר אפי' לא הוחזק עוד עיר אחרת כזו מ''מ חיישי' ב''ש: (ו) ופלוני. אפילו אם הרוב מסתפקים מא' ומיעוט מהשני כותבים כולם וה''ה במעיינות ובארות נמי כותבים כולם אפי' אם הרוב מסתפקין מן מעיינות ומיעוט מן הבארות או להיפוך עיין ב''ש: (ז) כשר. משמע לכ''ע כשר אע''ג בשינוי מקום עמידה הביא דעת הפוסלים שאני נהר שאינו אלא חשש שמא יאמרו שהיא עיר אחרת עי' ב''ש: (ח) פוסלין. דלא שייך לומר דיתבא על נהר כי עיר הזאת אינה יושבת על הנהר. משא''כ כשיושבת על הנהר. רק ששינה שם הנהר כשר ב''ש: (ט) לעיבור. משמע תוך העיבור כותבים אפי' אם קצת תשמישו ממנו. ודוקא נהר. אבל במעיין ובארות אפי' הם תוך העיבור אין כותבים אותם אא''כ מספקים מהם כל תשמישי' ועיין ב''ש: (י) העיר. היינו משרה וכביסה וטחינה: (יא) חוף הים. אעפ''י שאינה יושבת על הים ממש אלא ישוב אותה העיר יושבת על חוף הים אין לחוש אם יכתבו דעל כיף ימא מותבא. וכן מצרים אינה יושבת על הנהר ממש וכותבין דעל נהר נילוס מותבא שהכוונה על הישוב הרדב''ז ח''א סימן מ''ד כנה''ג דף קמ''ט:
ו (יב) העיר. ואיירי אפי' אם הרוב מסתפקים מן א' מ''מ כותבים כולם כב''ש. ובה''י כתב שכותבים נהרות ומעיינות ולא בארות וכתב ב''ש עליו באמת המנהג כן הוא. דאין כותבין בארות. אבל צריך טעם למה לא כותבים בארות ואפשר משום לפעמים מתקלקלים לכן לא כותבים כלל. כדי שלא תחלק בין גיטין אלו לבין גיטין הראשונים ע''ש. ובספר משפטי שמואל פסק נהר שלפעמים נפסק אם ברוב הימים המים מצויין בו אף כי לעתים רחוקות הם מכזבין שם הנהר עליהם עיין כנה''ג דף קמ''ט ע''א:
ז (יג) כלל. עיין בלבוש שהביא תשובת מהרי''ל אם נתוסף נהר מחדש כותבין הנהר ואין חוששין ללעז הראשונים דשאני נהר דיש לו פרסום ב''ש: (יד) שמו. דהיינו שרוב קוראים רק שם א'. אין כותבין אלא א'. ודוקא אם נאבד שם הקטן אבל אם נאבד שם הגדול מזכירין שם שניהם. ואם קצת אנשים קורין שם זה וקצת שם זה כותבים שם הגדול לבד ואין כותבין שם שניהם כי שמא הגדול עיקר והוי שינוי אבל להיפוך אין חשש דגדול אינו נדחה לבוש. שם הנהר או העיר שקורין בכ''ף רפויה אע''ג שאנו במדינות האלו שקורין החי''ת כמו הכ''ף רפויה מ''מ יש לכתוב כ''ף רפויה כי החי''ת בקצת הארצות קורין כמו ה''א ת''ה סי' רל''א. נהר או עיר ששמה כמו ב' שמות כמו רעגין שפורג וכיוצא בזה חד שם הוא וצריך לכתוב בחד תיבה ב''ש. וכנה''ג העתיק תשובת מהר''ם מינץ סי' ס''ח שכתב אם שם משמעות הנהר הוא בשתי תיבות כותב בשתי תיבות עיין כנה''ג דף קמ''ט ולא העתיק יפה ע''ש שכתב להיפך. וצ''ע. כתב הד''מ נשתרבב המנהג לכתוב בגט ב' נהרות דתו ליכא חשש דמתרמי עוד עיר אחרת עם ב' נהרות נקראים כן: מיהו במקום דליכא ב' נהרות ואיכא למיחש לעיגון או בדיעבד אין לחוש. נהר שמקדמת דנא היו קורין לו שם אחד. ואח''כ היו קורין לו שם אחר אם לא נשתקע שם הראשון לגמרי אם כתב בדיעבד לא פסל ואם נשתקע שם הראשון פסול מקור ברוך סי' ט''ו:
סימן קכט - דיני שם
((האיש והאשה, ו) חתימת הגט, ודין מומר המגרש
ובו ל''ד סעיפים
א (א) בו. משמע אם כבר ניתן הגט כשר. ואם ידוע במקום כתיבה דיש לו שם אחר במקום אחר ואינו יודע השם. פסק הט''ז דכותבים השם מקום כתיבה וכל שום. אפילו לדידן דאין כותבין וכל שום. מ''מ בכה''ג כותבים. וכתב בתשובת מהרי''ו אם שולחים גט למקום אחר אין כותבין וכל שום לא על אשה ולא על מקומה וטעמו כיון דכותבין וכל שום וכו' ליכי וכו' ולמקומיכי וכששולחים אינו יודע לכתוב כמנהג לכן אין כותבין כלל. וכן המנהג באשכנז. ואם שולחים גט ממקום שכותבים וכל שום. למקום שאין כותבים וכל שום. אם יודעים מזה יש לכתוב לכתחלה כמו שנוהגים במקום שנוהגים. ואם לא יודעים וכתבו וכל שום כשר ב''ש. ובנ''ש דף קי''ז פוסל. ונראה דבמקום עיגון יש לסמוך ארוב פוסקים דס''ל דכותבים וכל שום. ולהיפוך אין חשש אם במקום הכתיבה פורטים כל השמות ובמקום הנתינה כותבים וכל שום ונכתב הגט כמקום הכתיבה. דאז כשר לכ''ע אם פורטים במקום שכותבים וכל שום. ואין לחוש משום לעז גיטי הראשונים דהא נשלח ממקום אחר וידוע שכתבו ע''פ מנהגם נ''ש ב''ש: (ב) כשר. ב''ש העלה דכן נראה עיקר דפסול בין אם כתב שם טפל לבדו ובין אם כתב שם הטפל וכל שום וכ''פ הלבוש:
ב (ג) בפירוש. ר''ל היינו בלשון מתקרי כשר. והיינו אם כבר נכתב אבל לכתחלה כותבים שם העיקר ועל שם הטפל כותבים דמתקרי. ונ''ל כשאינו מקום עיגון ולא ניתן הגט אפי' אם כתב כבר הגט וכתב דמתקרי על שם העיקר אין ליתן הגט ב''ש:
ג (ד) גט. כ''כ הרמב''ם פ''ג והיינו מדאורייתא בטל. מיהו בתוספת גיטין דף כ' ע''א בד''ה הא בעינן מוכח דס''ל לרבנן אפי' בשינה גמור אינו פסול אלא מדרבנן ע''ש. גם נשמע מהרמב''ם אפילו אם נמסר בעידי מסירה מ''מ הגט בטל מדאורייתא אע''ג דאם לא כתב השמות כלל ונמסר בעידי מסירה יש מכשירים מ''מ אם שינה גרע טפי. ואם יש לו ב' שמות. שם אחד במקום נתינה ושם אחד במקום כתיבה וכתב שם אחד לכ''ע אינו פסול אלא מדרבנן ב''ש:
ד (ה) פסול. עיין ב''ש. ומהרש''ל מכשיר אם כתב על מקום נתינה וכל שום. ואם כתב על מקום נתינה דמתקרי נ''ל דכשר. וב''ח ג''כ מכשיר בדיענד וכן הלבוש דולג דין זה ע''ש:
ה (ו) מומר וכו'. אע''ג כשקידש אותה לא היה מומר מ''מ יכול לגרש אותה עכשיו כשהוא מומר וכן אם היה מקבל קידושי בתו ביהדותו יוכל עכשיו לקבל את גיטה עיין ב''ש: (ז) ישראל. דהא שם ישראל עיקר. ואפילו אם נשתקע ממנו שם יהדות כותבים שם יהדות. ול''ד למי שהוחלף שמו והוחזק בשם אחר. או מי שנשתנה שמו מחמת חולה ונשתקע שם הראשון דכותבים שם בתרא ולקצת פוסקים שני גיטין. דל''ד להוחלף כי בהוחלף ידוע שמו אשר נקרא בו עכשיו ושם הראשון נשתקע א''כ יאמרו דאין זה המגרש אבל אם נשתקע שם יהדות אין לו שם אחר של יהדות ואין חשש בזה כ''כ ט''ז ועיין ב''ש: (ח) וחניכה. אע''ג דבעלמא אין כותבין וכל שום וכו' משום דבעלמא יש תקנה לפרוט כל השמות. ואם לא כתב וכל שום כשר עיין ב''ש: (ט) פסול. בריב''ש מסיים במקום שהמלכות מקפידים שלא להזכיר שהוא יהודי כשר וכ''כ הלבוש. ומומר שמגרש ויש שם עוד אחד דשמו כשם מומר צריך לשלש ויכתוב שם אבי זקנו עיין ב''ש. וכתב באר שבע דף קי''א דאם המומר אינו רוצה ליתן גט אם לא שיכתוב שם גיות עיקר ושם ישראל דמתקרי חשיב דיעבד וכותבין שם הגיות עיקר. עוד כתב שם דבמקום עיגון כשר אם כתבו שם של גיות ולא כתבו שם של יהדות כלל ע''ש ועיין כנה''ג דף קנ''א ע''א:
ז (י) חכם. ונראה לסימן כותבין רב אם יש עוד אחר בעיר דשמו כך הוא ולא נקרא בשם רב נ''ש ב''ש: (יא) כינוי וכו'. כלומר אם יש לאביו כינוי כותבין אח''כ כגון בן שלמה הכהן המכונה זלמן וכתב בלבוש אם אבי האשה כהן ולא כתב כהן אם ניתן הגט כשר. משום דאין מקפידין כ''כ בכינוי האבות. נשמע דס''ל אם לא כתב כהן אצל המגרש אפילו ניתן הגט פסול ומה שמכשיר רמ''א צ''ל היינו דוקא כשניתן הגט והוא שעת הדחק שא''א ליתן גט אחר אז מכשיר וכן כשהוא שעת הדחק ועדיין לא ניתן מקילין ג''כ ונותנין. לא כותבין כהן אצל שם המגרש אלא רק אצל שם אביו ופשוט ב''ש: (יב) בר. משום בר יש לפרש לשון חוץ ובגיטין כותבין לשון ברור מיהו בדיעבד כשר ב''ש:
ט (יג) אבי האיש וכו'. והיכא דאנו מסופקים בשם אבי המגרש או בשם אבי המתגרשת אנו כותבין שם המגרש והמתגרשת לבד הרש''ך ח''ג סימן ע''א וכ''כ מהר''ם מלובלין סי' קי''ח וכנה''ג דף קנ''א ע''א. מי שהיה הוא ואביו משומדין וכתב פלוני הגר והוי כמו שלא כתב שם אבי הבעל וכשר כנה''ג שם: (יד) כשר. והיינו כשכתב מקום עמידתן או מקום דירתן דאלת''ה במה יודע מי הוא המגרש והמתגרשת כנה''ג דף ק''נ ע''א: (טו) פסול. דאז בודאי קאי על אביו א''כ יאמרו דאין זה המגרש ועיין בח''מ סימן מ''ט. ובכינוי של אשה אין קפידא אם כותב אחר שם אביה דשם ליכא למיטעי דקאי על שם אביה נ''ש ב''ש:
י (טז) שמואל. אע''ג דאבי אביו נקרא שמואל אין אומרים בזה בני בנים כבנים תשובת הרא''ש. ומהרש''ל כתב אם נכתב בשם אבי אביו כשר משום חשש עיגון אפי' לא ניתן הגט עדיין וכ''ש היכא דהוחזק לקרוא לספר תורה כן ב''ש: (יז) בן מומר. עד שרצה לחתום בגט ואביו לא היה ביהודה כלל והחזיק את שמו בשם יעקב אין לחתום פלוני בן יעקב ודי שיחתום פלוני עד מבלי שיזכיר שם אביו מהריב''ל ח''ג סי' כ''ז:
יא (יח) ממזרים. אע''ג דע''מ מעידים דזהו הוא המגרש מ''מ בעינן שיהיה מוכח ומבורר בגט שהוא המגרש ועיין ב''ש שהעלה דאינו פסול רק מדרבנן ואינו ממזר רק מדרבנן:
יב (יט) כשר. משמע אפי' אם יודעים באותו מקום שיש לו שם במקום אחר מ''מ כשר כיון שנותן הגט כאן בשם שיש לו באותו מקום עבש''ש:
יג (כ) בטל. כאן כתב בטל היינו מדאורייתא אינו גט ולעיל כתב אם כתב מקום כתיבה וכלל שם מקום נתינה וכתב וכל שם. הגט פסול היינו מדרבנן. משום דשם עכ''פ כתב שם מקום כתיבה אבל אם כתב שם אחר הוי כשינה ממש ב''ש:
יד (כא) שמות. היינו דיש לו במקום כתיבה שם א'. ובמקום נתינה יש לו שם אחר מש''ה אם כתב ראובן שמעון יש פוסלין כיון דבמקום אחד אין לו שני שמות ויאמרו אין זה המגרש ואפי' אם יודעים דיש לו שם אחר במקום אחר מ''מ הואיל והוא אינו נקרא במקום אחד בשני שמות פסול ואם נקרא בשני שמות אז הוא להיפוך דצריך לכתוב דוקא שניהם בלא מתקרי ואם כתב מתקרי הוי שינוי. ולשון הרמ''א אינו מדוקדק מ''ש כשר משמע לכתחלה אין כותבין כן. וליתא אלא אם נקרא בשניהם צריך לכתוב שניהם דוקא ואם עולה לספר תורה בשניהם ונקרא בשם א' כגון דנשתנה שמו מחמת חולה אז כותבין לכתחלה שם השני היינו שם של חולה ועל שם הראשון כותבין דמתקרי כמ''ש בסעיף י''ח. ואם כתב שניהם בלא מתקרי כשר. ואם נקרא בשני שמות אחד מהם הוא שם לע''ז כגון דנקרא משה ליב כותבין משה יהודא המכונה ליב כי בשני שמות משה ויהודה אינו יוכל לכתוב דמתקרי דהא נקרא בשניהם. אע''ג דלא נקרא שם יהודה אלא שם ליב מ''מ עולה לספר תורה בשם משה ויהודה א''כ אם אינו כותב דמתקרי כשר. אבל אם כותב דמתקרי יש לומר דפסול ואין לחוש שמא יאמרו ליב הוא הכינוי של שני שמות משה ויהודה ולא נקרא כלל משה כי מסתמא קאי על מה דסמוך לו ולא קאי אלא על שם יהודה כמ''ש בכינוי של אב עיין נ''ש וב''ש: (כב) עכו''ם. לכאורה סותר למ''ש בסמוך בשם לע''ז כותבים המכונה ומסתמא שם עכו''ם הוא שם לעז וכן הקשה הב''ח. די''ל דאיירי דאותו השם הנקרא בפי ישראל הוא גם כן שם לעז אז כותבין דמתקרי כששניהם הם שמות שם לע''ז. ב''ש ועיין בסדר שמות גיטין:
טו (כג) יצחק חקין. וכן שמואל מואל. בילא בילטא. מרגליות מרגינא. צפורה פורה. בנימין בונא. אביגיל אביגי. כל הני קיצור השם הם וא''צ לכתוב אא''כ לסי' ואם אחד כהן או לוי א''צ לכתוב קיצור השם לסי' דכהן או לוי הוי סי' עיין ב''ש וכנה''ג: (כד) יעקל. מהרש''ל כתב דיש לכתוב יעקל משום דיש לו שם קודש אחר היינו אליקום וכל כינוי דיש לו שם קודש אחד צריך לכתוב אותו כינוי ובסדר הגט מבואר יותר: (כה) אם רוצה לכתוב וכו'. דאין קפידא אם רוצה לכתוב הקיצור רק דא''צ ונ''מ היכא דאיכא פלוגתא או ספק אם הוא קיצור השם כותבין ובסדר הגט מבואר יותר ב''ש:
טז (כו) המכונה. עיין במהר''מ מינץ סימן ל''ו א' ששמו משלם והכינוי שלו זלמן ואח''כ היה נקרא זעמיל על שם יפיו כותבים משלם דהוא עיקר שמו ועולה לספר תורה בשם זה וכותבים המכונה זלמן והמכונה זעמיל ומקדימין שם כינוי זלמן משום דהוא הכינוי של משלם ב''ש. עוד כתב שם היכא שיש לאדם שני שמות ושני כינויים כותבין כינוי של חול גבי שם הקודש שלו כגון משה המכונה לימא דמתקרי יצחק המכונה לעבליג מי שיש לו ג' שמות בלשון הקודש כגון משה יעקב שמואל כותבין שני פעמים דמתקרי כגון משה דמתקרי יעקב דמתקרי שמואל. וה''ה אם יש לו שם אחד בלשון הקודש ושני כינויין של חול שכותב שני פעמים המכונה וכותב המכונה השני בוא''ו כגון משולם המכונה זלמן והמכונה זעמיל ע''ש ועיין כנה''ג קנ''ב ע''א. כינוי שנשתקע לגמרי אין צריך לכותבו ולרווח' דמילתא יכתוב שני גיטין באחד יכתוב שם העיקרי ובשניה יכתוב שם העיקרי המכונה פלוני הר''ם מינץ סימן ס''ד: (כז) דמתקרי. לכאורה סותר למ''ש לעיל כשאחד משמות הוא שם של לעז כותבים המכונה וכתב ב''ש דאין כונת הרב רמ''א כאן להורות איך יכתוב המכונה או דמתקרי אלא כוונתו כאן דשם עברי עיקר וכ''כ ט''ז וב''ש. והיכא דספק הוא כותבין דמתקרי דעל שם כינוי שייך נמי דמתקרי דהא קוראים אותו כך. אבל בשם של עברי לא שייך כינוי עיין ב''ש וכנה''ג קנ''ב ע''ב. אצל הזכר כותבין דמתקרי בלא אלף ד''מ בשם ס''ג: (כח) עיקר. כתב הד''מ אשה שנקראת בשעת לידה שמחה ואחר כך נקראת וריידל לא מחמת חולי כתב הב''י דהולכים אחר הרוב העולם אם הרוב עולם קורין אותה שמחה כותבין שמחה דמתקריא וריידל ואם הרוב קורין אותה וריידל כותבין וריידל דמתקריא שמחה וכ''כ הלבוש. אבל דעת הד''מ הוא לעולם מקדימים שם העברי ועל שם הלעז כותבים המכונה וכן כ' כאן. וה''ה באשה שם העברי עיקר. ואין לומר ממ''ש בש''ס יוסי ויוחנן דהולכים אחר השם שקורין רוב העולם וכן בשרה ומרים וכ''ה בתשובת רמ''א בשם מלכה ואסתר. וצריך לומר כששניהם שמות הקודש הם הולכים אחר הרוב העולם אבל כשאחד שם של לעז ס''ל אפילו אם הרוב העולם קורין אותו באותו שם מ''מ מקדימים שם הקודש. וכללא הוא השם אשר נשתנה בחולה אפילו אשה דאינה עולה לספר תורה ולא חותם בשם זה מ''מ אותו שם עיקר ומקדימין אותו שם. אפילו אם הוא שם לעז ושם הראשון שם הקודש ואפילו אם הרוב קורין אותו בשם הראשון. והשם המשתנה מחמת דבר אחר לא מחמת חולי. לדעת הב''י והלבוש הולכים אחר הרוב ומקדימין אותו שם אשר הרוב קורין אותו כך אפילו אם הוא שם לעז ושם השני שם קודש. ולדעת הרב רמ''א מקדימין שם הקודש לעולם ועיין ב''ש: (כט) תשובה. ובן מומר שגירש כ' מהרש''ל דכותבין על אביו שהוא מומר וכל שום וכו'. וט''ז כתב דאין לכתוב וכל שום מפני כבוד הבן. ושבות יעקב ח''א שאלה קכ''א כתב ע''ז דיש לחלק דמהרש''ל והט''ז לא איירי פלוגתייהו אלא באותו בן שכבר רגיל בעירו לקרותו לספר תורה בשם אביו. אבל מי שלא עלה מימיו בשם אביו שהיה קטן שקורין אותו בשם אבי אביו וכן הוא חותם א''ע צ''ע איך לכתוב בגט והעלה דיש לכתוב וכל שום וחניכא דאית ליה על אביו ע''ש:
יח (ל) חולי. בתשו' מהרי''ק שצ''ח ובמהר''ם מינץ משמע דוקא כשנשתנה שמו מחמת חולי אז אותו שם הוא עיקר אבל לא כשנשתנה מחמת דבר אחר אבל בתשובת רמ''א כתב אפילו אם נשתנה שמו מחמת שחוק או ד''א מקדימין שם השני. והיינו כמ''ש בסמוך ס''ק כ''ח. ואפי' אם נשתנה שמו על ידי חולי כמה פעמים וכולם שמות לעז אפ''ה כותבין כל השמות ומקדימין שם האחרון כתב בתשובת רמ''א מי ששמו הוא ישעיה ועולה לס''ת בשם סעדיה כי כל ישעיה במשפחה שלו עולין לס''ת בשם סעדיה ואח''כ נשתנה שמו מחמת חולי אהרן. כותבין אהרן דמתקרי סעדיה דמתקרי ישעיה ב''ש: (לא) קודם. דוקא כשמתגרש במקומו או כשידוע במקום נתינה שם הנשתנה אז מקדימין אותו שם. אבל כשאינו ידוע באותו שם צריך להקדים השם הידוע לבני מקום נתינה וכותבים דמתקרי ע''ש הנשתנה ע''י חולי ב''י ומהרי''ק. ומשמע דאין סומכים על הכתב להודיע למקום נתינה שנשתנה שמו ומיהו מהרש''ל מכשיר אם החכם המסדר כתב לבני מקום נתינה שנשתנה שמו ע''י חולי. אפי' אם ידוע לבני מקום נתינה דנשתנה שמו ע''י חולי צריך להיות מנהגם ליקרא לס''ת בשני שמות בלא מתקרי דאין מנהג פשוט בכ''מ לקרוא בשני שמות בלא מתקרי כמ''ש בת''ה ב''ש: (לב) שני. עיין בב''י דלפי חילוק בתרא י''ל דהדין מתחלק לג' אופנים. אם השם הנשתנה. נקרא בו לפעמים. אז מקדימין אותו שם. וכותבין דמתקרי ע''ש הראשון ואם לא נקרא בשם שני כלל כגון שמת בחליו ולא עלה לס''ת באותו שם ולא חתם א''ע באותו שם א''צ להזכיר השם כשמגרש בנו את אשתו ואם הוא מגרש את אשתו בחליו אז צריך שני גיטין דאפשר שיתפרסם את השם ויעלה לס''ת באותו שם. ומ''ש כאן בש''ע ויש מי שמצריך שני גיטין וכו'. זהו לפי החילוק קמא דאפי' לא נקרא בשם השינוי ולא יתפרסם אותו שם מ''מ צריך שני גיטין. מיהו נראה עיקר אם נשתקע שם השני א''צ שני גיטין וכותב רק שם הראשון כחילוק בתרא דהא שם הראשון הוא ככינוי עכ''פ וכשר אפי' אם נצרך לכתוב שם השני מכ''ש די''ל דא''צ לכתוב שם השני גם יש לחוש שיאמרו דאין זה המגרש דהא א''י אותו שם. מיהו אם מגרש בחליו די''ל דיתפרסם אותו שם ויחזור לבוריו צריך שני גיטין. מיהו בדיעבד אם גירש בשם הראשון כשר. ובלבוש השמיט דיעה זו דמצריך שני גיטין עב''ש וכנה''ג קנ''ג: (לג) פעמים. ובשינוי זה כותבים דמתקרי כולם בלא ואו כי לעולם שם האחרון הוא עוקר שם הראשון לכן לא שייך לומר ומתקרי אבל בכינוין כותבין והמכונה כמ''ש לעיל המכונה זלמן והמכונה זעמיל. ואם נשתנה מחמת דבר אחר נראה דכותבין ודמתקרי דאז לא אמרינן דנעקר שם הראשון אא''כ אם נשתנה מתמת חולי מיהו אפשר לומר דלא פלוג. ואם נשתנה שמו ונשתקע שם הראשון כתב הב''י דיש ליתן ב' גיטין. ובמרדכי ובהג''א פרק השולח ובתשו' אשכנזית שהביא הב''י כתבו דאין לגרש אלא בשם השני וכ''פ הלבוש וכ''כ בסדר מהר''ם וכן עיקר. ועיין בכה''ג קנ''ג ע''א בד''ה ששה צדדים הם וכו' וכתב הלבוש אם כתב שם הנשתקע פסול אעפ''י שהוא היה שם הראשון ועיין מ''ש הב''ש:
יט (לד) אחת. דספר כתיב ולא ב' ספרי' תוספות דסוטה דף י''ח עיין ב''ח וכנה''ג:
כ (לה) אבינו. ואם לא כתב אבינו צריך לכתוב הגר ואם לא נכתב הגר פסול ב''ש ולגיורת כותבין בת אברהם אבינו ס''ה להרשד''ם ועיין כנה''ג קנ''ד ע''א:
כא (לו) גרשום. גרשון וגרשום הם שני שמות כי גרשון בן לוי נכתב בתורה בנו''ן וא''ו אחר השי''ן. והוא לשון גירושין. וגרשם בן משה נכתב במ''ם וחסר וא''ו אחר השי''ן והוא לשון גירו' והיינו גר שם ועיין בסדר גיטין ב''ש וכנה''ג האריך בדין זה והעלה מי שירצה להחמיר לכתוב ב' גיטין אחד בשם גרשום מלא ואחד בשם גרשם חסר וא''ו לא הפסיד ואם עיקר השם בספק כגון שיש ספק אם נקרא בשם גרשון בנו''ן או נקרא בשם גרשם במ''ם יש לכתוב ג' גיטין א' בשם גרשון בנו''ן ומלא ושנים בשם גרשום אחד מלא ואחד חסר ע''ש:
כב (לז) יכתוב אליהו. כי מסתמא אדם מסיק שם בנו ע''ש אליהו הנביא והוא נכתב בוא''ו אלא בה' מקומות נכתב בלא וא''ו ועיין בסדר שמות. ירמיהו יש להסתפק אם כותבין אותו בוא''ו או בלא וא''ו ואם היה בא מעשה לידי הייתי נותן ב' גיטין מהר''י ווי''ל סימן ק''צ. ובסדר שמות לא פסק כן ע''ש:
כג (לח) שם שמריה וכו'. בד''ה כתיב בלא וא''ו אלא פעם אחת כתוב בוא''ו והולכים אחר הרוב. ואם נכתב בוא''ו יש להסתפק ב''י. וא''צ לכתוב שמריה המכונה שמעריל ד''מ. ועיין במהר''י ווייל סי' קס''ט ק''פ ובסימן ק''צ כתב שמריה ולפעמים שמריהו ומכח ספק זה הוצרכתי לכתוב ב' גיטין באחד שמריה ובשני שמריהו ע''ש. וע' בכנה''ג דף קנ''ד ע''ב:
כד (לט) שם מתתיה. בב''י מבואר הטעם למנהג שקורין בחנוכה מתתיה בלא וא''ו. אז כותבין בלא וא''ו לפ''ז לדידן שקורין בחנוכה בוא''ו יש לכתוב בוא''ו וכ''כ הלבוש. ומהרש''ל כתב דיש ליתן שני גיטין הראשון בוא''ו והשני בלא וא''ו. אם כתב מתתי' באלף כשר בדיעבד ואף לכתחלה בשעת הדחק מהריב''ל ח''א. וכתב הכנה''ג עליו דלא אמר מהריב''ל דכשר אלא באלף שלבסוף שאינה נרגשת בקריאתה. אבל באלף שבאמצע התיבה אעפ''י שהמוציא א' יש להקפיד ע''ש ד' קנ''ד ע''ב:
כח (מ) מלא. רמז לדבר משה לעיני כל ישראל. ס''ת הילל. וכן אל מול פני המנורה. גם כיון דבמבטא הוא כאלו היה יו''ד כותבין יו''ד וכן כל כיוצא בזה כמו צפורה דכותבין מלא וא''ו כיון דמבטא הוא כאלו היה וא''ו כתב הלבוש אם כתב שם שצריך להיות מלא דכתב חסר כגון הילל או דבורה וכיוצא בזה כשר כיון דאין שינוי במבטא כי במבטא הוא כאלו היה מלא ב''ש ועיין כנה''ג קנ''ד וקנ''ה:
ל (מא) בנימין. בד''מ הביא כמה דיעות דס''ל דכותבין מלא. ועיין בסדר השמות. ואין צריך לכתוב בנימן המכונה בונם:
לא (מב) ירחמאל. עיין כנה''ג קנ''ה ע''א: (מג) כותבים כ'. ולא חיישינן שמא יקראו בדגש דא''כ ה''ל לכתוב קו''ף. אבל חי''ת אין כותבין דיש מקומות דקורין החי''ת כמו ההי''א: (מד) רק רחל. ובלבוש כתב המנהג הוא לכתוב רעכיל ועיין כנה''ג ד' קנ''ב ע''א שכתב דכותבין רחל דמתקריא רעכלין:
לב (מה) האיש. שם טוב כתבינן בתיבה א' ולא פסקינן ליה מהריב''ל ח''ג סי' ט'. אבי שלום כותב בתיבה א' בת שבע כותב בתיבה אחד. ומהור''ר שלמה אלגזי הביא ראיה לזה מהא דאמרי' בסנהדרין פרק כ''ג אמר רב באותו שעה קינחה בת שבע בשלשה עשר מפות וכתב רש''י שבמקרא הזה כתובים י''ג תיבות ע''כ ואם אנו מונין בת שבע לשתי תיבות י''ד תיבות הם אלא ודאי בת שבע בחד תיבה. וכן בשמות הנהרות אם כמשמען הם שתי תיבות ע''ל סימן קכ''ח ס''ק י''ד מש''ש:
לג (מו) ועמינדב. תיבה א' וה''ה צורי שדי:
לד (מז) באלף. טבריה כותב אותו בה''א לבסוף ולא באלף תשו' ב''י מדיני גיטין. כל היכא דמספקא לן בשם א' אם צריך לכתוב אלף בסוף או בה''א אז יש לכתוב ה''א והראי' כל שבמקרא בה''א לבסוף יהודה חוה יסכה וכו' מהר''י מינץ וכתב הכנה''ג עליו אין ספק שדבריו אפי' בשמות שאינן בלשון הקודש דאי לשמות שהן בל' הקודש נחזי אנן האיך כתבינן במקרא ואולי דוקא בשמות שהן בלשון הקודש אבל אינו נמצאי' במקרא. אבל תמהני דהא אשכחן במקרא שהן באלף לבסוף שבנא עמשא. עזרא. ועיין במהרש''ך ח''א סימן מ''ו: אילפא באלף לבסוף אין צריך לכתוב אלף לבסוף כ''א בשמות דגש כגון יוטא ובילא ס''ה למהר''י מינץ סי' כ''ו. ולענין שם שבנא האיך כותב אותו אם באלף או בה''א. פסק הכנה''ג דשם שבנא הנכתב בבית. כותב באלף לבסוף. אבל שם שכנא הכתוב בכ''ף כותבין אותו בה''א לבסוף ע''ש דקנ''ה. מצאתי שה''ה והוא הטעם לשמות המקומות שכל שאינו לשון הקודש כותבין אותו באלף לבסוף דהכי אשכחן שמות המקומות בתלמוד נהרדעא פומבדיתא. אספמייא קורטבא כולם באלף. כשנסתפק בשם מן השמות איך לכתוב בגט. מלא או חסר או בסופו אלף או ה''א. תוכל לסמוך על הכתבים הראשונים של החכמים אפי' באגרת שלומים ומוקמינן אחזקתיה שדקדקו אחר האמת כנה''ג קצ''ה ע''ב: (מח) אלף. וה''ה להיפוך אלף במקום ה'. כשר. וכל זה איירי אם אין ידועה איך היא חותם אבל אם שינה ולא כתב כאשר היה (חתום) [חותם] שמו י''ל דהוי שינה השם. כינוי הבא משום הקודש כגון סאיי' שבא משם שרה כותבין ה''א בסוף ויתבאר היטב בסדר הגט ע''ש: (מט) הגט. משמע אפי' אם כותבין בחד מקום ושולחים למקום אחר כותבים כמו שמדברים במקום נתינה ב''ש:
סימן קל - דיני עדי הגט וחתימתו, ואם אינם יודעים לקרות או לחתם
(ובו כ''ב סעיפים )
א (א) פסול. גט שהיה בו ספק אם היה עידיו מרוחקים שני שיטין בשעת הדחק הכשירו הר''ם מטאלון ורשד''ם חא''ה סי' ס''ט: (ב) ונתרחק. עיין כנה''ג דף קנ''ה ע''ב:
ב (ג) שיטה. גט שהניחו העדים חלק לצד ימין והיה מקום לכתוב פלו' חייב לפלו' בשעת הדחק הכשירוהו מהר''ם ורשד''ם שם כנה''ג דף קנ''ה ע''ב:
ד (ד) פסול. היינו הגט מסיים בדף זה והעדים חתומים מאחוריו דאם קצת מגט מאחוריו והעדים חתומים שם היינו הדין מ''ש בסעיף ז' עיין ב''ש:
ו (ה) כשר. משום דנראה דאין כאן ע''ח ע''כ צריך להביא ע''מ ודומה לכתב ע''ג דבר שיוכל להזדייף:
ז (ו) כשר. ב''ח כתב כיון דיש עדים דלא נעשה זיוף א''צ לידע דמסר לה בעדים. אבל אחרונים כתבו כיון דנראה כמזויף בעינן לידע דנמסר לה בעדים עיין ב''ש: (ז) עורות. ה''ה אם תפר ד''מ. יפסול זה אפילו אם יש ע''מ דלאו משני גיטין הוא מ''מ פסול משום ספר אחד ולא שני ספרים כ''כ הלבוש ועיין ב''ש שהניח דבר זה בצ''ע:
יא (ח) עד. הטעם דצריך לחתום בגט עד ולא בשאר שטרות משום דהגט הכל לשון הבעל מש''ה חותם עד כלומר שהוא מעיד דהבעל אומר כל זאת לפניו לבוש ב''ש: (ט) שינה. אע''ג דהטעות מפסיק בין שמו לבין תיבת עד מ''מ מוכח דקאי על עד וכשר. וה''ה אם טעה בשמו ולא בשם אביו ג''כ כשר ב''ש. אבל בתשובת רש''ך ח''א סי' קמ''ב כתב דוקא כשטעה בשם אביו אבל בשמו אין להקל עב''ש ובכל אלו דאין טעות פוסל ה''ה חק תוכות אין פוסל בו וכשר במקום דחק ועיגון. ואם אירע טעות או חק תוכות במילת עד כשר בלא דחק ועיגון כיון דנגמר החתימה תו אין פסול במלת עד ב''ש:
יב (י) פסול. משום די''ל דלא חתם א''ע לשם עדות אבל אם חותם שמו ושם אביו כשר אז אמרינן דחתם לשם עדות כיון דפירש שמו ושם אביו:
יג (יא) זה. היינו במעמד זה אפי' לא ראו זה את זה כשחתמו מהר''י טראני וכנה''ג דקנ''ו ע''א:
טז (יב) וחותמים. דוקא שנים קוראים בפניהם אבל אם א' קורא בפניהם אין רשאין לחתום עב''ש: (יג) הגט. ובדיעבד מהני אפילו לא ידעו לשון הגט אם קוראים בפניהם ומתרגם להם עב''ש:
יח (יד) לעד. עיין ב''ש וכנה''ג קנ''א ע''א. והסופר יוכל להיות אז מעידי מסירה פרישה ב''ש:
כא (טו) הגרושה. מה''ט יש מהדרין אחר עדים שאינם כהנים כי כהן בלא''ה אסור בגרושה ד''מ:
סימן קלא - צריך שיהיה כתיבתו וחתימתו לשמה
(ובו ט' סעיפים )
א (א) גט. ואם כתב הכל לשמה והרי את מותרת כתב שלא לשמה יש לחוש לחומרא אם קדשה אחר הואיל בטופסי גיטין הראשונים לא היה כתוב והרי את מותרת עיין ב''ש:
ז (ב) בפיו. וה''ה כשהבעל כותב בעצמו צריך שיאמר בפיו שכותב לשמה סמ''ג:
ח (ג) שמתחיל לכתוב. היינו לכתחלה טוב שיהיה שם בשעת התחלה ומיהו לא גרע משליח דקי''ל אפילו שמע קול קולמוס לשמה די. ומסדר הגט דסמ''ק והמ' משמע אפילו לא שמעו קול קולמסא נמי כשר דדוקא השליח צריך שישמע עכ''פ קל קולמוס ולא עידי חתימה ב''ש:
ט (ד) מקצת שמו. ועדיין לא גמר שמו ואם גמר שמו אין תקנה ב''ש: (ה) יש מכשירין. והרד''ך בית א' חדר ג' כתב אפי' חלק מהאות שנכתב שלא לשמה פסול. מיהו בסימן קכ''ה בענין חק תוכות אם לא נגמר האות פסק הרמ''א בפשיטות דכשר א''כ אף כאן כשר. במהרי''ו מתיר אם העד אומר שהיה כוונתו לשמה והעד נאמן ע''ז אע''ג דבסופר הכותב י''ל דאיכא קפידא אפי' בדיעבד אם לא הוציא מפיו מ''מ בעד החתום יש להקל ב''ש:
סימן קלב - שצריך להזכיר שם האיש ואשתו
( (והמביא גט ונפל ממנו) ) ובו ד' סעיפים
א (א) הנתינה. ולכתחלה אין מגרשין בגט כזה עיין ח''מ ב''ש:
ד (ב) הוחזקו ב' וכו'. אבל אם במקום הכתיבה לא הוחזקו שנים ששמותיהן שוין אע''ג במקום שנמצא הגט הוחזקו שנים מחזירין דהא כותבין שם העיר בגט כ''כ המגיד. ובב''ח מבואר דחיישינן שמא יש עוד מקום כשם מקום הכתיבה עיין ב''ש: (ג) מובה'. בש''ס מבואר דוקא נקב בצד אות פלו' וכתב העיטור נקב אצל תיבה פלונית לא הוי ס''מ: (ד) עין. היינו לעם הארץ כשיש לו מיגו כגון שמצא בעצמו נאמן. וצורבא מרבנן נאמן לומר דמכיר בט''ע אפילו אם לית ליה מיגו. והמגיד כתב בזמן הזה לא מצוי צורבא מרבנן. ואם יש לו ס''מ או ט''ע בגט אפילו לא בכלי ונמצא בכלי מחזירים לו תוס' ב''ש: (ה) אומרים וכו'. קאי על כל הדינים אפילו אם שכיח שיירא והוחזק מהני:
סימן קלג - צריך שימסר הגט בפני שני עדים כשרים
(ובו ג' סעיפים )
א (א) ביחד. כתב ב''ח צ''ע אם מסרו בפני אחד וחזר ומסר בפני אחד אם הגט פסול או בטל ע''ש. וב''ש כתב דמצטרפין ע''ש. וכתב ט''ז להני פוסקים דס''ל קדושין בפני ע''א הוי קדושין. ה''ה גט בפני ע''א הוי גט אם ראו עדים שנתן לה הגט ואמר לה הרי זה גיטך והוא לא הרגיש בהם. רצה לשחק בה. אבל אם הוא ידע בהם מגורשת מהר''י טראני בחידושיו על קידושין: (ב) מסירה. אבל ע''מ ולא ע''ח כשר לכ''ע עיין ב''ש:
ב (ג) יבשות. אבל אין עיכוב בחתימה. ט''ז. ב''ש:
ג (ד) עשרה. והדיינין מן המנין. ואפי' שיהיה בהם קרובים לאיש או לאשה או זה לזה אין בכך כלום ס''ת למהר''י מינץ סי' י''א:
סימן קלד - צריך שיבטל הבעל כל מודעות
(ובו י' סעיפים )
א (א) מודעא. משמע מכל הפוסקים דוקא כשמסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני עיין ב''ש:
ג (ב) אומר וכו'. כלומר דא''צ לפסול את העדים אבל בזה אין חילוק בין אם יאמר אני מבטל מודעא ומודעות וכו' לבין שיאמר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול וכ''כ הב''י עיין ב''ש:
ה (ג) שיתירו לו. היינו כשאינו יוכל לכופו ע''פ הדין צריך שיתירו לו כי השבועה הוי ככפיה אבל בודאי אם הדין נותן לכופו לא איכפת לן בשבועתו ב''ש: (ד) קנין. צריכים למחול לו הקנין שלא יהיה כאונס. וב''ש כתב אם קבל בקנין א''צ להתיר לו כיון דאין חל מעיקרו. וה''ה דאין חל הקנין שעושים על החליצה ולא מהני הק''ס שמקנין האחים תחת החופה עב''ש:
ו (ה) מודעא. ואז הגט בטל. אפי' אם הוא חייב לגרש כדין ומסר מודעא ולא ביטל המודעא הגט בטל:
ז (ו) מרדות. היינו היכא דחייב לגרש ע''פ הדין ומסר מודעא מכין אותו. ואם אנסוהו שלא כדין ומסר מודעא אינו חייב עונש כלל. עיין ב''ש:
ח (ז) הכהונה. וצ''ע אם קידש אחר אם חוששין לקדושין עיין ב''ש:
סימן קלה - צריך לקרות הגט קדם נתינה ולאחריו
(ובו ה' סעיפים )
א (א) לקרותו. ואסור להם לסמוך על אחר שיקרא. גם צריכים לקרות תיכף בעת נתינה וצריכים הב' עדים לקרות עיין ב''ש:
ב (ב) נשאת. אבל אחר הנשואין אינו יוכל לאוסרה על בעלה ויש לחוש שמא היא נתן לו. מזה סמך למנהג שלנו שקורעין הגט אחר הנתינה פרישה ב''ש:
ד (ג) חלק. עיין ב''ש:
סימן קלו - דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה, והמגרש בשבת
(ובו ז' סעיפים )
ג (א) מגורשת. ב''ש פסק דלא הוי גט כלל אע''ג דהיו עוסקים מעסקי גיטין ע''ש:
ו (ב) שמות. והא דלא מהני שמות הנשים בסימן משום דיש לחוש שמא קידש אשה במקום אחר ואפי' בזמן הזה דאיכא חר''ג חיישינן שמא עבר חר''ג ב''ש:
ז (ג) בשבת. וה''ה בערב שבת ס''ה להרשד''ם סי' ק''ה:
סימן קלז - צריך שיתירנה התר גמור
(ובו ה' סעיפים )
א (א) אינו גט. מיהו מהני לפוסלה מכהונה ב''ש: (ב) ע''מ. עיין ב''ש שהקשה דילמא ר''ע ס''ל דפליגי בע''מ ובחוץ ע''ש. ועיין בחידושי הלכות של הגאון מהור''ר מאיר שיף ודו''ק:
ג (ג) חוץ מזנותיך. כלומר בענין זנות הרי את כא''א. והיינו דוקא בכה''ג דהתיר להנשא ואסור בזנות אז הוי ספק. אבל להיפוך דהתיר בזנות ואסר להנשא הוי שיור ואינו גט עיין ב''ש:
סימן קלח - דין נתינת הגט מידו
(ובו ד' סעיפים )
א (א) כלום. ואפשר דתיפסל לכהונה משום ריח הגט דפוסל כל דהו מהרי''ל סי' (ע''ח) [ע''ד]: (ב) מתניו וכו'. עיין ב''ש:
ד (ג) לה. ודוקא שהגט ברשותה משעה שנתנו לה דאם הוציאתו מרשותה צריך ליטלו ממנה. מהרי''ט ח''א סי' נו''ן:
סימן קלט - דין קבלה מידו, ואם זרק לה ולחצרה
(ובו י''ח סעיפים )
א (א) בחצרה. דגיטה וחצירה באין כאחד. ודוקא חצר של נ''מ אז מיד בשעת הגט החצר שלה הוא. אבל חצר נצ''ב מחוסר גוביינא הוא אע''ג שהוא קרקע: (ב) לדעתה. פי' הב''י אפי' כשעומדת שם בעינן שתהא משתמר לדעתה לאפוקי אם הוא חצר גדול ועומדת בצד האחד אז מצד השני אינו משתמר לדעתה. ואם דחה הרוח הגט לחצרה והיא עומדת אצל החצר לא הוי נתינה אפי' אם אמר לה הא גיטך עד שיטול הגט ויתן לה ויאמר ה''ז גיטך. ואם היא עומדת אצל החצר וזרק גט לחצרה שלא מדעתה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן מסופק הרשב''א בזה. ואם נתן לחצרה בשעה שהיא ישנה עיין בסי' הקודם ס''ג. ואם לא עמדה אצל החצר ואמרה שיזרוק לחצירה לא מהני אע''ג דגלתה דעתה דניחא לה. דיש לחוש שמא חזרה. ואם אמרה זרוק לחצירי ותזכה לי נעשה החצר שליח קבלה שלה. ואם זרק לחצרה ואח''כ אמרה תזכה לי חצירי לדעת הרמ''ה שהביא בסעיף ב' לא מהני אפילו אם אמרה אח''כ תזכה לי חצרי והוא אומר הא לך גיטך. ולהרשב''א מהני. ולהר''ן לא מהני אא''כ יאמר לה ה''ז גיטך אחר אמירה שלה שאמרה תזכה לי חצרי והיינו כיש חולקין בסעיף ב' עיין ב''ש:
ד (ג) שנח. דוקא שהתחיל לירד לאויר מחיצות ונמחק או נשרף הוי גט. ולא כשהוא בדרך עליה אפי' אם הוא באויר מחיצות לבוש ב''ש:
ה (ד) נמחק וכו'. עיין ב''ש:
יד (ה) הגט וכו'. ובנפל על בגדיה הוי כנתן לידה אפי' אם לא נשאת מתירין ב''ש בשם הריב''ש:
סימן קמ - דין שליח להולכה וקבלה והובאה
(ובו י''א סעיפים )
א (א) שליח. וא''צ ליתן לו הקלף והדיו אלא שלוחו של אדם כמותו מרדכי ד''מ ב''ש:
ה (ב) בזה. היינו בנאסרת מחמיר ולא במותרת כמ''ש בסי' א' ב''ש. ובתשובת חכם צבי סי' צ''ו חוכך להחמיר אם לא קבלה הגט מיד השליח ע''ש ועיין סי' א':
סימן קמא - דין השליחות והחזרה ממנו
(ובו ס''ט סעיפים )
א (א) מגורשת. א''ל למה כאן היא ספק מגורשת ובסי' קמ''ב סעיף י''ג אינו גט כלל משום דכאן בתחלה היה שליחות הראוי לחזור לבעלה. אבל שם לא היה כלל שליחות הראוי להשיב שליחתו ב''ש: (ב) מיד בעלה. וכן אם הוא צוה ליתן ליד אשתו יש קפידא ליתן דוקא לידה אלא אם אמר ליתן לאשתו אז יכולה לעשות שליח לשיטה זו ב''ש: (ג) יכולה וכו'. ובתשובת הריב''ש סי' נ''ה כתב דהעיקר הוא דהאשה יכולה לעשות שליח לכן היכא דאיכא שום חשש איסור אם ישלח ע''י שליח לידה עדיף טפי שתעשה היא שליח קבלה לקבל מיד שלותו ועיין ב''ש:
ד (ד) גיטה. עיין בבדק הבית מה שהביא בשם תשובת הר''ל בן חביב ועיין ב''ש:
ט (ה) עד א'. הן לענין הקבלה מצטרף הוא ודי אם קיבל הגט לפני ע''א והוי כאלו קיבל בפני שנים והן להעיד על שליחתו שהוא ש''ק די אם ע''א מעיד על שליחתו דרישה וב''ח. וכן בש''ה די אם ממנה אותו לפני ע''א כי מצטרפים השליח ג''כ עם העד. וכן בשעה שמוסר הגט ליד האשה די אם מוסר הגט לפני ע''א. והחולק הוא הרא''ש וס''ל השליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפין אותו כלל לא להעיד על שליחתו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכים שני עדים בעת כשממנה אותו וכן בעת המסירה. אבל מ''מ נאמן הוא לומר שעשה אותו לשליח בפני עדים כמ''ש בסמוך. ואם שנים הם שלוחים לכ''ע נעשה עדים והיינו דתנא הן הן שלוחין והן הן עדים דרישה וב''ח:
י (ו) קבלה. כלומר א''צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עידי אמיר' שעשאו אותו לש''ק עיין ב''ש:
יא (ז) בעדים. היינו ש''ה אבל ש''ק אינו נאמן לומר דעשאו בעדים לש''ק כיון דהגט אינו בידו עיין ב''ש:
טו (ח) שלחוה וכו'. כתב המגיד בשם הראב''ד בכולם בעינן שהיה מדבר עמהם מעיסקי גיטין דאל''כ מהיכי יודעין הם שהוא נותן לגירושין ואפי' אם אמר גרשוה יש לפרש כמו גרש את האמה. אמר לשלשה כל מה שתירצו לעשות בכתיבת גט לאשתי יהא עשוי נראה דמהני לכתוב ולתת דלא גרע מגרשוה. הרמ''ט ח''א סי' קצ''ה. ח''ב סי' יו''ד. אמר לראובן כל מה שתרצה לעשות בגט זה עשה באופן שכל מה שעשה ויגמר על ידך בגט זה כאלו אני בעצמי עשיתיו. שליח שווי' הרמ''ט שם: (ט) כלום. מיהו ספק גט הוי. פוסקים:
טז (י) החולי. ה''ה שאר חולה אחר ג' ימים וכן מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן ד''מ בשם הר''ן: (יא) בשיירא. פרש''י היוצא למדבריות. משמע ההולך מעיר לעיר שלא דרך מדבר לא טריד ב''י. שבוי שהשבאים מוליכין אותו ולא היה יוכל להתמהמה דלא בעי למימר תנו הראנ''ח ח''א סי' ע''א. מי שהיה רוצה ללכת לדרך ורצה לתת גט לאשתו ונדחה הענין אעפ''י שאמר כתבו וחתמו לא יתנו הרא''ם ח''א סי' ל''ג:
יז (יב) נשמה. וצריך בדיקה ג''פ שמא נטרפה דעתו. ר''ן:
יט (יג) קולי וכו'. או מייחד למי השומע קולו הוא נעשה שלוחו ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב. כתב הב''ש לתירץ ראשון של תוספ' בגיטין דף ס''ו ע''א בד''ה כל השומע קולי וכו' מהני. ולתירץ ב' לא מהני. ועפ''ז הקשה מריש פרק המדיר ע''ש. ולא הבנתי. חדא דלפי דבריו דלמד הפשט בתוס' בתירץ א'. דכי אמר כל הרוצה לתרום יתרום דהוי שליחות ממש רק לענין נדרים לא חשיב הנאה. א''כ קשה אמאי לא אמר כל השומע קולו יתרום כמו שאמר גבי גט. ועוד קשה לפי דבריו מה מתרץ תוס' בתירץ ב' דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב וכו'. א''כ אי לא הוי שליחות באומר כל הרוצה לתרום וכו' אמאי מהני גבי תרומה. וע''ק לדבריו. למה הקשה קושייתו על המקשן דלפי חילוק של תוס' לא הקשה המקשן מידי בכתובות וכו'. למה לא הקשה לפי האמת דקי''ל דצריך שיאמר כל הזן אינו מפסיד. למה לא אמר כל השומע קולי יזון דאע''ג דהוי שליחות לענין גט מ''מ לענין מודר הנאה לא חשיב הנאה. ע''כ אני אומר דאישתמיטתיה ליה דברי הר''ן בנדרים דף ל''ו ע''ב ע''ש ובתוס' י''ט פרק ד' דנדרים משנה ג'. דמצינו למידן דג' חילוקים יש. דלגבי תרומה צריך שיאמר דוקא כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ובגט דוקא כל השומע קולי. ובמזונות דלא צריך גילוי דעת ולישנא מעלייא מהני אם אמר כל הזן אינו מפסיד עפ''ז לא קשה מידי ודו''ק. וע''ל סי' ע' ס''ק כ''א: (יד) אדם. ע''ל סי' י''ז סעיף יו''ד שם כתב בזמן הזה לא סמכינן על ראית בבואה דבבואה:
כא (טו) האב. אבל שניהם האב והבן לא נעשו שלוחים ולא היה דעתו אלא על אחד מהם מהרש''ל:
כד (טז) למקום. דוקא ממקום למקום א''צ הרשאה ע''פ הדין. אבל בעיר א' צריך הרשאה ע''פ הדין ועיין רש''ך ח''א סימן קמ''ב: (יז) אלא לפי וכו'. אבל בש''ק צריך ומחמירין בקיום דידיה כמ''ש בסמוך: (יח) בה וכו'. ואם שינה דינו כמו בר''ת וכשר. ב''ש: (יט) הגט. בתשו' מהר''ם מינץ סי' כ''א כתב בדיעבד אין לפסול אם עידי הרשאה קרובים לעידי הגט משום דעידי הגט מעידים על הגט ועידי הרשאה מעידים על שליחות של זה ב''ש. ומ''מ כמה רבנים לא רצו להורות להתיר כנה''ג דף קס''ג ע''א: (כ) השליחות. והגט פסול ד''מ ועיין ב''ש: (כא) סגי. ב''ש העלה אפי' אם אין ניכר שום חתימה או אפי' אין מקוים כשר:
כה (כב) לדקדק. כלומר באמת אין קפידא ממ''נ אם הוא גדול יוכל לעשות שליח ואם הוא קטן אין קידושיו קידושין וא''צ גט. ובד''מ כתב דיש לחוש שמא יתעכב הדבר ויתגדל בינו לבינו ויתייחד עמה קודם הגט:
כז (כג) ניכרות. ול''ד להרשאה של ש''ה דא''צ להכיר החתימות. דשם מקילין משום הגט בידו משא''כ בש''ק. דלכתחלה צריכים להכיר כל ג' חתימות. אבל במקום עיגון מקילין אפי' בש''ק אם הביא שטר חתום. מכ''ש אם יש עליו מעשה ב''ד אע''ג דא''י לקיים החתימות דקי''ל קיום שטרות מדרבנן. וכשרוצים לקיים החתימות צריך להושיב ג' שיכירו חתימות העדים החתומים בשטר קבלה. אפי' אם הם בעצמם מכירים החתימות מ''מ צריך להיות הקיום בשלשה דלא כסמ''ע בח''מ סי' מ''ו ס''ק ז' ע''ש ועיין ב''ש:
כט (כד) לגרש וכו'. כתב ט''ז אם אי אפשר בלא ש''ק יכולה לעשות ש''ק אם יש עדות ברורה שמכירים חתימות השלשה דיינים. וב''ח ג''כ התיר לעשות ש''ק ומעשה היה באחד שהיה עתים שוטה ועתים חלים וחלימתו היה מעט והתיר שהאשה תעשה ש''ק במקום שהוא בעת חלימתו והיא תחזור למקומה ובעת חלימתו ימסור הגט ליד ש''ק שלה:
ל (כה) הרשאת. כתב הד''מ בתחלה ממנין השליח קודם שמצוה לכתוב ואחר הנתינה ליד השליח אז יכתבו הרשאה דאם יכתוב קודם מחזי כשקרא. וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לה. וכותבים ושליח שליח עד מאה. אבל אם כותב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שלוחים עד מאה י''ל דקאי הכל על הראשון דהוא יוכל לעשות שלוחים עד מאה אבל השני א''י לעשות שליח אחר לכן כותבין ושליח שליח. וכותבין אפילו בלא אונס. ואם לא כ''כ בפירוש מ''מ יוכל לעשות שליח בלא אונס. וכינוי שליח אין כותבין. עב''ש:
לא (כו) מחש''ו. ורשעים כשרים לשליחות אלא דאין לסמוך על דבורם מה שאומרים ב''נ לכן בעי' כשרים לשליחות. וכן כשהגט מקוים דא''צ לומר ב''נ כשר לשליחות. כתב הריב''ש סי' ש''צ העדים שנמסר הגט בפניהם יכולים להיות דיינים ולא אמרינן בכה''ג אין עד נעשה דיין ב''ש:
לג (כז) מומר. כתב הרדב''ז ח''א סי' ר''ה הגונב מן הנכרי ודאי פסול מן התורה אלא שיש להכשירו מטעם דאיהו סבר מצוה קא עביד ולכן כל שלא התרו בו והודיעוהו שהוא נפסל לעדות מותר לגרש בזה שהביא ומתקיים ע''י שאומר בפ''נ. ועיין מ''ש הכנה''ג דף קס''ד ע''א. החשוד על העריות אפי' שלא בא על הערוה ממש אלא שעסקו עם הנשים תמיד ומייחד עמהם לא יהיה שליח להביא את הגט ואם הביא ונתקיים הגט בחותמיו כשר הרדב''ז שם:
לו (כח) שזאת אשתו. בעל ת''ה סי' (רל''ה) [רל''ח] חוכך להחמיר בזה דלא סגי קרוב או פסול והר''ם מטראני ח''ב סי' קי''ט כתב דבעד א' לא סגי אלא צריך שני עדים. וכ''כ הראנ''ח ח''א סי' פ''ט ועיין כנה''ג קס''ד ע''א:
לז (כט) או נאנס. ואם יש בידו הרשאה דיוכל לעשות שליח אע''ג דלא כתב דיוכל לעשות בלא אונס דרשינן לישנא יתירא דרשות בידו לעשות שליח בלא אונס דהא באונס יוכל לעשות שליח אחר בלא רשות שלו ול''ל הרשות אלא ע''כ דנתן לו רשות לעשות שליח אפילו בלא אונס ב''י ד''מ ב''ש ועיין ס''ק כ''ה: (ל) הבעל. וכן אם נותן בעצמו הגט לידה ומתנה שאל תהא מגורשת עד זמן פלוני צריך להתנות שתהא נאמנת ש''ג: (לא) ימסור. משום דיש לחוש שמא ישנה ויתן לה תוך למ''ד יום:
לח (לב) אחר. ואם גילה דעתו דאינו מקפיד יוכל לעשות שליח ב''ש: (לג) אחר. וא''ל ממעשה דרבא בגיטין דף כ''ט ע''ב דאמר רבא מ''ט משום דאנוס האי נמי אנוס הוא וכו' ע''ש. ולמה לא שאל שמא פירש לו המשלח שלא ישלחנו ביד אחר. דהואיל דאמר רבא לשליח מסור מילך קמן דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח וכו'. ממילא אי הוי המשלח פירש לשליח שלא ישלחנו ע''י אחר. הוי השליח אמר לן ולא הוי שתק. דע''כ לסמוך אנן אשליח דאל''כ לעולם לא נוכל לעשות שליח שליח דילמא המשלח פירש לו שלא ישלחנו ביד אחר. אלא ודאי מסתמא היכא דשמע השליח ומרוצה שנעשה שליח אחר אמרינן מסתמא דלא פירש המשלח דאל''כ הוי השליח הזה אמר לנו ולא הוי שתק. ובזה יתורץ קושית הב''ש. ומה שהקשה הר''ן למה לא שאל שמא אמר הולך סתם ויוכל לעשות בלא אונס ע''ש. גם זה אינו קושיא למה ישאל בחנם הא השתא הוי אונס ומאי נפקא מיניה עיין ודו''ק: (לד) סתם. אמר לשליח כל מה שיעשה ויגמר בגט הנזכר ע''י כאלו אני עשיתי בעצמי יכול למנות שליח אחר בלי אונס הר''ם מטראני ח''א סי' קצ''א:
מב (לה) מיורשיו. וה''ה אם השני חי יוכל הראשון ליקח ממנו הגט ט''ז ב''ש:
מג (לו) מילי. כיון דאינו מוסר לו שום דבר אבל ש''ה מוסר לשליח הגט עיין ב''ש. ועיין כנה''ג דקס''ד ס''ב: (לז) ב''ד. בהא השליח א''צ לומר בפ''נ. וכן יוכל לעשות שליח בלא אונס עיין ב''י:
מד (לח) א'. כתב הרשב''א אם אמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה אפשר נאמר בזה אין ברירה עיין ב''ש:
מה (לט) פלוני. אפילו לא אמר אל תתנהו אלא במקום פלוני הוי קפידא. משא''כ אם אמר שיתן בעלייה או באיזה יד מסתמא ליכא קפידא אא''כ שאמר אל תתנהו אלא כך וכך וכו':
נג (מ) בחותמיו. משמע אם ערערו העדים לא מהני הקיום ב''ש: (מא) מגורש'. אבל חוששין לקדושין של אחר ב''ש:
נה (מב) נאמן. אפילו בלא מיגו:
ס (מג) שנים. אבל כשמבטל בפני השליח א''צ שנים כ''ה דעת הרמב''ם וטור. אבל תוס' ר''פ השולח מסופקים בזה ב''ש: (מד) בדבר. ואם הגט בידה וקידש אותה איש אחר אינה נאמנת לומר דביטל זה השליחות לאסור א''ע על השני גם כשהמגרש כהן אינה נאמנת להתיר את עצמה לו עיין ב''ש:
סב (מה) לרוץ. וה''ה אם עשה שליח לבטל והשליח לא ביטל עד שבא לידה: (מו) אקיימנה. ט''ז כתב דאיירי בשלח שליח סתם להוליך גט לאשתו ואחר שעשה אותו לשליח אמר לו אם תרצה וכו' אז הוי גילוי מלתא. אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו בעת שתרצה וכו' או תוך כדי דיבור אז השליחות נעשה ע''מ כן. ואז אם ראובן בעיר ולא יוכל להתפייס עמה א''י ליתן לה הגט ב''ש:
סג (מז) עבר. בטל בפתת תחת הטי''ת לשון עבר. וצירי תחת הטי''ת משמע להבא:
סה (מח) דעתו. אבל אם גילה דעתו לבטל אז לא הוי ביטול דקי''ל גילוי דעת בגט לאו כלום הוא וערעור גט לא הוי דהא ראינו דכוונתו הי' לבטל ולא לערער ב''ש:
סו (מט) לעולם. ואם גירש ה''ז ספק עב''ש:
סח (נ) שמים. ובשבו''י נסתפק הראב''ח סי' ע''א שלא ליתן אותו לכתחלה בחזקת שהוא קיים עיין כנה''ג דף קס''ה ע''ב:
סט (נא) עכו''ם. ולכמה פוסקים בין בדא''ה בין בד''י הוי ספק עיין ב''ש וע''ל סי' י''ג ס''ק קי''ג:
סימן קמב - דין המביא גט בחוצה לארץ
(ובו י''ט סעיפים )
א (א) ובפ''נ. ויש מי שכתב שלא יהא השליח סופר מפני שצ''ל אני כתבתיו ואין זה כתקנת חכמים שצריך שיאמר בפ''נ ובפ''נ. אבל הרדב''ז כתב דאפי' יאמר כתבתיו מותר למנות תחלה לסופר שליח עיין כנה''ג דף קס''ט ע''א. אם לאחר שאמר השליח בפ''נ ובפ''נ ושאלוהו אם נכתב לשמה ואמר שאינו יודע כשר תומת ישרים סי' י''ט. אם לא אמר בפ''נ ובפ''נ ושאלוהו ב''ד נכתב ונחתם לפניך ואמר הן לא מהני תומת ישרים סי' ל''ז ול''ח. אם אומר בפני נכתב ואינו אומר בפני נחתם אלא שאומר ידעתי עיין כנה''ג דף קס''ט ע''א: (ב) בו. וגובה הכתובה מן הלקוחות. ול''ד למ''ש סי' קמ''א סעיף נ''ג דאינה גובה מלקוחות דשם אין היתר גמור דהא יש לחוש שמא יבוא עוד ויערער אבל כאן מותרת לגמרי ואין מועיל ערעור הבעל. מיהו תוס' כתובה אין גובה מלקוחות אבל מבעל עצמו גובה אפילו תוס' כתובה עיין ב''ש:
ג (ג) הגט. אשה שנתגרשת צריכה כתב מב''ד שנתגרשה ואין הרב נאמן להעיד ע''ז ב''ש:
ט (ד) עיגון. אע''ג דכתב בסעיף א' דהרשאה לא מיקרי קיום מ''מ לענין זה מהני הרשאה ב''ש:
יא (ה) עיניו. אם הם שנים שלוחים המביאים הגט אפי' ב' סומים כשרים מהרח''ש בתשובה סי' ג': (ו) ובפ''נ. וקול קולמוס לא מהני בסומא משום אם יאמר בפ''נ ובפני נחתם מיחזי כשקרא ואם יאמר שמעתי קל קולמוס לא יאמר כתיקון חז''ל וע''ל ס''ק א' מש''ש: (ז) ובפ''נ. היינו בפני ג' דוקא עיין ב''ש: (ח) קרובים. ובדיעבד אם נשאת מהני אפי' קרוב או אשה כמו בהכרת החלוץ ב''ש:
יב (ט) גוונא. כלומר אפי' היה סומא מעיקרא אפי' אין כאן [עדים] שמסר לו הגט אבל מ''מ צריך להכיר את האיש והאשה בטביעות קול. ודעת הרמב''ם דאפי' נתקיים הגט בחותמיו סומא פסול להביא את הגט מדרבנן דגזרו נתקיים אטו לא נתקיים מהריב''ל וכנה''ג דף ק''ע:
יג (י) פלוני. אם שולח ע''י א' ליתן הגט לשלוחו אז הראשון לא הוי שליח לגירושין כלל דאינו עושה אלא מעשה קוף וא''נ בדיבורו בפ''נ ובפ''נ. עב''ש:
יד (יא) ובפ''נ. ב''ש הניח בצ''ע דלא גזרינן אטו שליח אחר ע''ש:
טו (יב) בפניו. משמע בחתימות העדים לא מהני קול הקולמוס. ולכאורה תמוה הוא דהא כתבו תוס' ורא''ש דאין להכשיר סומא ע''י קול קולמוס משום דנראה כשקר אם יאמר בפ''נ ובפ''נ כמש''ל בס''ק ו' ואי ס''ל בחתימה לא מהני קול קולמוס אפי' מי שאינו סומא. מה הקשו בסומא וצ''ע. ועיין כנה''ג דף ק''ע ע''א מ''ש:
טז (יג) עמו. אבל הוא לבדו אם מעיד דיודע חתימות השני שלא חתם בפניו לא מהני לדעת התוס'. ולרש''י מהני עיין כנה''ג קס''ט ע''א. בעל שצוה לסופר ולעדים שיכתוב ויחתמו גט כשר עד מאה עד שיצא הגט כשר. והשליח ראה צוואת הבעל לסופר ולעדים ותיקון הקלף והקולמס והדיו והתחיל ליכתוב הגט ולא יצא כהוגן. ונכתב גט אחר שלא בפני השליח ויצא כהוגן ואותו הגט השני נחתם בפני השליח. המחבר תומת ישרים סי' ל''ח הכשיר והגאון מהר''ש ויליסוד כתב דפסול. ומהרח''ש הכריע כבעל תומת ישרים כנה''ג דף ק''ע ע''א:
יח (יד) בפניהם. ולהכי אפי' ב' סומים כשרים להביא הגט כמש''ל בשם הרח''ש ס''ק ה'. אע''ג דגבי אשה עצמה (שהביא) [שמביאה] את גיטה אע''ג דלא שכיחא אמרינן דצ''ל בפ''נ ובפ''נ כדי שלא תחלק בשליחות הכא שאני דלא גזרינן בתרי דלא שכיח אטו חד דשכיח הרא''ם ח''א סי' פ''ב כנה''ג ק''ע ע''ב. ועיין ב''ש ס''ק כ''ז ודו''ק: (טו) וערער. היינו שערער שנתן לה גט מזוייף. משא''כ כשטוען ומכחיש אותם שלא שלח אותם אינו נאמן לכ''ע:
יט (טז) מהם. והשני לא ידע דנמסר לזה דאל''כ כשר לי''א שהביא בסעיף הקודם:
סימן קמג - דין המגרש על תנאי
(ובו כ''ג סעיפים )
א (א) תנאי. איש ואשה שהסכימו לגרש אלא שהאשה היתה רוצה להתגרש לחלוטין והאיש היה רוצה לגרש בתנאי ועמד הדבר ימים רבים. ושוב גירש ובשעת גירושין שכח התנאי. אם האיש תבע האשה לגרשה הגט הוא גט מוחלט בלי תנאי ואם האשה תבעה להתגרש הגט הוא על תנאי שהיה רוצה האיש מהרי''ט ח''ב ס''ק ל''ח. וכנה''ג קע''ב ע''א:
ד (ב) פסול. ואם נשאת לא תצא. מיהו לדעת הרא''ש והרשב''א הוי ספק מגורשת. וכל זה כשהיא נתנה המעות בפניו אבל שלא בפניו לא הוי נתינה כלל. וכשהוא אינו בכאן ונתנה ביד ב''ד עיין בתשובת הרשב''א בב''י בח''מ סימן ע''ג. ועיין ב''ש ס''ק יו''ד. כתב הר''ם אלשקר סי' ל''א אפילו למ''ד נתינה בע''כ לא שמיה נתינה היינו דוקא היכי שאמר ע''מ שתתני לי ר' זוזי אבל האומר ע''מ שאתן לך מאתים זוז לכ''ע לא בעינן שיקבלם המקבל. וע''ל סימן נ''ז הביא הב''ש ס''ק ב' בשם מהרי''ט דאפילו בכה''ג לא הוי נתינה:
ה (ג) אינה מגורשת. ר''ל דהגט בטל בודאי ואין כאן אפילו ספק גט. וב''ח כתב בשם רש''י דהוי ספק מגורשת. וב''ש חולק עליו. וכן נמי אם שמה משכון ביד ב''ד בשביל המאתיי' זוז אינה מגורשת הרא''מ ח''א סי' פ''ה ואם מפרש שיועיל במחילת המאתיים זוז לאו לצעוריה קא מכוין אלא כל זמן שמקפיד עליהם כנה''ג קע''ג ע''ב:
ו (ד) תנאי. מלת בלא שום תנאי הם דברי הבעל בעצמו שאומר יהא גט בלא תנאי עיין ספר מקור ברוך סימן כ''ו. כנה''ג קע''ד ע''ב:
ח (ה) א'. היינו בגיטין מסתמ' לצעורה מכוון מש''ה אמרינן דכוונתו רק יום א'. אבל בעלמא אמרינן אם ליתן מזונות או כיוצא בזה להנאתו מכוון כל ימי חייו קאמר בה''מ סי' ס' ב''ש: (ו) חייו. משום חומרא. ואם שמשה יום א' וקידש' אחר חוששין לקדושיו. ואם אמר ע''מ שתשלם שכר הנקה לכ''ע שכר ב' שנים קאמר ב''ש: (ז) א'. ל''ד אפי' שעה אחד ומתו די. ב''ש:
טו (ח) נשאת לו. דוק' נשאת אבל (נתקדש) [נתקדשה] אינו גט. הרמ''ט ח''א סי' של''ג:
סימן קמד - דין תנאים, ואם יש טענת אנס בגט
(ובו ז' סעיפים )
א (א) בגיטין. ותנאי שמתנה הוא לטובתו מה שהיא תעשה לא מהני טענות אונס כי הוא לא התרצה ליתן הגט כ''א בתנאי שתעשה את זאת. וה''ה אחר תקנות ר''ג דאין מגרשין בע''כ והיא (התנה) [התנתה] מה שהוא יעשה לא מהני טענות אונס אפילו אונס לא שכיח כלל מטעם הנ''ל ב''ש. הראנ''ח היה מהסס בגט הניתן ע''מ שלא לומר אם לא אבא בתוך זמן פלוני יהא גט שהיה חושש דילמא בתוך באמצע קאמר המתנה מהיום עד יום פלוני יש להסתפק אם אותו יום בכלל מהרי''ט: המתנה מכאן ועד יב''ח או מכאן ועד למ''ד יום יש להסתפק ליום אחרון אי עד ועד בכלל או לא מהרי''ט. וכתב הכנה''ג דף קמ''ה ע''א מאחר דיש לגמגם בין בלשון תוך בין בלשון מהיום בין בלשון מכאן ועד יום פלוני טוב לעשות התנאי בזה הלשון אם לא אתראה בפני שני עדים לפנים מחומת עיר פלונית ביום פלוני וכ''כ הראנ''ח: (ב) כלל. ואין חילוק בין אונס בידי שמים לבין אונס בידי אדם וכל שהוא אונס דלא שכיח בטל הגט ב''ש: (ג) דשכיח. כלומר דשכיח ולא שכיח. לכן בגיטין לא הוי אונס. אבל בממון הוי אונס ח''מ ב''ש עיין כנה''ג קע''ז ע''א. וב''ה בסימן נ' כתב דט''ס הוא וצ''ל ושביה הוי אונס דלא שכיח ומבטל הגט ואפי' לא התנה ע''ש:
ו (ד) השבוע. כלומר כותבים כל השנה אחר השבוע ולא אח''כ. וכן אחר שנה כותבים כל החודש אחר השנה וכן כולם ואם אמר אם לא באתי לאחר השבוע כתבו ותנו לא יכתבו עד שיעבור השבוע ושנה ראשונה של שמטה אחרת וכן בכולם. ואם אחרוהו יותר אין קפידא. ולר''ח אם אמר ה''ז גיטיך אחר השבוע אינו גט עד שיעבור שנה ראשונה שבשמינית וחודש הראשון של שנה שנייה וכן בכולם. עיין ב''ש:
סימן קמה - דין שכיב מרע, ואם עמד ומת מחמת מקרה רע
(ובו י' סעיפים )
ב (א) היום. לכאורה קשה למה אמרינן אם אמר כתבו לאחר שבוע דכותבים מיד אחר שבוע כיון שכל השנה שאחר השבוע בכלל אחר השבוע. שהוא כוונתו על סוף השנה ב''ש:
ט (ב) זה. ואם היא אינה רוצה לישא אותו אין שום חשש איסור כיון שמגרש בלי תנאי עיין ב''ש ובכנה''ג בהגהת הטור:
סימן קמו - דין המגרש לאחר זמן, ומי שנתגרשה על תנאי
(ובו ה' סעיפים )
ב (א) ברשותה. ואם ליתא ברשותה הוי ספק גט ב''ש:
ה (ב) התנאי. ט''ס הוא וצ''ל שמא תתקיים התנאי עיין ב''ש:
סימן קמז - אין כותבין תנאי בגט, ואם כתבו מה דינו
(ובו ג' סעיפים )
א (א) גט זה. ואם הוא ירט לדרכו ומוכרח לילך קודם כתיבת הגט ורוצה לצוות שיכתבו גט וליתן לשליח על התנאי אז יצוה שיכתבו ויתנו ליד השליח זה ולא יזכיר שום תנאי ואח''כ יאמר לשליח זה לפני עדים אחרים אותו גט שצוויתי ליתן לידך אתה תתן לאשחי ע''מ כך וכך. והסופר והעדים לא ידעו מזה כלל. מהריב''ל ח''א כלל ד'. והרש''ך ח''א סי' פ''ח. ומהרי''ט היה מפקפק על תיקון הרב מהריב''ל והיה אומר דמה יושיעני ב' כיתי עדים כיון דבין הכי ובין הכי התנאי הוא קודם כתיבת התורף. והכנה''ג קע''ח ע''א האריך בזה והעלה דלצאת ידי ספק אין תיקון יותר טוב אם לא שיגלה דעתו בפני השליח שרוצה ליתנו ע''ת וכשיצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולשליח להוליכו לא יזכיר שום תנאי אלא יאמר לשליח גט זה תנהו כמו שתרצה אם תרצה לתנו גט כריתות תנהו. ואם תרצה ליתנו בתנאי תנהו כל אשר בלבך עשה והשליח כיון שגילה דעתו שרוצה ליתנו בתנאי יתנו בתנאי ע''ש דף קע''ח ע''א:
ב (ב) התורף וכו'. עיין ב''ש. אם התנה ע''פ והתנאי אינו כהלכתו אע''פ שהוא לפני התורף הגט כשר דה''ל ס''ס. ספק אם התנאי הוי תנאי ואת''ל הוי תנאי דילמא אינו תנאי בע''פ קודם כתיבת התורף פוסל בגט מהריב''ל ח''ב סי' ט'. כנה''ג קפ''ח:
ג (ג) ממנה. היינו דוקא בתנאי חוץ דפסול לכהונה מהני הנתינת הגט מש''ה צריך ליקח ממנה הגט אבל תנאי כל ימי חייה דאינו פוסל לכהונה א''צ ליקח ממנה. ובשאר תנאי' שמתנה עמה ע''מ כך וכך כשחוזר ומבטל בטל התנאי וא''צ ליקח ממנה הגט. וכן בתנאי אם. א''צ ליקח ממנה הגט כשמבטל התנאי. והא דמהני כשחוזר ונוטל ממנה הגט היינו דוקא כשנכתב שפיר אלא בעת המסירה לידה התנה תנאי הנ''ל אבל אם התנה תנאי קודם כחיבת התורף אפי' תנאי ע''מ לא מהני כשחוזר ונוטל ממנה הגט. דהא עכ''פ לא נכתב הגט בכשרות. ומכ''ש כשנכתב התנאי בגט אפי' אם חזר ומחק לא מהני עיין ב''ש:
סימן קמח - דין המגרש בגט ישן, והמגרש בתנאי, ושלא יתיחד עמה
(ובו ב' סעיפים )
א (א) מגורשת. ותנשא בו לכתחלה. משמע אפי' אם הבעל בכאן א''צ גט אחר מיהו רש''י והר''ן כתבו דוקא כשהלך בעלה למדינת הים אז תנשא בו לכתחל' ואם בודאי בא עליה עיין סימן (קמ''ט) [קל''ב]. ויש להסתפק לדברי רש''י אי קרי מדינת הים כל היכא שאין הבעל מצוי במקום קרוב או דלמא דוקא היכא שהוא בארץ מרחקים מהריב''ל ח''ג סימן ס''ט. ואם לא נתגרשה עדיין אפילו שהבעל במקום רחוק לא תתגרש בו לכתחלה אליבא דכולי עלמא וצריך להתיישב בדבר מהריב''ל ח''ג סי' ס''ט וכנסת הגדולה ועיין ב''ש ס''ק ב' שכתב ה''ה אם הלך הבעל למ''י תנשא כמ''ש בהגה''מ ובד''מ סי' קמ''ט הביאו ע''ש. לא הבנתי לשונו במה שכתב וה''ה אם הלך הבעל למדינת הים תנשא. ועיינתי בד''מ ומצאתי שכתב בז''ל אבל אם נתגרשה והלך בעלה למד''ה תנשא לכתחלה ע''ש וזהו לדעת רש''י והר''ן: (ב) לבנה. כלומר שיאמרו הגט נתן באותו יום שנכתב ואח''כ נתעברה ממנו ואיכא פגם לולד. ועיין ב''ש שכתב ולירושלמי מבואר אם גירשה מחמת ערות דבר לא חיישינן שמא בא עליה דמאוסה היא בעיניו ובזה יש לתרץ קושית התוס' דף פ''א וכו' ע''ש. ולא הבנתי דהא לר''י איירי מתני' בראוה שנבעלה א''כ חזיא דלא מאיסה עליו ובעל וא''ל דעכ''פ לשם קדושין לא בעיל הואיל דאסירא עליו מאשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. דהא השתא נמי דבעל לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה וכ''כ הרמב''ם וכ''ה בתשובת הרדב''ז ח''א סי' רע''ז. וז''ל בראוהו שנבעלה לכ''ע צריכה גט דראינו שלא מאיסה עליו ורוצה לשתות בעציצו וכל מה דאפשר לו לתקן מתקן. דאי בעיל לה לשם זנות אית בה תרתי חדא בעילות זנות דכל שאר נשים. ותו איסורא דידה דאחרי אשר הוטמאה ומש''ה בעיל לשם קדושין לתקן שלא יהיה בעילת זנות אלא בעילת איסור ואע''ג דעתיד הוא לגרשה השתא מיהו מתקן הוא ולא הוי בעילת זנות עכ''ל ע''ש עפ''ז נסתרים דברי ב''ש מה שרוצה לתרץ קושית התוס' ע''ש דהא לרבי יוחנן איירי מתני' בראוה שנבעלה ודו''ק וכ''כ בתוס' דגיטין דף ע''ט ע''ב בד''ה ב''ש סברי לא אמרינן וכו'. דסיים תוס' שם כה''ג פליגי לקמן במגרש ולנה עמו בפונדקי למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה עכ''ל משמע בהדיא למ''ד דהיינו ר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בראוה שנבעלה לא אמרי' דאזלו לטעמייהו וכו' משום דבשנבעלה חזינן דלא מזוהמת היא בעיניו. והקושיא של תוספת בדף פ''א ע''ב בד''ה ב''ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ע''כ לפי ס''ד דמתני' איירי בראוה שנבעלה. דלפי האמת לק''מ. ועיין מ''ש בסי' קמ''ט ס''ק א' בשם הכנה''ג ובשם מהר''ם אלשקר ולא קשה מידי וק''ל. אבל זאת צ''ע דהא מסקינן בגיטין דף צ' ע''א לא מצא בה דבר ערוה ולא דבר וגירש מהני ומגורשת. א''כ מצינו לב''ש נמי גרושה בלא ערות דבר. ויש ליישב ודו''ק ועיין תוס' י''ט פרק ח' דגיטין משנה ד' ועי' כנה''ג דף קע''ט ע''א. ראובן שהיה רוצה ללכת למ''ה ואמר לסופר שיכתוב גט לאשתו אחר ג' שנים מהיום אם לא יבוא במקום שאשתו שם ואמר ללוי ויהודה שיחתמו בו ויתנוהו לאשתו. וכשיוצא ללכת מהלך יום או יומים נמצאו שם מונעים ומנעוהו מלעבור וחזר לביתו ואחר ימים יצא והלך לדרכו אין חוששין שמא פייס ובטל הגט ואין חוששין לגט ישן. ובהגיע הזמן ולא בא כותבין וחותמין ונותנים לה הרא''ם וכנה''ג קע''ח ע''ב: (ג) לידה. ל''ד אפי' אם שלח אח''כ ע''י שליח נמי הגט כשר כיון שהיה בידו בעת היחוד ב''ש:
ב (ד) התנאי. אפי' ש''מ נוטה למות וגוסס אסור להתייחד בלא עד רשב''א ד''מ ב''ש: (ה) שפחה. וה''ה נערה בת י''ב שנה שיודעת ובושה ממנה הוי שומר ויוכל להתייחד על פיה מהרי''ט מהראנ''ח: (ו) אותם. הטעם אם נתייחד עמה חיישינן לקדושין שמקדש אותה מחדש מש''ה בעינן שראו העדים עיין ב''ש והרדב''ז ח''א סי' ד' ורע''ה:
סימן קמט - דין המגרש את אשתו ואחר כך בא עליה או נתיחד עמה
(ובו ז' סעיפים )
א (א) לאחר. אם בא על גרושתו אחר שנשאת לאחר וגירשה או נתאלמנה אינה צריכה גט דודאי בעילתו בעילת זנות ולא לשם קדושין שאם יבעול לשם קדושין לוקה ש''ג פרק מ''ש. גם מהר''י הלוי בתשובה סי' י''ד כתב שאם המגרש כהן אינה צריכה גט. וכנה''ג כתב ואני מפקפק בזה דכל שקדושין תופסין בה יש לחוש שמא לשם קידושין בעל דבין הכי ובין הכי עובר על לאו גרידא יש לחוש שמא לשם קדושין בעל ונראה שכל שאינו יוכל לקיימה לא חיישינן שבעל לשם קדושין ע''ש. וכ''כ בתשובת מהר''ם אלשקאר סימן פ''ח שאם גירשה מפני שזינתה תחתיו אפי' ראוה שנבעלה א''צ גט שני דודאי לשם זנות בעל ולא לשם קדושין דמידע ידע שלא יוכל לקיימה והפוכי מטרתא למה לך אבל הרדב''ז ח''א סי' רע''ז כתב דאם נתייחדה אינה צריכה גט ואם ראוה שנבעלה צריכה גט ע''ש וע''ל סי' קמ''ח ס''ק ב' מש''ש ודו''ק. אם היה לו אשה אחרת לא חיישינן דבעל לשם קדושין דלא עבר על חרם ר''ג מהרי''ט ח''ב סי' א' וכנה''ג הביא פוסקים דס''ל דחיישינן אפי' בכה''ג דבעל לשם קדושין ע''ש: (ב) מקודשת. ואם נשאת לאחר תצא עיין ב''ש שכתב ומכ''ש אם הלך הבעל למד''ה וא''א ליתן לה גט אחר דלא תנשא ולא כהגמ''ר עיין בד''מ עכ''ל לכאורה דבריו שבכאן סותרים למ''ש בסי' קמ''ח ס''ק ב' שכתב שם וה''ה וכו' והסכים עם הגמ''ר ע''ש. ואם גירש מחמת זנות למהר''ם אלשקר הנ''ל אפי' ראוה שנבעלה. אינה צריכה גט דלא בעיל לשם קדושין. ולהרדב''ז דוקא בנתייחדת אינה צריכה גט אבל ראוה שנבעלה צריכה גט כמ''ש בס''ק א'. אם אמר נתייחדתי בפני עדים ומתו. או לא בעלתי או בעלתי ולא לשם קדושין ליכא למיחש לקדושין ש''ג ולבסוף כתב שלא מלאו לבו להתיר ע''ש. ועיין ב''ש מ''ש בשם ש''ג. המתייחד עם גרושתו והי' בנדתה אינה צריכה גט שני ממנו הרדב''ז. מעשה שבא לפני במומר שנשא בגיותו בת ישראל שהמירה גם כן ושהו יחד שנים או שלשה שנים ולבסוף חזרה היא לדת אמת וקדשה אחר והתרתיה לו משום דודאי היא והוא לא נתכונו לקידושין בהזדווגם יחד בנדתה כנסת הגדולה דף קע''ט ע''ב. ועיין סעיף וי''ו:
ב (ג) יחוד. דוקא כשנתייחד עמה שיעור זמן ביאה או לפחות שיעור העראה שהוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגמעה אבל אם אין שיעור זה אין כאן חשש יחוד כלל רלנ''ח סי' מ''ג הר''י הלוי סי' ו'. הא דאמרינן הן הן עידי יחוד. דוקא בנתייחדה מדעתה אבל אם הוא נתייחד עמה בע''כ אפי' אם נתייחד עמה כשיעור ביאה אם היא תתן אמתלא בדבריה למה שהתה כ''כ אין חוששין ליחוד זה רלנ''ח שם: (ד) גס בה. ה''ה שאין לבה גס בו הרא''ם סי' ס''ז. ודוקא בכה''ג שכבר גרשה אבל אם כתב לה גט ועדיין לא נתן לה הגט ונתייחד עמה חוששין שמא בא עליה ופסול משום גט ישן ב''ש: (ה) עדים. ב''ש כתב דנראה מתשוב' הרמב''ן אפי' בא עליה נמי אין חוששין לקדושין כיון שאין עסק קדושין ביניהם דוקא באשתו או בארוסה שהיה קדושין ביניהם חיישינן לקדושין אבל במשודכת דמיא לאשה דעלמא ועיין הרדב''ז ח''א סי' רי''ז. כנה''ג קע''ט ע''ב ע''ש:
סימן קנ - דין פסול גט שאם נשאת בהן
(ובו ד' סעיפים )
סימן קנא - הסופר שטעה בגט ובשובר
(ובו סעיף אחד )
סימן קנב - דין שני עדים אומרים שנתגרשה, והאומרת: אשת איש הייתי ונתגרשתי
(ובו י''ב סעיפים )
א (א) מגורשת. היינו לאחר מותו. חולצת ולא מתייבמת. גם אם זנתה אחר שאמר גרשתי הבנים ספק ממזרים. אבל א''י לאסור עליו אם הוא כהן ב''ש:
ח (ב) שם גט. אשה שהיתה בחזקת גרושה ונשאת ואח''כ חקרו הדבר ולא נמצא כי אם ע''א מעיד שראה הגירושין ואחרים ששמעו מפי אחרים שהיא מגורשת מותרת לינשא הרדב''ז ח''א סימן רמ''ה:
ט (ג) ידה. וכפי מנהגינו עכשיו שאנו קורעין הגט מיד אחר הנתינה אפי' הוציאה קרוע קרע ב''ד הוו ראיה שנתגרשה אפי' הבעל טוען קודם נתינה קרעתיו ובטלתיו כנה''ג בשם הרדב''ז ח''ב כ''י:
סימן קנג - דין המוצא גט בשוק למי יחזיר אותו
(ובו סעיף אחד )
סימן קנד - למי שכופין להוציא בגט, בין איש בין אשה, וסדר כתיבת הגט ונתינתו
(ובו כ''ד סעיפים )
א (א) כתובה. ולענין תוספת כתובה פסק הב''ש דאין לה תוס' בכל הני אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו אפ''ה אין לה תוספת ע''ש והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין רשד''ם חא''ה ס''ס מ''א. כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה אם לא יכפוהו להוציא כגון דליכא קמן האשה תובעת גיטה וכתובתה: ב''ד יורדין לנכסיו ומגבין לה הרד''ך בית ב' חדר יו''ד: (ב) בהן. ולכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י''ל סבורה הייתי שאני יוכל לקבל ועכשיו א''י לקבל. לכן נראה אפילו להרמ''א שכתב אין כופין להוציא מ''מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי''ל קים לי כהני פוסקים עיין ב''ש: (ג) שחין. מוכה שחין שאומר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו יש להסתפק אי מהימנינן ליה הר''א ששון סימן רי''ד. הי' לו נגעים בפיו ומוציא ליחה סרוחה כופין אותו להוציא הר''י אדרבי סימן מ''ב. מי שמשתין בתוך המטה ואינו מרגיש אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו הרדב''ז ח''ב סימן ר''ס וכ''כ באר שבע דף קי''ב. וע''ל סי' ל''ט ס''ק ד' חולה הצרפתי אם יסכימו הרופאים שהתשמיש ממיקתו וגם יש בו מיאוס וסרחון חזק כופין אותו להוציא עיין כנה''ג קפ''א ע''א וכן בנכפה אם התשמיש קשה לו מפרישין אותו ממנה הרמ''ט (ח''ב) [ח''ג] סימן רי''ב: (ד) ממיקתו. פי' בשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו: (ה) בעדים. ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית א' סגי הראנ''ח ח''א סימן ז': (ו) זונות. ראובן שבא על א''א וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה. פסק חכם צבי בתשובתו סימן קל''ג דאין כופין אותו להוציא. דל''ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא''כ כאן דשב בתשובה ע''ש: (ז) בדבר. ואין להחרים אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות ב''ש:
ג (ח) מפרנס. ל''ד האומר איני זן אלא כי היכא דלית ליה פשיטא שכופין. וכתב מהר''ם מטראני ח''א סימן ע''ו. אין לך אינו רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזונות ולא קרב אליה והולך ובורח ממקום למקום. ע''ש ועיין כנה''ג קפ''א ע''ב. טען חמיה תבא לביתי ואזונה אין לכופו בשוטים אבל במילי כייפינן ואם אינו רוצה להוציא יכולה לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה בין מנדונייתה בין מתכשיטין שנתן לה בעלה וללכת לבית אביה וחייב ליתן לה מזונות כל זמן שאינה מוציאה בגט. אלא שאם מזונות שבעיר דירתו הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול ממהרי''ט ח''א סימן קי''ג: (ט) לזון. לכמה פוסקים כופין אותו לגרש ע''כ אם היא אינו רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי''ל קים לי כהני פוסקים כמש''ל בס''ק ב': (י) לשמש. כלומר בענין הכפיה שווין הדינין. אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אין שווין. דבתשמיש מוסיפין על הכתובה. ובאינו רוצה לזון אין מוסיפין עיין ב''ש:
ד (יא) ידיו. והיינו שנולדו בו אבל אם היה בו לסברת הרמ''א סעיף א' אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ועכ''פ (דהיא) [היא] לא נעשית מורדת די''ל סבורה הייתי שיכולה לקבל כמש''ל ס''ק ב' ב''ש:
ה (יב) מום. אע''ג דבאשה הוי מום כמ''ש בסי' (קט''ז) [קי''ז] מ''מ אשה ניחא לה בכל דהו ודוקא דאין סכנה בדבר אם משמשת עם בעל נכפה דאם היה סכנה בדבר כופין אותו להוציא כמש''ל ס''ק ג' בשם מהרמ''ט: (יג) באיש. עיין כנה''ג דף קפ''ג ע''ב שהעלה אם נתיישן החולי נכפה אצלו וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני חכמי הדור שנכוף אותו לגרש אף אני אהיה סניף להם ע''ש ועמ''ש דף קל''ב ע''א מש''ש:
ו (יד) שום בן. בנ''י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה ב''ש: (טו) גורם. עיין ב''ש: (טז) תוס'. היינו תוספת שמוסיף לה דרך מתנה. אבל תוספת שליש הנהוג בינינו נותן לה מהרי''ק שורש פ''א. עיין כנה''ג קפ''א ע''ב סעיף כ''ח. ודף קפ''ב ע''א סמ''ג. דורונות ומתנות ששלח לה הבעל בשעת שידוכין הם של הבעל. הרש''ך ח''ג סימן קי''ב. וכן המתנות שנתנו לבעל. הם לבעל. מהרח''ש בתשובה סי' מ''א. דורונות ומתנות שנתנו לה אחרים בשעת נשואין הם שלה בין שנתנו לה קרובי החתן בין קרובי הכלה הרש''ך וכנה''ג הביא תשובת ב''י דאף אלו הם של בעל ע''ש קפ''א ע''א סעיף נ''א: (יז) כתובה. כיון שמבורר שהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה: (יח) כתובה. ר''ל יוציא מיד ואין צריך להמתין י''ש בשניה. כיון דשהה עם הראשונה ואם הראשונה באה תוך י''ש לגרשה ובדק נפשיה תוך י''ש ושניה אומרת שאינו י''כ מ''מ אינו יוכל הראשונה לגרשה תוך י''ש דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהוא תוך י''ש והוא רוצה לגרש ב''ש: (יט) יו''ד שנים. ב''ש האריך והעלה דדברי רמ''א תמוהים ע''ש:
ז (כ) נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם משקרת אין מעיזה להכחישו מש''ה אפי' תוך י''ש נאמנת. ודוקא שאמרה כן בפניו כמ''ש בסימן י''ז באמרה גרשתני. ואפילו לא טענה בעינא חוטרא לידי מהני כאן כיון דא''י לקיים העונה עיין כנה''ג קפ''ב ע''א סעיף ל''ב. והרדב''ז ח''א סימן קי''ח. כל שלא אמרה בפניו אעפ''י שנשמעו הדברים להבעל שלא בפניו מיקרי ואינה נאמנת. הראנ''ח ח''א סי' ס''ג. אבל בספר בנימין זאב כתב דאם נשמעו דבריה לו בפניו מיקרי ע''ש סימן קכ''ו וכנה''ג קפ''ד ע''א: (כא) כתובה. כיון דהוא מכחישה ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ולענין תוספות כתובה צ''ע. ואם תפסה מהני תפיסה. ותוספת דידן נוטלת דדין נדוניא יש לו ואם היא מכחישה צ''ע אי נוטלת אפי' נדוניא שלה עיין בפוסקים: (כב) כתובה. ולענין תוספת כתובה נמי צ''ע. ואם יוכל להתקשות ויוכל להכניס עטרה ואין לו כח למרק נמי צ''ע אם יש לה ת''כ עיין ב''ש. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנידתה ובעלה מכחישה בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת מהר''מ ווייל סי' כ''ז משפט צדק ח''א סי' נ''ט כ' אם תובעת כתובה אינה נאמנת אבל אם אינה תובעת כתובה נאמנת ודוקא שטענה כך בפני הבעל ובפני הב''ד. היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה ואמרה ששכב עמה בנדתה אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה נאמנת. משפט צדק שם: (כג) כתובתה. ל''ד תובעת כתובתה בפירוש אלא אפי' הזכירה ברמז אינה נאמנת וכל דבר הנראה לב''ד שמערמת היא להסתיר טענת הכתובה לא מהימנא כנה''ג קפ''ד ע''א. אם תפסה מנכסי בעלה כדי כתובתה שאינה צריכה לתבוע כתובתה יש להסתפק שמא טענה שקר רלנ''ח סי' כ''ט:
י (כד) כתובה. עי' ב''ש. והיכא דלית ליה למיתב לה כתובה תהא כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו ע''ל סימן קי''ט ס''ק ז' מש''ש ועיין כנה''ג קפ''ב ע''ב סנ''ג ונ''ד: (כה) להוציא. והיינו כשהיא ראויה להוליד עוד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא ב''י בשם הריב''ש ע''ש ובד''מ. ואם היו לו בנים ומתו עיין ב''י וד''מ וכנה''ג קפ''ד ע''ב:
יא (כו) בסחורה. ואם הלך מח''ל לא''י מונין י''ש מיום ביאתו לא''י טור:
יב (כז) ג''פ. כאן בעינן ג''פ משום הרבה נשים מפילים בתחלת עיבורם בית יוסף: (כח) לאחר. ולא תנשא אלא למי שקיים פו''ר ש''ג:
יג (כט) היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיניה נתנה באחר כגון שהב''ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י''ש נ''י עיין ב''ש אם יש עדים שהפילה אפי' הן נשים אינה נאמנת רשד''ם חא''ה סי' ק''ג וכתב כנה''ג נראה היכא שבא להוציאה אחר עשר מפני שלא ילדה והיא אומרת שהפילה תוך עשר דהיא אינה נאמנת דבהא ליכא טעמא דאם איתא דהפילה לא הוי מחזקת נפשה בעקרה ומיהו אם יש עדות נשים נאמנת ע''ש קפ''ב ע''ב שנ''ה:
טו (ל) היסת. כיון דיש טענת ברי מה שהוא טוען ומכחיש אותה:
יז (לא) לשלישי. דקי''ל בנשואין כרבי שני פעמים הוי חזקה. אבל לענין ממון קי''ל כרשב''ג דלא הוי חזקה עד ג''פ מש''ה אית לה כתובה מן השני תוס'. והא דצריך ג''פ בהפילה כתבתי בסמוך ס''ק כ''ז: (לב) בכתובה. היינו תצא מיד אפי' הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו''ר ואין לו אשה אחרת. אלא לענין ממון יש חילוק אם הכיר בה צריך ליתן לה כתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות ואין לה כתובה אפי' לא שהה עם הג' י''ש. ואם נשאת למי שקיים פו''ר או שיש לו אשה אחרת צריך ליתן לה כתובה אפי' לא הכיר בה ולא אמרינן מקח טעות הוא ב''ש:
יח (לג) תחזיר. משום דאמרי' השתא היא דכחשי. ודוקא אם גבתה כבר אז לא תחזיר מחמת טענה זו. אבל אם לא גבתה עדיין אפילו תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענת ברי דהשתא כחשה עב''ש:
כא (לד) בשוטים. עיין דינים אלו בתוס' ובהרא''ש ס''פ הבע''י ובמר' ר''פ המדיר. ובכה''ג קפ''ג ע''א. וב''ש כתבו כללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפי' בשוטים וכן אם נשא שניה וכן כל הני דאי' בסימן ז' לכ''ע כופין בשוטים. משום דמפורש בש''ס דכופין אותם. וכל הני דכופין מחמתה אין נותנים להם תוספת כתובה. אבל כשהב''ד כופין לגרשה כשלא ילדה י''ש יש לה תוספת כתובה דלאו מחמתה הוא. וכשבאה מחמת טענה. בש''ס איתא דכופין והיינו בשוטים. והרשב''א בתשובה סימן אלף קצ''ב כתב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפים על הכתובה כדין מורד ומי ששהא עם אשתו י''ש. לדעת הרי''ף כופין בשוטים וכ''כ הרמב''ם פט''ו מה''א. ובהג''מ פרק הבא ע''י כתב צ''ע בזמן הזה אם יוכל לגרשה בע''כ כיון שגזר ר''ג שלא לגרש בע''כ. ואח''כ הביא תשובת ר''ג דפסק דיוכל לגרשה בע''כ. ובתשובת ריב''ש סימן ט''ז כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווגים משום דהיה צריך לכפות את כולם לכן כל שאינו איסור מצד הנשואים העלימו עיניהם. וב''ש כתב עליו מ''מ האיסור במקומו עומד אף שחכמי הדור אין כופין מ''מ האיסור חל על כל אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר''ג מ''מ אם לא ילדה י''ש יוכל לגרשה בע''כ. ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להתיר ונשאת כופין אותו להוציא ב''ש ע''ש:
כב (לה) העומדים. יזהיר הדיין שלא תתייחד עמו ולא תדור בשכונתו ולא תתן מעות מידו לידה משפטי שמואל סי' קכ''ג. המנהג לקרוע הגט אחר הנתינה סדר הגט:
כג (לו) גט. הנשבע שלא לגרש וגירש אי הוי גט עיין בהרשד''ם חי''ד סי' קמ''ו. כנה''ג דף קפ''ג ע''ב. ועיין קפ''ו:
סדר הגט ובו דיני העדים והבעל והסופר והאשה, וכל פרטיו
(ובו ק''א סעיפים)
סימן קנה - עד איזה זמן הקטנה ממאנת, ויתר דיני מאון
(ובו כ''ב סעיפים )
סימן קנו - איזה נקרא זרע קימא לפטור מן היבום
(ובו י''ג סעיפים )
א (א) יחדיו. עיין כנה''ג שכתב ויש לחקור וכו' ע''ש. ולא הבנתי חקירתו. דהא מפורש בגמ' דהוי אשת אח שלא היה בעולמו וכ''כ הרמב''ם והכ''מ פרק ששי מהלכות יבום עיין ודו''ק:
ב (ב) ממזר. היינו בחבושים בבית האסורים יחדיו דאל''כ יש לחוש שמא זנתה עם אחר ב''ש:
ד (ג) חדשיו. ואם בעלה כאן א''א לידע שכלו חדשיו כי שמא נתעברה אח''כ. ואם אינו בכאן י''ל דחיישינן שמא בא אצלה ואפשר דחיישינן שמא בא ע''י שם ע''ל סימן ד'. ב''ש: (ד) יום א'. וכ''פ המריב''ל ח''ג סימן קי''ד. כתב מהר''ם מטראני ח''ב סי' קט''ו אפי' לדברי הרמב''ם דבעיא ט' שלמים. אם היו ט' חדשים מקוטעים ונתקדשה אפילו לישראל אם היבם אינו מצוי שהוא במד''ה ואינו יודע אם הוא חי או מת מותרת בלא חליצה ע''ש: (ה) למ''ד יום. ואם הוא בודאי בן ח' מהני נמי אם שהה למ''ד יום וגמרו השערות וציפורן עיין ב''ש ס''ק ג': (ו) וצפרניו. היינו בדשהה למ''ד יום וגמרו. ואם הוא חי למ''ד יום ומת ולא בדקו אם גמרו שעריו וצפרניו סומכין על דעה קמייתא שהוא בן קיימא דהא מדאורייתא פטור משיצא חי לאויר העולם. ט''ז ב''ש: (ז) מד''ס. בספיקות אלו דצריכה חליצה הוי חליצה פסולה וצריכה לחזור על כל האחים. עיין מהרשד''ם חא''ה סימן צ''ב קנ''ח. והר''א ששון סימן כ''ט והרח''ש סימן (כ''ח) [נ''ח] הקשה עליו דממ''נ אינה צריכה לחזור על כל האחים דאי הוי ולד של קיימא אינה צריכה חליצה כלל. ואם אין הולד של קיימא הוי חליצה גמורה וא''צ לחזור על כל האחין. וכ''כ הראנ''ח סימן נ''ב. ומהריב''ל ח''ג סימן כ''ב. ודברי ריבות סימן קס''ג ועיין הרדב''ז ח''א סימן צ''ג. ובמקור ברוך סימן ז'. ולחם רב סימן קפ''ח. ובגנת ורדים כלל ד' סימן א'. ובתשובת חכם צבי סימן ק''ח העלה נמי דאינה צריכה לחזור על כל האחים ע''ש: (ח) ואפילו. דין זה צ''ע ועי' תשו' מהריב''ל ח''ג דמ''א. ב''ש:
ה (ט) נאמנת. בתשובת הרא''ש כלל נ''ב מבואר דל''ד לעצמה אלא אפי' לאחר איתתא לא מהימנא. ועיין במהרח''ש סימן מ''א ובהר''א ששון סימן כ''ז דאין חילוק בין אשה אחת לשתי נשים ע''ש. ואם הוא אומר שכלו חדשיו נאמן רשב''ץ. והיא אינה נאמנת להקל אבל להחמיר שלא תתייבם נאמנת ב''ש ועיין ס''ק י''ב מש''ש:
ו (י) בני. אנוס שאמר זה בני פוטר את אשתו מן היבום ולא חיישינן דלמא בנו מן הגויה הוא (מהרי''ל) [מהריב''ל] ח''ב סימן למ''ד כתב דחיישינן שמא בנו מן הגויה הוא וחולצת ולא מתיבמת. וכתב כנה''ג ונראה ברור דאם האנוס אומר שהו' בנו מן הגויה שנאמן וכ''כ הרמ''ט והרשד''ם ע''ש: (יא) בנים. אבל אם אומר קודם שבאו העדים נאמן טור וב''י. כתב הראנ''ח ח''ב סימן ל''ה דוקא שיש לו בנים אינו נאמן אבל אם אמר זה בני אפילו יש עדים יש לו אחים נאמן ע''ש ועיין ב''ש:
ח (יב) ויש חולקין. הוא דעת הרא''ש שפסק בתשובה אשה אינה נאמנת להעיד לחברתה שכלו חדשי הולד א''כ ה''ה ע''א אינו נאמן כי כל מקום דע''א נאמן ה''ה אשה נאמנת להעיד לחבירתה. והרמב''ם דס''ל ע''א נאמן כ''כ ס''ל אשה נאמנת להעיד לחברתה שכלו חדשיו ועיין מ''ש הב''ש ועיין מה שתמה הכנה''ג דף י''א ע''ב סעיף כ''ו ודו''ק:
יא (יג) מתייבמת. אפי' ראויה היא לכהן מ''מ חולצת כן מוכח מש''ס דיבמות דף קי''ט ע''ב דהקשה מסיפא ניתן לי בן וכו'. ולא הקשה מרישא מבבא זו ש''מ דחולצת אפילו כשרה לכהונה דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא לכהונה ב''ש. ועיין סימן קנ''ח אם ע''א מעיד שמת בעלה ואח''כ בנה. ואם נשמע שמתו שניהם בעלה ובנה תו היא אינה נאמנת לומר שמת בעלה ואח''כ בנה עיין בעל המאור פרק האשה ועיין תוספת ד''ה אמאי הלך אחר רוב נשים וכו' דף קי''ט ע''א ומ''ש המרש''א שם. ואם ע''א יודע ממיתתם נתחבטו בזה גאוני ארץ. וט''ז מתיר. וב''ש סותר דבריו ע''ש:
יב (יד) עדים. עיין מ''ש הב''ש. כתב הרמ''ט ח''ש סימן פ''ג מי שבאה שמועתו מארץ רחוקה הרבה. והיה לו בנים כאן ומתו ולא נודע אם מת הוא קודם או הם אין לחוש לזה וחולצת. ואעפ''כ ראוי שתאסור עצמה על הכהנים ע''ש. והב''י בשם רבינו ירוחם כתב דנסתפק הר''ש אם מהני כשנדרה אשה זו שלא תנשא לכהן ע''ש:
סימן קנז - דיני גרים ומשמד, ואיזה נקרא אח ליבום
(ובו י' סעיפים )
א (א) ממזר. כבר כתבתי בסי' הקודם דאיירי דהיו חבושים בבית האסורים יחדיו:
ב (ב) קרוב. אפילו עד מפי עד נאמן. וכל הפסולים כשרים להעיד אפי' אינן מסל''ת חוץ מעכו''ם דאינו נאמן אפילו מסל''ת עיין ב''ש. אמר העד שהיה לו אח וששמע שמת הפה שאסר הוא הפה שהתיר הרדב''ז ח''א סימן צ''א. העיד שהמת היה קורא לזה אח ולא היה יודע אם היה אח מן האב או מן האם אין כאן עדות. הרדב''ז שם:
ד (ג) ונשאת. וקאי על דברי המחבר כשהיה מומר בעת הנשואין ב''ש. ואם בקטנותו נאנס ונטמע בין הגוים הוי כאלו נתקדשה ואח''כ המיר כי מעשה קטן לא חשיב מעשה ת''ה סי' רכ''ג והביאו ב''י. עדים שהעידו שהיה לו אח מומר ויש ספק אם הוא אח מאביו או מאמו לכ''ע מתירין אותה לינשא לכתחלה משום ס''ס. הרמ''ט ח''ב סימן פ''ג. הניחה בעלה מעוברת וילדה בן וראוהו מגידי אמת שגמרו סימניו ומת בתוך שלשים והמומר אינו לפנינו לכ''ע מותרת לינשא לכתחלה. הרדב''ז ח''א סי' צ''ג. יבמה זקוקה ליבם מומר פסח בשתי רגליו עקומות והפוכות עיין במהר''ם לובלין סי' ל''ז. והרד''ך בית ט' העלה דלכ''ע ביבם משומד שאינו בעירה וגם היא אינה יכולה לילך לעירו דאיכא תרתי השמד והעיגון להלכה ולמעשה אם יסכימו חכמי הדור לעשות מעשה לפוטרה בלא חליצה גם הוא יהיה סניף להם ע''ש ועיין בהרא''ם ח''א סי' מ''ז. ובתשובת חכם צבי סימן א'. משומד שחזר בתשובה בשעת מיתת אחיו עיין במהר''י מינץ סימן י''ב. ובהרדב''ז ח''א סי' ל''א. ובהר''א ששון סימן כ''ה: (ד) ידעה. ואפי' אם ידעה שיש לה יבם אלא סברה שמת מותרת לבעלה. מהר''י ווייל סימן נ''ד: (ה) בדיעבד. ולענין האנוסים שבמלכות פורטוגאל. עיין כנה''ג: (ו) כפול. היינו בעת הביאה מתנה כן. ב''ש. כתב בנחלת שבעה בדיני חליצה סי' כ''ב ס''ח וה''ה אם יש להחתן אח שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר דג''כ יוכל להתנות ע''ש. ושבות יעקב ח''א סי' קכ''ז חולק עליו וס''ל דוקא במומר יוכל להתנות אבל לא באח שהוא חרש ע''ש:
ו (ז) נאמן. היינו דוקא בחזקה ברורה אבל חזקה שאינה ברורה או ע''פ ע''א נאמן לומר שיש לו אחים. מהרי''ט ח''א סימן פ''ב. מי שהוחזק על פיו שלא היה לו אחים שכן נשבע בשעת נשואין ושוב אמר לו א' איך נשבע ויש לו אח והשיב שחשב שמת ומפני שלא היו רוצים ליתן לו אשה למי שיש לו אח ונשבעתי שחשבתי שכבר מת. ואח''כ מת הוא. אשתו מותרת לינשא כיון שלא היה אלא ע''א מהר''ם גלאנטי סי' י''ז. אבל מהרי''ט ח''א סי' פ''א חולק עליו ואסרה להנשא ולבסוף הביא כמה חכמים גדולים שהסכימו לאוסרה ואפי' נשאת תצא ע''ש: (ח) קרוב. צ''ל או קרובים ב''ש. ובה''י מגיה דצ''ל וכ''ש קרוב ע''ש. היו ב' עדים שיש לו אחים אע''ג דלא הוחזק באחים נאמנים פוסקי'. כתב הב''ש אם לא הוחזק באחים ואמר בשעת קדושין אין לי אחים וחזר לפני מותו ואמר יש לי אחים מותרת לכ''ע אפי' לדעת היש מי שאומר שחולצת בסי' הקודם ס''ז כשחוזר ואומר אין לי בנים דשם איירי במוחזק באחים ואינו מוחזק בבנים משא''כ כשאינו מוחזק באחים ע''ש והב''ח לא כ''כ ע''ש:
ח (ט) עדים. אפי' אמר אין לי אח ואח''כ יצא קול חיישינן לקול. אפי' לקול דלא אתחזק בב''ד חיישינן מגי''ד ב''ש. כתב מהריב''ל ח''ב סי' י''ט הא דבעינן דיצא קול שיש עדים במד''ה היכא דלא קים לן בודאי דאין לו בנים מש''ה דוקא היכא דיצא קול שיש עדים הוא דחוששין. אבל היכא דקים לן בודאי דאין לו בנים אפי' בלא קול שיש עדים חוששין. ועיין במהרי''ט ח''ב סי' י''ח. ובמקור ברוך סי' נ''ז:
י (י) גס בה. דוקא דגייסי אהדדי בקירוב דעת וחבה אבל אי לא גייסי אהדדי בקירוב דעת וחבה אפ' היו אוכלים זה עם זה מותר לדור זה עם זה מהר''ם לובלין סי' קל''א. והראנ''ח ח''א סי' נ''ח כתב דלא אסר הרשב''א אלא היכא דגייסי אהדדי אחר מיתת הבעל. ולא אסר הרשב''א אלא דוקא בבית א' או בחצר א' אבל במבוי א' או שני בתים קרובים זה לזה ויש להם לכל א' פתח פתוח לר''ה לא אסר ע''ש ועיין סי' קי''ט:
סימן קנח - באיזה אפן אשה נאמנת להתיבם, ואם עד אחד נאמן
(ובו ו' סעיפים )
א (א) אשתו. ואם רוצה לפטור אותה בחליצה נאמן. וה''ה אם היה נשוי אשה נאמן רשד''ם חא''ה סי' ע''ה:
ג (ב) יבמה. הנה כל הפוסקים מקילין בזה לבד הרא''ש הוא המחמיר עיין מהרי''ק שורש קע''ו. ותשובת מהר''י הלוי סי' י''ב. וכנה''ג הביא כמה פוסקים דכולם מסכימים בעת הדחק ועיגון יש להקל וכן עד מפי עד נאמן וכ''כ בד''מ. ומכ''ש כשיבם מומר דאז הוי ס''ס דלכ''ע יש להתיר כשהעד א' העיד שמת. ועיין תשובת מהר''י מינץ סי' י''ד שכתב אפשר בזמן הזה שאין מתייבמין אלא חולצת היא בעצמה נמי נאמנת שמת היבם ומכ''ש ע''א אף לדעת הרא''ש. ומיהו אין מוכרח עיין ב''ש ובתשובת צמח צדק סי' פ''ח. וכנה''ג בהגהת ב''י:
סימן קנט - יבמה שנתקדשה לזר אם יש זקה לאסר בקרובותיו
(ובו ז' סעיפים )
א (א) גט. ולרוב פוסקים מותרת למקדש עיין ב''ש שהעלה אם היה ע''פ ע''א מותרת למקדש: (ב) הזר. וה''ה אם עדיין לא גירשה ונשאה אחר שחלץ היבם ג''כ אין מוציאין ממנו. ב''ש: (ג) ונשא. האחרונים חלקו ע''ז עב''ש: (ד) מן המקדש. ב''ח חולק וס''ל דהוי שוגגת ע''ש. וט''ז פסק לחומרא. ב''ש:
ב (ה) לזר. אפי' לא בא עליה ב''י וד''מ. ודוקא בידוע שיש לה יבם אבל מחמת קול שיש לה יבם לא תצא. ועיין ב''ש:
ג (ו) קנסא. אע''ג דהיא מותרת ליבם מ''מ לבועל אסורה. ממילא נשמע המאנס אשת ישראל אסורה לו ב''ש וע''ל סי' (י''ח) [י''א]. ובש''ג פרק האשה כתב דאף ליבם אסורה:
סימן קס - חיוב מזונות היבמה וקבורתה, ודין נכסיה וירשתה
(ובו ח' סעיפים )
א (א) בעלה. ואם צוה הבעל שכל ימי מגר אלמנותה תהיה ניזונית מנכסיו ניזונית והולכת מנכסי המת כל ימי מגר אלמנותה. הרמ''ט ח''ב סי' קכ''ד: (ב) לייבם. אבל אם נתרצה לחלוץ או שלא נתרצה כלל אין לה מזונות. ולדעת הרמב''ם אפי' לא התרצה ליבום חייב במזונות. ואם בורח במזיד י''ל לכ''ע חייב במזונות אפי' לא התרצה לייבם. ואם לא ברח אלא נתעכב פה אין חייב במזונות אא''כ שתבעה ליבם או ליתן לה מזונות ונתרצה ליבם. הרא''ש ב''ש:
ג (ג) שיגדיל. היינו אחר ג''ח אבל ג''ח הראשונים יש לה מזונות מבעלה. ב''ש וכנה''ג: (ד) מיד. וכן נמי כשנפלה לפני יבם קטן אם ידוע שכשיגדיל לא יבם אותה גובה כתובתה מעתה הרמ''ט ח''א סי' קל''ג ועיין כנה''ג:
ז (ה) מתנה. וה''ה אם נתן לה הבעל נכסיו במתנה ומתה בעודה שומרת יבם אין היבם יורשה דה''ל כנכסי מלוג שהם בחזקת יורשי האשה לכ''ע. הרש''ך ח''ג סי' כ''א: (ו) לדעת זה. ב''ש הביא פוסקים הרבה דס''ל דיורש אף למנהג דכופין לחלוץ ע''ש ועיין ס''ס קס''ה. ובתשובת שבות יעקב ח''א סי' קכ''ד פסק דבזה''ז אין ליבם שום זכות בנכסים אם מתה בין אם הוא בחור או נשוי ע''ש. וכנה''ג כתב דהנדון מהרי''ק שורש צ''א איירי דיש ריעותא דלא היתה ראויה ליבום מחמת הדין אבל כל שעומדת בין ליבום בין לחליצה אע''ג דמצות חליצה קודמת נכסים בחזקת היבם ע''ש בהגהת הטור סעיף כ''ג וסעיף ט''ו. ודבריו תמוהים דהא המהרי''ק כתב בהדיא לכך במדינות אלו שכופין לחלוץ וכו' וק''ל: (ז) יורש. עיין מהר''א ששון סי' קצ''ה שכתב בשם מהר''י ווייל סי' מ''א דאין האב יורש כלום אפי' מוחזק בנכסים וכל עזבון של המת יורשים האחים. ואם יש כאן ב' אחים אף שאחד בחור מ''מ יד שניהם שווים אפי' בכתובה שלה מאחר שלא עשה שום מעשה. ועיין ס''ס קס''ה שם כתבתי לפי תיקון הקהלות המבואר שם ליתא הדין של מהר''י ווייל ע''ש ועיין ב''ש:
ח (ח) טענה. ואם מתו גם שניהם מ''מ יורש השני' ולא הראשונה ואם א''י איזה מתה ראשונה דומה למ''ש בסמוך דהוי היורשים ודאי והיבם ספק. ב''ש:
סימן קסא - מי שהיו לו אחים רבים ונשים רבות שמתו אחיו ונפלו נשותיהם לפניו
(ובו ט' סעיפים )
א (א) מהם. ואם חלץ לאחת לדעת הב''י אין איסור לחלוץ לשניה אלא שא''צ חליצה. וב''ח חולק עליו וכתב דאיכא איסור דאוריית' לחלוץ לשניה דכתיב בית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ולא ב' בתים ודייק כן מתו' ע''ש שדבריו נכונים. רק תחלת דבריו שכתב על הב''י ושרי ליה מריה דא''כ מ''ש דאינו יוכל ליבם אלא א' מהן נמי כדי נסבא ע''ש בזה הוא דלא דק. דהא לפי שיטת הב''י דמ''ש הטור דלא חלץ אלא אחת מהן כלומר אינו צריך לחלוץ אלא א' מהן ולא יוכל קאי רק איבום ע''ש. א''כ שפיר כתב הב''י דמ''ש ואינו חולץ אלא א' מהם כדי נסבא שכבר כתב שחליצה של אחת מהן פוטרת את כולן משא''כ על מ''ש ואין יוכל ליבם אלא א' מהן ל''ק מידי דאיצטרך לאשמעינן דאינו יוכל ואיסורא קא עביד עיין ודו''ק. והב''ש חולק על הב''ח וכתב כוונת התוס' הוא כיון דאינו עולה לחליצה כלומר דא''צ חליצה אין עולה ליבום היינו אסורה ליבם וכו' ע''ש. לא הבנתי דהא קיי''ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה. א''כ כיון דאסור ליבם אחר חליצה ה''ה נמי דאסור לחלוץ אחר חליצה. וכ''ה בברטנורא משנה י''א פרק כ' וא''ל א''כ ל''ל בית חלוץ הנעל ללמוד דבית א' הוא חולץ ולא שני בתים כדאי' ביבמות דף מ''ד ע''א. הא ממילא ידעינן כי היכא דאסור ליבומי אחר חליצה ה''ה נמי אסור לחלוץ אחר חליצה דכל העולה ליבום עולה לחליצה. עיין בסוגיא זו ועיין ביבמות דף יו''ד ע''ב תוס' ד''ה איהו הוא דקאי בלא יבנה וגו'. ועיין בחידושי בית יהודה מה שהביא בשם הגלאנטי ומ''ש הוא ויתורץ לך הכל. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס''ח. ומה שהקשה הב''ש סי' קס''ז ס''ק ב' מהא דאיתא בגמר' דיבמות דף ל''א ע''ב ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי וכו' ע''ש ולפי דברי הב''ח האיך חולץ לשתיהן הא יש לחוש נמי שיאמרו ב' יבמות מבית א' חולצין לתרווייהו דאיכא איסור דאוריית' ע''ש. י''ל כיון דמדאוריית' הוי ב' בתים וצריך לתקוני לתרווייהו. והחשש שמא יאמרו שהם מבית א' הוא לעולם. בין אם יבמו תרווייהו בין אם יחלוץ לתרווייהו בין אם יבם א' וחלץ לא' כמבואר. א''כ בחרו חז''ל את הרע במיעוטו לחלוץ תרווייהו דלא גרע מאם יבמו את שתיהן. דהיכא דיחלוץ לשתיהן איכא ריעותא לפנינו למה חלץ לשתיהן הא קי''ל מצות יבום קודם ובודאי ישאלו. ויודעין דלא הניחו חכמים ליבם. משא''כ אם יבמו שתיהן או יבם א' וחלץ לא'. א''כ יותר רחוק החשש שמא יאמרו וכו' בחלצו לשתיהן ומש''ה בחרו שיחלוץ לשתיהן. וזהו בכלל לא אפשר עיין תוס' י''ט פרק ב' דיבמות משנה יו''ד. ועי' בברטנורא בפרק ב' דסנהדרין משנה ב' ועיין תוס' י''ט שם. ומ''ש עוד הב''ש ואישמיטתי' ליה הסוגיא דיבמות דף נו''ן ע''ב כל הני תחלוץ ותיזל וכו' ע''ש. י''ל דה''ק דחליצה פסולה דהיינו אחר הגט הוי חליצה מעולה. ולא אמרינן דלא הוי מעולה וצריכה לחליצה אחרת אטו חליצה אחר חליצה. א''כ השתא נמי הוי חליצה אחר חליצה ומאי מרווחינן בזה ודו''ק. ובדרישה כתב לכתחלה אינו רשאי לחלוץ אלא לאחת מהן שלא יאסרם על כהן. וכתב ב''ח אם חלץ אף לשניה אסורה לכהונה מפני מראית עין שיאמרו שכנס חלוצה:
ב (ב) לכשרה. וכופין אותו לחלוץ לפסולה ואם עבר מנדין אותו ואם התרו למלקות מלקין אותו. ב''י ע''ש. וכנסת הגדולה כתב דאין כופין על כך אלא עצה טובה קמשמע לן עיין שם ועיין תוס' י''ט משנה י''א בפ''ד דיבמות:
ד (ג) לייבם. רוצה הגדול והקטן ליבם אע''ג דביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא. בזמן הזה מצות חליצה קודמת. ואם אין הגדול רוצה לא ליבם ולא לחלוץ יותר טוב לכוף לגדול לחלוץ מלכוף לקטן. ואם הקטן רוצה לחלוץ וגדול אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין לכוף לגדול לחלוץ כיון דאפשר להעשות החליצה ע''י הקטן. הראנ''ח ח''ב סימן ל''ב ועיין סימן קע''ה:
ה (ד) הים. ה''ה במדינה אחרת כל שחלוקה בלשון אחרת לאפוקי אם הוא במדינה זו ממתינים עליו עיין כנה''ג בהגהת הטור ס''ח. מעשה היה שהיתה היבמה עם יבם קטן בפריז. והיבם גדול כך מיל רחוק מפריז אפ''ה כפה מהר''י מינץ את יבם קטן. מזה ראי' דלאו בהרחקת הדרך תלוי מלתא אלא אם היבם בעיר אחרת והיבמה עליה אין לה להשכיר לשם שליח להודיע. ט''ז ב''ש:
ו (ה) עדיפא. עיין ס''ק ג' מש''ש. ואם לגדול אשה אז חליצת קטן עדיף עי' ב''י סי' קס''ה מ''ש בשם הריטב''א:
סימן קסב - דיני צרת היבמה וקרובותיה
(ובו ה' סעיפים )
א (א) בעשה. רש''י ורמב''ם. ולדעת התוס' עובר לאו אשר לא יבנה עיין יבמות דף י''א:
ב (ב) בעשה. תמוה הוא כי לא מצינו שום עשה בזה עיין ב''ח. ב''ש:
ג (ג) מספק וכו'. צ''ע הא קי''ל בכמה דוכתי' ספק חליצה לא גזרו רבנן כנה''ג:
סימן קסג - המיבם זוכה בנכסי המת, וטענת בני היבם
(ובו ח' סעיפים )
סימן קסד - שהיבמה לא תתיבם ולא תחלץ תוך שלשה חדשים, ודין אם נתיבמה ונמצאת מעברת,
(ובו ח' סעיפים )
א (א) יום. אפילו בידוע דאינה מעוברת. ב''ש: (ב) להמתין. דיבמה יותר קרובה לביאה מארוסה וארוסה צריכה להמתין ג''ח. ואפשר בזמן הזה דכופין על החליצה א''צ להמתין ג''ח דהא אינה קרובה לביאה ב''ש. אם עשה מאמר ואח''כ נתחרט ונתן גט למאמרו וחליצה לזיקתו אם צריכה להמתין ג''ח עיין כנה''ג בהגהת ב''י דיש פלוגתא בין הפוסקים: (ג) האחים. ואם אין אחים אחרים יחלוץ זה אחר ג''ח. ולמ''ד חליצה פסולה חוזרת ע''כ האחים. אחר ג''ח צריכה חליצה מכל האחים ומזה א''צ כי חליצתו גרוע משל האחים עיין סי' קע''ה . ב''ש:
ב (ד) חליצה. היינו לקולא אבל לחומרא הוי חליצה ופסולה לכהן וכן אסורה להתייבם. ואם נשאת ליבם מוציאין ממנו . נ''י ב''ש: (ה) האחין. ולמ''ד חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים צריכה חליצה מכל האחים:
ה (ו) שהפילה. כ''כ הנ''י והב''ח וכן הסכים התוס' י''ט. והב''ש כתב דתוס' ריש פרק החולץ לא ס''ל כן. דאל''כ ה''ל לתרץ דתני משום יקיים וכו' ע''ש. אינו מוכרח די''ל באמת וקיים לא אתי שפיר ותוס' חד מתרי טעמא נקט וכהאי גוונא אי' ביבמות דף מ''ח ע''ב. ותוס' כתובות די''א ע''א וכהנה רבות:
סימן קסה - איזה מהם קודם או חליצה או יבום
(ובו ה' סעיפים )
א (א) מצוה. ומ''מ אין כופין אותו ליבם. תוס' ב''ש: (ב) שכופין אותו. אפילו בשוטים. ב''י ב''ש:
ב (ג) לה. אפי' בשוטים. ואם מצאה היתר לנדרה מותרת לו ולא אמרינן דאסורה הואיל בעת שנפלה לפניו היתה אסורה מחמת נדר. ב''י ב''ש: (ד) כהן וכו'. ומ''מ אין כופין אותו לחלוץ. מלת מ''מ אין מובן ב''ש ועיין הרשב''א סי' תת''ב:
ד (ה) תקנו. ענין החלוקה עיין בתשובת שארית יוסף סי' ס''ה ובהר''ם לובלין סי' יו''ד ובמ''ב סי' ק''י דאין חולקין אלא שיעור כתובה ונצ''ב. ואין לאב ושאר אחים חלק בזה. והמותר אם יש אב נוטל האב ואם אין אב חולקין כל האחים והחולץ שוה בשוה ואין להחלוץ שום קדימה אלא החצי מכתובתה ונצ''ב שחולק עם החלוצה. ומבואר עוד שם אם בכל זאת לא התרצה היבם לחלוץ אין לפחות מחלק האב והאחים וליתן לו דמה להם בעיגון היבמה והקהלות א''י לתקן לפחות חלקן וצריכה היא לפייס אותו משלה. לפ''ז מ''ש לעיל סי' ק''ס ס''ק ז' בשם מהר''א ששון בשם מהר''י ווייל היכא דיבמה מתה האחים יורשים הכל ואין האב יורש כלום. ליתא לפי תיקון הקהלות עיין ב''ש ומבואר בפוסקים דחולקים כתובה ות''כ והנדוניא חוץ נ''מ שלה נוטלת היא בראש. עב''ש: (ו) בחנם. ואם אח''כ אומר שרצונו לייבם אותה אין כופין אותו לחלוץ כי שמא הלכה מצות יבום קודמת והוי כמתנ' ע''מ שכתוב בתורה ב''ח ב''ש. ובתשובת מהרשד''ם חא''ה סימן ע''א ובתשובת מהר''א ששון סימן כ''ח איתא מ''מ יכולים לעשות הרחקות של ר''ת ושלא לדבר שלא לישא וליתן עמו ולא יאמרו שלא לדבר עמו עד שתחלוץ דאז הוי כפיה אלא לעשות הרחקה סתם שלא לדבר עמו ואם נתן שט''ח ולא כתב שיחלוץ בחנם אז י''ל השטר נותן שא''י לומר שרצונו לייבם אבל חליצה שיתן כוונתו כתקנת הקהלות מש''ה צריך לכתוב שיחלוץ בחנם. מי שאינו רוצה ליתן לאחיו שטר חליצה יש כח ביד ב''ד לכופו בזמן הזה שאין מתחתנים עם מי שאין לו שטר חליצה מ''מ אין לכופו ליתנו בחנם ויש לו ליתן כפי ראות עיני ב''ד תשו' שבות יעקב ח''ב סי' קכ''א אשה א' שהיא זקוקה לחלוצה ויש לה שט''ח מכל האחין ואח הגדול רוצה לדחות שתלך אל שאר האחים שהם רחוקים במדינות אחרים אין יכול לדחותה. שבות יעקב ח''ב סי' ק''ל. ודע מצות יבום כשרצונו לייבם רק לקיים המצות יבום ורוצה לגרשה מיד אחר ביאה הראשונה נמי בכלל מצות יבום. עיין ב''ש:
סימן קסו - מצות יבום שתלך היבמה אחר היבם, ושיקדשנה, ואם כונס בביאה באיזו ביאה היא נקנית
(ובו ט' סעיפים )
א (א) דירתו. מי שיש לו ב' מקומות לפעמים דר בזה ולפעמים דר בזה עיין במהר''ם מטראני ח''ב דף ס''א. ובמהר''ם גלאנטי סי' ט''ז. ובמהר''ם אלשיך סי' נו''ן ובכנה''ג בהגהת ב''י סעיף ה': (ב) היבמה. אלא כופין אותו לבא אחריה נ''י. ומשמע כיון דהלך ממקומו אין כופין אותו שיבא למקומו והיא תלך לשם אלא מוכרח לבא למקומה ב''ש. אם היבם הלך למקום אחר והיה דעתו להשתקע ונתעכב שם יב''ח אעפ''י שעדיין לא העתיק דירתו מהעיר שיצא משם. היבמה הולכת אחריו למקום שהשתקע שם יב''ח מקור ברוך סי' י''ד ע''ש אם שלחו בעד היבם לבא לעיר היבמה. אם פירשו לו ע''מ שאין עליך לטול כלום מהוצאותיך ולא שכר טרחך אין היבמה חייבת ליתן לו כלום ואם לא פירשו אלא כתבו לו בסתם שיבא חייבת היבמה מן הדין לפרוע לו הוצאותיו ושכר טרחו כפי מה שיראו כראוי ליתן רשד''ם חא''ה סי' קי''ד ועיין בעבודת הגרשוני סי' י''ב אם מעכבים את היבם שלא יסע מעיר תוך ג' חדשים עד שיחלוץ או ייבם עיין כנה''ג בהגהת ב''י ס''י:
ב (ג) מאמר. תמוה הוא דהא נכלל בדברי המחבר עיין ב''ש:
ד (ד) משועבדים. אף אחר שתקנו חז''ל לקדש אותה כשאר אשה מ''מ בענין הכתובה לא נשתנה הדין. דכתובה על נכסי בעל הראשון ב''ש. והב''ח כתב אחר שתקנו חז''ל לקדש אותה כשאר אשה צריך לכתוב לה כתובה על מאה זהוב' אפילו יש נכסים לראשון ויש לה מאתיים מראשון וק' משני ע''ש. לכאורה נראה דאשתמיטתי' ליה הש''ס דכתובות דף פ''ב ע''ב החזירה הרי היא ככל הנשים וכו' אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה וכו' ע''ש ועיין בתו' י''ט שם. גם האבעיא בת יבמה מהו וכו' בכתובות דף י''ג ע''ב. לא אזלי שפיר לפי דברי ב''ח למאי דקי''ל מצות יבום מקדש והדר בועל וד''ק וא''ל דכל זה איירי קודם שתקנו חז''ל לקדש אותה וכו'. א''כ קשה על הטור והב''י ודו''ק ועיין ב''ש:
סימן קסז - דין יבם קטן וחליצתו וכן קטנה
(ובו ו' סעיפים )
סימן קסח - משכנסה הרי היא כאשתו, ועל מי חיוב כתבתה
(ובו ט' סעיפים )
ב (א) והחזירה. ע''ל סי' קס''ו ס''ק ד' מ''ש מזה על הב''ח ודו''ק:
סימן קסט - כל דיני חליצה בפרטות
(ובו נ''ו סעיפים )
א (א) חליצה. היא אחת ממצות התורה ואין מברכין עליה. רשב''א סי' י''ח: (ב) הדיוטות. ואפילו שאין רב המומחה עומד עליהם. מהר''ם מינץ:
ב (ג) פסול. משום דחליצה נקרא דין. ואפילו אם קבלו עליהם לא מהני כאן. רב שפסול להיות דיין מחמת קורבא. לבי מגמגם אם יוכל לעמוד ע''ג שלשה הדיינין לסדר החליצה. מהר''ם מינץ סי' כ'. וכנה''ג כתב ול''נ שאין להקפיד בזה: (ד) גר. ולא מהני בחליצה הורתו ולידתו בקדושה ואפילו לחליצת גרים נמי פסול. רש''ל סימן נ': (ה) מישראל. ובני אנוסים עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף י''א. שתוקי שאמרה אמו לכשר נבעלתי אי איכא רובא להתירה לכ''ע מותר להיות דיין לחליצה אבל אם רוב פסולים אצלה דעת הרמ''א בתשובה סימן כ''ד דפסול להיות דיין לחליצה לכתחלה ע''ש: הרב והתלמיד נמנין שנים לחליצה אעפ''י שהתלמיד אינו יודע דיני חליצה מהריב''ל ח''א כלל נ' משפטי שמואל סי' ק' והסכימו עמו ז' רבנים ע''ש:
ג (ו) הג'. לפרסומי מילתא. ובפרק ר''א דמילה מפורש כל חליצה בעשרה. הר''ם מינץ סימן ס''א. וכתב הד''מ באלו שנים אין קפידא אם נוטלין שכר הרבה: (ז) ופסולים. ויהיו רחוקים משאר דיינין קצת. ואף הבאים למיחזי יהיו רחוקים קצת מן הדיינים. הר''מ מינץ סי' ס''א וכ''כ הכנה''ג:
ד (ח) מקום. עיין בפירוש סדר חליצה. בבוקר ביום חליצה יאמרו נלך לחלוץ במקום אשר קבענו אתמול בערב ס''ח למהר''י מינץ. אף במקום שיש ב''ד קבוע בכל יום צריכים למקבע דוכתי' כנה''ג. אין קובעין בשבת וקביעות מקום הוא משום פרסום לכן צריך להיות בגובה שבעיר. ואם יש פרסום בלא זה עיין בתשובת ר''י לבית הלוי סי' יו''ד:
ה (ט) שלפניו. בין מנחה למעריב רש''ל סימן נ'. בח''ה סי' רכ''א כתב שיכולין לקבוע מקום בערב שנים או שלשה ימים קודם החליצה. ומהר''י מברונא כתב אם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שנית וכן שלישית ורביעית לכאורה נראה דלא פליגי. די''ל דלא הצריך מהר''י מברונא קביעות מקום פעם אחרת אלא דוקא כשקבע מקום לחלוץ למחרתו ואירע עיכוב אבל אם מעיקרא לא קבעי מקום לחלוץ אלא לאחר כמה ימים יודה מהר''י מברונא. אבל מסתימת אחרונים נראה דאין חילוק וצריך לקבוע דוקא ביום שלפניו וכן פסק בכה''ג ב''י סעיף י''ג י''ד ע''ש. ועיין בפירוש ס''ח וסעיף ט''ו:
ח (י) המת. מאביו: (יא) או אשה. דוקא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה אין אשה וקרוב נאמן מהריב''ל ח''ב סי' מ''ט. בתשובת מהרשד''ם חא''ה סי' רנ''ט כתב דאפילו מפי כתב אפשר מהני להכיר אותה ע''ש:
י (יב) השערות. אבל על השנים צריך לבדוק. ודוקא בדדין כגון בוחל וצמל שאינן גדולים ממש אבל אם הם גדולים כ''כ כמו שדרך להיות באשה גדולה שבאת לכלל הקומה א''צ לשאול על השנים אעפ''י שעדיין לא גדלה בקומה מ''ב סי' יו''ד. ובדיקת דדין צריך להיות ע''י אנשים אא''כ הוחזקה גדולה בשנים אז בודקים ע''י נשים עיין ב''ש. וכנה''ג:
יא (יג) קרובים. אין עד מפי עד כשר לעדות השנים. רשד''ם חא''ה סי' פ''ד מהרש''ך ח''א סי' צ''ג וצ''ד. עדות שבשטר לא מהני לעדות השנים מ''ץ ח''א סי' ס''ה. עדים שהעידו שמצאו כתוב בספר שלהם שנולד בת א' מהם באיזה זמן ובזמן זה נולדה זאת הנערה או הנער ולפי זה הוא גדול. אינו עדות מהריב''ל ח''ד סימן ט' ועד המעיד שאמר לו אבי הנערה כמדבר איש אל רעהו שבתו נולדה בשבת פלוני. הוי עדות ולא הוי עד מפי עד מהרש''ך ח''א סי' כ''ג וכ''ד. הרשד''ם חא''ה סי' ט' ס''ל דהוי עד מפי עד. עדים שהעידו שהיה נראה להם כשראה אותם שהיו מוטלים בעריסה שהיו כבן שנה וחצי לאו עדות גמור הוא ועבידי אינשי דטעו בחצי שנה. מהרש''ל ועיין כנה''ג:
יב (יד) הדיינים. אופן ישיבתם נתבאר בס''ח בקצרה: (טו) מעומד. משום דדמי לדין. ואם יבם חלש או זקן נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו. ולהרמב''ם ונ''י אפי' לכתחלה חליצת המנעל מותר בישיבה עיין ב''ש:
יד (טז) במתנה. ואם המנעל הוא של אדם אחר מקנהו לראש בית דין וראש ב''ד מקנהו ליבם רש''ל סי' צ'. אבל בס''ח בקצרה סעי' ל''ט כתב יתן בעל המנעל ליבם וכו'. משמע דלא צריך להקנות לראש ב''ד:
טו (יז) מעור. אלא של שער שבא מעור אבל של שאר מינים פסול. ב''ח ב''ש: (יח) נוהגין. ואם המנעל הוא שיוכל להלוך בו בלא קשירה אז נראה לכ''ע כשר אפי' אם הרצועות הם של שאר מינין. ב''ש:
טז (יט) לרככו. ומהרש''ל סי' ו' כתב אם נתייבש קצת יכולין לעשות אותו כדי שיהא רך ויהא ראוי להלוך ע''ש ועיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף ס''א:
יח (כ) לקשרו. ואם המנעל היא שיוכל להלוך בלא קשירה אז כשר החליצה אפי' שאין בו רצועות וקשרים הרא''ש ב''ש:
יט (כא) מבחוץ. דהיינו הקרסים לצד שמאל והלולאות לצד ימין במנעל של ימין ואם הדרך באותו מקום שהרצענים משנים יעשה כמנהגם רש''ל שם. וכנה''ג סעי' ס''ו:
כ (כב) דמעל. וזהו חומרא בעלמא. ובדיעבד אין חשש. פוסקים:
כא (כג) ימנית. דהיינו שהרגל של ימין אצבע גדול עד הקטן הוא באלכסון לצד ימין. ובצד שמאל הוא באלכסון מאצבע גדול עד הקטן לצד שמאל וזהו מ''ש הפוסקים כצורת רגל הימנית ובצורת רגל השמאלית לחתוך אותם כן. אע''ג שבמנעלים שאנו לובשין בכל יום אין עושין כן לפי שדרכן להפכן לפעמים מרגל ימין לשמאל משא''כ בחליצה שבות יעקב ח''ב שאלה קכ''ט ע''ש. וכ''כ בנחלת שבעה מהדורא בתרא דף כ''ה: (כד) רגלו. מנעל גדול שמרוב גדלו וכפל ע''ג הרגל אין חולצין בו לכתחלה אפי' יוכל להלוך בו ובדיעבד שפיר דמי. ואם אינו יוכל להלך בו אפילו בדיעבד פסול מהר''י ווייל סי' פ''ו:
כב (כה) עקב. שצריך שלא יוציא הרגל חוץ למנעל:
כה (כו) בשתיהן. ותחלוץ בשני רגליו בפעם אחת. תחלוץ ביד א' מרגל א' ובידה שניה מרגל שני דאם תחלוץ זה אחר זה הוי חליצה פסולה. כ''כ בפירוש ס''ח סעיף מ' ע''ש. וב''ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע''פ הדין הוא לחלוץ. ואם הוא שולט בב' רגליו חולץ בימין כל אדם עיין בס''ח בקצרה ס''ק כ''ז מש''ש. וסעי' מ' בפי' ס''ח. וכנה''ג סעיף מ''ה. ובתשובת שבות יעקב ח''ב שאלה קכ''ט:
כו (כז) דמעל. ובדיעבד הוי חליצה פסולה. ב''ש: (כח) רגלו. זהו חומרא בעלמא לכתחלה. ב''ש:
כח (כט) ערום. וז''ל הלבוש ויכרוך הרצועות סביב הרגל ג''כ מן הארכובה ולמטה היינו במקום שמנעל פתוח מאחורי הרגל שתי חורים ובין החורים הוא שלם יכרוך הארוכות בין הלולאות עד שיגיע באחורי הרגל בחור העליון ויניחם ג''כ שם מכוונות זה אצל זה ואח''כ יכרוך הרצועות פעם ג' סביב הרגל ועד שיגיע למעלה מן הלולאות על גב הרגל שקורין בל''א שינביי''ן דעל שינביי''ן נמי מעל רגלו נקרא. ועיין פרישה הטעם משום דבמקום שפוגעים בו שני הרצועות הארוכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה על זה מחשב כקשר מש''ה צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו אבל מה שמשם והלאה מונח הרצועה על עור המנעל אין קפידא דאין דומה לקשר כלל. ב''ש:
כט (ל) בנשימה א'. וא''צ ליתן ריוח בין האלפי''ן שבלא אבא ב''ח. אם היבם נלעג לשון וערל שפתים ולא יוכל לדבר מבטא האותיות כתקנם וכחתוכם אין בכך כלום מאחר שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש זו היא אמירתו מהרי''ט. ח''ב חא''ה סימן י''ו:
ל (לא) בו. ומ''מ אומרים לו שלא ישען כ''כ שאם יוטל משענתו יפול דא''כ לא הוי מעומד ס''ח למהר''י מינץ וכ''כ לקמן בס''ח בקצרה סעיף מ''ה: (לב) לארץ. בכח. רש''ל בס''ח:
לב (לג) בקרקע. מי שמתחייב לחלץ וטוען שרגליו נפוחות אם יוכל לעמוד על כפות רגליו חייב לחלוץ דשפיר מצי דחיק ואף אם לא יוכל להלך עם המנעל אין חשש הר''ם פדוואה סימן כ''ג. יבם שרגלו עקום ומהלך בצד רגלו ולפעמים דוחק קצת עקבו בארץ חליצתו כשרה רשד''ם חא''ה סימן צ''ו והר''א ששון סי' קמ''ג. יבמה זקוקה ליבם מומר פסח בשתי רגליו עקומות והפוכות לפנים עיין מהר''ם לובלין סימן ל''ו וע''ל סי' קנ''ו ס''ק ג' מש''ש:
לה (לד) ולמעלה. היינו מה שבין השוק לקוליות ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו: (לה) מיירי. עיין ב''ש. וכתב הרשב''א כשנקטעה ליבם רגלו צריך לדחוק בשוקו בקרקע:
לו (לו) רגלו. וכ''ש היכא שנקרע המנעל שלא בכונת היבמה. רש''ך ח''ב סימן (כ''א) [נ''ב]: (לז) פסולה. דכתיב וחלצה. ואם קרעה מצד העקב שיעור שלשה או ד' אצבעות אעפ''י שיוכל להלך בו וחלצה אח''כ המנעל לא מהני. הרש''ך שם:
לז (לח) העליון. ואם קרעה העליון ומ''מ קם. ומחמת הקריעה יכולה לשלוף התחתון הוי נמי חליצה פסולה אפילו קרעה לעליון רוב עקב או רוב המנעל שא''י להלך בו מ''מ כיון דקם הוי חליצה פסולה. מיהו אם קרעה לעליון לגמרי וחלצה התחתון הוי חליצה מעליותא עיין ב''ש והרש''ך ח''ב סימן נ''ב: (לט) שניהם. דוקא בפעם א'. ב''ש:
לח (מ) יבם. ובתוס' אין מצוה מן המובחר עד שיגיע לארץ. וכן הוא לקמן בס''ח בקצרה. יזהירוה הדיינים שלא תרוק עד שיאמרו לה שתרוק ואם צריכה לרוק תרוק באפרקסותה שלא כנגד היבם ס''ח למהר''י מינץ. ונהגו לכסות פיה בצעיף כדי שלא תרוק. רש''ל בס''ח: (מא) כשרה. כ''כ הרמב''ם בפ''ו מהלכות יבום וחליצה. וכתב המגיד הטעם הואיל ולא אמר רבא אם לא חזו דייני דוקא לאו כלום הוא ע''ש. אע''ג דאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' ביבמות דף ק''ג ע''א. ואפ''ה פסק המחבר בסעי' ל''ב אם לא דחק רגלו חליצתו פסולה אע''ג דאמר נמי צריך עיין ב''י וב''ש ס''ק למ''ד ויונעם לך. וב''ח מדייק מתו' ד''ה והחולצת מן הסומא וכו' יבמות דף ק''ג ע''א אם הדיינים לא ראו הרוק פסול ע''ש והב''ח חולק עליו ע''ש. ועיין עוד בב''ח במ''ש דבריש מצות חליצה כתבו התוס' בד''ה זקני שנים וכו'. דב''ד אם לא ראו הרוק אפילו בדיעבד החליצה פסולה ע''ש ודוק היטב לכאורה דברי תוס' בכאן בריש מצות חליצה ד''ה זקני שנים וכו'. סותרים למ''ש בדף ק''ג ע''א בד''ה והחולצת מן הסומא וכו'. וצ''ע:
מ (מב) במוצצת. ואם רקקה בלא מוצצת. ולא שותת לא מהני. הרשב''א ב''ש:
מא (מג) זב. ל''ד אלא כיון שהרוק בא מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה אפילו לא זב. מיהו במוצצת י''ל דמהני לכ''ע. וכתב בש''ג אם רקקה מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה כלל ולא נפסלה על האחין. ב''ש: (מד) כלום. טוב שיזהירו היבמה בבוקר וכן בערב שלא תאכל ולא תשתה למחרתו קודם החליצה. ואם למחרתו הוא תענית ציבור א''צ להזהירה מבערב:
מב (מה) לאיש. כ''ף ראשונה דגושה שניה רפויה. ס''ח להר''י אדרבי: (מו) ג''פ. חלוץ הנעל כאבל. חלוץ הנעל כמנודה. חלוץ הנעל כמורד במצות סיני:
מד (מז) והיבמה. הראנ''ח לא רצה שתחלוץ אשה אוננת אפילו במקום עיגון וה''ה אם האיש אונן וטעמו כי בהיותם אוננין אינם יכולין לכווין ומהרי''ט ח''ב חא''ה סימן י''ו כתב הטעם משום דהחליצה מצוה מן התורה ואונן פטור מכל המצות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי וכתב הכנה''ג בי''ד סימן שמ''א ונ''מ בין הטעמים אם יוכל לחלוץ לאבל תוך שבעה או מיד לאחר הקבורה ע''ש. ובתשובת חכם צבי סימן א' הקשה ע''ז אם כדבריו אין לך אשה שכשירה ליבום שהרי הוא והיא נעשים אוננים וקי''ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו'. ע''ש לכאורה אישתמיטתי' לי' תוס' זה ואחות אשת וכו'. יבמות דף ב' ע''א אין להקשות דנדה וכו' ע''ש ודו''ק:
מה (מח) ב''ד. דוקא בפני ב''ד המזומנין לכך הרב בצלאל סימן כ''ח. יבם שרוצה ליבם ליבמתו ורקקה בפניו בפני ב''ד כדי שתאסור עליו עיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף ק''ח. וב''ש ס''ק מ''ה:
מח (מט) לכתחלה. כ''כ הרמב''ם וצריך ישוב למה פסוק דחליצת מנעל הוא מיושב לכתחלה כדאי' שם בפ''ד ובחליצת סומא דווקא דיעבד הא תרווייהו קא חשוב בחד בריית' ביבמות דף ק''ג ע''א בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתו כשרה. ומ''ש הא מהא. ואפשר לומר מדמקש' על אמימר שם והתניא בין עומד בין יושב וכו' ואי אמרינן דיושב דוקא דיעבד הוא א''כ מה מקשה הא בדיעבד כשר נמי אי לא דחק רגלו בארץ להרמב''ם כדאי' במגי''ד שם. ודו''ק:
נ (נ) המעות. ואם מסרה מודעה אינה מחויבת ליתן לו כלום. רש''ל סי' כ''ד ועיין ב''ש:
נו (נא) בפניהם. ואנו אין נוהגין לכתוב גט חליצה מאחר שחולצת ברבים אינה צריכה לשטר ראייה מהר''י מרגלית. ורש''ל בס''ח כתב שמנהג יפה הוא לכותבו:
סדר חליצה בקצרה
(ובו נ''ז סעיפים )
א (א) להקרות. ואפילו שאין רב מומחה עליהם: (ב) נוהגין וכו'. אבל בדיעבד אפי' חלצה בפני עמי הארץ חליצתה כשרה. פוסקים: (ג) סומים. אם הדיינים שאצל החליצה אינם יכולים לראות כ''א ע''י בתי עינים שקורין ברי''ל בל''א כשרים הם דלא הוי כסומין שבות יעקב ח''א שאלה קכ''ו. וכ''כ בתשובת דבר שמואל:
ב (ד) ישראל. הרב והתלמיד נמנין לשנים ע''ל בה''ח ס''ק ה': (ה) גרים. מיהו אם זקנם או זקנתם גר אין לחוש. בני האנוסים חזקתם שהם מבני ישראל כנה''ג ועיין בס''ח ס''ק ה':
ג (ו) אחים. דהוי תרי בעל וראשון בשלישי נמי פסול. רב שפסול להיות דיין מחמת קורבה אם יוכל לעמוד ע''ג ג' הדיינין לסדר החליצה ע''ל בס''ח ס''ק ג':
ד (ז) ממונות. וגר פסול אפילו לחליצת גרים:
ה (ח) הראשונים. היינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שהג' הראשונים מיוחדים להדיינים והם כשרים לא נפסלה החליצה אם נמצא פיסול בשני' שהוסיפו פירוש ס''ח סעיף י''א:
ו (ט) לחליצה. אף במקום שיש ב''ד קבוע בכל יום: (י) מעט. נ''ל שצריכין לישב שם כדרך שיושבין למחר ביום החליצה. הג' דיינים הראשונים בספסל א' הגדול באמצע והשני לימינו והג' לשמאלו והב' הנוספים רחוק מהם מעט מן הצד כנה''ג בס''ח בדיעבד אם חלצו ולא קבעו מקום החליצה כשרה. רמב''ם וטור:
ז (יא) החליצה. בין מנחה למעריב והקהל שותקים ואינם מתפללים ערבית עד אחר שקובעים מקום. ואם קבעו מקום בלילה אין חשש. ואם לא קבעו מבערב שלפניו טוב לקבוע ביום החליצה משחרית קודם יציאה מבה''כ מלקבוע בלילה כנה''ג בס''ח. מצאתי כתוב בשם מהר''י מברונא אם אירע עיכוב שלא יוכל לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שנית וכן שלישית ורביעית וע''ל בס''ח ס''ק ס' מש''ש בשם הת''ה ומ''ש ע''ז:
ח (יב) בע''ש. קודם ברכו:
ט (יג) מפורס'. כגון לחצר בה''כ. או בבית החכם דיינא דמתא וכיוצא בזה. ואם נהגו לחלוץ בבית החלוצה אין חשש. כנה''ג:
י (יד) תאכל. אם יום החליצה הוא תענית ציבור א''צ להזהירה על כך: (טו) הב''ד. ואם צריכה לרוק תלך מלפני הב''ד והיבם ותבלענו באפרקסותא:
יב (טז) יבאו. ביום החליצה קודם התפלה ראוי ונכון לגדול שבדיינים לשלוח שליח ב''ד ליבם וליבמה להזהירם על מה שהזהירום אתמול בערב בשעת הקביעות. כנה''ג: (יז) באמצע. לאו עומדים על רגליהם קאמר דאכתי לא מטי זמן עמידה עד שעת קריאה אלא כלומר יושבים. א''נ עומדים על רגליהם ממש קאמר ואשעת קריאה וחליצה קאי. פירוש ס''ח סעיף כ''ב:
יד (יח) מהדיינים. אפי' מהשנים הנוספין. כנה''ג ס''ח:
טו (יט) היבמה וכו'. ואם צריכה לרוק תרוק באפרקסותא שלא בפני ב''ד והיבם. ונהגו לכסות פניה בצעיף כדי שלא תרוק. יאמר הגדול שבדיינים לחבירו אתמול חקרנו שאין שום קורבה בינינו ולא ליבם וליבמה. גם להרהר תשובה אם ח''ו חטא א' ממנו באופן שלא ישאר בנו שום פסול וטוב להתודות אבל חטאנו. כנה''ג ס''ח:
טז (כ) קטן. פחות מי''ג שנים ויום א' ביבם. והיבמה פחות מי''ב ויום א'. ושיהיה להם ב' שערות ושיעור אורך השערות שסומכין עליהם. כרוחב אצבע שקורין אמה. ואם יש להם בנים א''צ אל הסימנים. וכן אם היבם נתמלא זקנו או שיש ליבמה דדים גדולים א''צ אל הבדיקה ע''ל בה''ח ס''ק י''ב י''ג מש''ש: (כא) שוטה. הפתאים ביותר שכתב הרמב''ם בפ''ט מהלכות עדות שאין עדותן עדות חליצת' חליצה. מהרי''ט ח''ב חא''ה סימן י''ו:
יז (כב) סומא. ואם אין לו אח אחר אפי' סומא בב' עיניו חולץ. י''א אפי' אם יש לו שאר מומי הגוף אינו חולץ כשיש אח שלם בגופו ואם אין לו אח אחר יחלוץ הוא. כנה''ג בס''ח:
כ (כג) זרע. אפי' מאחר פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר:
כד (כד) אלו. שנזכרו מסעי' כ' עד כאן: (כה) ונבון. ובשעת הדחק חולצין אעפ''י שאין מכירין אותו או אותה פירוש ס''ח וכ''כ הכנה''ג. עדות מפי כתב מהני לעדות זה. י''א דאין אשה וקרוב נאמנים אלא שלא בשעת מעשה ויש לחוש לדבריו וע''ל בה''ח ס''ק י''א:
כה (כו) הבעל. גם בזה סגי בעדות אשה או קרוב:
כו (כז) רגל. דאם היבם אטר ויש לו אח אחר שאינו אטר לא יחלוץ ויחלוץ האחר ואם אין לו אח אחר י''א שלא יחלוץ כלל. וי''א שיחלוץ בשתיהן. ובפירוש ס''ח כתב שאם יש לו אח אחר צריכה לחלוץ שתי רגליו בבת אחת. וב''ח כתב דאין נוהגין כן אלא חולצים זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה שבאותו חליצת רגל שהדין הוא לחלוץ בו הוא מכוון לפטור בו יבמתו וכן היא תכוון כן עיין בפירוש ס''ח וכנה''ג בס''ח. וע''ל בה''ח ס''ק כ''ו. ואם הוא שולט בשתי רגליו חולץ בימין כל אדם ולידע אם הוא אטר מעבירין אותו לפי תומו לפני הדיינים שלשה או ארבעה פעמים מרוח לרוח ויראו באיזה רגל הוא פותח תחלה אם הוא פותח תמיד ברגל ימין תחלה אינו אטר אם פותח תחלה ברגל שמאל הוא אטר. מעשה היה באטר רגל שבשעת בדיקת עקירת רגל. דחק את עצמו ועקר את רגלו הימיני להטעות לב''ד וחלץ ברגל ימין עיין בחוט השני סי' כ''ח:
כז (כח) ימינה. מפני שצריכה לחלוץ ביד ימין:
כח (כט) תחלה. כדי שיהיה היכרא שצריכים להיות מעומד והיבם ישים כובע שלו בעיניו וגם היבמה תהא מעוטפת כאשה אבלה:
לב (ל) קודם. והאידנא נהגו בין נשבע בין לא נשבע מתירין לו י''א דיש להתיר חר''ג לישא ב' נשים. ובמקומותינו לא נהגו כן. עיין בפירוש ס''ח סעיף מ''ו:
ד (לא) פסולה. שלא תצטרך אח''כ לחלוץ מכל האחין:
לו (לב) כהלכתו. דיני מנעל עיין בה''ח:
לז (לג) רגלו. דהיינו שליח ב''ד מוליך ליבם חוץ לב''ד ופושט ממנו בתי שוקיים והאנפלאות ורוחץ רגלו בחמין ומנגבו וכרכו במפה והולך בה אל הדיינים שלא לטנף הרגל ואח''כ מושיבו על הספסל ולוקח המפה ורואין אם הוא נקי ואם רחץ במים קרים אין חשש:
לט (לד) במתנה. אעפ''י שהמנעל מיוחד לכך. ומיהו א''צ לתקן המנעל לשם חליצה. וי''א שצריך שיתן בעל המנעל המנעל לראש ב''ד במתנה וראש ב''ד יתנהו במתנה ליבם. ולפ''ז אחר החליצה יחזור היבם ליתן המנעל לראש ב''ד וראש ב''ד חוזר ונותנו לבעל המנעל:
מ (לה) הימני. ואם חלץ ברגל שמאל חליצה פסולה ואם שולט בשתי רגליו חולץ בימין כל אדם. ואם הוא אטר רגל הימני כתבתי משפטו ס''ק פ''ו:
מב (לו) שבמנעל. עיין בס''ח מן הרב מהר''ם סעיף ס''ו:
מה (לז) כותל. כי היכי דמצי למדחסיה לכרעי':
מו (לח) עומדים. ואם היבם חלש או זקן נותנין לו מקל לסמוך עליו אבל לא ישב ואם הוא חולה שא''א לעמוד בשום ענין ישב:
מח (לט) הקודש. ויפרש ראש הב''ד ליבם מה שאמרה היבמה בלשון לע''ז או בלשון שהוא מכיר בו אם הוא ע''ה ולא הבין מה שאמרה היבמה וכמו שהיבם צריך לדעת מה אמרה היבמה כן צריך לדעת מה הוא משיב לכן אם הוא ע''ה ואינו מבין מה שאמר בלשון הקודש יפרש ראש ב''ד פירוש הדברים בלשון לע''ז או בלשון שהוא מבין. אם היבם נלעג לשון וערל שפתים ולא יוכל לדבר מבטא האותיות כתקנה אין חשש ע''ל בה''ח ס''ק למ''ד:
נב (מ) אליו. ויאמר ראש הב''ד לחבירו שיראו איך היבמה חולצת המנעל מעל רגל היבם: (מא) השמאלית. ואם חלצה בידה שמאלית בדיעבד חליצתה כשרה ואם היא אטרת יד ימינה הוי שמאל דידה כימין דעלמא וחולצת בשמאלה. כיצד בודקין אותה רואין באיזה יד עושה מלאכה אם בימין אינה אטרת ואם בשמאל היא אטרת. ואם שולטת בשתי ידיה חולצת בימין. גדמת חולצת בשיניה:
נג (מב) גדול. ואם רקקה רוק דק צריכה לרוק פעם אחרת: (מג) מפיה. ובדיעבד אם לא ראו הדיינים כשיוצא הרוק מפיה חליצתה כשרה. והב''ח ס''ל דאם לא ראו הדיינים הרוק כשיוצא מפיה פסול אפי' בדיעבד ע''ל בה''ח ס''ק מ''א מש''ש:
נד (מד) לאיש. כ''ף ראשונה דגושה שניה רפויה:
נה (מה) ג''פ. והיבמה צריכה ג''כ לומר ג''פ חלוץ הנעל הגמי''י והמררכי ומהר''י מינץ. ואין נראה כן מדברי רש''ל בס''ח שלו. אונן ואוננת אינם חולצין ע''ל בה''ח ס''ק מ''ו אם אבל תוך שבעה יוכל לחלוץ:
נו (מו) לדיינים. אם נתנו לו הראש ב''ד יחזירוהו לראש ב''ד וראש ב''ד יחזירוהו למי שנתנו. ועכשיו נוהגין ב''ד לעשות מנעל שלהם או מקופה של ציבור:
נז (מז) כן. כתב מהר''י מרגלית דאנו אין נוהגין לכתוב גט חליצה מאחר שחולצת ברבים אינה צריכה לשטר ראיה:
סימן קע - דין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר
(ובו כ' סעיפים )
סימן קעא - דין שתי יבמות חרשות או קטנות
(ובו י' סעיפים )
סימן קעב - דין יבם סריס וחרש שוטה וקטן וטמטום, וכן היבמה
(ובו ט''ז סעיפים )
ג (א) אדם וכו'. או מייבמין והוא חולץ ואינו מייבם. עיין תוס' י''ט פרק ח' דיבמות משנה ד' מ''ש על הרמב''ם וכנה''ג מיישבו:
סימן קעג - דין יבמה האסורה ליבם באסור כרת, ודין צרתה, וסוטה וצרתה, וקטנה שמאנה,
(ובו י''ז סעיפים )
ג (א) חלוצתו. צ''ע כיון דאחות חלוצה מדרבנן למה אסר בס''ס דרבנן ובפרק כיצד אמרו דספק חלוצה לא גזרו רבנן כנה''ג וכ''כ הב''ח ופסק דלכתחלה אסור מיהו אם קדם וכנס אין מוציאין ע''ש. והב''ש חולק עליו ופסק דאפי' בדיעבד אם כנס מוציאין מידו ע''ש:
יא (ב) ערוה. בנ''י הניח בצ''ע אשת כהן שנאנסה אם צריכה חליצה וב''ח תמה עליו הא אי' ביבמות דף נ''ו ע''ב אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ע''כ נשמע אף באונס טומאה כתיב בי' א''כ פטורה מן החליצה כמו זנות ברצון עיי''ש ועיין ביבמות דף י''א ובסוטה ד' ה': (ג) ויש להחמיר. ובחליצת הסוטה לא נפטרה הצרה ב''ש דלא כב''ח ע''ש:
סימן קעד - דין האסורה ליבם באסור לאו ועשה
(ובו ז' סעיפים )
א (א) דרבנן. קטלנית או מייבמת ע''ל סי' מ' מש''ש:
ד (ב) שיש עליה זיקת ב' יבמים היא וצרתה חולצות ולא מתייבמות. כצ''ל:
סימן קעה - דין יבמה שהיתה אסורה והתרה
(ובו י''ד סעיפים )
ג (א) שאין מוציאין. עי' תוס' י''ט פ''ג דיבמות משנה א' מה שנתקשה בזה. ועי' ב''ח וב''ש:
סימן קעו - דין יבמה שאינה בת יבום משום ספק זקוקה, ודין נשי התערובות
(ובו ח' סעיפים )
סימן קעז - הלכות אונס ומפתה
(ובו ה' סעיפים )
א (א) ישראל. קנס איתא דוקא בבתולה. אבל בושת איתא אפי' בבעולה: (ב) אנסה. אם ראו עדים מרחוק שבעל אותה וא''י אם אנוסה היא או מפותה אמרינן בשדה מסתמא אנוסה היא ובעיר מסתמא מפותה היא. הרמב''ם. והראב''ד חלק עליו ע''ש ועיין כנה''ג. ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ''ה קמ''ו: (ג) צער. ראובן שקם על בת רעהו בהיותה יחידה בבית לאנסה בחיבוק ונישוק ומרוב קלונה ובשתה נפלה למטה ומתה מנדין ועונשין אותו בשביל הבושת לפי כבודה וכבוד משפחתה. בנימין זאב סי' קל''ב:
ד (ד) דרבנן. הרמב''ם פ''א מהלכות נערה בתולה דין ה'. ועיין מ''ש הכ''מ שם. לכאורה לא מקשה לפ''ז מידי הש''ס בכתובות דף ל''ז ע''א (שנה) [שניות] מד''ס כיון מדאוריי' חזיה ליה וכו' ע''ש. ולפי דברי הכ''מ ל''ק מידי דהוי כדאורייתא. ומצאתי בתשובת שבות יעקב ח''א סימן קל''א שמתרץ אף על פי דגזירה דרבנן הוי כדאורייתא מ''מ לענין קנס לא הוי כדאורייתא כדי שלא יהא חוטא נשכר ע''ש:
ה (ה) שתבעה לא'. ואם נדר לזונה שהיא לו חייבי מיתת ב''ד אז פוטור לשלם על פי הדין מכל מקום אין יוצא ידי שמים עד שישלם לה ואם תפסה אין מוציאין ממנה. רש''י פרק (האומנים) [הפועלים]. ב''ש:
סימן קעח - הלכות סוטה
(ובו כ''ב סעיפים )
א (א) לו. ואסור להתייחד עמה. תשובת הרא''ש ב''ש: (ב) כתובתה. אבל מה שהכניס' לו נוטלת עם תוספת שליש הנהוג בינינו. כנה''ג בהגהת ב''י:
ג (ג) כהן. דס''ל דפיתוי קטנה הוי כאונס. ואם בא עליה באונס והבועל הוא ישראל והבעל כהן ע''ל סי' י''א: (ד) לזנות. עיין בט''ז י''ד סי' נ''ט ס''ק ט'. ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כאסתר לאחשורוש אסורה לבעלה עיין ב''ש וע''ל סי' ו' מש''ש בשם שבות יעקב ח''ב סי' קי''ז:
ה (ה) כאחד. הרמב''ם בפ''א מהלכות סוטה דין ג' ועיין מ''ש הכ''מ שם בשם הירושלמי ולכאורה דבריו שם סותרים למ''ש בהלכות נזירות פרק ט' דין י''ו ע''ש ועיין מש''ש מגדל עוז ודו''ק:
ז (ו) קינוי. וה''ה אם קינא לה ע''פ שליח עיין בספר באר שבע דף נ''ט ועיין כנה''ג בהגהות הטור:
ח (ז) בעיניו. כאן לא כתב והיא שותקת משמע אפילו במכחישתו צריך להוציא כיון דהיה קינוי עיין פרישה:
יא (ח) והסתירה. ל''ד אחר הקינוי והסתירה אלא אפי' לא קדמה הסתירה כל ששמע העם מרננים אחר הקינוי אסורה לו ויוציאנה. כנה''ג:
יד (ט) שנטמאה. ואם אחר שהעיד ע''א שנטמאת בא ע''א ומכחישו לא משגחינן בו דע''א בסוטה נאמן כתרי עיין ב''ש:
יז (י) בשבילו. ואפי' נאסרה מקודם לבעל אפ''ה נאסרה לבועל והראי' מש''ס סנהדרין דף מ''א. שבות יעקב ח''א סי' צ''ד וע''ל סי' י''א. ועיין כנה''ג בהגהת הטור סעיף יו''ד:
כא (יא) לנשותיהם. לאו קינוי ממש קאמר אלא להוכיח אותה ויזהיר אותה שאל (תסתיר) [תסתר] עם אנשים ובזה שפיר דלא תקשה ממ''ש בסעי' ז' עיין פרישה: