שלחן ערוך חו''מ - באר היטב

סימן שנט - אסור גזלה אפלו על מנת להחזיר, ומה נקרא גזלה, ואסור לא תחמד ולא תתאוה,

(ובו י''ב סעיפים)
א (א) מעובד כוכבים. כ' הכ''מ דדייק הרמב''ם לכתוב אסור לגזלו כו' ולא כ' שעובר עליו לומר שאין איסור זה מן התורה ומדברי הרמב''ם ריש הלכות גניבה שהעתיק המחבר בר''ס שמ''ח לא משמע כן ועמ''ש שם וכ''כ מהרש''ל פ' הגוזל שמדברי הרמב''ם אלו וסמ''ג משמע שאסור מן התורה מיהו לענין דינא הכריע מהרש''ל שם כפירוש רש''י בסנהדרין דאינו אלא מדרבנן ע''ש ע' בתשו' רמ''א ר''ס ט'. ש''ך (עיין בתשובת הגאון ח''צ ז''ל סי' כ''ו):

ב (ב) שאומר. ואע''ג דאמרי' בר''ס שמ''ח דאסור לגנוב על מנת לשלם כפל התם מיירי כשאינו מזכה לו ע''י אחר דאם מזכה לו ע''י אחר מיד לאו גניבה מקרי כיון שהאחר יודע מזה כך נ''ל והב''ח תי' בדוחק. שם: (ג) זכות. ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר (ר''ל שידוע בבירור שהבעל לא יחזיקנו לעצמו רק ימכרנ') אבל בחפצי ביתו לא כ''כ הטור. ומשמע מדבריו דהרא''ש מיירי בכה''ג ובהכי ניחא דל''ק כל מה שהקשה מהרש''ל פ' הכונס סי' כ''ז על הרא''ש וניחא נמי דהתוס' (שם דף ס''א) לא פליגי לענין דינא על הרא''ש ע''ש ודו''ק. שם: (ד) אחר. ואם היו הבעלים שם ואומרים ניחא לנו בשלנו ולא בדבר אחר אף שטוב ממנו נראה פשוט דלכ''ע אסור. סמ''ע:

ו (ה) גזלן. לעיל סי' ל''ד כתב בבד''ה על זה וז''ל ומשמע לי שאינו נפסל לעדות בכך משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בהכי עכ''ל ולא ידעתי אמאי כתב כך בפשיטות דהא מדברי הראב''ד והה''מ והטור משמע דלהרמב''ם נפסל לעדות ומסכים הה''מ לדברי הרמב''ם וגם קשה בנכנס לבית חבירו דהא כתב הט''ו בר''ס צ' דמיפסל בהכי (עמ''ש שם ס''ק ח') מיהו בחוטף משכון נראה דיפה כתב לדינא וכן מוכח מדברי הרשב''ם פ' חז''ה דף ל''ד וכ''כ ראב''ן להדיא מיהו מדברי הראב''ד ספ''ג מהל' גזילה ומהה''מ שם משמע דלהרמב''ם בהנך תרתי מיפסל לעדות אך שהראב''ד משיג שם עליו דלא הוי גזלן אלא בדאשתכח שאינו חייב לו ובעל המ''מ שם מיישב דברי הרמב''ם דלא קראו גזלן אלא לקנותו להעמיד באחריותו ולא שיפסל לעדות ולשבועה ע''ש שהאריך וכ''נ עיקר לדינא עכ''פ בחוטף משכון ודלא כהסמ''ע שכתב ז''ל נ''ל שהוא פסול לעדות ולשבועה כו'. ומוכח בדברי רשב''ם וראב''ן אפי' בסתם חוטף משכון ואינו מברר שחייב לו לא מיפסל. ש''ך:

ט (ו) מדאורייתא. פי' אף דהוא עובר בלאו דלא תחמוד וכמ''ש בסעיף שאח''ז וכ''כ בטור מ''מ אינו נפסל לעדות ולשבועה דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ודלא כע''ש שכת' ז''ל שאינו עובר על לאו דאוריית' עכ''ל הסמ''ע ודבריו תמוהין כי דברי הע''ש נכונים דאינו עובר על לא תחמוד אלא מדרבנן שהרי זה מקרי חמסן וע''ל סי' ל''ד ס''י ומ''ש בסעיף שאח''ז דעובר על לאו דלא תחמוד פי' מדרבנן ודו''ק:

י (ז) שלקחו. אבל בלא לקיחה אינו עובר בלא תחמוד כ''כ הרמב''ם בהדיא ולמדו שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. סמ''ע: (ח) בזה. לשון הטור מדברים שא''א לקנותן כו' ולרבותא כת' כך וכ''ש בדברים האפשריים. שם: (ט) בדבר. גם באשת חבירו שייך זה שיגרום שיגרשנה בעלה והוא ישאנה ואפשר מפני שהוא קשה יותר משאר דברים וצריך עליו מחשבה טפי משום הכי נקטו הרמב''ם והמחבר בלאו דלא תתאוה. שם:

סימן שס - מצוה על הגזלן להשיב הגזלה, ואם אין בה שוה פרוטה או נשתנית

(ובו י' סעיפים)
א (א) בסוכות. אף דסוכה בנין ארעי היא מ''מ המצוה קובעה כל ז' ימי החג לעשותה כבנין קבע וע''ל בטור ס''ס קנ''ז. סמ''ע: (ב) השבים. ז''ל הסמ''ע דכיון דהוא דבר קבוע ועומד ה''ל למידע דשל הנגזל הוא ולא ה''ל לקנותו עכ''ל (* א''ה ואני בעניי שותא דמר לא ידענא מה ענין טעם זה בעי הכא ובמחילת כבוד הרב הגדול דבריו בזה הם משוללים הבנה אם לא שנאמר דאשגרת לישנא בשגגה נתחלף לו בין תקנת השבים לתקנת השוק וק''ל והנה ראיתי בבאר היטב אשר לפני שהעתיק ולא הוי ליה לבנותו. ואנכי לא ידעתי מה תיקן בזה) וע''ל ריש סי' שס''ו:

ג (ג) השלישית. וכ''ש אם גזל אחד ש''פ והוזלה דצריך להשיב אותה או דמיה ש''פ כמו שהיתה מתחלה אלא לרבותא נקט ג' אגודות כו' דאע''ג שכבר קיים מצות השבה במה שהחזיר ב' אפ''ה צריך להחזיר הג' כ''כ התוס' וסיים הטור ז''ל וכ''ש אם גזל ב' אגודות שוות ב' פרוטות והוזלו ועמדו על אחד והחזיר לו אחד שצריך להחזיר לו גם הב' שהרי לא קיים מצות השבה כלל עכ''ל. סמ''ע:

ה (ד) ידוק. ודעת הרשב''א דדוקא שיבשן בחמה ולא כשצרפן בכבשן דאז א''א לכותשן לעפר דק כבתחלה ומלשון הטור משמע אפי' שרפן בכבשן וה''ט דבעפר דאינו חשוב אין קפידא אף בשלא הוחזר לגמרי דק וכתוש כבראשונה משא''כ בנמטי להעשות צמר דקפדינן דהוא דבר חשוב להעשות בו מלאכתו הראשונה. שם: (ה) מטבע. ובאם עשה ממנו כלי כסף יש פלוגתא התוס' ס''ל דקנה והרשב''א חולק עכ''ל הסמ''ע ולחנם הביא דברי התוס' דהתוס' עצמן מדמי לה לנסרים ועשא' תיבה למ''ד דשינוי החוזר הוי שינוי וא''כ אנן דקיי''ל דשינוי החוזר לא הוי שינוי וכמו שכתבו הפוסקים והטור בנסרים וכה''ג א''כ ה''ה בעשה ממנו כלי לא הוי שינוי וכן הוא בראב''ן דף כ' ע''ב וכ''פ מהרש''ל ריש הגוזל וכן עיקר. ש''ך:

ו (ו) או. והש''ך כת' דט''ס הוא בדברי המחבר וצ''ל ונפצו ולבנו וכן הוא ברמב''ם ע''ש: (ז) נשתנה. וה''ט דקורות גדולות כו' שכת' המחבר בס''ט. סמ''ע:

י (ח) חופיא. הוא כעין מכבדות שלנו שמכבדין בו עפר החדרים דמעיקרא מקרי הוצא והשתא חופיא. שם:

סימן שסא - דין יאוש, ואם יש עמו שנוי השם או שנוי רשות

(ובו ח' סעיפים)
א (א) לחוד. ע''ל סי' שנ''ג ס''ק ג':

ג (ב) סתם. שהרי יודע מי גזלו ויוציאנו ממנו במשפט משא''כ בסתם גניבה כיון דלא ידעי הבעלים מי גנבו מייאשי ממנו וע''ל סי' שס''ח דמחלק בין גזלן ישראל לגזלן עובד כוכבים ע''ש. סמ''ע:

ה (ג) מכרו. ונראה דאז אפי' אם ידע הלוקח או המקבל שגזילה היא אפ''ה מקרי שינוי רשות וקנאו כן הוכחתי לקמן סי' שס''ט וכן מוכח נמי ממה שמסקו הט''ו כאן בבבא אחר ונטלו כו' דל''ש ידע השני ל''ש לא ידע מכלל דרישא במכרו כו' אפי' ידע הוי שינוי רשות דאל''כ לא הוצרך לכתוב בסיפא האי ל''ש כו' דהא על לא ידע דרישא קאי וזהו דלא כדמוכח מדברי ב''י שם דס''ל דבכה''ג לא מקרי שינוי רשות עכ''ל הסמ''ע וע' מ''ש הש''ך בסי' שנ''ג רס''ג בהג''ה ע''ש: (ד) באחריות. אף שהנ''י כ''כ לא נהירא לי וכבר השגתי עליו בסי' ל''ז סס''ק כ''ט ע''ש. ש''ך: (ה) בטעות. וכן הוא בחידושי הרשב''א פ' הנזקין מיהו איתא שם דאם נתנו לו ע''ד חלופי שלו הוי שינוי רשות וכן משמע לקמן סי' שס''ט ס''ה וע' בב''י שם מיהו מדברי בעל המאור פרק הגוזל בתרא מוכח להדיא דאפי' בטעות הוי שינוי רשות וגם הרמב''ן שם משמע דמודי ליה בזה ע''ש אבל בתשובת הרשב''א סי' תתקס''ח איתא לחד שינויא דאפי' בחליפות לא הוי שינוי כיון שנתנו לו בע''כ ע''ש וכל זה צ''ע. שם:

ז (ו) נכסים. סתם המחבר וכ' נכסים משום דבזה''ז אפי' מטלטלי דיתמי משועבדים לבע''ח ונגזל וכ''כ הטור בפירוש בסי' שמ''א ובסי' ז'. סמ''ע: (ז) לקטנים. דלעידי גזילה נזקקין אף ביתומים קטנים כמ''ש הטור והמחבר בסי' ק''י וכ''כ בהע''ת שער י''ד ובד''מ סי' כ''ח סי''ט הביאו וכ''ש אם הגזילה עצמה בעין דמוציאים אותה מיד הקטנים וכמ''ש הטור גם כאן ע''ש. שם: (ח) נאמנים. במיגו דאילו רצו היו אומרים החזרנו לך ואפי' למאן דאמר הגוזל בעדים צריך להחזיר בעדים וכמו שכתב בסעיף שאחר זה ה''מ גזלן עצמו אבל בניו נאמנים ודוקא אם טענו הגדולים בעצמן אבל אנן לא טענינן להו בדבר שאינו מצוי כ''כ ר''י נכ''ו ח''ג ד''מ ע''ש עכ''ל הסמ''ע וכ' הש''ך דהוא דעת הרא''ש פרק הגוזל בתרא אבל הרמב''ן בספר המלחמות כ' דטענינן להו לקוח במיגו דהחזרתי אלא דמיירי שראוהו עתה ביד היתומים הלכך בשמא לא טענינן להו לקוח דאב גופיה כה''ג לא הוי מהימן אבל כשטוענין ברי ולא ראוהו בידם קודם שירדו לדין דהיו נאמנים לטעון החזרתי נאמנים גם עכשיו במיגו עכ''ד בקצרה וכ''כ הנ''י בשמו ובשם הרא''ה וכ''פ הריטב''א בפרק הכותב ומשמע בהרא''ש והרמב''ן שם דלטעמייהו אזלו דס''ל להרא''ש בפרק המוכר פירות דלא טענינן ליתמי נאנסו כיון דלא שכיח ולהרמב''ן סבירא ליה התם דטענינן להו גם מידי דלא שכיח ע''ש דמשמע כן מדבריהם להדיא וא''כ למאי דקי''ל גבי נאנסו דהוי ספיקא דדינא ה''ה הכא והד''מ והסמ''ע שהביאו כאן דברי רבינו ירוחם לא כוונו יפה דודאי איכא דפליגי עליה והלכך לא מפקינן ממונא מספיקא וכ''ש לפי מ''ש בסי' ק''ד דנ''ל עיקר כהרמב''ן וסייעתו ע''ש עכ''ל וכ' עוד דאפי' אם אמרו אבינו אמר לנו שעשה עמך חשבון נאמנים כדלעיל סי' רצ''ז בהגה''ה: (ט) אינם. כתב הסמ''ע טעמא משום דמיגו דהחזרנו לך הוי מיגו דהעזה טפי ממה שאמרו ידענו שאבינו עשה עמך חשבון כו' והש''ך השיג עליו וכתב דודאי אמרי' מיגו בכה''ג כמ''ש בסי' פ''א סכ''ג (עמ''ש שם בס''ק מ''ד ונ''ה) ובס''ס פ''ב בדיני מיגו אות ו' ובסי' צ''ג ס''ב (כמ''ש שם ס''ק ו' ע''ש) וגרם לו זה משום שחשב דלדעת הי''א אפי' יכולים לטעון החזרנו לך אינן נאמנים דאל''כ במאי פליגי וזה אינו כו' ע''ש שהוכיח דבריו בראיה עי' בתשו' מהרי''ט סי' ט' וקי''ב ובתשו' רשד''ם סי' קצ''ח ור':

ח (י) שצריך. כ''כ הה''מ בשם הרמב''ם והש''ך כתב דנ''ל דלא מוכח מהרמב''ם מידי וגם הכ''מ כתב כן ולענין דינא פשיטא דקיי''ל דא''צ שכן דעת הרבה פוסקים גדולים וכ''כ הריב''ש שרבו כמו רבו החולקים על הרמב''ם וגם הב''י בבד''ה סי' נ' כתב כיון דרבוותא סוברים דא''צ ואין הוכחה מהרמב''ם הכי נקטינן וכן עיקר לדינא וכ''כ הסמ''ע בפשיטות בסי' ק''ז ס''ה (עמ''ש שם ס''ק ח' ע''ש) ודלא כב''ח שם שפסק דהוי ספיקא דדינא ע''ש עכ''ל:

סימן שסב - השביחה הגזלה ביד הגזלן ממילא

(ובו י''ג סעיפים)
ב (א) כשעת. פירוש אם הוא בענין שא''צ להחזיר הגזילה עצמה אבל על הרוב מחזירה בעינה וע''ז מסיק וכשמחזיר לו הגזילה כו'. סמ''ע:

ג (ב) חולקין. דבעינן דוקא היאוש קודם שינוי רשות וכן עיקר וכמש''ל סימן שנ''ג ס''ג ע''ש. ש''ך:

ד (ג) הוריש. עיין בספר החנוך מצוה קכ''ה: (ד) השבח. ר''ל אפילו דמי השבח וכ''ש דמי הקרן. סמ''ע: (ה) מהנגזל. כת' הע''ש דבזה אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו והסמ''ע כת' דאינו מוכרח ע''ש:

ו (ו) מידו. וכ''כ הרא''ש והטור ואף דבספיקא ס''ל דלא מהני תפיסה מ''מ בספיקא דש''ס מודים דמהני בהו תפיסה עכ''ל הסמ''ע וטעות הוא דלא כ''כ הרא''ש גם מ''ש דבספיקא דש''ס מודים ליתא ואדרבה בספיקא דש''ס ס''ל להרא''ש והטור דאפילו תפס מפקינן מיניה (עמ''ש בסי' שמ''ו ס''ק י''ד ע''ש) וע''ל סי' שפ''ח והאמת הוא דהטור העתיק כאן לשון הרמב''ם וסמך על מ''ש בסי' שפ''ח וש''צ וכ''כ מהרש''ל פרק הגוזל קמא סי' ו' ע''ש וכן מוכרח לומר בטור לעיל סי' שנ''ב ס''ח שהעתיק דברי הרמב''ם וסמך אמ''ש בסימנים הנ''ל ע''ש. ש''ך:

ח (ז) לילד. ר''ל אף שהגיע זמנה לילד בשעת גזילה אפילו הכא אינו משלם כאילו ילדה כי ידוע שלא היתה שוה כ''כ כמו אחר לידה דקודם לידה יש חשש סכנה לפרה וגם הולד שמא יהיה נפל ואם גזלה בתחלה או אמצע עיבורה אינו משלם כמו שהיא שוה בעת גמר העיבור אלא הכל לפי שומת שוויים. סמ''ע: (ח) חולקין. וס''ל דקנה הגזלן השבח שנשבח קודם יאוש. שם: (ט) החוזר. ונראה דה''ה אם אין בו שינוי כלל כגון שגזלה כשהיא מעוברת או טעונה בגיזה ונשתהה ביד הגזלן ונתרבה עליה הגיזה או הולד אע''פ שהוציאה מידו בעודה טעונה ומעוברת משלם לו העודף כשיעור שנשבחה בידו ועיין מ''ש בסי' שס''ג ס''ה בהג''ה. שם:

ט (י) ופטמה. אבל נתפטמה מאליה דינה כהוקרה וכמ''ש בסי' שנ''ד ס''ד בהג''ה וא''כ אפילו אחר יאוש הוא של הנגזל. ש''ך:

י (יא) שנתייאשו. ומהרש''ל פסק דהיכא דנתייקרה בתר שנתייאש הוי של גזלן וכת' הש''ך דפסק כן לפי שהיה לו גירסא אחרת בטור אבל לפע''ד גירסא זו אינה נכונה כו' ע''ש דמסיק שעיקר כדעת המחבר: (יב) הניחה. ר''ל דאע''ג דקיי''ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה מ''מ עיקר גזילה זו נעשה בשעה ששתאה או מכרה כו' דעד הנה ברשות הנגזל הוה קאי להדרא בעינה מן הדין ועתה קלקל וגרם שלא הוחזרה לידו בעין. סמ''ע: (יג) אבדה. אמעצמה קאי ג''כ דאילו סתם אבידה מקרי פשיעה וכמ''ש בסי' שנ''ד ס''ג ע''ש. שם:

יא (יד) ששברה. שלא יהא חוטא נשכר דאילו נשברה מעצמה היה צריך לשלם ד' ועכשיו ששברה בידים לא יתחייב אלא דינר וכבר נתבאר כל זה בסי' שנ''ד. שם:

יב (טו) מ''ט. דומה לזה כת' הט''ו בסי' שצ''ד סעיף ר' ע''ש. שם:

יג (טז) שנתבאר. עיין שם בהגהת ש''ך מה שביאר בדין זה ודלא כמ''ש הסמ''ע כאן בזה. גם הש''ך כת' דאין לשון הרמב''ם והמחבר מורין כן במה שיישב הסמ''ע דברי הה''מ ע''ש:

סימן שסג - הגוזל בהמה ועבדים והזקינו, והדר בחצר חברו שלא מדעתו

(ובו י''א סעיפים)
א (א) ונסדק. עיין בתשובת רשד''ם סי' צ''ג: (ב) המלך. וכן כת' רבינו ירוחם וכ''פ בש''ג ובמהרש''ל פרק הגוזל סי' י''ב וכת' שאפילו פסלוה כל המלכיות שבעולם שאינה יוצאת כלל ע''ש. ש''ך: (ג) כולם. ל''ד קאמר דהא אח''ז כת' דדוקא בהרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך אלא רובן ככולן ומחצה על מחצה נידון כרוב. סמ''ע: (ד) ושברו. ע''פ מה שנתבאר בסימן שס''ב ס''י וי''א. שם: (ה) והזקינו. אע''ג דכשהזקינו אינם שווים כלום ודומין לבהמה שהזקינה אפ''ה י''ל הרי שלך לפניך מטעם דעבד דומה לקרקע כ''כ הסמ''ע ועיין בש''ך שהאריך להוכיח מן הש''ס והפוסקים דעבדא כמקרקעי דמי לכל מילי ואין חילוק כלל בין מילי דרבנן למילי דאורייתא ומה''ט כ' דאפילו אם נשרף העבד פטור הגזלן כמו בקרקע וכן נ''ל עיקר ע''ש באריכות: (ו) ונפסל. והוא בעין דאל''כ משלם כשעת הגזילה דהיינו מטבע החדשה כ''כ התוספות ור' ירוחם וכ''כ מהרש''ל והוא פשוט. ש''ך: (ז) מקצתם. ועל מה דמשני בש''ס כאן שהרקיבו כולן כו' כתב בהג''א וז''ל פירוש שהרקיבו מן הכנימה אבל אם הרקיבו מחמת התולעת הרי הן כבריאין והכי איתא בירושלמי עכ''ל ר''ל דאל''כ אין טעם לחלק בין כולן למקצתן וק''ל ולפ''ז מה שכ' הסמ''ע (שהבאתי בס''ק ג') אינו מכוון ודו''ק. שם: (ח) לפניך. כתב הש''ך דמה שפסק מהרש''ל פרק הגוזל קמא סימן כ' דאין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך רק גבי גזלן ולא גבי שומר אינו נראה לפי עניות דעתי וע''ש שהשיג עליו ודחה כל ראיותיו:

ג (ט) כלום. פירוש אע''פ שגם בעל הבהמה היה צריך לבהמתו לעשות בה מלאכתו אפ''ה כיון דלא הפסידה יכול להחזירה בעינה דקי''ל דגזלן אינו משלם אלא כשעת הגזילה. סמ''ע: (י) בח''ל. באופן שנתבאר בסי' ב' ע''ש. שם:

ד (יא) עבדו. מוכח מסעיף זה ושאח''ז דמטלטלי נגזלין אם גזלן ועשה בהן מלאכה ולא פחתן אפילו קיימי לאגרא פטור דברשות הגזלן היו ובדידיה דקעביד מלאכה וכן משמע לקמן סי' שע''א ס''ב בהג''ה. ש''ך:

ו (יב) שכרו. אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה ואין אומרים בכה''ג כופין על מדת סדום כך כתב הסמ''ע ועיין בתשובת רשד''ם סי' תמ''ו ותס''ד ובתשובת מהר''א ששון סי' קכ''ט: (יג) אינו. דמסתמא נוח לו שידורו בו דביתא מיתבא יתיב ושאיה יוכת שער כן הוא בש''ס. סמ''ע:

י (יד) שכרו. ואע''פ ששלמו ימי שכירתו כ''כ הרמב''ן בחדושיו פרק חז''ה. ש''ך: (טו) דור. עמ''ש בזה בסי' רמ''ו ס''ק כ''א ע''ש: (טז) לשני. ול''ד למ''ש הט''ו בסי' קע''ו סכ''ח בשני שותפין בחוב אחד שחייב להן כו' דשאני התם דהלוו יחד משא''כ בבית שדרו בו יחד או עומד להשכיר שכשהשכירו הראשון י''ל להשני דור עם זה השוכר או השכר ג''כ חלקך לאחר ובלא''ה נמי לק''מ דכאן לא בא אלא להורות הדין אם שכר משותף ראשון אי צריך ליתן גם להשני חלקו אבל מה שיהיה דין השותפין זה על זה מזה לא איירי הכא. סמ''ע:

יא (יז) שרויין. אבל אם לא היו שרויין אלא גזלן כמו שהיו ושחקן ודקקן ושרינהו קנאן בשינוי. שם: (יח) והוזל. פי' שהוזל אח''כ דאם הוזל בשעת הצביעה חייב. ש''ך: (יט) פטור. ובנ''י פרק הגוזל כתב דהא לא אתיא אלא למאן דלא דאין דינא דגרמי אבל למאן דדאין דינא דגרמי דקי''ל כוותיה חייב דהא אותבינהו בדוכתא דלא מצי למשקלינהו עכ''ל ואין כן דעת כל הפוסקים אלא נראה כיון דבשעת הצביעה היה שוה כפי הצמר והסמנים אלא שאח''כ הוזל א''כ בשעת צביעה לא הזיקו כלל וליכא כאן גרמי דממילא הוזל אח''כ ואומר לו הרי שלך לפניך וכן נראה להדיא מדברי בעל המאור שכתב דאוקימתא דצבע בהו קופא כו' ליתא לדידן אלמא דאוקימתא דזל ציבעא איתא אפילו לדידן וכ''כ הרמב''ן בספר המלחמות שם ואולי הנ''י הבין דזל ציבעא היינו בשעה שצבעו ודו''ק. שם: (כ) תפס. הטור מסיק בזה וכתב ז''ל אבל אם גזל סמנים שרויין וצבע בהן צמרו של הגזלן חייב לשלם דמי הסמנים ואפילו לא השביח בהן צמרו עכ''ל והוא מהש''ס פרק הגוזל דף ק''א ע''ב נימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו כו'. שם:

סימן שסד - הנכנס בבית פלוני והוציא כלים או חטף מידו זהובים

(ובו ט' סעיפים)
ג (א) משלם. והא דכת' הט''ו בסי' צ' ס''ג היה עד אחד מעידו כו' נשבע שלא גזלו התם העד לא ראה מה שהוציא ואפילו שנים בכה''ג אין הנגזל נוטל כ''א בשבועה ובכה''ג לא אמרינן כל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ומתוך שאיל''מ כיון דהשנים לא מחייבין אותו ממון כי אם בשבועה משא''כ כאן דמיירי דהעד ראה מה שהוציא דבכה''ג בשני עדים מחייבין אותו ממון בנכנס שלא בפניו או שנכנס למשכנו מש''ה אמרינן כאן משאי''ל נגד העד משלם. סמ''ע:

ה (ב) ועשרים. פי' וגם התובע מודה לו שלא היו אלא כ' רק שטוען שחטפן מידו בזרוע ולא היו של החוטף מעולם. שם:

ו (ג) היסת. ע''ל סי' פ''ז ס''ה ובמ''ש שם ס''ק ד':

ז (ד) שבועה. שהרי עכ''פ ראה העד שהוציא כלים אף שאינו יודע כמה הלא הוא עצמו מודה שהוציא י' ואף שהפה שאסר הוא הפה שהתיר לומר שלי הוא מיגו כזה הוי במקום חזקה שכל מה שבבית האדם הוא בחזקת שלו. סמ''ע:

ח (ה) בעדים. ואין אדם משים עצמו רשע וע''ל סי' צ''ב ס''ח מדין זה ובסי' ל''ד סכ''ה. שם:

ט (ו) שמשכנו. פירוש וכל הממשכן שלא ברשות דינו כגזלן וכמו שכתבתי בר''ס צ' ובסי' שנ''ט ס''ו. שם:

סימן שסה - הגוזל ואינו יודע ממי גזל

(ובו ב' סעיפים)
א (א) לאיזה. כעין דין זה עיין בדברי הט''ו בסי' ע''ו לענין הלואה ובסי' ש' לענין פקדון מ''ש ועיין בתשובת מהרש''ך ס''נ סי' נ''ז: (ב) נשבע. פי' בנק''ח ואע''פ שאין הגזלן טוען כנגדו ברי שלא גזלו מ''מ כיון דברי לו שלא גזל אלא לאחד מהם והרי שניהן באין ליטול הטילו חז''ל שבועה על התובעין כדין נשבע ונוטל. סמ''ע: (ג) ואחד. וכת' הש''ך דבעל המאור פרק הגוזל עצים ופרק המפקיד פסק כר' טרפון דמניח גזילה ביניהם ומסתלק ואע''פ שהרמב''ן בס' המלחמות שם השיג עליו מ''מ המעיין היטב יראה שאין הוכחה ברורה לסתור דבריו וע''ש שהאריך בביאור דבר זה לפי שיטת הש''ס ופוסקים וסיים דבריו ז''ל וא''כ נראה נהי דרוב הפוסקים פסקו כר''ע מ''מ מצי הגזלן המוחזק לומר קים לי כבעל המאור ורב האי גאון והלכות גדולות והראב''ד ז''ל כן נ''ל עכ''ל:

ב (ד) יודע. וגם הם אין תובעין אותו בברי שיאמר כל אחד אני הוא הנגזל שגזלת מידי. סמ''ע: (ה) חולקים. כ''כ הרמב''ם ור' ירוחם ומשמע דמדינא חולקין ולא אמרינן יהא מונח כו' דליכא למימר דחולקין כשיסכימו שניהם דא''כ פשיטא ועוד דגם בפקדון ומקח ה''ל לאשמעינן דכשירצו חולקין ותו דהא הרמב''ם ס''ל דכל היכא דתנן יהא מונח כו' היינו שיהא מונח בידו (כמ''ש בסי' רכ''ב ס''ק ג' ובסי' ש' ס''ק ח' ע''ש) א''כ אמאי כת' כאן נותן מנה אלא ודאי דינא הכי הוא דחולקין דדוקא במקח ופקדון דתבעו ליה וחד מינייהו ודאי רמאי אמרינן דיהא מונח אבל הכא שהם עצמן אינן יודעין שנגזלו א''כ ליכא רמאי ועיין בש''ס והרא''ש ר''פ שנים אוחזין ודו''ק. ש''ך: (ו) שמים. ובפקדון כה''ג אף לצי''ש פטור כמ''ש בסי' ש' ס''ג בהג''ה מטעם דהמפקיד ה''ל למידק וכ''כ הרא''ש פרק המפקיד וכת' במע''מ שם הטעם לחלק בין פקדון לגזל היינו שסובר גברא אלמא הוא דגזליה ולא שכיח דהדר ולכך לא תבע ליה עכ''ל וק''ל דהא ע''כ ה''ה בשלא תבעו מתחלה רק שאחר שאמר גזלתי כו' אומר כ''א אותי גזל נמי דין תבעי ליה יש לו דלא תלי אלא כשטוען המפקיד או הנגזל ברי כדמוכח בש''ס ופוסקים וא''כ בגזל ע''כ מיירי שגם עכשיו אינו טוען ברי ואז לא שייך שסובר גברא אלמא כו' שהרי הוא רואה שרוצה להחזיר אלא נ''ל דגזלתי דומיא דאביו של אחד כו' קתני והיינו שגם הם אינן יודעים ולהכי לא קתני א' מכם הפקיד כו' משום דכשהפקיד ודאי יודע וה''ל לתובעו עכשיו ולפ''ז כשידוע לו שגזלו בפניו וידע מזה ואינו יודע לאיזה ולא תבעי ליה עכשיו מניח גזילה ביניהם ומסתלק ופטור אף לצי''ש. שם: (ז) לשלם. אחר שישבע כל אחד מהם. שם: (ח) מאתים. אחר שישבע כל א' וכ''כ ר' ירוחם נל''א ריש ח''ד והוא פשוט ואם גם הם אינם יודעים יהא מונח בידו עד שיבא אליהו כ''כ ר' ירוחם ונ''ל הא דלא אמרינן כאן חולקין משום דכיון דכל חד תובעו מנה א''כ יש לחוש לרמאי דאמאי לא ידע גם מאידך מנה ולפ''ז אם כ''א אומר איני יודע מהגזילה כלל דינא ג''כ דחולקין כמו בסמוך. שם: (ט) החזיר. ע''ל סי' ע''ה ס''י שם כתבו הט''ו דינים אלו ע''ש:

סימן שסו - גזלן שבא לעשות תשובה אם מקבלין ממנו

(ובו ד' סעיפים)
א (א) קשה. דגזלן כי האי כל אשר לו לא יספיק לו כשיחזיר לכל אחד מה שגזלו ואף אם הוא עשיר מ''מ כיון שיצטרך לבזבז ולהוציא מידו ממון הרבה לא יחזיר בתשובה גם אינו יודע למי ישיב כיון שעסקיו בכך וגזל להרבה בני אדם. סמ''ע: (ב) קיימת. ואפילו אם היא קיימת אם בנה עליה בנין א''צ להחזיר וכדברי הלל דאמר אם גנב קורה וקבעה בבנין א''צ לקעקע ולעקור כל הבנין בשביל חזרת הקורה אלא משלם אותה לבעליו מיהו דוקא בכה''ג שגנב דבר המיטלטל אבל אם הסיג גבול רעהו בקרקע ובנה כותל בשל חבירו אפי' בנה עליה בנינים גדולים חייב לסתור הכל שלא עשו תקנת השבים בקרקע כ''כ רי''ו בשם הגאונים והביאו בד''מ בסי' זה והרמ''א בהג''ה ר''ס ש''ס והם כתבוהו בגזלן שאינו מפורסם לענין חזרה ונראה דה''ה וכ''ש הוא לענין גזלן מפורסם. שם: (ג) ממנו. וכת' בספר חסידים סי' תתרפ''ז דוקא כשהנגזל אינו חייב לאחרים אבל אם הנגזל חייב לאחרים ואין לו מה לפרוע יש לקבל כדי שיפרע לבע''ח שלו. ש''ך: (ד) שמים. פי' שאומר הגזלן אע''פ שאינך רוצה לקבל ממני ומחלת לי אני רוצה להחזיר לך כדי לצי''ש אזי אין מוחין כו' ודומה לזה איתא בסי' ס''ז סל''ו גבי שמיטה. סמ''ע:

ב (ה) רבים. דאז גם הנגזל יהנה מהדברים הנעשין מדמי הגזילה. שם: (ו) בגנב. מיהו אם לא ידעו הבעלים כו' לא שייך בגזלן וק''ל. שם:

ג (ז) לבעלים. ומשמע מזה דאפילו לקחו מיד בנו הגדול ברשותו דבנו אפילו הכא מקרי שואל שלא מדעת ונתחייב באונסין כיון שאינו של בנו אלא של אביו. שם: (ח) בידו. ע''ל סי' קפ''ח ס''ב וסי' רצ''א סכ''א ואם לקחו מיד בנו הגדול והחזירו לידו פטור מאונסין עיין לעיל סי' רצ''ב ס''א בהג''ה. שם:

סימן שסז - גזלן שבא להחזיר את הגזלה, והגוזל את אביו, או את הגר

(ובו ו' סעיפים)
א (א) והודה. אע''פ שבא לצאת י''ש אינו חייב לרדוף אחריו כן איתא להדיא בש''ס ב''ק דף ק''ד וכ''ש כשלא הודה רק שבאו עדים שגזל לו אינו חייב לרדוף אחריו רק שיודיענו. ש''ך: (ב) לרדוף. כת' הסמ''ע דהיינו מפני תקנת השבים ולא נהירא דבש''ס משמע דמדינא אינו חייב לרדוף אחריו אלא דבנשבע כיון דצריך להביא קרבן להתכפר ולא סגי עד דמטא לידיה וה''ה האידנ' אע''ג דאין קרבן מ''מ אינו יוצא ידי כפרתו עד דמטא לידיה וכ''כ הרא''ש. שם: (ג) ויודיע. משמע מדברי הרא''ש והטור דצריך לשלוח להודיעו במקום שהוא שם וכ''כ הב''ח לדעת הטור וגם הסמ''ע כת' שלכאורה משמע כן מלשון הטור רק שכת' דמלשון הרמב''ם והמחבר משמע דלא ס''ל הכי אלא שיהא בידו עד שיבאו מעצמן והרמ''א שהוסיף לכתוב ויודיע אותם כונתו שבבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן מודיע אותם שכך וכך גזלם ושיטלום מידו כי הוא יתן להם עכ''ל וכ''כ בב''ח לדעת הרמב''ם וכן נראה מדברי מהרש''ל והתי''ט ונלפע''ד דגם הרמב''ם והמחבר מודים דצריך לשלוח להודיעו ולא באו אלא לומר דאינו חייב לרדוף אחריו וזה שהגיה הרמ''א ויודיע אותם וכן משמע בע''ש וכ''מ לענ''ד בש''ס ריש דף ק''ד גבי האי דקאמר כיון דידע למאן גזליה ואודי ליה כמ''ד כו' משמע דוקא דאודי ליה שהודיעו דאל''כ חייב לצי''ש לכ''ע ולפ''ז צריך לעשות כל מה דאפשר שיודיע לו דכל זמן שאינו מודיעו אינו יוצא י''ש לר''ט ולר''ע אף מדינא חייב. שם: (ד) לתובעו. הוא לשון הרמב''ם וכ''כ הסמ''ג מיהו תימא למה המציא טעם חדש מלבו דהא בש''ס משמע להדיא דטעמא הוא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה וכ''כ הרא''ש ומהרש''ל ולפ''ז אפילו יודע הגזלן בבירור שלא נתייאש צריך להוליך אחריו ולא סגי כשמודיע לו ודברי הרמב''ם והסמ''ע והמחבר צ''ע וכתב התי''ט דלפ''ז באינו נשבע אפילו להודיעו א''צ משמע דסובר דלהרמב''ם בנשבע סגי כשיודיענו וכ''כ מהרש''ל פ' הגוזל סי' ל''ה לדעת הרמב''ם ולא נ''ל דהא כ' חייב לרדוף כו' אלא נ''ל שר''ל דאף שמודיעו אין זה בא לתובעו שחושב מאחר שכבר נשבע ונתייאשתי לא יחזיר לי אף על פי שמודיע אותי וכתב מהרש''ל שם דאפי' הודיעו וזה שלח לו יהיו לי בידך אפ''ה כיון דנשבע לא סגי עד דעביד השבה מעליא ע''כ וכן משמע בש''ס גבי הא דקאמר הלכך נשבע אע''ג דקא''ל יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי כו' מיהו היינו בדא''ל הכי ע''י שלוחו אבל בפניו לא דכיון שהניחו בידו והלך לו הרי הוא כהפקידו בידו וכ''כ התוספות דף ק''ד ע''א ע''ש. שם:

ב (ה) לבנו. נ''ל דגם ברישא בלא נשבע לא יתן לבנו כו' אלא אורחא דמלתא נקט דכל שלא נשבע דאין צריך לשלח הגזילה למקום שהנגזל שם מסתמא מחזיקו בידו עד שיבא. סמ''ע: (ו) יצא. גם זה מפני תקנת השבי' הקילו עליו שלא יצטרך להרבות בהוצאת הדרך כן פרש''י ויהיה ביד שליח ב''ד עד שיבא הנגזל ויקחנו מידו והגזלן פטור מהאחריות מיד שמסרו לשליח ב''ד כ''כ הסמ''ע אבל הש''ך כתב וז''ל והיינו דוקא כשנותן לב''ד שישלחוהו לידו מתי שירצו ולא שהשליח או הב''ד ישמרו בידו עד שיבא דוקא בעצמו ובזה ניחא הא דכתבו התוספות שם דבנתן ביד ב''ד מהני וכן כתב מהרש''ל שם לדעת התוספות ובדף ק''ג ע''א הקשו על פרש''י אלא ודאי לא הקשו אלא על מה דמשמע מפרש''י דהשליח ב''ד ישמרנו בידו עד שיבא הנגזל ובזה מיושב מה שהקשה מהרש''א בדברי התוספות דף ק''ד בד''ה אמר כו' ע''ש ודו''ק עכ''ל:

ג (ז) תתייקר. ואם נתייקרה כתב הטור בשם ר''י דא''צ להחזיר כיון שפעם אחד לא היתה ש''פ ושהרמ''ה כתב דצריך להחזיר לו. סמ''ע:

ה (ח) חולקין. טעם פלוגתתן הוא לפי שיטת הפירוש בש''ס עיין בסמ''ע ובש''ך שהאריכו בזה:

ו (ט) שזכה. דכיון שזקפו עליו במלוה נעשה נכסי הגר והן הפקר וכל הקודם להחזיק בהן זכה. סמ''ע:

סימן שסח - דין המציל או הקונה מלסטים ישראל או גוי

(ובו סעיף אחד)
א (א) יודעים. כתב הסמ''ע הא דלא חילקו הטור והמחבר בין דייני עובדי כוכבים ודייני ישראל שהרי לפי הטעם שכתבו הכל תלוי בדיינים צ''ל משום דמסתמא כל לסטים או גנב ישראל שתבע הנגזל להגזלן בדין ישראל משא''כ בלסטים עובדי כוכבים הנגזל אף שהוא ישראל צריך לתבעו בפני דייני עובדי כוכבים וע''ש מ''ש עוד לחלק בין האי דהכא לההיא דבסימן שס''ט ס''ה בנטלו מוכסין כסותו כו' ע''ש באריכות ועיין בתשובת רשד''ם סימן קנ''ז: (ב) בעובד כוכבים. עיין בש''ך שהאריך הרבה להשיג על הרמ''א בזה והביא כמה ראיות לדבריו מש''ס ופוסקים ע''ש באורך:

סימן שסט - אסור לקנות מגזלן ולסטים ולהנות מממונם, ודינא דמלכותא כיצד

(ובו י''א סעיפים)
א (א) מהגנב. דאם הוא גזלן מפורסם צריך להחזירו לבעלים והוא יתבע לגזלן ואם אינו מפורסם עשו בו תקנת השוק שנוטל דמיו מהנגזל ומחזיר לו הגזילה והנגזל חוזר ותובע מן הגזלן עכ''ל הטור וכ''כ הרמב''ם פ''ח דגזילה וכ''פ הה''מ שם וכ''כ ר''י נל''א ח''ד וכ''כ הרא''ה בספר החנוך מצוה רל''ו וכ''נ להדיא מדברי תשובת מהר''מ שבמרדכי ס''פ הספינה ע''ש וכ''פ בעה''ת שער מ''ט חלק י''ג וכת' שגם הראב''ד כ''כ ע''ש ועיקר דלא כמ''ש הב''י בשם הרשב''א בסי' שנ''ו והריב''ש ס''ס שצ''ג בשם קצת מפרשים דבגזלן אע''פ שאינו מפורסם לא עשו בו תה''ש דקול יוצאת לגזילה וה''ל כגנב מפורסם ע''ש. ש''ך:

ג (ב) שרוב. ע''ל ר''ס שנ''ח דפסק הטור והמחבר דאסור לקנות מהגנב דבר שהוא בחזקת גנוב ונ''ל דיש לחלק דהתם ברועים ואינך דהן בחזקת גנבים ומסתמא כל מה שבידם הוא בחזקת גנוב כי כל מלאכתן בזה אלא שיש מיעוט רועים שאינן גנבים כלל ותלינן לזה שבא לקנות ממנו בהרוב משא''כ כאן מיירי בידוע בו שיש בידו מיעוט ממון שאינו גזול. סמ''ע:

ה (ג) בודאי. עמ''ש בסי' שנ''ב ס''ק ז' וח' ע''ש:

ו (ד) הגזלן. וע''ז אמרי אינשי בתר גנבא גניב וטעמא טעים ונראה דבמקום שהמוכסין מאמינים להסוחרים במה שאומרים לפניהן שאין להן סחורה אלא כך וכך אז מותר לשנות להגיד לפניהן באופן שלא יפסדו ליתן להם המותר מדבר הקצוב ויגידו להן בפחות מהערך סחורה שיש להם בענין שלא יצטרכו ליתן יותר ממה שמגיע מהם מכס ע''פ הקצבה מדינא דמלכותא ומש''ה דקדק הרמ''א וכת' דאסור להבריח דבר הקצוב כו' הא המותר מותר להבריח. סמ''ע: (ה) וי''א. עיין בתשובת רשד''ם סי' קצ''א:

ז (ו) מס. עיין בב''י במה שחולק על הנ''י. ובדברי מהרש''ל פ''י דב''ק סי' כ''א מבואר שפוסק כהנ''י מיהו אישתמיטתיה דברי הטור שבסי' זה ס''י וגם הרמב''ם רמזו במ''ש בכל שנה כו' ע''ש ועיין בתשו' רמ''א סי' פ''ו. ש''ך:

ח (ז) שכעס. עיין בתשו' ן' לב ס''ר דף ס''ד ובתשו' רשד''ם סי' נ''ה ובתשו' רמ''א סי' ק''ט ובתשו' ר''מ אלשיך ריש ס''ה וסי' ס''ז ובתשו' רש''ך ס''ב סי' פ''א: (ח) חקק. עי' בתשו' מהר''א ששון סי' קצ''ב ובתשו' ן' לב ס''ג סי' ק''י ובתשו' רשד''ם סי' רכ''ד: (ט) שנה. עמ''ש בזה בסי' ע''ג ס''ק ל''ו ע''ש:

י (י) המס. פירוש בימיהן היו גוף השדות למלך וישראל ועובדי כוכבים היה מנהגם להחזיק בהן לחרוש ולזרוע ונותנין בכל שנה חלק קצוב מס מהן למלך וע''ז אמר שאם היה דין המלך כו' אין זה גזל ובודאי אם היה גוף השדה של ישראל אז אף שצריך ליתן מס דבר קצוב למלך א''י להפקיע מידו כל פירותיו בשביל שלא נתן המס. סמ''ע: (יא) שיחזרו. ובד''מ כת' דבכה''ג שגוף השדה של המלך אפילו לקחו הגזבר ונתנו לאחר שיהיה בידו לעולם אין זה גזל מאחר דגוף השדה הוא של מלך ולא בא ליד זה כי אם עבור המס והרי לא נתן המס וכאילו לא בא לידו דמי. שם:

יא (יב) מכר. ה''ה אם נתנו במתנה לישראל ויש לו עדים וראיה שנתנו לו. כ''כ בתשובת מהר''מ מלובלין סי' כ''ב באריכות ע''ש: (יג) הנושא. הסמ''ע הקשה ע''ז ממ''ש בר''ס רמ''ח דאם עשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות כו' וע''ש מה שמיישב בזה דיש לחלק בין ההיא דהתם להאי דהכא ע''ש: (יד) שידונו. ונראה דאפילו אם השר גזר בהדי' לילך בתר דיני הערכאות דאין על דייני ישראל לדון זה מכח דינא דמלכותא דעל כזה לא אמרו דד''מ אלא על דברים מחוקי המלוכה. וגם מ''ש הרמ''א בס''ח דיש חולקין וס''ל דאמרינן בכל דבר כו' ר''ל אף שאינו ממסים וארנוניות אבל מ''מ צריך עכ''פ להיות בענין הנהגו' של משפטי המלכי' וכן הוא במהרי''ק ע''ש. סמ''ע. (ועמ''ש בשם הש''ך בס''ס ע''ד ע''ש):

סימן שע - דברים שהם גזל מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקים בקביא

(ובו ז' סעיפים)
א (א) אחר. פירוש ואין זה גזל גמור שגם בעל השובך שבאים משם לא זכה בהן קנין גמור דמעלמ' קאתו להתם ורבו לשם אלא שחכמים אסרוהו משום סרך גזל. סמ''ע: (ב) בהמה. בש''ס מפורש דדוק' בשור הבר אמרו דאין בו אלא משום גזל מדבריהם דהוא כמין חיה והולך ביערים ומביא עמו דבר הפקר וקראו בהמה מפני דיש מ''ד שהוא מין בהמה לענין איסור חלב שבו משא''כ בשאר בהמות שאין הולכין ביערים אלא בין שאר בהמות דיש להן בעלים ומה שמביאין עמהן יש בו משום גזל גמור. שם:

ג (ג) גזל. אע''ג דגזל עובד כוכבים אסור היינו גזל דאוריית' ועוד דהעובד כוכבים לא מחשב זה לגזל אלא דעתו להקנותו לשכנגדו בכה''ג אלא שבישראל אסרוהו. שם:

ו (ד) נחיל. עיין בתשו' מהר''א ששון סי' רכ''א:

סימן שעא - קרקע אינה נגזלת אפלו נתיאשו הבעלים

(ובו ד' סעיפים)
א (א) קרקע. וה''ה עבדים שהוקשו לקרקעות כמ''ש בסי' שס''ג ס''א וה''ה שטרות כמ''ש לקמן סי' שפ''ו ס''ב ע''ש. ש''ך: (ב) דמים. ולית בה משום תקנת השוק דהא הטעם דתה''ש הוא כדי שלא ימנע אדם מלקנות דבר בשוק מיראה שמא הוא גנוב או גזול ואין לעמוד עליו משא''כ בקרקע דבקל יודע של מי היתה. סמ''ע:

ב (ג) ששטפה. אפילו עקרה לגמרי או שירד עליה אש ושרפה לגמרי דכיון שבא ההפסד מאליו ברשות הנגזל הוא וכמ''ש לקמן סי' שפ''ו שם. ש''ך: (ד) גזילה. ואם עשה מלאכה בכלי ונהנה אפילו קיימא לאגרא פטור וכדלעיל סי' שס''ג ס''ג (כמ''ש שם ס''ק י''א ע''ש). שם: (ה) פירותיה. או דר בבית או השכירו ולקח השכר וכה''ג צריך לשלם מה שנהנה וע''ל סי' שס''ג ס''ו. שם:

ד (ו) חייב. ע''ל סי' שפ''ו ס''ק א' העליתי דדין זה קנס הוא מדרבנן ונ''מ לענין שאם מת לא קנסו בנו אחריו ועוד נ''מ בזה ע''ש. שם:

סימן שעב - גזלן שהפסיד השדה ואכל פרות כיצד גובה אותם הנגזל

(ובו ג' סעיפים)
א (א) על פה. ר''ל אע''פ דגזילת קרקע גופא יש לה קול מ''מ הפסד פירותיה אין לו קול וכמלוה ע''פ דמי. סמ''ע: (ב) בדין. דמעשה ב''ד יש לו קול וכמ''ש בסי' ל''ט וסי' ס''א. שם: (ג) משועבדים. אם הוא בענין שאין הגזלן יכול לומר פרעתי דאל''כ אינו גובה מנכסים משועבדים וכמו שהוכחתי בסי' ע''ט ס''ק ל' ואפילו גזל בעדים הא קי''ל דאינו צריך להחזיר לו בעדים וכמ''ש לעיל ס''ס שס''א (כמ''ש שם ס''ק י' ע''ש). ש''ך:

סימן שעג - דין מכרה הגזלן והשביח הלוקח, מה דינו של לוקח עם הגזלן

(ובו ג' סעיפים)
א (א) והשביחה. עיין בתשובת מבי''ט ח''א בשאלות השניות סי' כ''ז דף קי''א: (ב) נוטל. דהא גם כשהיתה ביד הנגזל היה צריך להוציא הוצאה זו מכיסו. סמ''ע: (ג) חולקין. טעמייהו כיון דאם נשארה בידו לא היה צריך להוצאה זו נמצא דדין הוצאה יתירה על השבח יש לו עליו. שם: (ד) השבח. אפילו לא פירש לו השבח דאחריות ט''ס הוא בין בקרן בין בשבח. ש''ך: (ה) בני חורין. עיין מזה לעיל סי' קט''ו ס''א וכתבו הכלבו סי' קכ''ג אות י''ב וז''ל ראובן קנה משמעון חומש בזקוק והוסיף והוציא בנקודה ובמסורה והשביחו ועמד על ג' זקוקים שנתייקר ואח''כ נמצא גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מיד ראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל דין הוא שישלם שמעון ג' זקוקין כרב דאמר המוכר שדה שאינו שלו אפילו שבח יש לו כן פסק רבא עכ''ל והוא מדברי ראב''ן פ''ק דב''מ ואין דבריו נ''ל דהך דפסק רבא דוקא בקרקע הוא אבל לא במטלטלים וכדאית' בפרק הגוזל קמא ובתוס' שם ובהרא''ש פ''ק דמציעא ע''ש ודו''ק וכן לעיל סי' שנ''ד וסי' שס''ב ס''ח בהג''ה ע''ש. שם: (ו) הקרן. ז''ל הטור כיון דידע הלוקח בשעה שלקחה דגזולה היתה לא נתנו הדמים בשבילה בתורת מקח אלא בהלואה ואם היה נוטל יותר ממה שנתן לו היה מחזי כרבית עכ''ל וכת' הש''ך ז''ל וקרן מיהא שקיל אף שידע שגזלה וכן הדין במטלטלים וכמ''ש הב''ח והאריך בזה וכבר כתבתי בזה לעיל סי' שנ''ו (עמ''ש שם ס''ק ח'): (ז) שיעור. עי' בתשו' רש''ך ס''ב סי' פ''א ובתשו' רשד''ם סי' רס''ד: (ח) ההוצאה. והש''ך כת' דדין זה תמוה הוא ע''ש שהאריך להוכיח דדעת הרבה פוסקים דס''ל בפשיטות דההוצאה שקיל מהנגזל עכ''פ ומסיק דכן עיקר:

ב (ט) כלום. עיין בתשובת ר''מ אלשיך סי' כ''ג:

ג (י) ראיה. דחזקה הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי ובודאי לא ידע שהיא גזולה בשעה שקנאה. סמ''ע:

סימן שעד - מכרה הגזלן וחזר וקנאה מהנגזל או נתנה לו במתנה

(ובו ו' סעיפים)
א (א) נתקיימה. ז''ל הטור ולא אמרינן שקנה הגזלן כחו של נגזל וכמו שהנגזל יכול להוציאה מיד הלוקח כך יוציאנה גם הגזלן מידו ויתן לו מעותיו אלא אמרינן שמפני זה טרח כו'. סמ''ע:

סימן שעה - היורד לשדה חברו או לתוך חרבתו ונטעו או בנאו

(ובו ט' סעיפים)
א (א) ליתן. היינו כשאר שתלי העיר כ''כ רש''י והרא''ש והביאו הנ''י וכת' שתלמידי רש''י לא ס''ל הכי מאחר שירד שלא ברשות וגם עומד להסתלק ע''ש כ''כ הסמ''ע ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' רנ''ד: (ב) כרם. פירוש לאפוקי שדה שעומד ג''כ לזרוע וחצר עומד לבנות. סמ''ע:

ב (ג) עקור. עיין בתשו' מהרי''ט ח''א סי' ק''ו דף קכ''ט: (ד) שומעין. הרא''ש והרמ''ה ס''ל דאפילו עשויה ליטע שומעין לו כשאומר כן וכת' הכ''מ שכן דעת הרמב''ם ודלא כמ''ש הה''מ דהרמב''ם מיירי דוקא באין עשויה ליטע. סמ''ע: (ה) שמכחיש. רש''י פירש שכבר הכחישו הנטיעות הארץ ביניקתן וכיון שהפסידו ממון לבעל הקרקע מש''ה אפינו בח''ל אין שומעין לו ע''כ ונראה שכן דעת הרמב''ם והמחבר אע''פ שכתבו לשון שמכחיש הארץ. שם:

ג (ו) העליונה. והרא''ש והטור חולקין ע''ז. ש''ך: (ז) מיהו. הג''ה זו שייך אחר ס''ב וכן משמע בסמ''ע. שם:

ד (ח) ההוצאה. והא דכת' הרמ''א בס''ס קע''ח בהג''ה בשותף דהוי כיורד ברשות ואפילו הכי אם ההוצאה יתירה כו' אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח כבר כתבתי שם בשם הנ''י דשותף לא הוי כיורד ברשות אלא לענין אם השבח יתר על ההוצאה דנוטל בשבח כאריס או שתלן אבל אינו כיורד ברשות לגמרי לענין אם הוצאה יתירה כו' ע''ש. סמ''ע:

ה (ט) קטנה. דבה עשו תקנה כמבואר בא''ע סי' ס''ח ס''י ע''ש ועיין בתשובת רמ''א סי' פ''ו:

ו (י) שומעין. דבבנין ע''ג קרקע לא שייך כחשא דארעא כמו גבי אילנות בס''ב. סמ''ע: (יא) ודוקא. עיין בתשובת רשד''ם סי' רכ''ז ורמ''א וסי' ש''ל: (יב) לבנות. וטור בשם רא''ש כת' דמסתבר לומר היכא דלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו שראוי לבנות בנין כזה בלי קפוח פרנסתו אז אין שומעין לו דתואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבנין. סמ''ע:

ז (יג) נוטל. הטעם כיון דאין בע''ה יכול לומר טול עציך ואבניך כיון דעשויה לבנות כן הוא א''י לו' שיטלן דכיון שבנאו במקום הראוי לבנות ודאי אדעתא דהכי בנאו שיקום כאן. שם: (יד) שסיידו. בטור כתב אפילו היה מסוייד ומכוייד ומבפנים לסיד היה הכותל מעופש ורעוע והוצרך שמעון להרוס הסיד כדי לתקן הקיר ותקנה כמו שהיה קודם לכן אפילו הכא אין צריך להחזיר לו כיון שהיה יכול לקיים זולת הסיוד וכיוד וכיוצא בו ע''ש. שם:

ח (טו) הדיינים. והטור הביא לשון הרמב''ם שכתוב בו יבואו הבנאים. עיין בתשובת מהר''א ששון סי' רל''א:

ט (טז) עדיין. ע''ל סי' קנ''ז עי''א וע''ל סי' ע''ט סי''ג שחילקו שם בין אמר ליה צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ע''ש. סמ''ע:

סימן שעו - דין המסיג גבול רעהו

(ובו סעיף אחד)
א (א) בשני. ובטור לא נזכר לאו דלא תגזול ולא תגנוב משום דקרקע אינה נגזלת כמ''ש בסי' שע''א אלא עבירה היא בידו וכמו שכתוב בסימן שנ''ט. סמ''ע:

סימן שעז - מי שדרך הרבים עובר בתוך שדהו

(ובו סעיף אחד)
א (א) וזכו בו. נראה דהיינו דוקא בדרך שכל מי שרוצה ילך שם אפילו ממקומות דעלמא הוא דהוי דינא דזכו בשניהן דדרך הראשון אין כח בידו לבטל זכות הרבים דעלמא והדרך שנתן להם מדעתו מן הצד זכו בו אלו בנתינה זו שנתן להם מדעתו משא''כ אם היה הדרך מיוחד דוקא לבני מבוי או עיר אחת לחוד ולא לזולתם דאז אותן בני עיר ואפילו ז' טובי עיר לחוד יכולין להחליף אותן הדרך בדרך אחר ומי ימחה בידם ותנאם ועסקם קיים וכ''ש דלא זכו בזה ובזה כ''כ הסמ''ע ועיין בתשובת מהר''א ששון סי' קכ''ט ובתשובת רשד''ם סי' תס''ג: (ב) ברשות. משא''כ כשהחזיקו שלא ברשות מיהו כל שרבים מוחזקים בו עתה לפנינו טוענין להן ואמרינן דודאי ברשות החזיקו בו. סמ''ע: