בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

משנה תורה - ספר אהבה (מ)
והוא ספר שני - מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי
רבנו משה בן מיימון זצ"ל

 הלכות קריאת שמע    הלכות תפילה וברכת כהנים    הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה    הלכות ציצית    הלכות ברכות    הלכות מילה    סדר תפילות כל השנה  


    הלכות קריאת שמע
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי

    הלכות תפילה וברכת כהנים
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי   פרק אחד עשר   פרק שנים עשר   פרק שלשה עשר   פרק ארבעה עשר   פרק חמשה עשר

    הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי

    הלכות ציצית
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי

    הלכות ברכות
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי   פרק אחד עשר

    הלכות מילה
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי

    סדר תפילות כל השנה
  נסח ברכות התפלה וסדורן   נסח הקדיש   וזהו נסח כל הברכות האמצעיות   נסח הודוי   נסח ברכת המזון





הלכות קריאת שמע

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת וְהִיא לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּיוֹם. וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלּוּ:


הלכות קריאת שמע - פרק ראשון

א
 
פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם קוֹרְאִין קְרִיאַת שְׁמַע, בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ז) 'וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ' בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין וְזֶה הוּא לַיְלָה. וּבְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין וְזֶה הוּא יוֹם:

 כסף משנה  פעמים בכל וכו'. מפורש פרק קמא דברכות (דף י"א.) דבין לבית שמאי בין לבית הלל פעמים ביום קוראים את שמע אלא שנחלקו היאך קוראין אותה וז''ל ב''ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב''ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א''כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. ורבינו נקט לישנא דב''ה והקדים ק''ש של לילה כלישנא דקרא של לילה ברישא וטעמא דקרא משום דתחלת היום מן הלילה הוא כדכתיב ויהי ערב וכו':

 לחם משנה  פעמים בכל יום וכו'. משנה פרק קמא דברכות (דף י"א:) ב''ש אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא וכו' וב''ה אומרים כל אדם וכו' והלכה כב''ה:

ב
 
וּמַה הוּא קוֹרֵא, שְׁלֹשָׁה פָּרָשִׁיּוֹת. אֵלּוּ הֵן (דברים ו-ד) 'שְׁמַע' (דברים יא-יג) 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' (במדבר טו-לז) 'וַיֹּאמֶר'. וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת שְׁמַע מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ שֶׁהוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ. וְאַחֲרֶיהָ וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל (זְכִירַת) שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת (במדבר טו-לח) 'צִיצִית' שֶׁגַּם הִיא יֵשׁ בָּהּ צִוּוּי זְכִירַת כָּל הַמִּצְוֹת:

 כסף משנה  ומה הוא קורא וכו'. כך מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך: ומקדימין לקרות וכו'. פ''ב דברכות (דף י"ג.) אמר ריב''ק למה קדמה פרשת שמע לוהיה כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום כלומר דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום. ודע שגירסת רבינו הנכונה ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר המצות וכך מצאתי בספר מדוייק ולא כמו שכתוב בספרינו שיש בה צווי על זכירת כל המצות דהא ליתא שעל המעשה צוה בוהיה אם שמוע לא על הזכירה בלבד וזה טעם רבינו בקדימת והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע יש בה צווי על המעשה ויאמר אין בה צווי על מעשה כל המצות אלא על זכירתן וראוי להקדים הצווי על המעשה לצווי על הזכירה ופירוש המשנה לדעת רבינו כך היא למה קדמה והיה אם שמוע לויאמר לפי שמעשה המצות שנזכר בוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה וזכירת המצות שעל ידי ציצית שנזכר בויאמר אינו נוהג אלא ביום רצוני המזכיר שהוא הציצית אינו אלא ביום וא''כ ראוי להקדים והיה אם שמוע לויאמר ורבינו רצה לתת לנו טעם למה אנו קוראים פרשת ציצית ואגב גררא נתן לנו טעם למה נתאחרה. וא''ת למה לי טעם שיש בה צווי זכירת המצות תיפוק ליה משום שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה י''ל שאילו לא היינו קורין אותה אלא מטעם יציאת מצרים לא היינו מצרפים אותה עם שמע והיה אם שמוע שאינה מענינם אבל לפי שיש בה ציווי זכירת כל המצות נצטרפה עם פרשיות אלו וכיון שנצטרפה להם בקריאת היום אע''פ שמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום לא ראו חכמים לחלק בין יום ולילה:

 לחם משנה  ומה הוא קורא וכו'. ריש פרק ב' דברכות (דף י"ג:) היה קורא בתורה וכו' אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה וכו' (ועיין בכסף משנה) ובגמרא (דף י"ד ע"ב) בברייתא נתנו טעם אחר לקדימת והיה אם שמוע לויאמר שזה יש בו ללמוד ולעשות ויאמר אין בו אלא לעשות ע''כ. ורבינו לא כתב א' מאלו הטעמים וא''כ יש לתמוה עליו כיון שכוונתו לתת טעם לקדימתן זה לזה כמו שנראה מתחילת לשונו שכתב ומקדימין לקרות וכו' משמע שבא לתת טעם לקדימתה וא''כ היה לו לתת טעם לקדימת והיה אם שמוע לויאמר א' מן הטעמים האמורים בגמרא וקשה עוד מזה שהטעם שנותן הוא אינו טעם כלל שהרי כתב ואח''כ פ' ציצית שגם היא יש בה צווי וכו' ואין זה טעם לאיחורה לוהיה אם שמוע שוהיה אם שמוע נמי אין בה אלא צווי זכירת כל המצות כמ''ש ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי וכו'. ונראה לתרץ שלא רצה רבינו לתת טעם לקדימת והיה אם שמוע לויאמר שזו אינה קושיא כלל שהרי בתורה כתובה פרשת והיה אם שמוע אחר פרשת שמע ושמע אחר ויאמר וא''כ אם נקדים ויאמר לוהיה אם שמוע אין כאן שום סדר מהכתוב בתורה אבל עתה יש קצת סדר שהרי והיה אם שמוע היא אחר שמע ככתוב בתורה בלי שום הפסק ויאמר ביניהם. אבל הקושיא שהיה ראוי להקדים ויאמר לשמע מפני שכך כתובה בתורה וכדכתבו התוספות. לזה תירץ שטעם קדימת שמע מפני שיש בה יחוד ה'. וכיון שנתן טעם לקדימתה אין צורך לתת טעם לאיחור פרשת ויאמר שבדין נתאחרה כדי לשמור קצת סדר הכתוב בתורה שהוא והיה אם שמוע ולא נפסיק ביניהם כלל וכדכתיבנא. ומ''ש ואח''כ פרשת ציצית שגם היא וכו' הכוונה לתת טעם למה אנו קוראים זאת הפרשה אם מפני שיש בה יציאת מצרים הרי יש פרשה אחרת בתורה שהוזכר בה יציאת מצרים בפירוש שהרי לא הוזכר כאן יציאת מצרים אלא אגב גררא לזה אמר שאין זה הטעם לבד מספיק אלא הטעם הוא מפני שיש בה זכירת כל המצות:

ג
 
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת צִיצִית נוֹהֶגֶת בַּלַּיְלָה קוֹרְאִין אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמִצְוָה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז-ג) 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ'. וּקְרִיאַת שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ עַל סֵדֶר זֶה הִיא הַנִּקְרֵאת קְרִיאַת שְׁמַע:

 כסף משנה  אף ע''פ שאין מצות ציצית וכו'. כלומר כיון שזכירת המצות הכתוב בויאמר תלאו הכתוב בציצית והציצית אינו נוהג אלא ביום דין הוא שלא נקרא אותה בלילה אלא מפני שיש בה זכירת יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה דאע''ג דעיקר גאולה ביום היתה מ''מ כי אתחלא גאולה בלילה אתחלא כדכתיב ויקרא פרעה למשה ואהרן לילה. והדין משנה סוף פרק קמא דברכות (דף י"ב ע"ב) מזכירין יציאת מצרים בלילות שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות:

 לחם משנה  אע''פ שאין מצות ציצית וכו'. וא''ת מה בכך מ''מ ראוי לאומרה בלילה מפני שיש בה ציווי זכירת כל המצות וי''ל כיון שאין הזכירה באה אלא ע''י ציצית כמש''ה וראיתם אותו וזכרתם וציצית אינו נוהג בלילה לא היה ראוי להזכירה אלא מפני שיש בה יציאת מצרים שמזכירין אותה אפילו בלילות לכך מזכירין אותה בלילות שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך כדאיתא סוף פ''ק (דף י"ב:) בבן זומא דאמר למען תזכור [את יום צאתך מארץ מצרים] כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות:

ד
 
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁהוּא גּוֹמֵר פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹמֵר [א] בְּלַחַשׁ בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ (דברים ו-ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ' עַד סוֹפָהּ. וְלָמָּה קוֹרִין כֵּן. מָסֹרֶת הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּבֵּץ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת בָּנָיו בְּמִצְרַיִם בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ צִוָּם וְזֵרְזָם עַל יִחוּד הַשֵּׁם וְעַל דֶּרֶךְ ה' שֶׁהָלַךְ בָּהּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק אָבִיו וְשָׁאַל אוֹתָם וְאָמַר לָהֶם בָּנַי שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם פַּסְלוּת מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד עִמִּי בְּיִחוּד הַשֵּׁם כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר לָנוּ משֶׁה רַבֵּנוּ (דברים כט-יז) 'פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה' וְגוֹ'. עָנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ (דברים ו-ד) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד'. כְּלוֹמַר שְׁמַע מִמֶּנּוּ אָבִינוּ יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. פָּתַח הַזָּקֵן וְאָמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. לְפִיכָךְ נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁבַח שֶׁשִּׁבֵּחַ בּוֹ יִשְׂרָאֵל הַזָּקֵן אַחַר פָּסוּק זֶה:

 כסף משנה  הקורא קריאת שמע כשהוא גומר וכו'. בפסחים (דף נ"ו.) פרק מקום שנהגו אמר רשב''ל ויקרא יעקב לבניו בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח''ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי. ורבינו לא נתן טעם למה אומרים אותו בלחש דברור הוא הטעם כדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה ולא בא אלא לתת טעם למה אומרים אותו ואין לדקדק מכאן שקורין ק''ש בקול רם כיון שהוצרכו לומר שקורין אותו בחשאי דאפשר לומר שהוצרכו לומר כן כדי להבדילו מפסוק שמע ישראל שאומרים אותו בקול רם אבל שאר ק''ש לעולם אימא לך שקורין בלחש א''נ דבק''ש ליכא קפידא אם קורא אותה בלחש או בקול רם אבל בשכמל''ו קפידא איכא שלא לקרותו אלא בחשאי. ומכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו שכתב שבשעה שקבץ יעקב וכו' ציום וזרזם על יחוד השם וכו' וזה לא מצינו שהוזכר בגמרא אלא שביקש לגלות קץ הימין. וי''ל שרבינו לא רצה לכתוב שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתלקה ממנו שכינה לפי שאינו מענינו והוא ז''ל סובר שכשהזכירו בגמרא אמר שמא ח''ו יש במטתי פסול היינו שהזהירם על יחוד השם מכאן ואילך דאילו לשעבר יודע הוא שבניו כולם צדיקים במעשיהם אבל היה חושב שמא בלב אחד מהם יש איזה שורש פורה ראש ולענה וז''ש רבינו כענין שאמר משה שמשה רבינו ע''ה לא חשדם עכשיו במעשיהם אלא שיש בלבם טינא וזהו בעצמו ענין יעקב כנ''ל ליישב דברי רבינו. ומצאתי בספרי על פסוק שמע ישראל כשנפטר יעקב אבינו מן העולם קרא לבניו והוכיחם כל אחד בפני עצמו וחזר וקרא כולם כאחד אמר להם שמא בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמענו כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם:

 לחם משנה  ולמה קורין וכו'. בפסחים פרק מקום שנהגו (דף נ"ו) ושם אמרו שהטעם שאנו אומרים אותו בלחש מפני שלא אמרו משה:

ה
 
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ:

 לחם משנה  הקורא קריאת שמע. משנה בפרק קמא דברכות (דף י"א) בשחר מברך שתים וכו':

ו
 
בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בַּיּוֹם יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ וְכוּ' וּבְרָכָה שְׁנִיָּה [ב] אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ. וְשֶׁל אַחֲרֶיהָ אֱמֶת וְיַצִּיב. וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בַּלַּיְלָה מַעֲרִיב עֲרָבִים וְכוּ' שְׁנִיָּה לָהּ אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהַבְתָּ כוּ'. וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל אַחֲרֶיהָ אֱמֶת וֶאֱמוּנָה. שְׁנִיָּה לָהּ הַשְׁכִּיבֵנוּ:

 כסף משנה  (ה-ו) הקורא קריאת שמע מברך וכו'. משנה פ''ק דברכות (דף י"א.) בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ותניא אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם ופסקו הרי''ף והרא''ש כרבנן וזה דעת רבינו:

 לחם משנה  וברכה שנייה אהבת עולם וכו'. שם (דף י"א ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכן וכו' ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר וכו' תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם ע''כ כך היא גירסת הרי''ף ז''ל בהלכות ונראה שזו ג''כ גירסת רבינו ז''ל ואתי שפיר דפסק כרבנן אבל גרסתנו בגמרא היא תניא נמי הכי אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה עד כאן ואתי סייעתא לדאמר רב יהודה אמר שמואל ולפי זה היה ראוי לפסוק כשמואל:

ז
 
בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהּ בְּבָרוּךְ. וּשְׁאָר בִּרְכוֹתֶיהָ חוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵין לָהֶם פְּתִיחָה בְּבָרוּךְ. בְּרָכוֹת אֵלּוּ עִם שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל עֶזְרָא הַסּוֹפֵר וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִפְחֹת מֵהֶם וְלֹא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לַחְתֹּם בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וּמָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לַחְתֹּם אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְתֹּחַ. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לִפְתֹּחַ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה טוֹעֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כַּמַּטְבֵּעַ. [ג] וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִּיב בְּשַׁחֲרִית וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה בְּעַרְבִית לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

 כסף משנה  ברכות אלו וכו'. בפ' אין עומדין (ברכות ל"ג.): מקום שהתקינו לחתום וכו'. משנה סוף פ''ק דברכות (דף י"א.) מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום ובירושלמי א''ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח וחותם בברוך ובתוספתא דברכות פ''ק מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח וכך הוא לשון רבינו. וכתב רבינו בפירוש המשנה שנקראת ברכת יוצר ארוכה ואהבת עולם קצרה לפי שכל ברכה שיש בתחלתה ברוך ובסופה ברוך נקראת ארוכה ושאינו כן נקראת קצרה וא''כ פירוש המשנה לדעת רבינו מקום שאמרו להאריך כלומר להתחיל ולחתום בה בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום: כתב הרמ''ך כל המשנה ממטבע וכו' וחוזר ומברך. ולא נהירא מההוא עובדא דההוא (תנא) דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא וגם מההוא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ופטרו אותו מלהודות אע''פ ששינה ממטבע בברכת הגומל ומנימין שינה ממטבע ברכת הזן ואעפ''כ יצא עכ''ל: וכל שאינו אומר אמת ויציב וכו'. שם [י''ב.] מימרא דרבה בר חנינא סבא משמיה דרב ופירש''י דבשחרית אומר אמת ויציב על החסד שעשה עם אבותינו שהוציאם ממצרים ובקע להם הים וברכת אמת ואמונה מדבר על הגאולה העתידה שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ועריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו עכ''ל. ואע''פ שכבר הזכרנו יציאת מצרים בפרשת ציצית חוזרים ואומרים אמת ויציב לומר שכשם שהקב''ה האמית הבטחתו במצרים כן יאמית לעתיד לבא וא''כ אמת ויציב נקשר עם אמת ואמונה ואף ע''פ שאמת ואמונה נתקן על גאולה העתידה אנו אומרים בסוף הברכה גאולה דפרעה כדי לסמוך לגאל ישראל: וכתבו ההגהות בשם הרמ''ך דלא יצא י''ח היינו שלא יצא ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק''ש יצא אפילו לא אמר הברכות כלל כדלקמן בפ''ב עכ''ל. ואני אומר שא''כ פשיטא הוא שמי שלא אמר אותה ברכה לא יצא י''ח אותה ברכה לכך י''ל דכיון דברכות אלו שאנו מאמינים שכשם שעשה בגאולת מצרים כן יעשה בגאולה העתידה מעין ק''ש הם ואם לא אמרם נהי דידי ק''ש יצא ידי ק''ש כראוי לא יצא. א''נ ה''ק אפילו אמר הברכות האלו אלא שלא התחיל אמת ויציב אמת ואמונה לא יצא י''ח קריאת ברכות אלו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב''ה האמית הבטחתו במצרים ועתיד לאמתה לנו לעתיד לבא. וכתב ה''ר מנוח אית דפרשי שהפך הדבר שאומר אמת ואמונה בשחרית ואמת ויציב בערבית ונמצא משנה מטבע של חכמים ומשום הכי לא יצא ידי חובתו. ועוד שהוא צריך להזכיר אמונה בערב שאנו מפקידים רוחנו לידו של הקב''ה ובחסדו מחזירה לנו והיינו דכתיב להגיד בבקר חסדך וכו'. וכתב ה''ר אשר דכי אמרינן לא יצא דוקא כי אמר אני ה' אלהיכם אבל לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת כדאמרינן בגמרא [דף י''ד] לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת עכ''ל ה''ר מנוח:

 לחם משנה  מקום שהתקינו לחתום וכו'. שם משנה: וכל שאינו אומר אמת ויציב וכו'. סוף פ''ק (דף י"ב.) אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב כל מי שלא אמר וכו':

ח
 
הִקְדִּים בְּרָכָה שְׁנִיָּה לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה בֵּין לְפָנֶיהָ בֵּין לְאַחֲרֶיהָ יָצָא לְפִי שֶׁאֵין סֵדֶר בַּבְּרָכוֹת. בְּשַׁחֲרִית פָּתַח יוֹצֵר אוֹר וְסִיֵּם מַעֲרִיב עֲרָבִים לֹא יָצָא. פָּתַח בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים וְסִיֵּם בְּיוֹצֵר אוֹר יָצָא. וּבָעֶרֶב פָּתַח בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים וְסִיֵּם בְּיוֹצֵר אוֹר לֹא יָצָא. פָּתַח בְּיוֹצֵר אוֹר וְסִיֵּם בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים יָצָא. שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת הוֹלְכוֹת אַחַר חֲתִימָתָן:

 כסף משנה  הקדים ברכה שנייה וכו'. שם [י''א:] תנן התם א''ל הממונה ברכו ברכה אחת מאי היא א''ר זריקא א''ר אמי אר''ל יוצר אור ואמרו שם דהא דרבי זריקא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רבי זריקא א''ר אמי אר''ל זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו כלומר אא''ב יוצר אור הוו אמרי היינו דאין מעכבות זו את זו דלא הוו אמרי אהבה רבה אא''א אהבה רבה הוו אמרי דילמא הא דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמניה הוו אמרי ליה ואי מכללא מאי כלומר מאי גריעותיה מאילו איתמר בפירוש ומהדר דאי מכללא לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו סדר ברכות. משמע מהכא דכיון דקי''ל דברכות אין מעכבות זו את זו מכ''ש שאין סדר לברכות ומ''מ יש לתמוה דכיון דקי''ל כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וברכה הסמוכה לחבירתה אין בפתיחתה הזכרת השם ובכולה ליכא מלכות כשקורא אותה בלא סמוכה לחבירתה היאך יצא וצריך לומר דכיון שהיא סמוכה לחבירתה שיש בה שם ומלכות כשקורא אותה בפני עצמה נמי חשיבא כאילו יש בה שם ומלכות: בשחרית פתח יוצר אור וכו' עד אחר חתימתן. בסוף פרק קמא דברכות (שם י"ב.) גרסינן פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשיכרא ומסיים אדעתא דחמרא יצא דאי נמי סיים בדשיכרא יצא דהא תנן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן ת''ש שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות. הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר עכ''ל הגמרא. ורבינו כתב בפ''ח מהלכות ברכות לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אע''פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו עכ''ל. וכתבו תלמידי ה''ר יונה שרבינו מפרש פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא ר''ל שגמר כל הברכה כמו אם היה שכר ואח''כ סיים ואמר בפה''ג קודם שישתה כגון שאמר בא''י אמ''ה שהכל נהיה בדברו ובורא פרי הגפן יצא כיון שסיים כראוי ואפילו סיים בדשיכרא כלומר ששתה מיד אחר שאמר שהנ''ב ונמצא שהיה הסיום כמו בשכר יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא כגון שאמר בא''י אמ''ה בפה''ג ושהנ''ב מאי בתר פתיחה אזלינן כלומר אחר מה שאמר בתחלה בורא פרי הגפן ולא יצא או אחר מה שאמר בסוף שהנ''ב ויצא ולא איפשטא ולקולא ואידך ברייתא בשחרית פתח ביוצר אור מפרש אותה שהתחיל בא''י יוצר אור ובשעת החתימה במקום בא''י יוצר המאורות חתם בא''י המעריב ערבים וכן כולה על זה הדרך. ויש קושיא לדרך הזה דבגמרא חזינן דמדמי הני ברייתות אהדדי ולזה הפירוש אינן דומות דחיתום האמור כאן הו''ל חיתום מדבר אחד בלבד או מיוצר המאורות או ממעריב ערבים וחיתום האמור למעלה הוא שבסוף אמר מענין אחר ובאותה חתימה עצמה אמר מתחילה מענין אחר ונמצא שבין בא''י ובין החתימה עצמה מפסיק עכ''ל. וכיוצא בזה פי' ה''ר מנוח שכתב וז''ל פתח ביוצר אור כגון שאמר בא''י יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים וכו' עד שחתם המעריב ערבים לא יצא שהרי החיתום היה שלא כראוי פתח במעריב ערבים כגון שאמר בא''י אמ''ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חשך וכו' עד בא''י יוצר המאורות יצא שהרי חתם כהלכתו וכן בערבית וכו' מתפרש על זה הדרך שכל הברכות הולכות אחר חתימתן וכיון שחתם כהוגן אע''פ שפתח שלא כהוגן יצא עכ''ל. ותמהני איך עלה בדעתו לפרש כן בדברי רבינו שהרי דבר מבואר הוא שלשון רבינו אינו סובל פירוש זה בשום פנים שרבינו תלה הדבר שבשעה שזכר שם ומלכות לא נתכוון אלא לברכה הראויה. ולפי דעתם כיון שסיים בברכה הראויה אע''פ שפתח בברכה שאינה ראויה יצא אף ע''פ שמסתמא בשעת הזכרת שם ומלכות היתה כוונתו לברכה שאינה ראויה כמו שפתח וזה היפך דברי רבינו. ולי נראה שרבינו מפרש פתח ומברך אדעתא דשיכרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דשיכרא ואח''כ נזכר שהוא יין וסיים בפה''ג פשיטא דיצא דהא אפילו סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל יצא אלא כי קא מיבעיא לן פתח אדעתא דחמרא כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דחמרא ואחר כך נזכר שהוא שכר ובירך שהכל נהיה בדברו מאי בתר עיקר ברכה דהיינו שם ומלכות אזלינן והוי כאילו סיים ביין ואין ברכת היין פוטרת את השכר או דילמא בתר חתימה אזלינן ויצא ת''ש שחרית פתח ביוצר אור כלומר בשעת הזכרת שם ומלכות הוה אדעתא דליברך יוצר אור ואח''כ שכח ובמקום יוצר אור אמר אשר בדברו מעריב ערבים לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר מעריב ערבים ואח''כ נזכר וסיים יוצר אור יצא ערבית פתח אשר בדברו אדעתא למימר מעריב ערבים ואח''כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא למימר יוצר אור ואח''כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים יצא הא קמן דלא אזלינן בתר עיקר ברכה אלא בתר סיומא והא מיפשטא בעיין דבתר סיומא אזלינן ויצא. ודחי לעולם אימא לך דלא יצא דבתר עיקר ברכה אזלינן ותדע מ''ט כי פתח שחרית בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח''כ נזכר וסיים יוצר אור יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות והו''ל לר''י אליבא דרבה בר עולא פותח וחותם ביוצר וכן כי אמרינן ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ואח''כ שכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם יוצר המאורות וה''ה נמי דכי קאמר שחרית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואחר כך שכח וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דלא יצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא''י המעריב ערבים. וכן כי קאמר ערבית פתח בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דיוצר אור ואח''כ נזכר וסיים אשר בדברו מעריב ערבים היינו טעמא דיצא משום דמסתמא סירכיה בתרא נקט וחתם בא''י המעריב ערבים. וה''מ למימר שאני התם דקאמר בא''י המעריב ערבים אלא נקט בבא קמייתא דקתני בה יצא דהיינו שחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ותדע למה יצא לאו משום דבתר סיומא אזלינן דלעולם בתר עיקר ברכה אזלינן אלא היינו טעמא לפי שחתם יוצר המאורות אבל גבי בעיין דליכא תו חתימה ודאי בתר עיקר ברכה אזלינן דטעמא דמסתבר הוא החילוק הזה שאמרו שאני התם דאמר יוצר המאורות ומשום הכי יצא ולפיכך העתיק כאן לשון הברייתא. ומ''ש שכל הברכות הולכות אחר חתימתן ה''ק שכל ברכות שהן כגון אלו שיש חתימה בסופן ואע''פ שאין בסופן מלכות כיון שהפתיחה מעין החתימה כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוייהו קאמר אבל שאר ברכות שאין בהם שני תנאים אלו בתר עיקר ברכה אזלינן ואמרינן בגמרא דהאי שכל הברכות הולכות אחר החיתום אתא לאתויי אכל תמרי וקסבר נהמא אכל דאע''ג דפתח בעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דנהמא וסיים בתמרי יצא מ''ט תמרי נמי מיזן זייני. ורבינו בפ''ח מהלכות ברכות כתב שאם לקח כוס של שכר בידו ונתכוון בשם ומלכות לברך שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן יצא וממילא נפיק מאי דאיבעיא לן בגמרא כי נקיט כסא דשיכרא ופתח בדחמרא וסיים בדשיכרא שכיון שטעה בעיקר הברכה שלא יצא. ולכן כתב רבינו חלוקה זו ולא כתב חלוקה הנזכרת בגמרא זה נ''ל דרך נכון לדעת רבינו. וכבר עלה בדעתי לפרש דלרבינו ברייתא דפתח ביוצר אור וכו' היינו שהתחיל ממש יוצר אור וחתם בא''י המעריב ערבים ומייתי דאפילו הזכיר הטעות בפיו בתר חתימה אזלינן כל שכן גבי בעיין שלא הזכיר הטעות בפיו אלא בכוונה דלא אזלינן בתר עיקר ברכה ודחי דשאני התם שחותם בסוף יוצר המאורות או מעריב ערבים ומשום הכי יצא ולא אזלינן בתר עיקר ברכה כיון דאיכא חתימה בברכה כראוי אבל גבי בעיין דליכא חתימה בסוף לעולם בתר עיקר ברכה אזלינן ודחיתיו מלשון הברייתא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ואם איתא וסיים ביוצר המאורות מיבעי ליה ומ''מ דרך אפשר הוא ונימא דיוצר אור לאו דוקא. ומדקדוק דברי רבינו נראה שכך היה גורס פשיטא נקט כסא דחמרא בידיה פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דא''נ פתח בדשיכרא יצא אלא נקיט כסא דשיכרא בידיה פתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא מאי ואע''פ שאין זה מעלה ומוריד לענין הבנת דברי רבינו כתבתיו לשלמות המלאכה: ודע שעל מה שכתב רבינו פרק ח' מהלכות ברכות כתב הראב''ד ז''ל כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו עכ''ל. דעתו ז''ל שאין הברכה תלויה בכוונה אלא הכל תלוי במה שמוציא מפיו וכמבואר בפסקי הרא''ש ז''ל והסוגיא יפרשנה כשיטת הרי''ף ז''ל דהיינו אי אזלינן בתר מה שהוציא תחילה בפיו או אחר מה שהוציא בסוף אבל אם נלך אחר כוונת לבו או אחר מה שהוציא בפיו בהא לא אסתפק להו דפשיטא דדברים שבלב אינן דברים ולשון ההשגה הכי דייק שכתב שאין הולכים אלא על הפירוש שהוציא בפיו. ובעל מ''ע שרצה להכריע סברת רבינו מדמקשה תלמודא בפשיטות הניחא למ''ד וכו' אינו הכרע דלפום דדחי ליה שאני התם דקאמר יוצר המאורות א''ל תינח האי דיחויא לרב אלא לר''י מאי איכא למימר אבל טעם רבינו למפסק דבתר עיקר ברכה אזלינן אפילו לקולא כבר כתבתי דהיינו משום דמסתבר טעמא דההוא שינויא דאמרו שאני התם דקאמר יוצר המאורות: וראיתי שאלה אחת ששאלו חכמי לוני''ל לרבינו על זה הלשון והיא בעיני קשה עד מאד וז''ל השאלה. יורנו רבינו ואם שכר שעורים איך יצא ומרנא ורבנא אלפס ז''ל הולך על זה הדרך וחתרנו להוציא להיבשה ולא יכלנו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מהגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא הראנו אתה רבינו את האור כי טוב: תשובה יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשכר היוצא מן הגפן כמו בנזיר מיין ושכר יזיר ובאותו שכר של ענבים שאין אדם רואה בכוס אם שכר אם יין ושיבא אדם לטעות ויפתח ע''מ שהוא שכר ויסיים בפה''ג אבל בשכר של שעורים וכיוצא בו לא איירי רבנן בדבר זה כלל וכי יש מי שיאמר לקח תמרא ופתח על דעת לברך ב''פ העץ וסיים המוציא לחם מן הארץ יצא אטו בשופטני עסקינן ומה מקום לשגגה זו אלא בשכר היוצא מן הגפן הן הדברים אמורים עכ''ל. וקשה שאיך אמרו שהרי''ף הולך על זה הדרך שאם נתכוונו על שפירש שכר זה היינו שכר של שעורים זאת לא ראינו ולא שמענו מדבריו ואם נתכוונו על שהרי''ף פסק לקולא ואין מחזירין אותו ובחלוקה זו שכתב רבינו יצא הושוו. דבה''ג שכתב רבינו מי הגיד להם שהרי''ף סובר כמותו דילמא לעולם אימא לך שלא יצא לדעת הרי''ף דדברים שבלב אינם דברים. ועוד קשה שאמרו שהרי פירות השכר אינן יוצאים מן הגפן ודמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא דלא דמו דשאני התם דקאמר יוצר המאורות. ועוד שנראה מדבריהם דדוקא בשכר היוצא מן הגפן הדברים אמורים משום דכשאומר בפה''ג קושטא קאמר וא''כ אמאי לא איפשיטא בעיין כי היכי דפשיטא לן היכא דנקט כסא דחמרא וכו' משום דעל כולם אם אמר שהכל יצא הא נמי פשיטא משום דאפילו אמר בפה''ג יצא. גם תשובת רבינו אליהם אינה מתיישבת כלל שאם נתכוון להשיב דדוקא בשכר היוצא מן הגפן עסקינן משום דכי אמר נמי בורא פרי הגפן יצא אבל אם היה שכר שעורים לא יצא. וכן נראה מלשון רבינו ירוחם ז''ל שזהו פי' תשובה זו ואם הדבר כן קשה הקושיות שהקשיתי ועוד קשה למה נדחק לומר דלא איירי בשכר שעורים הרי כתב שאם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו ואם לקח שכר שעורים והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל נהיה בדברו וטעה ואמר בורא פרי הגפן הא ודאי שאין מחזירין אותו דמאי שנא הא מהא. ואם כוונת רבינו בתשובתו נתכוון לתת מציאות איך אפשר שיטעה בין שהכל נהיה בדברו לבורא פרי הגפן וכמו שכתב אטו בשופטני עסקינן ולפי שהם שאלוהו ואם שכר שעורים היאך יצא השיבם דאין הדברים אמורים אלא בשכר גפנים אבל בשכר שעורים אין מקום לטעות אבל אם היה אפשר לטעות אה''נ דה''ה ודומה לפירות הארץ שכתב בסמוך. מ''מ יקשה שמה שטענוהו לא הודה להם ומה שהודה להם לא טענוהו שזה דבר עקרי בשאלתם ועל עיקרה הו''ל להשיב ולומר לא כמו שאתם סוברים שאני מפרש ההלכה כדעת הרי''ף כי שטה אחרת יש לי ולבאר להם מאי זה טעם פסק דבתר עיקר ברכה אזלינן גם לומר להם דלא דמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא ולהניח המקרה ההוא אי עביד איניש דטעי או לא דאטו בין יום ללילה עביד איניש דטעי וכדתניא פתח ביוצר וכו' בין שכר שעורים ליין לא כ''ש ועוד שכמה יינות יש שהם לבנים או צהובים כשכר שעורים וא''כ אין מקום לתשובה זו: מצאתי להרמ''ך שכתב בדוחק גדול אתי פירוש ההלכה לפסק שלו מ''מ מה שהשיב הוא על זה ומוקי ההלכה בשכר של ענבים אינו כלום עכ''ל: והר''ש ן' וירגה נר''ו כתב וז''ל כדי להבין תשובה זו צ''ל שגירסת הרמב''ם בהלכה היא פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וידע דחמרא הוא ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא יצא דתנן על הכל אם אמר שהנ''ב יצא אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וידע דשיכרא הוא ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא מאי בתר ברכה אזלינן או בתר חיתום ועל זה שאלו חכמי לוני''ל להרמב''ם יען היתה זאת גירסתם בספרים שאלו ממנו אם השכר הוא של שעורים איך יעלה על הדעת שיצא בברכת בורא פרי הגפן ועל זה אמרו שחתרו למצוא דרך ליישב דברים אלו של הרי''ף ולא מצאו שהרי זה דומה לפתח בערבית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור שלא יצא וה''נ איך יצא בבורא פה''ג על שכר שעורים. וע''ז השיב הרמב''ם שהשכר הוא של גפן כי אם הוא של שעורים לא יעלה על הדעת וכו'. ולפי גירסא זו שאנו אומרים שהיא גירסת הרמב''ם נמצאת החלוקה שהביא הרמב''ם היא החלוקה שעליה נתייסדה בעיית הגמרא עכ''ל. ודבר קשה הוא לומר שהיה לרבינו גירסא שלא נמצאת בספרים וגם יקשה עליו קושיות שהקשיתי לעיל ולכן אני אומר כי השאלה הזו גם תשובתה דבריהם סתומים וחתומים מ''מ לענין דברי רבינו בחיבור נ''ל שמה שכתבתי הוא דבר נכון. וכתבתי כל הדברים האלה במקום הזה לפי שהגמרא הביאה שני הענינים יחד הא דפתח ביוצר אור וכו' והא דפתח בדשיכרא גם אני בעניי ראיתי לכתבם יחד כדי שיתברר הדבר יותר. ובמה שכתב רבינו כאן דשחרית פתח ביוצר אור וכו' למדנו מה פירושו על פי הדרכים שכתבתי למעלה:

 לחם משנה  הקדים ברכה וכו'. שם (דף י"א:) אמר רבי שמעון בן לקיש זאת אומרת ברכות אינן מעכבות וכו' וכי מטא זמן וכו' ומאי ברכות אינם מעכבות [זו את זו] סדר ברכות [אינם מעכבות] וכן פסק רבינו ז''ל: בשחרית פתח וכו'. ברייתא שם (דף י"ב.) והכי פירושה שאמר בשחר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר אור וסיים בסוף במקום יוצר המאורות ברוך אתה ה' המעריב ערבים. ורש''י ז''ל אינו מפרש כן והוא נמשך לפירוש שפירש במה שאמר לעיל מיניה פשיטא היכא דנקט כסא וכו' אבל רבינו פירשה בענין אחר לקמן בהלכו' ברכות ולפירושו פירוש הברייתא הזאת כמו שכתבתי:

ט
 
אֵיזֶה הוּא [ד] זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה. מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא [ה] עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה:

 כסף משנה  איזהו זמן קריאת שמע בלילה. משנה שם (ברכות ב'.) מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ומפרש בגמרא דהיינו משעת צאת הכוכבים ונחלקו שם באותה משנה עד אימתי סוף זמנה ופסק כחכמים שאמרו עד חצות ואמרו בגמרא [שם ד] דחכמים ס''ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה שלא יאמר אוכל ואשתה ואחר כך אקרא קריאת שמע וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. וז''ש רבינו כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה דפשיעה היא לאכול ולשתות קודם קריאת שמע ואחר חצות נהי דיצא י''ח קריאת שמע בזמנה מ''מ הרי עבר על דברי חכמים וכדי שלא לעבור על דבריהם יהיה זהיר לקרותה מיד אחר יציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה:

 לחם משנה  איזהו זמן קריאת שמע וכו'. ריש פ''ק דברכות א''כ למה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה:

י
 
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה [ו] אָנוּס כְּגוֹן שִׁכּוֹר אוֹ חוֹלֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאָנוּס שֶׁקָּרָא בְּעֵת זֶה אֵינוֹ אוֹמֵר [ז] הַשְׁכִּיבֵנוּ:

 כסף משנה  הקורא קריאת שמע של ערבית וכו'. שם (ח':) ברייתא דרשב''י פעמים שאדם קורא ק''ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום וא' של לילה ושם (ט'.) אמר רבי אחא בר חנינא אמר ריב''ל הלכה כרשב''י א''ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא בר חנינא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דריב''ל אמר כדאי הוא ר''ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וסובר רבינו דרשב''י לא פליג אדרבנן שאמרו דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא דכי אמרו זמנה עד שיעלה עמוד השחר היינו אפילו עבר במזיד ואיחר מלקרוא קריאת שמע כל הלילה אם רצה לקרות קודם שיעלה עמוד השחר קורא ויוצא י''ח אבל אחר שעלה עמוד השחר כיון שעבר ולא קרא במזיד אפילו אם קרא אחר כך לא יצא ידי חובתו והיינו דרבנן דאמרי שאין זמנה אלא עד שיעלה עמוד השחר אבל מי שלא הזיד אלא היה אנוס קורא אפילו אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה ויוצא ידי חובתו והיינו דרשב''י וכדרב יצחק בר יוסף דאמר דהא דפסק ריב''ל כוותיה היינו בשעת הדחק וכן פסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל. ונ''ל טעמן של דברים שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בני אדם שוכבין מסרה הדבר לחכמים שיפרשו עד אימתי הוי זמן שכיבה והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה עמוד השחר ולפיכך זמן קריאה בזמן הזה שוה לכל אדם אפילו למזידין ולפי שאחר שעלה עמוד השחר קודם שתנץ החמה איכא אינשי דגנו בההיא שעתא אמרו דאכתי הוי זמן שכיבה לגבי אנוסין אבל למזידין אמרו דכיון דרוב בני אדם קמו באותה שעה לא מיקרי תו זמן שכיבה. ומפרש רבינו שמה שאמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו לא קאי אלא אהא דרשב''י כפירש''י ולא אאידך ברייתא דרשב''י דקאי נמי קודם שיעלה עמוד השחר שאכתוב לקמן והיא שנויה אצל זו. ומה שלא אמר שלא יאמר מעריב ערבים משום דמזכירים מדת לילה ביום: וכתב ה''ר מנוח שיכול לומר הברכה רק שיחסר הפתיחה שלא יתחיל השכיבנו כן כתב הריא''ג. ואני אומר שיאמר השכימנו במקום השכיבנו ומיהו מלשון הגמרא משמע שלא יאמר הברכה כלל עכ''ל וכן כתב הרא''ש:

 לחם משנה  הקורא קריאת שמע של ערבית. פרק קמא (דף ח:) רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו' פעמים שאדם קורא וכו'. ואמרו שם ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא וכו' אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק: ואנוס שקרא בעת הזה וכו'. שם (דף ט.) אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו ומפרש רבינו דקאי אמאי דקאמר רבי שמעון קודם הנץ החמה וכן פירשו התוס' ורש''י ז''ל פירש בענין אחר:

יא
 
וְאֵי זֶה הוּא זְמַנָּה בַּיּוֹם. מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל לִקְרוֹת קֹדֶם [ח] הָנֵץ הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּגְמֹר לִקְרוֹת וּלְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עִם הָנֵץ הַחַמָּה. וְשִׁעוּר זֶה כְּמוֹ [עִשּׂוּר] שָׁעָה קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ. וְאִם אִחֵר וְקָרָא קְרִיאַת שְׁמַע אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁעוֹנָתָהּ עַד סוֹף [ט] שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם לְמִי שֶׁעָבַר וְאִחֵר:

 כסף משנה  ואי זה הוא זמנה ביום וכו'. (שם ט':) אמר אביי לקריאת שמע כותיקים דא''ר יוחנן ותיקים היו גומרין עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקים היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. ודעת רבינו שתפלה מצותה מיד אחר הנץ וכדאמר התם רבי זירא מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה שנאמר ייראוך עם שמש. וזהו שכתב רבינו כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה כלומר כדי שתיכף שתנץ החמה יתפלל ומה שאמרו ותיקים היו גומרין אותה היינו שגומרים אותה וברכותיה. ומ''ש רבינו ושיעור זה כמו שיעור שעה קודם שתעלה השמש יש לתמוה היאך כתב רבינו שזמן זה הוא שיעור שעה אחת שנראה שהוא זמן מועט משיעור שעה. ורבינו מהר''י אבוהב ז''ל כתב דלא קשיא שהנה עליית השמש דהרמב''ם ר''ל לאחר שיעלה גוף השמש כולו והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות עכ''ל. ובנוסחא אחרת מצאתי במקום שיעור שעה אחת עישור שעה אחת והיא נוסחא אמיתית: ואם איחר וקרא. כלומר אפילו במזיד דהא זמן קימה הוא עד סוף ג' שעות וכרבי יהושע דאמר במתניתין (שם ט': י'.) דזמנה עד ג' שעות ואפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ומוכח בירושלמי דהיינו עד סוף ג' שעות ואף על גב דבריש פרק קמא דברכות (דף ג':) אמרינן רבי נתן ס''ל כרבי יהושע וכו' שית דליליא ותרתי דיממא תרי משמרות הויין הכי קאמר תרתי שלמות שדרך כל מלכים לישן דאילו בשעה שלישית קצתם קמים אחר חציה וקצתם סמוך לסופה וקצתם בסופה ממש:

 לחם משנה  ואיזה הוא זמנה וכו'. שם (דף ט' ע"ב) אמר אביי לתפלה כאחרים לק''ש כותיקין דא''ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. ופירש רבינו לשון גמר שגומרין הברכות עם הנץ החמה ואתי לשון גמר כפשטיה אבל ר''ח פירש גומרין קורין שר''ל שקורין אותה מהנץ החמה עד שלש שעות כמו שהוזכר בפסקי הרא''ש ז''ל:

יב
 
מִי שֶׁהִקְדִּים וְקָרָא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁלִים קֹדֶם שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ [י]. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק כְּגוֹן שֶׁהָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ קוֹרֵא לְכַתְּחִלָּה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר:

 כסף משנה  מי שהקדים וקרא וכו'. (שם ח':) תניא רשב''י אומר פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, וכתב הרי''ף דהיינו דוקא בדיעבד א''נ בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לדרך כלומר ואם יהיה בדרך בשעת קריאת שמע יודע שלא יוכל לכוין לבו או לא ירצו להמתין לו לעמוד בפסוק ראשון ולכן רוצה לקרות עתה אבל אם אינה שעת הדחק לא יקרא לכתחלה וכך הם דברי רבינו: וכתב ה''ר מנוח הא דאמרינן פ' א''ל הממונה [ל''ז:] הקורא עם אנשי משמר לא יצא י''ח פי' דה''ק לא יצא י''ח ק''ש בעונתה אבל אינו צריך לחזור ולקרות א''נ התם במי שרגיל לקרות עמהם שלא במקום אונס וקנסוהו שלא יצא כדי שלא יהא רגיל בכך ואנשי משמר שאני שהיו טרודים בקרבנות והוי כשעת הדחק וכתב דכגון שהיה הולך לדרך הרשות חשיב שעת הדחק ועדיף לקרות כן משעלה עמוד השחר בכוונה מלקרות אחר כך בלא כוונה ואם יש בעיר קבורת מת או מילה וכן יום ערבה דמפשי ברחמי יכולים לקרות תיכף משעלה עמוד השחר עכ''ל:

יג
 
הַקּוֹרֵא אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם אֲפִלּוּ הָיָה אָנוּס לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתוֹ. אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ אִחֵר וְקָרָא אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת:

 כסף משנה  הקורא אחר שלש שעות וכו'. משנה (שם ט':) הקורא מכאן ואילך כלומר מג' שעות ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ובגמרא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות וכיון שלא חילקו שם בין אנוס למזיד משמע דדוקא גבי לילה דשכיח שינה הוא דגזרו, גם רבינו לא ראה לחלק ביניהם וזהו שכתב לענין שאחר שלש שעות לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתה אפילו היה אנוס ולענין שמברך לפניה ולאחריה אחר ג' שעות כתב אפילו איחר כלומר אפילו איחר במזיד וכתב הרא''ש ז''ל בשם רבינו האי גאון ז''ל דדוקא עד סוף שעה רביעית הוא דמברך לפניה ולאחריה שהוא זמן תפלה לרבי יהודה אבל מכאן ואילך הפסיד הברכות ואם בירך עובר על לא תשא. וה''ר מנוח כתב הקורא אחר שלש שעות וכו' פי' כל שאר היום עד הערב ודעת ר''ח דדוקא עד שעה רביעית אבל מרביעית ואילך הפסיד ואין כן דעת כל המפרשים ולישנא דמתני' הכי מוכחא הקורא מכאן ואילך ולא יהיב שיעורא משמע דכולי יומא קאמר עכ''ל. יש שואלים מ''ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן בהא דרשב''י פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא י''ח אחת של יום ואחת של לילה ומסיק התם דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וע''כ אין פי' שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה אלא פי' שעדיין שוכבים על מטתם ואם כן בשכבך פי' בעודם שוכבים והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום. וי''ל דאה''נ דהכי דרשינן ליה ומ''ה אמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקי''ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד' שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג' שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן כנ''ל:

 לחם משנה  הקורא אחר שלש שעות וכו'. משנה שם פרק קמא רבי יהושע אומר עד שלש שעות וכו' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וכו' ואמרו בגמרא (דף י' ע"ב) מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות:



הלכות קריאת שמע - פרק שני

א
 
הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁהוּא (דברים ו-ד) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ [א] וְהַשְּׁאָר אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. [ב] אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:

 כסף משנה  הקורא את שמע וכו'. פ''ב דברכות (דף י"ד:) ת''ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דר''מ אמר רבא הלכה כר''מ ואף ע''ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי''ף ז''ל. ושם (דף י"ג.) בראש הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ובגמ' ש''מ מצות צריכות כוונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מכוין. וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש''מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא''צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי''ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני' היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפילו למאי דהוה ס''ד למ''ד א''צ כוונה כלל קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס''ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה:

 לחם משנה  הקורא את שמע. משנה פרק היה קורא (דף י"ג) היה קורא וכו' אם כיון לבו יצא. ובגמרא (שם ע"ב) תנו רבנן שמע ישראל ע''כ צריכה כוונת הלב [דברי ר' מאיר] אמר רבא הלכה כרבי מאיר ע''כ ופסק [רבינו] כן דרבא הוא בתרא:

ב
 
כָּל אָדָם קוֹרִין כְּדַרְכָּן בֵּין [ג] עוֹמְדִין בֵּין מְהַלְּכִין בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה. * וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא מֻטָּל וּפָנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע אוֹ מֻשְׁלָךְ [ד] עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה. אֲבָל קוֹרֵא הוּא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ. וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא:

 ההראב"ד   ואסור לקרות קריאת שמע עד וקורא. כתב הראב''ד ז''ל יותר טוב אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ''ל:

 כסף משנה  כל אדם קורא כדרכו וכו'. משנה פ''ק דברכות (דף י'.) ב''ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב''ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בנ''א עומדין וידוע דהלכה כב''ה. ובברייתא (שם י"א.) ב''ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין ומטין וקוראין הולכין בדרך וקורין. ומ''ש בין רוכבין על גבי בהמה וכו'. [פשוט בקידושין (ל"ג:) רכוב כמהלך דמי]: ואסור לקרות קריאת שמע וכו'. ר''פ היה קורא (שם י"ג:) אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע ופירש בגמרא דהיינו אף ע''ג דמצלי כלומר אף ע''פ שהוא מוטה על צדו מעט אבל מוטה לגמרי על צדו מותר ופריך והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר''י דבעל בשר היה וכיון דבעל בשר היה כי מצלי שרי מפני שהוא מצטער לשכב על צדו ממילא משמע דה''ה לחולה. ופירש רבינו פרקדן בין שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע בין שהוא מושלך על גבו ופניו למעלה. וכתב ה''ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה: כתב הראב''ד ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ''ל. זאת הנוסחא הכתובה בספרי הדפוס טעות סופר היא וא''א ליישבה וצריך להגיה ישב במקום ישכב וכן מצאתי בספר כתיבת יד ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז''ל לא מיירי ביכול לישב:

 לחם משנה  כל אדם קורין כדרכן וכו'. כבית הלל דקאמרי הכי (דף י':) ודלא כב''ש דאמרי בערב יטה ויקרא וכו': ואסור לקרות ק''ש והוא מוטל וכו'. שם (דף י"ג ע"ב) אמר רב [יוסף] פרקדן לא יקרא ק''ש והקשו מקרא הוא דלא קרי הא מיגנא שפיר דמי והא ר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מקרא אע''ג דמצלי נמי אסור והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה ע''כ. ובפרק מי שמתו (דף כ"ד.) גבי הא דתניא ב' שהיו ישנים בטלית אחד זה מחזיר פניו לכאן וקורא וזה מחזיר וכו' הקשה ה''ר יונה בפירוש ההלכות דהיאך יכול לקרות קריאת שמע והוא שוכב מוטה על צדו דהא אמרינן מקרא אע''ג דמצלי אסור ומאי דאמר מטין וקורין זהו במיושב אבל בהטיה בשכיבה לא אמרו והיכי אמרינן הכא דשרי ואיכא דאמרי דאי אמרינן מקרא אע''ג דמצלי אסור זהו בהטיה כמו פרקדן בשוכב על קדקדו ומוטה מעט אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר. והנכון יותר לתרץ דכיון דחזינן דהיכא דאיכא טירחא שרי כדאמרינן דרבי יוחנן מצלי וקרי משום דהוה בעל בשר והוה ליה טירחא הכי נמי התירו לו בהטיה משום דהוה ליה טירחא כיון שפשט את בגדיו לחזור (ללבשן) ע''כ. ומבוארים דברי רבינו ז''ל כתירוץ הראשון של רבינו יונה וקושיא זו הכריחו לרבינו לחלק בין נוטה מעט לצדו לנוטה על צדו לגמרי. ובהשגות א''א ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל ע''כ. לכאורה נראה דכוונתו להשיג על רבינו במה שפירש דפרקדן פירוש האחד מוטל ופניו טוחות בקרקע הב' מושלך על גבו ופניו למעלה והשיג עליו דפניו טוחות בקרקע הוא יותר טוב מעל צדו בשלמא מושלך על גבו ופניו למעלה אסור משום דרך גאוה אבל בפניו טוחות אדרבה נראה דרך הכנעה וזהו שאמר ויותר טוב ר''ל שכיבה ופניו למטה אבל אין זה מספיק לפי ההשגה שלא היה לו לומר יותר טוב הוא אם ישכב דלשון שכיבה מיקרי נמי כשפניו למעלה והכי הו''ל למימר ויותר טוב שיהיו פניו למטה ולמה הזכיר לשון שכיבה דאין מורה כוונתו כלל. והיותר נכון בעיני שיש ט''ס בהשגה וצ''ל ויותר טוב הוא אם ישב וסובר הראב''ד ז''ל כתירוץ אחרון שתירץ רבינו יונה ז''ל דעיקר הקריאה הוא בישיבה אבל בשעת הדחק יהיה מוטה על צדו כמו התם שהוא ערום וכן רבי יוחנן דהוה בעל בשר ולזה השיג על רבינו דאיך כתב אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו שזהו בשעת הדחק אבל הנכון יותר והיותר טוב שישב וכתירוץ אחרון דרבינו יונה ז''ל וזה מורה כוונתו ז''ל מפני שתפס במה שאמר רבינו אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו וכפי מה שהובאה בספרים. וכפי פי' הראשון היה לו לתפוס על רבינו במה שאמר ופניו טוחות בקרקע וכו':

ג
 
מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן [ה] וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא וְהוּא מְהַלֵּךְ. הָיָה יָשֵׁן מְצַעֲרִין אוֹתוֹ וּמְעִירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וּמִכָּאן וְאֵילָךְ אִם אֲנָסַתּוּ שֵׁנָה אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  מי שהיה מהלך וכו'. פ' היה קורא (שם י"ג:) אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה וכתב הרי''ף ז''ל ומפורש בירושלמי רב הונא ורב אידי בר יוסף בשם שמואל אמרו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד לא שאם היה יושב עומד אלא אם היה מהלך עומד ולית הלכתא לא כרב נתן ולא כר''י דקי''ל כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כר''מ דלא צריך כוונה אלא לפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד עכ''ל הרי''ף וכן כתב הרא''ש ז''ל: היה ישן וכו'. (שם י"ג:) אמר רב אילא בריה דרב [יצחק בר] שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמ''י ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא א''ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן מכאן ואילך לא תצערן א''ל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך היכי הוה עביד א''ל בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה וכתב הרא''ש ז''ל הא דקאמר נאנס בשינה יצא ר''ל שהוא מדומדם ואינו יכול לקרות בכוונה מכאן ואילך מיהו היה קורא את כולה וכן הא דא''ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן כלומר הקיצני משנתי עד שאוכל לכוין טפי לא תצערן אבל אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרוא את כולה וכן כתב ה''ר יונה וכתב שגם רבינו האי כתב כן וכן כתב ה''ר מנוח וגם רש''י לזה נתכוון שכתב בפסוק קמא צערן אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון עד כאן לשונו משמע שאין חילוק בין פסוק ראשון לשאר אלא שבפסוק ראשון היה קורא בניעור יפה והשאר היה קורא מתנמנם. ורבינו כתב לשון הגמרא כמנהגו אבל עכ''פ הפי' הוא כמו שכתבתי ולקמן בבבא דהיה מתנמנם גילה דעתו שכתב ובלבד שיהא ער בפסוק ראשון משמע שכשכתב כאן שאם היה ישן מעירין אותו ומצערין אותו עד שיקרא פסוק ראשון עניינו עד שיקרא פסוק ראשון בכוונה והשאר קורא והוא מתנמנם. וכתב ה''ר מנוח ואיכא דאמרי דלאו דוקא אם נאנס אונס שינה דה''ה לאונס אחר:

 לחם משנה  מי שהיה מהלך על רגליו וכו'. שם (דף י"ג ע"ב) ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה כלומר דאמר כיון שכוון בפרק ראשון שוב אינו צריך מכלל דלדידן דאית לן כרבא בכוונה בפסוק ראשון גם בעמידה די בפסוק ראשון דטעם העמידה משום כוונה: היה ישן מצערין וכו'. שם (דף י"ג ע"ב) אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן. וכבר פירש הרב''י דצריך ודאי שיקרא אלא מאי דקאמר דיצא ר''ל שאע''פ שקרא מכאן ואילך מתנמנם יצא:

ד
 
מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה מַפְסִיק עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה [ו] רִאשׁוֹנָה כֻּלָּהּ. וְכֵן הָאֻמָּנִין בְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קְרִיאָתָן עַרְאַי, וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא הוּא כְּדַרְכּוֹ וְעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַכֹּתֶל קוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:

 כסף משנה  מי שהיה עוסק במלאכה וכו'. משנה שם (שם י"ו.) האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ובגמ' אמר רב ששת והוא שבטלין ממלאכתן וקורין והתניא ב''ה אומרים עוסקין במלאכתם וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני וכתבו הרי''ף והרא''ש ז''ל דלא משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמרינן דבטלי ממלאכה דהא קי''ל כרבא דאמר הלכה כר''מ דבפסוק ראשון בעי כוונה אלא היינו טעמא משום דלא לישוי ליה עראי כי הא דגרסינן בפרק קמא דיומא (דף י"ט:) אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא יקרוץ בשפתיו ולא ירמוז בעיניו ולא יראה באצבעותיו והעושה כן אמרינן התם דעליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ואוקימנא בפרק ראשון ומפרשי לה רבנן משום דקא משוי לה עראי ה''נ אי לא בטיל ליה ממלאכה משוי לה עראי ולזה נתכוון רבינו ז''ל. ומה שכתב וכן האומנין בטלין וכו' כלומר אפילו האומנים שהקלו בהם בענין תפלה כמבואר בפ''ה מהלכות תפלה אפילו הכי בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה. ומ''ש והשאר קורא כדרכו וכו' קאי למי שהיה עוסק במלאכה וכו' וכ''ש לאומנין והיינו דקתני והשאר קורא כדרכו ועוסק במלאכתו ולא קתני קוראין: וכתב ה''ר מנוח וכן האומנים אע''פ שעוסקים במלאכת אחרים צריכין להפסיק בפרשה ראשונה ואע''פ שבראש האילן והכותל אדם מתפחד בעודו עליהם אפילו הכי קורא במקומו ואין מטריחין אותו לירד למטה אבל בע''ה שאינו עוסק במלאכה אלא עומד על פועליו לזרזם יורד למטה וקורא:

 לחם משנה  מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכו'. וכן האומנין בטלין ממלאכתן וכו' פרק היה קורא (דף ט"ז.) וקשה דשם אמרו הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין וכו' ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה וכו' בד''א כשעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן וכו' או שהיה וכו' מברכין כתיקונה. ורבינו ודאי נראה מדלא חילק כאן בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן כמו שחילק בהלכות תפלה משמע דסתם אומנין עושין בשכרן מיירי וא''כ אמאי מברכין ברכות קריאת שמע שהם מדרבנן היה ראוי שלא יברכו כמו שאין מברכין ברכת המוציא מפני שהיא מדרבנן וי''ל דשאני הכא דעיקר ק''ש היא מדאורייתא שאע''פ שהברכות מדרבנן ראוי לעשות המצוה שהיא מדאורייתא כתיקונה ולקרות ברכת שמע עם ברכותיה אבל ברכת המוציא אינה באה על מצוה מן התורה שאין האכילה מן התורה דאין המצוה אלא מי שיאכל שיברך באחרונה אבל אין האכילה מצוה ולהכי אינו מברך בתחילה ובהכי מתיישב שפיר מ''ש רבינו ז''ל ספק קרא ק''ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה ואמאי מברך כיון שיש לו ספק בברכות שהם מדרבנן לא היה לו לברך אלא יש לתרץ בכה''ג דיש לו ספק בקריאת שמע שהיא מן התורה אם כן ראוי לו לברך ברכות ולקרות קריאת שמע שהיא מן התורה כתיקונה:

ה
 
הָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע פּוֹסֵק וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים לֹא יִפְסֹק אֶלָּא יִגְמֹר עִסְקֵיהֶן וְיִקְרָא אִם נִשְׁאָר עֵת לִקְרוֹת:

 כסף משנה  היה עוסק בתלמוד תורה וכו'. משנה פרק קמא דשבת (דף ט'.) מפסיקין לק''ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה בגמרא בד''ת כדתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לק''ש ואין מפסיקים לתפלה וסובר רבינו דהיינו לומר שאם הגיע זמן ק''ש מפסיקים לק''ש ואין מפסיקים לתפלה. ומ''ש ומברך לפניה ולאחריה. פשוט הוא שכיון שקורא ק''ש שצריך לברך לפניה ולאחריה: וכתב ה''ר מנוח דאע''ג דרבי יהודה הנשיא לא היה מפסיק כדאמרינן שמע ישראל זהו ק''ש של רבי יהודה הנשיא שאני רבי יהודה הנשיא שתורתו אומנותו אי נמי רבי יהודה הנשיא שהיה מלמד תורה לרבים אינו פוסק: היה עוסק בצרכי רבים. נ''ל שלמד כן מדמקשינן בגמרא אהא דתנן (שם) מפסיקין לק''ש ואין מפסיקין לתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק''ש ומשני כי תניא ההוא בעיבור החדש וסובר רבינו דטעמא הוה לפי שהם עוסקים בצרכי רבים ובירושלמי פרק אין עומדין א''ר ירמיה כל העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות תפלה. ומאחר שפסק רבינו בסמוך שמפסיקים מת''ת לקריאת שמע הל''ל דמפסיקים מצרכי רבים לק''ש אם היה סובר דירושלמי מיירי לענין להפסיק לק''ש אלא ע''כ צריך לומר שסובר רבינו דירושלמי לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד והיינו דמייתי לה בפרק אין עומדין דמיירי בדיני תפלה. ומ''ש רבינו דהיה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק, משמע מדקדוק לשונו דאפילו אם יעבור זמן ק''ש בעודו עוסק בצרכי רבים לא יפסיק: וכתב ה''ר מנוח ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הציבור לש''ש מיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ''ל. ומ''ש ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם:

 לחם משנה  היה עוסק בתלמוד תורה וכו'. משנה בפרק קמא דשבת (דף ט':) מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה ואוקמוה בגמרא (דף י"א.) בדברי תורה כלומר שמי שקורא בתורה פוסק לק''ש ואינו פוסק לתפילה וכל זה במי שתורתו אומנותו אבל מי שאין תורתו אומנותו אפילו לתפלה פוסק ולהכי סתם רבינו כאן בק''ש ולא חילק בין תורתו אומנותו לאין תורתו אומנותו ולא חילק כמו שחילק בתפלה משום דכאן בכל גווני פוסק: היה עוסק בצרכי רבים וכו'. כתב הרב''י בסי' ע' דזה יצא לו לרבינו ממאי דאמרינן בירושלמי דפרק אין עומדין העוסק בצרכי רבים כאילו עוסק בדברי תורה כלומר שרבינו מפרש כמו שכתב הטור בסימן צ''ג שיש מפרש הירושלמי לענין שא''צ לפסוק כדי להתפלל כמו שא''צ לפסוק מתלמוד תורה להתפלל מי שתורתו אומנותו ע''כ. ולא הבינותי דברי הרב''י דודאי נודה לו שמה שכתב רבינו ז''ל בפרק ששי מהלכות תפלה אבל העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה כלומר כעוסק בדברי תורה שתורתו אומנותו שכתב קודם שאינו מפסיק שיצא לו זה מהירושלמי הנזכר אבל מ''ש כאן בהלכות ק''ש א''א שיצא לו משם דכאן צרכי רבים עדיף מדברי תורה בתורתו אומנותו שהרי כאן בק''ש אפילו מי שתורתו אומנותו פוסק וצרכי רבים אינו פוסק ומהירושלמי ההוא לא למדנו אלא שזה כזה אבל כאן שאין ת''ת מועיל לגביה מאין למד רבינו דצרכי רבים עדיף מיניה. על כן היה נ''ל לומר שלמד כן רבינו ז''ל ממה שאמרו פ''א דשבת [שם] שבעיבור השנה לא היו מפסיקין לתפלה ולא לק''ש סובר רבינו ז''ל דהטעם מפני שהוא צרכי רבים אבל אין זה מספיק כלל דדילמא שאני התם דהוא צורך רבים שלא יתקלקלו המועדות וכמו שכתבו התוס' אבל שאר צרכי רבים מנין. ונראה דודאי למד כן מפני שראינו שכל עוסק במצוה פטור מק''ש כדאמרו בגמרא בפ''ק דברכות (דף י"א) ובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דמיחייבת אבל דמצוה פטירת ולכן קוברים את המת פטורים מק''ש וא''כ ס''ל לרבינו ז''ל דלא גריעי צרכי רבים משאר מצות ולכך כתב דאין מפסיקין לק''ש ואפילו בדליכא שהות וזהו שכתב ויקרא אם נשאר עת כלומר דאם לא נשאר עת לא איכפת לן ולא מידי:

ו
 
* הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ אוֹ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתִסְפֹּרֶת אוֹ שֶׁהָיָה מְהַפֵּךְ בְּעוֹרוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּדִּין גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאָה וּפָסַק וְקָרָא הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 ההראב"ד   היה עוסק באכילה. כתב הראב''ד ז''ל לא כי אלא מפסיק וקורא ואע''פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק ואיתא להא מילתא במסכת סוכה פרק לולב הגזול ורמיזא נמי במסכת ברכות:

 כסף משנה  היה עוסק באכילה וכו': כתב הראב''ד היה עוסק באכילה וכו'. א''א לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ורמיזא נמי במסכת ברכות עכ''ל. זה משנה פ''ק דשבת (דף י':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובפרק לולב הגזול (דף ל"ח.) תנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק בסעודה וליטול לולב ובגמרא אמרי' נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין א''ר ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק א''ר ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א''ר זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא א''ר זירא כדקאמרת מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב ואי ס''ד ביום טוב ראשון מי שרי ופירש''י אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי עלה היא גופא קשיא אלא אמר רבי זירא לעולם כי איצטריך רב ספרא לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך: והראב''ד ז''ל סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי''ל דהא אסיק רבי זירא דהכא ביו''ט שני דרבנן ומשום הכי אוקמה רב ספרא בדליכא שהות ביום אבל אי איכא שהות אינו מפסיק הא בדאורייתא אע''ג דאיכא שהות מפסיק ולפיכך כתב לא כי אלא מפסיק וקורא וכו' ודעת רבינו דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הוא הדין בדאורייתא ומאי דאוקמה רבי זירא ביו''ט שני לאו משום דס''ל הכי אלא ה''ק ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הות מצית לתרוצי דהכא ביו''ט שני ומ''ש דיקא נמי אינו המסקנא אלא רבי זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' ביו''ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל רבי זירא ס''ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתניתין בין ביו''ט שני בין ביום טוב ראשון ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו על ידי עירוב או על ידי בורגנין או שלא היה בגירסתו של רבינו דיקא נמי. אי נמי שרבינו סובר כדברי הר''ן שהעלה דכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות. ובודאי שלשון רבינו כך מוכיח דבהתחיל קודם זמן חיובא עסקינן שכתב היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק''ש וכו' היה עוסק באכילה וכן מאי דאמר רבי זירא מצוה לאפסוקי אע''ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר לעולם כדקאמרת מעיקרא ולכך פסק גבי קריאת שמע דכיון שיש שהות גומר ואחר כך קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח. ומה שהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה דאם איתא שסובר הגמרא כן קשיא היא גופא כדמקשינן לעיל דממאי דאמרינן נוטלו על שלחנו משמע דמפסיק וממאי דאמרינן בסיפא שכל היום כשר ללולב משמע שאינו מפסיק כדאקשינן לעיל ואנן שנינן דרישא למצוה וסיפא הוא אי לא בעי למעבד מצוה ואי מתניתין בדליכא שהות היכי אמרינן דלמצוה בלחוד הוא דמפסיק והלא חובה הוא שיפסיק כדי שלא יבטל המצוה כיון דליכא שהות אלא ודאי מתניתין בדאיכא שהות היא ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה לבד וזהו שאמר רבינו שאם רצה להפסיק הרי זה משובח ועל כן השמיט הרי''ף סוגיא זו כי סובר שהחילוק בין משנה זו לההיא דשבת הוא החילוק שיש במשנה גופה דהיינו למצוה ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה בדאיכא שהות קתני בהדה דמפסיקין לק''ש אף ע''ג דאיכא שהות סובר רבינו כי היא דוקא לד''ת כמו שהעמיד שם הגמרא אתאן לד''ת וסובר רבינו דחמירא אכילה מד''ת דבד''ת פוסק ובאכילה ובאינך אינו פוסק וכ''כ שם בפירוש המשנה וכן מורה סדר לשונו כאן כי לעיל כתב שאם היה עוסק בדברי תורה פוסק לק''ש וכאן כתב שאם היה עוסק באכילה אינו פוסק. וטעמו משום דכשעוסק בדברי תורה כשפוסק מהם לק''ש אין זה הפסק שגם קרית שמע דברי תורה הם משא''כ להפסיק מאכילה לקריאת שמע:

 לחם משנה  היה עוסק באכילה וכו'. פרק קמא דשבת (דף ט' ע"ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו' ואם התחילו אין מפסיקין. וסובר רבינו ז''ל שהוא אפילו לקריאת שמע ומה שכתוב אחר כך ומפסיקין לק''ש וכו' מילתא באנפי נפשה היא דאיירי בדברי תורה וכמו שביארתי אבל כל הני דלעיל אפילו לק''ש אין מפסיקין וכל זה איירי בדאיכא שהות כדאוקמוה בסוכה פרק לולב הגזול (דף ל"ח) וסיפא דקאמר ומפסיקין לק''ש דאיירי בדברי תורה דמפסיקין כתב הרי''א ז''ל דאיירי בדליכא שהות דאי איכא שהות וכי גרע תלמוד תורה מכל הני שהזכיר קודם דאין מפסיקין ואין נראה כן דעת רבינו ז''ל אלא דסיפא דמפסיקין לתלמוד תורה דומיא דרישא איירי בדאיכא שהות וכי תימא וכי גרע מכל הני מרחץ ותספורת וכו' יש לומר דפוסק דת''ת לא מיקרי פוסק מעניינו דק''ש נמי קריאת התורה היא ומאי שנא האי קריאה מהאי קריאה אבל הכא פוסק מענייינו לגמרי ולכן אין מפסיקין כיון שהתחיל. ובעל קרית ספר כתב דשאני תלמוד תורה דיכול לחזור אח''כ ללימודו מיד אחר שקרא אבל הכא בסעודתו שהתחיל או מלאכתו צריך שיגמרנה ואולי לא ימצא לגומרה ולכך אמרו שגומרה תחלה. ואין זה תירוץ שגם בסעודתו ומלאכתו אטו מי לא עסקינן דיכול לגומרה אח''כ אלא ודאי העיקר כדפרישית. א''נ י''ל דהקריאה בתורה מושך טפי ואפשר שישכח ולא יקרא מה שא''כ במלאכתו וסעודתו וכל הני דמתניתין. ובהשגות כתב א''א לא כי אלא מפסיק וקורא ואע''פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק ואיתא להא מילתא וכו'. והרב בית יוסף בסי' ע' פירש טעמו של הראב''ד ז''ל ופשוט הוא דהוא סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי''ל דהא גם רבי זירא מוקי מתניתין ביו''ט שני דרבנן. וז''ש דדוקא ביו''ט שני דרבנן קאמר מתניתין בדליכא שהות מפסיק הא בדאורייתא אע''ג דאיכא שהות מפסיק. ונראה לתרץ דעתו של רבינו ז''ל דלפי המסקנא דאוקמה ביום טוב שני דרבנן הוא הדין בדאורייתא ומאי דנקט מתניתין דרבנן להודיענו דאפילו בדרבנן היכא דליכא שהות מפסיקין וכל שכן בדאורייתא אבל בדאיכא שהות בין מדאורייתא בין מדרבנן לא מפסיקין ומשום הכי נקט מתניתין י''ט דרבנן. והרב''י דחק עצמו לתרץ דעת רבינו ז''ל דמתני' בכל גווני איירי ונדחק במה שאמרו בגמרא דיקא נמי דקתני וכו'. ועוד תירץ תירוץ אחר דרבינו סובר כדברי הר''ן והוא מחלק בין מטא זמן חיובא ללא מטא זמן חיובא דהיכא דהתחיל קודם דמטא זמן חיובא אפילו בדאורייתא לא מפסיק אבל היכא שהתחיל אחר דמטא זמן חיובא בדאורייתא מפסיקין ובדרבנן לא מפסיקין ורבינו איירי קודם דמטא זמן חיובא ולהכי כתב דאפילו בדאורייתא לא מפסיקין. ומ''ש ואם הפסיק הרי זה משובח יצא לו ממה שאמר ר' זירא מצוה לאפסוקי. וקשה לי עליו טובא חדא דאם דעתו של רבינו כך למה לא ביאר דהיכא שהתחיל בתר דמטא זמן חיובא דבדאורייתא מפסיקין ובדרבנן לא ולמה סתם דבריו. ועוד איך כתב דיצא לו מדברי ר' זירא הא ר' זירא מאי דקאמר מצוה לאפסוקי הוא על מתני' דלולב ומתני' דלולב אחר דמטא זמן חיובא איירי כדכתב הר''ן ז''ל דמצפרא מטא זמן חיובא וא''כ מאין לו לרבינו דהיכא דהתחיל קודם דמטא זמן חיובא דמצוה לאפסוקי. לכן נראה ודאי דרבינו אינו מחלק בכך ודעתו דלמסקנא לא שני לן בין דאורייתא לדרבנן כדפרישית. ומ''מ קשה מאין לו מ''ש ואם היה מתירא וכו' הרי זה משובח לכך נראה לתרץ הכל ולומר דרבינו ודאי דס''ל כהראב''ד ז''ל דלמסקנא קי''ל כתירוצא דרבא דהא דאורייתא הא דרבנן ובדאורייתא אפילו בדאיכא שהות מפסיקין ומ''מ הוקשה לו על תירוץ רבא הקושיא שהקשו התוספות ז''ל שהרי קידוש היום דהוי דאורייתא ואיפסיקא הלכתא כרבי יוסי דאין מפסיקין לכך מתרץ הוא ז''ל דמאי דקאמר רבא הא מדאורייתא ר''ל מתניתין דקאמר נוטל וכו' הוי בלולב דהוי דאורייתא ואיירי למצוה כלומר מצוה לנוטלו על שלחנו אע''ג דמן הדין אין מפסיקין כר' יוסי מ''מ מצוה להפסיק אפילו בדאיכא שהות ומתני' דלפי האמת אוקמה ר' זירא בדרבנן ה''ק דוקא בדבר דרבנן בדליכא שהות מפסיקין הא בדאיכא שהות אין מפסיקין כלומר אפילו מצוה להפסיק לא הוי הא בדאורייתא אפילו דאיכא שהות מצוה להפסיק אבל מן הדין ודאי דאין מפסיקין מדרבי יוסי ומכאן יצא לו לרבינו מה שכתב הרי זה משובח וזה נראה לי נכון וברור בדעתו של רבינו ז''ל:

ז
 
מִי שֶׁיָּרַד לִטְבּל אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת קֹדֶם שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תָּנֵץ הַחַמָּה קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּהֶן וְיִקְרָא. וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים שֶׁרֵיחָן רַע וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרֶה וְלֹא בְּמַיִם צְלוּלִין מִפְּנֵי שֶׁעֶרְוָתוֹ [ז] נִרְאֵית בָּהֶן. אֲבָל מִתְכַּסֶּה הוּא בְּמַיִם עֲכוּרִין שֶׁאֵין רֵיחָן רַע וְקוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  מי שירד לטבול וכו'. משנה סוף מי שמתו (דף כ"ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ובגמרא (שם כ"ה:) יתכסה במים ויקרא והרי לבו רואה את הערוה אמר ר' אלעזר ואי תימא ר' אחא בר אבא משום רבינו במים עכורים שנו. ומי משרה פירש רש''י ששורין שם הפשתן וקנבוס והם מסריחין. וכתב בא''ח בשם הרשב''א מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואף על פי שאינו קורא קריאת שמע שהברכות לא נתקנו על קריאת שמע שהרי אין אומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע:

 לחם משנה  מי שירד לטבול וכו'. במשנה פרק מי שמתו (דף כ"ב ע"ב) אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה ואוקמוה בגמרא (דף כ"ה ע"ב) כותיקין שגומרין אותה עם הנץ החמה ולפיכך רבינו ז''ל שפירש גומרין גמר ממש צ''ל דמאי דקאמר כאן ולקרות רוצה לומר ולגמור אותה בברכותיה אבל לפי' של רבינו חננאל ז''ל שפי' שגומרין אותה ר''ל אומר אותה עם הנץ החמה קשה האי מתני' דלמה צריך לקרות קודם שתנץ החמה די שיקרא אותה עם הנץ החמה דהא כותיקין אוקמוה בגמרא ופירוש גומרין דותיקין ר''ל אומרים: ולא יתכסה לא במים וכו'. שם במשנה: אבל מתכסה הוא וכו'. שם אמרינן בגמרא שלא יהא לבו רואה את ערותו:

ח
 
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קְרִיאָתוֹ עַרְאַי. וְאִם עָשָׂה כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ [ח] לְאָזְנוֹ יָצָא. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתָיו וְאִם [ט] לֹא דִּקְדֵּק יָצָא:

 כסף משנה  הקורא ק''ש וכו'. מימרא דרב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב וברייתא דר' אלעזר (בן) חסמא פ''ק דיומא (דף י"ט:) כתבתיה לעיל ופשיטא דלא אמר אלא לכתחלה אבל י''ח מיהא יצא. וכתב ה''ר מנוח בפ''ק דיומא מפלגי בין פרק ראשון לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה א''נ בפרק שני מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא: וצריך להשמיע לאזנו וכו'. משנה פרק שני דברכות (דף טו.) הקורא שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא ובגמרא [שם:] א''ר טבי א''ר יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל כלומר שאם לא השמיע לאזנו יצא ואם לא דקדק באותיותיה יצא וכתב הרי''ף ז''ל ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא והם הם דברי רבינו. וכתב ה''ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ''ל:

 לחם משנה  הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו וכו'. בפ''ק דיומא (י"ט:) הקשו לרב דהוה מחוי בק''ש דהיכי עביד הכי האמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ותירצו לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ע''כ. וקשה על רבינו למה לא חלק כאן דדוקא בפרק ראשון לא יקרוץ אבל בפרק שני לית לן בה כמ''ש בגמרא. ונראה דלא הוצרך להזכירו מפני שרבינו מפרש ההיא דאומנין דלעיל דאוקמוה בגמרא (ברכות ט"ז.) בפרק היה קורא בפרק ראשון דוקא דבטלין ממלאכתן דלא הוי טעמא משום דבעינן כוונה בפרק ראשון כמ''ש התוספות דלפי זה לדידן דקי''ל דפסוק ראשון דוקא בעי כוונה לא בעי ביטול מלאכה אלא בפסוק ראשון אלא טעמא משום דלא תהא קריאתו עראי וכדכתב הרי''ף ז''ל ולהכי בפרק ראשון אע''ג דהפסוק ראשון לבדו הוא מן התורה מ''מ בעינן כל הפרק הראשון משום דלא תהא קריאתו עראי אבל בשאר הפרקים אפילו בקריאת עראי סגי וכן בהך דלא יקרוץ בשפתיו דאוקמוה בגמרא בפרק ראשון סובר רבינו דמהך טעמא הוא ודלא כפירוש התוספות דהך נמי משום כוונה הוא ולדידן דקי''ל בעי כוונה בפסוק ראשון לחוד לא יקרוץ ולא ירמוז מהאי טעמא משום דלא תהא קריאתו עראי וכמ''ש להכי לא הוצרך כאן לפרש דאיירי בפרק ראשון דכיון דכבר ביאר לנו למעלה דלא קפדינן אקריאת עראי אלא בפרק ראשון לבד ממילא משתמע דהכא דטעמא הוי משום קריאת עראי לא הוי אלא בפרק ראשון דוקא דבשאר הפרקים לא קפדינן בהכי כמו שכתב גבי אומנין: וצריך להשמיע לאזניו וכו'. שם בפרק היה קורא (דף ט"ו.) וכן מה שאמר צריך לדקדק באותיותיה ותרווייהו מחלוקת ר' יוסי ורבי יהודה במשנה והלכה כתרווייהו להקל:

ט
 
* כֵּיצַד יְדַקְדֵּק. יִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יַחֲזִיק הֲרָפֶה וְלֹא יָנִיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין הַדְּבָקִים בֵּין כָּל שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַדּוֹמוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן סוֹף תֵּבָה וְהָאַחֶרֶת תְּחִלַּת תֵּבָה הַסְּמוּכָה לָהּ. כְּגוֹן [י] בְּכָל לְבָבְךָ קוֹרֵא בְּכָל וְשׁוֹהֶה וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא לְבָבְךָ. וְכֵן וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה. הַכָּנָף [כ] פְּתִיל. וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ''ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ. * וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בְּדָלֶ''ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיכֵהוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחְטֹף בַּחֵי''ת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּאוֹמֵר אֵי חָד:

 ההראב"ד   כיצד ידקדק יזהר כו' עד ולא יניד הנח ולא יניח הנד' לפיכך צריך ליתן ריוח כו' עד הכנף פתיל. כתב הראב''ד ז''ל לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי''ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא''ו וכן אם יטעים יו''ד של ישראל שלא תראה אל''ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים ותבא עליו ברכה, וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא' בע': וצריך להאריך בדל''ת כו' עד וצריך שלא יחטוף בחי''ת כו'. כתב הראב''ד ז''ל ויש מוסיפין שלא יאריך באל''ף שלא יראה כאומר אי חד:

 כסף משנה  כיצד ידקדק וכו'. שם תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ: וכתב הראב''ד ז''ל לא ידעתי וכו' עד כדי שלא תבלע הא' בעי''ן עכ''ל. ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ''ד בכל נחה ואם יסמוך למ''ד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ''ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ''ד לבבך שמשפטה להיות נעה. וז''ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים: וכתב ה''ר מנוח לא ירפה החזק אות שהיא דגושה לא יקראנה ברפה ושהיא רפויה לא יקראנה בדגש ולא יניד הנח שיש אותיות נקראות בהבלעה כבי''ת דואהבת ובי''ת שניה דלבבך לא ינידם ולא יניח הנד כגון וי''ו דמצוך לא יבלענה: וצריך לבאר זיי''ן של תזכרו. ירושלמי שם. והטעם לומר שלא יהא נראה כאומר למען תשכרו והוי כעובדים את ה' על מנת לקבל פרס. וכתב ה''ר מנוח או שלא יהא נראה מלשון סכירה כמו ויסכרו מעינות תהום רבה. וה''ה לזיי''ן של וזכרתם: וצריך להאריך בדלי''ת וכו'. פ''ב דברכות (דף י"ג:) תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדלי''ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי''ת. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא א''ל כיון דאמלכתיה למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם תו לא צריכת ופירש''י שלא יחטוף בחי''ת בשביל אריכות הדלי''ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ''ל. ואחרים מפרשים כשיחטוף בחי''ת ומאריך באל''ף כמנהג יראה כאילו אומר אי חד כלומר אין חד והוא הפך המכוון: וכתב ה''ר מנוח ואמרינן בירושלמי והוא שלא יאריך באל''ף שלא יהא נראה כאומר אי חד והוא שכתב הרב שלא יחטוף בחי''ת שכשחוטף החי''ת מאריך האל''ף שאל''כ אלא שיחטוף האל''ף והחי''ת לא יהא נראה כאומר שום תיבה ומלה בעולם עכ''ל: וכתב הראב''ד ויש מוסיפין שלא יאריך באל''ף שלא יראה כאומר אי חד עכ''ל. ואני אומר שזה בכלל מה שאמרו שלא יחטוף בחי''ת לפירוש אחרים מפרשים. וכתבו תלמידי ה''ר יונה ז''ל בשם רבני צרפת שצריך להאריך מעט בחי''ת כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ולהאריך בדלי''ת כשיעור שימליכהו בד' רוחות העולם וכתבו עוד שיש אומרים שבשעה שמאריך ימליך אותו במחשבה ודיו. וי''א שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם ולזה נוטה דעת הרב רבינו יונה ז''ל:

 לחם משנה  כיצד ידקדק וכו'. כבר ביאר מוהרי''ק ז''ל טעמו של רבינו ז''ל ונסתלק השגתו של הראב''ד ז''ל ועוד הוסיף הראב''ד ז''ל שצריך לשהות בין נשבע ה' מפני שלא תבלע האל''ף בעי''ן כלומר כשיאמר העי''ן יבלע בתוכה האל''ף של תחילת השם שקורא אותו בלשון אדנות ויש אל''ף בתחילת קריאתו והיא נבלעת עם העי''ן. וכל מ''ש רבינו ז''ל הוא בפרק היה קורא (ט"ו.): וצריך להאריך וכו'. בריש פרק היה קורא (דף י"ג ע"ב): וצריך שלא יחטוף וכו'. שם אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף החי''ת ופירש''י ז''ל בשביל אריכות הדל''ת לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף בלא פת''ח ואין זה כלום ע''כ. ורבינו נראה שמפרש כן אם זה חטף החי''ת עם הדל''ת כיון שזה שהה בקריאת האל''ף יותר מהחי''ת נראה שהם ב' דברים נפרדים שאם האל''ף והחי''ת היתה אחת למה לא קרא האל''ף במהירות כמו שקרא החי''ת אלא נראה ח''ו שהאל''ף היא תיבה אחרת ולכך קוראה בהמתנה והוי כאומר אי חד. זה נראה פי' דבריו:

י
 
* קוֹרֵא אָדָם אֶת שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מְבִינָהּ. וְהַקּוֹרֵא בְּכָל לָשׁוֹן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

 ההראב"ד   קורא אדם את שמע בכל לשון כו' עד ומדקדק באותו הלשון כמו שהוא מדקדק אם קראה בלשון הקדש. כתב הראב''ד ז''ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו:

 כסף משנה  קורא אדם את שמע וכו'. ברייתא שם [דף י''ג.] פלוגתא דרבי ורבנן ופסקו כרבנן חדא משום דאין הלכה כרבי מחביריו ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו בסוטה פרק ואלו נאמרין (דף ל"ב:) דמני קרית שמע בהדי הנאמרים בכל לשון: ומה שכתב שצריך ליזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון. פשוט הוא דכיון דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע והדר קאמר ולמדתם שתהא קריאה תמה דבכל לשון שיקראנה בעינן קריאה תמה: וכתב הראב''ד ז''ל אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו עכ''ל. וי''ל שכוונת רבינו שכשיאמר ביאור המלה יאמר הביאור היותר אמיתי ומסכים לאותה מלה בלשון ההוא ולא יאמר ביאור משובש שדרך קצת בעלי אותו הלשון לאומרו כיון שאין הבקיאין אומרים אותו לפי שאינו משמעות המלה או לפי שיש ביאור יפה ממנו וזה נ''ל דבר פשוט:

 לחם משנה  קורא אדם שמע וכו'. שם בפרק היה קורא. שמע בכל לשון שאתה שומע:

יא
 
הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסֵדֶר הַפְּסוּקִים אֲבָל אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיָּצָא לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה. קָרָא פָּסוּק וְחָזַר וּקְרָאוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. קָרָא מִלָּה אַחַת וּכְפָלָהּ כְּגוֹן שֶׁקָּרָא שְׁמַע שְׁמַע מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  הקורא למפרע וכו'. משנה פ''ב דברכות (דף ט"ו.) מפרש רבינו דהיינו בסדר הפסוקים אבל בסדר הפרשיות יצא בדיעבד דלכתחלה צריך להקדים שמע לוהיה אם שמוע והיה אם שמוע לויאמר כמו שנתבאר בתחלת הלכות אלו ואף ע''ג דתנן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו כשקורא הפרשיות כסדר: קרא פסוק וכו'. פרק אין עומדין (שם ל"ג:) תנן האומר מודים מודים משתקים אותו ובגמ' א''ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא שמע וכופלה ה''ז מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה ל''ק הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה. ופירש''י דכי אמר מילתא ותני לה לא משתקינן ליה דאין זה דומה למקבל עליו שתי מלכיות אלא למתלוצץ. אמר פסוק ותני ליה משתקין ליה דמיחזי כשתי רשויות: והרי''ף ז''ל כתב דהא דמשתקינן אותו היינו כדקאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק''ש וכופלו ה''ז מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה וכ''כ ה''ג ור''ח. וכתבו התוספות דאותם האומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל ביה''כ לרש''י משתקים אותן ולפי' ר''ח מגונה מיהא הוי או שמא אין לחוש אלא כשקורא ק''ש בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומ''מ טוב שלא לומר אך מה שאומרים יי' הוא האלהי''ם ז' פעמים ביה''כ משבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' רקיעים ומנהג כשר הוא וגם מצינו בקרא שני פעמים ה' הוא האלהי''ם גבי אליהו: וה''ר יונה ז''ל כתב שכיון שמנהג אבותיהם בידיהם לומר פסוק שמע ישראל בסליחות ולכופלו ואומרים אותו כל הקהל מוכחא מילתא שאינן עושין לכוונת שתי רשויות ולא חיישינן להכי: וכתב ה''ר מנוח וה''ה שאם כפל כל הפרשה שמשתקין אותו. וכתב הר''א דאע''ג דמגונה טפי עדיף לכווני לביה ולקיים מצות ק''ש כתקנה ויכפול אותה ולא איכפת לן אי הוי מגונה ואמרינן בירושלמי הדא דתימא בציבור כלומר דהוי מגונה אבל ביחיד תחנונים הם לו עכ''ל: וכתב מרן ההגהות שאם קרא כל הפרשה וחזר וקראה מזה לא דבר כלום ובירושלמי יש ר' זירא קרא וחזר וקרא ושמא דוקא על מטתו שרי:

 לחם משנה  אבל אם הקדים פרשה וכו'. עיין בפירוש רבינו [יונה] ז''ל בהלכות שיישב מה שקשה לכאורה על רבינו ז''ל: קרא פסוק וכו'. בפרק אין עומדין (דף ל"ג ע"ב) במשנה אמרו כל האומר מודים מודים משתקין אותו וכו' (עיין בכ"מ) ותני לה ופירש''י ז''ל מילתא וכו' כל תיבה ותיבה חוזר ושונה מגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה ע''כ. ורבינו ז''ל פי' בהיפך ולפירוש רש''י ז''ל אתי שפיר לשון הגמרא במאי דקאמר ל''ק וכו' דהראשון הוא בברייתא שהקשה ממנה והב' הוא במימרא דרב יהודה וכן דרך הגמרא שבתחילה מיישב הברייתא שהקשה ולפירוש רבינו ז''ל א''ש טפי לשון שמע שמע דמשמע תיבה אחת:

יב
 
קְרָאָהּ [ל] סֵרוּגִין יָצָא. אֲפִלּוּ שָׁהָה בֵּין סֵרוּג לְסֵרוּג כְּדֵי [מ] לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ יָצָא. וְהוּא שֶׁיִּקְרָא עַל הַסֵּדֶר. קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם וְהוּא מִי שֶׁאֵינוֹ עֵר וְלֹא נִרְדָּם בְּשֵׁנָה יָצָא. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה עֵר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:

 כסף משנה  קראה סירוגין. בפרק מי שמתו (ברכות כ"ב:) ת''ר היה עומד בתפלה ומים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק (שם כ"ג.) אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובדלא שהה קא מפלגי: וכתב הרי''ף בשם רבינו האי דהלכה כמ''ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובתר הכי אהא דתניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק''ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק: כתב הרי''ף וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואף ע''פ ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף ר''ה וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עכ''ל: ומ''ש קראה מתנמנם וכו'. הוא שיהיה ער בפסוק ראשון. נתבאר למעלה בבבא דהיה ישן מצערין אותו וכו':

 לחם משנה  קראה מתנמנם וכו'. כבר נתבאר למעלה:

יג
 
סָפֵק קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָרָא חוֹזֵר וְקוֹרֵא [נ] וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁקָּרָא וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ אוֹ לֹא בֵּרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. [ס] קָרָא וְטָעָה יַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה. נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ פָּרָשָׁה הִשְׁלִים וְאֵי זוֹ צָרִיךְ לְהַתְחִיל חוֹזֵר לְפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא (דברים ו-ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ' וְגוֹ':

 כסף משנה  ספק קרא ק''ש וכו'. בפרק מי שמתו (שם כ"א.) אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק''ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ''ט ק''ש דרבנן ורבי אלעזר אמר ספק קרא ק''ש ספק לא קרא חוזר וקורא. וכתבו הרי''ף והרא''ש ולית הלכתא כשמואל דאמר ק''ש דרבנן דקי''ל ק''ש דאורייתא: ונ''ל דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני ק''ש מקראי ומשמע דראיות גמורות נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכתב הרא''ש ז''ל דמדאמר שמואל אינו חוזר וקורא מ''ט ק''ש דרבנן פסק בשאלתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא ליה אי אמרן א''צ לחזור וז''ש רבינו שאם נסתפק לו אם בירך אינו חוזר ומברך. ומ''ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה כ''כ ה''ר יונה שם שכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו והביא ראיה לדבר: ובתשובת הרשב''א סימן ש''כ כתב שעדיין קשה על דברי רבינו שהוא ז''ל כתב מפורש שכל הברכות דרבנן וכל שנסתפק אם עשה המצוה אע''פ שעיקר עשיית המצוה דאורייתא או שהוא מסופק אם הוא חייב בה כמילת מי שנולד מהול או בשמיני דסוכה שהוא ספק שביעי לא מברכינן כלל וכן השיב לחכמי לוני''ל. ואני אומר באולי לדעת הרב שהוא סובר דמעיקרא כך היתה תקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא לכתחלה עם ברכותיה אלא אם יגרום לו סבה כענין קריאת מקדש שאינו מברך אלא ברכה אחת א''נ משום עסק תורה כדרבי שהיה מעביר ידיו על עיניו ומקבל מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון הא במקום אחר כשהוא קורא צריך הוא לקרות לכתחלה בברכותיה וכמו שאמרו במאחר לקרות לאחר זמנו מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ופירשו מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. ואולי למדה עוד הרב ממה שאמר ר' אלעזר ספק קרא ק''ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומדקאמר סתם חוזר וקורא משמע דכל פרשיותיה הוא קורא אע''פ שאין דאורייתא אלא פסוק ראשון ולא אמרו שיחזור ויקרא פסוק ראשון והשאר דהוי דרבנן לא וטעמא דכל שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, וכמדומה אני שטעם זה שמעתי מפי מורי הרב החסיד ז''ל בחוזר וקורא כל פרשיותיה ולא סגי לן בחוזר וקורא פסוק ראשון ואולי מהסכמה זו כתב הרב כן אפילו בברכות עכ''ל: קרא וטעה וכו'. משנה פ''ב דברכות דף ט''ו. וכתב ה''ר מנוח כלומר אם טעה בתיבות או באותיות שדילג אחת או שתים ואין צריך לומר אם טעה בדילוג פסוקים שחוזר למקום שטעה וקורא על הסדר שאל''כ הו''ל קורא למפרע: נעלם ממנו וכו'. שם י''ו תני תנא קמיה דר''י טעה בין פרק לפרק יחזור לפ''א באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה א''ל ר''י ל''ש אלא שלא אמר למען ירבו ימיכם אבל אמר למען ירבו ימיכם סרכיה נקט ואזיל. ומפרש רבינו בין פרק לפרק היינו שיודע שהתחיל לקרות שמע ומוצא עצמו במקום הפסק א' ואינו יודע מה השלים ומה צריך להתחיל חוזר למקום הפסק ראשון וכיון שמפסיקים בין שמע לואהבת חוזר לואהבת. ודייק רבינו לכתוב פרשה לרמוז על פי' פרק שעניינו הפסק. וכתבו המפרשים ז''ל דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק ראשון או שנים ואח''כ דילג פסוק אחד או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא במקום שטעה או שדילג בלבד. וכתב הרא''ש ז''ל דהכי תניא בתוספתא:

 לחם משנה  ספק קרא וכו'. שם (דף כ"א) בפ' מי שמתו כרבי אלעזר דק''ש דאורייתא וא''ת התינח פסוק ראשון שהוא דאורייתא חוזר וקורא אבל השאר מדרבנן למה יחזור ויקרא דהא ודאי כיון דלא בעינן כוונה מדרבנן הוי וכמ''ש הרב''י בסימן ס''ג ואפי' ה''ר יונה לא קאמר אלא דפסוק א' הוי מדאורייתא. וי''ל כיון דחוזר וקורא מקצת אטרחוהו רבנן דיגמור אותה כתקנה. ובעל קרית ספר תירץ דבקריאת ג' פרשיות קיים מצוה דאורייתא ואע''ג דבפסוק ראשון נפטר מ''מ מידי דהוה אקריאת התורה דנפטר בקביעת איזו שעה ביום ובלילה שנאמר והגית בו וגו' ור''י אמר אפילו לא קרא אלא ק''ש וכו' ומ''מ אם לומד כל היום וכל הלילה מקיים מצות ת''ת מדאורייתא: אבל אם יודע שקרא ונסתפק וכו'. כן מוכח שם: קרא וטעה וכו'. בפרק היה קורא (דף ט"ז.) x (קרא וטעה באמצע הפרק יחזור לתחילת הפרק) בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה א''ל רבי יוחנן לא שנו וכו'. ופירש''י ז''ל יחזור לפרק א' להפסק ראשון והיה אם שמוע עד כאן. ובודאי שהדעת מוכחת כן דכיון שידע שהשלים פרשה אחת עכ''פ כבר קרא פרשה ראשונה וא''כ ודאי שאין לחזור אלא לוהיה אם שמוע אבל הלשון קשה טובא על רש''י ז''ל דפרק ראשון לא מיקרי אלא פרשת שמע דשם באותה סוגיא גבי אומנין שתירצו כאן בפרק א' כאן בפרק ב' פירש''י ז''ל עצמו דפ''א היינו שמע וכן בריש פרק היה קורא שאמרו דכיון שכיון לבו בפרק א' יצא פירש''י ז''ל דהוי פ' שמע ובכ''מ שהוזכר פרק א' פי' כן וכאן נשתנה הפי' לדעת רש''י ז''ל מכל המקומות וכבר הרגיש רש''י ז''ל שכתב להפסק ראשון כלומר אין לשון פרק האמור כאן ככל המקומות שפירש הפרשה הראשונה אלא כאן ר''ל פרק הפסק וזה דוחק גדול בלשון. ורבינו ז''ל רצה להשמר מקושיא זו וכתב יחזור לפרשה ראשונה שהיא ואהבת וכו'. ומה מאד יש לתמוה על דבריו חדא דכיון דהוא יודע דהשלים פרשה ראשונה מה לו לחזור לשמע לא היה לו לחזור אלא לוהיה אם שמוע כדפרישית. ועוד קשה אפילו נודה דיחזור לפרשה ראשונה למה לו לחזור לואהבת היה לו לחזור לתחילת הפרשה. והרב''י ז''ל תירץ לשון זה ועיין עליו. ואצלי נ''ל לומר דכוונת רבינו ז''ל דכיון דפרשה א' בעינן דלא תהא קריאתו עראי אע''פ דלא בעינן כוונה מ''מ קצת כוונה בעינן שלא תהא המצוה קלה בעיניו וכמ''ש הרשב''א ז''ל והובא בבית יוסף וא''כ כיון שזה האיש השלים הפרשה ולא ידע מה זאת הפרשה שהשלים ודאי שקריאתו בלא כוונה כלל היה וא''כ כיון דקרא פרשה א' בלא כוונה כלל יחזור ויקרא אותה וכ''ת כשהגיע לוכתבתם למה אמרינן דיחזור לוכתבתם קמא נימא דיחזור לתחלת הפרשה כיון דקראה בלא כוונה י''ל דהתם ודאי בכוונה קראה ומה שהטעה אותו מפני שיש מקום לטעות שהפסוקים דומים וכיון דיש מקום לטעות ודאי דלא אמרינן דלא היה לו כוונה כלל אבל הכא דאין מקום לטעות דסיום פרשת שמע לא הוי כסיום פרשת והיה אם שמוע ומ''מ אינו יודע הפרשה שהשלים ודאי דלא היה לו כוונה כלל ולכך יחזור. ומה שאינו חוזר לשמע הוא מפני שסובר רבינו ז''ל דמה שאמרו האומר שמע שמע ה''ז מגונה לא נאמר אלא לפסוק ראשון כמ''ש הכלבו וכמ''ש סמ''ק הביאו ב''י ז''ל. ואע''פ שכתב הטור שכשכופל כל הפרשה אין בזה חשש כבר כתב הרב הגדול ר''י אבוהב ז''ל שיש לחוש מפני שאפשר לו שמ''ש בירושלמי ר''פ קרי ותני קרי ר''ל הפרשה זולת הפסוק הראשון אבל הפסוק הראשון אין לכופלו. ולהכי כתב רבינו ז''ל דחוזר לואהבת זה נראה לי ברור בדעת רמז''ל:

יד
 
טָעָה בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן פָּסַק חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק. הָיָה קוֹרֵא וּכְתַבְתָּם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁל שְׁמַע אוֹ בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבִּוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ חוֹזֵר לְוּכְתַבְתָּם שֶׁל שְׁמַע. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אַחַר שֶׁקָּרָא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם אֵינוֹ חוֹזֵר שֶׁעַל הֶרְגֵּל לְשׁוֹנוֹ הוּא הוֹלֵךְ:

 לחם משנה  היה קורא וכתבתם. שם (דף ט"ז) בין כתיבה לכתיבה וכו': ואם נסתפק וכו'. שם לא שנו אלא שלא פתח בלמען וכו':

טו
 
הָיָה קוֹרֵא וּפָגַע בַּאֲחֵרִים אוֹ פָּגְעוּ בּוֹ אֲחֵרִים. אִם הָיָה בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק וּמַתְחִיל וְשׁוֹאֵל שְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ כְּגוֹן שֶׁפָּגַע בְּאָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם שֶׁנָּתַן לוֹ [ע] שָׁלוֹם:

 כסף משנה  היה קורא ופגע באחרים וכו'. משנה שם (יג) בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב באמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר''מ. ר''י אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי דר''מ ופירש''י מפני היראה אדם שירא מפניו שלא יהרגנו. וכתב הרא''ש ז''ל דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונראה דאביו ואמו ורבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים עכ''ל. ולפי דעתו מפני הכבוד היינו מפני אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. אבל דעת רבינו דמפני הכבוד היינו דוקא מי שהוא מחוייב בכבודו אבל איש נכבד שראוי להקדים לו שלום לא ומפני היראה היינו אנס ולא שמתיירא שיהרגנו דאי הכי פשיטא אלא שמתיירא שיצערנו: וכתב הרא''ש ז''ל דאמרינן בירושלמי שאין חילוק בין באמצע הפסוק לבין פסוק לפסוק: וכתב ה''ר מנוח והאי אמצע הפרק דאמרינן דפוסק מפרש בירושלמי אפי' באמצע פסוק. וא''ד דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק: וכתב הרמ''ך אבל באמצע פסוק ראשון לא יפסיק כמו בתפלה וכן מפורש בירושלמי עכ''ל: ולענין להפסיק לקדיש לקדושה ולברכו כתבו ה''ר יונה והרא''ש ז''ל שי''א שאינו מפסיק ורוב הפוסקים הסכימו שמפסיק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ורבינו יונה כתב דלמודים נמי מפסיק ומיהו ודאי כשישחה לבד די שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה''ל הפסקה גדולה עכ''ל. ומספקא לי אם כוונתו שישחה ולא יאמר דבר וקרי הפסקה לשחייה או אם יאמר מודים ולא עוד ולזה דעתי נוטה יותר. ולענין להניח ציצית ותפילין אם הביאום לו באותה שעה ולברך עליהם כתבו התוס' וההגהות מחלוקת בדבר והיותר נ''ל הוא שיניחם בלא ברכה ואחר שיסיים תפלתו ממשמש בהם ומברך עלייהו:

 לחם משנה  היה קורא ופגע וכו'. מבואר במשנה בריש פרק היה קורא (דף י"ג) ופסק כר''י לגבי דר''מ:

טז
 
הָיָה קוֹרֵא בְּאֶמְצַע הַפָּרָשָׁה אֵינוֹ פּוֹסֵק וּמַתְחִיל לִשְׁאל אֶלָּא בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא [פ] מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ כְּגוֹן מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ אִם נָתַן לוֹ שָׁלוֹם תְּחִלָּה פּוֹסֵק וּמֵשִׁיב לוֹ שָׁלוֹם:

יז
 
וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים. בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה. בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע. בֵּין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר. בֵּין הַפְּרָקִים הָאֵלּוּ שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. אֲבָל בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב הֲרֵי זֶה כְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְלֹא יַפְסִיק אֶלָּא לִשְׁאל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּלְהָשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:

 כסף משנה  ואלו הן בין הפרקים וכו'. משנה שם אהא דקתני בין ויאמר לאמת ויציב שהוא כבין הפרקים ור' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ובגמ' (שם יד) א''ר אבהו א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה דכתיב וה' אלהי''ם אמת כלומר דבעי למסמך ה' אלהיכם לאמת. ונחלקו המפרשים רבינו יונה כתב בשם רבני צרפת שאינו מפסיק כלל אלא תיכף לה' אלהיכם יאמר אמת ואח''כ אם יצטרך לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר הפרקים ולזה נוטה דעת הרא''ש ז''ל. אבל דעת רבינו שאין לחלק בין ת''ק ור''י כולי האי דלת''ק פוסק כמו בין פרק לפרק ולר''י אפי' באמצע הפרק לא יפסיק אלא היינו פלוגתייהו דלת''ק חשיב כמו בין פרק לפרק ולר''י חשיב כאמצע הפרק. וכתב ה''ר יונה ואע''ג דאין מפסיקים בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו הכא כיון דלא מברכין לקריאת שמע לא קפדינן כולי האי. וכתב עוד דבין אמת ויציב לתפלה מסתברא דכאמצע הפרק הוא. וכתב עוד ודבר פשוט הוא דשאלת שלום והשבתו דאמרינן הכא מותר אפי' בלעז וכ''כ רש''י ז''ל עכ''ל:



הלכות קריאת שמע - פרק שלישי

א
 
הַקוֹרֵא אֶת שְׁמַע רוֹחֵץ יָדָיו בַּמַּיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאָתָהּ וְלֹא מָצָא מַיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא לֹא יְאַחֵר קְרִיאָתָהּ וְיֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ מַיִם [א] אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו בֶּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹר אוֹ בְּקוֹרָה [ב] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקוֹרֵא:

 כסף משנה  הקורא את שמע וכו'. פרק היה קורא (ברכות טו) א''ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל א''ל ההוא מרבנן לרבא חזי מר ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול יקנח ידיו בצרור או בעפר ובקסמית א''ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה''מ לענין קריאת שמע אבל לתפלה בעי לאהדורי ויתבאר פרק רביעי מהלכות תפלה בס''ד. וטעמא דמילתא משום דכיון דקריאת שמע דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן: וכתב הר''ר מנוח דטעמא משום דק''ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר ולא חיישינן כולי האי שמא תעבור בבקשו מים. וכתב דלנטילת ידים לקריאת שמע ותפלה דעת הר''ם והראב''ד לברך על נט''י ורבינו יעקב כתב דלא מברך אלא בעידן מיכלא ובצפרא דלא מצי פטר נפשיה בלא מים אבל בקריאת שמע ותפלה דמצי פטר נפשיה בכל מידי דמנקי אינו מברך ואם הוא בספינה מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים וכן אתה דן בשבת שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר עכ''ל:

 לחם משנה  הקורא את שמע וכו'. פרק היה קורא (דף ט"ו) כל הנפנה ונוטל ידיו וכו': אלא מקנח ידיו וכו'. שם ההוא צורבא מדרבנן דאתא וכו':

ב
 
אֵין קוֹרִין לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה וְלֹא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא בְּצַד הַמֵּת עַצְמוֹ וְאִם הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַקֶּבֶר אוֹ מִן הַמֵּת מֻתָּר לִקְרוֹת. * וְכָל מִי שֶׁקָּרָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵא:

 ההראב"ד   וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. כתב הראב''ד ז''ל א''א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ''ל:

 כסף משנה  אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. פ''ק דשבת (דף י) וסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ו) א''ר יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו כלומר שאין קורין בו ק''ש ואין מתפללין בו אע''פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע''פ שאין בו צואה: ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (דף מ"ג) כי אתא רב דימי א''ר יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה: כתב הראב''ד א''א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ''ל. וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ''כ הרמ''ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א''נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת:

 לחם משנה  אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. סוף פרק מי שמתו (דף כ"ו) מימרא דרב יוסף בר חנינא בית הכסא שאמרו וכו': וכל מי שקרא וכו'. נראה מדברי רבינו מדסתם ואמר כל מי שקרא במקום שאין קוראין וכו' דאפילו קרא בצד המת שחוזר וקורא. והראב''ד ז''ל בהשגות אינו סובר כן וטעמא מפני שאמר בברייתא ריש פרק מי שמתו (דף י"ח.) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ואם עושה כן עובר משום לועג לרש וכו' וא''כ כיון דאין בה האיסור מחמת המקום שהמקום ראוי הוא לקרות בו אלא מפני שלועג מן המת א''כ משום הכי לא מיחייב למיהדר. אבל רבינו סובר דאפילו הכי כיון דאין קורין באותו מקום לא יצא באותה קריאה: בית הכסא החדש וכו'. סוף פרק מי שמתו (דף כ"ו.) אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל וכו' איני והאמר רב יוסף וכו' אלא הכא במ''ע בחדתי והא איבעיא ליה לרבינא הזמינו וכו' כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עילויה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא ע''כ:

ג
 
* בֵּית הַכִּסֵּא הֶחָדָשׁ שֶׁהוּכַן וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לְנֶגְדּוֹ אֲבָל לֹא בְּתוֹכוֹ. מֶרְחָץ הֶחָדָשׁ מֻתָּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ. הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים זִמֵּן אֶחָד מֵהֶם לְבֵית הַכִּסֵּא וְאָמַר עַל הַשֵּׁנִי וְזֶה. הֲרֵי הַשֵּׁנִי סָפֵק אִם הִזְמִינוֹ לְכָךְ אִם לֹא. לְפִיכָךְ אֵין קוֹרִין בּוֹ לְכַתְּחִלָּה וְאִם קָרָא יָצָא. אָמַר גַּם זֶה הֲרֵי שְׁנֵיהֶם מְזֻמָּנִין וְאֵין קוֹרְאִין בָּהֶן. חֲצַר הַמֶּרְחָץ וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין בּוֹ לְבוּשִׁין מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע:

 ההראב"ד   בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק''ש כנגדו אבל לא בתוכו. כתב הראב''ד ז''ל א''א הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קיימ''ל דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא עכ''ל:

 כסף משנה  בית הכסא החדש וכו'. בסוף מי שמתו (דף כ"ו) תנן כמה ירחיק מן הצואה ארבע אמות ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב''ע בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר ר' יוסי בה''כ שאמרו אע''פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע''פ שאין בו אדם אלא הב''ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא: וכתב הראב''ד הרב כתב וכו' הילכך ספיקא לקולא עכ''ל. ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור וכן כתב הרא''ש ז''ל. ועוד דיש הפרש בדיני הזמנות בית הכסא שכתב רבינו בסמוך ואם איתא דנקטינן בהאי בעיא לקולא וכדברי הראב''ד ז''ל א''כ בטלו להו דיני הזמנות הללו: מרחץ החדש וכו'. פירקא קמא דשבת (דף י) אמר ר' אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמוה דוקא בחדתי שלא רחץ בו אדם מעולם ותפלה וק''ש ברוב דינים אלו שוין הם: היו שני בתים וכו' עד ואין קורין בהם. פ''ק דנדרים (דף ז): חצר המרחץ וכו'. פ''ק דשבת (שם) תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב''א עומדים לבושים יש שם קריאת שמע ותפלה מקום שב''א עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה: וכתב ה''ר מנוח וא''ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה''ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ''ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ''ל:

 לחם משנה  מרחץ החדש וכו'. בפ''ק דשבת (דף י'.) אמרו אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמה בחדתי והקשו והא מיבעיא בעי וכו' ותירצו שאני בית הכסא דמאיס: היו שני בתים וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ז'.) בעי רבינא יש יד לבה''כ או לאו ופירשו שם כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי והדין דאמר והדין נמי לבה''כ או דילמא מאי והדין לתשמישא בעלמא קאמר והקשו מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבה''כ והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו וכו' ותירצו חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל ואם ת''ל יש זימון יש יד או אין יד וכו' ונתבארו דברי רבינו ז''ל. ויש להקשות דלמה בבעיא דיש זימון דהיינו להתפלל בתוכו פסק בודאי לחומרא ובבעיא דהדין פסק דהוא ספק ולפיכך אין קוראין וכו' ואם קרא יצא מיהו לזה י''ל דשאני בעיא דזימון דבנדרים אמרו את''ל יש זימון וכבר ידוע שיטתו של רבינו ז''ל דכל את''ל פשיטות הוא והיא שיטת הגאונים. אבל מ''מ קשה דמ''ש הכא גבי והדין פסק דהוא ספק וגבי צואה דבוקה בסנדלו דהיא בעיא בפרק מי שמתו (דף כ"ה ע"ב) ולא איפשיטא ופסק לחומרא בודאי שכתב שם והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בו דמשמע דאם סנדלו נוגע דלא יצא היה לו לומר דאם סנדלו נוגע הרי זה ספק ואין קוראין אבל אם קרא יצא כדאמר הכא. וי''ל דשם פסק לחומרא כדין כל תיקו דאיסורא אבל הכא דהך בעיא דהדין אתי מכלל בעיא אחרת א''כ הרי דבר זה דומה קצת לספק ספיקא אע''ג דבעיא דזימון כבר אסיק באם תמצא לומר והוי פשיטותא מ''מ י''ל דאי האת''ל הוה א''ל הבעיין שהוא רבינא הוה א''ש דהוי פשיטותא אבל כיון דרבינא בעי תרי הבעיות סתם אע''פ שהגמרא קאמר דבאת''ל קמיבעיא ליה כיון דהוא עצמו לא אמרו די שנפסוק בעיא דזימון כפשיטות אבל לא הוי פשיטות גמורה כל כך כדי שנפסוק דבעיא דהדין הבאה מכללה לחומרא אלא דיינינן בעיא דזימון ספק קצת כדי לפסוק הבעיא דהדין ספק כיון שבאת מכללה דהדבר דומה לספק ספיקא ומיהו לא פסק לקולא בעיא דהדין משום דלא הוי ספק ספיקא גמורה אלא פסק דהוי ספק והוה כעין פשרה זה נ''ל לתת טעם לדברי רבינו ז''ל. ועי''ל לדעת רבינו ז''ל דבשלמא גבי צואה דבוקה הוי ספק במידי דאורייתא דמקום הצואה הוא מן התורה אסור אבל בית הכסא ספק הוי מדרבנן כדכתב ה''ר יונה ז''ל, ולכך דוקא גבי זימון דאיפשיטא באת''ל כתב רבינו לחומרא אבל גבי והדין דלא איפשיטא והוה מידי דרבנן לקולא ומ''מ אע''ג דהוי מידי דרבנן לכתחילה מיהא חיישינן ולא כתב רבינו ספק. וזה עיקר. ובהשגות כתוב על דין בית הכסא שכתב מותר לקרות וכו' אבל לא בתוכו. אמר אברהם והזמנה לבית הכסא כו' ספיקא לקולא ע''כ. ובודאי דיש כאן חסרון לשון וצ''ל הרב ז''ל כתב והזמנה וכוונתו על הרי''ף ז''ל שכתב גבי הך בעיא דהזמנה והזמנה לבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא איפשיטא וגבי בעיא דדבוקה בסנדלו כתב תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא ומדלא כתב גבי בעיא דהזמנה לחומרא כמו שכתב גבי צואה דבוקה בסנדלו י''ל שכוונתו דהכא פסקינן לקולא מהך טעמא שכתב הראב''ד ז''ל וא''כ דעתו להשיג על רבינו ז''ל דאיך פסק בשתיהן לחומרא שלא כדעת הרי''ף ז''ל זה נראה ודאי כוונתו. ורבינו יונה בפי' הלכות כתב ג''כ דמדלא כתב הרי''ף בהזמנה דהוי לחומרא דדעתו לפסוק לקולא וכדפי' הראב''ד ז''ל אבל רבינו נראה דדעתו לפסוק בהו לחומרא ואדרבא יותר נראה לפסוק בההיא דהזמנה לחומרא מפני דסלקא באת''ל כדכתיבנא. ועם זה יש תימה על הראב''ד ז''ל ורבינו יונה ז''ל איך פי' בהרי''ף כך כיון דסלקא הך באת''ל בנדרים א''כ ודאי דיש לפסוק בה לחומרא שהרי דרכו של הרי''ף ז''ל ג''כ הוא דכל את''ל פשיטותא הוא ואולי י''ל לדעתו ז''ל דשאני הך את''ל דלא אמרו הבעיין עצמו וכדכתיבנא לעיל לתת טעם לרבינו ז''ל. ומ''מ דעת רבינו ז''ל נראה עיקר: חצר המרחץ וכו'. בפ''ק דשבת אמרו בברייתא (דף י'.) הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושין יש שם מקרא ק''ש ותפלה ואצ''ל שאלת שלום ומניח תפילין ואצ''ל שאינו חולץ מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם מקרא ק''ש ותפלה ואינו חולץ תפילין ואינו מניח לכתחילה מקום שבני אדם עומדים ערומים אין שם שאלת שלום ואצ''ל מקרא ק''ש ותפלה וחולץ תפילין ואצ''ל שאינו מניחן. ויש נוסחאות בדברי רבינו ז''ל שלא הוזכר בדבריו אלא החלוקה הראשונה הוא חצר המרחץ והוא במקום שעומדים בני אדם לבושים מותר לקרות ק''ש ולא הוצרך להזכיר הב' חלוקות מהשני הבתים האחרים דאסור לקרות ק''ש ולקרוא בתורה דמאחר שהוא אמר שבבית החיצון מותר אתה למד שבשנים האחרים אסור ובשנים האחרים אין הפרש בין אחד לאחר אלא לענין תפילין בלבד וכבר כתבו רבינו ז''ל בפ''ה מהל' תפילין אבל יש נוסחא אחרת בדברי רבינו ז''ל שהזכיר השתי חלוקות והאמצעית לא הזכיר והכי איתא חצר המרחץ וכו' אבל מקום שבני אדם עומדים ערומים אסור לקרות קריאת שמע ולא ק''ש בלבד וכו'. וכפי נוסחא זאת אתי שפיר טפי מה שאמר אח''כ ולא ק''ש בלבד וכו' שיש לו קשר עם מה שאמר אבל מקום וכו' דלפי הנוסחא דידן לא קאי למאי דסליק מיניה. אבל קשה אמאי לא הזכיר החלוקה האמצעית שהוא מקום שבני אדם עומדים ערומים ולבושים שאסור לקרות ק''ש. ואולי י''ל דנלמד זה מן החלוקה הראשונה שכיון שלא הותר אלא המקום שעומדים לבושים אתה למד שבשני הבתים האחרים אסור ומה שהוצרך להזכיר דין הבית השלישי מפני שהוא סובר דהרהור מותר בבית החיצון כדכתב הר''ן בפרק כל הצלמים והוא רצה לומר אחר כך דין ההרהור שאסור וזה אינו אלא בבית הג' לכך הזכיר בית השלישי אבל מ''מ הנוסחא הא' עיקר. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו ז''ל למה לא הזכיר דין שאלת שלום דאמרו שם בברייתא דאסור בבית השלישי אבל בראשון ושני מותר ופירשו בגמרא [שם:] הטעם משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום. וקשה עוד מזה שכתב למטה אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקים וכו' משמע דשלום דלא הוי משמות שאינם נמחקים דמותר לאומרו בבית המרחץ וצ''ע:

ד
 
וְלֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבְבֵית הַכִּסֵּא וַאֲפִלּוּ אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן חֹל. וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה [ג] בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹפֶת וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם אָסוּר:

ה
 
* דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ בְּבֵית הַכִּסֵּא. וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם וְחַנּוּן וְנֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְאָמְרָן בְּבֵית הַכִּסֵּא. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִים וְהֵן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין אָסוּר לְהַזְכִּירָן בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ יָשָׁן. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן דָּבָר הָאָסוּר בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא מַפְרִישׁ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי קֹדֶשׁ:

 ההראב"ד   דברים של חול וכו' עד וכן הכנויין כגון רחום חנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. כתב הראב''ד ז''ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ''ל:

 כסף משנה  (ד-ה) ולא ק''ש בלבד כו'. כלומר הא דאין קורין לא בבית המרחץ ובית הכסא לא ק''ש בלבד וכו' דאמרינן סוף מי שמתו (דף כד:) ובפרק כירה (דף מ) ובפרק כל הצלמים (דף מד) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד''ת חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ומדנקט סתם בית המרחץ ובית הכסא משמע שאע''פ שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם ואפי' חדש אסור להרהר בו דומיא דק''ש ותפלה ובירושלמי ואסור דאמר לך אסור וכו' ושם אמרו דה''ה למבואות המטונפות ופשוט הוא. ומ''ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ''ש דברים של חול וכו' ואם נזדמן לו להפריש מן האיסור וכו'. בפרק כירה (שבת דף מ:): וכתב ה''ר מנוח דאמרינן בירושלמי דמותר להרהר בד''ת בבית הכסא וכתב הראב''ד ז''ל דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרי' אסור להרהר בד''ת ה''מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד''ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ''ל. מבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן פרק טבול יום זבחים (דף ק"ב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר בר''ש גמירנא דאמר בבה''כ כו' והיכי עביד הכי והא א''ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה''כ לאונסו שאני. ופירש''י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: אבל השמות המיוחדים וכו'. תמיהא לי מילתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן בפ''ק דשבת (דף י ע"ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה אקרי שלום ולמה כתב רבינו שמות המיוחדים ותו לא ולא אשכחן התם מאן דפליג עליה אדרבא ברייתא מסייעא ליה: כתב הראב''ד ז''ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב''ה עכ''ל: וה''ר יונה ז''ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב [תהילים קיב] זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דלעיל מהאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו ואמר [שם] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדק יזרח במעלתו והצלחתו והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא חנון ורחום וצדיק. ומ''ש רבינו ישן לא קאי אלא אבית המרחץ אבל בית הכסא אפי' חדש נמי וכדלעיל בסמוך: ואם נזדמן לו וכו'. פרק כירה שבת (דף מ:) אמר ר''י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וא''ל טול בכלי שני ותן ש''מ תלת וכו' והיכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ''ת בלשון חול א''ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלה''ק דברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דא''ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע א''ל אין מדיחין לסוך אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני. ופירש''י והיכי עביד הכי להורות הוראה שהיא דבר תורה בבית המרחץ. דברים של קדש ד''ת עכ''ל. הרי מעשה דר''מ עדיף מדרבי דרבי אמר ליטול בכלי שני ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר ור''מ א''ל בפי' אין סכין וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין. וז''ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני הקדש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר''מ:

 לחם משנה  דברים של חול וכו'. פרק כירה (דף מ' ע"ב) אמר רב יצחק בר אבדימי פעם א' נכנסתי אחר רבי וכו' ואמר לי רבי טול בכלי שני וכו' והקשו היכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה בכ''מ מותר להרהר וכו' וכי תימא בלשון חול א''ל והאמר אביי דברים של קדש וכו' ותירצו אפרושי מאיסורא שאני ע''כ. ונתבארו דברי רבינו ז''ל והוא סבור דכשתירצו בגמרא אפרושי מאיסורא שאני לא מפיק מימרא דר' יצחק מפשטה דבלשון הקדש קאמר ליה דהכי נראה פשט המימרא ולכך כתב מפריש ואפי' בלשון הקדש:

ו
 
* צוֹאַת הָאָדָם [ד] וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִין בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת וְכָל צוֹאָה שֶׁרֵיחָהּ רַע כְּגוֹן אֵלּוּ אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן. וְכֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם שֶׁל אָדָם. אֲבָל מֵי רַגְלַיִם שֶׁל בְּהֵמָה קוֹרִין כְּנֶגְדָּן. קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת דָּגָן בִּכְדֵי שֶׁיֹּאכַל הַגָּדוֹל כִּשְׁלֹשָׁה בֵּיצֵי דָּגָן אֵין מַרְחִיקִין לֹא מִצּוֹאָתוֹ וְלֹא מִמֵּי רַגְלָיו:

 ההראב"ד   צואת האדם וצואת כלבים כו' עד קורין כנגדן. כתב הראב''ד ז''ל זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן וכן צואת התרנגולים האדומה עכ''ל:

 כסף משנה  צואת האדם וכו'. ברייתא פרק מי שמתו ברכות (כ"ה.) ודע שמה שכתב שבזמן שיש בהן עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים שדרך לעבד עורות בצואתם אבל צואת האדם בכל ענין יש לה ריח רע. וכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ממה שאמרו בירושלמי שמרחיקים מצואה אדומה של תרנגולין ומגלללי חמור הבא מן הדרך. ומ''ש וכן כנגד מי רגלי אדם. פשוט הוא שם בגמרא. וכתב אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן טעמא לפי שלא מצינו שאסרו בשום מקום. ואף על פי שכתב הראב''ד ז''ל זה הרב וכו' וכן צואת התרנגולין האדומה עכ''ל. מ''ש שכתוב בירושלמי שצריך להרחיק ממי רגלי חמור הבא מן הדרך נראה שלא היה כן בנסחת רבינו אלא מגללי חמור וכן מצאתי שכתבו המפרשים וא''כ שום איסור מי רגלים של בהמה לא הוזכר ואיסור גללי החמור נכלל במה שכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ולא הבנתי דעת ה''ר יונה והרא''ש ז''ל בדברי רבינו שכתבו שאינו מתיר אלא כנגד מי רגלי בהמה כלומר ואוסר בצואתם ועל כן תמהו עליו. ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך ב''א להצטער בריחם הרע או לא וזה לפי שהוא סובר שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים וצואת חמור הבא מן הדרך לאו דוקא הני אלא ה''ה כל צואה שריחה רע וגם ה''ר יונה ז''ל אוסר בצואת חתולים משום דריחם רע מאד אע''פ שלא הוזכרה בשום מקום: קטן שאינו יכול וכו'. ברייתא ס''פ לולב הגזול (סוכה מ"ב) ונתבאר שם שגדול אע''פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת שלש ביצים מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ורבינו לא כתב אלא קטן וממילא משמע:

 לחם משנה  צואת האדם וכו'. פרק מי שמתו (דף כ"ה.) אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא בכל הני שמעתתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק''ש לא כנגד וכו'. והראב''ד ז''ל כתב בהשגות דרכו להיות סומך וכו' וכן צואת התרנגולים האדומה ע''כ. וא''ת למה לא השיגו הראב''ד ז''ל דהו''ל למיתני צואת תרנגולים דאיתיה בגמרא דידן בברייתא דלעיל תניא כוותיה דרב חסדא לא יקרא אדם ק''ש לא כנגד צואת אדם וכו' ולא כנגד צואת תרנגולים וכי תימא הא אדחיא לה מההיא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא הא ליתא שהרי הראב''ד ז''ל כתב בהשגה האחרת לקמן בפרק זה דלא אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא אלא אצואת כלבים וחזירים דבעינן נתינת עורות אבל בכל השאר קיימא מתניתא קמייתא. וי''ל דמ''מ אין זו השגה כל כך דיכול להיות דרבינו מפרש דכשאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא הוא דחי לגמרי ברייתא קמייתא ולכך השיגו מהירושלמי שהוא פשוט ואין להכחישו אבל לקמן שהשיגו גבי מקום שפסק הריח אין כונתו שם להקשות לו אלא לגלות דעתו שאין האמת כדברי רבינו ז''ל אבל כאן רצה להקשות לו ולא הוי קושיא אלא מהירושלמי כדפרישית. ונראה דרבינו בכלל כל צואה שריחה רע כייל להא דתרנגולין האדומה וכן מי רגלים של חמור לא הוצרך להזכיר דכיון דיש ריח פשיטא דלא יקרא כנגדן: קטן שאינו יכול וכו'. סוף פרק לולב הגזול (דף מ"ב:):

ז
 
הָיְתָה צוֹאָה יְבֵשָׁה כְּחֶרֶשׂ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה יוֹתֵר מֵחֶרֶשׂ עַד שֶׁאִם זְרָקָהּ תִּתְפָּרֵךְ הֲרֵי הִיא כְּעָפָר וּמֻתָּר וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בַּקַּרְקַע אִם הָיוּ מַרְטִיבִין הַיָּד אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן וְאִם לָאו מֻתָּר:

 כסף משנה  היתה צואה יבשה וכו'. סוף פרק מי שמתו (ברכות כה) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ולעיל מהא אמרינן ה''ד צואה כחרס א''ר בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כ''ז שגוללה ואינה נפרכת. פירש''י דלישנא בתרא הוי חומרא אבל ה''ר יונה ז''ל כתב דלישנא בתרא הוא קולא ורבינו פסק כלישנא קמא לחומרא משום דהוי איסורא דאורייתא כלומר מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע''פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה מתפרך: וכתב ה''ר מנוח פי' אם זרקה תתפרך דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה ועוד כתב דהא דשרי במתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע''ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא: מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר. כבר כתבתי בסמוך דאסיק רבא הלכתא (שם) מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכתב הרא''ש בשם גאון כל זמן שמטפיחין היינו טופח על מנת להטפיח כת''ק דר''י עכ''ל: ביאור הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' ר' יוסי היינו ת''ק אלא נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע''מ להטפיח איכא בינייהו ופירש''י ת''ק בעי ע''מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע ליה לגאון דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כת''ק וטעמא משום דאי תימא דאתי כר' יוסי אמאי דחי לא דכ''ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה מוקמינן נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כר' יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי היכי דליתי כת''ק. אבל מדברי רבינו משמע דכל שטופחין אע''פ שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח ע''מ להטפיח א''ב ה''פ דת''ק לא בעי ע''מ להטפיח וה''ק נבלעו דאין מטפיחין מותר ר' יוסי אומר כ''ז שמטפיחין מותר עד שיהא בהם ע''מ להטפיח והשתא א''ש רבא כת''ק דר''י ואע''ג דלישנא דרבא כלישנא דר''י כיון דר''י קאי את''ק אית לן לפרושי דע''מ להטפיח קאמר. ועי''ל דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאפליגו לעיל דמר אמר כ''ז שמטפיחין ומר אמר כ''ז שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח ע''מ להטפיח הוא דפליגי דת''ק לא בעי ע''מ להטפיח ור' יוסי בעי ומ''ד כ''ז שמטפיחין כת''ק ואע''ג דהשתא נמי לא אתי ככ''ע דהאי דקאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככ''ע ומ''ד רישומן ניכר אסור על כרחיה מוקי לה כתנאי ואתי כת''ק. ומ''מ לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כת''ק לא קשיא דאתא לאשמועינן דהלכה כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו שמרטיבין היד ואפי' אין בו ע''מ להטפיח ואי אתי כר' יוסי כפירושא דרש''י וא''נ למאי דבעי הגמרא דאתא ר''י למימר שכ''ז שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמועינן דהלכתא כוותיה אע''ג דיחידאה הוא ואי אתי כת''ק וכפי הפי' שפירש אשמועינן דאע''ג דר' יוסי נמוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא: ודע שבקצת ספרי רבינו כתוב במקום כ''ז שמטפיחים כ''ז שרישומן ניכר וט''ס הוא שהוא היפך מסקנא דרבא וכ''כ ה''ר מנוח:

 לחם משנה  היתה צואה יבשה וכו'. פרק מי שמתו (דף כ"ה.) צואה כחרס אסורה ופירשו (שם) והיכי דמי צואה כחרס וכו' כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואיכא דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ודעת רבינו לפרש כפירוש ה''ר יונה ז''ל שאעפ''י שאם גוללה נפרכת אפשר שזורקה ואינה נפרכת ולישנא בתרא לקולא ולכך פסק לחומרא באיסורא דאורייתא: מי רגלים וכו'. הגירסא הנכונה בדברי רבינו ז''ל היא אם היו מרטיבים היד ופסק רבינו כרבא דאמר הכין בפרק מי שמתו (שם) וכפי הפירוש שפירש מהררי''ק ז''ל באורח חיים סימן פ''ב וכבר ביאר שם כל הצורך:

ח
 
כַּמָּה יַרְחִיק אָדָם מִצּוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא, אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהֵם מִלַּאֲחוֹרָיו אוֹ מִצִּדָּיו אֲבָל אִם הָיוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו מַרְחִיק מֵהֶן עַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא:

 כסף משנה  כמה ירחיק אדם וכו'. משנה שם [כב:] וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות פי' מהן ממי רגלים ובגמרא [כו.] אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו. וה''ר מנוח כתב דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום. ואפשר לומר דמ''ש הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמ' [כב:] דהיכא דלא אפשר יסלקנה (לאחריו) [לצדדין] ארבע אמות א''כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ''ל:

 לחם משנה  כמה ירחיק וכו'. משנה בסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ה:): במה דברים אמורים וכו'. בגמרא שם (דף כ"ו.) אמר רבא וכו' לא שנו אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו:

ט
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה עִמָּהֶן [ה] בַּבַּיִת בְּמָקוֹם שָׁוֶה אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מָקוֹם גָּבוֹהַּ מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ מֵהֶם עֲשָׂרָה טְפָחִים יוֹשֵׁב בְּצַד הַמָּקוֹם וְקוֹרֵא שֶׁהֲרֵי נִפְסָק בֵּינֵיהֶם. וְהוּא שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רַע. וְכֵן אִם כָּפָה כְּלִי עַל הַצּוֹאָה אוֹ עַל מֵימֵי רַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עִמּוֹ בַּבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִין וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן:

 כסף משנה  במה דברים אמורים כשהיה עמהן וכו'. ברייתא שם אם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. וסובר רבינו דהני מילי כשאין מגיע לו ריח רע. וכתב הרא''ש דאפי' רואה אותה מותר והרשב''א אוסר ברואה אותה. ומ''ש רבינו והוא שלא יגיע לו ריח רע, ה''ר יונה והרא''ש כתבו שי''א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה''נ מועלת לריח והטור סתם דבריו כדעת רבינו ולפ''ז צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח רע ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח: וכן אם כפה וכו'. [פשוט מהא דברכות כ''ה. צואה בכיסוי תליא מילתא]:

 לחם משנה  במה דברים אמורים כשהיה עמהן בבית וכו'. מ''ש דכשהם בבית בהרחקת ארבע אמות סגי פסק כרבנן שאינם מחלקים בין לפני המטה בין לאחר המטה בארבע אמות סגי: אבל אם היה שם מקום גבוה מהן וכו' או נמוך וכו'. שם ברייתא דתניא כוותיה דרב חסדא דאם היה מקום גבוה עשרה וכו': וכן אם כפה כלי וכו'. זה הוציא רבינו ממה שאמרו שם (דף כ"ה:) או יניחם תחת המטה וליכא מאן דפליג דבהא סגי ומה שלא הביא הבעיא דארבעה חמשה ששה וכו' כבר ביאר הרב בית יוסף סימן פ''ז הטעם הנכון:

י
 
הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַצּוֹאָה מְחִצָּה [ו] שֶׁל זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ מֵאַחֲרֵי הַזְּכוּכִית מֻתָּר לִקְרוֹת בְּצִדָּהּ. נָתַן רְבִיעִית מַיִם לְתוֹךְ מֵי רַגְלַיִם [ז] שֶׁל פַּעַם אַחַת מֻתָּר לִקְרוֹת עִמָּהֶן בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת:

 כסף משנה  היתה בינו ובין הצואה וכו'. פרק מי שמתו (שם כה:) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק''ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק''ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כלומר שהרי מחניך קדוש קרינן ביה ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזיא: נתן רביעית וכו'. שם ת''ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעית דמיא כרבי זכאי וכן הלכה. ופסקו הרי''ף והרא''ש והרשב''א שאפילו קדמו מים למי רגלים לא אמרינן קמא קמא בטיל ובפחות מרביעית סגי אלא לעולם בעינן רביעית וכרב יוסף דאמר הכי בגמרא וכן דעת רבינו שכתב ולא חילק. וכתב הרא''ש ז''ל רבינו משה כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור עכ''ל. והכי דייק לשון רבינו וטעמא דמסתבר הוא דאטו מי נימא דלמי רגלים דעשר פעמים ליסגי ברביעית אלא למי רגלים של פעם אחת אמרו ואע''פ שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא לת''ק סגי בכל שהוא אלמא שכיון שנתערב בהם מים בטל מהם תורת מי רגלים ונהי דרבי זכאי בעי רביעית היינו משום דבבציר מהכי לא חשיב שיעור וכן כתב הרשב''א בפירוש דברי רבי זכאי מכל מקום כיון שהרא''ש פירש דברי רבינו ולא נחלק עליו משמע דהכי סבירא ליה: וכתב ה''ר מנוח צ''ע מ''ש הרב של פעם אחת שהרי אין כל הפעמים שוים עכ''ל. ולי נראה דחכמים שיערו דברביעית סגי אפילו לגדולה ופחות מרביעית אפילו לקטנה לא סגי:

 לחם משנה  היה בינו ובין הצואה. שם (דף כ"ה:) צואה בעששית מותר לקרות ק''ש כנגדה: נתן רביעית וכו'. שם ופסק כרב יוסף דאמר אפילו לכתחלה קאמר רבי זכאי רביעית אבל לבסוף כולי עלמא מודו ולזה לא חילק רבינו ז''ל בין תחלה לבסוף דפסק כדאמר רב יוסף לשמעיה. ומ''ש רבינו ז''ל של פעם אחת כתב כן מפני שסובר שטעם ר' זכאי הוא מפני הביטול ולכך ברביעית יש לבטל למי רגלים של פעם אחת:

יא
 
* הָיְתָה צוֹאָה בְּגוּמָא עוֹמֵד בְּסַנְדָּלוֹ עַל הַגּוּמָא וְקוֹרֵא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה [ח] סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. * הָיְתָה כְּנֶגְדּוֹ צוֹאָה מְעוּטָה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ טִפָּה רוֹקֵק עָלֶיהָ רֹק עָבֶה עַד שֶׁתִּתְכַּסֶּה וְקוֹרֵא. הָיְתָה נְטִישַׁת צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ אוֹ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא וְלֹא הָיָה לָהֶן רֵיחַ רַע כְּלָל מִפְּנֵי קָטְנָן אוֹ יַבְשׁוּתָן [ט] מֻתָּר לִקְרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן רֵיחַ רַע. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּמְקוֹמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד הוֹאִיל וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיְּקַנֵּחַ יָפֶה יָפֶה מִפְּנֵי שֶׁהַצּוֹאָה לָחָה הִיא וְיֵשׁ לָהּ רֵיחַ רַע. וְכַמָּה גְּאוֹנִים הוֹרוּ שֶׁאָסוּר לוֹ לִקְרוֹת אִם הָיוּ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת וְכָךְ רָאוּי לַעֲשׂוֹת:

 ההראב"ד   היתה צואה בגומא כו' עד נוגע בה. כתב הראב''ד ז''ל דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ''ל: היתה כנגדו כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב''ד ז''ל בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ''ל:

 כסף משנה  היתה צואה בגומא וכו'. שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק''ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרי''ף והרא''ש ז''ל ולחומרא. ומפרש רבינו דאמאי דקאמר רבא קא מהדר הניח סנדלו על הגומא והיתה צואה נוגעת בסנדלו מהו וכן פירש הרא''ש ז''ל: וה''ר מנוח כתב דדייק מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי שאם לא כן גומא דנקט למה לי: וכתב הראב''ד היתה צואה בגומא וכו' דומה שהוא מפרש וכו' ועלתה בתיקו ולחומרא עכ''ל. ואין דבריו מוכרחים ודברי רבינו נכוחים: היתה כנגדו וכו'. שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה: כתב הראב''ד בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ''ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא שאם נימוק הרוק שאינו רוק עבה דאסור ולכן לא הוצרך לכתוב מה שאמר בירושלמי דדוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו: היתה טיפת צואה וכו'. נ''א נטישת צואה וזו עיקר והדין שם איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כך היא גירסת הרי''ף ז''ל רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע ואפי' שתהיה יבשה שאין ריח רע יוצא ממנה ולכן כתב רבינו נטישת צואה כלומר שאין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ופסק הרי''ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה [יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא''ש וה''ר יונה ז''ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה''ג לכ''ע אינו קורא: וה''ר מנוח כתב שהם מונחות במקום טינוף דאילו היו ידיו מטונפות נטילה בעי אי נמי מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא ואין להם ריח רע שאילו היה להם ריח רע יש לו עיקר הוא. וכתב עוד נטישת הוא לשון לכלוך וטשטוש: אבל אם היתה במקומה וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (דף ל'.) מימרא דרב פפא. ואמרו שם ומ''ש מצואה על בשרו דאמר רב הונא מותר לקרוא קריאת שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. ומפרש רבינו דטעמא דנפיש זוהמא במקומה מפני שהיא לחה ועכ''פ יש לה ריח רע: וכמה גאונים הורו וכו'. כתב ה''ר יונה ז''ל שהם רבינו האי ומפרשים אחרים ז''ל. וכתב רבינו שאע''פ שכפי הדין אינו עולה הוראת הגאונים ז''ל מכל מקום כך ראוי לעשות דדבר מגונה הוא לקרות קריאת שמע וידיו מטונפות:

 לחם משנה  היתה צואה בגומא וכו'. שם צואה בגומא מניח סנדלו וכו': והוא שלא יהיה וכו'. שם צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו ע''כ. והראב''ד ז''ל בהשגות מפרש שדבוקה ר''ל שדרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו אבל היתה בגומא אפילו נוגעת על סנדלו מותר ודייק לשון דבוקה והעיקר להחמיר כדעת רבינו ז''ל: היתה כנגדו צואה מעוטה וכו'. שם צואה כל שהוא מבטל ברוק אמר רבא וברוק עבה עד כאן. וכתב בהשגות דוקא [כשקורא] לאלתר שהרוק עומד בעוביו אבל לאחר שעה הרוק נימוק והצואה נגלית. ורבינו ודאי יודה לזה שכן כתב בלשונו עד שתתכסה: היתה נטישת צואה וכו'. בפרק מי שמתו שם איתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא וכו' רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע ורב חסדא אמר אסור ורבינו ז''ל גורס במקום או ידו מונחת וכו' או ידיו מטונפות בבית הכסא ופסק כרב הונא דהוא רבו של רב חסדא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: אבל אם היתה במקומה וכו'. בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל.) צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע היכי דמי אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא נתנה התורה למלאכי השרת לא צריכה [אלא] דיושב ונראית עומד ואינה נראית ומאי שנא מצואה על בשרו דאיתמר וכו' במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא עד כאן. ולכאורה קשה על רבינו ז''ל דהוא אמר דצואה על בשרו מותרת מפני שאין לה ריח רע וההיא יש לה ריח רע ובגמרא נראה דלא חילקו כן אלא אמרו מפני שהיא במקומה. ונראה דרבינו מפרש הכי מאחר דזו הצואה היא במקומה יש לה באותו מקום לחות קצת ויש לה ריח רע מה שאין כן בצואה על בשרו וזהו שאמר שהצואה לחה היא כלומר באותו מקום היא לחה ויש לה ריח רע. ויש להקשות דהמקשה שהקשה נראית פשיטא פליג דידיה אדידיה דמעיקרא פריך פשיטא דמותר אלמא דשאני ליה בין הך לההיא דצואה על בשרו דאל''כ איך קאמר פשיטא הא בצואה על בשרו אמרינן דמותר וא''כ היכי פריך בתר הכי מאי שנא מצואה על בשרו. והרב רבינו יונה תירץ דמעיקרא ודאי דהוה שאני ליה בין הך לההיא דצואה מפני דהתם מיירי שהיא בין אצילי ידיו והיא נכסית מאליה בלא מלבושים ולכך שרי אבל השתא דקאמר דהך דהכא נראית כשהוא יושב אבל אינה נראית כשהוא עומד א''כ מאי שנא מצואה. אבל רבינו ז''ל דלא חילק בין שתהיה הצואה בין אצילי ידיו או במקום אחר דבכל גווני מותר קשה. ונראה לומר דודאי שאני ליה בין הך דהכא לצואה על בשרו משום דאסיק אדעתיה דצואה במקומה נפיש זוהמא ולכך אסורה אבל השתא דקאמר דהך דהכא נראית כשיושב ולא כשעומד קשה ליה דלא סגי הך טעמא דצואה במקומה לומר דאע''פ שהיתה מתכסית אסורה ולא סגיא הך טעמא אלא לומר דנגלית אסורה אעפ''י דצואה על בשרו מותרת שאני הכא שהיא במקומה אבל דאפילו דהיא מתכסית אסורה אין סברא לאסור מהאי טעמא. ותירץ המתרץ דהך טעמא אהני לן להכי דאע''פ שהיא מתכסית אסורה:

יב
 
* רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר מַרְחִיק ד' אַמּוֹת וְקוֹרֵא [י] אִם פָּסַק הָרֵיחַ. וְאִם לֹא פָּסַק הָרֵיחַ מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁפָּסַק הָרֵיחַ. וְשֶׁאֵין לוֹ עִקָּר כְּגוֹן מִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁתִּכְלֶה הָרֵיחַ וְקוֹרֵא. גְּרָף שֶׁל רְעִי וַעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם וְאֵין לָהֶם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּבֵית הַכִּסֵּא:

 ההראב"ד   ריח רע שיש לו עיקר וכו' עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא. כתב הראב''ד ז''ל אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס''ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז''ל בעיקר עכ''ל:

 כסף משנה  ריח רע שיש לו עיקר וכו'. [ברכות כ''ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב''ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א''א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ''ל. ורבינו סובר דאע''ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה''ר מנוח והרב בעל מ''ע ז''ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה''ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו: גרף של רעי וכו'. ברייתא שם וכתב הרא''ש ז''ל דמסתברא דבשל זכוכית מותר:

 לחם משנה  ריח רע שיש לו עיקר וכו'. פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואע''ג דתניא כוותיה דרב חסדא [ברכות כ''ה.] סובר רבינו ז''ל דכיון דאמר רבא דלית הלכתא כהך מתני' אין להביא ראיה ממנה כלל אבל בההיא דאם היה מקום גבוה וכו' פסק כההיא ברייתא משום דלא מצינו חולק עליה בזה והראב''ד ז''ל בהשגות חולק על רבינו:

יג
 
צוֹאָה עוֹבֶרֶת כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁטָה [כ] עַל פְּנֵי הַמַּיִם אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. [ל] וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת:

 כסף משנה  צואה עוברת וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא ונראה מדקדוק דברי רבינו שאע''פ שהן עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ארבע אמות שרי ולא דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה מלפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ארבע אמות סגי וכ''כ רבינו הגדול מהר''י אבוהב בביאורו לטור א''ח. אבל קשה לי שלא מצאתי גלוי לזה בגמרא לכך נ''ל דבלאחריו מיירי ומ''ה סגי בשיעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ולא חשש רבינו לפרש דבלאחריו מיירי שסמך על מה שכתב בדיני שיעור ההרחקה: ופי חזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואמרו שם דאף על גב דסליק מנהרא לפי שכיון דדרכו ללכלך פיו תמיד דיינינן ליה כגרף של רעי. ורבינו כתב סתם פי חזיר בלא שום חילוק וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי:

 לחם משנה  צואה עוברת. פסק כרבא לגבי אביי דאסורה: ופי חזיר כצואה עוברת דמי. שם והקשו פשיטא לא צריכא אע''ג דסליק מנהרא. ורבינו לא הוצרך לפרש דמדרך הסתם יובן בכל אופן שיהיה אע''ג דסליק מנהרא:

יד
 
הָיָה קוֹרֵא וְהִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת לֹא יַנִּיחַ יָדוֹ [מ] עַל פִּיו וְיִקְרָא אֶלָּא יַפְסִיק עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן הַקּוֹרֵא שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה יַפְסִיק עַד שֶׁתִּכְלֶה בַּאֲשָׁהּ וְחוֹזֵר לִקְרִיאָתוֹ. וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. יָצְתָה רוּחַ מֵחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ פּוֹסֵק לְדִבְרֵי תּוֹרָה:

 כסף משנה  היה קורא וכו'. שם [כ''ד:] פלוגתא דרב הונא משמיה דר''י אמר מניח ידו ע''פ וקורא ק''ש רב חסדא אמר פוסק ותניא כוותיה דרב הונא וכוותיה דרב חסדא ופסק רבינו כרב חסדא משום דאמוראי טובא קיימי כוותיה: וכן הקורא וכו' עד אינו פוסק לד''ת. שם [כ''ה.] בעו מיניה מרב ששת ופשיט כמ''ש רבינו. וכתב ה''ר מנוח דאית דגרסי עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש. אבל גירסת ספרנו עיקר שהיא שתכלה באשה כלומר ריחה הרע:

 לחם משנה  היה קורא והגיע וכו'. שם (דף כ"ד ע"ב) מחלוקת רב הונא ורב חסדא ופסק כרב חסדא אע''ג דאין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דכולהו אמוראי בתראי קיימי כרב חסדא דאמרו שם לא פסק מאי אמר רב מיאשה וכו' ורב אסי אמר וכו' ורב אדא בר אהבה אמר כו' והיינו כרב חסדא: וכן הקורא וכו'. שם בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו אמר להו אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי והני מילי בד''ת אבל בק''ש לא ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה אבל דידיה לא:

טו
 
הָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ [נ] שָׁם צוֹאָה אוֹ מֵימֵי רַגְלַיִם אוֹ אֵין שָׁם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְרוֹת. הָיָה קוֹרֵא בָּאַשְׁפָּה וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ אֵין שָׁם לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיִּבְדֹּק שֶׁחֶזְקַת הָאַשְׁפָּה שֶׁהִיא מְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר לִקְרוֹת:

 כסף משנה  היה קורא. כלומר היה רוצה לקרות והדין מימרא דרב יהודה שם ובגמ' איכא תרי לישני בדרב יהודה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל. וכתב ה''ר מנוח ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. ואמרינן בגמרא [שם] דהיינו טעמא דספק מי רגלים אפי' באשפה מותרים כדרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כלומר כנגד הקלוח וכדר' יהונתן דר' יהונתן רמי כתיב ויד תהיה לך וגו' כלומר ולא הצריך כסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הא נפול לארעא שרי ורבנן גזרו בהו וכי גזרו בודאן בספיקן לא גזרו:

 לחם משנה  היה קורא וכו'. שם איכא דאמרי א''ר יהודה ספק צואה כו' וטעמא דלא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד עמוד בלבד וכי נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזור בהו ולא גזרו רבנן אלא בודאן:

טז
 
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם עַד שֶׁיַּרְחִיק כָּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. אֲפִלּוּ כּוּתִי אוֹ קָטָן לֹא יִקְרָא כְּנֶגֶד עֶרְוָתָן אֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית מַפְסֶקֶת הוֹאִיל וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה לְפִיכָךְ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּגוּף הָאִשָּׁה כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ. וְאִם הָיָה [ס] מְגֻלֶּה טֶפַח מִגּוּפָהּ לֹא יִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ:

 כסף משנה  כשם שאסור לקרות וכו'. שם אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק''ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי כותי איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ''ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולמד משם רבינו לקטן דערוה היא דלא גרע מכותי וכיון שאין הטעם אלא מפני ראייה בחזרת פנים בעלמא סגי ליה. ומ''ש אפי' מחיצה של זכוכית וכו' כבר נתבאר בפרק זה. וממ''ש רבינו עד שיחזיר פניו נראה בהדיא דבחזרת פנים סגי אע''פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה: וכל גוף האשה וכו'. שם א''ר יצחק טפח באשה ערוה ואוקמוה באשתו ולק''ש. ומ''ש ואם היה מגולה טפח מגופה היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק''ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה:

 לחם משנה  כך אסור לקרות כנגד וכו'. שם ערוה בעששית אסור וכו'. עוד שם כותי ערום אסור לקרות ק''ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי [ישראל פשיטא ליה דאסור] כותי איצטריכא ליה: וכל גוף האשה ערוה וכו'. שם (דף כ"ד.) טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא אמר רב ששת וכו' לומר לך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף ותירצו אלא באשתו ולק''ש ע''כ. מדהוצרכו בגמרא לאוקמי באשתו משמע דוקא באשתו בעינן טפח לקריאת שמע אבל באחרת אפילו באצבע קטנה אסור אע''פ שהוא דבר מועט אסור לקרות ק''ש כנגדה דאין סברא לומר הוא הדין באחרת אע''ג דלהסתכל באצבע קטנה אסור מ''מ לפיסול ק''ש בעינן דא''כ לוקמה אפילו באחרת ולמה אמרו באשתו. ודוחק לומר דאשתו רוצה לומר אפילו באשתו בטפח סגי אלא ודאי כדאמרינן ולפי זה מ''ש רבינו טפח הוא דוקא באשתו וכ''כ בה''ג ז''ל:

יז
 
וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֶגֶד עֶרְוַת אֲחֵרִים כָּךְ הוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ וְלֹא יִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד [ע] שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שַׂק עַל מָתְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר גּוּפוֹ עָרֹם מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְהָיָה עָרֹם חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא. אֲבָל לֹא יָחֹץ צַוָּארוֹ וְיִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁקּוֹרֵא בְּלֹא חֲגוֹרָה:

 כסף משנה  וכשם שהוא אסור וכו'. זה פשוט ומתבאר מהמשנה (שם כ"ב:) שכתבתי בפ''ב יתכסה במים עכורים ויקרא וממ''ש בסמוך: היתה חגורה וכו'. שם (כ"ד:) מימרא דרב הונא ותניא כותיה. ופי' על מתניו ממתניו ולמטה אע''פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק''ש וכן פירש''י ומוכרח הוא. ומ''ש ובלבד שלא יהא עקבו וכו' שם (כ"ה.) מסקנא בגמרא והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. וכתבו ה''ר יונה והרא''ש ז''ל דה''ה לכל איברים נוגעים בערוה שאסורים והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אע''פ שהוא כנגדו ורואה מותר: היה ישן וכו'. ברייתא שם (כ"ד:) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק''ש וי''א על לבו ות''ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסקו רבינו ור''ח והרי''ף והרא''ש ור''ת ז''ל כי''א מדפריך סתמא דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ועוד דמשמע התם בגמ' (כ"ה:) דאביי ורבא דבתראי אינון סבירא להו הכי:

 לחם משנה  היתה חגורה וכו'. שם אמר ר''ה היתה טליתו חגורה וכו': והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערותו וכו'. מחלוקת אביי ורבא ואיפסיקא שם (דף כ"ה) הלכתא נוגע אסור רואה מותר: היה ישן בטליתו וכו'. שם (דף כ"ד ע"ב) ת''ר היה ישן בטליתו וכו' חוצץ בטליתו עד צוארו וכו'. ויש אומרים על לבו דקסבר לבו רואה את הערוה אסור וכן פסק רבינו וכן פסק ר''י. והטעם כדפירש ר''י שם בתוספות:

יח
 
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אַחַת כָּל אֶחָד מֵהֶן אָסוּר לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיְּכַסֶּה מִתַּחַת לִבּוֹ עַד שֶׁתְּהֵא טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּשַׂר זֶה בִּבְשַׂר זֶה מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה. וְאִם הָיָה יָשֵׁן עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים הֲרֵי גּוּפָן כְּגוּפוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ מֵהֶן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם מַחֲזִיר פָּנָיו וְחוֹצֵץ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא:

 כסף משנה  שנים שהיו ישנים וכו' עד וחוצץ מתחת לבו וקורא. שם (כ"ד.) בעא רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק''ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק''ש א''ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו וקורא ק''ש וזה מחזיר פניו וקורא ק''ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק''ש אא''כ היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף ל''ק הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו היתה ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי''ף כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור וכן פסק רבינו. וכתב רבינו שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע''פ שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור: וכתב ה''ר מנוח מ''ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגס בה לא מהרהר ומכל מקום מחזיר פניו דאם פנים בפנים או פנים באחור א''א דליכא הרהור. ורבני צרפת והרא''ש חולקים ופוסקים דלא כרב יוסף אלא כברייתא דסברה אפילו באשתו בעינן טלית מפסקת:

 לחם משנה  שנים שהיו ישנים וכו'. שם (כ"ד.) ופסק כרב יוסף דאמר דוקא אשתו אבל אחר צריך הפסקת טלית ואחרים פסקו כשמואל ומבואר שם בבית יוסף ז''ל:

יט
 
עַד אֵימָתַי הֵם קְטַנִּים לְעִנְיָן זֶה עַד שֶׁיְּהֵא הַזָּכָר בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהוּא שֶׁיְּהֵא תַּבְנִיתָם כְּתַבְנִית גְּדוֹלִים (יחזקאל טז-ז) 'שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ'. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִקְרָא עַד שֶׁתַּפְסִיק טַלִּית בֵּינֵיהֶן. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הָיוּ שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ קוֹרֵא עִמָּהֶן בְּקֵרוּב בָּשָׂר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶפְסֵק עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן י''ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

 כסף משנה  עד אימתי הם קטנים וכו'. שם אמאי דתניא אם היו בניו ובני ביתו קטנים אין צריך הפסקת טלית ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י''א ויום אחד ותינוק בן י''ב ויום אחד אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ופסקו רבינו והרי''ף והרא''ש ז''ל כלישנא בתרא ומפרש רבינו דהא דבעינן שדים נכונו ושערך צמח היינו לתינוקת פחותה מי''ב ותינוק פחות מי''ג אבל כיון דהגיעו לשנים הללו גדולים הוו ובניו הקטנים תניא והני גדולים נינהו וכן הסכימו ה''ר יונה והרא''ש ואם הביאו סימנים אלו קודם י''א לתינוקת וי''ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר:

 לחם משנה  עד אימתי הם קטנים וכו'. שם מבואר עד סוף הפרק:



הלכות קריאת שמע - פרק רביעי

א
 
נָּשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ [א] כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת. מִי שֶׁהָיָה לִבּוֹ טָרוּד וְנֶחְפַּז לִדְבַר מִצְוָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת וּמִקְּרִיאַת שְׁמַע. לְפִיכָךְ חָתָן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה [ב] פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ. לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא לָהּ בְּתוּלִים. וְאִם שָׁהָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְלֹא בָּעַל חַיָּב לִקְרוֹת מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאֵילָךְ שֶׁהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ גַּס בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּעַל:

 כסף משנה  נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (דף כ'.). ומ''ש ומלמדים את הקטנים, הוא מדין תינוק שחייב אביו לחנכו במצות כדאיתא סוף פרק לולב הגזול (דף מ"ב.). ומ''ש מברכין וכו'. בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נ"ג:) אמרינן דעונין אמן אחר תינוקות בעידן מפטרייהו: מי שהיה לבו וכו'. משנה פרק היה קורא (דף י"ו.) חתן פטור מק''ש לילה הראשון ועד מו''ש אם לא עשה מעשה ובגמרא תניא הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב משום דלא טריד וטבעה ספינתו חייב אף ע''ג דטריד משום דבעינן טירדא דמצוה וליכא. וסובר רבינו דה''ה שפטור מכל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב ה''ר מנוח בשם הראב''ד דוקא בלילות שמתיחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב. וכתב עוד דמדברי רבינו משמע שפטור בין מק''ש דלילות בין מק''ש דיום והא דתנן פטור לילה הראשון היינו לאפוקי יום ראשון דחייב דקודם שיקדש יתפלל ואפשר דדוקא בלילות פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הם ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא והכי מסתבר עכ''ל:

 לחם משנה  נשים ועבדים. ר''פ מי שמתו (דף י"ז ע"ב) אמרו נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש. וסובר רבינו ז''ל דאע''פ שהם פטורים מן הדין בין מדאורייתא בין מדרבנן מ''מ מחנכין את הקטנים: מי שהיה לבו וכו'. בפ''ק דברכות (דף י"א.) אמרו ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב: ואם שהה עד מוצאי שבת וכו'. בפ''ב דברכות במשנה (דף ט"ז):

ב
 
אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹסֵק בְּמִצְוָה חַיָּב לִקְרוֹת הוֹאִיל וְאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁמְּבַלְבֵּל דַּעְתּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ג
 
מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיִּקְבְּרֶנּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִקְרוֹת. וְאִם הָיָה מְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיוּ הַשּׁוֹמְרִים שְׁנַיִם הָאֶחָד מְשַׁמֵּר וְהַשֵּׁנִי נִשְׁמָט לְמָקוֹם אַחֵר וְקוֹרֵא וְחוֹזֵר וּמְשַׁמֵּר וְנִשְׁמָט הָאַחֵר וְקוֹרֵא. וְכֵן הַחוֹפֵר קֶבֶר לְמֵת פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע:

 כסף משנה  מי שמת לו מת וכו'. משנה רפ''ג דברכות (שם י"ז:) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע והקשו בגמרא מוטל אין שאינו מוטל לא והתניא שאעפ''י שאינו מוטל לפניו פטור ותירץ רב אשי כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ולכך כתב רבינו מי שמת לו מת וכו' וכתב רבינו הטעם מפני שאין דעתו פנויה לומר שאין הטעם כדי שיהיה פנוי להשתדל בצורכי המת שאפילו יש לו מי שישתדל פטור כדמשמע בגמרא וגם בירושלמי אמרו כן בפירוש וכן כתבו ה''ר יונה והרא''ש ז''ל: ואם היה משמר וכו' עד ונשמט האחר וקורא. ברייתא שם: וכן החופר קבר וכו'. ברייתא פרק היה קורא (שם י"ד:) ושם נתבאר שאם היו שנים אחד חופר ואחד קורא כמו במשמר את המת ולא הוצרך רבינו להזכירו מכיון שכיון לומר כן, משמע שדינו שוה למשמר:

 לחם משנה  מי שמת לו מת. משנה ריש פרק מי שמתו (דף י"ט):

ד
 
אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת לְקָבְרוֹ סָמוּךְ לִזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָדָם גָּדוֹל. וְאִם הִתְחִילוּ וְהוֹצִיאוּ וְהִגִּיעַ זְמַן הַקְּרִיאָה וְהֵן מְלַוִּין אֶת הַמֵּת. כָּל שֶׁיֵּשׁ לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן כְּגוֹן נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן בֵּין שֶׁהָיוּ לִפְנֵי הַמִּטָּה בֵּין שֶׁהָיוּ לְאַחַר הַמִּטָּה פְּטוּרִין. וּשְׁאָר הַמְלַוִּין שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן חַיָּבִין:

 כסף משנה  אין מוציאין וכו'. פרק מי שמתו (שם י"ט.) ת''ר אין מוציאין את המת סמוך לק''ש ואם התחילו אין מפסיקין והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק''ש אדם חשוב שאני: ואם התחילו והוציאו וכו'. משנה [שם י''ז:] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה צריכה להם חייבים. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה''ק נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהן לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ה''ק ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים:

 לחם משנה  אין מוציאין וכו'. שם (דף י"ט.) ת''ר אין מוציאין את המת סמוך לק''ש [ואם התחילו אין מפסיקין] איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק''ש. ותירצו אדם חשוב שאני ע''כ: כל שיש למטה וכו'. ריש פרק מי שמתו (דף י"ז ע"ב) נושאי המטה וחילופיהן ויש במשנה פירושים שונים ופי' רבינו מבואר ונתבאר הכל בבית יוסף ז''ל:

ה
 
הָיוּ עֲסוּקִים בְּהֶסְפֵּד וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בִּזְמַן שֶׁהַמֵּת מֻנָּח לִפְנֵיהֶן נִשְׁמָטִים אֶחָד אֶחָד וְקוֹרְאִין וְחוֹזְרִין לַהֶסְפֵּד. אֵין הַמֵּת מֻטָּל לִפְנֵיהֶם כָּל הָעָם קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וְהָאָבֵל יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם לְפִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לִקְרוֹת עַד שֶׁיִּקְבֹּר אֶת מֵתוֹ:

 כסף משנה  היו עסוקין בהספד וכו' עד יושב ודומם. ברייתא [שם י''ט.] כלשון רבינו: ומ''ש לפי שאינו חייב לקרות וכו'. זה כפי מה שנתבאר שטעם הפטור אינו לפי שצריך להשתדל בצרכי המת אלא מפני שאין דעתו פנויה שהרי כאן יושב ודומם ואפ''ה אינו חייב לקרות:

 לחם משנה  היו עסוקים. שם (דף י"ט) ברייתא העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל וכו':

ו
 
* קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ הָאֲבֵלִים לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין וְכָל הָעָם הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם מִמְּקוֹם הַקֶּבֶר לַמָּקוֹם שֶׁעוֹמְדִים בּוֹ הָאֲבֵלִים לַעֲשׂוֹת שׁוּרָה לְקַבֵּל תַּנְחוּמִין. אִם יְכוֹלִין הָעָם לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעוּ לַשּׁוּרָה יַתְחִילוּ וְאִם לָאו לֹא יַתְחִילוּ אֶלָּא יְנַחֲמוּ אֶת הָאֲבֵלִים וְאַחַר שֶׁיִּפָּטְרוּ מֵהֶן יַתְחִילוּ לִקְרוֹת. בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִיִּים שֶׁהֵן רוֹאִין פְּנֵי הָאֲבֵלִים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וְהַחִיצוֹנִים הוֹאִיל וְאֵינָן רוֹאִין אֶת הָאֲבֵלִים חַיָּבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע בִּמְקוֹמָן:

 ההראב"ד   קברו את המת וחזרו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל דוקא באותן הצריכים לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ''ל:

 כסף משנה  קברו את המת וכו'. משנה [שם י''ז:] קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. וידוע שאינם פטורים אלא בעודם מנחמים אבל אח''כ קורין את שמע והיינו בפנימיים אבל החיצונים קורין במקומם כמו שביאר רבינו בבבא הסמוכה לזו. וכתב הראב''ד ז''ל דוקא באותן הצריכין לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ''ל. וכתב בעל מ''ע ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפה קדוש הראב''ד וכי נשמטה ממנו סיפא דמתניתין וכו'. ולי נראה שכוונת הראב''ד ז''ל היתה לרמוז למה שכתבתי שמ''ש רבינו ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות אינו אלא בפנימיים לבד, או שחוזר למ''ש ואם לאו לא יתחילו דוקא באותן הצריכין וכו' אבל החיצונים יתחילו וזהו דעת ה''ר יונה ז''ל משום דס''ל דכי היכי דמפלגי בעומדים בשורה בין פנימיים לחיצונים ה''ה נמי בחזרתם מן הקבר דמ''ש. ודעת הראב''ד נראה שהיא דרבי יהודה לפרושי אתא האי רואים פני האבל דקאמר ת''ק לאו דוקא רואים אלא ה''פ הצריכים להיות רואים דהיינו קרוביו ובני משפחתו ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך. וממ''ש רבינו ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו משמע דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גווני יתחילו: בני אדם העומדים בשורה וכו'. גם זה משנה שם העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא [י''ט:] ת''ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כת''ק שמפרש פנימיים דמתני' רואין פני האבל וחיצונים שאינן רואים:

 לחם משנה  קברו את המת וכו'. שם במשנה (דף י"ז): בני אדם העומדין בשורה הפנימיים וכו'. שם במשנה העומדים בשורה הפנימיים פטורים החיצונים חייבים ומפרש רבינו פנימיים שהם רואים פני האבלים. והראב''ד ז''ל מפרש פנימיים הם הקרובים ונקראים פנימיים מפני שכיון שהם קרובים לאבל ראויים להיות בשורה פנימית אבל הרחוקים לאבל אע''פ שהם בשורה הפנימית חיצונים מקרו וכן הקרובים אעפ''י שהם בשורה החיצונה פנימיים מקרו כך דעתו ז''ל בהשגות ואין כן דעת רבינו ז''ל:

ז
 
כָּל מִי שֶׁהוּא פָּטוּר מִלִּקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אִם רָצָה לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִקְרוֹת [ג] קוֹרֵא. וְהוּא שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה עָלָיו. אֲבָל אִם הָיָה זֶה הַפָּטוּר מִלִּקְרוֹת מְבֹהָל אֵינוֹ רַשַּׁאי לִקְרוֹת * עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו:

 ההראב"ד   עד שתתיישב דעתו עליו. כתב הראב''ד ז''ל ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ''ל:

 כסף משנה  כל מי שהוא פטור וכו'. משנה סוף פרק היה קורא (דף י"ו:) חתן אם רצה לקרות ק''ש בלילה הראשון קורא רשב''ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופסק כת''ק וכ''פ הרי''ף והרא''ש פסק כרשב''ג. ומ''ש שתהא דעתו פנויה וכו'. הוא דבר פשוט בעצמו ועוד בגמרא רמו דרשב''ג אדרשב''ג דהכא אמר דחיישינן ליוהרא ובדוכתא אחריתא אמר דלא חיישינן ותירצו הכא בכוונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני וא''כ כשחלק ת''ק עליו הוא לומר לאו אנן סהדי דלא מצי לכווני שכבר אפשר שיכוין אבל אם היינו יודעים ודאי דלא מצי לכווני הוא מודה: וכתב הראב''ד ומה בכך וכו' ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ''ל. וכתב בעל מ''ע ואני וכו' ומה שהקשה על הראב''ד והלא הוא עצמו וכו' אין כאן קושיא דהראב''ד ה''ק אפילו כפי הדין שאמרו לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ה''מ בתפלה שאם אין לו כוונה הוא כמזכיר ש''ש לבטלה אבל בק''ש יהא כקורא בתורה וא''ת היינו טעמא דק''ש משום יוהרא הלא עתה בזמנים הללו לא חיישינן ליוהרא שאפילו בתפלה אין לו כוונה ולא בזמן הזה בלבד אלא אפילו בימי חכמי הגמרא א''כ השתא ליכא למיחש ליוהרא וא''כ כולם קורין. ומ''מ יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וא''ת יקרא ולא יהא כפורק ש''ש מעליו הא אמרינן התם בגמרא בהדיא דחיישינן ליוהרא ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין ואין חילוק אצלם בין חתן לאינך דפטירי. וזה שלא כדברי בעל מ''ע שכתב לגבי חתן בלבד הוא וכו' שהרי סתם כתבו אבל אנו שאין אנו מכוונים וכו' דמ''ש חתן משאר הפטורים שהרי אין לך פטור אלא מאן דאית ליה טירדת מצוה ומה שחיזק הראב''ד ז''ל השגתו בשחכמי הגמרא היו אומרים מחזיקנא טיבותא וכו' י''ל דמשם ראיה דכיון דחזינן דאינהו לא הוו מכווני כמונו ואפ''ה אמרו דחתן פטור משום דחיישי' ליוהרא א''כ ליכא לאיפלוגי בין דורות שלנו לדורות שלהם דלעולם פטור משום דחיישינן ליוהרא. ומ''ש בעל מ''ע דרבינו לא אמר אלא לקרות בברכות וכו' אני אומר דכיון דטעמא הוא משום יוהרא לא שנא לקוראה בברכותיה לא שנא שלא בברכות אינו רשאי. וגם הראב''ד ז''ל כשאמר ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה כוונתו יקרא בברכות ולא הפסיד הברכות כעין אותה ששנינו הקורא משלש שעות ביום ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ואוקימנא דמאי לא הפסיד לא הפסיד שכר ברכות:

 לחם משנה  כל מי שהוא פטור וכו'. שם (דף י"ו ע"ב) מחלוקתם במשנה. ורשב''ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול והקשו שם (דף י"ז ע"ב) למימרא דרשב''ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא והא איפכא שמעינן להו דתנן [פסחים נ''ד:] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת''ח בטלין רשב''ג אומר לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דרשב''ג אדרשב''ג [שם נ''ה.] א''ר יוחנן מוחלפת השיטה כלומר דרשב''ג סובר דאם רוצה לקרות קורא ויש שם תירוץ אחר שאמר לעולם לא תחליף ורבינו פסק כתירוצא קמא משום דהוי כר' יוחנן ולהכי רשב''ג סובר דאם רוצה לקרות קורא. וכבר קי''ל כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. וא''ת בהלכות תשעה באב אמאי לא פסק כרשב''ג דאמר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם דהא פסק כאן דלא אמרינן מיחזי כיוהרא ולמה פסק שם דחיישינן ליוהרא דמדלא כתב שם בפ''ה מהל' תענית אלא ובכל מקום ת''ח בטלים ולא הזכיר שם לעולם יעשה אדם עצמו ת''ח כסברת רשב''ג משמע דלא סבירא ליה כרשב''ג. ועוד קשה דבדין הוא דנפסוק כרשב''ג דהלכה כוותיה בכל מקום ששנה במשנתנו כדפרישית. וי''ל דהתם ג''כ פוסק כרשב''ג ומה שלא הזכיר כל אדם יעשה עצמו ת''ח לפי שסמך על מה שאמר וכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה בה סימן ברכה דמסתמא בכ''מ קאמר אפילו במקום שנהגו לעשות הרי מוכח מהתם דראוי לכל אדם [שלא] לעשות מלאכה ביום ההוא: וכתב רבינו ז''ל והוא שתהא דעתו פנויה וכו' מבוהל אינו רשאי וכו'. והראב''ד ז''ל חולק על זה בהשגות ואמר מה בכך כלומר אע''פ שלא תהיה דעתו פנויה יקרא ויהיה כקורא בתורה ואין זה דומה לתפלה דבתפלה ודאי דבעינן כוונה אבל כאן לא. ואפילו נאמר שיהיה דומה לתפלה אין הפסד אע''פ שיקרא בלא כוונה דמאי חיישת ליוהרא אין זה דומה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה כלומר שאין אומרים אותה המכוונים בלבד אלא בין בכוונה בין שלא בכוונה אומרים. והרי חכמי הגמרא ג''כ היו אומרים אותה בלא כוונת תפלה שהיתה דעתם בעיונם וא''כ אין כאן יוהרא. זו היא כוונתו בדברי ההשגות:

ח
 
כָּל הַטְּמֵאִין חַיָּבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְהֵן בְּטֻמְאָתָן. אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן לַעֲלוֹת מִטֻּמְאָתָן בּוֹ בַּיּוֹם כְּגוֹן הַנּוֹגְעִין בְּשֶׁרֶץ אוֹ בְּנִדָּה וְזָבָה וּמִשְׁכָּבָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְעֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יִקְרָא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בַּעַל קֶרִי לְבַדּוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל שְׁאָר הַטְּמֵאִין עַד שֶׁיִּטְבּל. וְלֹא פָּשְׁטָה תַּקָּנָה זוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה כֹּחַ בְּרֹב הַצִּבּוּר לַעֲמֹד בָּהּ לְפִיכָךְ בָּטְלָה. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהֵן [ד] בַּעֲלֵי קְרָיִין לְפִי שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא עוֹמְדִין בְּטָהֳרָתָן לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג-כט) 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ'' מָה אֵשׁ אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

 כסף משנה  כל הטמאים וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ"ו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' וכתב הרי''ף מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ובפרק מי שמתו [דף כ''ב.] תניא ר''י בן בתירא אומר אין ד''ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד''ת אינן מקבלין טומאה וא''ת א''כ לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת וי''ל דלא דמי דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד''ת האומר אותם שם אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכליי ולכך אין ד''ת מקבלין טומאה. ועוד י''ל דכיון דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין ד''ת מקבלין טומאה וכן לא היה צריך להרחיק ממקום הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנופת והיה מחניך קדוש: ועזרא ובית דינו וכו'. פרק מרובה (ב"ק פ"ב.) עשר תקנות תיקן עזרא ואחת מהן תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה: ולא פשטה תקנה זו וכו'. בפרק מי שמתו (דף כ"ב.) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר''י בן בתירא ואמרינן התם נמי נהוג עלמא כר''י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ולפי שקשה והאיך היו יכולים לבטל תקנת עזרא שהרי לא קם אחריו בית דין כמוהו בחכמה ובמנין ר''ל שהוא ז''ל מפרש שמה שאמרו בטלוה אינו שב''ד עמדו ובטלוה שא''כ הו''ל לפרש מי הוא המבטל ועוד דהיכי אמרינן נהוג עלמא כר''י בן בתירא לימא ב''ד עמדו ובטלוה ועוד דאשכחן אמוראי בתראי שהיו טובלים לקריין וקא מפלגי בחולה אי צריך טבילה או לא ואם איתא דב''ד עמדו ובטלוה למה להו האי טבילה הא בטלוה לתקנת עזרא ואין עיקר לטבילה זו אלא בטלוה פירוש לא כפו את העם ללכת בה ונתבטלה מעצמה וז''ש רבינו ולא פשטה תקנה זו וכו' ולא היה כח וכו' כלומר לא פשטה תקנה זו בכל ישראל והטעם היה מפני שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה ולפיכך בטלה מעצמה שאם הטעם שלא פשטה לא היה מטעם שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה נהי דב''ד אחר אע''פ שאינו גדול כראשון יכול לבטלה ביטול מיהא בעיא אלא ודאי לפי שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה לא כפו את העם לטבול ובטלה מאליה וזהו שדייק רבינו שכתב ולפיכך בטלה דמשמע מעצמה ולא כתב ולפיכך בטלוה דלישתמע אחרים בטלוה וכיון שלא היה שם בית דין שביטלוה היו נוהגים חכמי הגמרא לטבול משום תקנת עזרא שלא בטלוה שום בית דין שאע''פ שלא היו רשאין לכוף את העם לטבול הא כיון שהיה בהם כח היו רוצים לטבול כיון ששום בית דין לא בטלו התקנה והא דשאני לן בין כשהטעם שלא פשטה התקנה הוא מפני שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה או שהוא מפני טעם אחר כתב רבינו בפ''ב מהל' ממרים וז''ל הרי שגזרו ב''ד גזירה ודימו וכו' עד בחכמה ובמנין: וכבר נהגו וכו'. כתבתיו בסמוך דנהוג עלמא בטבילה כרבי יהודה בן בתירא וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק''ש ותפלה בין לד''ת וכמו שאמרו תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה כשאמרו שבטלה או שנהגו כרבי יהודה בן בתירא לית לן לאפלוגי בין דברי תורה לקריאת שמע ותפלה ובכולהו אינו צריך לטבול: סליקו להו הלכות קריאת שמע בס''ד

 לחם משנה  כל הטמאים וכו'. שם בפרק מי שמתו אמרו דעזרא ובית דינו תיקן טבילה לבעלי קריין ובטלוה לטבילותא (שם דף כ"ב.). והרב ב''י ביאר הענין בארוכה בא''ח סימן פ''ח ע''ש: סליק הלכות קריאת שמע

סליק הלכות קריאת שמע




הלכות תפילה וברכת כהנים

יש בכללן שתי מצות עשה: אַחַת לַעֲבֹד אֶת ה' בְּכָל יוֹם בִּתְפִלָּה. שְׁנִיָּה לְבָרֵךְ כֹּהֲנִים אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם:

וּבֵאוּר שְׁתֵי מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק ראשון

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-כה) 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא-יג) 'וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם' אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:

 כסף משנה  מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם וכו'. כלומר תדע מנ''ל דהאי ועבדתם היינו תפלה מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם אלמא סתם עבודה בלב היא דהיינו תפלה: וכתב הרב בסה''מ אשר לו המצוה הה' שצונו לעבדו וכו'. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה וא''ת למה לא כתב רבינו פה שנצטוינו מצוה זו מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם שמפורש בו צווי התפלה וי''ל משום דלעבדו לאו מצוה היא אלא סיפור דברים אם שמוע תשמעו לאהבה את ה' ולעבדו ונתתי מטר ארצכם וא''ת דאתיא מצוה זו מדכתיב אותו תעבוד שהרי מנה במצוה ששית ובו תדבק וי''ל דאה''נ אלא דחדא מינייהו נקט וכמ''ש ז''ל בסה''מ וכבר נכפל זה הצווי פעמים א''נ דאינך קראי דולעבדו ודאותו תעבוד אתו לאזהורי בין לתפלה בין לתלמוד וכמבואר בספרי ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של ר''י הגלילי והאי קרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לתלמוד ולא לשום דבר אחר אית לן לאוקמי שהיא מצוה מיוחדת לתפלה. ומ''ש אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. הכי אמרינן בריש תענית (דף ב' ע"א): ודע שהרמב''ן ז''ל השיג על רבינו במ''ש שהתפלה היא מצוה מן התורה שכבר ביארו חכמים בגמרא תפלה מדרבנן כמו שאמרו בפ''ג דברכות (דף כ"א ע"א) לענין בעל קרי שקורא ק''ש ומברך על המזון ואינו מתפלל והעלו הטעם ק''ש וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן ובגמרא סוכה [ל''ח.] אמרי גבי תפלה דתנא ואם התחילו אין מפסיקין והקשו מלולב דתנן נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והשיבו בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא מדרבנן וכבר ראינו לו ז''ל שכתב שחייב אדם מן התורה וכך כתב בזה המאמר במצוה עשירית שזמני התפלה אינם מן התורה אבל חובת התפלה עצמה היא מן התורה. וגם זה אינו נכון בעיני שבעל קרי מברך על המזון לאחריו מפני שהוא מן התורה ואינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקרי ועוד שמי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק אם התפלל לפי דבריו של הרב היה צריך לחזור ולהתפלל והם פסקו לעולם בכל ספק בתפלה שאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא מדרבנן ואם אינה מצוה בכל יום מתי תהיה החובה הזאת המוטלת עלינו מן התורה שיתפלל יום אחד בשנה או בכל ימיו פעם אחת אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה ומה שדרשו בספרי ולעבדו זו תפלה אסמכתא היא. ודעת רבינו שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום ממ''ש ועבדתם את ה' ועבודה זו צריכה שתהיה בכל יום שאם אינה בכל יום אולי נבא לומר שהיא פעם אחת בכל ימיו וזה ממה שלא יסבלהו הדעת וא''כ ע''כ החיוב הוא להתפלל בכל יום אבל אין מנין התפלות מן התורה אלא בפעם אחת ביום סגי: ואין משנה התפלה הזאת מן התורה. כלומר מטבע התפלה הזאת והוא מלשון ושננתם אלא באי זה נוסח שיזדמן לאדם בו. ומעתה מה שאמרו בבעל קרי שאינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה שלש פעמים ביום אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום. א''נ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאיתא בפרק האשה רבה (יבמות דף פ"ט.) ומ''ש בסוכה דלתפלה דרבנן מפסיקין היינו לפי שכבר התפלל תפלה אחת ביום ההוא או נשאר לו שהות להתפלל אותה או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חייב מן התורה. ומ''ש ועוד שמי שנאנס וכו' אפשר לומר דלא אמרו ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל היינו דוקא כשלא נסתפק לו בכל תפלות היום ההוא אבל אם נסתפק לו כן חוזר ומתפלל ואפילו אם נאמר דבנסתפק בכל תפלות היום נמי פטור י''ל דמתפלל תפלה קצרה וכן רב יהודה לא הוה מצלי תפלה גמורה ג''פ ביום אבל בכל יום היה מתפלל תפלה קצרה ע''פ הדרך שכתבתי ולא הוצרכו להזכיר תפלה קצרה זו בגמרא להיות הדבר פשוט שלא תיעקר מצוה דאורייתא ממקומה. כנ''ל ליישב דעת רבינו: ואין מנין התפלות וכו'. בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק''ש כך נתנו חכמים קבע לתפלה ומפרש רבינו כשם שנתנה תורה כו' קבע לתפלות היום אלמא שאין מנין התפלות מן התורה ולא משנה התפלה וכו' וי''ג ולא מטבע התפלה וכו' והכל אחד דמשנה הוא מלשון ושננתם או כמו שכתב ה''ר מנוח שהוא מלשון משנה תורה שתרגומו פתשגן אורייתא: ואין לתפלה זמן קבוע וכו'. כלומר אין לתפלה זמן קבוע לומר ביום זה נצטוינו להתפלל וביום זה לא נצטוינו וכן אין לה שעה קבועה ביום לומר בשעה פלונית נצטוינו להתפלל ואם עברה שעה זו עבר זמן התפלה אלא כל השעות כשרות לתפלה וגם זה בכלל מה ששנו בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה:

 לחם משנה  מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר וכו'. י''ל למה לא התחיל בהל' ק''ש מ''ע לקרות ק''ש כמו שהתחיל כאן בהלכות תפלה וי''ל כדתירץ ספר חרדים דמצות יחוד חייב אדם לייחד בכל רגע ולכך לא חשבה לאחת ממ''ע שבתורה לבד. ועוד קשה דמנין לו מכאן דהוי בכל יום. ובעל קרית ספר כתב לתרץ משום דכתיב ועבדתם את ה' ואין עבודה אלא תפלה ובסיפא דקרא אומר וברך את לחמך ואת מימיך ולחם ומים צריך בכל יום אם כן התפלה ג''כ היא בכל יום למה שאתה שואל צרכיך בה:

ב
 
וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה' עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:

 כסף משנה  ולפיכך נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (דף כ':) נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה: אלא חיוב מצוה זו כך וכו'. כלומר כיון שאין מטבע תפלה זו מן התורה א''כ מה נתחייבנו להתפלל או עד כמה ליצלי וליזיל לכך אמר שיהא אדם מתחנן ומתפלל וכו'. ולמד רבינו כן מדאמרינן בפרק אין עומדין (דף ל"ב.) דרש רב שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב''ה ואח''כ ישאל צרכיו שכן מצינו במשה וכו' דכתיב ה' אלהים אתה החילות וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וכיון דממרע''ה למדנו כן אלמא מדאורייתא הכי הוא הרי ישוב למ''ש שאין מטבע תפלה זו מה''ת, וכנגד מ''ש שאין מנין התפלות מן התורה אמר יש מתפלל וכו':

 לחם משנה  ולפיכך נשים ועבדים וכו'. משנה ריש פרק מי שמתו (דף כ':): שיהא אדם וכו'. פרק אין עומדין (דף ל"ב) דרש ר' שמלאי לעולם יסדר וכו'. מנא לן ממשה: ואח''כ נותן שבח. [יש לשאול] מנין לו לרבינו שזה מן התורה. ובעל קרית ספר כתב לא אתפרש לי היכא וגם בעיני יפלא:

ג
 
אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא:

 כסף משנה  והכל יהיו מתפללים נכח המקדש וכו'. נ''ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו וכ''כ רבינו בסה''מ אשר לו ומ''מ במ''ש בכל מקום שיהיה אפשר לפרש בו שני פירושים או שחוזר למתפללים בין שיהיו בארץ בין שיהיו בחוצה לארץ יתפללו נכח המקדש או שחוזר למקדש בכל מקום שיהא המקדש בין כשיהיה במדבר בין כשיהיה בגלגל או בשילה ובנוב ובגבעון בין כשנבנה בית עולמים לעולם מתפלל נכח המקדש אשר עובדים בו להשי''ת בכל מקום שיהיה המקדש ההוא נכחו מתפללים:

ד
 
כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג-כד) 'וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית' וְגוֹ' (נחמיה יג-כד) 'וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם'. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת [א] עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה' וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:

 כסף משנה  וכיון שראה עזרא ובית דינו וכו'. בפ''ב דמגילה (דף י"ז ע"ב) תנא ק''כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י''ח ברכות על הסדר. ובפרק אין עומדין (ברכות דף ל"ג.) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות תפלות וקדושות והבדלות:

ה
 
וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁיְּהֵא מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם כְּנֶגֶד שְׁנֵי תְּמִידִין. וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ קָרְבַּן מוּסָף תִּקְּנוּ בּוֹ תְּפִלָּה שְׁלִישִׁית [ב] כְּנֶגֶד קָרְבַּן מוּסָף. וּתְפִלָּה שֶׁהִיא כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֹּקֶר הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת מִנְחָה וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד הַמּוּסָפִין הִיא נִקְרֵאת תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:

 כסף משנה  וכן תקנו שיהא מנין התפלות וכו'. פרק תפלת השחר (שם כ"ו ע"ב) תפלות כנגד מי תקנום ר''י בר חנינא אמר כנגד אבות תקנום ריב''ל אמר כנגד תמידין תקנום ותניא כוותיה דר''י ב''ח ותניא כוותיה דריב''ל וכתב רבינו סברת ריב''ל משום דכי אמרינן דתניא כוותיה אמרינן נימא תיהוי תיובתיה דר''י ב''ח ואע''ג דשני מ''מ משמע דאתיא האי ברייתא כר''י ב''ל טפי ממאי דאתיא אידך ברייתא דמסייע לר''י ב''ח כריב''ח. ותניא בברייתא דמסייע לריב''ל ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף קרב כל היום ר' יהודה אומר עד ז' שעות שהרי קרבן מוסף קרב עד שבע שעות ויבא משפטו בפרק ג':

 לחם משנה  וכן תקנו שיהא מנין התפלות וכו'. פרק תפלת השחר (דף כ"ו ע"ב) איתמר רבי יוסי בר חנינא אמר תפלות אבות תקנום רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום ותניא כוותיה דר' יוסי בר חנינא ותניא כוותיה דר' יהושע בן לוי ושם יישבו בגמ' הברייתא דמסייעא לרבי יהושע בן לוי אליבא דרבי יוסי בר חנינא אבל הברייתא דמסייעא לרבי יוסי בר חנינא לא יישבו אליבא דריב''ל ואם כן נראה ודאי דיש לפסוק כרבי יוסי בר חנינא ואעפ''י שכתב רבינו כנגד תמידין תקנום לא הוי דלא כרבי יוסי בר חנינא דכבר פירשו בגמרא לדעתו דרבי יוסי בר חנינא דאסמכינהו רבנן אקרבנות ואם כן אפילו דנאמר דאבות תקנום מכל מקום שפיר קאמר רבינו דכנגד תמידין תקנום:

ו
 
וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת בַּלַּיְלָה שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ב) 'הִיא הָעלָה' וְגוֹ', כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נה-יח) 'עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי'. וְאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית [ג] חוֹבָה כִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה. וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם כִּתְפִלַּת [ד] חוֹבָה:

 כסף משנה  כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים וכו': ואין תפלת ערבית חובה וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ז ע"ב) איפליגו תנאי ואמוראי אי תפלת ערבית רשות או חובה וכתב הרי''ף אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא וה''מ היכא דלא צלי כלל אבל היכא דצלי לתפלת ערבית כבר שויה עליה חובה ואי טעי הדר לרישיה וכתב עוד והאידנא נהגו עלמא לשוויה כחובה:

 לחם משנה  וכן התקינו. שם בברייתא ומפני מה אמרו תפלת ערבית אין לה קבע דהרי איברים ופדרים שנתעכלו מבערב קרבין והולכין כל הלילה: ואין תפלת ערבית חובה. שם בפרק תפלת השחר (דף כ"ז ע"ב) אמרו על מתני' דאין לה קבע וכו' דהוי כמ''ד רשות ופליגי רב ושמואל דרב סבר כמאן דאמר רשות והלכתא כרב באיסורי:

ז
 
וְכֵן תִּקְּנוּ תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה בְּיוֹם הַתַּעֲנִית בִּלְבַד כְּדֵי לְהוֹסִיף תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית וְזוֹ הִיא הַתְּפִלָּה הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת נְעִילָה כְּלוֹמַר נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ וְנִסְתְּרָה, לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָהּ אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה:

 כסף משנה  וכן תקנו תפלה אחר תפלת המנחה וכו'. בפרק בתרא דתעניות (דף כ"ו:) אמרינן ובתעניות ומעמדות ויה''כ איכא תפלת נעילה. ובירושלמי פרק בתרא דתעניות ופרק תפלת השחר מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ושמואל אמר נעילת שערי היכל כך היא גירסת הר''ן ואמרינן התם בירושלמי דרב היה מתחיל להתפלל בעוד השמש בראש האילנות דהיינו זמן נעילת שערי היכל ואמר רב מתנא ע''י דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים. ומפרש רבינו נעילת שערי שמים סמוך לשקיעת החמה כלומר תיכף שיסיים תשקע החמה ונעילת שערי היכל היינו לומר שאחר שיסיים הוא יום עדיין ופסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. ועוד אמרינן בפרק בתרא דתעניות בתפלת נעילה מצל לה סמוך לשקיעת החמה:

ח
 
נִמְצְאוּ הַתְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ. עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אַרְבַּע. שָׁלֹשׁ שֶׁל כָּל יוֹם וּתְפִלַּת הַמּוּסָפִין. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים חָמֵשׁ. אַרְבַּע אֵלּוּ וּתְפִלַּת נְעִילָה:

ט
 
* תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת. וְאִם חִדֵּשׁ אֲפִלּוּ בִּבְרָכָה אַחַת דַּיּוֹ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהִיא נְדָבָה וְלֹא חוֹבָה. וְשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת לְעוֹלָם [ה] אֵין מוֹסִיפִין בָּהֶן וְלֹא פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מְשַׁנִּין בָּהֶן דָּבָר:

 ההראב"ד   תפלות אלו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אע''פ שלא יחדש עכ''ל:

 כסף משנה  תפלות אלו וכו' לפיכך צריך שיחדש. בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א.) אמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו: כתב הראב''ד אע''פ שלא יחדש עכ''ל. וה''ר יונה והרא''ש ז''ל כתבו בשם רבינו האי דהיינו דוקא על ידי חידוש וכדברי רבינו. ובביאור אורח חיים סימן ק''ז כתבתי שזהו גם כן דעת הרי''ף אף ע''פ שה''ר יונה חלוק בזה: ושלש ראשונות וכו'. בפרק אין עומדין שם (דף ל"ג.) ויתבאר בספ''ב:

 לחם משנה  תפלות אלו וכו'. ענין זה בפ' מי שמתו (דף כ"א.) והרב ב''י ז''ל ביאר ז''ל כל הסברות בפירושו בסי' ק''ז בטור א''ח ושם נתבאר דעת רבינו ז''ל:

י
 
* אֵין הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מְבִיאִין קָרְבַּן נְדָבָה. וְלֹא יִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ יָחִיד מוּסָף שְׁתַּיִם אַחַת חוֹבַת הַיּוֹם וְאַחַת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין קָרְבַּן מוּסָף. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאָסוּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת נְדָבָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בָּהֶן נְדָבָה אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם בִּלְבַד:

 ההראב"ד   אין הצבור מתפללין. וכתב הראב''ד ז''ל מצינו קרבן נדבה בצבור והיא עולה הבאה מן המותר שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה ומה שאמרו שלא יתפלל יחיד תפלת המוספים נדבה וכן מה שאמר הגאון שאסור להתפלל נדבה בשבתות ויו''ט לפי שאין מקריבין בהן נדבות אלא חובת היום בלבד אני דעת אחרת יש עמי בכל אלה דרבי יוחנן לא אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלא י''ח שהיא תפלת רחמים ובקשה ושוהה ביניהן כדי שתתחולל דעתו עליו ויתכוין דעתו לבקש רחמים אבל תפלת שבת וי''ט שאינו אלא הודאות לא אמר ר' יוחנן ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה היא וכן ברכות יוצר וברכות דערבית וברכת המצות וברכת הפירות והדומה להן עכ''ל:

 כסף משנה  אין הצבור מתפלל וכו' עד לפי שאין מתנדבים קרבן מוסף. כן כתב הרי''ף פרק מי שמתו. כתב הראב''ד מצינו קרבן נדבה בציבור וכו' והדומה להן עכ''ל. וכתב ה''ר מנוח ואע''ג דתניא בספרי תקריבו מלמד שהצבור מביאין עולת נדבה תרגמה אמותר לשכה אבל לכתחלה אין מביאין שקלים שתהא כוונתם לעולת נדבה. וכתב עוד ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים שאם נסתפק אם התפלל מוסף אינו חוזר ומתפלל ואפילו בנדבה:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק שני

א
 
בִימֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל רַבּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין בְּיִשְׂרָאֵל וְהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִיתִין אוֹתָן לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי הַשֵּׁם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁזּוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל צָרְכֵי בְּנֵי אָדָם עָמַד הוּא וּבֵית דִּינוֹ וְהִתְקִין בְּרָכָה אַחַת שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ שְׁאֵלָה מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם לְאַבֵּד הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְקָבַע אוֹתָהּ בַּתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲרוּכָה בְּפִי הַכּל. נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:

 כסף משנה  בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין וכו'. ברייתא פ' תפלת השחר (ברכות כ"ח:) אמר ר''ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת האפיקורוסים עמד שמואל הקטן ותקנה ואין ספק שמה שהוצרך ר''ג לתקנה היה לפי שבימיו רבו האפיקורוסין: וכתב ה''ר מנוח וא''ת א''כ דמפני האפיקורסים תקנו היה להם להתחיל לאפיקורסים אל תהי תקוה ויש לומר דאגב אורחייהו אשמועינן דמומר סתמיה אפיקורוס הוא כדאיתא בהוריות [י''א.] אי נמי כדי שימנעו העם להטות אחריהם להמיר ולצאת מכלל הדת תקנו להודיע שאין למומרים תקוה עכ''ל:

 לחם משנה  בימי ר''ג וכו'. פרק תפלת השחר (דף כ"ח ע"ב) אמרו עמד שמואל הקטן ותקנה בפני רבן גמליאל ולכך אמר רבינו הוא ובית דינו:

ב
 
בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁבְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת אֵלּוּ עַל הַסֵּדֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמָּצָא דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת וּלְשׁוֹנוֹ תְּמַהֵר לִקְרוֹת. אֲבָל אִם הָיָה טָרוּד וְדָחוּק אוֹ שֶׁקָּצְרָה לְשׁוֹנוֹ מֵהִתְפַּלֵּל יִתְפַּלֵּל שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין כָּל הָאֶמְצָעִיּוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְיֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

 כסף משנה  בד''א בשמצא דעתו וכו'. משנה [ברכות כ''ח:] ר''ג אומר בכל יום יתפלל אדם י''ח ר' יהושע אומר מעין י''ח ר''ע אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל י''ח ואם לאו מעין י''ח. ובגמרא [שם כ''ט:] מאי מעין י''ח רב אמר מעין כל ברכה וברכה כלומר אומר מעין כל ברכה בקוצר ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך וכו' ומשמע דהלכה כשמואל דבכל דוכתא מדכרינן הביננו וידוע דהלכה כר''ע מחבירו וכיון דרבן גמליאל ור''י אינן בסברא אחת הו''ל הלכה כר''ע. ופירש''י הביננו כנגד אתה חונן ומול לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם. בנאות ארצך לשון נוה כמו בנאות דשא והוא כנגד ברכת השנים והתועים בדעתך העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט. ל''א והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמד לשפוט כדברך וכן עיקר נ''ל וכן בה''ג ע''כ לשון רש''י. וה''ר יונה כתב התועים הם ישראל המטיחים דברים בזה הגלות הארוך שעזב הקב''ה אותם יהי רצון שישפטו בדעתך כלומר בידיעתך שהוא החמלה והחנינה כמו וידע אלהים וכן נזכר בברכת השיבה שיסיר ממנו היגון ואנחה שיש לנו בגלות וימלוך עלינו לבדו ברחמים בצדק ובמשפט והם דרכיו הטובים שאנו טועים עתה מהם. וכתב ה''ר מנוח ואע''ג דלייט אביי אמאן דמצלי הביננו במתא מאי מתא כעין מתא דמסתמא אינו טרוד כ''כ אבל אם היה טרוד מותר וכן הסכים גאון וכן כתבו הרי''ף והרא''ש וה''ר יונה. וכתב עוד ה''ר מנוח לסלוח היה לנו פי' תהיה נמצא לסלוח לנו ובזה נהיה גאולים:

 לחם משנה  במה דברים אמורים. שם במשנה רבן גמליאל אומר כל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה רבי יהושע אומר מעין י''ח רבי עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל שמונה עשרה ואם לאו מעין שמונה עשרה ופסק כרבי עקיבא דהלכתא כוותיה מחבירו:

ג
 
וְזוֹהִי הַבְּרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ מֵעֵין כָּל הָאֶמְצָעִיּוֹת. [א] הֲבִינֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ לָדַעַת אֶת דְּרָכֶיךָ וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתְךָ לְסוֹלֵחַ הֱיֵה לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים רַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹב וְדַשְׁנֵנוּ וְשַׁכְּנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצְךָ וּנְפוֹצִים מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ וְהַתּוֹעִים בְּדַעְתְּךָ יִשָּׁפְטוּ וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדְךָ וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶךָ וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַּׁי מְשִׁיחֶךָ טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַּעֲנֶה כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה-כד) 'וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע' כִּי אַתָּה הוּא עוֹנֶה בְּכָל עֵת פּוֹדֶה וּמַצִּיל מִכָּל צוּקָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

 לחם משנה  וזוהי הברכה וכו'. מבוארת שם:

ד
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְכֵן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בימות החמה וכו'. שם מימרא דרב ביבי בר אביי [אידי בר אבין] וכתב ה''ר מנוח דבגמרא פריך בין אימות הגשמים בין אמו''ש וי''ט ונכלליה מכלל ומשני דילמא אתי לאיטרודי משמע שאם מובטח דלא אתי לאיטרודי רשאי כדאמרינן גבי נשיאות כפים עכ''ל. ובקשתי לו חבר ולא מצאתי: וכן במוצאי שבתות. שם מימרא דרב נחמן אמר שמואל:

 לחם משנה  במה דברים אמורים בימות החמה וכו'. שם (דף כ"ט) מימרא דרב ביבי בר אביי ומתקיף עליה מר זוטרא ונכלליה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר אתי לאיטרודי ע''כ. וכתב הרב''י בסי' ק''י בטור א''ח וז''ל ונראה לי דהא דחיישינן דיטעה יותר בתפלת הביננו מבתפלת י''ח הוא מפני שאדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שבקל אדם יכול לדלג שתים או שלש תיבות עד כאן. ונראה שהוצרך לומר כן למנהג אשכנז שכתב הטור וז''ל בסי' קי''ז שבין בימות החמה בין בימות הגשמים אומרים ברך עלינו אלא שבימות הגשמים אומרים ותן טל ומטר לברכה ולכך הוצרך לתרץ תירוץ זה. וקשה לי על תירוצו דאם כן כשתירצו בגמרא על קושיא אחריתא דמר זוטרא דאיתא התם ונכלליה מכלל ודשננו וכו' ואמרו אתי לאיטרודי הקשו שם אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי וכו' ומאי הקשו הא יש לחלק בין ברכה דהביננו לברכה דאתה חונן שהיא ברכה די''ח כמו שחלק הוא ז''ל ולמה הוצרכו בגמרא לתרץ ולחלק בין תחלת צלותא לאמצע צלותא יותר טוב היה לו לחלק זה החילוק אף על גב דהוי בתחלת צלותא כיון שהברכה היא קצרה. לכך נראה לי לתרץ למנהג אשכנזים דמכל מקום תחלת צלותא מיקרי כיון שהוא קרוב הרבה לתחלת הברכה אבל ודשננו בנאות ארצך הוא רחוק יותר מתחלת הברכה: וכן במוצאי שבתות וכו'. שם מימרא דרב נחמן ואף ע''ג דהקשה עליה מר זוטרא ואסיקנא בקשיא עם כל זה לא אסיקנא בתיובתא וכן פסקו הפוסקים:

ה
 
וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מֵאַרְבַּע תְּפִלּוֹת שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וּבְרָכָה אֶמְצָעִית מֵעֵין אוֹתוֹ הַיּוֹם. בְּשַׁבָּתוֹת חוֹתְמִין בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. וּבָרְגָלִים חוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם הָיָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב חוֹתְמִים בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה חוֹתְמִין בָּהּ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם הָיָה שַׁבָּת חוֹתֵם בָּהּ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:

 כסף משנה  ובשבתות ובימים טובים וכו'. פרק שני דיום טוב [ביצה] (דף י"ו.) תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בש''א בשחר מתפלל שמונה של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובה''א מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים א''ל אטו שבת ישראל מקדשי ליה שבת מיקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת וישראל והזמנים אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדמתרץ רבינא ופירש''י אטו שבת ישראל מקדשי ליה שהקדמת קדושת ישראל לשל שבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראים מועדים בבית דין אלא שבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות בית דין עכ''ל. ומכיון דאשכחן דלב''ה דקיימא לן כוותייהו אפילו ביום טוב שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא שבע כל שכן בשבת דלאו יום טוב דאפי' ב''ש מודו דאינו מתפלל אלא שבע שלא אמרו ביום טוב שחל להיות בשבת מתפלל ח' אלא להזכיר שבת ויום טוב: בראש השנה חותמין בה מלך וכו':

 לחם משנה  ובשבתות ובימים טובים וכו'. ואם היו שבת ויו''ט וכו'. פרק יו''ט שחל (ביצה י"ז) מבואר שם דחותם מקדש השבת וישראל והזמנים:

ו
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְפִלַּת עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אֲבָל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְפַּלֵּל תֵּשַׁע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל כָּל יוֹם וְשָׁלֹשׁ אֶמְצָעִיּוֹת. רִאשׁוֹנָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת עִנְיָנָהּ מַלְכֻיּוֹת. שְׁנִיָּה זִכְרוֹנוֹת. שְׁלִישִׁית שׁוֹפָרוֹת. וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֵעִנְיָנָהּ:

 כסף משנה  אבל תפלת המוספין של ראש השנה. בפרק בתרא דראש השנה (דף ל"ב.) ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן מעניינה:

ז
 
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל בְּכָל תְּפִלָּה מֵחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁבַע בְּרָכוֹת. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַיּוֹם. וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת [ב] חוֹתֵם בְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים:

 כסף משנה  ביוה''כ מתפלל בכל תפלה וכו'. ברייתא פרקא קמא דנדה (דף ח':) ומה שכתב וחותם בכל אחת מהן וכו': ואם חל להיות בשבת וכו'. למד כן מדין י''ט שחל להיות בשבת שכתבתי בסמוך:

ח
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיוֹם צוֹם שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲבָל בְּיוֹם צוֹם שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל מִתְפַּלֵּל [ג] תְּפִלַּת הַמּוּסָפִים תֵּשַׁע בְּרָכוֹת כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל בְּמוּסַף רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהֵם אוֹתָן הַבְּרָכוֹת עַצְמָן לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָן אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג:

 כסף משנה  בד''א ביום צום של כל השנה וכו'. כתב ה''ר מנוח כדאמרינן (ר"ה כ"ו:) שוה היובל לר''ה לתקיעה ולברכות:

ט
 
בְּכָל תְּפִלָּה מֵהַתְּפִלּוֹת פּוֹתֵחַ קֹדֶם לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה [ד] (תהילים נא-יז) 'יְיָ' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ'. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם בְּסוֹף הַתְּפִלָּה אוֹמֵר (תהילים יט-טו) 'יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי' וְגוֹ' וְאַחַר כָּךְ צוֹעֵד לַאֲחוֹרָיו:

 כסף משנה  בכל תפלה וכו'. מימרא דר''י פ''ק דברכות (דף ד':):

 לחם משנה  בכל תפלה מהתפלות וכו'. פרק קמא דברכות (דף ד':) [כר' יוחנן] דאמר אפילו תימא בכולהו וכיון דתקנו רבנן כתפלה אריכתא דמיא:

י
 
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים [ה] וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַיָּמִים וְאוֹמֵר בָּעֲבוֹדָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא. בְּמוּסָף בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָף כְּמוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּיוֹם טוֹב. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִית מֵעֵין קָרְבַּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

 כסף משנה  בראשי חדשים וכו'. ברייתא פרק במה מדליקין שבת (דף כ"ד.) ר''ח וחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י''ח ואומר מעין המאורע בעבודה. ופירש''י מעין המאורע היינו יעלה ויבא: במוסף בחולו של מועד וכו'. עד מקדש ישראל וראשי חדשים למדה מהדין שאכתוב בסמוך:

יא
 
שַׁבָּת שֶׁחָלָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה שֶׁבַע בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַשַּׁבָּתוֹת וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבוֹא בָּעֲבוֹדָה. בְּמוּסָף מַתְחִיל בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית בְּעִנְיַן שַׁבָּת וּמַשְׁלִים בְּעִנְיַן שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּאֶמְצַע בְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד חוֹתֵם בָּהּ כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹתֵם בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת:

 כסף משנה  שבת שחלה להיות בחולו של מועד וכו'. ברייתא בפ''ב דביצה (דף יז.) ופ' בכל מערבין (עירובין מ':) שבת שחלה להיות בר''ח או בחולו של מועד במוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. ואע''פ שבברייתא זו אמרו שמסיים בשל שבת כלומר חותם בשל שבת לחוד כתב הר''ן דלית הילכתא כהאי תנא בהא מדאשכחן בפ' שלשה שאכלו ברכות (מ"ט.) אמר רבי אין חותמים בשתים אותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל ור''ח ומשמע דר''ח וחש''מ בחתימת המוספין שוים הם לחתימת המוסף דיום טוב דאסיקנא כרבי דאמר מקדש השבת וישראל והזמנים ה''נ חותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים ומינה דבחש''מ חותם נמי כמו בי''ט שחל להיות בשבת דהא ר''ח וחולו של מועד שוים הם לכל ענינים ואם כן היה מפרש רבינו לא הו''ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו היה מפרש ומסיים בשל שבת לא לענין חתימה קאמר אלא שאומר איזה ענין של שבת כמו ישמחו במלכותך וכו' וכדומה והאי ברייתא לא דברה בענין החתימה אלא מדאותביה לוי לרבי מקדש השבת וישראל וראשי חדשים אלמא הכי בעי מחתם וה''ה לחולו של מועד כמ''ש:

 לחם משנה  שבת שחל וכו'. ברייתא פרק יום טוב שחל (ביצה דף י"ז):

יב
 
וְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בַּלַּיְלָה וַתּוֹדִיעֵנוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל בֵּין קְדֵשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֵשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה הִקְדַּשְׁתָּ ( וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתְךָ) וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשוֹן וְכוּ'. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה מַבְדִּיל בְּאַתָּה חוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס:

 כסף משנה  וי''ט שחל להיות באחד בשבת וכו'. בפ' אין עומדין ברכות (ל"ג:) אמרו כמה סברות היכן יזכירו הבדלה בי''ט שחל להיות אחר השבת ובסוף אמר ר' יוסף לא האי ידענא ולא האי ידענא אלא מדרב ושמואל דתקינו לן מרגניתא בבבל ותודיענו משפטי צדקך כו' וכתבו הרי''ף והרא''ש ז''ל דהכי קי''ל: ובמ''ש ובמוצאי י''ט וכו'. שם (ל"ג.) איבעיא להו המבדיל על הכוס מהו שיבדיל בתפלה ואסיקנא דצריך להבדיל בתפלה:

 לחם משנה  וי''ט שחל וכו'. פרק אין עומדין (דף ל"ג:) אנא לא הא ידענא ולא הא ידענא אלא מדרב ושמואל ידענא:

יג
 
בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים [ו] מוֹסִיפִין בְּהוֹדָאָה עַל הַנִּסִּים. שַׁבָּת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת בַּחֲנֻכָּה מַזְכִּיר עַל הַנִּסִּים בְּמוּסָף כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר [ז] בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת:

 כסף משנה  בחנוכה ובפורים. [בפרק במה מדליקין כ''ד.]: שבת שחלה להיות בחנוכה וכו'. פרק במה מדליקין שבת (דף כ"ד.) איפליגו אמוראי דרב הונא ורב יהודה אמרי אינו מזכיר כיון דחנוכה לית בה מוסף ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי מזכיר ואסיקנא התם דהלכתא כוותייהו דיום הוא שנתחייב בד' תפלות:

יד
 
בִּימֵי הַתַּעֲנִית אֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁהִתְעַנָּה מוֹסִיף בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה עֲנֵנוּ וְכוּ'. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרָהּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא וְחוֹתֵם בָּהּ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה ( וּמוֹשִׁיעַ). וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל עֶשְׂרִים בְּרָכוֹת. בְּתִשְׁעָה בְּאָב מוֹסִיפִין בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם רַחֵם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל הָעִיר הָאֲבֵלָה כוּ':

 כסף משנה  בימי התענית וכו'. פ''ק דתענית (דף י"ג:) אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית והיכן אומרה בין גואל לרופא מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בשומע תפלה ואסיקנא והלכתא בשומע תפלה. וממה שאמר וכי יחיד קובע ברכה לעצמו משמע דש''צ קובע ברכה לעצמו ואומרה בין גואל לרופא. ובפרק במה מדליקין (שבת כ"ד.) תניא דבימי התענית אומר מעין המאורע בשומע תפלה ופירש''י מעין המאורע היינו עננו: ומ''ש וחותם בה העונה בעת צרה: בתשעה באב וכו'. בסוף תענית כתב הרי''ף ירושלמי רבי אחא אומר יחיד בט''ב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו נחם ה' אלהינו עלינו וכו'. והיכן אומרה א''ר ירמיה כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרה בהודאה כדתנן [ברכות נ''ד.] נותן הודאה לשעבר וצועק על העתיד לבא ונהוג עלמא למימרה בבונה ירושלים וסמכי [אהא] דאמר ר' יהודה בריה דשמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר ע''כ:

טו
 
כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אוֹמֵר בִּבְרָכָה שְׁנִיָּה [ח] מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וּבִימוֹת הַחַמָּה מוֹרִיד הַטָּל. מֵאֵימָתַי אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם [ט] מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג עַד תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וּמִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח אוֹמֵר מוֹרִיד הַטָּל:

 כסף משנה  כל ימות הגשמים. משנה פרק אין עומדין (שם ל"ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים דהיינו ברכת אתה גבור ופ''ק דתענית (דף ב'.) תנן רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר ואיפסקא הלכתא בגמרא [שם ג'.] כוותיה. וכתב הרי''ף פי' האחרון המתפלל תפלת מוסף הוא מזכיר גבורות גשמים ובשחרית אינו מזכיר וביום טוב הראשון של פסח בשחרית מזכיר גבורות גשמים ובמוסף אינו מזכיר. ירושלמי מ''ט דר' יהודה כדי שיצאו כל המועדות בטל מפני שהוא סימן יפה לעולם: וכתב הר''ן שאמרו עוד בירושלמי שכיון שמפני שיצאו כל המועדות בטל הפסיקו ההזכרה ביום טוב הראשון של פסח אף על פי שהוא זמן גשמים עדיין אם כן יזכיר מבערב ומשני לית כל עמא תמן כלומר ונמצא זה מזכיר טל וזה מזכיר גשם לפי שיש שאינו בקי בשעת ההזכרה עד שישמע מפי ש''צ והקשו עוד ויזכיר בשחרית ומשני יהיה סבור שהזכירו מבערב ולשנה אחרת יזכיר מבערב ונמצאו האחרים מזכירים גשם והוא טל ומשנה מטבע תפלתו ממטבע תפלת צבור:

 לחם משנה  מאימתי אומר מוריד הגשם וכו'. פ''ק דתענית [דף ב'.] אמרו במשנה ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון [של חג, האחרון] מזכיר הראשון אינו מזכיר וכו'. ואמרו שם (דף ד' ע"ב) בגמרא הלכה כרבי יהודה והקשו שם והא אמר רבי אלעזר הלכה כר''ג ומבואר שם בגמרא דדינו של ר''ג בשבעה במרחשון ליתיה אלא בזמן שבית המקדש קיים דאיכא עולי רגלים אבל בזמן הזה שאין ב''ה קיים שואלין בי''ט האחרון וכן משמע שם דאפילו בח''ל דאיכא פירי דדברא שואלין בשבעה במרחשון ורבינו לא פסק כלל מזה. וכבר תמה הר''ן ז''ל עליו בריש מסכת תענית. ונראה לי לתרץ דכיון דמי שאמר שם (דף ו'.) ובגולה עד ששים בתקופה חולק על כל מה שתירצו בריש פירקין דהיכי קאמר דבגולה עד ששים הא לעיל אמרו אע''ג דאיכא פירי וכו' אינו אלא בז' במרחשון ולא נראה לרבינו לחלק ולומר דהא דבגולה איירי בבבל שהוא מקום מצולה כדכתב הר''ן ז''ל ולכך קאמר עד ס' דמדקאמר בגולה משמע דבכל ח''ל מיירי דהכל קרי ליה גולה וכיון דפסקו שם דהלכתא כר' חנינא אדחיה ליה כל מאי דאמרי' לעיל ואין לנו אלא ב' זמנים אחר ששים יום בגולה וז' במרחשון בארץ ישראל. ומ''מ פסקינן הלכתא כר' יהודה יום טוב האחרון וכו' דיש חילוק בין שאלה להזכרה כדאמרינן התם. זה נראה לי ליישב דברי רבינו ז''ל:

טז
 
מִשִּׁבְעָה יָמִים בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר הַגֶּשֶׁם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּשִׁנְעָר וּבְסוּרְיָא וּבְמִצְרַיִם וּבַמְּקוֹמוֹת הַסְּמוּכוֹת לְאֵלּוּ וְהַדּוֹמִין לָהֶן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים [י] בְּיוֹם שִׁשִּׁים אַחַר תְּקוּפַת תִּשְׁרֵי:

 כסף משנה  משבעה ימים במרחשון וכו'. משנה פרק אין עומדין ברכות (ל"ג.) מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים ובפרק קמא דתענית (דף י'.) תנן בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים רשב''ג אומר בשבעה בו ובגמרא א''ר אלעזר הלכה כרשב''ג תניא חנניא אומר בגולה עד ששים בתקופה אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא ואיבעיא לן אי יום ס' כלאחר ס' או כלפני ס' ואסיקנא דיום ס' כלאחר ס' וז''ש רבינו שואלין את הגשמים ביום ס' אחר תקופת תשרי ומפרש רבינו בגולה היינו שנער וסוריא ומקומות הסמוכים לאלו:

 לחם משנה  שואלים את הגשמים ביום ששים וכו'. כתב רבינו ביום ששים משום דאסיקו שם בגמ' תענית (י'.) דיום ששים כלאחר ששים דמיא:

יז
 
מְקוֹמוֹת שֶׁהֵן צְרִיכִין לִגְשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה כְּגוֹן אִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקִים שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּעֵת שֶׁהֵן צְרִיכִין לָהֶן בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמְקוֹמוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִים אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּתְפִלַּת מוּסָף שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים:

 כסף משנה  מקומות שהם צריכים וכו'. פרק קמא דתענית (דף י"ד:) שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכין למיטרא בתקופת תמוז כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כצבור דמינן ובברכת השנים שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה: וכתב הר''ן אע''ג דאמרינן בפ''ק דע''ז (דף ח'.) שאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים שאני מטר שהוא מזיק לרוב העולם בתקופת תמוז כדכתיב הלא קציר חטים היום וכו' וכן כתב ה''ר מנוח בשם בעל ההשלמה: וכתב רבינו בפירוש המשנה שכל הזמנים שנשנו לגשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאויר ארץ ישראל אבל בשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכין לגשמים באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא שבעה במרחשון ויש ארצות שיהיו בהם במרחשון ימות החמה ואינם טובים להם הגשמים אבל הם מאבדים וממיתים והיאך ישאלו אנשי הארץ במרחשון הגשמים הלא זה שקר גמור וכל זה סברא נכונה ונראית לעין עכ''ל: וכתב הרא''ש בתשובותיו כלל ד' שאלה עשירית דלפום ריהטא משמע שפירוש המשנה סותר מ''ש בחיבורו כי בפירוש המשנה כתב ובשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשם באותה הארץ ויעשו אותו זמן כאילו הוא ז' במרחשון אלמא ששואלים בברכת השנים ובחבורו כתב שאיי הים שואלים הגשמים בשומע תפלה. והמדקדק בדבריו ימצאם מכוונים כי בפירוש המשנה כתב ארצות לפי שיש חילוק בין ארץ ישראל לבבל לענין שאלה והזכרה מזה נלמוד שאין נקראים רבים אלא ארץ ואותם הם שאומרים בזמן הצריך להם שאלה בברכת השנים אבל בחיבורו כתב מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה כגון איי הים ואינם נקראים ארץ בפני עצמם הילכך כיחידים דמו ובשומע תפלה עכ''ל: ואני בעניי לא נראה לי פירוש חילוק זה שביאר רבינו דאיי הים למה לא יקרא ארץ אבל כוונת רבינו בפירוש המשנה שהזמנים שנשנו במשנה לשאלת גשמים אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאוירה אבל שאר ארצות שאינם צריכים גשמים אז אלא בזמנים אחרים אין שואלים את הגשמים אז אלא בזמן הצריך להם ויעשו אותו הזמן כאילו הוא ז' במרחשון בארץ ישראל לענין ששואלים גשם בזמן צריך להם לא בזמן שאינו צריך להם אדרבא הם ממיתים ומאבדים ומיהו לא נחית שם כדי לפרש באיזו מקום מהתפלה ישאלו ופה בחיבור ביאר שבשומע תפלה ישאלו וכההיא דאנשי נינוה. ומה שכתב רבינו כגון איי הים הרחוקים לא בא לומר שאינם נקראים ארץ אלא לפי שהוא דבר תימה לומר שיש מקומות שהם צריכים גשמים בימות החמה לזה אמר שזה ימצא באיי הים הרחוקים. ואל תשיבני ממה שאמרו ובגולה עד ס' בתקופה והם שואלים בברכת השנים דשאני התם שהוא זמן שאלת גשמים גם בא''י: ומקומות שהם עושים י''ט שני ימים וכו'. שם (תענית דף ד':) אמאי דתנן ר' יהודה אומר האחרון מזכיר אמרינן בגמרא ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן אמר רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה ערבית ושחרית וחוזר ומתחיל במוספין. כלומר פוסק במנחה דשמא שביעי הוא ופוסק נמי בערבית ושחרית של ט' ספק ח' כדינו אם הוא שמיני ואסיקנא והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ויש לדקדק למה איחר רבינו מלומר זה עד כה דלעיל כשכתב מאימתי אומר מוריד הגשם וכו' מיד הו''ל לסמוך דין זה ולמה הפסיק ביניהם בדיני שאלה בברכת השנים. ויש לומר שרצה לפרש תחלה כל דיני הגשמים הנוגעים לארץ ישראל בין בהזכרה בין בשאלה ואח''כ פירש דין שאר מקומות וביאר תחילה דינם לענין שאלה דסליק מינה וחזר והשלים דינם לענין הזכרה:

יח
 
כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ חוֹתֵם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ וּבְבִרְכַּת עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וּבַעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים חוֹתֵם בַּשְּׁלִישִׁית הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וּבְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט:

 כסף משנה  כל השנה כולה וכו'. סוף פ''ק דברכות (דף י"ב:) מימרא דרבה בר חנניא סבא משמיה דרב: וכתב ה''ר מנוח דמלך אוהב צדקה ומשפט משמע שיתנהגו ברואיו בצדק ובמשפט אבל המלך המשפט ר''ל שהוא יתברך שופט העולם אי נמי משמע שהוא עצמו המשפט כמו שאנו אומרים הוא היודע הוא החכמה שאין לומר עליו יתברך חכם ומבין שנראה שהוא קונה החכמה והבינה מאחר. ודע שבמקצת ספרי רבינו כתוב ובברכת י''ב והוא ט''ס וצריך להגיה ובברכת י''א:

 לחם משנה  כל השנה כולה וכו'. סוף פ''ק דברכות (דף י"ב ע"ב). ומ''ש בברכת שתים עשרה הוא טעות וצריך לומר בברכת אחת עשרה וכבר כתב כן הריב''ש ז''ל בסימן תפ''ה וכתב שאי אפשר לטעות בכל ספרי רבינו ז''ל שבכמה מקומות כתב כן אלא שהיא כשגגה היוצאה מלפני השליט:

יט
 
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה [כ] זָכְרֵנוּ לְחַיִּים כוּ' וּבַשְּׁנִיָּה מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים וְכוּ' וּבְהוֹדָאָה זְכֹר רַחֲמֶיךָ וְכוּ' וּמוֹסִיפִין בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה בְּסֵפֶר חַיִּים וְכוּ'. וְכֵן יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וּבְכֵן וְכוּ' אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִנְהָג פָּשׁוּט הוּא לְהוֹסִיף בַּשְּׁלִישִׁית וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וְכוּ':

 כסף משנה  יש מקומות שנהגו וכו'. כתב הר''ן בריש פרק בתרא דר''ה בשם ר''י בן גיאת ז''ל דאע''ג דאמרינן לא ישאול אדם צרכיו בג' ראשונות ולא בג' אחרונות נהגו לומר כן לפי שצרכי רבים הם. וכתב עוד שהרמב''ן ז''ל מצא סמך לדבר במסכתא סופרים שכתוב בה בלשון הזה וכשם שחתימתן של ר''ה ושל י''ה משונה משאר הימים כך תפלתם משונה וא''א זכרנו בג' ראשונות ובג' אחרונות אלא בשני י''ט של ר''ה וי''ה ואף אלו בקושי התירו:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק שלישי

א
 
תְּפִלַת הַשַּׁחַר מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עִם הָנֵץ הַחַמָּה [א] וּזְמַנָּהּ עַד סוֹף שָׁעָה רְבִיעִית שֶׁהִיא שְׁלִישִׁית הַיּוֹם. וְאִם עָבַר אוֹ טָעָה וְהִתְפַּלֵּל אַחַר אַרְבַּע עַד חֲצוֹת הַיּוֹם יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה. אֲבָל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁתְּפִלָּה מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה כָּךְ מִצְוָה מִדִּבְרֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ כְּמוֹ שֶׁתִּקְנוּ לָנוּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים:

 כסף משנה  תפלת השחר מצותה שיתחיל וכו'. פרקא קמא דברכות (דף ט':) אמר אביי לק''ש כותיקין דא''ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תנן התם ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר רבי זירא מאי קרא ייראוך עם שמש ופירש''י מאי קרא דמצוה להתפלל עם הנץ החמה וכן דעת ה''ר יונה והרי''ף והרא''ש ז''ל: וזמנה עד סוף שעה רביעית וכו'. ריש פ''ד דברכות (דף כ"ו) תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות ואסיקנא התם (שם כ"ו) הלכה כרבי יהודה וכתב רבינו שהוא שלישית היום לרמוז אל מ''ש בפירוש המשנה פ''ק דברכות אצל מה ששנינו גבי ק''ש גומרה עד ג' שעות דע כי כל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות הם השעות שיש מהם י''ב שעות ביום וי''ב שעות בלילה ומ''ש עד ג' שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום בין שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת. וכתבו הרי''ף והרא''ש ז''ל ואע''ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבו ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה. ונ''ל הטעם דכיון דקי''ל טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ויוצא י''ח שחרית כ''ש עד חצות דאכתי לא מטא זמן תפלת מנחה אבל אם נזכר אחר שהגיע זמן המנחה מתפלל תחילה תפלת המנחה ואח''כ מתפלל תפלת שחרית. ומ''מ יש מדקדק שהו''ל להרי''ף ורבינו לכתוב עד חצות וחצי שעה יותר דהא אכתי לא מטא זמן תפלת מנחה ונ''ל דאה''נ אלא דלא דק בין חצות לחצי שעה יותר וכיון דאשכחו רבנן דאמרי עד חצות אסמכוה למילתייהו ואמרו עד חצות אבל ה''ה עד שיגיע זמן המנחה כנ''ל אלא שמדברי הרשב''א נראה דעד חצות דוקא אמרו וכמ''ש בס' ב''י לא''ח סימן פ''ט:

ב
 
כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁתְּפִלַּת הַמִּנְחָה כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ. וּלְפִי שֶׁהָיָה הַתָּמִיד קָרֵב בְּכָל יוֹם בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה תִּקְּנוּ זְמַנָּהּ מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה קְטַנָּה. וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב הַפֶּסַח שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה, אָמְרוּ שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל מֵאַחַר שֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה יָצָא. וּמִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן זֶה הִגִּיעַ זְמַן חִיּוּבָהּ וְזוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחָה גְּדוֹלָה:

 כסף משנה  כבר אמרנו וכו'. ברייתא פרק תפלת השחר (כ"ו:) איזו היא מנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה ואי זו היא מנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה, ומפרש רבינו דהיינו טעמא כדתנן פ''ה דפסחים תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בט' ומחצה חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה והפסח אחריו:

 לחם משנה  (א-ב) תפלת השחר מצותה כו'. בריש פרק תפלת השחר (דף כ"ו.) משנה תפלת השחר עד חצות ר''י אומר עד ד' שעות ואיפסיק הלכתא בגמרא [כ''ז.] כר' יהודה ותנן בבחירתא כותיה והקשו בגמרא על מתניתא ורמינהי מצותה עם הנץ החמה וכו' ותירצו כי תניא ההיא לותיקין וכו' והקשו עד חצות ותו לא והאמר רב מרי בריה דרבי ירמיה וכו' טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים שחרית מתפלל מנחה שתים ותירצו כולי יומא מצלי ואזיל עד חצות יהבו ליה שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבו ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה ע''כ. למדנו מזאת הסוגיא דלר' יהודה מד' שעות ואילך שכר תפלה יהבו ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה דמד' שעות ואילך לר' יהודה כמחצות ואילך לת''ק וא''כ יש תימה על רבינו ז''ל שכתב שעד חצות לבד שכר תפלה יהבו ליה וכבר תמה עליו הרב''י והעלה בתירוץ האחרון אשר סמך עליו דנפקא ליה לרבינו ז''ל הא משום דלא ניפוש במחלוקת ר' יהודה ורבנן כל כך דלרבי יהודה עד חצות אפילו שכר תפלה לא יהבו ליה ולרבנן שכר תפלה בזמנה יהבו ליה לכך אמר רבינו ז''ל דשכר תפלה מיהא יהבו ליה עד חצות. אבל מדין טעה ולא התפלל וכו' אין ללמוד כלל דהתם אע''ג דשכר תפלה יהבו ליה התם שאני דשעת תפלה הוא. וקשה לי עליו דכיון דטעמא דרבנן דקאמרי עד ו' שעות לא נפקא להו אלא מפני שתמיד של שחר קרב עד ו' שעות א''כ אנן דקיימא לן דתמיד של שחר אינו קרב אלא עד ד' שעות מניין לו לתת זמן עד חצות לרבי יהודה כלל. עוד קשה בין למה שמפרש הוא ז''ל וכן הרשב''א ז''ל דשאני שעת תפלה אבל שלא בשעת תפלה אפילו שכר תפלה לא יהבו ליה וכשתירצו בגמרא מכאן ואילך שכר תפלה וכו' ר''ל בשעת תפלה א''כ למה תירצו מכאן ואילך שכר תפלה וכו' לישני גמרא דמאי דקאמר עד חצות מהני הוא לומר דעד חצות יוכל להתפלל כל זמן שירצה אבל מחצות ואילך אי זמן תפלה כגון משש שעות ולמעלה מתפלל אבל אי לאו זמן תפלה כגון אותה חצי שעה שלאחר חצות אינו מתפלל: מיהו לזה יש לומר דאי הוה הכי לא אהני מיעוטא דמתניתין דעד חצות אלא לחצי שעה לבד וזה דוחק לכך משני דעד חצות דמתניתין מיעוט גמור דדוקא עד חצות אין אבל מחצות ואילך לא:

ג
 
נָהֲגוּ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְהִתְפַּלֵּל גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה וְהָאַחַת רְשׁוּת. וְהוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל רְשׁוּת אֶלָּא הַגְּדוֹלָה. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּנֶגֶד דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. וְאִם הִתְפַּלֵּל הַגְּדוֹלָה חוֹבָה לֹא יִתְפַּלֵּל קְטַנָּה אֶלָּא רְשׁוּת:

ד
 
הָא לָמַדְתָּ שֶׁזְּמַן מִנְחָה גְּדוֹלָה מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד תֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה. וּזְמַן מִנְחָה קְטַנָּה מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר מִן הַיּוֹם [ב] שָׁעָה וּרְבִיעַ. וְיֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ [ג] עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה:

 כסף משנה  וזמן מנחה קטנה וכו'. משנה פ' תפלת השחר (דף כ"ו.) תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה ואיבעי לן בגמ' (כ"ז.) אי הלכה כר' יהודה בתפלת המנחה כי היכי דהלכתא כוותיה בתפלת השחר ואסיקנא דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד וז''ש רבינו עד שישאר מן היום שעה ורביע דהיינו עד הערב כת''ק. ויש לדקדק בלשון רבינו שהו''ל לכתוב וזמן המנחה קטנה מט' שעות ומחצה עד שתשקע החמה אבל נראה שכיון למה שכתב הרא''ש בשם הגאון דמאן דמקדים ומצלי ערבית תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כר''י דאם איתא לדרבי יהודה ליתא לדרבנן ואם איתא לדרבנן ליתא לדר' יהודה וכן אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי לתפלת הערב בפלג המנחה דאי איפשר לו לעשות פעם כרבנן ופעם כר''י וגם ה''ר יונה ז''ל כתב כן. ונראה לי שהוא מוכרח בלשון שאמרו דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואין ספק שפירושו התופס שיטתו לעשות כמר עבד והתופס שיטתו לעשות כמר עבד ולכן כתב רבינו זמנה עד שישאר מן היום שעה ורביע ומשם ואילך הוא זמן תפלת הערב היינו כרבי יהודה: ויש לו וכו'. כלומר גם אם ירצה לתפוס שיטת תנא קמא יתפלל אותה עד שתשקע החמה:

ה
 
תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין זְמַנָּהּ אַחַר תְּפִלַּת הַשַּׁחַר עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת בַּיּוֹם. וְהַמִּתְפַּלֵּל אוֹתָהּ אַחַר שֶׁבַע שָׁעוֹת אַף עַל פִּי [ד] שֶׁפָּשַׁע יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁזְּמַנָּהּ כָּל הַיּוֹם:

 כסף משנה  תפלת המוספין וכו'. משנה (שם כ"ז) ושל מוספין כל היום ר''י אומר עד שבע שעות ובגמרא ושל מוספין כל היום אר''י ונקרא פושע והא דתנן בפרק שני דמגילה (דף כ' ע"ב) כל היום כשר למוספין היינו לומר שיצא אבל מכל מקום נקרא פושע. כתב הרמ''ך לא ידעתי למה הוא פושע ומנהגנו להתפלל ביום הכפורים אחר ז' עכ''ל ויש לתמוה עליו מאחר שדברי רבינו הם דברי הגמרא למה תמה עליו ואפשר שלא היה כן בנוסחת הרמ''ך בגמרא:

 לחם משנה  תפלת המוספין זמנה אחר תפלת השחר עד שבע שעות ביום וכו'. משנה שם (דף כ"ז) ופסק כחכמים דזמנה כל היום וגמ' (דף כ"ח) אמרי' דנקרא פושע:

ו
 
תְּפִלַּת הָעֶרֶב אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה הַמִּתְפַּלֵּל אוֹתָהּ זְמַנָּהּ מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. ותְּפִלַּת נְעִילָה זְמַנָּה כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָהּ [ה] סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה:

 כסף משנה  תפלת הערב וכו'. משנה (שם דף כ"ו) תפלת הערב אין לה קבע ובגמרא מאי אין לה קבע אי לימא דאי בעי מצלי כולה ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. ופי' ה''ר יונה דה''ק אם איתא דאין בו משמעות אחר אלא שזמנה כל הלילה ליתני תפלת הערב כל הלילה ומדלא תני הכי שמעינן דאיכא נמי משמעות אחר דאתא לאשמועינן שהיא רשות וא''כ אין לה קבע ר''ל ב' דברים שהיא רשות ושזמנה כל הלילה: ותפלת נעילה וכו'. נתבאר טעם רבינו בפ''א:

ז
 
הַמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קֹדֶם זְמַנָּהּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בִּשְׁעַת הַדְּחָק אַחַר שֶׁעָלָה [ו] עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא. * וְיֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת [ז] בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. וְכֵן יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת לְפִי שֶׁתְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אֵין מְדַקְדְּקִין בִּזְמַנָּהּ. וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע [ח] בִּזְמַנָּהּ אַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים:

 ההראב"ד   ויש לו להתפלל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה:

 כסף משנה  המתפלל תפלה קודם זמנה. זה פשוט אך מ''ש ואם התפלל תפלת שחרית וכו' נלמד ממאי דאמר בסוף תפלת השחר (דף ל'.) אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו מקדמי למיזל לאורחא הוו מקדמי ומצלי. ומפרש רבינו מקדימים לעיקר מצותה שהוא עם הנץ החמה והיו הם מקדימים מעלות השחר וכ''כ התוספות בשם ר''ח: ויש לו להתפלל תפלת ערבית וכו'. כלומר כבר אפשר לו לעשות כן והיינו אם לא יתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל בפרק זה, ולאו דוקא של שבת בערב שבת או של מוצאי שבת בשבת דה''ה בכל יום אלא שרבינו העתיק לשון הגמרא דגרסינן בתפלת השחר (דף כ"ז ע"ב) אמר ר''ח בר אבין רב צלי של שבת בע''ש ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת: וכתב ה''ר מנוח ודוקא מפני הדחק או צורך שעה והיינו שסמכה הרב לההיא דלעיל דמיירי בשעת הדחק עכ''ל. וסובר רבינו שהטעם שאף ע''פ שהוא יום מתפלל תפלת ערבית לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה. ומ''ש הראב''ד ז''ל אין ראוי לעשות כך אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה עכ''ל. אין כאן השגה שרבינו בהאי פירקא לא נחית אלא לפרושי באיזה זמן מתפלל אדם תפלת הערב ויוצא בה ולא נחית לפרושי דיני סמיכת גאולה לתפלה:

 לחם משנה  המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וכו'. ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק וכו'. שם (דף ל'.) אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעו למיפק באורחא הוו מקדמי ומצלי וסובר רבינו דהיינו אחר שעלה עמוד השחר ודלא כרש''י ז''ל והיינו בשעת הדחק: ויש לו להתפלל וכו'. שם (דף כז) רב צלי של שבת בערב שבת: וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות וכו'. (שם) ומה שהוצרך רבינו ז''ל לתת טעם לפי שתפלת ערבית רשות אע''ג דבגמ' [שם כ''ז:] לא משמע דהוי טעמא אלא משום דקיימא לן כר' יהודה דעד פלג המנחה הוי זמן תפלת המנחה ומשם ואילך הוי זמן תפלת ערבית שכן אמרו שם אמר רב חסדא ניחזי אנן וכו' שמע מינה הלכה כרבי יהודה וכו' מ''מ הוקשה לו לרבינו ז''ל דאע''ג דקי''ל כר' יהודה דאמר דזמן תפלת המנחה הוי עד פלג המנחה מ''מ היה להם לקבוע זמן בערבית מעת צאת הכוכבים כמו שאמרו בתפלת שחרית לכך אמר הטעם מפני שתפלת ערבית רשות. וא''ת הא שמואל אית ליה שם דתפלת ערבית חובה דכן אמרו שם אלא מאי אין לה קבע כמ''ד תפלת ערבית רשות האמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית ר''ג אומר חובה ואפ''ה ס''ל דמותר להתפלל של מוצאי שבת בשבת שכן אמרו שם ת''ש דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת. וי''ל דרבינו גריס לגירסת הרי''ף ז''ל דגריס אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות ואינו מחלוקת רב ושמואל כגירסת התוס' אלא מחלוקת אביי ורבא ופסק כרבא. ומה שהביאו שם למימרא דרב יהודה אמר שמואל הוא שהזכיר מחלוקת ר''ג ור' יהושע. וא''ת אי טעמא הוי משום דתפלת ערבית רשות איך אמרו שם אדרבה מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש''מ אין הלכה כר' יהודה ומנא ליה דילמא אע''ג דס''ל כר' יהודה מ''מ לא הוו מצלו עד אורתא משום דס''ל דתפלת ערבית חובה. ועוד קשה כשאמר שם רב איקלע לבי גניבא וצלי וכו' ש''מ תלת וכו' לימא ש''מ ארבע והוא תפלת ערבית רשות דהא טעמא דצלי דשבת בע''ש נמי משום הכי. וי''ל דרבינו לא צריך להאי דתפלת ערבית רשות לומר דאמאי צלי של שבת בע''ש דהא ודאי היא מצוה משום קבלת שבת ואפי' דס''ל דתפלת ערבית חובה שפיר מצלי ליה אי אית ליה כר' יהודה אלא מה שהוצרך לטעם זה הוא למ''ד דמצלי של מוצאי שבת בשבת דזה ודאי נראה כעושה מקודש חול ולא הוה לן למעבד הכי לכך אמר לפי שתפלת ערבית רשות וכו':

ח
 
כָּל מִי שֶׁעָבַר עָלָיו זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הִתְפַּלֵּל בְּמֵזִיד אֵין לוֹ תַּקָּנָה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. [ט] בְּשׁוֹגֵג אוֹ שֶׁהָיָה אָנוּס אוֹ טָרוּד מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ תְּפִלָּה בִּזְמַן תְּפִלָּה הַסְּמוּכָה לָהּ. וּמַקְדִּים תְּפִלָּה שֶׁבִּזְמַנָּהּ וְאַחֲרֶיהָ מִתְפַּלֵּל אֶת הַתַּשְׁלוּמִין:

 כסף משנה  כל מי שעבר עליו וכו'. ברייתא בפרק תפלת השחר (דף כ"ו.) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל תפלת ערבית או תפלת שחרית וסובר רבינו דהיינו דוקא כשביטל במזיד:

 לחם משנה  כל מי שעבר עליו וכו'. ר''פ תפלת השחר (דף כ"ו) ברייתא מעוות לא יוכל לתקון ואוקמה בשביטל במזיד:

ט
 
כֵּיצַד. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית וְעָבַר חֲצִי הַיּוֹם יִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם. רִאשׁוֹנָה תְּפִלַּת מִנְחָה וְהַשְּׁנִיָּה תַּשְׁלוּמֵי שַׁחֲרִית. [י] טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם. רִאשׁוֹנָה עַרְבִית וּשְׁנִיָּה תַּשְׁלוּמֵי מִנְחָה. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם. רִאשׁוֹנָה שַׁחֲרִית וְהַשְּׁנִיָּה תַּשְׁלוּמֵי עַרְבִית:

 כסף משנה  כיצד טעה ולא התפלל שחרית וכו'. שם מימרא דרבי יצחק אמר רבי יוחנן. ומה שכתב ועבר חצי היום לאו דוקא דה''ק ועבר חצי היום וחצי שעה יותר דכבר הגיע זמן המנחה דאילו בחצי היום כיון דעדיין לא הגיע זמן המנחה היכי קאמר ראשונה תפלת המנחה אלא ודאי כדאמרן: טעה ולא התפלל מנחה עד ששקעה וכו'. שם בעיא דאיפשטא: טעה ולא התפלל ערבית וכו'. שם מימרא דר' יצחק א''ר יוחנן:

 לחם משנה  טעה ולא התפלל וכו'. גם זה שם: טעה ולא התפלל לא תפלה זו וכו'. כן דעת רבינו ז''ל וכן דעת התוספות ז''ל דאין תשלומין אלא בתפלה הסמוכה לה. והא דכתב רבינו ז''ל טעה ולא התפלל לא תפלה זו ולא תפלה הסמוכה לה ולא נקט טעה ולא התפלל תפלה זו והתפלל הסמוכה לה ובשלישית נזכר י''ל דנקט הכי לאשמועינן רבותא דאע''ג דטעה בשתיהן וא''כ לא הוה לן למידייניה כטעה אלא כמזיד ולא יתפלל אפילו סמוכה לה קמ''ל דסמוכה לה מיהא ישלם:

י
 
* טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל לֹא תְּפִלָּה זוֹ וְלֹא תְּפִלָּה הַסְּמוּכָה לָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא אַחֲרוֹנָה בִּלְבַד. כֵּיצַד. טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל לֹא שַׁחֲרִית וְלֹא מִנְחָה מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם רִאשׁוֹנָה עַרְבִית וְהָאַחֲרוֹנָה תַּשְׁלוּמֵי מִנְחָה. אֲבָל שַׁחֲרִית אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין שֶׁכְּבָר עָבַר זְמַנָּהּ. [כ] וְכֵן בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת:

 ההראב"ד   טעה ולא התפלל לא תפלה זו כו'. כתב הראב''ד ראיתי בדעתו שאינו משלם טעות אלא בסמוך לו ולפיכך אמר שחרית אין לה תשלומין שכבר עבר זמנה ודעת יחידית היא זו מפני שראה הענין בסמוכין משחרית למנחה וממנחה לערבית ומערבית לשחרית ואני אין לי להורות בה לא איסור ולא היתר ואם רצה להשלים ישלים, אבל אני אומר אם נזכר בסמוכה לה ולא השלים טעותו ורוצה להשלים במופלגות אינו משלים מפני שהוא ביטול במזיד. עוד נ''ל שכל אלו התשלומים שאמרו אינם אלא עם התפלה האחרת שבאה בזמנה הואיל ושעת תפלה היא:

 כסף משנה  טעה ולא התפלל תפלה זו וכו': וכתב הראב''ד ראיתי בדעתו וכו' הואיל ושעת תפלה היא עכ''ל. וה''ר יונה ז''ל כתב שדעת חכמי פרובינצא כדעת רבינו והוא נכון בעיניו. וכתב עוד ה''ר יונה שי''מ כדברי הראב''ד ז''ל שאפילו לא התפלל תפלות הרבה לכולם יש תשלומין ואין דעתו ז''ל נוחה בזה אלא הנכון כדברי רבינו מיהו אם ירצה להתפלל אותם בתורת נדבה ושיחדש בהם דבר הרשות בידו ונכון לעשות כן:

יא
 
הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת שֶׁל מִנְחָה וְשֶׁל מוּסָפִין מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מוּסָפִין. [ל] וְיֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרֶה שֶׁאֵין עוֹשִׂין בְּצִבּוּר כֵּן [מ] כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ:

 כסף משנה  היו לפניו שתי תפלות כו'. ברייתא פרק תפלת השחר (דף כ"ז.) פלוגתא דת''ק ורבי יהודה ופסק רבי יוחנן כת''ק, והכריח ה''ר יונה דמנחה הנזכרת כאן היינו מנחה גדולה וכבר הוקשה לפוסקים ז''ל מה שהיו נוהגים ביה''כ שאחר שהגיע זמן המנחה היו מתפללים מוסף קודם. וכתבו ה''ר יונה והרא''ש ז''ל דהא דהיו לפניו שתי תפלות היינו דוקא שרוצה להתפלל מיד שתיהן כגון שרוצה ליכנס לסעודה גדולה וא''א לו ליכנס עד שיתפלל הילכך תפלת המנחה שהיא תדירה וגם עיקר זמנה אז קודמת אבל אם אינו צריך עתה להתפלל תפלת המנחה יכול להקדים תפלת המוספים. ומ''ש רבינו ויש מי שמורה וכו' הוא להנצל מקושיא זו של יה''כ דכיון דבצבור הוא אין עושין כן כדי שלא יטעו ויבא איזה יחיד מהם ביום אחר קודם שתגיע זמן המנחה להתפלל תפלת המנחה ואח''כ תפלת המוספין. והנכון לקצר בפיוטים בתפילת השחר ולכוין להתחיל להתפלל תפלת המוספין קודם שיגיע זמן מנחה גדולה וכן אנו נוהגים:

 לחם משנה  היו לפניו שתי תפלות וכו'. שם (דף כז): ויש מי שמורה שאין עושין וכו'. הטעם דיאמרו דכיון דזמן מוסף עד שבע שעות ועדיין לא עבר הזמן אמאי אנו מתפללים מנחה קודם אלא ודאי שיש להתפלל מנחה קודם מוסף וא''כ יטעו בשאר הימים להתפלל מנחה קודם מוסף אפילו קודם שש שעות ומחצה:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק רביעי

א
 
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:

 לחם משנה  חמשה דברים מעכבים את התפלה אע''פ שהגיע זמנה כו'. פרק היה קורא (דף ט"ו.) והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה והני מילי לקמיה אבל לאחריו אפילו מיל וכו' ונראה מיל חוזר יותר ממיל אינו חוזר:

ב
 
טָהֳרַת יָדַיִם כֵּיצַד. רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הָיָה לוֹ מַיִם. אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם אַרְבָּעָה מִילִין שֶׁהֵם שְׁמוֹנַת אֲלָפִים אַמָּה הוֹלֵךְ עַד מְקוֹם הַמַּיִם [א] וְרוֹחֵץ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יוֹתֵר עַל כֵּן מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּצְרוֹר [ב] אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה וּמִתְפַּלֵּל:

 כסף משנה  טהרת הידים כיצד וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף ט"ו.) א''ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ מקנח ידיו בעפר או בצרור ובקסמית א''ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה''מ לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה''מ לקמיה אבל לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר כך היא גירסת רבינו וז''ש אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל כלומר עד ולא עד בכלל. אבל אם עבר מן המים יותר. כלומר יותר מפחות ממיל אינו חייב לחזור: ומה שכתב שרוחץ עד הפרק. [עי' במשנה פ''ב דידים]. וכתב רבינו פרק שביעי מהלכות ברכות שמברך ענט''י וכתב ה''ר מנוח וכן לקריאת שמע ונראה מדברי רבינו שבכל התפלות צריך ליטול ידיו אעפ''י שאינו יודע להם שום לכלוך כשם שהוא צריך ליטול ידיו לאכול פת ודלא כהר''ן פ' ע''פ:

ג
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְפָנָיו אֲבָל אִם הָיָה מְקוֹם הַמַּיִם לַאֲחוֹרָיו אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא עַד מִיל. אֲבָל אִם עָבַר מִן הַמַּיִם יוֹתֵר אֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו וּמִתְפַּלֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ מְטַהֵר לִתְפִלָּה אֶלָּא יָדָיו בִּלְבַד, בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת חוּץ מִתְּפִלַּת שַׁחֲרִית. * אֲבָל שַׁחֲרִית רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וְאִם הָיָה רָחוֹק מִן הַמַּיִם מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּלְבַד וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:

 ההראב"ד   אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו כו'. כתב הראב''ד ז''ל לא ידעתי רגליו למה עכ''ל:

 כסף משנה  במה דברים אמורים שאינו מטהר וכו'. אבל שחרית וכו': כתב הראב''ד לא ידעתי רגליו למה עכ''ל. ונראה מדברי מ''ע דאשתמיטתיה למרן הראב''ד הא דתניא בפרק במה טומנין במסכת שבת (דף נ' ע"ב) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר כל פעל ה' למענהו דהיינו לתפלת שחרית. ולי נראה דלא אישתמטתיה האי ברייתא להראב''ד ז''ל אלא שהוא ז''ל מפרש דלא לענין תפלה איתניא האי ברייתא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכדפירש''י:

ד
 
[ג] כָּל הַטְּמֵאִין רוֹחֲצִין יְדֵיהֶן בִּלְבַד כִּטְהוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶם לִטְבּל וְלַעֲלוֹת מִטֻּמְאָתָן אֵין הַטְּבִילָה מְעַכֶּבֶת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁלֹּא יִקְרָא בַּעַל קֶרִי [ד] בִּלְבַד בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּטְבּל. וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ אַחַר כֵּן הִתְקִינוּ אַף לִתְפִלָּה שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל בַּעַל קֶרִי בִּלְבַד עַד שֶׁיִּטְבּל. וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה נָגְעוּ בָּהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן כְּתַרְנְגוֹלִים. וּמִפְּנֵי זֶה תִּקְּנוּ טְבִילָה לְבַעַל קֶרִי לְבַדּוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל הַטְּמֵאִין:

 לחם משנה  כל הטמאים וכו'. מבואר בסוגיא פרק מי שמתו (דף כ"ב:) ונתבארו הדברים יפה בב''י בטור א''ח:

ה
 
לְפִיכָךְ הָיוּ אוֹמְרִין בִּזְמַן תַּקָּנָה זוֹ שֶׁאֲפִלּוּ זָב שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע וּמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה דַּם נִדָּה צְרִיכִין טְבִילָה לִקְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן לִתְפִלָּה מִפְּנֵי הַקֶּרִי אַף עַל פִּי שֶׁהֵם טְמֵאִין. וְכֵן הַדִּין נוֹתֵן שֶׁאֵין טְבִילָה זוֹ מִפְּנֵי טָהֳרָה אֶלָּא מִפְּנֵי הַגְּזֵרָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְצוּיִין אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן תָּמִיד. [ה] וּכְבָר בָּטְלָה גַּם תַּקָּנָה זוֹ שֶׁל תְּפִלָּה לְפִי שֶׁלֹּא פָּשְׁטָה בְּכָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה כֹּחַ בַּצִּבּוּר לַעֲמֹד בָּהּ:

 כסף משנה  (ד-ה) כל הטמאין וכו'. כבר נתבאר זה בסוף הלכות ק''ש: ובית דין שעמדו אח''כ וכו'. תמיה לי מילתא כיון דעזרא גזר לד''ת אף תפלה בכלל ומה צורך לב''ד שאחריו לגזור לתפלה ועוד היכא איתא גזירה זו דב''ד שאחריהם. ואפשר דה''ק בית דין שאחריהם בטלו תקנת עזרא לד''ת והעמידוה לתפלה בלבד וכן כתב הרי''ף בסברא אחת בפרק מי שמתו. אבל אין לשון רבינו נוחה לזה שכתב וב''ד שעמדו אח''כ התקינו אף לתפלה. ואפשר דעזרא לא גזר אלא לד''ת אבל לא לתפלה משום דרחמי היא ואולי לא ימצא מים ונמצא נמנע מלהתפלל. אלא שאיני יודע היכן מצינו גזירה זו דבית דין שאחריהם: ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו ת''ח מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים וכו' לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי וכו'. משנה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ו.): וכבר בטלה גם תקנה זו וכו'. שם (דף כ"ב) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא ועל פי מה שכתבתי בסוף הלכות ק''ש:

ו
 
מִנְהָג פָּשׁוּט בְּשִׁנְעָר וּבִסְפָרַד שֶׁאֵין בַּעַל קֶרִי מִתְפַּלֵּל עַד שֶׁרוֹחֵץ כָּל בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם מִשּׁוּם (עמוס ד-יב) 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אוֹ בְּחוֹלֶה שֶׁבָּעַל. אֲבָל חוֹלֶה שֶׁרָאָה קֶרִי לְאָנְסוֹ פָּטוּר מִן הָרְחִיצָה וְאֵין בָּזֶה מִנְהָג. וְכֵן זָב שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע אֵין בָּהֶן מִנְהָג אֶלָּא מְקַנְּחִין עַצְמָן וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶן וּמִתְפַּלְּלִין:

 כסף משנה  מנהג פשוט הוא בד''א בבריא או בחולה שבעל וכו'. מה שחילק בין בריא לחולה נראה שסמכו בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו (כ"ב ע"ב) אמר רבא הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל מ' סאה ובריא לאונסו תשעה קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום. ופירש''י דמרגיל היינו שממשיך הקרי עליו כלומר שמשמש מטתו ע''כ. וכיון דקי''ל בטלוה לטבילותא וס''ל לבני שנער וספרד דלא בטלוה אלא לד''ת אבל לתפלה נהי דבטלוה לטבילה רחיצה בט' קבין מיהא בעי כמ''ש הרי''ף בפרק מי שמתו בשם רבינו האי אם כן בריא בין מרגיל בין בשאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכין רחיצה בט' קבין אחר התקנה כטבילה קודם התקנה וחולה לאונסו פטור מכלום שבזמן התקנה נמי היה פטור: וכן זב שראה קרי וכו'. וכ''כ רבינו בפירוש המשנה שלא נהגו לטבול עליו:

 לחם משנה  וכן זב שראה קרי וכו'. משמשת וראתה דם לא הזכיר כאן רבינו ז''ל וקצת קשה דהוה ליה לאשמועינן טפי במשמשת וראתה דם דמעיקרא בת טבילה היא כדאמרו בגמרא וכל שכן בשאר ואי אית ביה מנהג היה לו להזכירה למעלה בד''א בבריא או משמשת וראתה דם נדה. ונ''ל דכיון דהם שוים לרבנן זב שראה דם ונדה שפלטה וכו' נקט תרתי מינייהו וה''ה לאחריתי דאין בה מנהג: וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע אין בהן מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן ומתפללין וכו'. נראה דהאי דקאמר אין בהם מנהג וכו' ר''ל שלא נהגו בכך אבל ודאי אי נהגו לא הוי מנהג בטל דהא מן הדין לרבנן דקי''ל כוותייהו מעיקרא הוה צריך וכיון דאחמור אחר התקנה לא הוי מנהג בטל: אבל בחולה שראה קרי וכו'. שנראה דאפי' נהגו לרחוץ הוי מנהג בטל ומפני כך כתב רבינו ז''ל אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה ואין בזה מנהג וכו' שהיה די לומר אבל חולה שראה קרי לאונסו אין בזה מנהג כמ''ש גבי זב ונדה וכו' אין בזה מנהג אלא קאמר פטור מן הרחיצה להודיע לנו שכיון שהוא פטור מן הדין אפי' קודם התקנה אין בזה מנהג ואע''פ שנהגו הוא מנהג בטל:

ז
 
כִּסּוּי הָעֶרְוָה כֵּיצַד. אַף עַל פִּי שֶׁכִּסָּה עֶרְוָתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַסִּין לִקְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּכַסֶּה אֶת לִבּוֹ. וְאִם לֹא כִּסָּה לִבּוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְאֵין לוֹ בְּמָה יְכַסֶּה הוֹאִיל וְכִסָּה עֶרְוָתוֹ וְהִתְפַּלֵּל יָצָא. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה:

 כסף משנה  כיסוי הערוה וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (דף כ"ד. כ"ה:) היתה טלית של בגד ושל שק חגורה לו על מתניו קורא ק''ש ולתפלה עד שיכסה את לבו וסובר רבינו דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא:

 לחם משנה  כיסוי הערוה כיצד וכו'. פרק מי שמתו (דף כ"ד: כ"ה.) איתא היתה טלית של בגד של עור ושל שק חגורה על מתניו מותר לקרות קריאת שמע אבל לתפלה עד שיכסה את לבו וכו' ומשמע ליה לרבינו דה''ק אבל לתפלה אינו מותר לכתחלה כמו בק''ש עד שיכסה את לבו אבל בדיעבד יצא דלא מחמרינן כולי האי בתפלה:

ח
 
טָהֳרַת מְקוֹם הַתְּפִלָּה כֵּיצַד. לֹא יִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת וְלֹא בַּמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא בָּאַשְׁפָּה וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה עַד שֶׁיִּבְדְּקֶנּוּ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע אֵין מִתְפַּלְּלִין בּוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִין מִצּוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְרֵיחַ רַע וּמִן הַמֵּת וּמֵרְאִיַּת הָעֶרְוָה לִקְרִיאַת שְׁמַע כָּךְ מַרְחִיקִין לִתְפִלָּה:

 כסף משנה  טהרת מקום התפלה כיצד לא יתפלל וכו'. כבר נתבאר בהלכות ק''ש איסור ק''ש בכל המקומות הללו וה''ה לתפלה:

 לחם משנה  טהרת מקום התפלה וכו'. הוציא זה רבינו ז''ל ממה שאמרו פרק מי שמתו (דף כ"ו.) על ענין הרחקה מן הצואה א''ר הונא לא שנו וכו' שם וכן לתפלה:

ט
 
הַמִּתְפַּלֵּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ הוֹאִיל וְחָטָא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּדַק עַד שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל [ו] בְּמָקוֹם טָהוֹר. הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּמָצָא צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ אִם יָכוֹל לְהַלֵּךְ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּזְרְקֶנָּה לְאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת יְהַלֵּךְ וְאִם לָאו יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל יַפְסִיק. גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִים בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁכָר [ז] וְלֹא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּרְיָיס בְּעֵת עִפּוּשׁוֹ מִפְּנֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע אַף עַל פִּי שֶׁהַמָּקוֹם טָהוֹר:

 כסף משנה  המתפלל ומצא צואה וכו'. מימרא דרבא פרק מי שמתו (דף כ"ב:) וכתבו התוס' בשם ר''י דדוקא במקום שהיה יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה וכן כתב ה''ר יונה והרא''ש ז''ל: היה עומד בתפלה ומצא וכו'. ברייתא שם היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ארבע אמות והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. ופירש ה''ר יונה הא דאפשר פי' אם מתפלל כנגד המזרח וראה צואה כנגדו ויכול ללכת כנגד המזרח מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו אבל אם א''א לו ללכת כנגד המזרח כגון שמתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים או שמא יראה צואה אחרת וכנגד המערב אינו רוצה לחזור פניו ילך כנגד הצדדין עד שיתרחק ממנה ד' אמות. ופירש''י והתניא לצדדין אין צריך להלך עד שתהא לאחוריו. דאפשר לילך לפניו ילך לפניו עד שתהא לאחוריו לא אפשר כגון שיש נהר לפניו מסלק לצדדין: גדולי החכמים וכו'. עירובין פרק הדר (דף ס"ה.) שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא ר''פ לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא:

 לחם משנה  המתפלל ומצא צואה וכו'. שם פרק מי שמתו (דף כ"ב:) היה מתפלל ומצא צואה במקומו וכו' אמר רבא וכו' ואמרו שם אלא אמר רבא הואיל וחטא אע''פ שהתפלל תפלתו תועבה. וכתבו התוס' (שם ד"ה והא) פר''י ודוקא במקום שהי' יכול להסתפק ולתלות שיש שם צואה ע''כ וכן דעת רבינו ז''ל שכתב הואיל וחטא מפני שלא בדק וכו': גדולי החכמים וכו'. פרק הדר (עירובין דף ס"ה):

י
 
דְּבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ כֵּיצַד. אִם הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו לֹא יִתְפַּלֵּל. וְכָל הַצָּרִיךְ לִנְקָבָיו וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ [ח] תּוֹעֵבָה וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו. וְאִם יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּדֵי פַּרְסָה תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן לְכַתְּחִלָּה לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה וְיִבְדֹק נְקָבָיו וְיָסִיר כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְכָל הַדָּבָר הַטּוֹרְדוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:

 כסף משנה  דברים החופזים אותו וכו'. פרק מי שמתו ברכות [כ''ג.] ת''ר היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד ואי תימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול לשהות עצמו אבל אם יכול לשהות עצמו תפלתו תפלה זו היא גירסת רבינו ודלא כהרי''ף דגריס מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה ומדתניא בסיפא תפלתו תפלה לומר שיצא י''ח ממילא דכי תני תפלתו תועבה היינו שצריך לחזור ולהתפלל: ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל וכו'. שם תניא אידך הנצרך לנקביו אל יתפלל משום הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים: וכתב ה''ר מנוח כיחו הוא רוק עב שאין יכול לצאת אלא ע''י כח. ניעו הוא רוק המוכן לצאת שכבר נע ממקומו. וכן כתבו התוספות בריש ב''ק (דף ג':) ד''ה כיחו וניעו:

 לחם משנה  דברים החופזים אותו וכו'. בפרק מי שמתו (דף כ"ג) ברייתא הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה ואמרו שם לא שנו אלא כשאין יכול לשהות בעצמו אבל אם יכול לשהות בעצמו תפלתו תפלה, ומשמע ליה לרבינו ז''ל מדקאמר תפלתו תפלה משמע לכתחילה אין מתפלל:

יא
 
מִי שֶׁגִּהֵק וּפִהֵק [ט] וְנִתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ אִם לִרְצוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְאִם בָּדַק גּוּפוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל וּבָא לְאָנְסוֹ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. נִזְדַּמֵּן לוֹ רֹק בִּתְפִלָּתוֹ מַבְלִיעוֹ בְּטַלִּיתוֹ אוֹ בְּבִגְדוֹ. וְאִם הָיָה מִצְטַעֵר בְּכָךְ זוֹרְקוֹ בְּיָדוֹ לַאֲחוֹרָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר בַּתְּפִלָּה וְנִמְצָא טָרוּד. יָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ שׁוֹהֶה עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ:

 לחם משנה  מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו הרי זה מגונה וכו'. האי עיטוש שכתב רבינו ז''ל נראה שהוא עיטוש מלמעלה דלהאי קרי עיטוש מדכתב בתר הכי יצא ממנו רוח מלמטה משמע דלא קרי עיטוש מלמטה ונראה ודאי דלא גריס רבינו בגמרא בפרק מי שמתו (דף כד:) מגהק ומפהק לא קשיא כאן לאונסו וכו' מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה כגירסת רש''י ז''ל שכתב ה''ג אלא עיטוש אעיטוש וכו' משום דמשמע ליה דעיטוש לעולם לא הוי אלא לאונסו אבל גירסת רבינו ז''ל היא בשלמא מגהק ומפהק ומתעטש לא קשיא כאן לאונסו כאן לרצונו אלא רק ארק קשיא ולפי זה אידי ואידי בעיטוש מלמעלה ולהכי חילק בעיטוש בין לאונסו בין לרצונו דאם היה גורס כגי' רש''י ז''ל אין חילוק במתעטש בין אונסו לרצונו וכו' וכי תימא כל עיטוש הוי לאונסו מ''מ קרי לרצונו כיון שלא בדק עצמו קודם ולזה כתב רבינו ז''ל ואם בדק גופו קודם שיתפלל וכו' אבל רש''י ז''ל לא קרי לרצונו מפני שלא בדק ולאונסו מפני הבדיקה דמשמע ליה דבגיהוק ופיהוק ועיטוש לא שייך בדיקה קודם אלא קרי לרצונו מפני שיוכל באותה העת לסובלו ושלא לעשותו ולאונסו שאינו יכול לסובלו. ולכל הפירושים קשה מאי דאמרו בגמ' אלא רק ארק קשיא דלפירוש רש''י ז''ל גם ברק איכא לחלק בין לרצונו ולאונסו שכשיכול לסבול הרקיקה מקרי לרצונו ואם אינו יכול לסבול מקרי לאונסו כמו שכתב הטור ז''ל בא''ח בסי' פ''ז ואסור לו לרוק אם אפשר ואם אי אפשר לו שלא לרוק וכו' משמע דיש לחלק ברקיקה בין אפשר דהיינו לרצונו ללא אפשר דהיינו לאונסו וגם לפי' רבינו ז''ל קשה דגם ברקיקה יש לחלק בין לאונסו ולרצונו שהיה לו לבדוק עצמו קודם ולהסיר כל דבר הטורדו שהוא הרקיקה בפיו והיה לו לרוק. מיהו לפי' רבינו י''ל דברקיקה אינו מועיל בדיקה ודאי דאפילו אם יסיר קודם תפלה מיד הוא בא לו רקיקה אחרת אע''פ שמ''מ יש לחלק לענין הרוק שהיתה בפיו קודם שהתחיל להתפלל דאז נקרא לרצונו מאחר שלא הסירו ולענין הרוק שבא לו אח''כ נקרא לאונסו מ''מ כיון דאינו מועיל בדיקה לענין הרוק הבא כמו בגיהוק ופיהוק ועיטוש להכי לא שני ליה הגמ' כדשני ליה התם אבל לפי' רש''י ז''ל למ''ש הטור קשה וצ''ע. וענין ממשמש בבגדו שהזכירו שם לא הזכיר רבינו ולא ידעתיו: יצא ממנו רוח. שם ר' אבא משתמיט מיניה דרב יהודה וכו' אמר איזיל ואשמע אשכחיה לתנא וכו' איכא דאמרי היה עומד וכו':

יב
 
בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיא רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ מְהַלֵּךְ לְאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַמְתִּין עַד שֶׁתִּכְלֶה הָרוּחַ. וְאוֹמֵר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִמָּתֵנוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה בְּחַיֵּינוּ תּוֹלֵעָה וְרִמָּה בְּמִיתָתֵנוּ וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמִתְפַּלֵּל:

 כסף משנה  (יא-יב) מי שגיהק ופיהק וכו'. פרק מי שמתו (כ"ד.) א''ר חנניא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש מיתיבי המגהק ומפהק בתפלתו הרי זה מגסי הרוח ל''ק כאן לאונסו כאן לרצונו: וכתב ה''ר מנוח גיהק גו הקים כלומר שהקים ופשט גופו למעלה פיהק פה הקים שפותח פיו הרבה. ורש''י פי' פיהוק הוא הרוח היוצא דרך הפה בקול כמנהג הזוללים: נזדמן לו רוק וכו'. שם ע''ב אמר רב יהודה היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו ואמרינן בתר הכי דרבינא נזדמן לו רוק ופתקיה לאחוריה משום דאנינא דעתיה: וכתב ה''ר מנוח דרבינו מפרש פתקיה זריקה ביד כמו פתקיה ת' פרסי אבל לא בפיו משום קלות ראש. ומשמע בירושלמי דדוקא מחמת האונס הוא דמותר ומשמע בירושלמי אם טיילו בו אסור פירוש דמטייל מדעתו שלא באונס: יצא ממנו רוח וכו' עד ורמה במיתתנו. שם וסובר רבינו דמסתמא חוזר למקומו הראשון ולא ישאר במקומו האחרון ואפשר שזאת היתה כוונת בה''ג שכתב חוזר לתפלתו ומתפלל:

יג
 
הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנָטְפוּ מֵי רַגְלָיו עַל בִּרְכָּיו מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. [י] וְאִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת הַתְּפִלָּה חוֹזֵר לָרֹאשׁ:

 כסף משנה  היה עומד בתפלה וכו' עד שיכלו המים. ברייתא (שם כ"ב:) ואפליגו התם אמוראי להיכן חוזר וכתב הרי''ף ז''ל בשם רבינו האי גאון ז''ל דהלכה כמ''ד למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

 לחם משנה  היה עומד בתפלה וכו'. בברייתא שם (דף כ"ב ב') והטעם שפסק כאן בתפלה שהה כדי לגמור את כולה חוזר ובק''ש פסק אינו חוזר הלך אחר שיטת רבו הרי''ף ז''ל ועיין בב''י סי' ס''ה:

יד
 
וְכֵן הַמַּשְׁתִּין מַיִם שׁוֹהֶה כְּדֵי הִלּוּךְ ד' אַמּוֹת וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וּמִשֶּׁהִתְפַּלֵּל שׁוֹהֶה אַחַר תְּפִלָּתוֹ כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְאַחַר כָּךְ מַשְׁתִּין כְּדֵי שֶׁיִּפְסֹק דִּבְרֵי הַתְּפִלָּה מִפִּיו:

 כסף משנה  וכן המשתין וכו'. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק במגילה פרק בני העיר (כ"ו:). ומ''ש רבינו כדי שיפסוק דברי התפלה מפיו הוא פירוש מה שאמרו שם כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה:

 לחם משנה  וכן המשתין וכו'. במגילה פ' בני העיר (דף כ"ו:):

טו
 
כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה [כ] אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:

 כסף משנה  כוונת הלב כיצד וכו'. ואם התפלל כו'. סוף פרק תפלת השחר (דף ל':) א''ר יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי כלומר ולמה לי שתי תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ולאפוקי ממ''ד התם אין תפלת המוספין אלא בצבור א''ל ר' ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכ''כ הרא''ש ז''ל: לפיכך הבא מן הדרך וכו'. עירובין פ' הדר (דף ס"ה.) א''ר אלעזר הבא בדרך אל יתפלל ג' ימים ומפרש רבינו דהיינו בא מן הדרך ואפשר שכך היתה גירסתו בגמרא וגם בדבריו ז''ל נכלל שהבא בדרך לא יתפלל מדנקט או מיצר וס''ל דטעמא מפני שהוא עיף או מיצר אבל אם דעתו מכוונת יתפלל ולמדנו כן מדאמרינן התם אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי ואם איתא דכל אדם אסורים מאי רבותא דאבוה דשמואל אלא ודאי דאבוה דשמואל היה מזיק לו הדרך ולהכי לא מצלי עד תלתא יומי אבל אם לא היה מצטער היה צריך להתפלל מיד: מצא דעתו וכו'. פרק הדר (שם) אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל:

 לחם משנה  כוונת הלב כיצד. בס''פ תפלת השחר (דף ל':) משמע הכי דאמר שם ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה ולבסוף כוין דעתיה כלומר ומש''ה חזר והתפלל. וענין הכוונה משמע בסוף פ' אין עומדין (דף ל"ד:) דלעיכובא לא בעי שכן אמרו שם ואם יכול לכוין וכו' יכוין באחת מהם ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו ז''ל: מצא דעתו וכו' לפיכך הבא מן הדרך וכו'. כל זה נתבאר בעירובין פרק הדר (דף ס"ה:):

טז
 
כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:

 כסף משנה  לפיכך צריך לישב מעט וכו'. כלומר אף על גב דא''א לשהות שעה אחת כחסידים הראשונים מ''מ צריך לישב מעט: ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים וכו'. משנה פרק תפלת השחר (כ"ח:) רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים ובגמרא (דף כ"ט:) מאי קבע א''ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. ורבינו כתב דתרווייהו בעי שתהיה בנחת ובתחנונים ושלא תראה עליו כמשאוי דע''כ לא פליגי ר' הושעיא ורבנן אלא בפירוש עושה תפלתו קבע דאר''א אבל כולהו מודו דלכתחלה תרווייהו בעינן: חסידים הראשונים וכו'. ברייתא פרק אין עומדין (דף ל"ב:):

 לחם משנה  לפיכך צריך לישב מעט וכו'. שם בפ' תפלת השחר משנה (דף כ"ח:) ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים כו' ופירשו בגמ' (דף כ"ט:) מאי קבע א''ר יעקב בר אידי א''ר אושעיא כל שדומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים ופסק רבינו ז''ל כתרווייהו וזהו שאומר ואח''כ יתפלל בנחת ובתחנונים דהיינו כרבנן ולא יעשה תפלתו כמשוי דהיינו כר' אושעיא. ועוד אמרו שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שאינו יכול לחדש וכו' ולא פסק רבינו הכי משום דאמרו שם א''ר זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא ומסתפינא דילמא מטרידנא: חסידים הראשונים וכו'. ריש פ' אין עומדין (דף ל"ב:) ולדידן צריך לשהות מעט כמ''ש רבינו ז''ל דכיון שהם היו שוהים שעה אחת די לנו שנלמוד מהם לזמן מועט:

יז
 
שִׁכּוֹר אַל יִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּוָּנָה. וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. לְפִיכָךְ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁיִּתְרוֹקֵן מִשִּׁכְרוּתוֹ. שָׁתוּי אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אֵי זֶה שִׁכּוֹר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. שָׁתוּי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֵינוֹ מִשְׁתַּבֵּשׁ. אַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְשָׁתָה רְבִיעִית יַיִן לֹא יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיָּסִיר יֵינוֹ מֵעָלָיו

 כסף משנה  שכור אל יתפלל וכו'. פרק הדר מימרא דרבה בר הונא (עירובין ס"ד.): איזהו שכור וכו'. מימרא [שם ס''ד.] ומ''ש דברביעית מיקרי שתוי הכי משמע התם [ע''ב] בההוא פירקא:

 לחם משנה  שכור אל יתפלל וכו'. זה מבואר בעירובין פרק הדר (דף ס"ד.) ומ''ש אע''פ כן הואיל ושתה רביעית יין וכו'. שם אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה והוזכרה בתוספתא גירסא אחרת שהיא אל יתפלל ונראה שזו גירסתו של רבינו ז''ל:

יח
 
וְכֵן אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְלֹא מִתּוֹךְ כַּעַס אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא מִתּוֹךְ דִּין וַהֲלָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ טָרוּד בַּהֲלָכָה. אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ עִיּוּן כְּגוֹן הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת:

 כסף משנה  וכן אין עומדין וכו' עד הלכות פסוקות. ברייתות ריש פרק אין עומדין (דף ל"א.):

 לחם משנה  וכן אין עומדין וכו'. משנה ר''פ אין עומדין ושם ברייתא (ל"א:) אין עומדין לא מתוך דין ולא מתוך הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה:

יט
 
תְּפִלּוֹת הַפְּרָקִים כְּגוֹן תְּפִלַּת מוּסָף רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּתְפִלַּת מוֹעֲדוֹת צָרִיךְ לְהַסְדִּיר תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה מִתְפַּלֵּל בְּרָכָה אַחַת. וְזוֹ הִיא. צָרְכֵי עַמְּךָ [ל] יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּים וְדַעְתָּם קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵּי מַחְסוֹרָהּ וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, וְאִם יָכוֹל לַעֲמֹד עוֹמֵד. וּכְשֶׁהוּא מַגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה כְּתַקָּנָתָהּ תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:

 כסף משנה  תפלות הפרקים וכו'. בסוף ר''ה (דף ל"ה.) א''ר אלעזר לעולם יסדר אדם תפלתו ואח''כ יתפלל ומפרש התם הגמרא דהיינו דוקא תפלה שהיא משלשים יום לשלשים יום וסובר רבינו דהיינו ביום שלשים ליום שהתפלל בו: כתב הטור אחר שהביא דברי רבינו וא''א ז''ל כתב של פרקים הוא משלשים יום ואילך ולפי זה ר''ח אין צריך. ולי נראה שמ''ש שהרא''ש חולק עם רבינו אינו מוכרח דהא איכא לפרושי דמשלשים יום ואילך דקאמר היינו כשחוזר להתפלל ביום תשלום שלשים וזהו מר''ח לר''ח: וכתב ה''ר מנוח ודוקא כשקורא ע''פ אבל בשכתובה לפניו לא וצ''ע עכ''ל. ונראה דאפילו בשכתובה לפניו צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות: היה מהלך במקום סכנה וכו'. פרק תפלת השחר (כ"ט:) ת''ר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה ואפליגו התם תנאי אי זו היא תפלה קצרה ואמר רב הונא הלכה כאחרים שאומרים שהיא צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה כלומר ואינם יודעים לפרש צורכיהם. והטוב בעיניך עשה פי' ה''ר מנוח לא תתן לנו הטוב בעינינו שאולי לא יהיה תכליתו טוב אלא הטוב בעיניך שהוא הטוב הגמור: ומתפלל אותה בדרך וכו'. שם (דף ל"ה) מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי לצלויי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה לא בעי למיהדר לצלויי. תפלה קצרה לא בעי לצלויי לא תלת קמייתא ולא תלת בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למיהדר לצלויי. והלכתא הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך. וכתב רבינו ואם יכול לעמוד עומד מדאמרינן התם רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי וקם נמי רב ששת ואמר מהיות טוב אל תקרא רע והאי צלותא תפלה קצרה היא דאילו הביננו לאו מהיות טוב נפקא דמדינא צריך לעמוד:

 לחם משנה  תפלות הפרקים כגון תפלת מוסף ראש חדש וכו'. מ''ש רבינו שצריך להסדיר תפלתו יצא לו ממ''ש בראש השנה בסוף מכילתין (דף ל"ה:) שאני רב יהודה כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין מצלי כפרקים דמי. ועיין בב''י טא''ח סימן ק''י: היה מהלך במקום סכנה וכו'. בפ' תפלת השחר (דף כ"ט:) תנו רבנן המהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה וכו': ומתפלל אותה וכו'. שם (דף ל') מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק חמישי

א
 
שְׁמוֹנָה דְּבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן. וְאִם הָיָה דָּחוּק אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁעָבַר וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן אֵין מְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵן. עֲמִידָה. וְנֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה:

 לחם משנה  שמנה דברים וכו' ואם היה רחוק וכו'. לכאורה משמע דכל הני דלמעלה הוו לעיכובא והשתא בא למנות שמנה דהוו לכתחלה וקשה דהרי גיהוק ופיהוק ועיטוש שהזכיר למעלה לא הוו לעיכובא אלא הרי זה מגונה קאמר וא''כ לא היה לו למנותם למעלה אלא בכלל שמנה אלו. וי''ל דגיהוק ופיהוק משום בדיקת הגוף הוא ובדיקת הגוף עיקרו לעיכובא וכגון אם היה צריך לנקביו דתפלתו תועבה לכך מנה גיהוק ופיהוק גבי הני דשאר בדיקת הגוף אף על גב דאינו לעיכובא:

ב
 
עֲמִידָה כֵּיצַד. אֵין מִתְפַּלֵּל אֶלָּא מְעֻמָּד. [א] הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה אִם יָכוֹל לַעֲמֹד יַעֲמֹד. וְאִם לָאו יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל. חוֹלֶה מִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן [ב] אֶת דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַצָּמֵא וְהָרָעֵב הֲרֵי הֵן בִּכְלַל חוֹלִים אִם יֵשׁ בּוֹ יְכלֶת לְכַוֵּן אֶת דַּעְתּוֹ יִתְפַּלֵּל וְאִם לָאו אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה. הָיָה רוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחַז [ג] בְּהֶמְתּוֹ לֹא יֵרֵד אֶלָּא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו:

 כסף משנה  היה יושב בספינה וכו'. (עיין בלחם משנה): חולה מתפלל וכו'. כתב ה''ר מנוח והוא שיכול לכוין שאם לא כן טוב שלא יתפלל וכ''כ הריא''ג. והוסיף עוד דזקן שאינו יכול לעמוד יושב במקומו ומתפלל ושמעתי מרבותינו שאם יכול לעמוד במקום הכריעות שיהיה כורע מעומד יעמוד עכ''ל: היה רוכב על הבהמה וכו'. ברייתא פרק תפלת השחר [שם כ''ח] פלוגתא דרבי ות''ק ואמר רבה בב''ח ואי תימא ריב''ל הלכה כרבי דאמר בין יש לו מי שיאחוז חמורו בין אין לו ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו:

 לחם משנה  היה יושב בספינה וכו'. מסוגיא דפ' תפלת השחר (דף ל':) דהשכים לישב בקרון ובספינה דאמר שם מר סבר תפלה מעומד עדיף משמע כדברי רבינו ז''ל דאין צריך לישב: היה רוכב על החמור וכו'. במשנה שם (דף כ"ח:) היה רוכב ע''ג בהמה ירד ויתפלל ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים היה מהלך בספינה או באסדא יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים ע''כ. ושם בברייתא (דף ל'.) תנו רבנן היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה וכו' רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל עד כאן:

ג
 
נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ כֵּיצַד. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּצָה לָאָרֶץ מַחֲזִיר פָּנָיו נֹכַח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּל. הָיָה עוֹמֵד בָּאָרֶץ מְכַוֵּן אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד הַמִּקְדָּשׁ. הָיָה עוֹמֵד בַּמִּקְדָּשׁ מְכַוֵּן פָּנָיו כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. סוּמָא וּמִי שֶׁלֹּא יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת הָרוּחוֹת וְהַמְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד הַשְּׁכִינָה וְיִתְפַּלֵּל:

 כסף משנה  היה עומד בחוצה לארץ וכו' עד ויתפלל. ברייתא שם אלא שבגירסאות שלנו כתוב היה עומד בח''ל יכוין לבו כנגד ארץ ישראל ומפרש רבינו דיכוין לבו היינו פניו דאי לא היינו דין הסומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות. ובפסקי הרא''ש ז''ל אין כתוב לבו אלא יכוין כנגד א''י והיא הגירסא הנכונה: ודע שה''ר יונה ז''ל מפרש דכי תני יכוין כנגד א''י לא כנגד א''י בלבד אלא כנגד א''י וירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים וכשהוא בירושלים א''צ לכוין כנגד ירושלים שהרי עומד בתוכה אלא כנגד בהמ''ק וכנגד בית קדשי הקדשים:

 לחם משנה  היה עומד וכו'. שם בברייתא ועוד שם בברייתא היה עומד בבית קדשי הקדשים יכוין את לבו כנגד הפרוכת ולא הוזכר זה בדברי רבינו ז''ל ולא ידעתי למה ואולי לא היה בגירסתו ז''ל בגמ': סומא ומי שאינו יכול וכו'. שם בברייתא: והמהלך בספינה. במשנה שהזכרתי (כ"ח:) ואע''פ שבמשנה אמרו יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים כתב רבינו כנגד השכינה משום דהוא ז''ל מפרש בפירוש המשנה שמה שאמר כנגד בית קדשי הקדשים רוצה לומר שהיה לו כוונה בתפלתו ויראה לו כאילו עומד לפני בית קדש הקדשים. ואם כן היינו מה שאמר יכוין את לבו כנגד השכינה:

ד
 
תִּקּוּן הַגּוּף כֵּיצַד. כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְפִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶת רַגְלָיו זוֹ [ד] בְּצַד זוֹ וְנוֹתֵן עֵינָיו לְמַטָּה כְּאִלּוּ הוּא מַבִּיט [ה] לָאָרֶץ. וְיִהְיֶה לִבּוֹ פָּנוּי לְמַעְלָה כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד בַּשָּׁמַיִם וּמַנִּיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ כְּפוּתִין הַיְמָנִית עַל הַשְּׂמָאלִית וְעוֹמֵד כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ בְּאֵימָה [ז] בְּיִרְאָה וָפַחַד. וְלֹא יַנִּיחַ יָדָיו [ז] עַל חֲלָצָיו:

 כסף משנה  תיקון הגוף כיצד וכו' צריך לכוין את רגליו וכו'. פ''ק דברכות (דף י':) א''ר יוסי בר חנינא משום ראב''י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ופירש''י ורגליהם רגל ישרה נראין כרגל אחת וכיון שהאדם עומד לפני קונו צריך שיכוין רגליו ויסמכם בענין שידמו אחת כמו מלאכי השרת: ונותן עיניו למטה וכו'. ביבמות פרק מצות חליצה (דף ק"ה:) א''ר ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה: ומניח ידיו כפותין וכו'. פ''ק דשבת (דף י') רבא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה אמר רב אשי חזינא לרב כהנא כי איתא צערא בעלמא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מאריה וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסי ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. ופכר ידיה היינו שחובק ידיו ומסתמא היא הימנית על השמאלית ולא היה מפליג רב כהנא בין צערא לשלמא אלא ללביש ומכסי אבל לעולם פכר ידיה. ומ''ש ולא יניח ידיו על סנטרו כך היא גירסת הרי''ף ופי' הערוך סנטרו צדו:

 לחם משנה  תקון הגוף וכו' צריך לכוון רגליו זו בצד זו. בפ''ק דברכות (דף י'):

ה
 
תִּקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים כֵּיצַד. מְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו [ח] תְּחִלָּה וּמְצַיֵּן עַצְמוֹ וּמְהַדֵּר שֶׁנֶּאֱמַר הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. וְלֹא יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּאֲפוּנְדָתוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלּוֹת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ בִּפְנֵי הַגְּדוֹלִים אֶלָּא [ט] בְּבָתֵּי הָרַגְלַיִם. וּבְכָל מָקוֹם לֹא יֶאֱחֹז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִתְפַּלֵּל מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ טָרוּד בָּהֶן. וְלֹא יֶאֱחֹז כֵּלִים וּמָעוֹת בְּיָדוֹ. אֲבָל מִתְפַּלֵּל הוּא וְלוּלָב בְּיָדוֹ בִּימוֹת הֶחָג מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת הַיּוֹם. הָיָה מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה אִם הָיָה פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּין מַפְשִׁילוֹ לַאֲחוֹרָיו וּמִתְפַּלֵּל בּוֹ. הָיָה אַרְבָּעָה קַבִּין מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. דֶּרֶךְ כָּל הַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עֲטוּפִים:

 כסף משנה  תקון המלבושים. נלמד ממאי דהוה עביד רב כהנא כמו שכתבתי בסמוך. ואמרינן נמי התם רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו אמר הכון לקראת אלהיך ישראל ומדרמי פוזמקי אלמא שאין להתפלל ברגלים מגולות. וכתב רבינו אם אין דרך אנשי המקום וכו' כלומר לאפוקי כל בני הערב שעומדים לפני הגדולים ברגלים מגולות שאותם יכולים להתפלל בין ברגלים מגולות בין במכוסות וה''ה למקומות שרוב העולם מכסים רגליהם ואין מקפידים בשעומדין לפני הגדולים אם עומדין ברגלים מגולות או מכוסות דלענין תפלה נמי אין קפידא. ולשון רבינו מוכיח שאין קפידא לתפלה אלא במקום שמקפידים שלא לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות וכתבו בהגהות דאמרינן בחגיגה (דף י"ג:) לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמי מאריה: ומ''ש ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה: ובכל מקום לא יאחוז וכו'. פרק מי שמתו ברכות (דף כ"ג:) ת''ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס''ת בזרועו ויתפלל אמר שמואל סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן ובסוף לולב הגזול (סוכה מ"א:) א''ל מר בר אמימר לרב אשי אבא מצלי ולולב בידו ואותביה מהא דתניא לא יאחוז אדם תפילין וכו' ושני התם לאו מצוה הוא וטריד הכא מצוה הוא ולא טריד כלומר אינו עושה מצוה בתפיסתם בידו ולא טריד וזהו דעת רש''י ז''ל ונראה שהוא ג''כ דעת הר''ן ז''ל דדוקא בהני אסרינן משום דטריד שמא יפול הסכין ויזיק ושמא תפול הקערה ותשבר או יפסדו האוכלין שבתוכה והככר שמא יפול ויטנף והמעות שמא יתפזרו אבל דברים שאין בהם הפסד מותר לתופסן בידו ולולב נמי אי לאו חביבותא דמצוה איכא למימר דטריד דילמא יפול ויפסל: וכתב ה''ר יונה ז''ל די''מ דשום דבר אין לו לתפוס בידו והני דנקט לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא בעלמא נקטינהו: היה משוי על ראשו וכו'. ברייתא במציעא פרק המקבל (דף ק"ה:) בלשון הזה: דרך כל החכמים וכו'. הכי משמע פ''ק דשבת (דף י'):

 לחם משנה  תקון המלבושים וכו'. בפרק יציאות השבת (דף י') אמרו רבא שרי גלימיה ופכר ידיה אמר כעבדא קמי מריה אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שרי גלימיה ופכר ידיה ומצלי וכו' כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי ע''כ. ולכך פסק רבינו ז''ל בדאיכא שלמא דיתקן מלבושיו. וגם פסק שחובק את ידיו משום דמה שאמר כי איכא שלמא לביש וכו' ר''ל וגם פכר ידיה כלומר שחובק את ידיו. ואף על פי שבגמ' לא הזכירו גבי שלמא סובר רבינו דודאי הוי הכי משום מורא שמים: ומציין עצמו ומהדר משום שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש וכו'. אע''ג דבפ''ק דשבת (דף י':) לא הביאו אלא קרא דהכון לקראת אלהיך ישראל רבינו הביא פסוק דהשתחוו ליי' בהדרת קדש משום דבברכות ר''פ אין עומדין (דף ל' ע"ב) אמרו על מתני' מנא הני מילי וא''ר יהושע בן לוי מהכא השתחוו ליי' בהדרת קדש אל תקרי הדרת אלא חרדת וכו' והקשו ממאי דילמא לעולם הדר ממש כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי אלא אמר רב נחמן וכו' ומשום דאמרינן הכי בגמרא הביא רבינו ז''ל דרשה זו שהיא פשוטה בפסוק x: ובכל מקום לא יאחוז תפלין בידו וס''ת בזרועו וכו'. בפרק מי שמתו (דף כ"כ ע"ב) אמרו ת''ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס''ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהם מים ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אמר שמואל סכין ומעות וקערה וככר הרי אלו כיוצא בהן ע''כ. ופירש''י ז''ל הרי אלו כיוצא בהן לענין תפלה שדואג עליהם שלא תפול הסכין ותזיקנו והקערה תשפך והמעות יאבדו והככר תטנף ע''כ. ובפרק לולב הגזול (דף מ"א ע"ב) הקשו על רב אשי שהיה מתפלל בלולב מהאי ברייתא מהא דאמר שמואל ותירצו התם לאו מצוה נינהו וטריד והיא מצוה היא ולא טריד עד כאן. ומשמע מדברי רש''י ז''ל דדוקא נקט סכין וכו' משום דבהני ד' איכא טירדא כדכתב הוא ז''ל אבל שאר הכלים לא ומה שהקשו בגמרא על ההיא דלולב הוא משום דבלולב נמי איכא טירדא שמא יפול מידו וישבר תיומתו. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב סתם ולא יאחוז כלים וכו' משמע דבכל מין כלים איירי ולדבריו קשה למה נקט שמואל הני ד' לימא כל הכלים סתם ואולי דדעת רבינו דבכל הכלים שחס עליהם שלא ישברו הן דומיא דמעות שירא שמא יאבדו ולכך כתב כלים ומעות כלומר כלים דומיא דמעות ומ''מ היה לו לבאר: היה משוי על ראשו וכו'. במציעא פ' המקבל (דף ק"ה ע"ב) אמרי דבי רבי ינאי לתפלה ולתפילין ד' קבין וכו':

ו
 
תִּקּוּן הַמָּקוֹם כֵּיצַד. יַעֲמֹד בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְיַחֲזִיר פָּנָיו לַכֹּתֶל. וְצָרִיךְ לִפְתֹּחַ חַלּוֹנוֹת אוֹ פְּתָחִים כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּן שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו-יא) 'וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ' וְגוֹ'. [י] וְקוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ תָּמִיד. וְאֵין מִתְפַּלֵּל בְּחֻרְבָּה [כ] וְלֹא אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאָסוּר לֵישֵׁב בְּצַד הָעוֹמֵד בִּתְפִלָּה [ל] אוֹ לַעֲבֹר לְפָנָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת:

 כסף משנה  יעמוד במקום נמוך. פ''ק דברכות (דף י' ע"ב) א''ר יוסי בר חנינא משום ראב''י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שנאמר ממעמקים קראתיך ה': ויחזיר פניו לכותל. דאמרינן בפ''ק דברכות (שם) מנין שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר: וצריך לפתוח חלונות וכו'. מימרא דר' חייא בר אבא פרק אין עומדין (דף ל"א.): וכתב ה''ר מנוח בגמרא לא אשכחן אלא בבית שיש בו חלונות אבל כיון דמייתי ליה מכוין פתיחן ליה משמע שצריך להיות כנגד ירושלים: וכתב רבינו בתשובה שבתי כנסיות ומקומות המיוחדים לתפלת הצבור אין להצריך בהם חלונות ומ''ש אל יתפלל אלא בבית שיש בו חלונות היינו ביחיד המתפלל בביתו כמו שהיה עושה דניאל: וקובע מקום לתפלתו תמיד. פ''ק דברכות (דף ו':) א''ר חלבו אמר רב הונא הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו: וכתב הרא''ש ז''ל דלא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבה''כ אחת אבל אם מתפלל באחד משני מקומות שפיר דמי דאמרינן בירושלמי פ' תפלת השחר צריך לייחד לו מקום בבה''כ וכ''כ בהגהות. וה''ר יונה ז''ל כתב דלא איתמר הכי במקומות בה''כ דכיון דכולה מקום תפלה אין להקפיד אם יושב פעמים בזוית זו ופעמים בזוית זו אלא ר''ל שקובע מקום לתפלתו בביתו שלפעמים אינו יכול ללכת לבה''כ ומתפלל בביתו מייחד מקום לכך וכתב דהכי משמע בירושלמי: ואין מתפלל בחורבה. נראה דהיינו מדאמרינן בריש ברכות (דף ג'.) דא''ל אליהו לר''י שנכנס לחורבה להתפלל היה לך להתפלל בדרך ואמרינן דש''מ אין נכנסין לחורבה ואע''ג דמשמע התם דאין נכנסין לחורבה אפילו שלא בשעת תפלה מ''מ כיון דלגבי תפלה אמרה אליהו כתבה רבינו לענין תפלה: ולא אחורי בית הכנסת וכו'. שם (ו' ע"ב) אמר רב הונא כל המתפלל אחורי ב''ה נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבה''כ אבל מהדר אפי' לבה''כ לית לן בה ופירש''י כל פתחי בה''כ היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגלה מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בה''כ ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו, כלומר ואחורי בית הכנסת קורא הצד שאין שם פתחים והתוס' פירשו בהיפך שאחורי ב''ה היינו הצד שהפתחים פתוחים בו וה''ר יונה כתב ליישב מה שקשה לכל אחד מהפירושים: ואסור לישב וכו'. בפרק אין עומדין (דף ל"א:) אמר ריב''ל אסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. וכתב ה''ר יונה בשם הגאונים דה''מ כשאינו קורא ק''ש או פסוקים אחרים אבל אם קורא שום דבר אין צריך כלום וכ''כ בהגהות: או לעבור וכו'. בפרק תפלת השחר (דף כ"ז.) אריב''ל אסור לעבור כנגד המתפללים. וכתב ה''ר יונה ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן להעברה בעלמא והוא דעת רבינו. ואמרינן תו התם איני והא ר' אמי ורבי אסי חלוף ומשני חוץ לד' אמות הוא דחלפי:

 לחם משנה  תקון המקום כיצד וכו'. פ''ק דברכות (דף י' ע"ב) אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך וכו'. תניא נמי הכי לא יעמוד אדם לא על גבי כסא וכו' ועוד אמרו שם (דף ה' ע"ב) א''ר יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו וכו'. וכתבו התוספות אבל מלתא דקביעא כגון ארון ותיבה אין זה הפסק עד כאן. ולא נתבאר דין זה בדברי רבינו ז''ל ואולי רמז לזה באומרו יחזיר פניו לכותל כלומר שלא יהא דבר חוצץ בינו לכותל: וצריך לפתוח חלונות וכו'. ר''פ אין עומדין (דף ל"א:) אמרו לעולם אל יתפלל אדם אלא בבית שיש לו חלונות וכו': ואין מתפלל בחורבה. ריש פ''ק (דף ג':) אמרו כן ושם נראה מן הברייתא דאפילו כניסה בחורבה אסור מפני שלשה דברים וא''כ קשה בדברי רבינו ז''ל למה כתב תפלה דמשמע תפלה דוקא ונראה לומר דלרבותא נקטיה דאע''פ שהוא בדרך וירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים כההיא עובדא דר' יוסי והוי אמינא דיכנס בחורבה קמ''ל דלא יכנס: ואסור לישב וכו'. בפ' אין עומדין (דף ל"א ע"ב) אני האשה הנצבת עמכה בזה מכאן שאסור לישב בד' אמות של תפלה וכתב רבינו ז''ל דהוא בין מלפניו בין לאחוריו x בין מן הצדדים וכן כתבו התוספות:

ז
 
* לֹא יַעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר וְיִתְפַּלֵּל. וְלֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא. [מ] הָיָה בִּנְיָן גָּבוֹהַּ אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהוּא שִׁעוּר הַבַּיִת הֲרֵי הוּא כַּעֲלִיָּה וּמֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה מֻקָּף מְחִצּוֹת מִכָּל רוּחוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין גָּבְהוֹ נִכָּר שֶׁהֲרֵי חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ:

 ההראב"ד   לא יעמוד במקום גבוה כו' עד שהרי חלק רשות לעצמו. כתב הראב''ד ז''ל, א''א ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל:

 כסף משנה  לא יעמוד במקום גבוה וכו'. ברייתא פ''ק דברכות (דף י':) המתפלל לא יעמוד ע''ג כסא או על גבי ספסל ולא ע''ג מקום גבוה שאין גבהות לפני המקום. ומ''ש דהיינו בגבוה ג' טפחים הטעם משום דכל פחות משלשה כארעא סמיכתא היא. ומ''ש היה בנין גבוה וכן אם היה מוקף מחיצות וכו' מילתא דסברא היא. והראב''ד כתב א''א ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל עכ''ל. נראה מדבריו שגם הוא ז''ל סובר שאין זה בכלל מקום גבוה וא''כ אפילו יכול לירד אינו צריך לירד:

 לחם משנה  לא יעמוד במקום גבוה וכו'. כבר נתבאר:

ח
 
הָאֻמָּנִין שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ אוֹ בְּרֹאשׁ הַכֹּתֶל וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה יוֹרְדִין לְמַטָּה וּמִתְפַּלְּלִין וְחוֹזְרִין לִמְלַאכְתָּן. וְאִם הָיוּ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת אוֹ בְּרֹאשׁ הַתְּאֵנָה מִתְפַּלְּלִין בִּמְקוֹמָן מִפְּנֵי שֶׁטָּרְחָן מְרֻבֶּה. וּמַה הֵן מִתְפַּלְּלִין. אִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעֻדָּתָן בִּלְבַד מִתְפַּלְּלִין שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁל תִּשְׁעָה עָשָׂר בְּרָכוֹת. הָיוּ עוֹשִׂין בִּשְׂכָרָן מִתְפַּלְּלִין הֲבִינֵנוּ. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן:

 כסף משנה  האומנין שהיו עושים מלאכה וכו'. פ' היה קורא (דף י"ו.) ת''ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ושאר כל האילנות יורדין למטה ומתפללין. וכתב הרי''ף ז''ל ירושלמי למה לי בראש הזית ובראש התאנה רבי אבא ורבי סימון תרויהון אמרין מפני שטרחתן מרובה. ופירש ה''ר יונה ז''ל שענפיהם מרובין יותר משאר אילנות ויש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעה''ב: ומה הן מתפללין וכו'. שם ת''ר הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה''ב קורין ק''ש ומברכין לפניה ולאחריה ומתפללין י''ח אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאים כפיהם והתניא מעין י''ח ל''ק כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן:

 לחם משנה  האומנין וכו'. מבואר בברייתא בברכות פ' היה קורא (דף י"ו):

ט
 
הַשְׁוָיַת הַקּוֹל כֵּיצַד. לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ אֶלָּא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו [נ] בְּלַחַשׁ. וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חוֹלֶה אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ עַד שֶׁיַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בְּצִבּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתָּן מִקּוֹלוֹ:

 כסף משנה  השויית הקול כיצד וכו'. פרק אין עומדין (דף ל"א.) אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ובפרק ואלו נאמרין סוטה (ל"ב:) מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה כלומר שמתודים בתפלתן על עבירות שבידם. ובסוף מי שמתו ברכות (כ"ד:) תניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין לבו בלחש אבל אם אינו יכול לכוין לבו בלחש מותר וה''מ ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא. וזהו שאמר אא''כ היה חולה וכו':

 לחם משנה  השויית הקול וכו'. בפרק אין עומדין (דף ל"א) אמרו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו וכו': אלא א''כ היה חולה וכו'. בפ' מי שמתו (ד' כ"ד ע"ב) השמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו וכו':

י
 
כְּרִיעָה כֵּיצַד. הַמִּתְפַּלֵּל כּוֹרֵעַ חָמֵשׁ כְּרִיעוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה. בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. וּבְהוֹדָיָה בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף. וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַתְּפִלָּה כּוֹרֵעַ וּפוֹסֵעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו. וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ נוֹתֵן שָׁלוֹם מִשְּׂמֹאל [ס] עַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מִימִין עַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִן הַכְּרִיעָה. וּכְשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ בְּאַרְבַּע הַכְּרִיעוֹת כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [ע] בְּהֶדְיוֹט. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל כּוֹרֵעַ בִּתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְסוֹף כָּל בְּרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁשָּׁחָה בָּרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ מַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל תְּפִלָּתוֹ:

 כסף משנה  כריעה כיצד וכו'. פרק אין עומדין (דף ל"ד.) ת''ר אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף. ומ''ש וכשגומר כורע וכו', נראה שלמד כן מדאמרינן בפרק הוציאו לו יומא (דף נ"ג:) אמר ר' חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעי ג' פסיעות בכריעה אחת משמע שצריך לכרוע בסוף התפלה: ומה שכתב ונותן שלום וכו'. גם זה שם ומשום שכינה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל ועוד יתבאר זה בסמוך: וכשהוא כורע וכו'. מימרא דרבה בר חיננא משמיה דרב (דרבא) סוף פרק קמא דברכות (דף י"ב.) ופירש''י כשהוא כורע באבות ובהודאה: בד''א בהדיוט וכו'. פרק אין עומדין (דף ל"ד.) אמר רבי שמעון בן פזי א''ר יהושע בן לוי משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו כלומר בברייתא שכתבתי בסמוך. כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אר''י בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דריב''ל הדיוט כמו שאמרנו כ''ג תחלת כל ברכה וברכה והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף ופסק רבינו כר''י בר נחמני משום דאמר לדידי מיפרשא לי אלמא דק טפי בשמעתיה. ונראה שהיה בגירסת רבינו בכ''ג תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה או בתחילת כל ברכה וברכה דאמר ר''י בר נחמני אסוף כל ברכה וברכה דקאמר ר' שמעון בן פזי סמיך דלאוסופי עליה אתא ובעינן דליכרע בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה:

 לחם משנה  כריעה כיצד וכו'. שם פרק אין עומדין (דף ל"ד.) תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהם באבות תחילה וסוף וכו' אמר רבי יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דריב''ל הדיוט כמו שאמרנו כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף ואם כן קשה על רבינו ז''ל איך כתב דבכהן גדול תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה הא לא קאמרי בגמרא אלא תחלת כל ברכה וברכה. ואולי שהוא מפרש דמאי דקאמר תחלת כל ברכה וברכה מוסיף על הראשון דאמר שכהן גדול כורע בסוף כל ברכה ובא זה להוסיף אף תחלת כל ברכה דאין סברא לאפושי מחלוקת כולי האי ולומר דהאי קאמר סוף ולא תחלה והאי תחלה ולא סוף:

יא
 
וְלָמָּה נוֹתֵן שָׁלוֹם לִשְׂמֹאלוֹ תְּחִלָּה. מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֹאלוֹ הוּא יָמִין שֶׁכְּנֶגֶד פָּנָיו. כְּלוֹמַר כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן שָׁלוֹם לִימִין הַמֶּלֶךְ וְאַחַר כָּךְ לִשְׂמֹאל הַמֶּלֶךְ. וְקָבְעוּ שֶׁיִּפָּטֵר מִן הַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁנִּפְטָרִין מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

 כסף משנה  ולמה נותן שלום וכו'. פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ג:) רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא א''ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא:

 לחם משנה  ולמה נותן שלום וכו'. יומא פ' הוציאו לו (דף נ"ג ע"ב):

יב
 
כָּל הַכְּרִיעוֹת הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע בָּהֶן עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל חֻלְיוֹת [פ] שֶׁבַּשִּׁדְרָה וְיַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּקֶשֶׁת. וְאִם שָׁחָה מְעַט וְצִעֵר עַצְמוֹ [צ] וְנִרְאֶה כְּכוֹרֵעַ בְּכָל כֹּחוֹ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

 כסף משנה  כל הכריעות האלו וכו'. בפרק תפלת השחר ברכות (כ"ח:) א''ר תנחום אמר ריב''ל המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ר' חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה:

יג
 
הִשְׁתַּחֲוָיָה כֵּיצַד. אַחַר שֶׁמַּגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִכְּרִיעָה חֲמִישִׁית יֵשֵׁב לָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה וּמִתְחַנֵּן בְּכָל הַתַּחֲנוּנִים שֶׁיִּרְצֶה. כְּרִיעָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם עַל בִּרְכַּיִם. קִידָה עַל אַפַּיִם. הִשְׁתַּחֲוָיָה זֶה פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַד שֶׁנִּמְצָא מֻטָּל עַל פָּנָיו אַרְצָה:

 כסף משנה  השתחויה כיצד וכו': כריעה האמורה בכל מקום וכו' עד על פניו ארצה. ברייתא פרק אין עומדין (דף ל"ד:):

 לחם משנה  השתחויה כיצד וכו'. מגילה פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (דף כ"ב ע"ב) נתבאר:

יד
 
כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה נְפִילַת פָּנִים אַחַר תְּפִלָּה יֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה קִידָה וְיֵשׁ מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הִשְׁתַּחֲוָיָה. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת הִשְׁתַּחֲוָיָה עַל הָאֲבָנִים אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. * וְאֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפּל עַל פָּנָיו אֶלָּא אִם כֵּן הוּא [ק] יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק כִּיהוֹשֻׁעַ. אֲבָל מַטֶּה פָּנָיו [ר] מְעַט וְאֵינוֹ כּוֹבֵשׁ אוֹתָן בַּקַּרְקַע. וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם זֶה וְלִפּל עַל פָּנָיו בְּמָקוֹם אַחֵר:

 ההראב"ד   ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע. א''א בירושלמי ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור עכ''ל:

 כסף משנה  ואסור לעשות השתחויה וכו'. כבר ביארתיו בפרק ששי מהלכות עבודת כוכבים: ואין אדם חשוב וכו'. מימרא דרבי אלעזר פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"ב:) וסוף פ''ק דתענית (דף י"ד): כתב הראב''ד א''א בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור עכ''ל. והטעם דכשמרבה תחנה על הצבור בצבור ואין נענה הויא ליה כיסופא. ומכיון שכתב רבינו אא''כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובציבור. ומ''ש אבל מטה פניו וכו', הוא מדאמרינן התם (מגילה כב) א''ר חייא ברי' דר''ה חזינא לאביי ורבא דכי נפלי אאנפייהו מצלי אצלויי כלומר מטין על צדיהן שלא יראו כנופלים ע''פ לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכן פירש''י וכן נראה מדברי הרי''ף. ואע''פ שבהל' עבודת כוכבים פ''ו כתבתי דרבינו מפרש דהא דאביי ורבא מצלי אצלויי היה כדי שלא ישתחוו על הרצפה י''ל שהוא ז''ל סובר דכיון דמייתי בגמרא להא דאביי ורבא מצלי אצלויי בתר הא דאמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ובתר הא דתניא השתחויה זו פישוט ידים ורגלים אית לן למימר דאתרווייהו קאי וה''ק אביי ורבא כי הוו מצלי על הצבור ובצבור לא היו נופלים על פניהם לפי שאנשים חשובים היו וכדר' אלעזר אלא הוו מצלי אצלויי וכי הוה רצפה קמייהו אע''פ שלא היו מתפללין על הצבור נמי הוו מצלי אצלויי כי היכי דלא ישתחוו על הרצפה א''נ אף ע''ג דהא דאביי ורבא אצלו אצלויי כדי שלא ישתחוו על הרצפה היו עושין כן מכל מקום משמע דכל כה''ג לא הוי בכלל מה שאמרו אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו:

 לחם משנה  אבל מטה פניו וכו'. שם דאביי ורבא מצלי אצלויי ושם בהלכות עבודת כוכבים ביארתי פירוש רבינו האי וכוונת רבינו ז''ל: ומותר לאדם להתפלל וכו'. הוציא זה רבינו ז''ל ממה שאמרו שם בגמ' דרצפה הוה קמיה דרב והקשו שם וליזיל לגבי צבורא וכו' וליפול על אפיו משמע דיכול אדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר שהרי התפלל רב במקום שבה הרצפה והיה יכול ללכת במקום אחר וליפול על פניו:

טו
 
מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין נְפִילַת אַפַּיִם בְּשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וְלֹא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא [ש] בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁל עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְלֹא בְּעַרְבִית שֶׁבְּכָל יוֹם. וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁנּוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעַרְבִית. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים [ת] בִּלְבַד נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְתַעֲנִית:


הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק ששי

א
 
אָסוּר לוֹ לְאָדָם לַעֲבֹר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי, אוֹ שֶׁהָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְּתָחִים בִּשְׁנֵי רוּחוֹת, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר שֶׁמָּא יֵלֵךְ וְיִכָּנֵס מִפֶּתַח הָאַחֵר. וְכֵן אִם הָיָה בָּעִיר שְׁנֵי בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת יֹאמַר הָרוֹאֶה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת הָרָגִיל בּוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ שֶׁהַתְּפִלִּין מוֹכִיחִין עָלָיו שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחַר מִצְוֹת וְאֵינוֹ מִמְּבַטְּלֵי תְּפִלָּה:

 כסף משנה  אסור לו לאדם וכו'. פ''ק דברכות (ח':) אמר ריב''ל אסור לו לאדם שיעבור אחורי בה''כ בשעה שהצבור מתפללים אמר אביי לא אמרן אלא דליכא פיתחא אחרינא אבל איכא פיתחא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא אבל איכא בי כנישתא אחרינא לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה. זו היא גירסת הרי''ף ז''ל והיא גירסת רבינו:

 לחם משנה  אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין וכו'. פרק הרואה (דף ס"א) אמרו אחורי עבודת כוכבים ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין ולא אמרן אלא דלא דרי מידי וכו' ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא וכו' ולא אמרן אלא דלא רכיב חמרא וכו'. ונראה דבגירסת רבינו ז''ל לא היה ולא אמרן אלא דלא רכיב חמרא וכו' ולכך לא הזכירו ובפ''ק דברכות (דף ח' ע"ב) הביאו זה ואמרו לא אמרן אלא דלא דרי טונא ולא רהיט וכו' ורבינו ז''ל לא היה לו בגרסתו גם כן לא רהיט וכו' ולכך לא הזכירו:

ב
 
הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר לֹא יַאֲרִיךְ אֶת תְּפִלָּתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִלּוּ [א] כְּסֵדֶר וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה מוֹסִיף:

 לחם משנה  המתפלל עם הצבור לא יאריך בתפלתו וכו'. פ' אין עומדין (דף ל"א) כך היה מנהגו של ר' עקיבא כשהיה מתפלל וכו': ואם בא לומר אחר וכו'. שם איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע''פ שאמרו וכו' יכול לומר וכו': וכן אם רצה להוסיף וכו'. פרקא קמא דע''ז (דף ח'):

ג
 
כֵּיצַד. הָיָה לוֹ חוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּבִרְכַּת חוֹלִים כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ. הָיָה צָרִיךְ לפרנסה מוֹסיף תּחנּה וּבקּשׁה בּברכּת השָּׁנִים. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה בְּכָל אַחַת מֵהֶן. וְאִם רָצָה לִשְׁאל כָּל צְרָכָיו [ב] בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל. אֲבָל לֹא יִשְׁאל לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת [ג] וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת:

 כסף משנה  (ב-ג) המתפלל עם הצבור וכו'. למד כן מדתניא פרק אין עומדין (דף ל"א.) כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור מקצר ועולה מפני טורח צבור. ומ''ש ואם בא לומר אחר תפלתו וכו', מפורש שם בברייתא אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יה''כ אומר איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע''פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יה''כ אומר וכן אריב''ל בפ''ק דע''ז (דף ח'.): וכן אם רצה להוסיף וכו'. פ''ק דע''ז (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל שואל אדם צרכיו בש''ת אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע''פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים. ומ''ש אבל לא ישאול וכו', מימרא דרב יהודה בפ' אין עומדין (ברכות ל"ד.):

ד
 
אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם [ד] כְּלוּם אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית. וְכֵן לֹא יַשְׁכִּים לְפֶתַח חֲבֵרוֹ לִשְׁאל בִּשְׁלוֹמוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת [ה] שַׁחֲרִית. וְלֹא יֵצֵא בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל. אֲבָל טוֹעֵם וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל מוּסָף וְקֹדֶם מִנְחָה. אֲבָל אֵינוֹ סוֹעֵד [ו] סָמוּךְ לַמִּנְחָה:

ה
 
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִנְחָה גְּדוֹלָה לֹא יִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף וְיִבָּטֵל מִן הַתְּפִלָּה. [ז] וְלֹא לֶאֱכל אֲפִלּוּ אֲכִילַת עַרְאַי שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ בַּאֲכִילָה. וְלֹא לָדוּן אֲפִלּוּ בִּגְמַר דִּין שֶׁמָּא יִסָּתֵר הַדִּין וְיִמָּשֵׁךְ וְיִבָּטֵל מִן הַתְּפִלָּה. וְכֵן לֹא יֵשֵׁב לִפְנֵי הַסַּפָּר לִסַפֵּר אֲפִלּוּ תִּסְפֹּרֶת הֶדְיוֹט עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִשָּׁבֵר הַזּוּג. וְלֹא יִכָּנֵס לְבֻרְסְקִי סָמוּךְ לַמִּנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִרְאֶה הֶפְסֵד בִּמְלַאכְתּוֹ וְיִתְעַסֵּק בָּהּ וְיִתְעַכֵּב מִן הַתְּפִלָּה. וְאִם הִתְחִיל בְּאַחַת מֵאֵלּוּ לֹא יַפְסִיק [ח] אֶלָּא גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה:

 כסף משנה  (ד-ה) ואסור לו לאדם שיטעום כלום וכו'. פ''ק דברכות (דף י':) א''ר יוסי בר חנינא משום ראב''י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם א''ר יצחק אמר ר' יוחנן משום ראב''י כל האוכל ושותה קודם שיתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך אל תיקרי גויך אלא גאיך לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים. וכתב הרא''ש בשם אבי העזרי דבמים לית בהו גאוה ומותר לשתותן בבקר קודם תפלה: או שיעשה מלאכה. בפרק היה קורא (דף י"ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל גם זה שם (דף ה':) תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ומפרש רבינו על תפלתי שתהא סמוכה לקומי מהמטה כלומר שלא אעשה מלאכה בינתים ודלא כרש''י דאפילו לקרות לא היה רוצה אחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל: וכן לא ישכים וכו'. פרק היה קורא (דף י"ד.) אמר רב הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה. מתיב רב ששת בפרקים שואל מפני הכבוד תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו כלומר הא דאסר רב במשכים לפתחו דוקא: ולא יצא לדרך וכו'. שם מימרא דרב אידי בר אבין: וכתב ה''ר מנוח ומ''ה הרוצה לצאת לדרך בשחרית טוב להתפלל בביתו ואע''פ שעדיין לא הגיע זמן תפלה כדי שיתפלל בכוונה ובעמידה משיתפלל בדרך במרוצה והוא שעלה עמוד השחר ולאו דוקא שחרית אלא אפילו אי זו תפלה שתהיה כיון שהגיע זמנה אין לו לצאת עד שיתפלל אותה עכ''ל: אבל טועם וכו'. בפרק תפלת השחר (דף כ"ח ע"ב) אסיקנא דלית הלכתא כרב הונא דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספים ולא כריב''ל דאמר כיון שהגיע זמן המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. ונראה שדעת רבינו דדווקא טעימה הוא דשרינן אבל סעודה אפילו של עראי אסורה כמו שכתב בסמוך. ונ''ל דאכילת פירות כביצה הוי טעימה אבל יותר מכביצה או כזית מפת אכילת עראי מיקרי ואסור: אבל אינו סועד וכו'. משנה פ''ק דשבת (דף ט':) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובגמרא איכא תרי לישני בפירושא דמתניתין ודעת רבינו כדעת הרי''ף ז''ל שפוסק כלישנא בתרא דהאי לא ישב אפילו להסתפר בתספורת דידן ולא תימא דוקא בתספורת בן אלעשא שהיה מספר כתספורת של כ''ג שהיא קשה וכדאמרינן התם בלישנא קמא. ואמאי לא ישב להסתפר תספורת דידן גזירה שמא ישבר הזוג של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר. ולא למרחץ אפילו להזיע בעלמא לכתחלה אמאי לא שמא יתעלף. ולא לבורסקי לעיוני בעלמא לכתחלה אמאי לא דילמא חזי פסידא ומטריד פירש''י שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל. ומדברי רבינו נראה שהטעם שמא יראה שנתקלקלו העורות ויתעסק בתיקונם. ולא לאכול בסעודה קטנה לכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאמשוכי. ולא לדין בגמר דין לכתחלה אמאי לא דילמא חזי טעמא וסתר דינא ואסיקנא התם בגמרא דהאי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה: ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב כיון שהגיע זמן מנחה גדולה דמשמע שאינו אסור עד שיגיע זמן המנחה וקודם לכן בסמוך כתב אינו סועד סמוך למנחה. וצ''ל דלסמוך למנחה קרי כיון שהגיע זמן המנחה: ואם התחיל וכו'. היינו דוקא כשיש שהות ביום אבל אם אין שהות ביום יפסיק ולשון רבינו דייק הכי שכתב ואחר כך מתפלל תפלת המנחה משמע דוקא כשאח''כ יתפלל דהיינו בדאיכא שהות אבל אי ליכא שהות יפסיק וכן נתבאר בפרק לולב הגזול דאפילו במצוה דרבנן אי ליכא שהות ביום מפסיק וכמו שכתבתי בפ''ב מה' ק''ש:

 לחם משנה  (ד-ה) אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל וכו'. כל זה מבואר בפ''ק דברכות (דף י':): אבל אינו סועד סמוך למנחה וכו'. בפ''ק דשבת (דף ט' ע"ב) על מתני' דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו' ואוקמוה בגמרא סמוך למנחה גדולה ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב ואע''ג דהך סוגיא איתמרא אליבא דריב''ל ולית הלכתא כותיה במ''ש כיון שהגיע זמן וכו' כבר כתבו התוספות כיון דמסיק סתם גמרא הכי משמע דבהך דאם התחיל וכו' קיימא לן כותיה ודוקא בהא דאמר אסור לטעום לא קי''ל כותיה וא''כ ודאי דסמוך למנחה קטנה אפילו אם התחילו מפסיקין וכן דעתו של רבינו ז''ל אע''פ שלא נתבאר יפה בדבריו:

ו
 
מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת תִּסְפֹּרֶת מִשֶּׁיַּנִּיחַ מַעֲפֹרֶת שֶׁל סַפָּרִין עַל בִּרְכָּיו. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת מֶרְחָץ מִשֶּׁיִּפְשֹׁט הַבֶּגֶד הַסָּמוּךְ לִבְשָׂרוֹ. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַבֻּרְסְקִי מִשֶּׁיִּקְשֹׁר בֶּגֶד בֵּין כְּתֵפָיו כְּמוֹ שֶׁהָאֻמָּנִין עוֹשִׂין. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת אֲכִילָה, לִבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁיִּטּל יָדָיו וְלִבְנֵי בָּבֶל מִשֶּׁיַּתִּיר חֲגוֹרוֹ. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַדִּין מִשֶּׁיִּתְעַטְּפוּ הַדַּיָּנִים וְיֵשְׁבוּ. וְאִם הָיוּ יוֹשְׁבִין מִשֶּׁיַּתְחִילוּ בַּעֲלֵי דִּינִין לִטְעֹן:

 כסף משנה  מאימתי התחלת תספורת וכו'. עד משיתיר חגורו. לשון הגמרא שם כלשון הזה. ופירוש מעפורת סודר: ומאימתי התחלת הדין וכו'. ג''ז שם מאימתי התחלת הדין ר' יונה ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיתחילו בעלי דינין ול''פ הא דעסיקי ואתו בדינא והא דלא עסיקי ואתו בדינא:

ז
 
אַף עַל פִּי שֶׁתְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת לֹא יָבוֹא אָדָם [ט] מִמְּלַאכְתּוֹ וְיֹאמַר אֹכַל מְעַט וְאִישַׁן קִמְעָא וְאַחַר כָּךְ אֶתְפַּלֵּל, שֶׁמָּא תֶּאֱנֹס אוֹתוֹ שֵׁנָה וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה, אֶלָּא מִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹ יָשֵׁן. וּמֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר וְלִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ סָמוּךְ לְשַׁחֲרִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּנְחָה שֶׁהוּא דָּבָר הַמָּצוּי שֶׁרֹב הָעָם נִכְנָסִין שָׁם בַּיּוֹם. אֲבָל בַּשַּׁחַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

 כסף משנה  אף ע''פ שתפלת ערבית וכו'. ברייתא בריש ברכות (דף ד'.): ומותר להסתפר וכו'. מילתא דסברא היא והכי משמע מדלא נקט במתניתין לא ישב לפני הספר אלא בסמוך למנחה:

ח
 
מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן הַתְּפִלָּה פּוֹסֵק וּמִתְפַּלֵּל. וְאִם הָיְתָה תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כְּלָל וְהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּשְׁעַת תְּפִלָּתוֹ אֵינוֹ פּוֹסֵק, שֶׁמִּצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה גְּדוֹלָה מִמִּצְוַת תְּפִלָּה. וְכָל הָעוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים כְּעוֹסֵק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה:

 לחם משנה  מי שהיה עוסק וכו'. פירקא קמא דשבת (דף י"א) מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה ופירשו בגמרא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו: וכל העוסק וכו'. כבר נתבאר למעלה בהלכות קריאת שמע פ''ב:

ט
 
אֵין הַמִּתְפַּלֵּל מַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת בִּלְבַד. וַאֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. אֲבָל פּוֹסֵק הוּא לְמֶלֶךְ עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמָּא יַהַרְגֶּנּוּ. הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה וְרָאָה מֶלֶךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ אַנָּס בָּא כְּנֶגְדּוֹ יְקַצֵּר וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל יַפְסִיק. וְכֵן אִם רָאָה נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בָּאִים כְּנֶגְדּוֹ אִם הִגִּיעוּ אֵלָיו וְהָיָה דַּרְכָּן בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהֵן מְמִיתִין פּוֹסֵק [י] וּבוֹרֵחַ. וְאִם לֹא הָיָה דַּרְכָּן לְהָמִית אֵינוֹ פּוֹסֵק:

 כסף משנה  (ח-ט) מי שהיה עוסק בת''ת וכו'. משנה פ''ק דשבת (דף ט':) מפסיקין לק''ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקמה בעוסק בתורה (שם י"א.) אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רשב''י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק''ש ולתפלה והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק''ש כי תניא ההיא בעיבור השנה. וסבר רבינו דטעם עיבור השנה הוא לפי שהוא צרכי רבים. ומה שכתב רבינו וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בתורה פירושו הרי זה כמו שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ''ב מהלכות ק''ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות וק''ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק''ש אינו מפסיק כ''ש שאינו מפסיק לתפלה. וכבר כתבתי שם שהוא ירושלמי בר''פ אין עומדין: אין המתפלל וכו'. משנה פרק אין עומדין ברכות (דף כ"ט:) אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ובגמרא שם (ל"ב:) אמר רב יוסף ל''ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי עכו''ם פוסק מיתיבי ראה אנס בא כנגדו ראה קרון בא כנגדו לא יפסיק אלא מקצר ועולה ל''ק הא דאפשר לקצר הא דלא אפשר כלומר שאם רואה שיכול למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיעו אליו יקצר דהיינו שיאמר פתיחת הברכות וחתימתן ואם לאו פוסק: וכתבו ההגהות שאם פסק אינו צריך לחזור לראש אלא חוזר לתחלת הברכה שטעה בה ואם היה בג' ראשונות חוזר לראש בג' אחרונות חוזר לעבודה. וכתב ה''ר יונה שאם יכול להתרחק לצד ויתנצל בזה מלדבר יעשה כן: וכן אם ראה נחשים וכו'. משנה שם (כ"ט:) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ובגמרא (דף ל"ג.) אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ירושלמי מ''ט דמחייא בתר דמחייא ולכך חילק רבינו בין מקומות שדרכן להמית למקומות שאין דרכן להמית. ומ''ש אם הגיעו אליו, דלא תימא כיון שראה אותם אפילו מרחוק פוסק לכך כתב שאינו פוסק אא''כ הגיעו אליו כלומר קרוב לו:

 לחם משנה  היה עומד בתפלה וכו'. משנה ריש פרק אין עומדין (דף כ"ט ע"ב) אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ובגמרא שם (ל"ב:) אמר רב יוסף לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי עכו''ם פוסק וכו': וכן אם ראה וכו'. שם במשנה אפילו נחש כרוך על עקבו ובגמרא x ראה אותם מרתיעין ובאים כנגדו פוסק. ורבינו כתב והי' דרכן באותן המקומות ופשוט הוא:

י
 
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים חַיָּבִים בִּתְפִלָּה. וְכָל אִישׁ שֶׁפָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע פָּטוּר מִן הַתְּפִלָּה. וְכָל הַמְלַוִּין אֶת הַמֵּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה:

 כסף משנה  נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (דף כ'.): וכל איש שפטור וכו'. רוב הפטורים מק''ש נאמר בהם שפטורים גם מן התפלה ואף באותן שלא נתפרש פטורים מק''ו דק''ש דאורייתא פטורים תפלה דרבנן לא כ''ש: וכל המלוים את המת וכו'. משנה ר''פ מי שמתו (י"ז:) תנן נושאי המטה וחילופיהן וכו' ואלו ואלו פטורים מן התפלה ופירש רבינו שם ואם לא יהיה מן המזומנים לשאת המטה ולא מן העוזרים אבל בא ללוות בלבד הוא חייב בק''ש והכל פטורים מן התפלה והטעם מפני טרדות הלב עכ''ל:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק שביעי

א
 
כְּשֶׁתִּקְּנּוּ חֲכָמִים דִּבְרֵי תְּפִלּוֹת אֵלּוּ תִּקְּנוּ בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת לְבָרֵךְ אוֹתָן בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵן. כְּשֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לְמִטָּתוֹ לִישֹׁן בַּלַּיְלָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה עַל עֵינַי וְהַמַּשְׁקִיעַ שֵׁינַת תַּרְדֵּמָה וְהַמֵּאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עַיִן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁתַּצִּילֵנִי מִיֵּצֶר רַע וּמִפֶּגַע רַע וְאַל יְבַהֲלוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעִים וְלֹא הִרְהוּרִים רָעִים וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ וְתַעֲמִידֵנִי מִמֶּנָּה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְהָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ:

 לחם משנה  כשתקנו וכו'. בפרק הרואה (דף ס':) אמרו הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל וכו':

ב
 
וְקוֹרֵא פָּרָשָׁה [א] רִאשׁוֹנָה מִקְּרִיאַת שְׁמַע [ב] וְיָשֵׁן. וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה עִמּוֹ (קוֹרֵא פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹ פְּסוּקֵי רַחֲמִים וְאַחַר כָּךְ יִישַׁן). וְאִם אֲנָסַתּוּ [ג] שֵׁנָה קוֹרֵא אֲפִלּוּ פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹ פְּסוּקֵי רַחֲמִים [ד] וְאַחַר כָּךְ יִישַׁן:

 כסף משנה  (א-ב) כשיכנס אדם למטתו וכו'. פרק הרואה ברכות (דף ס':) הנכנס לישן על מטתו אומר שמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני וכו'. ופירש''י ותהא מטתי שלימה שלא יהא פיסול ורשע בזרעי. ומה שכתב ואפילו אשתו ישנה עמו נתבאר בסוף פרק ג' מהלכות קריאת שמע. והגירסא הנכונה בדברי רבינו סמוך לואפילו אשתו ישנה עמו ואם אנסתו שינה קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים. ובמקצת ספרים יש תוספת דברים וטעות סופרים הם. ומ''ש פסוקי דרחמים הוא מדאמרינן בפ''ק (דף ד': ה'.) אמר רב נחמן בר יצחק אם ת''ח הוא אינו צריך אביי אמר אף ת''ח בעי למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי וכו'. וגרסינן בפ''ב דשבועות (דף ט"ו:) דריב''ל מסדר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי וה' מה רבו צרי עד לה' הישועה וגני:

 לחם משנה  וקורא פרשה ראשונה מק''ש וישן ואפילו אשתו עמו ואם אנסתו שינה קורא פסוק ראשון או אפילו פסוקי רחמים ואחר כך ישן. כך היא הגרסא הנכונה בספרי רבינו ז''ל. ויצא לו מ''ש שקורא פסוקי רחמים ממ''ש בפ''ב דשבועות (דף ט"ו) ריב''ל אמר להו להני קראי וגני וסובר רבינו ז''ל שרצה לומר שכשלא היה יכול לומר קריאת שמע שאנסתו שינה היה אומר להני קראי:

ג
 
בְּשָׁעָה שֶׁיִּיקַץ בְּסוֹף שְׁנָתוֹ מְבָרֵךְ וְהוּא עַל מִטָּתוֹ כָּךְ. אֱלֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה אַתָּה בְּרָאתָהּ וְאַתָּה יְצַרְתָּהּ וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וְאַתָּה עָתִיד לְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:

 כסף משנה  בשעה שייקץ בסוף שנתו. כלומר דאף על גב דאמרינן בגמרא (ברכות דף ס':) כי מתער לימא אלהי נשמה וכו' אין הכוונה כל זמן שייקץ באי זו שעה שתהיה אלא דוקא בסוף שנתו. ומה שכתב רבינו מכאן עד המכין מצעדי גבר כך הם מסודרות בפרק הרואה (שם) בלשון הזה: וכתב ה''ר יונה ז''ל שנראה מלשון רבינו שמברך אותם על מטתו כסדר שהם כתובים בגמרא וזה תימה שמאחר שאין ידיו נקיות היאך יברך ומה שסידרו אותם בגמרא כך מפני שהם היו קדושים ורוחצים ידיהם בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות אבל אנו שאין יכולים ליזהר ולשבת בנקיון כ''כ אין נכון לאומרם עד לאחר נטילה. והא דאמרינן כל הברכות מברך אותם עובר לעשייתן היינו ברכת המצות שאומר בהם וצונו צריך לברך תחלה להקב''ה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכות של הודאה ושל שבח כגון אלו יכול לברך אחר כך. ובברכת אשר יצר כתבו ההגהות שיש אומרים שכשנכנס להטיל מים אין מברך אשר יצר כיון שאין צריך ליטול אלא אם כן שפשף אך ר''י היה רגיל לברך אשר יצר אף לקטנים וכן נהגו:

 לחם משנה  בשעה שיקץ וכו'. כל אלו הברכות האמורות בספר רבינו ז''ל הן מבוארות בפרק הרואה (דף ס':) ולא חש רבינו ז''ל להביאם על הסדר האמור בגמרא מפני שהוא סובר שכל ברכה צריך לאומרה בשעה שעושה אותה וכמו שכתב לקמן מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו בשעתו. ומי שנוהג לאומרם בבית הכנסת צריך לאומרם על הסדר האמור בגמרא:

ד
 
כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַתַּרְנְגוֹלִים מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה. כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ בְּגָדָיו מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים. כְּשֶׁמַּנִּיחַ סְדִינוֹ עַל רֹאשׁוֹ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה. כְּשֶׁמַּעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו מְבָרֵךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים. כְּשֶׁיֵּשֵׁב עַל מִטָּתוֹ מְבָרֵךְ מַתִּיר אֲסוּרִים. כְּשֶׁמּוֹרִיד רַגְלָיו מִן הַמִּטָּה וּמַנִּיחָם עַל גַּבֵּי קַרְקַע מְבָרֵךְ רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם. כְּשֶׁעוֹמֵד מְבָרֵךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים. כְּשֶׁנּוֹטֵל יָדָיו מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם. כְּשֶׁרוֹחֵץ פָּנָיו מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר מִצְוָה וְאַל תַּרְגִּילֵנִי לִדְבַר עֲבֵרָה וְעָוֹן וְתַשְׁלֵט בִּי יֵצֶר טוֹב וְאַל יִשְׁלֹט בִּי יֵצֶר רָע וּתְחַזְּקֵנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ וְתִתְּנֵנִי לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאַי וְתִגְמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים, בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים:

ה
 
וְכָל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹמֵר קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים קְדוֹשִׁים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן עִזְרוּנִי עִזְרוּנִי שִׁמְרוּנִי שִׁמְרוּנִי הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶכָּנֵס וְאֵצֵא שֶׁזֶּה דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם. וְאַחַר שֶׁיָּצָא מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר [ה] יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:

ו
 
כְּשְׁחוֹגֵר חֲגוֹרוֹ מְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה. כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ נְעָלָיו מְבָרֵךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי כָּל צָרְכִּי. כְּשֶׁמְּהַלֵּךְ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ מְבָרֵךְ הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר. וּמְבָרֵךְ אָדָם בְּכָל יוֹם בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא עָשַׂנִי [ו] עָבֶד:

 כסף משנה  ומברך אדם בכל יום וכו'. כתב הרי''ף ז''ל בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת (מנחות דף מ"ג:) תניא חייב אדם לברך בכל יום ג' ברכות שלא עשני גוי ובור ואשה. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשני בור א''ל כולי האי אלא היכי איבריך שלא עשני עבד היינו אשה היינו עבד עבד זיל טפי:

 לחם משנה  ומברך אדם בכל יום וכו'. מנחות פ' התכלת (דף מ"ג:) תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום ואלו הן שלא עשאני גוי שלא עשאני אשה שלא עשאני בור ואסיקו התם אלא מאי מברך שלא עשאני עבד היינו אשה [היינו עבד] ותירצו זיל טפי ופירש''י (שם מ"ד.) זיל מזולזל העבד יותר מן האשה. ל''א זיל טפי כלומר הוסיף ובריך כדי להשלים ע''כ. ורבינו כתב הסדר בראשונה שלא עשאני גוי ואחר כך אשה ואח''כ כך עבד והרי משמע בגמרא שבמקום שלא עשאני בור אמר שלא עשאני עבד ושלא עשאני בור הוי בברייתא אחר אשה. אבל ראיתי בב''י שכתב שבתחלה מברך עבד ואחר כך אשה מפני שהעבד מזולזל יותר כדאמרו בגמרא וא''כ מתחילין מן היותר פחות קודם ותחלה קאמר עכו''ם שהוא פחות מכולם ואח''כ עבד שהוא מזולזל טפי ואח''כ אשה וכן בדין שמתחלה יברך שלא עשאני עכו''ם ואח''כ יברך עבד שאפילו עבד שהוא טוב ממנו לא עשאו. ורבינו ז''ל נראה שלא הקפיד בזה ואולי שהוא מפרש כפירוש אחר של רש''י ז''ל ואם כן כיון דעבד ואשה שוים נקט אשה תחלה כמו שאמרו בברייתא:

ז
 
שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶם סֵדֶר אֶלָּא מְבָרֵךְ כָּל אַחַת מֵהֶן עַל דָּבָר שֶׁהַבְּרָכָה בִּשְׁבִילוֹ בִּשְׁעָתוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁחָגַר חֲגוֹרוֹ וְהוּא עַל מִטָּתוֹ מְבָרֵךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה. [ז] שָׁמַע קוֹל הַתַּרְנְגוֹל מְבָרֵךְ הַנּוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה. וְכָל בְּרָכָה מֵהֶן שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהּ אֵינוֹ מְבָרֵךְ אוֹתָהּ:

 כסף משנה  וכל ברכה מהם שלא נתחייב בה וכו'. התוס' [בברכות דף ס':] ד''ה כי שמע כתבו דאפילו לא שמע קול תרנגולא מברך הנותן לשכוי דאין ברכה זו אלא על הבחנת האור שהתרנגול מבחין והוא נהנה מן האורה אבל בשאר ברכות אינו מברך אלא א''כ נהנה כגון אם שכב על מטתו לא יברך מלביש ערומים וכן כל כיוצא בזה וכ''כ הרא''ש דכל ברכות שהם להנאתו כגון מלביש ערומים עוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו בלתי ערום אינו מברך אותם. וההגהות כתבו בשם התוס' שאם הוא במדבר שאין שם תרנגול לא לו ולא לאחרים או אם הוא חרש לא יברך הנותן לשכוי ואם הוא סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו:

ח
 
כֵּיצַד. לָן בִּכְסוּתוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּשֶׁעוֹמֵד מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים. הָלַךְ יָחֵף אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁעָשִׂיתָ לִי כָּל צָרְכִּי. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְתִשְׁעָה בְּאָב שֶׁאֵין שָׁם רְחִיצָה [ח] אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְלֹא הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה. אִם לֹא נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם. וְכֵן שְׁאָר בְּרָכוֹת אֵלּוּ:

 כסף משנה  בי''ה ובתשעה באב שאין כו': כתב הראב''ד ומי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות או מפני השיבתא ואם יש כלים טפוחים מקנח בהם פניו ועיניו ואם יש לפלוף בעיניו רוחצם כדרכו במים ומברך כדרכו כשאר הימים עכ''ל. ואני אומר רואה אני שאין הראב''ד משיג בכח כמנהגו אלא כמסתפק לפי שאין דבריו מוכרחים במה שכתב מי הוא שלא ירחץ ידיו מפני הנקיות שכבר כתב הרא''ש דבסתם ידים יכול לברך. ומ''ש או מפני השיבתא אין לו טעם דשיבתא פירש''י שהוא רוח רעה השורה על הפת שנלקח בידים שלא נטל שחרית ואם לא יגע בפת אינו צריך ליטול. ושמא ר''ל על רוח רעה השורה על הידים שמחמתה הוא סכנה ליגע בפת ובחוטם ובעינים. ומ''ש ואם יש לו כלים טפוחים מקנח בהם ידיו ורגליו ועיניו איני יודע מאי נפקא ליה מהא וכי על כלים טפוחים יברך הא ודאי אינו מברך על כך. ומכאן קשה גם למה שכתב ומי הוא שלא ירחץ וכו' שאם מפני הנקיות יעשה כלים טפוחים ויקנח בהם ידיו ורגליו ולא יצטרך לרחוץ. גם מ''ש ואם יש לו לפלוף בעיניו אבל למי שאין לו לפלוף בעיניו מאי איכא למימר. ולכן נראה שלא בא הראב''ד להשיג על רבינו אלא על מה שכתב ביה''כ ובתשעה באב שאין שם רחיצה והלא יש בהם רחיצה אם מפני הנקיות או מפני השיבתא או בכלים טפוחים או אם יש לפלוף בעיניו. וטעם רבינו לומר שאין בהם לרוב בני אדם רחיצה שתהא טעונה ברכה: והר''ן כתב בפרק בתרא דיומא שאין נראה לו דברי רבינו אלא בין בתשעה באב בין ביה''כ נוטל כדרכו ידיו דכל רחיצה דמצוה מותרת ונטילת ידים דתפלה מצוה היא וכיון דלהקביל פני רבו עובר במים כ''ש להקביל פני שכינה ומה שהיו עושין מטפחת נגובה לא לנקות הידים אלא להעבירה על פניו ולהצטנן ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה. ורבינו סובר דאינו רוחץ וכמבואר בדבריו פ''ג דהלכות שביתת עשור וההיא דהולך להקביל פני רבו לא מכרעת דשאני התם דא''א להקביל פניו אם לא יעבור במים כיון שהוא מעבר הנהר אבל הכא אפשר להקביל פני שכינה בשיקנח ידיו בכל מידי דמנקי:

ט
 
נָהֲגוּ הָעָם בְּרֹב עָרֵינוּ לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֵלּוּ זוֹ אַחַר זוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בֵּין נִתְחַיְּבוּ בָּהֶן בֵּין לֹא נִתְחַיְּבוּ בָּהֶן. וְטָעוּת הוּא וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן וְלֹא יְבָרֵךְ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְחַיֵּב בָּהּ:

 כסף משנה  נהגו העם וכו' אין ראוי לעשות כן וכו'. כלומר שתי טעיות עושין אחד שמברכין אותם אחר זמן עשייתם ועוד שמברכין אותם בין נתחייבו בין לא נתחייבו ואין ראוי לעשות כן לברך אותם אחר זמן עשייתן וכן אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה:

י
 
הַמַּשְׁכִּים [ט] לִקְרֹא בַּתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בֵּין קָרָא בַּתּוֹרָה [י] שֶׁבִּכְתָב בֵּין קָרָא בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה וּמְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא. [כ] וְאֵלּוּ הֵן. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. [ל] וְהַעֲרֶב נָא יְיָ' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִּיּוֹת עַמְּךָ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְעוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' [מ] נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

 לחם משנה  המשכים לקרוא בתורה וכו'. הערב נא ה' אלהינו וכו'. אשר בחר בנו מכל העמים וכו'. רבינו אומר הערב בלא וי''ו x והם שלש ברכות ודלא כר''ת שכתב שהכל ברכה אחת וגרסי' והערב בוי''ו והם ב' ברכות. ורבינו לא היה גורס בגמרא ומסיים וכו' אלא גורס הכי ור''י אמר הכי ובגירסת ההלכות הוה מסיים משמע דהכל ברכה אחת:

יא
 
בְּכָל יוֹם חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא מְעַט מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. וְנָהֲגוּ הָעָם לִקְרֹא (במדבר ו כב-כז) 'בִּרְכַּת כֹּהֲנִים'. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹרִין (במדבר כח-ב) 'צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹרִין שְׁתֵּיהֶן. וְקוֹרִין פְּרָקִים אוֹ הֲלָכוֹת מִן הַמִּשְׁנָה וּמִן הַבְּרַיְתּוֹת:

 כסף משנה  (י-יא) המשכים לקרות בתורה וכו'. בסוף פ''ק דברכות (דף י"א:) איפליגו אמוראי אם צריך ברכה למשנה ולגמרא ולמדרש וכתב הרי''ף בשם רבינו האי דהלכתא כרב דאמר אפילו למדרש נמי צריך לברך: ומברך ג' ברכות ואלו הן וכו'. שם נחלקו מה מברך ומסקנא אמר רב פפא נימרינהו לכולהו והם שלש ברכות אלו שכתב רבינו. ומ''ש ואח''כ קורא מעט מד''ת הוא כדי שלא להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו:

יב
 
וְשִׁבְּחוּ חֲכָמִים לְמִי שֶׁקּוֹרֵא [נ] זְמִירוֹת מִסֵּפֶר תְּהִלִּים בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִ(תהילים קמה-א) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' עַד סוֹף [ס] הַסֵּפֶר. וּכְבָר נָהֲגוּ לִקְרוֹת פְּסוּקִים לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם וְתִקְּנוּ בְּרָכָה לִפְנֵי הַזְּמִירוֹת וְהִיא בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וּבְרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם [ע] וְהִיא יִשְׁתַּבַּח. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל קְרִיאַת שְׁמַע וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע:

 כסף משנה  ושבחו חכמים וכו'. שבת פרק כל כתבי (דף קי"ח:) א''ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום ופריש בגמרא דהיינו פסוקי דזמרה ומפרש רבינו דהיינו מתהלה לדוד עד סוף הספר: ותקנו ברכה וכו'. כתב הרי''ף ז''ל פרק אין עומדין ותקנו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי לי לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים י''ח עכ''ל:

יג
 
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן לִקְרוֹת בְּכָל יוֹם אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין יִשְׁתַּבַּח (שמות טו א-יט) 'שִׁירַת הַיָּם' וְאַחַר כָּךְ מְבָרְכִין עַל שְׁמַע. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹרִין (דברים לב א-מג) 'שִׁירַת הַאֲזִינוּ'. וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁקּוֹרִין שְׁתֵּי הַשִּׁירוֹת הַכּל לְפִי הַמִּנְהָג:

יד
 
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. וּמַה הֵן מֵאָה בְּרָכוֹת אֵלּוּ. כ''ג בְּרָכוֹת שֶׁמָּנִינוּ בְּפֶרֶק זֶה. וְשֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וּכְשֶׁמִּתְעַטֵּף בַּצִּיצִית מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. וּכְשֶׁלּוֹבֵשׁ תְּפִלִּין מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. וְשָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁבְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת הֲרֵי שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ בְּרָכוֹת. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל שְׁתֵּי סְעֵדּוֹת שֶׁל יוֹם וְהַלַּיְלָה מְבָרֵךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. שֶׁבַע בְּכָל סְעֻדָּה. אַחַת כְּשֶׁיִּטּל יָדָיו תְּחִלָּה. וְעַל הַמָּזוֹן אַחַת בַּתְּחִלָּה וְשָׁלֹשׁ בַּסּוֹף וְעַל הַיַּיִן לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו הֲרֵי שֶׁבַע בְּרָכוֹת הֲרֵי מֵאָה בְּרָכוֹת בֵּין הַכּל:

 כסף משנה  חייב אדם לברך וכו'. כתב הרי''ף בסוף ברכות גרסינן בפרק התכלת מנחות (דף מ"ג:) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום א''ר חייא בר איויא בשבתות וי''ט דלא נפישי ברכות ממלו להו באספרמקי ומגדי פירוש במיני בשמים ומגדים. ובירושלמי סוף ברכות תני בשם ר''מ אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא שמע ומברך לפניה ולאחריה אוכל פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל ג''פ י''ח וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהם:

 לחם משנה  חייב אדם לברך מאה ברכות וכו'. בפ' התכלת (מנחות דף מ"ג ע"א) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך וכו':

טו
 
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁתִּקְּנוּ בִּרְכַּת הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין בַּתְּפִלָּה וְהוֹסִיפוּ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן נִמְצְאוּ חָמֵשׁ בְּרָכוֹת יְתֵרוֹת. בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְכֵן אִם לֹא נִתְחַיֵּב בִּשְׁאָר הַיָּמִים בְּכָל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ כְּגוֹן שֶׁלֹּא יָשַׁן כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא הִתִּיר חֲגוֹרוֹ וְלֹא נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, צָרִיךְ לְהַשְׁלִים [פ] מֵאָה בְּרָכוֹת מִן הַפֵּרוֹת:

טז
 
כֵּיצַד. אוֹכֵל מְעַט יָרָק וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וְחוֹזֵר וְאוֹכֵל מְעַט מִפְּרִי זֶה וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וּמוֹנֶה כָּל הַבְּרָכוֹת עַד שֶׁמַּשְׁלִים מֵאָה בְּכָל יוֹם:

 לחם משנה  (טו-טז) בזמן הזה שתקנו ברכת האפיקורוסין בתפלה והוסיפו הטוב והמטיב בברכת המזון וכו'. ומה שלא כתב רבינו ז''ל שש ברכות שהרי יש ברכת יראו עינינו הטעם הוא שאין הכל אומרים אותה אלא מקצת העם וכמו שכתב הוא בסדר התפלה: צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות וכו'. (שם) בשבתא וביומא טבא טרח וממלי להו באספרמקי ומגדי. ומ''ש רבינו כיצד אוכל מעט ירק מברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה וכו' קצת קשה דמשמע דה''ק שיאכל תחלה מעט מן הפרי ויברך ברכה אחרונה ואח''כ מאותו הפרי עצמו יאכל מעט וזה נראה דאסור משום דאסור לגרום בברכות, אלא נראה דרבינו ודאי לא קאמר אלא שאם אכל ירק ולא היה בדעתו לאכול יותר בעת ההיא כשיעבור אותו העת צריך שיחזור ויאכל מאותו פרי כדי להשלים והשתא לא הוי גורם בברכות שכשאכל בתחלה ובירך לבסוף לא היה בדעתו לאכול יותר:

יז
 
סֵדֶר תְּפִלּוֹת כָּךְ הוּא. בַּשַּׁחַר מַשְׁכִּים אָדָם וּמְבָרֵךְ בְּרָכוֹת אֵלּוּ. וְקוֹרֵא הַזְּמִירוֹת וּמְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. וְקוֹרֵא אַחַר כָּךְ שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וּמְדַלֵּג קְדֻשָּׁה [צ] מִן הַבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ שֶׁאֵין הַיָּחִיד אוֹמֵר קְדֻשָּׁה. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם גָּאַל יִשְׂרָאֵל מִיָּד יַעֲמֹד כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעֵמָּד כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וּכְשֶׁיַּשְׁלִים יֵשֵׁב וְיִפּל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וּמִתְחַנֵּן מְעַט וְהוּא יוֹשֵׁב בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים. וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא (תהילים קמה-א) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' ( מְיֻשָּׁב) וְיִתְחַנֵּן כְּפִי כֹּחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו:

 כסף משנה  ומדלג קדושה מן הברכה הראשונה. כ' מורינו ה''ר יצחק אבוהב ז''ל שבנו של רבינו העיד על אביו ז''ל שכתב בכתב ידו בתשובה שהיחיד יכול לאומרה אלמא הדר ביה ממ''ש כאן וכ''כ בא''ח וכ''כ רבינו ירוחם וכ''כ הרשב''א בתשובה שרבינו חזר בו וכתב שיחיד יכול לאומרה: וכתבו הפוסקים ז''ל דאע''ג דאין דבר שבקדושה פחות מי' היינו דוקא כגון קדושה שבתפלה שאנו אומרים נקדישך כמו המלאכים אבל בקדושת יוצר אין אנו מקדישין אלא אנו מספרים איך מקדישין המלאכים:

יח
 
וּבִתְפִלַּת הַמִּנְחָה מַתְחִיל לִקְרֹא [ק] (תהילים קמה-א) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' מְיֻשָּׁב וְאַחַר כָּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וּכְשֶׁמַּשְׁלִים נוֹפֵל עַל פָּנָיו וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וְיִתְחַנֵּן כְּפִי כֹּחוֹ וְיִפָּטֵר לְמַעֲשָׂיו. וּבִתְפִלַּת הָעֶרֶב קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְסוֹמֵךְ גְּאֻלָּה [ר] לִתְפִלָּה וּמִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד וּכְשֶׁיַּשְׁלִים יֵשֵׁב מְעַט וְיִפָּטֵר. וְהַמִּתְחַנֵּן אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְׁכִּיבֵנוּ אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ הֶפְסֵק בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה וַהֲרֵי [ש] שְׁתֵּיהֶן כִּבְרָכָה אַחַת אֲרֻכָּה:

 כסף משנה  ובתפלת הערב וכו' וסומך גאולה לתפלה. בריש ברכות (דף ד':) אמרו דברייתא אחת מסייעא ליה לרבי יוחנן דאמר איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית כלומר אפילו בתפלת ערבית נמי בעי למסמך גאולה לתפלה ואמרינן התם הא בעי למימר השכיבנו ומשני כיון דתקינו לומר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא:

 לחם משנה  ובתפלת הערב וכו'. פסק כרבי יוחנן דאמר בברכות (דף ד' ע"ב) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ע''כ. וא''כ מה שהשיגו למעלה הראב''ד ז''ל בפ''ג גבי מ''ש ויש לו לאדם להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת וכו' שאין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה מפני שצריך סמיכות גאולה לתפלה. אי אפשר לתרץ כמו שתירצתי למעלה דרבינו סובר דלא בעינן סמיכות גאולה לתפלה בערבית דהא בהדיא קאמר לה הכא. אלא ר''ל שמתפלל ערבית וק''ש עם ברכותיה קודם שתשקע החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ואח''כ יקרא ק''ש בלא ברכות אחר צאת הכוכבים דברכות אינם מעכבות. וכי תימא אי קורא ברכות של ק''ש ביום שעדיין לא הוי זמן ק''ש אם כן הוו הני ברכות לבטלה. וי''ל דאין אנו מברכים על ק''ש ואם כן הברכות הוו מילתא באנפי נפשייהו וכדכתב הרשב''א ז''ל והובא בב''י בדיני תפלת ערבית. ואם כן ודאי שיכול לקרות ק''ש עם ברכותיה מבעוד יום:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק שמיני

א
 
תְּפִלַּת הַצִּבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל [א] בְּיָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִּבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רַע:

 כסף משנה  תפלת הצבור נשמעת וכו'. פ''ק דברכות (דף ז': ח'.) אמרינן שרב נחמן לא היה יכול לבא לבית הכנסת להתפלל וא''ל ר' יצחק דלימא לשליח צבור בעידנא דמצלי צבור ליתי ולודעיה למר א''ל מאי כולי האי א''ל דאר''י משום רשב''י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים ואמוראי טובא סוברים כן ומייתו לה מקראי אחריני. ותניא [שם ח'.] ר' נתן אומר מנין שאין הקב''ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס. ומכאן למדנו שאפילו שאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל וזהו שאמר רבינו ולא יתפלל יחיד וכו' x. ומה שכתב לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור. בפרק תפלת השחר (דף ל'.) לעולם לשתתף איניש בהדי ציבורא ואף ע''ג דהתם לענין שיאמר תפלת הדרך בלשון רבים איתמר הא נמי איכא למשמע מינה: ולעולם ישכים אדם וכו'. בריש ברכות (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה''כ כלומר שאפילו כשאין הצבור מתפללין יתפלל בבית הכנסת לפי שהוא מיוחד לתפלת צבור. וכתב רבינו אין תפלתו נשמעת בכל עת, כלומר שכבר אפשר שתשמע תפלתו חוץ לבה''כ אבל בכל עת אינה נשמעת אלא בבה''כ: וכל מי שיש לו בה''כ וכו'. שם (דף ח') מימרא דר''ל:

 לחם משנה  תפלת הצבור נשמעת תמיד וכו'. בפ''ק דברכות (דף ח') מניין שאין הקב''ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס: שאין תפלתו נשמעת וכו'. שם (דף ו'.) אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. וסובר רבינו שאע''פ שמתפלל ביחיד צריך שיכנס בבית הכנסת. והוסיף רבינו בכל עת משום דאין סברא שאם האדם מתפלל בביתו בכונה שלא תהיה נשמעת תפלתו לכך אמר בכל עת כלומר אע''פ שתהיה נשמעת בעת רצון כלומר בשעה שהצבור מתפללין מכל מקום כשיתפלל ביחיד בלא צבור לא ישמע תפלתו אלא כשיהיה בבית הכנסת: וכל מי שיש לו בית הכנסת וכו'. שם (דף ח') אמר ריש לקיש כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע:

ב
 
וּמִצְוָה לָרוּץ [ב] לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו-ג) 'וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ''. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים [ג] וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי ח-לד) 'לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי':

 כסף משנה  ומצוה לרוץ לבה''כ וכו'. שם (דף ו':) א''ר חלבו א''ר הונא היוצא מבה''כ אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי ולא אמרן אלא בדנפיק אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה': וכשיכנס בבה''כ וכו'. שם (דף ח') מימרא דרב חסדא ופירש''י שיעור של שני פתחים רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עכוב בה''כ ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: וכתב ה''ר יונה ז''ל דאם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום שהדבר ידוע שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. וי''מ שישהה שיעור שני פתחים:

 לחם משנה  ומצוה לרוץ לבהכ''נ וכו'. שם (דף ו' ע"ב) אמר רבי חלבו א''ר הונא היוצא מבהכ''נ אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה':

ג
 
בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּעִירָם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הַרְבֵּה לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין שָׁם [ד] בַּתּוֹרָה וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת הַצִּבּוּר:

 כסף משנה  בית המדרש גדול וכו'. מפורש שם ואמרינן נמי התם רבי אמי ורבי אסי אע''ג דהוו להו י''ג בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דגרסי. ורבני צרפת מפרשים דטפי עדיף להתפלל בבית המדרש ביחיד מבבה''כ בעשרה וכתב הרמ''ך שכ''כ רבינו וכתב שנראים דבריו מההיא דפרק תפלת השחר [ל:] דמייתי ההיא דר' אמי ורבי אסי לסיוע שתפלת המוספין ישנה בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר ואין כן דעת רבינו. וא''ת א''כ מאי רבותא דבה''כ כתב ה''ר יונה ז''ל דהיינו רבותא דאע''ג דבבה''כ איכא אינשי טובא וברוב עם הדרת מלך מ''מ עדיף טפי להתפלל בבית המדרש בעשרה. ולי נראה דהיינו רבותא דכי היכי דבה''כ קודם להתפלל בו בעשרה לשאר מקומות בית המדרש נמי קודם להתפלל בו בעשרה לבה''כ: וכתב ה''ר יונה ז''ל דאפילו לדעת רבינו דבעי עשרה בבית המדרש ה''מ למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר שכיון שדרכו להתבטל מלמודו בשעה שהולך ללמוד יש לו להתפלל בעשרה אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו אין לו ללכת לבה''כ אם לא ימצא עשרה לפי שמתבטל מלימודו בשעת הליכה וטוב לו שיתפלל יחידי משיתבטל כלל. אבל הרא''ש כתב טוב להתפלל עם הציבור כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד וגם אין תורתנו כ''כ אומנותנו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלים נבטל תורתנו בשעת תפלה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא י''ח בתורה ובתפלה וגם אם אין ת''ח מתפלל עם הציבור ילמדו אחרים ק''ו ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו עכ''ל:

 לחם משנה  בית המדרש גדול וכו'. שם (דף ח'.) רבי אמי ורבי אסי אע''פ דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא [הוו] מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי ע''כ. ומפרש רבינו ז''ל שהיה תפלתם בצבור. ויש מפרשים שפירשו דאפילו ביחיד נמי הוו מצלו:

ד
 
וְכֵיצַד הִיא תְּפִלַּת הַצִּבּוּר. יִהְיֶה אֶחָד מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְהַכּל שׁוֹמְעִים. וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים [ה] וּבְנֵי חוֹרִין. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֶחָד מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָתָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלְּלוּ וְיָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן מַשְׁלִימִין לָהֶם לַעֲשָׂרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב [ו] הָעֲשָׂרָה שֶׁלֹּא הִתְפַּלְּלוּ. וְכֵן אֵין אוֹמְרִים קְדֻשָּׁה וְלֹא קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְלֹא מַפְטִירִין בַּנְּבִיאִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה:

 כסף משנה  וכיצד היא תפלת הציבור. זה פירוש אין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה השנוי בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כ"ג:). ומ''ש שצריך שיהיו גדולים משום דסובר רבינו דכי איפסקא הלכתא כרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכים מזמנין עליו דדוקא בברכת זימון הוא ודלא כאומרים שמשלימים עשרה עם קטן אחד. ומ''ש ובני חורין מדאמרינן בפרק השולח [ל''ח:] שר''א (שר"ג) נכנס לבה''כ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו להשלים לעשרה. ומ''ש ואפילו ש''צ אחד מהם: ואפילו היו מקצתם וכו'. הר''ן ז''ל כתב בפרק הקורא את המגילה עומד דגרסינן כן במסכת סופרים וא''א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות וי''א בששה שברכו ששי הוא ע''כ. ומפרש רבינו בדברי תנא בתרא דהני שבעה וששה היינו שלא שמעו קדיש וברכו ולת''ק בעינן כולהו עשרה שלא שמעו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתנו ופסק רבינו כי''א משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו: וכן א''א קדושה וכו'. [מגילה כ''ג]:

 לחם משנה  וכיצד היא תפלת הצבור וכו'. פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (כ"ג:) משנה אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו': בפחות מעשרה וכו' ואפי' היו מקצתן שכבר התפללו וכו'. במס' סופרים רבותינו שבמערב אמרו בשבעה ונותנין טעם וכו' וי''א אפי' בששה ופסק רבינו כי''א: ולא קוראין בתורה וכו'. פרק הקורא את המגילה עומד שם:

ה
 
* וְכֵן לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְבָרֵךְ בִּרְכַּת שְׁמַע וְהַכּל שׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פּוֹרֵס [ז] עַל שְׁמַע. וְאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים יְדֵיהֶם אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. שֶׁכָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֵם הַנִּקְרָאִים עֵדָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד-כז) 'עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת' וְגוֹ' וְהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב:

 ההראב"ד   וכן לא יהיה אחד מברך ברכת כו'. כתב הראב''ד ז''ל אינו אומר אלא יוצר בשביל קדושה שבה וזהו פורס כמו בפרוס הפסח מאי פרוס פלגא פלגא דהלכות הפסח וכן פורס על שמע והיא אחת מהשתים שלפניה עכ''ל:

 כסף משנה  וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע וכו'. [מגילה שם]: כתב הראב''ד אינו אומר אלא יוצר וכו' והיא אחת מהשתים שלפניה עכ''ל. נראה שהראב''ד היה מפרש דברי רבינו שעל שתי ברכות של קריאת שמע קאמר והוא ז''ל מפרש שעל ברכת יוצר לבדה אמרו פורס על שמע. ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד. ודין זה משנה פרק הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"ג:) אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ופירש''י אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר ולפי זה לשון פורסין הוא מלשון התחלה או מלשון הצעה והטעם דאין פורסין על שמע בפחות מעשרה משום דבר שבקדושה שבהם. ולפי מ''ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ''ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח''ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק''ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק''ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח''כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת''י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה''ר יונה ז''ל בשם רבינו מאיר ז''ל. אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין. ומ''ש והכהנים מן המנין דהא אמרינן דעיר שכולה כהנים פורשים כפיהם ומברכין לאחיהם שבשדות אלמא הם לבדם מנין כ''ש שהם מן המנין. ומ''ש שכל עשרה מישראל הם נקראים עדה עד בתוך בני ישראל אמרו בגמרא (ברכות דף כ"א:) אהא מתני' מה''מ א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה כתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ובפ''ק דסנהדרין (דף ב'.) תנן דעדה היינו עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב: וכתב הר''ן ז''ל דהאי טעמא סגי לאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום קדושה דאית בהו ואין נושאין כפיהן מדכתיב כה תברכו את בני ישראל ובני ישראל עשרה משמע מונקדשתי בתוך בני ישראל ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא נינהו דסדר תפלה דרבנן ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא דתקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בצבור. וכתב רבינו ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה דאילו בלא ברכה פשיטא דמותר לקרות ואין מפטירין בנביא נמי היינו בברכה:

 לחם משנה  וכן לא יהא אחד מברך וכו'. משנה שם אין פורסין על שמע וכו' ומפרש רבינו ז''ל דפורסין לשון פריסה והצעה ור''ל הברכות שהן מסדרין לפני ק''ש וקאמר שלא יהא א' מברך והשאר עונין אמן בפחות מעשרה אף על פי שבשאר ברכות אין הדין כן כבר נתן הר''ן ז''ל טעם לדבר. והראב''ד בהשגות ז''ל מפרש מלשון פרוסה כלומר הברכה אחת מברכות ק''ש מפני שיש בה קדושת האופנים וכו' אבל שאר הברכות ודאי שיכול לברך אחד והשאר יענו אמן והוא פירוש רש''י ז''ל: ואין אומרין קדיש וכו'. שם אמרו כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה: ואין הכהנים וכו'. שם במשנה:

ו
 
וְכָל דְּבַר קְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא אֶלָּא בְּתוֹךְ הָעֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-לב) 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אִם הִתְחִילוּ בָּהֶם בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ מִקְצָתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רַשָּׁאִין [ח] יִגְמְרוּ הַשְּׁאָר:

 כסף משנה  וכל אלו הדברים וכו'. ירושלמי כתבו הרי''ף ז''ל בפרק הנזכר אין פורסין על שמע וכו' בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ועל היוצאים הוא אומר ועוזבי ה' יכלו וז''ש רבינו אע''פ שאינן רשאין. ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכיון שהתחיל האחד ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה אינו מפסיק מלקרות עם כולם משום דכולהו כחד גברא דמו אבל לדידן דכל אחד מברך תחלה וסוף נימא דדוקא אותו הקורא כיון שבירך תחלה ישלים לקרות ויברך בסוף ולא יעלה עוד אחר לקרות או נימא כל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל אחד לעלות ובירך אף על פי שלא נשארו עשרה צריכין כולם לעלות ולזה האחרון דעתי נוטה:

 לחם משנה  וכל דבר שבקדושה וכו'. שם אתיא תוך תוך וכו' (עיין בכ"מ): וכל אלו הדברים וכו'. ירושלמי דמגילה פרק עומד ויושב:

ז
 
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלָּם בְּמָקוֹם אֶחָד [ט] וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד. חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְחָצֵר גְּדוֹלָה וְהָיוּ תִּשְׁעָה בַּגְּדוֹלָה וְיָחִיד בַּקְּטַנָּה מִצְטָרְפִין. תִּשְׁעָה בַּקְּטַנָּה וְיָחִיד בַּגְּדוֹלָה אֵין מִצְטָרְפִין. צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָּה יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. צִבּוּר בַּקְּטַנָּה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן שֶׁהֲרֵי הוּא מֻפְלָג מֵהֶם וְאֵינוֹ עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּגְּדוֹלָה פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי הִיא כְּמוֹ מֻפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָּה וְאֵין הַקְּטַנָּה מֻפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ:

 לחם משנה  חצר קטנה וכו'. כל זה נתבאר בעירובין פרק כל הגגות (דף צ"ג):

ח
 
וְכֵן אִם הָיְתָה צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּקְּטַנָּה. הָיְתָה צוֹאָה בַּקְּטַנָּה מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּגְּדוֹלָה אִם לֹא הָיָה שָׁם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהִיא מֻפְלֶגֶת מִמֶּנָּה:

 כסף משנה  (ז-ח) חצר קטנה שנפרצה וכו'. כל דינין אלו עד מותר לקרות ק''ש בגדולה מימרא דרבא ורבי זירא ורבה בר חנין בעירובין (דף ל"ג:) פרק כל גגות וטעמן של דברים דשליח ציבור או יחיד בתר ציבור גרירי וכיון שהם בקטנה והקטנה נמשכת אחר הגדולה הרי אלו מצטרפין אבל כששליח ציבור או היחיד בגדולה אין לומר דצבור דיתבי בקטנה ליגריר בתרייהו דרובא בתר חד לא משתדו: וכתבו התוספות דה''ה לה' בגדולה וה' בקטנה דאין מצטרפין אלא דאיידי דנקט רישא ט' בגדולה נקט נמי סיפא ט' בקטנה מ''מ למדנו דלא אמרינן דקטנה מיגררא בתר גדולה אלא כשהרוב בגדולה הא לאו הכי לא וטעמא לפי שהקטנה לגבי דידה הרי נפרצה במילואה לגדולה והיא והגדולה חשובות כבית אחד ולגבי הגדולה לא נפרצה במילואה לפי שיש בגדולה פסים מכאן ומכאן כלומר שמה שהגדולה עודפת על הקטנה מצד זה ומצד זה קרוי פסים ולכן הרי היא כמופלגת מן הקטנה וכי איכא רוב בגדולה מהני לשנאמר כיון דקטנה נפרצה במילואה לגדולה הרי שתיהן כבית אחד. ולענן צואה כיון שהקטנה נפרצה במילואה ולגבי דידה הרי היא והגדולה כבית אחד אם צואה בגדולה אנו רואים אותה כאילו היא בקטנה וכיון דבגדולה איכא פסים ולגבי דידה לא חשיבא נפרצה במילואה אם צואה בקטנה לא חשבינן לה כאילו היא בגדולה. ומכל מקום יש לדקדק אם צואה בקטנה היאך מותר לקרות קריאת שמע בגדולה דע''כ כשאינה מכוסה עסקינן וכשהוא לפניו או כשאינו מרוחק ממנה ארבע אמות אם הוא לאחריו דאם לא כן מאי איריא שהוא בגדולה וצואה בקטנה תיפוק ליה דאפילו צואה עמו בבית ואם כן בשלמא כשהיא לאחריו בתוך ארבע אמותיו ניחא אלא כשהיא לפניו היכי שרי ולא מפליג הגמרא בין אם היא לפניו או לאחריו ומכאן משמע כדברי הרא''ש ז''ל שכתב בפרק מי שמתו דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ארבע אמות אם אין הריח מגיע אליו דרשות אחרת היא והו''ל כצואה בעששית דשרי. ומ''ש אם לא היה שם ריח רע אזדא לטעמיה שכתב פ''ג מהלכות ק''ש:

ט
 
שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. כֵּיצַד. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וְהֵם שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הֲרֵי הֵן כְּמִתְפַּלְּלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל אֲבָל הַיּוֹדֵעַ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִּתְפִלַּת עַצְמוֹ:

 כסף משנה  שליח ציבור מוציא את הרבים י''ח. משנה סוף ר''ה (דף לד. לה:) כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר''ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים י''ח ותניא בגמרא אמר להם רבן גמליאל לחכמים לדבריכם למה שליח ציבור יורד א''ל כדי להוציא את שאינו בקי ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהוא שומע ועונה אמן אחר כל ברכה א''ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר''ה ויוה''כ מ''ט משום דאוושי בהו ברכות ופירש רש''י שהרי הן תשע ברכות ארוכות ומטעות ואין הכל בקיאין בהם עכ''ל. ולא משכחת תשע ברכות ביה''כ אלא ביוה''כ של יובל: ודע דאסיקנא בגמרא דלא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה. וכתב הרי''ף ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בראש השנה ויום הכפורים שליח ציבור נמי מוציאן ידי חובתן אבל דעיר אין שליח ציבור מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליח ציבור מתחלה ועד סוף. ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דלא פטר ר''ג אלא עם שבשדות לאו אתפלות דראש השנה ויום הכפורים איתמר אלא אתפלות שאר השנה הוא דאיתמר דיקא נמי דקתני דאניסי במלאכה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דלא מפלגי בין עם שבשדות לעם שבעיר כדין עשה שלא חילק בכך:

 לחם משנה  שליח צבור המוציא את הרבים ידי חובתן וכו'. סוף ראש השנה (דף ל"ד ע"ב) מחלוקת ר''ג ורבנן דר''ג סבר כשם שמוציא את הבקי כך מוציא את שאינו בקי ורבנן סברי דאינו מוציא אלא את שאינו בקי ואיפסקא שם בגמרא הלכתא כרבן גמליאל בראש השנה וביום הכפורים משום דאוושי ברכות וכרבנן בשאר ימות השנה. עוד אמרו שם (דף ל"ה.) אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא פוטר היה ר''ג אפי' עם שבשדות ולא מיבעיא הני דקיימי הכא והקשו אדרבא הני אניסי והני לא אניסי ותירצו אלא כי אתא רבין אמר לא פטר ר''ג אלא עם שבשדות מאי טעמא משום דאניסי במלאכה אבל בעיר לא. משמע מדברי התוספות (שם ל"ד:) דלפירוש רש''י פוטר עם שבשדות אעפ''י שאינם בבית הכנסת אבל בעיר אי איתנהו בבית הכנסת פוטרן אעפ''י שהם בקיאין ואם לאו אינו פוטרן והם מפרשים דלא פטר ר''ג אלא עם שבשדות דאניסי ואינם יכולים להסדיר תפלתם אבל בעיר אפי' שהם בבה''כ לא פוטרן ר''ג מפני שהם יכולים להסדיר תפלתם והשתא אי רבינו מפרש כפירוש התוספות קשה דאיך כתב סתם דפוטר שליח צבור בראש השנה ויום הכפורים הא לא פטר אלא עם שבשדות דוקא אבל עם שבעיר לא. ואי מפרש כפירוש רש''י ז''ל קשה גם כן היה לו לפרש דעם שבשדות הם פטורים אפילו שאינם בבית הכנסת ואיך לא הזכיר כלל מזה, וצ''ע:

י
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַיּוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּרָכוֹת [י] אֲרֻכּוֹת וְאֵין רֹב הַיּוֹדְעִים אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן דַּעְתָּן כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַיּוֹדֵעַ לִסְמֹךְ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ עַל תְּפִלַּת שַׁ''ץ לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

יא
 
אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָתוֹ [כ] וּבְמַעֲשָׂיו. וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שַׁ''ץ מִפְּנֵי כְּבוֹד צִבּוּר. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים:

 כסף משנה  אין ממנין ש''צ אלא גדול שבציבור. [עיין בלחם משנה]: ומשתדלין להיות ש''צ וכו'. הכי תניא בפ''ב דתענית (דף ט"ז.) לגבי תענית ציבור ולמד משם רבינו לכל יום: וכל מי שלא נתמלא זקנו וכו'. הכי תניא בספ''ק דחולין (דף כ"ד:) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור לירד לפני התיבה: וכתב הר''ן ז''ל דדוקא שליח ציבור קבוע הוא דבעינן נתמלא זקנו אבל דרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא גדול יורד כדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כ"ד.) וכך השיב רב נטרונאי ז''ל וכ''כ הרא''ש. ומדברי רבינו נראה שמיישב ההיא דמגילה לפרוס על שמע דקטן דוקא לא יפרוס וכיון שבא לכלל מצוה פורס ומיהו אינו נעשה שליח ציבור לירד לפני התיבה עד שיתמלא זקנו. ויותר נראה לומר דבכלל פורס על שמע הוי נמי עובר לפני התיבה אבל לא יהיה שליח ציבור קבוע עד שיתמלא זקנו וכדברי המפרשים ז''ל: אבל פורס הוא על שמע וכו'. משנה בפרק הקורא את המגילה עומד [שם כ''ד:] קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ופשיטא שכל שלא הביא שתי שערות אחר שלש עשרה עדיין קטן הוא. וכתב רבינו פורס על שמע וה''ה דעובר לפני התיבה:

 לחם משנה  אין ממנין שליח צבור וכו'. במשנה פרק עומד ויושב (דף כ"ד.) ואם היה קטן אביו או רבו עוברין וכו' קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע והקשו התוס' על מה שאמרו קטן אינו עובר לפני התיבה מאי איריא קטן אפי' גדול נמי אינו עובר אלא אם כן נתמלא זקנו כדתניא בספ''ק דחולין [דף כ''ב:] ותירצו דהתם מיירי להיות שליח צבור קבוע אבל באקראי בעלמא יכול להיות משיביא ב' שערות. ונראה שהיא דעתו של רבינו ז''ל שכתב אין ממנין וכו' ואם היה זקן וכו' ומי שלא נתמלא וכו' כלומר להיות שליח צבור קבוע אבל דרך עראי יכול להיות ושפיר דמי משהביא שתי שערות דהכי משמע דדוקא קטן שלא הביא אבל קטן שהביא עובר לפני התיבה. ואם תאמר מאי האי שכתב רבינו אבל פורס הוא על שמע וכו' דמאי קאמר פורס הא אפי' יורד לפני התיבה נמי יכול בדרך אקראי. וי''ל דאין הכי נמי ומאי דקאמר אבל פורס וכו' אפילו בדרך קבע קאמר דלא בעינן נתמלא זקנו להיות שליח צבור קבוע אלא להיות יורד לפני התיבה אבל להיות פורס על שמע ודאי דמשהביא שתי שערות יכול לפרוס אפילו בדרך קבע דדיוקא דמתניתין דקאמר קטן אינו פורס הכי משמע הא גדול פורס משהביא שתי שערות:

יב
 
וְכֵן הָעִלֵּג כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאָלֶ''ף עַיִ''ן אוֹ לְעַיִ''ן אָלֶ''ף וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בְּצִבּוּר. הַסּוּמָא [ל] פּוֹרֵס [מ] עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵפָיו [נ] מְגֻלּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לִתְפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה עָטוּף:

 כסף משנה  וכן העלג וכו'. ברייתא פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ"ד:) אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפי''ן עייני''ן ולעייני''ן אלפי''ן ולמד מכאן רבינו שה''ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן: והרב ממנה וכו'. כן כתב בארחות חיים בשם רב שרירא וטעמו שאע''פ שכתב למעלה שאין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו מ''מ הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור אע''פ שאין בו כל התנאים האמורים: הסומא פורס על שמע וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה עומד (שם כ"ד.) פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה סומא פורס את שמע ומתרגם. ופירש הרי''ף דפוחח היינו כתיפיו מגולות. ומ''ש אף על פי שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור להתפלל עד שיהיה עטוף. בפרק י''ג ממסכת סופרים:

 לחם משנה  וכן העלג וכו'. שם אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה: והרב ממנה אחד מתלמידיו כו'. כן יש לדקדק מן המשנה (מגילה כ"ד:) שאמרה היה קטן אביו או רבו פורסין על ידו משמע הא אם היה גדול הוא עובר לפני התיבה אף על פי שרבו ואביו עוברין לפניו: הסומא וכו'. שם במשנה: אבל מי שכתפיו מגולות אעפ''י שהוא פורס על שמע וכו'. זהו פירוש לפוחח:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק תשיעי

א
 
סֵדֶר תְּפִלּוֹת הַצִּבּוּר כָּךְ הוּא. בַּשַּׁחַר כָּל הָעָם יוֹשְׁבִים [א] וּשְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעָם וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִים אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא בְּכָל כֹּחָן. וְעוֹנִין אָמֵן בְּסוֹף קַדִּישׁ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ אֶת יְיָ' הַמְבֹרָךְ וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וּמַתְחִיל וּפוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּקוֹל רָם וְהֵם עוֹנִים [ב] אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ וְלִקְרוֹת עִמּוֹ קוֹרֵא עַד שֶׁמְּבָרֵךְ גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  סדר תפלת הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן כך כתוב בקצת ספרים וט''ס הוא וכמו שכתבתי בפרק א' מהלכות ברכות:

 לחם משנה  סדר תפלת הצבור וכו'. ועונין אמן בסוף קדיש. לקמן כ' רבינו ז''ל בסדר הקדיש דעונים בקדיש ה' פעמים אמן א' ביתברך וא' בבריך הוא וכו' ואם כן קשה למה כתב כאן ועונים בסוף הקדיש ולא הזכיר שאר העניות. והטור ז''ל כתב וז''ל כתוב בסידור רב עמרם ז''ל ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר וכו' ולא נהגו כן עתה לומר אמן אחר יתברך ולא אחר שמיה דקודשא ב''ה וזה מסכים עם מ''ש כאן כאן רבינו ז''ל וכל העם עונים אמן בסוף הקדיש ולא הזכיר ענייה אחר ישתבח ואחר קודשא ב''ה אלא מ''ש בסדר התפלות הוא הפך מזה ואולי סמך כאן על מ''ש שם ולכך לא ביאר כ''כ, וצ''ע: (עד שמברך גאל ישראל אמן וכו'. הרב ב"י כתב דהך אמן הוא טעות ע"ש במקומו):

ב
 
וְהַכּל עוֹמְדִין מִיָּד וּמִתְפַּלְּלִים בְּלַחַשׁ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל עוֹמֵד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּלַחַשׁ עִם שְׁאָר הָעָם. וְכָל מִי שֶׁיִּגְמֹר תְּפִלָּתוֹ עִם הַצִּבּוּר יַפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו וְיַעֲמֹד בַּמָּקוֹם שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו בְּעֵת שֶׁיַּפְסִיעַ:

 כסף משנה  ויעמוד במקום שהגיע אליו וכו'. יומא פ' הוציאו לו (דף נ"ג:) אמר רבי אלכסנדרי אריב''ל המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום. ויש נוסחאות שכתוב בהם אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם. והרי''ף ז''ל כתב בסוף פרק אין עומדין ומשמיה דרב מרדכי איתמר כיון שפסע שלש פסיעות התם איבעי ליה למיקם:

ג
 
וְאַחַר שֶׁיַּפְסִיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו וְיַעֲמֹד מַתְחִיל וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם מִתְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל. וְהַכּל עוֹמְדִים וְשׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. בֵּין אֵלּוּ שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בֵּין אֵלּוּ שֶׁכְּבָר יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן:

 כסף משנה  ואחר שיפסיע שליח ציבור וכו'. נראה מלשונו שבמקום שכלו השלש פסיעות שם עומד ומתחיל ולא נהגו כן:

ד
 
וְאוֹמֵר קְדֻשָּׁה בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה יֵשׁ רְשׁוּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לַחֲזֹר בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד בּוֹ בַּתְּפִלָּה. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְמוֹדִים וְכוֹרֵעַ כָּל הָעָם שׁוֹחִין [ג] מְעַט וְלֹא יִשְׁחוּ יוֹתֵר מִדַּאי. וְאוֹמְרִים מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי כָל בָּשָׂר יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְחָנֵנוּ וְתֶאֱסֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ וּלְעָבְדְךָ בֶּאֱמֶת וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ. וְכָל הָאוֹמֵר מוֹדִים מוֹדִים מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה וכו'. סוף פרק אין עומדין כתב הרי''ף דמיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה ואיכא מ''ד עד דמטי שליח ציבור לקדושה וזה דעת רבינו. והענין הוא שעד אותה שעה אין לו לחזור למקום שהתפלל לפי שהרי נפטר ואם חוזר מיד נראה כאילו לא נפטר וכשמגיע שליח ציבור לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו: כל העם שוחין. ירושלמי כתבו הרי''ף ריש פרק אין עומדין הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה: ולא ישחו יותר מדאי. כתב הטור על דברי רבינו ואינו משמע כן בירושלמי דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי יוחנן משמע דקאי דוקא אשליח ציבור דלא שייך העברה אלא בשליח ציבור עכ''ל. ואין משם ראיה לבטל דברי רבינו דאיכא למימר דבין ציבור בין שליח ציבור קאמר דלא לשחו ולישנא דנקט לא ישחו לשון רבים הכי משמע ומעשה שאירע בשליח ציבור והעבירו ר''י אבל אה''נ שאם היה רואה אחד מהציבור שהיה שוחה יותר מדאי שהיה גוער בו. ורבינו נמי כשכתב ולא ישחו יותר מדאי בין לשליח ציבור בין לשאר הציבור קאמר. ולא כתב רבינו שאם היה שליח ציבור מעבירין אותו משום דאיתא התם על הא דהעבירו ר''י אמר רבי חייא בר אבא לא הוה מעביר אלא גער ולא הוצרך רבינו לכתוב שגוערין בו דממילא משמע. וטעמא דלא ישחו יותר מדאי נראה שהוא מפני שכבר התפללו ואינם שוחחין אלא כדי שלא יראו ככופרים ולזה די שישחו ראשם מעט ומי ששוחה יותר מדאי מיחזי כיוהרא: ואומרים מודים אנחנו לך וכו'. נוסח זה בגמרא דסוטה פרק אלו נאמרים (דף מ':) ופירושו מודים אנחנו לך על שהחייתנו וכו'. ומודים אנו לך על שאנו מודים לך כלומר על שזכיתנו להודות לך: וכל האומר מודים מודים וכו'. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל"ג:) ופרק הקורא את המגילה עומד [מגילה כ''ה:] וטעמא דמילתא משום דמיחזי כשתי רשויות:

 לחם משנה  ואומרים מודים וכו'. בפרק אלו נאמרין (סוטה דף מ') בזמן ששליח צבור אומר מודים מה הם אומרים אמר רב מודים וכו':

ה
 
וְאַחַר שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה יֵשֵׁב וְיִפּל עַל פָּנָיו וְיִטֶּה מְעַט הוּא וְכָל הַצִּבּוּר וְיִתְחַנֵּן וְהוּא נוֹפֵל. וְיֵשֵׁב וְיַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וּשְׁאָר הָעָם וּמִתְחַנֵּן מְעַט בְּקוֹל רָם מְיֻשָּׁב. וְאַחַר כָּךְ יַעֲמֹד שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ פַּעַם שְׁנִיָּה וְהֵם עוֹנִים כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹנִין בַּתְּחִלָּה. וְאוֹמֵר (תהילים עח-לח) 'וְהוּא רַחוּם' וְכוּ' (תהילים קמה-א) 'תְּהִלָּה' וְכוּ'. הוּא עוֹמֵד וְהֵם יוֹשְׁבִים וְהֵם קוֹרְאִים עִמּוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר (ישעיה נט-כ) 'וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל' וְכוּ' (ישעיה נט-כא) 'וַאֲנִי זֹאת' וְכוּ' (תהילים כב-ד) 'וְאַתָּה קָדוֹשׁ' (ישעיה ו-ג) 'וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ' וְגוֹמֵר הַקְּדֻשָּׁה וְהֵם עוֹנִין (ישעיה ו-ג) 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא הַקְּדֻשָּׁה תַּרְגּוּם וְאוֹמֵר (יחזקאל ג-יב) 'וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ' וְכוּ' וְקוֹרֵא אוֹתוֹ תַּרְגּוּם וְאוֹמֵר (שמות טו-יח) 'יְיָ' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד' וְקוֹרְאֵהוּ תַּרְגּוּם כְּדֵי לְהָבִין הָעָם:

ו
 
וְאֵלּוּ הַפְּסוּקִים שֶׁלִּפְנֵי הַקְּדֻשָּׁה וְשֶׁל אַחֲרֶיהָ עִם תַּרְגּוּמָן הֵם הַנִּקְרָאִין סֵדֶר קְדֻשָּׁה. וְאַחַר כָּךְ מִתְחַנֵּן בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבִפְסוּקֵי רַחֲמִים וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִין:

ז
 
מִי שֶׁאָמַר בְּתַחֲנוּנִים מִי שֶׁרִחֵם עַל קַן צִפּוֹר שֶׁלֹּא לִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד יְרַחֵם עָלֵינוּ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוֹת אֵלּוּ גְּזֵרַת הַכָּתוּב הֵן וְאֵינָן רַחֲמִים. שֶׁאִלּוּ הָיוּ מִפְּנֵי רַחֲמִים לֹא הָיָה מַתִּיר לָנוּ שְׁחִיטָה כָּל עִקָּר. וְכֵן לֹא יַרְבֶּה בְּכִנּוּיִים שֶׁל שֵׁם וְיֹאמַר (דברים י-יז) 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא' וְהֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהָעִזּוּז. שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַגִּיעַ בְּסוֹף שְׁבָחָיו. אֶלָּא אוֹמֵר מַה שֶּׁאָמַר משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:

 כסף משנה  מי שאמר בתחנונים וכו'. משנה פרק הקורא עומד [כ''ה.] ופרק אין עומדין [ל''ג:] האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ובגמרא (ברכות ל"ג:) בשם רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור רחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למאריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי: וכן לא ירבה בכנויים וכו'. ג''ז שם ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו [לכולהו] שבחי דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי. והני תלתא היינו הגדול הגבור והנורא. וזהו שאמר רבינו אלא אומר מה שאמר משה רבינו ע''ה:

 לחם משנה  מי שאמר בתחנונים וכו'. בפ' הקורא את המגילה עומד ויושב (דף כ"ה.) ובפ' אין עומדין (דף ל"ג:) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' (עיין בכסף משנה) וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב''ה רחמים ואינן אלא גזירות. ופסק רבינו כותיה דמסתבר טפי: וכן לא ירבה וכו'. שם ההוא דנחית קמיה דר' חנינא:

ח
 
בְּמִנְחָה אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר (תהילים פד-ה) 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵּיתֶךָ' וְכוּ' (תהילים קמה-א) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' וְכוּ' קוֹרֵא הוּא וְהָעָם מְיֻשָּׁב וְעוֹמֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְהֵם עוֹמְדִים אַחֲרָיו וְעוֹנִין כְּדַרְכָּן וּמִתְפַּלְּלִין כֻּלָּם בְּלַחַשׁ. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית עַד שֶׁיַּשְׁלִים כָּל הַתְּפִלָּה. וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וּמִתְחַנֵּן וּמַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ הוּא וְהֵם. וּמִתְחַנֵּן מְעַט מְיֻשָּׁב כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית וְעוֹמֵד וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם עוֹנִין כְּדַרְכָּן וְנִפְטָרִין לְמַעֲשֵׂיהֶם:

ט
 
בָּעֶרֶב כָּל הָעָם יוֹשְׁבִין וְהוּא עוֹמֵד וְאוֹמֵר (תהילים עח-לח) 'וְהוּא רַחוּם' כוּ' בָּרְכוּ אֶת יְיָ' הַמְבֹרָךְ וְכוּ' וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ יְיָ' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וּמַתְחִיל לִפְרֹס עַל שְׁמַע וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ הַכּל עוֹמְדִים וּמִתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ. וּכְשֶׁמַּשְׁלִימִין אוֹמֵר קַדִּישׁ וְהֵם נִפְטָרִין. וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַרְבִית לְפִי שֶׁאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה לְפִיכָךְ לֹא יְבָרֵךְ בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה שֶׁאֵין כָּאן אָדָם שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶם כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ:

י
 
בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת [ד] חוֹזֵר שַׁ''ץ אַחַר שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ עִם הַצִּבּוּר וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. אֲבָל אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שֶׁבַע. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה בְּרַחֲמָיו שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ הָאֵל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ הַמֵּנִיחַ לְעַמּוֹ בְּשַׁבַּת קָדְשׁוֹ כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם לְפָנָיו נַעֲבֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכוֹת אֵל הַהוֹדָאוֹת אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וּמְבָרֵךְ הַשְּׁבִיעִי וּמֵנִיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִּמְנוּחָתֵנוּ וְכוּ' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְנִפְטָרִין כָּל הָעָם:

 כסף משנה  בלילי שבתות וכו' עד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו. פרק במה מדליקין (שבת כ"ד:) אמרינן דהלכה כריב''ל דאמר יום הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת בשבת קשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן כרבא דאמר יום טוב שחל להיות בשבת שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין שליח ציבור יורד ביום טוב הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקון משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. ופירש''י משום סכנת מזיקים שלא היו בתי כנסיות שלהם בישוב וכל שאר לילי החול היו עוסקין במלאכתן ובגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו ולא היו באים בבה''כ אבל לילי שבת באים בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהים לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור:

יא
 
וְלָמָּה תִּקְּנוּ חֲכָמִים זֶה. מִפְּנֵי שֶׁרֹב הָעָם בָּאִין לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת וְיִהְיֶה שָׁם מִי שֶׁנִּתְאַחֵר לָבוֹא וְלֹא הִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ וְיִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ [ה] בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. לְפִיכָךְ חוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכְּבוּ כָּל הָעָם עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַמִּתְאַחֵר וְיֵצֵא עִמָּהֶם:

 לחם משנה  ולמה תקנו וכו'. בפרק במה מדליקין (דף כ"ד:) אמרו דטעמא משום סכנת מזיקין x ומפרש רבינו ז''ל מפני שרוב העם הם באים להתפלל ערבית וכו' ומשמע דאפי' ליושבים בעיר קאמר. אבל ראיתי למפרשים אחרים שפירשו דטעמא משום עם שבשדות שהם מאחרים לבא בבית הכנסת בלילי שבתות. ולדידהו נראה לכאורה דבשבת אחר יום טוב אין אומרים אותה דליכא עם שבשדות אלא שהריב''ש כתב בתשובה שאף לפי דבריהם אומר אותה:

יב
 
לְפִיכָךְ יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת [ו] אוֹ יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר הַיּוֹרֵד עַרְבִית לִפְנֵי הַתֵּבָה מַזְכִּיר עִנְיַן הַיּוֹם בִּבְרָכָה זוֹ אֲבָל חוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת בִּלְבַד לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַיּוֹם בִּבְרָכָה זוֹ:

 לחם משנה  לפיכך יום טוב וכו' לפי שלא נתחייב היום. ואע''ג דהלכה כרבי יהושע בן לוי דאמר [שם] יום הוא שנתחייב בד' תפלות ומזכירין חנוכה במוספין ור''ח בנביא מכל מקום שאני הכא דבדין הוא דבשבת נמי לא צריך אלא דרבנן הוא דתקון כדתירצו בגמרא [שם]. ואם תאמר איך כתב רבינו לפי שלא נתחייב וכו' הא לא הוי טעמא אלא משום דבדין הוא דשבת נמי לא צריך. וי''ל דהא והא איתא דאם היה מחוייב היום בתפלה זו אע''פ דהוי משום סכנה היו מזכירין ואם היה מן הדין שהיו אומרים זאת הברכה ולא מטעם סכנה אפילו שלא נתחייב היום בה היו מזכירין אותה אלא שרבינו ז''ל קיצר ולא כתב אלא הצד הראשון:

יג
 
בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים כְּשֶׁגּוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית בְּקוֹל רָם אוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ (תהילים קמה-א) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' וְכוּ' וְאוֹמֵר קַדִּישׁ. וּמִתְפַּלְּלִין מוּסָף בְּלַחַשׁ וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל מוּסָף בְּקוֹל רָם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה בְּשַׁחֲרִית. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ אַחַר תְּפִלַּת מוּסָף וְהָעָם נִפְטָרִין. וְאֵין אוֹמְרִין קְדֻשָּׁה וְתַחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית כִּשְׁאָר הַיָּמִים אֶלָּא אוֹמֵר אוֹתָהּ קֹדֶם תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. כֵּיצַד. קוֹרֵא תְּהִלָּה לְדָוִד וְאוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם וְדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וְחוֹזֵר וּמַשְׁמִיעַ תְּפִלַּת מִנְחָה בְּקוֹל רָם וְאוֹמֵר קַדִּישׁ:

יד
 
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר סֵדֶר קְדֻשָּׁה קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם גַּם אַחַר תְּפִלַּת הָעֶרֶב וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל:


הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק עשירי

א
 
מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. [א] וְאִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. מִי שֶׁטָּעָה בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת יַחֲזֹר לַעֲבוֹדָה. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת [ב] חוֹזֵר לִתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ וּמַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ עַל הַסֵּדֶר. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא חוֹזֵר:

 כסף משנה  מי שהתפלל ולא כיון את לבו וכו'. כבר כתבתי בפ''ב דילפינן הכי מדאמרינן בס''פ תפלת השחר (ברכות ל':) דרבי ינאי צלי והדר צלי ואמרו דילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה: ומ''ש ואם כיון את לבו בברכה ראשונה וכו'. ברייתא ס''פ אין עומדין (דף ל"ד:) המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אמר רב ספרא באבות: מי שטעה וכו'. שם (דף ל"ד.) אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר. הרי שניהם מודים דג' ראשונות כיון דענין אחד הם שהוא מסדר שבחו של מקום קודם תפלה כברכה אחת הן וכן ג' אחרונות הם ענין אחד שהם כמי שמקבל פרס מרבו ומשבחו והולך לו כברכה אחת הן ופסקו כל הפוסקים הלכה כרב אסי דפשטא דמתני' מסייעא ליה דתנן מהיכן מתחיל מתחילת הברכה שטעה בה. ובפירוש אין להם סדר י''מ דהיינו שאם שכח ברכה אחת או טעה בה ונזכר אחר שעבר מקומה אומרה במקום שזוכרה ודיו. ודעת רבינו כדעת הרי''ף ז''ל שכתב דאין להם סדר היינו דלא דמו לג' ראשונות וג' אחרונות שאם טעה באחת מן האמצעיות אינו חוזר לאתה חונן אלא לברכה שטעה בה וגומר משם ואילך וכן דעת הרא''ש ז''ל. וכתב עוד הרא''ש שאם שכח ש''ץ עננו בין גואל לרופא שוב אינו אומרה שאם היה אומרה היה צריך לומר אח''כ כל הברכות כסדר והויא ברכה לבטלה: וכן שליח ציבור שטעה וכו'. ברכות (ל':) תניא טעה ולא הזכיר ר''ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיש תפלת המוספים לפניו א''ר יוחנן ובצבור שנו ופירש בה''ג וכן הרי''ף ז''ל דהיינו בש''צ ומשום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר, משמע דדוקא בהא הוא דאין מחזירין אותו הא אם טעה בכל שאר מקומות מחזירין אותו כיחיד ועוד יתבאר דין זה בפ''ז בע''ה:

 לחם משנה  ואם כיון את לבו בברכה ראשונה. פרק אין עומדין (דף ל"ב:) המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת ופירשו [בברכת] אבות: ואם טעה באחת וכו'. שם (ברכות דף ל"ד.) אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאתה חונן באחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר ע''כ. ופירשו התוספות אין להם סדר היינו שיתחיל במקום שדלג הברכה ומשם ואילך יאמר הכל על הסדר וכן הוא דעת רבינו ז''ל ופסק כרב אסי:

ב
 
אֲבָל אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר [ג] כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. וְהוּא שֶׁלֹּא טָעָה בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁאִם טָעָה בָּהֶם לְעוֹלָם חוֹזֵר כְּמוֹ שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר:

 כסף משנה  אבל אם טעה ש''צ כשהוא מתפלל בלחש אני אומר שאינו חוזר ומתפלל וכו' והוא שלא טעה בג' ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר. כך היא נוסחת ספרים דידן. והטור גורס בדברי רבינו אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם ואם טעה באותה שיתפלל בקול רם חוזר לעולם כמו היחיד. וכך נוסחת כתיבת יד של ספרי רבינו ואין באותה נוסחא חילוק בין ג' ראשונות לשאר ברכות:

 לחם משנה  והוא שלא טעה בשלש ראשונות וכו'. איני יודע מאין לו זה דאם כוונתו לחלק בין ראשונות לשאר התפלה גם באחרונות היה לו לחלק ולומר דבג' ראשונות ואחרונות אם טעה חוזר ואם נפשך לומר משום דבראשונות איכא ברכת אבות לא היה לו לומר בשלש ראשונות אלא בברכה ראשונה לבד שהיא יותר מעולה שהרי הצריכו בה כוונה:

ג
 
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה וְנִבְהַל וְלֹא יָדַע מֵהֵיכָן יַתְחִיל וְשָׁהָה שָׁעָה יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו. וְאִם טָעָה בְּבִרְכַּת הָאֶפִּקוֹרְסִין אֵין מַמְתִּינִין לוֹ אֶלָּא מִיָּד יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרְסוּת נִזְרְקָה בּוֹ. וְהוּא שֶׁלֹּא הִתְחִיל בָּהּ אֲבָל אִם הִתְחִיל בָּהּ מַמְתִּינִין לוֹ שָׁעָה. וְלֹא יְהֵא הַשֵּׁנִי סַרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה:

 לחם משנה  שליח צבור שטעה ונבהל וכו'. בפרק תפלת השחר (דף כ"ח:) תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות וכו' עמד שמואל הקטן ותקנה לשנה האחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו והקשו בגמרא אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות אין מעלין אותו בברכת המינין מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא ואמרו במסקנא שאני שמואל הקטן שהתחיל בה דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא וכו'. וקשה על דברי רבינו ז''ל מנין למד דבשאר ברכות כשזה שהה שעה יעמוד אחר תחתיו ובברכת המינין מיד וכשהתחיל ממתינין לו שעה אחת הא איתא בגמרא דבברכת המינין שהתחיל בה המתינו לו שלש שעות וכדאמרו שם השקיף בה שלש שעות ואפילו בשאר ברכות דילמא דממתינין לו שלש שעות כמו שהמתינו לשמואל בברכת המינין דכל כך הוי שאר ברכות כשלא התחיל כמו ברכת המינין כשהתחיל בה. וי''ל דמשמע ליה לרבינו דלעולם אין המתנה אלא שעה אחת משום שאמרו במתניתין בפרק אין עומדין העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה מדקאמר באותה שעה משמע דשיעורו אינו אלא שעה אחת והא דהמתינו לשמואל שלש שעות משום דהוא תקן הברכה וראוי לחלוק לו כבוד זה להמתין לו כל כך:

ד
 
וּמֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ רִאשׁוֹן אִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת. אֲבָל אִם טָעָה בְּאַחַת מִן הַשָּׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת מַתְחִיל הַשֵּׁנִי מִן הָרֹאשׁ. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאַחֲרוֹנוֹת יַתְחִיל הַשֵּׁנִי מִן הָעֲבוֹדָה:

 כסף משנה  (ג-ד) שליח ציבור שטעה וכו'. משנה שם (דף ל"ד.) העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה. מהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה בה. ובפרק תפלת השחר (דף כ"ח: כ"ט.) דשמואל הקטן שכח ברכת האפיקורוסים והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו אמאי לא העלוהו והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו בברכת האפיקורוסים מעלין אותו שמא אפיקורוס הוא כלומר ואינו רוצה לקלל את עצמו שאני שמואל הקטן דאתחיל בה דא''ר יהודה אמר רב ואי תימא ריב''ל לא שנו אלא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה וכיון דאסיקנא דמשום דאתחיל בה הניחוהו להשקיף בה שתים ושלש שעות הוא הדין נמי לטעה בשאר ברכות אף ע''ג דלא התחיל דהא בשאר ברכות ל''ש לן בין התחיל ללא התחיל וסובר רבינו דשתים ושלש שעות לאו דוקא דבשעה אחת סגי ומתניתין דיעבור אחר תחתיו היינו אחר שהשקיף ולא ידע מהיכן יתחיל ודרב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות אין מעלין אותו כלומר עד שישקיף שעה אבל אם השקיף ולא נזכר פשיטא שיעלוהו כדתנן יעמוד אחר תחתיו. ומ''ש אבל אם טעה בא' מג' ראשונות וכו'. כבר כתבתי בו בסמוך:

 לחם משנה  ומהיכן הוא מתחיל וכו'. שם במשנה פרק אין עומדין (דף ל"ד:):

ה
 
הָאוֹמֵר אֵינִי יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה מִפְּנֵי שֶׁבְּגָדַי צְבוּעִים * אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבֹר בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. אָמַר אֵינִי עוֹבֵר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּרַגְלִי סַנְדָּל אַף יָחֵף לֹא יַעֲבֹר:

 ההראב"ד   אף בלבנים לא יעבור. א''א אנו אומרים מפני חשש מינות ולא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת:

 כסף משנה  האומר איני יורד לפני התיבה וכו'. משנה פ' הקורא עומד (מגילה כ"ד:) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ובגמרא חיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו ופירש רש''י האפיקורוסים עובדי כוכבים ומזלות מקפידין בכך. וסובר רבינו לא יעבור היינו באותה תפלה דוקא: וכתב הריב''ש בתשובה סימן רכ''ד הענין הוא כי היה דרך האפיקורוסים בימים ההם להקפיד שלא יתפלל בבגדים צבועים אלא בלבנים וכן שלא לנעול סנדל בשעת התפלה ולכן חוששין לזה המקפיד באחד מאלה שמא הוא מהם ולזה אף אנו לא נניחהו לעבור לפני התיבה כמה שהוא רוצה או אפשר שאף אם לא היה דרך האפיקורוסין להקפיד מ''מ כיון שזה מקפיד במה שאין ישראל מקפידין חוששין שמא איזה רוח אפיקורסות נזרקה בו ובעבורו מקפיד במה שאינו ראוי להקפיד. ומכל מקום אחרי שאין זה אלא חששא בעלמא דעת הרב ז''ל דאין חוששין לו לעולם ודי לו לחוש לו לשעתו אבל לא שנחזיקהו באפיקורוס לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד עכ''ל. והראב''ד כתב א''א אנו אומרים מפני חשש אפיקורסות ולא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת עכ''ל. ואין דבריו מוכרחין:

 לחם משנה  האומר איני יורד וכו'. פרק הקורא עומד (דף כ"ד:) משנה האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ובגמרא מאי טעמא חיישינן שמא מינות נזרקה בו ע''כ. ופירש''י ז''ל עובדי כוכבים מקפידין בכך. ודעת רבינו שאינו יורד דוקא באותה תפלה אבל בשאר תפלות עובר והטעם כמ''ש הריב''ש ז''ל בסי' רכ''ד דמאחר דאין זה אלא חששא בעלמא די לנו לחוש לו לשעתו באותה תפלה דוקא והוי כמקדש רשע ע''מ שהוא צדיק דמקודשת שמא נתחרט:

ו
 
מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם הִתְפַּלֵּל אִם לֹא הִתְפַּלֵּל אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אֶלָּא אִם כֵּן מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה זוֹ עַל דַּעַת שֶׁהִיא נְדָבָה. [ד] שֶׁאִם רָצָה יָחִיד לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם תְּפִלַּת נְדָבָה יִתְפַּלֵּל. * מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל פּוֹסֵק וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע בְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה תְּפִלַּת עַרְבִית אֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ מִתְּחִלָּה אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה:

 ההראב"ד   מי שהיה עומד בתפלה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין כאן נחת רוח עכ''ל:

 כסף משנה  מי שנסתפק לו וכו'. פ' מי שמתו (ברכות כ"א.) א''ר אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ור' יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו וכתב הרי''ף דהלכה כר''י ודוקא אדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור והיינו דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק דר''י ושמואל לא פליגי דלא אמר שמואל אלא בצלי אדעתא דחובה שאם בא לגומרה נמצא כמו שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום לא תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה: ומ''ש רבינו ואם היתה תפלת ערבית וכו'. כתב הראב''ד אין כאן נחת רוח עכ''ל נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ''א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות:

 לחם משנה  מי שנסתפק לו אם התפלל וכו'. פרק מי שמתו (דף כ"א.) ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ואמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפי' באמצע ברכה. עוד שם התפלל ונכנס בבית הכנסת ומצא צבור מתפללים אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל וצריכא דאי אשמועינן קמייתא [ה''א] הני מילי יחיד ויחיד או ציבור וציבור אבל יחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי קמ''ל ואי אשמועינן הכא [ה''א הני מילי] משום דלא אתחיל אבל התם דאתחיל בה אימא לא צריכא. ורבו בזה הפירושים כמ''ש בב''י טור א''ח סימן ק''ז. ודעת ההלכות כתב רבינו יונה ז''ל שהם מפרשים דהא דנקט שמואל צבור היינו דוקא צבור משום שהוא בצבור צריך חידוש לפי שהוא מתפלל עמהם ונראה שהוא חובה לכך צריך חידוש אבל יחיד אין צריך חידוש ולפי זה ודאי לא פליג ר' יוחנן ושמואל כלל דמאי דא''ר יוחנן הלואי שיתפלל הוא ביחיד ולכך א''צ חידוש ומאי דקאמר שמואל פוסק באמצע ברכה היינו משום דהתפלל אדעתא דחובה ומאי דאמר דצריך חידוש היינו בצבור דוקא כך נראים הדברים לכאורה וא''כ אני תמיה על רבינו יונה ז''ל שכתב שם והרי''ף ז''ל ס''ל נמי שנחלקו ר' יוחנן ושמואל ומפרש מילתיה דר' יוחנן בלי חידוש דאיך כתב שנחלקו הא לפי פירושו שכתב למטה דהרי''ף סובר דמאי דנקט צבור הוי דוקא צבור לא פליגי כלל כדפרישית וצ''ע. והרב''י ז''ל הקשה בסי' ק''ז על פירוש רבינו יונה ז''ל בדברי הרי''ף ז''ל ופי' הוא דבריו באופן שהם מסכימים לדעת רבינו ז''ל דמאי דקאמר הלואי שיתפלל וכו' איירי בחידוש אבל בלא חידוש בין יחיד בין צבור לא יתפלל ומאי דנקט שמואל צבור לרבותא דאפי' יחיד לגבי צבור לא אמרינן כמאן דלא צלי דמי. והשתא דברי רבינו ז''ל והרי''ף ז''ל הם מוסכמים וכן הסכים לענין הדין עמהם ר''י דמימרא דרב יהודה הוא משום שהתחיל אדעתא דחובה ואפי' בחידוש לא מהני כיון שהתחיל אדעתא דחובה אבל כשהתחיל אדעתא דנדבה בחידוש סגי כמימרא דרב יהודה דמצא צבור וכו' אלא שר''י הוסיף דספק התפלל ספק לא התפלל אפילו בלא חידוש סגי וזה לא הוזכר בדברי הרי''ף והרמב''ם ז''ל ורבינו האי ז''ל נמי לפי זה מפרש ממש כדברי הרי''ף והרמב''ם ז''ל והוא גם כן לא הזכיר בדבריו דין זה דספק התפלל ספק לא התפלל דסגי בלא חידוש דמאי דכתב רבינו יונה ז''ל ודוקא כשיודע וכו' לא כתב שרבינו האי מפרש כן אלא סברא דרבו שכן כתב אומר מורי הרב וכו' וכן הרא''ש ז''ל שכתב דין זה שדוקא כשיודע ודאי שהתפלל אבל ספק לא בעי חידוש מסברא דנפשיה קאמר ליה אבל בדברי רבינו האי לא הוזכר כלל ולכך כתב הטור ז''ל שדברי ר''י ורבינו האי הם שני פירושים מפני שהם חולקים בענין ספק התפלל וכו' ולכך כתב ג''כ ולרבינו האי ז''ל אין להתפלל נדבה בלא חידוש כלומר דלדבריו בשום אופן אין להתפלל נדבה בלא חידוש מה שאין כן לשאר הדעות דאפילו לדעת ר''י יכול להתפלל בלא חידוש בספק התפלל. ומ''ש הטור ז''ל וכ''כ הרב רבינו יונה ז''ל שאין לו להתפלל אלא ע''י חידוש או בספק אם התפלל וכו' כלומר שהוא מסכים עם פי' רבינו האי ז''ל במה שרבינו יונה מפרש כן הא דרבי יוחנן בשחידש ודלא כהרי''ף ז''ל אבל במ''ש או בספק התפלל או לא בהא לא הסכים עמו רבינו האי דהוא לא הזכיר כלל בדבריו ספק התפלל ספק לא התפלל ועם זה נתבאר דברי הטור ז''ל. נמצא לפי העולה מדברי כולם מר''י ורבינו האי והרי''ף ז''ל לפי מה שפירש הרב''י ז''ל דבריו דג' דינים בדבר. הא' תפלת נדבה ובהא ודאי בין יחיד בין צבור בחידוש יכול להתפלל. הב' כשהתחיל להתפלל אדעתא דחובה דבהא אפי' בחידוש לא מהני משום דהתחיל אדעתא דחובה. ור''י ז''ל הוסיף דין שלישי שבספק התפלל אפילו בלא חידוש מהני. ואם תאמר לדברי כולם כיון דהא דשמואל דפוסק באמצע הברכה הוא אפילו שיחדש בה דבר משום שהתחיל אדעתא דחובה למה הוצרכו בגמרא לתת צריכותא בין הני תרי מימרי דשמואל הא תרי דיני הוו, האחד בשהתחיל להתפלל אדעתא דחובה אפילו בחידוש לא מהני וזהו פירוש המימרא הא'. והב' דבחידוש סגי בתפלת נדבה וא''כ למה לי צריכותא וי''ל דהוצרך לתת הצריכותא משום דהוה ליה לשמואל למימר הנהו תרי מימרי ביחיד ולאשמעינן בחדא מימרא דבשהתחיל אדעתא דחובה לא מהני בחידוש ובמימרא שנית דבחידוש סגי כשהתחיל אדעתא דנדבה אבל אמאי נקט חד ביחיד וחד ביחיד לגבי צבור לכך הוצרך בגמרא לומר דס''ד דיחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי ולא תיבעי חידוש ולהכי נקט יחיד לגבי צבור. ומ''מ קשה מאי דאמר ואי אשמועינן הא משום דלא התחיל אבל התם שהתחיל דלמה ליה למימר הא לימא אבל התם סגי בחידוש קמ''ל דאפילו בחידוש לא מהני. עוד כתב שם רבינו יונה ז''ל דהא דאינו חוזר ומתפלל בספק התפלל וכו' אינו רוצה לומר שאסור לחזור ולהתפלל דמה טעם יש שאם ירצה אדם להתפלל דרך רשות שלא יתפלל אלא רוצה לומר אינו חובה עליו לחזור ולהתפלל דיקא נמי מדא''ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ובודאי דברי ר' יוחנן לא נאמרו לחובה שלא אמר שיתפלל אדם כל היום כולו ולחובה אלא לרשות ומדחזינן דרבי יוחנן מיירי ברשות שמעינן דר' אלעזר נמי ברשות מיירי ע''כ. ויש לדקדק דאדרבא לכאורה נראה בהיפך דמאי דקאמר אינו חוזר ר''ל שאסור לחזור ולהתפלל מדקאמר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו דמשמע דהיינו רשות ואי ר' אלעזר דאמר אינו חוזר רוצה לומר רשות א''כ מאי בינייהו א''כ ממקום שבא להוכיח יש להוכיח היפך אלא שי''ל דאיכא בינייהו דלר' אלעזר לא חייבוהו חכמים להתפלל כלל אלא ברשותו הוא אבל לרבי יוחנן חייבוהו שיתפלל דרך נדבה אם כבר התפלל והכי קאמר הלואי שיתפלל וכו' וא''כ כיון שיכול להתפלל דרך רשות לכך אמרו לו חכמים שיחזור ויתפלל ויהיה דרך נדבה וא''כ רבי אלעזר נמי מאי דקאמר אינו חוזר רוצה לומר לא הצריכו לו חכמים לחזור ולהתפלל דרך נדבה אלא הרשות בידו כן נראה לפרש דברי רבינו יונה:

ז
 
מִי שֶׁטָּעָה וְהִתְפַּלֵּל שֶׁל חֹל בְּשַׁבָּת לֹא יָצָא. וְאִם נִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה גּוֹמֵר בְּרָכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שֶׁל שַׁבָּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַרְבִית אוֹ בְּשַׁחֲרִית אוֹ בְּמִנְחָה. אֲבָל בְּמוּסָף פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְכֵן אִם הִשְׁלִים תְּפִלָּה שֶׁל חֹל עַל דַּעַת שֶׁהוּא מוּסָף חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל מוּסָף. אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב וְאֶחָד רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

 כסף משנה  מי שטעה והתפלל של חול וכו'. פרק מי שמתו [שם] אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה איבעיא לן הני בני רב דטעו ומתחלו בתפלת חול בשבת מהו שיגמרו א''ל גומר כל אותה ברכה ומפרש התם טעמא דבדין הוא דבעי לצלויי י''ח ומשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וסובר רבינו דכיון דבמוסף לא היה בדין לצלויי י''ח דהא בר''ח וחולו של מועד לא מצלינן י''ח פוסק ואפילו באמצע ברכה: ודע שבנוסחאות שלנו כתוב מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא וי''א שאי אפשר לגרוס כן שאם כן למה כתב רבינו וכן אם השלים תפלה של חול ע''ד שהוא מוסף וכו' דמילתא דפשיטא היא דהא אפילו בערבית שחרית ומנחה חוזר אלא הגירסא הנכונה היא כמו שנמצא בקצת נוסחאות מי שטעה והתפלל של חול בשבת יצא וטעמא מדאמרינן בדין הוא דבעי לצלויי י''ח אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו היכא דעבר וצלי יצא. ושיבוש הוא בידם דהא אמרינן (שבת דף כ"ד.) ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר''ח וחש''מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל י''ח ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ומי גרע שבת מר''ח וחש''מ אלא ודאי לא יצא אא''כ הזכיר של שבת. ומ''ש וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף וכו' משום י''ט ור''ח קתני לה דאפילו בי''ט ור''ח אם לא הזכירה במוסף חוזר. ומיהו אפשר לקיים גירסת יצא אם הזכיר של שבת ורבותא אשמועינן [שאעפ''י] שלא אמר תפלה הסדורה לשבת יצא:

 לחם משנה  מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא וכו'. פרק מי שמתו (שם) הקשו על הא דר' יהודה שאמר פוסק באמצע ברכה איני והאמר רב נחמן כי הוינן בי רב בר אבוה בען מיניה הני בני רב דטעו ומדכרי דחול בשבת מהו שיגמרו ואמר לן גומרין כל אותה ברכה. ותירצו התם גברא בר חיובא הוא ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת אבל הכא הא צלי ליה. ומכאן למד רבינו ז''ל דבמוסף דליכא האי טעמא דודאי חובה לומר מוסף ודאי שפוסק באמצע הברכה וכבר חלקו על רבינו ז''ל בטור א''ח במקומו סימן ק''ז:

ח
 
מִי שֶׁטָּעָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וְלֹא מוֹרִיד הַטָּל חוֹזֵר לָרֹאשׁ. [ה] וְאִם הִזְכִּיר הַטַּל [ו] אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאִם טָעָה בִּימוֹת הַחַמָּה וְאָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם חוֹזֵר לָרֹאשׁ. וְאִם לֹא הִזְכִּיר טַל אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ, שֶׁאֵין הַטַּל נֶעֱצָר [ז] וְאֵין צָרִיךְ בַּקָּשָׁה:

 לחם משנה  מי שטעה בימות הגשמים וכו'. בפ''ק דתענית (ד' ג') אמר ר' חנינא הילכך בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו אמר מוריד הגשם מחזירין אותו בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו. ובירושלמי כתבו התוספות שאמרו שם שאם הזכיר בימות הגשמים טל במקום גשם אין מחזירין אותו. ונתבארו דברי רבינו ז''ל. ויש לדקדק למה לא הזכיר שמשיב הרוח צריך לאומרו לכתחילה ואם לא אמרו אין מחזירין אותו דהכי משמע בגמרא דקאמר לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו משמע דלכתחלה צריך לאומרו וי''ל דכיון שהזכיר משיב הרוח בסדר התפלות איו צורך לומר כאן דצריך לאומרו לכתחלה וגם דאם לא אמר אין מחזירין אותו דממילא הוא דאין מחזירין דחזרה ודאי היה לו לבאר. ומה שהזכיר שאם לא אמר מוריד הטל שאין מחזירין מפני שלעיל כתב שאם לא הזכיר לא טל ולא גשם מחזירין אותו לכך הזכיר כאן דכשלא הזכיר טל בימות החמה דאין מחזירין אותו:

ט
 
מִי שֶׁשָּׁכַח שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים אִם נִזְכַּר קֹדֶם שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל אֶת הַגְּשָׁמִים בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וְאִם [ח] אַחַר שֶׁבֵּרֵךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה חוֹזֵר לְבִרְכַּת הַשָּׁנִים. [ט] וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לָרֹאשׁ וּמִתְפַּלֵּל שְׁנִיָּה:

 כסף משנה  (ח-ט) מי שטעה בימות הגשמים וכו'. ירושלמי כתבו הרי''ף ז''ל פ''ק דתענית [ג':] רבי בשם רבי חנינא היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין. בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו, והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא אמר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין ההוא דלא אידכר לא טל ולא מטר. ואבטל והזכיר של גשם אמרינן התם דהיינו טעמא דמחזירין אותו משום דמצלי ומקל כלומר מקלל שהגשמים בימות החמה סימן קללה הם וכתב הר''ן ז''ל שקרוב הדבר שבימות החמה כל שהזכיר גשם אף על פי שהזכיר ג''כ טל מחזירין אותו. ובגמרא דידן (שם דף ג'.) תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מ''ט א''ר חנינא לפי שאין נעצרים וכתב רש''י והא דאומר בתפלה משיב הרוח לאו משום חיוב אלא חק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ עכ''ל. וא''ת כיון דטל לא מיעצר מ''ט בימות הגשמים כשהזכיר טל ולא מטר אין מחזירין אותו הו''ל כאילו לא הזכיר לא גשם ולא טל ויחזור. וי''ל דכיון דבימות הגשמים צריכה הארץ למים וזה הזכיר טל הרי הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא שמשפיע מים לארץ ואף על פי שאותם מים אינם נעצרים מכל מקום גבורה היא אבל כשלא הזכיר לא טל ולא מטר מאחר שהעולם צריך למים וזה שלא הזכיר גבורתו של הקדוש ברוך הוא כלל מהדרינן ליה. ואפשר לומר עוד דאמרינן בגמרא דטל דברכה נעצר ואם כן כי מדכר טל בימות הגשמים כיון דבכלל טל הוי טל של ברכה אמרינן דהרי הוא כאילו הזכיר גשם אבל כשלא הזכיר טל בימות החמה כיון דרוב טל אינו אותו של ברכה ואותו הרוב אינו נעצר לא מהדרינן ליה: מי ששכח שאלה בברכת השנים וכו'. (ברכות כ"ט.) א''ר תנחום א''ר אסי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה מיתיבי טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו לא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפלה הא דאידכר בתר שומע תפלה. וכתב הרי''ף ז''ל פ''ק דתענית דכי אידכר בתר שומע תפלה חוזר לראש כלומר לברכת השנים וכן כתבו בה''ג והראב''ד ז''ל וזה דעת רבינו ולזה הסכים הרא''ש ז''ל. אבל רבינו האי גאון כתב דחוזר לשומע תפלה והכי אמרינן בירושלמי. ודעת רבינו דירושלמי פליג אגמרא דידן דאמרינן בפרק אין עומדין (דף ל"ג.) שאם טעה ולא הבדיל בתפלה מבדיל על הכוס ואם טעה על הכוס חוזר ומתפלל ולא סגי כשיזכיר ויבדיל על הכוס ה''נ כיון שטעה ולא הזכיר בשומע תפלה יש לו לחזור לראש. ומ''ש לא נזכר עד שהשלים וכו'. פשוט הוא מדאמרינן אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה משמע דאי לא הוה אפשר לאומרה בשומע תפלה הוה צריך לחזור אפילו אם סיים תפלתו: כתב הרמ''ך חוזר ומתפלל שנית דוקא ביחיד אבל בציבור אינו חוזר שהרי שומעה משליח ציבור וכן נראה מההלכה דקאמר אידי ואידי ביחיד ולא מוקי ליה בשום פנים בציבור וכן פירשו רבוותא עכ''ל. ואין לתמוה על רבינו שלא כתבו שאין דרכו לכתוב אלא דרכי הגמרא:

 לחם משנה  מי ששכח שאלה בברכת השנים וכו' טעה ולא הזכיר וכו'. כל זה בפרק תפלת השחר (ד' כ"ט:) דאיכא דאמרי דתרתי בעינן לא עקר ורגיל אבל אם אינו רגיל אע''פ שלא עקר חוזר לראש. וק''ק דלמה לא כתב דין זה גבי שאלת השנים דאם לא עקר ורגיל דאינו חוזר לראש. וי''ל דהוא הדין הוא דכיון שאמרו גבי ר''ח ודאי דה''ה גבי שאלת השנים והכי דייק לישניה שכתב גבי שאלת השנים שהשלים כל תפלתו ואמר כל כלומר דאם רגיל לומר תחנונים והשלים אפילו התחנונים אבל אם לא השלים בתחנונים אינו חוזר לראש:

י
 
טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיַּשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה וּמַזְכִּיר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ חוֹזֵר לָרֹאשׁ. [י] וְאִם הָיָה רָגִיל לוֹמַר תַּחֲנוּנִים אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְנִזְכַּר אַחַר שֶׁהִשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר [כ] רַגְלָיו חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה:

 כסף משנה  טעה ולא הזכיר יעלה ויבא כו'. שם (דף כ"ט:) א''ר תנחום א''ר אסי אמר ריב''ל טעה ולא הזכיר ר''ח בעבודה ונזכר בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אבא הא דאמרת אם סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרינן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא בשאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה א''ד א''ר נחמן בר יצחק הא דאמרי' אם לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש ופירש''י תחנונים כגון אלהי נצור לשוני מרע. אבל אינו רגיל הויא סיום תפלתו כעקירה אפילו לא עקר. ופסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל כלישנא בתרא דתרתי בעינן לא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים הא לאו הכי חוזר וזה דעת רבינו:

יא
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. אֲבָל עַרְבִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִם לֹא הִזְכִּיר אֵינוֹ חוֹזֵר:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בחולו של מועד וכו'. בס''פ תפלת השחר (דף ל':) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר''ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב''ד מקדשין את החדש בלילה. ומפרש שם בגמרא דל''ש לן בין חדש מלא לחסר דלעולם אין מחזירין בערבית:

 לחם משנה  אבל ערבית של ר''ח אם לא הזכיר אינו חוזר. (שם ל':) טעה ולא הזכיר של ר''ח ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין ב''ד מקדשין את החדש [בלילה] אלא ביום אמר (רב) אמימר מסתברא מילתיה דרב בחדש מלא אבל בחדש חסר מחזירין אותו א''ל רב אשי לאמימר מכדי רב טעמא קאמר מה לי חסר מה לי מלא ע''כ. וכתבו התוס' שיש מפרשים דוקא בלילה הראשונה כלומר שמ''ש בגמרא לא שנא מלא ור''ח שני ימים או חסר ור''ח יום אחד היינו בלילה הראשונה לבד שבלילה הראשונה של ר''ח אפי' כשראש חדש יום אחד אין מחזירין אותו אבל בלילה שנייה כשר''ח שני ימים כבר החדש מקודש ומחזירין אותו. וזו היא הסברא שהביא הב''י ז''ל במקומו ותמה עליו שהוא היפך מפשט דברי הגמרא ואפשר דפשט הגמרא מיושב כדפירשנו:

יב
 
כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל שַׁ''ץ [ל] חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל אִם טָעָה כְּמוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. חוּץ מִשַּׁחֲרִית שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁאִם שָׁכַח שַׁ''ץ וְלֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבוֹא עַד שֶׁהִשְׁלִים [מ] תְּפִלָּתוֹ אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר. שֶׁהֲרֵי תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין לְפָנָיו שֶׁהוּא מַזְכִּיר בָּהּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

 כסף משנה  כל מקום שהיחיד חוזר וכו'. (שם) תניא טעה ולא הזכיר של ר''ח בשחרית אין מחזירין אותו מפני שתפילת המוספין לפניו א''ר יוחנן ובצבור שנו כלומר בש''צ משום טירחא דציבורא אבל יחיד הדר. גירסא זו היא של הרי''ף ושל הרא''ש והיא גירסת רבינו ודלא כגירסת גמרות שבידינו שהיא מוטעת ומפרש רבינו דהיינו דוקא היכא דהשלים תפלתו וצריך לחזור לראש דאיכא טירחא דציבורא אבל כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דאינו צריך לחזור אלא לעבודה ליכא טורח ציבור בחזרת האי פורתא: וכתב הרא''ש ז''ל דדוקא בשחרית ומוסף שרגילין להתפלל כאחד הוא דסמכינן מתפלה לתפלה אבל לא מתפלת מוסף לתפלת המנחה ומדאשכחן שייחדו תפלת ר''ח שחרית שאינו חוזר ש''צ משמע דבשאר תפלות דינו כמו היחיד:

 לחם משנה  כל מקום וכו'. חוץ משחרית של ראש חדש. (שם) טעה ולא הזכיר בשחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין ע''כ זו היא גירסת רבינו ז''ל. ובגירסת הגמרא כתוב ג''כ בערבית אין מחזירין במוספין אין מחזירין אותו וכו' ורבינו אינו גורס אלא כמ''ש:

יג
 
* עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים טָעָה וְחָתַם בָּהֶם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ חוֹזֵר לָרֹאשׁ. טָעָה וְחָתַם בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חוֹזֵר לִתְחִלַּת הַבְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ עַל הַסֵּדֶר. וְאִם לֹא נִזְכַּר אֶלָּא עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל תְּפִלָּתוֹ [נ] חוֹזֵר לָרֹאשׁ. אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר:

 ההראב"ד   עשרה ימים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל יש מי שאומר שאינו חוזר לראש ומ''ש בגמרא לא יצא לומר שלא יצא ידי חובת ברכה כתקנה ומצאנו בענין ק''ש שאמרו הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין והדבר ידוע שהיו קורין אחר עמוד השחר ובשעת הדחק אדם יוצא בה ומאי לא יצא דקאמרינן אלא שלא יצא כתקנה וגם זה כמו זה עכ''ל:

 כסף משנה  עשרה ימים וכו'. סוף פירקא קמא דברכות (דף י"ב:) אמר רבי חנינא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ר''ה ויה''כ שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט ור' אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא מאי הוי עלה אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט ורבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה. ופירש רש''י ז''ל המלך המשפט כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כמו ארון הברית. וכתב הרי''ף ומדאסיקנא הכי ש''מ ליתא לדר' אלעזר דאמר יצא אלא לא יצא וכיון שלא יצא צריך לחזור וכ''כ הרא''ש ז''ל: כתב הראב''ד יש מי שאומר שאינו חוזר לראש וכו' וגם זה כמו זה עכ''ל. ואני אומר שאין לנו לדחוק להוציא לשון לא יצא מפשוטו ולחלוק על הרי''ף ורבינו הרא''ש:

 לחם משנה  עשרה ימים וכו'. ספ''ק דברכות (דף י"ב:) כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש וכו'. חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט ור''א אומר אפילו אמר האל הקדוש יצא ודקדק רבינו ז''ל דלרב לא יצא אפי' בדיעבד. אבל הראב''ד ז''ל בהשגות סובר דאפילו לרב יצא בדיעבד ומ''ש ר''א יצא י''ח ברכה כתקנה מכלל דלרב לא יצא ידי חובת ברכה כתקנה:

יד
 
טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר הַבְדָּלָה [ס] בְּחוֹנֵן הַדַּעַת מַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר. וְכֵן מִי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר עַל הַנִּסִּים [ע] בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וַעֲנֵנוּ בִּתְפִלַּת תַּעֲנִית אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְאִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר אֶת רַגְלָיו אוֹמֵר [פ] עֲנֵנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה (תהילים יט-טו) 'יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי' וְגוֹ':

 כסף משנה  טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו וא''צ לחזור. כך היא הנוסחא האמיתית וכן מצאתי בספר מדוייק. וספרים שבידינו כתוב בהם יש מי שמורה שאם נזכר קודם שומע תפלה מבדיל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה משלים תפלתו וא''צ לחזור וכך היה גורס הטור בדברי רבינו. וט''ס הוא דהכי איתא (ברכות דף כ"ט:) א''ר תנחום א''ר אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים כו' והבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס וכן תניא נמי התם וכתב בה''ג ז''ל וכיון שהדבר תלוי בכוס היכא דאין לו כוס צריך לחזור ולהתפלל וה''ר יונה היה אומר אף אם לא הי''ל כוס מזומן בלילה אם יודע שימצא כוס למחר אין צריך לחזור ולהתפלל: וכן מי שלא הזכיר על הנסים וכו'. (שבת כ"ד.) תני רב אושעיא ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות אומר מעין המאורע בש''ת ואם לא אמר אין מחזירין אותו. וכתב הרי''ף מהא שמעינן דמי שטעה ולא אמר עננו בתפלת תענית שאין מחזירין אותו ותו שמעינן דמי שטעה ולא הזכיר על הנסים בתפלה בחנוכה ופורים שאין מחזירין אותו שאין מחזירין אלא לימים שיש בהם קרבן מוסף. ותניא בתוספתא בהדיא כל יום שאין בו קרבן מוסף כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל ואומר מעין המאורע ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומדברי רבינו שכתב אינו חוזר ומתפלל משמע דדוקא בשנזכר אחר סיום תפלתו הוא דאינו חוזר להתפלל אבל אם נזכר קודם שסיים תפלתו חוזר לאותה ברכה שהיה לו להזכיר בה כדעת ר''ת ושלא כדברי ה''ר יונה והרא''ש שכתבו בפרק תפלת השחר דכיון שסיים אותה ברכה אף ע''פ שלא התחיל ברכה שאחריה אינו חוזר ואם חוזר הויא ברכה לבטלה: ומ''ש ואם נזכר קודם שיעקור את רגליו וכו'. כ''כ הרי''ף בפ''ק דתענית:

 לחם משנה  טעה ולא הזכיר וכו'. בפ' תפלת השחר (דף כ"ט:) ברייתא הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס. ומשמע לי שמי שהורה דיכול לאומרה בשומע תפלה [מפרש] דמה שכתב בברייתא מפני שיכול לאומרה על הכוס ולא קאמר שיכול לאומרה בשומע תפלה היינו טעמא לומר דאפילו שלא אמרו בשומע תפלה אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס: ואם נזכר קודם שעקר רגליו וכו' אומר עננו וכו'. פי' בלא חתימה כמו שכתבו ההגהות דאם היה אומרו בחתימה היה לו לאומרה כסדר ש''צ קודם רפאנו ויחיד קודם רצה:

טו
 
שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת יִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל שַׁבָּת. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב. שָׁכַח וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה [צ] בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵיהֶן עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל חֹל. מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה. וְאִם הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן אוֹ לֹא הִבְדִּיל בְּאַחַת מֵהֶן יָצָא. אֲבָל אִם לֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלִישִׁית מִפְּנֵי שֶׁהָרִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּימָהּ לִתְפִלַּת עַרְבִית. וְכָל הַמִּתְפַּלֵּל שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית וּמוּסָף לֹא יִתְפַּלֵּל זוֹ אַחַר זוֹ אֶלָּא יִשְׁהֶה בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן [ק] דַּעְתּוֹ עָלָיו:

 כסף משנה  שכח ולא התפלל מנחה וכו' עד ואינו מבדיל בשנייה. ברייתא (ברכות כ"ו) כלשון רבינו. ומ''ש ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן יצא. הוא לשון הרי''ף שם. ומ''ש אבל אם לא הבדיל וכו'. הוא סיום הברייתא הנזכרת: וכל המתפלל כו'. שם (דף ל'.) כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו. ופירש''י שתתחונן שתהא דעתו מיושבת לערוך דבריו בלשון תחנה. שתתחולל לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי. ולפי שהיה עסוק רבינו בדין טעה ולא התפלל הוה ס''ד דהא דבעי שהייה דוקא לטעה ולא התפלל אבל לתפלת שחרית ותפלת המוספין לא ליבעי שהייה דתרווייהו כחדא תפלה דמו לכך כתב אפילו שחרית ומוסף:

 לחם משנה  שכח ולא התפלל מנחה וכו'. בפרק תפלת השחר (דף כ"ו:) ת''ר טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל בליל שבת שתים וכו' ורמינהו טעה ולא הזכיר גבורות כו' הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס ואף על גב דאסיקנא בקשיא פסק רבינו ז''ל כן מפני דלא אסיקנא בתיובתא וכן פסקו הפוסקים ז''ל: וכל המתפלל שתי תפלות אפי' שחרית ומוסף. (שם דף ל':) כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן וכו' וחד אמר כדי שתתחולל וכו' וכתב רבינו ז''ל אפילו שחרית ומוסף כלומר לא מיבעיא כשטעה ולא התפלל שחרית וצריך לומר מנחה שתים דצריך לשהות בין זו לזו אלא אפילו שחרית ומוסף דהוה אמינא כיון דכולה ענין תפלה דשחרית היא לא בעינן שהייה קמ''ל דצריך שהייה כדי שתתחולל דעתו עליו וכו':

טז
 
אָסוּר לוֹ לַמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר שֶׁיַּקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר. הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בְּלַחַשׁ אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה [ר] יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו יַמְתִּין עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְיִתְפַּלֵּל עִמּוֹ בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה וְעוֹנֶה קְדֻשָּׁה עִם הַצִּבּוּר וּמִתְפַּלֵּל שְׁאָר תְּפִלָּה לְעַצְמוֹ. וְאִם הִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל קֹדֶם [ש] שְׁלִיחַ צִבּוּר וְהִגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִקְדֻשָּׁה לֹא יַפְסִיק [ת] וְלֹא יַעֲנֶה קְדֻשָּׁה עִמָּהֶן. וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבֹרָךְ וְהוּא בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁאָר הַבְּרָכוֹת:

 כסף משנה  אסור לו למתפלל וכו'. שם (דף כ"ח:) א''ר יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הציבור א''ר אבא בציבור שנו: הנכנס לבית הכנסת וכו'. פרק מי שמתו (דף כ"א:) אמר רב הונא הנכנס לבה''כ ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש''צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל וריב''ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש''צ לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל במאי קא מיפלגי רב הונא סבר יחיד אומר קדושה כלומר ולפיכך אינו חושש אם יגיע ש''צ לקדושה בעודו מתפלל וריב''ל סבר אין יחיד אומר קדושה וכן אמר רב אדא בר אהבה ודכ''ע מיהא מיפסק לא פסיק איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך. כי אתא רב דימי ורב יהודה ור' שמעון תלמידי ר' יוחנן אמרו לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך ולית הלכתא כוותיה ע''כ בגמרא. ואין ספק דהלכה כריב''ל דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וכמ''ש בפ''ח. ונחלקו הפוסקים אם היה עומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה אם שותק ויכוין לבו די''א דשרי למיעבד ולא הוי הפסק וי''א דכיון דשומע כעונה הוי הפסק וכתב ה''ר יונה שאין לו כח להכריע ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוספות כתבו דנהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג עכ''ל: ומ''ש ואם לאו ימתין וכו'. כ''כ שם הרי''ף בשם רבינו האי גאון ז''ל: וכתב ה''ר יונה ז''ל ועני קדושתא בהדי צבורא לא תימא דוקא לענות מותר אלא כל התיבות של קדושה יאמר עם החזן תיבה בתיבה וכ''כ התוס' וכשיגיע ש''צ לקדושה יאמר עמו נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור דאין זה קרוי יחיד: וכתוב במרדכי ופסק ר''י ולא יתחיל להתפלל אלא א''כ שיודע שיכול לגמור עד שלא יגיע ש''צ לקדיש דלא גרע מקדושה דלקדושה לכ''ע לא מפסיק ולקדיש איכא מ''ד דמפסיק. ומ''ש רבינו וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא וכו'. כבר נתבאר, אך מ''ש ואין צ''ל בשאר ברכות הכוונה בו אצ''ל בשלש ראשונות ושלש אחרונות דלא יפסיק דכברכה אחת חשיבי. ועוד יש לפרש דכיון דבאמצע תפלה אפילו בין ברכה לברכה באמצעיות לא יפסיק כ''ש דלא יפסיק באמצע שום ברכה משאר ברכות מברכת הנהנין או ברכת המצות:

 לחם משנה  הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין בלחש אם יכול להתחיל ולגמור וכו'. פ' מי שמתו (דף כ"א:) וס''ל דריב''ל דאמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שיגיע וכו' פליג ארב הונא דלא קפיד שישלים קודם שיגיע שליח צבור למודים ולכך לא הזכיר דין שצריך להשלים קודם הגעת שליח צבור למודים: ואין צריך לומר בשאר הברכות וכו'. כלומר שלא יפסיק לעניית אמן לשאר ברכה מן הברכות:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק אחד עשר

א
 
כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה [א] מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָכִין לוֹ בַּיִת שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ לִתְפִלָּה בִּכָל עֵת תִּפִלָּה וּמָקוֹם זֵה נִקִרָא בֵּית הַכִּנֵסֵת. וְכוֹפִין בְּנֵי הָעִיר [ב] זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים:

 כסף משנה  וכופין בני העיר וכו'. תוספתא כתבה הרי''ף פ''ק דבתרא:

 לחם משנה  כל מקום שיש עשרה וכו'. תוספתא כתובה בהלכות פרקא קמא דבבא בתרא:

ב
 
כְּשֶׁבּוֹנִין בֵּית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָהּ אֶלָּא [ג] בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א-כא) 'בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא'. וּמַגְבִּיהִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתְּהֵא גְּבוֹהָה מִכָּל חַצְרוֹת הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט-ט) 'וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ'. וְאֵין פּוֹתְחִין פִּתְחֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא [ד] בַּמִּזְרָח שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג-לח) 'וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה'. וּבוֹנִין בּוֹ הֵיכָל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה. וּבוֹנִין הֵיכָל זֶה בָּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כְּנֶגְדּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵיהֶם אֶל מוּל הַהֵיכָל כְּשֶׁיַּעַמְדוּ לִתְפִלָּה:

 כסף משנה  כשבונין בית הכנסת וכו'. [תוספתא מגילה פ''ג]: ומגביהין בית הכנסת וכו'. פ''ק דשבת (דף י"א.) מימרא דרבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: ואין פותחין פתחי הכנסת וכו'. תוספתא כתבה הרי''ף פרק הקורא עומד: ובונין בו היכל וכו'. בתוספתא דמגילה פרק ג':

 לחם משנה  כשבונין וכו'. בתוספתא דמגילה פרק ג': ומגביהין אותה. בפרק קמא דשבת (דף י"א): ואין פותחין וכו'. תוספתא הובאה בהלכות פרק קמא דמגילה ואמרו שם שכן מצינו בהיכל שפתחו למזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה:

ג
 
וּמַעֲמִידִין בִּימָה בְּאֶמְצַע הַבַּיִת כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹ מִי אֲשֶׁר אוֹמֵר לָעָם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כֻּלָּם. וּכְשֶׁמַּעֲמִידִין הַתֵּבָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סֵפֶר תּוֹרָה מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בָּאֶמְצַע וַאֲחוֹרֵי הַתֵּבָה כְּלַפֵּי הַהֵיכָל וּפָנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעָם:

 לחם משנה  ומעמידין בימה וכו'. עיין בב''י ז''ל בא''ח סי' ק''ג ותראה מ''ש כאן הר''י ן' חביב:

ד
 
כֵּיצַד הָעָם יוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. הַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִין וּפְנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הַהֵיכָל. וְכָל הָעָם יוֹשְׁבִין שׁוּרָה לִפְנֵי שׁוּרָה וּפְנֵי הַשּׁוּרָה לַאֲחוֹרֵי הַשּׁוּרָה שֶׁלְּפָנֶיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ פְּנֵי כָּל הָעָם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וּכְלַפֵּי הַזְּקֵנִים וּכְלַפֵּי הַתֵּבָה. וּבְעֵת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר עוֹמֵד לִתְפִלָּה עוֹמֵד בָּאָרֶץ לִפְנֵי הַתֵּבָה וּפָנָיו לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ כִּשְׁאָר הָעָם:

 כסף משנה  (ג-ד) ומעמידין בימה וכו' וכשמעמידין התיבה וכו' עד וכלפי התיבה. תוספתא כתבה הרי''ף פרק הקורא עומד כיצד זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכשמניחין התיבה פניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש. ודברי רבינו במקום הזה צריכין יישוב שהוא מזכיר כאן שני מיני תיבות האחת קראה בימה והיא שעולה עליה הקורא או הדורש, ועוד תיבה שנית שיש בה ס''ת ומשמע מלשונו ששתיהן מעמידין באמצע הבית ויש לחקור היאך מעמידין זו כנגד זו או באי זה אופן. ועוד שהתיבה השניה שיש בה ס''ת אם כוונתו לומר שהוא הארון שבו הספרים לעולם א''א שהוא כתב בסמוך שבהיכל הם וההיכל בנוי בכותל הבית כמבואר בלשונו והתיבה השניה הזאת כתב שמעמידין אותה באמצע הבית. ואם הכונה בתיבה השניה התיבה שמעמידין עליה הס''ת בשעת קריאת התורה הרי בבימה היו קורין בתורה כמו שכתב כדי שיעלה עליה הקורא בתורה וקשה שמנהג כל ישראל להיות פני הקורא כלפי הקדש והרי תוספתא זו צווחת וחולקת עליה דליהוו אחוריהם אל הקודש ופניהם אל העם והר''ן ז''ל היה גורס וכשמעמידין התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואזקנים דמדכר לעיל קאי וה''ק כשמוציאין את התיבה ומניחין אותה ברחוב פניהם של זקנים שהיו יושבים שם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ואין כן גירסת רבינו ולא פירושו כמבואר בדבריו. ולכך נ''ל שתיבה הוא בימת עץ קטנה שעליה מעמידין הס''ת בעת קריאת התורה וקאמר שמניחין אותה באמצע הבימה ודייק נמי דגבי בימה כתב רבינו ומעמידין בימה באמצע הבית וגבי תיבה כתב מעמידין אותה באמצע כלומר באמצע הבימה ופני התיבה לא לגבי הקורא קאמר אלא פני התיבה קרוי הצד שבו קורין בתורה שהכתב מיושר ואחורי התיבה קורא הצד שכנגדו שהכתב מהופך והשתא הוי מנהג כל ישראל בקריאת התורה על הדין ועל האמת פניה של תיבה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש ואל תשיבני מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בה''כ ולא באמצע וכן התיבות שעליהם מניחים התורה שהם בסוף הבימות לא באמצע כי העמדה באמצע אינו מהחיוב אך הכל לפי המקום והזמן שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע ואף ע''פ שעכשיו אין מעמידין הס''ת באמצע הבימה אפשר שנהגו כן לכבוד הזקנים וכבר כתבתי שלא הקפידה הברייתא על כך אלא הכל כפי המקומות, אך כשהתיבה אחוריה כלפי הקודש ופניה כלפי העם הביא הפסוק לראיה מותקהל העדה אל פתח אהל מועד כלומר ומשם היה משה מדבר עמהם ומסתכל כנגדם ונמצא פניו כלפי העם ואחוריו כלפי הקודש אלמא צריך לחלוק כבוד לעם וכבוד העם הוא שיהא פני התיבה כלפי העם כנ''ל. ומ''ש עד שיהיו פני כל העם וכו', למדה ממה שאמרו בתוספתא שכתבתי שהזקנים פניהם כלפי העם וא''כ אין ראוי שיהיו אחורי העם לזקנים כיון שהזקנים הופכים פניהם לעם מפני כבודם:

ה
 
בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת נוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד וּמְכַבְּדִים אוֹתָן וּמַרְבִּיצִין אוֹתָן. וְנוֹהֲגִין כָּל יִשְׂרָאֵל בִּסְפָרַד וּבַמַּעֲרָב בְּשִׁנְעָר וּבְאֶרֶץ הַצְּבִי לְהַדְלִיק עֲשָׁשִׁיּוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְהַצִּיעַ בְּקַרְקָעָן מַחְצְלָאוֹת כְּדֵי לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם. וּבְעָרֵי אֱדוֹם יוֹשְׁבִין בָּהּ עַל הַכִּסְאוֹת:

 כסף משנה  בתי כנסיות וכו' ומכבדין אותם ומרביצין אותן. ברייתא פרק בני העיר (מגילה כ"ח):

 לחם משנה  בתי כנסיות וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף כ"ח:):

ו
 
בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ כְּגוֹן שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה. [ה] וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן וְאֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן וְאֵין מְטַיְּלִין בָּהֶן וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מֻתָּרִין [ו] לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת בָּהֶן מִדֹּחַק:

 כסף משנה  בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' עד מפני הגשמים. ברייתא שם כלשון הזה. ואין נאותין פירש''י אין מתקשטין בתוכו ואין מטיילין שאם היה לאדם קוצר רוח לא ילך לבית הכנסת להרחיב לבו ולטייל שאין נכנסים שם אלא או להתפלל או לקרות בתורה: וחכמים ותלמידיהם וכו'. שם אמאי דתני ואין נאותין בהן אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים דאמר ריב''ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן כלומר בית המדרש היו קוראין בי רבנן וכיון דבבית המדרש שרי כל שכן בבית הכנסת. ובתר הכי אמרינן דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושיילי שאלתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילו לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעי צילותא ופירש''י לאו משום מיטרא שיגן עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקים בשמעתא שצריכה דעת צלולה ומיושבת לא היינו נכנסין והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרין והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא לא הוו עיילי אלא ודאי כי קאמר דמותרים היינו בשעת הדחק ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות בהם אבל שלא בשעת הדחק אפילו חכמים ותלמידיהם אסורים וכעובדא דזילחא דמיטרא דאי לאו שמעתא לא הוו עיילי שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים שהרבה בני אדם הולכים בשוק בעת הגשמים אבל אם היה מקום דחוק לתלמידים ואין להם מקום לאכול ולשתות ולישן מותר, כן נראה לי:

 לחם משנה  וחכמים ותלמידיהם וכו'. עיין בב''י בסי' ק''ג בא''ח: היה לבית הכנסת וכו'. משנה פרק בני העיר (דף כ"ה):

ז
 
וְאֵין מְחַשְּׁבִין בָּהֶן חֶשְׁבּוֹנוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֶן אֶלָּא הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים כְּגוֹן שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הֶסְפֵּד גְּדוֹלֵי חַכְמֵי אוֹתָהּ הָעִיר שֶׁכָּל הָעָם מִתְקַבְּצִין וּבָאִין בִּגְלָלָן:

 כסף משנה  ואין מחשבין בהם חשבונות וכו'. שם אמר רב אסי בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויים כלומר על מנת שישתמשו בהם ואף ע''פ כן אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות, ומפרש רבינו דהיינו דוקא חשבון של רשות ודבר פשוט הוא: ואין מספידין בהם וכו'. ברייתא שם:

ח
 
הָיָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שְׁנֵי פְּתָחִין לֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בְּפֶתַח זֶה וְיֵצֵא בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְקָרֵב הַדֶּרֶךְ. שֶׁאָסוּר לִכָּנֵס בָּהֶן אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה:

 כסף משנה  היה לבית הכנסת או לבית המדרש וכו'. משנה שם (דף כ"ח.) ואין עושין אותו קפנדריא ובגמרא מאי קפנדריא כשמה כמאן דאמר אדמקיפנא אדרי איעול בהא. ופירש''י בעוד שאקיף שורות של בתים הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי. ואמרינן תו התם (דף כ"ט.) אמר ר' אבהו אם היה שביל מעיקרו מותר אמר רנב''י הנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשותו קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה דהא התם ליכא מאן דפליג עלייהו. ואפשר שאף על פי שמותר אין ראוי לעשות כן מדאמר רבי אלעזר בן שמוע מגילה (דף כ"ז:) מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ומשמע דהיינו בהני גווני דשרי דאי לאו הכי מאי רבותיה וכ''כ בפסקי התוספות, ואף ע''פ כן כתב רבינו דין מי שנכנס להתפלל וכו' משום דהתם מייתינן לה בגמרא מקרא דהכי הוו עבדי בבית המקדש דכתיב ובבא העם וכו' וגירסת רבינו כגירסת הרי''ף דגריס מותר לעשותו קפנדריא ולא גרסינן מצוה:

ט
 
מִי שֶׁצָּרִיךְ לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִקְרוֹת תִּינוֹק אוֹ חֲבֵרוֹ יִכָּנֵס וְיִקְרָא מְעַט אוֹ יֹאמַר שְׁמוּעָה וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּשְׁבִיל חֲפָצָיו בִּלְבַד. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ יֹאמַר לְתִינוֹק מִן הַתִּינוֹקוֹת קְרָא לִי הַפָּסוּק שֶׁאַתָּה קוֹרֵא בּוֹ. אוֹ יִשְׁהֶה מְעַט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא. שֶׁהַיְשִׁיבָה שָׁם מֵעִסְקֵי הַמִּצְוֹת הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פד-ה) 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' וְגוֹ':

 לחם משנה  מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרוא תינוק או חבירו יכנס ויקרא מעט וכו'. בפ' בני העיר (דף כ"ח:) אמרו אי איצטריך ליה לאינש למיקרי גברא מבי כנשתא מאי ומשני אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא וכו'. וסובר רבינו ז''ל שבתחילה יקרא הפסוק או השמועה ואח''כ יקרא חבירו, והטעם שאם יקרא חבירו קודם ואח''כ יקרא הפסוק נראה דעיקר הכניסה היה לקרות חבירו והקריאה של פסוק היה טפל לכך כתב דקריאת הפסוק קודם וטעם נכון הוא:

י
 
מִי שֶׁנִּכְנַס לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לִקְרוֹת מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בַּפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי לְקָרֵב אֶת הַדֶּרֶךְ. וּמֻתָּר לָאָדָם לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמַקְלוֹ בְּמִנְעָלוֹ וּבַאֲפֻנְדָּתוֹ וּבָאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. וְאִם הָיָה צָרִיךְ לָרֹק יָרֹק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת:

 כסף משנה  מי שנכנס להתפלל וכו'. שם (דף כ"ט.) מימרא דרבי חלבו אמר רב הונא, וצ''ע למה איחר רבינו דין זה ולא כתבו אצל היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים וכו': ומותר לאדם ליכנס וכו'. (ברכות ס"ג.) אמר רבה בה''כ כביתו מה ביתו קפנדריא קפדי אינשי מנעל ורקיקה לא קפדי אינשי אף בה''כ קפנדריא אסור מנעל ורקיקה שרי. ורקיקה חמורה מכל הני שכתב רבינו דהא תנן לא יכנס אדם להר הבית במקלו ולא במנעלו ולא באפונדתו ולא באבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק''ו וכיון דרקיקה שרי בבה''כ כ''ש כל הני: כתב ה''ר מנוח ההיא דירושלמי דאסור לרוק בבה''כ לא פליג אגמרא דידן דהתם בשעת תפלה דוקא:

יא
 
בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁחָרְבוּ בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו-לא) 'וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם' אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִין. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹהֲגִין בָּהֶן כָּבוֹד בְּיִשּׁוּבָן כָּךְ נוֹהֲגִין בָּהֶן בְּחֻרְבָּנָם חוּץ מִכִּבּוּד וְרִבּוּץ שֶׁאֵין מְכַבְּדִין אוֹתָן וְאֵין מַרְבִּיצִין אוֹתָן. עָלוּ בָּהֶן עֲשָׂבִים תּוֹלְשִׁין אוֹתָם וּמַנִּיחִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָן הָעָם וְתֵעוֹר רוּחָם וְיִבְנוּם:

 כסף משנה  בתי כנסיות וכו'. לשון המשנה בפרק בני העיר (מגילה כ"ח): ומ''ש חוץ מכיבוד וריבוץ. ברייתא שם ומכבדין אותן ומרביצין אותן אמר רבי יהודה אימתי בישובן אבל בחורבנן מניחים אותם ועולים בהם עשבים מפני עגמת נפש: עלו בהם עשבים וכו'. משנה שם עלו בהם עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש ובגמרא (דף כ"ט) והתניא אינו תולש ואוכל אבל תולש ומניח כי תנן מתניתין נמי תולש ומאכיל תנן ומפרש רבינו מפני עגמת נפש כדי שיהיה להם עגמת נפש ותעור רוחם ויבנום:

 לחם משנה  בתי כנסיות וכו'. וכשם שנוהגים בהם כבוד וכו'. שם פ' בני העיר (דף כ"ח) מבואר כל זה בברייתא דתנו רבנן אין נוהגים וכו':

יב
 
אֵין סוֹתְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לִבְנוֹת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל בּוֹנִין אַחֵר וְאַחַר כָּךְ סוֹתְרִין זֶה. שֶׁמָּא יֶאֱרַע לָהֶם אֹנֶס וְלֹא יִבְנוּ. אֲפִלּוּ כֹּתֶל אֶחָד מִמֶּנּוּ בּוֹנֶה הֶחָדָשׁ בְּצַד הַיָּשָׁן וְאַחַר כָּךְ סוֹתֵר הַיָּשָׁן:

יג
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁלֹּא נָטוּ כְּתָלָיו לִפּל. אֲבָל אִם חָרְבוּ יְסוֹדוֹתָיו אוֹ שֶׁנָּטוּ כְּתָלָיו לִפּל סוֹתְרִין אוֹתוֹ מִיָּד וּמַתְחִילִין לִבְנוֹת בִּמְהֵרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁמָּא תִּדְחֹק הַשָּׁעָה וְיִשָּׁאֵר חָרֵב:

 כסף משנה  (יב-יג) אין סותרים בה''כ וכו'. שם (דף כ"ו) אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי ואיתא נמי בריש בתרא (דף ג'.) ואמרינן עלה התם אמר רבי משום פשיעותא כלומר דילמא מתרמי אונס ופשעו ולא בנו אחריתי איכא דאמרי משום צלויי כלומר שאין להם בית להתפלל בו כל זמן הבנין מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי. ופוסק רבינו דטעמא משום פשיעותא וכן כתב הרי''ף ז''ל וטעמם ז''ל מדאמרינן התם בסמוך א''ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי א''ל דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו ואפילו קנויים הלבנים איכא למיחש דילמא מתרמי להו פדיון שבויים זבני יהבי להו והאי בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא, וכן במגילה (דף כ"ו) גרסינן רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא בי כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתרה ולאיתויי לבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי התם משום פשיעותא כה''ג מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה לקמיה דרב הונא ואסר ליה והא ודאי מוכח דהו''ל בי כנישתא אחריתי לצלויי דאי לאו הכי ליחוש לא''ד משום צלויי ואיהו לא הוה מיבעיא ליה אלא משום פשיעותא ואפילו הכי אסרו ליה אלמא ס''ל דטעמא הוי משום פשיעותא. והא דאמרינן בריש בתרא (דף ג') מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא אינהו ס''ל כמאן דאמר משום צלויי ולא קיי''ל כוותייהו כיון דכל הני רבנן בתראי סברי דטעמא משום פשיעותא. ואמרינן בריש בתרא אמימרא דרב חסדא ולא אמרן אלא דלא חזא ביה תיוהא כלומר שנוטה לנפול אבל חזא ביה תיוהא סתר ובני כי הא דרב אשי חזא ביה תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסיא סתריה ועייליה לפורייה התם ולא אפקה עד דתקין ליה שפכי כלומר שהכניס שם מטתו כדי שלא יתעצל בבניינו שהחמה והגשמים מצערים אותו ולא הוציאה משם עד שהשלים כל בניינו אפילו תיקון המרזבים, וזהו שכתב ומתחילין לבנות מהרה ביום ובלילה. ומה שכתב אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש וכו':

 לחם משנה  (יב-יג) אין סותרין וכו'. בפ' בני העיר (כ"ו) ובר''פ השותפין (ג':):

יד
 
מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אֲבָל [ז] בֵּית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת. שֶׁקְּדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ יְתֵרָה עַל קְדֻשַּׁת בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְכֵן בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמָיו תֵּבָה. מָכְרוּ תֵּבָה יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמֶיהָ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִּיק לְסֵפֶר תּוֹרָה. מָכְרוּ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִּיק לוֹקְחִים בְּדָמָיו חֻמָּשִׁים. מָכְרוּ חֻמָּשִׁין לוֹקְחִין בְּדָמָיו סֵפֶר תּוֹרָה. אֲבָל אִם מָכְרוּ סֵפֶר תּוֹרָה אֵין לוֹקְחִין בְּדָמָיו אֶלָּא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר שֶׁאֵין שָׁם קְדֻשָּׁה לְמַעְלָה מִקְּדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה. וְכֵן בְּמוֹתָרֶיהָ:

 כסף משנה  מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש וכו'. מגילה (כ"ו כ"ז) מימרא דרב פפא משמיה דרבא: וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו'. שם (ר"פ דף כ"ה כ"ו) בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת בה''כ לוקחים תיבה תיבה לוקחים מטפחות מטפחות לוקחים ספרים ספרים לוקחים תורה אבל אם מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו מטפחות מטפחות לא יקחו תיבה תיבה לא יקחו בית הכנסת בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן. ובגמרא אמרו דהא דתנן דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שכשמתענין על הגשמים מוציאים התיבה לרחובה של עיר להתפלל יחידאה היא אבל חכמים אומרים כיון דעראי הוא אין בה קדושה וכמבואר בסוף פרק זה וסובר דרישא דמתניתין דוקא דכל מידי דאפשר לעלוייה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא''א לעלוייה יקחו בדמיו ספר תורה אחר אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע נקט הכי בכולהו ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתניתין:

 לחם משנה  מותר לעשות כו'. בפ' בני העיר (דף כ"ז): [ וכן בני העיר וכו'. משנה ר''פ בני העיר (דף כ"ו)]: וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו'. הקשה הרב מוהרי''ק ז''ל בסימן קנ''ג דבפרק א' מהל' מתנ''ע כתב רבינו ז''ל אנשי העיר שגבו מעות לבנין בהכ''נ לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים דהא משמע כאן דמוכרין בהכ''נ לקנות תיבה. ונראה לי לתרץ דהתם איירי כשאין להם בהכ''נ אחר אז ודאי אין מוכרים אלא לפדיון שבויים אבל הכא איירי כשיש להם בהכ''נ אחר:

טו
 
וְכֵן אִם גָּבוּ הָעָם מָעוֹת לִבְנוֹת בֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לִקְנוֹת תֵּבָה אוֹ מִטְפָּחוֹת וְתִיק אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וְרָצוּ לְשַׁנּוֹת כָּל מַה שֶּׁגָּבוּ. אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן אֶלָּא מִקְּדֻשָּׁה קַלָּה לִקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה מִמֶּנָּה. אֲבָל אִם עֲשׂוּ מַה שֶּׁגָּבוּ לַעֲשׂוֹת וְהוֹתִירוּ מְשַׁנִּין הַמּוֹתָר לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ. וְכָל כְּלֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּבֵית הַכְּנֶסֶת. פָּרֹכֶת שֶׁעַל הָאָרוֹן שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הַסְּפָרִים כְּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים. וְאִם הִתְנוּ עֲלֵיהֶם הֲרֵי הֵן כְּפִי הַתְּנַאי:

 כסף משנה  וכן אם גבו העם מעות. גם זה שם (כ"ז.) אפסיקא דוכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר. ופירש''י אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ספר תורה וקנאוהו ונותר בידם מן הדמים מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה: כתב הרמ''ך תימה אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למאן דאסר ואפילו בלבנים אמרינן בתחילת הפרק דלית בהו שום קדושה כל שכן שגבו מעות וההיא דגבו והותירו יש לנו לפרש בע''א או שנאמר דלאו הילכתא היא וצ''ע עכ''ל: וכל כלי בה''כ וכו'. בירושלמי דמגילה אמרינן הבימה שעומד עליה האוחז ספר תורה והלוחין שכותבים עליהם להתלמד אין בהם משום קדושת ארון אבל יש להם קדושת בית הכנסת. ובירושלמי כתבו הר''ן פרק בני העיר כל כלי בה''כ כבה''כ: פרוכת שעל הארון וכו'. פרק בני העיר (דף כ"ו:) אמר רבא מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עלויה אי נמי פרסי ליה אסיפרא אמינא תשמיש קדושה הוא. ופירש הר''ן ז''ל דהיינו יריעה שפורסין על התיבה דאמרינן בסוטה (דף ל"ט:) אסור להפשיט התיבה בציבור וגרסינן בירושלמי כליא דעל ארונא כארונא עכ''ל ורבינו אפשר שהוא מפרש כן וקורא ארון לתיבה שמניחין עליה ס''ת בשעת קריאה וטעה רבא שהיה סובר שהוא תשמיש שהיו מניחין על הפרוכת הזאת מטפחת הספר תורה ועל המטפחת מניחין הספר תורה ובתר הכי חזא שהרבה פעמים מניחין ספר תורה על הפרוכת הזה בלא פריסת מטפחת. אי נמי שרבינו מפרש דהיינו פרוכת שלפני ההיכל וקורא להיכל ארון שבו מניחין הספרים כלומר בתוכו והוה סבר רבא שההיכל תשמיש הספר תורה והפרוכת תשמיש ההיכל וכיון דחזא דעייפי ליה ומנחי ספר תורה עליה כלומר הרבה פעמים בקביעות אמר תשמיש ממש הוא: ואם התנו וכו'. ירושלמי כתבו הר''ן פרק בני העיר רבי ירמיה אזל לגולבא חמתון יהבין מקושא גו ארונא אתא שאיל לר''מ אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו מתחלה:

 לחם משנה  פרוכת שעל הארון וכו'. בפרק בני העיר (דף כ"ו:) אמרו אמר רבא מריש הוי אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינא דעייפי ליה ומנחי ספרא וכו' ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוספות ז''ל שפורסים אותה סביב הארון וצ''ל דכורסיא לאו היינו תיבה שאמרו פרק בני העיר [כ''ה.] וכן מה שהזכיר רבינו ז''ל יש להם ליקח בדמיהן דהא כורסיא אמרו שם כיון דחזינא דמותבי עלויה ספר תורה הוי תשמיש ובהא דפרוכת נמי אמרו שם דהוא תשמיש כיון דחזו דעייפי ומנחי עליה ספר תורה ואם כן למה כתב רבינו ז''ל שהוא כמטפחות הספרים דמשמע דמוכרין תיבה ליקח מטפחות והא שוין הם כדמשמע בגמרא אלא יש לפרש דכורסיא היינו כסא שמניחים בו הס''ת ולאו היינו תיבה דתיבה קילא מיניה ואותו הכסא כיון שמניחין בו הס''ת הוי כפרוכת לפני הארון וכן פירש ביורה דעה הלכות ספר תורה על מה שאמר רבינו ז''ל לקמן:

טז
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת, בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּפָרִים שֶׁלֹּא עָשׂוּ אוֹתוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת בְּנֵי הַכְּפָר לְבַדָּם שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ שֶׁאִם רָצוּ כֻּלָּם לְמָכְרוֹ מֻתָּרִין. אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּרַכִּין הוֹאִיל וְעַל דַּעַת כָּל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם נַעֲשָׂה שֶׁיָּבוֹא וְיִתְפַּלֵּל בּוֹ כָּל הַבָּא אֶל הַמְּדִינָה נַעֲשָׂה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְעוֹלָם:

 כסף משנה  במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת. (מגילה כ"ו.) אמתניתין דבני העיר שמכרו בה''כ אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בה''כ של כפרים אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו לה לא מצו מזבני ליה דהו''ל דרבים כלומר אין בני העיר לבדם בעלים אלא כל ישראל בעלים שלו ואין רשות לבני העיר למכור שלא מדעת בעלים. ודעת רבינו כדעת הרא''ש ז''ל שאפילו בידוע שבני הכרך בנו אותו ולא סייע להם אדם מחוץ לעיר בהוצאת בניינו אפילו הכי כיון דמעלמא אתו לה בני העיר הקדישוהו לדעת כל העולם, ואף ע''פ שהתוספות והר''ן הזכירו ג''כ פירוש אחר פירוש זה נראה לרבינו עיקר:

יז
 
בְּנֵי הַכְּפָר שֶׁרָצוּ לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ לִבְנוֹת בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ לִקְנוֹת בְּדָמָיו תֵּבָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לֹא מֶרְחָץ וְלֹא בֻּרְסְקִי. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּעַבְּדִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת. וְלֹא בֵּית הַטְּבִילָה וְלֹא בֵּית הַמַּיִם. וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁיְּהֵא הַלּוֹקֵחַ מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל אֵלּוּ מֻתָּר:

 כסף משנה  בני הכפר וכו'. משנה שם (דף כ"ז:) ופסק כחכמים. ובית המים היינו בית הכביסה, וטעמא דבכל הני איכא זלזול לבית הכנסת: ואם התנו שבעה טובי העיר וכו'. שם (דף כ"ז.) אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי ש''ד, כך היא גירסת רבינו ולפי גירסא זו טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין לתת רשות ללוקח להשתמש בבית הכנסת בדברים שלא היה רשאי לעשות מן הסתם וממילא דה''ה שיכולים להתנות לעשות מרחץ ובורסקי וטבילה ובית המים: וכתב הראב''ד אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ד' דברים אלו ואם אמרו שיכולים להתנות עליה לזורעה והוא תל חרב לא אמרי לחלל הבית שהיה לתפלה להיות בורסקי וכיוצא בו עכ''ל. נראה שהוא ז''ל אינו גורס ולמשטח ביה פירי אלא ולמשתי ביה שיכרא ש''ד ומפרש ז''ל דהיינו לשתות בדמיו שיכרא ש''ד אבל לענין לאשתמש בבית לא איירי הכא כלל. ומ''ש והוא היה תל וכו' הוא לפי שסבור שרבינו לא למד דין זה אלא מדאמרינן התם [כ''ו:] רבינא הוה ליה ההוא תלא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי א''ל זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזבנה וזרעה ולכך כתב דשאני התם שהיה תל חרב אבל לא אמרו לחלל הבית וכו'. וכבר כתבתי גירסת רבינו והאיך למד משם דין זה ועוד אוכיח ואכריע דעתו בסמוך. ודע שמ''ש רבינו לעיל ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי אינו דומה לתנאי הנזכר כאן שהתנאי ההוא אינו להוציאו לחולין אלא להשתמש בו תשמיש גרוע מתשמיש המיוחד לו וכמבואר בירושלמי שכתבתי שם:

יח
 
וְכֵן אִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר עַל מוֹתַר הַדָּמִים שֶׁיִּהְיוּ חֻלִּין הֲרֵי הֵן חֻלִּין. וּכְשֶׁלּוֹקְחִין הַדָּמִים וּבוֹנִין מֵהֶן בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ שֶׁיִּקְנוּ מֵהֶם תֵּבָה אוֹ מִטְפָּחוֹת וְתִיק אוֹ חֻמָּשִׁין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה הַשְּׁאָר יְהֵא חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ וְיַעֲשׂוּ בָּהֶן מַה שֶּׁיִּרְצוּ:

 כסף משנה  וכן אם התנו שבעה טובי העיר וכו'. שם (דף כ"ז.) אהא דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו' לא יקחו בדמיו בה''כ וכו' וכן במותריהן אמר רבא לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר איתיביה במה דברים אמורים שלא התנו אבל התנו אפי' לדכסוסיא מותר פירוש דכסוסיא פרשא דמתא ה''ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוי אלא שגבו והותירו טעמא דהתנו הא לא התנו לא לעולם שמכרו והותירו וה''ק בד''א שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לדכסוסיא מותר. וכתב רבינו וכן כלומר לא תימא תנאי מהני לחלל הבית לפי שחל קדושת הבית על הדמים אבל הדמים לא יצאו לחולין אפילו פרוטה מהם דעל כל פרוטה ופרוטה חלה קדושת הבית הכנסת קמ''ל דהוא הדין אם התנו על מותר הדמים וכו' ומשמע דדוקא למותר מהני תנאי אבל לכל הדמים לא דאם כן על מה נתחללה קדושת הבית. ורש''י והרא''ש חולקים וסוברים דלכל הדמים נמי מהני תנאי וכן דעת התוספות. ומכאן הכרע למ''ש רבינו לעיל בסמוך שהרי רבא הוא האומר אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ש''ד ואם כדברי הראב''ד דהיינו להוציא דמים לחולין היכי הדר קאמר דלמכרו והותירו מהני תנאי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דמשמע דוקא למותר הוא דמהני אבל לא לכל הדמים. ועוד מה שכתב דכי אמר רבא ההיא דלמשתי ביה שיכרא ש''ד ליכא מאן דפליג עליה וכי קאמר דמהני תנאי למותריהן אותביה אביי. ועוד שלדברי הראב''ד אין ענין לההיא דרבינא הו''ל תלא דבי כנישתא בההוא מימרא דרבא אבל לדברי רבינו שייכין אהדדי:

יט
 
וְכֵן אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ רֻבָּם אָדָם אֶחָד. כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וְהוּא מוֹכֵר וְנוֹתֵן לְבַדּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה וְיַתְנֶה כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה:

 כסף משנה  וכן אם קבלו עליהם וכו'. שם (דף כ"ו.) גבי הא דמפלגינן בין בה''כ של כרכים לשל כפרים אמר רב אשי והאי בה''כ דמתא מחסיא אף ע''ג דמעלמא קאתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מצינא לזבונה כלומר אף ע''פ שכל ישראל בעלי הבה''כ הזה כיון שהבונים אותו כשהקדישוהו לכל העולם אדעתא דידי הקדישוהו גם הנהו דאתו מעלמא בדעתא דידי תלו. ונראה מדברי רבינו שמפרש מצינא לזבונה אפילו בלא הסכמת בני העיר אבל הר''ן פירש דמצינא לזבונה בהדי ציבורא קאמר ולאפוקי מדפרשינן דציבורא לא מצו מזבני לה: ויש לדקדק בלשון רבינו שהיה לו לכתוב דין זה לעיל גבי בה''כ של כרכים וממה שכתבו כאן נראה דבבית הכנסת של כפרים מיירי. וכתב כן מדאמרינן בירושלמי שלשה מבה''כ כבה''כ במה אנן קיימין אי בשקבלו אפילו אחד. וההיא דאמר רב אשי לא חש רבינו לכותבה מפני שהוא נלמד מדין זה:

כ
 
כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לָהֶם לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת כָּךְ נוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה. שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶם לַצִּבּוּר הֲנָיָה בְּמַתָּנָה זוֹ לֹא נְתָנוּהוּ. אֲבָל לֹא מַשְׂכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. וְכֵן כְּשֶׁסּוֹתְרִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לִבְנוֹתָן מֻתָּרִין לִמְכֹּר וּלְהַחֲלִיף וְלָתֵת בְּמַתָּנָה הַלְּבֵנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר שֶׁלָּהֶן. אֲבָל לְהַלְווֹתָן אָסוּר שֶׁאֵין הַקְּדֻשָּׁה עוֹלָה מֵהֶן אֶלָּא בְּדָמִים אוֹ בַּהֲנָיָה שֶׁהִיא כְּדָמִים:

כא
 
רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מִתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַקִּבּוּץ רַב וְאֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מְכִילִין אוֹתָן אֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עַרְאַי וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה. וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת שֶׁהָעָם מִתְקַבְּצִין בָּהֶם לִתְפִלָּה אֵין בָּהֶם קְדֻשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָבְעוּ אוֹתָם לִתְפִלָּה בִּלְבַד אֶלָּא עַרְאַי מִתְפַּלְּלִים בָּהֶן כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

 כסף משנה  (כ-כא) כשם שמותר וכו'. שם (דף כ"ו:) פלוגתא דרב אחא ורבינא והא קי''ל דהלכתא כמאן דמיקל וכן פסק הרי''ף ז''ל: אבל לא משכירין אותו וכו' עד או בהנייה שהיא כדמים. הכל מימרא דרבא שם. רחובה של עיר וכו'. כבר נתבאר בפרק זה:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק שנים עשר

א
 
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ תִּקֵּן לָהֶם לִישְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בָּרַבִּים בְּשַׁבָּת וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בְּשַׁחֲרִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא שְׁמִיעַת תּוֹרָה. וְעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין כֵּן בְּמִנְחָה בְּכָל שַׁבָּת מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְגַם הוּא תִּקֵּן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם וְלֹא יִקְרְאוּ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים:

 כסף משנה  משה רבינו ע''ה תקן להם לישראל וכו'. בב''ק פ' מרובה (דף פ"ב) עשרה תקנות שתיקן עזרא שקורין בשבת וקורין בשני ובחמישי ופריך בגמרא שקורין (במנחה בשבתx) עזרא תיקן והא מעיקרא הוה מיתקנא דתניא וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין ג' וד' וקורין בה' ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשני מעיקרא חד גברא תלתא פסוקי א''נ תלתא גברי תלתא פסוקי אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקים וכלפי מה שאמרו עמדו נביאים ותקנו כ' רבינו מרע''ה שהוא היה הנביא הגדול וכל נביאים שבדור בית דינו הוא ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו וא''כ אליו ראוי ליחס הענין. ועוד דגרסינן בירושלמי וכתב הרי''ף פרק הקורא עומד ויושב משה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי''ט ובראש חודש ובחש''מ. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בשחרית אשבת נמי קאי כלומר בשבת בשחרית דוקא תיקן משה אבל לא במנחה דתקנת עזרא היא. ומה שכתב רבינו דקריאת שבת במנחה היא משום יושבי קרנות כך אמרו שם בגמרא ופרש''י יושבי קרנות יושבי חנויות כל ימות החול עוסקים בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה:

ב
 
וְאֵלּוּ הֵן הַיָּמִים שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְתַעֲנִיּוֹת וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים וּבְשֵׁנִי וַחֲמִישִׁי שֶׁבְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ. וְאֵין מַפְטִירִין בַּנְּבִיאִים אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְתִשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד:

 כסף משנה  ואלו הן הימים וכו'. (מגילה ל' ל"א.) תנן מה קורא בכל יום מאלו: ואין מפטירין בנביאים וכו'. מפורש במשנה שם (דף כ"א.) דאין מפטירין אלא בשבת וי''ט ויום הכפורים ולא חשש רבינו לכתוב יום הכפורים דבכלל יום טוב הוא. ומה שכתב שמפטירין בתשעה באב. מפורש (שם ל"א:) בט''ב מפטירין אסוף אסיפם:

ג
 
אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין. וְאֵין קוֹרִין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פְּסוּקִים. וַיְדַבֵּר עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. וְלֹא יִהְיוּ הַקּוֹרִין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. וְאֵין מַתְחִילִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים. וְאֵין מְשַׁיְּרִין בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים. וְלֹא יִקְרָא הַקּוֹרֵא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים:

 כסף משנה  אין קורין בתורה וכו'. משנה שם (כ"ג:) אין פורסין על שמע ואין קורין בתורה בפחות מעשרה. ומ''ש גדולים ובני חורין כבר נתבאר בפרק ח' דלכל דבר שבקדושה אין בכלל העשרה עבדים וקטנים והוא הדין לקריאת התורה כיון שצריך עשרה כמו דבר שבקדושה: ואין קורין פחות וכו'. שם (כ"א:) תני רב שימי. ומ''ש ולא יהיו הקורין וכו'. שם במשנה ובפ' מרובה ב''ק (דף פ"ב) דבשני וחמישי ובשבת במנחה אין קורין פחות מג' אנשים ובשאר הימים שקורין בהם בתורה קורין יותר משלשה כמו שיתבאר: ואין מתחילין וכו'. ואין משיירין וכו'. (מגילה דף כ"ב.) מימרא דר' תנחום אריב''ל: ולא יקרא הקורא וכו'. משנה שם (כ"ג: כ"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים:

ד
 
שְׁלֹשָׁה שֶׁקָּרְאוּ עֲשָׂרָה פְּסוּקִים שְׁנַיִם קוֹרְאִין שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה וְאֶחָד אַרְבָּעָה. וּבֵין שֶׁהָיָה הַקּוֹרֵא אַרְבָּעָה רִאשׁוֹן אוֹ אַחֲרוֹן אוֹ אֶמְצָעִי הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 כסף משנה  שלשה שקראו וכו' עד הרי זה משובח. מימרא דרבא (שם כ"א:) והכוונה לומר דלכ''א מהקורין שקרא ארבעה איכא למימר דשפיר עבד:

ה
 
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַקּוֹרִין פּוֹתֵחַ [א] סֵפֶר תּוֹרָה וּמַבִּיט לַמָּקוֹם שֶׁהוּא קוֹרֵא בּוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרְכוּ [ב] אֶת יְיָ' הַמְבֹרָךְ [ג] וְכָל הָעָם עוֹנִין בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד ]. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' נוֹתֵן הַתּוֹרָה. וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא עַד שֶׁיַּשְׁלִים לִקְרוֹת וְגוֹלֵל הַסֵּפֶר וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

 כסף משנה  כל אחד ואחד מן הקורין וכו'. שם (ד' ל"ב.) ת''ר פותח ורואה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא דברי ר''מ רבי יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא. פי' שפותח ורואה אותו פסוק שיש לו להתחיל ולקרות וגולל ס''ת ומברך ברכת התורה לפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דר''מ. ואמרינן בגמרא דטעמא דר''מ כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה ואיפסיקא בגמרא הלכה כר' יהודה ואף על פי כן כתב רבינו שבסוף גולל ואחר כך מברך משום דס''ל ז''ל דע''כ לא פליג רבי יהודה אלא בתחלה דצריך למטרח לגלול והדר לפתוח ולקרות אבל בסוף דאין שם טורח יותר גולל ואחר כך מברך דמהיות טוב אל תקרי רע כנ''ל. אחר כך מצאתי שבמסכת סופרים פי''ג כתוב כדברי רבינו והוא מהטעם שכתבתי:

ו
 
אֵין הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. קָרָא וְטָעָה אֲפִלּוּ בְּדִקְדּוּק [ד] אוֹת אַחַת מַחְזִירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָאֶנָּה בְּדִקְדּוּק. וְלֹא יִקְרְאוּ שְׁנַיִם בַּתּוֹרָה אֶלָּא הָאֶחָד לְבַדּוֹ. קָרָא וְנִשְׁתַּתֵּק יַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו וְיַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וּמְבָרֵךְ בַּסּוֹף:

 כסף משנה  אין הקורא בתורה כו'. מימרא דרב חסדא בסוטה פרק אלו נאמרים (דף ל':): קרא וטעה בדקדוק וכו'. כתבו הגהות בשם הרמ''ך דילפינן הכי מדאמרינן בירושלמי מנין לתרגום דכתיב ויקרא בספר תורת האלהים וגו' מפורש זה תרגום וא''ר יונה אף על גב דאתמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו וכל שכן לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא עכ''ל. ול''נ ראיה מדאמרינן בירושלמי דמגילה אין מדקדקין בטעותיה כגון בין יהודים ליהודיים משמע דבספר תורה מדקדקין: וה''ר מנוח כתב מדאמר פרק חלק (סנהדרין דף צ"ט) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה דכיון שבדקדוק אחד יש לו שרש גדול צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה עכ''ל. ובירושלמי פרק הקורא עומד טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפילו טעה בין אם לואם: ולא יקראו שנים בתורה וכו'. משנה ריש פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (מגילה דף כ"א.) קראה אחד קראוה שנים יצאו ובגמרא תנא משא''כ בתורה כלומר שאין קורין שנים. וכתבו הרא''ש והר''ן ואף על גב דהאידנא קרו תרי דלעולם קרי ש''צ בהדי ההוא דקרי איכא למימר דתקון הכי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה. ובס' הזוהר כתוב דאסיר למקרי בר נש חד בלחודוי ולכן נראה שהעולה לא יקרא עם הש''ץ אלא בנחת שלא ישמיע לאזניו: קרא ונשתתק וכו'. ירושלמי פ' אין עומדין כתבו הרי''ף פרק בני העיר היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון וא''ת ממקום שפסק הראשון הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה ומפרש רבינו זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ולא יברך לפניו שא''ת יתחיל ממקום שפסק ולא יברך לפניו א''כ נראה שקריאתו של ראשון לעצמה וקריאה זו לעצמה ונמצא שהראשונים נתברכו וכו' ואפילו אם נאמר שיתחיל זה האחרון ממקום שפסק הראשון ויברך לפניו ולאחריו מכל מקום הרי הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם אבל השתא שזה מתחיל ממקום שהתחיל הראשון הרי אנו מצרפים קריאתם כאלו היא אחת וברכתו של ראשון תעלה לכל הפסוקים וכן ברכת האחרון שמברך בסוף תעלה לכולם כנ''ל לדעת רבינו:

ז
 
אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר לִקְרוֹת. וַאֲפִלּוּ חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הַצִּבּוּר אוֹ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לִקְרוֹת. וְצָרִיךְ אֶחָד לַעֲמֹד עִמּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה כְּדֶרֶךְ חַזָּן הָעוֹמֵד עִם [ה] הַקּוֹרְאִין:

 כסף משנה  אין הקורא רשאי וכו'. תוספתא כתבה הרי''ף פרק עומד ויושב ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו. ומפרש רבינו דה''ק אפילו אלו לא יקראו עד שיאמרו להם שיקראו שלא יראו כנוטלים חלק לעצמם בשביל גדולתם דשאר בני אדם אין קורין עד שיקראו אותם ואלו קורין בלי שיאמרו להם קראו: וצריך אחד לעמוד עמו וכו'. ירושלמי כתבו הרי''ף ז''ל פרק הקורא עומד רבי שמואל בר יצחק עאל לבי כנישתא חזא חזנא קאים ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוהי א''ל כשם שנתנה תורה ע''י סרסור כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' וגו':

ח
 
הַקּוֹרֵא יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיָן אֶחָד כְּגוֹן (ויקרא טז-א) 'אַחֲרֵי מוֹת' וְ(ויקרא כג-כז) 'אַךְ בֶּעָשׂוֹר' שֶׁבְּפָרָשַׁת (ויקרא כא-א) 'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים'. וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת. וְלֹא יִשְׁהֶה בְּדִלּוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַתֻּרְגְּמָן תַּרְגּוּם הַפָּסוּק:

 כסף משנה  הקורא יש לו לדלג וכו'. (מגילה כ"ד.) תנן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן כלומר שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן המקרא שדילג זה משום שאין כבוד ציבור לעמוד בשתיקה ורמינהו קורא אחרי מות ואך בעשור והא קא מדלג אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים כלומר כששתי הפרשיות מענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור דתרווייהו מיירי בענין יום הכפורים מדלגין בכדי שלא יפסוק התורגמן ומתניתין דקתני אין מדלגין בתורה דמשמע כלל לא ידלג בתורה אפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן מיירי שמדלג מענין לענין כגון מפרשת נגעים לפ' זבים: ומ''ש והוא שלא יקרא על פה. בגיטין פרק הניזקין (דף ס') אמרינן דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה. ואי קשיא לך הא דתנן ביומא (דף ס"ט) פרק בא לו כ''ג לקרות ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה כבר אמרו שם בגמרא דא''א בלא קריאה על פה דלגוללו א''א מפני כבוד ציבור ולקרות באחר א''א משום פגמו של ראשון דכי קרי חד בתרי ספרי איכא פגמו של ראשון:

ט
 
כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה [ו] אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה אֶלָּא הַכּל שׁוֹמְעִין וְשׁוֹתְקִין וּמְשִׂימִין לִבָּם לְמַה שֶּׁהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ח-ג) 'וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה'. וְאָסוּר לָצֵאת מִן הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא. וּמֻתָּר לָצֵאת בֵּין אִישׁ לְאִישׁ. וּמִי שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה תָּמִיד וְתוֹרָתוֹ אֻמְנוּתוֹ מֻתָּר לוֹ לַעֲסֹק [ז] בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  כיון שהתחיל הקורא וכו'. בסוטה פ' ואלו נאמרים (דף ל"ט) אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס''ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו לא ענו עוד. רבי זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. וכתב רבינו קרא דרבי זירא דאידך קרא לא מוכח כולי האי דאיכא לפרושי כשפתחוהו להראותו בציבור עמדו על רגליהם: ואסור לצאת מבית הכנסת וכו'. פרק קמא דברכות (דף ח') אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס''ת כשהוא פתוח ויוצא: ומותר לצאת בין איש לאיש. שם ר' אבהו נפיק בין גברא לגברא: כתב ה''ר יונה ז''ל דלספר אפילו בין גברא לגברא ואף על פי שסוגרין הספר בינתים אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס''ת אסור לספר: מי שהוא עוסק בתורה וכו'. שם רב ששת מהדר אפיה וגריס וכתב הרי''ף ז''ל ואמור רבנן דוקא רב ששת שתורתו אומנתו. ונראה לי דהאי תורתו אומנתו לא בעי למימר כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא לא אשכחן דליהוי רב ששת תורתו אומנתו טפי משאר אמוראי וכולהו אמוראי לא היתה תורתם אומנתם כרבי שמעון בן יוחאי וחביריו דהא בפרק קמא דשבת (דף י"א) א''ר יוחנן ל''ש דאין מפסיקין מתלמוד תורה לתפלה אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתם אומנותם אבל כגון אנו מפסיקין:

י
 
מִימוֹת עֶזְרָא נָהֲגוּ שֶׁיְּהֵא שָׁם תֻּרְגְּמָן מְתַרְגֵּם לָעָם מַה שֶּׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ עִנְיַן הַדְּבָרִים. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא פָּסוּק אֶחָד בִּלְבַד וְשׁוֹתֵק עַד שֶׁיְּתַרְגֵּם אוֹתוֹ [ח] הַתֻּרְגְּמָן וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק שֵׁנִי. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת לַמְתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד:

 כסף משנה  מימות עזרא נהגו וכו'. בפרק קמא דמגילה (דף ג') ובירושלמי מנין לתרגום שנאמר ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום והאי קרא בעזרא איתיה: ואין הקורא רשאי וכו'. משנה (שם כ"ב:) לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד:

יא
 
אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְתַרְגֵּם. וְהַמְתַרְגֵּם לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְתַרְגֵּם עַד שֶׁיִּכְלֶה הַפָּסוּק מִפִּי הַקּוֹרֵא. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת פָּסוּק אַחֵר עַד שֶׁיִּכְלֶה הַתַּרְגּוּם מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן. וְאֵין הַתֻּרְגְּמָן נִשְׁעָן [ט] לֹא לְעַמּוּד וְלֹא לְקוֹרָה אֶלָּא עוֹמֵד בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה. וְלֹא יְתַרְגֵּם מִתּוֹךְ הַכְּתָב אֶלָּא עַל פֶּה. וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לְסַיֵּעַ לַתֻּרְגְּמָן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תַּרְגּוּם כָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְהַקָּטָן מְתַרְגֵּם עַל יְדֵי גָּדוֹל וְאֵין כָּבוֹד לַגָּדוֹל שֶׁיְּתַרְגֵּם עַל יְדֵי קָטָן. וְלֹא יִהְיוּ הַמְתַרְגְּמִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא וְאֶחָד מְתַרְגֵּם:

 כסף משנה  אין הקורא רשאי להגביה וכו'. (ברכות מ"ה) א'' שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת''ל בקול ומה ת''ל בקול בקולו של משה ומהתם ליכא ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מן המתרגם אלא דמשמע ליה לגמרא דקורא ומתרגם שוים הם וכי היכי דאשכחן דקורא לא יגביה קולו מן המתרגם ה''ה נמי דמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא: ואין המתרגם רשאי וכו' עד מפי התורגמן. מימרא דרב חסדא בסוטה פרק ואלו נאמרים: ואין התורגמן נשען וכו'. ירושלמי כתבו הר''ן פרק עומד ויושב. וכתבו ההגהות בשם הרמ''ך דכ''ש שהקורא אסור לישען בשעת קריאת התורה: ולא יתרגם מתוך הכתב וכו'. גם זה ירושלמי כתבו הרי''ף ז''ל פרק הקורא עומד: ואין הקורא רשאי לסייע וכו'. ירושלמי כתבו הרי''ף שם אמר עולא מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע לתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה: והקטן מתרגם וכו'. תוספתא כתבה הרי''ף שם ופי' הר''ן ז''ל דהאי אינו כבוד אצבור קאי שאינו כבוד להם שהקטן יקרא והגדול יתרגם ופשט הלשון לא משמע הכי אלא אגדול קאי שאינו כבוד לו לתרגם על ידי קטן: ולא יהיו המתרגמין וכו'. ר''פ עומד ויושב (מגילה כ"א:) ת''ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין:

יב
 
וְלֹא כָּל הַמִּקְרָאוֹת מְתַרְגְּמִינַן בְּצִבּוּר. (בראשית לה-כב) 'מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן' וּ(במדבר ו כב-כז) 'בִרְכַּת כֹּהֲנִים' וּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל מִן (שמות לב-כא) 'וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן' עַד (שמות לב-כה) 'וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם' וְגוֹ' וְעוֹד פָּסוּק אֶחָד (שמות לב-לה) 'וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם' כֻּלָּם נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. וּבְמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יג-א) 'אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד' נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם:

 כסף משנה  ולא כל המקראות וכו'. משנה שם (כ"ה) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר נקרא ומתרגם מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם האחרון נקרא ולא מתרגם ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופירש''י מעשה דוד ואמנון נקראין בהפטרה עכ''ל. ונראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה וגם בזמננו זה יש חילוק מנהגים בהפטרות. ובגמרא מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ומעשה ברבי חנינא בן גמליאל שהלך לבבל והיה קורא חזן הכנסת ויהי בשכן ישראל וא''ל למתורגמן הפסק אל תתרגם אלא אחרון ושבחוהו חכמים. ופירש''י אל תתרגם אלא אחרון ויהיו בני יעקב שנים עשר והפסוק הזה נפסק בהפסק פרשה לכך קורהו אחרון כאילו הוא פסוק לעצמו. ותו בגמרא מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם איזהו עגל השני מן ויאמר משה עד ויבא משה, ובהרי''ף והרא''ש כתוב ועוד פסוק אחד ויגוף ה' את העם. ונ''ל שהוא תוספת הרי''ף שפירש דטעמא דלא מתרגם משום כבודו של אהרן וא''כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן ה''ה דלא מתרגם והגמרא לא חשש אלא לכתוב הפרשה וה''ה בהאי קרא כיון דטעמא משום כבודו של אהרן. ותו בגמרא ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם משום ישא ופירש''י שלא יאמרו שהקדוש ברוך הוא נושא פנים. מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם לא קשיא הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא כך היא גירסת רבינו. ומ''מ ק''ל דמעשה דוד ואמנון דתנן במתניתין משמע דמעשה דוד היינו מעשה בת שבע ואיך לא הזכירו רבינו. ואפשר שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד נקרא ולא מתרגם אבל מעשה דוד בבת שבע לא נזכר כאן:

 לחם משנה  ועוד פסוק אחד. כבר כתב בזה מוהרי''ק ז''ל:

יג
 
הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא צָרִיךְ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים. חוֹזֵר וְקוֹרֵא מַה שֶּׁקָּרָא לְפָנָיו. וְלֹא יַפְטִיר בַּנָּבִיא עַד שֶׁיִּגְלל סֵפֶר תּוֹרָה. וְלֹא יִפְחֹת מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פְּסוּקִים. וְאִם שָׁלֵם הָעִנְיָן בְּפָחוֹת מֵאֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹסִיף. וְאִם קָרָא [י] עֲשָׂרָה פְּסוּקִים וְתִרְגְּמָן הַמְתַרְגֵּם דַּיּוֹ וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁלֵם הָעִנְיָן. וּבַנָּבִיא אֶחָד קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין. וּמְדַלֵּג מֵעִנְיָן לְעִנְיָן אַחֵר. וְאֵינוֹ מְדַלֵּג מִנָּבִיא לְנָבִיא אֶלָּא בִּנְבִיאִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר בִּלְבַד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִלָּתוֹ. וְכָל הַמְדַלֵּג לֹא יִשְׁהֶה בְּדִלּוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְתַרְגֵּם תַּרְגּוּמוֹ:

 כסף משנה  המפטיר בנביא וכו'. שם (דף כ"ג.) אמר עולא מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה מפני כבוד התורה: ומה שאמר חוזר וקורא וכו'. כתב הטור נוהגים בשבת וביום טוב וביום הכפורים שיכולים להוסיף שבשבת השמיני מפטיר וביום טוב הששי וביום הכפורים השביעי ואתי שפיר בין למאן דאמר עולה ובין למאן דאמר אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולים להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קרא ז' לפניו: ולא יפטיר בנביא וכו'. סוטה פרק ואלו נאמרים (דף ל"ט:) אמר רבי תנחום אריב''ל המפטיר אינו מפטיר עד שיגלל ספר תורה. וכתבו הרי''ף ז''ל פרק הקורא עומד: ולא יפחות וכו'. ברייתא (מגילה כ"ג.): ומ''ש ואם הפסיק הענין וכו'. שם מתקיף לה רבא והא עולותיכם ספו דלא הויין עשרים וחד שאני התם דסליק עניינא והיכא דלא סליק עניינא לא והא אמר שמואל בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרי עשרה פסוקים אמר לן איפסקו מקום שיש תורגמן שאני. ופי' הר''ן ז''ל משום דבהדי תורגמן היו עשרים ופסוק אחרון שחוזר וכופל עברית הרי כ''א: ובנביא אחד קורא וכו'. שם (כ"א:) ת''ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קוראין ושנים מתרגמין ומכאן שצריך למחות באנשים המסייעין המפטיר אלא כולם צריך שישמעו מה שהמפטיר קורא: ומדלג מענין לענין. משנה (שם כ"ד.) מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ועד כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק התורגמן. ופירש''י שלא יפסוק התורגמן שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שדילג זה משום שאין כבוד לציבור לעמוד בשתיקה. ובגמרא תניא אין מדלגין מנביא לנביא ובנביאים של שנים עשר מדלג ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו. ואיתא להאי ברייתא נמי ביומא פרק בא לו (דף ס"ט) וכתבו שם התוס' אין לפרש מסוף שנים עשר לתחלתו דאם כן אפילו מתחלתו לסופו נמי לא דהיינו בכדי שיפסוק התורגמן אלא מסוף הספר לצד תחלתו כלל לא. והמדקדק בלשון רש''י ימצא שכיון לזה. וי''ל דהיינו דוקא בנביא של י''ב לנביא של י''ב אבל בנביא עצמו אפילו מסוף הנביא לתחלתו נמי דלא גרע משאר נביאים. על מה שכתב רבינו וכל המדלג לא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו. כתב הראב''ד א''א אין זה מלשון הגמרא שלזה הענין צריך היה לומר עד כמה הוא מדלג עד כדי שיפסוק התורגמן והמשנה אמרה עד שלא יפסוק התורגמן עד כאן לשונו. ולרבינו י''ל דדא ודא אחת היא שהכוונה לומר שלא ישהה בדילוג עד אחר שהפסיק התורגמן:

יד
 
הַקּוֹרֵא בַּנָּבִיא יֵשׁ לוֹ לִקְרוֹת לַתֻּרְגְּמָן שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים וְהַמְתַרְגֵּם מְתַרְגֵּם שְׁלָשְׁתָּן זֶה אַחַר זֶה. וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה הַפְּסוּקִים שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת לֹא יִקְרָא לַתֻּרְגְּמָן אֶלָּא אֶחָד אֶחָד בִּלְבַד:

 כסף משנה  הקורא בנביא וכו'. משנה שם מגילה (כ"ג: כ"ד.) הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד ובנביא שלשה אם היו שלשתן ג' פרשיות קורא אחד אחד ובגמרא אם היו שלשתן שלש פרשיות כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם. כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה. ועתה מה לי פה. וכתב הר''ן ז''ל דלאו דוקא ג' פרשיות דהוא הדין לשלשה ענינים חלוקים:

טו
 
* הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בְּרָכָה אַחַת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים וְכוּ'. וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו אַרְבַּע בְּרָכוֹת. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה חוֹתֵם בָּהּ הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו. שְׁנִיָּה חוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם. שְׁלִישִׁית חוֹתֵם בָּהּ מָגֵן דָּוִד. רְבִיעִית חוֹתֵם בָּהּ עִנְיַן קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה. [כ] וְכֵן אִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא מַזְכִּיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ [ל] בִּבְרָכָה זוֹ כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר בַּתְּפִלָּה:

 ההראב"ד   המפטיר בנביא כו' עד שנייה חותם בונה ירושלים כו' עד בתפלה. כתב הראב''ד ז''ל אנו אומרים משמח ציון בבניה עכ''ל:

 כסף משנה  המפטיר בנביא מברך לפניו ברכה אחת. במס' סופרים ובפסחים (ק"ד:) גבי כל הברכות פותח בהם בברוך כתבו גם התוספות דלפני ההפטרה ברכה אחת. וק''ל על מנהגנו שאנו מברכים שתים וכן כתבם רבינו ז''ל בנוסח התפלות ואם אמרנו ששתיהן כחדא חשיבי צריך טעם למה נשתנית ברכה זו מכל הברכות שבעולם ואפילו אם נאמר שהם שתי ברכות מ''ט אין בשניה מלכות וא''ת מפני שהיא סמוכה לחבירתה א''כ לא הוה ליה לפתוח בברוך. וי''ל דכולה חדא ברכה היא שבתחלה מברך אשר בחר בנביאים טובים כלומר לאפוקי נביאי השקר ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים טובים דהוו סיפור דברים ומיחזי דלית בהו קדושה משום הכי קאמר ורצה בדבריהם הנאמרים באמת כלומר כל דבריהם מרצון ודעת גבוה נכתבו והם דברי אמת לא כשאר דברי הימים של מלכים שיש בהם שינויים הרבה. ואח''כ ראו לחלוק כבוד לתורה ולמשה רבן של נביאים והזכירום הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ולפי שלא יראה שמזכירין אותם אחר הנביאים פתחו בה בברוך לא לומר שהיא ברכה בפני עצמה שא''כ היו חותמין בה בברוך ולא פותחים כיון שהיא סמוכה לחבירתה ומפני שהזכיר התורה ומשה חזר להזכיר נביאי האמת והצדק להזכיר מלמעלה למטה. א''נ דברישא פתח בשבח דברי הנביאים בחלק הספוריי מהם לומר שאפילו באותו חלק יש לנו לשבח לאשר בחר בהם וכשבא להזכיר החלק הנבואיי הקדים התורה ומשה שמשם נובע החלק הזה ודקדק לומר בחלק הזה נביאי האמת והצדק והאמת לאפוקי נביאי השקר והצדק לומר שדברי הנבואה שמתנבאים הם דברים מצודקים ומזוקקים שבעתים. א''נ לנביאים שהם בעלי צדק ואינם מתגאים בנבואתם לעות אדם בריבו והוא דוגמת מאי דפתח בנביאים טובים ומכל מקום אינה אלא ברכה אחת כדפירש''י. ולענין החלק הספוריי נקט אשר בחר לשון עבר אבל בתורה וחלק הנבואיי נקט הבוחר לשון הוה כאילו בכל יום ויום הוא בוחר בהם ונותנן לישראל וכמו שאחז''ל על פסוק אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים: שניה חותם בה בונה ירושלים וכו': כתב הראב''ד אנו אומרים משמח ציון בבניה עכ''ל. במסכת סופרים כתוב כדברי הראב''ד וכן אנו נוהגים: וכן אם חל ר''ח וכו'. בפ' במה מדליקין שבת (דף כ"ד:) אמר רב גידל אמר רב ר''ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ר''ח שאלמלא שבת אין נביא בר''ח ואסיקנא דלית הלכתא ככל הנך שמעתתא דאתמר התם מדאריב''ל יה''כ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות, כלומר וסובר רבינו דהא דרב גידל בכלל דכי היכי דאמרינן יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי יום הוא שנתחייב בהפטרה וכן דעת רש''י והרי''ף. וכתבו הר''ן והרא''ש ז''ל שנהגו שלא להזכיר של ר''ח בהפטרה וכ''כ הר''ן בשם ה''ר יונה דאפילו לדעת רש''י והרי''ף אינו חותם בראש חדש כלל אלא אומר מעין המאורע וחותם בשל שבת דלא יפה כח ר''ח בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חדש וכך הם דברי רבינו שכתב מזכיר ראש חדש בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה דמשמע דוקא הזכרה כמו בתפלה דהיינו הזכרה בלא חתימה:

טז
 
כַּמָּה הֵן הַקּוֹרְאִין. בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית [מ] קוֹרְאִין שִׁבְעָה. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים שִׁשָּׁה. וּבְיָמִים טוֹבִים חֲמִשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין אַרְבָּעָה. בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּמִנְחָה וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים בְּשַׁחֲרִית וּבִימֵי הַתַּעֲנִית בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה קוֹרִין שְׁלֹשָׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִמִּנְיַן זֶה וְאֵין מוֹסִיפִין [נ] עֲלֵיהֶן:

 כסף משנה  כמה הם הקוראין וכו'. משנה (מגילה דף כ"א.) ביום טוב ה' ביום הכפורים ו' בשבת ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהן: וכתב הר''ן ז''ל שיש מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן לא קאי אלא אשבת בלחוד אבל לא אשארא שלא להשוותן לשבת. אבל מדברי רש''י נראה דאכולהו הנך יומי קאי דכיון שאסורים במלאכה מוסיפין עליהן וליכא למיחש משום ביטול מלאכה. וזה דעת רבינו דאפכינהו וכתב שבת והדר כל הני ואכולהו כתב דמוסיפין עליהן: בראשי חדשים ובחולו של מועד וכו'. גם זה משנה שם בשני וחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ודאי דלא עדיף מנחת יום הכפורים ממנחת שבת. ותנן תו התם בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא זה הכלל כל שיש בו מוסף והוא אינו י''ט קורין ארבעה וממילא נפקא כל הני ימים שאין בהם מוסף שאין קורין אלא שלשה. ומה שכתב שקורין בתעניות בשחרית ובמנחה. בפרק קמא דתענית (דף י"ב:) משמע דלא קרינן אלא במנחה וצ''ע:

יז
 
[ס] אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בְּצִבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. [ע] קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין עוֹלֶה מִמִּנְיַן הַקּוֹרְאִים. וְכֵן מַפְטִיר [פ] עוֹלֶה מֵהַמִּנְיָן שֶׁהֲרֵי הוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וְאִם הִפְסִיק שְׁלִיחַ צִבּוּר [צ] בְּקַדִּישׁ בֵּין מַשְׁלִים וּבֵין הַמַּפְטִיר אֵינוֹ עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד עוֹלֶה וְקוֹרֵא וְיוֹרֵד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית עַד שֶׁיִּגְמֹר מִנְיַן הַקּוֹרְאִים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם:

 כסף משנה  אשה לא תקרא וכו'. (מגילה כ"ב) תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. וכתב רבינו שקטן צריך שידע לקרות דאם לא כן אין קורין אותו לקרות בתורה וכדברי הרא''ש ז''ל וכתב גם כן שצריך שידע למי מברכין וכתבו ההגהות דהכי איתא בירושלמי: וכן מפטיר עולה וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הרי''ף והר''ן כמאן דאמר עולה. ומ''ש ואם הפסיק וכו'. תשובת רב נטרונאי כתבה הרי''ף ז''ל שם: ציבור שלא היה בהם וכו'. תוספתא כתבה הרי''ף שם בני בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים. וכתב הר''ן ז''ל פי' שאין שם יודע לקרות אלא הוא ומיהו יש שם עשרה דאי לא אין קורין בתורה פחות מעשרה והא דקאמר בכל זימנא ויושב היינו לדידהו שלא היו מברכין בתורה אלא ראשון לפניה ואחרון לאחריה הילכך אם לא היה חוזר ויושב במקומו בכל פעם לא יהא ניכר שיהא אלא כקורא אחד אבל בתר דתקון שיהא כל אחד מברך לפניה ולאחריה א''צ לישב דהא איכא היכרא. וקשיא לי דכיון שרבינו לא הזכיר המנהג הראשון למה לו לכתוב דין זה לכך אני אומר שאפילו לאחר התקנה סובר רבינו שצריך לישב ולעמוד כדי לעשות היכרא כאלו הם ז' עולים שכך דרכם לקום ממקומם לעלות:

יח
 
בְּכָל קְרִיאָה וּקְרִיאָה מֵאֵלּוּ כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו מִיִּשְׂרָאֵל. וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא הַיּוֹם שֶׁאֲפִלּוּ כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ קוֹדֵם לִקְרוֹת לִפְנֵי חָכָם גָּדוֹל יִשְׂרָאֵל. וְכָל מִי [ק] שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה קֹדֶם לִקְרוֹת. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד הַכּל. לְפִיכָךְ עוֹלֶה וּמַשְׁלִים אֲפִלּוּ גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר:

 כסף משנה  בכל קריאה וכו'. משנה בגיטין פרק הניזקין (דף נ"ט.): וכל מי שהוא גדול. שם (דף ס'.) שיילוה לר''י נפחא אחר כהן ולוי מי קורא א''ל ת''ח הממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ת''ח הראויים למנותם פרנסים על הציבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור ואחריהם ראשי עם וכל אדם: והאחרון שגולל ספר תורה וכו'. מימרא דריב''ל סוף פרק בני העיר מגילה (דף ל"ב.): ומה שכתב לפיכך עולה ומשלים וכו'. כלומר אף על גב דבבבא שקודם זו אמר שגדול בחכמה קודם, להיות משלים עולה אפילו גדול שבציבור:

יט
 
אֵין שָׁם כֹּהֵן עוֹלֶה יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יַעֲלֶה אַחֲרָיו [ר] לֵוִי כְּלָל. אֵין שָׁם לֵוִי כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא עַצְמוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה בִּמְקוֹם לֵוִי. אֲבָל לֹא יִקְרָא אַחֲרָיו כֹּהֵן אַחֵר שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּלְפִיכָךְ עוֹלֶה כֹּהֵן אַחֵר. וְכֵן לֹא יִקְרָא לֵוִי [ש] אַחַר לֵוִי שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל:

 כסף משנה  אין שם כהן וכו'. בפרק הניזקין גיטין (נ"ט.) אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה. ומפרש רבינו כפי' הראשון של רש''י דהיינו נפסק הקשר ואיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל: אין שם לוי וכו' עד אחד משניהם פסול. שם אמר אביי נקטינן אם אין שם לוי כהן קורא ופירש''י במקום לוי. איני והאמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם כלומר דלא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ואמרי ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ומשני כי קאמרינן באותו כהן כלומר אותו כהן עצמו יחזור ויקרא במקום לוי. והדר שקיל וטרי תלמודא מה שכתב לוי אחר לוי דאיכא פגם שניהם דאמרי חד מינייהו לאו לוי הוא כהן אחר כהן נמי אמרי חד מינייהו לאו כהן הוא כגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא כלומר וליכא למימר לוי הוא הילכך לראשון הוא דאיכא פגמא ופרכינן דכוותא גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא ומאי פגמא איכא אלא ע''כ היינו פגמא דאמרינן אבוה ממזרת או נתינה נסיב ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ובמקום ישראל קרא הכא נמי כהן שני אתי למימר גרושה או חלוצה נסיב ואחליה לזרעיה ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי סלקא דעתך חלל הוא סוף סוף לוי מי קא הוי שיקרא במקום לוי הלכך ע''כ כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון. ואמרינן נמי התם דהך חששא ליתא אלא משום נכנסין ויוצאים שאין רואים אם ישלימו למנין הקוראין וכן אין רואים אם קרא זה במקום שקרא זה:

כ
 
כֵּיצַד סֵדֶר הַקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה. אַחַר הַתְּפִלָּה כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלַּת מוּסָף אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרֵא לְאֶחָד אֶחָד מִן הַצִּבּוּר וְעוֹלִין וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה. וּכְשֶׁגּוֹמְרִין מַחֲזִיר סֵפֶר תּוֹרָה לִמְקוֹמָהּ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְיָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַפְטִיר וּמוּסָף נָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּפְטִיר. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ אַחַר הַמַּפְטִיר:

כא
 
וּבְמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם [ת] הַכִּפּוּרִים אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר (תהילים קמה-א) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' וְסֵדֶר הַיּוֹם אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְעוֹלִין וְקוֹרִין בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין מִנְחָה. וְכֵן בְּתַעֲנִית קוֹרְאִין בְּמִנְחָה וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מִנְחָה. אֲבָל בְּיוֹם טוֹב לֹא נָהֲגוּ לִקְרוֹת בְּמִנְחָה:

כב
 
וְיוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מוּסָף כְּשֶׁגּוֹמֵר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרְאִין בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר (תהילים קמה-א) 'תְּהִלָּה לְדָוִד' וְסֵדֶר הַיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים בְּכָל יוֹם וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם נִפְטָרִין:

כג
 
[א] אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר. וְאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹתָן עוֹמְדִין עַד שֶׁיִּגְלל סֵפֶר תּוֹרָה. לְפִיכָךְ אִם יִצְטָרְכוּ לִקְרוֹת שְׁנֵי עִנְיָנִים מוֹצִיאִין שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא יִקְרָא אִישׁ אֶחָד עִנְיָן אֶחָד בִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת שֶׁמָּא יֹאמְרוּ סֵפֶר רִאשׁוֹן פָּגוּם הָיָה וּלְפִיכָךְ קוֹרֵא בַּשֵּׁנִי:

 כסף משנה  (כ-כג) כיצד סדר הקריאה וכו' אין קורין בחומשין וכו'. פרק הניזקין גיטין (דף ס'.) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. וכתב הר''ן ז''ל שכותבין להם חמשה חומשין כל אחד לעצמו וכל ספריהם היו כמגילה כספר תורה שלנו ודוקא מפני כבוד הציבור הא מדינא קורין בהם ואע''ג דאמרינן התם ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו הא פריקו לה התם בגמרא דלא דמי דהתם מיחסר במילתיה. ומיהו בחומשין שלנו מדינא אין קוראין בהם שהרי אינן עשויין כתיקון חכמים שאינן נגללים ולא נתפרין בגידין: ואין גוללין ספר תורה בצבור וכו'. ביומא פרק בא לו (דף ע'.) מימרא דרב ששת: לפיכך אם יצטרכו וכו'. שם אמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקוראין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה: ולא יקרא איש אחד בשתי תורות וכו'. גם זה שם אהא דתנן דכהן גדול קורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע''פ מקשה בגמרא ניתי ספר תורה אחרינא ונקרי אמר רב הונא בר יהודה משום פגמו של ראשון ומי חיישינן לפגמא והאמר רבי יצחק נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מביאין ג' תורות וקורין באחד בענינו של יום ואחד בשל ראש חדש ואחד בשל חנוכה תלתא גברא בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא. ויש מדקדקין מלשון רבינו שכתב לא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות דשני ענינים מותר לקרות איש אחד בב' תורות וטעות הוא בידם שאם כדבריהם ה''ל לשנויי שאני התם דתלתא עניני נינהו ומדלא שני הכי אלא שני חד גברא איכא פגמא משמע בהדיא דחד גברא בתרי ספרי אף על גב דהוו תרי עניני דומיא דההיא דר''ח טבת איכא פגמא, ומה שכתב רבינו ענין אחד היינו משום דבשני ענינים אין קורין בתורה בספר אחד וכמו שכתב בתחלת הפרק הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור והשתא קאמר דאפילו בענין אחד דבספר אחד שרי לקרות חד גברא בתרי ספרי לא יקרא משום פגמו של ראשון:

 לחם משנה  ולא יקרא איש אחד. כבר כתב מוהרי''ק ז''ל בענין אחד, ר''ל דאפילו ענין אחד שבספר אחד קוראין ומותר לדלג אבל בב' ספרים לא:

כד
 
כָּל הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה גּוֹלְלוּ מִבַּחוּץ וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. וְצָרִיךְ לְהַעֲמִידוֹ עַל הַתֶּפֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע. מָקוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בּוֹ וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבֵית אַחֵר לְהַצְנִיעוֹ אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת עַד שֶׁיֵּצֵא סֵפֶר תּוֹרָה [ב] וִילַוּוּ אוֹתוֹ וְהֵם אַחֲרָיו עַד הַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בּוֹ:

 כסף משנה  הגולל ס''ת וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף ל"ב) מימרא דר' שפטיה א''ר יוחנן. ופירש''י הגולל ס''ת מענין לענין והוא יחיד וס''ת מונח לו בין ברכיו גולל מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו גוללו ויגול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ וכשהוא מהדקו כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתיבה בזרועותיו שמצוה להראות את העם כשמהדקים: והתוספות כתבו בשם ר''ח דקאי אקשר דמטפחות דכשקושר המטפחת סביב הס''ת יהא הקשר מבפנים כלפי הכתב שאם יהיו מאחוריו כשיפתח הס''ת יהיה צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד. והר''ן כתב גוללו מבחוץ למי שאוחז אותו קאמר שתהא הכתיבה כלפי הגולל ולא כלפי מי שאוחז ספר תורה וכשהוא מהדקו שמי שאוחז ספר תורה מהדק אותו אחר שיגלול כדי שיעמוד הכרך מהודק צריך שתהא הכתיבה כלפי המהדק ולא כלפי הגולל כללו של דבר הכתיבה ראוי שתעמוד כלפי אותו שעוסק בספר תורה מפני כבוד התורה. ואחרים פירשו שהיו נוהגים שהיה ספר תורה נתון בתיק ומ''ה קאמר שאם רצה לגוללו מצד זה לצד זה שגוללו מבחוץ כלומר שמוציאו מן התיק ואין גוללו מבפנים שמא יקרע וכשהוא מהדקו כלומר שמהדק הכרך אחר שנגלל נותן הספר בתיק ואחר כך מהדקו שם ואינו רשאי להדקו מבחוץ שאין זה כבודו: וצריך להעמידו על התפר וכו'. גם זה מימרא דרבי שפטיה אמר רבי יוחנן ופירש''י מפני שמתהדק יפה כשהתפירה בין שני העמודים. והרי''ף כתב דטעמא שאם יקרע יקרע על התפר: מקום שמוציאין ספר תורה וכו'. בסוטה פרק ואלו נאמרים (דף ל"ט:) מימרא דר' תנחום אריב''ל:

 לחם משנה  אחר שקוראין בו ומוליכין וכו'. קשה דבפרק ואלו נאמרין סוטה (דף ל"ט ע"ב) אמרו שם א''ר תנחום אריב''ל אין הציבור רשאין לצאת עד שינטל ס''ת ויניח במקומו ושמואל אמר עד שיצא ול''פ הא דאיכא פתחא אחרינא הא דליכא פתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי ה' אלהיכם תלכו וכו' וכיון דלא פליגי היה לו לרבינו לפרש דהיכא דאיכא פתחא אחרינא אע''ג דלא יצא הספר תורה כיון שיכול לצאת שפיר דמי לצאת בפתח האחר, וע''ק שכתב וילוו אותו והם אחריו מאין לו זה דלא אמרו בגמרא אלא עד שיצא לבד, ונראה דהוקשה לרבינו ז''ל דלדברי בר אהינא משמע דצריך ללוותו איך סגי שימתין עד שיצא לבד הא מכל מקום צריך ללוותו עכ''פ לכך פירש דבר אהינא פליג אהנהו דלעיל דהוא סבר דצריך ללוותו וא''כ עכ''פ צריך להמתין ללוותו ולא שאני לן בין איכא פתחא אחרינא בין דליכא דבתר לויה תלוי הדבר. והשתא פסק רבינו ז''ל כרבא דאמר משום בר אהינא דהוא בתראה:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק שלשה עשר

א
 
הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאל שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁנָה אַחַת. מַתְחִילִין בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר חַג הַסֻּכּוֹת וְקוֹרִין בְּסֵדֶר (בראשית א-א) 'בְּרֵאשִׁית'. בַּשְּׁנִיָּה (בראשית ו-ט) 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת'. בַּשְּׁלִישִׁית (בראשית יב-א) 'וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל אַבְרָם'. וְקוֹרְאִין וְהוֹלְכִין עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה עַד שֶׁגּוֹמְרִין אֶת הַתּוֹרָה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּשְׁלִים אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאֵינוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט:

 כסף משנה  עניני ההפטרות כתב רבינו בסוף ספר זה אצל נוסח התפלות והברכות:

ב
 
עֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר וַיִּקְרָא קֹדֶם עֲצֶרֶת וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. [א] וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין (במדבר א-א) 'בְּמִדְבַּר סִינַי' קֹדֶם עֲצֶרֶת. (דברים ג-כג) 'וָאֶתְחַנַּן' אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. (דברים כט-ט) 'אַתֶּם נִצָּבִים' קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. (ויקרא ו-ב) 'צַו אֶת אַהֲרֹן' קֹדֶם הַפֶּסַח בְּשָׁנָה פְּשׁוּטָה. לְפִיכָךְ יֵשׁ שַׁבָּתוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית שְׁנֵי סְדָרִין כְּגוֹן (ויקרא יב-ב) 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ' וְ(ויקרא יד-ב) 'זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע'. (ויקרא כו-ג) 'אִם בְּחֻקֹּתַי' עִם (ויקרא כה-א) 'בְּהַר סִינַי' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִימוּ בְּשָׁנָה וְיִקְרְאוּ אוֹתָן הַסְּדָרִים בְּעוֹנָתָן:

 כסף משנה  עזרא תיקן להם לישראל וכו' עד קודם ר''ה. ברייתא פרק בני העיר (מגילה דף ל"ב:): ויש מי שמשלים התורה וכו'. בפרק בני העיר [כ''ט:] אמרינן דבני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין:

ג
 
מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית שָׁם קוֹרְאִין בְּמִנְחָה וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּלְשַׁבָּת הַבָּאָה. כֵּיצַד. שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית בְּסֵדֶר (בראשית א-א) 'בְּרֵאשִׁית'. בְּמִנְחָה קוֹרִין (בראשית ו-ט) 'אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ' עֲשָׂרָה פְּסוּקִים אוֹ יוֹתֵר. וְכֵן בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. וְכֵן לְשַׁבָּת הַבָּאָה בְּשַׁחֲרִית מַתְחִילִין מֵאֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ וְקוֹרֵא עַד סוֹף הַסֵּדֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קוֹרִין כָּל הַשָּׁנָה. וּמַפְטִירִין בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת בַּנָּבִיא מֵעֵין שֶׁקָּרָא בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  מקום שמפסיקין וכו'. גם זה שם (דף ל"א:) בברייתא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה:

ד
 
וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מִפָּרָשַׁת (במדבר כח-ב) 'צַו'. וְהַשֵּׁנִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא פָּסוּק ג' שֶׁקָּרָא הָרִאשׁוֹן וּשְׁנֵי פְּסוּקִים שֶׁאַחֲרָיו כְּדֵי שֶׁיְּשַׁיֵּר בַּפָּרָשָׁה שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים שֶׁשִּׁיֵּר הַשֵּׁנִי עִם (במדבר כח-ט) 'וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת'. וְהָרְבִיעִי קוֹרֵא (במדבר כח-יא) 'וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם'. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים בְּשַׁחֲרִית. בְּאֶחָד קוֹרִין בּוֹ סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת וּבַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ הַמַּשְׁלִים וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. וְהַמַּפְטִיר קוֹרֵא עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּמַפְטִירִין (ישעיה סו-כג) 'וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ'. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין [ב] (ישעיה א-יד) 'חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי'. וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַפְטִירִין בַּשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו (שמואל א כ-יח) 'וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ':

 כסף משנה  ובראשי חדשים הראשון הוא קורא וכו'. בפרק הקורא עומד (דף כ"א: כ"ב.) בעי צו את בני ישראל דהויא שמונה פסוקים היכי עביד ליקרו תלתא תלתא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליקרו ארבעה ארבעה וביום השבת דהוי תרי ובראשי חדשיכם חמשה היכי עביד ליקרו תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ליקרו תרי מהא ותלתא מהך אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקין ופשטינן רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק שלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף הלכתא מאי שלח ליה דולג ואמצעי דולג. וכתב הרי''ף פירוש דולג חוזר השני וקורא פסוק השלישי שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים נמצא שקרא שלשה ונשארו שלשה קורא אותן השלישי. והקשה הרמב''ן ז''ל דסוף סוף איכא למיחש לנכנסין שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי של פרשה יאמר הראשון לא קרא אלא שני פסוקים ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה דולג יקראו השנים בפרשת צו והג' יקרא וביום השבת ופסוק אחד מובראשי חדשיכם דמאי איכא דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים והא ההיא אינה אלא משום הנכנסין והא אמרת דהיכא דלא אפשר לא חיישינן לנכנסין. ותירץ הרשב''א ז''ל דכשאמצעי דולג ליכא למיחש אלא לחד נכנסין דהיינו אותם שיכנסו בתחילת קריאת השני ואילו היו קורין בלא דילוג איכא למיחש לתרי גווני נכנסין חד לנכנסין בשעה שהוא מתחיל לקרות ובראשי חדשיכם שהוא סבור שמשם התחיל לקרות ואיכא למיחש נמי לנכנסין בתחלת קריאת הד' דכי חזו ליה מתחיל בפסוק שני סברי דקמא לא קרא אלא פסוק אחד הילכך דולג עדיף. והר''ן האריך ביישוב קושיא זו ואין כאן מקום להאריך: ואם חל ר''ח להיות בשבת וכו'. מגילה (כ"ט:) אמר ר' יצחק נפחא ר''ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד בשל ר''ח ואחד בשל חנוכה. ממילא משמע דכי הוה ר''ח דעלמא שחל להיות בשבת מוציאין שני ס''ת אחד קורין בו ענינו של יום ואחד של ר''ח. ומ''ש ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו עד מחר חדש כך אמרו שם ל''א: וממ''ש רבינו ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם ומפטיר קורא ענין ר''ח נראה שסובר רבינו שבספר ראשון קורין ששה ובשני קורא המשלים והמפטיר וקשה על זה ממ''ש רבינו להלן בפרק זה ועל דרך זו בכל יום ויום מימים טובים וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית הראשון קורין בו אלו העניינות שאמרנו והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא שנראה שאין קורא בשני כי אם המפטיר בלבד. וי''ל שלא בא רבינו שם אלא לומר שהקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא ולא הקורא בספר ראשון אבל אם קורא המשלים בשני זה לא ביאר שם וכאן למדנו שאם רצו לקרות בספר שני קצת מהעולים הרשות בידם. ומכל מקום קשה שכתב כאן שהמשלים הוא זולת המפטיר אלמא אין המפטיר עולה מן המנין ובפרק שקודם זה כתב שעולה מן המנין וצריך לומר דהכא מיירי בשהפסיק בקדיש בין המשלים והמפטיר:

ה
 
כָּל הָעוֹלֶה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה פּוֹתֵחַ בְּדָבָר טוֹב וּמְסַיֵּם בְּדָבָר טוֹב. אֲבָל פָּרָשַׁת (דברים לב-א) 'הַאֲזִינוּ' קוֹרֵא הָרִאשׁוֹן עַד (דברים לב-ז) 'זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם'. וְהַשֵּׁנִי מַתְחִיל מִזְּכֹר יְמוֹת עוֹלָם עַד (דברים לב-יג) 'יַרְכִּבֵהוּ'. וְהַשְּׁלִישִׁי מִיַּרְכִּבֵהוּ עַד וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ. וְהָרְבִיעִי מִן וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ עַד [ג] (דברים לב-כט) 'לוּ חָכְמוּ'. וְהַחֲמִישִׁי מִן לוּ חָכְמוּ עַד (דברים לב-מ) 'כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי'. וְהַשִּׁשִּׁי מִכִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי עַד סוֹף הַשִּׁירָה. וְלָמָּה פּוֹסְקִין בָּהּ בְּעִנְיָנוֹת אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן תּוֹכָחָה כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הָעָם בִּתְשׁוּבָה:

 כסף משנה  אבל פרשת האזינו וכו'. פרקא בתרא דראש השנה (דף ל"א.) וכתבו הרי''ף פרק הקורא עומד. ומ''ש ולמה פוסקים הוא לשון רבינו ונכון הוא:

ו
 
* שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבְּסוֹף הַתּוֹרָה מֻתָּר לִקְרוֹת אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַכּל תּוֹרָה [ד] הִיא וּמשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָם הוֹאִיל וּמַשְׁמָעָן שֶׁהֵם אַחַר מִיתַת משֶׁה הֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לְיָחִיד לִקְרוֹת אוֹתָן:

 ההראב"ד   שמנה פסוקים שבסוף התורה כו' עד מותר ליחיד לקרותן. כתב הראב''ד ז''ל לא שמענו דבר זה מעולם ומה שאמרו יחיד קורא אותן לומר שאינו מפסיק בהן והכי איתא בירושלמי במגלה, ובמקומות הללו נהגו שהעולים לקרות בתורה הוא לבדו קורא ואין החזן קורא עמו, ומה שכתב הוא ענין זרות הוא מאד והצבור היכן הלכו עכ''ל:

 כסף משנה  שמונה פסוקים וכו'. (מנחות ל'.) אמר רבי יהושע בר אבא א''ר גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבית הכנסת. ופירש''י אדם אחד קוראם ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות. ורבינו מפרש דהיינו אפילו אין שם עשרה קורא אותם כדין קורא בצבור בברכה תחלה וסוף: וכתב הראב''ד לא שמענו דבר זה מעולם וכו' והצבור היכן הלכו עכ''ל. מ''ש לא שמענו וכו' אינו קושיא. ומ''ש ובמקומות הללו נהגו וכו' כלומר שבקריאת התורה נהגו שהחזן קורא ולא העולה ובשמנה פסוקים הללו נהגו שהעולה קורא לבדו. ונראה שטעמו מפני שהם מפרשים דהיינו דאמר רב גידל יחיד קורא אותם בבית הכנסת כלומר לבדו וגם זה הפירוש יתכן. ומ''ש שהוא ענין זרות י''ל דמשכחת לה שהיו עשרה בבית הכנסת ויצא אחד מהם או שלא היו בבית הכנסת אלא ט':

ז
 
קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֵין מַפְסִיקִין בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן מַתְחִיל בַּפָּסוּק שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּמְסַיֵּם בַּפָּסוּק שֶׁל אַחֲרֵיהֶם. וּקְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה אִם רָצָה לִפְסֹק בָּהֶן פּוֹסֵק וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם שֶׁלֹּא לִפְסֹק בָּהֶן אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָן:

 כסף משנה  קללות שבתורת כהנים וכו'. משנה מגילה (דף ל"א) אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן בגמרא תנא כשהוא מתחיל מתחיל מפסוק שלפניהם וכשהוא מסיים מסיים בפסוק שלאחריהם אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. וכתב ה''ר מנוח לאו דוקא פסוק אחד לפניהם דהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. וכתב עוד דבירושלמי סוף פרק בני העיר גרסינן כמנהגנו לקרות הקללות בגמגום אבל של משנה תורה אין צריך לגמגם:

ח
 
מַפְסִיקִין לְמוֹעֲדוֹת וּלְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְקוֹרְאִין בְּעִנְיַן הַמּוֹעֵד, לֹא בְּסֵדֶר שַׁבָּת. וּמשֶׁה תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בְּכָל מוֹעֵד עִנְיָנוֹ. וְשׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם בְּכָל מוֹעֵד וּמוֹעֵד. וּמַה הֵן קוֹרִין. בְּפֶסַח בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם לִקְרוֹת בְּיוֹם רִאשׁוֹן [ה] (שמות יב-כא) 'מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם' וּמַפְטִירִין בְּ(גמרא מגילה לא-א) 'פֶסַח גִּלְגָּל'. וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי (ויקרא כב-כז) 'שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב' וּמַפְטִירִין בְּפֶסַח יֹאשִׁיָּהוּ. בַּשְּׁלִישִׁי (שמות יג-ב) 'קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר'. בָּרְבִיעִי (שמות כב-כד) 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה'. בַּחֲמִישִׁי (שמות לד-א) 'פְּסָל לְךָ'. בְּשִׁשִּׁי (במדבר ט-ב) 'וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ'. בְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן (שמות יג-יז) 'וַיְהִי בְּשַׁלַּח' עַד סוֹף הַשִּׁירָה עַד (שמות טו-כו) 'כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ' וּמַפְטִירִין (שמואל ב כב-א) 'וַיְדַבֵּר דָּוִד'. וּבַשְּׁמִינִי [ו] (דברים טו-יט) 'כָּל הַבְּכוֹר' וּמַפְטִירִין (ישעיה י-לב) 'עוֹד הַיּוֹם':

 כסף משנה  מפסיקין למועדות וכו'. משנה שם (דף כ"ט.) לכל מפסיקין לראש חדש לחנוכה ולפורים ולתעניות וליה''כ: ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראים בכל מועד עניינו. ג''ז שם (ל' ל"א.) דתנן מה קורא בכל מועד והדר קאמר שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותו שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו והא ודאי אסמכתא היא דקריאת התורה גופא תקנתא היא כמו שנתבאר בפ' י''ב. ומ''ש ושואלין ודורשין וכו'. ברייתא פרק קמא דמגילה [דף ד']: בפסח קורין וכו'. משנה פרק בני העיר [דף ל':] בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ופירש''י דהיינו שור או כשב. ובגמרא [לא.] ת''ר בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל. והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח יאשיהו. יום טוב האחרון של פסח קורין ויהי בשלח ומפטירין וידבר דוד ולמחר כל הבכור ומפטירין עוד היום. אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא:

ט
 
בַּעֲצֶרֶת קוֹרִין בְּ(דברים טז-ט) 'שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת'. וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁקּוֹרִים בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן (שמות יט-א) 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי' וּמַפְטִירִין בְּמֶרְכָּבָה. וּבְשֵׁנִי קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת (דברים טו-יט) 'כָּל הַבְּכוֹר' וּמַפְטִירִין בַּחֲבַקּוּק:

 כסף משנה  בעצרת שבעה שבועות וכו'. באותה ברייתא (שם ל"א.) בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק אחרים אומרים בחודש השלישי ומפטירין במרכבה והאידנא דאיכא תרי יומא עבדינן כתרווייהו ואיפכא כלומר דביומא קמא בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ולמחר שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק:

י
 
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה קוֹרִין (במדבר כט-א) 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ'. וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁקּוֹרִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן (בראשית כא-א) 'וַיְיָ' פָּקַד אֶת שָׂרָה' וּמַפְטִירִין (שמואל א א-א) 'וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם'. וּבְשֵׁנִי קוֹרִין (בראשית כב-א) 'וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם' וּמַפְטִירִין (ירמיה לא-יט) 'הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם':

 כסף משנה  בראש השנה קורין וכו'. גם זה שם בראש השנה בחדש השביעי ומפטירין הבן יקיר לי אפרים וי''א וה' פקד את שרה ומפטירין בחנה והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא כי''א למחר והאלהים נסה ומפטירין הבן יקיר לי:

יא
 
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשַׁחֲרִית קוֹרִין (ויקרא טז-א) 'אַחֲרֵי מוֹת' וּמַפְטִירִין (ישעיה נז-טו) 'כֹּה אָמַר רָם וְנִשָּׂא'. בְּמִנְחָה קוֹרִין בַּעֲרָיוֹת שֶׁבְּאַחֲרֵי מוֹת כְּדֵי שֶׁיִּזְכֹּר וְיִכָּלֵם כָּל מִי שֶׁנִּכְשַׁל בְּאַחַת מֵהֶן וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמַפְטִיר בְּיוֹנָה:

 כסף משנה  ביוה''כ בשחרית וכו' עד ומפטיר ביונה. שם באותה ברייתא:

יב
 
בְּסֻכּוֹת בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים הָרִאשׁוֹנִים קוֹרִין בְּפָרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת שֶׁהִיא (ויקרא כב-כז) 'שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז' וְגוֹ' וּמַפְטִירִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן (זכריה יד-א) 'הִנֵּה יוֹם בָּא לַיְיָ''. וּבְיוֹם שֵׁנִי (מלכים א ח-ב) 'וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה'. וּבְיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן קוֹרִין [ז] (דברים טו-יט) 'כָּל הַבְּכוֹר' וּמַפְטִירִין (מלכים א ח-נד) 'וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה'. וּלְמָחָר קוֹרִין (דברים לג-א) 'וְזֹאת הַבְּרָכָה' וּמַפְטִירִין (מלכים א ח-כב) 'וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה'. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּפְטִירִין [ח] (יהושע א-א) 'וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה'. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג קוֹרִין בְּקָרְבְּנוֹת הֶחָג:

 כסף משנה  בסוכות בשני ימים טובים וכו'. ג''ז שם יום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ומפטירין הנה יום בא לה' והאידנא דאיכא תרי יומי למחר מיקרא הכי נמי קרינא אפטורי מאי מפטירין ויקהלו אל המלך שלמה. ויום טוב האחרון קורין כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה [ויש אומרים ויהי אחרי מות משה]. וכתב הרא''ש ז''ל והכי איתא בירושל' והכי נהגינן עכ''ל: ובשאר ימות החג וכו'. בפרק בתרא דסוכה (דף נ"ה) אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי ופי' רבינו בזה כתבו הרי''ף בשם גאון פרק בני העיר. ויש בקצת נוסחאות רבינו שיבוש והנוסחא הנכונה כך היא קורא הכהן ביום השני ולוי קורא וביום השלישי וישראל קורא וביום השלישי והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי. וכתב הר''ן ומיהו בי''ט אע''ג דספק ראשון ספק שני הוא כיון שעושין אותו י''ט לא מזלזלינן ביה לספוקי ומשום הכי לא קרינן אלא קרבן יום ראשון בלבד דהיינו [ובחמשה עשר יום]:

יג
 
כֵּיצַד. בְּכָל יוֹם וָיוֹם מֵחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרֵא שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת. (במדבר כט-כ) 'בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי' שֶׁהוּא חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרֵא הַכֹּהֵן (במדבר כט-יז) 'וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי'. וְלֵוִי קוֹרֵא וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְיִשְׂרָאֵל קוֹרֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְהָרְבִיעִי [ט] חוֹזֵר וְקוֹרֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְכֵן בַּיּוֹם הָרְבִיעִי שֶׁהוּא שֵׁנִי שֶׁל חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (במדבר כט-כג) 'וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי'. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ [י] בְּכָל יוֹם וָיוֹם:

יד
 
בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִיָּמִים טוֹבִים וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְשִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים בְּשַׁחֲרִית. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא בּוֹ אֵלּוּ הָעִנְיָנוֹת שֶׁאָמַרְנוּ. וְהַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ קָרְבַּן [כ] אוֹתוֹ הַיּוֹם הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקֻדִּים בַּתּוֹרָה. וְהַקּוֹרֵא עִנְיַן הַקָּרְבָּן הוּא מַפְטִיר בַּנָּבִיא:

 כסף משנה  וכן ביום הכפורים וכו'. לפי שלמעלה לא הזכיר שיקראו בקרבנות ביוה''כ ובימי הפסח אמר דלאו דוקא בחול המועד דפסח הוא דקרינן בקרבן היום אלא ה''ה לשאר ימים טובים ונקט יוה''כ ופסח לדוגמא בעלמא. ושבעת ימי הפסח היינו בא''י אבל בח''ל תמניא הוו: ומ''ש שמוציאין שני ספרים. כבר כתבתי דנפקא ליה מדא''ר יצחק נפחא (מגילה דף כ"ט:) ר''ח טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות אחד קורין בו ענינו של יום ואחד קורין בו של ר''ח ואחד של חנוכה אלמא בכל יום שיש בו קרבן קורין בקרבן היום מוסף על סדר היום. אבל מ''ש והקורא ענין הקרבן הוא המפטיר בנביא הוא לפי שענינו של יום קודם כדמפורש במימרא דר''י נפחא והא ודאי המפטיר קורא בספר אחרון דאין לומר שיחזרו להביא ספר ראשון לקרות בו המפטיר. ובמרדכי כתב דאמרי' בירושלמי ומפטיר קורא במוספין:

טו
 
וּבְכָל יוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים אוֹ שְׁלֹשָׁה אִם הוֹצִיאוּ זֶה אַחַר זֶה כְּשֶׁמַּחֲזִיר אֶת הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא הַשֵּׁנִי. וּכְשֶׁמַּחֲזִיר אֶת הָאַחֲרוֹן אוֹמֵר קַדִּישׁ. וּכְבָר אָמַרְנוּ שֶׁהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט לוֹמַר קַדִּישׁ אַחַר שֶׁקּוֹרֵא הַמַּשְׁלִים לְעוֹלָם וְאַחַר כָּךְ מַפְטִירִין בַּנָּבִיא:

 כסף משנה  ובכל יום שמוציאין וכו'. כוונת רבינו נראה שאם הוציאם בבת אחת כמנהגנו היום אין צריך קדיש אלא אחר אחרון ואם הוציאם זה אחר זה צריך לומר קדיש אחר הראשון ואחר האחרון אבל לא אחר האמצעי. אבל כבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר המשלים לעולם ואח''כ עולה המפטיר בנביא וקורא בתורה אפילו ביום שאין מוציאין אלא ספר אחד וכ''ש ביום שמוציאין שני ספרי תורות ושלמו לקרוא בספר ראשון ואין המפטיר עתיד לקרות בו שאומר קדיש כפי המנהג אפי' הוציא השני ספרי תורות בבת אחת זהו פירוש דברי רבינו. ואנו נוהגים ביום שמוציאין שלשה ספרי תורות שאין אומרים קדיש עד אחר הספר השני וכן אחר ספר השלישי וכמו שכתב ה''ר דוד אבודרהם:

טז
 
שַׁבָּת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד בֵּין בְּפֶסַח בֵּין בְּסֻכּוֹת קוֹרִין בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת (שמות לג-יב) 'רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי' וּמַפְטִירִין בְּפֶסַח (יחזקאל לז-ד) 'הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת'. וְאִם חָלָה בְּתוֹךְ הֶחָג (יחזקאל לח-יח) 'בְּיוֹם בּוֹא גוֹג':

 כסף משנה  שבת שחל להיות בחולו של מועד וכו' עד ביום בא גוג. מימרא דרב הונא אמר רב בפרק בני העיר (דף ל"א.):

יז
 
בַּחֲנֻכָּה בְּיוֹם רִאשׁוֹן קוֹרִין מִ(במדבר ו-כב) 'בִּרְכַּת כֹּהֲנִים' עַד סוֹף קָרְבַּן (במדבר ז-יב) 'הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם [ל] הָרִאשׁוֹן'. וּבְיוֹם שֵׁנִי קוֹרִין קָרְבַּן נָשִׂיא שֶׁהִקְרִיב בְּשֵׁנִי. וְכֵן עַד יוֹם הַשְּׁמִינִי. [מ] בְּיוֹם שְׁמִינִי קוֹרִין עַד סוֹף הַקָּרְבָּנוֹת עַד סוֹף [נ] הַסֵּדֶר. וּמַפְטִירִין בְּשַׁבָּת שֶׁל חֲנֻכָּה [ס] בְּנֵרוֹת זְכַרְיָה. וְאִם הָיוּ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת בַּחֲנֻכָּה מַפְטִירִין בְּשַׁבָּת רִאשׁוֹנָה בְּנֵרוֹת זְכַרְיָה. וּבַשְּׁנִיָּה בְּנֵרוֹת שְׁלֹמֹה. וְהַקּוֹרֵא בְּעִנְיַן חֲנֻכָּה הוּא שֶׁמַּפְטִיר בַּנָּבִיא. בְּפוּרִים קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית (שמות יז-ח) 'וַיָּבֹא עֲמָלֵק':

 כסף משנה  בחנוכה ביום ראשון וכו'. משנה שם (דף ל'.) בחנוכה בנשיאים ומפרש רבינו סדר קריאתם מה קורין בכל יום ופשוט הוא: ומפטירין בשבת כו' עד שלמה. כלשון הברייתא והגמרא שם (דף ל"א.): והקורא בענין חנוכה וכו'. מדאמרינן התם [כ':] במימרא דר''י נפחא שכתבתי בפרק זה דבספר אחרון קורין של חנוכה ומשמע לרבינו שהקורא אחרון בספר הוא מפטיר וכמו שכתבתי לעיל בסמוך: בפורים ויבא עמלק. משנה שם (דף ל':):

יח
 
בְּתִשְׁעָה בְּאָב קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית (דברים ד-כה) 'כִּי תוֹלִיד בָּנִים' וּמַפְטִירִין (ירמיה ח-יג) 'אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם יְיָ''. וּבְמִנְחָה קוֹרִין (שמות לב-יא) 'וַיְחַל משֶׁה' כִּשְׁאָר יְמֵי הַתַּעֲנִיּוֹת. וּבִשְׁאָר הַתַּעֲנִיּוֹת שֶׁאָנוּ מִתְעֲנִין עַל מַה שֶּׁאֵרַע לַאֲבוֹתֵינוּ קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא [ע] וַיְחַל משֶׁה אַרְבַּע פְּסוּקִים. וְקוֹרֵא הַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי מִ(שמות לד-א) 'פְּסָל לְךָ' עַד (שמות לד-י) 'אֲשֶׁר אֲנִי עשֶֹׁה עִמָּךְ'. וּבְתַעֲנִיּוֹת שֶׁגּוֹזְרִין אוֹתָן הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן קוֹרִין בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ הָעָם וְיִכָּנַע לְבָבָם כְּשֶׁיִּשְׁמְעוּ אוֹתָם:

 כסף משנה  בתשעה באב קורין כו'. (שם ל"א:) אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם. ומ''ש ובמנחה קורין וכו' בשאר ימי התעניות וכו' קורא ויחל משה. במ''ס פט''ו: ובתעניות שגוזרין וכו'. משנה פרק בני העיר (דף ל'. ל"א) בתעניות ברכות וקללות:

יט
 
נָהֲגוּ הָעָם לִהְיוֹת מַפְטִירִין קֹדֶם תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹכָחוֹת. שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה מַפְטִירִין [פ] בְּ(ירמיה א-א) 'דִבְרֵי יִרְמְיָהוּ'. שְׁנִיָּה (ישעיה א-א) 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ'. שְׁלִישִׁית (ישעיה א-כא) 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה'. וְכֵן שַׁבָּת שֶׁאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב מַפְטִירִין (ישעיה מ-א) 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי'. וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּעִירֵנוּ לִהְיוֹת מַפְטִירִין בְּנֶחָמוֹת יְשַׁעְיָהוּ מֵאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשַׁבָּת שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְטִירִין (הושע יד-ב) 'שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל':

 כסף משנה  נהגו העם וכו'. כתוב במרדכי פרק בני העיר שנהגו ע''פ פסיקתא לאפטורי תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא והם נו''ע אר''ק שד''ש ע''כ והיינו כשיש שתי שבתות בין ר''ה (לי"ה) [לסוכות] אבל ברוב השנים שאין שם אלא שבת אחת מפטיר שובה. ורבינו סתם דבריו ע''פ רוב השנים שאין שם אלא שבת אחת:

כ
 
רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת קוֹרִין בְּפָרָשַׁת (שמות ל יא-טז) 'שְׁקָלִים' וּמַפְטִירִין בִּ(מלכים ב יב-ג) 'יהוֹיָדָע הַכֹּהֵן'. וְכֵן אִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין בַּשַּׁבָּת שֶׁלְּפָנָיו בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. בַּשְּׁנִיָּה קוֹרִין (דברים כה-יז) 'זָכוֹר' וּמַפְטִירִין (שמואל א טו-ב) 'פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק'. אֵי זוֹ הִיא שַׁבָּת שְׁנִיָּה כָּל שֶׁחָל פּוּרִים לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. בַּשְּׁלִישִׁית קוֹרִין (במדבר יט-א) 'פָּרָה אֲדֻמָּה' וּמַפְטִירִין (יחזקאל לו-כה) 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם'. וְאֵי זוֹ הִיא שַׁבָּת שְׁלִישִׁית הַסְּמוּכָה לָרְבִיעִית. בָּרְבִיעִית קוֹרִין (שמות יב-ב) 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה' וּמַפְטִירִין (יחזקאל מה-יח) 'בְּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ'. וְאֵי זוֹ הִיא רְבִיעִית כָּל שֶׁחָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת:

 כסף משנה  ראש חדש אדר וכו'. משנה פרק בני העיר (שם דף כ"ט.) ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת האחרת כלומר מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שקודם ר''ח ומפסיקין מלקרות פרשה נוספת בשבת שאחר זו בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם. וכתב הר''ן דהאי בשניה זכור קאי בין אחל ראש חדש אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת, ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שניה היינו שניה ממש ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר הפסקה קורין בה זכור. ובגמרא (דף ל'.) איתמר ר''ח אדר שחל להיות ערב שבת רב אמר מקדימין וקורין בשבת שעברה ושמואל אמר מאחרין וכתב הרי''ף וקיימא לן כרב. תנו רבנן ר''ח אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא ומפטירין ביהוידע ואי זו היא שבת ראשונה כל שחל ר''ח אדר להיות בתוכה ואפילו בערב שבת. בשניה זכור ומפטירין פקדתי ואי זו היא שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפילו בע''ש. בשלישית פרה אדומה ומפטיר וזרקתי ואי זו היא שבת שלישית כל הסמוכה לפורים מאחריה. וכתב הרי''ף משכחת לה כשחל ר''ח ניסן להיות באמצע השבת. אבל אם חל ר''ח ניסן להיות בשבת הויא שלישית הסמוכה לר''ח ניסן ולכך סתם רבינו וכתב ואי זו היא שבת שלישית כל שסמוכה לרביעית. ומסיים בברייתא ברביעית החדש הזה וכו' וכמ''ש רבינו:

כא
 
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁפְּעָמִים תִּהְיֶה הַפְסָקָה בֵּין שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה אוֹ בֵּין שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וּפְעָמִים יִהְיוּ שְׁתֵּי הַפְסָקוֹת [צ] בֵּין רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה וּבֵין שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. אֲבָל בֵּין שְׁלִישִׁית לִרְבִיעִית אֵין מַפְסִיקִין:

 כסף משנה  אבל בין שלישית וכו'. ירושלמי מימרא דרבי לוי כתבו הרי''ף פ' בני העיר:

כב
 
כָּל פָּרָשָׁה מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ אֶחָד קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּסֵפֶר שֵׁנִי אַחַר שֶׁקּוֹרִין סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת בַּסֵּפֶר שֶׁהוֹצִיאוּ רִאשׁוֹן. חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְהָיָה סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּ (שמות כז-כ) 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה' [ק] קוֹרִין שִׁשָּׁה מִוְּאַתָּה תְּצַוֶּה עַד (שמות ל-יח) 'וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת' וְהַשְּׁבִיעִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא מִכִּי תִשָּׂא עַד וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר. וְאִם הָיָה סֵדֶר אוֹתָהּ שַׁבָּת כִּי תִשָּׂא עַצְמוֹ קוֹרִין שִׁשָּׁה מִכִּי תִשָּׂא עַד (שמות לה-א) 'וַיַּקְהֵל' וְהַשְּׁבִיעִי חוֹזֵר וְקוֹרֵא בְּסֵפֶר שֵׁנִי מִכִּי תִשָּׂא עַד וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת:

 כסף משנה  כל פרשה וכו'. בפרק בני העיר (דף כ"ט.) וסוף משנה שכתבתי בסמוך תנן בחמישית חוזרין לכסדרן ובגמרא (שם ל':) לסדר מאי רבי אמי אמר לסדר פרשיות כלומר שבאותן ארבע שבתות אין קורין בסדר היום כלל ובחמישית חוזרין לקרות סדר היום ורבי ירמיה אמר לסדר הפטרות כלומר דבאותן ארבע שבתות גופייהו קרי סדר היום אלא שקורין ארבע פרשיות אלו עמהם אבל הפטרות ודאי מענין אותן פרשיות הן ולא מענין סדר היום ובחמישית חוזרין להפטיר מענין היום וכתב הרי''ף וקיימא לן כר' ירמיה: חל ר''ח אדר וכו' עד חוזר וקורא בספר שני וכו' עד ועשית כיור נחושת. הכל מימרא דאביי שם (דף ל'.) ובבא ראשונה אע''ג דאיכא מאן דפליג עליה כתב הרי''ף דקיימא לן כאביי ובבבא שניה תניא כוותיה בגמרא וטעם דינין אלו שכדי שידעו שמצות היום בפרשת שקלים כופלין אותה. וכתב הר''ן ז''ל ולדידן השתא לא מתרמי בואתה תצוה ולא בכי תשא אבל לדידהו הוה מתרמי:

כג
 
רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁלֹשָׁה סְפָרִים. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא בּוֹ סֵדֶר הַיּוֹם. וְהַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרִין בּוֹ (שמות ל-יב) 'כִּי תִשָּׂא'. וְכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁלֹשָׁה סְפָרִים. קוֹרִין סֵדֶר הַיּוֹם בָּרִאשׁוֹן. וְעִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ בַּשֵּׁנִי. וְ(שמות יב-ב) 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה' בַּשְּׁלִישִׁי:

 כסף משנה  ראש חדש אדר שחל וכו' עד והרביעי קורא בענין חנוכה. הכל מימרות דר''י נפחא פרק בני העיר (דף כ"ט:). אך מ''ש וכן ר''ח ניסן נלמד ממאי דאמר ר' יצחק נפחא בראש חדש טבת שחל להיות בשבת:

כד
 
רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין שְׁלֹשָׁה סְפָרִים. הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא בּוֹ סֵדֶר הַיּוֹם. וְהַשֵּׁנִי קוֹרֵא בּוֹ עִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְהַשְּׁלִישִׁי קוֹרֵא בּוֹ עִנְיַן חֲנֻכָּה. חָל לִהְיוֹת [ר] בְּאֶמְצַע הַשַּׁבָּת שְׁלֹשָׁה קוֹרִין בְּעִנְיַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְהָרְבִיעִי קוֹרֵא בְּעִנְיַן חֲנֻכָּה:

כה
 
אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּכָל שַׁבָּת בַּצִּבּוּר חַיָּב לִקְרוֹת לְעַצְמוֹ בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ סֵדֶר שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת [ש] שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם. וּפָסוּק שֶׁאֵין בּוֹ תַּרְגּוּם קוֹרְאֵהוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַד שֶׁיַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר:

 כסף משנה  אף על פי שאדם שומע וכו'. פירקא קמא דברכות (דף ח'.) אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי אמי אמר רבי מנחם לעולם ישלים אדם פרשיותיו שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון. ומפרש רבינו דהכי קאמר אפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום קורא שלש פעמים וכן פירש''י. ואמרינן בגמרא שלא יקדים ושלא יאחר ולכן כתב רבינו בכל שבוע ושבוע. ומלשון רבינו נראה דכל השבוע מיקרי עם הציבור אע''ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך. וכתב הרא''ש במדרש יש שצוה רבי לבניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה ומיהו אם לא השלים קודם משלים לאחר אכילה. ומ''ש רבינו עד שישלים פרשיותיו וכו'. אראש דבריו קאי וה''ק באופן שנמצא משלים פרשיותיו עם הציבור:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק ארבעה עשר

א
 
בְּשַׁחֲרִית בְּמוּסָף וּבִנְעִילה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. אֲבָל [א] בְּמִנְחָה אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. מִפְּנֵי שֶׁבְּמִנְחָה כְּבָר סָעֲדוּ כָּל הָעָם וְשֶׁמָּא שָׁתוּ הַכֹּהֲנִים יַיִן וְשִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תַּעֲנִית אֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן בְּמִנְחָה גְּזֵרָה מִנְחַת תַּעֲנִית מִפְּנֵי מִנְחַת כָּל יוֹם:

ב
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתַעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ מִנְחָה וּנְעִילָה כְּגוֹן [ב] צוֹם כִּפּוּר וְתַעֲנִית צִבּוּר. אֲבָל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בּוֹ נְעִילָה כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הוֹאִיל וּתְפִלַּת מִנְחָה שֶׁלָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה הֲרֵי נִרְאֵית כִּנְעִילָה וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בְּמִנְחָה שֶׁל כָּל יוֹם. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְעָלָה לַדּוּכָן בְּמִנְחָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הוֹאִיל וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם שִׁכְרוּת הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ פָּסוּל הָיָה לְפִיכָךְ הוֹרִידוּהוּ:

 כסף משנה  (א-ב) בשחרית וכו' עד ולפיכך יש בה נשיאת כפים. פרק בתרא דתענית (דף כ"ו:) אפליגו תנאי באיזו תפלות שיש בהם נשיאת כפים ואמר רב נחמן הלכה כרבי יוסי דאמר שחרית מוסף ונעילה יש בהם נשיאת כפים מנחה אין בה נשיאת כפים ומפרש התם טעמא דלא פרסי כהני ידייהו כל יומא במנחה משום שכרות וגזרינן תעניות אטו שאר ימים אבל נעילה דליתא בכל יומא לא גזרו בה רבנן. ואמרינן תו התם והאידנא מ''ט פרסי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא כיון דסמוך לתפלת נעילה קא פרסי כתפלת נעילה דמיא: וכהן שעבר לדוכן וכו':

ג
 
כֵּיצַד הִיא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּגְּבוּלִין. בְּעֵת שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲבוֹדָה כְּשֶׁיֹּאמַר רְצֵה כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָרִין מִמְּקוֹמָן וְהוֹלְכִין וְעוֹלִין לַדּוּכָן וְעוֹמְדִים שָׁם פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הַהוֹדָאָה וּמַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וּמַגְבִּיהִין [ג] יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶם וּמַתְחִילִין (במדבר ו-כד) 'יְבָרֶכְךָ'. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָם מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-כג) 'אָמוֹר לָהֶם' עַד שֶׁיֹּאמַר. כְּשֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק רִאשׁוֹן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמַקְרֵא אוֹתָן פָּסוּק שֵׁנִי מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִים עַד שֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק שֵׁנִי וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכֵן בְּפָסוּק שְׁלִישִׁי:

 כסף משנה  כשיאמר רצה וכו'. סוטה (דף ל"ח:) אריב''ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה והא רבי אמי ור' אסי סלקי מיעקר הוו עקרי כרעייהו מימטא לא מטו להתם. ופירש''י מיעקר הוי עקרי רגלייהו ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמר ברכת העבודה. ומ''ש פניהם להיכל וכו' וכן מ''ש אצבעותיהם כפופות: ומחזירין פניהם וכו'. ברייתא שם (דף ל"ח.) שצריכין לברך פנים כנגד פנים: ומגביהין ידיהם וכו'. משנה שם: ומתחילין יברכך. לא ידעתי מנ''ל לרבינו שהם מתחילין יברכך. ואפשר שלמד כן ממה שאמרו [שם ל''ט.] אין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור וכמו שאבאר בסמוך:

ד
 
כְּשֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁהִיא שִׂים שָׁלוֹם וְהַכֹּהֲנִים מַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וְקוֹפְצִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְעוֹמְדִין שָׁם בַּדּוּכָן עַד שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

ה
 
אֵין הַמַּקְרֵא רַשַּׁאי ( לְהַקְרוֹת לַכֹּהֲנִים) עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בַּבְּרָכָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַדִּבּוּר מִפִּי הַמַּקְרֵא. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים מַתְחִילִין בִּבְרָכָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר הָעָם שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְלֹא יֵדַע אֵיזוֹ בְּרָכָה מַקְרֵא אוֹתָן, אִם פָּסוּק שֵׁנִי אוֹ פָּסוּק שְׁלִישִׁי:

 כסף משנה  אין המקרא רשאי להקרות לכהנים וכו'. כפי גירסא זו שלפני האי אין המקרא רשאי להקרות היינו בראש פסוק שני או שלישי וא''א לפרש אין המקרא רשאי להקרות יברכך עד שיכלה אמן מפי הציבור שעונין אמן אחר הברכה שמברכין הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' שהרי לדעת רבינו אינו מקרא אלא כהנים אומרים אותו מעצמם ואם כן אין דברים אלו על הסדר דהא אין המקרא רשאי וכו' היינו בראש פסוק שני או שלישי, ומ''ש אח''כ ואין הכהנים רשאים וכו' היינו בראש פסוק ראשון שהם מתחילין יברכך דאילו בשאר תיבות שבברכת כהנים לא שייך למימר הכי שהרי אינם קורין עד שש''צ מקרא אותם. ולכך יותר ישר בעיני לגרוס אין המקרא רשאי לקרות כהנים וכך היא הגירסא בפרק ואלו נאמרים (דף ל"ט:) אמר רבי זירא אמר רב חסדא אין הקורא רשאי לקרות כהנים וכו' עד ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. וביאור ענין זה לדעת רבינו אין הקורא כלומר ש''צ שקורא כהנים כדי שיחזירו פניהם לברך אינו רשאי לקרותם כהנים עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הציבור ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכת אק''ב של אהרן וכו' עד שיכלה דבור כהנים מפי המקרא ואין הציבור עונין אמן אחר ברכת אק''ב של אהרן וכו' עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת דהיינו יברכך עד שיכלה מפי הציבור אמן אחר אק''ב של אהרן וכו': ואין ש''ץ וכו'. משנה בברכות (דף ל"ד.) וכתב רבינו דלא ידע אי זו ברכה מקרא אותם אם פסוק שני או שלישי כלומר דבפסוק ראשון ליכא לספוקי שהרי אינו מקרא יברכך אלא הכהנים אומרים אותו מעצמם. ויש לספק אם לפירוש זה רשאי לענות אמן אחר אק''ב של אהרן או נימא דלא פלוג רבנן:

 לחם משנה  אין המקרא רשאי להקרות לכהנים וכו'. עיין בשאלות מהר''ר אליה מזרחי ז''ל שאלה כ':

ו
 
אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לֵעָקֵר מִמְּקוֹמָן עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר. וּמִתַּקָּנוֹת עֶזְרָא] שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּסַנְדְּלֵיהֶן אֶלָּא עוֹמְדִין [ד] יְחֵפִין:

 כסף משנה  אין הכהנים רשאים כו' עד שיגמור ש''צ שים שלום. מימרא דרבי זירא אמר רב חסדא בפ' אלו נאמרים (סוטה ל"ט:): ואינן רשאים לכוף וכו'. שם מימרא דרב חסדא: ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים וכו'. ברייתא (שם דף מ'.) ופרק בתרא דר''ה (דף ל"א.). ומ''מ ט''ס יש בדברי רבינו דהא אמרינן בהני דוכתי דתקנת ריב''ז היא וגם במרובה (ב"ק פ"ב.) בעשר תקנות שהתקין עזרא ליתא להא אלא כך צריך לגרוס ומתקנת רבי יוחנן בן זכאי שלא יעלו הכהנים וכו':

ז
 
כְּשֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים מְבָרְכִין אֶת הָעָם לֹא יַבִּיטוּ בָּעָם וְלֹא יַסִּיחוּ דַּעְתָּן אֶלָּא יִהְיוּ עֵינֵיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ כְּעוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְבָרְכִין אֶת הָעָם כְּדֵי [ה] שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם. אֶלָּא כָּל הָעָם מִתְכַּוְּנִין לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכָה וּמְכַוְּנִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים וְאֵינָם מַבִּיטִים בִּפְנֵיהֶם:

 כסף משנה  כשהיו הכהנים מברכים את העם וכו'. בפרק ב' דחגיגה (דף י"ו) דרש רבי יהודה בר נחמני המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים כשהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש עיניו כהות וכתבו התוספות דאפילו בגבולין מיתסר משום היסח הדעת והכי איתא בירושלמי בפרק ג' דמגילה אמר רבי יוסי הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין את העם אמר רבי חגי כלום אמרו אלא משום היסח הדעת אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי עכ''ל. וכיון דמשום היסח הדעת הוא אם כן גם הכהנים המברכים צריך שלא יסיחו דעתם וכל שכן הוא:

ח
 
אִם הָיָה הַכֹּהֵן הַמְבָרֵךְ אֶחָד מַתְחִיל לְבָרֵךְ מֵעַצְמוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתוֹ מִלָּה מִלָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיוּ [ו] שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר אֵינָן מַתְחִילִין לְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּקְרָא לָהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר לָהֶם [ז] כֹּהֲנִים וְהֵם עוֹנִין וְאוֹמְרִים (במדבר ו-כד) 'יְבָרֶכְךָ'. וְהוּא מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ:

 כסף משנה  היה הכהן וכו'. עד ואומר להם כהנים. מימרא דאביי פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל"ח):

ט
 
כֵּיצַד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בַּמִּקְדָּשׁ. הַכֹּהֲנִים עוֹלִין לַדּוּכָן אַחַר שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים עֲבוֹדַת תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם לְמַעְלָה עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. וְאֶחָד מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בַּגְּבוּלִין עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ שְׁלֹשָׁה הַפְּסוּקִים. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אַחַר כָּל פָּסוּק אֶלָּא עוֹשִׂין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת. וּכְשֶׁיַּשְׁלִימוּ כָּל הָעָם עוֹנִים בָּרוּךְ יְיָ' אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם:

 כסף משנה  ומגביהין ידיהם למעלה וכו' עד מן הציץ. משנה שם: ואין העם עונין וכו'. משנה (שם דף ל"ז) במדינה אומר אותם שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת ומפרש בגמרא (דף מ':) דהיינו לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק ובפרק סדר תעניות כיצד (תענית ט"ז:) תניא אין עונין אמן במקדש ואלא מהו אומר ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם:

י
 
וְאוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְהוּא הַשֵּׁם הַנֶּהְגֶּה מִיּוּ''ד הֵ''א וָא''ו הֵ''א. וְזֶה הוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם. וּבַמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּכִנּוּיוֹ וְהוּא בְּאָלֶ''ף דָּלֶ''ת. שֶׁאֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד. וּמִשֶּׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק פָּסְקוּ הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב וְשֶׁאֵינוֹ הָגוּן. וְלֹא הָיוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מְלַמְּדִין שֵׁם זֶה לְתַלְמִידֵיהֶם וּבְנֵיהֶם הַהֲגוּנִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים. כָּל זֶה גְּדֻלָּה לִשְׁמוֹ הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא:

 כסף משנה  ואומר את השם ככתבו וכו'. פרק ואלו נאמרים (סוטה ל"ז ל"ח) במקדש אומר השם ככתבו ובמדינה בכנויו: ומשמת שמעון הצדיק וכו': ולא היו חכמים וכו'. ברייתא פרק בתרא דקידושין (דף ע"א):

יא
 
אֵין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נֶאֱמֶרֶת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-כג) 'כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כֹּה תְּבָרְכוּ בַּעֲמִידָה. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֹּה תְּבָרְכוּ פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּקוֹל רָם. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

 כסף משנה  אין ברכת כהנים וכו' עד כמו שאמרנו. משנה וברייתות פרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל"ח) דיליף כל הני דרשות מכה תברכו בג''ש דקראי אחריני:

 לחם משנה  אין ברכת כהנים נאמרת וכו' כך למדו מפי השמועה וכו'. אף על גב דברייתא מפיק לכל הני דרשות מקראי אחריני אסמכינהו רבינו ז''ל אקרא דכה תברכו משום דכל הני הוו ציווי לכהנים איך יעשו בענין הברכה ודייקי שפיר מקרא דכה תברכו אבל ודאי שהם מקראי אחריני נפקי ולהכי כתב רבינו ז''ל מפי השמועה וכו':

יב
 
אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין בְּכָל מָקוֹם לְהוֹסִיף בְּרָכָה עַל שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים כְּגוֹן (דברים א-יא) 'יְיָ' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים' וְכַיּוֹצֵא בָּהּ לֹא בְּקוֹל רָם וְלֹא בְּלַחַשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ב) 'לֹא תּוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר'. בְּשָׁעָה שֶׁכָּל כֹּהֵן עוֹלֶה לַדּוּכָן כְּשֶׁהוּא [ח] עוֹקֵר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה שְׁלֵמָה וְאַל יְהִי בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְקֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו לְבָרֵךְ אֶת הָעָם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר פָּנָיו לַצִּבּוּר וּמַתְחִיל לְבָרְכָם. וּכְשֶׁמַּחֲזִיר פָּנָיו מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמַּשְׁלִים [ט] אוֹמֵר עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ (דברים כו-טו) 'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל':

 כסף משנה  אין הכהנים רשאים וכו' עד לא תוסיפו על הדבר. ברייתא בראש השנה פרק ראוהו בית דין (דף כ"ח): בשעה שכל כהן עולה וכו'. פרק ואלו נאמרים (סוטה ל"ט) א''ר אלעזר בן שמוע מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה מאי מברך א''ר זירא אמר רב חסדא אשר קדשנו במצותו של אהרן וכו' כי עקר כרעיה מאי אמר ר' ירמיה וכו' וכי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש רבש''ע עשינו מה שגזרת עלינו וכו':

יג
 
כְּשֶׁמַּחְזִירִין הַכֹּהֲנִים אֶת פְּנֵיהֶם לַצִּבּוּר לְבָרְכָם וּכְשֶׁמַּחְזִירִין פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל פִּנּוֹת שֶׁיִּהְיֶה אָדָם פּוֹנֶה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין:

 כסף משנה  כשמחזירין הכהנים וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך: וכן כל פינות וכו'. הכי אמרינן בפ''ב דסוטה (דף ט"ז:) ופרק קמא דיומא ובזבחים (דף ס"ב): במקדש מברכין ברכת כהנים וכו'. במסכת תמיד פרק ז' תנן שאחר הקרבת תמיד של שחר היו עומדין על מעלות האולם ומברכין ברכת כהנים ולא נזכר שם שהיו מברכין אלא פעם זו:

יד
 
בַּמִּקְדָּשׁ מְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים פַּעַם אַחַת בְּיוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. בָּאִין וְעוֹמְדִין עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּמְּדִינָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ אַחַר כָּל תְּפִלָּה חוּץ מִמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בְּכָל מָקוֹם מִשְׁתַּדְּלִין שֶׁיִּהְיֶה הַמַּקְרֵא אוֹתָן [י] יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-כג) 'אָמוֹר לָהֶם' מִכְּלָל שֶׁאֵין הַמַּקְרֵא מֵהֶם:

 כסף משנה  בכל מקום משתדלין וכו'. ירושלמי פרק אין עומדין כתבוהו התוס' פרק א''נ (סוטה דף ל"ח.) אמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל והיינו להשתדל אחריו אבל לא לעיכובא דהא תנן (ברכות ל"ד) ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא כפיו אלמא יכול להיות החזן כהן:



הלכות תפילה וברכת כהנים - פרק חמשה עשר

א
 
שִׁשָּׁה דְּבָרִים מוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. הַלָּשׁוֹן. וְהַמּוּמִין. וִהָעֲבֵרָה. וְהַשָּׁנִים. וְהַיַּיִן. וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם. הַלָּשׁוֹן כֵּיצַד. הָעִלְּגִים שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין לַאֲלֵפִי''ן עַיְנִי''ן וּלְעַיְנִי''ן אֲלֵפִי''ן אוֹ לְשִׁבּלֶת סִבּלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן. וְכֵן כְּבֵדֵי פֶּה וּכְבֵדֵי לָשׁוֹן שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם נִכָּרִים לַכּל אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן:

 כסף משנה  הלשון כיצד וכו'. (מגילה דף כ"ד:) אמר רב חיפני ובישני כלומר אנשי חיפא ובית שאן שקורין לעייני''ן אלפי''ן ולאלפי''ן עייני''ן לא ישא את כפיו. וסובר רבינו שה''ה לכבדי פה וכבדי לשון וקורין לשבולת סבולת:

ב
 
הַמּוּמִין כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ מוּמִין בְּפָנָיו אוֹ בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת אוֹ עֲקֻּשּׁוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לְפִי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. מִי שֶׁהָיָה רִירוֹ יוֹרֵד עַל זְקָנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר וְכֵן הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה דַּשׁ בְּעִירוֹ וְהַכּל הָיוּ רְגִילִים בְּזֶה הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו אוֹ בְּזֶה שֶׁרִירוֹ זָב מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:

 כסף משנה  המומין כיצד וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ובגמרא תנא מומין שאמרנו בפניו ידיו ורגליו אריב''ל ידיו בהקניות לא ישא את כפיו תנא ידיו בהקניות לא ישא את כפיו עקומות עקושות לא ישא את כפיו. ופירש''י בהקניות לינטי''ש בלעז. עקומות כפופות. עקושות לצידיהן. ומספקא לי מילתא בזמן הזה שנוהגים לכסות פניהם וידיהם בטלית בעת נשיאת כפים כיון דליכא למיחש להעם המסתכלים בו אם נאמר דמומין שבפניו וידיו לא מעכבי או נימא דלא פלוג רבנן בין מגולים למכוסים דבכל גווני מעכבי: מי שהיה רירו וכו'. שם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופרש רבינו דהיינו רירו יורד על זקנו: וכן הסומא וכו'. מימרא דרבי יוחנן וברייתא שם: ואם היה דש בעירו וכו'. ברייתות שם: וכן מי שהיו וכו'. משנה שם כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות איסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ובגמרא תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר ומשמע דת''ק לא פליג ארבי יהודה אלא דת''ק אמר מומין ור''י אמר ידיו צבועות ועוד דבגמרא אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו' אלמא כוותיה קיימא לן:

 לחם משנה  מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכו' ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים וכו'. מדכתב רבינו ז''ל בזה הסומא באחת מעיניו או בזה שרירו זב משמע דלא מהני הך דדש בעירו אלא בהני אבל לא באצבעותיו עקומות ועקושות וכו' וטעמו שלא הוזכר בגמ' גבי הך דסומא מאחת מעיניו ומי שהיה רירו זב וטעמא משם דהך דידיו בהקניות הוי שינוי טפי ואע''ג דדש בעירו מסתכלין בו:

ג
 
הָעֲבֵרָה כֵּיצַד. כֹּהֵן [א] שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א-טו) 'יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ' וּכְתִיב (ישעיה א-טו) 'וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם' וְגוֹ'. וְכֹהֵן שֶׁעָבַד כּוֹכָבִים בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג-ט) 'אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת' וְגוֹ'. וּבְרָכָה כַּעֲבוֹדָה הִיא שֶׁנֶּאֱמַר [ב] (דברים י-ח) 'לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ'. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ''ם [ג] אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם. וּשְׁאָר הָעֲבֵרוֹת אֵין מוֹנְעִין:

 כסף משנה  כהן שהרג את הנפש וכו'. פרק אין עומדין (ברכות ל"ב): וכהן שעבד עכו''ם וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ט) תנן הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ואין צריך לומר דבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות על מזבח ה' בירושלים. ופירש רש''י ואין צריך לומר דבר אחר אם שמשו לעכו''ם לא ישמשו עוד בירושלים. וכתבו התוספות שבספר הזהיר הביא ראיה מכאן שכהן שהמיר לא ישא את כפיו וזהו דעת רבינו וכיון שכן אפילו שב בתשובה לא מהני דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וגו' כששבו בתשובה נמי מיירי וכן מתני' דכהנים ששמשו בבית חוניו אפילו שבו בתשובה משמע. ויש חולקים ואומרים שאם שב בתשובה נושא את כפיו. ומ''ש בין באונס, צ''ע מנ''ל הא דכהני הבמות וכהנים ששמשו בבית חוניו לא משמע שהיו אנוסים. ומ''ש וכן כהן שהמיר לעכו''ם, כלומר ולא עבדה דאי עבדה מאי איריא המיר אפילו לא המיר נמי ולישניה דייק הכי דגבי עבד עכו''ם שהיה מעשה כתב אע''פ שעשה תשובה וגבי המרה כתב אף ע''פ שחזר בו, ומכל מקום צ''ע מנ''ל:

 לחם משנה  כהן שעבד עכו''ם בין באונס בין בשגגה וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ט) אמרו שגג בזריקה ר''נ אמר קרבנו ריח ניחוח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח. עוד שם הזיד בשחיטה ר''נ אמר קרבנו ריח ניחוח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח. עוד השתחוה לעכו''ם ר''נ אמר קרבנו ריח ניחוח וכו' רב ששת וכו' הודה לעכו''ם ר''נ אמר וכו' רב ששת אמר וכו' וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא וכו' ומשמע מדברי רבינו ז''ל דסתם כהן שעבד עכו''ם אפי' בשגגה משמע דבהודה והשתחוה הוי אפי' שגג בהן ועל דא קאמר רב ששת אין קרבנו ריח ניחוח ולהכי כתב דכשעבד עכו''ם בשוגג דלא ישא את כפיו וכן כתב בפירוש בהלכות ביאת מקדש פ''ט. ותימה כיון דבשחיטה דוקא הזיד ולא שגג ובכל השאר הוי אפילו שוגג א''כ למה ליה בגמרא למעבד צריכותא ולומר ואי אשמועינן שחיטה משום דעבד עבודה אחת אבל השתחוה וכו' לימא דשחיטה דוקא הזיד אבל בהשתחויה אשמועינן רב ששת דאפי' בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח. ועוד דכיון דבגמרא הוה משמע לן דהוה אסרינן טפי בשחיטה מבהשתחואה א''כ היכי קאמר הרב דלפי האמת השתחואה חמירא משחיטה מסתייה דלימא דלפי האמת הם שוין ולא נאמר סברות הפוכות. וע''ק כיון דבשחיטה בשוגג לא נאסר למה סתם כך רבינו ז''ל כאן שעבד עכו''ם דמשמע אפי' בשחיטה דהא שחיטה אחת מהעבודות היא והיה לו לפרש דבשחיטה בשוגג לא נאסר. מיהו לזה י''ל דכיון דכתב רבינו ז''ל דאיתקש ברכה לעבודה סמך על מ''ש שם בהלכות עבודה מיהו לקושיא קמאי צ''ע. וא''ת אפי' לפירוש רש''י ז''ל למה הוצרכו בגמרא לעשות צריכותא מזריקה להשתחויה הא איצריכו למפלג בהשתחוה לאשמועינן ר''נ דאפילו הזיד אינו אוסר דלא שמעינן מקמייתא דקמייתא לא קאמר אלא שוגג בזריקה אבל הזיד אסור. וי''ל דאין ה''נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא דבעי לאשכח צריכותא אליבא דרב ששת אבל מה שהקשיתי לדעת רבינו ז''ל צ''ע דאליבא דרב ששת ג''כ הוי צריכותא: וכן כהן שהמיר וכו'. משמע אע''פ שלא עבד דהיינו כהודה לעבודת כוכבים דאסור כדכתיבנא:

ד
 
הַשָּׁנִים כֵּיצַד. כֹּהֵן נַעַר לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד [ד] שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ. וְהַיַּיִן כֵּיצַד. מִי שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן בְּבַת אַחַת אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר אֶת יֵינוֹ מֵעָלָיו לְפִי שֶׁהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לַעֲבוֹדָה. שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם מֻתָּר. וְאִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מָזוּג אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁתָאוֹ בְּכַמָּה פְּעָמִים לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר אֶת יֵינוֹ מֵעָלָיו. וְכַמָּה הִיא רְבִיעִית אֶצְבָּעִים עַל אֶצְבָּעִים בְּרוּם אֶצְבָּעִים וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחֹמֶשׁ אֶצְבַּע כְּגוּדָל. וְזֶה הָאֶצְבַּע שֶׁמּוֹשְׁחִין בּוֹ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הוּא הַגּוּדָל וְהוּא הַנִּקְרָא בֹּהֶן יָד:

 כסף משנה  כהן נער וכו'. סוף פרק קמא דחולין (דף כ"ד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו. וכתבו התוספות דאע''ג דאמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ"ב) דקטן היודע לפרוש כפיו מחלקין לו תרומה בבית הגרנות התם היינו שהוא פורש עם הגדולים כדי לבסם הקול אבל בפני עצמו כל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו: והיין כיצד. ריש פרק בתרא דתענית (דף כ"ו:) אמרינן דלכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים. ומ''ש דברביעית לחוד אסור לישא את כפיו. כבר ביאר שהטעם משום דאיתקש ברכה לעבודה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה עבודה ברביעית אף נשיאות כפים ברביעית. ומ''ש שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר. הוא מדאסיקנא בפ''ג דכריתות (דף (פ"ה) [י''ג:]) דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא ודיינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב: ומ''ש ואם שתה יותר מרביעית אע''פ שהוא מזוג ואע''פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו. הוא מדאסיקנא התם דהא דאם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור דוקא ברביעית אבל אם שתה יותר מרביעית אע''פ שנתן לתוכו מים חייב ומשמע לרבינו דה''ה למאי דאמרינן אם הפסיק בו דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית חייב: וכמה היא רביעית וכו'. בפרק ע''פ (פסחים ק"ט):

 לחם משנה  השנים כיצד כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו. נראה דהוציא זה רבינו ז''ל ממה שאמרו בפרקא קמא דחולין (דף כ"ד ע"ב) נתמלא זקנו וכו' ראוי לישא את כפיו ובתו' הקשו מההיא דקטן היודע לישא את כפיו ותירצו דיש חילוק בין כשהוא עם גדולים להיכא שהוא לבדו דכשהוא לבדו צריך מילוי זקן ובדברי רבינו ז''ל לא הוזכר חילוק זה. ונראה דרבינו לא מתרץ הכי אלא שלעולם צריך מילוי זקן ומ''ש קטן היודע לישא את כפיו ר''ל שכיון שהגיע לכלל דעת שיודע לעשות כך חולקין לו תרומה אבל לא דישא את כפיו קודם מילוי זקן, וא''ת מכל מקום תיקשי ממתניתין דפרק הקורא עומד ויושב דאמר שם דקטן אינו נושא את כפיו דמשמע דאם הביא שתי שערות נושא דהכי קא דייק רבינו ז''ל גבי פריסת קריאת שמע בפרק שמיני אבל פורס הוא על שמע משיביא ב' שערות ונראה ודאי דדייק ליה מהא מתני', וי''ל דגבי פריסת קריאת שמע דלא אשכח רבינו ז''ל גילוי במקום אחר בהיפך דייק הכי אבל גבי נשיאות כפים דמשכחת במקום אחר דבעינן נתמלא זקנו כדאמר פירקא קמא דחולין לא דייקינן הכי ומאי דנקט קטן משום אחרינא נקטיה אבל גבי נשיאת כפים אפילו גדול אינו נושא את כפיו כל זמן שלא נתמלא הזקן. והשתא יש לומר דגבי שליח צבור אפילו שלא יהיה בדרך קבע בעינן מילוי זקן ולא כמו שחילקו התוספות דכיון דאשכחן גבי שליח צבור דצריך מילוי זקן לא דייקינן ממתני' להכי ומה שכתב משהביא שתי שערות הוא לענין פריסת קריאת שמע לבדה: והיין כיצד מי ששתה רביעית יין בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסיר את יינו מעליו וכו'. בפרק ג' דכריתות (דף (פ"ה) [י''ג]:) תנו רבנן יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת''ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר כדי רביעית יין בן ארבעים יום א''כ מה ת''ל יין לומר לך מה יין מוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרין עליו מגתו רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין תלמוד לומר ושכר אם כן מה ת''ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה רבי אליעזר אומר יין אל תשת ושכר [אל תשת] אל תשתהו (אלא) כדרך שכרותו הא אם הפסיק או נתן לתוכו מים כל שהוא פטור וכו' ע''כ ואמרו שם דהלכה כרבי אליעזר ולכך פסק רבינו הכי כאן גבי נשיאת כפים דאיתקש ברכה לעבודה. עוד שם כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כרבי יהודה. ומכאן תימה על דברי רבינו ז''ל דהוא פסק כאן כרבי אליעזר ובפרק ראשון מהלכות ביאת מקדש פסק כרבי יהודה דאמר ואם נכנס ועבד והוא שיכור משאר משקין המשכרין אפילו מן החלב או מן הדבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה והיינו כרבי יהודה דהכי אוקמה בגמרא כדכתיבנא. ועוד קשה דשם פסק כרבי אליעזר עצמו שכתב או שתה רביעית והפסיק בה או מזגה במים או שתה יין מגיתו תוך ארבעים יום וכו' וע''ק דפסק גם כן כרבנן דאמר יין בן ארבעים יום. ונראה לפרש דהוא סבר דרבי אליעזר מוסיף אכל הני דלעיל וטעמא דבגמרא אמרו ורבי אליעזר סבר כל מידי דמשכר ואם כן רבי אליעזר מוסיף אתנא קמא ורבי יהודה ומה שאמרו בגמרא כמאן כרבי יהודה לאו למימרא דלא אתיא כרבי אליעזר אלא כלומר דלא כרבנן ומה שהזכיר רבי יהודה הוא משום דרבי יהודה אמר בפירוש זאת הסברא והוא הדין דרבי אליעזר מודה בה כדכתיבנא: שהוקשה ברכה לעבודה. ואם תאמר הא בפרק בשלשה פרקים (דף כ"ו:) לא אמרו אלא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר וכו' ונראה דמסמיכות הפרשיות מפקי לה, וי''ל דסובר רבינו ז''ל כדמשני שם דבגמרא אמר קרא לשרתו ולברך בשמו כולה דרשה מפקינן מיניה וסמיכות הפרשה לא אתי אלא לבעל מום כדאמר שם וא''ת כיון דמקשינן לנזיר לענין דבעל מום משום דהוי לקולא כדאמרו שם דכיון דהוי דבר דרבנן מקשינן לקולא א''כ כהן מומר נמי אקיש לנזיר לקולא ואמאי אקיש לעבודה אדרבה אית לך לאקושי לנזיר ולומר מה נזיר אפילו שהמיר וחזר אף כהן נמי. וי''ל דסברא הוי לאקושי ליה למשרת להא מילתא משום דלא גרע מכהן שהרג את הנפש שאמרו שלא ישא את כפיו אעפ''י שעשה תשובה כדנפקיה מקרא דובפרשכם כפיכם וא''כ נראה דה''נ דלא גרע הא: סליקו להו הלכות תפלה בס''ד

ה
 
טֻמְאַת הַיָּדַיִם כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל אֶת יָדָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו אֶלָּא נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד הַפֶּרֶק כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדְּשִׁין לַעֲבוֹדָה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלד-ב) 'שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרַכוּ אֶת יְיָ''. וְהֶחָלָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּכִהוּנוֹ:

 כסף משנה  טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל ידיו וכו'. מימרא דריב''ל פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) ופירש''י שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן כלומר ואע''פ שנטל שחרית וכן הסכימו התוספות. ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב טומאת הידים ואי כשנטל ידיו שחרית עסיק טהרת הידים מיבעי ליה שהרי אינם טמאות אלא שצריך להוסיף טהרה על טהרתן ועוד דאם איתא הו''ל לכתוב אעפ''י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם שום טומאה לא ישא עד שיטול כמו שכתב בפ''י מהלכות ברכות גבי נטילת ידים לאכילה וכ''כ בא''ח וז''ל כתב ה''ר אברהם בן הרמב''ם הלכה למעשה לפני אבא מארי ז''ל וזולתו ממורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים וסומך על נט''י לק''ש ולתפלה עכ''ל: והחלל אינו נושא את כפיו לפי שאינו בכיהונו. פשוט בטעמו:

ו
 
כֹּהֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק [ה] בְּמִצְוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּצֶדֶק הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְאֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל כֹּהֵן וְכֹהֵן שֶׁרָאוּי לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם וְאֵין אוֹמְרִים לְאָדָם רָשָׁע הוֹסֵף רֶשַׁע וְהִמָּנַע מִן הַמִּצְוֹת:

 כסף משנה  כהן שלא היה לו וכו'. דאמרינן בירושלמי דהניזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים הוא ת''ל ואני אברכם ומפרש רבינו דהיינו שאינו מדקדק במצות או שהעם מרננים אחריו אבל לא נודע דאילו הרג בודאי הא אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו:

ז
 
וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר וּמַה תּוֹעִיל בִּרְכַּת הֶדְיוֹט זֶה. שֶׁאֵין קִבּוּל הַבְּרָכָה תָּלוּי בַּכֹּהֲנִים אֶלָּא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-כז) 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם'. הַכֹּהֲנִים עוֹשִׂים מִצְוָתָן שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְרַחֲמָיו מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּחֶפְצוֹ:

ח
 
עַם שֶׁהֵם אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָם בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְהָעוֹמְדִים מִצִּדֵּיהֶן הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה מְחִצָּה בֵּין הַכֹּהֲנִים וּבֵין הַמִּתְבָּרְכִים אֲפִלּוּ הִיא חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל הוֹאִיל וּפְנֵיהֶם מוּל פְּנֵי הַכֹּהֲנִים הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה:

 כסף משנה  עם שהם אחורי הכהנים. פרק אלו נאמרים (סוטה ל"ח:) תנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה: והעומדים מצדיהן וכו'. שם (ל"ח ל"ט) איבעיא להו צדדים מאי ת''ש להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה כלומר דכוונה בעינן, לפניו והזה על הצדדים שבפניו הזאתו כשרה כלומר צדדים שיש ממנו ולהלן ולא צדדים שיש ממנו ולאחור וה''נ שלאחר הכהנים אע''פ שאינו אחריהם ממש כלאחריו דמי כלומר העם שאחורי הכהנים ואין מכוונין כנגד אחוריהם אלא משוכין לצדדים אינן בכלל ברכה. ורבינו סתם ולא חילק משום דמשמע ליה דכל כה''ג פשיטא דבכלל עם שאחורי הכהנים נינהו ולא איצטריך למעטינהו: ואם היתה מחיצה וכו'. מימרא דריב''ל פרק אלו נאמרים (שם ל"ח). ומ''ש הואיל ופניהם מול פני הכהנים לא למעט עם שכנגד צדדים שלפניהם דהנהו כלפניהם דמו אלא לומר דלא תימא הואיל ומחיצה אינה מפסקת עם שאחורי כהנים שאין ביניהם מחיצה הו''ל למיהוי בכלל ברכה לכך כתב ופניהם מול פני הכהנים:

ט
 
נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּעֲשָׂרָה וְכֹהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכֻּלָּן כֹּהֲנִים כֻּלָּם נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. וּלְמִי הֵם מְבָרְכִים לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּצָּפוֹן וְלַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּדָּרוֹם. וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן הַנָּשִׁים וְהַטַּף. וְאִם נִשְׁאֲרוּ שָׁם עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים יוֹתֵר עַל אֵלּוּ שֶׁעָלוּ לַדּוּכָן הָעֲשָׂרָה עוֹנִין אָמֵן וְהַשְּׁאָר מְבָרְכִין:

 כסף משנה  נשיאת כפים בעשרה. משנה פרק הקורא עומד (מגילה כ"ג:) אין נושאין כפיהם בפחות מעשרה: ומ''ש וכהנים מן המנין: בה''כ שכולה כהנים וכו'. פרק אלו נאמרים (סוטה דף ל"ח:) אמר רב אידי אמר רבי שמלאי בה''כ שכולה כהנים כולן עולים לדוכן למי מברכין אמר רבי זירא לאחיהם שבשדות והתני רב שימי בה''כ שכולה כהנים מקצתן עולין לדוכן ומקצתן עונין אמן ל''ק הא דאשתיור בי עשרה הא דלא אשתיור בי עשרה. ופירש''י אשתיור בי עשרה מקצתן עולין לדוכן ועשרה הנשארין עונין אמן לא אשתיור בי עשרה לא חשיב ברכה לחודייהו והילכך כולם עולים ומברכין לאחיהם שבשדות. ולפיכך צ''ל שמ''ש רבינו ואם נשארו שם עשרה כהנים וכו' דה''ה אם יש שם יותר מעשרה כהנים עשרה מהם אינן עולין לדוכן והשאר עולין ואלו העשרה עונין אחריהם אמן ואף ע''ג דברכת כהנים בעשרה וכהנים מן המנין שאני התם דישראל הם העונים אמן אבל הכא דכולם הם כהנים ואין ביניהם ישראל לא חשיבי לברכת כהנים לענות אמן אלא אם כן העונים הם עשרה. ומה שהחליף רבינו וכתב שבצפון ושבדרום ומי עונה אחריהם הנשים והטף. ירושלמי פ' אין עומדין:

י
 
צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן כֹּהֵן אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיְתָה הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ [ו] רַשַּׁאי. וְאִם אֵין לָהֶם כֹּהֵן כְּלָל כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְשִׂים שָׁלוֹם אוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ [ז] וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדְּךָ הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁךָ כָּאָמוּר (במדבר ו-כד) 'יְבָרֶכְךָ יְיָ' וְיִשְׁמְרֶךָ' (במדבר ו-כה) 'יָאֵר יְיָ' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ' (במדבר ו-כו) 'יִשָּׂא יְיָ' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' (במדבר ו-כז) 'וְשָׂמוּ [ח] אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם'. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר שִׂים שָׁלוֹם:

 כסף משנה  צבור שלא היה בהם כהן וכו' עד רשאי. משנה פרק אין עומדין (ברכות ל"ד): ואם אין להם כהן וכו' עד שים שלום: ומ''ש ואין העם עונין אמן כלומר אחר כל פסוק ופסוק שאין עונין אמן אלא כשהכהנים מברכים כנ''ל וכן כתב בכלבו, וי''מ דה''פ ואין עונין אמן אחר ושמו את שמי ולא נהירא:

יא
 
כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אֶת כַּפָּיו בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין וְלֹא הִגִּיעוּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים נוֹשֵׂא יָדָיו לָהֶן וּמְבָרְכָן. וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם. כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָקַר רַגְלָיו מִמְּקוֹמוֹ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר רְצֵה שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. אֲבָל אִם עָקַר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַדּוּכָן אֶלָּא אַחַר עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה עוֹלֶה וּמְבָרֵךְ:

 כסף משנה  כהן שנשא כפיו וכו'. כך פשוט בר''ה פרק ראוהו בית דין (דף כ"ח): כהן שלא עקר רגליו וכו'. פרק אלו נאמרים מימרא דריב''ל (סוטה ל"ח:): אבל אם עקר רגליו וכו'. שם תני רבי אושעיא:

יב
 
כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן [ט] אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר עַל שָׁלֹשׁ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו-כג) 'כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר ו-כג) 'אָמוֹר לָהֶם' (במדבר ו-כז) 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי'. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ וְכָל כֹּהֵן הַמְבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב-ג) 'וַאֲבָרַכָה מְבָרְכֶיךָ':

 כסף משנה  כל כהן שאינו עולה לדוכן וכו'. שם אריב''ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה וסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי זה כעובר משום דליכא לשון צווי אלא כה תברכו: כל כהן שאין מברך וכו' וכל כהן המברך וכו'. שם מימרא דריב''ל: סליק הלכות תפלה

סְלִיקוּ הִלְכוֹת תְּפִלָה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא




הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

יֵשׁ בִּכְלָלָן חָמֵשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן: א) לִהְיוֹת תְּפִלִּין עַל הָרֹאשׁ. ב) לְקָשְׁרָם עַל הַיָּד. ג) לִקְבֹּעַ מְזוּזָה בְּפִתְחֵי הַשְּׁעָרִים. ד) לִכְתֹּב כָּל אִישׁ סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ. ה) לִכְתֹּב הַמֶּלֶךְ סֵפֶר שֵׁנִי לְעַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה:

וּבֵאוּר כָל מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק ראשון

א
 
אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. שֶׁהֵן (שמות יג-א) 'קַדֶּשׁ לִי'. (שמות יג-יא) 'וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְיָ'' שֶׁבְּסֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת. וּ(דברים ו-ד) 'שְׁמַע'. (דברים יא-יג) 'וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ'. הֵן שֶׁנִּכְתָּבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן וּמְחַפִּין אוֹתָן בְּעוֹר וְנִקְרָאִין תְּפִלִּין וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל הָרֹאשׁ וְקוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הַיָּד. וַאֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל אוֹת אַחַת מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת כְּתִקּוּנָן:

 כסף משנה  ארבע פרשיות אלו וכו'. במכילתא ובהקומץ רבה (מנחות דף ל"ד:). ומ''ש והיה כי יביאך שבספר ואלה שמות איצטריך למכתב הכי משום דאיכא והיה כי יביאך במשנה תורה פרשה ואתחנן: ואפילו קוצו של אות אחת וכו'. במנחות פרק הקומץ בתרא (דף כ"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן. ובגמרא (דף ל"ד) מעכבות זו את זו פשיטא אמר רב יהודה לא נצרכה אלא לקוצו של יו''ד: וכתב הרא''ש ז''ל בהלכות ס''ת קוצו של יו''ד פירש''י זהו רגל ימין כפוף למטה וק''ל דפשיטא דמעכבא דזהו עיקר גוף האות ופירש ר''ת שהוא לצד שמאל שכפוף למטה כדאמרינן התם (דף כ"ט) מפני מה ראשה של יו''ד כפוף למטה דלצד ימין קרוי רגלו ואמרינן נמי בפסיקתא דיו''ד יש לו נקודה אחת למטה ונקודה אחת למעלה וגם אמרו שם מפני מה יו''ד כפוף ולפי זה יש ליו''ד תג למעלה וגם כפוף למטה, ואפשר דקוצו של יו''ד היינו תג למעלה ויו''ד כפוף היינו רגל ימיני:

ב
 
וְכֵן שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה שֶׁהֵן (דברים ו-ד) 'שְׁמַע' (דברים יא-יג) 'וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ' אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשְּׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת אִם חָסֵר קוֹצוֹ מְעַכֵּב מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחִסֵּר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת פָּסוּל:

 כסף משנה  וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת וכו'. דעת רבינו דכיון דבתפילין ומזוזה אות אחת מעכב וכמו שנתבאר בסמוך ה''ה לספר תורה דהא תנן בפרק קמא דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבים אלא אשורית ועוד דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כ"ט:) ספר תורה שיש שלש טעיות בכל דף יתקן ד' יגנז ומדקאמר יתקן אלמא דקודם שתיקן אפילו בטעות אחד מיפסל כתפילין ומזוזות. והר''ן דחה ראיות אלו בפרק שני דמגילה ומ''מ זה דעת רבינו כמבואר בדבריו פרק עשירי מהלכות אלו. עוד ראיה לדברי רבינו מדאמרינן פרק קמא דב''ב אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר תורה הזה אלמא דכי חסר אות אחת אינו נקרא ספר התורה ועוד דאמרינן דאפילו אות אחת אסור לכתוב שלא מן הכתב כלומר שמא יחסר אות או ייתר אות אלמא אפילו חסרון אות אחת פוסל. והא דגרסינן בהניזקין (גיטין דף ס') אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו דמשמע הא חסר פסוק אחד קורין בו י''ל דל''ק דאפשר לומר דר' יונתן בא ללמדנו שאין דין ספר תורה כדין המגילה שאם השמיט בה הסופר אפילו כמה יריעות וקראן הקורא ע''פ יצא אבל בספר תורה אפילו חסר יריעה אין קורין בו ומדאגמרן דחסרון פוסל בס''ת לענין קריאתו לא שנא לן בין חסרון מעט למרובה וממילא דאפילו חסר אות פסול כנ''ל לדעת רבינו:

ג
 
עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בַּתְּפִלִּין כֻּלָּן הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי וְכֻלָּן מְעַכְּבִין. לְפִיכָךְ אִם שִׁנָּה בְּאַחַת מֵהֶן הֲרֵי הַתְּפִלִּין פְּסוּלוֹת. שְׁנַיִם הֵן בִּכְתִיבָתָן וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן. וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁנַיִם שֶׁבִּכְתִיבָתָן. שֶׁכּוֹתְבִין אוֹתָן [א] בִּדְיוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבִין עַל הַקְּלָף:

 כסף משנה  עשרה דברים וכו'. מתבארות והולכות בסמוך: שכותבין אותן בדיו וכו'. ברייתא בשבת פרק הבונה (דף ק"ג) כתב שלא בדיו יגנזו. ומ''ש שהוא הל''מ. ירושלמי פ''ק דמגילה כתבו הרי''ף סוף הלכות ס''ת:

ד
 
כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַדְּיוֹ. [ב] מְקַבְּצִין הֶעָשָׁן שֶׁל שְׁמָנִים אוֹ שֶׁל זֶפֶת וְשֶׁל שַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְגוֹבְלִין אוֹתָן בִּשְׂרַף הָאִילָן וּבִמְעַט דְּבַשׁ וְלוֹתְתִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה וְדָכִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה רְקִיקִין וּמְיַבְּשִׁין אוֹתוֹ וּמַצְנִיעִין אוֹתוֹ. וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה שׁוֹרֵהוּ בְּמֵי עֲפָצִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְכוֹתֵב בּוֹ. שֶׁאִם תִּמְחָקֶנּוּ יִהְיֶה נִמְחָק. וְזֶהוּ הַדְּיוֹ שֶׁמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִכְתֹּב בּוֹ סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת. וְאִם כָּתַב שְׁלָשְׁתָּן בְּמֵי [ג] עֲפְצָא וְקַנְקַנְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד וְאֵינוֹ נִמְחָק כְּשֵׁרִיִם:

 כסף משנה  ומיבשין אותו וכו'. הכי משמע בפ''ב דנדה (דף כ') דדיו שלהם יבש היה מדאמרינן התם רבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק בה ופירש רש''י ז''ל מבקע חתיכת דיו יבש ובודק בו מראית דם שחור: וזהו הדיו שמצוה וכו': ואם כתב שלשתן וכו'. כ''כ הרא''ש דאע''ג דבפרק שני דגיטין (דף י"ט) משמע דמי עפצא לאו היינו דיו כשמערבין בו קומוס שקורין גומ''א בלעז נקרא דיו:

ה
 
אִם כֵּן מַה מִּעֲטָה הַהֲלָכָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִים בִּדְיוֹ. לְמַעֵט שְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין כְּגוֹן הָאָדֹם וְהַיָּרֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם כָּתַב בַּסְּפָרִים אוֹ בַּתְּפִלִּין אוֹ בַּמְּזוּזוֹת אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין אוֹ בְּזָהָב הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

 כסף משנה  אם כן מה מיעטה ההלכה וכו' עד פסולים. קשה דתניא בהבונה (שבת ק"ג) כתב האזכרות בזהב יגנזו משמע דוקא האזכרות אבל כתב אותיות אחרות בזהב כשר. וי''ל דה''ה לאותיות אחרות שכתבן בזהב פסול שהרי לא כתבן בדיו ואזכרות דנקט משום דסד''א שלרוב מעלתן ראויות ליכתב בזהב קמ''ל והכי משמע מדתניא במסכת סופרים פ''ק אין כותבין בזהב:

ו
 
שָׁלֹשׁ עוֹרוֹת הֵן. גְּוִיל וּקְלָף וְדוּכְסוּסְטוּס. כֵּיצַד. לוֹקְחִין עוֹר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וּמַעֲבִירִין הַשֵּׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח. וְאַחַר כָּךְ מְעַבְּדִין אוֹתוֹ בְּקֶמַח. וְאַחַר כָּךְ בָּעֲפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּכַוְּצִין אֶת הָעוֹר וּמְחַזְּקִין אוֹתוֹ. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּוִיל:

 כסף משנה  שלש עורות הן וכו'. יש גירסאות מחולפות בלשון רבינו יש גורסין זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס ופירוש זה כתב בעל הערוך בשם רבינו האי ז''ל ויש גורסין בלשון רבינו בהפך זה החלק שממול השיער נקרא דוכסוסטוס וזה שממול הבשר נקרא קלף. וכתב הר''ן ז''ל בשבת פרק המוציא שזה דעת רבינו והוא גם כן דעת הרמב''ן ז''ל וזו היא נוסחת רבינו מאין ספק כמבואר בתשובתו לחכמי לוניל שאכתוב בפ''ג בע''ה וכך היא גירסת ה''ר מנוח, ואפשר שאח''כ חזר בו וכתב כמו שכתוב בספרים שלנו שהוא כדעת רוב הפוסקים. ודע שדעת רבינו דאע''ג דמשמע בגמרא דכל דלא עפיץ עור מיקרי ולא גויל ולא קלף ואינו כשר לספר תורה ולא לתפילין ומזוזות לאו דוקא עפיץ דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים וכמ''ש התוס' בשם ר''ת וז''ש ואח''כ בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו:

ז
 
וְאִם לָקְחוּ הָעוֹר אַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּ שְׂעָרוֹ וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ בְּעָבְיוֹ לִשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁהָעַבְּדָנִין עוֹשִׂין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי עוֹרוֹת. אֶחָד דַּק הוּא שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר וְאֶחָד עָבֶה וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר וְעִבְּדוּ אוֹתוֹ בְּמֶלַח וְאַחַר כָּךְ בְּקֶמַח וְאַחַר כָּךְ בָּעֲפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. זֶה הַחֵלֶק שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר נִקְרָא קְלָף וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא דּוּכְסוּסְטוּס:

ח
 
הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַמְּזוּזָה עַל דּוּכְסוּסְטוּס וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְכָל הַכּוֹתֵב עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר אוֹ שֶׁכָּתַב בִּגְוִיל וּבְדוּכְסוּסְטוּס בִּמְקוֹם בָּשָׂר פָּסוּל:

 כסף משנה  הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין וכו'. ברייתא בשבת פרק המוציא יין (דף ע"ט:) ובפרק הקומץ (מנחות ל"ב) הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער ועוד התם תנא דבי מנשה כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס''ת ועוד תניא שינה בזה ובזה פסולה ופירשו בגמרא לחדא אוקימתא שינה בזה ובזה היינו שכתב על הקלף במקום שיער על הדוכסוסטוס במקום בשר. והרא''ש בהלכות ס''ת פסקה לההיא דתנא דבי מנשה. וכתב הר''ן ז''ל בפרק המוציא יין דמצוה מן המובחר ספר תורה בגויל מדאמרינן בגיטין (דף נ"ד:) גוילים שבו לא עבדתים לשמן והיינו נמי דאמרינן בפ''ק דב''ב (דף י"ד:) גבי ס''ת שעשה משה דאקשינן בתרי פושכי היכי יתיב משום דמשמע לן דשל גויל היה דאי של קלף מאי קשיא ליה הרי יכול לגררן ולהעמידן על גלדן אלא ודאי מצוה מן המובחר בגויל וכן כתב ר''ח. ומ''מ בדיעבד כשר אף על הקלף ועל הדוכסוסטוס אלא שהרמב''ם כתב דעל הדוכסוסטוס פסול ולא נהירא עכ''ל. ומ''ש דגויל במקום שיער דוקא. פ''ק דמ''ס וירושלמי פ''ק דמגילה צריך לכתוב על הגויל במקום שיער ואם שינה פסול:

ט
 
אַף עַל פִּי שֶׁכָּךְ הִיא הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי אִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף כָּשֵׁר. וְלֹא נֶאֱמַר גְּוִיל [ד] אֶלָּא לְמַעֵט דּוּכְסוּסְטוּס שֶׁאִם כָּתַב עָלָיו הַסֵּפֶר פָּסוּל. וְכֵן אִם כָּתַב אֶת הַמְּזוּזָה עַל הַקְּלָף אוֹ עַל הַגְּוִיל כָּשֵׁר. לֹא אָמְרוּ עַל דּוּכְסוּסְטוּס אֶלָּא לְמִצְוָה:

 כסף משנה  אף על פי שכך הוא הלכה למ''מ וכו'. בפ''ק דב''ב (דף י"ד) שאלו את רבי ס''ת בכמה אמר בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע ומדלא מדכר דוכסוסטוס אלמא דוכסוסטוס כלל לא ואע''ג דבפרק המוציא (שבת ע"ט) תנא דבי מנשה כתבה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה ואוקמוה בס''ת רבי לא ס''ל הכי וכוותיה קיימא לן דהוא עדיף מתנא דבי מנשה ועוד דבירושלמי פ''ק דמגילה ובמ''ס פ''ק קתני גבי ספר התורה כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שיער ומדלא מדכרי דוכסוסטוס אלמא כרבי ס''ל: וכן אם כתב את המזוזה על הקלף וכו'. ברייתא פרק המוציא יין כתב מזוזה על הקלף פסולה אמר רשב''א רבי מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת וסובר רבינו דכרבי מאיר קיימא לן וכן פסקו הפוסקים וטעמא משום דעבד בה עובדא ועוד דהא רשב''א קאי כוותיה ועוד דבגמרא מייתינן לה לסיועי לסתם תלמודא דאמרה דמזוזה נכתבת על הקלף אלמא הכי הלכתא ועוד דרב נמי אמר התם הכי וליכא מאן דפליג עליה. וקשה דאם כן כי תניא הלמ''מ מזוזה על הדוכסוסטוס ניתני על הדוכסוסטוס ועל הקלף אלא ודאי משמע דלמצוה דוכסוסטוס בעינן וכן כתב הרי''ף בהלכות מזוזה. וכתב הר''ן בפרק המוציא יין אע''ג דלישנא דהיה כותבה לכתחלה משמע י''ל דה''ק היה כותבה על הקלף כשלא היה מזדמן לו דוכסוסטוס א''נ שבמקום הצריך שימור כגון שעומדת במקום התורפה וכו' היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת יפה מן הדוכסוסטוס עכ''ל. ומ''ש רבינו או על הגויל וכו' דכיון דהא דאמרינן מזוזה על הדוכסוסטוס היינו למצוה אם איתא דעל הגויל פסולה ניתני מזוזה על הדוכסוסטוס ועל הקלף למעוטי גויל דטפי עדיף לאשמועינן עיכובא מלאשמועינן מצוה א''ו על הגויל כשר ולא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה כנ''ל. והר''ן כתב בפרק המוציא ראיה אחרת:

י
 
אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת עַל גַּבֵּי עוֹר [ה] בְּהֵמָה טְמֵאָה וְעוֹף וְחַיָּה הַטְּמֵאִים. אֲבָל כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף טְהוֹרִים וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאֵין כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר הַדָּג הַטָּהוֹר מִפְּנֵי הַזֻּהֲמָא. שֶׁאֵין הַזֻּהֲמָא פּוֹסֶקֶת בְּעִבּוּדָהּ:

 כסף משנה  אין כותבין ספרים וכו' עד שלהן. ברייתא בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק"ח): ומ''ש שנכתבין ע''ג עור של עוף טהור. מימרא דר''ה שם, וכל הני אע''ג דגבי תפילין מיתנו חדא מינייהו נקט וה''ה לאינך דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' ואית לן לקיומי האי כללא כל היכא דלא אשכחן שחילקו חז''ל ביניהם שבאותו דבר שחילקו נחלק ביניהם לא בדבר אחר: ואין כותבין ע''ג עור הדג וכו'. (שם) בעא מר בריה דרבינא מר''נ ב''י מהו לכתוב תפילין ע''ג עור של דג טהור א''ל אם יבא אליהו ויאמר אי פסיק זוהמא מיניה אי לא פסקא:

יא
 
גְּוִיל שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה וּקְלָף שֶׁל תְּפִלִּין אוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן. וְאִם עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן [ו] פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ אִם עִבְּדָן הַכּוּתִי פְּסוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ לַכּוּתִי לְעַבֵּד עוֹר זֶה לְשֵׁם הַסֵּפֶר אוֹ לְשֵׁם הַתְּפִלִּין פְּסוּלִין. שֶׁהַכּוּתִי עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה לֹא עַל דַּעַת הַשּׂוֹכֵר אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ מַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ אִם עֲשָׂהוּ הַכּוּתִי פָּסוּל. [ז] וּמְזוּזָה אֵינָהּ צְרִיכָה הַעֲבָדָה לִשְׁמָהּ:

 כסף משנה  גויל של ספר תורה וכו'. בגיטין פ' הניזקין (נ"ד:) אמרינן דההוא דאמר ספר תורה שכתבתי גוילין שבו לא עבדתים לשמן נאמן ואמרינן התם דמפסלי בהכי: ומ''ש כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול. הוא מדאמרינן בפ''ב דגיטין (דף כ"ג) דכותי אדעתא דנפשיה קא עביד: ומזוזה אינה צריכה וכו'. כבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוני''ל והשיב וז''ל ילמדנו רבינו מפני מה עור של מזוזה אינו צריך עיבוד לשמה אע''פ שבספר תורה ותפילין צריך עיבוד לשמן ונפסלין אם לא נעבד לשמן ואי משום דקרי ליה למזוזה קדושה קלה הא ג''כ קורא לתפילין קדושה קלה: תשובה לא מפני זה אלא מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. וא''ת מ''ט ס''ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הם המצוה לפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמן לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפילין חובת הגוף התדירה עכ''ל. ומ''ש מפני שלא נשמע וכו' על מ''ש בסוף ועצמה של מזוזה אינה המצוה הוא סומך דאילו מפני שלא נשמע לחוד לא מכרע מידי דהא תנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו', וגם הטענה שטען שעצמה של מזוזה אינה המצוה היא תמוה בעיני דמנין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז''ל חילוק ביניהם:

יב
 
הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא מְזוּזָה אֶלָּא [ח] בְּשִׂרְטוּט. אֲבָל תְּפִלִּין אֵינָן צְרִיכִין [ט] שִׂרְטוּט לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין. וּמֻתָּר לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזָה שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב שֶׁהַכּל גּוֹרְסִין פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לִכְתֹּב אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב:

 כסף משנה  הלכה למ''מ שאין כותבין וכו'. ירושלמי פ''ק דמגילה כתבו הרי''ף סוף הלכות ס''ת הלכה למ''מ שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל פירוש משורטט. ואסיקנא בפ''ב דמגילה והלכתא מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט, וכיון דסתמא אמרינן בירושלמי כותבין מסורגל אכולהו הוה לן למימר דקאי אלא דמיעטו בגמרא דידן תפילין בהדיא אבל ס''ת דלא אימעוט בעי שרטוט ופירש רבינו למה אין התפילין צריכין שרטוט לפי שהם מחופין אבל המזוזה אינה מחופה כל כך שבנקל יכול להסירה ממקומה. והר''ן כתב בפ''ב דמגילה דטעמא משום דמזוזה נבדקת אחת בשבוע וכו': ומותר לכתוב תפילין ומזוזות וכו'. ברייתא פ''ב דמגילה: אבל ס''ת. שם מימרא דרבה בר בר חנה א''ר יוחנן והטעם שמא יטעה בחסרות ויתרות: וכתב ה''ר מנוח ודוקא לכתחלה אבל אם עבר וכתב שלא מן הכתב לא פסל. וצ''ע אם אותם פרשיות שבתפילין יכול לכתוב בס''ת שלא מן הכתב כיון דגריסן עכ''ל:

יג
 
סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן אֶפִּיקוֹרוֹס יִשָּׂרְפוּ. כְּתָבָן כּוּתִי אוֹ יִשְׂרָאֵל מוּמָר אוֹ מוֹסֵר בְּיַד אַנָּס אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין וְיִגָּנְזוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ח) 'וּקְשַׁרְתָּם' (דברים ו-ט) 'וּכְתַבְתָּם' כָּל שֶׁמֻּזְהָר עַל הַקְּשִׁירָה וּמַאֲמִין בָּהּ הוּא שֶׁכּוֹתֵב. נִמְצְאוּ בְּיַד אֶפִּיקוֹרוֹס וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבָן יִגָּנְזוּ. נִמְצְאוּ בְּיַד כּוּתִי כְּשֵׁרִים. וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַכּוּתִים [י] בְּיוֹתֵר עַל דְּמֵיהֶם שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אוֹתָן לְגָנְבָן וּלְגָזְלָן:

 כסף משנה  ספר תורה תפילין ומזוזות וכו'. בגיטין פרק השולח (דף מ"ה) אר''נ נקטינן ס''ת שכתבו אפיקורוס ישרף כתבו כותי יגנז ואמרינן בתר הכי ס''ת שכתבו כותי תני חדא ישרף ותני חדא יגנז ותניא אידך קורין בו ואוקימנא להא דתני יגנז כי האי תנא דתנא רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא ס''ת שכתבו אפיקורוס ומוסר ביד אנס כותי ועבד אשה וקטן וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וכיון דר''נ סבר כתבו כותי יגנז כהאי ברייתא קי''ל, ואף על גב דתני אפיקורוס בהדייהו ובכתבו אפיקורוס אר''נ דישרף איכא למימר דאע''ג דלא קי''ל כברייתא באפיקורוס באידך קי''ל כוותה, א''נ דברייתא נמי סברה דכתבו אפיקורוס ישרף אלא משום דבאינך לא מצו למנקט ישרף לא נקט נמי באפיקורוס. ופירש''י אפיקורוס אדוק בעבודת כוכבים כגון כהניהם ישרף דודאי לשם עכו''ם כתבו כו' עבד ואשה אינן בקשירה דמ''ע שהזמן גרמא היא כותים גירי אריות הם כלומר ולא ברצון נפשם מומר ומוסר ביד אנס הרי פרקו מעליהם עול עכ''ל. ונראה דישראל מומר היינו מומר לכל התורה דאילו מומר לדבר אחד מאי איריא מוסר ביד אנס אפילו מומר לעבירה שאינה חמורה כ''כ פסול א''ו כדאמרן: נמצאו ביד אפיקורוס. (שם) מימרא דר''נ: נמצאו ביד כותי וכו'. (שם דף מ"ה) במשנה אין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן הכותים יותר על דמיהם מפני תיקון העולם כלומר שלא להרגילן לגונבם ולגוזלן למכור ביוקר. ובגמרא א''ל רב בודיא לרב אשי יתר על דמיהן הוא דאין לוקחים הא בכדי דמיהם לוקחים ש''מ ס''ת שנמצא ביד כותי קורין בו דילמא לגנוז כלומר הא דדייקינן מתני' הא בכדי דמיהם לוקחים לגנוז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא. ובתר הכי אמרינן נמצא ביד כותי אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו ופסק רבינו דקורין בו כלישנא בתרא ועוד דפשטא דדיוקא דמתניתין הכי מוכחא דלקרות בו פודין אותו ואף על גב דדחי רב אשי אדיחוייא לא סמכינן אלא כשרים הם:

יד
 
סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִין אוֹ עַל גַּבֵּי עוֹרוֹת [כ] שֶׁאֵינָם מְעֻבָּדִין אוֹ שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין עַל עוֹר שֶׁלֹּא עִבְּדָן לִשְׁמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:

 כסף משנה  ספר תורה תפילין ומזוזות וכו' עד הרי אלו פסולין. כבר נתבאר למעלה:

טו
 
הַכּוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין אוֹ מְזוּזָה וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה וְכָתַב אַזְכָּרָה [ל] מִן הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ הַכּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם אֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. הָיָה כּוֹתֵב שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֲרֵי זֶה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם וּמֵשִׁיב:

 כסף משנה  הכותב ס''ת וכו'. בהניזקין (גיטין נ"ד:) אמרינן דההוא דאמר ס''ת שכתבתי אזכרות שבו לא כתבתים לשמן ופסל רבי אמי הס''ת ומוכח התם דאפילו באזכרה אחת שכתבה שלא לשמה מיפסל: לפיכך הכותב וכו'. במ''ס ובירושלמי פרק אין עומדין, וטעם תיבת לפיכך כיון שאם כתב אזכרה אחת שלא לשמה נפסלו אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו כדי שלא יסיח דעתו מהכוונה ויפסל ס''ת. וכתב רבינו אפילו מלך ישראל לומר שאם הוא מלך עכו''ם ישיבנו כדי שלא יהרגנו. ומ''ש הכותב את השם וכו' עד מאות שלפניו. בתוספתא ובמ''ס וכתבו הרי''ף בהלכות ס''ת והטעם שצריך להתחיל מאות שלפניו היינו משום שמא יהא רוב דיו על הקולמוס ויפול כשיכתוב השם ויצטרך למוחקו או שמא נדבק שער בראש הקולמוס ויפסיד הכתב:

טז
 
הַטּוֹבֵל אֶת הַקֻּלְמוֹס לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם לֹא יַתְחִיל מֵאוֹת הַשֵּׁם אֲבָל מַתְחִיל הוּא מֵאוֹת שֶׁלְּפָנָיו. שָׁכַח לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם כֻּלּוֹ תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁטּוֹת. [מ] אֲבָל מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁטָּה וּמִקְצָתוֹ תָּלוּי פָּסוּל. וּבִשְׁאָר הַתֵּבוֹת אִם שָׁכַח כּוֹתֵב מִקְצָת הַתֵּבָה בַּשִּׁטָּה וּמִקְצָתָהּ לְמַעְלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה אֲבָל בִּמְזוּזָה וּתְפִלִּין [נ] אֵין תּוֹלִין בָּהֶן אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. אֶלָּא אִם שָׁכַח אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת גּוֹנֵז מַה שֶּׁכָּתַב וְכוֹתֵב אַחֶרֶת. וּמֻתָּר לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם עַל מְקוֹם [ס] הַגֶּרֶד וְעַל מְקוֹם הַמַּחַק בְּכֻלָּן:

 כסף משנה  שכח לכתוב השם וכו'. בהקומץ (מנחות ל') פלוגתא דתנאי וקאמר ר''ש שזורי כל השם תולין מקצתו אין תולין אמר רבין בר חיננא אמר עולא א''ר חנינא הלכה כר''ש שזורי וממילא משמע דדוקא בשם הוא דאין תולין הא בשאר תיבות תולין: בד''א בס''ת אבל בתפילין וכו'. בירושלמי פ''ק דמגילה והטעם משום דהוי שלא כסדרן. ואמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו ואין מחלק בין פרשיות בין תיבות לאותיות: מותר לכתוב וכו'. בפרק הקומץ הטועה בשם גורר את מה שכתב ותולה מה שגרר וכותב השם על מקום הגרר דברי ר' יהודה כלומר אם לא כתב שם בן ד' שהיה לו לכתוב גורר בתער שיהיה יפה מקום הגרר אבל לא ימחקנו בעוד שהכתב לח שלא יהיה נאה ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב רבה בר בר חנה א''ר יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה מוחק וכותב וכיון דאסיקנא דמותר לכתוב השם על המחק מכ''ש שכותבין אותו על הגרד ואפילו בתפילין ומזוזות ובלבד שיהיו כתובים כסדרן:

יז
 
כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת אָסוּר לָהֶם לַהֲפֹךְ הַיְרִיעָה עַל פָּנֶיהָ אֶלָּא פּוֹרֵשׂ עָלֶיהָ בֶּגֶד אוֹ כּוֹפְלָהּ:

 כסף משנה  כותבי ספרים וכו' עד בגד. ברייתא פרק בתרא דעירובין (דף צ"ה) ופ' הקומץ רבה בלשון הזה, ופי' הענין שהוא רוצה להגן שלא יפול אבק על האותיות ואמרו שלא יהפוך היריעה על פניה שנמצא הכתב תחתון לפי שהוא מנהג בזיון אלא פורס עליה בגד ואז לא יפול אבק על האותיות, וכתב רבינו תיקון אחר שיכפלנה:

יח
 
סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזָה שֶׁאָמַר הַסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ לֹא כָּתַבְתִּי הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן לִשְׁמָן אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן אֲבָל נֶאֱמָן הוּא לְהַפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ. וְלָמָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַפְסִיד עַל הַלּוֹקֵחַ אוֹ עַל זֶה שֶׁשְּׂכָרוֹ וְדוֹמֶה שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בַּאֲמִירָה זוֹ אֶלָּא שְׂכַר הָאַזְכָּרוֹת. לְפִיכָךְ אִם אָמַר סֵפֶר תּוֹרָה זֶה אוֹ תְּפִלִּין אֵלּוּ עוֹרוֹת שֶׁלָּהֶן אֵינָם מְעֻבָּדוֹת לִשְׁמָן מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן. שֶׁהֲרֵי הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאִם אֵין הָעוֹרוֹת מְעֻבָּדִים לִשְׁמָן אֵין שָׂכָר לוֹ כְּלָל:

 כסף משנה  ספר תורה תפילין ומזוזה וכו' עד אין שכר לו כלל. בגיטין פרק הניזקין (דף נ"ד:) ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א''ל ס''ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתים לשמן אמר ליה ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה אמר ליה רבי ירמיה נהי דאפסיד שכר אזכרות שכר דס''ת כוליה מי הפסיד אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזכרות שבו כתובות לשמן אינו שוה כלום. ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו א''ל ס''ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עיבדתים לשמן א''ל ס''ת ביד מי א''ל ביד לוקח א''ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ומאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה הכא כיון דמפסיד כולא אגריה ואתא ואמר אימור קושטא קאמר. ופרש''י התם איכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כרבי ירמיה אבל הכא גבי קלפים דידע הוא שיפסיד כל שכרו ואמר אימור קושטא קאמר:

יט
 
אֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין וּמְזוּזָה אֶלָּא בִּכְתָב אַשּׁוּרִית. וְהִתִּירוּ בַּסְּפָרִים לִכְתֹּב אַף בִּיוָנִי בִּלְבַד. וּכְבָר נִשְׁקַע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם וְנִשְׁתַּבֵּשׁ וְאָבַד לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין הַיּוֹם [ע] שְׁלָשְׁתָּן אֶלָּא אַשּׁוּרִית. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּכְתִיבָתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת בְּאוֹת שֶׁכָּל אוֹת שֶׁאֵין הָעוֹר מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ [פ] פָּסוּל. וְכָל אוֹת שֶׁאֵין הַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא סָכָל יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ פָּסוּל. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר [צ] בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלֹּא תִּדְמֶה הַיּוּ''ד [ק] לְוָא''ו וְלֹא וָא''ו לְיוּ''ד וְלֹא כָּ''ף לְבֵי''ת וְלֹא בֵּי''ת לְכָ''ף וְלֹא דָּלֶ''ת לְרֵי''שׁ וְלֹא רֵי''שׁ לְדָלֶ''ת וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עַד שֶׁיָּרוּץ כָּל הַקּוֹרֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  אין כותבין תפילין וכו'. משנה סוף פ''ק דמגילה (דף ח':) אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית רשב''ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. ובגמרא (דף ט':) א''ר אבהו א''ר יוחנן הלכה כרשב''ג. ומ''ש רבינו וכבר נשתקע יונית וכו' כלומר אותו לשון יוני שהיו מדברים בו בימי חכמי משנה כבר נשתקע וכו': שכל אות שאין העור וכו'. בפרק הקומץ (מנחות כ"ט) א''ר יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מקיפה מד' רוחותיה פסולה ושינה רבינו לשון גויל לעור כדי שיכלול דין זה גם לתפילין ומזוזה: וכל אות שאין התינוק וכו'. בהקומץ רבה שם (כ"ט:) רמי בר דיקולי דהוא חמוה דרמי בר תמרי איפסיק ליה כרעא דוי''ו דויהרג אתא לקמיה דר' זירא א''ל זיל אייתי ינוקא לא חכים ולא טיפש אי קרי ליה ויהרג כשר ואי לאו פסול: ומה שכתב לפיכך צריך ליזהר וכו'. נלמד מעובדא זו ועוד דבשבת פרק הבונה (דף ק"ג:) נמי תנא שלא יעשה יודי''ן ווי''ן ווי''ן יודי''ן ביתי''ן כפי''ן כפי''ן ביתי''ן:

כ
 
עוֹר שֶׁהָיָה נָקוּב לֹא יִכְתֹּב עַל גַּבֵּי הַנֶּקֶב. וְכָל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֶרֶת עָלָיו אֵינוֹ נֶקֶב וּמֻתָּר לִכְתֹּב עָלָיו. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִכְתֹּב עַל גַּבֵּי עוֹר הָעוֹף שֶׁנִּתְעַבֵּד. נִקַּב הָעוֹר אַחַר שֶׁנִּכְתַּב אִם נִקַּב [ר] בְּתוֹךְ הָאוֹת כְּגוֹן תּוֹךְ הֵ''א אוֹ תּוֹךְ מֵ''ם וְכֵן בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת כָּשֵׁר. נִקַּב בַּיָּרֵךְ שֶׁל אוֹת עַד שֶׁנִּפְסְקָה. אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא תִּדְמֶה לְאוֹת אַחֶרֶת. וְאִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה פְּסוּלָה:

 כסף משנה  עור שהיה נקוב וכו'. בשבת פרק שמונה שרצים (דף ק"ח) אמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וממילא שאם אינה עוברת נקב הוי ואסור לכתוב על גבי הנקב: לפיכך מותר לכתוב וכו'. שם מימרא דרב הונא: ניקב העור וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף כ"ט) אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב ניקב תוך הה''א כשר ירכו פסול ופירשו לה התם דניקב ירכו נשתייר בו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. ומה שכתב והוא שלא תדמה לאות אחרת נלמד מעובדא דרמי בר תמרי שכתבתי בסמוך:



הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק שני

א
 
כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. [א] כּוֹתְבִין אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת עַל אַרְבַּע קְלָפִין וְגוֹלְלִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּאַרְבַּע בָּתִּים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בְּעוֹר [ב] אֶחָד. וְשֶׁל יָד כּוֹתְבִין אוֹתָן הָאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת בְּאַרְבַּע דַּפִּין עַל קְלָף אֶחָד וְגוֹלְּלוֹ כְּמִין סֵפֶר תּוֹרָה מִסּוֹפוֹ לִתְחִלָּתוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּבַיִת אֶחָד:

 כסף משנה  כיצד כותבין וכו' עד על קלף אחד. ברייתות בפרק הקומץ (מנחות דף ל"ד ע"ב) ובמכילתא וכתבם הרי''ף בהלכות תפילין. ומה שכתב וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו. כן כתבו הרא''ש והמרדכי וספר התרומה. וכתבו דטעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בהקומץ שם (דף ל"א ע"ב) כורכה מאחד כלפי שמע:

ב
 
וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁאִם עָשָׂה הַסְּתוּמָה פְּתוּחָה אוֹ הַפְּתוּחָה סְתוּמָה פְּסָלָן. וּשְׁלֹשֶׁת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא (דברים יא-יג) 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' סְתוּמָה:

 כסף משנה  וצריך ליזהר בפרשיות. כן כתב המרדכי ואורחות חיים וכ''כ הרא''ש ז''ל בסדר תיקון תפילין:

ג
 
וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּמָלֵא וְחָסֵר עַד שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן כְּתוּבוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵן כְּתוּבוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה הַבָּדוּק. שֶׁאִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא פָּסוּל עַד שֶׁיִּמְחֹק הַיָּתֵר. וְאִם כָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר פָּסוּל וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. וְאֵלּוּ הֵן הַחֲסֵרוֹת וְהַמְּלֵאוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ:

 כסף משנה  וצריך ליזהר במלא וחסר וכו'. עד אין לו תקנה. במכילתא סוף פרשת בא אל פרעה:

ד
 
פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה (שמות יג-ב) 'קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר' מָלֵא. זָכוֹר מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. [הוֹצִיא מָלֵא. יֹצְאִים חָסֵר וָא''ו.] יְבִיאֲךָ מָלֵא. וְהָאֱמֹרִי חָסֵר. וְהַיְבוּסִי מָלֵא. לַאֲבֹתֶיךָ חָסֵר וָא''ו. הָעֲבֹדָה חָסֵר. מַצֹּת חָסֵר. הַשְּׁבִיעִי מָלֵא. מַצּוֹת מָלֵא. שְׂאֹר חָסֵר. גְּבֻלֶךָ חָסֵר. בַּעֲבוּר מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. וּלְזִכָּרוֹן מָלֵא. עֵינֶיךָ מָלֵא. תּוֹרַת מָלֵא. הוֹצִאֲךָ חָסֵר יוּ''ד. הַחֻקָּה חָסֵר. לְמוֹעֲדָהּ מָלֵא:

ה
 
פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה (שמות יג-ה) 'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ' חָסֵר יוּ''ד. וְלַאֲבֹתֶיךָ חָסֵר וָא''ו. חֲמֹר חָסֵר. בְּכוֹר מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. הוֹצִיאָנוּ מָלֵא. וַיַּהֲרֹג חָסֵר. בְּכוֹר מָלֵא. מִבְּכֹר חָסֵר. וְעַד בְּכוֹר מָלֵא. זֹבֵחַ חָסֵר וָא''ו. וְכָל בְּכוֹר מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. יָדְכָה כָּתוּב בְּהֵ''א. וּלְטוֹטָפֹת חָסֵר וָא''ו תִּנְיָנָא. עֵינֶיךָ מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. הוֹצִיאָנוּ מָלֵא:

ו
 
פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית (דברים ו-ד) 'שְׁמַע' עַיִ''ן שֶׁל שְׁמַע גְּדוֹלָה. דָּלֶ''ת שֶׁל אֶחָד גְּדוֹלָה. מְאֹדֶךָ חָסֵר. לְבָנֶיךָ מָלֵא. בְּבֵיתֶךָ בְּלֹא יוּ''ד שְׁנִיָּה. וּבְקוּמֶךָ מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. יָדֶךָ חָסֵר. לְטֹטָפֹת חָסֵר שְׁנֵי וָאוִי''ן. עֵינֶיךָ מָלֵא. מְזֻזוֹת חָסֵר וָא''ו רִאשׁוֹנָה. בֵּיתֶךָ בְּלֹא יוּ''ד שְׁנִיָּה. וּבִשְׁעָרֶיךָ מָלֵא:

ז
 
פָּרָשָׁה רְבִיעִית (דברים יא-יג) 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' חָסֵר. מִצְוֹתַי בְּוָא''ו אַחַת. יוֹרֶה מָלֵא. וּמַלְקוֹשׁ מָלֵא. וְתִירשְׁךָ חָסֵר וָא''ו. וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מָלֵא. יְבוּלָהּ מָלֵא. הַטֹּבָה חָסֵר. נֹתֵן חָסֵר. אֹתָם חָסֵר. לְאוֹת מָלֵא. לְטוֹטָפֹת חָסֵר וָא''ו שְׁנִיָּה. עֵינֵיכֶם מָלֵא. אֹתָם חָסֵר. בְּבֵיתֶךָ בְּלֹא יוּ''ד שְׁנִיָּה. וּבְקוּמֶךָ מָלֵא. מְזוּזוֹת מָלֵא. בֵּיתֶךָ בְּלֹא יוּ''ד שְׁנִיָּה. וּבִשְׁעָרֶיךָ מָלֵא. לַאֲבֹתֵיכֶם חָסֵר וָא''ו:

ח
 
וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתָגִין שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְהֵן כְּמוֹ זַיִנִּין זְקוּפוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תָּג כְּמוֹ שֶׁהֵן כְּתוּבִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן [ג] הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת שֶׁבְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ:

 כסף משנה  וצריך ליזהר בתגין וכו':

ט
 
פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה יֵשׁ בָּהּ אוֹת אַחַת בִּלְבַד וְהִיא מֵ''ם סְתוּמָה שֶׁל (שמות יג-י) 'מִיָּמִים' עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי''ן. פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה יֵשׁ לָהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן הֵ''א וְעַל כָּל הֵ''א מֵחֲמִשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי''ן. וְהֵן הֵ''א שֶׁל (שמות יג-יא) 'וּנְתָנָהּ'. וְהֵ''א רִאשׁוֹנָה וְהֵ''א אַחֲרוֹנָה שֶׁל (שמות יג-טו) 'הִקְשָׁה'. וְהֵ''א שֶׁל (שמות יג-טו) 'וַיַּהֲרֹג'. וְהֵ''א שֶׁל (שמות יג-טז) 'יָדְכָה'. פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן קוּ''ף שֶׁל (דברים ו-ז) 'וּבְקוּמֶךָ' יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי''ן. וְקוּ''ף שֶׁל (דברים ו-ח) 'וּקְשַׁרְתָּם' יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי''ן. וְטֵי''ת טֵי''ת פֵ''א שֶׁל (דברים ו-ח) 'לְטֹטָפֹת' עַל כָּל אוֹת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי''ן. פָּרָשָׁה רְבִיעִית יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת. פֵ''א שֶׁל (דברים יא-יד) 'וְאָסַפְתָּ' יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי''ן. וְתָי''ו שֶׁל וְאָסַפְתָּ יֵשׁ עָלֶיהָ זַיִ''ן אַחַת. וְטֵי''ת טֵי''ת פֵ''א שֶׁל (דברים יא-יח) 'לְטוֹטָפֹת' עַל כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי''ן. כָּל הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וְאִם לֹא עָשָׂה הַתָּגִין אוֹ הוֹסִיף וְגָרַע בָּהֶן לֹא פָּסַל:

י
 
הַלּוֹקֵחַ תְּפִלִּין מִמִּי [ד] שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה צָרִיךְ לְבָדְקָן. לָקַח מִמֶּנּוּ מֵאָה קְצִיצוֹת בּוֹדֵק מֵהֶן שָׁלֹשׁ קְצִיצוֹת. אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ. אִם מְצָאָם כְּשֵׁרִים הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ וַהֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְאֵין הַשְּׁאָר צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאִם לְקָחָם צְבָתִים צְבָתִים כֻּלָּן צְרִיכוֹת בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקַת הַצְּבָתִים מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְקוּחִים:

 כסף משנה  הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה וכו'. פרק בתרא דעירובין (דף צ"ז) אמר רב חסדא אמר רב הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחד של ראש או ב' של ראש ואחד של יד ואמרו שם בגמרא דחזקה דמחד גברא זבין ובעינן דיתמחי בשל יד ובשל ראש ואסיקנא התם דה''מ בכריכות אבל בצבתים בודק אפילו ארבע וחמש נמי. ופירש''י בצבתים דרך הלוקח ליקח צבת מאיש אחד וצבת מאיש אחר ולפיכך אף על פי שבדק צבת אחד צריך לבדוק גם שאר צבתים. וישוב דברי רבינו כך הם הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבדקן והא כיצד אם לקח ממנו מאה קציצות כלומר והם בכרך אחד או בצבת אחד בודק מהם ג' וכו' ואם לקח צבתים צבתים כלומר שהם כרוכין אגודות אגודות צריך לבדוק בכל צבת שתים של ראש ואחד של יד או שתים של יד ואחד של ראש:

יא
 
הַכּוֹתֵב תְּפִלִּין בִּכְתַב יָדוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחָן מִן הַמֻּמְחֶה אוֹ מִשְּׁאָר אָדָם וּבְדָקָן וְהֶחֱזִירָן לְעוֹרָן לְעוֹלָם אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקָם פַּעַם אַחֶרֶת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. כָּל זְמַן שֶׁחִפּוּיָן שָׁלֵם הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא נִמְחֲקָה אוֹת מִתּוֹכָן אוֹ שֶׁנִּקְּבָה. הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה אוֹמֵר אֵלּוּ מִשֶּׁל אָבִי אִימָא:

 כסף משנה  הכותב תפילין וכו' עד סוף הפרק. בירושל' פ' בתרא דעירובין:



הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק שלישי

א
 
שְׁמוֹנֶה הֲלָכוֹת יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה הַתְּפִלִּין כֻּלָּן הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וּלְפִיכָךְ כֻּלָּן מְעַכְּבוֹת וְאִם שִׁנָּה בְּאַחַת מֵהֶן פָּסַל. וְאֵלּוּ הֵם. שֶׁיִּהְיוּ מְרֻבָּעוֹת. וְכֵן תְּפִירָתָן בְּרִבּוּעַ. וַאֲלַכְסוֹנָן בְּרִבּוּעַ עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן אַרְבַּע זָוִיּוֹת שָׁווֹת. וְשֶׁיִּהְיֶה בָּעוֹר שֶׁל רֹאשׁ צוּרַת שִׁי''ן מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל. וְשֶׁיִּכְרֹךְ הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּמַטְלִית. וְשֶׁיִּכְרֹךְ אוֹתָן בְּשֵׂעָר מֵעַל הַמַּטְלִית. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסָן בְּבָתֵּיהֶן. וְשֶׁיִּהְיוּ תּוֹפְרִין אוֹתָן בְּגִידִין. וְשֶׁעוֹשִׂין לָהֶן מַעְבֹּרֶת מֵעוֹר הַחִפּוּי שֶׁתִּכָּנֵס בָּהּ הָרְצוּעָה עַד שֶׁתְּהֵא עוֹבֶרֶת וְהוֹלֶכֶת בְּתוֹךְ תּוֹבָר שֶׁלָּהּ. וְשֶׁיִּהְיוּ הָרְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת. וְשֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהֶן קֶשֶׁר יָדוּעַ כְּצוּרַת דָּלֶ''ת:

 כסף משנה  שיהיו מרובעות וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל"ה) ובפרק הקורא עומד (מגילה כ"ד:) תנא תפילין מרובעות הלמ''מ אמר רב פפא בתופרן ובאלכסונן כלומר שלא יפסידו בתפירתם את ריבועם במשיכת חוט התפירה ובאלכסונן נמי שיהא ריבוען מכוון אורכן כרוחבן כדי שיהא להם אותו אלכסון שאחז''ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא: ושיהיה בעור של ראש וכו'. פרק במה מדליקין (שבת כ"ח:) אמר אביי שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש רבינו דהיינו שי''ן מימין ושי''ן משמאל ובשימושא רבה צורה דשי''ן דימינא תלת רישי ודשמאלא ארבעה רישי ואי אפיך לית לן בה: ושיכרוך הפרשיות במטלית. ירושלמי פ''ק דמגילה כתבו הרי''ף סוף הלכות ס''ת הלכה למשה מסיני שטולין במטלית ומפרש רבינו דהיינו שיכרוך הפרשיות במטלית: ושיכרוך אותה בשיער. שם בירושלמי ובבבלי פ' שמונה שרצים (שבת דף ק"ח) הל''מ שהתפילין נכרכות בשיער ונתפרות בגידין: ושעושין להם מעבורת וכו'. בהקומץ רבה (מנחות ל"ה) אמר אביי האי מעברתא דתפילין הל''מ וכתב הערוך פירוש מעברתא דתפילין הוא תיתורא וכן גשרים נקראים מעברתא ונקראים תיתורא ובתפילין הוא מקום שמכניסין בו הרצועה ונקרא מעברתא דתפילי עד כאן לשונו. וכתב הרא''ש ז''ל ולא בעי למימר דתרווייהו חדא מילתא היא דהא בגמרא חשיבי כב' כלומר דגרסינן הכי אמר רב חננאל אמר רב האי תיתורא דתפילי הל''מ אמר אביי האי מעברתא דתפילי ושי''ן של תפילין הל''מ אלא משום דמחברי אהדדי חשיב להו כחדא ודעת רבינו דתרווייהו חדא כפשט לשון בעל הערוך ואף ע''ג דכבר א''ר חננאל דהל''מ הוא איידי דבעי אביי למימר דשי''ן של תפילין הל''מ אמר נמי דהאי מעברתא הל''מ לומר כי היכי דההיא מעברתא הל''מ כדא''ר חננאל א''ר ה''נ שי''ן הל''מ היא ואיצטריך למימר הכי דלא תימא רב חננאל ואביי פליגי דלרב חננאל שמיע ליה דתיתורא דוקא הל''מ ולא שי''ן ואביי שמיע ליה דשי''ן דוקא הלכה למ''מ ולא תיתורא להכי הדר אביי ואדכר מעברתא לומר דלא פליג אדרב חננאל. ומלשון רבינו נראה שהבתים והתיתורא של עור אחד הם וכ''כ הרא''ש ז''ל דמשמע כן מפירש''י והעולם לא נהגו כן לפי שעור הבתים דק ועור התיתורא צריך שיהיה עב וחזק מפני שהרצועה שם תמיד ולכן כופלים עור לשנים ועושין נקב מרובע בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה פי הבתים ונמצאת מעברתא מהעור העב החזק: ושיהיו הרצועות שחורות. בפרק הקומץ (שם) אמר רב יצחק רצועות שחורות הל''מ ואמר בגמרא דהיינו מבחוץ אבל מבפנים מאי זה גוון שירצה ובלבד שלא יהיו אדומות: ושיהיה הקשר וכו'. (שם) אמר רב יהודה בר רב שמואל משמיה דרב קשר של תפילין הל''מ. ומפרש רבינו דהיינו שיעשה קשר כעין דל''ת:

ב
 
כֵּיצַד עוֹשִׂים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. לוֹקְחִין עֵץ מְרֻבָּע אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ וּכְגָבְהוֹ. וְאִם הָיָה גָּבְהוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ אוֹ פָּחוֹת מִמֶּנּוּ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאֵין מַקְפִּידִין אֶלָּא עַל אָרְכּוֹ שֶׁיְּהֵא כְּרָחְבּוֹ. וְחוֹפְרִין בּוֹ שְׁלֹשָׁה חֲרִיצִין כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ אַרְבַּע רָאשִׁים כְּגוֹן זֶה:
וְלוֹקְחִין עוֹר וּמַרְטִיבִין אוֹתוֹ בְּמַיִם וּמְשִׂימִין בּוֹ אֶת הָעֵץ וּמַכְנִיסִין אֶת הָעוֹר בֵּין כָּל חָרִיץ וְחָרִיץ וּמְכַמְּשִׁים אוֹתוֹ וְהוּא רָטֹב מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ דְּמוּת שִׁי''ן שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁין מִיָּמִין [א] הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין וּדְמוּת שִׁי''ן שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבָּעָה רָאשִׁים מִשְּׂמֹאל הַמֵּנִיחַ:

ג
 
וּמַנִּיחִין אֶת הָעוֹר עַל הָעֵץ עַד שֶׁיִּיבַשׁ. וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ הָעוֹר מֵעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם שֶׁל עֵץ וְנִמְצָא הָעוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה בָּתִּים פְּנוּיִין. וּמַכְנִיסִין פָּרָשָׁה בְּכָל בַּיִת וּבַיִת. וּמַחְזִירִין מִקְצָת הָעוֹר מִלְּמַטָּה וְתוֹפְרִין אוֹתוֹ מֵאַרְבַּע פִּנּוֹתָיו. וּמַנִּיחִין מִן הָעוֹר שֶׁלְּמַטָּה מָקוֹם שֶׁתִּכָּנֵס בּוֹ הָרְצוּעָה כְּמוֹ [ב] תּוֹבָר וְהוּא הַנִּקְרָא מַעְבֹּרֶת:

ד
 
וְכֵיצַד עוֹשִׂין תְּפִלִּין שֶׁל יָד. לוֹקְחִין עֵץ מְרֻבָּע אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ וְיִהְיֶה גָּבְהוֹ כְּאֶצְבַּע אוֹ יָתֵר עַל זֶה מְעַט אוֹ פָּחוֹת מְעַט וּמְחַפִּין אוֹתוֹ בְּעוֹר רָטֹב וּמַנִּיחִין אֶת הָעוֹר עַל הָאִמּוּם עַד שֶׁיִּיבַשׁ וְחוֹלֵץ אֶת הָעוֹר וּמַנִּיחַ אֶת אַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת בִּמְקוֹם הָעֵץ וּמַחֲזִיר מִקְצָת הָעוֹר מִלְּמַטָּה וְתוֹפְרוֹ מֵאַרְבַּע פִּנּוֹתָיו. וּמַנִּיחִין מִן הָעוֹר תּוֹבָר מְקוֹם הָרְצוּעוֹת:

 כסף משנה  (ב-ד) כיצד עושין וכו' עד מקום הרצועות. פשוט הוא וקצתו בשימושא רבה ופירוש מלת תובר כתב בעל הערוך שתוברות הם לולאות כגון בית כניסת המיין שעושים למכנסיים:

ה
 
* כֵּיצַד סִדּוּר הַפָּרָשִׁיּוֹת בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. מַכְנִיס פָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא (דברים יא-יג) 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' [ג] בְּבַיִת רִאשׁוֹן שֶׁהוּא עַל יְמִין הַמֵּנִיחַ. וּ (דברים ו-ד) 'שְׁמַע' סְמוּכָה לָהּ. (שמות יג-יא) 'וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ' בְּבַיִת שְׁלִישִׁי סְמוּכָה לִשְׁמַע. וְ(שמות יג-ב) 'קַדֶּשׁ לִי' בְּבַיִת רְבִיעִי שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַקּוֹרֵא שֶׁלְּפָנָיו כְּנֶגֶד פְּנֵי הַמֵּנִיחַ קוֹרֵא עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה כְּגוֹן זֶה:
וְאִם הֶחֱלִיף סִדּוּר זֶה פְּסוּלוֹת:

 ההראב"ד   כיצד סדור הפרשיות כו' עד אם החליף סדור זה פסולות. כתב הראב''ד ז''ל רבינו האי ז''ל אינו אומר כן אלא הויות באמצע קדש מימין המניח והיה כי יבאך סמוך לה שמע משמאלו והיה אם שמע סמוך לה באמצע והוא בהיפך לקורא שכנגדו והקורא קורא כסדרן על שמע והיה אם שמע נאמר שהוא כסדר הקורא בתורה מימין לשמאל והמחבר הזה שם הברייתא השנויה בגמרא מימין הקורא והברייתא שהביאו בקושיא ואמרו והא תניא איפכא שם אותה לימין המניח והוא תימה שהגמרא הניחה סדר המניח שעושה המצוה ופירשה סדר הקורא שאין לנו צורך בקריאתו ועוד כי שמע והיה אם שמע לפי פשוטה מן הראש הוא מתחיל ולא מן האמצע ולדברי זה המחבר לעולם שמע מן האמצע ולפיכך תפס הגאון ז''ל דרך פשיטות הגמרא ושם הויות באמצע עכ''ל:

 כסף משנה  כיצד סידור הפרשיות וכו'. פרק הקומץ רבה (מנחות ל"ד:) ת''ר כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל והתניא איפכא אמר אביי ל''ק כאן לימין הקורא וכאן לימין המניח כ''כ הרי''ף בהלכות תפילין. וגירסת רבינו והקורא קורא כסדרן וכתב הרא''ש ז''ל שהיא גירסת ר''ת ומפרש רבינו והקורא קורא כסדרן כלומר כסדר שכתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך [מימין] שמע והיה אם שמוע [משמאל היינו ימין ושמאל הקורא] וכן דעת רש''י ז''ל. וכתב הרא''ש ז''ל דהכי משמע במכילתא בפ' והיה כי יביאך דתני בד' מקומות הזכיר הכתוב פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד' פרשיות והדר תני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן יגנזו ומשמע כסדר ששנאן ברישא אך ר''ת ור''ח ורבינו האי ורב שרירא ז''ל חולקים על רבינו ומפרשים הסוגיא בענין אחר: וכתב הראב''ד על דברי רבינו א''א רבינו האי אינו אומר כן וכו'. ולפיכך תפס הגאון דרך פשיטות הגמ' ושם ההויות באמצע עכ''ל: וכבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוניל וזה לשון השאלה: יורנו רבינו מה שכתב בפ''ג כיצד סדור הפרשיות בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית ראשון שהוא על ימין המניח וכו' ונחנו תלמידיך קבלנו מרבותינו שקבלו מהגאונים ורבינו האי בראשם דבעינן הויות באמצע וכן פירשו בסנהדרין הא דאמר רב יהודה אמר רב כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע. וגם כן קבלנו מהם כי הקלף נקרא אותו צד שהשיער דבוק בו בעודו חי ודוכסוסטוס אותו צד שהיה דבוק בבשר וכמדומה לנו שנמצא בספרו הפך זה על כן משכנו ידינו מהם עד שיבא דברך יורנו כדת מה לעשות: תשובה זה שעלה בדעתכם בסדור הפרשיות וקלף שהוא החלק שהשיער דבוק בו כך היה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכך כתב אותו שכתב חיבור בתפילין שמו רבי משה בר מיימון מקורטובא ואותו חיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי מערב מלפני וגם ה''ר יצחק זכרונו לברכה כוותיה ס''ל בתשובה וגם חכם אחד יש שמו רבי יעקב קלעי ככה עשה והרבה גאונים חלקו על דבר זה וכל אנשי מזרח וכל אנשי ארץ הצבי הקדמונים חולקים על דבר זה ואמרו כי החכמים הנאמנים פתחו התפילין של רבינו האי והיא כתובה על הסדר שכתבתי בחבורי ורבי משה דרעי כשבא מן המערב לארץ ישראל היתה תפלה שלו כמו אנשי מקומכם וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהם השליך תפליו ועשה על הסדר. והראיה ברורה בדבר זה מה שאמרו בהקומץ רבה והקורא קורא כסדרן כלומר כדי שיהא הקורא קורא קריאת הפרשיו' כסדר התור' ונוסח זה לא היה בספרים שלנו אבל הנה מצאתי הנוסחאות הישנות וכך היה כתוב בהם בכלן ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולם זהירים במצוה זו וכסדר התורה כתבו איש מפי איש ולדברי הכל תפלה של יד סדר פרשיותיה על סדר התורה ודין הוא שתהא כתיבת שתיהן שוה שהרי לדברי רבי יוסי טולה עור על של ראש ומניחה על ידו ש''מ סדר אחד לשתיהן. וכן לענין קלף ודוכסוסטוס טעות גדולה כל האומר כמו שעלה על דעתכם שהדבר ידוע שאנו מצריכין להיות הכתיבה תמה נאה ביותר ובפירוש אמרו חכמים שהכותב על דוכסוסטוס יכתוב במקום שיער והכתיבה שעל הקלף תהיה במקום בשר ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים שהקלף הוא אותו חלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין אותו הערביים ר''ק ועושים אותו בסיד ולו שני פנים האחד חלק ביותר שהוא הנאה לכתוב עליו ואחד שבו אדמומית מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו אינו נאה אלא מפוזרת ומדובללת והוא מקום השיער והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור שקורין אותו בלשון ערבי קשט ויש לו שני פנים האחד נאה לכתיבה והוא מקום השיער והפנים האחרים דבוקים בחלק העבה אינם ראויים לכתיבה כלל אלא הדיו נבלע בהם וכל האותיות יהיו מטושטשות, נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם. והראיה השנית שהכרעתי בה דברי האומר כדברי שכתבתי בחבורי זו היא כי הדבר ידוע שספר תורה מקודש יותר מן התפילין והתפילין מקודשים יותר מן המזוזה וכך היא ההל''מ שיהא עור כל אחד מהם חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו ס''ת הוא עור שלם ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה ומזוזה על הדוכסוסטוס על החצי האחר הדק נמצא כל אחד מהם לפי מעלתו בקדושה מעלת עורו הקיימת וכתיבת כל אחד במקום הנאה לכתיבה כדי שתהיה כתיבתן תמה עכ''ל. ומ''ש בתשובתו וכן כתב אותו שכתב חבור בתפילין שמו רמב''ם מקורטבא הוא חכם אחד בן עירו של רבינו ושמו כשמו וחיבר חבור בתפילין לבד שאילו רבינו לא בתפילין לבד חיבר או טעות הוא שנפל בתשובה זו מ''מ אנו למדים ממנה הצריך לנו לענין שיטת רבינו וכבר פשט המנהג בכל המקום אשר שמענו שמעם כדברי רבינו ורש''י ז''ל בסדר הפרשיות: ואם החליף וכו'. בהקומץ מימרא דרב חננאל אמר רב (ד' ל"ד ב:):

ו
 
תְּפִלָּה שֶׁל יָד כּוֹתְבָם בְּאַרְבָּעָה דַּפִּין בְּעוֹר אֶחָד אָרֹךְ כְּסֵפֶר תּוֹרָה עַל סִדּוּרָן בַּתּוֹרָה כְּגוֹן זֶה
אִם כְּתָבָן עַל אַרְבַּע עוֹרוֹת וְהִכְנִיסָן בְּבַיִת אֶחָד יָצָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְדַבְּקָם:

 כסף משנה  תפלה של יד וכו'. שם ת''ר כיצד כותבין תפלה של יד כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור ואם כתבן על ד' עורות והניחן בבית אחד יצא וצריך לדבק דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך ואסיקנא התם דהדר ביה ר''י:

ז
 
כְּשֶׁהוּא גּוֹלֵל הַפָּרָשִׁיּוֹת בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד גּוֹלֵל אוֹתָן מִסּוֹפָן לִתְחִלָּתָן עַד שֶׁתִּמְצָא [ד] כְּשֶׁתִּפְתַּח הַפָּרָשָׁה תִּקְרָא כָּל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה מִתְּחִלָּתָהּ עַד סוֹפָהּ:

 כסף משנה  כשהוא גולל הפרשיות וכו'. כבר נתבאר:

ח
 
וּכְשֶׁמַּכְנִיסִין אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת בַּבָּתִּים שֶׁלָּהֶם כּוֹרְכִין אוֹתָן בְּמַטְלִית וְעַל הַמַּטְלִית שֵׂעָר וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָן בְּבָתֵּיהֶן. וְשֵׂעָר זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׂעַר בְּהֵמָה אוֹ שֶׁל חַיָּה טְהוֹרָה וַאֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל הָעָם (לְבָרְכָן) [לְכָרְכָן] בִּשְׂעַר זְנַב הָעֲגָלִים:

 כסף משנה  וכשמכניסין את הפרשיות וכו'. כבר נתבאר בראש הפרק. ועל מ''ש רבינו כורכין אותן במטלית ועל המטלית שיער כתב סמ''ג דבר זה להיפך בירוש' דמגילה הל''מ שיהו כותבין בעורות וכורכין בשיער וטולין במטלית וכן הוא בשימושא רבה. וי''ל לדעת רבינו דכיון דמוטב לכרוך השיער על המטלית מלכרוך השיער על הפרשה ואח''כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב כמו שהוא כשכורך השיער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושימושא רבה לא אתו למימר אלא שצריך שיהיה שם כריכת שיער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהיה קפידא על הסדר וכ''כ סמ''ק וא''ח והגהות מיימון דאין קפידא על הסדר: ומ''ש ושיער זה צריך להיות וכו'. ברייתא פ''ח שרצים (שבת ק"ח): וכבר נהגו וכו' בשל עגל. כתוב בשימושא רבה כדי שיזכור עון העגל ולא יחטא. ומ''ש בשיער זנב לפי שהוא ארוך ונאות לקשירה יותר משיער שעל גופו:

ט
 
כְּשֶׁתּוֹפְרִין אֶת הַתְּפִלִּין אֵין תּוֹפְרִין אֶלָּא בְּגִידִין שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ שֶׁל חַיָּה טְהוֹרָה וַאֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. לוֹקְחִין הַגִּידִין שֶׁיֵּשׁ בַּעֲקֵב הַבְּהֵמָה אוֹ הַחַיָּה טְהוֹרִים וְהֵם לְבָנִים. וְאִם הֵם קָשִׁים מְרַכְּכִין אוֹתָן בַּאֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כְּפִשְׁתָּן וְטוֹוִין אוֹתָן וְשׁוֹזְרִין אוֹתָן וּבָהֶן תּוֹפְרִין הַתְּפִלִּין וִירִיעוֹת סֵפֶר תּוֹרָה:

 כסף משנה  כשתופרים את התפילין וכו' עד שלהם. ברייתא פרק שמנה שרצים:

י
 
כְּשֶׁתּוֹפְרִין הַתְּפִלִּין תּוֹפְרִין אוֹתָן בְּרִבּוּעַ. וַהֲלָכָה רוֹוַחַת שֶׁיִּהְיוּ בְּכָל צַד שָׁלֹשׁ תְּפִירוֹת עַד שֶׁיִּהְיוּ הַכּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה [ה] תְּפִירוֹת בֵּין שֶׁל יָד בֵּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם עָשָׂה הַתְּפִירוֹת עֶשֶׂר אוֹ [ו] אַרְבַּע עֶשְׂרֵה עוֹשֶׂה. וְכָל הַתְּפִירוֹת יִהְיֶה הַחוּט שֶׁלָּהֶן סוֹבֵב מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת:

 כסף משנה  כשתופרים התפילין וכו'. כבר נתבאר בראש הפרק. ומ''ש והלכה רווחת וכו' עד או י''ד עושה. בשימושא רבה: וכל התפירות וכו'. כ''כ גם הרא''ש ונראה שטעמם מפני שהם מפרשים כן מ''ש בשימושא רבה על מספר התפירות בר מדעייל ונפיק:

יא
 
וְצָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ הֶחָרִיץ שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד מְקוֹם [ז] הַתֶּפֶר. וְאִם הָיָה הֶחָרִיץ נִכָּר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אַרְבָּעָה רָאשִׁין נִרְאִין לַכּל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶחָרִיץ מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַתֶּפֶר כְּשֵׁרוֹת. וְאִם אֵין חָרִיץ נִכָּר פְּסוּלוֹת. וְצָרִיךְ לְהַעֲבִיר בְּתוֹךְ כָּל חָרִיץ וְחָרִיץ עַל גַּבֵּי הָעוֹר חוּט אוֹ מְשִׁיחָה לְהַבְדִּיל בֵּין בַּיִת לְבַיִת. וּמִנְהָג פָּשׁוּט לְהַעֲבִיר גִּיד מִגִּידֵי הַתְּפִירָה בְּכָל חָרִיץ וְחָרִיץ מִשְּׁלָשְׁתָּן:

 כסף משנה  וצריך שיגיע החריץ וכו' ואם אין חריץ ניכר פסולות. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל"ד:) וכתבה הרי''ף בהלכות תפילין ושוין שנותן משיחה וחוט בין כל אחד ואחד ואם אין חריצן ניכר פסולות: ומ''ש שצריך שיגיע החריץ עד מקום התפר. (שם דף ל"ה) אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמינכר תו לא צריך. ופרש''י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. והרא''ש כתב שי''מ שחריץ של שי''ן דהיינו חודה של שי''ן למטה יגיע עד איחוי התפר וכפי' זה נראה, ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי''ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ''ל: ומ''ש רבינו שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהיה ניכר החריץ. טעמו מדתני' בהקומץ (שם ל"ד) ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני ואם כן כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע''פ שהמרדכי נסתפק בזה רבינו פשיטא ליה:

יב
 
וְכֵיצַד עוֹשִׂין הָרְצוּעוֹת. לוֹקְחִין רְצוּעָה שֶׁל עוֹר רְחָבָה כְּאֹרֶךְ הַשְּׂעוֹרָה. וְאִם הָיְתָה רְחָבָה מִזּוֹ הַשִּׁעוּר כְּשֵׁרָה. וְאֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל רֹאשׁ כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הָרֹאשׁ וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר וְתִמְתַּח שְׁתֵּי הָרְצוּעוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן עַד [ח] שֶׁיַּגִּיעוּ לַטַּבּוּר אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מְעַט. וְאֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הַזְּרוֹעַ וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר וְתִמָּתַח רְצוּעָה אַחַת עַל אֶצְבַּע אֶמְצָעִית וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אֶצְבָּעוֹ שָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת וְיִקְשֹׁר. וְאִם הָיוּ הָרְצוּעוֹת אֲרֻכּוֹת יָתֵר עַל שִׁעוּרִים הָאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת:

 כסף משנה  רחבה כאורך שעורה. כ''כ הרי''ף ז''ל: ואורך רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש וכו'. בסוף פרק הקומץ (שם ל"ה:) וכמה שיעורייהו אמר ר''ל עד אצבע צרידא רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט רבה קטיר להו ופשיט שדי להו רב אחא בר יעקב קטר ליה ומתלית ליה. ונראה שרבינו מפרש אצבע צרידא אצבע אמצעי וברצועה של יד מיירי וקטר ליה ומתלית ליה היינו קשר באמצע צרידא ומתלית פירוש קושר סביב אצבעו ג''פ ורבה קטיר להו ופשיט שדי להו קאי ארצועה של ראש וקטר להו היינו שהיה מקיף הראש וקושר הקשר ושאר הרצועות פשיט שדי כלומר היה פושטן ומשליכן שיהיו תלויות לפניו. ומ''ש רבינו עד שיגיעו עד הטבור נראה שכך היתה קבלה בידו. והטור כתב שיגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה וי''א של צד ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור:

יג
 
וּמַכְנִיס רְצוּעָה שֶׁל רֹאשׁ בַּתּוֹבָר שֶׁלָּהּ. וּמַקִּיף בְּמִדַּת רֹאשׁוֹ וְקוֹשֵׁר קֶשֶׁר מְרֻבָּע כְּמִין דָּלֶ''ת. וְקֶשֶׁר זֶה צָרִיךְ כָּל תַּלְמִיד חָכָם לְלָמְדוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ צוּרָתוֹ בִּכְתָב אֶלָּא בִּרְאִיַּת הָעַיִן. וְכֵן בְּשֶׁל יָד קוֹשֵׁר קֶשֶׁר כְּמִין [ט] יוּ''ד. וְתִהְיֶה הָרְצוּעָה שֶׁל יָד עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת בְּתוֹךְ הַקֶּשֶׁר כְּדֵי שֶׁיַּרְחִיב וִיקַצֵּר בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה לִקְשֹׁר עַל יָדוֹ:

 כסף משנה  וקשר זה צריך כל תלמיד חכם וכו'. פרקא קמא דחולין (דף ט') מימרא:

יד
 
הָרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד פְּנֵיהֶם הַחִיצוֹנִים שְׁחוֹרִים וְזוֹ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. אֲבָל אֲחוֹרֵי הָרְצוּעוֹת הוֹאִיל וּמִבִּפְנִים הֵן אִם הָיוּ יְרֻקּוֹת אוֹ לְבָנוֹת כְּשֵׁרוֹת. אֲדֻמּוֹת לֹא יַעֲשֶׂה שֶׁמָּא תֵּהָפֵךְ הָרְצוּעָה וּגְנַאי הוּא לוֹ. וְלֹא יִהְיֶה אֲחוֹרֵי הָרְצוּעָה לְעוֹלָם אֶלָּא כְּעֵין הַקְּצִיצָה אִם יְרֻקָּה יְרֻקִּין וְאִם לְבָנָה לְבָנִים. [י] וְנוֹי הוּא לַתְּפִלִּין שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן שְׁחוֹרוֹת הַקְּצִיצָה וְהָרְצוּעָה כֻּלָּהּ:

 כסף משנה  הרצועה של תפילין וכו'. בפרק הקומץ (מנחות דף ל"ה) אמר רבי יצחק רצועות שחורות הל''מ ואוקימנא לה מבחוץ אבל מבפנים מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום משום גנאי ודבר אחר מאי גנאי ודבר אחר מבפנים איכא זימנין דמתהפכא. והא דאמרי' משום גנאי יש מפרשים שמא יאמרו שמיפה עצמו למצוא חן בעיני הזונות ודבר אחר כהני עכו''ם שעושין סימנין מבגד אדום. ורש''י ז''ל פירש גנאי שמא יאמרו מדם חטיטיו נצבעו ודבר אחר שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם. ורבינו כתב טעם דגנאי לבד ולא חשש לכתוב עוד או שמא לא היה בגירסתו. ומ''ש ולא יהיה אחורי הרצועה וכו':

טו
 
הָעוֹר שֶׁמְּחַפִּין בּוֹ הַתְּפִלִּין וְשֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ הָרְצוּעוֹת הוּא עוֹר שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף הַטְּהוֹרִים וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאִם עָשָׂה מֵעוֹר טְמֵאִים אוֹ שֶׁחִפָּה תְּפִלִּין בְּזָהָב פְּסוּלוֹת. וְעוֹר הָרְצוּעָה צָרִיךְ עִבּוּד לִשְׁמָהּ. אֲבָל בְּעוֹר [כ] שֶׁמְּחַפִּין בּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ עִבּוּד כְּלָל אֲפִלּוּ עֲשָׂהוּ מַצָּה כָּשֵׁר. וּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָן בְּעוֹר מַצָּה:

 כסף משנה  העור שמחפין בו וכו'. פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ח:) ת''ר ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואף על פי שלא עבדן לשמה רשב''ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמה ופסק כת''ק. ומ''ש עור מצה. פי' דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ: ומ''ש ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה:

טז
 
אֵין עוֹשִׂין הַתְּפִלִּין אֶלָּא [ל] יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲשִׂיָּתָן כִּכְתִיבָתָן מִפְּנֵי הַשִּׁי''ן שֶׁעוֹשִׂין בָּעוֹר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם חִפָּן הַכּוּתִי אוֹ תְּפָרָן פְּסוּלוֹת וְהוּא הַדִּין לְכָל הַפָּסוּל לְכָתְבָן שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹתָן:

 כסף משנה  אין עושין התפילין אלא ישראל וכו':

יז
 
תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ שֶׁל יָד וְשֶׁל יָד עוֹשִׂין אוֹתָהּ שֶׁל רֹאשׁ לְפִי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה. וְכֵן רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ לִתְפִלָּה שֶׁל יָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלְּבָשָׁן. אֲבָל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שֶׁלֹּא לְבָשָׁן אָדָם מֵעוֹלָם אִם רָצָה לְהַחֲזִירָן לְיָד מֻתָּר. וְכֵיצַד עוֹשִׂין. טוֹלֶה עָלֶיהָ עוֹר עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אַחַת וְקוֹשְׁרָהּ עַל יָדוֹ:

 כסף משנה  תפלה של ראש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל"ד:) א''ר יוסי מודה לי רבי יהודה שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתים של ראש שטולה עור על אחד מהם כלומר דכשטולה עור אחד עליה נראה כבית אחת. והא שלח ר' חנינא משום ר' יוחנן תפלת ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא קשיא הא בעתיקתא הא בחדתא בחדתא כלומר שלא הניחן אדם לעולם וצ''ל דשל יד שעשאה של ראש בשעשה לה ארבעה בתים והכניס כל פרשה בבית אחד דאי לאו הכי פסולה דהא אם אין חריצן ניכר פסולה. ומ''ש וכן רצועה של תפלה של ראש וכו'. נלמד מהדין הנזכר בסמוך:

יח
 
תְּפִלִּין שֶׁנִּפְסְקוּ הַתְּפִירוֹת שֶׁלָּהֶן אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַתְּפִירוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ שָׁלֹשׁ תְּפִירוֹת אֲפִלּוּ זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּישָׁנוֹת אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת כָּל זְמַן שֶׁפְּנֵי טַבְלָן קַיָּמוֹת כְּשֵׁרוֹת. וְאֵלּוּ הֵן הַחֲדָשׁוֹת כָּל שֶׁאוֹחֲזִין מִקְצָת הָעוֹר שֶׁנִּקְרַע תִּפְרוֹ וְתוֹלִין בּוֹ הַתְּפִלִּין וְהוּא חָזָק וְאֵינוֹ נִכְרָת הֲרֵי אֵלּוּ חֲדָשׁוֹת. וְאִם אֵין רָאוּי לִתְלוֹת בּוֹ אֶלָּא הוּא נִפְסָק הֲרֵי אֵלּוּ יְשָׁנוֹת:

 כסף משנה  תפילין שנפסקו וכו'. שם (דף ל"ה) אמר רב הונא תפילין כל זמן שפני טבלן קיימות כשרה ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרה שלש פסולה אמר רבא הא דאמר מר שתים כשרה לא אמרן אלא זו שלא כנגד זו אבל זו כנגד זו פסולה וזו כנגד זו נמי לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. א''ל אביי לרב יוסף ה''ד עתיקתא וה''ד חדתא א''ל כל היכא דכי מתלית בשלחא והדר חלים חדתא ואידך עתיקתא. ופירוש רבינו ברור הוא וי''מ בענין אחר וז''ל והר''י אסכנדרי ז''ל בביאור א''ח יש מפרשים הא מימרא דרב הונא שכל זמן שטבלה קיימת פי' התיתורא תהא קיימת בתפירותיה כולם כשרה ורב חסדא אמר אפילו נפסקו שתי תפירות עדיין כשרה שאין נפסלת אלא בפסיקת ג' תפירות אמר רבא הא דאמר רב חסדא דבפסיקת שתי תפירות לא מפסלא היינו דוקא כשנפסקו זה שלא כנגד זה שכל תפירה מי''ד תפירות יש לה פנים ואחור שאם נפסקת התפירה שמצד פנים תהא התפירה שכנגדה מאחור קיימת וכן אם נפסקה מצד חוץ תהא אותה שכנגדה מצד פנים קיימת אבל אם נפסקה מבפנים ומאחור שנמצאות שנעשו שתים זו כנגד זו מופסקות פסולה ולא אמרן בנפסקו שתים זו כנגד זו שפסולה אלא בחדתא שע''י שהם חדשות ועדיין לא נתיישב העור העליון על התחתון אלא על ידי חיבור התפירה שלמעלה ומלמטה הילכך כשניתקו שתי התפירות זו כנגד זו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שלא נשתייר לתיתורא במה שתתיישב פסולה ודוקא כשהיא חדשה אבל כשהיא ישנה ומתיישבת במקומה אחר חתיכת התפירות כשרה אפי' נפסקו שתי תפירות זו כנגד זו ונתן סימן לחדשות כל היכא דמתלי השלחא פירוש כל זמן שאוחזן בעור התיתורא ומתלי השלחא עורו מתפשט ונבדל מדביקותו העליון והתחתון וכשמניחו חוזר ומתיישב במקומו נקראים חדשים ופסולות אבל אם אוחז עור התיתורא ומושכו ואינו בא אחריו אלא עומד במקומו ואין נבדל העליון מהתחתון כשרות אפילו נפסקו שתים זו כנגד זו שכגון זה נקראים עתיקתא. עוד יש סימן אחר כל היכא דמתלי במיתונא פירוש כשמושך ברצועה התלויה בה ואתיא עור התיתורא אבתרה כלומר שנבדל עור התחתון מהעליון ע''י משיכתו נקראים חדתא ופסולות זו כנגד זו ואם אין נפסק התיתורא העליון מן התחתון ע''י משיכה כזו אלא עומד ומתיישב במקומו ואינו כווץ נקראים ישנות. זהו פי' סוגיא זו על דעת הרמב''ם ז''ל אמנם רש''י והרא''ש מפרשים בעור חיפוי הבתים עכ''ל. ודבריו מיוסדים על גי' רש''י ז''ל שהיא וזה כנגד זה נמי לא אמרן אלא בחדתא אבל בעתיקתא לית לן בה אבל גירסת הרי''ף היא כמ''ש לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה והיא גירסת רבינו:

יט
 
רְצוּעָה שֶׁנִּפְסְקָה [מ] אֵין קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ וְאֵין תּוֹפְרִין אוֹתָהּ אֶלָּא מוֹצִיאָהּ וְגוֹנְזָהּ וְעוֹשִׂין אַחֶרֶת. וְשִׁיּוּרֵי הָרְצוּעָה פְּסוּלִין עַד שֶׁיְּהֵא אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ כַּשִּׁעוּר אוֹ יָתֵר עָלָיו. וּלְעוֹלָם יִזָּהֵר לִהְיוֹת פְּנֵי הָרְצוּעָה לְמַעְלָה בְּעֵת שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָן עַל יָדוֹ וְעַל רֹאשׁוֹ:

 כסף משנה  רצועה שנפסקה וכו'. שם (ל"ה.) אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיקא ליה רצועה דתפילין אמר ליה מהו למקטריה אמר ליה וקשרתם שתהא קשירה תמה אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למתפריה ועיולי תפירה לגו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש''י דפשט ליה לאיסורא וכן דעת רבינו. וכתב הרא''ש ז''ל ומיירי ברצועה המקפת את הראש ואת הזרוע דהתם בעינן קשירה תמה: ושיורי הרצועה וכו'. (ג"ז שם) א''ר פפא גרדומי רצועה כשרים ולא היא כלומר ואינן כשרים עד דליהוי בהו שיעורא: ולעולם יזהר וכו'. שם אמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר ומוכח התם דקאי ארצועות שהן חלקות מצד אחד וצבועות שחורות והוא נוייהן:



הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק רביעי

א
 
הֵיכָן מְנִיחִין תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. מְנִיחִין אוֹתָן עַל הַקָּדְקֹד שֶׁהוּא סוֹף הַשֵּׂעָר שֶׁכְּנֶגֶד הַפָּנִים וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמּוֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס בּוֹ. וְצָרִיךְ לְכַוֵּן אוֹתָם בָּאֶמְצַע כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בֵּין הָעֵינַיִם. וְיִהְיֶה הַקֶּשֶׁר בְּגֹבַהּ הָעֹרֶף [א] שֶׁהוּא סוֹף הַגֻּלְגּלֶת:

 כסף משנה  היכן מניחין תפילין וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל"ז) בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. פי' מכה: ומ''ש וצריך לכוין וכו' ויהי' הקשר בגובה העורף וכו'. שם (דף ל"ה) א''ר יעקב אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה ועוד שם צריך שיהא הקשר כלפי פנים ופי' רש''י למעלה בגובה הראש ולא למטה בצואר. כלפי פנים ממול עורף ולא בצדי הראש, ומזה נלמוד שצריך לכוין אותה באמצע דכיון שהקשר הוא ממול עורף ממילא הקציצה היא בין העינים ובלאו הכי צריך לעשות כן כדי לקיים קרא דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך:

ב
 
וְשֶׁל יָד קוֹשֵׁר אוֹתָהּ עַל שְׂמֹאלוֹ עַל הַקִּבֹּרֶת וְהוּא הַבָּשָׂר הַתּוֹפֵחַ שֶׁבַּמַּרְפֵּק שֶׁבֵּין פֶּרֶק הַכָּתֵף וּבֵין פֶּרֶק הַזְּרוֹעַ שֶׁנִּמְצָא כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּק מַרְפֵּקוֹ לִצְלָעָיו תִּהְיֶה תְּפִלָּה כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְנִמְצָא מְקַיֵּם (דברים ו-ו) 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' (דברים ו-ו) 'עַל לְבָבֶךָ':

 כסף משנה  ומה ומה שכתב ושל יד קושר אותה על שמאלו. שם (דף ל"ו ל"ז) ידך זו שמאל ומייתי לה מדכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ור' נתן יליף לה מקרא אחרינא: ומה שכתב על הקיבורת. ג''ז שם (דף ל"ז) על ידך זו קיבורת וכתבו התוספות והרא''ש קיבורת לשון קיבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני. וכתבו התוס' והרא''ש ז''ל דהיינו גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והקובד''ו וכן דעת רבינו וכן הסכימו כל הפוסקים וכן המנהג פשוט:

ג
 
הַמֵּנִיחַ תְּפִלָּה שֶׁל יָד עַל פַּס יָדוֹ אוֹ שֶׁל רֹאשׁ עַל מִצְחוֹ הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ צְדוֹקִים. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגֻלָּה כֶּאֱגוֹז אֵין בָּהּ מִצְוָה כְּלָל. אִטֵּר מֵנִיחַ תְּפִלִּין בִּימִינוֹ שֶׁהוּא שְׂמֹאל שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו מֵנִיחַ אוֹתָהּ בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא שְׂמֹאל כָּל אָדָם. וּמְקוֹם קְשִׁירַת הַתְּפִלִּין וּמְקוֹם הֲנָחָתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לְמָדוּם:

 כסף משנה  המניח תפלה של יד וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה עומד (דף כ"ד:) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים. ובגמרא לימא תנינא להא דתנו רבנן תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב פפא דעבידא כי אמגוזא. ואמתניתין פירש''י סכנה שלא תכנס בראשו. נתנה על מצחו של ראש ושל יד על פס ידו הרי זה דרך הצדוקים שמניחין מדרש חכמים והולכים אחר המשמע. ורבינו לא חשש לכתוב סכנה כיון דלענין דינא לא נפקא לן מידי דמאחר דאין מצוה כלל כי לא הוי בה סכנה לא ליעביד הכי: איטר מניח וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל"ז) תנו רבנן איטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו והתניא מניח בשמאלו שהוא שמאל כל אדם אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו:

ד
 
תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד וְשֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִצְוֹת זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְכֵיצַד מְבָרְכִין. עַל שֶׁל רֹאשׁ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין. וְעַל שֶׁל יָד מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין:

 כסף משנה  תפלה של ראש וכו'. משנה פרק התכלת (מנחות דף ל"ח) ובגמרא (מ"ד) אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אם אין לו מעכבת אמרו ליה אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעביד. ודבר פשוט הוא דנקטינן הכי דבין יש לו בין אין לו אינה מעכבת ואע''פ שבפירוש המשנה לרבינו כתוב דבאין לו מעכבת טעות סופר הוא ובנוסחא הערבית ליתא: וכיצד מברכין וכו'. בס''פ הקומץ (שם ל"ו) אמר רבה בר חייא בר רב הונא אמר רב חסדא שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך שח אין לא שח לא והא א''ר חייא משמיה דרבי יוחנן על תפלה של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים ופירש''י לא שח מברך אחת על של יד שח מברך אחת על של יד וחוזר ומברך על של ראש על מצות והרי בירך שתים וכן דעת הרי''ף וזה דעת רבינו. ויש חולקים ומפרשים לא שח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין שח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח ונהגו כדברי רבינו:

ה
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵנִיחַ אַחַת מֵהֶן אֲבָל אִם הֵנִיחַ שְׁתֵּיהֶן מְבָרֵךְ בְּרָכָה [ב] אַחַת וְהִיא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. וְקוֹשֵׁר שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ. וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד:

 כסף משנה  וקושר של יד וכו'. שם תנא כשמניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח''כ של יד בשלמא בהנחה של יד קודם דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך אלא בחליצה מנ''ל אמר רבא בר המנונא אסברא לי והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים:

ו
 
מִי שֶׁבֵּרֵךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין וְקָשַׁר תְּפִלִּין שֶׁל יָד אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר וַאֲפִלּוּ לְהָשִׁיב שָׁלוֹם לְרַבּוֹ עַד שֶׁיָּנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם שָׂח הֲרֵי זוֹ עֲבֵרָה וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ [ג] בְּרָכָה שְׁנִיָּה עַל מִצְוַת תְּפִלִּין וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ:

 כסף משנה  מי שבירך להניח וכו'. בסוטה פ' משוח מלחמה (מ"ד:) שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ואע''ג דפליגי עליה היינו לענין החזרה אבל כ''ע מודה דעבירה היא בידו. וכתב הרא''ש דמפסיק לענות קדיש וקדושה. ומ''ש רבינו צריך לברך וכו'. כבר נתבאר בסמוך:

ז
 
תְּפִלִּין כָּל זְמַן שֶׁמְּנִיחָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן וַאֲפִלּוּ חוֹלֵץ וְלוֹבֵשׁ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם. וְכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָן. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלָּה [ד] שֶׁל יָד אַחַר הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת [ה] קֹדֶם קְשִׁירָתָן. שֶׁקְּשִׁירָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן:

 כסף משנה  תפילין כל זמן שמניחן וכו'. ברייתא פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי וחכ''א אינו מברך אלא שחרית בלבד ואסיקנא דהלכתא כרבי ואמרי' בגמרא רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי וכתבוהו הרי''ף והרא''ש בהלכות תפילין. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שהוא ז''ל מפרש כפירוש ר''י שכתב הרא''ש דלא מברך אלא כשנשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם וזה לא היה צריך לכתוב דכיון שנשמטו ממקומם כשמחזירם למקומם הנחה גמורה היא ובכלל כל זמן שמניחם מברך עליהם הוא. ואם נפשך לומר שהוא מפרש כפירוש רש''י והתוספות דכל אימת דממשמשי בהו אפילו לא נשמטו מברכי עלייהו צריך לומר שהוא ז''ל מפרש שהיו מברכים לשמור חוקיו כמו שכתבו התוספות ומאחר דקי''ל דבשעת סילוק תפילין אין מברכין לשמור חוקיו גם כשממשמש אין מברכין ומפני כך השמיטו: וכל המצות כולן וכו'. פ''ק דפסחים (דף ז':) מימרא דשמואל והביאה הרי''ף בהלכות תפילין: ומ''ש לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל"ה:) מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה. ויש לדקדק בדברי רבינו היכי קאמר דמשום דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך אחר הנחה דאדרבא אם יברך קודם הנחה הוי טפי מברך קודם לעשייתן. וי''ל דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וכדמשמע לישנא דעובר וקשירתן זו היא עשייתן ואם יברך קודם הנחתן לא הוי עובר לעשייתן. ועי''ל שמ''ש לפיכך צריך לברך אקודם קשירתן קאי ולא אאחר הנחה ולא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא הנחתן זו היא עשייתן וצריך לברך קודם הנחה דליתא אלא קשירתן זו היא עשייתן ולפיכך יכול לברך קודם קשירתן אע''פ שהוא אחר הנחתן. ומ''ש צריך לברך ה''ק קודם קשירתן הוא דצריך לברך כדי שלא יהא אחר עשייתן אבל אם רצה לברך קודם הנחתן הרשות בידו דהא דת''ר מאימתי מברך עליהם משעת הנחתן לאו למימרא דקודם לכן לא יברך אלא לומר שאף משעת הנחתן יברך דשפיר חשיב עובר לעשייתן, ואפשר שזה היה דעת רבינו ירוחם שכתב ומברך עליהם קודם הנחה דהיינו עובר לעשייתן, אבל מדברי הרא''ש והר''ן בפרק לולב הגזול נראה כמו שכתבתי בתחלה דאיהו מברך קודם הנחה:

ח
 
כְּשֶׁחוֹלֵץ אָדָם תְּפִלָּיו לְהַצְנִיעָן בִּכְלִי לֹא יַנִּיחַ שֶׁל יָד מִלְּמַטָּה וְשֶׁל רֹאשׁ מִלְּמַעְלָה [ו] מִפְּנֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְלָבְשָׁן יִפְגַּע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה וְנִמְצָא שֶׁמַּנִּיחָהּ וּמוֹצִיא שֶׁל יָד לְפִי שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁל יָד. וְאָסוּר לָאָדָם לְהַנִּיחַ מִצְוָה וְלַעֲבֹר מִמֶּנָּה לְמִצְוָה אַחֶרֶת אֶלָּא מִצְוָה שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ שֶׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה בָּהּ הוּא מִתְעַסֵּק. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ שֶׁל יָד לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיִּפְגַּע בָּהּ תְּחִלָּה וְיִלְבַּשׁ עַל הַסֵּדֶר:

 כסף משנה  כשחולץ אדם תפיליו וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא ל"ג) אמר ר''ל אין מעבירין על המצות אמר רבה עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ומפרש רבינו כמו שפי' התוספות בשם רבינו האי דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותם של יד ויתנם בכיס תחלה ואח''כ של ראש למעלה דא''כ כשיבא להניחן יפגע בשל ראש תחלה ויצטרך להעביר על המצות כי יצטרך להניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק של ראש תחלה ועליהם של יד:

ט
 
כְּלִי שֶׁהֱכִינוֹ לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִלִּין וְהִנִּיחָם בּוֹ נִתְקַדֵּשׁ וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּדִבְרֵי חֹל. הֱכִינוֹ וְלֹא הִנִּיחַ בּוֹ אוֹ שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ עַרְאַי וְלֹא הֱכִינוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ וַהֲרֵי הוּא חֹל כְּמוֹ שֶׁהָיָה. וְאָסוּר לִתְלוֹת אֶת הַתְּפִלִּין בֵּין בָּרְצוּעָה בֵּין בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ אֲבָל תּוֹלֶה הוּא אֶת [ז] הַכִּיס שֶׁהַתְּפִלִּין מֻנָּחִין בּוֹ:

 כסף משנה  כלי שהכינו וכו' עד כמו שהיה. מימרא דרב חסדא פרק מי שמתו (ברכות כ"ג:) ופרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ח): ואסור לתלות וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כ"ד) א''ר חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו מיתיבי התולה תפילין יתלו לו חייו ל''ק הא ברצועה הא בקציצה ואי בעית אימא ל''ש רצועה ל''ש קציצה אסור וכי תלה רבי בכיסתא תלה. ופסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל כלישנא בתרא ולחומרא וכן דעת רבינו:

י
 
זְמַן הֲנָחַת הַתְּפִלִּין בַּיּוֹם וְלֹא [ח] בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-י) 'מִיָּמִים יָמִימָה'. (שמות יג-י) 'חֻקָּה' זוֹ הִיא מִצְוַת תְּפִלִּין. וְכֵן שַׁבָּתוֹת [ט] וְיָמִים טוֹבִים אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-טז) 'וְהָיָה לְאוֹת' וְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים הֵן עַצְמָן [י] אוֹת. וּמֵאֵימָתַי זְמַן הֲנָחָתָן מִשֶּׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֵהוּ, עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה:

 כסף משנה  זמן הנחת תפילין וכו'. בעירובין פרק בתרא (דף צ"ה צ"ו) ובסוף פרק הקומץ (מנחות ל"ז) עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ''א עד זמן שינה ומודים חכמים שאם חלצן ליכנס לבית הכסא ושקעה חמה שוב אין מניחן. תניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים דברי ר''י הגלילי ר''ע אומר לא נאמר חוקה זאת אלא לענין פסח בלבד דקא סבר לילה זמן תפילין אבל שבתות וי''ט לאו זמן תפילין ונפקא ליה מוהיה לאות על ידך יצאו שבתות וי''ט שהן עצמן אות. וכיון דחזינא דתנאי דברייתא קמייתא כולהו ס''ל לילה לאו זמן תפילין הכי קי''ל דאין הלכה כר''ע מחביריו. מיהו פלוגתייהו בהנחה לכתחלה דלר' עקיבא מניחין לכתחלה ולהנך רבנן אין מניחין לכתחלה כדתניא בהדיא ומודים חכמים שאם חלצן וכו' כלומר אפי' לא חלצן אלא ליכנס לבית הכסא שהוא חולץ ע''מ לחזור ולהניחן כיון ששקעה חמה אח''כ שוב אין מניחן, וז''ש רבינו זמן הנחת תפילין כלומר זמן הנחתן בתחלה ביום ולא בלילה ודין אם הניחן ואחר כך שקעה חמה אם זקוק לחלצן אם לא יתבאר בסמוך ומייתי רבינו לשבתות וי''ט מוהיה לאות דהוא קרא דר''ע משום דאע''ג דפסקינן דלא כוותיה היינו דוקא במאי דאמר לילה זמן תפילין הוא משום דכל הנך רבנן פליגי עליה אבל בשבתות וי''ט כ''ע מודו ליה לענין דינא אלא דר''י הגלילי מייתי לה מחד קרא ור''ע מייתי לה מחד קרא והלכה כר''ע מחבירו. ונחלקו הפוסקים בחולו של מועד שיש מהם אומרים דבכלל י''ט הם ואין מניחין בהם תפילין וי''א שמניחין וכן נראה מדברי רבינו שכתב בפרק י' משביתת י''ט כותב אדם תפילין לעצמו. ומנהג העולם היה להניחן עד שבימי רבנן בתראי מצאו בספר הזוהר לשיר השירים שמי שמניח תפילין בחול המועד כמי שקוצץ בנטיעות ונמנעו מלהניחם עוד בחול המועד: ומאימתי זמן הנחתן. כלומר שיכול להניחן משיראה את חבירו וכו'. דגרסינן בפרק קמא דברכות (דף ט':) גבי הא דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו אמר אביי לתפילין כאחרים לק''ש כותיקין כלומר שאותו זמן שקבעו אחרים לק''ש הוא לתפילין שמאותו זמן ואילך הוא זמן הנחתן. ורש''י גורס לתפלה כאחרים ועכ''ז מפרש כן שכך כתב לתפלה להניח תפילין שמצות הנחתן קודם ק''ש עכ''ל. נראה שטעמו שאם תפלה זו פירושו כמשמעו קשה היה לו להקדים ולומר לק''ש כותיקין לתפלה כאחרים. ואהא דאמרינן משיראה את חבירו וכו' אמרו בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפילו קרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין:

יא
 
מִי שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין קֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה וְחָשְׁכָה עָלָיו אֲפִלּוּ הֵן עָלָיו כָּל הַלַּיְלָה מֻתָּר. וְאֵין מוֹרִין דָּבָר זֶה לָרַבִּים אֶלָּא מְלַמְּדִין אֶת הַכּל שֶׁלֹּא יָנִיחוּ תְּפִלִּין עֲלֵיהֶן בַּלַּיְלָה אֶלָּא יַחְלְצוּ אוֹתָן מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. וְכָל הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין לְכַתְּחִלָּה אַחַר שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה עוֹבֵר בְּלָאו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-י) 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת' וְגוֹ' (שמות יג-י) 'מִיָּמִים יָמִימָה':

 כסף משנה  מי שהניח תפילין וכו'. בסוף פרק הקומץ (מנחות ל"ו:) אמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך ולא סליק תפילי אמרי ליה לשמרן קא בעי מר א''ל אין וחזיתיה לדעתיה דלא לשמרן קא הוה בעי אלא קסבר הלכה ואין מורים כן ומאחר שרבינו פוסק כמ''ד לילה לאו זמן תפילין הוא הוצרך לפרש דהיינו דוקא לענין שלא יניחם לכתחלה אבל אם כבר הם בראשו אינו חייב לחלצן כי היכי דלא תקשה הלכתא אעובדא דרב אשי. ומ''ש אלא מלמדין את הכל שלא יניחו עליהן תפיליהן בלילה אין הכוונה שלא יניחום בקום עשה שזה מן הדין הוא שאסור ולא מטעם אין מורים כן לבד אלא הכוונה שלא יניחום עליהם בשב ואל תעשה: וכל המניח תפילין וכו'. שם א''ר אלעזר המניח תפילין משתשקע החמה עובר בעשה קסבר השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו ר' יוחנן אמר עובר בלאו השמר דעשה נמי לאו הוא ופסק כר' יוחנן:

יב
 
הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְשָׁקְעָה עָלָיו הַחַמָּה וְקָדַשׁ הַיּוֹם מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְחוֹלֵץ. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְחוֹלֵץ. וְאִם יֵשׁ בַּיִת סָמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁמִּשְׁתַּמְּרִין בּוֹ מַנִּיחָן שָׁם. וְאִם לֹא חָלַץ תְּפִלָּיו מִשֶּׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם לְשָׁמְרָן וְנִמְצָאוּ עָלָיו כְּדֵי לְשָׁמְרָן מֻתָּר:

 כסף משנה  היה בא בדרך וכו'. ספ''ק דיו''ט (דף ט"ו) אמר אביי תפילין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ופירש''י היה בא בדרך בע''ש מניח ידו עליהם שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש דהויא העברה כלאחר יד משום בזיון. ובית המדרש בשדה היה ואינו משתמר. וכפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שהיא ושקעה עליו חמה וקדש היום אם כן הוא מפרש כדברי רש''י. וא''ת אמאי שני אביי בלישניה ונקט גבי בא בדרך ושקעה וגבי יושב בבה''מ וקדש היום וראיתי כתוב בשם הרמב''ן בספר המלחמות דאורחא דמילתא נקט שהבא בדרך מסתכל בשקיעה והיושב בבית המדרש לשקיעה ולקידוש היום. אבל ק''ל על דברי רבינו שאם כן ה''ל לסמוך דינין אלו למה שאמר וכן שבתות וימ''ט אינן זמן תפילין. ואם הגירסא בדברי רבינו ושקעה עליו חמה לבד בלא וקדש היום וכן היא בהר''ר מנוח אפשר לומר דבבא קמא מיירי בחול ולפי שכתב דלילה לאו זמן תפילין הוא להניחן בשב ואל תעשה אלא שיחלצו אותם סמך ענין לו היה בא בדרך ושקעה שיכול להניחן עליו בלי שיחלצם ולא הצריכוהו לסלקן ולאוחזן בידו דאפשר שמפני הדרך אינו מזדמן לו לחלצן או מפני טרדתו יפלו ממנו וכיון שכתב היה בא בדרך ושקעה עליו חמה סמך לו היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום. ומ''ש ואם יש בית סמוך לחומה וכו'. מפורש שם בברייתא: ואם לא חלץ תפילין וכו'. שם (מנחות ל"ו.) א''ר אלעזר אם לשומרן מותר. ומשמע לרבינו דלא שרי כדי לשומרן אלא שלא לחלצם אבל להניחם לכתחלה לא וכדמשמע מעובדא דרב אשי. ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל בסמוך מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר היאך כתב כאן ואם לא חלץ תפיליו מששקעה עליו מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר דמאי איריא לשמרן אפילו שלא לשמרן נמי. ואפשר דמשום דלעיל כתב דהא דשרי שלא לסלקן הוי הלכה ואין מורים כן כתב כאן דהיינו דוקא כשאינו מתכוין לשמרן אבל אם היה הוא מתכוין לשמרן מותר ומורים כן, וזהו שכתב גבי לשמרן מותר סתם ולא כתב שאין מורים כן וכן משמע פשטא דעובדא דרב אשי דאמר ליה רבינא לשמרן בעי מר וא''ל אין:

יג
 
כָּל הַפָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע פָּטוּר מִתְּפִלִּין. קָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלָּיו אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת. חוֹלֵי מֵעַיִם וְכָל מִי שֶׁלֹּא יָכוֹל לִשְׁמֹר אֶת נְקָבָיו אֶלָּא בְּצַעַר פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין. וְכָל הַטְּמֵאִים כֻּלָּן חַיָּבִין בִּתְפִלִּין כִּטְהוֹרִים. מִצְטַעֵר וּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת וּנְכוֹנָה עָלָיו פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין שֶׁהַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין אָסוּר לוֹ לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. כֹּהֲנִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה וְהַלְוִיִּם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים הַשִּׁיר עַל הַדּוּכָן וְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים בַּמִּקְדָּשׁ פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין:

 כסף משנה  כל הפטור וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות י"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורים מק''ש ומן התפילין. ושנינו עוד שם מי שמתו מוטל לפניו פטור מק''ש ומן התפילין ותניא נמי התם (שם י"ח) המשמר את המת פטור מק''ש ומן התפלה ומן התפילין. וחתן כבר כתב רבינו בפרק ד' מהלכות קריאת שמע שהוא פטור מכל המצות: קטן שיודע לשמור תפיליו וכו'. ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ"ב): חולי מעים וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק"י) אמר רב יהודה חולי מעים פטורים מן התפילין ומשם למד רבינו למי שאינו יכול לשמור נקביו אלא בצער: וכל הטמאים וכו'. בפ' שני דסוכה (דף כ"ה) מתמהינן לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ואוקי אביי משום הכי הא דר' יוסי בגוונא אחרינא הרי בהדיא דטמאים חייבים בתפילין: מצטער ומי שאין דעתו מיושבת וכו': כתב ה''ר מנוח אע''ג דבשאר מצות אמרינן מצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת. וכתב עוד מדאמרי' במדרש שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש משמע דמצטער פטור מהתפילין עכ''ל. ואע''פ שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחן מ''מ קצת סמך הוא: כהנים בשעת העבודה וכו'. פרק שני דזבחים (דף י"ט) ופירש''י דטעמא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה:

יד
 
חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלָּיו כָּל זְמַן שֶׁהֵם עָלָיו שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. שֶׁקְּדֻשָּׁתָן גְּדוֹלָה מִקְּדֻשַּׁת הַצִּיץ. שֶׁהַצִּיץ אֵין בּוֹ אֶלָּא שֵׁם אֶחָד וְאֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶם אֶחָד וְעֶשְׂרִים שֵׁם שֶׁל יוּ''ד הֵ''א בְּשֶׁל רֹאשׁ וּכְמוֹתָן בְּשֶׁל יָד:

 כסף משנה  חייב אדם למשמש וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל"ו:) אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ושעה ק''ו מציץ ומה ציץ שאין כתוב בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות לא כ''ש:

טו
 
תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה כָּל זְמַן שֶׁהֵם עָלָיו. לְפִיכָךְ אָסוּר לִישָׁן בָּהֶם לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עַרְאַי אֶלָּא אִם הִנִּיחַ עֲלֵיהֶן סוּדָר וְלֹא הָיְתָה עִמּוֹ אִשָּׁה יָשֵׁן בָּהֶם שְׁנַת עַרְאַי. וכֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְהוּא יוֹשֵׁב וְיָשֵׁן:

 כסף משנה  תפילין צריכין גוף נקי. פ' במה טומנין (שבת מ"ט) א''ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ''ט אביי אמר שלא יפיח בהם רבא אמר שלא יישן בהם כלומר דלאביי אע''פ שאין זהיר בשינה מניחן כיון דזהיר שלא יפיח דשינה גופה אינה אלא גזירה שמא יפיח. ויש לתמוה על רבינו למה כתב טעם אביי דהא קי''ל כרבא לגבי אביי ואפשר שטעמו משום דתניא דישן בהם כדבסמוך, ועוד משום דבפרק ר''א דמילה (שם ק"ל) גרסינן א''ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי מ''ט שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהם. וכיון דסתם תלמודא נקט דשלא יפיח בהם הכי קי''ל ולא הוצרכו לשנותה בהדי יע''ל קג''ם משום דלא אפסיקא הלכתא בהדיא כאביי. ועוד דכיון דתניא כוותיה לא הוה דומיא דהנך: לפיכך אסור לישן בהם וכו'. בפ''ב דסוכה (דף מ"ב) תניא אין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מ''ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע ליחוש שמא ירדם אלא אמר רבה בב''ח א''ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו עסקינן רבא אמר אין קבע לשינה ופירש''י ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הילכך זו היא שינתו וגבי תפילין דטעמא משום שלא יפיח בהם ולא משום איסור שינה בהאי פורתא לא אתי לידי הפחה. ובתר הכי אמרינן תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע בין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי ל''ק הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלייהו ומפרש רבינו כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישינן דילמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח כי פריס סודרא עלייהו ודאי מדכר דתפילין עליה ולא אתי להפיח כי נקיט להו בידיה אפילו קבע נמי שרי כיון שאינם בראשו אפילו יפיח לית לן בה ולשמא יפלו מידו לא חיישינן שהרי כרוכין הם בידו ולא דמי להא דתניא לא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל ולא יישן בהם שינת קבע ולא שינת עראי דההיא אחיזה בעלמא בלא כריכה: ובהגהות מיימוניות כתוב בשם הרמ''ך שלדעת רבינו הא דת''ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וכו' ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי צריך לדחוק ולפרש דלא יישן לא קאי אלא יאחוז דרישא אלא מילתא באפי נפשה היא. ואין צורך לידחק בכך אלא ההיא ברייתא כשאינם כרוכים בידו היא אבל אם כרוכין בידו שרי וכדפרישית: והראב''ד השיג אינו כן אלא כל זמן שהם בידו לא יישן בהם כלל שמא יפלו מידו והכי איתא בגמרא בפירוש עכ''ל. ואני אומר דלשמא יפלו ליכא למיחש דמ''ה דייק רבינו שכתב היו תפיליו כרוכים בידו לומר דדוקא בכרוכין בידו הוא דשרי משום דליכא למיחש שמא יפלו כיון שהם כרוכין אבל אם לא היו כרוכים אלא שהיה תופס אותם בידו בלא כריכה דאיכא למיחש שמא יפלו מידו פשיטא דאסור. ומ''ש הראב''ד והכי איתא בגמרא בפירוש כבר ישבתי הגמרא לדעת רבינו: ומ''ש רבינו ולא היתה עמו אשה. הוא מדתני' התם הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח דברי ר' נתן ור' יוסי אומר הילדים לעולם חולצים ואינן מניחין מפני שרגילין בטומאה ואוקמה אביי בילדים ונשותיהן עמהן שמא יבאו לידי הרגל עבירה כלומר שמא יבאו לשמש. ופסק רבינו כרבי יוסי דנמוקו עמו ולכן לא חילק בדין השינה בין יום ללילה. וס''ל לרבינו דילדים לאו דוקא דכל היכא דאשתו עמו אסור אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם בחורים נשותיהם עמהם. ודע דגבי הנך תלת מתנייתא שכתבתי אמרינן וכמה עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך מאה אמה ותניא כוותיה ואפ''ה לא הזכירו רבינו דס''ל ז''ל דלא פליג אר' יוחנן אלא ה''ק עד כמה שיעור אדם ישן במניח ראשו בין ברכיו עד מאה אמה שכך שיערו חכמים שמניח ראשו בין ברכיו אינו יכול לישן יותר דמיד הוא ניעור ורבא נמי דאמר אין קבע לשינה לא לאפלוגי אדר' יוחנן אתי אלא לפרושי טעמא דאין ישנין חוץ לסוכה אפילו שינת עראי וכדפרישית אבל אה''נ דמודה לר''י דבתפילין צריך להניח ראשו בין ברכיו ואפילו אי נימא דרמי בר יחזקאל פליג אדרבי יוחנן מ''מ כיון דמשמע דרבא ס''ל כרבי יוחנן הוו להו תרי לגבי חד ועוד דר' יוחנן ורמי בר יחזקאל כר''י נקטינן דלא עדיף רמי מרב ושמואל רבותיו דהלכתא כר''י לגבייהו, ועוד דרבא בתראה הוא והא אוקמה דכר' יוחנן ס''ל והגהות מיימוניות כתבו שינת עראי בפרק הישן פירוש כמה שינת עראי כדי שיהלך אדם מאה אמה, ואין לומר כן לדעת רבינו דא''כ לא הוה שתיק מיניה אלא כמו שכתבתי עיקר:

טז
 
הָיוּ [כ] תְּפִלָּיו כְּרוּכִין בְּיָדוֹ מֻתָּר לִישֹׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת קֶבַע. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּהֶם אֶלָּא אֲכִילַת עַרְאַי. אֲבָל אִם נִכְנַס לִסְעֻדַּת קֶבַע חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן עַל שֻׁלְחָנוֹ עַד שֶׁיִּטּל יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יְנִיחֵם וִיבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ וְהוּא לָבוּשׁ בָּהֶן:

 כסף משנה  ואינו אוכל בהם וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות כ"ג) א''ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ונכנס ופליגא דרבי חייא בר אבא דא''ר חייא בר אבא מניחן על שולחנו וכן הדור לו ועד אימת א''ר נחמן בר יצחק עד שעת ברכה ופסק רבינו כר' חייא בר אבא:

יז
 
הָיָה לָבוּשׁ תְּפִלִּין וְהֻצְרַךְ [ל] לְבֵית הַכִּסֵּא לֹא יַנִּיחַ הַתְּפִלִּין בַּחוֹרִין הַסְּמוּכִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִכָּנֵס שֶׁמָּא יִטְּלוּם עוֹבְרֵי דְּרָכִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. אֲפִלּוּ הֻצְרַךְ לְהַשְׁתִּין מַיִם חוֹלֵץ תְּפִלָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְגוֹלְלָן [מ] בְּבִגְדוֹ [נ] כְּמִין סֵפֶר תּוֹרָה וְאוֹחֲזָן בִּימִינוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ. וְיִזָּהֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצוּעָה יוֹצֵאת מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח. וְנִכְנָס וְעוֹשֶׂה צְרָכָיו. וּכְשֶׁיֵּצֵא מַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא וְלוֹבְשָׁן:

 כסף משנה  היה לבוש תפילין וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (דף כ"ג) ודע דגרסינן בגמרא הנכנס לבה''כ חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס אמר רב ששת לא שנו אלא בה''כ קבוע אבל ב''ה עראי חולץ ונפנה לאלתר וכשהוא מניחן מרחיק ד''א מפני שעשאו בה''כ קבוע והשמיטה רבינו וגם הרי''ף והרא''ש השמיטוה וצריך טעם למה: וכיצד יעשה וכו'. שם א''ר מייאשא בר בריה דריב''ל הלכה גוללן כמין ס''ת ואוחזן בימינו כנגד לבו אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח: ומ''ש כשיצא וכו'. מפורש בברייתא שם ובדברי האמוראים:

יח
 
* בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבֵית הַכִּסֵּא הַקָּבוּעַ שֶׁאֵין נִיצוֹצוֹת נִתָּזוֹת עָלָיו. אֲבָל בֵּית הַכִּסֵּא עַרְאַי לֹא יִכָּנֵס בָּהֶן כְּשֶׁהֵם גְּלוּלִים אֶלָּא חוֹלֵץ אוֹתָן וְנוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ לְשָׁמְרָן. וְאֵין מֵי רַגְלַיִם כָּלִין אֲפִלּוּ בְּבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ אֶלָּא בִּישִׁיבָה. וְאִם הָיָה עָפָר תָּחוּחַ אֲפִלּוּ בַּעֲמִידָה. הָיָה בְּמָקוֹם קָשֶׁה יַעֲמֹד בִּמְקוֹם מִדְרוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּתְזוּ נִיצוֹצוֹת עָלָיו:

 ההראב"ד   במה דברים אמורים בבית הכסא הקבוע כו'. כתב הראב''ד ז''ל נראה בגמרא דבית הכסא עראי משתין בהן ותפילין בראשו אבל לא יטלם בידו משום קינוח הניצוצות והכי כתב רב אחא ז''ל עכ''ל:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בבה''כ וכו'. ברייתא (שם כ"ג:) דברים שהתרתי לך כאן אסרתי לך כאן כלומר דברים שהתרתי לך בבה''כ קבוע אסרתי לך בבית הכסא עראי ואסיקנא דה''ק בית הכסא קבוע דליכא ניצוצות שרי בית הכסא עראי דאיכא ניצוצות אסור. ופירש רש''י דכיון דאיכא ניצוצות וצריך לשפשפן בידו שלא יראה ככרות שפכה א''א לאחוז תפילין בידו: כתב הראב''ד נראה בגמרא כו' והכי כתב רב אחא עכ''ל. כלומר ולאפוקי מרבינו דלא מפליג בין בה''כ קבוע לבה''כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בזה ובין בזה אסור דמדמיבעי' להו מהו שיכנס אדם לבה''כ קבוע להשתין מים וכמו שאכתוב בסמוך משמע אבל בבה''כ עראי פשיטא דשרי. ועוד דבגמרא יהבי טעמא בה''כ קבוע דליכא ניצוצות שרי משמע דלא אסרינן בעראי אלא כשהם בידו אבל כשהם בראשו שרי אפילו בעראי דאע''ג דאית ביה ניצוצות וישפשפם בידו לא איכפת לן דלא חיישינן שמא יגע בהם ורבינו סבור בהפך שלא חלקו בגמרא בין בה''כ קבוע לבה''כ עראי אלא כשהן בידו אבל כשהן בראשו בין בה''כ קבוע בין בה''כ עראי אסור. ותו דאיתא התם בגמרא (שם עמוד א') איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבה''כ קבוע להשתין מים רבינא שרי רב אדא בר מתנא אסר אתו שיילוה לרבא אסר דחיישינן שמא יפיח בהם ואע''ג דבעיא לא הוה אלא בבה''כ קבוע איכא למימר דללישנא בתרא דיהיב טעמא לאיסור משום שמא יפיח בהם אפילו בבית הכסא עראי איכא למיחש להכי: ואין מי רגלים כלים וכו'. פרק כיצד מברכין (שם דף מ') אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין מי רגלים כלים אלא בישיבה אמר רב כהנא ובעפר תיחוח אפילו בעמידה ואי ליכא עפר תיחוח יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון:

יט
 
הָיָה לָבוּשׁ בִּתְפִלִּין וְהֻצְרַךְ לְבֵית הַכִּסֵּא לְעֵת עֶרֶב וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַיּוֹם כְּדֵי לְלָבְשָׁן אַחַר שֶׁיֵּצֵא לֹא יִכָּנֵס בָּהֶם גְּלוּלִים בְּבִגְדוֹ וַאֲפִלּוּ [ס] לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּבֵית הַכִּסֵּא קָבוּעַ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. חוֹלְצָן וּמַנִּיחָן בְּכֶלְיָן אִם הָיָה בּוֹ טֶפַח אוֹ בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ טֶפַח וְאוֹחֵז הַכְּלִי בְּיָדוֹ וְנִכְנָס. וְכֵן אִם הֻצְרַךְ בַּלַּיְלָה מַנִּיחָן בִּכְלִי וְאוֹחֵז הַכְּלִי בְּיָדוֹ וְנִכְנָס:

 כסף משנה  היה לבוש בתפילין כו'. פרק מי שמתו א''ר יעקב בר אחא א''ר זירא לא שנו כלומר דאוחזן בידו ונכנס אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן אבל אין שהות ביום כדי ללובשן עושה להם כיס טפח ומניחן אמר רבה בב''ח א''ר יוחנן ביום גוללן כמין ס''ת ומניחן בידו כנגד לבו ובלילה עושה להם כיס טפח ומניחן אמר אביי לא שנו אלא שהניחן בכלי שהוא כליין אבל הניחן בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח: ומ''ש ואפילו להשתין מים בבה''כ קבוע. כלומר דאע''ג דשרינן ליכנס לבה''כ קבוע להשתין כשהן בידו דוקא כשיש שהות ביום. ועל מ''ש רבינו אם הוצרך בלילה: כתב הראב''ד לא ידעתי למה בלילה ואולי לשמירת עצמו כדא''ר יוחנן (שם כ"ג) ביום שראוי ללובשן הואיל ושרו רבנן לינטרן וחיי ראשי אין זה נכון שר' יוחנן ביום אמר שראוי ללובשן אבל בלילה יכניס אותם לשמירה כבת רב חסדא דמנחא ידה ארישא דרבא כי היכי דלא בעית עכ''ל. ביאור דבריו שהוא תמה למה בלילה יכניסם עמו לבה''כ כיון שאינו עתיד להניחם כשיצא מבה''כ שאם תאמר לשמירת עצמו כההיא דרבי יוחנן לא דמי דהתם שאני שראוי ללובשן וצריך שיהיו מזומנים לו מיד כשיצא ואגב זה לינטרוהו אבל בלילה שאינו ראוי ללובשן נמצא שאינו מכניסן אלא לשמרו בלבד ואין זה נכון שישתמש מהתפילין כמו שהיה משתמש רבא מבת רב חסדא בלי שום תכלית אחר. וא''ת למה משיג על רבינו הא רבינו לא מפי עצמו אמרה דגמרא ערוכה היא כמו שכתבתי בסמוך. י''ל משום דאיכא לפרושי דלא לענין נכנס לבה''כ איתמרא אלא לענין אחר וכדפירש רש''י בלילה כשהוא חולצן בביתו ע''מ להצניען עד הבקר עושה להם כיס טפח דחללו טפח דחשיב הכלי אהל להפסיק בינם לקרקע עכ''ל. ורבינו שפירשה לענין נכנס לבה''כ קשיא עליה. וי''ל דרבינו משמע ליה לפרשה לענין נכנס לבה''כ דומיא דרישא דקאמר ביום גוללן כמין ס''ת דההיא לכ''ע לענין נכנס לבה''כ. ולא משום שמירה כדקא ס''ד דהראב''ד אלא כגון שאין לו מקום להצניען שם כגון שהוא בדרך ואפילו את''ל שנכנס עמהם לשמירת עצמו שמאחר שכשהם באותו כלי מותר ליכנס בהם לבה''כ אף ע''פ שאין זמן הנחת תפילין בלילה כי מתכוין שישמרוהו מאי הוי:

כ
 
שָׁכַח וְנִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא וְהוּא לָבוּשׁ תְּפִלִּין מֵנִיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּגְמֹר עַמּוּד רִאשׁוֹן וְיוֹצֵא וְחוֹלֵץ. אַחַר כָּךְ נִכְנָס וְעוֹשֶׂה צְרָכָיו. שֶׁאִם יַפְסִיק בְּעַמּוּד רִאשׁוֹן בֵּין בִּגְדוֹלִים בֵּין בִּקְטַנִּים יָבוֹא לִידֵי חֳלָאִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן סַכָּנָה גְּדוֹלָה:

 כסף משנה  שכח ונכנס לבה''כ וכו'. שם (ברכות דף כ"ה) מימרא דרב הונא:

כא
 
שָׁכַח וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּתְפִלִּין הֲרֵי זֶה לֹא יֹאחַז לֹא בָּרְצוּעָה וְלֹא בַּקְּצִיצָה עַד שֶׁיִּטּל יָדָיו וְיִטְּלֵם מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת:

 כסף משנה  שכח ושמש מטתו וכו'. ברייתא פרק הישן (סוכה דף כ"ו) כלשון רבינו. וכתב רש''י ז''ל שהידים עסקניות ושמא נגעו במקום הטנופת:

כב
 
הַנִּכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ מָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין לְבוּשִׁין מֻתָּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. וּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין שָׁם מִקְצָתָן עֲרוּמִים וּמִקְצָתָן לְבוּשִׁין אֵינוֹ חוֹלֵץ תְּפִלָּיו וְאֵינוֹ מֵנִיחַ שָׁם תְּפִלִּין לְכַתְּחִלָּה. וּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים עֲרוּמִים חוֹלֵץ תְּפִלָּיו וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ:

 כסף משנה  הנכנס לבית המרחץ וכו'. ברייתא קרובה ללשון רבינו פ''ק דשבת (י'). וענין המקומות הללו שמרחצאות שלהם היו שלשה חדרים פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם מיגיעת המרחץ:

כג
 
לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל מֵת אוֹ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר צָרִיךְ לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְלֹא יִלְבַּשׁ אָדָם תְּפִלִּין עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ וְיִלְבַּשׁ בְּגָדָיו. הַנּוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי עַל רֹאשׁוֹ חוֹלֵץ תְּפִלָּיו שֶׁל רֹאשׁ עַד שֶׁיָּסִיר הַמַּשּׂאוֹי מֵעָלָיו וַאֲפִלּוּ מִטְפַּחַת אָסוּר לְהַנִּיחַ עַל הָרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין. אֲבָל צוֹנֵף הוּא מִצְנַפְתּוֹ עַל תְּפִלָּיו:

 כסף משנה  ולא יהלך אדם וכו'. ברייתא ריש פ' מי שמתו (ברכות י"ח) לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו ואמרינן התם דתוך ד' אמות אסור חוץ לד' אמות שרי: ולא ילבש אדם תפילין עד שיכסה וכו': הנושא משאוי וכו'. מציעא פרק המקבל (דף ק"ה:) תניא הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם תפיליו רוצצות אסור ואם לאו מותר באי זה משאוי אמרו במשאוי של ד' קבין ובתר הכי תניא משום ר' שילא אמרו אפילו מטפחת שלהם כלומר אפילו מטפחת שמניחין בה תפילין שהיא קלה אסור להניח על הראש שיש בה תפילין וכמה אמר אביי רבעא דרבעא דפומבדיתא ופסק רבינו כר' שילא דמפרש אביי למילתיה. וסובר רבינו דהא דאסור אפילו מטפחת היינו מידי דהוי דרך משאוי ואינו דרך מלבוש אבל דבר שדרכו ללבוש בראשו כל היום כגון מצנפת וכובע וכיוצא בו מותר. והא דאמרינן בירושלמי דרבי יוחנן לא הוה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוה הדיק רישיה מפסחא עד עצרתא היינו לומר שאף על פי שהיה מכסה ראשו על התפילין עכ''ז היה מזיק לו הקור לפי שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש והרוח נכנס בינתים ומזיק לו:

כד
 
בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין [ע] אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם אוֹ יַנִּיחֵם בִּכְלִי וְיַנִּיחַ הַכְּלִי בִּכְלִי אַחֵר שֶׁאֵינוֹ כֶּלְיָן. אֲבָל אִם הָיָה הַכְּלִי הַשֵּׁנִי מְזֻמָּן לָהֶם אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה כֵּלִים כִּכְלִי אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִין. וְאִם הִנִּיחָן כְּלִי בְּתוֹךְ כְּלִי מֻתָּר לְהַנִּיחָן תַּחַת מְרַאֲשֹׁתָיו בֵּין כַּר לְכֶסֶת שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד רֹאשׁוֹ כְּדֵי לְשָׁמְרָן וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ בַּמִּטָּה:

 כסף משנה  בית שיש בו תפילין וכו'. ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ"ה:) בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמו. ופירש רש''י אפילו עשרה מאני וכולן כליין כחד דמו: ואם הניחן כלי בתוך כלי וכו'. שם (דף כ"ג) בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפילין תחת מראשותיו א''ל הכי אמר שמואל מותר ואפילו אשתו עמו ואותביה התם לשמואל ואסיקנא בתיובתא ובתר הכי אמר רבא אף על גב דאיתותב שמואל הלכה כוותיה מאי טעמא כל לנטורינהו טפי עדיף והיכא מנח להו א''ר ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ואמרינן נמי התם אמר רב המנונא בריה דרב יוסף זימנא חדא הוי קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה כלומר שטבלה אשתו דה''ל ליל תשמיש ולאגמורן הלכה למעשה הוא דבעי. וסובר רבינו דהא דשרינן באשתו עמו דוקא כשהניחן כלי בתוך כלי ודבר פשוט הוא דאטו הנחה בין כר לכסת נימא דעדיף מהנחת כלי בתוך כלי: וכתב ה''ר יונה דכנגד ראשו אסור בכל ענין אפילו כלי בתוך כלי ואפילו אין אשתו עמו ושלא כנגד ראשו אם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי ואם אין אשתו עמו אפילו בכלי אחד סגי. אבל הרמב''ם לא חילק בין אשתו עמו לאין אשתו עמו ובכל ענין אמר שצריך כלי בתוך כלי לחומרא עכ''ל. ול''נ דאפשר דמשום דבאשתו עמו עסיק רבינו משום הכי נקט אם הניחן כלי בתוך כלי אבל אה''נ דלרבינו נמי כשאין אשתו עמו לא בעינן כלי בתוך כלי. וכתב ה''ר יונה דכלי בתוך כלי היינו כלי אחד והכר כלי שני. ומדברי רבינו נראה שהכר אינו חשוב כלי שהרי כתב ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחם תחת מראשותיו בין כר לכסת הרי שהצריך כלי בתוך כלי קודם שיניחם בין כר לכסת:

כה
 
קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין קְדֻשָּׁתָן גְּדוֹלָה הִיא. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַתְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם וְעַל זְרוֹעוֹ הוּא עָנָו וִירֵא שָׁמַיִם וְאֵינוֹ נִמְשָׁךְ בִּשְׂחוֹק וּבְשִׂיחָה בְּטֵלָה וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת אֶלָּא מְפַנֶּה לִבּוֹ בְּדִבְרֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹתָן עָלָיו [פ] כָּל הַיּוֹם שֶׁמִּצְוָתָן כָּךְ הִיא. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַב תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁכָּל יָמָיו לֹא רָאוּהוּ שֶׁהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה אוֹ בְּלֹא צִיצִית אוֹ בְּלֹא תְּפִלִּין:

 כסף משנה  קדושת תפילין וכו': אמרו עליו על רב וכו'. [מגילה דף כ''ח. איתא רבי זירא]:

כו
 
אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָתָן לְלָבְשָׁן כָּל הַיּוֹם, בִּשְׁעַת תְּפִלָּה יוֹתֵר מִן הַכּל. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מֵנִיחַ תְּפִלִּין עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה שֶׁהֲרֵי בְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת צִוָּה עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְעַל תְּפִלִּין שֶׁל יָד. וְכָל הָרָגִיל בִּתְפִלִּין מַאֲרִיךְ יָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו לח-טז) 'ה' עֲלֵיהֶם יִחְיוּ':

 כסף משנה  אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע וכו'. מימרא דעולא בפ''ב דברכות (דף י"ד:): וכל שאינו מניח וכו' עד סוף הפרק. בפרק התכלת (דף מד) ופירש''י בשמונה עשה ארבע פרשיות יש בהם ואכל חדא קיימי תרי עשה וקשרתם לאות והיו לטוטפות: ה' עליהם. אותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין יחיו:



הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק חמישי

א
 
כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַמְּזוּזָה. כּוֹתְבִין שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת (דברים ו-ד) 'שְׁמַע' (דברים יא-יג) 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' עַל דַּף אֶחָד בִּירִיעָה אַחַת וְעוֹשֶׂה לָהּ רֶוַח מִלְּמַטָּה וְרֶוַח מִלְּמַעְלָה [א] כְּמוֹ חֲצִי צִפֹּרֶן. וְאִם כְּתָבָהּ בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה דַּפִּין כְּשֵׁרָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כְּזָנָב אוֹ כְּמוֹ עִגּוּל אוֹ כְּקוּבָּה וְאִם עָשָׂה כְּאַחַת מֵאֵלֶּה פְּסוּלָה. כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה פְּסוּלָה. כְּתָבָהּ בִּשְׁנֵי עוֹרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁתְּפָרָן פְּסוּלָה. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה וּתְפִלִּין שֶׁבָּלוּ אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְזוּזָה. וְלֹא מִן הַגִּלְיוֹנִים שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו מְזוּזָה לְפִי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה:

 כסף משנה  כיצד כותבין וכו'. ריש הקומץ (מנחות כ"ח) תנן שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ופירש''י שתי פרשיות היינו שמע והיה אם שמוע: ועושה לה ריוח וכו'. שם (ל"א ל"ב) ר''מ היה עושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה וכמה הוא ריוח אמר רב מנשיא בר יעקב ואמרי לה אמר שמואל בר יעקב כמלא אטבא דספרי כלומר עץ סדוק שיש לסופרים הנושך בפי הקונדריסין שלא יכפלו בעודו כותב. וכתב הרא''ש שפירשו הגאונים דהיינו כחצי צפורן: ואם כתבה בשנים וכו'. שם (ל"א:) אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה וכזנב. ומפרש דה''ק בין כשעשאה שתים ושלש דפין כשרה כאילו לא עשאה אלא דף אחת, ובלבד שלא יעשנה כקובה שיכתוב בשיטה ראשונה והיה ובשניה הדברים האלה ובשלישית אשר אנכי מצוך שהרי היא רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כקובה. וכן לא יעשנה כזנב שיכתוב בשיטה עליונה שלש או ארבע תיבות ובשניה שתים ובשלישית אחת שהרי היא מקצרת ויורדת כזנב. ומ''ש או כעיגול נראה שכך היה גורס רבינו: כתבה שלא על הסדר וכו'. משום דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו וכבר נתבאר בפ''א דאפילו אות אחת שכתב שלא כסדר פסולה: כתבה בשני עורות וכו'. בהקומץ שם (דף ל"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה בשני דפין פסולה ומפרש רבינו דהיינו בשני עורות ואפילו תפרן דאילו בעור אחד הא אמר רבי יוחנן כשרה וכמו שנתבאר בסמוך. ודע דגרסינן שם בפרק הנזכר אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה מיתיבי כתבה על שני דפין והניחה בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשרה ראויה לשני דפין קאמר. ופירש''י ראויה לשני דפין שהניח גויל חלק בין דף לדף וראויה לחלק חציה כאן וחציה כאן. והתוספות פירשו דראויה לשני סיפין היינו שכתבה בשני עורות וכן דעת רבינו: ספר תורה שבלה וכו'. ברייתא פרק הקומץ (שם ל"ב): ומ''ש ולא מן הגליונין וכו':

ב
 
וּמִצְוָה לַעֲשׂוֹת רֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשַׁת (דברים ו-ד) 'שְׁמַע' לִ (דברים יא-יג) 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' פָּרָשָׁה סְתוּמָה. וְאִם עָשָׂה אוֹתָהּ פְּתוּחָה כְּשֵׁרָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ מִן הַתּוֹרָה. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתָגִין שֶׁבָּהּ. וְאֵלּוּ הֵן [ב] הַתָּגִין שֶׁעוֹשִׂין בַּמְּזוּזָה:

 כסף משנה  ומצוה לעשות וכו'. בהקומץ שם (ל"א ל"ב) א''ר חלבו חזינא לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע ועושה פרשיותיה סתומות ואותבינן עליה מדאמר רשב''א ר''מ היה עושה פרשיותיה פתוחות אמרתי לו מה טעם אמר לי שאין סמוכה לה מן התורה ואמר רב נחמן בר יצחק מצוה למעבדינהו סתומות ואי עבדינהו פתוחות ש''ד ומאי פתוחות דקאמר רשב''א אפילו פתוחות: וצריך להזהר בתגין וכו'. שם (כ"ט:) אמר רבה שבע אותיות צריכים ג' ג' זיינין ואלו הן שעטנ''ז ג''ץ. וסובר רבינו דלאו לעיכובא איתמר:

ג
 
פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה יֵשׁ בָּהּ שֶׁבַע אוֹתִיּוֹת עַל כָּל אוֹת מֵהֶן שְׁלֹשָׁה זַיִנִּי''ן. וְאֵלּוּ הֵן. שִׁי''ן עַיִ''ן שֶׁל (דברים ו-ד) 'שְׁמַע' וְנוּ''ן דְּ(דברים ו-ה) 'נַפְשְׁךָ' וּתְרֵי זַיִנִּי''ן שֶׁל מְזוּזֹת וּתְרֵי טֵיתִי''ן שֶׁל (דברים ו-ח) 'טֹטָפֹת'. וּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה יֵשׁ בָּהּ שֵׁשׁ אוֹתִיּוֹת עַל כָּל אוֹת מֵהֶן שְׁלֹשָׁה זַיִנִּי''ן. וְאֵלּוּ הֵן. גִּימֶ''ל שֶׁל (דברים יא-יד) 'דְגָנֶךָ' וּתְרֵי זַיִנִּי''ן שֶׁל (דברים ו-ט) 'מְזוּזוֹת' וּתְרֵי טֵיתִי''ן שֶׁל טֹטָפוֹת וְצַדִּי''ק שֶׁל (דברים יא-כא) 'הָאָרֶץ'. וְאִם לֹא עָשָׂה תָּגִין אוֹ שֶׁהוֹסִיף בָּהֶן אוֹ גָּרַע מֵהֶן לֹא פָּסַל. וְאִם כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא בְּשִׂרְטוּט אוֹ שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בְּמָלֵא וְחָסֵר אוֹ שֶׁהוֹסִיף מִבִּפְנִים אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  ואם כתבה שלא בשירטוט. שם (ל"ב:) והלכתא מזוזה צריכה שירטוט: ומ''ש או שלא דקדק במלא וחסר. שם אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה אגרת פסולה, ופירש''י שלא דקדק בחסרות ויתירות אלא כאגרת בעלמא: אך מה שאמר או שהוסיף מבפנים:

ד
 
מִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁכּוֹתְבִים עַל הַמְּזוּזָה מִבַּחוּץ כְּנֶגֶד הָרֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה [ג] לְפָרָשָׁה שַׁדַּי וְאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד לְפִי שֶׁהוּא מִבַּחוּץ. אֲבָל אֵלּוּ שֶׁכּוֹתְבִין מִבִּפְנִים שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים אוֹ שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים אוֹ פָּסוּק אוֹ חוֹתָמוֹת הֲרֵי הֵן בִּכְלַל מִי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁאֵלּוּ הַטִּפְּשִׁים לֹא דַּי לָהֶם שֶׁבִּטְּלוּ הַמִּצְוָה אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ מִצְוָה גְּדוֹלָה שֶׁהִיא יִחוּד הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַהֲבָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ כְּאִלּוּ הוּא [ד] קָמֵעַ שֶׁל הֲנָיַת עַצְמָן כְּמוֹ שֶׁעָלָה עַל לִבָּם הַסָּכָל שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמְהַנֶּה בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם:

ה
 
[ה] וּמִצְוָה לִכְתֹּב (דברים יא-כא) 'עַל הָאָרֶץ' בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה בֵּין בְּרֹאשׁ בֵּין (בְּאֶמְצַע) הַשִּׁיטָה. וְנָהֲגוּ כָּל הַסּוֹפְרִים לִכְתֹּב אוֹתָהּ בִּשְׁתַּיִם וְעֶשְׂרִים שִׁיטוֹת וְעַל הָאָרֶץ בְּרֹאשׁ שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה עַל הַסֵּדֶר. שְׁמַע. ה'. הַדְּבָרִים. לְבָנֶיךָ. וּבְשָׁכְבְּךָ. בֵּין. וְהָיָה. מִצְוָה. בְּכָל. יוֹרֶה. עֵשֶׂב. פֶּן. וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם. הַשָּׁמַיִם. וַאֲבַדְתֶּם. וְשַׂמְתֶּם. אֹתָם. אֹתָם. בַּדֶּרֶךְ. וּבִשְׁעָרֶיךָ. אֲשֶׁר. עַל הָאָרֶץ:

ו
 
כְּשֶׁכּוֹפְלִין אוֹתָהּ גּוֹלְלִין אוֹתָהּ מִסּוֹף הַשִּׁיטָה לִתְחִלָּתָהּ עַד שֶׁתִּמְצָא כְּשֶׁיִּפְתַּח הַקּוֹרֵא לִקְרוֹת יִקְרָא מֵרֹאשׁ הַשִּׁיטָה לְסוֹפָהּ. וְאַחַר שֶׁגּוֹלְלָהּ מַנִּיחָהּ בִּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנֶה אוֹ שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל כָּל דָּבָר וּמְחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל מְזוּזַת הַפֶּתַח בְּמַסְמֵר אוֹ חוֹפֵר בִּמְזוּזַת הַפֶּתַח וּמַכְנִיס בָּהּ הַמְּזוּזָה:

 כסף משנה  (ד-ו) מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי וכו'. ובספר הזוהר פרשת ואתחנן שצריך לכתוב שדי מבחוץ כנגד תיבת והיה שבפנים: ועל מה שאמר רבינו אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים וכו'. כתב הרמ''ך דבמסכת ע''ז משמע מהא דאמר אונקלוס לגונדא דרומאי כי הקדוש ברוך הוא עושה המזוזה לשמור ישראל מבחוץ. ויש לדחוק דאונקלוס הוא דאמר להו לאחשובינהו לישראל עכ''ל. ואין זו טענה דהא בפרק הקומץ (דף ל"ג:) גבי מזוזה צריך להניחה בטפח הסמוך לר''ה אמר רב הונא מ''ט כי היכי דתנטריה לכך צ''ל דאין הכי נמי שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים וגם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקדוש ברוך הוא וממילא נמשך שתשמור הבית: ומצוה לכתוב על הארץ וכו'. בפרק הקומץ (דף ל"א:) אמר רב חסדא ועל הארץ בשיטה אחרונה א''ד בסוף שיטה וא''ד בתחלת שיטה. ומה שכתוב בספרי רבינו בין באמצע שיטה נראה שהוא ט''ס וצ''ל בין בסוף שיטה ואפשר שהיה רבינו גורס בגמרא באמצע שיטה במקום בסוף שיטה: וכתב הרי''ף ז''ל וכבר עבדו להו ספריא תקנתא ברישי שיטי כי היכי דתיהוי על הארץ בריש שיטה אחרונה ומאי נינהו שמע וכו' עד אשר על הארץ: כשכופלים אותה וכו'. שם אמר רבי חלבו חזינא לרב הונא דכריך ליה מאחד כלפי שמע: ואחר שגוללה מניחה בשפופרת וכו':

ז
 
וְקֹדֶם שֶׁיִּקְבָּעֶנָּה בִּמְזוּזַת הַפֶּתַח מְבָרֵךְ תְּחִלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִקְבֹּעַ מְזוּזָה. וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת כְּתִיבָתָהּ שֶׁקְּבִיעָתָהּ זוֹ הִיא הַמִּצְוָה:

 כסף משנה  ומברך תחלה וכו'. כן כתב הרי''ף ז''ל. ומ''ש ואינו מברך בשעת כתיבתה וכו' מדאמרינן בפרק התכלת (שם מ"ב) כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אינו מברך אלא בשעת גמר מצותה:

ח
 
תְּלָאָהּ בְּמַקֵּל פְּסוּלָה שֶׁאֵין זוֹ קְבוּעָה. הִנִּיחָהּ אַחֲרֵי הַדֶּלֶת לֹא עָשָׂה כְּלוּם. חָפַר בִּמְזוּזַת הַפֶּתַח וְהִכְנִיס הַמְּזוּזָה כְּמוֹ נֶגֶר וְהִיא [ו] כִּבְרִיחַ הַקְּרָשִׁים בַּטַּבָּעוֹת פְּסוּלָה. הֶעֱמִיק לָהּ טֶפַח פְּסוּלָה. חָתַךְ קָנֶה וְהִכְנִיס בּוֹ מְזוּזָה וְאַחַר כָּךְ חִבֵּר הַקָּנֶה אֶל קָנִים אֲחֵרִים וְהֶעֱמִיד מִן הַכּל מְזוּזַת הַפֶּתַח פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁקָּדְמָה קְבִיעַת הַמְּזוּזָה לַעֲשִׂיַּת מְזוּזַת הַפֶּתַח:

 כסף משנה  תלאה במקל וכו'. בהקומץ (שם ל"ב) מימרא דרב יהודה אמר שמואל וברייתא: הניחה אחורי הדלת וכו'. ברייתא שם: חפר במזוזת הפתח וכו'. גם זה שם (ל"ג) אמר רב יהודה אמר שמואל עשאה כמין נגר פסולה איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר מזוזתא דבי רבי כמין נגר עשויה לא קשיא הא דעבידא כסיכתא והא דעבידא כאיסתוירא. ומפרש רבינו כרש''י דעבידא כסיכתא פסולה דהיינו כיתד שקובעין בחור: העמיק לה וכו'. גם זה שם (ל"ג) דרש רב יוסף בר אבא משמיה דרבא העמיק לה טפח פסולה כלומר והו''ל תעשה ולא מן העשוי: חתך קנה וכו'. גם זה שם ברייתא ומימרא דרב אחא בריה דרבא כלומר משום דהוה ליה תעשה ולא מן העשוי:

ט
 
מְזוּזַת הַיָּחִיד נִבְדֶּקֶת פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ. וּמְזוּזַת רַבִּים פַּעֲמַיִם בְּיוֹבֵל. שֶׁמָּא נִקְרְעָה מִמֶּנָּה אוֹת אַחַת אוֹ נִמְחֲקָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְבוּעָה בַּכְּתָלִים מַרְקֶבֶת:

 כסף משנה  מזוזת היחיד וכו'. ברייתא פ''ק דיומא (דף י"א). ובשבוע פירש הרא''ש ז''ל בשמיטה. ופירש''י פעמים ביובל כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטריח יהא כל אחד אומר יעשו חבירי:

י
 
הַכּל חַיָּבִין בִּמְזוּזָה אֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּמְחַנְּכִים אֶת הַקְּטַנִּים לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה לְבָתֵּיהֶם. הַשּׂוֹכֵר בַּיִת בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְהַדָּר בְּפֻנְדָּק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל הַשּׂוֹכֵר בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַיָּב בִּמְזוּזָה מִיָּד:

 כסף משנה  הכל חייבים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות י"ז:) נשים ועבדים וקטנים פטורין מק''ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה כלומר מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות כדתנן פרק קמא דקידושין וע''כ בקטנים שהגיעו לחינוך עסקינן דהא קתני וחייבין במזוזה וחיובא לאו לקטנים רמי אלא על מי שמוטל עליו לחנכם וז''ש ומחנכין את הקטנים: השוכר בית בח''ל וכו' עד מיד. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ"ד):

יא
 
הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַל הַשּׂוֹכֵר לְהָבִיא מְזוּזָה וְלִקְבֹּעַ אוֹתָהּ אֲפִלּוּ הָיָה נוֹתֵן שָׂכָר עַל קְבִיעָתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁהַמְּזוּזָה חוֹבַת הַדָּר הִיא וְאֵינָהּ חוֹבַת הַבַּיִת. וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא לֹא יִטְּלֶנָּה בְּיָדוֹ וְיֵצֵא. וְאִם הָיָה הַבַּיִת [ז] שֶׁל כּוּתִי הֲרֵי זֶה נוֹטְלָהּ כְּשֶׁיֵּצֵא:

 כסף משנה  המשכיר בית לחבירו וכו' עד סוף הפרק. ברייתא במציעא פרק השואל (דף ק"ב.): ומ''ש ולקבוע אותה וכו'. (שם ק"א:) בעא מיניה מרב ששת מקום מזוזה על מי כלומר חפירת מקום המזוזה על מי על השוכר או על המשכיר ופשט דעל השוכר:



הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק ששי

א
 
עֲשָׂרָה * תְּנָאִין יֵשׁ בַּבַּיִת וְאַחַר כָּךְ יִתְחַיֵּב הַדָּר בּוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְזוּזָה. וְאִם חָסֵר תְּנַאי אֶחָד מֵהֶן פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה. וְאֵלּוּ הֵן. שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יָתֵר. וְשֶׁתִּהְיֶינָה לוֹ שְׁתֵּי מְזוּזוֹת. וְיִהְיֶה לוֹ [א] מַשְׁקוֹף. וְתִהְיֶה לוֹ תִּקְרָה. וְיִהְיוּ לוֹ דְּלָתוֹת. וְיִהְיֶה הַשַּׁעַר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר. וְיִהְיֶה הַבַּיִת חֹל. וְיִהְיֶה עָשׂוּי לְדִירַת אָדָם. וְעָשׂוּי לְדִירַת כָּבוֹד. וְעָשׂוּי לְדִירַת קֶבַע:

 ההראב"ד   עשרה תנאים כו' עד ויהיו לו דלתות. כתב הראב''ד ז''ל שיהיו לו דלתות לא נאמר אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים שיש לשניהם יציאה מכאן ומכאן ואין ניכרת ביאתה לשער האמצעי אלא בהיכר ציר שבו ולפיכך אמר לו קבע דשי ברישא עכ''ל:

 כסף משנה  עשרה תנאים וכו'. מתבארים והולכים:

ב
 
בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה. וְאִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְרַבֵּעַ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת בְּשָׁוֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָגל אוֹ בַּעַל חָמֵשׁ זָוִיּוֹת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם הָיָה אָרְכּוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ לְרַבֵּעַ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּב בִּמְזוּזָה:

 כסף משנה  בית שאין בו ד' אמות וכו'. ברייתא בריש סוכה (דף ח') ומפרש רבינו דהיינו שאין בו כדי לרבע ארבע על ארבע אבל אם יש בו כדי לרבע חייב. והרא''ש חולק על זה וכתב בהלכות מזוזה דד' על ד' אמות מרובעות בעינן דבענין אחר לא חזי לדירה:

ג
 
אַכְסַדְרָה וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה כְּתָלִים וְתִקְרָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פַּצִּימִין בְּרוּחַ רְבִיעִית פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. מִפְּנֵי שֶׁהַפַּצִּימִין לְהַעֲמִיד הַתִּקְרָה הֵם עֲשׂוּיִים וְלֹא מִשּׁוּם מְזוּזוֹת נַעֲשׂוּ. וְכֵן הַתִּקְרָה שֶׁאֵין לָהּ כְּתָלִים אֶלָּא עוֹמֶדֶת עַל עַמּוּדִים מִכָּאן וּמִכָּאן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּתַבְנִית בַּיִת פְּטוּרָה לְפִי שֶׁאֵין לָהּ מְזוּזוֹת. שֶׁאֵלּוּ הָעַמּוּדִים לְהַעֲמִיד הַתִּקְרָה הֵן עֲשׂוּיִין:

 כסף משנה  אכסדרה והוא המקום וכו'. בפ' הקומץ (מנחות ל"ג) אמר רבה בר רב שילא א''ר חסדא אכסדרה פטורה מן המזוזה ואע''פ שיש לה פצימין מ''ט לחזוקי תקרה עבידי כלומר ואפילו יש לה דלתות וכל שאר התנאים: וכן התקרה וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בהקומץ אמר אביי חזינא להו לאיספלידא דבי מר דאית להו פצימין ולית להו מזוזה קסבר חיזוק לתקרה הוא דעבידי. ומפרש רבינו דאיספלידא היינו תקרה שאין לה כתלים אלא עומדת על עמודים מכאן ומכאן:

ד
 
בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוּזָה מִכָּאן וּמִכָּאן וְכִפָּה כְּמִין קֶשֶׁת עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת בִּמְקוֹם הַמַּשְׁקוֹף. אִם יֵשׁ בְּגֹבַהּ הַמְּזוּזוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יָתֵר חַיָּב בִּמְזוּזָה. וְאִם אֵין בָּהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ [ב] מַשְׁקוֹף:

 כסף משנה  בית שיש לו מזוזה וכו'. ברייתא פ''ק דעירובין (דף י"א:) ואיתא נמי פ''ק דיומא (דף י"א) כיפה רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת. ומ''ש רבינו מפני שאין לה משקוף צ''ע שאם הכיפה חשיב משקוף אפילו אין גובה המזוזות עשרה טפחים ליתכשר ואם אין הכיפה חשיב משקוף כי הוו המזוזות גבוהות עשרה טפחים מאי הוי אטו גובה המזוזות משווי לכיפה משקוף:

ה
 
בַּיִת שֶׁאֵין לוֹ תִּקְרָה פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה. הָיָה מִקְצָתוֹ מְקֹרֶה וּמִקְצָתוֹ אֵינוֹ מְקֹרֶה יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם הָיָה הַקֵּרוּי כְּנֶגֶד הַפֶּתַח שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוּזָה וּמַעֲמִידִין הַדְּלָתוֹת וְאַחַר כָּךְ קוֹבְעִין אֶת הַמְּזוּזָה:

 כסף משנה  בית שאין לו תקרה וכו'. בפרק הקומץ (מנחות ל"ג) אמר רבא פתחי שימאי פטורין מן המזוזה פליגי בה רב רחומאי ורב יוסף חד אמר דלית להו תקרה וחד אמר דלית להו שיקפי ומשמע לרבינו דלא פליגי אלא בפירושא דשימאי מאי ניהו אבל לענין דינא כ''ע מודו דבין לית להו תקרה בין לית להו שיקפי פטורים. ובפ''ק דיומא (דף י"א:) תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא ששה שערים פטורים מן המזוזה וחד מינייהו שער שאינו מקורה: היה מקצתו מקורה וכו'. מילתא דסברא הוא: וכתב ה''ר מנוח אם הקירוי אצל הפתח חייב נראה לי דיש במקורה ד' על ד' ופשוט הוא: ומעמידין הדלתות וכו'. שם (מנחות ל"ג) ריש גלותא בנה ביתא א''ל לרב נחמן קבע לי מזוזתא א''ל תלי דשי ברישא: ועל מ''ש רבינו בראש הפרק ויהיו לו דלתות. כתב הראב''ד ז''ל שיהיה לה דלתות לא נאמר וכו'. קבע דשי ברישא עכ''ל: וחכמי לוניל שאלו מרבינו והשיב להם וז''ל השאלה והתשובה. מסופק לנו במה שאמר ושיהיו לה דלתות לפי מה שקבלנו הא דאמרינן בפרק הקומץ בההוא דאמר ליה תלי דשי ברישא לא נאמר אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים שיש לשניהם יציאה מכאן ומכאן ואין ניכרת ביאתה לשער האמצעי אלא בהיכר ציר שבו: תשובה זה שאמרתם משום היכר ציר מי תלה הא בהא וכי דרשיתו סמוכים בגמרא הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך וכי בשני מקומות מניחין על המזוזה ועל השער אלא כך אמר על מזוזות ביתך ועל מזוזות כל שעריך וכך אמרו חז''ל אחד שערי בתים ואחד שערי מדינות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וכן מוכח בריש עירובין ולא נסתפק זה לשום חכם בעולם שאין החיוב תלוי אלא בשער כפשטיה דקרא וריש גלותא שאמר לרב נחמן לקבוע לו מזוזה על פתח שלא היה לו דלתות לאו למימרא שהיה סבור שחיוב המזוזה על הפתח בלבד אלא כיון שהעמיד המזוזה אמר לרב נחמן להעמיד המזוזה על הפתח ואחר כך יעמיד הדלתות ומדברי רב נחמן תלמוד ענין זה שהרי א''ל תלי דשי ברישא ולא א''ל תלי דשי כלומר אע''פ שהכתיבה על המזוזה היא מונחת אין מניחין אותה עד שתעמוד הדלת שאין החיוב אלא במזוזת השער כמו שביארנו ולא במזוזה בעלמא עכ''ל. ומ''ש וכי דרשיתו סמוכים וכו' הוא לפי שקודם האי עובדא דר''ג בסמוך אמר במזוזה הלך אחר היכר ציר:

ו
 
הַר הַבַּיִת הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת וּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן בֵּית דִּירָה פְּטוּרִין לְפִי שֶׁהֵן קֹדֶשׁ. בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּפָרִים שֶׁהָאוֹרְחִין דָּרִין בּוֹ חַיָּב בִּמְזוּזָה. וְכֵן בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּרַכִּין אִם הָיָה בּוֹ בֵּית דִּירָה חַיָּב. כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ לֹא הָיָה לָהֶם מְזוּזוֹת חוּץ מִשַּׁעַר נִקָּנוֹר וְשֶׁלְּפָנִים מִמֶּנּוּ. וְשֶׁל לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין מִפְּנֵי שֶׁהַלִּשְׁכָּה הַזֹּאת הָיְתָה בֵּית דִּירָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַהַפְרָשָׁה:

 כסף משנה  הר הבית הלשכות והעזרות. ברייתא פ''ק דיומא (דף י"א י"ב) יכול שאני מרבה הר הבית הלשכות והעזרות ת''ל בית מה בית שהוא חול אף כל חול יצאו אלו שהן קדש: ובתי כנסיות וכו'. ברייתא שם בה''כ שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין בה בית דירה ר''מ מחייב וחכמים פוטרים. ודין בית המדרש שוה לדין בה''כ. ומ''ש רבינו שבה''כ של כפרים סתמו יש בו בית דירה ושל כרכים סתמו אין בו בית דירה. הרי''ף בהלכות מזוזה כתב כן: כל השערים וכו'. גם זה ברייתא שם אלא שבספרנו גירסא אחרת והיא כל השערים שהיו שם לא היו להם מזוזה חוץ משער נקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין. ואפילו לפי גירסת רבינו כיון שכל השערים האלו היו פתוחים ללשכת פלהדרין היו מחוייבים במזוזה. ונתבאר בגמרא דאינה חייבת במזוזה אלא שבעת ימי הפרשה שכ''ג דר שם אבל בשאר ימות השנה פטורה:

ז
 
בֵּית הַתֶּבֶן בֵּית הַבָּקָר בֵּית הָעֵצִים בֵּית אוֹצָרוֹת פְּטוּרִין מִן הַמְּזוּזָה, שֶׁנֶּאֱמַר בֵּיתֶךָ, בֵּיתְךָ הַמְיֻחָד לְךָ, פְּרַט לְאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְפִיכָךְ רֶפֶת הַבָּקָר שֶׁהַנָּשִׁים יוֹשְׁבוֹת בָּהּ וּמִתִקַשִּׁטוֹת בָּהּ חַיָּבוֹת בִּמִזוּזָה שֵׁהֲרֵי יֵשׁ בָּהּ יִחוּד לְדִירַת אָדָם. בֵּית שַׁעַר אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת וְהַגִּנָּה וְהַדִּיר פְּטוּרִין מִן הַמְּזוּזָה * מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִין לְדִירָה. אִם הָיוּ בָּתִּים הַחַיָּבִין בִּמְזוּזָה פְּתוּחִין לִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חַיָּבִין בִּמְזוּזָה:

 ההראב"ד   מפני שאינן עשויין לדירה. כתב הראב''ד ז''ל תמיה אני על שער הגינה שפטר שאם יש בו בית הרי הוא חייב ואם אין שם בית הרי הוא פטור מה צורך לומר והלא אף בית שאינו מקורה אמר שהוא פטור, ואולי אע''פ שיש בה שומירה לגנה אמר שהיא פטורה לפי שאינה קבועה כדי שיתחייב לא בית שער שלה ולא שער הגינה עכ''ל:

 כסף משנה  בית התבן וכו'. ברייתא שם ביתך בית המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות שפטורים מן המזוזה ויש מחייבים ופסק כת''ק: לפיכך רפת בקר וכו'. גם זה שם תני רב כהנא קמיה דרב יהודה בית התבן וכו' פטורים מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהם ומאי נאותות רוחצות א''ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה אלא מאי נאותות מתקשטות וה''ק אע''פ שהנשים מתקשטות פטורים א''ל רב כהנא ושנשים מתקשטות בהן פטורים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה ושהנשים מתקשטות בה חייבת במזוזה אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא לדידי נמי סתמא תנאי היא ובעא רב יהודה לאוקמי דסתמא לכ''ע פטור ואיתותב מדתניא רפת חייב במזוזה ולא מפליג בין נשים מתקשטות לאין נשים מתקשטות אלא סתמא תנאי היא בענין שהנשים מתקשטות וכיון דלרב כהנא לכ''ע מיחייב ולרב יהודה נמי לחד תנא חייב הכי נקטינן ובסתמא נראה מהרי''ף שפסק שחייב שכתב ובית שהנשים רוחצות הא סתמא חייבין [וכ''כ הרא''ש וסיים בה] ולא כהרמב''ם שכתב דוקא שהנשים מתקשטות בהם עכ''ל. ודעת רבינו דכיון דפלוגתא דתנאי היא ולא נזכר שם החולקים לדעת הלכה כדברי מי ואשכחן דפליגי אמוראי במילתא כרב יהודה קיימא לן דכיון דרב כהנא תני קמיה משמע דתלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולהרי''ף והרא''ש איכא למימר דס''ל דלאו דתלמיד הוה דתלמיד דרב הוה וחכם גדול היה כדמוכח בסוף בבא קמא אלא דהכי הוה עובדא דתנא קמיה דרב יהודה: בית שער וכו'. ג''ז ברייתא (שם) יכול שאני מרבה אפילו בית שער אכסדרה ומרפסת ת''ל בית מה בית מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה. ופירש''י בית שער בית קטן שעושין לפני פתחי עליות הרבה וכולן עולין דרך שם. אכסדרה פרוזדור שלפני בתים עכ''ל. וכתב כן מפני שאכסדרה מאי איריא משום דאינה עשויה לדירה תיפוק ליה משום דאין לה מזוזות כדאמרינן פרק הקומץ (מנחות ל"ג:) ונתבאר בפרק זה ולכך כתב דהיינו פרוזדור שלפני הבתים. וכתב הרי''ף בהלכות מזוזה ואי קשיא לך הא דתניא בית שער אכסדרה ומרפסת חייבות במזוזה התם כשבתים פתוחות לתוכן וזה דעת רבינו. וא''כ צריכים אנו לפרש לדעת רבינו דבית שער היינו בית שער דגינה או דבית העצים וכו' וכן מרפסת מקום מקורה ופתוחות לתוכו גנות או בתי תבן וכו' וכן אכסדרה זו פתוחים לתוכה גנות או בתי תבן וכו' כעין מרפסת אלא שהמרפסת זה עגול ואכסדרה כעין מרובע ואכסדרה זו היא כמו אכסדרה דבי רב כלומר שיש לה ארבע דפנות אלא שאין מגיעות לסכך או כאכסדרה רומיתא שיש לה ארבע דפנות אלא שהיא עשויה חלונות חלונות. וכתב הרי''ף בהלכות מזוזה ששתי אכסדראות הללו חייבות במזוזה והשתא טעמא דאכסדרה זו פטורה לפי שאין פתוחין לתוכה בתי דירה ואין דרין בה שאילו היו דרין בה או היו פתוחין לתוכה בתי דירה חייבת: ומ''ש והגינה והדיר: כתב הראב''ד תמה אני על שער הגינה שפטר וכו'. לא בית שער שלה ולא שער הגינה עכ''ל. ואני אומר דתמיה מעיקרא ליתא דרבינו לא בא להשמיענו שהגינה פטורה אלא משום סיפא נקטה שאם היה בית פתוח לה חייב:

ח
 
לְפִיכָךְ אֶחָד שַׁעֲרֵי חֲצֵרוֹת וְאֶחָד שַׁעֲרֵי מְבוֹאוֹת וְאֶחָד שַׁעֲרֵי מְדִינוֹת וַעֲיָרוֹת הַכּל חַיָּבִים בִּמְזוּזָה שֶׁהֲרֵי הַבָּתִּים הַחַיָּבִין בִּמְזוּזָה פְּתוּחִין לְתוֹכָן. אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה פָּתוּחַ לְזֶה וְזֶה פָּתוּחַ לְזֶה הוֹאִיל וְהַפְּנִימִי חַיָּב בִּמְזוּזָה כֻּלָּן חַיָּבִין. וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ שַׁעַר הַפָּתוּחַ מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר חַיָּב בִּמְזוּזָה:

 כסף משנה  לפיכך אחד וכו'. גם זה ברייתא שם (יומא דף י"א) אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות חייבין במזוזה ופירש''י שערי מדינות יש מדינה מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים כגון ארץ הגר עכ''ל. ופירש כן משום דמדינה הייינו הפרכיא כדמשמע בסוף כתובות: ומ''ש אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וכו'. נלמד ממה שנתבאר בסמוך ובפרק הקומץ (מנחות ל"ג:) אמר רבה בי ארזיקי חייב במזוזה מאי בי ארזיקי בית שער הפתוח לחצר ובתים הפתוחים לבית שער. ופירש''י בית שער הפתוח לחצר וכו' בעי שתי מזוזות אחד בפתח שמבית שער לבתים ואחד בפתח שמן החצר לבית שער: ומפני זה אמרו וכו'. בהקומץ (שם) ת''ר בית שער הפתוח לגינה ולקיטונית כלומר לחדר ר' יוסי אומר נידון כקיטונית וחכ''א נידון כבית שער רב ושמואל דאמרי תרווייהו מגינה לבית כ''ע לא פליגי דחייב מ''ט ביאה דבית היא כי פליגי מבית לגינה מ''ס קיטונית עיקר ומר סבר גינה עיקר רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו מבית לגינה כ''ע לא פליגי דפטור מ''ט פתחא דגינה הוא כי פליגי מגינה לבית מר סבר ביאה דבית הוא ומר סבר כולה אדעתא דגינה עבידא אביי ורבא עבדי כרבה ורב יוסף ורב אשי עביד כרב ושמואל לחומרא והלכתא כרב ושמואל לחומרא. ופירש''י נידון כקיטונית וצריך מזוזה. נידון כבית שער באויר ואין צריך מזוזה. מגינה לבית באותו פתח שבין הגינה לבית שער לכ''ע חייב דביאת בית שער הוי אותו שער שבו נכנסין מן הקיטונית שהבאים מהגינה דרך בית שער נכנסין בו לקיטונית כ''ע לא פליגי דחייב. כי פליגי מבית לגינה פתח החיצון שיוצא מבית לגינה שהיוצאין מן הבית דרך בית שער נכנסין בו לגינה. מר סבר עיקר בית שער לשם כניסת קיטונית נעשה והוי כשאר בית שער דעלמא שחייבין כל פתחיו במזוזה. ומר סבר עיקר בית שער לגינה נעשה לצאת מקיטונית לגינה הילכך נידון כאויר ולא כבית שער. מר סבר הפתח לשם קיטונית עבידא וחייב במזוזה ומר סבר לשם גינה עבידא ופטור. ל''א ועיקר מגינה לבית אם כשהוא פותח פתח מגינה לבית דהיכר ציר הוי בבית דכ''ע לא פליגי דחייב. קיטונית עיקר וחייב ואע''ג דציר סובב בגינה דכי אמרינן הלך אחר היכר הציר ה''מ בפתח דבין תרי בתי דתרווייהו עיקר וכו' ס''ל כרבי יוסי ואליבא דשמואל עכ''ל:

ט
 
בֵּית הַכִּסֵּא וּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבֵית הַטְּבִילָה וּבֵית הַבֻּרְסְקִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם פְּטוּרִין מִן הַמְּזוּזָה לְפִי שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְדִירַת כָּבוֹד. [ג] סֻכַּת חַג בֶּחָג וּבַיִת שֶׁבַּסְּפִינָה פְּטוּרִין מִן הַמְּזוּזָה לְפִי שֶׁאֵינָן עֲשׂוּיִין לְדִירַת קֶבַע. * שְׁתֵּי סֻכּוֹת שֶׁל יוֹצְרִים זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַחִיצוֹנָה פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה לְפִי שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה. הַחֲנֻיּוֹת שֶׁבַּשְּׁוָקִים פְּטוּרִין מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן קְבוּעִים לְדִירָה:

 ההראב"ד   שתי סוכות של יוצרים כו' עד לפי שאין לה קבע. כתב הראב''ד ז''ל אף הפנימית אין לה קבע:

 כסף משנה  בית הכסא וכו'. ברייתא פ''ק דיומא (דף י"א) ומסיים בה התם אף על פי שהנשים מתקשטות בהם פטורים משום דנפיש זוהמיה ולכן סתם רבינו ולא חילק ונתן טעם לפי שעיקרו אינו עשוי לדירה כבית והיינו דנפיש זוהמיה: סוכת חג בחג. ברייתא שם (דף י') פלוגתא דר' יהודה ורבנן ופסק כרבנן ומפרש בגמרא דבשאר כל ימות השנה כ''ע לא פליגי דפטורה כי פליגי בשבעת ימי החג וטעמא דרבנן משום דסוכה דירת עראי בעינן ולא מיחייב במזוזה כלומר דדומיא דבית בעינן וסוכה בשבעת ימים שהוא יושב בה הויא דירת עראי: אך מה שכתב ובית שבספינה: שתי סוכות וכו'. פ''ק דסוכה (דף ח':) א''ר לוי שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה החיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה ואמאי תיהוי חיצונה כבית שער דפנימית ותתחייב במזוזה משום דלא קביעא. ופירש''י לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער. וזה דעת הראב''ד שכתב א''א אף הפנימית אין לה קבע כלומר ומלשון רבינו נראה דמשום דלא קבועה לא קאי אלא אחיצונה ומשיג עליו דאם החיצונה היה ראוי לחייבה מצד עצמה אלא משום דלא קביעא גם הפנימית לא קביעא ותפטר אבל כשאנו אומרים שהיה ראוי לחייבה משום בית שער דפנימית אלא לפי ששתיהן אינן קבועות לא שייך האי קושיא דנהי דמיעוט קביעותן מהני דלא ליהוי לה בית שער מ''מ לא מהני לפטור הפנימית שהוא דר בה בקביעות. וטעם רבינו דכיון דאמרו בגמרא משום דלא קבועה משמע ליה דלא קאי אלא אחיצונה וה''ק פנימית כיון דנעשית לשם דירת קבע חייבת אבל חיצונה שלא נעשית לשם דירת קבע אין לחייבה אפילו מטעם בית שער דהו''ל כסוכה שהיא בית שער לבית דלא מיחייבא כנ''ל:

י
 
בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּתָחִים הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לָצֵאת וְלָבוֹא אֶלָּא בְּאַחַת מֵהֶן חַיָּב לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה [ד] בְּכָל פֶּתַח וּפֶתַח. פֶּתַח קָטָן שֶׁבֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּה חַיָּב בִּמְזוּזָה. חֶדֶר שֶׁבַּבַּיִת אֲפִלּוּ חֶדֶר בְּחֶדֶר חַיָּב לַעֲשׂוֹת מְזוּזָה עַל שַׁעַר הַחֶדֶר הַפְּנִימִי וְעַל שַׁעַר הַחֶדֶר הַחִיצוֹן וְעַל שַׁעַר הַבַּיִת שֶׁכֻּלָּן עֲשׂוּיִין לְדִירָה וּקְבוּעִין:

 כסף משנה  בית שיש לו פתחים הרבה וכו'. מימרא דרב פפא בפ' הקומץ (מנחות ל"ד): פתח קטן וכו'. שם איתמר לול הפתוח מן הבית לעלייה אמר רב הונא אם יש לו פתח אחד חייב במזוזה אחת אם יש לו שני פתחים חייב בשתי מזוזות. וביאור זה שדרך העולם כשעושין ארובה באמצע עלייה עולין לה מן הבית במעלות ועושין פתח אחד למטה כדי שלא ירדו מן העלייה לבית כי אם ברשות ועושין בעלייה ארבע מחיצות ועושים בו פתח כדי שלא יעלו מהבית לעלייה אלא ברשות ופעמים שאין עושין אלא אחד ואלו נועלין מכאן ואלו נועלין מכאן: חדר שבבית וכו'. כבר כתב דין זה לעיל. וא''י למה נשנה כאן:

יא
 
פֶּתַח שֶׁבֵּין בֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בֵּין בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵיתוֹ אִם רָגִיל לָצֵאת וְלָבוֹא בְּאוֹתוֹ הַפֶּתַח חַיָּב בִּמְזוּזָה. פֶּתַח שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים הוֹלְכִין אַחַר הַצִּיר שֶׁל דֶּלֶת, מָקוֹם שֶׁהַצִּיר נִרְאֶה עִמּוֹ שָׁם קוֹבְעִים אֶת הַמְּזוּזָה:

 כסף משנה  פתח שבין בית המדרש וכו'. בפרק הקומץ (דף ל"ג) ההוא פתחא דנפיק ביה רבי לבי מדרשא לא הוה עביד ביה מזוזתא והא ההוא פתחא דהוה עייל ביה רב הונא לבי מדרשא ועביד ליה מזוזה התם רגיל הוה דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל כלומר להתחייב במזוזה בפתח שבין ביתו לבית המדרש הלך אחר הרגיל שאם הוא רגיל לצאת ולבא תמיד דרך אותו פתח חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבא בקביעות אלא פעם במקרה פטור, כנ''ל לדעת רבינו. ובנ''י פירוש דפתחא דרבי לא היה עשוי אלא לו לבדו והיינו שאינו רגיל ופתחא דרב הונא היה עשוי לכל הנכנסין לבה''כ או רובם והיינו רגיל וכן פירש''י ז''ל ולישנא משמע טפי כמו שפירשנו לדעת רבינו: פתח שבין שני בתים וכו'. שם אמר רב יהודה אמר שמואל הלך אחר היכר ציר ה''ד היכר ציר כגון פתחא דבין תרי בתי בין גברי לנשי כלומר שחילק ביתו חציו לצורך האנשים הבאים אל הבית וחציו לצורך אשתו לצניעות ויש פתח ביניהם וכל פתח פתוח לרשות הרבים ובעינן מזוזה דרך ימין לביאה והכא לא ידעינן הי חשוב דרך ביאה אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא וקאמר דהלך אחר היכר ציר כלומר אחר חור שהדלת סובב בו אותו צד שהחור בו חשוב בית ודרך ימין שנכנסין בו נותנין מזוזה:

יב
 
וְהֵיכָן קוֹבְעִים אֶת הַמְּזוּזָה. בְּתוֹךְ חָלָל שֶׁל פָּתַח בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַחוּץ בִּתְחִלַּת שְׁלִישׁ הָעֶלְיוֹן שֶׁל גֹּבַהּ הַשַּׁעַר. וְאִם קְבָעָהּ לְמַעְלָה מִזֶּה כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיַּרְחִיקֶנָּה מִן הַמַּשְׁקוֹף טֶפַח. וְצָרִיךְ לְקָבְעָהּ עַל יְמִין הַנִּכְנָס לַבַּיִת וְאִם קְבָעָהּ מִשְּׂמֹאל פְּסוּלָה. וּבַיִת שֶׁל שֻׁתָּפִין חַיָּב בִּמְזוּזָה:

 כסף משנה  (יב-יג) והיכן קובעין וכו'. (שם ל"ב:) אמר רב יהודה אמר שמואל מצוה להניחה בתוך חלל הפתח פירוש ולא מבחוץ: ומ''ש בטפח הסמוך לחוץ. ג''ז שם (ל"ג:) אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לר''ה מ''ט רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה תחלה ורב הונא מסורא אמר כי היכי דננטריה פירוש שאם יש בחלל הפתח שלשה או ארבעה טפחים קודם שיגיע לדלת מצוה להניחה בטפח הסמוך לר''ה כי היכי דניפגע במצוה קודם שיכנס רגלו לחלל הפתח. כי היכי דננטריה שישמור הבית מן המזיקין ומ''ה כל מאי דיכלינן להוציא המזוזה לר''ה נוציא: בתחלת שליש העליון וכו'. (שם ל"ג) א''ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל מצוה להניחה בתחלת שליש העליון. ומ''ש ובלבד שלא ירחיקנה מן המשקוף טפח. טעמו מדאמרינן על הא דר' זירא אמר שמואל ורב הונא אמר מגביה מן הקרקע ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה. מיתיבי מגביה מן הקרקע טפח ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה בשלמא רב הונא הוא דאמר כרבי יהודה אלא שמואל דאמר כמאן לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי לעולם כרבי יוסי ומאי תחלת שליש העליון דקאמר להרחקה. ומשמע לרבינו דלא פליגי רבי יוסי ורבי יהודה אלא בלמטה משליש העליון אבל למעלה ד''ה צריך להרחיקה מן הקורה טפח והכי משמע מדאמר רבי יוסי מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה וכי היכי דקשירה דהויא בגובה הזרוע אינו בסוף גובהו אלא מרוחק מסוף גבהו קצת ה''נ כתיבה דילפינן מינה דהויא בגובה אינה בסוף הגובה אלא מרוחקת ממנו מעט דהיינו טפח כנ''ל לדעת רבינו. והרא''ש חולק ואומר שיכול לתתו בגובהו של פתח עד המשקוף: כתב הראב''ד הגע עצמך שהוא שער גבוה מניחה כנגד כתפיו ודיו עכ''ל. וזה שכתב הראב''ד הוא ירושלמי בסוף מגילה. ורבינו סובר דמכיון שלא הוזכר כן בגמרא דידן משמע דלא ס''ל הכי: וצריך לקובעה מימין וכו'. מימרא דרבא פ''ק דיומא (דף י"ב:): ובית של שותפין וכו'. ברייתא (שם י"א) וק''ל למה איחר רבינו דין זה עד כאן דלעיל הו''ל לכותבו. ונ''ל דמשום דבגמרא בהדי הדדי איתמר דאמאי דתניא בית האשה ובית השותפין חייב פרכינן פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ''ל ואלא ביתך למה לי כדרבא דאמר רבא דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא. והשמיט רבינו כאן דין בית האשה לפי שסמך על מ''ש בספ''ד דנשים חייבות במזוזה: אמרו חכמים וכו'. [מנחות דף מ''ג.]:

יג
 
חַיָּב [ה] אָדָם לְהִזָּהֵר בִּמְזוּזָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא חוֹבַת הַכּל תָּמִיד. וְכָל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא יִפְגַּע בְּיִחוּד הַשֵּׁם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִזְכֹּר אַהֲבָתוֹ וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ וְשִׁגְיוֹתָיו בְּהַבְלֵי הַזְּמַן. וְיֵדַע שֶׁאֵין דָּבָר הָעוֹמֵד לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֶלָּא יְדִיעַת צוּר הָעוֹלָם. וּמִיָּד הוּא חוֹזֵר לְדַעְתּוֹ וְהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי מֵישָׁרִים. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וּבִזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ מֻחְזָק הוּא שֶׁלֹּא יֶחֱטָא שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ מַזְכִּירִין רַבִּים וְהֵן הֵם הַמַּלְאָכִים שֶׁמַּצִּילִין אוֹתוֹ מִלַּחֲטֹא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לד-ח) 'חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם'.

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן:


הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק שביעי

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא-יט) 'וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה'. כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זוֹ, לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. ואִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אֲחֵרִים כּוֹתְבִין לוֹ. [א] וְכָל הַמַּגִּיהַּ סֵפֶר תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ כֻּלּוֹ:

 כסף משנה  מצות עשה על כל איש וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ"א:) אמר רבא אע''פ שהניחו לו אבותיו ס''ת לאדם מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה: ואם כתבו בידו וכו' עד כולו. מימרא דריב''ל בפרק הקומץ (מנחות דף ל') וכתבה הרי''ף בהלכות ספר תורה:

ב
 
וְהַמֶּלֶךְ מִצְוָה עָלָיו לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה אֶחָד לְעַצְמוֹ לְשֵׁם הַמֶּלֶךְ יָתֵר עַל סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יח) 'וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ' וְגוֹ'. וּמַגִּיהִין אוֹתוֹ מִסֵּפֶר הָעֲזָרָה עַל פִּי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. זֶה שֶׁהָיָה לוֹ כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. וְזֶה שֶׁכָּתַב אוֹ שֶׁנִּכְתַּב לוֹ אַחַר שֶׁמָּלַךְ יִהְיֶה עִמּוֹ תָּמִיד. וְאִם יָצָא לַמִּלְחָמָה סֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ. נִכְנָס וְהוּא עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין וְהוּא עִמּוֹ. מֵסֵב וְהוּא כְּנֶגְדּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יט) 'וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו':

 כסף משנה  והמלך מצוה עליו וכו'. פ''ב דסנהדרין (דף כ"א:) משנה וכותב ספר תורה לשמו יוצא למלחמה והיא עמו יושב בדין והיא עמו מיסב והיא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ובגמרא תנא וכתב לו את משנה התורה כותב לשמו שתי תורות כלומר אחת מדין הדיוט ואחת מדין מלך. אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו אינו נכנס בה לבית המרחץ ולא לבית הכסא. ומשמע בגמרא שאפי' הניחו לו אבותיו או היו לו מאה ספרים בעת שישב על כסא המלכות מצוה לכתוב ס''ת יותר לשמו וכן נראה מלשון רבינו כאן ובפ''ג מהלכות מלכים. ומ''מ צ''ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו כדאיתא בברייתא שכתבתי. גם מה שכתב ומגיהין אותו מספר העזרה צריך עיון מנא ליה:

ג
 
לֹא הָיָה לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיִּמְלֹךְ צָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ אַחַר שֶׁמָּלַךְ שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. אֶחָד מַנִּיחוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. וְהַשֵּׁנִי יִהְיֶה עִמּוֹ תָּמִיד לֹא יָסוּר מֵעִמּוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה בִּלְבַד וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִישֹׁן עַל מִטָּתוֹ:

ד
 
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכְּתָבוֹ בְּלֹא שִׂרְטוּט אוֹ שֶׁכְּתָבוֹ מִקְצָתוֹ עַל הַגְּוִיל וּמִקְצָתוֹ עַל הַקְּלָף פָּסוּל אֶלָּא אוֹ כֻּלּוֹ עַל הַגְּוִיל אוֹ כֻּלּוֹ עַל הַקְּלָף. וְכֵיצַד כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה. כּוֹתֵב כְּתִיבָה מְתֻקֶּנֶת נָאָה בְּיוֹתֵר. יַנִּיחַ בֵּין כָּל תֵּבָה וְתֵבָה כִּמְלֹא אוֹת קְטַנָּה וּבֵין אוֹת לְאוֹת כִּמְלֹא חוּט הַשַּׂעֲרָה וּבֵין כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה כִּמְלֹא שִׁיטָה. וְאֹרֶךְ כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה שְׁלֹשִׁים אוֹתִיּוֹת כְּדֵי לִכְתֹּב לְמִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם לְמִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם לְמִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם [ב] תְּלָתָא זִמְנֵי. וְזֶה הוּא רֹחַב כָּל דַּף וְדַף. וְלֹא תְּהֵא שִׁיטָה קְצָרָה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הַדַּף כְּאִגֶּרֶת. וְלֹא אָרְכָּהּ יוֹתֵר עַל זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בַּכְּתָב:

ה
 
לֹא יְמַעֵט הַכְּתָב מִפְּנֵי הָרֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה. נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת לֹא יִכְתֹּב שְׁתַּיִם בְּתוֹךְ הַדַּף וְשָׁלֹשׁ חוּץ לַדַּף אֶלָּא כּוֹתֵב שָׁלֹשׁ בְּתוֹךְ הַדַּף וּשְׁתַּיִם [ג] חוּץ לַדַּף. לֹא נִשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה כְּדֵי לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת מֵנִיחַ הַמָּקוֹם פָּנוּי וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה:

ו
 
נִזְדַּמְּנָה לוֹ תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת לֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין הַדַּפִּין אֶלָּא יַחֲזִיר לִתְחִלַּת [ד] הַשִּׁיטָה. נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּתוֹךְ הַשִּׁיטָה תֵּבָה בַּת עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת אוֹ פָּחוֹת אוֹ יָתֵר וְלֹא נִשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת כֻּלָּהּ בְּתוֹךְ הַדַּף אִם יָכוֹל לִכְתֹּב חֶצְיָהּ בְּתוֹךְ הַדַּף וְחֶצְיָהּ חוּץ לַדַּף כּוֹתֵב וְאִם לָאו מֵנִיחַ הַמָּקוֹם פָּנוּי וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת [ה] הַשִּׁיטָה:

 כסף משנה  (ד-ו) ספר תורה שכתבו וכו'. בפ''ק דמגילה (דף י"ז:) אמר רבי יוסי מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ופירש''י כס''ת עצמו, וכן בירושלמי פ''ק דמגילה כתבו הרי''ף בסוף הלכות ספר תורה הל''מ שיהיו כתובין בדיו מסורגל כלומר משורטט וכן במדרש: ומ''ש או שכתבו וכו'. בירושלמי פ''ק דמגילה לא יהא כותב חציו של קלף וחציו של עור: וכיצד כותבין ס''ת וכו'. בפר''א דמילה (שבת דף קל"ג) התנאה לפניו במצות ס''ת נאה בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן: יניח בין כל תיבה ותיבה וכו'. עד יחזור לתחלת השיטה. ברייתא בהקומץ (מנחות ל'.): ומ''ש לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב ג' אותיות וכו' עד מתחלת שיטה. הוא סברא. ומ''ש לא ימעט מכתב מפני הריוח שבין פרשה לפרשה. עניינו שאם נזדמנה לו שיטה אחת שיש לו לסיים בה פרשה ראשונה ולהתחיל בה פרשה אחרת ויש ריוח מועט בינתים אם לא יכתוב כתיבה דקה אפ''ה לא יעשה כן אלא יזרז עצמו שלא יצטרך לבא לידי כך: ומ''ש נזדמנה לו תיבה אחת בת שתי אותיות וכו'. כלומר אף ע''פ שרשאי לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת ה' אותיות אבל תיבה שלימה אינו רשאי: נזדמנה לו בתוך השיטה וכו'. זה כתב רבינו מסברא. והטור כתב שהרא''ש ז''ל חולק ואומר דדוקא בבת ה' אותיות שרי בשרובה בתוך הדף כיון שאין חוץ לדף אלא שתי אותיות אבל בת ז' או בת ט' אף על גב דרוב בתוך הדף כגון ד' מז' וה' מט' אין לכתוב ג' או ד' חוץ לדף:

ז
 
וּמֵנִיחַ בֵּין כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ אַרְבַּע שִׁיטִין פְּנוּיוֹת בְּלֹא כְּתִיבָה לֹא פָּחוֹת וְלֹא יָתֵר. וְיַתְחִיל הַחֻמָּשׁ מִתְּחִלַּת שִׁיטָה חֲמִישִׁית. וּכְשֶׁיִּגְמֹר אֶת הַתּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיִּגְמֹר בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף. וְאִם נִשְׁאַר מִן הַדַּף שִׁיטִין הַרְבֵּה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף וְלֹא יִגְמֹר אֶת הַשִּׁיטָה. וּמִתְכַּוֵּן עַד שֶׁיִּהְיֶה (דברים לד-יב) 'לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל' בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שֶׁבְּסוֹף הַדַּף:

ח
 
וְיִזָּהֵר בָּאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וּבָאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת וּבָאוֹתִיּוֹת הַנְּקֻדּוֹת וְאוֹתִיּוֹת הַמְשֻׁנּוֹת כְּגוֹן הַפֵּאִי''ן הַלְּפוּפוֹת וְהָאוֹתִיּוֹת הָעֲקֻמּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ הַסּוֹפְרִים אִישׁ מִפִּי אִישׁ. וְיִזָּהֵר בַּתָּגִין וּבְמִנְיָנָן. יֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תָּג אֶחָד וְיֵשׁ אוֹת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ שִׁבְעָה. וְכָל הַתָּגִין כְּצוּרַת זַיִנִּי''ן הֵן דַּקִּין כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה:

 כסף משנה  (ז-ח) ומניח בין כל חומש וכו'. ברייתא בפרק קמא דבתרא: וכשיגמור את התורה וכו'. הרי''ף בפרק הקומץ הכותב ס''ת לא יגמור באמצע הדף אלא מקצר ועולה עד סוף הדף איני והא ר''י בר אבא אמר רב גידל אמר רב לעיני כל ישראל באמצע שיטה איתמר. ואסיקנא והלכתא באמצע שיטה דוקא: ויזהר באותיות הגדולות וכו':

ט
 
כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לֹא נֶאֶמְרוּ אֶלָּא לְמִצְוָה [ו] מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם שִׁנָּה בְּתִקּוּן זֶה אוֹ שֶׁלֹּא דִּקְדֵּק בַּתָּגִין וְכָתַב כָּל הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אוֹ שֶׁקֵּרֵב אֶת הַשִּׁיטִין אוֹ הִרְחִיקָן [ז] אוֹ הֶאֱרִיכָן אוֹ קִצְּרָן הוֹאִיל וְלֹא הִדְבִּיקָן אוֹת בְּאוֹת וְלֹא חִסֵּר וְלֹא הוֹתִיר וְלֹא הִפְסִיד צוּרַת אוֹת אַחַת וְלֹא שִׁנָּה בִּפְתוּחוֹת וּסְתוּמוֹת הֲרֵי זֶה סֵפֶר כָּשֵׁר:

י
 
יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ בַּגְּמָרָא וְנָהֲגוּ בָּהֶם הַסּוֹפְרִים וְקַבָּלָה הוּא בְּיָדָם אִישׁ מִפִּי אִישׁ. וְהֵן שֶׁיִּהְיוּ מִנְיַן הַשִּׁיטִין שֶׁבְּכָל דַּף וְדַף לֹא פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנָה [ח] וְאַרְבָּעִים וְלֹא יָתֵר עַל שִׁשִּׁים. וְשֶׁיִּהְיֶה הָרֶוַח שֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה כְּמוֹ תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר אֲשֶׁר אֲשֶׁר. וְשֶׁיִּהְיֶה בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטִין לְמַעְלָה מִשִּׁירַת הַיָּם [ט] (שמות יד כח-לא) 'הַבָּאִים. בַיַּבָּשָׁה. הַשֵּׁם. מֵת. בְּמִצְרַיִם'. חָמֵשׁ שִׁיטִין. וּלְמַטָּה מִן הַשִּׁירָה חָמֵשׁ שִׁיטִין תְּחִלַּת כָּל שִׁיטָה מֵהֶן כָּךְ. (שמות טו כ-כג) 'וַתִּקַּח. אַחֲרֶיהָ. סוּס. וַיֵּצְאוּ. וַיָּבֹאוּ'. וְיִהְיֶה בְּרָאשֵׁי הַשִּׁיטִין לְמַעְלָה מִשִּׁירַת הַאֲזִינוּ. (דברים לא כט-ל) 'וְאָעִידָה. אַחֲרֵי. הַדֶּרֶךְ. בְּאַחֲרִית. לְהַכְעִיסוֹ. קְהַל'. שֵׁשׁ שִׁיטִין. וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה חָמֵשׁ שִׁיטִין (דברים לב מד-מז) 'וַיָּבֹא. לְדַבֵּר. אֲשֶׁר. הַזֹּאת. אֲשֶׁר':

יא
 
וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר וְאִם שִׁנָּה לֹא פָּסַל. אֲבָל אִם כָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר אוֹ הֶחָסֵר מָלֵא. אוֹ שֶׁכָּתַב מִלָּה שֶׁהִיא קְרִי וְכָתַב כִּקְרִיאָתָהּ כְּגוֹן שֶׁכָּתַב יִשְׁכָּבֶנָּה בִּמְקוֹם יִשְׁגָּלֶנָּה וּבַטְּחֹרִים בְּמָקוֹם וּבַעֲפלִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן. אוֹ שֶׁכָּתַב פָּרָשָׁה פְּתוּחָה סְתוּמָה אוֹ סְתוּמָה פְּתוּחָה. אוֹ שֶׁכָּתַב הַשִּׁירָה כִּשְׁאָר הַכְּתָב. אוֹ שֶׁכָּתַב פָּרָשָׁה אַחַת כְּשִׁירָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה כְּלָל אֶלָּא כְּחֻמָּשׁ מִן הַחֻמָּשִׁין שֶׁמְּלַמְּדִין בָּהּ הַתִּינוֹקוֹת:

 כסף משנה  אבל אם כתב המלא חסר וכו' פסול. מלא או חסר יתבאר בסמוך. ומ''ש או שכתב מלה שהיא קרי וכו'. פשוט הוא: או שכתב פרשה פתוחה וכו'. ברייתא פרק הבונה (שבת דף ק"ג:) פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו:

יב
 
סֵפֶר תּוֹרָה [י] שֶׁאֵינוֹ מֻגָּהּ אָסוּר לִשְׁהוֹתוֹ יוֹתֵר עַל שְׁלֹשִׁים יוֹם אֶלָּא יְתַקֵּן אוֹ יִגָּנֵז. סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ טָעֵיּוֹת בְּכָל דַּף וְדַף יְתַקֵּן וְאִם הָיוּ אַרְבַּע יִגָּנֵז. וְאִם הָיָה רֹב הַסֵּפֶר מֻגָּהּ וְהַשְּׁאָר יֵשׁ בּוֹ אַרְבַּע טָעֻיּוֹת בְּכָל דַּף וְנִשְׁאָר אֲפִלּוּ דַּף אֶחָד מֵאוֹתוֹ הַשְּׁאָר הַמְשֻׁבָּשׁ בְּלֹא אַרְבַּע טָעֵיּוֹת הֲרֵי זֶה יְתַקֵּן:

 כסף משנה  ספר תורה שאינו מוגה כו'. מימרא דר' אמי פ''ב דכתובות (י"ט): ספר תורה שיש בו ג' טעיות וכו'. בהקומץ (מנחות דף כ"ט:) תניא ס''ת שיש בו ג' טעיות בכל דף ודף יתקן ד' יגנז ואם יש בו דף שלימה מצלת על כל הספר אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב והוא דכתוב רוב הספר שפיר א''ל אביי לרב יוסף אי אית בההוא דף ג' טעיות מהו א''ל הואיל ואתייהיב לתקוני מתקנינן וה''מ בחסרות אבל ביתרות לית לן בה. והפליא רבינו לעשות במ''ש ואם היה רוב הספר מוגה וכו' ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ד' טעיות כלומר ואף על פי שיש בו ג' טעיות יתקן מאחר שאין בו ד' טעיות וכדפשיט רב יוסף לאביי. ויש מקשין במאי עסקינן אם רוב הספר כתוב שפיר הדף שלימה למה אם בלא אותו דף יש רוב דכתוב שפיר מה צורך לדף ואם אין רוב בלא הדף הרי הוא בכלל מה שאמר והוא דכתוב רוב הספר שפיר. וי''ל דה''ק דתרי תנאי בעינן חד דרוב הספר כלומר רוב אותיות הספר כתוב שפיר ומשום דכבר אפשר שרוב אותיות הספר כתיבי שפיר ולא יחסר שום דף שלא יהיו בה ד' טעיות או יותר לזה התנה תנאי שני שנשאר דף אחד בלא טעיות וטעמא דמילתא דכיון דאית ביה דף אחד שאין בו טעיות המעכבות מלתקן ואפי' היו כן בכל דף ודף וגם רובא דספר כתוב שפיר נראה שיש כשרות לספר זה אף בערך הדפין שהרי יש בו דף אחד שאילו היה כן בכל דפי הספר היה אפשר לתקנם אבל כי לית ליה אפילו דף אחד בלא ד' טעיות אף על פי שרוב האותיות כתובות שפיר נראה שאין בו שום כשרות וכ''ש כשרוב אותיות הספר כתובות בטעיות דרובו ככולו ואף על פי שיש בו דף אחד בלא ארבע טעיות אינה מצלת:

יג
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר שֶׁנִּמְצָא תּוֹלֶה הָאוֹתִיּוֹת שֶׁשָּׁכַח בֵּינֵי הַשִּׁיטוֹת. אֲבָל אִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּכָל דַּף וְדַף כַּמָּה טָעֵיּוֹת הֲרֵי זֶה מְתַקֵּן מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹרֵד וְאֵינוֹ תּוֹלֶה:

יד
 
מֻתָּר לִכְתֹּב הַתּוֹרָה כָּל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵין בָּהֶן קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה. אֲבָל לֹא יִכְתֹּב מְגִלָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ פָּרָשִׁיּוֹת. וְאֵין כּוֹתְבִין מְגִלָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ. וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַשְׁלִים עָלֶיהָ חֻמָּשׁ מֻתָּר. כָּתַב מְגִלָּה שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בְּשִׁיטָה אַחַת מֻתָּר:

 כסף משנה  מותר לכתוב התורה וכו'. בהניזקין (גיטין דף ס') רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור. ופירש''י יש שכותבין להם חמשה חומשים כל חומש שלם לעצמו ואם איתא דאסור לכתבו הל''ל דאסור לכותבו וכ''ש דאין קורין בו. ועוד דגרסינן התם בסמוך רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי ספר אפטרתא אסור למיקרי בשבתא מ''ט לא ניתן ליכתב כלומר שאין כותבין אלא ספר שלם לעצמו ואם איתא דחומשים אסור לכתוב הכי הל''ל אין קורין בחומשין מ''ט לא ניתן ליכתב ועוד דאדבעו אמוראי ואפליגו נמי תנאי אי כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ליבעו וליפלגו באין כותבין חומשין אלא ודאי דמותר: ומ''ש שאין בו קדושת ס''ת. הוא מדאמרינן דאין קורין בו בציבור: אבל לא יכתוב מגילה וכו'. שם בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ופירש''י מגילה פרשה לבדה של תורה או שתים א''ל אין כותבין ואסיקנא דפלוגתא דתנאי היא דתניא אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אם דעתו להשלים עליה מותר. ר' יהודה אומר בבראשית עד דור המבול בת''כ עד ביו' השמיני כלומר שהוא גמר צווי הקרבנות וכיון דרבה כת''ק ס''ל הכי נקטינן. ועוד דבספ''ג דיומא (דף ל"ז) אהא דתנן היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה פריך ש''מ כותבין מגילה לתינוק ושני ריש לקיש דאין כותבין וההיא בסירוגין כתבו לה. ומ''ש הרי''ף ז''ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכן הלכה ע''כ היינו בשדעתו להשלים עליה דוקא וה''ק כבר אפשר לכתוב מגילה לתינוק והיינו בשדעתו להשלים עליה: כתב מגילה וכו'. שם ובסוף פ''ג דיומא הא דתנן דהילני המלכה עשתה טבלא של זהב שפ' סוטה כתובה עליה אוקימנא לה בסירוגין דהיינו שכותב שלש תיבות ומדלג וכותב שיטה השנייה שלש תיבות וכ''כ בהדיא בתשובת רבינו שכתב רבינו ירוחם בנתיב שני:

טו
 
מֻתָּר לְדַבֵּק [כ] תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּכֶרֶךְ אֶחָד. וּמַנִּיחַ בְּכָל חֻמָּשׁ וְחֻמָּשׁ [ל] אַרְבַּע שִׁיטִין. וּבֵין כָּל נָבִיא וְנָבִיא שָׁלֹשׁ שִׁיטִין. וּבֵין כָּל נָבִיא וְנָבִיא מִשְּׁנֵים עָשָׂר שָׁלֹשׁ שִׁיטִין שֶׁאִם בָּא לַחְתֹּךְ חוֹתֵךְ. וְסִדּוּרָן שֶׁל נְבִיאִים כָּךְ הוּא. יְהוֹשֻׁעַ. שׁוֹפְטִים. שְׁמוּאֵל. מְלָכִים. יִרְמְיָה. יְחֶזְקֵאל. יְשַׁעְיָה. תְּרֵי עָשָׂר. וְסֵדֶר הַכְּתוּבִים. רוּת. וּתְהִלִּים. וְאִיּוֹב. וּמִשְׁלֵי. וְקֹהֶלֶת. וְשִׁיר הַשִּׁירִים. וְקִינוֹת. וְדָנִיֵּאל. וּמְגִלָּה. וְדִבְרֵי הַיָּמִים:

 כסף משנה  מותר לדבק וכו'. פ''ק דבתרא (דף י"ג י"ד) ת''ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים דר''מ ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן וחכ''א כל אחד ואחד בפני עצמו כלומר כל ספר של נביאים צריך להיות כרך לעצמו ולא קי''ל כחכמים מדאמרינן התם מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו ח' נביאים מדובקים כאחד ע''פ ראב''ע ומעשה רב ועוד דרבי פליג עלייהו כמו שאכתוב בסמוך. ועוד דסתם ברייתא דלקמן שאכתוב בסמוך דלא כחכמים ופסק כר''מ משום דרבי קאי כוותיה דאמר מעשה והביאו לפניו תנ''ך מדובקים כאחד והכשרנום ומעשה רב. ועוד דתניא סתמא התם הרוצה לדבק תנ''ך כאחד מדבק. ומ''ש ומניח וכו' ברייתא שם בין חומש לחומש של תורה ד' שיטין וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של י''ב ג' שיטין כך היא גירסת ספרינו אבל גירסת רבינו ובין כל נביא ונביא ג' שיטין וכן בנביא של י''ב וכך היא גירסת הטור. ומ''ש שאם בא לחתוך חותך הוא שם בסוף ברייתא זו ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך: וסידורן של נביאים וכו' עד ודברי הימים. ברייתא שם בגמרא שאף על פי שהושע קדים לכל נביאים אחרונים לא ראו חכמים לכותבו במקומו משום דאיידי דזוטר מירכס וכיון שכתבוהו בהדי נבואתיה דחגי זכריה ומלאכי דהוו סוף נביאים חשיב ליה בהדייהו וכן ישעיה אע''פ שקדם ליחזקאל כיון דמלכים סיפיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא:

טז
 
כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט אֲפִלּוּ כְּתָבָן עַל הַנְּיָר. וּמֻתָּר לִכְתֹּב שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בְּלֹא [מ] שִׂרְטוּט. יוֹתֵר עַל זֶה [נ] אָסוּר. כֶּרֶךְ זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים אֵין קְדֻשָּׁתוֹ כִּקְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא כְּחֻמָּשׁ מִן הַחֻמָּשִׁים. דִּין הַיָּתֵר כְּדִין הֶחָסֵר:

 כסף משנה  כל כתבי הקודש וכו'. נלמד ממ''ש בסמוך ומותר לכתוב וכו'. ואיתא בפ''ק דגיטין (דף ו':) א''ר יצחק שתים כותבין בלא שירטוט שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין ופסק רבינו כדתנא במתניתא ובתוספות כתבו שבה''ג פוסק כרב יצחק ואף על גב דפליג אמתני' דיודע היה דאינה עיקר. ודע שרבינו כתב בפ''ד מהלכות יבום שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט ושאלו זה מהנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו והשיב שכמו שכתב רבינו בהלכות תפילין נקטינן דדוכתא עדיפא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו אגרת שלום אסור לכתוב בה פסוק בלא שירטוט וסתם אגרת שלום בנייר הם כתובות וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב אפילו כתבן על הנייר. וא''ת היכי אמרינן בתפילין לא בעו שירטוט וכמ''ש רבינו פ''א מהלכות אלו והא מטעם דאסור לכתוב ד' תיבות בלא שירטוט צריך לשרטט וי''ל דהתם ה''ק דמטעם קדושת תפילין אינו צריך לשרטט ואילו רצה שלא לכתוב יותר מג' תיבות בכל שיטה רשאי הוא משא''כ בס''ת אבל אה''נ שאם כותב יותר מג' תיבות בשיטה אחת צריך לשרטט דלא גרע מאגרת שלום דבעי לשרטט כדמשמע בירושלמי. ור''ת תירץ בע''א. וכתב הר''ן בשם הרמב''ן ז''ל דכי אמרינן דצריך שירטוט היינו בכתיבה אשורית אבל שאר כתיבות אין צריכות שירטוט ועל זה סמכו שלא לשרטט באגרות: כרך זה שיש בו תורה וכו':



הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק שמיני

א
 
פָּרָשָׁה פְּתוּחָה יֵשׁ לָהּ שְׁתֵּי צוּרוֹת. אִם גָּמַר בְּאֶמְצַע הַשִּׁיטָה מֵנִיחַ שְׁאָר הַשִּׁיטָה פָּנוּי [א] וּמַתְחִיל הַפָּרָשָׁה שֶׁהִיא פְּתוּחָה מִתְּחִלַּת הַשִּׁיטָה הַשְּׁנִיָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה רֶוַח כְּשִׁעוּר תֵּשַׁע אוֹתִיּוֹת. אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא מְעַט אוֹ אִם גָּמַר בְּסוֹף הַשִּׁיטָה מֵנִיחַ שִׁיטָה שְׁנִיָּה בְּלֹא כְּתָב וּמַתְחִיל הַפָּרָשָׁה הַפְּתוּחָה מִתְּחִלַּת שִׁיטָה הַשְּׁלִישִׁית:

ב
 
פָּרָשָׁה סְתוּמָה יֵשׁ לָהּ שָׁלֹשׁ צוּרוֹת. אִם גָּמַר בְּאֶמְצַע הַשִּׁיטָה מַנִּיחַ רֶוַח כַּשִּׁעוּר וּמַתְחִיל לִכְתֹּב בְּסוֹף הַשִּׁיטָה תֵּבָה אַחַת מִתְּחִלַּת הַפָּרָשָׁה שֶׁהִיא סְתוּמָה עַד שֶׁיִּמָּצֵא הָרֶוַח בָּאֶמְצַע. וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִן הַשִּׁיטָה כְּדֵי לְהַנִּיחַ הָרֶוַח כַּשִּׁעוּר וְלִכְתֹּב בְּסוֹף הַשִּׁיטָה תֵּבָה אַחַת יָנִיחַ הַכּל פָּנוּי וְיַנִּיחַ מְעַט רֶוַח מֵרֹאשׁ שִׁיטָה שְׁנִיָּה וְיַתְחִיל לִכְתֹּב הַפָּרָשָׁה הַסְּתוּמָה מֵאֶמְצַע שִׁיטָה שְׁנִיָּה. וְאִם גָּמַר בְּסוֹף הַשִּׁיטָה מַנִּיחַ מִתְּחִלַּת שִׁיטָה שְׁנִיָּה כְּשִׁעוּר הָרֶוַח וּמַתְחִיל לִכְתֹּב הַסְּתוּמָה מֵאֶמְצַע הַשִּׁיטָה. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁפָּרָשָׁה פְּתוּחָה תְּחִלָּתָהּ בִּתְחִלַּת הַשִּׁיטָה לְעוֹלָם וּפָרָשָׁה סְתוּמָה תְּחִלָּתָהּ מֵאֶמְצַע הַשִּׁיטָה לְעוֹלָם:

 כסף משנה  (א-ב) פרשה פתוחה וכו' עד פרשה סתומה תחלתה מאמצע שיטה לעולם. בביאורי לטור יורה דעה כתבתי באורך מהיכן הוציא רבינו דברים אלו הרוצה לעמוד עליו יעיין שם:

ג
 
סֵפֶר שֶׁאֵינוֹ מֻגָּהּ בְּמָלֵא וְחָסֵר אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ וּלְהַגִּיהוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם טָעָה בְּרֶוַח הַפָּרָשִׁיּוֹת וְכָתַב פְּתוּחָה סְתוּמָה אוֹ סְתוּמָה פְּתוּחָה אוֹ שֶׁהִפְסִיק וְהִנִּיחַ פָּנוּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ פָּרָשָׁה אוֹ שֶׁכָּתַב כְּדַרְכּוֹ וְלֹא הִפְסִיק בְּרֶוַח בִּמְקוֹם הַפָּרָשָׁה אוֹ שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַשִּׁירוֹת הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא לְסַלֵּק אֶת כָּל הַדַּף שֶׁטָּעָה בּוֹ:

 כסף משנה  ספר שאינו מוגה וכו' אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה וכו'. פרק הבונה ברייתא (ק"ג:) פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה הרי אלו יגנזו ומשמע דאף אפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה קאי וכן מפורש במסכת סופרים ומדקתני יגנז משמע דלית ליה תקנתא א''נ משום דתיקונם רחוק כי היה צריך למחוק הרבה לפניו ולאחריו ושמא יזדמן לו שם וגם היה צריך למעט הכתב בשביל ריוח שבין פרשה לפרשה מש''ה קאמר דאין לו תקנה וכן כתב הריב''ש בתשובה ליתן טעם לדברי רבינו וכתב שהרשב''א הקשה על דברי רבינו ותמה עליו למה לא יתקן דאע''ג דקתני יגנז אין הכוונה שאין לו תקנה אלא יגנז עד שיתקן. וכתב הריב''ש להעמיד דברי רבינו לפי שנראים נכונים בסוגיית הגמרא וכתב שאף לדעת רבינו אם עבר ותיקנו שהוא כשר:

ד
 
וּלְפִי שֶׁרָאִיתִי שִׁבּוּשׁ גָּדוֹל בְּכָל הַסְּפָרִים שֶׁרָאִיתִי בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְכֵן בַּעֲלֵי הַמָּסֹרֶת שֶׁכּוֹתְבִין וּמְחַבְּרִין לְהוֹדִיעַ הַפְּתוּחוֹת וְהַסְּתוּמוֹת נֶחְלָקִים בִּדְבָרִים אֵלּוּ בְּמַחֲלֹקֶת הַסְּפָרִים שֶׁסּוֹמְכִין עֲלֵיהֶם. רָאִיתִי לִכְתֹּב הֵנָּה כָּל פָּרָשִׁיּוֹת הַתּוֹרָה הַסְּתוּמוֹת וְהַפְּתוּחוֹת וְצוּרַת הַשִּׁירוֹת כְּדֵי לְתַקֵּן עֲלֵיהֶם כָּל הַסְּפָרִים וּלְהַגִּיהַּ מֵהֶם. וְסֵפֶר שֶׁסָּמַכְנוּ עָלָיו בִּדְבָרִים אֵלּוּ הוּא הַסֵּפֶר הַיָּדוּעַ בְּמִצְרַיִם שֶׁהוּא כּוֹלֵל אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים סְפָרִים שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם מִכַּמָּה שָׁנִים לְהַגִּיהַּ מִמֶּנּוּ הַסְּפָרִים וְעָלָיו הָיוּ הַכּל סוֹמְכִין לְפִי שֶׁהִגִּיהוֹ בֶּן אָשֵׁר וְדִקְדֵּק בּוֹ שָׁנִים הַרְבֵּה וְהִגִּיהוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֶעְתִּיקוּ וְעָלָיו סָמַכְתִּי בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי כְּהִלְכָתוֹ:

 כסף משנה  ספר בראשית יהי רקיע יקוו המים וכו' כולן פתוחות. מדשתק רבינו מלהזכיר פרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה משמע שאותן הפרשיות אין לכללן לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהן תחלת ספר, וכן נמצא בספר קרית ספר לה''ר מנחם לבית מאיר: כתוב בספרי רבינו אחר הדברים. ושרי אשת אברהם. ויהי אברם. ויאמר אלהים אל אברהם ארבעתן סתומות וכתב על זה בהגהות מיימוניות ויאמר אלהים אל אברהם שנים יש. ובדקתי בספרי אספמיא המדוייקים ומצאתי פרשה זו בויאמר אלהים אל אברהם אבל שרה אשתך שהוא השני עכ''ל. ודברי ההגהות הנזכר הם טעות דוק ותשכח כי בשני אין כתוב אל אברהם גם אינו פרשה כלל: כתוב עוד בספרי רבינו. ויאמר אלהים וירא אלהים ויהיו בני יעקב ואלה תולדות עשו ארבעתן פתוחות. וכתבו ההגהות מיימוניות על זה גם זה בדקתי בספר אספמיא אי זה ואלה תולדות עשו הוא ומצאתי שהוא הראשון ואלה תולדות עשו הוא אדום עכ''ל. ופשוט הוא כי ואלה תולדות עשו השני אינו פרשה כלל: כתוב בספרי רבינו בספר ואלה שמות. ויאמר ה' אמר אל אהרן נטה את ידך. ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך. ויאמר ה' אל משה השכם בבקר שלשתן סתומות. ומצאתי בספר מוגה שהעבירו הקולמוס על ויאמר ה' אל משה נטה את ידך ובמקום שלשתן סתומות כתב שתיהן סתומות. ונ''ל שהגה''ה מוטעת היא ונוסחת ספרינו נכונה דוק ותשכח כי כן מצאתי בדפוס אישא''ר: בספר ויקרא. כתוב בספרי רבינו וידבר דזה קרבן. וידבר דדבר אל אהרן. וזאת תורת האשם. וזאת תורת זבח (וידבר דדבר אל בני ישראל) וידבר אל בני ישראל המקריב. וידבר דקח את אהרן כולן פתוחות והן שבע. והחמישית היא וידבר דכל חלב וכן נמצא בקצת ספרי רבינו בפירוש וכן נמצא בהגהות מיימוניות וטעות הוא כי וידבר דכל חלב אינו פרשה לכך צריך להעביר הקולמוס על וידבר דדבר אל בני ישראל. וכן להעביר הקולמוס על והן שבע ולכתוב במקומו והן שש. וכן מצאתי בספר רבינו מוגה: בפרשת והיה כי תבא כתוב בספרי רבינו ויצו משה וזקני ישראל פתוחה וידבר משה שאחריו מונה אותה בסתומות ובספר מוגה מצאתי שהיא פתוחה. ארור שוכב עם אשת אביו כתוב בספרי רבינו שהיא פרשה סתומה ובדפוס פורטוגאל אין שם פרשה כלל וא''כ צריך להעביר עליה הקולמוס ובמקום מה שכתוב כי הן י''ד צריך לכתוב והן י''ג וכן מצאתי בספר רבינו מוגה: צורת שירת האזינו כל שיטה ושיטה יש באמצע ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה. כתב הריב''ש בתשובה נראה שגם על שיעור הריוח אמר כן אלא שבשירת הים בשיטה שיש בה שני אוירים מניח שיעור הריוח בין שניהם וכ''כ ז''ל בשירת הים. ושאר השיטות אחת מניחין באמצעה ריוח אחת ואחת מניחין הריוח בשני מקומות ומדקאמר מניחין הריוח משמע שיש שיעור לו אלא שבאותה שיטה חולק אותו לשני אוירים. וכתב אם ריוח השיר כשיעור פרשה למה אמרו שאם כתבה כשירה פסולה תיפוק לי משום שעשה פרשה במקום שאין בו פרשה דודאי נראה שפוסל דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה. הא לא קשיא דה''א דאף ע''ג דבאויר אחד כשיעור פרשה פוסל בצורת השירה עדיף טפי דאין זה פרשה אלא כסדר השירה נכתב ומשום הכי איצטריך למימר דעשאה כשירה פסולה עכ''ל. ומ''ש וכותבין אותה בעי''ן שיטות ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה האזינו יערוף וכו' במ''ס פי''ב: שירת הים כותבין אותה בשלשים שיטות. (מ"ס פ' י"ב) ויש חילוף בראשי שיטין שכתב שם למה שכתב רבינו: כל התורה וכו' ולא תדבק בה. בהקומץ (מנחות כ"ט ול"ד) אמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין הגויל מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה ואע''ג דלענין תפילין ומזוזה איתמר כ''ש לס''ת שהוא חמור מהם וכבר האריך הרשב''א בתשובה בזה. ומ''ש ולא תתרחק עד בין אות לאות כמלא חוט השערה נתבאר בפ''ז: ומ''ש ואם הרחיק וכו'. נלמד מדאמרינן בהקומץ שם (כ"ט:) גבי וא''ו דויהרג אייתו תינוק דלא חכים ולא טיפש:

סֵפֶּר בְּרֵאשִׁית - יְהִי רָקִיעַ. יִקָּווּ הַמַּיִם. יְהִי מְאֹרֹת. יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. תּוֹצֵא הָאָרֶץ. וַיְכֻלּוּ. אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת. וְהֵן שֶׁבַע פָּרָשִׁיּוֹת. אֶל הָאִשָּׁה אָמַר. וּלְאָדָם אָמַר. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֱלֹהִים פְּתוּחָה. וְהָאָדָם יָדַע. זֶה סֵפֶר. וַיְחִי שֵׁת. וַיְחִי אֱנוֹשׁ. וַיְחִי קֵינָן. וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל. וַיְחִי יֶרֶד. וַיְחִי חֲנוֹךְ. וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח. וַיְחִי לֶמֶךְ. וַיְהִי נֹחַ. אַחַת עֶשְׂרֵה פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן סְתוּמוֹת. וַיַּרְא יְיָ'. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וּכְנָעַן יָלַד. וּלְשֵׁם יֻלַּד. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת. אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְאַרְפַּכְשַׁד חַי. וְשֶׁלַח חַי. וַיְחִי עֵבֶר. וַיְחִי פֶלֶג. וַיְחִי רְעוּ. וַיְחִי שְׂרוּג. וַיְחִי נָחוֹר. וַיְחִי תֶרַח. כֻּלָּן סְתוּמוֹת הַשְּׁמוֹנֶה פָּרָשִׁיּוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל אַבְרָם. וַיְהִי רָעָב. וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. אַחַר הַדְּבָרִים. וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. וַיְהִי אַבְרָם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים [ב] אֶל אַבְרָהָם. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. וַיֵּרָא אֵלָיו פְּתוּחָה. וַיִּסַּע מִשָּׁם. וַיְיָ' פָּקַד אֶת שָׂרָה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא. וַיְהִי אַחַר. וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים. וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וְאַבְרָהָם זָקֵן סְתוּמָה. וַיֹּסֶף אַבְרָהָם. וְאֵלֶּה תּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק. וַיְהִי רָעָב. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיְהִי עֵשָׂו. וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק. [ג] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב פְּתוּחָה. וַיָּבֹא יַעֲקֹב. וַתֵּצֵא דִינָה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים. וַיֵּרָא אֱלֹהִים. וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב. וְאֵלֶּה תּלְדוֹת [ד] עֵשָׂו. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר סְתוּמָה. וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב. וַיְהִי בָּעֵת. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה סְתוּמָה. וַיְהִי [ה] אַחַר הַדְּבָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיִּגַּשׁ אֵלָיו. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת. וְאֶת יְהוּדָה. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי. יְהוּדָה. זְבוּלֻן. יִשָּׂשכָר. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת. וְהֵן שֵׁשׁ. דָּן. גָּד. מֵאָשֵׁר. נַפְתָּלִי. בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. בִּנְיָמִין פְּתוּחָה. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שָׁלֹשׁ וְאַרְבָּעִים. וְהַסְּתוּמוֹת שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים. הַכּל תִּשְׁעִים וְאַחַת:

סֵפֶּר וְאֵלֶה שְׁמוֹת - וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. וַיֵּלֶךְ אִישׁ. וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה סְתוּמָה. וַיֵּלֶךְ משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל משֶׁה. וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם. וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל משֶׁה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה בֹּא פְּתוּחָה. (וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ). וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר. ( שְׁלָשְׁתָּן) סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יְיֳ' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה הַשְׁכֵּם סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיִֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה שֶׁל וִיהִי חשֶׁךְ. וַיֹּאמֶר שֶׁל עוֹד נֶגַע אֶחָד. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיִּקְרָא משֶׁה פְּתוּחָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה סְתוּמָה. וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְהִי בְּעֶצֶם סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ' כוּ' קַדֶּשׁ לִי. וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְהִי בְּשַׁלַּח סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ' וְכוּ' וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק. וַיֹּאמֶר יְיָ' נְטֵה אֶת יָדְךָ. אָז יָשִׁיר משֶׁה. וַתִּקַּח מִרְיָם. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וַיַּסַּע משֶׁה. וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל משֶׁה פְּתוּחָה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה סְתוּמָה. וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת. וַיָּבֹא עֲמָלֵק. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה כְּתֹב. וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים. אָנֹכִי. לֹא תִשָּׂא. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. זָכוֹר פְּתוּחָה. כַּבֵּד. לֹא תִּרְצָח. לֹא תִּנְאָף. לֹא תִּגְנֹב. לֹא תַעֲנֶה. לֹא תַחְמֹד. [לֹא תַחְמֹד]. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן ( שֵׁשׁ). וְכָל הָעָם פְּתוּחָה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה סְתוּמָה. וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים פְּתוּחָה. וְכִי יִמְכֹּר. מַכֵּה אִישׁ. וְכִי יָזִד. וּמַכֵּה אָבִיו. וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ. וּמְקַלֵּל אָבִיו. וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים. וְכִי יַכֶּה אִישׁ. וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים. וְכִי יַכֶּה אִישׁ. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן עֶשֶׂר. וְכִי יִגַּח שׁוֹר פְּתוּחָה. וְכִי יִפְתַּח. וְכִי יִגֹּף. כִּי יִגְנֹב אִישׁ. כִּי יַבְעֶר אִישׁ. כִּי תֵצֵא אֵשׁ. כִּי יִתֵּן. כִּי יִתֵּן אִישׁ. כֻּלָּם סְתוּמוֹת. וְהֵן שֶׁבַע. וְכִי יִשְׁאַל פְּתוּחָה. וְכִי יְפַתֶּה. מְכַשֵּׁפָה. זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. אִם כֶּסֶף פְּתוּחָה. אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. לֹא תִשָּׂא. כִּי תִפְגַּע. כִּי תִרְאֶה. לֹא תַטֶּה. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. הִנֵּה אָנֹכִי פְּתוּחָה. לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה סְתוּמָה. וְאֶל משֶׁה אָמַר פְּתוּחָה. וַיֹּאמֶר יְיָ' סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ' פְּתוּחָה. וְעָשׂוּ אֲרוֹן סְתוּמָה. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְאֶת הַמִּשְׁכָּן סְתוּמָה. וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים פְּתוּחָה. וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת. וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן. וְאַתָּה תְּצַוֶּה. וְאַתָּה הַקְרֵב. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד פְּתוּחָה. וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת. וְעָשִׂיתָ חשֶׁן. וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל. וְעָשִׂיתָ צִּיץ. וְזֶה הַדָּבָר. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ. וַיְדַבֵּר דְּכִי תִשָּׂא. וַיְדַבֵּר דִּוְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר. וַיְדַבֵּר דִּבְשָׂמִים. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר דְּקַח לְךָ סַמִּים. וַיְדַבֵּר דִּרְאֵה קָרָאתִי. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' פְּתוּחָה. וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּלֶךְ רֵד. וַיִּפֶן וַיֵּרֶד. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר דְּלֵךְ עֲלֵה מִזֶּה סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה פְּסָל. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה כְּתָב. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיַּקְהֵל משֶׁה סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר משֶׁה. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיַּעֲשׂוּ כָּל חֲכַם לֵב סְתוּמָה. וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת פְּתוּחָה. וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים סְתוּמָה. וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל. וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן. וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה. וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הָעלָה. וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר. וַיַּעַשׂ אֶת הֶחָצֵר. אֵלֶּה פְקוּדֵי. כָּל הַזָּהָב. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד פְּתוּחָה. וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי סְתוּמָה. וַיַּעַשׂ אֶת הַחשֶׁן. וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְיַעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ. וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ. וַתֵּכֶל. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. וַיְדַבֵּר דִּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. וַיִּקַּח. וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן. וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה. וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח. וַיָּשֶׂם אֶת מָסַךְ. וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר. וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שְׁמֹנֶה. וַיְכַס הֶעָנָן פְּתוּחָה. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים. וּמִנְיַן הַסְּתוּמוֹת חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים. הַכּל מֵאָה וְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת:

סֵפֶּר וַיִּקְרָא - וְאִם מִן הַצֹּאן סְתוּמָה. וְאִם מִן הָעוֹף פְּתוּחָה. וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב. וְכִי תַקְרִב. וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת. וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת. וְאִם תַּקְרִיב. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וְאִם זֶבַח. וְאִם מִן הַצֹּאן. וְאִם עֵז. וַיְדַבֵּר. וְאִם כָּל עֲדַת. אֲשֶׁר נָשִׂיא. וְאִם נֶפֶשׁ. וְאִם כֶּבֶשׂ. וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וְהֵן תֵּשַׁע. וְאִם לֹא תַשִּׂיג. וַיְדַבֵּר יְיָ'. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וְאִם נֶפֶשׁ. וַיְדַבֵּר דְּנֶפֶשׁ. וַיְדַבֵּר כוּ'. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְזֹאת תּוֹרַת סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּזֶה קָרְבַּן. וַיְדַבֵּר [ו] דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן. וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם. וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּקְרִיב. וַיְדַבֵּר דְּקַח אֶת אַהֲרֹן. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. וַיְהִיִ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל אַהֲרֹן. וַיְדַבֵּר משֶׁה. וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל משֶׁה. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְזֶה לָכֶם. וְכִי יָמוּת. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּאִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. וַיְדַבֵּר דְּאָדָם כִּי יִהְיֶה. נֶגַע צָרַעַת. וּבָשָׂר. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. אוֹ בָשָׂר סְתוּמָה. וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה פְּתוּחָה. וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם. וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ. וְהַבֶּגֶד. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר [ז] דְּזֹאת תִּהְיֶה פְּתוּחָה. וְאִם דַּל סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּכִי תָבֹאוּ. וַיְדַבֵּר דְּדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְאִישׁ כִּי תֵצֵא סְתוּמָה. וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה פְּתוּחָה. וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּאַחֲרֵי מוֹת. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. אִישׁ אִישׁ. עֶרְוַת אָבִיךָ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ. עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ. עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ. עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת. עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ. עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ. עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ. עֶרְוַת כַּלָּתְךָ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ. עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל כָּל עֲדַת. וְכִי תָבֹאוּ אֶל. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְכִיִ יָגוּר סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דַּאֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דִּוְיִנָּזְרוּ. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר דְּשׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'. וַיְדַבֵּר דְּכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי פְּתוּחָה. וַיְדַבֵּר דְּאַךְ בֶּעָשׂוֹר סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. וַיְדַבֵּר דְּצַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָקַחְתָּ סלֶת. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּהוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. וַיְדַבֵּר דִּבְהַר סִינַי. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְסָפַרְתָּ לְךָ. כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ. וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ. [ח] וְכִי יָמוּךְ. וְכִי תַשִּׂיג יַד. כֻּלָּן סְתוּמוֹת. וְהֵם שֵׁשׁ. אִם בְּחֻקֹּתַי. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְאִם בְּזֹאת סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ כִּי יַפְלִא פְּתוּחָה. וְאִם בְּהֵמָה סְתוּמָה. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שְׁתַּיִם וַחֲמִשִּׁים. וְהַסְּתוּמוֹת שֵׁשׁ וְאַרְבָּעִים. הַכּל תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה:

סֵפֶר בְּמִדְבַּר סִינַי - בְנֵי רְאוּבֵן סְתוּמָה. לִבְנֵי שִׁמְעוֹן. לִבְנֵי גָד. לִבְנֵי יְהוּדָה. לִבְנֵי יִשָּׂשכָר. לִבְנֵי זְבוּלֻן. לִבְנֵי יוֹסֵף. לִבְנֵי מְנַשֶּׁה. לִבְנֵי בִנְיָמִן. לִבְנֵי דָן. לִבְנֵי אָשֵׁר. בְּנֵי נַפְתָּלִי. אֵלֶּה הַפְּקֻדִים. וַיְדַבֵּר דְּאַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ עַל דִּגְלוֹ. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וְהֵן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה. דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן. וְנָסַע אֹהֶל. דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם. דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. אֵלֶּה פְּקוּדֵי. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת. וַיְדַבֵּר דְּהַקְרֵב. וַיְדַבֵּר דְּוַאֲנִי. וַיְדַבֵּר דִּפְקֹד. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְלִקְהָת. וַיֹּאמֶר דִּפְקֹד. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּקַח. וַיְדַבֵּר דְּנָשֹׂא. וַיְדַבֵּר דְּאַל תַּכְרִיתוּ. וַיְדַבֵּר דְּנָשֹׂא. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. בְּנֵי מְרָרִי. וּפְקוּדֵי בְּנֵי גֵרְשׁוֹן. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּצַו. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ כִּי תִשְׂטֶה. וַיְדַבֵּר דְּאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל אַהֲרֹן. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. יְבָרֶכְךָ. יָאֵר. יִשָּׂא. וְשָׂמוּ. וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה. וַיְהִי הַמַּקְרִיב. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. בַּיּוֹם הָרְבִיעִי. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי. בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי. בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי. בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם. בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם. זֹאת חֲנֻכַּת. וַיְדַבֵּר דִּבְהַעֲלֹתְךָ. וַיְדַבֵּר דְּקַח אֶת הַלְוִיִּם. כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וְהֵן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה. וַיְדַבֵּר דְּזֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דִּוְיַעֲשׂוּ. וַיְדַבֵּר דְּכִי יִהְיֶה טָמֵא. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וּבְיוֹם הָקִים סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דַּעֲשֵׂה לְךָ. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹבָב. וַיְהִי בִּנְסֹעַ. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים. וַיֹּאמֶר דְּאֶסְפָה לִּי. וַיֹּאמֶר דַּהֲיַד יְיָ' תִּקְצָר. וַתְּדַבֵּר מִרְיָם. אַרְבַּעְתָּם פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' פִּתְאֹם סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר דִּוְאָבִיהָ. וַיְדַבֵּר דִּשְׁלַח לְךָ. וַיֹּאמֶר דְּעַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי. וַיְדַבֵּר דְּעַד מָתַי. וַיְדַבֵּר דְּכִי תָבֹאוּ. וַיְדַבֵּר דִּבְבֹאֲכֶם. פְּתוּחוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. וְכִי תִשְׁגּוּ. וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר פְּתוּחָה. וַיֹּאמֶר דְּמוֹת יוּמַת סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר דִּוְעָשׂוּ לָהֶם. וַיִּקַּח קֹרַח. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר דְּהִבָּדְלוּ. וַיְדַבֵּר דְּהֵעָלוּ. וַיְדַבֵּר דְּאֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיִּלֹּנוּ פְּתוּחָה. וַיְדַבֵּר דְּהֵרֹמּוּ סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דִּוְקַח מֵאִתָּם. וַיֹּאמֶר דְּהָשֵׁב. וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל אַהֲרֹן סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל אַהֲרֹן פְּתוּחָה. וְלִבְנֵי לֵוִי סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דִּוְאֶל הַלְוִיִּם. וַיְדַבֵּר דְּזֹאת חֻקַּת. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר דְּקַח אֶת הַמַּטֶּה. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. וַיֹּאמֶר דְּיַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם. וַיִּשְׁלַח משֶׁה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ פְּתוּחָה. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי סְתוּמָה. וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר פְּתוּחָה. אָז יָשִׁיר סְתוּמָה. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל פְּתוּחָה. וַיַּרְא בָּלָק סְתוּמָה. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר דְּפִינְחָס. וַיְדַבֵּר דְּצָרוֹר. וַיֹּאמֶר יְיָ'. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. בְּנֵי שִׁמְעוֹן. בְּנֵי גָד. בְּנֵי יְהוּדָה. בְּנֵי יִשָּׂשכָר. בְּנֵי זְבוּלֻן. בְּנֵי יוֹסֵף. אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם. בְּנֵי בִנְיָמִן. אֵלֶּה בְּנֵי דָן. בְּנֵי אָשֵׁר. בְּנֵי נַפְתָּלִי. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן אַחַת עֶשְׂרֵה. וַיְדַבֵּר יְיָ' פְּתוּחָה. וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי. וַתִּקְרַבְנָה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר דְּכֵן בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַיֹּאמֶר דַּעֲלֵה. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיְדַבֵּר משֶׁה סְתוּמָה. וַיְדַבֵּר דְּצַו. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת. וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. שְׁלָשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי פְּתוּחָה. וּבֶעָשׂוֹר. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר. וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי. וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי. וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי. וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן תֵּשַׁע. וַיְדַבֵּר משֶׁה. וַיְדַבֵּר יְיָ'. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר. וַיֹּאמֶר דְּשָׂא. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וּמִקְנֶה רַב פְּתוּחָה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ. וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה. אֵלֶּה מַסְעֵי. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי. וַיְדַבֵּר דִּבְעַרְבֹת. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְדַבֵּר דְּצַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר דְּאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים. וַיְדַבֵּר דִּבְעַרְבֹת מוֹאָב. וַיְדַבֵּר דְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שְׁתַּיִם וְתִשְׁעִים. וְהַסְּתוּמוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. הַכּל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה:

סֵפֶר אֵלֶּה הַדְּבָרִים - וַיֹּאמֶר יְיָ' אֵלַי. וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר. וַיְדַבֵּר יְיָ'. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֵלַי רְאֵה. וָאֶתְחַנַּן. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל. כִּי תוֹלִיד בָּנִים. אָז יַבְדִּיל. וַיִּקְרָא משֶׁה. אַרְבַּעְתָּן פְּתוּחוֹת. אָנֹכִי. לֹא תִשָּׂא. שָׁמוֹר. כַּבֵּד. לֹא תִּרְצָח. וְלֹא תִּנְאָף. וְלֹא תִּגְנֹב. וְלֹא תַעֲנֶה. וְלֹא תַחְמֹד. וְלֹא תִתְאַוֶּה. אֶת הַדְּבָרִים. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן אַחַת עֶשְׂרֵה. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל פְּתוּחָה. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ. לֹא תְנַסּוּ. כִּי יִשְׁאָלְךָ בִּנְךָ. כִּי יְבִיאֲךָ. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. וְהָיָה עֵקֶב פְּתוּחָה. כִּי תֹאמַר סְתוּמָה. כָּל הַמִּצְוָה. וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. בָּעֵת הַהִוא. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. כִּי הָאָרֶץ. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן. רְאֵה אָנֹכִי. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ. כִּי יַרְחִיב. כִּי יַכְרִית. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֶׁבַע. כִּי יָקוּם פְּתוּחָה. כִּי יְסִיתְךָ. כִּי תִשְׁמַע. בָּנִים אַתֶּם. לֹא תֹאכַל. אֶת זֶה תֹּאכְלוּ. כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֵׁשׁ. עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר פְּתוּחָה. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים. כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן. כִּי יִמָּכֵר לְךָ. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. כָּל הַבְּכוֹר. שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת סְתוּמָה. חַג הַסֻּכֹּת פְּתוּחָה. שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים. לֹא תִטַּע לְךָ. לֹא תִזְבַּח. כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ. אַרְבַּעְתָּן סְתוּמוֹת. כִּי יִפָּלֵא פְּתוּחָה. כִּי תָבֹא. לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים. וְזֶה יִהְיֶה. וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי. כִּי אַתָּה בָּא. כִּי יַכְרִית. כֻּלָּם סְתוּמוֹת. וְהֵן שֵׁשׁ. וְכִי יִהְיֶה אִישׁ פְּתוּחָה. לֹא תַסִּיג. לֹא יָקוּם עֵד. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. כִּי תִקְרַב אֶל עִיר. כִּי תָצוּר אֶל עִיר. חֲמִשְׁתָּן סְתוּמוֹת. כִּי יִמָּצֵא חָלָל פְּתוּחָה. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ. כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ. וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ. לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר. לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֶׁבַע. כִּי יִקָּרֵא פְּתוּחָה. כִּי תִבְנֶה. לֹא תַחֲרשׁ. גְּדִלִים. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה. וְאִם אֱמֶת הָיָה. כִּי יִמָּצֵא אִישׁ. כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה. וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא. כִּי יִמְצָא. לֹא יִקַּח אִישׁ. לֹא יָבֹא פְצוּעַ. לֹא יָבֹא מַמְזֵר. לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי. לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי. כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה. לֹא תַסְגִּיר. לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה. לֹא תַשִּׁיךְ. כִּי תִדֹּר נֶדֶר. כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם. כִּי תָבֹא בְּקָמַת. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה. כִּי יִמָּצֵא. הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת. כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ. לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי. לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת. לֹא תַטֶּה. כִּי תִקְצֹר. כִּי תַחְבֹּט. כִּי יִהְיֶה רִיב. כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים. כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה. וְהָיָה כִּי תָבוֹא. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר. הַיּוֹם הַזֶּה. שְׁתֵּיהֶן סְתוּמוֹת. וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל פְּתוּחָה. וַיְדַבֵּר משֶׁה. וַיְצַו משֶׁה אֶת הָעָם. אָרוּר הָאִישׁ. אָרוּר מַקְלֶה. אָרוּר מַסִּיג. אָרוּר מַשְׁגֶּה. אָרוּר מַטֶּה. אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה. אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ. אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ. אָרוּר מַכֵּה. אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד. אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ. וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית סְתוּמָה. וַיִּקְרָא משֶׁה. אַתֶּם נִצָּבִים. שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת. וְהָיָה כִי יָבֹאוּ. כִּי הַמִּצְוָה. רְאֵה נָתַתִּי. שְׁלָשְׁתָּן סְתוּמוֹת. וַיֵּלֶךְ משֶׁה פְּתוּחָה. וַיִּקְרָא משֶׁה סְתוּמָה. וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל משֶׁה הֵן. הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם. וַיָּבֹא משֶׁה. וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם. וְזֹאת הַבְּרָכָה. חֲמִשְׁתָּן פְּתוּחוֹת. וְזֹאת לִיהוּדָה סְתוּמָה. וּלְלֵוִי פְּתוּחָה. לְבִנְיָמִן. וּלְיוֹסֵף. וְלִזְבוּלֻן. וּלְגָד. וּלְדָן. וּלְאָשֵׁר. וַיַּעַל משֶׁה. כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְהֵן שֶׁבַע. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שֶׁל סֵפֶר זֶה שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע. וְהַסְּתוּמוֹת מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. הַכּל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה. מִנְיַן הַפְּתוּחוֹת שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. וּמִנְיַן הַסְּתוּמוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וָתֵשַׁע. הַכּל שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָתֵשַׁע:

צוּרַת שִׁירַת הַאֲזִינוּ - כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה יֵשׁ בָּאֶמְצַע רֶוַח אֶחָד כְּצוּרַת הַפָּרָשָׁה הַסְּתוּמָה. וְנִמְצָא כָּל שִׁיטָה חֲלוּקָה לִשְׁתַּיִם. וְכוֹתְבִין אוֹתָהּ בְּשִׁבְעִים שִׁיטוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. הַתֵּבוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל שִׁיטָה וְשִׁיטָה. הַאֲזִינוּ. יַעֲרֹף. כִּשְׂעִירִם. כִּי. הַצּוּר. אֵל. שִׁחֵת. [ט] הַלַּיְיָ'. הֲלוֹא. זְכֹר. שְׁאַל. בְּהַנְחֵל. יַצֵּב. כִּי. יִמְצָאֵהוּ. יְסֹבְבֶנְהוּ. כְּנֶשֶׁר. יִפְרשֹׁ. יְיָ'. יַרְכִּבֵהוּ. וַיֵּנִקֵהוּ. חֶמְאַת. בְּנֵי. וְדַם. שָׁמַנְתָּ. וַיְנַבֵּל. בְּתוֹעֵבֹת. אֱלֹהִים. לֹא. וַתִּשְׁכַּח. מִכַּעַס. אֶרְאֶה. בָּנִים. כִּעֲסוּנִי. בְּגוֹי. וַתִּיקַד. וַתְּלַהֵט. חִצַּי. וְקֶטֶב. עִם. וּמֵחֲדָרִים. יוֹנֵק. אַשְׁבִּיתָה. פֶּן. וְלֹא. וְאֵין. יָבִינוּ. וּשְׁנַיִם. וַיְיָ'. וְאֹיְבֵינוּ. וּמִשַּׁדְמֹת. אַשְׁכְּלֹת. וְרֹאשׁ. חָתוּם. לְעֵת. וְחָשׁ. וְעַל. וְאֶפֶס. צוּר. יִשְׁתּוּ. יְהִי. וְאֵין. מָחַצְתִּי. כִּי. אִם. אָשִׁיב. אַשְׁכִּיר. מִדַּם. הַרְנִינוּ. וְנָקָם. כָּל אֵלּוּ הַתֵּבוֹת שֶׁבָּרֹאשׁ. וְאֵלּוּ הֵן הַתֵּבוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל חֲצִי שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה שֶׁהֵן בְּאֶמְצַע הַדַּף. וְתִשְׁמַע. תִּזַּל. וְכִרְבִיבִים. הָבוּ. כִּי. צַדִּיק. דּוֹר. עַם. הוּא. בִּינוּ. זְקֵנֶיךָ. בְּהַפְרִידוֹ. לְמִסְפַּר. יַעֲקֹב. וּבְתֹהוּ. יִצְּרֶנְהוּ. עַל. יִשָּׂאֵהוּ. וְאֵין. וַיֹּאכַל. וְשֶׁמֶן. עִם. עִם. וַיִּשְׁמַן. וַיִּטּשׁ. יַקְנִאֻהוּ. יִזְבְּחוּ. חֲדָשִׁים. צוּר. וַיַּרְא. וַיֹּאמֶר. כִּי. הֵם. וַאֲנִי. כִּי. וַתֹּאכַל. אַסְפֶּה. מְזֵי. וְשֶׁן. מִחוּץ. גַּם. אָמַרְתִּי. לוּלֵי. פֶּן. כִּי. לוּ. אֵיכָה. אִם. כִּי. כִּי. עֲנָבֵמוֹ. חֲמַת. הֲלֹא. לִי. כִּי. כִּי. כִּי. וְאָמַר. אֲשֶׁר. יָקוּמוּ. רְאוּ. אֲנִי. וְאֵין. וְאָמַרְתִּי. וְתֹאחֵז. וְלִמְשַׂנְאַי. וְחַרְבִּי. מֵרֹאשׁ. כִּי. וְכִפֶּר:

שִׁירַת הַיָּם - כּוֹתְבִין אוֹתָהּ בִּשְׁלֹשִׁים שִׁיטוֹת. שִׁיטָה רִאשׁוֹנָה כְּדַרְכָּהּ וּשְׁאָר הַשִּׁיטוֹת אַחַת מַנִּיחִין בְּאֶמְצָעָהּ רֶוַח אֶחָד וְאַחַת מַנִּיחִין הָרֶוַח בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת בְּאֶמְצָעָהּ עַד שֶׁתִּמָּצֵא הַשִּׁיטָה חֲלוּקָהּ לְשָׁלֹשׁ וְנִמְצָא רֶוַח כְּנֶגֶד הַכְּתָב וּכְתָב כְּנֶגֶד הָרֶוַח: וְזוֹ הִיא צוּרָתָה

(מסיבה טכנית לא הבאנו ב"תורת אמת" את הצורה ואין להתייחס למופיע כאן)

אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיְיָ' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ יְיָ' אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ' שְׁמוֹ מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן יְמִינְךָ יְיָ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ' תִּרְעַץ אוֹיֵב וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְיָ' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹת עשֵֹׁה פֶלֶא נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשְׁךָ שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כּל ישְׁבֵי כְנָעַן תִּפּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְיָ' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ יְיָ' יִמְלֹךְ לְעלָם וָעֶד כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב יְיָ' עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם.

כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בֵּין בְּשִׁירוֹת בֵּין בִּשְׁאָר הַכְּתָב יִתְכַּוֵּן שֶׁתִּהְיֶה אוֹת סְמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ בְּיוֹתֵר וְלֹא תִּדְבַּק בָּהּ וְלֹא תִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְרָאֶה הַתֵּבָה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת אֶלָּא יִהְיֶה בֵּין אוֹת לְאוֹת כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְאִם הִרְחִיק אוֹת מֵאוֹת כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה הַתֵּבָה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת לְתִינוֹק שֶׁאֵינוֹ רָגִיל הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיְּתַקֵּן:


הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק תשיעי

א
 
אֵין עוֹשִׂין סֵפֶר תּוֹרָה לֹא אָרְכּוֹ יוֹתֵר עַל הֶקֵּפוֹ וְלֹא הֶקֵּפוֹ יָתֵר עַל אָרְכּוֹ. וְכַמָּה הוּא אָרְכּוֹ. בִּגְוִיל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁהֵם אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים אֶצְבָּעוֹת בְּרֹחַב הַגּוּדָל שֶׁל יָד. וּבִקְלָף אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר וְהוּא שֶׁיְּהֵא אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ. וְכֵן אִם עָשָׂה בַּגְּוִיל פָּחוֹת מִשִּׁשָׁה טְפָחִים וּמִעֵט אֶת הַכְּתָב אוֹ יִתֵּר עַל שִׁשָּׁה וְהִרְחִיב בַּכְּתָב עַד שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ הֲרֵי זֶה כַּמִּצְוָה:

 כסף משנה  אין עושין ספר תורה וכו'. פרק קמא דבבא בתרא (דף י"ו) ת''ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יותר על אורכו שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה א''ל בגויל בששה בקלף איני יודע. ופירש''י לא ארכו יתר על היקפו צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפים ולכשיגמור יהא חוט המקיף את עביו כמדת אורכו והן הן דברי רבינו: ומה שכתב וכן אם עשה בגויל וכו'. טעמו משום דמשמע ליה ז''ל דרבי בכתב בינוני שיער להם והכל לפי עובי הכתב ודקותו:

ב
 
שִׁעוּר הַגִּלָּיוֹן מִלְּמַטָּה אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת וּלְמַעְלָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּבֵין דַּף לְדַף שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ בִּתְחִלַּת כָּל יְרִיעָה וּבְסוֹפָהּ רֹחַב אֶצְבַּע אַחַת וּכְדֵי תְּפִירָה. שֶׁנִּמְצָא כְּשֶׁיִּתְפֹּר הַיְרִיעָה יִהְיֶה בֵּין כָּל דַּף וְדַף בְּכָל הַסֵּפֶר כֻּלּוֹ שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת. וְיַנִּיחַ מִן הָעוֹר בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וּבְסוֹפוֹ כְּדֵי לִגְלל עַל הָעַמּוּד. וְכָל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ לְמִצְוָה וְאִם חִסֵּר אוֹ הוֹתִיר לֹא פָּסַל:

 כסף משנה  שיעור הגליון וכו' עד שתי אצבעות. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות דף ל'): ויניח מן העור וכו'. ברייתא (בפ"ק דב"ב דף י"ו) תחלת הספר וסופו כדי לגול ואוקמה רב אשי דהיינו כדי לגול עמוד ובס''ת עסקינן: ומה שכתב וכל השיעורין האלו למצוה. נלמד מדאמרינן בגמרא שם דרב הונא כתב שבעים ספרי תורה ולא אתרמי ליה חדא ארכו כהיקפו. ואין לנו לומר דכלהו הוו פסולים. ועוד מדקתני אין עושים ס''ת ארכו יותר על היקפו כו' ולא קתני ואם עשה פסול וכיון שכן הוא הדין לכל אלו השיעורין דלא הוי אלא למצוה:

ג
 
כֵּיצַד יִתְכַּוֵּן אָדָם עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הַסֵּפֶר שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ. מַתְחִיל וּמְרַבֵּעַ הָעוֹרוֹת בְּשָׁוֶה וְעוֹשֶׂה רֹחַב כָּל עוֹר מֵהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים, קֶצֶב אֶחָד לְכָל אֶחָד. וְאַחַר כָּךְ גּוֹלֵל הָעוֹרוֹת בְּשָׁוֶה וְעוֹשֶׂה מֵהֶן כֶּרֶךְ אֶחָד מְהֻדָּק יָפֶה יָפֶה וּמוֹסִיף בְּעוֹרוֹת וּמְהַדֵּק עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה הֶקֵּף הַכֶּרֶךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁהוּא רֹחַב הָעוֹר. וּמוֹדֵד בְּחוּט שֶׁל שָׁנִי שֶׁיַּקִּיפוֹ עַל הַכֶּרֶךְ:

ד
 
וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה קָנֶה שָׁוֶה יִהְיֶה אָרְכָּהּ אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים אֶצְבָּעוֹת וִיחַלֵּק אֶצְבַּע מֵהֶן בַּקָּנֶה לִשְׁנַיִם וְלִשְׁלֹשָׁה וּלְאַרְבָּעָה חֲלָקִים כְּדֵי שֶׁיֵּדַע בּוֹ שִׁעוּר חֲצִי אֶצְבַּע וּרְבִיעַ אֶצְבַּע וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הַחֵלֶק. וְיִמְדֹּד כָּל עוֹר בְּקָנֶה זוֹ עַד שֶׁיֵּדַע כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יֵשׁ בְּכָל עוֹר עַד שֶׁיֵּדַע כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת בְּאֹרֶךְ כָּל הַכֶּרֶךְ:

ה
 
וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ עוֹרוֹת אֲחֵרוֹת שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה לִבְדֹּק בָּהֶן שִׁעוּר הַכְּתָב וְכוֹתֵב בָּהֶן דַּף אֶחָד. וְדָבָר יָדוּעַ שֶׁאֹרֶךְ הַדַּף שְׁבַע עֶשְׂרֵה אֶצְבָּעוֹת. לְפִי שֶׁהוּא מַנִּיחַ גִּלָּיוֹן לְמַעְלָה שָׁלֹשׁ וּלְמַטָּה אַרְבַּע. אֲבָל רֹחַב הַדַּף הוּא לְפִי הַכְּתָב אִם דַּקָּה אִם עָבָה. וְכֵן מִנְיַן הַשִּׁיטוֹת שֶׁבַּדַּף יָבוֹאוּ לְפִי הַכְּתָב לְפִי שֶׁבֵּין שִׁיטָה וְשִׁיטָה כִּמְלֹא שִׁיטָה:

ו
 
וְאַחַר שֶׁכָּתַב הַדַּף שֶׁבּוֹדֵק בּוֹ לְפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה יָמֹד רֹחַב הַדַּף בְּאֶצְבְּעוֹת הַקָּנֶה וְיוֹסִיף עַל רֹחַב הַדַּף שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת שֶׁבֵּין דַּף וְדַף וְיַחֲשֹׁב כַּמָּה דַּפִּין יָבֹאוּ בַּכֶּרֶךְ שֶׁגָּלַל מֵאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁבָּדַק בּוֹ וְיֵדַע חֶשְׁבּוֹן הַדַּפִּין וְיִרְאֶה כַּמָּה נִכְתַּב בְּדַף זֶה שֶׁבָּדַק בּוֹ מִן הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּמְשַׁעֵר לְפִי הַסֵּפֶר שֶׁהוּא כּוֹתֵב מִמֶּנּוּ וּמְחַשֵּׁב אִם עָלְתָה לוֹ כָּל הַתּוֹרָה לְפִי מִנְיַן הַדַּפִּין מִזֶּה הַכְּתָב שֶׁכּוֹתֵב בּוֹ בְּכֶרֶךְ מוּטָב. וְאִם הוֹצִיא הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁהַדַּפִּין יוֹתֵר מִן הַתּוֹרָה יַרְחִיב בַּכְּתָב עַד שֶׁיִּתְמַעֵט מִנְיַן הַדַּפִּין וְיִבְדֹק בְּדַף אַחֵר. וְאִם הוֹצִיא הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁהַתּוֹרָה יָתֵר מִן הַדַּפִּין יְמַעֵט הַכְּתָב עַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּמִנְיַן הַדַּפִּין וְיִבְדֹק בְּדַף אַחַר דַּף עַד שֶׁיָּבוֹא הַחֶשְׁבּוֹן אֶחָד. מֵאַחַר שֶׁיָּדַע רֹחַב הַדַּף וְשִׁעוּר הַכְּתָב מַתְחִיל בְּאוֹתוֹ הַכֶּרֶךְ:

ז
 
וּמְחַלֵּק כָּל עוֹר וְעוֹר דַּפִּין דַּפִּין בְּשִׂרְטוּט כְּפִי רֹחַב הַדַּף שֶׁבָּדַק בּוֹ וְעָלָה בַּחֶשְׁבּוֹן. וּכְשֶׁיִּשָּׁאֵר בָּעוֹר שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת אוֹ אַרְבַּע יוֹתֵר עַל הַדַּף הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבַּיְרִיעָה יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ רֹחַב אֶצְבַּע וּכְדֵי תְּפִירָה וְיָקֹץ הַשְּׁאָר וְאַל יָחוּשׁ, שֶׁבָּאַחֲרוֹנָה יִתְוַסֵּף עוֹרוֹת אֲחֵרוֹת עַל הַכֶּרֶךְ שֶׁגָּלַל כְּנֶגֶד כָּל הַתּוֹסָפוֹת שֶׁקּוֹצֵץ מִכָּל עוֹר וְעוֹר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַשֵּׁב דָּבָר זֶה, שֶׁהַכְּתָב מוֹשְׁכוֹ לְפִי מִנְיַן הַדַּפִּין:

ח
 
וְכֵן הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת רֹחַב הַסֵּפֶר יוֹתֵר מִשִּׁשָּׁה אוֹ פָּחוֹת מִשִּׁשָּׁה עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הוּא מְחַשֵּׁב וְיֵצֵא אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ בְּלֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. וְהוּא שֶׁלֹּא יִטְעֶה בַּחֶשְׁבּוֹן:

ט
 
רֹחַב הַגּוּדָל הָאָמוּר בְּכָל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ וּבִשְׁאָר שִׁעוּרֵי תּוֹרָה כֻּלָּהּ הוּא אֶצְבַּע הַבֵּינוֹנִי. וּכְבָר דִּקְדַּקְנוּ בְּשִׁעוּרוֹ וּמְצָאנוּהוּ רָחָב שֶׁבַע שְׂעוֹרוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ בְּדֹחַק וְהֵן כְּאֹרֶךְ שְׁתֵּי שְׂעוֹרוֹת בְּרֶוַח. וְכָל טֶפַח הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם הוּא אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת מִזּוֹ. וְכָל אַמָּה שִׁשָּׁה טְפָחִים:

י
 
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁכָּתַבְתִּי אֲנִי רֹחַב כָּל דַּף וְדַף מִדַּפָּיו אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְשִׁירַת הַיָּם וְשִׁירַת [א] הַאֲזִינוּ רֹחַב כָּל דַּף מִשְּׁתֵּיהֶן שֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת. וּמִנְיַן הַשִּׁיטִין שֶׁבְּכָל דַּף וְדַף אַחַת וַחֲמִשִּׁים. וּמִנְיַן הַדַּפִּין שֶׁל כָּל הַסֵּפֶר מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה וְעֶשְׂרִים דַּף. וְאֹרֶךְ כָּל הַסֵּפֶר אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְשֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת [ב] בְּקֵרוּב:

יא
 
אֵלּוּ [ג] הַשֵּׁשׁ אֶצְבָּעוֹת הַיְתֵרוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן לַגִּלָּיוֹן שֶׁבִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר וְסוֹפוֹ. וְהָעוֹרוֹת שֶׁכָּתַבְנוּ בָּהֶם עוֹרוֹת אֵילִים. וּבִזְמַן שֶׁתִּרְצֶה לִכְתֹּב עַל פִּי הַמִּדּוֹת [ד] הָאֵלּוּ אוֹ קָרוֹב לָהֶם מְעַט הֵן חָסֵר דַּף אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ יָתֵר דַּף אוֹ שְׁנַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ לֹא תִּיגַע וְלֹא תְּהֵא צָרִיךְ לְחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא מִיָּד יָבוֹא לְךָ אָרְכּוֹ כְּהֶקֵּפוֹ:

יב
 
אֵין עוֹשִׂין בִּירִיעָה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה דַּפִּין וְלֹא יָתֵר עַל שְׁמוֹנָה דַּפִּין. נִזְדַּמְּנָה לוֹ יְרִיעָה בַּת תִּשְׁעָה דַּפִּין חוֹלֵק אוֹתָהּ אַרְבָּעָה לְכָאן וַחֲמִשָּׁה לְכָאן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת הַסֵּפֶר אוֹ בְּאֶמְצַע אֲבָל בְּסוֹף הַסֵּפֶר אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד בְּדַף אֶחָד עוֹשִׂים אוֹתוֹ דַּף לְבַדּוֹ וְתוֹפְרִין אוֹתוֹ עִם שְׁאָר הַיְרִיעוֹת:

 כסף משנה  אין עושין ביריעה וכו' עד עושין אותו דף אחד לבדו. ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל'). ומ''ש תופרים אותה עם שאר היריעות. כך כתב הרי''ף בהלכות ספר תורה ופשוט הוא:

יג
 
[ה] וּכְשֶׁתּוֹפְרִין הַיְרִיעוֹת אֵין תּוֹפְרִין אוֹתָן אֶלָּא בְּגִידִים שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה טְהוֹרָה וַאֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹפְרִין אֶת הַתְּפִלִּין. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. לְפִיכָךְ אִם תְּפָרָן שֶׁלֹּא בְּגִידִין אוֹ בְּגִידֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה פָּסוּל עַד שֶׁיַּתִּירָהּ וְיַחֲזֹר וְיִתְפֹּר כַּהֲלָכָה:

 כסף משנה  וכשתופרים היריעות וכו'. בפ''ב דמכות ס''ת שתפרו בפשתן ר' יהודה ור''מ חד אמר כשר וחד אמר פסול ואמרינן טעמא דמאן דאמר פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף ס''ת כן. ובהדיא אמרו בפ''ב דמגילה (דף יט) דהלכה כמאן דפסל דגרסינן התם א''ר חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מגלה נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה וסובר רבינו דכיון דס''ת איתקש לתפילין לענין לתופרה בגידין ה''ה דבעי גידי בהמה טהורה כתפילין. ובהדיא תניא בראש מסכת סופרים אין כותבין ספרים לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה ולא תופרן בגידן:

יד
 
כְּשֶׁתּוֹפְרִין כָּל הַיְרִיעוֹת אֵין תּוֹפְרִין כָּל הַיְרִיעָה כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ אֶלָּא מַנִּיחַ מְעַט מִלְּמַעְלָה וּמְעַט מִלְּמַטָּה בְּלֹא [ו] תְּפִירָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּקָּרַע הַיְרִיעָה בְּאֶמְצָעָהּ כְּשֶׁיִּגְלל אוֹתָהּ. וְעוֹשֶׂה לוֹ שְׁנֵי עַמּוּדִים שֶׁל עֵץ אֶחָד בִּתְחִלָּתוֹ וְאֶחָד בְּסוֹפוֹ. [ז] וְתוֹפֵר הָעוֹר שֶׁשִּׁיֵּר בִּתְחִלָּתוֹ וּבַסּוֹף עַל הָעַמּוּדִים בְּגִידִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִגְלָל עֲלֵיהֶם. וְיַרְחִיק בֵּין הָעַמּוּדִים וְהַכְּתָב שֶׁבַּדַּף:

 כסף משנה  כשתופרים כל היריעות וכו'. בפרק ב' דמגלה (שם ע"ב) א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא לא אמרו אלא כדי שלא יקרע: ועושה לו שני עמודים וכו'. ברייתא פ''ק דב''ב (דף י"ד) ועושה לו עמוד אילך ואילך: ומ''ש ותופר העור וכו':

טו
 
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּקְרְעָה בּוֹ יְרִיעָה בְּתוֹךְ שְׁתֵּי שִׁיטוֹת יִתְפֹּר. בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ לֹא יִתְפֹּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָשָׁן שֶׁאֵין עֲפָצוֹ נִכָּר אֲבָל אִם נִכָּר הַגְּוִיל שֶׁהוּא עָפוּץ תּוֹפֵר וַאֲפִלּוּ קֶרַע הַבָּא בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ. וְכֵן בֵּין כָּל דַּף וְדַף וּבֵין תֵּבָה לְתֵבָה יִתְפֹּר. [ח] וְכָל הַקְּרָעִים אֵין תּוֹפְרִין אוֹתָן אֶלָּא בְּגִידִין שֶׁתּוֹפְרִין בָּהֶן הַיְרִיעוֹת זוֹ לָזוֹ. וּבְכָל הַקְּרָעִים יִזָּהֵר שֶׁלֹּא תֶּחְסַר אוֹת אַחַת אוֹ תִּשְׁתַּנֶּה צוּרָתָהּ:

 כסף משנה  ספר תורה שנקרעה וכו'. בהקומץ (מנחות ל"א:) אמר רב זעירי אמר רב חננאל קרע הבא בתוך שלש לא יתפור ה''מ בעתיקתא אבל בחדתתא יתפור ולא חדתתא חדתתא ממש אלא הא דעפיצא הא דלא עפיצא וה''מ בגידין בעי רב יהודה בר אדא בין דף לדף בין תיבה לתיבה מאי תיקו. ומפרש רבינו הא דעפיצא הא דלא עפיצא הא שעדיין עפוצו ניכר הא שהוא ישן עד שאין עפוצו ניכר והכריחו לפרש כן כדי לקיים מ''ש בתחלה הא בעתיקתא הא בחדתתא ומדבעי רב יהודה בין דף לדף ובין תיבה לתיבה מהו משמע דרב חננאל בקרע העובר בין האותיות מיירי ואפ''ה בתוך שתים או בתוך שלש אי עפיצן מהניא להו תפירה. ומפרש רבינו בעיא דרב יהודה קרע העובר בין האותיות הא אמרת דיתפור כלומר ולא יקרא בו עד שיתפור אם לא היה עובר אלא בין דף לדף או בין תיבה לתיבה יכול לקרות בו בלא תפירה או לא ואסיקנא בתיקו ולחומרא. וז''ש רבינו וכן כלומר אפילו בין דף לדף ובין תיבה לתיבה יתפור כלומר צריך תפירה. ועי''ל שהיה מפרש בעיא זו כפשטא דמיבעיא ליה אי מהני ביה תפירה או לא ופסק לקולא משום דמידי דרבנן הוא: ומ''ש ובכל הקרעים יזהר וכו'. מילתא דפשיטא היא: כתב הריב''ש בתשובה דאע''ג דלישנא דגמרא הוה אפשר לפרושי דבחדתתא לית לן בה כלל ואפילו ביותר משלש יתפור אין סברא לומר כן אלא כמו שיש חילוק בעתיקתא בין שנים לשלשה כך יש חילוק בין שלשה לארבעה בחדתתא וכן נראה מלשון הרמב''ם שכתב אפילו קרע הבא בתוך ג' ומינה הא ביתר מג' לא. וכן נראה מלשון רש''י ז''ל שפירש במאי דבעי בגמרא בין דף לדף והטעם מפני שהתפירה גדולה אין זה הדר ונתנו חכמים שיעור לחדש שניכר עפוצו ג' שיטין ולישן ב' שיטין לפי שהקריעה בישן מגונה יותר שנראה שהוא מחמת ריקבון עכ''ל:



הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה - פרק עשירי

א
 
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁעֶשְׂרים דְּבָרִים הֵן שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהֶן פּוֹסֵל סֵפֶר תּוֹרָה. וְאִם נַעֲשָׂה בּוֹ אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא כְּחֻמָּשׁ מִן הַחֻמָּשִׁין שֶׁמְּלַמְּדִין בָּהֶן הַתִּינוֹקוֹת וְאֵין בּוֹ קְדֻשַּׁת סֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין קוֹרִין בּוֹ בָּרַבִּים. וְאֵלּוּ הֵן. (א) אִם נִכְתַּב עַל עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה. (ב) שֶׁנִּכְתַּב עַל עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד. (ג) שֶׁהָיָה מְעֻבָּד שֶׁלֹּא לְשֵׁם סֵפֶר תּוֹרָה. (ד) שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם כְּתִיבָה עַל הַגְּוִיל בִּמְקוֹם בָּשָׂר וְעַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר. (ה) שֶׁנִּכְתַּב מִקְצָתוֹ עַל הַגְּוִיל וּמִקְצָתוֹ עַל הַקְּלָף. (ו) שֶׁנִּכְתַּב [א] עַל דּוּכְסוּסְטוּס. (ז) שֶׁנִּכְתַּב בְּלֹא שִׂרְטוּט. (ח) שֶׁנִּכְתַּב בְּלֹא שָׁחוֹר הָעוֹמֵד. (ט) שֶׁנִּכְתַּב בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת. (י) שֶׁכְּתָבוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר פְּסוּלִין. (יא) שֶׁכָּתַב הָאַזְכָּרוֹת בְּלֹא כַּוָּנָה. (יב) שֶׁחִסֵּר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. (יג) שֶׁהוֹסִיף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. ( יד) שֶׁנָּגְעָה אוֹת בְּאוֹת. (טו) שֶׁנִּפְסְדָה צוּרַת אוֹת אַחַת עַד שֶׁלֹּא תִּקָּרֵא כָּל עִקָּר אוֹ תִּדְמֶה לְאוֹת אַחֶרֶת. בֵּין בְּעִקַּר הַכְּתִיבָה בֵּין בְּנֶקֶב בֵּין בְּקֶרַע בֵּין בְּטִשְׁטוּשׁ. (טז) שֶׁהִרְחִיק אוֹ [ב] שֶׁהִקְרִיב בֵּין אוֹת לְאוֹת עַד שֶׁתֵּרָאֶה הַתֵּבָה כִּשְׁתֵּי תֵּבוֹת אוֹ שְׁתֵּי תֵּבוֹת כְּתֵבָה אַחַת. (יז) שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַפָּרָשִׁיּוֹת. (יח) שֶׁשִּׁנָּה צוּרַת הַשִּׁירוֹת. (יט) שֶׁכָּתַב בִּשְׁאָר הַכְּתָב כְּשִׁירָה. (כ) שֶׁתָּפַר הַיְרִיעוֹת בְּלֹא גִּידֵי טְהוֹרָה. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים לְמִצְוָה לֹא לְעַכֵּב:

 כסף משנה  נמצאת למד שעשרים דברים הם שבכל אחד מהם פוסל ספר תורה וכו'. נתבארו בפרקים הקודמים וכו': ומ''ש ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש וכו' ואין קורין בו ברבים. נמצאת תשובה לרבינו שכתב בה שמברכין על ספר תורה פסול ושכך נהגו בפני גאוני עולם. והרשב''א תמה על דבריו בתשובה וכתב שנ''ל שבילדותו כתב כן וחזר בו בזקנותו וכתב בחיבורו לפסול ולפי זה יקשה מ''ש שכן נהגו לפני גאוני עולם דאם כן משוינן להנך גאונים טועים. ואפשר לומר דהתם בדלא אפשר להו ומ''ש כאן שאין קורין בו בצבור הוא בדאפשר להו ומאחר שכן היכא שנמצא טעות בספר תורה מוציאין ספר תורה אחר ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימין ז' על אותם שקראו במוטעה דכיון שהוא בדיעבד הוה ליה כמו לא אפשר להו והכי משמע שהרי מן הדין קורין לכתחלה בחומשין אם לא היה מפני כבוד הצבור ואף על גב דהאי חסר במילתיה בדיעבד מיהא יצא. ולישנא דרבינו הכי דייק שלא כתב ואם קראו בו בצבור לא יצאו ידי חובת קריאה אלא אין קורין בו ברבים דמשמע לכתחלה הוא דאין קורין בו אבל בדיעבד עלתה להם קריאה. ואם נמצא הטעות באמצע קריאת הקורא גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה כי ברכה שבירך לפניה בספר תורה הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד וכן הנהיג מורי הרב הגדול מה''ר יעקב בירב זלה''ה וכן אנו נוהגים אחריו:

ב
 
סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר נוֹהֲגִין בּוֹ קְדֻשָּׁה יְתֵרָה וְכָבוֹד גָּדוֹל. וְאָסוּר לָאָדָם לִמְכֹּר סֵפֶר תּוֹרָה אֲפִלּוּ [ג] אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ סְפָרִים רַבִּים. וַאֲפִלּוּ יָשָׁן לִקַּח בּוֹ חָדָשׁ. לְעוֹלָם אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא לִשְׁנֵי [ד] דְּבָרִים. שֶׁיִּלְמֹד תּוֹרָה בְּדָמָיו אוֹ שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בְּדָמָיו. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ דָּבָר אַחֵר לִמְכֹּר:

 כסף משנה  ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכו'. פשוט הוא ובפ''ד דאבות א''ר יוסי כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו': אסור לאדם למכור ס''ת וכו'. פרק בני העיר (מגילה דף כ"ז) ת''ר לא ימכור אדם ספר תורה אף ע''פ שאינו צריך לו כלומר שיש לו אחר. יתר על כן אמר רשב''ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם: ומ''ש אפילו ישן וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ומשום חומר קדושת ס''ת פסקה לחומרא: וכתב ה''ר מנוח דטעמא משום פשיעותא הילכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו מחוסר אלא נתינת דמים מוכרים עכ''ל: ומ''ש לעולם אין מוכרים ספר תורה וכו'. שם אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אין מוכרים ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ומפרש רבינו דהיינו באין לו דבר אחר למכור: וכתבו הגהות שהרמ''ך תמה על רבינו שכתב אסור למכור ספר תורה אפילו אין לו מה שיאכל שהרי בירושלמי סוף בכורים גרסינן שאלו את רשב''ג מהו שימכור ספר תורה וכו' עד רבי פנחס ור' יוחנן בשם רשב''ג אמרי אדם מוכר ספר תורה לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו. וכן נראה דגם גמרא דידן שרי דאמרינן פרק בני העיר אמר רשב''ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם משמע דומיא דבתו דליכא איסורא עכ''ל. ואני אומר שאין אלו ראיות דירושלמי הכי איתא ר' ינאי בשם ר' חייא בר ווא שאלו את רשב''ג מהו שימכור אדם ספר תורה לישא אשה אמר לון אין ללמוד תורה א''ל אין מפני חייו ולא אגיבון. רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא שאלו את רבן שמעון בן גמליאל מהו שימכור אדם ס''ת לישא אמר לון אין ללמוד תורה אמר לון אין מפני חייו לא שאלו ולא אגיבון על דעתיה דרבי יוסי אין שאלון ליה ולמה לא אגיבון כי אתא ר' חנניה ר' פנחס ר' יוחנן בשם רבי שמעון בן גמליאל מוכר הוא אדם לישא אשה וללמוד תורה וכל שכן מפני חייו ע''כ. והשתא כיון דלרבי ינאי שאלון מפני חייו ולא אגיבון כלומר לא השיבם משמע דסבירא ליה שאסור למכור מפני חייו ולר' יונה דלא שאלון משמע דס''ל דלא עדיף להו כדי חייו כמו לישא אשה ולת''ת ואפשר דמשום דפשיטא להו לאיסורא במפני חייו לא שאלון ואף על גב דרבי יוחנן אמר כל שכן מפני חייו הוה פלוגתא דאמוראי ומשום חומר קדושת ס''ת נקטה לחומרא. ומ''ש מדקתני ספר תורה דומיא דבתו דליכא איסורא איכא למידק מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ומכל מקום יש לתמוה היאך אפשר שלא התירו למכור ספר תורה מפני חייו והלא פיקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה יש לומר דאה''נ שאם יהיה פיקוח נפש ממש כגון שאחזו בולמוס פשיטא דמותר למכור ספר תורה כדי להחיותו והכא במאי עסקינן בשמזונותיו מצומצמים ביותר אבל לא הגיעו לגדר שיהיה בו פיקוח נפש:

ג
 
סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה אוֹ שֶׁנִּפְסַל נוֹתְנִין אוֹתוֹ בִּכְלִי חֶרֶשׂ וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ אֵצֶל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתוֹ. מִטְפְּחוֹת סְפָרִים שֶׁבָּלוּ עוֹשִׂין אוֹתָן תַּכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתָן:

 כסף משנה  ספר תורה שבלה או שנפסל נותנין וכו'. פרק בני העיר מגילה (דף כ"ו) מימרא דרבא ורב אחא בר יעקב: מטפחות ספרים שבלו עושין וכו'. גם זה שם מימרא דמר זוטרא משמיה דרב ששת:

ד
 
תִּיק שֶׁהוּכַן לְסֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח בּוֹ וְכֵן הַמִּטְפָּחוֹת וְהָאָרוֹן וְהַמִּגְדָּל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַסֵּפֶר בְּתוֹךְ הַתִּיק וְכֵן הַכִּסֵּא שֶׁהוּכַן לְהַנִּיחַ עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה הַכּל תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן וְאָסוּר לְזָרְקָן אֶלָּא כְּשֶׁיִּבְלוּ אוֹ כְּשֶׁיִּשָּׁבְרוּ נִגְנָזִין. * אֲבָל הַבִּימוֹת שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶן שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹחֵז הַסֵּפֶר וְהַלּוּחוֹת שֶׁכּוֹתְבִין בָּהֶן לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וְכֵן רִמּוֹנֵי כֶּסֶף וְזָהָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁעוֹשִׂין לְסֵפֶר תּוֹרָה לְנוֹי תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן וְאָסוּר לְהוֹצִיאָן לְחל אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר אוֹתָן לִקְנוֹת בִּדְמֵיהֶן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשׁ:

 ההראב"ד   אבל הבימות שעומד עליהם שליח ציבור ואוחז הספר והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד אין בהן משום קדושה. כתב הראב''ד ז''ל אין דעתי נוחה מזה הפירוש, ושמעתי הלוחות שהמפטיר והמתרגם עומדין עליהם בשעת שימוש, ומה שאמרו שאין בהם קדושה כלומר שאין בהם קדושת תשמיש ספר תורה אבל יש להן קדושת בית הכנסת והכי איתא בירושלמי עכ''ל:

 כסף משנה  תיק שהוכן וכו'. ברייתא שם תשמישי קדושה נגנזין ומני בהדייהו תיק ספר תורה. וגרסינן בתר הכי אמר רבא מריש הוה אמינא כורסיא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינן דמותבן ספרא עליה אמינא תשמיש קדושה הוא. ומפרש רבינו דתשמיש דתשמיש היינו שהספר בתוך התיק והתיק על הכורסיא כיון דחזא שפעמים הרבה מוציאין הספר תורה מהתיק ומותבי ליה אכורסיא אמר ודאי תשמיש קדושה הוא וכן אמר רבא דפריסא תשמישי קדושה נינהו. וכתב בתיק ובכסא שהוכן לספר תורה והונח בו או עליו משום דאי הוכן ולא הונח או הונח ולא הוכן אינו קדוש וכמ''ש בפ''ד מהלכות אלו. ומ''ש וכן המטפחות נראה דהיינו פריסא שכתבתי בסמוך: אבל הבימות וכו'. שם (דף ל"ב) בסוף הפ' אמר רבי זירא אמר רבי מתנא אמר שמואל הלוחות והבימות אין בהם קדושה: וכתב הראב''ד אין דעתי נוחה מזה וכו'. והכי איתא בירושלמי עכ''ל. וגם הר''ן כתב שאמר בירושלמי שאין בהם משום קדושת ספר תורה אבל משום קדושת בה''כ יש בהן ואין מכאן השגה על רבינו שהוא ז''ל העתיק המימרא ולשונה וכל מה שתפרש במימרא תוכל לפרש בלשונו: וכן רמוני כסף וכו'. כתב טור יו''ד סי' רפ''ב על לשון זה של רבינו ומיהו בפ' בני העיר (מגילה דף כ"ו) קאמר על כל הנך דקתני בהם שאסור לשנותן לקדושה קלה אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא. וכתב א''א ז''ל הילכך יחיד שמכר ספר תורה שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי לשבעה טובי העיר ולפי זה התפוחים יכולים בעליהם למוכרם והלוקח יכול לעשות כל מה שירצה עכ''ל. ואני אומר שאין זה סותר דברי רבינו דדינו של רבינו איתיה גם לדברי הרא''ש בבה''כ של כפרים ולא מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דכל כי האי גוונא אין מורידין אותן מקדושתן ומיהו בס''ת דיחיד משמע דפליג רבינו על הרא''ש וסבר דאסור למכרו ואם עבר ומכרו משמע דצריך לקנות ס''ת אחר:

ה
 
וּמֻתָּר לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל גַּבֵּי חֻמָּשׁים. וּמְנִיחִין הַחֻמָּשִׁין עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל אֵין מַנִּיחִין נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁים וְלֹא חֻמָּשִׁים עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה. וְכָל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת אָסוּר לְזָרְקָן. הַקְּמֵעִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנְיָנִים שֶׁל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין נִכְנָסִין בָּהֶן לְבֵית הַכִּסֵּא אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ מְחֻפּוֹת עוֹר:

 כסף משנה  ומותר להניח וכו' עד ע''ג ס''ת. ברייתא פרק בני העיר (דכ"ז): וכל כתבי הקדש וכו' אסור לזרקן. בפרק בתרא דעירובין (דף צ"ח) אמר רב אחא אין מזריקין כתבי הקדש. וכתב ה''ר מנוח כלומר כשיתנם לחבירו לא יתן לו בזריקה: ומ''ש והקמיעין וכו'. בפ' במה אשה (שבת דף ס"א ס"ב): ועל מ''ש רבינו אא''כ היו מחופות עור. כתב ה''ר מנוח אבל תפילין אפילו שהן מחופין עור אסור ליכנס בהם לבית הכסא מפני השי''ן ושאר אותיות העשויות בעור:

ו
 
לֹא יֹאחַז אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְיִכָּנֵס בּוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּרוּךְ בְּמִטְפָּחוֹת וְנָתוּן בְּתוֹךְ הַתִּיק שֶׁלּוֹ. וְלֹא יִקְרָא בּוֹ עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמֵּת (אוֹ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ) אוֹ מִבֵּית הַכִּסֵּא. * וְלֹא יֹאחַז אֶת סֵפֶר תּוֹרָה [ה] כְּשֶׁהוּא עָרֹם. וְאָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה [ו] עָלֶיהָ:

 ההראב"ד   ולא יאחוז כו' עד עליה. כתב הראב''ד ז''ל ואם היה מקום גבוה טפח וס''ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ''ל:

 כסף משנה  לא יאחז אדם ס''ת וכו'. מ''ש שלא יכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ פשוט הוא והכי אמרינן בפרק שני דסנהדרין (דף כ"א:) גבי מלך שאין ספר תורה זז ממנו אלא כשהוא נכנס לבה''כ או לבית המרחץ: ומ''ש ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מהמת וכו'. פרק מי שמתו (ברכות י"ח) תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס''ת בזרועו וקורא ואם עשה כן עובר משום לועג לרש ואמרו שם בגמרא דהיינו תוך ד' אמות דוקא אבל חוץ לד' אמות שרי ואף ע''ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרה לילך לבית הקברות וס''ת בזרועו אלא בקורא בו נראה שרבינו מפרש דתרתי קתני לא יהלך בבית הקברות וס''ת בזרועו או קורא ובכל חד מהני איכא משום לועג לרש דאחיזת ס''ת בזרועו אף ע''פ שאינו קורא בו מצוה היא ואית בה משום לועג לרש. ומ''ש שירחיק מבית הכסא ארבע אמות טעמא דמסתבר הוא אבל מ''ש שירחיק מבית המרחץ ד' אמות איני יודע לו טעם. ובטור י''ד סימן רפ''ב העתיק דברי רבינו ולא נזכר שם מרחץ לענין הרחקת ד' אמות והיא הגירסא הנכונה: ולא יאחוז ס''ת וכו'. ס''פ בני העיר (מגילה דף ל"ב) א''ר פרנך אמר רבי יוחנן כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה: ואסור לישב על המטה וכו'. פרק ואלו מגלחין (מ"ק דף כ"ה) ובפרק הקומץ (מנחות ל"ב) אמר רב תחליפא אנא חזיתיה לרב הונא דבעא למיתב אפוריי' והוה מנח ס''ת עלה וכף כדא אארעא ואותיב ס''ת עילוה אלמא קסבר אסור לישב על המטה שס''ת מונח עליה ואף ע''ג דבהקומץ פליג ר' יוחנן פסק רבינו כרב הונא משום דאיתא במ''ס דעבד ר' אליעזר כוותיה. וכתבו התו' דמדלא אותיבו לס''ת בגבוה ממנו נראה שאפילו הס''ת מונח בגבוה ממנו לא שרי: כתב הראב''ד ואם היה מקום גבוה טפח וס''ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ''ל. ורבינו סובר כמו שכתבתי בסמוך בשם התוספות שדייקו מהאי עובדא:

ז
 
בַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ אוֹ עַד [ז] שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ בִּכְלִי וְיִתֵּן הַכְּלִי בִּכְלִי אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן לוֹ. אֲבָל אִם הָיָה מְזֻמָּן לוֹ אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה כֵּלִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה כִּכְלִי אֶחָד הֵם. אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים אִם לֹא הָיָה לוֹ בַּיִת אַחֵר. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת אַחֵר אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ:

ח
 
כָּל הַטְּמֵאִין וַאֲפִלּוּ נִדּוֹת וַאֲפִלּוּ כּוּתִי מֻתָּר לֶאֱחֹז סֵפֶר תּוֹרָה וְלִקְרוֹת בּוֹ. שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת אוֹ מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט אֶלָּא יִרְחֲצוּ יְדֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ יִגְּעוּ בּוֹ:

 כסף משנה  (ז-ח) בית שיש בו ס''ת וכו'. ברייתא סוף פרק מי שמתו (ברכות כ"ה) בית שיש בו ס''ת או תפילין אסור לשמש בו עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אמר אביי דהיינו דוקא בכלי שאינו כליין וכמבואר בפ''ד. וגרסי' בתר הכי (שם כ"ז) אריב''ל ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה טפחים מר זוטרא איקלע לבי רב אשי חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה א''ל כמאן כריב''ל אימור דאמר ריב''ל דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא א''ל לאו אדעתאי פי' לא נתתי אל לבי. ומשמע לרבינו דכל דלית ליה ביתא אחרינא שרי להניחו כלי בתוך כלי וכדמשמע פשטא דברייתא דקתני בית שיש בו ספר תורה וכו' או שיניחם כלי בתוך כלי. ונ''ל לפי זה דאם אין לו בית אחר אם אפשר לו לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים עדיף מהנחת כלי בתוך כלי וזהו שחידש ריב''ל ואמר ס''ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה עשרה טפחים כלומר אע''ג דבתפילין אע''פ שיכול להוציאם או לעשות להם מחיצה גבוה עשרה טפחים מותר ע''י הנחת כלי בתוך כלי בס''ת אינו כן דאם אפשר לו לעשות מחיצה גבוה י' טפחים אינו מותר ע''י הנחת כלי בתוך כלי והכי דייק לישנא דריב''ל דאמר ס''ת צריך לעשות לו מחיצה גבוה י' טפחים דמשמע שבא לחלק דין ס''ת מדין תפילין ואע''פ שאין דבר זה מפורש יפה בדברי רבינו ע''כ צריך לפרשם כן: כל הטמאים ואפילו נדות וכו':

ט
 
כָּל הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ חַיָּב לַעֲמֹד מִפָּנָיו. וְיִהְיוּ הַכּל עוֹמְדִים עַד שֶׁיַּעֲמֹד זֶה שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בּוֹ כְּשֶׁיַּגִּיעֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִין לֵישֵׁב:

 כסף משנה  כל הרואה ספר תורה וכו'. פ''ק דקידושין (דף ל"ג:) איבעיא להו מהו לעמוד מפני ס''ת ר' חלקיה ורבי סימון ור' אלעזר אמרי ק''ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ''ש. ודין הנשיא איתא בההוא פירקא וכתבו רבינו פ''י מהל' ת''ת שאינו יושב עד שישב במקומו או יתכסה מעיניו. וכתב רבינו שהוא הדין בס''ת דנשיא מטעם רבו הוא דחייב לעמוד דהא ממרע''ה גמרינן. וכתב רבינו עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו כלומר דאי עומד לפוש דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע:

י
 
מִצְוָה לְיַחֵד לְסֵפֶר תּוֹרָה מָקוֹם וּלְכַבְּדוֹ וּלְהַדְּרוֹ יוֹתֵר [ח] מִדַּאי. דְּבָרִים שֶׁבְּלוּחוֹת הַבְּרִית הֵן הֵן שֶׁבְּכָל סֵפֶר וְסֵפֶר. לֹא יָרֹק אָדָם כְּנֶגֶד סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא יְגַלֶּה עֶרְוָתוֹ כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא יַפְשִׁיט רַגְלָיו כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ עַל רֹאשׁוֹ כְּמַשּׂאוֹי וְלֹא יַחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְסֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים:

 כסף משנה  מצוה לייחד לס''ת מקום וכו':

יא
 
הָיָה מְהַלֵּךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ לֹא יַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה בְּתוֹךְ [ט] הַשַּׂק וְיַנִּיחֶנּוּ עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עָלָיו. וְאִם הָיָה מִתְפַּחֵד מִן הַגַּנָּבִים מֻתָּר. וְאִם אֵין שָׁם פַּחַד מַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְהוּא רוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה וְהוֹלֵךְ. כָּל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי סֵפֶר תּוֹרָה יֵשֵׁב בְּכֹבֶד רֹאשׁ [י] בְּאֵימָה וָפַחַד. שֶׁהוּא הָעֵד הַנֶּאֱמָן לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא-כו) 'וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד'. וִיכַבְּדֵהוּ כְּפִי כֹּחוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת וְכָל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת:

 כסף משנה  היה מהלך ממקום למקום וכו' עד והולך. ר''פ מי שמתו (ברכות דף י"ח): כל מי שיושב וכו': אמרו חכמים הראשונים כל המכבד וכו'. במסכת אבות:

נִגְמְרוּ הִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּרַחֲמֵי שְׁמַיָּא




הלכות ציצית

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהִיא לַעֲשׂוֹת [א] צִיצִית עַל כַּנְפֵי הַכְּסוּת. וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בַּפְּרָקִים אֵלּוּ:


הלכות ציצית - פרק ראשון

א
 
עָנָף שֶׁעוֹשִׂין עַל כְּנַף הַבֶּגֶד מִמִּין הַבֶּגֶד הוּא הַנִּקְרָא צִיצִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְצִיצִית שֶׁל רֹאשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח-ג) 'וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי'. וְזֶה הֶעָנָף הוּא הַנִּקְרָא לָבָן מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּין לְצָבְעוֹ. וְאֵין לְחוּטֵי הֶעָנָף מִנְיָן מִן הַתּוֹרָה:

 כסף משנה  ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. בפ' התכלת (מנחות מ"ב) ת''ר אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי: ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. אע''פ שכתב אחר כך כיצד עושין את הציצית וכו' ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע הרי שיש להם שיעור, י''ל דהכי פירושו בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מד''ס יש להם מנין ד' חוטין וכופלין באמצע כדאמרי' בפ' התכלת רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו ור' ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטין מד''ס ח' שהם י''ו וכשמוסיף על המנין שקבעו חכמים עבר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ח) והא איכא ציצית דעיקרו מד''ת ופירושו מד''ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע וקי''ל כרב אחא בר יעקב דרב פפא אסיק התם (מנחות מ"א) הלכתא ארבעה. ומ''מ יש לתמוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ה':) גדילים למה לי ש''מ לאפנויי ומקשה האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות ל"ט) משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ''ע:

ב
 
וְלוֹקְחִין חוּט צֶמֶר שֶׁנִּצְבַּע כְּעֵין הָרָקִיעַ וְכוֹרְכִין אוֹתוֹ עַל הֶעָנָף וְחוּט זֶה הוּא הַנִּקְרָא תְּכֵלֶת. וְאֵין לְמִנְיַן הַכְּרִיכוֹת שֶׁכּוֹרֵךְ חוּט זֶה שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה:

 כסף משנה  ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וחוט זה הוא הנקרא תכלת. בפ' התכלת אמרינן תכלת דומה לרקיע: ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה:

ג
 
נִמְצְאוּ בְּמִצְוָה זוֹ שְׁנֵי צַוִּים. שֶׁיַּעֲשֶׂה עַל הַכָּנָף עָנָף יוֹצֵא מִמֶּנָּה. וְשֶׁיִּכְרֹךְ עַל הֶעָנָף חוּט תְּכֵלֶת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לח) 'וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת' (במדבר טו-לח) 'וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת':

ד
 
וְהַתְּכֵלֶת אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַלָּבָן וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן לְבַדּוֹ. וְכֵן אִם עָשָׂה לָבָן וּתְכֵלֶת וְנִפְסַק הַלָּבָן וְנִתְמַעֵט עַד הַכָּנָף וְנִשְׁאַר הַתְּכֵלֶת לְבַדּוֹ כָּשֵׁר:

 כסף משנה  והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. משנה פרק התכלת (שם דף ל"ח) ובגמרא התינח לבן דאינו מעכב את התכלת תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים. ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש''י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע''פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א''כ יהיה ציצית דהיינו לבן ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דכיון דמעיקרא היו לבן ותכלת כי איגרדום כיון שמשירי כשרות אתא כשירה, ובסוף פרק זה יתבאר עוד:

ה
 
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן מְעַכֵּב אֶת חֲבֵרוֹ אֵינָן שְׁתֵּי מִצְוֹת אֶלָּא מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (במדבר טו-לט) 'וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִית' מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם מִצְוָה אַחַת. וְאַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אַחַת. וְהַלּוֹבֵשׁ טַלִּית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לָבָן אוֹ תְּכֵלֶת אוֹ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת:

 כסף משנה  אף ע''פ שאין האחד מעכב את חבירו אינם שתי מצות אלא מ''ע אחת: וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת. משנה סוף פרק הקומץ (מנחות כ"ח): והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת וכו':

ו
 
כֵּיצַד [ב] עוֹשִׂין אֶת הַצִּיצִית. מַתְחִיל מִזָּוִית שֶׁל טַלִּית שֶׁהִיא סוֹף הָאָרוּג וּמַרְחִיק מִמֶּנָּה לֹא יוֹתֵר עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְמַעְלָה וְלֹא פָּחוֹת מִקֶּשֶׁר גּוּדָל וּמַכְנִיס שָׁם [ג] אַרְבָּעָה חוּטִין וְכוֹפְלָן בָּאֶמְצַע. נִמְצְאוּ שְׁמוֹנָה חוּטִים מְשֻׁלָּשִׁין [ד] תְּלוּיִין מִן הַקֶּרֶן. וְאֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמוֹנָה אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וְאִם הָיוּ יוֹתֵר עַל כֵּן אֲפִלּוּ אַמָּה אוֹ שְׁתַּיִם כְּשֵׁרִין. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל. * וְיִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִים חוּט תְּכֵלֶת וְהַשִּׁבְעָה לְבָנִים:

 ההראב"ד   ויהיה אחד משמונה החוטין חוט תכלת והשבעה לבנים. כתב הראב''ד ז''ל טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ''ל:

 כסף משנה  כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ד' חוטין וכופלן באמצע נמצאו ח' חוטין משולשין תלויין מן הקרן ואורך החוטין הח' אין פחות מארבע אצבעות ואם היו יותר על כן אפי' אמה או שתים כשרים. בפרק התכלת (שם מ"א) אמר רב פפא הלכתא ארבע בתוך ג' משולשת ופירש''י ד' חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לשמנה משולשת תלויה הענף מן הגדיל ארבע אצבעות ארבע חוטין נותן בתוך ג' אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר משלש אצבעות. ואמרינן תו בגמרא למימרא דאית להו שיעורא ורמינהו ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה. ופירש''י אין לה שיעור למעלה כמה דבעי ליהוי ארוך. ואמרינן תו בגמרא דף מ''ב א''ר יעקב א''ר יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל. ופירש''י צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עד פרק ראשון: ומ''ש מתחיל מזוית של טלית שהוא סוף הארוג. היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד: ומ''ש וכל האצבעות בגודל. כ''כ עוד רבינו בפ''ט מהלכות תפילין ובפי''ז מהלכות שבת וכתב המרדכי בשם רבו שצריך לשער במקום רוחב הגודל: ומ''ש ויהיה אחד משמנה החוטין חוט תכלת והז' לבנים. כתב הראב''ד א''א טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים עכ''ל. וכדבריו כתבו התוספות וטעמו של רבינו מדכתיב פתיל תכלת פתיל חד משמע וכ''כ בתשובה לחכמי לוניל והכי משמע בספרי:

ז
 
* וְלוֹקֵחַ חוּט אֶחָד מִן הַלָּבָן וְכוֹרֵךְ בּוֹ כְּרִיכָה אַחַת עַל שְׁאָר הַחוּטִין בְּצַד הַבֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ. וְלוֹקֵחַ חוּט הַתְּכֵלֶת וְכוֹרֵךְ בּוֹ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת בְּצַד כְּרִיכָה שֶׁל לָבָן וְקוֹשֵׁר. וְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת הֵם הַנִּקְרָאִין חֻלְיָא. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁנִיָּה בְּחוּט שֶׁל תְּכֵלֶת לְבַדּוֹ. וּמַרְחִיק מְעַט וְעוֹשֶׂה חֻלְיָא שְׁלִישִׁית וְכֵן עַד חֻלְיָא אַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא כּוֹרֵךְ בָּהּ שְׁתֵּי כְּרִיכוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת. וּכְרִיכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל לָבָן. מִפְּנֵי שֶׁהִתְחִיל בְּלָבָן מְסַיֵּם בּוֹ שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְלָמָּה יַתְחִיל בְּלָבָן כְּדֵי שֶׁיְּהֵא סָמוּךְ לִכְנַף מִינָהּ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא עוֹשֶׂה בְּאַרְבַּע הַכְּנָפוֹת:

 ההראב"ד   ולוקח חוט אחד מן הלבן וכו' עד בארבע הכנפות. כתב הראב''ד ז''ל זה הסדר אין לו שרש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול, והגאון רב נטרונאי ז''ל סידר אותו יפה סידור נאה מאד על דרך שאמרה ההלכה. וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש אתכלת קאי. ותנא דתנא הפוחת לא יפחות משבעה על הכריכות קאי שהן שלש מן התכלת וארבע מן הלבן מפני שמתחיל בלבן ומסיים בלבן. קושר תחלה סמוך לכנף קשר אחד בחוט לבן ובחוט של תכלת והוא שנקרא קשר העליון ואחר כך כורך שני חוטין אחד של לבן ואחד של תכלת עד שש כריכות והשביעית לבן לבדו וזהו שבע שאמרנו והן חוליא אחת ואלו הכריכות כולן על ששה החוטין המשלשלים והמשולשלים בכנף ובענין זה עושה ה' קשרים ובין כל קשר וקשר חוליא של שבע כריכות כאשר אמרנו, ונהגו לעשות חוליא אחת בשני קשרים סמוך לכנף ושתי חוליות בסוף הגדיל עם שלשה קשרים ובאמצע כורך בלא דקדוק בין מכונס בין מפוזר בתכלת ולבן עכ''ל:

 כסף משנה  ומ''ש ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת וכו'. בפרק התכלת (שם ל"ט) אמר רב תכלת שכרך רובה כשרה ואפילו לא כרך אלא חוליא אחת כשרה ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף וכמה שיעור חוליא כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות מז' והמוסיף לא יוסיף על י''ג תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין. ופירש''י תכלת זהו שם כל הציצית. שכרך רובה שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה. ונוי תכלת עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן שמניח שני חוטין ארוכים לעשות מהם גדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן. מין כנף תחלה ואחר כך פתיל תכלת וכיון דאקדמיה קרא למין כנף ש''מ חשוב הוא לפיכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף ציצית מתחלתה עכ''ל: והראב''ד כתב על דברי רבינו אמר אברהם זה הסדר וכו' בתכלת ולבן עכ''ל. וחכמי לוניל שאלו מרבינו שאלה זו והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו וכופלו ושוזרו עד שיהיה ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים ולפי שהמצוה של תכלת שיהיה הפתיל כולו תכלת לא נעשה מהלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ''כ הגאון רבי שמעון בן חפני בספר שחיבר בציצית בלשון ערבי עכ''ל:

ח
 
כַּמָּה חֻלְיוֹת הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל כָּנָף. לֹא פָּחוֹת [ה] מִשֶּׁבַע וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ [ו] עֶשְׂרֵה. וְזוֹ הִיא מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאִם לֹא כָּרַךְ עָלֶיהָ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה. וְאִם כָּרַךְ הַתְּכֵלֶת עַל רֹב הַצִּיצִית כְּשֵׁרָה. וְנוֹי הַתְּכֵלֶת שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַחֻלְיוֹת בִּשְׁלִישׁ הַחוּטִין הַמְשֻׁלְשָׁלִין וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁיהֶן עָנָף. וְצָרִיךְ לְפָרְדוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּצִיצִית שְׂעַר הָרֹאשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש וצריך לפרדו עד שיהיה כציצית שיער הראש. בפ' התכלת (מנחות מ"ב) אמר אביי וצריך לפרודא כצוציתא דארמאי:

ט
 
הָעוֹשֶׂה לָבָן בְּלֹא תְּכֵלֶת לוֹקֵחַ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה הַחוּטִין וְכוֹרֵךְ אוֹתוֹ עַל שְׁאָר הַחוּטִין עַד שְׁלִישָׁן וּמַנִּיחַ שְׁנֵי שְׁלִישִׁיתָן עָנָף. וּכְרִיכָה זוֹ אִם רָצָה לִכְרֹךְ אוֹתָהּ חֻלְיוֹת חֻלְיוֹת כְּעֵין שֶׁכּוֹרֵךְ בַּתְּכֵלֶת הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְזֶה הוּא מִנְהָגֵנוּ. וְאִם רָצָה לִכְרֹךְ [ז] בְּלֹא מִנְיַן חֻלְיוֹת עוֹשֶׂה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת הַכָּרוּךְ שְׁלִישׁ וְהֶעָנָף שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּדָבָר זֶה בְּלָבָן. וְאִם כָּרַךְ הַלָּבָן עַל רֹב הַחוּטִין אוֹ שֶׁלֹּא כָּרַךְ אֶלָּא חֻלְיָא אַחַת כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכו' ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה. הטעם משום דמשמע ליה דלא הקפידו בכך למצוה מן המובחר אלא בתכלת אבל כי ליכא אלא לבן לא: ומ''ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן. משום דמשמע ליה דדבר זה לא אמרו אלא בתכלת ודייק לישנא דקתני (שם ל"ט) ונויי תכלת שליש גדיל וב' שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא הוא שמדקדק בכך. ומי שמדקדק בכך סובר דתכלת דנקט לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט והוא הדין להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי: ומ''ש ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשרה. היינו לומר דלענין זה לא שאני לן בין תכלת ללבן דאפילו בתכלת אם כרך על רוב הציצית כשרה כמו שכתב לעיל ואפילו בלבן צריך שיכרוך חוליא אחת לפחות דמשמע דגדיל וענף בעינן לעכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפילו חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי אלא ודאי כדאמרן. ובפרק התכלת (שם ל"ט:) אפליגו אמוראי במילתא דרבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למניינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו: וכתב בנמוקי יוסף בשם רש''י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטין. והתוספות כתבו דבספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים ת''ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכ''כ המרדכי בשם רש''י גבי כיון דאישתראי ליה עילאי אישתראי ליה כוליה דכדברי רב עיקר. ועל מה דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב ר''י דה''פ לעולם פתיל נמי בעינן והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכי תני בספרי פ' שלח לך ע''כ: וכתב בנמוקי יוסף אהא דאמר דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עד כאן לשונו:

י
 
* אֶחָד חוּטֵי לָבָן וְאֶחָד חוּטֵי תְּכֵלֶת אִם רָצָה לַעֲשׂוֹת [ח] שְׁזוּרִין עוֹשֶׂה. אֲפִלּוּ הָיָה הַחוּט כָּפוּל מִשְּׁמוֹנָה חוּטִין וְשָׁזוּר עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּתִיל אֶחָד אֵינוֹ נֶחְשָׁב אֶלָּא חוּט אֶחָד:

 ההראב"ד   אחד חוטי לבן כו' עד אלא חוט אחד כו'. כתב הראב''ד ז''ל זה טעות אלא צריך להיות שזורין דיליף בספרי תכלת תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין. ובעירובין נמי אמרינן המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה וחוטין כשרה ואוקימנא בשזורין ומופסקין כעין שצריך לציצית:

 כסף משנה  אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורים עושה: כתב הראב''ד א''א זה טעות וכו' כעין שצריך לציצית עכ''ל. וחכמי לוניל הקשו לרבינו מההיא דספרי והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר''ש היא דסתם ספרי ר''ש ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו שאם כן יהיו שזורין ששה כמשכן כן נ''ל ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ''ל. וק''ל על דבריו הרי ההיא דפירקא בתרא דעירובין (דף צ"ז) דלא מצית למימר בה שהיא דחויה משום דר''ש היא כדאמרת בההיא דספרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו את''ל דאליבא דר''ש קאמר ורבנן פליגי עליה מכל מקום כיון דר''י קאמר לה סתם משמע דהכי ס''ל וה''ל למפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה. וי''ל שרבינו מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דא''א לציצית בלא שזורין אלא הכי קאמר כיון דלאריגה אין דרך לעשותן שזורין כלל הני ודאי לאו לאריגה נינהו אלא לציציות שלפעמים עושין אותן שזורין. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו אם כן יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו ז''ל שסובר שאינן אלא דברי רבי שמעון יקשה כן וצריך ליישב דמשום דר''ש מפיק לאוקמינהו אשנים ואם כן כי מוקמינן לה ככ''ע נמי ניישב כך: ועוד ק''ל על דבריו מי הגיד לו ז''ל דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן. ונראה שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה. ובעל מגדל עוז כתב שרבינו סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שמפרש שמ''ש רבינו בתשובה זה שלמד שזורין ממשכן רבי שמעון היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לשתמיט גמרא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמעות דברי רבינו דאם כן למה הוצרך לומר רבי שמעון היא כיון דסבירא ליה דלא לעכב נאמרה אפילו אי אתיא ככ''ע ניחא שהרי כתב רבינו אם רצה לעשותן שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב הילכך ליתא להא דמ''ע. ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין: וכתב הר''ן בספ''ק דיו''ט שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה דה''ל כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשזור כדי עניבה כדאמרינן בפרק התכלת (מנחות ל"ט) גבי גרדומין. ובנמוקי יוסף כתוב שנראין דברי ר''ת שכל שזורין בתחלה יפה אע''פ שנתפרדה שזירתן ונעשו י''ו דה''ל כגרדומי ציצית וכשרים וכן פסק בעל הלכות עכ''ל. וכן כתב העיטור ולא הצריך שישתייר בשזור כדי עניבה כמו שהצריך הר''ן. ואפשר שגם הם לא הכשירו אלא ע''י שיור ולא הוצרכו לפרש דמכיון שכתבו דה''ל כגרדומי ממילא משמע: ומ''ש רבינו אפילו היה החוט כפול משמנה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד:

יא
 
חוּטֵי הַצִּיצִית בֵּין לָבָן בֵּין תְּכֵלֶת צְרִיכִין טְוִיָּה לְשֵׁם צִיצִית. וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא מִן הַצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִין בֵּינֵיהֶם. וְלֹא מִן הַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁין מִן הַבְּהֵמָה. וְלֹא מִשִּׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד. אֶלָּא מִן הַגִּזָּה שֶׁל צֶמֶר אוֹ מִן הַפִּשְׁתָּן. וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מִצֶּמֶר הַגָּזוּל וְלֹא מִשֶּׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְלֹא מִשֶּׁל קָדָשִׁים. וְאִם עָשָׂה פָּסוּל. הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית. אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפִשְׁתָּן הַנָּטוּעַ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה:

 כסף משנה  חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית. בפרק התכלת (שם מ"ב:) ובריש סוכה (דף י"א) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה. ופירש''י ז''ל פקעיות כדוריות של חוט ופסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל הלכה כשמואל וכתב המרדכי שצריך להוציא בפיו בתחלת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית או יאמר לאשה טוי לי לציציות ותו לא צריך. וכתוב בנמוקי יוסף כותי וכותית לאו בני לשמה נינהו וזהו דעת רבינו בעיבוד לשמה אע''פ שהרא''ש חולק: ומ''ש רבינו ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים וכו'. נראה שזה פי' מה שכתבתי בסמוך עשאה מן הקוצים פסולה. ומה שאמר ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הנימין פסולה. ומה שאמר ולא משיורי שתי וכו'. הוא פי' מה שכתבתי בסמוך מן הגרדין. ונראה דטעמא דכל הני משום ביזוי מצוה: ואין עושין אותה מצמר הגזול. בפ''ק דסוכה (דף ט') ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהם וכתב נמוקי יוסף דלא מיפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשרה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש א''נ אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו: ומ''ש רבינו ולא משל עיר הנדחת. טעמא לאו משום דאיסור הנאה הוא דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא משום דכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וציצית יש לו שיעור למטה: ומ''ש ולא משל קדשים: המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית. בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מ"ו) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא. ומ''ש אבל המשתחוה לפשתן הנטוע ה''ז כשר שהרי נשתנה. נלמד ממה שאמרו בפרק הנזכר שם (דף מ"ו:) המשתחוה לקמה קמחה מהו למנחות:

יב
 
צִיצִית שֶׁעָשָׂה [ט] אוֹתוֹ כּוּתִי פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לח) 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר טו-לח) 'וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת'. אֲבָל אִם עָשָׂה אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא כַּוָּנָה כְּשֵׁרָה. וְצִיצִית שֶׁנַּעֲשָׂה מִן הֶעָשׂוּי מִקֹּדֶם פָּסוּל:

 כסף משנה  ציצית שעשה אותו כותי פסול וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ"ב) אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בכותים שהוא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הכותים. ומה שכתב אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה. לא בטוויית החוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה כדבסמוך אלא בנתינת החוטין בכנף ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוייה ועוד דאמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאה כותי פסולה ואם איתא מאי איריא כותי אפילו עשאה ישראל שלא לשמה נמי אלא ודאי לא ממעיט אלא כותי אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר: וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד וכו'. ברייתא שם (דף מ"א) טלית שנקרעה חוץ לשלש וכו' ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה. ופירש''י ממקום אחר מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה. ורבינו מפרש שהטעם מפני שדומה למי שנעשית מאליה:

יג
 
כֵּיצַד. הֵבִיא כָּנָף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִיצִית וּתְפָרָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּאוֹתָהּ הַכָּנָף אַמָּה עַל אַמָּה פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לח) 'וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת', לֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ. [י] וּמֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִית מִבֶּגֶד זֶה וְלִתְלוֹתָם בְּבֶגֶד אַחֵר בֵּין לָבָן בֵּין תְּכֵלֶת:

 כסף משנה  ומ''ש ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותם בבגד אחר וכו'. בפרק התכלת (שם) ובפרק במה מדליקין (שבת כ"ב) רב אמר אין מתירין מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מתלת דעביד כשמואל וחד מינייהו הא דמתירין מבגד לבגד:

יד
 
תָּלָה הַחוּטִין בֵּין שְׁתֵּי כְּנָפַיִם מִזּוֹ לְזוֹ וְקָשַׁר כָּנָף זוֹ כְּהִלְכָתָהּ וְכָנָף זוֹ כְּהִלְכָתָהּ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָן בָּאֶמְצַע וְנִפְרְדוּ זֶה מִזֶּה פָּסוּל [כ] שֶׁהֲרֵי בְּעֵת שֶׁקְּשָׁרָן הָיוּ פְּסוּלִין לְפִי שֶׁשְּׁתֵּי הַכְּנָפַיִם מְעֹרוֹת זוֹ בָּזוֹ בַּחוּטִין שֶׁבֵּינֵיהֶן וּבְשָׁעָה שֶׁפְּסָקָן נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי צִיצִיּוֹת נִמְצָא עוֹשֶׂה מִן הֶעָשׂוּי:

 כסף משנה  תלה החוטין בין שתי הכנפים מזו לזו וכו'. בפ''ק דסוכה (דף י"א) אמרי' דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עליה דרב מדתניא תלאן ואח''כ פסק ראשי חוטין שלהן פסולה וסליק בקשיא: ויש לדקדק בדברי רבינו דמשמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה החוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואח''כ פסק ראשי חוטין שלהן אבל בחוטין שאינן תלויין אלא בכנף אחת אף ע''פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לשמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחת פסולה. אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחת נמי יש לפסול לכן נראה לי דגם בתלאן בכנף אחת פסל ומ''ש תלה חוטין בין שתי כנפים הטעם מפני שהוא ז''ל מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן בתלה החוט בין שתי כנפים ואפילו הכי מכשיר רב משום דקסבר פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי הקרנות בבת אחת וכו'. ורבינו דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטין בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחת כיון דהוי מן העשוי:

טו
 
* הִטִּיל צִיצִית עַל הַצִּיצִית אִם נִתְכַּוֵּן לְבַטֵּל אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת מַתִּיר הָרִאשׁוֹנָה אוֹ חוֹתְכָהּ וּכְשֵׁרָה. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אַף עַל פִּי שֶׁחָתַךְ אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהוֹסִיף פָּסַל אֶת הַכּל וּכְשֶׁהִתִּיר אוֹ חָתַךְ הַתּוֹסֶפֶת נִמְצָא הַשְּׁאָר נַעֲשָׂה מִן הֶעָשׂוּי שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה פְּסוּלָה הָיְתָה:

 ההראב"ד   הטיל ציצית כו' עד פסולה היתה. כתב הראב''ד ז''ל עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמרא כן שהרי אמרו הטיל למוטלת כשירה, ופירש רבא הטעם בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי הילכך הכא חתך את הראשונות והניח השניה מעשה קרינן ביה ורב פפא שהקשה עליו ממאי דהאי גברא לאוסופי אתי דילמא לבטולי אתי ובל תוסיף ליכא מעשה איכא לאו למימרא דאי לאוסופי אתי הוי מיפסלו חדא מינייהו אלא למיפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתא לבטולי קמייתא והטיל למוטלת כשירה סתמא הוא דאיתמר. והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא דאי איכא ארבעה חוטין ואייתי הוא חמישי אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מיפסלא מצוה התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים והקשר שהרי למאן דאמר קשר העליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וליכא גרוע והכא נמי אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימי והאי לחודיה קיימי וכשרה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכוון לבטל וכן עיקר דהאי לחודיה קיימי והאי לחודיה כו' עכ''ל:

 כסף משנה  הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות וכו'. בפרק התכלת מנחות (דף מ') אמאי דאמר רבא הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי פריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא אמר רבי זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא. ופירש''י הטיל למוטלת שהיה לה ארבע ציציות והטיל לה ד' אחרות כשרה בהני בתראי ואע''ג דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו. אמר רבא לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך בבעלת שלש שאינו עובר עליהם הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויים בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: וכתב הראב''ד על דברי רבינו א''א עיינתי בדבריו וכו' דהאי לחודיה קיימא והאי לחודיה וכו' עכ''ל. ורבינו נראה שהוא מפרש דהא דאמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי היינו לומר דהטלת ציציות בתראי כיון דקאי עלייהו בבל תוסיף שפיר חשיב מעשה ולא קרינן ביה מן העשוי ולא דמי להטיל לבעלת ג' דחשיב מן העשוי משום דלא עבר בה משום בל תוסיף ולישנא בתמיה הוא השתא בבל תוסיף עבר בהטלת ציציות בתראי והיכי אפשר לומר דלא הוי מעשה ורב פפא פליג עליה ואמר ממאי דהא דמכשרינן בהטיל למוטלת במתכוין לאוסופי היא דילמא איפכא הוא דכי מכוין לאוסופי הוא כיון דעבר בבל תוסיף ליכא מעשה בכשרות ושתי הציציות פסולים ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים וכשחתך השניים הו''ל קמאי מן העשוי בפיסול וכל שכן אם חתך הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן היתה בפיסול וכי מכשרינן בהטיל למוטלת כשנתכוון לבטל הראשונות דוקא הוא דמכשרינן דכיון דלא נתכוון להוסיף מעשה איכא כלומר מעשה העשוי בכשרות איכא בהטלת ציציות בתראי שמאחר שנתכוון לבטל הראשונות הוי מעשה חשוב כיון שיש בטלית זו ארבע כנפות הילכך לא דמי לבעלת שלש. ולפי זה רב פפא גם כן בא לחלק בין הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת ונקטינן כוותיה:

טז
 
וְכֵן הַמַּטִּיל לְבַעֲלַת שָׁלֹשׁ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁלִימָהּ לְאַרְבַּע וְהִטִּיל לָרְבִיעִית כֻּלָּהּ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-יב) 'תַּעֲשֶׂה' וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי:

יז
 
[ל] אֵין כּוֹפְלִין אֶת הַטַּלִּית לִשְׁנַיִם וּמַטִּילִין צִיצִית עַל אַרְבָּע כְּנָפֶיהָ כְּשֶׁהִיא כְּפוּלָה אֶלָּא אִם כֵּן תְּפָרָהּ כֻּלָּהּ וַאֲפִלּוּ מֵרוּחַ אַחַת:

 כסף משנה  אין כופלין את הטלית לשנים וכו'. שם (דף מ"א) ת''ר טלית כפולה חייבת בציצית ור''ש פוטר ושוין שאם כפלה ותפרה שחייבת תפרה פשיטא לא צריכא דנקט בסיכי. ופירש''י טלית כפולה שהיתה ארוכה כשנים וכפלה. ור''ש פוטר שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה. שאם תפרה חייבת שלא תפשט. דנקט בסיכי תפירה רחבה בשטי''ר בלעז. ורבינו פוסק כר''ש וטעמו מדאיתא בגמרא רבה בר הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן חזייה דהוה מיכסי טלית כפולה ורמי ליה חוטי עלויה כפילא איפשיטא ואתא חוטי וקם ליה להדי רישיה א''ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא אתא שדייה איכסי גלימא אחריתא אמר ליה מי סברת חובת גברא הוא חובת טלית היא זיל רמי לה. ופירש''י אפשיט הטלית היו הציציות באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשים של טלית למטה מאחוריו ושני ציציות היו בקרנות האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנתפשט היה כולו חבוי בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא לאו היינו כנף דהא באמצעיתה עומדים עכ''ל. ומשמע לרבינו דכי א''ל לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא היינו לומר דאפילו קודם שתפשט נמי כיון שעשויה להתפשט לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא דאם לא כן הול''ל לא תפשוט אותה אלא התעטף בה כשהיא כפולה. והא דלא אמר ליה מעיקרא כי חזייא דמיכסי טלית כפולה לאו היינו כנף דכתיב באורייתא מפני שרצה להמתין עד שיפשיטנה ויראה דקאי כנף להדי רישיה וכן משמע מדסיים בגמרא בהאי עובדא איכסי גלימא אחריתא ואם איתא אמאי איצטריך לאכסויי גלימא אחריתא הו''ל לכפול את זו ולאכסויי בה וגם רבה בר רב הונא אמאי א''ל זיל רמי לה לא הול''ל אלא כפלה הילכך משמע ודאי דס''ל דהלכה כר''ש. ואפשר שגם דעת הרי''ף והרא''ש כן וסמכו על מה שכתבו דרבה בר רב הונא ורבא בר רב נחמן דמשמע מיניה דהלכה כר''ש. ומ''ש רבינו דבתפרה מרוח אחת סגי להטיל ציציות על כנפיה כמו שהיא כפולה. נראה שלמד כן מדפרכינן אמאי דתניא ושוים שאם כפלה ותפרה שחייבת פשיטא ושני לא צריכא דנקטה בסיכי וסובר רבינו דנקטה בסיכי היינו שתפרה מרוח אחת. א''כ כיון דטעמא דאין מטילין בה ציציות כשהיא כפולה הוא משום דמפשיט וקאי חוטא להדי רישיה כל שתפרה מרוח אחת דליכא למיחש להכי שפיר דמי להטיל בה כשהיא כפולה וממילא דה''ה לנקטה בסיכי דהיינו תפירה רחבה כדפירש''י דתפרה סתם קאמר ואפילו תפירה רחבה במשמע. והא דפטר ר''ש היינו מלהטיל בכנפים הכפולים אבל בארבע כנפיה הפשוטים צריך להטיל דאטו משום דכפלה איפטרא לה והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אין כופלים את הטלית לשנים ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה משמע דוקא על ארבע כנפיה כשהיא כפולה אין מטילין אבל על ארבע כנפיה הפשוטין מטילין:

יח
 
[מ] נִפְסַק הַכָּנָף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִיצִית חוּץ לְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת תּוֹפְרָהּ בִּמְקוֹמָהּ. בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ לֹא יִתְפֹּר. נִתְמַעֲטָה זָוִית שֶׁל בֶּגֶד שֶׁבֵּין חוּטֵי הַצִּיצִית וּבֵין סוֹף הָאָרוּג אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר מִן הָאָרוּג אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר. וְכֵן אִם נִתְמַעֲטוּ [נ] חוּטֵי הַצִּיצִית אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר מֵהֶם אֶלָּא כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר. וְאִם נִפְסַק הַחוּט מֵעִקָּרוֹ אֲפִלּוּ חוּט אֶחָד פְּסוּלָה:

 כסף משנה  נפסק הכנף וכו'. בפרק התכלת (שם) אמר רב יהודה טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור תוך שלש לא יתפור. ופירש''י חוץ לשלש למעלה משלש אצבעות משפת הכנף יתפור ולא חיישינן דילמא פייש מידי מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לשלש לא חזי לתלות ציצית. בתוך שלש דראוי להניח שם ציצית לא יתפור דחיישינן להכי כדפרישנא. וכתב הרא''ש ולפי זה יראה דטלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר אלא בחוטי קנבוס ואינם ראויים לציצית. ור''ע פירש חוץ לשלש יתפור כיון דאית ביה שלש על שלש אית ביה תורת בגד תוך שלש לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואע''ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית ואי עביד ביה ציצית לא פטר לטלית עכ''ל. ומשמע דלר''ע כל שנקרע תוך שלש דמיפסיל אפילו תפרו ל''מ דאין להכשיר ציצית שהיה תלוי בו באותה שעה דהא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול אלא אפילו הטיל ציצית אחר שתפרו פסול מפני שחתיכה זו כיון שנפסקה אע''פ שתפרה תו לא חשיבא מבגד זה וכן כתב הרא''ש ז''ל ורבינו ירוחם. אבל ממ''ש נמוקי יוסף בשם ר''ע משמע דלא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו מפני שבעת שנקרע תוך שלש בטלו הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחוזר ותופרו הו''ל תעשה ולא מן העשוי אבל ציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ולזה נוטים דברי רבינו שכתב נפסק הכנף שיש בה ציצית משמע דדוקא לפסול ציצית שיש בו בשעת קריעה קאמר: נתמעטה זוית של בגד וכו'. שם (דף מ"ב) רב סמא ורבינא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל אמר ליה לא סבר מר להא דרבי יעקב דאמר צריך שירחיק כמלא קשר גודל אמר ליה בשעת עשייה איתמר: וכן אם נתמעטו חוטי הציצית וכו'. בראש פרק התכלת (דף ל"ח) תנן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ובגמרא לימא מתניתין דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבים זה את זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבים ואסיקנא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים וכמה שיעור גרדומים כדי לענבם. ובתר הכי (דף ל"ט) אמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסולה. והנה רבינו כתב בתחלת פרק זה התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר תכלת לבדו כשר: ויש לתמוה עליו ממ''ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן משמע שאם נפסקו כל חוטי הלבן לגמרי ולא נשתייר מהם כלום מאחר שנשאר התכלת כשר וא''כ היאך כתב כאן שאם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה ועוד דמשמע דפסק כרבי דאליביה אמרינן דאי איגרדם לבן וקאי תכלת כשר ומשמע דרבנן לא סברי הכי ואמאי פסק כרבי ולא כחכמים ועוד דבגמרא אמרינן דר''י בן נורי פליג עליה ורביה הוא וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מרבו ועוד דכיון דפסק כרבי דאיגרדם לבן וקאי תכלת כשר הוה ליה למיפסק נמי דתכלת ולבן מעכבין זה את זה כדסבר רבי ועוד אמאי נקט דתכלת אינו מעכב את הלבן שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו ובלבן אינו מעכב את התכלת נקט נפסק הלבן ונתמעט. ועוד יש לדקדק דמלשון רבינו משמע דמכשר איגרדם כוליה לבן אפילו לא נשתייר ממנו כלום והיאך אפשר לומר כן כיון דבגמרא לא הכשירו אלא בנשתייר כדי עניבה: ויש לומר שרבינו פסק כרבנן וכפשטא דמתני' דקתני התכלת אינו מעכב את הלבן וכו' שאם אין לו אלא מין אחד עושה אותו וכתב שאם אין לו תכלת עושה לבן לבדו וממילא משמע דלבן אינו מעכב את התכלת וכ''ש הוא שהרי עיקר המצוה בתכלת ובאיגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן פסק דכשר משום דסבירא ליה דאע''ג דלאוקומי מתני' אליבא דרבי איתמר לכולי עלמא דינא הכי הוי ובאוקימתא דמתני' הוא דמשוינן פלוגתא בינייהו דלרבנן אתיא מתני' כפשטה שאם אין לו לבן עושה תכלת ואם אין לו תכלת עושה לבן אבל לרבי דלא מצי לפרושי הכי משום דסבירא ליה שמעכבין זה את זה צריך לפרש דמתני' באיגרדם תכלת וכו' מיירי. ולענין שיעור הגרדומים משמע שסובר רבינו דאפילו לא נשאר אלא מין אחד והמין השני נפסק כולו לגמרי כשר דלישנא דגמרא דקאמר איגרדם לבן וקאי תכלת משמע ליה דאיגרדם לבן לגמרי ולא נשתייר ממנו כלום והא דבעינן שיעור גרדומין לאו אבני רבי חייא קאי אלא היכא דאיגרדום כולהו ציציות בין דתכלת בין דלבן דאז הוא דבעינן שישתייר כדי עניבה אבל היכא דלא איגרדם אלא מין אחד אפילו לא נשתייר ממנו כלום כשר. נמצא לפי זה דהיכא שנפסקו חוטין של מין אחד לגמרי כיון שנשאר המין השני שלהן כשר והיינו ההיא דבני רבי חייא וזהו מ''ש רבינו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ורבותא אשמועינן שאע''פ שאינו אלא חוט אחד כשר וכל שכן שאם נפסק התכלת ונשתייר הלבן דכשר. והיכא שנפסקו כל החוטין אם נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן וזהו מ''ש רבינו וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר. והיכא שנפסקו חוטין של מין אחד ומהמין השני נפסק חוט אחד מעיקרו פסול דעד כאן לא מכשרינן בנפסק מין אחד אלא כשהמין השני נשאר שלם אבל כשנפסק מהמין השני חוט אחד מעיקרו פסול וכן אם עשאן כולם ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו, וזהו מה שאמר רבינו ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: ואפשר לומר על פי שיטה זו דבני רבי חייא כי אמרי גרדומי תכלת כשרים בשנשתייר בהם כדי עניבה דוקא מכשרי דכי בעינן וכמה שיעור גרדומין ומהדרינן כדי לענבן אבני רבי חייא קאי כדמשמע מפשטא דשמעתא ובנפסקו כל החוטין מיירי דאז בעינן כדי עניבה דלכל החוטין קורין תכלת וכמו שכתב הרא''ש ורבא דאמר לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם תכלת וקאי לבן או איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים ה''ק אי איגרדם תכלת לגמרי וקאי לבן או איגרדם לבן לגמרי וקאי תכלת לית לן בה ומייתי ראיה מבני רבי חייא דאמרי גרדומי תכלת כשרים ואע''ג דאינהו בעו שישתייר בהם כדי עניבה שאני התם שנפסקו כל החוטין אבל הכא שמין אחד לא נפסק ממנו כלל אע''פ שהמין השני נפסק לגמרי כשר דלא מייתי ראיה רבא מבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו ולפי זה מ''ש וכן אם עושה לבן תכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר היינו מאי דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר. ומ''ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר הוא מאי דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים: ויש לפרש בע''א שרבינו מפרש דהא דקאמר רבא אי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר היינו בשנשאר מהם כדי עניבה דוקא וכבני ר' חייא דאילו איגרדם לגמרי פסול הוא וכדאמר רבה בר רב אדא אם נפסק החוט מעיקרו פסול. ולפי זה אין בדברי רבינו אלא שני דינין האחד היכא דאיגרדם אחד מהמינים ונשאר ממנו כדי עניבה וזהו מ''ש וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף אלא שבראש הפרק כתב הדין דרך כלל ובסוף הפרק פירשו דהיינו דוקא בנשתייר כדי עניבה וזהו מ''ש וכן אם נתמעטו חוטי הציצית אפילו לא נשתייר בהם כדי עניבה כשר והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וסמך על מה שבתחלת הפרק לא הכשיר אלא בנפסק מין אחד ומין שני נשאר שלם. הדין השני הוא מ''ש ואם נפסק החוט מעיקרו פסולה והיינו דרבה בר רב אדא. ולפי דרך זה דעת רבינו כדעת רבינו תם: ויש לפרש בע''א דשלשה דינין הם, האחד כשנפסק מין אחד לבד אפילו נשתייר פחות מכדי עניבה כשר שמאחר שהמין השני קיים כולו בכל שהוא שישתייר ממין זה סגי וזהו שכתב וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר ודייק לכתוב ונפסק הלבן ונתמעט ולא כתב ונפסק מעיקרו וה''ק נפסק הלבן ונתמעט משיעור כדי עניבה ומכל מקום קצתו נשתייר. ומ''ש עד הכנף היינו עד ולא עד בכלל כלומר שבמקום שתלוי בכנף נשאר כל שהוא והיינו דאמר רבא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איגרדם תכלת וקאי לבן כשר וגרדומין היינו שנשתייר קצת דאי לא נשתייר כלום נפסק מעיקרו מיקרי ואם נשתייר כדי עניבה מאי איריא קאי לבן או קאי תכלת אפילו איגרדום תרווייהו נמי כשר וכדאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרים כשנשתייר בהם כדי עניבה כדאמרינן בגמרא ותכלת דאמרי בני ר' חייא היינו כל החוטין דלכולהו קרי תכלת ולא מייתי רבא ראיה מדבני ר' חייא אלא דלא בעינן סופו כתחלתו וכיון דבנפסקו כל החוטין מכשרי בנשתייר בהם כדי עניבה בנפסק מין אחד לבד יש להכשיר בנשתייר פחות מכדי עניבה. הדין השני אם נפסקו כל החוטין וזהו שכתב וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר מהם אלא כדי עניבה כשר והיינו דבני ר' חייא וכמו שכתבתי בסמוך. הדין השלישי מ''ש ואם נפסק החוט מעיקרו אפילו חוט אחד פסולה: ודע דגרסינן בגמרא אהא דאמרינן וכמה שיעור גרדומין כדי לענבן איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו והרי''ף ורבינו השמיטו דין זה משמע דסברי דאזלינן בה לקולא וטעמא משום דס''ל דשיעור זה אינו אלא מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל דהו סגי. וגרסינן תו בגמרא בעי רב אשי אלימי ולא מיענבי ואי הוו קטיני מיענבי מאי א''ל רב אחא כ''ש דמינכר מצותייהו. ופירש''י אלימי עבים. דאי הוו קטיני דקים. הוו מענבי שארוכי' הם כל כך אבל מפני עביים הוו קטני' לענוב. כ''ש דכשרים דהואיל ואילו הוו דקים כ''כ כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כ''ש שהם עבי' דמינכרא מצותן טפי עכ''ל. והרי''ף והרמב''ם השמיטוהו וטעמא משום דכיון דאתא במכ''ש מילתא דפשיטא היא ואע''ג דמעיקרא הוה מיבעיא ליה לרב אשי בתר דשמע דאתיא במכ''ש קבלה וכיון דלפום קושטא לכולי עלמא אתיא במכ''ש לא חשו לכתבו:



הלכות ציצית - פרק שני

א
 
תְּכֵלֶת הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ כְּפָתוּךְ שֶׁבַּכָּחל. וְזוֹ הִיא דְּמוּת הָרָקִיעַ הַנִּרְאֵית לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ בְּטָהֳרוֹ שֶׁל רָקִיעַ. וְהַתְּכֵלֶת הָאֲמוּרָה בַּצִּיצִית צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה צְבִיעָתָהּ צְבִיעָה יְדוּעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּיָפְיָהּ וְלֹא תִּשְׁתַּנֶּה. וְכָל שֶׁלֹּא נִצְבַּע בְּאוֹתָהּ צְבִיעָה פָּסוּל לְצִיצִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּעֵין הָרָקִיעַ. כְּגוֹן שֶׁצְּבָעוֹ בְּאִסְטִיס אוֹ בְּשָׁחוֹר אוֹ בִּשְׁאָר הַמַּשְׁחִירִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְצִיצִית. רָחֵל בַּת עֵז צַמְרָהּ פָּסוּל לְצִיצִית:

 כסף משנה  תכלת האמורה בתורה וכו' וזו היא דמות הרקיע וכו'. כתב כן משום דתניא בפ' התכלת (מנחות מ"ג) מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא: והתכלת האמורה בציצית צריך שתהא צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביפיה ולא תשתנה וכו'. מתבאר בפ' התכלת (שם מ"ב:): רחל בת עז וכו'. בפ''ב דבכורות (דף י"ז) אמרינן שהכל מודים שצמרה פסול לתכלת ואמרי' נמי שהכל מודים שאין לוקין על צמרו משום כלאים וא''כ לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר בציצית אלא במינו דוקא:

ב
 
כֵּיצַד צוֹבְעִין תְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית. לוֹקְחִין הַצֶּמֶר וְשׁוֹרִין אוֹתוֹ בְּסִיד וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּסִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה נָקִי וּמַרְתִּיחִים אוֹתוֹ בְּאָהֲלָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּבָּעִין עוֹשִׂין כְּדֵי שֶׁיִּקְלֹט אֶת הָעַיִן. וְאַחַר כָּךְ מְבִיאִין דַּם חִלָּזוֹן וְהוּא דָּג שֶׁדּוֹמֶה עֵינוֹ לְעֵין הַתְּכֵלֶת וְדָמוֹ שָׁחוֹר כִּדְיוֹ. וּבְיָם הַמֶּלַח הוּא מָצוּי. וְנוֹתְנִין אֶת הַדָּם לְיוֹרָה וְנוֹתְנִין עִמּוֹ סַמְמָנִין כְּמוֹ הַקָּמוֹנְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּבָּעִין עוֹשִׂין וּמַרְתִּיחִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין בּוֹ הַצֶּמֶר עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כְּעֵין רָקִיעַ. וְזוֹ הִיא הַתְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית:

 כסף משנה  כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו וכו'. נראה שזה כתב רבינו מדעתו שזה דרך הצבעין: ומ''ש ואח''כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה לעין התכלת. בפרק התכלת (מנחות דף מ"ד.) ת''ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים. ופירש''י גופו מראה גופו: ומ''ש ודמו שחור כדיו. ומ''ש ובים המלח הוא מצוי: ומ''ש ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהם כדרך שהצבעין עושים. שם (דף מ"ב:) א''ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה א''ל מייתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה:

ג
 
הַתְּכֵלֶת שֶׁל צִיצִית צְרִיכָה צְבִיעָה לִשְׁמָהּ. וְאִם צְבָעָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה. וְהַיּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַצֶּבַע אִם צָבַע בָּהּ מְעַט צֶמֶר לְבָדְקוֹ אִם הוּא יָפֶה אִם לָאו נִפְסְלָה הַיּוֹרָה כֻּלָּהּ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. לוֹקֵחַ הַצֶּבַע מִן הַיּוֹרָה בִּכְלִי קָטָן וּמַנִּיחַ בּוֹ צֶמֶר שֶׁבּוֹדֵק בּוֹ וְשׂוֹרֵף אֶת שֶׁבָּדַק שֶׁהֲרֵי נִצְבַּע לִבְדִיקָה. וְשׁוֹפֵךְ הַצֶּבַע שֶׁבַּכְּלִי שֶׁבָּדַק בּוֹ שֶׁהֲרֵי טַעֲמוֹ וּפְסָלוֹ. וְצוֹבֵעַ הַתְּכֵלֶת בִּשְׁאָר הַצֶּבַע שֶׁלֹּא נִפְגָּם:

 כסף משנה  התכלת של ציצית צריכה צביעה לשמה ואם צבעה שלא לשמה פסולה והיורה שיש בה הצבע אם צבע בה מעט צמר לבדקו אם הוא יפה אם לאו נפסלה היורה אלא כיצד יעשה לוקח הצבע מן היורה בכלי קטן וכו' עד שהרי טעמו ופסלו. שם:

ד
 
הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ נִלְקַחַת אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִצְבְּעָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקְחָה מִן הַמֻּמְחֶה אִם נִבְדְּקָה וְנוֹדְעָה שֶׁנִּצְבְּעָה בְּאֶחָד מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין הַמַּשְׁחִירִים שֶׁאֵינָן עוֹמְדִין פְּסוּלָה:

 כסף משנה  התכלת אינה נלקחת אלא מן המומחה וכו'. ברייתא שם: אף ע''פ שנלקחה מן המומחה וכו'. נראה שלמד כן מדאמרינן שם בגמרא (דף מ"ג) מר ממשכי אייתי תכלתא ובדקוה בדרב יצחק בר יהודה ואפריד חזותה בדרב אדא ואשתני למעליותא סבור למפסלה אמר להו רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר היכא דבדקנא בדרב יצחק בר יהודה אי איפרד חזותה בדקינן לה בדרב אדא אשתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה. ופירש''י מר שם חכם. ממשכי שם מקום. הרי בהדיא שאע''פ שהיה חכם אע''פ כן כשבדקוה אי לאו דא''ל רב אחאי שמועתא אהדדי איתמר הוו פסלי לה. וא''ת למה בדקוה והא תניא דאינה נקחת אלא מן המומחה משמע דמן המומחה נקחת ואינה צריכה בדיקה. וי''ל דאין ה''נ שאינה צריכה בדיקה אלא שכך אירע מעשה שבדקוה וכך הם דברי רבינו שכתב אם נבדקה:

ה
 
[א] כֵּיצַד בּוֹדְקִין אוֹתָהּ עַד שֶׁיּוֹדֵעַ אִם נִצְבְּעָה כְּהִלְכָתָהּ אִם לָאו. לוֹקְחִין תֶּבֶן וְרִיר שֶׁל שַׁבְּלוּל וּמֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּתְחַמְּצוּ אַרְבָּעִים יוֹם וְשׁוֹרִין הַתְּכֵלֶת בְּכֻלָּן מֵעֵת לְעֵת. אִם עָמְדָה בְּעֵינָהּ וְלֹא כָּהֲתָה כְּשֵׁרָה. וְאִם כָּהֲתָה לוֹקְחִין בָּצֵק שֶׁל שְׂעוֹרִין שֶׁמְּעַפְּשִׁין אוֹתוֹ לְמוּרְיָיס וְנוֹתְנִין אֶת זוֹ הַתְּכֵלֶת שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית בְּתוֹכוֹ וְאוֹפֶה הַבָּצֵק בְּתַנּוּר וּמוֹצִיאִים הַתְּכֵלֶת מִן הַפַּת וְרוֹאִין אוֹתָהּ אִם כָּהֲתָה מִמַּה שֶּׁהָיְתָה פְּסוּלָה. וְאִם הוֹסִיף עֵינָהּ וְהֻשְׁחֲרָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה קֹדֶם הָאֲפִיָּה כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו לוקחין תבן וריר של שבלול וכו'. (שם מ"ב מ"ג) רב יצחק בר יהודה בדיק ליה מייתי מגבייא גילא ומיא דשבלילתא ומי רגלים בן מ' יום ותרי לה בגווייהו מאורתא עד צפרא אי איפריד חזותה פסולה לא איפריד חזותה כשרה רב אדא מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפי לה בגויה אי אישתני למעליותא כשרה לגריעותא פסולה ואסיקנא דשמועתא אהדדי איתמר כמו שכתבתי בסמוך. ורבינו כתב בצק חמירא אפשר שכך היתה נוסחתו:

ו
 
חָצֵר שֶׁמּוֹכְרִין בָּהּ תְּכֵלֶת וְהָיוּ מֻחְזָקִין בְּכַשְׁרוּת לוֹקְחִין מִמֶּנָּה סְתָם וְאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ עַד שֶׁתֵּחָשֵׁד. הַמַּפְקִיד תְּכֵלֶת אֵצֶל הַכּוּתִי הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה שֶׁמָּא הֶחֱלִיפָהּ. וְאִם הָיְתָה בִּכְלִי וְהָיָה חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם כְּשֵׁרָה. בְּחוֹתָם אֶחָד פְּסוּלָה:

 כסף משנה  חצר שמוכרין בה תכלת וכו'. בפרק שני דע''ז (דף ל"ט): המפקיד תכלת אצל הכותי וכו'. (שם) אמר רב דתכלת אסור בחותם אחד:

ז
 
* הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק אֲפִלּוּ מָצָא חוּטִין פְּסוּקִין פְּסוּלָה. שְׁזוּרִין כְּשֵׁרָה ). הַלּוֹקֵחַ טַלִּית מְצֻיֶּצֶת מִן הַשּׁוּק, מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ, מִן הַכּוּתִי הַתַּגָּר כְּשֵׁרָה, מִן הַהֶדְיוֹט פְּסוּלָה:

 ההראב"ד   המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין משוזרין פסולה. כתב הראב''ד ז''ל אם תדקדק יפה בגירסא של עירובין תמצא באמת דהכי מסקנא דשזורין מופסקין כשרה דכולי האי לא טרחי. והא דתנן בהמוצא תפילין ישנות מכניסן זוג זוג אבל לא חדשות כרבי יהודה לאו משום דחיישינן שמא קמיעים הם דכולי האי לא טרחי לעשות קמיע כעין תפילין אלא מאי הן חדשות שאין מקושרות ומשום דלא אפשר למקטרינהו בשבתא ואפי' בעניבה דר' יהודה לטעמיה דאמר עניבה קשירה היא עכ''ל:

 כסף משנה  המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין. בפ' בתרא דעירובין (דף צ"ו) א''ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולין חוטין כשרים מ''ש לשונות דאמרי אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי אדעתא דגלימא שרנהו פירוש טואם בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דתנן בד''א בישנות אבל בחדשות פטור אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד חדשות ואחד ישנות דברי רבי מאיר ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות אלמא מר סבר טרח איניש ומר סבר לא טרח איניש והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהם רצועות ומקושרות חדשות שיש בהם רצועות ולא מקושרו' דכ''ע לא טרח איניש ופירש''י בשזורים שאין דרך לארגם. דשיפתא דגלימא שכן דרך להסך שזורין בשפתו שקורין אורי''ל. במופסקין דכולי האי לא טרח לחזור ולקשרן ולהסך אותן. וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין ואפילו הכי חיישינן לה במתניתין דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבת עלווייהו. אחד חדשות שאין אדם טורח. והשתא דתני אבוה דשמואל דהאי חדשות כשיש בהם רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין אלמא טעמא משום קשר דקשירה אב מלאכה. דכולי עלמא לא טרח דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיע הוא עכ''ל. נמצא לפי זה דקם ליה הלכתא כר' אלעזר דמכשיר בחוטין שזורין ומופסקין. ויש לתמוה על רבינו שכתב אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולה וכבר השיגו הראב''ד. וחכמי לוני''ל שאלו שאלה זו מרבינו ז''ל והשיב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ואם שזורין כשרה עכ''ל: הלוקח טלית מצוייצת מן השוק וכו'. ברייתא פ' התכלת (מנחות מ"ג) ופרש''י מן הכותי אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה:

ח
 
* טַלִּית שֶׁהִיא כֻּלָּהּ אֲדֻמָּה אוֹ יְרֻקָּה אוֹ מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין עוֹשֶׂה חוּטֵי לָבָן שֶׁלָּהּ כְּעֵין צִבְעָהּ. אִם יְרֻקָּה יְרֻקִּין אִם אֲדֻמָּה אֲדֻמִּין. הָיְתָה כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת עוֹשֶׂה לָבָן שֶׁלָּהּ מִשְּׁאָר צִבְעוֹנִין חוּץ מִן הַשָּׁחוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּתְכֵלֶת. וְכוֹרֵךְ עַל הַכּל חוּט אֶחָד תְּכֵלֶת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בִּשְׁאָר צִיצִיּוֹת שֶׁאֵינָן צְבוּעִין:

 ההראב"ד   טלית שהיא כולה אדומה כו' עד שאינן צבועין. כתב הראב''ד ז''ל ראיתי מי שהקשה עליו ועל זאת הברייתא שהקפידה על הצבע שיהא הציצית מצבע הטלית כדי שיהא ממין הכנף והוקשה עליו מה שאמר רבא בריש התכלת מידי ציבעא גרים להיותו מין כנף. ולאו קושיא היא דהתם לענין אקדומי תכלת ללבן קא פריך דאין ראוי שיקדים תכלת ללבן בשביל הצבע אע''פ שהטלית כולו תכלת אלא ודאי מצוה להקדים לבן לתכלת אע''פ שהיא מינה והתורה אמרה על ציצית הכנף פתיל תכלת לעולם התכלת יבא על ציצית הכנף כלומר שיהא התכלת אחרון בו ומ''מ צריך שיהא בו ממין צבע הטלית כדי שיהיה בו ממין הכנף עכ''ל:

 כסף משנה  טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו'. שם (מ"א:) ת''ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ל''ק כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת ח' חוטין. ופירש''י כל מיני צבעים פוטרים בה לשם לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומיה ביה אין לך לחזר אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין חוץ מקלא אילן דדמי לתכלת וזמנין דמזבין לה לאיניש אחרינא וסבר דכל חוטיה תכלת וכי מצריך לטלית אחריתא שקיל תרי חוטי מהכא ונותן שם עם הלבן ותחת אלו יתן לבן ונמצאת אחת מהן נפטרה בקלא אילן לשום תכלת ושדי קלא אילן עם לבן בציצית ונמצאת כלאים בלא מצוה. טלית אין פוטר בה לשם לבן אלא מינה אם אדומה היא יטול בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים. מביא תכלת שני חוטין לשם תכלת ודבר אחר לשם לבן ואע''ג דהאי תכלת הוי מין כנף ואפ''ה שני מינין בעינן דאזלינן בתר רוב טליתות. ואם הביא כשר אלמא קלא אילן נמי פוטר בה. בטלית בת ד' חוטין ב' תכלת ושנים קלא אילן כשר. בטלית בת ח' חוטין ד' תכלת והטיל בה ד' קלא אילן לקיים מצות ב' מינים פסולין הואיל ולבר קלא אילן איכא חוטין כל צורכה דחיישינן דילמא מצריך לטלית אחריתא ושקיל הנך תכלת מהכא ותלי לה התם וליכא הכא אלא קלא אילן א''נ שקיל הנך דקלא אילן ותלי בה. ל''א ועיקר חוץ מקלא אילן דהא אשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין. מיתיבי וכו' אם הביא כשר. טלית בת ח' חוטין ד' של תכלת ומין אחר וביקש להטיל בה עוד ד' אחרים לא יטילו קלא אילן שמא ימכרנו לאיש אחר ויהא סבור שהם תכלת ויתירם מכאן ויתן בטלית אחר במקום תכלת עם לבן ואם הביא כשר דהא נפטר בד' חוטין של תכלת ודבר אחר עד כאן לשונו. ויש לתמוה על רבינו שכתב היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור ובגמ' לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חלזון. ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו שחילקו בגמרא. ויש לומר לראשונה הוה אפשר לומר שרבינו מפרש דקלא אילן שם כולל בין לצבע תכלת שלא בדם חלזון בין לשחור ונקט רבינו לאסור שחור וכ''ש צבע תכלת שלא בדם חלזון ומפרש דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן במקום לבן משום דבעינן שני מינין והכא מיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד והשתא אע''פ שנאמר שרבינו מפרש ג''כ כדעת שאר המפרשים דבקלא אילן אינו נכלל שחור י''ל דמשמע ליה מסברא דכיון דטעמא דלא יטיל בה קלא אילן ללבן הוא משום דמיחזי כאילו אין שם אלא מין אחד ההוא טעמא שייך בשחור וממילא משמע ורבינו נקט שחור וכ''ש לקלא אילן. ולשנית י''ל דכיון דלכתחלה בכל גווני לא יטיל לא חש רבינו לפרושי דין עבר והטיל לבת ח' פסולה משום דלא שכיח: כתב הראב''ד ראיתי מי שהקשה עליו וכו' כדי שיהא בו ממין הכנף עכ''ל. והתוספות הקשו קושיא זו שכתב הראב''ד ותירצו דשמא משום זה אלי ואנוהו: כתב הטור וז''ל כתב הרמב''ם שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית אם הוא אדום יעשה הציצית אדום ואם הוא ירוק יעשה הציצית ירוק וכן פירש''י ור''י פירש שאין צריך עכ''ל. וכתב מהר''י ן' חביב ז''ל על דבריו וז''ל כשנדקדק בלשון הרמב''ם לא נמצא מ''ש הרב בשמו כי כשנעריך סוף המאמר אל תחלתו יראה לי שעיקר כוונת הרמב''ם להזהיר בטלית שכולה תכלת שלא יהיו כולם מצבע תכלת או מצבע שחור הדומה לתכלת רק שיהא הלבן שלה לבן כמות שהוא או צבוע ירוק או אדום, אמנם בטלית אדומה או ירוקה עושה לבן שבה אם ירצה מאותו צבע עצמו ואם לא צבעו כלל אלא שהניחו לבן כמות שהיה הלא טוב כי לא כיון הרמב''ם באומרו עושה לבן שבה כעין צבעה אלא לומר שרשאי לעשותה כעין צבעה מה שאין רשאי לעשות כן בטלית שכולה תכלת אלא מן ההכרח צריך שיהיו בציצית ב' גוונין האחד פתיל תכלת והשני חוט לבן כמות שהן או צבועים ירוקים או אדומים והרי הרמב''ם כתב בתחלת פרק ראשון לשון זה ענף שעושין על הכנף ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו' וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו ואם כוונת הרמב''ם כמו שהבין ממנו בעל הספר שצריך מן ההכרח לצבוע הציציות מצבע הטלית איך הניח הרמב''ם יסוד שאין אנו מצווין לצובעו. ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן זה ועם כל זה כוונתי לומר שאין אנו מוכרחים להבין בדברי הרמב''ם דין זה שיהיה מוכרח לעשות הציציות מצבע הטלית ועכ''פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב''ם באומרו בשמו סתם שצריך לעשות הציצי' מצבע הטלית שה''ל לפרש זולת כשיהיה צבע הטלית תכלת כי בודאי יש מקום לטעות בזה למי שלא יעיין דין זה בספר הרמב''ם. ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהו כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברת רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהו הציצית מצבע הטלית עכ''ל. ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן בדברי רבינו בהיות דבריו מבוארים שכיון למ''ש הטור בשמו שאילו היתה כוונתו כמו שפי' בו הרב הנז' ה''ל להקדים היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונים למ''ש טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה וכו' עושין חוטי לבן שלה כעין צבעה. ומ''ש בראש הפרק שזה נקרא הענף לבן מפני שאין אנו מצווים לצובעו הדבר ברור שאין אנו מצווים לצובעו תכלת קאמר וכל שאר צבעים מקרו בשם לבן וכבר הרגיש הרב עצמו בזה ומפני כך כתב ולא נעלם ממני מה שיש לדחות ולתקן וכיון שכן יש לתמוה למה משכן נפשו לחלוק על פירוש הטור בדברי רבינו:

ט
 
קָשֶׁה עֹנֶשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לָבָן יוֹתֵר מֵעֹנֶשׁ שֶׁלֹּא הִנִּיחַ תְּכֵלֶת לְפִי שֶׁהַלָּבָן מָצוּי לַכּל וְהַתְּכֵלֶת אֵינוֹ מְצוּיָה בְּכָל מָקוֹם וְלֹא בְּכָל זְמַן מִפְּנֵי הַצֶּבַע שֶׁאָמַרְנוּ:

 כסף משנה  קשה עונש מי שאינו מניח לבן וכו'. בפרק התכלת (דף מ"ג):



הלכות ציצית - פרק שלישי

א
 
* כְּסוּת שֶׁחַיָּב אָדָם לַעֲשׂוֹת בָּהּ צִיצִית מִן הַתּוֹרָה הִיא כְּסוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבַּע כְּנָפַיִם אוֹ יוֹתֵר עַל אַרְבַּע. וְתִהְיֶה מִדָּתָהּ כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּסֶּה בָּהּ רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ שֶׁל קָטָן הַמִּתְהַלֵּךְ לְבַדּוֹ בַּשּׁוּק וְאֵינוֹ צָרִיךְ אַחֵר לְשָׁמְרוֹ וְלֵילֵךְ עִמּוֹ. וְתִהְיֶה הַכְּסוּת שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל פִּשְׁתָּן בִּלְבַד:

 ההראב"ד   כסות שחייב אדם כו' עד ולילך עמו. כתב הראב''ד ז''ל יפה אמר שלא בכל קטן משערין אלא בזה שיכול לילך לבדו בשוק שהרי אמרו והגדול יוצא בו עראי אלמא דלא בכל קטן משערין עכ''ל:

 כסף משנה  כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד'. יתבאר לקמן: ומ''ש ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וכו'. ברייתא בפרק התכלת (מנחות מ' מ"א) טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייב בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע''פ שהגדול יוצא בה עראי פטור: וכתב הראב''ד על דברי רבינו יפה אמר וכו' אלמא דלא בכל קטן אמרו עכ''ל: והטור כתב כל שקטן בן ט' שנים יכול לכסות בו ראשו ורובו. ונראה שאינו כדעת רבינו דהא פחות מבן ט' נמי מתהלך לבדו בשוק. ואפשר שהטור מפרש דה''ק רבינו קטן המתהלך בשוק עם טליתו ואינו צריך אחר לשומרו שלא יאבד הטלית וכדמשמע מדברי סמ''ג וסובר הטור שכל שהוא פחות מבן ט' צריך לשומרו שלא יאבד הטלית. ומתוך דברי רבינו שהשמיט גדול יוצא בו דרך עראי נלמוד שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה אינו תנאי לטלית להתחייב בציצית כי הכל תלוי באם קטן מתכסה בו ראשו ורובו דאז מיקרי כסות ואם לאו לא מיקרי כסות ומשום דקטן לאו בר חיובא הוא תלו הדבר בגדול ואמרו שהטעם שיתחייב הגדול בכסות כזה מפני שדרך הגדול לצאת בטלית כזה עראי והדר קתני סיפא שאם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע''פ שלפעמים על צד הדחק גדול יוצא בה עראי לא מיקרי כסות ופטור: ותהיה הכסות של צמר או של פשתן בלבד אבל טלית של שאר מינין וכו'. פלוגתא דאמוראי בפ' התכלת (שם ל"ט:) ופסק רבינו כרב נחמן דאמר הכי וכ''פ הרי''ף ואמרינן בירושלמי שאין קרוי צמר סתם אלא של אילים ורחלים בלבד. ומ''ש שכל הבגדים האמורים בתורה סתם וכו'. שם ורב נחמן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים: כתב הראב''ד אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכו' א''א כמדומה לי שזהו כלך ולא מחוור עכ''ל. נ''ל דתרתי קאמר חדא אשמעינן דמשי שכתב רבינו היינו כלך השנוי במשנה ועוד שרבינו כתב שאילו המינים אינם חייבים אלא מד''ס והראב''ד סובר כדברי התוספות והרא''ש שסוברים דהלכה כרבא דרמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין דמשמע להו דס''ל לרבא דשאר מינין מיחייבי מדאורייתא אלא שאין פוטרין אלא במינן:

ב
 
* אֲבָל [א] טַלִּית שֶׁל שְׁאָר מִינִין כְּגוֹן בִּגְדֵי מֶשִׁי וּבִגְדֵי צֶמֶר גֶּפֶן וּבִגְדֵי צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים וְנוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין חַיָּבִין בְּמִצְוַת צִיצִית אֶלָּא מִדִּבְרֵי חֲכָמִים כְּדֵי לְהִזָּהֵר בְּמִצְוַת צִיצִית. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה מְרֻבַּעַת אוֹ יוֹתֵר עַל אַרְבַּע וְיִהְיֶה שִׁעוּרָהּ כַּשִּׁעוּר שֶׁאָמַרְנוּ. שֶׁכָּל הַבְּגָדִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה סְתָם אֵינָם אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבַד:

 ההראב"ד   אבל טלית של שאר מינים כו' עד במצות ציצית. כתב הראב''ד ז''ל כמדומה אני שזה הוא כלך ולא מחוור עכ''ל:

ג
 
(דברים כב-יב) 'עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ' בַּעֲלַת אַרְבַּע וְלֹא [ב] בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ. אִם כֵּן בַּעֲלַת אַרְבַּע וְלֹא בַּעֲלַת חָמֵשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כב-יב) 'אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ' אֲפִלּוּ בַּעֲלַת חָמֵשׁ אוֹ יוֹתֵר עַל זֶה. וְלָמָּה אֲנִי מְחַיֵּב בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּפוֹטֵר בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ וּשְׁתֵּיהֶן אֵינָן בַּעֲלֵי אַרְבַּע כְּנָפוֹת. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל הֶחָמֵשׁ אַרְבַּע. לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה צִיצִית לְבַעֲלַת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא לְאַרְבַּע כְּנָפַיִם הַמְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ מֵאוֹתָן הֶחָמֵשׁ אוֹ הַשֵּׁשׁ בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ:

 כסף משנה  על ארבע כנפות כסותך בעלת ד' וכו'. ברייתא בפרק התכלת (שם מ"ג:) וכן פסקו הרי''ף והרא''ש וסמ''ג והא דתניא בספרי על כנפי בגדיהם אף בעלי ג' ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז' ובעלי ח' כבר כתב הרא''ש דהכי פי' אי לא כתיב אלא על כנפי בגדיהם ה''א דכל כנפים שיש לבגד אמרה תורה לעשות ציצית הן מעט הן הרבה ת''ל על ארבע כנפות ונתמעטו מעט והרבה בעלת שלש פסול אף אם הטיל בעלת ארבע בעינן וליכא, ונתמעטה בת חמש ויותר שאין להטיל בכל הכנפים אלא בארבע מהם עכ''ל. וכן משמע בסוף פרק הקומץ (מנחות דף ל"ז:) דאינו מטיל אלא בד'. ומה שכתב רבינו המרוחקות זו מזו. נראה דמסברא אמר כן:

ד
 
כְּסוּת שֶׁל בֶּגֶד [ג] וּכְנָפֶיהָ שֶׁל עוֹר חַיֶּבֶת. הִיא שֶׁל עוֹר וּכְנָפֶיהָ שֶׁל בֶּגֶד פְּטוּרָה שֶׁאֵין הוֹלְכִין אֶלָּא אַחַר עִקַּר הַכְּסוּת. כְּסוּת שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין חַיֶּבֶת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לח) 'עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם'. לֹא נֶאֱמַר (דברים כב-יב) 'כְּסוּתְךָ' אֶלָּא לְמַעֵט שְׁאוּלָה שֶׁהַטַּלִּית [ד] הַשְּׁאוּלָה פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית שְׁלֹשִׁים יוֹם מִכָּאן וְאֵילָךְ חַיֶּבֶת:

 כסף משנה  כסות של בגד וכנפיה של עור וכו'. מימרא דרבא פרק התכלת (שם מ':) ואע''ג דרב אחאי פליג עליה פסקו הפוסקים כרבא. ופירש''י כנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור. וכתב מהרי''ק בשם ה''ר מנוח דטעמא משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומ''ה אזלינן בתריה בין לפטור בין לחיוב. ובההיא של עור כתב מהרי''ק דפשיטא דלא מיקרי הכי אא''כ רובו של עור: כסות של שני שותפין חייבת וכו'. בר''פ ראשית הגז (חולין קל"ו) אמרינן ציצית אע''ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם ואלא כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום:

ה
 
כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר עוֹשִׂין לָבָן שֶׁלָּהּ חוּטֵי צֶמֶר. וּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן עוֹשִׂין לָבָן שֶׁלָּהּ [ה] חוּטֵי פִּשְׁתָּן מִמֶּנָּה. וּשְׁאָר בְּגָדִים עוֹשִׂין לָבָן שֶׁל כָּל מִין וָמִין מִמִּינוֹ כְּגוֹן חוּטֵי מֶשִׁי לִכְסוּת מֶשִׁי וְחוּטֵי נוֹצָה לִכְסוּת נוֹצָה. וְאִם רָצָה לַעֲשׂוֹת לָבָן לְכָל שְׁאָר מִינִים מִצֶּמֶר אוֹ מִפִּשְׁתִּים עוֹשֶׂה. מִפְּנֵי שֶׁהַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתָּן פּוֹטְרִין [ו] בֵּין בְּמִינָן בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינָן וּשְׁאָר מִינִין בְּמִינָן פּוֹטְרִין שֶׁלֹּא בְּמִינָן אֵין פּוֹטְרִין:

 כסף משנה  כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכו' מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינים במינן פוטרין וכו'. בפרק התכלת (מנחות ל"ט:) אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. ופירש''י אותן שני חוטין של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע''ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר. ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל''ש צמר בפשתים ל''ש פשתים בצמר ת''ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר חוטי צמר ופשתים פוטרים בכ''מ חוץ מן השיראין ופליגא דרב נחמן דאמר השיראין פטורים מן הציצית איתיביה רבא לר''נ השיראין והכלך והסירקון כולם חייבין בציצית ומשני מדרבנן ה''נ מסתברא דקתני סיפא הן במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרין אי אמרת בשלמא מדרבנן היינו דמפטרו במינן אלא א''א דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר אי משום הא ל''ק כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן שאר מינין במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים. ומפני שרבינו פסק בתחלת פרק זה כר''נ דאינן חייבין בציצית מן התורה אלא טלית של צמר או של פשתים אבל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית אלא מדרבנן כשבא לכתוב כאן דצמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין פוטרים במינן ושלא במינן אין פוטרים לא הביא דרשא דרבא דכיון דס''ל דטלית דשאר מינין לא מיחייבי אלא מדרבנן לא אתי מקרא אלא תקנת חכמים כך היא וכדאמרינן אא''ב מדרבנן היינו דמיפטרו במינן:

ו
 
וּמַה הוּא לַעֲשׂוֹת חוּטֵי צֶמֶר בִּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ חוּטֵי פִּשְׁתָּן בִּכְסוּת שֶׁל צֶמֶר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לָבָן לְבַדּוֹ בְּלֹא תְּכֵלֶת. בְּדִין הוּא שֶׁיְּהֵא מֻתָּר שֶׁהַשַּׁעַטְנֵז מֻתָּר לְעִנְיַן צִיצִית. שֶׁהֲרֵי הַתְּכֵלֶת צֶמֶר הוּא וּמַטִּילִין אוֹתָהּ לְפִשְׁתָּן. וּמִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂין כֵּן. מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַלָּבָן שֶׁלָּהּ מִמִּינָהּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה אִם יָכוֹל אַתָּה לְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּיהֶן הֲרֵי מוּטָב. וְאִם לָאו יָבוֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה. וְכָאן אֶפְשָׁר לְקַיֵּם אֶת שְׁתֵּיהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' וכ''מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב וכו'. גם זה שם אהא דאמרינן דסדין בציצית פטור ויהבינן טעמא גזירה משום קלא אילן. ופירש''י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתו למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמ' ולא יהא אלא לבן. ופי' רש''י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו לא כדר''ל דאמר כ''מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה את לא תעשה. ולכאורה נראה מדברי רבינו שסובר שאע''פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא''כ לא קי''ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר אלא כדר''ל דאמר כ''מ שאתה מוצא עשה ול''ת וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ר''ל מדאורייתא קאמר שאע''פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דא''א בענין אחר דהיינו תכלת בפשתים דא''א לקיים בו מצות תכלת אלא ע''י שידחה לאו דכלאים אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחי ל''ת דכלאים ואע''פ שכבר יש בו כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי שאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא''כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינין מצמר או פשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עשה לבן של שאר מינין מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינין פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלהם של פשתן שהרי כשיטיל בהם תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה. לכך נ''ל דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין עושה ממינו או מפשתן ואח''כ כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימים שניהם שהרי יש בה תכלת שהיא צמר ואין להקשות שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מיקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע''י כלאים הוי כא''א לקיים את שתיהן דאתי עשה ודחי את ל''ת. וא''ת אמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שתיהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוס' בפרק א''נ (כתובות מ') שאין זה חשוב אפשר. ול''נ דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשי' סמוכין למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א''כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע''פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר''ת דאי הוי ס''ל לרבינו הכי לא הוה שתיק מיניה:

ז
 
כְּסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן אֵין מַטִּילִין בָּהּ תְּכֵלֶת אֶלָּא עוֹשִׂין הַלָּבָן בִּלְבַד שֶׁל חוּטֵי פִּשְׁתָּן. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיצִית נִדְחֵית מִפְּנֵי הַשַּׁעַטְנֵז אֶלָּא גְּזֵרָה מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁמָּא יִתְכַּסֶּה בָּהּ בַּלַּיְלָה שֶׁאֵינָהּ זְמַן חִיּוּב צִיצִית וְנִמְצָא עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה בְּעֵת שֶׁאֵין שָׁם מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁחוֹבַת הַצִּיצִית [ז] בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לט) 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ', בִּשְׁעַת רְאִיָּה. וְסוּמָא חַיָּב בְּצִיצִית, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת וכו'. שם מנחות (דף מ') ת''ר סדין בציצית ב''ש פוטרים וב''ה מחייבין והלכה כב''ה א''כ למה אסרוה אמר רבא שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי ר''ז אמר גזירה משום כסות לילה. וכתבו התוספות משום כסות לילה פירש ר''ת דכן עיקר כדאיתא בפרק ב''מ (שבת כ"א:) ואינהו סבור משום כסות לילה. ובפרק ב''מ כתבו התוספות שרש''י כתב בתשובה שלא גזרו אלא על התכלת אבל במינו חייב וכן דעת רבינו והרי''ף ז''ל: ומ''ש שמצות הציצית ביום ולא בלילה וכו' וסומא חייב בציצית וכו'. גם זה בפרק התכלת (מנחות מ"ג) ת''ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ר''ש פוטר בנשים מפני שמ''ע שהז''ג הוא וכל מ''ע שהז''ג נשים פטורות מ''ט דר''ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה. וכתב הרי''ף דהלכה כר''ש וכ''כ הרא''ש בשם ר''ת והביא ראיה מכמה דוכתי ואע''ג דאשר תכסה בה איצטריך לחייב טלית בעלת חמש כנפים הא אמרינן בגמרא דלר''ש מאשר נפקא ופירש''י אשר ריבויא הוא ואייתר תכסה בה לרבות כסות סומא: ונראה מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה שהרי כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה משמע דאכסות יום קאי שאם לא כן הל''ל גזירה משום כסות לילה כלישנא דגמרא. ועוד שכתב אח''כ מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואע''פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך ומאימתי יברך על הציצית בשחר וכו' הרי שסתם וכתב שאינו מברך על הציצית בלילה ומברך עליו בשחר ולא חילק בין כסות המיוחד ליום לכסות המיוחד ללילה:

ח
 
מֻתָּר לָאָדָם לִלְבּשׁ צִיצִית בַּלַּיְלָה בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ זְמַנָּהּ [ח] וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ. וּמֵאֵימָתַי יְבָרֵךְ עַל הַצִּיצִית בַּשַּׁחַר. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לַלָּבָן שֶׁבָּהּ. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. וְכָל זְמַן שֶׁמִּתְעַטֵּף בָּהּ בַּיּוֹם מְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיִּתְעַטֵּף. וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַצִּיצִית בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָהּ מִפְּנֵי שֶׁסּוֹף הַמִּצְוָה הוּא שֶׁיִּתְעַטֵּף בָּהּ:

 כסף משנה  ונראה לי שמ''ש רבינו מותר ללבוש ציצית בלילה. כשאין בו כלאים הוא דאצטריך לאשמועינן דאע''ג דלילה לאו זמן ציצית מותר ללבוש בו ציצית ולא עבר משום בל תוסיף ותו אשמועינן דבשבת מותר לצאת בטלית מצוייצת אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינה משאוי אלא מנויי הבגד ותכסיסיו וכמ''ש בפי''ט מהלכות שבת. ורבינו הגדול מהר''י אבוה''ב ז''ל כתב בביאורו לא''ח וז''ל כתב הרמב''ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהיא מיוחדת ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללובשה הותר עכ''ל. ותמהני עליו שהרי כתב רבינו כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה וכו' ואפילו בכסות המיוחדת ליום מיירי כמו שאכתוב בסמוך וא''כ הרי בהדיא דטלית שיש בה כלאים אסור להתכסות בה בלילה בין אם היא כסות המיוחדת ליום בין אם היא כסות המיוחדת ללילה ועוד שהרי כתב דכסות של פשתן אין מטילין בה תכלת גזירה שמא יתכסה בה בלילה ומשמע דמהאי טעמא גופיה אין עושין לטלית של צמר חוטי לבן של פשתן וכ''ש הוא דהא אפשר לקיים בו מצות תכלת בלא כלאים וכיון דביום אסרו כלאים בציצית משום גזירה שמא יתכסה בה בלילה היאך אפשר לומר שמתיר ללבוש בלילה טלית שיש כלאים בציציותיה אלא ודאי כדפרישית עיקר: ומאימתי מברך על הציצית בשחר וכו'. נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן ק''ש שחרית בפ''ק דברכות (דף ט':): ומברך להתעטף בציצית. בתוספתא דברכות פרק בתרא: וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה. הכי אמרינן בפרק התכלת (מנחות דף מ"ג) כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. ומ''ש קודם שיתעטף. הוא שנתבאר בסוף הלכות ברכות כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ומ''ש ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה. בפרק התכלת (שם מ"ב:) אמרינן דלמ''ד חובת גברא הוא אינו מברך עליה בשעת עשייתה משום דאין עשייתה גמר מצותה:

ט
 
וּמֻתָּר לְהִכָּנֵס בְּצִיצִית לְבֵית הַכִּסֵּא וּלְבֵית הַמֶּרְחָץ. נִפְסְקוּ לוֹ חוּטֵי לָבָן אוֹ תְּכֵלֶת זוֹרְקוֹ בָּאַשְׁפָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁאֵין בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה. וְאָסוּר לִמְכֹּר טַלִּית מְצֻיֶּצֶת לְכוּתִי עַד שֶׁיַּתִּיר צִיצִיּוֹתֶיהָ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפָהּ קְדֻשָּׁה אֶלָּא שֶׁמָּא יִתְעַטֵּף בָּהּ וְיִתְלַוֶּה עִמּוֹ יִשְׂרָאֵל וִידַמֶּה שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל וְיַהַרְגֶּנּוּ. [ט] נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים [י] פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית מִן הַתּוֹרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁכָּל קָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ [כ] לְהִתְעַטֵּף חַיָּב בְּצִיצִית כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת. * וְנָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁרָצוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית מִתְעַטְּפִים בְּלֹא בְּרָכָה. [ל] וְכֵן שְׁאָר מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מֵהֶן אִם רָצוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָן [מ] בְּלֹא בְּרָכָה אֵין מְמַחִין בְּיָדָן. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס חַיָּבִין בְּכֻלָּן מִסָּפֵק לְפִיכָךְ אֵין מְבָרְכִין אֶלָּא עוֹשִׂין בְּלֹא בְּרָכָה:

 ההראב"ד   נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה. כתב הראב''ד ז''ל דוקא בציצית שאין בה כלאים ויש שחילק ואומר אף בברכה ואומר שגם הברכה רשות ומביא סעד לדבריו מפ''ק דקידושין מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא ואם איתא דמאן דלא מיחייב לא חזי לברוכי א''כ איסורא קא עביד דאיהו בברכה קא עביד להו דאי בלא ברכה מאי יומא טבא איכא עכ''ל:

 כסף משנה  ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. כ''כ נימוקי יוסף בשם גאון והביא הוא ז''ל ראיה לדבר מדאמר בפרק התכלת (שם מ"ג) דר''י הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוי שרי לגלימיה כוליה יומא ש''מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל''כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום: נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו לאשפה וכו'. בפרק בני העיר (מגילה כ"ו:) ת''ר תשמישי מצוה נזרקים אלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ופירש הר''ן דדוקא כשעבר מצותן וכ''כ בעיטור וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם א''נ הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יהיו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבדו בהו מצוה נזרקים ע''כ. ובהדיא אמר בפרק במה מדליקין (שבת כ"ב) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם: ואסור למכור טלית מצוייצת לעכו''ם וכו'. בפרק התכלת מנחות (דף מ"ג): נשים ועבדים וקטנים פטורים וכו'. כבר נתבאר בפרק זה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים ועבדים פטורים. ומ''ש שכל קטן שיודע להתעטף וכו'. ברייתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה מ"ב:): ומ''ש ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפים בלא ברכה וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן וכו'. כתב ההגהות שרש''י היה אוסר להם לברך וכדעת רבינו ודלא כר''ת שכתב שיכולים לברך: כתב הראב''ד ונשים ועבדים וכו' א''א דוקא שאין בה כלאים וכו' מאי יומא טבא איכא עכ''ל. ויש לדחות סעד זה דאי הלכה כר' יהודא לא יעביד להו בברכה והוה ס''ד דטפי עדיף מי שאינו מצווה ועושה בלא ברכה ממי שמצווה ועושה בברכה. ומה שכתב בתחלה דדוקא בציצית שאין בה כלאים. פשוט הוא ולא הוצרך רבינו לכותבו: טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק וכו'. פשוט הוא:

י
 
הֵיאַךְ חִיּוּב מִצְוַת הַצִּיצִית. כָּל אָדָם שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה זוֹ אִם יִתְכַּסֶּה בִּכְסוּת הָרָאוּי לְצִיצִית יַטִּיל לָהּ צִיצִית וְאַחַר כָּךְ יִתְכַּסֶּה בָּהּ. וְאִם נִתְכַּסָּה בָּהּ בְּלֹא צִיצִית הֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל בְּגָדִים הָרְאוּיִים לְצִיצִית כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה בָּהֶן אָדָם אֶלָּא מְקֻפָּלִים וּמֻנָּחִים פְּטוּרִין מִן הַצִּיצִית שֶׁאֵינָהּ [נ] חוֹבַת הַטַּלִּית אֶלָּא חוֹבַת הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טַלִּית:

 כסף משנה  היאך חיוב מצות הציצית וכו' אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהם אדם וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ"ב) רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית אמר ליה מאי ציצי שמענא הכי אמר רב ציצית אין צריך ברכה. ופירש''י ציצי לגלג דאין צריך ברכה בשעת עשייה, ואמרינן בתר הכי דרב חסדא רמי דרב אדרב ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב וכו' ואסיקנא דבהא קמיפלגי רב נחמן ורב חסדא אליבא דרב דרב חסדא סבר ציצית חובת טלית הוא הילכך עשייתה הוא גמר מצוותה ורב נחמן סבר חובת גברא היא ועטיפתה זו היא מצותה וכתבו הרי''ף והרא''ש והלכה כרב נחמן דאמר חובת גברא הוא דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ליתא. והכי כתב בעל הלכות ואיכא מ''ד הלכה כשמואל דאמר חובת טלית הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע''כ: גרסינן בגמרא (שם דף מ"א) מודה שמואל בזקן שעשאה לתכריכין שפטורה מ''ט אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא: וכתוב בנימוקי יוסף ואע''פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאיכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום עכ''ל ואפילו לרבינו שמחייב ציצית לכל כסות שלובש ביום ואע''פ שהוא מיוחד ללילה שאני הכא דכתיב כסותך משמע דוקא כסות המיוחדת לאדם חי יצא זו שאינה מיוחדת לכסות אדם חי דהוה ליה כאילו אינה כסות כלל ופטור:

יא
 
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָדָם מְחֻיָּב לִקְנוֹת לוֹ [ס] טַלִּית וּלְהִתְעַטֵּף בָּהּ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ צִיצִית אֵין רָאוּי לְאָדָם חָסִיד שֶׁיִּפְטֹר עַצְמוֹ מִמִּצְוָה זוֹ. אֶלָּא לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת עָטוּף בִּכְסוּת הַמְחֻיֶּבֶת [ע] בַּצִּיצִית כְּדֵי שֶׁיְּקַיֵּם מִצְוָה זוֹ. וּבִשְׁעַת הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּיוֹתֵר [פ]. גְּנַאי גָּדוֹל הוּא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ וְהֵם אֵינָם עֲטוּפִים:

 כסף משנה  אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף וכו'. בפרק התכלת מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה א''ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן: ומה שכתב ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והן אינן עטופים:

יב
 
לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב שְׁקָלָהּ וְתָלָה בָּהּ כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-לט) 'וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ'':

 כסף משנה  לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. [בפרק התכלת דף מ''ג]:

סָלִיק הִלְכוֹת צִיצִית




הלכות ברכות

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהִיא לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ אַחַר אֲכִילָה. וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלּוּ:


הלכות ברכות - פרק ראשון

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְבָרֵךְ אַחַר אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח-י) 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ'. וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׂבַע שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָכַל אֲפִלּוּ כְּזַיִת מְבָרֵךְ אַחֲרָיו:

 כסף משנה  מצות עשה מן התורה וכו'. כתב רבינו בסה''מ לשון התוספתא ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת: ואינו חייב מן התורה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) דרש רב עוירא אמר הקב''ה וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ופסק רבינו כסתם מתני' ואכתוב עוד בזה בסמוך:

ב
 
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַאֲכָל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל שֶׁהוּא מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה. וְכֵן אִם הֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ אַחַר כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל וְכָל מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת. וּמַטְעֶמֶת אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ עַד רְבִיעִית:

 כסף משנה  ומדברי סופרים לברך על כל מאכל וכו'. ר''פ כיצד מברכין (שם דף ל"ה) אמרו דילפינן לה מק''ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ''ש, וכתבו התוספות דלאו ק''ו הוא אלא ברכה דלפניו הויא דרבנן ואכתוב בזה בפ''ג. ומ''ש ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח''כ יהנה. כן כתב רש''י והתוס' בפרק הישן והרשב''א והרא''ש בפרק כיצד מברכין משום דאסור ליהנות מהעה''ז בלא ברכה: ומ''ש וכן אם הריח וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות מ"ג). ומ''ש וכל הנהנה וכו'. ברייתא ר''פ כיצד מברכין (שם ל"ה): וכן מד''ס לברך אחר כל מה שיאכל וכו'. בראש פרק כיצד מברכין אמרינן דילפינן ברכה לאחריו בכל הדברים משבעת המינין. ופירש''י דכתיב חטה ושעורה וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת ודחי התם בגמרא ראיה זו ואסיקנא אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואיכא למידק שרבינו כתב מ''ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר''פ בכל מערבין וא''כ היכי קאמר בתר הכי דמד''ס לברך אחר כל מה שיאכל. וי''ל דכיון דקרא דואכלת ושבעת וברכת כתיב בתר קרא דארץ חטה ושעורה וכו' אית לן למימר דלא חייבה תורה לברך אלא על שבעת המינין הכתובים באותו פסוק וכמ''ש סמ''ג בשם ה''ג, ולפי זה מ''ש רבינו דמן התורה לברך אחר אכילת מזון אחר שבעת מינים קאמר וצ''ל דזייני טפי מדברים אחרים. ומיהו קשה דא''כ הו''ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וכו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נ''ל דרבינו דייק לישנא דתוספתא (ברכות מ"ח:) דקתני ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא קאמר מדנקט ושבעת ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן: ומ''ש והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית. בפרק כיצד מברכין (שם ל"ח ל"ט) א''ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף א''ל ר' ירמיה לר' זירא ר''י היכי בריך על זית מליח כיון דשקליה לגרעינתא בצר ליה שיעורא א''ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא. ופירש''י בצר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבא ואכילה בכזית. וכתב הרי''ף ש''מ דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית תחילה בעי ברכה שאסור ליהנות מן העולם הזה כלום בלא ברכה ולבסוף לא בעי ברכה עכ''ל. וכ''כ התוס' והרא''ש. ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ה) תנן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ובגמרא (שם מ"ט:) למימרא דר''מ חשיב ליה כזית ור''י כביצה והא איפכא שמעינן להו א''ר יוחנן מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי וכו' התם בסברא פליגי. וכתבו התוספות וקי''ל בכזית דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר' יהודה בכזית ור''מ ור''י הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור''מ אית ליה בכזית נראה דהלכה הכא כר''מ ובכזית דהא קם ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל (דף מ"ח) דאינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי אכל זית מליח וכן פסק בה''ג ור''ח ושאלתות עכ''ל. וכן כתבו עוד בפ' הישן ובירושלמי אמרו שאם הוא בריה כגון פרידה של ענב או של רמון אע''פ שאין בו כזית מברך עליו תחלה וסוף ומאחר שלא הזכירוהו הרי''ף ורבינו משמע דס''ל דפליג אגמרא דידן אעפ''י שהתוספות וה''ר יונה מיישבים בענין דלא פליג: ומטעמת א''צ ברכה וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף י"ד) מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית פולט ואין בכך כלום ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעתא וכיון דתענית וברכה שוין ממילא דרביעית בעי ברכה וכן כי אמרו דלא בעי ברכה ל''ש לפניו מלאחריו. וכתב ר''ח דהיינו כגון שחוזר ופולטו וכן כתב הרי''ף בפ''א דתעניות. וכתב הרא''ש שם דטפי מרביעית אע''פ שפולטו חשובה הנאה לענין תענית אבל לא לענין ברכה דהא בעינן שיהנה בתוך מעיו וכן נראה שהוא דעת רבינו דגבי תענית כתב בפרק ראשון מהלכות תענית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ולגבי ברכה כאן סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי אינה צריכה ברכה ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת וברכת שיהא לו כוונת אכילה משמע ורביעית אף על פי שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פירש ה''ר מנוח. ואף על גב דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מכל מקום יש לסמוך למקרא זה ברכה ראשונה:

ג
 
וּכְשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַהֲנָיָה כָּךְ מְבָרְכִין עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ. וּבְרָכוֹת רַבּוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וְדֶרֶךְ בַּקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה וְלֹא עָשָׂה מִצְוָה:

 כסף משנה  וכשם שמברכין וכו'. עוד יתבארו מיני ברכות אלו בפרקים הבאים בס''ד:

ד
 
נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן שְׁלֹשָׁה מִינִים. בִּרְכוֹת הֲנָיָה. וּבִרְכוֹת מִצְוֹת. וּבִרְכוֹת הוֹדָאָה שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וּבַקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ:

ה
 
וְנֹסַח כָּל הַבְּרָכוֹת עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם. וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָם וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶם וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה. וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם [א] וּמַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֵרְתָהּ:

 כסף משנה  ונוסח כל הברכות וכו'. נתבאר בהלכות קריאת שמע פ''א: וכל המשנה וכו'. פרק כיצד מברכין (שם מ':) ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה ראה תאנה נאה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י''ח. וק''ל למה שינה רבינו הלשון וכתב אינו אלא טועה וכן יש לדקדק למה כתב ואין ראוי לשנותם וכו' ונ''ל דתרי גווני שינוי הן האחד שהוא אומר נוסח הברכה שתקנו חכמים אלא שהוא מוסיף בה או גורע ממנה או שהוא אומר כעין נוסח שתקנו חכמים אבל הוא אומר אותה במלות אחרות ומ''מ הם רומזות לנוסח שתקנו חז''ל וכיון שכוונת דבריו עולה למה שתקנו חז''ל אין כאן טעות אבל אין ראוי לעשות כן. השינוי השני הוא שמשנה כוונת הברכה כגון ברוך המקום שבראה שהיא ברכה כוללת וחז''ל תיקנו לברך על כל דבר בפרטות המוציא לחם מן הארץ בפה''ע וכיוצא ועל זה כתב שאינו אלא טועה כלומר וכיון דטועה הוא לא יצא ידי חובתו וכדרבי יוסי. ועי''ל דפלוגתא דר''מ ור' יהודה לאו משום שבראה היא אלא מפני שלא הזכיר שם ומלכות שאילו היה מזכיר שם ומלכות ואומר בא''י אמ''ה שבראה לכ''ע יצא י''ח ומ''מ אע''פ שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין הברכות בשינוי טועה הוא דמה בצע לשנות ועכ''ז יוצא י''ח. ולפי זה מ''ש וכל המשנה וכו' אינו אלא טועה אדלעיל קאי שכתב ואין ראוי לשנותה וזה עיקר דאילו לפירושא קמא תיקשי מי גרע מבריך רחמנא מאריה דהאי פיתא: וכל ברכה שאין בה וכו'. שם אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות כלומר עם הזכרת השם אינה ברכה ואע''ג דאמר התם אביי דמסתברא כוותיה דרב פסק רבינו כר''י כדקי''ל בכל דוכתי וכן פסק הרי''ף, והרא''ש כתב שר''י היה מסופק הלכה כדברי מי ואמר שאם דילג מלכות שמים למי שפוסק כר''י צריך לחזור ולברך, וכתבו התוספות שלדעת זו אפילו דילג תיבת העולם צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות ולמאן דמספקא ליה דילמא הוי ברכה לבטלה. וא''ת ברכה אחת מעין ז' אין בה מלכות וי''ל דהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות וי''א דאלהי אברהם הויא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא הוא והודיע מלכותו בעולם כ''כ התוספות ובהכי ניחא לי ברכת אלהי נשמה שאין בה מלכות וגם אינה סמוכה לאשר יצר דהא מעיקרא לבדה התקינוה כדאיתא פרק הרואה [ס':] כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' אלא ודאי כיון דקאמר אלהי חשיב כמו מלכות. ומה שכתב רבינו אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה הוא ממה שיתבאר פרק י''א שברכה סמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך וממילא אין בה מלכות דמלכות סמוך להזכרה ראשונה איתקן וכיון שברכה זו סמוכה לחבירתה בהזכרה ראשונה ה''ה במלכות ובהדיא אמרינן בפרק שלשה שאכלו ברכת הארץ מ''ט לית בה מלכות משום דסמוכה לחבירתה אלמא דסמוכה לחבירתה מהני אפילו למלכות:

ו
 
וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ [ב] הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא:

 כסף משנה  וכל הברכות כולן וכו'. גם זה שם (מ':) מנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא אמר רבא יצא ידי ברכה ראשונה מאי קמ''ל אע''ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וברכת המזון איצטריך סד''א ה''מ היכא דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש כלומר אלא בנוסח אחר כי הא דמנימין אימא לא יצא קמ''ל, וזהו שחזר רבינו וכפל אפילו בלשון חול יצא לומר דאע''ג דאיכא תרתי שאין הברכה כתקנת חכמים והיא בלשון חול אפילו הכי יצא: על מ''ש רבינו ואם שינה את המטבע וכו' יצא. כתב הרמ''ך תימה דבהלכות ק''ש כתב לא יצא וכו' וצ''ע עכ''ל. ויש לתמוה על תמיהתו דבריש הלכות ק''ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח או ששינה ולא חתם או לא פתח בברוך במקום שהתקינו לחתום או לפתוח והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו:

ז
 
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ [ג] יָצָא בֵּין שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּלִבּוֹ:

 כסף משנה  כל הברכות וכו'. פרק היה קורא (דף ט"ו) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת בק''ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד''ה יצא ופירש''י בכל המצות בכל הברכות ותניא נמי התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ופירש''י בלבו שלא השמיע לאזניו ומלשון רבינו שכתב בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלב משמע דאע''פ שלא הוציא בשפתיו יצא:

ח
 
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן לֹא יַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְאִם הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם הִפְסִיק בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵךְ עַל הַפַּת וְקֹדֶם שֶׁיֹּאכַל אָמַר הָבִיאוּ מֶלַח הָבִיאוּ תַּבְשִׁיל תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכל תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  כל הברכות כולן לא יפסיק וכו'. פרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא לפתן אינו צריך לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. ופסק רבינו בהבא מלח כר''י דהלכה כוותיה לגבי רב ועוד דרב ששת קאי כוותיה ובגביל לתורי פסק כרב ששת דבתרא הוא וכן פסק הרי''ף והרא''ש ז''ל:

ט
 
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּם מֻתָּר לְטָמֵא לְבָרֵךְ אוֹתָן. בֵּין שֶׁהָיָה טָמֵא טֻמְאָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. בֵּין טֻמְאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. וְאָסוּר לַמְבָרֵךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ אֲבָל בְּאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וּפָנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע וּמְבָרֶכֶת:

 כסף משנה  כל הברכות וכו' מותר לטמא וכו'. בסוף פרק מי שמתו (שם כ"ו) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ור''י פוטר. כתב ה''ר יונה דמתניתין מקמי דבטלוה לטבילותא אבל השתא דבטלוה לד''ה אינם צריכין טבילה כלל וכ''כ רבינו בפירוש המשנה: ואסור למברך וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (שם כ"ד) האשה יושבת וקוצה לה חלה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש ותרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר פניה של מטה. ופירש''י טוחות דבוקות ומכוסות בקרקע ומותרת לפי שכשפניה של מטה טוחות גם מהעגבות אינו נראה דבר אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים:

י
 
כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרֵךְ וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֻתָּר לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן כְּדֵי לְהוֹצִיאָן. חוּץ מִבִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁאֵין בָּהּ מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אֶלָּא אִם כֵּן נֶהֱנָה עִמָּהֶן. אֲבָל בִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִצְוָה כְּגוֹן אֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפְּסָחִים וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן:

 כסף משנה  כל הברכות וכו' עד אף על פי שאינו אוכל ושותה עמהם. סוף פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ"ט) תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשטינן דכיון דאכילת מצה וקידוש א''א בלא הנאה והנאה א''א בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק כלומר ואפילו אינו אוכל ושותה עמהם דאילו אוכל ושותה פשיטא דמפיק ומאי קא מיבעיא להו:

יא
 
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ יָצָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ הֲרֵי זֶה כִּמְבָרֵךְ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה. הָיָה הַמְבָרֵךְ חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לֹא יָצַא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲנֶה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִמִּי שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה כָּמוֹהוּ:

 כסף משנה  כל השומע ברכה וכו'. סוף פרק אלו דברים (ברכות נ"א:) תנן עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה ובגמרא (דף נ"ג:) למימרא דישראל אע''ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב כשלא אכל עמהם ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ח) אסיקנא דשומע כעונה א''כ כיון ששמע הברכה מתחלה ועד סוף יוצא י''ח ובראש פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ה:) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שנים שאכלו כאחד אחד יוצא בברכת חבירו מאי קמ''ל תנינא שמע ולא ענה יצא. ואע''פ שדברי רבינו שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן ה''ה דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא: וכל העונה אמן וכו'. בס''פ אלו דברים (שם נ"ג:) ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואיכא תנא דפליג עליה התם דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן ופירש''י שממהרים לברך ליתן שכר ופסק רבינו דלא כרבי יוסי מדאמרינן התם דא''ל רב לחייא בריה וכן א''ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך כלומר לפי שיותר טוב המברך מעונה אמן ולא אשכחן אמוראי דס''ל כר''י אלמא לית הלכתא כוותיה. וא''ת ע''כ בנתכוון לצאת עסקינן וא''כ מאי קמ''ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה אמן אשמועינן רבינו דיצא. וי''ל דכשנתכוון ולא ענה אמן יצא ולא כמברך אבל כי ענה אמן יצא כמברך, א''נ דאתא לאשמועינן דאע''ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה: והוא שיהיה המברך וכו'. משנה בסוף פרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כ"ט) כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים י''ח: היה המברך חייב וכו'. למד כן מדבעיא לן פרק מי שמתו (ברכות דף כ') נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי אחרים י''ח אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא מפיק דאורייתא ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י''ח הא בהדיא שהמחוייב מד''ס אינו מוציא את המחוייב מן התורה. ומ''ש לא יצא י''ח עד שיענה קשה דהא בעונה עסקינן וכדפתח היה המברך וכו' והעונה חייב מן התורה. וי''ל דעד אסיפא גריר דקאמר עד שישמע מפי מי שהוא חייב בו מן התורה כמוהו והכי קאמר בין שרוצה לצאת על ידי עניית אמן בין שרוצה לצאת ע''י שמיעה בלבד צריך שיהיה המברך חייב בה מן התורה כמוהו:

יב
 
* רַבִּים שֶׁנִּתְוַעֲדוּ לֶאֱכל פַּת אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן וּבֵרֵךְ אֶחָד מֵהֶן וְעָנוּ כֻּלָּם אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוְּנוּ לֶאֱכל כְּאֶחָד אֶלָּא זֶה בָּא מֵעַצְמוֹ וְזֶה בָּא מֵעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין מִכִּכָּר אֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפַת וְיַיִן בִּלְבַד אֲבָל שְׁאָר אֳכָלִים וּמַשְׁקִין אֵינָן צְרִיכִין הַסִּבָּה אֶלָּא אִם בֵּרֵךְ אֶחָד מֵהֶן וְעָנוּ כֻּלָּן אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנוּ לְהָסֵב כְּאֶחָד:

 ההראב"ד   רבים שנתוועדו כו' עד להסב כאחד. כ' הראב''ד ז''ל תמיה אני למה הניח איכא דאמרי דמשמע לרבי יוחנן פת ויין מהניא לה הסיבה אבל שאר מילי לא מהניא להו הסיבה וכל חד מברך לנפשיה והוא חומרא עכ''ל:

 כסף משנה  רבים שנתועדו וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (שם דף מ"ב) היו יושבים לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן ופירש''י היו יושבים בלא הסיבת מטות שמנהגם היה לאכול ולשתות בהסיבה כל א' מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסיבה ואמרינן בגמרא דכי אמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן הרי הוא כאילו הסבו ואחד מברך לכולן וז''ש רבינו רבים שנתועדו. וגרסינן תו בגמרא (דף מ"ג) אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה א''ד אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ור''י אמר אפילו יין נמי מהני ביה הסיבה, ופסק הרי''ף והרמב''ן ז''ל כלישנא קמא דר''י וכתב הרא''ש ז''ל דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל הוא דבשאר דברים בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן. ובזה מתיישבים דברי רבינו ונסתלקה מעליו השגת הראב''ד שכתב תמיה אני למה הניח איכא דאמרי וכו' והוא חומרא עכ''ל. ומצאתי תשובה אחת שהשיב רבינו על זה לחכמי לוניל וז''ל השאלה יורנו מורנו ורבינו למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהניא להו הסיבה אבל שאר דברים לא מהניא וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא: תשובה הדבר ידוע כי הפת חשוב מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקים ומכל הפירות ולפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מברכין לכל אחד ואחד בפני עצמו ולפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובים מהפת והיין שהרי הפת והיין אחד מברך לכולן אם נתוועדו או הסבו ובשאר הפירות אפילו שנתוועדו או הסבו לא יברך אחד לכולן אלא כל אחד יברך לעצמו הפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולאו הכין הוא פירוש הני תרי לישני אלא התרי לישני חד טעמא אית להו ואין לשם חילוק בענין אלא בשינוי המימרא בלבד ויש מקומות בגמרא כזה שמקפיד על נוסח המימרא היאך היתה אע''פ שאין ביניהם הפרש בענין וזהו הפירוש א''ר לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה פירוש ואח''כ יברך אחד לכולן אבל לא הסבו לא אבל שאר דברים לא בעו הסיבה אלא אחד מברך לכולן אע''פ שלא הסבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר דברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא ור''י אמר אפילו יין נמי כל אחד מברך לעצמו ואם הסבו אחד מברך דמהניא ביה הסיבה עכ''ל: ואיני יודע ליישב הסוגיא כפי פירוש רבינו בהני תרי לישני דאיתא בתר הכי מיתיבי בא להם יין כל אחד מברך לעצמו עלו והסבו בא להם יין אע''פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן כלומר דאין ברכה ראשונה פוטרתו כיון שאינו במקום סעודה להיאך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה קשיא רישא שאני אורחים דדעתייהו למעקר ולהך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא הסיבה לפת מהניא ליין עכ''ל הגמרא. והשתא בשלמא אם פירוש דברי רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה אבל יין וכל שאר הדברים לא מהניא להו הסיבה דאע''פ שהסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו היינו דפריך ליה מסיפא דברייתא דקתני בא להם יין אחד מברך לכולן אבל אם פירוש דברי רב ללישנא בתרא כמ''ש רבינו בתשובה דה''פ לא שנו אלא פת דמהני ליה הסיבה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר הדברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא מאי פריך לרב מסיפא אדרבא סיפא אתיא ליה שפיר דקתני אחד מברך לכולן ורישא הוא דקשיא ליה דקתני כל אחד מברך לעצמו כלומר אבל אחד לכולן לא. ועוד דלפי דברי רבינו בתשובה שאין חילוק בין שתי הלשונות לענין הדין לא שייך למימר להיאך לישנא קשיא רישא ולהאיך לישנא קשיא סיפא כיון דתרווייהו חד דינא קאמרי אי קשיא רישא לתרווייהו קשיא ואי קשיא סיפא לתרווייהו קשיא. וצ''ל שהיתה לרבינו גירסא אחרת בגמ'. אח''כ מצאתי כתוב שהרמ''ה השיג עליו השגה זו והשיג עליו עוד על מ''ש דלפי חשיבות הדבר שמברכים אנו מצריכים ברכה לכל אחד ואחד בפני עצמו אדרבא לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבים י''ח. ואלולי תשובה זו דברי רבינו פה מיושבים כמ''ש לעיל שפסק כלישנא קמא לקולא במידי דרבנן. וכיוצא בזה מצאתי להרמ''ך שכתב וז''ל אע''פ שפסק כלישנא קמא נראים דבריו מההיא דפרגיות (ברכות ל"ח) שנתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ומההיא דכותבות (שם ל"ו) שנתן ר''ג רשות לר''ע לברך ומההיא דאמרינן אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס וההיא דפרק כל הבשר דבריך כל חד לנפשיה מפרשינן ליה דוקא בשנים עכ''ל:

 לחם משנה  רבים שנתועדו לאכול וכו'. על התשובה של הרמב''ם ז''ל כבר ידוע הספק שספק ב''י ז''ל. ועוד יש לי להקשות דלמה ליה לרבינו לדחוקי נפשיה בהאי לימא דודאי כל שאר הדברים הם פחותין מהיין ומהפת ולכולהו לישני לא בעי הסיבה אלא בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן דלישנא קמא קאמר אבל יין לא בעי הסיבה דר''ל וכ''ש שאר הדברים ואפילו ר' יוחנן לא פליג אלא ביין אבל בשאר הדברים מודה ולישנא בתרא נמי לא קאמר דצריך הסיבה אלא בפת ולהכי לא מוקי מתניתין אלא בפת כדקאמר לא שנו אלא בפת דמהניא הסיבה ולא מוקי מתני' בשאר הדברים משמע דבשאר דברים אין צריך הסיבה כלל ואתא ר' יוחנן ופליג ביין ואמר דמועיל בו הסיבה ובשאר הדברים לא פליג אלא דאינו צריך. ולפי זה אתי רבינו ז''ל ככולהו לישני ודברי הגמרא מהניא הסיבה ולא מהניא הוו, זה נראה לע''ד בהאי שקלא וטריא כפשטן. ועוד קשה לחכמי לוני''ל דהקשו על רבינו ז''ל דפסק כלישנא קמא משמע דס''ל כדכתב הרא''ש ז''ל דלעולם שאר הדברים הם פחותים מן הפת אבל בהא פליגי תרי לישני ללישנא קמא מידי דחשוב בעי הסיבה מידי דלא חשוב לא בעי הסיבה אלא לעולם אחד מברך לכולן דהחשיבות הוא לברך כל אחד ואחד לעצמו וכסברת רבינו ז''ל ולהכי שאר הדברים לא בעו הסיבה אלא לעולם אחד מברך לכולן ור' יוחנן נמי לא פליג אלא ביין אבל בשאר הדברים מודה וללישנא בתרא הוי איפכא דמידי דחשוב מהניא הסיבה אבל מידי דלא חשוב לא מהניא ביה הסיבה אלא לעולם אחד מברך לכולן דהחשיבות הוא לברך אחד לכולן דברוב עם הדרת מלך וכסברת הרמ''ה ז''ל שהזכיר הב''י ולהכי שאר הדברים שהם פחותים כל אחד מברך לעצמו. כך נראה מחכמי לוני''ל בדברי הגמרא וכן פירש הרא''ש ז''ל ולהכי הקשו על רבינו ז''ל דלמה הניח לישנא בתרא ופסק כלישנא קמא והשתא איכא לאתמוהי מנא להו הא בדברי הגמרא כדי להקשות על דברי רבינו ז''ל לימא דכולהו לישני סברי דהחשיבות הוא כל אחד מברך לעצמו וכדברי רבינו ז''ל ויפורשו הלשונות כדכתיבנא שפיר ולכולהו שאר דברים לא צריכים הסיבה ואל יהיה כאן השגה על רבינו ז''ל דלכאורה נראה הפירוש שכתבתי הוא מרווח יותר מהפירוש שהם פירשו בגמרא. ונראה לתרץ דרבינו סבר דכי היכי דהפת והיין הם חשובים מכל שאר הדברים כן הפת ג''כ חשוב מן היין וכדדייק לישנא שהתחיל בתשובה, הדבר ידוע כי הפת חשובה מהכל וכן היין חשוב מכל שאר המשקים ומכל הפירות דבפת קאמר מן הכל כלומר בין באוכלין בין במשקים וביין הזכיר שהוא חשוב מן המשקים והפירות לבד וא''כ כי היכי דלא אמרי' ששאר דברים חשובים מן הפת והיין משום יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מהך טעמא גופיה לא נימא דהיין חשוב מהפת וא''כ אם יפורשו הלשונות כמו שפירשתי ע''כ ללישנא בתרא יהיה היין חשוב מהפת דבפת מהניא הסיבה וביין לא מהני הסיבה לכך פירש רבינו ז''ל מה שפירש דלפי פירושו ניחא וחכמי לוני''ל ג''כ הוכרחו לפרש מה שפירשו מהך טעמא כדי שלא נאמר דהיין חשוב מהפת ולכך פירשו דפליגי לישני בהכי מידי דלא חשוב בעי הסיבה מידי דחשוב לא בעי הסיבה והחשיבות הוא לברך כל אחד לעצמו או אחד מברך לכולן כדכתיבנא. והשתא אתי שפיר דלכולהו לישני שאר דברים פחותים מן היין והיין פחות מהפת. ורבינו ז''ל לא נראה לו לפרש כן משום דס''ל דאין להעלות על הדעת ללישנא בתרא דהחשיבות הוא לברך אחד לכולן אלא לעולם לכולהו לישני החשיבות לברך כל אחד לעצמו ולפיכך פירש מה שפירש. אך ליישב פירושו כפי הגירסא אשר בגמרא לא ידעתי ליישב הסוגיא אם לא שנאמר שגירסא אחרת היתה לו שם:

יג
 
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בְּרָכָה מִכָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה חַיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם הָיָה הַמְבָרֵךְ (עַכּוּ"ם אוֹ) אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כּוּתִי אוֹ תִּינוֹק הַמִּתְלַמֵּד אוֹ שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְשִׁנָּה מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה אֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:

 כסף משנה  כל השומע אחד מישראל וכו'. משנה סוף פרק אלו דברים (שם נ"א:) עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה משמע דבישראל אע''פ שלא שמע כל הברכה עונה לאחריו אמן והיינו בשאינו חייב בה דאילו חייב בה צריך שישמע כל הברכה כמו שנתבאר כאן ובגמרא וכתבתיו בפרק זה. וכתב הרא''ש ז''ל שאמרו בירושלמי עכו''ם שבירך עונין אחריו אמן לפי שאין דרך עכו''ם לכוין לעבודתו כשמזכיר את השם כלום אלא לבורא עולם הוא מכוין. וגם רבינו יונה ז''ל כתב דאיתא בירושלמי א''ר ברכיה אני עונה אמן אחר כל המברכין משום ברוך תהיה מכל העמים. ובפרק אלו דברים בעי שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן א''ל אחר הכל עונין אמן חוץ מהתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. ויש לתמוה על רבינו שכתב דאין עונין אמן אחר עכו''ם ואפשר לדחוק ולומר דלצדדין קתני אם היה עכו''ם או אפיקורוס או כותי לא יענה אם לא שמע כל הברכה אבל כששמע כל הברכה עונה אמן ובתינוק המתלמד אע''פ ששמע כל הברכה לא יענה. ויותר נראה לומר דס''ל לרבינו דכיון דבמתני' לעניין עניית אמן הזכירו כותי ולא עכו''ם משמע דדוקא אחר כותי הוא דעונה כי שמע כל הברכה אבל אחר עכו''ם אפילו שמע כל הברכה לא יענה ואע''ג דבירושלמי אמרו דאחר עכו''ם נמי עונה כיון דבגמרא דידן לא הוזכר ופשטא דמתני' מוכח דאין עונין הכי נקטינן. והא דמפלגינן בין כותי לעכו''ם היינו בימי חכמי המשנה אבל אחר כן כשעשאום כעכו''ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא פ''ק דחולין אין חילוק בין כותי לעכו''ם ואחר שום אחד מהם אין עונין אמן אפילו שמע כל הברכה מראש ועד סוף והיינו דרבינו בחדא מחתא מחתינהו לעכו''ם וכותי ותינוק. והטור בא''ח סימן רט''ו העתיק לשון רבינו והשמיט עכו''ם מלשון רבינו ואם כך היתה נוסחתו בספרי רבינו היא גירסא נכונה. ורבינו דקדק בלשונו שכתב או תינוק המתלמד כלומר דהא דאין עונין אמן אחר התינוק היינו דוקא בשעה שהוא מתלמד אבל כשאומר לפטור עצמו עונין אחריו לרמוז למה שאמרו בגמרא וה''מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין: ומ''ש או שהיה גדול ושינה וכו':

 לחם משנה  כל השומע אחד מישראל וכו'. לכאורה משמע דהכי קאמר לא מיבעיא אם חייב וצריך לצאת דיענה אמן אלא דאפילו שאינו חייב יענה וקשה דבחייב וצריך לצאת אינו יוצא בעניית אמן אם לא שמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה אפילו שיענה אמן כדמשמע בגמרא וכדכתב רבינו לעיל ורבינו קאי היכא דלא שמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה שכן כתב אע''ג שלא שמע וכו' ואע''פ שאינו חייב וכו'. וי''ל דהך אע''פ הוי כמו שאין לו לא מיבעיא וה''ק אע''ג שאינו חייב ואין צריך לצאת ואם כן לא היה לו לענות אפילו הכי יענה: ואעפ''י שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן. רבינו סובר שמ''ש במתניתין בפרק אלו דברים (דף נ"א:) ועונים אמן אחר ישראל המברך דהוי חיובא לענות אמן אבל הטור בסימן רט''ו כתב דלא הוי חיובא אלא רשות אם רצה לענות עונה מה שאין כן בעכו''ם המברך שאינו רשאי לענות. וא''ת לדברי רבינו ז''ל מה הקשו בגמרא (דף נ"ג:) למימרא דישראל אע''ג דלא שמע כל הברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק מאין ראה המקשה דמתניתין קאמרה דיוצא דלא קאמרה אלא דחייב לענות אעפ''י שאינו יוצא בשלמא לדברי הטור ז''ל יש לומר דהמקשה היה סבור דעונים דמתניתין חיובא הוא ולכך קאמר דודאי ליכא חיובא בעניית אמן כשאינו רוצה לצאת וכסברת הטור ז''ל ולכך על כרחין משמע ליה מתניתין ברוצה לצאת ולכך קאמר עונים דהוי חיובא לצאת ותירץ לו המתרץ דמתניתין לאו חיובא הוא אלא רשות ואיירי בשלא אכל עמהן והוא הדין כשאכל עמהן ואינו רוצה לצאת דהיינו הך אבל לרבינו ז''ל מהיכא תיסק אדעתי' דמקשה דמתניתין קאמר דנפיק. וי''ל דגם לדעת רבינו ז''ל י''ל דהוא סבור בהמקשה כסברת הטור ז''ל דודאי בשאינו רוצה לצאת ליכא חיובא ולכך ודאי דמיירי בשרוצה לצאת וחידש לו המתרץ דאפילו בשאינו רוצה לצאת איכא חיובא וזהו שאמר כשלא אכל עמהן והוא הדין כשאכל ואינו רוצה לצאת והוא נכון לדעת רבינו ז''ל: ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן. אע''ג דבמשנה אמר דבכותי אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה יענה ס''ל לרבינו ז''ל דהיינו דוקא קודם שגזרו על הכותים וכדכתב בפירוש המשנה אבל השתא הוו כעכו''ם ובעכו''ם ס''ל דלא יענה אמן אחריו ודלא כירושלמי ועיקר הנוסחא בדברי רבינו ז''ל עכו''ם או מין או כותי דאי הנוסחא כותי ולא עכו''ם כנוסחת בעל הטורים דמשמע דבעכו''ם מודה דיענה אמן כירושלמי א''כ כותי למה לא כתב שאם שמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה שיענה דאפילו דדיינין ליה כעכו''ם יענה אלא ודאי עכו''ם לא יענה דלא כירושלמי והשתא הכותי כעכו''ם ולא יענה אפילו שמע כל הברכה וכן נראה מדברי רבינו ז''ל בפירוש המשנה, ע''כ לא הבינותי מה שכתב מוהררי''ק ז''ל בספרו דאם הנוסחא בדברי רבינו ז''ל כדברי בעל הטורים שלא הוזכר עכו''ם היא נכונה לא ידעתי ליישבו כדכתיבנא:

יד
 
כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַעֲנֶה לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה אֶלָּא אָמֵן בֵּינוֹנִית. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְכָל [ד] מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת הַבְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ לֹא יַעֲנֶה [ה] אָמֵן בִּכְלַל הָעוֹנִים:

 כסף משנה  כל העונה אמן וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ז) ת''ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. ופירש''י חטופה שקורא את האל''ף בחטף ולא בפת''ח והוא צ''ל אָמֵן ואומר אֲמֵ''ן. קטופה שמחסר קריאת הנו''ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת. יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. ורבינו יונה כתב חטופה הוא שחוטף המלה ואומר במהירות. קטופה הוא שאינו מזכיר כל האותיות וי''ג קצרה ויהיה ההפרש שבין קצרה לקטופה שהקטופה ר''ל שאינו מזכיר הנו''ן וקצרה שאין מזכיר האל''ף. ורבינו אפשר שגורס ולא קצרה ואפילו אם לא גריס לה הכא למד שלא תהיה קצרה מדאמרינן שם כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. ומ''ש ולא ארוכה. מימרא דרבה בב''ח שם שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה: ולא יגביה קולו וכו'. (שם מ"ה) בריש פירקא מימרא דרב חנן בר אבא: וכל מי שלא שמע וכו'. כבר כתבתי שכך פי' רש''י לאמן יתומה וכן פירש בירושלמי וכתב רבינו דהיינו דוקא בברכה שנתחייב בה אבל אם לא נתחייב בה יכול לענות אמן יתומה וראיה מדאמרינן בהחליל (סוכה דף נ"א:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו אלא היינו טעמא לפי שכבר התפללו כל אחד ואחד ולא היו מחוייבין בברכות שמברך ש''ץ היו יכולים לענות אמן אע''פ שלא שמעו הברכה וכן דעת ה''ר יונה ז''ל ורש''י תירץ בע''א:

 לחם משנה  וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים. משמע דמה שהוצרך לומר שהוא חייב הוא כדי לתרץ ההיא קושיא מאלכסנדריא של מצרים וכדחילק רבינו נסים ז''ל דהיינו בברכה שהוא חייב בה וצריך לצאת ולכך כיון דצריך לצאת לא יענה אמן דאינו יוצא באותה הענייה. וקשה דבמאי עסקינן אי דלא שמע הברכה כלל אפילו מי שאינו צריך לצאת לא יענה דהא למעלה אפילו במי שאין חייב הצריך שישמע הברכה שכן כתב אע''פ שלא שמע וכו' משמע דסופה מיהא בעי לשמוע, מיהו לזה י''ל דמ''ש רבינו למעלה הוא לחיובא דוקא אבל למצוה אפילו שלא ישמע סופה מצוה. אבל קשה מה השמיענו כאן הא למעלה השמיענו יותר דאפילו ששמע הברכה בסופה אם לא שמעה כולה לא יצא ידי חובתו וכל שכן היכא דלא שמעה כלל. ואי איירי רבינו ז''ל במי שלא שמעה כולה אלא סופה ולהכי קאמר דדוקא מי שחייב ורוצה לצאת לא יענה אבל מי שאינו רוצה לצאת יענה מכל מקום קשה דכבר אמר רבינו ז''ל הדין זה למעלה. וי''ל דרבינו איירי במי שלא שמע הברכה כולה אלא סופה ובא להשמיענו דאפילו יהיו רבים העונים ובודאי שהם אינן עונין אמן יתומה ואם כן הוה אמינא דיכול לענות עמהן קמ''ל דלא יענה אמן בכלל העונים ודלא כרבינו האי שכתב הרב ב''י בא''ח סימן קכ''ד שמי ששמע רבים מישראל שעונים אמן וחזקתן שאין עונים אלא א''כ שמעו הברכה כתיקנה אין חוששין לאמן יתומה:

טו
 
כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבָּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לִמּוּד הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן. וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

 כסף משנה  כל המברך וכו'. בפרק אין עומדין (ברכות ל"ג:): התינוקות מלמדים אותן וכו'. ס''פ אלו דברים (שם נ"ג:) בעא מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר התינוקות של בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. משמע מהכא שמלמדין אותן הברכות בהזכרת השם כתיקונן בלא שום שינוי דאל''כ אפילו אחר גדול נמי אין עונין. ומ''ש והעונה אמן וכו', היינו אפילו שלא בשעת לימודם אלא שמברכין לפטור עצמן העונה אחריהם אמן לא יצא י''ח לפי שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י''ח כדתנן בסוף ראוהו ב''ד (ר"ה כט):

טז
 
כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה [ו] מְשֻׁבָּח. כְּגוֹן אַחַר [ז] בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע [ח] שֶׁל עַרְבִית. וְכֵן בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת עוֹנֶה בָּהּ אָמֵן אַחַר עַצְמוֹ:

 כסף משנה  כל העונה אמן וכו'. ר''פ שלשה שאכלו (ברכות מ"ב:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה''ז מגונה ל''ק הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים והטעם דאמירת אמן מורה שכבר גמר ברכותיו ואין לו לומר יותר וכשעונה אחר כל ברכה וברכה ה''ז מגונה שמראה בכל פעם שמסיים ואח''כ חוזר ומברך. וכתב רש''י שאחר סיום כל ברכות עונה אמן ואפילו אחר גאל ישראל דשחרית וערבית ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שצריך לאומרו: וכתב ה''ר יונה ז''ל שהגאונים ז''ל כתבו עוד שאחר אכילת פירות צריך לברך ומ''ש בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן ה''ז דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק וכן בברכת הנהנין אבל בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן. ואין כן דעת רבינו אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים. האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות שרובן יש בהם ברכה בתחילה ולא בסוף. והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף כל הברכות ההם אבל אם היתה ברכה אחת לבד אע''פ שהיא אחרונה לא יענה אחריה אמן וזהו שמיעטו בתוספתא ברכת הפירות וסתמא קתני ל''ש ברכה שבתחלה ול''ש ברכה שבסוף ולמדנו כן רבינו במ''ש והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות שבאומרו סוף ברכות משמע שצריך שיהיו שתי ברכות או יותר ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן אבל לא בברכות ראשונות ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק''ש של ערבית נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות אבל אחר ברכה אחרונה של ק''ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן וכ''כ ה''ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית. ומ''ש בספרי רבינו פ''ט מה' תפלה סדר תפלות הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן י''ל דהתם לא שיענה אמן אחר ברכותיו אלא שימהר לגמור גאל ישראל קודם שליח ציבור ויענה אחר שליח ציבור. ויותר נראה לומר שאמן הכתוב שם ט''ס הוא וצריך למוחקו ובגירסת ה''ר מנוח ליתיה וכן מצאתי בספר מדוייק:

יז
 
וְלָמָּה יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם וַהֲרֵי אַחֲרֶיהָ בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּהָ וּכְאִלּוּ הִיא תּוֹסֶפֶת. אֲבָל סוֹף עִקַּר הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִיא [ט] בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר אַהֲבַת עוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתָן תְּחִלָּה לַדָּבָר, כְּגוֹן בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין לִפְנֵי קְרִיאַת מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה. לְמַעַן לֹא יַפְסִיק בְּאָמֵן בֵּין בְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁבֵּרֵךְ עָלָיו:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו'. בא ליתן טעם לתנאי הראשון שאין עונין אמן בסוף ברכות שהם ראשונות:

יח
 
* וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת הַפֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרָכָה אַחַת וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁקָּדְמָה אוֹתָהּ בְּרָכָה אַחֶרֶת אוֹ בְּרָכוֹת כְּגוֹן בִּרְכוֹת הַמֶּלֶךְ וּבִרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לְהוֹדִיעַ שֶׁכְּבָר הִשְׁלִים כָּל בִּרְכוֹתָיו וּלְפִיכָךְ עוֹנֶה אָמֵן:

 ההראב"ד   ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות כו' עד ולפיכך עונה אמן. כתב הראב''ד ז''ל לא ידעתי מהו זה וכבר אמרו הטעם לברכת המצות ומה בין ברכת הפירות לברכת המצות ואם אמר על ברכה אחרונה של ז' המינים גם זה הבל כי בודאי על אותה ברכה עונין אמן אחריה ואין חוששין לדבריו עכ''ל:

 כסף משנה  ומ''ש ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכו'. בא ליתן טעם לתנאי השני שהוא שאין עונין אמן אחר ברכה אחת אף ע''פ שהיא אחרונה וברכות המלך וברכות כ''ג מפורשות במשנה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף מ' מ"א) וברכות כ''ג שנויות עוד ביומא פרק בא לו (דף ס"ח) שאחר קריאת התורה היה מברך שמונה ברכות ובסופן עונה אמן: וכתב הראב''ד לא ידעתי מהו זה וכו' ואין חוששים לדבריו עכ''ל. ביאור דבריו כי הוא ז''ל נסתפק במ''ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות אם אמר כן על ברכה ראשונה או על ברכה אחרונה ולכך אמר אם אמר על ברכה ראשונה טעמא בכלל ברכת המצות דהיינו כדי שלא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר שבירך עליו ומה צורך לטעם אחר ואם בא ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של שבעת המינין כלומר דאילו בשאר המינין ברכה אחרונה היא בורא נפשות רבות ולפום גמרא דידן אינה חותמת בברוך ס''ל להראב''ד דאינו עונה אמן אחריה ולכך אמר שאם כוונת רבינו ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של ברכת הפירות של שבעת המינים גם זה הבל כו' ואין חוששין לדבריו כלומר אלא ברכה אחרונה מצטרפת לראשונה והו''ל שתים ועונה אמן אחריהם כדעת הגאונים ז''ל. ואין זו השגה לרבינו שהרי הוא מפרש פי' יפה בתוספתא כמו שכתבתי ונתן טעם לשבח לדבריו כמבואר בלשונו:

יט
 
* כָּל הָאוֹכֵל דָּבָר הָאָסוּר בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָכַל טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלוּ תְּרוּמוֹתָיו אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן אֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אוֹ שָׁתָה יֵין נֶסֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ:

 ההראב"ד   כל האוכל דבר האסור כו' עד לא בתחלה ולא בסוף עד סוף הפרק. כתב הראב''ד ז''ל טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ''ל:

 כסף משנה  כל האוכל דבר האסור וכו': כתב הראב''ד טעה בזה טעות גדולה וכו' למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ''ל. טעמו מדתנן (ברכות מ"ה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליהם ומשמע ליה ז''ל דלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהם אבל ברוכי מברכי. וכתב הרא''ש שנראה לו כדברי הראב''ד ז''ל מדתניא בפרק קמא דסנהדרין (דף ו':) ובפרק הגוזל (ב"ק צ"ד) ראב''י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ עכ''ל. ואיני יודע למה דחה דברי רבינו בכך דהא תניא בפרק כל שעה ובפרק קמא דחלה ירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א''ר אושעיא ע''ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר''י אומר אין עבירה מצוה א''ר אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות, ואין לדחות ולומר דאדרבה משם ראיה דטעמא דמצת מצוה היא הא לאו הכי שפיר מברך עליה, דהא איכא למימר דברכת המזון נמי מצוה היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת והא דנקט מצה להודיעך כחו דר' אושעיא דאע''ג דאיכא נמי מצות מצה מברך בסוף וההיא דגזל סאה חיטים נמי כדברי רבינו דייקא לפום נסחאי דידן שכתוב בהן כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ הילכך לא יברך וגם לפי נוסחת הרא''ש י''ל דה''ק אם בא לברך אין זה מברך אלא מנאץ הילכך לא יברך ועוד דבהדיא תניא בתוספתא דמסכת דמאי פרק שני לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן וגם מדברי רש''י בפירוש משנה קמייתא דפרק שלשה שאכלו משמע דס''ל דאין מברכין על דבר איסור וכן נראה שהוא דעת ה''ר יונה וגם הרשב''א סובר כן והביא ראיה מדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נסבא ואגב גררא דמזמנין ע''כ. וסובר רבינו שמה שאמרו אסור לברך עליה לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך לברך עליה וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורין ומעתה מתניתין דתנן בפרק שלשה שאכלו אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליהן לאו דוקא זימון דה''ה אין מברכין עליהן אלא איידי דתנא רישא אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו מזמנין עליהם דאשמועי' דלא מיבעיא דמברכין עליהן אלא מזמנין נמי תנא נמי סיפא אין מזמנין אבל ה''ה דאין מברכין עליהן: ומה שכתב רבינו בין בשגגה. היינו לברכה שבסוף דאילו לשבתחילה לא שייך למימר בשגגה אינו מברך שהרי אינו יודע שהוא של איסור. ואמרו בגמרא טבל פשיטא לא צריכא בטבל דרבנן ה''ד בעציץ שאינו נקוב. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי כלומר שאחר שנתמרח ונעשה כרי קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה וסד''א שיהא דינו כאילו הקדימו בשבלים שיתבאר בסמוך קמ''ל. מעשר שני והקדש פשיטא לא צריכא שנפדו שלא כהלכתן מעשר שני שפדאו שלא בכסף צורה ואנן בעינן כסף צורה דכתיב וצרת הכסף הקדש שחללו ע''ג קרקע ואנן בעינן ונתן הכסף וקם לו ואשמועינן מתניתין דבכל הני אין מזמנין. ובהנך דקתני דמזמנים עליהם אמרינן דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילים את העניים דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו היינו כגון שבעודו בשבלים קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה בתוך המעשר הזה ואשמועינן מתני' שכיון שהקדימו בשבלים דאכתי לא אידגן פטור מתרומה גדולה וכיון שיפריש תרומת מעשר מזמנין עליו ומעשר שני והקדש שנפדו כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש. ומ''ש רבינו או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו היינו אפילו ניטלה אחת מהן הואיל ולא ניטלה חבירתה אין מזמנין עליו:

 לחם משנה  כל האוכל דבר איסור וכו'. רבינו סובר מה שאמרו במתניתין בריש פרק שלושה שאכלו (דף מ"ה) דאין מזמנין ר''ל דאין מברכים עליהם. ונראה דהכריחו לזה הקושיא שהקשו התוספות התם מההיא דערכין דאע''ג דכהן אכיל תרומה וישראל חולין מצטרפין דאע''ג דאין הישראל יכול לאכול תרומה מדכהן יכול לאכול בישראל חולין א''כ ה''ה נמי באוכל טבל אע''ג דאין אחרים יכולים לאכול משלו הוא אוכל משלהם ולפי דעת רבינו ז''ל דסובר דבטבל אין מברכין מתורץ הקושיא דשאני הכא בטבל דאין ראוי לברכה וא''כ איך יצטרף בזימון שאומרים נברך שאכלנו וכו' הא הוא אין ראוי לברכה ולהכי סובר רבינו ז''ל דבכל דבר של איסור אין מברכין ומהך טעמא כתב לקמן בפרק תשיעי דבשמים של ערוה אין מברכין עליהם דאזיל לטעמיה וא''ת לדעתו הו''ל למתניתין לאשמעינן דאין מברכין וכל שכן דאין מזמנין תירץ הרב''י ז''ל דאיידי דנקט רישא מזמנין להודיענו דאפילו זימון וכ''ש ברכה נקט סיפא אין מזמנין. אבל קשה לי על זה דא''כ אמאי לא הודיענו רבינו ז''ל לקמן בפ''ה גבי דין הזימון הנהו דמזמנין עליהן כיון דהוי חידוש טפי גבי זימון ולמה לא כתבם אלא לעניין ברכה דאיכא לאטעויי ולומר דבזימון אין מזמנין. והראב''ד ז''ל בהשגות סובר דדוקא נקט מתניתין זימון דאין מזמנין אבל ברכה מברכין וטעמא דאין מזמנין משום דהוי כאכילת פירות והרא''ש ז''ל הסכים לסברתו ואף על פי שהוא סבר דאפילו באכילת פירות מזמנין כשהשנים אכלו דגן והאחד פירות כדכתב הטור ז''ל בסימן קצ''ז מכל מקום גרוע הוא אכילת איסור מאכילת פירות לדעתו וחיזק סברת הראב''ד ז''ל מההוא דאמר בפרק הגוזל (ב"ק דף צ"ו) הרי שגזל חיטים טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע דמברך אלא דברכתו הוי ניאוץ. ול''נ לתרץ לדעת רבינו ז''ל דשאני התם דקנאה בשינוי דטחנה ואפאה ולכך מברך אלא שאמר נקרא ניאוץ אבל בשאין שם שינוי אסור לברך. וראיה לזה ממ''ש הרב המגיד בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה דהיכא דגזל חיטים או קמח ועשאו פת דיוצא ידי חובתו בפסח שקנאו בשינוי ואי אמרת דלענין ברכה אפילו שקנאו בשינוי סובר רבינו ז''ל דאסור א''כ היכי קאמר דלענין מצה יוצא הא שם השוה רבינו ז''ל הברכה והמצה שכן כתב שם זה הכלל כל שמברכין עליו וכו' משמע דברכה ומצה שוים אלא ודאי דהיכא דקנאו בשינוי סובר רבינו ז''ל שחייב לברך וא''כ אתי שפיר ההיא דגזל דאיירי בשינוי. וא''ת ההיא סברת ר' אליעזר היא דסבר דשינוי אינו קונה כדאמרו שם י''ל דהא דחי רבא לאביי התם דאמר דילמא דסבר שינוי קונה ושאני התם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכוותיה קיימא לן. אבל מכל מקום קשה בעיני דרבא אמרו שם בדרך דילמא וליכא למפסק כוותיה וראיה לדבר דבשאר דילמא דקאמר שם רבא לא פסק כן רבינו ז''ל בהלכות גזילה כמבואר שם לכך נראה ודאי דרבי אליעזר סבר דשינוי אינו קונה וא''כ הדרא קושיא לדוכתא לדעת רבינו דהא קאמר התם דמברך אלא דהוא ניאוץ והוא סבר דבשינוי אינו קונה ומניה נשמע לדידן דקי''ל דשינוי קונה היכא דליכא שינוי לא. ע''כ צריך לתרץ כתירוץ הרב ב''י בא''ח סימן קצ''ו ע''ש: לא בתחלה ולא בסוף וכו'. וא''ת למה כתב רבינו ז''ל בהלכות חמץ פרק ששי זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון הל''ל כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל. י''ל דנקט ברכת המזון דהוי מדאורייתא לדמותו למצוה דהוא חייב מן התורה:

כ
 
אֲבָל אִם אָכַל דְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לַעֲנִיִּים אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטַּל מִמֶּנּוּ חֶשְׁבּוֹן תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהוּא שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין, אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ. הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה וָסוֹף. וְכֵן כָּל כְּיוֹצֵא בָּהֶן:


הלכות ברכות - פרק שני

א
 
סֵדֶר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כָּךְ הִיא. רִאשׁוֹנָה בִּרְכַּת הַזָּן. שְׁנִיָּה בִּרְכַּת הָאָרֶץ. שְׁלִישִׁית בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. רְבִיעִית הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה משֶׁה רַבֵּנוּ תִּקְּנָהּ. שְׁנִיָּה תִּקֵּן יְהוֹשֻׁעַ. שְׁלִישִׁית תִּקֵּן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בְּנוֹ. רְבִיעִית חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּהָ:

 כסף משנה  סדר ברכת המזון וכו' עד והמטיב. ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ח:): ברכה ראשונה וכו'. (שם) אמר רב נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. וכתב הרמב''ן ז''ל בהשגות שאין מטבע לברכת המזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין ברכת מנימין רעיא בריך רחמנא מאריה דהאי פתא ובאו הנביאים ותיקנו לנו נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה ושנינו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים כי הענין תיקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר וכיוצא בזה כתבו הרא''ש והרשב''א ז''ל בפרק שלשה שאכלו:

ב
 
הַפּוֹעֲלִים שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְאָכְלוּ פִּתָּן אֵין מְבָרְכִין לְפָנֶיהָ. וּמְבָרְכִין לְאַחַר סְעֻדָּתָן שְׁתֵּי בְּרָכוֹת בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטְּלוּ מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּתִקּוּנָהּ. שְׁנִיָּה פּוֹתֵחַ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וְכוֹלֵל בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם וְחוֹתֵם בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ. וְאִם הָיוּ עוֹשִׂין בִּסְעֻדָּתָן בִּלְבַד אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל הַבַּיִת מֵסֵב עִמָּהֶן מְבָרְכִין אַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן כִּשְׁאָר כָּל אָדָם:

 כסף משנה  הפועלים שהיו עושין וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף ט"ז) ופירש''י אין מברכין לפניה לפי שאינה מן התורה. וכתבו התוספות וחותם בברכת הארץ אף על גב דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית, ואין צורך לזה שאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה כנראה מדברי הרמב''ן ז''ל שכתבתי בסמוך גם רבינו כתב בספר המצות שלו והמצוה י''ט שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתם ז''ל הנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא נינהו. וכתב רש''י ז''ל כולל שתי ברכות כאחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות. וכתב ה''ר מנוח וכולל בבונה ירושלים שאומר שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה וירושלים עירך שתבנה אותה במהרה בימינו ואם רצו לברך ארבע ברכות ב''ה יכול לעכב מפני ביטול מלאכתו וש''מ שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי א''ר מונא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה (עד) בשעה שיברך עכ''ל. והגהות מיימון כתבו בפ''א גבי הא דאמרי' אביי עני ליה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים דהאי טעמא לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי משכירים פועלים שיהיו קורין ומתפללים כשאר כל אדם:

 לחם משנה  הפועלים שהיו עושים מלאכה וכו'. בפרק היה קורא (דף ט"ז) הקשו בתוס' דלמה עוקרים בונה ירושלים שהיא מן התורה כיון דכולהו נפקא לן בגמרא מקראי ותירצו דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה כלומר ומש''ה אמרו דכולל בונה ירושלים דרצו לעקור עם טעם כלומר שאומרים כל הברכות אע''פ שבונה ירושלים נאמרה בכללות לית לן בה אבל שלא יאמר אותה כלל לא רצו לומר כן שזו היתה עקירה בלי טעם, ומה שכללו יותר בונה ירושלים מהאחרות משום דדמיא לברכת הארץ כדכתב רש''י ז''ל. והרב בית יוסף תירץ דאין צורך לזה דאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה ומאי דנפקא להו בגמ' מקראי היא אסמכתא בעלמא וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז''ל במנין המצות שכתב המצוה י''ט לברכו אחר אכילה ולא הזכיר מנין הברכות. וקשה לי על דבריו דאם כן בברכת הזן לחודיה די כיון דכל השאר הוו מדרבנן והוו כברכת המוציא דאין אומרים אותה שהיא מדרבנן. ועוד קשה כשנעלם ולא ידע אם בירך ברכת המזון שחוזר ומברך כדכתב רבינו ז''ל בסוף פרק זה למה חוזר ומברך הכל לא היה לו לברך אלא ברכת הזן לחודיה דהיא מדאורייתא, ואולי יש לתרץ לדעתו ז''ל דכיון דיש להם אסמכתא בקרא רצו להחמיר בהם קצת. אבל ל''נ כדברי התוספות דודאי כל הברכות הם מן התורה אבל המטבע שלהם לא הוי מן התורה ומה שלא הזכיר רבינו ז''ל במנין המצות מנין הברכות הוא מפני שאין דעתו למנות אלא מצות ובין שתהיה ברכה אחת או ארבע ברכות מצוה אחת היא ואתו משה ויהושע דוד ושלמה ותקנוה בנוסח זה ולהכי בברכת המזון חוזר ומברך דהכל הוו מן התורה. ומ''מ ברכת הטוב והמטיב נראה לי לכאורה דאינו חוזר ומברך כיון שהיא מדרבנן אבל צ''ע:

ג
 
בִּרְכַּת הָאָרֶץ צָרִיךְ לוֹמַר הוֹדָיָה בִּתְחִלָּתָהּ וּבְסוֹפָהּ וְחוֹתֵם בָּהּ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן. וְכָל שֶׁלֹּא אָמַר אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר בָּהּ בְּרִית וְתוֹרָה וּלְהַקְדִּים בְּרִית לְתוֹרָה. שֶׁהַבְּרִית הַזֹּאת שֶׁאוֹמְרִים בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ הִיא בְּרִית מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח-סט) 'אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית' וְגוֹ', (דברים כח-סט) 'מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב', (דברים כט-ט) 'אַתֶּם נִצָּבִים' וְגוֹ' (דברים כט-יא) 'לְעָבְרְךָ בִּבְרִית' וְגוֹ':

 כסף משנה  ברכת הארץ וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ט) ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף ופירש רש''י בתחלה וסוף נודך ה' אלהינו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך: ומה שכתב וחותם בה וכו'. בפרק שלשה שאכלו מקשה למאן דאמר דאין חותמים בשתים מדמברכינן על הארץ ועל המזון ומשני דכולה חדא חתימה היא דה''ק ארץ דעבדא מזון: וכל שלא אמר וכו'. (שם דף מ"ח:) תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י''ח נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכיר בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בי''ג בריתות. ופרש''י בי''ג בריתות בפרשת מילה שניתנה לאברהם הם כתובים: וכתב ה''ר יונה ז''ל דמאי דבעי למימרא ארץ טובה ורחבה לפי שארץ ישראל נשתבחה בזה הלשון והא דבעי להזכיר ברית משום שבזכותו ירשו הארץ וכן בזכות התורה כדכתיב למען תחיון ובאתם וירשתם וכתיב ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו:

 לחם משנה  וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. קשה למה בארץ חמדה ובמלכות בית דוד משיחך כתב רבינו ז''ל כל מי שלא אמר לא יצא ידי חובתו ובברית ותורה לא אמר כן אלא צריך להזכיר ברית ותורה לבד והוא בגמרא (דף מ"ט) בכולהו אמר ואם לא הזכירן לא יצא י''ח ואע''ג דרב אמר שם לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא לית הלכתא כוותיה כדמשמע שם. עוד שם בברייתא והפוחת לא יפחות מאחת כלומר גבי הודאה תחלה וסוף דלא יפחות מאחת או תחלה או סוף וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה ולא הזכירו רבינו ז''ל ולא ידעתי למה: והתורה כולה נכרתו עליה שלש בריתות שנאמר וכו'. ואם תאמר למה במילה נכרתו י''ג בריתות מפני שבפרשת מילה הוזכרו י''ג בריתות והלא כמה פעמים בתורה כתיב ברית ושמרתם את הברית הזאת וגו' ורבים כמוהו. וי''ל דבשלש פעמים נתנה התורה כדכתב רש''י ז''ל באהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב ובכל מקום שנתנה לא הוזכר אלא ברית אחת אבל המילה כשנתנה הוזכרה בה שלש עשרה בריתות אבל כל שאר הבריתות שהוזכרו בתורה אין קפידא כיון שלא הוזכרו בשעת נתינת התורה די''ל דמה שקרא התורה אח''כ ברית אינו שכורת ברית עתה מחדש אלא קורא ברית מה שכרת אתם כשנתן אותה אבל המילה בשעת נתינתה היו י''ג וזהו שאמר זו נתנה בשלש בריתות וזו נתנה בי''ג בריתות:

ד
 
בְּרָכָה שְׁלִישִׁית פּוֹתֵחַ בָּהּ רַחֵם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. אוֹ נַחֲמֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ בִּירוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְחוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם אוֹ מְנַחֵם עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלָיִם. וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת בְּרָכָה זוֹ נֶחָמָה. וְכָל מִי שֶׁלֹּא אָמַר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בִּבְרָכָה זוֹ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִנְיַן הַבְּרָכָה, שֶׁאֵין נֶחָמָה גְּמוּרָה אֶלָּא בַּחֲזָרַת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד:

 כסף משנה  ברכה שלישית וכו'. שם (מ"ט) אמר רב ששת פתח ברחם על ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים ורב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים כלומר דרחמי ישראל היינו בנין ירושלים ושפיר הוי חתימה מעין פתיחה ופסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל כרב נחמן: ומה שכתב רבינו או נחמנו וכו'. הוא ממה שאמרו שם (מ"ח ב) בברייתא בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה וכתב הרי''ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו וכו' וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואע''ג דאמרינן בגמרא שאין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמין בשתים ל''ק שאילו היה אומר מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים ה''ל חותם בשתים אבל כיון שאומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דבר אחד הוא שינחמנו על ידי הבנין: וכתב הרא''ש שיש מתרצים כן ושה''ר יונה היה אומר שגם זה חשוב לשתים כמו שמצינו בהביננו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין שתי ברכות על הצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא. ולי נראה דלא קשיא מההיא דהביננו לומר דחשיבא כשתים שאע''פ שאפשר שירמוז לשתי ברכות מ''מ פשטא דמילתא לא הויא אלא כעין ברכה אחת. ומ''ש וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד וכו'. ג''ז שם בברייתא כתבתיה בסמוך ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו:

 לחם משנה  או נחמנו ה' אלהינו וכו'. מה שאמרו בברייתא בפרק שלשה שאכלו (דף מ"ח:) בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה לא כפירוש רש''י ז''ל מפרש לה רבינו ז''ל ולא כסברת הרי''ף ז''ל שהביא הטור בסימן קפ''ח אלא פירוש שלישי אני רואה בדבריו. דרש''י ז''ל מפרש דמאי דקאמר מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה אין הענין שמזכיר לשון נחמה אלא כוונת הברייתא לומר דאין צריך להזכיר בתחלה וסוף של שבת אלא באמצע אבל מתחיל בענין נחמה שהוא ענין הברכה רחם ה' וכו' ומסיים בענין נחמה שהוא בונה ירושלים, ואין נראה כן דעת רבינו ז''ל שהוא מפרש דנחמה דקאמר רוצה לומר לשון נחמה משמע דמתחיל נחם ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. והרי''ף ז''ל מפרש דדוקא בשבת מזכיר לשון נחמה בתחלה וסוף ואין כן דעת רבינו ז''ל שהוא אינו מצריך לשנות משבת לחול אלא שהוא מפרש כפירש''י ז''ל והוא רצה לדייק לשון נחמה וקאמר דכוונת הברייתא לומר שאין צריך להזכיר של שבת בתחלה וסוף כדפירש''י ומ''ש מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה להודיענו דאם רצה לומר נחם בתחלה ומנחם עמו בין בתחלה בין לבסוף הרשות בידו אבל אין סברא לחלק בכך בין חול לשבת. וכי תימא אמאי לא מפרש מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה דוקא ולא בענין אחר י''ל דמשום דבברייתא אחרת אמר מהו חותם בבנין ירושלים משמע דבונה ירושלים לחוד סגי ואין הסברא לומר דהברייתות פליגי אלא בכל צד שירצה יעשה וברייתא אחת נקט לשון נחמה והאחרת לשון בונה ירושלים והא והא איתא:

ה
 
בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מַתְחִיל בְּנֶחָמָה וּמְסַיֵּם בְּנֶחָמָה וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. כֵּיצַד מַתְחִיל. נַחֲמֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ בְּצִיּוֹן עִירֶךָ אוֹ [א] רַחֵם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ. וּמְסַיֵּם מְנַחֵם עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם אוֹ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. וְאוֹמֵר בָּאֶמְצַע בְּשַׁבָּת אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא מִלְּפָנֶיךָ נִשְׁבֹּת בּוֹ וְנָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ בִּרְצוֹנְךָ הָנַח לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְאַל תְּהֵא עָלֵינוּ צָרָה וְרָעָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. [ב] וּבְיָמִים טוֹבִים אוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבוֹא. וְכֵן בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מוֹסִיף בְּאֶמְצַע בְּרָכָה שְׁלִישִׁית יַעֲלֶה וְיָבוֹא:

 כסף משנה  בשבתות וי''ט וכו'. ברייתא שם ובשבת מתחיל בנחמה ואומר קדושת היום באמצע ופירש הרי''ף ז''ל כמ''ש בסמוך. ומ''ש שאומר רצה והחליצנו וכו' וכן מ''ש שבי''ט אומר יעלה ויבא. וכן בר''ח ובחש''מ וכו'. פרק במה מדליקין (שבת כ"ד) איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא סבר לאדכורי בבונה ירושלים א''ל כתפלה מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה איבעיא להו מהו להזכיר של ר''ח בבהמ''ז את''ל חנוכה דרבנן לא צריך ר''ח דאורייתא צריך או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מדכרינן רב אמר מזכיר ור' חנינא אמר אינו מזכיר אמר רבי זירא נקוט דרב בידך דתני ר' אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ר''ח וחוה''מ יש בהם הזכרה בברכת המזון וימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות אין בהם הזכרה בברכת המזון כלומר בערבית של ליל כניסת התעניות וכ''ש בליל יציאתו שכבר עבר היום. ואף ע''ג דאמרינן דחנוכה אינו מזכיר ועוד שאמר את''ל חנוכה דרבנן אינו מזכיר כתב רבינו שמזכיר מדאשכחן הנך אמוראי שהיו מזכירין ולא היו חולקים אלא באי זה מקום יזכיר וחנוכה ופורים דינן שוה ועדיף נמי פורים שהוא מכתבי הקדש. והרא''ש ז''ל כתב ותימא הוא שלא הביא הגמרא ברייתא דתני ר' אושעיא לפשוט דאין מזכיר חנוכה ב ל ל ל ל

 לחם משנה  מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. הקשה רבינו אפרים ז''ל דהוה ליה חתימה בשתים ואין חותמין בשתים. ותירץ הרא''ש בפסקיו דאם היה אומר מנחם עמו ובונה ירושלים הוי חותם בשתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים חדא היא שינחם עמו על ידי בנין ירושלים. ואם תאמר במגילה דחותם האל הנפרע להם מכל צריהם האל המושיע הא הוי חתימה בשתים. ותירץ מהררי''ק ז''ל בא''ח סימן תרצ''ב בשם אורחות חיים דהני שתים שייכי אהדדי ואין תשועה שלמה אלא בשתיהן אחת שנפרע לנו מאויבינו והאחרת גדולה מזו שהושיענו מידם ולא נפקד ממנו איש ע''כ. ואם תאמר אם כן למה ליה לומר כאן מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים אפילו שיאמר מנחם עמו ובונה ירושלים [לא] הוי חתימה בשתים דאין הישועה אלא בשתיהן כי היכי דאמרינן התם. ויש לומר דשאני התם דשניהם בענין ישועת ישראל אלא שהם שני דברים אחת שנפרע מצריהם ואחת שלא נפקד מהם איש אבל הכא חד בישועת ישראל וחד בבנין ירושלים והוו תרי מילי אי לאו דקאמר בבנין ירושלים דהוי חדא מילתא כדקאמר הרא''ש ז''ל:

ו
 
בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים מוֹסִיף בְּאֶמְצַע בִּרְכַּת הָאָרֶץ עַל הַנִּסִּים כְּדֶרֶךְ שֶּׁמּוֹסִיף בַּתְּפִלָּה. וְיוֹם טוֹב אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַזְכִּיר רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַעֲלֶה וְיָבוֹא. וְכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַזְכִּיר עַל הַנִּסִּים בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ וְיַעֲלֶה וְיָבוֹא בְּנֶחָמָה:

 לחם משנה  בחנוכה ופורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הנסים. ואם תאמר הא בפרק במה מדליקין (דף כ"ד) לא אמרו אלא אם בא להזכיר מזכיר משמע דהרשות בידו ואיך כתב רבינו חיובא. י''ל דבירושלמי אמרו דכשלא הזכיר על הנסים דחיובא חוזר וכמו שכתב ההגהות [מיימוני לקמן]. ורבינו לענין חוזר לא רצה לפסוק כירושלמי כיון דלגמ' דידן הוי רשות ההזכרה אם כן החזרה הוי ברכה לבטלה ולא שבקינן גמרא דידן ועבדינן כירושלמי אבל לענין חיוב ההזכרה פסק כירושלמי משום דאפילו לגמרא דידן אין כאן איסור דהרי קאמר דהוי רשות ואם כן ראוי להחמיר כירושלמי והוא טעם נכון:

ז
 
בְּרָכָה רְבִיעִית צָרִיךְ לְהַזְכִּיר בָּהּ שָׁלֹשׁ מַלְכֻיּוֹת. וּכְשֶׁמְּבָרֵךְ הָאוֹרֵחַ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת מוֹסִיף בָּהּ בְּרָכָה לְבַעַל הַבַּיִת. כֵּיצַד. אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא וְכוּ'. וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהוֹסִיף בְּבִרְכַּת בַּעַל הַבַּיִת וּלְהַאֲרִיךְ בָּהּ:

 כסף משנה  ברכה רביעית וכו'. בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ט) אמר רבה בר בר חנה הטוב והמטיב צריכה מלכות ואסיקנא דהיינו לומר שצריכה ג' מלכיות חדא שפותח בא''י אמ''ה ועוד תרתי אבינו מלכנו וכו' המלך הטוב והמטיב כלומר שמן הדין היה שלא להזכיר בה מלכות כלל כיון דסמוכה לברכה ראשונה כדאשכחן בכל ברכה הסמוכה לחבירתה אלא שלפי שהזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד צריך גם כן להזכיר מלכות שמים ולא תקנוה בברכה עצמה שלא להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא אלא תקנוה בהטוב והמטיב וכיון שתקנו בה מלכות דבונה ירושלים תקנו גם כן מלכות כנגד ברכת הארץ: וכתב ה''ר יונה ז''ל שהטעם שאף על פי שהוא מטבע ארוך אין חותמין בה בברוך לפי שכל השמות האלו שמות התאר הם שאנו אומרים שהוא מלך ומטיב וגומל וכל מה שאומר אצל הבורא משמות התאר ענין אחד הוא ואף על פי שאומר הוא יגמלנו הוא ענין אחד שגם זה תאר הוא שאנו אומרים שהוא גומל עלינו בכל יום. עוד נוכל לתרץ שמתחלה כשתקנו הטוב והמטיב לא תקנו בה כל זה הנוסח אלא הוסיפו בה כל אלו הדברים. ומפני איתרע ביה מילתא פתח ובריך הטוב והמטיב אל אמת וכו' ומסיים בה בגמרא גודר פרצות בישראל הוא יגדור הפרצה הזאת בישראל. וסובר רבינו דהא לישנא אינו מענין הברכה אלא בקשת רחמים על האבל והכל לפי מה שירצה לבקש רחמים עליו הכל כפי צחות לשונו. ודע שבגמרא גרסינן שופט בצדק לוקח נפשות במשפט ורבינו לא כתב לוקח נפשות במשפט לפי שהרי''ף לא כתבו ובה''ג כתב דלא אמרינן ליה משום דכיון דאמרינן בפרק במה בהמה (שבת נ"ה:) יש מיתה בלא חטא היאך נאמר לוקח נפשות בצדק. וה''ר יונה והרא''ש ז''ל כתבו שאין למוחקו דאע''פ דיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט:

ח
 
וּכְשֶׁמְּבָרְכִין בְּבֵית הָאָבֵל אוֹמֵר בִּבְרָכָה רְבִיעִית [ג] הַמֶּלֶךְ הַחַי הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֵל אֱמֶת דַּיַן אֱמֶת שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו וּבַכּל אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ. וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָאָבֵל לְנַחֲמוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְגוֹמֵר הָרַחֲמָן כוּ':

 לחם משנה  בבית האבל אומר בברכה רביעית וכו'. בפרק שלשה שאכלו (דף מ"ו:) אמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל כדתניא מה הם אומרים בבית האבל ברוך הטוב והמטיב ר' עקיבא אומר דיין האמת הטוב והמטיב אין דיין האמת לא אלא אימא אף הטוב והמטיב כך היא גירסת ספרינו ולפי זה פסק רבינו ז''ל כתנא קמא וגירסת הטור כפי הנראה מסי' קפ''ט הוא בהיפך וה''ג דיין האמת אין הטוב והמטיב לא אלא אימא אף דיין האמת. ואם תאמר לפי גירסא זו ממאן מייתי ראיה רב נחמן אי מרבנן הא אמר הטוב והמטיב דוקא ואין כאן עקירה ואי מרבי עקיבא הא איהו אמר תרווייהו הטוב והמטיב ודיין האמת ולא מיקרי עקירה אלא כשאומרים דיין האמת לבד ואין אומר הטוב והמטיב. וי''ל דמכל מקום מיקרי עקירה כיון שאין אומרים הטוב והמטיב לבדו וההוספה מיקרי עקירה. אי נמי יש לפרש דרב נחמן דמייתי ראיה סבר כרבי עקיבא דדיין האמת דוקא קאמר והוי עקירה, ובגמרא דחי וקאמר דיין האמת אין הטוב והמטיב לא אלא אף דיין האמת ולא הוי עקירה וליתא לראיה דרב נחמן:

ט
 
בְּבֵית חֲתָנִים מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים אַחַר אַרְבַּע בְּרָכוֹת אֵלּוּ בְּכָל סְעֵדָּה וּסְעֻדָּה שֶׁאוֹכְלִים שָׁם. וְאֵין מְבָרְכִין בְּרָכָה זוֹ לֹא עֲבָדִים וְלֹא קְטַנִּים. עַד כַּמָּה מְבָרְכִין בְּרָכָה זוֹ. אִם הָיָה אַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד. וְאִם בָּחוּר שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה אוֹ אַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ [ד] כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:

י
 
בְּרָכָה זוֹ שֶׁמּוֹסִיפִין בְּבֵית חֲתָנִים הִיא בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה מִשֶּׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁל נִשּׂוּאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הָאוֹכְלִין הֵם שֶׁעָמְדוּ בְּבִרְכַּת נִשּׂוּאִין וְשָׁמְעוּ הַבְּרָכוֹת אֲבָל אִם הָיוּ הָאוֹכְלִין אֲחֵרִים שֶׁלֹּא [ה] שָׁמְעוּ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין מְבָרְכִין בִּשְׁבִילָם אַחַר בִּרְכַּת מָזוֹן שֶׁבַע בְּרָכוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה. וַחֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן:

 כסף משנה  (ט-י) בבית חתנים וכו'. פ''ק דכתובות (דף ז' ח') ת''ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים בעשרה כל ז' אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו כלומר כל ז' ברכות מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא: ומ''ש עד כמה מברכין ברכה זו וכו'. מימרות דרב הונא שם (דף ז') ותניא נמי מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד ואוקמוה בגמרא דהכי קאמר ליכא בתולה דבצרה מז' וליכא אלמנה דבצרה מיום א' כלומר דאלמנה שנשאת לבחור ואלמון שנשא בתולה מברכין ז'. ומפרש רבינו דכל הנך מברכין היינו בשעת סעודה. ופנים חדשות היינו בני אדם שלא עמדו שם בברכת הנישואין ולא שמעו הברכות ולפיכך מברכין בשבילם בסעודה ראשונה ז' ברכות אבל אם עמדו שם בשעת נישואין ושמעו ז' ברכות אין מברכין ז' ברכות ואפי' בסעודה ראשונה. והרמ''ך כתב לפי סוגיית ההלכה ברכות חתנים בסעודה נתקנו וכיון שכן אין נכון שיפטור ברכות נשואין ברכות סעודה. ומנהגנו לברך ברכת חתנים בתוך הסעודה אע''פ שהיה כל הקהל בשעת נישואין ושמעו ברכת חתנים עכ''ל. וכ''כ הרא''ש אהא דאמרינן רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו י''מ סעודה קמייתא ומיהו אם לא אכל עד הלילה מברכין דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה עכ''ל וכ''כ הטור וכן פשט המנהג: ומ''ש וחתנים מן המנין. שם (דף ח') מימרא דר' יצחק אמר ר' יוחנן אך מ''ש ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים [נראה פשוט דהא אפילו צרופי לא מצרפינן עבד וקטן בדבר הצריך עשרה כדאיתא ברכות (מ"ז) כ''ש שהם לא יברכו]:

יא
 
וְאֵלּוּ הֵן שֶׁבַע בְּרָכוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַכּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' יוֹצֵר הָאָדָם. שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ [אַתָּה] יְיָ' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ. שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים וַאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה וְרִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה אַהֲבָה אַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת מְהֵרָה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים [מֵחֻפָּתָם] וּנְעָרִים מִנְּגִינָתָם בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה:

 כסף משנה  ואלו הם ז' ברכות כו'. כך הם סדורות בגמרא שם (ז' ח') ורש''י והר''ן ז''ל האריכו בפירושן ולא ראיתי לכותבן שלא להאריך:

 לחם משנה  משמח עמו ישראל ובונה ירושלים. כך כתוב בספרי הדפוס והוא קשה דהא אין חותמין בשתים דהרי הרא''ש ז''ל כתב דאם היה אומר מנחם עמו ישראל ובונה ירושלים דהוה משמע דחתימה בשתים, וכבר עלה בדעתי לקיים זה ולומר דרבינו ז''ל גריס כגירסת בה''ג דדחאה רש''י בפרק שלשה שאכלו כשהקשו התם ממקדש ישראל והזמנים. ותירצו חוץ [מזו] דבה''ג גריס שם ומאי שנא הני תרתי קדושי נינהו ומודה רבי דחתמינן בהו כלומר דמודה רבי דחותמין בשתים היכא דהוו תרי ענייני ולכך הכא דהוו תרי ענייני חד שמחת חתן וכלה דאיירי בה ענין הברכה דקאמר שמח תשמח וכו' ועלה קאמר משמח עמו ישראל והב' ענין בנין ירושלים דעלה קאמר ובונה ירושלים הוו תרי ענייני וחותמין בהן אבל אין דעתי נוחה בזה. ועל כל פנים נראה לי שטעות נפל בספרים וצריך לומר משמח חתן וכלה וכך היא כתובה בגמרא וכן הביאה רבינו בהלכות אישות במקומו:

יב
 
* שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בְּשַׁבָּת אוֹמֵר בָּרוּךְ יְיָ' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְאוֹת וְלִבְרִית קֹדֶשׁ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. [ו] בְּיוֹם טוֹב אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשוֹן וּלְשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וּמַתְחִיל בְּבִרְכַּת רְבִיעִית וְגוֹמֵר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית פּוֹסֵק וְחוֹזֵר לָרֹאשׁ שֶׁהוּא בִּרְכַּת הַזָּן:

 ההראב"ד   שכח ולא הזכיר בשבת או בי''ט כו' עד אינו חוזר. כתב הראב''ד ז''ל טעה בזה דלא גריעא ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ר''ח בעבודה אע''פ שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ''ל:

 כסף משנה  שכח ולא הזכיר וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ט) יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' טעה ולא הזכיר של י''ט אומר ברוך שנתן י''ט וכו' טעה ולא הזכיר של ר''ח אומר ברוך שנתן ר''ח לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה לא מדכרינן בה שמחה ולא חתמינן בה. וזה דעת הרי''ף. ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות וכן דעת רוב המפרשים. וכן משמע מדמספקא ליה בר''ח אלמא דבאינך פשיטא ליה דחתים. ובתר הכי אמר רב מנשיא בר תחליפא לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר''ח בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו ומפרש רבינו חוזר לראש לתחלת ברכת המזון: וכתב הראב''ד טעה בזה וכו' וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ''ל. ורש''י כתב כרבינו דחוזר לתחלת ברכת המזון כדאמרינן עקר רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום ברכה הוא עקירת הרגלים עכ''ל, ומ''ש אבל הכא סיום ברכה וכו' כלומר דהתחלת הטוב והמטיב היינו גמר ברכת המזון כמו שעקירת רגלים הוא גמר תפלה והטעם דברכת הטוב והמטיב אינה עיקר ברכת המזון דהא ביבנה תקנוה. וכתב הרא''ש ז''ל דלא מסתבר ליה דעת הראב''ד דשאני התם דשלש ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת וכל שלא סיים תחנונים חוזר לרצה וכן ברכת המזון חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש ומדכתב רבינו חוזר לראש שהוא ברכת הזן ולא כתב חוזר לראש ברכת המזון יש לדקדק שאינם צריכין לחזור ולזמן וכמו שכתב הטור. ומ''ש וכן בחולו של מועד. כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ראש חדש דשניהם ימים שיש בהם קרבן מוסף ואינן י''ט:

 לחם משנה  שכח ולא הזכיר וכו'. מדברי רבינו ז''ל נראה דצריך בהך ברכה שם ומלכות אע''פ שהוא לא הזכיר בה אלא שם ודאי דמסתמא מלכות נמי בעי דשם בלא מלכות לא מהני מידי. והטור כתב בשם הראב''ד ז''ל דאין לומר בהם שם ומלכות לפי שאינה ברכה קבועה ודומה לברכת המזון שאע''פ שהיא מן התורה אין בה לא שם ולא מלכות. ויש לתרץ לדעת רבינו ז''ל דשאני הכא דהך הזכרה היא באה תמורה להזכרה שאנו מזכירין בתוך הברכה. וכבר כתב הרשב''א הביאו שם הב''י דאע''פ שלא היה בהזכרה שם דהיינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימתה וכיון שכן הרי הוא כאילו היה באותה הזכרה שם ומלכות כיון שהיא בתוך ברכה שיש בה שם ומלכות וכיון דהזכרה זו באה תמורתה צריך שגם בזו יזכיר שם ומלכות:

יג
 
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים שָׁכַח וְלֹא אָמַר יַעֲלֶה וְיָבוֹא אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל בְּרָכָה רְבִיעִית אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן וְאֵינוֹ [ז] חוֹתֵם בָּהּ וּמַתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית וְגוֹמֵר. וְאִם נִזְכַּר אַחַר שֶׁהִתְחִיל בִּבְרָכָה רְבִיעִית גּוֹמֵר אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹזֵר. וְכֵן בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד [ח] וּבַחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, שָׁכַח וְלֹא הִזְכִּיר הָעִנְיָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ חוֹזֵר:

 כסף משנה  ומ''ש ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר. כלומר אפילו נזכר קודם שיתחיל ברכת שלישית אינו אומר שום דבר. והטעם שהרי אמרו בגמרא שבת (כ"ד) גבי חנוכה אינו מזכיר בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה ואע''פ שאנו מזכירין הבו דלא לוסיף עלה:

 לחם משנה  אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית בשבת וכו'. קשה דבגמרא השוו תפלה לאכילה בשבתות וימים טובים וא''כ למה בתפלה כששכח ולא הזכיר קודם שעקר רגליו חוזר לרצה וכאן אם לא התחיל בברכת הטוב והמטיב אין צריך לחזור אלא יזכירנו בברכה בפני עצמה גם בתפלה היה להם לעשות כן. וי''ל דשאני התם כיון דכבר סיימו כל הברכות צריך לחזור אבל הכא שעדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב שצריך לאומרה לא מיקרי סיים כל כך כמו התם וכי תימא היכי עדיפא ברכת הטוב והמטיב מרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שצריך לחזור לראש הא הראב''ד ז''ל לא כתב בהשגות אלא דלא גריעא ברכה רביעית ממי שרגיל אבל שתהא עדיפא לא. וי''ל דודאי עדיפא ואם הראב''ד ז''ל כתב כן [הוא] מפני שכבר התחיל הברכה אבל קודם התחלה עדיפא. אי נמי אמר כן לכל הפחות כלומר אפילו שתחלוק עלי דלא חשיבא לפחות לא גריעא: וכן בחולו של מועד וכו'. היכא שטעה ולא הזכיר בברכה בחול המועד לא ראיתי בגמרא ובמפרשים שיזכירו בברכה בפני עצמה קודם הטוב והמטיב כמו ביום טוב ושבת וראש חודש ולא ידעתי מאי שנא חול המועד מראש חודש ואולי דהוא הדין לחול המועד דהדין כן וצריך עיון: ובחנוכה ופורים שכח ולא הזכיר בברכת המזון אינו חוזר. ואם תאמר הא תינח ברכת המזון דלאו חיובא הוא משום דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל כדאמרו בגמרא אבל בתפלה דהוי חיובא למה כתב רבינו למעלה בהלכות תפלה פרק י''ד דאין מחזירין אותו הא משמע בגמרא דהיכא דהוי חיובא מחזירין אותו. וי''ל דהיינו בראש חדש ושבת דהוי דאורייתא אז מחזירין אותו בתפלה דהוי חיובא אבל בחנוכה דהוי דרבנן לא:

יד
 
מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרֵךְ. אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמַּאֲכָל שֶׁבְּמֵעָיו חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. [ט] נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְכֵן אִם נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ וְלֹא יָדַע אִם בֵּרֵךְ אוֹ לֹא בֵּרֵךְ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ וְהוּא שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:

 כסף משנה  מי שאכל ושכח וכו'. משנה בברכות ס''פ אלו דברים עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל מזון שבמעיו (שם נ"ג:) וכמה שיעור עיכול א''ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה: וכתב ה''ר יונה ז''ל שמשעה שמתחיל להיות רעב אע''פ שלא גמר להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה. וכתב הרא''ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך עכ''ל. ותימה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע''פ שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך: וכן אם נעלם ממנו וכו' חוזר ומברך. משום דברכת המזון דאורייתא ואתא רבינו למימר שאעפ''כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך:

 לחם משנה  נתעכל המזון וכו'. בגמרא (דף נ"ג:) פליגי כמה שיעור עיכול ואמר רבי יוחנן כל זמן שאינו רעב וכותיה קי''ל ולא הוצרך רבינו ז''ל לבארו דממילא משתמע: וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך וכו'. בסימן קפ''ד ובסימן ר''ט כתב מוהררי''ק ז''ל דרבינו כתב דין זה כאן בברכת המזון משום דהוי מן התורה דוקא אבל כל שאר הברכות שנסתפקו אם בירך או לא אינו חוזר ומברך. וצ''ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין (דף ל"ה) דמשמע התם דז' המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם אלא דיליף מז' המינים מה לז' המינים וכו' ואע''ג דאמר שם במסקנא אלא סברא הוא וכו' דמשמע דמהא לא הדר ביה דודאי שבעת המינים הוי מדאורייתא דליכא שום טעמא למיהדר מהא. ואפשר דאיכא טעמא כדכתב הרב''י בסימן ר''ט דודאי אם הוא מן התורה הוה לן למימר דבעינן ג' ברכות ממש ולא ברכה מעין שלש ולכך סבור ודאי דכשאמר בגמרא אלא משבעת המינים רוצה לומר אפילו דתאמר דשבעת המינים הוי מדאורייתא אבל לפי האמת אינו כן. מכל מקום קשה לי דלמאן דאמר נטע רבעי משמע התם בגמרא דאייתר חד הלול לכל דבר נטיעה דטעון ברכה ואע''ג דבגמרא אמרו אלא סברא הוא משמע דמהא לא הדר ואם כן קשה על רבינו ז''ל שפסק בהלכות מעשר שני ונטע רבעי כמ''ד נטע רבעי איך כתב דכל הברכות הוו מדרבנן הא בכל ברכה דנטיעה משמע דהוי מן התורה וצ''ע:



הלכות ברכות - פרק שלישי

א
 
חֲמִשָּׁה מִינִין הֵן. הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִין וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפּוֹן. הַכֻּסְּמִין מִמִּין הַחִטִּין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפּוֹן מִמִּין הַשְּׂעוֹרִים. וַחֲמִשָּׁה מִינִין הָאֵלּוּ כְּשֶׁהֵן שִׁבֳּלִים נִקְרָאִים תְּבוּאָה בְּכָל מָקוֹם. וְאַחַר שֶׁדָּשִׁין וְזוֹרִין אוֹתָן נִקְרָאִין דָּגָן. וּכְשֶׁטּוֹחֲנִין אוֹתָן וְלָשִׁין אֶת קִמְחָן וְאוֹפִין אוֹתָן נִקְרָאִין פַּת. וְהַפַּת הַנַּעֲשֶׂה מֵאֶחָד מֵהֶן הִיא הַנִּקְרֵאת פַּת בְּכָל מָקוֹם בְּלֹא לִוּוּי:

 כסף משנה  חמשה מינין הן וכו'. משנה פרק כל שעה (פסחים ל"ה) אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ובגמרא תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים: ומ''ש וחמשה מינין האלו וכו'. הוא מדתנן (נדרים נ"ה) פרק הנודר מן הירק הנודר מן התבואה אסור בפול המצרי יבש דברי ר''מ וחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין בלבד [משנתנו לא כך היא שנויה וצ''ע]: ומ''ש ואחר שדשין וכו'. בפרק כל שעה (פסחים ל"ה:) ובפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ז) אמרינן מ''ש כשהקדימו בשבלים לכשהקדימו בכרי ואמרו האי אידגן והאי לא אידגן כלומר דכי הקדימו בכרי אידגן. ובסוף משנה דנדרים שכתבתי בסמוך (דף נ"ה) תנן ר''מ אומר הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בה' מינין אבל הנודר מן התבואה אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק ומשמע דרבנן מודו ליה בנודר מן הדגן ולא פליגי עליה אלא בנודר מן התבואה ובהדיא תנן בפ''ק דחלה וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא בחמשת המינים והפת הנעשה מהם וכו':

 לחם משנה  חמשה מינין הם וכו'. בפסחים פרק כל שעה (דף ל"ה) אמרו כוסמין מין חיטים שבולת שועל ושיפון מין שעורין. והקשו בתוספות מההיא שאמר במסכת חלה דהשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין א''כ כיון דמצטרפין עם הכוסמין משמע דכוסמין מין שעורים הם ותירצו דמ''ש בגמרא מין חיטים ר''ל אף מין חיטים וכ''ש מין שעורים. אבל רבינו ז''ל אי אפשר שהוא מפרש כן שאם כן היה לו לפרש ונראה שמתרץ הקושיא כך דכוסמין הם קצת מין שעורים ולכך מצטרפין עם השעורין אבל הם יותר מין חיטים ולכך קאמר כוסמין מין חיטים:

ב
 
הָאוֹכֵל פַּת חַיָּב לְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וּלְאַחֲרֶיהָ אַרְבַּע בְּרָכוֹת. אָכַל דָּגָן שָׁלוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְפָנָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וּלְאַחֲרָיו [א] בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. אָכַל קֶמַח מְבָרֵךְ [ב] לְפָנָיו שֶׁהַכּל וּלְאַחֲרָיו בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

 כסף משנה  האוכל פת וכו'. כך פשוט פרק כיצד מברכין (ברכות ל"ה ל"ח) שעל הפת הוא אומר המוציא ובגמרא איפליגו אי אומר מוציא או המוציא ואסיקנא והלכתא המוציא: אכל דגן שלוק. ברייתא שם (דף ל"ז) הכוסס את החטה מברך עליה בפה''א ומפרש רבינו דהיינו אפי' בשלם כיון שהם שלימים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו וז''ש אכל דגן שלוק כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו ולא חולק ואמר כמו שהוא כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן וכ''כ ה''ר יונה. וכיון שמברכין בורא פה''א מברכין לאחריו בנ''ר. ואע''ג דקתני הכוסס את האורז מברך בפה''א ומשמע דהיינו דוקא אכלו חי שאני התם שדרכו לבשלו שלם ומ''מ צריך עיון למה לא כתב רבינו דין כוסס את האורז: אכל קמח וכו'. (שם ל"ו) קימחא דחיטי רב יהודה אמר בפה''א ורב נחמן אמר שהכל נ''ב. וכתב הרי''ף דפסקו רבוותא כר''נ דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. וגרסינן תו בגמרא א''ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקימחא דשערי מברך שהכל ולכן סתם רבינו וכתב אכל קמח דמשמע קמח מאיזה קמח מה' מינין מברך לפניו שהכל נ''ב וכו':

 לחם משנה  אכל דגן שלוק כמו שהוא וכו'. נראה מדברי רבינו ז''ל דאע''ג דבגמרא (ברכות ל"ז) אמרו הכוסס את החטה סובר הוא ז''ל דהוא הדין לשעורה דמברך בורא פרי האדמה ודלא כדברי הכלבו ז''ל שכתב בשם רבינו הביאו הב''י ז''ל סי' ר''ח דמברך שהכל לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאוכלו ודלא כה''ר דוד אבודרהם ז''ל שכתב שאינו מברך כל עיקר לפי שהוא מאכל בהמה. וא''ת כשהקשו בגמרא בכיצד מברכין (דף ל"ו) למ''ד קמחא דחיטי מברך שהכל מההיא דאמר קמחא דשערי מברך שהכל משמע הא דחיטי מברך בורא פרי האדמה דאל''כ לאשמעינן אפילו דחיטי ומאי קושיא לדעת רבינו ז''ל אימא דאיצטריך לאשמועינן דדוקא קמחא דשערי שהכל הא שערי ממש בורא פרי האדמה ודלא כדברי הכלבו, בשלמא לכלבו אתי שפיר דכיון דאפילו שערי שהכל למה נקט קמחא אלא למעוטי קמחא דחיטי אבל לפירוש רבינו ז''ל קשה וכן לה''ר דוד אבודרהם אימא דנקט קמחא לומר הא שערי אינו מברך כל עיקר וי''ל דעדיף מינה משני דאשמעינן חידושא בקמחא דשערי ממש ולא דאתא לדיוקא:

ג
 
קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁשְּׁלָקוּהוּ וְעֵרְבוּ בְּמַיִם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִים אִם הָיָה עָבֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַאֲכִילָה וּלְלָעֳסוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה [ג] בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה. וְאִם הָיָה רַךְ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לִשְׁתִיָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

 כסף משנה  קמח של אחד מחמשת המינין וכו'. ג''ז שם (דף ל"ח) שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר במ''מ אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה:

 לחם משנה  ואם היה רך וכו'. בגמרא (דף ל"ח) אמרו שאע''פ שהוא מכוין לרפואה ורבינו לא חש להזכירו מפני שסמך על הסתם:

ד
 
קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה בֵּין לְבַדּוֹ בֵּין שֶׁעֵרְבוֹ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּגוֹן לְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן הַדָּגָן שֶׁחִלְּקוֹ אוֹ כְּתָשׁוֹ וּבִשְּׁלוֹ בִּקְדֵרָה כְּגוֹן הָרִיפוֹת וְגֶרֶשׂ הַכַּרְמֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְכָל זֶה הוּא הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה. וְכֵן כָּל תַּבְשִׁיל שֶׁעֵרֵב בּוֹ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בֵּין קֶמַח בֵּין פַּת. בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת:

 כסף משנה  קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו וכו'. ג''ז שם (ל"ו) חביץ קדירה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל רב כהנא אמר במ''מ בדייסא גרידא כ''ע לא פליגי דבמ''מ כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אמר שהכל דובשא עיקר רב כהנא אמר במ''מ סמידא עיקר אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליהן במ''מ. וכתב הרי''ף וכן הלכתא. ומ''ש וכן הדגן וכו'. ברייתא (שם דף ל"ז) אלו הן מעשה קדרה חילקא טרגיס סלת זריז וערסן ופירש''י במ''ק מפרש להו חילקי חיטי דמתברי באסיתא חד לתרי טרגיס חד לתלת זריז חד לארבע ערסן חד לחמש: וכן כל תבשיל וכו' אם עירב בו קמח. מתבאר מתוך מימרא דרב כהנא שכתבתי בסמוך ומשמע שהוא הדין לעירב בו את הפת:

ה
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַמִּין הַזֶּה חָשׁוּב אֶצְלוֹ וְלֹא הָיָה טְפֵלָה. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁעֵרֵב טְפֵלָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה. וְזֶה כְּלָל בִּבְרָכוֹת כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה בֵּין שֶׁהָיְתָה הַטְּפֵלָה מְעֹרֶבֶת עִם הָעִקָּר בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה מְעֹרֶבֶת:

 כסף משנה  וזה כלל בברכות וכו'. משנה שם (דף מ"ד:):

ו
 
כֵּיצַד הִיא הַטְּפֵלָה הַמְעֹרֶבֶת. כְּגוֹן לֶפֶת אוֹ כְּרוּב שֶׁבִּשְּׁלוֹ וְעֵרֵב בּוֹ קֶמַח שֶׁל אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין כְּדֵי לְדַבְּקוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת שֶׁהַלֶּפֶת הוּא הָעִקָּר וְקִמְחוֹ [ד] טְפֵלָה. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּעָרְבִין אוֹתוֹ לְדַבֵּק אוֹ כְּדֵי לִתֵּן רֵיחַ אוֹ כְּדֵי לִצְבֹּעַ אֶת הַתַּבְשִׁיל הֲרֵי זוֹ טְפֵלָה. אֲבָל אִם עֵרֵב כְּדֵי לִתֵּן טַעַם בַּתַּעֲרוֹבוֹת הֲרֵי הוּא עִקָּר. [ה] לְפִיכָךְ מִינֵי דְּבַשׁ שֶׁמְּבַשְּׁלִין אוֹתָן וְנוֹתְנִין בָּהֶן חֵלֶב חִטָּה כְּדֵי לְדַבֵּק וְעוֹשִׂין מֵהֶן מִינֵי מְתִיקָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַדְּבַשׁ הוּא הָעִקָּר:

 כסף משנה  ומ''ש כיצד היא הטפלה המעורבת עם העיקר וכו'. שם (דף ל"ט) אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן תבשילא דסילקא דלא מפשו קימחא בפה''א דליפתא דמפשו קימחא טפי במ''מ והדר אמר אידי ואידי בפה''א והאי דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא עבדי: ומ''ש אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר. הוא מדאמרינן בפ' משילין (לח:) מידי דעביד לטעמא לא בטיל: ומ''ש לפיכך מיני דבש וכו'. נראה מדברי רבינו שאם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ''מ ולפי זה ה''ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר''ד. ואיכא למידק שהרי כתב שאם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר והדבש כיון שהוא בא ליתן טעם בתערובות הוא עיקר ועליו יש לברך. ואפשר שכיון שהדברים המתרקחים הם נתנים לתוך הדבש אינם מתבטלים לגבי דידיה שלא באו לדבק לבד וכיוצא בהם דס''ד דבש תשמיש לדבר המרוקח ודמי לפירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה על ידי המים ומברכין עליהם ברכתן הראויה להם ולא ברכת המים ה''נ דכוותה:

ז
 
כֵּיצַד הִיא הַטְּפֵלָה שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת. הֲרֵי שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכל דָּג מָלִיחַ וְאָכַל הַפַּת עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַמֶּלַח גְּרוֹנוֹ וּלְשׁוֹנוֹ הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת וכו'. משנה (שם דף מ"ד) הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפילה לו:

 לחם משנה  הרי שצריך לאכול. כלומר שאכל פירות מתוקים שהם פירות גינוסר כדאמר בגמרא (דף מ"ד) וצריך עתה לאכול מליח להסיר המתיקות:

ח
 
הַפַּת שֶׁפָּתַת אוֹתָהּ פִּתִּים וּבִשְׁלָהּ [ו] בִּקְדֵרָה אוֹ לָשָׁהּ בְּמָרָק. אִם יֵשׁ בַּפְּתִיתִין כְּזַיִת אוֹ שֶׁנִכָּר שֶׁהֵן פַּת וְלֹא נִשְׁתַּנָּה צוּרָתָהּ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה הַמּוֹצִיא. וְאִם אֵין בָּהֶן כְּזַיִת אוֹ שֶׁעֻבְּרָה צוּרַת הַפַּת בַּבִּשּׁוּל מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת:

 כסף משנה  הפת שפתת אותה וכו'. לשון זה הוקשה לרוב חכמי זמננו דמשמע דקשיא רבינו דידיה אדידיה שבתחלה כתב דבחד לטיבותא דליהוי בהו דהיינו יש בהם כזית אע''פ שנשתנה צורתה או לא נשתנה צורתה אע''פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר קתני דבחדא לריעותא דליהוי בהו דהיינו אין בהם כזית אע''פ שלא נשתנה צורתה או שנשתנה צורתה אע''פ שיש בהם כזית מברך במ''מ. והרב מהרר''י ן' שושן כתב וז''ל בישל פתיתין או לשן במרק אם הם כזית אפילו נשתנה צורת הפת המוציא, אם הם פחות מכזית וצורת פת בהם גם בזה יברך המוציא, אם אין בהם כזית ונשתנה צורת הפת יברך במ''מ, אם אין בהם כזית אבל עברה צורת הפת שזהו איבוד יותר מנשתנה הנזכר מברך במ''מ. ואמר רבינו בחלוקה הרביעית בבישול לפי שלישה במרק ישנה ולא יעביר ולכן שינה דרכו שאמר תחלה בישול ולישה במרק עכ''ל הריב''ש וגם כי הוא מתיישב קצת בלשון רבינו לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך. וה''ר יהושע מבני בניו של רבינו כתב אומרו בסוף או שעברה צורת הפת פירושו אם עברה צורת הפת ועם זה יסכים למה שאמר בתחלה וה''ק אם אין בפרורין כזית אם עברה צורת הפת מברך במ''מ, ומצינו בכתוב או במקום אם או נודע כי שור נגח הוא או נודע אליו חטאתו וזה מסכים להלכה דגרסינן (שם ל"ז:) אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא ואי לא במ''מ רב ששת אמר אפילו פרוסות שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא עכ''ל: ומצאתי שכתב הרב המובהק מהרר''י פאסי ז''ל שגדולי ספרד היו אומרים שטעות הוא שנפל בספרים בסוף לשונו והכי הל''ל ואם אין בהם כזית ועברה צורת הפת בבישול, ומ''מ הנראה לו ז''ל ליישב הלשון הוא שיש לחלק בין שינוי להעברה ששינוי הוא שינוי מה אבל העברה העברת כל הצורה מכל וכל הוא, וזהו נראה שדקדק בלשונו ברישא כתב אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה שר''ל שאם יש בפתיתין כזית אע''פ שיש שינוי מה או שאין בהם כזית אלא שאין בהם שינוי כלל וניכר שהם פת ולזה כפל לשונו שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה ר''ל שניכר היטב ולא נשתנה כלל מברך המוציא אבל אם אין בהם כזית אע''פ שלא עברה מכל וכל אלא שנשתנה או אע''פ שיש בהם כזית אם עברה מכל וכל בבישול ר''ל שבחלוקת הבישול שייך העברה שבלישה במרק לא שייך כי אם שינוי אמנם בבישול שייך שינוי לבד כשהבישול חלש אמנם כשהוא חזק שייך העברת הצורה מכל וכל ואז אפילו שיהיה בפתיתין כזית מברך במ''מ ולא המוציא ונמצא לפי דרך זה שהשוה הרמב''ם בישול למרק בצד וחילק ביניהם מצד השוה בשינוי המשותף ביניהם וחלקם בהעברה הנמצאת בבישול ולא בלישה במרק ובזה המיצוע יש מקום להרמב''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''י ז''ל ששניהם רש''י והרמב''ם דבר אחד להם והחילוק הזה אפשר שגם רש''י יפרש אותו עכ''ל. והעיד ז''ל שלשון זה נשאל בפומבי רבתי של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול מהרר''י אברבנאל ז''ל בהיותו לומד בישיבת הרב הגדול מהרר''י אבוהב ז''ל ושהרב מהרר''י פאסי ז''ל הגיד לפניהם יישוב זה ויכשר בעיניהם מכל אשר הוגד שם והוא הוא דרך מהר''ר יהודה ן' שושן ז''ל וגם זה דעת מורי הרב הגדול מהר''י בי רב ז''ל שכתב וז''ל בתוספות הקשו דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הם בכזית וכו' והרבה ליישב אלו הסוגיות שבגמרא דידן והירושלמי ועשה ג' חלוקות האחד אם יש בפתיתין כזית אע''פ שיהיה בו אי זה שינוי מברך המוציא ואם ניכר שהוא פת ואין בו שינוי כלל אע''פ שהיה פחות מכזית [מברך] המוציא אבל אם יש בו אי זה שינוי ואין בהם כזית או אפילו יהיה בהם כזית אם עברה מהם צורת הפת לגמרי מברך במ''מ דדוקא בשיש בו קצת שינוי אם יש בפתיתין כזית מברך המוציא אבל אם עברה צורתם לגמרי אפילו יהיה בו כזית מברך בורא מיני מזונות עכ''ל: ולי נראה לומר דהכי פירושו הפת שפתת אותה פיתין ובשלה או לשה והתחיל לפרש למאי דסליק מיניה דהיינו אם לשה וכתב שבחדא לטיבותא דליהוי ביה דהיינו שיהא בפתיתין כזית אע''פ שנשתנה צורת הפת או שניכר שהן פת אע''פ שאין בהם כזית מברך המוציא והדר מפרש מאי דפתח ביה דהיינו אם בישלה וכתב דבחדא לריעותא דליהוי בה דהיינו אין בו כזית אע''פ שניכר שהוא פת או שעברה צורת הפת בבישול אע''פ שיש בו כזית מברך במ''מ. ולמד רבינו בבא דלשה במרק ממ''ש בסמוך (ברכות ל"ז) אמר רב יוסף האי חביצא וכו' וכרב האי ורב נתן בעל הערוך שפירשו דחביץ היינו שלש הפירורין במרק בלי בישול ואמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך המוציא ופירש רבא דבריו דהיינו בדאיכא עליה תוריתא דנהמא ופסק הרי''ף והלכתא כרב ששת ורבא הרי שאע''פ שאין בהם כזית כיון דאיכא עליה תוריתא דנהמא מברך המוציא ובאית בהו כזית לא פליג רב ששת ארב יוסף דמברך עליהם המוציא אע''ג דלית עלייהו תוריתא דנהמא דהא לאוסופי אדרב יוסף אתא ולא לגרועי ותוריתא דנהמא דקאמר רבא לא קאי אלא אאין בפירורין כזית. ובבא שנייה למדה רבינו מדתניא התם (שם ל"ז) הכוסס את החטה מברך עלי' בפה''א טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ושלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך במ''מ וברכה אחת מעין שלש. וכתב רבינו יונה דמפרש בירושלמי דפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית ואין הפרוסות קיימות היינו אין בהם כזית וסובר רבינו דאף ע''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית כנ''ל:

 לחם משנה  הפת שפתת אותה פיתין וכו'. כבר נודע הקושיא אשר בלשון זה אל הרב מוהררי''ק ז''ל בא''ח סי' קכ''ח והתירוץ שתירץ עליו מוהרר''י פאסי ז''ל והוא הקשה עליו דאין לדברים האלו שרש בגמרא ונראה דשרשו הוא שהוקשה לרבינו ז''ל ההיא ברייתא (דף ל"ז) דכוסס את החטה כו' טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא וכו' אם אין הפרוסות קיימות וכו' דהיכי סתם דכשאין הפרוסות קיימות כלומר שאין בו כזית מברך בורא מיני מזונות היה לו לבעל הברייתא לחלק ולומר דהיכא דאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא אע''ג דליכא כזית וכמו שהוקשה לה''ר יונה ז''ל קושיא זו ורבינו תירץ כפי דרך מוהרר''י פאסי זלה''ה דברייתא אליבא דרב ששת פירושה הכי בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית בין דליכא כזית אבל בזמן שאין הפרוסות קיימות כלומר דעברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית בין דליכא כזית אין מברכין משום דעברה צורתו ולהכי לא חלק בעל הברייתא בין דאיכא כזית בין דליכא כזית ומכאן יצא לו לרבינו ז''ל דהיכא דעברה צורתו לגמרי מברך בורא מיני מזונות אפילו דאיכא כזית כדי ליישב הברייתא דאי הוה כפי מאי דמשמע מפשט הגמרא דהיכא דאיכא כזית אפילו דנשתנה מברך המוציא א''א ליישב הברייתא ולומר בזמן שהפרוסות קיימות ר''ל דלא נשתנו דא''כ תיקשי היכא דאין הפרוסות קיימות דנשתנו אמאי אמר דרך סתם דאינו מברך המוציא היה לו לומר דהיכא דאיכא כזית מברך. ולפ''ז מה שאמר בירושלמי בזמן שהפרוסות קיימות שר''ל דאיכא כזית היינו אליבא דרב יוסף ולא אליבא דרב ששת. ודרך זה של הרב מוהרר''י פאסי ז''ל מתחוור דלדעת מוהררי''ק ז''ל קשה חדא היכי פתח בבישול ולישה ואינו מפרש אלא לישה לחודא דא''כ לא הוה ליה למפתח אלא בלישה לחודא. ועוד מנין לו לרבינו ז''ל דבזמן שהפרוסות קיימות דברייתא איירי דאיכא תוריתא דנהמא אדרבא מדברייתא לא חלקה משמע דבכל ענין מברך המוציא. ואני בעניי נ''ל לומר דרך אחר ולחלק בין היכא דהשינוי מחמת בישול להיכא דהשינוי הוא מחמת עצמו כלומר שהפת מפני יושנו נשתנה מצורתו לא שהגיע למדרגת פת שעפשה דודאי אז אין מברכין עליו אלא שהכל כמבואר לקמן בפ''ח אלא נשתנה צורתו מחמת יושנו דאז ודאי מברכים עליו המוציא היכא דאיכא ביה כזית דכיון דהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת וכמו שכתב רבינו יונה ז''ל גבי פת שאינו מהודר אבל כשנשתנה מחמת בישול כיון שהבישול היה כ''כ שהגיע לשנות צורת הפת הוה ליה כמו תבשיל ומברך עליו מיני מזונות. ומפני כן כתב רבינו ז''ל למעלה או שניכר צורת הפת ולא נשתנה צורתו ולא כתב לא נשתנה מחמת בישול אלא לא נשתנה לבד לומר דדוקא משום דלא נשתנה הא אם נשתנה אי איכא כזית דוקא מברכים משום דלא בא השינוי מחמת הבישול ולמטה כתב ואם אין בהם כזית כלומר ונשתנה מחמת עצמו או שעברה צורת הפת בבישול אפילו דאיכא כזית אין מברכים המוציא משום דעברה צורתו בבישול ודייק רבינו שכתב למטה בבישול וכל לשונו הוא מדוקדק אלא דהוי דוחק לומר דהיכי תיסק אדעתין דמשום יושנו דלא נברך עליו ועדיין עומד בטעמו שלא נתעפש. ואפשר דיצא לו לרבינו ז''ל חילוקנו זה לתרץ הברייתא שהבאתי מן הפרוסות קיימות וכו' וכמו שהקשיתי ובכי הא אתי שפיר דהתם ברייתא איירי בבישול ולכך קאמר בזמן שהפרוסות קיימות שלא נשתנו צורתם מחמת הבישול בין דאיכא כזית בין דליכא כזית מברך המוציא בזמן שהפרוסות קיימות כלומר שנשתנו מחמת הבישול אז אפילו דאיכא כזית מברכים עליה במ''מ ומאי דאמר והוא דאיכא תוריתא דנהמא דמשמע דהיכא דליכא תוריתא דנהמא דאיכא כזית מברכין איירי בנשתנה הפת מחמת עצמו כנלע''ד:

ט
 
עִסָּה שֶׁנֶּאֱפֵית בַּקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁהָעַרְבִיִּים שׁוֹכְנֵי הַמִּדְבָּרוֹת אוֹפִים הוֹאִיל וְאֵין עָלֶיהָ צוּרַת פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְאִם קָבַע מְזוֹנוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְכֵן עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ בִּדְבַשׁ אוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּחָלָב אוֹ שֶׁעֵרֵב בָּהּ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ וְהִיא הַנִּקְרֵאת פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין [ז] אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פַּת מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת. וְאִם קָבַע סְעֻדָּתוֹ עָלֶיהָ מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא:

 כסף משנה  עיסה שנאפת וכו'. שם (דף ל"ח) א''ל אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה א''ל מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכין עליה בורא מ''מ מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך עליה המוציא וג' ברכות ומפרש רבינו דכובא דארעא היינו עיסה שנאפת בקרקע: וכן עיסה שלשה וכו'. שם (דף מ"ב) רב יהודה הוה עסיק לבריה בי רב יהודה בר חיננא אייתי לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא א''ל מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא קא מברכיתו א''ל אין דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברך עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כר' מונא א''ל אין הלכה איתמר ואסיקנא דאי קבע סעודתיה עילויה מברך המוציא ומפרש שם בגמרא שאע''פ שזה לא קבע סעודתיה עליו כיון שאכל שיעור שאחרים קובעים אכילתן בכך טעון ברכת המזון. ומפרש רבינו דפת הבאה בכסנין היינו עיסה שלשה בדבש וכו' או שעירב מיני תבלין וכו'. והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן מים הרבה אע''פ שנתן ג''כ שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי מים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שלשה בדבש דאם לא כן הל''ל עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דמדכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפ''ה מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ואפ''ה אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך ע''כ דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערובות ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אא''כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובות ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר:

 לחם משנה  עיסה שנאפת בקרקע וכו'. בפרק כיצד מברכין (דף ל"ח) אמרו מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ובריך המוציא [ושלש ברכות] אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והבית יוסף סי' קס''ח אומר אליבא דבעל הטורים ז''ל דרב אשי פליג אדלעיל וסבר דכיון דהוי לחם לענין פסח הוא הדין לענין המוציא ובכל גווני מברכין עליו אע''ג דלא קבע סעודה עליה אבל רבינו ז''ל אין דעתו כן דהוא פסק שם דיוצא ידי חובתו בפסח והכא פסק דוקא היכא דקבע אבל היכא דלא קבע לא. וא''ת א''כ דאין ללמוד דין המוציא מדין פסח מה הקשה שם (דף ל"ז:) אביי לרב יוסף גבי חביצא אלא מעתה לתנא דבי רבי ישמעאל וכו' וכ''ת ה''נ והתניא לקט מכולן כזית וכו' ואם מצה היא אדם יוצא ידי חובתו בפסח מ''ש דמקשי ליה דמדהוי לחם לענין פסח מברכין המוציא ומאי קושיא נימא דאע''ג דלענין פסח הוי לחם לענין המוציא בתר קביעותא אזלינן דומיא דטרוקנין ולא תיקשי לרב יוסף מידי דקאמר דאין מברכין בכזית דהיינו היכא דלא קבע סעודתיה עלוייהו. וי''ל דבשלמא בטרוקנין אע''ג דהוי לחם לענין מצה מ''מ כיון דאין דרך בני אדם לאוכלו כך בעו קביעותא לענין המוציא אבל הכא דודאי דרך בני אדם לאכול כך שיהיו מפוררין אע''ג דלית בהו כזית ואף אם הוא לחם לענין המוציא הכא לא בעי קביעותא:

י
 
אֹרֶז [ח] שֶׁבִּשְּׁלוֹ אוֹ שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְעֹרָב עִם דָּבָר אַחֵר אֶלָּא אֹרֶז לְבַדּוֹ. אֲבָל פַּת דֹּחַן אוֹ פַּת שֶׁל שְׁאָר מִינֵי קִטְנִית בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

 כסף משנה  אורז שבישלו וכו'. ג''ז שם (דף ל"ז) טחנו לאורז אפאו ובישלו אע''פ שהפרוסות קיימות מברך בתחלה במ''מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש והתניא לבסוף ולא כלום ואסיקנא תני בהדי קמייתא ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וכתב הרי''ף וקי''ל דכל ולבסוף ולא כלום מברך בנ''ר עכ''ל: וכתב עוד הרי''ף וה''מ בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע''י תערובות לא דקי''ל בהא כרב ושמואל (שם ל"ז) דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ''מ דליכא מאן דפליג עלייהו וכתב עליו הרא''ש ז''ל דהיינו כשהרוב מין אחר דבכה''ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ''מ: ומ''ש רבינו אבל פת דוחן וכו'. כ''כ הרי''ף ז''ל וטעמו לפי שדרך הגמרא להזכיר אורז ודוחן בהדי הדדי ובהאי ברייתא לא הזכיר דוחן אלמא דדוקא אאורז מברך במ''מ אבל לא אדוחן ואע''ג דתניא התם (שם דף ל"ז) הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה דמשמע דפת אורז שוה לפת דוחן י''ל דברייתא לאו לענין נוסח ברכות איתניא אלא לענין שצריך לברך תחלה וסוף כשם שמעשה קדרה צריך לברך תחלה וסוף ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאורז בתחלה במ''מ כמפורש באידך ברייתא ודוחן שהנ''ב. וה''ר יונה כתב דהיינו טעמא משום דא''ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא ואע''ג דלא קי''ל כוותיה מ''מ כיון דאשכחן דאיכא מאן דס''ל דאורז מין דגן הוא ולא ס''ל הכי בדוחן אלמא דאין דינם שוה ודוקא באורז מברך במ''מ אבל לא בדוחן עכ''ל. ומ''מ למדנו מדאותבה בגמרא לרב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברך עליו במ''מ דמשמע הא אורז אין מברך עליו במ''מ מהך ברייתא דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן למדנו שדין פת אורז ודין האורז המבושל שוה ומינה דפת קטנית וקטנית מבושלים דינם שוה וכמ''ש רבינו. ודע שדעת ה''ר יונה והרא''ש ז''ל לומר דאורז ודוחן דינם שוה ומברך על שניהם במ''מ ובנ''ר. והוסיף עוד רבינו יונה ז''ל שה''ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זיין כגון פניז''ו בלעז שמברך עליהם בורא מיני מזונות ובורא נפשות:

 לחם משנה  פת דוחן וכו'. ואע''ג דבגמרא (דף ל"ז) אמרו דמברך כמעשה קדרה תירצו כמעשה קדרה ולא כמעשה קדרה אמרינן הא משום דלא איתותב שמואל אלא גבי אורז בלבד כדכתבו התוספות:

יא
 
כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בַּתְּחִלָּה הַמּוֹצִיא מְבָרְכִין לְאַחֲרָיו בַּסּוֹף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כְּסִדְרָהּ אַרְבַּע בְּרָכוֹת. וְכָל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מְבָרְכִין בַּסּוֹף לְאַחֲרָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ חוּץ מִן הָאֹרֶז:

 כסף משנה  כל שמברכין וכו' עד חוץ מן האורז. מתבאר בפרק כיצד מברכין ממשמעות הסוגיות. והרא''ש ז''ל כתב פרק הנזכר ירושלמי כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אומרים אחריו שלש ברכות א''א לפניו המוציא. ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י''ל דסבר דפליג אגמרא דידן ונתן טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות:

 לחם משנה  חוץ מן האורז. אבל פת בכסנין מברך לבסוף ברכת המזון ומ''ש בפרק כיצד מברכין (דף מ"א:) שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו אלא פת הבאה בכסנין איירי כשהביאו בתוך הסעודה כדכתבו התוס':

יב
 
[ט] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאָכַל מִכְּזַיִת וּלְמַעְלָה אֲבָל אָכַל [י] פָּחוֹת מִכְּזַיִת בֵּין מִן הַפַּת בֵּין מִשְּׁאָר אוֹכְלִין. וְהַשּׁוֹתֶה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית בֵּין מִן [כ] הַיַּיִן בֵּין מִשְּׁאָר מַשְׁקִין. מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה בְּרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין וּלְבַסּוֹף אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלָל:

 כסף משנה  במה ד''א בשאכל מכזית ולמעלה וכו'. נתבאר בראש הלכות אלו. והא דאמרינן בפחות מכשיעור מברך לפניו ולא לאחריו אע''ג דבריש כיצד מברכין (שם דף ל"ה) ילפינן ברכה לפניו מק''ו מברכה דאחריו וא''כ כיון שאינו מברך לבסוף לא הו''ל לברך בתחלה כבר כתבתי בראש הלכות אלו דלאו ק''ו גמור הוא אלא מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה כ''כ התוספות והרא''ש ז''ל. ואכתי קשיא לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא. ונ''ל שלכך אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך. ומ''ש רבינו דשיעורא דמשקין ברביעית טעמו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין אסורין ברביעית דומיא דאוכלין בכזית:

יג
 
וְזוֹ הִיא בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְשֶׁהִנְחַלְתָּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ רַחֵם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה. וּבְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אוֹמֵר בִּבְרָכָה זוֹ בִּכְלָלָהּ מֵעֵין קְדֻשַּׁת [ל] הַיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּזְכִּיר בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן:

 כסף משנה  וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו'. מימרא דרב דימי בסוף פרק כיצד מברכין (שם דף מ"ד): ומ''ש ובשבתות וכו'. כתב רבינו יונה בפרק הנזכר דהכי איתא בירושלמי וכ''כ ה''ר מנוח וכתב שרבינו משולם לא היה מזכירו וכתב ה''ר מנוח דאפשר דדוקא בימי רבותינו שהיו קובעין על היין אבל אנו שאין אנו קובעין לא מדכרינן ואין זה כדאי לבטל דברי הירושלמי:

 לחם משנה  על הארץ ועל המחיה. וא''ת אמאי לא אמר על המחיה ועל הארץ כדפתח מחיה תחלה. וי''ל דה''ק על הארץ דמפקא מחיה כדאמרו בגמרא כי היכי דלא ליהוי חותם בשתים ולכך הזכיר ארץ תחלה:



הלכות ברכות - פרק רביעי

א
 
כָּל הַמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ [א] בַּמָּקוֹם שֶׁאָכַל. אָכַל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם שֶׁפָּסַק וִיבָרֵךְ. אָכַל כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד [ב] יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. שָׁכַח לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו מְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר. וְאִם הָיָה מֵזִיד חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ. וְאִם בֵּרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם בֵּרֵךְ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד אוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. [ג] וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְלֹא בְּרָכָה שֶׁמֵּעֵין שָׁלֹשׁ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּבַמָּקוֹם שֶׁאָכַל:

 כסף משנה  כל המברך וכו'. מתבאר מתוך מה שאכתוב בסמוך. ודעת רבינו כדעת רשב''ם בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"א:) דברכה מעין ג' טעונה ברכה במקומו והביאו שם בתוספות ראיות לדבריו אבל הרי''ף כתב דדוקא מיני דגן טעונין ברכה במקומם וכן דעת הרא''ש ז''ל: אכל כשהוא מהלך וכו'. ברכות (דף נ"א:) ס''פ שלשה שאכלו א''ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא האוכל ומהלך מברך מעומד וכשהוא אוכל מעומד מברך מיושב וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך והלכתא בכולהו יושב ומברך: שכח לברך וכו'. משנה סוף פרק אלו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך בש''א יחזור למקומו ויברך ובה''א יברך במקום שנזכר עד אימתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו וכבר כתבתי סוף פרק ב' כמה שיעור עיכול ובגמרא (שם נ"ג:) אמר רב זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד''ה יחזור למקומו ויברך: ומ''ש ואם בירך וכו'. פשוט הוא דקנסא הוא דקנסוה במזיד לחזור למקומו שאכל אבל בדיעבד יצא: ומ''ש וכן אם בירך כשהוא עומד וכו':

ב
 
מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא אוֹ לֹא בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִן הַתּוֹרָה. שָׁכַח לְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. אִם נִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא גָּמַר סְעֻדָּתוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ וְאִם נִזְכַּר [ד] לְאַחַר שֶׁגָּמַר אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

 כסף משנה  מי שנסתפק לו אם בירך וכו' אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה. כך הוא הגירסא הנכונה לאפוקי מהטור שכתב בסימן קס''ז בשם רבינו שחוזר ומברך ונחלק עליו. ולענין ברכת המזון הוא שכתב רבינו בסוף פ''ב שחוזר ומברך לפי שהיא מן התורה: שכח לברך המוציא וכו'. בפ''ג שאכלו (שם דף נ"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א''ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך ודחי ליה דכיון דאידחי אידחי. והאי בעיא ע''כ בברכת המוציא היא דאילו בברכת המזון משנה שלימה היא בפרק אלו דברים:

ג
 
* הָיָה אוֹכֵל בְּבַיִת זֶה וּפָסַק סְעֵדָּתוֹ וְהָלַךְ לְבַיִת אַחֵר. אוֹ שֶׁהָיָה אוֹכֵל וּקְרָאָהוּ חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ וְיָצָא לוֹ לְפֶתַח בֵּיתוֹ וְחָזַר הוֹאִיל [ה] וְשִׁנָּה מְקוֹמוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה הַמּוֹצִיא וְאַחַר כָּךְ יִגְמֹר סְעֻדָּתוֹ:

 ההראב"ד   היה אוכל בבית זה כו' עד יגמור סעודתו. כתב הראב''ד ז''ל הפליג בזה דכל לפתח ביתו לאו עקירה היא וכל שכן אם רואה מקומו שאינה עקירה כלל עכ''ל:

 כסף משנה  היה אוכל בבית זה וכו'. ברייתא ריש ערבי פסחים (פסחים ק"א:) שינוי מקום צריך לברך ודעת רבינו דמיתניא בין בדברים הטעונים ברכה במקומם בין בדברים שאין טעונין ברכה במקומם וכמו שאבאר בסמוך: ומ''ש או שהיה אוכל וכו'. תוספתא דברכות כתבוה התוספות בפרק הנזכר ב''ה שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך לברך לכתחילה. ונ''ל שרבינו מפרש דהא דתניא שאם הפליג צריך לברך למפרע היינו לומר שאם פירש והרחיק ממקום סעודתו צריך לברך למפרע אבל אם לא הפליג כלומר שלא הרחיק הרבה ממקום סעודתו אלא מפינה לפינה אינו צריך לברך וזהו שכתב או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע וכו' כלומר דמאחר שיצא מפתח ביתו ה''ל כהפליג דהיינו שינה מקומו וצריך לברך אבל אם דבר עמו בתוך הבית אע''פ ששינה מקומו מפינה לפינה אינו צריך לברך וכדקתני רישא דברייתא קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך למפרע: וכתב הראב''ד הפליג בזה וכו' שאינה עקירה כלל עכ''ל. ואין כאן מקום לתמוה דכיון שיצא מביתו הוי שינוי מקום וצריך לברך: ויש לדקדק למה כתב רבינו היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' הרי בכלל בבא דחברים שהיו יושבים [הוא. וי''ל דמבבא דחברים שהיו יושבין] לא שמעינן אלא כשהם יוצאין טעונים ברכה למפרע וכו' אבל היכא דיצאו בלא ברכה ואח''כ חזרו לא משתמע מינה אם צריכין לברך למפרע כשיחזרו למקומם אם לאו ולכן כתב שאם היה אוכל בבית זה והלך לבית אחר ופסק סעודתו או שהיה אוכל וקראו חבירו וכו' וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע, ואעפ''י שכתב בבא זו הוצרך לכתוב בבא דחברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן וכו' להשמיענו שאם הניחו שם זקן או חולה א''צ לברך לא כשהם יוצאים ולא כשהם חוזרים. ואין לדקדק אמאי נקט רבינו ברישא לישנא דהיה אוכל בבית זה דמשמע דמיירי בבעל הבית ובבא דסיפא נקט לישנא דחברים שהיו יושבים לאכול דההיא דחברים שהיו יושבים לאכול הכי הוי לישנא דברייתא בפרק ע''פ וההיא דהיה אוכל בבית זה וכו' הוי לישנא דברייתא דיומא דמיתניא בלשון יחיד דיבר עם חבירו והפליג וכן לישנא דתוספתא דברכות נמי הוי בלשון יחיד ורבינו כתב בלשון השנוי בברייתות או קרוב לו ולענין דינא לא שאני לן בין יחיד לרבים דבין יחיד בין רבים אם רוצה לשנות מקומו מברך כשהוא יוצא למפרע וכשהוא חוזר מברך לכתחילה ואם לא בירך כשיצא צריך לברך כשיחזור ואם הניחו שם זקן או חולה בין שהיו יוצאים רבים בין שהוא יחיד א''צ לחזור ולברך. ואפשר עוד דברישא נקט לשון יחיד כי היכי דלא ליצטרך לפלוגי בין הניח שם מקצת חברים ללא הניח. וגם נראה דאין לדקדק בזקן או חולה דנקט דלישנא דברייתא נקט ולפי האמת בהניחו שם מקצת החברים סגי אפילו אינן לא זקן ולא חולה והיינו דבברייתא שאכתוב בסמוך מפליג ר' יהודה בין הניחו שם מקצת חברים ללא הניחו ולא אדכר זקן או חולה הילכך ע''כ לומר דברייתא דקתני הניחו שם זקן או חולה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט אם כולם בחורים ובריאים אין דרך ליעקר קצתם לקראת חתן וכלה ולישאר קצתם אבל אין ה''נ שאע''פ שכולם בחורים ובריאים אם נעקרו קצתם ונשארו קצתם אינם טעונים ברכה לא כשהם יוצאין ולא כשהן חוזרין דכיון דנשארו קצתם שם לא נעקר קביעותם:

ד
 
חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים לֶאֱכל וְיָצְאוּ לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה. אִם הִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן וְגוֹמְרִין סְעֻדָּתָן וְאֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם לֹא הִנִּיחוּ שָׁם אָדָם כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין צְרִיכִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין צְרִיכִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה:

ה
 
וְכֵן אִם הָיוּ מְסֻבִּין בִּשְׁתִיָּה אוֹ לֶאֱכל פֵּרוֹת. שֶׁכָּל הַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ הֲרֵי פָּסַק אֲכִילָתוֹ וּלְפִיכָךְ מְבָרֵךְ לְמַפְרֵעַ עַל מַה שֶּׁאָכַל וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שְׁנִיָּה לְכַתְּחִלָּה עַל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכל. וְהַמְשַׁנֶּה מְקוֹמוֹ מִפִּנָּה לְפִנָּה בְּבַיִת אֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אָכַל * בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה וּבָא לֶאֱכל בְּמַעֲרָבָהּ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

 ההראב"ד   במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך. כתב הראב''ד ז''ל והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך עכ''ל:

 כסף משנה  (ד-ה) חברים שהיו יושבים וכו'. שם (פסחים ק"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך מאי טעמא לקיבעא קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי חברים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה בד''א בזמן שהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרים טעונין ברכה לכתחילה קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחילה אמר ר' יהודה בד''א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל אם לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. וכתב הרי''ף וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דת''כ ואף על גב דשני רב נחמן לא סמכינן אשינויא. וכתב עליו הרא''ש ז''ל ולא ידענא למה כתב הרי''ף לא סמכינן אשינויא דרב נחמן אין שינויא בגמרא מבורר יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות רבי יהודה ופליג את''ק וא''כ ברייתא קמייתא דפריך מינה לרב חסדא יחידאה היא ואמאי פסיק כיחידאה עכ''ל. ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ד כ"ה) דאיפלגו ריב''ל ור' יוחנן דלריב''ל כל מקום שאמר ר' יהודה בד''א אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן קאמר שהוא לחלוק וכתבו התוספות והר''ן פרק בני העיר דריב''ל ור''י הלכה כריב''ל וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר' יהודה ות''ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רב נחמן דאפשר לרב חסדא למימר דס''ל דבמה ד''א לחלוק והוא דאמר כת''ק וההיא ברייתא כרבי יהודה ומכיון דקי''ל דבמה ד''א לפרש ממילא קם לה הלכה כרב ששת ושינויא דרב נחמן לא סמכינן עלה. ודע שבגמרות שלנו גרסינן תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו אינן צריכים לברך וכתב הרא''ש ועוד דת''כ דרב חסדא, וי''ס שכתוב בהם ת''כ דרבי יוחנן וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים גאון ולא נהירא לי גירסא זו עכ''ל הרא''ש. ונ''ל דאפילו אי גרסינן ת''כ דרב חסדא ל''ק להרי''ף דאיכא למימר מדלא אותבוה מינה לרב ששת אלמא דלא קשיא ליה מההיא ברייתא דיחידאה היא ורב ששת כת''ק א''נ דהוה קים ליה לגמרא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא ולפיכך לא היתה כדאי לאותובי מינה. כך נ''ל לדעת הרי''ף ורבינו ז''ל כהרי''ף ז''ל, וז''ש וכן אם היו מסובין לשתייה או לאכול פירות כלומר דאין חילוק בין מידי דסעודה ליין ופירות בכולהו שינוי מקום צריך לברך. אבל נשאר לדקדק בלשון רבינו דוכן משמע דלאשמועינן חידושא אתא ואיפכא הוא דהא בפירות אפילו רב חסדא מודה דצריך לחזור ולברך ובמידי דסעודה דהיינו דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הוא דפליג. ויש לומר דאכילה דלעיל הייתי מפרש מידי דאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם ואתא לאשמועינן דה''ה לשתיית יין ואכילת פירות שבעת המינין שהם טעונין ברכה לאחריהם במקומן כמ''ש בראש פרק זה דצריך לחזור ולברך ולא אמרינן לקבעיה קמא הדר: ומ''ש והמשנה מקומו וכו'. שם (פסחים ק"א:) יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית מבית אבל ממקום למקום לא ותניא כוותיה: אכל במזרחה וכו'. ירושלמי סוף פרק כיצד מברכין: וכתב הראב''ד והוא שלא היה דעתו מתחילה לכך עכ''ל. כוונת הראב''ד ז''ל לפרש הירושלמי דהיינו כשבעת שבירך בתחלה היה דעתו לגמור סעודתו במזרחה של תאנה ואח''כ נמלך לגמור סעודתו במערבה ולא שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול כדברי ה''ר בעל מ''ע ז''ל אבל אם כשבירך בתחילה היה בדעתו לגמור סעודתו במערבה לית לן לאחשובי לגמרי כמבית לבית וא''צ לחזור ולברך ורבינו העתיק לשון הירושלמי כמנהגו ואע''ג דמזוית לזוית לא הוי שינוי מקום שאני התם שכתלי הבתים מקיפים לשתי הזויות הילכך חשיב כמקום אחד משא''כ באכל במזרחה של תאנה ובא למערבה שהתאנה כמקום שאין בה מחיצות הוא ולפי זה במקום שאין בו מחיצות אפילו שינוי מקום כל דהו הוי שינוי דתאנה דנקט אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא נקט. ומיהו אפשר דבמקום שאין בו מחיצות כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום ומזרח תאנה ומערבה שאני דכיון דתאנה מפסקת ה''ל שני מקומות וזה נראה יותר:

 לחם משנה  והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד. בפרק ערבי פסחים (דף ק"א:) אמרו לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא ופירש רבינו ז''ל ממקום למקום בבית אחד והוצרך לפרש כן משום דהוקשה לו כדהקשה הר''ן ז''ל מ''ש דגבי קידוש אמר דמפינה לפינה הוא מקדש כדאמר להו רב ענן וכו' והכא מפינה לפינה לא. והר''ן ז''ל חילק בין קידוש לברכה ורבינו ז''ל משוה אותם ופירש הכא ממקום למקום בבית אחד והתם מחדר לחדר בדירה אחת וכדכתב הרב המגיד בפרק כ''ט מהלכות שבת אבל מפנה לפנה בבית אחת קידוש וברכה שוים:

ו
 
בֵּרֵךְ עַל הַפַּת פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁאוֹכְלִין בָּהֶן הַפַּת מִמִּינֵי הַתַּבְשִׁיל וּפֵרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם בֵּרֵךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. בֵּרֵךְ עַל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה פָּטַר אֶת הַתַּבְשִׁיל בֵּרֵךְ עַל הַתַּבְשִׁיל לֹא פָּטַר אֶת מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:

 כסף משנה  בירך על הפת וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב''ש אומרים אף לא מעשה קדרה ובגמרא איבעיא להו ב''ש ארישא פליגי דקאמר ת''ק בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ''ש מעשה קדרה כלומר דהיינו לאכול למזון ממש ואתו ב''ש למימר ל''מ פרפרת דלא פטר להו פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר או דילמא אסיפא פליגי דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר אבל מ''ק פטרא ואתו ב''ש למימר אפילו מ''ק נמי לא פטר תיקו. ולפי זה נראה לפסוק דבירך על הפת פטר את הפרפרת וכ''ש מעשה קדרה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטר. ורבינו שפסק בירך על התבשיל לא פטר מ''ק טעמו דכיון דאסיקנא בתיקו הא איפשר דב''ש ארישא הוא דפליגי וכלישנא קמא וסיפא דנקט פת לאו דוקא דהוא הדין דלא פטר מ''ק אלא איידי דתנא רישא פת תנא סיפא נמי פת אבל בירך על מ''ק פטר את הפרפרת דהא משמע דמ''ק עדיף מפרפרת. ויש לתמוה דכיון דספק ברכות להקל ה''ל למתפס מתניתין כפשטא דבירך על הפרפרת לא פטר את הפת פת הוא דלא פטר הא מ''ק פטר. וי''ל דכיון דבגמרא בעי אליבא דב''ש היינו כדי למשמע מינה פירושא דת''ק וה''פ ארישא קאי וא''כ אמרינן דפת דנקט בסיפא לאו דוקא דהוא הדין למ''ק אלא איידי דרישא נקט פת או אסיפא קאי ופת דנקט בסיפא דוקא הוא. אלא דאכתי קשה דהוה ליה למפסק להקל וזה נראה שהוא דרך הרשב''א ז''ל שכתב דהו''ל ספק בברכות דרבנן ולהקל. לכן נראה לי דכיון דבעי גמרא אליבא דב''ש משמע דס''ל לגמרא דהלכה כב''ש וכי אמרינן דקאי ב''ש אסיפא סברי דפרפרת לא פטר אפילו מ''ק פסק רבינו כן. ומיהו אכתי קשיא דא''כ למה פסק בירך על הפת פטר את הפרפרת הא אי קיימי ב''ש ארישא פת לא פטר אפילו מ''ק. וי''ל דבהא לא ה''מ למפסק הכי משום דקי''ל כר' חייא דאמר בפרק כיצד מברכין (שם מ"א:) פת פוטרת כל מיני מאכל. ואח''כ מצאתי בתשובה לרבינו יהושע מבני בניו של הרמב''ם ז''ל שכתב ששאלוהו שהיה חילוף הנוסחאות בדבר והשיב הנכון בירך על התבשיל פטר מ''ק ולכן תגיהו הנוסחאות כך עכ''ל: ויש לדקדק מה ענין דינין אלו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך, לעיל בפרק ג' הוא מקומם גבי מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וי''ל דהתם שאני שאינו חפץ באכילת פת כלל מחמת עצמו אלא להעביר היזק הדג מליח אבל הכא חפץ הוא באכילת כל אחד מהם מחמת עצמו הילכך אינו ענין לשם. ומה שכתבו כאן גבי שינוי מקום צריך לברך לומר לך לפעמים אפילו בלא שינוי מקום צריך לברך שאם בירך על הפרפרת צריך לברך על הפת ואם בירך על התבשיל צריך לברך על מעשה קדירה: וא''ת במאי עסקינן אי בשברכותיהם שוות אמאי אין פוטרים זה את זה ואי בשאין ברכותיהן שוות היכי אפשר לומר במקצתם דפוטרים זה את זה ועוד שהרב ז''ל כתב דפרפרת היינו תבשיל ופירות וכיון דאין ברכתן וברכת הפת שוה פשיטא דאין פוטרות את הפת דהיאך הוה אפשר לומר דברכת בפה''א או העץ יפטור ברכת הפת וכן היאך אפשר דברכת מ''ק שהיא במ''מ יפטור ברכת תבשיל ופירות או איפכא וי''ל דכיון דתנן על הכל אם אמר שהכל נ''ב יצא וה''נ אפשר לומר שאם בירך על הפת בורא פרי האדמה יצא דהא פרי האדמה הוא ואפשר דאפילו בירך בורא פרי העץ יצא וכמ''ד עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. וכן י''ל דברכת במ''מ פוטר ברכת תבשיל ופירות מיהו ה''מ כשבירך על הדבר עצמו ברכה שאינה מיוחדת לו כגון שבירך על הפת עצמו שהכל נ''ב יצא אבל אם בירך על הפרפרת שהנ''ב לא פטר את הפת וע''פ זה תקיש בשאר ברכות על הדרך שכתבתי. ועי''ל שאע''פ שאין ברכותיהן שוות אפשר שיפטרו זה את זה כמו שמצינו בפת שהוא פוטר כל מיני מאכל אע''פ שאילו היה מברך על השאר מיני מאכל ברכת הפת לא היו נפטרים בכך הכי אמרינן בברכת מעשה קדרה לגבי פרפרת או פרפרת לגבי מ''ק: כתב הרמ''ך בירך על מ''ק פטר את התבשיל וכו'. לא הבנתי למה פסק בהפך ממה שמפורש בהלכה כי לדעת ת''ק פרפרת דהיינו התבשיל כמו שפירש הוא פטר מ''ק אבל מ''ק לא חזינן שיפטור פרפרת ואם פסק כב''ש אין מעשה קדרה פוטר פרפרת ולא פרפרת מעשה קדרה. ועוד תימה שהוא פירש פרפרת תבשיל ופירות ואם כדבריו כן הוא הא אין ברכותיהן שוות עם מ''ק ופרפרת שהוא פת הבאה בכסנין עכ''ל. וכבר ישבתי דעת רבינו:

 לחם משנה  בירך על הפת פטר את הפרפרת וכו'. משנה בפרק כיצד מברכין (דף מ"ב) בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת בית שמאי אומרים אף לא מעשה קדרה ובגמרא איבעיא להו בית שמאי ארישא פליגי או אסיפא פליגי ואסיקנא בתיקו. ולכאורה נראה דרבינו פסק כבית שמאי דאמר דפרפרת לא פטר את הפת ולא מעשה קדרה ועל זה קשה חדא דלא הוה ליה למפסק כבית שמאי אלא כסתם מתניתין ותו דבפירוש המשנה כתב בהדיא רבינו ז''ל דאין הלכה כבית שמאי, ונראה דפסק כתנא קמא [דלא] סבירא ליה דבית שמאי ארישא פליגי אבל בסיפא לא פליגי כלל דכולי עלמא לא פטר פרפרת מעשה קדרה ומה שהזכיר את הפת הוא הדין נמי מעשה קדרה אלא נקטיה אגב רישא וא''כ אליבא דכ''ע לא פטר פרפרת מעשה קדירה. ואם תאמר כיון דאסיק בתיקו ספק ברכות להקל ודילמא בית שמאי פליגי אסיפא ורבנן סברי דפרפרת פטר מעשה קדרה והלכה כוותייהו ואין לברך על מעשה קדרה אחר שבירך על הפרפרת. וי''ל דהוי כעין ספק ספקא דספק אי ארישא פליג וכ''ע מודו דלא פטר פרפרת מעשה קדירה או אסיפא. ואם תמצא לומר אסיפא הא איכא ב''ש דסבירא להו דלא פטר ודילמא הלכה כוותייהו אע''ג דעל הסתם לית לן למפסק כוותייהו אהני לן הא לחלק בין ספק ברכות להקל דאמרי' בעלמא להך דהכא ואמרינן דהכא דמי לספק ספקא: שאוכלים בהן הפת. לאו דוקא צריך שיאכל פת עמהם דאפילו לא אכל פת עמהם כיון שהם דברים הבאים בתוך הסעודה פטורים מברכה כדכתב לקמן אלא מה שכתב שאוכלין בהם פת כלומר שרגילים לאכול פת עמהם וכתב זה להודיענו ענין פרפרת מהו:

ז
 
* גָּמַר בְּלִבּוֹ מִלֶּאֱכל אוֹ מִלִּשְׁתּוֹת וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁנָּה מְקוֹמוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. וְאִם לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ אֶלָּא דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת אֲפִלּוּ פָּסַק כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית:

 ההראב"ד   גמר בלבו מלאכול או מלשתות כו' עד לברך שנית. כתב הראב''ד ז''ל לא אמרו לענין אכילה אלא לענין שתיה בלבד, אבל לענין אכילה לא הויא הפסקה אלא במים אחרונים או בשינה או בנמנום עכ''ל:

 כסף משנה  גמר בלבו וכו'. זהו נמלך שאמרו שקובע ברכה לעצמו כלומר לפניו דוקא והכי דייק לשון רבינו שכתב חוזר ומברך ולא כתב מברך למפרע, ובפרק ע''פ (פסחים ק"ג:) אמרינן דאמימר בריך אכל כסא וכסא משום דאמר נמלך אנא, ובפרק כל הבשר (חולין ק"ז:) א''ר זירא א''ר השמש מברך על כל כוס וכוס לפי שבכל כוס הוא נמלך ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור' יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ואמר רב פפא דלא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ופירש''י אי איכא אדם חשוב שבטוח השמש שיתנו לו לחם כל הצורך למדנו מכאן שאין חילוק בין אכילה לשתיה כל שהוא נמלך בעי ברכה לפניו: וכתב הראב''ד ז''ל לא אמרו לענין אכילה וכו' בנמנום עכ''ל. דעתו ז''ל דלא אמרינן טעמא דנמלך אלא בשתייה אבל לא באכילה ויש ראיה לדבריו מדאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות מ"ב:) דאמר ליה רב הונא בר נתן לרב פפא לא ס''ל מר גמר אסור מלאכול א''ל סילק איתמר כלומר מותר לאכול עד שיסלקו האוכל מעל השלחן ואמרינן תו בגמרא דרבי זירא ורבה איקלעו לבי ר''ג לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו דיסתנא מבי ר''ג רבה אכל רבי זירא לא אכל א''ל רבי זירא לרבה לא ס''ל מר סילק אסור לאכול א''ל אנן אתכא דר''ג סמכינן כלומר ואין סילוקנו סילוק דאדעתא דידיה סמכינן אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו. ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תיכף לנט''י ברכה ופירש''י אין קיום הסעודה תלוי לא בגמר ולא בסילוק אלא במים אחרונים שכל זמן שלא נטל מים אחרונים מותר לאכול ומשנטל אסור וכ''כ הרי''ף וא''כ הא בהדיא דלהפסק אכילה בעינן מים אחרונים והא דאמר רבי יוחנן דמברך על כל פרוסה ופרוסה י''ל שמש שאני שאין לו קביעות אבל מי שיושב לאכול אע''פ שגמר בלבו מלאכול אינו צריך לחזור ולברך. ומ''ש או בשינה וכו'. נראה שלמד כן ממתני' דסוף פסחים (דף ק"כ) ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו. וליישב זה י''ל דרבינו לא גריס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא ה''ג ולית הלכתא אלא כי הא דאמר רב חייא וכו' וקאי אמאי דאמר רב אשי הרגיל בשמן שמן מעכבו כלומר מלומר ברכה ואסיקנא דאין שמן מעכבו אלא נט''י היא שמעכבת כדאמר רב חייא תיכף לנטילת ידים ברכה וכיון דאהא דאמרינן סילק איתמר אמרינן אנן אתכא דר''ג סמכינן שמעינן שאין הדבר תלוי בגמר סעודתו או אפילו בסילק השלחן מלפניו אלא הכל תלוי בגמר הדעת שאם גמר בלבו שלא לאכול אסור כלומר עד שיברך לפניו וכל שלא גמר בדעתו שלא לאכול אוכל והולך כנ''ל. ויש הכרח לגירסא זו דאילו לרש''י והרי''ף היכי אסיקנא עד שיטול ידיו אוכל והולך הא אפילו לא נטל ידיו כיון שאמרו הב לן ונבריך איתסר להו למשתי כדאמרינן בפרק ע''פ ולא אשכחן דרש''י והרי''ף ליפלגו בין אכילה לשתייה:

 לחם משנה  גמר בלבו מלאכול או מלשתות וכו'. לכאורה נראה דקשה על רבינו ז''ל מאי דאמרינן בפרק כיצד (דף מ"ב) ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר וכו' דמשמע דאפילו גמר לאכול אינו חוזר ומברך אלא אם כן נטל ידיו דוקא והא לאו קושיא היא כלל דרבינו ז''ל מפרש דמאי דאמר גמר לאכול אסור לאכול רוצה לומר דהוי כמו הב לן ונבריך דאמרינן אסור לשתות אפילו שיברך ברכה לפניו אלא אם כן בירך ברכת המזון תחילה הכי נמי גמר אעפ''י שיברך ברכה לפניו אסור לאכול אלא אם כן בירך ברכת המזון תחילה וכמו שכתב רבינו ז''ל גבי הב לן ונבריך שאסור לאכול עד שיברך בה''מ ואתי ליה שפיר לרבינו ז''ל דרבי זירא לא אכל ואמאי לא אכל לבריך ברכה לפניו כדהקשו התוספות ז''ל אלא ודאי דאפילו בברכה שלפניו אסור עד שיברך ברכת המזון תחילה ודייק לפי זה לישנא דאסור לאכול דלשון אסור משמע אפילו שיברך לפניו כמו שאמר גבי הב לן ונבריך אסור למשתי דרוצה לומר אפילו שיברך לפניו. ויש הכרח לפירוש רבינו ז''ל מההיא דהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה (חולין דף ק"ז:) דדמי להך הכא וכמו שדמו אותם התוספות ז''ל בפרק כיסוי הדם (דף פ"ז בד"ה משתא) ומשמע דבגמר מותר לאכול בברכה שלפניו לפי המסקנא דאמרי ולית הלכתא דאם לא כן השמש אמאי מותר לאכול כל פרוסה כיון דהוי נמלך מבלי ברכה לפניו אלא ודאי דאפילו לפי המסקנא מותר לאכול אפילו שגמר בברכה שלפניו. ומ''ש ולית הלכתא רוצה לומר דמאי דאמרו אסור לאכול כלומר דצריך לברך ברכת המזון תחלה כמו הב לן ונבריך ועל דא קאמר דלית הלכתא דלא הוי דין זה היכא דנטל ידיו דוקא או היכא דאמר הב לן ונבריך, זה נראה לי פשוט ונכון לדעת רבינו ז''ל. והראב''ד ז''ל מפרש כפירוש רש''י ז''ל ולכך הוצרך לחלק בין שתיה לאכילה. והרב הגדול מוהררי''ק ז''ל תירץ לדעת רבינו ז''ל בטור א''ח סימן קע''ט עד שהוצרך לשנות הגירסא ולהפוך פירוש הסוגיא:

ח
 
* הָיוּ שׁוֹתִין וְאָמְרוּ בּוֹאוּ וּנְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אוֹ בּוֹאוּ וּנְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ הַיּוֹם נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹ יְקַדְּשׁוּ. וְאִם רָצוּ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת קֹדֶם שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹ יְקַדְּשׁוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַשָּׁאִים צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתּוּ. אֲבָל אִם אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַבְדִּיל אֵין צְרִיכִין לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ:

 ההראב"ד   היו שותין וכו' עד אבל אם אמרו בואו ונבדיל אינן צריכין לחזור ולברך. כתב הראב''ד ז''ל עירבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אף ע''פ שלא אמרו בואו ונקדש כיון שקדש היום חייב להפסיק מה שאין כן בהבדלה שאע''פ שחשיכה אינו מפסיק מ''מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למישתי בלא ברכה:

 כסף משנה  היו שותים וכו'. בפרק ע''פ (דף ק"ג) רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונבריך לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי אמרו ליה הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי מ''ט דאסחיתו לדעתייכו. וגרסינן תו התם (שם דף ק"ד) רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלוייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי קדיש יומא אמר לכו לא צריכיתו שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש סבור מינה כי היכי דקבעה לקידוש כך קובעת להבדלה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת ולא להבדלה עכ''ל הגמרא: וכתב הראב''ד ז''ל ערבובי דברים יש כאן וכו' ואסור למישתי בלא ברכה עכ''ל. דעתו ז''ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו בלא שיאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו בשלא אמרו בואו ונבדיל אבל אם אמרו בואו ונבדיל ס''ל להראב''ד דהוי היסח הדעת משתייה כמו הב לן ונבריך. ודעת רבינו דכי אמרי' שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו ונקדש וממילא דכי אמרינן אינה קובעת להבדלה היינו אפילו אמרו בואו ונבדיל. וא''ת היאך אפשר לפרש כן והא אסיקנא בריש ע''פ פורס מפה ומקדש וכתבו רבינו פכ''ט מהלכות שבת וא''כ אפילו לא אמר בואו ונקדש נאסר לשתות י''ל דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך ואמר להו דשבת קובעת עצמה לקידוש דמכיון שאמרו הב ונקדש איתסר להו למישתי אע''ג דאכתי לא קדש היום כשם שקובעת עצמה למעשר מספק חשכה וכן מבואר בדברי הרי''ף והר''ן ז''ל דהא דאמרינן כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש בספק חשיכה היא והא דסבור דלהבדלה קובעת היינו למימרא שאסור לשתות עוד כיון שאמרו הב לן ונבדיל אבל לא לענין שיבדיל מבע''י דומיא דקידוש. והא דנאסר להם לשתות פירש''י בפרק כסוי הדם דהיינו עד שיברכו וכן פסקו הרי''ף והרא''ש ז''ל אבל דעת רבינו שאסור להם לשתות אפילו בברכה ואם רוצים לשתות אע''פ שאינן רשאים צריכין ברכה. ונ''ל דרבינו שכתב נאסר לשתות לאו דוקא אלא לשון הגמרא הוא שהעתיק וה''ה דאסור לאכול ולרבותא נקט לשתות דלא מיבעיא לאכול שהוא קבע דאסור אלא אפילו לשתות שאינו כ''כ קבע ונימא דמצטרף לסעודה דממילתא דעראי לא אסח דעתיה קמ''ל, ואע''פ שלעיל בסמוך גבי גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח''כ נמלך כתב חוזר ומברך דמשמע שרשאי הוא לאכול או לשתות ובלבד שיברך כי אמרו הב לן ונבריך חמיר טפי דהוי כאילו כבר התחילו לברך: ודע שבפרק ע''פ (שם ק"ג:) אמרינן דרב אשי אמר דלית הלכתא כתלמידי דרב דאמר כיון דאמריתו הב לן ונבריך וכו' ואע''ג דרב אשי בתרא הוא פסקו הרי''ף והפוסקים כתלמידי דרב משום דרבים פליגי עליה ומר זוטרא דבתרא הוא ס''ל נמי התם כתלמידי דרב הילכך הכי נקטינן וכן דעת רבינו:

 לחם משנה  היו שותין ואמרו כו'. אף על גב דאפילו אם אמר הקידוש אין לברך בורא פרי הגפן כדכתב הרב המגיד בפרק כ''ט מהלכות שבת בשם הירושלמי מפני שפטר אותו היין שבתוך הסעודה גם אם שתה קודם הקידוש צריך לברך בורא פרי הגפן דבשלמא כשקדם פטר נפשיה בברכה שברך על היין קודם אבל הכא לא פטר שהרי הסיח דעתו מלשתות קודם הקידוש אלא שעדיין קשה לי למה פטר היין שבתוך הסעודה לקידוש הא יין שבתוך הסעודה הוי לשתות והקידוש [לא] הוי לשתות וכי היכי דיין שבתוך המזון לא פטר של אחר המזון מהך טעמא כדכתב רבינו ז''ל לקמן הכי נמי לא היה לו לפטור היין שבתוך הסעודה לקידוש דבודאי הקידוש לא הוי לשתות. וי''ל כיון דבא בתוך הסעודה מיקרי לשתות ועיין בבית יוסף סימן רע''א: בואו ונבדיל. עיין בבית יוסף סימן רצ''ט:

ט
 
[ו] הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתּוֹת יַיִן וּבָא לָהֶן מִין יַיִן אַחֵר כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שׁוֹתִין אָדֹם וְהֵבִיאוּ שָׁחֹר אוֹ יָשָׁן וְהֵבִיאוּ חָדָשׁ אֵינָן צְרִיכִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַיַּיִן פַּעַם שְׁנִיָּה. אֲבָל מְבָרְכִין בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:

 כסף משנה  היו מסובין וכו'. ברייתא ריש ע''פ (שם דף ק"א) ופרק הרואה (ברכות נ"ט:) שינוי יין אין צריך לברך ואמר רב יוסף בר אבא אמר רב אע''פ שאמרו שינוי יין א''צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב ואוקימנא לה בפרק הרואה בדאיתא בני חבורה דשתו בהדיה ומשום הכי מברך הטוב והמטיב שאילו היה לבדו לא היה מברך הטוב והמטיב משום דהטוב והמטיב היינו הטוב לי והמטיב לאחריני ולכן כתב רבינו דין זה גבי היו מסובין שהוא לשון רבים כלומר דאילו יחיד אינו מברך הטוב והמטיב. ורבינו מפרש דשינוי יין היינו שינוי מין אבל כששניהם ממין אחד אינו מברך הטוב והמטיב. ואמרינן בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין יין חדש וישן צריך לברך. ומשמע לרבינו דלאו דוקא חדש תחלה ואח''כ ישן שאין הדבר תלוי אלא כשיהיו שני מינים. וכתבו הגהות אבל מדברי רש''י משמע דוקא כשהשני משובח מהראשון וכן פירש רשב''ם. וכתבו התוספות שכן כתב בעל ה''ג וכן משמע בירושלמי דלפי שהישן טוב מן החדש צריך לברך מיהו עובדא דבתר הכי פליג דקאמר על כל חבית וחבית מברך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו מטבא לבישא, ומיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל רבוי יינות מברך ובלבד שלא יהא האחרון גרוע יותר מדאי שאין יכולים לשתותו אלא מדוחק וכן דעת ר''ת:

 לחם משנה  או ישן והביאו חדש. דין זה ירושלמי. ומ''ש שם אח''כ רבי היה מברך על כל חבית וחבית שהיה פותח נראה שיבאר רבינו ממינים שונים:

י
 
אֵין מְבָרְכִין עַל אֹכֶל מִן כָּל הָאֳכָלִין וְלֹא עַל מַשְׁקֶה מִן כָּל הַמַּשְׁקִין עַד שֶׁיָּבוֹא לְפָנָיו. וְאִם בֵּרֵךְ וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאוֹ לְפָנָיו צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. נָטַל אֹכֶל וּבֵרֵךְ עָלָיו [ז] וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנִשְׂרַף אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר נוֹטֵל אַחֵר וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵאוֹתוֹ הַמִּין. וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד [ח] עַל בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. עוֹמֵד אָדָם עַל אַמַּת הַמַּיִם וּמְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם שֶׁהָיוּ לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה אֵינָם הַמַּיִם שֶׁשָּׁתָה מִפְּנֵי שֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן תְּחִלָּה:

 כסף משנה  אין מברכין וכו'. נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק כיצד מברכין אהן דנסיב עגולא והוא לא אתיא בידיה צריך לברוכי עליה זמן תניינות כלומר והוא מי שתופס עגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך: נטל אוכל וכו' עד מפני שלכך נתכוין מתחלה. ירושלמי פרק כיצד מברכין וכתבוהו ה''ר יונה והרא''ש והטור וכתבו דהא דקאמר שצריך לומר בשכמל''ו י''א לאחר שאמר אלהינו מלך העולם אבל אם לא אמר אלא בא''י בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה:

יא
 
[ט] דְּבָרִים הַבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעֵדָּה וְהֵן מֵחֲמַת הַסְּעֵדָּה אֵינָן צְרִיכִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא שֶׁבַּתְּחִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבַּסּוֹף פּוֹטֶרֶת הַכּל שֶׁהַכּל טְפֵלָה לַסְּעֻדָּה. וּדְבָרִים [י] שֶׁאֵינָן מֵחֲמַת הַסְּעֵדָּה שֶׁבָּאוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֵדָּה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. וּדְבָרִים הַבָּאִים לְאַחַר הַסְּעֵדָּה בֵּין מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה בֵּין שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה טְעוּנִין [כ] בְּרָכָה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶם:

 כסף משנה  דברים הבאים וכו' עד טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. פרק כיצד מברכין (ברכות מ"א:) אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. ופירש''י דברים הבאים מחמת הסעודה ללפת בהם את הפת בין מזון בין פירות כיון שהביאוהו ללפתן אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שלא הביאו אותם מתחלה ללפת בהן את הפת ואוכל אותם בפני עצמן מברך לפניהם שאינן מצטרפין עם הפת ואינו מברך לאחריהם שמצטרפין עם מה שאכל וברכת המזון פוטרת את הכל. דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה בין לפניהם דלאו טפלה נינהו ובין לאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו. והתוספות פירשו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר דברים הרגילים לאוכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפילו אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הן באין הפת פוטרתן אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהם דכיון דלאו משום ליפתן אתו אין הפת פוטרתן, לאחר סעודה גרסינן ותו לא ולא גרסינן דברים הבאים בסיפא וה''פ אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פירוש לאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל קאי ועכשיו אין לנו דין זה דאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד לאחר ברכת המזון עכ''ל. ורבינו נראה לכאורה דכרש''י סבירא ליה שכתב בסיפא דברים הבאים. ויש לדחות שכבר אפשר דכתוספות ס''ל ודברים הבאים דקתני היינו כל דברים הבאים ולכן אני אומר שאין בדברי רבינו הכרע:

 לחם משנה  דברים הבאים וכו'. דברי רבינו ז''ל נראין כפירוש התוספות ז''ל (דף מ"א: ד"ה הלכתא):

יב
 
בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים וּבִסְעוּדַת הַקָּזַת הַדָּם וּבְשָׁעָה שֶׁיָּצָא מִן הַמֶּרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ סְעֵדָּתוֹ עַל [ל] הַיַּיִן. אִם בֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁשָּׁתָה לְאַחַר הַמָּזוֹן קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲבָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה עַל הַיַּיִן שֶׁל אַחַר הַמָּזוֹן. בָּא לָהֶן יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי שֶׁיַּעֲנוּ אָמֵן וְאֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:

 כסף משנה  בשבתות ובימים טובים וכו'. משנה שם (ברכות מ"ב) בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ובגמרא אמר רבה בר מרי אריב''ל לא שנו אלא בשבתות ובימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת הדם הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה ברך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון כך היא גירסת הרי''ף והיא גירסת רבינו יונה והרא''ש לא היה כתוב בספרו אלא ל''ש אלא בשבתות וי''ט אבל בשאר ימות השנה וכו' וכתבו שע''פ הגאונים הוגה במקצת ספרים שעת הקזה ושעה שיוצא מבית המרחץ משום דבנדרים משמע שאז גם כן היו קובעים סעודתן על היין: בא להם יין וכו'. משנה שם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו ובגמרא (שם מ"ג) יהבינן טעמא לפי שאין בית הבליעה פנוי פירוש אין לב המסובין אלא לבלוע. ובירושלמי אמרינן דטעמא שמא יקדים קנה לושט ויסתכן: ומ''ש ואינו פוטר וכו'. שם (מ"ב:) בעיא ואפליגו אמוראי בפשיטותא ופסק הרי''ף כמ''ד דאינו פוטר והרא''ש כתב רב אמר פוטר רב כהנא אמר אינו פוטר רב נחמן אמר פוטר רב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכן הלכה אע''ג דקי''ל הלכה כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וקי''ל רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי עכ''ל. והטעם שאינו פוטר משום דיין שבתוך המזון הוא לשרות המאכל ושלאחר המזון הוא לשתות ולשתות עדיף ואין יין דלשרות פוטרתו, וכל לאחר הסעודה או לאחר גמר הסעודה או לאחר המזון המוזכר בפרק זה עניינו אחר שגמרו סעודתן ועדיין לא ברכו ברכת המזון דאילו אחר ברכת המזון אין לך דבר שאינו צריך ברכה לפניו ולאחריו שהרי אינו מצטרף עם המזון שלפניו וכן כתב הרי''ף ופשוט הוא:

 לחם משנה  שאדם קובע סעודתו על היין. בפרק כיצד מברכין (דף מ"ב:) ומשמע מהתם דאינו חייב לקבוע הסעודה על היין אלא רגילות קאמר שהיו רגילין בכך דהא אביי אמר שם דביום טוב היה מברך על כל כוס וכוס משום דלא היה רגיל לקבוע סעודתו על היין ועל זה קשה לי על מה שכתב הרב המגיד על מ''ש רבינו ז''ל בפרק שלשים מהלכות שבת שצריך לקבוע סעודה על היין בשבתות וימים טובים שנלמד מהכא דהא הכא לא אמרו אלא רגילות לקבוע: אם בירך על היין שלפני המזון פטר וכו'. עוד אמרו במשנה בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון ולא הזכירו רבינו ז''ל דסמך במ''ש בדין היין:



הלכות ברכות - פרק חמישי

א
 
נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְסָפֵק יֵשׁ בַּדָּבָר אִם הֵן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן אוֹ אֵינָם חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה. לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַגְּדוֹלִים יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל הַקְּטַנִּים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת:

 כסף משנה  נשים ועבדים וקטנים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות כ':): ומ''ש וספק יש וכו'. גם זה שם בעיא ולא אפשיטא. ומ''ש אבל הקטנים וכו'. הוא מדין חינוך המוזכר בסוף לולב הגזול וכוונת לשון רבינו כך היא בנשים מספקא לן אם היא מדאורייתא או דרבנן אבל הקטנים ודאי היא דרבנן ופירש''י דאורייתא דכתיב ואכלת ושבעת וה''ל מ''ע שאין הזמן גרמא או דרבנן דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והיא לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הוא דנטלו שהיה מיוצאי מצרים:

ב
 
שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת כְּאֶחָד חַיָּבִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזִּמּוּן. אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים מִשְּׁלֹשָׁה עַד עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהַכּל עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ [א] בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:

 כסף משנה  שלשה שאכלו וכו'. משנה ר''פ שלשה שאכלו (שם דף מ"ה): ואיזו היא ברכת הזימון וכו'. ג''ז משנה שם (מ"ט:) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל והא דתנן בשלשה והוא אומר ברכו ה''ק אף ברכו ומ''מ נברך עדיף: ומ''ש והוא חוזר ומברך. שם (מ"ו:) להיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ופירשו התוספות דקאי אהא דאמרינן המברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא וזה דעת רבינו. ומה שכתב והן עונין אמן. לאו למימרא שאם שמעו כל הברכות מתחלה ועד סוף ולא ענו אמן שלא יצאו אלא לומר שמצוה עליהם לענות אמן כדי שיטלו שכר כמברך וכמ''ש בפ''א מהלכות אלו:

ג
 
וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר אַרְבַּע בְּרָכוֹת. וְהֵן עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה:

ד
 
הָיוּ הָאוֹכְלִין מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה מְזַמְּנִין בְּשֵׁם. כֵּיצַד. הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵן עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וּמַתְחִיל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

 כסף משנה  היו האוכלין וכו'. ג''ז משנה שם (מ"ט:) בעשרה אומר נברך לאלהינו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא בק' הוא אומר נברך לה' אלהינו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים, ובגמרא הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר''ע אמר רבא הלכה כר' עקיבא דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:

 לחם משנה  נברך לאלהינו. מ''ש כאן רבינו ז''ל לאלהינו בלמ''ד משום דהיכא דמזכיר שם לא איכפת לן שיאמר למ''ד דמוכחא מילתא דעל קודשא בריך הוא קאמר ולא מצינו למימר דאמר לבעל הבית דכן אמר בגמרא גבי למי שעשה ניסים וכו' וכן גבי בעשרה דמוכחא מילתא. משמע דהיכא דמוכחא מילתא לא איכפת לן לומר למ''ד ואדרבא טפי עדיפא לדמויי לברכה דלמי שעשה ניסים. אמנם פליג על מה שכתב הרב בית יוסף בסימן קצ''ב על מה שכתב הטור ז''ל דאין לומר נברך לאלהינו דהוא מטעם שאין לומר למי שאכלנו. ולעניות דעתי נראה כדכתיבנא דשאני היכא דמזכיר שם דיכול לומר למ''ד וכן הוא בעצמו כתב למטה. ונראה לי דמהאי טעמא מצי למימר למי שאכלנו כשהם עשרה:

ה
 
הַסּוֹעֵד [ב] בְּבֵית חֲתָנִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה [ג] בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכוּ'. וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה וְכוּ'. וְכֵן סְעֵדָּה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ:

 כסף משנה  הסועד בבית חתנים וכו'. פ''ק דכתובות (דף ח') רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא מז' ועד תלתין בין אמר להו כלומר לקרואים מחמת הלולא קראתי אתכם בין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך א''ל מחמת הלולא מברך שהשמחה וכו' ואי לא לא וכי אמר להו מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד י''ב ירחי שתא ומעיקרא מאימת כלומר מעיקרא מאימת התחלת שמחת החופה מכי רמו שערי באסינתא כלומר משהתחילו לשרות שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורכי חופה, ורמו שערי באסינתא לאו דוקא דה''ה ענין אחר מצרכי סעודת החופה וז''ש רבינו משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין:

ו
 
הַכּל חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁחַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים שֶׁאָכְלוּ קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בָּעֲזָרָה. וְכֵן כֹּהֲנִים וְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְאָכְלוּ [ד] הַכֹּהֲנִים תְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל חֻלִּין חַיָּבִין בְּזִמּוּן כְּחִיּוּבָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן:

 כסף משנה  הכל חייבין בברכת הזימון וכו'. בריש ערכין (דף ג':) תניא הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד''א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ''ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אכיל חולין סד''א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטרף קמ''ל דכיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרף:

ז
 
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן אֲבָל מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מִפְּנֵי הַפְּרִיצוּת. אֲבָל נָשִׁים [ה] מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן אוֹ עֲבָדִים לְעַצְמָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בְּשֵׁם. אַנְדְּרוֹגִינוּס מְזַמֵּן לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מְזַמֵּן לֹא לְנָשִׁים וְלֹא לַאֲנָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל. [ו] קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין מְזַמְּנִין עָלָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּבֶן שֶׁבַע אוֹ כְּבֶן שְׁמוֹנֶה. וּמִצְטָרֵף בֵּין לְמִנְיַן שְׁלֹשָׁה בֵּין לְמִנְיַן עֲשָׂרָה לְזַמֵּן עָלָיו. וְהָעַכּוּ''ם אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו:

 כסף משנה  נשים ועבדים וכו'. משנה (ברכות דף מ"ה) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. ומ''ש אבל מזמנין לעצמן וכו'. ברייתא שם בראש הפרק נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים בנשים או בקטנים והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמן לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה אלא על אביהן מוטל לחנכן וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווים בזימון. ומה שכתב ובלבד שלא יזמנו בשם, מדאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כמו שנתבאר בפרק שמיני מהלכות תפלה: אנדרוגינוס מזמן למינו וכו'. כר' יוסי דאמר בסוף פרק הערל (יבמות דף פ') בריה בפני עצמו הוא וכיון שכן אינו מצטרף לא עם אנשים ולא עם נשים כיון שהוא גרוע מהם: והטומטום אינו מזמן כלל. כלומר דטומטום לפעמים הוא נקרע ונמצא זכר ולפעמים נקרע ונמצא נקבה ואם המברכים אנשים אינו מצטרף עמהם שמא הוא אשה ואם הם נשים גם כן לא יצטרף עמהם דשמא ימצא זכר ואם הם טומטומים לא יצטרף עמהם דשמא יקרעו הם וימצאו זכרים והוא ימצא נקבה או אפכא: קטן היודע למי מברכין וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז מ"ח) שקלינן וטרינן טובא בדין צירוף דקטן ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרי''ף דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו וזה דעת רבינו ומדאמר סתם מזמנין עליו משמע דבכל ענין מצטרף בין לשלשה בין לעשרה: והעכו''ם אין מזמנין עליו. משנה שם (דף מ"ה):

 לחם משנה  והעכו''ם. אמרו בגמרא (דף מ"ז:) שאפילו מל ולא טבל ולא הוצרך רבינו להזכירו שהרי כתב שם בדין הגרים דהוי כעכו''ם כל היכא דלא טבל: כזית פת. בגמרא (דף מ"ח) אמרו כזית דגן וסובר רבינו ז''ל דדוקא פת דאיכא ביה ברכה דאורייתא אבל במעשה קדירה דליכא אלא ברכה מעין שלש דהוי מדרבנן לא מצטרף ולהרא''ש מצטרף דס''ל דהוי דאורייתא:

ח
 
אֵין מְזַמְּנִין אֶלָּא עַל מִי שֶׁאָכַל כְּזַיִת פַּת וּלְמַעְלָה. שִׁבְעָה שֶׁאָכְלוּ פַּת וּשְׁלֹשָׁה אָכְלוּ עִמָּהֶן יָרָק אוֹ צִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְטָרְפִין לְזַמֵּן בְּשֵׁם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ מֵאוֹכְלֵי הַפַּת. אֲבָל שִׁשָּׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת וְאַרְבָּעָה יָרָק אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלֵי הַפַּת רֹב הַנִּכָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲשָׂרָה. [ז] אֲבָל בִּשְׁלֹשָׁה צָרִיךְ שֶׁיֹּאכְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן כְּזַיִת פַּת וְאַחַר כָּךְ מְזַמְּנִין:

 כסף משנה  אין מזמנין אלא על מי שאכל וכו'. משנה שם דמי שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו. ומ''ש שבעה שאכלו פת וכו'. שם (דף מ"ח) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין אמר רבי זירא בעאי מיניה מרב יהודה ח' מהו ז' מהו אמר לי ל''ש ששה ודאי לא מיבעיא לי א''ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעי לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה''נ איכא רובא ואיהו סבר בעינן רובא דמינכר ופירש''י ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעאי מיניה ששה לא היה מתיר וכיון דלרבי זירא מספקא ליה הכי נקטינן וכן פסק הרי''ף. וכתב עוד הרי''ף וקאמרי רבנן דוקא לאצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וגרסי' תו בגמרא אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים י''ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב בתחלה אין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה מאחר שכתב בסוף אבל בג' צריך שיאכלו וכו', וצ''ל דה''פ בתחלה כתב דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ואח''כ ביאר דלזמן בעשרה אפשר לזמן אפילו על שלשה שלא אכלו פת ולא נאמר דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת אלא בזימון של שלשה:

ט
 
שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וְגָמְרוּ מִלֶּאֱכל וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָכַל. אִם יְכוֹלִין לֶאֱכל עִמּוֹ כָּל שֶׁהוּא וַאֲפִלּוּ [ח] מִשְּׁאָר אֳכָלִין מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. [ט] וְחָכָם גָּדוֹל שֶׁבַּמְסֻבִּין הוּא שֶׁמְּבָרֵךְ לְכֻלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה:

 כסף משנה  שנים שאכלו וכו'. שם (דף מ"ז) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב ואכיל כלומר ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו א''ל רב מאי דעתיך לאצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א''ל שמואל אילו אייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. ופרש''י שמואל חביבן עליו ארדיליא בקינוח סעודה והם כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא כדי לכבדו. ומשמע דכן הלכה דהא רב נמי לא פליג וא''כ כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו. ומ''מ כתבו התוספות שאם אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין השלישי מצטרף עמהם: וחכם גדול וכו'. גם זה שם והלכתא גדול מברך ואף על גב דאתא לבסוף. וכתבו התוספות שהגדול יכול ליתן רשות לקטן כדא''ל רבי לרב משי ידך:

י
 
שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְכֵן אַרְבָּעָה וְכֵן חֲמִשָּׁה. וְשִׁשָּׁה יֵשׁ לָהֶם לֵחָלֵק עַד עֲשָׂרָה. מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק עַד עֶשְׂרִים. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּחָלְקוּ וְתִהְיֶה בִּרְכַּת הַזִּמּוּן לְכָל חֵלֶק וְחֵלֶק כְּזִמּוּן הַכּל יֵשׁ לָהֶם לֵחָלֵק:

 כסף משנה  שלשה שאכלו וכו'. משנה שם (דף נ') שלשה שאכלו כאחד אינן רשאים ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים:

יא
 
* שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאִם כְּבָר זִמֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בַּחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאֵינָן חַיָּבִין בְּזִמּוּן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ עֲלֵיהֶן. שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכל פַּת אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ [י] אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק:

 ההראב"ד   ג' בנ''א כו' עדשכבר זימנו עליהם. כתב הראב''ד ז''ל לא זימן ממש אלא אפילו זימנו עליו בני חבורה על כרחו פרח זימון מינייהו ואפילו אכלו שלשתן אחר מכאן לפי שאלו השלשה לא נועדו יחד תחלה עכ''ל:

 כסף משנה  שלשה בני אדם וכו'. שם אמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו: וכתב הראב''ד ז''ל לא זימן ממש וכו' לא נועדו יחד תחלה עכ''ל. כלומר שמלשון רבינו שכתב וזימן משמע שמפרש לא אמרן שאינן רשאין ליחלק אלא בשלא זימנו עם בני חבורתם דלא פקע זימון מינייהו אבל אם כבר זימנו בחבורתם פקע זימון מינייהו ואינן מזמנין ומקשה הראב''ד דהא ודאי פשיטא ולמה לרבא לאשמועינן אלא הכי פירושו כשרצה כל אחד מאלו לצאת וזימנו עליו ע''כ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה רוצה לאכול עוד ונצטרפו שלשה אלו יחד סד''א אף על פי שזימנו עליהם בני חבורתם כיון שחזרו לאכול יחד צריכין לחזור ולזמן קמ''ל דכיון דאכילה זו היא גמר סעודה ראשונה ואלו השלשה לא נועדו יחד מתחלה אינם צריכין לחזור ולזמן. ודעת רבינו נראה שהוא כפירוש הראב''ד ומ''ש וזימן עניינו שנצטרף עמהם לזימון שרצו לפסוק אבל הוא לא היה דעתו לפסוק וע''כ אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו סעודתן יחד וכדברי הראב''ד ז''ל שאם לא כן היאך שייך למימר בהו אינן רשאים ליחלק הא ודאי אין זימון אלא במקום ברכה וכיון שכל אחד צריך לחזור למקום שאכל ולברך היכי שייך למימר בהו אינן רשאין ליחלק ואין לומר דהכא במאי עסקינן כשחבורות רואות זו את זו ואם כן ה''ל כולהו כחבורה אחת ופשיטא דאי לא אזמון עלייהו שאין רשאים ליחלק כנ''ל: שלשה שישבו וכו'. שם מימרא דר' אבא אמר שמואל:

 לחם משנה  שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות וכו' רשאין לחלק וכו'. קשה דהיה לו לומר דמצוה לחלק ולא מצו למעבד זימון ומדקאמר רשאין ואין חייבין משמע דהרשות בידם ואולי סובר רבינו ז''ל דלא אמרו (דף נ':) פרח זימון מינייהו אלא לומר דאינן חייבים אבל מכל מקום אם ירצו לזמן יכולים לזמן. ודעת הראב''ד ז''ל בהשגות נראה לי שהוא כפירוש רבינו יהודה שאומר שאפילו שלא זימן הוא אלא האחרים זימנו ולא היה שם, ובהכי מתורץ הקושיא דפשיטא שהקשה רבינו יהודה בדברי הרא''ש ז''ל כמו שהוזכר. ומה שאמר הראב''ד ז''ל ואפילו אכלו שלשתן וכו' מסברא אמר ליה ולא מכח הקושיא דפשיטא דאמר הרא''ש ז''ל דלדידיה מיתרצא הך קושיא בלאו הכי כיון דהוא מפרש כפירוש רבינו יהודה:

יב
 
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד. בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד. וְאִם לָאו אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵחֲבוּרָה זוֹ לַחֲבוּרָה זוֹ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקְצָת אֵלּוּ רוֹאִין אֶת אֵלּוּ. וְהוּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן כָּל דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בְּבֵאוּר:

 כסף משנה  שתי חבורות שהיו אוכלין וכו'. משנה שם. ומ''ש ואם יש שמש וכו'. שם תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן. וכתב רבינו והוא שישמעו וכו' וכן כתבו התו' ונ''ל שלמדו כן מדאמרינן בההיא פירקא (דף נ') אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכין תלת תלת וליברכו עשרה עשרה שמע ר''ג ואיקפד וניפקו בברכתא דר''ג איידי דאוושי כ''ע לא שמעי כלומר שהיו שם מסובין רבים ולא היה קול מברך נשמע בביאור. וכתב רבינו דין זה כשהם שתי חבורות דאז הוא אורחא דמילתא שאין קול המברך נשמע אבל ה''ה לחבורה אחת כל היכא שאין קול המברך נשמע אין מצטרפין ונ''ל שאם קול מברך נשמע בברכת זימון אף כי לא נשמע בברכת המזון מצטרפין. ומ''ש רבינו והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך צ''ל דאברכת זימון קאי דברי המברך דאילו ברכת המזון אם רצה כל אחד לברך לעצמו ש''ד:

יג
 
שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק קוֹרְאִין לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִים וּמְזַמְּנִין עָלָיו וְהוּא בַּשּׁוּק וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ [כ] אֲבָל עֲשָׂרָה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיֵשֵׁב עִמָּהֶן:

 כסף משנה  שלשה שאכלו ויצא אחד מהן וכו'. שם (מ"ה:) אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרי ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בג' אבל בעשרה עד דניתי ומסיק בגמרא דכיון דבעי לאדכורי ש''ש בציר מעשרה לאו אורח ארעא. וא''ת לדעת רבינו דגבי אוכל ירק אם מצטרף מחמרינן טפי בג' מבעשרה אמאי הכא מחמרינן בעשרה טפי מבשלשה י''ל הכא שאני דכיון דבעי לאדכורי ש''ש צריך שישב עמהם דליהוו בעשרה אבל לענין הצטרפות בג' שהם מועטים בעינן דכולם יאכלו דגן אבל בעשרה כיון דרובא דמינכר אכלו דגן הוה ליה כאילו כולם אכלו:

 לחם משנה  קוראין לו כדי שיכוין. מה שאמרו בגמרא (ברכות דף מ"ה:) קוראין לו מפרש רבינו ז''ל קוראין לו ואומרים לו כדי שיכוין לבו לשמוע דצריך כוונת שמיעה שיהא סמוך כדי שיענה ברוך שאכלנו וכו':

יד
 
שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וּבֵרֵךְ לְעַצְמוֹ [ל] מְזַמְּנִין עָלָיו וְיָצְאוּ הַשְּׁנַיִם יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן וְהוּא לֹא יָצָא בְּזִמּוּן זֶה שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ:

 כסף משנה  שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וכו'. גם זה שם (דף נ') מימרא דרבה תוספאה:

טו
 
שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ וְאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ מְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם וְהַשֵּׁנִי עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. * וּבֵן מְבָרֵךְ לְאָבִיו. וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ. וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ. וְיוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים תָּבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ:

 ההראב"ד   ובן מברך לאביו כו' עד אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. כתב הראב''ד ז''ל אין הדברים כתקנן ואין מסכימין להלכה דקי''ל אכילה כזית וכביצה דאורייתא היא שהרי מוציאין אחרים שאכלו כדי שבען ולא נאמרו דברים הללו אלא לרב עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק שדקדקו ישראל על עצמן עד כזית וכביצה הוא וברייתא דקתני בן מברך לאביו וכן אשה ועבד במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי עכ''ל:

 כסף משנה  שנים שאכלו כאחד וכו'. ברייתא שם (מ"ה:) שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק בד''א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. וכתב רבינו והשני עונה אמן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע ואינו עונה לא חשוב כמברך עצמו כמ''ש בפ''א מה' אלו: ובן מברך לאביו וכו' עד מברכין לו. ברייתא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) וטעמא דאמרו תבא לו מארה משום דכיון דאשתו ובניו מברכין לו מפני שלא למד הוא. ובפ' מי שמתו (ברכות כ') אוקימינא לה כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן הילכך אתי דרבנן ומפיק [דרבנן]: וכתב הראב''ד אין הדברים כתקנן וכו' ואיתא בירושלמי עכ''ל. טעמו שהוא ז''ל סובר דלא קיימא לן כההיא אוקימתא דמי שמתו משום דההיא אוקימתא הוא לרב עוירא אבל לדידן דקיימא לן דכזית וכביצה דאורייתא כי תניא בן מברך לאביו ל''ש לן בין אכל כזית לאכל כדי שבעו והביא ראיה דקיימא לן כזית וכביצה דאורייתא שהרי מוציאין את הרבים י''ח כלומר מדאמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ה) ולהוציא את הרבים י''ח עד שיאכל כזית דגן ומשמע ליה שאם אכל כזית דגן מוציא את הרבים אפילו שבעו דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וא''כ מאי שכתב רבינו דבעינן שלא יאכל טפי מכזית ליתא ומשום דקשיא ליה א''כ ברייתא דקתני בן מברך לאביו היכי מיתוקמא הא אפי' לא אכל אלא כזית מיחייב מדאורייתא והיכי אתי בן דמיחייב מדרבנן ומפיק אב דמיחייב מדאורייתא לכך כתב וברייתא דקתני וכו' כלומר לא מיתוקמא כשהוא יוצא בברכתם אלא הן מקרין אותו והוא עונה אחריהם ויוצא בברכת עצמו דומיא דמתני' דהתם לגבי הלל דאשה עבד וקטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שהם אומרים ואיתניא עלה הך ברייתא: ודעת רבינו דקי''ל כאוקימתא דפרק מי שמתו וכרב עוירא דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה וכ''כ בראש הלכות אלו דמן התורה אינו חייב לברך אלא א''כ אכל כדי שבעו וההיא דאמרי בפ' שלשה שאכלו ולהוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן ה''פ להוציא את הרבים אינו מוציא בשאר אוכלים אפילו מי שאכל שיעורא דרבנן אא''כ אכל כזית דגן דאז מצי לאפוקי למי שאכל שיעורא דרבנן וההוא דבן מברך וכו' לאו כגוונא דמתניתין מיתנייא אלא כשהן מברכין והוא עונה אחריהם אמן וכן דעת רש''י והתוספות והר''ן ז''ל ומתוך דברי נתבארה תשובת רבינו לחכמי לוניל ששאלוהו יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י''ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דאורייתא מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שבען ולגרמיה הוא דעבד שמעון בן שטח שהוציא באחד מן הז' [מינים] עכ''ל: תשובה תימה גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו א''ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותן הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ''ל: ביאור דבריו תימה גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפרק מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחר שיכול להתפרש בלא מחלוקת כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנו לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין איתמר דהכי איתא בפרק שלשה שאכלו ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אתא שמעון בן שטח יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י''ח עד שיאכל כזית דגן ופירש''י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ''ל. והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י''ח. ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י''ח אם לא אכלו כדי שבען אבל מי שלא אכל דגן אע''פ שאכל שאר אוכלין א''א להוציא אחרים אע''פ שהם לא אכלו כדי שבעם וז''ש ומה ענין אחר הוא כלומר ואינו מענין ההוא דפרק מי שמתו דאילו לענין השיעור שצריך שיאכל כדי שיוכל להוציא אחרים י''ח אם באכילתו כזית מוציא מי שאכל כדי שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שלא נתחייב אלא מדרבנן זה לא נתבאר אלא בפרק מי שמתו שאמרו שאינו חייב בכזית אלא מדרבנן. ומה שאמר אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות כלומר אם תקשה לדברי למה הזכירו כזית ה''ל לסתום ולומר להוציא את הרבים י''ח עד שיאכל דגן אשיבך שאותם דברים ברורים שהם בנויים על עיקרי הברכות שנתבארו בפרק מי שמתו ולפיכך לא חשש ליזהר מלהזכיר כזית: ודע שכתבו רש''י והתוספות בפרק שלשה שאכלו שדעת בה''ג כדעת רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שמעון בן שטח ואע''ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית הא אכל כזית ה''נ עכ''ל. ובמה שכתב רבינו בתשובה זו נתיישבה דחייה זו: ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב בתחילה שנים שאכלו כל אחד וכו' ואם היה אחד מהם יודע וכו' ויוצא י''ח משמע דבכל גוונא יוצא י''ח דאפילו מי שלא אכל כדי שובעו מוציא את מי שאכל כדי שובעו מדסתים לה סתומי ואח''כ כתב בד''א שיצאו י''ח וכו' ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה י''ח אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן אין מוציאין אותם דמשמע שלא כתב חילוק בין אכל כדי שובעו ללא אכל כדי שובעו אלא בעבד אשה וקטן אבל בישראל גדול אפילו לא אכל כדי שובעו מוציא אחרים י''ח שאכלו כדי שבען דאל''כ למה לו להזכיר עבד אשה וקטן בחילוק בין אכלו כדי שבען ללא אכלו כדי שבען אלא בכזית ויש לתמוה דמ''ש הא מהא. ואין לומר דמה שאמר תחלה סתם יוצא י''ח הוא משום דענה אמן אחר כל ברכה וה''ל כמברך עצמו והלכך אפילו אכל כדי שובעו יוצא בברכתו של זה שלא אכל כדי שבעו מאחר שענה אמן אבל ההיא דבן מברך לאביו וכו' כשלא ענה אמן דא''כ לפלוג וליתני בדידה וע''ק דלערבינהו וליתנינהו, והיה אפשר לומר שדעתו כדעת רש''י והתוספות והרא''ש שאפילו לא אכל כדי שבעו מוציא מי שאכל כדי שבעו משום דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אלא א''כ נהנה אבל קטן ועבד ואשה אינם בכלל ערבות ולפיכך אינן מוציאין אלא למי שחיובו דרבנן. ומ''ש אין מוציאין אותו מי''ח אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו איש גדול אע''פ שלא אכל חייב בדבר כמותו מיקרי מטעמא דאמרן אלא שמדבריו בתשובה שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא דאפילו איש גדול אינו מוציא אחרים שאכלו כדי שבען אלא א''כ אכל גם הוא כדי שבעו הילכך עכצ''ל דלא שאני ליה בין עבד קטן ואשה לאיש גדול ונקטה בהני וה''ה לגדול וסמך אכלל דכייל כל שחייב בדבר מן התורה אין מוציא אותו מי''ח אלא החייב בדבר כמותו ונקט הכי דמשום דמלתא פסיקתא היא דלעולם אין מוציאין אלא למי שלא אכל כדי שבעו אפילו אכלו הם כדי שבען:

טז
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בִּזְמַן שֶׁאָכְלוּ וְלֹא שָׂבְעוּ שֶׁהֵן חַיָּבִים לְבָרֵךְ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם אָכַל וְשָׂבַע שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה. בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן אוֹ עֶבֶד אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן. שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִידֵי חוֹבָתָן אֶלָּא הַחַיָּב בְּאוֹתוֹ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ:

 לחם משנה  במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן וכו'. דעת רבינו ז''ל כמו שהשיב לחכמי לוניל שאף על פי שאמרו בגמרא (דף מ"ח) עד שיאכל כזית דגן דמשמע הוא אם אכל כזית דגן מוציא והיה מוציא רבי שמעון בן שטח לינאי אע''פ שינאי אכל כל שבעו דהא בגמרא לא אמרו לגרמיה הוא דעבד אלא משום שלא אכל כזית מ''מ סובר הוא ז''ל דמ''ש בגמרא כזית דגן לאו בדוקא נקט כזית דהכונה למעט שאר אוכלין והכי קאמר דגן ולא שאר אוכלין ומשום הכי קאמר לגרמיה הוא דעבד שלא אכל דגן ופטר להם בשתיית יין מפני שהוא מן השבעה מינין אבל הדברים האמורים בפרק מי שמתו לא איירו בהני כללי וכמו שכתב באותו תשובה והם דברים ברורים. וחכמי לוני''ל סבירא להו דההיא דפרק מי שמתו הוי אליבא דרב עוירא כדכתב הראב''ד ז''ל דלית הלכתא כוותיה אבל לדידן קי''ל כזית או כביצה הוי דאורייתא דברייתא דפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ט:) דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה לא הוי אסמכתא כדכתבו התוספות ובהכי מיתרצא ההיא דשמעון בן שטח:

יז
 
הַנִּכְנָס אֵצֶל אֲחֵרִים וּמְצָאָן מְבָרְכִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן. אִם מָצָא הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ הוּא עוֹנֶה בָּרוּךְ הוּא [מ] וּמְבֹרָךְ. וְאִם מָצָא הָאוֹכְלִים עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:

 כסף משנה  הנכנס אצל אחרים וכו'. ריש פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ה) בא ומצאן כשהם מברכין מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. אשכחינהו דקאמרו ברוך עונה אמן:



הלכות ברכות - פרק ששי

א
 
כָּל הָאוֹכֵל הַפַּת שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו הַמּוֹצִיא צָרִיךְ [א] נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא פַּת חֻלִּין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לָהֶן טֻמְאָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּטּל שְׁתֵּי יָדָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקִין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם תְּחִלָּה:

 כסף משנה  כל האוכל וכו'. משנה פרק אין דורשין (חגיגה י"ח) נוטלין ידים לחולין ולמעשר. ובגמרא חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים משא''כ במעשר וכ''ש בחולין ואסיקנא לא קשיא כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי. וסובר רבינו דכיון דהזכירו נהמא דוקא לפת שמברכין עליו המוציא הוא דבעינן נטילת ידים אבל כל מיני דגן שמברכין עליהם במ''מ אין צריך נטילת ידים אם אין טיבולן במשקה. ומה שכתב שצריך נטילת ידים גם כן בסוף. פשוט בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ה): אף על פי שאין ידיו וכו'. פ''ק דשבת (דף י"ג:) מייתי מתניתין דתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון וכו' והידים ופירש''י והידים סתמן קודם נטילתן וכן מבואר במשנה פ''ז דטהרות: וכן כל דבר שטיבולו במשקה וכו'. פרק ע''פ (פסחים קט"ו) מימרא דרבי אלעזר אמר ר' אושעיא ופי' שטיבולו במשקה עניינו שהוא בלול בא' מז' משקין שהם המים והיין והחלב ושמן זית ודבש דבורים וטל ודם ופירש''י אע''ג דקי''ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקי''ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה''ל הנך משקין כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא. והתוספות כתבו דהך נטילה לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו כדמשמע בפ''ב דחולין:

ב
 
כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִקְרִיאַת שְׁמַע בֵּין [ב] לִתְפִלָּה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם. שֶׁזּוֹ מִצְוַת חֲכָמִים שֶּׁנִּצְטַוֵּינוּ מִן הַתּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-יא) 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ'. * ומַיִם אַחֲרוֹנִים [ג] אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן שֶׁאֵינָם אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּלְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהֶן בְּיוֹתֵר:

 ההראב"ד   ומים אחרונים אין מברכין עליהן כו' עד ביותר. כתב הראב''ד ז''ל אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה על רחיצת ידים וחיי ראשידברים נכונים הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן ואם אכל דברים יבשים אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה וכן חברתי בחיבורי ועיקר עכ''ל:

 כסף משנה  כל הנוטל ידיו וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף הא טבילה בעי ה''ק ואחר שלא שטף טמא. ופירש''י מפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיו הונהגה בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה רבא אמר דאורייתא היא מצוה כר' אלעזר בן ערך עכ''ל. ואע''ג דכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא מ''מ כתב רבינו שזו מצות חכמים וכו' משום דס''ל ז''ל כמו שכתבו התוספות מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך פי' דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה היא וגם רש''י כתב דאסמכתא בעלמא היא וא''כ בין לאביי בין לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים: ומה שאמר בין לק''ש בין לתפלה: ומים אחרונים אין מברכין עליהם. כך כתב ה''ר יונה בפרק אלו דברים בשם רבני צרפת ורב עמרם גאון: כתב הראב''ד אני שמעתי וכו' וכן חברתי בחבורי ועיקר עכ''ל: והנה התוספות בפרק כל הבשר כתבו שבה''ג סובר שאינן טעונין ברכה דברי ה''ג הם ודברי קבלה ורב עמרם כתב שאין מברכין עליהם לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה ונתן סימן לדבר בשמתא נר''ש. ומה שכתב שאינן אלא מפני הסכנה היינו שמא יסמא עיניו כמ''ש בסמוך. ומה שכתב ולפיכך צריך להזהר כדאמרינן חמירא סכנתא מאיסורא:

 לחם משנה  ומים אחרונים אין מברכין עליהן. והראב''ד ז''ל בהשגות עשה פשרה ואמר כשיאכל תבשיל ודבר שהוא מזהם את הידים יברך מפני שהידים מזוהמות פסולות לברכה וכדנפקא לן מקרא דוהייתם קדושים אבל כשיאכל דבר יבש כגון פת שאז אין איסור מחמת הזיהום כלל אלא הכא נקיות משום מלח סדומית וזהו שאמר כלומר משום רפואה דמלח סדומית שהיא סכנה:

ג
 
נְטִילַת יָדַיִם בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל רְשׁוּת. רָצָה נוֹטֵל רָצָה אֵינוֹ נוֹטֵל. וּפֵרוֹת שֶׁל חֻלִּין אֵינָן צְרִיכִין נְטִילַת יָדַיִם בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו לְפֵרוֹת הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. * כָּל פַּת שֶׁהַמֶּלַח בּוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ מֶלַח סְדוֹמִית אוֹ מֶלַח שֶׁטִּבְעוֹ כְּמֶלַח סְדוֹמִית וְיַעֲבִיר יָדָיו עַל עֵינָיו וִיסַמֵּא. מִפְּנֵי זֶה חַיָּבִין לִטּל יָדַיִם בְּסוֹף כָּל סְעֻדָּה מִפְּנֵי הַמֶּלַח. וּבְמַחֲנֶה פְּטוּרִים מִנְּטִילַת יָדַיִם בַּתְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְרוּדִים בְּמִלְחָמָה. וְחַיָּבִין בָּאַחֲרוֹנָה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה:

 ההראב"ד   כל פת עד מפני הסכנה. כתב הראב''ד ז''ל עשה זה כנגד מה שאמר בגמרא כייל מיכל מאי ואמר ליה לא כ''ש וחיי ראשי קלקל עלינו את הלשון עכ''ל:

 כסף משנה  נטילת ידים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (שם דף ק"ה) ואמרינן התם בגמרא דה''מ בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר או בין תבשיל של גבינה לתבשיל של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לשל גבינה חובה נינהו. וכתב סמ''ג ובנטילה שעושין בין גבינה לבשר אין טעונין ברכה שאין זה אכילה אלא כעין ניקור חלב ומליחת בשר: וכל הנוטל ידיו וכו'. (שם ק"ו) אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נ''י לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר ליה רבא לא חובה ולא מצוה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ופסק רבינו כרב נחמן דבתרא הוא ואע''ג דרבא אמר רשות לאו אליבא דנפשיה אמרה אלא לפרושי מילתיה דרבי אלעזר ולענין דינא אפשר דכרב נחמן ס''ל. ועוד דאוקמינן בפרק אין דורשין (חגיגה י"ח:) הא דתנן התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים מה שאין כן במעשר וכ''ש בחולין באכילה דפירות דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח אלמא דכוותיה קי''ל: כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה: כתב הראב''ד עשה זה וכו' קלקל עלינו את הלשון עכ''ל. ואני אומר שאם נוסחת ספרנו אמיתית קשה מנ''ל לרבינו דפת שהמלח בו טעון מים אחרונים ועוד קשה למה לא הזכיר דין כל מלחא המוזכר בפרק כל הבשר (חולין ק"ה) ובסוף פ''ק דעירובין (דף י"ז) א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל מלחא מאי א''ל לא מיבעיא ופירש''י כל מלחא מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא מאי צריך ליטול אחריו או לא ועוד מה היתה השגת הראב''ד שכתב עשה זה כנגד כו' כייל מיכל והשיג עליו קלקל עלינו את הלשון שאין דין שכתב רבינו דומה לכייל מיכל כלל אלא אם נאמר שעלה על דעתו של הראב''ד שרבינו היה מפרש כייל מיכל מלשון אכילה כלומר אכל פת שהמלח בו וזה דוחק וזר ואם באנו לשבש הספרים ולגרוס כל את המלח צריך נטילת ידים באחרונה וכמו שנזכר בפרק כל הבשר ובסוף פ''ק דעירובין וכן מצאתי בספר מוגה שכתוב בו כל את המלח קשה א''כ מה היתה כוונת הראב''ד כשהשיגו. ואפשר לומר שמשיגו שה''ל לכתוב מדד את המלח ולא כל את המלח שהוא לשון בלתי מובן לכל וזו אינה השגה דלישנא דגמרא נקט וגם לישנא דקרא הוא וכל בשליש: ומ''ש או מלח שטבעו וכו'. משום דאיכא למימר בא''י הוא דמשתכח מלח סדומית שסדום קרובה להם אבל בשאר ארצות לא חיישינן ובעלי הגמרא שהיו בבבל משמע דהוו חיישי להכי לכך כתב או מלח שטבעו כמלח סדומית: ובמחנה פטורים וכו'. משנה ספ''ק דעירובין ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ובגמרא אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים חובה:

 לחם משנה  כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה. זו היא הגירסא במקצת ספרי רבינו ז''ל וראיתי ספרים אחרים שכתוב בהן כל המלח צריך נטילת ידים וכו' וכך היה גורס בדבריו בעל מגדל עוז ובספר אחר ישן נמצא גירסא אחרת אכל המלח צריך נטילת ידים ונראה שכך היה גורס בדבריו הראב''ד ז''ל ומפני כך כתב בהשגות ואמר עשה זה כנגד מה שאמרו בגמרא כייל מיכל מאי וחיי ראשי קלקל עלינו את הלשון כלומר שפירש לשון כייל מיכל לשון אכילה ואין פירושו כך אלא לשון מדידה. ובודאי שאין לגירסא זו בדברי רבינו ז''ל עיקר ועיקר הגירסא כל המלח צריך וכו' או מלח שטבעו וכו' כלומר אע''פ שבזמן הזה אין לנו לחוש למלח סדומית מכל מקום נחוש למלח שטבעו כסדומית:

ד
 
עַד הֵיכָן הִיא נְטִילַת יָדַיִם. [ד] עַד הַפֶּרֶק. וְכַמָּה שִׁעוּר הַמַּיִם. רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי [ה] יָדַיִם. וְכָל שֶׁחוֹצְצִים בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת מִקְוֶה עוֹלֶה לְשִׁעוּר רְבִיעִית:

 כסף משנה  עד היכן היא נטילת ידים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק"ו) ת''ר נטילת ידים לחולין עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר ע''כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר ע''כ בין לחולין בין לתרומה לקולא ואמר בר הדיא דרבי אמי ור' מיישא בר בריה דריב''ל כשמואל ס''ל ופירש''י לחולין עד הפרק השני שבאמצע האצבעות לתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד לקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון שהוא חבור היד והזרוע ע''כ לחולין מראה היה בידו כמו שפי'. ולפי זה עד סוף האצבעות סגי לחולין לדעת שמואל שמחמיר יותר מכולם. אבל הרי''ף גורס בברייתא לחולין עד לפקק וכתב ואסיקנא עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ופי' רבינו יונה דבהכי פליגי אמוראי שרב גורס עד לפקק ומ''ה קאמר דלחולין עד הקשרים שבסוף האצבעות שבולטים כשאדם כופף באצבעותיו ולתרומה ולקידוש ידים עד הפרק דהיינו סוף היד ורב ששת מיקל יותר דלתרומה נמי סגי עד הקשרים שבסוף האצבעות כמו לחולין ושמואל גריס בכולהו לפרק ומ''ה קאמר דל''ש בין לחולין בין לתרומה בכולהו עד סוף היד והא דלא ערבינהו בברייתא משום דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו, ורבינו כתב סתם עד הפרק ואין בדבריו הכרע אלא שיש לנו לומר דמסתמא כשיטת הרי''ף רביה אמרה דסבר עד הפרק היינו סוף היד מקום חיבורה עם הזרוע: וכמה שיעור המים וכו'. הכי משמע בריש מסכת ידים ובפרק כל הבשר (שם דף ק"ז) א''ל ר''ש לאמימר קפדיתו אשיעורא כלומר שיהא במים רביעית א''ל אין: וכל שחוצץ בטבילה וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (שם ק"ו) וכבר ביאר רבינו דברים החוצצים בטבילה פ''ב הלכות מקואות עיין עליו: וכל העולה למדת מקוה וכו'. בפי''א מהלכות מקואות כתב שדברים העולים למדת מקוה הם השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק וכתב עוד שם שאפילו הביא שלג בתחלה והניחו בשוקת וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר וכל זה שנוי בפ''ז דמקואות. וכתב רבינו עוד שם כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים ונתן לתוכו מעט מים פסולים לנטילת ידים הרי אלו כשרים נטל מן הכלי כשיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה הרי זו פסולה מפני שהמים הפסולים השלימו שיעור הרביעית וטעמו מדגרסי' בפ''ב דזבחים (דף כ"ב) אמר ר''ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור למי רביעית אינו משלים למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה:

 לחם משנה  וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית וכו'. פרק שני דזבחים (דף כ"ב) אר''ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור [למי] רביעית אינו משלים ואמרו בגמרא למעוטי נתן סאה ונטל סאה. וכתב רבינו ז''ל דין נטל סאה בפרק י''א מהלכות מקואות וכאן כתב סתם כל המשלים למי מקוה משלים למי רביעית מפני שלא מיעטו בגמרא אלא ההיא דנתן סאה ונטל סאה וכבר כתבה בפרק ששה עשר מהלכות מקואות ובכל השאר שוים ולזה סתם כאן משום שסמך על מה שכתב שם בפרק י''א מהלכות מקוואות גבי נתן סאה ונטל סאה. או אפשר כל הדברים שוים לענין נט''י לחולין וההיא דנתן סאה וכו' לענין תרומה איתמר דאינו משלים נתן סאה ונטל סאה אבל לענין חולין משלים ומפני כן כתב רבינו ז''ל בפרק י''א מהלכות מקוואות דאיירי לענין תרומה:

ה
 
* כָּל הַצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם וְהִטְבִּיל יָדָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֵינוֹ צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שֶׁאֵין בָּהֶם שִׁעוּר מִקְוֶה אוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין שֶׁבַּקַּרְקַע לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִין מְטַהֲרִין אֶת הַיָּדַיִם אֶלָּא [ו] בִּנְטִילָה:

 ההראב"ד   כל הצריך נטילת ידים כו'. כתב הראב''ד ז''ל זה אינו מחוור שהרי בעלי קריין טובלין בהן אע''פ שהן שאובין אם יש בהן ארבעים סאה בקרקע עכ''ל:

 כסף משנה  כל הצריך נטילת ידים וכו'. ומדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) בחמי טבריא במקומם כ''ע לא פליגי וכמ''ש בסמוך אלמא טבילה מהניא בהו וכן בפ''ק דידים תנן דמים שנפסלו משתיית הכלב בקרקעות כשרים והיינו ודאי מדין טבילה ובפרק אין דורשין (חגיגה י"ח) תנן נוטלין לידים לחולין לתרומה ולקדש מטבילין וכיון דמדין טבילה אתי עלה פשיטא דבעינן דליהוי בהו שיעור מקוה וזהו שאמר רבינו ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה ובפ''ק דמקואות הביא רבינו תוספתא דתני כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין: כתב סמ''ג המטביל ידיו אין צריך שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו כדתניא בפרק שני דידים וכתב מהר''י ן' חביב ז''ל שלזה נתכוון רבינו במ''ש כל הצריך נטילת ידים והטבילם אינו צריך דבר אחר: ודע דהא דמצריך רבינו שיעור היינו במים שאינם נובעים שאינן מטהרים אלא באשבורן ולכך לא הזכיר כאן אלא מקוה אבל מי מעין אפילו כל שהוא מטבילין בהם גוף שכולו עולה בהם לדעת רבינו בפרק ט' מהלכות מקואות וכ''ש שמטבילין בהם את הידים כל שיש במים כדי לכסותם. ומ''ש רבינו שאין המים שאובין וכו': כתב הראב''ד זה אינו מחוור וכו' אם יש בהם ארבעים סאה בקרקע עכ''ל. דין זה שכתב הראב''ד בבעלי קריין הוא במשנה רפ''ח דמקואות ומכל מקום אין משם הכרח לומר דה''ה לנטילת ידים כיון דבשאר טמאין אין טובלין בהם. והא דפסל רבינו מים שאובין שבקרקע להטביל בהם את הידים ה''מ כשלא המשיכום אבל אם המשיכום ש''ד דהא אפילו לטבול בהם כל הגוף יש מחכמי המערב מורים להכשיר וכמ''ש רבינו בהלכות מקואות פ''ד ואף על פי שכתב שלא ראה מי שעשה מעשה בזה היינו להטביל בהם טבילת כל הגוף אבל להטביל ידים בהם לכולי עלמא כשר:

 לחם משנה  כל הצריך נטילת ידים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל בהשגות זה אינו מחוור שהרי בעלי קריין טובלין בהם אע''פ שהם שאובים וכו' ביאור דבריו דכיון דהך טבילת ידים הוי מדרבנן לא עדיף מטבילה שתיקנו לבעל קרי לדברי תורה שהיא מדרבנן ולא בעינן מ' סאה כדאמרו בגמרא פרק מי שמתו (דף כ"ב:) דפליגי שם בברייתא רבי יהודה ורבנן רבי יהודה אומר מ' סאה מכל מקום ופליגי שם בגמרא חד אמר דלא אמר רבי יהודה כן אלא בקרקע אבל לא בכלים ומכל מקום אתי לרבויי מים שאובים וחד אמר דהאי דקאמר רבי יהודה הוי אפילו בכלים ונראה שהראב''ד פסק כמ''ד דמכל מקום אתי לרבויי מים שאובים ומפני כך כתב אם יש בהם מים ארבעים סאה בקרקע כלומר ולא בכלים זאת נראה כוונתו ז''ל. ומכל מקום קשה מה שהשיג על רבינו ז''ל כיון דרבנן פליגי על זה דר''י סתם ומשמע דסברי דלא סגי במים שאובים וטפי עדיף לפסוק כרבנן. ואולי רצה לפסוק כוותיה מדאמוראי פי' בגמרא דברי רבי יהודה ושקלו וטרו אליביה ומ''מ אין זו השגה על דברי רבינו ז''ל:

ו
 
כָּל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בַּמַּיִם עַצְמָן שֶׁלֹּא יִהְיוּ פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבַשִּׁעוּר שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן רְבִיעִית לְכָל שְׁתֵּי יָדַיִם. וּבַכְּלִי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן בִּכְלִי. וּבְנוֹטֵל שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם בָּאִין מִכֹּחַ נוֹתֵן:

 כסף משנה  כל הנוטל וכו'. כל זה יתבאר בסמוך: וכתב רבינו יונה בפרק אלו דברים שאף על פי שהוא מטביל ידיו יברך על נטילת ידים כיון שטבולו זה מכח חיוב נטילה נעשה אותה אבל להטביל לא יברך שאין טבילה בכלל נטילה ועל הטבילה לא נצטווה מעיקר חיובו. וכתב הרשב''א שכן עיקר ושכך מצא בתשובת הגאונים:

ז
 
אַרְבָּעָה דְּבָרִים פּוֹסְלִין אֶת הַמַּיִם. שִׁנּוּי מַרְאֶה. וְגִלּוּי. וַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בָּהֶן. וְהֶפְסֵד שֶׁמּוֹנֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה מִלִּשְׁתּוֹת מֵהֶן. כֵּיצַד. מַיִם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאִיתָן בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת בֵּין מֵחֲמַת דָּבָר שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן בֵּין מֵחֲמַת מְקוֹמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. וְכֵן אִם נִתְגַּלּוּ גִּלּוּי הָאוֹסֵר אוֹתָן מִשְּׁתִיָּה נִפְסְלוּ לִנְטִילַת יָדַיִם:

 כסף משנה  מים שנשתנו וכו'. פ''ק דמסכת ידים נפל לתוך ידיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין וסובר רבינו דהוא הדין אם נשתנו מחמת מקומן דמאי שנא: וכן אם נתגלו וכו'. פרק שני דע''ז (דף ל"ה) תנו רבנן מים שנתגלו לא ישפכם לר''ה וכו' ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש סירטא אסור מקום שאין סירטא מותר. ופסק רבינו כת''ק וס''ל ז''ל דכיון דלא ירחץ בהם ממילא פסולין לנטילת ידים ואפילו אם רחץ לא עלתה לו נטילה. ומיהו גלוי האוסר אותן נתבאר בדברי רבינו בהלכות רוצח ושמירת נפש וכתב הטור על דברי רבינו ואיפשר דהאידנא שאין חוששין לגלוי כשרים אף לנטילה ודברים נכונים הם:

ח
 
כָּל מַיִם שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה נַעֲשׂוּ שׁוֹפְכִין וּפְסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. כֵּיצַד. מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהֵדִיחַ בָּהֶן כֵּלִים אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶם פִּתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. הֵדִיחַ בָּהֶן כֵּלִים מוּדָחִין אוֹ חֲדָשִׁים לֹא פְּסָלָן. מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מְטַבֵּל בָּהֶן אֶת הַכְּעָכִים פְּסוּלִין. וְשֶׁהוּא חוֹפֵן מֵהֶן בִּשְׁעַת לִישָׁה כְּשֵׁרִים. שֶׁהַמַּיִם שֶׁבְּחָפְנָיו הֵן שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. אֲבָל הַמַּיִם שֶׁחֹפֶן מֵהֶם הֲרֵי הֵן בְּכַשְׁרוּתָן:

 כסף משנה  כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין וכו'. פ''ק דידים עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פתו פסולים. ומפרש רבינו דל''ש בכלים ול''ש בקרקעות נפסלו לפי ששמם מכלל השופכים מדלא מפליג בין כלים לקרקעות כדמפליג בנפסלו משתיית הכלב וכמ''ש בסמוך והיינו במים שאינן נובעים אבל במים נובעים או במי מקוה נראה מדברי רבינו דלא נפסלו בכך מדכתב מים שאובין שהדיח בהם כלים וכו' משמע דדוקא בשאובים הוא דפסל: הדיח בהם וכו'. משנה שם פ''ק דידים כלשון רבינו: מים שהנחתום וכו'. ג''ז שם פ''ק דידים מים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסול שהוא מדיח ידיו בהם כשרים ומפרש רבינו שהוא מדיח ידיו שהוא חופן מהם. ומשמע מדברי רבינו בפירוש המשנה דהיינו כשלא נשתנו המים אבל אם נשתנו פסולים כמו שקדם ופשוט הוא:

ט
 
וְכָל מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת כֶּלֶב. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מָרִים אוֹ מְלוּחִים אוֹ עֲכוּרִין אוֹ רֵיחַ רַע עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה מֵהֶן הַכֶּלֶב. בְּכֵלִים פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם [ז] וּבְקַרְקָעוֹת כְּשֵׁרִים לְהַטְבִּיל. חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּמְקוֹמָן מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם. אֲבָל אִם נָטַל מֵהֶן בִּכְלִי אוֹ שֶׁהִפְלִיג מֵהֶן אַמָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן לֹא רִאשׁוֹנִים וְלֹא אַחֲרוֹנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיַּת בְּהֵמָה:

 כסף משנה  וכל מים שנפסלו וכו'. ג''ז שם המים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולים ובקרקעות כשרים וכתב הרי''ף פרק אלו דברים י''א מים מלוחים שאין כלב יכול ללוק מהם ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק וכתב הרא''ש בפרק כל הבשר דפירושא קמא עיקר אבל מדברי רבינו נראה שסובר דפירוש בתרא עיקר: חמי טבריא במקומן וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלים מהם לידים ור''י אומר כל גופו טובל בהם ידיו לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כ''ע לא פליגי דשרי למישקל מינייהו במנא כ''ע לא פליגי דאסור כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא כלומר חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברים למקוה חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ור''י סבר לא גזרינן וכתב הרי''ף פרק אלו דברים והלכתא כחזקיה דרביה דר''י הוא. ודע דבגמרא אמרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים רשב''א אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם ידיו ורגליו לא כל שכן אלא לאו דפסקינהו בבת בירתא דמר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומ''ס לא גזרינן ומאחר דקיימא לן כחזקיה דגזרינן בבת בירתא כרשב''א נמי קיימא לן דפסקינהו בבת בירתא פסולים לנטילת ידים ואם כן קשה למה לא כתב רבינו כן בפירוש גבי מים שנפסלו משתיית הכלב. ואפשר לומר דכיון דסתם לן תנא דידים כת''ק הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכסתם מתניתין קיימא לן. ואם תאמר אם כן נימא דהלכתא כר''י דקאי כת''ק דסתם לן כוותיה וי''ל אף על גב דבגמרא אמרינן כתנאי לאו למימרא דלגמרי הוי כתנאי דהא אפשר לדחות ולומר דחזקיה דאמר אפילו כת''ק דע''כ לא גזר חזקיה אלא בחמי טבריא שאין פיסולן ניכר שהרי זכים הם ואין טעמם רע ופיסולם הוי מפני שתחלת ברייתן לא היו ראויים לשתיה מחמת חומם ואף על פי שעכשיו נתקררו עודם עומדים בפסולם ולכך אתי למימר דל''ש בת בירתא מכלי אבל בשאר מימות שנפסלו משתיית הכלב שפיסולם ניכר אם בטעמם אם במראיהם לא גזרינן והא דלא קאמר הגמרא הכי משום דלא משכח תשובה לר''י דליתי כרשב''א שתק ומוקי לה כתנאי אבל לענין פסק הלכה כיון דאפשר לאוקמא לחזקיה ככ''ע כוותיה נקטינן: ומה שכתב רבינו דפסולים למים אחרונים מפני שאינן ראויים לשתייה לכאורה היה נראה שאין הכוונה המים שנוטל אחר אכילה דמהי תיתי אלא הכוונה מים שניים הבאים לטהר את המים הראשונים וה''ה לכל מים הפסולים שפוסלים בין בראשונים בין בשניים וכך כתב רבינו בפ''ה מהלכות מקואות אבל קשה למה לא כתב כן בתחילת הזכירו פסול המים ועוד דבהדיא כתב בהקדמת מסכת ידים במשנה דלחולין אינו צריך מים שניים ולא כתב בהלכות אלו אלא דיני אוכל פת חולין ובהלכות מקואות כתב דיני אוכל תרומה וכן נראה מדבריו שם ואם כן צריך לומר דמים אחרונים שכתב כאן היינו מים שאחר הסעודה. אבל קשה היאך אשכחן פסול במים שאחר הסעודה ואפשר דלעולם אמים שניים דראשונים קרי אחרונים דאף על גב דלחולין אינו צריך מים שניים מכל מקום צריך להטיל רביעית מים על ידיו ואם הטיל חצי רביעית ממים כשרים לא יטיל חצי רביעית אחרון ממים פסולים ומצינו בלשון המשנה דקרי לשניים אחרון דתנן בפרק שני דמסכת ידים שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גב היד:

 לחם משנה  וכל מים וכו' או עכורים. נראה שמפרש כפירוש בתרא דהרי''ף ז''ל דהיינו טיט הנירוק וא''ת אמאי בקרקעות כשרים הא אמרו בפרק שני דזבחים דאי אין פרה שוחה ושותה מהן אפילו במקוה פסולים. וי''ל דהיינו דוקא למקוה לטבילת טומאה אבל לענין טבילת ידים הקלו כמו שכתב רש''י ז''ל חולין (דף ק"ז) גבי אי בזיע דוולא בכונס משקה דאע''ג דלענין חיבור מקואות בעינן כשפופרת הנוד הכא הקלו: חמי טבריא במקומן וכו'. הוא לענין הראשונים בלבד כדי לחלק מחמי טבריא לחמי האור דאע''ג דחמי האור כשרים לראשונים חמי טבריא פסולים מפני שהם מרים ואינן ראויים לשתיה אבל אין לפוסלם לחמי טבריא לאחרונים בשביל כך אלא טעם האחרונים הוא משום שהם חמין והחמין שהיד סולדת בהן הם פסולים לאחרונים כמו שמבואר בפרק כל הבשר (דף ק"ו ק"ז) וכתבו רבינו ז''ל לקמן בפרק זה וחמי טבריא ודאי שהיד סולדת בהן שהרי מבשל בהם בשבת הוא חייב מכת מרדות שעובר על איסור דרבנן כמו שנתבאר בהלכות שבת זה נראה לי ברור בדברי רבינו ז''ל, ועם זה נסתלקה הקושיא והתימה שתמה הרב הגדול מהררי''ק ז''ל בא''ח בסימן קפ''א דמאין לו לרבינו ז''ל לפסול מים אחרונים מפני שאין ראויים לשתיית בהמה דודאי אין דעתו של רבינו ז''ל לפוסלם בשביל כך דא''כ לא היה כותב פיסול זה גבי חמי טבריא בדוקא היה לו לכתוב כן גבי וכל מים שנפסלו משתיית הכלב וכו' אלא ודאי טעמו כמו שכתבתי. ופירוש דבריו כך חמי טבריא כשהן במקומן אז מטבילין בהן לשם ראשונים אע''פ שלמים אחרונים לא מהני כלל אבל אם נטל וכו' אז לא ראשונים ולא אחרונים אין נוטלין וטעם הראשונים מפני שאין ראויים לשתיית בהמה וכו'. ומה מאד תמהתי על מה שתירץ הוא ז''ל דלמים שניים קרי אחרונים דבחולין אין צריך שניים כלל לדעת רבינו ואם כוונתו לומר כשבא לחלק הרביעית לשנים וליתן מעט מעט שאותם המים שנוטל בפעם שניה אין נוטלין אכתי קשה למה כתב רבינו ז''ל דין זה גבי חמי טבריא בדוקא בכל הדינים ששייכים במים הראשונים היל''ל דאותם שייכי במים שניים כשנותן שתי פעמים על ידיו מרביעית אחת גבי חולין והיה לו לכתוב כמו שכתב גבי תרומה בפרק י''א מהלכות מקואות שכל הדינים הנוהגים במים הראשונים הם במים שניים ונתן כלל לכל הדינים אלא ודאי עיקרן של דברים כמו שכתבתי:

י
 
יֵשׁ לַנּוֹטֵל לִתֵּן עַל יָדָיו מְעַט [ח] מְעַט עַד שֶׁיִּתֵּן כַּשִּׁעוּר. וְאִם נָתַן הָרְבִיעִית כֻּלָּהּ בִּשְׁטִיפָה אַחַת כָּשֵׁר. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ יָד זֶה עַל גַּבֵּי זֶה בִּשְׁטִיפָה אַחַת. וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ יְדֵיהֶן כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא בֵּינֵיהֶן הַמַּיִם. וְיִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַשְּׁטִיפָה כְּדֵי רְבִיעִית לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:

 כסף משנה  יש לנוטל וכו'. משנה פרק שני דידים נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית כלומר שאינן טהורות אבל צריך עוד שיטול מים שניים לטהר את אלו ושיהיה במים השניים ההם רביעית סובר רבינו דהיינו לרבי מאיר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דנטל לשתי ידיו משטיפה אחת טהור והלכה כוותייהו וכן כתב בפירוש המשנה ועוד דההיא מתניתין לתרומה מיתניא דאילו לחולין א''צ מים שניים לדעת רבינו כמו שאבאר בסמוך: נוטלין ארבעה וכו'. משנה שם (פ"ב דידים) נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים. ומה שכתב ויהיה באותה השטיפה וכו', מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) אמר ליה רב ששת לאמימר קפדיתו אמנא אחזותא ואשיעורא אמר ליה אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתניא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דאתו משיירי טהרה. וכתב רבינו בפירוש המשנה בריש מסכת ידים דה''פ דהיינו דוקא במים שניים אבל במים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראויים בפחות מרביעית לפי שהרי כבר נטהרו במים ראשונים והוא אומרם בסבת זה שאני התם דאתו משיירי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד הרי בהדיא שצריך רביעית לכל אחד ואחד. ומדברי רבינו שלא הזכיר בהלכות אלו מים שניים נראה שסובר דלפת חולין אין צריך מים שניים שכיון שנטל ידיו מרביעית אפילו בשטיפה אחת טהורות וכן נראה עוד מדבריו בפרק י''א מהלכות מקואות ומהקדמת פירושו למסכת ידים:

 לחם משנה  נוטלין ארבעה או חמשה וכו'. ממה שכתב רבינו בפירוש המשנה בריש מסכת ידים נראה שהוא סובר דמה שאמרו במשנה נוטלין לאחד אף לשנים וכו' היינו במים שניים דוקא מפני שכבר נטהרו הידים מחמת הראשונים. ונראה מדבריו שם שהוא מפרש מה שאמרו בגמרא בפרק כל הבשר (דף ק"ז) שאני התם דקא אתו משיירי טהרה שאין פירושו כפירוש רש''י ז''ל אלא הפירוש כפי דעתו הוא דאתו משארית מים אחרים שנטהרו הידים בהם כלומר שכבר נטהרו הידים במים הראשונים. כך נראה מדבריו שם וכאן אזיל לטעמיה שכתב שיהיה באותה שטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד. וקשה לפירושו חדא דשם במשנה כדפליג בסיפא בין ראשונים לשניים שאמרו שם מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים אמאי לא מפליג ברישא דהיינו דוקא בשניים אבל לא בראשונים ומדפליג בסיפא ולא ברישא משמע דרישא בכל גוונא הוי בין לראשונים בין לשניים. ועוד קשה דבפרק שני דגיטין (דף ט"ו:) איבעיא לן ידים טהורות לחצאין או אין טהורות לחצאין ואמרו שם אילימא דקא משו בי תרי מרביעית והתנן מרביעית נוטלין לידים לאחד אפילו לשנים וכו' והשתא לדעת רבינו ז''ל מאי מקשה דלימא מתניתין במים שניים דוקא כמו שאנו אומרים לפי האמת והיינו דאיבעיא ליה למקשה אי מתניתין בשניים דוקא אבל בראשונים לא או דילמא אפילו לראשונים דמתניתין סתמא מיתניא וכדסבירא לי' מ''ד אשיעורא לא קפדינן בפרק כל הבשר. ונראה לתרץ לזה לדעת רבינו ז''ל דודאי הך סוגיא דגיטין משמע ליה דמתניתין סתמא מיתניא ולכך פריך מההיא מתניתין אבל כיון דבפרק כל הבשר אמרו דדוקא במים שניים דוקא פסקינן כסוגיא דפרק כל הבשר דהוי מקום סוגיא במקומה ועוד דהוי מסקנא דגמרא דקאמר התם ולא היא שאני התם וכו':

יא
 
אֵין נוֹטְלִין מַיִם לַיָּדַיִם לֹא בְּדָפְנוֹת [ט] הַכֵּלִים וְלֹא בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ וְלֹא בַּחֲרָסִים וְלֹא בִּמְגוּפַת הֶחָבִית. וְאִם תִּקֵּן הַמְּגוּפָה לִנְטִילָה נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. וְכֵן הַחֵמֶת שֶׁתִּקְּנָהּ נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. אֲבָל שַׂק וְקֻפָּה שֶׁנִּתְקְנוּ אֵין נוֹטְלִין מֵהֶן לַיָּדַיִם. וְלֹא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ בְּחָפְנָיו שֶׁאֵין חָפְנָיו כְּלִי. וְכֵלִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ שְׁבִירָה הַמְטַהֶרֶת אוֹתָן מִידֵי טֻמְאָה אֵין נוֹתְנִין בָּהֶם לַיָּדַיִם מִפְּנֵי שֶׁהֵן [י] שִׁבְרֵי כֵּלִים:

 כסף משנה  אין נוטלין מים וכו'. משנה פרק קמא דידים אין נותנין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ומשנה זו נשנית גם כן בפרק חמישי דפרה וכתב שם רבינו וכבר ביארנו בפרק שני מכלים שמחץ ר''ל הכלי השוקע מאליו בתוכו קערורית והוא אשר נקרא שולי המחץ. ובפרק שני דכלים שנינו חבית דפונה בשולי המחץ וכתב רבינו מחץ הוא כלי גדול מחרס ולו קצה דומה לו כדמיון בית יד והוא שולי מחץ ושוליים הם הקצוות וזאת החבית היא קטנה חקוקה בקצה האחד של מחץ להכניס היד בו בעת הגבהת המחץ ולזה לא תטמא לה שלא נעשה לקבלה עכ''ל. וכפי זה נראה שאפילו מקבל רביעית אין נוטלין בו לידים לפי שלא נעשה לקבלה וסמ''ג כתב דטעמייהו לפי שאין מחזיקין רביעית אלא אם כן סומכים אותם בשום דבר שאין יושבין אלא מסומכין וכן כתבו הגהות בשם הרמ''ך ובסמוך אכתוב שזה מחלוקת רש''י והתוספות: ומה שכתב רבינו ולא בחרסים: ואם תיקן המגופה וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) אמר רבא מגופת חבית שתיקנה נוטלים ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנן נוטלים מהם לידים שק וקופה אע''פ שמקבלים אין נוטלים מהם לידים, ופירש''י מגופת חבית שתיקנה חקקה לקבל רביעית אף על גב דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוכו. והתוספות כתבו נראה דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת ואינה יושבת אלא מסומכת ואין בית קיבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיבה בלא סמיכה היו המים נשפכים ולא היה נשאר בה רביעית ותיקנה היינו שמרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת. ובשק וקופה פירש''י אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים עכ''ל. וחמת וכפישה הם מיני נודות של עור ותיקון דידהו אפשר דהיינו שיתפור אותן בענין שלא יהיו נקובין כלל. ומספר מצות גדול משמע שעשה להם בית מושב: ולא יתן לחבירו וכו'. משנה פרק קמא דידים ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין נותנין לידים אלא בכלים וכתב שם רבינו לא יתן לחבירו בחפניו שלא ימלא ידיו וישפוך על ידי חבירו אשר רוצה לטהר ידיו: וכלים שנשברו וכו'. פרק כל הבשר אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ואם כן כי תנן ולא בדפנות הכלים היינו אע''פ שעדיין מקבל טומאה ואפילו הכי אין נוטלין בהם דאי לאו הכי רבא מתניתין אתא לאשמועינן. ויש לדקדק על דברי רבינו אמאי לא נקט כלישנא דרבא דאמר כלי שניקב בכונס משקה. ונראה לי שהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקין אבל אם הוא מיוחד לאוכלים אינו עולה מטומאתו עד שניקב במוציא זית ואם הוא גיסטרא שהוא כלי העשוי לקבל המשקים הדולפים אע''פ שלא ניקב אלא במוציא משקה טהור כדאיתא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ"ה:) וכמו שכתב רבינו (בפרק י"ט מהלכות כלים) ורבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקין רגילים ליטול לידים ורבינו רצה לכלול דין כל הכלים בדבור אחד ולכן כתב סתם שאם נשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאתם כל אחד כפי דינו אין נותנים בהם לידים וסמך על מה שכתב בהלכות כלים דין כל כלי וכלי באיזה נקב עולה מטומאתו כנ''ל: ואפשר עוד שדעתו לומר דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול לידים בכלי חרס ומינה נילף שאם בא ליטול בכלי שטף נקוב שיעור הנקב כשיעור ליטהר מידי טומאה ומפני כך סתם וכתב דבנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה תליא מילתא כל כלי וכלי כדינו. וכתב סמ''ג שאם ניקב נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב ובאים המים דרך הנקב על ידיו טהורות אפס הנוטל מן המים העוברים חוץ לנקב ונופלים דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה מן הנקב יש תורת כלי עליו כיון שלא ניקב בכונס משקה עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאם ניקב בכונס משקה אפילו שנוטל דרך הנקב לא נטהרו ידיו דאין תורת כלי עליו כלל אפילו מן הנקב ולמטה. אבל הרא''ש כתב בפרק כל הבשר וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלל וכן כתב בספר התרומה ומשמע דבכל נקב אמרו אפילו הוא יותר מכונס משקה. ובתרומת הדשן נסתפק בדברי רבינו אם הם דוקא בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר או (אי) אפילו בכה''ג נמי פסול. ונראה דמאי דמספקא לתרומת הדשן פשיטא ליה לטור דלדעת רבינו אינו נפסל בניקב בכונס משקה אלא אם כן אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב כלי שנשבר ולא כתב כלי שניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה הרי הוא כאילו נשבר דמטעם זה הוא עולה מטומאתו בכך. וכן מצאתי להרשב''א שכתב בתורת הבית וזה לשונו כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקים כשאדם מושיבו על המים הרי זה פסול במה דברים אמורים בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר במה דברים אמורים בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מטומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי עכ''ל. נראה דמשכחת לה כלי העולה מטומאתו בניקב פחות מכונס משקה כגון שהוא גיסטרא וכדאמרינן בסוף פרק המצניע שהוא עולה מטומאתו בניקב במוציא משקה וכתבו רבינו בפרק י''ט מהלכות כלים ומדברי רבינו שם נראה שהוא סובר כדברי הרשב''א דבסתם כלים דניקבו בכונס משקה מעלה אותן מטומאתם דוקא כשאין מחזיקין רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם הם מחזיקין רביעית עדיין שם כלי עליהן שאפילו שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא בפרק שני ובפרק שלישי דמסכת כלים ואע''פ שכתב בפרק זה אין נוטלין לידים בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית לאו משום שבר כלי פסל להו אלא מפני שאינן מקבלין שלא מסומכין דומיא דמגופת חבית דנקט בהדייהו. ואע''פ שכתב ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלים ממנה לידים הוא הדין דמהני תיקון לאידך אלא לישנא דרבא נקט דאמגופה אמרה בפרק כל הבשר דאם תיקנה נוטלין ממנה לידים ורבא חדא מנייהו נקט והוא הדין לאינך אי נמי לרבותא נקט מגופה אע''פ שאין חללה עשוי לקבלה מהניא בה תיקון וכל שכן לדפנות כלים ודומיהם:

 לחם משנה  וכלים שנשברו וכו'. מה שלא הזכיר רבינו ז''ל כונס משקה כתב הרב מוהררי''ק ז''ל בסי' קנ''ט מפני שסובר דרבא אורחא דמילתא נקט וכו' והוא הדין לשאר הכלים כל אחד ואחד לפי שיעורו. וקשה דדין זה ג''כ הוזכר בסוף פרק המצניע (דף צ"ה) גבי קידוש מי חטאת וכתבו רבינו בפרק ו' מהלכות פרה אדומה ושם כתב כלי חרס שניקב בכונס משקה אין ממלאים וכו' ולמה לא פי' שם כל כלי וכלי כפי שיעור טהרתו כמו שפירש כאן אלא שהזכיר כונס משקה בדוקא דמשמע דשיעור אחד לכל הכלים:

יב
 
בְּכָל הַכֵּלִים נוֹטְלִים לַיָּדַיִם וַאֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֵמִים. כְּלִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ אֵין בּוֹ רְבִיעִית אֵין נוֹתְנִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם:

 כסף משנה  בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו בכלי גללים וכלי אדמה וכו'. משנה פרק קמא דמסכת ידים בכל הכלים נוטלין לידים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה כלומר אע''פ שכלי גללים אינן מקבלין טומאה וכן כלי אדמה והם כלי חרס שלא הוסקו בכבשן וגם הם אין מקבלין טומאה נוטלין מהן לידים: ומה שכתב והוא שיהיו שלמים, כבר נתבאר והוצרך לכתוב כאן רבינו זה משום דלא תימא כי חיישינן לשבירה דכלי היינו בכלים המקבלים טומאה דכיון דמעיקרא מקבלי והשתא לא מקבלי בטלו מתורת כלי אבל כלי גללים וכלי אדמה כיון דמעיקרא נמי לא מקבלי טומאה השתא נמי כי ניקבו לא בטל מהם תורת כלי קמ''ל דלא מפלגינן כיון דגמרא לא מפליג בינייהו: כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים איני והא אמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע''ג דלית ביה לא קשיא הא לחד הא לתרי דתניא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואף לשנים שמעינן מהא דלחד תרתי בעינן שיחזיק רביעית ושיהיה בו רביעית:

 לחם משנה  כלי שאינו מחזיק רביעית. מימרא דרבא בפרק כל הבשר (דף ק"ז) ומשמע דהא מחזיק רביעית [אע''ג דאין בו] נוטלין לידים. ובגמרא הקשו מהך מימרא דרבא אמימרא אחרת דקאמר כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. ותירצו שם הא לאחד הא לשנים. ונראה דהיינו דוקא לשנים לדעת רבינו ז''ל דאז נוטלין לידים לשניים מרביעית אחת אבל בראשונים אין נוטלין אלא ברביעית שלם כמ''ש. או אפשר דמימרא דרבא אפילו בראשונים וכדאסיקו בגמרא ולא היא וכו' דחו הא ולא הוי הך דינא אלא דוקא בשניים:

יג
 
* הַכּל כְּשֵׁרִין לִתֵּן לַיָּדַיִם אֲפִלּוּ חֶרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. אִם אֵין שָׁם אַחֵר מַנִּיחַ הַכְּלִי בֵּין בִּרְכָּיו וְצַק עַל יָדָיו. אוֹ יַטֶּה הֶחָבִית עַל יָדָיו וְיִטּל. אוֹ נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְצַק בְּזוֹ עַל זוֹ וְחוֹזֵר וְצַק בָּרִאשׁוֹנָה עַל הַשְּׁנִיָּה. וְהַקּוֹף נוֹטֵל לַיָּדַיִם:

 ההראב"ד   הכל כשרים ליתן לידים כו' עד והקוף נוטל לידים. כתב הראב''ד ז''ל והלא אמרינן בגמרא דחולין דבעינן דניתו מכח גברא והוא עצמו כתב כן למטה אע''פ שהוא שנוי כן במסכת ידים לתנא קמא בעלי הגמרא לא הסכימו כן ואולי ידעו כי תנא קמא דר' יוסי דפליג עליה יחידאה הוא ולאו הלכתא היא ומהיכא תיתי שהקוף יהיה עליו תורת אדם וחרש ושוטה וקטן יש להם מעשה אבל הקוף ולא כלום עכ''ל:

 כסף משנה  הכל כשרים וכו'. סוף פרק קמא דמסכת ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש''ו מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה החבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשנים אלו. ופירש רבינו הקוף בלשון ערב קד''ר אמר ר' יוסי שהוא פסול בששפך המים על היד וכן אינו ראוי אצלו שיטה הכלי וישפכו המים ממנו על הידים ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותם עד שישפכו המים על ידו ואין הלכה כר' יוסי: וכתב הראב''ד והלא אמרו בגמרא דחולין וכו' אבל הקוף ולא כלום עכ''ל: וי''ל שדעת רבינו לומר דהא ודאי כת''ק קי''ל ומ''ש בגמרא דבעינן דליתו מכח גברא לאו למעוטי כי אתו מכח קוף אלא למעוטי כי אתו מנפשייהו בלא כח שום בעלי חיים ואפשר דקוף לאו דוקא אלא ה''ה לכל ב''ח אלא דאורחא דמילתא נקט ואפילו תימא קוף דוקא לא אתא למעוטי אלא כי אתו מנפשייהו בלא כח אדם ובלא כח הקוף. וטעמא דר''י דפסל במטה חבית על צדה משום דבעינן כח אדם וליכא שהרי כשהוא מטה את החבית ומניחה כך מוטה על צדה המים יוצאים מאיליהם ות''ק מכשיר משום דכיון שהאדם הטה את החבית אפילו הלך וישב לו אח''כ והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא ולא דמו לשוקת דהתם כיון ששפך הדלי בשוקת כבר פסק כח אדם וכך הם דברי רבינו שמשון בפרק קמא ועוד דכיון דאיכא כח כלי לא דמי לדין השוקת שכתב רבינו בסמוך דהתם ליכא כלי כמ''ש. ויש הוכחה למה שכתבתי דכח אדם לאו דוקא שכתב רבינו לעיל בפרק זה כל הנוטל ידיו צריך ליזהר בד' דברים וכו' שיהיו המים באים מכח נותן וכן לקמן בסמוך בדין השוקת כתב שהרי אין כאן נותן על ידיו הרי שלא הקפיד על כח אדם אלא על כח נותן יהיה אדם או זולתו ואע''פ שבסוף דבריו בדין השוקת כתב עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת אדם נמשך אחר לשון הגמרא וכבר גילה דעתו דכח אדם לאו דוקא. ועוד דכשהזכיר כח אדם היינו כשיהיו ידיו קרובות לשפיכת הדלי דהתם קושטא דמילתא היא שבאו עליו מכח אדם אבל ברישא דלא עלתה לו נטילה נזהר מלכתוב שהרי אין כאן כח אדם דהוה משמע דכח אדם דוקא בעינן וכתב שהרי אין כאן נותן על ידיו והא דנקט השוקת שדולה אדם רבותא קאמר אפילו שאדם הוא הדולה לא עלתה לו נטילה וכבר ביאר הטעם מפני שאין כאן נותן על ידיו הא אילו הוה נותן אע''פ שאינו אדם עלתה לו נטילה ובסוף הלכות מקואות כתב גם כן שאין נוטלים לידים אלא מכח נותן וכן פעמים ושלש באותו פרק הזכיר כח נותן ולא הזכיר כח אדם. וכתב ה''ר יונה בפרק אלו דברים שכן דעת רב יהודאי גאון דהלכה כת''ק וכן פסק הרשב''א בפרק כל הבשר ובת''ה:

יד
 
הַשֹּׁקֶת שֶׁדּוֹלֶה אָדָם בְּיָדוֹ אוֹ בְּגַלְגַּל וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִין מִמֶּנָּה בָּאַמָּה וְהוֹלְכִין וּמַשְׁקִין הַיְרָקוֹת אוֹ הַבְּהֵמָה וְהִנִּיחַ יָדָיו בַּשֹּׁקֶת וְעָבְרוּ הַמַּיִם וְשָׁטְפוּ עַל יָדָיו [כ] לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה. שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן נוֹתֵן עַל יָדָיו. וְאִם הָיוּ יָדָיו קְרוֹבוֹת לִשְׁפִיכַת הַדְּלִי עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמַּיִם שָׁטְפוּ עַל יָדָיו מִכֹּחַ נְתִינַת הָאָדָם עָלְתָה לוֹ נְטִילָה:

 כסף משנה  השוקת שדולה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין ק"ז) אמר רב פפא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי ומטביל בה את הידים. ופירש''י האי אריתא צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות אין נוטלין ממנו לידים לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלא מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קא אתו טבילה נמי בצינור ליתא שאין כאן שיעור מקוה ואי מקרב לגבי דולא כשהדולא שופך זה נותן ידיו סמוך למקום שפיכה והמים מקלחים מכח השפיכה לתוך ידיו ש''ד ואי בזיע דולא בכונס משקה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור מילף לייף הצינור עם היאור ע''י כלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה חמורה היא ודיה בחיבור זה. והרי''ף כתב מימרא זו פרק אלו דברים והוא גורס ואי בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא וכתב עליו הרא''ש ולפי זה ג''כ אין מטבילין בו דלא חשיב חיבור בהכי כי היכי דלא חשיב חיבור לענין טבילת כל הגוף ונראה שכך היתה גירסת רבינו ולא הוצרך לכתוב שאם ניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים לפי שסמך על מ''ש כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם וכו':

טו
 
* מַיִם שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם נַעֲשָׂה מֵהֶן מְלָאכָה אוֹ לֹא נַעֲשָׂה. אִם יֵשׁ בָּהֶן כַּשִּׁעוּר אוֹ שֶׁאֵין בָּהֶן. אִם הֵן טְהוֹרִין אוֹ טְמֵאִין. סָפֵק נָטַל יָדָיו סָפֵק לֹא נָטַל יָדָיו. סְפֵקוֹ טָהוֹר שֶׁכָּל סָפֵק שֶׁבְּטָהֳרַת יָדַיִם טָהוֹר:

 ההראב"ד   מים שנסתפק לו כו' עד שכל ספק שבטהרת ידים טהור. כתב הראב''ד ז''ל ועם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום רחוץ והוציא עצמך מן הספק עכ''ל:

 כסף משנה  מים שנסתפק לו וכו'. משנה פרק שני דמסכת ידים ספק עשה בהן מלאכה ספק לא עשה בהן מלאכה ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספק טמאים ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא ולטהר טהור: ומ''ש רבינו ספק נטל ידיו וכו'. כן פי' הוא ז''ל על משנה י''א דפ''ד דמסכת טהרות. ואפשר שסובר שזהו מ''ש בפרק במה אשה (שבת ס"ב:) אבל משא ולא משא לית לן בה אע''פ שרש''י מפרש שם בענין אחר ואע''ג דאסיקנא התם דלאו מילתא היא לאו משום דדינא הכי אלא כדי שלא יבא לידי עניות וכדמשמע מדמוכח לה מדאמר רב פפא אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' וה''ה לשאר ספקות דתנן דטהור דכי היכי דלא ליתי לידי עניות מיהא צריך לחזור וליטול: כתב הראב''ד אם יש לו מים וכו' והוציא עצמך מן הספק עכ''ל. וי''ל שאם היה כן לא הוו שתקי רבנן מלהזכיר כן ואע''ג דאמרינן בפרק אין מעמידין (דף ל"ז:) לענין ספק טומאה דאמרינן ליה הרי מקוה לפניך קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא:

טז
 
* מַיִם הָרִאשׁוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאַחֲרוֹנִים צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחַ הַמֶּלַח מֵעַל יָדָיו. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטָּלִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי כְּלִי. מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטָּלִין בֵּין בְּחַמֵּי [ל] הָאוּר בֵּין בְּצוֹנֵן. וְאַחֲרוֹנִים אֵינָן נִטָּלִין בְּחַמִּין. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ חַמִּים שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזֻּהֲמָא, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁפְשֵׁף בָּהֶן. אֲבָל הָיוּ פּוֹשְׁרִין נוֹטְלִין מֵהֶן בָּאַחֲרוֹנָה:

 ההראב"ד   מים הראשונים צריך שיגביה ידיו כו' עד כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו. כתב הראב''ד ז''ל והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ''ל:

 כסף משנה  מים הראשונים צריך שיגביה ידיו וכו'. פרק קמא דסוטה (דף ד') אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תנא הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ודברי רבינו הללו מתבארים במה ששנינו ריש פ' מסכת ידים וכתבו פרק י''א מהלכות מקואות הידים מתטמאות ומתטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ונטל המים השניים חוץ לפרק וחזרו מחוץ הפרק לידיו ידיו טהורות שהמים השניים טהורים נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק וחזרו לידו נטמאת ידו שהמים הראשונים שחוץ לפרק טמאין מחמת ידיו ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידיו טמאות עכ''ל. ונראה מכאן שאם נטל ידיו בשטיפה אחת אינו צריך להגביה ידיו שהרי אין שם מים טמאים שיחזרו ויטמאו את הידים וגם חוץ ליד לא נטמאו דהא טומאתן אינה אלא עד הפרק כנ''ל ומצאתי סעד לזה שכתב סמ''ג וראיתי בתוספתא שהמטביל ידיו אין צריך להגביה ידיו ולא לנגב ידיו עכ''ל. ובודאי טעמם לפי שאין שם מים טמאות וכמו שכתבתי: ועל מ''ש רבינו ומים אחרונים צריך שישפיל ידיו: כתב הראב''ד והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ''ל. כלומר עוד טעם אחר יש שראוי להשפיל ידיו שאם יגביהם אולי תעבור הזוהמא בכל היד במקום שהיה נקי שהוא לא אכל אלא בראשי אצבעותיו זה נראה לי ברור בכוונתו ובעל מ''ע הפליג דעתו לדעת אחרת ואין דעתי נוחה בכך: מים ראשונים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע''ג קרקע אחרונים אין נוטלין אלא על גבי כלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא. ופירש''י קינסא שפאי עץ וקסמים למ''ד כלי הכא לאו כלי הוא למ''ד אין נוטלין על גבי קרקע ש''ד. ונראה שרבינו פוסק לחומרא ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא ואפשר דטעמא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה. א''נ י''ל דמשום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם דטעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה: מים ראשונים נוטלין וכו'. ג''ז ברייתא שם מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל''ש אלא שאין היד סולדת בהם אבל היד סולדת בהם אין נוטלין בהם ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל''ש אלא שהיד סולדת בהם אבל אין היד סולדת בהן ניטלין מכלל דראשונים אע''פ שהיד סולדת בהם מותר ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכתב רבינו בחמי האור לאפוקי חמי טבריא כמ''ש בסמוך וצריך דקדוק בלשון רבינו למה כתב אבל אם היו פושרין וכו' שממה שכתב והוא שיהיו חמין וכו' שמעינן לה ואפשר דלהתיר ליטול בהם לכתחלה איצטריכא ליה דלא תיסק אדעתין דלכתחלה לא יטול בפושרים כדי שלא יבא ליטול בחמין:

 לחם משנה  (טו-טז) ספק נטל ידיו וכו'. כתב מוהררי''ק ז''ל בסימן ק''ס דיצא לו לרבינו כן מהא דאמרו בפרק במה אשה (דף ס"ב:) לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ולאו מילתא היא דאמר רבא וכו' וקשה דאם הוא מפרש משא ולא משא שרוצה לומר שאינו יודע אם נטל או לא נטל איך דוחה אותו בגמרא מהא דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חופנאי מיא וכו' בשלמא לפירש''י ז''ל דפירש דלא נטל מים כל הצורך אתי שפיר דדחי ליה מדרב חסדא אבל לפי' זה דהוא ספק נטל או לא נטל רב חסדא לא אמר הפך זה אלא כשהוא נוטל צריך שיטול בשפע אבל כשנסתפק לו אם נטל אין בכך כלום. ואולי דעתו לומר דדחי ליה מדרב חסדא דכי היכי דרב חסדא היה נוטל יותר מן הדין שהוא רביעית והיו נותנין לו טובה הרבה כל אדם אף ע''פ שמן הדין אין לו ליטול ראוי לו ליטול כדי שיתנו לו טובה הרבה דכל מאן דעביד לפנים משורת הדין בנט''י משלמים לו ואין זה מספיק. אלא נראה דנפקא ליה לרבינו הא ממאי דהזכירו במסכת ידים כמה ספקות בידים לטהר וסובר רבינו ז''ל דה''ה בהך ספיקא: ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח וכו'. הראב''ד ז''ל בהשגות נתן טעם אחר ואמר שאם יגביה ידיו יפלו המים של הזוהמא היכא שלא הגיע תחלה והוא טעם נכון:

יז
 
נוֹטֵל אָדָם [מ] יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּל אֶת יָדָיו לְכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה. [נ] וְהוּא שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. אֲבָל אִם הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן צָרִיךְ לִטּל יָדָיו בְּכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ נְטִילָה:

 כסף משנה  נוטל אדם ידיו וכו'. ג''ז שם (ק"ו ק"ז) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו א''ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו צפרא ואתנו עלווייהו לכולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב. ופסק רבינו כלישנא דקאמר דאפילו שלא בשעת הדחק שהרי סתם דבריו ולא חילק בין בשעת הדחק לשלא בשעת הדחק וכ''פ ה''ר יונה וכתב לא מפני שהוא לשון אחרון שאינו נקרא לשון אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא הגמרא בסתם והלשון אחרון בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא אותם בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון אלא הטעם הוא מפני שהנטילה מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ול''נ עוד טעם אחר שכל מה שאנו יכולים למעט במחלוקת יש לנו למעט ולהכי נקטינן כלישנא דקאמר אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ולא תיקשי להאי לישנא ממאי דאמר רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכו מיא וכו' דמשמע טעמא דלא נפישי להו מיא אבל שלא בשעת הדחק לא דאיכא למימר דה''ק אתון דלא נפישי לכו מיא אתם צריכין להתנות דאילו הוה שכיח לכו מיא לא הייתם צריכין ליכנס בטורח זה. ומ''ש רבינו והוא שלא יסיח וכו' פשוט הוא ממתניתין דפרק ששי דמסכת טהרות וכ''כ רש''י ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם:

יח
 
* לָט אָדָם אֶת יָדָיו [ס] בְּמַפָּה וְאוֹכֵל בָּהֶן פַּת אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְהָאוֹכֵל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאַחֵר נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּאֲכָל. וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל בְּמַגְרֵפָה שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם:

 ההראב"ד   לט אדם את ידיו וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והלא אמרו לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ''ל:

 כסף משנה  לט אדם וכו'. ג''ז שם (ק"ז) איבעיא להו מהו לאכול במפה מי חיישינן דילמא נגע או לא ת''ש דשמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה א''ל עבדין כדין א''ל דעתי קצרה עלי כלומר אסטניס אני שאע''פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי ואמרינן בתר הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ופי' רש''י התירו מפה לאוכלי תרומה דכהנים זריזים הם ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה לפי שאינן למודין להשמר כמו כהנים: וכתב ה''ר יונה ונראה דכ''ש לשאר בני אדם שאינן אוכלים חוליהם בטהרה ואינן נזהרים כל כך שאין להם לאכול פת וכל דבר שטיבולו במשקה ע''י מפה דגזרינן דילמא נגעי וזאת היתה דעת הראב''ד שכתב והלא לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ''ל. אבל דעת רבינו דתרומה וחולין שנעשו בטהרה דינם שוה ברוב הדברים ומן הדין היה לגזור בשניהם דילמא נגעי אלא משום דכהנים זריזים הם לא גזרו בתרומה ומ''מ שאר חולין שאינן נאכלים בטהרה לא חמירי כולי האי למגזר בהו ותדע דאל''כ הל''ל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי חולין ומדנקט טהרות משמע דלאוכלי טהרות דוקא הוא דלא התירו והא דשמואל אשכחיה לרב וכו' וא''ל עבדין כדין חולין בטהרה הוא דהוה אכיל ומשום הכי א''ל עבדין כדין שרב אוכל חולין בטהרה וכדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת ר' חייא מפקיד לרב אי את יכיל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ומשום דחולין בטהרה הוה אכיל א''ל שמואל עבדין כדין ואהדר איהו דעתי קצרה עלי אבל אם לא היה אוכל חולין בטהרה לא הוה אמר ליה שמואל עבדין כדין ולא הוה צריך איהו לאהדורי דעתי קצרה עלי: המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים וכו'. (שם ק"ו:) מסקנא דגמרא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אינו צריך נטילת ידים: ומ''ש ה''ה לאוכל במגריפה וכו'. פשוט הוא וכ''כ ה''ר יונה ז''ל בפרק אלו דברים:

 לחם משנה  לט אדם ידיו (ר"ל כורך את ידיו) במפה וכו'. בסימן קס''ג ביאר הרב ב''י טעמו וטעם ההשגות. וא''ת מאי שנא הכא דלא חייש לשמא יגע גבי חולין וגבי אוכל במגריפה צריך שיטול הא התם אינו נוגע וי''ל דמ''מ קרוב ליגע יותר וכן באוכל מחמת מאכיל קרוב ליגע יותר אבל כיון שידיו מעוטפות במפה הוא דבר קשה שיסיר המפה מידיו ויגע:

יט
 
אָסוּר לְהַאֲכִיל מִי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו. וְאָסוּר לְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם. וְצִוּוּיִים הַרְבֵּה צִוּוּ חֲכָמִים וְהִזְהִירוּ עַל הַדָּבָר. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַיִם אֶלָּא כְּדֵי שְׁתִיָּה נוֹטֵל יָדָיו בְּמִקְצָתָן וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מִקְצָתָן:

 כסף משנה  אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואע''פ שהוא נותן לתוך פיו וכו'. ברייתא שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו וסובר רבינו דלרבותא נקט לתוך פיו אע''ג שאינו נוגע וכ''ש שאסור ליתן בידו: ואסור לזלזל וכו'. בפ''ה דעדיות את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים: אפילו אין לו מים וכו'. למד כן ממעשה דר''ע בבית האסורים בפרק עושין פסין (עירובין כ"א). ומכאן אני אומר שמ''ש רבינו בסמוך לט אדם את ידיו וכו' היינו מי שא''א לו למצוא יותר אבל כל שאפשר לו למצוא מים ואפילו אין לו אלא כדי שתייה לא יאכל בלא נטילה:

 לחם משנה  אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה וכו'. יצא לו לרבינו ז''ל מההוא מעשה דר''ע (עירובין דף כ"א:) ששפך לו השומר מקצתן של המים ולא רצה לאכול עד שהביאו לו מים ליטול ידיו. וא''ת מ''מ איך נלמוד שכשהוא במקום אחד ואין לו מים אלא כדי שתייה שיטול מקצת וישתה מקצת דילמא שאני התם שהיה יכול להביא לו מים. וי''ל דמ''מ היה סכנת דרכו דאם היה פוגע בו השומר היה אומר לו לחתור בית האסורין הוא צריך כיון שהוא חוזר להביא לו מים יותר אחר ששפכן ומכל מקום אפילו שהיה סכנה לא חשש ר''ע ג''כ נמי נלמוד שמי שאין לו אלא כדי שתייה שיטול מעט וישתה מעט:

כ
 
צָרִיךְ אָדָם לְנַגֵּב אֶת יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְכָל הָאוֹכֵל בְּלֹא נִגּוּב יָדַיִם כְּאוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה מְנַגֵּב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ. וְתֵכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, לֹא יַפְסִיק בֵּינֵיהֶם [ע] בְּדָבָר אַחֵר. אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם אַחַר שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו בָּאַחֲרוֹנָה אָסוּר עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

 כסף משנה  וכל האוכל וכו'. פרק קמא דסוטה (דף ד') מימרא: ותכף לנטילת ידים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ"ב) מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה ופירש''י לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו עכ''ל. ומשמע מדברי רבינו ורש''י דלהפסיק בדבור בין מים אחרונים לברכה מותר והטעם שלא פי' תכף לנטילת ידים ברכה שלא יפסיק ביניהם אפילו בדבור משום דלקמן אמרינן אין מסיחין על כוס של ברכה כלומר משמזגו את הכוס אסור לדבר ואם איתא אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנטילת ידים ברכה אלא ודאי לא איתמר תכף לנטילת ידים ברכה אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. ונראה שאם אמרו הבו וניטול ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול שצריך לחזור ולברך כמבואר בדברי רבינו פ''ד מהלכות אלו:



הלכות ברכות - פרק שביעי

א
 
מִנְהָגוֹת רַבּוֹת נָהֲגוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בַּסְּעֵדָּה וְכֻלָּן דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְאֵלּוּ הֵן. כְּשֶׁנִּכְנָסִין לַסְּעֻדָּה הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן נוֹטֵל אֶת יָדָיו תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין וְיוֹשְׁבִין מְסֻבִּין. וְגָדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה מִטּוֹת גָּדוֹל מֵסֵב בָּרֹאשׁ וְשֵׁנִי לוֹ לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ וּשְׁלִישִׁי לוֹ לְמַטָּה הֵימֶנּוּ:

 כסף משנה  מנהגות רבות וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ו) אמר ליה ריש גלותא לרב ששת אע''ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצורכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. אמר ליה וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה אמר ליה שאני פרסאי דמחוי להו במחוג. ופירש''י ז''ל בזמן שהם שתי מטות רגילים היו לאכול בהסיבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת בזמן שהם שנים גדול מיסב בראש כלומר מיסב תחילה על מטתו ושני לו למעלה הימנו מטת השני לצד מראשותיו של גדול ובזמן שהם שלשה גדול מיסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה ממנו לצד מרגלותיו א''ל רב ששת לריש גלותא וכי בעי לאשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה ממנו וישמע דבריו כשהוא מוטה. במחוג מראים בידיהם ובאצבעותיהם ברמיזה. מים ראשונים מהיכן מתחילין א''ל מן הגדול כלומר רב ששת א''ל לר''ג מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים אמר ליה מן הגדול. ישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלים כולם אמר ליה לאלתר מייתו תכא קמיה. ופירש רש''י לאלתר מייתו תכא קמיה שלחן שלו מביאים מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן. אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסיבה בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש שני לו למטה ממנו בזמן שהם שלש מטות גדול מיסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו מים ראשונים מתחילין מן הגדול ופירש''י מתחילים מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא קמיה עכ''ל. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם שהגדול נוטל ידיו תחלה ולא חילק בין היכא דמייתו תכא קמיה לאלתר להיכא דלא מייתו תכא קמיה לאלתר. ואפשר לומר שסובר רבינו דמאחר דהדר רב ששת למתניתין מים ראשונים מתחילים מן הגדול היינו לומר דלעולם מתחילים מן הגדול ואפילו לא מייתו תכא לאלתר קמיה ואע''ג דאיהו אקשי לר''ג ישב גדול וישמור עד שנוטלים כולם מבדק הוה בדיק לר''ג אבל לפום קושטא כי ישמור ידיו עד שנוטלים כולם לית לן בה והיינו דמתניתין קתני סתם מתחילין מן הגדול ולא מפלגא. ואמאי דתניא שני לו למטה הימנו פירש''י שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף ובזמן שהן שלשה שני לו למעלה ואם בא לספר מספר עם השלישי ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה ממנו. ופסק רבינו כרב ששת:

 לחם משנה  וגדול מיסב בראש וכו'. וא''ת למה לא ישב גדול בראש ואחריו השני ואחריו השלישי ואם יצטרך לדבר עם השני אל יגביה ראשו. וי''ל דכבוד לו לגדול לעמוד באמצע:

ב
 
בַּעַל הַבַּיִת מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמַשְׁלִים הַבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ. וְהָאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי הַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן בּוֹצֵעַ וְהוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

 כסף משנה  בעל הבית וכו'. ג''ז שם (דף מ"ו) רבי זירא חלש וכי אתפח עבד ר' אבהו סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרא א''ל ר' זירא לשרי לן מר א''ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר ב''ה בוצע שרא להו כי מטא לברוכי א''ל נבריך לן מר א''ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך. ואיהו כמאן ס''ל כי הא דא''ר יוחנן משום רשב''י בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבע''ה. ומ''ש רבינו ואם היו כולם בע''ה וכו' נ''ל שכתב כן ליישב הני תרי לישני דאר''י משום רשב''י כשיש שם אורח ואידך לישנא דבוצע מברך כשכולן בעלי בית ומסתמא גדול שבהם הוא שבוצע והתוספות גם כן כתבו ליישבם. ומ''ש ומשלים הברכה היינו מדאסיקנא בפרק כיצד מברכין (שם ל"ט:) והלכתא כרבה דאמר מברך ואח''כ בוצע ופירש''י גומר כל הברכה ואח''כ מפריס הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם:

ג
 
אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ [א] עַד שֶׁיָּבִיאוּ מֶלַח אוֹ לִפְתָּן לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן נִתְכַּוְּנוּ לֶאֱכל פַּת הַרְבֵּה. וְאֵינוֹ בּוֹצֵעַ לֹא פְּרוּסָה קְטַנָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּצַר עַיִן וְלֹא פְּרוּסָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּרְעַבְתָּן. [ב] וּבְשַׁבָּת יֵשׁ לוֹ לִבְצֹעַ פְּרוּסָה גְּדוֹלָה. וְאֵינוֹ בּוֹצֵעַ אֶלָּא מִמָּקוֹם [ג] שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל יָפֶה יָפֶה:

 כסף משנה  אין הבוצע וכו'. פרק כיצד מברכין (שם מ') אמר רבא בר שמואל א''ר חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל אחד ואחד רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר לית דין צריך בשש. ונראה שמפרש רבינו כמו שפירש הערוך שבשש שם הליפתן כי היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמא דלא מתאכיל בשש מדלית מלחא ואמר אין פת זה צריך ליפתן וכיון דאין דעתי לאכול עמו ליפתן איני צריך להמתין עד שיביאו ליפתן: ואינו בוצע וכו'. נראה דהיינו מדאמרינן בפ''ג שאכלו (שם דף מ"ו) בע''ה בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ומ''ש ולא פרוסה גדולה הוא מדאמרינן פרק כיצד מברכין (שם ל"ט:) ובפרק כל כתבי (שבת קי"ז) ר' זירא הוה בצע אכולה שירותא כלומר בשבת היה בוצע פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה א''ל רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבנותא א''ל כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. ושנינו במסכת דרך ארץ זוטא פ''ד לא יאחוז פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן ה''ז רעבתן: ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה וכו'. פרק חלק (סנהדרין דף ק"ב):

ד
 
מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִבְצֹעַ כִּכָּר שְׁלֵמָה. [ד] אִם הָיְתָה שָׁם שְׁלֵמָה שֶׁל שְׂעוֹרִים וּפְרוּסָה שֶׁל חִטִּים מַנִּיחַ שְׁלֵמָה בְּתוֹךְ פְּרוּסָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע מֵחִטִּים וּמִשְּׁלֵמָה. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים חַיָּב לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת נוֹטֵל שְׁתֵּיהֶן בְּיָדוֹ [ה] וּבוֹצֵעַ אַחַת מֵהֶן:

 כסף משנה  מצוה מן המובחר וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות ל"ט) איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורים ד''ה מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלימה של שעורים ואסיקנא דירא שמים יצא ידי שניהם מניח שלימה בתוך הפרוסה ובוצע ופסק רבינו כר' יוחנן לגבי רב הונא דהא הלכה כר''י לגבי רב וכ''ש לגבי רב הונא תלמידו וכן פסקו התוספות. ומפרש רבינו ובוצע משתיהן ומדכתב מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה משמע דבאיכא פתיתין מיירי ומדלא חילק בין פתיתין גדולים לקטנים משמע בהדיא דאפילו בפתיתין גדולים ושלמים קטנים מצוה מן המובחר בשלמים וכדברי המפרשים שכתבו דרב הונא ור''י בפתיתין גדולים ושלמים קטנים פליגי והלכה כר''י: בשבתות ובי''ט וכו'. שם ובפרק כל כתבי (שבת קי"ז:) אמר רבי אבא ובשבת חייב לבצוע על שתי ככרות מ''ט לחם משנה כתיב אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב כלומר דמשמע אחיזה אבל בציעה לא כתיב משנה וכיון דטעמא משום לקטו לחם משנה ודאי דה''ה לימים טובים דהא מן לא היה יורד בימים טובים כן כתב הרי''ף בפרק ע''פ:

ה
 
הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן [ו] פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהָאַחֵר נוֹטֵל בְּיָדוֹ. וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָבֵל. וְהַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדָיו תְּחִלָּה וְאוֹכֵל. וְאֵין [ז] הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַמְבָרֵךְ. וְאֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִטְעֹם עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הַמְּסֻבִּין. וְאִם רָצָה הַבּוֹצֵעַ לַחֲלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְיַנִּיחֶנּוּ לִפְשֹׁט יָדוֹ קֹדֶם לוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

 כסף משנה  הבוצע נותן פרוסה וכו' אלא א''כ היה אבל. באיכה רבתי: וכתב ה''ר מנוח בשם הגאונים דבשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת: והבוצע הוא פושט ידיו וכו'. ברייתא פ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ז) הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו: ואין המסובין רשאים לטעום וכו'. שם מימרא דרב יהודה בריה דרב שילת משמיה דרב: ואין הבוצע וכו'. שם מימרא דרבה בר בר חנה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין רב חסדא אמר מפי רוב העונין כך הגירסא בספרים אך הרי''ף ז''ל גורס אין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין וכו' והיא גירסת רבינו ודא ודא אחת היא: ואם רצה הבוצע וכו'. שם ברייתא כתבתיה בסמוך ואם תאמר כיון דקתני רבינו שאין המסובין רשאים לטעום וכו' מה צורך לכתוב שהבוצע פושט ידו תחילה שכיון שאינן יכולין לטעום עד שיטעום הוא פשיטא שהוא פושט ידו תחלה לטבל בליפתן. ונ''ל דה''ק שאחר שטעמו כל המסובין ברכת המוציא אחר כך כשיתחילו לאכול הבוצע פושט ידו ומכניס ידו בקערה תחילה וכן כתבו בתוס' ופירשו עוד דה''ק אין המסובין רשאים לטעום היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא ועדיין צ''ע למה איחר רבינו דין זה דאם רצה הבוצע ולא סמכו להבוצע פושט ידו תחילה. לכך נ''ל שמה שאמרו בברייתא הבוצע פושט ידו תחלה הוא מ''ש רב יהודה משמיה דרב אין המסובין רשאים לטעום ופירוש דברי רבינו הבוצע הוא פושט ידו קודם המסובין ואין המסובין רשאים לטעום קודם לו וחדא קתני וכיון שהזכיר שהמסובין תלויים בבוצע כתב ג''כ שהבוצע תלוי במסובין שיכלה אמן מפיהם ואח''כ חזר והשלים דין הראשון שהבוצע פושט ידיו וכתב ואם רצה הבוצע וכו':

ו
 
שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בִּקְעָרָה. שְׁלֹשָׁה אֵין מַמְתִּינִין. גָּמְרוּ מֵהֶן שְׁנַיִם הַשְּׁלִישִׁי מַפְסִיק עִמָּהֶן. גָּמַר אֶחָד מֵהֶן הַשְּׁנַיִם [ח] אֵין מַפְסִיקִין לוֹ אֶלָּא אוֹכְלִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁגּוֹמְרִין. אֵין מְשִׂיחִין בִּסְעֵדָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. וּמִפְּנֵי זֶה אִם בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד [ט] מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. שֶׁאִם בֵּרֵךְ אֶחָד וְעוֹנֶה הָעוֹנֶה אָמֵן בִּשְׁעַת הַבְּלִיעָה יָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְאֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא לִמְנָתוֹ שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ:

 כסף משנה  שנים ממתינים זה לזה וכו'. ברייתא שם ופירש רבינו יהונתן ז''ל שנים ממתינין זה לזה כששותה האחד אבל אם הם שלשה אין ממתינין לו דתרי עדיפי: גמרו מהם וכו'. שם (מ"ה:) בראש הפרק מימרא דרבא ור' זירא שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד ואמרינן התם דרב פפא דפסק לאבא מארי בריה לפנים משורת הדין הוא דעבד ופירש רש''י אחד מפסיק לשנים אם גמרו השנים סעודתן ורוצים השנים לזמן דרך ארץ הוא שהיחיד יהא מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו וימתין עד ברכת הזן וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין עליהם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמרו ואפשר שזה דעת רבינו. ואפשר שרבינו ז''ל מפרש לענין אם היו שלשה אוכלים בקערה אחת ופסק אחד מהם מלאכול אין השנים מפסיקין אלא אוכלים והולכים אבל אם פסקו השנים מלאכול אינו דרך ארץ שיהא האחד אוכל והולך אלא יפסיק והא דרב פפא פסק לאבא מרי בריה היינו שהיו שלשה אוכלים וכיון שפסק אבא מרי מלאכול משך רב פפא את ידו אע''פ שלא היה חייב עשה כן לפנים משורת הדין כדי להחשיבו: אין משיחין בסעודה וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (שם מ"ב) בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך ובגמרא (דף מ"ג) שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי ומפרש רבינו דכיון דאין בית הבליעה פנוי אם יענה אמן אולי יקדים קנה לושט ויחנק: ואין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו וכו':

ז
 
הַשַּׁמָּשׁ שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַמְּסֻבִּין אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְדֶרֶךְ רַחֲמָנוּת הוּא לִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו מִכָּל תַּבְשִׁיל וְתַבְשִׁיל כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. וְאִם נָתְנוּ לוֹ יַיִן מְבָרֵךְ עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁתִיָּתוֹ תְּלוּיָה בִּרְצוֹנוֹ אֶלָּא בִּרְצוֹנָם:

 כסף משנה  והשמש שעומד לפני המסובים וכו'. בפרק אע''פ (כתובות דף ס"א) אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. ופירש''י חד ספי מאכיל את השמש מכל מין ומין וחד ספי ליה ממין אחד בתחלת הסעודה לשובע ומשאר המינין משהו עד שיגמור סעודתו עכ''ל. וממילא משמע שאין השמש אוכל עם המסובים: ואם נתנו לו יין וכו'. פרק כל הבשר (חולין ק"ז:) אמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א''כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב כלומר דאי איכא אדם חשוב בסעודה בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל עם פת לאכול אבל יין אולי לא יתנו לו וכל פעם שנותנין לו הוה לי' נמלך. ותימה שרבינו לא חילק בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב ואפילו תימא דהא דקאמר דלא פליגי רב ור' יוחנן לא קאמר ליה אלא בדרך בשלמא אבל לפי האמת מפלג פליגי מכל מקום כיון דקיימא לן דהלכה כר' יוחנן לגבי רב היה לו לפסוק דמברך על כל פרוסה. ואפשר לפי שכבר כתב בסמוך שדרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל א''כ מסתמא בטוח השמש שיתנו לו מכל תבשיל ותבשיל ולכך אינו צריך לברך דלאו נמלך הוא ודוחק. ואפשר שמכיון שכתב דמברך על כל כוס וכוס מסתמא משמע דהוא הדין ממילא דמברך על כל פרוסה ופרוסה מאחר דלא סיים בה דאינו מברך על כל פרוסה ופרוסה:

ח
 
יָצָא אֶחָד מִן הַמְּסֻבִּין לְהַשְׁתִּין מַיִם נוֹטֵל [י] יָדוֹ אַחַת וְנִכְנָס. דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו וְנִכְנָס. אִם הָיוּ מְסֻבִּין לִשְׁתִיָּה נִכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְנוֹטֵל יָדָיו וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר פָּנָיו לָאוֹרְחִין. וְלָמָּה נוֹטֵל בִּמְקוֹמוֹ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ לֹא נָטַל יָדָיו מִפְּנֵי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה:

 כסף משנה  יצא אחד מן המסובין וכו'. פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל') ת''ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ונכנס מפני חשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחים אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. פירש''י נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. נוטל שתי ידיו דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. ומחזיר הטפיח על האורחים פך שיוצקים ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובים והשמש מחזיר עליהם ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שנכנס את ידיו. לא אמרן אלא לשתות פירש''י וצריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו. מידע ידעי דאנינא דעתיה ולא חשדי ליה. ורבינו נראה שהיה גורס ומחזיר פניו לאורחים וה''פ נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו וכשהוא נוטל מחזיר אחוריו לאורחים כדי שיטול שאין דרך ארץ לרחוץ על השלחן ואחר כך מחזיר פניו לאורחים ודרך ארץ זה שלא ירחוץ על השלחן השמיענו במה ששנה ומחזיר פניו לאורחים. ורבינו יהונתן כתב בסוף פרק אלו דברים וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ שמא יחשדו אותו שלא נטל ידיו אלא נוטל ידיו לפניהם ואין די לו בזה שמא אחד מן החבורה עסק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו וכשיתן אל לבו יחשדנו ולפיכך צריך כשירחוץ שיחזיר פניו לאורחים:

ט
 
אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת. וְאֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת. [כ] וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בְּפַת. וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת. וְלֹא אֶת הַחֲתִיכוֹת וְלֹא אֶת הָאֳכָלִין שֶׁאֵין לָהֶן קְלִפִּין כְּגוֹן תּוּתִים וַעֲנָבִים וּתְאֵנִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִמְאָסִין. וּמֻתָּר לִמְשֹׁךְ אֶת הַיַּיִן בְּצִנּוֹרוֹת בְּבָתֵּי חֲתָנִים וְזוֹרְקִין לִפְנֵיהֶם [ל] קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאָסִין. וְאֵין נוֹטְלִין יְדֵיהֶן בְּיַיִן בֵּין חַי בֵּין מָזוּג. וְכֵן אֵין מַפְסִידִין שְׁאָר אֳכָלִין וּמַשְׁקִין דֶּרֶךְ בִּזּוּי וּבְעִיטָה:

 כסף משנה  אין מניחין בשר חי וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ':) ת''ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת ואין סומכין את הקערה בפת. כלומר אין מניחין בשר חי על הפת משום דממאיס ואין מעבירין כוס מלא על הפת שמא ישפך מהיין על הפת וימאס ואין סומכין את הקערה בפת שמא ישפך המרק על הפת וימאס ואותביה התם ברייתות אהדדי דבחדא תניא כשם שאין מזרקים את הפת כך אין מזרקים את האוכלים ובאידך תניא אע''פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלים ותירצו לא קשיא הא במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס. ופירש''י מידי דממאיס שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבישלו כל צורכם ותותים: ומותר למשוך את היין וכו'. גם זה שם ת''ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים. ופירש''י ממשיכין יין משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי בימות החמה שאין טיט בדרכים. ודע דמסיים בברייתא אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כלומר שאף בימות החמה הם נמאסין בזריקתן והשמיטה רבינו משום דמילתא דפשיטא הוא: ואין נוטלין ידיהם וכו'. שם בסוף פרק שלשה שאכלו. ומה שכתב וכן אין מפסידין וכו':

י
 
אָסוּר לְאוֹרְחִים לִטּל כְּלוּם מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בִּתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁמָּא יִתְבַּיֵּשׁ בַּעַל הַסְּעֻדָּה שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהֵבִיא לִפְנֵיהֶם וְנִמְצְאוּ הַקְּטַנִּים נוֹטְלִים אוֹתָם וְהוֹלְכִים. לֹא יִשְׁלַח אָדָם לַחֲבֵרוֹ חָבִית יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ שֶׁמָּא יִשְׁלַח לוֹ אָדָם חָבִית שֶׁכֻּלָּהּ יַיִן וִידַמֶּה שֶׁהוּא שֶׁמֶן וְשֶׁמֶן הוּא שֶׁעַל פָּנֶיהָ בִּלְבַד וִיזַמֵּן אוֹרְחִים וְיִתְבַּיֵּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַמְּבִיאִים לִידֵי בּוּשָׁה לְבַעַל הַסְּעֻדָּה אֲסוּרִין:

 כסף משנה  אסור לאורחים וכו'. ברייתא פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ד) אין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם נטלו רשות מבעל הבית ומעשה באחד שזימן שלשה אורחים בשני בצורות ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעל הבית נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת. וביאור דברי רבינו שאולי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ובחשבם שיש לו להביא עוד יתנו מה שלפניהם לבנו של בעל הבית ונמצא בעל הבית מתבייש: לא ישלח אדם לחבירו וכו'. גם זה ברייתא שם לא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחים ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו. ופירש''י ושמן צף על פיה כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצורכן וחנק את עצמו שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:

יא
 
גָּמְרוּ [מ] מִלֶּאֱכל מְסַלְּקִין אֶת הַשֻּׁלְחָן וּמְכַבְּדִין אֶת הַמָּקוֹם שֶׁאָכְלוּ בּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין אֶת יְדֵיהֶם. שֶׁמָּא יְשַׁיְּרוּ שָׁם פֵּרוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּזַיִת שֶׁאָסוּר לְהַלֵּךְ בָּהֶן וְלִרְחֹץ עֲלֵיהֶן. אֲבָל פֵּרוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶן כְּזַיִת מֻתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד:

 כסף משנה  גמרו מלאכול וכו'. משנה ברכות (דף נ"א) פרק אלו דברים ב''ש אומרים מכבדים את הבית ואחר כך נוטלין לידים וב''ה אומרים נוטלין לידים ואח''כ מכבדין את הבית ובגמרא (דף נ"ב) מאי טעמא משום פירורין וב''ה אומרים אם שמש ת''ח הוא נוטל פירורין שיש בהם כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא בכולי פירקין הלכה כב''ה בר מהא דהלכה כב''ש ורבי אושעיא מתני איפכא ובהא נמי הלכה כב''ה ופירש''י מתני איפכא מפיך בהאי סיפא דב''ש לב''ה ודב''ה לב''ש וקבע בהא נמי הלכה כבית הלל: וכתב ה''ר מנוח בדוכתא אחרינא אמרינן נשוורי בביתא עניותא בביתא. ופירוש נשוורי פירורין שאין בהם כזית:

יב
 
* הֵבִיאוּ לָהֶם מַיִם לִנְטִילָה כָּל שֶׁמְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב הַגָּדוֹל וְיָדָיו מְזֹהָמוֹת עַד שֶׁיִּטּל אַחֵר. וּשְׁאָר הַסּוֹעֲדִין נוֹטְלִין יָדָן בַּסּוֹף זֶה אַחַר זֶה. וְאֵין מְכַבְּדִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֵין מְכַבְּדִין בְּיָדַיִם מְזֹהָמוֹת וְלֹא בִּגְשָׁרִים וְלֹא בִּדְרָכִים אֶלָּא בְּפֶתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה וּבִשְׁעַת כְּנִיסָה:

 ההראב"ד   הביאו להם מים לנטילה כו' עד בסוף זה אחר זה. כתב הראב''ד ז''ל איני יודע מהו זה שהרי הגדול נותן רשות לקטן ממנו לברך והטעם כדי שיעיין בברכת המזון בעוד שהאחרים נוטלין ידיהם וכשהם מאה די לו בחמשה לעיין ולא יותר כדי שיהא סמוך לנטילת ידים ברכה ונטילת ידים שבינתים אינה הפסק בין תבין עכ''ל:

 כסף משנה  הביאו לפניהם מים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ"ב) תנן והוא כלומר המברך ברכת המזון מברך על המוגמר ובגמרא (דף מ"ג) מכלל דאיכא עדיף מיניה ואמאי הואיל ונטל ידיו תחלה באחרונה מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה וכבר קדם לרבינו בראש הפרק שאם כולם בעלי בית גדול שבהם מברך וסובר רבינו שמה שאמרו שהנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה היינו מטעם שגדול מברך ואין ראוי לגדול שישב וידיו מזוהמות עד שיטלו וכדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (שם מ"ו:) שאמר רב ששת לריש גלותא יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן בתמיהא וכיון דמדינא גדול מברך אפילו כשנתן רשות לקטן ממנו לברך המברך נוטל ידיו תחלה דבמקום גדול קאי וכדאיתא פרק שלשה שאכלו רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דר' אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת אמר ליה [ר''ח] בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך ומשמע דרב משא ידיה קודם רבי ומפני שהיה המברך: וכתב הראב''ד איני יודע מהו זה וכו' בין תבין עכ''ל. כלומר דבפרק שלשה שאכלו אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא כיצד סדר הסיבה וכו' מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת. ופירש''י בזמן שהם מאה לאו דוקא דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו וחוזרים ומתחילין מן הגדול ונוטלין שולחן מלפניו. למקום שמים אחרונים חוזרים כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה ליטול קודם לו הוא מברך הנוטל ידיו באחרונה תחלה אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה וזה דעת הראב''ד וסובר לפסוק כהא מתניתא והוא משיג על רבינו למה לא כתב הא דמתחילין מן הקטן עד שהוא מגיע אצל חמשה וכו'. וי''ל לדעת רבינו דההיא מתניתא איתניא בימיהם כיון שנטל זה ידיו מיד מסלקין השולחן מלפניו כדפירש''י אבל השתא שאין מסלקין השולחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב וידיו מזוהמות: ואין מכבדין בדבר זה וכו'. (שם דף מ"ז) תנו רבנן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות. ומ''ש אלא בפתח הראוי למזוזה. (שם מ"ז) מימרא דרבי יוחנן: ומ''ש ובשעת כניסה. [בדא''ז] אין מכבדין ביציאה:

יג
 
* גָּמְרוּ לִטּל יְדֵיהֶן וְנִגְּבוּ יְדֵיהֶן וּבֵרְכוּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהֵבִיאוּ אֶת הַמֻּגְמָר. מִי שֶׁבֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הוּא מְבָרֵךְ עַל הַמֻּגְמָר וְכֻלָּן עוֹנִין אָמֵן:

 ההראב"ד   גמרו ליטול ידיהן כו' עד וכולן עונין אמן. כתב הראב''ד ז''ל אע''פ שלא בירך ברכת המזון אם לאחר סעודה בא הגדול מברך ואע''פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזרה הברכה לגדול שלא אמרו דהוא אומר על המוגמר אע''ג דאיכא דעדיף מיניה אלא על המוגמר הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי עכ''ל:

 כסף משנה  מי שבירך ברכת המזון וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (דף מ"ד) היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו היסבו אחד מברך לכולם בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולן והוא אומר על המוגמר אע''פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה כלומר לאחר ברכת המזון שאינו מצורכי סעודה אפילו הכי כיון שמברך ברכת המזון מברך גם את זו: וכתב הראב''ד אע''פ שלא בירך וכו' כדאיתא בירושלמי עכ''ל. כלומר דס''ל ז''ל דמיירי שהביאוהו באמצע הסעודה וכבר נתן הגדול רשות לברך והוא מברך על המוגמר ואע''פ שאין מביאין אותו כלומר שאין דרך להביאו אלא לאחר הסעודה ואז היה אחד מברך וכבר עברה מעלתו של זה עכשיו שהביאוהו בתוך הסעודה אותו שנתנו לו רשות לברך ועדיין לא עברה מעלתו מברך על המוגמר. ופשט הירושלמי מסייע להראב''ד דמשמע דמיירי שבא בתוך הסעודה וכמו שפירש ה''ר יונה ז''ל אך רבינו אינו פוסק כירושלמי משום דפשטא דמתניתין ודגמרא דידן משמע דבבא לאחר הסעודה עסקינן ועוד שאין דרך לתת רשות לברך קודם גמר סעודה ולכך לא קי''ל כירושלמי ועוד שהירושלמי יש לפרשו דלא קאי אמתני' דמתני' פשיטא דבמוגמר דאחר הסעודה מיירי אלא לפי שהזכירו במשנה מוגמר שאחד מברך לכולן ולא חילק בין בא בתוך הסעודה לבא אחר הסעודה דהכי ה''ל למיתני הביאו להם מוגמר בתוך הסעודה כל אחד וא' מברך לעצמו לאחר הסעודה אחד מברך לכלן ומדלא תני הכי אלמא דאפילו בא בתוך הסעודה אחד מברך לכולן ומשני מוגמר כולן מריחין וכיון שכולם נהנין ביחד אחד מברך ופוטר את האחרים בשמיעתן בלא עניית אמן אבל ביין כיון שאין כולם נהנין כל אחד ואחד מברך לעצמו ולכן סובר רבינו דמתניתין כפשטא בלאחר הסעודה:

יד
 
* אִם הָיָה שָׁם יַיִן מְבִיאִין כּוֹס מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ יָתֵר עַל רְבִיעִית. וּמְבִיאִין בְּשָׂמִים וְאוֹחֵז אֶת הַיַּיִן בִּימִינוֹ וְאֶת הַבְּשָׂמִים בִּשְׂמֹאלוֹ וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים [נ]. אִם הָיוּ הַבְּשָׂמִים שֶׁמֶן עָרֵב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ טָחוֹ בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ. וְאִם הָיָה הַשַּׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם טָחוֹ בַּכֹּתֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק:

 ההראב"ד   אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אני תמיה אם על כוס של ברכה הוא אומר בגמרא למה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהיה טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה, ואנו אין מפרשים אלא על היין של רשות כמו שהבושם של רשות מ''מ מקדים את החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב עכ''ל:

 כסף משנה  אם היה שם יין וכו'. (שם דף מ"ג:) תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואח''כ מברך על השמן וטחו בראש השמש ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם ורבינו מפרש שזהו כוס של ברכה הוא והראב''ד מפרש כרש''י שכתב שזהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה ולכך כתב אני תמיה וכו' ואמרו שהיין הוא החשוב עכ''ל. ואף על פי שרש''י פירש כדברי הראב''ד אין דבריהם מוכרחים. ומ''ש ומה צורך שיהיה טרוד וכו' אינו טענה דאין טירדא לאחוז דבר של ריח טוב המשמח את הלב. וכתב רבינו אם היה שם יין משום דסבירא ליה דברכת המזון אינה טעונה כוס כמו שיתבאר בסמוך. ופירש''י שמן בימינו לפי שעליו מברך תחלה מברך על השמן בורא שמן ערב. וטחו בראש השמש כדי שלא יצא בידיו מבושמות לשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם:

טו
 
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן צְרִיכָה [ס] יַיִן. אִם בֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן כַּמִּנְהָג שֶׁאָמַרְנוּ צָרִיךְ שֶׁיָּדִיחַ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מִבִּפְנִים [ע] וְלִשְׁטֹף [פ] אוֹתוֹ מִבַּחוּץ. וִימַלְּאֶנּוּ יַיִן חַי. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבִרְכַּת הָאָרֶץ [צ] נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מְעַט [ק] מַיִם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עָרֵב לִשְׁתִיָּה. וְאֵין מְשִׂיחִין עַל כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֶלָּא הַכּל שׁוֹתְקִים עַד שֶׁתִּכְלֶה [ר] בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּבִרְכַּת הַיַּיִן וְיִשְׁתּוּ:

 כסף משנה  אף על פי שאין ברכת המזון טעונה כוס וכו'. בסוף פרק שלשה שאכלו (שם דף נ"א) תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה אמר רבי יוחנן ואנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא וכתב הרי''ף חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים: ומ''ש רבינו שאין ברכת המזון טעונה כוס. בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ז:) תנן מזגו לו כוס שלישי אומר עליו ברכת המזון ובגמ' שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס אמר ליה רב אסי ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה וכתבו הרי''ף וכתב עליו הר''ן וכיון שהביא זה הרי''ף בהלכותיו נראה שהוא פוסק דברכת המזון אינה טעונה כוס: אין משיחין וכו'. סוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ"א:) אמר רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. ומפרש רבינו שלא ידברו בעוד שמברך המברך ברכת המזון ורש''י כתב אין משיחין משאחזו עד שיברך:



הלכות ברכות - פרק שמיני

א
 
כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וּלְבַסּוֹף [א] בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת חוּץ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הַכְּתוּבִין בַּתּוֹרָה. וְהֵם עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים וּתְאֵנִים וְזֵיתִים וּתְמָרִים שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ וְהַיְרָקוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה [ב] בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. דְּבָרִים שֶׁאֵין גִּדּוּלָן מִן הָאָרֶץ כְּגוֹן בָּשָׂר וּגְבִינָה וְדָגִים וּבֵיצִים וּמַיִם וְחָלָב וּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. [ג] וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁלֹּא לְרַוּוֹת צָמְאוֹ אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְאַחֲרָיו:

 כסף משנה  כל פירות האילן וכו'. ר''פ כיצד מברכין על הפירות (ברכות דף ל"ה) על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בפה''ג ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ורבינו לא כתב חוץ מן הפת לפי שכבר נתבארו דיני הפת בפ''ג ופ''ד מהלכות אלו ומסיים באותה משנה ועל הירקות אומר בפה''א רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל ובסוף ההוא פירקא (שם דף מ"ד) אמר רבה בר מרי אמר ריב''ל כל שהוא משבעת המינים בתחילה מברך עליו ב''פ העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ותנן תו התם השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בנ''ר ואסיקנא דלית הלכתא כרבי טרפון אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבי על הביעא ועל מיני קיפר כלומר מיני בשר מברך שהכל ולבסוף בנ''ר אבל ירקא לא ורבי יצחק אמר אפילו ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפילו מיא אמר רב אשי אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו. ופסק רבינו כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו וכן כתבו התוס' וז''ל וכך אנו נוהגים כרב אשי דמברכינן בתר מיא ובתר ירקא בנ''ר. ואמאי דתנן השותה מים לצמאו אמרי' בגמרא (שם דף מה) לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא וז''ש רבינו והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה:

ב
 
הַסּוֹחֵט פֵּרוֹת וְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. חוּץ מִן הָעֲנָבִים וְהַזֵּיתִים. שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא מְבָרֵךְ [ד] בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. וְעַל הַשֶּׁמֶן בַּתְּחִלָּה הוּא מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ וְשָׁתָה מִן הַשֶּׁמֶן עִם מֵי הַשְּׁלָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֲרֵי נֶהֱנֶה בִּשְׁתִיָּתוֹ. אֲבָל אִם שָׁתָה [ה] הַשֶּׁמֶן לְבַדּוֹ אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו שֶׁהַכּל. שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנָה בְּטַעַם הַשֶּׁמֶן:

 כסף משנה  הסוחט פירות וכו'. דין יין מפורש במשנה שכתבתי בסמוך. ודין השמן שם (דף ל"ה:) אמר רב יהודה אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה''ע היכי דמי אילימא דקא שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה אלא דקא שתי על ידי אניגרון כלומר מי שלקות והב''ע בחושש בגרונו כלומר שצריך לתת לתוך האניגרון שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל. ודין סחיטת שאר פירות אפילו הם סחיטת אחד משבעת המינין שאינו מברך עליהם אלא שהכל מפורש באותו פרק (שם דף ל"ח) דדובשא דתמרי מברך עליו שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא כמאן כי האי תנא דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר כלומר והלכה כרבי יהושע לגבי רבי אליעזר והיינו טעמא דפטר משום דזיעה בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו: ומ''ש שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל. תימה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פירש''י וכן כתב הרי''ף ז''ל ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה וכבר תמה עליו הטור בסימן ר''כ. ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ אבל כיון דאע''ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך [שהכל]:

 לחם משנה  במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו וכו'. וסובר רבינו ז''ל דמה שאמרו בגמ' (ברכות ל"ו) הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו קאי על תירוצא דלעיל דקאמר דקא שתי ליה ע''י אניגרון ולכך תרתי בעינן חושש בגרונו ושתי ליה ע''י אניגרון והכריחו לומר כן מדלא קאמרו בגמרא אלא בחושש בגרונו משמע דלא הדר משינויא קמא ועוד דאקמר בגמרא קמ''ל כיון דאית ליה הנאה מיניה כלומר לבד הרפואה ואי קא שתי לבדו אין לו הנאה אלא רפואה לבדה אלא אדרבא אזוקי מזיק ליה אלא ודאי דקא שתי ע''י אניגרון:

ג
 
פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל חַיִּים אִם בִּשְׁלָן אוֹ שְׁלָקָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. [ו] וִירָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל שְׁלוּקִין כְּגוֹן כְּרוּב וְלֶפֶת אִם אֲכָלָן חַיִּין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. וְאִם בִּשְׁלָן אוֹ שְׁלָקָן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. [ז] דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל חַיִּין וּמְבֻשָּׁלִין אֲכָלָן בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה בְּרָכָה הָרְאוּיָה לָהֶן. אִם הָיוּ פֵּרוֹת עֵץ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת הָאֲדָמָה אוֹ יְרָקוֹת מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה:

 כסף משנה  פירות או ירקות וכו'. גם זה שם (דף ל"ח) ועל הירקות אומר בפה''א קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה על ידי האור אף ירקות שנשתנו על ידי האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בפה''א דרש רב חסדא משום רב שלקות מברך עליהם בפה''א ועולא משמיה דרבי יוחנן אמר שהכל נהיה בדברו. ואני אומר כל שתחלתו בפה''א שלקו שנ''ב וכל שתחלתו שהנ''ב שלקו בפה''א. ופירש''י ואני אומר ליישב דבריהם שאינן חולקין כל ירק הנאכל חי שתחלתו בפה''א שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל ולקמן מוקי לה בתומי וכרתי. ופסקו התוספות והרא''ש ז''ל כרב חסדא וכן דעת רבינו ודלא כהרי''ף שפסק דאפילו תומי וכרתי ששלקן מברך עליהם בפה''א:

ד
 
יְרָקוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהִשָּׁלֵק שְׁלָקָן מְבָרֵךְ עַל מֵי שֶׁלֶק שֶׁלָּהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וְהוּא שֶׁשְּׁלָקָן לִשְׁתּוֹת מֵימֵיהֶן שֶׁמֵּימֵי הַשְּׁלָקוֹת כִּשְׁלָקוֹת בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִשְׁתּוֹתָן. דְּבַשׁ תְּמָרִים מְבָרְכִין עָלָיו תְּחִלָּה [ח] שֶׁהַכּל. אֲבָל תְּמָרִים שֶׁמְּעָכָן בַּיָּד וְהוֹצִיא גַּרְעִינִין שֶׁלָּהֶן וַעֲשָׂאָן כְּמוֹ עִסָּה מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן תְּחִלָּה בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ:

 כסף משנה  ירקות שדרכן להשלק וכו'. גם זה שם (דף ל"ט) אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי כשלקי בעי רב פפא מיא דשיבתא מאי למתוקי טעמא עבידא או דילמא לעבורי זוהמא עבדי לה ופשיטנא דלמתוקי טעמא עביד ומברכין עליהן בורא פה''א. וכתב הרא''ש ז''ל ולא דמי למי פירות דאינו מברך אלא שהכל לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך בורא פרי העץ. ואפשר שמ''ש רבינו והוא ששלקן וכו' הוא למעט כששולקין איזה ירק לעבורי זוהמא: דבש תמרים וכו'. גם זה שם (ברכות דף ל"ח) מימרא דמר בר רב אשי. ומ''ש אבל תמרים וכו'. גם זה שם והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברך עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. וטרימא מפרש רבינו דהיינו שמיעכן ביד וכו' וזהו הנקרא בלשון ערב עשיא''ה:

ה
 
הַקָּנִים הַמְּתוּקִים שֶׁסּוֹחֲטִין אוֹתָן וּמְבַשְּׁלִין מֵימֵיהֶן עַד שֶׁיִּקְפָּא וְיִדְמֶה לְמֶלַח. כָּל הַגְּאוֹנִים אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וּמִקְצָתָם אָמְרוּ [ט] בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. וְכֵן אָמְרוּ שֶׁהַמּוֹצֵץ אוֹתָם קָנִים מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין זֶה פְּרִי וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו אֶלָּא שֶׁהַכּל. שֶׁלֹּא יִהְיֶה דְּבַשׁ אֵלּוּ הַקָּנִים שֶׁנִּשְׁתַּנָּה עַל יְדֵי אוּר גָּדוֹל מִדְּבַשׁ תְּמָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה עַל יְדֵי הָאוּר וּמְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהַכּל:

 כסף משנה  הקנים המתוקים וכו'. נראה לי שרבינו חולק על הגאונים בשתיהן וה''ק ואני אומר שאין זה פרי וכיון שכן המוצץ קנים האלו אינו מברך אלא שהכל ואפי' אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם הקנים מברך בורא פרי העץ לפחות בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל לפי שלא יהיה דבש אלו הקנים וכו', והטור כתב בסי' ר''כ ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל חוץ מהיין והשמן אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברך עליו ב''פ העץ עד כאן לשונו. ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות:

ו
 
[י] הַקּוֹר וְהוּא רֹאשׁ הַדֶּקֶל שֶׁהוּא כְּמוֹ עֵץ לָבָן מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה שֶׁהַכּל. קַפְרָס שֶׁל צָלָף מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה מִפְּנֵי [כ] שֶׁאֵינוֹ פְּרִי. וְהָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף הֵן הַפְּרִי שֶׁהֵן כְּצוּרוֹת תְּמָרִים דַּקִּים קְטַנִּים מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ:

 כסף משנה  הקור והוא ראש הדקל וכו'. פרק כיצד מברכין (דף ל"ז) קורא רב יהודה אומר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נ''ב ואסיקנא דהלכתא כשמואל ומפרש התם טעמיה משום דלא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא: קפרס של צלף וכו'. הוא אילן הנקרא בערבי אלקפר ואביונות הוא הפרי ואסיקנא והלכתא כמר בר רב אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכין עלויה ב''פ העץ אלא בורא פרי האדמה וכן פסקו הרי''ף והרשב''א:

ז
 
הַפִּלְפְּלִין [ל] וְהַזַּנְגְּבִיל בִּזְמַן שֶׁהֵן רְטֻבִּין מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. אֲבָל יְבֵשִׁין [מ] אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵן תַּבְלִין וְאֵינוֹ אֹכֶל. וְכֵן אֳכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִין לַאֲכִילָה וּמַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה אֵינָן טְעוּנִין בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶן וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶן:

 כסף משנה  הפלפלין והזנגביל וכו'. גם זה שם פלפלת רב ששת אמר שהכל ורבא אומר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפוריא פטור כס זנגבילא ביומא דכפוריא פטור והא אמר רבא האי הימלתא דאתא מבי הנדואה שריא ומברכין עליה בפה''א לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא: וכתב הרמ''ך תימה דכיון דפלפלין מיקרי עץ וחייב בערלה למה אין מברכין ברטובין ב''פ העץ עכ''ל וי''ל שאע''פ שהוא עץ מאחר דלא נטעי ליה אינשי לאכלן כמות שהן ראוי לשנות ברכתו קצת ואחר כך מצאתי להרשב''א שכ''כ בתשובה:

ח
 
הַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה וְהַיַּיִן שֶׁהִקְרִים וְתַבְשִׁיל שֶׁעָבְרָה צוּרָתוֹ וְהַנּוֹבְלוֹת שֶׁהֵן פַּגִּין וְהַשֵּׁכָר וְהַחֹמֶץ וְהַגּוֹבַאי וְהַמֶּלַח וְהַכְּמֵהִין וְהַפִּטְרִיּוֹת עַל כֻּלָּן מְבָרֵךְ תְּחִלָּה שֶׁהַכּל. וְכָל הַמְבָרְכִין לְפָנָיו שֶׁהַכּל לָאַחֲרוֹנָה מְבָרֵךְ [נ] בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת. וְכָל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו:

 כסף משנה  הפת שעיפשה וכו'. עד על כולן מברך תחלה שהכל. הכל שנוי בפרק כיצד מברכין (שם דף מ') במשנה ובברייתא: וכל המברכין לפניו שהכל וכו'. כבר כתבתי בראש פרק זה מהיכא נפקא. ומ''ש וכל הטעון ברכה וכו'. משנה בנדה פרק בא סימן (סי' נ"א):

ט
 
שְׁמָרִים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְהוֹצִיא מֵהֶן אַרְבָּעָה מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן שֶׁזֶּה יַיִן מָזוּג הוּא. הוֹצִיא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טַעַם יַיִן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן שֶׁהַכּל תְּחִלָּה:

 כסף משנה  שמרים שנתן עליהם מים וכו'. ברייתא ומימרא דרבה פרק המוכר פירות (בתרא דף צ"ו):

י
 
בֵּרֵךְ עַל פֵּרוֹת [ס] הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה יָצָא. וְעַל פֵּרוֹת הָאֲדָמָה בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ לֹא יָצָא. וְעַל כֻּלָּם אִם בֵּרֵךְ [ע] שֶׁהַכּל יָצָא. וַאֲפִלּוּ עַל הַפַּת וְעַל הַיַּיִן:

 כסף משנה  בירך על פירות האילן וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (דף מ') בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא ובגמרא מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואנו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות והרא''ש דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל רבינו סובר דלא אמרו בגמרא דרבי יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קיימא לן כוותיה. זה כתבתי לפי נוסחתנו בדברי רבינו אבל מצאתי נוסחא שכתוב בה בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא והיא נכונה דאתיא כסתם מתניתין. ואין לדחות גירסא זו ממה שמצינו לרבינו בפרק ד' מהלכות בכורים שפסק ביבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא והיינו דלא כרבי יהודה דאיכא למימר דאע''ג דאמרינן דמתניתין רבי יהודה היא אינו מוכרח דהא בירושלמי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר דמתניתין דברי הכל היא ומאחר דאיכא מאן דאמר הכי נקטינן כסתם מתניתין דהכא וכתנא קמא דבכורים: ומה שאמר ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. משנה שם ובגמרא (שם:) ועל כולן אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ורבי יוחנן אמר אפילו פת ויין ופסק רבינו כרבי יוחנן משום דהלכה כוותיה לגבי רב וכל שכן לגבי רב הונא שהיה תלמידו של רב:

יא
 
לָקַח כּוֹס שֶׁל שֵׁכָר בְּיָדוֹ וְהִתְחִיל הַבְּרָכָה עַל מְנָת לוֹמַר שֶׁהַכּל וְטָעָה וְאָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו פֵּרוֹת הָאָרֶץ וְהִתְחִיל הַבְּרָכָה עַל מְנָת לוֹמַר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה וְטָעָה וְאָמַר בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה לְפָנָיו תַּבְשִׁיל שֶׁל דָּגָן [פ] וּפָתַח עַל מְנָת לוֹמַר בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וְטָעָה וְאָמַר הַמּוֹצִיא יָצָא. מִפְּנֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם וְהַמַּלְכוּת שֶׁהֵן עִקַּר הַבְּרָכָה לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִבְרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין. וְהוֹאִיל וְלֹא הָיָה בְּעִקַּר הַבְּרָכָה טָעוּת * אַף עַל פִּי שֶׁטָּעָה בְּסוֹפָהּ יָצָא וְאֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ:

 ההראב"ד   אע''פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו. כתב הראב''ד כל מה שכתב באלו הענינים הכל הבל שאין הולכין אלא אחר הפירוש שהוציא בפיו עכ''ל:

 כסף משנה  לקח כוס של שכר בידו והזכיר הברכה על מנת וכו'. כבר נתבאר בארוכה פ''א מהלכות קריאת שמע:

 לחם משנה  לקח כוס של שכר בידו. דברי רבינו ז''ל נראים לכאורה תמוהים דבסוף פרק קמא דברכות (דף י"ב) אמר פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקא סבר דשכרא הוא וכו' אלא היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקא סבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא וכו' מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן והך בעיא לא איפשיטא בגמרא. ונראה דודאי דדעת רבינו לפרש כפירוש רש''י ז''ל שר''ל תחלת הברכה אמר על מנת לומר בורא פרי הגפן וכיון שהגיע למלך העולם אמר שהכל וא''כ למה פסק רבינו ז''ל דבתר עיקר ברכה אזלינן כיון דבעיין לא איפשיטא ואם דעתו לפסוק לקולא כדעת האלפסי ז''ל היה לו לומר דבתר חתימה נמי אזלינן לקולא כשפתח אדעתא דחמרא וסיים בשכרא דיצא ולמה פשט לקולא בצד זה יותר מזה. ועוד קשה דאיך פסק דבתר עיקר אזלינן הא אמרו שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא ואמאי לא יצא כיון דעיקר הברכה נתכוון לברכה הראויה וכי תימא לדידך נמי תיקשי איך שאלו בגמרא אי בתר עיקר אזלינן או לא הא בברייתא אמרו בשחרית פתח וכו' לא יצא זה אינו כלום דמה ששאלו בגמרא אינו אלא דבתר עיקר אזלינן כלומר שצריך החתימה והעיקר תהיה לשם ברכה הראויה וי''ל בתר עיקר ברכה נמי אזלינן אבל אינו רוצה לומר ברכה עיקר לחוד ועוד שזה הוא קצת דוחק דמ''ש אחר כך או בתר חתימה אינו ר''ל כן אלא פירושו בתר חתימה אזלינן לחודא ולא בתר עיקר ברכה ולא ראי זה כראי זה מ''מ פירוש זה נראה מוכרח אבל לדברי רבינו ז''ל שאינו מפרש כן קשה. ועוד יש להקשות דאיך כתב כאן רבינו ז''ל דאזלינן בתר עיקר הברכה הא בהלכות קריאת שמע פרק ראשון כתב רבינו ז''ל שכל הברכות הולכות אחר חתימתן. ועוד קשה לחכמי לוניל שכתבו לרבינו ז''ל שעל דרך זה הולך הרי''ף ז''ל דאינו כן אלא הרי''ף ז''ל הולך לקולא כדכתיבנא. ונראה לומר דרבינו ז''ל מפרש בגמרא בתר עיקר אזלינן לחודא כלומר דאם העיקר הוא טוב יצא ואם לאו לא יצא והוכרח לפרש כן דומיא דבתר חתימה דבתר הכי כדכתיבנא ומפני שהוקשה לו דהיכי אזלינן בתר עיקר הא אמרו בברייתא שחרית פותח ביוצר וכו' לא יצא הוצרך לחלק דשאני התם דהסיום הוא שקר שהרי הוא ביום ואומר מעריב ערבים אבל הכא בשכר אע''פ שאין זו היא הברכה הראויה לו שהרי הברכה הראויה לו היא שהכל והוא אומר בורא פרי הגפן מ''מ אין זה שקר ששכר זה יוצא מן הגפן הוא דבהך איירי כדכתב רבינו ז''ל בתשובה דאין סברא שיטעה האדם בשכר שעורים וכן בפירות האדמה שאמר בורא פרי העץ אע''פ שאין זו הברכה הראויה לו אין זו שקר שהרי פירות האדמה פרי עץ מקרו דהא אמרינן בפרק כיצד מברכין (דף מ') דלרבי יהודה חטה מין אילן הוא ואיצטריך מתניתין לומר דבירך על פרי הארץ בורא פרי העץ לא יצא משום דס''ד אמינא כיון דמין אילן הוא לבריך עליה בורא פרי העץ קמ''ל וכו' היכא דשקלא ליה לפרי איתא לגווזא [והדר מפיק מברכינן בורא פרי העץ] אבל היכא דאי שקלת ליה לפרי וכו' ואם כן הרי ודאי יש מקום לומר דפרי העץ מיקרי אע''ג דמן הדין לא יצא וכן בחלוקה האחרת בתבשיל של דגן שאמר המוציא לחם מן הארץ אין זה שקר שהרי דגן לחם מיקרי וא''כ כל הני אף ע''פ שמן הדין כך לא הוי שקר אבל מעריב ערבים דהוי שקר דהוא ביום ואומר שהוא חשך או איפכא לא יצא. ומה שהוצרך רבינו ז''ל לומר אלו השלש חלוקות הוא משום דהוי זו אף זו דבפרי הגפן גבי שכר ודאי דאינו מוציא שקר אבל בפירות האדמה כשאומר בורא פרי העץ אימא דהוי שקר ולא יצא קמ''ל ומ''מ בפרי האדמה ואמר בורא פרי הגפן לא הוי כל כך שקר אבל על דגן שאמר המוציא לחם והוא תבשיל הוה אמינא דהוי שקר ולא יצא קמ''ל דאינו שקר ולכך יצא בכל הני מה שאין כן במעריב ערבים ונאמר דרבינו פסק בהך בעיא לקולא כדברי הרי''ף ז''ל ובודאי דאזלינן כאן לקולא בתר חתימה או בתר עיקר ורבינו מאחר שכתב גבי קריאת שמע שכל הברכות אחר חתימתן סמך כאן דודאי גם כאן הולך אחר החתימה ויצא שהרי כתב שם כל הברכות וכו' אבל בא לחדש לנו כאן חידוש אחר דהכא אזלינן נמי בתר עיקר הברכה לקולא משום דאינו מוציא שקר מפיו מה שאין כן במעריב ערבים וכיוצא בו דהתם לא אזלינן בתר העיקר לקולא כדכתיבנא. וכן הוא דעת הרב אלפסי ז''ל שכתב דאזלינן לקולא ומפני כן סתם וכתב דבעיין לקולא ואף ע''פ שאינו מבואר כל כך בדבריו דאפשר שרוצה לומר דאזלינן בתר החתימה לקולא מ''מ פשט דבריו משמע או בתר פתיחה או בתר חתימה לקולא. וכל מה שכתבתי הבינו חכמי לוניל בדברי רבינו ז''ל אבל הוקשה בעיניהם שכתב רבינו שכר סתם דמשמע דהוי שכר של שעורים וזה ודאי מוציא שקר מפיו ודמי למעריב ערבים ולכך תפסו עליו והוא השיב להם כדכתיבנא וכתבו דעל זה הדרך הולך הרב אלפסי ז''ל כלומר דפושט לקולא כדכתיבנא ומפני שלא כתבו בפירוש אמרו ועל זה הדרך והבינו בפירוש דברי הרב אלפסי שאמר פתח בדשכרא וכו' כפירוש רבינו ז''ל ורש''י ז''ל שר''ל אדעתא דשכרא זה נראה לי ישוב נכון לדברי רבינו ז''ל וחכמי לוניל ז''ל:

יב
 
כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ בָּהֶם אִם בֵּרֵךְ אוֹ לֹא בֵּרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. מִפְּנֵי שֶׁהֵן [צ] מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. * שָׁכַח [ק] וְהִכְנִיס אֳכָלִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה. אִם הָיוּ מַשְׁקִין בּוֹלְעָן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בַּסּוֹף. וְאִם הָיוּ פֵּרוֹת שֶׁאִם זְרָקָן יִמָּאֲסוּ כְּגוֹן תּוּתִים וַעֲנָבִים מְסַלְּקָן לְצַד אֶחָד וּמְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ בּוֹלְעָן. וְאִם אֵינָן נִמְאָסִין כְּגוֹן פּוֹלִים וַאֲפוּנִים פּוֹלְטָן מִפִּיו עַד שֶׁיְּבָרֵךְ וּפִיו פָּנוּי וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל:

 ההראב"ד   שכח והכניס אוכלין כו' עד ומברך עליהן. כתב הראב''ד ז''ל והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הוה ליה גמר עוד נראה לי שאם יש לפניו משקין יותר שאינו בולע מה שבפיו אלא פולט ומה חסרון יש במלא פיו משקין אם יאבדו ולא יהנה מהם בלא ברכה אבל כשאין לו יותר והוא דחוק לאותם שבפיו התירו לבלען ולא יאבדו ותאבד גם כן הברכה שהרי גמר שאם יפלוט אותם ג''כ תאבד שאין לו יותר עכ''ל:

 כסף משנה  כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא וכו'. כבר כתב רבינו פ''ד שברכה שאינה מן התורה אינו חוזר ומברך מספק ודייק רבינו לכתוב כל ברכות האלו דמשמע דוקא אלו האמורים בפרק זה שהן מדרבנן אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף אבל ברכה שלאחר המזון שהיא מדאורייתא חוזר ומברך וכמו שכתב בסוף פרק ב'. ומשמע שהוא סובר שאפילו ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה ולפיכך כתב בסוף פ''ב דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך קודם שכתב ברכת חמשת מיני דגן שבפ''ג: שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה וכו'. (שם) אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תני חדא בולען ותני חדא פולטן ותני חדא מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד ולבריך תירגמא רב יצחק משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. ופירש''י בולען בלא ברכה. פולטן ומברך וחוזר ואוכלן. משקין בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן שמפסידן. והרא''ש כתב פירש ר''ח במשקין בולען ואינו מברך עליהן משום דאידחו להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות הילכך אין להקפיד אפילו יכול לברך ע''י הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהם ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקו לצד אחד ולברך ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך שאני הכא שנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך עכ''ל. ורבינו שכתב משקין בולען ומברך עליהם בסוף אפשר לפרש דבריו שסובר שאינו מברך ברכה ראשונה וכדברי רבינו חננאל ולפיכך כתב שמברך עליהם בסוף שמברך עליהם ברכה אחרונה בלבד. ויותר נראה לומר דמברך ברכה ראשונה בסוף קאמר דאם לא כן הכי הוי ליה למימר ואינו מברך אלא ברכה אחרונה בלבד ועוד דאי ברכה אחרונה קאמר מאי קמשמע לן פשיטא. וכן נראה מדברי הראב''ד שכתב עליו ומברך עליהם בסוף והוא שבדעתו לאכול יותר דאם לא כן הו''ל גמר עכ''ל. ומשמע שהוא מפרש שרבינו סובר שמברך ברכה ראשונה לבסוף כדברי הרא''ש והוא סובר שאם אין דעתו לשתות יותר הוה ליה גמר והא קי''ל דכל שגמר אינו חוזר ומברך למפרע. ונראה שמאחר שאפשר לפרש דברי רבינו שהם כדברי רבינו חננאל טפי עדיף לפרשם כן וכ''כ ה''ר מנוח שהוא דעת רבינו:

יג
 
הָיוּ לְפָנָיו מִינִין הַרְבֵּה אִם הָיוּ בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת מְבָרֵךְ עַל אַחַת מֵהֶם וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁאָר. וְאִם אֵין בִּרְכוֹתֵיהֶם שָׁווֹת מְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת מֵהֶן בְּרָכָה הָרְאוּיָה לוֹ. וְאֵי זֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְדִּים מַקְדִּים. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה בְּזֶה יוֹתֵר מִזֶּה אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם [ר] אֶחָד מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים עָלָיו הוּא מְבָרֵךְ תְּחִלָּה. וְכָל הַקּוֹדֵם בַּפָּסוּק קוֹדֵם בַּבְּרָכָה. וְהַשִּׁבְעָה הֵן הָאֲמוּרִים בְּפָסוּק זֶה (דברים ח-ח) 'אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה [ש] וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבַשׁ'. וּדְבַשׁ זֶה הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים. וְהַתְּמָרִים קוֹדְמִין לַעֲנָבִים. שֶׁהַתְּמָרִים שֵׁנִי לְאֶרֶץ וְהָעֲנָבִים שְׁלִישִׁי לְאֶרֶץ:

 כסף משנה  היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות וכו'. בפרק כיצד מברכין (שם דף מ':) תנן היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על אי זה מהם שירצה ובגמרא (דף מ"א) אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות פירוש כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות פירוש כגון צנון וזית דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ונראה שרבינו מפרש דלא אפליגו רבי יהודה וחכמים אלא כשאחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו דרבנן סברי חביב עדיף ורבי יהודה סבר מין שבעה עדיף אבל אם אין אחד מהמינין חביב לו יותר מחבירו לדברי הכל מקדים מין שבעה והוא סובר דהא דאמר עולא אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו וכמו שפירש הרא''ש לדעת בה''ג ופוסק רבינו הלכה כחכמים, והשתא מה שכתב היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחד מהן ופוטר את השאר ואם אין ברכותיהן שוות מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו לא לענין הקדמה קאמר אלא לומר דבברכותיהן שוות יברך על אחד ויפטור את חבירו ולא ירבה בברכות שלא לצורך וכשאין ברכותיהן שוות אין אחד פוטר את חבירו וכדעולא: ומה שכתב ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים. היינו לומר שאם היה מין אחד חביב לו מחבירו בין שברכותיהן שוות בין שאינן שוות בין שיש ביניהן ממין ז' בין שאינן ביניהן מקדים החביב כרבנן דאמרי חביב עדיף. ומה שכתב ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה אם יש ביניהן ממין שבעת המינין עליו הוא מברך תחלה אתי ככ''ע דבין ברכותיהן שוות בין שאינן שוות כיון שאין מין אחד מהן חביב יותר מחבירו אם יש ביניהם ממין שבעה מודו רבנן שהוא קודם. וממה שכתב איזה שירצה להקדים מקדים במקום מקדים את החביב תחלה נראה שאינו מפרש כפירוש ה''ר יונה והרא''ש דחביב היינו אותו שחביב עליו ברוב הפעמים אלא סובר דחביב היינו אותו שהוא חפץ בו עתה יותר וזהו שכתב אי זה שירצה להקדים כלומר אותו המין שהוא רוצה בו עכשיו יותר מחבירו ולכן הוא רוצה להקדימו דסתמא דמילתא מינא דחביב עליה דאיניש מקדים ליה הילכך כיון שהוא חביב עכשיו עליו יותר מקדים אותו: כתב הרמ''ך וכל הקודם בפסוק קודם לברכה תימה למה פסק כרבי יהודה דיחיד הוא וההיא דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה בשניהם חביבים מפרשים לה רבותי עכ''ל, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהתו:

 לחם משנה  היו לפניו מינין הרבה וכו'. אע''פ שנאמר שרבינו ז''ל מפרש כפירש''י ז''ל שאמר אבל בשאין ברכותיהן שוות וכו' מברך על זה וכו' כלומר שמברך על החביב אתי שפיר דמה שאמר כאן רבינו ז''ל היו לפניו מינין הרבה וכו' אין זה פירוש דברי מי שאמר בגמרא (דף מ"א) מחלוקת כשברכותיהן שוות וכו' דפירוש אותן הדברים הם כפירוש רש''י ז''ל ורבינו פסק כחכמים ולכך כתב דלעולם מברך על החביב אבל זה הדין דהאחד פוטר טעמא דנפשיה הוא:

יד
 
בְּרָכָה אַחַת שֶׁהִיא מֵעֵין שָׁלֹשׁ שֶׁל חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין שֶׁל פֵּרוֹת וְשֶׁל יַיִן הִיא שֶׁל מִינֵי הַדָּגָן. אֶלָּא שֶׁעַל הַפֵּרוֹת הוּא אוֹמֵר עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה וְכוּ'. וְעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן. וְחוֹתֵם [ת] בִּשְׁתֵּיהֶן עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּרוֹת. וְאִם הָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חוֹתֵם עַל הָאָרֶץ וְעַל [א] פֵּרוֹתֶיהָ. וְיֵשׁ מִי שֶּׁמּוֹסִיף בַּבְּרָכָה שֶׁמֵּעֵין שָׁלֹשׁ קֹדֶם חֲתִימָה כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה שֶׁהוּא מֵעֵין בְּרָכָה רְבִיעִית. וְיֵשׁ מִי שֶׁאָמַר שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ בְּרָכָה רְבִיעִית אֶלָּא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן בִּלְבַד:

 כסף משנה  ברכה אחת שהיא מעין שלש וכו'. בסוף פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ"ד) א''ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש א''ל אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ וכו' דה' המינין על המחיה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה אפירי במאי חתים רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה ולא פליגי הא לן הא להו כלומר רב חסדא שהיה מבבל אמר על הפירות ורבי יוחנן שהיה מארץ ישראל אמר על פירותיה: וכתב רבינו יונה שאין לומר על תנובת השדה אלא בה' מינין בלבד דבהו שייך לשון תנובה שנאמר ויאכל תנובות שדי אבל בנוסחת הרי''ף ורבינו איתיה. וראיית ה''ר יונה אינה מכרעת דאיכא למימר דפרי ויין תנובות שדי נמי הם. וכתב עוד ה''ר יונה ואע''פ שיש בה מעין ברכה רביעית לא אמרו מעין ד' לפי שלא הזכירו אלא שלש של תורה: ועל מ''ש רבינו שעל היין הוא חותם על הארץ ועל הפירות. כתב הראב''ד אנו חותמים על הארץ ועל פרי הגפן עכ''ל. וה''ר יונה והרא''ש כתבו כהראב''ד וסמ''ג בשם ר''י כתב כדברי רבינו. וטעם מחלוקת זה משום דבגמרא אמרינן דחתים אפירי על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם, רבינו סבר דבכלל ברכת הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה ואע''פ שבפתיחת ברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מכל מקום בחתימת הברכה משמע ליה דכמו חתימת ברכת הפירות היא, והראב''ד סבר דלא הוצרכו להזכירה משום דמברכה ראשונה שמעינן שלעולם על היין אינו מזכיר בשם כולל אלא בשם פרטי הילכך ממילא משמע שבברכה אחרונה גם בחתימתה מזכיר שם פרטי:

טו
 
שָׁתָה יַיִן וְאָכַל תְּמָרִים וְאָכַל תַּבְשִׁיל שֶׁל חֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן מְבָרֵךְ בָּאַחֲרוֹנָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן וְעַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה וְכוּ' וְחוֹתֵם בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' עַל הָאָרֶץ וְעַל [ב] הַמִּחְיָה וְעַל הַפֵּרוֹת:

טז
 
אֲבָל אִם אָכַל בָּשָׂר וְשָׁתָה יַיִן מְבָרֵךְ בַּסּוֹף עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָכַל תְּאֵנִים אוֹ עֲנָבִים וְתַפּוּחִים וַאֲגַסִּים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְבָרֵךְ בַּסּוֹף בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ וְהִיא כּוֹלֶלֶת הַכּל מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן פֵּרוֹת הָעֵץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 לחם משנה  אבל אם אכל בשר ושתה יין וכו'. כתב הרב בית יוסף בסימן ר''ח דיש לדקדק דרבינו סובר כהרא''ש ז''ל דהיכא דאכל תפוחים ושתה יין אף על פי שכולם פרי העץ הם מכל מקום מברך על כל אחד בפני עצמו וטעמו משום דרבינו כתב כאן בסוף דבריו מפני שכולן פירות העץ וכי קאמר על העץ ועל פרי העץ שפיר קאמר אבל אם קאמר על הגפן ועל פרי הגפן והוא אכל תפוחים לאו שפיר קאמר דאין זה פרי הגפן. ומ''מ מרישא דלישניה דרבינו ז''ל איכא למידק איפכא דמדכתב אבל אם אכל בשר ושתה יין משמע בתפוח דנפטר בברכת היין כדכתבו ההגהות דאי לא לאשמועינן רבותא דאכל תפוחים ושתה יין דהוי רבותא טפי כדכתב הרא''ש ז''ל:



הלכות ברכות - פרק תשיעי

א
 
כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָאָדָם לֵהָנוֹת בְּמַאֲכָל אוֹ בְּמַשְׁקֶה קֹדֶם בְּרָכָה. כָּךְ אָסוּר לוֹ לֵהָנוֹת בְּרֵיחַ טוֹב קֹדֶם בְּרָכָה. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עַל רֵיחַ טוֹב. אִם הָיָה זֶה שֶׁיֵּשׁ לְהָרִיחַ עֵץ אוֹ מִין [א] עֵץ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים. וְאִם הָיָה עֵשֶׂב אוֹ מִין עֵשֶׂב מְבָרֵךְ בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים. וְאִם לֹא הָיָה מִן הָעֵץ וְלֹא מִן הָאֲדָמָה כְּגוֹן הַמּוֹר שֶׁהוּא מִן הַחַיָּה מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. וְאִם הָיָה פְּרִי הָרָאוּי לַאֲכִילָה כְּגוֹן אֶתְרוֹג אוֹ תַּפּוּחַ מְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת. וְעַל הַכּל אִם אָמַר בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים יָצָא:

 כסף משנה  כשם שאסור ליהנות וכו'. פרק כיצד מברכין (דף מ"ג) אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אי זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח: וכיצד מברך וכו'. כך מתבאר מתוך מה שחילקו שם בגמרא באם הוא מין עץ או מין עשב: ומ''ש ואם לא היה מן העץ וכו'. ג''ז מימרא דרב חסדא שעל המוס''ק מברכין עליו בורא מיני בשמים: ואם היה פרי וכו'. ג''ז שם מימרא דמר זוטרא: ומ''ש ועל הכל וכו'. זה פשוט שבורא מיני בשמים היא ברכה כוללת בבשמים כמו שהכל בכל מיני מזון:

ב
 
אֵין מְבָרְכִין עַל הַמֻּגְמָר עַד שֶׁתַּעֲלֶה תִּמְרָתוֹ. וְכֵיצַד מְבָרְכִין עָלָיו. אִם הָיָה זֶה הַנִּשְׂרָף שֶׁנָּתַן רֵיחַ מֵעֵץ מְבָרְכִין בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים. וְאִם הָיָה עֵשֶׂב עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים. וְאִם הָיָה מִמִּין חַיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים:

 כסף משנה  אין מברכין על המוגמר וכו'. (שם) א''ר זירא אמר רבה בר ירמיה מאימתי מברכין על הריח משתעלה תמרתו. כלומר ואע''פ שעדיין לא הריח: וכיצד מברכין עליו. פרק כיצד מברכין (שם) א''ר חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב כל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוסק דשמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום תיובתא. ופירש''י מברכין עליהם בורא עצי בשמים ואף ע''פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה. מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון שהעץ עצמו בא לפנינו. של בית רבי ושל קיסר נקט משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה. ועל ההדס שבכל מקום והוא הדין לכל הדומים להם שהעץ עצמו מריח בלא שריפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהוה בכ''מ. והרי''ף והרא''ש כתבו להאי מימרא דרב חסדא ונ''ל שלא היו גורסין תיובתא אלא תנא הדס וכל דדמי ליה וכן היה גורס רבינו וכמו שכתבו התוספות שגורס בה''ג כלומר כל דדמי שעיקרו להריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרם להריח אלא לאכול. והא פשיטא שמה שאמרו שעל כל המוגמרות מברכין בורא עצי בשמים אינו אלא כשהוא מין עץ וממילא נשמע שאם הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים:

ג
 
שֶׁמֶן שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב. אֲבָל שֶׁמֶן זַיִת שֶׁכְּבָשׁוֹ אוֹ שֶׁטְּחָנוֹ עַד שֶׁחָזַר רֵיחוֹ נוֹדֵף מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים. שֶׁמֶן שֶׁבִּשְׁמוֹ כְּעֵין שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. הֵבִיאוּ לְפָנָיו שֶׁמֶן וַהֲדַס מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה אַחַת לִשְׁתֵּיהֶן וְהוּא עֲצֵי בְּשָׂמִים:

 כסף משנה  שמן של אפרסמון וכו'. (שם) מימרא דרבי יוחנן: אבל שמן זית וכו'. (שם) אמר רב אדא בר אהבה האי כשרתא מברכין עילויה בורא עצי בשמים אבל משחא כבישא לא ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא אבל משחא טחינא לא נהרדעי אמרי אפילו משחא טחינא ופסק הרי''ף כנהרדעי וכתבו התוספות בשם ר''ח דמשחא כבישא היינו שכובשין שומשומין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשומין הריח של בשמים וסוחטין וטוחנין אותו ויש בו ריח בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח. וכשרתא כתב בעל הערוך עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינין מעצי בשמים שמכשרין אותו מעשה רוקח מפוטם ורבינו שכתב שמן שבשמו וכו' דהיינו כשרתא נראה שהיה גורס בגמרא האי כשרתא מברך עליה במ''ב וגם ה''ר מנוח כתב שאפשר שגירסת רבינו היתה כן והכי מסתבר לפי שיש בו ריח מהרבה מיני בשמים. ומה שפירש ר''ח במשחא כבישא נראה שלדעת רבינו אין מברכין עליו שהרי כתב בסוף הפרק שהמריח בבגדים מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר הבושם אלא ריח בלא עיקר ולכן נראה שרבינו מפרש דמשחא כבישא ומשחא טחינא היינו שהשמן זית לבדו בלא שום בושם כובשין או טוחנין אותו עד שריחו נודף: הביאו לפניו שמן וכו'. שם (מ"ג:) ת''ר הביאו לפניו שמן והדס ב''ש אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס וב''ה אומרים מברך על ההדס ופוטר את השמן כך היא גירסת הרי''ף אמר ר''ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר ליה לא ס''ל מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכי אמר רבא הלכה כב''ה ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד כך כתוב בנוסחאות. ופסק הרי''ף כב''ה. וכתבו התוספות דמשמע שלא היה בספרו ולא היא ונ''ל שאע''פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר''ג משום דלא מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב''ש ומ''ש ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב''ה אלא שרבא לא אמר כן. ומה שכתב רבינו מפני שברכה אחת לשתיהן אינו טעם למה מברך על ההדס אבל הוא טעם למה פוטר את השמן:

ד
 
הָיוּ לְפָנָיו בּשֶֹׁם שֶׁהוּא עֵץ וּבשֶֹׁם שֶׁהוּא עֵשֶׂב אֵין בְּרָכָה אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת אֶת חֲבֵרוֹ. אֶלָּא מְבָרֵךְ עַל זֶה לְעַצְמוֹ וְעַל זֶה לְעַצְמוֹ. הֵבִיאוּ לְפָנָיו יַיִן וְשֶׁמֶן אוֹחֵז יַיִן בִּימִינוֹ וְשֶׁמֶן בִּשְׂמֹאלוֹ וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְשׁוֹתֵהוּ וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן וּמֵרִיחַ בּוֹ וְטָחוֹ בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ. וְאִם הָיָה הַשַּׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם טָחוֹ בַּכֹּתֶל:

 כסף משנה  היו לפניו בושם שהוא עץ וכו'. זה פשוט: וכתב הטור וז''ל יראה שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים ובירך מיני בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים אבל כשעצי בשמים ועשבי בשמים לפניו אז צריך לברך על כל אחד וכן יראה דעת הרמב''ם שכתב היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב מברך על כל אחד ואחד לבד ולא הזכיר מיני בשמים עמהם אבל ר''ע כתב היו לפניו שלשה מינים עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כל אחד בפני עצמו עכ''ל. ואני אומר שדברי ר''ע אינן אלא לכתחילה דאילו בדיעבד על כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא. והשתא י''ל שרבינו ור''ע לא פליגי דלא נקט רבינו בדוקא עץ ועשב דה''ה אם היה עמהם דבר שאינו לא עץ ולא עשב דלכתחילה מברך על כל אחד ואחד ברכה הראויה לו וכדברי ר''ע: הביאו לפניו יין ושמן וכו'. כבר נתבאר זה סוף פ''ז מהלכות אלו ושנאו רבינו כאן לפי שהוא עסוק בדיני הריח:

 לחם משנה  הביאו לפניו שמן ויין וכו'. ברייתא היא בפרק כיצד מברכין (דף מ"ג:) הביאו לפניהם שמן ויין וכו'. וקשה דמכאן נראה דמפרש רבינו שלא בזמן הסעודה וכדפירש הראב''ד ז''ל בהשגות לעיל סוף פרק ז' ושם נראה שרבינו מפרשה על היין של ברכה וא''כ קשה מנין לו מה שכתב שם כיון שהוא מפרש כאן על יין של רשות ומאין למד שמביאין זה בתוך הסעודה וכו'. ואולי דהוא מפרש לענין של ברכה כדכתב לעיל ומ''מ כתבה כאן דלמד לענין יין של רשות דה''א כיון דהוי יין של רשות יברך על השמן תחלה קא משמע לן:

ה
 
דָּבָר שֶׁהוּא סָפֵק אִם מִן הָעֵץ אִם מִן הָאֲדָמָה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. בּשֶֹׁם שֶׁעֵרְבוֹ הָרוֹכֵל מִמִּינִין הַרְבֵּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. נִכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל בּוֹשֵׂם שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים. אִם יָשַׁב שָׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא אַחַת. נִכְנַס וְיָצָא נִכְנַס וְיָצָא מְבָרֵךְ עַל כָּל [ב] פַּעַם וּפַעַם:

 כסף משנה  דבר שהוא ספק וכו'. כ''כ התוספות בפ' כיצד מברכין (ברכות מ"ג) בשם הר''מ מקוצי: בושם שעירבו הרוכל וכו'. פשוט הוא: נכנס לחנותו של בושם. ברייתא בברכות פ' אלו דברים (דף נ"ג) ואיתא נמי בירושלמי פ' הרואה היה יושב בחנותו של בושם כל היום אינו מברך אלא אחת אבל אם היה נכנס ויוצא מברך על כל פעם ופעם:

ו
 
[ג] הַשּׁוֹשַׁנָּה וַחֲלָפֵי הַמַּיִם מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים. נַרְגִּיס שֶׁל גִּנָּה בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים וְשֶׁל שָׂדֶה בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְּשָׂמִים. הַוֶּרֶד וּמֵי הַוֶּרֶד וְהַלְּבוֹנָה וְהַמַּסְטְכִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים:

 כסף משנה  השושנה וחלפי המים מברכים וכו'. שושנה אינו ורד שהרי כתב בסמוך הורד וא''כ צ''ע מהו שושנה, ובפרק כיצד מברכין (שם מ"ג:) א''ר חננאל אמר רב הני חלפי דימא מברכין עליה בע''ב ופירש''י שהוא שבולת נרד וקורין לו אישפי''ג. ורבינו יונה כתב שהוא רוזמרי''ן: נרגיס של גנה וכו'. שם מימרא דרב משרשיא ופירש''י דהיינו חבצלת השרון. ורבינו יונה כתב שי''א שהוא לירי''או בלעז ויש בכל אחד ואחד עלים לבנים: הורד ומי הורד והלבונה וכו'. כתב רבינו יונה שאף על פי שאין מי הורד באים מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו מברכין עליו בע''ב כיון שנברא מדבר הנברא בתוכו וכן כתב הרא''ש זכרונו לברכה: וכתב ה''ר יונה שהראב''ד חלוק בדבר דס''ל דעל מי הורד והלבונה והמצטכי אינו מברך אלא במ''ב:

ז
 
שְׁלֹשָׁה מִינֵי רֵיחַ טוֹב אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן וְאֵלּוּ הֵן. רֵיחַ טוֹב שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ. וְרֵיחַ טוֹב שֶׁעָשׂוּי לְהַעֲבִיר רֵיחַ רַע. וְרֵיחַ טוֹב שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה [ד] לְהָרִיחַ בְּעַצְמוֹ שֶׁל רֵיחַ זֶה:

 כסף משנה  שלשה מיני ריח טוב וכו'. בברכות ס''פ אלו דברים (דף נ"א:) תנן אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של כותים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים ולא על הנר ועל הבשמים של עכו''ם ובגמרא (דף נ"ג) מאי טעמא בשמים לעבורי ריחא עבידי כלומר להעביר סרחון המת הם עשויין ולא להריח. אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו ואמרינן התם דמוגמר לאו לריח עבידא כלומר אין עושין המוגמר להריח בו ואינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים. ואמרינן תו התם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המהלך בע''ש בטבריה ובמו''ש בצפורי והריח ריח אינו מברך מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים ומכל שכן שאין מברכין על ריח הבגדים עצמן:

ח
 
כֵּיצַד. בְּשָׂמִים שֶׁל עַכּוּ''ם וּבְשָׂמִים שֶׁל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן לְפִי שֶׁאָסוּר לְהָרִיחַ בָּהֶן. בְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים וּבְשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא וְשֶׁמֶן הֶעָשׂוּי לְהַעֲבִיר אֶת הַזֻּהֲמָא אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן לְפִי שֶׁנַּעֲשׂוּ לְהַעֲבִיר רֵיחַ רַע. מֻגְמָר שֶׁמְּגַמְּרִין בּוֹ אֶת הַכֵּלִים וְאֶת הַבְּגָדִים אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְהָרִיחַ [ה] בְּעַצְמוֹ שֶׁל מֻגְמָר. וְכֵן הַמֵּרִיחַ בִּבְגָדִים שֶׁהֵן מְגֻמָּרִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפִי שֶׁאֵין שָׁם עִקָּר בּשֶֹׁם אֶלָּא רֵיחַ בְּלֹא עִקָּר:

 כסף משנה  כתב הטור על מ''ש רבינו שהמריח בכלים מוגמרים אינו מברך. לא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמע דבריו שהרי לא פטר מלברך עליו אלא מפני שאין בו עיקר וכן הוא אמת שנעשה להריח כדי שיתבשמו הכלים וא''כ למה אין מברכין עליו, ואפשר שרוצה לדמותה לריח רע דלא חשבינן ליה ריח לענין הרחקת תפלה כשאין לו עיקר ואינו דומה דבהנאה תליא מילתא והרי נהנה וראוי לברך עליו וגם בתפלה צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח עכ''ל. וכיוצא בזה כתב הרמ''ך על דברי רבינו. ויש לתמוה על הטור שכתב גבי כשרתא ומשחא כבישא שאם סיננו השמן ואין בו כלום מהבשמים י''א שאין מברכין עליו כלל שאין עריבות זו ממנו אלא שקולט אותו מדבר אחר הוי כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו כיון שאינו מגופו של שמן וזו היא סברת רבינו ממש ולא כתב שם שאינו מבין דבריו וטעם סברא זו נראה משום דכיון דריח אינו צורך הגוף כ''כ כיון שאין לו עיקר אע''פ שנהנה אינו מברך עליו: ומה שכתב או של ערוה מן העריות. כתב הרשב''א בתשובה שלא ידע לו מקום ואולי של ערוה ממש ומפני שעשויין להעביר את הזוהמא א''נ שהם עשויים לעבירה להטיל ארס יצה''ר עכ''ל. וה''ר דוד אבודרהם כתב בשמים של ערוה היינו כגון קופה של בשמים תלויה בצוארה או שאוחזת בידה או בפיה ואסור להריח באותם הבשמים שמא יבאו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר עכ''ל:

ט
 
בְּשָׂמִים שֶׁל מְסִבָּה שֶׁל עַכּוּ''ם אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם שֶׁסְּתָם מְסִבַּת עַכּוּ''ם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְהֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב. אִם רֹב הָעִיר עַכּוּ''ם אֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ. נִתְעָרֵב רֵיחַ שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בְּרֵיח שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו הוֹלְכִין אַחֲרֵי הָרֹב:

 כסף משנה  בשמים של מסיבת עכו''ם וכו'. נלמד ממה שבא בסמוך: היה מהלך חוץ לכרך וכו'. ברייתא בברכות פרק אלו דברים (דף נ"ג): נתערב ריח שמברכין עליו וכו':



הלכות ברכות - פרק עשירי

א
 
בְרָכוֹת אֲחֵרוֹת וּדְבָרים אֲחֵרִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין בָּהֶן פְּתִיחָה וְלֹא חֲתִימָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ בִּרְכוֹת הַתְּפִלָּה שֶׁכְּבָר כְּתַבְנוּם. וְאֵלּוּ הֵן. הַבּוֹנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְהַקּוֹנֶה כֵּלִים חֳדָשִׁים בֵּין יֵשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין אֵין לוֹ [א] מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה:

 כסף משנה  ברכות אחרות וכו'. ביאור לשון רבינו כך הוא ברכות אחרות מלבד ברכות ההנאה שכתבנו תיקנו חכמים וכן תיקנו דברים אחרים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה כמו שתיקנו בכניסתו לעיר או למרחץ או להקיז דם וביציאתו מהם דברים שאין בהם לא פתיחה ולא חתימה והברכות האלו והדברים האלו אע''פ שאינו נהנה בשעה שהוא מברך כדי שיצטרך לברך תיקנו אותם חכמים דרך שבח והודאה להקב''ה כמו ברכות התפלה שאע''פ שאינו נהנה באותה שעה צריך להתפלל וזה כאילו אמר שהברכות והדברים האלו הן נכנסות תחת סוג התפלה לא תחת סוג ברכות ההנאה: ואלו הן הבונה בית חדש וכו'. משנה פרק הרואה (ברכות נ"ד) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו ואפליגו בה אמוראי בגמרא (דף נ"ט ס') וכתבו הרי''ף והרא''ש ז''ל וקי''ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דאמר בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם בין שיש לו כיוצא בהם בין שאין לו כיוצא בהן צריך לברך. ומדברי רבינו שכתב בין שיש לו כיוצא בהן בין אין לו כיוצא בהם ולא כתב בין קנה כיוצא בהן בין לא קנה כיוצא בהם נראה שהוא פוסק כלישנא קמא דר' יוחנן וכבר תמה עליו הרמ''ך. וטעמא דמילתא נ''ל לדעת רבינו שהוא משום דבגמרא אותביה לר' יוחנן ללישנא בתרא ואע''ג דשני שינויא דחיקא הוא דקא משני כחא דהיתרא עדיף ליה כלומר שאין צריך לברך לישנא דהיתרא לא שייך שפיר באין צריך לברך ולישנא קמא דלא איתותב עדיף טפי כנ''ל:

ב
 
וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם [ב] מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם רָאָהוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְחַיֵּה הַמֵּתִים. הָרוֹאֶה פְּרִי הַמִּתְחַדֵּשׁ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה בִּתְחִלַּת רְאִיָּתוֹ [ג] מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:

 כסף משנה  וכן הרואה את חבירו וכו' עד מחיה המתים. שם (נ"ח:) מימרא דריב''ל. וכתבו התוספות אומר שהחיינו אור''י דוקא חבירו החביב עליו אבל בענין אחר לא: הרואה פרי וכו'. בסוף פרק בכל מערבין (עירובין מ':) אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא אמינא זמן. ופירש''י כשאני רואה דלעת חדש משנה לשנה אמינא זמן ואמרינן התם בגמרא דהאי זמן רשות הוא ולא חובה:

ג
 
שָׁמַע שְׁמוּעָה טוֹבָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. שָׁמַע שְׁמוּעָה רָעָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. וְחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בְּטוּב נֶפֶשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה בְּשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-ה) 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ' וְגוֹ' (דברים ו-ה) 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ'. וּבִכְלַל אַהֲבָה הַיְתֵרָה שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּהּ שֶׁאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁיָּצֵר לוֹ יוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ בְּשִׂמְחָה:

 כסף משנה  שמע שמועה טובה וכו' עד דיין האמת. משנה פרק הרואה (ברכות נ"ד): חייב אדם לברך וכו'. ג''ז משנה שם:

ד
 
הגּיעה אליו טוֹבה אוֹ שׁשּׁמע שׁמוּעה טוֹבה אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁטּוֹבָה זוֹ תִּגְרֹם לוֹ רָעָה מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְכֵן אִם נָגְעָה אֵלָיו רָעָה אוֹ שָׁמַע שְׁמוּעָה רָעָה אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִים שֶׁרָעָה זוֹ גּוֹרֶמֶת לוֹ טוֹבָה מְבָרֵךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הֶעָתִיד לִהְיוֹת אֶלָּא עַל מַה שֶּׁאֵרַע עַתָּה:

 כסף משנה  הגיעה אליו טובה וכו'. ג''ז משנה שם מברך על הרעה מעין הטובה ועל הטובה מעין הרעה ובגמרא (דף ס') על הרעה מעין הטובה ה''ד כגון דשקל בדקא בארעיה אע''ג דטבא הוא לדידיה דמסקא ארעא שרטון ושבחא השתא מיהא רעה היא ועל הטובה מעין הרעה ה''ד כגון דאשכח מציאה אע''ג דרעה היא לדידיה דאי שמע בי מלכא שקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא. ופרש''י דמסקא ארעא שרטון מחמת המים וה''ל לזבל השתא מיהא רעה היא שמחבלת תבואה ומברך דיין האמת:

ה
 
יָרְדוּ גְּשָׁמִים רַבִּים. אִם יֵשׁ לוֹ שָׂדֶה מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם הָיְתָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אֲחֵרִים מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְאִם אֵין לוֹ שָׂדֶה מְבָרֵךְ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא כוּ' עַד הֵן הֵם יוֹדוּ וִישַׁבְּחוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֵל רֹב הַהוֹדָאוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת:

 כסף משנה  ירדו גשמים רבים וכו'. גם זה שם (נ"ד) משנה על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ובגמרא (דף נ"ט:) ועל הגשמים הטוב והמטיב מברך והאמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברכין אמר רב יהודה מודים אנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה הכי ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד תשתחוה בא''י רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא האל ההודאות אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ואלא קשיא ל''ק הא דאתא פורתא הא דאתא טובא ואי בעית אימא הא והא דאתא טובא ולא קשיא הא דאית ליה ארעא הא דלית ליה ארעא כלומר דכי לית ליה ארעא מברך מודים אנו לך וכו' ופסק רבינו כתירוצא בתרא ואקשינן אית ליה הטוב והמטיב מברך והתנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב ל''ק הא דאית ליה שותפות הא דלית ליה שותפות והתניא קצרו של דבר על שלו אומר ברוך שהחיינו על שלו ושל חבירו מברך הטוב והמטיב: וכתב הרי''ף כלומר הא דתנן על הגשמים מברך שהחיינו בדלית ליה שותף בארעיה אבל אי אית ליה שותף בארעיה מברך הטוב והמטיב כי הא דתניא שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב והיינו בדאית ליה ארעא אבל אי לית ליה ארעא אינו מברך לא הטוב והמטיב ולא שהחיינו אלא כדאמר ר' אבהו מודים אנו לך וכו' וזה דעת רבינו. אבל הרא''ש כתב ולא נהירא מה שכתב שצריך שיהיה לו עמו שותף בקרקע דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפין עמו הילכך נראה כגירסת הספרים אידי ואידי דאית ליה לדידיה ול''ק הא דאית להו לאחריני בהדיה הא דלית להו לאחריני בהדיה פירוש בית חדש וכלים חדשים דלית להו לאחריני בהדיה שותפות מברך שהחיינו אבל גשמים דאית אחריני בהדיה שטובת גשמים היא לכל בעלי שדות מברך הטוב והמטיב והיכא דלית ליה ארעא מברך מודים וכו' עכ''ל:

ו
 
מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים מִשֶּׁיִּרְבֶּה הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ וְיַעֲלוּ אֲבַעְבּוּעוֹת מִן הַמָּטָר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְיֵלְכוּ הָאֲבַעְבּוּעוֹת [ד] זֶה לִקְרַאת זֶה:

 כסף משנה  פי' משיצא חתן לקראת כלה הוא מ''ש משירבו המים על הארץ ויעלו אבעבועות וכו': וכתב הר''ן פ''ק דתעניות בשם הרמב''ן דרבי יוחנן הוה מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי כדכתיב ברוב עם הדרת מלך וברוב גאונך ואקשינן דהא משמע נמי רוב ההודאות ולא כולם כדכתיב ורצוי לרוב אחיו ולפום הכי תירץ רבא אימא אל ההודאות ואתא רב פפא ואמר אל ההודאות ורוב ההודאות דכיון דאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבח והודאה צריך בחתימה לשון רבוי מעין פתיחה. ובמקצת הנוסחאות כתב ברוך רוב ההודאות והוא לשון הספרים כולם שאמרו ברוך רוב ההודאות ולדברי הכל צריך תיקון לומר כן ברוך אל רוב ההודאות או מלך רוב ההודאות ואל ההודאות ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על משקל ועוז פניו ישונה מעוז לתום דרך ה' וכן רבים עד כאן לשונו:

ז
 
אָמְרוּ לוֹ מֵת אָבִיו וִירָשָׁהוּ. אִם יֵשׁ עִמּוֹ אַחִין מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה דַּיַּן הָאֱמֶת וְאַחַר כָּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְאִם אֵין עִמּוֹ אַחִים מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. קְצָרוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁהִיא לוֹ וְלַאֲחֵרִים מְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְטוֹבָה שֶׁהִיא לוֹ לְבַדּוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:

 כסף משנה  אמרו לו מת אביו וכו'. ברייתא שם (ברכות נ"ט) מת אביו והוא יורשו בתחלה אומר ברוך דיין האמת ולבסוף הוא אומר הטוב והמטיב ואוקמה בגמרא בדאיכא אחי דקא ירתי בהדיה אבל אי ליכא אחי בהדיה מברך שהחיינו: ומה שכתב קצרו של דבר וכו'. כבר כתבתיו בסמוך:

ח
 
אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת. [ה] חוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא. וְחָבוּשׁ שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים. וְיוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ. וְהוֹלְכֵי דְּרָכִים כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב. וּצְרִיכִין לְהוֹדוֹת בִּפְנֵי עֲשָׂרָה וּשְׁנַיִם מֵהֶם חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קז-לב) 'וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ'. וְכֵיצַד מוֹדֶה וְכֵיצַד מְבָרֵךְ. עוֹמֵד בֵּינֵיהֶן וּמְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב. וְכָל הַשּׁוֹמְעִין אוֹמְרִים שֶׁגְּמָלְךָ טוֹב הוּא יִגְמָלְךָ סֶלָה:

 כסף משנה  ארבעה צריכין להודות וכו'. שם בר''פ (נ"ד:) אמר רב יהודה ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מאי מברך אמר רב יהודה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עם מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנא' ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף ליה רב אשי ואימר כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב ואימר בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן קשיא. ואע''ג דאסיקנא בקשיא פסקו הפוסקים כמר זוטרא דמילתא דרבנן היא ולקולא. וכתב רבינו וכיצד מודה וכיצד מברך ונראה שהוא לשון מיותר וי''ל שכיצד מודה עניינו בפני כמה אנשים מודה ואם יהיה עומד או יושב וכיצד מברך עניינו מה יהיה נוסח הברכה: ומ''ש עומד ביניהם. צ''ע מנא ליה ומה שכתב היא גירסת רבינו והרי''ף והרא''ש ודלא ככתוב בגמרות שלנו מאי מברך הגומל חסדים טובות:

ט
 
הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל כְּגוֹן יַם סוּף וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לָרַבִּים. אֲבָל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ נֵס לַיָּחִיד אוֹתוֹ הַיָּחִיד וּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה אוֹ שֶׁעָשָׂה נֵס לַאֲבוֹתַי בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הָרוֹאֶה גֹּב אֲרָיוֹת וְכִבְשַׁן הָאֵשׁ שֶׁהֻשְׁלַךְ בּוֹ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נֵס לַצַּדִּיקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה. הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁעוֹבְדִין בּוֹ עַכּוּ''ם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עַכּוּ''ם אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא [ו] מְבָרֵךְ שֶׁעָקַר עַכּוּ''ם מֵאַרְצֵנוּ. וְאִם [ז] בְּחוּץ לָאָרֶץ הוּא מְבָרֵךְ שֶׁעָקַר עַכּוּ''ם מִמָּקוֹם הַזֶּה. וְאוֹמֵר בִּשְׁתֵּיהֶן כְּשֵׁם שֶׁעָקַרְתָּ מִמָּקוֹם זֶה כָּךְ תַּעֲקֹר מִכָּל מְקוֹמוֹת וְתָשִׁיב לֵב עוֹבְדֵיהֶם לְעָבְדְךָ:

 כסף משנה  הרואה מקום שנעשו בו נסים וכו'. ברכות בריש פרק הרואה (דף נ"ד) מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ואסיקנא בגמרא דאניסא דרבים כ''ע צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי וכ''ע לא צריכי לברוכי כך גריס הרי''ף והיא גירסת רבינו: וכתב רבינו יונה הוא מברך שעשה לי נס ובריה ובר בריה מברכין שעשה נס לאבותי. וכתב עוד שכל נס שאינו לכל ישראל או לרובן נקרא של יחיד ואין מברך עליו אלא הם ובניהם ובני בניהם לבד. ודע דאיתא בגמרא דמר בריה דרבינא אתרחיש ליה ניסא בפתקא דערבות ותו אתרחיש ליה ניסא דאישתזיב בריסתקא דמחוזא מגמלא פריצא כי מטא לערבות אמר ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל כי מטא לריסתקא דמחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. ולמד מכאן הרא''ש שיחיד שנעשו לו נסים בהגיעו אל אחד מהמקומות שנעשה לו נס יכלול כל שאר הנסים עם זה ורבינו לא כתב כן משום דמשמע ליה שאינו מן החיוב אלא להזכיר נס הנעשה לו במקום ההוא לבד ומר בריה דרבינא לפנים משורת הדין הוא דעבד וגם הרי''ף ז''ל לא כתב ההוא עובדא דמר בריה דרבינא: ומה שכתב רבינו כגון ים סוף ומעברות הירדן. שם בברייתא הרואה מעברות הים מקום שעברו ישראל ים סוף ומעברות הירדן בימי יהושע ומני טובא התם בברייתא ורבינו נקט הני תרי לדוגמא: הרואה גוב האריות. שם (נ"ז:) דרשא דרב המנונא: הרואה מקום שעובדים וכו'. שם בדרשא דרב המנונא ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו וסובר רבינו דה''ה לכל עכו''ם ובירושלמי נעקרה ממקום אחד ונקבעה במקום אחר מקום שניתנה בו אומר ברוך שנתן ארך אפים ובכל עכו''ם מיירי: מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים ומזלות וכו'. שם ת''ר הרואה מקום שנעקרה ממנו עכו''ם אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ומזלות מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה וכו' ובחוצה לארץ א''צ לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובם גוים. רשב''א אומר אף בחוצה לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר כי אז אהפוך על עמים וכו': כתב הטור אורח חיים וז''ל כתב הרמב''ם ואומר בשתיהם כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כך תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ואיני יודע למה פוסק כדברי יחיד דרשב''א הוא דאמר הכי אבל לתנא קמא אין צריך לומר כן אלא בארץ ישראל שרובם ישראל אבל לא בח''ל עד כאן לשונו. ואין דבריו מכוונים דהא לדברי הכל צריך לומר כשם שעקרת וכו' ולא הוי דברי יחיד אלא מה שאומר בשתיהן והשב לב עובדיהם לעבדך. ולענין מה שתמה למה פסק כיחיד יש לומר דמשום דמסתבר טעמיה. ועוד דת''ק לא קאמר אלא שאינו צריך לומר כן אבל אם רצה אומר ואין בכך כלום ורשב''א מצריך שיאמר כן ואם לא יאמר עביד דלא כרשב''א הילכך למימר עדיף דלא פליג אשום תנא. ועוד דמשמע בירושלמי דרבי יוחנן סבר כרשב''א דדרש כל זמן שאדם חי יש לו תקוה:

י
 
הָרוֹאֶה בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל בְּיִשּׁוּבָן מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַצִּיב גְּבוּל [ח] אַלְמָנָה. בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת. הָרוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְדָן אֶתְכֶם בַּדִּין וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בְּדִין וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין וְהוּא עָתִיד לְהָקִים אֶתְכֶם בַּדִּין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

 כסף משנה  הרואה בתי ישראל וכו' עד דיין האמת. ברייתא שם (דף נ"ח:) ופשטא דברייתא משמע דבבתי גדולי ועשירי ישראל קאמר מדאייתינן בגמרא בסמוך עובדא דעולא ורב חסדא דמטו אפיתחא דבי רב חנא בר נהילאי דהוה חריב. אבל מצאתי בהרי''ף הרואה בתי כנסיות ישראל וכתב ה''ר מנוח דוקא בא''י: הרואה קברי ישראל וכו'. שם ברייתא וסיומא דמר בריה דרבינא בגמרא דאמר דצ''ל ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם. וכך היא גירסת הרי''ף והרא''ש ז''ל ורבינו נראה שגירסא אחרת היתה לו:

יא
 
הָרוֹאֶה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אָדָם כְּאֶחָד. אִם עַכּוּ''ם הֵם אוֹמֵר (ירמיה נ-יב) 'בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה'. וְאִם יִשְׂרָאֵל הֵם וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם חֲכַם הָרָזִים. הָרוֹאֶה מֵחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם. חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו. מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ וּמִגְּבוּרָתוֹ לִירֵאָיו. מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבָרֵךְ שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם:

 כסף משנה  הרואה ת''ר אלף וכו'. שם (דף נ"ח) אמר רב המנונא הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים אוכלוסי עכו''ם אומר בושה אמכם וכו' תנא אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא: ומה שכתב רבינו ובארץ ישראל. כתב ה''ר מנוח שלמד כן מדאיתא בגמרא בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים משמע דוקא בארץ ישראל עד כאן ולא נהירא דאם כן נימא דוקא בהר הבית אלא ודאי אין משם ראיה כלל דמעשה שהיה כך היה והוא הדין בחוץ לארץ. ואפשר שטעם רבינו מדאמר עולא אין אוכלוסא בבבל כלומר שאף על פי שיראה ששים רבוא אין להם דין אוכלוסא לברך עליהם. וקשה מדאיתא בגמרא בפרק הנזכר דרב חנינא בריה דרב איקא בריך ארב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ברוך חכם הרזים משום דהוו חשיבי עליה כששים רבוא אע''ג דבבבל הוו, ואפשר דסבר רבינו דההיא פליגא אדעולא ופסק כעולא דמיקל בברכות הוא: הרואה מחכמי וכו' עד מכבודו לב''ו. ברייתא שם [אלא שבגמרא שלפנינו איתא הגירסא אצל חכמי ישראל ברוך שנתן מחכמתו ליראיו ואצל מלכי ישראל ברוך שחלק מכבודו ליראיו]:

יב
 
הָרוֹאֶה אֶת הַכּוּשִׁי וְאֶת הַמְשֻׁנִּין בְּצוּרַת פְּנֵיהֶן אוֹ בְּאֵיבְרֵיהֶם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת. הָרוֹאֶה סוּמָא אוֹ קִטֵּעַ וּמֻכֶּה שְׁחִין וּבוֹהֲקָנִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַּן הָאֱמֶת. וְאִם נוֹלְדוּ כֵּן מִמְּעֵי אִמָּן מְבָרֵךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת. הָרוֹאֶה אֶת הַפִּיל וְאֶת הַקּוֹף וְאֶת הַקִּיפוֹף אוֹמֵר בָּרוּךְ מְשַׁנֶּה אֶת הַבְּרִיּוֹת:

 כסף משנה  הרואה את הכושי וכו' עד דיין האמת. ברייתא שם ואותביה מינה לריב''ל דאמר הרואה את הבוהקנין אומר משנה הבריות ופרקינן ל''ק הא ממעי אמו הא בתר דאתיליד ובוהקנין עניינו לינטיל''יושו כעדשים: הרואה את הפיל וכו' עד בעולמו. ברייתא שם וקפוף פירש''י עוף שקורין וולטו''ר ויש לו לסתות ולחיים כאדם:

יג
 
הָרוֹאֶה בְּרִיּוֹת נָאוֹת וּמְתֻקָּנוֹת בְּיוֹתֵר וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת מְבָרֵךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ. הַיּוֹצֵא לַשָּׂדוֹת אוֹ [ט] לַגִּנּוֹת בְּיוֹמֵי נִיסָן וְרָאָה אִילָנוֹת פּוֹרְחוֹת וְנִצָּנִים עוֹלִים מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת וְנָאוֹת כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם:

 כסף משנה  היוצא בשדות וכו'. פרק כיצד מברכין ברכות (מ"ג:):

יד
 
* עַל הָרוּחוֹת שֶׁנָּשְׁבוּ בְּזַעַף [י] וְעַל הַבְּרָקִים וְעַל הָרְעָמִים וְעַל קוֹל הַהֲבָרָה שֶׁתִּשָּׁמַע בָּאָרֶץ כְּמוֹ רֵיחַיִם גְּדוֹלִים וְעַל הָאוּר שֶׁבַּאֲוִיר שֶׁיֵּרָאוּ כְּאִלּוּ הֵם כּוֹכָבִים נוֹפְלִים וְרָצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אוֹ כְּמוֹ כּוֹכָבִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם [כ] זָנָב עַל כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. וְאִם רָצָה מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית:

 ההראב"ד   על הרוחות שנשבו עד ואם רצה מברך עושה בראשית. כתב הראב''ד ז''ל בגמרא יש מברך תרתי עכ''ל:

 כסף משנה  על הרוחות וכו'. משנה שם (ברכות נ"ד) על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה מעשה בראשית רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול אימתי בזמן שרואה אותו לפרקים וזיקים מפרש רבינו אור שבאויר כאילו הם כוכבים וכו' וזועות היינו קול ההברה וכו' ובגמרא על ההרים וכו' אטו כל הני דאמרן עד השתא לאו מעשה בראשית נינהו והא כתיב ברקים למטר עשה אמר אביי כרוך ותני כלומר לכולהו בחד בבא ועל כולם שתי ברכות הללו רבא אמר התם מברך תרתי שכחו מלא עולם ומעשה בראשית הכא עושה מעשה בראשית איכא שכחו מלא עולם ליכא. ופירש''י על ההרים לא מצי לברוכי מלא עולם שאינן במקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו: וכתבו הרי''ף והרא''ש ז''ל מברך תרתי כלומר הי מינייהו דבעי מצי אמר וכך הם דברי רבינו ולאפוקי מהראב''ד שכתב בגמרא יש מברך תרתי עכ''ל שהוא סובר דתרתי צריך לברך. ופסק רבינו כר' יהודה ותמה עליו הרמ''ך וי''ל שטעם רבינו מדאמרינן בגמרא לפרקים עד כמה אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק עד שלשים יום וכיון ששאלו והשיבו אליביה אלמא הלכתא כוותיה. ועוד י''ל שלא לחלוק בא אלא לפרש כאילו אמר אימתי הוא אומר על הימים מעשה בראשית כשאינו ים הגדול אבל על הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול וכן כתב הרא''ש בתשובה וכתב דים הגדול הוא ים אוקינוס והוא הים שעוברים לארץ ישראל ולמצרים. וכתב רבינו גם בהרים וכו' דדוקא משלשים לשלשים יום בעי ברוכי דומיא דים הגדול והכי משמע בירושלמי אבל בזיקין וזועות וכו' אמרי' התם שאם הם מופסקים מברך על כל פעם ופעם:

טו
 
עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת עַל הַיַּמִּים וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת וְעַל הַנְּהָרוֹת אִם רָאָה אַחַת מֵהֶן [ל] מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית. הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ יוֹתֵר מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל:

טז
 
הָרוֹאֶה קֶשֶׁת בֶּעָנָן מְבָרֵךְ [מ] בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם זוֹכֵר הַבְּרִית וְנֶאֱמָן [נ] בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ. [ס] הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם פּוֹעֲלֵי אֱמֶת וּפְעֻלָּתָם צֶדֶק וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטָרָה תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְעַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָא בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְחַדֵּשׁ הֶחֳדָשִׁים:

 כסף משנה  הרואה את הקשת וכו'. שם (דף נ"ט) מאי מברך ברוך זוכר הברית במתניתא תנא נאמן בבריתו וקיים במאמרו אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו: הרואה לבנה בחדושה וכו'. נוסח הברכה בסנהדרין פרק היו בודקין (דף מ"ב) מימרא דרב יהודה:

יז
 
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ מְעֻמָּד. שֶׁכָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ כְּאִלּוּ הִקְבִּיל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. אִם לֹא בֵּרֵךְ עָלֶיהָ בַּלַּיִל הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עָלֶיהָ עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ עַד שֶׁתִּמָּלֵא פְּגִימָתָהּ:

 כסף משנה  ומ''ש וצריך לברך ברכה זו מעומד. שם מימרא דאביי: ומ''ש שכל המברך על החדש בזמנו וכו'. שם מימרא דרב אחא בר חנינא: אם לא בירך עליה כו'. שם (מ"א) אמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה וכמה א''ר יעקב בר אידי א''ר יהודה עד ז' נהרדעי אמרי עד י''ו ופסק רבינו כנהרדעי דרבים נינהו וכן פסק הרא''ש כלומר דבתר הכי לא שייך לומר מחדש החדשים שהרי כבר נושנת היא: וכתב ה''ר מנוח עד ט''ז ולא ט''ז בכלל שהרי אחר שעברו ט''ו יום נתמלא פגימתה והולכת הלוך וחסור דהא קי''ל אין חדשה של לבנה פחות מכ''ט יום וחצי ותשצ''ג חלקים:

יח
 
הָרוֹאֶה אֶת [ע] הַחַמָּה בְּיוֹם תְּקוּפַת נִיסָן שֶׁל תְּחִלַּת הַמַּחֲזוֹר שֶׁל שְׁמוֹנֶה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁהַתְּקוּפָה בִּתְחִלַּת לֵיל רְבִיעִי כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ בְּיוֹם רְבִיעִי בַּבֹּקֶר מְבָרֵךְ בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית. וְכֵן כְּשֶׁתַּחֲזֹר הַלְּבָנָה לִתְחִלַּת מַזַּל טָלֶה בִּתְחִלַּת הַחֹדֶשׁ וְלֹא תִּהְיֶה נוֹטָה לֹא לְצָפוֹן וְלֹא לְדָרוֹם. וְכֵן כְּשֶׁיַּחֲזֹר כָּל כּוֹכָב וְכוֹכָב מֵחֲמֵשֶׁת הַכּוֹכָבִים הַנִּשְׁאָרִים לִתְחִלַּת מַזַּל טָלֶה וְלֹא יִהְיֶה נוֹטֶה לֹא לְצָפוֹן וְלֹא לְדָרוֹם. וְכֵן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְאֶה מַזַּל טָלֶה עוֹלֶה מִקְּצֵה הַמִּזְרָח עַל כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְבָרֵךְ עוֹשֶׂה בְּרֵאשִׁית:

 כסף משנה  הרואה את החמה וכו'. פרק הרואה (ברכות נ"ט:) ת''ר הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה מעשה בראשית ואימתי הוי אמר אביי כל כ''ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלתא נגהי ארבעא ע''כ בגמרא ושאר הברייתא פירשה רבינו ע''ד זו דלבנה בגבורתה היינו כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה וכו' וכוכבים במסילותם היינו וכן כשיחזרו כל כוכב וכו' ומזלות כסדרן היינו וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה וכו':

יט
 
הָרוֹאֶה בָּתֵּי עַכּוּ''ם בְּיִשּׁוּבָן אוֹמֵר (משלי טו-כה) 'בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ''. בְּחֻרְבָּנָן אוֹמֵר (תהילים צד-א) 'אֵל נְקָמוֹת יְיָ' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ'. רָאָה קִבְרֵי עַכּוּ''ם אוֹמֵר (ירמיה נ-יב) 'בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד' וְגוֹ':

 כסף משנה  הרואה בתי עכו''ם וכו'. ברייתא שם (נ"ח:) ומשמע לי מדברי רבינו שהוא מפרש בתי עכו''ם בתי גדולי עכו''ם ועשיריהם דאי בתי עבודת כוכבים קאמר ברכה הוא דבעי ברוכי כמ''ש רבינו לעיל הרואה מקום שעובדים בו עכו''ם וכו' ואפשר לפרש ולומר לדעת רבינו שהוא מפרש בתי תפלת העכו''ם בלא עכו''ם: ראה קברי עכו''ם וכו'. ברייתא שם:

כ
 
הַנִּכְנָס לַמֶּרְחָץ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לְשָׁלוֹם וְתוֹצִיאֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִזֶּה וּמִכַּיּוֹצֵא בָּזֶה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִן הַמֶּרְחָץ אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁהִצַּלְתַּנִי מִן הָאוּר וְכוּ':

כא
 
הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה כִּי רוֹפֵא חִנָּם אָתָּה. וּכְשֶׁיֵּצֵא אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' רוֹפֵא חוֹלִים:

 כסף משנה  הנכנס וכו' עד רופא חולים. ברייתות ומימרי דאמוראי שם (ברכות דף ס'):

כב
 
הַהוֹלֵךְ לָמֹד גָּרְנוֹ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדַי. הִתְחִיל לָמֹד אוֹמֵר בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בִּכְרִי זֶה. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ רַחֲמִים הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. וְכָל הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:

 כסף משנה  ההולך למוד גורנו וכו'. פרק קמא דתענית ופרק המפקיד (מציעא מ"ב): וכתב הריטב''א פי' ברכה שלימה בשם ומלכות ודעת הרמב''ן שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהם שנאמר והביאו את המעשר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די ועל כן תקנו בו ברכה זו לומר שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה עכ''ל: וכל הצועק לשעבר וכו'. משנה סוף פרק הרואה (ברכות נ"ד):

כג
 
הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה שֶׁלֹּא אֹמַר עַל טָהוֹר טָמֵא וְעַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל מֻתָּר אָסוּר וְלֹא עַל אָסוּר מֻתָּר וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה וְיִשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי וְאַל יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי וְאֶשְׂמַח בָּהֶם:

כד
 
וּבִיצִיאָתוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תּוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִין אֲנִי עָמֵל לְדִבְרֵי תּוֹרָה וּמְקַבֵּל שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִין וְאֵין מְקַבְּלִין שָׂכָר אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת:

 כסף משנה  (כג-כד) הנכנס לבית המדרש וכו' עד לבאר שחת. משנה וברייתא פרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ח:):

כה
 
הַנִּכְנָס לִכְרַךְ אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁתַּכְנִיסֵנִי לִכְרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם נִכְנַס בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁהִכְנַסְתַּנִי לְשָׁלוֹם. וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ לָצֵאת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם. וְאִם יָצָא בְּשָׁלוֹם אוֹמֵר מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי שֶׁהוֹצֵאתַנִי מִכְּרַךְ זֶה לְשָׁלוֹם וּכְשֵׁם שֶׁהוֹצֵאתַנִי לְשָׁלוֹם כָּךְ תּוֹלִיכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנִי לְשָׁלוֹם וְתִסְמְכֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַצִּילֵנִי מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ:

 כסף משנה  הנכנס לכרך וכו' עד סוף הפרק. משנה ובריתא פרק הרואה (שם דף נ"ד):

כו
 
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר לְעוֹלָם יִצְעַק אָדָם עַל הֶעָתִיד לָבוֹא וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים וְיִתֵּן הוֹדָיָה עַל מַה שֶּׁעָבַר וְיוֹדֶה וִישַׁבֵּחַ כְּפִי כֹּחוֹ. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהוֹדוֹת אֶת יְיָ' וּלְשַׁבְּחוֹ תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:


הלכות ברכות - פרק אחד עשר

א
 
* כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן פּוֹתֵחַ בָּהֶם בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהֶם בְּבָרוּךְ חוּץ מִבְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וּבְרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֵרְתָהּ וּבִרְכַּת הַפֵּרוֹת וְהַדּוֹמֶה לָהּ וּבִרְכַּת עֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת. וּמֵאֵלּוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה יֵשׁ מֵהֶן פּוֹתֵחַ בְּבָרוּךְ וְאֵינוֹ חוֹתֵם בְּבָרוּךְ. וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁהוּא חוֹתֵם בְּבָרוּךְ וְאֵינוֹ פּוֹתֵחַ בְּבָרוּךְ, אֶלָּא מְעַט מִבִּרְכַּת הַמִּצְוֹת כְּגוֹן בִּרְכַּת סֵפֶר תּוֹרָה וְרוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵלּוּ שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה. אֲבָל שְׁאָר בִּרְכוֹת הַמִּצְוֹת כֻּלָּן פּוֹתֵחַ בָּהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵינוֹ חוֹתֵם:

 ההראב"ד   כל הברכות כו' עד כגון ברכת ס''ת. כתב הראב''ד ז''ל ומה חסרה לו זו המדה ולא מצא ממנה אלא מעט והנה קידוש והבדלה שהן שבח והודאה ופותח וחותם בברוך אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך לפי מה שיש בה להאריך האריכוה וחתמוה עכ''ל:

 כסף משנה  כל הברכות כולן וכו'. מצאתי נוסחא ישנה שכתוב בה אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהם דרך שבח והודאה עד כאן וכן כתוב בדפוס וינציאה. וביאור הלשון כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכה אחרונה של ק''ש וברכה הסמוכה לחבירתה ואעפ''י ששתי מינין אלו ענין אחד להם מנאם כשתים משום דברכה הסמוכה לחבירתה היינו סמוכה לה ממש וה''ה לברכה אחרונה של הלל אלא שרבינו חדא מינייהו נקט וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות ואלו שאמרנו שאין פותחות וחותמות יש מהם פותח ואינו חותם וכו' והכלל הזה צודק בכל אלו הברכות אלא במעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה שפותח וחותם ומהברכות שהם דרך שבח והודאה רואה קברי ישראל, וה''ה לקידוש והבדלה אלא חדא מינייהו נקט אבל שאר המצות כולן חוץ מברכת ספר תורה הכלל הזה צודק בהם שפותח ואינו חותם: כתב הראב''ד ומה חסרה לו המדה וכו' האריכוה וחתמוה עכ''ל. ומה שהוקשה לו והנה קידוש והבדלה כבר ישבתי דחדא מינייהו נקט. ומה שכתב אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך אינה טענה על רבינו שלא בא רבינו ליתן טעם לדבר אלא להודיענו כללי הדברים:

ב
 
יֵשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁאָדָם חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל וְלִרְדֹּף עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ כְּגוֹן תְּפִלִּין וְסֻכָּה וְלוּלָב וְשׁוֹפָר וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין חוֹבָה. לְפִי שֶׁאָדָם חַיָּב עַל כָּל פָּנִים לַעֲשׂוֹת. וְיֵשׁ מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה אֶלָּא דּוֹמִין לִרְשׁוּת כְּגוֹן מְזוּזָה וּמַעֲקֶה שֶׁאֵין אָדָם חַיָּב לִשְׁכֹּן בְּבַיִת הַחַיָּב מְזוּזָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה מְזוּזָה אֶלָּא אִם רָצָה לִשְׁכֹּן כָּל יָמָיו בְּאֹהֶל אוֹ בִּסְפִינָה יֵשֵׁב. וְכֵן אֵינוֹ חַיָּב לִבְנוֹת בַּיִת כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. וְכָל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם בֵּין מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה בֵּין מִצְוָה שֶׁהִיא חוֹבָה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָהּ:

 כסף משנה  וכל מצות עשה שבין אדם למקום וכו'. פ''ק דפסחים (דף ז' ע"א וב') אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כלומר קודם עשייתן ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן:

ג
 
וְכֵן כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין מִצְוָה שֶׁהִיא חוֹבָה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן מִקְרָא מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה. בֵּין מִצְוֹת שֶׁאֵינָן חוֹבָה כְּגוֹן עֵרוּב וּנְטִילַת יָדַיִם. מְבָרֵךְ עַל הַכּל קדֶם לַעֲשִׂיָּתָן אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת. וְהֵיכָן צִוָּנוּ בַּתּוֹרָה. שֶׁכָּתוּב בָּהּ (דברים יז-יא) 'אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה'. נִמְצָא עִנְיַן הַדְּבָרִים וְהֶצֵּעָן כָּךְ הוּא. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו שֶׁצִּוָּה בָּהֶן לִשְׁמֹעַ מֵאֵלּוּ שֶׁצִּוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה אוֹ לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  והיכן צונו בתורה וכו'. בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכתב רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו (י"ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו:

ד
 
וְלָמָּה אֵין מְבָרְכִין עַל נְטִילַת יָדַיִם בָּאַחֲרוֹנָה. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא חִיְּבוּ בְּדָבָר זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה וּדְבָרִים שֶׁהֵם מִשּׁוּם סַכָּנָה אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְמִי שֶׁסִּנֵּן אֶת הַמַּיִם וְאַחַר כָּךְ שָׁתָה בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי סַכָּנַת עֲלוּקָה שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ וְצִוָּנוּ לְסַנֵּן אֶת הַמַּיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ולמה אין מברכין וכו'. כן כתב רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים בשם ר''ע שאין מברכין עליהם כלל:

ה
 
העוֹשֶׂה מִצְוָה וְלֹא בֵּרֵךְ. אִם מִצְוָה שֶׁעֲדַיִן עֲשִׂיָּתָהּ קַיֶּמֶת מְבָרֵךְ אַחַר עֲשִׂיָּה וְאִם דָּבָר שֶׁעָבַר הוּא אֵינוֹ מְבָרֵךְ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית אוֹ שֶׁלָּבַשׁ תְּפִלִּין אוֹ שֶׁיָּשַׁב בְּסֻכָּה וְלֹא בֵּרֵךְ תְּחִלָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אַחַר שֶׁנִּתְעַטֵּף אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. וְכֵן מְבָרֵךְ אַחַר שֶׁלָּבַשׁ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. וְאַחַר שֶׁיָּשַׁב לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ:

ו
 
אֲבָל אִם שָׁחַט בְּלֹא בְּרָכָה אֵינוֹ חוֹזֵר אַחַר שְׁחִיטָה וּמְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה. וְכֵן אִם כִּסָּה הַדָּם בְּלֹא בְּרָכָה אוֹ הִפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אוֹ שֶׁטָּבַל וְלֹא בֵּרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אַחַר עֲשִׂיָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ז
 
אֵין לְךָ מִצְוָה שֶׁמְּבָרְכִין אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ אֶלָּא [א] טְבִילַת הַגֵּר בִּלְבַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַדֵּשׁ וְלֹא נִצְטַוָּה עַד שֶׁיִּטְבּל. לְפִיכָךְ אַחַר שֶׁיִּטְבּל מְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה דָּחוּי מֵעִקָּרוֹ וְלֹא הָיָה רָאוּי לְבָרֵךְ:

 כסף משנה  אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד וכו'. פרקא קמא דפסחים (דף ז':) גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כו' עד חוץ מן הטבילה מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. וכתב הרי''ף ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אמרינן אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין: ומה שכתב מפני שהיה דחוי מעיקרו. כלומר דאילו היה ראוי מעיקרו והדר נדחה אינו חוזר ונראה דהכי אמרינן בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א''ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי:

ח
 
כָּל מִצְוָה שֶׁעֲשִׂיָּתָהּ הִיא גְּמַר חִיּוּבָהּ מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה. וְכָל מִצְוָה שֶׁיֵּשׁ אַחַר עֲשִׂיָּתָהּ צִוּוּי אַחֵר אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַצִּוּוּי הָאַחֲרוֹן. כֵּיצַד. הָעוֹשֶׂה סֻכָּה אוֹ לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר אוֹ צִיצִית אוֹ תְּפִלִּין אוֹ מְזוּזָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת סֻכָּה אוֹ לוּלָב אוֹ לִכְתֹּב תְּפִלִּין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ אַחַר עֲשִׂיָּתוֹ צִוּוּי אַחֵר. וְאֵימָתַי מְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשֵׁב בַּסֻּכָּה אוֹ כְּשֶׁיְּנַעֲנֵעַ הַלּוּלָב אוֹ כְּשֶׁיִּשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר אוֹ כְּשֶׁיִּתְעַטֵּף בַּצִּיצִית וּבִשְׁעַת לְבִישַׁת תְּפִלִּין וּבִשְׁעַת קְבִיעַת מְזוּזָה. אֲבָל אִם עָשָׂה מַעֲקֶה מְבָרֵךְ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  כל מצוה שעשייתה וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ"ב):

ט
 
כָּל מִצְוָה [ב] שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן כְּגוֹן שׁוֹפָר וְסֻכָּה וְלוּלָב וּמִקְרָא מְגִלָּה וְנֵר חֲנֻכָּה. וְכֵן כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁהִיא קִנְיָן לוֹ כְּגוֹן צִיצִית וּתְפִלִּין וּמְזוּזָה וּמַעֲקֶה. וְכֵן מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ תְּדִירָה וְאֵינָהּ מְצוּיָה בְּכָל עֵת שֶׁהֲרֵי הִיא דּוֹמָה לְמִצְוָה שֶׁהִיא מִזְּמַן לִזְמַן כְּגוֹן מִילַת בְּנוֹ וּפִדְיוֹן הַבֵּן, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּשְׁעַת [ג] עֲשִׂיָּתָהּ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וְאִם לֹא בֵּרֵךְ עַל סֻכָּה וְלוּלָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁהֶחֱיָנוּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן שֶׁהֶחֱיָנוּ בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּהֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

 כסף משנה  כל מצוה שהיא מזמן וכו'. לפי שראה רבינו קצת מצות שמברכין עליהן שהחיינו וקצתן שאין מברכין בא ליתן טעם בדבר דכל מידי דמזמן לזמן קא אתי או שאינו מצוי בכל עת דדמי למצוה הבאה מזמן לזמן וכן כל מצוה שהיא קנין לו בכל אלו מברך שהחיינו וסוכה ולולב מפורשים בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ו) שמברכין עליהם שהחיינו וציצית ותפילין בתוספתא דברכות פרק אחרון ומקרא מגילה מפורש בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"א) ונר חנוכה מפורש פרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) ומילה יתבאר פרק ג' מהלכות מילה אך שופר ומזוזה ומעקה יליף להו מהני:

י
 
אֶחָד הָעוֹשֶׂה מִצְוָה לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לַאֲחֵרִים מְבָרֵךְ קֹדֶם עֲשִׂיָּתָהּ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ אֶלָּא עַל מִצְוָה שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ. הָיוּ לְפָנָיו מִצְוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּצְוֹת אֶלָּא מְבָרֵךְ עַל כָּל [ד] אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

 כסף משנה  אחד העושה מצוה לעצמו וכו' אקב''ו לעשות. כלומר אינו מבחין עתה בין אם מברך בלמ''ד או בעל אלא כוונת רבינו שמברך על העשייה אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים: כתב הרמ''ך אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ''ל. ומ''ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן: היו לפניו מצות הרבה וכו'. פרק לולב וערבה ת''ר היו לפניו מצות הרבה אומר אקב''ו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה אמר ר' זירא הלכה כר' יהודה ומפרש התם טעמא משום דכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו:

יא
 
כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה בֵּין שֶׁהָיְתָה חוֹבָה עָלָיו בֵּין שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה עָלָיו אִם עָשָׂה [ה] אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ מְבָרֵךְ לַעֲשׂוֹת. עָשָׂה אוֹתָהּ לַאֲחֵרִים מְבָרֵךְ עַל [ו] הָעֲשִׂיָּה:

יב
 
כֵּיצַד. לָבַשׁ תְּפִלִּין מְבָרֵךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. נִתְעַטֵּף בְּצִיצִית מְבָרֵךְ לְהִתְעַטֵּף. יָשַׁב בְּסֻכָּה מְבָרֵךְ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. וְכֵן הוּא מְבָרֵךְ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת וְלִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל. וְכֵן אִם קָבַע מְזוּזָה לְבֵיתוֹ מְבָרֵךְ לִקְבֹּעַ מְזוּזָה. עָשָׂה מַעֲקֶה לְגַגּוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. הִפְרִישׁ תְּרוּמָה לְעַצְמוֹ מְבָרֵךְ לְהַפְרִישׁ. מָל אֶת בְּנוֹ מְבָרֵךְ לָמוּל אֶת הַבֵּן. שָׁחַט פִּסְחוֹ וַחֲגִיגָתוֹ מְבָרֵךְ לִשְׁחֹט:

יג
 
אֲבָל אִם קָבַע מְזוּזָה לַאֲחֵרִים מְבָרֵךְ עַל קְבִיעַת מְזוּזָה. עָשָׂה לָהֶם מַעֲקֶה מְבָרֵךְ עַל עֲשִׂיַּת מַעֲקֶה. הִפְרִישׁ לָהֶם תְּרוּמָה מְבָרֵךְ עַל הַפְרָשַׁת תְּרוּמָה. מָל אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ מְבָרֵךְ עַל הַמִּילָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:

יד
 
עָשָׂה הַמִּצְוָה לוֹ וְלַאֲחֵרִים כְּאֶחָד אִם הָיְתָה מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה מְבָרֵךְ עַל הָעֲשִׂיָּה. לְפִיכָךְ הוּא מְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב. הָיְתָה חוֹבָה וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא עַצְמוֹ מִידֵי חוֹבָה וּלְהוֹצִיא אֲחֵרִים מְבָרֵךְ לַעֲשׂוֹת. לְפִיכָךְ הוּא מְבָרֵךְ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר:

 כסף משנה  (יא-יד) כל העושה מצוה וכו'. רבינו בא לתת טעם למה קצת מצות אנו מברכין עליהן בעל וקצתן אנו מברכין עליהן בלמ''ד וכלל דבריו דלברך בלמ''ד בעינן שיעשה אותה לעצמו ושתהיה הברכה קודם עשיית המצוה אבל אם מברך אחר עשייתה כביעור החמץ שאחר שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה וכן לולב מדאגבהיה נפק ביה כמוזכר פרק קמא דפסחים (דף ז') וכן אם סח בין תפילין של יד לשל ראש מברך על מצות תפילין מפני שכבר נעשית מצות תפילין של יד וכן על ספירת העומר מפני שכבר קרב העומר ואנו מונים ממנו ולא מונין לו תקנוה בעל וכן ברכת על דברי תורה לפי שבכל יום ובכל שעה אנו מצווים ללמוד וא''כ קודם שעה זו נצטוו ללמוד תקנוה בעל. וזה הכלל הוא בברכת מצות שהם חובה אבל בברכה של מצות שאינן חובה כנט''י ושחיטה דלא ליכול ולא יטול ידיו או לא ישחוט אינו מברך בלמ''ד להורות שאינה חובה והאי טעמא סגי נמי לעירוב דמצוה שאינה חובה דלא יערב ולא יוציא מביתו מאומה אלא לפי שמצא בו טעם אחר כתבו שעירוב לא שייך ביה עשאו לעצמו לבדו אלא לו ולאחרים וכן אינה חובה. ואפשר שכתב אותו טעם בעירוב לומר דמשום דכשעשה דברי הרשות לו ולאחרים אינו מברך אלא בעל לא רצו חכמים לשנות הברכה אפילו כשעושה אותם לעצמו כיון שאינן מצוות של חובה ואפילו שנטילה עושה אותה לעצמו לא רצו חכמים לחלק במצות שאינן חובה בין קצתם לקצתם. אך קשה שכתב בתחלת דבריו בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות לכך י''ל דתלתא גווני נינהו חובה ואינה חובה ודבר הרשות ונט''י ושחיטה הם דברי הרשות שהרי אפשר לו שלא לאכול בשר ולא דבר שיצטרך נטילת ידים אלא פירות או ירקות אבל עירוב אע''פ שאינו חובה מצוה עליו לעשות עירוב שמא ישכח ויוציא ולא תיקשי לרבינו מעל הטבילה דמילתא דרשות היא לא ליטבל ולא ליטהר ואע''ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו חיוב גמור הוא א''נ דלא רצו חכמים לשנות הברכה שלש פעמים בשנה מבכל השנה, וטבילת גר דמצוה היא כבר נתבאר טעמא משום דמברך אותה אחר עשייתה. אך קשה ממקרא מגילה ואכילת מצה ומרור ובשר הפסח שהוא מברך עליהם בעל. ועל מה שכתב רבינו מל את בן חבירו מברך על המילה הקשה הר''ן דאליבא דמאן דאמר לבער איתמר הכי אבל למאן דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה וכתב הר''ן כן לפי שהוא ז''ל מפרש דכל הני מיתיבי שאכתוב בסמוך הם למ''ד לבער וסייעתא למאן דאמר על ביעור ולשון הגמרא (פסחים דף ז' ע"א וע"ב) אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ ורב פפא אמר על ביעור בלבער כ''ע לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי אקב''ו על המילה היכי נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי אקב''ו על השחיטה התם נמי היכי נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה''נ מיתיבי נטל לולב לצאת אומר על נטילת לולב שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפיק ביה והלכתא על ביעור חמץ. ורבינו אפשר שמפרש דמאן דאמר לבער פירושו אף לבער דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר ומאן דאמר על ביעור פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשה המצוה והכא נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ואותביה למאן דאמר על ביעור מעל המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ''ד כמו לברך בעל דעל נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על העבר בשחיטה ומילה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו בעל ומשני דבשחיטה ומילה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל ושחיט בתמיה כלומר מילה אחר הוא המצווה בה דהיינו האב ושחיטה אינו מצווה עליה וכיון שזה אינו מצווה עליהן אלא שמוציא אחרים ידי חובתן תיקנו בעל לעשות היכרא בין בשמוציא עצמו לכשמוציא אחרים ופריך ממל את בנו ושוחט פסחו דהוה משמע ליה דמברכי נמי בעל ומשני דאה''נ דבלמ''ד מברכי ובלולב תירץ דהכא במאי עסקינן כשנטלו כבר דהוי עבר. ואסיקנא והלכתא על ביעור כלומר דשאני לן בין לבער לעל ביעור דלבער הוי להבא ועל ביעור לשעבר וכיון שכן למדנו דכל היכא דהוי לשעבר א''נ שעושה אותה לאחרים אעפ''י שהיא להבא מברך עליה בעל וכשעושה אותה לעצמו והיא להבא מברך בלמ''ד ולכן המל את בנו מברך למול את הבן וכמו שכתב רבינו. א''נ דרבינו מפרש דמעיקרא הוה ס''ל לגמרא כרב פפא ולהכי אקשי לרב פפי ממילה שחיטה ולולב והוה בדעתיה נמי לאקשויי ליה מברכות טובא מצה מרור תורה ספירת העומר וזולתן אבל מכיון דתריץ גמרא דבלולב מברכי בעל אף לרב פפי מטעמא דכיון דאגבהיה וכו' הא ודאי דמהך תירוצא שמעינן דבכולהו מילי דדמו ללולב דכיון דחשב או הגביה נעשית המצוה שפיר מברכים בעל אף לרב פפי ולהכי לא הדר אקשיה משום ברכה אחרת דכי פסק והלכתא על ביעור לא כרב פפא הוא אלא ככ''ע ומיהו עיקר חדוש לרב פפי הוא מטעם דכיון דאגבהיה דלרב פפא [היכא] דלא הוי טעמא נמי ס''ל בעל. ויש ללמוד דס''ל כשיטה זו מדכתב בסוף פרק זה וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' עד כמו שיתבאר במקומו:

טו
 
* נָטַל אֶת הַלּוּלָב מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת לוּלָב שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהוֹ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֲבָל אִם בֵּרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּטּל מְבָרֵךְ לִטּל לוּלָב כְּמוֹ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַמְבָרֵךְ אַחַר שֶׁעָשָׂה מְבָרֵךְ עַל הָעֲשִׂיָּה. אֲבָל נְטִילַת יָדַיִם וּשְׁחִיטָה הוֹאִיל וּבְדִבְרֵי הָרְשׁוּת הֵן אֲפִלּוּ שָׁחַט לְעַצְמוֹ מְבָרֵךְ עַל הַשְּׁחִיטָה וְעַל כִּסּוּי הַדָּם וְעַל נְטִילַת יָדַיִם. * וְכָךְ הוּא מְבָרֵךְ עַל בִּעוּר חָמֵץ בֵּין שֶׁבָּדַק לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁבָּדַק לַאֲחֵרִים שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְבַטֵּל נַעֲשֵׂית מִצְוַת הַבִּעוּר קֹדֶם שֶׁיִּבְדֹּק כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 ההראב"ד   נטל את הלולב כו' עד מברך על העשייה. כתב הראב''ד ז''ל הנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפילין ולא בירך תחלה כשיזכור ויברך מברך על עטיפת ציצית ועל הנחת תפילין ואינו כן שהרי מצותו כל היום לפניו אבל נטילת לולב כיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשגמר בלבו נעשית מצות ביעור עכ''ל: וכך הוא מברך על ביעור חמץ כו'. כתב הראב''ד ז''ל קשה לי על מקרא מגילה ואם יאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר על שהיא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה ואולי מפני שאין לה קצבה שמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מן המהדרין יותר. א''נ מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה לפיכך עשאוהו כשל תורה. ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור. ועוד שיש תימה איך לא הקשה אותם בגמרא למ''ד לבער ומסתברא דלאכול אמרינן בהני ורמיזן הכי בגמרא דאמר מברך ב''פ האדמה ולאכול מרור עכ''ל:

 כסף משנה  כתב הראב''ד הנה לדבריו וכו' נפטר ממנו כל היום עכ''ל. דעת הראב''ד ז''ל דכשאמרו בגמרא דלולב משום דכיון דאגבהיה נפק ביה מברך על נטילת לולב דוקא בלולב אמרו שכיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום ומשום הכי מברך עליו בעל אבל ציצית ותפילין שמצותן להניחן עליו כל היום אפילו אחר שלבש ונתעטף מברך בלמ''ד ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע. ובמ''ע הפליג דעת הראב''ד לדברים אחרים: כתב הראב''ד וכך הוא מברך וכו'. א''א קשיא לי וכו' ולאכול מרור עכ''ל: וכתב בעל מ''ע ואני אומר הנני משיב על ראשון וכו' ואיני מבין דבריו שרבינו בתשובתו לחכמי לוניל לא הזכיר במקרא מגילה ונר חנוכה אלא שהם דרבנן. וזה דבר פשוט ומה צורך להביא ראיה מתשובתו ועוד שאפילו שהם מדרבנן חובה נינהו לקרות מגילה ולהדליק נר של חנוכה וכבר כתב רבינו שדבר שהוא חובה אפילו נתכוון להוציא גם לאחרים מברך בלמ''ד ועירוב שכתב רבינו שאינו חובה היינו משום שאילו היה ידוע לנו שלא היה שוכח והיה מוציא מביתו דבר לא היינו מצריכין אותו עירוב והיאך רצה בעל מ''ע להשוות מגילה ונר חנוכה לעירוב. וע''ק על בעל מ''ע שכתב שמצה ומרור מצותן בחבורה ולפיכך מברך בעל וקשה דהא ודאי חובה נינהו וכתב רבינו היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות: ויש שואלים היאך כתב רבינו בפ''ז מהלכות לולב מברך תחלה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן וכו' ואח''כ נוטל האגודה הזאת וכו'. וי''ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו:

טז
 
* כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִנְהָג אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְהַג נְבִיאִים הוּא כְּגוֹן נְטִילַת עֲרָבָה בִּשְׁבִיעִי שֶׁל חַג וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִנְהַג חֲכָמִים כְּגוֹן קְרִיאַת הַלֵּל בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁל פֶּסַח אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם טָעוּן בְּרָכָה אִם לָאו עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה. וּלְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּבְרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה וְיַרְבֶּה בַּבְּרָכוֹת הַצְּרִיכוֹת. וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהילים קמה-ב) 'בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ':

 ההראב"ד   כל דבר שהוא כו'. כתב הראב''ד ז''ל נ''ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד אבל על של ראש חדש בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר''ח, ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה ומה צורך בברכה אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה עכ''ל:

 כסף משנה  כל דבר שהוא מנהג אף ע''פ שמנהג וכו'. בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ד) גרסינן אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר ב''ר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכינן וסובר רבינו דכל שכן לשאר מנהגים שאינן מנהג נביאים שאין מברכין עליהן ומשום הכי בר''ח אין מברכין על ההלל דהא מנהג הוא כדאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כ"ח:) דרב איקלע לבבל בר''ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזנהו דמדלגי אמר ש''מ מנהג אבותיהם בידיהם. ודעת רבינו להשוות חולו של מועד של פסח לראש חדש והרמב''ן חילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבינן למיקרי הלל בדילוג ולברך וגם הראב''ד מחלק ביניהם אבל ר''ת כתב דבר''ח נמי מברכין דאם איתא דלא מברכין מאי קאמר כיון דשמעינהו דמדלגי אמר ש''מ מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא הוו מברכי ואין לומר דלא בא בתחלת קריאת ההלל דאי הכי הוה למימר רב איקלע לבי כנישתא. והא דאמרינן בסוכה דאמנהג לא מברכין היינו דוקא במנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא. ונ''ל לדעת רבינו שלא בא בתחלת קריאת ההלל והא דלא אמר איקלע לבי כנישתא משום דהוה משמע שכבר היה זמן שהיה בבבל ולא נכנס לבית הכנסת ואין הדבר כן לכך אמר איקלע לבבל ונכנס לבית הכנסת מיד ומצאן קורין את ההלל ולא ידע אי ברכו עליו אי לאו ואפילו נאמר שהיה שם מתחלה ולא ברכו עליו מ''מ סבר לאפסוקינהו מפני שחשש שאם יקראוהו שלם יבאו לברך עליו לאחריו כיון שאין היכר בין הלל דר''ח ליום שגומרים בו את ההלל וכיון דחזנהו דמדלגי אמר ש''מ מנהג אבותיהם בידיהם כלומר הרי הם יודעים דמשום מנהג הוא דקרו והרי הם עושים לו היכר ולא אתו למטעי לברוכי עליה. ועוד הביא ר''ת ראיה לדבריו וכתבה רבינו נסים בפרק לולב וערבה ודחאה ודברי מגיד משנה בזה בפרק שלישי מהלכות מגילה: וכתב הראב''ד ז''ל שלא אמר אלא על חולו של פסח בלבד וכו' וצריך ברכה עכ''ל. דעתו ז''ל בראש חדש כר''ת ולכן מברכין עליו לפרסם שהוא ראש חדש אבל בחולו של פסח דלא שייך האי טעמא אין מברכין עליו כיון שאינו מועד גמור: וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו וכו'. כן כתב הרא''ש בפרק מי שמתו בשם השאלתות וטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ועל מה שכתב רבינו כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושים אותו בלא ברכה קשה שהרי כתב רבינו פרק ב' מהלכות קריאת שמע ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והרי מספק הוא חוזר וקורא ולמה הוא חוזר ומברך. ויש לומר שכשהדבר עשייתו מחוייבת אעפ''י שהוא ספק כגון ספק קרא קריאת שמע כיון דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הילכך מברך לפניה ולאחריה כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה חייב לחזור ולעשות המצוה ההיא אלא שתקנת חכמים היא כגון דמאי שמן הדין אינו חייב לעשר משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם אלא שחכמים החמירו לחייבו לעשר וכן יום טוב שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפרק קמא דיום טוב (דף ד:) וכיון דמדינא אין בהם איסור א''כ הם ספק דרבנן ולא בעי ברוכי, וכן על יום טוב שני לא הוה בעי לברוכי אם לא מפני שלא יזלזלו בו כדאיתא בפרק ב''מ (שבת כ"ג). ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ''ב מהלכות ק''ש בשם הרשב''א ז''ל: סליק הלכות ברכות בס''ד

סְלִיק הִלְכוֹת בְּרָכוֹת




הלכות מילה

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהִיא לָמוּל הַזְּכָרִים בְּיוֹם שְׁמִינִי. וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלּוּ:


הלכות מילה - פרק ראשון

א
 
מִילָה [א] מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז-יד) 'וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ'. וּמִצְוָה עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ וְעַל הָרַב לָמוּל אֶת עֲבָדָיו (בראשית יז-יב) 'יְלִיד בַּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף'. עָבַר הָאָב אוֹ הָאָדוֹן וְלֹא מָל אוֹתָן בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת שֶׁאֵין הַכָּרֵת תָּלוּי אֶלָּא בֶּעָרֵל עַצְמוֹ. וּבֵית דִּין מְצֻוִּים לָמוּל אוֹתוֹ הַבֵּן אוֹ הָעֶבֶד בִּזְמַנּוֹ וְלֹא יַנִּיחוּ עָרֵל בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּעַבְדֵיהֶן:

ב
 
אֵין מָלִין בְּנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עָבַר וְנִמְנַע לְמוּלוֹ שֶׁבֵּית דִּין מָלִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. נִתְעַלֵּם מִבֵּית דִּין וְלֹא מָלוּ אוֹתוֹ. כְּשֶׁיִּגְדַּל הוּא חַיָּב לָמוּל אֶת עַצְמוֹ. וְכָל יוֹם וְיוֹם שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו מִשֶּׁיִּגְדַּל וְלֹא יָמוּל אֶת עַצְמוֹ הֲרֵי הוּא מְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. * אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַד שֶׁיָּמוּת וְהוּא עָרֵל בְּמֵזִיד:

 ההראב"ד   אבל אינו חייב כרת עד שימות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת עכ''ל:

ג
 
אֶחָד עֶבֶד שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד עֶבֶד הַנִּלְקָח מִן הַכּוּתִים חַיָּב הָרַב לָמוּל אוֹתָן. אֶלָּא שֶׁיְּלִיד בַּיִת נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. וּמִקְנַת כֶּסֶף נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנִּלְקַח אֲפִלּוּ לְקָחוֹ בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד נִמּוֹל בְּיוֹמוֹ:

ד
 
יֵשׁ מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה וְיֵשׁ יְלִיד בַּיִת שֶׁנִּמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד. כֵּיצַד. לָקַח שִׁפְחָה וְלָקַח עֻבָּרָהּ עִמָּהּ וְיָלְדָה הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁלָּקַח הָעֻבָּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וַהֲרֵי הָעֻבָּר עַצְמוֹ מִקְנַת כֶּסֶף הוֹאִיל וְקָנָה אִמּוֹ קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה:

ה
 
* לָקַח שִׁפְחָה לְעֻבָּרֶיהָ. אוֹ שֶׁלָּקַח שִׁפְחָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַטְבִּילָהּ לְשֵׁם עַבְדוּת. אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּתוֹ נִמּוֹל בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלָד. שֶׁהֲרֵי הַנּוֹלָד הַזֶּה כְּאִלּוּ הוּא מִקְנַת כֶּסֶף לְבַדּוֹ וּכְאִלּוּ הַיּוֹם קָנָהוּ. שֶׁאֵין אִמּוֹ בִּכְלַל שִׁפְחוֹת יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבֵּן יְלִיד בַּיִת. וְאִם טָבְלָה אִמּוֹ אַחַר שֶׁיָּלְדָה הֲרֵי זֶה נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה:

 ההראב"ד   לקח שפחה לעובריה או שלקח וכו' כדי שיהא הבן יליד בית. כתב הראב''ד ז''ל א''א לדעת רבי חמא מחלקים בין ילדה ואח''כ הטבילה להטבילה ואח''כ ילדה עכ''ל:

ו
 
* לָקַח עֶבֶד גָּדוֹל מִן הָעַכּוּ''ם וְלֹא רָצָה הָעֶבֶד לָמוּל מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. יֶתֶר עַל כֵּן אָסוּר לְקַיְּמוֹ כְּשֶׁהוּא עָרֵל. אֶלָּא חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְעַכּוּ''ם. וְאִם הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה וְהוּא אֵצֶל רַבּוֹ הָעַכּוּ''ם שֶׁלֹּא יָמוּל אוֹתוֹ מֻתָּר לְקַיְּמוֹ וְהוּא עָרֵל. וּבִלְבַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וְיִהְיֶה כְּגֵר תּוֹשָׁב. אֲבָל אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת יֵהָרֵג מִיָּד. וְאֵין מְקַבְּלִים גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג:

 ההראב"ד   לקח עבד גדול מן העכו''ם כו' עד יהרג מיד. כתב הראב''ד ז''ל ימכר מיד אין לנו עתה להרוג איש עכ''ל:

ז
 
גֵּר שֶׁנִּכְנַס לִקְהַל יִשְׂרָאֵל חַיָּב מִילָה תְּחִלָּה. וְאִם מָל כְּשֶׁהָיָה עַכּוּ''ם [ב] צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית [ג] בַּיּוֹם שֶׁנִּתְגַּיֵּר. וְכֵן קָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם [ד] בְּרִית בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. אַנְדְּרוֹגִינוּס וְהוּא הַיָּלוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ זַכְרוּת כְּזָכָר וְנַקְבוּת כִּנְקֵבָה צָרִיךְ לָמוּל אוֹתוֹ בַּשְּׁמִינִי. וְכֵן יוֹצֵא דֹּפֶן וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת מָלִין אֶת שְׁתֵּיהֶן בַּשְּׁמִינִי:

ח
 
אֵין מָלִין לְעוֹלָם אֶלָּא בַּיּוֹם אַחַר עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ. בֵּין בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא זְמַנָּהּ בֵּין [ה] שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁהוּא מִתְּשִׁיעִי וָהָלְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב-ג) 'בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי' בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. מָל מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְמִילָה. וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לְהַקְדִּים בִּתְחִלַּת הַיּוֹם שֶׁזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת:

ט
 
מִילָה בִּזְמַנָּהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. וּבֵין בִּזְמַנָּהּ וּבֵין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ דּוֹחָה אֶת הַצָּרַעַת. כֵּיצַד. שֶׁאִם הָיְתָה בַּהֶרֶת בְּעוֹר הָעָרְלָה חוֹתְכָהּ עִם הָעָרְלָה. אַף עַל פִּי שֶׁקְּצִיצַת נֶגַע הַצָּרַעַת בְּלֹא תַּעֲשֶׂה יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה:

י
 
* כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת הַבָּנִים דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ מִילַת הָעֲבָדִים שֶׁהֵן נִמּוֹלִים לִשְׁמוֹנָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת אִם חָל שְׁמִינִי שֶׁלָּהֶן בְּשַׁבָּת. חוּץ מִילִיד בַּיִת שֶׁלֹּא טָבְלָה אִמּוֹ עַד שֶׁיָּלְדָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:

 ההראב"ד   כשם שמילת הבנים כו' עד אינו דוחה את שבת. כתב הראב''ד ז''ל לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כרבי חמא דמפליג בטבילה ולענין מידחי שבת לחומרא ולא דחי וא''כ במקנת כסף שנמול לשמונה נמי איכא לספוקי כי האי עכ''ל:

יא
 
קָטָן [ו] שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. וּמִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי לְעִבּוּרוֹ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר בְּרִיָּתוֹ שֶׁהוּא כְּנֵפֶל מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ חַי. וְיוֹצֵא דֹּפֶן [ז] וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עָרְלוֹת אֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא נִימוֹלִין בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת שֶׁהוּא יוֹם תְּשִׁיעִי שֶׁלָּהֶן:

יב
 
מִי שֶׁנּוֹלַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת [ח] סָפֵק בַּיּוֹם סָפֵק בַּלַּיְלָה מוֹנִין מִן הַלַּיְלָה וְנִמּוֹל לִתְשִׁיעִי שֶׁהוּא סָפֵק שְׁמִינִי. וְאִם נוֹלַד עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא נִמּוֹל בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. שֶׁאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת מִסָּפֵק:

יג
 
מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי. אִם הָיָה שָׁלֵם בִּשְׂעָרוֹ וּבְצִפָּרְנָיו הֲרֵי זֶה וָלָד שָׁלֵם וּבֶן שִׁבְעָה הוּא אֶלָּא [ט] שֶׁנִּשְׁתַּהָה. וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ כְּאֶבֶן. וּמָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִם נוֹלַד וּשְׂעָרוֹ לָקוּי וְאֵין צִפָּרְנָיו שְׁלֵמִין כִּבְרִיָּתָן הֲרֵי זֶה בֶּן שְׁמוֹנָה וַדַּאי שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לְהִוָּלֵד אֶלָּא בְּתִשְׁעָה וְיָצָא קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר. וּלְפִיכָךְ הוּא חָשׁוּב כְּאֶבֶן וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם שָׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הוּא וָלָד שֶׁל קַיָּמָא. וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַנּוֹלָדִין לְכָל דָּבָר. שֶׁכָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם אֵינוֹ נֵפֶל:

יד
 
מִי שֶׁנּוֹלַד בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי לְעִבּוּרוֹ אִם נוֹלַד שָׁלֵם הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וּמָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. סָפֵק בֶּן שִׁבְעָה סָפֵק בֶּן שְׁמוֹנָה מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת עַל כָּל פָּנִים. אִם בֶּן שִׁבְעָה הוּא וְשָׁלֵם הוּא בְּדִין הוּא שֶׁיִּדְחֶה שַׁבָּת. וְאִם בֶּן שְׁמוֹנָה הוּא הֲרֵי זֶה שֶׁמָּל כִּמְחַתֵּךְ בָּשָׂר הוּא לְפִי שֶׁזֶּה נֵפֶל אִם הוּא בֶּן שְׁמוֹנָה:

טו
 
הוֹצִיא הָעֻבָּר רֹאשׁוֹ חוּץ לִמְעֵי אִמּוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצָא כֻּלּוֹ אֶלָּא בְּלֵילֵי שַׁבָּת אֵין מָלִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת [י] אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְדוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב שֵׁנִי. וּבִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵּׁנִי. וְכֵן מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

טז
 
חוֹלֶה אֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא. וּמוֹנִין לוֹ מֵעֵת שֶׁיַּבְרִיא מֵחָלְיוֹ שִׁבְעָה יָמִים מֵעֵת לְעֵת וְאַחַר כָּךְ מָלִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה וְכַיּוֹצֵא בְּחלִי זֶה. אֲבָל אִם [כ] כָּאֲבוּ לוֹ עֵינָיו בְּעֵת שֶׁיִּפָּתְחוּ עֵינָיו וְיֵרָפְאוּ מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יז
 
קָטָן שֶׁנִּמְצָא בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ יָרוֹק בְּיוֹתֵר אֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ דָּם וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו כְּמַרְאֵה הַקְּטַנִּים הַבְּרִיאִים. וְכֵן אִם הָיָה אָדֹם בְּיוֹתֵר כְּמִי שֶׁצָּבְעוּ אוֹתוֹ אֵין מָלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו כִּשְׁאָר הַקְּטַנִּים מִפְּנֵי שֶׁזֶּה חלִי הוּא. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַרְבֵּה:

יח
 
אִשָּׁה שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה שֶׁהִכְשִׁילָה אֶת כֹּחוֹ. וְכֵן מָלָה אֶת הַשֵּׁנִי [ל] וּמֵת מֵחֲמַת מִילָה. בֵּין מִבַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן בֵּין מִבַּעֲלָהּ הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה לֹא יָמוּל אֶת הַשְּׁלִישִׁי בִּזְמַנּוֹ. אֶלָּא מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִתְחַזֵּק כֹּחוֹ. אֵין מָלִין אֶלָּא וָלָד שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם חלִי. שֶׁסַּכָּנַת נְפָשׁוֹת דּוֹחָה אֶת הַכּל. וְאֶפְשָׁר לָמוּל לְאַחַר זְמַן וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָם:


הלכות מילה - פרק שני

א
 
הַכּל כְּשֵׁרִין לָמוּל. וַאֲפִלּוּ עָרֵל וְעֶבֶד [א] וְאִשָּׁה וְקָטָן מָלִין בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אִישׁ. אֲבָל עַכּוּ''ם לֹא יָמוּל כְּלָל. וְאִם מָל אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלָמוּל [ב] שְׁנִיָּה. וּבַכּל מָלִין וַאֲפִלּוּ בְּצוּר וּבִזְכוּכִית וּבְכָל דָּבָר שֶׁכּוֹרֵת. וְלֹא יָמוּל בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לָמוּל בְּבַרְזֶל בֵּין בְּסַכִּין בֵּין בְּמִסְפָּרַיִם. וְנָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּסַכִּין:

ב
 
כֵּיצַד מוֹהֲלִין. חוֹתְכִין אֶת כָּל הָעוֹר הַמְחַפֶּה אֶת הָעֲטָרָה עַד שֶׁתִּתְגַּלֶּה כָּל הָעֲטָרָה. וְאַחַר כָּךְ פּוֹרְעִין אֶת הַקְּרוּם הָרַךְ שֶׁלְּמַטָּה מִן הָעוֹר בְּצִפֹּרֶן וּמַחֲזִירוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁיֵּרָאֶה בְּשַׂר הָעֲטָרָה. וְאַחַר כָּךְ מוֹצֵץ אֶת הַמִּילָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם מִמְּקוֹמוֹת רְחוֹקִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵץ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאַחַר שֶׁמּוֹצֵץ נוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית אוֹ רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

ג
 
יֵשׁ צִיצִין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה וְיֵשׁ צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה. כֵּיצַד. אִם נִשְׁאַר מֵעוֹר הָעָרְלָה עוֹר הַחוֹפֶה רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה הֲרֵי זֶה עָרֵל כְּמוֹת שֶׁהָיָה. וְזֶה הָעוֹר הוּא צִיץ הַמְעַכֵּב. וְאִם לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מְעַט שֶׁאֵינוֹ חוֹפֶה רֹב גָּבְהָהּ שֶׁל עֲטָרָה זֶהוּ צִיץ שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב:

ד
 
הַמָּל כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֵק בַּמִּילָה חוֹזֵר בֵּין עַל הַצִּיצִין שֶׁמְּעַכְּבִין בֵּין עַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין. פֵּרַשׁ, עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין חוֹזֵר, עַל צִיצִין שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֵינוֹ חוֹזֵר. מָל וְלֹא פָּרַע אֶת הַמִּילָה כְּאִלּוּ לֹא מָל:

ה
 
קָטָן שֶׁבְּשָׂרוֹ רַךְ וּמְדֻלְדָּל בְּיוֹתֵר אוֹ שֶׁהָיָה בַּעַל בָּשָׂר עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ מָהוּל רוֹאִין אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁיִּתְקַשֶּׁה. אִם נִרְאֶה שֶׁהוּא מָהוּל אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלוּם. וְצָרִיךְ לְתַקֵּן אֶת הַבָּשָׂר מִכָּאן וּמִכָּאן מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וְאִם בְּעֵת שֶׁיִּתְקַשֶּׁה לֹא נִרְאֶה מָהוּל חוֹזְרִין וְקוֹצְצִין אֶת הַבָּשָׂר הַמְדֻלְדָּל מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁתֵּרָאֶה הָעֲטָרָה גְּלוּיָה בְּעֵת קִשּׁוּי. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּעָרֵל הוֹאִיל וּמָל אֵינוֹ צָרִיךְ לָמוּל פַּעַם שְׁנִיָּה:

ו
 
עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת. מָלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין. וְחוֹזֵר עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשׁ וְעַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ. וְנוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית. אֲבָל מַכְשִׁירֵי מִילָה אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ סַכִּין אֵין עוֹשִׂין סַכִּין בְּשַׁבָּת [ג] וְלֹא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וַאֲפִלּוּ מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר. וְאֵין עֵרוּב מִדִּבְרֵיהֶם נִדְחֶה מִפְּנֵי הֲבָאַת הַסַּכִּין הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לַהֲבִיאוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת:

ז
 
וְכֵן אֵין שׁוֹחֲקִין לָהּ סַמְמָנִין וְאֵין מְחִמִּין לָהּ חַמִּין. וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ אִסְפְּלָנִית. וְאֵין טוֹרְפִין יַיִן וְשֶׁמֶן. וְאִם לֹא שָׁחַק כַּמּוֹן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו וְנוֹתֵן. וְאִם לֹא טָרַף יַיִן וְשֶׁמֶן נוֹתֵן זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ. [ד] זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אֲבָל אִם שָׁכַח וְלֹא הֵכִינוּ הַמַּכְשִׁירִין תִּדָּחֶה הַמִּילָה לִתְשִׁיעִי:

ח
 
מָלוּ אֶת הַקָּטָן בְּשַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ נִשְׁפְּכוּ [ה] הַחַמִּין אוֹ נִתְפַּזְּרוּ הַסַּמְמָנִין עוֹשִׂין לוֹ הַכּל בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ. * מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְהַרְחִיץ אֶת הַקָּטָן מַרְחִיצִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת בְּיוֹם הַמִּילָה בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה בֵּין לְאַחַר הַמִּילָה, אוֹ [ו] בַּשְּׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. בֵּין רְחִיצַת כָּל גּוּפוֹ. בֵּין רְחִיצַת מִילָה. בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת. מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ:

 ההראב"ד   מקום שדרכן להרחיץ את הקטן כו' עד מפני שסכנה היא לו. כתב הראב''ד ז''ל שחממן עכו''ם דבשלמא אחר המילה סכנה היא לו ואפילו ישראל מצי מחמם ליה אבל לפני המילה לא משכחת לה אלא שחממם עכו''ם ואין אומר לו אלא שחממם מעצמו עכ''ל:

ט
 
שָׁכְחוּ וְלֹא הֵבִיאוּ סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת אוֹמֵר לְעַכּוּ''ם לְהָבִיא סַכִּין בְּשַׁבָּת. [ז] וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא אוֹתוֹ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל דָּבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ בְּשַׁבָּת אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם שְׁבוּת מֻתָּר לָנוּ לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת אוֹתָן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ. וְדָבָר שֶׁעֲשִׂיָּתוֹ אֲסוּרָה עָלֵינוּ מִשּׁוּם מְלָאכָה אָסוּר לָנוּ לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת:

י
 
מַכְשִׁירֵי מִילָה אֲפִלּוּ בִּזְמַנָּהּ אֵינָן דּוֹחִין אֶת יוֹם טוֹב הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְקַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, אִם לֹא דָּחוּ מַכְשִׁירֵי מִילָה שְׁבוּת שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם הֵיאַךְ יִדְחוּ לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. אֲבָל שׁוֹחֲקִין לָהּ סַמָּנִין בְּיוֹם טוֹב הוֹאִיל וְרָאוּי לִקְדֵרָה. וְטוֹרְפִין לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן:


הלכות מילה - פרק שלישי

א
 
הַמָּל מְבָרֵךְ [א] קֹדֶם שֶׁיָּמוּל אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה, אִם מָל בֶּן חֲבֵרוֹ. וְאִם מָל אֶת בְּנוֹ מְבָרֵךְ וְצִוָּנוּ [ב] לָמוּל אֶת הַבֵּן. * [ג] וַאֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֶרֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. מִצְוָה עַל הָאָב לָמוּל אֶת בְּנוֹ יָתֵר עַל מִצְוָה שֶׁמְּצֻוִּין יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּמוּלוּ כָּל עָרֵל שֶׁבֵּינֵיהֶן. לְפִיכָךְ אִם אֵין שָׁם אָבִיו אֵין מְבָרְכִין אַחֲרֶיהָ בְּרָכָה זוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיְּבָרְכוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין אוֹ אֶחָד מִן הָעָם. וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:

 ההראב"ד   ואבי הבן מברך ברכה אחרת וכו' ואין ראוי לעשות כן. כתב הראב''ד ז''ל מסתברא כמאן דאמר בית דין או מיוחד שבעם מברך. ונהגו אצלנו שהסנדקוס מברך:

ב
 
וְאִם הָיוּ שָׁם עוֹמְדִין אוֹמְרִים כְּשֵׁם שֶׁהִכְנַסְתּוֹ לַבְּרִית כֵּן תַּכְנִיסֵהוּ לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים:

ג
 
וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ אֲבִי הַבֵּן אוֹ הַמָּל אוֹ אֶחָד מִן הָעוֹמְדִין שָׁם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צוּרֵנוּ צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' כּוֹרֵת הַבְּרִית. וַאֲבִי הַבֵּן [ד] מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:

ד
 
הַמָּל אֶת הַגֵּרִים מְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַגֵּרִים וּלְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית שֶׁאִלְמָלֵא דַּם הַבְּרִית לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג-כה) 'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי':

ה
 
הַמָּל אֶת עַבְדּוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הָעֲבָדִים וּלְהַטִּיף מֵהֶן דַּם בְּרִית שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְאִם מָל עֶבֶד שֶׁל אֲחֵרִים מְבָרֵךְ עַל מִילַת הָעֲבָדִים. וְהַמָּל אָדָם גָּדוֹל צָרִיךְ לְכַסּוֹת עֶרְוָתוֹ עַד שֶׁיְּבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ מְגַלֵּהוּ וּמָל אוֹתוֹ:

ו
 
גֵּר שֶׁמָּל קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל כְּשֶׁמַּטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית אֵינָן צְרִיכִין בְּרָכָה. * וְכֵן אַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין מְבָרְכִין עַל מִלָּתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֵינוֹ זָכָר וַדַּאי:

 ההראב"ד   וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו זכר ודאי. כתב הראב''ד ז''ל אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו מפני שהוא ספק דאורייתא ועל ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן עכ''ל:

ז
 
עַכּוּ''ם שֶׁצָּרִיךְ לַחְתֹּךְ עָרְלָתוֹ מִפְּנֵי מַכָּה אוֹ מִפְּנֵי שְׁחִין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ הָיָה אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לַחְתֹּךְ לוֹ אוֹתָהּ, שֶׁהָעַכּוּ''ם אֵין מַעֲלִים אוֹתָם מִידֵי מִיתָה וְלֹא מוֹרִידִין אוֹתָן אֵלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשֵׂית מִצְוָה בִּרְפוּאָה זוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוֵּן לְמִצְוָה. לְפִיכָךְ אִם נִתְכַּוֵּן הָעַכּוּ''ם לְמִילָה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לָמוּל אוֹתוֹ:

ח
 
מְאוּסָה הִיא הָעָרְלָה שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ הַגּוֹיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט-כה) 'כִּי כָּל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים'. וּגְדוֹלָה הִיא הַמִּילָה שֶׁלֹּא נִקְרָא אַבְרָהָם אָבִינוּ שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז-א) 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית יז-ב) 'וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ' וְגוֹ'. וְכָל הַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְהִנִּיחַ עָרְלָתוֹ אוֹ מְשָׁכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

ט
 
בּוֹא וּרְאֵה [ה] כַּמָּה חֲמוּרָה מִילָה שֶׁלֹּא נִתְלָה לְמשֶׁה רַבֵּנוּ עָלֶיהָ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בַּדֶּרֶךְ. וְכָל מִצְוֹת הַתּוֹרָה נִכְרְתוּ עֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח-סט) 'אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ'', (דברים כח-סט) 'מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב'. וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (דברים כט-ט) 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם' (דברים כט-יא) 'לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְיָ' אֱלֹהֶיךָ', הֲרֵי שָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת. וְעַל הַמִּילָה נִכְרְתוּ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ. (בראשית יז-ב) 'וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ'. (בראשית יז-ד) 'אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ'. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. לִבְרִית עוֹלָם. (בראשית יז-ט) 'וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר'. (בראשית יז-י) 'זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ'. (בראשית יז-יא) 'וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית'. (בראשית יז-יג) 'וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם'. לִבְרִית עוֹלָם. (בראשית יז-יד) 'אֶת בְּרִיתִי הֵפַר'. (בראשית יז-יט) 'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ. לִבְרִית עוֹלָם'. (בראשית יז-כא) 'וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק':

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן




סדר תפילות כל השנה

נָהֲגוּ הָעָם לִקְרוֹת בְּכָל יוֹם [א] בַּשַּׁחַר אַחַר שֶׁקּוֹרִין פָּרָשַׁת צַו וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים קוֹרִין מִשְׁנָה זוֹ. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרֵאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְעִיּוּן תְּפִלָּה וּבִקּוּר חוֹלִים וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן שֶׁאֲפִלּוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים. תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ אַל תִּקְרֵי הֲלִיכוֹת אֶלָּא הֲלָכוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ' וְכוּ'. מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק. לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ וְיַשְׁכֵּם וְיֹאמַר. רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לֹא עַל צִדְקוֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵנוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ מַה חַסְדֵּנוּ מַה צִּדְקָתֵנוּ מַה כֹּחֵנוּ וּמַה גְּבוּרָתֵנוּ מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל כִּי כָל מַעֲשֵׂינוּ תֹּהוּ וָבֹהוּ וִימֵי חַיֵּינוּ הֶבֶל לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשְׁךָ וּמוֹתַר הָאָדָם וְגוֹ'. אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ בְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לוֹ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. זֶרַע יִצְחָק יְחִידְךָ שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי מִזְבְּחֶךָ. עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַחְתָּ בּוֹ קָרָאתָ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן. לְפִיכָךְ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ וּלְפָאֶרְךָ וְלִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לִשְׁמֶךָ. וְחַיָּבִין אָנוּ לוֹמַר לְפָנֶיךָ בְּכָל יוֹם עֶרֶב וָבֹקֶר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ מַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ מַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ. אַשְׁרֵינוּ שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין בְּכָל יוֹם תָּמִיד עֶרֶב וָבֹקֶר וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. אַתָּה הוּא קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה הוּא אַחַר שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה הוּא לָעוֹלָם הַבָּא אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן. קַדֵּשׁ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ וּבִישׁוּעָתְךָ תָּרוּם וְתַגְבִּיהַּ קַרְנֵנוּ בָּרוּךְ הַמְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בָּרַבִּים. אַתָּה הוּא יְיָ' אֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתַּחַת וּבִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים. אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין אֱלֹהִים קַבֵּץ קוֶֹיךָ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל בָּאֵי עוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּמִי בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ בָּעֶלְיוֹנִים אוֹ בַתַּחְתּוֹנִים מִי שֶׁיֹּאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה. אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי חוֹזֶךָ בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְיָ. וְנֶאֱמַר אַתָּה הוּא יְיָ' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים. אַתָּה הוּא יְיָ' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. אַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ. יְיָ' מֶלֶךְ יְיָ' מָלָךְ יְיָ' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. יְיָ' מֶלֶךְ כוּ' עַד בָּרוּךְ יְיָ' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁמְּבָרְכִין לִפְנֵי פְּסוּקֵי הַזְּמִירוֹת זֶהוּ נֻסְחָהּ. בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בָּרוּךְ הוּא בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בָּרוּךְ מַעֲבִיר אֲפֵלָה וּמֵבִיא אוֹרָה בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו בָּרוּךְ שֶׁאֵין לְפָנֶיךָ לֹא עַוְלָה לֹא שִׁכְחָה וְלֹא כָּזָב וְלֹא מִרְמָה לֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד בָּרוּךְ אֵל חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל הַמְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן כָּל חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו וּבְשִׁירֵי דָּוִד עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ נְהַלֶּלְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת נוֹדֶךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ אֱלֹהֵינוּ יָחִיד חֵי הָעוֹלָמִים מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי עַד שְׁמוֹ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מֶלֶךְ מְהֻלָּל [ב] בַּתִּשְׁבָּחוֹת. וְקוֹרִין פְּסוּקִין אֵלּוּ יְהִי כְבוֹד יְיָ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ' בְּמַעֲשָׂיו כוּ' אַשְׁרֵי כוּ' עַד סוֹף תִּלִּים. וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא פְּסוּקִים אֵלּוּ בָּרוּךְ יְיָ' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְיָ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ':

בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אַחַר פְּסוּקֵי הַזְּמִירוֹת זֶהוּ נֻסְחָהּ. יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ כִּי לְךָ נָאֶה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ'. וְקוֹרֵא הַשִּׁירָה עַד סוֹפָהּ כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. בְּשַׁבָּת נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְהוֹסִיף לִפְנֵי בְּרָכָה זוֹ נֹסַח זֶה. נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד לְדוֹר וָדוֹר וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין אֱלֹהִים וְאֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה אֶלָּא אַתָּה מְפַרְנֵס וּמְרַחֵם אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת אֲדוֹן הַתּוֹלָדוֹת הַמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים רַבִּים. אֱלֹהִים אֱמֶת לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּלְךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים. וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ וְיָדֵינוּ פְּרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וּלְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶךָ עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרֹב רֻבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בָּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ. מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ וּמֵחֳלָאִים רָעִים רַבִּים דִּלִּיתָנוּ. וְעַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ עַל כֵּן אֵיבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּנוּ וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְכוּ' יִשְׁתַּבַּח וְכוּ'. וְכֵן נָהֲגוּ לִקְרוֹת כָּל מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁיַּתְחִילוּ פְּסוּקֵי הַזְּמִירוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִקְרוֹת הַלֵּל הַגָּדוֹל בְּשַׁבָּתוֹת קֹדֶם פְּסוּקֵי הַזְּמִירוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִקְרוֹת שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַכּל כְּמִנְהָגָם:

בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלִּפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע זוֹ הִיא נֻסְחָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ כוּ' [ג] עַד יוֹצֵר [ד] הַמְּאוֹרוֹת. בְּרָכָה שְׁנִיָּה אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כוּ' עַד בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה:

בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלְּאַחַר קְרִיאַת שְׁמַע זוֹ הִיא נֻסְחָהּ. [ה] אֱמֶת וְיַצִּיב וְכוּ' עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' גָּאַל יִשְׂרָאֵל. וּבְעַרְבִית בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים. בְּרָכָה שְׁנִיָּה אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ וְכוּ' עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּאַחַר קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית זוֹ הִיא נֻסְחָהּ. אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל זֹאת קַיָּם עָלֵינוּ כוּ' עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' גָּאַל יִשְׂרָאֵל. בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה זוֹ הִיא נֻסְחָהּ. הַשְׁכִּיבֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ לְשָׁלוֹם וְכוּ' עַד בָּרוּךְ שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד. בָּרוּךְ יְיָ' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן כוּ' עַד פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ' אֵל אֱמֶת. יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ כוּ' עַד יְיָ' מֶלֶךְ יְיָ' מָלָךְ יְיָ' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. וְנָהֲגוּ מִקְצָת הָעָם לְבָרֵךְ פְּסוּקִים בְּאֶמְצַע בְּרָכָה וְקוֹרְאִין בְּנֹסַח זֶה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ' הוּא הָאֱלֹהִים. הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. כִּי לֹא יִטּוֹשׁ יְיָ' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְיָ' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ' הַמְּלוּכָה וְהָיָה יְיָ' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יַחֵד שִׁמְךָ הַקָּרוּי עָלֵינוּ קַיֵּם אֶת שְׁמֶךָ וּמַלְכוּתֶךָ עָלֵינוּ תָּמִיד. בְּיָדְךָ נַפְשׁוֹת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ' אֵל אֱמֶת. וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדוֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. יְיָ' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה. יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיְיָ' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד. יְהִי יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבוֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ. כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ. בָּרוּךְ יְיָ' בַּיּוֹם בָּרוּךְ יְיָ' בַּלַּיְלָה בָּרוּךְ יְיָ' בְּשָׁכְבֵנוּ בָּרוּךְ יְיָ' בְּקוּמֵנוּ תָּמִיד נְהַלֶּלְךָ סֶלָה וְנָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ וּבֶאֱמוּנָתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַמּוֹלֵךְ בִּכְבוֹדוֹ [ו] חַי וְקַיָּם תָּמִיד יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ וְכוּ':


סדר תפילות כל השנה - נסח ברכות התפלה וסדורן

(א) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְכוּ':

(ב) אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ (מוֹרִיד הַטָּל) (מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגָּשֶׁם) מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְכוּ':

(ג) אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלוּךָ סֶלָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הָאֵל הַקָּדוֹשׁ:

(ד) אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה וְחָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ דֵּעָה חָכְמָה וּבִינָה וְהַשְׂכֵּל בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' חוֹנֵן הַדָּעַת:

(ה) הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ וְדַבְּקֵנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה:

(ו) סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ מְחל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָּשַׁעְנוּ לְךָ כִּי אֵל טוֹב וְסַלָּח אַתָּה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֹחַ:

(ז) רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ וְרִיבָה רִיבֵנוּ וְדוּן דִּינֵנוּ וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ כִּי אֵל מֶלֶךְ גּוֹאֵל חָזָק אַתָּה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל:

(ח) רְפָאֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְנֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה וְהַעֲלֵה רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל תַּחֲלוּאֵינוּ כִּי אֵל רוֹפֵא וְרַחֲמָן אָתָּה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' רוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

(ט) בָּרְכֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וּבָרֵךְ אֶת שְׁנוֹתֵינוּ וְתֵן (טַל וּמָטָר לִ) בְּרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבַּע אֶת הָעוֹלָם מִבִּרְכוֹתֶיךָ וְרַוֵּה פְּנֵי תֵּבֵל בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים:

(י) תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ אֶת כָּל גָּלֻיּוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת כָּל הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַבֵּץ נִדְּחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

(יא) הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְלֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה לְבַדֶּךָ בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט:

(יב) לַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה וְכָל הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין כֻּלָּם כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ וּמַלְכוּת זָדוֹן תְּעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' שׁוֹבֵר רְשָׁעִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים:

(יג) עַל הַחֲסִידִים וְעַל הַצַּדִּיקִים וְעַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְעַל שְׁאֵרִית עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶּאֱמֶת וְכוּ':

(יד) תִּשְׁכֹּן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם:

(טו) אֶת צֶמַח דָּוִד בִּמְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה:

(טז) שְׁמַע קוֹלֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְחוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ מַלְכֵּנוּ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵנוּ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ וְכוּ':

(יז) רְצֵה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם וְכוּ' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן:

(יח) מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ צוּר חַיֵּינוּ וּמָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ וְכוּ':

(יט) [א] שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וּבָרְכֵנוּ כֻּלָּנוּ מִמְּאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וְכוּ'.

בִּימוֹת הַחַמָּה אוֹמֵר בִּבְרָכָה שְׁנִיָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ מוֹרִיד הַטָּל מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד וְכוּ'. וּמְבָרֵךְ בְּרָכָה תְּשִׁיעִית בְּנֹסַח זֶה בָּרְכֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וּבָרֵךְ אֶת שְׁנָתֵנוּ בְּטַלְלֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים.

בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים וּבְמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים מְבָרֵךְ בְּרָכָה רְבִיעִית בְּנֹסַח זֶה. אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה אַתָּה הִבְדַּלְתָּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחל בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁהִבְדַּלְתָּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחל כֵּן פְּדֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פֻרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא בָּעוֹלָם וְשָׁמְרֵנוּ מִן הַכּל וְחָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ וְכוּ'.

בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מוֹסִיף בְּבִרְכַּת י''ז בְּעַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה וּמְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּנֹסַח זֶה. רְצֵה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְכוּ' עַד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְכוּ' וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ וְכוּ'.

וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹמֵר בְּיוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה בְּיוֹם מוֹעֵד חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה אוֹ בְּיוֹם מוֹעֵד חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה אוֹ בְּיוֹם מוֹעֵד חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה.

בְּיוֹם תַּעֲנִית מְבָרֵךְ הַיָּחִיד בִּרְכַּת י''ו בְּנֹסַח זֶה. שְׁמַע קוֹלֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ מַלְכֵּנוּ רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵנוּ עֲנֵנוּ אָבִינוּ עֲנֵנוּ בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתֵנוּ כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ וְאַל תַּעֲלֵם אָזְנְךָ מִשְּׁמוֹעַ בַּקָּשָׁתֵנוּ וֶהֱיֵה קָרוֹב לְשַׁוְעֵנוּ טֶרֶם נִקְרָא וְאַתָּה תַּעֲנֶה נְדַבֵּר וְאַתָּה תִּשְׁמַע כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר נֹסַח זֶה בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אַחַר בְּרָכָה שְׁבִיעִית אוֹמֵר עֲנֵנוּ וְכוּ' עַד כִּי אֵל עוֹנֶה בְּעֵת צָרָה פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה.

בְּתִשְׁעָה בְּאָב מְבָרֵךְ בִּרְכַּת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה בְּנֹסַח זֶה. רַחֵם יְיָ' עָלֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ הָעִיר הָאָבֵלָה הַחֲרֵבָה הַשּׁוֹמֵמָה הַנְּתוּנָה בְּיַד זָרִים הַיּוֹשֶׁבֶת וְרֹאשׁ לָהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה וַיְּבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנוֹת וַיִּרָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים וַיִּתְּנוּ נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ עַל כֵּן צִיּוֹן (בְּמֶרֶר) [בְּמַר] תִּבְכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם רְאֵה יְיָ' וְהַבִּיטָה וּרְאֵה שׁוֹמְמוֹתֶיהָ וְנַחֲמֶנָּה כִּי בָאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ כַּכָּתוּב וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְיָ' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.

בְּפוּרִים מְבָרֵךְ בִּרְכַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּנֹסַח זֶה. מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ עַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת כוּ' עַל הַנִּסִּים וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְכוּ'. וְעַל כֻּלָּם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ אָנוּ מוֹדִים לָךְ הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ וְכוּ'.

בַּחֲנֻכָּה מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ בְּנֹסַח זֶה. מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ כוּ' עַד וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם עַל הַנִּסִּים כוּ' עַד וְאַחַר כֵּן בָּאוּ [ב] בָנֶיךָ וְכוּ'.

שְׁלִיחַ צִבּוּר מְבָרֵךְ לְעוֹלָם בְּרָכָה שְׁלִישִׁית בְּנֹסַח זֶה. נַקְדִּישְׁךָ וְנַמְלִיכְךָ וּנְשַׁלֵּשׁ לְךָ קְדֻשָּׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת כַּדָּבָר הָאָמוּר עַל יַד נְבִיאֶךָ וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. כְּבוֹדוֹ וְגָדְלוֹ מָלֵא עוֹלָם וּמְשָׁרְתָיו שׁוֹאֲלִים אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצוֹ לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּנוּ תּוֹפִיעַ וְתִמְלוֹךְ עָלֵינוּ כִּי מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לָךְ מָתַי תִּמְלוֹךְ בְּצִיּוֹן בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ תִּשְׁכֹּן תִּתְגַּדַּל וְתִתְקַדַּשׁ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ לְדוֹר וָדוֹר לְנֵצַח נְצָחִים וְעֵינֵינוּ תִרְאֶינָה בְּמַלְכוּת עֻזֶּךָ כַּדָּבָר הָאָמוּר בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ עַל יְדֵי דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ יִמְלוֹךְ יְיָ' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדוֹר וָדוֹר הַלְלוּיָהּ. לְדוֹר וָדוֹר נַגִּיד גָּדְלֶךָ וּלְנֵצַח נְצָחִים קְדֻשָּׁתְךָ נַקְדִּישׁ וְשִׁבְחֲךָ אֱלֹהֵינוּ מִפִּינוּ לֹא יָמוּשׁ כִּי אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָתָּה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הָאֵל הַקָּדוֹשׁ. בְּעֵת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר בִּבְרָכָה זוֹ וְקָרָא זֶה אֶל זֶה כָּל הָעָם עוֹנִין קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ וְכוּ'. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ כָּל הָעָם עוֹנִין מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ כוּ'. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּחַיֵּינוּ וּבְיָמֵינוּ כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר עַל יְדֵי דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ כָּל הָעָם אוֹמְרִים יִמְלוֹךְ יְיָ' לְעוֹלָם. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁעוֹנִין הַצִּבּוּר הוּא קוֹרֵא עִמָּהֶן. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁהֵן עוֹנִין עִמּוֹ. וְאֶחָד הַיָּחִיד וְאֶחָד הַשַּׁ''ץ בַּעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר בְּסוֹף בְּרָכָה זוֹ כָּאָמוּר וַיִּגְבַּהּ יְ''יָ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדַּשׁ בִּצְדָקָה בָּרוּךְ אַתָּה יְ''יָ הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר קַדִּישׁ לְעוֹלָם קֹדֶם כָּל תְּפִלָּה וְאַחַר כָּל תְּפִלָּה וְאַחַר שֶׁאוֹמֵר סֵדֶר הַיּוֹם בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר סֵדֶר הַיּוֹם יִתְחַנֵּן מְעַט וְיֹאמַר קַדִּישׁ. וּכְשֶׁיַּשְׁלִים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבְכָל עֵת שֶׁיִּתְחַנֵּן בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים כְּשֶׁיִּגְמֹר תַּחֲנוּנָיו יֹאמַר קַדִּישׁ:


סדר תפילות כל השנה - נסח הקדיש

יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ [א] שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵיהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵיהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵיהּ וְיִפְרֹק עַמֵּיהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְכוּ'. בְּעֵת שֶׁיֹּאמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּבְעֵת שֶׁהוּא אוֹמֵר תְּחִלָּה וְאִמְרוּ אָמֵן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. וּמִצְוַת חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים לַעֲנוֹת אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ בְּכָל כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר יִתְבָּרַךְ כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּרִיךְ הוּא כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר בַּסּוֹף וְאִמְרוּ אָמֵן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכַסֵּדֶר הַזֶּה עוֹנִין בְּכָל קַדִּישׁ וְקַדִּישׁ. קַדִּישׁ בַּתְרָא כָּל קַדִּישׁ שֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אַחַר שֶׁגּוֹמֵר הַתְּפִלָּה שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר אַחֲרָיו כְּלוּם אֶלָּא כָּל הָעָם שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ וְנִפְטָרִין נָהֲגוּ הָעָם לְהוֹסִיף בְּסוֹפוֹ נֻסְחָא זוֹ. תִּתְקַבֵּל צְלוֹתְהוֹן וְתִתְעַבֵּד בָּעוּתְהוֹן וּצְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא וְסִיַּעְתָּא וּפוּרְקָנָא מִשְּׁמַיָּא עֲלֵיכוֹן וַעֲלָנָא וְעַל קְהָלְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עשֶֹׁה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל אָמֵן. קַדִּישׁ דְּרַבָּנָן כָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יָתֵר שֶׁעוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁעַל פֶּה וַאֲפִלּוּ בְּמִדְרָשׁוֹת אוֹ בְּהַגָּדוֹת כְּשֶׁהֵן מְסַיְּמִין אוֹמֵר אֶחָד מֵהֶן קַדִּישׁ בְּנֹסַח זֶה. יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא דְּעָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא וּלְאַחָיָא מֵתַיָּא וּלְמִפְרַק חַיָּיא וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשָׁלֵם וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכָלָא קַדִּישָׁא וּלְמֵעֲקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מִן אַרְעָא וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ בְּזִיוֵיהּ וְיִחוּדֵיהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ וְכוּ' עַד וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. עַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְסִיַּעְתָּא וְרַוְחָא מִקֳדָם אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא וְכוּ'. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא קַדִּישׁ דְּרַבָּנָן.

מִנְהָגֵנוּ לְהִתְחַנֵּן בִּנְפִילַת פָּנִים בִּדְבָרִים וּפְסוּקִים אֵלּוּ פְּעָמִים בְּכֻלָּן וּפְעָמִים בְּמִקְצָתָן. לְפִיכָךְ אֲנִי כּוֹרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה וּמִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ אֲדוֹן הָעוֹלָם אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. יְיָ' שְׁמָעָה יְיָ' סְלָחָה יְיָ' הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר. מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ הַשֵּׁם מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק חָטָאנוּ עָוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ וּמָרַדְנוּ וְסַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ לְךָ יְיָ' הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים. הֻשְׁחֲרוּ פָּנֵינוּ מִפְּנֵי חַטֹּאתֵינוּ וְנִכְפְּפָה קוֹמָתֵנוּ מִפְּנֵי אַשְׁמוֹתֵינוּ אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְלֹא מֵצַח לְהָרִים רֹאשׁ. אֱלֹהַי בּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲוֹנוֹתֵינוּ רָבוּ עַד לְמַעְלָה רֹאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם. אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ וְהוֹשִׁיעֵנוּ כְּמוֹ שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי נְבִיאֶךָ לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עשֶֹׁה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. לֹא לָנוּ יְיָ' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם אָנָּא יְיָ' אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ כִּי רַב הוּא. יְיָ' שְׁמָעָה יְיָ' סְלָחָה יְיָ' הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה וְאַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ:

נָהֲגוּ הָעָם לְהִתְחַנֵּן אַחַר נְפִילַת פָּנִים כְּשֶׁמַּגְבִּיהַּ פָּנָיו מִן הַקַּרְקַע בִּפְסוּקִים אֵלּוּ. וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ. זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה. אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. קוּמָה עֶזְרָתָה לָנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ. יְהִי חַסְדְּךָ יְיָ' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ. אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ יְיָ' מִי יַעֲמֹד כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא. יְיָ' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ. עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְכֵן נָהֲגוּ הָעָם לְהִתְחַנֵּן אַחַר סֵדֶר הַיּוֹם בְּתַחֲנוּנִים אֵלּוּ. יְיָ' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ'. כִּי אַתָּה יְיָ' טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קוֹרְאֶיךָ צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת. מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ וְגוֹ'. בָּרוּךְ יְיָ' יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה. יְיָ' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה יְיָ' צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ. בָּרוּךְ אֲדוֹנֵנוּ בָּרוּךְ בּוֹרְאֵנוּ בָּרוּךְ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. הָרַחֲמָן יִפְתַּח לִבֵּנוּ לְתַלְמוּד תּוֹרָתוֹ וְיִתֵּן בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְתוֹרָתוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה לְמַעַן לֹא נִיגַע לָרִיק וְלֹא נֵלֵד לַבֶּהָלָה. כֵּן יְהִי רָצוֹן וְרַחֲמִים מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ שֶׁנִּחְיֶה לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה וְנִירַשׁ טוֹב לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ' צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

נָהֲגוּ מִקְצָת הָעָם לִקְרֹא בְּכָל יוֹם אַחַר תַּחֲנוּנִים אֵלּוּ שִׁיר מִזְמוֹר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְקוֹרִין לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ' נַפְשִׁי אֶשָּׂא כָּל הַמִּזְמוֹר. וְקוֹרִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם וְכוּ'. אֵין כֵּאלֹהֵינוּ אֵין כַּאדוֹנֵנוּ אֵין כְּמַלְכֵּנוּ אֵין כְּמוֹשִׁיעֵנוּ מִי כֵאלֹהֵינוּ מִי כַאדוֹנֵנוּ מִי כְמַלְכֵּנוּ מִי כְמוֹשִׁיעֵנוּ נוֹדֶה לֵאלֹהֵינוּ נוֹדֶה לַאדוֹנֵנוּ נוֹדֶה לְמַלְכֵּנוּ נוֹדֶה לְמוֹשִׁיעֵנוּ אַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ אַתָּה הוּא אֲדוֹנֵנוּ אַתָּה הוּא מַלְכֵּנוּ אַתָּה הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ. אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ יְיָ'. כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.

כְּבָר אָמַרְנוּ בַּסֵּפֶר הַזֶּה שֶׁבִּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִתְפַּלֵּל אָדָם בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁבַע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת אֶמְצָעִית מֵעֵין הַיּוֹם. וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל יוֹבֵל מִתְפַּלֵּל בָּאֶמְצַע שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת וּבִתְפִלַּת מוּסָף בִּלְבַד. וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בְּמוּסָף בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ תֵּשַׁע בְּרָכוֹת. וּבְמוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּבְמוּסַף חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת בָּאֶמְצַע:


סדר תפילות כל השנה - וזהו נסח כל הברכות האמצעיות

בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל לֵילֵי שַׁבָּת אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּבֵרַכְתּוֹ מִכָּל הַיָּמִים וְקִדַּשְׁתּוֹ מִכָּל הַזְּמַנִּים כָּאָמוּר וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ וְגוֹ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ וְכוּ'. בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל יוֹצֵר יִשְׂמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לוֹ כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשׁוֹ נָתַתָּ בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי הוֹרִיד בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים וְכָתוּב בָּהֶן שְׁמִירַת שַׁבָּת וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ'. יִשְׂמְחוּ בְּמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת קוֹרְאֵי עֹנֶג עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ כוּ' עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל מוּסַף שַׁבָּת. לְמשֶׁה צִוִּיתָ עַל הַר סִינַי מִצְוַת שַׁבָּת שָׁמוֹר וְזָכוֹר וּבוֹ צִוִּיתָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ לְהַקְרִיב לְךָ קָרְבַּן מוּסָף כָּרָאוּי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתַּעֲלֵנוּ לְאַרְצֵנוּ וְכוּ' וְאֶת מוּסַף יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב כוּ' עַד עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ. וְלֹא נְתַתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים לְבֵית יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ זֶרַע יְשֻׁרוּן אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ קָרָאתָ. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ כוּ' עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל מִנְחַת שַׁבָּת אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ עֲטֶרֶת תְּהִלָּה וַעֲטֶרֶת יְשׁוּעָה לְעַמְּךָ נָתָתָּ אַבְרָהָם יָגֵל יִצְחָק יְרַנֵּן יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ מְנוּחָה שְׁלֵמָה שָׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ יַכִּירוּ בָנֶיךָ וְיֵדְעוּ כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם תַּנְחִילֵנוּ אָבִינוּ וְאַל תְּהִי צָרָה וְיָגוֹן בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ'. בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ. רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם לִהְיוֹתָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זִבְחֵי רָצוֹן וּשְׂעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם. זִכָּרוֹן לְכֻלָּם יִהְיוּ תְּשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שׂוֹנֵא. מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּוֹן תָּכִין וְעוֹלַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו. שִׁירֵי דָּוִד נִשְׁמַע בְּעִירֶךָ הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבְּחֶךָ. אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכֹּר. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתַּעֲלֵנוּ לְאַרְצֵנוּ וְאֶת מוּסַף יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה כוּ' עַד עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וִאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וִיהִי רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה קֵץ וְסוֹף לְכָל חַטֹּאתֵינוּ וְצָרוֹתֵינוּ תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לִפְדוּת נַפְשֵׁנוּ כִּי בְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחַרְתָּ וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לָהֶם נָתָתָּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. בְּרָכָה אֶמְצָעִית מִמּוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אַתָּה יָצַרְתָּ עוֹלָמְךָ מִקֶּדֶם כִּלִּיתָ מְלַאכְתְּךָ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בָּחַרְתָּ בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְרָצִיתָ בָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וְיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה לְכַפֵּר בַּעֲדֵנוּ שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ. וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְכוּ' עַד וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָן וְאֶת מוּסְפֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְיוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ תְּמִידִין כְּסִדְרָן כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וִאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּחַדֵּשׁ וְכוּ' עַד לִפְדוּת נַפְשֵׁנוּ. רְצֵה נָא בִמְנוּחָתֵנוּ וְקַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ כוּ' עַד וְיָנוּחוּ בָם כָּל יִשְׂרָאֵל אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשוֹן אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה זְמַן חֵרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא כוּ'. וְהַשִּׂיאֵנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶיךָ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ וְרָצִיתָ לְבָרְכֵנוּ כֵּן תְּבָרְכֵנוּ סֶלָה וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְשַׂמַּח נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ וְכוּ'. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. בְּרָכָה אֶמְצָעִית מִמּוּסַף הַפֶּסַח. אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים כוּ' עַד זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִין לַעֲלוֹת לְהֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנֶיךָ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ בִּנְוֵה הַדֶּרֶךְ בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלָיו וְעָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּתְקַבֵּץ פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ תְּמִידִין כְּסִדְרָן וּמוּסָפִין כְּהִלְכָתָן וְאֶת מוּסַף יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶיךָ כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ. מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ וְכוּ'. וְהַשִּׂיאֵנוּ וְכוּ'. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וּבַנֹּסַח הַזֶּה הוּא מִתְפַּלֵּל בְּחַג שָׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת בְּלֹא חֶסְרוֹן וּבְלֹא יָתֵר. אֶלָּא שֶׁבְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת הוּא אוֹמֵר אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה אֶת יוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וּבְמוּסָף הוּא אוֹמֵר וְאֶת מוּסַף יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה יוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה. וְכֵן בְּסֻכּוֹת הוּא אוֹמֵר אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה יוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ בְּאַהֲבָה וְכוּ'. וּבִשְׁמִינִי עֲצֶרֶת אוֹמֵר אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה אֶת יוֹם חַג שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הַזֶּה זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ כוּ'. וְכֵן בְּמוּסָף אוֹמֵר וְאֶת מוּסַף יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה יוֹם חַג שְׁמִינִי כוּ'. וְאִם חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹמֵר אַתָּה בְחַרְתָּנוּ כוּ' עַד וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשוֹן אֶת יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה וְאֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה אֶת יוֹם פְּלוֹנִי כוּ'. וְכֵן בְּמוּסָף אוֹמֵר וְאֶת מוּסְפֵי יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה כוּ'. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא מַזְכִּיר הַשַּׁבָּת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אִם חָלוּ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בֵּין בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת בֵּין בְּמוּסָף. וְחוֹתֵם בְּכָל הַתְּפִלּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ רְגָלִים מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. [א] וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה חוֹתֵם מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. רֹאשׁ הַשָּׁנָה. נָהֲגוּ רֹב הָעָם מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לְהוֹסִיף בְּכָל תְּפִלָּה בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים. בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה מוֹסִיפִים זָכְרֵנוּ לְחַיִּים כוּ' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מָגֵן אַבְרָהָם. וּמוֹסִיפִין בִּבְרָכָה שְׁנִיָּה מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים זוֹכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְחַיֵּה הַמֵּתִים. וּמוֹסִיפִין בְּבִרְכַּת י''ח זְכוֹר רַחֲמֶיךָ וְכוּ'. וּבִבְרָכָה אַחֲרוֹנָה מוֹסִיפִין וּבְסֵפֶר חַיִּים וְכוּ'. וּבִתְפִלַּת נְעִילָה שֶׁל יוֹם הַצּוֹם אוֹמֵר בִּבְרָכָה זָכְרֵנוּ לְחַיִּים חָתְמֵנוּ וְכָל אֵלּוּ הַתּוֹסָפוֹת מִנְהַג מְקוֹמוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ דָּבָר. מִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁמְּבָרְכִין בְּרָכָה שְׁלִישִׁית בְּנֹסַח זֶה בִּשְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מֵאַרְבַּע הַתְּפִלּוֹת וְכֵן נָהֲגוּ מִקְצָת לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּאוֹתוֹ הַנֹּסַח בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מֵחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים וְזֶהוּ נֻסְחָהּ. אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלוּךָ סֶּלָה. וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם כוּ'. וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ שָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְאָז צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלֹזוּ וַחֲסִידִים כוּ' כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ יִמְלֹךְ יְיָ' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדוֹר וָדוֹר הַלְלוּיָהּ וְכָתוּב וַיִּגְבַּהּ יְיָ' וְגוֹ' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים כוּ'. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה זִכְרוֹן תְּרוּעָה בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. אֱלֹהֵינוּ וִאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא כוּ'. [ב] אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמַר כּל אֲשֶׁר רוּחַ וּנְשָׁמָה בְאַפּוֹ יְיָ' וְכוּ'. קַדְּשֵׁנוּ כוּ'. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה מִשָּׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת שֶׁל מוּסַף רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אַתָּה בְחַרְתָּנוּ. וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ כוּ'. וְאֶת מוּסְפֵי כוּ' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב. [ג] עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכּל לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת וְכוּ'. אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁירָה עֻזּוֹ אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו כוּ'. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֵזֶּךָ וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְלוֹךְ כוּ'. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים אִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת וְכוּ'. בְּרָכָה שְׁנִיָּה אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם כוּ' כִּי זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ תִּזְכֹּר וְכוּ'. הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים כוּ'. בְּרָכָה שְׁלִישִׁית אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ כוּ' כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ כוּ' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה. הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם כוּ' כַּכָּתוּב לְמַעְלָה. בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל צוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה וּנְעִילָה אַתָּה בְחַרְתָּנוּ כוּ'. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה וְאֶת יוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה לִמְחִילָה וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא יַגִּיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה יִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר לְפָנֶיךָ זִכְרוֹנֵנוּ זִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְחל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְלוֹךְ כוּ'. קַדְּשֵׁנוּ כוּ'. וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם כוּ' בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ וְכוּ'. בְּרָכָה אֶמְצָעִית שֶׁל מוּסָף אַתָּה בְחַרְתָּנוּ וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְאֶת מוּסְפֵי יוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶיךָ כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ כוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְחל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ בְּיוֹם צוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ כוּ' עַד וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ וְכוּ'. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֵזֶּךָ וְכוּ' עַד וּמַלְכוּתוֹ בַּכּל מָשָׁלָה. קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ וְשַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַׂמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת וּדְבָרְךָ כוּ' עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. נָהֲגוּ הָעָם בְּכָל תְּפִלּוֹת הַמּוּסָפִין כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ מַזְכִּיר קָרְבְּנוֹת אוֹתוֹ הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁהֵם כְּתוּבִים בַּתּוֹרָה וְקוֹרֵא אוֹתָם הַפְּסוּקִים. [ד] וְאִם לֹא הִזְכִּיר כֵּיוָן שֶׁאָמַר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ [ה] שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ:


סדר תפילות כל השנה - נסח הודוי

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ שֶׁאֵין אָנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁי עֹרֶף שֶׁנֹּאמַר לְפָנֶיךָ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלֹא חָטָאנוּ אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ גָּזַלְנוּ דִּבַּרְנוּ דֹּפִי הֶעֱוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ זַדְנוּ חָמַסְנוּ כוּ'. עַד כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ. מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יוֹשֵׁב מָרוֹם וּמַה נְּסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים הֲלֹא הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ. אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָּל חָי אַתָּה חוֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֵין כָּל דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּךָּ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּמְחל לָנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ וּתְכַפֶּר לָנוּ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ וְתִסְלַח לָנוּ עַל כָּל פְּשָׁעֵינוּ. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאֹנֶס וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּבְלִי דָעַת. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגָלוּי וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדַעַת וּבְמִרְמָה. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהַרְהוֹר הַלֵּב וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּוִדּוּי פֶּה. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדוֹן וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחֹזֶק יָד. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטֻמְאַת שְׂפָתָיִם וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֵצֶר הָרָע. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיוֹדְעִים וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלֹא יוֹדְעִים. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְכַחַשׁ וּבְכָזָב וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָשׁוֹן הָרָע. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמַרְאִית הָעַיִן וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעֵינַיִם רָמוֹת. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּפִתְחוֹן פֶּה וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּצַעֲדֵי רַגְלַיִם. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּקְפִיצַת יָד וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּרָצוֹן וּבְדַעַת. עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּשְׁגָגָה וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּתִמְהוֹן לֵבָב. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם חַטָּאת. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם עוֹלָה. (עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם קָרְבָּן). עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם אָשָׁם וַדַּאי. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם אָשָׁם תָּלוּי. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם עֲשֵׂה. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם לֹא תַעֲשֶׂה ) שֶׁנִּתְּקוּ לַעֲשֵׂה. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כָּרֵת. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מַלְקוֹת. עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין סְקִילָה שְׂרֵפָה הֶרֶג וְחֶנֶק. עַל הַגְּלוּיִים לָנוּ וְעַל שֶׁאֵינָן גְּלוּיִים לָנוּ הַגְּלוּיִים לָנוּ כְּבָר אֲמַרְנוּם לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְשֶׁאֵינָם גְּלוּיִים לָנוּ כָּל חֲטָאֵינוּ אַתָּה יוֹדֵעַ כָּל הַנִּסְתָּרוֹת כַּכָּתוּב הַנִּסְתָּרוֹת לַיְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם וְכוּ'. כִּי אַתָּה [א] סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשׁוּרוּן וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ. אֱלֹהַי עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי עָפָר אֲנִי בְּחַיָּי קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהַי כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד וּמַה שֶּׁחָטָאתִי מְחֵה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ' צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

כַּסֵּדֶר הַזֶּה מִתְוַדֶּה בְּעַרְבִית שַׁחֲרִית וּמוּסָף וּמִנְחָה בֵּין יָחִיד בֵּין שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֶלָּא שֶׁהַיָּחִיד אוֹמֵר וִדּוּי זֶה אַחַר תְּפִלָּתוֹ אַחַר שֶׁגּוֹמֵר שִׂים שָׁלוֹם קֹדֶם שֶׁיַּפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרוֹ בְּתוֹךְ בְּרָכָה אֶמְצָעִית קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְחל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ מִתְוַדֶּה וִדּוּי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר מְחל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ בְּיוֹם צוֹם הַכִּפּוּרִים:

בִּנְעִילָה מִתְוַדֶּה כַּסֵּדֶר הַזֶּה. מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם כוּ' כִּי עֲוֹנוֹתֵינוּ רַבּוּ מִלִּמְנוֹת כוּ' מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ מֶה חַסְדֵּנוּ מַה צִּדְקֵנוּ מַה מַּעֲשֵׂינוּ מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל כִּי כָּל מַעֲשֵׂינוּ תֹּהוּ וִימֵי חַיֵּינוּ הֶבֶל לְפָנֶיךָ כַּכָּתוּב וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכּל הָבֶל. אֲבָל אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנוֹשׁ מֵרֹאשׁ וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ כִּי מִי יֹאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה וְאִם יִצְדַּק מַה יִתֶּן לָךְ וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה קֵץ מְחִילָה לְכָל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן נֶחְדַּל מֵעשֶׁק יָדֵינוּ וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ בְּלֵב שָׁלֵם כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר דִּרְשׁוּ יְיָ' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְיָ' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ. וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת טוֹב וּמֵטִיב חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד מַרְבֶּה לְהֵיטִיב רוֹצֶה בִּתְשׁוּבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים וְאֵין אַתָּה חָפֵץ בְּמִיתָתָן כַּכָּתוּב חַי אָנִי נְאֻם יְיָ' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. הֲשִׁיבֵנוּ וְקַבְּלֵנוּ וּמְחל לָנוּ וּסְלַח כְּגֹדֶל חַסְדְּךָ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ' כוּ'. עשֶֹׁה שָׁלוֹם וְכוּ':


סדר תפילות כל השנה - נסח ברכת המזון

בָרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וּמְפַרְנֵס לַכּל כָּאָמוּר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַזָּן אֶת הַכּל. נוֹדֶה לְּךָ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וּנְבָרֶכְךָ מַלְכֵּנוּ כִּי הִנְחַלְתָּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה בְּרִית וְתוֹרָה עַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים עַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ עַל חֻקֵּי רְצוֹנְךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ עַל כֻּלָּם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ אָנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אֶת שִׁמְךָ כָּאָמוּר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן. רַחֵם יְיָ' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו וּמַלְכוּת דָּוִד מְשִׁיחֶךָ תַּחֲזִיר לִמְקוֹמָהּ בְּיָמֵינוּ וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּקָרוֹב כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' בּוֹנֵה בְּרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלַיִם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אַדִּירֵנוּ בּוֹרְאֵנוּ גּוֹאֲלֵנוּ קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם גּוֹמְלֵנוּ חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְכָל טוֹב. הָרַחֲמָן יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים. הָרַחֲמָן יִתְפָּאַר לְנֶצַח נְצָחִים. הָרַחֲמָן יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְגוֹ' כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְגוֹ' הוֹדוּ לַיְיָ' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טוֹבִים וְרָצָה בְּדִבְרֵיִהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הַבּוֹחֵר בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק. וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם צוּר כָּל הָעוֹלָמִים צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת הָאֵל הַנֶּאֱמָן הָאוֹמֵר וְעשֶֹׁה מְדַבֵּר וּמְקַיֵּם אֲשֶׁר כָּל דְּבָרָיו אֱמֶת וָצֶדֶק נֶאֱמָן אַתָּה הוּא יְיָ' אֱלֹהֵינוּ וְנֶאֱמָנִים דְּבָרֶיךָ וְדָבָר אֶחָד מִדְּבָרֶיךָ אָחוֹר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם כִּי אֵל נֶאֱמָן אָתָּה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' הָאֵל הַנֶּאֱמָן בְּכָל דְּבָרָיו. רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ וְלַעֲגוּמַת נֶפֶשׁ ( תּוֹשִׁיעַ) מְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתִבְנֶה מְהֵרָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם. אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מָגֵן דָּוִד. עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל הַנְּבִיאִים וְעַל יוֹם הַמָּנוֹחַ הַזֶּה שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ יְיָ' אֱלֹהֵינוּ לִקְדֻשָּׁה לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת עַל הַכּל אָנוּ מְבָרְכִין שִׁמְךָ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. וּבְיוֹם טוֹב הוּא אוֹמֵר וְעַל יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ לְשָׂשוֹן וּלְשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם הָיָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב כּוֹלֵל שְׁנֵיהֶם וְחוֹתֵם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. כַּנֹּסַח שֶׁהוּא חוֹתֵם בַּתְּפִלָּה בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם כָּךְ הוּא חוֹתֵם בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה זוֹ.

(הָעִנְיָנוֹת שֶׁנָּהֲגוּ רֹב הָעָם לִקְרוֹת מִן הַנְּבִיאִים בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וּמַפְטִירִין בָּהֶן וְאֵלּוּ הֵן:) בְּרֵאשִׁית. הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ עַד אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים בִּישַׁעְיָה. תּוֹלְדֹת נֹחַ. רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה עַד הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי בִּישַׁעְיָה. לֶךְ לְךָ. וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה עַד כִּי אֲנִי יְיָ' אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּישַׁעְיָה. וַיֵּרָא אֵלָיו. וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים עַד וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא בִּמְלָכִים. וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה. תְּחִלַּת הַסֵּפֶר עַד יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְעלָם בִּמְלָכִים. תּוֹלְדֹת יִצְחָק. מַשָּׂא דְבַר יְיָ' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי עַד וְעָרְבָה לַיְיָ' מִנְחַת וְגוֹ' בִּתְרֵי עָשָׂר. וַיֵּצֵא יַעֲקֹב. וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי עַד וּבְנָבִיא הֶעֱלָה בִּתְרֵי עָשָׂר. וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב. חֲזוֹן עֹבַדְיָה עַד סוֹף סִפְרוֹ בִּתְרֵי עָשָׂר. וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב. עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עַד אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא בִּתְרֵי עָשָׂר. וַיְהִי מִקֵּץ. וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם עַד וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ בִּמְלָכִים. וַיִּגַּשׁ אֵלָיו. וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד עַד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְיָ' בִּיחֶזְקֵאל. וַיְחִי יַעֲקֹב. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת עַד וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו בִּמְלָכִים. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת. בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַםִ עַד וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בִּיחֶזְקֵאל. וָאֵרָא. ( וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית) יִשְׂרָאֵל עַד בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל בִּיחֶזְקֵאל. בֹּא אֶל פַּרְעֹה. מַשָּׂא מִצְרָיִם עַד אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' צְבָאוֹת בִּישַׁעְיָה. וַיְהִי בְּשַׁלַּח. שִׁירַת דְּבוֹרָה מִן וַיַּכְנַע אֱלֹהִים עַד וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּשׁוֹפְטִים. וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ. בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ עַד לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה בִּישַׁעְיָה. וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים. הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ עַד לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בְּיִרְמְיָה. וְיִקְחוּ לִי. וַיְיָ' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה עַד וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּמְלָכִים. וְאַתָּה תְּצַוֶּה. הַגֵּד אֶת (בְּנֵי) [בֵּית] יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת עַד וְרָצִיתִי אֶתְכֶם בִּיחֶזְקֵאל. כִּי תִשָּׂא. וּדְבַר יְיָ' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ עַד וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ בִּמְלָכִים. וַיַּקְהֵל. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר עַד וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת בִּמְלָכִים. וְאֵלֶּה פְקוּדֵי. וַיַּעַשׂ חִירוֹם עַד וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת. וַיִּקְרָא. עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי עַד כֹּה אָמַר יְיָ' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בִּישַׁעְיָה. צַו אֶת אַהֲרֹן. עלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם עַד בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ' בְּיִרְמְיָהוּ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל עַד כּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ בִּמְלָכִים. אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ. וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה עַד וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ בִּמְלָכִים. זֹאת תִּהְיֶה. וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים ( וּמְדַלֵּג) עַד וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו בִּמְלָכִים. אַחֲרֵי מוֹת. הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט עַד וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם בִּיחֶזְקֵאל. קְדשִׁים תִּהְיוּ. בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת בִּיחֶזְקֵאל. אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק עַד כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בִּיחֶזְקֵאל. בְּהַר סִינַי. יְיָ' עֻזִּי וּמָעֵזִּי עַד רְפָאֵנִי יְיָ' וְאֵרָפֵא בְּיִרְמְיָה. אִם בְּחֻקֹּתַי. הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל עַד וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם בִּיחֶזְקֵאל. בְּמִדְבַּר סִינַי. וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה בִּתְרֵי עָשָׂר. נָשֹׂא. וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה עַד וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרַכֵהוּ יְיָ' בְּשׁוֹפְטִים. בְּהַעֲלֹתְךָ. רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן עַד יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת בִּתְרֵי עָשָׂר. שְׁלַח לְךָ. וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עַד וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי וְגוֹ' בִּיהוֹשֻׁעַ. וַיִּקַּח קֹרַח. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם עַד כִּי לֹא יִטּשׁ יְיָ' אֶת עַמּוֹ בִּשְׁמוּאֵל. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי עַד מִיָּמִים יָמִימָה בְּשׁוֹפְטִים. וַיַּרְא בָּלָק. וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב עַד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ בִּתְרֵי עָשָׂר. פִּינְחָס. וְיַד יְיָ' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ עַד וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ בִּמְלָכִים. רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת. וַיִּתֵּן משֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן עַד מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ בִּיהוֹשֻׁעַ. אֵלֶּה מַסְעֵי. אֵלּוּ הַנְּחָלֹת עַד וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם בִּיהוֹשֻׁעַ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים. אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ' אֶל יִשְׂרָאֵל עַד וִהְיִיתֶם לִי לְעָם בְּיִרְמְיָה. וָאֶתְחַנַּן. וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְיָ' אַחֲרֵי תֵּת אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה עַד שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ בְּיִרְמְיָה. וְהָיָה עֵקֶב. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלםִ עַד וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ בְּיִרְמְיָה. רְאֵה אָנֹכִי. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ' וַהֲקִמֹתִי עַד אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים בְּיִרְמְיָה. שֹׁפְטִים. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל עַד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ בִּשְׁמוּאֵל. כִּי תֵצֵא. וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם עַד וַיְיָ' יִהְיֶה עִמָּךְ בִּשְׁמוּאֵל. וְהָיָה כִּי תָבוֹא. אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ עַד וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא בִּיהוֹשֻׁעַ. אַתֶּם נִצָּבִים. וְיֶאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַד כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נְטַעְתֶּם בִּיהוֹשֻׁעַ. הַאֲזִינוּ. וְלָקַחְתִּי אֲנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז עַד וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ בִּיחֶזְקֵאל. וְזֹאת הַבְּרָכָה. וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד יְיָ' וּמְדַלֵּג עַד וַיְהִי יְיָ' אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּיהוֹשֻׁעַ. כָּל שַׁבָּת שֶׁקּוֹרִין בָּהּ שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת מַפְטִירִין בָּהּ מֵעִנְיַן פָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה וְזוֹ הַמִּנְהָג בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת. וְכֵן נָהֲגוּ רֹב הָעָם לִהְיוֹת מַפְטִירִין בְּנֶחָמוֹת יְשַׁעְיָהוּ מֵאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי. בַּשְּׁנִיָּה וַתֹּאמֶר צִיּוֹן. בַּשְּׁלִישִׁית עֲנִיָּה סֹעֲרָה. בָּרְבִיעִית אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם. בַּחֲמִישִׁית קוּמִי אוֹרִי. בַּשִּׁשִּׁית רָנִּי עֲקָרָה. בַּשְּׁבִיעִית שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְיָ':




בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעָן - נִגְמַר סֵפֶר שֵׁנִי סֵפֶר אַהֲבָה בְּסִיעַתָּא דִּשְׁמַיּא.

הִלְכוֹתָיו שֵׁשׁ. וּמִנְיַן פְּרָקָיו שִׁשָׁה וְאַרְבָּעים. וְאֵלוּ הֵן:

הִלְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע ד' פְּרָקִים: הִלְכוֹת צִיצִית ג' פְּרָקִים: הִלְכוֹת תְּפִלָּה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים ט''ו פְּרָקִים: הִלְכוֹת בְּרָכוֹת י''א פְּרָקִים: הִלְכוֹת תְּפִלִּין מְזוּזָה וְסֵפֶר תּוֹרָה י' פְּרָקִים: הִלְכוֹת מִילָה ג' פְּרָקִים: