הלכות מתנת שכיב מרע
סימן רנ - דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכלה, בלא קנין ובקנין סימן רנא - דין מתנת שכיב מרע או בריא סימן רנב - מתנת שכיב מרע מוציאין ממנו למזון האשה והבנות סימן רנג - איזה לשון מועיל לשכיב מרע, ואמר: תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני ושלש מאות ... סימן רנד - שכיב מרע שבקש שיעשו קנין במתנות סימן רנה - שכיב מרע שאמר: יש לי מנה ביד פלוני, או של פלוני בידי סימן רנו - גר שנתן מתנת שכיב מרע או ששחרר עבדו סימן רנז - הכותב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר מותו, ומתנת בריא שכתבו בה מהיום ... סימן רנח - מתנה שכתוב בה ''לאחר מיתה'' אם יש בו זמןסימן רנ - דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכלה, בלא קנין ובקנין
(ובו כ''ו סעיפים)
א (א) דמי. פי' אם קרקעות הן הרי הוא כאלו כתב ליה בכתב שדי נתונה לך ומסר לו השטר ואם מטלטלין הן דאינן נקנין בשטר הרי הן כמסורין ליד המקבל מתנה ומה''ט יכול להקנות נמי שט''ח לאחרים דדבורו נחשב כאלו כתב קנה לך איהו ושעבודיה ומסר הכתב להמקבל וכמ''ש בסי' רמ''ח. סמ''ע: (ב) דמיד. פי' ואין שייך לומר בזה דדבריו יהיו ככתובין דאף אם הן ככתובין הרי לא נתן בחייו כלום וקודם הנתינה כבר נפלו הנכסים לפני היורשים. שם:
ב (ג) בטלה. אפילו הגיע לידו המתנה קודם שעמד כן משמע לקמן ס''ד בהג''ה וכן מוכח בט''ו לעיל ס''ס קכ''ה וכן מוכח בטור וברמב''ם פ''ט מהל' זכייה שהבאתי ס''ס רנ''א ולפ''ז צ''ל דמ''ש הרשב''א בתשובת ר' בצלאל סי' ט''ו דהך דרב הונא ס''פ ג''פ דשכ''מ שהקדיש מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש כו' ר''ל שמסרה להקדש שתהיה המתנה חלה מהיום או כיון דבעי' דלא אפשיט' היא בשכ''מ שהקדיש לא היה יכול לחזור ולהוציא מספק וע''ש עיין בתשו' מבי''ט ח''א בשאלות השניות סי' פ''ג דף קל''ט. ש''ך: (ד) התנה. דלא תקנו חז''ל שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא לענין שאם ימות וכדי שלא תטרוף דעתו עליו מה שאין כן בענין זה דהתנה דאף אם יעמוד לא יהיה יכול לחזור בו אם לא שעשה קנין גמור על זה בפי' דאז ה''ל ככל מתנות בריא דעלמא. סמ''ע: (ה) חוזר. נראה דהוא הדין אם היה לו חוב אצל אחד ומחל לו חובו בכלל צוואתו ומתנתו בכול' אע''ג דמחילה א''צ קנין מ''מ אם עמד חוזר דלא עדיפ' מחילה דהחוב מקנין בשאר דברים. שם:
ג (ו) רוצה. ע''ל סי' רנ''ג ס''ה ובהג''ה שם ועיין בתשובת ר''מ אלשיך ס''ס ק''מ: (ז) החולקין. והן הרא''ש והטור והמרדכי הסכים עמהן וכן בריב''ש סי' מ''ח שאלה ג' ע''ש ס''ק י' וכ''פ הר''י הלוי כמש''ל סי' רנ''ה ועיין מ''ש בי''ד סי' רנ''ט ס''ה ס''ק י''ד וצ''ע בתשו' רמ''א עי' בתשו' מהרי''ט סי' ל''ט וסי' ס''ז עכ''ל הש''ך וכתב הסמ''ע דהרא''ש מביא ראיה לזה ממה דאמרו חז''ל דאף דנתן שכ''מ כל נכסיו שהן ידועין לנו אנו חוששין דיש לו יותר וצריך קנין ואם עשה קנין א''י לחזור בו וכמ''ש הט''ו בס''י אלמא דמאחר שקנה בקנין אין מוציאין מיד הזוכה אף שהוא ספק אם יש לו יותר ה''נ כל אמירת גבוה להקדש או לעניים וכן בהפקר דמפקירו גם לעניים הרי הוא כמסור לידם בפועל דעדיף הוא מקנין וא''י לחזור מספק דלמא לא היה גומר בדעתו להקדישו בכל ענין והמחבר ומור''ם דפסקו כאן דלא כהרא''ש ובס''י פסקו בנתן כל נכסיו כו' דאם קנו מידו א''י לחזור ע''כ ס''ל דאין הדינים דומין זה לזה. עכ''ל: (ח) לחזור. פירש הסמ''ע דבעודו שכ''מ אחר שהקדישו יכול לחזור מההקדש להוציאו לחולין וליתנו לחבירו כדין שכ''מ שבידו לחזור מזה לזה ואם מת אח''כ מחזיקו האחרון ועיין בתשובת רשד''ם סי' רע''ג וסי' שצ''ז ותל''א ובס' א''א דף צ''ט ע''א:
ד (ט) בקנין. ע''ל סי' רנ''ג סי''ח וס''כ: (י) תפיסה. וכ''כ הט''ו בס''ס קכ''ה ע''ש וצ''ע דפתח במסירה וסיים בתפיסה והנה כלל הדברי' הוא שיש ב' מיני מסירות סתם מסירה היינו שנתנו לידו כדי לזכות בו בתורת קנין אבל לא שיקחנו מיד לביתו ויש מסירה שנותן החפץ לידו שיקחנו לביתו ויזכה בו מיד זיכוי גמור להיות לו לחלוטין וכשנותן מתנה במקצת מהני מסירה סתם דהא מתנה במקצת מתנת בריא היא ולא שייך לחזור ממנה ולתתה לאחר אלא שצריכה קנין ולהכי כשמסרו לידו הרי איכא קנין דמה לי קנין חליפין מה לי קנין משיכה או מסירה אבל במתנת שכ''מ בכולה אין סתם מסירה מועלת כלום דלא עדיף מקנו מיניה דקי''ל דאפ''ה יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו בתורת זיכוי גמור כנ''ל בכה''ג ודאי א''י לחזור בו וליתנו לאחר אם לא שעמד מחליו דחוזר בו ליקחנו לנפשו וגדולה מזו כתב הטור בשם הרמ''ה בס''ס קכ''ה דאפילו אם מסר שכ''מ לאחר ואמר ליה הולך זה לפלוני א''י לחזור בו וליתנו לאחר אפילו עדיין לא הגיע ליד המקבל אם לא שעמד דאמרינן דאדעתא דהכי ודאי לא נתן וכ''פ בש''ע שם ומ''ש דברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמי לאו למימרא שהן כמסירה גמורה לשם זכיה שהרי יכול לחזור בו וליתנו לאחר אלא כמסרו לידו לשם משיכה ולשם קנין הוי ולענין שאם מת קנה למפרע ובזה דברי הרמ''א מבוארים דבא לומר דל''ד קאמר שמתנה במקצת צריכה קנין סודר דה''ה אם מסרו לידו כדי לקנות ע''י כך נמי קנין הוי אבל במתנת שכ''מ בכולה דלא מהני בה קנין מסירה כזו נמי לא מהני ואפילו תפס המקבל והוליכה לביתו אין תפיסתו כלום אא''כ שהשכ''מ מסרו לידו לתורת זכיה גמורה שיזכה בה מיד ובכה''ג איירי נמי בס''ס קכ''ה ודוק. סמ''ע: (יא) שהוא. ואף דאזלינן בזה בתר אומדן דעתו דאין אדם נותן שלו לאחרים והוא יבקש על הפתחים מ''מ לפעמי' משתכר בכ''ש עד שיהיה לו ממנו כדי פרנסתו וכמ''ש חז''ל בשני אחין שהן חלוקין בכל שהוא ונמצא ביד אחד הון רב דאמרינן שמא מעיסתו קימץ כמ''ש הט''ו בסי' ס''ב ע''ש. שם (עמ''ש בסי' רמ''ו ס''ק ג' עיין שם): (יב) פרנסתו. והא דלא כתב הרמ''א ופרנסת אנשי ביתו ג''כ כמ''ש הרא''ש נראה דה''ט דס''ל דגם הרא''ש לא כ''כ אלא במשייר קרקע דאז בודאי א''י הוא לבדו לחרוש ולזרוע ולקצור ולדוש ולהוביר ושאר מלאכת עבודת פרך דגידולי קרקע וצריכין בני ביתו לעוזרו ומ''ה הדין נותן דצריך שיהא בה שיור גם כדי פרנסתן משא''כ בעסקו בשאר רווחים ומהן איירי הרמ''א. שם:
ו (יג) נשתתק. עיין בתשובת ן' לב ס''ג סי' ל''ו ובתשובת רש''ך ס''ב סי' קי''ח: (יד) השיב. ושואלין אותו על פירות קיץ אם רוצה אותן בחורף וכן איפכא וצריך לכוין בהן הן כו' ג''פ כמ''ש בא''ע שם. סמ''ע: (טו) גוסס. עיין בתשובת מהר''א ששון סי' קמ''ו דף קנ''ט ע''א ובתשובת ן' לב ס''ב סי' פ''א וס''ג סי' י''ט:
ז (טז) באמירה. הטעם דכל שלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלאו מחמת מיתה נתן דא''כ היה נותן כל נכסיו משא''כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנת המקצת דינה כמתנת שכ''מ בכולה. סמ''ע:
ח (יז) בשיירא. כתב הטור בשם הרא''ש דאין טעם להמפרש בים ויוצא בשיירא ונותנין מתנה במקצת לומר דיהיו חשובים כמצוה מחמת מיתה לחזור במתנתן אם חזרו דדוקא לענין גט השוו אותן למסוכן ויוצא בקולר דאם אמר כתבו גט לאשתי אע''ג דלא אמר תנו נותנין לה הגט משום דבהילי וטרידי מחמת דרכם שלפניהם ולא גמרו דבריה' אבל לענין זה למה יחשב כוותייהו הלא דעתם לחזור עכ''ל בקיצור והנ''י פ' מי שמת כתב בשם רבינו יונה משום דהרבה מהן הולכין להשתקע שם ומ''ה יהבי דמספקי אם ישתקעו שם לפיכך כשלא נשתקעו וחזרו חוזרין במתנתן אפילו נתנו במקצת ובקנין כדין המצוה מחמת מיתה ע''כ (וכ''כ בתשובת רש''ך ס''ג סי' קס''ה וז''ל דאפילו להרי''ף והרמב''ם דאמרינן בהני ארבעה דין מצוה מחמת מיתה יש להן דוקא שמתו באותו דרך דהיינו ביוצא בשיירא ומפרש בים שלא הגיעו אל מחוז חפצם כו' וגם אפילו לרבוותא הנ''ל אין להן דין מצוה מחמת מיתה אלא היכא שבאותה שעה שמפרש בים ויוצא בשיירא צוה מה שצוה דומיא דיוצא בקולר או מסוכן אבל אם מה שצוה היה קצת ימים קודם שפירש בים אין בזה דין מצוה מחמת מיתה אלא דין מתנת בריא וכל שלא קנו מידו אין בדבריו כלום עכ''ל):
ט (יח) במה דברים אמורים. כתב הסמ''ע הא דחזר המחבר וכתב דין זה כאן וכבר כתבו בס''ז הוא מפני ב' דברים שנתחדשו בו הא' ללמדנו דאם אמר בפי' שנתן המקצת במתנת שכ''מ ה''ל כאלו אמר בפירוש שנתנו מחמת מיתה והשני כדי לכתוב אהאי דינא הא דמסיק וכן אם מפרש שנותן הכל מעכשיו כו' עיין בתשובת רשד''ם סי' רס''ה ושי''ג ובתשובת רמ''א ר''ס מ''ח: (יט) בריא. עיין בתשובת דברי ריבות סי' ת''ד מ''ש בזה: (כ) וי''א. פי' דהמחבר איירי כששמענו מפי השכ''מ שצוה במעכשיו ובא הרמ''א להוסיף דאף דלא שמענו כן מפיו אלא שנמצא כ''כ בהצוואה הבא לפנינו ולא אמרינן דט''ס הוא ומעצמו כ''כ הסופר ודעת השכ''מ היה להקנות דוקא אם ימות וכדרך סתם צוואת שכ''מ ולאפוקי ממ''ש הב''י והביאו בד''מ וכתב וז''ל ואם כתוב בהצוואה דנותן לו במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב''י שכתב דקנה בכה''ג משום דתלינן בט''ס ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מהר''מ מפאדווה ז''ל והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבוארים הראיות בתשובות הנכתבים ע''ז וע''ל סי' רנ''ג עוד מזה עכ''ל ד''מ סמ''ע:
י (כא) מוחזק. כן הוא לשון הש''ס ובטור כתב שהרמב''ם פירש שיהא מוחזק בעדים שאין לו יותר ור''י כתב שא''צ עדים אלא בחזקה בעלמא סגי ומסתימ' דברי המחבר משמע דס''ל כפי' ר''י ועוד דא''כ ה''ל זו ואצ''ל זו במ''ש לפני זה דבאומר כל נכסי שהן אלו סגי וק''ל. שם:
יא (כב) אפי'. פי' וכ''ש בקנין במיפה את כחו ואפ''ה אם עמד חוזר. ש''ך: (כג) על. צ''ל כל הראשונים וה''פ ואם הפסיק כו' דמתחלה נתן מתנה לאחד ולא היה דעתו ליתן עוד מתנות לאחרי' ומ''ה הפסיק ואח''כ נמלך ליתן גם לאחרים הוה דינא הכי כל הראשונים יש להן דין מתנת שכ''מ במקצת שהרי הפסיק ביניהן לנתינה שנתן להאחרון ואז הוה מתנתייהו מתנה במקצת חוץ מהאחרון וכ''כ בטור ע''ש. סמ''ע:
יב (כד) בשטר. פי' ולא אמרינן אלימא מלתא דשטרי ולא תהוי חזרתו דהשני גלוי דעת שחזר גם מהראשון ודקדק וכתב בשטר א' דאלו בשני שטרות לא הוי חזרה להשני כיון שיש לו שטר בפ''ע וכן מוכח בנ''י ע''ש. שם: (כה) לאחרים. ז''ל נ''י שם דכשנתנו לאחרים סוף סוף גילה דעתו דכל נכסיו בעי למיתן ומ''ה קנה הראשון המקצת בלא קנין כיון שמתחלה היה מתנת שכ''מ בכולה אבל אם שייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו במתנת שכ''מ יהיב לראשון אלא במתנת בריא וא''כ בלא קנין להראשון אי אפשר עכ''ל. שם: (כו) קונה. נראה דאף אם לא הפסיק (כצ''ל וכן הוא בפרישה ע''ש) בין נתינת הראשון להשני אפ''ה קנה הראשון כיון שנתנו לו בקנין ולא מחשב כמתנת שכ''מ בכולה דחוזר אף אם קנו מידו דכיון דאמר בלשון מותר להשני מחשב מתנת הראשון כמתנת שכ''מ במקצת עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דהב''ח חולק עליו והדין עמו: (כז) קנין. ר''ל וכ''ש בקנין במיפה כחו דאי בקנין גרידא מיגרע גרע דאין קנין לאחר מיתה וזה מבואר במ''מ הביאו הב''י. ש''ך:
יג (כח) במקצת. כאן שייך הג''ה אם פי' כו' כ''כ הסמ''ע והש''ך ע''ש ועיין בתשו' מבי''ט ח''א סי' ו' ובס' א''א דף צ''ט ע''ב:
יד (כט) לחזור. הטעם דאנן סהדי דלא נתן אלא בסברו שימות בודאי ואם ידע שלא ימות לא היה נותנו כ''כ הסמ''ע ועיין בתשו' ר''מ אלשיך סי' ק''מ ובתשו' ר''י לבית לוי סי' כ''ד: (ל) דינו. פי' לענין זה דאם כתב ומסר וזיכה וקנו מידו תו לא מצי הדר ביה וע''ז כתבו הטור ג''כ ע''ש אבל לענין שאר דברים כבר נתבאר בס''ז שהן מחולקין סמ''ע:
יז (לא) אפילו. הטעם דזה לא רצה ליתן כי אם בק''ס או בשטר או בא' משאר דרכי הקנאות גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז''ל שתקנו דדברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמי אלא שרצה שיהיו כשאר קנינים מ''ה לא מהני אא''כ כתב או אמר שהקנין שקונה או השטר שכותב עם הצוואה לא בא לגרוע אלא לתוספת עשאו דאז קנה כ''כ הסמ''ע ועי' בתשו' רמ''א סי' מ''ח וברשד''ם סי' שי''ז: (לב) מקנה. עיין בסמ''ע שהאריך בביאור דברי הרמ''א בהג''ה זו והגיה בדבריו והב''ח השיג על הסמ''ע בזה ויישב דברי הרמ''א ע''ש: (לג) וא''צ. ז''ל הריב''ש דמאי מקנה לו דנאמר דלא כוון להקנות אלא בשטר או בקנין. סמ''ע:
יט (לד) נתונה. דהוא א' מהקנינים שקונין בו מתנת בריא ובשטר כזה אין לומר דכשבא ליד המקבל מחיים דזכה בו דכיון דגילה דעתו בהאי שטרא דרוצה להקנותו בקנין דמתנת בריא איך נאמר דבנתינת השטר קנין לידו יקנהו ובפרישה כתבתי דהרא''ש והטור ס''ל דאפילו אם קנו מיניה בק''ס על המתנה אם אח''כ אמר להן ליתן להמקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דמדברי הב''ח מוכח כדעת המחבר לדינא וכך פי' הריב''ש בתשו' סי' קס''ח ומביאו ב''י סל''א וכן עיקר עכ''ל: (לה) כתב. פי' דלא א''ל בע''פ שדה לפלוני אלא כתב בכתיבת ידו שדה זו לפלוני כתיבתו היא במקום אמירת צוואתו וקנה ולא אמרינן דהוה גילוי דעת שמבקש להקנותו בקנין מתנת בריא אלא כשכתב בשטר שדי קנויה לך או נתונה לך דמשמע דבכתיבה זו מקנהו לו אבל זה שכתב בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא הודאה בעלמא. סמ''ע:
כ (לו) שאומר. והב''ח כתב דאין לסמוך על סברא זו להוציא ממון שהוא דברי יחיד ע''ש וצ''ע לדינא ומ''מ אף לפי סברא זו כתב דאם חלק נכסיו לשנים ולראשון הקנה בקנין ולשני בלא קנין דדינו כמתנת שכ''מ בכולה דראשון לא קנה אף מת ושני קנה אם מת והוא פשוט ע''ש ועיין בסמ''ע שמחלק בין אם כתב להראשון ביפוי כח או לא והב''ח לא ישר בעיניו לחלק כן. ש''ך:
כא (לז) כח. וגם לא בעינן שבא השטר צוואה לידו בחיי הנותן ומ''ש הרמ''א בהג''ה וכבר נתבאר כו' אריש הסעיף קאי במה שכתב המחבר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ודו''ק. סמ''ע:
כג (לח) מצוה. ולי''א זה שהוא דעת ר''י כתבו התוס' והרא''ש דגם במתנת שכ''מ במקצת בלא קנין קנה משום מצוה לקיים כו' ולא אמרו דלא קנה אלא דוקא באומר לשליח תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת המקבל בחיי נותן ואח''כ מת הנותן דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כיון שמת המקבל בחייו ומשום מתנת שכ''מ אם היה בכולה איכ' כיון דהיה שכ''מ בשעת אמירה. שם:
כד (לט) ונותנים. פי' כותבים בשליחתו שא''ל שדי נתונה לך שקונין קרקעו' בשטר כזה מיד כשבא ליד המקבל לאפוקי בנותן מנה או שאר מטלטלין דאינן נקנין בשטר כי אם במשיכה או בהגבהה כמ''ש הט''ו בסי' קצ''ז ע''ש. שם:
כה (מ) קשורה. ופרשב''ם דלרבותא נקט קשורה כו' דאף דליכ' למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ''ה לא יתנוהו לו. שם: (מא) וכן. פירוש כמו דחיישינן במתנת שכ''מ שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט''ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ''ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט''ח וה''ה לשטר מכיר' שמא כתבו למכור ולא מכר עכ''ל הסמ''ע נראה מדבריו דאף בשט''ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין שט''ח ומכר לשטר מתנה וכ''כ להדי' בסי' רמ''ג ס''ק כ''ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע''ש וכ''כ הב''ח כאן דהרא''ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בשט''ח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' ע''כ אבל באמת זה אינו דבהדיא מוכח בש''ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה או כתב למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ''ש בס''ס ל''ט ור''ס רל''ח ואין חילוק בזה בין שט''ח ומכר לשטר מתנה וכדמוכח להדי' בפ''ק דב''מ ובכל הפוסקים אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא''ש בתשובה כלל ס''ו ס''ג נקט שטר מתנה משום דמעשה שהיה כך היה במתנה וכדאית' שם להדי' ומה שמפרש דברי הרמב''ם דהיינו דוקא בשט''ח ר''ל בלא קנין והיינו לשיטת הרא''ש דסביר' ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו ואה''נ להרמב''ם דלא פסק דעדיו בחתומיו כו' י''ל דוקא שט''ח משום דחיישינן לפרעון והרא''ש קיצר בפירוש דברי הרמב''ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ''ש. ש''ך: (מב) בריא. ע''ל סי' נ''ו ס''ה וצ''ע ומשמע כאן להדי' דאע''ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר בתשובת הרא''ש והיינו מטעם דבשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ''ש בסי' ס''ח ס''ק ט''ו ובסי' רמ''ג סי''ג. שם:
כו (מג) היו. קשה דבסי' קי''ב ס''ג כתב המחבר פלוגת' בזה והרמ''א כתב שם דסברא הראשונה דס''ל דעל המקבל להבי' ראיה נ''ל עיקר וכאן לא כתב כלום ויש רוצים לחלק דהכא מיירי בנותן מטלטלים ושם איירי בקרקעות דאם היו לו אז יותר ה''ל קלא כו' והוא דוחק והיותר נראה דלא שייך כאן נמצאו כאן היו אלא במטלטלין הנמצאים בביתו תחת ידו דבזה נאמר שפיר מדנמצאו עתה ברשותו גם מתחלה היו ברשותו שלקחן והביאן לביתו אז בשעת המתנה משא''כ בקרקעות העומדים במקום אחר אין לומר עליהן שהן ברשותו כי אם ע''י עדים או שטר שקנאן וע''ל סי' קי''ב מ''ש עוד מזה עכ''ל הסמ''ע ועיין בב''ח ובתשובת מהרי''ט סי' ל''ט וקכ''ח סוף דף ק''ע:
סימן רנא - דין מתנת שכיב מרע או בריא
(ובו ב' סעיפים)
א (א) בחיים. ואם אמר במות ואח''כ בחיים ס''ל למהריב''ל בתשובה ח''א סי' ס''ד דהוי כמו בחיי' ובמות ובתשובת מהר''א ששון חוכך בזה ע''ש סי' מ''ב ודוק ועיין בתשובת ן' לב ס''ב סי' ל''ו וס''ד דף ע''א ובתשובת מ''ע סי' ק''ה ובמהרשד''ם סי' שט''ז ושל''ז. ש''ך: (ב) במקצת. פירושו אפילו קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפ''ה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה כ''כ הסמ''ע ועיין בתשובת מהריב''ל ומהר''א ששון שם שהאריכו לפלפל בזה ודעת מהריב''ל דהוי כמצוה מחמת מיתה ע''ש שם: (ג) גמורה. עיין בתשובת רמ''א סי' צ''ה שאלה ה':
ב (ד) לשאול. לשון הטור והיורש אמר שנתרפא קודם שמת ונתבטלה המתנה והמקבל אמר שלא נתרפא והיא קיימת עכ''ל והמחבר קיצר ולא כתב זה משום דאף אם אין היורשים טוענין כן אנן טענינן להו והטור כתבו לרבותא לדעת הרשב''ם דס''ל דאפילו טענו אינהו אפ''ה אמרינן דקברו מוכיח עליו ועל היורשים להבי' ראיה ע''ש עכ''ל הסמ''ע עיין בתשובת מהר''א ששון סי' קס''ה: (ה) ראיה. ואם אינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים בלי שבועה אע''פ שהמקבל טוען ברי ואף שהטור כתב בדין שהבי' הרמ''א בהג''ה שאם עמד החולה ורוצה לחזור כו' דג''כ על המקבל להבי' ראיה דאם לא מצא ראיה ישבע הנותן היסת ונפטר ה''מ כשהנותן בעצמו חי אבל היורשים קי''ל דאין נשבעין היסת כי אם לגבות ולא לפטור וכמ''ש הטור בסי' ס''ט סי''ד ובסי' ע''ה סי''ט ע''ש סמ''ע: (ו) תפס. ה''ה כשעמד השכ''מ ואומר נתתי לך כשהייתי שכ''מ והריני חוזר בי והמקבל אומר בריא היית על המקבל להבי' ראיה ואם היו המטלטלים ביד המקבל מתוך שי''ל שלי הן ישבע היסת שבריא היה כ''כ הרמב''ם פ''ט מהלכות זכייה והה''מ כתב וז''ל ונראה דאפילו ליכא מגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר הנותן להיות המע''ה אחר שמטלטלין ביד המקבל וזה החילוק צ''ע עכ''ל ולפע''ד אין כאן צ''ע וכ''כ בכ''מ שם שהדבר פשוט כהרמב''ם וכן דעת הטור והרמ''א כאן דהא כי היכא דבעלמא אם יש עדים וראה א''י לומר נתת לי במתנה ה''ה הכא כיון דאין העדים יודעין אם קנה במתנה וקי''ל דמתנת שכ''מ אינו קונה אלא לאחר מיתה א''כ אם היה מתנת שכ''מ הרי מעולם לא יצאת מרשות הנותן וא''כ זה המקבל צריך לברר שיצאת מרשותו דאל''כ בעלמ' נמי נימא דיהא נאמן שלקח או נתן לו במתנה אלא ודאי כיון דאיכא עדים וראה ברשותא דקמא קאי וה''ה הכא וזה ברור ול''ד למ''ש בסי' ע''ב ס''ק ק''ט דאם יש עדים שבמשכון בא לידו ואינם יודעין בכמה שהמלוה נאמן התם ניתן לידו בתורת משכון והלכך כל מה שאומר שהוא ממושכן נאמן משא''כ הכא ודוק. ש''ך: (ז) שבריא. ומיירי שמפורש בשטר שהי' בקנין ואינו מפורש כדקציר ורמי בערסיה נתן פלוני לפ' כו' וכ''כ הטור. והנותן טוען שמתנת שכ''מ בכולה היה ורוצה לחזור בו ואפילו אם נכתב הקנין ביפוי כח כדרך הקנינים שעושין בשכ''מ בכולה אפ''ה מצי המקבל לטעון שבריא היה דגם בבריא כותבין לפעמים ביפוי כח וכמ''ש הט''ו בסי' ר''נ סכ''ג ע''ש. סמ''ע: (ח) פלוגתא. פירוש כגון בדין זה דפליגי ביה בש''ס ואיכא מ''ד דכמו שהוא עתה בריא או חולה אמרינן שכך היה מעיקר' כ''כ הרשב''ם הביאו הטור וכ''כ הרמ''א לעיל סי' קל''ט ולקמן סי' רנ''ו סס''א ובשני המקומות מבואר דאם שניהן מוחזקין או אין שום אחד מוחזק ואין שם חזקת מרא קמא חולקין והוא מת''ה. שם:
סימן רנב - מתנת שכיב מרע מוציאין ממנו למזון האשה והבנות
(ובו ב' סעיפים)
א (א) שהרי. הרשב''ם כתב מלתא בטעמא דכתובה ומזונות שהן תקנת חז''ל לגבות מנכסים אחר מותו והן תקנו שיחול שעבודן על הנכסים מיד בשעה שהוא גוסס ואינו עוד בר קיימא משא''כ מתנתו שנתן השכ''מ או בריא בעצמו שיקחן לאחר מותו אדם חביב לעצמו וגומר בדעתו שלא יחולו קנינים אלו עד אחר יציאת נשמתו כי כל עוד רוח נשמתו באפו מקוה שעוד יש תקוה שיעמוד וישארו הנכסים בידו עכ''ל הסמ''ע ועיין בתשובת רשד''ם סי' מ''א: (ב) יורשיו. כי מה שנשאר ביד היורשים הרי הוא כאילו היה ביד הנותן אביהן ושייך בזה למימר דאין גובין מהמקבל כשיש ביד הנותן בני חורין. סמ''ע: (ג) חזר. פירוש לא נתרפא מחליו בינתיים ולא היה צריך לחזור וליתן אלא המעשה כך היה שם:
ב (ד) מצוה. עיין בתשובת ן' לב ח''ב סי' ל''ט וח''ג סי' מ''ג ובתשובת רמ''א סי' מ''ח סוף שאלה ג' ובתשו' מהרי''ט ס''ס פ''ד וסי' ס''ג ובתשובת מ''ע סי' נ': (ה) להוציאו. נראה דבנותן קרקעות מיירי ואילו נתן מטלטלין והיורשים קדמו ומכרו אותן אין המקבל יכול להוצי' מידן וכ''כ במישרים בהדי' וכמ''ש בד''מ ע''ש ונראה דטעמו מכח תקנת השוק ושם במישרים כתב דאפילו נתנו היורשים במתנה לאחר סבירא ליה להרא''ש דשייך תקנת השוק גם במתנה ואמת שהב''י והרמ''א תמהו על בעל המישרים ע''ש בב''י ובד''מ ונדחקו מאד בישובו מפני שהם ס''ל דאם היורשים בעצמן נתנו לאחרים חוזר המקבל ומוציא מידן ואני תמה על ב' מאורות הגדולים ז''ל וכי אשתמיט להו מ''ש הטור בסי' ס' ס''ד שאין מגבין לבע''ח מטלטלים שמכר או נתן הלוה מפני תקנת השוק וכתב הב''י שם וז''ל משמע דס''ל דבמתנה נמי איכ' תקנת השוק ואין כן דעת הרשב''א ומ''מ סוגיא דעלמא בהא כהרא''ש וכדאי הוא לסמוך עליו ועוד דמשמע שחכמי דורו הכי ס''ל עכ''ל ב''י הרי לך דגם במתנה שייך תה''ש והיתומים שנתנו פשיטא דפטורים מלשלם דומיא דמכרו כמ''ש הטור בסי' ק''ז ס''ח ע''ש שכתב דאפילו במכרו קרקע ס''ל להרא''ש שא''צ לשלם גם בא''ע סי' קי''ב כתב בהדיא שאפילו מכרו או נתנו היתומים מקרקעי אין גובין מהן למזון האשה והבנו' והוא ש''ס ערוך פ' מציאת האשה וכ''כ נ''י פי''נ וזה פשיטא דמטלטלים לאחר תקנת הגאונים לא עדיפא ממקרקעי קודם התקנה וזה ברור עכ''ל הסמ''ע אבל הש''ך השיג עליו ודחה כל דבריו ודעתו להלכ' דאף במטלטלים יכול המקבל להוציא מהלוקח או מהמקבל מתנה ואין טעמו דהמישרים משום תקנת השוק כלל דאינו ענין לכאן רק שכתב דכתובה ומזונות אין נגבין ממטלטלין הן שנתן אביהן הן שנתנו יורשים כו' ובזה שאני דאין להאשה עליהן רק שעבוד אפילו לבתר תקנת הגאונים ופשיטא דאין דין קדימ' במטלטלין כו' ע''ש באריכות ומסיק וכתב ז''ל ואין ספק שהב''י וד''מ והנמשכים אחריהן לא כוונו יפה בדברי רי''ו בכאן כי דבריו פשוטים וברורים ומפורש בהרא''ש ונ''י כדבריו אבל כאן שנקנו לזה גוף המטלטלין במתנת שכ''מ מדין גמור והרי הן שלו בכ''מ שהן פשיטא דלכ''ע מוציא מיד הלוקח או המקבל מתנה דהרי מכרו ונתנו דבר שאינו שלהן אמנם אם הוא בענין שהלוקח לא ידע שנתנו לזה במתנת שכ''מ דשייך תקנת השוק צריך להחזיר לו הדמים שנתן כמ''ש בסי' שנ''ו וכל זה ברור ועמ''ש בר''ס ק''ז עכ''ל: (ו) פטורין. שם סיים בטעמו וכתב כיון שלא נתן גם לא צוה להיורשים ליתן עכ''ל הסמ''ע משמע דאף דלא השליש לשם כך כיון דצוה ליורשיו ליתן אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת וכ''כ הריטב''א ובב''י הביאו. ש''ך:
סימן רנג - איזה לשון מועיל לשכיב מרע, ואמר: תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני
(וּבוֹ ל''ג סְעִיפִים)
א (א) לבקר. עיין בס' א''א דף צ''ט ע''ג ובתשו' רש''ך ח''ב סי' צ': (ב) דין. ואם יארע דבר ספק בצוואה ישלחו כתיבתן לפני ג' דיינין והן ידונו ביניהן ע''פ כתב הצוואה. סמ''ע: (ג) אחר. אפילו לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו. שם: (ד) ביום. כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משא''כ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין יש להם דין עדים ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפילו ביום וכמו שנתבאר זה היטב בסי' ז' ע''ש בדברי הט''ו. שם:
ב (ה) יזכה. וה''ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני ה''ל מתנה. המבי''ט ח''א סי' קנ''ג וע''ש עוד בסי' קצ''ז ורי''ב ובתשובת מהר''א ששון סי' פ''ג ובתשובת מהר''מ אלשיך סי' ז': (ו) יהנה. דבכה''ג לא אמרינן דברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמי ואפילו קני ע''ז וי''א דהוי קנין דברים וי''א דמהני עי' ד''מ. סמ''ע: (ז) מניח. דוקא בשכ''מ שכן דרך לשון שכ''מ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכה''ג לא מהני לכ''ע והמחבר שכתב תחלה דין מניח דמהני בשכ''מ ובסעיף שאח''ז כתב לשונות אלו כו' י''א דה''ה שמועלין בבריא דמשמע דקאי נמי אלשון אני מניח וזה אינו דבמניח כ''ע מודו דל''מ בבריא ובטור כתב דין מניח דמהני בשכ''מ בתר הפלוגתא אי מהני אינך לשונות בבריא ואתי שפיר עכ''ל הסמ''ע ועיין במהרי''ק שורש צ''ד שהאריך בזה ועמ''ש בסי' ס''ח ס''א בהג''ה ועיין בדברי ריבות סי' רכ''ט ובתשובת ן' לב ס''ל סי' י''ט ובתשובת רש''ך ס''ס קע''ג ובתשובת ר''י לבית לוי סי' כ''ד ובתשובת רשד''ם סי' שי''ג שנ''ז תל''א ותל''ב. ש''ך: (ח) יפול. דמצינו לשון נפילה בנחלה כדכתיב זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. סמ''ע:
ג (ט) שאינם. דדוק' בשכ''מ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בלשון מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו. שם:
ד (י) תלך. עיין תשובת מהר''א ששון סי' קפ''ח:
ה (יא) הפילה. דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא היה נותן לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות כ''כ הסמ''ע ועיין בתשובת רש''ך ס''ג סי' י''ב וי''ג:
ז (יב) רמ''ו. ולפי מ''ש שם הרמ''א בהג''ה דבלשון ירושה לא הוי אפוטרופוס א''כ ג''כ מפרשים דבריו בלשון ירושה אפילו בן בין הבנים כ''כ מהרש''ל בתשובה ולא כהטור ע''ש. ש''ך:
ח (יג) עודף. דכיון דלא הוה צ''ל כראוי לו ואמר דרשינן לישנא יתירא דלטפויי קמכוין וכמ''ש הט''ו בסי' רי''ד במוכר בית לחבירו דאין הבור ודות נמכרין מסתמא ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צ''ל ואמרינן דלטפויי אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור ע''ש כ''כ הסמ''ע. ועיין בתשובת ר''מ אלשיך סי' י''ב ובמהר''א ששון סי' קמ''ו ובתשו' רש''ך השייכים לס''ב סי' כ''ג: (יד) בבכורתו. פי' ולא אמר כראוי לו סמ''ע: (טו) בחובו. ואפילו תפס הבע''ח מוציאין מידו. עיין בתשובת ר''מ אלשיך סי' י''ב. ש''ך: (טז) פשוט. דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתן כמ''ש והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן דדעתו היה שלא יטול אלא ר' זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הלשון דבירושתו משא''כ בבכור דכתיב ביה לא יוכל לבכר וגו' ולמדו מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לבע''ח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע אותן מש''ה אמרינן דדעתו היה שיהא ידם על העליונה. סמ''ע: (יז) חובי. דלא מחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו. שם: (יח) חולקין. ס''ל דלא אמרו בש''ס דצ''ל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר ג''כ תנו לבני בכורי דכיון שהזכיר בכורי משמע דדעתו דבבכורתו נותן לו או שיהיה ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר' זוז לבני או לאשתי אז אין צ''ל כראוי לו. שם: (יט) לפלוני. עיין בתשו' ר''מ אלשיך סי' י''ב שהאריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת ע''ש ובתשו' מהרי''ט סי' קי''ב דף קמ''א ע''ב וע''ג ועי' בסמ''ע שכתב דלא ס''ל להרא''ש דהוי מתנה אלא באומר לבע''ח ולא באומר לפלוני בע''ח כו' ובתו' פ' אלמנה ניזונית כתבו דפלוני עדיף טפי מלבע''ח לענין רבית ע''ש. ש''ך:
ט (כ) תנו. עיין בתשו' ראנ''ח סי' ל''א ובמבי''ט ח''ב סי' קס''ב ובתשו' ן' לב ס''ב סי' ל''ו: (כא) נמלך. פי' דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא היה דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומש''ה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון היה בידו כדי מתנתו והותר ור''ל אי שתק והפסיק וגם קנו מיניה כדין הנזכר בסי' ר''נ סי''א ולא חש לחזור ולכתוב כאן ולא כע''ש שכתב דאי שתק הוי נמלך וחזר מן הראשון ולא קנה אלא אחרון כו' ע''ש. סמ''ע:
י (כב) ממקבל. דמתנת ש''מ דינה כירושה ואם הוציא עליו כת''י גובה ממנו לסברא זו כ''כ הב''י ר''ס ס''ט בשם הריטב''א עיין בתשו' רש''ך ס''ג סי' כ''ד ובתשו' רשד''ם סי' ר''ג וסי' שכ''ח. ש''ך: (כג) הקדימו. דכל שפירש חלק בנו דינו כמו אם נתן לאחר כ''כ הרשב''א והנ''י ודינו כמ''ש הרמ''א בס''ט והא דכתב כאן הדין בבנו אגב הרישא הוא דבלא נתן לבנו חלק מיוחד דיגבה הכל ממנו לזה אמר דאם פירש חלק הבן אין הדין כן. סמ''ע:
יא (כד) צוה. פי' מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ר' זוז. שם:
יב (כה) מתנות. מוכח מזה דאם אמר בפירוש תנו ר' זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א' ולא ינתן לו אם לא ישא ואע''ג דמעשה קודם לתנאי וקי''ל דתנאי בטל ומעשה קיים וכמ''ש בסי' רמ''א סי''ב ובטא''ע סי' ל''ח ע''ש חדא דבשכ''מ קי''ל דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואי''צ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו' אם ישא מבטל התנאי למעשה דלא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה אלא כשהמעש' נעשה מיד בנתיים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמב''ן בס' המלחמות באריכות ע''ש שהשיג על הרז''ה והתו' וכוותיה קי''ל להלכ' וכ''כ הב''ח. ש''ך:
יג (כו) ונאבדו. אבל אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל בזה שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכר. סמ''ע: (כז) בין. ודלא כהרא''ש שכתב דגם זה הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בב''ח וע''ל ס''ס רי''ד ובסי' רמ''א ס''ד. ש''ך: (כח) ובירר. דמ''מ לא קיימו צוויו דהוא לא א''ל לברר ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד מש''ה עדיין כל הנכסים באחריות המנה כ''כ הב''י בשם הרשב''א:
יד (כט) ק''כ. אבל טפי לא כ''כ הנ''י בשם הריטב''א אמנם הנ''י השיג עליו וכתב דלעולם נותנין לו אף במחזיק יותר ע''ש עיין בתשו' רש''ך ס''ג סי' ע''ה. ש''ך:
טו (ל) להוסיף. כמבואר בא''ע סי' ס''ו ע''ש ובתשו' רשד''ם סי' תל''א:
טז (לא) שתנשא. כתב בד''מ בשם הרשב''א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ''מ אם אין לו יורש אלא זו הבת א''כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ''ל. הג''ה סמ''ע: (לב) עיקר. וכ''פ ר''י ן' לב ס''ב סי' ע''ז ע''ש וכתב מהרש''ל פ''ט דב''ק סי' סו בשם הגהת מיי' וז''ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע''מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק''ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו אלא ע''ד להשיאה עכ''ל ונראה דבע''מ כ''ע מודו ואם לא אמר ע''מ תלי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד''מ ובתשו' ר''י ן' לב ס''ב סי' הנ''ל וסי' יב יג ובס''ג סי' נח וע' בתשו' רש''ך ס''ב סי' נג ובתשו' ראנ''ח סי' כח וע' בתשו' משאת בנימין. ש''ך:
יז (לג) אלא. רבותא הוא דה''א כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמ''ל דאפ''ה נותנין להן ואמרינן דודאי דעתו לא היה להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי דיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות. כ''כ הסמ''ע וע' בתשו' מהר''א ששון סי' קפח ובתשו' רש''ך ס''ב סי' צג ובתשו' רמ''א סי' צב: (לד) אחרים. אע''ג דאותן אחרים אינם ראוין לירש מ''מ מהני בהו ל' ירושה מכח ל' מתנה שאומר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תוך כ''ד וכמ''ש בסי' רפ''א ס''ו ע''ש והכי מוקמינן לה בפ' י''נ ודלא כב''י ובלא''ה צ''ע מ''ש לחלק בשם רש''י בין היו לבנים בנים או לאו דבש''ס מוכח דליתא דאל''כ מאי מסיק בתיובתא שם ולא משני דאין לשני בנים וכבר הרגישו בכל זה בתשו' מהר''א ששון סי' קס''ו וקפ''ח ובתשו' מבי''ט ח''ב סי' יז ע''ש. ש''ך: (לה) שקל. והמותר כדי צורך פרנסתן יתנו להם מן הצדקה ואע''ג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמ''ש המחבר בסעיף ל' שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משא''כ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים. סמ''ע:
יח (לו) מצוה. לאו דוקא כדין מצוה מחמת מיתה אלא ר''ל לאפוקי שיהא מתנת בריא דבעי קנין. שם: (לז) ובמיפה. בטור בשם הרמ''ה כתב האי דינא וליתא שם ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו כאן ובסמוך ס''כ וצ''ע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכ''מ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סי' ר''ן סכ''ט דבעינן יפוי כח דאל''כ אמרינן מדהקנה לו ש''מ דכונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא ע''י קנין ואין קנין לאח''מ אבל מתנת שכ''מ במקצת דינו כמתנת בריא דבעי קנין וא''צ יפוי כח וכו' וצ''ע עכ''ל הסמ''ע והש''ך כתב דמיירי כגון שפירש שיהא במתנת שכ''מ דאז לא קנה בקנין אלא במיפה כח כמ''ש בסי' ר''ן ס''ט ע''ש ודברי הסמ''ע אינם מובנים לי עכ''ל (*ולע''ד דברי הסמ''ע נכונים דאי איירי הכא במפרש אמאי כתב המחבר דלא קנה אלא בקנין הלא קונה אף בלא קנין אלא שאם עמד יוכל לחזור בו וכן מבואר בסי' ר''ן ס''ט ע''ש ודוק): (לח) דמטבע. והא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה כמ''ש הטור בסמ''ב לפי סברתו ע''ש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מנה כאשר היא בעינה. סמ''ע:
יט (לט) שלא. ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים תשו' מבי''ט ח''א סי' יח ע''ש ש''ך: (מ) ממש. ע''ל סי' קכו ס''ג ובסי' פ''ח ס''י וע' בתשו' מבי''ט סי' ע''ה:
כ (מא) הלואתי. ע' בתשו' ראנ''ח סי' ע''ז: (מב) תנו. נראה דוקא שאמר תנו לפ' וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אם לא אמר אלא תנו שטר לפ' ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ''כ בתשו' מבי''ט ח''א סי' י''ח בשם מהר''י בי רב וצ''ע לדינא דאזיל לשטת הרשב''א ליישב גם ל' הרמב''ם עד''ז ולפעד''נ עיקר דברי הר''ן והה''מ וכן נראה מסתימת ל' המחבר כהרמב''ם וכנ''ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ''ע שכתב וז''ל וכאילו כתב כו' פי' כאילו כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה ומסר לו אותו הכתב עם השטר ע''כ וכן משמע בט''ו ס''ס ס''ו ע''ש וכ''ד בעה''ת שער נ''א ס''ד וע' בב''י ס''ס ס''ו ובתשו' מהר''א ששון סי' קס''ה. ש''ך: (מג) למחול. פי' אע''ג דבעלמא המוכר או הנותן שט''ח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או הלוקח בכתיבה ומסירה אפ''ה המה ואפי' יורשיהן יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב מ''מ בשכ''מ אין היורש יכול למחול כדי שלא תטרוף דעתו דשכ''מ וכ''כ הט''ו כל זה בסי' ס''ו סכ''ג וסכ''ו ע''ש ובע''ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר ע''כ ולא נהירא כו' עכ''ל הסמ''ע. והש''ך כתב דדברי הע''ש נכונים ע''פ התו' פ' הספינה ריש דף ע''ז ופ' הזהב וכן הוא בר''ן פ' הכותב ע''ש ובתו' פ' הכותב סוף דף פ''ה ונ''י פ' מי שמת ושאר פוסקים עכ''ל: (מד) אבל. המרדכי כתב טעמא דלא סמכא דעתיה ולא קניא אפי' במתנות שכ''מ וכתב הד''מ דמ''ש דלא סמכה דעתו אינו ר''ל של המקבל (כמ''ש הב''י ע''ש) אלא של הנותן וס''ל מאחר דהנותן עצמו לא סמכא דעתיה שהעכו''ם יפרע לו א''כ לאו למתנה גמורה קמכוין ולכן לא קנה וכ''פ מהר''ם בתשו' סי' נו ומסתפק שם בהלואה דעכו''ם בשטר כו' עכ''ל ד''מ ובב''ח פי' בענין אחר ע''ש ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת שכ''מ קנה כמו בבריא בקנין. ופשוט. ש''ך:
כא (מה) שהדירה. כ''כ הט''ו דינים אלו בסי' רי''ב והא דלא הקילו בשכ''מ לעשותו כאילו אמר שנותן הבית לדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בשט''ח לעיל ס''כ דה''ל כאילו כתב ומסר כו' נתבאר טעמו בהה''מ דדירה בלא בית לאו כלום הוא משא''כ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השעבוד שבו בכתיבה ומסירה ע''ש. סמ''ע:
כב (מו) חצאי. כגון שיש לו לכ''א שותף חצי דקל לכ''א וידוע שיש טורח בלקיטת ב' חצאי דקלים יותר מלקיטת דקל א'. שם: (מז) נתכוון. הטעם דהמע''ה ועי' בטור שיש פלוגתא בזה די''א דאם יש לו דקל שלם צריכין ליתן לו דקל שלם וכ' הב''י שם דדברי הרמב''ם פי''א דזכיה נוטין כי''א עכ''ל ונראה דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכ' שלזה נתכוין דסתם ל' זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי שלזה נתכוון ובהיות כן ק''ק על הרמ''א דהל''ל האי אפילו יש לו כו' בלשון י''א כיון דהמחבר לא ס''ל הכי. שם:
כג (מח) יתנו. פי' הב''ד או יורשיו יתנו אותן ר' זוז לשניהם יחד דאין סברא לומר ליתן לכל אחד כל הסך כיון דלא נדר אלא סך אחד ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה איתא יתנוהו לשתיהם דלשון יתנוהו משמע דעל אותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנו החצי לזה וחצי לזה ועוד דמסיק שם בשם רב אחא דהאומר תנו ר' זוז לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל ואי אפשר לומר דיתן לכל אחד מעניי ישראל כל הסך אלא יחלקום לכולם יחד וכן נמי הפי' דיתנוהו לשתיהן עכ''ל הסמ''ע וכ''נ מתשובת הרמב''ם שהביא הב''י סי' רנ''ח בקיתון של שמן אמנם באם רגיל בב' עיירות בבה''כ ואמר תנו ס''ת לבהכ''נ משמע לכאורה דינתן לשתיהן דקאמר היינו ס''ת לכל א' וצ''ע. ש''ך:
כד (מט) בשוה. עיין בתשו' ן' לב ס''ג סי' י''ז וסי' ס''ח ובתשובת ראנ''ח סי' צ''ז ובתשובת רש''ך ס''ב סי' ק''י ובתשו' מהר''א ששון סי' קס''ה ובתשובת מהרי''ט סי' כ''ז וסי' צ''ג ובתשובת מבי''ט ח''א סי' קי''ח וח''ב סי' קצ''ח ועוד בתשובת רש''ך שם סי' קע''ג וח''ג סי' ח': (נ) רביע. עיין בסמ''ע שהאריך לבאר טעם פלוגתתן בזה ע''ש: (נא) המגיע. עיין בד''מ ס''ס ר''נ מ''ש שם מדין אחד שהקדיש וצוה לעשות ב' ס''ת ואמר שיהיו כמו שעשה פ' להקדש באיזה ענין צריכין להיות דומה ואם חזר אח''כ מהזמן שהגביל לזה מקודם ע''ש. סמ''ע:
כה (נב) מודיעים. פי' לפי הדמים שנתן נותנים לו חלק וע''ל סי' ר''כ. שם:
כז (נג) ונקבה. קמ''ל בזה דל''ת דמדקאמר ב' פעמים אם ולא אמר תרווייהו יחד אם תלד אשתי זכר ונקבה יטול הזכר ק' והנקבה ר' מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעתו שתלד תאומים ולא צוה אלא כשתלד זכר לחוד או נקבה לחוד וכפרשב''ם הביאו הטור סמ''ב קמ''ל דאמרינן דדעתו היה אף אם תלד תאומים יטלו כמו שצוה עכ''ל הסמ''ע ואם שייך דין זה אף בבריא או דוקא בשכיב מרע לחוד עיין בש''ך מה שהביא בשם הב''ח דהקשה דברי הה''מ אהדדי בזה והוא השיג עליו וכ' דלק''מ ודעתו דאין חילוק בזה כלל בין שכיב מרע לבריא אם עשה קנין המועיל וכן נראה עיקר לדינא ע''ש ובתשובת מהרי''ט סי' כ''ד ובתשובת מהרשד''ם סי' רל''א: (נד) נקרע. קמ''ל דלא בעינן שיהא ניכר בשעת לידה שהוא זכר. טור:
כח (נה) לבן. ז''ל הטור בשם תשובת הרא''ש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז' חלקים ויטול הזכר ד' חלקים ואחיו ב' חלקים והנקבה חלק אחד דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצוואה אלא שא''א לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולדה עמו והוא לא פי' בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו' ע''ש שהאריך ובתשו' הרא''ש כתב עוד דאין להקשות על זה ממ''ש במשנה אם אמר כשתלד אשתי זכר כו' ואם תלד נקבה כו' דאף דקאמר או או מ''מ אמרינן דדעתו היה גם כן אתאומים כמש''ל היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו מה שאין כן כשכולל בתנאי גם כן איש אחר עכ''ל הסמ''ע ועיין בב''ח שכ' קצת בע''א ול''נ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הרא''ש שם ר''ל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי היה בלידה עצמה משא''כ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפ''ז אפילו היה המקבל מתנה בנו או בתו דיניהן הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה ע''ש ודוק כי זה ברור. ש''ך:
כט (נו) לו. דאמרינן מדהקדים נפשו ש''מ שברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישינן לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא יהיה מרתת שמא יבא אחר אחריו ויברר שדעתו היתה קרובה אליו יותר ויוציאנה מידו וזה דומה למ''ש הט''ו בר''ס קל''ט בשנים דמנצי אארבא דאמרינן כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי שם. סמ''ע: (נז) קרוב. וכ' הטור בשם י''א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע''ש וכ''פ בש''ג בשם ריא''ז. ש''ך: (נח) שוין. בע''ש כ' ובאו ב' ששמותיהן שוין ול''נ שאין כונת המחבר כן דזה אצ''ל דפשיטא הוא אלא ר''ל שבאו בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אמר ליתן אף שבאו בזא''ז יתן גם לשני מחלקו קמ''ל דז''א דאמרינן מדהקדים זה נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ''ל עכ''ל הסמ''ע ועיין בש''ך שהשיג על כלל דין זה ודעתו דאין לחלק כלל בין מתנה לחוב או פקדון בענין זה וע''ש:
ל (נט) סופדין. משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת. סמ''ע:
לא (ס) היורשים. שהן במקום אביהן והנכסים שירשו שם אביהן עליהן וקוברין אותו משלו. שם: (סא) לראשון. פירוש דה''א מדלא אמר סתם תנו מנה לפ' בני והשאר יירש הכל ש''מ דחזר ממה שאמר בראשונה ודעתו שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה ויורש דקאמר ר''ל המותר יהיה בן השני כיורש קמ''ל דלא אמרינן כן אלא דר''ל שהשני יירש לבדו המותר והא דהוצרך לומר שיטול מנה י''ל שמא היה בידו ר' זוז שהיו לשני בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו כ''כ הטור בשם תשובת הרא''ש. שם:
לב (סב) צוואה. עיין בסמ''ע מ''ש בביאור לשון זה תשובת הרא''ש בדין זה ע''ש ובתשובת רשד''ם סי' ש''ד וע''ל סי' ס''ח ס''א בהג''ה:
לג (סג) ליפות. דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו איזה בית שירצה הכל בכלל. סמ''ע: (סד) יכולין. פירוש ולא אמרינן דכבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לחתום שטר אחר וכמ''ש הט''ו בסי' מ''ט ס''ו ודין זה נלמד מתשובת הרמב''ן סי' פ''ג אלא דקשה דזהו כלפי מ''ש הט''ו בסי' רנ''ה ס''ו ע''ש ויש ליישב בדוחק דהתם מיירי כשהודה השכ''מ שחייב לפרש מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ''ש בתשובת הרמב''ן שם להדיא כו' עכ''ל הסמ''ע ובב''ח דחה דבריו ותירץ דרמב''ן מיירי כשעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה אבל הרא''ש מיירי באם השכ''מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בלשון צוואה ע''ש באורך והדין עמו דוק בלשון הרמב''ן שכתב אם רצו העדים כו' וק''ל. ש''ך:
סימן רנד - שכיב מרע שבקש שיעשו קנין במתנות
(ובו סעיף אחד)
א (א) בשבת. דבעלמא אסור לעשות ק''ס בשבת משום מקח וממכר וכמ''ש הט''ו בס''ס קצ''ה וס''ס רל''ה ובא''ח סי' של''ט כאן התירו כיון דהק''ס הוא שלא לצורך שהרי דברי שכ''מ ככתובין וכמסורין דמי ועבדינן הכי כדי לפייס דעת השכ''מ. סמ''ע: (ב) וי''א. דס''ל כיון דאין זה אלא גזירת מקח וממכר מדרבנן כל כה''ג לגבי שכ''מ התירו לעשות קנין. שם:
סימן רנה - שכיב מרע שאמר: יש לי מנה ביד פלוני, או של פלוני בידי
(ובו ט' סעיפים)
א (א) ראיה. ומ''מ יש תועלת בכתיבה זו דלא יעיז ויכפור הלה כ''כ כשיראה צוואה בעדים ביד היורשים משא''כ כשלא יכתבו יש לחוש שילכו העדים למדה''י ולא יגידו לפניו שצוה השכ''מ בזה. סמ''ע:
ב (ב) תנו. דאז ליכא למיחש דכדי שלא יראו בניו עשירים אמר כן כ''כ הסמ''ע וכתב הש''ך דמיירי בדליכא חששא דפרעיה אחר שאמר תנו וכמ''ש בס''ה וכן משמע בהג''א סוף ב''ב מא''ז ועיין בתשובת מהר''מ אלשיך סי' ו' עכ''ל: (ג) לפיכך. עיין בתשובת מבי''ט ח''ב סי' ש''ח ושכ''ב: (ד) הודאה. כן דעת הרמב''ם דמהני דרך הודאה אפילו בלא אמירת אתם עדים כשאומר כן בפני המקבל וכדמוכח בסימן פ''א סי''ד דבעי גם להרמב''ם שהודה בפני התובע והא דכתב המחבר שם בס''ח דאם הודה דרך הודאה גמורה צריך לשלם אע''פ שאין התובע עמו הא כתבתי שם דל''ק הרמב''ם כן אלא דא''י לטעון להד''מ אבל שלא להשביע יכול לטעון ע''ש וכוותיה סתם המחבר כאן עכ''ל הסמ''ע ודבריו לא נהירין וסותר דברי עצמו שכתב בסי' פ''א דבהודה לפני התובע א''צ דרך הודאה להרמב''ם וכן מוכח בטור שם סי''ד וכבר הארכתי בזה שם סי''ד ע''ש. ש''ך: (ה) הא. עיין בתשובת ן' לב ס''ב סי' ס''ה ועמ''ש בסי' פ''א סי''ז בהג''ה מדין זה. שם:
ג (ו) אחר. פירש הסמ''ע מיד אחר כדי דיבור בעוד עסוקין באותו ענין ודלא כהע''ש שכתב דאפילו תכ''ד א''י לחזור בו דהא קי''ל בכל התורה תכ''ד כדבור דמי בר מע''א ומגדף ומקדש ומגרש והש''ך כתב דמצא בהרמב''ם להדיא כדברי הע''ש וכן משמע בבעה''ת וכ''כ התוספות במנחות ור''ע ברטנורה והתי''ט אך שהוא תמוה מאד וכתב דאשתמיט לכל הני הפוסקים ש''ס ערוך פ' מרובה וע''ש דמסיק דנראה לי לענין דינא הקדש כשאר דברים ע''ש: (ז) קנוניא. ומה''ט אפילו בא ליתן לאותו פלוני הממון או הכלי ולומר שלו הוא אין שומעין לו כ''כ הסמ''ע והנה הש''ך האריך מאד בענין זה והרוצה לעמוד על דבריו יעיין עליהן במאי דמסיק והעלה לדינא בזה ועיין בתשובת מהרי''ט סי' כ''ב וסי' קי''ו: (ח) הצוואה. פירוש ובלא שבועה ואע''ג דבלא''ה לא שייך בזה דשלא להשביע אמר כן שהרי עכ''פ לא יהי' של בניו אלא של הקדש או של אותו פלוני מ''מ שייך לו' דשלא להשביע את עצמו אמר כן כי היה מתרושש בימי חייו ושלא יקראו עליו יש מתרושש והון רב ולא לכבוד יהי' לו זה. סמ''ע:
ד (ט) בידי. פירוש שאמר כן בהודאה גמורה ובפני אותו פ' באופן דלא נוכל לטעון עבורם דשלא להשביע אמר כן. שם: (י) ידעו. כי אף שהודה אביהן בפני אותו פלוני בהודאה גמורה מ''מ כל שלא אמר תנו רגילין היורשים להעלות על דעתן שמא טעה בהודאתו. שם: (יא) וי''א. טעמם דמאחר שבהודאה גמורה א''ל ליתן מסתמא ידעו דחייבין הם ליתן לו ונאמנים באמרם שנתנו לו וכת' הש''ך דכן נראה עיקר ע''ש: (יב) פרענו. וכת' הרשב''א בתשובה שכ''מ שאמר תנו מנה לפלוני קטן כו' ואפילו היה קטן המוטל בעריסה ויש לו אב או אפוטרופוס נאמן היורש לו' פרעתי להם עכ''ל ד''מ. סמ''ע:
ה (יג) נאמנים. משמע אפילו אמרו דסתמא אמר פרעתיו ולא גילה דעתו שאחר הודאתו פרעו גם אין חילוק בין אם היו עדים בשעה שא''ל שחייב לו מנה ולא היו עדים בשעה שאמר פרעתיו ובין אם היו עדים בשניהם או לא היו עדים בשום אחד מהם והיינו כדעת הר''י שהביא הטור דס''ל שאפילו אמרו שא''ל אביהן שעיין בחשבונו ולא פש ליה גביה מידי והודאתו בטעות היה ולא כדעת הרמ''ה שחילק באלה כמ''ש הטור בשמו ע''ש עכ''ל הסמ''ע וכ''כ הש''ך וע''ל סי' פ''א סכ''ג: (יד) היסת. בב''י כת' ע''ז ופשוט הוא וכ''כ הה''מ ולי צ''ע דהא אינו יודע שלא א''ל אביהם כן ואין נשבעין היסת על טענת שמא ואפשר לו' דמיירי שלא זזה ידו וטען אני ידעתי בבירור שלא א''ל כן אח''כ וא''כ פשוט הוא אבל פשט דברי הרמב''ם והמחבר לא משמע כן ואפשר דכיון דלדברי התובע ודאי חייב לו א''כ מסתמא לא א''ל כן והוי כברי לו או כיון דמ''מ לפי דבריו ברי לו שחייב לו ולפי דברי היורשים ברי שאינו חייב לו צריכין לישבע היסת אבל אין זה פשוט וצ''ע. ש''ך: (טו) אינם. צ''ע דבזה כת' הטור בשם ר''י דהיינו דוקא בדאמר שפרעו קודם שהודה אבל אם אמר שפרעו אחר שהודה נאמן אף שאמר מתחלה תנו והמחבר סתם גם כאן ומסתימת דבריו משמע דברישא בלא אמר תנו ס''ל כר''י ובסיפא דאמר תנו ס''ל כהרמ''ה עכ''ל הסמ''ע וכת' הש''ך דלע''ד אין מדברי המחבר ראיה דלא העתיק אלא דברי הרמב''ם והם דברי הש''ס ומה שיש לפרש בדברי הש''ס יש לפרש בדבריהם וגדולה מזו משמע בהג''א דאפילו לא טענו היורשים שאמר אביהן שפרע טענינן להו שמא פרע אח''כ שכתבו בסוף ב''ב וז''ל ובדליכא חששא דלמא פרעיה כגון דהוו קיימו יורשים משעה דאודי עד שמת מא''ז ע''כ והכי משמע סוגיא דעלמא לעיל ר''ס ק''ח ושאר דוכתי דאין גובין מהיורשים אלא כשהודה בחליו סמוך למותו בענין דליכא חשש פרעון אח''כ וכן נראה עיקר עכ''ל:
ו (טז) יוצא. דמסתמא ידעו היורשים דשטר צוואה ביד המקבל ושייך לו' ביה אם איתא דפרעיה שטר צוואה בידיה מאי בעי וכ''ש דלא חיישינן לקנוניא אם הם מודים שלא פרעו וטורף המקבל מהלקוחות כמו בע''ח דעלמ' דטורף בשט''ח. סמ''ע:
ז (יז) דבריו. פירוש אף שהיה בריא בשעה שא''ל כן מ''מ אם היה נראה מדבריו שירא שמא היום או מחר ימות ויגיע לפלוני המפקידו הפסד מזה שיורשיו יסברו שהוא ממון שלו ומ''ה א''ל כן צריכין לקיים דבריו אחרי שמת וליתן לאותו פלוני המנה. שם: (יח) בעשיר. הן אחרים הן בניו שלא יחוסו על ממונו ויפזרו יותר מכדי הצורך. שם:
ח (יט) ליטלם. דנאמן במיגו דהא אלו רצה היה נוטלו ונותנו לאותו פלוני. שם: (כ) לאו. מדברי הטור מוכח דהאי דינא מיירי אפי' אם הוא כמוסר דבריו אפ''ה אינו נאמן משום דאינו אלא כעד אחד וגם לית ליה מגו דאי כמערים אפילו היה יכול ליטלו אין נותנין לאותו פלוני שאמר מאחר שהוא עצמו אומר שדבריו היו כמערים מיהו הנ''י כת' דבמקום שיש לו מגו אפי' אינו כמוסר דבריו נאמן ע''ש. שם:
ט (כא) ואמרו. בטור כת' ואמר להו משמע דאאביהן קאי דקא''ל בחלום והוא שקראו בש''ס בעל חלום. שם:
סימן רנו - גר שנתן מתנת שכיב מרע או ששחרר עבדו
(ובו ד' סעיפים)
א (א) ירושה. ובתו' כתבו דאם היו לגר בנים שהורתן בקדושה ונתן לגר אחר במתנה שכ''מ קנה כיון דהנותן בירושה לא קפדינן אמקבל וע''ש. ש''ך: (ב) הודאה. דהולכין אחר הודאת פיו ואע''פ שודאי אינו שלו והוא שיהי' הודאה גמורה שאין לו' שלא להשביע אמר כן. סמ''ע: (ג) רנ''ב. שם אית' דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כי אם שנתנו עכשיו ליד שליש לשם זה. שם: (ד) פלוגתא. לא אדסמיך ליה אם מצוה לקד''ה בגר קאי אלא אדלעיל קאי אפלוגתא אי שייך מתנת שכ''מ במי שאינו ראוי ליורשו ומ''ש אם שניהן מוחזקין חולקין ה''ה אם אין שום אחד מהן מוחזק דחולקין וכ''כ הרמ''א בס''ס קל''ט אלא דחדא מינייהו נקט וברור הוא כל זה למי שמעיין בת''ה ודלא כע''ש כו' עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דלפירושו קשה דאין זה דרך הרמ''א כיון דכבר כת' דנראה עיקר כסברת הרא''ש היאך חזר וכת' והואיל כו' לכך נראה דיפה כוון הע''ש בזה והרמ''א המציא נ''מ מדברי ת''ה לדין גר ושתוקי במצווה לקד''ה דיש בו דעות בלא שום הכרעה אי אמרינן בהו מלקד''ה כן נ''ל עכ''ל:
ב (ה) ליתומה. כ' הסמ''ע דהמעשה בתשו' הרא''ש כך היה בגיורת שנתנה נכסיה במתנת שכ''מ לשמעון והוא יתן מעט מנכסים שהן בידו ליתומה פלונית וראובן דר בבית הגיורת ואחר פטירתה החזיק ראובן בבית שדר בו בתורת נכסי הגר שהן הפקר וכששמע שמעון זה בא וטוען גם אני איני רוצה לקיים צוואתה ליתן להיתומה אלא אחזיק בכל נכסיה שהן תחת ידי מההפקר כמו ראובן שזכה במה שתחת ידו והשיב הרא''ש דאין שומעין לשמעון בזה מאחר שהיה בתחלה דעתו לזכות ליתומה מה שצותה הגיורת והיה אפוטרופוס על היתומה לשמור ממונה עד ששמע מעשה דראובן ונתחדש לו דאין בצוואתה כלום ורוצה לחזור א''י לחזור דקי''ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והרי גם זה כוון לזכות לה והשאיל לה כחו ורשותו שיזכה לה אם לא תוכל לזכות מכח המתנה תזכה מכח ההפקר עכ''ל:
ג (ו) שהודה. עיין בתשו' רשד''ם סי' ס''ד:
ד (ז) ומשחררים. ואע''ג דהמצווה לעשות דבר איסור מנכסיו אין שומעין לו והמשחרר עבדו עובר בעשה י''ל דמוקמינן המוריש אחזקתי' ואמרינן מדצוה לשחררו ודאי קיבל דמי פדיונו מאחר ואז מחויב לשחררו דלא אסרה התורה אלא לשחררו בחנם והנותן דמי פדיונו לרבו אינו עושה איסור במתנתו כיון דעבד חייב במצות משא''כ בצוה לתת מתנה לעובד כוכבים כ''כ ר''ן והרמב''ם עכ''ל הסמ''ע:
סימן רנז - הכותב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר מותו, ומתנת בריא שכתבו בה מהיום ולאחר מיתה
(וּבוֹ ז' סְעִיפִים)
א (א) נכסיו. עיין בתשו' מהר''א ששון סי' קנ''א ובתשובת ן' לב ס''ב סי' ל''ו ובמבי''ט ח''א סי' ק''ס ובמהרי''ט סי' קי''ו: (ב) מהיום ולאחר מיתה. ויש בהן מטלטלין או חובות צריך למוכרן כו' כצ''ל וכן הוא ל' נ''י וסיים שם ז''ל ואם נפסד מהקרן נפסד ולא נשתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין עכ''ל פי' אם הנכסים שכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה שכל ימי היותו הוא אוכל מהן הפירות לא אמרינן אותן הפירות והריוח שנהנה מהן האב בחייו ישתעבדו לגוף הנכסים לענין שאם יפסדו בידו בחייו ממה שהיו באותה שעה שכת' לבנו ימלא אותו ההפסד מהפירות שנוטל מהן האב קמ''ל דלא וע''ל סי' קע''ו סט''ו וי''ז שם נתבאר דין רווחא לקרנא משתעבד בשותפין. סמ''ע:
ב (ג) ליבצר. כן דעת הרמב''ם והרא''ש והטור אבל רשב''ם פי' תלושין דוק' אבל מחוברים אפי' הגיעו ליבצר הרי הן של בן ובתי''ט פ' י''נ תמה עליו דהיאך יפרש הא דהכונס ודפ' נערה ולא ירד לדקדק לעומק דברי הפוסקים שהבאתי בסי' צ''ה כי לפי מ''ש שם לק''מ ואדרבה פשט דמתני' משמע כרשב''ם וגם קשה להרמב''ם וסייעתו הא דקאמר בש''ס טעמו דדעתו של אדם כו' ואי במחוברים שהן צריכין לקרקע הא לכ''ע דינן כקרקע אלא שי''ל בזה דאל''כ הוה אמרינן מסתמ' לא היה דעתו ליתן רק הנכסים שהיו אז וה''ל כאילו התנה בפירוש חוץ מפירות העתידין להיות לכך צריך לטעמא דדעתו של אדם קרובה כו' אבל לפרשב''ם אתי כפשוטו ודוק ומ''ש הב''ח בזה בדעת הרמב''ם והר''ש אינו נכון וקושייתו מעיקרא ליתא ואולי ט''ס יש בדבריו ע''ש. ש''ך: (ד) אפי'. כיון דנתגדלו ברשות הנותן ודוקא כשבנו מקבלו בעצמו אמרינן דדעת האב היה להקנות לבנו בעין יפה ולא כשימכור כחו לאחר וכ''ש שהמקבל הוא איש אחר משעה ראשונה. סמ''ע: (ה) ונותנין. פי' המקבל נותן להיורשים דמים כפי שומא שהיו שוים הפירות שנתגדלו קודם שמת הנותן וכ''כ הטור ומ''ש או מניח הפירות ר''ל ואז אחר שיגמרו יטלום היורשים לנפשם וא''צ ליתן להמקבל כלום בעד מה שנגמרו לאחר שבא הקרקע לידו. שם: (ו) לבנו. דאף שאמרו שבן בנו אינו בכלל בניו וכמ''ש הט''ו בסי' רמ''ז מ''מ אם כת' בהדיא מתנה לבן בנו אמרינן מסתמא בעין יפה נתן לו כמו דאמרינן בנתן לבנו דדעתו של אדם קרובה כו' וכ''כ בת''ה אבת בנו וה''ה או כ''ש בבן בנו עכ''ל הסמ''ע וכתב הש''ך דצ''ע על מ''ש הסמ''ע בסי' ר''י ס''ק ה' ויש ליישב בדוחק עיין בס' א''א דף ק' ע''ב ובתשובת ראנ''ח סוף דף קי''א ע''ש ובתשו' מבי''ט ח''א סי' כ''ח נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו ע''ש. עכ''ל:
ג (ז) ולקחה. פי' חזר ולקח מהבן גוף הקרקע שנתן לו ומ''ש לא היה במכירתו כלום היינו אחרי מות האב אבל בחייו אוכל הלוקח הפירות וקמ''ל דלא אמרינן דהרי הוא כאלו לא נתנו לבנו מעולם ותשאר הקרקע ביד הלוקח מהאב אלא כיון דמתחלה בשעה שמכר לזה לא היה כח ביד האב למכור רק הפירות כל ימי חייו תו לא אמרינן דתהא מכירתו מכירה גמורה למפרע. סמ''ע: (ח) וי''א. דס''ל דלא מכר האב ללוקח אלא זכותו שהי' לו בו ומש''ה א''צ הבן ליתן כלום להלוקח בעד הפירות שגדלו ברשותו כמו שלא הי' נותן כלום ליורשי האב אם נשאר הקרקע ביד האב עד יום מותו. שם:
ה (ט) הגוף. פי' שנאמר שלא יהא בקנין הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דשלב''ל קמ''ל דזה אינו דהרי גוף השדה הי' של הבן מיד בשעת נתינה ואף שנשארו הפירות להאב אותו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין בטור סי' רי''א. שם:
ו (י) בריא. פי' כשעשה ק''ס על מתנתו כמתנת בריא. שם: (יא) אשתו. בתשובת הרשב''א שם כתוב דאפי' לא הי' לו אשה בשעה שהתנה כן דלא עלה על דעתו להיות בלא אשה ובלא שמש והוא יעשה כל מלאכתו בעצמו כו' ע''ש. שם: (יב) שלקח. דומה לזה כ' הטור ביו''ד סי' רנ''ג ז''ל בעה''ב ההולך ממקום למקום ונתנו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מן הצדקה ולכשיגיע לביתו א''צ לשלם דבשעה שלקח היה עני וה''ל כעני שהעשיר שא''צ לשלם מה שלקח עכ''ל. שם:
סימן רנח - מתנה שכתוב בה ''לאחר מיתה'' אם יש בו זמן
(ובו ב' סעיפים)
א (א) מתנה. פי' שטר מתנת בריא והא דמסיק בין שלא היה בו קנין כאן מיירי דכתב לו בשטר שדי נתונה לך לאחר מיתה כו' דבשטר כזה קונים גם בבריא וכמ''ש הט''ו בסי' קצ''א וקמ''ל דאע''ג דכת' שדי נתונה לך לאחר מיתה ולא כת' מהיום ולאחר מיתה ואין קנין ושטרא לאחר מיתה ואפ''ה כיון דכת' בו זמן קנה הגוף מהיום וא''י לחזור בו והפירות קנה לאחר מיתה דאל''כ למה כת' בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דס''ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחלת השטר או בסופו עכ''ל הסמ''ע (עיין בתשו' מהר''מ פדוואה סי' נ''ד מהריב''ל ח''א סי' ס''ג וח''ב סי' ל''ו הרשד''ם סי' ש''ז ש''ט שכ''ו ות''כ דברי ריבות סי' ר''ס וסי' תי''ד מהרי''ט ח''א סי' מ''ו וסי' ס''ז וצ''ו בני שמואל סי' ל''ה פני משה ח''א סי' ל''ד וצ''ד בני אהרן סי' ע''ו מהר''א ששון סי' קנ''א. בני חיי):
ב (ב) קונה. לשון הטור קנה את הגוף מיד ור''ל עם כתיבת ומסירת השטר לידו דהא בזמן שכתוב בשטר הקנהו מהיום ופשישא דכל זמן שלא הגיע השטר לידו דיכול הנותן לחזור בו. סמ''ע: (ג) מיד. לשון הטור כשהגיע השטר לידו עכ''ל. ואע''ג דבעלמא קי''ל דסתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנה מיד אפי' קודם שנכתב השטר שאני הכא דהזכיר במתנה זו לאחר מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו וז''ש הט''ו וכן אם יש כו' דלשון וכן מוכח שדינו כמו דין הראשון דשם פשיטא דלא קנה הגוף עד דמטי שטרא לידיה כנ''ל ולא מצאתי חולק ע''ז וא''כ יש לתמוה על הרמ''א במה שמסיים דכל קנין מעכשיו הוא דמשמע דקנהו מיד משעת הקנין. שם: (ד) ל' יום. אמנם הש''ס פרק מי שאחזו סותר דין זה ומוכח שם דגם בנותן מכאן ועד י''ב חדש מהני הזמן כשמת תוך י''ב חודש והב''ח יישב דעת הרמ''ה אכן בדברי המ''מ לא נוכל לו' תירוצו של הב''ח ודוק וצ''ע ועיין בא''ע סי' קמ''ד ס''ב מוכח להדיא דלא כהרמ''ה. ש''ך: (ה) בעל פה. פי' דכת' המתנה בסתם וכת' בה זמן הכתיבה וכשנתן לו השטר מתנה התנה בע''פ שנותן לו לאחר מיתה אפ''ה אמרי' דזמן הכתוב בשטר מהני לתנאי שבע''פ והוי כמו שמפרש בהדיא בשטר שמקנה מהיום ולאחר מיתה כך מוכח בש''ס גיטין דף ע''ב ע''ב ע''ש בפרש''י ופי' תנאי בגט הוא בע''פ ע''ש וכן הוא דעת הר''ן ע''ש והסמ''ע פי' כאן פירוש זר גם דבריו צ''ע לדינא ועיין בא''ע סי' קמ''ד תמצא מפורש כן להדיא ע''ש. שם: