---

הלכות יסודי התורה

יֵשׁ בִּכְלָלָן עֶשֶׂר מִצְות. שֵׁשׁ מִצְות עֲשֵׂה. וְאַרְבַּע מִצְות לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן: א) לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ. ב) שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בַּמַּחֲשָׁבָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אַחֵר זוּלָתִי ה'. ג) לְיַחֲדוֹ. ד) לְאָהֳבוֹ. ה) לְיִרְאָה מִמֶּנּוּ. ו) לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ. ז) שֶׁלֹּא לְחַלֵּל שְׁמוֹ. ח) שֶׁלֹּא לְאַבֵּד דְּבָרִים שֶׁנִּקְרָא שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם. ט) לִשְׁמֹעַ מִן הַנָּבִיא הַמְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ. י) שֶׁלֹּא לְנַסּוֹתוֹ:

וּבֵאוּר כָל הַמִצְוֹת הָאֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות יסודי התורה - פרק ראשון

א יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן. וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא. וְכָל הַנִּמְצָאִים מִשָּׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ:

 פירוש  הקדמה - ספר ראשון והוא ספר המדע. קראו ספר המדע לפי שכלל בו המצוות התלויות במחשבה ובמדע ובדעות. והלכות ראשונות הלכות יסודי התורה קראן כך לפי שהמצוות הנכללות בהן הן עיקר התורה ויסודותיה. שאם לא יתאמת מציאות השם שהוא יודע מעשה בני אדם לא תהיה האמנה בתורה. ולפיכך קורין למי שאינו מודה במציאות השם כופר בעיקר משום שהאל יתברך הוא עיקר הכל. וטעם המצות הנכללות בהלכות יסודי התורה ידוע שעיקר הדת לידע שיש שם אלוה שאין עמו אלוה אחר. ונכלל תחת ידיעת שתי מצות אלו ענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה שמידיעתם יודעו הראיות על מציאות הבורא ושהוא לבדו ראשון וצור לכל. ואחר שיתאמת בלב מציאות הבורא ושאין כמוהו בעולם ראוי לאהבו וליראה ממנו ולקדש שמו ולשמוע משלוחיו הנביאים. והמצות נחלקים לשני חלקים. האחד מצות שבין אדם למקום. והשני מצות שבין אדם לחברו. והתחיל בזו ההלכה במצות שבין אדם למקום: ועתה נחזור לבאר דברי הגאון ז''ל:

יסוד היסודות ועמוד החכמות וכו'. כשתתבונן ארבע מלות שבתחלת תיבות אלו תמצאם יהו''ה. ואפשר שהגאון ז''ל כונתו היתה לזכור השם המפורש ברמז בתחלת חבור זה. והודיענו שבתחלה חייב אדם לידע שיש שם אלוה מצוי. פירוש מצוי מחוייב המציאות. ואמר מצוי ולא זכר לו תאר אחר זולתי המציאות. לפי שכל דבר שנרצה לידע מהותו לא נדע אותו אלא מגבולו והקב''ה אין לו גבול שהגבול הוא המורכב מן הסוג הקרוב וההבדל. והקב''ה אין לו סוג שיכלל תחתיו לפיכך לא נוכל להשיג מהותו אלא נאמר שהוא מצוי ומציאותו היא מהותו ואינה תוספת על מהותו. ואחר שנאמר שהוא מצוי נאמר שהוא ראשון כלומר שלא קדמו שום דבר מפני שאין לו תחילה ולא עילה: והוא ממציא כל נמצא וכו'. זה מורה על חידוש העולם כולו כלומר שכל הנמצא מן המלאכים ומן הגלגלים ומן העולם השפל הוא חדש והקב''ה הוא עילתו והוא שהמציאו מן ההעדר הגמור ואין לנו ראשון שלא קדמו שום דבר שבעולם אלא הקב''ה לבדו: ודע שהעיקרים שאנו צריכים להאמין בהם בידיעת הבורא ארבעה עיקרים. והם שהוא מצוי. ושהוא אחד. ושאינו גוף ולא כח בגוף. ושהעולם חדש והקב''ה חדשו. ושלשת העיקרים הראשונים כבר זכרו להם הפילוסופים ראיות ברורות. והעיקר הרביעי נחלקו בו ולא נמצאו עליו מופתים לפיכך ראוי שנאמין בו מדרך הקבלה. והראיות שזכרו אותם הפילוסופים על שלשת העיקרים הרבה אבל ידיעתן על בוריין צריך הקדמות רבות וזמן ארוך. אבל ראיתי לזכור מופת אחד או שנים על כל עיקר מהשלשה כדי שיהיה סעד וחזוק למבין. ואע''פ שאנו חייבין להאמין בכל אלו הדברים מצד הקבלה ולא יהיה בלבנו ספק בהן. כשנשמע מופת על אחד מאלו העיקרים יסמך הלב בו ותתחזק ההאמנה, כמו שהמאמין בשני מופתים האמנתו חזקה מן המאמין במופת אחד והמאמין בשלשה יתר מן המאמין בשנים: דבר ידוע שדבר שאינו גוף ולא כח בגוף לא נוכל להשיגו אלא ממעשיו ופעולותיו. הביננו בזה. הגלגל מצאנו שהוא סובב תמיד נאמר שזה הגלגל אינו יוצא משני פנים או שהוא הווה ונפסד או לא. אם הוא הווה ונפסד ממציאו אחר ההעדר הוא האל ית' והוא מצוי מחוייב המציאות לא גוף ולא כח בגוף שאם היה ממציאו גוף הגוף גם כן מורכב וכל מורכב יש לו עילה ועילתו אם היא מורכבת חזר הדין לפיכך יכלה לממציא שאין לו עילה והוא האל ית'. וגם ממציא אינו דבר אפשרי שהאפשרי יש לו עילה וכל שיש לו עילה אינו מחוייב המציאות הילכך א''א שיהיה ממציא העולם אלא מצוי מחוייב המציאות. ואם אינו הווה ונפסד הרי הוא מתנועע תמיד וכל מתנועע יש לו מניע. ואם מניעו גוף הרי גוף גם כן מתנועע בעת שיניע הילכך יהיה מניעו לא גוף ולא כח בגוף. הרי נתבאר על שני הפנים שיש שם מצוי מחוייב המציאות הוא שברא הגלגל וכל מה שבתוכו או המניע הגלגל והוא עילתו על דעת הפילוסופים. וזה המצוי המחוייב המציאות א''א שיהיה שנים או יתר על שנים שאם היו שנים כל אחד מהם מחוייב המציאות ואין אחד מהם עילה לשני יהיה להם דבר שנשתתפו בו, ויהיה כמין הכולל למה שתחתיו ויהיה להם דבר שנפרד בו האחד מחברו ודבר שנשתתפו בו חוץ מדבר שנפרדו בו, יתחייב מזה שיהיה כל אחד מהם מורכב משני עניינים ומחוייב המציאות הוא פשוט פישוט אמיתי לא מורכב הילכך לא יהיה אחד מהם מחוייב המציאות. ואחר שנתבאר שמחוייב המציאות א''א שיהיה מחובר משני ענינים יתחייב מזה שא''א שיהיה גוף שהגוף מורכב מגולם וצורה וישתתף עם שאר הגופים בענין הגופניות: מופת אחר דבר ידוע שהעולם מצוי וכל המצויים לא יצאו משלשה חלקים, או כולם הווים ונפסדים. או כולם אינם הווים ונפסדים. או מקצתם הווה ונפסד ומקצתם אינו הווה ונפסד. א''א שיהיו כולם הווים ונפסדים שא''כ יהיה כל מצוי אפשר לו ההויה וההפסד. והאפשרות במין א''א שלא יהיה, יתחייב שיפסיד כל מצוי. ואם יפסדו כולם לא יהיה דבר מצוי והרי אנו מצויים ורואים דברים רבים מצויים. החלק השני שאינם כולם הווים ונפסדים ג''כ שקר שהרי אנו רואים מצויים רבים הווים ונפסדים. נשאר החלק השלישי שיהיה מקצתם אינו הווה ונפסד והדבר שאינו הווה ונפסד אם יש לו עילה אע''פ שעילתו מחוייבת המציאות הוא אפשרי המציאות לפיכך תהיה העילה ההיא מחוייבת המציאות. היוצא מזה המופת שמאחר שיש שם דברים הווים ונפסדים ודבר שאינו הווה ונפסד עילה להווה ונפסד והעילה אם יש לה עילה תהיה אפשרית וזה לא ימשך לאין קץ אלא בסוף יכלה לעילה שאינה הווה ונפסדת ואין לה עילה והיא מחוייבת המציאות והוא האל ית'. וכבר התבאר שמחוייב המציאות א''א שיהיה גוף וגם לא יהיה כח לגוף שכח הגוף כלה בכליון הגוף ומחוייב המציאות לא יכלה. הרי נתבארו שלשת העיקרים והם. שהוא מצוי. ושהוא אחד. ושאינו גוף ולא כח בגוף. והעיקר הרביעי והוא שהעולם חדש לא נמצא עליו מופת אמיתי לפיכך אנו מחוייבים שנאמין בו מדרך הקבלה קבלת הנבואה שהנבואה למעלה מן המופת. ולפיכך אמר שמיסודי הדת לידע שיש שם מצוי ראשון הוא ממציא כל נמצא, ואחר שנאמין שהוא ממציא כל נמצא יהיו כל הנמצאים מן שמים וארץ לא נמצאו אלא מאמתת המצאו:

 כסף משנה  יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. מלת שם שכתב כאן רבינו אינו מורה על מקום שהוא יתעלה אין לו מקום אבל מלת שם פה היא כפ''א רפה בלשון ישמעאל. ודומה לזה מ''ש בפרק ג' מהלכות תשובה. שלשה הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע. ובפרק ה' מהלכות תעניות יש שם ימים וכו'. ועוד יש לפרש פה מלת שם לומר שהוא יתעלה נמצא בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו:

ב וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מָצוּי אֵין דָּבָר אַחֵר יָכוֹל לְהִמָּצְאוֹת:

 פירוש  ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות וכו'. כלומר שאחר שנתברר שהוא ממציא כל נמצא והוא עילה אמתית להם אם יעלה על הדעת שאין שם עילה לא יהיה עלול. אבל אם יעלה על הדעת שאין שם עלול כלומר שאבד העלול לא תאבד העילה שאינה מתבטלת בבטול העלול:

ג וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵין כָּל הַנִּמְצָאִים מִלְּבַדּוֹ מְצוּיִים הוּא לְבַדּוֹ יִהְיֶה מָצוּי. וְלֹא יִבָּטֵל הוּא לְבִטּוּלָם. שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים צְרִיכִין לוֹ וְהוּא בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם וְלֹא לְאֶחָד מֵהֶם. לְפִיכָךְ אֵין אֲמִתָּתוֹ כַּאֲמִתַּת אֶחָד מֵהֶם:

 פירוש  שכל הנמצאים צריכין לו והוא אינו צריך להם וכו'. אמר בתחלה ולא יבטל הוא לבטולם אבל הם בטלים לבטולו שכל מצוי שיש עילה למציאותו אין עילת מציאותו היא עילת קיומו, שהבונה הוא עילה פועלת לבנין ואם ימות הבונה לא יפסד הבנין שקיום הבנין יש לו עילה זולת עילת הוייתו. והקב''ה הוא ממציא כל נמצא והוא המקיימו בשפע ששופע עליו תמיד ומפני זה הם צריכין לו והוא אינו צריך להם ולפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם שכל הנמצאים אפשריים והוא מחוייב המציאות ומחוייב המציאות לא ידמה לאפשרי המציאות:

ד הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר (ירמיה י-י) 'וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת'. הוּא לְבַדּוֹ הָאֱמֶת וְאֵין לְאַחֵר אֱמֶת כַּאֲמִתָּתוֹ. וְהוּא שֶׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת (דברים ד-לה) 'אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ'. כְּלוֹמַר אֵין שָׁם מָצוּי אֱמֶת מִלְּבַדּוֹ כְּמוֹתוֹ:

ה הַמָּצוּי הַזֶּה הוּא אֱלֹהֵי הָעוֹלָם אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. וְהוּא הַמַּנְהִיג הַגַּלְגַּל בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ קֵץ וְתַכְלִית. בְּכֹחַ שֶׁאֵין לוֹ הֶפְסֵק. שֶׁהַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּסֹּב בְּלֹא מְסַבֵּב. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ בְּלֹא יָד וּבְלֹא גּוּף:

 פירוש  המצוי הזה הוא אלוה העולם וכו'. פי' אלוה שליט ומושל והוא נעבד אדון כל הארץ וגם הוא אדון השמים, אלא צחות לשון שצירף לארץ לשון אדנות ולגלגל הנהגה, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ וזכר המופת על זה שהגלגל סובב תמיד ויתחייב מזה שיהיה הכח המסבבו אין לו הפסק ואפילו על דעת האומר שהעולם חדש ואפשר שיכלה הרי הוא סובב. ואי אפשר שיסוב בלא מסובב: והוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף. כבר זכרנו זה למעלה שאם היה מסבב הגלגל גוף גם כן הוא מתנועע בעת שיניע הילכך יכלה למניע שאינו מתנועע והוא האל שמניע הגלגל בשפע מלפניו. וזהו ענין מאמרו בלא יד ולא גוף:

ו וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ב) 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ'. וְכָל הַמַּעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אַחֵר חוּץ מִזֶּה. עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ג) 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי'. וְכוֹפֵר בָּעִקָּר שֶׁזֶּהוּ הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ:

 פירוש  וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך. מלת אנכי מורה על המציאות וה' הוא השם המפורש יהו''ה יתברך המורה על חייב המציאות. אלהיך אחר שיתאמת אצלינו מציאות הבורא ושהוא מחוייב המציאות ראוי לנו שנעשה אותו אלוה עלינו כלומר שנעבוד אותו ולא נעבוד זולתו שכן קבלו אבותינו אברהם יצחק ויעקב אלהותו עליהם ונקרא אלהיהם לעולם שנאמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו' וישראל ג''כ קבלו אלהותו עליהם כמו שקבלו אבותינו כשאמר להם ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה. כלומר שתעבדו אותי ואהיה לכם לאלוה ולא תהיו ככל העמים שכל עם יש לו אלוה מן המלאכים או הגלגלים אבל אני רוצה לקרב אתכם אלי ואהיה לאלוה לכם: וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה וכו'. כלומר כל המעלה על דעתו שיש לעולם כולו אלוה חוץ מהשם יתברך עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כלומר בעוד שאני מצוי וכבודי מלא העולם כמו שאמר הנביא העם המכעיסים אותי על פני: וכפר בעיקר. פי' כפר בשם שהוא עיקר העולם כלומר עילתו האמתית שהכל תלוי בו שהוא עילת מציאות הכל ועילת קיומו:

ז אֱלוֹהַּ זֶה אֶחָד הוּא וְאֵינוֹ שְׁנַיִם וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁנַיִם. אֶלָּא אֶחָד. שֶׁאֵין כְּיִחוּדוֹ אֶחָד מִן הָאֲחָדִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹלָם. לֹא אֶחָד כְּמִין שֶׁהוּא כּוֹלֵל אֲחָדִים הַרְבֵּה. וְלֹא אֶחָד כְּגוּף שֶׁהוּא נֶחְלָק לְמַחְלָקוֹת וְלִקְצָווֹת. אֶלָּא יִחוּד שֶׁאֵין יִחוּד אַחֵר כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם. אִלּוּ הָיוּ אֱלֹהוּת הַרְבֵּה הָיוּ גּוּפִין וּגְוִיּוֹת. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַנִּמְנִים הַשָּׁוִין בִּמְצִיאוּתָן נִפְרָדִין זֶה מִזֶּה אֶלָּא בִּמְאֹרָעִין שֶׁיֶּאֶרְעוּ בַּגּוּפוֹת וְהַגְּוִיּוֹת. וְאִלּוּ הָיָה הַיּוֹצֵר גּוּף וּגְוִיָּה הָיָה לוֹ קֵץ וְתַכְלִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת גּוּף שֶׁאֵין לוֹ קֵץ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לְגוּפוֹ קֵץ וְתַכְלִית יֵשׁ לְכֹחוֹ קֵץ וָסוֹף. וֵאלֹהֵינוּ בָּרוּךְ שְׁמוֹ הוֹאִיל וְכֹחוֹ אֵין לוֹ קֵץ וְאֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁהֲרֵי הַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד. אֵין כֹּחוֹ כֹּחַ גּוּף. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ גּוּף לֹא יֶאֶרְעוּ לוֹ מְאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נֶחְלָק וְנִפְרָד מֵאַחֵר. לְפִיכָךְ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה אֶלָּא אֶחָד. וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ד) 'ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד':

 פירוש  אלוה זה אחד הוא אינו שנים ולא יתר על שנים וכו'. כבר הקדמנו שנתבאר במופת אמתי שהשם מחוייב המציאות ואינו גוף ולא כח בגוף. הודיענו שידענו זה מדרך הקבלה שהודיענו משה רבינו ואמר לנו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. פירושו השם שהוא אלהינו הוא אחד. ולפי שמלת אחד תאמר על ענינים הרבה ואין אחד מהם אחד אמתי אלא השם שאין כיחודו אחר זולתו: לא אחד כמין וכו'. המין יאמר על שני ענינים. האחד קרוי בלשון ערבי גנס מין אחד. והמין האחר והוא כולל ענינים רבים כמו שתאמר מין החי אחד והוא כולל כל נפש חיה. וגם הוא כולל אחדים הרבה כמו שתאמר מין האדם והוא כולל כל בני האדם. ועל הענין השני אמר שאין הקב''ה כזה המין שהוא כולל אחדים הרבה: ולא אחד כגוף וכו'. יש גוף שההרכבה בו גלויה כגון גוף החי שאע''פ שהאדם או הבהמה גוף אחד הוא מורכב מאברים הרבה. וזה ברור למראית העין שהוא מורכב ואינו פשוט. אלא אפילו גוף הגלגל או אחד מהיסודות שנראים למראית העין שהוא אחד ואינו מורכב הוא באמת אינו אחד מפני שהוא מחובר מגולם וצורה והרי הוא שנים: ועוד נחלק למחלקות כמו שאמרנו, ולקצוות. שהגוף גשם והגשם יש לו שלשה קצוות אורך ורוחב ועומק: אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו וכו'. דבר ידוע שזה שאנו מתארים השם ואומרים שהוא אחד. לא על דרך האמת אלא על דרך ההשאלה. מפני שהאחד תחלת המנין והמנין ממאמרות הכמות. והמאמרות כולם מקרים ונופלים ומאורעות פירוש אעראין ולא יתכן שיהיה לו מקרים. אלא זה שאנו אומרים אחד להורות השכל שאינו שנים ולא יותר על שנים: אילו היו אלוהות הרבה והיו גופין וגויות וכו'. גוף וגויה כפל הענין במלות שונות דרך צחות. ושניהם מן הכתוב גופת שאול וגופות בניו ונאמר וגויתו כתרשיש. זה המקום צריך עיון שישאלו אפשר שיהו אלוהות הרבה ולא יהיו גופין שהרי השכלים הנבדלים הרבה ואינם גופין וגויות והנפשות הרבה ואינן גוף. ויש להשיב שענין דבריו כך אילו היו אלוהות הרבה יהיו גופים. או יהיה אחד עילה לחברו. מפני שכבר נתבאר שחיוב המציאות א''א שימצא לשנים. ואם יהיה האחד עילה לחברו העלול אינו אלוה מפני שהוא אפשרי שהרי יש לו עילה ולפיכך לא יקרא אלוה. וראיה לזה מה שאמר אח''כ שאין הנמנין השוין במציאותם נפרדים זה מזה. פי' השוין במציאותן שאין אחד מהן עילה לחברו שאם היה אחד מהם עילה לחברו אינן שוים במציאות. נחזור לענין. אמר שאין הנמנין השוין במציאותן נפרדים וכו'. פי' אם יהיו שוין במציאות תהיה אמתתם שוה ואם אמתתם שוה במה יפרדו זה מזה. ואם יש להם מאורעות שיפרדו מהם הרי הם גופים. שהמאורעות נשואים וא''א לנשוא בלא נושא. ונושא המאורעות גוף לפיכך היוצא מזה הענין שאם היה האלוהות הרבה והם שוין במציאותן אינם נמנין אלא במאורעות ואילו יש להם מאורעות יהיו גופות: ואילו היה היוצר גוף וכו'. זה ענין אחר. ר''ל שהאל אין לו קץ ותכלית והגוף יש לו קץ ותכלית יתחייב מזה שהשם אינו גוף. המופת על הראשון שהשם מחוייב המציאות ומחוייב המציאות אין לו קץ ותכלית שאם יש לו תכלית יהיה לו התחלה ומחוייב המציאות אין לו התחלה. והמופת על השני שהגוף יש לו שלשה מרחקים וכל שיש לו מרחקים יש לו קץ והוא כלה: וכל שיש לו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף וכו'. כלומר האל אינו גוף שאילו היה גוף היה לו קץ וכל שיש לו קץ יש לכחו קץ ותכלית והאל אין לכחו קץ. ובא לתת ראיה על זה ואמר שאנו רואים הגלגל סובב תמיד והאל הוא שמסבב אותו כמו שיתבאר. והואיל והוא סובב תמיד בכח האל אין לכח מסבבו קץ ותכלית. שאילו היה לכח מסבבו קץ לא היה סובב תמיד: והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות. כבר נתבאר זה למעלה: וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו וכו'. ושלש מצות אלו שהם לידע שיש שם אלוה. ושלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר. וליחדו. נתבארו בסוף מסכת מכות:

ח הֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוּף וּגְוִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ב-יא) 'כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת'. וְהַגּוּף לֹא יִהְיֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. וְנֶאֱמַר (דברים ד-טו) 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה'. וְנֶאֱמַר (ישעיה מ-כה) 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה'. וְאִלּוּ הָיָה גּוּף הָיָה דּוֹמֶה לִשְׁאָר גּוּפִים:

 פירוש  הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב''ה גוף וגויה וכו'. אחר שביאר מדרך המופתים שאינו גוף חזר להביא ראיה מן הכתוב ואמר כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. זה הכתוב אינו בתורה אלא הוא בספר יהושע (ב') ויש כתוב אחר בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים (דברים י') ואין בו בשמים ממעל. וכתוב אחר בתורה יש בו הראיה שבקש להביא והוא וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (שם ד') כלומר שאחר שאמר שהוא בשמים ובארץ אינו גוף. שהגוף אינו בשני מקומות בזמן אחד והואיל ונאמר שהוא בשני מקומות שהן השמים והארץ, כל ענין מאמר הכתוב שהוא בשמים ובארץ ר''ל ממשלתו כלומר שהוא מושל בשמים ובארץ. שאילו היה בשמים ובארץ כפשוטו היה גוף או כח לגוף ונאמר כי לא ראיתם כל תמונה. וזה דבר אמתי שכל גוף יש לו תמונה והשם אמר שבשעה שנגלה להם ושמעו דבריו לא ראו לו תמונה: ונאמר ואל מי תדמיוני ואשוה. כלומר שאין דבר בעולם שוה לו ולא דומה לו: ואילו היה גוף היה דומה לשאר הגופים. בענין הגופניות:

ט אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְתַחַת רַגְלָיו. (שמות לא-יח) 'כְּתוּבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים'. יַד ה'. עֵינֵי ה'. אָזְנֵי ה'. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. הַכּל לְפִי דַּעְתָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם הוּא שֶׁאֵינָן מַכִּירִין אֶלָּא (הַנּוֹפוֹת) [הַגּוּפוֹת] וְדִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְהַכּל כִּנּוּיִים הֵן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב-מא) 'אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי'. וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לוֹ וּבְחֶרֶב הוּא הוֹרֵג אֶלָּא מָשָׁל וְהַכּל מָשָׁל. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁנָּבִיא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דניאל ז-ט) 'לְבוּשֵׁיִהּ כִּתְלַג חִוֵּר'. וְאֶחָד רָאָהוּ (ישעיה סג-א) 'חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה'. משֶׁה רַבֵּנוּ עַצְמוֹ רָאָהוּ עַל הַיָּם כְּגִבּוֹר עוֹשֶׂה מִלְחָמָה. וּבְסִינַי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר עָטוּף. לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת וְצוּרָה אֶלָּא הַכּל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וּבְמַחֲזֶה. וַאֲמִתַּת הַדָּבָר אֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵבִין וְלֹא יְכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ וּלְחָקְרוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יא-ז) 'הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא':

 פירוש  אם כן מה הוא זה שנאמר בתורה ותחת רגליו וכו'. התורה ניתנה לכל המון ישראל אנשים ונשים וטף והשם יודע המחשבות שידע שמאחר שהם גופים מחוברים מארבעה יסודות א''א שישיגו הנפרד על בוריו לפיכך דבר עמהם בלשון שתוכל דעתם לסבול. ואח''כ כשיתבוננו ויבינו וישיגו מאמתת השם מה שיוכלו להשיג. ידעו שכל הדברים האלה לא נאמרו אלא בדרך השאלה. ועל זה הענין ארז''ל דברה תורה כלשון בני אדם. כלומר דברה עמהם כלשונן שיבינו אותו. שמאחר שהם גופים לא ישיגו הנפרד על בוריו. ומאחר שבא הכתוב בלשונן שאין בו ספק שהוא משל והוא אם שנותי ברק חרבי נדמה לו הכל ונאמר שהכל משל וכנוי: ראיה לדבר זה שנביא אחד אומר שראה הקב''ה לבושיה כתלג חיור וכו'. ר''ל מאחר שאמרו הנביאים שראוהו בצורות משונות כבר נתבאר שאינו גוף ולא ישתנה. ופי' כתלג חיור כשלג לבן. ופי' חמוץ בגדים אדום כמו סוסים ברודים אמוצים (זכריה ו') כמו חמוצים בחילוף א' בח':

י מַהוּ זֶה שֶׁבִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לְהַשִּׂיג כְּשֶׁאָמַר (שמות לג-יח) 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'. בִּקֵּשׁ לֵידַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּהְיֶה יָדוּעַ בְּלִבּוֹ כְּמוֹ יְדִיעַת אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה פָּנָיו וְנֶחְקְקָה צוּרָתוֹ בְּלִבּוֹ שֶׁנִּמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ נִפְרָד בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הָאֲנָשִׁים. כָּךְ בִּקֵּשׁ משֶׁה רַבֵּנוּ לִהְיוֹת מְצִיאוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרֶדֶת בְּלִבּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים עַד שֶׁיֵּדַע אֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ כַּאֲשֶׁר הִיא. וֶהֱשִׁיבוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין כֹּחַ בְּדַעַת הָאָדָם הַחַי שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגּוּף וְנֶפֶשׁ לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וְהוֹדִיעוֹ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁלֹּא יָדַע אָדָם לְפָנָיו וְלֹא יֵדַע לְאַחֲרָיו. עַד שֶׁהִשִּׂיג מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ דָּבָר שֶׁנִּפְרָד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר הַנִּמְצָאִים. כְּמוֹ שֶׁיִּפָּרֵד אֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאָה אֲחוֹרָיו וְהִשִּׂיג כָּל גּוּפוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ בְּדַעְתּוֹ מִשְּׁאָר גּוּפֵי הָאֲנָשִׁים. וְעַל דָּבָר זֶה רָמַז הַכָּתוּב וְאָמַר (שמות לג-כג) 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ':

 פירוש  מהו זה שבקש משה להשיג כשאמר הראני נא את כבודך וכו'. פי' לפי שאמר למעלה ואמתת הדבר אין דעתו של אדם יכולה להשיגו אמר א''כ הדבר מה הוא זה שבקש משה. אם בקש להשיג אמתת הבורא הרי הקדמנו שזה א''א. ואם בקש באומרו כבודך תואר מתוארי השם או מדה ממדותיו או דבר נברא. זה אינו צריך לו שהרי הודיעו הקב''ה כמו ששאל וידע אמתת כל נברא מדכתיב בכל ביתי נאמן הוא. והתשובה שבקש להשיג אמתת המצאו של בורא כדי שיהא נחקק בלבו, מפני שחשב שיוכל להשיג זה על דרך מופת. והודיעו השם שזה א''א אלא יודיעו מה שיוכל להשיג מה שהוא שלם במין האדם. ושאר הענין פשוט:

 כסף משנה  בקש לדעת אמתת המצאו וכו'. כתב הראב''ד א''א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ''ל לפי שהקב''ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו' ובקש משה שישוב וא''ל הודיעני נא את דרכיך וא''ל פני ילכו וגו' ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו' אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא''ל הקב''ה גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו' ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ''ל. וי''ל שמה שקנאו בו הוא מפני שהיה רוצה להוריד את התורה לארץ ולכן הוצרך לאחוז בכסא להשיב להם תשובה ואין משם הכרח שהשיג אז ההשגה הגדולה הזאת. ומ''ש ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צורך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון י''ל שלדעת רבינו יתפרש דהכי נאמר ליה. השגה זו שאתה שואל אין כח בבן אדם להשיגה אלא בתורת מתנת חנם אתן לך ושתשיג מה שלא ידע איש לפניך ולא ידע לאחריך:

יא וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁאֵינוֹ גּוּף וּגְוִיָּה יִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא יֶאֱרַע לוֹ אֶחָד מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת. לֹא חִבּוּר וְלֹא פֵּרוּד. לֹא מָקוֹם וְלֹא מִדָּה. לֹא עֲלִיָּה וְלֹא יְרִידָה. וְלֹא יָמִין וְלֹא שְׂמֹאל. וְלֹא פָּנִים וְלֹא אָחוֹר. וְלֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה. וְאֵינוֹ מָצוּי בִּזְמַן עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֵאשִׁית וְאַחֲרִית וּמִנְיַן שָׁנִים. וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁיִּגְרֹם לוֹ שִׁנּוּי. וְאֵין לוֹ לֹא מָוֶת וְלֹא חַיִּים כְּחַיֵּי הַגּוּף הַחַי. וְלֹא סִכְלוּת וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת הָאִישׁ הֶחָכָם. לֹא שֵׁנָה וְלֹא הֲקִיצָה. וְלֹא כַּעַס וְלֹא שְׂחוֹק וְלֹא שִׂמְחָה וְלֹא עַצְבוּת. וְלֹא שְׁתִיקָה וְלֹא דִּבּוּר כְּדִבּוּר בְּנֵי אָדָם. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה וְלֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי:

 פירוש  וכיון שנתברר שאינו גוף יתברר שלא יארעו לו אחד ממאורעות הגוף לא חיבור ולא פירוד וכו'. החיבור לא יהיה אלא למחובר והנפרד אינו מחובר. והפירוד לא יהיה אלא למחובר שלא יפרד אלא מחובר: ולא מקום וכו'. כל דבר שהוא במקום הוא גוף או כח בגוף ומי שאינו גוף לא יהיה במקום. ולא מדה וכו'. המדה מקרה לגוף: ולא עלייה ולא ירידה וכו'. כל עולה ויורד מתנועע והתנועה לא תמצא אלא לגוף או לכח בגוף שגם התנועה מקרה לגוף: ולא ימין ולא שמאל וכו'. כל שיש לו ימין ושמאל ופנים ואחור הוא גוף שדבר שאין לו גוף אין לו צד מן הצדדין: ואינו מצוי בזמן וכו'. אילו היה מצוי בזמן היה הזמן קודם לו. א''כ לא יהיה קדמון שהקדמון לא יקדים אותו שום דבר. וכיון שאינו מצוי בזמן לא יהיה לו תחלה וסוף שהוא ראשית ואחרית. ולא מנין שנים וכו'. שכל זה מענין הזמן והזמן ממקרה הכמות: ואינו משתנה וכו'. השנוי לא יהיה אלא מצד המקרים. והוא יתברך אינו גוף שיהיה לו מקרים: ואין לו לא מות ולא חיים וכו'. המות הוא ההעדר. והבורא מחוייב המציאות ומחוייב המציאות לא יעדר: וחייו אינם כחיי הגוף. שהם מוספין על מהותו. ולא יאמר עליו חי אלא להורות שהוא מצוי ואינו מועדר. והחכמה והסכלות המצויים למי שהוא גוף הם כחות משתנים והחכמה היא דבר מוסף על המהות והוא ית' חכמתו היא מהותו: ולא שינה ולא הקיצה וכו'. כל אלו הם מקרים לנפש האדם והקב''ה אינו נפש ולא גוף שיהיו לו אלו המקרים: ולא דבור כדבור האדם וכו'. שהוא בחתוך המלות בשפה ובלשון ובגרון והקב''ה אינו גוף כגוף האדם שיש לו אברים. וזה שנאמר וידבר ה' ודבר ה' הוא כנוי לשפע המגיע מאצל הבורא לנביא ע''י מלאך או בקול נברא: וכך אמרו חכמים אין למעלה לא ישיבה וכו'. זה המאמר לרז''ל במסכת חגיגה בפרק אין דורשין. ופירשו המפרשים עפוי מלשון עייפות. ויש אומרים שהוא מלשון תנועה מדכתיב ועפו בכתף פלשתים (ישעיה י"א) שפירושו ינועו ישראל לרוח פלשתים לשלול אותם שפירוש כתף רוח וצד כמו ולכתף השנית (שמות כ"ו) כלומר אין לו תנועה:

יב וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן הוּא. כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי נְבִיאִים הַכּל מָשָׁל וּמְלִיצָה הֵן. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ב-ד) 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק'. (דברים לב-כא) 'כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם'. (דברים כח-סג) 'כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה'' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. עַל הַכּל אָמְרוּ חֲכָמִים דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה ז-יט) 'הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים'. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (מלאכי ג-ו) 'אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי'. וְאִלּוּ הָיָה פְּעָמִים כּוֹעֵס וּפְעָמִים שָׂמֵחַ הָיָה מִשְׁתַּנֶּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵינָן מְצוּיִין אֶלָּא לַגּוּפִים הָאֲפֵלִים הַשְּׁפָלִים שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם אֲבָל הוּא בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם עַל כָּל זֶה:

 פירוש  והואיל והדבר כן הוא וכו'. כל זה נכנס תחת מאמרם ז''ל דברה תורה כלשון בני אדם, והוא כשבקש להודיענו שהקב''ה רצה בדבר פלוני כלומר שנעשה כרצונו יאמר עליו שהוא שמח בו. וכשנעשה דבר שלא כרצונו כגון שנעבור על מצוה (חמורות) ממצותיו יאמר עליו שהוא כועס. כדי שנדע שהוא נפרע מעושה אותו מעשה שהמובן מענין הכעס הוא שהוא נפרע מהעובר על דבריו וכן בשאר המדות. ושאר הענין מבואר:

הלכות יסודי התורה - פרק שני

א הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ'. וְנֶאֱמַר (דברים ו-יג) 'אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא':

 פירוש  האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו וכו'. האהבה המצויה לכל דבר נאהב הוא בשביל שני ענינים. האחד בשביל טובה והנאה וחסד שיגיע לאוהב מהנאהב כמו אהבת עבדי המלך למלך ואהבת האיש לאשה. והשני הוא כשיראה אדם דבר נאה וייטב בעיניו יאהב ויתאוה לו וכשיגיע לו תהיה לנפשו שמחה גדולה. כמו שיראה האדם אבן טובה יקרה או בית נאה ומשובח מיד תתאוה נפשו להדבק בו ולהגיע אליו. והחלק הראשון הוא אהבה שהיא תלויה בדבר ואין זה משובח באהבת הנברא לבורא שיהא אדם אוהב אותו בשביל שהוא נותן לו חיים וממון ובנים, מפני שבשעה שיתן לו הוא אוהבו ובעת שימנע ממנו תבטל האהבה כמו שאמרו רז''ל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל וכו'. והחלק השני היא האהבה האמתית. וכבר נתבאר שאין אדם יכול להשיג אמתת הבורא ולא יוכל לדעת אותו אלא ממעשיו וברואיו כשיתבונן בהם ויכיר מהם גדולתו מיד תתאוה נפשו תאוה גדולה להדבק בו ותאהב אותו אהבה גדולה כפי מה שתשיג מגדולתו תהיה אהבתו. ועל זה צוה בתורה ואמר ואהבת את ה' אלוהיך וכו'. ולא נתנו כל המצות אלא כדי שנגיע בהם לזו המדרגה כדכתיב ובחרת בחיים למען תחיה וגו' לאהבה את ה' (דברים ל). ויש לנו מעלה היא קודמת למעלה זו והיא פחותה ממנה והיא מעלת היראה. וגם היא נחלקת לשני חלקים. האחת היא יראת עמי הארץ והנשים וקטני השכל שייראו השם ויעבדו אותו שמא ימית אותם או יהרוג בניהם או יחסרם ממון או שלא ינחילם גן עדן. והחלק השני היא היראה האמתית והוא כשיתבונן במעשה האל וישיג מהם גדלו וידע שהוא בריה שפלה קלה כשיערוך נפשו לאחד מן הגופים הנכבדים וכ''ש לצורות הנפרדות כ''ש לנגד בורא הכל מיד יירא ויפחד פחד גדול כמו שאמר דוד סמר מפחדך בשרי ואמר חבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי. ומצאנו בתורה שני כתובים האחד מורה שהיראה מביאה לידי עשיית כל המצוות שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. והאחר מורה שלא נצטוינו בכל המצות אלא כדי שנגיע בהם ליראה שנאמר ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו. וההכרע בינהם שהיראה יש לה שלש קצוות. הקצה הראשון הוא תחלתה והיא קודמת לכל המצות. שהירא מן המלך לא יעבור על דבריו. ועל זה אמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והחלק השני הוא סוף היראה והיא היראה האמתית ולא יגיע אדם לה אלא אחר עשיית כל המצות והשגת הבורא בידיעת דרכיו. ועל זה נאמר ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה. וכשיגיע לזו המעלה יעתק ממנה למעלת האהבה שהאהבה לעולם לא תהיה אלא לאחר היראה. והיראה יש לה תועלת גדולה במצות ל''ת. והאהבה יש לה תועלת גדולה במ''ע. והיראה יגיע לה עיקר גדול כמו שאמר דוד (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה'. ואמר שלמה (משלי א') יראת ה' היא ראשית דעת. ואמר באהבה אהבו את ה' חסידיו. ואמר אוהבי ה' שנאו רע. ולפי שלא תהיה יראה ואהבה אלא בידיעת ברואי השם צריך אדם להתבונן בברואיו הקדושים והטהורים. לפיכך הוצרך הוא לזכור כללים גדולים ממעשה רבון העולמים. וכללים אלו שזכר הגאון. מהם מה שהוא מבואר למראית העין. ומהם מה שנתבאר במופתים בחכמת הטבע ובחכמת התשבורת. לפיכך נאמין לדברי הגאון ז''ל שידע הדברים במופתים. והרוצה לידע המופתים על דבריו ישתדל בלימוד החכמות עד שידע ברואי השם על בוריין:

ב וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל [א]. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים מב-ג) 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי'. וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וִיפַחֵד וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד כִּי (תהילים ח-ד) 'אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ' (תהילים ח-ה) 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ'. וּלְפִי הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲנִי מְבָאֵר כְּלָלִים גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֵׂה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פֶּתַח לַמֵּבִין לֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַהֲבָה שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

ג כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ נֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. מֵהֶן בְּרוּאִים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִים מִגּלֶם וְצוּרָה וְהֵם הוִֹים וְנִפְסָדִים תָּמִיד כְּמוֹ גּוּפוֹת הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְהַצְּמָחִים וְהַמַּתָּכוֹת. וּמֵהֶן בְּרוּאִים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִים מִגּלֶם וְצוּרָה אֲבָל אֵינָן מִשְׁתַּנִּין מִגּוּף לְגוּף וּמִצּוּרָה לְצוּרָה כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים אֶלָּא צוּרָתָן קְבוּעָה לְעוֹלָם בְּגָלְמָם וְאֵינָן מִשְׁתַּנִּין כְּמוֹ אֵלּוּ. וְהֵם הַגַּלְגַּלִּים וְהַכּוֹכָבִים שֶׁבָּהֶן. וְאֵין גָּלְמָם כִּשְׁאָר גְּלָמִים וְלֹא צוּרָתָם כִּשְׁאָר צוּרוֹת. וּמֵהֶן בְּרוּאִים צוּרָה בְּלֹא גּלֶם כְּלָל וְהֵם הַמַּלְאָכִים. שֶׁהַמַּלְאָכִים אֵינָם גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא צוּרוֹת נִפְרָדוֹת זוֹ מִזּוֹ:

 פירוש  כל מה שברא הקב''ה בעולמו וכו'. כל הנבראים נחלקים לשלשה חלקים. העולם השפל והוא כל דבר הנתהווה מארבעה היסודות. ועולם הגלגלים. והמלאכים. והתחיל בעולם השפל מפני שהוא מבואר לכל. וממנו יעתק לידיעת השאר. וזכרו בתחלה בדרך כללי ובפ' רביעי יבאר חלקיו. וכל מה שבעולם השפל נתהווה מארבעת היסודות והם נחלקים לשלשה חלקים. דומם. וצומח. ונפש חיה. דומם פגרים מתים אין להם נפש כלל ואינם מתנועעים אלא במניע. והצמחים יש להם נפש צומחת והם פרים ורבים ויש להם כח הזן וכח המוליד אבל אין להם הרגשה. ונפש חיה נחלקת לשני חלקים מדברת ואינה מדברת. ושאינה מדברת היא כל נפש חיה חוץ מן האדם. וכל מה שיש בעולם השפל הווה ונפסד ומיניהם קיימים והם מחוברים מגולם וצורה. ופי' גולם גוף הדבר שאין בו צורתו. וגוף האדם טרם הולדו נקרא גולם דכתיב גלמי ראו עיניך. ובדברי חז''ל גלמי כלי עץ. והחלק השני עולם הגלגלים. וגם הם מחוברים מגולם וצורה מפני שהם גשם וכל גשם מחובר מגולם וצורה. ולפי שגולמם זך וברור ונקי וצורתם שהיא נפשם מעלתה גדולה ממעלת צורות העולם השפל לפיכך הם קיימים ואינם משתנים. ומהות גולמם לא השיגו החכמים אמתתם לפי שלא יאמר בה לא קלה ולא כבדה ולא חמה ולא קרה כמו שיתבאר אח''כ. והחלק השלישי הוא החלק העליון למעלה והוא עולם המלאכים והם צורות נפרדות בלא גולם והם השכלים הנבדלים. ונקראו מלאכים לפי שהם שלוחי השם בהנהגת העולם וכל העושה דבר המלך הוא נקרא שלוחו: ואינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו וכו'. מצד שבהם עילה ועלול לפי שאין להם מקרים שיפרדו בהם זו מזו:

ד וּמַהוּ זֶה שֶׁהַנְּבִיאִים אוֹמְרִים שֶׁרָאוּ הַמַּלְאָךְ אֵשׁ וּבַעַל כְּנָפַיִם. הַכּל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וְדֶרֶךְ חִידָה. לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ גּוּף וְאֵינוֹ כָּבֵד כַּגּוּפוֹת הַכְּבֵדִים. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-כד) 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' וְאֵינוֹ אֵשׁ אֶלָּא מָשָׁל. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קד-ד) 'עשֶֹׁה מַלְאָכָיו רוּחוֹת':

 פירוש  ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש וכו'. הנבואה היא השפע שיגיע מהבורא לנביא במציעות המעלה האחרונה ממעלת המלאכים והיא מעלת אישים. וכבר נתבאר שכל המלאכים צורות נפרדות והצורות אינן גוף שיראה אותם הרואה במראית עין. אלא זה שאמר הנביא שראה המלאך הוא צורה שיראה אותה במראה הנבואה או בחלום של נבואה בכח המראה. ולפי מעלת הנביא וכחו יראה מה שיראה. מהם מי שיראה המלאך גויתו כעצם השמים שנאמר וגויתו כתרשיש. ומהם מי שיראה אותו אש. ומהם מי שיראה אותו בצורת איש מבני האדם. כל זה לפי מה שיתראה לנביא במראה הנבואה. ולא עוד אלא שהנביא עצמו פעמים יראה המלאכים בצורות משונות זו מזו לפי זכות נפשו בעת הנבואה והכל דרך חידה והנביא יבין במראה הנבואה ענין אותה חידה: לומר שאינו גוף ואינו כבד. כלומר אינו גוף כבד כגופות הכבדים שהאש קלה והיא זכה ומעולה מגוף המים והארץ הכבדים לפיכך נראו המלאכים אש. וכן נראה להם כנפים ושהם מעופפים לפי שהעם משבחים העופות לפי קלות גופם ומהירות תנועתם ושהם יכולים לילך למקום שירצו בזמן קל בלא מונע כלל: שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה וכו'. פי' אנו יודעים בודאי שהקב''ה אינו אש שאף על דעת האומרים שהוא גוף לא עלה על דעתם שהוא גוף כגוף היסודות ולא כגוף הגלגלים לפיכך ידענו בודאי שזה שנאמר בו שהוא אש דרך משל כך זה שנאמר במלאכים שהם אש דרך משל: וזה שאמר עושה מלאכיו רוחות וכו'. אין ענין הדברים שהמלאכים אש ורוח אלא כך פירושו עושה הרוחות והאש שלוחיו ומלאכיו להפרע בהם מהבריות כמו שאמר ברוח קדים תשבר אניות תרשיש. ברוח קדים אפיצם. ותפול אש ה' ותאכל אותם. ואש יצאה מלפני ה' ותאכל וגו'. וכן ארז''ל בכל עושה הקב''ה שליחותו:

ה וּבַמֶּה יִפָּרְדוּ הַצּוּרוֹת זוֹ מִזּוֹ וַהֲרֵי אֵינָן גּוּפִין. לְפִי שֶׁאֵינָן שָׁוִין בִּמְצִיאוּתָן אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן לְמַטָּה מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְהוּא מָצוּי מִכֹּחוֹ זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְהַכּל נִמְצָאִים מִכֹּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְטוּבוֹ. וְזֶהוּ שֶׁרָמַז שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ וְאָמַר (קהלת ה-ז) 'כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר':

 פירוש  ובמה יפרדו הצורות זו מזו וכו'. הנביאים אמרו שראו מלאכים הרבה כדכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים וכתיב אלף אלפים ישמשוניה. וכתיב היש מספר לגדודיו. אמר הגאון שמא תשאל ותאמר כבר אמרת שהמלאכים צורות נפרדות ואמרת שאין הנמנין השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו לגופות ואלו אינם גופים שיהיו להם מאורעים א''כ במה יפרדו זה מזה [והשיב לפי שאינן שוין במציאותן וכו'] כמו שתאמר חיות הקודש עילת האופנים והאופנים עילת האראלים. ויש לשאול שיתחייב מזה שלא יהיו המלאכים אלא י'. וכן אמרו הפילוסופים שמנין השכליים י'. וא''כ הוא זה היאך יהיו המלאכים הרבה עד אין מספר ובמה יפרדו אלו זה מזה. והתשובה אמת כי לא יפרדו אלא מצד שבהם עילות ועלולים וכל מעלה מעשר המעלות יש לה עלולין הרבה. כיצד מעלה שניה היא עילת הגלגל השמיני. והגלגל השמיני יש בו כוכבים עד אין מספר הילכך יהיה לגלגל עצמו עילה וכל כוכב שבו יש לו עילה בפני עצמו לפיכך יהיה לגלגל השמיני עילות הרבה וכן מעלת אישים הוא עילת כל מה שלמטה מגלגל הירח והם ארבעה יסודות ומה שיורכב מהם. וכל מורכב עילתו זולת עילת האחר הרי במעלת אישים עילות הרבה. ותשובת אחרת שזה שנאמר שראה הנביא מלאכים הרבה הוא לפי הבטת הנביא והשגתו כשם שהוא רואה אותן פעמים אנשים פעמים נשים פעמים חיות כך יראה אותם הרבה. כמו שראה נער אלישע ההר מלא רכב אש וסוסי אש. וכמו שראה זכריה ארבע מרכבות. כל אחד מהם למטה ממעלתו של חבירו: והוא מצוי מכחו וכו'. אמר למעלה לפי שאינן שוין במציאותן חזר וביאר זה ואמר כל אחד עולה למעלה שלמטה ממנו והוא מצוי מכחו והכל מצוי מכחו של הקב''ה וטובו. הקב''ה המציא כל העולם בדרך חסד וטוב מלפניו שנאמר טוב ה' לכל הילכך מטובו ברא העולם: וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר וכו'. זה הכתוב בקהלת ותחלתו אם עושק רש וגזל משפט וכו'. ופירושו אם ראית רשעים עושקים הרשים והצדיקים וגוזלין אותם ולא ינהגו עמם במשפט וצדק אל תתמה ותאמר שאין לעולם מנהיג ומביט במעשה בני אדם שאילו היה שם מביט במעשה בני אדם היה מציל העשוקים מיד עושקיהם אמר אל תאמר כך שאם אין הקב''ה נפרע מהם עתה הוא נפרע מהם לאחר זמן או בעולם הבא שאין נמלט מדיניו. וכל מושל יש עליו מושל עד שיכלו לבורא שהוא גבוה מכל ומושל על הכל שנאמר כי גבוה מעל גבוה שומר. כיצד הגלגלים גבוהים על היסודות ומה שנהוה מהם והם השומרים מיניהם שלא יסופו. והגלגלים תנועתם תנועה תשוקית לעילתם שהם השכלים הנפרדים הנקראים מלאכים והם צורות הגלגלים השומרים גשמם והם גבוהים עליהם במעלה לפי שהם עילתם וכן כל מעלה ממעלת המלאכים היא עילת מעלה שלמטה ממנה והיא השומרת אותה בשפע שתשפיע עליה תמיד שאם יפסק אותו שפע מיד הוא כלה. והמעלה הראשונה היא נאצלת מכח הבורא ומקבלת השפע ממנו והוא בוראה שומרה ועליו ברוך הוא אמר גבוהים עליהם והוציאו בלשון רבים דרך כבוד כמו אלהים קדושים, ויהי כאשר התעו אותי אלהים, אלה הם האלהים האדירים, לפיכך אמר וגבוהים עליהם כלומר האל גבוה על הכל ושומר הכל:

ו זֶה שֶׁאָמַרְנוּ לְמַטָּה מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינָהּ מַעֲלַת מָקוֹם. כְּמוֹ אָדָם שֶׁיּוֹשֵׁב לְמַעְלָה מֵחֲבֵרוֹ. אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִין בִּשְׁנֵי חֲכָמִים שֶׁאֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁל זֶה. וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִין בְּעִלָּה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הֶעָלוּל:

 פירוש  זה שאמרנו למעלה ממעלתו וכו'. פירוש זה שאומר זה למעלה מזה ר''ל מעולה ממנו:

ז שִׁנּוּי שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים עַל שֵׁם מַעֲלָתָם הוּא. וּלְפִיכָךְ נִקְרָאִים חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְהֵם לְמַעְלָה מִן הַכּל וְאוֹפַנִּים וְאֶרְאֶלִּים וְחַשְׁמַלִּים וּשְׂרָפִים וּמַלְאָכִים וֵאלֹהִים וּבְנֵי אֱלֹהִים וּכְרוּבִים וְאִישִׁים. כָּל אֵלּוּ עֲשָׂרָה הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ בָּהֶן הַמַּלְאָכִים עַל שֵׁם עֶשֶׂר מַעֲלוֹת שֶׁלָּהֶן הֵן, וּמַעֲלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה אֶלָּא מַעֲלַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא הִיא מַעֲלַת הַצּוּרָה שֶׁנִּקְרֵאת חַיּוֹת. לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁהֵן תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וּמַעֲלָה עֲשִׂירִית הִיא מַעֲלַת הַצּוּרָה שֶׁנִּקְרֵאת אִישִׁים וְהֵם הַמַּלְאָכִים הַמְדַבְּרִים עִם הַנְּבִיאִים וְנִרְאִים לָהֶם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה. לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ אִישִׁים שֶׁמַּעֲלָתָם קְרוֹבָה לְמַעֲלַת דַּעַת בְּנֵי אָדָם:

 פירוש  שנוי שמות המלאכים על שם מעלתם וכו'. כבר אמרנו למעלה שנקראו השכלים הנפרדים מלאכים לפי שהם שלוחי השם בהנהגת העולם והשליח קרוי מלאך. כדכתיב וישלח מלאך. ושנוי שמותם זה מזה לפי מעלתם כמו שידע בוראם וגם ישתנה שמם לפי השליחות שישתלחו בה כיצד כשישלח מלאך לרפאות אדם קורא אותו רפאל. ואם לעזור אותו קורא שמו עזריאל: מעלה ראשונה חיות הקדש. למדנו כל אלה מדברי הנביאים ויחזקאל הגיד לנו צורת ראייתו (כסא) הכבוד. ואמר שראה ארבע חיות ועל ראשיהם רקיע נטוי ועל הרקיע דמות כסא ונדמו לו כחיות. ולא נדמו כולם בצורת אדם להודיע שמעלתם פחותה ממעלת השם כמו שהחיה מעלתה פחותה ממעלת האדם. ויש לומר שנקראו חיות לפי שהם משפיעים החיות לכל נברא שהוא למטה מהם. ולפיכך קראם חיות הקדש לפי שאין בברואיו קדוש כמותם: ואופנים. זה שם משותף למעלה השנית ממעלת המלאכים והגלגלים על דעת מקצת המפרשים דכתיב להם קורא הגלגל באזני, ולכל דבר עגול קורא אופן שנאמר ואפן עגלה על כמון יוסב. ויסר את אופן מרכבותיו. ויתכן שנקראו אופנים מלשון פנים שהוא לשון גדולה שכן החשובים נקראו פנים: אראלים. נמצא כתוב הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה ל"ג) כפל הענין במלות שונות. ואראל לשון גדולה ועילוי שכן המקדש והמזבח נקרא אריאל והראל: וחשמלים. הם מלאכים נראים לנביאים במראה הנבואה בזוהר גדול כזוהר הזך הנראה בתוך האש שנאמר ומתוכה כעין החשמל ארז''ל מאי חשמל חיות אש ממללות: שרפים. כמו שאמר ישעיה שרפים עומדים, ונקראים כן לפי שהם נוראים במראיהם שהמביט בהם נשרף: מלאכים. שם כולל לכל ועתים יקראו למין בשם הסוג כמו שאמרו מסכת טהרות והוא מכלל סדר טהרות. וכן כוכב שם לכל הכוכבים ונקרא עטאר''ד כוכב: אלהים. לפי שהם מושלים ושליטים בעולם והוא שם משותף לאל יתברך ולמלאכים ולנביאים ולדיינים: בני אלהים. לפי שמעלתם פחותה ממעלת מה שלמעלה מהם כמו שהבן פחות מן האב מצד שהוא עלול לאב והעילה גדולה מן העלול ונמצא בכתוב בני אלהים ויבאו בני אלהים להתיצב על ה': וכרובים. לשון מלכות וגדולה כדכתיב את כרוב ממשח (יחזקאל כ"ח) ר''ל מלך. ויתכן לומר לפי שהם קרובים למעלת אישים נקראו כרובים שהם צורת האדם הקטן תרגום נער רביא והכ''ף נוספת: אישים. לפי שהם המדברים עם הנביאים ומעלתם קרובה ממעלתם נקראו בשמם כי אישים קיבוץ איש, וכן נקרא אחד מהם גבריאל מלשון גבר שהוא שם בן אדם שנאמר מי גבר יחיה. ואע''פ ששם כולם מורה על הגדולה והעילוי לא נדע למה הושג לה כל מעלה בזה השם שלה ודבר זה לא ידע אותו על אמתו אלא בוראם:

ח וְכָל הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ חַיִּים וּמַכִּירִין אֶת הַבּוֹרֵא וְיוֹדְעִים אוֹתוֹ דֵּעָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד. כָּל צוּרָה וְצוּרָה לְפִי מַעֲלָתָהּ לֹא לְפִי גָּדְלָהּ. אֲפִלּוּ מַעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא כְּמוֹ שֶׁהוּא אֶלָּא דַּעְתָּהּ קְצָרָה לְהַשִּׂיג וְלֵידַע אֲבָל מַשֶּׂגֶת וְיוֹדַעַת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּשֶּׂגֶת וְיוֹדַעַת צוּרָה שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה. וְכֵן כָּל מַעֲלָה וּמַעֲלָה עַד מַעֲלָה עֲשִׂירִית גַּם הִיא יוֹדַעַת הַבּוֹרֵא דֵּעָה שֶׁאֵין כֹּחַ בְּנֵי הָאָדָם הַמְחֻבָּרִים מִגּלֶם וְצוּרָה יָכוֹל לְהַשִּׂיג וְלֵידַע כְּמוֹתָהּ. וְהַכּל אֵינָן יוֹדְעִין הַבּוֹרֵא כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ:

 פירוש  וכל הצורות האלו חיים וכו'. הצורות הנפרדות לא יאמר להם חיים ולא מות וזה שאמר חיים כלומר שהם מצויים וקיימין ויודעין בוראם שאנו לא נכיר ידיעה אלא לחי:

ט כָּל הַנִּמְצָאִים חוּץ מִן הַבּוֹרֵא מִצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה עַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר הָאָרֶץ הַכּל מִכֹּחַ אֲמִתָּתוֹ נִמְצְאוּ. וּלְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ וּמַכִּיר גְּדֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ וַאֲמִתָּתוֹ הוּא יוֹדֵעַ הַכּל וְאֵין דָּבָר נֶעֱלָם מִמֶּנּוּ:

 פירוש  כל הנמצאים חוץ מן הבורא וכו'. כלומר שהוא עלת כל הנמצאים ושהכל נמצאו מכחו: ולפי שהוא יודע עצמו וכו'. הנה התחיל להודיענו הענין שעליו אנו אומרים שהבורא יודע. לפי שהדבר ברור שאין ידיעת הבורא כידיעתנו. שהידיעה בנו מקרה וענין מוסף על מהותנו. ועוד שהידיעה מתחדשת בנו. והשם הוא ודעתו אחד ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו ולא תתחדש לו ידיעה. וחזר והודיענו דבר שהוא צריך עיון רב. הוא שיש לומר שמאחר שהקב''ה הוא ודעתו אחד א''כ היאך ידע הברואים והם רבים עד אין קץ ועוד שהם מתחדשים תמיד. והתשובה במה שאמר אח''כ שאינו יודע הברואים כמו שאנו יודעים אותם. שאנו לא נשיג ונדע העילה אלא מצד העלול כשנתבונן בעלול נאמר א''א שזה יהיה עילת עצמו אלא ודאי יש לו עילה. וכשנדע עילתו הקרובה תעתק מחשבתנו מדבר לדבר עד שנדע עילתו העיקרית נמצא שאנו יודעים הברואים מחמת עצמם ומידיעתם נעתקנו לידיעת עילתם. וידיעת הבורא בהפך זה שהוא יודע עילת כל עלול וכיון שידע הוא העילה ידע עלולה ועילת כל העילות העיקרית הוא ברוך הוא. הנולד מזה שמאחר שהוא יודע עצמו ושהוא עילה לכל נמצא הוא יודע כל נמצא. וידיעת דבר זה על בוריו קשה הרבה שאין דעתנו הקלה שבנקלה תוכל להשיג דעת תמים דעים וכ''ש שכבר נתבאר שהוא ודעתו אחד הילכך מאחר שאין אנו יכולין לידע מהותו כך לא נוכל להשיג דעתו ולא ידיעותיו. אלא נדע בודאי שאין ידיעותיו כידיעתנו הוא שאמר הנביא כי כגבוה שמים על הארץ גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. ונדע באמת שמאחר שהוא יוצר הכל ובוראם הוא ידעם הלא תראה שהבונה אם לא תשיג מחשבתו היאך יבנה כותל זה ומאיזה דבר יבנה אותו ומה היא תועלתו לעולם לא יבנה אותו. וכן כל עושה מלאכה אם לא יבין תועלתה לא יוכל לעשותה. כ''ש יוצר הכל אלולא ידע היאך יהא העולם ותועלת כל דבר ודבר שבו לא נברא דבר. וכן דוד אומר בינו בוערים בעם וכו' הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. הלכך אין כל דבר נעלם ממנו:

י הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכִּיר אֲמִתּוֹ וְיוֹדֵעַ אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּדֵעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין. שֶׁאֵין אָנוּ וְדַעְתֵּנוּ אֶחָד אֲבָל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הוּא וְדַעְתּוֹ וְחַיָּיו אֶחָד מִכָּל צַד וּמִכָּל פִּנָּה וּבְכָל דֶּרֶךְ יִחוּד. שֶׁאִלְמָלֵי הָיָה חַי בַּחַיִּים וְיוֹדֵעַ בְּדֵעָה חוּץ מִמֶּנּוּ הָיוּ שָׁם אֱלֹהוּת הַרְבֵּה הוּא וְחַיָּיו וְדַעְתּוֹ, וְאֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אֶחָד מִכָּל צַד וּמִכָּל פִּנָּה וּבְכָל דֶּרֶךְ יִחוּד. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַיָּדוּעַ וְהוּא הַדֵּעָה עַצְמָהּ הַכּל אֶחָד. וְדָבָר זֶה אֵין כֹּחַ בַּפֶּה לְאָמְרוֹ וְלֹא בָּאֹזֶן לְשָׁמְעוֹ וְלֹא בְּלֵב הָאָדָם לְהַכִּירוֹ עַל בֻּרְיוֹ. וּלְפִיכָךְ אוֹמֵר חֵי פַרְעֹה וְחֵי נַפְשְׁךָ וְאֵין אוֹמֵר חֵי ה' אֶלָּא חַי ה'. שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא וְחַיָּיו שְׁנַיִם כְּמוֹ חַיֵּי הַגּוּפִים הַחַיִּים אוֹ כְּחַיֵּי הַמַּלְאָכִים. לְפִיכָךְ אֵינוֹ מַכִּיר הַבְּרוּאִים וְיוֹדְעָם מֵחֲמַת הַבְּרוּאִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין אוֹתָם אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ יְדָעֵם. לְפִיכָךְ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ יוֹדֵעַ הַכּל שֶׁהַכּל נִסְמָךְ לוֹ בַּהֲוָיָתוֹ:

 פירוש  הקב''ה מכיר אמתו ויודע אותה וכו'. יש שם שני ענינים. האחד שנדע שהקב''ה יודע מכיר אמתו. והשני שנדע שהקב''ה יודע כל נמצא בדרך שהקדמנו. ושני הענינים אינו יודעם בדעה שהיא חוץ ממנו כמו ידיעתנו שהקב''ה הוא ודעתו וחייו אחד: ואילו היה חי בחיים או יודע בדעה שהיא חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה וכו'. לפי שנתבאר שהאל ית' יחיד מכל צד ואינו מורכב לא מגולם וצורה ולא משני ענינים ולא מעצם ומקרה ואילו היה יודע בדעה שהיא חוץ ממנו היתה הדעה בו מקרה ויהיה מורכב מעצם ומקרה: נמצאת אומר הוא היודע וכו'. זה הדבר אין בנו כח להשיגו על אמתו אלא נבאר שאלו השלשה בבני אדם הם שלשה ענינים וכשתדע זה תדע שא''א שתהיה ידיעת הבורא כך. כיצד כשיתבונן אדם ויכיר צורה מן הצורות כמו שתאמר שהכיר וידע צורת הכסא או הבית או צורת יסוד מהיסודות. בתחלה יהיה יודע אותה בכח לא בפועל שעדין לא נחקקה זו הצורה במחשבתו. וכשידע אותה בפועל הרי נחקקה במחשבתו ונמצאת ידועה אצלו. הרי לך שלשה דברים האדם היודע וצורת הכסא הידועה והדעת שבה ידע זו הצורה. ואי אפשר להיות ידיעת השם כך שא''כ תהיה ידיעתו מתחדשת ויוצאה מן הכח אל הפועל ויהיה אפשרי לא מחוייב המציאות ולפי שלא נוכל להשיג דעת הבורא ולא חייו אין לנו אלא שנאמר שהוא חי ולא בחיים ויודע ולא בדעה כלומר לא בחיים ולא בדעת שהם נוספין על מהותו: ואין אומר חי ה' וכו' אלא חי ה' וכו'. חי בצר''י הוא תאר לגוף החי יותר על עצמו, וחי בפת''ח אינו תואר אלא ר''ל השם שהוא חי כדי להורות לדעת שהוא בורא העולם ומסבב הגלגל בכחו וזה לא יהיה אלא למצוי חי: לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים וכו'. כבר זכרנו זה הענין למעלה שהקב''ה יודע עצמו ושהוא עילה לכל נברא והואיל והוא יודע עצמו ידע הכל שהיודע העילה יודע עלולה:

יא דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה בִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ כְּמוֹ טִפָּה מִן הַיָּם הֵם מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָאֵר בְּעִנְיָן זֶה. וּבֵאוּר כָּל הָעִקָּרִים שֶׁבִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ הוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה:

 פירוש  וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא נקרא מעשה מרכבה וכו'. קראו לכל אלו הענינים מעשה מרכבה דרך כבוד כלומר ידיעת הבורא עצמו אין בנו ולא בנביאים כח לידע אותה על בוריה אלא נשתדל בידיעת הצורות הנפרדות שהם קרובים ממנו והם מורים על מציאותו כמו שתורה המרכבה שיש לה רוכב. וכן אמר יחזקאל היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל וכו':

יב צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁלֹּא לִדְרשׁ בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא לְאִישׁ אֶחָד בִּלְבַד וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי הַפְּרָקִים וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁמֶץ מִן הַדָּבָר וְהוּא מֵבִין מִדַּעְתּוֹ וְיֵדַע סוֹף הַדָּבָר וְעָמְקוֹ. וּדְבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים עֲמֻקִּים הֵם עַד לִמְאֹד וְאֵין כָּל דַּעַת וְדַעַת רְאוּיָה לְסָבְלָן. וַעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ דֶּרֶךְ מָשָׁל (משלי כז-כו) 'כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ' כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מָשָׁל זֶה דְּבָרִים שֶׁהֵן כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ לִלְבוּשְׁךָ כְּלוֹמַר לְךָ לְבַדְּךָ וְאַל תִּדְרשׁ אוֹתָם בָּרַבִּים. וַעֲלֵיהֶם אָמַר (משלי ה-יז) 'יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ'. וַעֲלֵיהֶם אָמַר (שיר השירים ד-יא) 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשוֹנֵךְ', כָּךְ פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים דְּבָרִים שֶׁהֵן כִּדְבַשׁ וְחָלָב יִהְיוּ תַּחַת לְשׁוֹנְךָ:

 פירוש  צוו חכמים הראשונים וכו'. תנן בתחלת פרק ב' ממסכת חגיגה אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אא''כ היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי פרקים וכו'. ועילת זה לפי שזה הענין יצטרך בידיעתו להקדמות רבות עד שתעתק המחשבה מענין לענין. ואם יבקש אדם לידע זה הענין בלא הקדמות ישתבשו רעיוניו ויעורו עיניו ויצא לתרבות רעה ואפילו הדברים שהיה יודע אותם בתחלה לא יוכל להשיג אותם. הלא תראה כי הבשר והלחם יפים לגוף הרבה ואעפ''כ מונעים אותו מן הקטן לפי שאין בו כח לסבלם: ועליהם אמר שלמה כבשים ללבושך וכו'. זה הכתוב במשלי. ופשוטו שהוא נותן לאדם עצה לקנות כבשים כדי שיקח מצמרם ויעשה לו לבוש להתכסות בו. וענינו שהוא כמו שאמרו חכמים כבשים כמו בנקודה מימין מן יכבוש עונותינו ופירושו כך דברים שהם כבשונו של עולם כלומר שהם כובשים העולם ומושלים בו והם הצורות הנפרדות ובוראם תהיה ידיעתם תחת לבושך כלומר שלא תגידם לזולתך. פירוש אחר דברים שהם סתרו של עולם יהיו תחת לבושך שהדבר הכבוש הוא נסתר מן העין כמו שאמרו נביא שהוא כובש נבואתו. כלומר שיטמין אותה ויסתירה ולא יגיד אותה: ועליהם אמר דבש וחלב כו'. כלומר דברים שהם ערבים כדבש וחלב יהיו תחת לשונך כדאיתא בפרק שני דחגיגה. (סליק מעשה המרכבה):

 כסף משנה  צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש ברבים בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד וכו'. ריש פרק אין דורשין:

הלכות יסודי התורה - פרק שלישי

א הַגַּלְגַּלִים הֵם הַנִּקְרָאִים שָׁמַיִם וְרָקִיעַ וּזְבוּל וַעֲרָבוֹת. וְהֵם תִּשְׁעָה גַּלְגַּלִּים. גַּלְגַּל הַקָּרוֹב מִמֶּנּוּ הוּא גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ. וְהַשֵּׁנִי שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ הוּא גַּלְגַּל שֶׁבּוֹ הַכּוֹכָב הַנִּקְרָא כּוֹכָב. וְגַלְגַּל שְׁלִישִׁי שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ שֶׁבּוֹ נֹגַהּ. וְגַלְגַּל רְבִיעִי שֶׁבּוֹ חַמָּה. וְגַלְגַּל חֲמִישִׁי שֶׁבּוֹ מַאֲדִים. וְגַלְגַּל שִׁשִּׁי שֶׁבּוֹ כּוֹכַב צֶדֶק. וְגַלְגַּל שְׁבִיעִי שֶׁבּוֹ שַׁבְּתַי. וְגַלְגַּל שְׁמִינִי שֶׁבּוֹ שְׁאָר כָּל הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּרְאִים בָּרָקִיעַ. וְגַלְגַּל תְּשִׁיעִי הוּא גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בְּכָל יוֹם מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב וְהוּא הַמַּקִּיף וּמְסַבֵּב אֶת הַכּל. וְזֶה שֶׁתִּרְאֶה כָּל הַכּוֹכָבִים כְּאִלּוּ הֵם כֻּלָּם בְּגַלְגַּל אֶחָד וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה. מִפְּנֵי שֶׁהַגַּלְגַּלִּים טְהוֹרִים וְזַכִּים כִּזְכוּכִית וּכְסַפִּיר לְפִיכָךְ נִרְאִים הַכּוֹכָבִים שֶׁבַּגַּלְגַּל הַשְּׁמִינִי מִתַּחַת גַּלְגַּל הָרִאשׁוֹן:

 פירוש  הגלגלים הם הנקראים שמים ורקיע וזבול וערבות וכו'. השמים יש להם שמות הרבה. וחכמים אומרים שבעה רקיעים הם וכל אחד יש לו שם כדגרסינן בפרק אין דורשין בחגיגה. אמר רב יהודה שני רקיעים הם שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים. רשב''ל אומר שבעה ואלו הן, וילון. רקיע. שחקים. זבול. מכון. מעון. ערבות. וכשתתבונן תמצא שאין בין רב יהודה וריש לקיש מחלוקת אלא שרב יהודה מנה השמים הנראים בלבד. וריש לקיש מנה השמים הנראים ומנה דברים רוחניים שהם למעלה מן השמים במדרגה וקרא לכל מעלה מהם שמים. שכן אמר וילון אין משמש כלום. רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות וכל צבא השמים קבועים בו שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. שחקים שבו רחיים שוחקות מן לצדיקים לעתיד לבוא. זבול שבו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול מקריב עליו קרבן. מעון שבו כתות כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה. מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד וכו'. ערבות שבו צדק ומשפט גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראות וטל שעתיד הקב''ה להחיות בו המתים. הנה נתבאר לך שכל אלו הדברים שבחמשה רקיעים אלו אינם דברים גשמיים כלל. ומה שאמר שלג וברד וטל כולם משל לשפע היורד מלמעלה. ודבר שניהם הוא שנתבאר באמת שאין בעולם דבר גשמי נקרא שמים אלא הרקיע שנברא באויר והשמים שבהם הכוכבים והמזלות הם הנקראים גלגלים ונקראים שמים, ושמים לשון גובה כמו ערים בצורות בשמים ונקראים רקיע, לפי שהם מתוחים וכל דבר מתוח הוא מרוקע שנאמר וירקעו את פחי הזהב וכתיב לרוקע הארץ על המים. ונקראים זבול לפי שהם מדור לשכינה והמדור נקרא זבול שנאמר בנה בניתי בית זבול לך. ונקראו ערבות לפי שהם יקרים ונכבדים והדבר הנכבד נקרא ערוב שנאמר ואת בני התערובות (מלכים ב' י"ד) ומתרגמינן וית בני רברביא: והם תשעה גלגלים וכו'. אלו התשעה כל אחד מהם כולל גלגלים אחרים. מהם שמקיף העולם ומהם קטן שאינו מקיף ולפנים יזכור מניינם אבל מנה הנה מכל גלגל הגלגל הגדול המקיף כל מה שבתוכו מגלגל וכוכב: גלגל הקרוב ממנו הוא גלגל הירח וכו'. התשעה שזכר אותם הם שבעה כוכבי לכת וגלגל המזלות. והתשיעי שהוא מקיף את הכל. הראשון גלגל הירח נקרא סהר ולבנה. ירח הוא שמו העיקרי. ויש לומר שנקרא ירח לפי שאורו מתחדש בכל חדש ותרגום חדש ירחא. וסהר תרגום ירח סיהרא. ולבנה לפי שעינו לבן: והגלגל השני שבו כוכב וכו'. כבר הקדמנו שלא ימנע שיקרא המין בשם הסוג כמו שקרא למעלה הששית ממעלת המלאכים מלאכים. גם כן קרא לזה כוכב אע''פ שזה שם כולל לכל הכוכבים. ויש מי שקורא אותו כותב. ואומר שנקרא כן לפי שהוא מושל על הכותבים והסופרים והוא מזלם: והשלישי נוגה. נוגה הוא שם הזוהר כמו שנאמר ונוגה כאור תהיה (חבקוק ג') ולפי שזה הכוכב מזהיר הרבה קרוב מזוהר הירח נקרא נוגה: והרביעי חמה. שמה העיקרי שמש ונקראת חמה שממנה תהיה החמימות בעולם שהרי כשתקרב אל ראשי אנשי המקום יהי בו חום הרבה וכשתתרחק ממנה יהיה בו קור הרבה. ונקראת חרס שנאמר בטרם יבוא החרסה (שופטים י"ד) ואפשר שנקראת כך לפי שאדומה כחרס בעת שתזרח ובעת שתערב. וראיה לזה שלא מצאנו שנקראה בזה השם אלא בשני עתים אלו שנאמר האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט') , בטרם יבא החרסה: החמישי מאדים. לפי שהוא אדום במראיו ואומרים שהוא מושל על שפיכות דמים ועל המלחמות: הששי צדק. לפי שהוא דן השופטים והדיינים וכיוצא בהם וממנו תבא הרעה למי שאינו שופט מהם בצדק: השביעי שבתאי. נקרא כן לפי שתנועתו כבדה והוא נראה כשובת ונח יותר מכל השבעה: וגלגל השמיני שבו שאר כל הכוכבים כו'. לפי שהכוכבים שבו היו החכמים הקדמונים סוברים שאין להם תנועה כלל. וחכמים שאחריהם השיגו שיש להם תנועה כבדה בכל שבעים שנה מדרגה אחת בקירוב לפי מרחקם זה מזה או ממשוה היום לא ישתנה: וגלגל התשיעי הוא גלגל החוזר כו'. אמר החוזר ולא אמר הסובב לפי שתנועתו הפך תנועת שאר הגלגלים שכל הגלגלים סובבים מן המערב למזרח וזה סובב מן המזרח למערב לפיכך נראה כחוזר למערב:

ב כָּל גַּלְגַּל וְגַלְגַּל מִשְּׁמוֹנָה הַגַּלְגַּלִּים שֶׁבָּהֶן הַכּוֹכָבִים נֶחְלָק לְגַלְגַּלִּים הַרְבֵּה זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה כְּמוֹ גִּלְדֵי בְּצָלִים. מֵהֶן גַּלְגַּלִּים סוֹבְבִים מִמַּעֲרָב לְמִזְרָח. וּמֵהֶן סוֹבְבִים מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב כְּמוֹ הַגַּלְגַּל הַתְּשִׁיעִי הַחוֹזֵר מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב. וְכֻלָּן אֵין בֵּינֵיהֶם מָקוֹם פָּנוּי:

 פירוש  כל גלגל וגלגל משמונת הגלגלים וכו'. לפנים יזכור מנינם. ומה שאמר שמהם סובבים מן המזרח למערב כל זה נתבאר בחכמת התכונה ויצטרך בידיעתו לזכרון רוב אותה חכמה. ואין זה מקומה:

ג כָּל הַגַּלְגַּלִּים אֵינָן לֹא קַלִּים וְלֹא כְּבֵדִים וְאֵין לָהֶם לֹא עַיִן אָדֹם וְלֹא עַיִן שָׁחֹר וְלֹא שְׁאָר עֵינוֹת. וְזֶה שֶׁאָנוּ רוֹאִין אוֹתָם כְּעֵין הַתְּכֵלֶת לְמַרְאִית הָעַיִן בִּלְבַד הוּא לְפִי גֹּבַהּ הָאֲוִיר. וְכֵן אֵין לָהֶם לֹא טַעַם וְלֹא רֵיחַ לְפִי שֶׁאֵין אֵלּוּ הַמְאֹרָעִין מְצוּיִין אֶלָּא בַּגּוּפוֹת שֶׁלְּמַטָּה מֵהֶן:

 פירוש  כל הגלגלים אינם לא קלים ולא כבדים וכו'. נתבאר מדברי הפילוסופים שגולם השמים אינו כגולם ארבעה היסודות ולא המחובר מהם. ואמתת גולם השמים לא נודע להם לפיכך לא יאמר בהם שהם לא קלים ולא כבדים ולא טעם ולא ריח מפני שכל אלו המקרים הם במה שלמטה מגלגל הירח ודבר שלא נודע מהותו לא יודע טבעו:

ד כָּל הַגַּלְגַּלִּים הָאֵלּוּ הַמַּקִּיפִין אֶת הָעוֹלָם הֵן עֲגֻלִּין כְּכַדּוּר וְהָאָרֶץ תְּלוּיָה בָּאֶמְצַע. וְיֵשׁ לְמִקְצָת מִן הַכּוֹכָבִים גַּלְגַּלִּים קְטַנִּים שֶׁהֵן קְבוּעִים בָּהֶן וְאֵין אוֹתָם הַגַּלְגַּלִּים מַקִּיפִין אֶת הָאָרֶץ אֶלָּא גַּלְגַּל קָטָן שֶׁאֵינוֹ מַקִּיף קָבוּעַ בַּגַּלְגַּל הַגָּדוֹל הַמַּקִּיף:

 פירוש  כל הגלגלים האלו המקיפין את העולם עגולים והארץ תלויה באמצע וכו'. הארץ תלוי ברוח פיו של הקב''ה הוא שנאמר תולה ארץ על בלימה והיא עומדת באמצע. ויסוד המים מקיף רובה והרוח מקיף שניהם. והאש מקיף הרוח והגלגל מקיף הכל נמצאת הארץ תלויה באמצע:

ה מִסְפַּר כָּל הַגַּלְגַּלִּים הַמַּקִּיפִין אֶת כָּל הָעוֹלָם שְׁמוֹנָה עָשָׂר. וּמִסְפַּר הַגַּלְגַּלִּים הַקְּטַנִּים שֶׁאֵינָן מַקִּיפִין שְׁמוֹנָה. וּמִמַּהֲלַךְ הַכּוֹכָבִים וִידִיעַת שִׁעוּר סְבִיבָתָן בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה וּמִנְּטִיָּתָן מֵרוּחַ דָּרוֹם לְרוּחַ צָפוֹן וּמֵרוּחַ צָפוֹן לְרוּחַ דָּרוֹם וּמִגָּבְהָן מֵעַל הָאָרֶץ וּקְרִיבָתָן יִוָדַּע מִסְפַּר כָּל אֵלּוּ הַגַּלְגַּלִּים וְצוּרַת הֲלִיכָתָן וְדֶרֶךְ הַקָּפָתָן. וְזוֹ הִיא חָכְמַת חֶשְׁבּוֹן תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת. וּסְפָרִים רַבִּים חִבְּרוּ בָּהֶן חַכְמֵי יָוָן:

 פירוש  מספר כל הגלגלים המקיפין את כל העולם י''ח. וזה הוא חשבונו. הירח יש לו שלושה גלגלים ואלה שמותם. אלגוזהר ואלמאיל. וכארג אלמרכז. ועטארד ג''כ יש לו שלושה גלגלים והם. אלמכתאל. ואלמדיר. וכארג אלמרכז. הרי ששה. ושאר החמשה כוכבי לכת יש לכל אחד שני גלגלים ממתל. וכארג אלמרכז. הרי י''ו. והגלגל השמיני שבו שאר הכוכבים הקבועים והגלגל התשיעי הרי י''ח: ומספר הגלגלים הקטנים שאינם מקיפין ח' וכו'. אלו הם הנקראים אלפלאך אלתדויר. והחכמים האחרונים מחכמי התכונה אומרים שהשמש אין לה פלך תדויר נשאר מכוכבי לכת ששה. שנים מהם והם אלזהרה ועטאדר יש לכל אחד מהם שני גלגלים קטנים כמו שאמרו מקצת חכמי התכונה. והארבעה הנשארים לכל אחד פלך תדויר הרי ח': וממהלך הכוכבים וידיעת שיעור סביבתם וכו'. כבר ביאר שהגלגלים כולם זכים ואין להם עין כלל ולא ידענו שהם רבים אלא מן הדרכים שזכר. ונזכור על דרך משל הדרך שידעו בה גלגלי הירח וממנו תלמוד לכל. כשהתבוננו בירח מצאו לו תנועות משונות והגלגל האחד לא יהיה לו תנועות משונות לפיכך אמרו כי יש לו גלגלים הרבה לפי התנועות כל תנועה סיבתה גלגל. וכשהתבוננו בירח מצאו אותו פעם ימהר בהליכתו ופעם יקצר והמהירות והקיצור אינם נחלקים בגלגל אלא ימצא בכל החלקים ומזה ידעו שיש לו גלגל קטן שאינו מקיף וכשהביטו בקוטר זה הגלגל הקטן מצאו אותו פעמים יראה קטן ופעמים גדול ולא יראה גדול אלא בעת שיהיה בריבוע השמש ידעו שהגלגל המניע זה הגלגל הקטן הנקודה שלו שסובב עליה אינה באמצע העולם. ומפני זה כשיהיה רחוק מן הארץ יראה קטן וכשיהיה קרוב מן הארץ יראה גדול. וזה הגלגל נקרא פלך אלכראג אלמרכז. וגם ידעו בדרכים אחרים שיש לו גלגל אחד נקרא אלפלך אלמאיל וגלגלו נקרא אלפלך אלגוזהר ועל זו הדרך ידעו מנין שאר הגלגלים וצורתם: וזו היא חכמת תקופות ומזלות וכו'. ארז''ל בפירוש כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד') איזו חכמה שהיא לעיני העמים זו חכמת חשבון תקופות ומזלות. ופירוש תקופות הוא סביבת הגלגל מקיף העולם כלומר סובב אותו. ומזלות הם הקרואים בלשון ערבי ברוג כדכתיב לשמש ולירח ולמזלות (מלכים ב' כ"ג) וכן קרויין בלשון ערבי אלמנאזל: וספרים רבים חברו בה חכמי יון וכו'. זו החכמה היא חכמת התכונה ובלשון ערבי עלם אלהיאה:

ו גַּלְגַּל הַתְּשִׁיעִי שֶׁהוּא מַקִּיף אֶת הַכּל חִלְּקוּהוּ הַחֲכָמִים הַקַּדְמוֹנִים לִשְׁנֵים עָשָׂר חֲלָקִים. כָּל חֵלֶק וְחֵלֶק הֶעֱלוּ לוֹ שֵׁם עַל שֵׁם צוּרָה זוֹ שֶׁתֵּרָאֶה בּוֹ מִן הַכּוֹכָבִים שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ שֶׁהֵם מְכֻוָּנִים תַּחְתָּיו. וְהֵם הַמַּזָּלוֹת שֶׁשְּׁמוֹתָם טָלֶה. שׁוֹר. תְּאוֹמִים. סַרְטָן. אַרְיֵה. בְּתוּלָה. מֹאזְנַיִם. עַקְרָב. קֶשֶׁת. גְּדִי. דְּלִי. דָּגִים:

 פירוש  גלגל תשיעי שהוא מקיף הכל וכו'. זהו אלפלך אלאטלם והוא אין בו כוכבים כלל אבל חכמי יון חילקו הגלגל השמיני שיש בו כל אלו הכוכבים הנראים שהוא תחת הגלגל התשיעי לי''ב חלקים. כל חלק ל' מעלות. וקראו לכל חלק שם לקוח מקבוץ הכוכבים שבאותו חלק. שפעמים היה קיבוצם בדמות טלה או שור וכל כיוצא בזה. וחלקו הגלגל התשיעי לי''ב חלקים כנגד אלו החלקים. ועשו זה מפני הלימוד כדי שיבין הלומד אלו הענינים במהרה. כיצד כשנרצה לידע שהשמש סבבה ל' מעלות נאמר שכבר סבבה כל מזל טלה וכן הכל על פי זה הדרך: והם המזלות ששמותם טלה וכו'. כבר ביארנו מלת מזלות ונקראו כך לפי שהשמש והירח מהלכין בה או קרוב מהם ותרגום וילך ואזל וכן בלשון ערבי נקראים מנאזל שאלו הי''ב חלקו אותם לכ''ח מחנות לפי הילוך הירח בהם בכל יום מחנה הקרוי מנזלה וגם נקראו מזרות שנאמר התוציא מזרות בעתם (איוב ל"ח): ושמותם טלה וכו'. התחילו המנין מזה המקום לפי שהוא תחלת הנקודה שבה יתקבץ גלגל המזלות עם גלגל שיווי היום וממנו תצא השמש לנטות לצד צפון שבו רוב הישוב. טלה הוא הכבש הקטן כדכתיב טלה חלב. תאומים וכן קרויה בלשון ערב אלתואמין והיא צורת שני אנשים מחוברים יחד וכן נקראים אלזוגא מלשון זוג שהוא שנים. סרטן הוא תבנית אחד מרמש המים. בתולה היא הנקראת סנבלת. וגם נקראת אלעדרא מפני שהיא צורת שפחה יש לה שני כנפים. והשאר ידועים:

ז גַּלְגַּל הַתְּשִׁיעִי עַצְמוֹ אֵין בּוֹ לֹא חֲלוּקָה וְלֹא צוּרָה מִכָּל הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ וְלֹא כּוֹכָב. אֶלָּא בְּחִבּוּר הַכּוֹכָבִים שֶׁבַּגַּלְגַּל הַשְּׁמִינִי הוּא שֶׁיֵּרָאֶה בְּכוֹכָבִים גְּדוֹלִים שֶׁבּוֹ תַּבְנִית הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ אוֹ קָרוֹב מֵהֶן. וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵים עָשָׂר צוּרוֹת לֹא הָיוּ מְכֻוָּנוֹת כְּנֶגֶד אוֹתָן הַחֲלָקִים אֶלָּא בִּזְמַן הַמַּבּוּל שֶׁאָז הֶעֱלוּ לָהֶן שֵׁמוֹת אֵלּוּ. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה כְּבָר סָבְבוּ מְעַט. לְפִי שֶׁכָּל הַכּוֹכָבִים שֶׁבְּגַלְגַּל שְׁמִינִי כֻּלָּם סוֹבְבִים כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ אֶלָּא שֶׁהֵן סוֹבְבִין בִּכְבֵדוּת. וְחֵלֶק שֶׁיִּתְהַלֵּךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ כְּנֶגְדּוֹ בְּיוֹם אֶחָד יֵלֵךְ כְּנֶגְדּוֹ כָּל כּוֹכָב מֵהֶן בְּקֵרוּב מִשִּׁבְעִים שָׁנָה:

 פירוש  אלו הי''ב צורות לא היו מכוונות וכו'. החכמים הקדמונים לא השיגו לכוכבים שבגלגל השמיני תנועה כלל ובאחרונה השיגו להם תנועה כבידה בכל שבעים שנה מעלה אחת בקירוב לפיכך מזמן המבול עד הנה כבר סבבו ונשתנה מקומם שהיה מכוון כנגד החלקים שבגלגל תשיעי באותו זמן כמו שתאמר שכוכב שהיה באותו זמן בתחלת מזל שור יהיה עתה בעשרים מעלה ממזל תאומים: וחלק שיתהלך השמש וכו'. מהלך השמש בכל יום קרוב ממעלה אחת והיא מהלך הכוכבים בשבעים שנה בקירוב:

ח כָּל הַכּוֹכָבִים הַנִּרְאִים יֵשׁ מֵהֶן כּוֹכָבִים קְטַנִּים שֶׁהָאָרֶץ גְּדוֹלָה מֵאֶחָד מֵהֶן. וְיֵשׁ מֵהֶן כּוֹכָבִים גְּדוֹלִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן גָּדוֹל מִן הָאָרֶץ כַּמָּה פְּעָמִים. וְהָאָרֶץ גְּדוֹלָה מִן הַיָּרֵחַ כְּמוֹ אַרְבָּעִים פְּעָמִים. וְהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ כְּמוֹ מֵאָה וְשִׁבְעִים פְּעָמִים. נִמְצָא הַיָּרֵחַ אֶחָד מִשֵּׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת מִן הַשֶּׁמֶשׁ בְּקֵרוּב. וְאֵין בְּכָל הַכּוֹכָבִים כּוֹכָב גָּדוֹל מִן הַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא קָטָן מִכּוֹכָב שֶׁבַּגַּלְגַּל הַשֵּׁנִי:

 פירוש  כל הכוכבים הנראים יש מהן וכו'. אמר הנראים לפי שיש כוכבים הרבה קטנים שאינם נראין מפני קטנן והכוכבים הנראין שיוכלו למנות אותן אלף וכ''ב כוכבים וחלקו אותן לששה חלקים החלק הראשון הכוכבים שבו גדולים מן הכוכבים שבחלק השני. וכן עד סופן: ואלו הכוכבים יש מהן שהוא גדול מן הארץ כמה פעמים. והארץ גדולה מן הירח מ' פעמים וכו'. מדת הארץ ידועה אצל חכמי התכונה שידעו במופת שכדור הארץ כ''ד אלף מיל. ויהיה קוטר הארץ שבעת אלפים ושמונה מאות מיל בקירוב. והמופת שידעו בו כדור הארץ הוא שעמדו במקום וכוונו גובה הקוטב או כוכב מן הכוכבים והלכו על שטח הארץ על קו חצי היום עד שנתוסף הגובה הראשון מעלה אחת ומדדו המהלך שהלכו אותו ומצאוהו ששה וששים מיל ושני שלישי מיל כפלו זה בש''ס מעלה שהם כדור הגלגל יצא להם כ''ד אלף מיל שזהו שיעור כדור הארץ. ומאחר שנודע להם הכדור ידעו הקוטר שהוא שבעה לשנים ועשרים כלומר אם תהיה העגולה שנים ועשרים יהיה הקוטר שלה שבעה בקירוב. וכשידעו קוטר הארץ שיערו בו גובה הכוכבים וכמותם וידעו שהשמש גדולה מן הארץ קרוב מק''ע פעם. והירח קטן מן הארץ בכמו מ' פעם: נמצא הירח וכו'. כשתכלול ק''ע שהיא שיעור השמש במ' שהוא חסרון הירח מן הארץ יצא ששת אלפים ות''ת: ואין בכל הכוכבים כוכב גדול מן השמש ולא קטן מכוכב שבגלגל שני וכו'. זה עטארד והוא קטן מן הארץ כ''ד אלף פעמים:

ט כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים כֻּלָּן בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ וְדֵעָה וְהַשְׂכֵּל הֵם. וְהֵם חַיִּים וְעוֹמְדִים וּמַכִּירִין אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי גָּדְלוֹ וּלְפִי מַעֲלָתוֹ מְשַׁבְּחִים וּמְפָאֲרִים לְיוֹצְרָם כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים. וּכְשֵׁם שֶׁמַּכִּירִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ מַכִּירִין אֶת עַצְמָן וּמַכִּירִין אֶת הַמַּלְאָכִים שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן. וְדַעַת הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים מְעוּטָה מִדַּעַת הַמַּלְאָכִים וּגְדוֹלָה מִדַּעַת בְּנֵי אָדָם:

 פירוש  כל הכוכבים והגלגלים כולם בעלי נפש ודעת וכו'. ידעו זה מתנועתם שזו התנועה א''א שתהיה טבעית כתנועת האבן למטה והאש למעלה שהמתנועע בתנועה טבעית כשיגיע למקום שיצא ממנו בהכרח ינוח והגלגל סובב תמיד ואינו נח וגם אין תנועתו כתנועת החי שאינו מתנועע אלא כדי שיקרב אל דבר שנהנה ממנו או יתרחק מדבר שיזיק לו והגלגל אין תנועתו על זו הצורה שהרי הפאה שממנה יסוב אליה ישוב תמיד הילכך לא תהיה תנועתו אלא תנועה תשוקיית. והתנועה התשוקית לא תהיה אלא לבעלי נפש ושכל שהנפש היא סיבת התנועה והשכל שבו תשתוקק הנפש להידמות בעילתה שהוא השכל: והם חיים ועומדים וכו'. כל בעל נפש הוא חי שאין חיות אלא לבעלי הנפש. ומאחר שהם חיים ובעלי שכל הם מכירין בוראם: וכשם שמכירין הקב''ה כך מכירין עצמן וכו'. התיקון כך. בתחלה יכיר את עצמו. ואח''כ מכירין עילתם שהם השכלים הנפרדים. ומאחר שיכירו עילתם ידעו שגם יש להם עילה מחוייב המציאות והוא הקב''ה:

י בָּרָא הָאֵל לְמַטָּה מִגַּלְגַּל הַיָּרֵחַ גּלֶם אֶחָד שֶׁאֵינוֹ כְּגלֶם הַגַּלְגַּלִּים. וּבָרָא אַרְבַּע צוּרוֹת לְגלֶם זֶה וְאֵינָן כְּצוּרַת הַגַּלְגַּלִּים וְנִקְבַּע כָּל צוּרָה וְצוּרָה בְּמִקְצָת גּלֶם זֶה. צוּרָה רִאשׁוֹנָה צוּרַת הָאֵשׁ נִתְחַבְּרָה בְּמִקְצָת גּלֶם זֶה וְנִהְיָה מִשְּׁנֵיהֶן גּוּף הָאֵשׁ. וְצוּרָה שְׁנִיָּה צוּרַת הָרוּחַ נִתְחַבְּרָה בְּמִקְצָתוֹ וְנִהְיָה מִשְּׁנֵיהֶן גּוּף הָרוּחַ. וְצוּרָה שְׁלִישִׁית צוּרַת הַמַּיִם נִתְחַבְּרָה בְּמִקְצָתוֹ וְנִהְיָה מִשְּׁנֵיהֶם גּוּף הַמַּיִם. וְצוּרָה רְבִיעִית צוּרַת הָאָרֶץ נִתְחַבְּרָה בְּמִקְצָתוֹ וְנִהְיָה מִשְּׁנֵיהֶם גּוּף הָאָרֶץ. נִמְצָא לְמַטָּה מִן הָרָקִיעַ אַרְבָּעָה גּוּפִין מֻחְלָקִין זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַקִּיף אֶת שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנּוּ מִכָּל רוּחוֹתָיו כְּמוֹ גַּלְגַּל. הַגּוּף הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְגַלְגַּל הַיָּרֵחַ הוּא גּוּף הָאֵשׁ. לְמַטָּה מִמֶּנּוּ גּוּף הָרוּחַ. לְמַטָּה מִמֶּנּוּ גּוּף הַמַּיִם. לְמַטָּה מִמֶּנּוּ גּוּף הָאָרֶץ. וְאֵין בֵּינֵיהֶם מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא גּוּף כְּלָל:

 פירוש  ברא האל למטה מגלגל הירח גולם אחד וכו'. זה הגולם קורין אותו הפילוסופים אל מארה אלאזלי. ודבר ידוע שכל גוף מחובר מגולם וצורה ולעולם לא ימצא גולם בלא צורה ולא צורה בלא גולם אלא הדעת היא שמכרת זה הדבר כמו שיתבאר אח''כ. וזה הגולם שבראו השם בתחלה קבל ארבע צורות משונות זו מזו בטבע ולפי שינוי טבעם נשתנה מקומם. האש שהיא קלה מן הכל לפי שהיא חמה ויבשה מקומה בשיפולי גלגל הירח וזו היא האש הטבעית והיא זכה הרבה ואין לה עין ואינה אדומה כמו זו האש שאצלנו שאילו היתה אדומה היה נראה האויר בלילה כולו אדום. ולמטה מן האש הרוח והוא חם ולח והוא כבד מן האש וקל מן המים לפיכך מקומו למטה מן האש. והמים למטה ממנו לפי שהוא כבד שהוא קר ולח. והארץ כבדה מן הכל לפיכך היא למטה מן הכל והיא עומדת באמצע בגבורת השם כדכתיב תולה ארץ על בלימה. וכל אלו הארבעה גופים הם עגולים. וכל אחד תוך חבירו ותנועתו תנועה טבעית כלומר כשיהיו חוץ למקומם יתנועעו כדי לחזור למקומם. כיצד כשתקח אבן ותזרוק אותה למעלה מיד יתנועע ולא ישקוט עד שיחזור לארץ אם לא ימנע אותה מקרה. וכן כשתכבוש האש למטה בהכרח כשיסור ההכרח תעלה למעלה. והגלגל כשיסוב יניע הכל בהכרח ומתנועת הגלגל וסבובו לאלו הארבעה יסודות יתהווה מהן כל הווה ונפסד. והם ארבעה מינים דומם וצומח וחי ומדבר. ובעת שיתחבר מארבעה יסודות אלו או מהנתהוה מהם גולם שראוי לקבלה וכשיפסד הגולם ולא יהיה ראוי לקבל אותו הצורה שהיתה בו מיד יפסד מדבר לדבר עד שישוב ויפרד לארבעת היסודות שנתחבר מהם:

יא אַרְבָּעָה גּוּפוֹת הָאֵלּוּ אֵינָם בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ וְאֵינָם יוֹדְעִים וְלֹא מַכִּירִים אֶלָּא כְּגוּפִים מֵתִים. וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם מִנְהָג שֶׁאֵינוֹ יוֹדְעוֹ וְלֹא מַשִּׂיגוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹתוֹ. וְזֶה שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים קמח-ז) 'הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת' (תהילים קמח-ח) 'אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר'. וּבֵאוּר עִנְיַן הַדְּבָרִים הַלְלוּהוּ בְּנֵי אָדָם מִגְּבוּרוֹתָיו שֶׁתִּרְאוּ בָּאֵשׁ וּבַבָּרָד וּבִשְׁאָר בְּרוּאִים שֶׁתִּרְאוּ לְמַטָּה מִן הָרָקִיעַ שֶׁגְּבוּרָתָם תָּמִיד נִכֶּרֶת לַקָּטָן וְלַגָּדוֹל:

 פירוש  ארבעה גופות האלו אינם בעלי נפש וכו'. כבר זכרנו שתנועתם טבעית ואין להם נפש שיתנועעו בה למקום שירצו כמו נפש החי לפיכך אינם יכולים לשנות מנהגם: וזה שאמר דוד הללו את ה' מן השמים וכו'. כלומר אם תקשה ותאמר היאך תאמר שהם כגופים מתים ודוד אמר שהם מהללים ואין מהלל אלא החי, התשובה שענין הדברים כך הללו בני אדם שתכירו גבורתו מברואיו:

הלכות יסודי התורה - פרק רביעי

א אַרְבָּעָה גּוּפִים הַלָּלוּ שֶׁהֵם אֵשׁ וְרוּחַ וּמַיִם וְאֶרֶץ הֵם יְסוֹדוֹת כָּל הַנִּבְרָאִים לְמַטָּה מִן הָרָקִיעַ. וְכָל שֶׁיִּהְיֶה מֵאָדָם וּמִבְּהֵמָה וְעוֹף וְרֶמֶשׂ וְדָג וְצֶמַח וּמַתֶּכֶת וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וּשְׁאָר אַבְנֵי בִּנְיָן וְהָרִים וְגוּשֵׁי עָפָר הַכּל גָּלְמָן מְחֻבָּר מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הַלָּלוּ. נִמְצְאוּ כָּל הַגּוּפִים שֶׁלְּמַטָּה מִן הָרָקִיעַ חוּץ מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הָאֵלּוּ מְחֻבָּרִים מִגּלֶם וְצוּרָה. וְגלֶם שֶׁלָּהֶם מְחֻבָּר מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הָאֵלּוּ. אֲבָל כָּל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה הַיְסוֹדוֹת אֵינוֹ מְחֻבָּר אֶלָּא מִגּלֶם וְצוּרָה בִּלְבַד:

 פירוש  ארבעה גופים האלו שהן אש ורוח ומים וארץ וכו'. כבר הקדים שהאל ברא גולם אחד וקבל ארבע צורות אלו לפיכך ארבעה יסודות אלו גלמם פשוט ומה שיתחבר מהם גלמם מורכב מארבעה יסודות אלו. וזה שאמר שכל הגופים חוץ מארבעה יסודות אלו הוא מחובר מארבעתן ר''ל רוב הגופים מפני שיש גופים מורכבים משנים מהם בלבד כמו העשן שהוא מורכב מהארץ והאש. והאבק שהוא מורכב מן הארץ והרוח. והאד שהוא מן המים והרוח. וכן מי שיאמר שהשדים מצויין יאמר שגופם מורכב מאש ורוח ומפני זה לא יראו לזכות עינם:

ב דֶּרֶךְ הָאֵשׁ וְהָרוּחַ לִהְיוֹת מַהֲלָכָם מִמַּטָּה מִטַּבּוּר הָאָרֶץ לְמַעְלָה כְּלַפֵּי הָרָקִיעַ. וְדֶרֶךְ הַמַּיִם וְהָאָרֶץ לִהְיוֹת מַהֲלָכָם מִתַּחַת הָרָקִיעַ לְמַטָּה עַד לָאֶמְצַע. שֶׁאֶמְצַע הָרָקִיעַ הוּא הַמַּטָּה שֶׁאֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ. וְאֵין הִלּוּכָם לֹא בְּדַעְתָּם וְלֹא בְּחֶפְצָם אֶלָּא מִנְהָג שֶׁנִּקְבַּע בָּהֶן וְטֶבַע שֶׁנִּטְבַּע בָּהֶן. טֶבַע הָאֵשׁ חַם וְיָבֵשׁ וְהוּא קַל מִכֻּלָּם. וְהָרוּחַ חַם וְלַח. וְהַמַּיִם קָרִים וְלַחִים. וְהָאָרֶץ יְבֵשָׁה וְקָרָה. וְהִיא כְּבֵדָה מִכֻּלָּם וְהַמַּיִם קַלִּים מִמֶּנָּה לְפִיכָךְ נִמְצָאִים לְמַעְלָה עַל הָאָרֶץ. וְהָרוּחַ קַל מִן הַמַּיִם לְפִיכָךְ הוּא מְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְהָאֵשׁ קַל מִן הָרוּחַ. וּמִפְּנֵי שֶׁהֵם יְסוֹדוֹת לְכָל גּוּפִים שֶׁתַּחַת הָרָקִיעַ יִמָּצֵא כָּל גּוּף וְגוּף מֵאָדָם וּבְהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְדַג וְצֶמַח וּמַתֶּכֶת וְאֶבֶן גָּלְמוֹ מְחֻבָּר מֵאֵשׁ וְרוּחַ וּמַיִם וְעָפָר. וְאַרְבַּעְתָּן יִתְעָרְבוּ בְּיַחַד וְיִשְׁתַּנּוּ כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעֵת הָעֵרוּב עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַמְחֻבָּר מֵאַרְבַּעְתָּן אֵינוֹ דּוֹמֶה לְאֶחָד מֵהֶן כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ. וְאֵין בַּמְעֹרָב מֵהֶן אֲפִלּוּ חֵלֶק אֶחָד שֶׁהוּא אֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ מַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן אוֹ אֶרֶץ בִּפְנֵי עַצְמָהּ אוֹ רוּחַ בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא הַכּל נִשְׁתַּנּוּ וְנַעֲשׂוּ גּוּף אֶחָד. וְכָל גּוּף וְגוּף הַמְחֻבָּר מֵאַרְבַּעְתָּן יִמָּצֵא בּוֹ קֹר וְחֹם לַח וְיָבֵשׁ כְּאֶחָד. אֲבָל יֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם חָזְקָה מִיסוֹד הָאֵשׁ כְּמוֹ בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ חַיָּה. לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַחֹם יָתֵר. וְיֵשׁ מֵהֶן גּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן חָזְקָה מִיסוֹד הָאָרֶץ כְּמוֹ הָאֲבָנִים. לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַיֹּבֶשׁ הַרְבֵּה. וְיֵשׁ מֵהֶן גּוּפִין שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן חָזְקָה מִיסוֹד הַמַּיִם. לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַלַּח יָתֵר. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה יִמָּצֵא גּוּף חַם יֶתֶר מִגּוּף אַחֵר חַם. וְגוּף יָבֵשׁ יֶתֶר מִגּוּף אַחֵר יָבֵשׁ. וְכֵן יִמָּצְאוּ גּוּפִים שֶׁיֵּרָאֶה בָּהֶן הַקֹּר בִּלְבַד. וְגוּפִים יֵרָאֶה בָּהֶן הַלַּח בִּלְבַד. וְגוּפִים יֵרָאֶה בָּהֶן הַקֹּר וְהַיֹּבֶשׁ כְּאֶחָד בְּשָׁוֶה. אוֹ הַקֹּר וְהַלַּח כְּאֶחָד בְּשָׁוֶה. אוֹ הַחֹם וְהַיֹּבֶשׁ כְּאֶחָד בְּשָׁוֶה. אוֹ הַחֹם וְהַלַּח כְּאֶחָד בְּשָׁוֶה. לְפִי רֹב הַיְסוֹד שֶׁהָיָה בְּעִקַּר הַתַּעֲרֹבֶת יֵרָאֶה מַעֲשֵׂה אוֹתוֹ הַיְסוֹד וְטִבְעוֹ בַּגּוּף הַמְעֹרָב:

 פירוש  דרך האש והרוח וכו'. כבר זכרנו שתנועתם תנועה טבעית והיא מן האמצע למעלה והמים והארץ מלמעלה לאמצעי וזה לפי טבעם: ומפני שהם יסודות לכל גופים כו'. ערובם יחד יקרא אמתזאג. ובעת שיתערבו לא ישאר אחד מהם בצורתו:

ג וְכָל הַמְחֻבָּר מֵאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת אֵלּוּ הוּא נִפְרָד בַּסּוֹף. יֵשׁ שֶׁהוּא נִפְרָד לְאַחַר יָמִים אֲחָדִים. וְיֵשׁ שֶׁהוּא נִפְרָד לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת. וְכָל שֶׁנִּתְחַבֵּר מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִפָּרֵד לָהֶן. אֲפִלּוּ הַזָּהָב וְהָאֹדֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִפָּסֵד וְיַחֲזֹר לִיסוֹדוֹתָיו. וְיָשׁוּב מִקְצָתוֹ לָאֵשׁ. וּמִקְצָתוֹ לַמַּיִם. וּמִקְצָתוֹ לָרוּחַ. וּמִקְצָתוֹ לָאָרֶץ:

ד הוֹאִיל וְכָל הַנִּפְסָד יִפָּרֵד לִיסוֹדוֹת אֵלּוּ לָמָּה נֶאֱמַר לָאָדָם (בראשית ג-יט) 'וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב'. לְפִי שֶׁרֹב בִּנְיָנוֹ מִן הֶעָפָר. וְלֹא כָּל הַנִּפְסָד כְּשֶׁיִּפָּסֵד מִיָּד יַחֲזֹר לְאַרְבָּעָה הַיְסוֹדוֹת. אֶלָּא יִפָּסֵד וְיַחֲזֹר לְדָבָר אַחֵר וְדָבָר אַחֵר לְדָבָר אַחֵר וְסוֹף הַדְּבָרִים יַחֲזֹר לַיְסוֹדוֹת וְנִמְצְאוּ כָּל הַדְּבָרִים חוֹזְרִין חֲלִילָה:

ה אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת הָאֵלּוּ מִשְׁתַּנִּים זֶה לָזֶה תָּמִיד בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה מִקְצָתָן לֹא כָּל גּוּפָן. כֵּיצַד. מִקְצָת הָאָרֶץ הַקְּרוֹבָה מִן הַמַּיִם מִשְׁתַּנֵּית וּמִתְפּוֹרֶרֶת וְנַעֲשֵׂית מַיִם. וְכֵן מִקְצָת הַמַּיִם הַסְּמוּכִים לָרוּחַ מִשְׁתַּנִּין וּמִתְמַסְמְסִין וְהֹוִין רוּחַ. וְכֵן הָרוּחַ מִקְצָתוֹ הַסָּמוּךְ לָאֵשׁ מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְחוֹלֵל וְנַעֲשֶׂה אֵשׁ. וְכֵן הָאֵשׁ מִקְצָתָהּ הַסָּמוּךְ לָרוּחַ מִתְחוֹלֵל מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְכַּנֵּס וְנַעֲשֶׂה רוּחַ. וְכֵן הָרוּחַ מִקְצָתוֹ הַסָּמוּךְ לַמַּיִם מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְכַּנֵּס וְנַעֲשֶׂה מַיִם. וְכֵן הַמַּיִם מִקְצָתוֹ הַסָּמוּךְ לָאָרֶץ מִשְׁתַּנֶּה וּמִתְכַּנֵּס וְנַעֲשֶׂה אֶרֶץ. וְשִׁנּוּי זֶה מְעַט מְעַט וּלְפִי אֹרֶךְ הַיָּמִים. וְאֵין כָּל הַיְסוֹד מִשְׁתַּנֶּה עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כָּל הַמַּיִם רוּחַ אוֹ כָּל הָרוּחַ אֵשׁ. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּבָּטֵל אֶחָד מִן הַיְסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה. אֶלָּא מִקְצָת יִשְׁתַּנֶּה מֵאֵשׁ לְרוּחַ וּמִקְצָת יִשְׁתַּנֶּה מֵרוּחַ לְאֵשׁ. וְכֵן בֵּין כָּל אֶחָד וַחֲבֵרוֹ יִמָּצֵא הַשִּׁנּוּי בֵּין אַרְבַּעְתָּן וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה לְעוֹלָם:

ו וְשִׁנּוּי זֶה יִהְיֶה בִּסְבִיבַת הַגַּלְגַּל וּמִסְּבִיבָתוֹ יִתְחַבְּרוּ אַרְבַּעְתָּן וְיִהְיֶה מֵהֶן שְׁאָר גָּלְמֵי בְּנֵי אָדָם וְנֶפֶשׁ חַיָּה צֶמַח וְאֶבֶן וּמַתֶּכֶת. וְהָאֵל נוֹתֵן לְכָל גּלֶם וְגלֶם צוּרָה רְאוּיָה לוֹ עַל יְדֵי מַלְאָךְ הָעֲשִׂירִי שֶׁהִיא הַצּוּרָה הַנִּקְרֵאת אִישִׁים:

 פירוש  ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל וכו'. כשיסוב הגלגל יסבב אותם בהכרח מפני שהם בתוכו כשיסובו יתערבו זע''ז ויתהוה מהם כל הגופים:

ז לְעוֹלָם אֵין אַתָּה רוֹאֶה גּלֶם בְּלֹא צוּרָה אוֹ צוּרָה בְּלֹא גּלֶם. אֶלָּא לֵב הָאָדָם הוּא שֶׁמְּחַלֵּק גּוּף הַנִּמְצָא בְּדַעְתּוֹ וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִגּלֶם וְצוּרָה. וְיוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם גּוּפִים שֶׁגָּלְמָם מְחֻבָּר מֵאַרְבַּעַת הַיְסוֹדוֹת. וְגוּפִים שֶׁגָּלְמָם פָּשׁוּט וְאֵינוֹ מְחֻבָּר רַק מִגּלֶם אֶחָד. וְהַצּוּרוֹת שֶׁאֵין לָהֶם גּלֶם אֵינָן נִרְאִין לָעַיִן אֶלָּא בְּעֵין הַלֵּב הֵן יְדוּעִין. כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ אֲדוֹן הַכּל בְּלֹא רְאִיַּת עַיִן:

 פירוש  לעולם אי אתה רואה גולם בלא צורה וכו'. לא יראה לעין אלא שיש לו עין והגוף מורכב מגולם לפיכך לא תראה הצורה לבדה ולא הגולם לבדו: אלא לב האדם. כלומר מדעו הוא שישיג הגולם לבדו והצורה לבדה:

ח נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר הִיא צוּרָתוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל וְהַדַּעַת הַיְתֵרָה הַמְּצוּיָה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם הִיא צוּרַת הָאָדָם הַשָּׁלֵם בְּדַעְתּוֹ. וְעַל צוּרָה זוֹ נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ כְּלוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה לוֹ צוּרָה הַיּוֹדַעַת וּמַשֶּׂגֶת הַדֵּעוֹת שֶׁאֵין לָהֶם גּלֶם כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם צוּרָה בְּלֹא גּלֶם עַד שֶׁיִּדְמֶה לָהֶן. וְאֵינוֹ אוֹמֵר עַל צוּרָה זוֹ הַנִּכֶּרֶת לָעֵינַיִם שֶׁהִיא הַפֶּה וְהַחֹטֶם וְהַלְּסָתוֹת וּשְׁאָר רשֶׁם הַגּוּף שֶׁזּוֹ תֹּאַר שְׁמָהּ. וְאֵינָהּ הַנֶּפֶשׁ הַמְּצוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה שֶׁבָּהּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמוֹלִיד וּמַרְגִּישׁ וּמְהַרְהֵר. אֶלָּא הַדֵּעָה שֶׁהִיא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ וּבְצוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. וּפְעָמִים רַבּוֹת תִּקָּרֵא זֹאת הַצּוּרָה נֶפֶשׁ וְרוּחַ. וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּשְׁמוֹתָן שֶׁלֹּא יִטְעֶה אָדָם בָּהֶן. וְכָל שֵׁם וְשֵׁם יִלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ:

 פירוש  נפש כל בשר היא צורתו וכו'. הצורה תאמר על שני ענינים. האחד על תואר הדבר הנקרא שכ''ל ותכשי''ט כמו שתאמר צורת הכסא צורת המטה צורת האדם שהוא עומד על רגליו וצורת פניו שיש לו עינים ואף ולסתות וזקן מה שאין כן לשאר החי. והענין השני הוא הענין שבו יפרד אותו דבר מזולתו כמו שתאמר צורת האש והוא החלק מן הגולם הראשון שקבל זו הצורה ונפרד בה משאר החלקים וזו הצורה נקראת בחי נפש שבה נפרד מן הצומח ומן הדומם. ויש באדם ענין אחר יתר שבו נפרד מכל החי ונקרא הנפש המדברת והוא שנתן לו השם כח לקבל השפע ממעלת אישים ובה ידע כל הדברים וזו היא צורתו. ובתחילה יהיה האדם יודע כל הדברים בכח וכשיתבונן מעט מעט וידע מה שלא היה יודע ידע הדברים בפועל. ואז תהיה לו הצורה השלימה שנקראת צלם אלהים ודמותו כמו שאמר נעשה אדם בצלמנו כלומר נעשה אדם שיהיה בו צורה שידע הדעות שאין להם גולם. וחלילה שתהיה דעת האדם דומה לדעת יוצרו. אלא ענין הדברים שיהיה בו כח להדמות ליוצרו בדרכיו ודעותיו. על זה נאמר הן האדם היה כאחד ממנו וכו' וזה שאמר נעשה אדם בצלמנו אינו אומר על זו הצורה הנכרת לעינים שאמרנו עליה בענין הראשון שהיא נקראת תואר שיתחייב מזה שיהיה לבורא תואר כתארנו זה, מפני שכבר נתבאר בראיות ובמופתים שאין הבורא גוף וגויה וזה התואר לא ימצא אלא לגוף: ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה וכו'. כבר הקדמנו שיש באדם ענין שהוא משותף בו לכל החי והוא שנפרד בו החי מן הצומח ומן הדומם ונקראת הנפש החיונית, זאת הנפש יש לה חלקים ונקראים כחות. והם הנפש הטבעית והנפש החיונית והנפש הנפשיית. והנפש הטבעית היא שבה אוכל ושותה ומוליד. והחיונית היא המכינה האברים לקבל ההרגשה והתנועה והיא השומרת צורת האברים וכשתבטל מיד ימות האבר ולא ירגיש ולא ינוע. והנפשיית שבה מרגיש ומהרהר ומתנועע. וכל אלו הענינים שקראנו אותם נפשות או כחות אינם הענין שקראנו אותו הנפש המדברת שבו נפרד האדם מכל מין החי. מפני שאלו הענינים מצויין לבהמה ולחיה ולעוף והנפש המדברת לא תמצא אלא באדם, ולפי שמלת נפש ורוח תאמר על ענינים רבים כמו שהקדמנו הוצרכנו להסגיל לנפש המדברת שם שלא ישתתף בו זולתו. והוא שנקרא אותה צורת האדם. ואין אנו קוראים לאדם מדבר מפני שיש בו זה הדיבור שהוא בשפה וגרון שזה הענין אפשר שימצא לזולתו כמו שנמצא מקצת העופות ידברו כמו האדם. אלא ענין הדעת בלבד והדעת היא צורת הנפש המדברת שהנפש לדעת כמו גולם לצורה. ולפיכך אדם שאין בו דעת הוא כמו הבהמה ואע''פ שהוא מדבר מפני שהוא גולם בלא צורה לפי שלא יצאה נפשו מן הכח אל הפועל. כמו שתאמר כל אדם כותב בכח כלומר יש לו כח לכתוב וכל זמן שלא יכתוב בפועל אינו כותב. כך כל אדם יודע בכח ואם לא יודע בפועל אינו אדם הוא שאמר שלמה גם בלא דעת נפש לא טוב וארז''ל דעה חסרת מה קנית: ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח וכו'. נפש מדכתיב מי יודע נפש האדם העולה היא וכו' ורוח מדכתיב והרוח תשוב אל האלהים וכו'. ופעמים יאמר נפש על הנפש החיונית כדכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ורוח כדכתיב ורוח הבהמה: לפיכך צריך להזהר בשמות. כלומר ישתדל בשמות המשותפין כדי שילמד כל דבר מענינו ולא יטעה מענין לענין:

ט אֵין צוּרַת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת מְחֻבֶּרֶת מִן הַיְסוֹדוֹת כְּדֵי שֶׁתִּפָּרֵד לָהֶם, וְאֵינָהּ מִכֹּחַ הַנְּשָׁמָה עַד שֶׁתְּהֵא צְרִיכָה לַנְּשָׁמָה כְּמוֹ שֶׁהַנְּשָׁמָה צְרִיכָה לַגּוּף. אֶלָּא מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הִיא. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּפָּרֵד הַגּלֶם שֶׁהוּא מְחֻבָּר מִן הַיְסוֹדוֹת וְתֹאבַד הַנְּשָׁמָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה אֶלָּא עִם הַגּוּף וּצְרִיכָה לַגּוּף בְּכָל מַעֲשֶׂיהָ לֹא תִּכָּרֵת הַצּוּרָה הַזֹּאת. לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לַנְּשָׁמָה בְּמַעֲשֶׂיהָ. אֶלָּא יוֹדַעַת וּמַשֶּׂגֶת הַדֵּעוֹת הַפְּרוּדוֹת מִן הַגְּלָמִים וְיוֹדַעַת בּוֹרֵא הַכּל וְעוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת יב-ז) 'וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ':

 פירוש  אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד להם וכו'. כונת הגאון הנה להודיענו שנפש האדם שהוא צורתו אינה אובדת באבדן הגוף. וזה יודע משני דרכים. האחד במופת שאין זו הנפש מכלל גוף האדם. מפני שגוף האדם מחובר מארבעה היסודות וזו אינה מחוברת מהם עד שתפרד להם. ואינה מכח הנשמה מפני שכח הנשמה צריך לנשמה וזו אינה צריכה לנשמה. והנשמה שאמר עליה הנה היא הנפש החיונית שנקראת נשמה שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. והנפש החיונית היא צריכה לגוף מפני שהרוח הנושאה מתילד מן אד הדם וזכותו לפיכך כשיתמעט הדם או יפסד תאבד זו הנשמה ומיד ימות החי. אבל צורת האדם אינה צריכה לנשמה ולא לגוף מפני שהיא ענין תלוי בגוף תליית הנהגה לבד. וידיעת זה הדבר על בוריו קשה הרבה. לפי שכשתאבד הנשמה לא תאבד זו הנפש מפני שהגוף והנשמה צריכים לה והיא אינה צריכה להם. כמו המלך המנהיג כשתאבד המדינה לא יאבד המלך אם אינו בה. והדרך השנית מדרך הקבלה שהב''ה צונו במצות ואמר לנו שאם נעשה אותם נזכה לחיי העוה''ב כדכתיב למען ייטב לך והארכת ימים וארז''ל למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך ואילו היתה הנפש אובדת באבדן הגוף לא היה לה חיים לעוה''ב ואילולא ידעו הנביאים שיש לנפשם חיים לעוה''ב לא מסרו עצמם להריגה על קדושת השם כגון חנניה מישאל ועזריה ועשרה הרוגי מלכות. הרי נתבאר בשני דרכים אלו שיש לנפש האדם חיים בעולם הבא ואינה אובדת באבדן הגוף וכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך: אלא יודעת ומשגת הדעות וכו'. בידיעת זה תהיה צורת האדם שלימה לפני בוראה:

י כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁדִּבַּרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה כְּמַר מִדְּלִי הֵם וּדְבָרִים עֲמֻקִּים הֵם. אֲבָל אֵינָם כְּעִנְיַן עֹמֶק פֶּרֶק רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי. וּבֵאוּר כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁבְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי הוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְכָךְ צִוּוּ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאֵין דּוֹרְשִׁין בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ בָּרַבִּים אֶלָּא לְאָדָם אֶחָד מוֹדִיעִין דְּבָרִים אֵלּוּ וּמְלַמְּדִין אוֹתָן:

 פירוש  כל הדברים האלה שדברנו בענין זה וכו'. פי' מר טיפה שנוטפת מן הדלי שאינה דבר נחשב כלל: ודברים עמוקים הם וכו'. סיבת עומקם לפי שהם צריכין הקדמות ומופתים. וכל דבר שהוא תלוי בידיעת הבורא וידיעת הצורות הנפרדות קראוה מעשה מרכבה לפי שנדמית ליחזקאל במרכבה. וידיעת הגופות הנפרדות וטבעם וצורתם ומהלך הגלגלים כל זה נקרא מעשה בראשית לפי שנתבאר בתורה צורת בריאתן וכיצד נתחדשו במעשה בראשית. וזה הענין יוכל כל אדם לידע אותו מפני שהם גופים או מקרים לגופים. וענין מעשה המרכבה דבר רוחני פשוט וא''א לאדם להשיגו על בוריו ולפיכך היודע ממנו שום דבר לא ילמדנו לכל אדם לפי שאין כל אדם יכול להשיג ולידע הצורות הנפרדות והענינים הפשוטים:

יא וּמָה בֵּין עִנְיַן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה לְעִנְיַן מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. שֶׁעִנְיַן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה אֲפִלּוּ לְאֶחָד אֵין דּוֹרְשִׁים בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ מוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי הַפְּרָקִים. וְעִנְיַן מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מְלַמְּדִין אוֹתוֹ לְיָחִיד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין אוֹתוֹ מִדַּעְתּוֹ וּמוֹדִיעִים אוֹתוֹ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לֵידַע מִדְּבָרִים אֵלּוּ. וְלָמָּה אֵין מְלַמְּדִין אוֹתוֹ לָרַבִּים. לְפִי שֶׁאֵין כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ דַּעַת רְחָבָה לְהַשִּׂיג פֵּרוּשׁ וּבֵאוּר כָּל הַדְּבָרִים עַל בֻּרְיָן:

יב בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִתְבּוֹנֵן בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ וּמַכִּיר כָּל הַבְּרוּאִים מִמַּלְאָךְ וְגַלְגַּל וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְיִרְאֶה חָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַיְצוּרִים וְכָל הַבְּרוּאִים. מוֹסִיף אַהֲבָה לַמָּקוֹם וְתִצְמָא נַפְשׁוֹ וְיִכְמַהּ בְּשָׂרוֹ לֶאֱהֹב הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְיִירָא וְיִפְחַד מִשִּׁפְלוּתוֹ וְדַלּוּתוֹ וְקַלּוּתוֹ כְּשֶׁיַּעֲרִיךְ עַצְמוֹ לְאֶחָד מֵהַגּוּפוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַגְּדוֹלִים. וְכָל שֶׁכֵּן לְאַחַת מֵהַצּוּרוֹת הַטְּהוֹרוֹת הַנִּפְרָדוֹת מִן הַגְּלָמִים שֶׁלֹּא נִתְחַבְּרוּ בַּגּלֶם כְּלָל. וְיִמְצָא עַצְמוֹ שֶׁהוּא כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה רֵיק וְחָסֵר:

 פירוש  בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים וכו'. כלומר אם תאמר מה הנאה יש לאדם בידיעת הגלגלים והיסודות ומה שנתחבר מהם. דע שיש בידיעתם שני תועליות. האחד שמידיעתם תעתק המחשבה להשיג הצורות הנפרדות ובורא הכל. שהקב''ה אין לו תחלה ולא עילה שיודע ממנה ולא יודע אלא ממעשיו ומדותיו. והענין השני הוא שזכרו הגאון הנה והוא כשיערוך האדם נפשו לגלגלים וצורתם ידע שפלותו וקלותו ושהוא נחשב לאין. ועוד שבעת שיתבונן באלו הגלגלים והיסודות ומה שנתחבר מהם ידע חכמתו וגבורתו של בורא ומיד תצמא נפשו להדבק בבורא ויאהב אותו אהבה רבה ויירא ויפחד פחד גדול. שהרי כשיערוך נפשו לחכמים שהיו לפניו ידע שאינו נחשב לכלום לנגדם ואותם החכמים אינם נחשבים לכלום לגבי גוף הגלגלים והכוכבים שהם גופות קדושים. והגופות האלו אינם נחשבים לכלום לגבי הצורות הנפרדות. והצורות הנפרדות אע''פ שהם קדושים אינם קיימים בעצמם ולולא עילתם שהוא הבורא לא היה להם חיים כדכתיב הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו פי' אינם קיימים וחזקים כקיום הבורא כדכתיב ותקעתיו יתד במקום נאמן שפירושו חזק וקיים לפיכך כשיערוך נפשו לגבי כל אלו ידע שהוא אינו נחשב לכלום. כמו שאמר אדון הנביאים ונחנו מה. ולפי שהשיג כל אלו הענינים על בוריין היה עניו מאד מכל האדם:

יג וְעִנְיְנֵי אַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ שֶׁבְּחָמֵשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ הֵם שֶׁחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים קוֹרְאִין אוֹתוֹ [א] פַּרְדֵּס כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ לֹא כֻּלָּם הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לֵידַע וּלְהַשִּׂיג כָּל הַדְּבָרִים עַל בֻּרְיָן. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין רָאוּי לְטַיֵּל בַּפַּרְדֵּס אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר. וְלֶחֶם וּבָשָׂר הוּא לֵידַע הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִשְּׁאָר הַמִּצְוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ דָּבָר קָטָן קָרְאוּ אוֹתָן חֲכָמִים שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וְדָבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא. אַף עַל פִּי כֵן רְאוּיִין הֵן לְהַקְדִּימָן. שֶׁהֵן מְיַשְּׁבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם תְּחִלָּה. וְעוֹד שֶׁהֵם הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשּׁוּב הָעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לִנְחל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּדָעֵם הַכּל קָטָן וְגָדוֹל אִישׁ וְאִשָּׁה בַּעַל לֵב רָחָב וּבַעַל לֵב קָצָר:

 פירוש  ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות וכו'. חמש המצות הם. לידע שיש שם אלוה. ושלא לעלות במחשבה שיש אלוה זולתו. וליחדו. ולאהבו. וליראה ממנו: הם שחכמים קורין אותו פרדס. כדגרסינן בחגיגה פרק ב' ארבעה נכנסו לפרדס בן עזאי אחר ובן זומא ור''ע בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע. אחר קצץ בנטיעות. ר''ע נכנס בשלום ויצא בשלום. ונקרא זה הענין פרדס בשביל שני ענינים. הא' כמו שהפרדס יש בו מיני מגדים שהם תאוה לעינים ונחמדים למראה ועינות מים חיים שהם משמחי לב ומרחיבים הנפשות כך אלו הענינים. ועוד שהפרדס כשיכנס לו האדם ימצא אילנות רבות ובתחלה לא ידע מה הוא הפרי שלהם ומה תועלת כל פרי וכשיתבונן בהם מעט מעט יתגלה לו סוד כל אחד ואחד מהם וטעמו והנאתו, ואע''פ שהוא טוב ונאה אם יאכל ממנו הרבה יחלה ויזיק לו. כך אלו הענינים בתחלה לא ידע הנאתם ותועלתם וכשיתבונן מעט מעט וידע הקדמות וירגיל עצמו בלימוד מיד יעלה למדרגה העליונה וידע מה שיוכל להשיג: ולפיכך אין ראוי לטייל בפרדס וכו'. כלומר ירגיל עצמו בתחלה בחכמות שאין בהם קושי והם האסור והמותר ושאר משפטי התורה והם הנקראים הוויות דאביי ורבא כלומר שנהיה ביניהם משא ומתן בו, וחכמים קראו לענינים אלו דבר קטן מפני שהם קטנים לגבי מעשה בראשית ומעשה מרכבה. וכן אמרו חכמים שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו ושלשים ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע ועשרים בינונים גדול שבהם יונתן בן עוזיאל קטן שבהם רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על ריב''ז שלא הניח מקרא משנה גמרא וכו' עד דבר קטן ודבר גדול ואמרו דבר קטן הוויות דאביי ורבא דבר גדול מעשה מרכבה: אעפ''כ ראויין הם להקדימן וכו'. שמשפטיהם מביאים לידי הטובה הגדולה שהקב''ה צוה על הגזל ועל החמס והגנבה והדינים. וכל אלו הם לישובו של עולם שבעשייתם יהיה השלום בעולם ויסור הנזק ויוכל אדם להשיג בוראו ויגיע לחיי העוה''ב. השם יעזרנו על דבר כבוד שמו:

 כסף משנה  ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ''כ ראוי להקדימם וכו'. בסוכה סוף פ' הישן אמרו על ריב''ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא: וכתב הר''ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב''ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב''א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ''ל: ובשם הרב אליהו מזרחי ז''ל מצאתי כתוב וז''ל מן המבואר ששם גדול נאמר על שני פנים. אם בכמות. אם באיכות. ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים. האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו. וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו. והשני על גודל שכרו. ומעתה אין טענה משם גדול הנאמר על מעשה מרכבה. כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדרוש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו. ואולם החכמה התלמודית אע''פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצותיו יתברך. מ''מ כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העוה''ב משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה והביא ראיות על זה: ואני אומר שע''פ דרך זה יתבאר הא דתנן ר''א (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות וכו' לומר שאע''פ שתקופות וגימטריאות עסקם בדברים מעולים שהם הגרמים השמימיים וקינים הם דבר קל הערך. ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ''כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי תורה מצד השכר הגדול הצפון לעוסקים בהם. ותקופות וגימטריאות אע''פ שנושאם דברים מעולים מאד אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה התלמודית שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו יתברך ולגודל השכר הניתן לעוסקים בה ומקיימין מצותיה:

הלכות יסודי התורה - פרק חמישי

א כָּל [א] בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-לב) 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-לב) 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי'. כֵּיצַד. כְּשֶׁיַּעֲמֹד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיֶאֱנֹס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהַרְגֶּנּוּ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר בַּמִּצְוֹת (ויקרא יח-ה) 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם'. וָחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

 כסף משנה  כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים. הכל בסנהדרין (דף ע"ד) א''ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ''ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב''ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג''ע הוא דא''כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג''ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש''י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא''כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג''ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב''ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש''י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי''ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל''ת היא כמ''ש בפי''א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג''ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר''ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל''ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ''ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים [ב] וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים. אֲבָל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ עֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג. [ג] יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ. כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַּבְשִׁילוֹ. אוֹ אָנַס אִשָּׁה לְבָעֳלָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְוֹת בִּלְבַד. אִם הָיָה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֵין שָׁם עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר. וַאֲפִלּוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ אֶלָּא עַל מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת בִּלְבַד:

 לחם משנה  בד''א בזמן שהעכו''ם מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה וכו'. נראה דהיינו פנויה ונכרי הבא על בת ישראל לאו גלוי עריות הוא וכדברי הרמב''ם ז''ל כדכתב הרב''י ומש''ה מותר להנאת עצמו דאי הך אשה הוי אשת איש הא בכלל עריות הוא ואפילו להנאת עצמו אסור והיכי כתב רבינו בד''א בזמן וכו' דמשמע דלהנאת עצמו מותר. והיה אפשר לומר דאפילו באשת איש מיירי רבינו ואין כונתו לומר דבהך להנאת עצמו מותר אלא כונתו הוא שהוא חילק קודם בין ג''ע לשאר עבירות. ואח''כ ביאר שהענין דמיירי מעיקרא הוא דמתכוין להנאת עצמו ובזה הוא שחילק בין ג''ע לשאר עבירות דבג''ע אסור ובשאר עבירות מותר. וביאר באיזה אופן הוא מתכוין להנאת עצמו בין בג''ע בין בשאר עבירות שהוא הנושא שדבר בו בתחלה וחלק ביניהם וכתב או אנס אשה לבועלה שהוא הנושא של ג''ע והשאר שכתב הוא נושא של שאר עבירות ומותר, והראשון נכון:

ג וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה [ד] אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה וְהוּא שֶׁיַּעֲמֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת. יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר אֲפִלּוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְוֹת בֵּין נֶאֱנָס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנָס בֵּינוֹ לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים [ה]:

 לחם משנה  והוא שיעמוד וכו'. מ''ש רבינו ויגזור גזרה על ישראל אפשר שכיון למה שכתב הר''ן בפ' במה טומנין דכיון דלא אקשי גמרא והא אסתר שעת הגזרה הואי משמע דלא מקרי גזרה אלא כשהגזרה מיוחדת באומה אחת לבד אבל אחשורוש לא על ישראל בלבד גזר אלא על כל מדינות מלכותו והיינו שכתב רבינו שיגזור גזירה על ישראל לאפוקי שלא יהיה כגזרת אחשורוש שהיתה כוללת כל האומות. זה נראה לדקדק דברי רבינו אע''פ שאינו מוכרח:

ד כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְנֶהֱרַג וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְאֵלּוּ הֵן הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין מַעֲלָה עַל מַעֲלָתָן. וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (תהילים מד-כג) 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה'. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהילים נ-ה) 'אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח'. וְכָל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר וְעָבַר וְלֹא נֶהֱרַג הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאִם הָיָה בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהִיא חִלּוּל הַשֵּׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן מִפְּנֵי שֶׁעָבַר בְּאֹנֶס אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֲפִלּוּ הָרַג בְּאֹנֶס. שֶׁאֵין מַלְקִין וּמְמִיתִין אֶלָּא לְעוֹבֵר בִּרְצוֹנוֹ וּבְעֵדִים וְהַתְרָאָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ (ויקרא כ-ה) '(וְנָתַתִּי) [וְשַׂמְתִּי] אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הַהוּא לֹא אָנוּס וְלֹא שׁוֹגֵג וְלֹא מֻטְעֶה. וּמָה אִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא חֲמוּרָה מִן הַכּל הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִיתַת בֵּית דִּין. קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבַעֲרָיוֹת הוּא אוֹמֵר (דברים כב-כו) 'וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר'. אֲבָל אִם יָכוֹל לְמַלֵּט נַפְשׁוֹ וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמֶּלֶךְ הָרָשָׁע וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הִנֵּה הוּא כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ. וְהוּא נִקְרָא עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמֵזִיד וְהוּא נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְיוֹרֵד לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם:

 כסף משנה  כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם: ואעפ''כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. כ''כ ג''כ התוס' בר''פ הבא על יבמתו (יבמות נ"ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע"ז נ"ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ''א מהלכות איסורי ביאה: כתב הרמ''ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע''ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע''פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ''ה חייב וה''נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ''ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז''ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ''ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ''כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה''ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז''ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ''ל: ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין. כתב הרמ''ך נראה כי זה ק''ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב''ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע''ג דמכוין לבזוייה, עכ''ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך:

 לחם משנה  כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. וא''ת מה יעשה רבינו לההיא דאלישע בעל הכנפים דכתב הר''ן בפרק במה טומנין דע''כ כיון שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו יעבור ואל יהרג דאל''כ שעת הגזרה הוה והיכי נטלן מראשו אלא שודאי דפטור הוא וא''כ היכי מסר נפשו אלישע ולא מצא הר''ן תירוץ לזה אלא משום מדת חסידות אבל רבינו שסובר דמתחייב בנפשו אם כן איך עשה כן אלישע. וי''ל דרבינו סובר כי אלישע היה חייב למסור עצמו ולא ס''ל כתירוצא דהר''ן דמשום דיכולין לבטלה ממנו תבטל. אי נמי כיון שהיא מצות עשה דהא ר' חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה כדהקשה עליו הרב בית יוסף אע''ג דבכולהו יתרץ הר''ן כמו שתירץ באלישע מ''מ רבינו לא ס''ל הכי אלא דלדידיה ליכא מדת חסידות בהא וכולהו מסרי נפשייהו משום דמיחייבי דלית ליה חלוקו דהר''ן. וכ''ת אלישע היכי נטלן מראשו הא שעת הגזרה הוה והוא היה גוף נקי וחייב בהם כדהקשה הר''ן וי''ל דשאני התם דכבר קיים מצות תפילין באותו היום וכדתירץ הרב''י. וא''ת מה יעשה לההיא דדניאל שהביא הר''ן ז''ל שמסר עצמו על תפלה דרבנן דאע''ג דמ''ע להתפלל בכל יום מ''מ תלתא זמני הוו דרבנן ואולי י''ל דשאני התם שהיה עושה בתוך ביתו בצנעה והיה סבור להמלט ולא היה מסכן עצמו בכך: ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חלל את השם ברבים. נראה מדברי רבינו דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ואע''פ שהיה אפשר לפרש דברי רבינו דאין חלוק בין פרהסיא לצנעה שזה חילל את השם ברבים וזה בצנעה ומ''מ בין הכי ובין הכי איכא עשה ולא תעשה. זה אינו במשמעות לשונו. ועוד דבגמרא אמרינן בהדיא ונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי בעשרה דוקא: ואעפ''כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. הרמ''ך הקשה על רבינו מההיא דפרק ארבע מיתות (דף ס"ד) דאמר שם דפוער עצמו לפעור כו' זו היא עבודתו וכו' ואמרינן בגמרא אע''ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע''פ שקבל התראה דסבור הוא דהוה מותר וההתראה בטלה. וכתב עליו הרב בעל כ''מ דאין תלונתו על רבינו אלא על חז''ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ואין זו קושיא דהרמ''ך אזיל לטעמיה שכתב בהשגה אחרת דאי דרשו רז''ל כן היינו דוקא בכרת דבהכי איירי קרא דונתתי פני באיש ההוא ודוקא בכרת כיון שהאל יתברך יודע אם הוא מוטעה אם לאו ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק א''כ הוא יודע שהוא מוטעה אע''פ שקבל התראה כההיא דפעור דסבור דאין התראתו כלום הוא פוטרו מהכרת אבל לגבי מיתת ב''ד דהוא מסור לנו האדם יראה לעינים וכיון שקבל התראה אע''פ שאפשר שהוא מוטעה כההיא דפעור וממעשיו נראה שהוא מוטעה ממיתין אותו וכ''ת א''כ מה תפס על רבינו גם רבינו יסבור כן דהיכא דעשו לו התראה אע''פ שמדבריו נראה שהוא מוטעה כההיא דפעור ממיתין אותו שהרי לא כתב אלא בעדים והתראה דוקא משמע אע''פ שיראה מדבריו שהוא מוטעה ממיתין אותו. וי''ל דרבינו ע''כ אינו סובר כן מדלמד מכרת ובכרת אם נראה מדבריו שהוא מוטעה ודאי שאין לו כרת דרחמנא לבא בעי וא''כ משמע דה''ה אית ליה במיתת בית דין ולכך תפס עליו. ומ''מ לעיקר קושיתו יש לתרץ עם מה שכתבו התוספות שם בפרק ארבע מיתות וז''ל ואע''ג דכאן מכוין לבזויי ולעובדה בבזוי דאי לא קא מכוין אלא לבזות אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור וכו' א''כ נסתלקה קושיתו דהתם מיירי שנראה לנו שמכוין לעובדה בבזוי:

ה נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אַחַת מִכֶּן וּנְטַמֵּא אוֹתָהּ וְאִם לָאו נְטַמֵּא אֶת כֻּלְּכֶן יִטָּמְאוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהַרְגֶּנּוּ וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם. יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם יִחֲדוּהוּ לָהֶם וְאָמְרוּ תְּנוּ לָנוּ פְּלוֹנִי אוֹ נַהֲרֹג אֶת כֻּלְּכֶם. [ו] אִם הָיָה מְחֻיָּב מִיתָה כְּשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִתְּנוּ אוֹתוֹ לָהֶם. וְאֵין מוֹרִין לָהֶם כֵּן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה יֵהָרְגוּ כֻּלָּן וְאַל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  נשים שאמרו להם וכו'. משנה פ''ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב''א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה: וכן אם אמרו להם וכו'. בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר''ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב''ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א''ל לדילטור אנא מתגלי א''ל ולא משנה עשיתי א''ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר''ל אף על גב דמן הסתם לא קיי''ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל''כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב''ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ''ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא''ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן: כתב הרמ''ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ"ה) דמש''ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא''ל קטול לפלניא ומש''ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע''פ טענה זו א''א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר''ל קשיא דאמר שאע''פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס''ל לר''ל שמ''ש דבש''ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש''ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה''נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:

 לחם משנה  וכן וכו' תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו וכו'. הקושיא שהקשה הרב כ''מ על ר''ל דבעינן דליהוי מחוייב מיתה דאמאי כיון שע''פ טענה שיהרגו כלם לא שייך טעמא דמאי חזית דדמא דהאי וכו' ואי על ר''ל לחוד לא הוה קשה כ''כ דאפשר דר''ל לית ליה טעמא דמאי חזית דדמא דהאי וכו' אלא קבלה היתה בידם כדכתב הרב ב''י. אבל רבינו שפסק כר''ל והביא אותו הטעם קשה טובא ואין תירוץ הרב מספיק כל הצורך. ואפשר לומר בדוחק דהתם מיירי שיש להם שום צד להמלט בדוחק ולא יהרגו כולם ולהכי לא ימסרו נפש אחת דאולי ימלטו אבל מאי דאמרינן בגמרא מאי חזית דדמא דהאי כו' הוא היכא דאין לו שום צד להמלט אם לא יהרגהו ולכך הוצרך לטעם דמאי חזית דדמא דידך וכו' וכל זה דוחק:

ו  כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בָּאֳנָסִין כָּךְ אָמְרוּ בָּחֳלָאִים. כֵּיצַד. מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשִׂין. וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן. וְאִם עָבַר וְנִתְרַפֵּא עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין עֹנֶשׁ הָרָאוּי לוֹ:

 כסף משנה  כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'. פסחים פרק כל שעה (דף כ"ה ע"א) כי אתא רבין א''ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים:

ז  וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֵין עוֹבְרִין עַל אַחַת מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ' אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ [ז]. וַהֲרִיגַת נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לְרַפְּאוֹת נֶפֶשׁ אַחֶרֶת אוֹ לְהַצִּיל אָדָם מִיַּד אַנָּס דָּבָר שֶׁהַדַּעַת נוֹטָה לוֹ הוּא שֶׁאֵין מְאַבְּדִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ. וַעֲרָיוֹת הֻקְּשׁוּ לִנְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-כו) 'כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה':

 כסף משנה  ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח אוֹ שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה. אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַחֵךְ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֵׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֵׁלֹּא דֵּרֵךְ [ח] הֲנָאָתָן. לְפִיכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא דֶּרֵךְ הֲנָאָתָן אֵלָּא בִּמִקוֹם סַכָּנָה:

 כסף משנה  במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'. פסחים שם (דף כ"ה ע"ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א''ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א''ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י''א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי''א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן: כתוב באורחות חיים על מ''ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י''א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ''כ הרשב''א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע''ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע''ג מכת ישראל, עכ''ל: חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'. כך מתבאר שם (כ"ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה:

ט מִי שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה וְחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים אֵין לוֹ רְפוּאָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ. יָמוּת וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה פְּנוּיָה. וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר אֵין מוֹרִין לוֹ בְּכָךְ וְיָמוּת וְלֹא יוֹרוּ לְדַבֵּר עִמָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֶפְקֵר וְיָבוֹאוּ בִּדְבָרִים אֵלּוּ לִפְרֹץ בַּעֲרָיוֹת:

 כסף משנה  מי שנתן עיניו באשה וכו'. מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (דף ע"ה) ואיכא מ''ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ''ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ''ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו:

י כָּל הָעוֹבֵר מִדַּעְתּוֹ בְּלֹא אֹנֶס עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְהַכְעִיס הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר (ויקרא יט-יב) 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה''. וְאִם עָבַר בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בָּרַבִּים. וְכֵן כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵעֲבֵרָה אוֹ עָשָׂה מִצְוָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא פַּחַד וְלֹא יִרְאָה וְלֹא לְבַקֵּשׁ כָּבוֹד אֶלָּא מִפְּנֵי הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא כִּמְנִיעַת יוֹסֵף הַצַּדִּיק עַצְמוֹ מֵאֵשֶׁת רַבּוֹ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם:

יא  וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם [ט] כְּגוֹן שֶׁלָּקַח וְאֵינוֹ נוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְנִמְצְאוּ הַמּוֹכְרִים תּוֹבְעִין וְהוּא מַקִּיפָן. אוֹ שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיה מט-ג) 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר':

 כסף משנה  ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'. בסוף יומא (דף פ"ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש''י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'. ומ''ש או שירבה בשחוק, למדו מדתנן פ''ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא''ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע''ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע''כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת''ח אין ה''נ שצריך שלא ירבה בשחוק. ומ''ש או באכילה ושתיה וכו'. ברייתא בפסחים (דף מ"ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע''ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי: או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק. ברייתא בסוף יומא (דף פ"ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו:

הלכות יסודי התורה - פרק ששי

א  כָּל הַמְאַבֵּד [א] שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַטְּהוֹרִים שֶׁנִּקְרָא בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (גמרא שבת קכ-ב) 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם' [ב]:

 כסף משנה  כל המאבד וכו'. כך פשוט פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') ובסוף מכות (דף כ"ב) ובספרי פרשת ראה:

 לחם משנה  כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו לוקה, ושבעה שמות הם השם הנכתב יו''ד ה''א וא''ו ה''א והוא השם המפורש או הנכתב אדני אלוה אלהים אהיה שדי צבאות כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו לוקה. מכאן משמע בהדיא דאם היה צבאות כתוב ומחק אות אחת ממנו שלוקה א''כ לדברי הרב מהר''ם אלשקר שכתב הרב''י שמה שהשיג עליו הר''א למטה הוא דלמה כתב רבינו הכותב שי''ן דלי''ת משד''י צד''י בי''ת מצבאות דמשמע דוקא כותב צ''ב הוא דנמחק אבל אם היה כתוב כל השם אינו נמחק דאינו כן שלא אמרו בברייתא כתב אלא באל''ף למ''ד כו'. דלמה דייק הר''א ז''ל מדברי רבינו דין זה מלשון הכותב צד''י בי''ת היה לו לדייק מכאן ולהשיגו דכאן נראה בהדיא דאם היה כתוב כל השם אינו נמחק. ואולי י''ל לדעתו דמשום דהברייתא דכתב אל''ף למ''ד וכו' הוא תיובתא דרבינו כמ''ש הרב אלשקר השיגו הר''א ז''ל במקומו של אותו הדין כאשר הביאו ומ''מ דברי הרב אלשקר דחוקים:

ב וְשִׁבְעָה שֵׁמוֹת הֵם. הַשֵּׁם הַנִּכְתָּב יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א וְהוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. אוֹ הַנִּכְתָּב אֲדֹנָי. וְאֵל. אֱלוֹהַּ. וֵאלֹהִים. וֵאלֹהֵי. וְשַׁדַּי. וּצְבָאוֹת. כָּל הַמּוֹחֵק אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשִּׁבְעָה אֵלּוּ לוֹקֶה:

 כסף משנה  ושבעה שמות הם וכו'. ברייתא סוף פ' שבועת העדות (דף ל"ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א''ל אלהי''ך אלהי''ם אלהיכ''ם אהי''ה אשר אהי''ה אדנ''י וי''ה שד''י צבאו''ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א''ל אלו''ה אלה''י אלהי''ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו''ה דאלו''ה וה''י דאלה''י והי''ם דאלהי''ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ''ם דאלהיכ''ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע''ג דאשמעינן דהי''ם מאלהי''ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה''י דאלה''י דאיכא למימר כיון דאלה''י הוא סמוך לעולם הוה ה''י דידיה ככ''ם דאלהיכ''ם. וטעמא דלא דמי לכ''ם דאלהיכ''ם היינו משום דכיון דאשכחן ה''י שהוא מעצם השם באלהי''ם כל היכא דאשכחן אלה''י הוי קדוש מעצמו משא''כ בכ''ם דאלהיכ''ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי''ה אשר אהי''ה. ומ''ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה היינו משום דאדנ''י וי''ה שם אחד ולא דמו לא''ל אלו''ה דהכא אדנ''י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו''ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי''ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו''ד ה''א וא''ו ה''א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ''י ואלו''ה ואלהי''ם ואהי''ה ושד''י וצבאו''ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי''ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו''ה ואלהי''ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי''ם הוא:

ג כָּל הַנִּטְפָּל לַשֵּׁם מִלְּפָנָיו מֻתָּר לְמָחֳקוֹ כְּגוֹן לָמֶ''ד מִלַּיהוָֹה וּבֵי''ת מִבֵּאלֹהִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן כִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. וְכָל הַנִּטְפָּל לַשֵּׁם מֵאַחֲרָיו כְּגוֹן ךְ' שֶׁל אֱלֹהֶיךָ וְכֶ''ם שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָם נִמְחָקִים וַהֲרֵי הֵם כִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם מְקַדְּשָׁם. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ וְאָסוּר לְמָחֳקָם הַמּוֹחֵק אֵלּוּ הָאוֹתִיּוֹת הַנִּטְפָּלוֹת אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  כל הנטפל לשם מלפניו וכו'. שם בברייתא (שבועות ל"ה) פלוגתא דתנאי דאיכא מ''ד בין מלפניו בין מלאחריו נמחק ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים: ואע''פ שנתקדשו ואסור למוחקם וכו'. הוא אשר דברתי דשאני לן בין האותיות שהם קדושות לפי שהם מעצם השם לאותיות שאינם מעצם השם רק שהשם קדשם:

ד * כָּתַב אָלֶ''ף לָמֶ''ד מֵאלֹהִים, [ג] יוּ''ד הֵ''א מֵיְהוָֹה, אֵינוֹ נִמְחָק. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר יָהּ שֶׁהוּא שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הַשֵּׁם מִקְצָת שֵׁם הַמְפֹרָשׁ הוּא. אֲבָל הַכּוֹתֵב שִׁי''ן דָּלֶ''ת מִשַּׁדַּי, צַדִּ''י בֵּי''ת מִצְּבָאוֹת, הֲרֵי זֶה נִמְחָק:

 ההראב"ד   כתב אל''ף למ''ד מאלהים. א''א זה אינו כלום שלא אמרו אלא באל''ף למ''ד מאלהים ויה מיהוה אבל ש' וד' משדי וצ''ב מצבאות הרי אלו נמחקים:

 כסף משנה  כתב אל''ף למ''ד מאלהי''ם וכו'. ברייתא שם כתב א''ל מאלהי''ם י''ה מיהו''ה אינו נמחק ש''ד משד''י צ''ב מצבאות הרי זה נמחק ופסק שם שמואל הלכה כן: וכתב הראב''ד א''א זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין עכ''ל. ויש לתמוה שדברי הראב''ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום. וי''ל שכוונת הראב''ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י''ה מיהו''ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י''ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י''ה לכוונת שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא''ל מאלהי''ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי''ם משא''כ בשם י''ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא''כ מהיכא תיתי לן. והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז''ל לומר די''ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא''כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י''ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו. וכן מפורש במסכת סופרים ובירושלמי פ''ק דמגילה הכותב א''ל מד' אותיות י''ה מד' אותיות אינם נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהם, עכ''ל. וזה מבואר בדברי רבינו שהכותב י''ה לכוונת שם בפני עצמו אינו נמחק ודלא כדמשמע מהראב''ד שהוא נמחק. ואפשר שנזדמנה להראב''ד בדברי רבינו נוסחא זו ענינה. כתב אל''ף למ''ד מאלהי''ם ו''ה מיהו''ה אינו נמחק. וכך נראה שהיתה נוסחת ההגהות שכתבו י''ה מיהו''ה לא דמי וכו'. ועל זה אומר דלא אמרו אלא י''ה אבל צ''ב וש''ד נמחקין והוא הדין לו''ה כיון שאינו שם בפני עצמו: והרב הר''ם אלשקאר ז''ל כתב בתשובה שכוונת הראב''ד להשיג על רבינו במ''ש שאם כתב ש''ד משד''י וצ''ב מצבאות ולא השלים השם הרי זה נמחק דמשמע שאם היה כתוב השם כולו אינו יכול למחוק ממנו לא ש''ד ולא צ''ב שהרי לא אמרו בברייתא כתב אלא בא''ל מאלהי''ם י''ה מיהו''ה בהני הוא שאמרו כתב ואפילו שלא היה כל השם כתוב אבל גבי ש''ד משד''י וצ''ב מצבאות לא אמרו כתב אלא אפילו שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש''ד וצ''ב עכ''ל. ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהיה מותר למחוק ממנו אפילו אות אחת כ''ש רוב אותיותיו. ומה שרצה להכריע מדלא קתני בברייתא גבי ש''ד וצ''ב כתב אינו הכרע דהא פשיטא דאכתב דקתני ברישא קאי. ועוד שא''א לומר שיהא זו כוונת הראב''ד שא''כ כך ה''ל לכתוב לא אמרו אלא כתב א''ל מאלהי''ם ולא ה''ל להשמיט תיבת כתב מהשגתו מאחר שהיא עיקר השגתו:

ה שְׁאָר הַכִּנּוּיִין שֶׁמְּשַׁבְּחִין בָּהֶן אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּגוֹן חַנּוּן וְרַחוּם הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הַנֶּאֱמָן קַנֹּא וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וּמֻתָּר לְמָחֳקָן:

 כסף משנה  שאר הכנויים שמשבחים בהם את הקב''ה וכו'. שם בברייתא:

ו  כְּלִי שֶׁהָיָה שֵׁם כָּתוּב עָלָיו קוֹצֵץ אֶת מְקוֹם הַשֵּׁם וְגוֹנְזוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשֵּׁם חָקוּק בִּכְלֵי מַתָּכוֹת אוֹ בִּכְלֵי זְכוּכִית וְהִתִּיךְ הַכְּלִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אֶלָּא חוֹתֵךְ אֶת מְקוֹמוֹ וְגוֹנְזוֹ. וְכֵן אִם הָיָה שֵׁם כָּתוּב עַל בְּשָׂרוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחַץ וְלֹא יָסוּךְ וְלֹא יַעֲמֹד בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. נִזְדַּמְּנָה לוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי וְטוֹבֵל. וְאִם לֹא מָצָא גֶּמִי מְסַבֵּב בִּבְגָדָיו וְלֹא יְהַדֵּק כְּדֵי שֶׁלֹּא יָחֹץ. שֶׁלֹּא אָמְרוּ לִכְרֹךְ עָלָיו אֶלָּא מִפְּנֵי [ד] שֶׁאָסוּר לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַשֵּׁם כְּשֶׁהוּא עָרֹם:

 כסף משנה  כלי שהיה שם כתוב עליו וכו'. פ''ק דערכין (דף ו'): וכן אם היה שם כתוב וכו'. ברייתא פרק כל כתבי (שבת ק"כ) הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כתנא קמא ושם אמרו האי גמי היכי דמי אי מיהדק הוי חציצה ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא. חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה מ''מ קשיא אלא אמר רבה בר שילא היינו טעמייהו דרבנן דקא סברי אסור לעמוד לפני השם ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו אלא מענין הלכות מקואות. ומה שאמר ואם לא מצא גמי וכו'. פשוט הוא:

 לחם משנה  נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל. בפרק כל כתבי (דף ק"כ) איפליגו רבנן ור' יוסי דרבנן אית להו כורך עליה גמי וכו' ור' יוסי סבר לעולם יורד וטובל כדרכו. ואמרו בגמרא דפליגי לאהדורי רבנן ס''ל טבילה בזמנה לאו מצוה היא ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן. ורבינו נראה שהביא לשון ת''ק ומשמע לכאורה שפוסק טבילה בזמנה לאו מצוה היא. וקשה שרבינו פסק בפ''ג מהל' שביתת עשור דכל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בתשעה באב בין ביוה''כ. ובסוף פ''ק דתעניות (דף י"ג) מוכח דהיינו דוקא למ''ד טבילה בזמנה מצוה דאמרינן שם חייבי טבילות אין איניש אחרינא לא ופירש''י משום דטבילה בזמנה מצוה שממהר לטהר עצמו וכ''כ הטור באו''ח סימן תרי''ג וז''ל ור''ת כתב דאין טובלין והא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביוה''כ היינו דוקא למ''ד טבילה בזמנה מצוה ע''כ. וי''ל דרבינו סובר כדכתבו התוס' פ''ב דביצה (דף י"ח) דאפילו מ''ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר לטבול ביוה''כ והביאו ראיה מסוף יומא (דף פ"ח) דאמרו שם דנדות ויולדות וזב וזבות טובלות ובעל קרי עד המנחה משום דטבילה בזמנה לאו מצוה משמע דאע''ג דאינה מצוה מ''מ עושה אותה ביוה''כ אם ירצה וכן כתבו בפ' כל כתבי (דף קכ"א) ואע''ג דבתעניות אמרו חייבי כריתות אין אבל אחריני לא אולי הטעם לקרב טהרתה אע''ג שאינה מצוה, אבל קשה דבפ''ק דיומא (דף ח') איפליגו תנאי גבי כהן השורף את הפרה וכ''ג ביוה''כ דר''מ סבר אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה ור' יוסי סבר אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי ור' חנינא סגן הכהנים סבר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה וכה''ג ביוה''כ אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי ואמרו שם בגמרא דכ''ע ס''ל טבילה בזמנה מצוה ופליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דר''מ סבר מקשינן ולהכי מזין כל שבעה דדילמא כל יומא זמנא הוא ורבי יוסי ורבי חנינא תרוייהון סברי לא מקשינן אבל בכהן השורף את הפרה מזין כל שבעה דמעלה עשו בו. ורבינו פסק בפ''ג מהלכות עבודת יוה''כ דמזין עליו בשלישי ובשביעי ובפ''ב מהלכות פרה פסק דמזין עליו כל שבעה ימים והיינו כר' חנינא וכיון דבגמרא אוקימו דאיהו סבר דטבילה בזמנה מצוה היכי פסק כותיה. וי''ל שבגמרא לא אוקימו הכי אלא משום ר''מ ור' יוסי דר''מ ע''כ סבר דטבילה בזמנה מצוה ויליף מיניה הזאה דאל''כ מנא ליה דהזאה כל שבעה וכן ר' יוסי כי היכי דלא תקשי מדידיה אדידיה כדאמרו שם אבל רבי חנינא מצי סבר דאפילו מקשינן הזאה לטבילה טבילה בזמנה לאו מצוה ומעלה עשו בכהן השורף את הפרה אע''ג דלאו מצוה היא לא טבילה בזמנו ולא הזאה בזמנה ובכהן השורף את הפרה בעינן כל שבעה ואתי שפיר דרבינו לא הזכיר בהלכות נדה דין דפרק המפלת דהאשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דפליגי ב''ש וב''ה בטבילות ור' יוסי בר יהודה אומר דיה לטבילה באחרונה דכיון דאיהו סבר דטבילה בזמנה לאו מצוה הוי הלכתא התם כר' יוסי בר''י ולכך לא הזכיר בהלכות נדה הדין ההוא דממילא ידעינן ליה אבל אם היה סובר דטבילה בזמנה מצוה היה לו להזכיר הדין ההוא לעשות מנין הטבילות כב''ה. ומ''ש רבינו שאם לא מצא גמי מסבב בבגדיו סברא דנפשיה קאמר וכ''ת א''כ אפילו טבילה בזמנה מצוה למה אמר ר' יוסי דלא מהדרינן אגמי משום דלא יעבור זמן הטבילה הא מצי לסבב בבגדיו. וי''ל דהאי תיקון דחוק הוא. ומה שלא הזכיר רבינו כאן דיו לחה כתב הרב כסף משנה שאינו מענין הלכות אלו. ואם כדבריו למה כתב ולא יהדק כדי שלא יחוץ הא אינו מענין הלכות אלו. ונראה לומר דכיון דהוצרך להזכיר הכריכה משום שלא יהא בפני השם ערום אמר ענין הכריכה באיזה אופן תהיה דלא מיהדק, ומה שכתבתי נ''ל נכון בדעת רבינו דאין לומר דפסק כר' יוסי דטבילה בזמנה מצוה ומה שכתב כאן גמי היכא דאיכא גמי דלא משמע מדבריו אלא דמהדרינן וכרבנן ופשוט כמו שכתבתי:

ז הַסּוֹתֵר אֲפִלּוּ אֶבֶן אַחַת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִן הַהֵיכָל אוֹ מִשְּׁאָר הָעֲזָרָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (שמות לד-יג) 'כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן' וְכָתוּב (דברים יב-ד) 'לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם'. וְכֵן הַשּׂוֹרֵף עֲצֵי הַקֹּדֶשׁ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ג) 'וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ' וּכְתִיב לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם:

 כסף משנה  הסותר אפילו אבן אחת וכו'. בספרי פרשת ראה אנכי: וכן השורף עצי הקדש וכו'. הכי מפורש בסוף מכות (דף כ"ב):

ח כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ כֻּלָּן וּפֵרוּשֵׁיהֶן וּבֵאוּרֵיהֶן אָסוּר לְשָׂרְפָם אוֹ לְאַבְּדָם בַּיָּד וְהַמְאַבְּדָן בַּיָּד מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁכְּתָבָם יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁה אֲבָל אֶפִּיקוֹרוֹס יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבּוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בִּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וְלֹא כְּתָבוֹ לִשְׁמוֹ אֶלָּא שֶׁהוּא מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁזֶּה כִּשְׁאָר הַדְּבָרִים וְהוֹאִיל וְדַעְתּוֹ כֵּן לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם. וּמִצְוָה לְשָׂרְפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ שֵׁם לָאֶפִּיקוֹרוֹסִים וְלֹא לְמַעֲשֵׂיהֶם. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁכָּתַב אֶת הַשֵּׁם גּוֹנְזִין אוֹתוֹ. וְכֵן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּלוּ אוֹ שֶׁכְּתָבָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים יִגָּנְזוּ:

 כסף משנה  כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו'. כך פשוט בריש פרק כל כתבי (שבת דף קט"ז): והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. ככל עובר על דברי חכמים: אבל אפיקורוס שכתב ספר תורה וכו'. גיטין פרק השולח (דף מ"ה ע"ב) אמר רב נחמן נקטינן ס''ת שכתב אפיקורוס ישרף ובפ' כל כתבי (שבת שם) אמרינן אספרים שכתבם אפיקורוס א''ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם ור' ישמעאל אמר ק''ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ''ו: אבל עובד כוכבים שכתב את השם וכו'. פרק השולח (גיטין מ"ה) ס''ת שכתבו עובד כוכבים יגנז:

ט כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּאַבְרָהָם קֹדֶשׁ אַף זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח-ג) 'אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן' הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ. כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּלוֹט חֹל חוּץ מִזֶּה (גמרא שבועות לה-ב) 'אַל נָא אֲדֹנָי הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן'. כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין קֹדֶשׁ. כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּמִיכָה חֹל. כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּנָבוֹת קֹדֶשׁ. כָּל שְׁלֹמֹה הָאָמוּר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַכִּנּוּיִין חוּץ מִזֶּה (שיר השירים ח-יב) 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה'. כָּל מַלְכַיָּא הָאָמוּר בְּדָנִיֵּאל חֹל חוּץ מִזֶּה (דניאל ב-לז) 'אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא' וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַכִּנּוּיִין:

 כסף משנה  כל השמות האמורים באברהם וכו'. עד סוף הפרק. הכל סוף פרק שבועת העדות (דף ל"ה) ומ''ש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך לפי יש אומרים שהוא חול שהיה מדבר עם המלאכים ואיפסקא הלכתא דאף זה קודש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' ואמר להקב''ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחים: כל השמות האמורים בלוט וכו' חוץ מזה וכו'. ונתנו טעם בגמרא משום להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקב''ה. וכתב הריטב''א הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטיה נקט הכי. וכתב עוד מי שיש בידו להמית ולהחיות והא דכתיב ויאמר אליהם פירוש בפניהם: כל השמות האמורים בגבעת בנימין וכו'. פלוגתא דר''א ורבי יהושע ופסק כר' יהושע. ומ''ש האמורים במיכה חול וכו' אע''ג דפליג התם ר''א את''ק דיהו''ה קדש פסק כת''ק. ומה שכתב בנבות קדש מוסכם: כל שלמה האמור בשיר השירים וכו'. בגמרא הכי איתא כל שלמה האמור בשה''ש קדש. שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. וי''א אף זה הנה מטתו שלשלמה שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן בגיטין. וי''א אף זה ולא מיבעיא האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא לא מיענשה שנאמר האלף לך מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא כמאן לא כת''ק ולא כי''א אלא ה''ק אף זה קודש וזהו חול דמטתו ושמואל דאמר כיש אומרים וכיון דשמואל כי''א משמע דהכי אית לן למפסק. והר''ן תמה על רבינו שפסק כת''ק. ולי נראה דהיינו טעמא דכיון דלשמואל אנו צריכין להגיה לשון וי''א לא נקטינן כותיה אלא נקטינן במאי דמשמע פשט לשון י''א אף זה חול דמשמע ולא מיבעיא האיך וכיון שאנו תופשים הברייתא כפשטה פסקינן כת''ק: והרי הוא כשאר הכנויים. דעת רבינו לומר דכשאמרו דשלמה האמור בשה''ש ומלך מלכיא שבדניאל הם קודש לא אמרו לענין שאין נמחקים אלא הרי הם כשאר הכנויין לכל דבריהם ונאמר דהוו קדש שאם השביע את העדים בהם וכפרו חייבים וכ''כ הריטב''א והר''ן ז''ל. וכ''כ הרא''ש ז''ל בתשובות סוף כלל ג' וז''ל ומ''ש רבי מצליח דשלמה האמור בשה''ש אינו נמחק לפי שהוא קדש לא כיון יפה וכו' עד וכ''ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו והוא נמחק: כל מלכיא האמור בדניאל וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו (שם בשבועות) ואי אפשר לומר שהכוונה כל מקום שכתוב מלכיא שבדקו בספר דניאל ולא מצאו (כי) אלא תרי מלכיא אנת מלכא מלך מלכיא ועוד אחר וביומיהון די מלכיא אינון ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועוד שמלכיא שבאנת מלכא אינו קדוש אלא ודאי על מלך האמור במלך מלכים אמרו שהוא קדוש וכן פירש''י כל מקום שנאמר שם מלך. ואפ''ה קשה דהא אשכחן מלך שהוא קדש לבד מזה והוא שכתוב כען אנא נבוכדנצר משבח וכו' למלך שמיא. ולכן אני אומר דמאי דקאמר כל מלכיא האמור בדניאל אין הכוונה על ספר דניאל אלא הכונה על דברי דניאל שכל מלך שהזכיר דניאל הוא חול חוץ מזה שהוא קודש:

הלכות יסודי התורה - פרק שביעי

א מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד. אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דֵּעָה נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה תָּמִיד לְמַעְלָה קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ, מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו. וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל (שמואל א י-ו) 'וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר':

 כסף משנה  ואין הנבואה חלה אלא על חכם וכו'. בפ''ד דנדרים (דף ל"ה) אמר ר' יונתן אין הקב''ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ומפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו אלא ששם משמע בגמרא דגבור כפשוטו שיהא בעל כח וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבינו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דר' יונתן. ומ''מ צ''ע למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. וי''ל שהרא''ש פירש אהא דר' יונתן אין הקב''ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע''פ שלא יהיה בו כל המדות הללו. ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות:

 לחם משנה  ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה וכו'. יש תימא על רבינו למה לא הזכיר גבור בכח ועשיר ועניו דאיתא פ''ד דנדרים (דף ל"ה) ועוד אמרו בפ' המצניע (דף צ"ב) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה ולא הזכיר מכל זה רבינו. והרב בית יוסף כתב דסבירא ליה כהרא''ש ז''ל דלא הצריך כך בגמרא אלא כדי שתשרה השכינה בקביעות. אבל לא משמע כן מדברי רבינו בספר מורה הנבוכים חלק שני פרק ל''ב דשם כתב הוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. גם בסוגיא דפרק המצניע ובסוגיא דנדרים קשה קצת למה לא הוזכר בסוגיא הנזכרת התנאים שהוזכרו בסוגיא האחרת. ומ''ש רבינו מיד רוח הקדש שורה עליו משמע לכאורה דעל כל פנים יחול עליו הנבואה כשהוא מוכן ולא כתב כן שם בספר השלישי אלא דבעי רצון אלהי לכך נראה ודאי שמ''ש כאן מיד רוח הקדש הוא עם הרצון האלהי אבל אפשר שיהיה מוכן ולא יחול הנבואה, אע''פ שמפרשי דבריו שם פירשו שהוא מסכים לדעת הפילוסוף מ''מ פשט דבריו שם לא משמע כן:

ב הַנְּבִיאִים מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת הֵן. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּחָכְמָה חָכָם גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ בַּנְּבוּאָה נָבִיא גָּדוֹל מִנָּבִיא. וְכֻלָּן אֵין רוֹאִין מַרְאֵה הַנְּבוּאָה אֶלָּא בַּחֲלוֹם בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה. אוֹ בַּיּוֹם אַחַר שֶׁתִּפּל עֲלֵיהֶן תַּרְדֵּמָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-ו) 'בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ'. וְכֻלָּן כְּשֶׁמִּתְנַבְּאִים אֵיבְרֵיהֶן מִזְדַּעְזְעִין וְכֹחַ הַגּוּף כָּשֵׁל וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִתְטָרְפוֹת וְתִשָּׁאֵר הַדַּעַת פְּנוּיָה לְהָבִין מַה שֶּׁתִּרְאֶה. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית טו-יב) 'וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדלָה נֹפֶלֶת עָלָיו'. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל (דניאל י-ח) 'וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ':

ג הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִים לַנָּבִיא בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דֶּרֶךְ מָשָׁל מוֹדִיעִין לוֹ וּמִיָּד יֵחָקֵק בְּלִבּוֹ פִּתְרוֹן הַמָּשָׁל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וְיֵדַע מָה הוּא. כְּמוֹ הַסֻּלָּם שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ וּמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ וְהוּא הָיָה מָשָׁל לְמַלְכֻיּוֹת וְשִׁעְבּוּדָן. וּכְמוֹ הַחַיּוֹת שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהַסִּיר נָפוּחַ וּמַקֵּל שָׁקֵד שֶׁרָאָה יִרְמְיָה וְהַמְּגִלָּה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהָאֵיפָה שֶׁרָאָה זְכַרְיָה. וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים. מֵהֶם אוֹמְרִים הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ. וְיֵשׁ שֶׁהֵן אוֹמְרִים הַפִּתְרוֹן בִּלְבַד. וּפְעָמִים אוֹמְרִים הַמָּשָׁל בִּלְבַד בְּלֹא פִּתְרוֹן כְּמִקְצָת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה וְכֻלָּן בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֵם מִתְנַבְּאִים:

ד כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ אֶלָּא מְכַוְּנִים דַּעְתָּם וְיוֹשְׁבִים שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב וּמִתְבּוֹדְדִים. שֶׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. לְפִיכָךְ בְּנֵי הַנְּבִיאִים לִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵם מְבַקְּשִׁים הַנְּבוּאָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י-ה) 'וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים' כְּלוֹמַר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל:

 כסף משנה  שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף ל'):

ה אֵלּוּ שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁין לְהִתְנַבֵּא הֵם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוְּנִים דַּעְתָּם אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶן וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה:

ו כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ הֵם דֶּרֶךְ נְבוּאָה לְכָל הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים חוּץ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת משֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים. שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים בַּחֲלוֹם אוֹ בְּמַרְאֶה וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְנַבֵּא וְהוּא עֵר וְעוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז-פט) 'וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו'. כָּל הַנְּבִיאִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ. לְפִיכָךְ רוֹאִים מַה שֶּׁהֵם רוֹאִים בְּמָשָׁל וְחִידָה. משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-ח) 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ'. וְנֶאֱמַר (שמות לג-יא) 'וּדְבַר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'. וְנֶאֱמַר (במדבר יב-ח) 'וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט' כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ בְּלֹא חִידָה וּבְלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו (במדבר יב-ח) 'בְּמַרְאֶה וְלֹא בְּחִידוֹת' שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִים וְנִבְהָלִים וּמִתְמוֹגְגִין וּמשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן הוּא, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות לג-יא) 'כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ', כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם. כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט-ח) 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם'. וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא יבמות סב-א) 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶם חוֹזְרִים לְאָהֳלָם שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּם כִּשְׁאָר הָעָם. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶם. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא חָזַר לְאָהֳלוֹ הָרִאשׁוֹן לְפִיכָךְ פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ לְצוּר הָעוֹלָמִים וְלֹא נִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו הַהוֹד לְעוֹלָם וְקָרַן עוֹר פָּנָיו וְנִתְקַדֵּשׁ כְּמַלְאָכִים:

ז הַנָּבִיא אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה לְכוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַּעֲשׂוּ אוֹ לְמָנְעָם מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶם. וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִים אוֹתוֹ נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ בֶּאֱמֶת. וְלֹא כָּל הָעוֹשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת מַאֲמִינִים לוֹ שֶׁהוּא נָבִיא. אֶלָּא אָדָם שֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים בּוֹ מִתְּחִלָּתוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לִנְבוּאָה בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו שֶׁנִּתְעַלָּה בָּהֶן עַל כָּל בְּנֵי גִּילוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּבִפְרִישׁוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא וְעָשָׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאָמַר שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-טו) 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן'. וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאֵינוֹ נָבִיא. וְזֶה הָאוֹת יֵשׁ לוֹ דְּבָרִים בְּגוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ לוֹ הוֹאִיל וְאָדָם גָּדוֹל וְחָכָם וְרָאוּי לִנְבוּאָה [הוּא] מַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל חֶזְקָתוֹ. שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוֵּינוּ כְּמוֹ שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לַחְתֹּךְ אֶת הַדִּין עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהֵעִידוּ בְּשֶׁקֶר הוֹאִיל וּכְשֵׁרִים הֵם אֶצְלֵנוּ מַעֲמִידִין אוֹתָן עַל כַּשְׁרוּתָן. וּבַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן נֶאֱמַר (דברים כט-כח) 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ'. וְנֶאֱמַר (שמואל א טז-ז) 'כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב':

הלכות יסודי התורה - פרק שמיני

א משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה-ד) 'פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם'. וְנֶאֱמַר (דברים ה-ג) 'לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת'. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט-ט) 'הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם'. מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה:

 כסף משנה  משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו'. בספר העיקרים מאמר ראשון פי''ח ביאר יפה דברי רבינו:

ב נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹלֵחַ לָהֶן הֵם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן אוֹת אַחֵר. שֶׁהֵם וְהוּא עֵדִים בַּדָּבָר כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת וְאֵין אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ משֶׁה רַבֵּנוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם וְאָמַר לוֹ (שמות ג-יח) 'וְשָׁמְעוּ לְקלֶךָ'. יָדַע משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בִּלְבָבוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ וְאָמַר (שמות ד-א) 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי'. עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה יִסְתַּלֵּק הִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִתְּחִלָּה וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּם הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות ג-יב) 'וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה'. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד אַחַר משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ מִפְּנֵי הָאוֹת לְבַדּוֹ כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר אִם יַעֲשֶׂה אוֹת נִשְׁמַע לוֹ לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר. אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה שֶׁצִּוָּה משֶׁה בַּתּוֹרָה וְאָמַר אִם נָתַן אוֹת (דברים יח-טו) 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן'. כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ לַחְתֹּךְ הַדָּבָר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הֵעִידוּ אֱמֶת אִם שֶׁקֶר. כָּךְ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִזֶּה הַנָּבִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הָאוֹת אֱמֶת אוֹ בְּכִשּׁוּף וְלָט:

 לחם משנה  וזהו שאמר לו הקב''ה בתחילת נבואתו וכו' עד שהודיעו הקב''ה וכו'. הנה בכאן קושיא מבוארת דהפסוקים הם הפוכים בתורה דפסוק וזה לך האות הוא מוקדם לפסוק והן לא יאמינו לי. ונ''ל לפרש דבריו עם מה שנעורר עוד בדבריו דאיך נתקררה דעתו של משה במה שאמר לו הקב''ה שהם לא יאמינו האמנה שלמה עד מעמד הר סיני והלא עדיין קושיא קיימת אדוכתא דלפי שעתו לא יאמינו לו ולא ישגיחו בדבריו. ויש לדחות דמ''מ כיון דלבסוף יודע שיאמינו בו האמנה שלמה נתקררה דעתו דמה שהיה קשה לו הוא שלעולם לא יאמינו בו האמנה שלמה וזהו אומרו והן לא יאמינו לי. אבל נראה לתרץ הכל דמה שכתב עד שהודיעו אין משמעות דבריו עד שהודיעו לבסוף, דפשט הלשון הוא פירוש עד כלומר היה לו למשה סבה חזקה לישמט ושלא לילך בשליחותו יתברך וכל כך היא חזקה עד שהקב''ה בעצמו נתקשה בהו, לתקן זה כתב בתחלת דבריו בהוציאך את העם הזה כלומר אע''פ שיש לך להקשות שלא יאמינו בך האמנה שלמה אח''כ יאמינו וא''כ כיון שהאל יתברך בתחילת דבריו נתקשה בה ובא לתקנה א''כ סבה גדולה היה לו למשה לישמט ושלא לילך בשליחותו יתברך. אח''כ ראיתי בפסקי מהר''ל ן' חביב סימן ל''א שעמד על זה וכמדומה לי שדברי הם כדבריו:

ג לְפִיכָךְ אִם עָמַד הַנָּבִיא וְעָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וּבִקֵּשׁ לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּבֵאוּר שֶׁאוֹתָן הָאוֹתוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף הֵן. לְפִי שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינָהּ עַל פִּי הָאוֹתוֹת כְּדֵי שֶׁנַּעֲרֹךְ אוֹתוֹת זֶה לְאוֹתוֹת זֶה. אֶלָּא בְּעֵינֵינוּ רְאִינוּהָ וּבְאָזְנֵינוּ שְׁמַעֲנוּהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע הוּא. הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ לָאָדָם עַל דָּבָר שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָהֶן אֶלָּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהֵן עֵדֵי שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאִם בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת (דברים יג-ד) 'לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא'. שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא אֵלֶיךָ בְּאוֹת וּמוֹפֵת לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ וְהוֹאִיל וְאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּמוֹפֵת אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוֹת שֶׁצִּוָּנוּ משֶׁה הֵיאַךְ נְקַבֵּל מֵאוֹת זֶה שֶׁבָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁרָאִינוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ:

הלכות יסודי התורה - פרק תשיעי

א  דָּבָר בָּרוּר וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא מִצְוָה עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֵין לָהּ לֹא שִׁנּוּי וְלֹא גֵּרָעוֹן וְלֹא תּוֹסֶפֶת שֶׁנֶּאֱמַר אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. וְנֶאֱמַר (דברים כט-כח) 'וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְצֻוִּין אָנוּ לַעֲשׂוֹתָן עַד עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ל-יב) 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. לְפִיכָךְ אִם יַעֲמֹד אִישׁ בֵּין מִן הָאֻמּוֹת בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל וְיַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ לְהוֹסִיף מִצְוָה אוֹ לִגְרֹעַ מִצְוָה אוֹ לְפָרֵשׁ בְּמִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא שָׁמַעְנוּ מִמּשֶׁה. אוֹ שֶׁאָמַר שֶׁאוֹתָן הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל אֵינָן לְעוֹלָם וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹת אֶלָּא מִצְוֹת לְפִי זְמַן הָיוּ. הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק עַל שֶׁהֵזִיד לְדַבֵּר בְּשֵׁם ה' אֲשֶׁר לֹא צִוָּהוּ. שֶׁהוּא בָּרוּךְ שְׁמוֹ צִוָּה לְמשֶׁה שֶׁהַמִּצְוָה הַזֹּאת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם וְ (במדבר כג-יט) 'לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב':

 כסף משנה  ונאמר לא בשמים היא. בפ' הזהב (ב"מ נ"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר''א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. זה לשון ת''כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: לפיכך אם יעמוד איש וכו'. זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה':

 לחם משנה  הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ואע''ג דבגמרא מפיק לה מקרא דואלה המצות אין קפידא בכך דאין רבינו מקפיד בכך כיון דאין נפקותא בדין ודרכו להביא פסוק אשר לא נזכר בגמרא מאחר שהוא מבואר יותר: לפיכך אם יעמוד איש וכו' אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר עכ''ל. דברים אלו שכתב כאן רבינו תמוהים אצלי עם הסוגיא דבס''פ הנחנקין (דף פ"ט) דשם איפליגו רבנן ור''ש גבי נביא שהדיח דרבנן סברי דהוי בסקילה ואע''ג דכתיב יומת דהוי מיתה סתם וכל מיתה האמורה בתורה הוי חנק יליף הדחה הדחה ממסית ור''ש לא גמר ג''ש והוי חנק ואיפליגו בפירוש פלוגתייהו רב חסדא ורב המנונא דלרב חסדא פליגי רבנן ור''ש בתרתי ומודים בתרתי בעוקר הגוף בעבודת כוכבים ובעוקר מקצת וקיים מקצת בעבודת כוכבים פליגי אבל בעוקר הגוף בשאר מצות דברי הכל בחנק ובביטול מקצת וקיום מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור דס''ל דהך קרא דנביא לא איירי אלא בעבודת כוכבים אבל בשאר מצות לא איירי כאן כלל ועוקר הגוף דשאר מצות נפקא לן מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי משמע דבר ולא חצי דבר ומשום הכי אית להו דקיום מקצת ובטול מקצת דשאר מצות פטור ובעוקר גוף דשאר מצות הוי חנק משום דסתם מיתה האמורה בתורה הוי חנק. ורב המנונא ס''ל דפליגי בתלת דקרא נמי איירי בעוקר הגוף בשאר מצות דהיינו ללכת בה ובעוקר מקצת וקיום מקצת דשאר מצות מודה דפטור וקרא דמן הדרך דמשמע מקצת לא איירי אלא בעבודת כוכבים דוקא. עוד הביאו שם ברייתא בגמ' (דף צ') ואמרו שם בסופה ובעבודת כוכבים אפילו אומר היום עבדוה ולמחר בטלוה דברי הכל חייב ואוקמוה להך ברייתא אביי ורבא אליבא דרב חסדא ורב המנונא ולכולהו לרבנן הא דעבדוה היום ולמחר בטלוה הוי בסקילה ולר''ש בחנק וכן אמרו שם בהדיא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. הנה הצעתי הסוגיא לפניך ועם זה יש לתמוה טובא על דברי רבינו דנהי שהוא פסק כרב חסדא דאית ליה דבעוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק ומש''ה כתב בפרק זה דאם עקר שום דבר מכל המצות הוי בחנק דאי הוה פוסק כרב המנונא ה''ל למפסק דהוי בסקילה כיון דהוא ז''ל פסק כרבנן בריש פ''ה מהל' עבודת כוכבים ע''ש אלא ודאי שהוא פסק כר''ח ואע''ג דאמרו שם דאביי סבר כרב חסדא ורבא כרב המנונא וקיי''ל אביי ורבא הלכה כרבא והו''ל למפסק כרבא מ''מ פסק כרב חסדא דהוי רבו דרב המנונא כדמשמע בעירובין בפרק הדר, אבל מ''מ קשה דקיום מקצת ובטול מקצת בשאר מצות לכ''ע הוי פטור ומשמע בהוריות פ''ק (דף ד') גבי הורו ב''ד לעקור את כל הגוף דאמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה אין עבודת כוכבים בתורה הרי אלו פטורים הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור משמע באותה סוגיא דפירוש בטול מקצת וקיום מקצת בשאר מצות הוי שמפרש שום דבר נגד מה שקבלנו מפי השמועה ומינה נלמוד דקיום מקצת ובטול מקצת דשאר מצות דהוי הכי וא''כ לכ''ע הוי פטור אם לא עקר כל המצוה והיכי כתב כאן רבינו דכשבא לפרש במצות פירש שלא שמענו ממשה דמשמע אפילו דקאי המצוה בדוכתא אלא שבענין הפירוש הוא משנה אותו שיחנק הא בגמרא משמע דפטור בשאר מצות עד שיעקור גוף כל המצוה. ואפילו היינו אומרים שרבינו מפרש קיום מקצת ובטול מקצת דשאר מצות דהוי היום בטלו אותה ולמחר קיימו אותה דומיא דעבודת כוכבים דאמר היום עבדוה ולמחר בטלוה מה שלא נראה כן מההיא סוגיא דהוריות כדכתיבנא מ''מ קשה דהא בפ''ה מהל' עבודת כוכבים כתב וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע''פ שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע משמע מהתם דאע''ג דלא שינה כלל ממה שכתוב בתורה חייב ומהסוגיא שהבאתי משמע דאפילו שבטל מקצת פטור. ועוד תימה על תימה דכיון דאיהו פסק כרבנן בהל' עבודת כוכבים דנביא שהדיח בסקילה א''כ היכי כתב בסוף הפרק דעבדוה היום ובטלוה למחר יחנק הנביא למחר דהיינו קיום מקצת ובטול מקצת שכ''כ ואפילו עשה אותות ומופתים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד וכו' והא בגמרא אמרו בהדיא דלרבנן הוי בסקילה כדכתיבנא ולא שייך כאן למפסק כוותיהו בחדא וכר''ש בחדא דכיון דקרא איירי בין במקצת בין בעוקר הכל אי הך מיתה דקרא הוי סקילה בג''ש דרבנן הוי סקילה בכל אפילו בעוקר מקצת ואי הוי חנק כר''ש דלא גמיר ג''ש הוי חנק בכל דכיון דכך כייל קרא דהך פרשתא דנביא דהכא וכמ''ש רבינו ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע וכו' ע''כ הוי בסקילה ולא שייך הכא לפלוגי בין עוקר הגוף בעבודת כוכבים לבטול מקצת ואע''פ שהיה לנו טעם נכון לחלק ביניהם מה שאינו כן ע''כ נתקשו דברי רבינו אצלי וצריכים עיון:

ב אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יח-יח) 'נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ'. לֹא לַעֲשׂוֹת דָּת הוּא בָּא אֶלָּא לְצַוּוֹת עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּלְהַזְהִיר הָעָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלֶיהָ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן (מלאכי ג-כב) 'זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי'. וְכֵן אִם צִוָּנוּ בְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת כְּגוֹן לְכוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ אַל תֵּלְכוּ. עֲשׂוּ מִלְחָמָה הַיּוֹם אוֹ אַל תַּעֲשׂוּ. בְּנוּ חוֹמָה זוֹ אוֹ אַל תִּבְנוּהָ. מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְהָעוֹבֵר עַל דְּבָרָיו חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-יט) 'וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ':

 כסף משנה  וכן אם צונו בדברי הרשות וכו'. משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ"ט) הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא כלומר המפקירם שלא חשש לדבריו ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו ואמרו בגמרא דכלהו נפקי מהאיש אשר לא ישמע דפשטיה קאי למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא שהוא עצמו אינו שומע והיינו עובר על דברי עצמו וקרי ביה לא ישמיע והיינו כובש נבואתו ואכולהו קאמר אנכי אדרוש מעמו:

ג וְכֵן נָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְהַכּוֹבֵשׁ נְבוּאָתוֹ חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם וּבִשְׁלָשְׁתָּן נֶאֱמַר (דברים יח-יט) 'אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ'. וְכֵן אִם יֹאמַר לָנוּ הַנָּבִיא שֶׁנּוֹדַע לָנוּ שֶׁהוּא נָבִיא לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ עַל מִצְוֹת הַרְבֵּה בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת לְפִי שָׁעָה מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְכֵן לָמַדְנוּ מֵחֲכָמִים רִאשׁוֹנִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה בְּכָל אִם יֹאמַר לְךָ הַנָּבִיא עֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שְׁמַע לוֹ חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר לְפִי שָׁעָה. כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁהִקְרִיב עוֹלָה בַּחוּץ וִירוּשָׁלַיִם נִבְחֶרֶת לְכָךְ וְהַמַּקְרִיב בַּחוּץ חַיָּב כָּרֵת. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא נָבִיא מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ וְגַם בָּזֶה נֶאֱמַר (דברים יח-טו) 'אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן'. וְאִלּוּ שָׁאֲלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ הֵיאַךְ נַעֲקֹר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים יב-יג) 'פֶּן תַּעֲלֶה עלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם'. הָיָה אוֹמֵר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הַמַּקְרִיב בַּחוּץ לְעוֹלָם חַיָּב כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה משֶׁה. אֲבָל אֲנִי אַקְרִיב הַיּוֹם בַּחוּץ בִּדְבַר ה' כְּדֵי לְהַכְחִישׁ נְבִיאֵי הַבַּעַל. וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת אִם צִוּוּ כָּל הַנְּבִיאִים לַעֲבֹר לְפִי שָׁעָה מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לָהֶם. וְאִם אָמְרוּ שֶׁהַדָּבָר נֶעֱקַר לְעוֹלָם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה (דברים כט-כח) 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם':

 כסף משנה  וכן אם יאמר לנו הנביא וכו'. יבמות פרק האשה רבה (דף צ':) ובספרי אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. ומ''ש שנודע לנו שהוא נביא לומר שאם עד שלא נודע לנו מדברים אחרים שהוא נביא וזה החלו לעשות אין שומעין לו ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק וכך אמרו בפ' הנחנקין שהטעם ששמעו ישראל לאליהו בהר הכרמל לפי שהיה מוחזק בנבואה שאילו לא היה מוחזק לא היו שומעין לו: וכן למדנו מהחכמים הראשונים וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין צ') א''ר אבהו א''ר יוחנן אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו כלומר לפי שעה חוץ מעבודת כוכבים: ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו'. וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה כיון שתורתנו נצחית ולמדנו שלא יבא עוד נביא לחדש דבר ואמרו חז''ל בכמה מקומות (חולין קכ"ד.) אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה. גם אמרו (תמורה ט"ז. וע"ש) על אותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב''ה ללמדם ליהושע וא''ל אין נביא רשאי לחדש דבר א''כ כשזה מתנבא בדבר תורה נתברר לנו שדבר סרה. אבל קשה לי דאמרו פ''ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב''ה וקיי''ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ''ע:

 לחם משנה  (ב-ג) והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים וכו'. וכן נביא שעבר על דברי עצמו וכו'. בפי''ט מהל' סנהדרין כתב רבינו אע''פ ששלשתן במיתה אינו לוקה שהם באים מכלל עשה שנאמר אליו תשמעון ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה ואין לוקין עליו, ע''כ. וקשה דהיכא מזכיר אליו תשמעון לנביא הכובש נבואתו. ועוד למה כתב לאו הבא מכלל עשה הא הוא עשה גמור. מיהא לזה י''ל דענינו לאו הוא לא תעבור על דברי הנביא ומפני כן כתב שאע''פ שענינו לאו בא מכלל עשה ולכך אינו לוקה עליו: אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' וכו'. נראה דסובר רבינו דהא דאליהו ע''פ הדבור היה ולא מדעתו וכחד תירוצא דתוס' בפ' אלו הן הנחנקין (דף פ"ט). וכן ביבמות פרק האשה רבה (דף צ'):

ד וְכֵן אִם עָקַר דָּבָר מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אוֹ שֶׁאָמַר בְּדִין מִדִּינֵי תּוֹרָה שֶׁה' צִוָּה לוֹ שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְיֵחָנֵק. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אוֹת. שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ הַתּוֹרָה שֶׁאָמְרָה (דברים ל-יב) 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא'. אֲבָל לְפִי שָׁעָה שׁוֹמְעִין לוֹ בַּכּל:

 כסף משנה  או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'. וא''ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ''ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני:

ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת. אֲבָל בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְאָמַר שֶׁה' צִוָּהוּ שֶׁתֵּעָבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ בְּשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה דִּבֵּר סָרָה עַל ה'. וְעַל זֶה צִוָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (דברים יג-ג) 'וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת' (דברים יג-ד) 'לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא' (דברים יג-ו) 'כִּי דִּבֵּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם'. שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּלְפִיכָךְ נֵדַע בְּוַדַּאי שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּלָט וְכִשּׁוּף עָשָׂה וְיֵחָנֵק:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בשאר מצות אבל וכו'. למעלה כשאמר אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים הזכיר שם עבודת כוכבים אגב דשאר מצות שכוונתו שם היתה לומר דבשאר מצות שומעים לנביא וכאן נתכוין לדבר בעבודת כוכבים בייחוד דאין שומעין לו אפילו לפי שעה ולמד כן ממה שאמרו אם יאמר לך הנביא עבור על ד''ת שמע והיינו דוקא לפי שעה וכמו שכתבתי למעלה וקאמר חוץ מעבודת כוכבים אלמא דבעבודת כוכבים אפילו לפי שעה אין שומעין לו:

הלכות יסודי התורה - פרק עשירי

א כָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד לָנוּ וְיֹאמַר שֶׁה' שְׁלָחוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹת כְּאֶחָד מֵאוֹתוֹת משֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ כְּאוֹתוֹת אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שִׁנּוּי מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֶלָּא הָאוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם וְיֵאָמְנוּ דְּבָרָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-כא) 'וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר' וְגוֹ'. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיָּבוֹא אָדָם הָרָאוּי לִנְבוּאָה בְּמַלְאֲכוֹת הַשֵּׁם וְלֹא יָבוֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ אֶלָּא לַעֲבֹד אֶת ה' בְּמִצְוֹת הַתּוֹרָה אֵין אוֹמְרִין לוֹ קְרַע לָנוּ הַיָּם אוֹ הַחֲיֵה מֵת וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ נַאֲמִין בְּךָ. אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ אִם נָבִיא אַתָּה אֱמֹר דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת וְהוּא אוֹמֵר וְאָנוּ מְחַכִּים לִרְאוֹת הֲיָבוֹאוּ דְּבָרָיו אִם לֹא יָבוֹאוּ. וַאֲפִלּוּ נָפַל דָּבָר קָטָן בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. וְאִם בָּאוּ דְּבָרָיו כֻּלָּן יִהְיֶה בְּעֵינֵינוּ נֶאֱמָן:

ב וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. אִם נִמְצְאוּ דְּבָרָיו נֶאֱמָנִים כֻּלָּן הֲרֵי זֶה נְבִיא אֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל (שמואל א ג-כ) 'וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה'':

 לחם משנה  ובודקים אותו פעמים הרבה ואם נמצאו דבריו נאמנים כלם הרי זה נביא אמת. כלומר עד שיתאמת אבל לא יותר מדאי כדכתב לקמן דאיכא איסורא דלא תנסו וכו':

ג וַהֲלֹא הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים אוֹמְרִים מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין הַנָּבִיא וּבֵינָם. אֶלָּא שֶׁהַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִקְצָת דִּבְרֵיהֶם מִתְקַיְּמִין וּמִקְצָתָן אֵין מִתְקַיְּמִין. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מז-יג) 'יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים מוֹדִעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ'. מֵאֲשֶׁר וְלֹא כָּל אֲשֶׁר. וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִתְקַיֵּם מִדִּבְרֵיהֶם כְּלוּם אֶלָּא יִטְעוּ בַּכּל כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מד-כה) 'מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל'. אֲבָל הַנָּבִיא כָּל דְּבָרָיו קַיָּמִין שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י-י) 'כִּי לֹא יִפּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה כג-כח) 'הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דִּבְרֵי אֱמֶת מַה לַּתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה''. כְּלוֹמַר שֶׁדִּבְרֵי הַקּוֹסְמִים וְהַחֲלוֹמוֹת כְּתֶבֶן שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ מְעַט בַּר וּדְבַר ה' כְּבַר שֶׁאֵין בּוֹ תֶּבֶן כְּלָל. וּבַדָּבָר הַזֶּה הַכָּתוּב הִבְטִיחַ וְאָמַר שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִין הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים לָאֻמּוֹת וּמְכַזְּבִין הַנָּבִיא יוֹדִיעַ לָכֶם דִּבְרֵי אֱמֶת וְאֵין אַתֶּם צְרִיכִין לִמְעוֹנֵן וְקוֹסֵם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' וְגוֹ' (דברים יח-יד) 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה' וְגוֹ'. וְאָמַר (דברים יח-טו) 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ' וְגוֹ'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין הַנָּבִיא עוֹמֵד לָנוּ אֶלָּא לְהוֹדִיעֵנוּ דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם מִשֹּׂבַע וְרָעָב מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וַאֲפִלּוּ צָרְכֵי יָחִיד מוֹדִיעַ לוֹ. כְּשָׁאוּל שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה וְהָלַךְ לַנָּבִיא לְהוֹדִיעוֹ מְקוֹמָהּ. וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים הוּא שֶׁיֹּאמַר הַנָּבִיא לֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה דָּת אַחֶרֶת אוֹ יוֹסִיף מִצְוָה אוֹ יִגְרַע:

ד דִּבְרֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי יָמוּת אוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית רָעָב אוֹ מִלְחָמָה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אִם לֹא עָמְדוּ דְּבָרָיו אֵין בָּזֶה הַכְחָשָׁה לִנְבוּאָתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִים הִנֵּה דִּבֵּר וְלֹא בָּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה וְאֶפְשָׁר שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִסְלַח לָהֶם כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה. אוֹ שֶׁתָּלָה לָהֶם כְּחִזְקִיָּה. אֲבָל אִם הִבְטִיחַ עַל טוֹבָה וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ וְכָךְ וְלֹא בָּאָה הַטּוֹבָה שֶׁאָמַר בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁכָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁיִּגְזֹר הָאֵל אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי אֵינוֹ חוֹזֵר. וְלֹא מָצִינוּ שֶׁחָזַר בִּדְבַר טוֹבָה אֶלָּא בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן כְּשֶׁהִבְטִיחַ לַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא יָמוּתוּ עִם הָרְשָׁעִים וְחָזַר בִּדְבָרָיו. וְזֶה מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּדִבְרֵי הַטּוֹבָה בִּלְבַד יִבָּחֵן הַנָּבִיא. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר בִּתְשׁוּבָתוֹ לַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְרָעָה וַחֲנַנְיָה לְטוֹבָה. אָמַר לוֹ לַחֲנַנְיָה אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרַי אֵין בָּזֶה רְאָיָה שֶׁאֲנִי נְבִיא שֶׁקֶר אֲבָל אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרֶיךָ יִוָּדַע שֶׁאַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כח-ז) 'אַךְ שְׁמַע נָא אֶת הַדָּבָר הַזֶּה' וְגוֹ' הַנָּבִיא אֲשֶׁר יְדַבֵּר שָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת:

 לחם משנה  ולא מצינו שחזר בדבר טובה וכו'. הך מילתא במס' שבת פ' במה בהמה (דף נ"ה) ואע''ג דאמרינן התם דחזר בו משום עונש תוכחה שלא הוכיחו הצדיקים לרשעים ומהך טעמא אמר רבי זירא לר''ש דלוכחינהו להנהו דבי ריש גלותא משום דעונש תוכחה גדול וא''כ אפשר דמשום עונש תוכחה ינחם הקב''ה ולא יהיה בזה הכזבת נביא מ''מ מילתא דלא שכיחא דלא היה הדבר הזה כי אם פעם אחת בעולם. והרב מהר''ר אליה מזרחי בפרשת וישלח בביאורו לרש''י גבי ויירא שמא יהרג האריך שם בסתירת המאמרים דיעקב נתיירא שמא יחזור בו האל יתברך שמא יגרום החטא ובהא דבפ' במה בהמה נראה איפכא וכן מדברי רבינו שכתב שבחינת הנביא הוא בדבר זה משמע דלא חיישינן לשמא יגרום החטא. ותירץ שם דשאני היכא דההבטחה היתה לעצמו ואין בחלופה הכזבת נביא כההיא דיעקב להיכא שיש בה הכזבת נביא כההיא דרבי אחא בפרק במה בהמה, והדר מקשה מההיא דפ''ק דברכות דאמר שם עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית דעם זו קנית הוי ביאה שניה וגרם החטא שלא נתקיים והאריך שם לתרץ. ונ''ל לתרץ דודאי היכא דאיכא גרם החטא יחזור בו האל יתברך ומאי דאמר בפ''ק דברכות על תנאי אינו חוזר היינו כל זמן שלא גרם החטא ודוקא היכא דליכא הכזבת נביא אבל היכא דאיכא הכזבת נביא לא, ובתירוץ שתירץ הרב ז''ל מעד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית אע''ג דזה היה דבר שאמר ה' למשה דכל דבר שאמר משה מפי הגבורה אמרו מ''מ אינו כתוב בתורה בשם ה' אלא בשם משה. ומה שאז''ל לא יצאת אמירה מפי הקב''ה כלומר שאמר הקב''ה בתורה מפי עצמו שהוא מדבר או הנביא בשם ה' אמרן אבל אלו הם דברי משה אע''פ שמפי הגבורה אמרן מ''מ כיון שאינו בלשון האל יתברך יפול בהם נחמה שינחם האל יתברך. זה נ''ל נכון לתרץ והוא התירוץ ראשון שתירץ הרב ז''ל ושמא עם זה התירוץ נסתלקה קושיתו שהקשה עליו: סליקו להו הלכות יסודי התורה בס''ד

ה נָבִיא שֶׁהֵעִיד לוֹ נָבִיא אַחֵר שֶׁהוּא נָבִיא הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת נָבִיא וְאֵין זֶה הַשֵּׁנִי צָרִיךְ חֲקִירָה. שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבֵּנוּ הֵעִיד לִיהוֹשֻׁעַ וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת. וְכֵן לְדוֹרוֹת. נָבִיא שֶׁנּוֹדְעָה נְבוּאָתוֹ וְהֶאֱמִינוּ בִּדְבָרָיו פַּעַם אַחַר פַּעַם אוֹ שֶׁהֵעִיד לוֹ נָבִיא וְהָיָה הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה אָסוּר לַחְשֹׁב אַחֲרָיו וּלְהַרְהֵר בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁמָּא אֵינָהּ אֱמֶת. וְאָסוּר לְנַסּוֹתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי וְלֹא נִהְיֶה הוֹלְכִים וּמְנַסִּים לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-טז) 'לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה' שֶׁאָמְרוּ (שמות יז-ז) 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן'. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁזֶּה נָבִיא יַאֲמִינוּ וְיֵדְעוּ כִּי ה' בְּקִרְבָּם וְלֹא יְהַרְהֲרוּ וְלֹא יַחְשְׁבוּ אַחֲרָיו. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ב-ה) 'וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם':

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה

---

הלכות דעות

יֵשׁ בִּכְלָלָן עֶשֶׂר מִצְות. שֵׁשׁ מִצְות עֲשֵׂה. וְאַרְבַּע מִצְות לֹא תַעֲשֶׂה. א) לְהִדַּמּוֹת בִּדְרָכָיו. ב) לְהִדַּבֵּק בְּיוֹדְעָיו. ג) לֶאֱהֹב אֶת רֵעִים. ד) לֶאֱהֹב אֶת הַגֵּרִים. ה) שֶׁלֹּא לִשְׂנֹא אַחִים. ו) לְהוֹכִיחַ. ז) שֶׁלֹּא לְהַלְבִּין פָּנִים. ח) שֶׁלֹּא לְעַנּוֹת אֻמְלָלִים. ט) שֶׁלֹּא לַהֲלֹךְ רָכִיל. י) שֶׁלֹּא לִנְקֹם. יא) שֶׁלֹּא לִנְטֹר:

וּבֵאוּר כָל הַמִצְוֹת הָאֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות דעות - פרק ראשון

א דֵעוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי אָדָם וְזוֹ מְשֻׁנָּה מִזּוֹ וּרְחוֹקָה מִמֶּנָּהּ בְּיוֹתֵר. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה כּוֹעֵס תָּמִיד. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וְאֵינוֹ כּוֹעֵס כְּלָל וְאִם יִכְעַס יִכְעַס כַּעַס מְעַט בְּכַמָּה שָׁנִים. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא גְּבַהּ לֵב בְּיוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁהוּא שְׁפַל רוּחַ בְּיוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁהוּא בַּעַל תַּאֲוָה לֹא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מֵהָלֹךְ בְּתַאֲוָה. וְיֵשׁ שֶׁהוּא בַּעַל לֵב טָהוֹר מְאֹד וְלֹא יִתְאַוֶּה אֲפִלּוּ לִדְבָרִים מְעַטִּים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן. וְיֵשׁ בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה שֶׁלֹּא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מִכָּל מָמוֹן הָעוֹלָם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה-ט) 'אוֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף'. וְיֵשׁ מְקַצֵּר נַפְשׁוֹ שֶׁדַּיּוֹ אֲפִלּוּ דָּבָר מְעַט שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לוֹ וְלֹא יִרְדֹּף לְהַשִּׂיג כָּל צָרְכּוֹ. וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּרָעָב וְקוֹבֵץ עַל יָדוֹ וְאֵינוֹ אוֹכֵל פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ אֶלָּא בְּצַעַר גָּדוֹל. וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ בְּיָדוֹ לְדַעְתּוֹ. וְעַל דְּרָכִים אֵלּוּ שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת כְּגוֹן מְהוֹלֵל וְאוֹנֵן וְכִילַי וְשׁוֹעַ וְאַכְזָרִי וְרַחֲמָן וְרַךְ לֵבָב וְאַמִּיץ לֵב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

 לחם משנה  [ וכילי ושוע. ואע''פ דכבר חשיב לעיל] ויש שהוא מסגף עצמו וכו' ויש שהוא מאבד כל ממונו וכו'. מאבד ממונו דהתם הוא אבוד ממון או סיגוף x אבל כאן אינו אלא נדיבות לתת לבני אדם ואין זה אבוד ממון וההפך הוא הכיליות שלא לתת לבני אדם כלל אבל עצמו אינו מסגף:

ב וְיֵשׁ בֵּין כָּל דֵּעָה וְדֵעָה הָרְחוֹקָה מִמֶּנָּה בַּקָּצֶה הָאַחֵר דֵּעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת זוֹ רְחוֹקָה מִזּוֹ. וְכָל הַדֵּעוֹת יֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁהֵן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לְפִי טֶבַע גּוּפוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁל אָדָם זֶה מְכֻוָּן וְעָתִיד לְקַבֵּל אוֹתָם בִּמְהֵרָה יוֹתֵר מִשְּׁאָר הַדֵּעוֹת. וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵינָן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ אֶלָּא לָמַד אוֹתָם מֵאֲחֵרִים אוֹ שֶׁנִּפְנָה לָהֶן מֵעַצְמוֹ לְפִי מַחֲשָׁבָה שֶׁעָלְתָה בְּלִבּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁזּוֹ הַדֵּעָה טוֹבָה לוֹ וּבָהּ רָאוּי לֵילֵךְ וְהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּהּ עַד שֶׁנִּקְבְּעָה בְּלִבּוֹ:

 לחם משנה  דעות בינוניות זו רחוקה מזו. ר''ל בין שתי הקצוות כל המדות שיהיו ביניהם נקרא בינוניות בין שיהיו נוטין לצד אחד מלצד האחרת. דרך משל כילי הוא קצה אחד ושוע קצה אחר אדם אשר הוא בין שתי הקצוות אע''פ שיהיו נוטות יותר אל הכילות או להפך שיהיה נוטה לשועות בינוני יקרא, אבל מ''מ מרוחק הוא מי שנוטה אל הכילות ממי שנוטה לשועות אע''פ שכולם בינוניות. וז''א רחוקות זו מזו:

ג שְׁתֵּי קְצָווֹת הָרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה אֵינָן דֶּרֶךְ טוֹבָה וְאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם לָלֶכֶת בָּהֶן וְלֹא לְלַמְּדָן לְעַצְמוֹ. וְאִם מָצָא טִבְעוֹ נוֹטֶה לְאַחַת מֵהֶן אוֹ מוּכָן לְאַחַת מֵהֶן אוֹ שֶׁכְּבָר לָמֵד אַחַת מֵהֶן וְנָהַג בָּהּ יַחֲזִיר עַצְמוֹ לַמּוּטָב וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבִים וְהִיא הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה:

ד הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם. וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד וּמְשַׁעֵר אוֹתָם וּמְכַוִּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ. כֵּיצַד. לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס וְלֹא כְּמֵת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא בֵּינוֹנִי. לֹא יִכְעֹס אֶלָּא עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת. וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בְּזוּלָתָן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג-כה) 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ'. וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז-טז) 'טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק'. וְלֹא יִקְפֹּץ יָדוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יְפַזֵּר מָמוֹנוֹ אֶלָּא נוֹתֵן צְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ וּמַלְוֶה כָּרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן שְׁאָר דֵּעוֹתָיו. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים. כָּל אָדָם שֶׁדֵּעוֹתָיו דֵּעוֹת (בֵּינוֹנִית) [בֵּינוֹנִיּוֹת] מְמֻצָּעוֹת נִקְרָא חָכָם:

 כסף משנה  לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ה'):

ה וּמִי שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר וְיִתְרַחֵק מִדֵּעָה בֵּינוֹנִית מְעַט לְצַד זֶה אוֹ לְצַד זֶה נִקְרָא חָסִיד. כֵּיצַד. מִי שֶׁיִּתְרַחֵק מִגֹּבַהּ הַלֵּב עַד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן וְיִהְיֶה שְׁפַל רוּחַ בְּיוֹתֵר נִקְרָא חָסִיד וְזוֹ הִיא מִדַּת חֲסִידוּת. וְאִם נִתְרַחֵק עַד הָאֶמְצַע בִּלְבַד וְיִהְיֶה עָנָו נִקְרָא חָכָם וְזוֹ הִיא מִדַּת חָכְמָה. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַטִּין דֵּעוֹת שֶׁלָּהֶן מִדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית כְּנֶגֶד שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת. יֵשׁ דֵּעָה שֶׁמַּטִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן וְיֵשׁ דֵּעָה שֶׁמַּטִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַקָּצֶה הָרִאשׁוֹן. וְזֶהוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וּמְצֻוִּין אָנוּ לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים הָאֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים וְהֵם הַדְּרָכִים הַטּוֹבִים וְהַיְשָׁרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח-ט) 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו':

 לחם משנה  (ד-ה) כל אדם שדעותיו בינוניות וכו' נקרא חסיד, עכ''ל. יש להקשות בדבריו טובא, חדא דהרי בפרק שלאחר זה כתב שאסור לנהוג במדה בינונית במדת הענוה אלא צריך שיהיה ענו מאד ואיך כתב כאן שהעושה זה והולך בדרך בינונית נקרא חכם. ועוד קשה שהרי לעיל בזה הפרק כתב ששתי הקצוות אינם דרך טובה ואם האדם נוטה לאחד מהם צריך שיחזור עצמו למוטב ואיך כתב כאן שהיא מדת חסידות לעשות כן ואין לומר דהכא לא מיירי אלא במדת הענוה לבד ולעיל איירי בשאר המדות שהרי בכל הדעות סתם כתב כל אדם שדעותיו וכו' ומי שהוא מדקדק וכו'. ועוד דלעיל ג''כ איירי במדת הענוה שהרי בהזכירו בתחלה כל הקצוות זכר ג''כ ויש אדם שהוא גבה לב וכו' ויש אדם שהוא שפל רוח וכו' ועלה קאי מ''ש ששתי הקצוות אינם דרך טובה. ועוד קשה שהרי במדת הכעס כתב בפרק שלאחר זה שבמדה זו צריך להרחיק מאד ולא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו וכו'. וכאן כתב ולא כמת וכו' ולא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו וכו'. ועוד צריך להתבונן מהו זה שכתב לצד זה או לצד זה דלכאורה נראה דקאמר לצד הגאוה או לצד הענוה וזה לא יעלה על לב שיקרא חסיד מי שנוטה לצד הגאוה. וגם צריך לדעת מה קצה האחרון ומהו קצה ראשון. ונראה לפרש דקצה ראשון הוא החסרון וקצה אחרון התוספת דרך משל שאדם שהוא קמצן בתכלית שאינו נותן אפילו פרוטה זהו קצה הראשון מפזר ממונו זהו קצה האחרון. והנה בזה קצה האחרון הוא יותר משובח מהראשון. ויש דבר אחר שהראשון משובח דרך משל האדם הרודף אחר התשמיש בכל עת זהו קצה האחרון וחלק רע והאדם שאינו רודף כלל ואפילו בעת הצורך אינו משמש מטתו זהו קצה הראשון והוא יותר משובח מהאחרון וזה שכתב לצד זה או לצד זה כלומר לצד הקצה הראשון ולצד הקצה האחרון שיש דעה שהראשון משובח ויש דעה שהאחרון משובח כאמור וזהו שכתב יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה אחרון וכו'. ואין כונת הרב בזה לומר שקצה האחרון יותר משובח מהאמצעית דודאי האמצעי שלם ובודאי אפילו קצה האחרון מהענוה שהוא ללבוש בלויי סחבות הוא רע ודרך המיצוע הוא מובחר וזהו שכתב הרב לעיל דרך הישרה וכו'. אמנם הכונה שהחסידים מטים מעט לצד קצה האחרון שהיא הענוה שלעולם לא יפילו דבר מהמיצוע שהוא הדרך המובחר שאם לא היו הולכים אלא בדרך המיצוע אפשר שלפעמים יטו מעט ויצאו מהדרך האמצעית אל הקצה הראשון שהוא הגאוה. אמנם יש לפרש שדרך המיצוע הנאמר במדת הענוה אינו כמו מדה בינונית הנזכרת בשאר הדעות שהדרך האמצעית במדת הענוה היא הדומה לקצה האחרון משאר הדעות אבל היא אמצעית כפי ענינה ולפיכך קרא הרב למדה הזאת אמצעית כפי ענינה בין שתי הקצוות אבל לא קראה בינונית כמו שקרא לשאר כל הדעות הבינוניות וזהו שכתב הרב לעיל דעות בינוניות רחוקה זו מזו כלומר אין הבינונית של זה כבינונית של זה שיש בינוני שהוא דומה לקצה האחרון של הדעה האחרת וזהו מדה אמצעית של ענוה וכן מדה אמצעית של הכעס שלשניהם קרא הרב אמצעית ולא בינונית וזהו שכתב כאן כל אדם שדעותיו בינוניות ממוצעות שרצה לכלול שאר הדעות במלת בינוניות ומדת הענוה והכעס במלת ממוצעות דאם לא נאמר כן הלשון כפול ומכופל. והנה קצה ראשון הנאמר בענוה הוא תכלית הגאוה ודרך בינוני שהוא בינוני בשאר הדעות הוא שלא יהיה גאה מאד ולא יהיה ענו אבל הדרך האמצעית בכאן הוא שיהיה ענו מאד כמו שמצינו במשה והאיש משה ענו מאד ויש לנו ללמוד ממנו. ואע''פ שיש לומר דמדת חסידות היה מה שעשה משה מ''מ מי יאמר לנו כן דילמא שהדין כן ולכך יש ללמוד ממנו שנאמר בו ענו מאד ויהיה זה הדרך אמצעי בין קצה הראשון שהוא תכלית הגאוה ובין הקצה האחרון שהוא ללבוש בלויי הסחבות שזה ודאי לא יעלה על הלב וגם זה רע וזה הקצה האחרון שהזכיר הרב בראשית אמריו ויש שהוא שפל רוח ביותר שזה ודאי קצה האחרון הוא ואע''פ שכאן כתב במדת חסידות ויהיה שפל ביותר הכונה לומר שנוטה עצמו לצד שפל רוח כדי לבוא לדרך המיצוע כמו שאמרנו אבל קצה האחרון בלי ספק שהוא רע וכן במדת כעס אדם שהוא כועס תמיד הוא קצה ראשון ושלא לכעוס כלל ולהיות כמת הוא קצה האחרון ולכעוס על דבר שראוי לכעוס הוא דרך בינוני לשאר כל הדעות אבל כאן הדרך האמצעית היא שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כגון חילול שמים. וזה כיון הרב במ''ש כאן גדול ובפרק שלאחר זה לא כתב גדול אלא על דבר שראוי לכעוס וכו'. ומ''ש רבינו בפרק שאחר זה ויחזור לדרך אמצעית היא הדרך הזאת הנזכר במדת הענוה והכעס ובזה יעלו כל הלשונות יפה: עוד י''ל שמ''ש הרב בפרק שלאחר זה ואסור לנהוג דעה בינונית וכו'. ר''ל כשהאדם חולה חולי הנפש והוא מוטבע בגאוה אז צריך שירחיק עצמו עד קצה האחרון עד שלא יטה לעולם מדרך האמצעית כיון שהוא מוטבע בגובה הלב יפול מדרך האמצעית ויבא אל הקצה הראשון כשהיה אבל האדם שאינו חולה הנפש אינו צריך שירחיק עצמו אלא עד האמצע אבל מדת חסידות הוא הקצה האחרון. ומ''ש הרב בפרק שלאחר זה וכשיחזור לדרך האמצעית וכו' יתורץ דכפי המובן מפשט דברי הרמב''ם ז''ל קשה ממ''ש לקמן אסור לנהוג וכו' וכאן כתב שילך בה כל ימיו. אבל נראה לתרץ ולומר דמאי דקאמר וילך בה הוא מפני שהוא חולה הנפש ולא יוכל לילך בקצה אחרון ודי לו שילך בדרך האמצעי דאם נאמר שינהוג בדרך הקצה האחרון לא יוכל עשוהו מפני שהוא מוטבע בגובה הלב. כל זה היה נראה לתרץ אבל לא יתורץ בזה אלא כדי שלא יקשה הרמב''ם מפרק ראשון לפרק שני ובפרק שני מיניה וביה כאמור אבל שאר הקושיות לא יתורצו בזה. וכפי הדרך הראשון יתורצו דברי הרמב''ם שלא יקשה ממ''ש כאן למ''ש בפ''ב ובפ''ב ג''כ שלא יקשה מיניה וביה וכל שאר הקושיות דהכל עולה יפה: אחרי שכתבתי כל זה ראיתי להרמב''ם שכתב בהקדמתו ממס' אבות פ''ד ששם יתבאר כל פרק זה. וכתב שם וז''ל אבל רוב התאוה הוא קצה הראשון והעדר הרגש ההנאה לגמרי הוא קצה האחרון. עוד כתב הרב באותו פרק וז''ל. והרבה פעמים יטעו בני אדם באלה הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גבורים ופעמים יחשבו הקצה האחרון טוב ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן ועל העצל שהוא שמח בחלקו כו', עכ''ל. ומדבריו אלה יתבאר כל מ''ש כאן ויש דעה שמטין אותה וכו' וגם מ''ש לצד זה ולצד זה כו':

ו כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד צַדִּיק וְיָשָׁר תָּמִים גִּבּוֹר וְחָזָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ:

 כסף משנה  כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון וכו'. (שבת קל"ג:) (ספ"ק דסוטה):

ז וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ. יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'. וְהִיא שֶׁלִּמֵּד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח-יט) 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה' וְגוֹ'. וְהַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ מֵבִיא טוֹבָה וּבְרָכָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח-יט) 'לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו':

הלכות דעות - פרק שני

א חוֹלֵי הַגּוּף טוֹעֲמִים הַמַּר מָתוֹק וּמָתוֹק מַר. וְיֵשׁ מִן הַחוֹלִים מִי שֶׁמִּתְאַוְּה וְתָאֵב לְמַאֲכָלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה כְּגוֹן הֶעָפָר וְהַפֶּחָם וְשׂוֹנֵא הַמַּאֲכָלוֹת הַטּוֹבִים כְּגוֹן הַפַּת וְהַבָּשָׂר הַכּל לְפִי רֹב הַחלִי. כָּךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם חוֹלוֹת מִתְאַוִּים וְאוֹהֲבִים הַדֵּעוֹת הָרָעוֹת וְשׂוֹנְאִים הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וּמִתְעַצְּלִים לָלֶכֶת בָּהּ וְהִיא כְּבֵדָה עֲלֵיהֶם לִמְאֹד לְפִי חָלְיָם. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר בַּאֲנָשִׁים הַלָּלוּ (ישעיה ה-כ) 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר'. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי ב-יג) 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁךְ'. וּמַה הִיא תַּקָּנַת חוֹלֵי הַנְּפָשׁוֹת. יֵלְכוּ אֵצֶל הַחֲכָמִים שֶׁהֵן רוֹפְאֵי הַנְּפָשׁוֹת וִירַפְּאוּ חָלְיָם בַּדֵּעוֹת שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּם לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְהַמַּכִּירִים בַּדֵּעוֹת הָרָעוֹת שֶׁלָּהֶם וְאֵינָם הוֹלְכִים אֵצֶל הַחֲכָמִים לְרַפֵּא אוֹתָם עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי א-ז) 'חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ':

ב וְכֵיצַד הִיא רְפוּאָתָם. מִי שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה אוֹמְרִים לוֹ לְהַנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁאִם הֻכָּה וְקֻלַּל לֹא יַרְגִּישׁ כְּלָל. וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ זְמַן מְרֻבֶּה עַד שֶׁיִּתְעַקֵּר הַחֵמָה מִלִּבּוֹ. וְאִם הָיָה גְּבַהּ לֵב יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּבִזָּיוֹן הַרְבֵּה וְיֵשֵׁב לְמַטָּה מִן הַכּל וְיִלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת הַמְבַזּוֹת אֶת לוֹבְשֵׁיהֶם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּעֲקֹר גֹּבַהּ הַלֵּב מִמֶּנּוּ וְיַחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לַדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית יֵלֵךְ בָּהּ כָּל יָמָיו. וְעַל קַו זֶה יַעֲשֶׂה בִּשְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת אִם הָיָה רָחוֹק לַקָּצֶה הָאֶחָד יַרְחִיק עַצְמוֹ לַקָּצֶה הַשֵּׁנִי וְיִנְהֹג בּוֹ זְמַן רַב עַד שֶׁיַּחֲזֹר בּוֹ לַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה:

ג וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב-ג) 'עָנָו מְאֹד' וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ לִבּוֹ כָּפַר בָּעִקָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח-יד) 'וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ'. וְעוֹד אָמְרוּ בְּשַׁמָּתָא מַאן דְּאִית בֵּיהּ גַּסּוּת הָרוּחַ וַאֲפִלּוּ [א] מִקְצָתָהּ. וְכֵן הַכַּעַס מִדָּה רָעָה הִיא עַד לִמְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וִילַמֵּד עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעֹס וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו. וְאִם רָצָה לְהַטִּיל [ב] אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹ עַל הַצִּבּוּר אִם הָיָה פַּרְנָס וְרָצָה לִכְעֹס עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ לַמּוּטָב יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם וְתִהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא מְדַמֶּה כּוֹעֵס בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְהוּא אֵינוֹ כּוֹעֵס. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָמְרוּ שֶׁכָּל הַכּוֹעֵס אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. וּבַעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים. לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לַדְּבָרִים הַמַּכְעִיסִים וְזוֹ הִיא הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה. וְדֶרֶךְ הַצַּדִּיקִים הֵן עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה-לא) 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ':

 כסף משנה  ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר וכו' ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. בריש סוטה (דף ה'): וכן הכעס מדה רעה וכו' ואם רצה להטיל אימה וכו'. פ' ר''א דאורג (שבת ק"ה): ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא וכו'. בפסחים ריש אלו דברים (דף ס"ו). ומ''ש ובעלי כעס אין חייהם חיים. [פסחים קי''ג:]: ודרך הצדיקים הם עלובים וכו'. בפ' השולח (גיטין דף ל"ו) ובפ''ב דיומא (דף כ"ג):

ד לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶם לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה כָּל יָמָיו. וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא חֵטְא. וְאָמְרוּ (משנה אבות א-יז) 'לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה'. וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי חָכְמָה יִהְיוּ דִּבְרֵי הָאָדָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים. וְהוּא שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (גמרא פסחים ג-ב) 'לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה'. אֲבָל אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּין וְהָעִנְיָן מֻעָט הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת וְעַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת ה-ב) 'כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים':

 כסף משנה  אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח וכו'. בפרק הישן (סוכה כ"ח) מצאתי כן על ריב''ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו: אמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. בריש פסחים (דף ג'):

ה (משנה אבות ג-יג) 'סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה'. לְפִיכָךְ לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב וְלֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר. וִילַמֵּד לַתַּלְמִידִים בְּשׁוּבָה וָנַחַת בְּלֹא צְעָקָה וּבְלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ט-יז) 'דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים':

ו אָסוּר לָאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי. וְלֹא יִהְיֶה אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַנָּכְרִי. כֵּיצַד. לֹא יִמְכֹּר לְנָכְרִי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּמְקוֹם בְּשַׂר שְׁחוּטָה. וְלֹא מִנְעָל שֶׁל מֵתָה בִּמְקוֹם מִנְעָל שֶׁל שְׁחוּטָה. וְלֹא יְסַרְהֵב בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְלֹא יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל. וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חֲבִיּוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפָתְחָן לְמָכְרָן כְּדֵי לְפַתּוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ פָּתַח וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וַאֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת שֶׁל פִּתּוּי וְשֶׁל גְּנֵבַת דַּעַת אָסוּר, אֶלָּא שְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת:

 כסף משנה  ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב וכו' ואסור לגנוב דעת הבריות וכו' עד אלא שפת אמת וכו'. הכל פ' גיד הנשה (חולין צ"ד) ושם אמרו שאם היה עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחברו חשוב וחביב בעיניו מותר. ותמהני שלא הזכירו רבינו:

 לחם משנה  ולא יפתח לו חביות וכו'. בגמ' (חולין צ"ד) הקשו דעולא איקלע לבי רב יהודה פתח ליה חביות המכורות לחנוני ותירצו אודועי אודעיה. ואב''א שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה דבלא''ה נמי פתוחי מפתח ליה. משמע לפי תירוצא בתרא דאם הוא אדם דבלאו הכי היה פותח בעבורו מותר וא''כ קשה דבכולי גמ' נקטינן לישנא בתרא עיקר וא''כ למה לא כתב רבינו דין זה וכן הטור בח''מ בהל' אונאה סי' רכ''ח לא הזכירו וכתב שם הרב''י ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. ואפשר משום דמלתא דפשיטא היא, עכ''ל. ול''נ דאין זה מספיק דהא התוס' הקשו על הא דאמרינן התם בהא דמר זוטרא וכו' דהקשו שם והא קמטעי ליה כתבו התוס' שם וא''ת אין זה טעות כיון דבלאו הכי היו באים לכבודו דכה''ג אמרינן לעיל שאני עולא דחביב ותירצו דבפתיחת חביות נהי דליכא פסידא כל כך במה שפותחן כיון שהיו מכורות לחנוני מ''מ בעבורו פתחן, כלומר דלא אמרינן שאם בלאו הכי היה עושה מפני כבודו שמותר אלא בדבר שעושה בשבילו דכיון דסוף סוף בשבילו עשה אע''פ שאין לו פסידא במה שעשה כיון דאפילו אם היה לו פסידא היה עושה בשבילו מותר אבל בדבר שלא עשה בשבילו כלל אע''פ שבשבילו היה עושהו אינו מותר וא''כ כיון דאנו צריכים לחילוק זה אין פשוט כל כך שלא היה לו לטור לבארו. לכך נ''ל טעם שוה לרבינו ולטור דלא פסקו כתירוצא בתרא משום דאקושיא שהקשו התוס' לא משמע להו האי תירוצא שתירצו התוס' אלא דרב ספרא ורבא לא ס''ל כתירוצא בתרא אלא כתירוצא דאודועי אודעיה ולכך פסקו כהך תירוצא ולא כתירוצא דואבע''א וכן הרא''ש בפסקיו לא הזכיר ההוא תירוצא מהך טעמא. ומ''מ קשה בדברי רבינו למה לא הזכיר דבדבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו בשבילו מותר כההיא דרב ספרא כדכתבו התוס' וכתבו הטור. ונראה לי שהוא מפרש כפירוש רש''י שמה שאמרו בברייתא במוכר לו בחזקת שחוטה היינו דוקא במפרש לו בחזקת שחוטה וזהו שכתב לא ימכור בשר נבילה במקום בשר שחוטה וכו' וכתב בסוף דבריו אפילו מלה אחת של פתוי ושל גניבת דעת דמשמע דוקא כשמדבר בפירוש וזה אמרו ואפילו מלה אחת וכו'. וממילא משמע דהיכא דליכא מלה דפתוי מותר דאיהו מטעי נפשיה ומכל מקום סתם הדברים יותר מדי והיה לו לבאר:

ז לֹא יְהֵא אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק [ג] וּמַהֲתַלּוֹת וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין אֶת הָאָדָם לְעֶרְוָה. וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּצְחוֹק וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל אֶלָּא מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה נִבְהָל לַהוֹן וְלֹא עָצֵב וּבָטֵל מִמְּלָאכָה. אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה מְמַעֵט בְּעֵסֶק וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא בַּעַל קְטָטָה וְלֹא בַּעַל קִנְאָה וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יֵלֵךְ בַּמִּדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעוּת. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר (משלי ד-כו) 'פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ':

 כסף משנה  אלא מקבל את כל האדם בספר פנים יפות. בפ''ק דאבות: כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה וכו'. בפ''ד דאבות:

הלכות דעות - פרק שלישי

א שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְהַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דֶּרֶךְ רָעָה הֵן וּמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אֶפְרשׁ מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְאֶתְרַחֵק לַצַּד הָאַחֲרוֹן. עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה אֶלָּא הַשַּׂק וְהַצֶּמֶר הַקָּשֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן כֹּהֲנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. גַּם זֶה דֶּרֶךְ רָעָה הִיא וְאָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ. הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ נִקְרָא חוֹטֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּנָזִיר (במדבר ו-יא) 'וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'. אָמְרוּ חֲכָמִים וּמָה אִם נָזִיר שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ אֶלָּא מִן הַיַּיִן צָרִיךְ כַּפָּרָה הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר וְדָבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ אֶלָּא מִדְּבָרִים שֶׁמְּנַעְתּוֹ הַתּוֹרָה בִּלְבַד. וְלֹא יְהֵא אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּנְדָרִים וּבִשְׁבוּעוֹת עַל דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא דַּיֶּךָ מַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁאַתָּה אוֹסֵר עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים. וּבַכְּלָל הַזֶּה אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּין תָּמִיד אֵינָן בְּדֶרֶךְ טוֹבָה. וְאָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהֵא אָדָם מְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן צִוָּה שְׁלֹמֹה וְאָמַר (קהלת ז-טז) 'אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם':

 כסף משנה  המהלך בדרך זו נקרא חוטא הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"א):

 לחם משנה  שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"א) נקרא חוטא ואמרו שם כי האי תנא דתניא ר''א הקפר ברבי אומר מה ת''ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא וכו' והלא דברים ק''ו ומה זה שציער עצמו מן היין וכו' ריש לקיש אמר נקרא חסיד וכו'. ובדברי ר''ל יש שני פירושים שרש''י פי' נקרא חסיד המתענה. והתוס' פירשו נקרא חסיד מי שאינו מתענה. ורבינו סבר כפירוש התוס' ולפי זה הסוגיא שבכאן בין לשמואל בין לר''ל אין ראוי להתענות ולכך פסק רבינו כן אע''ג דבפ''ק דנדרים (דף י') אמר אביי שמעון הצדיק ור''ש ור''א הקפר כולם שיטה אחת הן וקי''ל בכל דוכתא דאין הלכה כשיטה, מ''מ הרי כתב בעל הליכות עולם דהיכא דמוכח בגמ' דהוי הלכתא הכי לא נקטינן כי האי כללא, הכא מוכח טפי מסוגיא דתעניות (דף י"א) דשמואל ור''ל אית להו כר''א הקפר ולכך פסק רבינו כן. ומכל מקום קשה לדעת רבינו דהתוספות הקשו שתי קושיות ותירצום ואין תירוצם עולה לדעת רבינו דהם הקשו דהיכי אמר בפרק קמא דתעניות דשמואל סבר דנקרא חוטא כר''א הקפר דהא איהו גופיה אמר בהחובל (דף צ"א) כשהקשו שם ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והא תניא יכול נשבע להרע וכו' אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע ותירץ שמואל באשב בתענית משמע דאשב בתענית מותר, ועוד הקשו דמסוגיא דהחובל ומסוגיא דאמר הריני נזיר מהני תלת סוגיי מוכח דר''א הקפר אפילו בנזיר טהור קאמר, וקשה דבפ' ראשון דנזיר (דף ג') אמרינן איפכא דאמרינן התם אפילו לר''א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי טמא אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא ותירצו לקושיות אלו דהא דאמרינן דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה דמצוה לידור כדאמרינן הרואה סוטה בקלקולה וכו' ומ''מ קצת חטא יש מידי דהוה אמתענה תענית חלום וכו'. וידוע שאין תירוץ זה שייך לדעת רבינו שהוא סובר שהוא אסור להתענות ולפי תירוצם מצוה ומצוה יותר מן העבירה וא''כ קשו עליה התם קושיא דכתיבנא. ותו קשיא טובא דלפי הך סוגיא דהחובל משמע דלר''א הקפר דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו לית ליה ההיא ברייתא דנשבע להרע לעצמו ולא הרע דחייב דלדידיה לא שייך לומר הרעה רשות דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ואם כן הוא דפסק כאן כר''א הקפר איך כתב בפ''ה מהל' שבועות נשבע להרע כגון שנשבע שיחבול בעצמו אפ''ה שאינו רשאי שבועה חלה עליו וגם שם לא הונח לי שכתב אע''פ שאינו רשאי דא''כ הם דברים סותרים כפי הנראה מסוגיא דהחובל דמאן דאית ליה אינו רשאי אית ליה פטור כדכתיבנא. ונראה לתרץ דרבינו משום דקשיא ליה הני תלתא סוגיי דמוכחי דנזיר טהור עבד איסורא לר''א הקפר וסוגיא דפ''ק דנזיר מוכח בהפך כדכתיבנא לכך הוצרך לתרץ דנהי דר''א הקפר אפילו בנזיר טהור קמיירי ולא בנזיר טמא דוקא דעיקר קרא איירי ביה הוי האיסור דאורייתא אבל בנזיר טהור דלא מפורש בקרא אע''ג דאיהו קאמר דלא נקט קרא טמא אלא משום דשנה בחטא מכל מקום כיון דאינו מפורש בהדיא בכתוב הוי מדרבנן והך דקאמר דנקט טמא משום דשנה בחטא אסמכתא בעלמא הוא דאיסור תורה אינו אלא בנזיר טמא, ובהכי מתרצי הני סוגיי. דסוגיא דמשמע דר''א הקפר הוי אפילו בנזיר טהור הוי מדרבנן ואסמכתא בעלמא. וסוגיא דפרק מי שאמר (דף י"ט) הריני נזיר דקאמר ור' ישמעאל סבר כר''א הקפר אע''ג דרבי ישמעאל מדאורייתא קאמר דהא מביא חטאת התם נמי בנטמא מיירי כדאמרינן התם וההיא סוגיא דפ''ק דנזיר דאמרה דר''א לא אמר בנזיר טהור הוא דמדאורייתא לא עבד איסורא אלא מדרבנן והשתא אתי שפיר קושיא דשמואל לדשמואל דמאי דאמר שמואל בפ''ק דתעניות דנקרא חוטא היינו מדרבנן ולהכי קאמר בסוגיא דהחובל דחייל עליה שבועה משום דהוי מדרבנן ושבועה חלה על דבר דרבנן וסוגיא דפרקא קמא דנזיר דקאמר דמקרי נאה אע''ג דמדרבנן עבד איסורא מ''מ כיון דמדאורייתא לא עבד איסורא קרי ליה נאה וכי תימא אמאי לא שני שמואל דבחבלה ממש איירי ומתני' דקאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו הוי מדרבנן וברייתא דקאמר דהוי רשות הוי מדאורייתא דברייתא אקרא קאי ואע''ג דמדרבנן הוי איסורא לא איכפת לן דהא למאי דמוקי שמואל ביושב בתענית איכא נמי איסורא דרבנן י''ל דסבר שמואל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מן התורה ודוקא בתענית הוא דאמרינן דהוי דרבנן משום דעיקר קרא לא איירי אלא בנזיר טמא כדכתיבנא אבל חבלה אסורה משום בל תשחית או מואך את דמכם כו' דלא ס''ל הני דחויי דדחו בגמ' ודלמא קטלא שאני ודלמא בגדים שאני וכו'. אך קשה דלפי המסקנא דהחובל משמע דר''א הקפר לית ליה ההיא ברייתא דהרעה רשות כדכתיבנא אלא קאמר תנאי היא והא לפי מאי דכתיבנא אתיא כר''א דר''א מדרבנן קאמר בנזיר טהור ואינו נשמע לחבלה מדרבנן דמכל הני קראי דלעיל לא שמעינן חבלה כדדחי לעיל וכיון שכן מצי אתי ברייתא דהרעה רשות כוותיה דהוי מן התורה דהא לתרץ דברי הרמב''ם דפסק כר''א הקפר כאן ושם פסק כברייתא. ועוד דשם כתב בהדיא אע''פ שאינו רשאי צריכין אנו לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן חייל שבועה ומאי דאינו רשאי אינו אלא מדרבנן ויצא לו משום דחבלה לא נפקא לן אלא מנזיר טהור לפי המסקנה דהחובל. וכבר ביארנו מהכרח הסוגיות דהוי מדרבנן. לכך נ''ל לומר דרך זה באופן אחר לתרץ קושיא זו. דודאי דאיסור נזיר טהור אינו אלא מדרבנן מהכרח הסוגיות כדכתיבנא אבל מ''מ משמע לגמרא דאע''ג דהרעה רשות אקרא קאי מ''מ משמע ליה לשון הברייתא דומה להטבה ממש מה הטבה רשות אפילו מדרבנן ואע''פ דהדרשא שייכא אפילו שיהא אסור מדרבנן מ''מ מלשון הברייתא משמע דאית ליה דאפילו מדרבנן מותר מדקאמר רשות והוי דומה הרשות דקאמר גבי הטבה. ושמואל דתירץ דאשב בתענית לאו דמוקי ברייתא כר''א הקפר דכיון דלר''א הקפר איכא איסורא מדרבנן לא אתי שפיר לישנא דברייתא דקאמרה רשות דמשמע רשות לגמרי אלא הכונה לומר באשב בתענית וברייתא אתי כר''א דפליג על ר''א הקפר וס''ל דאיקרי קדוש ושמואל לא ס''ל כברייתא אלא כר''א הקפר. והשתא אתי שפיר דקאמרה סוגיא דהחובל דר''א הקפר פליג על הברייתא לא לענין דינא דברייתא דאפילו ר''א מודה ליה אלא משום דנקט ברייתא רשות. ורבינו פסק כר''א הקפר ואפ''ה פסק כדינא דברייתא דאין סותרים כדכתיבנא וזהו שכתב אע''פ שאינו רשאי כלומר אע''פ שאינו רשאי מדרבנן מ''מ שבועה חלה עליו. זה נ''ל טעם נכון לישב דברי רבינו. אח''כ ראיתי להר''ן שכתב בפ' שבועות שתים בתרא גבי ברייתא נשבע להרע לעצמו ולא הרע, נראה דאע''ג דבפרק החובל (דף צ"א) אמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול עליו שבועה וכו'. וכן כתב בתשובה הביאה הרב''י סימן רל''ט וז''ל ומה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו וזה לי ימים חפשתי דבר זה ומצאתי סעד לדברי מדברי הרמב''ם והארכתי בזה בפ' שבועות שתים בתרא, ע''כ. ולדידיה ודאי דאתי שפיר קושיא דשמואל אדשמואל דאע''ג דשמואל אית ליה מדרשא דרבי אלעזר הקפר דנזיר טהור אסור מ''מ תירץ בפרק החובל באשב בתענית דמילתא דאתיא מדרשא שבועה חלה עליו. נמצא דלפי האמת נמי לרבי אלעזר הקפר דס''ל דנזיר עבד איסורא וה''ה לחובל בעצמו כיון דאתיא מדרשא חייל עליה שבועה ואתיא ברייתא כוותיה ואולי מכח קושיא דשמואל אדשמואל נפקא ליה הא. ועם זה נמצאו דברי רבינו על נכון. אך קשה מה שהקשינו דמסוגיא דהחובל משמע דר' אלעזר הקפר לית ליה ההיא ברייתא דקאמר אלא תנאי היא ומהדר לאשכוחי תנא דפליג ומשכח במסקנא רבי אלעזר הקפר משמע דברייתא לאו כוותיה אתיא אם לא שנאמר בדוחק דנהי דלפי מאי דס''ד הוה אמרינן תנאי היא אבל לפי מאי דאמרינן אלא רבי אלעזר הקפר לא צריכנא לתנאי אלא ברייתא כוותיה אתיא וזה דוחק גדול. ועוד קשה אסוגיי דפליגי אהדדי גבי נזיר טהור ועם מה שפירשתי בדברי רבינו אתי שפיר הכל:

ב צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּכַוִּן לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לֵידַע אֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד. וְיִהְיֶה שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְדִבּוּרוֹ הַכּל לְעֵמַּת זֶה הַדָּבָר. כֵּיצַד. כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטּל שָׂכָר. לֹא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד. אֶלָּא יַעֲשֶׂה דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא דְּבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶם מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וִישִׁיבַת בַּיִת וּנְשִׂיאַת אִשָּׁה. וְכֵן כְּשֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִבְעל לֹא יָשִׂים בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי לֵהָנוֹת בִּלְבַד עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה [א] אֶלָּא הַמָּתוֹק לַחֵךְ וְיִבְעל כְּדֵי לֵהָנוֹת. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו בִּלְבַד. לְפִיכָךְ לֹא יֹאכַל כָּל שֶׁהַחֵךְ מִתְאַוֶּה כְּכֶלֶב וַחֲמוֹר אֶלָּא יֹאכַל דְּבָרִים הַמּוֹעִילִים לַגּוּף אִם מָרִים אִם מְתוּקִים. וְלֹא יֹאכַל דְּבָרִים הָרָעִים לַגּוּף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְתוּקִים לַחֵךְ. כֵּיצַד. מִי שֶׁהָיָה בְּשָׂרוֹ חַם לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא דְּבַשׁ וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה דֶּרֶךְ מָשָׁל (משלי כה-כז) 'אָכל דְּבַשׁ' וְגוֹ'. וְשׁוֹתֶה מֵי הָעֳלָשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַר שֶׁנִּמְצָא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל דֶּרֶךְ רְפוּאָה בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁיַּבְרִיא וְיַעֲמֹד שָׁלֵם. הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִחְיוֹת אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. * וְכֵן כְּשֶׁיִּבְעל לֹא יִבְעל אֶלָּא כְּדֵי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ וּכְדֵי לְקַיֵּם אֶת הַזֶּרַע. לְפִיכָךְ אֵינוֹ בּוֹעֵל כָּל זְמַן שֶׁיִּתְאַוֶּה אֶלָּא כָּל עֵת שֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא צָרִיךְ [ב] לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע כְּמוֹ דֶּרֶךְ הָרְפוּאָה אוֹ לְקַיֵּם אֶת הַזֶּרַע:

 ההראב"ד   וכן כשיבעול וכו'. א''א וכן למצות העונה אם היא מקפדת:

 כסף משנה  צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק. כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: ועל מה שאמר רבינו וכן כשיבעול וכו'. כתב הראב''ד אמר אברהם וכן למצות העונה אם היא מקפדת, עכ''ל. ולא חשש רבינו להזכיר כאן העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינם בהלכות אישות וכאן לא דיבר אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב:

ג הַמַּנְהִיג עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה. אִם שָׂם עַל לִבּוֹ שֶיִּהְיֶה כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו שְׁלֵמִים בִּלְבַד וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ וַעֲמֵלִין לְצָרְכּוֹ אֵין זוֹ דֶּרֶךְ טוֹבָה. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת ה'. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין וְיִשְׂתַּכֵּל בַּחָכְמוֹת וְהוּא רָעֵב וְחוֹלֶה אוֹ אֶחָד מֵאֵיבָרָיו כּוֹאֵב. וְיָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בֵּן אוּלַי יִהְיֶה חָכָם וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה' תָּמִיד. אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁבּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה'. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן אִם יָשֵׁן לְדַעַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיָנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה' וְהוּא חוֹלֶה, נִמְצֵאת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ עֲבוֹדָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל עִנְיָן זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (משנה אבות ב-יב) 'וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם'. וְהוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי ג-ו) 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ':

הלכות דעות - פרק רביעי

א הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע דָּבָר מִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהוּא חוֹלֶה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַרְחִיק אָדָם עַצְמוֹ מִדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגּוּף. וּלְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַּבְרִין וְהַמַּחֲלִימִים. וְאֵלּוּ הֵן: לְעוֹלָם לֹא יֹאכַל אָדָם אֶלָּא כְּשֶׁהוּא רָעֵב. וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא כְּשֶׁהוּא צָמֵא. וְאַל יַשְׁהֵא נְקָבָיו אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁתִּין אוֹ לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו יַעֲמֹד מִיָּד:

ב  לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ אֶלָּא יִפְחֹת כְּמוֹ רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֶלָּא מְעַט וּמָזוּג בְּיַיִן. וּכְשֶׁיַּתְחִיל הַמָּזוֹן לְהִתְעַכֵּל בְּמֵעָיו שׁוֹתֶה מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת. וְלֹא יַרְבֶּה לִשְׁתּוֹת מַיִם וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן. וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא יִהְיֶה צָרִיךְ לִנְקָבָיו. לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁיֵּלֵךְ קדֶם אֲכִילָה עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם. אוֹ יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ אוֹ יִתְיַגֵּעַ בְּיֶגַע אַחֵר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יְעַנֶּה גּוּפוֹ וְיִיגַע כָּל יוֹם בַּבֹּקֶר עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם וְיִשְׁקֹט מְעַט עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ וְאוֹכֵל. וְאִם רָחַץ בְּחַמִּין אַחַר שֶׁיָּגַע הֲרֵי זֶה טוֹב וְאַחַר כָּךְ שׁוֹהֶה מְעַט וְאוֹכֵל:

ג לְעוֹלָם כְּשֶׁיֹּאכַל אָדָם יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ יִטֶּה עַל שְׂמֹאל. וְלֹא יְהַלֵּךְ וְלֹא יִרְכַּב וְלֹא יִיגַע וְלֹא יְזַעֲזֵעַ גּוּפוֹ וְלֹא יְטַיֵּל עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמְטַיֵּל אַחַר אֲכִילָתוֹ אוֹ שֶׁיָּגֵעַ הֲרֵי זֶה מֵבִיא עַל עַצְמוֹ חֳלָאִים רָעִים וְקָשִׁים:

ד הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה כ''ד שָׁעוֹת. דַּי לוֹ לָאָדָם לִישֹׁן שְׁלִישָׁן שֶׁהוּא שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת. וְיִהְיוּ בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מִתְּחִלַּת שְׁנָתוֹ עַד שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת. וְנִמְצָא עוֹמֵד מִמִּטָּתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ:

ה  לֹא יִישַׁן אָדָם לֹא עַל פָּנָיו וְלֹא עַל עָרְפּוֹ אֶלָּא עַל צִדּוֹ. בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה עַל צַד שְׂמֹאל. וּבְסוֹף הַלַּיְלָה עַל צַד יָמִין. וְלֹא יִישַׁן סָמוּךְ לַאֲכִילָה אֶלָּא יַמְתִּין אַחַר אֲכִילָה כְּמוֹ שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע שָׁעוֹת. וְלֹא יִישַׁן בַּיּוֹם:

ו דְּבָרִים הַמְשַׁלְשְׁלִין אֶת בְּנֵי מֵעַיִם כְּגוֹן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְתוּתִים וַאֲגַסִּים וַאֲבַטִּיחִים וּמִינֵי הַקִּשּׁוּאִים וּמִינֵי מְלָפְפוֹנוֹת אוֹכֵל אוֹתָם הָאָדָם בַּתְּחִלָּה קֹדֶם אֲכִילָה. וְלֹא יְעָרְבֵם עִם הַמָּזוֹן. אֶלָּא שׁוֹהֶה מְעַט עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִבֶּטֶן הָעֶלְיוֹן וְאוֹכֵל מְזוֹנוֹ. וּדְבָרִים שֶׁמְּאַמְּצִין אֶת בְּנֵי מֵעַיִם כְּגוֹן רִמּוֹנִים וּפְרִישִׁים וְתַפּוּחִים וּקְרוֹסְטוֹמוֹלִין אוֹכֵל אוֹתָן תֵּכֶף לִמְזוֹנוֹ. וְלֹא יַרְבֶּה לֶאֱכל מֵהֶן:

ז כְּשֶׁיִּרְצֶה אָדָם לֶאֱכל בְּשַׂר עוֹף וּבְשַׂר בְּהֵמָה כְּאֶחָד. אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בְּשַׂר הָעוֹף. וְכֵן בֵּיצִים וּבְשַׂר עוֹף אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בֵּיצִים. בְּשַׂר בְּהֵמָה דַּקָּה וּבְשַׂר בְּהֵמָה גַּסָּה אוֹכֵל בַּתְּחִלָּה בְּשַׂר דַּקָּה. לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם דָּבָר הַקַּל וּמְאַחֵר הַכָּבֵד:

ח בִּימוֹת הַחַמָּה אוֹכֵל מַאֲכָלִים הַקָּרִים וְלֹא יַרְבֶּה בִּתְבָלִים וְאוֹכֵל אֶת הַחֹמֶץ. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים אוֹכֵל מַאֲכָלִים הַחַמִּים וּמַרְבֶּה בִּתְבָלִים וְאוֹכֵל מְעַט מִן הַחַרְדָּל וּמִן הַחִלְתִּית. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה בַּמְּקוֹמוֹת הַקָּרִים וּבַמְּקוֹמוֹת הַחַמִּים בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ:

ט יֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים בְּיוֹתֵר עַד מְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא לְאָכְלָן לְעוֹלָם. כְּגוֹן הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים הַמְּלוּחִים הַיְשָׁנִים. וְהַגְּבִינָה הַמְּלוּחָה הַיְשָׁנָה. וְהַכְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת וְהַבָּשָׂר הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן. וְיַיִן מִגִּתּוֹ. וְתַבְשִׁיל שֶׁשָּׁהָא עַד שֶׁנָּדַף רֵיחוֹ. וְכֵן כָּל מַאֲכָל שֶׁרֵיחוֹ רַע אוֹ מַר בְּיוֹתֵר. הֲרֵי אֵלּוּ לַגּוּף כְּמוֹ סַם הַמָּוֶת. וְיֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵן רָעִים אֲבָל אֵינָן כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים לְרֹעַ. לְפִיכָךְ רָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא לֶאֱכל מֵהֶן אֶלָּא מְעַט וְאַחַר יָמִים הַרְבֵּה. וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת מְזוֹנוֹ מֵהֶם אוֹ לְאָכְלָן עִם מְזוֹנוֹ תָּמִיד. כְּגוֹן דָּגִים גְּדוֹלִים וּגְבִינָה וְחָלָב שֶׁשָּׁהָא אַחַר שֶׁנֶּחְלַב כ''ד שָׁעוֹת. וּבְשַׂר שְׁוָרִים גְּדוֹלִים וּתְיָשִׁים גְּדוֹלִים וְהַפּוֹל וְהָעֲדָשִׁים וְהַסַּפִּיר וְלֶחֶם שְׂעוֹרִים וְלֶחֶם מַצּוֹת וְהַכְּרוּב וְהֶחָצִיר וְהַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים וְהַחַרְדָּל וְהַצְּנוֹן. כָּל אֵלּוּ מַאֲכָלִים רָעִים הֵם אֵין רָאוּי לָאָדָם לֶאֱכל מֵאֵלּוּ אֶלָּא מְעַט עַד מְאֹד וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֲבָל בִּימוֹת הַחַמָּה לֹא יֹאכַל מֵהֶן כְּלָל. וְהַפּוֹל וְהָעֲדָשִׁים בִּלְבַד אֵין רָאוּי לְאָכְלָן לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְהַדְּלוּעִין אוֹכְלִין מֵהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה:

י וְיֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים וְאֵינָן כְּמוֹ אֵלּוּ. וְהֵם עוֹף הַמַּיִם וּבְנֵי יוֹנָה הַקְּטַנִּים וְהַתְּמָרִים וְלֶחֶם קָלוּי בְּשֶׁמֶן אוֹ לֶחֶם שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּשֶׁמֶן וְהַסּלֶת שֶׁנִּפּוּ אוֹתָהּ כָּל צָרְכָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה בָּהּ רֵיחַ מוּרְסָן. וְהַצִּיר וְהַמּוּרְיָיס. אֵין רָאוּי לְהַרְבּוֹת מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ. וְאָדָם שֶׁהוּא חָכָם וְכוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְלֹא יִמָּשֵׁךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ וְלֹא יֹאכַל מִן הַנִּזְכָּרִים כְּלוּם אֶלָּא אִם נִצְרָךְ לָהֶם לִרְפוּאָה הֲרֵי זֶה גִּבּוֹר:

יא לְעוֹלָם יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִפֵּרוֹת הָאִילָנוֹת. וְלֹא יַרְבֶּה מֵהֶן וַאֲפִלּוּ יְבֵשִׁין וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רְטֻבִּים. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ כָּל צָרְכָּן הֲרֵי הֵן כַּחֲרָבוֹת לַגּוּף. וְכֵן הַחֲרוּבִים רָעִים לְעוֹלָם. וְכָל הַפֵּרוֹת הַחֲמוּצִין רָעִים וְאֵין אוֹכְלִין מֵהֶן אֶלָּא מְעַט בִּימוֹת הַחַמָּה וּבַמְּקוֹמוֹת הַחַמִּים. וְהַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים וְהַשְּׁקֵדִים לְעוֹלָם טוֹבִים בֵּין רְטֻבִּין בֵּין יְבֵשִׁין וְאוֹכֵל אָדָם מֵהֶם כָּל צָרְכּוֹ. וְלֹא יַתְמִיד אֲכִילָתָם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טוֹבִים מִכָּל פְּרִי הָאִילָנוֹת:

יב הַדְּבַשׁ וְהַיַּיִן רַע לַקְּטַנִּים וְיָפֶה לַזְּקֵנִים וְכָל שֶׁכֵּן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְצָרִיךְ אָדָם לֶאֱכל בִּימוֹת הַחַמָּה שְׁנֵי שְׁלִישִׁים מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים:

יג לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם שֶׁיִּהְיוּ מֵעָיו רָפִין כָּל יָמָיו וְיִהְיֶה קָרוֹב לְשִׁלְשׁוּל מְעַט. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בָּרְפוּאָה כָּל זְמַן שֶׁהָרְעִי נִמְנָע אוֹ יוֹצֵא בְּקֹשִׁי חֳלָאִים רָעִים בָּאִים. וּבַמֶּה יַרְפֶּה אָדָם מֵעָיו אִם יִתְאַמְּצוּ מְעַט. אִם הָיָה בָּחוּר יֹאכַל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מְלוּחִים שְׁלוּקִים מְתֻבָּלִין בְּשֶׁמֶן זַיִת וּבְמוּרְיָיס וּבְמֶלַח בְּלֹא פַּת. אוֹ יִשְׁתֶּה מֵי שֶׁלֶק שֶׁל תְּרָדִין אוֹ כְּרוּב בְּשֶׁמֶן זַיִת וּמוּרְיָיס וּמֶלַח. וְאִם הָיָה זָקֵן יִשְׁתֶּה דְּבַשׁ מָזוּג בְּמַיִם חַמִּים בַּבֹּקֶר וְיִשְׁהֵא כְּמוֹ אַרְבַּע שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל סְעֻדָּתוֹ. וְיַעֲשֶׂה כֵן יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אִם צָרִיךְ לְכָךְ עַד שֶׁיִּרְפּוּ מֵעָיו:

יד וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ בִּבְרִיאוּת הַגּוּף. כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מִתְעַמֵּל וְיָגֵעַ הַרְבֵּה וְאֵינוֹ שָׂבֵעַ וּמֵעָיו רָפִין אֵין חלִי בָּא עָלָיו וְכֹחוֹ מִתְחַזֵּק. וַאֲפִלּוּ אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת הָרָעִים:

טו וְכָל מִי שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח וְאֵינוֹ מִתְעַמֵּל. אוֹ מִי שֶׁמַּשְׁהֵא נְקָבָיו. אוֹ מִי שֶׁמֵּעָיו קָשִׁין. אֲפִלּוּ אָכַל מַאֲכָלוֹת טוֹבִים וְשָׁמַר עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה. כָּל יָמָיו יִהְיוּ מַכְאוֹבִים וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ. וַאֲכִילָה גַּסָּה לְגוּף כָּל אָדָם כְּמוֹ סַם הַמָּוֶת. וְהוּא עִקָּר לְכָל הֶחֳלָאִים. וְרֹב הֶחֳלָאִים שֶׁבָּאִים עַל הָאָדָם אֵינָם אֶלָּא אוֹ מִפְּנֵי מַאֲכָלִים רָעִים. אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלֵּא בִּטְנוֹ וְאוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה אֲפִלּוּ מִמַּאֲכָלִים טוֹבִים. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (משלי כא-כג) 'שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ'. כְּלוֹמַר שׁוֹמֵר פִּיו מִלֶּאֱכל מַאֲכָל רַע אוֹ מִלִּשְׂבֹּעַ וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּדַבֵּר אֶלָּא בִּצְרָכָיו:

טז דֶּרֶךְ הָרְחִיצָה. שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ מִשִּׁבְעָה יָמִים לְשִׁבְעָה יָמִים. וְלֹא יִכָּנֵס סָמוּךְ לַאֲכִילָה. וְלֹא כְּשֶׁהוּא רָעֵב. אֶלָּא כְּשֶׁיַּתְחִיל הַמָּזוֹן לְהִתְעַכֵּל. וְרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין שֶׁאֵין הַגּוּף נִכְוֶה בָּהֶן. וְרֹאשׁוֹ בִּלְבַד בְּחַמִּין שֶׁהַגּוּף נִכְוֶה בָּהֶן. וְאַחַר כָּךְ יִרְחַץ גּוּפוֹ בְּפוֹשְׁרִין וְאַחַר כָּךְ בְּפוֹשְׁרִין מִן הַפּוֹשְׁרִין עַד שֶׁיִּרְחַץ בְּצוֹנֵן. וְלֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ מַיִם לֹא פּוֹשְׁרִין וְלֹא צוֹנֵן. וְלֹא יִרְחַץ בְּצוֹנֵן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְלֹא יִרְחַץ עַד שֶׁיַּזִּיעַ וִיפָרֵךְ כָּל גּוּפוֹ. וְלֹא יַאֲרִיךְ בַּמֶּרְחָץ אֶלָּא כְּשֶׁיַּזִּיעַ וִיפָרֵךְ גּוּפוֹ יִשְׁתַּטֵּף וְיֵצֵא. וּבוֹדֵק עַצְמוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא שֶׁמָּא יְהֵא צָרִיךְ לִנְקָבָיו. וְכֵן בּוֹדֵק אָדָם עַצְמוֹ תָּמִיד קֹדֶם אֲכִילָה וְאַחַר אֲכִילָה. וְקֹדֶם בְּעִילָה וְאַחַר בְּעִילָה. וְקֹדֶם שֶׁיִּיגַע וְיִתְעַמֵּל וְאַחַר שֶׁיִּיגַע וְיִתְעַמֵּל. וְקֹדֶם שֶׁיִּישַׁן וְאַחַר שֶׁיִּישַׁן. וּבְשִׁעוּר הַכּל עֲשָׂרָה:

יז כְּשֶׁיֵּצֵא אָדָם מִן הַמֶּרְחָץ יִלְבַּשׁ בְּגָדָיו וִיכַסֶּה רֹאשׁוֹ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ רוּחַ קָרָה. וַאֲפִלּוּ בִּימוֹת הַחַמָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר. וְיִשְׁהֵא אַחַר שֶׁיֵּצֵא עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ וְיָנוּחַ גּוּפוֹ וְתָסוּר הַחֲמִימוּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְאִם יָשֵׁן מְעַט כְּשֶׁיֵּצֵא מִן הַמֶּרְחָץ קֹדֶם אֲכִילָה הֲרֵי זֶה יָפֶה מְאֹד. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם קָרִים בְּצֵאתוֹ מִן הַמֶּרְחָץ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם צָמֵא כְּשֶׁיָּצָא מִן הַמֶּרְחָץ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנֹעַ עַצְמוֹ יְעָרֵב הַמַּיִם בְּיַיִן אוֹ בִּדְבַשׁ וְיִשְׁתֶּה. וְאִם סָךְ בְּשֶׁמֶן בַּמֶּרְחָץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אַחַר שֶׁיִּשְׁתַּטֵּף הֲרֵי זֶה טוֹב:

יח לֹא יַרְגִּיל אָדָם לְהַקִּיז דָּם תָּמִיד. וְלֹא יַקִּיז אֶלָּא אִם יִהְיֶה צָרִיךְ לוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יַקִּיז לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא מְעַט בִּימֵי נִיסָן וּמְעַט בִּימֵי תִּשְׁרֵי. [א] וּמֵאַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה לֹא יַקִּיז כְּלָל. וְלֹא יַקִּיז אָדָם דָּם וְיִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ בּוֹ בַּיּוֹם. וְלֹא יַקִּיז וְיֵצֵא לַדֶּרֶךְ. וְלֹא בְּיוֹם שֶׁיָּבוֹא מִן הַדֶּרֶךְ. וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה [ב] בְּיוֹם הַהַקָּזָה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהוּא רָגִיל. וְיָנוּחַ בְּיוֹם הַהַקָּזָה וְלֹא יִיגַע וְלֹא יִתְעַמֵּל וְלֹא יְטַיֵּל:

 כסף משנה  ולא יקיז לא בימות החמה וכו'. כתבו הגהות ענייני הקזה בפרק מפנין (שבת קכ"ט) וכו' עד ולא כרבינו המחבר. ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פירקא קמא דמועד קטן (דף י"א ע"ש בתוס') שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים:

יט שִׁכְבַת זֶרַע הִיא כֹּחַ הַגּוּף וְחַיָּיו וּמְאוֹר הָעֵינַיִם וְכָל שֶׁתֵּצֵא בְּיוֹתֵר הַגּוּף כָּלֶה וְכֹחוֹ כָּלֶה וְחַיָּיו אוֹבְדִים. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי לא-ג) 'אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ'. כָּל הַשָּׁטוּף בִּבְעִילָה זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו. וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ. וְעֵינָיו כֵּהוֹת. וְרֵיחַ רַע נוֹדֵף מִפִּיו וּמִשֶּׁחְיוֹ. וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו וְרִיסֵי עֵינָיו נוֹשְׁרוֹת. וּשְׂעַר זְקָנוֹ וְשֶׁחְיוֹ וּשְׂעַר רַגְלָיו רַבֶּה. שִׁנָּיו נוֹפְלוֹת. וְהַרְבֵּה כְּאֵבִים חוּץ מֵאֵלּוּ בָּאִים עָלָיו. אָמְרוּ חַכְמֵי הָרוֹפְאִים אֶחָד מֵאֶלֶף מֵת בִּשְׁאָר חֳלָאִים וְהָאֶלֶף מֵרֹב הַתַּשְׁמִישׁ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה אִם רָצָה לִחְיוֹת בְּטוֹבָה. וְלֹא יִבְעל אֶלָּא כְּשֶׁיִּמָּצֵא גּוּפוֹ בָּרִיא וְחָזָק בְּיוֹתֵר וְהוּא מִתְקַשֶּׁה הַרְבֵּה שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. וּמַסִּיחַ עַצְמוֹ לְדָבָר אַחֵר וְהַקִּשּׁוּי בּוֹ כְּשֶׁהָיָה. וְיִמָּצֵא כֹּבֶד מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה וּכְאִלּוּ חוּטֵי הַבֵּיצִים נִמְשָׁכִים וּבְשָׂרוֹ חַם. זֶה צָרִיךְ לִבְעל וּרְפוּאָה לוֹ שֶׁיִּבְעל. לֹא יִבְעל אָדָם וְהוּא שָׂבֵעַ וְלֹא רָעֵב אֶלָּא אַחַר שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְיִבְדֹק נְקָבָיו קֹדֶם בְּעִילָה וּלְאַחַר בְּעִילָה. וְלֹא יִבְעל מְעֻמָּד וְלֹא מְיֻשָּׁב. וְלֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּיוֹם שֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ. וְלֹא בְּיוֹם הַקָּזָה. וְלֹא בְּיוֹם יְצִיאָה לַדֶּרֶךְ אוֹ בִּיאָה מִן הַדֶּרֶךְ לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם:

כ כָּל הַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְרָכִים אֵלּוּ שֶׁהוֹרֵינוּ אֲנִי עָרֵב לוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּא לִידֵי חלִי כָּל יָמָיו עַד שֶׁיַּזְקִין הַרְבֵּה וְיָמוּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְרוֹפֵא. וְיִהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם וְעוֹמֵד עַל בֻּרְיוֹ כָּל יָמָיו. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה גּוּפוֹ רַע מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ. אוֹ אִם הָיָה רָגִיל בְּמִנְהָג מִן הַמִּנְהָגוֹת הָרָעִים מִתְּחִלַּת מוֹלַדְתּוֹ. אוֹ אִם תָּבוֹא מַכַּת דֶּבֶר אוֹ מַכַּת בַּצֹּרֶת לָעוֹלָם:

כא וְכָל הַמִּנְהָגוֹת הַטּוֹבִים הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ אֵין רָאוּי לִנְהֹג בָּהֶן אֶלָּא הַבָּרִיא. אֲבָל הַחוֹלֶה אוֹ מִי שֶׁאֶחָד מֵאֵיבָרָיו חוֹלֶה אוֹ מִי שֶׁנָּהַג מִנְהָג רַע שָׁנִים רַבּוֹת. יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם דְּרָכִים אֲחֵרִים וְהַנְהָגוֹת כְּפִי חָלְיוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסֵפֶר הָרְפוּאוֹת. וְשִׁנּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חלִי:

כב כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ רוֹפֵא. אֶחָד הַבָּרִיא וְאֶחָד הַחוֹלֶה אֵין רָאוּי לוֹ לָזוּז מִכָּל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפֶרֶק זֶה. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן לְאַחֲרִית טוֹבָה מֵבִיא:

כג כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ. וְאֵלּוּ הֵן: רוֹפֵא. וְאֻמָּן. וּבֵית הַמֶּרְחָץ. וּבֵית הַכִּסֵּא. וּמַיִם מְצוּיִין כְּגוֹן נָהָר וּמַעְיָן. וּבֵית הַכְּנֶסֶת. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. וְלַבְלָר. וְגַבַּאי צְדָקָה. וּבֵית דִּין מַכִּים וְחוֹבְשִׁים:

 כסף משנה  כל עיר שאין בה עשרה דברים אלו וכו'. ברייתא סוף פ''ק דסנהדרין (דף י"ז):

 לחם משנה  ואלו הן רופא ואומן. הא דכתב כאן ואומן ובפ''ק דהלכות סנהדרין צריך לגרוס רופא אומן משום דהתם איירי בגברי וגברא חד הוא כדכתב שם הרב בעל כסף משנה. אבל הכא איירי בענין הדברים הצריכים, ולמנין העשרה צריך למנות רופא ואומן בשנים ולכך כתב כאן ואומן:

הלכות דעות - פרק חמישי

א כְּשֵׁם שֶׁהֶחָכָם נִכָּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְדֵעוֹתָיו וְהוּא מֻבְדָּל בָּהֶם מִשְּׁאָר הָעָם. כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בְּמַעֲשָׂיו בְּמַאֲכָלוֹ וּבְמַשְׁקֵהוּ וּבִבְעִילָתוֹ וּבַעֲשִׂיַּת צְרָכָיו וּבְדִבּוּרוֹ וּבְהִלּוּכוֹ וּבְמַלְבּוּשׁוֹ וּבְכִלְכּוּל דְּבָרָיו וּבְמַשָּׂאוֹ וּבְמַתָּנוֹ. וְיִהְיוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ נָאִים וּמְתֻקָּנִים בְּיוֹתֵר. כֵּיצַד. תַּלְמִיד חָכָם לֹא יִהְיֶה גַּרְגְּרָן אֶלָּא אוֹכֵל מַאֲכָל הָרָאוּי לְהַבְרוֹת גּוּפוֹ. וְלֹא יֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲכִילָה גַּסָּה. וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף לְמַלְּאֹת בִּטְנוֹ כְּאֵלּוּ שֶׁמִּתְמַלְּאִין מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה עַד שֶׁתִּפַּח כְּרֵסָם. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (מלאכי ב-ג) 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם'. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְהֵם הָאוֹמְרִים (ישעיה כב-יג) 'אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת'. וְזֶהוּ מַאֲכַל הָרְשָׁעִים. וְשֻׁלְחָנוֹת אֵלּוּ הֵם שֶׁגִּנָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (ישעיה כח-ח) 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם'. אֲבָל הֶחָכָם אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וְאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַיָּיו וְדַּיּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג-כה) 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ':

ב כְּשֶׁהֶחָכָם אוֹכֵל מְעַט זֶה הָרָאוּי לוֹ לֹא יֹאכְלֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵיתוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְלֹא יֹאכַל בַּחֲנוּת וְלֹא בַּשּׁוּק אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּנֶּה בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יֹאכַל אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא עַל אוֹתָן הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמְּלֵאִים קִיא צוֹאָה. וְלֹא יַרְבֶּה סְעֻדּוֹתָיו בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ עִם הַחֲכָמִים. וְלֹא יֹאכַל בִּסְעֻדּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קִבּוּץ הַרְבֵּה. וְאֵין רָאוּי לוֹ לֶאֱכל אֶלָּא בִּסְעֵדָּה שֶׁל מִצְוָה בִּלְבַד כְּגוֹן סְעֵדַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנָּשָׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. וְהַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא אָכְלוּ מִסְּעֻדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶן:

 כסף משנה  ולא ירבה סעודתו בכל מקום וכו'. בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ"ט): ואין ראוי לו לאכול וכו'. נראה שזהו דרך מוסר דאילו בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת''ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א''ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת''ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדולתם אבל שוים שרי: והצדיקים והחסידים וכו'. בפ''ק דחולין (דף ז':) אמרו על ר' פנחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא בצע על פרוסה שאינה שלו:

 לחם משנה  ואין ראוי לו לאכול וכו'. בגמרא פסחים (דף מ"ט) מפליג בין סעודה ראשונה לשניה בפ' אלו עוברין. ורבינו לא מפליג משום דמחלוקת ר' יהודה ורבי יוסי הוי בשניה כדאמר שם רב חסדא בפ' אלו עוברין וקי''ל דהלכתא כר' יוסי לגבי ר' יהודה בכל דוכתא וכיון שכן קי''ל כר' יוסי דאמר אפילו בשניה מצוה ולכך סתם רבינו. וכן בהלכות חמץ ומצה פרק ג' וזה לשונו מי שיצא וכו' או לאכול סעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין, לא חילק מהאי טעמא אלא ששם היה לו לבאר דסעודת אירוסין ונשואין מבת כהן לעם הארץ לא הוי של מצוה לאותו הדין כדמשמע בגמרא בפרק אלו עוברין דקרי לה סעודה שאינה של מצוה, ואין לחוש שכבר ביאר רבינו בפכ''א הל' איסורי ביאה שאין ראוי לעשות זווג זה וממילא משמע שאינה סעודה של מצוה:

ג כְּשֶׁהֶחָכָם שׁוֹתֶה יַיִן אֵינוֹ שׁוֹתֶה אֶלָּא כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמִּשְׁתַּכֵּר הֲרֵי זֶה חוֹטֵא וּמְגֻנֶּה וּמַפְסִיד חָכְמָתוֹ. וְאִם נִשְׁתַּכֵּר בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם. וְאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּצָּהֳרַיִם וַאֲפִלּוּ מְעַט אֶלָּא אִם הָיָה בִּכְלַל הָאֲכִילָה. שֶׁהַשְּׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל הָאֲכִילָה אֵינָהּ מְשַׁכֶּרֶת. וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:

 כסף משנה  כשחכם שותה יין וכו' ואסור לשתות יין בצהרים וכו'. בפרק רביעי דמסכת אבות. ומה שאמר שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת בפרק ערבי פסחים ירושלמי אמתניתין דבין שלישי לרביעי לא ישתה:

ד אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֻתֶּרֶת לוֹ תָּמִיד. רָאוּי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יְהֵא מָצוּי אֵצֶל אִשְׁתּוֹ כְּתַרְנְגוֹל אֶלָּא מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת אִם יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ. וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִמָּהּ לֹא יְסַפֵּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ וּבִטְנוֹ מָלֵא. וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה כְּשֶׁהוּא רָעֵב. [א] אֶלָּא בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה [ב] כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְלֹא יָקֵל בְּרֹאשׁוֹ בְּיוֹתֵר וְלֹא יְנַבֵּל אֶת פִּיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּקַבָּלָה מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין. וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִים וְלֹא עַצְבָּנִים, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. וְלֹא תִּהְיֶה יְשֵׁנָה. וְלֹא יֶאֱנֹס אוֹתָהּ וְהִיא אֵינָהּ רוֹצָה אֶלָּא בִּרְצוֹן שְׁנֵיהֶם וּבְשִׂמְחָתָם. [ג] יְסַפֵּר וְיִשְׂחַק מְעַט עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁהּ וְיִבְעל בְּבוּשָׁה וְלֹא בְּעַזּוּת וְיִפְרשׁ מִיָּד:

 כסף משנה  אע''פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד וכו' לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. בפ' מי שמתו (דף כ"ב) שתקנו טבילה לבעלי קריין כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומה שאמר אלא מלילי שבת ללילי שבת. בפרק אע''פ (כתובות ס"ב): וכשהוא מספר עמה וכו'. בפרק אלו מותרים (נדרים כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהטעם שבניה יפיפין ביותר לפי שלא היה מספר עמה לא בתחילת הלילה ולא בסופה. וסובר רבינו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר, מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל: ולא ינבל את פיו וכו'. אמרו חכמים ואפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו'. בפ''ק דחגיגה (דף ה'): ולא יהיו שניהם לא שכורים וכו'. בסוף פ''ב דנדרים (דף כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים אמר ר' לוי אלו בני שכרות בני אנוסה. ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות ס"ב) ובפ''ק דחגיגה (דף ה'). וכתב הטור דהא דיספר דוקא בעניני תשמיש. ומה שאמר ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד, כן כתב הטור בשם הראב''ד על הא דאיתא בסוף פ''ב דנדרים (דף כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד:

 לחם משנה  אע''פ שאשתו של אדם מותרת וכו'. בגמרא ברכות (דף כ"ב) אמרינן שלא יהא ת''ח מצוי אצל אשתו כתרנגול ולאו דוקא ת''ח ובפכ''א מהל' איסורי ביאה כתב רבינו אין דעת חכמים נוחה למי שמרבה בתשמיש וכו'. ולכך יש לתמוה קצת על רבינו בדין זה וקצת דינים אחרים אשר בפרק זה הם נוהגים בכל כגון לא יהיו שניהם שכורים ולא עצלנים וכו' כל זה כתב ג''כ בפכ''א מהלכות איסורי ביאה ולא היה ראוי לכתוב כאן אלא הדברים המיוחדים לת''ח כמו שהתחיל בתחלת הפרק כשם שהחכם וכו' דמשמע דכל אלו הם דברים מיוחדים לת''ח. ואולי י''ל דאפילו הדברים הנוהגים בכל שאר העם הנזכרים כאן כתבם גבי ת''ח מפני שהוא צריך להזהר בהם ביותר: ולא יקל בראשו ביותר וכו'. בנדרים פ' ואלו מותרים (דף כ') א''ר יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת וכו' חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש והקשו ורמינהי שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפים ביותר אמרה להם (לפי) שאינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וכו' ותירצו לא קשיא הא במילי דתשמיש הא במילי אחרנייתא, ופירש הר''ן במילי דתשמיש שרי כדי לרצותה, והרא''ש פי' כדי להרבות תאותו. ובפ''ק דחגיגה (דף ה') אמרו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה והקשו והא רב כהנא הוי גני תותי פוריא דרב ושמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו וכו' לא קשיא כאן דצריך לרצויי כאן שלא צריך לרצויי ומשמע דתרוייהו איתנהו. והא דלא תריץ בגמרא בפרק אלו מותרים מאי דתריץ בפ''ק דחגיגה משום דקאמר אינו מספר עמי משמע דכן היה דרכו לעולם וא''כ דוחק הוא דלעולם היה צריך לרצות והיה לו כעס עמה ובפ''ק דחגיגה לא תריץ גמרא כדתריץ בנדרים משום דמשמע ליה שח ושחק וכו' משמע במילי דעלמא אע''פ שאינן מילי תשמיש. א''נ כיון דהוה עובדא קים ליה לגמרא דהכי הוה מעשה אבל לענין הדין הא והא איכא דבמילי דתשמיש אפילו שאין לו כעס עמה ואינו צריך לרצותה מותר כדאמרינן בנדרים ואם צריך לרצותה אפילו במילי דעלמא מותר. וכן הטור בא''ח סימן ר''מ כתב שני תירוצים. אבל איכא לאתמוהי בדברי הטור שכתב ז''ל אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפ' הרואה רב כהנא על תותי פוריא דרב שמעיה דשח ושחק ואם היה לו כעס עמה שצריך לרצותה אסור לשמש עד שיפייסנה וכו' דהיכי קאמר כדאיתא בפרק הרואה דמשמע דהא דר''כ איירי בעניני תשמיש ואינו כן דהא בגמ' בפ''ק דחגיגה מוקי לה בכל מילי אלא שצריך לרצויי והוא כתב ואם היה לו כעס עמה וכו' דמשמע דהא דרב כהנא איירי בלא רצוי אלא בעניני תשמיש ולא מוכח הכי בגמ' כדכתיבנא. ואולי י''ל דס''ל לטור דגמרא דמשני בפ''ק דחגיגה הא דרב דצריך לרצויי הוא הדין דמצי לשנויי בעניני תשמיש ולא צריך לרצויי והא דשני בנדרים בעניני תשמיש ה''ה דמצי לשנויי דצריך לרצויי ולא כדכתיבנא לעיל דאע''פ ששני התירוצים אמת לא מצי לשנויי בחדא סוגיא מאי דמשני בחברתה אלא מצי לשנויי בהא מאי דשני בהא ומשום הכי מוקי הא דרב כהנא בעניני תשמיש דהוי כאילו שני הגמרא הכי כיון דתירץ כן בנדרים ומ''מ עדיין אין דעתי נוחה דהיכי שביק הטור תירוצא דשני גמרא ואמר תירוץ אחר ומ''מ למדנו מדבריו דשני התירוצים אמת ויש לתמוה על רבינו איך לא כתב תירוצא דעניני תשמיש. וי''ל דהוא סובר דלא אתמר הך תירוצא אלא לחלק בין ההיא דיוחנן בן דהבאי לההיא דר' אלעזר אבל כיון דאמר בגמרא בתר הכי דליתא דר' יוחנן בן דהבאי וסובר רבינו דאכל מאי דקאמר רבי יוחנן בן דהבאי קאמר דאין הלכה ולא כדכתב הטור שם דמאי דקאמר דאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי לא קאי אלא אהפיכת שולחן דוקא אבל כל השאר הלכה כמותו אלא רבינו סובר דאין הלכה כמותו בכלהו דהא בפכ''ה מאיסורי ביאה כתב בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה הרי משמע דאנושקין באותו מקום נמי קאי וה''ה לאינך וא''כ כיון דאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי לא קאי לפי המסקנא דקאמר דאין הלכה הך חילוק דעניני תשמיש אלא כל מילי שוין ולא קאי לפי האמת אלא חילוק דאמרינן בפ''ק דחגיגה דצריך לרצויי וכבר כתבו רבינו יספר וישחק עמה מעט כדי שתתישב נפשה וכו':

ה כָּל הַנּוֹהֵג מִנְהָג זֶה לֹא דַּי לוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְטִהֵר עַצְמוֹ וְתִקֵּן דֵּעוֹתָיו אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ לוֹ בָּנִים יִהְיוּ נָאִים וּבַיְשָׁנִים רְאוּיִין לְחָכְמָה וְלַחֲסִידוּת. וְכָל הַנּוֹהֵג בְּמִנְהֲגוֹת שְׁאָר הָעָם הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ יִהְיוּ לוֹ בָּנִים כְּמוֹ אוֹתָם הָעָם:

ו צְנִיעוּת גְּדוֹלָה נוֹהֲגִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּעַצְמָן. לֹא יִתְבַּזּוּ וְלֹא יִתְגַּלּוּ רֹאשָׁן וְלֹא גּוּפָן. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא יְהֵא צָנוּעַ וְלֹא יְגַלֶּה בְּגָדָיו עַד שֶׁיֵּשֵׁב. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּיָמִין. וְיִתְרַחֵק מִכָּל אָדָם. וְיִכָּנֵס חֶדֶר לִפְנִים מֵחֶדֶר מְעָרָה לִפְנִים מִן הַמְּעָרָה וְנִפְנֶה. וְאִם נִפְנֶה אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר יִתְרַחֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲבֵרוֹ קוֹלוֹ אִם נִתְעַטֵּשׁ. וְאִם נִפְנֶה בְּבִקְעָה יַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה חֲבֵרוֹ פֵּרוּעוֹ. וְלֹא יְדַבֵּר כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ גָּדוֹל. וּכְדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֵג צְנִיעוּת בַּיּוֹם בְּבֵית הַכִּסֵּא כָּךְ נוֹהֵג בַּלַּיְלָה. [ד] וּלְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם עַצְמוֹ לְהִפָּנוֹת שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק:

 כסף משנה  צניעות גדולה נוהגים ת''ח וכו'. סוף פ' הרואה. ומה שכתב ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק וכו' ואם נפנה בבקעה ירחיק וכו'. שם אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש''י דבעיטוש של מטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן מדמשמע לברייתא שאע''פ שחבירו רואהו רשאי להפנות. ושני רב אשי מאי כל זמן שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה רואהו. ופסקו הרי''ף והרא''ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו. ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמאריה דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואע''ג דרב אשי משני מילתיה וא''כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה פסקי כוותיה אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן. אבל רבינו פסק גם באחורי הגדר כאיסי בר נתן משמע דסבירא ליה דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא מסתמא באידך נמי סבר כוותיה. ומ''ש ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית, שם (ברכות ס"ב) ובסוף הוריות (דף י"ג) ובריש תמיד (דף כ"ז). ומה שאמר כדי שלא יתרחק, היינו בעיר שאין בה בתי כסאות כמו בבבל שהיו שם חכמי הגמרא וצריך להתרחק מבני אדם ליפנות ולכך קאמר שילמד עצמו ליפנות בתחלת הלילה כדי שלא יצטרך להתרחק באמצע הלילה כדי ליפנות, וכן ילמד עצמו ליפנות בתחלת היום בהשכמה שאין בני אדם מצויים כדי שלא יצטרך ליפנות ביום ויצטרך להרחיק מן הדרך שלא יהיו אחרים רואים אותו:

ז תַּלְמִיד חָכָם לֹא יְהֵא צוֹעֵק וְצוֹוֵחַ בִּשְׁעַת דִּבּוּרוֹ כִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בְּיוֹתֵר אֶלָּא דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת. וּכְשֶׁיְּדַבֵּר בְּנַחַת יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּדִבְרֵי גַּסֵּי הָרוּחַ. וּמַקְדִּים שָׁלוֹם לְכָל הָאָדָם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחָן נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְדָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. מְסַפֵּר בְּשֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְלֹא בִּגְנוּתוֹ כְּלָל. אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. אִם רוֹאֶה שֶׁדְּבָרָיו מוֹעִילִים וְנִשְׁמָעִים אוֹמֵר וְאִם לָאו שׁוֹתֵק [ה]. כֵּיצַד. לֹא יְרַצֶּה חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ. וְלֹא יִשְׁאַל לוֹ עַל נִדְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר עַד שֶׁתִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָנוּחַ. וְלֹא יְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּהוּל עַד שֶׁיִּקְבְּרֵהוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְלֹא יִרְאֶה לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ אֶלָּא יַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ. וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע אֶלָּא בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה אוֹ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק וַאֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ אוֹ בִּתּוֹ:

 כסף משנה  ת''ח לא יהא צועק וכו' אלא דיבורו בנחת עם הבריות. בסוף יומא (דף פ"ו.). ומה שאמר ומקדים שלום לכל אדם. פ''ד דאבות. ומה שאמר ודן את כל אדם לכף זכות, בפ''ק דאבות. ומה שאמר מספר בשבח חבירו. פ' עשרה יוחסין (דף ע'). ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום. בפ''ק דאבות. ומה שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים יאמר ואם לאו ישתוק. בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ה): כיצד לא ירצה את חבירו וכו'. במסכת אבות פרק ד': ולא ישנה בדבורו וכו' אלא בדברי שלום וכו'. בס''פ הבע''י שם: ולא יספר עם אשה וכו' ולא ילך בקומה זקופה וכו'. פ' כיצד מברכין (דף מ"ג):

ח לֹא יֵלֵךְ תַּלְמִיד חָכָם בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְגָרוֹן נָטוּי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג-טז) 'וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם'. וְלֹא יְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל בְּנַחַת כְּמוֹ הַנָּשִׁים וְגַסֵּי הָרוּחַ כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג-טז) 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה'. וְלֹא יָרוּץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמִנְהַג מְשֻׁגָּעִים. וְלֹא יִכְפֹּף קוֹמָתוֹ כְּבַעֲלֵי חֲטוֹטֶרֶת. אֶלָּא מִסְתַּכֵּל לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וּמְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק כְּאָדָם שֶׁהוּא טָרוּד בַּעֲסָקָיו. גַּם מִמַּהֲלָכוֹ שֶׁל אָדָם נִכָּר אִם חָכָם וּבַעַל דֵּעָה הוּא אוֹ שׁוֹטֶה וְסָכָל. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת י-ג) 'וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכּל סָכָל הוּא'. הוּא מוֹדִיעַ לַכּל עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא סָכָל:

 לחם משנה  ולא ירוץ ברשות הרבים וכו'. בפ' כיצד מברכין (דף מ"ג) אמרו ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה וכו'. ואולי זהו שכתב ולא ירוץ ברשות הרבים אלא שבגמרא לא נתנו טעמו של רבינו אלא מפני שנוטל מאור עיניו של אדם וכו':

ט מַלְבּוּשׁ תַּלְמִיד חָכָם מַלְבּוּשׁ נָאֶה וְנָקִי. וְאָסוּר לוֹ שֶׁיִּמָּצֵא בְּבִגְדוֹ כֶּתֶם אוֹ שַׁמְנוּנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְלֹא יִלְבַּשׁ לֹא מַלְבּוּשׁ מְלָכִים כְּגוֹן בִּגְדֵי זָהָב וְאַרְגָּמָן שֶׁהַכּל מִסְתַּכְּלִין בָּהֶן. וְלֹא מַלְבּוּשׁ עֲנִיִּים שֶׁהוּא מְבַזֶּה אֶת לוֹבְשָׁיו אֶלָּא בְּגָדִים בֵּינוֹנִים נָאִים [ו]. וְלֹא יְהֵא בְּשָׂרוֹ נִרְאֶה מִתַּחַת מַדָּיו כְּמוֹ בִּגְדֵי הַפִּשְׁתָּן הַקַּלִּים בְּיוֹתֵר שֶׁעוֹשִׂים בְּמִצְרַיִם. וְלֹא יִהְיוּ בְּגָדָיו סְחוּבִין עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ בִּגְדֵי גַּסֵּי הָרוּחַ אֶלָּא עַד עֲקֵבוֹ וּבֵית יָד שֶׁלּוֹ עַד רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְלֹא יְשַׁלְשֵׁל טַלִּיתוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַסּוּת הָרוּחַ אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד אִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף. וְלֹא יִנְעַל מִנְעָלִים מְטֻלָּאִים טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מֻתָּר אִם הָיָה עָנִי. לֹא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק וְלֹא בִּבְגָדִים מְבֻשָּׂמִים וְלֹא יָשִׂים בּשֶֹׁם בִּשְׂעָרוֹ. אֲבָל אִם מָשַׁח בְּשָׂרוֹ בְּבשֶֹׁם כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא מֻתָּר. וְכֵן לֹא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ זְמַן קָבוּעַ לָצֵאת בּוֹ לְתַלְמוּדוֹ. כָּל אֵלּוּ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד:

 כסף משנה  ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'. שבת פרק אלו קשרים (קי"ד.). ומ''ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'. פרק חזקת הבתים (דף צ"ז) ודלא כפירוש רשב''ם: ולא ישלשל טליתו. פ' אלו קשרים (שם): ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'. שם ופרק כיצד מברכין (ברכות מ"ג): ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו. פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד. ומ''ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים. אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו:

 לחם משנה  ואסור לו שימצא בבגדו כתם כו'. שבת בפ' ואלו קשרים (דף קי"ד) אמר ר' יוחנן כל ת''ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה וכו' רבינא אמר רבד איתמר ולא פליגי הא בלבושיה הא בגלימא. וכתבו בהלכות פירוש רבב כגון קירא וזפתא וכיוצא בו, ופירוש רבד דם יבש וטעמו של דבר כדי שלא יראה לדם נדה ויבא לידי חשד ע''כ. ורבינו לא הזכיר אלא גלימא ולא הזכיר לבושא ולא ידעתי למה: ולא ינעל מנעלים המטולאים וכו'. בפרק כיצד מברכין (דף מ"ג) אמרו לא אמרן אלא בפנתא פי' שעל גבי הרגל אבל בגילדאה פי' עקב לית לן בה. ובפנתא לא אמרן אלא באורחא אבל בביתא לית לן בה ולא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה. ובהלכות פרק כיצד מברכין הזכירו הא דפנתא ורבינו לא הזכיר מכל זה כלל וגם בזה לא ידעתי למה. ובהלכות פרק ואלו קשרים כתוב בנוסחא דידן והני מילי בעילאי אבל בגילדאי לית לן בה. ובגילדאי נמי לא אמרן אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה לא. ונוסחא זו אין לה מובן דהוא הפך מדברי הגמ' דבגמ' קאמר דאפילו בעילאי בימות הגשמים שפיר והוא קאמר דבגילדאי אינו אלא בימות הגשמים אבל בימות החמה גילדאי לא, וגם הוא הפך ממה שכתב הוא עצמו בפ' כיצד מברכין שהוא מסכים עם הגמרא. ובודאי שטעות סופר הוא בפרק ואלו קשרים צריך לגרוס ובעילאי נמי לא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה והוא מסכים עם הגמ' ועם מה שכתב בפ' כיצד מברכין: לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר. קשה אי איירי בגופו הרי מותר הוא כדכתב לקמיה וכן בגמרא אמרן זיעא מעברא ליה ואי בבגדים הרי כתב אחר כך ולא בבגדים. והרב כסף משנה תירץ שני תירוצים. ונראה לי לתרץ דבפרק כיצד מברכין (דף מ"ג) אמרו לעיל מיניה מברך על היין וחוזר ומברך על השמן וטחו בראש השמש ואם השמש ת''ח וכו' ומה שמצריך לטוחו בראש השמש כתב רש''י ז''ל שלא יצא בידיו מבושמות מפני שגנאי הוא לת''ח. והוקשה לו לרבינו דהא בגופו שרי משום דמעברא זיעה לזה הוצרך לחלק דדוקא כשהוא בגופו הוא לעבורי זיעא אבל ידו לא מוכחא מילתא דהוי משום זיעא והוי חשדא וזה שכתב כאן ולא יצא מבושם כלומר בידיו מבושמות. ובגמ' אמר ובמקום שחשודים על משכב זכור ורבינו לא חילק:

י תַּלְמִיד חָכָם מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְזָן אֶת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ כְּפִי מָמוֹנוֹ וְהַצְלָחָתוֹ. וְלֹא יַטְרִיחַ עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. צִוּוּ חֲכָמִים בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-כ) 'כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכל בָּשָׂר'. דַּיּוֹ לַבָּרִיא לֶאֱכל בָּשָׂר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאִם הָיָה עָשִׁיר כְּדֵי לֶאֱכל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם אוֹכֵל. צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם פָּחוֹת מִן הָרָאוּי לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ וְיִלְבַּשׁ כָּרָאוּי לוֹ וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ:

 כסף משנה  צוו חכמים בדרך ארץ וכו' עד יותר מן הראוי לו. פרק כסוי הדם (חולין דף פ"ד) ואמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה:

 לחם משנה  דיו לבריא לאכול בשר וכו'. בפרק כסוי הדם (דף פ"ד) אמרינן ואינך אימת מערב שבת לערב שבת ואמרו שם אמר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים וכו' אבל אנו וכו' כגון אנו לוין וכו' ומפני כן כתב רבינו לבריא אע''פ שבזמן הזה אין אנו בריאים כדאמרינן בגמרא מ''מ אם יש אדם בריא שיכול לעמוד הרי טוב:

יא דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי דֵּעָה שֶׁיִּקְבַּע לוֹ אָדָם מְלָאכָה הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה בֵּית דִּירָה. וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-ו) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ'. (דברים כ-ה) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ'. (דברים כ-ז) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ'. אֲבָל הַטִּפְּשִׁין מַתְחִילִין לִשָּׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ אִם תִּמְצָא יָדוֹ יִקְנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ בְּסוֹף יָמָיו יְחַזֵּר לְבַקֵּשׁ אֻמָּנוּת אוֹ יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקְּלָלוֹת (דברים כח-ל) 'אִשָּׁה תְאָרֵשׂ' (דברים כח-ל) 'בַּיִת תִּבְנֶה' (דברים כח-ל) 'כֶּרֶם תִּטַּע'. כְּלוֹמַר יִהְיוּ מַעֲשֶׂיךָ הֲפוּכִין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ. וּבַבְּרָכָה הוּא אוֹמֵר (שמואל א יח-יד) 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ':

 כסף משנה  דרך בעלי דעה וכו'. יש לתמוה על מ''ש שנאמר מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית דקרא איפכא כתיב מי האיש אשר בנה בית חדש מי האיש אשר נטע כרם. ואפשר דמדנקט מי האיש אשר ארש אשה לבסוף יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללה ומינה ילפינן דאית לן ג''כ למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות, ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם דמילתא דסברא הוא. והכי איתא בפרק משוח מלחמה (סוטה ע"ד.) ת''ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה. ומדלא נקט ואח''כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם בתר בית לאו דוקא והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך:

 לחם משנה  דרך בעלי דעה וכו'. ומה שקשה על דברי רבינו שהפסוקים הם הפוכים כבר תירץ הרב בית יוסף זלה''ה. והחכם מהר''י אדרב''י ז''ל בספר דברי ריבות סימן ר''ל תירץ דבר מתיישב עיין שם:

יב וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהַפְקִיר אוֹ לְהַקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְיַטְרִיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יִמְכֹּר שָׂדֶה וְיִקְנֶה בַּיִת וְלֹא בַּיִת וְיִקְנֶה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַעֲשֶׂה סְחוֹרָה בִּדְמֵי בֵּיתוֹ. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִטַּלְטְלִין וְקוֹנֶה שָׂדֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יָשִׂים מְגַמָּתוֹ לְהַצְלִיחַ נְכָסָיו וּלְהַחֲלִיף הַכָּלֶה בְּקַיָּם. וְלֹא תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לֵהָנוֹת מְעַט לְפִי שָׁעָה אוֹ לֵהָנוֹת מְעַט וְיַפְסִיד הַרְבֵּה:

 כסף משנה  ואסור לאדם להפקיר או להקדיש וכו'. בפרק ח' דערכין (דף כ"ח) תנן מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כלם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר ראב''ע אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. ומ''ש ולא ימכור שדה ויקנה בית וכו':

יג מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה. אוֹמֵר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן. מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן וְנוֹתֵן וּמְוַתֵּר לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקַּח מֵהֶן וְלֹא יְדַקְדֵּק עֲלֵיהֶן. וְנוֹתֵן דְּמֵי הַמִּקָּח לְאַלְתַּר וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה לֹא עָרֵב וְלֹא קַבְּלָן וְלֹא יָבוֹא בְּהַרְשָׁאָה. (אֵינוֹ) מְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא חִיְּבָה אוֹתוֹ תּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ. וְאִם נִתְחַיְּבוּ לוֹ אֲחֵרִים בַּדִּין מַאֲרִיךְ וּמוֹחֵל לָהֶן וּמַלְוֶה וְחוֹנֵן. וְלֹא יֵרֵד לְתוֹךְ אֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ. וְלֹא יָצֵר לְאָדָם לְעוֹלָם בְּחַיָּיו. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִהְיֶה מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים מִן הַנֶּעֱלָבִים וְלֹא מִן הָעוֹלְבִים. וְאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

 כסף משנה  משא ומתן של ת''ח באמונה. בסוף יומא (דף פ"ו): מדקדק על עצמו בחשבון וכו' ונותן דמי המקח לאלתר. סוף יומא (שם) היכי דמי חילול השם כגון דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר: ואינו נעשה לא ערב וכו' ולא יבא בהרשאה. דאמרינן פ' שבועת העדות (דף ל"א) ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה. וכבר נתבאר בפ''ג מהלכות שלוחין אימתי שפיר דמי למיתי בהרשאה: מחייב עצמו בדברי מקח וממכר וכו'. מצאתי כתוב שיש נוסחא אחרת שכתוב בה אינו מחייב עצמו והיא יותר נכונה: ולא ירד לתוך אומנות חבירו. דאמרינן בסוף הנשרפין (סנהדרין פ"א) דהא דאמר יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא היינו שלא ירד לתוך אומנות חבירו: כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו'. [בסוף החובל (בבא קמא צ"ג): מן הנעלבים וכו']. ברייתא בפרק שני דיומא (דף כ') ופרק השולח (גיטין ל"ו):

הלכות דעות - פרק ששי

א דֶרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לִהִתִחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וִלֵישֵׁב אֵצֵל הַחֲכָמִים תָּמִיד כִּדֵי שֵׁיִּלִמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֵם. וִיִתִרַחֵק מִן הָרִשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר (משלי יג-כ) 'הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ'. וְאוֹמֵר אַשְׁרֵי הָאִישׁ וְגוֹ'. וְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים וְאֵין אֲנָשֶׁיהָ הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים וְנוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָם וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה כְּמוֹ זְמַנֵּנוּ. אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ טוֹבִים מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחלִי יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג-כח) 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם'. וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים שֶׁאֵין מְנִיחִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶן וְנוֹהֵג בְּמִנְהָגָם הָרַע יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת. וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט-א) 'מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים':

ב  מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם כְּדֵי לִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וּבוֹ תִדְבָּק. וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ, הִדָּבֵק בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וּלְהִתְחַבֵּר לָהֶן בְּכָל מִינֵי חִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר וּלְדָבְקָה בּוֹ. וְכֵן צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (משנה אבות א-ד) 'וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם וְשׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם':

 כסף משנה  מצות עשה להדבק בחכמים וכו' עד בכל מיני חבור. בסוף כתובות (דף קי"א):

ג  מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יח) 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [א]. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

 כסף משנה  מצוה על כל אדם לאהוב וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'. בפרק ב' דאבות:

ד  אַהֲבַת הַגֵּר שֶׁבָּא וְנִכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שְׁתֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה. אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּכְלַל רֵעִים וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא גֵּר וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (דברים י-יט) 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר'. צִוָּה עַל אַהֲבַת הַגֵּר כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה עַל אַהֲבַת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ'. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַצְמוֹ אוֹהֵב גֵּרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י-יח) 'וְאֹהֵב גֵּר':

ה  כָּל הַשּׂוֹנֵא אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּלִבּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְלֹא הִזְהִירָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב. אֲבָל [ב] הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ וְהַמְחָרְפוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תִשְׂנָא:

 כסף משנה  אבל המכה את חבירו אף על פי שאינו רשאי. מפני שהוא עובר משום לא יוסיף. וכן המחרפו אף על פי שאינו רשאי מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא. וכתב רבינו כן מדתנא בתורת כהנים ולא תשנא אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו תלמוד לומר בלבבך לא אמרתי כי אם שנאה בלב:

ו כְּשֶׁיֶּחְטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים (שמואל ב יג-כב) 'וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן מְאוּמָה לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן'. אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחל לוֹ צָרִיךְ לִמְחל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ-יז) 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים':

 כסף משנה  כשיחטא איש לאיש וכו' ולא יהא המוחל אכזרי. משנה סוף פרק החובל (בבא קמא צ"ב):

ז הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב [ג] וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה [ד] וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב אָדָם לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֵּהוּ [ה] הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם:

 כסף משנה  הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע. ברייתא פ''ג דערכין (דף י"ז) וכתבה הרי''ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. וסמ''ג תמה על רבינו שפסק כרב במקום רבי יוחנן. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו משום דאיתא התם בגמרא כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה ובן עזאי אומר עד נזיפה. ופסק רבינו כרבי אליעזר משום דפשיטא דאין הלכה כבן עזאי לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע ואם כן דל מהכא רבי יוחנן דקאי כוותיה והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי והאי מילתא איסורא הוא ואפילו תימא דהו''ל למפסק כרבי יוחנן מנקט לחומרא עדיף בכל מידי דספיקא וצריך להוכיחו עד שיכנו: וכל שאפשר בידו למחות וכו'. שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ"ד):

 לחם משנה  הרואה חבירו שחטא וכו'. בפרק אלו מציאות (דף ל"א) אמר ליה ההוא מרבנן לרבה ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני אמר ליה הוכח אפילו מאה פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת''ל הוכח תוכיח מ''מ. ויש לדקדק בדברי רבינו למה לא הזכיר זה דאפילו תלמיד לרב. ועוד איכא למידק בדברי הגמ' דאיך אמר דמהוכח משמע אפילו מאה פעמים הא אמרינן בערכין פרק ג' הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחו תלמוד לומר תוכיח מכל מקום משמע דמתוכיח נפקא ליה: וכן תמיד כו'. פסק כרב והא דלא פסק כרבי יוחנן אע''ג דהלכתא כוותיה לגבי דרב משום דלא דייק קרא כוותיה דבגמרא (דף י"ז) מקשינן ליה ולמאן דאמר נזיפה הא כתיב הכאה וקללה כו' ואף על גב דשני ליה מ''מ לא דייק שפיר קרא כוותיה דרבי יוחנן ונשארו רב ושמואל והלכתא כרב לגבי שמואל. אבל מה שכתב הרב בית יוסף משום דרבי יוחנן אתי כבן עזאי ואין הלכה כמותו לגבי ר' אליעזר ורבי יהושע אין זה טעם נכון דאם כן לא הוי ליה למפסק כרב דאתי כרבי אליעזר דשמותי הוא ולית הלכתא כוותיה לגבי רבי יהושע:

ח הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יָכוֹל אַתָּה מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים. אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו עָוֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא סנהדרין קז-א) 'הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא'. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים וּמְפַרְסְמִים חֶטְאוֹ וּמְחָרְפִים אוֹתוֹ בְּפָנָיו וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַמּוּטָב כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות וכו'. פ''ג דערכין (דף י"ז): המלבין פני חבירו ברבים וכו'. בפ''ד דאבות: ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. פשוט פרק הזהב (בבא מציעא נ"ט): במה דברים אמורים וכו'. פשוט:

 לחם משנה  המוכיח את חבירו תחלה וכו'. מפשט דברי רבינו נראה דסבירא ליה דברייתא דקאמר יכול אפלו משתנין פניו תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא איירי בדברים שבין אדם לחבירו. ובהכי מיירי הברייתא דקאמרה הכי אבל בדברים שבין אדם למקום מותר להלבין אם לא חזר בו וכי תימא אי ברייתא איירי בדברים שבין אדם לחבירו איך קאמרה מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו הא כתב רבינו לקמן דאם אינו מקפיד עליו ולא הוכיחו הרי זה מדת חסידות. י''ל דחייב להוכיחו דקאמר היינו אם יהיה לו משטמה בלבו חייב להוכיחו כדי שתסור מלבו המשטמה. זה נראה כונת רבינו וא''כ קשה מה שכתב כאן המוכיח את חבירו תחלה דבמאי איירי אי בדברים שבין אדם למקום לא משמע הכי אלא בדברים שבין אדם לחבירו כדכתיבנא מדכתב אחר כך בד''א בדברים שבין אדם לחבירו וכו' משמע דעד השתא לא איירי בדברים שבין אדם למקום ואי איירי בדברים שבין אדם לחבירו לא היה לו לומר תחלה דמשמע כשמוכיח בתחלה לא ידבר קשות אבל בסוף ידבר קשות ויכלימנו. ולקמן כתב דהיינו דוקא בדברים שבין אדם למקום שכן כתב אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים וכו' משמע דבדברים שבין אדם לחבירו אפילו לא חזר בו בסתר אין מכלימין אותו. וראיתי מי שחלק לתרץ זה דנהי דמכלימין אותו אבל לא ברבים ומעיקרא כדכתב רבינו תחלה היינו בדברים שבין אדם לחבירו דלבסוף יכלימנו בינו לבין עצמו אבל ברבים לעולם לא יכלימנו ואפילו לא חזר בו בסתר. ובדברים שבין אדם למקום אם לא חזר בסתר מכלימין אותו ברבים. ואין זה במשמע דברי רבינו ועוד דמניין לו חלוק זה אם לא שנאמר מכח הסברא ועדין צ''ע: סליקו להו הלכות דעות בס''ד

ט מִי שֶׁחָטָא עָלָיו חֲבֵרוֹ וְלֹא רָצָה לְהוֹכִיחוֹ וְלֹא לְדַבֵּר לוֹ כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַחוֹטֵא הֶדְיוֹט בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁהָיְתָה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת. וּמָחַל לוֹ בְּלִבּוֹ וְלֹא שְׂטָמוֹ וְלֹא הוֹכִיחוֹ הֲרֵי זוֹ מִדַּת חֲסִידוּת. לֹא הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא עַל הַמַּשְׂטֵמָה:

 כסף משנה  מי שחטא עליו חבירו וכו'. גם זה פשוט:

י חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָם נְמוּכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וִיתוֹמָיו מֻזְהָרִים אָנוּ עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כא) 'כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן'. וְהֵיאַךְ נוֹהֲגִין עִמָּהֶן. לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אֶלָּא רַכּוֹת. וְלֹא יִנְהֹג בָּהֶן אֶלָּא מִנְהַג כָּבוֹד. וְלֹא יַכְאִיב גּוּפָם בַּעֲבוֹדָה וְלִבָּם בִּדְבָרִים קָשִׁים. וְיָחוּס עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִמָּמוֹן עַצְמוֹ. כָּל הַמַּקְנִיטָן אוֹ מַכְעִיסָן אוֹ הִכְאִיב לָהֶן אוֹ רָדָה בָּהֶן אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָם אוֹ הַמְקַלְּלָן. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה (שמות כב-כג) 'וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב'. בְּרִית כָּרַת לָהֶן מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם צוֹעֲקִים מֵחָמָס הֵם נַעֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כב) 'כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ. אֲבָל עִנָּה אוֹתָם הָרַב כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה אוֹ אֻמָּנוּת אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִנְהֹג בָּהֶן מִנְהַג כָּל אָדָם אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶם הֶפְרֵשׁ וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב-כג) 'כִּי ה' יָרִיב רִיבָם'. אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵימָתַי נִקְרָאִים יְתוֹמִים לְעִנְיָן זֶה. עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ עָלָיו וּלְאָמְנָן וּלְהִטָּפֵל בָּהֶן אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים:

 כסף משנה  חייב אדם להזהר ביתומים וכו' אפילו אלמנתו של מלך וכו':

הלכות דעות - פרק שביעי

א הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טז) 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ (ויקרא יט-טז) 'וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי:

 כסף משנה  המרגל בחבירו וכו'. דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע''פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. זה אע''פ שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים. אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע.

ב אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי [א] שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ. * אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהילים יב-ד) 'יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדלוֹת':

 ההראב"ד   אבל בעל לשון הרע שיושב ואומר כך עשה איש פלוני. א''א לא אלא קשה הראשון מן השני שהראשון הוא תליתאי והורג נפשות והשני תנין ואינו הורג אלא את עצמו. בינה זאת:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו'. יש לדקדק מאי אבל דקאמר והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חבירו. ויש לומר דה''ק אע''פ שיספר אדם בגנות חבירו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו. נמצא שפרט כאן ארבעה שמות. רכיל. מספר לשון הרע. מוציא שם רע. ובעל לשון הרע: וכתב הראב''ד אבל בעל לשון הרע וכו' א''א לא אלא קשה וכו' בינה זאת, עכ''ל. כוונתו ז''ל שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת היינו כשהוא ברכילות שע''י כן השומע מה שחבירו רוצה לעשות לו קם עליו והורגו וגואלי הדם הורגים להורג ודורשי דמי שניהם הורגים לאומר שגרם מיתת קרוביהם. אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע נענש כי הוא לא יתפעל מגנות האחר ואין שם חשש שהנאמר עליו יהרוג למקבל. וז''ש שהראשון הוא תליתאי כלומר אותו שהזכיר תחלה דהיינו רכיל הוא תליתאי כי גם לשלשתם תגע הרעה כמו שכתבתי והשני דהיינו בעל לשון הרע תניין כלומר לא תגע הרעה אלא בינו לאותו שנאמר עליו ואינו הורג אלא עצמו כלומר ואינו הורג לשלישי כמו הראשון. וזה הפך דברי רבינו ששם בעל לשון הרע עון גדול מרכיל. ודעת רבינו שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת לא אמרו על הרכילות דרכילות לחוד ולשון הרע לחוד אלא על לשון הרע אמרו ולכן הזכירו בסמוך בענין לשון הרע דבלשון הרע שייך שימותו שלשתן שהנאמר עליו יהרוג לאומר וגואלי הדם יהרגו להורג וגואלי דם שניהם יהרגו למקבלו שעל ידי שגילה הוא הדבר מתו אלו:

ג אָמְרוּ חֲכָמִים שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד [ב] כֻּלָּם. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים יב-ה) 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ'. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים שְׁלֹשָׁה לָשׁוֹן הָרַע הוֹרֶגֶת. [ג] הָאוֹמְרוֹ. וְהַמְקַבְּלוֹ. וְזֶה שֶׁאוֹמֵר עָלָיו. וְהַמְקַבְּלוֹ [ד] יוֹתֵר מִן הָאוֹמְרוֹ:

 כסף משנה  אמרו חכמים על שלש עבירות וכו' ג' לשון הרע הורגת וכו'. בפרק יש בערכין (דף ט"ז.):

ד וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. כֵּיצַד. מִי יֹאמַר לִפְלוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹת שֶׁהוּא עַתָּה. אוֹ שֶׁיֹּאמַר שִׁתְקוּ מִפְּלוֹנִי אֵינִי רוֹצֶה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע וּמֶה הָיָה. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ. וְכָל הַמְסַפֵּר בְּטוֹבַת חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי [ה] שׂוֹנְאָיו הֲרֵי זֶה אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לָהֶם שֶׁיְּסַפְּרוּ בִּגְנוּתוֹ. וְעַל זֶה הָעִנְיָן אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כז-יד) 'מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ'. שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ. וְכֵן הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְדֶרֶךְ קַלּוּת רֹאשׁ כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשִׂנְאָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (משלי כו-יח) 'כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת' (משלי כו-יט) 'וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי'. וְכֵן הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע דֶּרֶךְ רַמָּאוּת וְהוּא שֶׁיְּסַפֵּר לְתֻמּוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרַע הוּא אֶלָּא כְּשֶׁמְּמַחִין בּוֹ אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה לָשׁוֹן הָרַע אוֹ שֶׁאֵלּוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל פְּלוֹנִי:

 כסף משנה  ויש דברים שהם אבק לשון הרע וכו'. וכל המספר בטובת חבירו וכו'. פ' שלישי דערכין (שם) וכתבה הרי''ף פרק במה מדליקין לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו יבא לידי גנותו. ומפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו וה''ק שמתוך שבחו בא לידי גנותו ששונאיו אומרים אינו כן אבל מדה פלונית יש בו אבל בפני אוהביו משמע מדברי רבינו שמותר. ומה שכתב וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק וכו' וכן המספר לשון הרע דרך רמאות וכו'. בירושלמי פ''ק דפאה:

ה אֶחָד הַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְסַפֵּר דְּבָרִים [ו] שֶׁגּוֹרְמִים אִם נִשְׁמְעוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ לְהַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהָצֵר לוֹ אוֹ לְהַפְחִידוֹ, הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרַע. וְאִם נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים אֵלּוּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה כְּבָר נִשְׁמַע הַדָּבָר וְנוֹדַע. וְאִם סִפֵּר הַדָּבָר אֶחָד מִן הַשְּׁלֹשָׁה פַּעַם אַחֶרֶת אֵין בּוֹ מִשּׁוּם [ז] לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִיר הַקּוֹל [ח] וּלְגַלּוֹתוֹ יוֹתֵר:

 כסף משנה  [ה] ומה שכתב אחד המספר לשון הרע בפני חבירו וכו'. בפ''ג דערכין (שם) אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא. א''ל [אביי] כל שכן חוצפא ולישנא בישא. א''ל כר' יוסי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא. ומה שכתב והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש וכו'. בעובדא דיהודא בן גרים בפ' במה מדליקין (שבת ל"ג): (ה) ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה וכו'. בפרק ג' דערכין (דף י"ז) וכתבה הרי''ף פרק במה מדליקין כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ''ט חברך חברא אית ליה. וכתב רבינו והוא שלא יתכוין וכו', כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, ולא הוצרך רבינו לפרש שאם האומר הזהירם מלגלותו שהם אסורים לגלותו דהא אין שם טענת חברך וכו' שכל אחד יזהר מלגלות סודו:

ו כָּל אֵלּוּ הֵם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁאָסוּר לָדוּר בִּשְׁכוּנָתָם וְכָל שֶׁכֵּן לֵישֵׁב עִמָּהֶם וְלִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם. וְלֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַּמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע לְבַד:

 כסף משנה  ומה שכתב ולא נחתם גזר דין וכו'. משנה בסוף פ''ג דערכין (דף ט"ז):

ז  הַנּוֹקֵם מֵחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִקֹּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו דֵּעָה רָעָה הִיא עַד מְאֹד. אֶלָּא רָאוּי לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו עַל כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם שֶׁהַכּל אֵצֶל הַמְּבִינִים דִּבְרֵי הֶבֶל וַהֲבַאי וְאֵינָן כְּדַאי לִנְקֹם עֲלֵיהֶם. כֵּיצַד הִיא הַנְּקִימָה. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ. לְמָחָר צָרִיךְ לִשְׁאל מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי מִמְּךָ, הֲרֵי זֶה נוֹקֵם. אֶלָּא כְּשֶׁיָּבוֹא לוֹ לִשְׁאל יִתֵּן בְּלֵב שָׁלֵם וְלֹא יִגְמל לוֹ כַּאֲשֶׁר גְּמָלוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן אָמַר דָּוִד בְּדֵעוֹתָיו הַטּוֹבוֹת (תהילים ז-ה) 'אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה' וְגוֹ':

ח  וְכֵן כָּל הַנּוֹטֵר לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יח) 'וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ'. כֵּיצַד הִיא הַנְּטִירָה. רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הַשְׂכֵּר לִי בַּיִת זֶה אוֹ הַשְׁאִילֵנִי שׁוֹר זֶה וְלֹא רָצָה שִׁמְעוֹן. לְיָמִים בָּא שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן לִשְׁאל מִמֶּנּוּ אוֹ לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ רְאוּבֵן הֵא לְךָ הֲרֵינִי מַשְׁאִילְךָ וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ לֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ כְּמַעֲשֶׂיךָ. הָעוֹשֶׂה כָּזֶה עוֹבֵר בְּלֹא תִטֹּר. אֶלָּא יִמְחֶה הַדָּבָר מִלִּבּוֹ וְלֹא יִטְּרֶנּוּ. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵר אֶת הַדָּבָר וְזוֹכְרוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לִנְקֹם. לְפִיכָךְ הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הַנְּטִירָה עַד שֶׁיִּמְחֶה הֶעָוֹן מִלִּבּוֹ וְלֹא יִזְכְּרֶנּוּ כְּלָל. וְזוֹ הִיא הַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּהּ יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּמַשָּׂאָם וּמַתָּנָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה:

 כסף משנה  (ז-ח) הנוקם מחבירו וכו' כיצד היא אמר לו חבירו השאילני קרדומך וכו' עד סוף הפרק. בת''כ פ' קדושים ובריש פרק שני דיומא (דף כ"ג.): ומה שכתב אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו. בפ''ק דר''ה (דף י"ז):

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת דֵּעוֹת

---

הלכות תלמוד תורה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁתֵי מִצְות עֲשֵׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן: א) לִלְמֹד תּוֹרָה. ב) לְכַבֵּד מְלַמְּדֶיהָ וְיוֹדְעֶיהָ:

וּבֵאוּר שְׁתֵי מִצְות אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות תלמוד תורה - פרק ראשון

א נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִתַּלְמוּד תּוֹרָה. אֲבָל קָטָן אָבִיו חַיָּב [א] לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא-יט) 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם [ב] לְדַבֵּר בָּם'. וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ. שֶׁכָּל הַחַיָּב לִלְמֹד חַיָּב לְלַמֵּד:

 כסף משנה  נשים ועבדים וכו'. פ''ק דקידושין [כ''ט] אמרינן דאין אדם חייב ללמד את בתו תורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ובסוף פרק שני דכתובות [כ''ח.] אמרינן דאסור שילמד עבדו תורה. ואמרינן תו בפ''ק דקדושין דמדכתיב ולמדתם אותם את בניכם וכתיב בדוכתא אחרינא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ילפינן שכל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמד עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אינו מצווה ללמד עצמו: ואין האשה חייבת וכו'. נתבאר בסמוך:

 לחם משנה  אבל קטן וכו'. סוף פ' לולב הגזול קטן שהוא יודע לדבר אביו מלמדו תורה מאי תורה תורה צוה לנו וכו':

ב  כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ט) 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ'. וְלֹא בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ בִּלְבַד אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם וְחָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד אֶת כָּל הַתַּלְמִידִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ז) 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ בָּנֶיךָ אֵלּוּ תַּלְמִידֶיךָ שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִין בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב-ג) 'וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים'. אִם כֵּן לָמָּה נִצְטַוָּה עַל בְּנוֹ וְעַל בֶּן בְּנוֹ. לְהַקְדִּים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵרוֹ:

 כסף משנה  כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו'. שם ברייתא ומימרא דריב''ל ודלא כאידך ברייתא דפטרה מללמד את בן בנו: ולא בנו ובן בנו בלבד וכו' מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך וכו'. בספרי: אם כן למה נצטוה וכו'. כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבן חבירו, אחד דבנו קודם, שני דבנו חייב לשכור לו מלמד אם הוא אינו יכול אבל בן חבירו אינו חייב לשכור לו מלמד דדוקא בטורח גופו נתחייב אבל לא בהוצאת ממונו. ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד. ובן בן בנו נ''ל פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו וה''ה לבן בן בנו ולא ה''מ למכתב והודעתם לזרעך דהו''א בנות בכלל. אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לבן חבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא:

 לחם משנה  כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. שם (דף ל') ברייתא אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין ת''ל והודעתם וגו': ולא בנו ובן בנו וכו'. ברייתא בספרי פרשת ואתחנן. ומה שאמר א''כ למה נצטוה כו' זה אינו שנוי בברייתא ואולי מצאו רבינו במקום אחר. ובפ''ק דקדושין (דף ל') אמרינן התם עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלמדו אבי אביו וכו' ולא כזבולון בן דן דאילו התם מקרא ומשנה וכו' ואילו הכא מקרא לבד, ע''כ. ולפי התירוץ משמע דכשאמרו בגמרא עד היכן ר''ל עד כמה דורות חייב ואמרו עד אבי אביו והשתא קשה דהרי כתב רבינו והיא ברייתא בספרי דאפילו לתלמידים חייב ללמד ולא נאמר בנו ובן בנו אלא להקדים וכו' ודוחק לומר דבגמרא דידן פליג אברייתא דספרי. ועוד קשה ואמאי לא תירצו בגמרא דהא דאמרינן למדו מקרא אין מלמדו משנה הוא בשכר והא דאמרינן מלמדו משנה הלכות ואגדות וכו' הוא בחנם דבחנם חייב ללמדו הכל וכן משמע מדברי רבינו לקמן שכתב וחייב ללמדו עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו' משמע הא בחנם חייב ללמדו הכל וכן משמע מדברי הטור שכתב לשון רבינו בפרק א' מהלכות ת''ת כתב אינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא וכו' דמשמע דבחנם חייב. ונראה לתרץ דהני תרי קושיות חדא מיתרץ חברתא דעכ''פ מה שכתב עד היכן חייב אדם ללמדו וכו' הוא בשכר דאל''כ קשה בין למקשה דסבר ששאלו כמה דברים חייב אדם ללמדו אמאי שאל בבנו היה לו לשאול אפילו באחר דאפילו אחר נמי חייב ללמדו מושננתם לבניך וכך למתרץ ששאל עד כמה דורות קשה נמי דהיכי קאמר אבי אביו דמשמע הא אחר לא דאפילו אחר נמי אלא ודאי דכולהו סבירי דהך עד היכן חייב ללמדו הוא בשכר ולכך מה שאמר דלבן בנו חייב הוא חייב ללמדו בשכר ולפי זה למדנו דלבן בנו נמי חייב ללמדו בשכר:

ג וְחַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב [ג] לְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּחִנָּם. מִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה-א) 'וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם'. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַּלְמוּד:

 כסף משנה  מי שלא למדו אביו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ"ט:): וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם וכו'. בסוף פ''ק דקידושין. ותיבת וכן אינה נוחה לי ויש ליישב דה''ק אע''פ שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו. ותדע שהוא מצווה בכך שהרי מצינו בכל מקום קודם התלמוד למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ומאחר שהוא חייב לעשות חייב הוא ללמוד:

 לחם משנה  וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם וכו'. זה לא מצאתי מפורש. ומהרי''ק ז''ל כתב דמסברא ידע ליה שכתב ומשמע ליה להרמב''ם דכיון דמותר ליטול שכר על המקרא א''כ חייב ללמדו בשכר, ע''כ. ויש להסתפק אם זה שכתב רבינו וחייב לשכור הוא מדרבנן או מדאורייתא דאם הוא מדאורייתא קשה מה הוקשה לו לרבינו א''כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו וכו' הא הוצרך להזכיר בנו ובן בנו להודיענו שהוא חייב ללמדם בשכר ואם הוא מדרבנן קשה הא דכתב מהר''ם דכייפינן ליה ללמדו או ישכור לבניו מלמד דמאי שנא האי עשה של ולמדתם וכו' ואי שכירות הוא מדרבנן א''כ היכי קאמר מאי שנא האי עשה של ולמדתם הא זה אינו אלא מדרבנן. ואפשר לי לומר דהוא מדרבנן ויצא לו לרבינו מהא דאמרינן בפ' לא יחפור (דף כ"א) אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וכו' שבתחלה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה לומד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם כלומר שהאב בעצמו חייב ללמדו ואם אינו יודע האב ללמד אינו חייב לשכור התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים וכו' דמשמע דמכח התקנה חייב ללמד אותו בשכר. ודברי מהר''ם אפשר ליישב דה''ק כשהאב יודע ללמד כייפינן ליה שילמד או ישכור שכיון שהוא יודע הרי מוטל עליו המצוה ולכך כייפינן ליה שילמד או ישכור אבל אם אינו יודע ללמד לא כייפינן ליה לשכור כיון דאין עליו מוטל המצוה דשכירות הוא מדרבנן כדפרישית. זה נראה לי לומר בדוחק ואעפ''כ לא ידעתי מנין לו לרבינו שבן בנו חייב לו ללמדו בשכר דאין זה התקנה דיהושע בן גמלא ואם נפרש דברי רבינו דמ''ש וחייב לשכור מלמד לבנו היינו לבנו דוקא ומ''ש אבל אינו חייב ללמד את בן חבירו אינו מדויק דה''ה בן בנו דאינו חייב ללמדו בשכר ורישא דלישני דוקא ולפי זה אפשר לומר דהוא מדאורייתא וכפשט דברי ההגהה ולא קשה הקושיא שהקשיתי דאמאי אמר למה נצטוה על בנו ועל בן בנו וכו'. ולפי זה מ''ש בבתרא מתקנת יהושע בן גמלא י''ל שיהושע בן גמלא פי' שאין פשט הכתוב כן. ומ''מ קשה דמכח דברי הגמרא בפ''ק דקדושין דעד היכן חייב ללמד משמע דלבן בנו חייב ללמדו בשכר דעל כרחין התם בשכר קמיירי כדפירשנו. ועוד קשה דאם בן בנו חייב ללמדו בשכר איך אמר שם בברייתא א''כ למה נאמר בניכם בניכם ולא בנותיכם דלמא דה''ה בנותיכם ומאי דקאמר בניכם לומר דלבניכם בשכר ולא לאחר בשכר. לכך נראה עיקר בנו חייב ללמדו בשכר והוא מדרבנן כדפרישית ומשמע ליה לרבינו דה''ה לבן בנו כיון דהוזכר בקרא בניך ובני בניך א''נ דמדאורייתא חייב על בנו ועל בן בנו ומה שאמר א''כ למה נצטוה וכו' ר''ל דלא היה לו להזכיר אלא בן בנו בלבד לומר דחייב בשכר ואנא ידענא דכ''ש בנו:

ד הָיָה הוּא רוֹצֶה לִלְמֹד תּוֹרָה וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לִלְמֹד תּוֹרָה הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. וְאִם הָיָה בְּנוֹ נָבוֹן וּמַשְׂכִּיל לְהָבִין מַה שֶּׁיִּלְמֹד יוֹתֵר מִמֶּנּוּ בְּנוֹ קוֹדֵם [ד]. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנוֹ קוֹדֵם לֹא יִבָּטֵל הוּא. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה לְלַמֵּד עַצְמוֹ:

 כסף משנה  היה רוצה ללמוד ויש לו בן וכו'. פ''ק דקדושין (דף כ"ט) ת''ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו למודו מתקיים בידו בנו קודמו כי הא דר' יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא מחדדן שמעתתיה אמר ליה אנא עדיפנא מינך תיב את ואיזיל אנא כלומר דהכא עסקינן בשצריך אחד מהם לטרוח אחר מזונות שניהם. ופסק רבינו כר' יהודה דהא עבד רב אחא עובדא כוותיה והקדים בנו לו אי לאו דחזא דלא מחדדן שמעתתיה. וטעמא דעבד כוותיה אי משום דס''ל דהלכה כמותו או דס''ל דלא בא אלא לפרש דברי ת''ק. וכתב רבינו ואע''פ שבנו קודם לא יבטל הוא כי היכי דלא נימא הרי עוסק לפרנס בנו הלומד וליפטר איהו מת''ת לגמרי קמ''ל דלא כיון דתרי מצוות נינהו:

ה לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה תְּחִלָּה אֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִלְמֹד. וְאִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לִבּוֹ פָּנוּי יִשָּׂא וְאַחַר כָּךְ יִלְמֹד תּוֹרָה:

 כסף משנה  לעולם ילמוד אדם תורה וכו'. ברייתא שם:

 לחם משנה  לעולם ילמוד אדם תורה כו'. שם בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח''כ ילמוד אדם תורה כו' ר' יוחנן אמר רחיים בצוארו של אדם ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו, ע''כ. וכאן לא כתב רבינו חילוק זה של הא לן והא להו שר''ל שאם אינו טרוד ויוכל לישא אשה ישא אשה ואח''כ ילמוד תורה. ובפרק ט''ו מהלכות אישות ביאר הדבר בפירוש וכאן סמך על מה שכתב שם וכבר רמז הדבר כאן באומרו אין דעתו פנויה ללמוד משמע דאם דעתו פנויה ישא אשה תחלה גם כאן ביאר הא דיצרו מתגבר עליו ושם אמרו ברמז כמו שכתב מהרי''ק ז''ל בטור אה''ע סימן א' במ''ש והוא שלא יהא יצרו וכו' דקאי ארישא דלישניה וכנראה שמאחר שביארו כאן רמזו שם ובהא סגי:

ו מֵאֵימָתַי אָבִיו חַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מְלַמְּדוֹ (דברים לג-ד) 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה' וּ(דברים ו-ד) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל', וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט פְּסוּקִים פְּסוּקִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ אוֹ בֶּן שֶׁבַע הַכּל לְפִי בֻּרְיוֹ. וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת:

 כסף משנה  מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. ברייתא סוף לולב הגזול (סוכה מ"ג): ומ''ש עד שיהיה בן שש וכו'. יתבאר בפרק שאח''ז:

 לחם משנה  מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. שם סוף פרק לולב הגזול (דף מ"ב) ובתוס' הקשו מהא דבן חמש למקרא וכו'. וההגהה תירץ דהא דאמר בן חמש למקרא היינו לחנכו אביו וזה נ''ל דעת רבינו שלא הביאו שאם כדברי התוספות שתירצו דאיכא תרי גווני בריא היה לו להביאו אלא משום דהוא סבור דלא נאמר זה אלא דוקא להכניסו למלמד שכך אמרו בגמרא מכניסין אותו כבן ו' וכו' לא הוצרך להזכירו משום דכבר כתב דאביו מלמדו מעט מעט עד שש. ומהרי''ק ז''ל תירץ בענין אחר בהלכות ת''ת וגם זה נראה לי נכון:

ז הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִקַּח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ [ה]. וְחַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּשָׂכָר מֻתָּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר. אֲבָל [ו] תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ה) 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'' וְגוֹ' מָה אֲנִי בְּחִנָּם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִּי וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְּחִנָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בְּשָׂכָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי כג-כג) 'וְאַל תִּמְכֹּר'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בְּשָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בְּשָׂכָר:

 כסף משנה  היה מנהג המדינה וכו'. (פ"ק דקדושין) [פ''ד דנדרים דף ל''ז] ומשמע לי דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחנם: מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר וכו'. פ' אין בין המודר (נדרים ל"ו) ופרק עד כמה: ומ''ש לא מצא מי שילמדנו בשכר וכו'. פ' עד כמה (בכורות כ"ט):

 לחם משנה  היה מנהג המדינה וכו'. בנדרים פרק אין בין המודר (דף ל"ז) אמרו דאפילו באתרא דנהיגי למשקל אגרא על המדרש לא שרי וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו'. ונראה דבחנם חייב ללמדו כדפרישית והוסיף הרמ''ה לומר דאפילו בשכר אם אפשר דלא דחיקא ליה שעתא חייב ללמדו הכל וכתבו הטור בהלכות ת''ת סימן א' [סי' רמ''ה]. ותימה לי על רבינו דאם כן מאי הקשו בפ''ק דקדושין (דף ל') לשמואל דאמר כזבולון בן דן מברייתא דמלמדו מקרא אין מלמדו משנה כיון דלדידיה ע''כ מתוקמא ההיא ברייתא דדחיקא ליה שעתא א''כ נימא דמאי דאמר שמואל הוא לגברא דלא דחיקא ליה שעתא ולמה דחק ואמר כזבולון ולא כזבולון וצ''ע: אבל תורה שבעל פה וכו'. שם בפרק אין בין המודר (דף ל"ז) מאי שנא מדרש דלא דכתיב ואותי צוה ה' וכו' מה אני בחנם אף אתם בחנם פי' הרא''ש מה אני למדתי בחנם אף אתם לומדים בחנם וכשתלמדו לדורות תלמדו ג''כ בחנם דלכך נאמר ראה נתתי כלומר ראה מה שאני עושה אתם תעשו וא''כ אמאי לא מפרש רבינו דה''ק מה אני מלמד אתכם בחנם אף אתם תלמדו בחנם דהא אתי שפיר טפי דהא העיקר הוא שבא לומר שאתם תעשו כמוני ונראה לפי פירושו העיקר חסר. וי''ל דהוא אינו רוצה לפרש כפירוש הרא''ש והר''ן דר''ל כאשר צוני ה' כאשר צוה ה' לי שאלמד אתכם בחנם אלא הוא מפרש צוה שאני אלמד אתכם כמו שהוא למדני וצוני מה הוא צוה ולמדני בחנם כן למדתי אתכם בחנם:

ח כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וּמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם [ז] וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א-ח) 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה':

 כסף משנה  כל איש מישראל חיב בת''ת וכו'. מצינו בגמרא כמה חכמים שהיו חולים ועניים כמו ר' אלעזר בר''ש בהפועלים [פ''ד.] שהיה חולה ור' חנינא בן דוסא בתעניות [כ''ז:] והלל בפרק אמר להם הממונה (יומא ל"ה) שהיו עניים וכולם עוסקים בתורה:

 לחם משנה  כל איש מישראל וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (דף ל"ה) ת''ר עני ועשיר ורשע באים לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה וכו': חייב לקבוע לו זמן וכו'. במנחות פרק שתי הלחם (דף צ"ט) על ההיא מתניתין דאמרינן התם גבי לחם הפנים אלו מושכין ואלו מניחין וכו' אמרו בגמרא ר' יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה וכו' אמר ר' אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד כלומר דמשום דעמד שחרית מעט וערבית מעט קרי ליה לפני תמיד א''כ אפילו לא שנה אדם אלא פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש וכו' ע''כ. והשתא קשה לדברי רבינו דמשמע לכאורה דהא דאמרינן קרא פסוק אחד שחרית ואחד ערבית קיים לא ימוש היינו דוקא לר' יוסי דלא דייק לפני תמיד אבל לרבנן דדייקי תמיד משמע דלדידהו נמי לא ימוש כו' הוי מדוייק וצריך שיקראו כל היום וכל הלילה כדי לקיים לא ימוש וא''כ רבינו שפסק כרבנן בפרק חמישי מהלכות תמידין ומוספין איך כתב כאן שבקובע שתי שעות קיים מצות והגית בו יומם ולילה. וי''ל דמשמע ליה לרבינו דלשון תמיד מורה יותר על התמידות מלשון לא ימיש ורבנן דאמרי דתמיד מדוייק ודאי דסברי דלא ימיש אינו מדוייק דאם לא כן מלאכתו אימתי נעשית ואנן קי''ל דיפה ת''ת עם דרך ארץ וכן אמרו שם תנא דבי ר' ישמעאל דברי תורה אינם חובה וכו' ואינם רשות וכו' שר''ל כמו שפירשו התוס' שיפה ת''ת עם ד''א. ומה שאמר בגמרא מדבריו של ר' יוסי נלמוד הכי פירושו דאמרינן כן אפילו לרבנן מכיון דלר' יוסי אפילו בתמיד לא דייק ודאי דלכולי עלמא לא דייקינן לא ימיש דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא בתמיד אבל בלא ימיש מודו והשתא אתי שפיר דהך דינא דמדבריו נלמוד הוי אליבא דרבנן דאל''כ היה קשה איך אמר ר' אמי מדבריו נלמוד כיון דלית הלכתא כוותיה דר' יוסי מה לנו ללמוד דין מדבריו ולא רצה רבינו לפסוק כר' יוחנן דאמר שם אפי' לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש אע''ג דבפ''ק דנדרים (דף ח') משמע לכאורה דהלכתא כותיה דר' יוחנן שהרי אמרו שם גבי מימרא דרב גידל הא קמ''ל דאי בעי פטר נפשיה בק''ש שחרית וערבית נראה כר' יוחנן מ''מ משמע ליה קולא גדולה והלך להחמיר דהא ר' יוחנן בעצמו אמר ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ:

ט גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מֵהֶן חוֹטְבֵי עֵצִים וּמֵהֶן שׁוֹאֲבֵי מַיִם וּמֵהֶן סוּמִים וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהֵם מִכְּלַל מַעְתִּיקֵי הַשְּׁמוּעָה אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ:

 כסף משנה  גדולי ישראל היו מהם חוטבי עצים. כגון הלל: ומהם שואבי מים. כגון רב הונא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ה): ומהם סומין. כגון רב יוסף:

י עַד אֵימָתַי חַיָּב לִלְמֹד תּוֹרָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ט) 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ'. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בְּלִמּוּד הוּא שׁוֹכֵחַ:

יא וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לְמִידָתוֹ. שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָבִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִקַּר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּמָרָא:

 כסף משנה  (י-יא) עד אימתי חייב ללמוד תורה וכו' וחייב לשלש זמן למידתו. מימרא דרב ספרא פרק קמא דקדושין (דף כ"ט):

 לחם משנה  וחייב לשלש את זמן למידתו וכו'. בפ''ק דקדושין (דף ל') אמרו שם לעולם ישלש אדם שנותיו והקשו מי ידע כמה חיי ותירצו לא צריכא ליומי. ופירש רבינו כדברי רבינו תם דבכל יום ויום ישלש וזהו שכתב כיצד היה בעל אומנות וכו':

יב כֵּיצַד. הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע. אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלֹשׁ מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְשָׁלֹשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה [ח] וּבְשָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֵן וּפֵרוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנִים הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵּס בִּכְלַל הַגְּמָרָא הֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בְּחָכְמָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד [ט] בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה וְיִפְנֶה כָּל יָמָיו לַגְּמָרָא בִּלְבַד לְפִי רֹחַב שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בתחלת תלמודו וכו'. זה דבר פשוט דלגמרא צריך זמן רב מה שאין צריך להמקרא ולמשנה ואהא סומכין העולם שאין משלשין:

 לחם משנה  בד''א בתחלת תלמודו של אדם וכו'. זה כתב רבינו לתת סמך שאין אנו נוהגים אלא בתלמוד לזה אמר מסברא דנפשיה בד''א בתחלת למודו וכו'. ורבינו תם תירץ בענין אחר דאנן סמכינן אהא דאמרינן דתלמוד בבל בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד וכו':

יג אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינוֹ כִּשְׂכַר הָאִישׁ. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוֵּית. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוֹת מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה. מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּם מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:

 כסף משנה  האשה שלמדה תורה וכו'. כן משמע בפ' היה נוטל (סוטה כ"א) דאהא דתנן אם יש זכות תולה לה ואמרינן בגמרא זכות דמאי אילימא זכות תורה הא אינה מצווה כלומר וכיון שכן אין שכרה גדול כמצווה ועושה כדאמר רבי חנינא בריש ע''ז (דף ג') ובפ''ק דקדושין (דף ל"א). וכתבו התוספות דהיינו טעמא שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו: ואע''פ שיש לה שכר צוו חכמים וכו'. סוטה פרק היה נוטל פלוגתא דבן עזאי ורבי אליעזר ופסק כר''א: ומ''ש בד''א בתורה שבע''פ וכו'. הטור כתב בשם רבינו בהפך ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו ונוסחא דידן עיקר:

 לחם משנה  אשה שלמדה תורה וכו'. סוטה פרק היה נוטל (דף כא) אמרו שם במשנה אם יש לה זכות היתה תולה לה וכו' ואמרו שם בגמרא אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה ואין לה שכר כשכר האיש. עוד אמרו שם כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות (ורש"י ז"ל פירש כאילו למדה זנות x) והקשו בגמרא תפלות ס''ד אלא אימא כאילו למדה וכו' אמר רבי אבהו מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית. ופירש רש''י שהאשה מתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דברים (של זנות) בהצנע. ורבינו מפרש תפלות דברי הבל ומשלים וכן פירש בפירוש המשנה כמו שכתב כאן מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת כו' ולדידיה מפרש מימרא דר' אבהו בכה''ג דכיון שנכנסה באדם חכמה נכנסה בו ערמומית כלומר דוקא כשהיא נכנסת באדם נכנס בו ערמומית אבל כשהיא נכנסת באשה היא מוציאה לדברי הבל ונכנסת עמה שטות. וז''ש אני חכמה שכנתי ערמה דאני שאני איש אם יש לי חכמה אז שכנתי ערמה אבל באשה לא. ויש לפרש בדוחק בענין אחר וזה נ''ל נכון:

הלכות תלמוד תורה - פרק שני

א  מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ וּבְכָל עִיר וָעִיר. וְכָל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחְרִימִין אֶת אַנְשֵׁי הֵעִיר עַד שֶׁמּוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת. וְאִם לֹא הוֹשִׁיבוּ [א] מַחְרִימִין אֶת הָעִיר. שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן:

 כסף משנה  מושיבין מלמדי תינוקות וכו'. בתרא פ' לא יחפור (דף כ"א) התקין יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר: וכל עיר שאין בה תינוקות וכו'. שבת פרק כל כתבי (דף קי"ט) אמר ר''ל משום ר' יהודה נשיאה כך מקובל אני מאבותי כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה ואמרי לה מחרימין אותה. ורבינו קיים שתי הלשונות דברישא מחרימין אנשיה והדר מחרימין אותה כלומר מחריבין אותה. ומ''ש שאין העולם מתקיים וכו', שם:

 לחם משנה  וכל עיר שאין בה תינוקות וכו'. (עיין בכ"מ). ופי' מחרימין לשון חרם ונידוי שמחרימין לאנשי העיר. אבל רש''י ז''ל לא פירש כן אלא מלשון חרבה ושממה:

ב מַכְנִיסִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת לְהִתְלַמֵּד כְּבֶן שֵׁשׁ כְּבֶן שֶׁבַע לְפִי כֹּחַ הַבֵּן וּבִנְיַן גּוּפוֹ. וּפָחוֹת [ב] מִבֶּן שֵׁשׁ אֵין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ. וּמַכֶּה אוֹתָן הַמְלַמֵּד לְהַטִּיל עֲלֵיהֶם אֵימָה. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתָם מַכַּת אוֹיֵב מַכַּת אַכְזָרִי. לְפִיכָךְ לֹא יַכֶּה אוֹתָם בְּשׁוֹטִים וְלֹא בְּמַקְלוֹת אֶלָּא בִּרְצוּעָה קְטַנָּה. וְיוֹשֵׁב וּמְלַמְּדָן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וּמִקְצָת מִן הַלַּיְלָה כְּדֵי לְחַנְּכָן לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. וְלֹא יִבָּטְלוּ הַתִּינוֹקוֹת כְּלָל חוּץ מֵעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בְּסוֹף הַיָּמִים וּבְיָמִים טוֹבִים. אֲבָל בְּשַׁבָּת אֵין קוֹרִין בַּתְּחִלָּה אֲבָל שׁוֹנִין בָּרִאשׁוֹן. וְאֵין מְבַטְּלִין הַתִּינוֹקוֹת וַאֲפִלּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  מכניסין את התינוקות להתלמד וכו'. פרק לא יחפור (בתרא כ"א) גבי תקנת יהושע בן גמלא תניא שיהיו מכניסים אותם כבן שש כבן שבע ומשמע ליה לרבינו דהא בבריא הא בכחוש וכ''כ התוס': ומ''ש ובפחות מבן שש אין מכניסין. בפ' לא יחפור ובפרק נערה (כתובות נ') דא''ל רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר מבר שית לא תקבל בר שית תקבל וספי ליה כתורא כלומר הלעיטהו תורה. והא דתנן בפ''ה דאבות בן חמש למקרא איכא למימר דמשמע לרבינו דהיינו בן חמש שלימות שנכנס בשנת שש: ומכה אותם המלמד וכו'. פ' לא יחפור (בתרא שם) א''ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקי לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא: ויושב ומלמדן כל היום וכו' ולא יבטלו התינוקות וכו'. ומ''ש אבל בשבת אין קורין בתחילה וכו'. ברייתא פרק אין בין המודר (נדרים ל"ז) תינוקות לא קורין בתחילה בשבת אלא שונין בראשון. ופי' הר''ן לא קוראין בתחילה מה שלא קראו בימיהם אלא שונין בראשון אם קראו כלום ראשונה לפני השבת שונין אותו בשבת אע''פ שהיא חזרה ראשונה עכ''ל. וכן פירשו התוספות והריב''ש: ואין מבטלין התינוקות ואפילו לבניין בית המקדש. מימרא כל כתבי (שבת דף קי"ט:):

 לחם משנה  ומכה אותן המלמד וכו'. בפרק לא יחפור (דף כ"א) אמרו כי מחית לינוקא לא תמחי [ליה] אלא בערקתא דמסאנא דקרי קרי דלא קרי ליהוי צוותא לחבריה. כלומר הכה אותם ברצועה קטנה והתינוק אשר ישמע ויקרא מחמת ההכאה קרי ומי שלא ישמע ולא יקרא יהיה צוותא לחבריה, כלומר לפחות יהיה שם בחברתם ויבין מעט ממה שהאחרים אומרים:

ג מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהוּא מֵנִיחַ הַתִּינוֹקוֹת וְיוֹצֵא אוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת עִמָּהֶן אוֹ שֶׁהוּא מִתְרַשֵּׁל בְּלִמּוּדָן הֲרֵי זֶה בִּכְלַל (ירמיה מח-י) 'אָרוּר עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה'. לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לְהוֹשִׁיב מְלַמֵּד אֶלָּא בַּעַל יִרְאָה מָהִיר לִקְרוֹת וּלְדַקְדֵּק:

 כסף משנה  ומה שכתב מלמד התינוקות וכו'. למד כן מדאמרינן פ' לא יחפור דמשום דרביה דיואב לא דק בשיבושא חד דטעה יואב נאמר עליו ארור עושה מלאכת ה' רמיה וממילא שמעינן דה''ה לכל הגורם לטעות התינוקות:

 לחם משנה  מלמד התינוקות וכו'. שם בפרק לא יחפור הביאו מעשה דיואב דהוא אקרייה זכר כדין כמו שפירש ר''ח ומכל מקום הוא רמיה משום דלא אשגח למידע היכי הוי קרי תלמידיה: עוד שם בגמרא תרי מימרי ולא הזכירם רבינו. חדא האי מקרי דדרדקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה דאיכא פלוגתא דרב דימי ורבא אי מסלקינן ליה ואידך הני תרי מקרי דדרדקי חד דגריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס ורבא אמר מותבינן לההוא דגריס ולא דייק דשבשתא ממילא נפקא ורב דימי אמר מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא כיון דעל על והובאו בהלכות. ויש תימה למה לא הזכירם רבינו והרב מהרי''ק ז''ל כתב ולא ידעתי למה. ונ''ל דרבינו סמך על מה שכתב בפרק עשירי מהלכות שכירות כשהביא מימרא דרבא לקמן דספר מתא וכו' כתב שם ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכל היוצא בזה מסלקינן וכו'. והרי נרמזים כאן השני מימרות דהמימרא האחת דחד דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה משמע ליה לרבינו שהראשון הוא פושע וזהו שכתב שפשע ולא למד וכו'. והמימרא השנית שהיא חד דגריס ודייק וכו' הרי כתב שם או למד בטעות שפירושו שמה שהוא גורס לתינוקות אינו מדייק להבינם יפה אלא הם לומדים בשיבוש מפני שאינו משגיח עליהם וזהו פירוש גריס ולא דייק וכו' כיון שכתב שם שמסלקין אותם ודאי כוונתו לפסוק כרב דימי בתרתי ומפני כך לא ביאר. אבל קשה לזה שמדברי הרב המגיד ז''ל נראה שמה שכתב רבינו או למד בטעות ר''ל שהמלמד עצמו טועה שכן כתב שם שרבינו כתב פי' רש''י והוא ז''ל ביאר דעתו של רש''י כך שר''ל שהמלמד עצמו טועה ואם כן משמע דס''ל שדעת רבינו הוא כך ולפי זה לא הוזכרו בדברי רבינו גריס ולא דייק שפירוש לא דייק משמע שר''ל שהמלמד אינו מלמד בשיבוש אלא שאינו מדקדק להבין לתלמידים על נכון וכן פירשו המפרשים, אלא אם נאמר על צד הדוחק שרבינו מפרש דגריס ולא דייק שהוא לומד בשיבוש והוא מעצמו טועה ומעשה דיואב נמי צריך לפרש לפ''ז דזכר אקרייה שלא כדין וכל זה דוחק דמעשה דיואב משמע דכדין אקרייה כמו שהכריחו שם בתוס' ואם כן הא דגריס ולא דייק כמו בכה''ג הוא דעלה מייתי בגמרא הא דיואב וצריך לתת טעם לרב המגיד למה פירש כן דברי רש''י ז''ל ונראה שפירש כן כדי לתרץ הקושיא שהקשו עליו התוס' ז''ל דלדידיה קשה דרבא אדרבא דהא הוא אמר לעיל שבשתא ממילא נפקא לכך חילק הרב המגיד דמה שאמר למעלה הוא שהרב אינו מלמד בשיבוש אלא שהתלמיד נשתבש מעצמו והא ודאי שבושא ממילא נפקא אבל הכא איירי בשיבוש שהרב עצמו מלמדו ובכה''ג אמרינן שבשתא כיון דעל על דכיון דהרב עצמו מלמדו האי לא נפיק מיניה כיון שרשום בזכרונו מפני שהרב אמר לו כך. זה נראה לי שהכריחו להרב המגיד לפרש כן דעת רש''י ז''ל:

ד וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה לֹא יְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת מִפְּנֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַבָּאוֹת אֵצֶל בְּנֵיהֶם. וְכָל אִשָּׁה לֹא תְּלַמֵּד תִּינוֹקוֹת מִפְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁהֵם בָּאִים אֵצֶל הַבָּנִים:

 כסף משנה  ומי שאין לו אשה וכו'. משנה בסוף קדושין (דף פ"ב) לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים ואמרינן בגמ' דה''ק אפילו יש לו ואינה שרויה אצלו. ונראה מדברי רבינו שפוסק כר''א וכן נראה עוד מדבריו פ' כ''ב מהלכות איסורי ביאה. וטעמו משום דשקלו וטרו בגמרא אליביה. והרב המגיד דחה שם טעם זה וכתב שנראה מדברי הרי''ף דהלכה כת''ק ושכן נראה לו עיקר. ומה שכתב וכל אשה, כלומר ואפילו נשואה דבשלמא גבי איש כיון שאשתו עמו היא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו. וטעם האבות והאמהות מפורש שם בגמ':

 לחם משנה  ומי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני אמותיהם הבאות אצל בניהם. משנה סוף פ' עשרה יוחסין (דף פ"א) ובפ' כ''ב מהלכות איסורי ביאה ביאר הדבר הרב המגיד ז''ל ע''ש:

ה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה תִּינוֹקוֹת לְמֵדִים אֵצֶל מְלַמֵּד אֶחָד. הָיוּ יוֹתֵר עַל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה עַד אַרְבָּעִים מוֹשִׁיבִין [ג] עִמּוֹ אַחֵר לְסַיְּעוֹ בְּלִמּוּדָם. הָיוּ יוֹתֵר עַל אַרְבָּעִים מַעֲמִידִין לָהֶם שְׁנֵי מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת:

 לחם משנה  כ''ה תינוקות וכו'. פ' לא יחפור (דף כ"א) אמר רבא סך מקרי דרדקי כ''ה ינוקי (למדים אצל מלמד אחד) ואי איכא חמשין מותבינן תרי וכו'. ורבינו מפרש כפירוש שכתב נמוקי יוסף בשם הר' יונה וכתבו הרב מוהרי''ק ז''ל בהלכות ת''ת סימן רמ''ה:

ו מוֹלִיכִין אֶת הַקָּטָן מִמְּלַמֵּד לִמְלַמֵּד אַחֵר שֶׁהוּא מָהִיר מִמֶּנּוּ בֵּין בְּמִקְרָא בֵּין בְּדִקְדּוּק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּעִיר אַחַת וְלֹא הָיָה הַנָּהָר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם. [ד] אֲבָל מֵעִיר לְעִיר אוֹ מִצַּד הַנָּהָר לְצִדּוֹ אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ הָעִיר אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַקָּטָן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בִּנְיָן בָּרִיא עַל גַּבֵּי הַנָּהָר בִּנְיָן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִפּל בִּמְהֵרָה:

 כסף משנה  (ה-ו) כ''ה תינוקות. מימרא דרבא פרק לא יחפור (בתרא כ"א): ומ''ש מוליכין את הקטן וכו'. שם פלוגתא דאמוראי הי עדיף גריס ולא דייק כלומר שלמד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו או דייק ולא גריס. ולא ראה רבינו להכריע משום דחדא מימרא דרבא ולא מייתי ראיה ורב דימי בר פלוגתא מייתי ראיה וכיון דרבא הוא מאריה דתלמודא טפי מרב דימי ה''ל שקולים ויבאו שניהם ולכן תלה בדעת אביו של תינוק. או נימא דסובר ז''ל דכיון דלא איפסיקא הלכתא אין משנין התינוק אלא למאן דגריס ודייק. ושיעור דבריו כך הם למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק כלומר בשניהם. וזה נראה עיקר: במה דברים אמורים כשהיו שניהם. מימרא דרבא שם (בתרא בתרא דף כ"א):

 לחם משנה  מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק. זהו פירוש רבינו למימרא דרבא מתקנת יהושע בן גמלא דלא ממטינן ינוקא ממתא למתא וכמו שכתב הרב מהרי''ק ז''ל, ופירוש מתקנת יהושע בן גמלא לפי דעת רש''י אתי שפיר שרוצה לומר שקודם תקנת יהושע בן גמלא הוה ממטינן מפני שאין אנו יכולים לכוף ליקח כאן מלמד אבל אחר תקנת יהושע בן גמלא כיון דכייפינן ליה לא ממטינן ינוקא. אבל לפי רבינו נראה לכאורה דדין זה אפילו קודם תקנת יהושע בן גמלא היה שלא היו מוליכין ממלמד דלא דייק למלמד טוב וא''כ קצת קשה איך אמר מתקנת יהושע בן גמלא. ונראה ליישבו דקודם תקנת יהושע בן גמלא לא שייך לומר האי דינא כלל כיון דהכל היו מוליכים לירושלים אע''פ דאם אירע שלקח אחד מלמד אחד בעירו ודאי דהדין היה כן מכל מקום לא היה נהוג ולכך לא שייך לאומרו קודם תקנתו אבל אחר תקנתו יש לאומרו. אי נמי דקודם תקנת יהושע בן גמלא אע''פ שלקח מלמד בעירו מכל מקום היה ראוי שיוליכהו לירושלים למלמד שהוא טוב ממנו כיון שהיתה התקנה כך שהיו הכל מוליכין לירושלים והיה שם המלמד טוב אבל לאחר התקנה אין להוליך ממתא למתא:

ז אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵעָשׂוֹת מְלַמֵּד, אֲפִלּוּ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אֵין יְכוֹלִין שְׁכֵנָיו לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. וְכֵן מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁבָּא חֲבֵרוֹ וּפָתַח בַּיִת לְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת בְּצִדּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ תִּינוֹקוֹת אֲחֵרִים לוֹ אוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מִתִּינוֹקוֹת שֶׁל זֶה אֵצֶל זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב-כא) 'ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר':

 כסף משנה  אחד מבני מבוי וכו'. עד סוף הפרק הכל פשוט שם:

 לחם משנה  אחד מבני מבוי. שם מבואר במשנה ובגמרא:

הלכות תלמוד תורה - פרק שלישי

א בִּשְׁלשָׁה כְּתָרִים נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל. כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר כְּהֻנָּה זָכָה בּוֹ אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה-יג) 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם'. [א] כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בּוֹ דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פט-לז) 'זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי'. כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח וְעוֹמֵד וּמוּכָן לְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג-ד) 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב'. כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִטּל. שֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוֹתָם הַכְּתָרִים גְּדוֹלִים מִכֶּתֶר תּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ח-טו) 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק' (משלי ח-טז) 'בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם:

 כסף משנה  בשלשה כתרים וכו'. פרק בא לו כהן גדול (יומא דף ע"ב):

 לחם משנה  בשלשה כתרים וכו'. מימרא דר' יוחנן ביומא פרק בא לו כהן גדול (דף ע"ב) שלשה זרים הן וכו'. ומה שלמד שהתורה גדול מכלם הוא משום דכיון שלמד שהוא גדול מהמלכות וכמו שפירש רש''י ז''ל א''כ ודאי שהוא גדול מן הכהונה דקי''ל מלך קודם לכהן גדול:

ב אָמְרוּ חֲכָמִים מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג-טו) 'יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים'. מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים:

 כסף משנה  אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם וכו'. משנה סוף הוריות (דף י"ג):

ג אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  אין לך מצוה בכל המצות וכו'. בריש פאה ותלמוד תורה כנגד כלם: שהתלמוד מביא לידי מעשה וכו'. סוף פירקא קמא דקידושין (דף מ'):

ד הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ. וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב היה לפניו עשיית מצוה וכו'. ירושלמי פרק אלו עוברין ובריש חגיגה רבי אבהו שלח בריה לטבריה וכו' המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריה נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם:

ה תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֵינוֹ נִדּוֹן אֶלָּא עַל הַתַּלְמוּד וְאַחַר כָּךְ עַל שְׁאָר מַעֲשָׂיו. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה בֵּין לִשְׁמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ:

 כסף משנה  תחלת דינו של אדם וכו'. סוף פרק קמא דקדושין (דף מ') ופרק קמא דסנהדרין (דף ז'): לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ריש פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ':):

 לחם משנה  לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. מימרא בפרק מקום שנהגו (דף נ') וכתבו התוס' דהיינו דוקא כשלומד להתכבד ע''מ שאקרא רבי וכו' אבל אם לומד לקנטר בהא אמרינן נוח לו שלא נברא. וזה נראה מוכרח מכח קושית התוספות ואעפ''י שרבינו לא ביארו:

ו מִי שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי וְלִהְיוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר תּוֹרָה. לֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים. וְלֹא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה תּוֹרָה עִם הָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד כְּאַחַת. (משנה אבות ו-ד) 'כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל'. וְלֹא עָלֶיךָ הַדָּבָר לִגְמֹר וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. וְאִם הִרְבֵּיתָ תּוֹרָה הִרְבֵּיתָ שָׂכָר. וְהַשָּׂכָר לְפִי הַצַּעַר:

 כסף משנה  כך היא דרכה של תורה וכו' עד שמא לא תפנה. במסכת אבות בברייתא דשנו חכמים וקצתו בפ''ה וקצתו בפ''ב:

ז שֶׁמָּא תֹּאמַר עַד שֶׁאֲקַבֵּץ מָמוֹן אֶחֱזֹר וְאֶקְרָא. עַד שֶׁאֶקְנֶה מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ וְאֶפָּנֶה מֵעֲסָקַי וְאֶחֱזֹר וְאֶקְרָא. אִם תַּעֲלֶה מַחֲשָׁבָה זוֹ עַל לִבְּךָ אֵין אַתָּה זוֹכֶה לְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה לְעוֹלָם. אֶלָּא עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע וּמְלַאכְתְּךָ עַרְאַי (משנה אבות ב-ד) 'וְלֹא תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה':

ח כָּתוּב בַּתּוֹרָה (גמרא עירובין נה-א) 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא'. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֹא בְּגַסֵּי הָרוּחַ הִיא מְצוּיָה וְלֹא בִּמְהַלְּכֵי מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ב-ה) 'לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים'. וְצִוּוּ חֲכָמִים הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  כתוב בתורה לא בשמים היא וכו'. עירובין פ' כיצד מעברין (נ"ה:) ויתר הדברים במס' אבות:

ט דִּבְרֵי תּוֹרָה נִמְשְׁלוּ כַּמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה-א) 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'. לוֹמַר לְךָ מַה מַּיִם אֵינָם מִתְכַּנְּסִין בִּמְקוֹם מִדְרוֹן אֶלָּא נִזְחָלִין מֵעָלָיו וּמִתְקַבְּצִים בִּמְקוֹם אַשְׁבּוֹרֶן כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם נִמְצָאִים בְּגַסֵּי הָרוּחַ וְלֹא בְּלֵב כָּל גְּבַהּ לֵב אֶלָּא בְּדַכָּא וּשְׁפַל רוּחַ שֶׁמִּתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי הַחֲכָמִים וּמֵסִיר הַתַּאֲווֹת וְתַעֲנוּגֵי הַזְּמַן מִלִּבּוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּכָל יוֹם מְעַט כְּדֵי חַיָּיו אִם לֹא הָיָה לוֹ מַה יֹּאכַל וּשְׁאָר יוֹמוֹ וְלֵילוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  דברי תורה נמשלו למים וכו'. פ''ק דתעניות (דף ז'):

י כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה וְכִבָּה מֵאוֹר הַדָּת וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד-ה) 'כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם'. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות ד-ה) 'אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶן'. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות א-י) 'אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת', (משנה אבות ב-ב) 'וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן'. וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת:

 כסף משנה  כל המשים על לבו וכו'. רבינו ז''ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ''ד דמסכת אבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים. וגם כי נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כלם היו עושים כן וגם פה אזדא לטעמיה. והנה הוא ז''ל הביא שם ראיה מהלל הזקן [יומא ל''ה:] שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דוקא בתחילת למודו ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים. גם מה שהביא מר' חנינא בן דוסא [ברכות י''ז:] אינה ראיה שאם היה רוצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם רק מן השמים היו נותנים לו כמוזכר בתעניות [כ''ה.] אבל הוא ז''ל לא רצה ליהנות מן העולם הזה ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם הזה אבל שלא באיסור. וקרנא [כתובות ק''ה.] שהיה מרויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים אותה אומנות יפה היא ובלא טורח גדול. ואין ספק שמי שחננו השם יתברך להתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול ורב הונא דהוה דלי דוולא כבר פירש''י ז''ל שהיה דולה להשקות שדותיו ובזה אין גנאי גם כי כפי זה כבר היו לו קרקעות ולא היה צריך ליטול. והביא עוד ראיה ממה שאמרו במי שאחזו [ס''ז:] רב יוסף איעסק בריחייא רב ששת בכשורי אמר כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכבר נזהר רש''י ז''ל מזה וכתב דלרפואה היו עושים כן בימות השלג להתחמם ולהזיע. ואיני מבין כוונת רבינו הלא נערים בעץ כשלו אף כי סומים כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיא ואיך היה נושא קורות וא''כ ע''כ י''ל כרש''י שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום. ודחה שם רבינו ראית אמרם היתה כאניות סוחר לומר דהיינו דוקא כשהיו חולים. ואמת הדבר שר' אלעזר בר''ש אמרו [ב''מ פ''ד:] שהיה חולה אבל מ''מ אם כוונת הכתוב לכך מה משבח התורה הרי כל בעלי מומין אע''פ שלא יהיו בני תורה ממרחק יביאו לחמם כי הרואה עצמו בצער נודר כך לצדקה ונותנין אותו לעניים החולים וגם שר' אלעזר בידו היה לסלק היסורים מעליו כמוזכר בהפועלים וכיון שכן היה גורם לעצמו ליהנות מד''ת וא''כ מהו שטוען רבינו ואומר והמעשים אשר ימצאו בגמרא מאנשים בעלי מומין בגופן שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון אחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא צותה תורה אינה טענה דאיכא למימר שיסלקו יסוריהם מעליהם ולא ימותו. גם שמצינו בדברי חז''ל [כתובות ק''ה:] שלתת דורון לת''ח שהוא כאילו מקריב ביכורים והביאו ראיה מאלישע כמוזכר פ' שני דייני גזירות וכן מצינו כשהיו הולכים לשאול לנביא היו נותנין לו דורון. ולפי פשט דברי רבינו גם דורון אסור לו לקבל דאל''כ למה נדחק באותו פסוק דהיתה כאניות סוחר לימא התם בתורת דורון הוה. ומצינו בר' יוחנן שהיה מפרנסו הנשיא כדאיתא בסוטה (פרק היה נוטל דף כ"א) גם בדברי קבלה מצינו גם ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשבעה וכו'. ובסוף הזרוע (חולין קל"ד:) אמרינן ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדם ר' אמי וזכה בהם ופריך והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומשני לעניים זכה בהם ואי בעית אימא אדם חשוב שאני כלומר ממונה ראש ישיבה דתניא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו. ופירש''י שקא דדינרי דינרי זהב שלחו ממקום אחר לבני הישיבה וודאי דר' אמי לא היה חולה דאי לא לשני הכי אלא בריא הוה ואפילו הכי זכה בהם ולא הוקשה להם למה נטלו אלא מפני שנטלו מעצמו הא לאו הכי שפיר דמי. ועוד דמשמע בפירוש דאדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי. ומה שהביא להשתיק החולקין ממעשה דר' טרפון [נדרים ס''ב] ודיונתן בן עמרם [ב''ב ח'.] אדרבה משם ראיה דאמר רבינו הקדוש שלא יכנס להתפרנס משלו אלא ת''ח ואם איתא שאסור היאך היה מכשילן לת''ח לתת להם מה שהוא אסור ועוד דלא מן השם הוא זה דודאי כל היכא שיש לו אסור לו ליהנות מדברי תורה וגם יש לו למעבד כל טצדקי דאפשר שאם יהנה יהיה בתורת עני וכההיא דיונתן בן עמרם. ויותר נראה לומר דכל שאין לו משרא שרי ליהנות ויונתן בן עמרם לפנים משורת הדין הוא דעבד וכמו שאמרו שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה דמשמע דוקא יונתן הוא דלא הוי מתהני הא אינך הוו מתהנו דאי לאו הכי הל''ל שמא שום בן תורה הוא שאינו נהנה בכבוד תורה. ועוד דאם איתא דאסור היאך לא נמצא שום אחד שיעמיד דבריו על דין תורה אלא יונתן בן עמרם לבדו: ופירוש המשניות שם באבות כך הם לדעתי ר' ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד כלומר שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמו שאמרו בפ' קונם [ס''ב.] לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי או שאהיה זקן ויושב בישיבה, או שכוונתו ע''מ ללמד וליטול שכר כמי שלומד איזה אומנות מספיקים בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד ע''מ לעשות הוי לומד לשמה ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי כל אלה בכלל כוונתו כי לימוד התלמידים גם השמרו ממצות ל''ת ועשותו מצות עשה מעשה יאמר לו. בא ר' צדוק ואמר אל תטעה לומר כיון שאני רואה שגם ללומד ע''מ ללמד מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עון אשר חטא אל תכוין לשום אחת מהכוונות הרמוזות בעל מנת ללמד. ובבחינת המכוין השגת הכבוד אמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ובבחינת המכוין ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות אמר ולא קורדום לחפור בהם. ותדע ששתי הכוונות אסורות שכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכיון שהלל סתם דבריו הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה כלומר שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו נוטל חייו מן העולם. גם משנת הלל שהזכיר הכתובה בפ''א כך פירושו לדעתי הוא אמר תחלה הוי מתלמידיו של אהרן ומדרך העולם שההולכים בדרכים ישרים כאלה כונתם לקנות שם או להרויח, כנגד מי שמכוין לקנות שם אמר נגד שמיה וכו'. וא''ת מי הכניסני בתגר זה אם למדתי לא אוסיף עוד כי אם אלמוד אולי אתכוין לקנות שם ואובד שמי וכשלא אוסיף לא אענש או אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד אמר ודלא מוסיף יסוף אע''פ שלמד כיון ששנה ופירש ה''ז קשה מכולם ודאי יסוף אבל אותו שלא רצה ללמוד חייב מיתה הוא ומ''מ אם יש לו זכות תולה לו ולכך שינה לומר בראשון יסוף ובשני חייב מיתה. וכנגד כוונת הרוחת הממון אמר ודאשתמש בתגא חלף וכאן נכללות כל הנאות ד''ת. וה''מ המכוין בהתחלת למודו לכוונות האלה או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואח''כ אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר. וזה נחלק לשלשה חלקים אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו. וכל אלו החלקים למדנו היתרם מפרק שני דייני גזירות דאמרינן התם ת''ח המלמדין הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וכתבו התוספות דאע''ג דאמרינן בפ' אין בין המודר דשכר תלמוד אסור הכא שאני דכל שעה היו יושבים ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם. מדבריהם למדנו שלא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו. ומכאן יש ללמוד לשני החלקים הראשונים שלפיכך היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים לפי שהרי הם מהנים בזה לישראל עצמם שאם הכהנים לא ידעו היאך יקריבו קרבנות ישראל ה''נ אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה ונמצאת ח''ו תורה בטלה מאליה וא''כ עליהם מוטל לפרנסם דה''ל כאילו מלמדים אותם בעצמם ושרי כמ''ש בשם התוספות. גם החלק השלישי נלמד ממה שאמרו בפ' הנזכר גוזרי גזירות כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בע''כ כ''ש שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת ציבור ואלמלא כן ח''ו היינו כאובדים בעניינו ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העוה''ז וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך. ואמרינן תו בגמרא אהא דגוזרי גזירות לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומפרש רש''י ברשיעי שנוטלים שכר לדון יותר מכדי חייהם אלא לא ספקו אע''פ שלא רצו ליטול מוסיפין להם. הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי''ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח''ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:

יא [ב] מַעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא לְמִי שֶׁהוּא מִתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו. וּמִדַּת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא. וּבָזֶה זוֹכֶה לְכָל כָּבוֹד וְטוֹבָה שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכח-ב) 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' (משנה אבות ו-ד) 'אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא' שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב:

יב  אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין בְּמִי שֶׁמַּרְפֶּה עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן. וְלֹא בְּאֵלּוּ שֶׁלּוֹמְדִין מִתּוֹךְ עִדּוּן וּמִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן וּמְצַעֵר גּוּפוֹ תָּמִיד וְלֹא יִתֵּן שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְעַפְעַפָּיו תְּנוּמָה. אָמְרוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ רֶמֶז (במדבר יט-יד) 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל' אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ בְּאָהֳלֵי הַחֲכָמִים. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי כד-י) 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה'. וְעוֹד אָמַר (קהלת ב-ט) 'אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי' חָכְמָה שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאַף הִיא עָמְדָה לִי. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּרִית כְּרוּתָה שֶׁכָּל הַיָּגֵעַ בְּתוֹרָתוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. וְכָל הַיָּגֵעַ בְּתַלְמוּדוֹ בְּצִנְעָה מַחְכִּים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא-ב) 'וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה'. וְכָל הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁעַת תַּלְמוּדוֹ תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. אֲבָל הַקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ בִּמְהֵרָה הוּא שׁוֹכֵחַ:

 כסף משנה  אדם כי ימות באהל וכו'. בסוף ברכות (ס"ג:) ובפ' ר''ע (שבת פ"ג): שכל היגע בתורה בבה''מ וכו'. בירושלמי ריש פ' אין עומדין: וכל היגע בתלמודו בצנעה וכו'. ג''ז שם: וכל המשמיע קולו וכו' אבל הקורא בלחש וכו'. עירובין פרק כיצד מעברין (דף נ"ד):

 לחם משנה  וכן אמר שלמה וכו'. ר''ל כשאתה מתרפה מדברי תורה ואי אתה עוסק בה כשיש לך טרדות וצרות אז ודאי צר כחך כלומר אין דברי תורה מתקיימים בך:

יג אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אֵין אָדָם לָמֵד רֹב חָכְמָתוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָצָה לִזְכּוֹת בְּכֶתֶר הַתּוֹרָה יִזָּהֵר בְּכָל לֵילוֹתָיו וְלֹא יְאַבֵּד אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶן בְּשֵׁנָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂיחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְדִבְרֵי חָכְמָה. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב-יט) 'קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה'. וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מב-ט) 'יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי'. וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין נִשְׁמָעִים בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ-כו) 'כָּל חשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח'. כִּי דְבַר ה' בָּזָה זֶה שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחַ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּל עִקָּר. וְכֵן כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק אוֹ שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וּפֵרַשׁ לְהַבְלֵי עוֹלָם וְהֵנִיחַ תַּלְמוּדוֹ וּזְנָחוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בּוֹזֶה דְּבַר ה'. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְעִנְיָן זֶה מְפֹרָשׁ הוּא בַּתּוֹרָה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים כח-מז) 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כּל' (דברים כח-מח) 'וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ'. וְאוֹמֵר (דברים ח-ב) 'לְמַעַן עַנֹּתְךָ' (דברים ח-טז) 'לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ':

 כסף משנה  אין רנה של תורה אלא בלילה וכו'. [במדרש רבה שיר השירים על פסוק קווצותיו תלתלים]: חוט של חסד נמשך עליו וכו'. בריש ע''ז (דף ג':) וכל בית שאין נשמעין בו דברי תורה וכו'. בריש פרק חלק (סנהדרין צב.) מימרא דרבי אלעזר. ובספרי רבינו כתוב שנאמר כי דבר ה' בזה וכו' והוא טעות סופר דהא בגמרא לא מפיק ליה אלא מדכתיב תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו ואין שריד אלא תלמיד חכם דכתיב ובשרידים אשר ה' קורא. לפיכך יש למחוק בדברי רבינו שנאמר ולא מייתי קרא דיליף מיניה ר' אלעזר הכי. ובספר מוגה מצאתי שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, ומ''ש כי דבר ה' בזה רישא דמילתא היא, ומה שכתב זה שלא השגיח על דברי תורה וכו' גריר בתריה. והכי איתא בהגדת חלק (סנהדרין צ"ט) גמרא האומר אין תורה מן השמים תניא כי דבר ה' בזה ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ריב''ק אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. ובסוף פ''ק דחגיגה (דף ט') תנן איזהו מעוות שאינו יכול לתקון זה ת''ח שפירש מן התורה: כל המבטל את התורה מעושר וכו'. במס' אבות:

 לחם משנה  וכל העוסק בתורה וכו'. פרק ב' דחגיגה: כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. בפרק חלק (דף צ"ט) תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה ר' נתן אומר וכו' (עיין בכ"מ בד"ה וכל בית וכו'). ורבינו הביא כאן הב' סברות של ר' נתן ור' נהוראי ור' יהושע בן קרחה, ור' יהושע אפשר שהוא לפי דבריו שקרא ושנה ופירש וכו' אבל סברת ר''מ לא הזכיר ועוד סברא אחרת אשר יש שם ואין חשש בזה כיון דלא אכפת לן כלל לענין דינא: זה שלא השגיח וכו'. ר''ל שאינו לומדם מפני שהם נבזים בעיניו: וכן כל שאפשר וכו'. ר''ל שאינו עושה כן מפני שאינו משגיח אלא מפני שאינו רוצה לעסוק בתורה שהוא עצל:

הלכות תלמוד תורה - פרק רביעי

א אֵין מְלַמְּדִין תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן נָאֶה בְּמַעֲשָׂיו. אוֹ לְתָם. אֲבָל אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מַחְזִירִין אוֹתוֹ לַמּוּטָב וּמַנְהִיגִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו-ח) 'כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד'. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג-לה) 'כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ'. וְכֵן הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִין לוֹ אֵין מִתְלַמְּדִין מִמֶּנּוּ עַד שׁוּבוֹ לַמּוּטָב. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב-ז) 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא'. אָמְרוּ חֲכָמִים אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת תּוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ אִם לָאו אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ:

 כסף משנה  אין מלמדין וכו' או לתם. כלומר שאין ברור לנו אם הוא טוב אם לאו. ולמד כן מדאמרינן פרק תפלת השחר (ברכות כ"ח) שהיה ר''ג מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש ואסיקנא התם שלא הסכימו על ידו: כל השונה לתלמיד שאינו הגון וכו'. מימרא דרבי זירא בחולין פ' הזרוע (דף קל"ג): אם הרב דומה למלאך וכו'. פרק אלו מגלחין (מ"ק ט"ז) גבי ההוא צורבא מרבנן דהוו צריכי ליה רבנן והוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה:

 לחם משנה  אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם וכו'. פי' תם ר''ל שאינו ידוע לנו אם הוא טוב או רע ונלמד כן מפ' תפלת השחר דאמרינן התם (דף כ"ח) תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס וכו' שהיה ר''ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו'. ונראה ודאי ששומר הפתח היה שם מפני שלא היה מניח ליכנס לשום תלמיד אלא א''כ היו בודקים אותו תחילה אם היה תוכו כברו לא היה נכנס שזה נקרא נתעב כמו שאמרו בפרק בא לו כהן גדול (דף ע"ב) ואותו היום סלקוהו לשומר הפתח והיו נכנסים התלמידים בלא בדיקה ואע''ג דלא ידעינן ביה אי תוכו כברו ואי לא וא''כ למדנו משם דלתם מלמדין, וכן ביאר הרב מוהרי''ק ז''ל אלא שדבריו סתומים ואני בארתים: וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה וכו'. מימרא דר' יוחנן הובאה בפרק אלו מגלחין (דף י"ז) ובהרבה מקומות בגמרא ובחגיגה פ' אין דורשין (דף ט"ו) הקשו ור''מ איך גמר תורה מפומיה דאחר והאמר רבה בר בר חנה אמר ר''י מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' ותירצו אמר ריש לקיש ר''מ קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית וכו' ר' חנינא אמר מהכא שמעי בת וראי והטי אזנך וכו' א''כ קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן משמע דבגדול היודע ליזהר יכול ללמוד ממנו. וא''כ קשה למה לא חלק רבינו בין גדול לקטן כמו שחלקו בגמרא. וכי תימא דבזמן הזה כולם נקראים קטנים לענין זה ולכך סתם רבינו מ''מ קשה שרבינו אינו אומר הדינים הנוהגים בזמן הזה בלבד אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו בע''ה וא''כ היה לו לפרש. ונראה שרבינו מפני שראה מימרא דר' יוחנן שהובאה בהרבה מקומות בסתם ולא חלקו בין גדול לקטן גם הוא לא חלק, והא דאמרינן בחגיגה סובר רבינו דלא נאמר זה אלא לתת סברא לר''מ בלבד אבל אין הדבר כן וראיה לדבר שכשתירץ ריש לקיש אמר ר''מ קרא אשכח ודרש ואם היה הדבר מוסכם לא היה לו לומר אלא הא איכא קרא אחרינא ומדקאמר ר''מ קרא אשכח וכו' משמע דהכונה לומר סברתו של ר''מ היא זאת ואנן לא סבירא לן הכי דכבר חלקו עליו חבריו:

ב כֵּיצַד מְלַמְּדִים. הָרַב יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים מֻקָּפִים לְפָנָיו כַּעֲטָרָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם רוֹאִים הָרַב וְשׁוֹמְעִים דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע אֶלָּא אוֹ הַכּל עַל הָאָרֶץ אוֹ הַכּל עַל הַכִּסְאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרַב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים וּמִקֹּדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכּל לְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים וְהֵם [א] יוֹשְׁבִים:

 כסף משנה  כיצד מלמדין וכו' ולא ישב הרב וכו'. פרק אלו מגלחין (שם) דוד הוה יתיב אארעא ומתני להו לרבנן, ר''פ הקורא עומד (מגילה כא) אמר רב יהודה אמר רב מנין לרב שלא ישב ע''ג מטה וישנה לתלמידיו ע''ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. וכתב הר''ן ומקשו הכא והא אמרינן בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ד:) דר''ג וריב''ק הוו יתבי אספסלי ורבי אלעזר בר''ש ורבי הוו יתבי קמייהו אארעא. ובפ''ק דסנהדרין (דף י"ז) נמי אמרינן ביבנה הוו ארבעה ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע ואף בימי דוד אמרינן במ''ק (דף ט"ז:) עירא היאירי הוה מתני לישראל ע''ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא. יש לומר כי היכי דמתרצינן בגמרא רכות מעומד קשות מיושב ה''נ בשמועות קשות היו יושבין אספסלי שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעיין בהם היטב. אי נמי כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד עכ''ל:

 לחם משנה  כיצד מלמדין הרב יושב בראש וכו'. בריש פ''ג דמגילה (דף כ"א) אמר רבי אבהו מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. עוד שם ת''ר מימות משה ועד ר''ג לא היו למדין תורה אלא מעומד משמת ר''ג ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב ע''כ. ורבינו כתב שמתחלה הרב היה יושב והתלמידים עומדין, וקשה דאיך אפשר לומר כן דממימרא דרבי אבהו משמע שצריך שיהיו הרב והתלמידים שוין מקרא דואתה פה עמוד עמדי דהכי משמע ליה קרא וא''כ איך אפשר שהרב יושב והתלמידים עומדין דאם כן אינם שוים והוא נגד הכתוב, ועוד מאין ראה רבינו בברייתא שהרב יושב והרי בברייתא אמרו סתם למדין מעומד ולמה פירש הוא כן. ונראה שרבינו ראה שאמרו שם בגמרא עוד כתוב אחד אומר ואשב בהר וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר אמר רב עומד ולומד יושב ושונה, ע''כ. ונראה שרבינו אינו מפרש כפירוש רש''י ז''ל אלא הוא מפרש כך עומד ולומד כלומר כשהוא לומד מהקב''ה היה בעמידה אבל כשהוא שונה לתלמידים היה יושב א''כ ודאי מכאן למדנו שכשאמר בברייתא היו למדין מעומד ר''ל שהתלמידים היו מעומד והרב יושב, ואם תאמר עדין תקשי לן מימרא דרבי אבהו י''ל שרבינו מתרץ לה בתרי גווני ונאמר דאיירי בתלמידים סמוכים כמו שכתב הר''ן דראוי להם לחלוק כבוד. אבל זה נראה לי דוחק בדבריו דא''כ מה שכתב הוא ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע איירי בסמוכים ומה שכתב בראשונה הרב יושב והתלמידים כו' איירי בתלמידים שאינם סמוכים וזה דוחק בדבריו דרישא דלישניה לא איירי במאי דאיירי סיפא. לכך נראה לי באופן אחר והוא דהוא סבור ודאי דקרא דואתה פה עמוד עמדי משמע ודאי שיהיו הרב והתלמידים שוים וכמ''ש רבי אבהו שלא יהא הוא וכו' והתלמידים על הקרקע וכו' ואפילו הכי התלמידים מעומד והרב מיושב משום דמה שהוא יושב אינו למעלתו אלא מפני שצריך להבין להם ואין דעתו מיושבת לערוך הדברים ולהבינם אלא א''כ הוא יושב וא''כ אין זו מעלה לו אבל כשהוא יושב והתלמידים יושבים והוא על הכסא ותלמידיו על הקרקע ודאי הוא מעלה לו ופחיתות לתלמידים ועל זה נאמר ואתה פה עמוד עמדי:

ג אִם הָיָה מְלַמֵּד מִפִּיו לַתַּלְמִידִים מְלַמֵּד. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל פִּי מְתַרְגֵּם [הַמְתַרְגֵּם] עוֹמֵד בֵּינוֹ וּבֵין הַתַּלְמִידִים וְהָרַב אוֹמֵר לַמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מַשְׁמִיעַ לְכָל הַתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִין לַמְתַרְגֵּם הוּא שׁוֹאֵל לָרַב וְהָרַב מֵשִׁיב לַמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מֵשִׁיב לַשּׁוֹאֵל. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרַב קוֹלוֹ יוֹתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת הָרַב יוֹתֵר מִקּוֹל הָרַב. * אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לֹא לִפְחֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַמְתֻרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ. אוֹמֵר הָרַב לַמְתֻרְגְּמָן כָּךְ אָמַר לִי רַבִּי אוֹ כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא מָרִי. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַמְתֻרְגְּמָן הַדְּבָרִים לָעָם אוֹמֵר [ב] בְּשֵׁם הֶחָכָם וּמַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל אֲבִי הָרַב אוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר רַבָּנָא פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר הָרַב שְׁמוֹ שֶׁל חָכָם. שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת לְרַבּוֹ אוֹ לְאָבִיו בִּשְׁמוֹ:

 ההראב"ד   אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן היה המתורגמן אביו של חכם או רבו. א''א דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לרבי שילא במסכת יומא ושנה והוסיף שהיה גדול ממנו:

 כסף משנה  ולא יגביה הרב קולו וכו' ולא יגביה המתרגם קולו וכו'. ברייתא ר''פ שלשה שאכלו (ברכות מ"ה) אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא. ומה שכתב ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב דמשמע דבעת שהוא מדבר לעם הרשות בידו להגביהו, למד כן מדאמרינן קודם הך ברייתא מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה ומשמע לרבינו דמדקאמר יעננו משמע שהיה שואל להשי''ת והשי''ת היה משיבו ואז דוקא קאמר שלא יגביה קולו יותר מן הקורא אבל כשהוא אומר הדברים לעם יגביה קולו כל מה שירצה כדי להשמיעם: אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף וכו' אלא אם כן היה אביו או רבו. כתב הראב''ד ז''ל דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במסכת יומא ושינה והוסיף שהיה גדול ממנו, עכ''ל. ואני אומר שאם רבינו הביא ראיה משם אין זו השגה שרבינו צריך לכתוב כל מה שיקרה בין חדש בין שאינו חדש, אלא אי קשיא הא קשיא לפי שאין שם מוזכר אביו ואיכא למימר דוקא מי שהוא גדול ממנו בחכמה אפשר שיפחות ויוסיף אבל אם אינו גדול ממנו בחכמה אף אם הוא אביו למה יפחות או יוסיף. ועוד קשה לי דמשמע מדברי רבינו דדוקא רבו אבל אם אינו רבו אף אם הוא גדול ממנו בחכמה אינו יכול לפחות או להוסיף ובאותו מעשה רב לא היה רבו דרבי שילא ואפי' הכי שינה. ועוד דמשמע מהתם שלא הכיר רבי שילא את רב שאילו הכירו לא היה מעמידו למתורגמן ומדברי רבינו נראה שאפילו מכירו יכול להעמידו שהרי אביו או רבו ודאי ניכרים לו הם. אבל רבינו הוציא דברים אלו מהירושלמי בפרק הקורא את המגילה עומד דהכי איתא התם תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא להוסיף אלא א''כ היה אביו או רבו. והכי איתא בתוספתא כתבה הרי''ף בסוף מגילה ואע''פ שממה שכתב הר''ן שם נראה שהוא מפרש אלא א''כ היה החכם אביו של מתורגמן או רבו משום דאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו, רבינו לא משמע ליה הכי אלא היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר. והראב''ד נראה שהיה מפרש הירושלמי והתוספתא כפירוש הר''ן ולפיכך השיג על רבינו שזה מקרה חדש שהגדול יתרגם לקטן ולא נמצא אלא פעם אחת בההיא דרבי שילא ואף גם שם לא היה אביו ולא רבו אלא גדול ממנו וא''כ לא הוה ליה להרמב''ם לכתוב אם היה המתורגמן אביו או רבו ואפילו גדול ממנו לא הוה ליה לכתוב כיון שלא נמצא אלא פעם אחת במקרה שלא הכירוהו. ורבינו תשובתו בצדו שהוא מפרש הירושלמי והתוספתא דאם היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר: ומה שכתב רבינו אומר הרב למתורגמן כך אמר לי רבי וכו'. ברייתא פ''ק דקידושין (דף ל"א):

 לחם משנה  ולא יגביה הרב קולו וכו'. בריש פרק שלשה שאכלו אמר רבי שמעון מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת''ל בקול ומה ת''ל בקול בקולו של משה, ע''כ. ונראה שמכאן למד רבינו הדין למתורגמן ולרב כמו שכתב מהרי''ק ז''ל. ומה שאמר בעת ששואל את הרב כתב מוהרי''ק ז''ל שדקדק כן מדמייתי לה מדכתיב והאלהים יעננו בקול משמע [שמשה] היה שואל להש''י והש''י היה משיבו, ע''כ. ויש לי תימא בדברי רבינו דכיון שהוא סבור דוקא בעת ששואל את הרב הוא שלא יגביה קולו אבל כשאומר לעם יגביה קולו א''כ במתרגם בתורה וקורא בתורה שאמרו בגמרא שהמתרגם בתורה לא יגביה יותר מהקורא אמאי לא יגביה והא ודאי מתרגם לעם הוא אומר כדי שיבינו העם כמו שכתב הוא ז''ל בפרק עשירי מהלכות תפילה ואם כן אמאי לא יגביה קולו הא מקרא לא מוכחינן אלא דלא יגביה בעת ששואל אבל כשאומר לעם לא. ועוד קשה לפי דעת רבינו איך יתרץ הקושיא שהקשו תוספות דהיכי מייתי ראיה ממשה דהתם הקב''ה היה הקורא ומשה היה מתרגם ואין אנו לומדים משם אלא שאין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם. ותירוץ רב אלפס ז''ל לא שייך לדעת רבינו שרב אלפס ז''ל מתרץ דבקולו של משה ר''ל בקולו של משה שהיה משמיע לעם כמו שתירצו בתוס' ודעתו של רבינו לא כך הוא וכמו שכתב הרב מהרי''ק ז''ל. ונראה שרבינו לא רצה לפרש כפירוש המפרשים דבקולו של משה ר''ל בקול שהיה משה משמיע לעם דודאי דאין זו סברא לומר שהשי''ת היה מגביה קולו כמשה כיון שהעם לא היו מבינים קולו כלל ובשלמא קורא בתורה ומתרגם העם מבינים דברי שניהם ולכך לא יגביהו קולם זה יותר מזה אבל הכא מאי סברא איכא. ועוד דלפי זה א''כ בכל רב ותורגמן צריך שהתורגמן לא יגביה קולו יותר מהרב וזה אינו אמת דהא ודאי האמורא שהיו מעמידים בגמרא מפני שהרב היה אומר לו הדברים בלחש והוא היה אומרם בקול רם וכמו שמבואר זה בכמה מקומות בגמרא וכמו שאמרו בפ''ק דסנהדרין (דף ז') גבי מתורגמניה דריש לקיש גבי דיינא דאוקימו דלא גמיר דגחין המתורגמן לשמוע מאי דלחיש ליה משמע דהדרך היה כן, ועוד מפני טעם אחר לא רצה לפרש כפירוש המפרשים ז''ל והוא מה שכתב מוהרי''ק ז''ל דיעננו משמע שהיה שואל להשי''ת כו' לכך מפרש הוא ז''ל דהכי קא מייתי ראיה דכי היכי דהתם מצינו דבעת שמשה היה שואל להש''י היה הקב''ה משיב לו בקולו כלומר כשמשה היה מגביה קולו היה הקב''ה מגביה וכשמשה ממעך הקול הקב''ה ממעכו אם כן ודאי דמסתמא משה לא היה קולו שוה בכל השאלות על אופן אחד דאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מהקורא א''כ משמע ודאי שבכל מקום שאנו יכולים להשוות קול הקורא והמתרגם אנו משוים זולת היכא דאיכא סבה למתרגם להגביה קולו יותר דאז ודאי לא דמי להשי''ת ומשה דהתם בעת ששואל משה להשי''ת לא היה סבה למשה להרים קול מפני שמשה לא היה מדבר אז לעם א''כ למדנו דבקורא בתורה ומתרגם בתורה דאין סבה למתרגם להרים הקול יותר מהקורא שהרי העם צריכין שיבינו קול הקורא לצאת ידי חובתם שאם שמעו קול המתרגם לא יצאו ידי חובתם וא''כ ודאי שלא יגביה המתרגם יותר מהקורא אבל המתורגמן והרב שהוא דורש לעם אזי ודאי כיון שיש סבה למתרגם להגביה שהרי העם צריכים לשמוע ולהבין ממנו אבל לרב אין צריכים העם להבין אז ודאי יגביה המתרגם קולו יותר מהרב מפני שיש סבה. אבל כשהמתרגם שואל לרב ודאי שאז לא יגביה קולו מפני שאז אין סבה להגבהת קולו מפני שאינו משמיע אז לעם כלל והוי אז דומיא דמשה כששואל להש''י והשתא אתי שפיר לשון רבינו שכתב שהמתורגמן יגביה קולו בעת שאומר לעם: אין המתורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות וכו'. ירושלמי פ' הקורא עומד כלשון רבינו. והראב''ד ז''ל בהשגות השיג על רבינו דלמה לי רבו אפילו גדול ממנו לבד רשאי להוסיף והביא ראיה ממעשה דרב שנעשה מתורגמן לר' שילא ושנה והוסיף וכו'. ורבינו כתב לשון הירושלמי שהוא מבואר וכן כתוב בתוס' סוף מגילה:

ד הָרַב שֶׁלִּמֵּד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים לֹא יִכְעֹס עֲלֵיהֶם וְיִרְגַּז [ג] אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיָּבִינוּ עֹמֶק הַהֲלָכָה. וְכֵן לֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד הֵבַנְתִּי וְהוּא לֹא הֵבִין אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים. וְאִם כָּעַס עָלָיו רַבּוֹ וְרָגַז יֹאמַר לוֹ רַבִּי תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ וְדַעְתִּי קְצָרָה:

 כסף משנה  הרב שלמד וכו' אלא חוזר ושונה. ברייתא כיצד מעברין (עירובין נ"ד:):

 לחם משנה  הרב שלמד ולא הבינו התלמידים וכו'. הכי משמע בגמרא פ' כיצד מעברין (דף נד) מברייתא התם שאמרו שם ומנין עד שתהא סדורה וכו' וכן הביאו שם מעשה דר' פרידא וכו':

ה לֹא יִהְיֶה הַתַּלְמִיד בּוֹשׁ מֵחֲבֵרָיו שֶׁלָּמְדוּ מִפַּעַם רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה וְהוּא לֹא לָמַד אֶלָּא אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים. שֶׁאִם נִתְבַּיֵּשׁ מִדָּבָר זֶה נִמְצָא נִכְנָס וְיוֹצֵא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהוּא אֵינוֹ לָמֵד כְּלוּם. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵין הַבַּיְשָׁן לָמֵד וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים הַדָּבָר מִפְּנֵי עָמְקוֹ אוֹ מִפְּנֵי דַּעְתָּן שֶׁהִיא קְצָרָה. אֲבָל אִם נִכָּר לָרַב שֶׁהֵם מִתְרַשְּׁלִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמִתְרַפִּין עֲלֵיהֶן וּלְפִיכָךְ לֹא הֵבִינוּ חַיָּב לִרְגֹז עֲלֵיהֶן וּלְהַכְלִימָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְחַדְּדָם. וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים. לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לָרַב לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵי הַתַּלְמִידִים וְלֹא לִשְׂחֹק בִּפְנֵיהֶם וְלֹא לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן וְיִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ בִּמְהֵרָה:

 כסף משנה  אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד. פרק שני דמסכת אבות: במה דברים אמורים וכו' עד במהרה. פשוט הוא: ומה שכתב זרוק מרה בתלמידים. בפרק הנושא (כתובות דף ק"ג:):

ו אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרַב כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו. וְאֵין הַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל כְּשֶׁיִּכָּנֵס עַד שֶׁיִּתְיַשֵּׁב וְיָנוּחַ. וְאֵין שׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד. וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרַב מֵעִנְיָן אַחֵר אֶלָּא מֵאוֹתוֹ הָעִנְיָן שֶׁהֵן עֲסוּקִין בּוֹ כְּדֵי [ד] שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ. וְיֵשׁ לָרַב לְהַטְעוֹת אֶת הַתַּלְמִידִים בִּשְׁאֵלוֹתָיו וּבַמַּעֲשִׂים [ה] שֶׁעוֹשֶׂה בִּפְנֵיהֶם כְּדֵי לְחַדְּדָן. וּכְדֵי שֶׁיֵּדַע אִם זוֹכְרִים הֵם מַה שֶּׁלִּמְּדָם אוֹ אֵינָם זוֹכְרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לִשְׁאל אוֹתָם בְּעִנְיָן אַחֵר שֶׁאֵין עוֹסְקִין בּוֹ כְּדֵי לְזָרְזָם:

 כסף משנה  אין שואלים את הרב כשיכנס וכו'. תוספתא דסנהדרין פרק שביעי: ואין שואלים את הרב מענין אחר. בריש שבת (דף ג') דאמר ליה ר' חייא לרב כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא דלמא לאו אדעתיה דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כסיפתיה דמשני לך שנויא דלאו שנויא כלומר והיית מקשה לו והוה מכסיף: ויש לרב להטעות וכו'. בכמה מקומות בגמרא ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד:

 לחם משנה  אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתיישב דעתו עליו וכו'. כל מה שכתב רבינו עד סוף הפרק הוא תוספתא פרק שביעי מהלכות סנהדרין זולת קצת דברים אשר כתב הרב מהרי''ק מוצאם וכן מגדול עוז ואיני רוצה להאריך:

ז אֵין שׁוֹאֲלִין מְעֵמָּד וְאֵין מְשִׁיבִין מְעֻמָּד וְלֹא מִגָּבוֹהַּ וְלֹא מֵרָחוֹק וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַזְּקֵנִים. וְאֵין שׁוֹאֲלִין הָרַב אֶלָּא בְּעִנְיָן שֶׁהֵן קוֹרִין בּוֹ. וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶלָּא מִיִּרְאָה. וְלֹא יִשְׁאַל בָּעִנְיָן יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ הֲלָכוֹת:

 כסף משנה  אין שואלים מעומד וכו'. [כ''ז עד ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות, בתוספתא דסנהדרין פ''ז]: ואין שואלים את הרב אלא בענין שהם קורין בו. כלומר דלעיל אמר שלא ישאל את הרב רק באותו נושא שלומדים שאם לומדים דיני שבת אל ישאלנו בדיני יו''ט והשתא קאמר שאפילו באותו נושא עצמו אין שואלים אלא בענין שהם לומדים כלומר שאם עסוקים בדיני הוצאה מרשות לרשות אל ישאלנו חבית שנשברה מה תקנה יעשו בשבת אף אם הכל מדיני שבת:

 לחם משנה  אין שואלין את הרב אלא בענין וכו'. החילוק בין מה שכתב כאן למה שכתב למעלה ואין שואלין את הרב מענין אחר וכו'. כתב מהרי''ק ז''ל בספרו דכאן ר''ל דאפילו עסוק בדיני שבת אם עסוק בדין הוצאה מרשות לרשות לא ישאל לו דין חבית שנשברה והכי דייק לישניה שלמעלה כתב מענין אחר דמשמע שרוצה לומר מענין אחר זולת זה בהחלט אבל כאן אין זולתו בהחלט ולזה לא כתב כאן מענין אחר:

ח שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ. שָׁאַל אֶחָד כָּעִנְיָן וְשָׁאַל אֶחָד שֶׁלֹּא כָּעִנְיָן נִזְקָקִין לָעִנְיָן. מַעֲשֶׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה נִזְקָקִין לַמַּעֲשֶׂה. הֲלָכָה וּמִדְרָשׁ נִזְקָקִין לַהֲלָכָה. מִדְרָשׁ וְאַגָּדָה נִזְקָקִין לַמִּדְרָשׁ. אַגָּדָה וְקַל וָחֹמֶר נִזְקָקִין לַקַּל וָחֹמֶר. קַל וָחֹמֶר וּגְזֵרָה שָׁוָה נִזְקָקִין לַקַּל וָחֹמֶר. הָיוּ הַשּׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם אֶחָד חָכָם וְאֶחָד תַּלְמִיד נִזְקָקִין לֶחָכָם. תַּלְמִיד וְעַם הָאָרֶץ נִזְקָקִין לַתַּלְמִיד. שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידִים שְׁנֵיהֶם עַמֵּי הָאָרֶץ שָׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁתֵּי הֲלָכוֹת אוֹ בִּשְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת אוֹ בִּשְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת שְׁנֵי מַעֲשִׂים. הָרְשׁוּת בְּיַד הַמְתַרְגֵּם מֵעַתָּה:

 כסף משנה  על מה שאמר רבינו או בשתי תשובות כתוב בספר הבתים הרב לא הזכיר בתחלה תשובות ויראה לי שחסר מן הספר. ולשון ההלכות אחד שואל ואחד אומר שלא לשאול נזקקין לשואל והשואל מעשה צריך שיאמר מעשה אני שואל. ויראה שזה שאומר שלא לשאול רצונו שלא ישאלו אלא שרוצה להשיב במה שהם עסוקים, עכ''ל:

ט  אֵין יְשֵׁנִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְכָל הַמִּתְנַמְנֵם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ חָכְמָתוֹ נַעֲשֵׂית קְרָעִים קְרָעִים. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי כג-כא) 'וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה'. וְאֵין מְשִׂיחִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּלְבַד. אֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ אֵין אוֹמְרִים לוֹ רְפוּאָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר הַדְּבָרִים. וּקְדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ חֲמוּרָה מִקְּדֻשַּׁת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת:

 כסף משנה  אין ישנים בבית המדרש. במגלה פרק בני העיר (דף כ"ח.) שאלו את ר' זירא במה הארכת ימים ואחד מהדברים שאמר להם שלא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי: וכל המתנמנם וכו'. מימרא דרבי זירא פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע"א:): אין מסיחין וכו'. אפילו מי שנתעטש וכו'. ברכות סוף פרק אלו דברים: וקדושת בית המדרש וכו'. פשוט פרק בני העיר (מגילה דף כ"ו):

 לחם משנה  אפילו מי שנתעטש וכו'. בברכות סוף פ' אלו דברים (דף נ"ג) אמרו ת''ר היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם ב''ש אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו וב''ה אומרים אחד מברך לכולם ומפרש התם טעמא דבית שמאי משום ביטול בית המדרש ואמרו שם תניא נמי הכי של בית ר''ג לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול בית מדרש ולכאורה משמע דהאי תניא כותיה אתי כב''ש ולית הלכתא הכי וכן משמע מדברי רב אלפס שלא הביאו להך תניא נמי הכי. אבל לדברי רבינו נראה לי דאע''ג דודאי הלכתא כב''ה דאומרים אחד מברך לכלן דהלכתא כב''ה בכל מקום אפילו הכי לא פליג עליה דר''ג דאפשר דב''ה מודו דמרפא ואסותא אין אומר משום ביטול ביהמ''ד אבל הכא משום דאיכא מצוה משום דברוב עם הדרת מלך לא חיישינן לביטול ביהמ''ד. ומה שאמרו בגמרא תניא נמי הכי ר''ל דחיישינן לביטול בית המדרש פורתא כי האי משום דלא תימא דודאי טעמייהו לא הוי משום הכי דלבטול בית המדרש לא חיישינן ולהכי קאמר תניא נמי הכי דר''ג אמר דלבטול תורה כי האי חיישינן אבל לא דר''ג פליג עליה דבית הלל דאין סברא לומר דר''ג שביק ב''ה ועביד כב''ש אלא ודאי כדכתיבנא וכן צ''ל לדברי הטור שפסק בהלכות ת''ת כהך תניא נמי הכי וכדברי רבינו ובטור א''ח פסק כב''ה בסימן רצ''ח:

הלכות תלמוד תורה - פרק חמישי

א כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וְיִרְאָתוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יֶתֶר מֵאָבִיו. שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְּמַשָּׂא מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ [א] וְאַחַר כָּךְ שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַּשִּׁבְיָה פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם [ב] אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵשִׁיב אֲבֵדַת רַבּוֹ. וְאֵין לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל מִכְּבוֹד הָרַב וְלֹא מוֹרָא מִמּוֹרָא הָרַב. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד-יב) 'מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם'. לְפִיכָךְ אָמְרוּ כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו-ט) 'בְּהַצֹּתָם עַל ה''. וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ-יג) 'אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם'. וְכָל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּמִתְרַעֵם עַל ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז-ח) 'לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹתֵיכֶם כִּי עַל ה''. וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא-ה) 'וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה':

 כסף משנה  כשם שאדם מצווה וכו' עד ואח''כ משיב אבידת רבו. במציעא (דף ל"ג) סוף אלו מציאות תנן אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו ואח''כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השביה פודה את רבו ואח''כ פודה את אביו ואם היה אביו ת''ח פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. ודברי רבינו שכתב כאן דאם היה אביו ת''ח אע''פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח''כ משיב אבידת רבו תמוהים דהא במתני' קתני בהדיא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת משמע בהדיא שאם אינו שקול אבידת רבו קודמת. ועוד שרבינו עצמו כתב פרק י''ב מהלכות גזילה פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו למד. ונשאל אחד מבני בניו של רבינו על יישוב שתי לשונות הללו של רבינו שסותרים זה את זה. והשיב דכשאינו רבו מובהק אע''פ שאין אביו שקול כיון שהוא ת''ח אביו קודם והיינו הא דהכא וכשהוא רבו מובהק בעינן שיהיה אביו שקול ואם לאו של רבו קודם וכמבואר בדברי רבינו שם דברבו מובהק דוקא קאמר וכעולא שפסק כן בגמרא, עכ''ל. וקשה לי על זה שבכל זה הפרק מדבר ברבו מובהק שכן אמר בסוף בד''א ברבו מובהק וכו' אבל אם לא למד רוב חכמתו וכו' הרי מפורש דעד השתא לא איירי כלל בדיני רבו שאינו מובהק. ועוד שלא מצינו לא במשנה ולא בגמרא שיהא לרבו שאינו מובהק שום קדימה על אביו דהא במתניתין סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאילו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם. ועוד דמותיב בגמרא לר' יוחנן שפסק כרבי יהודה מדתנן רבו שלמדו חכמה ושני מאי חכמה רוב חכמה. ועוד דהא על ההיא מתניתין דאבידת אביו ואבידת רבו מייתי תלמודא תנו רבנן רבו שאמרו שלמדו חכמה וכו' והיינו ודאי רבו מובהק. ועוד דגרסינן התם אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרין אלא לרבו מובהק ומשמע דאביו אע''פ שאינו חכם קודם בכל דבר לרבו שאינו מובהק. וההגהות כתבו דט''ס יש כאן ומה שכתב בהלכות גזילה עיקר שהוא מסכים לדין הגמרא. וכדבריהם נראה לי עיקר. וטעם דין זה השנוי במשנה דבפדיון שגופם בסכנה כיון שאביו ת''ח אף אם אינו שקול יתחייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון כל שאינו שקול אף אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע, ובמשא משמע לי דמדלא מפליג תלמודא דאפילו אביו שקול רבו קודם דכיון שאין שם אבידת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו. וכל דינים הללו ברבו מובהק אבל רבו שאינו מובהק אפילו אין אביו תלמיד חכם אבידת אביו קודמת דיותר חייב בכבוד אביו מכבודו דלא מקרי הביאו לחיי העולם הבא כל שלא למד ממנו רוב חכמתו: מורא רבך וכו'. במסכת אבות: כל החולק על רבו וכו'. פרק חלק (סנהדרין ק"ט):

 לחם משנה  כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וכו'. משנה סוף פרק אלו מציאות (דף ל"ג) אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. אבידתו ואבידת רבו שלו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו כו' ואם אביו שקול כרבו x וכו' (עיין בכ"מ בד"ה כשם שאדם). ודקדק הרא''ש ז''ל דמדקאמר גבי השבת אבידה שקול וגבי פדיה לא אמר אלא חכם משמע דלענין פדיון נפשות דהוא סכנה לא בעינן שיהא שקול. ויש להקשות דא''כ גבי הנחת משאוי דלא הוי סכנה אמאי לא בעינן שקול דאי איתא דבעינן שקול הוי ליה לאתויי הנחת משאוי גבי השבת אבידה ולומר אח''כ אם היה שקול וכו' ומדתני לה בהדי פדיה משמע דהם שוים. והרב מהרי''ק ז''ל רצה לומר דהנחת משוי יש לו דין שלישי דאע''פ שאביו שקול רבו קודם ובכה''ג הוה אתי שפיר דתנא לה באמצע לומר דלא אית לה דינא דאבידה ולא דינא דפדיה אבל כבר הוא ז''ל סתר דעתו כמו שמבואר בדבריו סימן רמ''ב. ולי נראה לתרץ דגבי הנחת משאוי לא בעינן שקול משום דאית בה סכנת נפשות כדכתב הרמב''ם ז''ל בסוף הלכות רוצח וז''ל השונא שנאמר כו' ואע''פ שעדין לא עשה וכו' אם מצאו נבהל מצוה לטעון ולפרוק וכו' שמא ישהה בשביל ממונו והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים ע''כ. הרי מבואר דגבי הנחת משאוי איכא סכנת נפשות והשתא לפי זה מתני' כלה [לא] זו אף זו קתני לא מבעיא השבת אבידה דליכא סכנת נפשות כלל דרבו קודם אלא אפילו הנחת משאוי דאתי לידי סכנת נפשות רבו קודם ולא מבעיא הנחת משאוי דאינו קרוב כל כך לסכנת נפשות אלא אפילו רבו ואביו בבית השבי דהוא ודאי סכנת נפשות אפילו הכי רבו קודם ובהני תרתי דמשאוי ופדיה בחכם סגי דאיכא צד סכנה ובאבידה בעינן שקול. זה נראה לפרש לדעת המפרשים ז''ל. ורבינו בפי''ב מהלכות גזילה ואבידה נראה שדעתו ז''ל כדעת המפרשים ז''ל שכן כתב שם ואם היה אביו שקול וכו' אבידת אביו קודמת הרי משמע דבעינן גבי השבת אבידה שקולים וכאן כתב בהפך דקאמר גבי השבת אבידה אע''פ שאינו שקול וכו', ובעל ההגהה כתב שהוא טעות סופר שנפל כאן וכן כתב מהרי''ק ז''ל. ולי נראה ליישב דבריו ז''ל מאחר שראינו שאחד מבני בניו רצה ליישבם וכמו שכתב מהרי''ק ז''ל. ואומר דקשה לי עוד בדברי רבינו דממה שכתב ז''ל כאן גבי פדיה אביו ורבו שבויים וכו' ואם היה אביו חכם וכו' משמע ודאי דאם אינו רבו אע''פ שהוא חכם גדול ואביו אינו חכם אביו קודם משום דרישא דאביו ורבו שבויים וכו' איירי שאביו אינו חכם וקאמר דרבו קודם משמע דטעמא הוא מפני שהוא רבו אבל אינו רבו אע''פ שהוא חכם אביו קודם כן נראה מדבריו וכך נראה מן המשנה שהוא הלשון עצמו שכתב רבינו. ואם כן קשה איך כתב הוא ז''ל בספר זרעים הלכות מתנות עניים סוף פ''ח וז''ל. היו לפנינו עניים הרבה וכו' ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע''פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה, ע''כ. ומדכתב או אביו שהוא ת''ח משמע דאם אינו ת''ח אינו קודם לזה שהוא גדול בחכמה. ונראה לי ליישב הכל ולומר דרבינו אין דעתו כדעת המפרשים ז''ל אלא ראה לפרש פירוש אחר והוא שהוא ראה במשנה שני הפרשים בין חלוקה האחת לחלוקה האחרת, האחת שבראשונה אמר שקול ובאחרונות אמר חכם והוא דקדוק המפרשים ז''ל. ועוד הפרש אחר שלא דקדקו המפרשים ז''ל והוא מישבו כפי פירושו, שבראשונה אמר אבידת רבו קודמת ובאחרונות אמר מניח את של רבו ואח''כ מניח את של אביו וכו' וכן באחרונה פודה את רבו ואח''כ פודה את אביו וכו' והיל''ל היו אביו ורבו נושאים משאוי רבו קודם אביו ורבו בבית השבי רבו קודם למה פירש ואמר מניח את של רבו ואח''כ מניח וכו' נראה שהוא מפרש שהחלוקה הראשונה בשאי אפשר להשיב אלא אבידה אחת והאחרת תאבד לגמרי ולכך קאמר דלהקדים אביו לרבו בעינן שיהא שקול משום דשל רבו נאבדת לגמרי אבל בשני החלוקות האחרונות הוא כשאפשר להניח את שניהן ולפדות את שניהן והדין הוא להקדים האחד לחבירו לזה אמר שכיון שאח''כ יכול להניח של רבו ולפדותו כשהיה אביו חכם לבד סגי להקדימו כיון דאפשר לעשות אח''כ של רבו, וזהו שכתב מניח את של רבו וכו' ואח''כ מניח שרוצה לומר שאפשר לעשות שניהן וכן גבי פדייה קאמר פודה את רבו וכו' כלומר שיכול לפדות שניהן אלא הדין הוא לבד להקדימו, ומאי דנקט מתניתין גבי אבידה שקול וגבי הני תרתי חכם ולא נקט כולה מילתא גבי אבידה וחד בדלא אפשר להשיב וחד בדאפשר משום דמתני' ע''כ רצה להשמיענו הג' חלוקות משום דהם לא זו אף זו כדפרישית לדעת המפרשים ולהודיענו זה החילוק דהיכא דלא אפשר להשיב תרווייהו צריך שקול והיכא דאפשר בחכם סגי נקט חלוקה אחת דלא אפשר להשיב אלא חד וסגי בשקול ונקט בתרתי אחריני דאפשר בתרווייהו להודיענו דסגי בחכם. וכ''ת מאי שנא דבהאי נקט חכם ובחברתה שקול י''ל דחדא מנייהו נקט. ובזה עלו דברי רבינו כהוגן דמה שכתב כאן הוא בדאפשר להשיב את שתיהן שכן כתב וכן אם היה אביו ת''ח אע''פ שאינו שקול משיב אבידת אביו ואח''כ משיב שתיהן אלא אין הדבר תלוי אלא בהקדמה למי מקדימים. אבל בפי''ב מהלכות גזלה איירי בדאי אפשר להשיב אלא אחת מהן שכן כתב שם מי שאבדה לו אבדה וכו' ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן וכו' ועלה קאי מאי דקאמר פגע באבידת אביו ואבידת רבו וכו' והשתא מאי דקאמר בהלכות מתנות עניים דכשהוא חכם צריך להקדימו לאביו שאינו חכם אתי שפיר משום דהתם דאיירי בדליכא בכיס לפדות שתיהן שכן כתב שם ברישא דלישנא היו לפנינו עניים הרבה וכו' ולא היה בכיס כדי לפדות את כלם ועלה קאי ואם היה אחד מהם וכו' ומשום הכי בעינן שיהא אביו ת''ח ואי לאו הכי חכם עדיף משום דהוא נאבד לגמרי וכבוד תורה עדיף וע''כ לא קאמר במתני' דכשאביו אינו חכם רבו קודם דדייקת מינה הא אינו רבו אביו קודם אע''פ שהוא חכם אלא כשאפשר לפדות את שניהן דבהכי איירי מתניתין וכן רבינו במה שכתב כאן ולהכי דוקא רבו קודם אבל אחר אע''פ שהוא חכם ואביו אינו חכם אינו קודם לאביו דאפשר לפדותו אחרי כן אבל בדלא אפשר ודאי דהחכם קודם לאביו שאינו חכם אבל כשאביו חכם אז קודם לאחר אפילו בדלא אפשר והוי אביו חכם גבי אחר שהוא חכם גדול הימנו שאינו רבו בענין דלא אפשר אלא לחד כמו גבי רבו היכא דאפשר לתרוייהו באופן דאין בין חכם לרבו אלא מעלה אחת. זה נראה לי ליישב דעתו ז''ל ואע''פ שמה שכתב במתנות עניים עדין לא נתיישב אצלי יפה דמנין הוציא רבינו זה מכל מקום מה שכתבתי נראה לי נכון כדי ליישב מה שכתב כאן רבינו עם מה שכתב בהלכות גזלה: כל החולק על רבו כחולק וכו'. פ' חלק (דף ק"ט) על מתניתין דעדת קרח:

ב אֵיזֶהוּ חוֹלֵק עַל רַבּוֹ. זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ וְרַבּוֹ קַיָּם וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. וְאָסוּר לָאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם. וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה [ג] בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה:

 כסף משנה  איזהו חולק על רבו. בפ''ק דסנהדרין (דף ה':) תנא תלמיד אל יורה אלא א''כ נטל רשות מרבו ותניא תו התם תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל, ואמרינן בעירובין פ' הדר (דף ס"ב ס"ג) בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ואמרינן נמי התם דרב המנונא אורי בחדתא דארגיז בשני רב חסדא ואמר רבינא אתמר אורי ואתמר לא אורי בשניה דרב הונא רביה הוא דלא אורי ואורי בשני רב חסדא דתלמיד חבר דיליה הוה. ומשמע לרבינו דחדתא דארגיז היה רחוק מפומבדיתא מקומו של רב הונא יותר משלש פרסאות ואפילו הכי אסור להורות בחיי רבו ומשמע נמי התם מתוך הסוגיא דכל תוך שלש פרסאות חשיב כבפניו וחוץ לשלש כשלא בפניו וכן כתבו התוספות. וכדי ליישב זה עם מה שאמרו התלמיד אל יורה אלא א''כ היה רחוק ממנו שלש פרסאות דמשמע בין נטל רשות בין לא נטל רשות חוץ לשלש פרסאות שרי אנו צריכין למימר דהא דמשמע דאפילו חוץ לשלש פרסאות אסור היינו בקובע עצמו ללמד ולהורות והיינו דקאמר לא אורי בחדתא דארגיז דמשמע להיות שם ראש ללמד ולהורות והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות מותר היינו באקראי בעלמא. ומשמע מדברי התוספות דפ''ק דסנהדרין (דף ה') דאפילו נטל רשות מרבו תוך שלש פרסאות אסור וכן משמע מדאמרינן בפרק אע''פ (כתובות ס':) דאריסיה דאביי שאל ממנו דין אחד והורה לו ובא לפני רב יוסף ונמצא דהורה שלא כדין ואמר אז אביי הא מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא כלומר להורות כהלכה דהא אנא הוה גמירנא אותו דין ואפ''ה לא אסתייעא לי מילתא למימרא. נראה משום שאביי היה במקום רבו וכיון שהורה אותו דין אין ספק שנטל רשות דאם לא כן היאך היה מורה הרי אסור וחייב מיתה ואפ''ה אסיק דהא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא וכו' הוי טעמא משום אפקירותא ומשנטל רשות ליכא אפקירותא והשתא אסיק דלא הוי טעמא אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ואם כן אפילו בנטל רשות אסור אלמא דאפילו נטל רשות בפניו דהיינו תוך שלש פרסאות אסור וכך הם דברי התוס' שם ג''כ. ושיעור לשון רבינו כך הוא בד''א דביש בינו ובין רבו שנים עשר מיל מותר להשיב בדבר שנקרא מקרה וכו': כתב הרמ''ך על דברי רבינו אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפילו נתרחק ממנו שלש פרסאות מאין לו שאסור לו לקבוע מדרש בחיי רבו בעיר רבו כל שכן אם נתרחק ממנו שלש פרסאות וצ''ע, עכ''ל. ונראה לי שמה שאמר רבינו שאסור לו לקבוע מדרש וכו' היינו דוקא בשקובע עצמו להורות הוראות וכמ''ש בסוף לשונו אבל לקבוע עצמו להוראה וכו':

ג  הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין [ד] רַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר אֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ מֻתָּר לְהוֹרוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר הָאָסוּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִסּוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ דָּבָר זֶה אָסוּר וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. בְּדָבָר שֶׁנִּקְרָה מִקְרֶה. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם אָסוּר [ה] לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת [ו] מֵרַבּוֹ. וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה:

 כסף משנה  ומה שכתב ולהפריש מן האיסור. פרק הדר (עירובין ס"ג) ההוא גברא דהוה קטר חמרא בצינתא פי' בדקל בשבתא הוה יתיב רבינא קמיה דרב אשי רמא ביה קלא לא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא א''ל כהאי גוונא מי מחזי כאפקירותא א''ל אין חכמה וכו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכאן היו שני עניינים בראשונה חשב שעשה כן מפני שלא היה יודע רמא ביה קלא ואחר כך נדהו מפני רשעו וזהו שכתב מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו:

 לחם משנה  (ב-ג) איזהו חולק על רבו וכו' בד''א בדבר שנקרה מקרה וכו'. רבינו כתב חילוק זה כדי ליישב הקושיא שהקשו התוספות בפרק הדר (דף ס"ג) אמר רבא שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה והיינו חוץ לשלש פרסאות ובפרק קמא דסנהדרין (דף ה') אמרו תלמיד אל יורה בפני רבו אלא א''כ רחוק ממנו שלש פרסאות משמע דאי רחוק שרי. והוא ז''ל תירץ דמאי דקאמר רבא הוא לקבוע וזה אסור חוץ לשלש אבל מאי דקאמר דמותר הוא להורות בלבד וכמו שכתב כל זה מהרי''ק ז''ל. וא''ת א''כ כשהקשו בגמרא לרבא דאמר שלא בפניו אינו חייב מיתה מההוא תלמיד דר' אליעזר שהורה הלכה בפניו והיה רחוק שלש פרסאות ונתחייב מיתה מאי מקשה לרבא תקשי ליה ברייתא דפ''ק דסנהדרין דקאמר תלמיד אל יורה אלא א''כ היה רחוק שלש פרסאות וליכא למימר דאותו תלמיד של ר' אליעזר שנתחייב מיתה היה שקבע עצמו להורות דהא לישנא דברייתא לא משמע הכי דקאמר שהורה הלכה בפניו משמע דבשביל דין אחד שהורה באקראי נתחייב מיתה ולפירוש התוס' ניחא דההיא ברייתא איירי בתלמיד חבר. וי''ל דהוה מצי למימר ולטעמיך כמו שתירצו התוס' בכמה מקומות: אלא א''כ וכו'. שם בפרק קמא דסנהדרין (דף ה') באותה שעה גזרו שתלמיד אל יורה אא''כ נטל רשות וכו':

ד וְכָל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע שׁוֹטֶה וְגַס הָרוּחַ. וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז-כו) 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה' וְגוֹ'. וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְּרִים וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז-כו) 'וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ'. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי וְהֵם מְבַקְּשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בָּרֹאשׁ לְדִין וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הֵם הַמַּרְבִּים הַמַּחֲלֹקֶת וְהֵם הַמַּחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהַמְחַבְּלִים כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת. עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (שיר השירים ב-טו) 'אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים':

 כסף משנה  וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכו' וכן חכם שהגיע וכו'. פ''ק דע''ז (דף כ"ב) אמר ר' אבא כי רבים חללים זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה כלומר דהוי כנפל דעדיין לא נגמר ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להורות ואינו מורה כלומר דהוי מלשון ועוצם עיניו והכי קאמר המתעצמים ומחרישים מלהורות הורגים אנשי דורם: ודע דבגמרא אמרינן על האי מימרא ועד כמה עד ארבעין שנין והא רבא אורי בשוין, ופירש''י ועד כמה הוי ראוי להוראה עד ארבעין שנין משנולד והא רבא אורי וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה, התם בשוין כשאין בעירו גדול ממנו. וכתב הר''ן וש''מ שאין ת''ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים שנה אבל אם אין בעיר גדול ממנו מורה כרבא דאורי אע''פ שלא הגיע לארבעים. ותמהני מהרמב''ם שכתבה לזו בפ''ה מהלכות ת''ת ולא חלק בין ארבעים לפחות מהם ובין שוין ליש גדול ממנו. וכן יש לתמוה על הרי''ף שלא כתב בהלכות והא רבא אורי התם בשוין עכ''ל. כלומר שהרי''ף כתב ועד כמה עד ארבעין שנין והשמיט הא דפריך והא רבא אורי ושני התם בשוין ורבינו לא כתב לא זה ולא אותו ועל שניהם תמה. וליישב זה יש לומר שרבינו והרי''ף מפרשים דעד כמה אהגיע להוראה קאי עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות וקאמר דעד ארבעים רשאי לעכב ומשם ואילך אינו רשאי ופריך והא רבא אורי קודם ארבעים שנה ואם איתא שהיה רשאי לעכב עצמו מלהורות הוה ליה לנהוג מנהג חסידות ולמשוך ידו מלהורות כל זמן שהוא רשאי לעכב ושני בשוין אבל רבא לא היה שם גדול ממנו ולפיכך לא היה רשאי לעכב עצמו מלהורות. והרי''ף כתב עד כמה עד ארבעין שנין לומר דאותו זמן הוא רשאי לעכב עצמו מלהורות ולא יותר מכאן ולא חש לכתוב הא דרבא דאורי ואוקימנא ליה בשוין משום דבמדת חסידות הוא דקאמר שראוי לו להתעכב כל זמן שהוא רשאי ובדורות הללו לא שכיח כל כך מדת חסידות ומטעם זה לא הוצרך ללמדנו שכל שאין גדול ממנו אפילו לא הגיע לארבעים שנה אינו רשאי לעכב עצמו מלהורות דבדורות הללו אין צורך להזהיר על כך. ורבינו מפני שבדורו רבו הקופצים להורות קודם זמן כמו שקרא עליהם תגר לא הוצרך לכתוב עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות משהגיע להוראה דהלואי שלא יקדימו להורות קודם שיגיעו להוראה כל שכן שלא יתעכבו מלהורות אחר שיגיעו. אי נמי משום דבזמן דורו שרבו הקופצים להורות קודם זמנן מי שהגיע להוראה אינו רשאי לעכב עצמו כלל מלהורות פן יקדימנו מי שלא הגיע להוראה:

 לחם משנה  ועליו נאמר כו' רבים חללים וכו'. מימרא בפ''ק דע''ז (דף י"ט) ובסוטה פרק היה נוטל (דף כ"ב) ושם אמרו ועד כמה עד ארבעין שנין איני והא רבא הורה בשוין, ע''כ. ותמה הר''ן ז''ל מרבינו איך לא הביאו כאן ולא בהלכות סנהדרין וכן מהרי''ף שהביא וכמה עד ארבעין שנין ולא הביא והא רבא אורי וכו'. ומהרי''ק ז''ל פירש דברי הגמרא לפי דעתם בדוחק, ולצאת מידי הקושיא כפי מה שנראה מדבריו נראה שעדיין הוא דוחק עצמו בדברי הרי''ף ורבינו. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דס''ל דמאי דאמרו בגמרא עד ארבעין שנין אין הקפידה בזמן אלא בחכמה וכמו שכתבו שם התוס' בסוטה דצריך שילמוד ארבעים שנה משום הא דאמר רבא לא קא איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין וס''ל לרבינו דהיינו דוקא בזמן קדמון שלא היו לומדים אלא מפי סופרים ולא מפי ספרים וכמו שנראה ממה שלמד הדבר ממשה שלמד מפי הגבורה על פה אבל עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים ודאי דלא בעינן כולי האי לזה לא תלה רבינו הדבר בכך אלא שיהיה חכם גדול לבד וכבר כתב בהלכות סנהדרין התנאי מהדיין ובהכי סגי ליה. וכעין זה שמעתי בשם אחד שכתב בשם חכם אחד שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדין מפי ספרים והספרים הם המלמדים. זה נ''ל ליישב דעת רבינו מכל מקום צ''ע ליישב דעת הרי''ף ז''ל:

ה [ז] וְאָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם פֶּלְאִי שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי. וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו. אֶלָּא יְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ [ח] שֶׁנּוֹתְנִים לְרֵעִים וּמַחֲזִירִים זֶה לָזֶה. אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי:

 כסף משנה  ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו. פ' חלק (סנהדרין ק"ט) היכי דמי אפיקורוס אמר רב נחמן זה הקורא לרבו בשמו דאמר ר' יוחנן מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. וכתב רש''י בשמו שאומר פלוני ואינו אומר מרי ורבי פלוני ומקרא מסייעו דקאמר יהושע אדוני משה: ומ''ש והוא שיהיה השם וכו'. זו היא סברת רבינו וכן כתב בפ' ששי מהלכות ממרים ולא יקרא בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם, יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב וכיוצא בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו עכ''ל. אבל קשה דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר בשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה''מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם שרי בפניהם וכל שכן לאחרים וצ''ע. וכשהשם פלא משמע התם דאפילו שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא שאם הוא פלא אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ''ל דצריך לשנות שם האחרים: ולא יתן שלום לרבו וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ"ח) אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ופירש''י כנגד רבו אצל רבו ומראה כאלו הם שוים. אחורי רבו נמי יוהרא הוא. שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר ליה שלום עליך רבי:

 לחם משנה  ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו וכו'. ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם x שכל השומע ידע שהוא פלוני. בהלכות ממרים ריש פ''ו כתב רבינו היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם. יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקורין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו ע''כ. משמע משם דבשם שאינו פלא קורא לאחרים שלא בפניו אבל לרבו ודאי שהוא אסור בין בפניו בין שלא בפניו וכאן נראה בהיפך שכתב ואסור לו לתלמיד וכו' והוא שיהא השם וכו' משמע דאם אינו פלא מותר לקרותו בשמו ואפילו בפניו. ונ''ל ליישב דמה שכתב כאן רבינו והוא שיהא השם וכו' אין כונתו לומר בכאן שיהא השם פלא ומשום הכי לא כתב כאן פלא אע''פ שבעל הטורים הביאו בנוסחות הרמב''ם אולי מפני שהבין בו כך כתבו. אבל לע''ד נראה דאם היתה כונתו כך היה אומר כאן יראה לי כמו שכתב שם וכן הלשון שכתב שם. אבל כונתו נראה לי דהוא כך דמפני שכתב שאסור לקרות לרבו בשמו הוה משמע דבכל שם שקורין לו הכל היה אסור לקרות דרך משל אם היו קורים לרבו כל העם חכם או רב הוה משמע דהוא אסור לקרותו כן כיון דכל העם קורין לו כן אלא צריך שיאמר לו רבי ומורי לכך אמר דאין הדבר כן דמה שאמר בשמו ר''ל בשם העצמי לו שכל אדם שישמע אותו השם יאמר שהוא פלוני כמו אברהם ויצחק אבל בשם התואר שמתארים לו העם כגון חכם או רבן וכיוצא אין זה השם שם שכל השומע ידע שהוא פלוני שהרבה חכמים יש והרבה רבנים יש ואין זה שם עצמי לו אלא הוא שם התואר וגם כן מותר לקרותו אפי' בפניו בשם התואר שקורין לו העם. וזה אמרו והוא שיהיה השם שכל השומע ידע וכו'. ובהלכות ממרים דקאמר דבשם שאינו פלא קורא לאחרים ולא לו הוא משום דקורא השם עצמו לו כגון אברהם יצחק. וכיוצא בו: כדרך שעושה בשם אביו. פי' אסור לקרות לאחרים בשמן כמו שהדין באביו גם כן שאסור לקרות לאחרים בשמו: אלא ישנה שמם. פי' ישנה שם אחרים אפילו לאחר מותם של אביו ושל רבו הנזכרים. או ירצה ישנה את שמם של אביו ורבו הנזכר' אפילו לאחר מותם הן עצמם. והראשון עיקר דלפי פירוש ראשון הזכיר כאן שאסור לקרות לאחרים בשמו שלא בפניו כמו שכתב בהלכות ממרים. ומיהו לפי מאי דפרישית דרבינו איירי בשם הרגיל כגון אברהם יצחק וכו' צ''ל כפירוש האחרון ודוק: ולא יתן שלום לרבו וכו'. בפרק תפלת השחר (דף כ"ח) מפרש דלהחזיר שלום לרבו צריך שיאמר שלום עליך רבי ומורי והטעם דאי בשלום עליך רבי סגי ליה למתני והמחזיר שלום לרבו הרי כבר תני לה והנותן שלום לרבו אלא ודאי דצריך תנאי. אחר שיאמר רבי ומורי:

ו וְכֵן לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו לִפְנֵי רַבּוֹ. וְלֹא יָסֵב אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל לֹא לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא בְּצַד רַבּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּצִדּוֹ. אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא יְהֵא מְכַוֵּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. [ט] וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ בַּמֶּרְחָץ. וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ. וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו. וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב. וְלֹא יַעֲמֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עֲמֹד אוֹ עַד שֶׁיִּטּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ לֹא יַחֲזֹר לוֹ לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו:

 כסף משנה  ולא יחלוץ תפיליו וכו'. הכי איתא בפרק חלק (סנהדרין ק"א:) אמר ר' יוחנן וירם יד במלך היינו שחלץ תפיליו בפניו ופירש''י שהיה לו ליפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך: ומה שכתב ולא יכנס עם רבו למרחץ. בפסחים פ' מקום שנהגו (דף נ"א) תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו כלומר לשמשו מותר ולא חשש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך על מה שכתב להלן הרב המובהק שרצה למחול על כבודו וכו' הרשות בידו: ומ''ש ולא ישב במקום רבו וכו'. פ''ק דקידושין (דף ל"א) אי זהו מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כלומר לא ישב במקום מיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים לעצה. ולא מכריעו אם היה אביו ואחר חלוקים בדבר הלכה לא יכריע כדברי האחר לומר נראים דברי פלוני: ולא ישב וכו'. במדרש רות ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיתן לו הגדול רשות: ומ''ש ולא יעמוד וכו' ומ''ש וכשיפטר וכו'. פשוט ביומא פרק הוציאו לו (דף נ"ג):

 לחם משנה  ולא יחלוץ תפיליו בפני רבו וכו'. מההיא דפרק חלק כדברי מהרי''ק ז''ל: ולא יתפלל לפני רבו וכו'. בפרק תפלת השחר (דף כ"ח). וכבר האריך מהרי''ק ז''ל ודבריו נכונים: ולא ישב במקום רבו וכו'. למד כן ממה דתניא בפ''ק דקדושין גבי אביו וכל שכן רבו שכבודו חמור. וק''ק בסדר רבינו איך כתב רבינו כאן מקצת הדברים שכתב גבי אביו בהלכות ממרים פ''ו וקצתם לא כתב דודאי בכלם חייב על רבו מכל שכן דאביו וכיון דסמך כאן מקצת הדברים למה לא סמך על השאר. מיהו י''ל דאין חשש בזה:

ז וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל [י] פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל:

 כסף משנה  וחייב לעמוד מפני רבו וכו'. פשוט פ''ק דקידושין (דף ל"ב): חייב אדם להקביל פני רבו וכו'. סוכה פרק הישן (כ"ז:) מימרא דר' יצחק ואמרינן התם שר' אליעזר היה אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך. ואמרו שהתלמיד אחד בא להקביל פניו ברגל ואמר לו שלא יפה עשה והקשו עליו מהא דרבי יצחק ותירצו לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה כגון שהם בתוך התחום או על ידי עירוב הא דלא אזיל ואתי ביומיה. ורבינו לא כתב זה משום דמשמע התם דדוקא ר''א הוה סבירא ליה הכי ולכך כתב לדר' יצחק סתם ולא חילק:

 לחם משנה  וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. פ' הישן (דף כ"ו) ת''ר מעשה ברבי אלעאי וכו' א''ל אלעאי וכו' והקשו והאמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו וכו' ותירצו הא דאזיל ואתי ביומיה הא דלא אזיל ואתי ביומיה ופירש רש''י כגון עיר שבתוך התחום או ע''י עירוב, ע''כ. ולא מצאתי לרבינו שחילק בכך לא כאן ולא בהלכות יו''ט ולא ידעתי למה (ועיין בכ"מ):

ח אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק [כ] לוֹ כָּבוֹד. וְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֶבֶד הוּא אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ וְאֵינוֹ חוֹלְצוֹ. וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל דָּבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  אין חולקין כבוד לתלמיד וכו'. בבתרא פרק יש נוחלין (דף קי"ט) וכתבו הרי''ף פ''ק דקדושין: וכל מלאכות וכו' עד ופורק ממנו יראת שמים. הכל בכתובות פרק אלמנה נזונת (דף צ"ו): וכל תלמיד שמזלזל וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ"ו:) ר' אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו וכו' והחולק על ישיבתו של רבו וכו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל:

ט רָאָה רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אוֹמֵר לוֹ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ. וְאַל יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ [ל] קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַבּוֹ מֻבְהָק [מ] שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָבֵר וְאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים [נ]. אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו:

 כסף משנה  ראה רבו עובר על ד''ת וכו'. דתניא פ''ק דקדושין (דף ל"ב) הרי שהיה אביו עובר על ד''ת לא יאמר לו אבא עברת על ד''ת אלא אומר לו מקרא כתוב בתורה כך. ולמד משם רבינו לרבו וכל שכן הוא: וכל זמן שמזכיר שמועה וכו'. ואל יאמר דבר שלא שמע וכו'. מימרא דר' אליעזר (ברכות כ"ז:) פרק תפלת השחר ומשמע דשמועה ששמע מרבו רשאי לאומרה סתם אע''פ שלא יזכיר שם אומרה והטעם משום דכל מה שהוא אומר מן הסתם מרבו שמע כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ"ז): וכשימות רבו קורע וכו' ואינו מאחה לעולם. טעמו מדתניא בסוף מועד קטן (דף כ"ז) אלו קרעים שאינן מתאחים הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב בית דין. ומשמע לרבינו דכשם שהם שוים לענין איחוי כך הם שוים בשעור הקריעה דכשם ששיעור קריעה דאביו ואמו עד שיגלה לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב''ן ז''ל בספר תורת האדם הקשה על רבינו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (דף כ"ב:) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מתיבי לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא. ופירש''י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתניא במתניתין לאביו ולאמו אלא לאיחוי ש''מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו תורה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ. ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ובאמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קרע על נשיא ועל אב ב''ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח, עכ''ל. וליישב דעת רבינו י''ל שהוא סובר דעד שיגלה לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינן מתאחין נפקא לן בגמ' מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהן שנים אלא מלמד שקרועים ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים. והא דקאמר בירושלמי שגילוי הלב באביו ובאמו מפני שבטלה מצות כבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב ב''ד והא דגמרינן בגמ' טפח מויחזק דוד בבגדיו אסמכתא בעלמא היא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע''ג דלא כתיב בקרא דדוד שנים קרעים ואמרינן דקורע על נשיא ועל אב ב''ד אינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א''כ ה''ה נמי דלענין גלוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא לי למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג עליה דרב חסדא דאמר וכן לנשיא. ועוד יש לדקדק בדבריו שכתב בפ''ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו וצ''ע: ומה שכתב רבינו בד''א ברבו מובהק וכו'. במציעתא סוף אלו מציאות (דף ל"ג) אמר עולא ת''ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה כלומר מפני שלומדין זה מזה. ובפ''ק דקדושין (דף ל"ד) תנא אי זו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק מלא עיניו: ומה שכתב רבינו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד וכו'. בסוף פ' אלו מציאות (דף ל"ג) שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון:

 לחם משנה  וכשימות רבו קורע וכו'. הקשה הרמב''ן ז''ל לרבינו מדגרסינן פרק ואלו מגלחין (דף כ"ב) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם [קורע] מבפנים וכו' והקשו שם מברייתא דלא הושוו לאביו ולאמו אלא לענין איחוי בלבד משמע דלא הושוו כל הני לאביו אלא לאיחוי אבל לכל שאר הדברים לא. וא''כ היכי השוה אותו לגילוי הלב. עוד הקשה מדוד שאמר ויקרעם. ואמרו בגמרא על זה אין אחיזה פחות מטפח והיה על אב''ד ונשיא. מיהו לזה תירץ מהרי''ק ז''ל דאסמכתא בעלמא הוא מה שאמרו שם. עוד הקשה מהרי''ק ז''ל דאיך כתב רבינו בפ''ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעים עליו עד שמגלין את לבם ומנין לו זה. ואני אתרץ לקושית הרמב''ן מהברייתא ולקושית מהרי''ק ז''ל דרבינו ז''ל מה שאמר שקורעים לחכם עד שמגלין את לבן הוא מפני שאמרו בירושלמי דטעמא דגילוי הלב הוא מפני שבטלה ממנו (את) כיבוד אביו. והך טעמא שייך גם כן ברבו שחייב בכבודו וכן בת''ח דחייב בכבודו דאת ה' אלוקיך תירא לרבות ת''ח וכן מפני שיבה תקום וא''כ חייב ג''כ לקרוע על החכם, ומה שאמרו בגמרא לא הושוו אלא לענין איחוי ר''ל דברייתא (דף כ"ו) גבי אלו קרעים שאינם מתאחין מנו אביו ורבו ונשיא ואב''ד וכו' ולא מנו חכם ומשום הכי אמר דאם הושוו כולהו הני לאביו לא הושוו אלא לאיחוי שכשם שאביו אינו מאחה לעולם הכי נמי כל הני אבל לענין גילוי הלב אפילו שבכלם חייב לגלות הלב מ''מ לא הושוו לאביו בהא דאפילו חכם נמי בעלמא דלא תני ליה בברייתא ולא הושוה לאביו אית ליה האי דינא דמגלין את הלב עליו א''כ לא הושוו אלא להך מילתא בלבד דשום אחר לית ליה האי דינא דאיחוי דעל חכם מאחין וכן על אחר ואלא דוקא דבהני דהושוו לאביו אין מאחין: אבל עומד מפניו וקורע עליו וכו'. פירוש היינו דוקא חכם אחד אינו חייב לקרוע על חכם אחר אע''פ שהוא רבו שאינו מובהק אלא כדרך שאר המתים אבל כל העם קורעים על חכם עד שמגלין את לבם וכמו שכתב בפרק ט''ו מהלכות אבל והתם לא איירי אלא במי שאינו חכם וסמך על מה שכתב כאן:

י וְכָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם:

 כסף משנה  וכל ת''ח וכו'. באבות פ''ה חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה:

יא הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחל [ס] עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל חַיָּב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה [ע] שֶׁמָּחַל:

 כסף משנה  הרב המובהק שרצה למחול וכו'. פ''ק דקדושין (דף ל"ב) פליגי רב חסדא ורב יוסף אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול או לא ורב יוסף אמר דמחול ומייתי לה מוה' הולך לפניהם וכיון דיליף מהאי קרא אלמא דאפילו ברבו מובהק עסקינן ורבא ס''ל התם כרב יוסף והוו להו תרי לגבי חד ועוד דרבא בתרא הוא לכך פסק רבינו דכבודו מחול וכן פסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל: ומה שכתב דאפילו שמחל על כבודו הידור מיהא בעי למעבד. גם זה שם:

 לחם משנה  הרב המובהק שרצה למחול וכו'. בפ''ק דקדושין (דף ל"ב) פליגי אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול ופסק רבינו כרב יוסף. מ''מ הידור מיהא בעי למעבד כמו שנראה שם מההיא דאמרו הני רבנן והני לאו רבנן:

יב כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים חַיָּבִין בִּכְבוֹד הָרַב כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד-יב) 'יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ'. וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאָהֳבָם שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְהַנִּים לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא:

 כסף משנה  יהי כבוד תלמידך וכו'. באבות פרק ד':

יג הַתַּלְמִידִים מוֹסִיפִין חָכְמַת הָרַב וּמַרְחִיבִין לִבּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים הַרְבֵּה חָכְמָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְיוֹתֵר מֵחֲבֵרַי וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וּכְשֵׁם שֶׁעֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל כָּךְ תַּלְמִיד קָטָן מְחַדֵּד הָרַב עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאֵלוֹתָיו חָכְמָה מְפֹאָרָה:

 כסף משנה  ומה שכתב הרבה חכמה למדתי מחברי וכו'. מימרא דרבי חנינא פרק קמא דתעניות ופרק שני דמכות:

הלכות תלמוד תורה - פרק ששי

א כָּל תַּלְמִיד חָכָם מִצְוָה לְהַדְּרוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לב) 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן'. זָקֵן זֶה [א] שֶׁקָּנָה חָכְמָה. וּמֵאֵימָתַי חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפָּנָיו. מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו:

 כסף משנה  כל תלמיד חכם מצוה להדרו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל"ב) ת''ר מפני שיבה תקום יכול אפילו זקן אשמאי ת''ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה. ומפרש בגמרא דאיכא בינייהו יניק וחכים דלרבי יוסי חייב לעמוד מפניו ולתנא קמא לא. ופסק רבינו כר' יוסי משום דאיסי בן יהודה דאמר התם מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע קאי כוותיה דכיון דדריש שיבה לרבות אפילו זקן אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידרש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ואמר התם אביי הלכה כאיסי בן יהודה. וכתב הר''ן שכן נראה מפירוש רש''י ואף על פי שמדברי הרי''ף נראה דסובר דהלכה כתנא קמא: ומאימתי חייבין וכו'. שם אי זו היא קימה שיש בה הידור זה ארבע אמות וגרסינן תו התם חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב:

 לחם משנה  כל ת''ח וכו'. בפ''ק דקדושין (ד' ל"ב) מחלוקת ת''ק ור''י הגלילי ואיסי בן יהודה והלכה כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע כדפסיק התם ואיהו ס''ל כר''י הגלילי דזקן שקנה חכמה כמו שהכריח הר''ן ז''ל:

ב אֵין עוֹמְדִין מִפָּנָיו לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לב) 'תָּקוּם וְהָדַרְתָּ' קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. וְאֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן שֶׁנֶּאֱמַר תָּקוּם וְהָדַרְתָּ מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אַף קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד מִפָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ. הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ:

 כסף משנה  אין עומדין מפניו וכו'. שם (קידושין ל"ב) באותה ברייתא ואמרינן בגמרא דהני מילי דבמרחץ לא בבתי גוואי אבל במקום שמותר להרהר בד''ת חייב לעמוד. ורבינו כתב בית המרחץ דומיא דבית הכסא ולכך לא חשש לפרש יותר: ואין בעלי אומניות וכו'. שם אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת''ח בשעה שעוסקין במלאכתן. ודעת רבינו לומר שרשאין פירוש חייבין כמו לא תהיה לו כנושה דמתרגמינן לא תהא ליה כרשיא וכן כתבו התוספות: ומנין שלא יעצים עיניו. שם בברייתא יכול יעצים עיניו כלומר כמי שלא ראהו ת''ל ויראת מאלהיך והקשו בגמרא אטו ברשיעי עסקינן ומשני דהכי קאמר יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. וזהו שכתב רבינו ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו:

 לחם משנה  אין עומדין מפניו לא בבית המרחץ וכו'. בגמרא (דף ל"ג) הקשו ולא והא רבי חייא הוי יתיב בי מסותא וכו' אמר שני חומשים שניתי לו בספר תהילים וכו' ותירצו הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ולא ידעתי למה לא חילק רבינו. ונראה דהא דאין עומדין וכו' אפילו ברבו מובהק ודאי דאין סברא לחלק בהא בין חכם לרב כמו שחילק בסיפא גבי קימה שיש בה הידור דהיינו ארבע אמות דאמרו שם דברבו מלא עיניו דהתם איכא טעמא לחלק כדכתב הר''ן דכיון דהוא רבו מובהק מוכחא מילתא שלפניו הוא עומד אבל הכא בבית הכסא כיון דטעמא דפטור הוא משום דהוא מקום טינוף מה לי רבו מה לי אינו רבו ומש''ה לא תירצו בגמרא כשהקשו מההיא דרבי חייא שאני התם דרבו הוה כדקאמר שני חומשים שניתי לו וכו' דאין סברא לחלק בהא בין רבו לאחר כדפרישית: ואין בעלי אומניות חייבים לעמוד וכו'. דברי רבינו הם תמוהין שבגמרא (דף ל"ג) אמרו הפך האמור שם בברייתא יכול יהדרנו בממון ת''ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס וכו' והקשו וקימה לית בה חסרון כיס מי לא עסקינן דקא נקיב מרגניתא וכו' אלא אקיש קימה להידור מה הידור שאין בו בטול אף קימה שאין בו בטול ואקיש נמי הידור לקימה מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס ע''כ. הרי שבגמ' תלו הקימה בהידור בענין הבטול ובענין החסרון כיס הקישו הידור לקימה דהידור אפשר דהוא בחסרון כמו שכתב רש''י וא''כ איך כתב רבינו מה הידור שאין בו חסרון כיס כו' הכי הוה ליה למימר מה הידור שאין בו בטול אף קימה שאין בה בטול. ואולי לישב דבריו בדוחק נאמר דהאי אין בו חסרון כיס דקאמר ר''ל חסרון כיס דבטול דבהידור ליכא בטול כדאמרו בגמרא:

ג  אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו אֶלָּא יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה וּמִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחֵן לַעֲמֹד. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וְהוֹלְכִין בְּדֶרֶךְ הַחִיצוֹנָה שֶׁאֵין מַכִּירֵיהֶן מְצוּיִין שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּם:

 כסף משנה  אין ראוי לחכם שיטריח וכו'. שם בברייתא ובגמרא:

 לחם משנה  והחכמים היו מקיפין וכו'. שם אמרו אביי מקיף רבי זירא מקיף וכו' ופירש רבינו במקום שאין מכיריהם מצויים שם:

ד  רוֹכֵב הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ וּכְשֵׁם שֶׁעוֹמְדִים מִפְּנֵי הַמְהַלֵּךְ כָּךְ עוֹמְדִין מִפְּנֵי הָרוֹכֵב:

 כסף משנה  רוכב הרי הוא כמהלך וכו'. ג''ז פשוט שם:

 לחם משנה  רוכב הרי הוא כמהלך. שם בעיא דאיפשטא:

ה שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ. הָרַב בָּאֶמְצַע [ב] גָּדוֹל מִימִינוֹ וְקָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ:

 כסף משנה  שלשה שהיו מהלכין וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (דף ל"ז). ודע דבגמרא הכי איתא אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. תנן הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ועוד תניא שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב באמצע גדול מימינו קטן משמאלו. תרגמה רב שמואל בר פפא כדי שיתכסה בו רבו והתניא המהלך כנגד רבו ה''ז מגסי הרוח דמצדד אצדודי. ומפרש''י הרי זה בור אפילו בדרך ארץ אינו בקי. כדי שיתכסה בו רבו הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב. דמצדד אצדודי לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיתכסה בו רבו מקצת צד רבו עכ''ל: ורבינו כתב הא דשלשה שהיו מהלכים בדרך וכו' והשמיט מאי דאתמר עלה בגמרא ונראה שהטעם מפני שהם דברים פשוטים וכל אדם זהיר בכך מחמת דרך ארץ אבל הא דבשלשה מהלכין בדרך אצטריכא ליה לאשמועינן שלא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב פ''ה ולא יתפלל לפני רבו וכו' ואצ''ל שאסור לו להלך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו ואחר כך יתפלל וס''ל דההיא דלא יתפלל אחרי רבו מדין דרך ארץ נגעו בה ואם כן מינה נשמע למהלך:

ו הָרוֹאֶה חָכָם אֵינוֹ עוֹמֵד מִפָּנָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁעָבַר יוֹשֵׁב. רָאָה אַב בֵּית דִּין עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינָיו. וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל. כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס כָּל הָעָם עוֹמְדִים וְאֵינָן יוֹשְׁבִין עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם שְׁבוּ. כְּשֶׁאָב בֵּית דִּין נִכְנָס עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְעוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁנִּכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וּשְׁאָר הָעָם יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן:

 כסף משנה  הרואה חכם וכו'. מימרא דרבי אבהו פ''ק דקידושין (דף ל"ב): והנשיא שמחל וכו'. שם ופ''ב דכתובות (דף י"ז): כשהנשיא נכנס וכו' עד הופכין פניהם כלפי העם. ברייתא בהוריות פרק בתרא (דף י"ג) וכתבה הרי''ף פ''ק דקידושין. וכתבו התוספות דהאי ברייתא מיירי בבית המדרש ודרבי אבהו דלעיל מיירי בשוק והלשון מוכיח כן דהכא אמרינן כשהנשיא נכנס לבית המדרש ובדר' אבהו אמרינן הרואה חכם עובר דמשמע שהוא בשוק ואע''ג דאמרינן בגמרא דהא דיצא לצורך חוזר למקומו ה''מ לקטנים אבל לגדולים לא דה''ל למבדק נפשיה לא כתבו רבינו משום דבתר הכי אמר רבא האידנא דחלשא עלמא אפילו לגדולים נמי:

 לחם משנה  ראה אב בית דין וכו' ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות. שם מימרא דר' אבהו. ואף על גב דבחכם אמרו שם כיון שעבר ישב וכן אמרו ג''כ באב בית דין פירש רבינו דאין זה כזה דבחכם כשעובר מיד סגי אבל הכי בעי ארבע אמות כיון דמלפניו בעי מלא עיניו. ועוד דאי איתא דפירוש זה כזה לימא חד וכיון שעבר ישב לתרווייהו דהל''ל אחד ראה אב''ד וכו' וכיון שעבר ישב וקאי אאב בית דין וחכם מדקאמר בחכם וכיון שעבר ישב אחרינא משמע דאין הפירוש של זה כזה x:

ז [ג] חָכָם שֶׁנִּכְנָס כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַד שֶׁנִּכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִים לִמְקוֹמָם. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאַחֲרוֹנָה. יָצָא לְצֹרֶךְ חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי אֲבִיהֶן. אֵין בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם:

 לחם משנה  בני חכמים ותלמידי חכמים. בסוף הוריות: בני חכמים בזמן שיש בהם דעת לשמוע הופכים פניהם כלפי אביהם. שם אמרו בני חכמים שאביהם ממונים על הצבור משמע דצריך תנאי זה וכן כתבו הרי''ף ורבינו לא כתבו ואולי לא היה בגרסתו:

ח תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָּמִיד אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד מִפָּנָיו אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם:

 כסף משנה  תלמיד שהוא יושב וכו'. פ''ק דקידושין (דף ל"ג) מימרא דרבי איבו אמר ר' ינאי וכו' שלא יהא כבודו וכו' שאינו מקבל עול מלכות שמים אלא שחרית וערבית. וכתבו התוספות דה''מ בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד אפילו כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו:

ט מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם עוֹמְדִין לְפָנָיו. וַאֲפִלּוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן כּוּתִי [ד] מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִין לוֹ יָד לְסָמְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לב) 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם' כָּל שֵׂיבָה [ה] בְּמַשְׁמָע:

 כסף משנה  מי שהוא זקן מופלג בזקנה וכו'. שם (דף ל"ג) אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע ואמרינן תו בגמרא ר' יוחנן הוה קאים מקמי סבי ארמאי רבא מיקם לא קאים הידור עביד להו אביי הוה יהיב ידא לסבי. וסובר רבינו דקימה דר' יוחנן לא מלא קומתו אלא הידור הוה עביד להו וא''כ הידור דרבא היינו בדברים ופסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. ומ''ש שנאמר מפני שיבה וכו' היינו כאיסי בן יהודה וכמו שכתבתי. אבל קשה שכיון שרבינו סובר דכל שיבה ואפילו זקן אשמאי מרבה ואפילו כותי מאן פלג ליה לחלק בין זקן כותי לזקני ישראל וי''ל דכיון דחייב אדם בכבוד ישראל יותר מכבוד הכותי כשאמרה תורה תקום אין להשוותם אלא לישראל לקום מפניו ולכותי להידור דברים וליתן יד אבל לא לקום מפניו ואפילו ר' יוחנן הוה מפליג בין סבי ארמאי לסבי יהודאי וכמו שכתבתי בסמוך דלסבי ארמאי לא היה עומד מלא קומתו ולסבי יהודאי היה עומד ואביי ורבא ס''ל דאין להשוותם כ''כ אלא תקום דארמאי היינו להקימם בדברים ובנתינת יד: ועל מ''ש רבינו ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו כתב הטור ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן מלא קומתו. ואפשר שלא אמר שאין צריך לעמוד מפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג''כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא יעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו, עכ''ל:

 לחם משנה  ואפילו זקן כותי מהדרין אותו וכו' ונותנין לו יד לסומכו וכו'. סובר רבינו דכל שיבה במשמע הוא אפילו כותי וא''ת איך אמר ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו ולמה לו האי טעמא דכמה הרפתקי וכו' תיפוק ליה דכל שיבה במשמע וכמו שהקשו התוס'. וי''ל דמ''מ ר' יוחנן כיון דהיה חכם לא היה מחוייב לעמוד דהוי כזקן ואינו לפי כבודו ולכך קאמר דמשום כמה הרפתקי הוה קאים: ומה שכתב רבינו מהדרים אותו בדברים כו'. הוא ז''ל פסק דלא כר' יוחנן אלא כרבא דאמר התם הידור עביד להו וכדאביי דאמר התם יהיב ידא לסבי ארמאי וא''ת והא אמר התם רבא משדר שליחא רב נחמן משדר וכו' אמר אי לאו תורה כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא משמע דס''ל דשליח שולחים להם לפשוט יד אבל הן עצמן לא מפני כבוד התורה וכו' וא''כ הי''ל לרבינו לפסוק כרבא דפליג עליה דאביי דהוה יהיב ידא לסבי דהלכתא כרבא בכל מקום. וכ''ת רבינו לא איירי בת''ח הא ליתא דכי היכי דמהדרין אותו בדברים הוא אפילו בת''ח דהא רבא הוה עביד הכי והכי נמי נותנין יד לסומכו איירי אפילו בת''ח. וי''ל דכיון שרבינו ראה רבי יוחנן דמיקם הוה קאים ורבא משדר שלוחא שהם סברות רחוקות זו מזו פסק כאביי שהיא סברא אמצעית ביניהם דאביי ממש הוה יהיב להו ידיה:

י תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָם [ו] יוֹצְאִין בְּעַצְמָן לַעֲשׂוֹת עִם כָּל הַקָּהָל בְּבִנְיָן וַחֲפִירָה שֶׁל מְדִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן לְבִנְיַן הַחוֹמָה וְתִקּוּן הַשְּׁעָרִים וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְלֹא לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ. וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתָן לִתֵּן הַמַּס בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל בְּנֵי הָעִיר בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ח-י) 'גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׁא מֶלֶךְ וְשָׂרִים'. וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה לְתַלְמִיד חָכָם מְנִיחִים אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה וְאֵין מְנִיחִים אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִּין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִּינִים הַרְבֵּה מַקְדִּימִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  תלמידי חכמים אינם יוצאים וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י"ח) רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו פירוש לצאת הם בעצמם לחפור ולבנות עם המון העם, שכלוזא ר''ל המון: ואין גובין מהם וכו'. שם רבנן לא צריכי נטירותא כלומר שתורתן משמרתן: ולא לתשורת המלך ואין מחייבין אותם וכו'. שם רב חנן רמא כרגא ארבנן א''ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידיך דהיינו תלמידי חכמים שלא יפרעו מס, ואדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם כלומר אם כלם ישנו בין הגוים מיד אקבצם ואם מעט יחלו וכו', אדכתיבי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמי עליהון כלומר לפי שהיו עסוקים בבנין בית המקדש שהיא מלאכת שמים וה''ה לת''ח ואמר רב יהודא מנדא זו מנת המלך בלו זה כסף גולגלתא והלך זו ארנונא וכתב הרי''ף דהיינו תשורת המלך: וכן אם היתה סחורה וכו'. פ' לא יחפור (ב"ב כ"ב) אי צורבא מדרבנן הוא נקיט ליה שוקא: וכן אם היה לו דין וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות כ"ט) רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרי' התם דלהכי שלח ליה למשרי תגרא כלו' לפסוק דינו קודם שאר בעלי דינין: ומושיבין אותו. כלומר אע''פ שדינו בעמידה מושיבין אותו כדאיתא בשבועת העדות (שם) האי עשה כלומר ועמדו שני האנשים והאי עשה כלומר את ה' אלהיך תירא לרבות ת''ח עשה דכבוד תורה עדיף.

 לחם משנה  אינם יוצאים בעצמן לעשות וכו'. כל זה הוא מבואר בפ''ק דב''ב: ולא לתשורת המלך וכו'. והוא פי' ארנונא שאמרו שם. וכ''פ הרי''ף ז''ל: שנאמר גם כי יתנו בגוים וכו'. אע''ג דאיכא קרא דאורייתא כמו שאמרו שם עברת אדאורייתא ואדנביאי וכו' מ''מ הביא רבינו פסוק של נביא שהוא מבואר יותר: וכן אם היתה סחורה כו'. בפ' לא יחפור גבי מעשה דרב דימי דגרוגרת:

יא עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנוֹאתָן. לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו-טז) 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו'. כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְּבָרָיו. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא כו-טו) 'אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ', מְלַמְּדֵי חֻקּוֹתַי תִּמְאֲסוּ. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (במדבר טו-לא) 'כִּי דְבַר ה' בָּזָה':

 כסף משנה  עון גדול הוא וכו' לא חרבה ירושלים וכו'. שבת פרק כל כתבי (דף קי"ט): וכל המבזה את החכמים וכו'. פרק חלק (סנהדרין צ') ואלו שאין להם חלק לעוה''ב וכו' ואפיקורוס. ובגמרא אפיקורוס רב ור' חנינא דאמרי תרוויהו זה המבזה ת''ח. ומ''ש והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה גם זה שם כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס: ומ''ש אם בחקותי תמאסו וכו'. כך יש ללמוד ממה שכתוב בספרא:

 לחם משנה  עון גדול לבזות את החכמים או לשונאן וכו'. ופי' רבינו בוזים מלמדיה וכו' והטעם משום דמלעיבים במלאכי אלהים אפשר לומר שהם מלאכים ממש ולא חכמים וכן מתעתעים בנביאיו דילמא הם נביאים ממש לכך פירש דנפקא ליה מבוזים דע''כ בוזים דבריו הם מלמדי דבריו דומיא דמלאכי אלהים ונביאים: וכל המבזה את החכמים וכו'. בפרק חלק אמרו במשנה אפיקורוס דאין לו חלק לעולם הבא ופירשו בגמרא דהיינו מבזה תלמידי חכמים וא''כ קשה למה כתב רבינו בהלכות תשובה פרק ג' שלשה הן האפיקורוסין וכו' כיון שהוא פי' כאן דאפיקורוס היינו מבזה תלמידי חכמים והיה לו למנות ארבעה הן האפיקורסין. מיהו לזה יש לומר דמין זה של אפיקורוס אינו כשאר השלשה כמו שהוא עצמו כתב באותו הפרק ויש עבירות קלות וכו' ואמרו חכמים שאין להם חלק לעולם הבא וכו' והמבזה וכו' אבל מ''מ קשה דמנין לו השלשה שמנה שלא מצינו בגמרא שנקרא אפיקורוס אלא זה:

יב אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים חַיָּב נִדּוּי, וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לֶחָכָם. וְהַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם בִּדְבָרִים אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהֵם מַתִּירִים אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם הָיָה הֶחָכָם חַי אֵין מַתִּירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה. וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד [ז] שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם בָּאִין שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

 כסף משנה  אם באו עדים שביזהו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מ"ק ט"ו) אמרינן דשמתוהו אביי ורבא לההוא טבחא דאתפקר ברב טובי, ובפ''ה דעדיות (דף י"א) תנן שנידו את עקביא מפני שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ומינה מייתי בפרק מי שמתו לומר שמנדין למי שמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים. ובירושלמי פ' אלו מגלחין מייתי נמי האי מתני' וקאמר עלה הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי. וכתב הריב''ש שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו וזהו שצריך ריבוי מהכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהיה חייב כמוזכר בפרק הנחנקים עכ''ל. וכך הם דברי רבינו: וקונסין אותו וכו'. ירושלמי כתבו הרי''ף בקמא פ' החובל חד בר נש אפקר לר' יהודה בר חנינא אתא עובדא קמיה ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא: והמבזה את החכם וכו' ואפילו לאחר מיתה וכו'. מפורש בירושלמי פ' אלו מגלחין ובגמרא דידן מונה בכלל דברים שב''ד מנדין עליהם ברכות פ' מי שמתו (שם) המספר אחר מטתו של ת''ח: ומ''ש רבינו אבל אם היה החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. נראה דשירצה גרסינן היו''ד בשב''א והרי''ש בפתח, כלומר עד שיפייס החכם שנידוהו בשבילו. והכי משמע קצת בפ' אלו מגלחין (מ"ק י"ז) בההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסיה לבעל דיניה משמע דאי לאו דפייסיה לא הוו שרו ליה. ותניא בסוף פ' החובל (דף צב) כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו כלומר שדואג על בשתו אפי' הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ולא גרסינן עד שירצה היו''ד בחיר''ק והרי''ש בשו''א דמשמע שאפילו בקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאד שמאחר שעשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו. ואע''ג דבפ' בתרא דיומא (דף פ"ז) משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפילו אלף פעמים עד שירצה לו וכתבו רבינו בפ''ב מהלכות תשובה היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס: וכן החכם עצמו מנדה לכבודו וכו'. במ''ק פ' אלו מגלחין (דף ט"ו) תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי. ומ''ש שאין צריך עדים אם הע''ה מכחיש אפשר שלמד כן מדאמרינן בר''פ הגוזל בתרא (ב"ק קי"ב) דשליחא דבי דינא מהימן כבי תרי לשמתא א''כ ק''ו לחכם עצמו שהוא נאמן כבי תרי. אבל יש לחלק דשאני התם שהשליח בית דין אינו נוגע בדבר אבל הכא שהחכם נוגע בדבר מנ''ל שיהא נאמן בלא עדים. ובתשובות הריב''ש כתב שהטעם מדאמרינן בפ' אלו מגלחין (מ"ק דף טז) אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, ופי' בראב''ד לנדותו כלומר כל היכא דידע החכם שע''ה ביזהו אע''פ שאין שם עדים רשאי החכם לעשות הדין לנפשו ולנדותו עכ''ל: ומשמע מדקדוק דברי רבינו דאין חכם מנדה לכבודו אלא לעם הארץ אבל לחכם אחר לא ואפילו אינו גדול כמוהו ואפילו אינו אלא תלמיד כיון שאינו ע''ה ואע''פ שנידו את עקביא מפני כבוד שמעיה ואבטליון י''ל דכשב''ד הם המנדים אפילו לחכם מנדים מפני כבוד חכם גדול ממנו ולא אמר רבינו שאינו מנדה אלא לע''ה אלא כשהחכם עצמו הוא המנדה. ואע''פ שאפשר לומר דשמעיה ואבטליון שאני שהיו נשיא ואב ב''ד ועוד שהיו קדמונים ונמצאו כל הבאים אחריהם תלמידיהם מ''מ התירוץ הראשון דייק לישנא דרבינו דלעיל בסמוך סתם וכתב שהמבזה את החכם מנדין אותו ולא התנה שהמבזה יהיה ע''ה אלא גבי חכם המנדה לכבוד עצמו. ועי''ל דגם לחכם המבזה חכם גדול ממנו יכול לנדותו וכדאיתא בירושלמי פ' אלו מגלחין גבי ר' ירמיה כו' ונדון אלין לאלין ולא הצריך רבינו שיהיה המבזה ע''ה אלא לענין מ''ש שאינו צריך עדים ומ''מ אם החכם העלוב הוא גדול הדור והמבזה הוא הדיוט בערכו נראה דפשיטא דמודה רבינו שיכול לנדותו לכבודו דכיון דגדול הדור הוא ה''ל כרבו וכמו שכתבו התוס' בפרק אין עומדין והרב פשיטא שמנדה לתלמידו אם הפקיר בו: ומ''ש ואם מת החכם וכו'. [מ''ק ט''ז.]: ומ''ש ואם רצה החכם וכו'. יתבאר סוף פ''ז:

 לחם משנה  אבל אם היה החכם חי כו'. כל זה ביאר ב''י יפה, עוד אומרו בד' דברים וכו' ע''ש:

יג הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ כָּל תַּלְמִידָיו חַיָּבִין לִנְהֹג נִדּוּי בַּמְנֻדֶּה. אֲבָל תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ אֵין הָרַב [ח] חַיָּב לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. אֲבָל כָּל הָעָם חַיָּבִין לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. וְכֵן מְנֻדֶּה לְנָשִׂיא מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל. מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא. מְנֻדֶּה לְעִירוֹ מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת. מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת אֵינוֹ מְנֻדֶּה לְעִירוֹ:

 כסף משנה  הרב שנידה לכבודו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (דף י"ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא:

יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שֶׁבִּזָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲבָל מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶם נִדּוּי אֲפִלּוּ נִדָּהוּ קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל חַיָּב הַנָּשִׂיא וְכָל יִשְׂרָאֵל לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ. עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. ב) הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. ג) הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד. ד) מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָּא. ה) הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. ו) מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. ז) מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק כְּגוֹן כֶּלֶב רַע אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּסִיר הֶזֵּקוֹ. ח) הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבוֹא מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בַּעַל הַמֵּצָר. ט) הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרָאֵל בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעֵדוּתוֹ מָמוֹן שֶׁלֹּא כְּדִין יִשְׂרָאֵל, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. י) טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן אַחֵר מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. יא) הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. יב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. יג) הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ לִשְׁבוּעָה בְּדִבְרֵי הֲבַאי. יד) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. טו) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. טז) הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. יז) * הַמַּכִשִׁיל אֵת הָעִוֵּר. יח) הַמְעַכֵּב הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. יט) טַבָּח שֶׁיָּצְאָה טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. כ) טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם. כא) הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לְדַעַת. כב) מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָשָׂה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן הַמְּבִיאִין לָהֶן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית דִּין מְנַדִּין אוֹתָם. כג) * חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. כד) * הַמְנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי:

 ההראב"ד   המכשיל את העור. א''א כגון המכה את בנו הגדול: חכם ששמועתו רעה. א''א ויש אחרים הרבה. חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף לינשא לכתחלה. וכן מי שעובר על נדרו כל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא. ואיכא טובא: מי שמנדה מי שאינו חייב בנדוי. א''א דבר זה הוציא ממעשה דריש לקיש דהוה מנטר פרדיסא וכו' אמר ליה ההוא אדרבה ואמרו ליה שלו נדוי. ובחיי ראשי אין כאן פלפול כי הדברים שהוא מונה בית דין צריכין לנדותו ובכי האי גוונא לא היו בית דין נזקקין לנדות לר' שמעון בן לקיש אבל אותו שנידה והקפיד על כבודו נדויו נדוי:

 כסף משנה  ומ''ש במה דברים אמורים במי שנידה וכו'. שם מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הא לכולי עלמא מנודה במאי אי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה וכו' לנגד ה' אלא לאו לכבוד עצמו: על כ''ד דברים מנדין את האדם וכו'. מימרא דריב''ל בפרק מי שמתו (ברכות י"ט) ובירושלמי פרק אלו מגלחין: המבזה את החכם וכו'. מימרא כלשונה בירושלמי פרק אלו מגלחין והכי אמרינן בגמרא דידן בפרק מי שמתו (ברכות י"ט) וכמו שכתבתי למעלה: המבזה שליח בית דין. בההוא עובדא דרב יהודה בסוף קדושין (דף ע') אמר מאי טעמא שמתיה מר אמר ליה משום דציער שליחא דרבנן: הקורא לחבירו עבד. פ''ק דקדושין (דף כ"ח) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי כלומר שב''ד מנדין אותו: מי ששלחו לו ב''ד וכו'. בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ב:) ובירושלמי פ' אלו מגלחין ואי אמר נקוטו לי זמנא נקיטינן ליה ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה פי' שטר שמתא: המזלזל בדבר אחד וכו'. פ''ה דעדיות (דף י"א) שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים ומייתי לה פ' מי שמתו (ברכות י"ט) ובפ' הדר (עירובין ס"ג) רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבת. והקשה הר''ן בר''פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמילתא דעיקרה דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות. וקשיא לי [xעי' מל''מ] דהא לנטילת ידים אין עיקר מן התורה אם לא על דרך אסמכתא. לכך נ''ל דמפקפק בדבר מדברי סופרים חמור טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע''פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי. וההיא דרבינא בפרק הדר לא נידהו אלא מפני שזלזל דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה וזהו שדקדק רבינו וכתב המזלזל ולא כתב העובר: מי שלא קיבל עליו את הדין. בפ' הגוזל ומאכיל (ב"ק קי"ב קי"ג) האי מאן דכתבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן. ויש לתמוה על רבינו שכתב מנדין אותו עד שיתן ולא הוה ליה לכתוב אלא עד שיקבל עליו את הדין והוא עצמו כתב כן בפכ''ה מהלכות סנהדרין. וי''ל שמפני שאין כאן מקום דין זה לא חש למידק וסמך על מה שכתב שם. ואפשר שהשמיענו כאן שאם אחר שאמר צייתנא דינא ראינוהו נשמט מלפרוע מנדין אותו עד שיתן: מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו'. ספ''ק דב''ק (דף ט"ו) וכתובות ס''פ אלו נערות (דף מ"א) משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא: המוכר קרקע שלו וכו'. מימרא דרב אשי פ' הגוזל ומאכיל (ב"ק קי"ד). וכתבו התוספות דה''מ כשישראל קונה ממנו בסך שקונה העובד כוכבים אבל אם העובד כוכבים נותן לו יותר אין לו להפסיד: המעיד על ישראל וכו'. ג''ז שם מימרא דרבא ואמרינן התם שאם דיניהם כדינינו להשביע על פי עד אחד מותר להעיד ואם הוא אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי אם מותר להעיד או לא סליק בתיקו ולחומרא ולכך סתם רבינו וכתב והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל: טבח כהן וכו'. בחולין פ' הזרוע (דף קל"ב) אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא אמר רבא בר שילא הני טבחי דהוצל קיימין בשמתא עשרין ותרתין שנין ואמרינן עלה למאי הלכתא כלומר למאי הלכתא אמר עשרין ותרתין שנין אילימא דתו לא משמתין להו והא תניא דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא לקנסן בלא התראה: המחלל י''ט שני וכו'. פסחים פרק מקום שנהגו (דף נ"ב) רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על יו''ט שני של גליות: העושה מלאכה וכו'. פשוט שם: המזכיר שם שמים וכו'. פ''ק דנדרים (דף ז') וכתבו הרי''ף באלו מגלחין: המביא את הרבים לידי חלול השם. ירושלמי פ' אלו מגלחין קאמר אעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי: המביא את הרבים לידי אכילת קדשים וכו'. פ' מי שמתו ברכות (דף כ') ובספ''ב די''ט ופ' מקום שנהגו תודוס איש רומי הנהיג לאכול גדיים מקולסים כלומר בליל פסח כעין הקרבן שלחו לו אילמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ כלומר שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: המחשב שנים וכו'. בסוף ברכות (דף ס"ג) אמרינן ששלחו לו לחנינא אחי רבי יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח''ל שיחזור בו ואם לאו יהא בנידוי ומפרשין התם טעמא משום כי מציון תצא תורה: המכשיל את העור. כתב הראב''ד כגון המכה את בנו הגדול, עכ''ל. והוא בפ' אלו מגלחין (מ"ק י"ז) אמתא דרבי חזיתיה לההוא גברא דמחי בנו גדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שמא יבעט באביו מתוך שהוא גדול ונמצא הוא מכשילו ואמרינן התם שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה. ויש לתמוה על הראב''ד שפירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן. ואפשר שטעמו לומר אע''פ שבגמרא לא נזכר אלא המכה את בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב המכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו הגדול לאו דוקא וזהו שכתב הראב''ד כגון: המעכב את הרבים וכו'. ירושלמי פרק אלו מגלחין תמן תנינן שלח לו ר''ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי: טבח שיצאת טרפה וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (דף כ"ה) ההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן: טבח שלא בדק וכו'. פ''ק דחולין (דף י"ח) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חנינא שמתיה. וכבר כתב הטור ביורה דעה סימן י''ח שדין זה אינו נוהג עכשיו: המקשה עצמו לדעת. מימרא דרב בנדה פ' כל היד (דף י"ג): מי שגירש את אשתו וכו'. פ''ב דכתובות (דף כ"ח) לוה ממנה כלומר מגרושתו בנכסי אביה כלומר בנכסי מלוג אינה נפרעת אלא על ידי אחר כלומר ולא ע''י עצמה שלא יקרבו בדברים ואי אתו לקמן לדינא משמתינן להו: חכם ששמועתו רעה. באלו מגלחין (דף י"ז) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: המנדה מי שאינו חייב נידוי. שם. שר''ל נידה את מי שלא היה חייב נדוי וא''ל אידך אדרבה ואמרו דנדוי האחר הוי נדוי: וכתב הראב''ד א''א דבר זה הוציא ממעשה דר''ל וכו', עכ''ל. וי''ל שסובר רבינו שאם לא היה הוא מנדה אותו אלא היה בא לב''ד הם היו מנדין אותו דאל''כ היאך חל נדויו. והר''ש בר צמח בתשובה תירץ בשם ה''ר שם טוב שרבינו מיירי במי שרגיל בכך שב''ד נזקקין לנדותו: כתב הרמ''ך ובלבד שיהא זה שאינו חייב נדוי ת''ח אבל אם אינו ת''ח למה יהיה חייב נידוי המנדה הלא אם בזה הת''ח לע''ה בכל בזיונות שבעולם אין מנדין אותו. ומההיא דר''ל אין להביא ראיה דשמא נידה ת''ח גדול ממנו תדע שהצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מספקין אותו באדם גדול למה ילכו לפני נשיא יתיר אותו פחות שבהם. כן נראה עיקר וכן שמעתי שמורים חכמים לתלמידים אבל לא דרשינן ליה בפרקא, עכ''ל: כתב הראב''ד ויש אחרים הרבה וכו' ואיכא טובא, עכ''ל. ההיא דחכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף היא בסוף יבמות (דף קכא.) וכתבה רבינו בסוף הלכות גירושין. וההיא דבית דין שנזקק לשאלה למי שעבר על נדרו היא בספ''ב דנדרים (דף כ'.) וכתבה רבינו בפרק שני מהלכות נזירות. והטעם שלא מנאם כאן רבינו מפני שלא מנה כאן אלא הדברים שמנדים עליהם בין איש בין אשה והנך אינם אלא באיש חכם. ומצאתי כתוב בשם בעל הבתים וז''ל נ''ל שהרב לא הביא אלא אותם שמנדים עליהם עכ''פ ומפני זה לא הביא חכם שהורה במים שאין להם סוף ולא בית דין שנזקקין לשאלה שסתם אלו חכמים ואין מנדין חכמים אלא נשמטים שלא לנדותם אע''פ שחייבים נידוי ואע''פ שהביא חכם ששמועתו רעה מפני שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם. ומפני זה הטעם שכתבנו לא הביא המארס בתוך תשעים יום שהרי אם ברח פטור מן הנדוי, עכ''ל: ועוד אחרת כתב רבינו ירוחם בשם הראב''ד בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבין נידוי אלא א''כ יש חבורות בעיר כדאיתא בפ' אלו מגלחין (מ"ק כ"ז:) וי''ל שזו בכלל מה שכתב המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ותשובה זו שייכא גם באותה שכתבתי בסמוך בהשגה: כתב בקונדריסין ומלבד אלו הכ''ד מצינו במקומות אחרים והם מי שעושה קלים וחמורים או ג''ש לעקור דבר מן התורה או ששואל דבר שא''א והיא בהקומץ רבה [ל''ז.] והמגיס דעתו כלפי שמים מעובדא דחוני המעגל וכן מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד ומסר אותו דבר לשלטון או לשופט דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבי דינא והוא בהגוזל זוטא (ב"ק קי"ג:). וכן ת''ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים שמנדין אותו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל ומייתי לה פ' הזהב (מציעא נ"ט). ובספ''ק דשבת (דף י"ט:) איכא אחרינא ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגיז כר''ש שמתיה רב המנונא משום דבאתריה דרב הונא לא איבעי ליה למעבד הכי. ובסוף מציאת האשה [ס''ט.] איכא אחרינא בשמתא להוי מאן דלא יימר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי. ובפ''ק דקידושין (כ"ה) איכא אחרינא סבי דניזוניא לא אתו לפרקא דרב חסדא א''ל לרב המנונא זיל צנעינהו. ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת ק"ל) איכא אחרינא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא א''ל אמאי לא תשמתינהו. והמזלזל בנטילת ידים והיא במס' עדיות (דף י"א). ובירושלמי העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות כתב הרי''ף מנהג בשתי ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו. והגאונים כתבו אחרת אומן המכוין מלאכתו במועד דאמרינן שתאבד ואין המלאכה שלו וממון אין לו לקונסו בכדי שוויה שקונסין אותו בשמתא ונידוי, עכ''ל. ואין מכל אלו תפיסה על רבינו דכלהו כי דייקת בהו הוו בכלל כ''ד דברים אלו שכתב רבינו. שהמגיס דעתו כלפי שמים היינו ההיא דמביא רבים לידי חילול השם. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון הוי בכלל מי שלא קבל עליו את הדין. ות''ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים הוא בכלל המבזה את החכם דרבים לגבי יחיד ה''ל כרב אצל תלמיד. וההיא דסוף פרק קמא דשבת וההיא דפ''ק דקידושין הוו נמי בכלל המבזה את החכם. וההיא דפרק מציאת האשה אינה ענין לכאן דהכא לא מני אלא מי שעושה דבר שב''ד מנדין אותו עליו ושם לא היה אלא שגזר עליו שמתא שילך ויאמר אותו שליחות. וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה והמזלזל בנטילת ידים ואומן המכוין מלאכתו במועד הם בכלל מזלזל בדבר אחד מד''ס. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה או שואל דבר שאי אפשר הם בכלל מזלזל בדברי תורה או המבזה את החכם:

 לחם משנה  ט) המעיד על ישראל בערכאות וכו'. בפרק הגוזל בתרא (דף קי"ג) אמרו האי בר ישראל דידע סהדותא דעובד כוכבים ואזיל ומסהיד ליה בדינא דעובדי כוכבים על ישראל חבריה משמתינן ליה וכו' ופירש רבינו משמתין עד שישלם. והטעם דסבירא ליה ז''ל דודאי משלם כיון שבעדותו גורם לשלם לו שלא כדין והוי כמעיד עדות שקר וחייב ממון בעדותו: יא) המחלל יו''ט שני של גליות וכו'. לכאורה היה נראה דהיינו מזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא''כ הרי מנאו למעלה ולכך כתב אע''פ שהוא מנהג כלומר הדבר הזה פחות הוא מדברי סופרים שזה מהלכות יו''ט שני אע''פ שהוא מד''ס משמע הוא משום מנהג בלבד. וכי תימא הרי כתב רבינו בפ''ק שהוא מד''ס יש לומר דנהי דהוי מד''ס עיקר הדבר משום מנהג וכמו שאמרו בפ''ק דיו''ט הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם וכו' ומשום המנהג אמרו חכמים שיעשו אותו: יג) המזכיר שם שמים לבטלה או בשבועה בדברי הבאי. בפ''ק דנדרים (דף ז') השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי. ופירשו המפרשים ז''ל צריך לנדותו וזה אמרו יהא בנדוי וא''כ קשה על דברי רבינו למה לא מנה כאן מי ששמע הזכרת השם ולא נידה שחייבים לנדותו. ונראה שהוא מפרש שהוא בנידוי שמאליו הוא בנידוי וכן נראה מדברי רבינו בהלכות שבועות שהביא המימרא כלשונה. ויש לדקדק כן דמעיקרא אמרו צריך לנדותו ואח''כ לא אמרו אלא יהא בנידוי משמע דמאליו מנודה דאל''כ היה לו לומר צריך לנדותו כמו שאמר תחלה ואע''פ שיהא בנידוי שאמרו בקדושין גבי הקורא לחבירו כו' יהא בנידוי ר''ל צריך לנדותו כמו שאמרו שם בגמרא שאני התם דהוי דומיא דסיפא שאמר ממזר סופג את הארבעים וכיון דבסיפא לא הוי מאליו אלא שצריך לעשות מעשה הכי נמי ברישא. ויש עוד דברים אחרים שלא כתב רבינו כאן והם כלולים בתוכו ותמצאם בבית יוסף סימן של''ד:

הלכות תלמוד תורה - פרק שביעי

א חָכָם זָקֵן בְּחָכְמָה וְכֵן נָשִׂיא אוֹ אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא לְעוֹלָם. אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה כְּיָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו. אֲבָל כְּשֶׁחָטָא שְׁאָר חַטָּאוֹת מַלְקִין אוֹתוֹ בְּצִנְעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד-ה) 'וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה' אַף עַל פִּי שֶׁכָּשַׁל כַּסֵּהוּ כְּלַיְלָה. וְאוֹמְרִים לוֹ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתְךָ. וְכֵן כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּתְחַיֵּב נִדּוּי אָסוּר לְבֵית דִּין לִקְפֹּץ וּלְנַדּוֹתוֹ בִּמְהֵרָה אֶלָּא בּוֹרְחִין מִדָּבָר זֶה וְנִשְׁמָטִין מִמֶּנּוּ. וַחֲסִידֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים שֶׁלֹּא נִמְנוּ מֵעוֹלָם לְנַדּוֹת תַּלְמִיד חָכָם [א] אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְנִין לְהַלְקוֹתוֹ אִם נִתְחַיֵּב מַלְקוֹת. וַאֲפִלּוּ מַכַּת מַרְדּוּת נִמְנִין עָלָיו לְהַכּוֹתוֹ:

 כסף משנה  חכם זקן בחכמה וכו'. פ' אלו מגלחין (דף יז) אמר רב אויא באושא התקינו אב ב''ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם ופליגא דר''ל דאמר כל חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק כר''ל משום דאיהו מארי דגמרא טפי מרב אויא ועוד דבירושלמי שאכתוב בסמוך משמע כוותיה. וז''ש אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים. ומ''ש אא''כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו בירושלמי פ' אלו מגלחין ר' יעקב בר אידי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתיא כי הא דא''ר שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב בר בון שלח א''ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא יתיב תמן א''ל שמעתי שאין מנדין זקן אא''כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו. ומיהו קשה דמסיק התם א''ל דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אלין לאלין וצרכון משתריא אלין מן אלין. ואפשר לומר שרבינו ז''ל סובר דשלא כהלכה עשו דס''ל כרב אויא ולא קי''ל כותיה אלא כר''ל וההיא דדוגמא השקוה לא קשיא דאיכא למימר בצנעה נידוהו ומינה איכא למשמע דהא דאין מנדין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מנדין ועובדא דר' אליעזר שברכוהו נמי איכא למימר דבצנעה ברכוהו. ועוד י''ל דההיא דר' אליעזר מפני שלא ירבו מחלוקת בישראל שאני: ומ''ש אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה. בירושלמי פרק בתרא דהוריות ר' אחא בשם ר''ל כהן משיח שחטא מלקין אותו בב''ד של כ''ג אין תימר בב''ד של כ''ג עלייתו ירידה היא לו כלומר שהוא בפרהסיא. רשב''ל אומר נשיא שחטא מלקין אותו בב''ד של שלשה. ומשמע לרבינו דדין נשיא ואב ב''ד וחכם זקן שוה דהא בכל חד מנייהו איכא חילול השם כשמזלזלין אותו בפרהסיא והכי משמע קצת מדאמרינן על מאי דקאמר רב אויא אב ב''ד שסרח אין מנדין אותו וכו' ופליגא דר''ל דאמר ת''ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא: ומ''ש ואומרין לו הכבד ושב בביתך. מפורש בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ר''ל אלא במאי דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי לישנא דר''ל אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי אבל בצנעא מנדין אותו והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרשה שיש בכללה גם כן כאילו אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעה כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב בביתך: ומ''ש וכן כל ת''ח שנתחייב נידוי אסור לב''ד לקפוץ ולנדותו וכו'. בפ' אלו מגלחין (מ"ק י"ז) מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה הרי שלפעמים היה מנדה לצורבא מרבנן. ורב יהודה נמי שמית לההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה כדאיתא בפ' אלו מגלחין (שם) , וכי היכי דלא ליפלוג אריש לקיש דאמר תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו ואמאי דאמרינן בירושלמי אין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו צריך לומר דההיא דר''ל ודירושלמי בחכם זקן בחכמה כלומר שהוא מופלג בחכמה וההיא דמר זוטרא בחכם שאינו מופלג בחכמה דההוא מנדין אותו אלא שאין לקפוץ לנדותו מהרה כדאשכחן במר זוטרא שהיה מצטער על שהיה צריך לנדותו והיה מנדה עצמו תחלה להראות שהיה מצטער בצערו. ולא כתב רבינו שינדה עצמו תחלה כדמר זוטרא משום דההיא מדת חסידות הוה ומ''מ יש ללמוד שאין לקפוץ ולנדותו מהרה: ומ''ש וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו לעולם לנדות ת''ח אע''פ שנמנין עליו להלקותו. בפרק אלו מגלחין (מ"ק י"ז) אמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא: ומ''ש ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו. כלומר אפילו לא עבר אלא על דברי חכמים נמנין עליו להכותו מכת מרדות. וזה מבואר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ב) בעובדא דמר נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביו''ט של עצרת: כתב הרמ''ך תימה א''כ שאין מנדין בפרהסיא וכו' אמאי היה ר''ל מנודה בשביל שנידה אדם הלא לא עשה כירבעם ואע''פ שהירושלמי מפרש כדבריו אינו עיקר כי חולק על הגמרא שלנו ממעשה דר''ל וממעשה דרבי אליעזר שנידוהו וצ''ע רב פפא אמאי היה משתבח בעצמו כשלא היה מנדה תלמיד והלא נידו חכמי ישראל את רבי אליעזר בן הורקנוס שהוא מכריע את כלם, עכ''ל. ומה שהקשה אמאי היה ר''ל מנודה בשביל שנידה אדם אחד וכו' לא ידענא מאי קאמר שב''ד לא נידוהו. ועוד דהתם לאו בפרהסיא היה. ועוד דלא אמרו אלא דאין מנדין לכתחלה אבל אם נידוהו מנודה הוא. ומה שהקשה מרבי אליעזר שברכוהו כבר כתבתי טעם לדבר:

 לחם משנה  חכם זקן וכו'. מה שאמר רבינו חכם זקן עיין בבית יוסף שנתן טעם לדבריו סימן של''ה:

ב  וְכֵיצַד הוּא הַנִּדּוּי, אוֹמֵר פְּלוֹנִי יְהֵא בְּשַׁמָּתָא. וְאִם נִדּוּהוּ בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי זֶה בְּשַׁמָּתָא. וְהַחֵרֶם, אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי מֻחְרָם. וְאָרוּר בּוֹ אָלָה בּוֹ שְׁבוּעָה בּוֹ נִדּוּי:

 כסף משנה  וכיצד הוא הנידוי וכו'. ומה שכתוב וארור בו אלה וכו'. פרק שבועת העדות (שבועות ל"ו):

 לחם משנה  וכיצד הוא הנידוי אומרים פלוני יהיה בשמתא וכו'. הטור כתב בשם הר''א ז''ל דשמתא חמירא מנידוי והקשה עליו בית יוסף וכל קושיותיו יש לתרץ דלראיה הראשונה י''ל דשאני התם דאתפקר ברב טוביא והוא היה אדם גדול ומש''ה החמירו עליו. ולשנית י''ל דמה שהביאו בגמרא ראיה מרשב''ג מכ''ש הביאו דהא בנידוי שהוא קל לא אתו בי תלתא אחרינא ושרו ליה כ''ש בשמתא דחמירא. ולשלישית י''ל דרב פפא שמתא דהיא חמורה לא היה עושה אבל נידוי הקל היה עושה. ולרביעית י''ל דמאי דקאמר מימנו אנגידא רוצה לומר אפילו מכת מרדות שהוא יותר מנידוי שכיון שהוא מדרבנן לא היה ראוי לעשות אפילו הכי מימנו אנגידא וכ''ש אנידוי דמימנו אבל שמתא דחמירא לא. והחמישית דקרו נידויא אשמתא דשפחה של בית רבי היא קצת ראיה. ומיהו יש קושיא אחרת על הר''א ז''ל ממעשה דפרק אלו מגלחין (דף י"ז) גבי ההוא דאמר ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא וכו' אמר ליה שלו נידוי שלך אינו נידוי הרי שקראו נידוי אע''פ שהוא שמתא. ועוד קשה להר''א ז''ל במ''ש זיל לגבי נשיאה דלישרי לך כדתניא וכו' דלמא שאני התם שהוא נידוי שהוא קל ומשום הכי יתיר נשיא אבל שמתא שהיא חמורה לא:

ג וְכֵיצַד מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם. אוֹמֵר לוֹ שָׁרוּי לְךָ וּמָחוּל לְךָ. וְאִם הִתִּירוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ פְּלוֹנִי שָׁרוּי לוֹ וּמָחוּל לוֹ:

ד מַהוּ הַמִּנְהָג שֶׁיִּנְהֹג הַמְנֻדֶּה בְּעַצְמוֹ וְשֶׁנּוֹהֲגִין עִמּוֹ. מְנֻדֶּה אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כְּאָבֵל כָּל יְמֵי נִדּוּיוֹ. וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. וְלֹא כּוֹלְלִין אוֹתוֹ בַּעֲשָׂרָה לְכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ עֲשָׂרָה. וְלֹא יוֹשְׁבִין עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לַאֲחֵרִים וְשׁוֹנִין לוֹ וְנִשְׂכָּר וְשׂוֹכֵר. וְאִם מֵת בְּנִדּוּי בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמַנִּיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ כְּלוֹמַר שֶׁהֵן רוֹגְמִין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁהוּא מֻבְדָּל מִן הַצִּבּוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מַסְפִּידִין אוֹתוֹ וְאֵין מְלַוִּין אֶת מִטָּתוֹ:

 כסף משנה  מנודה אסור לספר ולכבס. ברייתא פ' אלו מגלחין (מ"ק ט"ו): כתב הרמ''ך תימה אמאי לא הזכיר נעילת הסנדל כדאשכחן בר' אליעזר (ב"מ נ"ט) שחלץ מנעליו ובירושלמי מפרש בהדיא שאסור בנעילת הסנדל. ומכל מקום צ''ע בגמרא דידן מאי טעמא לא פשט מדרבי אליעזר דמנודה אסור בנעילת הסנדל ושמא י''ל דר' אליעזר מלתא יתירא עבד כשחלץ מנעליו תדע דהא ישב לו על גבי קרקע. ומנהג בכל ארץ ספרד שהמנודה חולץ מנעליו עכ''ל: ומ''ש רבינו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו וכו'. כתבו ההגהות בשם הרוקח שהטעם דכיון שנידוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם צרפוהו עמם היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתן אינו ראוי לצרפו שכבר הבדילוהו מאגודתן עכ''ל: ומ''ש רבינו ולא יושבין עמו בד' אמות. נלמד מעובדא דר' אליעזר בפ' הזהב (ב"מ שם) שברכוהו וישב לו ר''ע ברחוק ד' אמות ממנו: ומ''ש אבל שונה וכו'. עד ושוכר. ברייתא פרק אלו מגלחין (מ"ק דף טז.): ומ''ש ואם מת בנידויו. פ' אלו מגלחין (שם) ובפ''ה דעדיות:

ה יוֹתֵר עָלָיו הַמֻּחְרָם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹנֶה לַאֲחֵרִים וְאֵין שׁוֹנִין לוֹ אֲבָל שׁוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ. וְאֵינוֹ נִשְׂכָּר וְאֵין נִשְׂכָּרִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִמּוֹ. וְאֵין מִתְעַסְּקִין עִמּוֹ אֶלָּא מְעַט עֵסֶק כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ:

 כסף משנה  יותר עליו המוחרם וכו' עד כדי פרנסתו. ברייתא פרק אלו מגלחין:

ו מִי שֶׁיָּשַׁב בְּנִדּוּי שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא בִּקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ מְנַדִּין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה. יָשַׁב שְׁלֹשִׁים יוֹם אֲחֵרִים וְלֹא בִּקֵּשׁ לְהַתִּירוֹ מַחְרִימִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  ומי שישב וכו'. שם מימרא דרבי יהודה בר שמואל בר שילת:

ז * בְּכַמָּה מַתִּירִין הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם. בִּשְׁלֹשָׁה אֲפִלּוּ הֶדְיוֹטוֹת. וְיָחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם לְבַדּוֹ. וְיֵשׁ לְתַלְמִיד לְהַתִּיר הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הָרַב:

 ההראב"ד   בכמה מתירין הנידוי וכו'. א''א זה אינו כן אלא כחשבון המנדין כך צורך המתירין וכחשיבותן. ואפשר כל זה כשירצו להתירו תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל שלשה או יחיד מומחה מתירים לו. א''נ כשנידהו יחיד ואפילו אינו מומחה על דבר עבירה וכשישלם לו הזמן מתירים לו כל שלשה או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכין רבים כמותם להתירו:

 כסף משנה  בכמה מתירין וכו' ויחיד מומחה וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ח') יחיד מומחה שרי שמתא וסובר ז''ל דהיכא דאין יחיד מומחה מתירין שלשה הדיוטות כמו בנדר דהא נידוי נדר הוא דאמרינן בס''פ ד' מיתות (סנהדרין סח) בעובדא דרבי אליעזר הותר הנדר: כתב הראב''ד בכמה מתירין הנידוי וכו' א''א זה אינו כן וכו' או יחיד מומחה, עכ''ל: ויש לתלמיד וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ח') שמע מיניה לא שרי למשרא נדרא באתרא דרביה ושמתא אפילו באתרא דרביה. כתב הרמ''ך צ''ע למה לא הזכיר דלאפקירותא אינו יכול להתיר עד לאחר שלשים יום אפילו יפייס לבעל דיניה והיה לו להזכיר נמי כי נידוי שלנו כנזיפה שלהם, עכ''ל. ויש לומר שסובר רבינו שאם פייס לבעל דינו מתירין לו מיד והכי משמע בפרק אלו מגלחין (דף ט"ז.) גבי ההוא טבחא דאתפקר בר' טובי בר מתנא:

ט שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּדּוּ וְהָלְכוּ לָהֶן וְחָזַר זֶה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּגְלָלוֹ בָּאִין שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים וּמַתִּירִין לוֹ:

 כסף משנה  שלשה שנידו וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן ט"ז) אמר אמימר הלכתא הני תלתא דמשמתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה כלומר והוא שחזר בו מאותו דבר שנידוהו בשבילו דאם לא כן אין התרתם כלום:

 לחם משנה  שלשה שנידו והלכו להם וכו'. נראה שרבינו לא בעי חשובים כמותם וקשה לדבריו כמה ראיות שהביא הר''א ז''ל הלא המה כתובות בבית יוסף סימן של''ד. חדא דההוא גברא דשמתא לרב יהודה אמרו ליה זיל לגבי נשיא ואמאי הרי יכולים להתיר לו שלשה הדיוטות. ועוד מעשה דריש לקיש שמתיה ואמרו זיל לגבי נשיאה למה ליה כולי האי יתירו ליה שלשה הדיוטות. ונראה לי שתירץ רבינו זה בדבריו עם קושיא אחרת שהקשה הר''א ז''ל גבי שפחתו של בית רבי לא נהגו חכמים וכו' דלמא שהה בנידוי שלש שנים וכו' וכמו שהביא דבריו מהרי''ק. ונראה לי שלתרץ הכל כתב רבינו וחוזר מדבריו שנידוהו בגללו כלומר דכשנידוהו במילי דשמיא וידעינן ביה דחזר ועשה תשובה מאותו דבר שנידוהו אז ודאי יתירו לו אפילו שלשה הדיוטות דכיון דעשה תשובה הרי אלו אינן מבטלים מה שעשה הראשון אבל כשנידה חכם אחד לכבודו ודאי שאין שלשה אחרים יכולים להתיר לו אם לא יהיו חשובים כמותו דהרי מבטלים מה שעשה הראשון דנדה לכבודו וזה עדיין לא פייסו וכן אפילו נידהו במילי דשמיא אי לא ידעינן שחזר מהדבר שנדוהו צריך בית דין חשוב הראשון להתירו מפני דכיון דלא ידעינן דחזר הרי בית דין זה מבטל דברי האחד וזהו שכתב וחזר מן הדבר כלומר דידעינן ביה דחזר ובזה מתורץ הכל דבשפחתו של בית רבי אע''ג דנידתו במילי דשמיא לא ידעינן אי חזר מהדבר שנידתו ולכך צריך חשובה כמותה והיא היתה חכמה ביותר. וכן גבי ר' יהודה אע''פ שנידהו במילי דשמיא דהיינו דהוה סנו שומעניה לא ידעו אי חזר אי לא וריש לקיש נידהו לכבודו משום דהוא נידהו ראשונה וא''ל אדרבא וכו' ולכך צריך אדם חשוב אחר ובכי הא איירי מאי דקאמר לא ידע מי נידהו ילך אצל נשיא. אחר כך ראיתי שכתב סברא זאת בית יוסף בשם הרא''ש ז''ל:

י מִי שֶׁלֹּא יָדַע מִי שֶׁנִּדָּהוּ יֵלֵךְ לוֹ אֵצֶל הַנָּשִׂיא וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ:

 כסף משנה  מי שלא ידע וכו'. ברייתא שם:

יא נִדּוּי עַל תְּנַאי אֲפִלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ צָרִיךְ הֲפָרָה. * תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּדָּה עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ נִדָּה עַצְמוֹ עַל דַּעַת פְּלוֹנִי וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו נִדּוּי הֲרֵי זֶה מֵפֵר לְעַצְמוֹ:

 ההראב"ד   תלמיד חכם שנידה עצמו וכו'. א''א זה אינו מחוור אם כן יהודה למה לא התיר לעצמו ועל כ''ז קשה לי יעקב למה לא התירו:

 כסף משנה  נידוי על תנאי וכו'. מימרא פ''ק דמכות (דף י"א): תלמיד חכם שנידה וכו'. פ' אלו מגלחין (מ"ק י"ז) ת''ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ואיתא נמי בפ''ק דנדרים (דף ז':) וכתב הר''ן וז''ל כתב הרשב''א דוקא היכא דלא הוי בר נידוי כי ההיא דאיתא התם דמר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא משום יקרא דבר בי רב אבל כשנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי לאו כל כמיניה להתיר עצמו והקשו עליו אם כן היכי מקשה תלמודא פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבא הל''ל אמאי, לפיכך אמרו דבכל ענין שנידה לעצמו מופר לעצמו וכן דעת הרמב''ם, וראיתי לקצת המפרשים דל''ג פשיטא אלא ה''ג ומיפר לעצמו כי ההיא דמר זוטרא ולמי שגורס כן דברי הרשב''א נכונים בטעמם עכ''ל: כתב הראב''ד ת''ח שנידה עצמו א''א זה אינו מחוור וכו' יעקב למה לא התירו עכ''ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדעת הרשב''א דבסמוך דלא אמרו ת''ח מיפר לעצמו אלא כי שמית נפשיה כי ההיא דמר זוטרא דוקא ומשום הכי מקשה לרבינו. ומה שהקשה יהודה למה לא התיר לעצמו י''ל דע''כ לא אמר רבינו אלא כשנידה עצמו סתם לא כשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני כההיא דיהודה דההיא אין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני וצריך התרת חכם כמו בשאר כל אדם: ומ''ש ועל כל זה ק''ל למה לא התירו יעקב. י''ל שמאחר שקיים מה שנדר שהעלה עמו את בנימין והציגו לפני יעקב כמו שכתב רבינו בחיי היה סבור שלא היה צריך התרה:

יב  מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בַּחֲלוֹם אֲפִלּוּ יָדַע מִי נִדָּהוּ צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹנִין הֲלָכוֹת לְהַתִּירוֹ מִנִּדּוּיוֹ. וְאִם לֹא מָצָא טוֹרֵחַ אַחֲרֵיהֶם עַד פַּרְסָא. לֹא מָצָא מַתִּירִים לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֶׁשּׁוֹנִים מִשְׁנָה. לֹא מָצָא מַתִּירִין לוֹ עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹדְעִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. לֹא מָצָא מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה שֵׁאֵינָן יוֹדִעִין לִקִרוֹת. לֹא מָצָא בִּמְקוֹמוֹ עֲשָׂרָה מַתִּירִין לוֹ אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה:

 כסף משנה  מי שנידוהו בחלום וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ח') אמר ר' יוסף נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו והוא דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא א''ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה א''ל לשמותיה שויוה שליח למשרי ליה לא שויוה שליח א''ל רב אחא לרב אשי שמתוה ושרו ליה בחלמיה מאי א''ל כשם שא''א לבר בלא תבן כך א''א לחלום בלא דברים בטלים. פי' והוא דתנו הלכתא כלומר גמרא אבל מתנו משנה לא, ויש בנוסחת רבינו בספרים דידן חסרון וכן צריך להגיה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרוא בתורה וכן מצאתי בספר מוגה שכך כתב הטור בסימן של''ד בשם רבינו ואף על פי שלא אמרו בגמ' שמתירים לו היודעים לקרות בתורה אפשר דמסברא אמר רבינו כן ויותר נראה שהיה כתוב כן בנוסחא שלו בגמרא, ואין לתמוה למה השמיט רבינו הא דאמר בגמרא ליתיב בפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה דהיינו שרבינו מפרש לומר שעל ידי כך יקבץ עשרה דמתנו כדי שיתירו לו ולאו למימרא שנתינת השלום מעלה ומורדת כמו שפירשו המפרשים. ומ''ש טורח אחריהם עד פרסא צ''ע מנין לו ואפשר דמדקאמר ליתיב אפרשת דרכים משמע ליה דסתם פרשת דרכים לא הוי עד פרסא דתוך פרסא הוא כרמים וכיוצא בו ויש הוכחה לדבר מדאמרינן [ברכות כ''ט:] גבי תפלת הדרך ועד כמה עד פרסא וכפי מה שפירשו בו המפרשים:

יג מִי שֶׁנִּדּוּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. נִדּוּהוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו מַתִּירִין לוֹ בְּפָנָיו וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְאֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה כְּלוּם אֶלָּא מְנַדִּין וּמַתִּירִין [ב] בְּרֶגַע אֶחָד כְּשֶׁיַּחֲזֹר הַמְנֻדֶּה לַמּוּטָב. וְאִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהַנִּיחַ זֶה בְּנִדּוּי כַּמָּה שָׁנִים מַנִּיחִין כְּפִי רִשְׁעוֹ. וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין לְהַחֲרִים לָזֶה לְכַתְּחִלָּה וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ וְשׁוֹתֶה עִמּוֹ אוֹ מִי שֶׁיַּעֲמֹד עִמּוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת מַחְרִימִין כְּדֵי לְיַסְּרוֹ וּכְדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא יִפְרְצוּ הַחוֹטְאִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לֶחָכָם לְנַדּוֹת לִכְבוֹדוֹ אֵינוֹ שֶׁבַח לְתַלְמִיד חָכָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדָבָר זֶה אֶלָּא מַעֲלִים אָזְנָיו מִדִּבְרֵי עַם הָאָרֶץ וְלֹא יָשִׁית לִבּוֹ לָהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ז-כא) 'גַּם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ אַל תִּתֵּן לִבְּךָ'. וְכֵן הָיָה דֶּרֶךְ חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמּוֹחֲלִים לַמְחָרֵף וְסוֹלְחִים לוֹ. וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַנָּאִים וְאוֹמְרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִדּוּ אָדָם וְלֹא הֶחְרִימוּהוּ לִכְבוֹדָן. וְזוֹ הִיא דַּרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁרָאוּי לֵילֵךְ בָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפָהוּ בַּסֵּתֶר. אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבִּזָּהוּ אוֹ חֵרְפוֹ אָדָם בְּפַרְהֶסְיָא אָסוּר לוֹ לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ וְאִם מָחַל נֶעֱנָשׁ שֶׁזֶּה בִּזְיוֹן תּוֹרָה אֶלָּא נוֹקֵם וְנוֹטֵר הַדָּבָר כְּנָחָשׁ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וְיִסְלַח לוֹ:

 כסף משנה  מי שנידוהו בפניו וכו'. מימרא דר' אילא פרק א' דנדרים (דף ז' ע"ב) כתבה הרי''ף באלו מגלחין: ואין בין נידוי להפרה כלום וכו'. שם. ומ''ש כשיחזור המנודה למוטב פשוט הוא: ואם ראו בית דין וכו'. זה פשוט שב''ד רשאין לעשות סייג לתורה: אע''פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו וכו' ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וכו'. בפ' בני העיר (מגילה כ"ח) מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה: ומ''ש וחכמים גדולים וכו'. בירושלמי פ' אלו מגלחין ריב''ל שלח בתר חד בר נש תלתא זמנין ולא אתא שלח א''ל אילולי דלא חרמי בר נש מן יומאי הוינא מחרם לההוא גברא שעל כ''ד דברים מנדים וזה אחד מהם: ומ''ש בד''א כשביזהו וכו'. לפי שממה שכתבתי בסמוך משמע שצריך למחול אף על גב דלא מפייסי ליה וביומא (דף כ"ב כ"ג) אמרינן דכל היכא דלא פייסיה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם הוא תירץ רבינו דהא בצנעה הא בפרהסיא. משום כבוד התורה: כתב הריב''ש בשם הראב''ד אף על פי שאמרו בפרק קמא דקידושין (דף ל"ב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותם הדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שיאמר לו דברי חרופין וגדופין והיינו דאמרינן בפרק שני דיומא שהתלמיד חכם צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש, עכ''ל:

 לחם משנה  בד''א כשביזוהו או חרפוהו בסתר וכו'. ולא ידעתי מאין הוציא זה רבינו אי משום הא דאיתא בפ''ב דיומא (דף כ"ג) מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו וכו' דילמא שאני התם דהוא מלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. והרב בית יוסף כתב דמהכא נפקא ליה וכתב ואמר ר' יוחנן וכו' משמע דס''ל דאמר ר' יוחנן כל ת''ח וכו' שאמרו שם הוא דרך למעלה והכונה לומר דמפני מה נענש שאול מפני שמחל וכו' ואמר ר' יוחנן שכל ת''ח שאינו נוקם וכו' א''כ שאול היה ת''ח ומחל ומשום הכי נענש. אבל מפשט דברי הגמרא לא משמע כן אלא ואמר ר' יוחנן משום ר' שמעון וכו' הוא מילתא אחריתי ואינו דרך למעלה ומשום ההיא דלעיל מיניה מימרא אחרת מרבי יוחנן בשם ר''ש ג''כ הביא להא דקאמר דאמר וכו' אבל טעם שאול מפני שהיה מלך: בד''א כשבזהו וכו'. כבר כתב מוהרי''ק ז''ל מאין הוציא הרמב''ם ז''ל זה. וא''ת א''כ כשהקשו בגמרא מההיא דרבא אמאי לא משני דהתם בצנעא והכא בפרהסיא וי''ל דבלאו הכי משני שפיר מפני שזה בזיון התורה וכו' משמע ודאי דהיינו דוקא בתלמיד חכם וכדאמר ר' יוחנן אבל בשאר (עמי) העם לא וא''ת א''כ מאי הקשו בגמרא מההיא דנעלבים ואינם עולבים דלמא ההיא בשאר העם אבל תלמיד חכם שאני שהוא בזיון התורה וכי תימא דמשמע ליה דסתם מתניא ובכלהו מיירי וכדמייתי מקרא דואוהביו כו' דקרא בכל מיירי מ''מ קשה בדמשני דנקיט ליה וכו' ודאי דאינו אלא בת''ח דוקא וא''כ היכי אפשר לומר דמסתמא מתניא ונראה לי דקרא בכל איירי ולעולם הוא טוב להיות נעלב ואינו עולב אבל יש הפרש בין ת''ח לעם הארץ דת''ח נקיט ליה וכו' ועם הארץ לא: סליקו להו הלכות תלמוד תורה בס''ד

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה

---

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם

יֵשׁ בִּכְלָלָן נ''א מִצְות. שְׁתֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּמ''ט מִצוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) שֶׁלֹּא לִפְנוֹת אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. ב) שֶׁלֹּא לָתוּר אַחַר הִרְהוּר הַלֵּב וּרְאִיַּת הָעֵינַיִם. ג) שֶׁלֹּא לְגַדֵּף. ד) שֶׁלֹּא יַעֲבֹד אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ. ה) שֶׁלֹּא יִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ. ו) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל לְעַצְמוֹ. ז) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים. ח) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת אֲפִלּוּ לְנוֹי. ט) שֶׁלֹּא לְהַדִּיחַ אֲחֵרִים אַחֲרֶיהָ. י) לִשְׂרֹף עִיר הַנִּדַּחַת. יא) שֶׁלֹּא לִבְנוֹתָהּ. יב) שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מִכָּל מָמוֹנָהּ. יג) שֶׁלֹּא לְהָסִית יָחִיד לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְעָבְדָהּ. יד) שֶׁלֹּא לֶאֱהֹב הַמֵּסִית. טו) שֶׁלֹּא לַעֲזֹב שִׂנְאָתוֹ. טז) שֶׁלֹּא לְהַצִּילוֹ. יז) שֶׁלֹּא לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. יח) שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלְּלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה. יט) שֶׁלֹּא לְהִתְנַבֵּא בִּשְׁמָהּ. כ) שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ מִן הַמִּתְנַבֵּא בִּשְׁמָהּ. כא) שֶׁלֹּא לְהִתְנַבֵּא בְּשֶׁקֶר וַאֲפִלּוּ בְּשֵׁם הַשֵּׁם. כב) שֶׁלֹּא לָגוּר מֵהֲרִיגַת נְבִיא שֶׁקֶר. כג) שֶׁלֹּא לִשָּׁבַע בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כד) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹב. כה) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת יִדְּעֹנִי. כו) שֶׁלֹּא לְהַעֲבִיר לַמּלֶךְ. כז) שֶׁלֹּא לְהָקִים מַצֵּבָה. כח) שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת עַל אֶבֶן מַשְׂכִּית. כט) שֶׁלֹּא לִטַּע אֲשֵׁרָה. ל) לְאַבֵּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ. לא) שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבְכָל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. לב) שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת בְּצִפּוּי נֶעֱבָד. לג) שֶׁלֹּא לִכְרֹת בְּרִית לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. לד) שֶׁלֹּא לָחֹן עֲלֵיהֶן. לה) שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצֵנוּ. לו) שֶׁלֹּא לְהִדָּמוֹת בְּמִנְהֲגוֹתָם וּבְמַלְבּוּשָׁם. לז) שֶׁלֹּא לְנַחֵשׁ. לח) שֶׁלֹּא לִקְסֹם. לט) שֶׁלֹּא לְעוֹנֵן. מ) שֶׁלֹּא לַחְבֹּר חָבֶר. מא) שֶׁלֹּא לִדְרשׁ אֶל הַמֵּתִים. מב) שֶׁלֹּא לִשְׁאל בָּאוֹב. מג) שֶׁלֹּא לִשְׁאל בְּיִדְּעוֹנִי. מד) שֶׁלֹּא לְכַשֵּׁף. מה) שֶׁלֹּא לְהַקִּיף פְּאַת רֹאשׁ. מו) שֶׁלֹּא לְהַשְׁחִית פְּאַת זָקָן. מז) שֶׁלֹּא יַעֲדֶה אִישׁ עֲדִי אִשָּׁה. מח) שֶׁלֹּא תַּעֲדֶה אִשָּׁה כְּלֵי זַיִן וַעֲדִי אִישׁ. מט) שֶׁלֹּא לִכְתֹּב קַעֲקַע. נ) שֶׁלֹּא לְהִתְגּוֹדֵד. נא) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קָרְחָה עַל מֵת:

וּבֵאוּר כָּל הַמִצְוֹת הָאֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק ראשון

א בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וְנִבְעֲרָה עֲצַת חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר וֶאֱנוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַטּוֹעִים הָיָה. וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא:

ב וְאַחַר שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים עָמְדוּ בִּבְנֵי הָאָדָם נְבִיאֵי רִאשׁוֹן שֶׁקֶר וְאָמְרוּ שֶׁהָאֵל צִוָּה וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּ כּוֹכָב פְּלוֹנִי אוֹ כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַקְרִיבוּ לוֹ וְנַסְּכוּ לוֹ כָּךְ וְכָךְ וּבְנוּ לוֹ הֵיכָל וַעֲשׂוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ כָּל הָעָם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּשְׁאָר עַמֵּי הָאָרֶץ. וּמוֹדִיעַ לָהֶם צוּרָה שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ וְאוֹמֵר זוֹ הִיא צוּרַת הַכּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁהוֹדִיעוּהוּ בִּנְבוּאָתוֹ. וְהִתְחִילוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת בַּהֵיכָלוֹת וְתַחַת הָאִילָנוֹת וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וּמִתְקַבְּצִין וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם וְאוֹמְרִים לְכָל הָעָם שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה וְרָאוּי לְעָבְדָהּ וּלְיִרְאָה מִמֶּנָּה. וְכֹהֲנֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁבַּעֲבוֹדָה זוֹ תִּרְבּוּ וְתַצְלִיחוּ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ. וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וְהוֹדִיעַ לָהֶם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ. וּפָשַׁט דָּבָר זֶה בְּכָל הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֶת הַצּוּרוֹת בַּעֲבוֹדוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ וּלְהַקְרִיב לָהֶם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת. וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם וְלֹא הִכִּירוּהוּ וְנִמְצְאוּ כָּל עַם הָאָרֶץ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן וְהַהֵיכָל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּתְחַנְּכוּ מִקַּטְנוּתָם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּלְעָבְדָהּ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמָהּ. וְהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם כְּגוֹן כֹּהֲנֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְדַמִּין שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ בִּגְלָלָם וּלְדַמּוֹתָן. אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים בָּעוֹלָם כְּגוֹן חֲנוֹךְ וּמְתוּשֶׁלַח נֹחַ שֵׁם וְעֵבֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ:

ג [א] כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. [ב] * וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָצָא לְחָרָן. וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. * וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא-לג) 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'. וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ה'. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקַר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא משֶׁה רַבֵּנוּ וּבָחַר ה' יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה הִכְתִּירָן בְּמִצְוֹת וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ:

 ההראב"ד   ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. א''א יש אגדה בן שלש שנים שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עק''ב: והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם. א''א ותמה אני שהרי היו שם שם ועבר איך לא היו מוחין. ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו:

 כסף משנה  ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כתב הראב''ד א''א יש אגדה וכו' מנין עק''ב עכ''ל. ואגדה זו היא ספ''ג דנדרים [ל''ב.] והגהות כתבו בשם הרמ''ך שאפשר לקיים זה וזה דבן שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו. ורבינו כתב העיקר שהוא גמר ההיכרא דהיינו כשהיה בן ארבעים. וצ''ל שהיה גורס ר' יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו ולא בן מ''ח כמו שהוא בספרים: והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען. כתב הראב''ד ותמה אני וכו' עד שבא אברהם ושיבר צלמי אביו עכ''ל. מ''ש לפי שהיו מתחבאים מהם אינה טענה שהרי נמרוד וכל מלכותו בפרהסיא היו עובדים הצלמים ובני אדם היו מוכרים צלמים בחניות כמ''ש חז''ל שהיה תרח מוכר צלמים. ולענין התימה שתמה יש לומר דמעיקרא ליתא שאברהם היה בבבל ושם ועבר היו בארץ כנען ושם לא שיבר אברהם הצלמים אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם ועל כן גדלה מעלתו ביותר:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק שני

א עִקַּר הַצִּוּוּי בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא לַעֲבֹד אֶחָד מִכָּל הַבְּרוּאִים לֹא מַלְאָךְ וְלֹא גַּלְגַּל וְלֹא כּוֹכָב וְלֹא אֶחָד מֵאַרְבָּעָה הַיְסוֹדוֹת וְלֹא אֶחָד מִכָּל הַנִּבְרָאִים מֵהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹבֵד יוֹדֵעַ שֶׁה' הוּא הָאֱלֹהִים וְהוּא עוֹבֵד הַנִּבְרָא הַזֶּה עַל דֶּרֶךְ שֶׁעָבַד אֱנוֹשׁ וְאַנְשֵׁי דּוֹרוֹ תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְעִנְיָן זֶה הוּא שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה עָלָיו וְאָמְרָה (דברים ד-יט) 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ' וְגוֹ' (דברים ד-יט) 'אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכָל הָעַמִּים'. כְּלוֹמַר שֶׁמָּא תָּשׁוּט בְּעֵין לִבְּךָ וְתִרְאֶה שֶׁאֵלּוּ הֵן הַמַּנְהִיגִים אֶת הָעוֹלָם וְהֵם שֶׁחָלַק ה' אוֹתָם לְכָל הָעוֹלָם לִהְיוֹת חַיִּים וְהוֹוִים וְאֵינָם נִפְסָדִים כְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם וְתֹאמַר שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהֶם וּלְעָבְדָן. וּבָעִנְיָן הַזֶּה צִוָּה וְאָמַר (דברים יא-טז) 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם'. כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תִּטְּעוּ בְּהִרְהוּר הַלֵּב לַעֲבֹד אֵלּוּ לִהְיוֹת סַרְסוּר בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַבּוֹרֵא:

ב סְפָרִים רַבִּים חִבְּרוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בַּעֲבוֹדָתָהּ הֵיאַךְ עִקַּר עֲבוֹדָתָהּ וּמַה מַּעֲשֶׂיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ. צִוָּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא לִקְרוֹת בְּאוֹתָן הַסְּפָרִים כְּלָל וְלֹא נְהַרְהֵר בָּהּ וְלֹא בְּדָבָר מִדְּבָרֶיהָ. וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת הַצּוּרָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. וּבָעִנְיָן הַזֶּה נֶאֱמַר (דברים יב-ל) 'וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ', שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל עַל דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ הֵיאַךְ הִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה עוֹבְדָהּ, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ [א] וְלַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי:

 כסף משנה  ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור. שבת פרק שואל (דף קמ"ט) ת''ר כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים הן, ואם תאמר הא אמרינן עלה מאי משמע אמר ר' חנן אל תפנו אל מדעתכם ואי כפירוש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים מאי בעי מאי משמע הא פשטיה דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים. ונ''ל דמשמע ליה דאל תפנו היינו שלא יפנה ללכת בדרכיהם ולא לאסור להסתכל בצורה אתא ולהכי בעי מאי משמע ומהדר ליה דנדרוש ביה אל תפנו אל מדעתכם דהיינו בהסתכלם בצורת העבודת כוכבים:

ג וְכָל הַלָּאוִין הָאֵלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד הֵן וְהוּא שֶׁלֹּא יִפְנֶה אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַנִּפְנֶה אַחֲרֶיהָ בְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְלֹא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ בְּמַחֲשָׁבָה אֶלָּא כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁהוּא גּוֹרֵם לוֹ לָאָדָם לַעֲקֹר עִקָּר מֵעִקְּרֵי הַתּוֹרָה מֻזְהָרִין אָנוּ שֶׁלֹּא לְהַעֲלוֹתָהּ עַל לִבֵּנוּ וְלֹא נַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ לְכָךְ וְנַחְשֹׁב וְנִמָּשֵׁךְ אַחַר הִרְהוּרֵי הַלֵּב. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְצָרָה וְלֹא כָּל הַדֵּעוֹת יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ. וְאִם יִמָּשֵׁךְ כָּל אָדָם אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ נִמְצָא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם לְפִי קֹצֶר דַּעְתּוֹ. כֵּיצַד. פְּעָמִים יָתוּר אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּפְעָמִים יַחְשֹׁב בְּיִחוּד הַבּוֹרֵא שֶׁמָּא הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ. מַה לְּמַעְלָה וּמַה לְּמַטָּה מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר. וּפְעָמִים בַּנְּבוּאָה שֶׁמָּא הִיא אֱמֶת שֶׁמָּא הִיא אֵינָהּ. וּפְעָמִים בַּתּוֹרָה שֶׁמָּא הִיא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁמָּא אֵינָהּ. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּדּוֹת שֶׁיָּדִין בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ וְנִמְצָא יוֹצֵא לִידֵי מִינוּת. וְעַל עִנְיָן זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה וְנֶאֱמַר בָּהּ (במדבר טו-לט) 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים'. כְּלוֹמַר לֹא יִמָּשֵׁךְ כָּל אֶחָד מִכֶּם אַחַר דַּעְתּוֹ הַקְּצָרָה וִידַמֶּה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מַשֶּׂגֶת הָאֱמֶת. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא ברכות יב-ב) 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זוֹ מִינוּת' וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זוֹ זְנוּת. וְלָאו זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹרֵם לָאָדָם לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ מַלְקוֹת:

 כסף משנה  ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור לפנות אחריה וכו'. חגיגה (דף י"א) פ' אין דורשין כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ויתר דבריו הם מבוארים: כך אמרו חכמים אחרי לבבכם וכו'. בסוף פ''ק דברכות (דף י"ג). ומ''ש שאין בו מלקות, על הכלל שבידינו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:

ד מִצְוַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּנֶגֶד הַמִּצְוֹת כֻּלָּן הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-כב) 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וְגוֹ' וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כּוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְכָל הַנְּבִיאִים וּבְכָל מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ הַנְּבִיאִים מֵאָדָם וְעַד סוֹף הָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-כג) 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם'. וְכָל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְכָל הַנְּבִיאִים וּבְכָל מַה שֶּׁנִּצְטַוּוּ הַנְּבִיאִים מֵאָדָם וְעַד סוֹף הָעוֹלָם וְהוּא עִקַּר כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן:

 כסף משנה  מצות עבודת כוכבים כנגד כל המצות וכו'. בפרק שני דהוריות (דף ח') ובספרי פרשת שלח:

ה * יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה. מוּמָר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְכֵן הָאֶפִּיקוֹרְסִים מִיִּשְׂרָאֵל אֵינָן כְּיִשְׂרָאֵל לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים וְאֵין מְקַבְּלִים אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ב-יט) 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים'. וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים הֵם הַתָּרִים אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבָּם בְּסִכְלוּת דְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ עוֹבְרִים עַל גּוּפֵי תּוֹרָה לְהַכְעִיס בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ בְּיָד רָמָה וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בָּזֶה עָוֹן. וְאָסוּר לְסַפֵּר עִמָּהֶן וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה-ח) 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ'. וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל אֶפִּיקוֹרוֹס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

 ההראב"ד   ישראל שעבד וכו' לכל דבריו. א''א אף על פי כן אסור לאבד ממונו בידים מידי דהוה אמסור אבל אם נשא עובדת כוכבים ואין לו זרע כשר ודאי מותר לאבדו בידים או ליטלו מעצמו:

 כסף משנה  ישראל שעבד עבודת כוכבים וכו'. פ''ק דחולין (דף ד') אסיקנא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה. וישוב לשון רבינו כך הוא ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה. והוצרך לכתוב זה אע''פ שמתחלת דבריו למדנו כן כדי לתפוס לשון האמור בגמרא מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: כתב הראב''ד ישראל כו' א''א אף על פי כן וכו' או ליטלו מעצמו, עכ''ל. ורבינו לא נזקק לכתוב חילוק זה מפני שאינו כתוב בגמרא: וכן האפיקורסים מישראל. כלומר אע''פ שאינן עובדים כוכבים אינן כישראל לכל דבר. ומ''ש ואין מקבלין אותם בתשובה. נלמד מדאמר אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שיודע רבו ומתכוין למרוד בו. ואמרינן נמי בפ''ק דחולין דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: ומ''ש והאפיקורוסים הם התרים וכו'. מפני שכפי מה שכתב בהלכות תשובה אלו אינן נקראים אפיקורוסים לכך אמר והאפיקורוסים שאני מזכיר כאן אינם האפיקורוסים הנזכרים בהלכות תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעבודת כוכבים ואותם מקבלים אותם בתשובה כמו שנתבאר בהלכות תשובה סוף פ' שלישי אבל האפיקורוסים הנזכרים כאן הם התרים וכו': כתב הרמ''ך תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא והכי פירושא דקרא אע''פ שישובון לא ישיגו ומי יוכל לומר שלא נקבל לכל בעלי תשובה וצ''ע עכ''ל. וזה שכתב הרמ''ך הוא בפ''ק דע''ז (דף י"ז) ולא קאמר התם שקבלם רב חסדא: ומ''ש אסור לספר עמהם וכו'. הכי אמרינן (סנהדרין ל"ח:) דהא דכתיב אל תען כסיל כאולתו היינו באפיקורוס ישראל דפקר טפי:

 לחם משנה  וכן האפיקורסים מישראל אינם כישראל וכו'. בפ''ק דע''ז (דף י"ח) אמרו כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו הכי קאמר ואם ישובו לא ישיגו ארחות חיים למימרא דכל דפריש ממינות מיית וכו' משמע מהתם דאפשר להם לשוב אלא שמי שהוא שב מת מחמת כפיית יצרו וצרת לבו וכן רבינו בפ''ג מהלכות תשובה אחרי שכתב (מה שהובא) בגמ' וכל הנזכרים באותו הפרק כתב בד''א שכל אחד מאלו אין להם חלק לעולם הבא כשמת בלא תשובה אבל שב מרשעו כו' משמע שאפשר לו לשוב וא''כ קשה מה שכתב ואין מקבלין אותו. ונראה דכונתו לומר שאנו לא נקבל אותם לפי שהוא דבר קשה שיחזור שמי שחוזר הוא מת מחמת כפיית יצרו וזה שלא מת ודאי שלא שב כהוגן כדאמרינן בגמרא גבי ההיא איתתא דלא מתה משום דלא הדרא שפיר ולכך ודאי אין מקבלין אותו ומחזיקין אותו ששב דודאי לא שב דאם היה שב היה מת אבל ודאי שאפשר לו לשוב ואם שב יש לו חלק לעוה''ב. וזהו שכתב בהלכות תשובה שאם שב האדם מרשעתו שתשובתו מתקבלת כלומר האל יתברך היודע ששב בלב שלם מקבל תשובתו: ואסור לספר עמהן כו' שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה. בגמ' איתא התם תרי לישני לחד לישנא אמרי הרחק מעליה דרכך זו מינות ואל תקרב אל פתח ביתה זו רשות ואיכא דאמרי הרחק מעליה דרכך זו מינות והרשות ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה משמע דלכלהו דרשות מהרחק מעליה דרכך נפקא ואם כן קשה על רבינו איך נפקא ליה מאל תקרב אל פתח ביתה ונראה ודאי שאין חשש בזה ולהכי לא דק רבינו:

ו כָּל הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲבָדָהּ הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְאֶחָד הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֶחָד הַמְגַדֵּף אֶת ה' שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-ל) 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף'. לְפִיכָךְ תּוֹלִין עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּמוֹ שֶׁתּוֹלִין [ב] אֶת הַמְגַדֵּף וּשְׁנֵיהֶם נִסְקָלִין. וּמִפְּנֵי זֶה כָּלַלְתִּי דִּין הַמְגַדֵּף בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם כּוֹפְרִים בָּעִקָּר הֵם:

 כסף משנה  כל המודה וכו'. כריתות (דף ג'): לפיכך תולין וכו' ושניהם נסקלין. כך פשוט במשנה פרק נגמר הדין (דף מ"ה):

ז וְאֵלּוּ הֵן דִּינֵי הַמְגַדֵּף. אֵין הַמְגַדֵּף חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם הַמְיֻחָד שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֶׁהוּא אָלֶ''ף דָּלֶ''ת נוּ''ן יוּ''ד וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-טז) 'וְנֹקֵב שֵׁם ה'', עַל הַשֵּׁם הַמְיֻחָד חַיָּב סְקִילָה וְעַל שְׁאָר הַכִּנּוּיִים בְּאַזְהָרָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם יוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁעַל שְׁנֵיהֶם הוּא נִסְקָל:

 כסף משנה  אין המגדף חייב וכו'. בסנהדרין פ' ארבע מיתות (דף נ"ה נ"ו) תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובברייתא בגמרא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכנויין ת''ל איש כי יקלל אלהיו מ''מ דברי ר''מ וחכמים אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל הכנויין באזהרה וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש ויברך אותו בשם מן השמות וכו'. שם תנא עד שיברך שם בשם מה''מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת ופירש''י להכי הדריה בהאי קרא לומר עד שיקוב שם בשם. אך ק''ל דתנן בההוא פרקא גבי מקלל אביו ואמו קללם בכינוי ר''מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא דטעמא דרבנן משום דכתיב בנקבו שם יומת מה ת''ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקלל בשם ופירש''י אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו והא ודאי חכמים לית להו לשמואל דאל''כ היכי מצו ילפי מהאי קרא למקלל אביו ואמו הא לגופיה איצטריך וכ''כ רש''י דחכמים לא ס''ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפי' לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק רבנו כאן כההיא דשמואל היאך פסק בפ''ה מהל' ממרים כחכמים שאם קלל אביו ואמו בכנוי פטור. ואפשר לומר שרבינו פוסק גבי מקלל אביו ואמו כחכמים וגבי מגדף כסתם ברייתא דתנא אינו חייב עד שיברך שם בשם דנהי דחכמים לא סבירא להו טעמא דשמואל מ''מ כיון דחזינן דההיא ברייתא סתמא אתנייא וליכא מאן דפליג עלה כוותה נקטינן דאפשר דמקרא אחרינא מפיק לה ולא מקרא דאמר שמואל כנ''ל. ומ''מ צ''ע מנ''ל שרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב דילמא בעינן שיברך בשם המיוחד. והרמ''ה כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כנוי ואינו נסקל אלא על שם ההויה והביא כמה ראיות לדבריו והשיבו לו דמשמע ליה לרבינו דכי קאמר בגמ' ש''מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר ולא בעי לפרושי דהיינו שם ההוי''ה דההוא שם העצם. וכתב עוד דמה שכתב ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן שם שמברך בו שם המיוחד והביא ראיות לדבריו וחכמי לוניל טענו בעד רבינו:

 לחם משנה  ואלו הן דיני המגדף וכו'. בפרק ארבע מיתות (דף נ"ה במשנה) המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובגמרא תנא עד שיברך שם בשם עוד שם בפסקא (דף ס') אמר רב אחא בר יעקב אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות לאפוקי בן שתי אותיות דלא והקשו פשיטא יכה יוסי את יוסי תנן ותירצו מהו דתימא מילתא בעלמא הוא דנקט קמ''ל. ואיכא לישנא אחרינא בגמרא ומכלהו משמע דרב אחא בר יעקב אשמעינן דמתני' בדוקא נקט יכה יוסי את יוסי שהוא שם בן ד' אותיות וא''כ משמע דכי היכי דבשם המבורך הוא בן ארבע ה''נ השם המברך דהא יוסי את יוסי תנן דמשמע בן ארבע אותיות כמנין יוסי דצריך שיהיה בן ארבע אותיות וא''כ קשה על רבינו ז''ל למה בשם המבורך כתב שיהיה בן ארבע אותיות ובשם המברך כתב שיהיה אחד מן השמות שאינם נמחקים שהם חמשה אל שדי וכו' דכי אמרו בגמ' על שם המפורש במיתה ועל הכנוי באזהרה בין בשם המבורך והמברך אמרו. ואם כונתו לפרש שם המפורש שמות שאינם נמחקים וכנויין הם כמו חנון ורחום וכו' אם כן גם השם המבורך היה לו לומר כן ועוד שלשון שם המפורש משמע שם בן ארבע ולא ידעתי לע''ד טעם רבינו בזה:

ח אַזְהָרָה שֶׁל מְגַדֵּף מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כז) 'אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל'. בְּכָל יוֹם וָיוֹם בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּיִים יַכֶּה יוֹסִי אֶת יוֹסִי. נִגְמַר הַדִּין מוֹצִיאִין אֶת כָּל אָדָם לַחוּץ וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים וְאוֹמְרִים לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ וְהוּא אוֹמֵר וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וְקוֹרְעִין וְלֹא מְאַחִין. וְהָעֵד הַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי. וְאִם הָיוּ עֵדִים רַבִּים צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן לוֹמַר כָּזֶה שָׁמַעְתִּי:

 כסף משנה  אזהרה של מגדף מנין. בפ' ארבע מיתות (דף ס"ו) גבי המקלל אביו ואמו ראב''י אומר אזהרה למברך את השם מנין ת''ל אלהים לא תקלל ואמרינן התם דאפילו למ''ד דהאי אלהים חול הוא ולאזהרת דיין אתא אפילו הכי יליף אזהרה לברכת השם מהכא דגמר קדש מחול: בכל יום ויום וכו' עד אף אני כמותו שמעתי. משנה שם סנהדרין (דף נ"ו) כלשון רבינו, ובסוף אמרו והשלישי אומר אף אני כמוהו וזהו שאמר רבינו ואם היו עדים רבים וכו'. ופירוש המשנה כך בכל יום כל זמן שהיו נושאים ונותנין בבדיקות העדים דנין עמהם ובודקין אותו בכנוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי ולהכי נקט יוסי את יוסי דארבע אותיות איכא בשם המיוחד ואינו חייב עד שיברך שם המיוחד כמו שנתבאר ולהכי נקט יכה יוסי דאינו חייב עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש פריך בירושלמי ואמרינן ליה גדף ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו זה:

ט מְגַדֵּף שֶׁחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אֵינוֹ כְּלוּם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגִּדֵּף בְּעֵדִים נִסְקָל. מִי שֶׁגִּדֵּף אֶת הַשֵּׁם בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים קַנָּאִים פּוֹגְעִים בּוֹ וְהוֹרְגִים אוֹתוֹ. וְאִם לֹא הֲרָגוּהוּ קַנָּאִים וּבָא לְבֵית דִּין אֵינוֹ נִסְקָל עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִים:

 כסף משנה  מגדף שחזר בו בתוך וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ו). ובמה שכתב רבינו אלא כיון שגדף בעדים נסקל כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ''ע בפ' הנשרפין גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה ובפ''ק דסנהדרין (דף ח') גבי הא דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותם. וממ''ש רבינו בהלכות עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך אין צריכין התראה משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה. וא''ת כיון דאמרינן דמגדף אינו יכול לחזור בו פשיטא דלא שייך התראה. וי''ל דשייך להתרות בו כשאמר שרוצה לברך ואם אחר אותה התראה ברך אפילו שחזר בו בתוך כדי דיבור נסקל אבל אם לא התרו בו ובירך בפני עדים אע''פ שלא חזר בו אי הוה אמרינן דבעי התראה אינו נסקל: מי שגדף כו'. משנה פ' הנשרפין (דף פ"א) המקלל בקוסם קנאים פוגעים בו ומפרש רבינו דהיינו מגדף את השם בשם עבודת כוכבים ומשמע שאם לא פגעו בו קנאים שאינו נסקל כדאיתא התם גבי בועל ארמית קנאים פוגעים בו ובעי לא פגעו בו קנאים מאי יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' אלמא כל היכא דאמרינן קנאים פוגעין בו אם לא פגעו בו אין ב''ד ממיתין אותו: ומ''ש רבינו עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים. עניינו השמות שאינן נמחקים. ומיוחדים דנקט היינו המיוחדים שלא להמחק:

 לחם משנה  מגדף שחזר בו תוך כדי דבור אינו כלום. בפרק יש נוחלין אמרינן בכל התורה תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף וכו': מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים קנאים פוגעים בו וכו'. מתוך הלשון הזה משמע כאן דבעי רבינו שם המברך שיהיה שם המפורש כשם המבורך מדכתב המיוחדים וזהו נראה הפך ממה שכתב למעלה שמות שאינם נמחקים. ואפשר ליישב דלשון דהיינו מיוחדים הוא למעוטי הכנויים אבל מ''מ קשיא מה שהקשיתי למעלה וצ''ע:

י כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בִּרְכַּת הַשֵּׁם חַיָּב לִקְרֹעַ וַאֲפִלּוּ עַל בִּרְכַּת הַכִּנּוּיִין חַיָּב לִקְרֹעַ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמָעֶנָּה מִיִּשְׂרָאֵל. אֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב לִקְרֹעַ. אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ. וְלֹא קָרְעוּ אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרַבְשָׁקֵה הָיָה יִשְׂרָאֵל מוּמָר. כָּל הָעֵדִים וְהַדַּיָּנִים סוֹמְכִים אֶת יְדֵיהֶם אֶחָד אֶחָד עַל רֹאשׁ הַמְגַדֵּף וְאוֹמֵר לוֹ דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ שֶׁאַתָּה גָּרַמְתָּ לְךָ. וְאֵין בְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִי שֶׁסּוֹמְכִים עָלָיו אֶלָּא מְגַדֵּף בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם:

 כסף משנה  כל השומע ברכת השם וכו'. שם (דף ס') אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וא''ת רבשקה ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעים אלא על שם המיוחד לאפוקי כנוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא''ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן יתמלא כל הבגדים קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעובד כוכבים ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי וש''מ בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב ש''מ. ופוסק רבינו בשומע מן העובד כוכבים כשמואל ובברכת כנוי כר' חייא. וצ''ע למה, וכבר נשאל מהר''י קולון על זה והשיב דהיכא דלא היה לרבינו ראיה לפסוק כשמואל פוסק כר' חייא דהא קי''ל דעד אביי ורבא הלכה כרב נגד התלמיד וכ''ש הכא דרבי חייא רביה דרב הוה ורב הוא גדול משמואל וא''כ מן הראוי שיפסוק לענין ברכת כנוי כרבי חייא. ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויין דקאמר התם ר''ש בן לוי הוה מהלך באסרטיא אזדמן ליה חד כותאי והוה מגדף והוה קורע וכו' עד הדא אמרת שקורעים על הכנויין ושקורעין בזמן הזה. ומה שפסק כשמואל בענין העובד כוכבים המברך משום דס''ל לרבינו דסוגיא דגמרא ע''כ כשמואל אזלא דאמר התם העדים אין חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס''ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיהו וכו' ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו והקשו בתוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכנוי ולא תירצו דבר. אבל בשיטה אחת שמצאתי תירץ דרבשקה ישראל מומר היה ובאותה אמירה גמרו דינו לכשימצאוהו למדנו מתוך תירוץ זה דתלמודא סבר דרבשקה ישראל מומר הוה וא''כ ממילא שמעינן דהלכתא כשמואל דאמר אין קורעים על ברכת העובד כוכבים דסברא הוא דאפילו רבי חייא לא דחק לומר שקורעין על ברכת העובד כוכבים אלא משום דיליף לה מההוא דרבשקה וכן משמע בהדיא מתוך הירושלמי דגרסינן התם מהו לקרוע על קללת עובד כוכבים מ''ד רבשקה עובד כוכבים היה קורעין ומ''ד רבשקה ישראל מומר היה אין קורעים הרי בהדיא דבההיא דרבשקה תליא מילתא וא''כ מדחזינן דסבר תלמודא דידן דישראל מומר היה ממילא שמעינן דאידחיא ההיא דרבי חייא ואין קורעין ע''כ תשובתו: ול''נ דאפשר לדחות ולומר דאדרבה דעת רבינו היתה לפסוק דלא כרבי חייא בתרוייהו משום דר' חייא ה''ל יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. ומה שרצה הרב לומר דהלכה כר' חייא לגבי שמואל משום דרביה דרב הוה ורב גדול משמואל הא לא מכרעא שמאחר שלא היה רבו של שמואל לא שייך למימר ביה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא רב גדול מרבי יוחנן הוה דאמרינן עליה דרב תנא הוא ופליג וברבי יוחנן לא אמרינן הכי כמו שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות ופרק כיצד צולין ואפילו הכי הלכה כר' יוחנן לגבי דרב ואם כן כבר אפשר דאפילו הוה שמואל לחודיה בהדי רבי חייא שהיה פוסק רבינו כשמואל כ''ש השתא דאיכא נמי רב יהודה בהדיה דלא סבירא ליה כר' חייא אלא משום דאשכח רבינו ההיא דירושלמי שקורעין על הכנויים דאתיא כרבי חייא הוכרח לפסוק כר' חייא: ומ''ש רבינו אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. ברייתא שם כלשון הזה בעצמו וא''ת הא תניא בגמ' והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ולמה לא כתבה רבינו. וי''ל שסמך על מה שכתב לשון המשנה דקתני והדיינים קורעין ומדלא מדכר עדים משמע דאין חייבים לקרוע. ואמרינן בירושלמי דדוקא שמעו מפי שומע אבל שומע ששמע מאדם אחר ששמע מהשומע כיון שהוא יוצא לשלישי אינו חייב לקרוע. ואמר עוד ואומר זה השם הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי וכבר כתבתי זה למעלה: כל העדים וכו'. בספרא פ' אמור וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים כל השומעים אלו הדיינים את ידיהם יד כל יחיד ויחיד ידיהם על ראשו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך עכ''ל: ומשמע שכל היחידים הנמצאין בשעת סקילה סומכים ידיהם עליו וצריך טעם למה השמיטו רבינו. וי''ל משום דמשמע לרבינו דאין סברא לומר כן דהא רחמנא לא אמר אלא כל השומעים דהיינו עדים ודיינים בלבד ומאי דקאמר יד כל יחיד ויחיד היינו כדי שלא תאמר דביד אחד שיסמוך בעד כל אחד מהשומעים סגי כדאשכחן בתנופה שאחד מניף בעד כל החברים אלא צריך שכל אחד מהשומעים יסמוך שתי ידיו ודייק לה מדקאמר את ידיהם ולא קאמר את ידם: ומ''ש ואין בכל הרוגי ב''ד וכו'. פשוט כיון דלא אשכחן הכי לא בקרא ולא בגמ'. ומ''ש שנאמר קאי אריש מילתיה כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם:

 לחם משנה  כל השומע ברכת השם וכו'. בפ' ד' מיתות (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרת השם מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וכו'. וא''ת רבשקה ישראל מומר היה ואמר ר''י אמר שם אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד לאפוקי כינוי דלא ופליגא דרבי חייא בתרווייהו דאמר רבי חייא השומע וכו' ורבינו פסק כשמואל בחדא דהיינו השומע הזכרה מפי העובד כוכבים דאינו חייב לקרוע ובחדא כרבי חייא דהיינו קורעים על ברכת הכנויין וצריך לתת טעם למה לא פסק בכלהו כשמואל או כר' חייא ונראה דהסברא הכריחו דודאי מפי העובד כוכבים אין סברא שיקרע דא''כ נתמלא כל הבגד קרעים וכיון שהוא אינו בן ברית ודאי דאין לנו לקרוע על ברכתו אבל ישראל אנו קורעים דיצא מבינינו שמברך את השם ואפילו שהוא מומר ואין סברא לפסוק כרבי חייא ומשום דאפילו ברכת הכנויין כיון שכונתו לברך את השם ודאי דסברא הוא לקרוע עליו ועיין במהר''י קולון ז''ל שורש ק' שהאריך ליישב זה:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק שלישי

א כָּל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל. וְאִם עָבַד בִּשְׁגָגָה מֵבִיא קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:

 כסף משנה  כל העובד וכו'. בריש כריתות תנן ל''ו כריתות הן ומני בהדייהו עובד כוכבים וקתני בתר הכי על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד כלומר שאין חייבין על לא הודע טומאת מקדש וקדשיו אשם תלוי לפי שאינו חייב על שגגתו חטאת קבועה אלמא דכל אינך הוי בחטאת קבועה וקרא נמי בהדיא כתב חטאת בשגגת עבודת כוכבים ולא כתב ואם דל הוא: ומ''ש ואם היו שם עדים והתראה נסקל. משנה בפרק ארבע מיתות (דף ס' וס"א) אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו עובד כוכבים:

ב עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה קָבְעוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְכָל צֶלֶם וְצֶלֶם וּלְכָל צוּרָה וְצוּרָה וַעֲבוֹדַת זֶה אֵינָהּ כַּעֲבוֹדַת זֶה כְּגוֹן פְּעוֹר שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁפּוֹעֵר אָדָם עַצְמוֹ לוֹ וּמַרְקוּלִיס שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁיִּזְרֹק לוֹ אֲבָנִים אוֹ יְסַקֵּל מִלְּפָנָיו אֲבָנִים וְהַרְבֵּה עֲבוֹדוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ תִּקְּנוּ לִשְׁאָר צְלָמִים. לְפִיכָךְ הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְמַרְקוּלִיס אוֹ שֶׁזָּרַק אֶבֶן לִפְעוֹר פָּטוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹד אוֹתוֹ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ל) 'אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי'. וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן צְרִיכִין בֵּית דִּין לֵידַע דַּרְכֵי הָעֲבוֹדוֹת, שֶׁאֵין סוֹקְלִין עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁזּוֹ הִיא דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ:

 כסף משנה  לפיכך הפוער עצמו למרקוליס וכו'. פרק ארבע מיתות (שם) אמרינן דאיכה יעבדו אתא למעוטי פוער עצמו למרקוליס וזורק אבן לפעור:

ג וְאַזְהָרָה שֶׁל עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב (שמות כ-ה) 'וְלֹא תָעָבְדֵם'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת חוּץ מִמִּשְׁתַּחֲוְה וְזוֹבֵחַ וּמַקְטִיר וּמְנַסֵּךְ. אֲבָל הָעוֹבֵד בְּאַחַת מֵעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ לְאֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים חַיָּב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּסֵּךְ לִפְעוֹר אוֹ שֶׁזָּבַח לְמַרְקוּלִיס חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-יט) 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ'. זְבִיחָה בִּכְלַל עֲבוֹדָה הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת לוֹמַר לְךָ מַה זְּבִיחָה מְיֻחֶדֶת שֶׁעוֹבְדִין בָּהּ לַשֵּׁם וְחַיָּב הַזּוֹבֵחַ לְאֵל אַחֵר סְקִילָה עָלֶיהָ בֵּין הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בִּזְבִיחָה אוֹ אֵינָהּ בִּזְבִיחָה. אַף כָּל עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לַשֵּׁם אִם עָבַד בָּהּ לְאֵל אַחֵר בֵּין שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ בֵּין שֶׁאֵינָהּ בְּכָךְ חַיָּב עָלֶיהָ. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות לד-יד) 'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר' לְחַיֵּב עַל הַהִשְׁתַּחֲוָיָה אֲפִלּוּ אֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. וְהוּא הַדִּין לִמְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ. וְזוֹרֵק וּמְנַסֵּךְ אֶחָד הוּא:

 כסף משנה  בד''א בשאר עבודות וכו'. משנה שם אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואמרינן בגמרא דהכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה ולחשוב נמי זורק אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם כלומר דזריקת דם קרייה ניסוך. ותניא נמי התם זובח לאלהים יחרם בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת''ל בלתי לה' לבדו כל העבודות כולם לשם המיוחד לפי שיצתה זביחה לידון בעבודות פנים מנין לרבות השתחואה ת''ל וילך ויעבוד וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת''ל כי לא תשתחוה לאל אחר יכול שאני מרבה המגפף והמנשק ת''ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים חייבים עליה מיתה יצתה השתחויה לדון בעצמה יצתה זביחה לידון על הכלל כולו, ופירש''י זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש''מ אפילו אינה עבודה שלו קאמר. בלתי לה' לבדו ונטל כל העבודות מלעבדה בהם ונתנם לשם המיוחד ומשמע דאכל עבודות הראויות לה' קאמר. לפי שיצתה זביחה ללמד על הכלל כולו ואין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזיבוח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מנין לרבות השתחואה ת''ל וכו' יכול שאני מרבה דנימא השתחואה שיצתה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהיא שהיא דרך כבוד כגון אלו חייב ת''ל זובח ואם השתחואה ללמד על הכלל באת למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא אלא זביחה באה ללמד על כל הנכללות עמה ומה זביחה מיוחדת עבודת פנים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע''פ שאין חייבים על כיוצא בה. וביאור לשון רבינו כך הוא הרי שנסך לפעור וכו' חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' וכו' משמע דאכל עבודה הראויה לה' מיחייב אם עבד בה לכוכבים אע''פ שאינה מיוחדת לה ואין אנו דורשין מבלתי לה' לחייב על כל עבודה שהיא דרך כבוד מדלא כתב עובד לאלהים יחרם וכתב זובח לומר דוקא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים נמצא דממלת זובח מרבינן שאר עבודות פנים וממעטינן שאינן עבודת פנים אע''פ שהם דרך כבוד וה''ק מכיון שלא נתרבו הזובח לאלהים אלא עבודות שהם מיוחדין להשי''ת מנין לרבות השתחואה שאינה מעבודת פנים לכך נאמר לא תשתחוה להם וכו' וגמר מלכתוב זביחה והשתחואה היוצאות מהכלל זביחה ללמד על כל הכלל והשתחואה ללמד על עצמה וחזר ופירש הכלל הלמד מזביחה וזה שאמר וה''ה למקטיר ומנסך ולא תקשה לך למה אינו מונה גם זורק דבכלל מנסך הוא. זה יישוב לשון רבינו וכבר נתבאר כן בגמרא שכתבתי. ודע שיש טעות בנוסחתנו שכתוב בהם וזורק ומזבח אחד הוא וטעות הוא שנפל בספרים אלא כך צריך לגרוס וזורק ומנסך אחד הוא כמו שאמרו בגמרא, וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת. וא''ת אמאי לא מני נמי מקבל ומולק שהם עבודות פנים י''ל דמולק היינו זובח ומקבל לאו עבודה היא אלא אם זרק דכי מקבל הדם לא מוכח מילתא דפלח לה וזורק הא אמרינן דבכלל ניסוך הוא:

 לחם משנה  במה דברים אמורים וכו'. כל זה שם בברייתא תנו רבנן אילו נאמר זובח יחרם הייתי אומר וכו': (או שזבח למרקוליס חייב) שם (דף ס"א) אמרו אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין וכו' x:

ד סָפַת לָהּ צוֹאָה אוֹ שֶׁנִּסֵּךְ לָהּ עֲבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם חַיָּב. * שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. וְכֵן אִם שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵיבָר פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל. שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְנֶאֱסֶרֶת. זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת. שֶׁאֵין זְרִיקַת הַמַּקֵּל כְּעֵין זְרִיקַת הַדָּם שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹ שֵׁהוּא וְהַדָּם מִתְפַּזֵּר. הַמְקַבֵּל עָלָיו אֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּאלוֹהַּ חַיָּב סְקִילָה. וַאֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ לְבֵנָה וְאָמַר לָהּ אֵלִי אַתָּה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּדִבּוּר זֶה חַיָּב. וַאֲפִלּוּ חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר אֵין זֶה אֵלִי אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם אֶלָּא נִסְקָל:

 ההראב"ד   שחט לה חגב פטור אלא א''כ היתה דרך עבודתה בכך. א''א אין הדעת מקבלת כל זה. וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים. אלא מראין הדברים שהחכמים שפוטרין בשחיטת חגב אין להם תולדות בעבודת כוכבים ומי שפטר במחוסרת אבר ג''כ ס''ל כחכמים. אבל רב יהודה ורב נחמן אליבא דרב סבירא להו כר' יהודה וכתנא דספת וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברים חייב אפילו שלא כדרכה. וכשאמר רב יהודה עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר ורבותא קאמר דאף על גב דעבודתה במקל זרק מקל לפניה פטור הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת:

 כסף משנה  ספת לה צואה וכו'. פ' רבי ישמעאל (דף נ' נ"א) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור א''ל אביי לרבא מ''ש שבר דה''ל כעין זביחה זרק נמי ה''ל כעין זריקה א''ל בעינא זריקה משתברת וליכא איתיביה ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים חייב צואה מאי זריקה משתברת איכא בצואה לחה לימא כתנאי שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים לא דכ''ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה וא''כ מן הראוי היה לרבינו לפסוק דלא כרב דאמר שבר מקל לפניה חייב דהא בעינן עבודה כעין פנים וליכא אלא דבתר הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת א''ל רבא לר''נ מ''ש שבר וכו' א''ל בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו אף לדידי קשיא לי ושאלתיה לרבה בר אבוה ורבה בר אבוה לחייא בר רב וחייא בר רב לרב וא''ל נעשה כמגדל לעבודת כוכבים. וכיון דחזינן דכל הני אמוראי שקלי וטרי אליבא דרב בהא שמעתתא ולא פליג חד מנייהו עליה ש''מ כוותיה ס''ל ושפיר מצי רב למיתי ככולי עלמא דההיא דחגב מיירי בשאין עובדין אותה בחגב ומשום הכי פטרי רבנן ורב דמחייב בשבר מקל לפניה דוקא היכא דעבודתה במקל ובהא אפילו רבנן מודו ובדין הוא דכי אמר לימא כתנאי דהוה מצי למימר לא דכ''ע כרב וכמו שכתבתי אלא משום דמאן דאמר לימא כתנאי לא אסיק אדעתיה לאיפלוגי בין דרך עבודתה במקל וחגב או לאין דרך עבודתה בהן ורצה לדחוק לאוקומי לרב הא מיהא כר' יהודה ואהדר ליה לפום מאי דס''ד דכ''ע לא ס''ל כוותיה אבל לפום קושטא דמלתא אתי ככולי עלמא וכדפרישית. וא''ת בשבר מקל לפניה בשאין דרך עבודתה בכך עסקינן ומיחייב משום זובח וא''כ היכי אמרת שעובדין אותה במקל דא''כ תיפוק ליה משום דרך עבודתה בכך כבר נזהר רש''י מזה ופירש שמקשקשין לפניה במקל. ופוסק רבינו בשחיטת חגב כרבנן דפטרי ואיתא נמי התם א''ר אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור שנאמר בלתי לה' לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים ומוקי לה התם דוקא במחוסר אבר. וספת לה צואה פירש''י האכילה צואה מלשון מי ספו לך מאליה וצריך לומר לדעתו שזרקה לתוך פיה דאי לא היכי מדמה לה לזריקה והתוספות פירשו דהיינו שליכלכה בצואה לשון טבול כמו לא יספות במלח ויאכל בפ' הפועלים וזריקה המשתברת היינו דבעינן כגון זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפין טיפין. והרמ''ך כתב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל וכו' ה''ל לפרש והוא שעובדין אותה בזריקת מקל אבל אי חובטין לפניה במקל וזרק לפניה במקל פטור כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ולא נוקי לה כאמוראי אליבא דרב: וכתב הראב''ד א''א אין הדעת מקבלת כל זה וכו' הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת, עכ''ל: וכבר ביארתי דעת רבינו. ומ''ש שאין הדעת מקבלת ששחיטת חגב וכו' אפשר לומר שיותר נראה עבודה בספיתת צואה וניסוך מי רגלים כיון שאינו דבר הנזרק בפנים משחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר דכיוצא בהם נשחטים בפנים ואלו מוחלקים מהן הא ודאי מוכחא מילתא דלאו כעין פנים הוא: ומ''ש מי שפטר במחוסרת אבר וכו' אבל רב יהודה וכו' וכן הלכתא וכו'. תימה אמאי פסק כר' יהודה הא ודאי דכחכמים קי''ל ועוד אמאי דחי ההיא דמחוסרת אבר דאמר ר' יוחנן ופסק כרב יהודה ורב נחמן אליבא דרב הא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן: ומ''ש וכשאמר רב יהודה כו', נתכוין לומר דרבותא דרב היינו כשזרק מקל לפניה פטור אבל לדעת רבינו רבותיה בשבר דחייב וי''ל דסבר רבינו דעדיף טפי למימר דרבותא ברישא דמלתא דהיינו שבר מלמימר דרבותא בסיפא דמלתא וכדברי הראב''ד: ומ''ש רבינו זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת. מבואר שהוא כרב נחמן אמר רב והוא ז''ל מפרש דרב יהודה ור''נ בזרק מקל לפניה ה''ל תרי אמוראי ואליבא דרב פסק כרב נחמן משום דאמוראי טובא שקלו וטרו אליביה. ואפשר היה לומר דרבינו סבר דרב יהודה ורב נחמן לא פליגי ורב נחמן דמחייב בזרק מקל לפניה היינו דוקא כשעובדין אותה בזריקת מקל וכדפרישית ואשמעינן דאפילו הכי אינה נאסרת אלא דק''ל דאם כן דלא פליגי נצטרך לפרש שעובדין אותה במקל שכתב רבינו בזריקת מקל ואם איתא ה''ל לכתוב בהדיא שעובדין אותה בזריקת מקל: כתב הרמ''ך ספת לה צואה וכו'. תימה היאך פריש לה למילתה כפשטה וה''ל לפרשה ששוחטין לפניה בהמה ועכשיו כששחט לה חגב גרעה לעבודתה אבל אם עבודתה בגפוף ונישוק ושחט לה חגב חייב דאם בשיבר מקל לפניה חייב דחשבינן ליה כעין פנים כ''ש בשחט חגב ובהמה בעלת מום ותירץ על זה יפה פירש הרב דשחט לה חגב פטור ואדרבא כ''ש דפטור היכא דאין דרכה בשחיטה כלל ולא איצטריך לטעם גרועי גרעה כמו שפירשו המפרשים אלא משום דבגמרא הוה מוקמינן הא דשיבר מקל בפניה כתנאי ומשום הכי אמרינן דרבנן דפטרי בשחט לה חגב לא ס''ל הא דשיבר מקל לפניה חייב ומשום הכי דחה בגמרא, עכ''ל: המקבל עליו אחד מכל מיני וכו'. משנה באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס') ומני בהדייהו העובד עבודת כוכבים וקאמר אחד העובד ואחד הזובח וכו' והמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה. ומ''ש ואפילו הגביה לבנה: ומ''ש ואפילו חזר בו תוך כדי דבור. הכי אמרינן בבתרא פרק יש נוחלין (דף קכ"ט:) ופ' בתרא דנדרים (דף פ"ז) דעבודת כוכבים תוך כדי דבור דלא מהני מידי:

 לחם משנה  ספת לה צואה וכו'. פרק ר' ישמעאל (דף נ':) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל וכו'. (עיין בכ"מ). עוד שם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת וכו' לפירש''י ז''ל הני תרי מימרא לא פליגי אלא דמימרא קמא מיירי דעובדין אותה בקשקוש ומשום הכי קאמר זרק מקל לפניה פטור. ומימרא תנינא שעובדים אותה כדרכה וקאמר דאפילו הכי אינה נאסרת משום דבעינן כעין פנים. ואם רבינו מפרש כן קשה דאמאי לא קאמר בהא דספת לה צואה שהיא צואה לחה דבעינן זריקה משתברת כדאמר בגמרא למימרא קמא. לכך נראה ודאי דסבירא ליה דפליגי והני תרי מימרי איירי בקשקוש והוו תרי אמוראי אליבא דרב והוא פסק כרב נחמן דלא בעינן זריקה משתברת לענין חיובא אלא לענין איסור דוקא. והשתא ברייתא דצואה דאיירי לענין חיוב הוי אפילו בצואה עבה וכן הא דתנן פ' ר' ישמעאל בשם אחרים עוד אמרו שם אמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום שהוא פטור שנאמר זובח וכו'. ונראה ליישב דעת רבינו דמימרא דר' יוחנן וכן ברייתא דספת לה צואה כלהו אליבא דהלכתא דהיינו אליבא דרבנן וסבירא ליה דרבנן דפטרי בחגב פטרי נמי בעלת מום אבל בספת לה צואה מודו דחייב דעדיף טפי. וא''ת לדעת רבינו עדיף שבר מקל משחט חגב דבשחט חגב כתב דפטור ובשבר מקל חייב. וא''כ קשה דאיך תירצו בגמ' לא דכ''ע לא אמרינן כעין זביחה וכו' כלומר ודכולי עלמא דלא כרב דבשבר מקל כ''ע מודו דפטור אדרבה הסברא הוי איפכא וה''ל לאוקמי כולהו כרב וכ''ע מודו דכששבר מקל חייב משום דעדיף טפי. וי''ל דס''ל לרבינו דשבר מקל לא עדיף משחט חגב אדרבה גרע משחט חגב כדאמר בגמ' הואיל וצוארו ארוך לענין דינא הם שוין דכי היכי דבשבר מקל כשעובדים אותה בקשקוש היכא דשבר מקל בפניה חייב ה''נ בחגב היכא דעובדים אותה בחגב אע''פ שאין עובדים אותה בשחיטת חגב ממש חייב וחכמים דפטרי בחגב איירי בשאין עובדים אותה בחגב כלל. וא''ת א''כ איך אמר לימא כתנאי לימא דכולהו סברי כרב וחכמים דפטרי התם משום דאין עובדין אותה בחגב כלל אבל הכא דעובדין אותה בקשקוש לא וכמו שהקשו התוס' וי''ל דהמקשה היה סבור דהוי כל כך בחגב אע''פ שאין עובדין אותה כלל כמו בשבר מקל היכא דעובדים אותה בקשקוש. ומה שמחייב במקל וחגב התם משום דאסיק אדעתיה טעמא דהואיל וצוארו ארוך כצואר בהמה ואהני לן הך טעמא לחייב אפילו שאין עובדים בחגב כלל וכה''ג חייב במקל היכא שעובדין אותה בקשקוש והמתרץ תירץ דאע''ג דר' יהודה מחייב בחגב מ''מ הכא מודה דפטור דאהני לן כ''כ טעמא דהואיל וצוארו ארוך דאפילו שאין עובדים בחגב כלל חייב טפי משבר דעובדין אותה בקשקוש. ולפי זה מה שכתב רבינו אא''כ עבודתה בכך אינו ר''ל בשחיטת חגב ממש אלא עבודתה בחגב בלבד כמו שעובדים אותה במקל דלקמן דעובדין אותה דרוצה לומר בקשקוש מקל. והשתא לפירושו אתי שפיר הברייתא ור' יוחנן אתי כרבנן אע''ג דהסברא היא קשה מאד דס''ל דבספת חייב טפי משחיטת חגב דבספת חייב אע''פ שאין עובדין אותה כלל משא''כ בחגב. והראב''ד ז''ל בהשגות יש לו דרך אחרת והוא סבר דחגב ובהמה בעלת מום וספת דינם שוה ור' יוחנן דפטר בבעלת מום ס''ל כרבנן ולכך בספת ובחגב נמי פטר וכן בשבר מקל ור' יהודה דמחייב בחגב ס''ל דבכלהו חייב בספת ובשבר מקל ובהמה בעלת מום ולדידיה ר' יוחנן ורב פליגי דר' יוחנן ס''ל כרבנן ורב כרבי יהודה ופסק כרב ולדידיה כל כעין זביחה וזריקת פנים המשתברים חייב ותרי מימרי דרב נחמן ורב יהודה לא פליגי כדפירש''י ז''ל ואפילו שיהיה שלא כדרכה חייב. ומ''ש שעובדין אותה במקל דהיינו אפילו בקשקוש כדפירש''י ז''ל אין הכונה דבהני דוקא חייב היכא דשבר אבל היכא דאין עובדים אותה בקשקוש פטור אלא מאי דנקט קשקוש משום סיפא נקטיה דאע''ג דעובדים אותה בקשקוש פטור היכא דזרק מקל אבל לעולם הוא חייב בכל גוונא אפילו שאין עובדים אותה בקשקוש ומשום הכי צ''ל על כרחין דפליגי רב ורבי יוחנן משום דלא מצית לאוקמי לר' יוחנן היכא דאין עובדין אותה כלל דאפילו בכי האי גוונא מחייב רב וקצת מדברי אלה מבוארים בדברי הר''ן ז''ל בפ' רבי ישמעאל: המקבל עליו אחד מכל מיני עבודת כוכבים באלוה חייב סקילה וכו'. בפרק ארבע מיתות (דף ס') אמר במשנה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה, ומפרש רבינו דמקבלו באלוה ר''ל שהיה כבר עבודת כוכבים ועתה קבלו עליו באלוה, ואומר לו אלי אתה ר''ל שלא היה מתחלה עבודת כוכבים אלא שהוא עשה אותה עתה עבודת כוכבים ומתני' זו אף זו קתני. ומדנקט רבינו הגביה לבנה לכאורה משמע דבעי דליעביד מעשה ואינו נראה דכי אמרו בגמרא פרק כל הצלמים דבעי דליעביד מעשה גבי זקף לבנה להשתחוות לה וכו' דהיינו זקף דהוא מעשה היינו דוקא לענין ליאסר עליו אבל לענין חיוב באמירה בעלמא סגי כדאמרו בגמרא בפרק ארבע מיתות בפסקא אר''נ וכו' כיון שאמר לו אלי אתה חייב ואמרינן אמאי כו' והקשו והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה ע''כ. משמע דמתני' איירי בדליכא מעשה דאל''כ מאי קושיא הא עשה מעשה דזקף לבנה אלא ודאי נראה דלא בעינן זקף. ורבינו דנקט הגביה לאו דוקא אלא אפילו בלא הגביה נמי:

ה הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּדַרְכָּהּ וַאֲפִלּוּ עָשָׂה דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן חַיָּב. כֵּיצַד. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לִפְעוֹר כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ אוֹ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ הוֹאִיל וַעֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ חַיָּב. וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ:

 כסף משנה  העובד עבודת כוכבים כדרכה וכו'. בפ' ארבע מיתות (דף ס') תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ובגמרא הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו אף על גב דמכוין לבזויה והזורק אבן למרקוליס אע''ג דמכוין למרגמיה. ומפרש רבינו למתני' בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו במזיד ולענין סקילה א''א דהא מוטעה הוא. ומ''ש ומביא קרבן על שגגתו אע''פ שהוא דבר פשוט כתב כן משום דהוזכר כן בגמ' (ס"ד.) מדאמרינן התם רב מנשה הוה קאי אזיל לבי תורתא אמר ליה עבודת כוכבים היא דקאי הכא שקל פיסא שדא ביה אמר ליה מרקוליס היא א''ל הזורק אבן למרקוליס תנן, כלומר הזורק לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו ואתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הזורק אבן למרקוליס תנן אע''ג דמכוין למרגמיה. וכיון דרב מנשה שוגג הוה ומייתי מדתנן הזורק אבן למרקוליס ודאי לענין חיוב חטאת קבעי:

ו [א] הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֵאַהֲבָה כְּגוֹן שֶׁחָשַׁק בְּצוּרָה זוֹ מִפְּנֵי מְלַאכְתָּהּ שֶׁהָיְתָה נָאָה בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁעֲבָדָהּ [ב] מִיִּרְאָתוֹ לָהּ שֶׁמָּא תָּרֵעַ לוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵן מְדַמִּים עוֹבְדֶיהָ שֶׁהִיא מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה. אִם קִבְּלָהּ עָלָיו בֵּאלוֹהַּ חַיָּב סְקִילָה * וְאִם עֲבָדָהּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ אוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת מֵאַהֲבָה אוֹ מִיִּרְאָה פָּטוּר. הַמְגַפֵּף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַמְנַשֵּׁק לָהּ וְהַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ לְפָנֶיהָ וְהַמַּרְחִיץ לָהּ וְהַסָּךְ וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּדִבְרֵי כָּבוֹד הָאֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָעָבְדֵם, וּדְבָרִים אֵלּוּ בִּכְלַל עֲבוֹדָה הֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אַחַת מֵהֶן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּפֵרוּשׁ. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּאֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וַעֲשָׂהוּ לְעָבְדָהּ חַיָּב:

 ההראב"ד   ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה פטור. א''א דומה שהוא השמיט מכאן מיראה ובגמרא הולכין יחד מאהבה ומיראה ואנו מפרשין מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה:

 כסף משנה  העובד עבודת כוכבים מאהבה וכו'. שם (סנהדרין ס"א) אתמר העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה ורבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין ואי לא לא. וידוע דהלכה כרבא דפטר ואפילו הכי בקבליה עליה באלוה אפילו מאהבה ומיראה חייב דהא מודה רבא בהא וכדקאמר בהדיא אי קבליה עליה באלוה אין: וכתב הראב''ד א''א דומה שהוא וכו' מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה עכ''ל. איני מבין דבריו דהא רבינו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה. ומה שכתב ואנו מפרשים מאהבת אדם וכו' רבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת עבודת כוכבים ומיראתו ממנה וכמו שכתב רבינו. כתב הרמ''ך תימה שהוא כתב בסמוך שאם זרק אבן למרקוליס חייב אף על גב דלא קבליה עליה עכ''ל. ואין זו השגה שרבינו בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמר ולא לענין חיוב סקילה כמו שכתבתי. וכתב עוד הרמ''ך גבי הפירוש שפירש בעבודת כוכבים מאהבה ומיראה לא נהיר. והריב''ש כתב השגת הרמ''ך וכתב עוד ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב''ם ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה ומיראה פטור ואמרת דמה שכתב דרך עבודתה שפיר אבל מה שהוסיף ואם עבדה באחת מארבע עבודות וכו', אני אומר אדרבא איפכא הוא דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור ומרקוליס דשאני התם דדרך עבודתה באותו ביזוי כמו שכתב הוא ז''ל הואיל ועבודתה בכך חייב אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהבה ומיראה פטור אבל עתה שכתב הרב ואם עבדה דרך עבודתה או בארבע עבודות קשה מפעור ומרקוליס מדבריו לדבריו. ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב''ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות דבהא לכ''ע פטור כיון דלא קבליה עליה באלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא (דף ס"א ס"ב) אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ויראה הניחא לאביי וכו' אלמא דלכ''ע אפילו בארבע עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס''ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבודות וה''ה אם היו עובדים אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עבדה ג''כ באותה עבודה, ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתה באותו בזוי והיתה עבודת כוכבים גמורה שעובדיה היו עובדים אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ''ל: וכתב עוד וז''ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב''ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע''פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור''ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ''ל, ודרך אחרון הוא הנכון בעיני לדעת רבינו: וכתב עוד הריב''ש ומ''מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב''ם במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע''פ שאינו מקבלה באלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי כוכבים שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקהו קאמר ובכי הא אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאילו עובדה ברצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינה עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור, עכ''ל: המגפף וכו'. משנה שם (סנהדרין ס"ג) אבל המגפף והמנשק וכו' המלביש והמנעיל עובר בל''ת ומפרש רבינו דהיינו לא תעבדם וכן פירש''י: ומ''ש אעפ''כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, כלומר דלא כתיב בהדיא לא תגפף ולא תנשק וכך אמרו דעל כל אלו אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות כלומר דכלהו משתמעי מחד קרא: ומ''ש ואם היתה דרך עבודתה וכו'. פשוט וכבר נתבאר:

 לחם משנה  המגפף וכו'. כל אלו במשנה. ומה שכתב רבינו ועשהו לעבדה קשה דהא אמרינן בפעור ומרקוליס דאע''ג דקא מכוין לבזותה חייב כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (דף ס"ד) ואם כן למה לי לעבדה, וי''ל דרבינו סובר ומפרש כפירוש התוספות דמכוין לעובדה בביזוי:

ז  יָשַׁב לוֹ קוֹץ בְּרַגְלוֹ לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֶנּוּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בְּפָנֶיהָ לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֵם מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ אֶלָּא יֵשֵׁב וְאַחַר כָּךְ יִטּל:

 כסף משנה  ישב לו קוץ ברגלו לפני וכו' עד מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים. ברייתא פרקא קמא דע''ז (דף י"ב) כלשון רבינו ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ולא כתבה רבינו וגם הרי''ף ונראה שלא היה בנוסחאות שלהם. ודע דבישב לו קוץ ונתפזרו לו מעות קתני בגמרא ואם אינו נראה כלומר שאינו נראה כמשתחוה כגון שפנה אחוריו או צדו לעבודת כוכבים מותר ולא חשש רבינו לכתבו דמילתא דפשיטא היא:

ח פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

ט * הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא עֲבָדָהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ד) 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'. וְכֵן הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ד) 'וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם'. לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לְעַצְמוֹ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:

 ההראב"ד   העושה עבודת כוכבים לעצמו אע''פ שלא עשאה בידיו ואע''פ שלא עבדה לוקה. א''א קשיא לי אמאי לוקה והלא לאו שבכללות הוא מי לא אמרינן במגפף ומנשק אינו לוקה עליה משום דהוה ליה לאו שבכללות שכלל עבודות הרבה בלא תעבדם והכא נמי כל התמונות בלאו אחד. ותו קשיא לי מאי דאמרינן במגפף ומנשק וכו' דלא לקי עלייהו ובתוספתא דמכות דקא חשיב הלוקים קא חשיב הסך והמקנח המגפף והמגרד אלמא לקי. והקושיא הראשונה אפשר לתרצה דשאני עבודות אלו כיון דאינם עבודת פנים דאפליגו מזביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם וכלהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות אבל ענין עשיית פסל וכל תמונה בעבודת כוכבים אחת היא:

 כסף משנה  העושה עבודת כוכבים לעצמו וכו': כתב הראב''ד א''א קשיא לי אמאי לוקה וכו' וכל תמונת עבודת כוכבים אחת היא עכ''ל. והתירוץ שכתב לראשונה מבואר, ומה שכתב ותו קשיא לי וכו'. יש לתמוה שמאחר שאותה תוספתא לא הוזכרה בגמרא משמע דלאו דסמכא היא ולישנא דמתני' הכי דייקא אבל המגפף וכו' עובר בל''ת. ואם איתא הל''ל אבל המגפף וכו' לוקה, ועי''ל דלוקין דקתני בתוספתא היינו מכת מרדות:

 לחם משנה  והעושה עבודת כוכבים לעצמו וכו'. קשה היכא דעשאוה אחרים לו אמאי לוקה והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו כמו שפסק רבינו בפרק ט''ז מהלכות סנהדרין. ויש לומר דכיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאלו עשאו הוא וחייב:

י אָסוּר לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כ) 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' כְּלוֹמַר צוּרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְנוֹי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְּעוּ בָּהֶן הַטּוֹעִים וִידַמּוּ שֶׁהֵם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵין אִסּוּר לָצוּר לְנוֹי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אֵין מְצַיְּרִים לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבַּטְּרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וִאִם צָר לוֹקֵה. אֲבָל אִם הָיִתָה הַצּוּרָה [ג] מֵשִׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֵׁל סִימָנִין כִּגוֹן הַצּוּרוֹת שֵׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וִהַטַּבִלִיּוֹת [ד] אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת:

 לחם משנה  אסור לעשות צורות וכו'. כל זה פ' כל הצלמים (דף מ"ג) ועיין בהר''ן שהאריך שם הרבה:

יא טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהוּא צוּרַת אָדָם אִם הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת אָסוּר לְהַנִּיחָהּ וּמֻתָּר לַחְתֹּם בָּהּ. וְאִם הָיְתָה הַצּוּרָה שׁוֹקַעַת מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ וְאָסוּר לַחְתֹּם בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהַנָּחָתָם תַּעֲשֶׂה בּוֹ הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת. * וְכֵן אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים מַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כ) 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי' (גמרא ראש השנה כד-ב) 'לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שְׁמָשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם' וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ. צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת וּשְׁאָר נֶפֶשׁ חַיָּה חוּץ מִן הָאָדָם וְצוּרוֹת הָאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לָצוּר אוֹתָם וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת:

 ההראב"ד   וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א''א דומה שהוא מחלק בין צורת אדם לצורת המשמשין במרום, צורת משמשין אפילו הם שוים לא בולטים ולא שוקעים אסורים וצורת אדם אם אינו בולט מותר ולא ידעתי למה ומאין לו. וא''ת משום דקתני חותמה בולט אסור להניחה הא שוה בשוה מותר אימא סיפא חותמה שוקע מותר להניחה הא שוה בשוה אסור וסוף דבר לעשותה ישראל בכל ענין אסור ואם עובדי כוכבים עשו לו בולט אסור להניחה בידו ומותר שיחתום לו עובד כוכבים שוקע מותר להניחה ואסור לחתום לו עובד כוכבים ואחד צורת אדם וצורת שמשין שבמרום דינם שוה וכן עיקר:

 כסף משנה  (י-יא) אסור לעשות צורות לנוי וכו'. בר''ה פרק שני (דף כ"ד) תנן דמות צורות לבנות היו לר''ג בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה את ההדיוטות כלומר העדים הבאים להעיד על קידוש החדש ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם כדי לבדקם אם היו דבריהם מכוונים ופריך התם ובפ' כל הצלמים (דף מ"ג) ומי שרי והא כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומשני שאני ר''ג דאחרים כלומר עובדי כוכבים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואסר ליה שמואל ומפרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא אי הכי דר''ג נמי ניחוש לחשדא רבים שאני וכיון דר''ג נשיא הוה שכיחי רבים גביה ואי בעית אימא דפרקים הוה כלומר של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת העדים וכולי יומא לא חזו וליכא חשדא. ואי בעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. וסובר רבינו דקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי מעתה לית לן למימר בדר''ג דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקימתי דאחרים עשו לו ודפרקים ולפיכך לא הזכיר רבינו חלוקים אלו. וכן נראה שהוא דעת הרי''ף ז''ל שלא כתב אלא להתלמד שאני ומיהו קשה למה לא הזכיר רבינו להתלמד שרי וצ''ע. ותניא תו התם לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי שמשמשים לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת. ותו תניא כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ותניא תו התם טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. ודעת רבינו שדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים ובין שוקעים וזהו שכתב דאפילו על הלוח אסור ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות וזה שחלקו בטבעת בין בולט לשוקע היינו דוקא בצורת אדם: כתב הראב''ד וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א''א דומה שהוא מחלק וכו' ואחת צורת אדם וצורת שמשים שבמרום דינם שוה וכן עיקר, עכ''ל. והר''ן כתב בפרק כל הצלמים על דברי רבינו ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום וכלהו מלא תעשון אתי נפקא כדאיתא בגמ' ואף הראב''ד ז''ל השיב עליו אולי סובר דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה כוכבים ומזלות מפני שאינם נראים בולטים ואף בגלגל אינן בולטים אלא משוקעים בתוכו ליכא לאפלוגי בהן בין בולט לשוקע אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מיתסר אלא בכה''ג. ואיני יודע למה כתב הר''ן טענה זו כמסופק בה שהרי בעלי התוס' סוברים כן דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין ומטעם שכתב הר''ן וכן כתב הרא''ש בפסקיו: הרמ''ך כתב שקשה על האומרים דכל שאין חותמו בולט מותר אמאי צריך לתרץ דפרקים הוה לימא על הלוח היה שלא היה בולט ומה שתירץ לעיל בשמעתא חותמו בולט הוי אינו עיקר מדמקשינן בסיפא דשמעתא והא ר''ג יחיד הוה וצ''ע. אי משום הא לא איריא דאפילו נימא דעיקר הוא לא קשה מידי דעיקר תירוצא דשני ליה בין שוקע לבולט לא איירי אלא לענין שמותר לקיימם אבל לעשותם אסור וזה הרב בלעשות איירי, עכ''ל: צורות הבהמות. כתב הרמ''ך דהא דמות ארבע פנים בהדי הדדי אסור כדאמר אביי והא ארבע פנים הם כדמות חיות ועופות וא''ת א''כ תיפוק לי משום צורת אדם י''ל שאם עשה אדם ושור בצורה אחת גריע מאדם לבדו דלא חזינן ליה מקרא דלא תעשון אתי ותימה למה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה, עכ''ל:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק רביעי

א מַדִּיחֵי עִיר מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי אֵלּוּ נִסְקָלִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶלָּא הִדִּיחוּ אֶת יוֹשְׁבֵי עִירָם עַד שֶׁעָבְדוּ אוֹתָהּ. וְאַנְשֵׁי הָעִיר הַמֻּדָּחִין נֶהֱרָגִין בְּסַיִף וְהוּא שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ שֶׁקִּבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם בֶּאֱלוֹהַּ. וְאַזְהָרָה לַמַּדִּיחַ מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ:

 כסף משנה  מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ') תנן אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו המדיח ובסוף הנחנקין תניא מדיחי עיר הנדחת בסקילה ר''ש אומר בחנק וידוע דהלכה כת''ק: ומה שכתב אע''פ שלא עבדו. פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותם לא משום עובדים ועוד דאי בשעבדו עבודת כוכבים תיפוק ליה דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין: ואנשי העיר המודחין כו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) ואלו הן הנהרגין כלומר בסייף הרוצח ואנשי עיר הנדחת. ומ''ש והוא שעבדו עבודת כוכבים או שקבלו עליהם באלוה ודאי פשיטא דבלא שום אחד מאלו אינן נהרגין וכן נמי פשיטא דסגי להיות מודחין בשקבלו עליהם באלוה דהא עבודת כוכבים איקרי וכמו שבארנו בפרק שקודם זה: ומה שכתב ואזהרה למדיח מנין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (דף ס"ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד אלא אזהרה למדיח:

 לחם משנה  מדיחי עיר ישראל הרי אלו נסקלין. זה פשוט ושם בפ' חלק מבואר: ואזהרה למדיח וכו'. בפרק ארבע מיתות (דף ס"ג) בברייתא. דבר אחר לא ישמע על פיך אזהרה למסית ולמדיח וכו':

ב  אֵין הָעִיר נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ מִתּוֹכָהּ וּמֵאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט שֶׁנֶּאֱמַר מִקִּרְבֶּךָ (דברים יג-יד) 'וְיַדִּיחוּ אֶת יוֹשְׁבֵי עִירָם'. וְעַד שֶׁיִּהְיוּ מַדִּיחֶיהָ שְׁנַיִם אוֹ יֶתֶר עַל שְׁנַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יד) 'יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל' וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם. וְעַד שֶׁיַּדִּיחוּ רֻבָּהּ. וְיִהְיוּ הַמֻּדָּחִין מִמֵּאָה וְעַד רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט. אֲבָל אִם הֻדַּח רֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט דָּנִין אוֹתָם כִּיחִידִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-טז) 'ישְׁבֵי הָעִיר' לֹא כְּפָר קָטָן וְלֹא כְּרַךְ גָּדוֹל. וְכָל פָּחוֹת מִמֵּאָה כְּפָר קָטָן. וְרֻבּוֹ שֶׁל שֵׁבֶט כְּרַךְ גָּדוֹל. וְכֵן אִם הִדִּיחוּהָ נָשִׁים אוֹ קְטַנִּים אוֹ שֶׁהִדִּיחָהּ יָחִיד אוֹ שֶׁהֻדְּחָה מִעוּטָהּ אוֹ שֶׁהֻדְּחוּ מֵאֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁהָיוּ מַדִּיחֶיהָ מִחוּצָה לָהּ אֵין דָּנִין בָּהּ דִּין עִיר הַנִּדַּחַת אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְסוֹקְלִין כָּל מִי שֶׁעָבַר וּמָמוֹנָן לְיוֹרְשֵׁיהֶן כִּשְׁאָר הֲרוּגֵי בֵּית דִּין:

 כסף משנה  אין העיר נעשית עיר הנדחת וכו' עד ועד שידיחו רובה. משנה וברייתא בסנהדרין סוף פרק חלק (דף קי"א): ויהיו המודחין וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן פ''ק דסנהדרין (דף ט"ו) ופסק כרבי יונתן וטעמו משום דבירושלמי פרק חלק איפליגו ר''מ ור' יהודה במילתא ור' יהודה כרבי יונתן. ונראה שמה שכתוב בנוסחאות ספרי רבינו אבל אם לא הודח רובו של שבט דנים אותם כיחידים שהוא טעות וצריך להגיה אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים וכן נמצא בספר ישן: וכן אם הדיחוה נשים וכו' עד כשאר הרוגי בית דין. הכל בסוף פרק חלק (דף קי"ב): ומה שכתב או שהדיחה יחיד. ברייתא שם יצאו אנשים אין אנשים פחות משנים: ומ''ש או שהודחו מאליהם. שם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו ת''ש הדיחוה נשים וקטנים אמאי להוו כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי כלומר דכי גרירי בתר נפשייהו הואיל ומעצמן נדחין אדוקין ביותר אבל כי גרירי בתר נשים וקטנים אין אדוקים כ''כ. ואע''ג דמשמע דדחויה היא פסק רבינו כוותה משום דטעמא דמסתבר הוא. וכל יתר דברי הבבא משנה שם:

 לחם משנה  אין העיר נעשית וכו'. שם בפרק חלק: ויהיו המודחים ממאה ועד רובו של שבט. בפ''ק דסנהדרין (דף ט"ו ע"ב) מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן בברייתא ור' יונתן סבר ממאה ועד רובו של שבט והגירסא שלנו בספרי רבינו הוא אבל לא הודח רובו של שבט וכו' ובודאי דהוא ט''ס וצ''ל אבל אם הודח רובו של שבט דס''ל דרובו של שבט דנין אותם כיחידים כמו שכתב לקמן ורובו של שבט כרך הוא. וא''ת הא אמרינן בגמרא דסנהדרין ואפילו רבי יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כלו לא משמע מיהא דרובו אמר ואיך קאמר רבינו דעד רובו הוי עד ולא עד בכלל י''ל דס''ל דמאי דהקשה כן בגמרא אפילו אם תרצה לדחוק ולומר דעד ועד בכלל לא קאמר ר' יונתן אלא רובו אבל כולו לא. ואם תאמר מי דחקו לרבינו לפרש כן וי''ל דהסברא דחקתו דודאי סבירא לן בכל התורה כלה רובו ככולו: או שהודחו מאליהן וכו'. שם (דף קי"ב) איבעיא להו הודחו מאליהן מהו וכו' ת''ש הדיחוה נשים וכו' ודחו הנך בתר נפשייהו גרירי וכו'. ויש לתמוה על רבינו כיון דבעיין לא איפשיטא למה פסק דאינה נעשית עיר הנדחת הא אע''ג שהוא קולא לענין הממון שהוא ליורשיהן היא חומרא לענין המיתה שהיא בסקילה החמורה. וי''ל דמשום דהפשטן רצה לפשוט דאינה נעשית עיר הנדחת אע''ג דדחה הדוחה מ''מ משמע ליה כדברי הפשטן כיון שאין סברא לפסוק בחד צד יותר מהאחר: אין דנין וכו'. משנה בריש סנהדרין:

ג  אֵין דָּנִין עִיר הַנִּדַּחַת אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל אֶחָד וְשִׁבְעִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-ה) 'וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ', יְחִידִים נֶהֱרָגִים בְּבֵית דִּין שֶׁל כָּל שַׁעַר וְשַׁעַר וְאֵין הַמְרֻבִּים נֶהֱרָגִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל:

 כסף משנה  אין דנין עיר הנדחת וכו'. משנה וגמרא פ''ק דסנהדרין (דף י"ז) לשון רבינו:

ד * אֵין אַחַת מֵעָרֵי מִקְלָט נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁנֶּאֱמַר ((דברים יז-ב) 'בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ') [בְּאַחַת עָרֶיךָ]. וְלֹא יְרוּשָׁלַיִם נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְיַחֲרִיבוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. * וְאֵין בֵּית דִּין אֶחָד עוֹשֶׂה שָׁלֹשׁ עֲיָרוֹת הַנִּדָּחוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ מְרֻחָקוֹת עוֹשֶׂה:

 ההראב"ד   אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. א''א לא ידעתי מאין לו זה ולא נאמר בגמרא אלא על ירושלים אבל כל ערי מקלט השבטים נתנו אותם מחלקיהם: ואין בית דין אחד עושה שלש עיירות הנדחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה. א''א כל זה שבוש לעולם אין עושין שלש עיירות נדחות לא בבית דין אחד ולא בשלש לא במקום אחד ולא מרוחקות אלא יהודה וגליל:

 כסף משנה  אין אחת מערי מקלט וכו'. כתב הראב''ד א''א לא ידעתי וכו' השבטים נתנו אותם מחלקיהם עכ''ל. ודעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו שעריך: ולא ירושלים וכו'. בבא קמא פ' מרובה (דף פ"ב): ואין עושין עיר הנדחת בספר. פ''ק דסנהדרין (דף י"ז). ופי' ספר כרך המבדיל בין ישראל לעובדי כוכבים. ודע שאמרו שם בגמרא מ''ט אמר רחמנא מקרבך ולא מן הספר, ובברייתא תני טעמא שמא ישמעו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל. ופריך ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ר''ש היא דדריש טעמא דקרא. ומאחר שרבינו לא ס''ל כר''ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אותה לא ה''ל למכתב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומר דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו: ואין ב''ד אחד עושה שלש עיירות וכו'. משנה פ''ק דסנהדרין (דף ב') אין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלש אבל עושין אחת או שתים, ובגמ' (דף ט"ז:) זמנין אמר רב בב''ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה ב''ד עושין וזמנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינים לעולם אין עושין מ''ט דרב משום קרחה אמר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ור' יוחנן אמר אין עושין משום קרחה תניא כותיה דר''י אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין אותן שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין. ולכאורה משמע שרבינו פוסק כר''ל דאמר אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ומן הדין כר''י ה''ל למפסק אי משום דהלכה כוותיה לגבי ר''ל ואי משום דתניא כוותיה גם נראה שרבינו פסק כזמנין אמר רב דבשנים ושלשה בתי דינין עושין ומן הדין כאידך לישנא דאפילו בשנים ושלשה ב''ד אין עושין ה''ל למפסק דכיון דלרב מספקא ליה אית לן למתפס לקולא שלא לעשות שלש אפילו בשלשה בתי דינים וכבר השיג עליו הראב''ד וכתב א''א כל זה שבוש וכו' אלא יהודה וגליל עכ''ל. וכבר נשאל על זה הגאון מהר''י קולון והשיב שדעת רבינו הוא דלא פליגי ר''י ור''ל במרוחקות אלא במקורבות דר''ל סובר דאע''ג שהן מקורבות כיון שאינם במקום אחד כגון שלשתם ביהודה או בגליל עושין דיהודה וגליל חלוקין הם זה מזה לכל דבר כדמוכח בכמה מקומות והיינו דאמר ר''ל ל''ש אלא במקום אחד כלומר שהן כלם ביהודה או בגליל אבל בשתים כלומר שתים ביהודה ואחת בגליל או בשלשה מקומות כגון יהודה וגליל ועבר הירדן עושין ועלה קאתי ר''י לפלוגי ואמר דלעולם אין עושין משום קרחה כלומר במקום דשייך לומר קרחה כגון שאינן מרוחקות ואע''ג שאינן במקום אחד אלא עומדות על הספר שבין יהודה וגליל והאחת ביהודה והשתים בגליל או בהפך כיון שהן מקורבות אין חילוק המדינות מועיל בזה ומכל מקום יש לחוש משום קרחה אבל כשהן מרוחקות דאז לא שייך למיחש לקרחה עושין דר' יוחנן אדריש לקיש קאי ור''ל לא דבר במרוחקות אלא בשינוי המקומות דבר וכן פירש''י דמלתא דר''ל דשנים או שלשה מקומות דהיינו יהודה וגליל והיינו כדפרישית. וא''ת מי דחקו לרבינו לחלק בכך ומנ''ל דמרוחקות עושין י''ל דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני אין עושין שלש עיירות מנודחות וכו' אבל עושין שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל משמע הא שתים ביהודה או בגליל אין עושין וכ''ש שתים ביהודה ושתים בגליל והדר קתני סיפא אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין דמשמע הא שתים ביהודה ואחת בגליל עושין וכ''ש שתים ביהודה או שתים בגליל וא''כ קשיא רישא אסיפא אלא ע''כ צ''ל דהכי פירושו אין עושין שלש עיירות מקורבות מנודחות וכו' אבל עושין שתים שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל ואפילו שאין מרוחקות אלא מקורבות כגון אחת על הספר מכאן ביהודה ואחת על הספר מכאן בגליל ולעולם במקורבות ודוקא שתים אבל ג' במקורבות לא אבל במרוחקות כגון אחת בדרום יהודה ואחת בצפון יהודה ואחת בצפון גליל עושין אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין אפילו מרוחקות והיינו שכתב רבינו דאין בית דין אחד לכל הפירושים עושין שלש עיירות מנודחות ואפילו חלוקות למקומות כגון יהודה וגליל כר''י כיון שאין מרוחקות זו מזו אבל שתים עושין אם חלוקות למקומות אבל כשהן מפוזרות דאז לא שייך משום קרחה עושין אפילו שלש מדיוקא דברייתא כדפרישית לעיל. ואין להקשות דסוף סוף מנ''ל לרבינו דב''ד אחד עושה שלש עיירות מנודחות במרוחקות נימא דהא דקתני בברייתא אבל אין עושין שתים ביהודה ושתים בגליל דמשמע הא ג' עושין דהיינו דוקא בשלשה בתי דינין כדמספקא ליה לרב דהא מדאמר וזמנין אמר רב דאפילו בשלשה בתי דינין אין עושין משום קרחה משמע דאי לאו טעמא דקרחה בג' ב''ד אפילו טובא נמי, ומאחר דס''ל לרבינו דבשלשה לא שייך קרחה אם כן ברייתא דקתני אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין ע''כ בב''ד אחד קא מיירי דאי דבשלשה ב''ד עושין אפילו טובא נמי במרוחקות כדפרישית לעיל:

 לחם משנה  אין אחת מערי המקלט וכו'. במרובה (דף פ"ב) אמרו ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת משום דכתיב עריך וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואם כן אינה עריך ומהאי טעמא גופיה משמע ליה לרבינו דעיר המקלט אינה נעשית עיר הנדחת מפני שאע''פ שמתחלה נתחלקה כיון שנתנום אינם נקראים שעריך דשעריך משמע שהם שעריך בכל עת ובכל זמן, והראב''ד ז''ל בהשגות אין דעתו כן: ואין עושין עיר הנדחת כו' כדי שלא יכנסו וכו'. פ''ק דסנהדרין (דף ט"ז:) בגמרא אמר טעם זה והקשו ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ותירצו רבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא, אע''ג דאנן לא קיימא לן כר''ש כמו שנבאר בהל' מלוה ולוה פ''ג מ''מ כתב רבינו טעם זה שהוא נכון ולא נפקא לן לענין דינא ולא מידי: ואין ב''ד אחד עושה שלש עיירות הנדחות וכו'. בגמרא (דף ט"ז) ת''ר אחת אחת ולא שלש אתה אומר אחת ולא שלש או אינו אלא אחת ולא שתים כשהוא אומר עריך הרי שתים אמור הא מה אני מקיים אחת אחת ולא שלש זמנין אמר רב בב''ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה בתי דינין עושין וזמנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינין וכו' אמר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין וכו' תניא כותיה דרבי יוחנן אין עושין שלש עיירות וכו'. ורבינו לכאורה נראה שפסק כזמנין קמא דרב דבבית דין אחד הוא דאין עושין וכריש לקיש דאמר לא שנו אלא במקום וכו'. ויש לתמוה עליו איך פסק כריש לקיש לגבי ר' יוחנן ועוד דאמרו בגמרא תניא כותיה דר' יוחנן. ונראה לי דטעמא הוא משום דאמרינן בתוספתא פ' י''ד ר''ש בן אלעזר אמר אין עושין שלש עיירות הנדחות בא''י אבל עושין אחת או שתים ר''ש אומר אף שתים לא יעשו אחת ביהודה ואחת בגליל משמע דלישנא דאחת או שתים משמע דאפילו במקום אחד ומדר''ש פליג ואמר אף שתים לא יעשו וא''כ מתניתין דנקט האי לישנא משמע דהם במקום אחד ומברייתא ליכא תיובתא לריש לקיש דאתיא כר''ש דתוספתא וריש לקיש אינו בא אלא לפרש המשנה ומה שאמר בגמרא תניא כותיה דר' יוחנן וכו' אינו רוצה לומר סיוע לר' יוחנן דפירושא דמתני' הוא כך אלא הסיוע הוא דמצינו סברתו מפורשת אבל אינו מוכרח שפירוש המשנה הוא כך אדרבה פירוש המשנה כריש לקיש וברייתא כר''ש וכיון שכן ראוי לפסוק כסתם מתניתין דפירוש המשנה כך הוא והכי משמע ומשום דפסק כריש לקיש דלא חייש לקרחה פסק כזימנין אמר רב קמא דלא חייש לקרחה. אבל הראב''ד ז''ל כתב בהשגות כל זה שבוש דלעולם אין עושין וכו' עד אלא יהודה וגליל עד כאן. ונראה לי דכונת הראב''ד ז''ל ג''כ לפסוק כריש לקיש ומטעם רבינו אבל השיג עליו בתרתי חדא דהראב''ד פסק כזמנין אמר רב בתרא מפני דנראה לו דזמנין אמר רב בתרא הדר ממאי דאמר מתחלה ולז''א לא בב''ד אחד ולא בשלשה. ועוד השיג עליו דמשמע ליה דמאי דכתב רבינו מרוחקות משמע דאפילו שיהיו ביהודה או בגליל כיון שהם מרוחקות סגי ואמר דאין הדבר כן אלא הדבר תלוי ביהודה וגליל, ורבינו אפשר דסבירא ליה דמאי דאמרו יהודה וגליל לדוגמא נקטה וה''ה מרוחקות זו מזו, ודע שמ''ש אבל שתים בגליל ושתים ביהודה אין עושין אין הכונה כמו שכתב בעל מגדל עוז ז''ל שהם ארבע אלא שתים ביהודה או שתים בגליל דאל''כ קשיא רישא לסיפא דרישא משמע דשלש מפוזרות אין עושין ובסיפא משמע דארבע אין עושין הא שלש עושין א''כ קשיא אלא ודאי ר''ל שתים ביהודה או שתים בגליל. ומהר''י קולון ז''ל עמד על לשון זה בשרש ק' ע''ש:

ה אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיַּדִּיחוּהָ מַדִּיחֶיהָ בִּלְשׁוֹן רַבִּים וְיֹאמְרוּ לָהֶן נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אוֹ נֵלֵךְ וְנִזְבַּח אוֹ נֵלֵךְ וְנַקְטִיר אוֹ נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ אוֹ נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה אוֹ נֵלֵךְ וּנְקַבֵּל בֶּאֱלוֹהַּ וְהֵם שׁוֹמְעִים וְעָבְדוּ אוֹתָהּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ אוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אוֹ שֶׁקִּבְּלוּהָ בֵּאלוֹהַּ. עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ בָּהּ וּבְמַדִּיחֶיהָ כָּל הַתְּנָאִים הָאֵלּוּ הֵיאַךְ עוֹשִׂים לָהֶם, מַתְרִין וּמְעִידִין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְסוֹקְלִין אוֹתָם כִּיחִידִים שֶׁעָבְדוּ וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶם:

 כסף משנה  אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים. משנה פ' ד' מיתות (דף ס"ז) שם דקתני באלו הן הנסקלין המסית והמדיח וקתני במסית האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח וכו' והדר קתני בסמוך המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים אלמא דמדיח אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים: עיר הנדחת שלא נתקיימו וכו'. משנה בפרק חלק (סנהדרין דף קי"א:):

 לחם משנה  אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להם נלך ונעבוד וכו'. במשנה: מתרין ומעידין בכל אחד ואחד וכו'. משמע דהכא דוקא דהנדחין יחידים צריך התראה לכל אחד ואחד אבל כשהודחה רובה כששולחין השני תלמידי חכמים אין צריך אלא להתרות לכלם יחד ומשום הכי לא כתב רבינו שם ומתרין לכל אחד ואחד ומה שאמרו בגמרא לומר שצריכין התראה לכל אחד ואחד היינו למדיחים וכדמשמע שם מדברי רש''י ז''ל:

ו וְהֵיאַךְ דִּין עִיר הַנִּדַּחַת. בִּזְמַן שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לְהֵעָשׂוֹת עִיר הַנִּדַּחַת. בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שׁוֹלְחִין וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִין עַד שֶׁיֵּדְעוּ בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהֻדְּחָה כָּל הָעִיר אוֹ רֻבָּהּ וְחָזְרוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. * אַחַר כָּךְ שׁוֹלְחִים לָהֶם שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְהַזְהִירָם וּלְהַחֲזִירָם. אִם חָזְרוּ וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה מוּטָב וְאִם יַעַמְדוּ בְּאִוַּלְתָּן בֵּית דִּין מְצַוִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶן לַצָּבָא וְהֵן צָרִין עֲלֵיהֶם וְעוֹרְכִין עִמָּהֶן מִלְחָמָה עַד שֶׁתִּבָּקַע הָעִיר. כְּשֶׁתִּבָּקַע מִיָּד מַרְבִּין לָהֶם בָּתֵּי דִּינִין וְדָנִים אוֹתָם. כָּל מִי שֶׁבָּאוּ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים שֶׁעָבַד כּוֹכָבִים אַחַר שֶׁהִתְרוּ אוֹתוֹ מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ. נִמְצְאוּ כָּל הָעוֹבְדִים מִעוּטָהּ סוֹקְלִין אוֹתָן וּשְׁאָר הָעִיר נִצּוֹל. נִמְצְאוּ רֻבָּהּ מַעֲלִין אוֹתָן לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְגוֹמְרִין שָׁם דִּינָם וְהוֹרְגִין כָּל אֵלּוּ שֶׁעָבְדוּ בְּסַיִף. וּמַכִּין אֶת כָּל נֶפֶשׁ אָדָם אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חָרֶב טַף וְנָשִׁים אִם הֻדְּחָה כֻּלָּהּ. וְאִם נִמְצְאוּ הָעוֹבְדִים רֻבָּהּ מַכִּים אֶת כָּל הַטַּף וְנָשִׁים שֶׁל עוֹבְדִים לְפִי חָרֶב. וּבֵין שֶׁהֻדְּחָה כֻּלָּהּ בֵּין שֶׁהֻדְּחָה רֻבָּהּ סוֹקְלִין אֶת מַדִּיחֶיהָ וּמְקַבְּצִין כָּל שְׁלָלָהּ אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ. אֵין לָהּ רְחוֹב עוֹשִׂין לָהּ רְחוֹב. הָיָה רְחוֹבָהּ חוּצָה לָהּ בּוֹנִין חוֹמָה חוּץ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ שֶׁנֶּאֱמַר אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ. וְהוֹרְגִין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בָּהּ וְשׂוֹרְפִין אֶת כָּל שְׁלָלָהּ עִם הַמְּדִינָה בָּאֵשׁ. וּשְׂרֵפָתָהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יז) 'וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ':

 ההראב"ד   אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותן ולהחזירן אם חזרו ועשו תשובה מוטב. א''א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה:

 כסף משנה  והיאך דין עיר הנדחת וכו' שולחין להם שני תלמידי חכמים וכו'. כתב הראב''ד א''א טוב הדבר וכו' אחר התראה ומעשה עכ''ל: וי''ל שמ''ש רבינו ששולחים להם שני ת''ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט. ומ''מ צ''ע מנין לרבינו ששולחים להם שני ת''ח להזהירם. ואפשר שלמד כן רבינו מדאמרינן בפרק היו בודקין עדים זוממין לא דמו לעיר הנדחת ויחיד העובד עבודת כוכבים שכן אלו צריכין התראה ועדים זוממין אין צריכין התראה שאעפ''י שאינה התראה גמורה כמו שכתבתי מ''מ שם התראה איכא: מיד מרבין להם בתי דינין וכו'. בפרק חלק (שם קי"ב) אהא דתנן עד שיודח רובה בעי בגמרא היכי עבדינן כלומר שאם אתה אומר דנין אותן וסוקלין אותן כדין היחיד היאך תמצא שיודח רובה וידונו בדין עיר הנדחת וכן אין לומר שדנין וחובשין שא''כ אתה מענה דינם של אלו ואסיקנא מרבין להם בתי דינין כלומר כדי שתתקבל עדות כלם ביום אחד ואם נמצאו העובדים רובה מעלין אותם לבית דין הגדול שבירושלים והורגים אותם. כתב הרמ''ה שיש לתמוה על זה דקי''ל כר''י דאמר דנין וסוקלין ואחד משלים והא דאמר לבסוף מרבין להם בתי דינין ומעיינינן בדינייהו ומסקינן להו לב''ד הגדול וגמרינן לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דר''ל קאמר דקס''ד דהאי דאמר ר''ל מרבים להם בתי דינין למגמרא דינייהו לאלתר קאמרינן ואקשי עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך ומפרקינן דר''ל לא קאמר דגמרינן לדינייהו לאלתר אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדים רובה מסקין להו לב''ד הגדול וכו' אבל לרבי יוחנן ל''ק מידי דכי קא ממעט קרא מרובין קא ממעט והני לר''י יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר''י דמסקינן ליה לב''ד הגדול וקטלינן ליה התם וליכא למימר דגמרא דמסקינן ליה הכי דלא כר''י דהא קי''ל ר''י ור''ל הלכה כר''י בר מהנך תלת, והשיב לו הר' אהרן ב''ר משולם בכל ספרינו לא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתא אלא עולא הוא דמקשה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין א''כ נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין ור''ל פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינין ומקשינן ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכו' ומתרץ ליה אליבא דריש לקיש וקסבר רבינו כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש''מ הלכתא כוותיה ומסתבר טעמיה. ומ''ש כל מי שבאו עליו שני עדים וכו'. פשוט הוא דבעינן שני עדים והתראה לכל אחד וכך אמרו בפירוש המשנה שם. ודע שמומכין כל נפש אדם מתחיל ענין ואומר שאם הודח כלה מכין כל נפש אדם שבה לפי חרב ואם הודח רובה ולא כלה מכין טף ונשים של עובדים. ומ''מ צ''ע מנ''ל שמכין טף ונשים דאי מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר הא אצטריך לכמה ישהה בעיר ויצטרף עמהם ואפשר דמהחרם אותה ואת כל אשר בה נפקא, ובעל מ''ע כתב שחכמי לוניל השיבוה לר''מ הלוי שראיה לדברי רבינו מדגרסינן בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים וכו' (עיין במגדל עוז בד"ה וכבר תמה ר"מ הלוי וכו') וקצת דברים אלו אינן נ''ל: ובין שהודחה כולה וכו'. זה פשוט דכיון שנדונית כדין עיר הנדחת מדיחיה הם בסקילה אלא שק''ל דמשמע דאי לא הודח רובה אין סוקלין את מדיחיה ואמאי וגם בפרק שאחר זה כתב ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל אלמא דאם לא הודחו אינו נסקל ואמאי מי גריעי ממסית ומדיח דהוו בסקילה כיון שהורה לעבוד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. וצ''ל לדעת רבינו כשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שתודח רוב העיר וכל שלא נעשה כן לא מיחייב. ומ''ש בפרק שאחר זה ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל היינו לומר שאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעבודת כוכבים: ומקבצים את כל שללה וכו' עד שנאמר אל תוך רחובה. משנה פרק חלק (דף קי"ב): והורגים כל נפש חיה אשר בה. מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה''ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא:

 לחם משנה  אחר כך שולחין להם וכו'. כפי גרסת ספרינו אין מקום להשגת הראב''ד ז''ל שכאן לא הוזכר התראה מתחלה x. ובגמ' בפ' חלק (דף קי"ב) פליגי ר' יוחנן ור''ל חד אמר דנין ונסקלין וח''א מרבין להם בתי דינין ופסק רבינו כריש לקיש ואע''ג דר' יוחנן פליג עליה קיימא לן דהלכתא כותיה דר''ל משום דסתמא דגמרא שקיל וטרי אליבא דריש לקיש דפריך איני והאמר רבי יוסי בר חמא וכו' משמע דהלכתא כותיה: בונין חומה חוץ ממנה עד שיכנס וכו'. שנאמר אל תוך רחובה מפיק ליה ממאי דקאמר אל תוך שהיה די לומר ברחובה מדקאמר אל תוך דדריש הכי אל תוך העיר שצריך שתהיה רחובה:

ז נִכְסֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ וְהֵם שְׁאָר יוֹשְׁבֵי הָעִיר שֶׁלֹּא הֻדְּחוּ עִם רֻבָּהּ נִשְׂרָפִין בִּכְלַל שְׁלָלָהּ הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ שָׁם מָמוֹנָן אָבַד. וְכָל הַנֶּהֱנֶה מִמֶּנָּה בְּכָל שֶׁהוּא לוֹקֶה אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יח) 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם':

 כסף משנה  נכסי הצדיקים שבתוכה וכו'. משנה פרק חלק (שם) נכסי צדיקים שבתוכה אבודים ובברייתא בגמרא מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וזה שאמר רבינו הואיל וישבו שם ממונם אבד:

ח וְעִיר הַנִּדַּחַת שֶׁהוּזְמוּ עֵדֵיהָ כָּל הַמַּחֲזִיק בִּנְכָסֶיהָ זָכָה וּמֻתָּר לֵהָנוֹת בּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּזְמוּ. וְלָמָּה זָכָה בָּהּ שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּבָר הִפְקִיר מָמוֹנוֹ מִשָּׁעָה שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. וְאֵינָהּ נִבְנֵית לְעוֹלָם וְכָל הַבּוֹנֶה אוֹתָהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יז) 'לֹא תִבָּנֶה עוֹד'. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִבָּנֶה עוֹד לֹא תִבָּנֶה מְדִינָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה:

 כסף משנה  ועיר הנדחת שהוזמו עדיה וכו'. ר''פ בתרא דכריתות (דף צ"ו [כ"ד:]) עיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה וטעמא דמשנגמר דינה כל חד מפקיר ממוניה: ואינה נבנית לעולם וכו'. משנה פ' חלק (דף קי"ב): ומ''ש ומותר לעשותה גנות ופרדסים. שם במשנה לא תבנה עוד לא תעשה אותה גנות ופרדסים דברי ר''י הגלילי ר''ע אומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים ופסק כר''ע דהלכה כר''ע מחבירו:

ט שַׁיָּרָא הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אִם עָבְרָה בָּעִיר הַנִּדַּחַת וְהֻדְּחָה עִמָּהּ. אִם שָׁהֲתָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם נֶהֱרָגִין בְּסַיִף וּמָמוֹנָם אָבֵד וְאִם לָאו הֵן בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָם לְיוֹרְשֵׁיהֶן:

 כסף משנה  שיירא העוברת וכו'. ברייתא שם ולא ידעתי למה לא כתב רבינו מה ששנינו שם החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה ופירש''י שיירא חמרים וגמלים שנשתהו בעיר ל' יום כדמפרש בברייתא הרי אלו מצילין אותה אם רוב אנשי העיר הודחו וחמרים וגמלים משלימים המיעוט ועושין אותם רוב מצילין עליהם שאין ממונם אבד אלא נידונין כיחידים:

 לחם משנה  שיירא העוברת וכו'. פרק חלק (דף קי"ב) והוא הדין דמצלת כדאמרו במשנה החמרת והגמלת הרי אלו מצילין:

י נִכְסֵי אַנְשֵׁי מְדִינָה אַחֶרֶת שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִין בְּתוֹכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן אַחֲרָיוּת אֵין נִשְׂרָפִין אֶלָּא יַחְזְרוּ לְבַעֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יז) 'שְׁלָלָהּ' וְלֹא שְׁלַל חֲבֵרְתָהּ. נִכְסֵי הָרְשָׁעִים שֶׁהֻדְּחוּ שֶׁהָיוּ מֻפְקָדִין בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אִם נִקְבְּצוּ עִמָּהּ נִשְׂרָפִין בִּכְלָלָהּ וְאִם לָאו אֵין מְאַבְּדִים אוֹתָם אֶלָּא יִנָּתְנוּ לְיוֹרְשֵׁיהֶם:

 כסף משנה  נכסי אנשי מדינה וכו'. מימרא דרב חסדא שם: נכסי הרשעים וכו'. ברייתא שם ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה. ונראה שרבינו מפרש דרב חסדא הכי קאמר הא דאמרן דנשרפים וא''כ הרי הן אסורין בהנאה ה''מ כשנקבצו לתוכה אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר ולא נשרפו עם השאר מותרים בהנאה ולא תימא דאסירי משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי ומאבדין אותו אלא ינתנו ליורשיהן, ולענין ליהנות מהן קודם שישרף שלל העיר וקודם קביצת הנכסים האלו לתוכה נראה דאסורים בהנאה דהא עומדים לישרף הם אבל כיון שנשרף שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדים לישרף כנ''ל:

 לחם משנה  נכסי אנשי מדינה וכו'. שם מימרא דרב ומוקי לה כגון דקיבל עליה אחריות: נכסי הרשעים שהודחו וכו'. שם במשנה ושל רשעים בין שבתוכה בין שחוצה לה הרי אלו אבודין ובגמרא אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה ופירש''י הקרובים לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו היום עצמו וכו' ע''כ. משמע דס''ל דאם הם קרובים לעיר הולכים להביאם ולקבצם פה ולשרפם, אבל מלשון רבינו ז''ל לא משמע כן אלא פירוש רב חסדא הוא דאם אחר שהודחו ונקבצו עמה הרי אלו אובדין אע''פ שלא היו שם בשעת הדחה וזהו שאמר אם נקבצו עמה וכו':

יא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְחֶצְיָהּ שֶׁל עִיר אַחֶרֶת שֶׁהָיְתָה בְּתוֹכָהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. וְעִסָּה שֶׁהִיא כֵּן מֻתֶּרֶת לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לְחַלְּקָהּ:

 כסף משנה  בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה ועיסה וכו'. מימרא דרב חסדא שם ואמרו שם מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא עיסה כמאן דפליגא דמיא כלומר א''א לכזית בשר בלא שחיטה והאי לאו לשחיטה קיימא אלא למיתה וכל זית וזית מעורב בו איסור עיר הנדחת ואפילו ששחטה אחר כך שכבר אפשר לחלקה אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים ושוב לא יצתה מידי אותו איסור אבל עיסה משעה ראשונה כמאן דפליגא דמיא לפי שמאותה שעה היה אפשר לחלקה ולא היה חלק של עיר הנדחת מעורב בה:

יב בְּהֵמָה שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁנִּשְׁחֲטָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה כְּשׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּשְׁחַט. שְׂעַר הָרֹאשׁ בֵּין שֶׁל אֲנָשִׁים בֵּין שֶׁל נָשִׁים שֶׁבָּהּ מֻתָּר בַּהֲנָאָה אֲבָל שֶׁל פֵּאָה נָכְרִית הֲרֵי הוּא מִכְּלַל שְׁלָלָהּ וְאָסוּר:

 כסף משנה  בהמה של עיר הנדחת שנשחטה. שם (סנהדרין קי"ב) בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל''ש שחטה מישחט ל''ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, ומשמע שאם היתה מותרת אחר שחיטה פשיטא דלא מטמאה ואין לומר דמותרת בהנאה ואסורה באכילה דהא כיון דאישתרא בהנאה אלמא פקע מעלה איסור עיר הנדחת ואפילו באכילה שריא אלא ודאי דאסורה בהנאה אפילו לאחר שחיטה ומבעיא ליה אי מטמאה או לא: שער הראש וכו'. שם בעי רב יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעניות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה אלא אמר רבא בפאה נכרית כלומר גידול של שערות דעלמא שעושין לנוי קא מבעי לרב יוסף אם הוא של צדקניות ואסיקנא בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא:

 לחם משנה  שער הראש אבל של פאה וכו'. בעיא שם ופסק רבינו לחומרא דאסור אף בשל צדיקים:

יג פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין שֶׁבְּתוֹכָהּ מֻתָּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יז) 'תִּקְבֹּץ' (דברים יג-יז) 'וְשָׂרַפְתָּ' מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא קִבּוּץ וּשְׂרֵפָה יָצְאוּ פֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין שֶׁהֵן מְחֻסָּרִין תְּלִישָׁה וְקִבּוּץ וּשְׂרֵפָה. וְהוּא הַדִּין לִשְׂעַר הָרֹאשׁ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָאִילָנוֹת עַצְמָן שֶׁהֵן מֻתָּרִים וַהֲרֵי הֵן שֶׁל יוֹרְשֵׁיהֶם. הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ * קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ יָמוּתוּ [שֶׁנֶּאֱמַר] זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת יִפָּדוּ וְאַחַר כָּךְ שׂוֹרְפִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יז) 'שְׁלָלָהּ' וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם:

 ההראב"ד   קדשי מזבח ימותו עד ואח''כ שורפין אותן וכו'. א''א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור:

 כסף משנה  פירות המחוברין וכו'. שם ת''ר היו בה אילנות תלושין אסורים מחוברים מותרים ומפרש רבינו הטעם משום דתקבוץ ושרפת אמר רחמנא וכן פירש''י וכיון דמהאי טעמא הוא פירות נמי הוא הדין והוא הטעם. וא''ת מאי קאמר רבינו וה''ה לשער הראש והרי כבר ביאר דין זה בסמוך ועוד למה בדין השער שהוזכר בגמרא תקבוץ ושרפת לא הזכירו רבינו וכאן שלא הוזכר בגמרא הזכירו רבינו. וי''ל לפי שרבינו רצה ללמוד לפירות מאילנות כתב דין הפירות וכתב בו הטעם כלומר זיל בתר טעמא ותראה דאילנות לאו דוקא ותדע דהא שער הראש דשרייה לעיל הוא מהאי טעמא ואין חילוק בין שער לפירות וא''כ מ''ש וה''ה לשער הראש פירושו וה''ה דמתקבוץ ושרפת נפיק היתרא לשער הראש: ההקדשות שבתוכה תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו זבח רשעים תועבה וכו'. שם ת''ר היו בה קדשי קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו ר''ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה רבי יוחנן אמר זבח רשעים תועבה ריש לקיש אמר ממון בעלים הוא הכא בקדשים קלים ואליבא דר''י הגלילי וידוע דהלכה כר''י ואמרינן תו ר''ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור במאי עסקינן אילימא בתמימים שלל שמים הוא אלא בבעלי מומין שללה היא אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתה יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר דשלל שמים נינהו ופליגא דשמואל דאמר שמואל כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה אימעיט וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא: והראב''ד ז''ל כתב א''א דומה שהוא סבר דר''ש חולק וקא פסק הוא כת''ק. ולי נראה דר''ש אינו חולק וקי''ל כוותיה וכלהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום ויותנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורון כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה עכ''ל. ורבינו נראה דמפרש דר''ש אתא לאפלוגי את''ק כדמוכח לישנא דר''ש אומר דאי לפרושי אתא הל''ל א''ר שמעון ואליבא דרבינא תנא קמא תני קדשי מזבח ימותו לא שנא תמימים ל''ש בעלי מומין והבין רבי שמעון בת''ק דהיינו באותן שאינן נאכלין במומן אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומן שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו ואתא ר''ש למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אימעיטו מבהמתה דדרשינן לקרא הכי בהמתה מי שנאכל לבעלים בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלין בתורת בהמתה שאין אומרים בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת ופליגא הא דרשא דרבינא לדרשא דשמואל דרבינא מבהמתה דריש אליבא דר''ש דבעלי מומין דבכור ומעשר של שמים הן ושמואל דריש דבכלל בהמתה נינהו דאמר שמואל כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ מבכור ומעשר משללה ולא שלל שמים אימעיטו דאין מחרימין אותם עמה וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא דכיון דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן ביה ופסק רבינו כת''ק, ודרך זה נראה שהבין הראב''ד ברבינו. ומ''ש דר''ש אינו חולק כבר כתבתי דחולק הוא והבאתי ראיה לזה מדקתני ר''ש אומר ולא קתני אר''ש ואע''ג דכלהו אמוראי מפרשי למלתיה משום הכי ליתא למידחי סברא דת''ק דהני אמוראי שקלי וטרו להבין דבריו לא לפסוק הלכה כמותו ואילו הוו בעו בעיי אליביה הוה אפשר לומר דסבירא להו כוותיה אי נמי שקלי וטרו למשמע מדבריו לת''ק. ועוד י''ל דאפילו אם תמצא לומר דסבר רבינו דר''ש לא פליג ופליגא הא דרבינא דאמר לר''ש בעלי מומין לאו בכלל בהמתה נינהו אדשמואל דאמר כל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהן תמימים לאו שלל שמים מיקרו כיון שאם יארע בהם מום יאכלו לבעלים והילכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו אבל כשהן בעלי מומין בהמתה קרינן ביה ובסייף ואע''ג דרבינא דבתרא הוא מפרש דברי ר''ש דאפילו בעלי מומין לאו שללה נינהו מ''מ כיון דשמואל פליג עלויה ותלמודא נמי מקשה בפשיטות אלא בבעלי מומין שללה נינהו סבר רבינו דהכי נקטינן: ועל מ''ש רבינו ואח''כ שורפין אותם. כתב הראב''ד לא ידעתי למה שורפין אותם שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ''ל. וי''ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואחר כך שורפין אלא אקדשי בדק הבית. ומכל מקום נשאר מקום עיון אמאי שורפין אותם ואין נהרגין כדין בהמת עיר הנדחת. ונראה לי דאין הכי נמי דבהמת קדשי בדק הבית אחר שנפדית נהרגת אלא לפי שקדשי בדק הבית שם כולל לכל הדברים המוקדשים לבדק הבית ועוד שעל הרוב אין מקדשין לבדק הבית בעלי חיים אלא דברים אחרים משום הכי נקט שורפין. ומ''ש שנאמר שללה לא קאי על מה שכתב בסמוך שורפין אותן אלא אמאי דקתני ימותו או יפדו:

יד הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁבְּתוֹכָהּ תְּמִימִים הֲרֵי הֵן קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְיָמוּתוּ. וּבַעֲלֵי מוּמִים הֲרֵי הֵן בִּכְלַל בְּהֶמְתָּהּ וְנֶהֱרָגִין. הַתְּרוּמוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ אִם הִגִּיעוּ לְיַד כֹּהֵן יֵרָקְבוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵם נְכָסָיו. וְאִם עֲדַיִן הֵן בְּיַד יִשְׂרָאֵל יִנָּתְנוּ לְכֹהֵן שֶׁל מְדִינָה אַחֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְסֵי שָׁמַיִם וּקְדֻשָּׁתָן קְדֻשַּׁת הַגּוּף:

 כסף משנה  התרומות שבתוכה אם הגיעו ליד כהן וכו'. משנה שם (סנהדרין קי"א) תרומות ירקבו ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ופירש''י טעמא דירקבו ולא בשריפה דאע''ג דממון כהן הוא מ''מ קדש איקרו ולא מזלזלינן ביה כולי האי:

 לחם משנה  הבכור והמעשר וכו'. משמע ליה דפליג ר''ש את''ק ות''ק ס''ל דבכור ומעשר בכלל בהמתה ופסק כותיה ואין דעת הראב''ד ז''ל כן אלא שר''ש מפרש לת''ק:

טו מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּתוֹכָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִגָּנְזוּ:

 כסף משנה  מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש וכו'. משנה שם מעשר וכתבי הקדש יגנזו ופי' רש''י מעשר שני אע''פ שהוא נאכל לישראל הואיל וקדש איקרי לא אמרינן ישרף אלא יגנז. ובברייתא בגמרא אל רחובה את כל שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר. ונראה שלא היתה בנוסחת רבינו כסף הקדש אלא פרט לכסף מעשר ומינה נשמע לכסף הקדש:

 לחם משנה  מעשר שני וכו'. שם (דף קי"ב) בברייתא ורב חסדא מוקי להך ברייתא במעשר של עיר הנדחת שנכנס לירושלים ונפל מחיצות ירושלים. דאי חוץ לירושלים ממון גבוה הוא וירושלים עצמה אינה נעשית עיר הנדחת וע''כ בעיר אחרת היא ונפל מחיצות כדי שלא תקלוט מחיצות. ורבינו לא ביאר זה והוא ז''ל פסק כרב חסדא במעשר שני בגבולין דממון גבוה הוא שכן כתב בהלכות בכורות פרק ששי עיסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה משמע דבגבולין ממון גבוה פטור וא''כ היה לו לבאר כן ולא ידעתי למה:

טז כָּל הָעוֹשֶׂה דִּין בְּעִיר הַנִּדַּחַת הֲרֵי זֶה כְּמַקְרִיב עוֹלָה כָּלִיל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יז) 'כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ'. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּסַלֵּק חֲרוֹן אַף מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יח) 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ'. וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם בְּרָכָה וְרַחֲמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יח) 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ':

 כסף משנה  כל העושה דין בעיר הנדחת הרי זה כמקריב עולה כליל עד סוף הפרק. משנה שם:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק חמישי

א הַמֵּסִית אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה הֲרֵי זֶה נִסְקָל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד הַמֵּסִית וְלֹא הַמּוּסָת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוֹרָהוּ לַעֲבֹד. בֵּין שֶׁהָיָה הַמֵּסִית הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁהָיָה נָבִיא בֵּין שֶׁהָיָה הַמּוּסָת יָחִיד אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ יְחִידִים מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה:

 כסף משנה  המסית אחד מישראל בין איש בין אשה וכו' אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת וכו'. פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ו) תנן גבי מסית אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, והא ודאי אותם שנים לא עבדו ולא קבלו לעבוד ואפילו הכי סוקלין אותו מפני שהורה לעבוד לבד: בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה וכו'. בסוף הנחנקין (שם פ"ט) נביא שהדיח כלומר שמתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד כוכבים בסקילה ר''ש אומר בחנק ופסק כתנא קמא: בין שהיה המסית יחיד איש או אשה וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (שם ס"א) אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואף על גב דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הניסתים ה''ה לענין המסית ופשוט הוא:

 לחם משנה  המסית אחד מישראל בין איש ובין אשה הרי זה נסקל אע''פ שלא עבד וכו'. פ' ד' מיתות (דף ס"ז) מנו בנסקלין מסית ואמרו שם במשנה המסית זה הדיוט ובגמרא אמרו טעמא דהדיוט הא נביא בחנק וכו' מתניתין מני ר''ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה ר''ש אמר בחנק ובסוף פרק הנחנקין (דף צ'.) אמרו תנו רבנן נביא שהדיח בסקילה ר''ש אומר בחנק וכו' א''ר חסדא מחלוקת בעוקר הגוף בעבודת כוכבים וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת דרך אבל עוקר הגוף בשאר מצות דברי הכל בחנק וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור מתיב רב המנונא וכו' רב המנונא אמר מחלוקת לעוקר הגוף בין בעבודת כוכבים בין שאר מצות וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים אמר מן הדרך אפילו מקצת מן הדרך אבל קיום מקצת וביטול מקצת משאר מצות דברי הכל פטור ופירש''י ז''ל בעוקר כל הגוף בעבודת כוכבים ואומר נצטויתי ברוח הקדש מפי הגבורה להתנבאות לעקור כל מצות עבודת כוכבים מן התורה או לקיים מקצת וכו' ע''כ. משמע דלכולי עלמא הנביא שקיים מקצת וביטל מקצת משאר מצות הוא פטור כלומר שאם רוצה ודאי לעקור מצוה אחת לגמרי ודאי שהוא חייב אבל אם עוקר מצוה אחת במקצת ומקיימה במקצת פטור אבל בעבודת כוכבים בכי האי גוונא חייב וכן עבדוה ולמחר בטלוה דהיינו קיום מקצת וביטול מקצת כמו שכתב הוא לקמן והיינו פלוגתא דת''ק ור''ש בין לרב חסדא בין לרב המנונא אלא דלרב המנונא פליגי נמי בעוקר גוף שאר כל המצות ולרב חסדא לא אבל בקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים כולי עלמא מודו דפליגי ולרבנן בסקילה והשתא ודאי יש תימה גדול על רבינו שהוא פסק כאן כרבנן כפי הנראה נביא שהדיח בסקילה ובהלכות יסודי התורה פרק תשיעי כתב וז''ל לפיכך אם יעמוד איש וכו' וביאר שהנביא שבא לעקור דבר מן התורה יחנק כמו שכתב למטה וכן אם עקר וכו' עוד כתב שם דאם אמר עבדוה היום ולמחר בטלוה שיחנק והשתא קשה רבינו כמאן פסק אי כרב המנונא ודאי אי אפשר שהרי הוא סובר שרבנן נמי פליגי בעוקר הגוף בשאר המצות ואמרי בסקילה והוא כתב שם בפרק עשירי עקר דבר מן הדברים הוא בחנק ואי כרב חסדא הא איהו סובר דבבטול מקצת וקיום מקצת דהיינו היום עבדוה ולמחר בטלוה דהוא בסקילה לרבנן ואם כן איך כתב הוא ז''ל שיחנק הא לרבנן הוא בסקילה והוא פסק כרבנן. עוד יש לדקדק בלשון רבינו דנראה דפליג מדידיה אדידיה שבתחלה כתב שהמסית בין שהיה נביא בין שהיה הדיוט שהוא בסקילה ואחר כך כתב שאם הודחו אחר הנביא רוב העיר נסקל משמע דאי לאו הכי אלא שהודח מיעוטו אינו נסקל והוא הפך מ''ש למעלה ושכתב שאפילו שהסית הנביא ליחיד הוא נסקל. ועוד קשה במ''ש היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה דמשמע שאם היה הדיוט אינו בסקילה והוא ז''ל כתב בפ' שלמעלה שמדיח רוב העיר הוא בסקילה. לכן נראה לתרץ דהיכא דהעיר נעשית עיר הנדחת אז ודאי סוקלין את המדיח אבל אם אינה נעשית עיר הנדחת אין סוקלין מדיחיה. וסובר הוא ז''ל דדוקא המסית ליחיד לבד אז ודאי שסוקלין אותו וכל המדיח את הרבים אין סוקלין אותו אלא א''כ הודח רוב העיר ויהיו מדיחיה שנים שנעשית עיר הנדחת ויש טעם לשבח בדבר המסית לאחד לבד הוא מפתה אותו וגדול ענשו אבל המסית לרבים אינו יכול לפתותם כל כך מהרה שהם רבים לא יתפתו בדברי היחיד ולכך אין עונשו חמור כל כך ואינו נסקל אלא א''כ הודח רוב העיר ויהיו מדיחיה שנים שאז נעשית עיר הנדחת שאז אמרה תורה לסקול למדיחים כשיש לעיר דין עיר הנדחת אבל בלאו הכי אינו נסקל ופטור מדין מיתת בית דין וחייב בידי שמים ובין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה כלומר טעמא שהיה כולה או רובה שנעשית עיר הנדחת אז ודאי סוקלין את מדיחיה אבל אי לאו הכי אין סוקלין את מדיחיה דאי לאו הכי לישמעינן רבותא שאם הודחה מעוטה שסוקלין והשתא אתי שפיר שכתב רבינו היה זה שהדיח רוב העיר נביא כלומר דוקא היכא שהוא נביא אז ודאי סוקלין אותו אע''פ שהיא אינה נעשית עיר הנדחת מפני שהמדיח אחד אבל אם הוא הדיוט אין סוקלין אותו כיון שאינה נעשית עיר הנדחת, ומה שכתב אם הודח אחריו רוב העיר משמע טעמא דהוא רוב אבל מיעוט אינו נסקל אע''ג דנביא המסית ליחיד נסקל הוא מפני שהמסית לאחד עונשו חמור כמו שאמרנו אבל נביא המדיח לרבים כיון שאינו רוב העיר אינו נסקל אלא שהוא בחנק. וזהו שכתב בפ' ט' מהלכות יסודי תורה שבביטול מקצת וקיום מקצת בעבודת כוכבים הוא נחנק מפני דהתם אינו מדיח רוב העיר. ומה שאמרו רבנן דבקיום מקצת וביטול מקצת בעבודת כוכבים הוא בסקילה הוא בנביא שהדיח דהיינו שהדיח רוב העיר אבל המיעוט ודאי אינו נסקל מקרא דאך הנביא אשר ידבר בשמי וכמו שכתב שם אבל הדיוט ודאי פטור כמו שאמרנו. והשתא פסק רבינו כרב חסדא משום דרבו דרב המנונא הוא וסבירא ליה דבעוקר הגוף בשאר מצות ד''ה בחנק וכמו שכתב הוא שם וכן אם עקר וכו' ובביטול מקצת וקיום מקצת בעבודת כוכבים ודאי דהוא בסקילה כרבנן ודוקא כשהדיח רוב העיר וכמו שכתב כאן אבל המיעוט ודאי שהוא בחנק כמו שכתב שם. וא''ת איך אמרינן בפ' ארבע מיתות (דף מ"ז) המסית זה ההדיוט טעמא דהדיוט הא נביא בחנק מתניתין ר''ש דילמא רבנן היא דכי אמרו רבנן התם בסקילה דוקא בהדיח רוב העיר אבל במסית ודאי הוא בחנק, וי''ל דמשמע ליה לגמרא דרבנן אפילו במסית נביא אמרו בסקילה משום דבס''פ הנחנקין מפרש בגמרא טעמא דאתיא הדחה הדחה ממסית כיון דגמרינן נביא ממסית א''כ ילפינן נמי מה מסית בסקילה אף נביא מסית בסקילה אבל ר''ש לא גמר אלא הדחה הדחה מנביא. ואל תשיבני לזה ממ''ש רבינו למטה הסית לשנים הן הן עדיו ומביאין אותו לב''ד וסוקלין אותו דמשמע דאע''פ שהסית לרבים הוא בסקילה דאפשר לומר דמה שאמר הסית לשנים רוצה לומר כל אחד ואחד לבדו וכיון שאמר להם הם נעשים עדים ומביאין אותו לב''ד, וכן מה שכתב רבינו [בה''א] בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים אינו ר''ל שהמסית ליחידים בבת אחת אלא כל אחד ואחד בפני עצמו ואשמעינן שאע''פ שהסית לרבים לא נדון אותו כדין מדיח ויהיה בחנק אלא בסקילה. ואכתי קשיא לי דאמרו שם בס''פ הנחנקין ת''ר המתנבא לעקור דבר וכו' ובעבודת כוכבים אפילו אומר עבדוה היום ומחר בטלוה ומוקי לה בגמרא לרב חסדא דקיי''ל כותיה דחייב לרבנן בסקילה ולר''ש בחנק ולפי מה שתירצתי קשה דברייתא לא הזכירה הדחת רוב העיר וא''כ היה יכול לומר דלכולי עלמא חייב הוא חנק דברייתא לא איירי בשהדיח רוב העיר. ואולי רצה ליישב הברייתא אפילו שהדיח רוב העיר דומיא דברייתא אחרת דקאמרה נביא שהדיח וכו':

ב הַמֵּסִית אֶת רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר הֲרֵי זֶה מַדִּיחַ וְאֵינוֹ נִקְרָא מֵסִית. הָיָה זֶה שֶׁהִדִּיחַ רֹב הָעִיר נָבִיא מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה וְהַנִּדָּחִים הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים וְאֵינָם כְּאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמַּדִּיחִים שְׁנַיִם. וְאֶחָד הָאוֹמֵר אָמְרָה לִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עִבְדוּהָ. אוֹ שֶׁאָמַר אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי זֶה נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ. וְאִם הֻדְּחוּ אַחֲרָיו רֹב הָעִיר נִסְקָל. הַמֵּסִית שֶׁהֵסִית בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד הֲרֵי זֶה נִסְקָל. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אֶעֱבֹד כּוֹכָבִים אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד בַּעֲבוֹדָה פְּלוֹנִית שֶׁדֶּרֶךְ אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְהֵעָבֵד בָּהּ. אֶזְבַּח אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח נֵלֵךְ וְנִזְבַּח. אֲקַטֵּר אֵלֵךְ וַאֲקַטֵר נֵלֵךְ וּנְקַטֵּר. אֲנַסֵּךְ אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה הֲרֵי זֶה מֵסִית. הֵסִית לִשְׁנַיִם הֲרֵי הֵן עֵדָיו וְהֵן מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וּמְעִידִין עָלָיו שֶׁכָּךְ אָמַר לָהֶן וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח וכו'. משנה (שם ס"ז) המדיח זה האומר נלך ונעבוד כוכבים ובגמרא מדיחי עיר הנדחת שנו כלומר ואשמעינן דמדיח לא מקרי אלא מדיח עיר הנדחת ומדיח עיר הנדחת לא מקרי מסית: היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים וכו'. כלומר אע''פ שהיה נביא זה שהדיח רוב העיר לא נשתנה דינם מאילו היה הדיוט וכיון שאינו אלא אחד דינם כיחידים וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: ואם הודחו רוב אנשי העיר וכו'. כבר פירשתיו בפרק שקודם זה: המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד וכו' עד העומדים שם ברחוק מביאין אותו לב''ד וסוקלים אותו. הכל משנה בפרק ד' מיתות שם. וא''ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד. ונ''ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, או שאמר אלך ואעבוד שמחוסר הליכה אע''ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה, או שאומר בלשון רבים נלך ונעבוד בכל ענין מקרי מסית:

ג וְאֵין הַמֵּסִית צָרִיךְ הַתְרָאָה. אָמַר לְאֶחָד הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ וּמַעֲרִים עָלָיו עַד שֶׁיָּסִית בִּפְנֵי שְׁנַיִם כְּדֵי לְהָרְגוֹ. אִם לֹא רָצָה הַמֵּסִית לְהָסִית לִשְׁנַיִם מִצְוָה לְהַכְמִין לוֹ. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶן חוּץ מִזֶּה. כֵּיצַד מַכְמִינִין לוֹ. הַמּוּסָת מֵבִיא שְׁנַיִם וּמַעֲמִידָן בְּמָקוֹם אָפֵל כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַמֵּסִית וְיִשְׁמְעוּ דְּבָרָיו וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָם, וְהוּא אוֹמֵר לַמֵּסִית אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ, וְהַמּוּסָת מְשִׁיבוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים. אִם חָזַר בּוֹ אוֹ שָׁתַק פָּטוּר. וְאִם אָמַר לוֹ כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִים שָׁם בְּרָחוֹק מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִים אוֹתוֹ:

ד מִצְוָה בְּיַד הַמּוּסָת לְהָרְגוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-י) 'יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ' וְגוֹ'. וְאָסוּר לַמּוּסָת לֶאֱהֹב אֶת הַמֵּסִית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-ט) 'לֹא תֹאבֶה לוֹ'. וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׂוֹנֵא (שמות כג-ה) 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' יָכוֹל אַתָּה עוֹזֵב לָזֶה תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יג-ט) 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו'. וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טז) 'וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' יָכוֹל אִי אַתָּה עוֹמֵד עַל דָּמוֹ שֶׁל זֶה תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יג-ט) 'וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ'. וְאָסוּר לַמּוּסָת לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-ט) 'וְלֹא תַחְמל'. וְאִם יָדַע לוֹ חוֹבָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּק מִמֶּנָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-ט) 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו'. וְאַזְהָרָה לְהֶדְיוֹט הַמֵּסִית מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-יב) 'וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ':

 כסף משנה  מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה עד לא תכסה עליו. בספרי פרשת ראה: ואזהרה להדיוט המסית. כלומר דנביא בהדיא כתיב ביה: ומה שכתב שנאמר ישמעו וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס"ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו אלא אזהרה למדיח. ופירש רש''י דוכל ישראל ישמעו לאו דוקא דמסיפיה דקרא דכתיב ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה נפקא וכן כתב רבינו בספר המצוות אשר לו וגם במנין המצות כתב כן והכא לישנא דגמרא נקט:

ה הַמֵּסִית אֲחֵרִים לְעָבְדוֹ וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי אִם עֲבָדוּהוּ נִסְקָל וְאִם לֹא עֲבָדוּהוּ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְאָמְרוּ הֵן אֵינוֹ נִסְקָל. אֲבָל אִם הֵסִית לַעֲבוֹדַת אִישׁ אַחֵר אוֹ לִשְׁאָר מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְאָמַר הֵן נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָבַד שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין הַמֵּסִית וְהַמּוּסָת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-ט) 'לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' הָא אִם שָׁמַע וְאָבָה חַיָּב:

 כסף משנה  המסית אחרים לעובדו וכו'. שם (ס"א) האומר בואו ועבדוני ר''מ מחייב ר' יהודה פוטר ואמרו שם היכא דפלחו כ''ע לא פליגי דכתיב לא תעשה לך פסל כי פליגי בדיבורא בעלמא מר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמר ליה קושטא הוא ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי מאי שנא איהו מינן ואין דקאמרי אחוכי קא מחכי ליה וידוע דר''מ ור''י הלכה כר''י: אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני וכו'. ברייתא שם לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב:

ו  נָבִיא הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֵּיצַד. זֶה הָאוֹמֵר אָמְרָה לִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית אוֹ כּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר, אִם הִתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה נֶחְנָק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-כ) 'וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא'. וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יג) 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ':

 כסף משנה  נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמר לי כוכב ומזל שמצוה לעשות כך וכך וכו' אפילו כיון את ההלכה וכו'. משנה פרק הנחנקין (סנהדרין פ"ט). ומ''ש ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו:

ז וְאָסוּר לַעֲרֹךְ דִּין וּתְשׁוּבָה עִם הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵין שׁוֹאֲלִין מִמֶּנּוּ אוֹת וּמוֹפֵת. וְאִם עָשָׂה מֵעַצְמוֹ אֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו וְאֵין מְהַרְהֲרִין בּוֹ. וְכָל הַמְחַשֵּׁב בְּאוֹתוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא אֱמֶת הֵן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג-ד) 'לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא'. וְכֵן נְבִיא הַשֶּׁקֶר מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-כ) 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי' (דברים יח-כ) 'וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא':

 כסף משנה  ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם וכו' וכן נביא השקר וכו' עד ומיתתו בחנק. משנה סוף פרק הנחנקין (שם):

ח אֶחָד הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא [א] שָׁמַע בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה אוֹ מִי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵי נָבִיא חֲבֵרוֹ וְאָמַר שֶׁדָּבָר זֶה לוֹ נֶאֱמַר וְהוּא נִתְנַבֵּא בּוֹ הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק:

ט  כָּל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מֵהֲרִיגַת נְבִיא הַשֶּׁקֶר מִפְּנֵי מַעֲלָתוֹ שֶׁהֲרֵי הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-כב) 'לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ'. וְכֵן הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלְּלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה אוֹ הַפּוֹחֵד וְיָרֵא מִדְּבָרָיו הֲרֵי הוּא בִּכְלַל לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. וְאֵין דָּנִין נְבִיא הַשֶּׁקֶר אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד:

 כסף משנה  כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר וכו'. בספרי פרשת שופטים: ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין (דף ט"ז):

י  הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-יג) 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ'. אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָסוּר [ב] לְהַשְׁבִּיעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיִרְאָתוֹ. אֲפִלּוּ [ג] לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַזְכִּירוּ:

 כסף משנה  הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה וכו'. משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין ס"ג) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה ובגמ' מנ''ל דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים כלומר לעובדי כוכבים שידרו בשמו ויקיימו בשמו. דבר אחר לא ישמע על פיך אצטריך לאזהרת מדיח כלהו אינך נפקי מלא תזכירו. וכן הכריחו שם התוס' שכתבו קשה דלא ישמע הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וי''ל דמש''ה קאמר דבר אחר לאוקומי לא ישמע למדיח ומעיקרא לא פלגינהו בתרי קראי אלא לאסמוכינהו בעלמא דעיקר מלתא דכלהו מלא תזכירו נפקא: ומ''ש לוקה. יתבאר בסמוך בעז''ה:

 לחם משנה  הנודר בשם וכו'. פרק ארבע מיתות (דף פ"ג) ובבאורי להלכות סנהדרין כתבתי שלש קושיות שיש פה בדברי רבינו מיניה וביה ועם מה שכתב שם וכן כתבתי שם תירוץ לקושיית הראב''ד ז''ל שהשיג כאן על רבינו שבגמרא משמע דאתי כר' יהודה ועל הכל הארכתי שם ולכן איני מאריך כאן ועיין במהר''י קולון שרש ע''ו שיישב שם השגת הראב''ד ז''ל:

יא לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי בַּצַּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְכָל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכְּתוּבָה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ כְּגוֹן פְּעוֹר וּבֵל וּנְבוֹ וְגָד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. * וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמָהּ וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ:

 ההראב"ד   ואינו לוקה אלא הנודר והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה. א''א זה לא אמרו בגמרא אלא אליבא דר''י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולית הלכתא כותיה אלא כרבי יוחנן משום דר''י הגלילי דאמר כל ל''ת שבתורה וכו' חוץ מנשבע ומימר:

 כסף משנה  וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר וכו'. מימרא דר''י שם: ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו וכו'. כלומר אע''פ שאסור לגרום מ''מ אינו לוקה אלא הנודר והמקיים ומקיים הוא נשבע וכן תרגם אונקלוס שבועה קיים. ועל מ''ש רבינו שהנודר ומקיים בשם עבודת כוכבים לוקה. כתב הראב''ד ז''ל זה לא אמרו בגמ' וכו' חוץ מנשבע ומימר עכ''ל. ביאור הדברים בפ' ד' מיתות (דף ס' וס"ג) תנן המגפף ומנשק המכבד המרבץ המרחיץ הסך המלביש המנעיל עובר בלא תעשה הנודר בשמה והמקיים בשמה עובר בלא תעשה ובגמרא כי אתא רב דימי א''ר אלעזר על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמה והמקיים בשמה מ''ש הנודר והמקיים דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אלא כי אתא רבין אמר ר' אלעזר על כלן אינו לוקה חוץ מהנודר והמקיים מאי שנא אהנך דלא לקי משום דהוי ליה לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה הוא ההוא כר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ''ל הגמרא. ופשטיה כדברי הראב''ד ולדעת רבינו י''ל דכיון דבין לרב דימי בין לרבין ואליבא דר''א מגפף ומנשק לא דמו לנודר ומקיים דבחד לקי ובחד לא לקי אלא דפליגי בהי מנייהו הוא דלקי והיינו דמגפף ונודר ומקיים לא ערבינהו תנא ותננהו אלא פלגינהו בתרי בבי לגלויי לן דאע''ג דמן הדין לא לקי הכא קים ליה לתנא דלקי ורב דימי סבר דהאי דלקי היינו מגפף ומנשק דכיון שיש בהם מעשה אע''ג שהם לאו שבכללות ראוי יותר לענוש מבלאו מפורש ואין בו מעשה ואקשו עליה כיון דלאו שבכללות ליכא למ''ד בעלמא דלוקין עליו ליתא למימרא דסבר תנא דבהא לוקין ואסיקנא כרבין דאמר דהאי דלקי היינו נודר ומקיים כיון שהם מפורשים בכתוב אע''פ שאין בו מעשה ראוי לומר דבהא קאמר תנא דלוקין יותר מלאו שבכללות אע''פ שיש בו מעשה משום דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מאן דפליג ואמר דלוקין עליו אלמא אין שום סברא ללקות על לאו שבכללות אבל לאו שאין בו מעשה אשכחן ר''י דאמר לוקין עליו וא''כ הרי יש מקום לומר דסבר תנא דידן בהאי לאו כר''י בעלמא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל לעולם תנא דידן סבר בעלמא דלא כר' יהודה והכא דוקא אמר הכי אי משום חומר עבודת כוכבים או מטעמא אחרינא. ואפשר דטעמא דתנא משום דכיון דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה אע''פ שאין בו מעשה הוא הדין בנשבע לשם עבודת כוכבים:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק ששי

א הָעוֹשֶׂה אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל. הָיָה שׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. * כֵּיצַד הוּא מַעֲשֵׂה הָאוֹב. זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמַקְטִיר קְטֹרֶת יְדוּעָה וְאוֹחֵז שַׁרְבִיט שֶׁל הֲדַס בְּיָדוֹ וּמְנִיפוֹ וְהוּא מְדַבֵּר בַּלָּאט בִּדְבָרִים יְדוּעִים אֶצְלָם עַד שֶׁיִּשְׁמַע הַשּׁוֹאֵל כְּאִלּוּ אֶחָד מְדַבֵּר עִמּוֹ וּמְשִׁיבוֹ עַל מַה שֶּׁהוּא שׁוֹאֵל בִּדְבָרִים מִתַּחַת הָאָרֶץ בְּקוֹל נָמוּךְ עַד מְאֹד וּכְאִלּוּ אֵינוֹ נִכָּר לָאֹזֶן אֶלָּא בְּמַחֲשָׁבָה מַרְגִּישׁ בּוֹ. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ גֻּלְגּלֶת הַמֵּת וּמַקְטִיר לָהּ וּמְנַחֵשׁ בָּהּ עַד שֶׁיִּשָּׁמַע כְּאִלּוּ קוֹל יוֹצֵא מִתַּחַת שֶׁחְיוֹ שָׁפָל עַד מְאֹד וּמְשִׁיבוֹ. כָּל אֵלּוּ מַעֲשֵׂה אוֹב הֵן וְהָעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶן נִסְקָל:

 ההראב"ד   כיצד מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר. א''א בבית הקברות עושה כן ובעור של אדם מת ומדבר משחיו של מת:

 כסף משנה  העושה אוב וכו'. בריש כריתות מני כל הנהו דחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומני אוב בהדייהו ואמר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס"ה) מ''ט לא תנא התם ידעוני כי היכי דתנא אוב, ואמר ר' יוחנן לפי ששניהם בלאו אחד נאמרו כלומר דתרוייהו מחד קרא נפקי ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וא''כ אליבא דר' יוחנן ידעוני נמי חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ריש לקיש אמר דהיינו טעמא דלא תני ידעוני משום דאינו חייב חטאת. וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. ומה שכתב נסקל מפורש בתורה: וכן הלוקח גולגולת המת וכו'. בפרק ארבע מיתות שם שנינו בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ופירש רש''י פיתום שם המכשף. ובברייתא בגמרא אמרו שבעל אוב הוא הנשאל בגולגולת: כיצד הוא מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר קטורת וכו': כתב הראב''ד כיצד מעשה האוב וכו' א''א בבית הקברות וכו'. משחיו של מת עכ''ל. ואיני יודע מהיכן למד הראב''ד כן ובעלת אוב דשאול יוכיח שלא היתה בבית הקברות:

 לחם משנה  העושה אוב או ידעוני וכו' היה שוגג מביא חטאת קבועה. דברי רבינו מתמיהים שבגמרא פרק ארבע מיתות (דף ס"ה) אמרו דידעוני אין בו מעשה ומשום הכי לא תני לה גבי שלשים ושש כריתות לריש לקיש ולר' יוחנן משום הכי ודאי דהוה ליה למתני משום דמתניתין ר''ע היא דלא בעי מעשה אלא טעמא דלא מני לה משום דהואיל ושניהן בלאו אחד וכו' וריש לקיש ס''ל דאע''ג דר''ע לא בעי מעשה היינו מעשה רבה אבל מעשה זוטא בעי א''כ משמע מהכא דלריש לקיש ודאי לכולי עלמא ידעוני פטור מקרבן ואפילו לר' עקיבא דלא בעי מעשה משום דלכולי עלמא מעשה זוטא בעינן ור' יוחנן מודה ודאי דאינו חייב קרבן לרבנן דפטרי מגדף משום דלית ביה מעשה אלא דוקא לר''ע דלא בעי מעשה חייב וא''כ קשה על רבינו דהוא ז''ל פסק כאן הידעוני חייב בקרבן היינו ודאי כר''ע ואליבא דר' יוחנן דאמר דר''ע לא בעי מעשה כלל ובפרק א' מהלכות שגגות בתחילתו פסק רבינו כרבנן וכתב שם וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וביטול מילה וקרבן פסח וא''כ כיון דפסק דמגדף פטור הוא הדין ידעוני דהא ר' יוחנן מודה דלרבנן ודאי פטור וא''כ קשיא מדידיה אדידיה ועוד קשה על מה שכתב שם מלבד מה שכתב כאן דלמה לא כתב שם חוץ ממגדף וידעוני כיון דהוא פסק כרבנן וכמו שהקשו בגמרא לר''ל יצא אוב ומגדף מבעי ליה הכי נמי קשיא על דברי רבינו יצא מגדף וידעוני מבעי ליה והוה ליה למימר חוץ ממגדף וידעוני. ובאמת קושיא זאת היא חזקה. ולתרץ זה דקדקתי הלשון שכתב רבינו שם כשמנה העבירות דכריתות שבשאר העבירות וכתב שם בעל ידעוני במעשה ומדכתב במעשה נראה לי מדבריו דאית ליה תרי גווני דידעוני חד דאיכא ביה מעשה וחד דליכא ביה מעשה דהיינו המדבר העתידות בניחוש מבלי שימת עצם בפיו ונקרא ידעוני מפני שרוב המדברים צופים העתידות משימים עצם ולכך נקראים גם הצופים העתידות מבלי שימת עצם כלל בשם ידעוני שהוא שם הכולל. ויצא לו זה לרבינו מפני שהוקשה לו בדברי הגמרא קושיא חזקה דהיכי אמר דלא מנה ידעוני משום דלית ביה מעשה דהא ודאי ידעוני מעשה אית ביה שהוא שימת העצם וכמו שהוקשה לרש''י ז''ל והוא תירץ דאינו מדבר בשעת שימת העצם, ורבינו לא נראה לו לחלק בכך ולכך הוא מפרש דמה שאמר בגמרא ידעוני שאין בו מעשה ה''ק הא דלא תני ידעוני גבי ל''ו כריתות משום דלא הוי מילתא פסיקתא דאיכא ידעוני דלית ביה מעשה כגון שהוא צופה עתידות מבלי שימת עצם ואותו ידעוני ודאי שהוא פטור מקרבן ולכך לא תני ליה גבי שלשים ושש כריתות דלא הוה מילתא פסיקתא אבל ודאי דידעוני המשים עצם בפיו הוא בר מעשה וחייב לכ''ע ואפילו לרבנן ולכך כתב כאן דידעוני חייב וכגון שמשים עצם בפיו וכן שם כתב בעל ידעוני במעשה כלומר לאפוקי ידעוני דלית ביה מעשה ומה שלא מנה שם חוץ ממגדף וידעוני היינו טעמא משום דלא הוי מילתא פסיקתא משום דאיכא ידעוני דחייב כגון דעבד מעשה וכמו שכתב לקמן כך נראה לי ליישב דברי רבינו ז''ל. עוד כתב רבינו שם דטעם המגדף הוא משום דלית ביה מעשה וטעם ביטול קרבן פסח ומילה משום דהוי מצות עשה וקשה דבפסח ומילה נמי לימא טעמא דאיכא במגדף דהיינו משום דלית בהו מעשה דבביטול פסח ומילה הוי ביטול מצוה והוי שב ואל תעשה. ואולי רצה לתת בפסח ומילה טעם אחר יותר פשוט ומ''מ צ''ע: כיצד הוא מעשה האוב וכו'. שם במשנה (דף ס"ה) אמרו בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו. ועוד שם בגמרא ת''ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו מתיבי והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי ת''ש ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כאורחיה לא דיתיב בין הפרקים ומשתעי. עוד שם ת''ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת וכו' נשאל בגלגלת עולה כדרכו ועולה בשבת והקשו שם עולה להיכא סליק הא קמיה מנח אלא אימא עונה כדרכו וכו'. ומדברי רש''י ז''ל נראה שהוא מפרש מדבר משחיו שמעלה את המת והמכשף משים למת תחת שחיו של מכשף, ופירוש בין הפרקים ג''כ הוא בכי האי גוונא שר''ל שהמת עולה והוא יושב בין הפרקים של מכשף, ורבינו נראה לכאורה מדבריו שאינו מפרש כן שמשים את המת תחת שחיו אלא נראה שהקול יוצא מתחת שחיו שכן כתב כאילו קול יוצא מתחת שחיו וכן בין הפרקים צ''ל כי האי גוונא שהקול נראה כיוצא מבין הפרקים של מכשף אבל לעולם הוא אינו עולה ויושב בין הפרקים וקשה על זה מאי פריך בגמ' מאי לאו כי אורחיה דהא ודאי כי אורחיה הוא שהרי כתב רבינו שאינו עולה מן הקבר אלא נראה כאלו הקול יוצא מתחת לארץ ועל זה אמר הכתוב כאוב מארץ קולך. ועוד קשה מה מקום לתירוץ דסליק ויתיב הא לדעתו אין המת עולה ויושב בין הפרקים אלא הקול נראה כיוצא מן הפרקים וליכא למימר דסליק ויתיב, ועוד דע''כ פירוש הברייתא בגולגלת דומיא דמתניתין ובגולגלת לא שייך למימר סליק ויתיב כדאמרו לקמן בגמ' עולה להיכא סליק הא קמיה מנח, ונראה ודאי דרבינו מפרש כפי' רש''י ז''ל שמכשף מעלה את המת ויושב בין שחיו של מת או בין פרקיו וכפירש''י ז''ל. אבל רבינו כתב בפירוש המשנה וכל מה שאתה רואה ממאמרם שומע ומדבר בענין זה היא שמיעה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי רוצה לומר בשעת התיחדות ע''כ. ולכך נראה ודאי שהוא סובר שכל זה שאמר מעלה את המת והמת עולה ויושב בין הפרקים וכן הוא יושב בין שחיו ומדבר משחיו הכל הוא דמיון והוא דבר כזב אבל לעולם המת לא יעלה מן הארץ וכמ''ש הרלב''ג בבעלת אוב דשאול אלא לענין אמיתות הדבר הוא שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו מתחת לארץ וכמו שאמר הכתוב והיה כאוב מארץ קולך שהוא קול נמוך ולכך נראה שמעלה מת ויושב בין הפרקים כו' וכן מה שאמר יושב בין שחיו הוא מהקול נמוך שנראה שיוצא משחיו והכל הוא דבר כזב, ולכך רבינו ז''ל לא הזכיר כאן דברי הגמרא שהכל הוא דמיון וענין כוזב לפי מה שנראה לבני אדם אלא הזכיר אמיתות הדבר ואמר שענין האמת הוא כך ושהכל הוא טעות, ולכך רבינו לא הזכיר ענין עלות המת כלל לפי שכפי האמת אינו כן אלא אמר שכפי האמת הוא נראה כאילו קול יוצא מתחת לארץ וכן בגלגלת הוא מקטיר כו' ומה שאמר יוצא מתחת שחיו הזכיר שהוא ענין דמיון שנראה כאילו הקול יוצא מתחת שחיו. והשתא בזה יתורץ הכל שדברי הגמרא הם כפי הדמיון ודברי רבינו כפי האמת וכמו שהוא עצמו גלה בפירוש המשנה. וא''ת איך כתב רבינו מקטיר קטרת גבי אוב הא לא נאמר בגמרא הקטרת קטרת גבי אוב אלא לר''ל דס''ל דבכפיפת קומה לא הויא מעשה וכ''ש הקשת זרועות אבל לר' יוחנן דאית ליה דכפיפת קומה הויא מעשה דאנן קי''ל כותיה וכמו שנראה לעיל מדברי רבינו בפ''ג דהשתחויה היא כאחת משאר עבודות וחייב חטאת ודאי דלא בעינן תירוצא דהקטורת וא''כ לא הזכירו רבינו ז''ל דמשמע דבעינן ליה. וי''ל דס''ל דלפי התירוץ הקטורת לכ''ע הוי הכי דודאי דליכא פלוגתא בין ר' יוחנן ור''ל בענין המעשה היאך היה דהוא דוחק לומר כן והראב''ד ז''ל מפרש מדבר משחיו ר''ל משחיו של מת אבל לא שיושב בין הפרקים ובין שחיו של מכשף ולדידיה ס''ל דמ''ש בגמרא דסליק ויתיב וכו' ר''ל כשהמת יושב בין פרקיו של מת כלומר על פרקיו היה יושב או על ברכיו ובין שחיו ר''ל שיושב על שחיו של מת ואיני צריך להאריך בדבר שאינו מצוי עתה כלל ומה שכתבתי משום יגדיל תורה ויאדיר:

ב כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַיִּדְּעֹנִי. מֵנִיחַ עֶצֶם עוֹף שֶׁשְּׁמוֹ יָדוּעַ בְּפִיו וּמַקְטִיר וְעוֹשֶׂה מַעֲשִׂים אֲחֵרִים עַד שֶׁיִּפּל כְּנִכְפֶּה וִידַבֵּר בְּפִיו דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת. וְכָל אֵלּוּ מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֵן וְאַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-לא) 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת' וְגוֹ':

 כסף משנה  ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות וכו'. בתורת כהנים פרשת קדושים:

ג הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ בִּרְצוֹנוֹ וּבְזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְאִם עָשָׂה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ-ב) 'אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמּלֶךְ מוֹת יוּמָת' וְגוֹ'. וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח-כא) 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּלֶךְ' וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ'. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. מַדְלִיק אֵשׁ גְּדוֹלָה וְלוֹקֵחַ מִקְצָת זַרְעוֹ וּמוֹסְרוֹ לְכֹהֲנֵיהֶם עוֹבְדֵי הָאֵשׁ. וְאוֹתָן הַכֹּהֲנִים נוֹתְנִין הַבֵּן לְאָבִיו אַחַר שֶׁנִּמְסַר בְּיָדָן לְהַעֲבִירוֹ בָּאֵשׁ בִּרְשׁוּתוֹ וַאֲבִי הַבֵּן הוּא שֶׁמַּעֲבִיר בְּנוֹ עַל הָאֵשׁ בִּרְשׁוּת הַכֹּהֲנִים וּמַעֲבִירוֹ בְּרַגְלָיו מִצַּד זֶה לְצַד אַחֵר בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת. לֹא שֶׁהוּא שׂוֹרְפוֹ לַמּלֶךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׂוֹרְפִין בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אַחֶרֶת אֶלָּא בְּהַעֲבָרָה בִּלְבַד הָיְתָה עֲבוֹדָה זוֹ שֶׁשְּׁמָהּ מלֶךְ. לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדָה זוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אַחֶרֶת חוּץ מִמּלֶךְ פָּטוּר:

 כסף משנה  הנותן מזרעו וכו'. בריש כריתות (דף ב') מני לה בהדי הנהו שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה: ומ''ש נסקל. בהדיא כתיב בקרא עם הארץ ירגמוהו וכו': ואזהרה שלו מנין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר וכו'. בסה''מ שלו כתב וכבר נכפלה האזהרה מהמעשה הזה באומרו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכוונת רבינו במה שכתב כאן דמקרא דלא ימצא בך ילפינן פירושא דמולך כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ד) מסר והעביר למולך ולא באש יכול יהא חייב נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר בנו מה להלן באש אף כאן באש ומה כאן מולך אף להלן מולך, ומה שכתב בסה''מ שנכפלה היינו בתר דידעינן פירוש דמולך שייך למימר נכפלה: כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח וכו'. מתבאר והולך: ומ''ש ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. זה דעת רבינו ואפשר דמפיק לה מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אלמא שהוא עצמו מעביר אותו, אבל אין כן דעת רש''י בפרק ארבע מיתות אלא שכהניהם היו מעבירים אותו: ומעבירו ברגליו מצד זה לצד זה בתוך וכו'. בפרק ארבע מיתות (שם) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורתא דפורייא, תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור. ופירש''י שרגא דליבני שורת לבנים גבוה לבנה ע''ג לבנה והאש מכאן ומכאן. כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה. העבירו ברגל פטור אלמא דרך עבודתו בקפיצה עכ''ל. ויש לתמוה היאך כתב רבינו דאינו חייב עד שיעבירנו ברגליו דאדרבא בגמרא אמרינן דהעבירו ברגל פטור, ונשאל הגאון מהר''י קולון על זה והשיב דרבינו מפרש האי שרגא דליבני שאומר אביי היינו משום דדרך העברה היינו שהאב נושא את בנו על כתיפו ועובר עם בנו בתוך האש ואע''ג דקרא לא משמע שיהא האב עובר בתוך האש עצמו שהרי בנו באש כתיב ולא עובר עם בנו באש מ''מ כיון דשרגא דליבני ובמיצעי פירוש גדר לבנים מזה וגדר לבנים מזה גובהן עד כנגד גובהו של אב והאב עובר בין הגדרים האלה ואין האש נוגעת בו כלל אלא שהוא מעביר בנו על כתיפו למעלה ממחיצת הלבנים עד שהשלהבת מגעת אל הבן המורכב על כתיפו של אביו קרינן בו מעביר בנו באש ועל זה פליג רבא וס''ל דאם העבירו האב ברגל כלומר ברגל של אב שהאב עצמו עובר בתוך האש שהוא פטור אלא צריך שיעבירנו ברגלו של בן והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד כמ''ש רבינו והיינו דמייתי סיעתא לרבא מברייתא דקתני העבירו ברגל פטור כלומר ברגל של מעביר לאפוקי מדאביי. ודיקא נמי כדפרישית שרבינו כתב ומעבירו ברגלו ולקמן נמי כתב ויעבירנו באש וברגלו ובברייתא קתני העבירהו ברגל ולא קתני העבירהו ברגלו אלא ודאי דברגל משמע ברגל המעביר וברגלו משמע ברגלו של עובר עצמו כדפרישית ע''כ. ול''נ שרבינו מפרש דאביי דאמר שרגא דליבני היינו שהאש מכאן ומכאן ושורות הלבנים באמצע ומעביר בנו על שורות הלבנים אבל לא בתוך השלהבת ורבא פליג עליה ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש''י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת ולאפוקי מדאביי ותניא כותיה דרבא העבירו ברגל דהיינו שרגא דלבני שהוא עובר ברגלו כמי שמהלך בשוק פטור עד שיעבור בתוך השלהבת דאז אורחא דמילתא דאינו עובר ברגלו משום דרגליו תכוינה ולא שתחויב הקפיצה עכ''פ וכדברי רש''י אלא הכוונה לרבא ולברייתא העברה בתוך השלהבת לבד. וזהו שכתב רבינו ומעבירו וכו' בתוך השלהבת. ומ''ש רבינו ומעבירו ברגליו. ענינו שלא יעבירנו מראשו או מצדדיו כמו שעושין כשמחרכין התרנגולת אלא העברה מצד רגליו בעינן. ואפשר דס''ל דאיתיה בכלל מאי דאמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה ואין דרך העברה אלא מצד רגליו: לא שהוא שורפו וכו'. רש''י כתב כן שם ודייק לה מדתניא המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה חי הוא והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב: לפיכך העושה וכו'. שם באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס"ד) תנן העובד עבודת כוכבים והנותן מזרעו למולך ובגמרא קתני עבודת כוכבים וקתני מולך כלומר דמדפלגינהו בתרתי אלמא מולך לאו בכלל עבודת כוכבים הוא תנן כמ''ד מולך לאו עבודת כוכבים הוא דתניא אחד למולך ואחד לשאר עבודת כוכבים חייב כלומר דקסבר מולך עבודת כוכבים הוא ולא איצטריך לאזהורי עליה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב ר''א בר''ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור ובודאי דכסתם מתניתין קי''ל. אבל ק''ל מאי לפיכך שנראה שאין דין זה נמשך מדין של מעלה. ונ''ל שהוא מקושר עם מ''ש לא שהוא שורפו וכו' וקאמר השתא כיון שאינו שורפו יכולין אנו לומר דהעושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת פטור אבל אילו היינו אומרים דשורפים את בניהם אפילו לעבודת כוכבים אחרת היה חייב דתיפוק ליה משום מקטר כנ''ל. ונראה מדברי רבינו שכתב לעבודת כוכבים אחרת דמולך עבודת כוכבים הוא והעושה אחד מארבע עבודות לפניו חייב ודלא כרש''י שכתב דפטור:

 לחם משנה  הנותן מזרעו למולך כו'. משנה שם (דף ס"ד) ואיכא פלוגתא בגמרא אי מולך עבודת כוכבים ואחד העובד עבודת מולך למולך או לשאר עבודת כוכבים חייב ור''א בר''ש סבר דמולך לאו עבודת כוכבים הוא ולמולך חייב שלא למולך פטור ופסק רבינו כהא דר''א בר ר''ש משום דסתם מתני' אתיא כוותיה דהכי אמר שם תנן כמ''ד מולך לאו עבודת כוכבים הוא וזהו שכתב לקמן העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת חוץ ממולך פטור: כיצד היו עושים וכו'. מימרא דרב אחא שם המעביר כל זרעו פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך: ומוסרו לכהניהם וכו'. שם מימרא דרבי ינאי כו': ואבי הבן הוא שמעביר וכו'. ודאי דכן הוא דקרא כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וכו' משמע דהוא בעצמו מעבירו: ומעבירו ברגליו וכו'. שם בגמ' אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה וכו' (עיין בכ"מ) והשתא קשה על רבינו דהיכי קאמר דיעבירנו ברגליו הא אמרינן בברייתא דפטור ועוד דרבא נמי אמר הכי והלכתא כוותיה לגבי אביי כל שכן דהברייתא מסייע ליה. ועוד דאפילו כאביי לא פסק שלא הזכיר שרגא דליבני כלל. נראה דודאי הוא פסק כרבא דמעבירו ברגל פטור אלא על ידי קפיצה כדאמר בגמרא כדרך שעושין הבחורים בפורים וכדפירש''י ז''ל. ורבינו בא להודיענו כאן העברה זאת דאינו שהבן עובר והאב מסייעו כלומר הוא קופץ והאב נותן לו יד להחזיק בידו אלא שהאב עצמו הוא שקופץ ולוקח הבן בזרועו או בכנפיו וזה אמרו ומעבירו ברגליו כלומר ברגליו של אב לאפוקי דלא תאמר שהבן עצמו עובר אבל לעולם שהאב ע''י קפיצה הוא. א''נ מצי למימר איפכא דהעברה ברגליו של בן בעינן ובא רבינו להודיענו שהוא לאפוקי דלא יהיה ברגליו של אב שהאב קופץ. וסומא וישן מהאי טעמא הוא דפטור שהבן עצמו אינו עובר כלל אלא האב הוא שקופץ ולכך פסקינן לקולא דפטור. ועיין במהר''י קולון שרש ע''ו שעמד ליישב זה: לפיכך העושה עבודה זו כו'. זה נ''ל דלשון לפיכך כך הוא אם היינו אומרים שהעבודה זו שהיו עושים למולך היתה שרפה כדרך שאר עבודת כוכבים שהוא אלהי ספרוים היינו יכולים לומר דאם עשה עבודה זו לספרוים דיהא חייב אע''פ שזאת העבודה של שרפה לא יהיה ממש כמו אותה עבודה מ''מ כיון שהיו דומים שהכל היא שרפה ודאי שהיה חייב אבל השתא דאמרינן דעבודה זו אינה שריפה ואין שום עבודת כוכבים דומה לה בהך עבודה לפיכך העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת פטור:

ד אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אוֹ סְקִילָה עַד שֶׁיִּמְסֹר בְּנוֹ לַמּלֶךְ וְיַעֲבִירוֹ בְּרַגְלָיו בָּאֵשׁ דֶּרֶךְ הַעֲבָרָה. מָסַר וְלֹא הֶעֱבִיר הֶעֱבִיר וְלֹא מָסַר. אוֹ שֶׁמָּסַר וְהֶעֱבִיר שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הַעֲבָרָה פָּטוּר. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּמְסֹר מִקְצָת זַרְעוֹ וְיָנִיחַ מִקְצָת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ-ג) 'כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמּלֶךְ' מִקְצָתוֹ וְלֹא כֻּלּוֹ:

 כסף משנה  אינו חייב וכו'. משנה (שם) אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש: ומ''ש או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור. מימרא דרב יהודה וברייתא שם כתבתים בסמוך: ואינו חייב עד שימסור וכו'. שם מימרא דרב אחא בריה דרבא וכתבו התוס' וא''ת מקמא איחייב ליה וי''ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעבירו בבת אחת. ול''נ דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו:

 לחם משנה  ואינו חייב עד שימסור וכו'. מימרא דרב אחא כמו שהבאתי ואע''ג דרב אחא מפיק לה מומזרעך לא תתן וכו' והאי כי מזרעו מפיק ליה בגמרא לבן בנו ולבן בתו מ''מ הביא רבינו הפסוק שמפורש שם העונש לומר שאינו חייב כשיהיה כל זרעו ואין חשש:

ה אֶחָד זֶרַע כָּשֵׁר וְאֶחָד זֶרַע פָּסוּל אֶחָד בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְּנֵיהֶם עַל כָּל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ הוּא חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהֵן זַרְעוֹ. אֲבָל אִם הֶעֱבִיר אֶחָיו אוֹ אַחְיוֹתָיו אוֹ אֲבוֹתָיו אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר עַצְמוֹ פָּטוּר. הֶעֱבִיר אֶחָד מִזַּרְעוֹ וְהוּא יָשֵׁן אוֹ שֶׁהָיָה סוּמָא פָּטוּר:

 כסף משנה  אחד זרע כשר עד ובנותיו בניהם ובני בניהם וכו'. ברייתא שם: אחד בניו וכו'. ברייתא שם ודריש מכי מזרעו נתן למולך בן בנו ובן בתו דכולהו זרעו נינהו וממילא שמעינן שמי שאינו זרעו פטור עליו, ועוד שם ברייתא מפורשת אינו חייב אלא על יוצאי ירכו אביו ואמו אחיו ואחותו פטור: או שהעביר עצמו. ברייתא שם. העביר עצמו פטור ורבי אלעזר בר''ש מחייב ופסק כת''ק: העביר אחד מזרעו וכו'. שם בעיא דלא איפשטא ופסק בדיני נפשות להקל:

 לחם משנה  או שהעביר עצמו פטור וכו'. שם מחלוקת רבי אלעזר בר''ש ורבנן ופסק בהא כרבא משום דהם רבים אבל באידך דמולך לאו עבודת כוכבים הוא פסק כר''ש משום דמתניתין מסייע ליה כדפרישית:

ו מַצֵּבָה שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה הִיא בִּנְיָן שֶׁהַכּל מִתְקַבְּצִין אֶצְלָהּ וַאֲפִלּוּ לַעֲבֹד אֶת ה' שֶׁכֵּן הָיָה דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-כב) 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה'. וְכָל הַמֵּקִים מַצֵּבָה לוֹקֶה. וְכֵן אֶבֶן מַשְׂכִּית הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְׁתַּחֲוֶה עָלֶיהָ לַשֵּׁם לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו-א) 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַנִּיחַ אֶבֶן לְפָנֶיהָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ. לְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂין כֵּן לַה'. וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּפְשֹׁט יָדָיו וְרַגְלָיו עַל הָאֶבֶן וְנִמְצָא כֻּלּוֹ מֻטָּל עָלֶיהָ שֶׁזּוֹ הִיא הִשְׁתַּחֲוָיָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה:

 לחם משנה  מצבה שאסרה תורה היא בנין כו'. כלומר מושב שהיו עושים באמצע שהיו הכל מתקבצין ויושבין אצלו: וכן אבן משכית האמורה בתורה אע''פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה וכו'. פרק הקורא את המגילה עומד (דף כ"ב) אמרו שם מאי טעמא רב לא נפל על אפיה רצפה של אבנים היתה ותניא אבן משכית לא תתנו בארצכם וכו' אי הכי מאי איריא רב אפילו כלהו נמי קמיה דרב הואי כלומר הרצפה היתה אצלו לבד וליזיל לגבי צבורא ולינפול על אנפיה לא בעי למטרח צבורא וכתבו התוס' דלהא לישנא הוה ס''ד דבלא פשוט ידים ורגלים מדרבנן מיהא דאסור אע''ג דלא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ואי בעית אימא רב פשוט ידים ורגלים הוה עביד וכו' ולהאי לישנא בלא פשוט ידים ורגלים מותר ע''כ ואב''א אדם חשוב שאני וכו'. עוד שם ת''ר קידה על אפים וכו' אמר רב חייא בר אבין חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי ויש כאן שני פירושים. האחד פירוש רש''י ז''ל דקאי למעלה דקאמר דמפני דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו משום הכי לא היו נופלים על פניהם ממש וכן פי' הרי''ף ז''ל. אבל הרא''ש ז''ל ורבינו האי פירשו בענין אחר דקאי אברייתא דקאמר השתחויה זו פשוט ידים ורגלים וקידה על אפים וקאמר דאביי ורבא כשהיו מתפללים על הרצפה היו מטים על צדם משום דמדרבנן אסור אפילו בלא פשוט ידים ורגלים. ורבינו לכאורה נראה שתפס כאן כפירוש רבינו האי והרא''ש מדכתב דמדרבנן מיהא אסור. וכ''ת דזה יש לדחות דלא כתב כן אלא משום שהוא פוסק כתירוצא קמא דגמ' דס''ל דבלא פשוט ידים ורגלים נמי אסור מדרבנן וכדכתבו התוס' ואע''ג דאיכא ואב''א מ''מ פסק כהאי משום דהא איכא להוסיף אידך אי בעית אימא אדם חשוב שאני דמשמע דרצה לחזור ממה שאמר האיבעית אימא קמא אלא דהדין הוא שבלא פשוט ידים ורגלים מדרבנן אסור מ''מ נראה מדבריו ודאי שהוא מפרש כפירוש רבינו האי שכתב או שוחה מעט על צדו וזה לא נזכר בגמרא אלא דאביי ורבא דמצלי אצלויי ועל זה קשה דבהלכות תפלה פרק חמישי משמע דהוא מפרש כפירוש רש''י ז''ל שכתב ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא''כ יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותם בקרקע משמע דהוא מפרש כן מאי דאמר אביי מצלי אצלויי. ונראה לתרץ דהוא ראה פירוש רבינו האי ופירוש הרי''ף ז''ל ופסק כשניהם משום דדין רבינו האי הוא אמת לפי תירוצא קמא כדפרישית ודין הרי''ף ז''ל ודאי שהוא אמת שלא אמרו אלא אין אדם חשוב רשאי ליפול אל פניו משום דבוק פנים בקרקע אבל מטה על צדו שפיר דמי:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר (הָאֲרָצוֹת*) ) אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ מֻתָּר לְהִשְׁתַּחֲווֹת עַל הָאֲבָנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו-א) 'בְּאַרְצְכֶם', בְּאַרְצְכֶם אִי אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים עַל הָאֲבָנִים אֲבָל אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים עַל הָאֲבָנִים הַמְפֻצָּלוֹת בַּמִּקְדָּשׁ. וּמִפְּנֵי זֶה נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַצִּיעַ [א] מַחְצְלָאוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָרְצוּפוֹת בַּאֲבָנִים אוֹ מִינֵי קַשׁ וְתֶבֶן לְהַבְדִּיל בֵּין פְּנֵיהֶם וּבֵין הָאֲבָנִים. וְאִם לֹא מָצָא דָּבָר מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הָאֶבֶן הוֹלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר וּמִשְׁתַּחֲוֶה אוֹ שׁוֹחֶה עַל צִדּוֹ וָמַטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַדְבִּיק פָּנָיו בָּאֶבֶן:

ח כָּל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַה' עַל הָאֲבָנִים הַמְפֻצָּלוֹת בְּלֹא פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ [ב] מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶחָד הִשְׁתַּחֲוָיָה בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם אוֹ בְּלֹא פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם מִשָּׁעָה שֶׁיִּכְבּשׁ פָּנָיו בַּקַּרְקַע נִסְקָל:

 כסף משנה  (ו-ח) מצבה שאסרה תורה וכו' אפילו לעבוד את ה'. כן משמע בספרי פרשת שופטים דקאמר מצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים ומצבה דאבות לה' היתה ואפ''ה קאמר שהיא שנואה לבנים: וכן אבן משכית וכו' אע''פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה. הכי משמע פ' בהר סיני ובפ' הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"ב) תניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד ופירש''י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבה''כ דוגמא של מקדש, עכ''ל. כלומר לא אסרה תורה כאן אבן משכית לעבודת כוכבים דא''כ לא שייך למידק הא במקדש מותר אלא לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' הוא דאתא. ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהוא מנהג עובדי כוכבים אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם ומייתי שם האי ברייתא על האי דקאמר התם רב איקלע לבבל בתענית צבור נפול כ''ע אאנפייהו והוא לא נפל על אנפיה מאי טעמא רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אין אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים א''ה מאי איריא רב אפילו כלהו נמי קמי דרב הואי ואי בעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד פירוש דמעיקרא שני ליה שרצפת אבנים היתה קמיה דרב ולכך היה אסור לו שיפול אבל לפני הצבור לא היתה ולכך הותר להם ליפול על פניהם ואי בעית אימא דלפני ההיכל היתה רצפת אבנים ולאינך הוא שרי שלא היו פושטים ידיהם ורגליהם אבל לרב שמנהגו לפשוט ידיו ורגליו היה אסור. וסובר רבינו כמו שכתבו התוס' והרא''ש דללישנא קמא אפילו בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן ופסק כההוא לישנא מהטעם שיתבאר בסמוך ולכן כתב רבינו שבלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכת מרדות דהיינו מדרבנן. ומה שכתב או שוחה על צדו למדו מדאמרינן אמר רב חייא בר אבין חזינא לאביי ורבא דמצלי אצלויי כלומר שהיו מטין עצמם על צדיהן ולא נופלים על פניהם ממש מפני הרצפה וכן פירשו התוס' והרא''ש בשם רבינו האי גאון. ומדחזינן דאביי ורבא הוו מצלי אצלויי משמע דסבירא להו כלישנא קמא דאסור אפילו בלא פישוט ידים ורגלים ומשום הכי פסק רבינו כההוא לישנא אע''ג דלישנא קמא הוי. ונ''ל דאינו אסור אלא נפילת אפים על הרצפה שקצת דמיון השתחואה יש בה אבל להתפלל על הרצפה מותר אע''פ ששוחה במקומות שחייבו חכמים דהא רב דאמרינן שרצפת אבנים היתה לפניו ונפילת אפים הוא דלא עבד אבל צלותא מיהא צלי דאי לא התפלל היכי הוה בעי דלינפול אאנפוי ועוד דהל''ל רב לא צלי אלא משמע דצלי ולא נפיל אאנפוי. והכי דייק לשון רבינו שכתב כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות ומדנקט בלא פישוט ידים ורגלים משמע שאינו חסר מהשתחואה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד אבל פניו דבוקות כמו שהוא בהשתחואה. וכן כתב ריב''ש בתשובתו וז''ל מדברי רש''י והרמב''ם נראה דאין לחוש לאבן משכית אפילו מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ אע''פ שאין בו פישוט ידים ורגלים אבל שוחה לבד אין לחוש על זה, עכ''ל:

ט  הַנּוֹטֵעַ אִילָן אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ אוֹ בְּכָל הָעֲזָרָה בֵּין אִילַן סְרָק בֵּין אִילַן מַאֲכָל אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאוֹ לְנוֹי לַמִּקְדָּשׁ וְיֹפִי לוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-כא) 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ'. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה זֶה דֶּרֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים נוֹטְעִין אִילָנוֹת בְּצַד מִזְבֵּחַ שֶׁלָּהּ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַבְּצוּ שָׁם הָעָם:

 כסף משנה  הנוטע אילן וכו'. בספרי פ' שופטים מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שעובר בל''ת ת''ל כל עץ אצל מזבח ה' וכו' ראב''י אומר מנין [שאין עושין אכסדרה בעזרה וכו' ומדלא נקט] שהעושה אכסדרה בעזרה עובר בל''ת וכו' כדקתני גבי נוטע אילן משמע לרבינו דלא לקי עליה ומשמע דמדרבנן הוא דמיתסר וקרא אסמכתא בעלמא. ומ''מ יש לתמוה על רבינו למה כתב גבי נוטע אילן בעזרה דמשמע דחוץ לעזרה שרי ובספרי אסר גם בהר הבית ואין לומר דהר הבית לא קאי אלא לבונה בית אבל נוטע אילן לא מתסר אלא בעזרה דמהי תיתי לן ועוד דנוטע חמור מבונה וכיון דבונה אסור בהר הבית כ''ש נוטע. ואפשר דסבר רבינו דראב''י פליג את''ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד ופסק כמותו משום דמשנתו קב ונקי ותו דבספ''ק דתמיד (דף [כח:]) מקשה מיניה. ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט דבונה בית בלא תעשה ואפשר דס''ל דבהא נמי פליג דהאי בונה בית דקאמר ת''ק של עץ הוא כעין אכסדרה ואתא ראב''י למימר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ומדברי הראב''ד שכתב לשכת העץ בית היתה משמע דסבר דלראב''י לא מיתסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמי לאלו כלל. ומה שהקשה מגזוזטרא שהקיפו בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה ותירץ לשעתה היתה, בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה תירץ בענין אחר:

י אָסוּר לַעֲשׂוֹת אַכְסַדְרָאוֹת שֶׁל עֵץ בַּמִּקְדָּשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בַּחֲצֵרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּבִנְיָן וְאֵינוֹ עֵץ נָטוּעַ הַרְחָקָה יְתֵרָה הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-כא) 'כָּל עֵץ'. * אֶלָּא כָּל הָאַכְסַדְרָאוֹת וְהַסְּבָכוֹת הַיּוֹצְאוֹת מִן הַכְּתָלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁל אֶבֶן הָיוּ לֹא שֶׁל עֵץ:

 ההראב"ד   אלא כל האכסדראות וכו' של אבן היו לא של עץ. א''א לשכת העץ בית היתה, בימה של עץ שעושין למלך בשעת הקהל לשעתה היתה. וכן גזוזטרא שהקיפו בעזרת נשים בשמחת בית השואבה לשעתה היתה:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק שביעי

א מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְאַבֵּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ב) 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקוֹמֹת' וְנֶאֱמַר (דברים ז-ה) 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם' וְגוֹ'. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִצְוָה לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁנְּאַבֵּד אוֹתָהּ מִכָּל אַרְצֵנוּ. אֲבָל בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אָנוּ מְצֻוִּין לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁנִּכְבּשׁ אוֹתוֹ נְאַבֵּד כָּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ג) 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא'. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן בְּחוּץ לָאָרֶץ:

ב  עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-כו) 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם וְלֹא תָבִיא. וְאַחַת מִשּׁוּם וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:

 כסף משנה  (א-ב) מצות עשה לאבד וכו' ובארץ ישראל וכו' אבל בח''ל וכו': עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. (מכות כ"ב) פרק אלו הן הלוקין אוקימנא הא דתניא המבשל גדי בחלב ואכלו לוקה חמש דהיינו בשבשלו בעצי אשרה ואזהרתיה מולא ידבק בידך א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך וא''כ שלוקה שש מבעי ליה הרי דנהנה מאשרה לוקה שתים מלא ידבק ולא תביא והוא הדין לנהנה מכל מילי דעבודת כוכבים:

 לחם משנה  עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכו' וכל הנהנה באחד מאלו לוקה. וא''ת אמאי והא הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו דהוי עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה והוי כמו מגפף ומנשק [וי''ל] דמ''מ ענין עבודת כוכבים אחד ומגפף ומנשק שאני כיון דאפליגו משאר עבודות [איפליגו נמי] לענין עונש כדכתב הראב''ד ז''ל לעיל:

ג בְּהֵמָה שֶׁהִקְרִיבוּהָ כֻּלָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה אֲפִלּוּ פִּרְשָׁהּ וְעַצְמוֹתֶיהָ וְקַרְנֶיהָ וּטְלָפֶיהָ וְעוֹרָהּ הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בָּעוֹר סִימָן שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁזֶּה הָעוֹר תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הוּא כְּגוֹן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים שֶׁקּוֹרְעִים קֶרַע עָגל כְּנֶגֶד הַלֵּב וּמוֹצִיאִין הַלֵּב הֲרֵי כָּל אוֹתָן הָעוֹרוֹת שֶׁהֵן כָּךְ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  בהמה שהקריבוה וכו'. מדאמרינן בפרק אין מעמידין (דף ל"ד) המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת וכ''ש הוא לשאר דברים שהזכיר רבינו. ומה שכתב שהקריבוה כולה נראה דהיינו לומר שאם הקריבוה לעבודת כוכבים ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה או קרניה וטלפיה ועורה אותם דברים ששיירו לא נאסרו: לפיכך אם היה בעור סימן וכו'. משנה (שם כ"ט) אלו דברים של עבודת כוכבים אסורים ואיסורן איסור הנאה ומני בהדייהו עורות לבובין ומסיים בה רשב''ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור ומשוך מותר כלומר לפי שאין דרכן לעשות לעבודת כוכבים משוך ואסיקנא הלכתא בגמרא כרשב''ג:

 לחם משנה  כגון שהיו עושים שקורעים וכו'. קשה אמאי לא הזכיר שיש עליו קורט דם כדאמרו בברייתא ועוד אמאי לא הזכיר דברי רב הונא שאמר לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור אימא מלחו העבירתו ולא ידעתי טעם למה לא הזכירו:

ד מַה בֵּין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-כה) 'פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ' מִשֶּׁפְּסָלוֹ נַעֲשָׂה לוֹ אֱלוֹהַּ. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה עַד שֶׁתֵּעֲבֵד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז-טו) 'וְשָׂם בַּסָּתֶר' עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ דְּבָרִים שֶׁבַּסֵּתֶר שֶׁהֵן עֲבוֹדָתָהּ. וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

 כסף משנה  מה בין עבודת כוכבים וכו'. בפרק ר' ישמעאל (דף נ"א נ"ב) תנן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד ומייתי לה בגמרא מהני קראי דמייתי לה רבינו: ומשמשי עבודת כוכבים וכו'. שם אבד תאבדון בכלים שנשתמש בהם לעבודת כוכבים הכתוב מדבר הביאום ולא נשתמשו בהם יכול יהו אסורין ת''ל אשר עבדו שם שאין אסורין עד שיעבדו מכאן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל. ר''ע אומר חילוף הדברים עבודת כובבים של עובד כוכבים אסורה מיד של ישראל משתיעבד ואמרינן בגמרא דמשמשי עבודת כוכבים דעובד כוכבים לכ''ע אין אסורין עד שיעבדו דר''ע בעבודת כוכבים פליג אבל בכלים לא פליג. ומשמשי עבודת כוכבים של ישראל לר''ע דקי''ל כותיה אינם אסורים עד שתיעבד מק''ו דהשתא היא גופא לא מיתסרא עד שתיעבד משמשיה מיבעיא:

 לחם משנה  עבודת כוכבים של וכו'. בפרק ר' ישמעאל (דף נ"א) מחלוקת ר' ישמעאל ור''ע דר''י סבר עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד ר''ע אומר חילוף הדברים עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד ואמרו שם ור''ע עבודת כוכבים של עובד כוכבים שאסורה מיד מנא ליה אמר עולא אמר קרא פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה אלוה ואידך ההוא מבעי ליה לכדתני ר' יוסף מנין לעובד כוכבים שפוסל אלוהו שנאמר פסילי אלהיהם וכו' ואידך נפקא ליה מדשמואל דשמואל רמי כתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתיב ולקחת לך הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך ור''ע אשכחן עבודת כוכבים של עובד כוכבים דאסור מיד דישראל עד שתיעבד מנא לן א''ר יהודה וכו' ואידך נפקא ליה מדרב חסדא אמר רב דאר''ח אמר רב מנין לעבודת כוכבים של ישראל שטעונה גניזה וכו' ואידך ההוא מיבעי ליה לדריש לקיש דאמר ר''ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל שנאמר שופטים ושוטרים וכו' אמר רב אשי ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטעו וכו'. נראה שרבינו פסק כר''ע דעבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד וא''כ קשה לרבינו בתרתי חדא דלר''ע משמע דמפקינן דעובד כוכבים שפוסל אלוהו מדרמי כתיב ולקחת וכתיב לא תחמוד וכו' ולכך קאמר פסלו מאלוה וכו' ופסילי דקרא משמע תרי גווני כדפירש''י. והוא ז''ל לקמן בפ''ח כתב עבודת כוכבים של עובדי כוכבים שבטלוהו קודם שתבא לידי ישראל הרי זו מותרת בהנאה שנאמר פסילי אלהיהם וכו'. והדרשא הזאת נראה שהיא נוטה לדרשת רבי ישמעאל דמפיק לה מפסילי אלהיהם אבל ר''ע לא מפיק לה אלא מרמיין דקראי ודריש פסילי פסלו מאלוה ואפילו דרשת רבי ישמעאל אינה לגמרי שדרשת ר' ישמעאל הוא דמפיק ליה מפסילי אלהיהם והוא נראה דדריש ג''כ פסלו מאלוה דמיתורא דפסלו קא דריש ורבינו לא אמר שם אלא כשבא לידינו והם נוהגים בהם אלהות וכו' משמע דלא דריש מפסילי לשון פיסול. מיהו לזה יש לומר דדרשת ר' ישמעאל נקט והוא סובר כר' ישמעאל דאינו מפרש פסילי לשון פיסול דא''כ הכתוב אין לו מובן שאם אמר פסילי אלהיהם שפסלו איך אמר תשרפון באש לכך מפרש דהכי קאמר כשיבא לידינו שאז הם פסילים כלומר שאז אין עובדים אותה כיון שהם בידינו א''כ אז הם אלהיהם אז תשרפו אותם באש אבל אי לא לא וזאת הדרשא היא יותר פשוטה מדרשת ר''ע ולכך הביאה רבינו ז''ל אע''ג דקי''ל כר''ע דכן דרכו להביא הדרשא היותר פשוטה בפסוק אע''ג דהיא דלא כהלכתא כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא. עוד קשה על רבינו דבגמרא משמע דר''ע לית ליה כדר''ל דהוא מפיק ליה למזבח לומר מה מזבח טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה כו' דלא כר''ל דמפיק ליה למעמיד דיין שאינו הגון במקום תלמיד חכם וא''כ כיון שהוא פסק כאן כר''ע איך פסק בהלכות סנהדרין פ''ג כר''ל שכתב שם ועוד אמר כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו מקים מצבה וכו' ובמקום תלמידי חכמים כאלו נטע אשרה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ וכו'. ונראה לתרץ דרבינו סובר דר''ע אית ליה הך דרשא דר''ל ומפיק לה תרתי מהאי קרא דודאי פשיטא דאשרה אשרה ממש ולכך מפיק מה מזבח טעון גניזה אף אשרה וכו' דזו היא הדרשא היותר פשוטה אבל מדסמיך האי לא תטע עם קרא דלעיל דשופטים וכו' מפקינן דרשא אחרינא דאשרה היא דיין שאינו הגון ומפקינן ליה מפשטיה מכח הסמיכות וכיון דאשרה בגברי מזבח נמי ע''כ הוא בגברי כדפירש''י ז''ל והשתא אתי שפיר דריש לקיש אמר דבריו אליבא דהלכתא דהוא ר''ע וגם הגמרא אחר שהביא דבריו לא הקשה ואידך כלומר דר''ע היכי מפיק להאי דרשא אלא דפשוט ליה לגמרא דתרתי מפקינן מיניה כדפרישית:

ה הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׂכָרוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר וּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן שֶׁגּוֹמְרָהּ אֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה. הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אִם נָתַן מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ יַחֲזִירֵם לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן אִם מָשַׁךְ וְלֹא נָתַן מָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמְּשִׁיכָה בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים קוֹנָה כְּמֶקַח טָעוּת הוּא. נָתַן מָעוֹת וּמָשַׁךְ יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְגֵר שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן עוֹבֵד כּוֹכָבִים יָכוֹל הַגֵּר לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים טֹל אַתָּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וַאֲנִי מָעוֹת. טֹל אַתָּה יֵין נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵּרוֹת. וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר:

 כסף משנה  העושה וכו'. פ' לפני אידיהן (דף י"ט) מימרא דרבי אלעזר א''ר יוחנן ומפורש שם דאפילו עשה לעובד כוכבים שכרו מותר ומטעם שהזכיר רבינו: הלוקח גרוטאות וכו'. בפרק בתרא (דף ע"א) אמרינן דמשיכה בעובד כוכבים קונה מתיבי הלוקח גרוטאות כלומר שברי כספים מן העובד כוכבים ומצא בהם עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות יוליך לים המלח כיון דלא מצי לאהדורי ולמשקל דמי ואי ס''ד משיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזיר אמר אביי משום דמחזי כמקח טעות כלומר דמשיכה בטעות הואי דלאו אדעתא דעבודת כוכבים זבן אמר רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כעבודת כוכבי' ביד ישראל כלומר דלכי הדר שקיל זוזי מתחזי כמאן דמזבן עבודת כוכבים ואסיקנא התם דמשיכה בעובד כוכבים קונה וכיון שכן טעמא דרישא דברייתא דלא קנה היינו משום דמקח טעות הואי שאם לא כן כיון שמשך דידיה היא ויוליך לים המלח ובסיפא נמי מן הדין לא קנה דמקח טעות הוא והיינו טעמא דיוליך לים המלח משום דמחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכיון דאפילו במשך אם לא נתן מעות יחזיר והרי הוא נותן העבודת כוכבים מידו ליד עובד כוכבים כ''ש היכא שלא משך אע''פ שנתן מעות דיחזיר. וכתב רבינו טעם דכשמשך ולא נתן מעות דיחזיר דהוי משום מקח טעות משום דאי לא כתב הכי הוה קשיא ליה דהא משיכה בעובד כוכבים קונה אבל בנתן מעות ומשך דלא קשיא עליה מידי לא חשש לכתוב הטעם: וכן עובד כוכבים וגר כו'. משנה פ''ו דדמאי:

 לחם משנה  הלוקח גרוטאות וכו'. בפרק השוכר את הפועל (דף ע"א) הקשה לאמימר דאמר משיכה בעובד כוכבים קונה מתיבי הלוקח גרוטאות וכו' (עיין בכ"מ) ובבכורות (דף י"ג) ריש פרק הלוקח עובר פרתו הקשו למ''ד מעות בעובד כוכבים קונות מהך ברייתא גופא ואמרו אי אמרת מעות קונות משיכה למה לי ותירצו הכא במאי עסקינן שקבל עליו לדון בדיני ישראל. והקשו אי הכי מעות למה לי ותירצו ה''ק אע''פ שנתן מעות אי משך אין ואי לא לא אי הכי קשיא רישא אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות א''ל רבא רישא משום דאיכא מקח טעות וכו' משמע מאותה סוגיא בין לאביי בין לרבא דלמ''ד בעובד כוכבים מעות קונות אי לא קבל עליו לדון בדיני ישראל כשנתן מעות בלא משיכה לא יחזיר דלרבא כיון דכבר קנה במעות מיחזי כמזבין לעבודת כוכבים משום הכי אסור ולאביי כיון דנתן מעות ועשה קנין איבעי ליה לעיוני דאי אמר אביי התם איבעי ליה לעיוני בשעת משיכה (היינו) משום דהמעות לא עשו קנין אבל אי יעשו קנין איבעי ליה לעיוני (אפילו בלא משיכה) זה נראה לי פשוט שם בסוגיא. והשתא יש תימה על רבינו שהוא פסק פ''א מהלכות זכיה ומתנה דמעות בעובד כוכבים קונות בלא משיכה שכן כתב שם עובד כוכבים שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמיה וא''כ כיון דמעות בעובד כוכבים קונות היה לו לפרש ולומר כשאמר דבנתינת מעות לבד יחזיר דהיינו דוקא כשקבל לדון בדיני ישראל והוא לא די שלא פירש אלא אדרבא כתב אע''פ שמשיכה בעובד כוכבים קונה דמשמע דאיירי בעובד כוכבים שלא קבל לדון בדיני ישראל. עוד קשה איך כתב במשיכה אע''פ שמשיכה בעובד כוכבים קונה דמשמע מדלא כתב כן בחלוקה של נתן מעות ולא משך ולא אמר שם אע''פ שמעות קונות בעובד כוכבים משמע דס''ל דמעות אינם קונות בעובד כוכבים והא הוא כתב בהלכות זכיה דמעות בעובד כוכבים קונות כמו שהבאתי. ועוד קשה במה שאמר אע''פ שמשיכה וכו' כמקח טעות הוא משמע לכאורה דכשנתן ומשך לא הוי מקח טעות והיינו כאביי וזה דוחק דלא היה לו לפסוק כאביי במקום רבא. ונראה דהנהו קושיי חדא מתרצה חברתה דודאי רבינו איירי בשקבל עליו לדון בדיני ישראל ומשום הכי כתב דמשיכה בעובד כוכבים קונה ולא כתב כן במעות לומר דודאי אי היו מעות קונות בעובד כוכבים ודאי דלא יחזיר משום דלא סגי התם טעמא דמקח טעות דמ''מ דמחזי כמזבין לעבודת כוכבים כדאמר רבא כיון דהמעות עשו קנין אלמא במעות איירי כיון דקבל לדון בדיני ישראל ולא הוצרך רבינו לבארו משום דודאי ע''כ איירי בהכי דהרי גלה לנו בהלכות זכיה דמעות בעובד כוכבים קונות וכאן נמי כתב ואעפ''כ במשיכה ולא במעות א''כ ודאי דעל כרחין איירי דמעות אינם קונות בעובד כוכבים. ומן הדין אי אתה יכול לומר דאינם קונות דהרי גלה לנו בהלכות זכיה דקונות אלא ודאי ע''כ איירי בשקבל לדון בדיני ישראל, ומה שאמר דמקח טעות אין הכונה לומר דמשך ונתן אינו כמקח טעות אלא דעתו הוא כרבא ולא בא אלא לתרץ דכיון דמשיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזור ולזה אמר ומ''מ הוא כמקח טעות אבל החילוק בין רישא לסיפא לא ירד לחלק בזה. א''נ יש לומר דתרתי בעינן משיכה ונתינת מעות וכל כמה דלא משך לא אמרינן איבעי לעיוני אע''ג דקנה במעות. ונוכל ליישב כך הסוגיא ודו''ק: וכן עובד כוכבים וגר וכו'. בפרק השוכר את הפועל (דף ס"ד):

ו צוּרוֹת שֶׁעֲשָׂאוּם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְנוֹי מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה וְצוּרוֹת שֶׁעֲשָׂאוּם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרִין. כֵּיצַד. כָּל הַצּוּרוֹת הַנִּמְצָאִים בַּכְּפָרִים אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁלַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֵן עֲשׂוּיִין, וְהַנִּמְצָאוֹת בַּמְּדִינָה אִם הָיוּ עוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַמְּדִינָה וְהָיָה בְּיַד הַצּוּרָה צוּרַת מַקֵּל [א] אוֹ צִפּוֹר אוֹ כַּדּוּר אוֹ סַיִף אוֹ עֲטָרָה וְטַבַּעַת חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת לְנוֹי וּמֻתָּר:

 כסף משנה  צורות שעשאום וכו'. משנה בע''ז (דף מ') ריש פ''ג כל האלילים אסורים מפני שהן נעבדים פעם אחת בשנה דר''מ וחכ''א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בעומדים על פתח המדינה שנינו כלומר דאי לאו הכי לא אסור לר''מ כל האלילים ולרבנן כל שיש בידו מקל או צפור וכו'. ובגמרא עוד אמר רב מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורים כלומר דבני כפר לא עבדי לנוי. ואמאי דתנן אינו אוסר אלא כל שיש בידו מקל וכו' אמרו בגמרא תנא הוסיפו עליהם סייף עטרה וטבעת. והוי יודע דקודם למימרא דר' יוחנן בעומדין על פתח המדינה שנינו איתא בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו ופירש''י כשהמלך מת עושין צורתו בפתח השער לזכרון והתם קאמר ר''מ דאגב חביבותא פלחי ליה. ובעומדין על פתח המדינה פירש''י ג''כ בהנהו קאסר ר''מ דחשיבי להו וכתב הר''ן נראה מדבריו דהני אוקימתי אליבא דר''מ נינהו אבל לרבנן בין עומדין על פתח המדינה בין אין עומדין הכל תלוי כשיש בידו מקל או צפור או כדור. אבל הרמב''ם כתב והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה וכו'. מכלל דס''ל דר''י דאמר בעומדין על פתח המדינה בין לר''מ בין לרבנן קאמר ולא קאי אדרב יהודה אמר שמואל דאוקמה באנדרטי של מלכים אלא אוקימתא באפי נפשא היא ופסק הרב ז''ל כר''י עכ''ל. ודבריו צ''ע שמתחלת דבריו נראה שאין חילוק בין רבינו ורש''י במימרא דר''י דלר''מ אתמר וא''כ לא שייך למימר ופסק כר''י דהא רב יהודה לא אשתעי אליבא דרבנן דקי''ל כותייהו אלא לפרש דברי רבי מאיר אתי. ולי נראה לומר דרבינו מפרש דרב יהודה ור''י בין לר''מ בין לרבנן וה''ק רב יהודה אפילו באנדרטי של מלכים דחזקתו אינו אלא לנוי לר''מ אסור בכל ענין ולרבנן אם יש בידו מקל וכו' ואמר ר' יוחנן כי אסרי רבנן ור''מ היינו בעומדין על פתח המדינה ושמואל ור''י מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורבינו רמז דברי רב יהודה בשלא חילק בין אנדרטי לשאר צורות אלא תלה הכל בעומדין על פתח המדינה ויש בידו מקל וכו': כתב רבינו ירוחם כל הצלמים שהם כאנדרטי של מלכים ובפתח מדינה מותרים והוא שאין ידוע אם נעבדו שאם נעבדו עבודת כוכבים מיקרו פירוש אנדרטי כשימות המלך ועושים צורתו בפתח העיר פשוט פרק כל האלילים (דף מ"א). והרמב''ם כתב שאליל אחר אינו אסור אפילו שיהיה בידם אבל אנדרטי אם היה בידם שום דבר אסור ואם לאו מותר שאינם עשויין אלא לנוי עכ''ל. נראה שסובר רבינו ירוחם שאע''פ שלא הזכיר אנדרטי בכלל ועומד על פתח המדינה הוא דסתם עומד על פתח המדינה אינו אלא אנדרטי ובהני הוא דמפליג בין יש בידם לאין בידם אבל כשאינן אנדרטי בכל גוונא שרי וזה שאמר צורות שעשאום עובדי כוכבים לנוי מותרים בהנאה ולא חילק כלל:

 לחם משנה  אם היו עומדין על פתח המדינה וכו'. בריש כל הצלמים (דף מ':) אמרו על מתניתין דכל הצלמים אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן ובעומדים על פתח מדינה שנינו וכתב הר''ן ז''ל על דברי רבינו מכלל דס''ל דר''י דאמר בעומדים על פתח מדינה שנינו בין לר''מ בין לרבנן קאמר ולא קאי אדרב יהודה אמר שמואל דאוקמא באנדרטי של מלכים אלא אוקימתא באנפי נפשה היא ופסק הרב כרבי יוחנן עכ''ל. כלומר דרבינו סבור דלא כרש''י ז''ל שכתב דאוקימתא דאנדרטי ועומדים על פתח מדינה דכולהו אליבא דר''מ בלחוד דלפי זה לא היה לו לפסוק כר' יוחנן כיון דאליבא דר''מ אמר אלא שהוא סבור דמי שאמר אנדרטי אמרו לר''מ ור' יוחנן אמר לכ''ע ולפיכך פסק כרבי יוחנן כיון דדבריו אליבא דכ''ע ולא הזכיר ההיא דאנדרטי דהוא אליבא דר''מ בלחוד. ודוחק הוא לומר כן דאוקימתא קמא לר''מ בלחוד ובתרא אליבא דכ''ע דריהטא דסוגיא משמע דהני תרי אוקימתי בחד גוונא הוו ולא ידעתי מאין ראה רבינו כן לחלקם ולומר דמימרא קמא לר''מ ובתרא לכ''ע והרב בית יוסף נתן טעם אחר מפני מה לא הזכיר רבינו באנדרטי, ועיין ביורה דעה סימן קמ''א: צורת מקל או צפור וכו'. שם במשנה מחלוקת חכמים ור''מ ורשב''ג אומר מי שיש בידו כל דבר. וקשה על רבינו למה לא פסק כרשב''ג ככללין כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו וכמו שפסק לקמן גבי מתניתין דצורת דרקון וכו' בחילוק דמכובדין ומבוזין:

ז צַלְמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַנִּמְצָאִים מֻשְׁלָכִים בַּשְּׁוָקִים אוֹ בְּתוֹךְ הַגְּרוּטָאוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שִׁבְרֵי צַלְמֵיהֶן. אֲבָל הַמּוֹצֵא יָד מִצּוּרַת כּוֹכָב אוֹ מַזָּל אוֹ רַגְלָהּ אוֹ אֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ מֻשְׁלָךְ הֲרֵי זֶה [ב] אָסוּר בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וְיָדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה הָאֵיבָר מִן צוּרַת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַנֶּעֱבֶדֶת הֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ עַד שֶׁיִּוָדַּע לוֹ שֶׁהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עוֹבְדֶיהָ בִּטְּלוּהָ:

 כסף משנה  אלילים הנמצאים וכו'. משנה (שם) המוצא שברי אלילים הרי אלו מותרים מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד ובגמרא אמר שמואל אפילו שברי עבודת כוכבים והא אנן תנן שברי אלילים ה''ה דאפילו שברי עבודת כוכבים והא דקתני שברי אלילים משום דקא בעי למתני סיפא מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד אמאי והא שברים נינהו תרגמא שמואל בעומד על בסיסו. וה''פ לדעת רבינו אפילו שברי עבודת כוכבים מותרין ולא תימא דוקא שברי אלילים שאע''פ שהיו עומדין על פתח המדינה והיה בידם מקל וכו' מ''מ איכא לספוקי שמא לא עבדום ואת''ל עבדום כיון שהושלכו אימור בטלום אבל שברי עבודת כוכבים שראינו שעבדוהו דליכא אלא חד ספיקא לא קמ''ל שמואל דשרו. משום דקא בעי למתני סיפא דאי תני עבודת כוכבים ה''א דוקא עבודת כוכבים מצא תבנית יד או רגל אסורה אבל אלילים אפילו תבנית יד שרי להכי תנא ברישא אלילים למימר דאע''ג דשמא לא עבדום אפילו הכי לשבר חשוב כגון תבנית יד חיישינן וכשעומדין על בסיסן כדמוקי לה לקמן. ולא רצה רבינו לפסוק כשמואל משום דאמרינן תו בגמרא אתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה וריש לקיש אמר מותרת ופסק רבינו בפ''ח כר''י ומשמע ליה דשמואל דשרי שברי עבודת כוכבים ס''ל דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת כר''ל ולא קיי''ל כוותיה ולא נימא דאפשר דמודה שמואל בעבודת כוכבים שנשתברה שאסורה ולא שרי אלא במוצא מושלך דכיון דהושלך מוכח שביטלוהו דא''כ כי אותביה ר' יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני המוצא שברי אלילים מותרים הא שברי עבודת כוכבים אסורים לישני ליה דשאני. ומכיון דלא קי''ל כשמואל צריכין אנו ליישב המשנה דקתני רישא שברי אלילים מותרים ובסיפא אסר תבנית יד. וי''ל דרישא מיירי בשברי אלילים ומשום דהוו ספק ספיקא מותרים וסיפא דמצא תבנית יד מיירי בשברי עבודת כוכבים דליכא אלא חד ספיקא וכן כתבו התוס'. ומ''ש רבינו שאלילים הנמצאים מותרים אע''ג דמתניתין לא תנן אלא שברי אלילים נראה שלמד כן מדמקשה בגמרא לר''י דאמר שברי עבודת כוכבים [אסורים דכיון דלר''מ צלמים אסורים שברי צלמים] מותרים לרבנן עבודת כוכבים נמי היא אסורה ושבריה מותרים. ומשני הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת''ל עבדום אימור בטלום עבודת כוכבים ודאי עבדום מי יימר דבטלום הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואיכא למידק דלמה ליה למפרך דמדר''מ נשמע לרבנן לפרוך דמדרבנן גופייהו נשמע דאלילים הנמצאים אסורים ושברים מותרים ה''נ עבודת כוכבים אסורים ושבריה מותרים ומדלא פריך הכי אלמא דלרבנן אפילו אלילים עצמם מותרים דהא הוא ספק ספיקא ספק עבדום ספק לא עבדום ואת''ל עבדום מכיון שמצאן מושלכין אימור בטלום ובדין הוה דהוה ליה למנקט המוצא אלילים הרי אלו מותרים אלא איידי דבעי למתני סיפא בשברי עבודת כוכבים אסורים תנא רישא בשברי אלילים מותרים והני אלילים דאמרינן דלרבנן כי מצאן מושלכים שרו משום ספק ספיקא היינו בעומדים על פתח המדינה ובידם מקל וכו' דאל''כ מאי איריא מצאן מושלכים אפילו עומדין במקומם שרי שחזקתן לנוי וכמו שנתבאר לעיל בסמוך וה''פ דמתניתין המוצא שברי אלילים מושלכים הרי אלו מותרים משום דהוו ספק ספקא וכיון דהוי משום ספק ספקא ה''ה למוצא אלילים עצמם אבל מצא תבנית יד תבנית רגל דהיינו שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד כלומר מפני שכשהיו אלו האברים מחוברים במקומם ודאי היו נעבדים וא''כ אין כאן אלא ספק אחד. וזה שאמר בפ''ח עבודת כוכבים שנשתברה מאליה שבריה אסורין בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא ביטלוה העובדי כוכבים, עכ''ל: כתב הרמ''ך אלילים הנמצאים מושלכין וכו' עד שהעובדי כוכבים בטלוה מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו של אלילים נמי כדקתני בגמרא ה''ה דאפילו שברי עבודת כוכבים נמי אלא משום דבעי למתני סיפא תבנית יד ורגל דאפילו באלילים אסור ואי אמרת ה''מ בשעומדין על בסיסן מ''מ מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו שאר שברים נמי דהא איהו גופיה פסק כר''י וליכא חילוק בין מוצא לנשתברה מאליה וחזינן לר''י דאפילו שאר אברים אסר דהא מקשה לר''ל מהא דמוצא שברי צלמים מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין ודאי שברי עבודת כוכבים דומיא דשברי אלילים ושברי אלילים ודאי משאר שברים קאמר מדקתני סיפא תבנית יד ורגל הרי אלו אסורין מכלל דרישא דשרי בשאר שברים מיירי, עכ''ל. ובמה שכתבתי לדעת רבינו לא קשה מידי:

 לחם משנה  שברי צלמיהן. משנה שם (דף מ"א) המוצא שברי צלמים וכו' והר''ן ז''ל האריך בריש פרק הצלמים לבאר דברי רבינו. ובדרך כלל אומר דרבינו פסק דלא כשמואל דאמר שברי עבודת כוכבים מותרים מפני שהמחלוקת תלוי בעבודת כוכבים שנשתברה מאליה והוא סבור כריש לקיש דמותרת ואנן קיי''ל דאסורה כר' יוחנן x וכמ''ש הר''ן ומש''ה מתניתין תבנית יד או רגל לא אוקמיה בעומדין על בסיסן דריש לקיש מוקי לה דהוא סבור כשמואל אבל ר' יוחנן לא ומתניתין דאמרה שברי צלמים ה''ה דצלמים מותרים דמתניתין כרבנן ומאי דנקט שברי צלמים לאפוקי שברי עבודת כוכבים דאסורים דלא כשמואל ועל זה הדרך יתבארו דברי רבינו ז''ל:

ח הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶן צוּרַת חַמָּה וּלְבָנָה וּדְרָקוֹן. אִם הָיוּ כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב אוֹ בִּגְדֵי שָׁנִי אוֹ שֶׁהָיוּ חֲקוּקִים עַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְעַל שְׁאָר הַכֵּלִים מֻתָּרִין מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן לְנוֹי. וְכֵן שְׁאָר הַצּוּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת עַל כָּל הַכֵּלִים חֶזְקָתָן לְנוֹי וּמֻתָּרִין:

 כסף משנה  המוצא כלים וכו'. משנה שם (דף מ"ב) המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח רשב''ג אומר שעל המכובדים אסורין שעל המבוזים מותרים ובגמרא פריך דאשכחן דלטובא אחריני פלחי ומשני אביי מיפלח לכל מאי דמשכחי פלחי מיצר ומיפלח הני תלתא דשכיחי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו ובעינן אי זה הן כלים מכובדים ואי זה הם מבוזים ואמר שמואל אלו הן מכובדים שעל השיראין ושעל הנזמים ושעל הטבעות כלומר הני דוקא דחשיבי שהן עשויים לתכשיט אבל כל שאר כלים מבוזים נינהו. ותניא כותיה ומפרש רבינו שיראין בגדי שני וה''ה לכל מלבוש יקר דמיקרו מכובדין:

 לחם משנה  המוצא כלים וכו'. שם (דף מ"ב) במשנה. ובגמרא פירשו איזהו צורת דרקון וכו' כל שיש לו ציצין בין פרקיו מחוי רב אסי בין פרקי צואר א''ר חמא בר חנינא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ולא הזכיר רבינו זה כלל וצריך היה לבארו: אם היו כלי כסף וכו'. פסק כרבן שמעון בן גמליאל דהלכה כמותו דכללין כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל וכו'. ומה שאמר כלי כסף וכו' הוא כפי שפירש שמואל בדבריו שם בגמרא משום דתניא כותיה דשמואל:

ט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַתִּקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ אוֹסְרִים בְּכָל שֶׁהֵן. כֵּיצַד. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּצוּרוֹת שֶׁל נוֹי אֲפִלּוּ אַחַת בְּכַמָּה אֲלָפִים יוֹלִיךְ הַכּל לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּכַמָּה כּוֹסוֹת אוֹ חֲתִיכָה מִן הַבָּשָׂר (שֶׁנִּתְעָרְבָה) בְּכַמָּה חֲתִיכוֹת יוֹלִיךְ הַכּל לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן עוֹר לָבוּב שֶׁנִּתְעָרֵב בְּכַמָּה עוֹרוֹת הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. עָבַר וּמָכַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֶחָד מִמְּשַׁמְּשֶׁיהָ אוֹ תִּקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ הֲרֵי הַדָּמִים אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן כַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֵׁנֵּאֻמַר (דברים ז-כו) 'וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ' כָּל מַה שֵּׁאַתָּה מֵבִיא מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמִכָּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרָבְתָּהּ הֲרֵי הִיא כָּמוֹהָ:

 כסף משנה  עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. משנה פרק השוכר את הפועל (דף ע"ד) אלו אסורים ואוסרים בכל שהן יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין. ופי' רש''י בכל שהן דאפילו חד באלף לא בטיל עבודת כוכבים צורה אחת שעבדוה שנתערבה באלף צורות שאינן עבודת כוכבים. ורבינו מפרש דבכלל עבודת כוכבים דמדכר מתניתין איתא נמי משמשיה דכשם שהיא אינה בטלה אפילו באלף ה''ה משמשיה וכן משמע מדין כוס של עבודת כוכבים שנתערב בריבוא שיבא בסמוך. ותקרובת שלה יליף מעורות לבובין דתניא בהדיא ואיסורן משום תקרובת כמו שקדם בפרק זה: עבר ומכר וכו'. כך אמרו סוף פרק שני דקידושין (דף נ"ח) וילפינן לה מדכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו:

 לחם משנה  עבודת כוכבים ומשמשיה וכל התקרובת וכו' יוליך הכל לים המלח. וא''ת אמאי יוליך הכל כשיוליך הנאה של אותה איסור סגי דהלכה כר''א דאמר יוליך הנאה לים המלח כדפסקו בגמרא בס''פ כל הצלמים (דף מ"ט) וכ''ת רבינו פסק כרב אדא בר אהבה דאמר שם ל''ש אלא פת משום דמיקלא קליא לאיסורא אבל חבית לא משום דאיתא לאיסורא בעינא הא ליתא דבפ' ט''ז מהלכות מאכלות אסורות כתב וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות כלן אסורות ויוליך דמי אותה החבית לים המלח הרי דשם פסק כרב חסדא. ונראה דיש לחלק בין יין נסך לעבודת כוכבים דביין נסך דהוא קיל משום דאיסורו אינו אלא מדברי קבלה כמו שכתבו התוספות בפ' הערל (דף פ"א) בד''ה ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו וכו' מש''ה הוא דבהולכת דמי האיסור סגי אבל כאן בעבודת כוכבים או בתקרובת עבודת כוכבים דחמירא צריך שיוליך הכל: הרי הדמים וכו'. פרק ר' ישמעאל (דף נ"ד:) אמרו שם עשאן חליפין לעבודת כוכבים וכו' חד אמר חליפין אסורים חליפי חליפין מותרין וחד אמר אפילו חליפי חליפין נמי אסורין וכו'. אמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנה הרי הוא כמוה:

י  עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ. סְפֵק עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר, סְפֵק סְפֵקָהּ מֻתָּר. כֵּיצַד. כּוֹס שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנָּפַל בְּאוֹצָר מָלֵא כּוֹסוֹת כֻּלָּן אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל מְשַׁמְּשֶׁיהָ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן. פֵּרַשׁ כּוֹס אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת וְנָפַל לְכוֹסוֹת שְׁנַיִם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. * טַבַּעַת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה טַבָּעוֹת וְנָפְלוּ שְׁתַּיִם מֵהֶן לַיָּם הַגָּדוֹל הֻתְּרוּ כֻּלָּן שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָיְתָה בִּכְלַל הַשְּׁתַּיִם. נִתְעָרְבָה בְּמֵאָה וְנִתְחַלְּקוּ [ג] אַרְבָּעִים לְמָקוֹם אֶחָד וְשִׁשִּׁים לְמָקוֹם אַחֵר וְנָפְלוּ הָאַרְבָּעִים כֻּלָּן לְטַבָּעוֹת אֲחֵרוֹת כֻּלָּן מֻתָּרוֹת * שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ הַטַּבַּעַת הָאֲסוּרָה בָּרֹב הִיא. נָפְלוּ הַשִּׁשִּׁים לְטַבָּעוֹת אֲחֵרוֹת כֻּלָּן אֲסוּרוֹת:

 ההראב"ד   טבעת של וכו'. א''א לפי הסוגיא השנויה בזבחים בעינן שנתערב עוד מאותן שלשה לשנים אחרים ואותן האחרונים מותרין שהם נקראים ספק ספיקא: שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. א''א כל זו הסוגיא אינה כהלכה דיחידאה היא דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עלה. והא דאמרינן איסורא ברובא איתא נמי ליתא דשמואל ורב יהודה פליגי אדרב דסבירא ליה הכי:

 כסף משנה  עבודת כוכבים או אשרה שנשרפה אפרה אסור בהנאה. ברייתא בסוף תמורה (דף ל"ד:): וגחלת של וכו'. ברייתא פ' בתרא דיו''ט (דף ל"ט): ספק אסור ספק ספיקה מותר. ברייתא בפרק כל הזבחים שנתערבו (דף ע"ד) ואע''ג דאוקימנא לה כר''ש ור' יהודה פליג עליה פסק כר''ש משום דרב ס''ל כוותיה ואע''ג דשמואל פליג הא קי''ל הלכה כרב באיסורי: כיצד כוס של וכו'. בברייתא הנזכרת (זבחים ע"ד). ומ''ש פירש כוס אחד מן התערובת וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא כלם מותרים ובתר הכי תניא ר' יהודה אומר רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהם לתוך רבוא ומרבוא לרבוא אסורין ר''ש בר' יהודה אומר משום ר''ש לרבוא אסורים ומרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר ואוקימנא ברייתא דשריא ספק ספיקא בעבודת כוכבים כר''ש. ופירש''י לרבוא אסורים רבוא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם אסור אבל פירש אחד מאותו רבוא לשלשה רמונים ומהשלשה פירש אחד למקום אחר מותר אפילו השלשה אמצעיים דספק ספיקא מותר. וכבר נתבאר שרבינו פסק כר''ש ואע''פ שבברייתא שנו פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא דמשמע דכשפירש כוס אחד מהתערובת ונתערב עם אחרים עדיין כלם אסורין ולא שרי אלא כשפירש אחד מהתערובת שניה ונתערב עם אחרים דאז תערובת שלישית זו מותרת ושתי התערובות הראשונות עדיין הן אסורות וכן משמע מברייתא דרמוני בדן כתב רבינו דכשפירש אחד מהתערובת ראשונה ונתערב עם אחרים מותרת תערובת שניה משום דכיון דתלי ברייתא טעמא דהיתרא בספק ספיקא הרי בתערובת שניה יש ספק ספיקא ספק אם כוס שפירש מהראשונים של עבודת כוכבים היה או לאו ואת''ל של עבודת כוכבים היה שמא זה שהוא נהנה בו אינו אותו שנפל וכן י''ל בכל כוס וכוס של תערובת שניה וא''כ ע''כ דמאי דתני שלש תערובות היינו משום דלר''י אפי' תערובת שלישית אסורה אבל לר''ש ודאי תערובת שניה שרי דכל כוס מהם ספק ספיקא הוא וכדפרישית וכן כתבו שם התוספות ואע''פ שבברייתא דרמוני בדן תני ומרבוא לשלשה כבר העמידוה בגמרא דבנפל לשנים סגי דאיכא רובא ומאי לשלשה דקתני תרתי והוא ולפיכך כתב רבינו ונפל לכוסות שנים. אבל קשה שכתב בפ' ט''ז מהלכות מאכלות אסורות נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשנים רמונים אחרים וכו' ואם נפל מן התערובת הראשונה אחד לאלף וכו' הרי כלם אסורים הרי שהוא מצריך שלש תערובות בפשט הברייתא וגבי עבודת כוכבים למה הספיק בשתי תערובות שלא כפשט הברייתא. ועוד קשה דאטו עבודת כוכבים מיגרע גרע מרמוני בדן. ואפשר שהוא ז''ל לא היה גורס בברייתא דכוס של עבודת כוכבים ומרבוא לרבוא ובברייתא דרמוני בדן היה גורס בדברי ר''ש מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר, טעמא דמלתא משום דאע''ג דמדינא בשתי תערובות סגי כברייתא דעבודת כוכבים ברמוני בדן החמירו להצריכן שלש תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיהיו לו מתירין אם יתפררו הרמונים ואע''ג דלהרשב''א לא חשיב בכי האי גונא דבר שיש לו מתירין כדמשמע בטור יורה דעה סימן ק''כ לרבינו חשיב. א''נ דברמוני בדן חיישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך החמירו יותר אבל בעבודת כוכבים דכולי עלמא פרשי מינה לא גזור כולי האי. אבל מדבריו בפרק ט''ז גבי רמוני בדן משמע דשורת הדין כן וצ''ע: טבעת של וכו'. גם זה שם (זבחים ע"ד) אמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן דאמר הך דנפל היינו דאיסורא ואוקימנא כר' אליעזר ואקשינן והאמר ר''א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחת אחת לא א''ל אנא תרתי קא אמינא. ורבינו מפרש שנים דהיינו שהקריב שנים מהמעורבים שחל הספק בשניהם יחד והנשארים כשרים וכן פירש בפ' הנזכר על משנת איברים באברי בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים ודלא כרש''י שפירש כאן בעבודת כוכבים. ופסק רבינו כרב נחמן דסבר הכי וכן רבה בר אבוה דאמרו לה משמיה הכי ס''ל וגם ר''ל הכי ס''ל דאמרינן התם בסמוך דכדר''ל דאמר חבית תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים המלח הותרו כלן ואמרינן הך דנפל דאיסורא נפל וכיון דכל הני אמוראי ס''ל הכי נקטינן כוותייהו אע''ג דאוקימנא להא דר''נ כר' אליעזר ולא קי''ל כוותיה וכמו שפסק בפ''ו מהלכות פסולי המוקדשין משום דחכמים פליגי עליה ס''ל לרבינו דהני אמוראי ס''ל דע''כ לא פליגי חכמים אר' אליעזר אלא בתערובת קדשים משום דס''ל דשחוטין נדחין ור' אליעזר סבר אינן נדחין וכמו שאמרו בגמרא אבל אי הוה ס''ל דשחוטין אינן נדחין משום תערובת לא הוו פליגי אר' אליעזר ואע''ג דסתם מתני' דקתני אחד בריבוא ימותו כלן פליג אר' אליעזר בדין התערובת בלאו טעמא דשחוטין נדחין לענין זה כיון דס''ל להנך אמוראי כוותיה נקטינן כוותיה אבל לענין קדשים שחוטין אינן נדחין דלא אשכחן מאן דסבר כוותיה ואדרבא לכולי עלמא נדחין כדמשמע בדף הנזכר לא קיי''ל כוותיה והיינו דפסקה רבינו לדרב נחמן בפרק זה ולדריש לקיש בפרק ט''ו מהלכות תרומה ובפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשין פסק דלא כר' אליעזר. ומכל מקום איכא למידק למה בפ' ט''ו מהלכות תרומה התיר בנפלה אחת ולא הצריך שיפלו שתים כמו בטבעת ואפשר דסבר דבטבעת דאתמר אתמר אבל בחבית תרומה דלא אתמר באחת סגי. ומיהו קשה דכי מצריך בגמרא דרב נחמן ודר''ל ה''ל לשנויי דלא דמו דהאי דחביות שרו בנפילת אחד ובטבעות בעינן שתים ושמא י''ל דה''מ לשנויי הכי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו אם היו שוים צריכי, אי נמי אע''ג דמשמע ודאי דאפילו בנפל אחד שרי גם אטבעות אלא משום חומרא דעבודת כוכבים בעינן שתים דאע''ג דלא שרי ר' אליעזר אלא בשתים מדר''ל משמע דאפילו באחד שנפלה שרי וכן משמע מפשטא דמימרא דר''נ וע''כ צ''ל דס''ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דאיהו בעי שיפלו שתים ואינהו סגי להו בחדא ומכל מקום משום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו להתיר ואע''ג דאמר אנא נמי תרתי אמרי לאו למימרא דס''ל הכי דהא נפלה אחת מהם קאמר אלא לפי דבריו השיב לו אי מקשת לי מר' אליעזר הרי אפשר לפרש דבריו דמאי אחד מהם זוג אחד אבל ודאי דאיהו אפי' בנפל אחד שרי אלא דמשום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו לסמוך על פירוש זה ולפיכך לא רצה להתיר אלא בנפלו שתים. ומ''מ יש לתמוה שפסק בפ' ט''ו מהלכות תרומות כרבא דאמר שם בזבחים לא התיר ריש לקיש אלא בחבית הואיל ונפילתה נכרת אבל תאנה לא ולפי זה חמירא תרומה מעבודת כוכבים דטבעת אין נפילתה נכרת כדאמרינן בהדיא בגמרא ואפילו הכי הותרו ע''י נפילתה וה''ל למיפסק כרב יוסף דאמר אפילו תאנה נמי דאע''ג דרבה ורב יוסף הלכה כרבה שאני הכא דכמה אמוראי מסייעי לרב יוסף ושרו בטבעת. ואפשר לומר דדוקא גבי תרומה בעי רבה מקומה ניכר כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה ולהתירה בלא נפילה אבל גבי עבודת כוכבים דכ''ע פרשי מינה משום חומרא דידה מודה דאע''ג דלא מינכרא נפילתה שרי כדשרו אינך אמוראי, ועי''ל דרבה נמי לא אסר אלא בתאנה אחת אבל בשתי תאנות שרי דמינכר נפילתייהו והנך אמוראי דשרו בטבעת לא שרו אלא בנפלו שתים כדאמרינן אנא תרתי קאמינא. והא דאמרינן ואי מדר''ל ה''א חבית דמינכרא נפילתה אבל טבעת דלא מינכרא נפילתה לא מאחר דבנפלו שתי טבעות קאמר ה''ק דלא מינכרא נפילתייהו כמו נפילת חבית אבל מ''מ מינכרא נפילתייהו ודאי. והשתא דאתינן להכי נתיישב למה גבי תרומה פסק רבינו בחבית אחת שנפלה הותרו כלן ובטבעת הצריך שתים דחבית אחת נפילתה ניכרת ובטבעת אחת לא מינכרא נפילתה כלל ולכך לא הותרו השאר אבל כשנפלו שתי טבעות דמינכרא נפילתן קצת הותר השאר. ומדברי רבינו נראה דג''כ זה מטעם ספק ספיקא הוא ספק אם של איסור נפל לים ספק לא נפל ואת''ל לא נפל ספק אם טבעת זאת שמשתמש בה עכשיו של איסור הוא או של היתר וכן י''ל בכל אחת ואחת כדלעיל ולפי זה יש יותר ראיה לפסוק כדר''נ אע''ג דאוקימנא כרבי אליעזר משום דר''ש שרי בהכי וגם רב נמי פסק הכי כמו שאמר בסמוך: נתערבה במאה וכו'. גם זה שם (זבחים ע"ד) אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר כו' פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרות ששים למקום אחר אוסרות ואע''ג דשמואל פליג עליה הלכה כרב באיסורי ופירש''י דכי נתערבו למקום אחד ה''ל ספק ספיקא אם טבעת של עבודת כוכבים היתה בתוך הארבעים אם לאו ואת''ל היתה בתוך הארבעים ספק אם היא זו אם לאו וכן י''ל בכל אחת ואחת מהם ואע''ג דכשנפלו הששים באחרות איכא למימר הכי לא חשיב אלא ספק אחד משום דחזקה דאיסורא ברובא איתיה והא דלא שרינן הכא הארבעים אא''כ נתערבו עם אחרות ובבבא דכוסות שרינן כלהו בנפלו שתים כבר תירץ רש''י דשאני התם דנפלו לים ונאבדו אבל הכא כיון דלא נאבד שום אחת לא אמרינן איסורא ברובא איתיה להתיר את הארבעים וה''ל חד ספק הילכך אסירי. ונ''ל דהיינו דנקט רב נחמן לים הגדול ור''ל לים המלח לומר דסתמן אבודין הם וה''ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכיוצא בו אבל אם נפלו למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר: כתב הראב''ד טבעת של וכו'. א''א לפי הסוגיא וכו' שהם נקראים ספק ספיקא. וכתב עוד שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. א''א כל זו הסוגיא אינה כהלכה וכו' דשמואל ורב יהודה פליגי אדרב דס''ל הכי עכ''ל. ומתוך דברי הגמרא שכתבתי יתבאר לך טעמו של הראב''ד בשתי השגות אלו וכבר כתבתי לתת טוב טעם לדברי רבינו:

 לחם משנה  ספק עבודת כוכבים אסור. זבחים פ''ח (דף ע"ד) אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר פירשה אחת מארבעים אינה אוסרת אחת מששים אוסרת מאי שנא אחת מארבעים דלא וכו' אלא אי פירשו ארבעים כלם למקום אחד אינן אוסרות ששים למקום אחר אוסרות כי אמריתה קמיה דשמואל א''ל הנח לעבודת כוכבים שספיקה וספק ספיקה אסורה עד סוף כל העולם. מתיבי ספק עבודת כוכבים אסורה וספק ספיקה מותרת כיצד כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורים פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים תנאי היא דתניא וכו' ופסק רבינו כרב דספק ספיקה מותרת דהלכתא כותיה באיסורי. ומ''ש אפילו לכוסות שנים ממה שאמרו בגמרא שם בברייתא דרמוני בדן מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותרים ופירש''י בגמרא דהני שלשה ר''ל שנים והוא. ומה שלא הצריך רבינו בכאן בעבודת כוכבים אלא ב' תערובות אע''ג דבברייתא הזכירו שלשה דאמרו שם כיצד כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים טעמא הוא משום רב דאמר דאם פרשו ארבעים למקום אחד אינם אוסרות כלומר היכא דנפלו הארבעים למקום אחד אינם אסורות משום דהוי ספק ספיקא ולדידיה צריך לתרץ הברייתא כמו שתירצו התוספות ז''ל דמאי דנקט ומרבוא לרבוא שהוא תערובת שלישית הוא משום דהאוסר אוסר אפילו בתערובת שלישית זה נראה דעתו ז''ל ואין כן דעת הראב''ד בהשגות דהוא סבור דהברייתא בדוקא נקטיה מרבוא לרבוא דבעינן שלש תערובות וס''ל דמ''ש פירשו ארבעים כלם למקום אחד אינם אוסרות ר''ל כשיתערבו באחרות לא יהיו אסורות לאסור בתערובת שלישית אבל הם עצמם אסורות זהו דעתו ז''ל. ועל רבינו יש לתמוה דכאן בעבודת כוכבים לא הצריך שלש תערובות כדפרישית ובהלכות מאכלות אסורות פ' ט''ז גבי רמוני בדן הצריך שלש תערובות שכתב שם נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשני רמונים אחרים מרמוני בדן ונפל מן השלשה רמון אחד לרמונים אחרים הרי אלו האחרים מותרים וכו' ואם נפל מן התערובת הראשון רמון לאלף כלם אסורות וכו'. הרי משמע דס''ל דברייתא דרמוני בדן דאמרה ומרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותרים בדוקא נקיט שלש תערובות וזהו דבר תימה דעבודת כוכבים דחמירא לא בעינן אלא שתי תערובות ובשאר אסורין בעינן שלש להתיר ובגמרא מוכח אפכא דמשמע דשאר איסורים הוא קיל יותר שאמר שם שמואל דאמר כמאן אי כר''י אפילו בשאר איסורין אסור וכו' משמע דשאר איסורין הרי הוא קל יותר. ועוד דאי איסור דרמוני בדן חמורים יותר איך אמרו בגמרא תנאי היא ואנא דאמרי כמאן דאסר דילמא לא אסר מאן דאסר אלא בשאר איסורין אבל בעבודת כוכבים לכ''ע ספק ספקא מותר. ונראה לתרץ דרבינו סבר דודאי פשט דברייתא דרמוני בדן בדוקא הוא דהכי משמע פשטא דברייתא אבל בעבודת כוכבים אמרינן דנקטיה להודיע כח האיסור משום דפשט המימרא כרב דאמר פירשו ארבעים למקום אחד אינם אוסרות משמע בשתי תערובות ורוצה לומר שאינה אוסרת בתערובת שניה והוא מותר. ועוד דלישנא דברייתא דעבודת כוכבים הכי מוכח שאמרו ספק עבודת כוכבים אסורה וספק ספיקה מותרת ובתרי תערובות איכא תרי ספקי דבתערובת שלישית היא ספק שלישי ולכך ודאי על כרחין צריך לומר דברייתא דעבודת כוכבים דנקט ומרבוא לרבוא שהוא תערובת שלישית הוא להודיע כח האוסר אבל ברייתא דרמוני בדן ודאי הם תרי תערובות כפשטא דברייתא ויש לחלק בין עבודת כוכבים לרמוני בדן דרמוני בדן כי היכי דמהני להו חשיבותייהו ולא בטילי אפילו באלף מהניא בהו שלא להתיר ספק ספיקא וכמו שכתב הטור בשם יש אומרים בסוף סימן ק''י והיינו דוקא לרב אבל לשמואל נראה ודאי דסברא הוי איפכא דעבודת כוכבים חמירא טפי משאר איסורין מדקאמר הנח לעבודת כוכבים שספיקה וספק ספיקה אסורה כו' משמע דבעבודת כוכבים דחמירא הוא דוקא ספק ספיקה אסורה אבל שאר איסורין לא ומשום הכי אקשי ליה בגמרא אפילו בשאר איסורין וכו': טבעת של וכו'. שם פרק תערובות (דף ע"ד) אמר רבה בר אבוה א''ר נחמן טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולם דאמרינן הך דנפל דאיסורא נפל איתיביה רבה לר''נ אפילו אחת ברבוא ימותו כלן אמאי נימא דמיית וכו'. ותירצו רב דאמר כר' אליעזר דתנן ר''א אומר אם קרב הראש של אחד מהם יקרבו הראשים כלם. והקשו והא אמר ר' אלעזר לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא ותירצו אנא נמי תרתי קאמינא וכו' ע''כ. ופירש''י תרתי קאמינא שימכור הטבעות שנים שנים וכן במה שאמר לא התיר ר' אליעזר אלא שנים פירוש לא התיר להקריב הנותרים אלא שנים שנים דודאי חד מנייהו דהיתרא וכו'. ורבינו נראה שהוא מפרש תרתי קאמינא שר''ל שנפלו לים הגדול שנים וכן בר' אליעזר נראה שהוא מפרש כמ''ש לא התיר ר''א אלא שנים שנים רוצה לומר שנקרבו שני ראשיה כבר אבל במה שמקריב אפילו אחת אחת מותר וכן פירש הוא ז''ל בפירוש המשנה וז''ל דעת ר' אליעזר במה שאמר ראש אחד זוג רוצה לומר אפילו הקריב שני ראשים מן הראשים אומר שחל הספק בשניהם יחד לפי שנאמר ראש בעל מום האחד משניהם וכו'. ונראה טעמו ודאי דכשנופלים שנים קרוב לודאי הוא דחד מנייהו דאיסורא וכן כתב הרב בית יוסף בסימן ק''ס דרבינו מפרש הכא במאי דאמר תרתי זה נראה דעתו ז''ל. ויש לי בכאן על דברי רבינו קושיות חזקות חדא דבגמ' אמרו דרב דאמר הכי סבר כר''א דאמר קרב ראש אחד מהם יקרבו כלם ודלא כחכמים דאמרי אפילו קרבו כלם חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה ואוקי מתני' דימותו כלם כחכמים וא''כ קשה רבינו דידיה אדידיה שהוא פסק כאן כרב דסבר כר''א ובריש פ''ו מהלכות פסולי המוקדשין פסק כחכמים שכתב משנתנו דאחת ברבוא ימותו כלם כצורתה. ועוד כתב שם אבר בעלי מומין שנתערב וכו' אפילו קרבו כלן חוץ מאחת מן התערובות הרי זה ישרף בעזרה נראה דפסק כחכמים. ועוד קשה דכיון שהוא מפרש כאן תרתי קאמינא שר''ל שנפלו שנים לים א''כ גם במימרא אחרת שאמרו שם אמר ריש לקיש חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן וכו' הותרו כולן ואמרינן הך דנפל דאיסורא נפל ע''כ נמי איירי שנפלו שנים ופירוש אחת ר''ל זוג אחד כמו שמפרש מימרא אחריתי דאל''כ תקשה לו ממשנה דאחת ברבוא ימותו כולן דנימא דמיית דאיסורא מיית. ועוד ע''כ ודאי דהנהו תרי מימרי בחד גוונא הוא דאל''כ איך אמרו ואצטריך דרב נחמן ואצטריך דר''ל הא למה לי צריכותא כיון דהדינים חלוקים לטבעת של עבודת כוכבים בעינן תרתי והכא בעינן חד אלא ודאי תרתי נמי בעינן וא''כ קשה שהוא כתב בפט''ו מהל' תרומות חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן והיה לו לומר ונפלו שתים מהם כמו שאמר כאן ואיך כתב שם דבחדא סגי. ועוד קשה כיון שהוא מפרש מ''ש ר''א שנים שנים שר''ל מה שנתקרבו כבר א''כ איך מיישב סוגיא דזבחים (דף ע') שאמרו שם א''ר אלעזר לא הכשיר ר''א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא מתיב ר' ירמיה וחכ''א אפי' קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה אמר לו ר' ירמיה בר תחליפא אסברא לה מאי אחד זוג אחד ע''כ. ובשלמא לרש''י ז''ל שמפרש שימכור שנים שנים פריך שפיר דמדקאמר רבנן קרבו כלן חוץ מאחד מהן מכלל דר''א פליג בהא ואי ר''א בעי שימכור שנים היכא שלא נשתייר היכי קאמר דיקריב הא בעינן שנים אבל לרבינו שמפרש במאי דקאמר שנים ר''ל הנקרבים כבר א''כ שפיר פליג ר''א היכא דנקרבו כולן דודאי מקריבין אפילו שלא נשתייר אחד ועוד כשחידש מאי אחד זוג אחד מה חידש ברבנן הא ע''כ הא דר''א בכי האי גוונא הוא כיון שהוא אמר קרב ראש אחד ופירש ר''א שנים א''כ ודאי דאחת זוג אחד וטפי ה''ל לאקשויי מדברי ר''א עצמו. ועוד קשה במה שכתב רבינו שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא דמשמע דאם לא נשארו שם רוב אלא חמשים ונפלו כאן חמשים אסור וא''א זה דהא איכא טעמא דספק ספיקא וכמ''ש הרשב''א ז''ל הביאו הטור בסי' ק''י ואע''ג דבגמ' אמר ארבעים הרי תירץ הוא ז''ל דמשום דאצטריך למינקט באידך ששים נקט הכא ארבעים. ועוד קשה דהוא תלה הטעם משום שאני אומר האסורה ברוב היא ושם בגמ' (ע"ד) א''ר אושעיא חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות ונפתחו מאה מהן נוטל הימנה כדי דימועה וכו' ולא אמרינן איסורא ברובא איתיה ופסקה רבינו ריש פט''ו מהלכות תרומות וא''כ היכי פסק ואמר כאן שאני אומר האסורה ברוב היא. אלו הן הקושיות אשר הוקשה אצלי בדברי רבינו. והראב''ד ז''ל בהשגות הקשה לו בהדיא דנפלו שתים לים הגדול דרב סבר כר''א והוא יחידאה ולא ה''ל למפסק כותיה. ואי משום הא ל''ק דאפשר לומר דאע''ג דיחידאה הוא כיון דסוגיא אזלא כותיה פסקינן כותיה. וכן נ''ל בההיא דחבית של תרומה שהשיגו גם שם הראב''ד ז''ל. אבל הקושיא הגדולה היא דקשיא דידיה אדידיה דהכא פסק כר''א ושם בהל' פסולי המוקדשין פסק כרבנן. ועוד השיגו הראב''ד ז''ל בהאי דקאמר שאני אומר האסורה ברוב היא דהא א''ר אושעיא דלא כותיה ולא הוה ליה למיפסק כרב במקום ר' אושעיא ושמואל אי משום הא נמי לא קשיא דרב ודאי עדיף אבל הקושיא היא שבהלכות תרומות פסק כר' אושעיא. ומיהו לקושיא זאת יש לומר דכי אמר התם רבי אושעיא דלא אמרינן איסורא ברובא איתיה היינו היכא דליכא אלא חד ספקא כי התם דליכא אלא חד תערובת אבל היכא דאיכא תרי ספקי שהם שתי תערובות ודאי דאמרינן איסורא ברובא איתיה. ולקושיא דאיך פסק בחביות של תרומה נפל חבית אחת ולא הצריך שתים כמו הכא י''ל דהוא סבר דמאחר דבגמ' לא הקשו על מימרא דריש לקיש מה היא דכלם ימותו כמו שהקשו למעלה נראה לו ודאי דהגמ' סבור דאין כאן קושיא והטעם דשאני חבית משום דמינכרא נפילתה ולהכי בחד סגי. ומה שאמר ואצטריך וכו' הוא מפני שהוקשה לו לגמרא דאע''פ דאיכא חילוק בין חבית של תרומה לעבודת כוכבים דהתם בעבודת כוכבים בעינן נפילה בתרתי והכא נפילה בחד מ''מ קשה דריש לקיש היה לו לומר דבריו על דברי רב נחמן ולומר אע''ג דהתם בעבודת כוכבים בעינן תרתי בתרומה בחד סגי אבל מדאמר דין בפני עצמו בתרומה וכן הטעם שהוא הך דנפל דאיסורא נפל וכו' משמע דשום חידוש הוא בתרומה יותר מבעבודת כוכבים ולכך הוצרך לתת צריכותא אבל לעולם דחבית בחד סגי וכאן בעינן תרתי. זה נ''ל ליישב קצת דברי רבינו ז''ל ולמה שהוקשה לנו איך מיישב דברי הגמרא במה שהוקשה לר''א מההיא דחכמים אפילו קרב וכו' אפשר דהמקשה סבור דע''כ האי דקאמר שנים שנים ר''ל שיקריב שנים שנים כפירש''י ז''ל דאי מאי דקאמר שנים ר''ל המוקרבים היאך אמר ר''א במשנה ראש אחד מהן אלא ודאי שהוא מה שיקריבו ולכך הקשה לו מחכמים וכפירש''י ז''ל. ותירץ לו רב ירמיה ואמר מהיכא תיסוק אדעתיה דמ''ש ר' אלעזר הוא העתיד ליקרב משום דאמר ר' אליעזר במתניתין ראש אחד וס''ל דמאי אחד דקאמר ר' אליעזר במתניתין הוא זוג אחד. זה נראה ליישב הפשט לדברי רבינו אמנם שאר הקושיות לא ידעתי מה אדון בהו:

יא הָאֲשֵׁרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ. וְאִם אֵין שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת עוֹבֵר תַּחְתֶּיהָ כְּשֶׁהוּא [ד] רָץ:

 כסף משנה  האשרה. פרק כל האלילים (דף מ"ח) תנן דאילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים וכן אם העמיד תחתיה עבודת כוכבים אשרה מיקרי ובתר הכי תנן אי זו היא אשרה כלומר שנחלקו בה ר''ש ורבנן כל שיש תחתיה עבודת כוכבים דלר''ש מותרת ולרבנן אסורה וידוע דהלכה כרבנן: ומ''ש אסור לישב בצל קומתה. משנה שם לא ישב בצלה ואם ישב טהור ובגמרא לא ישב פשיטא אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל צלה ואיכא דמתני לה אסיפא ואם ישב טהור פשיטא אמר רבה בב''ח אר''י לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דלצל צלה אפילו לכתחילה ישב לא הא קמ''ל דאפילו לצל קומתה אם ישב טהור. וצלה וצל צלה פירש''י שכל שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיינו צל צלה וכתב הר''ן שכן מצא בירושלמי תמן אמרי בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרי כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה וכל שתפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה ואע''פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתנו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מ''מ למדנו ממנו פירוש צל וצל צלה ותימה על רבינו שאין פירושו זו בצל וצל צלה מסכים עם הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה. ועוד דפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור [דאפילו בלישנא בתרא מסקינן דאפילו בצל צלה לא ישב והא קמ''ל] דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור וכתב שנראה שרבינו היה גורס בלישנא בתרא אמר רבב''ח א''ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה ישב ותו לא מידי וכתב שכן נראה דעת הרי''ף ושכן מצא להרמ''ה ז''ל אבל עם כל זה הוקשה להר''ן שלא מצא כן באחת מהנוסחאות וכתב שאם גירסתם היתה כגירסא שלנו ע''כ צריכין אנו לומר דבלא מכוין עסקינן דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון דבלישנא בתרא מספקא לן הם פוסקים בזה לקולא. ועדיין אין זה מחוור דאפילו הוי איסור דרבנן כיון דבלישנא קמא פשיטא לן לאיסורא ובלישנא בתרא מספקא לן לית לן לדחויי פשיטא דלישנא קמא משום ספיקא דלישנא בתרא. ועוד דמשמע דאפילו בלישנא בתרא לא מספקא לן הכי אדרבה מתמיה ואמרינן מכלל דבצל צלה לכתחילה ישב ודחי דלא והניח הר''ן הדבר בצ''ע: ועל מה שכתב רבינו מותר לישב בצל השריגים והעלים שלה כתב הרמ''ך תימה הוא זה דהא חזינן בגמרא המשתחוה לאילן תוספתו אסורה ואי משום דחשיב ליה צל צלה אכתי קשיא דלכולהו לישני דאתמרו בגמרא משמע דאסור לישב לכתחילה בצל צלה. וי''ל דאע''ג דתוספתו אסורה ה''מ לשרוף או ליהנות מגופו אבל צלו מותר משום דדבר שאין בו ממש הוא מ''מ צ''ע איך לא הזכיר אלא צל קומתו דצל צלה נמי אסור לכתחלה עכ''ל: ואם יש לו דרך אחרת וכו'. ג''ז משנה שם (דף מ"ח) לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור ובגמרא איבעיא להו עבר או עובר ריב''א משמיה דחזקיה אמר עובר ור' יוחנן אמר עבר ולא פליגי הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא א''ל רב ששת לשמעיה כלומר לאותו שהיה מוליכו דרב ששת סגי נהור הוה כי מטית להתם ארהיטני כלומר כי מטית תחת האשרה מושכני במרוצה ופריך ה''ד אי דליכא דירכא אחרינא למה לי ארהיטני מישרא שרי ואי דאיכא דירכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי לעולם דליכא דירכא אחרינא ואדם חשוב שאני. ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכן נראה דעת הרי''ף והרא''ש ומ''מ כבר תמה הר''ן על הרי''ף גם על רבינו דדוקא באדם חשוב הוא דאתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דירכא אחריתי מישרא שרי ולא בעי למירהט. ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי''ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב:

 לחם משנה  ומותר לישב בצל וכו'. נראה דלא פסק אלא כלישנא קמא דבגמרא (דף מ"ח) ולא כבתרא ועיין בהר''ן ז''ל מה שהוא תירץ: ואם יש לו דרך אחרת וכו'. רבינו לא הזכיר לא כאן ולא בהלכות שאר אבות הטומאה כשהזכיר שם טומאת עבודת כוכבים לא הזכיר אם עבר תחתיה טמא משום דבגמרא אמרו דהך מתניתין אתי כרבי יהודה בן בתירא דס''ל דתקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל ואין הלכה כדבריו כמו שכתב בפירוש במשנה. ומה שאמר ואם אין שם דרך אחרת וכו' ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב כבר הקשה זה הר''ן ז''ל. ואני אתרץ עם קושיא אחרת שיש לי דלמה לא הזכיר רבינו דהיינו דוקא כשהיא גוזלת את הרבים דהא דרב ששת בגוזלת הרבים היא אבל ודאי אינה גוזלת אסור. ונראה דהני תרי קושיי חדא מתרצא חברתה דרב ששת היא בגוזלת ומשום הכי דוקא באדם חשוב לא בעינן רץ אבל באינה גוזלת מעליא דרגא ולכולי עלמא בעינן רץ ורבינו הואיל ודבריו הם בין בגוזלת בין בשאינה גוזלת לכך לא חילק בין חשוב לשאינו חשוב דמ''מ רץ עדיף:

יב אֶפְרוֹחִים שֶׁקִּנְּנוּ בָּהּ וְאֵין צְרִיכִין לְאִמָּן מֻתָּרִין. * וְהָאֶפְרוֹחִים וְהַבֵּיצִים שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי הָאֲשֵׁרָה כְּמוֹ בָּסִיס לָהֶן. * וְהַקֵּן עַצְמָהּ שֶׁבְּרֹאשָׁהּ מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹף מֵבִיא עֵצָיו מִמָּקוֹם אַחֵר:

 ההראב"ד   והאפרוחים והביצים שצריכין לאמן אסורים שהרי האשרה כמו בסיס להן. א''א היה לו לומר מפני שהן כגידולי האשרה: והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר. א''א דוקא שהביא ממקום אחר:

 כסף משנה  אפרוחים שקננו וכו'. משנה במעילה פ' ולד חטאת (דף י"ג:) קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומייתי בפ' כל האלילים (דף מ"ב) לאותוביה לר''י דאמר שברי עבודת כוכבים אסורים וקס''ד הב''ע כגון ששיברה עצים מהאשרה וקננה בהם וקתני יתיז בקנה ומשני הכי במאי עסקינן כגון דאייתי עצים מעלמא וקננה בהם ולפיכך כתב הראב''ד ז''ל על דברי רבינו דוקא שהביא ממקום אחר עכ''ל. כלומר דכגון דאייתי עצים משמע ליה דהיינו לומר דבעינן שנדע דאייתי מעלמא אבל מן הסתם חיישינן שמא מאותו אילן הם ורבינו משמע ליה דכיון דדרך רוב העופות להביא עצי קניהם מעלמא הילכך מסתמא לא חיישינן שהביאם מאותו אילן. ואמרינן בתר הכי ורבי אבהו אמר ר''י מאי יתיז יתיז באפרוחים כלומר מהדר ר''י לתרוצי תיובתיה בשנוייא אחרינא לעולם לא תוקמה דאייתי עצים מעלמא ואפ''ה לא תילף מינה היתר שברי עבודת כוכבים דהאי דקתני יתיז בקנה אאפרוחים קאי ולא אעצים ואמרינן בתר הכי א''ר יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך כלומר מתניתין אליבא דהאי שנוייא דר''י באפרוחים כאן וכאן כלומר בין בהקדש בין באשרה מותרים בביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי ואפרוחין שצריכין לאמן כביצים דמו. וכתב רבינו שהרי האשרה כמו בסיס להם ואפשר שכוונתו לומר שכיון שהיא כבסיס להם גזור רבנן דאי שרית לאיתהנויי מינייהו אתי לאיתהנויי מינה. וכתב הראב''ד הל''ל מפני שהם כגידולי אשרה עכ''ל, וי''ל לדעת רבינו שאילו היה טעם איסורם מפני שהם כגידולי אשרה אטו משום שגדלו ואינן צריכין לאמן פקע מינייהו איסור גידולי אשרה:

 לחם משנה  אפרוחים שקננו בה ואין צריכים לאמן מותרים וכו'. בפרק כל הצלמים (דף מ"ב) הקשו מרבי יוחנן דאמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה מהא דקן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין בראשו של אשרה יתיז בקנה קס''ד כגון ששיברה ממנו עצים וקיננה בהם וקתני יתיז בקנה כלומר שיטול קנה וישליך עצים מן האילן וישרפו ותירצו הכא במאי עסקינן כגון דאייתי עצים מעלמא כלומר וגבי הקדש לא נהנין מדרבנן דילמא אתי לאתהנויי מעצי אילן ובאשרה לא גזור משום דבדילי אינשי מיניה. ורבי אבהו אמר ר' יוחנן מאי יתיז יתיז באפרוחים כלומר ולעולם מתניתין בדאיתבר מגופיה וכדפירש''י ז''ל. זו היא הסוגיא האמורה פרק כל הצלמים ובפרק ולד חטאת במעילה (דף י"ג וי"ד) יש שם סוגיא הפוכה שתירצו שם לא דאייתי עצים מעלמא והקשו על זה דא''כ היכא קאמר לא נהנין גבי הקדש ותירצו אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן כלומר אלא ודאי ע''כ דאיתבר מגופיה וכ''ת אמאי מועלין הכא בגידולין הבאים וכו' איירי ה''נ מסתברא וכו' [מ''מ קשיא לרבי יוחנן] ותירצו רבי אבהו אמר רבי יוחנן לעולם דאייתי מעלמא כלומר מתניתין אפילו דאייתי עצים מעלמא ולעולם הקן בין גבי אשרה בין גבי הקדש אסור ומאי יתיז יתיז באפרוחים א''ל ר' יעקב לרבי ירמיה אפרוחים כאן וכאן וכו' זו היא שיטת השמועה אשר שם לפי פירוש התוספות. ורבינו כתב כאן גבי אשרה שהקן שבראשה מותר וגבי הקדש בהלכות מעילה פ''ה כתב קן שבראש האילן של הקדש שבנה אותו העוף מעצים ועשבים וכיוצא בהן כל הקן עם הביצים שבו ועם האפרוחים הצריכים לאמן אין נהנין בהן והנהנה לא מעל ע''כ. נראה משום שבקן של הקדש דאייתי מעלמא שלא נהנין שכן כתב שבנה אותן מעצים ועשבים ואפילו תאמר דעצים היינו מגופיה עשבים ודאי היינו מעלמא כתב שלא נהנין מכל הקן ועוד קאמר והנהנה לא מעל ואי איתבר מגופיה ואמאי לא מעל וכ''ת בגידולין זה לא נתבאר בדבריו אלא ודאי דבעצים דאייתי מעלמא בהקדש לא נהנין וא''כ אפשר לומר לכאורה דפסק כסוגיא דכל הצלמים וכתירוצא דאמרו לא דאייתי עצים מעלמא ולא כתירוצא דר' אבהו ולה''ק דגבי הקדש לא נהנין משום דגזרינן דילמא אתי לאתהנויי מיניה אבל גבי אשרה יתיז בקנה. וקשה על זה חדא דאמאי לא הזכיר באשרה יתיז בקנה כלומר יתיז בידו ולא יקחנו בידו וכדהקשו בסוגיא דמעילה, ועוד כיון דהך קושיא הוי לר' יוחנן ור' אבהו אמר ר' יוחנן הוא תירץ בעד עצמו היה לו לפסוק כתירוצא דר' אבהו אמר ר' יוחנן ועוד דהוא פסק באפרוחים כאן וכאן וכו' והיינו כר' יעקב. ולפום ריהטא נראה זו ודאי דאתי כתירוצא דר' אבהו אע''פ שיש לדחות דלתירוצא קמא נמי הדין הוא אמת מכח הסברא מ''מ יותר נראה שהוא כר' אבהו. לכך נראה ודאי דרבינו פסק כר' אבהו וכ''ת כמאן ר' אבהו פסק אי כסוגיא דכל הצלמים הא לדידיה מתניתין דאיתבר מגופיה ועל דא קאמר דבהקדש לא נהנין וה''ה גבי אשרה אבל בדאייתי מעלמא בין גבי הקדש בין גבי אשרה מותרין והוא ז''ל כתב דבאייתי מעלמא גבי הקדש לא נהנין וגבי אשרה מותרין ואי כר' אבהו דסוגיא דמעילה הא איהו אמר שם דבדאייתי מעלמא בין גבי אשרה בין גבי הקדש הקן אסור והוא ז''ל כתב גבי אשרה דהקן מותר. ונראה לתרץ דרבינו מפרש פירוש אחר בסוגיא דמעילה דלא כפירוש התוס' והוא מרווח יותר ולדבריו יסכימו השתי סוגיות דהוא מפרש דכשאמר ר' אבהו לעולם דאייתי עצים מעלמא היינו ודאי דוקא דאייתי עצים מעלמא ומאי דפרכת ליה לישקליה מישקל אין ה''נ דהקן מותר ליטלו ביד גבי אשרה וכי קתני גבי אשרה יתיז היינו באפרוחים משום דהאפרוחים עכ''פ צריך לעלות ליקחם שהם נשמטים אחד לכאן ואחד לכאן והשתא מתניתין בדאייתי מעלמא ואתי כפשטה דגבי הקדש לא נהנין אבל גבי אשרה נהנין ובאפרוחים יתיז וקאמר ר' יעקב דבאפרוחים כאן וכאן מותרים וכו' השתא אתי שפיר אמאי תני גבי הקדש איסורא וגבי אשרה היתרא וכמו שהקשו התוספות לפירושם. ועוד דוחקים אחרים אשר לפירוש התוספות יתיישבו לפי דברי רבינו וכ''ת איך יתרץ קושיא דאי הכי שהקשה לעיל אמאי לא נהנין י''ל דודאי פשיטא ליה דלא נהנין משום דדלמא אתי לאתהנויי מאילן גופיה אבל גבי אשרה ליכא למיחש משום דברי ליה כמ''ש רש''י ז''ל בסוגיא דעבודת כוכבים ולא חש הגמ' לתרץ דמדקאמרה הגמ' ה''נ מסתברא דאי ס''ד דאייתי עצים מעלמא וכו' מדהוצרך לומר הוכחה אחרת זולת הוכחה הראשונה וכמו שהקשו התוספות ז''ל משמע דפשיטא ליה לגמרא דההוכחה הראשונה אפשר לדחותה ולהכי הוצרך לומר הוכחה אחרת זולת ההוכחה הראשונה כדפרישית ולכך ר' אבהו לא חש לתרצה כיון שהגמרא כבר ראה הדחיה. ובזה יסכימו הסוגיות דבסוגית עבודת כוכבים דקאמר ר' אבהו ומאי יתיז יתיז באפרוחים וכו' ר''ל בדאייתי מעלמא ופליג אתירוצא קמא כלומר את אמרת בדאייתי מעלמא יתיז בקנה לענין הקן לעולם דאייתי מעלמא וע''כ מותר ומאי יתיז יתיז באפרוחים וכו' ובזה עלו דברי רבינו כהוגן דבקן של הקדש בדאייתי מעלמא כתב דלא נהנין משום דהכי קאמרה מתניתין וגבי קן אשרה כתב מותר משום דיתיז קאי לאפרוחים והקן מותר ליטלו בידו ולהכי לא הזכיר יתיז בקנה לענין קן גבי אשרה וכ''ת אמאי לא הזכיר יתיז לענין אפרוחים י''ל דמה שהצריכו יתיז באפרוחים הוא משום דאם לא יתיז עכ''פ צריך לעלות משום דנשמטין וזה ודאי פשיטא דאסור וכבר ביאר רבינו לקמן בפרק שמיני שהאשרה אסורה בהנאה ולהשתמש בה כלל אבל לגבי קן דיכול ליטלו בידו כמו שכתבו התוספות ודאי דיטלנו ולא גזרינן אטו עליה ולהכי לא הזכיר רבינו התזת קנה. זה נראה לי לתרץ דברי רבינו והוא פירוש נכון בעיני. אחר כך מצאתי בפירוש המשנה שכתב רבינו כלשון הזה והמאמר בהלכה זו אינו אלא בקן עצמו שבנאו העוף בעצים ועשבים ממקום אחר ולפיכך לא נהנין ולא מועלין כשהוא בשל הקדש אבל באשרה מותר ליקח אותו הקן מראש האשרה ומ''ש יתיז בקנה ר''ל שיתיז האפרוחים ואח''כ יקח אותם, ע''כ. הרי נראה משם דפסק כר' אבהו דיתיז האפרוחים ומפרש הפירוש שכתבתי:

יג נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה. הֵסִיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר יוּצָן וְאַחַר כָּךְ יַסִּיק בְּעֵצִים אֲחֵרִים שֶׁל הֶתֵּר וְיֹאפֶה בּוֹ. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת וְלֹא צִנְּנוֹ הַפַּת אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת יוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ הַפַּת לְיָם הַמֶּלַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בָּהּ וּשְׁאָר הַכִּכָּרוֹת מֻתָּרִין:

 כסף משנה  נטל ממנה עצים וכו'. משנה שם (דף מ"ט) נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח א''ל אין פדיון לעבודת כוכבים ואיפסקא הלכתא בגמרא כר' אליעזר. ופירוש יוליך הנאה יתבאר בבבא שאחר זו. ואמאי דתנן חדש יותץ אמרינן בפ' כל שעה (פסחים כ"ז) דהיינו למאן דאמר זה וזה גורם אסור אבל למאן דאמר זה וזה גורם מותר חדש נמי יוצן והכא זה וזה גורם הוא דתנור שנגמר באיסור ועצים דהיתר הוא שגורמים אפיית הפת. ואסיקנא בפ' כל האלילים כמאן דאמר זה וזה גורם מותר ולפיכך לא חילק רבינו בין חדש לישן דאפילו חדש בצינון סגי ליה: ואיכא למידק בדברי רבינו דמדכתב יוצן סתם משמע דאפילו בחדש קאמר והיינו כמ''ד זה וזה גורם מותר דאילו למ''ד אסור לא סגי לחדש בצינון אלא נתיצה בעי וכן פסק בסמוך גבי נטיעת ירקות תחת האשרה וכן גבי שדה שזבלה בזבל של עבודת כוכבים דזה וזה גורם מותר וא''כ למה סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה דמשמע דבין בחדש בין בישן מיירי ובישן אמאי הא זה וזה גורם הוא. וי''ל דהתם מיירי כשאבוקה כנגדו הא לאו הכי מותר ולא חשש להאריך בכך מפני שסמך על מה שאמר בפ''י מהל' מאכלות אסורות גבי תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם שאם גרף כל האש ואח''כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי איסור הלכו להם, פת שבשלה על גבי גחלים של עצי ערלה מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע''פ שהם בוערות. ומה שכתב כן גבי ערלה וכלאי הכרם ולא כתבו גבי עצי אשרה היינו משום דלגבי ערלה וכלאי הכרם אתמר בגמרא ומשם נלמוד לעצי אשרה. והרמ''ך כתב דדילמא שאני עצי אשרה דכיון שהוא עצמו נטל העצים ה''ל עבודת כוכבים של ישראל ואין בטלה עולמית בשום דבר בעולם עכ''ל:

 לחם משנה  נטל ממנה עצים וכו'. בס''פ כל הצלמים (מ"ט:) חדש יותץ ישן יוצן. ובפ' כל שעה אמרו דלמאן דאמר זה וזה גורם מותר בין חדש בין ישן יוצן. ועיין בבית יוסף סי' קמ''ב שהקשה על רבינו ותירץ דבריו עיין שם:

יד נָטַל מִמֶּנָּה כַּרְכַּר וְאָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד אָסוּר בַּהֲנָאָה. נִתְעָרֵב בִּבְגָדִים אֲחֵרִים יוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתוֹ הַבֶּגֶד לְיָם הַמֶּלַח וּשְׁאָר כָּל הַבְּגָדִים מֻתָּרִין. וּמֻתָּר לִטַּע תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁהֵן צְרִיכִין לְצֵל. בֵּין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. מִפְּנֵי שֶׁצֵּל הָאֲשֵׁרָה שֶׁהוּא אָסוּר עִם הַקַּרְקַע שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת גּוֹרְמִין לִירָקוֹת אֵלּוּ לִצְמֹחַ וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם. לְפִיכָךְ שָׂדֶה שֶׁזִּבְּלָהּ בְּזֶבֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִזְרֹעַ אוֹתָהּ. וּפָרָה שֶׁפִּטְּמָהּ בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים תֵּאָכֵל וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  נטל ממנו כרכר וכו'. גם זה משנה שם ופסק כר' אליעזר ביוליך הנאה לים המלח וכמו שקדם ומפרש רבינו דכי א''ר אליעזר יוליך הנאה לים המלח היינו שאם נתערבה באחרות יוליך דמי כל הפת או דמי הבגד ולא סגי ליה בהולכת דמי עצים או דמי כרכר וכן דעת הרי''ף והרמב''ן והכריע הרמב''ן דעת זה ויש שיטות חלוקות למפרשים בפירוש יוליך הנאה לים המלח דר' אליעזר האריך בהם הר''ן ז''ל: ומותר ליטע וכו'. משנה שם (דף מ"ח) וזורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה כלומר שבימות הגשמים האילן קשה להם שמעכב החמה לבא ובימות החמה הצל יפה להם ר' יוסי אומר אף לא בימות הגשמים מפני שהנביה נושרת והוה להם לזבל ופירוש נביה העלים שנושרים ואמרינן בגמרא דלר' יוסי זה וזה גורם מותר ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי זה וזה גורם מותר לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור אודו לי ירקות בימות הגשמים והכא הוי זה וזה גורם נביה דאיסור וקרקע עולם דהיתר ואסיקנא דזה וזה גורם מותר הילכך בין בימות החמה בין בימות הגשמים מותר לזרוע תחתיה ירקות וכן פסק הרי''ף: ומ''ש לפיכך שדה וכו'. שם ההיא גנתא דאזדבלא בזבל דעבודת כוכבים ואסיקו דזה וזה גורם מותר: כתב הרמ''ך ומותר לזרוע תחתיה וכו'. תימה דהא חזינן בגמרא דאפילו למ''ד זה וזה גורם מותר אסור לזרוע תחתיה בימות החמה דכחד גורם הוא והכי אית לן למימר בגמרא דהוה ס''ד למימר (דכמו דהוה ס"ד) [דסברי] רבנן זה וזה גורם מותר ואפ''ה אסרי לזרוע תחתיה בימות החמה ושמא דבמסקנא דסבירא לן דר' יוסי אית ליה זה וזה גורם מותר ולטעמייהו דרבנן קאמר להו דלמא דמותר לזרוע אפילו בימות החמה וצ''ע עכ''ל. ובמה שכתבתי נתיישבה תמיהתו:

 לחם משנה  ומותר ליטע תחתיה וכו'. שם בפרק כל הצלמים (דף מ"ח:) משנה זורעים תחתיה וכו' ובמסקנא אמרו שם רבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו ופסקו שם הלכה כרבי יוסי:

טו  בָּשָׂר אוֹ יַיִן אוֹ פֵּרוֹת שֶׁהֱכִינוּם לְהַקְרִיבָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא נֶאֶסְרוּ בַּהֲנָאָה אַף עַל פִּי שֶׁהִכְנִיסוּם לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַד שֶׁיַּקְרִיבוּם לְפָנֶיהָ. הִקְרִיבוּם לְפָנֶיהָ נַעֲשׂוּ תִּקְרֹבֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וְהוֹצִיאוּם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְעוֹלָם. וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה. וְהָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה:

 כסף משנה  בשר או יין וכו'. משנה פרק אין מעמידין (דף כ"ט) בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר והיוצא אסור מפני שהם זבחי מתים. ומפרש רבינו בשר הנכנס לבית עבודת כוכבים להקריבה לפניה ולא הקריבוה כבר אע''פ שהוציאוה אסור: וכל הנמצא בבית עבודת כוכבים וכו'. יתבאר בסמוך:

 לחם משנה  בשר או יין וכו'. שם (דף נ"ט) בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר והיוצא אסור מפני שהוא זבחי מתים ובגמרא (דף ל"ב:) והיוצא אסור וכו' מ''ט אי אפשר דליכא תקרובת מני ר' יהודה בן בתירא היא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמא באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל ע''כ. ואם תאמר א''כ רבינו איך פסק כהך מתניתין והא בגמרא אוקמוה כר' יהודה בן בתירא ולית הלכתא כותיה. וי''ל דהוא ז''ל מפרש כפירוש ר''ת דמאי דקאמר מני משום דהדר תני הרי הוא כזבחי מתים דמשמע דמטמא באהל אבל לענין איסור אכילה והנאה דמשתעי קרא לא פליגי רבנן עליה דרבנן מודו דאסור בהנאה ולהכי פסק הכי:

טז הַמּוֹצֵא כְּסוּת וְכֵלִים וּמָעוֹת בְּרֹאשׁ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אִם מְצָאָן דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְאִם מְצָאָן דֶּרֶךְ כָּבוֹד הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. כֵּיצַד. מָצָא כִּיס תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ. כְּסוּת מְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת עַל רֹאשׁוֹ. כְּלִי כָּפוּי עַל רֹאשׁוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מָצָא בְּרֹאשׁוֹ דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ קָרֵב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה אָסוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁמְּצָאָן חוּץ לִמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ אֲבָל אִם מְצָאוֹ בִּפְנִים בֵּין דֶּרֶךְ כָּבוֹד בֵּין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ בֵּין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי כָּל הַנִּמְצָא בִּפְנִים אָסוּר אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח. וּפְעוֹר וּמַרְקוּלִיס כָּל הַנִּמְצָא עִמָּהֶן בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְכֵן אַבְנֵי מַרְקוּלִיס אֶבֶן הַנִּרְאֵית שֶׁהִיא עִמּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה:

 כסף משנה  המוצא כסות וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נ"א) מצא בראש עבודת כוכבים מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים ואמרו בגמרא דטעמא לפי שאינן דברים של נוי ופריך דהא דברים של נוי נינהו ומשני מעות בכיס קשור תלוי לה בצוארה וכסות דקתני כשהיא מקופלת ומונחת לו על ראשו וכלי קתני בשכפוי לו על ראשו אבל אילו היו מונחים דרך כבוד אסורים הם: מצא בראשו וכו'. סיפא דההיא מתני' (שם) פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור ובגמרא אמר רב אסי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור חוץ לקילקלין דבר של נוי כלומר של כבוד אסור שאינו של נוי מותר א''ר יוסי ב''ח נקטינן אין קילקלין לא לפעור ולא למרקוליס ומפרש רבינו קילקלין מקום מיוחד לעבודתו. ופירש''י אין להם תורת קילקלין דאפילו חוץ כפנים דמי. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דהא דתנן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח אסור ארישא דקתני מצא בראשו מעות וכו' קאי לומר דהא דאסר בפרכילי ענבים וכו' היינו כשמצא בראשה דמוכח דשלה הם אבל אם לא היו בראשה אע''פ שמונחים אצלה מותרים ורב אסי בר חייא דאמר כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור אתא למימר דמתניתין דשריא במצא עליה מעות וכסות וכלים דרך בזיון כדמוקי לה בגמרא וכן שריא במצא אפילו דבר הקרב ע''ג המזבח אצלה ולא עליה מדיוקי דלא אסרה בדבר הקרב ע''ג המזבח אלא במצא בראשה ומשמע דאם מצא אצלה כיון דלאו בראשה הוא מותר היינו דוקא במצא חוץ לקילקלין דהיינו מקום עבודתה אבל במצא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח שאין דרך נוי ולא דרך הקרבה דאין דרך להביאם לבדם בלי דבר אחר דמלח פשיטא שאינו קרב בפנים לבדו ומים שהיו מנסכים בחג לא היו באים לבדם אלא עם ניסוך היין וכדתנן בפ' החליל שני ספלים של כסף היו שם אחד של מים ואחד של יין ואפילו הכי אסורים דכל שנמצא לפנים מן הקילקלין שהוא מקום עבודתה ודאי שלא הכניסוהו שם אלא לתקרובת או לתשמישם ואע''פ שמצאן עליה דרך בזיון איכא למימר דאיניש אחרינא אתא ואנחינהו הכא מ''מ תקרובת או תשמיש הם ולא פרח איסורא מנייהו בהכי וכיון דטעמא משום הכי הוא משמע דאפילו לא נמצא בראשה נמי אסור דכל שמכניסין למקום עבודתה אינו אלא לתקרובת או לתשמיש דידה ואתא רבי יוסי בר חנינא למימר דהא דשרא מתניתין מצא חוץ למקום עבודתה כל שאינו מונח בראשה אע''פ שהוא דבר הקרב ע''ג מזבח או שהוא מונח בראשה אלא שהוא דרך בזיון היינו דוקא בשאר עבודת כוכבים דסתמן אין מניחין חוץ למקום עבודתה דבר מתקרובתם או תשמישם אא''כ מונחין עליה דרך כבוד אבל פעור ומרקוליס מתוך שעבודתה בדרך זלזול לא קפדי בהו שלא להקריב להן או שלא להקריב דבר מתקרובתם או תשמישן חוץ למקום עבודתן ולפיכך כל הנמצא עמהם כלומר אע''פ שאינו עליהן וכן הנמצא עליהן אפילו דרך בזיון אע''פ שהם חוץ למקום עבודתן אסור דחוץ למקום עבודה דהני כלפנים ממקום עבודה דאחריני דמי, כך נראה לי ליישב דברי רבינו: כתב הרמ''ך מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור תימא דאפילו דבר שאין כיוצא בו קרב אסור כגון פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ובלבד שיהא משתבר כדמקשינן אלא עטרות של שבלים לאו כעין פנים איכא וכו' ומשני כגון שבצרן תחלה לכך. ואע''ג דאינו כעין פנים ממש מ''מ משתבר לשם עבודת כוכבים והוה כשיבר מקל לפניה דדמי לזביחה טפי. כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורין בהנאה תימה דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פירש''י ואינו אסור כיון שאינו של נוי ואינו כעין פנים מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר אפילו בחוץ למרקוליס דכפנים דמי ומיתסר אפילו אינו של נוי אי הוי כעין פנים משא''כ בשאר עבודת כוכבים דחוץ לקילקלין דבר שאינו של נוי מותר אפילו כעין פנים והרב הזה סבור דאי כעין פנים אפילו בחוץ מיתסר בכולהו וצריך עיון וישוב הדעת בפירוש כל זה: וכן אבני מרקוליס וכו'. משנה שם (מ"ט נ') ופסק כחכמים דאמרי גבי אבני מרקוליס את שהוא נראה עמו אסור:

 לחם משנה  המוצא כסות וכלים וכו'. שם בפרק רבי ישמעאל (דף נ"א ע"ב) מצא בראשו מעות כסות וכלים הרי אלו מותרים פרכילי ענבים וכו' וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור. ובגמרא אמר רב אסי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור חוץ לקילקלין דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר אמר רבי יוסי בר חנינא נקטינן אין קילקלין וכו' ולכאורה נראה לפרש דפרכילי ענבים לא קאי אמצא בראשו אלא אפילו מצא אצלו ועל דא קאמר רב אסי דכי קאמר מתניתין דקרב לגבי מזבח אסור ואפילו שהוא דרך בזיון דומיא דרישא היינו לפנים מן הקילקלין וז''א אפילו מים ומלח כלומר שהוא דבר הקרב לגבי מזבח ואינו נוי אבל חוץ לקילקלין אפילו קרב לגבי מזבח של נוי אסור שאינו של נוי מותר. ורבינו כתב שתוך הקילקלין אפילו שאינו קרב לגבי מזבח. ולדידיה קשה מאי דאמרו בגמרא אפילו מים ומלח דמשמע דומיא דהני דהוי קרב לגבי המזבח. ועוד נראה דהוא ז''ל מפרש פרכילי ענבים דקאי ארישא והטעם משום דכיון דקאמר מעיקרא מצא בראשו מעות או כלים מותרים פרכילי ענבים וכו' משמע דפרכילי ענבים ארישא קאי דאי מלתא באנפי נפשא הוא הל''ל מצא פרכילי ענבים וכו' שהוא ענין בפני עצמו. ויש להקשות על דבריו דא''כ דבעינן ראשו כי אמרינן בפעור ומרקוליס דחוץ כבפנים דמי ע''כ נמי בעינן ראשו ואיך כתב הוא כל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ וכו' דמשמע שהוא עמהם אצלו אע''פ שאינו עליו הא מכל מקום בראשו בעינן וכ''ת דס''ל דבפנים לא בעינן ראשו דקרב לגבי המזבח מנין לו כן הא בגמרא לא אמרו אלא אפילו מים ומלח שאינו דבר של נוי אבל מ''מ ראשו בעינן. ועיין בבית יוסף שהוא פירש דברי רבינו באופן שיתורץ כל זה. ומ''ש במשנה מצא בראשו לא קאי אמתניתין דלעיל כמו שפירש''י ז''ל דקאי אמרקוליס דלפי המסקנא לא קאי אלא אשאר עבודת כוכבים x:

יז  עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה נֶהֱנִים בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִים בָּהֶם בְּטוֹבָה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים נֶהֱנִין בָּהֶן אֲפִלּוּ בְּטוֹבַת כֹּהֲנֶיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר:

 כסף משנה  עבודת כוכבים שהיה לה מרחץ. משנה שם (דף נ"א) עבודת כוכבים שהיה לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה היה שלה ושל אחרים נהנין בהם בין בטובה בין שלא בטובה. ובגמרא אמר אביי בטובה בטובת כהניהם שלא בטובה שלא בטובת כהניהם לאפוקי טובת עובדיה דשרי איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בין בטובה בין שלא בטובה אמר אביי בטובה בטובת אחרים שלא בטובה שלא בטובת כהניהם מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא ומאן דמתני ארישא אבל סיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהניהם שפיר דמי. ומשמע מדברי רבינו שמפרש דהאי טובה היינו טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברים היינו כדי שלא ימשך אחריהם ופסק רבינו כלישנא קמא וטעמא כדכתב הר''ן דכיון דטובת דברים מדרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא:

יח [ה] מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהֵיהֶם. בִּזְמַן שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהּ מִנְהַג אֱלֹהוּת וְלֹא בִּזְמַן שֶׁמְּבַזִּין אוֹתָן כְּגוֹן זוֹ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבִּיב וְהַכּל מַשְׁתִּינִין בְּפָנֶיהָ. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ אָסוּר לִכָּנֵס בּוֹ:

 כסף משנה  מרחץ שיש בה עבודת כוכבים וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ"ד) שאל פרקולוס בן פילוסופס את ר''ג בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי כלומר של עבודת כוכבים א''ל מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי ואחת מהתשובות שהשיב היא שאמר ליה אם נותנין לך כל ממון שבעולם אי אתה נכנס לבית עבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה לא נאמר אלא אלהיהם את שהוא נוהג בו משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר: ומה שאמר ואם היתה דרך עבודתה וכו'. כך מפורש בגמרא ופשוט הוא:

 לחם משנה  מרחץ שיש בה וכו'. שם במשנה (דף מ"ד ע"ב) אמרו שלשה טעמים. האחד אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי. השני אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי וכו'. השלישי אם נותנין לך ממון הרבה וכו' זו עומדת על הביב וכו'. ורבינו כתב השני טעמים וז''ל מפני שהיא נעשית שם לנוי ולא לעבודה וכו' והיינו הטעם שאמר אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ. ומ''ש ולא בזמן שמבזין וכו' כגון זו שעומדת על הביב וכו', הוא הטעם האחר. והטעם של אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי לא הוזכר בדברי רבינו והוא תימא ועוד שאלו השני טעמים עירב ועשה מהם טעם אחד: ונראה שהוא מפרש שמה שאמרו במשנה דבר אחר אם נותנין לך ג''כ הוא להביא ראיה שהיא נעשית לנוי ואמר אפרודיטי נוי למרחץ ואמר לו הנה לך ראיה שהרי אם נותנין לך ממון הרבה וכו' אלא ודאי שעכ''פ צריך אתה לומר שהיה שם לנוי והשתא אתי שפיר שכתב הרמב''ם ז''ל הטעם של דבר אחר וכו'. זה נ''ל בדעתו ז''ל:

יט  סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁחַט בָּהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן אָסוּר לַחְתֹּךְ בָּהּ בָּשָׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וְאִם חָתַךְ דֶּרֶךְ הֶפְסֵד וְהַשְׁחָתָה מֻתָּר:

 כסף משנה  סכין של וכו'. פ''ק דחולין (דף ח') אמר רב נחמן סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו דמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא. ופירש רש''י מפני שהוא מקלקל כלומר שאין זו הנאה שבחייה היו מרובין דמיה מלאחר שחיטה שבחייה היתה עומדת לשלשה דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה. ואע''ג דאמרינן מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו במותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ואסור לחתוך בה בשר ואפילו אם חתך אסורה בהנאה דקא מתהני בעבודת כוכבים. ונראה שדעת רבינו לאסור כל הבהמה ואזדא לטעמיה בנטל כרכר מהאשרה וארג בו בגד דכל הבגד אסור בהנאה: ומשמע דהא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לומר שאם חותך בה חתיכת בשר שחתך בה נאסרה וכן משמע מדסיים ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר כלומר הבשר הנחתך בה מותר משמע דכל שאינו דרך הפסד והשחתה אסור וכן כתב הרשב''א והר''ן שאם חתך בה בשר הבשר אסור דהא מתהני מעבודת כוכבים ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי''ל כר' אליעזר דאמר הכי בפרק כל האלילים אבל הרא''ש חולק בכל זה וכתב דבין מחתך בה בשר בין שוחט בהמה מסוכנת לא מתסר בהנאה והביא ראיה לדבר וכן כתב הטור בסי' קמ''ב:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק שמיני

א כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם וְלֹא עֲשָׂהוּ אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱבַד הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. לְפִיכָךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת וְאֶת הָאִילָנוֹת הַנְּטוּעִין מִתְּחִלָּתָן לְפֵרוֹת וְאֶת הַמַּעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִין לָרַבִּים וְאֶת הַבְּהֵמָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה וּמֻתָּר לֶאֱכל אוֹתָן הַפֵּרוֹת שֶׁנֶּעֶבְדוּ בִּמְקוֹם גְּדִילָתָן וְאוֹתָהּ הַבְּהֵמָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַבְּהֵמָה שֶׁהֻקְצַת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה בֵּין שֶׁהִקְצוּהָ לְעָבְדָהּ בֵּין שֶׁהִקְצוּהָ לְהַקְרִיבָהּ הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה נֶאֱסֶרֶת בְּשֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲבָל עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא אֲסָרָהּ. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עֲשָׂאָהּ חֲלִיפִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסָרָהּ. וְכֵן חֲלִיפֵי חֲלִיפִין. מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשִׂים דְּמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבֶהֱמַת עַצְמוֹ. אֲבָל אִם שָׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ הֶחֱלִיפָהּ לֹא נֶאֶסְרָה שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקַרְקַע עוֹלָם לֹא אֲסָרָהּ. חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסָרָהּ:

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בבהמת עצמו אבל אם שחט וכו'. א''א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כדרב הונא ובהכי קיימא לן שמעתא במסכת ע''ז אליבא דהלכתא מיהו דוקא בעובד כוכבים או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעוריה קא מכוין:

 כסף משנה  כל שאין תפיסת יד אדם וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ"ה) עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים מותרים ומה שעליהם אסור ר''י הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם מפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור ואמרינן בגמרא ר''י הגלילי היינו ת''ק ואוקי רב ששת דבאילן שנטעו ולבסוף עבדו פליגי דלת''ק מותר ולר''י הגלילי אסור ופסק רבינו כת''ק ולכן כתב שאילנות הנטועים מתחלתן לפירות מותרים. ומ''ש ואת המעיינות, שם (דף מ"ו) אמר ר' יוחנן משום ר''ש בן יהוצדק מים של רבים אינן אסורים. ומ''ש ואצ''ל הבהמה. מפורש במשנה במסכת תמורה פ' כל האסורין ובפ' כל האלילים אמרו בהמה תוכיח שאע''פ שעבדוה אינה נאסרת, ובפ' רבי ישמעאל (דף נ"ד) א''ר יוחנן אע''פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן: וכתב רבינו ומותר לאכול אותם הפירות. דלא תימא דוקא אילנות לא נאסרו לפי שאין עומדים ליתלש אבל הפירות שהם עומדים ליתלש כתלושין דמו ובהמה לא שנאה אלא לסמוך לה ואצ''ל הבהמה שהוקצה אבל להתירה לאכילה לא היה צריך דכיון דאשמעינן דלא מתסרי משום עבודת כוכבים פשיטא שדברים הראויים לאכילה מותרים באכילה. ומ''ש כל שאין בו תפיסת ידי אדם ולא עשאו אדם. כיון לומר שלא הגביהו אדם וגם לא עשאו אדם, ומים של רבים הרי לא הגביהן אדם ואילן שנטעו לפירות לא מיקרי עשאו אדם שהקרקע והמים הם שמגדלים אותו: בד''א שאין הבהמה נאסרת וכו'. יתבאר בסמוך: עשאה חליפין וכו'. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ד) א''ר יוחנן אע''פ שאמרו המשתחוה לבע''ח לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל ברבי יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרים וח''א אפי' חליפי חליפין נמי אסורים ופסק רבינו לחומרא משום דהוי ספיקא דאורייתא. ומ''מ ק''ל דאמרינן התם מ''ט דמ''ד אסורים דאמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי למעוטי ערלה וכלאי הכרם ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דה''ל עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעוטינהו וא''כ קם ליה מ''ד אסורין כמ''ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וסוגיא דעלמא דאין מלמדין וא''כ היאך פסק רבינו כמ''ד אסורין וצ''ע: בד''א בבהמת עצמו אבל אם שחט וכו'. כתב הראב''ד א''א אינו כן וכו' לצעורי קא מכוין עכ''ל. כוונתו ז''ל מדגרסינן בס''פ השוחט (חולין מ"א) אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א''ר יוחנן אע''פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בו מעשה אסרה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ת''ש שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה הב''ע דאית ליה שותפות בגוה כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל וכו'. ורב נחמן ורב עמרם ור' יצחק אמרי אפילו למ''ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה''מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכווין ובפ' ר' ישמעאל רמי תרי מתנייתא אהדדי ומתרץ לה דחד מנייהו בשעשה בו מעשה וכי הא דכי אתא עולא אמר ר' יוחנן אע''פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה א''ל רב נחמן פוקו אמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ומייתי לה התם מקרא וסובר הראב''ד דכיון דחזינן כל הני אמוראי דסברי הכי ולא מייתי הא דר''נ ורב עמרם ור' יצחק דפליגי עלייהו ועוד דמייתי לה מקרא אלמא הלכתא הכי. ומ''ש מיהו דוקא בעובד כוכבים וכו'. הוא מה שכתבתי דאיתא בחולין פ' השוחט אלא שקשה שאותם חלוקים לא לדעת רב הונא נאמרו אלא לדעת ר''נ ורב עמרם ורב יצחק וצ''ע. אכן דעת רבינו דלית הלכתא כרב הונא מדאותבינן עליה בהשוחט מברייתא ואצטריך לדחוקי ולשנויי אליביה ואמרינן בתר הכי ר''נ ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע''כ אית לן למימר דהא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל דא''ל ר''נ לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס''ל כוותיה אלא כלומר לא הודעתנו שום חדוש שכבר השמיענו זה רב הונא וכן כתבו התוס' וא''כ גם חזקיה ורב אדא כי אוקמוה לההיא ברייתא בשעשה בה מעשה אליבא דרב הונא אוקמוה ולהו לא סבירא להו דלדידהו מתרצי לה בגווני אחריני דאיתמר התם וכיון דר''נ ורב עמרם ור' יצחק חזו מלתייהו דקמאי ודחו לה כוותייהו קי''ל וכן פסקו הרא''ש והר''ן ז''ל. אבל קשיא לי דאמרינן התם כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודת כוכבים ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין מפני שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים ועוד שהוא יכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור את ייני ור''נ ור' עמרם אמרי אפילו למ''ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה''מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכוין ואמרינן התם דישראל מומר דינו כעובד כוכבים. ופירש''י ור''נ ורב עמרם ור' יצחק אמרי לך הא דר' הונא תוקים כתנאי אבל מלתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת''ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר הני מילי עובד כוכבים וכו'. משמע דלא מיירי ר''נ אלא בעובד כוכבים אבל לא בישראל והיה לו לרבינו לפרש כן ולא לסתום דבריו שזו היא שכיון הראב''ד להקשות בסוף דבריו. וכן יש לתמוה למה לא חילק בישראל בין אית ליה שותפות בגוה ללית ליה כדמפליג בפרק השוחט אליבא דר''נ ורב עמרם ור' יצחק. וצריך לומר שרבינו קצר כאן וסמך על מה שכתב בפרק ב' מהלכות שחיטה לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ובין אית ליה שותפות בגויה ללית ליה: המשתחוה לקרקע עולם וכו' עד אסרה. פרק ר' ישמעאל (דף נ"ד) מימרא דר' יוחנן:

 לחם משנה  כל שאין בו תפיסת יד אדם וכו'. שם בפרק כל הצלמים במשנה (דף מ"ה) עובדי כוכבים העובדים את ההרים וכו'. נראה שמה שאמר ולא עשאו אדם הוא פירוש לאין בו תפיסת אדם שהכל דבר אחד הוא: ואת המעיינות הנובעים לרבים וכו'. ממה שכתב רבינו נובעים לרבים וכו' משמע דאתא לאפוקי של יחיד כנראה שפסק כרבי יוחנן דאמר בפרק ר' ישמעאל (דף נ"ט) מים של רבים אין נאסרין דאל''כ למה כתב לרבים אפילו דיחיד נמי אלא ודאי דכוונתו כך ותימה הוא זה דא''כ למה כתב שמפני שאין בו תפיסת יד אדם מותר שכן כתב לפיכך עובדי כוכבים העובדים וכו' וכל הני דקא חשיב הוא משום שאין בהם תפיסת ידי אדם הא במים של רבים אפילו בטפחינהו בידיה דיש בו תפיסת ידי אדם אינן אסורים כדאמרו שם בגמרא דכן הקשה ר' יוחנן לריש לקיש והר''א ז''ל בהשגות השיגו בענין זה בסמוך במה שכתב רבינו ואם מים של רבים אינן נאסרין וכו' כלומר שהיה לו לפרש אבל הקושיא שהקשיתי היא יותר גדולה דהא משמע כאן דפסק כוותיה דר' יוחנן וא''כ איך כתב לפיכך וצ''ע: בד''א בבהמת עצמו וכו'. כתב הראב''ד אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו וכו'. והסוגיא בחולין סוף פ' השוחט (דף מ') כך היא אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה וכו' ר''נ ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמרי שם כתנאי עובד כוכבים שנסך יינו של ישראל וכו' ואמר שם ור''נ וכו' אמרי (לך) אפילו למ''ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה''מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכוין, כלומר דלדידיה לא הוי כתנאי משום דאינהו איירי בישראל ואפילו למ''ד אדם אוסר דבר שאינו שלו מודה בישראל דהוי פלוגתייהו דאינו אוסר. ורבינו פסק כר''נ ולא חלק כאן החילוק שבין עובד כוכבים לישראל מפני שסמך על מה שכתב בהל' שחיטה כמו שכתב הרב בית יוסף ז''ל. אבל דברי הראב''ד ז''ל הם תמוהים דאיהו פסק כרב משום דבסוגיא דעבודת כוכבים פרק ר' ישמעאל מייתי לה בסתמא כדמשמע מדבריו א''כ איך כתב בעובד כוכבים דוקא או בישראל מומר הא זו היא סברת ר''נ דרב הונא אפילו בישראל קאמר אדם אוסר דהא ר''נ משום הכי קאמר דלא הוי כתנאי וא''כ נראה דפליג מדידיה אדידיה. וכבר עלה בדעתי תירוצים דחוקים בזה ומפני שלא ישרו בעיני איני כותבם וצ''ע:

ב * מַיִם שֶׁעֲקָרָן הַגַּל וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶן לֹא אֲסָרָן. נְטָלָן בְּיָדוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהֶן אֲסָרָן. אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ וַעֲבָדָן בִּמְקוֹמָם מֻתָּרוֹת שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יַד אָדָם:

 ההראב"ד   מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן נטלן בידו והשתחוה להן אסרן. א''א ואם מים של רבים הם אינן נאסרים ואם של יחיד הן אע''ג שעקרן הגל אסורים ובפלוגתא דבני ר' חייא ורבי יוחנן היא ולא ידעינן בני רבי חייא מאי סבירא להו וספיקא לחומרא:

 כסף משנה  מים שעקרן הגל וכו': אבני הר שנדלדלו כלומר ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם מותרות. בפ' כל האלילים (דף מ"ו) פלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן ולא מסיימי התם מאן אסר ומאן שרי וכיון שכן ה''ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ''כ הר''ן בשם הרמ''ה ותמה על דברי רבינו. וכן נראה שהוא דעת הראב''ד שכתב א''א ואם מים של רבים הם אינם נאסרים ואם של יחיד הם אע''פ שעקרן הגל אסורים דבפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן לא ידעינן בני ר' חייא מאי ס''ל וספיקא לחומרא עכ''ל. ואפשר שרבינו היתה לו גירסא דמסיימי דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותייהו לגבי ר' יוחנן:

ג יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵנָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וְלֹא הִשְׁתַּחֲוָה לָהּ וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אֲסָרָהּ בַּהֲנָאָה שֶׁזְּקִיפָתָהּ מַעֲשֶׂה. וְכֵן אִם זָקַף בֵּיצָה וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אֲסָרָהּ. חָתַךְ דְּלַעַת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אֲסָרָהּ. * הִשְׁתַּחֲוָה לַחֲצִי דְּלַעַת וַחֲצִי הָאַחֵר מְעֹרֶה בּוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר מִסָּפֵק שֶׁמָּא זֶה הַחֵצִי כְּמוֹ יָד לַחֵצִי הַנֶּעֱבָד. אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה נֶעֱבָד אָסוּר בַּהֲנָאָה וְזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. הָיָה אִילָן נָטוּעַ וּגְדָעוֹ וּפְסָלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ הִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן וְהוֹצִיא שָׂרִיגִים כּוֹרֵת אֶת הַשָּׂרִיגִים וְהֵם אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וּשְׁאָר הָאִילָן מֻתָּר. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר גּוּפוֹ כָּל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים וְהַלּוּלָבִין וְהַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁהוּא נֶעֱבָד הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. אִילָן שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִי וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר וְשׁוֹתִים אוֹתוֹ בְּיוֹם חַגָּם הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה וּלְפִיכָךְ עוֹשִׂין בְּפֵרוֹתָיו כָּךְ שֶׁזּוֹ הִיא חֻקָּהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה:

 ההראב"ד   השתחוה לחצי דלעת וכו' אסור מספק שמא זו החצי כמו יד לחצי הנעבד. א''א לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת עבודת כוכבים בלבד אבל לענין איסור לא אמרו שאין אסור משום יד:

 כסף משנה  ישראל שזקף לבינה וכו'. שם מימרא דרב יהודה: זקף ביצה וכו'. אבעיא שם ואסיקנא בתיקו ולחומרא: חתך דלעת וכו'. בחולין פ' העור והרוטב (דף קי"א) אמר ר' ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה תיקו. ומפרש רבינו בעיא זו לענין איסור ולחומרא דספיקא דאורייתא הוא: כתב הראב''ד א''א לא אמרו זה היד אלא לענין וכו' שאין איסור משום יד עכ''ל. ואע''פ שרש''י מפרש כדברי הראב''ד יש מקום לפירוש רבינו: אילן שנטעו וכו'. משנה שם פרק כל האלילים (דף מ"ח) אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים אסור גדעו ופסלו לשם עבודת כוכבים והחליף נוטל מה שהחליף ובגמרא אמרי דבי ר' ינאי אע''ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא הוי כאילן שנטעו מתחלה ליאסר כולו אלא נוטל מה שהחליף והשאר מותר: וכן המשתחוה לאילן וכו'. כבר פסק רבינו בראש הפרק כרבנן דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר ואמרינן בפרק כל הצלמים (שם) אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסור ואותבינן עליה מדתנן גדעו ופסלו וכו' דמשמע כי לא גדעו ופסלו תוספתו שרי ואסיקנא דשמואל כרבנן ס''ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל תוספתו אסור והא דקתני גדעו ופסלו היינו לאשמועינן דאע''ג דעבד ליה מעשה בגופיה אין עיקר האילן נאסר: אילן שהיה וכו'. שם אי זו היא אשרה ואמר שמואל אפילו אמרו הני תמרי לבית נצרפו אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום אידם ואמרינן התם דהלכתא כוותיה. ופירש''י אי זו היא אשרה סתם אילן שלא הוברר לנו שהיא אשרה באי זו סימן נכיר אם היא אשרה אם לאו. בי נצרפו שם עבודת כוכבים שלהם:

ד אִילָן שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו אָסוּר בַּהֲנָאָה. נְטָלָהּ מִתַּחְתָּיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאִילָן עַצְמוֹ הוּא הַנֶּעֱבָד. בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא הַבַּיִת עַצְמוֹ נֶעֱבָד וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת בָּנוּי הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה. הָיָה בָּנוּי וְסִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַד שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ וְהַחִדּוּשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָהוּ לְעָבְדוֹ וּשְׁאָר הַבַּיִת מֻתָּר. הִכְנִיס עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְתוֹךְ הַבַּיִת כָּל זְמַן שֶׁהִיא שָׁם הַבַּיִת אָסוּר בַּהֲנָאָה. הוֹצִיאָהּ הֻתַּר הַבַּיִת. וְכֵן אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְעָבְדָהּ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. הָיְתָה חֲצוּבָה וְצִיְּרָהּ וְכִיְּרָהּ שֶׁתֵּעָבֵד אֲפִלּוּ צִיֵּר וְכִיֵּר בְּגוּף הָאֶבֶן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם כִּיֵּר עָלֶיהָ נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה שֶׁיֵּעָבֵד וּשְׁאָר הָאֶבֶן מֻתָּר:

 כסף משנה  אילן שמעמידים וכו'. משנה שם העמיד תחתיה עבודת כוכבים וביטלה הרי זה מותר כך הגירסא בספרים שלנו. אבל רבינו נראה שגורס ונטלה וא''ת הרי רבינו פסק בראש פרק זה כרבנן דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והיאך כתב כאן דבשביל שהעמידו תחתיו עבודת כוכבים שאסור אטו מי חמיר העמידו תחתיו עבודת כוכבים מנעבד גופיה. וי''ל דהכא באילן שנטעוהו מתחילה להעמיד תחתיו עבודת כוכבים עסקינן ואפ''ה שרי לפי שאין האילן נעבד ודייק קצת הכי לישנא דקתני אילן שמעמידים תחתיו עבודת כוכבים דמשמע שרגילות הוא להעמיד מתחלת ברייתו. א''נ אשמועינן דשרי אפילו מה שהוסיף בעוד העבודת כוכבים תחתיו ומיהו בעוד העבודת כוכבים תחתיו אסור אפילו עיקרו דמנכר מילתא טפי מכשהוא נעבד דההוא אין שנוי בין אותו אילן לאחר: בית שבנאו וכו'. משנה (שם דף מ"ז): וכן המשתחוה לבית. שם מימרא דרב: וכן אבן וכו'. משנה שם שלש אבנים הם אבן שחצבה מתחלה לבימוס אסורה ציירה וכיירה לשם עבודת כוכבים וחידש נוטל מה שחידש העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה הרי זה מותר ובגמרא אמר רבי אמי אע''ג דצייר וכייר בגופה של אבן נוטל מה שחידש ושפיר דמי:

ה אֶבֶן שֶׁהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא עָלֶיהָ. סֻלְּקָה הָאֶבֶן מֻתֶּרֶת. מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנָפַל אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה וְאוֹתוֹ הָרֶוַח מְמַלְּאֵהוּ קוֹצִים אוֹ צוֹאָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְחִיב לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה:

 כסף משנה  מי שהיה ביתו וכו'. משנה שם מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו כלומר לפי שבונה כותל לעבודת כוכבים כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד''א ובונה והקשו בגמרא והא קא מרווח לעבודת כוכבים ותירצו דעביד ליה בית הכסא לתינוקות כלומר דאילו לגדולים צניעותא בעי אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי. ופירש''י דהכא במאי עסקינן כשהבית עצמו נעבד: היה הכותל וכו'. שם סוף המשנה הנזכרת היה שלו ושל עבודת כוכבים ידין מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ומפרש רבינו כמה שכתב בירושלמי ידון מחצה על מחצה דהיינו שיחלקו הכותל לחצאין וכל חלק עבודת כוכבים אסור ומטמא. אבל רש''י פירש בענין אחר. ומיהו כתב הר''ן דכי שרי בירושלמי ליקח הישראל חצי הכותל ה''מ במכיר אבנים שכנגדו אבל אם אינו מכירם אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא עכ''ל:

 לחם משנה  היה הכותל שלו ושל עכו''ם וכו'. פ' כל הצלמים (ע"ז דף מ"ז) היה שלו ושל עכו''ם נדון מחצה על מחצה וכו'. רבינו מפרש נדון מחצה על מחצה כלומר מחצית הכותל כלומר האבנים והעצים והעפר אסור בהנאה והשאר מותר שהם שלו כלומר אם מכיר אבניו ועציו אבל אם מעורב הכל אסור ודאי וכן נראה מהירושלמי שהביא הרב ב''י ז''ל אבניו עציו וכו' ירצה דמחצית של עבודת כוכבים אבניו עציו ועפרו אסור וכו' ואם מכיר את שלו נוטלם כדפרישית:

ו  כֵּיצַד מְאַבֵּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּשְׁאָר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בִּגְלָלָהּ כְּגוֹן מְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ. שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ שׂוֹרֵף וּמֵטִיל לְיָם הַמֶּלַח:

 כסף משנה  כיצד מאבד וכו'. משנה שם (דף מ"ג) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א''ל אף הוא נעשה זבל ונאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כלומר שאם יזרנה לרוח יעשה זבל לגנות והרי הוא נהנה ואיפסקא הלכתא בפרקין כר' יוסי דזה וזה גורם מותר והכא הוי גורם זבל דאיסור וקרקע דהיתר מיהו מבעיא לן בפ' כל שעה [כ''ח.] היכי קאמר שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה אבל מטיל לים בעיניה. וכה''ג איבעיא לן גבי חמץ דקתני מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר רבה מסתברא עבודת כוכבים דלים המלח אזלא לא בעיא שחיקה חמץ דלשאר נהרות אזיל בעי פירור א''ל רב יוסף אדרבא עבודת כוכבים דלא ממאיס בעי שחיקה חמץ דממאיס לא בעי פירור: וכתב הרמ''ך תימה היכי פסק כרב יוסף לגבי רבה ואע''ג דתניא כוותיה דרב יוסף הא דחי ליה רבה עכ''ל. ובהא איכא למימר דרבינו ס''ל כמו שכתבו התוס' דליכא בין רבה ורב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות אבל בעבודת כוכבים ליכא בינייהו מידי לענין דינא דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה. ומ''מ דברי רבינו תמוהים דאי בעי למיפסק כרבה דלים המלח לא בעי שחיקה למה כתב שורף דשריפה זו למה ואי בעי למיפסק כרב יוסף למה החליף שחיקה בשריפה ואם מפרש כפירוש התוספות יקשה למה כתב שורף כדקשיא אי בעי למיפסק כרבה וצ''ע:

ז דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם שֶׁנֶּעֱבַד כְּגוֹן הָרִים וּבְהֵמָה וְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּעֱבָד עַצְמוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה צִפּוּיוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַנֶּהֱנֶה בְּכָל שֶׁהוּא מֵהֶן לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-כה) 'לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם'. וְכָל צִפּוּיֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הֵן בִּכְלַל מְשַׁמְּשֶׁיהָ:

 כסף משנה  דבר שאין בו תפיסת יד אדם וכו'. משנה (דף מ"ה.) העכו''ם העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים ומה שעליהם אסורים שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתב רש''י דאע''ג דאינהו לא מתסרי גזירת הכתוב היא שהרים וגבעות שהם קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן אבל עבודת כוכבים מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים שנאמר לא תחמוד עליהם על כל שהם נעבדים משמע:

ח עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁבִּטְּלוּהָ קֹדֶם שֶׁתָּבוֹא לִידֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-כה) 'פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ', [א] כְּשֶׁבָּאוּ לְיָדֵינוּ וְהֵן נוֹהֲגִין בָּהֶם אֱלֹהוּת, אֲבָל אִם בִּטְּלוּם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:

 כסף משנה  עבודת כוכבים של וכו'. בפרק רבי ישמעאל (דף נ"ב:) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים. ומ''ש קודם שתבא ליד ישראל. בפרק בתרא (דף ס"ד:) ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק עד שלא באת לידו אומר לעובד כוכבים ומבטלה משבאת לידו אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה:

ט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הָיָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם אֶלָּא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה לְעוֹלָם וּטְעוּנָה גְּנִיזָה. וְכֵן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבָּאת לְיַד יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלָהּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם אֶלָּא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה לְעוֹלָם. וְאֵין יִשְׂרָאֵל מְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וַאֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים. עוֹבֵד כּוֹכָבִים קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבִּטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲחֵרִים בְּעַל כָּרְחוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֲנָסוֹ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה. וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמְבַטֵּל עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין בִּטּוּלוֹ בִּטּוּל. הַמְבַטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִים וְהִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה עַד שֶׁיְּבַטְּלֶנָּה. וְתִקְרֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם:

 כסף משנה  ומ''ש עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם אפילו היה לעובד כוכבים בה שותפות. מבואר בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ג.) דיכול לבטל חלקו ולא חלקו של ישראל דלא אמרינן ישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח וכיון דמבטל עובד כוכבים דנפשיה דישראל נמי מצי מבטל אלא אמרינן ישראל אדעתא דנפשיה פלח וכי מבטל עובד כוכבים דנפשיה אבל דישראל לא מצי מבטל: ומ''ש וטעונה גניזה. (שם נ"ב:) מנין לעבודת כוכבים שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר ואיכא מאן דנפקא ליה מדכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' מה מזבח ה' טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ומ''מ איני יודע גניזה זו למה ה''ל לשרפה או לאבדה וצ''ע: וכן עבודת כוכבים וכו'. ברייתא בפרק רבי ישמעאל (שם) כתבתיה בסמוך: ואין ישראל וכו'. משנה פרק ר' ישמעאל ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים והיינו אפילו נתן לו העובד כוכבים רשות ופירש''י משום דעובד כוכבים פוסל אלהיו ולא ישראל: עובד כוכבים קטן וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ"ג.) אמר ריב''ל פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר ברבי בדרך ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון ומצא עובד כוכבים קטן ולא א''ל כלום מצא עובד כוכבים גדול וא''ל בטלה ולא בטלה סטרו ובטלה ש''מ תלת ש''מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וש''מ יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה מבטל ושאינו יודע אינו מבטל וש''מ עובד כוכבים מבטל בע''כ. ומ''ש רבינו עובד כוכבים שוטה, דכיון דשוטה הוא לא מקרי יודע בטיב עבודת כוכבים וכן כשאינו עובד עבודת כוכבים הא ודאי אינו יודע בטיב עבודת כוכבים. ומלשון רבינו שלא שלל אלא בשאינו עובד עבודת כוכבים משמע דהא דעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים של חבירו אפילו זה לפעור וזה למרקוליס וכדאמרינן בהדיא בפ' השוכר את הפועל (ס"ד): המבטל וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (שם נ"ב:) בלשון הזה: ותקרובת וכו'. בפרק ר' ישמעאל (שם נ'.) מימרא דרב גידל א''ר חייא בר יוסף א''ר: כתב הרמ''ך תימה איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן עובד כוכבים דשרו ומפרש בגמרא טעמא משום דבעינן כעין פנים וליכא דבזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת אע''פ שעבודתה בכך ש''מ דליאסר בעינן כעין פנים עכ''ל:

 לחם משנה  עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם וכו'. כלומר לענין חלק הישראל אבל לענין חלק העובד כוכבים בטיל דהא בגמרא פ' ר' ישמעאל (דף נ"ג) לכולהו לישני אמרו דבטל אדנפשיה. ויש דקדוק כאן בדברי רבינו דבפרק כל הצלמים (דף מ"ד:) משמע בסוגיא דלרבנן דסברי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אצטריכא ליה קרא דואבדתם את שמם לכנות לה שם וכיון דרבינו פסק בפרק זה כרבנן שכן כתב אילן שנטעו מתחלה שיהא נעבד וכו' א''כ למה לא הזכיר דין דלכנות לה שם:

י כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ. קָטַע רֹאשׁ חָטְמָהּ רֹאשׁ אָזְנָהּ רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ פָּחֲסָה בְּפָנֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִסְּרָהּ אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ לְצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנָהּ אוֹ מְכָרָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ צוֹרֵף אוֹ שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ מַפּלֶת וְלֹא פִּנָּה. גְּנָבוּהָ לִסְטִים וְלֹא תְּבָעוּהָ. רָקַק בְּפָנֶיהָ. הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ. גְּרָרָהּ. זָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה:

 כסף משנה  כיצד מבטלה וכו'. משנה שם (דף נ"ג.) כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע''פ שלא חסרה בטלה. ופירש רש''י פחסה מיעכה בקורנס ובגמרא פחסה כי לא חסרה אמאי בטלה א''ר זירא כשפחסה בפניה ופירש''י וקלקל צורתה: או שמכרה לצורף וכו'. סוף משנה זו שהזכרתי מכרה או משכנה רבי (ר' מאיר) אומר בטל וחכ''א לא בטל ובגמרא זעירי אמר רבי יוחנן ור' ירמיה בר אבא אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת וכיון דלא ידעינן מאן אמר הכי ומאן אמר הכי כיון דספיקא דסברא היא ה''ל למינקט לחומרא כמ''ד בצורף ישראל מחלוקת וכרבנן דאסרי. ונראה שזה דעת הרי''ף וכן פסק הרא''ש בהדיא אבל רבינו פוסק כמ''ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל. וכתב הר''ן שטעמו דאמרינן התם ת''ר לוה עליה או שנפלה עליה מפולת או שגנבוה לסטים אינה בטלה וצריכא דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה לא בטלה ובודאי לא משמע דסתמא דשקלא וטריא דגמרא סלקא דלא כרבנן ולכן תופס רבינו דמחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל וה''ק אי תנא לוה עליה ה''א אפילו בצורף ישראל לא ביטלה דכיון דלא זבנה לא מבטל לה מכלל דאי זבנה בטל ואילו למ''ד דאפילו בצורף ישראל מחלוקת היכי אמרינן מדלא זבנה לא בטלה הא לרבנן אפילו זבנה לא בטלה אלא כדאמרן. ודעת רבינו דדוקא צורף אמרו וכתב הר''ן שכן דעת הראב''ד והרמב''ן ז''ל ולא כדברי רש''י שכתב צורף לאו דוקא: אבל אם מכרה וכו'. כבר כתבתי בסמוך (שם) פלוגתא דרבי ורבנן ובודאי דהלכה כרבנן. ודע דהאי משכנה לדעת רבינו היינו אפילו הרהינה אצלו וא''ל אם לא באתי מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה ואפ''ה לרבנן לא בטיל דכיון דס''ל דצורף דוקא מפני שעתיד לשברה אי לא משכנה כה''ג מאי רבותיה דצורף לרבי דאמר בטל וכן כתב הר''ן ז''ל: או שנפלה עליה וכו' גנבוה לסטים וכו'. ברייתא (שם) כתבתיה בסמוך: רקק בפניה וכו'. משנה שם:

 לחם משנה  או ישראל שאינו צורף. בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ג.) אמרו חד אמר מחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת ויש שפסק כמ''ד בצורף ישראל ובין צורף ישראל ובין צורף עובד כוכבים לא ביטל. ורבינו פסק לקולא ונתן הר''ן טעם לדברי רבינו ז''ל. ול''נ טעם אחר משום דאפילו למ''ד בצורף ישראל מחלוקת איכא ספיקא אחרינא דדלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת והרי אמר רבי נראין דברי כשמכרה לחבלה וכו' שפירושו דנראים דבריו לשומעי מחלוקתי כשמכרה לחבלה דהיינו צורף ישראל וכיון דנראין דבריו לשומעי מחלוקתם ודאי דהלכה כוותיה ואם כן חזר הדבר להיות ספק ספיקא ולקולא ספק אי כמאן דאמר בצורף ישראל ספק כמאן דאמר בצורף עובד כוכבים מחלוקת ואת''ל בצורף ישראל מחלוקת ספק אי בין בזו ובין בזו ורבי אמר שנראין דבריו לשומעי מחלוקתם וא''כ הוי מותר לצורף ישראל ולכך פסק רבינו לקולא. ומה שאמר דלישראל שאינו צורף אסור משום דהוא סבר דמאי דאמרו בגמרא אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל הוי דוקא צורף דלא כפירוש התוספות וכ''ת א''כ איך יתרץ קושית התוספות דמה שהקשו בגמ' מהאי דהלוקח גרוטאות ודילמא ההיא איירי בשאינו צורף יש לומר דסבר דסתם לוקחי מתכות צורפים הם כדפירש''י ז''ל וא''כ ודאי דמה שאמר הלוקח ודאי דהוא צורף. ואפשר דרש''י ז''ל ג''כ סבירא ליה כרבינו ולכך כתב סתם לוקחי מתכות צורפים הם והרב בית יוסף לא הבין כן אלא שרש''י סבר כפירוש התוספות:

יא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהֱנִיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ בִּשְׁעַת שָׁלוֹם מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוּהָ. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֱנִיחוּהָ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵאֵלֶיהָ שְׁבָרֶיהָ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה עַד שֶׁיְּבַטְּלוּהָ. לְפִיכָךְ הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה שֶׁמָּא לֹא בִּטְּלוּהָ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאִם הָיְתָה שֶׁל פְּרָקִים וְהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָם צָרִיךְ לְבַטֵּל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק מִפְּרָקֶיהָ * וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר כֵּיוָן שֶׁבִּטֵּל אֵיבָר אֶחָד מִמֶּנָּה בָּטְלוּ כָּל הַשְּׁבָרִים:

 ההראב"ד   ואם אינו יכול להחזיר כיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים. א''א לא מחוורא הא מילתא שאם צריכה ביטול כולן צריכין ביטול אלא בעבודת כוכבים של חוליות והחוליות הם שברי שברים כמו חצאי איברים שאם לא היה הדיוט יכול להחזירה אינה צריכה ביטול וכשהדיוט יכול להחזירה אינה כשבורה וצריך לבטל כל קיסם וקיסם:

 כסף משנה  עבודת כוכבים שנשתברה וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ"א:) פלוגתא דר''י ור''ל ופסק כר''י: לפיכך המוצא שברי וכו'. פסק דלא כשמואל דאמר פרק כל האלילים דשברי עבודת כוכבים מותרים וכבר כתבתי בפרק שקודם זה מאי טעמא פסק דלא כוותיה: כתב הרמ''ך הרי''ף לא פסק כן דהא מייתי מילתיה דשמואל דאמר המוצא שברי אלילים מותרים ופסק נמי כר''י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ולכאורה נראה לפום ריהטא דודאי איכא לאפלוגי בין מוצא לנשתברה דהא שמואל גופיה אמר בפרק כל האלילים [מ''ט:] דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ואפילו הכי שרי במוצא וזה הרב נראה דפסק לגמרי כר''י במוצא שברי עבודת כוכבים נמי אסורים עכ''ל: ואם היתה של פרקים וכו'. שם בס''פ אתמר עבודת כוכבים שנשתברה רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין עבודת כוכבים צריכא ליבטל אלא דרך גדילתה כלומר דוקא כשהיא דרך גדילתה צריכה ליבטל אבל זו שנשתברה בטלה מעצמה דמימר אמר איהי נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה ואוקימו התם פלוגתייהו בתרי תלת אוקמתי ואוקימתא בתרייתא אוקמה בעבודת כוכבים של חוליות והדיוט יכול להחזירה דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה אינה בטלה ושמואל סבר דכיון דלאו אורחא ליפול ולהתפרק בטלה והלכה כרב באיסורי: וכתבו הרי''ף והרא''ש אוקימתא זו והקשה הר''ן על הרי''ף דבריש פרקין פסק כר''י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה והיאך פסק בסוף הפרק כאוקמתא בתרייתא דפלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה דמשמע בהדיא דאי אין הדיוט יכול להחזירה אפילו לרב מותרת ונדחק בתירוץ קושיא זו. ומתוך דברי רבינו למדנו תירוץ יפה בדבר דהא דאוקימנא פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה לאו למימרא דאי אין הדיוט יכול להחזירה מותרת בלא ביטול כלל לדברי הכל אלא היינו לומר דכשהדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל קיסם וקיסם לרב וכשאין הדיוט יכול להחזירה אינו צריך לבטל כל קיסם וקיסם מ''מ אינה מותרת בלא ביטול כלל דהא קי''ל כר''י דאסר אלא דמפרשי דהא דאסר ר''י אינו אלא בלא ביטול אבל אם ביטל מותר אפילו ע''י ביטול כל דהוא דכיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים דכיון דאין הדיוט יכול להחזירה בביטול כל דהו סגי ליה ומ''מ ביטול בעיא ואי לא בטיל כלל אסור והיינו דר''י: והראב''ד כתב ואם אינו יכול להחזירה וכו' א''א לא מחוורא הא מילתא וכו'. וצריך לבטל כל קיסם וקיסם עכ''ל. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו:

 לחם משנה  ואם היתה של פרקים וכו'. בסוף פרק כל הצלמים (דף מ"ט:) אמרינן והכא בעבודת כוכבים של חוליות וכו' ורבינו כדי דלא ליתי רב דקי''ל כוותיה לגבי שמואל דלא כרבי יוחנן דאמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה דקי''ל כוותיה מש''ה מפרש הוא ז''ל דמה שאמר רב דהיכא דהדיוט יכול להחזירו צריך לבטל כל קיסם וקיסם אבל אם אינו יכול להחזירו לא לאו למימרא דאינה צריכה ביטול כלל דהא עבודת כוכבים שנשתברה מאליה הוי והיא אסורה כרבי יוחנן אלא שצריך לבטל אבר אחד בלבד. והר''א ז''ל בהשגות תירץ דברי רב בענין אחר דאתי כרבי יוחנן ואמר דהך עבודת כוכבים של חוליות הוי שברי שברים ומפני כך כשהדיוט יכול להחזירה הוא צריך לבטל אבל כשאינו יכול להחזירה אינו צריך ביטול דרבי יוחנן לא אמר דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה אלא בשברים אבל בשברי שברים מותרים:

יב מִזְבַּח עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנִּפְגַּם עֲדַיִן הוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה עַד שֶׁיִּנָּתֵץ רֻבּוֹ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים. וּבִימוֹס שֶׁנִּפְגַּם מֻתָּר. אֵי זֶהוּ בִּימוֹס וְאֵי זֶהוּ מִזְבֵּחַ. בִּימוֹס אֶבֶן אַחַת. מִזְבֵּחַ אֲבָנִים הַרְבֵּה. וְכֵיצַד מְבַטְּלִין אַבְנֵי מַרְקוּלִיס. כֵּיוָן שֶׁבָּנָה מֵהֶם בִּנְיָן אוֹ חִפָּה בָּהֶן אֶת הַדְּרָכִים וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵן מֻתָּרִים בַּהֲנָאָה. כֵּיצַד מְבַטְּלִים אֶת הָאֲשֵׁרָה. קִרְסֵם מִמֶּנָּה עָלֶה אוֹ זָרַק מִמֶּנָּה יוֹנֵק נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט אוֹ שֶׁשְּׁפָאָהּ שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה. שְׁפָאָהּ לְצָרְכָּהּ הִיא אֲסוּרָה וּשְׁפָאֶיהָ מֻתָּרִים. וְאִם הָיְתָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין לְצָרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא לְצָרְכָּהּ בֵּין הִיא וּבֵין שְׁפָאֶיהָ אֲסוּרָה לְעוֹלָם שֶׁעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵין לָהּ בִּטּוּל לְעוֹלָם:

 כסף משנה  מזבח עבודת כוכבים שנפגם וכו'. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ג:) תניא בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. ה''ד בימוס וה''ד מזבח אר''י בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה. ומפרש רבינו דהאי שינתץ רובו היינו ע''י עובדי כוכבים דאי לאו הכי אסור כדין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: וכיצד מבטלין וכו'. שם [נ'.] מייתי עובדא שחיפו עובדי כוכבים דרכים באבני מרקוליס ואיכא רבנן דפרשי מלילך עליהם ואיכא דלא פרשי וא''ר יוחנן רבי מנחם ברבי סימאי בנן של קדושים מהלך עליהם ואנו נפרוש מהם ורבא בר ירמיה אייתי מתניתא בידיה עובדי כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים מותרים ורב ששת נמי משמע התם דהכי ס''ל והשתא כי נוקי רבנן דפרשי בהדי רבנן דלא פרשי הא ר' יוחנן ורב ירמיה ורב ששת בהדייהו וה''ל דלא פרשי רובא ועוד דהא מעשה דרבי מנחם ברבי סימאי ומתניתא מסייע להו והכי נקטינן: כיצד מבטלין את האשרה וכו'. משנה בסוף כל האלילים (דף מ"ט:) כיצד מבטלה כלומר לאשרה קירסם וזירד נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה ה''ז ביטלה שיפה לצורכה אסורה ושלא לצורכה מותרת. ופירש רש''י קירסם קסמין יבשים שבאילן, נטל לצורכו לישרוף, זירד זרדין לחים שבה לצורכה ליפותה עכ''ל. ובגמ' [שם] תניא עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים לצורכו היא ושפאיה מותרים לצורכה היא אסורה ושפאיה מותרים וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצורכה בין לצורכו היא ושפאיה אסורים. כתב הרמ''ך היתה של ישראל וכו' תימה מאי איריא של ישראל אפילו של עובד כוכבים נמי ישראל ששפה אותה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרינן בגמ' [שם מ''ב.] גזירה דילמא מגבה להו והויא לה עבודת כוכבים של ישראל ואין לה ביטול לעולם, עכ''ל:

 לחם משנה  מזבח עבודת כוכבים. שם בפרק ר' ישמעאל (דף נ"ג) אמרו שם בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור ואפילו למאן דאמר עובדין לשברים הני מילי עבודת כוכבים כיון דפלחה זילא בה מילתא לבטולה אבל הני שקיל להאי ומייתי בימוס אחרינא תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו ע''כ. וכתב רבינו שינתץ רובו בידי עובדי כוכבים. והרב''י ז''ל כתב דטעמו דאי לא הוי ביד עובד כוכבים אלא מאליו הוי עבודת כוכבים שנשתברה מאליה ואנן קי''ל דאסורה כרבי יוחנן. וקשה לי דהא אמרי בגמרא גבי בימוס דאפילו למ''ד עובדין לשברים הני מילי עבודת כוכבים אבל הני שקיל להאי וכו' וא''כ אפילו שלא יותץ ביד עובד כוכבים הוי לן למשרי ולא דמי לעבודת כוכבים דכיון דפלחה זילא בה מילתא כי היכי דאמרי בגמ' גבי בימוס וה''נ אמרינן גבי מזבח דלא דכיון דהוא תשמיש של עבודת כוכבים שקיל להאי ומייתי בימוס אחרינא וא''כ קשה דלמה כתב רבינו בידי עובד כוכבים וצ''ע:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק תשיעי

א שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי חַגָּם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִקַּח מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם, לִלְווֹת מֵהֶן וּלְהַלְווֹתָם, לִפָּרַע מֵהֶן וְלִפְרֹעַ לָהֶם מִלְוֶּה בִּשְׁטָר אוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֲבָל מִלְוֶּה [א] עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּגוֹן יְרָקוֹת וְתַבְשִׁיל עַד יוֹם חַגָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא [ב] יוֹם חַגָּם בִּלְבַד. עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן עִמָּהֶן בְּאוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זֶה [ג] מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְהַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּיוֹם חַגָּם עִמָּהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה:

 כסף משנה  שלשה ימים וכו'. משנה בריש מסכתא (דף ב'.) שלשה ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרען וליפרע מהן. בגמ' שם (ו':) תניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים לא תני רב זביד בר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהם. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דמתניתין בין מקח בין ממכר אסרה וברייתא דלא אסרה אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא ה''פ לא אסרו לגמרי בין למכור בין ליקח אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא אסרו לגמרי שאע''פ שאסרו ליקח לא אסרו למכור והא דתניא דבר שאינן מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחין מהם לפרושי מאי דקתני בהאי ברייתא אבל בדבר שאינו מתקיים לא אתיא. וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפילו דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וליזיל ומודה מקמי יום חגו לא חיישינן אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע''פ שאין בידו החפץ וכתב הר''ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר. ואהא דתנן ליפרע מהם אמרינן בגמ' [שם] מתני' דלא כריב''ק דתניא ריב''ק אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם אמר רב יוסף הלכה כריב''ק וכתב רבינו ירוחם דמשמע בירושלמי דמלוה על המשכון הוי כמלוה בשטר: בד''א בארץ ישראל וכו'. שם [י''א:] מימרא דשמואל. עבר ונשא וכו'. שם [ו':] איבעיא להו עבר ונשא ונתן מאי ר''י אמר אסור ור''ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש ומשמע התם דע''כ לא שרי ר''ל אלא בשנשא ונתן באותן שלשה ימים אבל ביום חגיהם אסור אפילו לר''ל:

 לחם משנה  שלשה ימים וכו'. ריש פרק לפני אידיהן תנן לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן. ורש''י ז''ל פי' דהוי מקח וממכר וכן נראה שמפרש רבינו ז''ל ור''ת ז''ל פי' בענין אחר. ונראה מדברי רש''י ז''ל שם בגמרא (דף ו'.) שכתב גבי ברייתא דדבר שאינו מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחים מהם ופירש שם דמרווח ליה שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למוכרה משמע דדבר המתקיים מותר ליקח מהן וכן כתב לקמן גבי עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות מעוטרות ופירש הוא ז''ל ביום אידם וכתב אי משום שנושא ונותן ביום אידם הני מילי לזבוני אבל למזבן מנייהו דבר המתקיים שרי ורבינו כתב דאסור ליקח ולמכור דבר המתקיים ודלא כרש''י ז''ל וההיא דחנויות מעוטרות יתרץ כתירוץ התוס' דלא איירי ביום אידם אלא ביריד שעשו להניח בו מכס: וללוות מהם וכו'. הכל מפורש שם במשנה ובגמרא זולת מ''ש או על המשכון דודאי דכל שכן הוא ממלוה בשטר דהוא מוכח יותר והכי איתא בירושלמי: במה דברים אמורים בארץ ישראל. שם (דף י"א:) אמר שמואל בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ופירש''י ז''ל אין אנו יכולים להעמיד עצמינו מלישא ולתת עמהם שביניהם אנו יושבים ופרנסתנו מהם ועוד משום יראה ע''כ. וכפי טעם זה משמע דדוקא בזמן שישראל במלכותם ושרויים על אדמתם אז אסור בכ''מ אבל עתה שאנו בגלות מותר בכל מקום לפני אידיהן וא''כ נראה (לפי) שאין הדבר תלוי לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ וא''כ קשה על רבינו ז''ל שתלה הדבר בכך. ונראה שהוא ז''ל מפרש דאותם שבחוץ לארץ לאו עובדי כוכבים הם ומפני כך לא אסר אלא יום אידם בלבד. וזהו שאמר בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד כלומר בח''ל: עבר ונשא ונתן וכו'. והנושא ונותן ביום חגם וכו'. שם (דף ו' ע"ב) מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש ואע''ג דתניא כוותיה דריש לקיש דאפילו באידיהן נשא ונתן מותר מכ''מ פסק כר' יוחנן דנשא ונתן אסורה ביום אידם משום ההיא דהחולץ תלת דהלכתא כריש לקיש ולא חשיב האי וכמו שכתבו שם התוספות:

ב וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ דּוֹרוֹן לְכוּתִי בְּיוֹם אֵידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ עוֹבְדָהּ. וְכֵן כּוּתִי שֶׁשָּׁלַח דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חַגּוֹ לֹא יְקַבְּלֶנּוּ מִמֶּנּוּ. וְאִם חָשַׁשׁ [ד] לְאֵיבָה נוֹטְלוֹ בְּפָנָיו וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה בּוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁזֶּה הַכּוּתִי אֵינוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ:

 כסף משנה  ואסור לשלוח דורון וכו'. שם ההוא אפיקורוס דשדר ליה דינרא לרבי יהודה נשיאה ביום חגו יתיב ר''ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה דילמא אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק לבור בפניו אמר כ''ש דהויא ליה איבה טפי אמר כלאחר יד הוא דקאמינא ופירש''י כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח. ואמרינן תו בגמרא רב יהודה משדר קורבנא לאבי דרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עבודת כוכבים. בפרק בתרא (דף ס"ה.) רבא אמטי קורבנא לבר שישך ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עכו''ם הא אי פלח עכו''ם אסור לשלוח להם דורון וא''כ שליחות דורון וקבלתו שוין דבעובד כוכבים שניהם אסורים וכשאינו עובד כוכבים שניהם מותרים. ומשמע דזריקה כלאחר יד דקאמר בפניו צריך לזרוק דהא פירושה דמאי דא''ל טול וזרוק בפניו הוא ועוד דאי לא בפניו למה ליה לזורקו כלאחר יד יזרקנו להדיא ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דלא ידע בה אזיל ומודה דאין לומר שאח''כ יודיענו דקודם שיודיענו אזיל ומודה ועוד דא''כ הוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן וכן הם דברי רש''י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שלא יהנה בו ולא פירש שצריך לאבדו בפניו:

 לחם משנה  ואסור לשלוח דורון וכו'. בפ' השוכר את הפועל (דף ס"ד) ר''י שדר ליה קורבנא לאבי דורנא ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים: וכן עובד כוכבים ששלח וכו'. פ' לפני אידיהן (דף ו':) בגמרא משמע דצריך לזורקו בפניו כלאחר יד וכבר תמה הרב''י למה לא הזכירו רבינו וצריך עיון:

ג הָיָה אֵידָן שֶׁל אוֹתָן עַכּוּ''ם יָמִים הַרְבֵּה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה אוֹ עֲשָׂרָה כָּל אוֹתָן הַיָּמִים כְּיוֹם אֶחָד הֵן וְכֻלָּן אֲסוּרִין עִם ג' יָמִים לִפְנֵיהֶן:

 כסף משנה  היה אידן וכו'. יליף לה רבינו מדתנן לפני אידיהם של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור מלשאת ולתת וכו' ותנן בסמוך (שם דף ח'.) ואלו הם אידיהן קלנדיא וסנטריא ומשמע דה''ק ואלו אידיהן שאסורין שלשה ימים לפניהם וכן פירש''י ואמרינן בגמרא דקלנדיא וסנטריא כל אחד מהם היו שמונה ימים הרי בהדיא דאפילו היה חגם ימים רבים אסור גם בשלשה שלפניהם:

 לחם משנה  היה אידם של אותן וכו'. שם אסיקו בגמרא הן בלא אידיהן:

ד כְּנַעֲנִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הֵם וְיוֹם רִאשׁוֹן הוּא יוֹם אֵידָם. לְפִיכָךְ אָסוּר לָתֵת וְלָשֵׂאת עִמָּהֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹם חֲמִישִׁי וְיוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר יוֹם רִאשׁוֹן עַצְמוֹ שֶׁהוּא אָסוּר בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן נוֹהֲגִין עִמָּהֶם בְּכָל אֵידֵיהֶם:

ה  יוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִין בּוֹ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ וּמַקְרִיבִין וּמְקַלְּסִים לֵאלֹהֵיהֶם יוֹם חַגָּם הוּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר חַגֵּיהֶם * אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעוֹשֶׂה הוּא חַג לְעַצְמוֹ וּמוֹדֶה לְכוֹכָב שֶׁלּוֹ וּמְקַלְּסוֹ בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְיוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ אוֹ בְּלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְשֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְיוֹם שֶׁעָשָׂה בּוֹ מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד. וְכֵן יוֹם שֶׁיָּמוּת לָהֶן בּוֹ מֵת וְיַעֲשׂוּהוּ חַג אוֹתָם הָעוֹשִׂים אֲסוּרִין אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְכָל מִיתָה שֶׁשּׂוֹרְפִין בָּהּ כֵּלִים וּמְקַטְּרִים קְטֹרֶת בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֵין יוֹם הֶחָג אָסוּר אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבַד. אֲבָל אוֹתָם שֶׁשְּׂמֵחִים בּוֹ וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי מִנְהָג אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ אֲבָל הֵם אֵין מוֹדִין בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן:

 ההראב"ד   אבל עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו ומודה לכוכב שלו ומקלסו ביום שנולד בו. א''א לפי סוגיא דגמרא יום הלידה של מלך הרי הוא כשאר יום חגם ויש להם פנים אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכן כולן עד סוף בין של מלך בין של הדיוט אינו אסור אלא אותו היום בלבד אבל משועבדיו אינן אסורין אלא אם כן עובדין אותן אפי' בקלנדא וסנטריא וכי קתני אותו האיש למעוטי משועבדיו ואכולהו קאי:

 כסף משנה  יום שמתכנסין וכו'. משנה שם ואלו אידיהן של עובדי כוכבים ומני בהדייהו יום גנוסיא של מלכים ומפרש בגמרא דהיינו יום שמעמידין בו מלך ופריך עלה מדתניא יום גינוסיא של מלכים ויום שמעמידין בו את המלך ומשני לא קשיא הא דידיה הא דבריה כלומר שמעמידין את בן המלך בחיי האב והאב שמח וזובחים זבחים. ורבינו כתב סתם יום שמתכנסין להעמיד להם מלך דל''ש לן בין דידיה לבריה. ומפרש רבינו גינוסיא כמו כינוסיא ואפשר שכך היתה גירסתו ז''ל: אבל עובד כוכבים וכו': כתב הראב''ד לפי סוגיא דגמרא וכו' ואכלהו קאי, עכ''ל. ודין זה משנה פרק לפני אידיהן [שם] ואלו אידיהן וכו' ויום קלנדיא וסנטריא ויום הלידה ויום המיתה דר''מ וחכ''א כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים. יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופירש בגמרא דאותו היום לאפוקי לפניו ואותו האיש לאפוקי משועבדיו. ומפרש הראב''ד ז''ל יום הלידה יום לידת המלך הויא חג ממש דבעינן שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו אפילו דמלך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי הני מילי ליאסר לפניו וכן אינו אסור אלא אותו האיש אבל לא משועבדיו אם אינם עובדים אותה עבודה, זהו מה שנראה מתוך דברי הראב''ד ז''ל: ולדעת רבינו נ''ל ששיעור המשנה כך היא ואלו אידיהם של עובדי כוכבים קלנדיא וסנטוריא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ובכאן נשלמו אידיהם של כלל עובדי כוכבים והשתא מתחיל למנות יום חג פרטי דהיינו יום הלידה כלומר יום שנולד בו ויום המיתה כל מיתה שתהיה לדעת ר''מ ולדעת חכמים דוקא מיתה שיש בה שריפה ויום תגלחת זקנו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופסק כחכמים דדוקא מיתה שיש בה שריפה. ודין משועבדיו כתבו רבינו בסמוך שכתב אין יום החג אסור וכו' או מפני כבוד המלך וכו' ודין המשועבדין לאיש כדין המשועבדים למלך דקרחא בביתיה פרדשכא הוי וה''נ משמע בגמרא וא''כ כי קתני אינו אסור אלא אותו האיש כלומר ולא משועבדיו היינו כשמשועבדיו אין מודים באותו יום אלא שומרים אותו מפני כבוד אדוניהם: אין יום החג אסור וכו'. שם (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא כל העיירות הסמוכות משתעבדות לה מותרות או אסורות ריב''ל אמר קלנדא לכל אסורה ור''י אמר אינה אסורה אלא לעובדיה ותניא כוותיה ואמר רב אשי אף אנן תנינן אינו אסור אלא אותו האיש לאפוקי משועבדיו:

 לחם משנה  יום שמתכנסין בו וכו'. שם (דף ח'.) ואלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדיא וסטרנורא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה וכו' יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורים ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד ע''כ במשנה. ובגמרא (דף י'.) אמרו מאי יום גינוסיא אמר רב יהודה יום שמעמידים בו את המלך והקשו על זה ותירצו אלא מאי יום גינוסיא יום הלידה כלומר יום שנולד המלך שהרי יום גינוסיא של מלכים קאמר והקשו על זה והא תניא ויום גינוסיא ויום הלידה ואמרו במסקנא אלא מאי יום גינוסיא יום שמעמידים בו וכו' ולא קשיא ע''כ. והראב''ד ז''ל בהשגות משמע ליה מהך סוגיא דיום הלידה דמתניתין הוא יום לידה של מלך וטעמו דבגמרא פירשו יום גינוסיא של מלכים שהוא יום הלידה כלומר יום הלידה של מלך. והקשו על זה מדהזכיר אח''כ יום הלידה דמשמע ליה לגמרא דיום הלידה היינו לידה של מלך וס''ל ז''ל דהויא כיום איד קבוע יום לידה של מלך כמו יום גינוסיא ואסור לפניו שלשה ימים כמו סטרנורא וקלנדא וכו' שהזכיר קודם: ולשון המשנה מוכיח שהזכיר קודם לפני אידיהן של עובדי כוכבים קלנדא וכו' והזכיר אלו עמהם אבל השאר שהזכיר אח''כ שהוא תגלחת זקנו וכו' אלו בין שיהיה של מלך בין שיהיה של הדיוט אינו יום איד קבוע ועל אלו קאי מה שאמר במשנה אינו אסור אלא אותו היום בלבד אבל מה שהזכיר קודם ודאי שהוא אסור לפניו שלשה ימים. ומה שאמר ואותו האיש בלבד קאי אכולהו כלומר אפילו אמה שהזכיר קודם דהיינו למעוטי משועבדיו כדאמרו שם בגמרא א''כ ואפילו ביום אידם אינן אסורין אלא עם העושים האיד אבל לא עם המשועבדים להם. ורבינו לא כתב כן אלא שיום הלידה ויום המיתה הכל הוא לכל אדם ואלו אידיהן דקאמר אקלנדא וסטרנורא קאי אבל מיתה ולידה של כל אדם היא: וכל מיתה ששורפין בה כלים וכו'. שם במשנה ופסק כרבנן: אין יום החג אסור וכו'. שם בגמרא (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא מחלוקת רבי יוחנן ור''ל ופסק כר' יוחנן דקאמר אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד משום דתניא כוותיה:

ו [ה] דְּבָרִים שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעוֹלָם. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מְיֻחָדִין לָהּ מוֹכְרִין אוֹתָם סְתָם. וְאִם פֵּרֵשׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוּא קוֹנֶה אוֹתָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לִמְכֹּר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלוֹ מִלְּהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

 לחם משנה  דברים שהם מיוחדים וכו'. שם (דף י"ג:) משנה אלו דברים אסורין למכור וכו' והכל מפורש שם בגמרא ושם במשנה אמרו ותרנגול הלבן רבי יהודה אומר מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולים. וכתב הרב''י תימה הוא דפסק רבינו כר' יהודה וכתב דהטעם משום דבגמרא (שם י"ד:) בעי רב אשי תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל ויהבו ליה לבן ושקיל וכו' והך בעיא הוי לר' יהודה כדפירש''י ז''ל. וכיון דבעי רב אשי אליביה ודאי דהלכתא כותיה ולכך פסק רבינו כך. ועדיין קשה לי על רבינו למה לא הזכיר כלל מהבעיא. ועוד למה לא הזכיר בדין התרנגולין אפילו זה וזה מותר לרבי יהודה כלומר שהזכיר לבן ושחור. ועוד למה לא הזכיר מימרא דרבי חייא דתרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן כמו שאמרו שם בגמרא ואין עליו חולק ולא ידענא טעמא. עוד בגמרא ומכלן מוכרין להם חבילה ולא הזכירו רבינו ז''ל וכבר תמה על זה הרב''י וגם על זה צ''ע:

ז הָיוּ מְעֹרָבִין דְּבָרִים הַמְיֻחָדִין עִם דְּבָרִים שֶׁאֵין מְיֻחָדִין כְּגוֹן לְבוֹנָה זַכָּה בִּכְלַל לְבוֹנָה שְׁחוֹרָה מוֹכֵר הַכּל סְתָם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יְלַקֵּט הַזַּכָּה לְבַדָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  (ו-ז) דברים שהן מיוחדין וכו'. משנה שם (עבודת כוכבים דף י"ג) אלו דברים אסור למכור לעכו''ם אצטרובלין וכו' ותרנגול לבן ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכר שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים ושאר כל הדברים כלומר שאין דרכן להקריבן לעבודת כוכבים סתמן מותר ופירושן אסור ואע''ג דפשטא דמתני' משמע דרבי יהודה לפלוגי אתא ואם כן ה''ל למיפסק כת''ק דאסר אפילו בין התרנגולים, נראה שטעמו של רבינו שפסק כר''י דהיינו משום דבעי רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן וכתב רש''י דאליבא דר' יהודה בעי ולא אליבא דרבנן. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליביה סבר דהלכתא כוותיה דאי לאו הכי לא הוה בעי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא סבר כוותיה הכי נקטינן ועוד דמשמע בברייתא בגמ' דלא לחלוק בא אלא לפרש דברי תנא קמא דקתני בברייתא א''ר יהודה אימתי וכל מקום שא''ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. ומ''ש שאם היו מעורבים דברים המיוחדים וכו' שמוכר הכל סתם הטעם משום דהיינו תרנגול בין התרנגולים ולא ידעתי למה לא כתב רבינו הא דאמרינן בגמ' שמותר למכור לו חבילה דהיינו שלשה מינים או יותר דמוכחא מילתא דלסחורה קא מכוין: כתב הרמ''ך דברים שהם מיוחדים וכו' תימא דבגמ' [שם מ''ד] חזינן דאפילו דבר המיוחד לעבודת כוכבים מותר למכור דהא תרנגול לבן מיוחד לתקרובת עבודת כוכבים הוא ומסיק בגמרא דלכולי עלמא היכא דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן ואפילו לא יהא בין התרנגולים וכ''פ הרי''ף, עכ''ל: ואיני רואה טעם בדבריו שמ''ש רבינו דברים שהן מיוחדים לעבודת כוכבים אסור למכור להם מתני' היא וכתבתי בסמוך. ומה שהוקשה לו מתרנגול לבן אדקשיא ליה על דברי רבינו ליקשי ליה על הגמרא. אבל לפי האמת קושיא ליתא כלל דהא ודאי חילוק יש בין שואל תרנגול סתם לשואל דבר המיוחד לעבודת כוכבים דסתם תרנגול אינו מיוחד לעכו''ם וזה פשוט ביותר:

 לחם משנה  כגון לבונה זכה. שם בגמרא (דף י"ד.) אמרו לבונה אמר ר' יצחק אמר רשב''ל לבונה זכה. והטור כתב בין זכה בין שאינה זכה ואולי היה לו גירסא אחרת בגמ':

ח  כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹכְרִין לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּבָרִים שֶׁמַּחֲזִיקִין בָּהֶן יְדֵיהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּךְ אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים כְּגוֹן דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת וּכְלֵי זַיִן וּכְבָלִים וְשַׁלְשְׁלָאוֹת. וְאֵין מַשְׁחִיזִין לָהֶם אֶת הַזַּיִן. וְכָל שֶׁאָסוּר לְמָכְרוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אָסוּר לְמָכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל הֶחָשׁוּד לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְכֵן אָסוּר לִמְכֹּר כְּלֵי נֵזֶק לְיִשְׂרָאֵל לִסְטִים:

 כסף משנה  כשם שאין מוכרים וכו' עד ואין משחיזין להם את הזיין. הכל משנה וברייתא שם (דף ט"ו וט"ז): וכל שאסור למוכרו וכו'. שם מימרא דרב נחמן: וכן אסור למכור וכו'. שם מימרא דרב דימי ומפרש שאפילו אינו מועד להרוג אלא לגזול אין מוכרין לו כלי זיין לפי שכשרודפין אחריו נלחם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו:

 לחם משנה  כשם שאין מוכרין וכו'. שם במשנה (דף ט"ז.) אין מוכרין להן דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. ושם בגמרא אמרו אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס אבל לא למכירה והקשו עליו תנן אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים טעמא דאית ביה נזק לרבים הא לית ביה נזק לרבים שרי וקשיא לרב דאמר מוכרין ותירצו בארי שבור ואליבא דר' יהודה אבל לרבנן אסור בכל ענין רב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה כלומר מתניתין ר' יהודה היא דמתיר בשבורה אבל רבנן דאסרי בשבורה אסרי נמי בארי אע''ג דלית ביה נזק לרבים כלל ע''כ בגמרא. ובמחלוקת רבנן ור' יהודה פסק רבינו בהלכות שבת פרק עשרים כרבנן שכתב שם אסרו חכמים למכור בהמה גסה וכו' אפילו שבורה אין מוכרין וכו'. גם פסק שם כרב דחיה גסה למכירה שכתב שם ובכל מקום אין מוכרין להם חיה גסה כמו שאין מוכרין להם בהמה גסה וכו' וא''כ הך מתניתין שאין מוכרין להן דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק הוי דלא כהלכתא דלרבנן למה לי טעמא משום נזק אפילו באריה תרבות נמי אסור וא''כ קשה איך פסק רבינו כאן כהך מתניתין ושם פסק כרבנן ורב. ונראה לומר דמה שכתב רבינו כאן כגון דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לאו למימרא דדובים ואריות מטעם נזק הוא דאסר דאפילו בלא טעמא דנזק הוי ארי תרבות אסור כדכתב בהלכות שבת אלא מאי דכתב כאן דובין ואריות לדוגמא נקטיה להודיענו הדבר שיש בו נזק שהוא האריות והדובין ולא כתב שיש בו נזק אלא משום השאר שהזכיר כלי זיין וכבלים וכו' דהוי דוקא דאית בהו נזק אבל אי לית בהו נזק לא ומתניתין דלא הזכיר כלי זיין וכבלים וכו' אלא הדובין והאריות לבד קשיא ליה לגמרא משום דודאי כיון דלא הזכיר הני ותני שיש בו נזק לרבים משמע דאתא למעוטי ארי תרבות דלית ביה נזק אבל רבינו ז''ל שהזכיר השאר לא כתב יש בו נזק אלא למעוטי השאר היכא דלית ביה נזק: וכל שאסור למוכרו וכו'. שם (דף ט"ז) מפורש הכל בגמרא:

ט הָיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹכְנִים בֵּין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְכָרְתוּ לָהֶם בְּרִית מֻתָּר לִמְכֹּר כְּלֵי זַיִן לְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגֵיסוֹתָיו מִפְּנֵי שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶם מִלְחָמָה עִם צָרֵי הַמְּדִינָה [ו] לְהַצִּילָהּ וְנִמְצְאוּ מְגִנִּים עָלֵינוּ שֶׁהֲרֵי אָנוּ שְׁרוּיִין בְּתוֹכָם. * עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ וְאָסוּר לְהִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לְהַלֵּךְ בְּתוֹכָהּ:

 ההראב"ד   עיר שיש בה עבודת כוכבים מותר להלך חוצה לה. א''א בתוספתא מפרש לה ביריד ובמשא ומתן עמהם ואפילו להלוך שם ביום החג אסור מפני חשש משא ומתן:

 כסף משנה  היו ישראל שוכנים וכו'. שם והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן: עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י"א:) עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה חוצה לה תוכה לה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. ומפרש רבינו שעיר שיש בה עבודת כוכבים אסור להכנס בה ומהו לילך לשם כלומר לעבור דרך שם וקאמר דבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דרך העיר ההיא ואין שם דרך אחרת אסור שהרי הוא נראה כנהנה מאותו העיר שיש בה עבודת כוכבים שאלמלא הוא לא היה יכול לילך למחוז חפצו אבל כשיש דרך אחרת לא מחזי כנהנה מאותה העיר שהרי יש דרך אחרת: כתב הראב''ד מותר להלך חוצה לה. א''א בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן, עכ''ל:

 לחם משנה  היו ישראל שוכנים וכו'. שם (דף ט"ז) והאידנא דקא מזבנינן אמר ר' אשי לפרסאי דמגנו עילוון: עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י"א:) ובגמרא היכי דמי חוצה כגון עטלוזא של עזא. ופירש''י עיר של פלשתים והיה בה עבודת כוכבים והיה חוצה לה ישוב סמוך לעיר מאד. ובהשגות אמר אברהם בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן ע''כ. כוונתו להשיגו לרבינו שלמה לא גילה דבריו שאינו אלא ביריד ומשא ומתן עמהם כלומר ודוקא לישא וליתן עמהם ולא להלוך שם לבד. וזהו דוקא לפני האיד ביריד אבל ביום האיד אפילו להלוך שם אסור מפני חשש משא ומתן. זה נראה כונתו והשיג על רבינו שסתם דבריו. או יהיה כונתו בתוספתא מפרש שהוא ביריד ומשא ומתן כלומר שאין האיסור בא אלא מחמת המשא ומתן ואפילו להלוך כלומר וכי תימא דיהא מותר להלוך לזה אמר שאפילו להלוך אסור ביום האיד מפני חשש משא ומתן ומה שהזכיר ביום האיד כלומר שאע''פ שהוא יום האיד האיסור אינו אלא מפני משא ומתן כלומר שמא ישא ויתן עמהם:

י הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם * אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְנִקְרָה וְהָלַךְ בְּזוֹ מֻתָּר:

 ההראב"ד   אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו מותר. א''א אין דבריו מיושבים כלל שאם הולכים משם למקום אחר מותר לעבור מתוכה למקום אחר לכתחילה שאין כאן חשד:

 כסף משנה  וכתב עוד הראב''ד אבל אם יש דרך אחרת וכו' א''א אין דבריו מיושבים כלל וכו' שאין כאן חשד עכ''ל. נראה שהוא ז''ל מדקדק מלשון רבינו שכתב ונקרה והלך בזו דדוקא בשקרה מקרה שהלך בזו אבל לכתחלה לא ילך בזו ולפיכך כתב אין דבריו מיושבים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סבר כן שמותר לכתחלה ולא כתב ונקרה לומר דדוקא בשקרה מקרה שרי ולא לכתחלה אלא אורחא דמלתא נקט: כתב הרמ''ך עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו'. תימה דבגמ' [שם י''ג.] משמע דאפילו לשאת ולתת עמהם מותר ולכאורה משמע היכא דהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ללכת אפילו חוצה לה דלא שרי לשאת ולתת אלא היכא דעבר והלך לשם מ''מ בזה אין ספק שמותר לשאת ולתת עמהם וכן פירש''י וכן נראה מעיקר הגמרא, עכ''ל:

 לחם משנה  במה דברים אמורים בזמן שהדרך מיוחדת. שם פ' לפני אידיהן במשנה (דף י"א ע"ב) מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם היה יכול להלוך בה במקום אחר מותר ופירש''י מהו להלוך שם לאותה העיר ביום איד שלהם לספר עם אחד מבני העיר דלישא וליתן אסור שהרי אמרו חוצה לה מותר ותוכה אסור. בזמן שהדרך מיוחדת וכו'. כלומר שמאותה העיר אשר שם העבודת כוכבים אין שם דרך ללכת משם לעיר אחרת אז ודאי זה אסור דודאי נראה כהולך לאותה העיר אבל אם היה מאותה העיר דרך למקום אחר מותר דהרואה שהוא הולך לעיר שיש בה עבודת כוכבים אומר שהולך לשם כדי ללכת משם לעיר אחרת זהו תורף פירש''י x. ורבינו מפני שהוקשה לו לשון המשנה שאמר מהו לילך לשם דאיך אפשר לומר כן והרי כבר אמר ברישא תוכה לה אסור ולא רצה לפרש כפירש''י ז''ל שר''ל ללכת לספר שם עם אחד מבני העיר לכך פירש דמהו ללכת לשם רוצה לומר לעבור שם ללכת לעיר אחרת כלומר הוא הולך מירושלים לצפת ולוד באמצע הדרך אשר שם העבודת כוכבים ואמר שבזמן שאין שם דרך אחר לצאת לצפת אלא שע''כ שיעבור בלוד אז ודאי אסור מפני שאפשר שזה נקרא נהנה מאותו הדרך שלא היה יכול לעבור בדרך אחר אבל כשיש לו דרך אחר ובדרך מקרה הלך כאן אינו כלום דלא אית ליה שום הנאה שהרי היה יכול ללכת בדרך האחרת. א''נ טעמו שכשיש דרך אחר לזו העיר שיצא משם לא יחשדוהו שעובר בעיר שיש בו עבודת כוכבים שיאמרו שילך בדרך האחר אבל כשאין שם דרך אחר יחשדוהו ובודאי שיאמרו ראו שפלוני עובר בעיר שיש בה עבודת כוכבים. שעל כל פנים ללכת לצפת צריך לעבור בלוד, והראשון נכון:

יא  אָסוּר לִבְנוֹת עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִים בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּבָנָה שְׂכָרוֹ מֻתָּר. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא לְכַתְּחִלָּה הַטְּרַקְלִין אוֹ הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַכִּפָּה:

 כסף משנה  אסור לבנות עם וכו' עד שיש בה אותה כיפה. משנה שם (דף ט"ז). ומ''ש ואם בנה שכרו מותר. פשוט (שם דף י"ט:) בגמרא:

יב עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהָיוּ בָּהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת הַמְעֻטָּרוֹת אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁבִּגְלַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים נִתְעַטְּרוּ וְשֶׁאֵינָן מְעֵטָּרוֹת מֻתָּרוֹת בַּהֲנָאָה. חֲנֻיּוֹת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְשָׂכְרָן מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:

 כסף משנה  עיר שיש בה עכו''ם וכו'. משנה (שם דף י"ב): חנויות של עכו''ם וכו'. בירו' ובתוספתא פרק ר' ישמעאל:

 לחם משנה  עיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות וכו'. שם במשנה (דף י"ב) ובארתיו למעלה:

יג * הַמּוֹכֵר בַּיִת לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וְיוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁאָנְסוּ יִשְׂרָאֵל וְגָזְלוּ בֵּיתוֹ וְהֶעֱמִידוּ בּוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דָּמָיו מֻתָּרִין, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם:

 ההראב"ד   המוכר ביתו כו' דמיו אסורין בהנאה ויוליך אותן לים המלח. א''א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרין:

 כסף משנה  המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (דף מ"ד) המוכר ביתו לכותי דמיו אסורים וכותי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכולים להוציאו לא בדיני ישראל ולא בערכאות מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם. ומפרש רבינו דמוכר לכותי היינו לעבודת כוכבים דאם לא כן לא היו דמיו אסורים כדפירש''י: כתב הראב''ד א''א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרים, עכ''ל. ונראה דהיינו לומר שאם מכר ביתו לכותי והקדים דמיו ואחר כך נתנה הכותי לעבודת כוכבים מותר וא''כ הוא איני יודע מה הוצרך להשמיענו שדבר פשוט הוא ועוד דמוכר לעבודת כוכבים אמר רבינו ולא מוכר לכותי שלא לעבודת כוכבים, ועוד ק''ל דמה צורך שיקדים דמיו אפילו לא הקדימם כיון שזקפם עליו במלוה הרי הם חוב אצלו ומותר אפילו אחר שנתן הכותי הבית לעבודת כוכבים. וצ''ל דמיירי בשמכרה לכותי לצורך עבודת כוכבים וקאמר דלא נאסרו דמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו דמיה אבל אם נתנו לו דמים קודם שעבדוה מותרים וה''ה אם זקפם עליו במלוה קודם שנתנוה:

 לחם משנה  המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (דף מ"ד.) אמר המוכר ביתו לעובד כוכבים דמיו אסורין ופירש''י שהוא לעבודת כוכבים. ורש''י ז''ל מפרש שהוא מוכר ביתו בארץ ישראל לעובדי כוכבים שנותן להם חניה. ובהשגות אמר אברהם ואם הקדימו לו דמיו וכו' ורבינו לא ביאר כלל מכל זה:

יד וַחֲלִילִין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶן. הוֹלְכִין לְיָרִיד שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלוֹקְחִין מֵהֶן בְּהֵמָה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת בְּגֵיוּתָן וּבָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן מֶכֶס אֲבָל הַלּוֹקֵחַ שָׁם מִן הַתַּגָּר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן מֶכֶס [ז] וְהַמֶּכֶס לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנִמְצָא זֶה מְהַנֶּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עָבַר וְלָקַח מִן הַתַּגָּר. אִם בְּהֵמָה לָקַח מְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה. וְאִם כְּסוּת וְכֵלִים לָקַח יֵרָקְבוּ. לָקַח מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. לָקַח עֶבֶד לֹא מַעֲלִים וְלֹא מוֹרִידִין:

 כסף משנה  וחלילין של וכו'. ירושלמי ותוספתא פרק רבי ישמעאל: הולכין ליריד של וכו'. ברייתא פ''ק (י"ג.) ופירש''י וכותב שטרו ומעלה שטרותיו לערכאות שלהם לחתום ואע''פ שכבוד הוא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה מותר מפני שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהיו לו עדים שמסייעין אותו להציל מן העוררין עכ''ל. וא''כ מפני שהוא כמציל לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות שלהם: בד''א בלוקח וכו'. שם מימרא דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא: עבר ולקח וכו'. ברייתא שם:

 לחם משנה  הולכין ליריד וכו'. כל זה נתבאר שם בגמרא:

טו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעָשָׂה לִבְנוֹ אוֹ לְבִתּוֹ מִשְׁתֶּה אָסוּר לֵהָנוֹת מִסְּעֻדָּתוֹ. וַאֲפִלּוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת הַיִּשְׂרָאֵל מִשֶּׁלּוֹ שָׁם אָסוּר הוֹאִיל וּבִמְסִבַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲכָלוֹ. וּמֵאֵימָתַי אָסוּר לֶאֱכל אֶצְלוֹ מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲסֹק וּלְהָכִין צָרְכֵי סְעֻדָּה וְכָל יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּלְאַחַר יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם עָשָׂה סְעֻדָּה אַחֶרֶת מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין אֲפִלּוּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְכָל הַהַרְחָקָה הַזֹּאת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה שֶׁל כּוֹכָבִים הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד-טו) 'וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ' (שמות לד-טז) 'וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ' וְגוֹ':

 כסף משנה  עובד כוכבים שעשה משתה וכו'. שם (ח'.) ברייתא דרבי ישמעאל: ומאימתי אסור לאכול וכו'. שם ומעיקרא אימת מכי רמו שערי באסינתי כלומר לעשות שכר ליום המשתה: וכל ימי המשתה וכו'. שם כל תלתין יומין בין א''ל מחמת הילולא ובין לא אמר אסור מכאן ואילך אי א''ל מחמת הילולא אסור ואי לא אמר ליה מחמת הילולא שרי. וכי א''ל מחמת הילולא עד אימת אמר רב פפא עד י''ב ירחי שתא:

 לחם משנה  עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וכו'. שם (דף ח'.) ודקדק הרב''י מדקאמר רבינו הואיל ובמסיבת העובדי כוכבים וכו' דמשמע דאם אכלו במסיבה בפני עצמן מותר:

טז [ח] בַּת יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּינִיק אֶת בְּנָהּ שֶׁל עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים מִפְּנֵי שֶׁמְּגַדֶּלֶת בֵּן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְלֹא תְּיַלֵּד אֶת הַנָּכְרִית עַכּוּ''ם אֲבָל מְיַלֶּדֶת הִיא בְּשָׂכָר מִשּׁוּם אֵיבָה. וְהַנָּכְרִית עַכּוּ''ם מְיַלֶּדֶת אֶת בַּת יִשְׂרָאֵל וּמֵינִיקָה אֶת [ט] בְּנָהּ בִּרְשׁוּתָהּ כְּדֵי [י] שֶׁלֹּא תַּהַרְגֶנּוּ:

 כסף משנה  בת ישראל לא תיניק וכו'. משנה בפ' אין מעמידין (דף כ"ו.) בת ישראל לא תילד את העובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תיניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מינקת בנה של בת ישראל ברשותה כלומר ברשות הישראלית אבל לא ברשות העובדת כוכבים שמא תהרגנו ובגמ' בברייתא מפורש הטעם שלא תילד ולא תיניק בת ישראל את העובדת כוכבים מפני שמילדת או מגדלת בן לעבודת כוכבים: ומ''ש שמילדת בשכר משום איבה. שם מימרא דרב יוסף ושם אמרו דמניקה אפילו בשכר לא דאי פנויה היא אמרה בעינא לאינסובי ואם אשת איש היא אמרה לה קא מזדהמנא באפי גבראי ושם אמרו עוד דבשבת אפילו בשכר אסור לילד וליכא למיחש לאיבה דיכלה למימר לה ישראלית דמינטרא שבת מחללין עלה אתון דלא מנטריתו שבת לא מחללין עלייכו ותמהני למה לא כתבו רבינו:

יז הַהוֹלְכִין לְתַרְפּוּת עַכּוּ''ם אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן וְהַבָּאִים מֻתָּרִין וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה שֶׁאִם הָיוּ קְשׁוּרִין שֶׁמָּא דַּעְתָּן לַחֲזֹר. יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לְתַרְפּוּת עַכּוּ''ם, בַּהֲלִיכָה מֻתָּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא יַחֲזֹר בּוֹ וּבַחֲזִירָה אָסוּר. יִשְׂרָאֵל מוּמָר בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזִירָה אָסוּר:

 כסף משנה  ההולכים לתרפות וכו'. משנה שם (דף כ"ט:) ההולכים לתרפות שלהם אסור מלשאת ולתת עמהם והבאים מותרים ובגמרא [ל''ג ע''א] ארשב''ל לא שנו אלא שאין קשורים זה בזה אבל קשורים זה בזה אסורים אימא דעתו לחזור: ישראל ההולך וכו'. (שם ל"ב: ל"ג.) מימרא דשמואל: ישראל מומר וכו'. ברייתא שם ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור ואוקמוה בישראל מומר:

 לחם משנה  ההולכין לתרפות כו'. שם (ע"ז דף כ"ט: ל"ג.) ופירש הר''ר שמעיה שהוא מקום טנופת כמו בית התורף. ורש''י ז''ל פי' לטעות עכו''ם למרחוק. וכל זה שכתב רבינו נתבאר שם:

יח  יִשְׂרָאֵל שֶׁהָלַךְ לְיָרִיד שֶׁל עַכּוּ''ם, בַּחֲזִירָה אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ שֶׁמָּא עַכּוּ''ם מָכַר לָהֶן שָׁם, וּדְמֵי עַכּוּ''ם בְּיַד יִשְׂרָאֵל אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה וּבְיַד עַכּוּ''ם מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה, וּמִפְּנֵי זֶה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם עַכּוּ''ם הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת שֶׁל עַכּוּ''ם וְאֵין נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין עִם יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַתַּרְפּוּת הַהוּא וְלֹא עִם יִשְׂרָאֵל מוּמָר לֹא בַּהֲלִיכָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ:

 כסף משנה  ישראל שהלך ליריד וכו'. ברייתא שם ואמרו שם הטעם משום דעכו''ם אימור חמרא זבין גלימא זבין ישראל אי איתא דה''ל הכא לדידן הוה מזבין ליה אלא אמרינן עכו''ם זבין ודמי עכו''ם איכא בהדיה. וכתב הרי''ף ז''ל והא דאמרינן הכא עכו''ם אימור חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר את הפועל [ס''ד.] דדמי עכו''ם ביד עכו''ם מותר לכן כתב רבינו טעם זה: ומפני זה נושאין וכו'. אע''פ דבגמרא [ל''ב:] לא יהבינן האי טעמא אלא הכי אמרינן עכו''ם בהליכה אסור דאתי ומודה בחזירה מותר מאי דהוה הוה ישראל בחזרה אסור דאביק בה מהדר הדר ואזיל וישראל מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור דודאי אזיל. אבל כיון שכתב הרי''ף דלא צריכין לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו''ם ביד ישראל היא:

 לחם משנה  ומפני זה נושאין ונותנין וכו'. אע''ג דשם (דף ל"ג.) אמרינן דעכו''ם אימור חמרא זבין גלימא זבין כבר כתב בהלכות דהיינו למאן דאמר דמי עכו''ם ביד העכו''ם אסורין אבל אנן קיימא לן דעכו''ם ביד עכו''ם דמיהן מותרין לא צריכנא האי טעמא וכך הם דברי רבינו ז''ל. ודע דדין העכו''ם ההולך לתרפות בהליכה אסור ובחזרה מותר וההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר ואע''פ שלא נתבאר יפה בדברי רבינו ז''ל מבואר שם בגמרא וכן הוא מתבאר מכלל דבריו:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק עשירי

א אֵין כּוֹרְתִין בְּרִית לְשׁבְעָה עֲמָמִין כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה עִמָּהֶן שָׁלוֹם וְנָנִיחַ אוֹתָם לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-ב) 'לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית' אֶלָּא יַחְזְרוּ מֵעֲבוֹדָתָם אוֹ יֵהָרְגוּ. וְאָסוּר לְרַחֵם עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-ב) 'וְלֹא תְחָנֵּם'. לְפִיכָךְ אִם רָאָה מֵהֶם אוֹבֵד אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר לֹא יַעֲלֶנּוּ. רָאָהוּ נָטוּי לָמוּת לֹא יַצִּילֶנּוּ. אֲבָל לְאַבְּדוֹ בְּיָדוֹ אוֹ לְדָחֳפוֹ לַבּוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עִמָּנוּ מִלְחָמָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשִׁבְעָה עֲמָמִין אֲבָל הַמּוֹסְרִים וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין מִיִּשְׂרָאֵל הָיָה דִּין לְאַבְּדָן בְּיָד וּלְהוֹרִידָן עַד בְּאֵר שַׁחַת מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִירִין אֶת הָעָם מֵאַחֲרֵי ה':

 כסף משנה  אין כורתין ברית וכו': לפיכך אם ראה וכו'. בפרק אין מעמידין (ע"ז דף כ"ו.) תני רבי אבהו קמיה דר''י העכו''ם לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורסין והמסורות והמומרין מורידין ולא מעלין:

 לחם משנה  אין כורתין ברית וכו'. נראה דזה איירי כשידינו תקיפה ואנו עושין מלחמה עמהן כמו שנתבאר בהל' מלכים אין כורתין שלום אלא יהרגו אם לא ירצו שלא לעבוד עכו''ם. ומ''ש אם ראה אדם עכו''ם לא מעלין וכו' היינו בזמן הזה ואין ידינו תקיפה ולפיכך לא מעלין ולא מורידין: אבל המוסרין והאפיקורוסין וכו'. בפרק אין מעמידין (דף כ"ו.) אמרי תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן העכו''ם והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל המינין והמסורות היו מורידין ולא מעלין אמר ליה אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומרים ואת אמרת (מומר) מורידין סמי מכאן מומר. והקשו ולישני ליה כאן במומר אוכל נבלות לתאבון כאן במומר אוכל נבלות להכעיס. קסבר אוכל נבלות להכעיס מין הוא ובתר הכי איתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתאבון מומר וחד אמר להכעיס (מין וחד אמר אפילו להכעיס) נמי מומר הוא (ולא אפיקורוס) , ע''כ. ורבינו מדלא הזכיר כאן מומרים משמע לכאורה דס''ל דאוכל נבלות להכעיס אפיקורוס הוא דאל''כ למאן דאמר אוכל נבלות להכעיס מומר הוא לא סמי מכאן מומר דכאן במומר אוכל נבלות להכעיס וכאן במומר אוכל נבלות לתאבון ומדלא הזכיר מומר משמע דכמאן דאמר אפיקורוס ס''ל. וזה תימא שבהלכות תשובה פ''ג כתב רבינו ז''ל שנים הם המומרים המומר לעבירה אחת וכו' וסיים שם והוא שיעשה להכעיס אלמא דלהכעיס מומר הוי מדהזכירו עם המומרים ולא הזכירו עם האפיקורוסים שהזכיר קודם חמשה נקראין אפיקורוסין וכו' א''כ נראה דפסק שם כמאן דאמר אפיקורוס הוא עובד עכו''ם וקשה לרבינו מדידיה אדידיה. מיהו לזה י''ל דודאי דהוא פסק כמאן דאמר אוכל נבלות להכעיס מומר הוא ואע''פ שלא הזכיר כאן מומר סמך על מה שכתב סוף פרק י''א מהלכות עדות שכתב שם המוסרין והאפיקורוסים והמומרים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדין הכופרין פחותים הם מהעכו''ם שהעכו''ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהם חלק לעוה''ב ואלו מורידין ולא מעלין ואין להם חלק לעוה''ב. הרי שהזכיר המומרין והמורדין שמורידין ולא מעלין. ואכתי קשה לי במ''ש רבינו בהלכות תשובה שנים הם המומרים וכו' וסיים במומר הראשון והוא שיעשה להכעיס דאיך כתב כן הרי אפילו למאן דאמר מומר להכעיס מומר הוא לא קאמר אלא אפילו מומר להכעיס דכל שכן לתאבון דהוי מומר א''כ איך כתב והוא שיעשה להכעיס הא לתאבון נמי מומר הוי וצ''ע:

ב מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאָסוּר לְרַפְּאוֹת עַכּוּ''ם אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מֵהֶן אוֹ שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם אֵיבָה מְרַפֵּא בְּשָׂכָר אֲבָל בְּחִנָּם אָסוּר. וְגֵר תּוֹשָׁב הוֹאִיל וְאַתָּה מְצֻוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ מְרַפְּאִים אוֹתוֹ בְּחִנָּם:

 כסף משנה  מכאן אתה למד וכו'. פשוט הוא דרפואה היינו מעלין ובפירוש אמרו בגמרא דאסור להעלותן אפילו בשכר: ומ''ש ואם היה מתירא מהם וכו'. נלמד מדין ישראלית שמילדת את הנכרית ואע''פ שאמרו שאסור להעלותם אפי' בשכר הרי שם אמרו שיבקש תואנה משמע הא אם אינו יכול לבקש תואנה המתירא מהם מעלין אותם וה''ה שמרפאין אותם. ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עכו''ם משמע שאם אינו עכו''ם מותר לרפאתו בשכר וכן להעלותו מהבור: ומ''ש וגר תושב וכו'. פשוט הוא שהרי אמרו בפרק השוכר את הפועל (דף ס"ה:) דגר תושב אתה מצווה להחיותו:

ג  אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וְשָׂדוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּמַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ שְׁכוּנָה וְאֵין שְׁכוּנָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה. וְאֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם שָׂדוֹת. וּבְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם שָׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה הֶחְמִירוּ בְּשָׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁתַּיִם, מַפְקִיעָהּ מִן הַמַּעַשְׂרוֹת וְנוֹתֵן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם בָּתִּים וְשָׂדוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ אַרְצֵנוּ:

 כסף משנה  אין מוכרין להם בתים וכו'. משנה פ' לפני אידיהן (דף כ': כ"א.) אין משכירין להם בתים בא''י ואין צ''ל שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחוצה לארץ מוכרים בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר''י אומר בא''י משכירין להם בתים ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובח''ל מוכרין אלו ואלו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר''י אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחות משלשה בני אדם: ומ''ש מפני מה אמרו וכו'. כך אמרו שם בגמרא:

 לחם משנה  אין מוכרין להם בתים ושדות בא''י וכו'. שם פ' לפני אידיהן (דף כ"א:) ופסק כר''י. ומ''ש מפני שיש בו שתים וכו' מפקיעה מן המעשרות וכו', ע''כ צ''ל שהוא מפרש מה שאמרו בגמרא מפקיעה מן המעשר כפירוש יש מפרשים שכתבו שם בתוס' דאתיא אפילו למ''ד אין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע מיד מעשר מ''מ חשובה הפקעה מה שהיה עתה ביד עכו''ם והוא זורעה שאינו מפריש ממנו מעשר דאי מפרש כפירוש התוס' שפירשו דאתיא כמ''ד יש קנין לעכו''ם בא''י קשה לרבינו מדידיה אדידיה שהרי הוא ז''ל פסק בהלכות תרומות פ''ה דאין קנין לעכו''ם בא''י וכאן כתב שמפקיעה מן המעשר אלא ודאי שכונתו כמו שפירשתי:

ד אַף בְּמָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְהַשְׂכִּיר לֹא לְבֵית דִּירָה [א] הִתִּירוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנֶאֱמַר (דברים ז-כו) 'לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' [ב]. * אֲבָל מַשְׂכִּיר לָהֶן בָּתִּים לַעֲשׂוֹתָן אוֹצָר. וְאֵין מוֹכְרִין לָהֶן פֵּרוֹת וּתְבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיָקֹץ אוֹ מוֹכֵר לוֹ עַל מְנָת לָקֹץ וְקוֹצֵץ. וּמִפְּנֵי מָה אֵין מוֹכְרִין לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-ב) 'וְלֹא תְחָנֵּם' לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם קַרְקַע יְשִׁיבָתָן יְשִׁיבַת עַרְאַי הִיא. וְכֵן אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן וַאֲפִלּוּ לוֹמַר כַּמָּה נָאֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים זֶה בְּצוּרָתוֹ. קַל וָחֹמֶר שֶׁיְּסַפֵּר בְּשֶׁבַח מַעֲשָׂיו אוֹ שֶׁיְּחַבֵּב דָּבָר מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תְחָנֵּם לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵן בְּעֵינֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לְהִדַּבֵּק עִמּוֹ וְלִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. וְאָסוּר לִתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְגֵר תּוֹשָׁב שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כא) 'לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי', בִּמְכִירָה וְלֹא בִּנְתִינָה:

 ההראב"ד   אבל משכיר להם בתים לעשותן אוצר. א''א ובלבד שלא יהיה אוצר של יין ואם עשה שכרו אסור:

 כסף משנה  אף במקום שהתירו וכו'. משנה שם ואמרו בגמרא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי ואע''פ שהלכה כר''י לא נמנע רבינו מלכתוב משנה זו להשמיענו דין זה ורצה לתפוס לשון המשנה דהא ליכא למיחש דנימא הלכה כר''מ שהרי הוא ז''ל פסק בסמוך כר''י: ומ''ש אבל משכיר להם לעשותן אוצר. כלומר שאם שלא לבית דירה אמרו א''כ במה אמרו משכירין להם לכך כתב דהאי משכירין להם היינו אוצר: כתב הראב''ד אבל משכיר להם בתים לעשותן אוצר א''א ובלבד שלא יהא אוצר של יין ואם עשה שכרו אסור עכ''ל. ורבינו כתב אוצר ולא פירש ופשיטא דאינו יכול לעשותו אוצר דיין נסך ואם עשאו שזה אסור כדברי הראב''ד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שכבר נתבאר בהלכות מאכלות אסורות שכל הנאת יין נסך אסור: ואין מוכרין להם פירות ותבואה וכו'. משנה (דף י"ט:) אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ ר''י אומר מוכר הוא לו ע''מ לקוץ ובגמרא (שם דף כ':) ת''ר מוכר לו אילן ע''מ לקוץ וקוצץ דברי ר''י ור''מ אומר אין מוכר לו אלא קוצץ. וכתב הרמ''ך הרי''ף פסק כר''מ משום דסתם מתניתין כוותיה ועוד דקי''ל הלכה כר''מ בגזרותיו ע''כ. וי''ל שפסק רבינו כר''י משום דמוכח בברייתא בגמרא דמאן דפליג עליה דר''י היינו ר''מ ואע''ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דמוכח דתלמודא סבר דהלכה כר''י דבעי בעיא אליביה. דהכי אמרינן התם איבעיא להו בהמה ע''מ לשחוט מהו התם טעמא מאי שרי רבי יהודה דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו אבל בהמה כיון דברשותיה דעובד כוכבים קיימא משהי לה או דלמא ל''ש. וז''ל הרא''ש תמיהא לי על הרי''ף למה הביא בהלכותיו הך בעיא שהיא אליביה דר' יהודה והיה נראה דמדבעי סתמא דתלמודא אליבא דרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה והא דקתני במתני' אבל מוכר הוא משיקוץ לאו סתמא הוא כר''מ אלא דרבי יהודה ור''מ פליגי בדברי ת''ק דרבי יהודה מפרש דבריו אבל מותר הוא משיתנה עמו לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת''ק משיקצץ דמה חידוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ ורבי מאיר פירש בברייתא משיקצוץ ממש והרמב''ם ז''ל פסק בחבוריו כר''י עכ''ל: ומפני מה אין מוכרין להם וכו' עד ולא בנתינה. הכל ברייתא (שם דף כ'.) ומוכח בגמרא דאע''ג דאסור לספר בשבחן אם ראה עובד כוכבים נאה יכול להודות ולומר מה רבו מעשיך ה' או ברוך שככה לו בעולמו:

 לחם משנה  אף במקום שהתירו וכו'. משנה שם (דף כ"א.) ואמרו בגמרא מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי וסתמא כר''מ דאי לר' יוסי בכל דוכתא מוגרי ע''כ. וא''כ קשה לכאורה על רבינו דכיון דהוא פסק כר' יוסי איך כתב לשון זה שהוא מורה כר''מ. ונראה דיש לפרש גם לשון זה לר' יוסי וה''ק שמפני שבארץ אסור להשכיר שדות והתיר להשכיר בתים והכא קאמר אף בדבר שהתירו דהיינו הבתים לא התירו אלא לבית דירה ולא חשש רבינו שנטעה בדבריו שהוא ז''ל פסק בפירוש כר' יוסי ולכך תפס לשון המשנה כדפרישית: ואין מוכרין להן פירות וכו'. שם (דף י"ט) ופסק כר''י: וכן אסור לספר וכו'. שם (דף כ'):

ה מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְאֵין מְמַחִין בִּידֵי עֲנִיֵּי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם חַגָּם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְאֵין כּוֹפְלִין לָהֶן שָׁלוֹם לְעוֹלָם. וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיוֹם חַגּוֹ לָתֵת לוֹ שָׁלוֹם. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ:

 כסף משנה  מפרנסין עניי וכו'. ברייתא בגיטין פ' הנזקין (דף ס"א:): ואין ממחין וכו'. משנה שם [נ''ט:]: ושואלין בשלומם וכו'. משנה שם (ס"א). ושואלין בשלומם מפני דרכי שלום והיינו בשפה רפה ובכובד ראש וכמו שכתב רבינו בסמוך ואפ''ה טובא אשמועינן דלא חיישינן דילמא אזיל ומודה: ואין כופלין וכו'. שם [ס''ב] מימרא דרב דימי בר שישנא משמיה דרב ולעולם פירושו אפילו שלא ביום חגו וכו': לא יכנס עד ובכובד ראש. ברייתא שם:

 לחם משנה  מפרנסים עניי וכו'. בגיטין פרק הנזקין (דף ס"א):

ו אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ שֶׁיַּד עַכּוּ''ם תַּקִּיפָה עַל יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּזְמַן שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עֲלֵיהֶם אָסוּר לָנוּ לְהַנִּיחַ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בֵּינֵינוּ. * וַאֲפִלּוּ יוֹשֵׁב יְשִׁיבַת עַרְאַי אוֹ עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בִּסְחוֹרָה לֹא יַעֲבֹר בְּאַרְצֵנוּ אֶלָּא עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-לג) 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ' אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וְאִם קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת הֲרֵי זֶה גֵּר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג * אֲבָל שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַיּוֹבֵל אֵין מְקַבְּלִין אֶלָּא גֵּר צֶדֶק בִּלְבַד:

 ההראב"ד   ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו. א''א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה: אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א''א איני משוה לו בישיבת הארץ:

 כסף משנה  אין כל הדברים האלו אמורים וכו'. כתב הראב''ד ואפילו יושב ישיבת עראי וכו'. א''א זאת לא מצאנו וכו' ולא העברה עכ''ל. ורבינו משמע ליה דכיון דטעמא משום פן יחטיאו אותך לי אפילו בישיבת עראי או בעובר ממקום למקום איכא למיחש להכי הילכך על כרחך לומר דישיבה דכתיבא בהו אפילו כל דהו קאסר ומשבע אומות ילפינן לשאר עובדי כוכבים דהא בהו נמי שייך פן יחטיאו: ואין מקבלין גר תושב וכו'. בערכין פרק המקדיש (דף כ"ט): כתב הראב''ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א''א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ''ל. טעמו לומר שאע''פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה''נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו: ודין גר תושב נתבאר בפרק י''ד מהלכות איסורי ביאה ופרק שביעי מהלכות בית הבחירה:

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק אחד עשר

א אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ-כג) 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי'. וְנֶאֱמַר (ויקרא יח-ג) 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ'. וְנֶאֱמַר (דברים יב-ל) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם'. הַכּל בְּעִנְיָן אֶחָד הוּא מַזְהִיר שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן. אֶלָּא יִהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל מֻבְדָּל מֵהֶן וְיָדוּעַ בְּמַלְבּוּשׁוֹ וּבִשְׁאָר מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁהוּא מֻבְדָּל מֵהֶן בְּמַדָּעוֹ וּבְדֵעוֹתָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. [א] לֹא יִלְבַּשׁ בְּמַלְבּוּשׁ הַמְיֻחָד לָהֶן. וְלֹא יְגַדֵּל צִיצִית רֹאשׁוֹ כְּמוֹ צִיצִית רֹאשָׁם. וְלֹא יְגַלֵּחַ מִן הַצְּדָדִין וְיַנִּיחַ הַשֵּׂעָר בָּאֶמְצַע כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין וְזֶה הַנִּקְרָא [ב] בְּלוֹרִית. וְלֹא יְגַלֵּחַ הַשֵּׂעָר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְיַנִּיחַ הַפֶּרַע מִלְּאַחֲרָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הֵן. * וְלֹא יִבְנֶה מְקוֹמוֹת כְּבִנְיַן הֵיכָלוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהֶן רַבִּים כְּמוֹ שֶׁהֵן עוֹשִׂין. וְכָל הָעוֹשֶׂה אַחַת מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה:

 ההראב"ד   ולא יבנה מקומות כבנין היכלות עכו''ם. א''א איני יודע מהו זה אם יאמר שלא יעשה בהם צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים כדרך שהם עושים:

 כסף משנה  אין הולכין בחוקות וכו'. מ''כ דאיתא בספרא פרשת אחרי מות. ומשמע דרבינו כתב בתחלה דרך כלל אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים וכו' עד ואבדיל אתכם מן העמים והדר מפרש. לא ילבש במלבוש המיוחד להם לפרש מ''ש לא במלבוש. לא יגדל ציצית ראשו וכו' לפרש מה שכתוב ולא בשערו. ולא יבנה מקומות לפרש מ''ש וכיוצא בהם: ולא ילבש במלבושים וכו'. כתב מהר''י קולון סימן פ''ח דאיתא בספרא שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו' הואיל ויוצאין בקילוסין אף אני וכו'. וכתב הוא ז''ל שלא נתכוון רבינו לאסור אלא מלבוש המיוחד להם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות או מפני ד''א שכיון שנתייחד להם מפני פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זו אין הישראל חייב להשתנות מן העובדי כוכבים כלל ועיקר: ולא יגדל וכו'. נ''ל שכך צריך לגרוס ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח וכו' ותני והדר מפרש לא יגדל ציצית ראשו וכו' והא כיצד באחד משני ענינים שהם עושים לא יגלח מן הצדדים וכו' ולא יגלח השער וכו'. ומ''ש אסור לגדל בלורית. מדתני' בפ' אין מעמידין [כ''ט.] וכתבה רבינו בסמוך עובד כוכבים שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם עבודת כוכבים הוא מגדלה אסור הישראל להדמות להם בה: ומ''ש ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו'. בב''ק סוף פ' מרובה (דף פ"ג.) ובסוטה פרק עגלה ערופה (דף מ"ט:) תניא המספר קומי ה''ז מדרכי האמורי. ומפרש רבינו מספר קומי לצד הפנים ומניח הפרע מאחריו וכן פירשו רש''י והערוך: ולא יבנה מקומות וכו': כתב הראב''ד ולא יבנה מקומות וכו' א''א לא ידעתי מה הוא זה וכו' כמו שהם עושים עכ''ל. ונ''ל דהיינו לומר שלא יבנה כתבנית אותם היכלות: וכל העושה אחד מאלו לוקה. וא''ת והא הוי לאו שבכללות והיאך לוקים עליו. וי''ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם שהוא כולל ענינים שונים לא תאכלו ביום שתהרגו נפש לא תאכלו אכילת בן סורר ומורה וכגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב אבל כל הנכללים בלאו זה כלם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחקות העובדי כוכבים ועונשן שוה דהיינו מלקות. ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם:

 לחם משנה  אין הולכין וכו'. כל זה ביאר הרב בית יוסף יפה ביורה דעה סימן קע''ח:

ב עַכּוּ''ם שֶׁהָיָה מִסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִבְלוֹרִיתוֹ קָרוֹב שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ:

 כסף משנה  עובד כוכבים שהיה מסתפר וכו'. ברייתא פרק אין מעמידין (דף כ"ט.) עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח:

ג יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה [ג] קָרוֹב לַמַּלְכוּת וְצָרִיךְ לֵישֵׁב לִפְנֵי מַלְכֵיהֶם וְהָיֳה לוֹ גְּנַאי לְפִי שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבּשׁ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶן וּלְגַלֵּחַ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין:

 כסף משנה  ישראל שהיה קרוב למלכות וכו'. בסוף פ' מרובה (ב"ק פ"ג) ובפ' עגלה ערופה (סוטה מ"ט) אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה ומשם למד רבינו להתיר המלבושין וכ''ש הוא. ועוד דאשכחן דאי אבטולס בר ראובן היה מתנכר שהוא יהודי כדאיתא במעילה [י''ז.] וע''י כן הציל את ישראל ודאי שלא היו מלבושיו כשל ישראל דא''כ היו מכירים אותו. וא''ת כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות. ויש לומר משום הצלת ישראל הוא דשרו וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל והני ת' ילדים שהיו לדוד נמי הצלת ישראל הוה דהוו מבעתים את האויבים. אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות:

ד  אֵין מְנַחֲשִׁין כְּעַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כו) 'לֹא תְנַחֲשׁוּ'. כֵּיצַד הוּא הַנַּחַשׁ. כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים הוֹאִיל וְנָפְלָה פִּתִּי מִפִּי אוֹ נָפַל מַקְלִי מִיָּדִי אֵינִי הוֹלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵלֵךְ אֵין חֲפָצַיי נַעֲשִׂים. הוֹאִיל וְעָבַר שׁוּעָל מִימִינִי אֵינִי יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתִי הַיּוֹם שֶׁאִם אֵצֵא יִפְגָּעֵנִי אָדָם רַמַּאי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹמְעִים צִפְצוּף הָעוֹף וְאוֹמְרִים יִהְיֶה כָּךְ וְלֹא יִהְיֶה כָּךְ. טוֹב לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי וְרַע לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי. וְכֵן אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים שְׁחֹט תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית. שְׁחֹט תַּרְנְגלֶת זוֹ שֶׁקָּרְאָה כְּמוֹ תַּרְנְגוֹל. * וְכֵן הַמֵּשִׂים סִימָנִים לְעַצְמוֹ אִם יֶאֱרַע לִי כָּךְ וְכָךְ אֶעֱשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי וְאִם לֹא יֶאֱרַע לִי לֹא אֶעֱשֶׂה, כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְכָל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִפְּנֵי דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ לוֹקֶה:

 ההראב"ד   וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'. א''א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה''ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה:

 כסף משנה  כיצד הוא הנחש. סנהדרין פ' ד' מיתות (ס"ה ס"ו) ת''ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו או מקלו נפלה לו מידו בנו קורא לו מאחוריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו שועל משמאלו. ורבינו נקט תרי ותלתא מנייהו לדוגמא בעלמא ולא חש למנות את כולם. ומה שכתב וכן אלו ששומעים צפצוף העוף וכו'. גם זה שם ת''ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובדגים: וכן אלו שאומרים שחוט וכו'. ברייתא בשבת (דף ס"ז) ס''פ במה אשה יוצאה. ופירוש שקרא ערבית כתוב רש''י איחר יותר משאר חביריו ולי נראה שקרא כעורב, עכ''ל. כתב הרמ''ך תימה דבמסכת שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחלה ואין בו משום דרכי האמורי עכ''ל. וספר מוטעה נזדמן לו דבנוסחי דידן כתוב כדברי רבינו וכך הם דברי רש''י: וכן המשים סימנים לעצמו. בפרק גיד הנשה (חולין צ"ה:) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש: וכתב הראב''ד א''א זה שיבוש גדול וכו' מפקי פולסי דנורא לאפיה, עכ''ל: נראה מדבריו ז''ל שהניחוש אסור לבני נח דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לבן נח. ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא לא קיי''ל הכי דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח וכ''כ רבינו בפ''ט מהל' מלכים. ולענין יונתן בן שאול רבינו לא הזכירו ואפשר שלא היה בגירסתו ואפילו את''ל שהיה בגירסתו אפשר לומר שהוא ז''ל מפרש המאמר באופן דלא תקשי לן הא דיונתן וה''ק כל המנחש ואינו סומך עליו כמו שסמכו אליעזר ויונתן על סימניהם. ומיהו לא דמו דשל אליעזר ודאי הוה נחוש שמיד נתן הצמידים קודם ששאל בת מי את ולדידיה לית ביה איסור דבן נח היה, אבל יונתן בן שאול יש לנו לומר דלא הוה ניחוש דצדיק גמור היה דמסתמא לא היה מנחש ומה שעשה סימן זה היינו כדי לזרז נערו ובלא''ה נמי היה עולה ומכל מקום הרי סמך על התשובה שהשיבוהו וסמך בכך דפשטיה דקרא הכי מוכח וכיון שהוא עצמו לא לניחוש נתכוון לא רצה רבינו לכתוב וכיונתן בן שאול. והר''ן כתב בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכו' כתב הרמב''ם וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב''ד זה שבוש גדול הוא וכו' ודברי הראב''ד תמוהים בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ''מ הדבר צריך תירוץ שא''א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ''ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה''ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע''פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים, ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא, ואי קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהיה תולה מעשיו בו דהא בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל וכי א''ל ושמואל מת נמנע ולא הלך, י''ל שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ''ק דב''ב [י''ב:] ניתנה נבואה לתינוקות. ולפי זה כי אמרינן רב בדיק במברא לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו. אלא שאין דברי רש''י כך שהוא כתב בדיק במברא אם מזדמנה לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל. ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר וכיהונתן שתלו עליו כל מעשיהם לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית תינוק ואשה אע''פ שאין נחש יש סימן וכתב רש''י אע''פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אח''כ אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זה דעתי בדברים הללו ואפשר שאף הרמב''ם לכך נתכוון שהמשים סימנים בדבר אסור ותולה עליו מעשיו לגמרי כמו שעשה אליעזר בדבר מותר, עכ''ל:

 לחם משנה  אין מנחשים וכו' הואיל ונפלה פתי וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות בסנהדרין (דף ס"ה ס"ו): וכן המשים סימנין וכו'. פרק גיד הנשה (דף צ"ה:) אמרו שם רב הוה קא אזיל לבי רב חנין חתניה חזי מברא דקא אתי לאפיה אמר מברא קאתי לאנפאי יומא טבא לגו וכו' ואמרו שם דרב לא אכל וכו' ושאלו מ''ט אי משום איעלומי הא לא איעלים אלא דנחיש כלומר מפני שאמר מברא אתא לאנפאי יומא טבא לגו ולכך לא אכל מיניה דהוה אסירא והקשו והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש ותירצו אלא סעודת הרשות הוה ע''כ ומפרשו רבינו לענין איסורא. והראב''ד ז''ל בהשגות מפרש דודאי לענין איסורא אינו אסור אלא כמו פתי נפלה מפי כו' וכיוצא בדברים הנזכרים בברייתא אבל אלו מותרים. ומה שאמרו בגמרא כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול ה''ק אם לא עשאו מתחילה לסימן כמו שאמר יונתן בן שאול שאמר אם יאמרו עלו ועלינו אע''פ שאירע להם כך שהיו אומרים להם עלו שהיה דבר טוב לא היה סימן להסמך עליו. ולדבריו קשה מה שאמרו בגמרא אלא דנחיש דמשמע דמשום דאסור משום הנחש שאמר מברא אתי לאנפאי וכו' לא אכליה ועל דא קא מקשה כל נחש וכו' משמע שאם כאליעזר עבד אברהם הוה אסור. ועיין בפירוש הרד''ק ז''ל לספר שמואל דשם יישב הפשט לדעת הראב''ד ז''ל ומה שהקשה על רבינו דאיך אליעזר ויונתן עשו נחש כבר תירצו התוס' זה שם בפרק גיד הנשה:

ה מִי שֶׁאָמַר דִּירָה זוֹ שֶׁבָּנִיתִי סִימָן טוֹב הָיְתָה עָלַי. אִשָּׁה זוֹ שֶׁנָּשָׂאתִי וּבְהֵמָה זוֹ שֶׁקָּנִיתִי מְבֹרֶכֶת הָיְתָה מֵעֵת שֶׁקְּנִיתִיהָ עָשַׁרְתִּי. וְכֵן הַשּׁוֹאֵל לְתִינוֹק אֵי זֶה פָּסוּק אַתָּה לוֹמֵד אִם אָמַר לוֹ פָּסוּק מִן הַבְּרָכוֹת יִשְׂמַח וְיֹאמַר זֶה סִימָן טוֹב * כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר [ד] הוֹאִיל וְלֹא כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְלֹא נִמְנַע מִלַּעֲשׂוֹת אֶלָּא עָשָׂה זֶה סִימָן לְעַצְמוֹ לְדָבָר שֶׁכְּבָר הָיָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

 ההראב"ד   כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר. א''א אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אע''פ שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים:

 כסף משנה  מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין (דף צ"ה:) תניא רשב''א אומר בית תינוק ואשה אע''פ שאין נחש יש סימן. והנך רואה פירוש רבינו בתינוק ורש''י פירש תינוק היינו בן שנולד לו אע''פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, עכ''ל. וכך הם דברי הראב''ד שכתב אף זאת שאמרו וכו' אחר שהוחזקו שלש פעמים, עכ''ל: ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם אלא על מה שעבר לא על דבר עתיד וק''ל שפסוק לי פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם כדאשכחן בההוא פירקא [חולין צ''ה:] דר''י הוה בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל לבבל וא''ל ההוא ינוקא ושמואל מת ונמנע ר''י ולא הלך לבבל, ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד כגון הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד וכגון ההוא דפסוק לי פסוקיך דשמואל מת עבר היה וע''י כן נמנע מלילך לבבל שהרי כתב הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות ובההוא עובדא היה ר''י רוצה לירד לבבל ונמנע ע''י התינוק. וצ''ל דהתם לא היה ר''י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר. אך קשה מדגרסינן בר''פ מי שאחזו [ס''ח.] דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך. ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו אבל סמ''ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה ע''פ הפסוק וחושבים זה כענין נבואה עכ''ל, כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומש''ה שרי ודבריו כדברי הר''ן שכתבתי בסמוך:

 לחם משנה  מי שאמר דירה זו שבניתי וכו'. גם זה ביאר יפה הרב''י בספר יורה דעה סימן קע''ט. והראב''ד ז''ל בהשגות מפרש דכל זה לא נאמר לענין איסורא אלא לענין אם ראוי לסמוך על הסימנין אלו וראייתו שאמרו בגמרא והוא דאיתחזק תלתא זימני דמשמע דכיון דהוחזק שלש פעמים ראוי לסמוך דאי לענין איסורא מה לי איתחזק. ורבינו ז''ל מפרש אע''פ שאין בהם איסור נחש כלל וא''כ משמע דלא הוי סימן כלל מ''מ סימן טוב הוי ואמרינן בגמרא דדוקא הוי סימן טוב היכא דאיתחזק תלתא זמני: וכן השואל לתינוק. מפרש רבינו ז''ל שאומר לתינוק פסוק לי פסוקיך. וא''ת איך אמר שם והוא דאיתחזק שלש פעמים דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו. ולדעת רבינו לא יתיישב בשלמא אם מפרש דתינוק ר''ל מעת שנולד לי תינוק זה אתי שפיר דה''ק יעקב מעת שנולד לי בנימן אירעו לי אלו השלש רעות שיוסף איננו ואת בנימן תקחו וכמו שפירש שם הרד''ק ז''ל בספר שמואל אבל לפירוש רבינו שמפרש שאומר לתינוק פסוק לי פסוקיך מה ראיה היא זו לתינוק כלל. ונראה דמה שאמר והוא דאיתחזק תלתא זמני הכונה לומר אין הרע רע ולא הטוב טוב אא''כ בא שלש פעמים. והביא ראיה שאין הרע רע אא''כ בא שלש פעמים שנאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו:

ו  אֵיזֶהוּ קוֹסֵם זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה מִשְּׁאָר הַמַּעֲשִׂיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת וְיֹאמַר דָּבָר פְּלוֹנִי עָתִיד לִהְיוֹת אוֹ אֵינוֹ הוֹוֶה אוֹ שֶׁיֹּאמַר שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן וְהִזָּהֲרוּ מִכָּךְ. יֵשׁ מִן הַקּוֹסְמִין שֶׁמְּשַׁמְּשִׁים בְּחל אוֹ בַּאֲבָנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁגּוֹהֵר לָאָרֶץ וְיָנוּעַ וְצוֹעֵק. וְיֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ בַּעֲשָׁשִׁית וּמְדַמִּין וְאוֹמְרִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁנּוֹשֵׂא מַקֵּל בְּיָדוֹ וְנִשְׁעָן עָלָיו וּמַכֶּה בּוֹ עַד שֶׁתִּפָּנֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ וּמְדַבֵּר. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ:

 כסף משנה  איזהו קוסם וכו':

ז אָסוּר לִקְסֹם וְלִשְׁאל לְקוֹסֵם אֶלָּא שֶׁהַשּׁוֹאֵל לְקוֹסֵם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אֲבָל הַקּוֹסֵם עַצְמוֹ אִם עָשָׂה מַעֲשֶׂה מִכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ' וְגוֹ' (דברים יח-י) 'קֹסֵם קְסָמִים':

 לחם משנה  אסור לקסום ולשאול וכו'. בכאן קיצר רבינו שהיל''ל שאם עשה מעשה השואל על פיו לוקה כמו שכתב למעלה גבי מנחש אלא שסמך על מה שכתב שם:

ח  אֵיזֶהוּ מְעוֹנֵן אֵלּוּ נוֹתְנֵי עִתִּים שֶׁאוֹמְרִים בְּאִצְטַגְנִינוּת יוֹם פְּלוֹנִי טוֹב יוֹם פְּלוֹנִי רַע יוֹם פְּלוֹנִי רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה פְּלוֹנִית שָׁנָה פְּלוֹנִית אוֹ חֹדֶשׁ פְּלוֹנִי רַע לְדָבָר פְּלוֹנִי:

ט אָסוּר לְעוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֶלָּא הוֹדִיעַ אוֹתָן הַכְּזָבִים שֶׁהַכְּסִילִים מְדַמִּין שֶׁהֵן דִּבְרֵי אֱמֶת וְדִבְרֵי חֲכָמִים. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִפְּנֵי הָאִצְטַגְנִינוּת וְכִוֵּן מְלַאכְתּוֹ אוֹ הֲלִיכָתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁקָּבְעוּ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כו) 'לֹא תְעוֹנֵנוּ'. וְכֵן הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן וְהוּא לֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן [ה] וְלוֹקֶה:

 כסף משנה  (ח-ט) איזהו מעונן וכו'. פ' ארבע מיתות סנהדרין (דף ס"ה:) ת''ר איזהו מעונן ר' שמעון אומר זה במעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים ר''ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה לצאת למודי ערב שביעיות חיטין יפות ופירש''י למודי ערב שביעית כלומר ערב שביעית למדים ורגילים חיטים להיות יפות. ומפרש רבינו דר''ע לא פליג אחכמים אלא לאוסופי אתא ופסק כמותו דבין נותנים עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני יפה וכו' בין אוחז את העינים הוא בכלל מעונן, נ''ל שהוא מפרש דההיא דר''ע כ''ע מודו בה דלישנא דמעונן הכי משמע מלשון עונה אלא דחכמים מוסיפין אוחז את העינים דהוי בכלל מעונן ופסק כוותייהו והכי דייק מ''ש איזהו מעונן אלו שנותנים עתים וכו' וכן האוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן וכו' וסובר רבינו שזה שאומר היום יפה לצאת וכו' היינו ע''פ האצטגנינות וכמו שאמרו פרק ערבי פסחים [קי''ג:] מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכלדיים היינו חוזים בכוכבים כדמשמע בסוף מי שהחשיך, זהו דעת רבינו ויש חולקים בזה כמה שכתבתי בספרי ב''י שעל יורה דעה בסימן קע''ט ומ''ש שאוחז את העינים לוקה, יתבאר בסוף הפרק:

 לחם משנה  אסור לעונן וכו' האוחז את העינים וכו'. דברי רבינו תמוהים שכאן כתב שכשאוחז את העינים לוקה ולגבי מכשף כתב אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה ולא עשה לוקה מכת מרדות וכו'. ועוד קשה למה כתב רבינו ז''ל גבי מכשף הטעם שאינו לוקה מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד תיפוק ליה דהוי לאו שאין בו מעשה ולמה ליה לתת טעם מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. וכבר עמד על זה הרב בית יוסף בסי' קע''ט ותירץ שם שמה שכתב רבינו למטה לוקה מרדות ואינו לוקה משום לאו דמכשף אבל משום לאו דמעונן ודאי דלוקה, ומ''מ קשה שכתב לוקה מרדות כיון דסוף סוף לקי מלקות מדאורייתא משום לאו דמעונן. והרב מהר''י קולון בשורש ע''ו עמד על קושיא זו ג''כ ותירץ תירוץ דחוק. ולי הצעיר נראה לתרץ דודאי דהאוחז את העינים עשה מעשה אבל יש אוחז את העינים כענין מעונן ויש אוחז את העינים כענין מכשף דמי שעושה כמו שעושה המעונן שאומר אני אראה אותך בפס יד דברים העתידים לבא עליך ועשה שזה הוא ענין המעונן שאומר דברים העתידים כמו באיצטגנינות כדכתב הרב ז''ל. ועל דא ודאי דלקי משום לא תעוננו שהרי עשה מעשה אבל אוחז את העינים בענין כישוף שהוא שמראה שלוקט ואינו לוקט שאין זה דבר מעונן אלא מענין מכשף הוא אע''פ שעושה מעשה ודאי דלא לקי וזה דמשום מעונן לא לקי דלא הוי מעניינו ומשום מכשף לא לקי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ואין לוקין עליו. זה נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל:

י אֵיזֶהוּ חוֹבֵר זֶה שֶׁמְּדַבֵּר בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן לְשׁוֹן עַם וְאֵין לָהֶן עִנְיָן וּמַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ בְּסִכְלוּתוֹ שֶׁאוֹתָן הַדְּבָרִים מוֹעִילִין. עַד שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הַנָּחָשׁ אוֹ עַל הָעַקְרָב אֵינוֹ מַזִּיק וְהָאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עַל הָאִישׁ אֵינוֹ נִזּוֹק. וּמֵהֶן אוֹחֵז בְּיָדוֹ בְּעֵת שֶׁמְּדַבֵּר מַפְתֵּחַ אוֹ סֶלַע וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל אָסוּר. וְהַחוֹבֵר עַצְמוֹ שֶׁאָחַז בְּיָדוֹ כְּלוּם אוֹ שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה עִם דִּבּוּרוֹ אֲפִלּוּ הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ' וְגוֹ' (דברים יח-יא) 'וְחֹבֵר חָבֶר'. אֲבָל אִם אָמַר דְּבָרִים בִּלְבַד וְלֹא הֵנִיד לֹא אֶצְבַּע וְלֹא רֹאשׁ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ כְּלוּם. וְכֵן אָדָם שֶׁאָמַר עָלָיו הֶחָבֵר אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהוּא יוֹשֵׁב לְפָנָיו וּמְדַמֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּזֶה הֲנָאָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף בְּסִכְלוּת הַחֹבֵר. וְכָל אוֹתָן הַקּוֹלוֹת וְהַשֵּׁמוֹת הַמְשֻׁנִּים הַמְכֹעָרִים לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵב אֵין אוֹתָם:

יא  מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ מֻתָּר לִלְחשׁ עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה וַאֲפִלּוּ [ו] בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא הִתִּירוּ לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו:

 כסף משנה  מי שנשכו נחש וכו'. ברייתא בפרק חלק (סנהדרין ק"א.) לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואיתא בירושלמי פרק שמונה שרצים. ומפרש רבינו דהיינו מי שנשכו עקרב או נחש שמותר ללחוש לו כדי שלא תטרף דעתו. ומ''ש אפילו בשבת. היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטילה וכמ''ש רבינו בפ' כ''ד מהלכות שבת ואפ''ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו:

 לחם משנה  מי שנשכו עקרב וכו'. כל זה ביאר גם כן הרב בית יוסף יפה בסימן קע''ט ע''ש:

יב הַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְקוֹרֵא פָּסוּק מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הַקּוֹרֵא עַל הַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִבָּעֵת וְהַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין עַל הַקָּטָן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן. לֹא דַּי לָהֶם שֶׁהֵם בִּכְלַל מְנַחֲשִׁים וְחוֹבְרִים אֶלָּא שֶׁהֵן בִּכְלַל הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁהֵן עוֹשִׂין דִּבְרֵי תּוֹרָה רְפוּאַת גּוּף וְאֵינָן אֶלָּא רְפוּאַת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג-כב) 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ'. אֲבָל הַבָּרִיא שֶׁקָּרָא פְּסוּקִין [ז] וּמִזְמוֹר מִתְּהִלִּים כְּדֵי שֶׁתָּגֵן עָלָיו זְכוּת קְרִיאָתָן וְיִנָּצֵל מִצָּרוֹת וּמִנְּזָקִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

 כסף משנה  הלוחש על המכה וכו'. בפרק חלק (שם צ'.) אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ר''ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ואתמר עלה בגמ' [שם ק''א.] וברוקק בה לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה אתמר רב אמר אפילו בנגע צרעת ורבי חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה. ומדלא הזכיר רבינו רוקק נראה דמשמע ליה דרב ורבי חנינא פליגי ארבי יוחנן דיהיב טעמא משום דאין מזכירין ש''ש על הרקיקה וקאמר רב דאפילו בנגע צרעת דלית בההוא קרא שם שמים אסור ורבי חנינא אומר דאפילו באין בתיבות הללו שם שמים וגם אין עניינם רפואת נגע ומכה אעפ''כ אסור וממילא משמע דאפילו שאינו רוקק נמי אסור. אבל קשה מדגרסינן בפ''ב דשבועות (דף ט"ו:) ריב''ל הוה אמר להנהו קראי וגני היכי עביד הכי והאמר ריב''ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה''ב הא אתמר עלה א''ר יוחנן ברוקק שנו שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משמע דאוקימתא דר' יוחנן ברוקק לריב''ל נמי איתא ועוד דאפילו את''ל דרב ור' חנינא פליגי עלייהו ה''ל למפסק כריב''ל ור' יוחנן לגבייהו ועוד מדקאמר הא אתמר עלה א''ר יוחנן ברוקק שנו משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל''כ הל''ל סבר לה כר' יוחנן דאמר ברוקק שנו ועוד דבתוספתא דסנהדרין פ' י''ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכ''ע בעינן רוקק וצ''ע: ומ''ש וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ס''ת או תפילין על הקטן וכו'. טעמו מדאמרינן בההיא דפ''ב דשבועות (שם) שכתבתי בסמוך שאסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני וסובר רבינו דכיון דקטנים מצויים להתבעת או שלא לישן ה''ל כחולים לענין זה ואסור להצילן מרעתם בדברי תורה וסובר ג''כ שהמניחים ס''ת או תפילין על החולה בכלל אסור להתרפאות בדברי תורה הוא, אבל קשה למה כלל קורא על התינוק שלא יבעת ומניח ס''ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן עם לוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וגזר אומר בכלם שהם בכלל הכופרים שהרי ריב''ל אסור להתרפאות בדברי תורה אמר בלבד ולא אמר שהם בכלל הכופרים. ולכן נראה לומר שרבינו סובר דריב''ל לטעמיה דסבר דמתניתין דלוחש על המכה ברוקק דוקא היא אבל לדידיה שפסק דאפילו בשאינו רוקק מתוקמא להתרפאות בדברי תורה היינו לוחש על המכה ואע''ג דקי''ל כריב''ל במאי דשרי להגן כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה מ''מ במאי דאמר דלהתרפאות בד''ת ליכא אלא איסור בעלמא לא קי''ל כוותיה אלא הוא בכלל הכופרים וכדתנן אלו שאין להם חלק לעוה''ב וכו' ר''ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' ולפי זה מ''ש וכן הקורא על התינוק והמניח ס''ת או תפילין וכו' לאו מדריב''ל יליף לה אלא ממתני' דלוחש על המכה משמע ליה דמכה לאו דוקא דכל חולי בכלל מכה הוא. אחר שכתבתי זה מצאתי בירושלמי דשבת פ' במה אשה יוצאה אין קורין פסוק על המכה והדין דקרי על יברוחא אסור בוא וקרא את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעית תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שיישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א''ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע משמע דאתן עליו ספר תן עליו תפילין נמי קאי ואם הדבר כן נצטרך לומר שמ''ש רבינו לאסור להניח ס''ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן בשנפגע דוקא הוא כלומר שאינו יכול לישן הא לאו הכי לית לן בה והכי מסתברא ודאי דבהכי עסיק דאל''כ למה להם להניח עליו ס''ת או תפילין כדי לישן ורבינו קצר במובן:

 לחם משנה  לא די להן שהם בכלל מנחשים וכו'. וא''ת אמאי הוי בכלל מנחשים הא כבר כתב למעלה שמי שנשכו עקרב מותר ללחוש מפני שהוא מסוכן. ונראה דה''ק התם ודאי אע''פ שהוא מנחש התירוהו משום סכנה אבל הכא משום שהוא פסוק של תורה לא התירוהו ולא די דקאי איסורא דמנחש בדוכתיה אלא שהוא כופר בתורה וכו'. וכל שאר הדברים עד סוף הפרק מבוארים בפ' ארבע מיתות (ס"ה.):

יג  אֵיזֶהוּ דּוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים זֶה הַמַּרְעִיב אֶת עַצְמוֹ וְהוֹלֵךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא מֵת בַּחֲלוֹם וְיוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁשָּׁאַל עָלָיו. וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁהֵם לוֹבְשִׁים מַלְבּוּשִׁים יְדוּעִים וְאוֹמְרִים דְּבָרִים וּמַקְטִירִין קְטֹרֶת יְדוּעָה וִישֵׁנִים לְבַדָּן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא מֵת פְּלוֹנִי וִיסַפֵּר עִמּוֹ בַּחֲלוֹם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הָעוֹשֶׂה כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא הַמֵּת וְיוֹדִיעוֹ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר [ח] (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר' וְגוֹ' (דברים יח-יא) 'וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים':

 כסף משנה  איזהו דורש אל המתים וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות (סנהדרין ס"ה:) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה: ומה שכתב ויש אחרים וכו':

יד אָסוּר לִשְׁאל בַּעַל אוֹב אוֹ בַּעַל יִדְּעֹנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר' וְגוֹ' (דברים יח-יא) 'וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי'. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבַּעַל אוֹב וְיִדְּעֹנִי עַצְמָן בִּסְקִילָה וְהַנִּשְׁאָל בָּהֶן [ט] בְּאַזְהָרָה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאִם כִּוֵּן מַעֲשָׂיו וְעָשָׂה כְּפִי מֵאֲמָרָן לוֹקֶה:

 כסף משנה  אסור לשאול בעל אוב וכו'. משנה (שם.) פ' ד' מיתות גבי אוב וידעוני הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ומפרש רבינו דהיינו אזהרה דלא ימצא בך וכו' ושואל אוב. וכן כתבו התוס':

טו [י] הַמְכַשֵּׁף חַיָּב סְקִילָה וְהוּא שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים. אֲבָל הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וְהוּא שֶׁיֵּרָאֶה שֶׁעָשָׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת. מִפְּנֵי שֶׁלָּאו זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְכַשֵּׁף בִּכְלַל (דברים יח-י) 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ' הוּא וְלָאו שֶׁנִּתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין הוּא וְאֵין לוֹקִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-יז) 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה':

 כסף משנה  המכשף חייב סקילה וכו'. משנה שם (נ"ג. וס"ז.) דמני מכשף בהדי נסקלין וקאמר בתר הכי המכשף זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ר''ע אומר משום רבי יהושע שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור. ופי' רבינו הטעם משום דליכא אזהרה למכשף אלא מלא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ולאו שנתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ולא מצינו אזהרה אחרת אלא לא ימצא: ואיכא למידק על מה שאמר רבינו כאן אבל האוחז את העינים וכו' ואין לוקין עליו שזה הפך מ''ש לעיל בפרק זה האוחז את העינים לוקה. ועוד שלפי מ''ש רבינו שיראה שעשה והוא לא עשה נראה שהוא לאו שאין בו מעשה וא''כ קשה למה בתחלה חייבו מלקות הא לאו שאין בו מעשה הוא ועוד כשבא בסוף דבריו למעטו ממלקות למה הוצרך לבא עליו מטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד תיפוק ליה משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ונ''ל דכל אוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. ומ''ש והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל, לאו למימר שלא עשה מעשה אלא היינו לומר שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך ומאחר שיש בו מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחת משום מעונן ואחת משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא מעונן זה האוחז את העינים ובמתני' דס''פ ארבע מיתות משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד. ואין לומר דליפטר מעונן גופיה ממלקות משום דהוי לאו שבכללות דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף דכיון דאהדרינהו קרא דכתיב לא תנחשו ולא תעוננו לומר שכל אחד מהם לאו בפני עצמו ואינו לאו שבכללות וכ''כ רבינו בפי''ח מהלכות סנהדרין וא''כ לוקה משום לאו דמעונן ואינו לוקה משום לאו דמכשף ונמצאו דברי רבינו במ''ש לוקה ובמה שכתב שאינו לוקה קיימים: ועוד י''ל דתרי גווני אוחז העינים הם, אחד שהוא מראה שעשה מעשה זר ותמוה חוץ מטבעו של עולם שלוקה אבל האוחז העינים שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו מדברים שהם טבעו של עולם זה אינו לוקה. ודייק לשון רבינו שלעיל גבי לוקה כתב שמדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון וכאן גבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון, ודרך זה כתב מהר''י קולון בשורש ע''ז ליישב לשונות אלו אבל קשיא לי מנין לו לחלק בכך. וה''ר יהושע מבני בניו של רבינו תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ועוד תירץ תירוץ שני שאם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה וזה קרוב למה שכתבתי:

טז וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן דִּבְרֵי שֶׁקֶר וְכָזָב הֵן וְהֵם שֶׁהִטְעוּ בָּהֶן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַקַּדְמוֹנִים לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּנְהֲגוּ אַחֲרֵיהֶן. וְאֵין רָאוּי לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם חֲכָמִים מְחֻכָּמִים לְהִמָּשֵׁךְ בַּהֲבָלִים אֵלּוּ וְלֹא לְהַעֲלוֹת עַל לֵב שֶׁיֵּשׁ תּוֹעֶלֶת בָּהֶן. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כג-כג) 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל'. וְנֶאֱמַר (דברים יח-יד) 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן' וְגוֹ'. כָּל הַמַּאֲמִין בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ שֶׁהֵן אֱמֶת וּדְבַר חָכְמָה אֲבָל הַתּוֹרָה אֲסָרָתַן אֵינָן אֶלָּא מִן הַסְּכָלִים וּמְחֻסְּרֵי הַדַּעַת וּבִכְלַל הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁאֵין דַּעְתָּן שְׁלֵמָה. אֲבָל בַּעֲלֵי הַחָכְמָה וּתְמִימֵי הַדַּעַת יֵדְעוּ בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָסְרָה תּוֹרָה אֵינָם דִּבְרֵי חָכְמָה אֶלָּא תֹּהוּ וְהֶבֶל שֶׁנִּמְשְׁכוּ בָּהֶן חַסְרֵי הַדַּעַת וְנָטְשׁוּ כָּל דַּרְכֵי הָאֱמֶת בִּגְלָלָן. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרָה תּוֹרָה כְּשֶׁהִזְהִירָה עַל כָּל אֵלּוּ הַהֲבָלִים (דברים יח-יג) 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ':

הלכות עבודת כוכבים וחקותיהם - פרק שנים עשר

א אֵין מְגַלְּחִין פַּאֲתֵי הָרֹאשׁ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כז) 'לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם'. וְחַיָּב עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה. לְפִיכָךְ הַמְגַלֵּחַ שְׁנֵי צְדָעָיו אֲפִלּוּ בְּבַת אַחַת וְהַתְרָאָה אַחַת לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אֶחָד הַמְגַלֵּחַ הַפֵּאוֹת בִּלְבַד וּמֵנִיחַ שֵׂעָר כָּל הָרֹאשׁ וְאֶחָד הַמְגַלֵּחַ כָּל [א] הָרֹאשׁ כְּאֶחָד לוֹקֶה הוֹאִיל וְגִלַּח הַפֵּאוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ הַמְגַלֵּחַ * אֲבָל אִישׁ הַמִּתְגַּלֵּחַ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּעַ לַמְגַלֵּחַ. וְהַמְגַלֵּחַ אֶת הַקָּטָן לוֹקֶה:

 ההראב"ד   אבל איש המתגלח אינו לוקה אא''כ סייע למגלח. א''א אע''פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו:

 כסף משנה  לפיכך המגלח וכו' עד הואיל וגילח הפאות. בפ' שני נזירים (נזיר דף נ"ז:) אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה וקאמר בתר הכי [נ''ח.] למימרא הקפת כל הראש תנאי היא ואסיק רבא דכ''ע הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין רב הונא בין רב אדא בר אהבה ס''ל הקפת כל הראש שמה הקפה: בד''א באיש המגלח וכו'. [מכות כ':] תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ואוקמה רב אשי במסייע דוקא דאם אינו מסייע פטור משום דלאו שאין בו מעשה הוא. ומסייע פירש''י מזמין השערות למקיף: כתב הראב''ד אבל המתגלח אינו לוקה, א''א אע''פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו, עכ''ל. ויותר נ''ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם א''ל להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה: והמגלח את הקטן לוקה. פלוגתא דאמוראי פרק שני נזירין (שם) [נ''ז:] ופסק כרב הונא דמחייב וכן פסקו הרי''ף והרא''ש בסוף מכות:

 לחם משנה  אין מגלחין פאתי הראש כו'. עיין בסי' קפ''א ביורה דעה בבית יוסף שתירץ מה שהשיג עליו הטור ז''ל: אבל איש המתגלח וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף כ') אמרו אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ואוקמה רב אשי דמסייע לדברי הכל וטעמו דאל''כ הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו מ''מ אע''פ שאין לוקין איסורא דלאו איכא וכ''כ הראב''ד ז''ל בהשגות, וזהו שכתב רבינו אינו לוקה כלומר מלקות ליכא אבל איסורא דלאו איכא:

ב הָאִשָּׁה שֶׁגִּלְּחָה פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ אוֹ שֶׁנִּתְגַלְּחָה פְּטוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כז) 'לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם' (ויקרא יט-כז) 'וְלֹא תַשְׁחִית פְּאַת זְקָנֶךָ' כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל תַּשְׁחִית יֶשְׁנוֹ בְּבַל תַּקִּיף, וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בְּבַל תַּשְׁחִית לְפִי שֶׁאֵין לָהּ זָקָן אֵינָהּ בְּבַל תַּקִּיף. לְפִיכָךְ הָעֲבָדִים הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם זָקָן אֲסוּרִין בְּהַקָּפָה:

 כסף משנה  האשה שגלחה וכו'. בקדושין פ''ק (דף ל"ה:) תנן נשים פטורות מבל תקיף ובגמ' מנ''ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן איבע''א קרא ולא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדיבוריה דא''כ נכתוב רחמנא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך ולא והתניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות, ורבינו תפס פה הטעם דאמר מסברא ואע''פ שאין לסברא זו העמדה כי אם ע''י הג''ש דיליף פאת פאת מבני אהרן קיצר רבינו ולא הזכירה. ומ''ש רבינו דאשה שנתגלחה פטורה, לאו דוקא דמותרת נמי היא וכ''כ בסמוך אלא משום דעריב ותני בהדיה האי בבא האשה שגלחה פאת ראש האיש דפטורה היא אבל אינה מותרת תנא נמי בהא פטורה: לפיכך העבדים וכו'. כלומר דאע''ג דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן בהא עדיף מאשה משום דאשה לא אימעיטה אלא מלא תשחית את פאת זקנך הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה:

 לחם משנה  האשה שגלחה וכו'. עיין בהרב ב''י שביאר דברי רבינו יפה. ומה שאמר לפיכך העבדים וכו'. הוציא רבינו ז''ל זה מהסברא דכיון דאשה לא אימעיט אלא מפני שאין לה זקן ממילא דעבד דיש לו זקן חייב ואע''ג דבפ''ק דקדושין [ל''ה:] איכא בגמרא ואי בעית אימא אשה אימעיט מזקנך וכו' וא''כ לפי טעם זה ה''ה עבד דאיתקש לאשה בכ''מ ומ''מ תפס רבינו כלישנא קמא לחומרא:

ג כָּל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִים חוּץ מִ(יחזקאל כב-ל) 'בַּל תַּשְׁחִית' וּ (משנה קידושין א-ז) 'בַל תַּקִּיף' וּ (משנה קידושין א-ז) 'בַל יִטָּמֵא כֹּהֵן לַמֵּתִים'. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן וְאֵינָהּ תְּדִירָה נָשִׁים פְּטוּרוֹת חוּץ מִקִּדּוּשׁ הַיּוֹם וַאֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי [ב] הַפֶּסַח וַאֲכִילַת הַפֶּסַח וּשְׁחִיטָתוֹ וְהַקְהֵל וְשִׂמְחָה שֶׁהַנָּשִׁים חַיָּבוֹת:

 כסף משנה  כל מצות לא תעשה וכו'. משנה (שם כ"ט:): וכל מצות עשה וכו'. משנה שם כל מ''ע שהזמן גרמא הנשים פטורות ופריך בגמרא (דף ל"ד.) וכללא הוא והרי מצה שמחה והקהל דמ''ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות א''ר יוחנן אין למדים מן הכללות ופרק מי שמתו (כ':) אמרו נשים חייבות בקידוש היום ד''ת. ומ''ש ואכילת הפסח ושחיטתו. הכי משמע בפסחים בפרק האשה:

 לחם משנה  וכל מצות עשה וכו'. משנה בפ''ק דקדושין (דף כ"ט:) עוד אמרו שם בגמרא וכל מ''ע שאין הזמן גרמא נשים חייבות ולא כתבו כאן רבינו ולא ידעתי למה ואולי ביארו במקום אחר x: חוץ מקידוש היום וכו'. יש ספרים שכתוב בדברי רבינו חוץ מקידוש שבת ויום טוב ויש ספרים שאין כתוב בדברי רבינו ז''ל שבת ויום טוב אלא חוץ מקידוש היום וכן נראה לי עיקר דקידוש יו''ט אינו מן התורה כמו שכתב הרב המגיד בסוף הלכות שבת, ודע שאין קידוש יו''ט דבר תורה וכי תימא דביו''ט לא קאי אקידוש אלא אמלאכה הא לא תעשה היא ונשים חייבות ואע''ג דאית בה נמי עשה מ''מ למה לי למכתב חוץ מיו''ט כיון דמטעמא דלא תעשה הם חייבות בהם לכן העיקר הוא דלא גרסינן בדברי רבינו ויום טוב:

ד טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס הֲרֵי הֵן סָפֵק, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה בְּכָל מָקוֹם וְחַיָּבִים בַּכּל. וְאִם עָבְרוּ אֵינָם לוֹקִין:

 כסף משנה  טומטום וכו'. פשוט בתוספתא:

ה * אַף עַל פִּי שֶׁהָאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשָׁהּ הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה לְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁ הָאִישׁ. וַאֲפִלּוּ [ג] קָטָן אָסוּר לָהּ לְגַלֵּחַ לוֹ פֵּאָה:

 ההראב"ד   אע''פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה. א''א האיסור הזה אינה לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור מדאמר רב אדא בר אהבה לרב הונא חובה דמקפה לבניה קטנים תקברינהו לבניה אלמא איסורא אית בהו:

 כסף משנה  אע''פ שהאשה וכו'. בפרק שני נזירים (נזיר דף נ"ז:) אמר ר''ה המקיף את הקטן חייב א''ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להו א''ל חובה א''ל תקברינהו חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא לא איקיים זרעא לר''ה. ופסק הרי''ף בסוף מכות כרב הונא: וכתב הראב''ד האיסור הזה וכו' אלמא איסורא אית בהו, עכ''ל. ולא ידעתי מה צורך היה לו לכתוב כן והלא רבינו לא הזכיר לוקה אלא אסור ובהדיא אמר האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה ואולי לא נתכוון לחדש אלא דאיסורא דרבנן הוא ולא איסורא דאורייתא. וא''ת מנ''ל דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ולא איסורא דאורייתא דההוא עובדא לא מוכחא אי הוי דאורייתא או דרבנן. וי''ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה א''נ אם היה אסור מן התורה לא היה רב הונא טועה בכך:

 לחם משנה  אע''פ שהאשה מותרת לגלח וכו' אסורה לגלח פאת ראש האיש. כלומר איסורא מיהא איכא אבל לא מלקות שכבר כתב הוא עצמו למעלה האשה שגלחה פאת ראש האיש פטורה וכן כתב הראב''ד ז''ל בהשגות:

ו וּפֵאָה זוֹ שֶׁמַּנִּיחִים בַּצְּדָעִים לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר וְשָׁמַעְנוּ מִזְּקֵנֵינוּ שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ פָּחוֹת [ד] מֵאַרְבָּעִים שְׂעָרוֹת. וּמֻתָּר לְלַקֵּט הַפֵּאוֹת בְּמִסְפָּרַיִם לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא הַשְׁחָתָה בְּתַעַר:

 כסף משנה  ופאה זו וכו'. ושמענו מזקנינו שאינו פחות מארבעים שערות. הטור כתב בשם רבינו ארבע במקום ארבעים נראה שכך היה כתוב בנוסחתו לשון רבינו. וסמ''ג כתב על דברי רבינו שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף. ואיני יודע מה הוקשה לסמ''ג דהא רבינו איירי בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי רבינו: ומותר ללקט וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ'.) פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן ופסק כרבנן:

 לחם משנה  ושמענו מזקנינו וכו'. עיין שם בבית יוסף שביאר יפה דברי רבינו ז''ל:

ז דֶּרֶךְ כֹּהֲנֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָיָה לְהַשְׁחִית זְקָנָם. לְפִיכָךְ אָסְרָה תּוֹרָה לְהַשְׁחִית הַזָּקָן. וְחָמֵשׁ פֵּאוֹת יֵשׁ בּוֹ. [ה] לְחִי הָעֶלְיוֹן וּלְחִי הַתַּחְתּוֹן מִיָּמִין וְכֵן מִשְּׂמֹאל וְשִׁבּלֶת הַזָּקָן. וְלוֹקֶה עַל כָּל פֵּאָה וּפֵאָה. וְאִם נְטָלָן כֻּלָּן כְּאַחַת לוֹקֶה חָמֵשׁ. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיְּגַלְּחֶנּוּ בְּתַעַר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כז) 'וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ' גִּלּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה. לְפִיכָךְ אִם גִּלֵּחַ זְקָנוֹ בְּמִסְפָּרַיִם פָּטוּר. וְאֵין הַמִּתְגַּלֵּחַ לוֹקֶה עַד שֶׁיְּסַיֵּעַ. וְאִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְהַשְׁחִית זְקָנָהּ אִם יֵשׁ לָהּ שֵׂעָר בַּזָּקָן. וְאִם הִשְׁחִיתָה זְקַן הָאִישׁ פְּטוּרָה:

 כסף משנה  וחמש פאות וכו'. משנה שם וחייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטה ר''א אומר אם נטלן כלם כאחד אינו חייב אלא אחת ומשמע דת''ק סבר שאפילו נטלם כלם כאחד חייב על כל אחד ואחד: ואינו חייב עד שיגלחנו וכו' עד ואם השחיתה זקן האיש פטורה. הטעם להיות דין פאת הזקן שוה לדין פאת הראש וכבר ביארתי דינים הללו בפאת הראש ומ''מ איכא למידק במ''ש אם גלח זקנו במספריים פטור דמשמע איסורא איכא דמותר מבעי ליה דומיא דהקפת הראש. ונראה לומר דסירכא דלישנא דמתניתין נקט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי:

 לחם משנה  וחמש פאות יש בו לחי העליון ולחי התחתון וכו'. נראה שהוא מפרש החמש פאות בזה האופן. אחת ממקום שמתחיל לחי התחתון ואחרת כנגדו למעלה מקום שמתחיל העליון וכן בשמאל הכי, והאחת מה שנתלה מן הזקן הרי שם ה' וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה. אבל רש''י ז''ל לא פירש כן ולא שום אחד משאר המפרשים:

ח הַשָּׂפָה מֻתָּר לְגַלְּחוֹ בְּתַעַר וְהוּא הַשֵּׂעָר שֶׁעַל גַּב הַשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה וְכֵן הַשֵּׂעָר הַמְדֻלְדָּל מִן הַשָּׂפָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר לֹא נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁחִיתוֹ אֶלָּא יְגַלֵּחַ קְצָתוֹ עַד שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה:

 לחם משנה  השפה מותר לגלחו בתער וכו'. גם זה ביאר הרב ב''י ביו''ד בסי' הנזכר:

ט  הַעֲבָרַת הַשֵּׂעָר מִשְּׁאָר הַגּוּף כְּגוֹן בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהַמַּעֲבִירוֹ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְתַקֵּן עַצְמוֹ תִּקּוּן נָשִׁים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּעֲבִירִין הַשֵּׂעָר הַנָּשִׁים וַאֲנָשִׁים אִם הֶעֱבִיר [ו] אֵין מַכִּין אוֹתוֹ. וּמֻתָּר לְהַעֲבִיר שְׂעַר שְׁאָר אֵיבָרִים בְּמִסְפָּרַיִם בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  והעברת השיער. בפרק שני נזירים (נזיר נ"ט.) וכתבו הרי''ף סוף מכות אמר רב מקיף אדם כל גופו בתער מתיבי המעביר שער בית השחי ובית הערוה ה''ז לוקה כי קאמר רב בשאר אברים ומסיק התם דאפילו העברת שער שאר הגוף דוקא במספריים שרי ורב דקאמר תער היינו במספריים כעין תער: ומ''ש אינו אסור מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ברייתא שם. ואע''ג דלחד לישנא פליג ר' יוחנן עלה פסק הרי''ף כלישנא דאתי כההיא ברייתא וכן דעת רבינו. ויש עוד טעם לדבר דלראב''י שמשנתו קב ונקי לא מפרש קרא אלא לענין שלא תלבש האשה כלי זיין והאיש בגד אשה וכמו שאכתוב בסמוך אבל העברת שער בית השחי משמע דלית ליה: ומ''ש בד''א במקום שאין מעבירים וכו'. כ''כ נימוקי יוסף בשם רב שרירא והרי''ף וכ''כ הר''ן בפרק אין מעמידין בשם הגאונים וכתב מהיכן למדו לומר כן:

י  לֹא תַּעֲדֶה אִשָּׁה עֲדִי הָאִישׁ כְּגוֹן שֶׁתָּשִׂים בְּרֹאשָׁהּ מִצְנֶפֶת אוֹ כּוֹבַע אוֹ תִּלְבַּשׁ שִׁרְיוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁתְּגַלֵּחַ רֹאשָׁהּ כְּאִישׁ. וְלֹא יַעֲדֶה אִישׁ עֲדִי אִשָּׁה כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין וַחֲלִי זָהָב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין אוֹתָן הַכֵּלִים וְאֵין מְשִׂימִים אוֹתוֹ הַחֲלִי אֶלָּא נָשִׁים הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. אִישׁ שֶׁעָדָה עֲדִי אִשָּׁה וְאִשָּׁה שֶׁעָדְתָה עֲדִי אִישׁ לוֹקִין. * הַמְלַקֵּט שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹרוֹת מֵרֹאשׁוֹ אוֹ מִזְּקָנוֹ מִשֶּׁיְּלַקֵּט שַׂעֲרָה אַחַת לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁעָדָה עֲדִי אִשָּׁה. וְכֵן אִם צָבַע שְׂעָרוֹ שָׁחוֹר מִשֶּׁיִּצְבַּע שֵׂעָר לְבָנָה אַחַת לוֹקֶה. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵינוֹ עוֹטֵף כְּאִשָּׁה וְלֹא מְגַלֵּחַ רֹאשׁוֹ כְּאִישׁ וְאִם עָשָׂה כֵּן אֵינוֹ לוֹקֶה:

 ההראב"ד   המלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו משילקט שער אחת לוקה. א''א לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל:

 כסף משנה  לא תעדה אשה וכו'. בפ' ב' נזירים [נ''ט.] תניא לא ילבש גבר שמלת אשה מה ת''ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה וכו' הרי נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש גבר שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים ראב''י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת''ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה ופסק רבינו כראב''י שמשנתו קב ונקי וכן תירגם אונקלוס לא יהא תיקון דגבר וכו' ולא הצריך שישב איש בין הנשים או האשה בין האנשים. ואע''פ שכתב רבינו שהעברת שער בית השחי ובית הערוה לאיש אינו אלא מד''ס כתב שתגלחת ראש האשה כאיש הוי עדי האיש וכתב שאם עדתה האשה עדי האיש לוקה. ונראה שטעמו מפני שתגלחת ראש אשה כאיש הוי דבר הניכר טובא ודמי ללובשת מלבוש האיש משא''כ בבית השחי ובבית הערוה שהם במקום מכוסה: המלקט שערות וכו'. ברייתא פרק בתרא דמכות (כ') ושבת (צ"ד:) פ' המצניע הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר''א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה: כתב הראב''ד א''א לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל עכ''ל. ורבינו סובר דאפילו בחול אסור ולוקה נמי דכיון דמקרא יליף לה מהי תיתי לן למימר דלא ילקה עליה. ומ''ש ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא וכו' יש לתמוה דהא חזינן דבגמ' [מכות כ':] דעל אפילו אחת קאמר ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר וכו'. וי''ל דהראב''ד סובר דיש לפרש דכשאמרו ודבר זה אפי' בחול אסור על מלקט לבנות מתוך שחורות קאי לא על אפילו אחת וכך פירוש דבריו ולא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ולא אמרו חייב ועוד דאפשר לפרש דלא קאי אסור על אפילו אחת דמאי עדי אשה איכא בחדא וכו'. ולדעת רבינו יש לומר דבחדא נמי מינכרא מילתא ולמד רבינו לצובע בהוא הדין ואפשר דבשום דוכתא איתיה: טומטום ואנדרוגינוס וכו'. בתוספתא דבכורים:

 לחם משנה  לא תעדה וכו'. גם זה ביאר בסימן קפ''ב ע''ש:

יא  כְּתֹבֶת קַעֲקַע הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הוּא שֶׁיִּשְׂרֹט עַל בְּשָׂרוֹ וִימַלֵּא מְקוֹם הַשְּׂרִיטָה כָּחל אוֹ דְּיוֹ אוֹ שְׁאָר צִבְעוֹנִים הָרוֹשְׁמִים. וְזֶה הָיָה מִנְהַג הָעַכּוּ''ם שֶׁרוֹשְׁמִין עַצְמָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּלוֹמַר שֶׁהוּא עֶבֶד מָכוּר לָהּ וּמֻרְשָׁם לַעֲבוֹדָתָהּ. וּמֵעֵת שֶׁיִּרְשֹׁם בְּאֶחָד מִדְּבָרִים הָרוֹשְׁמִין אַחַר שֶׁיִּשְׂרֹט בְּאֵי זֶה מָקוֹם מִן הַגּוּף בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה לוֹקֶה. כָּתַב וְלֹא רָשַׁם בְּצֶבַע אוֹ שֶׁרָשַׁם בְּצֶבַע וְלֹא כָּתַב בִּשְׂרִיטָה פָּטוּר עַד שֶׁיִּכְתֹּב וִיקַעֲקֵעַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כח) 'וּכְתֹבֶת קַעֲקַע'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוֹתֵב אֲבָל זֶה שֶׁכָּתְבוּ בִּבְשָׂרוֹ וְקִעְקְעוּ בּוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן סִיֵּעַ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה כְּלוּם אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  כתב ולא רשם וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ"א.): ומ''ש בד''א וכו'. לא ידעתי לו מקום מפורש ואפשר שלמדה מדין הקפת הראש שכתבתי למעלה:

 לחם משנה  כתובת קעקע. משנה בסוף מכות (דף כ"א.) ופסק כרבנן ודלא כרבי שמעון:

יב  הַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-כח) 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם'. אֶחָד כֹּהֵן וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חָמֵשׁ מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד לוֹקֶה חָמֵשׁ. וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת:

 כסף משנה  אחד כהן וכו'. בפ''ק דקידושין (דף ל"ז) יליף לה בגזירה שוה: שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. משנה פ''ב דמכות (דף כ'.):

 לחם משנה  השורט שריטה וכו'. שם ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו. ועוד מהטעמים שכתב הרב''י שם:

יג גְּדִידָה וּשְׂרִיטָה אַחַת הִיא. וּכְשֵׁם שֶׁהָיוּ הָעַכּוּ''ם שׂוֹרְטִים בִּבְשָׂרָם עַל מֵתֵיהֶם מִפְּנֵי הַצַּעַר כָּךְ הָיוּ חוֹבְלִין בְּעַצְמָם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח-כח) 'וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם'. גַּם זֶה אָסְרָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-א) 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ'. אֶלָּא שֶׁעַל מֵת בֵּין שָׂרַט בְּיָדוֹ בֵּין שָׂרַט בִּכְלִי לוֹקֶה. לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּכְלִי חַיָּב מַלְקוֹת בְּיָדוֹ פָּטוּר:

 כסף משנה  גדידה ושריטה אחת היא. גם זה שם [כ''א.] מימרא דשמואל דסבר לה כר' יוסי דאמר התם הכי. וכוונת רבינו דלא תימא דשריטה לא שייכא אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו עליו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו בו משום משרט לא ליחייב קמ''ל. א''נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אלמת אלא לחודיה והיינו לעבודת כוכבים וקמ''ל דאע''ג דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב: גם זה וכו' אלא שעל מת וכו'. בפרק בתרא דמכות (שם) תני תנא קמיה דרבי יוחנן ומשמע לי טעמא משום דאשכחן שאין דרכן לעכו''ם אלא בכלי דכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וכו'. וכתב רבינו שהמשרט עצמו לעכו''ם חייב מלקות, ותמיהא לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב, וי''ל שלא היו עובדים אותה בכך אלא שהיו עושים כך כדי שתתעורר לענות אותם כפי מחשבתם המשובשת:

 לחם משנה  גדידה ושריטה אחת היא וכו'. זהו כר' יוסי שם (דף כ"א.) וא''ת א''כ אמאי לא קאמר דהשורט על המת לוקה שתים אחת משום שריטה ואחת משום גדידה כיון דאחת היא והוא לא כתב אלא לוקה סתם דמשמע חדא. וי''ל דרבינו אזיל לשיטתיה שאמר במנין המצות דאין רבוי המלקיות בעבור הלאוין אלא איכא שהלאוין מאיסורים מוחלקים כגון אכל פוטיתא לוקה ארבע שהן איסורים מחולקים אבל היכא שהאיסור הוא אחד אין רבוי הלאוין עושה רבוי מלקיות ומכ''מ עובר בשני לאוין. וכבר ביאר רבינו ז''ל שעובר בשני לאוין באומרו גדידה ושריטה אחת היא דמשמע שעובר בשתיהם:

יד וּבִכְלַל אַזְהָרָה זֶה שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין בְּעִיר אַחַת זֶה נוֹהֵג כְּמִנְהָג זֶה וְזֶה נוֹהֵג כְּמִנְהָג אַחֵר. שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְמַחֲלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-א) 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת:

 כסף משנה  ובכלל אזהרה זו וכו'. סוף פ''ק דיבמות (דף י"ג:). ואם תאמר היאך פסק כאביי ודלא כרבא, ושמא י''ל דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ''ד עיין שם ודו''ק. וה''ר דוד כהן בתשובה נדחק בפירוש לשון רבינו שר''ל שכשיש בעיר חילוק מנהגים שחלק מהם נוהגים מנהג זה וחלק מהם נוהגים מנהג אחר שבזה הדבר נעשים שני בתי דינים אבל אינם שתי בתי דינים ממש בכל דבר ובכל ענין. ואפשר שלזה דקדק בלשונו ולא כתב ששני בתי דינין בעיר אחת לא יהיו נוהגים זה שלא כמנהג זה אלא כתב שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, פירוש שכמה שנוהגים שני מנהגים הם שני בתי דינין, ואפשר נמי שנפל טעות בספרים והגירסא הנכונה היא שלא יהיו כשני בתי דינין והסופרים חסרו הכ''ף, עכ''ל. וא''ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם. וי''ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שרבה הכתוב גם שלא להעשות אגודות אגודות אבל דלא תאכלו על הדם עיקר הלאו לא נודע איזהו ולהכי הוי לאו שבכללות. כך נראה לי:

 לחם משנה  ובכלל אזהרה זו וכו'. זו דבר תימה דבגמרא דיבמות פרק ט''ו נשים (דף י"ג:) אסיקנא כההיא שמעתתא דעשו בית שמאי כדבריהם דלמאן דאמר עשו כי אמרינן לא תתגודדו הני מילי בית דין אחד בעיר אחת אבל שני בתי דינין בשתי עיירות לית לן בה. וסברא שהזכיר כאן רבינו ז''ל היא סברא דאביי אליבא דמ''ד שדחו בגמרא. ואפשר היה לומר דרבינו פסק כמאן דאמר לא עשו דהיינו רב לגבי שמואל דהלכתא כותיה באיסורי. ומה שחלק בין שני בתי דינין בעיר אחת הוא משום דאפילו למ''ד לא עשו צריך לומר לדידיה דוקא שני בתי דינין בעיר אחת אסור אבל שתי בתי דינין בשתי עיירות מותר כדי לתרץ ההיא דמגילה דהקשו תנן התם מגילה נקראת וכו' והתם הוי כשני בתי דינין בשתי עיירות דלא היו מתכנסים אלא בעירם כמו שפירש שם התוספות בשם ה''ר חיים וכן מפרש רבינו ז''ל בהלכות מגילה כמו שביארתי אני שם בביאורי לאותם ההלכות. ועוד דבשני בתי דינין בשתי עיירות ודאי דמותר משום ההיא דמייתי התם ת''ש במקומו של ר' אליעזר וכו' ואמרו שם דילמא מקומות שאני משמע דבשני מקומות מותר לכ''ע ודאי ובכי הא הוה א''ש דאתי אפילו כרבא דרבא לא אמר בגמרא דשני בתי דינין בשתי עיירות לית לן בה אלא למאן דאמר עשו משום דב''ש וב''ה שני בתי דינין בעיר אחת הוא כמבואר שם אבל למאן דאמר לא עשו ודאי דאפילו שני בתי דינין בעיר אחת אסור. אבל א''א לומר כן משום דבסוף ההיא סוגיא אמרו ת''ש בימי ר' דוסא בן הרכינס הותרו צרות הבת לאחין שמע מינה עשו שמע מינה, וא''כ כיון דבסוגיא אסיקו כך לא היה לו לרבינו למפסק דלא כסוגיין ואע''ג דיש לדחות ההיא ראיה דדילמא הותרו אבל לא עלה בידם לעשות שהרי מבואר לקמן בההיא ברייתא דר' דוסא אמר להם שהוא לא התירם מכל מקום כיון דבגמרא אסיקו עשו לא הוה ליה לרבינו למפסק דלא כסוגיין. והרב מהר''ר דוד הכהן ז''ל בפסקיו בבית י''ג עמד על זה וכתב דרבינו פסק כרב. ומה שאמר שלא יעשו שני בתי דינין ר''ל ב''ד אחד פלג מורים כחד ופלג מורים כחד דנראין כשני בתי דינין, והוא דוחק גדול וצ''ע:

טו  הַקֹּרֵחַ קָרְחָה עַל הַמֵּת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-א) 'וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת'. אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן שֶׁשָּׂרַט עַל הַמֵּת אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. הַקֹּרֵחַ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ קָרְחוֹת עַל מֵת אֶחָד לוֹקֶה כְּמִנְיַן הַקָּרְחוֹת וְהוּא שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה. אֶחָד הַקֹּרֵחַ בְּיָדוֹ אוֹ בְּסַם אוֹ הִטְבִּיל אֶצְבְּעוֹתָיו בְּסַם וְהִנִּיחָם בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת בְּרֹאשׁוֹ בְּבַת אַחַת הוֹאִיל וְקָרַח חָמֵשׁ קָרְחוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הַתְרָאָה אַחַת לוֹקֶה חָמֵשׁ שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן בָּאִין כְּאַחַת. וְחַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ה) 'לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם'. וְכַמָּה שִׁעוּר הַקָּרְחָה כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מֵרֹאשׁוֹ כִּגְרִיס פָּנוּי בְּלִי שֵׂעָר:

 כסף משנה  אחד ישראל וכו'. כלומר דלא תימא כהן לילקי תרי משום לא יקרחו ומשום לא תשימו קרחה בין עיניכם למת וטעמא משום דבסוף פ''ק דקידושין (דף ל"ו:) יליף בג''ש כמה דברים מלא יקרחו קרחה ללא תשימו קרחה וא''כ לאו לטפויי לאו לכהן אתא לא יקרחו אלא לגלות על לא תשימו קרחה כנ''ל: הקורח ארבע וכו'. פ' בתרא דמכות (דף כ'.) ת''ר לא יקרחו קרחה יכול אפילו ד' וה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת''ל קרחה ליחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קריחות היכי דמי בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב לא צריכא דסך חמש אצבעותיו נשא כלומר סם המשיר את השיער ואותבינהו בבת אחת כלומר והתרו בו התראה אחת ואפ''ה מיחייב חמש: וחייב על כל הראש וכו'. פ''ק דקידושין (דף ל"ו) יליף בג''ש דחייב על הראש כבין העינים כלומר דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת בין שקרח בראש חייב: וכמה שיעור הקרחה. בפרק בתרא דמכות (דף כ':) פלוגתא דרב הונא ור''י ופסק כר' יוחנן:

 לחם משנה  הקורח קרחה על המת וכו'. כל הדברים האלו נתבארו בפ' בתרא דמסכת מכות (דף כ"א): סליקו להו הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם

טז הַקֹּרֵחַ רֹאשׁוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵט בִּבְשָׂרוֹ עַל בֵּיתוֹ שֶׁנָּפַל וְעַל סְפִינָתוֹ שֶׁנִּטְבְּעָה בַּיָּם פָּטוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל הַמֵּת בִּלְבַד אוֹ הַשּׂוֹרֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הַקֹּרֵחַ קָרְחָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה בִּבְשַׂר חֲבֵרוֹ וְהַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהָיָה חֲבֵרוֹ מְסַיֵּעַ. בִּזְמַן שֶּׁשְּׁנֵיהֶן מְזִידִין שְׁנֵיהֶן לוֹקִין. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד הַמֵּזִיד מִשְּׁנֵיהֶם לוֹקֶה וְהַשּׁוֹגֵג פָּטוּר:

 כסף משנה  הקורח ראשו וכו'. ברייתא שם: הקורח קרחה בראש חבירו וכו'. בתוספתא דמכות:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת עבוֹדַת כּוֹכָבִים וְחֻקוֹתֵיהֶם

---

הלכות תשובה

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהוּא שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא מֵחֶטְאוֹ לִפְנֵי ה' וְיִתְוַדֶּה:

וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ וְעִקָרִים הַנִּגְרָרִים עִמָהּ בִּגְלָלָהּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

הלכות תשובה - פרק ראשון

א כָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַּעֲשֶׂה אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ו) 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ' וְגוֹ' (במדבר ה-ז) 'וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ' זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וִדּוּי זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה. כֵּיצַד מִתְוַדִּין. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּמַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָם עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ה) 'וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ'. וְכֵן כָּל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן [א] בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּתָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְהַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ו) 'מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם':

 כסף משנה  איש או אשה וכו'. והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים: מצאתי כתוב דאיתא בספרא פ' אחרי מות: כיצד מתודין וכו'. יומא פ' אמר להם הממונה (ל"ו:) ת''ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר''מ וחכ''א עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא כך היה מתודה חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו והרשענו ומרדנו וכן בדניאל הוא אומר חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב''ה רבש''ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים: וכן בעלי חטאות וכו'. זה פשוט שהרי מביא ראיה מהכתוב ובהדיא אמרו בפ''ק דשבועות (דף י"ג.) שחטאת ואשם אין אין מכפרים אלא על השבים: וכן כל מחוייבי מיתות וכו'. משנה בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ג) כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה''ב שכן מצינו בעכן שהתודה שא''ל יהושע יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבא: וכן החובל כו'. משנה בב''ק סוף החובל (דף צ"ב.). אע''פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ומ''מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ''ע היכא מייתי לה [בילקוט פ' נשא איתא הכי בשם ספרי זוטא]:

 לחם משנה  כל מצות עשה וכו' והתודו את חטאתם וכו'. כן אמרו בספרי על פסוק זה ושם נתבאר קצת מדברים אלו שהזכיר רבנו: שנאמר מכל חטאת האדם. כלומר דקרא קאמר איש או אשה כי יעשו אחת מכל חטאות האדם והתודו את חטאתם. וה''ה דהוה מצי לרבויי מהאי קרא דכל חטאות האדם בעלי חטאות ואשמות אלא שמצא הדבר יותר מפורש בחטאות ואשמות, ואין להקשות למה לי קרא דוהתודה עליו גבי חטאות ואשמות תיפוק ליה מהכא דכבר אצטריך להרבה דרשות שדרשו בספרי:

ב שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כא) 'וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ, הַכּל מִתְכַּפֵּר בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת. הַחֲמוּרוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת. וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֲרֵי הֵן מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה וּמִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת הֵם הַקַּלּוֹת:

 כסף משנה  שעיר המשתלח מכפר וכו'. משנה פ''ק דשבועות (דף ב'.) ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות והזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב''ד שעיר המשתלח מכפר. ובגמ' (י"ב:) היינו קלות היינו עשה ול''ת היינו חמורות היינו כריתות ומיתות ב''ד הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר רב יהודה הכי קאמר על שאר עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן בין שלא נודע לו ספיקן ואלו הן קלות עשה ולא תעשה אלו הן חמורות כריתות ומיתות ב''ד ואמרינן דאליבא דרבי אפילו לא עשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אליבא דרבנן דוקא בשעשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אם לא עשה תשובה אין מכפר, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו ולכך כתב רבינו והוא שעשה תשובה: ומ''ש אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ק''ל דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר וצ''ע: ומה הן הקלות וכו'. כבר נתבאר במימרא דרב יהודה שכתבתי דחמורות היינו כריתות ומיתות ב''ד וקלות היינו עשה ולא תעשה. ובפ' בתרא דיומא (דף פ"ה:) תניא אלו הן קלות עשה ול''ת חוץ מלא תשא ואע''ג דדחי התם ואוקי דכל ל''ת שלא ניתק לעשה מהחמורות וכי קאמר חוץ מלא תשא וכל דדמי ליה הא אסיקנא תנאי היא וכיון דר' יהודה אמר בשבועות פ''ק [י''ב:] דחמורות היינו כריתות ומיתות ב''ד ולא הזכיר ל''ת שלא ניתק לעשה אלמא ס''ל דכל לא תעשה הוי בכלל קלות ולא קיימא לן כסתם מתני' דיומא דסברה דלא תעשה שלא ניתק לעשה חמורות הן דהא ר' יהודה בפ''ק דשבועות [שם] אליביה דנפשיה הוא דקאמר אלו הן קלות ואלו הן חמורות ולא מפליג בין ניתק לעשה ללא ניתק. וא''ת גם לא מפליג התם בין שאר לאוין ללא תשא ולמה כתב רבינו שיש חילוק ביניהם יש לומר דמלא תשא ליכא הוכחה מהתם דכיון דאינה אלא מצוה אחת לא חש לאפוקה אבל כל מצות לא תעשה שלא ניתק לעשה דטובא נינהו אם איתא דליתנהו בכלל קלות ה''ל לפרושי ותדע דלרב יהודה לא תשא בכלל חמורות היא דאלת''ה רב יהודה דלא כמאן דאי כסתם מתניתין דיומא כל ל''ת שלא ניתק לעשה בכלל חמורות היא ואי כאידך תנא הא לא תשא בכלל חמורות היא אלא ודאי כדאמרן:

 לחם משנה  שעיר המשתלח וכו'. בריש שבועות (דף ב':) אמרו במשנה על שאר עבירות שבתורה כו'. (עיין בכ"מ) , עוד אמרו שם האי עשה ה''ד אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה אי דעבד תשובה [כל יום נמי] דתניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו א''ר זירא בעומד במרדו ורבי היא דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה''כ מכפר וכו', ע''כ. ולכאורה נראה דבגמרא הקשו דההיא מצות עשה אי דלא עשה תשובה אמאי מכפר עליו שעיר המשתלח הא זבח רשעים הוא ואין השעיר מכפר עליו. ותירצו דאתיא כרבי וא''כ תימה על רבנו דאיך קאמר דשעיר המשתלח מכפר אע''פ שלא עשה תשובה על הקלות הא בגמרא אמרו דאינו כן אלא לרבי דהיכי תירצו בעומד במרדו ורבי היא ואנן קי''ל כרבנן ודלא כרבי דאי כרבי אפילו אחמורות נמי שעיר המשתלח מכפר ורבינו כתב דעל החמורות אינו מכפר וא''כ ודאי דפסק כרבנן וכן כתב לקמן עצמו של יוה''כ מכפר לשבים והיינו כר' יהודה דפליג עליה דרבי כדאמרינן שם בגמרא דלרבי אפילו לאינן שבים מכפר וא''כ איך כתב רבינו דעל הקלות מכפר. ונראה דהוא ז''ל מפרש דברי המקשה כך האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה א''כ כל הני דמתניתין נמי דלא עבד תשובה דבחד גוונא מיירי מתניתין וא''כ קשה דעל החמורות מאי מכפר היכא דלא עבד תשובה הא זבח רשעים תועבה אבל על עשה לית ליה שום קושיא כלל ומאי דקאמר האי עשה היכי דמי הוא משום דבעי למפרך הקושיא האחרת היכא דעבד תשובה והך פירכא לא קאי אלא אעשה לכך קאמר האי עשה היכי דמי אבל לעולם דהקושיא הראשונה לא הוי אלא אכריתות ומיתות ב''ד. וא''ת מי הזקיקו לרבינו לפרש כן בדברי הגמרא וי''ל דרצה למעט במחלוקת שבין רבי לרבנן וכיון דלרבי מכפר אפילו אכריתות די לנו לומר שלרבנן דעל הכריתות אינו מכפר אבל על הקלות מכפר. ועוד דטעמיה דרבנן הוא משום דהכרת בעוה''ז תכרת לעוה''ב כלומר דהני תלתא פורק עול מגלה פנים ומפר ברית אין מיתה מכפרת אבל בשאר דומיא דהנך מיתה מכפרת, אבל יוה''כ לא, וכיון שכן לא דייקינן דיוקא דקרא אלא באחרינא דומיא דהנך שהם כריתות ומיתות ב''ד אבל לא הקלות דודאי בקלות אפילו יוה''כ מכפר, זה נראה טעמו של רבינו: בין עבר בשגגה וכו'. פירש''י ז''ל בגמרא (דף י"ב:) דליכא לפרושי האי שוגג אלא באשם תלוי דבאשם ודאי אין יוה''כ מכפר. ורבינו סתם וכתב לשון המשנה:

ג בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג-יב) 'רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ'. וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ל) 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם':

 כסף משנה  בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מכפרת. כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז''ל בסמוך: ומ''ש אפילו רשע כל ימיו וכו'. פ''ק דקידושין (דף מ':) ברייתא דרשב''י. ופ''ק דר''ה (דף י"ח): [לא מצאתי שם]: ועצמו של יוה''כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ"ה:) מיתה ויוה''כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה''כ מכפר ואע''פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ''מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ''ק דשבועות ולא קי''ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה''כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים:

ד אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכּל וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִים לִשְׁעָתָן וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִים אֶלָּא לְאַחַר זְמַן. כֵּיצַד. עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ירמיה ג-כב) 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם' וְגוֹ'. עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (ויקרא טז-ל) 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם'. עָבַר עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין הַבָּאִין עָלָיו גּוֹמְרִין לוֹ הַכַּפָּרָה. וּלְעוֹלָם אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר (תהילים פט-לג) 'וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר אֲבָל הַמְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ וּבָאוּ עָלָיו יִסּוּרִין אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּמוּת. אֶלָּא תְּשׁוּבָה יוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין שְׁלָשְׁתָּן תּוֹלִין וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב-יד) 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת' וְגוֹ' (ישעיה כב-יד) 'אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן':

 כסף משנה  אע''פ שהתשובה מכפרת וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם שאל רבי מתיא בן חרש את ראב''ע ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אמר לי' שלשה הן ותשובה עם כל אחד מהן כלומר שלשה הם הנחלקים שיש עבירה שהיא נצרכה לכלם עבר על עשה כו' ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' ומסיים בה כלשון רבינו:

 לחם משנה  (ג-ד) בזמן הזה שאין ביהמ''ק קיים וכו'. הן ארבעה חילוקי כפרה שהוזכרו בפ' יוה''כ (דף פ"ו.) עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' עבר על ל''ת ועשה תשובה תשובה תולה ויוה''כ וכו' עבר על כריתות ומיתות ב''ד ועשה תשובה תשובה ויוה''כ תולין ויסורין ממרקין וכו' אבל מי שיש בידו חילול השם וכו', והוקשה לו לרבינו דהא במשנה אמרו דשעיר המשתלח מכפר על הקלות ועל החמורות כשעשה תשובה וא''כ איך קאמר הכא עבר על כריתות ומיתות ב''ד דצריך תשובה ויוה''כ לתלות ויסורין למרק וכן על הקלות למה לי תשובה ביוה''כ לבד סגי לכך תירץ דהכא איירי בזמן שאין בית המקדש קיים דליכא שעיר המשתלח ולכך אינו מכפר וצריך כל הני. וא''ת הא אמרו במתניתין שם בפרק יוה''כ (דף פ"ה:) תשובה מכפרת על עבירות קלות על עשה ועל ל''ת וא''כ איך קאמר דצריך תשובה ויוה''כ לל''ת כבר תירצו התוס' בשבועות פ''ק (דף י"ב: ד"ה לא זז) דמכפרת דמתניתין אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו מן הדין. וא''ת הא לרבנן דפליגי עליה דרבי בפ''ק דשבועות (י"ג) משמע דס''ל דמיתה בלא תשובה מכפרת על כל העבירות חוץ מפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים דצריך מיתה ותשובה וכאן משמע דבחילול השם בעינן ארבעה דברים שהם תשובה ויוה''כ ויסורין למרק ומיתה גומרת וא''כ נראה דהוא דלא כרבנן דלדידהו משמע דכל כריתות ומיתות ב''ד מיתה עם התשובה סגי אפילו חילול השם מדלא חלקו. ועוד קשה על רבינו למה לא הזכיר כלל מסברת רבנן דבכולהו עבירות סגי מיתה חוץ משלש ודוחק לומר דראב''ע דקאמר ארבעה חלוקי כפרה פליג על רבנן ורבינו פסק כוותיה. ונראה לומר דרבינו מפרש דמאי דקאמרי רבנן מיתה ממרקתן בכל עבירות חוץ משלש היינו דלא תכרת הנפש לעולם אלא ביסורין שבאין לה אחר כך יזכה לעוה''ב וכמו שכתבו התוספות. וכן מה שכתב בהני שלש דמיתה ותשובה ממרקת י''ל דלא תכרת הנפש אלא ביסורין שיבאו לה אחר המות תזכה לעוה''ב ובהכי לא פליגי רבנן כלל על ראב''ע דרבנן קאמרי דיש לו חלק לעוה''ב אבל לעולם דצריך אחר המות עונש למרק העונות וראב''ע קאמר כדי שתהיה מחילה גמורה וכפרה מכל וכל ולהכי קאמר וכל עבירות שבתורה תשובה ויוה''כ ויסורין מכפרין כפרה גמורה חוץ מחלול השם שהוא חמור וצריך שתהיה הארבעה דברים לכפרו כפרה גמורה שהם תשובה ויוה''כ ויסורין ומיתה אבל לעולם דלהיות לו חלק לעוה''ב בתשובה ומיתה סגי לכל העבירות. והשתא רבינו אינו צריך להזכיר כלל מסברת רבנן דפורק עול שהוא כופר בעיקר ומגלה פנים בתורה דכבר הזכיר לקמן בפרק שלישי דאין להם חלק לעוה''ב וזהו הכרת תכרת שאמרו רבנן ובמיתה ותשובה סגי להיות לו חלק לעוה''ב גם זה הזכיר כבר רבינו ז''ל שבסוף הפרק כתב בד''א שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה''ב כשמת בלא תשובה וכו' אבל אם שב מרשעו וכו' הרי הוא מבני העוה''ב. אבל ודאי נראה לי דסובר רבינו שבכל אלו שהזכיר בפ''ג באפיקורסים וכופרים ומחטיאי הרבים וכל השאר דודאי אפילו שמתו בתשובה אין מתכפרת להם כפרה גמורה ומפני זה כתב יש לו חלק לעולם הבא כלומר יש לו חלק אבל אינה מתכפרת לו כפרה גמורה אלא צריך עונש למרק העונות דודאי בכל הני שהזכיר שם איכא בהו חלול השם דאטו כל כופר בתורה ואפיקורוס וכל הני לית בהו חלול השם ומי גריעי מהאי ח''ה שהוזכר בפרק יוה''כ שאומר שם היכי דמי חלול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכו' אלא ודאי צריך עונש אחר המות למרק העונות ומפר ברית כבר הזכירו רבינו שאין לו חלק לעולם הבא בסוף הלכות מילה שכתב שם ז''ל דישראל המפר בריתו של אברהם אבינו אין לו חלק לעוה''ב, וא''כ עלו דברי רבינו כהוגן דרבנן וראב''ע כי הדדי נינהו ולא פליגי:

הלכות תשובה - פרק שני

א אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה. לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ וּבְכֹחַ גּוּפוֹ וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ וּפָרַשׁ וְלֹא עָבַר זֶהוּ בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר (קהלת יב-א) 'וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ'. וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֵלָּה מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם [א] מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ כָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב-ב) 'עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם' שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה. מִכְּלָל שֶׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת נִסְלַח לוֹ:

 כסף משנה  אי זו היא תשובה גמורה וכו'. בפרק בתרא דיומא (שם) [דף פ''ו:] מימרא דרב יהודה: אפילו עבר כל ימיו וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה דאיתא בפרק קמא דקדושין (דף מ':). אבל הא דקאמר אפילו ביום מיתתו שנאמר עד אשר לא תחשך וכו'. (שבת פרק כ"ג דף קנ"א.):

 לחם משנה  איזו היא תשובה גמורה וכו' זהו בעל תשובה גמורה וכו'. בפרק יוה''כ (דף פ"ו:) אמרו היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום. והטעם פירש''י ז''ל מתוך שדומה מכל וכל לזמן שנכשל בו כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית ואותו מקום ואותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר ע''כ. ורבינו לא כתב פעם ראשונה ושניה ונראה שלא היה בגרסתו אלא כגון שבאת לידו דבר עבירה ופירוש מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו' וכן גורס הרי''ף בהל' מכות. ובאותו פרק היינו בכח גופו כלומר בזמן הבחרות:

ב וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה-ז) 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ' וְגוֹ'. וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא-יח) 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי'. וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד-ד) 'וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ' וְגוֹ'. וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:

 כסף משנה  ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא''ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי''ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון:

 לחם משנה  ומה היא התשובה שיעזוב החוטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא''ת איך הקב''ה יעיד עליו כך וכי לא נשארה הבחירה בידו והרי אמרו הן בקדושיו לא יאמין. ויש לומר דפירושו כך שבשעה שהוא עושה תשובה צריך שיקבל עליו לעד להשי''ת שלא ישוב לזה החטא לעולם והוא על דרך ואעידה לי את השמים ואת הארץ שמקבל עליו לעדים לשמים ולארץ והראיה שהביא היא כך כיון שהכתוב אמר כל תשא עון וקח טוב הרי כיון שאנו אומרים לו שלא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו הרי אנו מקבלים אותו לעד על ככה:

ג כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם. וְצָרִיךְ לִפְרֹט [ב] אֶת הַחֵטְא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב-לא) 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב':

 כסף משנה  כל המתודה בדברים וכו'. ריש פרק ב' דתעניות (דף ט"ז.) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע''פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ' סאה עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בה שאינו גומר בלבו לשוב: וצריך לפרט החטא וכו'. ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא ר''ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי דא''ר ינאי אמר משה לפני הקב''ה רבש''ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואע''ג דהלכה כר''ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל''ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר''ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן ואע''ג דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר''ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ''מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי''ף והרא''ש ז''ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה''כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה''כ אחר אם לאו וע''כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם:

 לחם משנה  כל המתודה בדברים וכו'. בסדר תעניות (דף ט"ז) והובא בהלכות הרי''ף בפרק יוה''כ: וצריך לפרט החטא כו'. בפרק יוה''כ (דף פ"ו ע"ב) וצריך לפרט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה [ויעשו להם אלהי זהב] דברי ר' יהודה בן בבא ר''ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ופסקו שאר הפוסקים כר''ע דהלכתא כותיה מחבירו ורבינו פסק כרבי יהודה בן בבא וכבר נתן הרב''י טעם לדבר והראיה שהביא מברייתא (שם) דעבירות שהתודה עליהן יוה''כ זה וכו' אינה ראיה דיש לדחות דאיירי בעבירות שבין אדם לחבירו שמתודה עליהן כגון גזל ורציחה וכיוצא בהן אבל מכל מקום הטעם האחר שכתב אע''פ שהוא חלוש קצת כמ''ש הוא ז''ל יש לסמוך עליו לפסוק דלא כר''ע משום דלר''ע כשיזכרם לית לן בה שכן בירושלמי כשהביאו דברי ר''ע אמרו ר''ע אומר אינו צריך שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה משמע דלר''ע אם הזכירם לית לן בה ולר' יהודה בן בבא צריך להזכירם וכן נקטינן כר' יהודה בן בבא כיון דליכא פסידא לר''ע וכל שכן דאיכא קצת טעמא לסייע לפסוק כר' יהודה בן בבא. וא''ת היכי קאמר הכא הפורט חטאו שהוא עבירות שבין אדם למקום שכן הביא ראיה מקרא דאנא חטא העם הזה חטאה גדולה שהוא עבירות שבין אדם למקום הא אמרינן לקמן דעבירות שבין אדם למקום אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וי''ל דהיינו דוקא לגלותם ברבים אבל בינו למקום צריך לגלותם ולפרטם. זהו שכתב רבינו לקמן אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו כלומר בינו למקום וכן למעלה בריש פרק א' כשהזכיר הוידוי אמר עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך כלומר שצריך לפרט החטא לפניו יתברך אבל לא ברבים וזה שאמר ר''י בן בבא וצריך לפרט החטא ולר''ע אפילו בינו למקום לא צריך ולית הלכתא כותיה מטעמא דפירשתי:

ד מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וְעוֹשֶׂה [ג] צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ כְּלוֹמַר אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ. שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָוֹן מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ:

 כסף משנה  מדרכי התשובה וכו'. פרק קמא דראש השנה (דף ט"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה ויש אומרים אף שנוי מקום, ואל חמשה דברים אלו רמז רבינו בדבריו אלה:

 לחם משנה  מדרכי התשובה וכו' ומשנה שמו וכו' ומשנה מעשיו וכו'. בפרק קמא דר''ה (דף ט"ז ע"ב) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם ואלו הם צדקה צעקה שנוי השם שנוי מעשה. צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות. צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם וכו'. שנוי השם דכתיב שרה אשתך וכו'. שנוי מעשה דכתיב וירא אלהים את מעשיהם וכו'. וי''א אף שנוי מקום וכו'. וכל החמשה הוזכרו בדברי רבינו, השב צועק תמיד זו צעקה, ועושה צדקה וכו' זו צדקה. ומשנה שמו זו שנוי השם, ומשנה מעשיו זו שנוי מעשה, וגולה ממקומו זו שנוי מקום אף על פי דבגמרא אמרו דכל חד מנייהו סגי כלומר אדם שעשה תשובה בלבו ועושה צדקה אע''פ שלא התחיל לעשות שום מעשה טוב סגי וקורעין גזר דינו או כיון ששינה שמו אע''פ שלא התחיל לעשות שום מעשה טוב סגי כיון שכונתו טובה וכן כל הני. והכי מוכח מכל הפסוקים שהביאו דבצדקה קאמר וצדקה תציל ממות משמע דבצדקה לחוד מהניא, מ''מ כתב רבינו החמשה משום דודאי כולהו עדיף ונהי דבכל אחד מהם מהני לקרוע גזר דין אבל התשובה הגמורה היא בהיות לו חמשה התנאים:

ה וְשֶׁבַח גָּדוֹל לַשָּׁב שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּרַבִּים וְיוֹדִיעַ פְּשָׁעָיו לָהֶם וּמְגַלֶּה עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ לַאֲחֵרִים וְאוֹמֵר לָהֶם אָמְנָם חָטָאתִי לִפְלוֹנִי וְעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵינִי הַיּוֹם שָׁב וּמִתְנַחֵם. וְכָל הַמִּתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ אֶלָּא מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו אֵין תְּשׁוּבָתוֹ גְּמוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח-יג) 'מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ'. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֲבָל בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ [ד] וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם לִפְנֵי רַבִּים סְתָם. וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לב-א) 'אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה':

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו. א''א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע''פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים:

 כסף משנה  ושבח גדול לשב וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ"ו:) אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל''ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: וכתב הראב''ד א''א וכן עבירות המפורסמות וכו' ויתבייש ברבים, עכ''ל. כוונתו לומר דהיינו דאמר כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. ומדקדק בלשון רבינו ימצא דלא קאמר דעבירות שבינו למקום אינו צריך לפרסמם אלא כשאינם מפורסמים שכך כתב ועזות פנים היא לו אם גילם ואילו היו מפורסמים לא הוה שייך לומר אם גילם דהא גלויים ועומדים הם וג''כ בסוף דבריו יוכיח דקאמר וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ואי במפורסמים הרי אע''פ שהוא לא גילם כבר נתגלו אלא ודאי כדאמרן. וסובר רבינו דחטא מפורסם שבינו למקום לא דמי לעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו אבל בעבירות שבינו למקום נהי דאין לו להעלימם כשיאמרו לו עברת עבירה פלונית לא יאמר לא עברתי כיון שנתפרסם אלא יאמר עברתי ואני שב בתשובה שלימה לפני המקום מ''מ אינו מצווה לפרסמם שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע ואיכא חילול השם ולכך לא כתב רבינו שבעבירות שבינו לבין המקום מצוה לפרסמן:

 לחם משנה  ושבח גדול לשב וכו'. בפ' יוה''כ (פ"ו:) רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום. וכתב רבינו כתירוצא בתרא דסבר דפליג אתירוצא קמא ולא מפליג בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם. והר''א ז''ל בהשגות סבר דלא פליגי ופסק גם כן כתירוצא קמא ולכך כתב דבחטא מפורסם אפילו עבירות שבין אדם למקום צריך לפרסם התשובה:

ו אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לָעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה-ו) 'דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵם נַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ז) 'כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו':

 כסף משנה  אף על פי שהתשובה וכו'. פ''ק דר''ה (דף י"ח.) א''ר שמואל בר אוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של ציבור שאפילו שנחתם מתקרע שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר''ה ליוה''כ:

 לחם משנה  אע''פ שהתשובה והצעקה וכו'. בפ''ק דר''ה (דף י"ח) מנין לגזר דין של צבור אע''פ שנחתם נקרע שנאמר כה' אלוהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר''ה ליוה''כ:

ז יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעֻדָּה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּשַׁחֲרִית וּבְמוּסָף וּבְמִנְחָה וּבִנְעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה. יָחִיד אַחַר תְּפִלָּתוֹ וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ בִּבְרָכָה רְבִיעִית:

 כסף משנה  ומצות וידוי וכו' עד בברכה רביעית. הכל ברייתא פרק בתרא דיומא (דף פ"ז:):

 לחם משנה  ומצות וידוי יוה''כ וכו'. פרק יוה''כ (פ"ז ע"ב) ת''ר מצות וידוי ערב יוה''כ עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודתו כך הובא בהרי''ף ובגרסתנו שמא תטרף דעתו עליו. ורבינו גורס כגי' הרי''ף ז''ל ומפרש שמא יחנק בסעודה. ורש''י ז''ל לא פירש כן: ואע''פ שהתודה וכו'. כל זה שם בברייתא קרוב ללשון רבינו ז''ל:

ח הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבָל [ה] אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (כֻּלָּנוּ) וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר אַף עַל פִּי [ו] שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא-ה) 'כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד':

 כסף משנה  הוידוי שנהגו בו וכו'. שם נחלקו אמוראי מה אומר ובסוף כלם אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה יתיב כי מטא שליח ציבור לאבל חטאנו קם אכרעיה אמינא ש''מ עיקר וידויא האי הוא: עבירות שהתודה עליהם וכו'. ברייתא שם [פ''ו:] פלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ות''ק ופסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי:

 לחם משנה  הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו כולנו. שם אמר בר המדורי אנא קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב וכי מטא שליחא דציבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו (כלנו) קא מיקם אמינא ש''מ עיקר וידוי האי הוא ע''כ. ונראה דלאו דוקא חטאנו לבד אלא חטאנו עוינו פשענו שזהו עיקר הוידוי וכמו שכתב רבינו למעלה בריש פ' ראשון חטאתי עויתי פשעתי לפניך וגם כאן דאמרינן הכי ומאי דכתב חטאנו ר''ל חטאנו וכו' שהוא חטאנו עוינו פשענו כנ''ל:

ט  אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. [ז] אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּגוֹן הַחוֹבֵל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ הַמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ נִמְחַל לוֹ לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ. לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחל לוֹ מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה מְנִיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. [ח] וְאִם הָיָה רַבּוֹ הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחל לוֹ:

 כסף משנה  אין התשובה וכו'. משנה שם [פ''ה:]: אע''פ שהחזיר לו וכו'. משנה בב''ק סוף החובל (דף צ"ב.): אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים וכו' עד מניחו והולך לו. מימרא דר' יצחק פרק בתרא דיומא (דף פ"ז:): ואם היה רבו וכו'. כ''כ הרי''ף והרא''ש, ונראה שטעמם מדגרסינן בגמ' (שם) דרב הלך י''ג פעמים לבקש מחילה מרבי חנינא והיכי עביד הכי והאמר ר''י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים רב שאני. ומפרשים דה''ק דר' חנינא הוה רבו וכשהוא רבו שאני משאר בני אדם שצריך לבקש ממנו אפילו כמה פעמים. ורש''י לא פירש כן:

 לחם משנה  אין התשובה ולא יוה''כ וכו'. שם (דף פ"ה ע"ב) במשנה עבירות שבין אדם למקום יוה''כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה''כ מכפר עד שירצה חבירו, ובגמרא (דף פ"ז) אמר רב יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו וכו'. עוד שם וצריך לפייסו בשלש שורות של בני אדם. עוד שם כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו וכו' ונתבאר כל זה בדברי רבינו: ואם היה רבו הולך ובא וכו'. שם (דף פ"ז) רב הוה פסיק סדרא קמיה דרבי עייל וכו' אתא ר' חנינא וכו' אקפד רבי חנינא אזל רב לגביה תליסר מעלי יומא דכיפורי ולא אתפייס והיכי עביד הכי והאמר ר' יוסי בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו וכו' ומשני רב שאני. מפרש רש''י ז''ל רב שאני מחמיר היה על עצמו. ורבינו גורס רבו שאני כלומר דר' חנינא רבו היה. והקשו עוד ור' חנינא היכי עביד הכי והא אמר רבא כל המעביר על מדותיו וכו' אלא ר' חנינא חלמא חזא וכו' כלומר ראה בחלומו שרב יעמוד ראש ישיבה שמא ימות הוא כדי שרב יהיה ראש משום דאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא ולכך לא היה מוחל לו דאמר אדחייה מהכא ויברח לבבל ושם יהיה ראש. וא''ת לדעת רבינו שאומר דברבו אפילו אלף פעמים היכי אמר אדחייה מהכא הא היה חייב רב שלא ללכת משם עד שיפייסנו. וי''ל דמכל מקום כיון שיראה רב שבשום צד ואופן אחר כמה פעמים אינו רוצה למחול לו ישא רגליו וילך לבבל:

י אָסוּר לָאָדָם לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס אֶלָּא יְהֵא נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא [ט] לִמְחל מוֹחֵל בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְזֶהוּ דַּרְכָּם שֶׁל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַרְלֵי לֵב אֵינָן כֵּן אֶלָּא (וְעֶבְרָתָן) [וְעֶבְרָתוֹ] שְׁמָרָה נֶצַח. וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:

 כסף משנה  אסור לאדם להיות אכזרי וכו'. שם בההיא עובדא דר' חנינא היכי עבד הכי והאמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסוף החובל [צ''ב.] תנן מנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים:

יא הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ וּמֵת חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיְּבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ וְיֹאמַר בִּפְנֵיהֶם חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁכָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתִי לוֹ. וְאִם הָיָה חַיָּב לוֹ מָמוֹן יַחֲזִירוֹ לַיּוֹרְשִׁים. לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ יוֹרְשִׁין יַנִּיחֶנּוּ בְּבֵית דִּין וְיִתְוַדֶּה:

 כסף משנה  החוטא לחבירו וכו'. פ' בתרא דיומא [פ''ו.] מימרא דר''י בר חנינא: ומה שאמר ואם היה חייב לו ממון. בב''ק ק''ג במשנה:

הלכות תשובה - פרק שלישי

א כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲוֹנוֹת. מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲוֹנוֹתָיו צַדִּיק. וּמִי שֶׁעֲוֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו רָשָׁע. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה בֵּינוֹנִי. וְכֵן הַמְּדִינָה אִם הָיוּ זְכֻיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת. וְאִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ:

 לחם משנה  כל אחד ואחד מבני האדם וכו'. עיקר הדברים לפי מה שרבינו סבור הוא שבתחלה נדונים היחידים שבעיר כל אדם שנמצא שזכיותיו מרובין מעונותיו צדיק ומי שעונותיו מרובין מזכיותיו רשע. ואח''כ דנין המדינה כולה אם ראו שעונותיה מרובין מזכיותיה אז ודאי נחרבת והצדיקים ודאי יוצאים ממנה ונצולים כמו שעשו לסדום דהאף תספה צדיק עם רשע. ואם נמצאו זכיותיה מרובין מעונותיה היא צדקת ואין מחריבין אותה אלא שהקב''ה נפרע מהרשעים מכל אחד ואחד לבדה. ואחר שדנו כל מדינה ומדינה לבדה חוזרין ושוקלין עונות וזכיות כל המדינות שהוא כל העולם כולו אם נמצא עונותיהן מרובים מזכיותיהן אז נחרב כל העולם כולו ואפילו המדינה שזכיותיה מרובין מעונותיה ואינם ניצולין מהם אלא הצדיקים בלבד כמו שהיה בימי דור המבול שנצול נח ואם נמצאו זכיותיהן מרובים מעונותיהם אז נצול כל העולם כלו ואפי' המדינה שעונותיהם מרובים מזכיותיהן הם נצולים והקב''ה פורע מן הרשעים בלבד. וזה למד רבינו ז''ל ממה שאמר בקדושין (דף מ') צריך שיראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי וכו' ואת כל העולם וכו' עבר עבירה אחת כו' משמע ששוקלין את כל העולם כלו. ואם תאמר מאי אהני לן שיקול המדינות שיהיה אחת צדקת ואחת רשעת כיון שאחר כך דנין את כל העולם כלו ובתר כל העולם אזלינן. וי''ל דאהני לן כשיהיה כל העולם חציו זכאי וחציו חייב אז רואין כל מדינה ומדינה כפי מה שהיא אם היא רשעת היא נחרבת ואם היא צדקת היא נצולת והרשעים נאבדים. א''נ י''ל דאפי' העולם שרבו עונותיו מזכיותיו או זכיותיו מעונותיו בכל גוונא המדינה שעונותיה מרובין נחרבין ושזכיותיה מרובין היא נצלת. וא''ת א''כ מאי אהני לן שיקול כל העולם כלו. וי''ל דאהני לן למדינה שחציה זכאי וחציה חייב דלא אמרינן רב חסד מטה כלפי חסד כיון שכל העולם מרובין עונותיו מזכיותיו היא נחרבת ואם זכיותיו של עולם מרובים מעונותיו היא נצלת:

ב * אָדָם שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל רֹב עֲוֹנֵךְ. וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲוֹנוֹתֶיהָ מְרֻבִּין מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח-כ) 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' וְגוֹ'. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אִם הָיוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתֵיהֶן מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו-ה) 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם'. וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת וְהָעֲוֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָּדְלָם. יֵשׁ זְכוּת שֶׁהִיא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יד-יג) 'יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב'. וְיֵשׁ עָוֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זְכֻיּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט-יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה'. וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אֵל דֵּעוֹת וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲוֹנוֹת:

 ההראב"ד   אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו. א''א לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה שמיד מתים, ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמין לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו, ועיקר דבר זה ביבמות (נ'):

 כסף משנה  אדם שעונותיו מרובים וכו': כתב הראב''ד א''א לא כמו שהוא סובר וכו' ועיקר דבר זה ביבמות [דף נ'.] עכ''ל. וי''ל שטעם רבינו וראיתו מדאמרינן בסוף פ''ק דקידושין [מ':] וכתבו רבינו בסמוך לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן יראה לכל המדינה ולכל העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע לו ולכל העולם ולכל המדינה לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל המדינה וכל העולם לכף חובה ולמאי אמר אם הכריע עצמו ומדינתו וכל העולם לכף חובה אלא לומר שכיון שהוכרעו לכף חובה מיד הם אובדים וכמו שהביא רבינו ראיה מסדום ועמורה. ומה שהקש' הראב''ד כי יש רשעים חיים הרבה כבר תירץ זה רבינו במה שכתב ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה כענין שנאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב:

 לחם משנה  אדם שעונותיו מרובין וכו' מיד הוא מת וכו'. קשה לזה דהא כמה צדיקים ראינו שמתים וכמה רשעים שחיים. ועוד קשה דאמרינן בברייתא בסוף פ''ק דקדושין (דף ל"ט:) כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף את כל התורה כלה וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים את כל התורה כלה והעלו באותו סוגיא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא והרבה תירוצים נאמרו בקושיא זו. ונראה דכוונת רבינו במה שאמר כאן מת ברשעו רוצה לומר מיתת העוה''ב. ורבינו איירי כאן בשיקול העשוי בשעת מיתתו כמו שביאר לקמן ואמר כשם ששוקלין זכיות האדם בשעת מיתתו משמע דעד השתא בשיקול העשוי בשעת מיתה איירי. וכ''ת מ''מ הרי כתב לקמן בר''ה מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה. יש לומר דצדיק דקאמר רוצה לומר צדיק באותו הדין ורשע דקאמר רשע באותו הדין כמו שתירץ הרמב''ן ז''ל ולכך לא כתב רבינו ז''ל לקמן מי שנמצא זכיותיו מרובין מעונותיו נחתם לחיים אלא כתב צדיק שאע''פ שיהיה רשע גמור ורוצה הקב''ה לפרוע לו שום שכר מצוה נותן לו חיים ומקרי צדיק בזה הדין: ובהשגות השיג הראב''ד ז''ל קושיא זו על רבינו מפני שסובר שהדין דהך מת ברשעו דקאמר היא מיתה ממש והוא תירץ דמיתה רוצה לומר שלא ימלאו ימיהם שהם שני הדור כדאמרינן בסוף פרק החולץ (דף מ"ט:) את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות, ופירש''י אלו שנים שפוסקים לאדם בשעת לידתו ע''כ. ואפילו נחתם למיתה רוצה לומר לרעתו שאם גזור עליו בשעת לידה שיחיה חמשים שנה לא יחיה אלא ארבעים: וכן מדינה שעונותיה וכו'. שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה. וא''ת א''כ כיון דסדום עונותיה מרובים מזכיותיה למה הקב''ה היה מוחל להם בשביל החמשים צדיקים כיון דהדין נותן שנאבדת. ויש לומר מפני תפלת אברהם היה מוחל אע''פ שאין הדין כך:

ג כָּל מִי שֶׁנִּחַם עַל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה וְתָהָה עַל הַזְּכֻיּוֹת וְאָמַר בְּלִבּוֹ וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּתָן הַלְוַאי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כֻּלָּן וְאֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג-יב) 'וְצִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ', אֵין זֶה אֶלָּא בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. וּכְשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין זְכֻיּוֹת אָדָם וַעֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיּוֹתָיו, בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם [א] לְחַיִּים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה:

 כסף משנה  כל מי שניחם וכו'. סוף פ''ק דקידושין (דף מ':) רשב''י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו ופריך ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כלומר ולמה איבד את הראשונות אמר ר''ל בתוהא על הראשונות: וכשם ששוקלים וכו'. פ''ק דראש השנה (דף ט"ז:) מימרא דרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן:

 לחם משנה  כל מי שניחם וכו'. סוף פ''ק דקדושין (דף מ') בברייתא דברי ר''ש בן יוחאי ופירשו בגמ' בתוהא על הראשונות: וכשם ששוקלין וכו'. רבינו סובר דשוקלין בשעת מיתתו של אדם וכן בראש השנה. ונראה שיצא לו ממה שאמרו בפ''ק דראש השנה (דף ט"ז:) ג' ספרים נפתחים בראש השנה וכו' הרי שקול של ראש השנה ועוד אמרו שם ג' כיתות ליום הדין וכו' וסובר רבינו שזה הוא ליום המיתה: הבינונים וכו'. פ''ק דר''ה (דף י"ז) אמרו שם בברייתא שלש כתות ליום הדין וכו' בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפין ועולין וכו' ב''ה אומרים ורב חסד וכו' פושעי ישראל בגופם יורדין לגיהנם ונדונין בה שנים עשר חדש וכו' אבל המינין והמסורות ואפיקורוסין שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור וכו' יורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות. וכן עוד שם אמר מר ב''ה אומרים ורב חסד וכו' והא כתיב והבאתי וכו' התם בפושעי ישראל בגופן והקשו והא אמרת לית להו תקנתא ותירצו כי לית להו תקנתא ברוב עונות הכא מחצה עונות וכו' ואית בהו נמי עון פושעי ישראל וכו' לא סגיא להו בלאו והבאתי וכו': עוד שם פושעי ישראל בגופן מאי ניהו א''ר קרקפתא דלא מנח תפילין ונתבארו דברי רבינו ז''ל מ''ש דדוקא פושעי ישראל בינונים יורדין לגיהנם אבל שאר בינונים רב חסד מטה כלפי חסד וכן נתבארו כל שאר הדברים. ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו לא מצאתי בגמרא: אם עשה תשובה נחתם וכו' ואם לאו נחתם למיתה. וא''ת כי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה הא מחצה על מחצה ורב חסד מטה כלפי חסד כבר תירצו בזה דהיכא דלא עשה תשובה הוי עון אחד נוסף על העונות משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה ואם לא עשה הרי עון אחד נוסף על העונות:

ד  אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה וְגָרַם לוֹ הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת וְגָרַם לוֹ וְלָהֶם תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י-כה) 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם' זֶה שֶׁצָּדַק הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם לִזְכוּת וְהִצִּילוֹ. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:

 כסף משנה  לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עד זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ברייתא ספ''ק דקידושין (דף מ':.):

 לחם משנה  ומפני ענין זה. כלומר מפני שבשופר מזהירין בראש השנה לחפש במעשיו לכך באלו עשרה ימים צריך לעשות מצות ומעשים טובים:

ה * בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲוֹנוֹת אָדָם עִם זְכֻיּוֹתָיו אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו עָוֹן שֶׁחָטָא בּוֹ תְּחִלָּה וְלֹא שֵׁנִי אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ. אִם נִמְצְאוּ עֲוֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו אוֹתָם שְׁתֵּי עֲוֹנוֹת מִצְטָרְפִים וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכּל. וְאִם נִמְצְאוּ זְכֻיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲוֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָוֹן שְׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מַעֲבִירִים כָּל עֲוֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחְשָׁב רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם. וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי וְכֵן עַד סוֹפָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לג-כט) 'הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר'. אֲבָל הַצִּבּוּר תּוֹלִין לָהֶן עָוֹן רִאשׁוֹן שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ב-ו) 'עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ'. וּכְשֶׁמְּחַשְּׁבִין לָהֶן עַל דֶּרֶךְ זֶה מְחַשְּׁבִין לָהֶן מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. הַבֵּינוֹנִים אִם הָיָה בִּכְלַל מֶחֱצָה עֲוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁלֹּא הֵנִיחַ [ב] תְּפִלִּין מֵעוֹלָם דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֶטְאוֹ וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעֲוֹנוֹתֵיהֶן מְרֻבִּים דָּנִין אוֹתָן כְּפִי חֲטָאֵיהֶם וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס-כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ'. אֶרֶץ זוֹ מָשָׁל כְּלוֹמַר אֶרֶץ הַחַיִּים וְהוּא הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן [ג] חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

 ההראב"ד   בשעה ששוקלין עונות אדם אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה. א''א זה מן הערבוב שמערבב הדברים זה בזה ומדמה בדעתו שהן אחדים והם זרים ונפרדים מאד. לפי שראה בראש השנה ורב חסד מטה כלפי חסד ותנא דבי ר''י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה. וראה ביומא רבי יוסי ברבי יהודה אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו סבר בדעתו שהן ענין אחד והן רחוקים מאד דההיא דרבי ישמעאל היא ליום הדין הגדול ולהציל הבינונים מגיהנם כדברי בית הלל ואין שם זכר למחילת עון אבל הא דרבי יוסי ברבי יהודה בעולם הזה ובתחלת מעשיו של אדם מימי עונשו ואילך שחטא הראשון והשני והשלישי שיזדמנו לידו אם עשה מהם תשובה אע''פ שהם מן החמורים שצריכין יסורין ויוה''כ למרק אלו הראשונים אינן צריכין שהם מחולין לגמרי. זו היא הצעת הדברים ועיקרן ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו:

 כסף משנה  בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ"ו:) תניא ר''י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי''ף והיא גירסת רבינו והראב''ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ''ק דר''ה ב''ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב''ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנא דבי ר''י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא''ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א''כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה''כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי''ל דלעיל מיירי בר''ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא''ת א''כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד''א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לגן עדן או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי''ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג''ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג''ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה''ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן: ומ''ש תולין עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב''ד וז''ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ''ל הראב''ד. ולדעת רבינו ההיא דר''י בר יהודה בשנדון אם ילך לגן עדן או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל: הבינונים אם היה בכלל מחצה וכו'. פ''ק דר''ה (דף י"ו.) אמרינן דבינונים דאמרי ב''ה רב חסד מטה כלפי חסד דוקא שאין בכלל עוונותיהם עון פושעי ישראל בגופן ומאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. וכתב הר''ן דה''ה לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם כגון שלא קרא ק''ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם. וכתב ר''ת ז''ל דדוקא כשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם אינו נמנע מלהניחם אלא מפני שהם צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהם אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן עכ''ל. ומפורש שם בגמרא דבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן מצפצפין ועולים ואם עונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עונותיו עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר וזכות הוא להם שהם תחת רגלי הצדיקים דעל כ''פ הצדיקים יבקשו עליהם רחמים. ומסיים בברייתא אבל האפיקורוסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים ופריש רב חסדא דשנתנו חתיתם בארץ החיים היינו פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. והשאר שכתב רבינו צ''ע היכא מייתי להו: ומ''ש וכן חסידי אומות העולם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור''י בפ' חלק (דף ק"ב:) ופסק כר''י. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהכי משמע מתני' דמני לבלעם בהדי ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא:

 לחם משנה  בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו כו'. בפרק קמא דראש השנה (דף י"ז.) אמרו תנא דבי רבי ישמעאל נושא עון ועובר על פשע מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. ובהלכות פירש בו ב' פירושים, האחד פי' הרי''ף ז''ל וז''ל פירוש אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדין לא בא חטא לידו מעודו אותו החטא אין הקב''ה כותבו אלא מעבירו וכך היא מדתו של הקב''ה שלא לחייבו מתחלה כדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר אמר רבא וכו' ע''כ. הרי שהרכיב ב' מאמרים המאמר במס' ר''ה מעביר ראשון ראשון וכו' עם המאמר הנאמר ביומא [פ''ו:] תניא ר' יוסי ב''ר יהודה אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושניה וכו' והכל איירי בראש השנה וה''ה בשעה ששוקלין בעת מיתתו שעושין כך לדעת רבינו שסובר ששוקלין נמי בעת ההיא. והפירוש של הרי''ף ז''ל ביארו שם הר''ן ז''ל דלדעת מאן דקאמר ועון עצמו אינו נמחק ר''ל שהעון ראשון ושני דאין מונין לו הם תלוים ועומדים ואי איכא רובא עונות חוץ מראשון ושני מגלגלין עליו את הכל ואי ליכא לא. ויש שם פירוש אחר שפירש שם הגאון דאין הכונה באומרו מעביר ראשון לענין חטא ראשון ושני דלא קא חשיבי. ולדעתו אין הפרש בין ראשון ושני כלל לכל שאר, וה''פ כשהקב''ה רואה לאדם שרובו זכאי מעביר ראשון כלומר כל העונות שעושה מעבירם ונחשב כאילו לא עשה עונות כלל וקאמר רבא אע''פ שמעבירם אינם נמחקים לגמרי אלא תלוים ועומדים שאם נמצאו רובם זכיות אותם העונות נמחקים אז לגמרי אבל אם רובן עונות אז ודאי כל אחד נחשב ואינו מעביר ראשון ראשון כלל. ונראה לכאורה דרבינו תפס לו דרך הרי''ף ז''ל רבו ומרכיב שני המאמרים ופירש מעביר ראשון ראשון ר''ל דחטא ראשון ושני לא קא חשיב כלל, אבל לשון ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו מעבירין כל עונותיו ראשון ראשון שכתב אח''כ נוטה קצת לפירוש הגאון דמשמע דפירוש מעביר ראשון ראשון ר''ל דמעביר כל אחד ואחד כאילו לא היו לו עונות לכך דברי רבינו הם סתומים. לכך נראה ודאי שהוא תופס דרכו של הרי''ף ז''ל כדכתב בשם הר''ן ז''ל והכי פירושו מעביר ראשון ראשון כלומר החטא הראשון ושני מעבירם וכך היא המדה כלומר מכאן ואילך ליתר העונות כמו שעשה בתחלה להעבירם כלם אחד אחד והיינו דוקא כשהעונות הם כנגד הזכיות אבל אם יותר מגלגלין עליו את הכל וכמו שפירש רבא ועון עצמו אינו נמחק. נמצא דבפירוש וכך היא המדה נשתנה פירושו מדברי הרי''ף ז''ל דלפירוש הרי''ף ר''ל וכך היא מדתו שלא לחשוב לו חטא ראשון ושני. והראב''ד ז''ל בהשגות לא מתחוור לו דרך זה של הרי''ף ז''ל והוא מפרש דשני המאמרים הם חלוקים דתנא דבי ר' ישמעאל איירי ביום ר''ה ולא הוזכר כאן כלל חטא ראשון ושני ופירש הוא שכששוקל העונות ומצאם כנגד הזכיות מחשבו הקב''ה לצדיק גמור ומעביר כל עונותיו ראשון ראשון וכמו שהוא לפירוש הגאון ולא איירי בחטא ראשון ושני כלל וזה לא איירי בר''ה אלא בחטא ראשון ושני שעושה האדם בתחלת ימיו שהקב''ה מוחלו בתשובה ולא בעינן יוה''כ ויסורים זהו דעתו ז''ל מבואר בהשגות: בד''א ביחיד שנאמר הן כל אלה וכו'. בפ' יוה''כ (דף פ"ו:) תניא ר' יוסי ב''ר יהודה אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל וכו' ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר מאי ואומר וכ''ת ה''מ בצבור אבל ביחיד לא ת''ש הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש, זו היא נוסחתנו בגמרא וכך היה גורס הראב''ד ז''ל בעל ההשגות ומפני כן השיג על רבינו ז''ל שזה החילוק של ציבור ליחיד לא הוזכר בגמ' וכך הוא האמת לפי גירסא זו אבל רבינו גורס גירסת הרי''ף שהובא בהלכות וז''ל תניא ר' יוסי אומר וכו' (עיין בכ"מ) ונתבארו דברי רבינו ז''ל לפי גרסא זו:

ו [ד] וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הַמִּינִים. וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין. וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל. הַמּוֹרְדִים. וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר. וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים. וְהַמּוֹסְרִים. וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים. וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע. וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ:

ז חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִים [ה] מִינִים. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵן שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר. * וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֲבָל שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה. * וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ הָרִאשׁוֹן וְצוּר לַכּל. וְכֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָב אוֹ מַזָּל וְזוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ הוּא מִין:

 ההראב"ד   והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א''א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות: וכן האומר שאינו לבדו הראשון. א''א כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה אלא שמצא לו סמנים גדולים תהו ובהו חושך ומים ורוח ובהם עשה מה שעשה:

 כסף משנה  חמשה הם הנקראים מינים. בפרק אין מעמידין (דף כ"ו:) אמרינן דמין זה העובד כוכבים וסובר רבינו דכל הני מינים מיקרו: והאומר שיש שם רבון אחד וכו'. כתב הראב''ד ולמה קרא לזה מין וכו' המשבשות את הדיעות, עכ''ל. ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ''ב ממ''א וז''ל. א''א אע''פ שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ''ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר: וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל. כלומר האומר אמת שיש אלוה יחיד ואינו בעל גוף ותמונה אבל אינו לבדו ראשון שיש חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם אם כן אינו ראשון ויוצר הכל שהרי החומר לא בראו שהיה קדום: כתב הראב''ד וכן האומר שאינו לבדו ראשון א''א כאותו שאמר וכו' ובהם עשה מה שעשה, עכ''ל. כתב כן להבדיל בין זה לאותו שכתב תחלה האומר שאין שם אלוה:

 לחם משנה  חמשה הן (מישראל) הנקראים מינין כו'. י''ל בפירוש המינין וכל שאר הענינים שהזכיר רבינו טובא. חדא מה שפירש המינין הם חמשה מאי זה. הא בגמרא פרק אין מעמידין (דף כ"ו:) לא נמצא שם שום סברא כזו אלא חד אמר דמומר להכעיס מין וחד אמר איזהו מין זהו העובד כוכבים אבל אלו החמשה לא מצאנו. מיהו הא ל''ק דבכלל עובד כוכבים הוו הני חמשה דעובד כוכבים ר''ל שמקבל אלוה אחר זולת האל יתברך ומכחיש אלהותו וכן אלו החמשה מכחישי אלהותו הן. אבל קשה מה שפירש באפיקורוסים דבגמ' דסנהדרין בריש פ' חלק (דף צ'.) כשאמרו במשנה ואלו שאין להם חלק לעוה''ב והזכיר אפיקורוס אמרו בגמרא (דף צ"ט ע"ב) מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי תרוייהו זה המבזה ת''ח רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי זה המבזה חבירו בפני ת''ח אבל ביאור זה שהזכיר רבינו באפיקורוס לא מצאתי בגמרא. וקשה עוד מזה דלקמן כתב רבינו ז''ל דמבזה ת''ח אין לו חלק לעוה''ב וזה על כרחין יצא לו מאפיקורוס שאמרו בפרק חלק וכרב ור' חנינא מאי שנא דשם מפרש אפיקורוס מבזה ת''ח וכאן פירש באופן אחר. עוד קשה מה שפירש במומרים ישראלים שהם ב' ומנה אחד מומר להכעיס וזה תימה דבפ' אין מעמידין [כ''ו:] פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתאבון מומר להכעיס מין וחד אמר אפילו להכעיס מומר הוי. ורבינו פסק בהלכות רוצח פרק ד' כמאן דאמר אפיקורוס הוי שכתב שם האפיקורוסים והם העושים עבירות להכעיס וכו' ה''ז אפיקורוס וא''כ לדברי זה אין למנות אפיקורוס ומומר להכעיס בתרתי דהא בפירוש אמרו בגמ' [שם] לדחות זה כשמנה שם בברייתא האפיקורוסים ומומרים ואמרו סמי מכאן מומר משום דקסבר דהוי אפיקורוס וא''כ הוי בכלל אפיקורוס וא''כ רבינו כיון שירד למנותו בכלל אפיקורוס היה לו למנותו. ובהל' עכו''ם בפ''י גבי מורידין ולא מעלין כתב רבינו אבל המוסרין והאפיקורוסים מישראל מצוה לאבדן כו' לא הזכיר שם מומרים ונראה דפסק כמ''ד אפיקורוס הוי ומסכים להל' רוצח וא''כ איך כתב כאן דמומר הוי. וע''ק דבהלכות עדות פי''א כתב המוסרין והאפיקורוסים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות וכו' שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדים הכופרים פחותים הם מעכו''ם שהעכו''ם לא מעלין ולא מורידין וכו' ואלו מורידין ולא מעלין. הרי שם שהזכיר גבי הורדה לבור מומרים וכמ''ד מומר הוי והוה הפך למה שכתב בהל' רוצח ובהלכות עכו''ם. וע''ק באפיקורוסין וכופרין היכן מנה בברייתא שמורידין ולא מעלין הרי לא הזכיר בברייתא אלא האפיקורוס והמומרים. וע''ק כשהקשו שם בגמרא בפ' אין מעמידין (דף כ"ו) א''ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות מומר ואת אמר מורידין אמאי א''ל סמי מכאן מומר לשני ליה אידי ואידי במומר לתיאבון כאן במומר לכל התורה כאן במומר לדבר אחד דלכל התורה כלה שכתב רבינו לתיאבון הוי שאמר שאינו רוצה להיות שפל כישראל אלא רוצה להיות כעכו''ם שהם במעלה וא''כ במומר להכעיס הוא אפיקורוס שפיר מצי לאוקמי במומר לכל התורה כולה. וע''ק שכתב בהלכות שחיטה פ''ו ואם היה מומר וכו' או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ואיך קאמר דאפיקורוס הוא הכופר בתורה הא הכא מנה אפיקורוס וכופר בתורה בתרתי. וכן קשה בהלכות רוצח פ''ד שכתב והאפיקורוסים והם הכופרים בתורה ובנבואה והא הכא מנה הכופר בתורה והאפיקורוס בתרתי ואיך כתב שם דהוא הוא. וע''ק מ''ש לקמן ויש עבירות קלות מאלו וכו' ולמה לא מנאם בכלל הראשונות ואמאי חלקם דחז''ל מנו כלם ביחד משמע דכלם שוים אפיקורוס ואומר אין תורה מן השמים דיחד מנאום בפ' חלק. וע''ק למה לא מנה כאן במומרים מומר לתיאבון דלכ''ע מומר הוי: ונראה לתרץ לכל זה דרבינו ודאי הוקשה לו למ''ד בפ' אין מעמידין [כ''ו:] סמי מכאן מומר דלדבריו איך מנו בברייתא בפ''ק דר''ה [י''ז:] מומרין ושם לא אמר בגמ' סמי מכאן מומר אלא ודאי דיש לתרץ ולומר דיש נקראים אפיקורוסים אע''פ שאינם באמת אפיקורוסים אלא מפני שהם מביאים לאפיקורסות והם מבוא לו. וכ''כ רבינו ז''ל בפ''ק דחולין [ט''ו:] בפירוש המשנה על משנה המתחלת השוחט במגל וכו' שצדוק ובייתוס הכופרים בתורה הם שקורין אותם אנשי דורינו אפיקורוסים במוחלט ואינן אפיקורוסים על האמת אבל דינם להיות כדין האפיקורוסים ר''ל שמותר להרגם היום בזמן הגלות מפני שהם מבוא לאפיקורסות, ועוד כתב שם רבינו ז''ל וחז''ל קראו אפיקורוסים לחולקים על הדת ועל הנביאים ומכזיבין הנביאים וכו' א''כ נראה לומר דחז''ל קראו לכלם אפיקורוסים לכופרים ומומרים מפני שהם מבוא לאפיקורסות האמיתי אבל אינם אפיקורוסים באמת שהאפיקורוסים באמת הם החמשה שהזכיר רבינו ז''ל. ובזה יתורץ הקושיא דלברייתא דר''ה [י''ז.] למ''ד מומר להכעיס אפיקורוס הוי דבר''ה לא הזכירו אלא האפיקורוסים שהם אפיקורוסים באמת וכן המומרים וכל השאר כלומר הה' שמם האמיתי שראוי לקרותם אע''פ שהחכמים בכל מקומותיהם קראו אפיקורוסים למומרים ומוסרים ומינין הוא בשם מושאל מפני שהוא מבוא לאפיקורסות ומחלוקת רב אחא ורבינא בפרק אין מעמידין [כ''ו:] הוא אם קראו חכמים למומר להכעיס בשם מושאל כמו שקראו כן למוסר ולכופר אע''פ שאין שמם האמיתי אפיקורוסים. ומה שהוצרך לומר מ''ד דלהכעיס הוי אפיקורוס סמי מכאן מומר הוא מפני שאי אתה יכול לפרש המין האמור בברייתא שר''ל האפיקורוס האמיתי ופרט מומר כלומר שמו האמיתי ולא רצתה הברייתא לקרות כאן בשם הכולל אלא רצה להודיע לנו שמו האמיתי כמו שאמרו בפ''ק דר''ה [י''ז.] האפיקורוסים והמומרים וכו' שהזכיר שמם האמיתי. זה א''א לומר דאם כוונת הברייתא היא כך היה לה להזכיר הכופרים והאפיקורוסים ונימא הכי הכופרים והאפיקורוסים המומרים מורידים ולא מעלים דודאי האפיקורוסים והכופרים לא עדיפי ממומרים וא''כ אמאי לא פרט אותם הברייתא בפירוש אלא מאי אית לך למימר דכללם בכלל האפיקורוסים א''כ כיון דשם אפיקורוס שם כולל ומושאל הוא א''כ מומר להכעיס נמי בכלל מינין בשם המושאל וא''כ על כרחך סמי מכאן מומר. ומה שלא תירצו אידי ואידי לתיאבון וכאן לכל התורה כולה כאן לדבר אחד נראה שהוא מפני דמומר לכל התורה כולה ודאי דיקרא מינאה בשם המושאל. וכמו שהשיגו הראב''ד ז''ל בהשגות דחוזר לדת העכו''ם מודה באלהיהם ונקרא מין וא''כ ודאי דלא מצי לאוקמי דברייתא דמומרים במומר לכל התורה כולה משום דהוי בכלל מין. והשתא יתורץ הכל מ''ש דמומר להכעיס הוי מומר מנה כאן השם האמיתי כמו שמנה הברייתא דר''ה [שם] ובהל' הרוצח שכתב הרי זה מין כלומר הרי זה שקראו אותו חז''ל מין בשם המושאל ובהל' ע''ז שלא הזכיר שם מומרין גבי הורדה סמך על מ''ש בהלכות עדות ששם הזכיר מינאין ואפיקורוסים וכופרים ומומרים כל אחד ואחד בשמו האמיתי כמו שקראן כאן בהלכות תשובה ובהלכות שחיטה (פ"ד) שכתב או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ר''ל שהוא השם המושאל שהחכמים קראו אפיקורוס בכ''מ בהשאלה. וכן בהלכות רוצח שקרא לכופר בתורה אפיקורוס בשם המושאל אבל לא השם האמיתי. ומ''ש רבינו פירוש זה באפיקורוס ולא פירוש שהוא מבזה ת''ח משום דהסברא דחקתו דכאן אמר יורדים ואינם עולים וא''כ אין סברא דבעבירות קלות כאלו יאמר כאן הברייתא יורדים ואינם עולים דמבזה ת''ח לא עדיף מא' מהעבירות החמורות שבתורה חייבי כריתות ומיתות וכן המתכבד בקלון חבירו והמבזה את המועדות וכל השאר שהזכיר רבינו ז''ל לקמן שהוזכרו בברייתא בפ' חלק על מתני' [צ''ט.] דאין תורה מן השמים סובר רבינו ז''ל שעל אלו העבירות הקלות לא היה אומר בברייתא שיורדים ואינם עולים א''ו חז''ל אמרו כן כלומר שהרגיל בהם אין להם חלק לעוה''ב כלומר כיון שהיא עבירה קלה די שנאמר פירוש דברי חכמים שאמרו אין להם חלק לעוה''ב שר''ל הרגיל בהם ואין אותה החומרא של אין להם חלק לעוה''ב כחומרא זאת שהזכירו כאן ולכך לא מנאם רבינו בכלל כל הני שהם חמורות. ומזה הטעם עצמו לא מנה כאן מפר ברית אע''פ שהוזכר בברייתא שם בפ' חלק אלא בסוף הלכות מילה כתבו והמפר בריתו של א''א וכו' אין לו חלק לעוה''ב כלומר ובודאי שאין עונש האמור שם כעונש האמור באלו החמורות שבאלו החמורות הם נכרתות הנפשות לעולם. ומזה הטעם עצמו לא מנה כאן רבינו ז''ל במומרים מומר לתיאבון משום דאין סברא לומר דלמומר לדבר אחד לתיאבון אין לו חלק לעוה''ב ואע''פ שקראו אותו חז''ל מומר בכ''מ סובר רבינו ז''ל שאין בכלל פירוש המומרים הנזכר בברייתא של ר''ה [שם] מומר לתיאבון. ומזה הטעם עצמו פירש באפיקורוס מ''ש מפני דשם אמר יורדים ואינן עולין ואין להחמיר כ''כ במבזה ת''ח ולכך פירש שהוא דומה לכופר בתורה שר''ל כופר בנבואה אבל אפיקורוס דמתני' דפ' חלק דשם לא אמרו יורדין ואינם עולים וכל אלו החומרות אלא אמר אין להם חלק לעוה''ב שהוא קל יותר פירש מבזה ת''ח. זה נ''ל ליישב דברי רבינו על נכון: והאומר שיש שם רבון וכו' אבל שהוא גוף. על זה תפס הראב''ד ז''ל בהשגות דאם טעה בעיונו מפני שראה בכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' אין ראוי לקרותו אפיקורוס. ורבינו סובר שאין לך אפיקורוס גדול מזה כמ''ש בפירוש העיקרים במשנה דבפ' חלק: וכן האומר שאינו לבדו האחד וצור לכל. כ' הראב''ד ז''ל בהשגות כאותו שאמר אלהיכם צייר גדול היה וכו'. נראה ביאור דבריו מפני שלשון רבינו מורה שכוונתו שהאומר שאין הקב''ה ראשון אלא שקדם לו סבה שבשביל אותה סבה נהיה הוא הרי זה אפיקורוס לכך קאמר דאפילו לא קאמר כך אלא פחות מזה שאע''פ שלא נהיה האל מחמת סבה כלל אלא בריאת העולם לא ברא אלא יש מיש הרי זה אפיקורוס. וזה ודאי נראה כוונת רבינו ז''ל שכן כתב וצור לכל:

ח שְׁלֹשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִים [ו] אֶפִּיקוֹרְסִין. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם. וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ הֵן אֶפִּיקוֹרוֹסִים. שְׁלֹשָׁה הֵן הַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם ה' אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת אִם אָמַר משֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה. וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ וְהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְהַמַּכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם ה' כְּגוֹן הָהַגְרִים. כָּל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלּוּ כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  שלשה הם הנקראים אפיקורסין. מדתנן בפרק חלק (סנהדרין דף צ') האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס אלמא אפיקורוס לאו היינו האומר אין תורה מן השמים. ומכל מקום ק''ל דאמרינן התם [דף צ''ט:] מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן וריב''ל אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וצריך טעם למה השמיטם רבינו וכתב במקומם מה שכתב: האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד. בפרק חלק (צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא [צ''ט:] שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב''ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק''ו זה מג''ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק''ו וג''ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא וכל שכן האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית:

ט שְׁנַיִם הֵם הַמּוּמָרִים מִיִּשְׂרָאֵל. הַמּוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת וְהַמּוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מוּמָר לַעֲבֵרָה אַחַת זֶה שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן וְהֻרְגָּל וְנִתְפַּרְסֵם בָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק תָּמִיד לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוֹ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ הֲרֵי זֶה מוּמָר לְאוֹתוֹ דָּבָר וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס. מוּמָר * לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כְּגוֹן הַחוֹזְרִים לְדָתֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין גְּזֵרָה וְיִדְבַּק בָּהֶם וְיֹאמַר מַה בֶּצַע לִי לְהִדַּבֵּק בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים טוֹב לִי שֶׁאֶדַּבֵּק בְּאֵלּוּ שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה. הֲרֵי זֶה מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:

 ההראב"ד   לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים. א''א ומי שחוזר לדת העובדי כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם והרי הוא מין:

 כסף משנה  שנים הם המומרים וכו'. מבואר בכמה מקומות בתלמוד מהם פ''ק דחולין (דף ה'.): ומ''ש הוא שיעשה להכעיס. גם זה מבואר שם דמומר אוכל נבלות לתיאבון דינו כישראל. ובפ' אין מעמידין (דף כ"ו:) מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אבל איזהו אפיקורוס העובד עבודת כוכבים ובפלוגתא דרב אחא ורבינא ק''ל לקולא ולכך פסק רבינו דלהכעיס הוי מומר ולא אפיקורוס: המומר לכל התורה וכו'. כלומר אפילו שגזרו גזירה כיון שמעצמו הלך וחזר לדתם באומרו מה בצע לי להדבק בישראל וכו' וכ''ש אם לא היה שם גזרה וברצון נפשו הלך וחזר וכו': וכתב הראב''ד והמומר לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים א''א ומי שחוזר לדת עבודת כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם. טעמו להשיג על רבינו שה''ל לקרותו מין כיון שמודה בעבודת כוכבים והוא כתב למעלה שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין ועוד שהם אומרים שהם הרבה והוא כתב למעלה שהאומר שיש שם מנהיג אבל הם הרבה הוא מין והיאך קראו מומר. ואני אומר אילו לא היתה אומה אחרת בעולם אלא עובדי כוכבים היה לו להשיג כן אבל כיון שיש אמונות אחרות שאינן עובדים כוכבים היאך יקרא מין לחוזר לדתם. ועוד י''ל שהחוזר לדת ההיא שני שמות רעים נקראו לו מין ומומר. ועוד י''ל שמין נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה והחוזר לדת העובדי כוכבים אע''פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף ישראל מומר מיקרי אבל מין לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי אלהינו. ובפ''ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה:

י מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהֶחְטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל כְּגוֹן יָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבַיְתּוֹס. וְאֶחָד שֶׁהֶחְטִיא בְּדָבָר קַל אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאֶחָד הָאוֹנֵס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחְטְאוּ כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם:

יא הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדָּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה:

 לחם משנה  וזהו הנקרא מגלה פנים וכו'. בפרק חלק (צ"ט.) אמר מבזה ת''ח זהו אפיקורוס ומגלה פנים כגון מנשה וכזה פסק רבינו ז''ל:

יב שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִין. הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּיַד עַכּוּ''ם לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ. וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד עַכּוּ''ם אוֹ בְּיַד אַנָּס שֶׁהוּא כְּעַכּוּ''ם. וּשְׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

יג מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵם יְרֵאִים וּמְפַחֲדִים מִמֶּנּוּ וְכַוָּנָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וְכָל חֲפָצָיו שֶׁלֹּא לִכְבוֹד שָׁמַיִם כְּגוֹן מַלְכֵי הָעַכּוּ''ם:

יד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִיִּשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא (וּכְדֵי) [וּכְדַאי] הֵן לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן. הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵרוֹ. וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ. וְהַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְהַמְבַזֶּה רַבּוֹתָיו. וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז-יט) 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו'. כָּל הָרְשָׁעִים וְהַמּוּמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה בֵּין בְּגָלוּי בֵּין [ז] בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ג-יד) 'שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים'. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר שָׁב וְלֹא בְּגָלוּי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה:

 כסף משנה  ויש עבירות שהם קלות וכו'. במסכת אבות פרק שלישי [משנה י''א] רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע''פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וק''ל למה לא מנה רבינו מפר בריתו של אברהם אבינו, ועוד מנ''ל שאלו קלות מהראשונות דמי חמיר בעל לשון הרע ממבזה מועדות. ואפשר לומר שמפר בריתו של אברהם היינו מושך בערלתו שמנה בהדי הנך דלעיל. אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה, וי''ל דבפרק חלק (סנהדרין דף צ"ט:) אמרינן דמגלה פנים בתורה היינו מבזה תלמיד חכם או מבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכבר מנה רבינו מבזה תלמיד חכם דפסק כרב ורבי חנינא דאמרי התם הכי ולא כר' יוחנן וריב''ל דאמרי דהיינו מבזה חבירו בפני תלמיד חכם דאע''ג דהלכה כר' יוחנן לגבי רב מכל מקום ר' חנינא אפשר דעדיף מר' יוחנן וריב''ל כיון דאיכא רב נמי בהדיה וכיון דהוא מידי דספיקא פסק לקולא: ומכנה שם רע לחבירו. תניא בפרק הזהב [ב''מ דף נ''ח:] דאין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם דאפילו דש ביה בשמיה ופירש''י כבר הורגל בכך שמכנים אותו בכך ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ''ל. נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע. ורבינו כתב דמכנה שם ולא כתב שם רע. ונ''ל שכתב כן לרבות הא דדש ביה בשמיה שכבר אין נראה בעיניו שם רע ואפ''ה אסור. ומה שמנה רבינו קורא לחבירו בכינוי ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלק לעולם הבא רק בפרק בני העיר (מגילה דף כ"ח.) אמרו שאמר רבי נחוניא בן הקנה אחד מהדברים שבשבילם האריך ימים בעבורם הוא שלא נתכבד בקלון חבירו ורבי זירא אמר מהדברים שבשבילם האריך ימים הוא שלא קרא לחבירו בכינויו. וי''ל לדעת רבינו היינו קורא לחבירו בכינויו היינו מכנה שם לחבירו כיון דאמרו דאפילו דש ביה בשמיה א''כ אינו המכנה הראשון. ואפשר שמשמעות מכנה היינו המכנה הראשון. וממה שאמרו אע''ג דדש ביה בשמיה למד רבינו לקורא לחבירו בכנוי בהוא הדין וצ''ע: במה דברים אמורים שכל אחד מאלו וכו'. כן כתב הרי''ף בפרק קמא דר''ה וכן כתבו התוס' וראיה מהא דתניא פרק קמא דקידושין [דף מ':] אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו: כל הרשעים וכו'. פרק לפני אידיהן (ע"ז דף ז'.) וכלן שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר''מ ר''י אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותם בפרהסיא מקבלין אותם. א''ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר''ש ור' יהושע בן קרחה אומרין בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק איש כפר עכו א''ר יוחנן הלכה כאותו הזוג. ומפרש רבינו דהאי וכלן קאי אכל רשעים ופושעים וכיוצא בהם. ונראה דקאי לכל הנך שכתב בפ' זה גם לאפיקורוסין ואע''פ שכתב בפרק ב' דעכו''ם שהאפיקורוסין אין מקבלין אותם בתשובה לעולם כבר כתב שם והאפיקורוסין הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון משמע דבהנך אפיקורסים דוקא הוא דקאמר שאין מקבלין אותם:

 לחם משנה  ויש עבירות וכו'. כל אלו הוזכרו שם בפרק חלק בברייתא וקצת מהם בשאר הפרק: כל הרשעים וכו'. בפרק קמא דעבודת כוכבים (דף ז'.) ת''ר וכלן שחזרו בהם וכו' (עיין בכ"מ). ופירש''י ז''ל דוכלן אגזלנים ועמי ארץ קאי והתוס' דחו פירושו ופירשו פי' אחר ורבינו גורס כגרסת הרי''ף ז''ל שגורס כל הפושעים שחזרו בהן כו' ונתבארו דברי רבינו לפי גרסא זו:

הלכות תשובה - פרק רביעי

א אַרְבָעָה וְעֶשְׂרִים דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה. אַרְבָּעָה מֵהֶן עָוֹן גָּדוֹל וְהָעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְפִּיק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה לְפִי גֹּדֶל חֶטְאוֹ. וְאֵלּוּ הֵן. א) הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים וּבִכְלַל עָוֹן זֶה הַמְעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. ב) וְהַמַּטֶּה אֶת חֲבֵרוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְרָעָה כְּגוֹן מֵסִית וּמַדִּיחַ. ג) הָרוֹאֶה בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְאֵינוֹ מְמַחֶה בְּיָדוֹ. הוֹאִיל וּבְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אִלּוּ מִחָה בּוֹ הָיָה פּוֹרֵשׁ וְנִמְצָא כְּמַחְטִיאוֹ. וּבִכְלַל עָוֹן זֶה כָּל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בַּאֲחֵרִים בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים וְלֹא מִחָה אֶלָּא יַנִּיחֵם בְּכִשְׁלוֹנָם. ד) וְהָאוֹמֵר אֶחְטָא וְאָשׁוּב וּבִכְלַל זֶה הָאוֹמֵר אֶחְטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר:

 כסף משנה  ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'. ברייתא כתבה הרי''ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר''ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכתות קטנות לעצמה:

 לחם משנה  ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה וכו'. ברייתא זו לא נמצאת אלא בדברי הרי''ף ז''ל בפרק יוה''כ ושם מנה אלו כ''ד דברים ורבינו ביארן כולם בטעמם: האומר אחטא ואשוב וכו'. בפ' יוה''כ (פ"ז.) אמרו האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה והקשו בגמרא למה לי אחטא ואשוב תרי זימני ותירצו כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב כיון שעובר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה ס''ד אלא אימא נעשית לו כהיתר ע''כ, וא''כ קשה על רבינו דמשמע בגמ' דבעינן שיאמר תרי זמני אחטא ואשוב ואיך כתב דבחד סגי. וי''ל דרבינו הוקשה לו דברייתא לא הזכיר אלא פעם אחת אחטא ואשוב ובמתני' הזכיר תרתי דמשמע דבעינן תרתי. ולכך תירץ דלא פליגי דברייתא קאמרה דאין הקב''ה מספיק לו לעשות תשובה מפני גודל חטאו כמ''ש רז''ל כלומר שהקב''ה נוטל ממנו דרכי התשובה אבל לפעמים יעשה אותה ויהנה לו וכמ''ש רבינו בסוף הפ'. אבל האומר תרי זמני הוא יותר רע שלא יבא לעשות תשובה מפני שנעשית לו כהיתר מלבד שאין הקב''ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי חטאו זולת זה הוא בעצמו לא יבא לעשות בשום צד שנעשה לו כהיתר, ורבינו לא הזכיר אלא פעם אחת כדברי הברייתא שמנה הכ''ד מפני שהאומר פעם אחת הוא מזה המין שאין הקב''ה מספיק ולזה כתב אין הקב''ה מספיק לו לעשות תשובה כפי גודל חטאו, אבל האומר תרי זמני אין זה מזה המין אלא שהוא בעצמו לא יעשה כדפרישית:

ב וּמֵהֶן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַנּוֹעֲלִים דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בִּפְנֵי עוֹשֵׂיהֶן. וְאֵלּוּ הֵן. א) הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר, לְפִי שֶׁבִּזְמַן שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה לֹא יִהְיֶה עִמָּהֶן וְאֵינוֹ זוֹכֶה עִמָּהֶן בִּזְכוּת שֶׁעוֹשִׂין. ב) וְהַחוֹלֵק עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, לְפִי שֶׁמַּחְלָקְתוֹ גּוֹרֶמֶת לוֹ לִפְרשׁ מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. ג) וְהַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּזּוּ בְּעֵינָיו אֵינוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶן וְלֹא עוֹשָׂן וְאִם לֹא יַעֲשֶׂה בַּמֶּה יִזְכֶּה. ד) וְהַמְבַזֶּה רַבּוֹתָיו, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לוֹ לְדָחֳפוֹ וּלְטָרְדוֹ כְּגֵיחֲזִי וּבִזְמַן שֶׁנִּטְרָד לֹא יִמְצָא מְלַמֵּד וּמוֹרֶה לוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. ה) וְהַשּׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחַ לוֹ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה. שֶׁהַתּוֹכָחָה גּוֹרֶמֶת לִתְשׁוּבָה שֶׁבִּזְמַן שֶׁמּוֹדִיעִין לוֹ לָאָדָם חֲטָאָיו וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים ט-ז) 'זְכֹר (וְ) אַל תִּשְׁכַּח'. (דברים ט-ז) 'מַמְרִים הֱיִיתֶם'. (דברים כט-ג) 'וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב'. (דברים לב-ו) 'עַם נָבָל וְלֹא חָכָם'. וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ הוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמַר (ישעיה א-ד) 'הוֹי גּוֹי חֹטֵא'. (ישעיה א-ג) 'יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ'. (ישעיה מח-ד) 'מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה'. וְכֵן צִוָּהוּ הָאֵל לְהוֹכִיחַ לַחַטָּאִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח-א) 'קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ'. וְכֵן כָּל הַנְּבִיאִים הוֹכִיחוּ לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַעֲמִיד בְּכָל קָהָל וְקָהָל מִיִּשְׂרָאֵל חָכָם גָּדוֹל וְזָקֵן וִירֵא שָׁמַיִם מִנְּעוּרָיו וְאָהוּב לָהֶם שֶׁיְּהֵא מוֹכִיחַ לָרַבִּים וּמַחֲזִירָן בִּתְשׁוּבָה, וְזֶה שֶּׁשּׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת אֵינוֹ בָּא לַמּוֹכִיחַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו לְפִיכָךְ יַעֲמֹד בְּחַטֹּאתָיו שֶׁהֵם בְּעֵינָיו טוֹבִים:

 לחם משנה  המבזה רבותיו. שם בברייתא מנו אבותיו. וסובר רבינו דהני תרתי חד נינהו דאל''כ פש ליה חדא והוו להו כ''ה ואיך קאמרה הברייתא כ''ד:

ג וּמֵהֶם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָן אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה לְפִי שֶׁהֵם עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא לוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אוֹ יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ לִמְחל לוֹ. וְאֵלּוּ הֵן. א) הַמְקַלֵּל אֶת הָרַבִּים וְלֹא קִלֵּל אָדָם יָדוּעַ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל מִמֶּנּוּ כַּפָּרָה. ב) וְהַחוֹלֵק עִם גַּנָּב, שֶׁלְּפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ גְּנֵבָה זוֹ שֶׁל מִי הִיא אֶלָּא הַגַּנָּב גּוֹנֵב לָרַבִּים וּמֵבִיא לוֹ וְהוּא לוֹקֵחַ. וְעוֹד שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד הַגַּנָּב וּמַחְטִיאוֹ. ג) וְהַמּוֹצֵא אֲבֵדָה וְאֵינוֹ מַכְרִיז עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּחֲזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ, לְאַחַר זְמַן כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי יַחֲזִיר. ד) * וְהָאוֹכֵל שׁוֹר עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת. אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם אֻמְלָלִין הֵם וְאֵינָן יְדוּעִים וּמְפֻרְסָמִים וְגוֹלִים מֵעִיר לְעִיר וְאֵין לָהֶם מַכִּיר כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שׁוֹר זֶה שֶׁל מִי הוּא וְיַחֲזִירֶנּוּ לוֹ. ה) וְהַמְקַבֵּל שֹׁחַד לְהַטּוֹת דִּין אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַד הֵיכָן הִגִּיעַ הַטָּיָה זוֹ וְכַמָּה הִיא כֹּחָהּ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיר, שֶׁהַדָּבָר יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם. וְעוֹד שֶׁהוּא מַחֲזִיק יַד זֶה וּמַחְטִיאוֹ:

 ההראב"ד   והאוכל שור עניים וכו'. א''א דומה שהוא שונה שור ברי''ש ואינו אלא שוד בדל''ת, כלומר שהוא דוחק אותו בחובו עד שמחליטין קרקעותיהן בפחות או המטלטלין שלהן ואומר שלי אני נוטל:

 כסף משנה  והאוכל שור עניים וכו': כתב הראב''ד דומה שהוא שונה ברי''ש וכו' ואומר שלי אני נוטל, עכ''ל. ואני אומר שאין הכרע לגירסא זו יותר מזו. ועוד שאפשר שגם רבינו גורס שוד בדלי''ת והיינו נכסי יתומים דלישנא דקרא נקט משוד עניים ונתן טעם רבינו למה ייחדו עניים יותר משאר בני אדם מפני שאלו אמללים הם ויוכל לאכול השוד שלהן מה שאין כן בשאר בני אדם ועוד טעם שני מפני שאינן ידועים ומפורסמים: והמקבל שוחד וכו' שהדבר יש לו רגלים. כלומר שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו:

 לחם משנה  האוכל שור עניים. ולא של עשירים והזכיר רבינו הטעם אלו בני אדם וכו'. והראב''ד ז''ל גורס שוד עניים ור''ל שהוא דוחק אותו בחובו וכו'. הלכך נקט עניים וכו' שאין להם לפרוע: המקבל שוחד להטות דין אינו יודע עד היכן. פירוש אדם שמקבל שוחד והטה את הדין אם היה יודע בודאי שראובן היה פטור לתת לשמעון מנה והוא חייבו לתת לו בשביל שוחד שקבל משמעון ודאי שהיה יכול לחזור בתשובה שיחזיר לראובן המנה שדן שיפרע שלא כדין אבל מאחר שהשוחד יעור עיני חכמים הוא חושב כשלוקח שוחד משמעון וחייב לראובן שלא הטה את הדין כלל אלא שלקח שוחד לחייב את האמת מפני שטעה בעיונו מחמת השוחד ונראה לו שהדין עם שמעון. וז''ש שהדבר יש לו רגלים כלומר שיש לו פני הראות לזכות את שמעון וכיון שכן נראה לו שהם אמת ואיך יחזיר. וזהו אומרו אינו יודע עד היכן הגיע הטיה זו כלומר זאת הטיית הדין אינו יודע עד היכן היה למי הטה את הדין ועד היכן כח ההטייה שהטה זה את הדין כלומר לכמה אנשים הטה הדין ולכמה לא הטה דזה טעה בעיונו של מי שהטה סבור הוא שלא הטה שהדבר יש לו רגלים וכו'. כנ''ל לבאר לשון זה, וכבר שמעתי בו פירוש אחר ואינו מחוור:

ד וּמֵהֶן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָן אֵין חֶזְקָתוֹ לָשׁוּב מֵהֶן. לְפִי שֶׁהֵם דְּבָרִים קַלִּים בְּעֵינֵי רֹב הָאָדָם וְנִמְצָא חוֹטֵא וְהוּא יְדַמֶּה שֶׁאֵין זֶה חֵטְא. וְאֵלּוּ הֵן. א) הָאוֹכֵל מִסְּעֻדָּה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ שֶׁזֶּה אֲבַק גֵּזֶל הוּא. וְהוּא מְדַמֶּה שֶׁלֹּא חָטָא וְיֹאמַר כְּלוּם אָכַלְתִּי אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ. ב) הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבוֹטוֹ שֶׁל עָנִי שֶׁהָעֲבוֹט שֶׁל עָנִי אֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹן קוֹרְדוֹם וּמַחֲרֵשָׁה וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ אֵינָן חֲסֵרִים וַהֲרֵי לֹא גָּזַלְתִּי אוֹתוֹ. ג) הַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁהוּא אוֹמֵר וְכִי בָּעַלְתִּי אוֹ קָרַבְתִּי אֶצְלָהּ. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁרְאִיַּת הָעֵינַיִם עָוֹן גָּדוֹל שֶׁהִיא גּוֹרֶמֶת לְגוּפָן שֶׁל עֲרָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לט) 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'. ד) הַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אוֹמֵר בְּלִבּוֹ שֶׁאֵינוֹ חֵטְא לְפִי שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ עוֹמֵד שָׁם וְלֹא הִגִּיעַ לוֹ בּשֶׁת וְלֹא בִּיְּשׁוֹ אֶלָּא עָרַךְ מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים וְחָכְמָתוֹ לְמוּל מַעֲשֵׂה חֲבֵרוֹ אוֹ חָכְמָתוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מִכְּלָלוֹ שֶׁהוּא מְכֻבָּד וַחֲבֵרוֹ בָּזוּי. ה) וְהַחוֹשֵׁד כְּשֵׁרִים אוֹמֵר בְּלִבּוֹ שֶׁאֵינוֹ חֵטְא לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר מֶה עָשִׂיתִי לוֹ וְכִי יֵשׁ שָׁם אֶלָּא חֲשָׁד שֶׁמָּא עָשָׂה אוֹ לֹא עָשָׂה וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עָוֹן שֶׁמֵּשִׂים אָדָם כָּשֵׁר בְּדַעְתּוֹ כְּבַעַל עֲבֵרָה:

 לחם משנה  המשתמש בעבוטו של עני וכו'. מאי דקאמר עבוט של עני ולא של עשיר נתן רבינו הטעם מפני שהוא עבוט שאינו מפחיתו מדמיו כלל:

ה וּמֵהֶן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָם יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶם תָּמִיד וְקָשִׁים הֵם לִפְרשׁ מֵהֶן. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר מֵהֶן שֶׁמָּא יִדְבַּק בָּהֶן וְהֵן כֻּלָּן דֵּעוֹת רָעוֹת עַד מְאֹד. וְאֵלּוּ הֵן. רְכִילוּת. וְלָשׁוֹן הָרַע. וּבַעַל חֵמָה. וּבַעַל מַחֲשָׁבָה רָעָה. וְהַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע מִפְּנֵי שֶׁהוּא לוֹמֵד מִמַּעֲשָׂיו וְהֵן נִרְשָׁמִים בְּלִבּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יג-כ) 'וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ'. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לִנְהֹג בָּהֶן תָּמִיד, קַל וָחֹמֶר לְבַעַל תְּשׁוּבָה:

ו כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה אֵין מוֹנְעִין אוֹתָהּ אֶלָּא אִם עָשָׂה אָדָם תְּשׁוּבָה מֵהֶן הֲרֵי זֶה בַּעַל תְּשׁוּבָה וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

הלכות תשובה - פרק חמישי

א רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה. אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית ג-כב) 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע'. כְּלוֹמַר הֵן מִין זֶה שֶׁל אָדָם הָיָה יָחִיד בָּעוֹלָם וְאֵין מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרַע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ:

 לחם משנה  רשות לכל אדם וכו'. כל זה הפרק הוא מבואר:

ב אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא כָּל אָדָם רָאוּי לוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם אוֹ חָכָם אוֹ [א] סָכָל אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי אוֹ כִּילַי אוֹ שׁוּעַ וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אָמַר (איכה ג-לח) 'מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב'. כְּלוֹמַר אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד אֶת עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל חֲטָאָיו וְעַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג-לט) 'מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי' וְגוֹ'. וְחָזַר וְאָמַר הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵינוּ וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו (איכה ג-מ) 'נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה' וְגוֹ':

 כסף משנה  על מה שכתב רבינו אלא כל אדם ראוי להיות צדיק וכו' או חכם או סכל. כתבו הגהות תימא דאמרינן בפרק כל היד [נדה דף ט''ז.] המלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטפה וכו' או גבור או חלש או טפש או חכם. הרי בפירוש משמע שגם דבר זה הוא בידי שמים. ואולי יש חלוק בין סכל לטפש וסכל הוא לענין יראת שמים. ומורי הר''ם תירץ דהכא ה''פ לאחוז בחכמה או בסכלות וההוא דפרק כל היד ר''ל לעשות לו לב חכם או לב טפש עד כאן לשון הרמ''ך. ומ''ש דסכל הוא לענין יראת שמים אין לו טעם דאין ענין סכל לענין יראת שמים ועוד דאין זה מקביל לחכם:

 לחם משנה  כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל. מה שהקשה מההיא דמסכת נדה (דף ט"ז) דאמר טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש וכו' כבר תירץ בעל ההגהות:

ג וְדָבָר זֶה עִקָּר גָּדוֹל הוּא וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל-טו) 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים'. וּכְתִיב (דברים יא-כו) 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם'. כְּלוֹמַר שֶׁהָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם. וְכָל שֶׁיַּחְפֹּץ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם עוֹשֶׂה בֵּין טוֹבִים בֵּין רָעִים. וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן נֶאֱמַר (דברים ה-כו) 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם'. כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא כּוֹפֶה בְּנֵי הָאָדָם וְלֹא גּוֹזֵר עֲלֵיהֶן לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה אֶלָּא הַכּל מָסוּר לָהֶם:

ד אִלּוּ הָאֵל הָיָה גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ אִלּוּ הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם בְּעִקַּר תּוֹלַדְתּוֹ לְדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים אוֹ לְמַדָּע מִן הַמַּדָּעוֹת אוֹ לְדֵעָה מִן הַדֵּעוֹת אוֹ לְמַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים מִלִּבָּם הַטִּפְּשִׁים הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֵיאַךְ הָיָה מְצַוֶּה לָנוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים עֲשֵׂה כָּךְ וְאַל תַּעֲשֶׂה כָּךְ הֵיטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי רִשְׁעֲכֶם וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיתוֹ כְּבָר נִגְזַר עָלָיו אוֹ תּוֹלַדְתּוֹ תִּמְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָזוּז מִמֶּנּוּ. וּמַה מָּקוֹם הָיָה לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וּבְאֵי זֶה דִּין וְאֵיזֶה מִשְׁפָּט נִפְרָע מִן הָרָשָׁע אוֹ מְשַׁלֵּם שָׂכָר לַצַּדִּיק. הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר הֵיאַךְ יִהְיֶה הָאָדָם עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁיַּחְפֹּץ וְיִהְיוּ מַעֲשָׂיו מְסוּרִים לוֹ וְכִי יֵעָשֶׂה בָּעוֹלָם דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת קוֹנוֹ וְלֹא חֶפְצוֹ וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (תהילים קלה-ו) 'כּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ'. דַּע שֶׁהַכּל כְּחֶפְצוֹ יֵעָשֶׂה וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ מְסוּרִין לָנוּ. כֵּיצַד. כְּשֵׁם שֶׁהַיּוֹצֵר חָפֵץ לִהְיוֹת הָאֵשׁ וְהָרוּחַ עוֹלִים לְמַעְלָה וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ יוֹרְדִים לְמַטָּה וְהַגַּלְגַּל סוֹבֵב בְּעִגּוּל וְכֵן שְׁאָר בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם לִהְיוֹת כְּמִנְהָגָן שֶׁחָפֵץ בּוֹ. כָּכָה חָפֵץ לִהְיוֹת הָאָדָם רְשׁוּתוֹ בְּיָדוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו מְסוּרִין לוֹ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ לֹא כּוֹפֶה וְלֹא מוֹשֵׁךְ אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּבְדַעְתּוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל עוֹשֶׂה כָּל שֶׁהָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ דָּנִין אוֹתוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו. אִם עָשָׂה טוֹבָה מֵיטִיבִין לוֹ וְאִם עָשָׂה רָעָה מְרֵעִין לוֹ. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת לָכֶם. גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם. וּבְעִנְיָן זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת יא-ט) 'שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ' (קהלת יא-ט) 'וְדָע [ב] כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט'. כְּלוֹמַר דַּע שֶׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת וְעָתִיד אַתָּה לִתֵּן אֶת הַדִּין:

 לחם משנה  לדרך מן הדרכים. ר''ל לומר אם לדרך טוב או לדרך רע. או למדע מן המדעות ר''ל אמונה טובה שהיא בעיון או רעה. או לדעה מן הדעות היא מדה כמו כילי או כמו שהזכיר למעלה או אכזר וכו' וכן שאר כל הדעות. או למעשה מן המעשים ר''ל אע''פ שלא יטה לדרך טובה או לדרך רעה מ''מ יטהו לשום מעשה פרטי טוב או רע. ומה שאמר שאין גוזר עליו מתולדתו על כך, אע''ג דחז''ל אמרו (שבת קנ"ו.) האי מאן דאיתיליד בצדק להוי גבר צדקן ר''ל שיהיה לו נטייה קצת. אבל מ''ש רבינו ז''ל הוא שאין שם דבר מכריחו וכמו שכתב לקמן או תולדתו תמשוך אותו לאותו דבר שאי אפשר לו לזוז ממנו. ומה שתירץ רבינו בענין הידיעה מבואר וכן בהשגת הראב''ד ז''ל מבואר ואין צורך להאריך:

ה שֶׁמָּא תֹּאמַר וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה וְקֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה יֵדַע שֶׁזֶּה יִהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ לֹא יֵדַע. אִם יֵדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק וְאִם תֹּאמַר שֶׁיֵּדַע שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע הֲרֵי לֹא יֵדַע הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. דַּע שֶׁתְּשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְכַמָּה עִקָּרִים גְּדוֹלִים וַהֲרָרִים רָמִים תְּלוּיִים בָּהּ אֲבָל צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִדֵּעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם וְדַעְתָּם שְׁנַיִם. אֶלָּא הוּא יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ וְדַעְתּוֹ אֶחָד וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג-כ) 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אָמַר (ישעיה נה-ח) 'כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְרָכָי'. * וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא אֵין בָּנוּ כֹּחַ לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּרוּאִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲבָל [ג] נֵדַע בְּלֹא סָפֵק שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְלֹא מִפְּנֵי קַבָּלַת הַדָּת בִּלְבַד נוֹדַע דָּבָר זֶה אֶלָּא בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת מִדִּבְרֵי הַחָכְמָה. וּמִפְּנֵי זֶה נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁדָּנִין אֶת הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו כְּפִי מַעֲשָׂיו אִם טוֹב וְאִם רַע וְזֶה הוּא הָעִקָּר שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה תְּלוּיִין בּוֹ:

 ההראב"ד   וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב''ה כל הברואים ומעשה ידיהם. א''א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה. ואע''פ שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה. ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה:

 כסף משנה  וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע איך ידע הקב''ה וכו': כתב הראב''ד א''א לא נהג זה המחבר וכו'. וכל זה איננו שוה עכ''ל. וי''ל שרבינו נתכוון שאם אי זה אדם יקשה בעיניו קושיא זו יתבלבל דעתו ולכן הציע לפניו דברים אלו כדי שישוב וידע שאין מטבע שאלה זו ליישבה אלא כאמור שאין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם וכו':

הלכות תשובה - פרק ששי

א פְּסוּקִים הַרְבֵּה יֵשׁ בַּתּוֹרָה וּבְדִבְרֵי נְבִיאִים שֶׁהֵן נִרְאִין כְּסוֹתְרִין עִקָּר זֶה וְנִכְשָׁלִין בָּהֶן רֹב הָאָדָם וְיַעֲלֶה עַל דַּעְתָּן מֵהֶן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת רָעָה אוֹ טוֹבָה וְשֶׁאֵין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם מָסוּר לוֹ לְהַטּוֹתוֹ לְכָל אֲשֶׁר יִרְצֶה. וַהֲרֵי אֲנִי מְבָאֵר עִקָּר גָּדוֹל שֶׁמִּמֶּנּוּ תֵּדַע פֵּרוּשׁ כָּל אוֹתָן הַפְּסוּקִים. בִּזְמַן שֶׁאָדָם אֶחָד אוֹ אַנְשֵׁי מְדִינָה חוֹטְאִים וְעוֹשֶׂה הַחוֹטֵא חֵטְא שֶׁעוֹשֶׂה מִדַּעְתּוֹ וּבִרְצוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְנוּ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ אֵיךְ יִפָּרַע. יֵשׁ חֵטְא שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁנִּפְרָעִים מִמֶּנּוּ עַל חֶטְאוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ אוֹ בְּבָנָיו הַקְּטַנִּים שֶׁבָּנָיו שֶׁל אָדָם הַקְּטַנִּים שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת וְלֹא הִגִּיעוּ לִכְלַל מִצְוַת כְּקִנְיָנוֹ הֵן וּכְתִיב (דברים כד-טז) 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת' עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אִישׁ. וְיֵשׁ חֵטְא שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין לָעוֹבֵר עָלָיו שׁוּם נֵזֶק בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְיֵשׁ חֵטְא שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא:

 לחם משנה  פסוקים הרבה וכו'. כל זה מבואר ואין צורך ביאור לזה:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֲבָל אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה הַתְּשׁוּבָה כִּתְרִיס לִפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. וּכְשֵׁם שֶׁהָאָדָם חוֹטֵא מִדַּעְתּוֹ וּבִרְצוֹנוֹ כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה מִדַּעְתּוֹ וּבִרְצוֹנוֹ:

ג וְאֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְטָא אָדָם חֵטְא גָּדוֹל אוֹ חֲטָאִים רַבִּים עַד שֶׁיִּתֵּן הַדִּין לִפְנֵי דַּיַן הָאֱמֶת שֶׁיְּהֵא הַפֵּרָעוֹן מִזֶּה הַחוֹטֵא עַל חֲטָאִים אֵלּוּ שֶׁעָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ וּמִדַּעְתּוֹ שֶׁמּוֹנְעִין מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה וְאֵין מַנִּיחִין לוֹ רְשׁוּת לָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ כְּדֵי שֶׁיָּמוּת וְיֹאבַד בְּחֶטְאוֹ שֶׁעָשָׂה. הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר עַל יְדֵי יְשַׁעְיָהוּ (ישעיה ו-י) 'הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה' וְגוֹ'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דה"ב לו-טז) 'וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא'. כְּלוֹמַר חָטְאוּ בִּרְצוֹנָם וְהִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ עַד שֶׁנִּתְחַיְּבוּ לִמְנֹעַ מֵהֶן הַתְּשׁוּבָה שֶׁהִיא הַמַּרְפֵּא. לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות ד-כא ) 'וַאֲנִי (אֲחַזֵּק) [אַקְשֶׁה] אֶת לֵב פַּרְעֹה'. לְפִי שֶׁחָטָא מֵעַצְמוֹ תְּחִלָּה וְהֵרֵעַ לְיִשְׂרָאֵל הַגָּרִים בְּאַרְצוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות א-י) 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ'. נָתַן הַדִּין לִמְנֹעַ הַתְּשׁוּבָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנִּפְרַע מִמֶּנּוּ. לְפִיכָךְ חִזֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לִבּוֹ. וְלָמָּה הָיָה שׁוֹלֵחַ לוֹ בְּיַד משֶׁה וְאוֹמֵר שְׁלַח וַעֲשֵׂה תְּשׁוּבָה וּכְבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין אַתָּה מְשַׁלֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט-ל) 'וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי' וְגוֹ' (שמות ט-טז) 'וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ'. כְּדֵי לְהוֹדִיעַ לְבָאֵי הָעוֹלָם שֶׁבִּזְמַן שֶׁמּוֹנֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתְּשׁוּבָה לַחוֹטֵא אֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב אֶלָּא יָמוּת בְּרִשְׁעוֹ שֶׁעָשָׂה בִּתְחִלָּה בִּרְצוֹנוֹ. וְכֵן סִיחוֹן לְפִי עֲוֹנוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ נִתְחַיֵּב לְמָנְעוֹ מִן הַתְּשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ב-ל) 'כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ'. וְכֵן הַכְּנַעֲנִים לְפִי תּוֹעֲבוֹתֵיהֶן מָנַע מֵהֶן הַתְּשׁוּבָה עַד שֶׁעָשׂוּ מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא-כ) 'כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם'. וְכֵן יִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ לְפִי שֶׁהִרְבּוּ לִפְשֹׁעַ מָנַע מֵאוֹתָן הַמַּרְבִּים לִפְשֹׁעַ תְּשׁוּבָה שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח-לז) 'וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית' כְּלוֹמַר מָנַעְתָּ מֵהֶן הַתְּשׁוּבָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁלֹּא גָּזַר הָאֵל עַל פַּרְעֹה לְהָרַע לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא עַל סִיחוֹן לַחֲטֹא בְּאַרְצוֹ. וְלֹא עַל הַכְּנַעֲנִים לְהַתְעִיב. וְלֹא עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. אֶלָּא כֻּלָּן חָטְאוּ מֵעַצְמָן וְכֻלָּן נִתְחַיְּבוּ לִמְנֹעַ מֵהֶן הַתְּשׁוּבָה:

ד וּכְעִנְיָן זֶה שׁוֹאֲלִין הַצַּדִּיקִים וְהַנְּבִיאִים בִּתְפִלָּתָם מֵאֵת ה' לְעָזְרָם עַל הָאֱמֶת. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים כז-יא) 'הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ'. כְּלוֹמַר אַל יִמְנָעוּנִי חֲטָאַי דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁמִּמֶּנָּה אֵדַע דַּרְכְּךָ וְיִחוּד שְׁמֶךָ. וְכֵן זֶה שֶׁאָמַר (תהילים נא-יד) 'וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי' כְּלוֹמַר תַּנִּיחַ רוּחִי לַעֲשׂוֹת חֶפְצְךָ וְאַל יִגְרְמוּ לִי חֲטָאַי לְמָנְעֵנִי מִתְּשׁוּבָה אֶלָּא תִּהְיֶה הָרְשׁוּת בְּיָדִי עַד שֶׁאֶחֱזֹר וְאָבִין וְאֵדַע דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ כָּל הַדּוֹמֶה לִפְסוּקִים אֵלּוּ:

ה וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים כה-ח) 'טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ' (תהילים כה-ט) 'יַדְרֵךְ עֲנָוִים' וְגוֹ'. זֶה שֶׁשָּׁלַח נְבִיאִים לָהֶם מוֹדִיעִים דַּרְכֵי ה' וּמַחְזִירִין אוֹתָן בִּתְשׁוּבָה. וְעוֹד שֶׁנָּתַן בָּהֶם כֹּחַ לִלְמֹד וּלְהָבִין. שֶׁמִּדָּה זוֹ בְּכָל אָדָם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ בְּדַרְכֵי הַחָכְמָה וְהַצֶּדֶק מִתְאַוֶּה לָהֶן וְרוֹדֵף אוֹתָם. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בָּא לִטַּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ כְּלוֹמַר יִמְצָא עַצְמוֹ נֶעֱזָר עַל הַדָּבָר. * וַהֲלֹא כָּתוּב בַּתּוֹרָה (בראשית טו-יג) 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם', הֲרֵי גָּזַר עַל הַמִּצְרִיִּים לַעֲשׂוֹת רַע. וּכְתִיב (דברים לא-טז) 'וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ', הֲרֵי גָּזַר עַל יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. וְלָמָּה נִפְרַע מֵהֶן. לְפִי שֶׁלֹּא גָּזַר עַל אִישׁ פְּלוֹנִי הַיָּדוּעַ שֶׁיִּהְיֶה הוּא הַזּוֹנֶה אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוֹתָן הַזּוֹנִים לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה אִלּוּ לֹא רָצָה לַעֲבֹד לֹא הָיָה עוֹבֵד. וְלֹא הוֹדִיעוֹ הַבּוֹרֵא אֶלָּא מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאוֹמֵר הָעָם הַזֶּה יִהְיֶה בָּהֶן צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים. לֹא מִפְּנֵי זֶה יֹאמַר הָרָשָׁע כְּבָר נִגְזַר עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ לְמשֶׁה שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בְּיִשְׂרָאֵל. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-יא) 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ'. וְכֵן הַמִּצְרִיִּים כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוֹתָן הַמְּצֵרִים וְהַמֵּרֵעִים לְיִשְׂרָאֵל אִלּוּ לֹא רָצָה לְהָרַע לָהֶם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. שֶׁלֹּא גָּזַר עַל אִישׁ יָדוּעַ אֶלָּא הוֹדִיעוֹ שֶׁסּוֹף זַרְעוֹ עָתִיד לְהִשְׁתַּעְבֵּד בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם. וּכְבָר אָמַרְנוּ שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבָרִים הָעֲתִידִין לִהְיוֹת:

 ההראב"ד   והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'. א''א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות. יאמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי חלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך. אבל וקם העם הזה וזנה כבר אמרנו שאין בענין הזה ידיעת הבורא גזירה וכ''ש בכאן שאף משה אמר כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי וכ''ש הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה. וענין המצרים אינה שאלה משני פנים. האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי כהתימך שודד תושד פי' מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי. והמצרים ג''כ רשעים היו וראויים למכות ההם ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו. והשני כי הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו:

 כסף משנה  והלא כתוב בתורה ועבדום וכו'. חוזר למה שכתב למעלה שפרעה לא גזר עליו הש''י שיחטא אלא שחטאו חייבו למנוע ממנו התשובה ועל זה מקשה והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי שגזר על המצריים שירעו לישראל:

 לחם משנה  והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'. זה מתורץ במה שתירץ למעלה שהאל יודע הדברים ואין ידיעתו מכרחת שאין ידיעתו כידיעתנו אלא רצה כאן לתרץ תירוץ אחר יותר מספיק ולמטה כתב וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע וכו' אפשר שכיון לזה כלומר מלבד תירוץ זה אנו יכולים לתרץ תירוץ אחר והוא התירוץ שתירץ למעלה, ודברי הראב''ד ז''ל בהשגות כלן הם מבוארים ואינם צריכין ביאור:

הלכות תשובה - פרק שביעי

א הוֹאִיל וּרְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּפִיו מֵחֲטָאָיו וְלִנְעֹר כַּפָּיו מֵחֲטָאָיו כְּדֵי שֶׁיָּמוּת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

ב לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא נוֹטֶה לָמוּת וְשֶׁמָּא יָמוּת בִּשְׁעָתוֹ וְנִמְצָא עוֹמֵד בְּחֶטְאוֹ. לְפִיכָךְ יָשׁוּב מֵחֲטָאָיו מִיָּד וְלֹא יֵאָמֵר כְּשֶׁאַזְקִין אָשׁוּב שֶׁמָּא יָמוּת טֶרֶם שֶׁיַּזְקִין. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ט-ח) 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים':

 כסף משנה  לעולם יראה אדם עצמו וכו'. פרק שני ממסכת אבות שוב יום אחד לפני מיתתך. ובשבת פ' שואל (דף קנ"ג.) פירשו שכל יום יראה כאילו הוא יום אחד לפני מיתתו נמצאו כל ימיו בתשובה:

ג אַל תֹּאמַר שֶׁאֵין תְּשׁוּבָה אֶלָּא מַעֲבִירוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה כְּגוֹן זְנוּת וְגֵזֶל וּגְנֵבָה. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָשׁוּב מֵאֵלּוּ כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּדֵעוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלָשׁוּב מִן הַכַּעַס וּמִן הָאֵיבָה וּמִן הַקִּנְאָה וּמִן הַהִתּוּל וּמֵרְדִיפַת הַמָּמוֹן וְהַכָּבוֹד וּמֵרְדִיפַת הַמַּאֲכָלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַכּל צָרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְאֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת קָשִׁים מֵאוֹתָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֶׂה שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם נִשְׁקָע בְּאֵלּוּ קָשֶׁה הוּא לִפְרשׁ מֵהֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה נה-ז) 'יַעֲזֹב רָשָׁע' וְגוֹ':

ד וְאַל יְדַמֶּה אָדָם בַּעַל תְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מְרֻחָק מִמַּעֲלַת הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאוֹת שֶׁעָשָׂה. אֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא אָהוּב וְנֶחְמָד הוּא לִפְנֵי הַבּוֹרֵא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא מֵעוֹלָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי טָעַם טַעַם הַחֵטְא וּפֵרַשׁ מִמֶּנּוּ וְכָבַשׁ יִצְרוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ. כְּלוֹמַר מַעֲלָתָן גְּדוֹלָה מִמַּעֲלַת אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ מֵעוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהֵן כּוֹבְשִׁים יִצְרָם יוֹתֵר מֵהֶם:

 כסף משנה  אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו'. מימרא דר' אבהו פ' אין עומדין (ברכות ל"ד:):

ה כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן צִוּוּ עַל הַתְּשׁוּבָה וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה. וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל-א) 'וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים' וְגוֹ' (דברים ל-ב) 'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ' (דברים ל-ג) 'וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ' וְגוֹ':

 כסף משנה  ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. בפ' יוה''כ (דף פ"ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה:

ו גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הָאָדָם לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד-ב) 'שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ'. וְנֶאֱמַר (עמוס ד-ו) 'וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה'. 'וְנֶאֱמַר (ירמיה ד-א) 'אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב'. כְּלוֹמַר אִם תַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה בִּי תִּדְבַּק. הַתְּשׁוּבָה מְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה שָׂנאוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם מְשֻׁקָּץ וּמְרֻחָק וְתוֹעֵבָה. וְהַיּוֹם הוּא אָהוּב וְנֶחְמָד קָרוֹב וְיָדִיד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁבְּלָשׁוֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְחִיק הַחוֹטְאִים בָּהּ מְקָרֵב אֶת הַשָּׁבִים בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב-א) 'וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי'. וְנֶאֱמַר בִּיכָנְיָהוּ בְּרִשְׁעָתוֹ (כְּתֹב) [כִּתְבוּ] (ירמיה כב-ל) 'אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו', (ירמיה כב-כד) 'אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶּן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי' וְגוֹ'. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁב בְּגָלוּתוֹ נֶאֱמַר בִּזְרֻבָּבֶל בְּנוֹ (חגי ב-כג) 'בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם':

ז כַּמָּה מְעֻלָּה מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה מֻבְדָּל מֵה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נט-ב) 'עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם'. צוֹעֵק וְאֵינוֹ נַעֲנֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א-טו) 'כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה' וְגוֹ'. וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וְטוֹרְפִין אוֹתָן בְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א-יב) 'מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי', (מלאכי א-י) 'מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם' וְגוֹ'. וְהַיּוֹם הוּא מֻדְבָּק בַּשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם'. צוֹעֵק וְנַעֲנֶה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה-כד) 'וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה'. וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וּמְקַבְּלִין אוֹתָן בְּנַחַת וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט-ז) 'כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ'. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְאַוִּים לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג-ד) 'וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת':

ח בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה דַּרְכָּן לִהְיוֹת שְׁפָלִים וַעֲנָוִים בְּיוֹתֵר. אִם חֵרְפוּ אוֹתָן הַכְּסִילִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים וְאָמְרוּ לָהֶן אֶמֶשׁ הָיִיתָ עוֹשֶׂה כָּךְ וְכָךְ וְאֶמֶשׁ הָיִיתָ אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ. אַל יַרְגִּישׁוּ לָהֶן אֶלָּא שׁוֹמְעִין וּשְׂמֵחִים וְיוֹדְעִין שֶׁזּוֹ זְכוּת לָהֶם. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם בּוֹשִׁים מִמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָבְרוּ וְנִכְלָמִים מֵהֶן זְכוּתָם מְרֻבָּה וּמַעֲלָתָם מִתְגַּדֶּלֶת. וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּשׁוֹ. אוֹ לְהַזְכִּיר דְּבָרִים וְעִנְיָנִים הַדּוֹמִין לָהֶם כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ מֶה עָשָׂה. הַכּל אָסוּר וּמֻזְהָר עָלָיו בִּכְלַל הוֹנָיַת דְּבָרִים שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-יז) 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ':

 כסף משנה  וחטא גמור הוא וכו'. משנה בסוף הזהב (מציעא נ"ח: נ"ט:) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים ובגמרא מאן דזקיף ליה זקיפא בדיוקתיה לא לימא ליה לחבריה זקוף לי בניתא, כלומר מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לו תלה לי דג זה שכל לשון תליה גנאי הוא לו, ולמד מכאן רבינו דלבעל תשובה נמי כל שמזכיר לפניו דברים וענינים הדומים למעשיו כיון שזה מתבייש בכך אסור:

 לחם משנה  וחטא גמור כו'. קצת דברים אלו מבוארים בפ' יוה''כ שאסור לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים ואין צריכים ביאור:

הלכות תשובה - פרק שמיני

א הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כב-ז) 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לְמַעַן יִיטַב לָךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ [א] לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ. וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ הוּא הַמֵּת [ב] שֶׁאֵינוֹ חַי לָעוֹלָם אֶלָּא נִכְרַת בְּרִשְׁעוֹ וְאָבֵד כִּבְהֵמָה. וְזֶהוּ כָּרֵת הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לא) 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ הִכָּרֵת בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּכָּרֵת לָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפֵּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרֶתֶת:

 פירוש  ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו וכו'. מי שרואה דבר זה לבו נוקפו כי יסבור שאין פורענות אחרת לרשעים. וז''ל הרמב''ן בשער הגמול כיון שנתפרש מדברי רבותינו ז''ל שסוף העונש בגהינם צריכים אנו לפרש מהו גיהנם ומהו הדבר שנדון בו ואיך נדון בו, וא''ת שהעונש מגיע לגוף האדם אחר מיתתו יקשה והלא גופו של אדם הוא אבן דומם ואיך יהיה גוף זה הרשע בגיהנם וגוף הצדיק בגן עדן הלא הם קבורים לפניך בקבר אחד או גנוזים בבית הארון ואם תשרפנו לסיד לא ירגיש אלא ודאי אין עונש אלא לנפש. ומהו העונש המשיגה והלא הנפש אינה גוף וגויה ואינה נתפשת בשום מקום ואין אש שורף אלא בעלי גוף ודברים ממשיים. וגם אין לומר שאין לה עונש אלא שתאבד ותכרת דבר זה אינו לא כפי התורה ולא כדברי רבותינו ז''ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת והתורה אינה מחייבת כרת לכל אדם ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש, ועוד לדעת זו עשית העובר על כרת אחד והאפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים כל ימיו שוין בדיניהם שהרי שניהם אבודים ואין להם צער ויסורים אחר מיתה, וזה דעת הכופרים וכן נאמר ביצר הרע כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, וגם רבותינו הם הזכירו הענין ודרשו [מנחות צ''ט:] ואף הסיתך מפי צר מגיהנם שפיה צר ושמא תאמר כולה צרה ת''ל העמיק הרחיב שמא תאמר אין בה עצים ת''ל מדורתה אש ועצים. וכן מדדו הגיהנם אורך ורוחב כדאשכחן בר' יהושע בן לוי וכן סיימו לו פתחים (עירובין י"ט.) שלשה פתחים יש לו כו' וכן אמרו [שם] שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן ביניהם וכן מונה בברייתא שבעה מקומות זה למטה מזה וכן גיהנם ושערי מות וצלמות וטיט היון ובאר שחת אבדון ושאול, ולמטה מכולן ארקא, ומלאכי חבלה מעמידין שם רשעים תחת נהר של אש היוצא מתחת כסא הכבוד שנאמר הנה סערת ה' חימה יצאה על ראש רשעים יחול וגו', וכן בפרקי דר''א אמר בשני ברא הקב''ה את הרקיע והמלאכים ואש בשר ודם ואש גיהנם והרקיע שעל ראשי החיות ואמרינן כמו כן לענין אסור הטמנה בחמי טבריא תולדות אור הוא דחלפא אפיתחא דגיהנם. ואלו הדברים אין לתלותן במשל וחידה שהרי הזכירו מקומו ומדדו ארכו ורחבו ודנו לענין איסור והיתר. אלא כך היא קבלת רבותינו ז''ל הקב''ה ברא נפשות צדיקים והן בלי ספק רוח זכה ודקה ביותר שאינה גוף נגבלת ונגדרת בשום מקום ולא נתפסת כשאר רוחות הנתפסים בצורות אלא מכת המלאכים ונעלמת ביותר עד שאין מקום לפרש כל המושג ממנה, והכתוב מעיד בו ויפח באפיו נשמת חיים יאמר כי מנשמת אל נתנה ולא מהשתלשל הסבות, והוא יתברך ברא המקום שנקרא גיהנם וברא בו אש דקה מן הדקה שאינו גוף נתפש והוא תופש הדברים הדקים ומכלם, ושם כח האש הנזכר במקום הנכבד כאשר שם המלאכים וכתותיהם והגלגלים ברקיע, והבדילו חכמים בין אש שלנו ובין האש ההוא ודקותו עד שאמרו [פסחים נ''ד.] אור דידן במוצאי שבת איברי ואור דגיהנם בשני איברי וכדי לעשותה דקה מאד אמרו שנברא ביום שני שבו נבראו המלאכים כי הנברא ביום ראשון קרוב לסבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנברא ביום שני וכן השני מן השלישי וכן מוכיח פשט הפסוק וכן קצת מרבותינו שהעלו דקותו עד כסא הכבוד שהוא פנימי ודק מכולם כמו שאמרו לעיל שהוא נהר של אש היוצא מתחתיו וכן בפסוק נאמר בזה האש נשמת ה' כנחל גפרית בוערה כמו שנאמר בנפש ויפח באפיו וגו'. ובבראשית רבה אמרו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים מקדם זהו מקודם לג''ע נבראו שנאמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל ואדע כי כרובים המה ואת להט החרב משרתיו אש לוהט המתהפכת שהם מתהפכים פעמים אנשים פעמים נשים פעמים רוחות פעמים מלאכים ד''א מקדם קודם לג''ע נברא גיהנם ואת להט על שם ולהט אותם היום הבא וכו'. וכל אלו הדברים רומזים עיקר גדול ומחברים דקות האש עם המלאכים וכסא, וידוע בלי ספק כי האש הזו שבעולם אינה שורפת הנפש כי אפילו האור העולמי אינה נתפסת בו ולא שורפתו אלא כשם שברא הנפשות הזכות הטהורות ית' שמו כן יש ביכולתו לברוא אש דקה לכלותה כמו שביארנו שהאש דקה מן הדקה לא כאש הבאה משלהבת ולא כמו האש היסודית אשר בגלגל האש אע''פ שהוא גוף דק מאד ומתחברת עם שלשת היסודות אלא דקה מהם כדפרישית. וא''ת איך נגבלת הנפש במקום הנקרא גיהנם יש לומר כמו שאנו יודעים שנפש כל אדם שוכנת בו ומחוברת בגופו כדברי קצת חוקרים שאומרים כי נקשרה הבריה הזאת הדקה הרוחנית המאירה באור החיים ויש אצלה נפש אחרת באדם ונצמדו שתי הנפשות הדקה הקיימת בגסה ממנה בעלת התנועה הנסמכת בחום הטבעי בדם והצמד שתיהן כהקשר השלהבת לפתילה עם השמן הדק דקות בינוני בין שניהם, ומי שהצמיד בינה ובין הגוף וחברה בחומר זה הוא יכול להבדיל אותה במקום ההוא ע''י הצמד בינה ובין האש הדקה שבמקום ההוא כדפרישית, וכבר אמרו קצת משכיליהם אין אדם יכול להשיג השגה שלימה כיצד יהיה הנפש סבה למציאות בעל חומר או למציאות כח מכחותיו או פעולה מפעולותיו כו' כן נלאו חוקריהם. ויצאנו לאיסור בחקירה זאת מפני המתגאים על יוצרם להתחכם בתוכן מעשיו הנפלאים והם לא ידעו ענין גופם במחקריהם אף כי נפשם.

ועכשיו נפרש העונש הגדול שהוא הכרת והוא באמת אבדון הנפש כמו שנאמר והאבדתי את הנפש ההיא. האבדון הזה אינו בלא עונש יסורין וצער שתאבד נפש הרשע ותתבטל לגמרי כי א''א שתתבטל מאליה כמו שא''א למלאך או אחד מהגופים הנפרדים אם גלגל או זולתו ולא כנפש הבהמה כי נפש הבהמה תשוב ליסודה הוא האויר והיסודות כשאר דברים הגופניים השבים ליסודם ועפרם בין דקים ובין גסים ולא אבד דבר מיום שנברא העולם עד עכשיו רק בענין זה כ''ש שזו הנפש היא עליונה אי אפשר שתתבטל ולא תשוב לארבעת היסודות כי אינה ממינם ואם תשוב ליסודה כשאר הנבראים השבים ליסודם א''כ אשריה וטוב לה כי הוא השכר הגדול והגמול הנכבד. אך הענין הוא כמו שפירשתי לעיל שמחוייבי עונש נדונים בגיהנם י''ב חדש כל אחד כפי הראוי לו ואחר י''ב חדש נשמתן נשרפת ונעשית אפר כלומר שתתבטל צורתה ממה שהיתה כדבר הנשרף ורוח הקב''ה יתברך הוא רוח הנחה ורצון מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן ואין להם עוד עונש וצער כבתחילה ולא עונג כצדיקים, ואותם המצפצפים ועולים שהזכרנו לעיל עולים במדרגה שיש בה עונג ומנוחה ולא כעונג הצדיקים. והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורים רוצה הקב''ה ומקיים נפשם ודן אותם בצער שאינו מכלה הנפש החוטאת כדכתיב כי תולעתם לא תמות וגו', וכן במדת הגוף נוח לו לאדם המתיסר ביסורים למות מיד משיאריך ימים ביסורים רעים. ועונש זה של גיהנם הוא בא מיד אחר מיתה כי תיכף שהרשע מת נפשו מתקשרת בגלגל האש ומשם נצמדת לנהר של האש היוצא מתחת כסא הכבוד שהוא יסוד הגלגל וכח כל האשות והוא יורד לגיהנם ועמו מתגלגלת ויורדת שם וזה דומה לגלגולי הסבות החוזרות להויתן ככל הנבראים. והנפש הזו החוזרת ליסוד האש ונצמדת לו בין בתחלה בין בסוף נמשכת בדעתה להתעלות ולהדבק בעליונים כשאר דברים השבים ליסודם וגסות ועובי העונות שהבדילו בינה לבין בוראה מונעים אותה ונמשכת ונצמדת לאש גיהנם ומחשבה זו שהיא נמנעת מבוראה היא יסורים גדולים וצער גדול לאין חקר ותכלית מלבד צערי גיהנם וזהו מענין כרת כלומר שנכרתה מיסודה כענף הנכרת מן האילן שהוא חי ממנו וזהו שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה בכף הקלע והענין כדפרישית. והכרת הזה שפירשתי באבדון הנפש אין זה כרת האמור שצריך האוכל כזית חלב או דם וכה''ג שיאבד ויכרת מג''ע לעולם הבא כי כך הענין מי שזכיותיו מרובין מעונותיו ויש בעונותיו מחייבי כריתות העונש מגיע לו בגופו בחייו והוא מת בחצי ימיו כמו שאמרו חכמים מת בן חמשים זו היא מיתת כרת לכך נאמר ונכרת האיש ההוא מעמיו וכשמת זה שרובו זכיות זוכה לחלקו בג''ע הראוי לו כדפרישית לעיל. ומי שעונותיו מרובין ויש בכלל עונותיו מחייבי כרת אותו כרת מגיע לנפשו אחר מותו יש הנדונים י''ב חדש ויש הנדונים לעולם כדפרישית לעיל בפ''ג ובזה רמז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא והכרתי הנפש ההיא. ועוד יש במחוייבי כריתות שגופו נכרת מחיי העולם הזה ומחיי העוה''ב והם המורדים בה' והאפיקורוסים וכו' כל הנמנין בפ' חלק ולעיל בפ''ג שנאמר בהם הכרת תכרת כמו שדרשו חכמים ואעפ''כ יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העולם הזה ואין זו קשיא כי יש בדרכי בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעולם אפילו עשאו לשם עבודת כוכבים וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו כל שכן שכבר רמזנו (בגליון לעיל פ"ג) סוד נעלם שיש בו תקון כל השאלות שהדין נותן לתלות אפילו לעובדי עבודת כוכבים. ואחרי אשר ביארנו זה צריכין אנו לפרש דברי הרב הגדול רבינו משה אשר פירש וכתב לעיל ופרעון הרשעים שלא יזכו לחיים אלו כו' וכן כתב לקמן הנקמה הגדולה שאין למעלה הימנה שתכרת הנפש כו' ודאי אין דעת הרב הנזכר שלא יהיה שום עונש אחר וצער לרשע וח''ו לא עלה זה על דעתו אלא דברי הרב ז''ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורים גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לה מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד כמלאכים או למעלה מהם והוא זכות הצדיקים ומעלתן כמו שפירש הרב ז''ל וכ''כ לעיל בפרק ג' כל הרשעים שעונותיהן מרובין דנין אותן כפי חטאם ויש להם חלק לעוה''ב ואלו הן שאין להם חלק לעוה''ב אלא נכרתין ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו' הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנדון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חלוק יש אלא ודאי דעתו כדפירשתי. וענין גן עדן נפרש לקמן. עכ''ל רבינו משה בר נחמן וקצרתיו:

 כסף משנה  מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ''ק דקידושין (דף ל"ט: מ'. ובסוף חולין קמ"ב.) מימרא דר' יעקב: ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ''ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז''ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב''ן ז''ל שח''ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז''ל אלא דבריו ז''ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ''ל: מפי השמועה למדו הכרת בעוה''ז וכו'. בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס"ד:):

 לחם משנה  הטובה הצפונה לצדיקים וכו'. רבינו סובר דעוה''ב ותחיית המתים תרי מילי נינהו ועוה''ב הוא אחר המות ותחיית המתים אח''כ שיחיו המתים. והרמב''ן ז''ל ואחרים חלקו עליו ואמרו דתחיית המתים הוא עוה''ב והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפ' חלק (דף צ'.) על מתני' דהאומר אין תחיית המתים מן התורה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק לעוה''ב. וכמ''ש הרב בעל עקרים במאמר רביעי פ' ל''א והוא ז''ל תירץ שם דיש שני מיני עוה''ב אחד אחר המות קודם תחיית המתים ואחד אחר תחיית המתים ולשני אלו קראו עוה''ב. ובזה תירץ קושיא זאת כמו שמבואר שם. ועדיין קשה לי קושיא אחרת על רבינו דא''כ דמוקי האי קרא לעולם שכלו טוב ולעולם שכולו ארוך בעוה''ב. ובגמ' סוף חולין (דף קמ"ב.) אמרינן תניא דבי ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו' בשילוח הקן וכו' הרי שאמר לו אביו וכו' היכן אריכת ימיו וכו' אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, ע''כ. ובשלמא לשאר המפרשים שפירשו דהאי קרא בתחיית המתים ועוה''ב חדא מילתא נינהו י''ל דה''ק ודאי דמהאי קרא תוכל ללמוד שיש תחיית המתים דאל''כ איך אמר והארכת ימים והלא לא שייך אלא באדם החי ולא שייך לו אריכות ימים אחר המות לכך ודאי הוי הן בעודו חי והיכן הוא אריכות ימיו אלא ודאי שעתיד לחיות, אבל רבינו שפירש האי קרא בעוה''ב א''כ איך קאמר ר' יעקב שמכאן נוכל ללמוד דיש תחיית המתים דלמא תחיית המתים ליכא והאי קרא לא הוי אלא לעוה''ב שהוא הבא לאדם אחר המות. וכבר אפשר לומר דרבינו מוקי קרא דלעולם שכלו טוב לעוה''ב וקרא דכולו ארוך לעולם התחייה דשם שייך אריכות ימים ומשם נלמוד התחייה. אבל הלשון שכתב כאן למען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכלו טוב וזהו העוה''ב וכן לקמן בפ''ט משמע דס''ל דוהארכת ימים נמי איירי בעוה''ב ולכך צ''ע:

ב * הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ גְּוִיּוֹת אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגּוּפוֹת בְּנֵי אָדָם צְרִיכִין לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא יֶאֱרַע דָּבָר בּוֹ מִן הַדְּבָרִים שֶׁמְּאָרְעִין לַגּוּפוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה. כְּגוֹן יְשִׁיבָה וַעֲמִידָה וְשֵׁנָה וּמִיתָה וְעֶצֶב וּשְׂחוֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (גמרא ברכות יז-א) 'הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה' וְלֹא תַּשְׁמִישׁ (גמרא ברכות יז-א) 'אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה'. הֲרֵי נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁאֵין שָׁם גּוּף לְפִי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין דֶּרֶךְ חִידָה אָמְרוּ. כְּלוֹמַר הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמָל וּבְלֹא יְגִיעָה. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן כְּלוֹמַר דַּעַת שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְצוּיָה עִמָּהֶן וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ג-יא) 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ישעיה לה-י) 'וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם' וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ. כָּךְ עֲטָרָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן הִיא הַיְדִיעָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל:

 ההראב"ד   העוה''ב אין בו גוף. א''א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד. וחיי ראשי לא היה דעת חז''ל על זה שהרי אמרו כתובות (קי"א:) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק''ו מחטה וכו' וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי"ד.) אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה. וכן אמרו (סנהדרין צ"ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם. וכן אמרו (שם צ"א:) במומם עומדין ומתרפאין. וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים. אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל:

 כסף משנה  העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב הראב''ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ''ל: ול''נ שאין חילוק בין רבינו להראב''ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה''ב וכמ''ש בסוף פרק זה ז''ל זה שקראו אותו חכמים עוה''ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח''כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה''ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ''ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב''ד הם לעולם התחיה והראב''ד ז''ל קורא לעולם התחייה עוה''ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים: כך אמרו חכמים הראשונים העוה''ב וכו'. מימרא דרב סוף פרק היה קורא (ברכות י"ז.):

 לחם משנה  העולם הבא אין בו גוף וגויה וכו'. בברכות (דף י"ז.) אמרו מרגלא בפומיה דרב העוה''ב אין בו לא אכילה ולא שתייה וכו'. ורבינו אזיל לטעמיה דסובר דעוה''ב ותחיית המתים תרי מילי נינהו ולכך כתב דבעוה''ב אין בו גוף כלל כי אינו אלא לנפשות שהוא העולם הבא לאדם אחר המות ולכן אמר רב דאין בו לא אכילה ולא שתייה אבל לעולם התחייה ודאי שיש גוף שהתחייה גם כן היא לגופות ויש שם אכילה ושתייה: והראב''ד ז''ל נדמה לו שרבינו סובר דעוה''ב היינו תחיית המתים ולכך תפס עליו דברי האיש הזה קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות מפני שהוא סובר דעוה''ב הוא עולם התחייה ולכך פירש דמאי דקאמר רב אין בו לא אכילה ולא שתייה אינו ר''ל שלא יהיה שם גוף אלא יהיה שם גוף אבל יהיה כגוף של מעלה שהוא זך שלא יהיה צריך אכילה ושתייה. וכבר נתבאר דעת רבינו ז''ל:

ג כָּל נֶפֶשׁ הָאֲמוּרָה בְּעִנְיָן זֶה אֵינָהּ הַנְּשָׁמָה הַצְּרִיכָה לַגּוּף אֶלָּא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִשִּׂיגָה מֵהַבּוֹרֵא כְּפִי כֹּחָהּ וְהֶשֵּׂגָהּ הַדֵּעוֹת הַנִּפְרָדוֹת וּשְׁאָר הַמַּעֲשִׂים וְהִיא הַצּוּרָה שֶׁבֵּאַרְנוּ עִנְיָנָהּ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה הִיא הַנִּקְרֵאת נֶפֶשׁ בְּעִנְיָן זֶה. חַיִּים אֵלּוּ לְפִי שֶׁאֵין עִמָּהֶם מָוֶת שֶׁאֵין הַמָּוֶת אֶלָּא מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּף וְאֵין שָׁם גּוּף נִקְרְאוּ צְרוֹר הַחַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה-כט) 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים'. וְזֶהוּ הַשָּׂכָר שֶׁאֵין שָׂכָר לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ טוֹבָה וְהִיא שֶׁהִתְאַוּוּ לָהּ כָּל הַנְּבִיאִים:

ד וְכַמָּה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ דֶּרֶךְ מָשָׁל. הַר ה'. וּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ. וְחַצְרוֹת ה'. וְנֹעַם ה'. וְאֹהֶל ה'. וְהֵיכַל ה'. וּבֵית ה'. וְשַׁעַר ה'. * וַחֲכָמִים קָרְאוּ לָהּ דֶּרֶךְ מָשָׁל לְטוֹבָה זוֹ הַמְזֻמֶּנֶת לַצַּדִּיקִים סְעֻדָּה. וְקוֹרִין לָהּ בְּכָל מָקוֹם הָעוֹלָם הַבָּא:

 ההראב"ד   וחכמים קראו לה בדרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה. א''א ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה. וטובה היתה לו השתיקה:

 כסף משנה  וחכמים קראו לה וכו': כתב הראב''ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ט:) שלעתיד לבא סעודה שהקב''ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור דהיינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב''ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה''ב אין בו לא אכילה וכו':

ה [ג] הַנְּקָמָה שֶׁאֵין נְקָמָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה שֶׁתִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ וְלֹא תִּזְכֶּה לְאוֹתָן הַחַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לא) 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ'. וְזֶה הָאֲבַדּוֹן הוּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ הַנְּבִיאִים דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּאֵר שַׁחַת וַאֲבַדּוֹן וְתָפְתֶּה וַעֲלוּקָה וְכָל לְשׁוֹן כְּלָיָה וְהַשְׁחָתָה קוֹרְאִין לוֹ לְפִי שֶׁהִיא הַכְּלָיָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ תְּקוּמָה וְהַהֶפְסֵד שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לְעוֹלָם:

 לחם משנה  הנקמה שאין נקמה גדולה הימנה וכו'. כבר תירץ הרמב''ן ז''ל מה שהקשה על רבינו ז''ל כאן בשער הגמול ונסתלקה לפי דבריו התפיסה שתפסו עליו הכל:

ו שֶׁמָּא תֵּקַל בְּעֵינֶיךָ טוֹבָה זוֹ וּתְדַמֶּה שֶׁאֵין שְׂכַר הַמִּצְוֹת וֶהֱיוֹת הָאָדָם שָׁלֵם בְּדַרְכֵי הָאֱמֶת אֶלָּא לִהְיוֹתוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַאֲכָלוֹת טוֹבוֹת וּבוֹעֵל צוּרוֹת נָאוֹת וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וְרִקְמָה וְשׁוֹכֵן בְּאָהֳלֵי שֵׁן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב וּדְבָרִים הַדּוֹמִים לְאֵלּוּ כְּמוֹ שֶׁמְּדַמִּין אֵלּוּ הָעַרְבִיִּים הַטִּפְּשִׁים הָאֱוִילִים הַשְּׁטוּפִים בְּזִמָּה. אֲבָל הַחֲכָמִים וּבַעֲלֵי דֵּעָה יֵדְעוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ דִּבְרֵי הֲבַאי וְהֶבֶל הֵם וְאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת וְאֵינָהּ טוֹבָה גְּדוֹלָה אֶצְלֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בַּעֲלֵי גּוּף וּגְוִיָּה, וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ צָרְכֵי הַגּוּף הֵם וְאֵין הַנֶּפֶשׁ מִתְאַוָּה לָהֶם וּמְחַמְּדָתָן אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַגּוּף, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא חֶפְצוֹ וְיַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם גּוּף נִמְצְאוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּטֵלִים. הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהַשִּׂיגָהּ וְלֵידַע אוֹתָהּ. שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא טוֹבַת הַגּוּף וְלָהּ אָנוּ מִתְאַוִּין. אֲבָל אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ בְּטוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא דֶּרֶךְ מָשָׁל. אֲבָל בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁנַּעֲרֹךְ טוֹבַת הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא בְּטוֹבוֹת הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה אֵינוֹ כֵן. אֶלָּא אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן. הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד (תהילים לא-כ) 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ' וְגוֹ':

 פירוש  הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש וכו'. ז''ל רמב''ן בשער הגמול ומה שכר ועונש יש לנפשות הצדיקים בג''ע דבר זה עיקרו בתורה ופירושו מדברי סופרים שג''ע מצוי הוא במקום ממקומות הארץ שד' נהרות יוצאין משם כמו שנאמר בבראשית ואנשי המדות עצמם אומרים שג''ע הוא תחת קו ההשויה שלא יוסיף היום ולא יחסר כו' אבל סוד הענין כן שהדברים כפולים כי ג''ע וד' נהרותיו ועץ החיים והדעת וכרובים ולהט החרב כולם כפשוטם ומשמעם כי הם כציורי דבר להבין סוד הענין העמוק במשל כמו שאנו שונין דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא שבהן מראה ההדיוטות כזה ראיתם או כזה ראיתם, כי כן מלאכת הקודש במשכן בשלשה מקומות חצר ואהל ולפנים מן הפרוכת ובמקדש העזרה והיכל ודביר וכל אשר בכל מקום ומקום מן הכלים וציורי הכרובים כולם להבין סודות מעשה עולם העליון והאמצעי והשפל ורמזי ההויות כל המרכבה שם וכן הנבראים ביצירתן בדמות נבראו כמו שאמרו בספר יצירה סימן לדבר ועדים נאמנים עולם שנה נפש. ואדם הראשון מעשה ידיו של הקב''ה מבחר בני אדם היה בתבונה ובדעת והשכינו הקב''ה במבחר המקומות להנאת הגוף וצייר במקום ההוא הנכבד כל מעשה עולם העליון הוא עולם הנשמות בציור גשמי להבין משם יסודי כל נברא גופיי ונפשיי ומלאכיי וכל מה שיש בהשגת כל נברא להשיג מן הבורא יתברך, גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות עולם השפל מפני המוצק אשר על ראשו מן העולם האמצעי והעליון ולכן יראו בו מראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ כמו שידענו מארץ ישראל וירושלים שהם מקומות נכבדים ומיוחדים לנבואה מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ה' וכענין זה שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגו' הרי תלה נבואתו הבאה עליו מבלי הקדמת כונה במעלת המקום. על כן שוכני ג''ע שהוא מבחר המקומות למדין סודות העליונים בציורי הדברים ורואים מראות אלהים בחברת כבוד העליונים מן המקום ההוא ומשיגין כל מה שיכול הנברא להשיג כלמוד משה רבינו בסיני שנאמר אשר אתה מראה בהר. וכל ההגדות ופרקי דר' אליעזר מוכיחות שג''ע הוא גן ממש בארץ כדאמרינן ברבי אבהו דעייליה אליהו ז''ל לג''ע ומלייה לגלימיה טרפי דאילני וכן מוכח מכמה מקומות. ומה נעמו דברי אבן עזרא שכתב סוד טעם בעץ הדעת. וא''ת כיון שכן הוא ומה שכר יש לנשמה בדבר גשמי, ויש לומר שכבר פירשתי שהענין כפול וזה הגן והעדן התחתונים הם ציורים לסודות העליונים והדברים העליונים הרמוזים באלו ג''כ נקראים גן ועדן שאלו התחתונים מהם תופשים השם הזה, כיצד יש בעליונים השגה הנקראת ברמז גן והשגה למעלה הימנה הנקראת עדן והוא צרור החיים כדאמרינן נפשות הצדיקים גנוזים תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. וכן יש במסכת חגיגה ערבות שבו צדק ומשפט וגנזי חיים ושלום וברכה ונשמותיהם של צדיקים ונשמות העתידין להבראות ואופנים וחיות הקודש ושרפים ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך רם ונשא שוכן עליהם ואמרינן בסוכה ראיתי בני עליה והם מועטים ומפרשים הא דמסתכלי באיספקלריא המאירה. והבן ההסתכלות הזה כענין שאמרו משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וכו' הזכירו לשון ראייה בהסתכלות השכל ועילוי ההבנה. וכן הענין לפי שאמר עד י''ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י''ב חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת, וכן הפירוש כל י''ב חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתו ולמעשיו כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות ואע''פ שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר, לאחר י''ב חדש נתעלית מדעות גשמיות ולבשה מלכות ונתעטרה בעטרת עוה''ב, ואין ר''ל במה שאמר גופו קיים שיהא גופו קיים ממש כי יש הנשרף לסיד מיד ויש החנוט אשר גופו קיים ימים רבים אלא כמו שפירשתי כן הוא, ובאותן י''ב חדש חלק הנשמה היא בג''ע ומתענגת בעונג העולם העליון בענין נוטה לגשמיות, ואין כוונת רבותינו שיתעדנו הנשמות בפירות הגן ובנהרותיו אלא הכוונה מפני שהוא שער שמים לאור באור החיים כאשר תאמר על העומד בירושלים שנתלבשה נפשו ברוח הקדש ונבואה בחפץ עליון יותר מן העומד בארץ טמאה. ומן ההשגה ההיא אל הנפש במקום ההוא מתעלית לדבקות העולם העליון והשגת העונג הרוחני וזה שאמרו חכז''ל בצדיקים דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא העלייה ההיא היא השגת הנפש ודבקותה בעליונים והירידה היא השגת מה שישיגו התחתונים כגון הנביאים בחייהם. אבל היות הנפש היא נגדרת במקום אם יתקשה למתחכמים על תורת השם נשיב להם בזה האפשרות ששמנו לפניהם בחוטאי גיהנם וכל דברי רבותינו בענין ג''ע אמת ואמונה ולא דברי הבאי או משל ומליצה אלא דבר אמת חיצון ופנימי מעלה ומעלה מן המעלה וזוכה בו כל צדיק כפי מעלתו כמו שדרשו רבותינו ונחל עדניך תשקם מלמד שכל צדיק יש לו עדן בפני עצמו כפי הראוי לו. ובאמת כי גן עדן שהזכיר משמש עוד בגמול גשמי לזמן התחייה והוא מה שאמרו חכמים עתיד הקב''ה לעשות סעודה לצדיקים בג''ע וכו' וכן אמרו עתיד הקב''ה לעשות מחול לצדיקים בג''ע והוא יושב וכל אחד מראה עליו באצבעו שנאמר הנה אלהינו זה. ושכר עונג זה עתיד להיות בזמן התחיה. והראות השכינה באצבע מתוך המחול הוא השגת המעלה ועונג התיחדות מתוך שמחה גופיית כלומר שיגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבינו שנתעלה נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאילו ראייתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד לא במצוע העין הגופיי כאשר יעשו שאר הנביאים בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו שיאצל עליה הרוח ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל וגבריאל והיא ראייה האמיתית ושמיעה הנכונה. וכן מה שאמרו חכמים שהנשמות מספרות זו עם זו אין ר''ל סיפור וחיתוך לשון אך שיש הודעה והשגה לנפשות זו מזו עכ''ל מענין גן עדן. ולקמן יתבאר מה שהזכיר מענין העולם הבא:

ז וְכַמָּה כָּמַהּ דָּוִד וְהִתְאַוָּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כז-יג) 'לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים'. כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטּוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ עַל בֻּרְיָהּ וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעַצְמָהּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ. וְשֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּתְנַבְּאִים בָּהֶם הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל אֵינָן אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁבַּגּוּף שֶּׁנֶּהֱנִין בָּהֶן יִשְׂרָאֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ בִּזְמַן שֶׁתָּשׁוּב הַמֶּמְשָׁלָה לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן וְלֹא דִּמּוּהָ הַנְּבִיאִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ אוֹתָהּ בַּדִּמְיוֹן. הוּא שֶׁיְּשַׁעְיָהוּ אָמַר (ישעיה סד-ג) 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ'. כְּלוֹמַר הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתָהּ עֵין נָבִיא וְלֹא רָאָה אוֹתָהּ אֶלָּא אֱלֹהִים, עָשָׂה אוֹתָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם שֶׁמְּחַכֶּה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִבְּאוּ אֶלָּא [ד] לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ:

 כסף משנה  אמרו חכמים כל הנביאים וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס"ג.) ודע דמשמע התם דהא דרבי חייא בר אבא פליגא אדשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ורבינו כתב כאן הא דרבי חייא בר אבא בפרק שאחר זה וגם בפרק י''ב מהלכות מלכים כתב לדשמואל וצ''ע:

 לחם משנה  אמרו חכמים כל הנביאים כולן וכו'. יש כאן תימה דפרק חלק (דף צ"ט.) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל עוה''ב עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד וכן הובא זה בברכות פרק אין עומדין (דף ל"ד:) ועוד בפרק חלק (דף צ"א:) אמרו רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה וכו' וכתיב והיה אור וכו' לא קשיא כאן לעולם הזה כאן לימות המשיח x ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו' מאי איכא למימר אידי ואידי וכו' וכן הובא זה בפסחים פרק אלו דברים (דף ס"ח.) אם כן משמע ודאי מכל האי דפליגי מאן דאמר כל הנביאים לא נבאו וכו' למ''ד אין בין העולם הזה וכו' דלמ''ד אין בין העולם הזה וכו' משמע שסובר דהנביאים נתנבאו לעולם הבא וא''כ איך פסק רבינו כתרתי כאן פסק כמ''ד כל הנביאים וכו' ובסוף פרק תשיעי כתב וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העוה''ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד כו' וכן בהלכות מלכים בסופו בפרק י''ב אל יעלה על לב שבימות המשיח וכו' ואמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ועוד קשה דבשבת פרק במה אשה אמרו (בדף ס"ג.) במשנה לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת וכו' ואם יצא חייב חטאת ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו וחכ''א אינו אלא לגנאי שנאמר וכתתו חרבותם וכו'. ובגמרא אמרו שם לר' אליעזר דאמר דתכשיטין הן למה הן בטילין לימות המשיח ואמרו בגמרא דהיינו דלא כשמואל דאמר אין בין העוה''ז לימות המשיח וכו' והוא כמאן דאמר כל הנביאים לא נתנבאו וכו' ואיכא דאמר שם דר' אליעזר אתי כשמואל אבל רבנן דאמרי בטלין על כרחין אתו דלא כשמואל וא''כ רבינו שפסק בהלכות שבת פרק י''ט כחכמים איך פסק כשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. ונראה דרבינו ודאי פסק דלא כשמואל מטעמא דפרישית דאתי דלא כרבנן אלא שהוא מפרש שמי שאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו' סובר שכל הדברים המחודשים שיהיו בעולם כלומר שאין בהם הפך מנהג העולם כמו ביטול החרבות והרמחים שאין זה הפך הטבע אבל שאר הנבואות הדומות לזה הם לימות המשיח, אבל שמואל סובר שאין שום חדוש כלל הפך מנהג העולם ולא במנהג העולם ואפילו עניות ועשירות דהוי מנהג העולם דהא שמואל מקרא דלא יחדל אביון מייתי ראיה משמע דאית ליה דבימות המשיח איכא עניות ואע''ג דאם לא היה עניות אין זה הפך הטבע אלא מפני שהוא שלא כמנהג ובימות המשיח אין שום חידוש כלל כי אם שעבוד מלכיות בלבד. ואמר רבינו ז''ל שהפרשה שנאמרה בישעיה וגר זאב עם כבש וגו' הכל הוא דרך משל והביא ראיה לדבר זה בהלכות מלכים תדע לך שמוכרח אתה לומר כן שאם לא תאמר אלא שיהיה כפשטה אם כן תקשה לך למ''ד אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד לא מצי מכחיש דהאי פרשה לא איירי במשיח דהא בהדיא קאמר קרא ויצא חוטר מגזע ישי וכו' ואפילו שאומר שכל שאר הנבואות לעוה''ב זו ודאי אינו יכול להכחיש שיהיה במשיח ואם מפרש כפשטה איך קאמר אין בין העוה''ז אלא שעבוד מלכיות בלבד הא איכא כל הני האמורות שם בפרשה אלא ודאי שהיה משל ושמואל דריש לענין שעבוד מלכיות כמו שפירשה רבינו ז''ל שר''ל זאב אלו עכו''ם וכבש הוא ישראל וכו'. ולהכי קאמר אין בין העוה''ז וכו' וא''כ כיון שמוכרח אתה לומר לדעת שמואל דאין פרשה זו כפשטה גם למ''ד כל הנביאים לא נתנבאו וכו' אין פרשה זו כפשטה דע''כ לא פליגי אלא שיחודשו דברים שהוא כמנהג העולם אבל הפך מנהג העולם לא וזו היתה כוונתו ג''כ בפ''ט אלא ששם בהלכות מלכים ביאר יותר, זה נ''ל ליישב דברי רבינו ז''ל שלא הביא דברי שמואל אלא כדמות ראיה אבל לא דס''ל כוותיה. אבל מ''מ קשה לזה סוגיא דפ' חלק דפריך על הא דאור הלבנה כאור החמה וגו' ולשמואל דאמר וכו' משמע דלר' חייא בר אבא ניחא ואי כדברי רבינו אפילו לדברי ר' חייא בר אבא נמי קשה דלא ישתנה דבר מטבעו ולהיות אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים אין לך שינוי טבע גדול מזה. ובספר כסף משנה בסוף הלכות מלכים כתב הרב''י לתרץ השגת הראב''ד ז''ל על ההיא דבן כוזיבא הרגוהו וכו' דרבינו אזיל לטעמיה דפסק כשמואל דאמר אין בין העוה''ז וכו' גם זה קשה למה שכתבתי דפסק כר' חייא בר אבא דאין מקום לתירוץ ההשגה ההיא וצ''ע: סליקו להו הלכות תשובה בס''ד

ח * זֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים הָעוֹלָם הַבָּא לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה וְזֶה הָעוֹלָם אוֹבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא אוֹתוֹ הָעוֹלָם. אֵין הַדָּבָר כֵּן. אֶלָּא הֲרֵי הוּא מָצוּי וְעוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לא-כ) 'אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ' וְגוֹ'. וְלֹא קְרָאוּהוּ עוֹלָם הַבָּא אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחַיִּים בָּאִין לוֹ לָאָדָם אַחַר חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאָנוּ קַיָּמִים בּוֹ בְּגוּף וְנֶפֶשׁ וְזֶהוּ הַנִּמְצָא לְכָל אָדָם בָּרִאשׁוֹנָה:

 ההראב"ד   זה שקראו וכו'. א''א נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו והקב''ה מחדש עולמו ואמרו שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ונמצא שהוא עולם חדש:

 כסף משנה  זה שקראו אותם חכמים העולם הבא וכו': כתב הראב''ד נראה כמכחיש וכו' וחד חרוב נמצא שהוא עולם חדש, עכ''ל. וכבר כתבתי שדעת רבינו שעוה''ב הוא עוה''ב אחר המות והקבלה שהקב''ה יחריב את עולמו בסוף שיתא אלפי שנים כמוזכר בפרק חלק גם רבינו לא יכחיש זה ואינו ענין למ''ש רבינו:

הלכות תשובה - פרק תשיעי

א מֵאַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת וְהַטּוֹבָה שֶׁנִּזְכֶּה לָהּ אִם שָׁמַרְנוּ דֶּרֶךְ ה' הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ז) 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים'. וְהַנְּקָמָה שֶׁנּוֹקְמִים מִן הָרְשָׁעִים שֶׁעָזְבוּ אָרְחוֹת הַצֶּדֶק הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה הִיא הַכָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לא) 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ'. מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אִם תִּשְׁמְעוּ יַגִּיעַ לָכֶם כָּךְ (ויקרא כו-יד) 'וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ' יִקְרֶה אֶתְכֶם כָּךְ. וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. כְּגוֹן שֹׂבַע וְרָעָב וּמִלְחָמָה וְשָׁלוֹם וּמַלְכוּת וְשִׁפְלוּת וִישִׁיבַת הָאָרֶץ וְגָלוּת וְהַצְלָחַת מַעֲשֶׂה וְהֶפְסֵדוֹ וּשְׁאָר כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית. כָּל אוֹתָן הַדְּבָרִים אֱמֶת הָיוּ וְיִהְיוּ וּבִזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה יַגִּיעוּ אֵלֵינוּ טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּן. וּבִזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹבְרִין עֲלֵיהֶן תִּקְרֶאנָה אוֹתָנוּ הָרָעוֹת הַכְּתוּבוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין אוֹתָן הַטּוֹבוֹת הֵם סוֹף מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת וְלֹא אוֹתָן הָרָעוֹת הֵם סוֹף הַנְּקָמָה שֶׁנּוֹקְמִין מֵעוֹבֵר עַל כָּל הַמִּצְוֹת. אֶלָּא כָּךְ הוּא הֶכְרֵעַ כָּל הַדְּבָרִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ תּוֹרָה זוֹ עֵץ חַיִּים הִיא. וְכָל הָעוֹשֶׂה כָּל הַכָּתוּב בָּהּ וְיוֹדְעוֹ דֵּעָה גְּמוּרָה נְכוֹנָה זוֹכֶה בָּהּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּלְפִי גֹּדֶל מַעֲשָׂיו וְרֹב חָכְמָתוֹ הוּא זוֹכֶה. וְהִבְטִיחָנוּ בַּתּוֹרָה שֶׁאִם נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה וּבְטוֹבַת נֶפֶשׁ וְנֶהְגֶּה בְּחָכְמָתָהּ תָּמִיד שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ כָּל הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִים אוֹתָנוּ מִלַּעֲשׂוֹתָהּ כְּגוֹן חלִי וּמִלְחָמָה וְרָעָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיַשְׁפִּיעַ לָנוּ כָּל הַטּוֹבוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת אֶת יָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה כְּגוֹן שֹׂבַע וְשָׁלוֹם וְרִבּוּי כֶּסֶף וְזָהָב. כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲסֹק כָּל יָמֵינוּ בִּדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן אֶלָּא נֵשֵׁב פְּנוּיִים לִלְמֹד בַּחָכְמָה וְלַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּתּוֹרָה אַחַר שֶׁהִבְטִיחַ בְּטוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה (דברים ו-כה) 'וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ' וְגוֹ'. וְכֵן הוֹדִיעָנוּ בַּתּוֹרָה שֶׁאִם נַעֲזֹב הַתּוֹרָה מִדַּעַת וְנַעֲסֹק בְּהַבְלֵי הַזְּמַן כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב-טו) 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט', שֶׁדַּיַן הָאֱמֶת יָסִיר מִן הַעוֹזְבִים כָּל טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהֵן חִזְּקוּ יְדֵיהֶם לִבְעֹט וּמֵבִיא עֲלֵיהֶם כָּל הָרָעוֹת הַמּוֹנְעִים אוֹתָן מִלִּקְנוֹת הָעוֹלָם הַבָּא כְּדֵי שֶׁיֹּאבְדוּ בְּרִשְׁעָם. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כח-מז) 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה'' וְגוֹ', (דברים כח-מח) 'וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ'. נִמְצָא פֵּרוּשׁ כָּל אוֹתָן הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת עַל דֶּרֶךְ זוֹ, כְּלוֹמַר אִם עֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּשִׂמְחָה וּשְׁמַרְתֶּם דַּרְכּוֹ מַשְׁפִּיעַ לָכֶם הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ וּמַרְחִיק הַקְּלָלוֹת מִכֶּם עַד שֶׁתִּהְיוּ פְּנוּיִים לְהִתְחַכֵּם בַּתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְיִיטַב לְךָ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְתַאֲרִיךְ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ וְנִמְצֵאתֶם זוֹכִין לִשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, לְחַיִּים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה הַמְּבִיאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁאִם לֹא יִקְנֶה פֹּה חָכְמָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים אֵין לוֹ בְּמָה יִזְכֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט-י) 'כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל'. וְאִם עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וּשְׁגִיתֶם בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּזְנוּת וְדוֹמֶה לָהֶם מֵבִיא עֲלֵיכֶם כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלּוּ וּמֵסִיר כָּל הַבְּרָכוֹת עַד שֶׁיִּכְלוּ יְמֵיכֶם בְּבֶהָלָה וָפַחַד וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לֵב פָּנוּי וְלֹא גּוּף שָׁלֵם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת כְּדֵי שֶׁתֹּאבְדוּ מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְנִמְצָא שֶׁאִבַּדְתֶּם שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם טָרוּד בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּחלִי וּבְמִלְחָמָה וּרְעָבוֹן אֵינוֹ מִתְעַסֵּק לֹא בַּחָכְמָה וְלֹא בַּמִצְוֹת שֶׁבָּהֶן זוֹכִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

ב וּמִפְּנֵי זֶה נִתְאַוּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל נְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁיָּנוּחוּ מִמַּלְכֻיּוֹת שֶׁאֵינָן מְנִיחוֹת לָהֶן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת כַּהֹגֶן. וְיִמְצְאוּ לָהֶם מַרְגּוֹעַ וְיִרְבּוּ בְּחָכְמָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁבְּאוֹתָן הַיָּמִים תִּרְבֶּה הַדֵּעָה וְהַחָכְמָה וְהָאֱמֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא-ט) 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה''. וְנֶאֱמַר (ירמיה לא-לג) 'וְלֹא יְלַמְּדוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ'. וְנֶאֱמַר (יחזקאל לו-כו) 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם'. מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲמֹד מִזֶּרַע דָּוִד בַּעַל חָכְמָה יִהְיֶה יֶתֶר מִשְּׁלֹמֹה. וְנָבִיא גָּדוֹל הוּא קָרוֹב לְמשֶׁה רַבֵּנוּ. וּלְפִיכָךְ יְלַמֵּד כָּל הָעָם וְיוֹרֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ ה'. וְיָבוֹאוּ כָּל הַגּוֹיִם לְשָׁמְעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב-ב) 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים'. וְסוֹף כָּל הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ וְהַטּוֹבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק וְגֵרָעוֹן הוּא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ הוֹלֵךְ אֶלָּא שֶׁהַמַּלְכוּת תַּחֲזֹר לְיִשְׂרָאֵל. וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵין בֵּין [א] הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד:

 פירוש  וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק ולא גרעון הוא חיי העולם הבא. ז''ל הרמב''ן ז''ל בשער הגמול. הנה בכמה מקומות מוכיח כי העולם הבא הוא עולם השכר לאותו שהקב''ה מחיה בתחיית המתים ואינו עולם הנשמות שקרינו גן עדן אלא עולם התחייה הוא והוא עולם שעתיד הקב''ה לחדש לאחר ימות המשיח ותחיית המתים. ובבראשית רבה אמרינן מה יצירת אדם בעולם הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ועצמות כך מתחיל לעולם הבא בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות וכן תניא רב יהודה אומר כנור של בית המקדש של שבע נימין היה שנאמר עליו שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע ולימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית ושל עולם הבא עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל וכו'. ופירוש הענין כי הכנור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה הנתלית ברוח (הקודש) ואין בגשמיות דבר דק כמוזיק''א כענין שאמרו קול ודבור ורוח וזה רוח הקדש, והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות וידבק אורן במקדש ובמשכן ונרמזות בשבע נרות של מנורה ובקצת הקרבנות גם בלעם אמר את שבע המזבחות ערכתי והזכיר אותם בה''א הידיעה לכך ירמזו בכנור שבע כלי הקול בעולם הזה, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לי' ספירות וירמזו אותן וזה ענין נכבד ומופלא. ומכל פנים נלמוד בפירוש העולם הבא שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו ולא עולם הנשמות שהוא אחר מיתת האדם מיד. ועוד מצינו במדרש ויברך אלהים את יום השביעי זהו עולם הבא המתחיל באלף השביעי ויקדש אותו זימנו לישראל וכו' ומלכות בית דוד יהיה באלף ששי. ומרגלא בפומיה דרב [ברכות י''ז.] שהעולם הבא אין בו אכילה ושתיה ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה והקב''ה משפיען מזיו שכינתו שנאמר אשבעה בהקיץ תמונתך, ר''ל שקיום האנשים הזוכים בזיו הכבוד לעולם הבא כקיום הנפש בגוף בעולם הזה באכילה ושתיה כענין שנאמר באור פני מלך חיים ודרשו בואלה שמות רבה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אכילה ודאית כדכתיב באור פני מלך חיים (משלי ט"ז) וכן אמרו משה רבינו מאין היה אוכל מזיו השכינה היה נזון ואל תתמה שהרי החיות הנושאות הכסא הן נזונין מזיו השכינה שנאמר ואתה מחיה את כולם כי קיום הנפש בהתיחדה בדעת העליון כקיום המלאכים בו והתעלות הנפש על הגוף מבטלת הכחות הגופיות כדפרישית לעיל עד שיתקיים הגוף בקיום הנפש בלי אכילה ושתייה כקיום משה בהר ארבעים יום, וכן יוכיח אליהו שלא נפרד והושלך הגוף מנפשו עוד היום והתקיים מאז עד עולם וכן חנוך כמדרשי רבותינו. והנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופן בדברים הדקים והזכים כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים שהיה מאור העליון המתגשם ברצון הבורא וזכו שהשיגו בנפלאות כמו שאמרו ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ומשה שנתעלה נפשו יותר בידיעת בוראו לא הוצרך לדבר זה שנתגשם ונתקיים גופו בזיו השכינה והשגה העליונה. ודרשו במכילתא היום לא תמצאוהו בשדה אמר להם היום אי אתם מוצאין אותו אבל אתם מוצאין אותו לעולם הבא. וזו המימרא נתפרשה על שני דרכים או שנאמר שיהיו בבני העולם הבא מי שלא יגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו שכינה ויהיו קיומם בדבר המתגשם, או נפרש שדעתו כדברי רבי אלעזר בן חסמא שאנשי העולם הבא קיומם ביסוד המן שהוא מזיו השכינה. ומה שאמרו חכמים מתים שעתיד הקב''ה להחיות שוב אין חוזרין לעפרן ואותן אלף שנה שעתיד הקב''ה לחדש עולמו הקב''ה עושה להן כנפים והם שטין על פני המים פירוש הכנפים הוא שתלבש הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ולא תתבטל עוד כדדרשינן והארכת ימים בעולם שכולו ארוך. וראיה לדבר כי בהתחזק כח הנפש על הגוף השפל בהדבקה בדעת העליון מקירון פני משה שהיו כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, וכן אמרו בפנחס בשעה שהיה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ואמרו על רבי אליעזר הגדול כשהיה דורש במעשה בראשית היו קרנותיו יוצאים כקרני משה רבינו ואין אדם מכיר אם הוא יום או לילה, וכן יש בספרי פני צדיקים לעתיד לבא דומות לחמה ולבנה ולכוכבים ומזלות ולברקים ולשושנים ולמנורת בית המקדש ואם לא תשיג דעתנו כיצד יהיה זה נאמין שהוא כן כי הבורא יתברך שמו יודע מסודות הנפש ומהותה יותר מהתחכמותנו. עכשיו ביארנו כונתנו בשכר המצות ונחזור בקצרה כי שכר הנשמות וקיומן יהיה בגן עדן הוא עולם הנשמות ואחר כך יבואו ימות המשיח במהרה בימינו והוא מכלל העולם הזה ובסוף יהיה יום הדין ותחיית המתים ואחר כך העולם הבא כדפרישית ורמז וסימן לדבר ששת ימי המעשה, בששי נברא אדם ונגמר בשביעי כך מלכי אומות הקדומות בעולם חמשה אלפים כנגד חמשה ימים שנבראו בהם עופות ושרצי המים ושאר דברים ותפיסת מלכותם מעט בששי כנגד יצירת בהמה וחיה שנבראו עתה בתחלתו ומלכות בית דוד באלף הששי כנגד יצירת האדם שהכיר בוראו ומשל בכולן ובסוף אותו אלף יהיה יום הדין כנגד אדם שנדון בסופו ושביעי שבת והוא התחלת העולם הבא וכן ששת שני שבוע ושבוע ושמיטה רמז לענין. מכאן ילמוד החכם סוד שמיטות ויובלות בכללן וברוך המלמד לאדם דעת, עכ''ל. אך קצרתיו: סליק פירוש ספר המדע בעזר המלמד אדם דעת.

 כסף משנה  אין בין העולם הזה וכו'. מימרא דשמואל פ' במה אשה יוצאה (שבת דף ס"ג.) כתבתי בפרק קודם זה מה שיש לספק בלשון זה:

הלכות תשובה - פרק עשירי

א אַל יֹאמַר אָדָם הֲרֵינִי עוֹשֶׂה מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּחָכְמָתָהּ כְּדֵי שֶׁאֲקַבֵּל כָּל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ אוֹ כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאֶפְרשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה מֵהֶן כְּדֵי שֶׁאֶנָּצֵל מִן הַקְּלָלוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּרֵת מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶת ה' עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה, שֶׁהָעוֹבֵד עַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹבֵד מִיִּרְאָה וְאֵינָהּ מַעֲלַת הַנְּבִיאִים וְלֹא מַעֲלַת הַחֲכָמִים. וְאֵין עוֹבְדִים ה' עַל דֶּרֶךְ זֶה אֶלָּא עַמֵּי הָאָרֶץ וְהַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתָן לַעֲבֹד מִיִּרְאָה עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיַעַבְדוּ מֵאַהֲבָה:

ב הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם וְלֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּגְלָלָהּ. וּמַעֲלָה זוֹ הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה מְאֹד וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לָהּ. וְהִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ לְפִי שֶׁלֹּא עָבַד אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְהִיא הַמַּעֲלָה שֶׁצִּוָּנוּ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ'. וּבִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה:

ג וְכֵיצַד הִיא הָאַהֲבָה הָרְאוּיָה. הוּא שֶׁיֹּאהַב אֶת ה' אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה עַזָּה מְאֹד עַד שֶׁתְּהֵא נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּאַהֲבַת ה' וְנִמְצָא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד כְּאִלּוּ חוֹלֶה חֳלִי הָאַהֲבָה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה מֵאַהֲבַת אוֹתָהּ אִשָּׁה וְהוּא שׁוֹגֶה בָּהּ תָּמִיד בֵּין בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין בְּקוּמוֹ בֵּין בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. יֶתֶר מִזֶּה תִּהְיֶה אַהֲבַת ה' בְּלֵב אוֹהֲבָיו שׁוֹגִים בָּהּ תָּמִיד כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר דֶּרֶךְ מָשָׁל (שיר השירים ב-ה) 'כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי'. וְכָל שִׁיר הַשִּׁירִים מָשָׁל הוּא לְעִנְיָן זֶה:

ד אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁמָּא תֹּאמַר הֲרֵינִי לָמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקְרָא רַבִּי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר בָּעוֹלָם הַבָּא. תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יא-יג) 'לְאַהֲבָה אֶת ה''. כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם עוֹשִׂים לֹא תַּעֲשׂוּ אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד וְלֹא בִּשְׂכַר מִצְוֹתָיו. וְכֵן הָיוּ גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים מְצַוִּים לִנְבוֹנֵי תַּלְמִידֵיהֶם וּמַשְׂכִּילֵיהֶם בְּיִחוּד אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב וְכוּ' אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָרַב רָאוּי לְשַׁמְּשׁוֹ כְּלוֹמַר עִבְדוּ מֵאַהֲבָה:

 כסף משנה  שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. פרק לפני אידיהן (ע"ז דף י"ט.) מימרא דר' אלעזר: אל תהיו כעבדים וכו'. פ''ק דאבות [משנה ג']. ולפי שנמשך ממאמר זה ענין צדוק ובייתוס כתב שהיו מצוים תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד, כלומר ולא לכלם:

ה כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ עָלָיו פֻּרְעָנוּת הֲרֵי זֶה עוֹסֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסֵק בָּהּ לֹא לְיִרְאָה וְלֹא לְקַבֵּל שָׂכָר אֶלָּא מִפְּנֵי אַהֲבַת אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ שֶׁצִּוָּה בָּהּ הֲרֵי זֶה עוֹסֵק בָּהּ לִשְׁמָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. לְפִיכָךְ כְּשֶׁמְּלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים וְאֶת הַנָּשִׁים וּכְלַל עַמֵּי הָאָרֶץ אֵין מְלַמְּדִין אוֹתָן אֶלָּא לַעֲבֹד מִיִּרְאָה וּכְדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיִתְחַכְּמוּ חָכְמָה יְתֵרָה מְגַלִּים לָהֶם רָז זֶה מְעַט מְעַט וּמַרְגִּילִין אוֹתָן לְעִנְיָן זֶה בְּנַחַת עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּהוּ וְיֵדְעוּהוּ וְיַעַבְדוּהוּ מֵאַהֲבָה:

ו * דָּבָר יָדוּעַ וּבָרוּר שֶׁאֵין אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְשֶׁרֶת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם עַד שֶׁיִּשְׁגֶּה בָּהּ תָּמִיד כָּרָאוּי וְיַעֲזֹב כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם חוּץ מִמֶּנָּה. כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה וְאָמַר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ. אֵינוֹ אוֹהֵב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּדַעַת שֶׁיְּדָעֵהוּ. וְעַל פִּי הַדֵּעָה תִּהְיֶה הָאַהֲבָה אִם מְעַט מְעַט וְאִם הַרְבֵּה הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הָאָדָם לְיַחֵד עַצְמוֹ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּחָכְמוֹת וּתְבוּנוֹת הַמּוֹדִיעִים לוֹ אֶת קוֹנוֹ כְּפִי כֹּחַ שֶׁיֵּשׁ בָּאָדָם לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה:

 ההראב"ד   דבר ידוע וברור וכו' שישגה בה תמיד כראוי. א''א זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון. ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר כמו שגיון לדוד, וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב:

 כסף משנה  דבר ידוע וכו'. עד שישגה בה תמיד כראוי: כתב הראב''ד א''א זה השגיון וכו' שלא תשית עליהם לב, עכ''ל. מ''ש לשון שיר נראה דהיינו לומר שישמח באהבת ה' כמו שאדם שמח בשיר. השי''ת ישים חלקנו מאוהבי שמו אמן וכן יהי רצון: נשלם ספר המדע

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה.

---

נִגְמַר סֵפֶר רִאשׁוֹן וְהוּא סֵפֶר הַמַּדָּע.

הִלְכוֹתָיו חֲמִשָּׁה. וּפְרָקָיו חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים:

הִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה י' פְּרָקִים: הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה ז' פְּרָקִים: הִלְכוֹת דֵּעוֹת ז' פְּרָקִים: הִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְחֻקּוֹתֵיהֶם י''ב פְּרָקִים: הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה י' פְּרָקִים: