הלכות חזקת מטלטלין
סימן קלג - מי שמחזק במטלטלין הידועים לאחר סימן קלד - אמן שטוען בדבר שהוא אמן שקנאו מבעליו סימן קלה - דין המחזיק בבעלי חיים כגון בהמה ועבד סימן קלו - מי שנתחלפו כליו בבית האבל והמשתה סימן קלז - מי שלקט פרותיו של חברו סימן קלח - דין שנים אוחזין בטלית וחלוקים עליו סימן קלט - דין שנים חלוקין בדבר, ואם בא שלישי וחטפהסימן קלג - מי שמחזק במטלטלין הידועים לאחר
(ובו ז' סעיפים )
א (א) דמיו. בסי' ע''ב נתבאר דנאמן בזה במגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי והיה מחזיק בכולו גם בטענה זו נאמן עד כדי דמיו כולו ואף שאם היה טוען לקוח נפטר בהיסת מ''מ השתא דמודה שהוא של המערער אלא שהשכינו בידו וה''ז נשבע ונוטל מש''ה צריך לישבע בנק''ח ואפילו אם מודה שלא בא לידו בתורת משכון רק שטוען שחייב לו ואח''כ בא לידו ומחזיקו עד שיפרע לו חובו אפ''ה נאמן עד כדי דמיו בשבועה בנק''ח. סמ''ע:
ב (ב) עתה. ר''ל סמוך לתביעה בב''ד באופן דל''מ למימר שהחזירו אח''כ אבל במה שראוהו בידו בב''ד בזה אינו מפסיד דהרי שטרו ושוברו בצדו משא''כ אם ראוהו עדים בידו קודם תביעה דאז אף אם אמר לעדים שהוא לקוח או משכון בידו אינו נאמן כשיש עדים להמערער שהוא שלו וה''ט שכל מה שאומר חוץ לב''ד אינו כלום והרי ראוהו בידו סמוך לתביעה. שם: (ג) לקוח. ע''ל סי' ס''ד וכתב הרמ''א בהג''ה בסי' ע''ב סי''ח דאם טען בפני עדים לקחתיו ממנו אפילו זמן רב קודם שבא לדין שוב אינו נאמן לומר לפני ב''ד לקחתיו במגו דהחזרתי דכיון שטען לקחתי אינו עומד להחזירו כ''כ הסמ''ע ולפי מ''ש שם דנאמן אח''כ לומר לקחתי צ''ל דכאן איירי שבשעה שאמר לפני עדים לקחתי לא היה נאמן כגון שהעדים ראו אותו בידו קודם שאמר לפניהם לקחתי. ש''ך: (ד) דנאנסו. כ' הש''ך דלפי מ''ש הסמ''ע בסי' ע' ס''ג דמכח החזקה דאנן סהדי שלא פרעו כיון שהתרה בו לית ליה מגו א''כ הכא אינו נאמן במגו דנאנסו וכן משמע בתו' פ' חז''ה דף מ''ה ע''ב ד''ה המפקיד כו' ע''ש וא''כ דברי המחבר צ''ע עכ''ל (וכ''כ הט''ז ע''ש ועיין בתשוב' מהרי''ט ח''א סי' ל''ג וחח''מ סי' ל''ז וסי' ק''ח ובתשוב' מהר''א ששון סי' קל''ה וקצ''ה ובתשו' מהר''מ אלשיך סי' ל' וסי' ק''ל): (ה) דאורייתא. לא ש''ד ממש אלא שבועה דרבנן בנק''ח כעין דאורייתא כמש''ל סי' רצ''ו ומ''ש הרא''ש וב''ח הביאו דאינו נאמן בשבועה דרבנן ר''ל היסת כמ''ש שם. ש''ך: (ו) פלוני. אבל כשאומר החזרתיו לך בפני עדים סתם והלכו למדה''י אינו נאמן כמ''ש הטור בסי' ע' ס''ו ע''ש. סמ''ע:
ג (ז) וראה. כ''כ ג''כ הטור והוא מהרא''ש כלל ק''ו ע''ש ושם כתב המעשה שהיו עדים שנמסר בפקדון לידו וכן מוכח מל' עדים וראה כו' ומש''ה השיב הרא''ש דמוציאין אותו מידו כו' כיון דבעצמו הודה חוץ לב''ד בפני עדי ראיה שהוא משכון בידו מקבלין דבריו שאמר לחובתו ולא מה שאמר שמשכון הוא בידו עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דדבריו תמוהין דכיון שראו עדים עכשיו ואמר שהוא בידו ממושכן ואזיל ליה מגו דיליה מה בכך שלא הפקידו בעדים וכן משמע בט''ו דסגי בראו עדים כו' וגם בתשובת הרא''ש שם לא היה רק עד א' שנמסר לידו בפקדון ע''ש (גם הט''ז כתב דלא ידע טעם לדברי הסמ''ע ע''ש):
ד (ח) מכרתו. וה''ה אם טוען אתה צוית לפ' למוכרו כי נאמן במגו שהיה טוען אתה מכרתו כמ''ש בסי' קל''ד ועיין בתשובת מבי''ט ח''ב סי' ר''ה שכ' דלא קאמר הרא''ש בתשובה אלא כשראו העדים אבל לא כשהודה ואין דבריו נלפע''ד דמה לי עדי ראיה או הודה עיין בתשוב' מהר''א ששון ס''ס ק''ז עכ''ל הש''ך (ועמ''ש הט''ז בזה):
ה (ט) אמורים. קאי אמ''ש בס''ב דאם לא מסרו לו בעדים אפי' ראו אותו בידו נאמן לו' לקוח הוא בידי ע''ז קאמר דהיינו דוקא באינו עשוי להשאיל כו'. סמ''ע: (י) להחזירו. פי' הסמ''ע אחר שישבע המערער היסת כו' ולשון אחר אינו מדוקדק וגם בטור אין הל' מדוקדק וכן הוא ברמב''ם שמחזירו ואח''כ ישבע היסת על טענתו. ש''ך: (יא) לישבע. היסת משום דאנן טענינן להו כל מאי דאבוהון מצי למטען כ''כ הסמ''ע ועי' בתשובת מהר''א ששון ס''ס קנ''ה ובתשוב' מהרש''ך ס''ג סי' ע' (וז''ל הט''ז קשה דלקמן סי' רצ''ז פסק דמוציאין מהיורשים בלא שבועה וכן קשה גם על רבינו וצ''ע עכ''ל) וכתב הש''ך דצ''ע דהמחבר גופיה הביא בסימן ק''נ ס''ו דעת הי''א דצריך המערער לישבע וגם על הרמ''א קשה דה''ל לכתוב גם שם דהעיקר כסברא אחרונה כמ''ש כאן ובסמ''ע סימן קמ''ט סכ''א תירץ דברי רמ''א בדוחק גם מכ''ש קשה על המחבר ע''ש ונראה לי לתרץ לדברי המחבר דדוקא התם שבא ליטול שהרי אינו טוען שגוף הפירות הם שלו צריך לישבע בנק''ח כמ''ש הגאונים גבי מלוה על המשכון כו' כמ''ש בסי' ע''ב סי''ז משא''כ הכא כיון שצריך להחזירו א''כ לא שייכא שבועה דנשבעין ונוטלין אלא דהיה יכול להשביעו היסת לאחר שהחזירו ואין נשבעין היסת על טענת שמא לכ''ע עכ''ל:
ז (יב) שנגנבו. הש''ך האריך בדין זה ע''ש מה שהעלה לדינא (ועמ''ש הט''ז בזה ע''ש): (יג) אינו. כיון דאיכא עדי ראיה. ש''ך: (יד) מוציאין. כיון דאיכא עדי ראיה ואין לו מגו דלהד''ם או החזרתי. שם:
סימן קלד - אמן שטוען בדבר שהוא אמן שקנאו מבעליו
(ובו ו' סעיפים )
א (א) אומן. (עיין בהרשד''ם חלק א''ע סי' קס''ג וקס''ד ובחח''מ סימן רי''ג ובתשובה דשייכים לס' משפטים סימן י''ז ובמשפט צדק ח''ב סי' כ''ז ויש לפקפק באומן שרגיל לקנות ולמכור אם דיינינן ליה כשאר בני אדם או לא. מהר''א ששון סימן ק''ט. כנה''ג): (ב) ראה. כתב הסמ''ע נראה פשוט דכל ראה הנזכר בסימנים הללו ר''ל ראה בעדים וקודם שתבעו לדין ועיין בתשובת מהרשד''ם חח''מ סי' פ''ד: (ג) לתקן. נראה דאם טען השאלתי או השכרתי כלי זה לאומן והוא אינו מכלים העשוים להשאיל ולהשכיר דאין יכול להוציאו ממנו ואע''ג דאית ליה עדי ראיה ולא מהימן במגו דאי בעי אמר נתתיו לו לתקנו דלא אמרי' מגו להוציא כמ''ש בסי' פ''ב סי''ב ועמ''ש שם דפעמים אמרינן מגו להוציא. סמ''ע: (ד) לקוח. פירוש לקחתיו ממך משעה ראשונה ולא בא לידי לתקן. שם:
ב (ה) הוציאו. היינו דוקא כשהוציאו קודם שבאו לדין דלית ליה מגו דאי בעי לא הוציאו. שם:
ג (ו) בעדים. הקש' הסמ''ע איך מסיק המחבר אם טוען לא נתתו לי מעולם גם הרמ''א כתב בהג''ה שירא לומר להד''ם כו' הא בלא''ה לא מצי לטעון להד''ם שהרי מסרו בעדים כו' והש''ך כ' דמיירי שעדי המסיר' ג''כ אין מכירין אותו או שהלכו להם וכן פירש בב''ח ע''ש ומ''ש הסמ''ע עוד ואפשר דהמחבר שיטפת לשון הטור העתיק וא''כ לא דק דבפרישה כתבתי דהאי אע''פ שמסרו בעדים שכתב הטור אדלעיל קאי ולא אבבא זו ע''כ כ' הש''ך דכן מצא בטור ישן על קלף אע''פ שמסרו בעדים ולא ואע''פ והיה כתוב אח''כ ב' נקודות ואח''ז ואם העדים כו' (וכ''כ הט''ז ע''ש) עיין בתשובת מהר''א ששון סימן ק''ט: (ז) שירא. ומה''ט אפילו מסרו לו שלא בעדים ג''כ אין האומן נאמן. סמ''ע:
ד (ח) שאמר. כתב הסמ''ע דמיירי דיש עדים שראוהו ביד זה מש''ה אף אם נאמין להאי שהאומן א''ל שקנהו מ''מ האומן גופיה אינו נאמן לומר שקנהו היכא דראוהו בידו (ועמ''ש הט''ז בזה ע''ש):
ו (ט) חזקה. דאי בעי לשקר היה אומר דהבע''ה מכרו לו דהיה נאמן וכ''כ הטור בסי' קנ''ב ע''ש. סמ''ע: (י) כששהה. עמ''ש הסמ''ע והט''ז ליישב תמיהת הב''י על הטור בזה ע''ש:
סימן קלה - דין המחזיק בבעלי חיים כגון בהמה ועבד
(ובו ב' סעיפים )
א (א) ונוטל. לאו דוקא אלא ר''ל נוטל ואחר כך נשבע היסת וכן הוא ברמב''ם ע''ש. ש''ך: (ב) חייב. פירוש אפילו לא בא לידו בתורת משכון אלא שאומר שהיה חייב לו וכמ''ש הט''ו בסי' קל''ג ס''א ע''ש. סמ''ע: (ג) ישבע. ואף שהלה יש לו עדים שהוא שלו מ''מ נאמן זה במגו דלקוח בזה שדרך למסרה לשומר ונראה דאפילו למ''ש הטור בסי' ע''ב דהראב''ד סבירא ליה דבטוען בשאר מטלטלים משכון הוא בידי דנאמן בהיסת מודה כאן בטען שהזיקה דצריך לישבע בנק''ח דאין מגו דלקוח מגו טוב דהוי העזה וניחא ליה לטעון הזיקה דלא ידע בעל הבהמה משא''כ בטוען ממושכן הוא בידי דשניהן הם טענ' העזה. שם: (ד) וי''א. ול''ד לשאר מטלטלים דלא מהני חזקת ג''ש בסי' קל''ג ס''ה דשאני התם דעביד למשאלינהו ליותר מג' שנים א''נ ששכח למי שאלינהו מה שאין כן בהני כו' ויש לדקדק דכאן סתם המחבר כהרמב''ם דמחלק בין עבד לבהמה ובסימן ע''ב ס''ס כ''א משמע דס''ל דבשניהם מועיל חזקת ג''ש וי''ל דשם שאין עיקר מקומו לא חש לדקדק כולי האי כו' וכאן שהוא מקומו דקדק וכתב כדעת הרמב''ם ע''כ לשון הסמ''ע אבל הש''ך כ' דמוכח מש''ס ופוסקים דגם בבהמה וחיה יש חזקה לאחר ג''ש כמו בעבדי' ואין חילוק בזה ביניהם כלל והכי נקטינן ע''ש באורך:
ב (ה) אם. פי' ולא אמרי' שאמו הוליכתו עמה והניחתו שם משום דאין האם מניחה לבנה קטן לילך אחריה וגם אינה משכחתו שם בשכחה גמורה. סמ''ע:
סימן קלו - מי שנתחלפו כליו בבית האבל והמשתה
(ובו ב' סעיפים )
א (א) ישתמש. הטעם מבואר בטור דאמרינן מסתמא נתן בעה''ב רשות לאומן למכור טליתו וה''ט דלא התירו באמר לו הילך טליתך כ''א דוקא בטלית סתם וגם לא במסרו לו אשתו ובניו אף שאמרו טלית סתם דמסתמא הם לא ידעו מענין המוכר עם האומן ונתבאר גם כן מאי שנא בית האומן מבית המשתה והאבל משום דשם אין רגילין לומר שימכרו טליתם עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' ק''ט ובהרשד''ם חח''מ סי' קל''ט ובמהריב''ל ס''א סי' ק' ובמשפט צדק ח''א סי' ע''ו: (ב) עצמו. המחבר קיצר כאן ובטור מבואר יותר וז''ל ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשבילה יתן לו העודף או יחזיר לו טליתו והוא יתן לזה דמי טלית שלו שנמכר (ר''ל הברירה ביד זה שהטלית בידו להחזיר לו טליתו או ליתן העודף) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שטלית זה היה שלו או יתן בו סימן עכ''ל הסמ''ע ואע''ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינו שלו צריך להחזיר ואף שהאומן היה נאמן לומר לקוח במגו דהחזרתי כ''כ בתשו' רשד''ם ס''י ע''ש ש''ך:
ב (ג) שלו. (והט''ז דקדק מל' המרדכי בדין זה דאם היה מונח ימים רבים אצל זה שהביאה לו הכובסת דבר שאינו שלו והוא זמן הרבה כ''כ שא''א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי נתייאש ממנו והכובסת סלקה לזה בדבר אחר וע''ש) ודין אומן שנותנין לו כלים לתקן והשכינם ע''ל סי' שנ''ו ס''ז בהג''ה:
סימן קלז - מי שלקט פרותיו של חברו
(ובו ג' סעיפים )
א (א) ולקט. בדרישה הוכחתי דזה מיירי אפי' לא אמר תחלה אלך ואלקוט דליכא חזקה דאין אדם מעיז אפ''ה כיון שכבר לקטן ומוחזק בהן אין מוציאין מידו ובסעיף שאח''ז מיירי שאינו מוחזק בהן שלקטן ועדיין מונחים בשדה בעל האילן בזה לא היה נאמן אם לא שאמר תחלה אלך ואלקוט אז נאמן מטעם דאין אדם חציף כו' ואף דלא הוחזק עוד בהם כיון שכבר לקטן אבל אם בא בעה''ב קודם שלקטן יכול לעכב עליו מללקוט ולא מהני חזקת אמירה דא''כ כל עז פנים יסמוך ע''ז לומר כן כדי שלא יוכל בעליו למחות בו *:
ג (ב) מוחים. הטעם דאילן אינו עומד ליקצץ ואמרינן דודאי שלא ברשות נחית ולקלקל לבעה''ב נתכוין מש''ה מוחין בו ומינה נלמד דבאילן העומד ליכרת אין מוחין וכ''כ המרדכי פ' כל הנשבעין ע''ש ועד''מ עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דדעת הראב''ד שאין מוחין וכן נראה מחדושי הרמב''ן ע''כ:
סימן קלח - דין שנים אוחזין בטלית וחלוקים עליו
(ובו ח' סעיפים )
א (א) רע''א. נ''ל שצ''ל בסי' קצ''ז כי שם ס''ה נתבאר דלפעמים הרכיבה אינה קונה וכ''כ שם בטור ע''ש אבל בסי' רע''א לא כת' שם מזה מידי. סמ''ע: (ב) בצד. הטור בסימן קל''ט כ' דין זה בשם הרמב''ם וכת' על זה שם וז''ל נראה דס''ל כיון שהיא מונחת בסימטא שהוא מקום הראוי לקנות ושניהם יושבים בצדה חשוב כאילו שניהם מוחזקין בה עכ''ל נראה דדוקא קאמר ושניהם יושבים בצדה דאל''כ אע''פ שהיא בסימטא לא חשיב כאילו מוחזקין בה שניהם והכי מוכח בפ' חז''ה דף ל''ה דפריך מהמחליף פרה בחמור כו' ע''ש ועיין בתשובת רש''ך ס''ג ר''ס קכ''ב. ש''ך: (ג) אצלו. פירוש לדור אצלו בבית ודוקא בחלוקים על הנכסים שבבית בעה''ב מקרי מוחזק טפי אבל בענין קניית דבר הפקר שנכנס לבית מעצמו או לענין קניית מציאה שם שניהם שוים בו וכמ''ש בסי' ר''ס ס''ד ע''ש. סמ''ע: (ד) שיש. כן הוא לשון הגמרא ג''כ והטעם דצריך לישבע שיש לו בה ולא אמרינן דישבע רק שאין לו בה פחות מחציה משום דאיכא למיחש לרמאות דלמא לית ליה בה כלל והרמב''ם והטור לא כתבו שישבע ג''כ שיש לו בה נראה דה''ט משום דמשביעין אותו ע''ד המקום וע''ד הב''ד ותו ליכא חשש רמאות. שם: (ה) וטול. פי' כיון שעליך לישבע שאין לך בה פחות מחציה השבע בנק''ח מצד גלגול שכולה שלך אבל בלא''ה א''י להפך עליו רק היסת כמ''ש סי' פ''ז סי''א וי''ב ע''ש. ש''ך: (ו) ביתה. שם בריב''ש קאי בגג שהיה נסמך על כותל של א' מצד זה ועל כותל השני מצד זה ור''ה הי' באמצע מתחת לגג ופסק דיחלוקו וע''ש. סמ''ע:
ב (ז) ישבע. התו' רפ''ק דב''מ הקשו דיהא נאמן במגו דהיה אומר כולה שלי ותירצו דמגו להוציא לא אמרינן וע''ל ס''ס פ''ב דגם הטור כ''כ בענין אחר אבל י''ח ע''ז והביאו הרמ''א שם בסי''ב וע''ש גם משאר דיני מגו עכ''ל הסמ''ע. (כתוב בתשובת מהר''מ מינץ ז''ל סימן ע''ד דכל דינים הללו ה''ה אם היה הדבר ביד שליש ואומר השליש שהופקד בידו מחמת שניהם אבל אינו ידוע כמה חלקים לזה וכמה לזה ואם הנפקד הוא עובד כוכבים אינו נאמן ושניהם מוציאים אותו מהעובד כוכבים ואז חולקים בשבועה וע''ש. כנה''ג):
ג (ח) שלש. פי' כיון שאינו דבר חשוב אין ראוי לומר עליו שיטלנו קודם חלוקה אבל ודאי אם רוצה ליטלו מקודם אף שהוא פחות מג' על ג' הרשות בידו וכ''מ בהרא''ש ע''ש. ש''ך: (ט) והשאר. והש''ך הוכיח מהש''ס דעיקר כדעת רוב הפוסקים דגם במה שאוחזי' צריכין שבועה ע''ש:
ד (י) שיפסד. בדרישה הוכחתי דאפי' אם לא יפסד לגמרי אלא שיפסד בחלוקה מאשר היה כגון טלית גדול דלאחר שיחלקוהו ראוי לעשות ממנו ב' טליתים קטנים אפ''ה ימכרו אותו בשלימותו ויחלקו הדמים עכ''ל הסמ''ע (ובכנה''ג כ' בשם ת''ה סי' של''ו דדוקא אם ההפסד לאחר חלוקה הוא יותר מחומש ומהרש''ך ז''ל בח''ב סי' קכ''ב הקשה עליו ועיין שם):
ו (יא) בפנינו. כלו' בפני ב''ד אם היה הדבר בפני עדים יש מחלוקת בין הפוסקים והעיקר נראה דדינו כאילו היה בפני ב''ד. ש''ך: (יב) וצווח. דין זה הוא בעיא דלא איפשטא אבל בשתק מתחלה ועד סוף איתא בפשיטו' דש''ס דאודויי אודי ליה ולפ''ז פשיטא אפי' חזר הראשון ותקפה מוציאים ממנו ונותנים לתוקף הראשון כשהוא צווח ומ''ש המחבר בסעיף שאח''ז יחלוקו כבתחלה לא קאי אלא אסיפא כשחזר וצוח עיין בתשו' מהר''א ששון סי' קנ''ב ובתשו' ר''י לבית לוי סי' כ''ג ובתשו' מהרי''ט ס''ס ק''ו. שם: (יג) עדים. והב''ח חולק על הרב דלא אמר הרא''ש דלא מהני עדים אלא בששתק מתחלה ועד סוף ולא בחזר וצווח עיין שם ואין מזה השגה די''ל דגם הרמ''א ארישא קאי אבל באמת פשט דברי הטור והרמ''א נראין דגם בסיפא לא מהני עדים ונראה הטעם כיון דהאי דתפיס י''ל אודויי אודי לי א''כ העדים לא יועילו דהודא' בע''ד כק' עדים דמי וע' בתשו' מהר''ם פדואה סי' מ'. שם:
ז (יד) שזכה. הש''ך כ' דנראה עיקר לדינא דבשתק מתחל' ועד סוף א''י לחזור ולתקוף ממנו ובשתק ולבסוף צווח יכול לחזור ולתקוף ממנו (היכא שיש לתלו' בשתיקה מאיזה טעם שתק לא אמרי' שתיקה כהודאה דמיא. בנימין זאב סי' ל''ז משפטי שמואל סי' ק''ב. ב' או ג' חברים שאמר אחד מהם אנו עשינו זה ושתקו האחרים שתיקה כהודאה דמיא וה''ל כאילו אמרו שהם ג''כ עשאוהו. הרדב''ז ח''ב סי' רפ''ג. כנה''ג) (ועמ''ש הט''ז בדין זה ע''ש):
סימן קלט - דין שנים חלוקין בדבר, ואם בא שלישי וחטפה
(ובו ד' סעיפים )
א (א) דידי. וה''ה אם כל א' הביא עדים שהוא שלו או של אבותיו או שאכלה שני חזקה דינא הכי כמ''ש הט''ו בסי' קמ''ו סל''ד והוא מהש''ס פ' חז''ה. סמ''ע: (ב) גבר. (הט''ז כ' דצ''ע לטעם הרא''ש לפי שסומך על ראיות שיש לו הא בסי' ק''ע גבי אמת המים לא שייך טעם זה ובת''ה סי' שנ''ב איתא דחכמים תקנו בזה כן אע''ג דלית ביה טעמא ע''ש): (ג) לישבע. פי' היסת וקמ''ל דל''ת כיון דברשות חכמים עשה שיחזיק בו בלא שבועה. סמ''ע: (ד) תגבר. והש''ך כ' דמדע' התו' ושאר פוסקי' נראה להדיא דאם חזר ותקפה ממנו זכה וכיון דפלוגתא דרבוותא היא וגם רובא נינהו נראה לדינא דאם חזר ותקפה אין מוציאין מידו וע''ל סי' רמ''ה סי''א ובתשו' מהרשד''ם סי' שכ''ח עכ''ל (ר' ירוחם והרדב''ז הביאו ו' חלוקים בממון המוטל בספק ובכנה''ג העתיקו בפרטן עיין שם ובתשו' משאת בנימן סי' י''א):
ב (ה) שישיב. פי' הסמ''ע שאין לו כפרה עד שישיב לכ''א כדין גזילה דצריך להשיב ליד הבעלים ולא להוציאה מידו להפקירה כבראשונה ע''כ והש''ך כת' דמתוספות מוכח כהרמב''ן שא''צ להחזיר לכל א' כו' והביא גם דעת שאר פוסקים דס''ל כן ע''ש:
ג (ו) אין. דחיישינן שהוא רמאי ואין לו ראיה ואומר כן כדי להפסיד לחבירו שלא יתקף בה דתו א''י להוציא מידו בלי ראיה משא''כ כשהוא ביד ב''ד שאז גם חבירו א''י לתקוף בה ע''כ יפשר עמו. סמ''ע:
ד (ז) על פיו. ה''ט שהרי לא טען שקנה השדה אלא טוען שירשו מקרובו וכיון שהקרקע יוצא מתחת ידו בעדים הללו ואין לו מגו נגדו ממילא צריך לשלם גם הפירו' שאכל. שם): (ח) חולקים. (הט''ז כת' דה''ה מידי דקאי בתיקו והביא ראיה מדברי ת''ה סי' שנ''ב ע''ש ואם תפיס חד מינייהו ע''ל סי' כ''ה ולקמן סי' קע''ה סמ''ה ובס''ס רנ''א: