בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

משנה תורה - ספר עבודה (מ)
והוא ספר שמיני - שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך
רבינו משה בן מיימון זצ''ל

 הלכות בית הבחירה    הלכות כלי המקדש והעובדים בו    הלכות ביאת המקדש    הלכות איסורי מזבח    הלכות מעשה הקרבנות    הלכות תמידין ומוספין    הלכות פסולי המוקדשין    הלכות עבודת יום הכיפורים    הלכות מעילה  


    הלכות בית הבחירה
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני

    הלכות כלי המקדש והעובדים בו
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי

    הלכות ביאת המקדש
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי

    הלכות איסורי מזבח
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי

    הלכות מעשה הקרבנות
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי   פרק אחד עשר   פרק שנים עשר   פרק שלשה עשר   פרק ארבעה עשר   פרק חמשה עשר   פרק ששה עשר   פרק שבעה עשר   פרק שמונה עשר   פרק תשעה עשר

    הלכות תמידין ומוספין
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי

    הלכות פסולי המוקדשין
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני   פרק תשיעי   פרק עשירי   פרק אחד עשר   פרק שנים עשר   פרק שלשה עשר   פרק ארבעה עשר   פרק חמשה עשר   פרק ששה עשר   פרק שבעה עשר   פרק שמונה עשר   פרק תשעה עשר

    הלכות עבודת יום הכיפורים
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי

    הלכות מעילה
  פרק ראשון   פרק שני   פרק שלישי   פרק רביעי   פרק חמישי   פרק ששי   פרק שביעי   פרק שמיני





הלכות בית הבחירה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שֵׁשׁ מִצְוֹת. שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְשָׁלֹשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. ב) שֶׁלֹּא לִבְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ גָּזִית. ג) שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת עָלָיו בְּמַעֲלוֹת. ד) לְיִרְאָה מִן הַמִּקְדָּשׁ. ה) לְשָׁמְרוֹ סָבִיב. ו) שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּית שְׁמִירָתוֹ:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות בית הבחירה - פרק ראשון

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה-ח) 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ'. וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ט) 'כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה' וְגוֹ':

 כסף משנה  מצות עשה לעשות בית לה' וכו' שנאמר ועשו לי מקדש. ז''ל רבינו בספר המצות שלו מצוה עשרים הוא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי ג' מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק הנה התבאר שבנין בית המקדש מצוה בפני עצמה והא דספרי איתא נמי בפרק כ''ג (סנהדרין דף כ':) וסמ''ג כתב וז''ל תניא ג' מצות נצטוו ישראל וכו' ואחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב לבנות בית הבחירה שנאמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואח''כ והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וכו' זמן מצוה זו של בנין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה עכ''ל. ונראה שלא רצה לומר שהמצוה היא ועשו לי מקדש כמ''ש רבינו משום דההוא קרא במשכן שבמדבר מיירי ורבינו לא נראה לו שהמצוה היא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם וגו' וכסמ''ג משום דהתם לא פקיד לבנות בית הבחירה אלא סיפור בעלמא הוא דקאמר שיביאו קרבנות למקום שיבחר ה' אבל לא מצינו במקרא ציווי שיבנו בית הבחירה ואע''פ שבפרק כ''ג הביאו מקרא דוהיה המקום אשר יבחר ה' לא לענין שיהא ציווי בנין בית הבחירה ממקרא זה אלא לומר שהכרתת זרעו של עמלק קודמת לבנין בית הבחירה מדכתיב והיה בהניח לכם מכל אויביכם וכו' והיה המקום אשר יבחר ה' ולפיכך לא רצה להביא ראיה מפסוק זה והביא ראיה מועשו לי מקדש ואע''ג דההיא פרשה במשכן שבמדבר מיירי משמע דהאי קרא כלל הוא לכל מקום בין למשכן שבמדבר בין לשילה ונוב וגבעון בין לבית עולמים ודיקא נמי דקאמר ועשו לי מקדש ולא קאמר ועשו לי משכן. וכן הוא בגמרא סנהדרין ט''ז שבועות י''ד וכן תעשו לדורות וכו':

ב
 
כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הֶעֱמִידוּ הַמִּשְׁכָּן בַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ. וּמִשָּׁם בָּאוּ לְשִׁילֹה וּבָנוּ שָׁם בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים וּפָרְשׂוּ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן עָלָיו וְלֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה. וְשס''ט שָׁנָה עָמַד מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְשֶׁמֵּת עֵלִי חָרַב וּבָאוּ לְנֹב וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּכְשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל חָרַב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּמִגִּבְעוֹן בָּאוּ לְבֵית הָעוֹלָמִים. וִימֵי נֹב וְגִבְעוֹן שֶׁבַע וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:

 כסף משנה  כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה וכו' עד כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהם קרבן וכו'. הכל מבואר בסוף זבחים במשנה (קי"ב:) ובגמרא (ד' קי"ו):

ג
 
כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּן לִבְנוֹת בָּהֶן בַּיִת לַה' וּלְהַקְרִיב בָּהֶן קָרְבָּן. וְאֵין שָׁם בַּיִת לְדוֹרֵי הַדּוֹרוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם בִּלְבַד וּבְהַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר (דברי הימים א כב-א) 'וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעלָה לְיִשְׂרָאֵל' וְאוֹמֵר (תהילים קלב-יד) 'זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד':

ד
 
בִּנְיָן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה כְּבָר מְפֹרָשׁ בִּמְלָכִים. וְכֵן בִּנְיָן הֶעָתִיד לְהִבָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּתוּב בִּיחֶזְקֵאל אֵינוֹ מְפֹרָשׁ וּמְבֹאָר. וְאַנְשֵׁי בַּיִת שֵׁנִי כְּשֶׁבָּנוּ בִּימֵי עֶזְרָא בָּנוּהוּ כְּבִנְיַן שְׁלֹמֹה וּמֵעֵין דְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בִּיחֶזְקֵאל:

 כסף משנה  ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא וכו'. בפרק ב' דמדות (משנה ה') וארבע לשכות היו בארבעה מקצועותיה של מ' מ' אמה ולא היו מקורות וכך הם עתידים להיות שנאמר ויוציאני אל החצר החיצונה וכו' ובפרק שלישי גבי מזבח קאמר רבי יוסי כשעלו בני הגולה הוסיפו עליו וכו' שנאמר והאריאל י''ב ארך וכו' ובפרק ד' (דף ע':) ושני פשפשין היו לשער הגדול וכו' שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל ויאמר אלי ה' השער הזה יהיה סגור:

ה
 
וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עִקָּר בְּבִנְיַן הַבַּיִת. עוֹשִׂין בּוֹ קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְיִהְיֶה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ מָקוֹם אֶחָד וְהוּא הַנִּקְרָא אוּלָם. וּשְלָשְתָּן נִקְרָאִין הֵיכָל. וְעוֹשִין מְחִצָּה אַחֶרֶת סָבִיב לַהֵיכָל רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ כְּעֵין קַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר. וְכָל הַמֻּקָּף בִּמְחִיצָה זוֹ שֶׁהוּא כְּעֵין חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד הוּא הַנִּקְרָא עֲזָרָה וְהַכּל נִקְרָא מִקְדָּשׁ:

 כסף משנה  ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית וכו' עד הוא הנקרא עזרה. בפרק ב' דמדות ופרק ד' ופרק ה': ומ''ש והכל נקרא מקדש. פשוט הוא:

ו
 
וְעוֹשִׂין בַּמִּקְדָּשׁ כֵּלִים. מִזְבֵּחַ לָעוֹלָה וְלִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֶבֶשׁ שֶׁעוֹלִים בּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. וּמְקוֹמוֹ לִפְנֵי הָאוּלָם מָשׁוּךְ לְדָרוֹם. וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַכֹּהֲנִים יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם לָעֲבוֹדָה. וּמְקוֹמוֹ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מָשׁוּךְ לְדָרוֹם שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ. וּמִזְבֵּחַ לַקְּטֹרֶת וּמְנוֹרָה וְשֻׁלְחָן וּשְׁלָשְׁתָּן בְּתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:

 כסף משנה  ועושים במקדש כלים וכו' עד משוך לדרום. בפרק ג' דמדות (משנה ו'): ומזבח לקטרת ומנורה ושלחן. מפורש בתורה. ומה שכתב ושלשתם בתוך הקדש וכו' עד ושלחן מימין. מבואר בפרשת תרומה ובפרשת פקודי: ומ''ש ומזבח הקטרת משוך מבין שניהם לחוץ. בפרק ג' דיומא (דף ל"ג:):

ז
 
הַמְּנוֹרָה בַּדָּרוֹם מִשְּׂמֹאל הַנִּכְנָס וְשֻׁלְחָן מִיָּמִין שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים. וּשְׁנֵיהֶם בְּצַד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מִבַּחוּץ וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מָשׁוּךְ מִבֵּין שְׁנֵיהֶם לַחוּץ. וְעוֹשִׂין בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה גְּבוּלִין עַד כָּאן לְיִשְׂרָאֵל עַד כָּאן לַכֹּהֲנִים. וּבוֹנִים בָּהּ בָּתִּים לִשְׁאָר צָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ כָּל בַּיִת מֵהֶם נִקְרָא לִשְׁכָּה:

 כסף משנה  ועושים בתוך העזרה גבולין וכו'. בפ''ב דמדות (מ"ו) ראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים: ובונים בה בתים וכו'. במסכת מדות (שם):

ח
 
כְּשֶׁבּוֹנִין הַהֵיכָל וְהָעֲזָרָה בּוֹנִין בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת. וְאִם לֹא מָצְאוּ אֲבָנִים בּוֹנִין בִּלְבֵנִים. וְאֵין מְפַצְּלִין אֶת אַבְנֵי הַבִּנְיָן בְּהַר הַבַּיִת אֶלָּא מְפַצְּלִין אוֹתָן וּמְסַתְּתִין אוֹתָן מִבַּחוּץ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַבִּנְיָן. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה-לא) 'אֲבָנִים גְּדלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית'. וְאוֹמֵר (מלכים א ו-ז) 'וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ':

 כסף משנה  כשבונים ההיכל והעזרה וכו'. במלכים כתוב אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ובמכילתא פרשת מזבח אדמה ואם מזבח אבנים רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה וילפינן מיניה לבנין הבית: ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית וכו' ואח''כ מכניסין אותם לבנין. גם זה במכילתא פרשת מזבח אדמה אבל בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ"ח:) תנו רבנן שמיר שבו בנה שלמה את בהמ''ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי רבי יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה א''כ מה תלמוד לומר לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס מפנים אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו ופירש''י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל וכיון דרבי אמר נראין דברי רבי יהודה באבני המקדש יש לתמוה על רבינו למה הניח דברי רבי יהודה ופסק כרבי נחמיה ואפשר דמשום דסתם מכילתא כרבי נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש''ה פסק כוותיה והכרעת רבי אינה הכרעה מפני שהיא הכרעת דעת שלישית דלאו הכרעה היא כדאיתא בסוף פירקא קמא דפסחים ועוד דגמרא בפירקא קמא דתמיד שאכתוב בפרק זה כרבי נחמיה אתי:

ט
 
* וְאֵין בּוֹנִין בּוֹ עֵץ בּוֹלֵט כְּלָל אֶלָּא אוֹ בַּאֲבָנִים אוֹ בִּלְבֵנִים וְסִיד. וְאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרוֹת שֶׁל עֵץ בְּכָל הָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁל אֲבָנִים אוֹ לְבֵנִים:

 ההראב"ד   ואין בונין עץ בולט כלל כו'. א''א והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא אלא לא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער ניקנור ולפנים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר:

 כסף משנה  ואין בונין בו עץ בולט כלל וכו'. נלמד ממ''ש לקמן בסמוך: ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה וכו'. בספ''ק דתמיד (דף כ"ח:): כתב הראב''ד ואין בונין בו עץ כלל א''א והלא לשכת כ''ג של עץ וכו'. מה שכתב והלא לשכת כ''ג של עץ היתה הכי איתא בסוף מדות (פרק ה') שלשכת כ''ג היתה נקראת לשכת העץ. ומ''ש עוד ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא וכו'. בפרק שני דמדות (משנה ה'). ומ''ש אבל בעזרת הנשים ובהר הבית מותר כלומר וההיא דשמחת בית השואבה בעזרת הנשים היתה ובספ''ג מהלכות ע''ז תירץ דשאני ההיא דלשעתה היתה וכתב שם עוד ובימה של עץ שהיו עושים למלך בשעת הקהל לשעתה היתה: ותמיהא לי הא דתנן בפרק ג' דמדות וכלונסות של x ארז היו קבועים מכתלו של היכל לכתלו של אולם כדי שלא יבעט ושמא יש לומר שלא קבועים ממש קאמר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין ועל פי זה יש לתרץ ללשכת כ''ג שלא היתה קבועה בבנין אלא בלא בנין ועי''ל שלשכת כ''ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים אי זה פעם וטעמא דמסתבר הוא דאם לא כן למה נשתנת לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין. ועי''ל דהראב''ד ניחא ליה לשכת כהן גדול שתהא של עץ מפני שסובר שלשכה זו היתה בנויה במקום דריסת רגלי ישראל ולא אסרו אלא משער נקנור ולפנים שהוא אצל המזבח ומקשה לרבינו שסתם דבריו ומשמע מדבריו שבכל הבית אין בונין עץ אפילו בעזרת הנשים ולדעת רבינו יש לתרץ דכל העזרה דקאמר היינו משער נקנור ולפנים כדברי הראב''ד:

י
 
וּמְרַצְּפִין אֶת כָּל הָעֲזָרָה בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת. וְאִם נֶעֶקְרָה אֶבֶן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ. הוֹאִיל וְנִתְקַלְקְלָה פְּסוּלָה וְאָסוּר לַכֹּהֵן הָעוֹבֵד לַעֲמֹד עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה * עַד שֶׁתִּקָּבַע בָּאָרֶץ:

 ההראב"ד   עד שתקבע בארץ. א''א עוד אמרו שאם נעקרה האבן ועמד הכהן ועבד במקומה (בגומא) אין דרך שירות בכך:

 כסף משנה  ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות. הכי משמע בכמה דוכתי: ואם נעקרה אבן וכו'. פרק שני דזבחים (דף כ"ד). וכתב הראב''ד עוד אמרו שם וכו'. ויתבאר פרק ה' מהלכות ביאת המקדש:

יא
 
וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ כְּפִי כֹּחַ הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט-ט) 'וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ'. וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמְיַפִּין כְּפִי כֹּחָן אִם יְכוֹלִין לָטוּחַ אוֹתוֹ בְּזָהָב וּלְהַגְדִּיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה מִצְוָה:

 כסף משנה  ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין וכו'. פשוט הוא. ומ''ש אם יכולים לטוח אותו בזהב וכו'. שכן שלמה טח אותו בזהב:

יב
 
אֵין בּוֹנִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט-טו) 'וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן' בַּיּוֹם מְקִימִין לֹא בַּלַּיְלָה. וְעוֹסְקִין בַּבִּנְיָן מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהַכּל חַיָּבִין לִבְנוֹת וּלְסָעֵד בְּעַצְמָן וּבְמָמוֹנָם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים כְּמִקְדַּשׁ הַמִּדְבָּר. וְאֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן לַבִּנְיָן. וְאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב:

 כסף משנה  אין בונין את המקדש בלילה וכו'. בפרק ב' דשבועות (דף ט"ו:): ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. הכי כתיב בעזרא. ומ''ש והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר. דכתיב ויבאו האנשים על הנשים וכתיב ויעשו כל חכמי לב וכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו: ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין. מימרא פרק כל כתבי (דף קי"ט:): ואין בנין בהמ''ק דוחה יום טוב. בפ''ב דשבועות (דף ט"ו:):

יג
 
הַמִּזְבֵּחַ אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּנְיַן אֲבָנִים (גָּזִית) וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כ-כא) 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי' שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר בָּאֲדָמָה שֶׁלֹּא יִבְנוּהוּ לֹא עַל גַּבֵּי כֵּפִין וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִלּוֹת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כב) 'וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה:

 כסף משנה  המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'. במכילתא רבי ישמעאל אומר מזבח אדמה תעשה לי שלא תבנהו לא ע''ג כיפין ולא על גבי עמודים והתם קאמר דקרא דואם מזבח אבנים חובה ואע''ג דתנאי פליגי עליה התם פסק רבינו כוותיה משום דבר''פ קדשי הקדשים זבחים (דף נ"ח) סתם גמרא כוותיה:

יד
 
כָּל אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר בָּהּ הַצִּפֹּרֶן כְּסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה לַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז-ו) 'אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה''. וּמֵהֵיכָן הָיוּ מְבִיאִין אַבְנֵי מִזְבֵּחַ מִן בְּתוּלַת הַקַּרְקַע חוֹפְרִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְמָקוֹם הַנִּכָּר שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם עֲבוֹדָה וּבִנְיָן וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָאֲבָנִים. אוֹ מִן הַיָּם הַגָּדוֹל. וּבוֹנִין מֵהֶן. וְכֵן אַבְנֵי הַהֵיכָל וְהָעֲזָרוֹת שְׁלֵמוֹת הָיוּ:

 כסף משנה  כל אבן שנפגמה וכו'. בפ''ק דחולין (דף י"ח) וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רבי שמעון בן יוחאי אומר טפח ראב''י אומר כזית ל''ק הא בסידא הא באבנא ופירש''י באבנא כל דהו כדכתיב אבנים שלימות. וכתבו התוס' וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ואם תאמר והיאך בנו המזבח דאנה ימצאו אבנים בלא פגימה ואם יחליקו בברזל איכא איסורא דלא תניף עליהן ברזל וליכא למימר נמי ע''י שמיר דע''כ ע''י שמיר נמי לא יהיו חלוקות שלא תחגור בהן הצפורן מדאמרינן בפ''ד דע''ז גבי אבני המזבח ששקצום מלכי יון וגנזום בית חשמונאי היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו פי' לעשות בלא פגימה לא תניף עליהם אמר רחמנא x והשתא לעבדינהו ע''י שמיר אלא ודאי שמיר אין עושה אותן חלקות שלא תחגור בהם הצפורן וי''ל דבפרק איזהו מקומן משמע שבנו אותו באבנים קטנות חלקות שלא היה בהם שום פגימה כגון חלוקי אבנים של נחל. ומה שכתב רבינו הרי זו פסולה לכבש ולמזבח. בפ''ג דמדות (משנה ד') משמע שדין אבני הכבש שוים לדין אבני המזבח: ומה שכתב ומהיכן היו מביאים אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין. שם אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מבתולה ומביאים משם אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל. ומ''ש או מן הים הגדול. בפרק אי זהו מקומן (דף נ"ד) אמרינן גבי בנין המזבח מביא חלוקי אבנים מפולמות: וכן אבני ההיכל והעזרות שלימות היו. נראה שלא כתב כן אלא לענין שלא יהיה בהם פגם כדכתיב אבן שלמה מסע נבנה אבל היו מסתתין ומשוין אותן בכלי ברזל מבחוץ ומכניסין אותן כמו שכתב לעיל מפצלין ומסתתין אותן מבחוץ משא''כ באבני מזבח שאסור להניף עליהן ברזל הכי אמרינן בפ''ק דתמיד (דף כ"ו:) אהא דתנן שבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן מקשה רובדין מאי ניהו גזרתא דאצטבתא וכו' ומי מפלגי אבנים והכתיב והבית בהבנותו אבן שלימה וגו' ושני אביי דמתקני ומייתו מעיקרא ופירש המפרש קודם שיביאו האבנים בעזרה היו מתקנות על ידי ברזל וכו' וחוץ לעזרה מותר לחתכן ולהשוותן בברזל אבל משבאו לעזרה אסור להניף עליהן ברזל והכי מוכח במכילתא דאמרינן התם לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובבית קדשי הקדשים הא מה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל וכו' בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע כי חרבך הנפת עליה ותחללה רשב''א אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם וכו' עכ''ל. משמע דלא נאסר הנפת ברזל אלא על המזבח בלבד משום דנברא להאריך ימיו של אדם אבל אבנים של בנין בית המקדש אין הנפת ברזל עליהן פוסלן ובלבד שלא יתקן בפנים וכן מוכח מתוך דברי רבינו דעד השתא לא איירי אלא לענין שלא יהא בהם פגם ועדיין לא הזכיר פיסול הנפת ברזל ולקמן בסמוך שהזכירו לא הזכירו אלא לענין אבני המזבח בלבד:

טו
 
אַבְנֵי הֵיכָל וַעֲזָרוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ פְּסוּלִין וְאֵין לָהֶן פִּדְיוֹן אֶלָּא נִגְנָזִים. כָּל אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ הַבַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה פְּסוּלָה לְבִנְיַן הַמִּזְבֵּחַ וּבִנְיַן הַכֶּבֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כב) 'כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ'. וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כב) 'לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית'. וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן פָּגוּם עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה:

 כסף משנה  אבני היכל ועזרות וכו'. תוספתא סוף פרק שני דמגילה: כל אבן שנגע בה הברזל וכו'. בפרק שלישי דמדות (משנה ד'): ומ''ש והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית והבונה אבן פגום עובר בעשה. (דכתיב אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך) פשוט הוא. ומה שכתב שדין הכבש שוה בזה למזבח הוא מדתנן בפ''ג דמדות אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וכו' ומביאים אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל:

טז
 
אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה אוֹ שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל אַחַר שֶׁנִּבְנֵית בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ אוֹתָהּ הָאֶבֶן פְּסוּלָה וְהַשְּׁאָר כְּשֵׁרוֹת. * וּמְלַבְּנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה בַּפֶּסַח וּבֶחָג. וּכְשֶׁמְּלַבְּנִין אוֹתָן מְלַבְּנִין בְּמַפָּה. אֲבָל לֹא בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמָּא יִגַּע בָּאֶבֶן וְיִפְסל:

 ההראב"ד   ומלבנין את המזבח וכו'. א''א וכשסדין אותו לא היו סדין אותו אלא בכפיס של עץ וכן מכל העזרות ומכל הלשכות שהן קדש:

 כסף משנה  אבן שנפגמה וכו'. בפ''ג דמדות נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות ומשמע לרבינו דה''ה לנגע בה ברזל: ומלבנין את המזבח פעמים בשנה וכו'. שם. כתב הראב''ד וכן מכל העזרות והלשכות שהן קדש עכ''ל. ויש להקשות שכבר כתבתי בסמוך שאבני ההיכל והעזרות אע''פ שצריך שלא יהיה בהם פגם מותר להניף עליהם ברזל שהרי לא אסר הכתוב הנפת הברזל אלא על אבני המזבח ואע''פ שאין מתקנים אותם בפנים בכלי ברזל כדכתיב ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ה''מ לעשות מלאכה בהם בכלי ברזל בענין שישמע קול הברזל אבל ליגע בהם ברזל אפי' בפנים אין בכך כלום:

יז
 
אֵין עוֹשִׂין מַדְרֵגוֹת לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כג) 'לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי'. אֶלָּא בּוֹנִין כְּמוֹ תֵּל בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מִתְמַעֵט וְיוֹרֵד מֵרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ עַד הָאָרֶץ וְהוּא הַנִּקְרָא כֶּבֶשׁ. וְהָעוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה. וְכֵן הַנּוֹתֵץ אֶבֶן אַחַת מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִכָּל הַהֵיכָל אוֹ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ג) 'וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם' וְגוֹ' (דברים יב-ד) 'לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם':

 כסף משנה  אין עושין מדרגות למזבח. פשוט הוא. ומה שכתב אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח וכו' והוא הנקרא כבש. בפרק ג' דמדות תנן כבש היה לדרומו של מזבח ובפרק קדשי קדשים (דף ס"ב:) מייתי לה מקראי. ומה שכתב והעולה במעלות על המזבח לוקה. פשוט הוא: וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח וכו' לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם כו'. בסיפרי מניין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם ואין לתמוה על רבינו שכתב או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח דמשמע דוקא הני אבל עזרות לא שסמך על מ''ש בפרק ו' מיסודי התורה שהוא עיקר דין זה. ולשון וכן שכתב רבינו אינו מדוקדק. ומה שכתב דרך השחתה כלומר שאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי:

יח
 
הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ וְהַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְכָל כְּלֵי שָׁרֵת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין:

 כסף משנה  המנורה וכליה וכו' אין עושין אותם אלא מן המתכת בלבד ואם עשאום של עץ וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"ח:) תני רב פפא וכו' מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עשאה של כסף כשרה של בעץ של אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר של עץ ושל עצם ושל זכוכית דברי הכל פסולה ופסק רבינו כרבי יוסי בר יהודה משום דאיתא התם ברייתא סתם דקתני משאר מיני מתכות כשרה ואף על גב דמייתי התם ברייתא אחריתי דקתני כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר פסק רבינו לפסול משום דמשמע התם דרבים פליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה בהא. ומה שכתב היו הקהל עניים עושים אותם אפילו של בדיל ואם העשירו עושים אותם של זהב בפרק הקומץ רבה שם ובפרק כל הצלמים (דף מ"ג) [וכן עוד בראש השנה (כ"ד)]:

יט
 
הָיוּ הַקָּהָל עֲנִיִּים עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ שֶׁל בְּדִיל וְאִם הֶעֱשִׁירוּ עוֹשִׂין אוֹתָן זָהָב אֲפִלּוּ הַמִּזְרָקוֹת וְהַשִּׁפּוּדִין וְהַמַּגְּרֵפוֹת שֶׁל מִזְבַּח הָעוֹלָה וְהַמִּדּוֹת אִם יֵשׁ כֹּחַ בַּצִּבּוּר עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל זָהָב אֲפִלּוּ שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה מְחַפִּין אוֹתָן זָהָב אִם מָצְאָה יָדָם:

 כסף משנה  אפילו המזרקות והשפודין וכו' אם יש כח בצבור עושים אותם של זהב. בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל"ז) מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של י''ה של זהב ומ''ש אפילו שערי העזרה מחפין אותם זהב אם מצאה ידם. בפ''ב דמדות (משנה ג') כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי נקנור מפני שנעשה בהם נס:

כ
 
אֵין עוֹשִׂין כָּל הַכֵּלִים מִתְּחִלָּתָן אֶלָּא לְשֵׁם הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן לְהֶדְיוֹט אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לְגָבוֹהַּ. וּכְלִי גָּבוֹהַּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וּמִשֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ אֲסוּרִין לְהֶדְיוֹט. אֲבָנִים וְקוֹרוֹת שֶׁחֲצָבָן מִתְּחִלָּה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָן לְהַר הַבַּיִת:

 כסף משנה  אין עושין כל הכלים מתחלתן וכו'. בתוס' פרק שני דמגילה: ומה שכתב וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט וכו'. שם xגבי העושה תיבה ומטפחות לספר: אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבה''כ וכו'. שם אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין אותם בהר הבית ומשמע לרבינו דלהדיוט היינו בית הכנסת ולגבי הר הבית הדיוט קרי ליה ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר ואפשר דבדוכתא אחרינא איתיה בהדיא:



הלכות בית הבחירה - פרק שני

א
 
הַמִּזְבֵחַ מְקוֹמוֹ מְכֻוָּן בְּיוֹתֵר. וְאֵין מְשַׁנִּין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ לְעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כב-א) 'זֶה מִזְבַּח לְעוֹלָה לְיִשְׂרָאֵל'. וּבַמִּקְדָּשׁ נֶעֱקַד יִצְחָק אָבִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כב-ב) 'וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה'. וְנֶאֱמַר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים ב ג-א) 'וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלַיִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי':

 כסף משנה  המזבח מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם. בפרק קדשי קדשים (דף ס"ב) ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על מקום המזבח וכו':

ב
 
וּמָסֹרֶת בְּיַד הַכּל שֶׁהַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה הַמִּזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ אַבְרָהָם הַמִּזְבֵּחַ וְעָקַד עָלָיו יִצְחָק. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבָּנָה בּוֹ נֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה. וְהוּא הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהִקְרִיב עָלָיו קַיִן וְהֶבֶל. וּבוֹ הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קָרְבָּן כְּשֶׁנִּבְרָא וּמִשָּׁם נִבְרָא. אָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם מִמְּקוֹם כַּפָּרָתוֹ נִבְרָא:

 כסף משנה  ומסורת ביד הכל וכו' עד כשנברא. בפרקי רבי אליעזר ובמדרשות: ומ''ש ומשם נברא בב''ר בפסוק וייצר ובירושלמי דנזיר פרק כה''ג:

ג
 
מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ מְכֻוָּנוֹת הַרְבֵּה וְצוּרָתוֹ יְדוּעָה אִישׁ מֵאִישׁ. וּמִזְבֵּחַ שֶׁבָּנוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה כְּעֵין מִזְבֵּחַ שֶׁעָתִיד לְהִבָּנוֹת עָשׂוּהוּ וְאֵין לְהוֹסִיף עַל מִדָּתוֹ וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה:

 כסף משנה  מדות המזבח מכוונות הרבה וכו' ואין להוסיף על מדתו וכו'. בריש פרק קדשי קדשים (דף נ"ח:):

ד
 
וּשְׁלֹשָׁה נְבִיאִים עָלוּ עִמָּהֶם מִן הַגּוֹלָה. אֶחָד הֵעִיד לָהֶן עַל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ. וְאֶחָד הֵעִיד לָהֶן עַל מִדּוֹתָיו. וְאֶחָד הֵעִיד לָהֶן שֶׁמַּקְרִיבִין עַל הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת:

 כסף משנה  ומ''ש ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה וכו'. בפרק קדשי קדשים (דף ס"ב):

ה
 
מִזְבֵּחַ שֶׁעָשָׂה משֶׁה וְשֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה וְשֶׁעָשׂוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְשֶׁעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת כֻּלָּן עֶשֶׂר אַמּוֹת גֹּבַהּ כָּל אֶחָד מֵהֶן. וְזֶה הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כז-א) 'וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ' מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה בִּלְבַד. וּמִזְבֵּחַ שֶׁעָשׂוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה וְכֵן הֶעָתִיד לְהִבָּנוֹת מִדַּת אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ ל''ב אַמּוֹת עַל ל''ב אַמּוֹת:

 כסף משנה  מזבח שעשה משה וכו'. בפרק קדשי קדשים (דף נ"ט:) תניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן גובהו פי שנים בארכו אף כאן גבהו פי שנים בארכו וכו' א''ל רבי יוסי והלא כבר נאמר ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות וכו' ומה ת''ל וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ופירש''י משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרנות אמה הרי עשר וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד דסתם גמרא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ"ו) כרבי יוסי ופירש''י וג' אמות קומתו במזבח הנחשת כתיב ונאמר להלן רבוע במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו אף כאן גבהו פי שנים כארכו הרי י' אמות וכו' משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרן אמה ועיין במה שאכתוב לקמן בפרק זה: ומזבח שעשו בני הגולה וכו'. משנה בפ''ג דמדות (משנה א').

ו
 
עֶשֶׂר אַמּוֹת שֶׁל גֹּבַהּ הַמִּזְבֵּחַ מֵהֶן בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים וּמֵהֶן בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים. וּשְׁאָר כָּל אַמּוֹת הַבִּנְיָן בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְגֹבַהּ כָּל הַמִּזְבֵּחַ נ''ח טְפָחִים:

 כסף משנה  עשר אמות של גובה המזבח וכו'. בפי''ז דכלים (משנה י') תנן רבי יהודה אומר אמה של בנין בת ששה טפחים ושל כלים ה' ומייתי לה בפ' שתי הלחם במנחות (דף צ"ז) ומייתי עלה קרא דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וכו' חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב וגבולה אל שפתה סביב וכו' אלו הקרנות ופירש''י מדות המזבח מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח באמות בינוניות יהא מאמותיו אמה וטפח דאמותיו והן בשל חמשה דהוה ליה של ששה אמה וטפח באלו. וחיק האמה כלומר באלו אמות אני אומר שיהו בנות חמשה וחיק האמה דהיינו יסוד. אלו הקרנות זרת אמה האחד דמאמצעית האבן מודד והויא זרת לכל רוח דהיינו אמה כל זרת חצי אמה ומסיק התם חיק האמה בגובהה אמה רוחב כניסה ופירש''י חיק האמה בגובהה אותה אמה שמן הרצפה ועד היסוד באמה בת ה'. ואמה רוחב כניסה דסובב באמה בת ה' אבל כניסה דיסוד באמה בינונית. וגבולה על שפתה סביב דגבהו דקרן באמה בת ה' עכ''ל. אבל רבינו מפרש דכי אמרינן ואמה רוחב כניסה אשתי כניסות קאי בין דיסוד בין דסובב דתרווייהו באמה בת ה' טפחים ולפ''ז כי קתני חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב ואסיקנא חיק האמה בגובהה לאו לאפוקי כניסה היא דכניסה נמי הוי באמה בת ה' אלא לאשמועינן דגובהה באמה בת ה' הוא דאתא וכי קאמר במסקנא ואמה רוחב כניסה היינו בין כניסה דיסוד בין כניסה דסובב: ומ''ש וגובה כל המזבח נ''ח טפחים. הכי אמרינן התם בגמרא על פי מה שנתבאר שגובה המזבח עשר אמות וכל אמה בת שש טפחים זולת אמות היסוד ואמות הקרנות שהם בנות חמש טפחים:

ז
 
וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתוֹ וְצוּרָתוֹ. עָלָה חֲמִשָּׁה טְפָחִים וְכָנַס חֲמִשָּׁה טְפָחִים זֶהוּ יְסוֹד. נִמְצָא רֹחַב שְׁלֹשִׁים אַמָּה וּשְׁנֵי טְפָחִים עַל רֹחַב שְׁלֹשִׁים אַמָּה וּשְׁנֵי טְפָחִים. עָלָה שְׁלֹשִׁים טְפָחִים וְכָנַס חֲמִשָּׁה טְפָחִים זֶהוּ סוֹבֵב [עָלָה י''ח טְפָחִים זֶהוּ מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה] נִמְצָא רָחְבּוֹ שְׁמוֹנֶה וְעֶשְׂרִים אַמָּה וְאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל שְׁמוֹנֶה וְעֶשְׂרִים אַמָּה וְאַרְבָּעָה טְפָחִים [עָלָה י''ח טְפָחִים וְכוֹנֵס לְקֶרֶן זָוִית שֶׁל הַי''ח בִּנְיָן חָלוּל מְרֻבָּע לְכָל אַרְבַּע קְרָנוֹת] וּמְקוֹם הַקְּרָנוֹת אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה סָבִיב. וְכֵן מְקוֹם רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אַמָּה סָבִיב. נִמְצָא מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה * רָחְבּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת וְאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת וְאַרְבָּעָה טְפָחִים:

 ההראב"ד   רחבו עשרים וארבע אמות וכו'. א''א אולי אינו כן כי הארבעה טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח:

 כסף משנה  ומ''ש וכך היתה מדתו וצורתו עלה ה' טפחים וכנס ה' טפחים זה יסוד וכו'. בפ''ג דמדות (משנה א') תנן המזבח היה ל''ב על ל''ב עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' עלה ה' וכנס אמה זה הסובב נמצא כ''ח על כ''ח מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא כ''ו על כ''ו מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה נמצא כ''ד על כ''ד מקום המערכה ואמרינן עלה בפ' שתי הלחם (דף צ"ז:) עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' שלשים ושני טפחים הויין כלומר כיון דכניסה דיסוד לא הוי אלא באמה בת ה' פשו טפח מכאן וטפח מכאן ותו עלה ה' וכנס אמה זהו סובב נמצא כ''ח על כ''ח כ''ח וד' טפחים הוי אלא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה ואע''ג דהא דאמרינן כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס''ד דחיק האמה כנסה ובתר הכי אסיקנא דחיק האמה כגבהה כבר נתבאר שרבינו סובר דלמסקנא נמי כנסה דיסוד באמה בת ה' טפחים וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה פ''ג דמדות מה שאמר נמצא ל' על ל' הוא ל' ושני טפחים על ל' ושני טפחים לפי שלא כנס אלא ה' טפחים כמו שביארנו וכן אמר נמצא כ''ח על כ''ח היינו כ''ח וד' טפחים אלא שהוא לא מנה הטפחים שהוא פחות מאמה כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וזה המאמר קיים עכ''ל. כלומר אע''ג דהא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס''ד הוא מאמר קיים דגם למאי דאסיקנא אמרינן הכי. ודע דאפי' לפירוש רש''י אנו צריכין לומר דמתניתין לאו דוקא דהא גם למסקנא כניסה דסובב באמה בת ה' טפחים ואם כן ע''כ כי קתני נמצא כ''ח על כ''ח היינו כ''ח ושני טפחים על כ''ח ושני טפחים אלא דכיון דהוי בציר מאמה לא חשיב ליה ולדעת רבינו דכניסה דיסוד נמי הוי באמה בת ה' טפחים הוה ליה ד' טפחים דלא חשיב להו. ובהשגות רחבו כ''ד אמה וד' טפחים על כ''ד אמה וד' טפחים. א''א אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עכ''ל. ודבר פשוט הוא שטענת אולי אינה טענה וכל שכן למה שכתבתי דלפירש''י נמי כ''ח על כ''ח לאו דוקא. וכתוב בפרוש ה''ר שמעיה על מתניתין דבסמוך עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה הכניסות שנה במשנה אבל עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קא חשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה עכ''ל. כלומר דאמרינן בפרק קדשי קדשים לרבי יוסי דנקטינן כוותיה דמאי דכתיב וג' אמות קומתו היינו משפת סובב ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל והיינו מקום הקרנות ובסמ''ג מצאתי שהיה כתוב כן במשנה עצמה שהוא גורס במשנה עלה ה' אמות וכנס אמה זהו סובב עלה ג' וכנס אמה זהו מקום הקרנות כלומר וגובה כל קרן אמה הרי עשר אמות גובה המזבח וכיון שכן יש להגיה בדברי רבינו אצל מ''ש ונמצא רחבו כ''ח אמה וד' טפחים על כ''ח אמה וד' טפחים עלה י''ח טפחים וכונס לקרן זוית של הי''ח בנין חלול מרובע לכל ד' קרנות וכך מצאתי בספר מוגה:

ח
 
גֹּבַהּ כָּל קֶרֶן וְקֶרֶן חֲמִשָּׁה טְפָחִים. וְרִבּוּעַ כָּל קֶרֶן אַמָּה עַל אַמָּה. וְאַרְבַּע הַקְּרָנוֹת חֲלוּלוֹת הָיוּ מִתּוֹכָן. * וְגֹבַהּ מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה י''ח טְפָחִים. נִמְצָא חֲצִי גֹּבַהּ הַמִּזְבֵּחַ כ''ט טְפָחִים מִסּוֹף הַסּוֹבֵב וּלְמַטָּה:

 ההראב"ד   וגובה מקום המערכה. א''א לא ידעתי מהו גובה המערכה אם אמר על התפוח שבאמצע המזבח והלא הוא שאומר למטה שהתפוח ההוא אינו אלא הדשן המונח שם ועוד התפוח אינו מקום המערכה אבל הנוסחא המדוייקת ורוחב מקום המערכה שמנה עשר טפחים ושני הטפחים הם שפחתו משתי הקרנות ברחבן ואולי יש לומר שאותן שני טפחים היו פגימה שהקרנות היו כנוסים מדופן המזבח שני טפחים ז' טפחים מכאן וז' טפחים מכאן אחר כל זה התבוננתי מדבריו שהוא קורא מן הסובב ולמעלה מקום מערכה וזהו שכתב וגובה מקום מערכה שמנה עשר טפחים שהם שלש אמות ולמעלה במזבח של משה כתב כמו כן בזה הלשון כי בלשון אחרת ידבר אל העם הזה ומשנה לשון חכמינו:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו גובה כל קרן ה' טפחים וריבוע כל קרן אמה על אמה נתבאר בסמוך. ומ''ש וד' הקרנות חלולות היו מתוכן שם (זבחים דף נ"ד:) א''ר כהנא אבנים של קרנות חלולות היו שנאמר ומלאו כמזרק כזויות מזבח הכא נמי אבנים שלמות אמר רחמנא אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש''י קרנות של מזבח חלולות היו נקובים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו. כמזרק כזויות מזבח אלמא בית קיבול יש במזרקים. דמחית מידי מתותיה מקלות וקסמים דקים נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלולים ולא הוצרך לפגום פגימות לנקבים: ומ''ש וגובה מקום המערכה י''ח טפחים. כתב הראב''ד על זה לא ידעתי מהו גובה המערכה וכו'. ובאמת שדבריו בזה תמוהים בעיני שאיך עלה על דעתו לומר דמקום מערכה הוא התפוח. גם מ''ש שהנוסחא המדוייקת רוחב מקום המערכה י''ח טפחים וכו' איני יודע איך אפשר לומר כך שהרי כתב רבינו בסמוך שרוחב המערכה כ''ד אמות וארבע טפחים ונתבאר שהוא משנה וגמרא ואיך יתכן לומר שרוחב מקום המערכה י''ח טפחים כמו שכתב הראב''ד שהיא הנוסחא המדוייקת גם מ''ש ושני הטפחים הם שפיחתו משתי הקרנות ברחבן ואולי יש לומר שאותם שני טפחים היו פגימה וכו' איני יכול ליישבו דרבינו מיירי בגובה ואותם שני טפחים הם ברוחב ומה ענין זה לזה. ומה שכתב אחר כל זה התבוננתי מדבריו שהוא קורא מן הסובב ולמעלה מקום מערכה מי יתן ואדע מאחר שהתבונן וירד לסוף דעתו למה לו לכתוב לנו מה שעלה בדעתו קודם שהתבונן בדבריו ומה גם בהיותם דברים תמוהים. ומה שסיים הראב''ד וזהו שכתב וגובה מקום מערכה י''ח טפחים שהם שלש אמות ולמעלה במזבח של משה כתב כמו כן בזה הלשון כי בלשון אחרת ידבר אל העם הזה ומשנה לשון חכמינו עכ''ל. מ''ש ולמעלה במזבח של משה כתב כמ''כ בזה הלשון כלומר שכתב למעלה מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה ושעתיד להעשות כולם י' אמות גובה כל אחד מהם וזה הכתוב בתורה וג' אמות קומתו מקום המערכה בלבד ולשם כתב כהוגן שהזכיר אמות וכאן שינה לשונו להזכיר טפחים ואני אומר דרבינו תנא דווקנא הוא ומפני שאמות גובה המזבח קצתם בנות חמש טפחים כמו שנתבאר הוצרך לכתוב מדת כל דבר גובה המזבח בלשון טפחים להודיענו באי זה מקום נמדד באמה בת ה' טפחים ובאי זה מקום נמדד באמה בת ששה יגמלהו ה' כצדקו שהאיר עינינו. ומ''ש רבינו נמצא חצי גובה המזבח כ''ט טפחים מסוף הסובב מבואר ממה שקדם:

ט
 
וְחוּט שֶׁל סִקְרָה הָיָה חוֹגֵר בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ [כְּשִׁשָּׁה טְפָחִים מִסּוֹף הַסּוֹבֵב וּלְמַטָּה] לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לְדָמִים הַתַּחְתּוֹנִים. וְנִמְצָא גָּבְהוֹ מִן הָאָרֶץ עַד מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה תֵּשַׁע אַמּוֹת פָּחוֹת טֶפַח:

 כסף משנה  ומה שכתב וחוט של סיקרא היה חוגר באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. משנה בפ''ג דמדות (משנה א'). ומ''ש נמצא גובהו מן הארץ עד מקום המערכה ט' אמות פחות טפח. הוא פשוט ממה שנתבאר שאמות גובה היסוד היתה בת ה' ומשם עד הסובב ה' אמות בנות ששה וגובה מקום המערכה ג' אמות בנות ו' שהם ט' אמות בנות ו' טפחים פחות טפח:

י
 
יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ לֹא הָיָה מַקִּיף מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו כְּמוֹ הַסּוֹבֵב. אֶלָּא הָיָה הַיְסוֹד מָשׁוּךְ כְּנֶגֶד כָּל רוּחַ צָפוֹן וּמַעֲרָבִי וְאוֹכֵל בַּדָּרוֹם אַמָּה אַחַת וּבַמִּזְרָח אַמָּה אַחַת. וְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית לֹא הָיָה לָהּ יְסוֹד:

 כסף משנה  יסוד המזבח וכו'. בפ''ג דמדות תנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת ובפרק איזהו מקומן (דף נ"ג:) אמרי' קרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד מ''ט אמר ר' אלעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה ופי' רש''י טורף בנימין דכתיב ביה זאב יטרף שנתנבא עליו יעקב בבקר יאכל עד באחסנתיה יתבני מדבחא ואותה הקרן לא היתה בחלקו כדמפרש ואזיל וכו' מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה אמה במזרחו אמה בדרומו כל הארך וכו' על פני כל המזרח שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בסמוך לקרן אמה כל הארך בעובי האמה אלא שלא היתה אמה שבמזבח על פני כל המזרח וכו' וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום שכשמגעת לקרן דרומית מערבית כלה בסמוך לקרן אמה כדתנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת נמצא יסוד לשלשת הקרנות ובתר הכי (דף נ"ד) אמרינן רב אמר בבנין ולוי אמר בדמים ופירש''י בבנין בקרן דרומית מערבית בנו יסוד אמה בארך הדרום וחדלו להם כל הדרום וכל המזרח עד אמה סמוך לקרן צפונית מזרחית כדתנן אוכל במזרח אמה ובדרום אמה ולוי אמר בדמים יסוד היה על פני כל המזרח אבל לא נותנים דמים בחלקו של יהודה ופסק רבינו כרב משום דפשטא דמתניתין כוותיה. ומוקי בגמרא אליבא דרב מתני' דהמזבח ל''ב על ל''ב מן הצד ופירש''י מן הצד לאו בארבעת רבעיו חשיב אלא מצד צפון היה ל''ב אבל מזרח ודרום לא היה אלא ל''א על ל''א דקרן דרומית מזרחית חסרה לה אמה לדרום ואמה למזרח ומותיב בגמרא לרב מדתניא כיצד בונים את המזבח מביא מלבן ל''ב על ל''ב וגובהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך וזהו מקום יסוד כלומר אלמא יסוד בולט בו מד' רוחותיו ומשני דגייז ליה אבנים שלימות כתיב דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש''י דגייז ליה לאחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה ופרכינן והא אבנים שלימות כתיב שיהא חלק ולא פגימות וא''א לסתירה להיות חלקה. דמנח מידי תותיה כלומר במקומו על כנגד חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועביו כעובי המלבן וחלק בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע''י שפיכת המיחוי של סיד ושל קוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק:

יא
 
וּבְקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית הָיוּ שְׁנֵי נְקָבִים כְּמִין שֵׁנִי חֳטָמִין דַּקִּין. וְהֵן הַנִּקְרָאִין שִׁיתִין שֶׁהַדָּמִים יוֹרְדִין בָּהֶן וּמִתְעָרְבִין בְּאוֹתָהּ הַקֶּרֶן בָּאַמָּה וְיוֹצְאִין לַנַּחַל קִדְרוֹן:

 כסף משנה  ובקרן מערבית דרומית וכו' עד ומנקין אותו. משנה בפרק שלישי דמדות (משנה ב') ולשון המשנה שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדים בהם ומתערבין באמה ויוצאים לנחל קדרון. ופי' ה''ר שמעיה שהדמים הניתנים על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום. וכתב שם רבינו כבר נתבאר ששירי הדם יש מהם ששופכים על יסוד מערבית ויש מהם ששופכים על יסוד דרומית לפיכך נתן הב' נקבים בקרן מערבי דרומי עכ''ל. ובכן יהי' פשוט לפניך מה ששנינו מתערבין:

יב
 
וּלְמַטָּה בָּרִצְפָּה בְּאוֹתוֹ הַקֶּרֶן הָיָה מְקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ שֶׁבּוֹ יוֹרְדִין לַשִּׁיתִין וּמְנַקִּין אוֹתוֹ:

יג
 
וְכֶבֶשׁ הָיָה בָּנוּי לִדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. אָרְכּוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמָּה עַל רֹחַב ט''ז אַמָּה וְהָיָה אוֹכֵל בָּאָרֶץ שְׁלֹשִׁים אַמָּה מִצַּד הַמִּזְבֵּחַ. וּפוֹרֵחַ מִמֶּנָּה אַמָּה עַל הַיְסוֹד וְאַמָּה עַל הַסּוֹבֵב. וַאֲוִיר מְעַט הָיָה מַפְסִיק בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ כְּדֵי לִתֵּן הָאֵיבָרִים לַמִּזְבֵּחַ בִּזְרִיקָה. וְגֹבַהּ הַכֶּבֶשׁ תֵּשַׁע אַמּוֹת פָּחוֹת שְׁתוּת עַד כְּנֶגֶד הַמַּעֲרָכָה:

 כסף משנה  וכבש היה בנוי לדרומו של מזבח וכו'. גם זה משנה שם (משנה ג') ובפרק קדשי הקדשים (דף ס"ב:) מייתי מקראי דכבש בדרום ותניא במכילתא לא תעלה במעלות על מזבחי עשה כבש למזבח שלא יעשה מדרגות שגורמים לגילוי ערוה מחמת הרחבת הפסיעות אין לי אלא עליה ירידה מניין ת''ל אשר לא תגלה ערותך עליו: ומה שכתב והיה אוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח ופורח ממנו אמה על היסוד ואמה על הסובב. בפרק קדשי הקדשים רמו מתני' אהדדי דתני חדא כבש היה לדרומו של מזבח ארך ל''ב והמזבח ל''ב ארך הרי ארך המזבח והכבש ס''ד וכי מני להו אהדדי בפרק ה' דמדות (משנה א') הכבש והמזבח ס''ב והא ס''ד הוי תופסין בקרקע העזרה והתם לגבי תפיסת הקרקע מני להו ומשני נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב ופירש''י שראש הכבש פורח ועולה על [שתי אמות של] כניסת היסוד והסובב [מגיע לראש המזבח] ונמצאו שתי אמות העליונות שלו נבלעות בל''ב אמות [של מזבח] ובפרק איזהו מקומן (דף נ"ד) מקשה לרב דאמר דהא דתניא מזרחית דרומית לא היה לו יסוד בבנין מדקתני פורח אמה על יסוד מכלל דאיכא כניסת היסוד לדרום דהא כבש לדרום הוא ומשני אימא כנגד אמה יסוד ופירש''י כנגד מקום שהכניסה ראויה להיות ולא שהיתה שם ומיהו שתי אמות נבלעות לתוך ל''ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל לאכול בה בדרום אמה אחת: ומה שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה. בפרק קדשי הקדשים (דף ס"ב:) שאל ר''ש בר יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה רשב''י אויר יש בין כבש למזבח א''ל ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולתיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה א''ל שאני אומר עומד בצד מערכה וזורק כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק או למערכה שאינה דליקה זורק הוי אומר למערכה דליקה הוא זורק התם משום דלא אפשר רב פפא אמר כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר מפסיקו ופירש''י אויר יש בין כבש למזבח שלא היה ראש הכבש נוגע במזבח אלא אויר מעט מפסיק בינתים וכו'. מה דם עולה שעומד בארץ וזורק מן הכלי כדכתיב וזרקו אף בשר בזריקה אלמא אויר יש ומחמת האויר הוא זריקה שעומד בכבש וזורק אל עבר האויר למערכה וכו' שאני אומר בצד המערכה בראש המזבח [וזורק] ולהכי אתא קרא. א''ל כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק וכו' כלומר משום הא למה לי קרא פשיטא דע''כ הוא זורקו שהרי אין יכול לסדר סביב על ראשי העצים שאין המערכה דולקת שם אלא הימנו והלאה מקום שהמערכה דולקת והתם משום דלא אפשר הוא דע''כ כי אתא קרא לאשמועינן אתא דיש אויר בין כבש למזבח. רב פפא אמר לא מצית אמרת דהיקש לאשמועינן אתא דעומד בצד המערכה וזורק דהפסקת אויר רצפה בעינן כי דם מה דם אויר קרקע הרצפה מפסיק בינו למזבח אף בשר וכו': ומה שכתב וגובה הכבש תשע אמות פחות שתות עד כנגד המערכה. זה פשוט ממה שנתבאר שגובה המזבח עד ראש המערכה למעלה ט' אמות וכולם באמה בת ו' טפחים חוץ מאמה יסוד שהיא באמה בת ה':

יד
 
וּשְׁנֵי כְּבָשִׁים קְטַנִּים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ שֶׁבָּהֶם פּוֹנִים לַיְסוֹד וְלַסּוֹבֵב וּמֻבְדָּלִין מִן הַמִּזְבֵּחַ כִּמְלֹא נִימָא. וְחַלּוֹן הָיְתָה בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ אַמָּה עַל אַמָּה * וּרְבוּבָה הָיְתָה נִקְרֵאת. שֶׁבָּהּ נוֹתְנִין פְּסוּלֵי חַטַּאת הָעוֹף עַד שֶׁתַּעֲבֹר צוּרָתָהּ וְתֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

 ההראב"ד   ורבובה היתה נקראת. א''א לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד וכך היא שנויה במסכת מדות:

 כסף משנה  ומ''ש ושני כבשים קטנים יוצאים ממנו שבהם פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא. מימרא דרב יהודה בפרק קדשי הקדשים ומסיים בה משום שנאמר סביב ורבי אבהו אמר רבוע ופירש''י שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש וכו' אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין ויוצא ומתחיל בשיפולו של כבש ונמשך ועולה באלכסון עד שמגיע לסובב והפונה ליסוד יוצא למערבו להוליך בו שירים של חטאת שיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד דרומי ומתחיל לצאת בשיפולו של כבש רחוק מן המזבח כדי שיהא נוח לשפע ולירד ליסוד. משום שנאמר סביב שיהא היקף למזבח כל דהו ואי היה מחוברין שוב אין היקף אפילו כחוט: ומ''ש וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת שבה נותנין פסולי חטאת העוף וכו'. במשנה פרק ג' דמדות ורבובה היתה לו במערבו וכו' ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף. וכתב הראב''ד על דברי רבינו א''א לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד וכך היא שנויה במסכת מדות עכ''ל. ושותיה דמר לא ידענא שאין במסכת מדות זולת המשנה שכתבתי בסמוך ורבינו כתב בפי' המשנה דאיתא בתוספתא בזבחים חלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת ששם זורקין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתה ותצא לבית השריפה עכ''ל. והוא הלשון שהעתיק פה תיבה בתיבה. ולשון רבובה פירש ה''ר עובדיה שהוא כמו נבובה כלומר שהיתה חלולה:

טו
 
וּשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בְּמַעֲרַב הַכֶּבֶשׁ אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו אֶת הָאֵיבָרִים וְאֶחָד שֶׁל כֶּסֶף שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו כְּלֵי הַשָּׁרֵת:

 כסף משנה  ושני שלחנות היו במערב הכבש אחד של שיש וכו'. בפרק ששי דשקלים (משנה ד'):

טז
 
כְּשֶׁבּוֹנִין הַמִּזְבֵּחַ בּוֹנִין אוֹתוֹ כֻּלּוֹ אָטוּם כְּמִין עַמּוּד וְאֵין עוֹשִׂין בּוֹ חָלָל כְּלָל. אֶלָּא מֵבִיא אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וּמֵבִיא סִיד וְזֶפֶת וְקוּנְיָא וּמְמַחֶה וְשׁוֹפַךְ לְתוֹךְ מַלְבֵּן גָּדוֹל כְּמִדָּתוֹ וּבוֹנֶה וְעוֹלֶה. וְנוֹתֵן בְּתוֹךְ הַבִּנְיָן גּוּף שֶׁל עֵץ אוֹ אֶבֶן בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית כְּמִדַּת הַיְסוֹד. וְכֵן נוֹתֵן בְּתוֹךְ כָּל קֶרֶן וְקֶרֶן עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַבִּנְיָן וְיָסִיר הַגּוּפִים שֶׁבְּתוֹךְ הַבִּנְיָן כְּדֵי שֶׁתִּשָּׁאֵר קֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית בְּלֹא יְסוֹד וְיִשָּׁאֲרוּ הַקְּרָנוֹת חֲלוּלִין:

 כסף משנה  כשבונין המזבח וכו' עד וישארו הקרנות חלולים. הכל בפרק איזהו מקומן (דף נ"ד ע"א וב') ונתבאר בפרק זה. ופירש''י מלבן דפוס מרובע עשוי מד' קרשים. קוניא ניתוך אבר כעין שעושים לציפוי כלי חרס שקורין פלומי''ר:

יז
 
אַרְבַּע קְרָנוֹת שֶׁל מִזְבֵּחַ וִיסוֹדוֹ וְרִבּוּעוֹ מְעַכְּבִין. וְכָל מִזְבֵּחַ שֶׁאֵין לוֹ קֶרֶן יְסוֹד וְכֶבֶשׁ וְרִבּוּעַ הֲרֵי הוּא פָּסוּל שֶׁאַרְבַּעְתָּן מְעַכְּבִין. אֲבָל מִדַּת אָרְכּוֹ וּמִדַּת רָחְבּוֹ וּמִדַּת קוֹמָתוֹ אֵינָן מְעַכְּבִין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵאַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת כְּשִׁעוּר מְקוֹם הַמַּעֲרָכָה שֶׁל מִזְבַּח מִדְבָּר:

 כסף משנה  ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין וכו'. בפרק קדשי הקדשים (דף ס"ב) תנו רבנן קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין מנא ה''מ אמר רב הונא אמר קרא המזבח כל מקום שנא' המזבח לעכב ופירש''י וריבוע אם אין המזבח מרובע. בכל מקום שנא' המזבח לעכב דהמזבח משמע כשהוא כן הוא דמיקרי מזבח ואי לא לא ובקרן כתיב קרנות המזבח וביסוד כתיב אל יסוד המזבח ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שהוא פניו של מזבח שעולין לו דרך שם כי היכי דחשיב צד מזרחית פני אהל מועד מחמת שהפתח שם ובריבוע כתיב רבוע יהיה המזבח. ואהא דתניא מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין אמר רבי מני ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה וכמה אמר רב יוסף אמה מחכו עליה חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח א''ל אביי דילמא מקום מערכה קאמר מר אמר ליה מר דגברא רבא הוא ידע מאי קאמינא ופירש''י דילמא מקום מערכה קאמר דהוי אמה שבין הקרנות ומקום הילוך ממעטים בו אמתיים לכל צד פש ליה אמה על אמה:

יח
 
מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם מִבִּנְיָנוֹ אִם נִפְגַּם מִבִּנְיָנוֹ טֶפַח פָּסוּל פָּחוֹת מִטֶּפַח כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּנִּשְׁאָר אֶבֶן פְּגוּמָה:

 כסף משנה  מזבח שנפגם מבניינו וכו'. בפ''ק דחולין (דף י"ח) אמרינן דפגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רשב''י אומר טפח ראב''י אומר כזית ל''ק הא בסידא הא באבנא ופירש''י באבנא כל דהו דכתיב אבנים שלימות ופסק רבינו כרשב''י משום דמאריה דגמרא הוא טפי מראב''י ואע''ג דקי''ל משנת ראב''י קב ונקי אפשר דה''מ במשנה אבל לא בברייתא:



הלכות בית הבחירה - פרק שלישי

א
 
הַמְּנּוֹרָה מְפֹרֶשֶׁת צוּרָתָהּ בַּתּוֹרָה. וְאַרְבָּעָה גְּבִיעִים וּשְׁנֵי כַּפְתּוֹרִים וּשְׁנֵי פְּרָחִים הָיוּ בִּקְנֵה הַמְּנוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה-לד) (שמות לז-כ) 'וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ'. וְעוֹד פֶּרַח שְׁלִישִׁי הָיָה סָמוּךְ לִירֵכָהּ שֶׁל מְנוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח-ד) 'עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ':

 כסף משנה  המנורה מפורשת צורתה בתורה וכו' נמצאו כל הגביעים כ''ב וכו'. ברייתא בפרק הקומץ רבה (דף כ"ח) ובגמרא בשלמא גביעים כ''ב דכתיב ובמנורה ד' גביעים וכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה ד' דידה וי''ח דקנים הא כ''ב כפתורים נמי י''א כפתורים תרי וששה דקנים וכפתר וכפתר וכפתר הא י''א אלא פרחים ט' מנ''ל פרחיה תרי וששה דקנים תמניא הוו אמר רב שלמן כתיב עד פרחה ופירש''י י''ח דקנים דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד. כפתוריה דמנורה גופה תרי ושית דקני דיש בכל קנה וקנה כפתר דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד הרי ח' וכפתר תחת שני הקנים וכן לשנים האחרים וכו'. עד פרחה ריבה לך הכתוב חד פרח: ומ''ש והכל משוקדים. כתב הר''י קורקוס ז''ל שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו (דף נ"ב:) ה' מקראות אין להם הכרע ואחד מהם משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרוייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים שאף אם יעשו משוקדים ואין צריך להיות משוקדים אין בכך הפסד אבל אם יניח מלעשות משוקדים אם צריך משוקדים איכא קפידא עכ''ל. ומ''ש וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר א' מהמ''ב מעכב את כולן. בתוספתא פ''ו דמנחות גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זה את זה:

ב
 
וְשָׁלֹשׁ רַגְלַיִם הָיוּ לָהּ. וּשְׁלֹשָׁה כַּפְתּוֹרִים אֲחֵרִים הָיוּ בִּקְנֵה הַמְּנוֹרָה שֶׁמֵּהֶן יוֹצְאִים שֵׁשֶׁת הַקָּנִים. שְׁלֹשָׁה מִצַּד זֶה וּשְׁלֹשָׁה מִצַּד זֶה. וּבְכָל קָנֶה וְקָנֶה מֵהֶן שְׁלֹשָׁה גְּבִיעִים וְכַפְתּוֹר וָפֶרַח. וְהַכּל מְשֻׁקָּדִים כְּמוֹ שְׁקֵדִים בַּעֲשִׂיָּתָן:

ג
 
נִמְצְאוּ כָּל הַגְּבִיעִים שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים. וְהַפְּרָחִים תִּשְׁעָה. וְהַכַּפְתּוֹרִים אַחַד עָשָׂר. וְכֻלָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וַאֲפִלּוּ חָסֵר אֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם וְאַרְבָּעִים מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן:

ד
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעֲשָׂאוּהָ זָהָב. אֲבָל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת אֵין עוֹשִׂין בָּהּ גְּבִיעִים כַּפְתּוֹרִים וּפְרָחִים. וְכֵן מְנוֹרָה הַבָּאָה זָהָב תִּהְיֶה כֻּלָּהּ כִּכָּר עִם נֵרוֹתֶיהָ וְתִהְיֶה כֻּלָּהּ מִקְשָׁה מִן הָעֲשָׁתוֹת. וְשֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת אֵין מַקְפִּידִין עַל מִשְׁקָלָהּ. וְאִם הָיְתָה חֲלוּלָה כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  במה דברים אמורים בשעשאה של זהב וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"ח) ויליף להו מקראי ופירש רש''י מן העשת עשייתה חתיכה שלימה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה: ומ''ש אם היתה חלולה נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה:

ה
 
וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ לְעוֹלָם מִן הַגְּרוּטָאוֹת בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל זָהָב בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת:

 כסף משנה  ומה שכתב ואין עושין אותה מן הגרוטאות וכו'. בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקרא ופירש''י גרוטאות זהב שבור:

ו
 
הַמֶּלְקָחַיִם וְהַמַּחְתּוֹת וּכְלֵי הַשֶּׁמֶן אֵינָן מִכְּלַל הַכִּכָּר שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּמְּנוֹרָה (שמות כה-לא) (שמות לז-יז) 'זָהָב טָהוֹר' וְחָזַר וְאָמַר וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר. וְלֹא נֶאֱמַר נֵרוֹתֶיהָ זָהָב טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַנֵּרוֹת קְבוּעִין בַּמְּנוֹרָה וְהֵם מִכְּלַל הַכִּכָּר:

 כסף משנה  המלקחיים והמחתות וכלי השמן וכו'. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ"ח) תניא מנורה ונרותיה באות מן הככר ואין מלקחי' ומחתותיה מן הככר רבי נחמיה אומר מנורה היתה באה מן הככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר במאי קא מיפלגי בהאי קרא דתניא ככר זהב טהור יעשה אותה למדנו למנורה שבאה מן הככר מניין לרבות נרותיה ת''ל את כל הכלים האלה יכול שאני מרבה אף מלקחיה ומחתותיה ת''ל אותה דברי ר' נחמיה קשיא דר' נחמיה אדר' נחמיה תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ר' יהושע בן קרחה אומר מנורה באה מן הככר ואין מלקחיה ומחתותיה ונרותיה באים מן הככר ואלא מה אני מקיים את כל הכלים האלה שהיו כלים של זהב ואמרינן בגמרא דאמוראי סברי כמ''ד מנורה ונרותיה באות מן הככר ומש''ה פסק רבינו כן. ומה שכתב רבינו שהרי נאמר במנורה זהב טהור וחזר ואמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור וכו'. מצאתי כתוב דאיתיה בברייתא דמלאכת המשכן פ''ט:

ז
 
שִׁבְעַת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְשִׁבְעַת נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל זָהָב בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת. וְכָל הַנֵּרוֹת קְבוּעִים בַּקָּנִים:

 כסף משנה  שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה וכו'. משנה בפרק הקומץ רבה (דף כ"ח). ומ''ש בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות הכי אמרינן בגמרא ואימא נמי באה זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא x פמוט מיקרי. ומ''ש וכל הנרות קבועים בקנים כך פירש''י שבעה נרותיה בראש כל קנה וקנה היה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות:

ח
 
שֵׁשֶׁת הַנֵּרוֹת הַקְּבוּעִים בְּשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיּוֹצְאִים מִן הַמְּנוֹרָה כֻּלָּן פְּנֵיהֶם לַנֵּר הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל קְנֵי הַמְּנוֹרָה וְזֶה הַנֵּר הָאֶמְצָעִי פָּנָיו כְּנֶגֶד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְהוּא הַנִּקְרָא נֵר מַעֲרָבִי:

 כסף משנה  ומ''ש ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני מנורה וכו'. בפרק שתי הלחם (דף צ"ח:) תניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי ופירש''י האמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותה של מערב. ומ''ש וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדשי הקדשים והוא הנקרא נר מערבי. יתבאר לקמן בפרק זה:

ט
 
הַגְּבִיעִים דּוֹמִין לְכוֹסוֹת אֲלֶכְּסַנְדְּרִיאָה שֶׁפִּיהֶן רָחָב וְשׁוּלֵיהֶן קָצָר. וְהַכַּפְתּוֹרִים כְּמִין תַּפּוּחִים כְּרוּתִיִּים שֶׁהֵן אֲרֻכִּין מְעַט כְּבֵיצָה שֶׁשְּׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין. וְהַפְּרָחִים כְּמוֹ פִּרְחֵי הָעַמּוּדִים שֶׁהֵן כְּמִין קְעָרָה וּשְׂפָתָהּ כְּפוּלָה לַחוּץ:

 כסף משנה  הגביעים דומים לכוסות וכו' עד נשתיירו ג' טפחים שבהם ג' גביעים כפתור ופרח. הכל ברייתא בפרק הקומץ רבה (דף כ"ח:). ומ''ש כמין תפוחים כרותיים. פירש''י שם מקום:

י
 
גֹּבַהּ הַמְּנוֹרָה הָיָה שְׁמוֹנָה עָשָׂר טֶפַח. הָרַגְלַיִם וְהַפֶּרַח שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וּשְׁנֵי טְפָחִים חָלָק. וְטֶפַח שֶׁבּוֹ גָּבִיעַ כַּפְתּוֹר וָפֶרַח. וּטְפָחַיִם חָלָק. וְטֶפַח כַּפְתּוֹר וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ אֶחָד הֵילָךְ וְאֶחָד הֵילָךְ וְנִמְשָׁכִים וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גֹּבַהּ הַמְּנוֹרָה. וְטֶפַח חָלָק. וְטֶפַח כַּפְתּוֹר וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ אֶחָד הֵילָךְ וְאֶחָד הֵילָךְ וְנִמְשָׁכִין וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גֹּבַהּ הַמְּנוֹרָה. וְטֶפַח חָלָק. וְטֶפַח כַּפְתּוֹר וּשְׁנֵי קָנִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ אֶחָד הֵילָךְ וְאֶחָד הֵילָךְ וְנִמְשָׁכִין וְעוֹלִין כְּנֶגֶד גֹּבַהּ הַמְּנוֹרָה. וּטְפָחַיִם חָלָק. נִשְׁתַּיְּרוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים שֶׁבָּהֶן שְׁלֹשָׁה גְּבִיעִים כַּפְתּוֹר וָפֶרַח:

יא
 
וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת שֶׁעָלֶיהָ כֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַנִּיחַ עָלֶיהָ כְּלֵי שַׁמְנָהּ וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ בִּשְׁעַת הֲטָבָה:

 כסף משנה  ואבן היתה לפני המנורה וכו'. משנה בסוף פ''ג דתמיד (כ"ט:):

יב
 
הַשֻּׁלְחָן הָיָה אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְהָיָה מֻנָּח אָרְכּוֹ לְאֹרֶךְ הַבַּיִת וְרָחְבּוֹ לְרֹחַב הַבַּיִת. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת וְרָחְבָּן לְרֹחַב הַבַּיִת חוּץ מִן הָאָרוֹן שֶׁהָיָה אָרְכּוֹ לְרֹחַב הַבַּיִת. וְכֵן נֵרוֹת הַמְּנוֹרָה כְּנֶגֶד * רֹחַב הַבַּיִת בֵּין הַצָּפוֹן וּבֵין הַדָּרוֹם:

 ההראב"ד   רוחב הבית בין הצפון וכו'. א''א זהו מחלוקת התנאים וסדר התמיד אינו כן שהרי שנינו מצא שתי נרות מזרחיות דולקים וזהו לענין מזרח ומערב מונחים:

 כסף משנה  השלחן היה ארכו י''ב טפח ורחבו ששה. בפרק שתי הלחם (דף צ"ו) תנן השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה וכו' דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר השלחן אורכו י''ב ורחבו ששה ופירש''י ארכו י' ורחבו ה' כדכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו ור' יהודה לטעמיה דאמר אמת כלים באמה בת חמשה וכו' ורבי מאיר לטעמיה דאמר כל האמות היו בינוניות וצריך טעם למה פסק כר' מאיר ואפשר שטעמו מפני ששנינו שם במשנה דאבא שאול ס''ל כוותיה. ומ''ש והיה מונח ארכו לאורך הבית וכו' וכן שאר כל הכלים ארכן לארכו של בית. משנה שם: ומ''ש חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית. שם (דף צ"ח) תנו רבנן כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון שארכו לרחבו של בית וכו' מדבדיו כך היו מונחין ובדיו מנ''ל דתניא ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעים בפרוכת ת''ל ויראו אי ויראו יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין ת''ל לא יראו החוצה הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין ומנ''ל דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי דילמא לארכו דארון הוו יתבי אמר רב יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו ומנ''ל דבארבעה הוו דרו להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ופירש''י כל הכלים כגון שלחנות ארכן לארכו של בית ממזרח למערב וכו'. [ובדיו] מנ''ל דכך היו בדיו מונחים ממזרח למערב וכו'. פרכת היתה פרוסה בפתח בית קדשי הקדשים וכו'. כמין שני דדי אשה אלמא בדים ממזרח למערב קיימי ראשן אחד למערב וראשן אחד למזרח בתוך הפתח וש''מ רחבו של ארון ממזרח למערב שהיה ארכו של בית. תרי גברי באמתא ופלגא אי הוו בדים לארכו לא היה בין בד לבד אלא שתי אמות ומחצה עכ''ל: ומ''ש וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום. בפרק שתי הלחם (דף צ"ח:) אמרינן דרבי סבר דמנורה מזרח ומערב ור' אלעזר בר' שמעון סבר צפון ודרום ואמרינן דטעמא דרבי משום דכתיב בנר מערבי יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס''ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו ור' אלעזר בר' שמעון וכו' הא כתיב יערוך אותו דמצדד להו אצדודי דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי צד אמצעי. ופירש''י מזרח ומערב הג' קנים במזרח והשלשה במערב. מדכתיב בנר מערבי לפני ה' דכתיב יערוך אותו וכו' לפני ה' דמשמע אותו לפני ה' ואין אחר לפני ה' אלמא חד הוא דהוי כלפי מערב לצד בית קדשי הקדשים אלמא מזרח ומערב היו מונחים והחיצון של צד מערב קרי ליה נר מערבי דאי בצפון אשתכח דכולהו פי הפתילות שוות למערב וכו'. והכתיב אותו דמשמע א' לפני ה' ותו לא. מצדד להו אצדודי לעולם צפון ודרום מנחי ואפ''ה ליכא אלא חד כלפי מערב והיינו אמצעי שפי הפתילה כלפי מערב ושאר הפתילות מצודדות פיהן כלפי האמצעי שג' של צד צפון מצודדות כלפי דרום ושלשה של צד דרום מצודדות כלפי צפון. אל מול פני המנורה אמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותם של מערב. ובר''פ במה מדליקין (דף כ"ב: ד"ה נר מערבי) כתב רש''י למ''ד מזרח ומערב היו מונחים סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ''ד צפון ודרום [היו] מונחים האמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר נרות כלפי האמצעי דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונים לדרום ושבדרום פונים לצפון. נרות לוצ''ש של זהב עכ''ל. ואע''ג דהלכה כרבי מחבירו פסק רבינו כר' אלעזר בר' שמעון משום דקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מסייע ליה, ואין לומר שטעם רבינו משום דהוה עדיף מיניה בתורה כדאיתא בפ' הפועלים שאף ע''פ כן לא יצא מגדר חבירו ותדע שהרי בפ''ח מהלכות כלי המקדש פסק כרבי לגבי ר''א בר' שמעון: וכתב הראב''ד וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. א''א זה הוא מחלוקת תנאים וכו'. ומשנה זו פ''ג דתמיד ומדקתני נרות מזרחיים משמע ודאי דאתיא כמ''ד מזרח ומערב היו מונחים דאילו למ''ד צפון ודרום לא שייך למיתני מזרחיים ולא מערביים אלא צפוניים או דרומיים ואין מזה השגה על רבינו שהוא סובר שמשנה זו כרבי ולא קי''ל כוותיה וכ''כ רבינו בפירוש המשנה ואין להקשות דסתם מתני' דפרק שתי הלחם אתיא כרבי דקתני כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית דההוא כללא לאו דוקא דהא ארון לכ''ע ארכו לרחבו של בית כמו שנתבאר ואדרבה יש להוכיח דאתיא כר''א בר''ש ותנא ושייר ארון ונרות דאי כרבי דלא שייר אלא ארון קשיא מאי שייר דהאי שייר:

יג
 
אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ לַשֻּׁלְחָן מְפֻצָּלִין בְּרָאשֵׁיהֶן שֶׁהָיוּ סוֹמְכִין בָּהֶן שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. שְׁנַיִם מִסֵּדֶר זֶה. וּשְׁנַיִם מִסֵּדֶר זֶה. וְהֵם הַנֶּאֱמָרִים בַּתּוֹרָה (שמות כה-כט) 'וּקְשׂוֹתָיו':

 כסף משנה  ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן וכו'. משנה בפרק שתי הלחם (דף צ"ו) ופירש''י מפוצלים לתת ראשי הקנים באותם פיצולים והרבה פיצולין יש בהם למנין הקנים. ומ''ש והם הנאמרים בתורה וקשותיו שם בגמרא ופירש''י על שם שמקשה הלחם ומחזקו שלא ישבר:

יד
 
וּשְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים קָנִים שֶׁל זָהָב כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל הָיוּ לוֹ. אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. וְהֵם הַנִּקְרָאִים (שמות כה-כט) 'מְנַקִּיּוֹתָיו'. וּשְׁנֵי הַבְּזִיכִין שֶׁמַּנִּיחִין בָּהֶן הַלְּבוֹנָה עַל הַשֻּׁלְחָן בְּצַד הַמַּעֲרָכוֹת הֵן הַנִּקְרָאִין (שמות כה-כט) 'כַּפּוֹתָיו'. וְהַדְּפוּסִין שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם לֶחֶם הַפָּנִים הֵם הַנִּקְרָאִים (שמות כה-כט) 'קְעָרוֹתָיו':

 כסף משנה  ומ''ש וכ''ח קנים של זהב כל אחד מהם כחצי קנה חלול היו לו וכו'. משנה שם (דף צ"ו). ומה שכתב והם הנקראין מנקיותיו. שם בגמרא (דף צ"ז) ופרש''י על שם שמנקים את הלחם מעיפוש. ומ''ש ושני הבזיכין שמניחים בהם הלבונה וכו' הן הנקראים כפותיו והדפוסים שעושין בהם לחם הפנים הם הנקראים קערותיו. גם זה שם בגמרא:

טו
 
אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה עָשָׂר קָנִים נוֹתֵן הַחַלָּה הָרִאשׁוֹנָה עַל עַצְמוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן וְנוֹתֵן בֵּין רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה שְׁלֹשָׁה קָנִים. וְכֵן בֵּין כָּל חַלָּה וְחַלָּה שְׁלֹשָׁה קָנִים. וּבֵין שִׁשִּׁית וַחֲמִישִׁית שְׁנֵי קָנִים בִּלְבַד לְפִי שֶׁאֵין עַל הַשִּׁשִּׁית אַחֶרֶת. נִמְצְאוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּכָל מַעֲרָכָה וּמַעֲרָכָה:

 כסף משנה  אלו הארבעה עשר קנים וכו' עד נמצאו ארבעה עשר בכל מערכה ומערכה. ברייתא שם ומסיים בה העליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי התחתונה אינה צריכה כל עיקר לפי שמונחת על טהרו של שלחן ופירש''י לפי שאין משוי עליה שיכבידנה על שלמטה הימנה. על טהרו של שלחן ולא מיעפש:

טז
 
וּשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת. אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִין עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב נוֹתְנִין עָלָיו לֶחֶם בִּיצִיאָתוֹ. שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין:

 כסף משנה  ושני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית וכו'. גם זה שם במשנה (דף צ"ט:):

יז
 
מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת הָיָה מְרֻבָּע אַמָּה עַל אַמָּה. וְהוּא נָתוּן בַּהֵיכָל מְכֻוָּן בֵּין הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם מָשׁוּךְ בֵּין הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה לַחוּץ. וּשְׁלָשְׁתָּן הָיוּ מֻנָּחִין מִשְּׁלִישׁ הַהֵיכָל וְלִפְנִים כְּנֶגֶד הַפָּרֹכֶת הַמַּבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:

 כסף משנה  מזבח הקטרת היה מרובע אמה על אמה. מפורש בתורה בסוף פרשת תצוה אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ובפרק שתי הלחם (דף צ"ז) ובפרק קמא דעירובין (דף ד') אמרי' דהוה אמה בת ה' טפחים ואיני יודע למה השמיטו רבינו. ומ''ש והוא נתון בהיכל מכוון בין הצפון לדרום וכו'. בפ''ג דיומא (דף ל"ג:) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא ונוקמיה להדייהו כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו אהדדי ופירש''י משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה כמדת השלחן דהא כתיב נכח השלחן זה בצד זה. כלפי חוץ כלפי מזרח לצד פתח ההיכל. לוקמיה בהדייהו מכוון בינייהו ולמה נמשך לחוץ: ומ''ש ושלשתן היו מונחים משליש ההיכל ולפנים וכו'. תוספתא פרק ב' דיומא:

יח
 
הַכִּיּוֹר הָיוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר דָּד כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹסְקִים בַּתָּמִיד מְקַדְּשִׁים מִמֶּנּוּ כְּאֶחָד. * וּמוּכְנִי עָשׂוּ לוֹ שֶׁיִּהְיוּ בָּהּ הַמַּיִם תָּמִיד. וְהִיא חֹל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמַּיִם שֶׁבָּהּ נִפְסָלִין בְּלִינָה שֶׁהַכִּיּוֹר מִכְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וּמְקַדֵּשׁ וְכָל דָּבָר שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי קֹדֶשׁ אִם לָן נִפְסַל:

 ההראב"ד   ומוכני עשו לו. א''א דברים זרים אני רואה בכאן ואנו מקובלים שהמוכני אינו מקבל מים והוא גלגל שהיו קושרים בו את הכיור בחבל ומשקעין אותו הוא ומימיו בבור העזרה בערב כדי שיהיו מימיו מחוברים ולא יפסלו בלינה ומפורש כל זה ביומא ובזבחים:

 כסף משנה  הכיור היו לו שנים עשר דד וכו'. בס''פ אמר להם הממונה (דף ל"ז) תנן בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו לו אלא שנים ובגמרא תנא כדי שיהו שנים עשר אחיו הכהנים העוסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת. ומ''ש ומוכני עשו לו שיהיו בה המים תמיד וכו'. שם משנה אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ובגמרא מאי מוכני אמר אביי גילגלא דהוה משקעא ליה ופירש''י מוכני מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור שהיו מימיו מחוברים למימי הכיור ואי לא הוו מיפסלי בלינה לפי שקדשו בכלי ולאו כבוד הוא ליפסל מים קדושים. ורבינו כתב בפירוש המשנה הכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני עכ''ל. וכך הם דבריו כאן ונראה שהוא מפרש גלגלא דהוה משקעא ליה היינו לומר שעשה כלי עגול כגלגל סביבות הכיור שהיה הכיור משוקע בתוכו וכשהיו רוצים היו פותחין פי אותו כלי והמים שותתין ממנו לכיור כדי הצורך ראשון ראשון. ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו בפ''ב דזבחים (דף כ') כיור שלא שיקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש והראב''ד הורגל על פירוש רש''י ולכך תמה על דברי רבינו וכתב עליו בהשגות דברים זרים אני רואה בכאן וכו' ויש לתמוה עליו דאטו מפני שהוא מקובל כפי' רש''י מי שפירש פירוש אחר דבר זר יאמר לו וגם על מה שכתב מפורש ביומא ובזבחים יש לתמוה שאין פירושו מפורש בגמרא יותר מפירוש רבינו: ודע שרבינו כתב בפ''ה מהלכות ביאת המקדש מי כיור נפסלין בלינה וכיצד היו עושים משקעים אותו במי מקוה או [במי] מעיין ולמחר מעלין אותו וממלאין אותו כל יום בבקר עכ''ל. נראה מדבריו אלה שהם כפירוש רש''י והראב''ד ואפשר שרבינו מפרש שני הפירושים וכאן כתב האחד ושם כתב האחר x:



הלכות בית הבחירה - פרק רביעי

א
 
אֶבֶן הָיְתָה בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁעָלֶיהָ הָיָה הָאָרוֹן מֻנָּח. וּלְפָנָיו צִנְצֶנֶת הַמָּן וּמַטֵּה אַהֲרֹן. וּבְעֵת שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וְיָדַע שֶׁסּוֹפוֹ לֵחָרֵב בָּנָה בּוֹ מָקוֹם לִגְנֹז בּוֹ הָאָרוֹן לְמַטָּה בְּמַטְמוֹנִיּוֹת עֲמֻקוֹת וַעֲקַלְקַלּוֹת וְיֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ צִוָּה וּגְנָזוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לה-ג) 'וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם' וְגוֹ'. וְנִגְנַז עִמּוֹ מַטֵּה אַהֲרֹן וְהַצִּנְצֶנֶת וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְכָל אֵלּוּ לֹא חָזְרוּ בְּבַיִת שֵׁנִי. וְאַף אוּרִים וְתֻמִּים שֶׁהָיוּ בְּבַיִת שֵׁנִי * לֹא הָיוּ מְשִׁיבִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא הָיוּ נִשְׁאָלִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ב-סג) (נחמיה ז-סה) 'עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים'. וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא לְהַשְׁלִים שְׁמוֹנָה בְּגָדִים לְכֹהֵן גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מְחֻסַּר בְּגָדִים:

 ההראב"ד   לא היו משיבין. א''א והלא אורים ותומים ורוח הקדש שני דברים הם מן החמשה שחסרו בבית שני ולדבריו אינו אלא אחד וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים:

 כסף משנה  אבן היתה בקדש הקדשים וכו'. מ''כ דאיתיה במלאכת המשכן פ''ד. ומה שכתב ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת וכו'. בפ''ק דכריתות (דף ה:) ובפרק שלישי דהוריות (דף י"ב) ובפרק חמישי דיומא (דף נ"ב) משנגנז ארון נגנז צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן שקידיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה גנזו שנאמר ויאמר ללוים המבינים כו' תנו את ארון הקדש וכו' ופירש''י בכריתות תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף וגרסינן בשקלים ירושלמי פ''ו אמר להם אם גלה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירים אותו בכתפיכם וגנזו. ומ''ש ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבים ברוח הקדש וכו' עד כדי שלא יהא מחוסר בגדים. כ''כ התוספות ספ''ק דיומא. והראב''ד כתב לא היו משיבים א''א והלא אורים ותומים ורוח הקדש וכו' טעמו דתניא בספ''ק דיומא (דף כ"א ע"ב) אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים ופרש''י ארון וכפורת וכרובים כולה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקדש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך עכ''ל. ורבינו אפשר דחשיב ארון וכפורת וכרובים בתלתא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים לא חשיב להו אלא בחדא ואפילו את''ל דחשיב לארון וכפורת וכרובים בחדא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים בתלתא ל''ק שרבינו מפרש דרוח הקדש היינו נבואה שנסתלקה מהנביאים משנת שתים לדריוש וזהו חסרון גדול בישראל שלא היו נביאים להוכיחם בדבר ה' ועוד היה להם חסרון אחר שחסרו גם כן תשובת אורים ותומים. ומ''ש עוד הראב''ד שאינו מחשבון הבגדים טעמו שהוא קורא אורים ותומים לשם המפורש שהיו נותנין בין כפלי החשן כדכתיב ונתת אל החשן את האורים ואת התומים ורבינו קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה:

ב
 
בְּבַיִת רִאשׁוֹן הָיָה כֹּתֶל מַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים עָבְיוֹ אַמָּה. וְכֵיוָן שֶׁבָּנוּ הַבַּיִת שֵׁנִי נִסְתַּפֵּק לָהֶם אִם עֳבִי הַכֹּתֶל הָיָה מִמִּדַּת הַקֹּדֶשׁ אוֹ מִמִּדַּת קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים לְפִיכָךְ עָשׂוּ קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים עָבְיוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּמִימוֹת וְעָשׂוּ הַקֹּדֶשׁ אַרְבָּעִים אַמָּה תְּמִימוֹת וְהִנִּיחוּ אַמָּה יְתֵרָה בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְלֹא בָּנוּ כֹּתֶל בְּבַיִת שֵׁנִי אֶלָּא עָשׂוּ שְׁתֵּי פָּרוֹכוֹת אַחַת מִצַּד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְאַחַת מִצַּד הַקֹּדֶשׁ וּבֵינֵיהֶן אַמָּה כְּנֶגֶד עֳבִי הַכֹּתֶל שֶׁהָיָה בָּרִאשׁוֹן. אֲבָל בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרֹכֶת אַחַת בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כו-לג) 'וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם' וְגוֹ':

 כסף משנה  בבית ראשון היה כותל מבדיל וכו'. בפרק הוציאו לו (דף נ"א:) וכתב רש''י דבמקדש שני לא בנו אותו כותל מפני שהיה גבוה x מאה אמה ועביו לא היה אלא אמה דאינה יכולה לעמוד בגובה ק' אמה ולהוסיף על עביה א''א דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והם דברי הגמרא בפרק קמא דבתרא (דף ג'): ומ''ש רבינו וכיון שבנו בית שני נסתפק להם וכו'. בירושלמי דכלאים פ''ח (הלכה ד') אמה טרקסין מה מבפנים או מבחוץ אמר ר' יוסי מן מה דכתיב וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני הדא אמרה מבפנים אמר ליה רבי מנא והכתיב ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה ארך ועשרים אמה רוחב הדא אמרה מבחוץ: ומ''ש רבינו אבל במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת אחת וכו' נראה דלמשכן קרי מקדש ראשון דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת אלא כותל:

ג
 
הַהֵיכָל שֶׁבָּנוּ בְּנֵי גּוֹלָה הָיָה מֵאָה אַמָּה עַל מֵאָה אַמָּה עַל רוּם מֵאָה. וְכֵן הָיְתָה מִדַּת רוּמוֹ. בָּנוּ גֹּבַהּ שֵׁשׁ אַמּוֹת אָטוּם סָתוּם כְּמוֹ יְסוֹד לוֹ. וְרוּם כָּתְלֵי הַבַּיִת אַרְבָּעִים אַמָּה * וְרוּם הַכִּיּוּר שֶׁבַּתִּקְרָה אַמָּה וְעַל גַּבָּיו גֹּבַהּ שְׁתֵּי אַמּוֹת פָּנוּי שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַדֶּלֶף וְהוּא הַנִּקְרָא בֵּית דִּילְפָא. וָעֳבִי הַתִּקְרָה שֶׁעַל גַּבֵּי בֵּית דִּילְפָא אַמָּה. וּמַעֲזִיבָה גֹּבַהּ אַמָּה. וַעֲלִיָּה בְּנוּיָה עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ כְּתָלֶיהָ אַרְבָּעִים אַמָּה. וּבְגַגָּהּ גֹּבַהּ אַמָּה כִּיּוּר וְאַמָּתַיִם גֹּבַהּ בֵּית דִּילְפָא וְאַמָּה תִּקְרָה וְאַמָּה מַעֲזִיבָה וְגֹבַהּ הַמַּעֲקֶה שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְטַס שֶׁל בַּרְזֶל כְּמוֹ סַיִף גָּבְהוֹ אַמָּה עַל גַּבֵּי הַמַּעֲקֶה סָבִיב כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנוּחוּ עָלָיו הָעוֹפוֹת וְהוּא הַנִּקְרָא כָּלֶה עוֹרֵב. הֲרֵי הַכּל מֵאָה אַמָּה:

 ההראב"ד   ורום הכיור. א''א לא האיר ולא הצהיר ולא היה כיור בתקרה אלא טוח בכותל חזק מבפנים בסיוד וכיור כדי שלא יכנסו מים שבגגות התאים בכותלי ההיכל ואמתים בית דילפא כמו מרזבות קבועות בכותלים ובולטות לקבל דלף התקרה ולשופכו לחוץ ואיך אפשר להיות מ''ש ועדיין לא הגיע לתקרה:

 כסף משנה  ההיכל שבנו בני הגולה וכו' עד הרי הכל ק' אמה. משנה בפרק ד' דמדות (משנה ו'). ובהשגות א''א לא האיר ולא הזהיר וכו'. ואני אומר שהמנהג בארץ תוגרמה בבנין בית השרים לעשות גג מנסרים מצויירים בציורים והוא הנקרא טבא''ן ולמעלה ממנו התקרה העיקרית שהיא מגולית לאויר השמים וחלל בין הטבא''ן ובין אותה תקרה העיקרית ואם לפעמים תדלף אותה תקרה העיקרית ירד הדלף באותו חלל על גבי הטבא''ן ולכך נקרא אותו חלל בית דילפא והטבא''ן נקרא כיור והיה גובהו אמה וכן כתב רבינו בעצמו בפירוש המשנה היה נהוג אצלם בבניינם לעשות לבית שני קירויים קירוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדילפא על שם הדלף כדי שאם יטיף הקירוי העליון יעמדו המים באותו החלל: ודע שהר''ר שמעיה פירש במשנה האוטם שש אמות המפתן גבוה מהארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהם עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן עכ''ל. וטעמו מפני שאם האוטם הוא היסוד המובלע בקרקע לא היה לתנא למנותו בכלל רום ההיכל. אבל רבינו פירש שם אוטם הוא בנין אטום שבונין בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידים הכתלים עכ''ל נראה שהאוטם היה כולו מובלע בקרקע. וכאן כתב כמו יסוד לו ויש לדון בדבריו לומר שסובר שלא היה האוטם הזה מובלע בקרקע xx וכדברי ה''ר שמעיה:

ד
 
מִן הַמַּעֲרָב לַמִּזְרָח מֵאָה אַמָּה וְזֶהוּ חֶשְׁבּוֹנָן. אַרְבָּעָה כְּתָלִים זֶה לְפָנִים מִזֶּה וּבֵינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת פְּנוּיִין. בֵּין הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי וּבֵין הַכֹּתֶל שֶׁלְּפָנִים מִמֶּנּוּ חָמֵשׁ אַמּוֹת וּבֵין כֹּתֶל שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי שֵׁשׁ אַמּוֹת וּבֵין כֹּתֶל שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי שֵׁשׁ אַמּוֹת. וְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת הֵן שֶׁל עֳבִי הַכֹּתֶל עִם הַמָּקוֹם הַפָּנוּי שֶׁבֵּין שְׁנֵי כְּתָלִים. וְאֹרֶךְ קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים עֶשְׂרִים אַמָּה. וּבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּינוֹ וּבֵין הַקֹּדֶשׁ אַמָּה. וְאֹרֶךְ הַקֹּדֶשׁ אַרְבָּעִים אַמָּה. וָעֳבִי הַכֹּתֶל הַמִּזְרָחִי שֶׁבּוֹ הַשַּׁעַר שֵׁשׁ אַמּוֹת וְהָאוּלָם אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה. וָעֳבִי כֹּתֶל הָאוּלָם חָמֵשׁ אַמּוֹת. נִמְצָא הַכּל מֵאָה אַמָּה:

 כסף משנה  מן המערב למזרח מאה אמה וכו'. נוסחת הדפוס שבספרי רבינו כתובה בטעות והילך הנוסחא הנכונה ובין כותל שני ושלישי שש אמות ובין כותל שלישי ורביעי שש אמות ואלו המדות הן של עובי הכותל וכו' ובמקום שכתוב עשר אמות והאולם צריך למחוק ג' תיבות אלו ולכתוב והאולם י''א אמה ולכתוב אחריו ועובי כותל האולם חמש אמות וכל זה משנה שם (משנה ז') מן המזרח למערב מאה אמה כותל האולם חמש והאולם י''א כותל ההיכל שש ותוכו ארבעים אמה טרקסין עשרים אמה בית קדשי הקדשים כותל ההיכל שש והתא שש כותל התא חמש מן הצפון לדרום ע' אמה כותל המסבה ה' והמסבה ג' כותל התא ה' והתא ו' כותל ההיכל ו' ותוכו עשרים אמה כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא ה' ובית הורדת המים ג' אמות והכותל ה' אמות האולם עודף עליו ט''ו אמה מן הצפון וט''ו מן הדרום והוא היה נקרא בית החליפות ששם גונזין את הסכינים. וכתב רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר על מה ששנינו שם במשנה שלישית ול''ח תאים היו שם ט''ו בצפון וט''ו בדרום ושמנה במערב שבצפון ושבדרום ה' על גבי ה' וה' על גביהן ושבמערב ג' על גבי ג' ושנים על גביהן כשתסתכל בצורת ההיכל שציירנו תמצא בצפון ה' הרחקות והם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל וכמותם בדרום לפיכך אמר שעל אלו ה' הרחקות היו חמשה תאים ועל ה' תאים [חמשה] וכיוצא בו היה בדרום ואל יטעך שקראם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל אחר כך חזר וקראם כולם תאים לפי שההרחקה שיש בין שני הכתלים הוא התא וכולם תאים אבל בכותל המסבה וכותל התא וכותל ההיכל לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה (כמו שציירנו) ולקצת התאים היו שמות כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסבה ובית הורדת המים וזולתם וכו' וכשתסתכל בצורה גם כן תמצא במערב שלש הרחקות והם כותל התא והתא וכותל ההיכל והיו עליהם שלשה תאים ושנים על גביהן עכ''ל. ועל פי הדברים האלה יהיו מבוארים לפניך דבריו פה כי מ''ש מן המערב למזרח ק' אמה וזהו חשבונן ארבעה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ג' מקומות פנויים בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנו ה' אמות זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה ועובי השני כתלים עם ההרחקה שביניהם היו ה' אמות. ומ''ש ובין כותל שני ושלישי שש אמות זהו מה ששנינו והתא ו' ומה שכתב ובין כותל ג' וד' ו' אמות זהו מה ששנינו וכותל ההיכל שש וכבר נתבאר שכותל ההיכל ששנינו לא היה כותל סתום אלא ב' כתלים וביניהם הרחקה ועובי ב' הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. ומה שכתב ואלו המדות הן של עובי הכותל עם המקום הפנוי שבין שני כתלים הוא מבואר במה שכתבתי. ומ''ש ואורך קדש הקדשים כ' אמה מבואר במשנה שכתבתי בסמוך. ומ''ש ובין שתי הפרוכות המבדילות בינו ובין הקדש אמה. נתבאר בפרק זה והוא מה ששנינו אמה טרקסין. ומ''ש ואורך הקדש מ' אמה זהו מה ששנינו בהיכל תוכו מ' אמה. ומ''ש ועובי הכותל המזרח שבו השער ו' אמות זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו'. ומ''ש והאולם י''א אמות ועובי כותל האולם ה' מבואר במשנה:

ה
 
מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם * מֵאָה אַמָּה. עֳבִי כֹּתֶל הָאוּלָם חָמֵשׁ אַמּוֹת. וּמִכֹּתֶל אוּלָם עַד כֹּתֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשֶׂר אַמּוֹת. וְכָתְלֵי הַקֹּדֶשׁ שִׁשָּׁה כְּתָלִים זֶה לְפָנִים מִזֶּה וּבֵינֵיהֶן חֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת פְּנוּיִין. בֵּין כֹּתֶל חִיצוֹן וּבֵין הַשֵּׁנִי חָמֵשׁ אַמּוֹת. וּבֵין שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְחָמֵשׁ בֵּין שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי. וּבֵין רְבִיעִי וַחֲמִישִׁי שֵׁשׁ. וּבֵין חֲמִישִׁי וְכֹתֶל הַפְּנִימִי שֵׁשׁ. נִמְצָא הַכּל אַרְבָּעִים אַמָּה מִצַּד זֶה וְאַרְבָּעִים אַמָּה מִצַּד שֶׁכְּנֶגְדוֹ וְרֹחַב הַבַּיִת מִבִּפְנִים עֶשְׂרִים. הֲרֵי מֵאָה אַמָּה:

 ההראב"ד   מאה אמה עובי כותל האולם. א''א כל זה הבל ורעיון רוח שלא היה שם כותל לאולם כלל וטעות גדולה היא זו שלא היה לאולם אלא כותל המזרח שלפני ההיכל ועל כן אמרו ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ורוחב האולם נמנה ברוחב ההיכל:

 כסף משנה  ומ''ש מן הצפון לדרום ק' אמה וכו'. זהו מה ששנינו האולם עודף עליו ט''ו אמות מן הצפון וט''ו מן הדרום ומפרש רבינו דהיינו לומר שעובי כותל האולם ה' אמות בצפון וה' בדרום כמו שהוא במזרח ותוכו של אולם בצפון י' אמות וכן בדרום כשם שארכו ממזרח למערב י''א אמה: וכתב בהשגות כל זה הבל ורעיון רוח וכו'. ואני אומר כל עצמו של הראב''ד לייחס טעות לרבינו הוא ממה ששנינו במשנה הנזכרת ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי וכבר פירשו רבינו בפירוש המשנה וז''ל היה כל ההיכל ק' על ק' אבל היו מטין הבנין מעט צר לצד המערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות האריה שהוא רחב מלפניו וצר מאחוריו עד כאן לשונו. ולפי זה אינו ענין לנדון שלנו: ומ''ש רבינו וכתלי הקדש ששה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ה' מקומות פנויין בין כותל חיצון ובין השני ה' אמות. זהו מה ששנינו כותל המסבה ה' וכבר נתבאר שכותל המסבה ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היו חמש אמות. ומ''ש ובין שני ושלישי ג' זהו ששנינו והמסבה ג'. ומ''ש וחמש בין ג' וד' זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה חמש אמות. ומ''ש ובין רביעי וחמישי שש זהו מה ששנינו והתא ו'. ומ''ש ובין חמישי וכותל הפנימי שש זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו' ועל פי מה שנתבאר שלא היה כותל סתום אלא ב' כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. ומ''ש נמצא הכל מ' אמה מצד זה. פשוט הוא. ומ''ש ומ' אמה מצד שכנגדו זהו ששנינו כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא חמש ובית הורדת המים ג' והכותל ה' ועל פי מה שנתבאר הרי כ''ה ועם כותל האולם שהם ט''ו עולה הכל מ'. ומ''ש ורוחב הבית עשרים. מבואר במשנה:

ו
 
הַפִּשְׁפָּשׁ וְהוּא שַׁעַר הַקָּטָן. וּשְׁנֵי פִּשְׁפָּשִׁין הָיוּ לַהֵיכָל מִצִּדֵּי הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁבְּאֶמְצַע. אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד-ב) 'הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ'. וְשֶׁבַּצָּפוֹן בּוֹ נִכְנָסִין. וּמְהַלֵּךְ בֵּין שֵׁנִי הַכְּתָלִים עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְמָקוֹם פָּתוּחַ לַקֹּדֶשׁ מִשְּׂמֹאלוֹ וְנִכְנָס לְתוֹךְ הַהֵיכָל וּמְהַלֵּךְ עַד שַׁעַר הַגָּדוֹל וּפוֹתְחוֹ:

 כסף משנה  הפשפש הוא שער קטן וכו' עד ומהלך עד שער הגדול ופותחו. בפ''ד דמדות (משנה ב'):

ז
 
הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל הָיָה רָחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת וְגָבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה. וְאַרְבַּע דַּלְתוֹת הָיוּ לוֹ שְׁתַּיִם בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם בַּחוּץ. הַחִיצוֹנוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַפֶּתַח לְכַסּוֹת עָבְיוֹ שֶׁל כֹּתֶל וְהַפְּנִימִיּוֹת נִפְתָּחוֹת לְתוֹךְ הַבַּיִת לְכַסּוֹת אֲחוֹרֵי הַדְּלָתוֹת:

 כסף משנה  השער הגדול היה רחבו י' אמות וגובהו וכו' עד לכסות אחורי הדלתות. שם ומסיים בה שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחורי הדלתות ופירש ה''ר עובדיה ז''ל שתים בפנים בעובי הכותל שכלפי פנים ושתים בחוץ בעביו שכלפי החוץ שעוביו של כותל ההיכל היה ו' אמות ולסוף אמה חיצונה של עובי הכותל היו הדלתות החיצונות אחת לימין הפתח ואחת לשמאלו כל דלת מהם רחבה ה' אמות וכשהיו נעולות היו נוגעות זו בזו וסותמות רוחב חלל הפתח שרחבו י' אמות וכשהיו נפתחות לצד פנים מכסות חמש אמות של עובי הכותל ושתים דלתות אחרות כמדת אלו היו קבועות בסוף עובי הכותל לצד פנים וכשהן נפתחות מכסות חמש אמות מפה וה' אמות מפה מרוחב כותל ההיכל בפנים ושם לא היה הכותל טוח בזהב כמו שאר הבית לפי שלא היה נראה ע''כ:

ח
 
פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם הָיָה גָּבוֹהַּ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרֹחַב עֶשְׂרִים. וְלֹא הָיָה לוֹ שְׁעָרִים. וְחָמֵשׁ מַלְתְּרִיּוֹת שֶׁל מִילָא הָיוּ עַל גַּבֵּי פִּתְחוֹ מִלְּמַעְלָה. הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַפֶּתַח אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. וְכָל אַחַת מֵחֲמִשְׁתָּן עוֹדֶפֶת עַל שֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה אַמָּה מִזֶּה וְאַמָּה מִזֶּה. נִמְצֵאת הָעֶלְיוֹנָה שְׁלֹשִׁים אַמָּה. וְנִדְבָּךְ שֶׁל אֲבָנִים הָיָה בֵּין כָּל אַחַת וְאַחַת:

 כסף משנה  פתחו של אולם היה גבוה מ' אמה וכו' עד ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת. משנה בפ''ג דמדות. ופי' ה''ר עובדיה ז''ל מלתריות קורות מצויירות ומכויירות של מילא של אילן שגדלים בו עפצים שקרויים מילין. התחתונה הקורה התחתונה מושכבת על משקוף הפתח לרחבו של פתח שהוא רחב עשרים אמה והקורה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ''ב וקורה שניה שלמעלה הימנה עודפת על הראשונה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ''ד והשלישית כ''ו והרביעית כ''ח והחמישית ל'. ונדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל. בין כל אחת ואחת חמש קורות אלו לא היו נוגעות זו בזו אלא שורה של בנין אבנים היתה בין זו לזו עכ''ל: כתבו התוספות בפ' כל הצלמים (דף מ"ג) אהא דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם שהאולם היה פרוץ במילואו לרוח מזרחית:

ט
 
הַהֵיכָל הָיָה בִּנְיָנוֹ רָחָב מִלְּפָנָיו וְצַר מֵאֲחוֹרָיו כְּמוֹ אֲרִי. וִיצִיעִים הָיוּ מַקִּיפִין לַבַּיִת כֻּלּוֹ מִסָּבִיב חוּץ לְכֹתֶל הַמְּסִבָּה. וְיָצִיעַ הַתַּחְתּוֹנָה חָמֵשׁ * וְרֹבֶד עַל גַּבָּהּ שֵׁשׁ וְיָצִיעַ אֶמְצָעִית שֵׁשׁ וְרֹבֶד עַל גַּבָּהּ שֶׁבַע וְהָעֶלְיוֹנָה שֶׁבַע שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ו-ו) 'הַיָּצִיעַ הַתַּחְתֹּנָה' וְגוֹ'. וְכֵן הָיוּ הַשָּׁלֹשׁ יְצִיעִים מַקִּיפִים לַבַּיִת מִשְּׁלֹשָׁה רוּחוֹתָיו וְכֵן סָבִיב לְכָתְלֵי הָאוּלָם מִלְּמַטָּה עַד לְמַעְלָה כָּךְ הָיוּ אַמָּה אַחַת חָלָק וְרֹבֶד שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְאַמָּה חָלָק וְרֹבֶד שָׁלֹשׁ אַמּוֹת עַד לְמַעְלָה. וְנִמְצְאוּ הָרְבָדִין מֻקָּפִין לַכְּתָלִים. רֹחַב כָּל רֹבֶד שָׁלֹשׁ אַמּוֹת עַד לְמַעְלָה. וּבֵין כָּל רֹבֶד וְרֹבֶד אַמָּה. וְרֹבֶד הָעֶלְיוֹן הָיָה רָחְבּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת:

 ההראב"ד   ורובד על גבה. א''א איני יודע מהו על גבה אלא שבכותל של היכל היה מקצר אמה ונמצא חלל התא שש משש אמות ומעלה ואותן שש אמה שהתא בהן חללו חמש הם היו כנגד אוטם ההיכל שהיו שש אמות וזהו שחשבו רוחב ההיכל כותל התא חמש והתא שש וכותל ההיכל שש והוא למעלה מן האוטם:

 כסף משנה  ההיכל היה בניינו רחב מלפניו וצר מאחוריו כמו ארי. נתבאר בפרק זה: ויציעים היו מקיפים לבית כולו וכו'. בפרק ד' דמדות (משנה ד') התחתונה ה' ורובד ו' האמצעית ו' ורובד ז' והעליונה ז' שנאמר היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה ופי' ה''ר עובדיה מחוץ לכותל המסבה שהוא הכותל החיצון של הקדש היו יציעים דהיינו גזוזטראות מקיפים את הבית מג' רוחות מערב צפון ודרום והיו היציעים הללו תחתיים שניים ושלישים היציע התחתונה חמש באמה רחבה והרובד שעליה דהיינו התקרה שעל התחתונה שהיא הרצפה שעל התיכונה שש באמה רחבה לפי שכותל המסבה היה הולך ומצר כלפי מעלה וכשמגיע אל הרובד שעל גב התחתונה היה נכנס לפנים אמה א' ועל אותה אמה הבולטת היו נתונים קורות היציע נמצאת היציע התיכונה רחבה אמה א' יותר מן התחתונה דהיינו אותה אמה שנכנס הכותל לפנים וכן כשמגיע לרובד שע''ג התיכונה שהיא הרצפה של שלישית היה הכותל מצר ונכנס לפנים אמה אחת כדי שיניח ראש הקורה על אותה אמה שכותל תיכונה בולט ויוצא לחוץ יותר מכותל העליונה ונמצאת היציע העליונה רחבה אמה יותר מן התיכונה ושתי אמות יותר מן התחתונה וזהו שנאמר כי מגרעות נתן לבית חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית כלומר היה מגרע ומחסר מעובי הכותל מבחוץ אמה א' ברובד של התיכונה ועוד אמה אחרת ברובד של העליונה כדי שיהיה לו מקום לשום בהם ראשי הקורות של הרובד כדי שלא יצטרך לאחוז בקירות הבית לעשות חורים בכותל ולתחוב שם ראשי הקורות עכ''ל: וכתב בהשגות רובד על גבה א''א איני יודע מהו על גבה אלא וכו'. ולשון על גבה שהוקשה לו בדברי רבינו מבואר במה שכתבתי. ודע ממה שכתוב פה בספרי הדפוס וכן סביב לכתלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו הג' יציעים מקיפים לבית משלש רוחות הכל מיותר וצריך למחקו: וכן סביב לכתלי האולם וכו'. בפרק ג' דמדות (משנה ו') אמה ורובד ג' אמה ורובד ג' והעליונה אמה ורובד ד' ופירש רבינו שכתלי האולם היו בנויים כסדר הזה והוא שאמה א' מגובה הכותל לארכו היה חלק ושוה כשאר הכתלים אח''כ בנין בולט מהכותל כגון כצוצרא גבהו ג' אמות אח''כ מרחיק אמה ג''כ ויוצא בנין והוא הנקרא רובד וכן כל בניינו אמה ורובד שלש וכצוצרא העליונה היה בו ד' אמות וכן היה סובב ההיכל כמו שיתבאר בפרק זה עכ''ל. ומ''ש וכן היה סובב ההיכל היינו שהיה בו רובד למקום תקרת היציע התחתונה וכן לתקרת התיכונה ולא שיהא מוקף רובדים כמו של אולם:

י
 
כָּל אֵלּוּ הַמְּקוֹמוֹת הַפְּנוּיִים שֶׁבֵּין הַכְּתָלִים הֵם הַנִּקְרָאִים תָּאִים. נִמְצְאוּ הַתָּאִים הַמֻּקָּפִין לַמִּקְדָּשׁ חֲמִשָּׁה מִן הַצָּפוֹן וַחֲמִשָּׁה מִן הַדָּרוֹם וּשְׁלֹשָׁה מִן הַמַּעֲרָב. וְשָׁלֹשׁ דְּיוֹטוֹת הָיוּ דְּיוֹטָא עַל גַּבֵּי דְּיוֹטָא. נִמְצְאוּ ט''ו תָּאִים בַּדָּרוֹם חֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּי חֲמִשָּׁה וַחֲמִשָּׁה עַל גַּבֵּיהֶן וְכֵן בַּצָּפוֹן חֲמִשָּׁה עָשָׂר. וּשְׁמוֹנָה תָּאִים הָיוּ בַּמַּעֲרָב שְׁלֹשָׁה עַל גַּבֵּי שְׁלֹשָׁה וּשְׁנַיִם עַל גַּבֵּיהֶן * בִּדְיוֹטָא אַחַת הַכּל ל''ח תָּאִים:

 ההראב"ד   בדיוטא אחת. א''א אין צורך לזה ומה נשתנו השנים מן השלשה:

 כסף משנה  כל אלו המקומות הפנויים וכו' עד ואחד להיכל. בפ''ד דמדות (משנה ג'): וכתב בהשגות בדיוטא אחת א''א אין צורך לזה ומה נשתנו שנים מן השלשה עכ''ל. ואני אומר שמ''ש בדיוטא אחת אפשר דקאי גם לשלשה שהשלשה היו בדיוטא אחת: וכתב עוד בהשגות ואחד להתא שבו הפשפש א''א לא היה שם תא אחר וכו'. וז''ל רבינו בפי' המשנה מה שאמר אחד לפשפש ר''ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסים להיכל וזהו הפתח שהיה בצפונו של תא שהיו לו חמשה פתחים והתא הזה היה בשורה אמצעית מהתאים והוא שעל גבי המסבה עכ''ל. ולפי זה לא היה תא יתר ואין כאן השגה:

יא
 
שְׁלֹשָׁה פְּתָחִים הָיוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַתָּאִים. אֶחָד לַתָּא מִן הַיָּמִין. וְאֶחָד לַתָּא מִן הַשְּׂמֹאל. וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו. וּבְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית בַּתָּא שֶׁבַּדְּיוֹטָא הָאֶמְצָעִית הָיוּ חֲמִשָּׁה פְּתָחִים. אֶחָד לַתָּא מִיָּמִין. וְאֶחָד לַתָּא שֶׁעַל גַּבָּיו. וְאֶחָד לַמְּסִבָּה. * וְאֶחָד לַתָּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַפִּשְׁפָּשׁ. וְאֶחָד לַהֵיכָל:

 ההראב"ד   ואחד לתא שבו הפישפש. א''א לא היה שם תא אחר לאותו הפשפש אלא באותו התא שבקרן מזרחית צפונית היה הפשפש למזרחו והיה פתח קטן כעין חלון שמכניס זרועו בה והוא נקרא פשפש ופותח פתח התא המזרחי שהיה המנעול מבפנים ושני מנעולים היו לו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון ואם כדבריו היה תא למזרח והרי לא מנו אותן במנין התאים:

יב
 
וּמְסִבָּה הָיְתָה עוֹלָה מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לְקֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית שֶׁבָּהּ הָיוּ עוֹלִין לְגַגּוֹת הַתָּאִים. הָיָה עוֹלֶה בַּמְּסִבָּה וּפָנָיו לַמַּעֲרָב הָלַךְ אֶת כָּל פְּנֵי הַצָּפוֹן עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמַּעֲרָב. הִגִּיעַ לַמַּעֲרָב הָפַךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם הָלַךְ אֶת כָּל פְּנֵי הַמַּעֲרָב עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַדָּרוֹם. הִגִּיעַ לַדָּרוֹם הָפַךְ פָּנָיו לַמִּזְרָח וְהָיָה מְהַלֵּךְ לַדָּרוֹם עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה שֶׁפִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה הָיָה פָּתוּחַ לַדָּרוֹם:

 כסף משנה  ומסיבה היתה עולה וכו' עד כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. בפרק רביעי דמדות (משנה ג') פי' מסיבה בנין כמין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף כן כתב הרד''ק בפי' יחזקאל וכן פירש רש''י בפרק קמא דיומא מסיבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת. ולולים פירש הרמב''ם לול הוא פתח קטן. ומ''ש ופעם אחת בשנה מפסח לפסח מלבנין את ההיכל. בפ''ג דמדות (משנה ד'):

יג
 
וּבְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה הָיוּ שְׁתֵּי כְּלוּנְסוֹת שֶׁל אֶרֶז שֶׁבָּהֶן עוֹלִין לְגַגָּהּ שֶׁל עֲלִיָּה. וְרָאשֵׁי פִּסְפְּסִין הָיוּ מַבְדִּילִין בַּעֲלִיָּה בֵּין גַּג הַקֹּדֶשׁ לְגַג קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְלוּלִין הָיוּ פְּתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁבָּהֶן מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הָאֻמָּנִין בְּתֵבוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָזוּנוּ עֵינֵיהֶם מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּפַעַם אַחַת בְּשָׁנָה מִפֶּסַח לְפֶסַח מְלַבְּנִין אֶת הַהֵיכָל:


הלכות בית הבחירה - פרק חמישי

א
 
הַר הַבַּיִת וְהוּא הַר הַמּוֹרִיָּה הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה וְהָיָה מֻקָּף חוֹמָה. וְכֵפִין עַל גַּבֵּי כֵּפִין הָיוּ בְּנוּיוֹת מִתַּחְתָּיו. מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וְכֻלּוֹ הָיָה מְקֹרֶה סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו:

 כסף משנה  הר הבית והוא הר המוריה וכו'. בפרק שני דמדות (משנה א') הר הבית היה חמש מאות אמה על ת''ק אמה. ומ''ש והיה מוקף חומה ומ''ש וכיפין ע''ג כיפין היו בנויות מתחתיו וכו'. בפ''ג דפרה (משנה ג') הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום ומשמע לרבינו שהיה כיפין ע''ג כיפין כמו ששנינו בפרק הנזכר גבי כבש פרה. ומ''ש וכולו היה מקורה x. ומ''ש סטיו לפנים מסטיו. בפ''ק דפסחים (דף י"ג:) ובפרק לולב וערבה (דף מ"ה) ופירש''י האצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר:

ב
 
וַחֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לוֹ. אֶחָד מִן הַמַּעֲרָב וְאֶחָד מִן הַמִּזְרָח וְאֶחָד מִן הַצָּפוֹן וּשְׁנַיִם מִן הַדָּרוֹם. רֹחַב כָּל שַׁעַר עֶשֶׂר אַמּוֹת וְגָבְהוֹ עֶשְׂרִים. וְיֵשׁ לָהֶם דַּלְתוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש וה' שערים היו לו אחד מן המערב ואחד מן המזרח וכו'. בפ''ק דמדות (משנה ג'). ומ''ש רוחב כל שער י' אמות וגובהו עשרים ויש להם דלתות. בפרק שני דמדות (משנה ג'):

ג
 
לְפָנִים מִמֶּנּוּ סוֹרֵג מַקִּיף סְבִיב גָּבְהוֹ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּלְפָנִים מִן הַסּוֹרֵג הַחֵיל [גָּבְהוֹ] עֶשֶׂר אַמּוֹת. וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר בַּקִּינוֹת (איכה ב-ח) 'וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה' זוֹ חוֹמַת הָעֲזָרָה:

 כסף משנה  ומ''ש לפנים ממנו סורג וכו' עד גובהו י' אמות בפרק הנזכר ופירוש סורג מקלעות עצים ארוגות זו על גבי זו באלכסון כלשון מסרגין את המטות וכתב הרא''ש שהסורג נעשה xx לטלטול שבת ולזה היה גבוה י' טפחים כדין כל מחיצה דהיקף הר הבית לא מהני דהוי הוקף ולבסוף פתח דלא מהני. ומ''ש ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה. בפ' כיצד צולין (דף פ"ו):

ד
 
לְפָנִים מִן הַחֵיל הָעֲזָרָה. וְכָל הָעֲזָרָה הָיְתָה אֹרֶךְ קפ''ז עַל רֹחַב קל''ה. וְשִׁבְעָה שְׁעָרִים הָיוּ לָהּ. שְׁלֹשָׁה מִן הַצָּפוֹן הַסְּמוּכִין לַמַּעֲרָב. וּשְׁלֹשָׁה מִן הַדָּרוֹם סְמוּכִין לַמַּעֲרָב. וְאֶחָד בַּמִּזְרָח מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בָּאֶמְצַע:

 כסף משנה  לפנים מן החיל העזרה וכו'. בפ''ה דמדות (מ"א): ומ''ש וז' שערים היו לה שלשה מן הצפון וכו' עד ואחד במזרח. בפרק קמא דמדות (מ"ד) ומ''ש בשערים שבצפון ושבדרום סמוכים למערב. שם בפ''ב (מ"א) ובשקלים פ''ו. ומ''ש ואחד במזרח מכוון כנגד בית קדשי קדשים באמצע. בפ' הרואה (דף נ"ד) שנינו לא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים:

ה
 
כָּל שַׁעַר מֵהֶן הָיָה רָחְבּוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת וְגָבְהוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה. וְהָיוּ לוֹ דְּלָתוֹת מְחֻפּוֹת זָהָב. חוּץ מִשַּׁעַר מִזְרָחִי שֶׁהָיָה מְצֻפֶּה נְחשֶׁת דּוֹמָה לְזָהָב. וְשַׁעַר זֶה הוּא הַנִּקְרָא שַׁעַר הָעֶלְיוֹן וְהוּא שַׁעַר נִיקָנוֹר:

 כסף משנה  ומ''ש כל שער מהם היה רחבו י' אמות וכו'. בפ''ב דמדות. ומ''ש ושער זה הוא נקרא שער העליון. ומ''ש והוא שער נקנור. בפ''ק דמדות (מ"ד):

ו
 
הָעֲזָרָה לֹא הָיְתָה מְכֻוֶּנֶת בְּאֶמְצַע הַר הַבַּיִת. אֶלָּא רְחוֹקָה מִדְּרוֹם הַר הַבַּיִת יֶתֶר מִכָּל הָרוּחוֹת וּקְרוֹבָה לַמַּעֲרָב יֶתֶר מִכָּל הָרוּחוֹת. וּבֵינָהּ וּבֵין הַצָּפוֹן יֶתֶר מִמַּה שֶּׁבֵּינָהּ וּבֵין הַמַּעֲרָב. וּבֵינָהּ וּבֵין הַמִּזְרָח יֶתֶר מִמַּה שֶּׁבֵּינָהּ וּבֵין הַצָּפוֹן:

 כסף משנה  העזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית וכו'. בפרק שני דמדות הר הבית היה חמש מאות אמה על ת''ק אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב ופירש רבינו אמר שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית אלא היה הרוחק שיש בין חומת הר הבית ובין חומת העזרה לצד דרום יותר מן הרוחק שיש ביניהם מצד מזרח והרוחק ממזרח יותר מהצפוני והצפוני יותר מן המערבי עכ''ל:

ז
 
וְלִפְנֵי הָעֲזָרָה בַּמִּזְרָח הָיְתָה עֶזְרַת הַנָּשִׁים. וְהִיא הָיְתָה אֹרֶךְ מֵאָה אַמָּה וַחֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים עַל רֹחַב קל''ה. וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בְּאַרְבַּע מִקְצְעוֹתֶיהָ שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים אַמָּה וְלֹא הָיוּ מְקֹרוֹת וְכֵן עֲתִידִין לִהְיוֹת:

 כסף משנה  ולפני העזרה במזרח היתה עזרת הנשים וכו' עד כדי שלא יהיו מעורבבין. בפ''ב דמדות:

ח
 
וּמַה הֵם מְשַׁמְּשׁוֹת. דְּרוֹמִית מִזְרָחִית לִשְׁכַּת הַנְּזִירִים שֶׁשָּׁם מְבַשְּׁלִין אֶת שַׁלְמֵיהֶם וּמְגַלְּחִין אֶת שַׂעֲרָם. מִזְרָחִית צְפוֹנִית לִשְׁכַּת דִּיר הָעֵצִים שֶׁשָּׁם כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין מַתְלִיעִים בָּעֵצִים. שֶׁכָּל עֵץ שֶׁנִּמְצָא בּוֹ תּוֹלַעַת פָּסוּל. צְפוֹנִית מַעֲרָבִית לִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִים. מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית בָּהּ הָיוּ נוֹתְנִין יַיִן וְשֶׁמֶן וְהִיא הָיְתָה נִקְרֵאת לִשְׁכַּת בֵּית שַׁמְנַיָּא:

ט
 
עֶזְרַת הַנָּשִׁים הָיְתָה מֻקֶּפֶת גְּזוּזְטְרָא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַנָּשִׁים רוֹאוֹת מִלְּמַעְלָן וְהָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעֵרְבָּבִין. וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה בְּצַד הָעֲזָרָה בִּצְפוֹנָהּ מִבַּחוּץ בֵּין הָעֲזָרָה וְהַחֵיל וְהָיָה בָּנוּי כִּפָּה וּמֻקָּף רְבָדִין שֶׁל אֶבֶן וְהוּא הָיָה נִקְרָא בֵּית הַמּוֹקֵד. וּשְׁנֵי פְּתָחִים הָיוּ לוֹ אֶחָד פָּתוּחַ לָעֲזָרָה וְאֶחָד פָּתוּחַ לַחֵיל:

י
 
וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ בּוֹ. שְׁתַּיִם קֹדֶשׁ וּשְׁתַּיִם חֹל. וְרָאשֵׁי פִּסְפְּסִין מַבְדִּילִין בֵּין הַקֹּדֶשׁ וְהַחל. וּמַה הָיוּ מְשַׁמְּשׁוֹת מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים. וּדְרוֹמִית מִזְרָחִית לִשְׁכַּת עוֹשֵׂי לֶחֶם הַפָּנִים. מִזְרָחִית צְפוֹנִית בָּהּ גָּנְזוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַי אַבְנֵי מִזְבֵּחַ שֶׁשִּׁקְּצוּם מַלְכֵי יָוָן. צְפוֹנִית מַעֲרָבִית בָּהּ יוֹרְדִין לְבֵית הַטְּבִילָה:

 כסף משנה  (ט-י) ובית גדול היה בצד עזרה בצפונה מבחוץ וכו' עד בה יורדים לבית הטבילה. בפ''ק דמדות (משנה ו') ופרש''י בפ''ק דיומא (דף ט"ו:) וארבע לשכות היו לבית המוקד פתוחות לה שתים בקדש ושתים בחול של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול וראשי פספסין חתיכות עצים מבדילים לסימן במקום המפסיק בין קדש לחול. ומ''ש רבינו מערבית דרומית לשכת x הטלאים. אע''ג דבפרק שלישי דתמיד (דף ל') תנן שהיתה צפונית מערבית בפ''ק דמדות (משנה ו') תנן מערבית דרומית ובפ''ק דיומא רמי להו ומסיק דמערבית דרומית הואי:

יא
 
הַיּוֹרֵד לְבֵית הַטְּבִילָה מִלִּשְׁכָּה זוֹ הָיָה הוֹלֵךְ בַּמְּסִבָּה הַהוֹלֶכֶת תַּחַת הַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵית הַטְּבִילָה. וּמְדוּרָה הָיְתָה שָׁם. וּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד. וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ, מְצָאוֹ נָעוּל בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם:

 כסף משנה  היורד לבית הטבילה מלשכה זו היה הולך במסיבה ההולכת תחת המקדש כולו וכו'. בריש מסכת תמיד (דף כ"ה):

יב
 
אֹרֶךְ הָעֲזָרָה מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב קפ''ז וְזֶהוּ חֶשְׁבּוֹנָן. מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי שֶׁל עֲזָרָה עַד כֹּתֶל הַהֵיכָל אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה. וְאֹרֶךְ הַהֵיכָל כֻּלּוֹ מֵאָה אַמָּה. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שְׁתַּיִם וְעֶשְׂרִים. הַמִּזְבֵּחַ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים. מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים וְהוּא הַנִּקְרָא עֶזְרַת כֹּהֲנִים אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה. מְקוֹם דְּרִיסַת רַגְלֵי יִשְׂרָאֵל וְהוּא הַנִּקְרָא עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה:

 כסף משנה  אורך העזרה מן המזרח למערב קפ''ז וזהו חשבונן וכו' עד מקום דריסת רגלי ישראל והוא הנקרא עזרת ישראל י''א אמה. בפ''ה דמדות (משנה א'):

יג
 
וְרֹחַב הָעֲזָרָה מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ וְזֶהוּ חֶשְׁבּוֹנָן. מִכֹּתֶל צְפוֹנִי עַד בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם י''ב אַמּוֹת וּמֶחֱצָה. וְשָׁם תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין אֶת הַקָּדָשִׁים בְּצִדּוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש ורוחב העזרה מן הצפון לדרום קל''ה וזהו חשבונן וכו'. שם מן הצפון לדרום קל''ה מן הכבש ולמזבח ס''ב מן המזבח לטבעות שמונה אמות מקום הטבעות כ''ד מן הטבעות לשלחנות ד' מן השלחנות לננסים ארבע מן הננסים לכותל העזרה ח' אמות והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים ונראה מדברי רבינו שהח' אמות ששנינו עליהם מן הטבעות לשלחנות ארבע מן השלחנות ולננסים ארבע הם מקום השלחנות שח' שלחנות היו שם כדתנן בפרק ששי ממסכת שקלים והיו נתונות בח' אמות אלו. וה''פ מן הטבעות למחצית השלחנות ארבע ומחצית השלחנות לננסים ארבע וממה ששנינו והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים מפרש רבינו דחציין דהיינו י''ב אמות וחצי לבין הכבש ולכותל וי''ב ומחצה למקום הננסים. ופירוש ננסים הם עמודים קצרים ואנקליות של ברזל קבועים בהם שבהם תולין ומפשיטין כמו ששנינו בפ''ג דמדות (מ"ה):

יד
 
מְקוֹם הַשֻּׁלְחָנוֹת שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וּבוֹ שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁמַּנִּיחִין עֲלֵיהֶן הַנְּתָחִים וּמְדִיחִין אֶת הַבָּשָׂר לְבַשְּׁלוֹ. וּשְׁמוֹנָה שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ. וּבְצַד מְקוֹם הַשֻּׁלְחָנוֹת מְקוֹם הַטַּבָּעוֹת כ''ד אַמָּה. וְשָׁם שׁוֹחֲטִין אֶת הַקָּדָשִׁים:

טו
 
וּבֵין מְקוֹם הַטַּבָּעוֹת וְהַמִּזְבֵּחַ שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וְהַמִּזְבֵּחַ ל''ב. וְהַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשִׁים. וּבֵין הַכֶּבֶשׁ וּלְכֹתֶל דְּרוֹמִי י''ב אַמָּה וּמֶחֱצָה. מִכֹּתֶל צְפוֹנִי שֶׁל עֲזָרָה עַד כֹּתֶל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהוּא רֹחַב שִׁשִּׁים וּמֶחֱצָה. וּכְנֶגְדוֹ מִכֹּתֶל הָאוּלָם עַד כֹּתֶל מִזְרָחִי שֶׁל עֲזָרָה שֶׁהוּא אֹרֶךְ שֵׁשׁ וְשִׁבְעִים:

 כסף משנה  מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח וכו' עד והוא המקום ששוחטין בו קדשי הקדשים. פלוגתא דתנאי בפרק ב' דזבחים (דף כ') ופסק כרבי דאמר הכי:

טז
 
כָּל הַמְרֻבָּע הַזֶּה הוּא הַנִּקְרָא צָפוֹן הוּא הַמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹחֲטִין בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים:

יז
 
שְׁמוֹנֶה לְשָׁכוֹת הָיוּ בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. שָׁלֹשׁ בַּצָּפוֹן. וְשָׁלֹשׁ בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לִשְׁכַּת הַמֶּלַח. לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה. לִשְׁכַּת הַמְּדִיחִין. לִשְׁכַּת הַמֶּלַח שָׁם נוֹתְנִין מֶלַח לַקָּרְבָּן. לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה שָׁם מוֹלְחִין עוֹרוֹת הַקָּדָשִׁים. וְעַל גַּגָּהּ הָיְתָה בֵּית טְבִילָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. לִשְׁכַּת הַמְּדִיחִין שָׁם הָיוּ מְדִיחִין קִרְבֵי הַקָּדָשִׁים וּמִשָּׁם מְסִבָּה עוֹלָה לְגַג בֵּית הַפַּרְוָה. וְהַשָּׁלֹשׁ שֶׁבִּצְפוֹן לִשְׁכַּת הַגָּזִית. לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה. לִשְׁכַּת הָעֵץ. לִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁבָּהּ סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה יוֹשֶׁבֶת. וְחֶצְיָהּ הָיָה קֹדֶשׁ וְחֶצְיָהּ הָיָה חֹל. וְלָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים אֶחָד לַקֹּדֶשׁ וְאֶחָד לְחל וּבַחֵצִי שֶׁל חֹל הָיוּ הַסַּנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין. לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה שָׁם הָיְתָה בּוֹר שֶׁמְּמַלְּאִין מִמֶּנּוּ בַּגּוֹלָה וּמִשָּׁם מְסַפְּקִין מַיִם לְכָל הָעֲזָרָה. וְלִשְׁכַּת הָעֵץ הָיְתָה אֲחוֹרֵי שְׁתֵּיהֶן וְהִיא הָיְתָה לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל וְהִיא הַנִּקְרֵאת לִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין. וְגַג שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה. וּשְׁתֵּי לְשָׁכוֹת אֲחֵרוֹת הָיוּ שָׁם בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. אַחַת מִימִין שַׁעַר מִזְרָחִי וְהוּא לִשְׁכַּת פִּינְחָס הַמַּלְבִּישׁ. וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ וְהוּא לִשְׁכַּת עוֹשֶׂה חֲבִיתִין:

 כסף משנה  שמונה לשכות היו בעזרת ישראל וכו' עד וגג שלשתן שוה. בפרק חמישי דמדות (משנה ג'). ומה שכתב וחציה היה קדש וחציה היה חול וכו' עד היו הסנהדרין יושבין. בפרק שני דיומא (דף כ"ה). ומ''ש ושתי לשכות אחרות היו שם בעזרת ישראל וכו'. פרק קמא דמדות (משנה ד') ופרק קמא דיומא (דף י"ט):



הלכות בית הבחירה - פרק ששי

א
 
הַמִּקְדָשׁ כֻּלּוֹ לֹא הָיָה בְּמִישׁוֹר אֶלָּא בְּמַעֲלֵה הָהָר. כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס מִשַּׁעַר מִזְרָחִי שֶׁל הַר הַבַּיִת מְהַלֵּךְ עַד סוֹף הַחֵיל בְּשָׁוֶה. וְעוֹלֶה מִן הַחֵיל לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת רוּם כָּל מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה:

 כסף משנה  המקדש כולו לא היה במישור וכו'. בפ''ב דמדות (משנה ג') לפנים ממנו החיל י' אמות וי''ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה ופירש''י בפירקא קמא דיומא (דף ט"ו) שלחה משך רוחב המעלה חצי אמה וארכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום:

ב
 
וּמְהַלֵּךְ כָּל עֶזְרַת הַנָּשִׁים בְּשָׁוֶה. וְעוֹלֶה מִמֶּנָּה לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא תְּחִלַּת הָעֲזָרָה בַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת. רוּם כָּל מַעֲלָה חֲצִי אַמָּה וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה:

 כסף משנה  ומה שכתב ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בט''ו מעלות וכו'. בפרק ב' דמדות וחמש עשרה מעלות עולות x [מתוכה] לעזרת ישראל ושנינו באותו פרק כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה:

ג
 
וּמְהַלֵּךְ כָּל עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל בְּשָׁוֶה וְעוֹלֶה מִמֶּנּוּ לְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים בְּמַעֲלָה גְּבוֹהָה אַמָּה וְעָלֶיהָ דּוּכָן יֵשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת. רוּם כָּל מַעְלָה חֲצִי אַמָּה וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה. נִמְצֵאת עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים גְּבוֹהָה עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה:

 כסף משנה  ומה שכתב ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו ג' מעלות וכו'. שם גבי עזרת ישראל ועזרת הכהנים רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה [שם] וגבהה אמה והדוכן נתון עליה ובו ג' מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה ופירש''י בפ''ק דיומא ובו שלש מעלות של חצי אמה שעולים בה לדוכן:

ד
 
וּמְהַלֵּךְ כָּל עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים וְהַמִּזְבֵּחַ. וּבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ בְּשָׁוֶה. וְעוֹלֶה מִשָּׁם לָאוּלָם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת. רוּם כָּל מַעְלָה חֲצִי אַמָּה וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה וְהָאוּלָם וְהַהֵיכָל כֻּלּוֹ בְּשָׁוֶה:

 כסף משנה  ומ''ש ועולה משם לאולם בי''ב מעלות וכו'. בפ''ג דמדות (מ"ו) ויש לגמגם על זה שהרי שנינו בפ''ב דמדות כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם הרי שמעלות האולם לא היו במדה זו וה''ר עובדיה כתב גבי מעלות האולם ה''ג רום מעלה [חצי אמה] ושלחה אמה וכו' וכך גריס ה''ר שמעיה ולגירסת רבינו קשה בין האולם ולמזבח כ''ב אמה וי''ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה וצ''ע:

ה
 
נִמְצָא גֹּבַהּ קַרְקַע הַהֵיכָל עַל קַרְקַע שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁל הַר הַבַּיִת שְׁתַּיִם וְעֶשְׂרִים אַמּוֹת. וְגֹבַהּ שַׁעַר הַר הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה. לְפִיכָךְ הָעוֹמֵד כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח אֵינוֹ רוֹאֶה פֶּתַח הַהֵיכָל. וּמִפְּנֵי זֶה עָשׂוּ כֹּתֶל שֶׁעַל גַּבֵּי שַׁעַר זֶה נָמוּךְ. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כֹּהֵן הָעוֹמֵד בְּהַר הַמִּשְׁחָה רוֹאֶה פֶּתַח הַהֵיכָל בְּשָׁעָה שֶׁמַּזֶּה מִדַּם הַפָּרָה נֹכַח הַהֵיכָל:

 כסף משנה  ומה שכתב נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית כ''ב אמות וגובה שער הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך וכו'. בפרק שני דמדות וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם ופירש''י בפרק קמא דיומא (ט"ז) כל הכתלים שהיו שם בכל בנייני הר הבית היו גבוהים הרבה מאד שהיו כל פתחים שבהם גבוהים עשרים אמה לבד ממה שעל הפתחים הרבה מאד. חוץ מכותל מזרחי והוא התחתון לרגלי הר הבית שבו נכנסים לחיל שלפני עזרת הנשים ומן החיל נכנסים לעזרת הנשים ומעזרת נשים לעזרה הגדולה. שכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה הוא הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ופני הכהן למערב ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים ממנו פתחו של היכל כשהוא מזה בדם כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד ואם היה הכותל גבוה אע''פ שהשערים מכוונים זה כנגד זה שער הר הבית כנגד שער עזרת הנשים ושער עזרת הנשים כנגד שער העזרה הגדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים לפי שההר הולך ומגביה ועולה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה עשרים אמות יותר מקרקעי רגלי הר הבית ונמצאת אסקופת ההיכל גבוהה ממשקוף פתח הר הבית ולא יוכל לראות חלל פתח ההיכל דרך אותו פתח עכ''ל. ורבינו בפירוש המשנה פ''ב דמדות אמתני' דכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים כתב ככל מה שכתב בפרק זה באר היטב:

ו
 
וּלְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם תַּחַת עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל פְּתוּחוֹת לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים. שֶׁשָּׁם הַלְוִיִּם נוֹתְנִין הַכִּנּוֹרוֹת וְהַנְּבָלִים וְהַמְּצִלְתַּיִם וְכָל כְּלֵי הַשִּׁיר. וְעַל הַדּוּכָן הָעוֹלֶה מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִים בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים שִׁירָה עַל הַקָּרְבָּן:

 כסף משנה  ומ''ש ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל וכו'. בפרק ב' דמסכת מדות. ומה שכתב ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן. בס''פ ב' דערכין (דף י"ג):

ז
 
הַלְּשָׁכוֹת הַבְּנוּיוֹת בַּקֹּדֶשׁ וּפְתוּחוֹת לַחל אִם הָיוּ גַּגּוֹתֵיהֶן שָׁוִין עִם קַרְקַע הָעֲזָרָה תּוֹכָן חֹל וְגַגּוֹתֵיהֶן קֹדֶשׁ וְאִם אֵינָן שָׁוִין אַף גַּגּוֹתֵיהֶן חֹל שֶׁהַגַּגּוֹת וְהָעֲלִיּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. לְפִיכָךְ גַּגִּים אֵלּוּ אֵין אוֹכְלִין שָׁם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְלֹא שׁוֹחֲטִין קָדָשִׁים קַלִּים:

 כסף משנה  הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול וכו'. בפרק ג' דמעשר שני (משנה ח) תנן הלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש וגגותיהן חול ובס''פ כיצד צולין (דף פ"ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו וכו' ת''ש הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש תרגמה רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה א''ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חול ואי ס''ד בשגגותיהם שוין לקרקע עזרה ה''ל מחילה ואמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו כי קאמר ר' יוחנן בפתוחות להר הבית כי תניא ההיא בפתוחות לעזרה והתניא רבי יהודה אומר מחילות מתחת ההיכל חול כי תניא ההיא שפתוחות לחול. ת''ש וגגן קדש ותסברא והא קתני וגגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים ואלא קשיא גגן קדש אמר רב חמא בר גוריא לאותן שתי אמות דתנן שתי אמות היה בשושן הבירה וכו' ופירש''י גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים. פתוחות לחול שאין להם פתח לעזרה אלא להר הבית. תוכן חול כקדושת הר הבית ולא כעזרה דבתר פתחא אזלינן בשגגותיהם שוים לקרקע שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הילכך גגים דידהו ה''ל כי ארעא. כי אמרה רבי יוחנן להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי המשתלח חוץ להר הבית אמרה בפרק אלו דברים וכו'. וכי תניא ההיא דתוכן קדש בפתוחות לעזרה להכי נקט פתוחות דבתר פתיחתן אזלינן. והתניא מחילות שתחת ההיכל חול וקס''ד בפתוחות לעזרה קאמר ומשנינן בפתוחות לחול [להר הבית]. ובפרק איזהו מקומן (דף נ"ו) תני תנא קמיה דרב נחמן כל העזרה היתה קפ''ז על רחב קל''ה א''ל הכי אמר לי אבא כגון זה כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה למעוטי מאי וכו' למעוטי לשכות ואי בנויות בחול ופתוחות לקדש והא תנן תוכן קדש מדרבנן ודאורייתא לא והא תניא לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש מנין שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה ת''ל בחצר אהל מועד יאכלוה התורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת אמר רבא לאכילה שאני אבל לענין טומאה לא והתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה לאו אמרת אין שוחטין תני נמי אין חייבין. ופירש''י הא אנן תנן תוכן קדש וליחייב עלייהו משום טומאה. מדרבנן מצות חכמים היא שלא יכנסו להם בטומאה אבל כרת וקרבן ליכא. והתניא מנין ללשכות וכו' ומדמרבינן להו לענין אכילה שמע מינה קדושים הן מן התורה דאי מדרבנן וקרא אסמכתא הוא היאך הקילו חכמים לעקור דבר ולהכשיר מקום חול לאכילת קדשי קדשים. חצרות הרבה במקום קדוש בחצר אהל מועד. לאכילה שאני דרבי בה קרא חצרות הרבה. ואין שוחטין שם קדשים קלים דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צידי צדדין. לאו אמרת [דקתני] בה אין שוחטין אלמא לא קדישי תני נמי אין חייבין משום טומאה עכ''ל:

ח
 
הָיוּ בְּנוּיוֹת לַחל וּפְתוּחוֹת לַקֹּדֶשׁ תּוֹכָן קֹדֶשׁ לַאֲכִילַת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֲבָל אֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וְהַנִּכְנָס לְשָׁם בְּטֻמְאָה פָּטוּר. וְגַגּוֹתֵיהֶן חֹל לְכָל דָּבָר:

ט
 
הַמְּחִלּוֹת הַפְּתוּחוֹת לָעֲזָרָה קֹדֶשׁ וְהַפְּתוּחוֹת לְהַר הַבַּיִת חֹל. הַחַלּוֹנוֹת * וָעֳבִי הַחוֹמָה כִּלְפָנִים בֵּין לַאֲכִילַת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין לְטֻמְאָה:

 ההראב"ד   ועובי החומה כלפנים. א''א אך אלו בששוים לקרקע העזרה ומשכחת להו בבר שורא:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו החלונות ועובי החומה כלפנים וכו'. בפ' כיצד צולין (פ"ה:) תנן החלונות ועובי החומה כלפנים ובפרק איזהו מקומן משמע דבין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה היו כלפנים. ופירש''י (באיזהו מקומן) החלונות עובי חלל החלונות שבחומות העזרה סביב מבפנים ועובי החומה בראשה מלמעלה: ודע דבפרק כיצד צולין (דף פ"ו) אהא דמוקי רב חסדא מתניתין בלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול גגותיהן קדש בשגגותיהן שוים לקרקע העזרה מתיב מדתנן החלונות ועובי החומה כלפנים בשלמא החלונות משכחת להו דשוו לקרקע העזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה משכחת לה בבר שורא. ופירש''י עובי החומה אלמא ראש החומה נתקדש דדמו לגגין ועליות. בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות עכ''ל. ויש לתמוה על רבינו למה סתם דבריו ולא פירש דהא דהחלונות ועובי החומה כלפנים דוקא בששווים לקרקע העזרה אבל אם אינו שוה לקרקע העזרה אינו כלפנים וכבר השיג עליו הראב''ד בזה וכתב ועובי החומה כלפנים א''א אף אלו בששוים לקרקע העזרה ומשכחת להו בבר שורא עכ''ל. וצריך לדחוק ולומר שסמך רבינו על מה שכתב לעיל בסמוך גבי לשכות אם היו גגותיהם שוים עם קרקע העזרה דממילא משמע דהוא הדין לחלונות ועובי החומה:

י
 
בֵּית דִּין שֶׁרָצוּ לְהוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם אוֹ לְהוֹסִיף עַל הָעֲזָרָה מוֹסִיפִין. וְיֵשׁ לָהֶם לִמְשֹׁךְ הָעֲזָרָה עַד הַמָּקוֹם שֶׁיִּרְצוּ מֵהַר הַבַּיִת וְלִמְשֹׁךְ חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם עַד מָקוֹם שֶׁיִּרְצוּ:

 כסף משנה  בית דין שרצו להוסיף על ירושלים וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ב') ובפרק ב' דשבועות (דף י"ד):

יא
 
אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא עַל פִּי הַמֶּלֶךְ וְעַל פִּי נָבִיא וּבְאוּרִים וְתֻמִּים וְעַל פִּי סַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה-ט) 'כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ' וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מֶלֶךְ הָיָה:

 כסף משנה  אין מוסיפין על העיר או על העזרות וכו'. בפ''ב דשבועות תנן שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של ע''א ובשתי תודות ובשיר וב''ד מהלכים ושתי תודות אחריהם וכו' וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה. ובגמרא מנא ה''מ אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות ופירש''י מנא ה''מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. וכן תעשו קרא יתירא למדרש לדורות וכימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כ''ג ואורים ותומים וע' זקנים. שתי תודות מנחמיה בן חכליה גמרינן ובגמ' תני שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן ויליף לה מקרא דמאי נינהו חמץ. ואמרינן תו בגמרא וב''ד מהלכין ושתי תודות אחריהם למימרא דב''ד קמי תודה אזלי והכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה ה''ק ב''ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב''ד אחריהם ואמרינן תו בגמרא כיצד מהלכות רבי חייא ור' שמעון ברבי חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו מ''ד זו כנגד זו הפנימית הך דמקרבא לחומה ומ''ד זו אחר זו הפנימית הך דמקרבא לב''ד. ואיני יודע מניין לו לרבינו לפסוק כמ''ד זו אחר זו ואפשר דמשום דפשטא דמילתא משמע טפי דמהלכות זו אחר זו מש''ה נקט x הכי:

יב
 
וְכֵיצַד מוֹסִיפִין עַל הָעִיר. עוֹשִׂין בֵּית דִּין שְׁתֵּי תּוֹדוֹת וְלוֹקְחִין לֶחֶם חָמֵץ שֶׁבָּהֶם וְהוֹלְכִים בֵּית דִּין אַחַר שְׁתֵּי הַתּוֹדוֹת וּשְׁתֵּי הַתּוֹדוֹת זוֹ אַחַר זוֹ וְעוֹמְדִין בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְצִלְצָל עַל כָּל פִּנָּה וּפִנָּה וְעַל כָּל אֶבֶן (וְאֶבֶן) שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְאוֹמֵר (תהילים ל-ב) 'אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי' וְגוֹ'. עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְסוֹף הַמָּקוֹם שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתוֹ וְעוֹמְדִין שָׁם. וְאוֹכְלִים שָׁם לֶחֶם תּוֹדָה אַחַת מִשְּׁתֵי הַתּוֹדוֹת וְהַשְּׁנִיָּה נִשְׂרֶפֶת. וְעַל פִּי הַנָּבִיא שׂוֹרְפִין אֶת זוֹ וְאוֹכְלִין אֶת זוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב ועומדים בכנורות ובנבלים וכו'. שם אהא דתנן ובשיר תנו רבנן שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים אומר ארוממך ה' כי דליתני וגו' ושיר של פגעים וכו' ואומר יושב בסתר עליון וגו' עד כי אתה ה' מחסי ואומר מזמור לדוד בברחו וגו' ופירש רש''י ארוממך ה' הוא מזמור חנוכת הבית לכך אומר אותו. שיר של פגעים יושב בסתר עליון לפי שאמרו משה בהקמת המשכן. ואומר מה רבו צרי וגו' לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים צרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונים החומה ורבינו לא כתב אלא ארוממך ה' כי דליתני וצריך טעם למה ובשלמא מה רבו צרי איכא למימר דלא נאמר אלא באותו זמן שהיו הצרים מתלוצצים עליהם אבל היכא דאין צרים מתלוצצים עליהם לא אמרינן ליה אבל יושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה וי''ל דמזמור יושב בסתר עליון נמי אינו ענין לאומרו אלא כשיש צרים הנלחמים בהם דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' יפול מצדך אלף וגו': ומה שכתב ואוכלים שם לחם תודה אחת וכו'. שם אפלוגתא דכיצד מהלכות השתי תודות תנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת בשלמא למ''ד זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת וכו' אלא למ''ד זו כנגד זו תרוייהו בהדי הדדי מיקדשי וליטעמיך למ''ד זו אחר זו חדא מי מיקדשא וכו' אלא אמר רבי יוחנן על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ומפרש רבינו דכי מסיק אלא אמר רבי יוחנן היינו לומר לא תיתני פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת אלא האחת נאכלת והאחת נשרפת והנביא אמר להם אי זו יאכלנו ואי זו ישרפו:

יג
 
וְכֵן אִם הוֹסִיפוּ עַל הָעֲזָרָה מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בִּשְׁיָרֵי הַמִּנְחָה. מַה יְּרוּשָׁלַיִם הַתּוֹדָה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת בָּהּ מְקַדַּשְׁתָּהּ אַף הָעֲזָרָה שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא בָּהּ הֵן שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בָּהֶן. וְאוֹכְלִין אוֹתָן בְּסוֹף הַמָּקוֹם שֶׁקִּדְּשׁוּ:

 כסף משנה  וכן אם הוסיפו על העזרה וכו'. אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת אלא בשיירי מנחה מ''ט וכו' כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף עזרה דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל:

יד
 
כָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְּכָל אֵלּוּ וְכַסֵּדֶר הַזֶּה אֵין קָדוֹשׁ גָּמוּר. וְזֶה שֶׁעָשָׂה עֶזְרָא שְׁתֵּי תּוֹדוֹת זִכָּרוֹן הוּא שֶׁעָשָׂה לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִתְקַדֵּשׁ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא אוּרִים וְתֻמִּים. וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה * בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא:

 ההראב"ד   בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א''א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ''ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א''י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א''י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י''י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת:

 כסף משנה  כל מקום שלא נעשה וכו'. שם (דף ט"ז) אהא דתנן כל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ועזרא קדושי קדיש ואע''ג דלא היו אורים ותומים ואמרינן דתנאי פליגי בהאי מילתא מר סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומר סבר קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ופסק רבינו כמ''ד קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומדאמרינן התם בגמרא תנאי היא דתנן א''ר אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות וכו' א''ר יהושע שמעתי שמקריבין אע''פ שאין בית אוכלים קדשי קדשים אע''פ שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אע''פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מדר' יהושע סבר קדשה לעתיד לבא מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא והא קי''ל דרבי אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע וכ''ש למאי דדחי התם דילמא דכ''ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכ''ת קלעים למה לי לצניעותא בעלמא דהשתא אף ר' אליעזר סבר דקדשה לעתיד לבא. ועוד דבפרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק"ז:) גרסי' איתמר המעלה בזמן הזה רבי יוחנן אמר חייב ר''ל אמר פטור ר''י אמר חייב קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ר''ל אמר פטור וכו' לא קדשה לעתיד לבא ובפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ודחי דילמא דכ''ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכו' וידוע דהלכה כר''י לגבי ר''ל וא''כ קי''ל דקדשה לעתיד לבא וכל שכן למאי דדחי דכ''ע קדשה לעתיד לבא. וכתוב בהשגות א''א סברת עצמו היא זו וכו'. ומ''ש שזו סברת עצמו ולא ידע מאין לו כבר הוכחתי מאין לו לומר כן במקדש וירושלים:

טו
 
לְפִיכָךְ מַקְרִיבִין הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת בָּנוּי. וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:

טז
 
וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו-לא) 'וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם' וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:

 כסף משנה  ומ''ש בשאר א''י שלא קדשה לעתיד לבא נתבאר בראש הלכות תרומות בס''ד. ומ''ש הראב''ד ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמרא אמרו דנפול מחיצות אלמא למ''ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חילק בין מקדש וירושלים לשאר א''י י''ל אין משם ראיה דכיון דחזינן דרבי יהושע דהלכתא כוותיה סבר דקדשה לעתיד לבא ולא הזכיר אלא ירושלים ומקדש ממילא אית לן למשמע דבהני דוקא קאמרי לא בשאר א''י ונתן רבינו טעם לדבר אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו ואין לומר דאתו דלא כהלכתא שהרי רבינו פסק כן בפ''ז מהלכות מעשר שני וצ''ע. ומ''ש ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א''י וכו' אני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאעפ''כ למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב. ומ''ש לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת אני תמה דמעיקרא משמע דכמספק אמרה ובסוף דבריו נראה דפשיטא ליה וחידוש גדול הוא והיה צריך להביא ראיה. ומ''מ מ''ש רבינו אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש וכו' וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה וכו' איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל''ע:



הלכות בית הבחירה - פרק שביעי

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לְיִרְאָה מִן הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ל) (ויקרא כו-ב) 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ'. וְלֹא מִן הַמִּקְדָּשׁ אַתָּה יָרֵא אֶלָּא מִמִּי שֶׁצִּוָּה עַל יִרְאָתוֹ:

 כסף משנה  מצות עשה ליראה מן המקדש וכו' ולא מן המקדש אתה ירא וכו'. בפרק קמא דיבמות (דף ו':):

ב
 
וְאֵי זוֹ הִיא יִרְאָתוֹ לֹא יִכָּנֵס אָדָם לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ אוֹ בְּמִנְעָל שֶׁבְּרַגְלָיו אוֹ בַּאֲפֻנְדָּתוֹ אוֹ בָּאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו אוֹ בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִין לוֹ בִּסְדִינוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לָרֹק בְּכָל הַר הַבַּיִת אֶלָּא אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ רֹק מַבְלִיעוֹ בִּכְסוּתוֹ. וְלֹא יַעֲשֶׂה הַר הַבַּיִת דֶּרֶךְ שֶׁיִּכָּנֵס מִפֶּתַח זוֹ וְיֵצֵא מִפֶּתַח שֶׁכְּנֶגְדָהּ כְּדֵי לְקַצֵּר הַדֶּרֶךְ אֶלָּא יַקִּיפוֹ מִבַּחוּץ. וְלֹא יִכָּנֵס לוֹ אֶלָּא לִדְבַר מִצְוָה:

 כסף משנה  ואיזהו יראתו וכו' עד אלא יקיפו מבחוץ. שם ובפרק הרואה (דף נ"ד): ומ''ש ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה. בפרק בני העיר (דף כ"ח:) אמרינן הכי לגבי בית הכנסת וכ''ש לבית המקדש:

ג
 
וְכָל הַנִּכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת נִכְנָסִין דֶּרֶךְ יָמִין וּמַקִּיפִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל חוּץ מִמִּי שֶׁאֵרְעוֹ דָּבָר שֶׁהוּא מַקִּיף עַל הַשְּׂמֹאל. לְפִיכָךְ הָיוּ שׁוֹאֲלִין לוֹ מַה לְּךָ מַקִּיף עַל הַשְּׂמֹאל. שֶׁאֲנִי אָבֵל. הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יְנַחֶמְךָ. שֶׁאֲנִי מְנֻדֶּה. הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בִּלְבָבְךָ וְתִשְׁמַע לְדִבְרֵי חֲבֵרֶיךָ וִיקָרְבוּךָ:

 כסף משנה  וכל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין וכו' עד ויקרבוך. בפרק שני דמדות (משנה ב') וכר''י:

ד
 
כָּל שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָה וְנִסְתַּלֵּק לוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא וַאֲחוֹרָיו לַהֵיכָל אֶלָּא מְהַלֵּךְ אֲחוֹרַנִּית מְעַט מְעַט וּמְהַלֵּךְ בְּנַחַת עַל צִדּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הָעֲזָרָה. וְכֵן אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד וּלְוִיִּם מִדּוּכָנָן כָּךְ הֵם יוֹצְאִין מִן הַמִּקְדָּשׁ כְּמִי שֶׁפּוֹסֵעַ אַחַר תְּפִלָּה לַאֲחוֹרָיו. כָּל זֶה לְיִרְאָה מִן הַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  כל שהשלים עבודה וכו'. בפרק הוציאו לו (דף נ"ג) כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כשהן נפטרים לא היו מחזירים פניהם והולכים אלא מצדדין פניהם והולכים ומשמע דמצדדין דקתני היינו משום דא''א לאדם לילך לאחוריו לגמרי וכן א''א לו לילך לאחוריו אלא מעט מעט אע''פ שהוא מצדד ולפיכך כתב רבינו מעט מעט. ומ''ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ''ג השמיטו:

ה
 
לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר מִזְרָחִי שֶׁל עֲזָרָה שֶׁהוּא שַׁעַר נִיקָנוֹר. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְכָל הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה * יְהַלֵּךְ בְּנַחַת בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְהִכָּנֵס לְשָׁם. וְיִרְאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי ה' כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ט-ג) (דברי הימים ב ז-טז) 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים'. וּמְהַלֵּךְ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּרְעָדָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נה-טו) 'בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ':

 ההראב"ד   מהלך בנחת. פי' שלא ילך דרך הדיוטות:

 כסף משנה  לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה וכו'. בפרק הרואה (דף נ"ד): וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת. כתב הראב''ד פי' שלא ילך דרך הדיוטות:

ו
 
וְאָסוּר לְכָל אָדָם לֵישֵׁב בְּכָל הָעֲזָרָה וְאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז-יח) (דברי הימים א יז-טז) 'וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה''. וְהַסַּנְהֶדְרִין שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית לֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין אֶלָּא בְּחֶצְיָהּ שֶׁל חל:

 כסף משנה  ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה וכו'. בסוף פרק אלו נאמרין (דף ו':) ופ''ק דתמיד (דף כ"ז.) ופ''ב דיומא (דף כ"ה): ומה שכתב והסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית לא היו יושבים בחציה של חול. בפרק ב' דיומא (דף כ"ה.) אמרינן דלשכת הגזית היתה בנויה חציה בקדש וחציה בחול מדקתני התם דזקן יושב במערבה ואי לאו דחציה בחול היכי מצי יתיב:

ז
 
אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּקְדָּשׁ הַיּוֹם חָרֵב בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חַיָּב אָדָם בְּמוֹרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹהֵג בּוֹ בְּבִנְיָנוֹ. לֹא יִכָּנֵס אֶלָּא לְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהִכָּנֵס לְשָׁם וְלֹא יֵשֵׁב בָּעֲזָרָה וְלֹא יָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ל) (ויקרא כו-ב) 'אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ'. מַה שְּׁמִירַת שַׁבָּת לְעוֹלָם אַף מוֹרָא מִקְדָּשׁ לְעוֹלָם שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָרֵב בִּקְדֻשָּׁתוֹ עוֹמֵד:

 כסף משנה  אף על פי שהמקדש היום וכו'. בפרק בני העיר (דף כ"ח) ופירקא קמא דיבמות (דף ו':). ומה שכתב מה שמירת שבת לעולם וכו'. לשון סיפרא:

ח
 
בִּזְמַן שֶׁהַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי אָסוּר לוֹ לְאָדָם לְהָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַצּוֹפִים שֶׁהוּא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְלִפְנִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רוֹאֶה אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְלֹא יִהְיֶה גָּדֵר מַפְסִיק בֵּינוֹ וּבֵין הַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  בזמן שהמקדש בנוי וכו'. בפרק הרואה (דף ס"א:) אהא דתנן לא יקל ראשו כנגד שער המזרח אמר רבי יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה וכשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה ופירש''י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראותו. וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ובזמן שהשכינה שורה שבית המקדש קיים:

ט
 
אָסוּר לְאָדָם לְעוֹלָם שֶׁיִּפָּנֶה אוֹ שֶׁיִּישַׁן בֵּין מִזְרָח לַמַּעֲרָב. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין קוֹבְעִין בֵּית הַכִּסֵּא בֵּין מִזְרָח לַמַּעֲרָב בְּכָל מָקוֹם מִפְּנֵי שֶׁהַהֵיכָל בְּמַעֲרָב. לְפִיכָךְ לֹא יִפָּנֶה לְמַעֲרָב וְלֹא לְמִזְרָח מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַמַּעֲרָב. אֶלָּא בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם נִפְנִים וִישֵׁנִים. וְכָל הַמֵּטִיל מַיִם מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים לֹא יֵשֵׁב וּפָנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא לְצָפוֹן אוֹ לְדָרוֹם אוֹ יְסַלֵּק הַקֹּדֶשׁ לַצְּדָדִין:

 כסף משנה  אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב וכו'. בפרק הרואה (דף ס"א) [מדין שיפנה אמנם מדין שינה לא נזכר שם אלא (בדף ה') גבי אבא בנימין]. ומה שכתב וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים וכו'. בירושלמי בפרק הרואה (דף י"ד:) וכל הדברים הללו ביארתי באר היטב בספר בית יוסף שעל טור א''ח בסימן ב' עיין עליו ויש ט''ס בדברי רבינו וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכן כתוב בספרי רבינו המוגהים:

י
 
וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּיִת תַּבְנִית הֵיכָל. אַכְסַדְרָא תַּבְנִית אוּלָם. חָצֵר כְּנֶגֶד הָעֲזָרָה. שֻׁלְחָן בְּצוּרַת שֻׁלְחָן. וּמְנוֹרָה בְּצוּרַת מְנוֹרָה. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא מְנוֹרָה שֶׁל חֲמִשָּׁה קָנִים אוֹ שֶׁל שְׁמוֹנָה קָנִים אוֹ מְנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מַתֶּכֶת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שִׁבְעָה קָנִים:

 כסף משנה  ואסור לאדם שיעשה וכו'. עד אעפ''י שיש לה ז' קנים. בפרק כל הצלמים (דף מ"ג):

יא
 
שְׁלֹשָׁה מַחֲנוֹת הָיוּ בַּמִּדְבָּר. מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וְהוּא אַרְבַּע מַחֲנוֹת. וּמַחֲנֵה לְוִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (במדבר א-נ) 'וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ'. וּמַחֲנֵה שְׁכִינָה וְהוּא מִפֶּתַח חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד וְלִפְנִים. וּכְנֶגְדָּן לְדוֹרוֹת. מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם עַד הַר הַבַּיִת כְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וּמִפֶּתַח הַר הַבַּיִת עַד פֶּתַח הָעֲזָרָה שֶׁהוּא שַׁעַר נִיקָנוֹר כְּמַחֲנֵה לְוִיָּה. וּמִפֶּתַח הָעֲזָרָה וְלִפְנִים מַחֲנֵה שְׁכִינָה. וְהַחֵיל וְעֶזְרַת הַנָּשִׁים מַעֲלָה יְתֵרָה בְּבֵית עוֹלָמִים:

 כסף משנה  שלש מחנות היו במדבר וכו' עד מעלה יתירה בבית עולמים. בפרק בתרא דזבחים (דף קי"ו קי"ז):

יב
 
כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁמְּבִיאִין מִמֶּנָּה הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהַבִּכּוּרִים מַה שֶּׁאֵין מְבִיאִין כֵּן מִשְּׁאָר אֲרָצוֹת:

 כסף משנה  כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו':

יג
 
עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. עֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה מְקֻדָּשׁוֹת מִשְּׁאָר הָאָרֶץ שֶׁמְּשַׁלְּחִין מִתּוֹכָן אֶת הַמְצֹרָעִים * וְאֵין קוֹבְרִין בְּתוֹכָן מֵת עַד שֶׁיִּרְצוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר אוֹ כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר. וְאִם יָצָא הַמֵּת חוּץ לָעִיר אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ אַף עַל פִּי שֶׁרָצוּ כֻּלָּן לְהַחְזִירוֹ. רָצוּ בְּנֵי הָעִיר לְהוֹצִיא הַקֶּבֶר מִן הַמְּדִינָה מְפַנִּין אוֹתוֹ. וְכָל הַקְּבָרוֹת מְפַנִּין חוּץ מִקֶּבֶר נָבִיא אוֹ מֶלֶךְ. קֶבֶר שֶׁהִקִּיפַתּוּ הָעִיר בֵּין מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו בֵּין מִשְּׁתֵי רוּחוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ אִם הָיְתָה בֵּינוֹ וּבֵין הָעִיר יֶתֶר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָאן וַחֲמִשִּׁים לְכָאן אֵין מְפַנִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּרְצוּ כֻּלָּן. פָּחוֹת מִכָּאן מְפַנִּין אוֹתוֹ:

 ההראב"ד   ואין קוברין מת בתוכן (עד שירצו יצא אין מחזירין אותו). א''א לא שמעתי בכאן לא רצון טובי העיר ולא רצון אנשי העיר אלא לעולם אין קוברין בהן אבל אם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בהספדו ובכבודו עד שירצו קרוביו להוציאו מסבבין:

 כסף משנה  עשר קדושות הן וכו'. בפ''ק דכלים (משנה ז): ומ''ש ואין קוברים בתוכן מת עד שירצו שבעה טובי העיר. לשון המשנה שם ומשכיבין x לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו ופירש שם רבינו עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעת טובי העיר שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקברו שם ואפילו ירצו כולם, נראה שהוא מפרש דמשכיבין לתוכן מת היינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר עד שירצו בני המדינה. ובהשגות א''א לא שמעתי כאן לא רצון טובי העיר וכו' נראה שהוא גורס ומסבבין לתוכן מת עד שירצו ואין בדבריו השגה לדברי רבינו כי לא שמעתי אינה ראיה: רצו בני העיר להוציא הקבר מהמדינה וכו'. עד מפנין אותו. באבל רבתי פרק י''ד ובירושלמי סוף נזיר איתיה נמי אלא שיש שם קצת חילוף:

יד
 
יְרוּשָׁלַיִם מְקֻדֶּשֶׁת מִשְּׁאָר הָעֲיָרוֹת הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה. שֶׁאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְפָנִים מֵחוֹמָתָהּ. וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אֵין מְלִינִין בָּהּ אֶת הַמֵּת. וְאֵין מַעֲבִירִין בְּתוֹכָהּ עַצְמוֹת אָדָם. וְאֵין מַשְׂכִּירִין בְּתוֹכָהּ בָּתִּים. וְאֵין נוֹתְנִין בְּתוֹכָהּ מָקוֹם לְגֵר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ קִבְרוֹת חוּץ מִקִּבְרֵי בֵּית דָּוִד וְקֶבֶר חֻלְדָּה שֶׁהָיוּ בָּהּ מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין נוֹטְעִין בָּהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. וְאֵינָהּ נִזְרַעַת וְאֵינָהּ נֶחֱרֶשֶׁת שֶׁמָּא תִּסְרַח. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת חוּץ מִגִּנַּת וְרָדִים שֶׁהָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אַשְׁפָּה מִפְּנֵי הַשְּׁרָצִים. וְאֵין מוֹצִיאִין הֵימֶנָּה זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִפְּנֵי אֹהֶל הַטֻּמְאָה. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהּ כִּבְשׁוֹנוֹת מִפְּנֵי הֶעָשָׁן. וְאֵין מְגַדְּלִין בָּהּ תַּרְנְגוֹלוֹת מִפְּנֵי הַקָּדָשִׁים. וְכֵן לֹא יְגַדְּלוּ הַכֹּהֲנִים תַּרְנְגוֹלִים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הַטָּהֳרוֹת. וְאֵין הַבַּיִת נֶחְלָט בָּהּ. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית עִיר הַנִּדַּחַת. וְאֵינָהּ מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים:

 כסף משנה  ירושלים מקודשת וכו'. בפ''ק דכלים (משנה ח): ואלו דברים שנאמרו בירושלים אין מלינין וכו'. בס''פ מרובה (פ"ב:) י' דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מטמאה בנגעים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות ואין עושין בה אשפתות ואין עושין בה כבשונות ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגינת ורדין שהיתה מימות נביאים הראשונים ואין מגדלין בה תרנגולין ואין מלינין בה את המת ובגמרא יהיב טעמא לכולהו ופירש''י אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה: ומ''ש ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב. תוספתא בפ''ו דנגעים. ומ''ש ואין משכירין בה בתים. בפ''ק דיומא (דף י"ב) ובפרק בני העיר (דף כ"ז) ומפרש טעמא מפני שאינן שלהם ופירש''י אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנים להם ונכנסין לתוכן. ומ''ש ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה וכו'. בתוספתא (שם) ובספ''ק דבתרא כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא ר''ע אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם. ואע''ג דאמר ר''ע משם ראיה מחילה היתה עשויה להם והיתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון כדאיתא בירושלמי סוף נזיר לא חש רבינו לכתוב אלא דברי ת''ק. ומ''ש וכן לא יגדלו הכהנים תרנגולים בכל א''י וכו'. משנה בס''פ מרובה (דף ע"ט:):

טו
 
הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָסִין לְשָׁם. וּמֻתָּר לְהַכְנִיס הַמֵּת עַצְמוֹ לְהַר הַבַּיִת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר טְמֵא מֵת שֶׁהוּא נִכְנָס לְשָׁם:

 כסף משנה  הר הבית מקודש ממנה וכו'. בפרק קמא דכלים (משנה ח'): ומה שכתב ומותר להכניס המת עצמו להר הבית וכו'. בפרק אלו דברים (דף ס"ז) ובפרק היה נוטל (דף כ' ע"ב):

טז
 
* הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין עַכּוּ''ם וּטְמֵא מֵת וּבוֹעֵל נִדָּה נִכְנָסִים לְשָׁם:

 ההראב"ד   החיל מקודש. א''א אף זה מדבריהם:

 כסף משנה  החיל מקודש ממנו וכו'. בפ''ק דכלים. כתב הראב''ד אף זה מדבריהם עכ''ל: ומ''ש ובועל נדה:

יז
 
עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַחֵיל שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָס לְשָׁם. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם אֲבָל מִן הַתּוֹרָה מֻתָּר לִטְבוּל יוֹם לְהִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וּטְמֵא מֵת שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים אֵינוֹ חַיָּב חַטָּאת:

 כסף משנה  עזרת הנשים מקודשת וכו'. בפ''ק דכלים עזרת הנשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. ומ''ש אבל מן התורה מותר לטבול יום להכנס למחנה לויה. בפ''ק דיבמות (דף י'):

יח
 
עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁאֵין מְחֻסַּר כִּפּוּרִים נִכְנַס לְשָׁם. וְטָמֵא שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם חַיָּב כָּרֵת:

 כסף משנה  עזרת ישראל מקודשת וכו'. בפרק קמא דכלים עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבים עליה חטאת ותני עלה בתוספתא שחייבין על זדונה כרת:

יט
 
עֶזְרַת הַכֹּהֲנִים מְקֻדֶּשֶׁת מִמֶּנָּה. שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְשָׁם אֶלָּא בִּשְׁעַת צָרְכֵיהֶם לִסְמִיכָה וּלְכַפָּרָה וְלִשְׁחִיטָה וְלִתְנוּפָה:

 כסף משנה  עזרת הכהנים מקודשת ממנה וכו'. גם זה שם:

כ
 
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מְקֻדָּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּקְרוּעֵי בְּגָדִים נִכְנָסִין לְשָׁם:

 כסף משנה  בין האולם ולמזבח וכו'. גם זה שם. ומה שכתב וקרועי בגדים כתב הר''י קורקוס ז''ל דאפשר דטעמו מדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו הוקשו קרועי בגדים לפרועי ראש:

כא
 
הַהֵיכָל מְקֻדָּשׁ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם:

 כסף משנה  ההיכל מקודש וכו' בית קדש הקדשים וכו'. גם זה בפרק קמא דכלים:

כב
 
בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מְקֻדָּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה:

כג
 
מָקוֹם שֶׁהָיָה בַּעֲלִיָּה מְכֻוָּן עַל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים אֵין נִכְנָסִין לוֹ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ לֵידַע מַה הוּא צָרִיךְ לְחַזֵּק בִּדְקוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָסִין הַבַּנָּאִים לִבְנוֹת וּלְתַקֵּן בַּהֵיכָל אוֹ לְהוֹצִיא מִשָּׁם אֶת הַטֻּמְאָה. מִצְוָה שֶׁיִּהְיוּ הַנִּכְנָסִין כֹּהֲנִים תְּמִימִים. לֹא מָצְאוּ תְּמִימִים יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מוּמִין. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֲנִים יִכָּנְסוּ לְוִיִּם. לֹא מָצְאוּ לְוִיִּם יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל. מִצְוָה בִּטְהוֹרִים. לֹא מָצְאוּ טְהוֹרִים יִכָּנְסוּ טְמֵאִים. טָמֵא וּבַעַל מוּם יִכָּנֵס בַּעַל מוּם וְאַל יִכָּנֵס טָמֵא שֶׁהַטֻּמְאָה דְּחוּיָה בְּצִבּוּר. וְכָל הַנִּכְנָסִין לַהֵיכָל לְתַקֵּן יִכָּנְסוּ בְּתֵבוֹת. אִם אֵין שָׁם תֵּבוֹת אוֹ אִי אֶפְשָׁר לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּתֵבוֹת יִכָּנְסוּ דֶּרֶךְ פְּתָחִים:

 כסף משנה  מקום שהיה בעלייה וכו'. תוספתא פרק קמא דכלים ואיתא בפרק כיצד צולין (דף פ"ו) ואף על פי ששם שנינו אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל נקט רבינו כמאן דאמר אחת בשבוע דהיא סברא מציעתא: בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן וכו'. בתוספתא דכלים פירקא קמא הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לויים [אין לויים] נכנסין ישראלים [מצוה] בטהורים אין טהורים נכנסין טמאים מצוה בתמימים אין תמימים נכנסין בעלי מומין ומפרש בסוף עירובין (דף ק"ה) מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה בטהורים אין שם טהורים נכנסין טמאים אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. ומה שכתב רבינו טמא ובעל מום וכו'. שם בסוף עירובין איבעיא להו טמא ובעל מום אי זה מהם נכנס רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת צבור ר''א אמר בעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים ופסק רבינו כר''א דפליג ארב משום דאמר טומאה הותרה בציבור ובפירקא קמא דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה בצבור ורב ששת אמר דחויה היא בצבור וקיימא לן דהלכה כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי ואם כן דחויה היא בצבור ולא הותרה ולפי זה הנוסחא הנכונה בספרי רבינו היא יכנס בעל מום ואל יכנס טמא כמ''ש בספרים ולא כמו שראיתי מי שהגיה יכנס טמא ואל יכנס בעל מום וטעות הוא בידו שעלה בדעתו שמה שכתב רבינו שהטומאה דחויה בצבור הוא טעם להקל בטמא ואינו אלא הוא טעם להחמיר בטמא כמו שכתבתי: וכל הנכנסים להיכל לתקן יכנסו בתיבות. בפרק רביעי דמדות (משנה ה) ולולין היו פתוחים בעלייה לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלין את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים ויש לתמוה דמשמע ממתניתין דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל ורבינו שכתב הנכנסים להיכל x מנין לו. ומה שכתב אם אין שם תיבות או אי אפשר להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים. בתוספתא דכלים פירקא קמא:



הלכות בית הבחירה - פרק שמיני

א
 
שְׁמִירַת הַמִּקְדָּשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם פַּחַד מֵאוֹיְבִים וְלֹא מִלִּסְטִים. שֶׁאֵין שְׁמִירָתוֹ אֶלָּא כָּבוֹד לוֹ. אֵינוֹ דּוֹמֶה פַּלְטֵרִין שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שׁוֹמְרִין לְפַלְטֵרִין שֶׁאֵין עָלָיו שׁוֹמְרִין:

 כסף משנה  שמירת המקדש מצות עשה וכו' אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים וכו'. בספרי זוטא פרשת קרח על פסוק וארבע ועשרים עדה וכו' והיכן וזר לא יקרב: היו שומרים וכו' עד סוף

ב
 
וּשְׁמִירָה זוֹ מִצְוָתָהּ כָּל הַלַּיְלָה. וְהַשּׁוֹמְרִים הֵם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ב) 'וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת'. כְּלוֹמַר אַתֶּם תִּהְיוּ שׁוֹמְרִים לוֹ. וַהֲרֵי נֶאֱמַר (במדבר יח-ד) 'וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד' וְנֶאֱמַר (במדבר ג-לח) 'וְהַחֹנִים קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ':

ג
 
וְאִם בִּטְּלוּ שְׁמִירָה עָבְרוּ בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ה) 'וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ'. וּלְשׁוֹן שְׁמִירָה אַזְהָרָה הִיא הָא לָמַדְתָּ שֶׁשְּׁמִירָתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וּבִטּוּל שְׁמִירָתוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה:

ד
 
מִצְוַת שְׁמִירָתוֹ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים מִבִּפְנִים וְהַלְוִיִּם מִבַּחוּץ. וְכ''ד עֵדָה שׁוֹמְרִין אוֹתוֹ בְּכָל לַיְלָה תָּמִיד בְּכ''ד מָקוֹם. הַכֹּהֲנִים בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת וְהַלְוִיִּם בְּכ''א מָקוֹם:

 כסף משנה  מצות שמירתו וכו'. בספרי הפרק. בפירקא קמא דתמיד פרשת קרח על פסוק (דף כ"ה:) ובפירקא קמא דמדות אתה ובניך אתך לפני אהל מועד: (משנה א'):

ה
 
וְהֵיכָן הָיוּ שׁוֹמְרִים. כֹּהֲנִים הָיוּ שׁוֹמְרִים בְּבֵית אַבְטִינַס וּבְבֵית הַנִּיצוֹץ וּבְבֵית הַמּוֹקֵד. בֵּית אַבְטִינַס וּבֵית הַנִּיצוֹץ הָיוּ עֲלִיּוֹת בְּנוּיוֹת בְּצַד שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה וְהָרוֹבִין הָיוּ שׁוֹמְרִים שָׁם. בֵּית הַמּוֹקֵד כִּפָּה וּבַיִת גָּדוֹל הָיָה מֻקָּף רְבָדִין שֶׁל אֶבֶן וְזִקְנֵי בֵּית אָב שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ יְשֵׁנִים שָׁם וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם:

 כסף משנה  ומ''ש והרובין. מפרש בגמרא פ''ק דתמיד (דף כ"ג) דהיינו נערים שלא הגיעו לעשות עבודה כגון פחותים מי''ג:

ו
 
לֹא הָיוּ הַכֹּהֲנִים הַשּׁוֹמְרִים יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה אֶלָּא מְקַפְּלִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן כְּנֶגֶד רָאשֵׁיהֶן וְלוֹבְשִׁין בִּגְדֵי עַצְמָן וִישֵׁנִים עַל הָאָרֶץ. כְּדֶרֶךְ כָּל שׁוֹמְרֵי חַצְרוֹת הַמְּלָכִים שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ עַל הַמִּטּוֹת:

 כסף משנה  ומה שכתב ומניחים אותם כנגד ראשיהם. הוא כאוקימתא דרב פפא בר''פ בא לו (דף ס"ט) דהכי מסיק גמרא דכנגד ראשיהם היו מניחים אותם לא תחת ראשיהם כי היכי דלא ליתהנו מבגדי כהונה ואע''ג דבתר הכי משמע דבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם איכא למימר דההיא דרך לבישה דוקא ועל מה ששנינו (תמיד דף כ"ח) העמידו עושי חביתין לעשות חביתין פריך בגמרא למימרא דחביתין הוו קדימי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר כו' אמר רב יהודה להחם חמין לרבוכה ופירש''י דמותר להחם חמין לעסוק בה ומשמגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו איברי התמיד יקטיר כמו כן את החביתין ואיני יודע למה קיצר רבינו מלבאר זה:

ז
 
אֵרַע קֶרִי לָאֶחָד מֵהֶן. הוֹלֵךְ בַּמְּסִבָּה שֶׁתַּחַת הַקַּרְקַע שֶׁהַמְּחִלּוֹת הַפְּתוּחוֹת לְהַר הַבַּיִת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ וְטוֹבֵל וְחוֹזֵר וְיוֹשֵׁב אֵצֶל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים עַד שֶׁנִּפְתָּחִין הַשְּׁעָרִים בַּבֹּקֶר יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ:

ח
 
וְהֵיכָן הָיוּ הַלְוִיִּם שׁוֹמְרִים. עַל חֲמִשָּׁה שַׁעֲרֵי הַר הַבַּיִת. וְעַל אַרְבַּע פִּנּוֹתָיו מִתּוֹכוֹ. וְעַל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה מִבַּחוּץ שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב בָּעֲזָרָה. וְעַל חֲמִשָּׁה שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה חוּץ לָעֲזָרָה שֶׁהֲרֵי הַכֹּהֲנִים שׁוֹמְרִים עַל שַׁעַר הַמּוֹקֵד וְעַל שַׁעַר הַנִּיצוֹץ. הֲרֵי שְׁמוֹנָה עָשָׂר מָקוֹם:

ט
 
וְעוֹד שׁוֹמְרִים בְּלִשְׁכַּת הַקָּרְבָּן וּבְלִשְׁכַּת הַפָּרֹכֶת וַאֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת:

י
 
וּמַעֲמִידִין מְמֻנֶּה אֶחָד עַל כָּל מִשְׁמְרוֹת הַשּׁוֹמְרִים. וְאִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה נִקְרָא. וְהָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר כָּל הַלַּיְלָה. וַאֲבוּקוֹת דְּלוּקוֹת לְפָנָיו. וְכָל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד וְאוֹמֵר לוֹ אִישׁ הַר הַבַּיִת שָׁלוֹם עָלֶיךָ נִכָּר שֶׁהוּא יָשֵׁן חוֹבְטוֹ בְּמַקְּלוֹ. וּרְשׁוּת הָיָה לוֹ לִשְׂרֹף אֶת כְּסוּתוֹ עַד שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין בִּירוּשָׁלַיִם מַה קּוֹל בָּעֲזָרָה קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִין שֶׁיָּשַׁן עַל מִשְׁמַרְתּוֹ:

יא
 
בַּשַּׁחַר קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר סָמוּךְ לוֹ יָבוֹא הַמְמֻנֶּה שֶׁל מִקְדָּשׁ וְיִדְפֹּק עַל הַכֹּהֲנִים שֶׁבְּבֵית הַמּוֹקֵד וְהֵן פּוֹתְחִין לוֹ. נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַשַּׁעַר הַקָּטָן שֶׁבֵּין בֵּית הַמּוֹקֵד וּבֵין הָעֲזָרָה וְנִכְנַס מִבֵּית הַמּוֹקֵד לָעֲזָרָה וְנִכְנְסוּ אַחֲרָיו הַכֹּהֲנִים וּשְׁתֵּי אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדָם וְנֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִּתּוֹת. כַּת הוֹלֶכֶת לְמִזְרָח וְכַת הוֹלֶכֶת לְמַעֲרָב. וְהָיוּ בּוֹדְקִין וְהוֹלְכִין אֶת כָּל הָעֲזָרָה עַד שֶׁיַּגִּיעוּ שְׁתֵּי הַכִּתּוֹת לִמְקוֹם בֵּית עוֹשֵׂי חֲבִיתִין. הִגִּיעוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִין שָׁלוֹם הַכּל שָׁלוֹם. וְהֶעֱמִידוּ עוֹשֵׂי חֲבִיתִין לַעֲשׂוֹת חֲבִיתִין:

יב
 
כַּסֵּדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה חוּץ מִלֵּילֵי שַׁבָּת שֶׁאֵין בְּיָדָם אוּר אֶלָּא בּוֹדְקִין בַּנֵּרוֹת הַדְּלוּקִין שָׁם מֵעֶרֶב שַׁבָּת:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו חוץ מלילי שבת וכו' ואע''ג דקיימא לן דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזים הם וטלטול נר בשבת אינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת בֵּית הַבְּחִירָה בְּסַ''ד




הלכות כלי המקדש והעובדים בו

יֵשׁ בִּכְלָלָן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. שֵׁשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁמוֹנֶה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) לַעֲשׂוֹת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. ב) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כָּמוֹהוּ. ג) שֶׁלֹּא לָסוּךְ מִמֶּנּוּ. ד) שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כְּמַתְכֹּנֶת הַקְּטֹרֶת. ה) שֶׁלֹּא לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַזָּהָב חוּץ מִן הַקְּטֹרֶת. ו) לָשֵׂאת הָאָרוֹן עַל הַכָּתֵף. ז) שֶׁלֹּא יָסוּרוּ הַבַּדִּים מִמֶּנּוּ. ח) שֶׁיַּעֲבֹד הַלֵּוִי בַּמִּקְדָּשׁ. ט) שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד בִּמְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ בַּמִּקְדָּשׁ. י) לְקַדֵּשׁ הַכֹּהֵן לַעֲבוֹדָה. יא) שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בָּרְגָלִים. יב) לִלְבּשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה לַעֲבוֹדָה. יג) שֶׁלֹּא יִקָּרַע הַמְּעִיל. יד) שֶׁלֹּא יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק ראשון

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לִדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין מְשִׁיחָה בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-כה) 'וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ':

 כסף משנה  מצות עשה לעשות שמן המשחה וכו' שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש. פשוט הוא:

ב
 
וְכָכָה עָשָׂהוּ משֶׁה רַבֵּנוּ בַּמִּדְבָּר. לָקַח מִן הַמּוֹר וְהַקִּנָּמוֹן וְהַקִּדָּה מִכָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וּמִקְּנֵה הַבּשֶֹׁם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות ל-כג) 'וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם' שֶׁשּׁוֹקְלִים אוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם בְּכָל פַּעַם. וְשׁוֹחֵק כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ. וְעֵרֵב הַכּל וְשָׁרָה אוֹתָן בְּמַיִם זַכִּין וּמְתוּקִין עַד שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחָן בַּמַּיִם וְנָתַן עַל הַמַּיִם שֶׁמֶן זַיִת הִין וְהוּא י''ב לוֹג. כָּל לוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. וּבִשֵּׁל הַכּל עַל הָאֵשׁ עַד שֶׁאָבְדוּ הַמַּיִם וְנִשְׁאַר הַשֶּׁמֶן וְהִנִּיחוֹ בִּכְלִי לְדוֹרוֹת:

 כסף משנה  וככה עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה וכו'. בפירקא קמא דכריתות (דף ה') תנו רבנן שמן המשחה מר דרור חמש מאות קדה חמש מאות קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים וקנה בשם מאתים וחמשים נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמשים מנינא קמשמע לן הא קא קשיא ליה אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו מאתים וחמשים אף קנה בשם מחציתו מאתים וחמשים דהוה ליה תרין אלפין ואימא הכי נמי אם כן לכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה מאתים וחמשים. ופירש רש''י קנמן בשם חמש מאות דהכי אמר קרא מחציתו מאתים וחמשים דלהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלים אותו הכל ביחד אלא לחצאין כדי שיהו שם שתי הכרעות. תנא הכי קשיא ליה כלומר להכי אשמעינן ברייתא דאי ממשמעותא דקרא ה''א קנה בשם כקנמן בשם דמחציתו דקרא אתרווייהו קאי קמשמע לן: ומ''ש רבינו ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל. נראה דיליף מקטרת דכתיב ביה ממולח ומתרגמינן מערב אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח''כ מערב דילמא מערב ואח''כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ובתר הכי כתיב ושחקת ונראה דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב. ויותר נראה לומר שטעם רבינו מפני שהוא מפרש דמאי דכתיב בקטרת בד בבד יהיה היינו לומר שיהיו שחוקים כל אחד לבדו וכמו שפירש הרד''ק בספר השרשים: ומה שכתב ושרה אותם במים זכים וכו'. בפרק קמא דכריתות ת''ר שמן המשחה שלקו העיקרים ד''ר יהודה א''ל ר' יוסי והלא לסוך העיקרים אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרים ושראם במים והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו ופירש''י לסוך העיקרים בשמן אינו סיפק דשמן לא הוה אלא י''ב לוגין ועיקרין הוו טובא שס''ח מנין. ושראם במים שיבלעו המים ולכשיציף עליהם השמן לא יבליעוהו. וקפחו קנחו קפחו משה לשמן מעל העיקרים ונתנו בצלוחית:

ג
 
* הַמּוֹר הוּא הַדָּם הַצָּרוּר בְּחַיָּה שֶׁבְּהֹדּוּ הַיָּדוּעַ לַכּל שֶׁמִּתְבַּשְּׂמִין בָּהּ בְּנֵי אָדָם בְּכָל מָקוֹם. וְהַקִּנָּמוֹן הוּא הָעֵץ שֶׁבָּא מֵאִיֵּי הֹדּוּ שֶׁרֵיחוֹ טוֹב וּמִתְגַּמְּרִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם. וְהַקִּדָּה הִיא הַקּוֹשְׁט. וּקְנֵה בּשֶֹׁם הֵם הַקָּנִים הַדַּקִּים כְּתֶבֶן הָאֲדֻמִּים הַבָּאִים מֵאִיֵּי הֹדּוּ וְרֵיחָן טוֹב וְהֵם מִמִּינֵי הַבְּשָׂמִים שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָם הָרוֹפְאִים בְּצֹרִי:

 ההראב"ד   המור הוא הדם הצרור. א''א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף:

 כסף משנה  המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו וכו'. זה פשוט בפי העולם לומר שמור הוא מוסק. ובהשגות אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש וכו'. מ''ש שאין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה כ''ש דם חיה טמאה יש לומר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ומ''ש עוד אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני וגו' אריתי מורי עם בשמי והוא מין עשב או ממין אילן וריחו נודף כן הוא דעת הרמב''ן בפירוש התורה בפרשת כי תשא וכתב שדעתו שהוא השרף הנקרא מירא: ומ''ש והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו וכו'. הוא נקרא בערבי עוד הנדי וכ''כ בפירוש המשנה. ומ''ש והקדה הוא הקשט יש לתמוה על זה שהרי אונקלוס תרגם קדה קציעתא ורבינו בפרק שאחר זה מנה קציעה וקשט בשתים. ומ''ש וקנה בשם הם הקנים הדקים כתבן האדומים וכו'. נראה שהוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר ובלע''ז אישקינ''טי והרמב''ן כתב בפירוש התורה שקנה בשם הוא הנקרא בערבי דרציני והוא קנילא:

ד
 
הָעוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה וְכַמִּשְׁקָל הַזֶּה וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-לג) 'אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ' (שמות ל-לג) 'וְנִכְרַת מֵעַמָּיו'. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְהִמָּשַׁח בּוֹ. אֲבָל אִם עָשָׂהוּ לְהִתְלַמֵּד אוֹ לִתְּנוֹ לַאֲחֵרִים פָּטוּר:

 כסף משנה  העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכו' במזיד חייב כרת וכו'. ובפ''ק דכריתות שנינו שבשוגג חייב חטאת. ומ''ש והוא שעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור וכו' ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו וכו'. שם (דף ה') ת''ר המפטם את השמן ללמד בו למוסרו לצבור פטור לסוך חייב והסך ממנו פטור לפי שאין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד. ותניא תו התם כמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא ר' יהודה אומר כזית וידוע דהלכה כר' יהודה. ומה שכתב ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה. בפירקא קמא דכריתות ת''ר שמן [שעשה משה במדבר] בו שלקו העיקרים וכו' ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא ובפרק שתי מדות אמרו הין דעבד משה לשמן המשחה כיון דלדורות לא היה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואגניז:

ה
 
הַסָּךְ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּזַיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-לג) 'וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו'. וְאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל סִיכַת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר מִמֶּנּוּ. מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות ל-לא) 'שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי'. וּמֵעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה שֶׁמֶן אַחֵר חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה משֶׁה:

ו
 
אֶחָד הַסָּךְ אֶת עַצְמוֹ וְאֶחָד הַסָּךְ אֶת אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-לג) 'וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר'. הַסָּךְ כֵּלִים וּבְהֵמָה וְעַכּוּ''ם שֶׁהֵם כְּמוֹתָהּ אוֹ שֶׁסָּךְ מֵתִים בּוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-לב) 'עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ':

 כסף משנה  אחד הסך את עצמו וכו'. פשוט הוא. ומ''ש הסך כלים ובהמה ועכו''ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור וכו'. ברייתא שם פ''ק דכריתות (דף י':):

ז
 
אֵין מוֹשְׁחִין מִמֶּנּוּ לְדוֹרוֹת אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד. אֲפִלּוּ כֹּהֵן בֶּן כֹּהֵן מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-טו) 'וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו' וְגוֹ':

 כסף משנה  אין מושחין ממנו לדורות וכו'. בפ''ק דכריתות. ומ''ש ומשוח מלחמה פשוט הוא ששמו מוכיח עליו שנקרא משוח. ומ''ש אפילו כהן בן כהן מושחין אותו. שם אפילו כ''ג בן כ''ג טעון משיחה ויליף לה מקרא:

ח
 
בְּבַיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְרַבֶּה בִּלְבִישַׁת בְּגָדִים בִּלְבַד שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה:

 כסף משנה  ומ''ש בבית שני שלא היה שמן המשחה היה כ''ג מתרבה בלבישת בגדים בלבד וכו'. בפרק בתרא דהוריות (דף י"ב) מתבאר זה ובפרק ד' כתב רבינו שכ''ג מושחים אותו שבעה ימים זה אחר זה וכן מרבים אותו בשמנה בגדים ז' ימים זה אחר זה:

ט
 
כֵּיצַד מוֹשְׁחִין אֶת הַכֹּהֵן. צָק אֶת הַשֶּׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וְסָךְ מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו כְּמִין כִּי יְוָנִית כָּזֶה X שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ח-יב) 'וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ'. וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד מוֹשְׁחִין אוֹתָן כְּמִין נֵזֶר עַל רֹאשׁוֹ. וְלֹא יִמְשַׁח בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרוֹת וְלֹא יַרְבֶּה בְּשֶׁמֶן:

 כסף משנה  כיצד מושחין את הכהן וכו' ומלכי בית דוד מושחים אותו כמין נזר על ראשו. בפ''ק דכריתות ת''ר מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי [מאי כמין כי אמר רב מנשיא כמין כי יונית] תני חדא בתחילה מציק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו ותני אחריתי בתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואח''כ מציק לו שמן על ראשו ומפרש התם טעמייהו ופסק רבינו כברייתא קמייתא דמסתבר טעמיה. ומה שכתב ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן. פשוט הוא שכל שסך במקום שאינו צריך דמי לשאר אדם שסך בו וה''ה למרבה בשמן שהרי אינו צריך:

י
 
הַנּוֹתֵן מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל גַּבֵּי מֶלֶךְ אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁכְּבָר נִמְשְׁחוּ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-לג) 'וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר' וְאֵין אֵלּוּ זָרִים אֶצְלוֹ. אֲבָל הַסָּךְ מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ לְמֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-לב) 'עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ' כָּל אָדָם בְּמַשְׁמָע. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּטַל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מֵרֹאשׁוֹ וְסָךְ בְּמֵעָיו חַיָּב כָּרֵת * וְהוּא שֶׁיָּסוּךְ מִמֶּנּוּ בִּכְזַיִת:

 ההראב"ד   והוא שיסוך ממנו בכזית. א''א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות דבעינן לסיכה כזית אלא לנתינה בלבד כדעת ר''י:

 כסף משנה  הנותן משמן המשחה ע''ג מלך וכו'. שם (דף ו':) פלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה דפטר: ומ''ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ''ג חייב וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ומ''ש וכ''ג שנטל משמן המשחה שבראשו וסך במעיו חייב כרת. מימרא שם (דף ז') ויליף לה מדכתיב על בשר אדם לא ייסך. ומ''ש והוא שיסוך ממנו בכזית. כבר כתבתי בסמוך שזה דעת רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר' מאיר: וכתב בהשגות והוא שיסוך ממנו בכזית א''א לא מחוור מתוך הגמרא דכריתות וכו'. וטעמו מדתניא התם הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר''מ מחייב ורבי יהודה פוטר וכמה יסוך ויהא חייב רבי מאיר אומר כל שהוא רבי יהודה אומר כזית והאמר ר' יהודה פטור כי פטר רבי יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי אמר רב יוסף בהא פליגי רבי מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד''ה כל שהוא ואמר רב יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים רבי מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן לאו זרים הוו ופירש רש''י למלכים וכהנים גדולים לאחר שנמשחו. מה סיכה כל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה וכו'. נתינה בעלמא כזית דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקדש דכתיב ביה אכילה [ואיש כי יאכל קודש] וכל אכילה כזית. מעיקרא לאו זרים הם דהא נמשחו מתחלה עכ''ל. ופשטא דגמרא כהראב''ד דדוקא בנתינה הוא דאמר רבי יהודה כזית משום דילפא מנתינה דעלמא אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא לכולי עלמא. ולדעת רבינו אפשר לומר דכי יליף רבי יהודה נתינה דעל זר בכזית מנתינה דעלמא ה''ה לסיכה דזר דהויא בכזית לדידיה דילפא מנתינה דאיתקש סיכה לנתינה והיינו דקתני וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר [סבר] כל שהו ור''י כזית ואם איתא כמה יתן הוה ליה למיתני ולא כמה יסוך אלא ודאי בסיכה נמי סבר רבי יהודה דצריך כזית והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים ד''ה כל שהו היינו במושב מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה:

יא
 
אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמֶּלֶךְ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַמַּעְיָן. וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה לַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-כ) 'הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל'. וְאִם הָיְתָה שָׁם מַחְלֹקֶת מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת וּלְהוֹדִיעַ לַכּל שֶׁזֶּהוּ מֶלֶךְ לְבַדּוֹ. כְּמוֹ שֶׁמָּשְׁחוּ שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מַחְלֹקֶת אֲדוֹנִיָּהוּ. וְיוֹאָשׁ מִפְּנֵי עֲתַלְיָה. וִיהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו. וְזֶה שֶׁמָּשַׁח אֱלִישָׁע לְיֵהוּא לֹא בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְשָׁחוֹ אֶלָּא בְּשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן. וְדָבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיַד הַחֲכָמִים:

 כסף משנה  אין מושחין את המלכים אלא ע''ג המעיין. שם (דף ה':) ויהיב טעמא כדי שתמשך מלכותן ומייתי לה מדכתיב והורדתם אותו אל גיחון: ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד מפני יהויקים אחיו. שם: ומ''ש וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו וכו'. גם זה שם:

יב
 
כָּל כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא בִּמְשִׁיחָתָן בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז-א) 'וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם'. וְדָבָר זֶה אֵינוֹ נוֹהֵג לְדוֹרוֹת. אֶלָּא הַכֵּלִים כֻּלָּן כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ בִּמְלַאכְתָּן נִתְקַדְּשׁוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד-יב) 'אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ' בְּשֵׁרוּת הֵם מִתְקַדְּשִׁין:

 כסף משנה  כל כלי המקדש שעשה משה במדבר וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות וכו'. בפ' שני דשבועות (דף ט"ו) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ומייתי לה התם מקראי ואיתא נמי להאי ברייתא בפ''ק דיומא עלה י''ב:

יג
 
הַכַּפּוֹת וְהַקְּעָרוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶם הַמְּנָחוֹת וְכֵן הַמִּזְרָקוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶן הַדָּם וּשְׁאָר כְּלֵי הַשָּׁרֵת כֻּלָּן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב הָיוּ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְכֻלָּן מִתְקַדְּשִׁין בִּמְלַאכְתָּן. וְאִם נִשְׁבְּרוּ מַתִּיךְ אוֹתָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּלִי אַחֵר וְאֵין קְדֻשָּׁתָן מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶן לְעוֹלָם:

 כסף משנה  הכפות והקערות וכו' ושאר כלי שרת כולן של כסף ושל זהב היו. בס''פ המזבח מקדש (דף פ"ח:) אמרינן אין עניות במקום עשירות. ומ''ש ומותר לעשותן משאר מתכות כמו שביארנו. בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה. ומ''ש וכולן מתקדשין במלאכתן. נתבאר בסמוך. ומ''ש ואם נשברו מתיך אותם ועושה אותם כלי אחר ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם:

יד
 
כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ אוֹ שֶׁנִּסְדְּקוּ אֵין סוֹתְמִין אוֹתָן אֶלָּא מַתִּיכִין אוֹתָן וְעוֹשִׂין אוֹתָן חֲדָשִׁים:

 כסף משנה  כלי הקדש שניקבו או שנסדקו אין סותמין אותן וכו'. בסוף פרק המזבח מקדש ת''ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר נפגמו אין מתקנין אותן ופירש''י אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות שמתיכין אותו סביבות הנקב ונסתם הנקב. ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי כעניות ולאו אורח ארעא:

טו
 
סַכִּין שֶׁנִּשְׁמַט מִן הַנִּצָּב אוֹ שֶׁנִּפְגַּם אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְאֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתוֹ. אֶלָּא גּוֹנְזִין אוֹתוֹ בְּצַד הַהֵיכָל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וְהָאוּלָם לַדָּרוֹם וְעוֹשִׂין אֲחֵרִים. שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת:

 כסף משנה  סכין שנשמט מן הנצב וכו'. שם סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופירש''י נפגם פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר. סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים. ומ''ש רבינו שגונזין אותם בצד ההיכל וכו':

טז
 
שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. עִשָּׂרוֹן. וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. הָעִשָּׂרוֹן לִמְנָחוֹת. וַחֲצִי הָעִשָּׂרוֹן לְחַלֵּק בּוֹ מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבְּכָל יוֹם:

 כסף משנה  שתי מדות של יבש היו במקדש וכו' עד הואיל והיה במקדש בימי משה שמדד בו שמן לשמן המשחה. משנה וגמרא במנחות פרק שתי מדות (דף פ"ח) ופסק כת''ק:

יז
 
וְשֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ שָׁם. הִין. וַחֲצִי הַהִין. וּשְׁלִישִׁית הַהִין. וּרְבִיעִית הַהִין. וְלוֹג. וַחֲצִי לוֹג. וּרְבִיעִית. וְלָמָּה הָיוּ חֲצִי הַהִין וּשְׁלִישִׁית הַהִין וּרְבִיעִית הַהִין. לִמְדִידַת הַנְּסָכִים שֶׁל זְבָחִים. וְלוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן הַמְּנָחוֹת. וַחֲצִי לוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן לְכָל נֵר מִנֵּרוֹת הַמְּנוֹרָה. וּרְבִיעִית לְחַלֵּק בָּהּ הַשֶּׁמֶן לַחֲבִיתִין:

יח
 
וְאֵין לָנוּ דָּבָר לִמְדֹּד בּוֹ הִין וְלָמָּה הָיָה שָׁם. הוֹאִיל וְהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ מִימֵי משֶׁה שֶׁמָּדַד בּוֹ שֶׁמֶן לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּבַחֲצִי לוֹג שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ מוֹדְדִין מַיִם לְמֵי סוֹטָה וְשֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבָרְבִיעִית שֶׁהָיְתָה שָׁם הָיוּ מוֹדְדִין שֶׁמֶן לֶחֶם הַנָּזִיר. וּמַיִם לְטָהֳרַת מְצֹרָע. וְלֹא מִפְּנֵי מַעֲשִׂים אֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁאָמַרְנוּ:

 כסף משנה  ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היו מודדין מים למי סוטה וכו' עד שאמרנו. משנה וגמרא שם:

יט
 
כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ קֹדֶשׁ וּמִכְּלֵי הַשָּׁרֵת. אֶלָּא שֶׁמִּדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. וּכְלֵי הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ אֶלָּא בִּפְנִים. לְפִיכָךְ בֵּירוּצֵי מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ. וּבֵירוּצֵי מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חל:

 כסף משנה  כל המדות האלו קדש וכו'. משנה וגמרא שם ופסק כת''ק. ופירוש בירוצי היינו מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא:



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק שני

א
 
הַקְטֹרֶת נַעֲשֵׂית בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וַעֲשִׂיָּתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה קַח לְךָ סַמִּים וְגוֹ'. וְנִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה אַרְבָּעָה מִסַּמְמָנֶיהָ. וְהֵן (שמות ל-לד) 'נָטָף. וּשְׁחֵלֶת. וְחֶלְבְּנָה. וּלְבֹנָה'. וּשְׁאָר סַמְמָנֶיהָ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:

 כסף משנה  הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו וכו' עד י''א סממנים נאמרו לו למשה בסיני. בפ''ק דכריתות (דף ו') ומפרש התם קראי דהוו אחד עשר:

ב
 
אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִים נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְהֵם שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן בְּמִשְׁקָל מְכֻוָּן. וּמוֹסִיפִין עִמָּהֶן בְּלֹא מִשְׁקָל מֶלַח סְדוֹמִית וְכִפַּת הַיַּרְדֵּן. וְעֵשֶׂב אֶחָד שֶׁמַּעֲלֶה עָשָׁן. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים אוֹתוֹ אֶלָּא אֲנָשִׁים יְדוּעִים וְהוּא הָיָה הֲלָכָה בְּיָדָם אִישׁ מִפִּי אִישׁ:

 כסף משנה  ומ''ש ומוסיפין עליהם בלא משקל מלח סדומית. כן שנינו בברייתא בפ''ק דכריתות (דף ו' ע"א) ובירושלמי פ' טרף בקלפי מלח סדומית רובע כלומר רובע הקב ואינו שיעור משקל אלא שיעור מדה. ואין לתמוה למה לא כתב רובע הקב כלשון הברייתא שי''ל שסמך על מה שכתב כן לקמן בסמוך. ומ''ש וכפת הירדן ועשב אחד שמעלה עשן. שם בברייתא הנזכרת. ומה שכתב ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים וכו'. בפרק אמר להם הממונה:

ג
 
וְזֶהוּ מִשְׁקַל אַחַד עָשָׂר סַמָּנֶיהָ. נָטָף. וּשְׁחֵלֶת. וְחֶלְבְּנָה. וּלְבֹנָה. מִכָּל אֶחָד מִשְׁקַל שִׁבְעִים מָנֶה. וְהַמָּנֶה מֵאָה דִּינָרִין. וּמוֹר. וּקְצִיעָה. וְשִׁבּלֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכֹּם. מִכָּל אֶחָד שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. קֹשְׁטְ שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה. קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה מָנִים. קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה מָנִים. מִשְׁקַל הַכּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה. שְׁחוּקִין הַכּל הָדֵק. מוֹסִיפִין לָהּ רֹבַע הַקַּב מֶלַח סְדוֹמִית. וְכִפַּת הַיַּרְדֵּן וּמַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. וּמַקְטִיר מִמֶּנָּה בְּכָל יוֹם עַל מִזְבַּח הַזָּהָב מָנֶה. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מָנֶה כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁלֹשָׁה מָנִים הַנִּשְׁאָרִים שׁוֹחֵק אוֹתָם עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים דַּקָּה מִן הַדַּקָּה עַד שֶׁמּוֹצִיא מִמֶּנָּה מָלֵא חָפְנָיו לְהַקְטִיר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַשְּׁאָר הוּא מוֹתַר הַקְּטֹרֶת שֶׁאָמַרְנוּ בִּשְׁקָלִים:

 כסף משנה  ומה שכתב וזהו משקל אחד עשר סמנים וכו' עד להקטיר ביום הכיפורים. הכל בברייתא שהזכרתי לעיל. ובמקום נטף שנו בברייתא הנזכרת צרי ובסוף הברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ודע שדינר הוא משקל מיתקאל שהוא דרמא וחצי והדרמא משקל ששים וארבע שעורות בינוניות. ומה שכתב והשאר הוא מותר הקטרת שאמרנו בשקלים כלומר שבכל שנה היה נשאר מאותם שלשה מנין שלא היה מקטיר מהם אלא מלא חפניו והמותר היו עושים ממנו מה שכתב רבינו בהלכות שקלים:

ד
 
נָטָף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא עֲצֵי הַקְּטָף שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן הַצֳּרִי. וְהַשְּׁחֵלֶת הִיא הַצִּפֹּרֶן שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ בְּנֵי הָאָדָם בְּמֻגְמָרוֹת. וְהַחֶלְבְּנָה כְּמוֹ דְּבַשׁ שָׁחוֹר וְרֵיחוֹ קָשֶׁה וְהוּא שְׂרַף אִילָנוֹת בְּעָרֵי יָוָן. וְזֶהוּ שְׁמוֹת הַסַּמָּנִים בְּלָשׁוֹן עֲרָבִי. עוּד בְּלַסַאן וְאַצְפַאר טִיב. וּמִיעָה. וּלְכַאן. וּמוּסְקִי. וּקְצִיעָה. וְסַנְבְּלִי אַלְנַטוֹרִין. וְזַעֲפְרָן. וְקֹשְׁט. וְעוּד [הַיַּרְדִּי]. וְקַסַּר סְלִיכָה. וְעִנְבָּר:

 כסף משנה  ומ''ש נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף וכו' בברייתא הנזכרת לעיל רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכתב הרמב''ן בפירוש התורה ראיתי לרב רבינו משה שמכניס בקטרת עץ האילן הנקרא בערבי עוד בלסאן נראה שסבור כי רבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת כי הוא אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו עכ''ל. ואיני יודע מניין לו שלא יכנס השרף בקטרת ועוד שהרי החלבנה והלבונה שרף הם והם נכנסים בקטרת ויותר נכון לומר שרשב''ג בא לפרש דברי ת''ק ולומר אל תחשוב שצרי השנוי כאן הוא טריאק''א כמו הצרי אין בגלעד שזה ודאי לא יכנס בקטרת אבל הוא שרף הנוטף מעצי הקטף שקוטפים העץ ונוטף ממנו שרף הוא שהיה נכנס בקטרת ונכון הוא שיהיה העץ הזה עץ הבלסאמ''ו כדברי הרמב''ן וכ''כ בערוך בערך קטף ולדעת רבינו שמכניס בקטרת עוד בלסאן נאמר שהוא ז''ל מפרש שהעץ עצמו של הבלסאן נקרא צרי ורשב''ג בא לחלוק ולומר שצרי אינו העץ עצמו אלא השרף הנוטף ממנו כשקוטפין אותו והוא הנכנס בקטרת לא העץ ופסק כת''ק: ומ''ש והשחלת הוא הצפורן וכו'. כן תרגם אונקלוס שחלת טופרא. ומה שכתב והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה כך אמרו בפ''ק דכריתות שהחלבנה ריחה רע ונראה מדברי רבינו שהוא הנקרא בערבי מיעה סאילה שהוא כמו דבש שחור והעולם לועזים חלבנה גאלבנ''ו ובפירוש המשנה פרק קמא דכריתות כתב המעתיק שמיעה הוא אשטור''ק וטעות הוא בידו וכן מה שכתב שיש אומרים שחלבנה הוא מחלב ויש אומרים שהוא לדאן הכל טעות. ומ''ש רבינו וזהו שמות הסמנים בערבי עוד באלסאן הוא נטף וקראוהו בברייתא הנזכרת צרי וכבר נתבאר. ואצפר איל טיב הוא שחלת. ומיעה הוא חלבנה. ולכאן הוא לבונה. ומוסק הוא מור וכבר נתבאר בפרק ראשון שיש חולקים בזה. וקציעה הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. וסנבאל אלנדרין הוא שבלת נרד השנוי בברייתא הנזכרת. וזעפרן הוא כרכום השנוי בברייתא. וקושט הוא שמו גם בברייתא הנזכרת. ועוד הירדי הוא קנמון. וקסר סליכא הוא קלופה השנוי בברייתא הנזכרת. וענבר הוא כפת הירדן: כתב סמ''ג קנמון אינו קניל''ה בלע''ז שהרי מקניל''ה יש הרבה ואילו מקנמון אמרינן בפרק במה אשה (דף ס"ג) שנגנז ולא נשתייר כי אם מעט ומשתכח בגזאי [דצימצמאי] מלכתא עכ''ל. ולפי זה גם כן אינו עוד הירדי שהרי נמצא הרבה:

ה
 
כֵּיצַד מְפַטְּמִין אֶת הַקְּטֹרֶת. מֵבִיא תִּשְׁעָה קַבִּין בֹּרִית כַּרְשִׁינָה וְשָׁף בָּהּ אֶת הַצִּפֹּרֶן וְאַחַר כָּךְ שׁוֹרֶה אֶת הַצִּפֹּרֶן בְּאֶחָד וְעֶשְׂרִים קַב שֶׁל יֵין קַפְרִיסִין אוֹ יַיִן לָבָן יָשָׁן חָזָק בְּיוֹתֵר. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֵק כָּל אֶחָד מִן הַסַּמָּנִים בִּפְנֵי עַצְמוֹ הָדֵק. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב הָדֵק הֵיטֵב כָּל זְמַן שֶׁשּׁוֹחֵק וּמְעָרֵב הַכּל:

 כסף משנה  כיצד מפטמין את הקטרת מביא תשעה קבין בורית כרשינה ושף בה את הצפורן. הגירסא הנכונה בדברי רבינו ואחר כך שורה את הצפורן באחד ועשרים קב יין קפריסין או יין ישן לבן והוא יין חזק ביותר והוא בברייתא הנזכרת לעיל יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור עתיק. ומה שכתב ואחר כך שוחק כל אחד מן הסממנים בפני עצמו הדק אפשר שטעמו משום דכתיב ביה ממולח שתרגומו מערב ומשמע לרבינו דהיינו שישחוק כל אחד לבדו ואחר כך יערבם דאחר שחיקה מתערבים יותר יפה מקודם שחיקה ויותר נראה שטעמו מדכתיב בד בבד יהיה וכמו שכתבתי בראש פרק ראשון. ומה שכתב וכשהוא שוחק אומר הדק היטב וכו'. בפירקא קמא דכריתות ופירש''י הממונה אומר כן לשוחק ומפרש טעמא בגמרא שהקול יפה לבשמים. ומה שכתב ומערב הכל. כבר כתבתי דהיינו מדכתיב ממולח:

ו
 
וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בַּקֹּדֶשׁ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה וּמִשֶּׁל הַקֹּדֶשׁ. וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת מִן הַחֻלִּין אוֹ בִּכְלִי שֶׁל חֻלִּין פְּסוּלָה:

 כסף משנה  ומ''ש וכל מעשיה בקדש בתוך העזרה. בפ''ק דכריתות (דף ז') קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש. ומ''ש ומשל הקדש. בפ''ד דשקלים (משנה ה') ובפרק קמא דשבועות (דף י':): ומ''ש והמפטם את הקטרת מן החולין או בכלי של חולין פסולה. נראה דמשמע ליה הכי מדתניא כל מעשיה לא יהיו אלא קדש וטעמא מדכתיב תרי זימני קדש ובירושלמי פרק ד' דשקלים (הלכה ז') פטמה בחולין רבי יוסי ברבי חנינא אמר פסולה ר' יהושע בן לוי אמר כשרה מאי טעמא דרבי יוסי ברבי חנינא קדש היא שתהא הויתה בקדש מ''ט דריב''ל קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה אתיא דר''י בר' חנינא כשמואל ודריב''ל כר''י ולפי זה היה ראוי להכשיר כריב''ל ור''י מ''מ מאחר דגמרא דידן סתם וכתב כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש דמשמע דעיכובא הוא פסק כן:

ז
 
פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה הָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לַמַּכְתֶּשֶׁת. בִּימוֹת הַחַמָּה הָיוּ מְפַזְּרִים אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַפֵּשׁ. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים צוֹבְרִין אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָפוּג רֵיחָהּ:

 כסף משנה  פעמים בשנה היו מחזירין אותו למכתשת וכו' עד כדי שלא יפוג ריחה. בפ' קמא דכריתות (דף ו':) והוה משמע ליה דתרי מילי נינהו חדא שפעמים בשנה היו שוחקים אותה שנית שבימות החמה היו מפזרין אותה אפילו שלא בשעת שחיקה ובימות הגשמים צוברין אותה אף שלא בשעת שחיקה אלא שמלשון הברייתא נראה שכשמחזירה למכתשת קאמר שבימות החמה מחזירה פזורה ובימות הגשמים מחזירה צבורה:

ח
 
נָתַן לְתוֹכָהּ דְּבַשׁ כָּל שֶׁהוּא פְּסָלָהּ. חִסֵּר אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית קְטֹרֶת זָרָה. פִּטְּמָהּ מְעַט מְעַט בְּמַתְכֻּנְתָּהּ כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ פִּטֵּם פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם:

 כסף משנה  נתן לתוכה דבש כל שהוא פסלה חיסר וכו'. בברייתא הנזכרת ובפ' הוציאו לו (דף כ"ג) מנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופירש''י או שחיסר דכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה ומקשה התם ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית א''ר ששת הב''ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מיחייב דקא עייל ליה שלימה אהקטרה מיחייב דקא מקטר קטרת חסרה. וכתב זה רבינו בסוף הל' עבודת יה''כ: פטמה מעט מעט וכו'. בפ''ק דכריתות איפליגו תנאי ופסק כחכמים ומימרא הכא ומימרא דרבא התם אתיא כוותייהו:

ט
 
הָעוֹשֶׂה קְטֹרֶת מֵאַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין אֵלּוּ לְפִי מִשְׁקָלוֹת אֵלּוּ כְּדֵי לְהָרִיחַ בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵרִיחַ חַיָּב כָּרֵת עַל עֲשִׂיָּתָהּ אִם עָשָׂה מֵזִיד. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמִּשְׁקָל כֻּלּוֹ אֶלָּא חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ. הוֹאִיל וְעָשָׂה לְפִי מִשְׁקָלוֹת אֵלּוּ חַיָּב כָּרֵת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-לז) 'בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' (שמות ל-לח) 'אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו':

 כסף משנה  העושה קטורת מי''א סממנים אלו וכו'. הכי משמע מדתנן בפ''ק דכריתות המפטם את הקטרת וקרא נמי כתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו הכי משמע: ומה שכתב ובשוגג מביא חטאת קבועה. בריש כריתות. ומ''ש אע''פ שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו וכו'. בפ''ק דכריתות אהא דתניא וחכמים אומרים בכל יום היה מתקן במתכונתה ומכניס מסייע ליה לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ופירש''י במתכונתה לישנא דקרא אם היה רוצה לפטם הקטרת דבר יום ביומו עושה הילכך יחיד שלא פיטם אלא מנה חייב וחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל דראוי להקטיר:

י
 
עֲשָׂאָהּ לְהִתְלַמֵּד בָּהּ אוֹ לְמָסְרָהּ לַצִּבּוּר פָּטוּר. הֵרִיחַ בָּהּ וְלֹא עֲשָׂאָהּ אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא דִּינוֹ כְּדִין כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. לֹא חִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת אֶלָּא לָעוֹשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לְהָרִיחַ בָּהּ:

 כסף משנה  עשאה להתלמד בה או למוסרה לציבור פטור. ברייתא שם ויליף לה מקרא: הריח בה ולא עשאה וכו'. ברייתא שם המריח בה פטור אלא שמעל ופירש''י המריח בה בקטרת של צבור:

יא
 
מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל עָלָיו מַקְטִירִין הַקְּטֹרֶת בְּכָל יוֹם. וְאֵין מַקְרִיבִין עָלָיו דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ כָּזוֹ. אוֹ שֶׁהִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת כָּזוֹ שֶׁהִתְנַדֵּב אוֹתָהּ יָחִיד אוֹ רַבִּים. אוֹ הִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. אוֹ הִסִּיךְ נֶסֶךְ. לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-ט) 'לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעוֹלָה וּמִנְחָה' וְגוֹ':

 כסף משנה  מזבח הזהב שבהיכל וכו'. מבואר במקראות ס''פ תצוה ועשית מזבח מקטר קטרת וגו' לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו וקטרת שאינה כזו או שהתנדב אותה יחיד או רבים כלומר ולא מסרה לצבור הרי היא בכלל קטרת זרה:

יב
 
בְּעֵת שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הָאָרוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֵין מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לֹא עַל הַבְּהֵמָה וְלֹא עַל הָעֲגָלוֹת אֶלָּא מִצְוָה לְנָטְלוֹ עַל הַכָּתֵף. וּלְפִי שֶׁשָּׁכַח דָּוִד וּנְשָׂאוֹ עַל הָעֲגָלָה נִפְרַץ פֶּרֶץ בְּעֻזָּא. אֶלָּא מִצְוָה לְנָשְׂאוֹ עַל הַכָּתֵף שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז-ט) 'כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ':

 כסף משנה  בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום וכו'. בפרק אלו נאמרים (דף ל"ה):

יג
 
כְּשֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ עַל הַכָּתֵף נוֹשְׂאִין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים וַאֲחוֹרֵיהֶם לַחוּץ וּפְנֵיהֶם לְפָנִים. וְנִזְהָרִים שֶׁלֹּא יִשָּׁמְטוּ הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת. שֶׁהַמֵּסִיר אֶחָד מִן הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה-טו) 'בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ':

 כסף משנה  כשנושאים אותו על הכתף כו': ומ''ש ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'. בפרק בא לו (יומא דף ע"ב):



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק שלישי

א
 
זֶרַע לֵוִי כֻּלּוֹ מֻבְדָּל לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י-ח) 'בָּעֵת הַהִיא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי'. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת הַלְוִיִּם פְּנוּיִין וּמוּכָנִין לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ בֵּין רָצוּ בֵּין שֶׁלֹּא רָצוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-כג) 'וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד'. וּבֶן לֵוִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל מִצְוֹת לְוִיָּה חוּץ מִדָּבָר אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל אֶת כֻּלָּן:

 כסף משנה  זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש וכו'. פשוט הוא. ומ''ש ומ''ע להיות הלוים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו בסיפרי פרשת קרח שומע אני אם רצה יעבוד אם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי בעל כרחו: ומה שכתב ובן לוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן. בפרק עד כמה (דף ל':) ופירש''י דברי לוים לשורר ולשרת ולהיות שוער x:

ב
 
עֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶן הִיא שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹמְרִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְיִהְיוּ מֵהֶן שׁוֹעֲרִין לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי הַמִּקְדָּשׁ וּלְהָגִיף דַּלְתוֹתָיו. וְיִהְיוּ מֵהֶן מְשׁוֹרְרִין לְשׁוֹרֵר עַל הַקָּרְבָּן בְּכָל יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ז) 'וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם'. אֵי זֶהוּ שֵׁרוּת שֶׁהוּא בְּשֵׁם ה' הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה. וּמָתַי אוֹמֵר שִׁירָה עַל כָּל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר הַחוֹבָה וְעַל שַׁלְמֵי עֲצֶרֶת בְּעֵת נִסּוּךְ הַיַּיִן. אֲבָל עוֹלוֹת נְדָבָה שֶׁמַּקְרִיבִין הַצִּבּוּר לְקַיִץ לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן הַנְּסָכִין הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן. אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן שִׁירָה:

 כסף משנה  עבודה שלהם היא שיהיו שומרים המקדש. בראש מסכת מדות (פ"א מ"א). ומ''ש ויהיו מהם שוערים וכו' ויהיו מהם משוררים וכו' עד הוי אומר זו שירה. בפ''ב דערכין (דף י"א ע"א ב'): ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה וכו'. בפ''ב דערכין (דף י"א:) בעי רבי אבין עולת נדבת צבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה ואסיקנא ת''ש דתני רב מרי בריה דרב כהנא לעולותיכם ולזבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה קבוע לה זמן ופירש''י מה עולה האמורה כאן קדש קדשים דאין לך עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בשלמים קדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הן וכתיב בה קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להם זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור דאין קבוע לה זמן. ומ''ש בעת ניסוך היין. שם מימרא דרב שמואל בר נחמני (שם דף י"א. וי"ב. וברכות ל"ה): ומ''ש וכן הנסכים הבאים בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה. שם (דף י"ב) בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא:

ג
 
לֵוִי הָאוֹנֵן מֻתָּר לַעֲבֹד וּלְשׁוֹרֵר. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן בְּכָל יוֹם לוֹמַר שִׁירָה עַל הַקָּרְבָּן וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם וְאֵין אוֹמְרִין שִׁירָה אֶלָּא בַּפֶּה בְּלֹא כְּלִי שֶׁעִקַּר הַשִּׁירָה שֶׁהִיא עֲבוֹדָתָם בַּפֶּה. וַאֲחֵרִים הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם מְנַגְּנִין בִּכְלֵי שִׁיר. מֵהֶן לְוִיִּם וּמֵהֶן יִשְׂרְאֵלִים מְיֻחָסִין הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה. שֶׁאֵין עוֹלֶה עַל הַדּוּכָן אֶלָּא מְיֻחָס. וְאֵין אֵלּוּ הַמְשׁוֹרְרִים עַל פִּי הַכֵּלִים עוֹלִין לְמִנְיַן הַשְּׁנֵים עָשָׂר:

 כסף משנה  לוי האונן מותר לעבוד ולשורר. בסיפרי פרשת שמיני פ''ב: ואין פוחתין מי''ב לוים עומדים על הדוכן וכו' ומוסיפין עד לעולם. משנה בפ''ב דערכין (דף י"ג). ומ''ש ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי וכו' ואחרים היו עומדים שם מנגנים בכלי שיר מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין וכו'. שם במשנה (דף י') גבי מכים בחליל ועבדי הכהנים היו דברי ר' מאיר רבי יוסי אומר משפחת בית הפגריא ובית צפריא מעימאום היו משיאים לכהונה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים היו ופירש''י ועבדי הכהנים היו אותם המכים בחליל. משיאין לכהונה כהנים היו נושאים בנותיהם שישראלים מיוחסים היו ובגמרא (דף י"א) לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר עבדים קסבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעביד ומאן דאמר לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי ותסברא ר' יוסי מאי קסבר אי קסבר עיקר שירה בפה עבדים סגיא אי קסבר עיקר שירה בכלי לוים בעינן לעולם קסבר עיקר שירה בפה והכא במעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קא מיפלגי ופירש''י ר' יוסי דאמר ישראלים מיוחסים היו מאי קסבר אלא דכ''ע עיקר שירה בפה וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי מאיר והוא הדין לגבי רבי חנינא בן אנטיגנוס דהא הוא מארי גמרא טפי מיניה. ומ''ש ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין הי''ב. שם (דף י"ג:) במשנה אין פוחתין מי''ב לוים עומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ובתר הכי תנן ר' אליעזר בן יעקב אומר אין עולים למנין ופירש רבינו שם כבר אמרנו שעיקר השירה בפה ואמר רבי אליעזר בן יעקב שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אינם עולים ממנין שנים עשר לוים:

ד
 
וּבַמֶּה הֵם מְנַגְּנִין. בִּנְבָלִים וַחֲלִילִים וְכִנּוֹרוֹת וַחֲצוֹצְרוֹת וְהַצִּלְצָל. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִים וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵי חֲצוֹצְרוֹת וְלֹא מוֹסִיפִין עַל עֶשְׂרִים וּמֵאָה. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִּנּוֹרוֹת וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִּלְצָל אֶחָד בִּלְבַד:

 כסף משנה  ובמה הם מנגנים וכו'. אלו הם כלי הניגון המוזכרים שם במשנה: ומ''ש ואין פוחתין משני חלילים וכו' עד ולא מוסיפין על י''ב. שם במשנה (דף י"ד) ומ''ש ואין פוחתין משתי חצוצרות וכו'. שם במשנה (דף י"ג) אין פוחתין משתי חצוצרות וכו' ומוסיפין עד עולם ובגמרא ועד כמה אמר רב הונא וכו' עד מאה ועשרים ומייתי לה מקרא מחצצרים בחצוצרות. ומ''ש ואין פוחתין מתשעה כנורות וכו'. שם אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל לבד מנא הני מילי א''ר אסי דאמר קרא ואסף במצלתים להשמיע מצלתים תרי הוו כיון דחדא עבידתא עבדי וחד גברא עביד בהו קרי להו חד ופירש''י עבידתא חד עבדי דאין אחד מועיל בלא חבירו שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת ומכין זו על זו:

ה
 
בִּימֵי הַמּוֹעֲדוֹת כֻּלָּם וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים הָיוּ הַכֹּהֲנִים תּוֹקְעִים בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן וְהַלְוִיִּם אוֹמְרִין שִׁירָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י-י) 'וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת'. הַחֲצוֹצְרָה הָיְתָה נַעֲשֵׂית מִן עֶשֶׁת שֶׁל כֶּסֶף. עָשָׂה אוֹתָהּ מִן הַגְּרוּטָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף כְּשֵׁרָה. מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת פְּסוּלָה. וְהַחֲלִילִין שֶׁהָיוּ מְנַגְּנִין בָּהֶן הָיָה אַבּוּב שֶׁלָּהֶן שֶׁל קָנֶה. מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מְחַלֵּק אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַלֵּק יָפֶה:

 כסף משנה  בימי המועדות כולם וכו': החצוצרה היתה נעשית מן העשת של כסף וכו' עד פסולה. ברייתא בפרק הקומץ רבה (דף כ"ח) ויליף לה התם מקראי: והחלילין שהיו מנגנים בהם היה אבוב שלהם של קנה וכו' עד ובשמנת ימי החג. משנה בפרק שני דערכין (דף י') פירש''י אבוב היינו חליל. ולא היה מחלק מסיים אלא באבוב יחידי כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה אחד מהחלילין מאריך לאחר שתיקת האחר שזו היא חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד. חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה ולא היו מסיימים כולם בבת אחת אלא אחד מסיים לבסוף וזה הוא נוי גדול:

ו
 
בִּשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן. וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי. וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת. וּבִשְׁמוֹנָה יְמֵי הֶחָג. וְחָלִיל זֶה דּוֹחֶה שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָלִיל שֶׁל קָרְבָּן וְחָלִיל שֶׁל קָרְבַּן עֲבוֹדָה הִיא וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

 כסף משנה  בשנים עשר יום בשנה וכו'. משנה בפרק שני דערכין. ומ''ש וחליל זה דוחה שבת וכו'. בר''פ החליל (דף נ"א) א''ר ירמיה מחלוקת בשיר של שואבה וכו' אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת ורב יוסף דפליג עליה איתותב:

ז
 
אֵין בֶּן לֵוִי נִכְנַס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָתוֹ עַד שֶׁיְּלַמְּדוּהוּ חָמֵשׁ שָׁנִים תְּחִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח-כד) 'זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה' וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (במדבר ד-ג) 'מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה'. הָא כֵּיצַד. חָמֵשׁ לִלְמֹד. וְאֵינוֹ נִכְנָס לַעֲבוֹדָה עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִהְיֶה (במדבר ד-יט) (במדבר ד-מט) 'אִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ':

 כסף משנה  אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו וכו'. בספ''ק דחולין (דף כ"ד). ומה שכתב ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש וכו'. משנה בפ''ב דערכין (דף י"ג:) אין הקטן נכנס לעזרה ולעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ופירש''י אין לוי קטן נכנס לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות: ואיכא למידק דמשמע מהכא דמשיגדיל ויהיה איש כשר לעבודה וזה סותר מ''ש למעלה שאינו נכנס לעבודה עד שיהא בן שלשים שנה. ויש לומר דהתם לשיר שהיא חכמה גדולה וצריכה לימוד המוסיק''א והכא לשאר עבודות שאינם צריכות לימוד כגון הגפת דלתות וכיוצא בהן. ועי''ל דהתם לשתהיה עבודה מיוחדת לו תמיד והכא מיירי לעבוד אי זה פעם במקרה דיקא נמי דלעיל כתב לעבודתו והכא כתב לעבודה. ויש מי שתירץ דהתם בזמן שהיו נושאים בכתף שהיה צריך למשא ואין לדחות דמה לימוד צריך למשא דאמרינן בספ''ק דחולין גבי שצריך ה' שנים ללימוד שאני הלכות עבודה דתקיפין ופירש''י להוריד המשא ולפרקו ולנטותו ולהעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי:

ח
 
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בַּלְוִיִּם (במדבר ח-כה) 'וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה' אֵינוֹ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין הַמִּקְדָּשׁ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאֵינוֹ מִצְוָה נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת. אֲבָל לְדוֹרוֹת אֵין הַלֵּוִי נִפְסָל בְּשָׁנִים וְלֹא בְּמוּמִין אֶלָּא בְּקוֹל שֶׁיִּתְקַלְקֵל קוֹלוֹ מֵרֹב הַזִּקְנָה יִפָּסֵל לַעֲבוֹדָתוֹ בַּמִּקְדָּשׁ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ נִפְסָל אֶלָּא לוֹמַר שִׁירָה אֲבָל יִהְיֶה מִן הַשּׁוֹעֲרִים:

 כסף משנה  זה שנאמר בתורה בלוים וכו' אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול. בספ''ק דחולין (שם דף כ"ד):

ט
 
שְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה וְדָוִד הַמֶּלֶךְ חִלְּקוּ הַלְוִיִּם לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָרוֹת. וְעוֹבֵד מִשְׁמָר בְּכָל שַׁבָּת. וְכָל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מְחַלֵּק אוֹתָם רֹאשׁ הַמִּשְׁמָר לְבָתֵּי אָבוֹת. וְכָל יוֹם מִימֵי הַשַּׁבָּת עוֹבְדִים בּוֹ אֲנָשִׁים יְדוּעִים. וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת מְחַלְּקִין אֵלּוּ הָעוֹבְדִים בַּיּוֹם שֶׁלָּהֶן אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ. וְכָל הַלְוִיִּם מֻזְהָרִין עַל עֲבוֹדַת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ג) 'אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ' לֹא יִקְרָבוּ לַעֲבוֹדָה אֲבָל לִגַּע מֻתָּרִין:

 כסף משנה  שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לכ''ד משמרות וכו'. בפרק בתרא דתעניות (דף כ"ז). ומ''ש וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות. איכא למידק דמשמע מדבריו אלה שראש המשמר מחלק אנשי המשמר לבתי אבות וכל בית אב עובד יום אחד מיוחד בשבוע א''כ מה זה שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם והלא כבר חילקם ראש המשמר. וי''ל שראש המשמר מחלק אנשי משמר שלו לשבעה בתי אבות ואע''פ שיהיו במשמר אנשים רבים אינו מחלקם אלא לשבעה חלקים כל חלק נקרא בית אב אבל אינו מסיים אי זה בית אב יעבוד ביום א' ואי זה ביום שני וזה עושים ראשי בתי אבות שהם מסיימים ואומרים בית אב פלוני יעבוד ביום א' ובית אב פלוני ביום שני וכן כולם. כך היה נראה לפרש דברי רבינו פה אבל ממ''ש בפרק שאחר זה כל ראש משמר היה מחלק משמרו לבתי אבות עד שיהיה כל בית אב ואנשיו עובד ביום אחד מימות השבת והאחר ביום של אחריו והאחר ביום שלאחריו ולכל בית אב ואב ראש אחד ממונה עליו נראה שראש משמר היה מסיים היום שיעבוד בו בית אב זה וכן לכל בית אב יומו ולפי זה מ''ש פה וראשי בית אב מחלקים אלו העובדים ביום שלהם היינו שבית אב המיוחד לעבוד ביום א' ראש בית אב שלו מסיים לעבודתו פלוני ופלוני יהיו שוערים ופלוני ופלוני יהיו משוררים ופלוני יהיה שוער בשער פלוני ופלוני בשער פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני ופלוני ישורר בכלי שיר פלוני וזהו שכתב וראשי האבות מחלקים אלו העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו וזהו בראשי בתי הלוים אבל ראשי אבות הכהנים לא היו מיחדים שום עבודה לשום אחד כי אם ע''פ הפייס ותמהני למה הוצרכו לפייס היה לראשי אבות לחלק העובדים ביום שלהם איש איש על עבודתו כמו שהיו עושים הלוים x וצריך עיון: וכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח וכו'. בפ''ב דערכין (דף י"א) ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה וגו' והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הכתיב חדא זימנא אלא זר דאותה עבודה מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינם במיתה אלא באזהרה תנאי היא דתניא מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא א''ל בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררי' ולא מן השוערים מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר מיתה היא וגזרו בה רבנן ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה (רבנן) דכ''ע אזהרה היא מ''ס מסייע גזרו ביה רבנן ומ''ס לא גזרו ביה רבנן ופירש''י אתם בשלהם הכהנים שנכנסו בעבודת לוים וכו' כגון לוי משורר שהגיף דלתות ולוי משוער שאמר שיר שהרי הלוים היו חלוקין זה למשוער וזה למשורר. אלא באזהרה לא איתפרש לן. אביי לית ליה הא מתניתא דקתני לעיל הם בשלהם אינו במיתה דהא משכחת תנא אחרינא דקאי כוותיה. זר ממש כגון ישראל. הא כתיב חדא זימנא בההיא פרשתא גופה וקאי נמי אעבודת הלוים. ר' יוחנן בן גודגדא סבר משורר ששיער במיתה כשהוא מגיף לבדו וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למעבד לחודיה ורבי יהושע סבר אפילו כי עביד לחודיה אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן במסייע. וסובר רבינו שמאחר דאביי דבתרא הוא מפרש פלוגתא דרבי יהושע בן חנניה ור' יוחנן בן גודגדא באי הויא במיתה או באזהרה ופסקה למילתיה כמ''ד במיתה נקיטינן כוותיה ואע''ג דבגמרא דחי דכ''ע אזהרה היא וכו' לא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דדחי הגמרא ועוד דלישנא דסיפרי כאוקמתא דאביי משמע כמו שאכתוב בסמוך. וספר מצות גדול כתב (לאוין סימן רצ"ו) אמר אביי נקיטינן משורר ומשוער בשל חבירו במיתה וכו' מיתיבי משורר ששיער ושוער ששורר אינו במיתה אלא באזהרה ומתרץ תנאי היא ודוחה שם ודילמא דכ''ע באזהרה ודומה שנדחו שם דברי אביי מאחר שאינו מתרץ כלום עכ''ל וכבר כתבתי טעם רבינו שפסק כאביי. ועדיין קשה היאך פסק רבינו דלוי שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה דהא אביי נמי לא חייב מיתה למסייע שהרי אמר מר סבר מיתה הוא וגזרו בה רבנן וצ''ל שבגירסת רבינו לא היה מסיים וגזרו בה רבנן אלא הכי גריס מ''ס מיתה היא ומ''ס אזהרה היא וקאי גם למסייע שכל ששינה עבודתו אפילו כל שהוא חייב מיתה ומה לי שיהיה מסייע סוף סוף הרי נתעסק בעבודה שאינה שלו ולשון סיפרי שאכתוב בסמוך דקתני שאמר לו רבי יוחנן בן גודגדא לרבי יהושע שאתה מתחייב בנפשך הכי משמע שהיה חייב אע''פ שלא היה אלא מסייע. ומ''מ יש לתמוה על רבינו שפסק דכהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה דהא תניא ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וספר מצות גדול כתב על דברי רבינו ועוד כתב שכהן שעובד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה כברייתא אחרת אשר שם עכ''ל ואני לא מצאתי בפרק הנזכר שום ברייתא ששנוי בה כן. ומצאתי בספר המצות לרבינו וז''ל לשון סיפרי אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו אזהרה שמענו עונש מניין ת''ל ולא ימותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת''ל גם הם מעבודה לחברתה מניין ת''ל גם אתם ביקש רבי יהושע לסייע את רבי יוחנן ב''ג בהנעלת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים הנה התבאר כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה בידי שמים וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים אבל אם עבדו אינם במיתה אלא במלקות ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבים תלמוד לומר על עבודתו משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים על ידי כהנים כהנים ע''י לוים מניין ת''ל גם אתם ושם אמרו הכהנים ע''י הלוים במלקות והלוים ע''י הכהנים במיתה עכ''ל. ואיני יודע למה דחה ברייתא השנוייה בגמרא וסמך על ברייתא השנויה במכילתא. ועוד קשה לי על הראיה שהביא מסיפרי דאדרבה שם משמע דכשם שהלוים על עבודת כהנים במיתה כך כהנים על עבודת לוים במיתה דהא מייתי לה מגם הם והרי גם אתם דריש ליה ללוי בעבודת לוי חבירו במיתה ומשמע דגם הם נמי מידריש בגוונא דדריש גם אתם ומהי תיתי לן דגם הם לא קאי אעונש נמי דמסתמא משמע דגם אעונש קאי וזה דעת הראב''ד שכתב א''א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובסיפרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה עכ''ל. וי''ל שטעם רבינו משום דבסיפרי מסיים בה רבי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו' וזאת עשו להם אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים כהנים על עבודת לוים מניין ת''ל ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים מעבודה לחבירתה מניין ת''ל (עמהם) והחונים לפני המשכן קדמה וכו' מה ת''ל גם הם גם אתם לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן וכו' ומדמייתי לכהנים על עבודת הלוים מדכתיב יורידו אותו הלוים כלומר ולא הכהנים והרי אין שם עונש אלא ל''ת הבא מכלל עשה ומדאמר רבי אינו צריך משמע דלא פליגי לענין דינא אלא במשמעות דורשין וכיון דלרבי כהנים בעבודת לוים אין בהם עונש הוא הדין לת''ק כי מרבי לכהנים בעבודת לוים לא מרבי להו אלא לאזהרה ולא לעונש. ויש לדקדק כי מייתי מעבודה לחברתה מניין מוהחונים לפני המשכן קדמה ומשמע דלוי בעבודת לוי אחר קאמר ומייתי מדמסיים ביה קרא והזר הקרב יומת וקשה שהרי שם משה ואהרן ובניו שומרים שהם כהנים וי''ל דמשה לוי הוא. ודע שגירסת סיפרי אינה מיושבת בעיני דמייתי לכהנים על עבודת לוים מדכתיב גם הם והלא הם אלוים קאי ותו דמייתי (כהנים על עבודתם) מעבודת לוי לעבודת לוי מדכתיב גם אתם והלא אתם אכהנים קאי ולכן נראה שהגירסא הנכונה כהנים על עבודת לוים מניין ת''ל גם אתם מעבודה לחבירתה מנין כלומר מעבודת לוי אחד לעבודת לוי אחר מניין ת''ל גם הם ולפי סברת רבינו ה''פ לא יקרבו ולא ימותו גם הם דלוי שעבד עבודת כהן או עבודת לוי חבירו במיתה ומאי דכתיב בתר הכי גם אתם דהיינו כהן בעבודת לוי לא קאי אלא [אלא] יקרבו ולא אולא ימותו: ומה שכתב אבל ליגע מותרים. בסיפרי זוטא פרשת קרח דריש הכי מקרא וכבר כתבתי בסמוך שכתב רבינו דאיתיה נמי במכילתא:

י
 
וּכְשֵׁם שֶׁהַלְוִיִּם מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים. כָּךְ הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ג) 'גַם הֵם' (במדבר יח-ג) 'גַּם אַתֶּם'. וְכֵן הַלְוִיִּם עַצְמָם מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד מְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ. שֶׁלֹּא יְסַיֵּעַ הַמְשׁוֹרֵר לַשּׁוֹעֵר וְלֹא הַשּׁוֹעֵר לַמְשׁוֹרֵר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד-יט) 'אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ':

יא
 
לְוִיִּם שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ לֵוִי בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ מְלַאכְתּוֹ חַיָּבִין מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ג) 'וְלֹא יָמֻתוּ'. * אֲבָל כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי אֵינוֹ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:

 ההראב"ד   אבל כהן שעבד עבודת לוי. א''א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דריש ליה לעונש ואזהרה:



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק רביעי

א
 
הַכֹּהֲנִּים הֻבְדְּלוּ מִכְּלַל הַלְוִיִּם לַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כג-יג) 'וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים'. וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְהַבְדִּיל הַכֹּהֲנִים וּלְקַדְּשָׁם וְלַהֲכִינָם לְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב':

 כסף משנה  הכהנים הובדלו מכלל הלוים וכו'. כך מנאה במנין המצות:

ב
 
וְצָרִיךְ כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִנְהֹג בָּהֶן כָּבוֹד הַרְבֵּה וּלְהַקְדִּים אוֹתָם לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. לִפְתֹּחַ בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן. וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן. וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן:

 כסף משנה  ומ''ש וצריך כל אדם מישראל וכו'. בס''פ הניזקין (דף נ"ט:) ועיין שם בפירש''י ותוספות:

ג
 
משֶׁה רַבֵּנוּ חִלֵּק הַכֹּהֲנִים לִשְׁמוֹנֶה מִשְׁמָרוֹת. אַרְבָּעָה מֵאֶלְעָזָר. וְאַרְבָּעָה מֵאִיתָמָר. וְכֵן הָיוּ עַד שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. וּבִימֵי שְׁמוּאֵל חִלְּקָם הוּא וְדָוִד הַמֶּלֶךְ לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָר. וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר רֹאשׁ אֶחָד מְמֻנֶּה. וְעוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם לַעֲבוֹדָה מִשְׁמָר לְכָל שַׁבָּת. וּמִיּוֹם הַשַּׁבָּת לְיוֹם הַשַּׁבָּת הֵן מִתְחַלְּפִין מִשְׁמָר יוֹצֵא וְהָאַחֵר שֶׁהוּא אַחֲרָיו נִכְנָס. עַד שֶׁיִּגְמְרוּ וְחוֹזְרִין חֲלִילָה:

 כסף משנה  משה רבינו חלק הכהנים לשמנה משמרות וכו' ובימי שמואל. בפ' בתרא דתעניות (דף כ"ז):

ד
 
וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁוִים בָּרְגָלִים. וְכָל שֶׁיָּבוֹא מִן הַכֹּהֲנִים בָּרֶגֶל וְרָצָה לַעֲבֹד עוֹבֵד וְחוֹלֵק עִמָּהֶם. וְאֵין אוֹמְרִין לוֹ לֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ מִשְׁמָרְךָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ו) 'וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ' וְגוֹ':

ה
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבְּנוֹת הָרְגָלִים וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים וּבְחִלּוּק שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּתְמִידִין אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן אֶלָּא מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וַאֲפִלּוּ בָּרֶגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ח) 'חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת'. כְּלוֹמַר חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכְלוּ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. וְאֵין חֵלֶק כְּחֵלֶק בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁכְּבָר חָלְקוּ אוֹתָם הָאָבוֹת וּקְבָעוּם כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר בְּשַׁבַּתּוֹ:

 כסף משנה  (ד-ה) ומצות עשה להיות כל המשמרות שוים ברגלים וכו' עד וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו. בסוף פרק החליל (דף נ"ו):

ו
 
וְכֵן עֲבוֹדַת לֶחֶם הַפָּנִים בַּמִּשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ. אֲבָל עֲבוֹדַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בְּכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בָּרְגָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ו) 'מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל' בְּשָׁעָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל בָּאִין בְּשַׁעַר אֶחָד. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ח) 'חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ'. וְאֵין שָׁם מַתָּנוֹת בַּמִּקְדָּשׁ לְהֵאָכֵל אֶלָּא לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד:

 כסף משנה  ומ''ש וכן עבודת לחם הפנים במשמר שזמנו קבוע. שם בתוספתא לחם הפנים עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות פי' עבודתו סילוקו וסידורו והקטרת הבזיכים ומפורש הטעם בתוספות משום דבגמרא מרבינן ליה חלק כחלק יאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה: ומה שכתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות. נראה דהיינו מפני שהוא בכלל מה שאמרו בס''פ החליל שמה שאמור ברגלים היו כל המשמרות שוות. ומ''ש ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים שנאמר מאחד שעריך מכל ישראל וכו'. שם. ומ''ש ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים וכו'. בסיפרי פרשת שופטים:

ז
 
וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה לוֹ קָרְבָּן הֲרֵי זֶה בָּא לַמִּקְדָּשׁ וּמַקְרִיבוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ו) 'וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ' (דברים יח-ז) 'וְשֵׁרֵת'. וַאֲפִלּוּ חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ הוּא מַקְרִיב וּמְכַפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְהָעוֹר שֶׁל קָרְבָּנוֹ וַאֲכִילָתוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם רָצָה לִתֵּן אֶת קָרְבָּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיבוֹ נוֹתֵן. וְעוֹר הַקָּרְבָּן * וַעֲבוֹדָתוֹ לְאוֹתוֹ הַכֹּהֵן בִּלְבַד שֶׁנָּתַן לוֹ:

 ההראב"ד   ועבודתו לאותו הכהן. א''א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו:

 כסף משנה  ומ''ש וכן כהן שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה וכו' והעור של קרבנו ואכילתו שלו. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והיא גירסת סמ''ג והדין בס''פ הגוזל עצים (דף ק"ט:) תנו רבנן מניין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת''ל ובא בכל אות נפשו ושרת ומניין שעבודתה ועורה שלו ת''ל ואיש את קדשיו לו יהיו ופירש''י עבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה. וכתב הראב''ד ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד שנתן לו א''א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו עכ''ל. ופשטא דגמרא כדברי הראב''ד דקאמר גבי היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה משמע תיהוי דידיה דבעל הקרבן קאמר הרי דכי משוי שליח עבודתה ועורה של בעל הקרבן אבל רבינו מפרש דכי קאמר תיהוי דידיה לאו אבעליו קאי אלא אכל כהן שירצה דקתני קאי דהיינו שליח. ומ''ש ואפילו חטאתו מקריב ומכפר ע''י עצמו. בפרק אלו מנחות (דף ע"ד) יליף לה מקרא:

ח
 
הָיָה הַכֹּהֵן בַּעַל הַקָּרְבָּן בַּעַל מוּם נוֹתֵן קָרְבָּנוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְהָעוֹר שֶׁלָּהֶם. הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה שֶׁיָּכוֹל לַעֲבֹד עַל יְדֵי הַדְּחָק נוֹתֵן קָרְבָּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְהָעוֹר וְהָעֲבוֹדָה לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד כְּלָל הֲרֵי הַקָּרְבָּן כֻּלּוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר:

 כסף משנה  ומ''ש היה הכהן בעל הקרבן בעל מום וכו' שם בברייתא הנזכרת מסיים בה אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותה משמר ועבודתה ועורה שלו ומדברי רש''י נראה שהוא גורס נותנה לאנשי משמר וכן נראה מדברי רבינו ופירש''י אם היה בעל מום ראוי לאכול ואינו ראוי להקריב אין ראוי לעשות שליח להקריבה כל מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודתה ועורה שלו לישנא אחרינא גרסינן עבודתה ועורה לאנשי המשמר כיון דהם הקריבוה עכ''ל. ורבינו גורס כלשון הזה. ומ''ש היה זקן או חולה שיכול לעבוד ע''י הדחק נותן קרבנו לכל כהן שירצה וכו'. שם אם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי אמר רב פפא שיכול לעשות ע''י הדחק עבודה [דכי עביד ע''י הדחק עבודה] היא משוי שליח אכילה דכי אכיל ע''י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא מש''ה עבודתה ועורה לאנשי משמר:

ט
 
הָיָה טָמֵא בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְכָל הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים * נוֹתְנוֹ לְבַעֲלֵי מוּמִין טְהוֹרִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר. וְעוֹרוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר הַטְּמֵאִים:

 ההראב"ד   נותנו לבעלי מומין טהורין. א''א כל זה שבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ואכילתה לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר:

 כסף משנה  היה טמא בקרבנות הצבור וכו'. שם א''ר ששת אם היה כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר היכי דמי אי דאיכא טהורים טמאים מי מצו עבדי ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. ופירש''י טמאים מי מצו עבדי וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משוו. ודברי רבינו תמוהים שכתב נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר דמשמע שנותנו לבעלי מומין טהורים שיקריבוהו והא בעלי מומין לאו בני הקרבה נינהו ועוד שכתב שעורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים והרי בגמרא הקשו הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי ושני רבא אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר והיאך כתב רבינו בהפך ונראה דמש''ה כתב הראב''ד א''א כל זה שבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ועבודתה לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר. וגם על דבריו אני תמיה למה כתב שעורה לבעלי מומין ולמה לא יהיה לאנשי משמר: וליישב דברי רבינו נראה שיש למחוק מדבריו תיבת ועבודתו. ומ''ש נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לא לענין הקרבת הקרבן קאמר דפשיטא שאחד מהכהנים הטמאים מקריבו ולא בעלי מומין אלא לענין בשר הקרבן קאמר שנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר שיאכלוהו ועורו לאנשי משמר הטמאים דכי אמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר לא קאי אלא לעבודתה דהיינו אכילת בשר הקרבן שא''א לטמאים לאכלו אבל עורה לטמאים שבאותו משמר והשתא שפיר קאמר רב ששת עבודתה ועורה לאנשי משמר דהיינו לומר דעבודתה דהיינו אכילת בשרה לבע''מ טהורים שבאותו משמר ועורה לאנשי משמר הטמאים ועי''ל שאין צריך למחוק מדברי רבינו שום תיבה אלא להקדים תיבה לחבירתה דה''ג בדברי רבינו נותנו לבעלי מומין טהורין לעבודתו ועורו לאנשי משמר הטמאים וכמו שפירשתי: ודע שהתוס' כתבו תימה עורה אמאי הויא לבעלי מומין עכ''ל. ובמה שפירשתי לדעת רבינו ניחא דלא הוי אלא לאנשי המשמר הטמאים ולא חש רבינו לכתוב דנותן הקרבן לעשותו לכל כהן שירצה כדקתני בברייתא משום דכיון דכולם טמאים הוי כאילו כולם טהורים וכבר קדם שהוא רשאי ליתן קרבנו להקריבו לכל כהן שירצה: ואכתי קשיא דהתם כתב שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד שנתן לו וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וי''ל דרבינו ה''ק א''א לאכלו לא הוא ולא שאר אנשי משמר התמימים מפני שכולם טמאים אבל עורו לאנשי משמר הטמאים שאם הוא הקריבו הרי הוא לו ואם נתנו לאחר להקריבו הרי הוא של המקריבו: ואפשר היה לקיים גירסת הספרים ועורו ועבודתו וע''פ מה שפירשתי ונפרש דנותנו לבעלי מומין היינו אכילת הבשר ועבודתה לטמאים היינו הקרבתה אלא שקשה שלפי זה עבודתו דנקט רבינו משונה מעבודתו שאמרו בגמרא:

י
 
הָיָה הַקָּרְבָּן שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל וְהָיָה אוֹנֵן נוֹתְנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְעוֹרוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. כֵּיוָן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל הָאוֹנֵן רָאוּי לַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקָרְבָּנוֹ:

 כסף משנה  היה הקרבן של כ''ג והיה אונן וכו'. גם זה שם (ב"ק דף ק"י) אמר רב אשי אם היה כ''ג אונן נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר מאי קא משמע לן תנינא כ''ג מקריב ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב סד''א כי חס רחמנא עליה דכ''ג לקרובי הוא אבל לשוויי שליח לא מצי משוי קא משמע לן. ופירש''י אם היה כ''ג אונן ויש לו קרבן עצמו להקריב. נותנו לכל כהן שירצה כיון שכ''ג מקריב אונן:

יא
 
כָּל רֹאשׁ מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר מְחַלֵּק מִשְׁמָרוֹ לְבָתֵּי אָבוֹת. עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל בֵּית אָב וַאֲנָשָׁיו עוֹבֵד בְּיוֹם אֶחָד מִימוֹת הַשַּׁבָּת. וְהָאַחֵר בְּיוֹם שֶׁל אַחֲרָיו. וְהָאַחֵר בְּיוֹם שֶׁל אַחֲרָיו. וּלְכָל בֵּית אָב וְאָב רֹאשׁ אֶחָד מְמֻנֶּה עָלָיו:

 כסף משנה  כל ראש משמר ומשמר מחלק משמרו לבתי אבות וכו'. [נתבאר פ''ג ה''ט]:

יב
 
וּמְמַנִּין כֹּהֵן גָּדוֹל הוּא רֹאשׁ לְכָל הַכֹּהֲנִים. וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-י) 'וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק' וְגוֹ'. וְאִם אֵין שָׁם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְרַבִּין אוֹתוֹ בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-י) 'אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים'. כְּשֵׁם שֶׁמִּתְרַבֶּה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כָּךְ מִתְרַבֶּה בִּבְגָדִים:

 כסף משנה  וממנים כ''ג וכו'. נתבאר בפ''א: ומ''ש ואם אין שם שמן המשחה וכו'. גם זה נתבאר שם:

יג
 
כֵּיצַד מְרַבִּין אוֹתוֹ בִּבְגָדִים. לוֹבֵשׁ שְׁמוֹנָה בְּגָדִים וּפוֹשְׁטָן וְחוֹזֵר וְלוֹבְשָׁן לְמָחָר שִׁבְעַת יָמִים יוֹם אַחַר יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט-ל) 'שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו'. וּכְשֵׁם שֶׁרִבּוּי בְּגָדִים שִׁבְעָה כָּךְ מְשִׁיחָה בְּשֶׁמֶן שִׁבְעָה יוֹם אַחַר יוֹם. * וְאִם עָבַד קֹדֶם שֶׁיִּתְרַבֶּה בִּבְגָדִים כָּל שִׁבְעָה אוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמָּשַׁח כָּל שִׁבְעָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹאִיל וְנִתְרַבָּה אוֹ נִמְשַׁח פַּעַם אַחַת נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל לְכָל דָּבָר:

 ההראב"ד   ואם עבד קודם. א''א נראה מדבריו ימים שהיה בהם המשיחה לא היה עובד ואין זה מן החכמה אלא כשאמרו נתרבה שבעה ונמשח שבעה דבעינן שבעה לכתחלה ה''מ לעבודת יה''כ אבל לעבודת אותן הימים בכל יום עובד בשמונה בגדים:

 כסף משנה  כיצד מרבין אותו בבגדים לובש ח' בגדים ופושטן וכו' וכשם שרבוי בגדים ז' כך משיחה בשמן ז' יום אחר יום. פ''ק דיומא עלה ה' תניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו מה ת''ל לפי שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אין לי אלא נתרבה ז' ונמשח ז'. נתרבה ז' ונמשח יום א' נתרבה יום א' ונמשח ז' מניין ת''ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מ''מ אשכחן ריבוי ז' לכתחלה משיחה ז' לכתחלה מנ''ל אב''א מדאצטריך קרא למעוטיה ואב''א דאמר קרא [ובגדי הקדש אשר לאהרן וגו'] למשחה בהם ולמלא בם את ידם איתקש משיחה לריבוי מה ריבוי ז' אף משיחה ז' ובסיפרי תניא לפי שנא' שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו שיכול אין לי אלא שנמשח ז' ונתרבה יום אחד נמשח יום א' ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א' (ונתרבה ז' נתרבה יום א' נמשח יום א') ואפי' שעה מניין ת''ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפילו שעה אחת ומילא את ידו ללבוש את הבגדים אפילו שעה אחת. כתב הראב''ד ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל ז' א''א נראה מדבריו ימים שהיה בהם המשיחה וכו'. ואין בדבריו הכרע לדחות פירושו של רבינו, והר''י קורקוס ז''ל כתב שגם דעת רבינו כהראב''ד וביאור מ''ש ואם עבד היינו עבודה שצריך לה כ''ג דהיינו עבודת יוה''כ וזהו שסיים וכתב נעשה כ''ג לכל דבר כלומר אפילו לעבודת יה''כ:

יד
 
אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים אֶלָּא פַּר שֶׁמֵּבִיא כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ אִם שָׁגַג בְּאֶחָד מִן הַמִּצְוֹת שֶׁחַיָּב עֲלֵיהֶן חַטָּאת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד-ג) 'אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא' וְגוֹ'. אֲבָל לִשְׁאָר הַדְּבָרִים שָׁוִים הֵם:

 כסף משנה  אין בין כהן משוח בשמן המשחה וכו'. משנה פ''ק דמגילה (דף ט':) ופרק בתרא דהוריות (דף י"א:):

טו
 
אֵין מַעֲמִידִין כֹּהֵן גָּדוֹל אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד וְשִׁבְעִים. וְאֵין מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-יג) 'בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ'. וְכֵן אִם נִתְרַבָּה בִּבְגָדִים בִּלְבַד אֵין מְרַבִּין אוֹתוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאֵין מְמַנִּין שְׁנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים כְּאַחַת:

 כסף משנה  אין מעמידין כ''ג אלא ב''ד של ע''א. תוספתא בפרק ג' דסנהדרין: ואין מושחין אותו אלא ביום וכו'. בתורת כהנים פרשת צו אין כהן גדול נמשח אלא ביום דכתיב ביום המשח אותו. ומ''ש וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום. אפשר דיליף לה מדאיתקיש משיחה ורבוי להדדי: ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחת. בתורת כהנים פרשת צו ומפיק לה מדכתיב אותו:

טז
 
מְמַנִּין כֹּהֵן אֶחָד יִהְיֶה לְכֹהֵן גָּדוֹל כְּמוֹ הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וְהוּא הַנִּקְרָא סְגָן. וְהוּא הַנִּקְרָא מְמֻנֶּה וְיִהְיֶה עוֹמֵד לִימִין כֹּהֵן גָּדוֹל תָּמִיד וְזֶה כָּבוֹד הוּא לוֹ. וְכָל הַכֹּהֲנִים מִתַּחַת יַד הַסְּגָן:

 כסף משנה  וממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך וכו'. בסוף הוריות (דף י"ג):

יז
 
וְעוֹד מְמַנִּין קַתִּיקוֹלִין לִהְיוֹת לַסְּגָן כְּמוֹ הַסְּגָן לְכֹהֵן גָּדוֹל. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנַיִם. וּמְמַנִּים אֲמַרְכָּלִין אֵין פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה. וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם רָצָה הָאֶחָד לִפְתֹּחַ אֵינוֹ יָכוֹל עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֲמַרְכּוֹלִין וְיִפְתְּחוּ:

 כסף משנה  ומ''ש ועוד ממנים קתיקולין להיות לסגן כמו הסגן לכ''ג ואין פוחתין משנים. בירושלמי דשקלים פרק אלו הם הממונים (הלכה י"ב) ומוכח לה מקרא: ומ''ש וממנין אמרכלין אין פחות מז'. במשנה בפ' הנזכר ובירושלמי שם מוכח מקרא דהיו ז' ובסוף הוריות מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כלא ופירש''י אמר כלא שממונה על כולם ואין משיבין על דבריו. ומ''ש ומפתחות העזרה בידם רצה האחד לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כל האמרכולין ויפתחו. בתוספתא פ''ב דשקלים:

יח
 
וּמְמַנִּין גִּזְבָּרִין מִתַּחַת יְדֵי הָאֲמַרְכּוֹלִין. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלֹשָׁה גִּזְבָּרִין. וְהַגִּזְבָּרִין הֵם שֶׁגּוֹבִין כָּל הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וּפוֹדִין אֶת הַנִּפְדֶּה מֵהֶן וּמוֹצִיאִין אוֹתָן בִּדְבָרִים הָרְאוּיִין לָהֶן לְהוֹצִיאָן:

 כסף משנה  ומה שכתב וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין ואין פוחתין משלשה גזברים. משנה פרק אלו הם הממונים (משנה ב') ופירש''י בסוף הוריות גזבר ממונה על האוצרות שבמקדש. ומה שכתב והגזברים הם שגובים כל ההקדשות ופודים וכו':

יט
 
כֹּהֵן הַגָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ קוֹדֵם לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים. וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים הָעוֹמֵד לְשָׁרֵת קוֹדֵם לְמָשׁוּחַ שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קֶרִי. וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת קֶרִי קוֹדֵם לְעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם. וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם קוֹדֵם לְכֹהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגָן. וּסְגָן קוֹדֵם לְקַתִּיקוֹל. וְקַתִּיקוֹל קוֹדֵם לַאֲמַרְכָּל. וַאֲמַרְכָּל קוֹדֵם לְגִזְבָּר. וְגִזְבָּר קוֹדֵם לְרֹאשׁ מִשְׁמָר. וְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר קוֹדֵם לְרֹאשׁ בֵּית אָב. וְרֹאשׁ בֵּית אָב קוֹדֵם לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מִשְּׁאָר הַכֹּהֲנִים. נִמְצְאוּ הַכֹּהֲנִים תָּמִיד שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ:

 כסף משנה  כהן הגדול המשוח קודם למרובה בבגדים וכו' עד משאר הכהנים. בסוף הוריות (דף י"ג) חוץ מקתיקול שאינו מוזכר שם ומ''מ למדו רבינו ממ''ש בסמוך דאיתא בירושלמי דשקלים ומשמע התם שהקתיקול מעולה מהאמרכל: ומ''ש נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו. נ''ל שכתב תמיד לומר דבזמן דליכא שמן המשחה הוי המרובה בבגדים במקום כהן משוח: ואיכא למידק דטפי מח' מעלות מנה כאן וי''ל דעובר מחמת מום ומחמת קרי לא הוו בכלל המנין דהא לא הוו תמיד וקשה דאכתי ט' מעלות הוו. וי''ל דכהן הדיוט לא הוי בכלל המנין שהוא הצד התחתון שבכולן ולא יקרא בשם מעלה. ועי''ל דמשוח מלחמה אינו מכלל הח' מעלות מפני שאין המלחמה ענין לעבודה בבהמ''ק:

כ
 
כְּשֶׁיָּמוּת הַמֶּלֶךְ אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר הַמְמֻנִּים מַעֲמִידִין תַּחְתָּיו בְּנוֹ אוֹ הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ. וְכָל הַקּוֹדֵם לְנַחֲלָה קוֹדֵם לִשְׂרָרוֹת הַמֵּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ בְּחָכְמָה אוֹ בְּיִרְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹתוֹ בְּחָכְמָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֶלֶךְ (דברים יז-כ) 'הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל'. מְלַמֵּד שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה. וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׂרָרָה שֶׁבְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל שֶׁהַזּוֹכֶה לָהּ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וּלְזַרְעוֹ:

 כסף משנה  כשימות המלך או כהן גדול וכו'. בסיפרי פרשת שופטים הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו מניין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ת''ל בקרב ישראל מה שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ובת''כ תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע''פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר: ומ''ש והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה אע''פ שאינו כמותו בחכמה. בס''פ הנושא (כתובות דף ק"ג:) ותניא בת''כ לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אע''פ שאינו ממלא מקומו ת''ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו:

כא
 
מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אֵין בְּנוֹ מִתְמַנֶּה תַּחְתָּיו לְעוֹלָם אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. אִם נִמְשַׁח לַמִּלְחָמָה נִמְשַׁח וְאִם לֹא נִמְשַׁח לֹא נִמְשַׁח. וּכְשֶׁכֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְשַׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה כֵּלִים כִּשְׁאָר כֹּהֲנִים. מַעֲלִין מִשְּׂרָרָה לִשְׂרָרָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ לַשְּׂרָרָה שֶׁהִיא לְמַטָּה מִמֶּנָּה. שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֵין מוֹרִידִין לְעוֹלָם מִשְּׂרָרָה שֶׁבְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם סָרַח:

 כסף משנה  משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו לעולם וכו'. בס''פ בא לו (דף ע"ב-ע"ג) יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כ''ג משמש תחתיו תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שראוי לבא אל אהל מועד: ומ''ש וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש וכו'. שם כי אתא רב דימי אמר בגדים שכ''ג משמש בהם משוח מלחמה משמש בהם ואותיבנא עליה מדתניא דברים שבין כ''ג לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ומשמש בח' כלים וכו' וכולן אין נוהגות במשוח מלחמה ואע''ג דשני שינויא דחיקא הוא ובתר הכי אמרינן דאמוראי לא ס''ל להא דרב דימי ואסיקנא כי אתא רבין אמר לאו משמש בהן איתמר אלא נשאל בהן איתמר ואע''ג דתניא התם משוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן ההדיוט ולא בח' ככ''ג וקאמר עלה אביי אלא זר משוית ליה אלא ככ''ג משום איבה ככהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין היינו אליבא דרב דימי דסבר דראוי לשמש בח' כלים אי משמש בד' הוי הורדה אבל לדידן דסבירא לן דאינו ראוי לשמש בח' ליכא הורדה ובסוף הוריות מייתי הא דדברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט פר כהן משוח וכו' ולא מייתי אידך ברייתא דמשוח מלחמה אינו משמש לא בארבעה ככהן הדיוט: מעלין משררה לשררה וכו'. בכמה דוכתי אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין מהם במשנה פרק שתי הלחם (דף צ"ט): ומ''ש אלא אם סרח:

כב
 
וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ מַלְקוֹת מַלְקִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת וְחוֹזֵר לִגְדֻלָּתוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש וכ''ג שעבר עבירה ושחייב עליה מלקות וכו'. בירושלמי דפרק ב' דסנהדרין כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ומשמע דבב''ד של שלשה מלקין אותו וכ''כ רבינו בפרק י''ז מהלכות סנהדרין. ומה שכתוב בקצת ספרי רבינו בב''ד של ע''א הוא שיבוש:



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק חמישי

א
 
כֹּהֵן גָּדוֹל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִכָּל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים בְּנוֹי בְּכֹחַ בְּעשֶׁר בְּחָכְמָה וּבְמַרְאֶה. אֵין לוֹ מָמוֹן כָּל הַכֹּהֲנִים נוֹתְנִין לוֹ מִשֶּׁלָּהֶן כָּל אֶחָד לְפִי עָשְׁרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר יוֹתֵר מֵעָשִׁיר שֶׁבְּכֻלָּן:

 כסף משנה  כהן גדול צריך שיהיה גדול וכו'. בת''כ וביומא (דף י"ח) ובפרק הורה כהן משיח (דף ט') ובסוף פרק הזרוע (דף קל"ד):

ב
 
וְאֵין אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מְעַכֵּב אֶלָּא כָּל זֶה לְמִצְוָה אֲבָל אִם נִתְרַבָּה מִכָּל מָקוֹם נִתְרַבָּה:

ג
 
וְחַיָּב כֹּהֵן גָּדוֹל לִנְהֹג כָּבוֹד בְּעַצְמוֹ. וְלֹא יָקֵל בְּעַצְמוֹ עִם שְׁאָר הָעָם וְלֹא יִרְאוּ אוֹתוֹ עָרוּם לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא כְּשֶׁמִּסְתַּפֵּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-י) 'הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו' מְלַמֵּד שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ גְּדֻלָּה יְתֵרָה. רָצָה הוּא שֶׁיִּרְחֲצוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

 כסף משנה  וחייב כ''ג לנהוג כבוד בעצמו וכו' עד הרשות בידו. תוספתא פ''ד דסנהדרין:

ד
 
לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא לִסְעֻדָּה שֶׁל רַבִּים אֲפִלּוּ הֵם שֶׁל מִצְוָה. אֲבָל הוֹלֵךְ הוּא אִם רָצָה לְבֵית הָאָבֵל. וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּעִרְבּוּבְיָא עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. אֶלָּא מְסַבְּבִין אוֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְחוֹלְקִין לוֹ כָּבוֹד. וְהַסְּגָן מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וְהַסְּגָן וּמָשׁוּחַ שֶׁעָבַר מִימִינוֹ. וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְהָאֲבֵלִים וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ. וְאוֹמֵר לַאֲבֵלִים תְּנֻחֲמוּ. וְהֵן מְכַבְּדִין אוֹתוֹ כְּפִי כֹּחָן:

 כסף משנה  ומ''ש לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים וכו'. ומ''ש אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד והסגן ממצעו בינו לבין העם וכו'. בפ''ב דסנהדרין (דף י"ח) וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברים זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם ופירש''י וכשהוא מנחם בשורה כשחוזרין מקבורת המת שאינו שלו דרך כל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו והממונה סגן הכהנים ממצעו לכ''ג בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע ובגמרא (דף י"ט) ת''ר כשהוא עובר בשורה לנחם את אחרים סגן ומשוח שעבר בימינו וראש בית אב ואבלים וכל העם משמאלו ופירש''י משוח שעבר כגון שאירע פסול בכ''ג ומינו אחר תחתיו ומשעבר פיסולו של ראשון חוזר לעבודתו ושני קרי ליה משוח שעבר. ומה שכתב ואומר לאבלים תנוחמו גם זה שם (דף י"ט:). ומה שכתב והם מכבדין אותו כפי כחן. פשוט הוא:

ה
 
מֵת לוֹ מֵת אֵינוֹ יוֹצֵא אַחֲרָיו. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל הָעָם בָּאִים לְנַחֲמוֹ לְבֵיתוֹ. וְהוּא עוֹמֵד בְּשׁוּרָה וּסְגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ. וְאוֹמְרִים לוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם:

 כסף משנה  ומ''ש מת לו מת אינו יוצא אחריו וכו'. שם במשנה מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הן נכסין והוא נגלה וכו' ויוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר' מאיר ר''י אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא וידוע דהלכה כר''י ולפיכך פסק רבינו שאינו יוצא מן המקדש. אבל יש לתמוה למה כתב שאינו יוצא מפתח ביתו דהא דלא כמאן וי''ל שטעמו מדאמרינן בגמרא שפיר קאמר ר' יהודה אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא אלא הכי קאמר ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למנגע ור' יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע ופי' רש''י מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חיזוק בדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא עד כאן לשונו. וכיון דטעמיה דר''י אינו אלא משום דילמא מיקרי ונגע כשאינו יוצא מפתח ביתו סגי וכן משמע מדאמר רבי מאיר א''ה ביתו נמי לא וקרא דמן המקדש לאו דוקא מן המקדש דהוא הדין אם אינו יוצא מפתח ביתו ודבר זה מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וכן כתב הרמב''ן בפירוש התורה. ומה שכתב וכל העם באים לנחמו לביתו והוא עומד בשורה וסגן בימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו. שם בגמרא וקאמר בגמרא אבל משוח שעבר לא אתי גביה מאי טעמא חלשא דעתיה קסבר קא חדי בי ואיני יודע למה השמיטו רבינו. ומ''ש ואומרים לו אנו כפרתך וכו'. שם במשנה ופירש''י אנו כפרתך בנו תתכפר אתה ואנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:

ו
 
וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל. וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-י) 'וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם'. וְאִם קָרַע לוֹקֶה. אֲבָל קוֹרֵעַ הוּא מִלְּמַטָּה כְּנֶגֶד רַגְלָיו. וְאֵינוֹ מַרְבֶּה פֶּרַע לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-י) 'אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע' וַאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ. אֶלָּא מְסַפֵּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאֵינוֹ מְסַפֵּר בְּתַעַר אֶלָּא בְּזוּג רֹאשׁ שַׂעֲרָה זוֹ בְּעִקָּר זוֹ * עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ הוּא צָמַח כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד-כ) 'רֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן':

 ההראב"ד   עד שיראה כאילו הוא צמח. א''א איני מבין המופת הזה אבל אני אומר ראש שער העליון יורד עד עיקרו של תחתון וגוזז את התחתון עד עיקרו שלא ירד מראשו של עליון ולמטה כדי שיהא מצחו ופדחתו מגולה:

 כסף משנה  ומ''ש וכשמברין אותו וכו' שם במשנה. ומ''ש ואינו קורע על מתו וכו'. בסוף הוריות (דף י"ב:) תנן כ''ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ובגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ואע''ג דשמואל פליג עליה פסק רבינו כרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי. ומ''ש ואינו מרבה פרע לעולם וכו' אלא מספר מע''ש לע''ש. בפרק ב' דתענית ובפרק כ''ג (סנהדרין דף כ"ב:). ומה שכתב ואינו מספר בתער אלא בזוג וכו'. בפרק הנודר מן המבושל (דף נ"א) ובס''פ כהן גדול תספורת של כהן גדול דכתיב כסום יכסמו את ראשיהם ה''ד אמר רבא ראשו של זה בצד עיקרו של זה ופירש הר''ן בצד עיקרו של זה מצמצם היה שלא יעלה אחד מהשערות על חבירו והרא''ש כתב כסום יכסמו את ראשיהם ככוסמת הזה ראשו של זה בצד עיקרו של זה ובכ''ג איירי מדכתיב בקרא ויין לא ישתו כל כהן מכלל דהך לאו בכל כהן איירי ועוד דברישא כתיב וראשם לא יגלחו והיינו בשאר כהנים עכ''ל: כתב הראב''ד איני מבין המופת הזה וכו'. ולא ידעתי מה הוקשה לו שמאחר שבכל שערות ראשו גוזז משער התחתון שלא ישתייר ממנו אלא כדי שיגיע לעיקר שער שעליו הרי הוא נראה כאילו צמח כאחד ופירושו של הראב''ד נראה דהיינו לומר שגוזז שער התחתון כנגד ראשו של אותו שהוא למעלה ממנו בענין שמצחו ופדחתו מגולה משער התחתון ולא נשאר על מצחו ופדחתו שער אלא כנגד ראשו של עליון שלמעלה מהתחתון. ואם תאמר מה קושי יש בתגלחת זו שהוצרך בן אלעשה לפזר מעותיו עליה. וי''ל שלא שער התחתון בלבד היה מגלח אלא ע''ד זו היה מגלח שער שלישי שלמעלה מהשני ומשייר השער הד' כדרך ששייר השני ומגלח השער החמישי כדרך שגילח השער התחתון והג' ועל דרך זה היה משייר ומגלח עד תום כל השערות שבראש:

ז
 
וּבַיִת יִהְיֶה לוֹ מוּכָן בַּמִּקְדָּשׁ וְהוּא הַנִּקְרָא לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְתִפְאַרְתּוֹ וּכְבוֹדוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל הַיּוֹם. וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא לְבֵיתוֹ בִּלְבַד בַּלַּיְלָה אוֹ שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם בַּיּוֹם. וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינוֹ זָז מִשָּׁם:

 כסף משנה  ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כהן גדול. בפרק אחרון דמדות (משנה ה'): ומ''ש ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום וכו':

ח
 
כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ וּמְעִידִין עָלָיו. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח-כב) 'כָּל הַדָּבָר הַגָּדל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ':

 כסף משנה  כהן גדול דן ודנין אותו ומעידין עליו. בפרק כהן גדול (דף י"ח). ומה שכתב ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב''ד הגדול בלבד. בפ''ק דסנהדרין:

ט
 
הָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת אֵינוֹ חַיָּב לְהָעִיד וַאֲפִלּוּ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁזֶּה אֵינוֹ כָּבוֹד לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ וְיָעִיד. וְאִם הָיְתָה עֵדוּת לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה הוֹלֵךְ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל וּמֵעִיד לוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש היה יודע עדות אינו חייב להעיד וכו' ואם היתה עדות למלך ישראל ה''ז הולך בב''ד הגדול ומעיד לו. בפ' כ''ג תנן כ''ג מעיד ומעידין אותו ובגמרא מקשה מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו כלומר והכא זילותא הוא לכ''ג למיתי לאסהודי לבעל דין אמר רב יוסף מעיד למלך והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר רבי זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ''ג אתי ויתיב מקבלי ניהליה סהדותיה קאי איהו ואזיל ומעיינין ליה אנן בדיניה ויש לתמוה על רבינו שכתב שאם היתה עדות למלך ישראל הולך בב''ד ומעיד לו דהא ההיא אוקימתא דאוקימנא דמעיד למלך אידחיא לה ולא הוה ליה לכתוב אלא שאם היה כ''ג יודע עדות מביאים המלך ויושב בבית דין ושם יעיד הכ''ג וילך לו ויעיינו הדיינים בדין ואין לומר דבמלכי בית דוד דן ודנין אותם הוה ליה לרבינו לומר ואם היה יודע עדות למלך ממלכי בית דוד ומדנקט למלך ישראל משמע דבכל מלך ישראל מיירי אפי' אינו מבית דוד ואפשר לומר דמאחר שבזמן הזה בעונותינו שאין לנו לא מלך ולא שר ולא נפקא לן מידי בין מלכי ישראל למלכי בית דוד להכי סתם וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל דמלך בית דוד גם הוא לא נפיק מכלל מלך ישראל ועי''ל שקיצר ולא חשש לפרש מפני שסמך על מ''ש בפ''ג מהלכות סנהדרין ועי''ל שמאחר שמן הדין אפי' מלכי ישראל דן ודנין אותם אלא דמשום מעשה שהיה בעובדא דשמעון בן שטח גזרו ואמרו מלכי ישראל לא דן ולא דנין אותם כתב רבינו כאן מה שהוא לפי הדין:

י
 
וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּסֵפֶר קְדֻשָּׁה שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה וּמְצֻוֶּה עַל הַבְּתוּלָה. וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי נָשִׁים וְאִם נָשָׂא שְׁתַּיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד בְּיוֹם הַצּוֹם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ לְאַחַת. וְחוֹלֵץ וְחוֹלְצִים לְאִשְׁתּוֹ. וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאִם גֵּרֵשׁ אִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לִשְׁאָר הָעָם:

 כסף משנה  וכבר ביארנו בספר קדושה וכו'. מפורש בתורה: ואינו נושא שתי נשים. הרב בעל המגיד בהלכות א''ב בפרק י''ז כתב מהיכן למד רבינו לומר כן והראב''ד שם חלק על רבינו. ומ''ש רבינו ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת. בפ''ק דיומא (דף י"ג) וטעמא משום דוכפר בעדו ובעד ביתו אמר רחמנא ולא בעד שני בתים: וחולץ וחולצין לאשתו ומיבמין את אשתו. משנה בפרק שני דסנהדרין (דף י"ח). ומ''ש ואם גירש אשה מותרת לינשא לשאר העם. הכי משמע מדתנן שם גבי מלך אין נושאין את אלמנתו ולא תנן הכי גבי כהן גדול:

יא
 
בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנַס לַהֵיכָל לְהִשְׁתַּחֲווֹת שְׁלֹשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ. אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁבָּאֵפוֹד מֵאֲחוֹרָיו. וְיִכָּנֵס לַהֵיכָל וְיִשְׁתַּחֲוֶה. וְכֵיוָן שֶׁיִּשְׁמַע הַסְּגָן קוֹל רַגְלָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא מַגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת. וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא יִכָּנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְיִשְׁתַּחֲווּ וְיֵצְאוּ:

 כסף משנה  בזמן שכ''ג נכנס להיכל להשתחוות שלשה אוחזין בו וכו'. בפירקא בתרא דתמיד (דף ל"ג:) אלא שבמשנה לא הזכירו להיכל ורבינו כתבו כדי שלא תטעה לומר שהיה נכנס בבית קדשי הקדשים וכמו שעלה בדעת התוספות בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז:) בד''ה להיכל לפי גירסת ספרינו ולפי מה שכתב רבינו צריך לומר דהא דתנן הגביה לו את הפרוכת שלפי דבריו גם שם היה פרוכת:

יב
 
בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְטִיר הַקְּטֹרֶת מַקְטִיר וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ כֻּלָּן. כֵּיצַד. כְּשֶׁיִּרְצֶה אוֹמֵר זוֹ הַחַטָּאת שֶׁלִּי וְזֶה הָאָשָׁם שֶׁלִּי. וְאֵינוֹ עוֹבֵד בְּפַיִס. אֶלָּא כָּל עֵת שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיב מַקְרִיב כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וַהֲרֵי הוּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  ומ''ש בכל יום שירצה להקטיר הקטרת מקטיר. בפ''ק דיומא (דף י"ד) תנן דכ''ג כל שבעה ימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות וכו' ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ומשמע לרבינו דאכל הנך עבודות דרישא קתני דבשאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא הזכיר מהנך עבודות אלא קטרת משום דאית בה הנאה שמעשרת כדאיתא בפ''ב דיומא (דף כ"ו) וכיון דבזו אם רצה להקריב מקריב כ''ש לאינך. ומ''ש ונוטל חלק בראש וכו'. בפ''ק דיומא (דף י"ד) תנן שכ''ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש ואיתא נמי בברייתא בסוף הוריות (דף י"ב:) ופירש''י ונוטל חלק בראש אע''פ שאינו מקריב וביומא פירש''י מקריב חלק בראש ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר. ונוטל חלק בחלוקת אכילת קדשים בראש מנה יפה שיבחר לו ובגמרא (יומא י"ז:) ת''ר כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב כיצד נוטל חלק בראש אומר חטאת זו אני אוכל אשם זה אני אוכל ומשמע לרבינו שבכלל זה אם מקרבן אחד רצה ליטול מנה אחת יפה נוטל וכ''ש הוא. ומ''ש והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים. כן משמע מדלא אשכחן שייפו כחו בהם:

יג
 
בִּזְמַן שֶׁרוֹצֶה כֹּהֵן גָּדוֹל לְהַקְרִיב הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וְהַסְּגָן מִימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ אָחַז הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ. וְהוֹשִׁיט לוֹ הַכֹּהֵן שֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת רֹאשׁ הָעוֹלָה הָאֵיבָרִים שֶׁבְּיָדוֹ וְסוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן וְזוֹרְקָן לָאֵשׁ:

 כסף משנה  בזמן שרוצה כהן גדול להקריב וכו' עד ואם רצה לסמוך בלבד ויהיה אחר זורק לאש עושה. בסוף תמיד (דף ל"ג:) ומייתי לה בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ"ד) ופירש''י הושיט הראשון מאותם י''ב שעסוקים בתמיד וסומך עליהם כהן גדול וזורקן על האישים ונשמט השני והולך לו ובא חבירו שלישי ומושיט לראשון והראשון לכהן גדול:

יד
 
וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר הָאֵיבָרִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן הָאֵיבָרִים שֶׁבְּיָדוֹ לָרִאשׁוֹן. וְהָרִאשׁוֹן נוֹתֵן לְכֹהֵן גָּדוֹל וְהוּא סוֹמֵךְ וְזוֹרֵק לָאֵשׁ. וְאִם רָצָה לִסְמֹךְ בִּלְבַד וְיִהְיֶה [כֹּהֵן] אַחֵר זוֹרֵק לָאֵשׁ עוֹשֶׂה. וְאֵין שָׁם סְמִיכָה עַל הָאֵיבָרִים אֶלָּא לְכֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ. אֲבָל כָּל הַסְּמִיכוֹת עַל בַּעֲלֵי חַיִּים הֵם:

 כסף משנה  ומ''ש ואין שם סמיכה על האברים אלא לכ''ג בלבד מפני כבודו וכו'. בסוף פרק שתי מדות ופירש''י משום יקרא דכהן גדול שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן:

טו
 
כְּשֶׁיִּגְדַּל הַכֹּהֵן וְיֵעָשֶׂה אִישׁ הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה. אֲבָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מְנִיחִין אוֹתוֹ לַעֲבֹד בַּמִּקְדָּשׁ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. * וְאֵינוֹ נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה תְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִים שִׁירָה:

 ההראב"ד   ואינו נכנס לעזרה. א''א זהו טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה אלא על לוי קטן שאינו ראוי לעבודתו אלא לשיר ומסניפין לאחיו הגדולים מפני שקולן דק ונותנין תבל בנעימה ואין עולין מן החשבון:

 כסף משנה  כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה וכו'. בסוף פ''ק דחולין (דף כ"ד:) תנו רבנן איש מזרעך לדורותם מכאן אמר ר''א קטן פסול לעבודה [ואפי' תם] מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים: ומ''ש ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחילה וכו'. בספ''ב דערכין (דף י"ג:) תנן אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ואע''ג דמשמע דלא איירי בכהן אלא בלוי וכדפירש''י דהא גבי לוים מיתני וכמו שהשיג הראב''ד וכתב א''א זה טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה וכו' משמע לרבינו דהוא הדין לכהן דמ''ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה. ועוד שהאומר בשיר אינו עובד עבודה אחרת דמשורר ששיער במיתה וא''כ מאי לעבודה דקתני הילכך משמע דה''ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן אלא לוי בשעה שהלוים עומדים בשיר וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע''ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה. וצ''ל לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי שערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה:

טז
 
אֵין הַכֹּהֵן עוֹבֵד תְּחִלָּה וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ עוֹבֵד תְּחִלָּה עַד שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבֵד בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-יג) 'זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ'. וְאִם עָבַד קֹדֶם שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁעָבַד בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה קֹדֶם שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  אין הכהן עובד תחלה וכו'. בסוף פרק התכלת (מנחות דף נ"א:) תניא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו יכול יהו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד ת''ל אשר יקריבו לה' אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן בניו אלו כהנים הדיוטות את אומר כהנים הדיוטות או אינו אלא כהנים גדולים כשהוא אומר והכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור הא מה אני מקיים בניו אלו כהנים הדיוטות ופירש רש''י כהנים הדיוטות דכשהכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון. ומה שכתב ועובד בידו בתוספתא סוף שקלים: ומה שכתב ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד וכו' עד כשרה. ירושלמי פרק ז' דשקלים (הלכה ו') ותוספתא סוף שקלים:

יז
 
כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָבַד עֲדַיִן מִיָּמָיו שֶׁמִּנּוּהוּ כֹּהֵן גָּדוֹל הֲרֵי זֶה מֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ בַּתְּחִלָּה כִּשְׁאָר חִנּוּךְ כָּל כֹּהֵן הֶדְיוֹט וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שְׁנִיָּה שֶׁהִיא חִנּוּךְ כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שְׁלִישִׁית שֶׁהִיא חֲבִיתֵי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמַּקְרִיב בְּכָל יוֹם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וּמַעֲשֵׂה שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה הוּא:

 כסף משנה  כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו'. שם בירושלמי בו ביום נתקרב בתחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כ''ג מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לעבודת היום. ומ''ש ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית וכו'. פשוט הוא:



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק ששי

א
 
אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הֵן קָרְבָּן שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּן עוֹמְדִין בָּעֲזָרָה בִּשְׁעַת קָרְבָּן. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיִּבְרְרוּ מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים וִירֵאֵי חֵטְא וְיִהְיוּ שְׁלוּחֵי כָּל יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד עַל הַקָּרְבָּנוֹת וְהֵם הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד. וְחִלְּקוּ אוֹתָם כ''ד מַעֲמָדוֹת כְּמִנְיַן מִשְׁמְרוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה. וְעַל כָּל מַעֲמָד וּמַעֲמָד אֶחָד מֵהֶן מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם וְהוּא נִקְרָא רֹאשׁ הַמַּעֲמָד:

ב
 
בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מִתְקַבְּצִין אַנְשֵׁי מַעֲמָד שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת. מִי שֶׁהָיָה מֵהֶן בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ קָרוֹב לָהּ נִכְנָסִין לַמִּקְדָּשׁ עִם מִשְׁמַר כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת. וְהָרְחוֹקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מַעֲמָד כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מַעֲמָד שֶׁלָּהֶן הֵן מִתְקַבְּצִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבִּמְקוֹמָן:

ג
 
וּמַה הֵן עוֹשִׂין אֵלּוּ הַמִּתְקַבְּצִין בֵּין בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. מִתְעַנִּין בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת שֶׁלָּהֶן. וּבִשְׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין מִפְּנֵי כְּבוֹד שַׁבָּת וּבְאֶחָד בְּשַׁבָּת אֵינָם מִתְעַנִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מֵעֹנֶג שַׁבָּת לְצוֹם:

ד
 
וּבְכָל יוֹם וְיוֹם מִשַּׁבָּת שֶׁהָיָה מַעֲמָדָן מִתְפַּלְּלִין אַרְבַּע תְּפִלּוֹת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה וּנְעִילָה וְעוֹד מוֹסִיפִין תְּפִלָּה אַחֶרֶת בֵּין שַׁחֲרִית וּמִנְחָה * וְהִיא יְתֵרָה לָהֶן. וְנוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן הַכֹּהֲנִים בַּמַעֲמָד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם בְּשַׁחֲרִית וּבַתְּפִלָּה זוֹ הַיְתֵרָה וּבִנְעִילָה. וְקוֹרִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם בְּשַׁחֲרִית * וּבַתְּפִלָּה הַשְּׁנִיָּה שֶׁמּוֹסִיפִין אֲבָל בְּמִנְחָה לֹא הָיוּ קוֹרִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא עַל פֶּה כְּקוֹרְאִין אֶת שְׁמַע. וְלֹא הָיוּ מִתְקַבְּצִין לִתְפִלַּת מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְרוּדִין לְשַׁבָּת:

 ההראב"ד   והיא יתירה להן. א''א איני יודע מהו שאמר והיא יתרה להן שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף והיא יתירה לכל ישראל ואינה בכל יום והוא אומר בכל יום משבת שהוא מעמדן מתפללין ד' תפלות: ובתפלה השניה. א''א זו התפלה השניה שאמר אם תפלת המוסף הוא כמו שאנו סוברים למה אמר שקורים בה ג' אנשים והלא במוסף קורין ד' אלא שהרביעי קורא בענינו של יום:

ה
 
וְקִבּוּצָן לְכָל תְּפִלָּה מֵאַרְבַּע תְּפִלּוֹת אֵלּוּ וַעֲמִידָתָן שָׁם לִתְפִלָּה וְלִתְחִנָּה וּלְבַקָּשָׁה וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה נִקְרָא מַעֲמָד:

ו
 
וּבַמֶּה הָיוּ קוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן קוֹרְאִין בְּרֵאשִׁית וִיהִי רָקִיעַ. בַּשֵּׁנִי יְהִי רָקִיעַ וְיִקָּווּ. בִּשְׁלִישִׁי יִקָּווּ וִיהִי מְאֹרֹת. בִּרְבִיעִי (בראשית א-יד) 'יְהִי מְאֹרֹת' (בראשית א-כ) 'וְיִשְׁרְצוּ'. בַּחֲמִישִׁי יִשְׁרְצוּ (בראשית א-כד) 'וְתוֹצֵא הָאָרֶץ'. בְּשִׁשִּׁי תּוֹצֵא הָאָרֶץ (בראשית ב-א) 'וַיְכֻלּוּ':

ז
 
פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה קוֹרְאִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם וּקְטַנָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ אֶחָד. וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁקּוֹרְאִין שַׁחֲרִית הֵם שֶׁחוֹזְרִין וְקוֹרִין אוֹתָן בִּתְפִלָּה הַשְּׁנִיָּה בַּסֵּפֶר. וְחוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתָן בַּמִּנְחָה עַל פֶּה:

 כסף משנה  (א-ט) אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב וכו' לפיכך תקנו נביאים הראשונים וכו' עד ודבר זה מנהג. בפרק בתרא דתעניות (דף כ"ז) זולת מ''ש שקורים בס''ת ג' אנשים דהכי אמרינן בפרק הקורא עומד [כל שיש בו מוסף ואינו יו''ט קורין ארבעה מכלל] דכל יום שאין בו קרבן מוסף קורין ג': וכתב בהשגות והיא יתירה להם א''א איני יודע מהו שאמר והיא יתירה להם וכו': וכתב עוד ובתפלה השניה א''א זו התפלה השניה שאמר וכו': וכתב עוד ובתפלה שניה א''א הראה דעתו בכאן וכו' הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה כחזרתו של ר''ע וכו': ואני אומר שמ''ש שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף טעמו מדתנן בפרק בתרא דתעניות (דף כ"ו) בג' פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום בשחרי' ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביוה''כ ומתמה בגמרא תעניות ומעמדות מי איכא מוסף חסורי מיחסרא והכי קתני בג' פרקים כהנים נושאים כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילת שערים ואלו הם ג' פרקים בתעניות ובמעמדות ובי''ה ופירש''י יש מהם ד' פעמים ביום יה''כ שיש בו מוסף ומדמתמהינן ואמרינן תעניות ומעמדות מי איכא מוסף משמע דאין מוסף במעמדות אבל רבינו כתב שם בפירוש המשנה הנזכר שיעור זו המשנה כך בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם בכל תפלה ויש מהם ד' פעמים ביום והוא יה''כ ומקצת המעמדות כמו שיתבאר כי בתעניות אין בהם תפלת מוסף אבל במעמדות היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת תפלת מוסף עכ''ל. וכתב עוד בפרק הנזכר [על משנת יום שיש בו הלל וכו'] אמרו במה שקדם שאנשי המעמד קורים במוסף מורה שיש במעמד מוסף וכבר ביארנו כי ענין תפלתם היא הנוספת המיוחדת באנשי מעמד ושאנשי מעמד היו מתפללים תפלה יתירה בכל יום והיא נקראת מוסף וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם בכלל תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה עכ''ל. ולפ''ז צ''ל שלא היה גורס תעניות ומעמדות מי איכא מוסף אלא כך היה גורס תעניות מי איכא מוסף כלומר דלא מתמה אלא אתעניות בלבד דאילו מעמדות ניחא ליה דהא אית בהו מוסף כמו ביוה''כ ואפשר לומר דגריס כגירסא דידן דמתמה נמי אמעמדות לומר דמדנקט מעמדות בהדי יום הכפורים משמע דכי היכי דביוה''כ לעולם איכא תפלת מוסף ה''נ במעמדות לעולם יש בהם תפלת מוסף והא ליתא שהרי יש ימי מעמד שאין בהם מוסף. ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין מקום להשגה ראשונה ושניה:

ח
 
שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה לֹא הָיוּ אַנְשֵׁי מַעֲמָד עוֹשִׂין מַעֲמָד בְּשַׁחֲרִית. וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד לֹא בִּתְפִלָּה שְׁנִיָּה שֶׁלָּהֶם וְלֹא בַּמִּנְחָה. אֶלָּא בְּשַׁחֲרִית וּבִנְעִילָה בִּלְבַד. וְכָל יוֹם שֶׁהָיָה בּוֹ קָרְבַּן הָעֵצִים לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד בִּנְעִילָה אֶלָּא בְּשַׁחֲרִית * וּבִתְפִלָּה שְׁנִיָּה וּבְמִנְחָה:

 ההראב"ד   ובתפלה שניה. א''א הראה דעתו בכאן על אותה תפלה שניה שאמר שאינה תפלת מוסף שאם היה תפלת מוסף הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה כחזרתו של ר''ע סוף דבר אין דבריו מכוונים לעיקר ההלכה:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו שמנת ימי חנוכה וכו'. שם (דף כ"ו) במשנה כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה דברי ר''ע א''ל בן עזאי כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה חזר ר''ע להיות שונה כבן עזאי ופירש''י כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית אותם שהיו בירושלים לא היו מתפללין על קרבן אחיהם לפי שאין להם פנאי [לעשות מעמדו] שקורים את ההלל ומפני ההלל היו דוחים את המעמד. קרבן מוסף יום שיש בו קרבן מוסף בירושלים אין מעמד בנעילה בירושלים וכ''ש במנחה הסמוכה למוסף לפי שהיו טרודים במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד ואין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודין במוסף וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפי' מעמד דנעילה וכו'. קרבן עצים אותו יום שהיה בו קרבן עצים אפילו לא היה בו מוסף היה נדחה מעמד של מנחה מפני קרבן עצים מפני שקרבן עצים קודם למנחה ודוחה מעמד הסמוך לו ושל נעילה. כך היה רבי יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה עכ''ל. ובגמרא מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה והללו דברי סופרים וכתב רבינו בפי' המשנה יום שיש בו הלל בלי מוסף הם ימים של חנוכה ולפי שהם מד''ס עשו להם חיזוק ודחו המעמד מתחילת היום ויום שיהיה בו קרבן מוסף ידחה מעמד מתפלת מוסף שלהן ומתפלת מנחה. ומ''ש הראב''ד בהשגה שלישית שכתבתי בסמוך הראה דעתו בכאן וכו' שאם היה תפלת מוסף הרי המוסף דוחה של מוסף ושל מנחה נראה שטעמו לומר שאם היתה כוונתו באותה תפלה יתירה שכתב על יום שיש בו תפלת מוסף הרי יום שיש בו קרבן מוסף אין בו מעמד במוסף והוא כתב לא היה מעמד בתפלה שניה ומשמע שכוונת רבינו לומר שמתפללין תפלה שניה שלהם אלא שלא היו עושים בה מעמד כלומר שלא היו קורים בה בתורה כבשאר ימים אבל התפלה השניה ההיא לעולם היו מתפללים אותה ולכן כתב שהראה דעתו שתפלה שניה שאמר אינה תפלת מוסף. ואני אומר שדבר פשוט הוא בדברי רבינו שתפלה שניה שלהם אינה תפלת המוספים אבל היא תפלה נוספת שהם מתפללים בכל יום וביום שיש בו תפלת מוסף לכל העם תדחה הקריאה באותה תפלה היתירה ובתפלת המנחה כלומר וכ''ש בתפלה היתירה ההיא וכמ''ש בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ובכן עלו דברי רבינו מכוונים כהלכה דחזרתו של ר''ע קרבן מוסף אין במנחה ומיהו מה שסיים אלא בשחרית ובנעילה אינו נוח לי דאטו נעילה קריאה אית בה וכן יקשה על מ''ש וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היה בו מעמד בנעילה וע''כ צריך לפרש שיום שיש בו קרבן מוסף לא היו מתפללים תפלה שניה שלהם וגם לא תפלת המנחה מפני שהיו טרודים בהקרבת המוספין וכדפירש''י וכל יום שהיה בו קרבן עצים לא היו מתפללין תפלת נעילה ואע''פ שלפי זה דבריו מוחלקים פה ממ''ש בפירוש המשנה בכמה מקומות מצינו כן:

ט
 
וּמַהוּ קָרְבַּן הָעֵצִים. זְמַן קָבוּעַ הָיָה לְמִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לָצֵאת לַיְעָרִים לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. וְיוֹם שֶׁיַּגִּיעַ לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה זוֹ לְהָבִיא הָעֵצִים הָיוּ מַקְרִיבִין עוֹלוֹת נְדָבָה וְזֶהוּ קָרְבַּן הָעֵצִים וְהָיָה לָהֶם כְּמוֹ יוֹם טוֹב. וַאֲסוּרִין בּוֹ בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית וּבַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וְדָבָר זֶה מִנְהָג:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו ומהו קרבן העצים וכו'. במשנה בפרק בתרא דתעניות (דף כ"ו). ומ''ש והיה להם כמו י''ט ואסורין בו בהספד ובתענית וכו'. בפ''ק דתעניות (דף י"ב) אמר רבי אלעזר בר צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט''ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו''ט שלנו היה ופירש''י כי יו''ט שלנו היה כדלקמן בשלשה פרקים זמן עצי הכהנים וכו' בעשרה בו בני סנאב בן בנימין:

י
 
אֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁהִתְנַדֵּב עֵצִים אוֹ גְּזָרִים בַּמַּעֲרָכָה אָסוּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית וּבַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וְדָבָר זֶה מִנְהָג:

 כסף משנה  ומה שכתב רבינו אפילו יחיד שהתנדב עצים וכו'. בירושלמי פרק שני דחגיגה האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזריו למערכה אסור בהספד ותענית ומלעשות מלאכה בו ביום:

יא
 
אַנְשֵׁי מַעֲמָד אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס כָּל שַׁבָּת שֶׁלָּהֶן. וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וּמִפְּנֵי מָה אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְמַעֲמָדָם כְּשֶׁהֵם מְנֻוָּלִין. אֶלָּא יְסַפְּרוּ וִיכַבְּסוּ מִקֹּדֶם:

 כסף משנה  אנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס וכו' עד סוף הפרק. משנה וגמרא בפרק ב' דתעניות (דף ט"ו:):



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק שביעי

א
 
חֲמִשָׁה עָשָׂר מְמֻנִּין הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְכֵן מְמַנִּים לְעוֹלָם עַל כָּל דָּבָר מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר דְּבָרִים אֵלּוּ מְמֻנֶּה אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן. * ) עַל הַזְּמַנִּים. ) עַל נְעִילַת שְׁעָרִים. ) עַל הַשּׁוֹמְרִים. ) עַל הַמְשׁוֹרְרִים. ) עַל הַצִּלְצָל עִם שְׁאָר כְּלֵי שִׁיר. ) עַל הַפְּיָסוֹת. ) עַל הַקָּנִים. ) עַל הַחוֹתָמוֹת ) עַל הַנְּסָכִים. ) עַל הַחֻלִּין. ) עַל הַמַּיִם. ) עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים. ) עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת. ) עַל מַעֲשֵׂה הַפָּרֹכֶת. ) עַל מַעֲשֵׂה בִּגְדֵי כְּהֻנָּה:

 ההראב"ד   אחד על הזמנים וכו' עד על מעשה בגדי כהונה. א''א ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות:

 כסף משנה  חמשה עשר ממונים היו במקדש וכו'. בפ''ה דשקלים (מ"א) במשנה ונתבאר בדברי רבינו בפירוש המשנה: וכתב בהשגות א''א ולמה לא מנה הממונה על הפקיע והוא מכין הפתילות: ואני אומר אמת הדבר כי בירושלמי פירשו מה ששנינו במשנה הנזכרת בן x בבי על הפקיע כמו שפירש הראב''ד אבל בגמרא דידן פ''ב דיומא (דף כ"ג) אמר אביי מריש ה''א הא דתנן בן xx בבי (ממונה) על הפקיע פתילתא וכו' כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא ופירש''י נגדא רצועות מלקות ורבינו תפס כגמרא דידן שדחה פירוש הירושלמי מכח הברייתא. ויש לתמוה על הראב''ד למה תפס על רבינו שעשה כהוגן וכשורה ובמקום דנמטייה אפריון השיגו ואין לומר שתמה עליו למה לא מנה גם הממונה על הכנת הפתילות דא''כ ה''ל י''ו ממונים ותנא דמתני' לא מני אלא ט''ו:

ב
 
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּמֻנִּים אֵלּוּ תַּחַת יָדוֹ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה כְּדֵי לְהָכִין הַמְּלָאכָה שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עָלֶיהָ. זֶה שֶׁעַל הַזְּמַנִּים הוּא וַאֲנָשָׁיו מְשַׁמְּרִים אֶת הַזְּמַנִּים. כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ עֵת הַקָּרְבָּן מַכְרִיז הוּא אוֹ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו בִּרְשׁוּתוֹ וְאוֹמֵר עִמְדוּ כֹּהֲנִים לָעֲבוֹדָה וּלְוִיִּם לַדּוּכָן וְיִשְׂרָאֵל לַמַּעֲמָד וְכֵיוָן שֶׁיִּשְׁמַע קוֹלוֹ יָבוֹא כָּל אֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו זה שעל הזמנים הוא ואנשיו כו' כיון שיגיע עת הקרבן מכריז וכו'. בירושלמי פרק הנזכר וזהו ששנינו במשנה הנזכרת גביני כרוז:

ג
 
זֶה שֶׁעַל נְעִילַת שְׁעָרִים עַל פִּיו נוֹעֲלִין וְעַל פִּיו פּוֹתְחִין וְאֵין הַתּוֹקְעִין תּוֹקְעִין בְּכָל יוֹם לִפְתִיחַת הַשְּׁעָרִים אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ. וּבְכָל יוֹם תּוֹקְעִין בַּמִּקְדָּשׁ שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת לִפְתִיחַת הַשְּׁעָרִים תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה:

 כסף משנה  ומ''ש ובכל יום תוקעין במקדש שלש תקיעות וכו'. בפרק החליל (דף נ"ג:):

ד
 
זֶה שֶׁעַל הַשּׁוֹמְרִים הוּא אִישׁ הַר הַבַּיִת שֶׁמְּסַבֵּב עַל הַלְוִיִּם בְּכָל לַיְלָה וְכָל מִי שֶׁיָּשֵׁן עַל מִשְׁמָרוֹ מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּמַקְלוֹ וְשׂוֹרֵף אֶת כְּסוּתוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש זה שעל השומרים הוא איש הר הבית וכו' עד ושורף את כסותו. בפ''ק דמדות (משנה ב) וזהו ששנינו בפ''ה דשקלים (משנה א) בן בבי על הפקיע:

ה
 
זֶה שֶׁעַל הַמְשׁוֹרְרִים הוּא בּוֹרֵר בְּכָל יוֹם הַמְשׁוֹרְרִים שֶׁעוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן לוֹמַר שִׁירָה בַּפֶּה. וְעַל פִּיו תּוֹקְעִין עַל הַקָּרְבָּנוֹת. אֵין פּוֹחֲתִין בַּמִּקְדָּשׁ מֵאַחַת וְעֶשְׂרִים תְּקִיעָה בְּכָל יוֹם. שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים. וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף מוֹסִיפִין תֵּשַׁע עַל קָרְבַּן מוּסָף. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁחָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁלֹשָׁה מוּסָפִין אֵין תּוֹקְעִין לְכָל מוּסָף וּמוּסָף בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא תּוֹקְעִין תֵּשַׁע בִּלְבַד לְכָל הַמּוּסָפִין:

 כסף משנה  אין פוחתין במקדש מכ''א תקיעות בכל יום וכו'. משנה בפרק החליל. ומ''ש ואם חל ר''ח או יו''ט להיות בשבת וכו' עד לכל המוספין. שם (דף נ"ד) מסיק בתיובתא למ''ד הכל לפי המוספין תוקעין:

ו
 
בְּעֶרֶב שַׁבָּת מוֹסִיפִין שֵׁשׁ. שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל. וּבָרֶגֶל מוֹסִיפִין שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שַׁעַר הַתַּחְתּוֹן וְהוּא שַׁעַר עֶזְרַת נָשִׁים וְשָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שַׁעַר הָעֶלְיוֹן הוּא שַׁעַר נִקָּנוֹר וְלָמָּה נִקְרָא שַׁעַר עֶלְיוֹן לְפִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵעֶזְרַת נָשִׁים. וְכֵן תּוֹקְעִין שָׁלֹשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם שֶׁמְּנַסְּכִין בֶּחָג וְאֵין תּוֹקְעִים לְמִלּוּי הַמַּיִם בְּשַׁבָּת. וְתוֹקְעִין שָׁלֹשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַסְּכִין הַמַּיִם. וְכָל הַתּוֹקְעִים שֶׁתּוֹקְעִים עַל הַקָּרְבָּנוֹת מִתַּחַת יַד זֶה שֶׁעַל הַמְשׁוֹרְרִים וּבִרְשׁוּתוֹ. וְכָל אֵלּוּ הַתְּקִיעוֹת בַּחֲצוֹצְרוֹת הֵן:

 כסף משנה  ומ''ש ובע''ש מוסיפין שש ג' וכו' עד בשעה שמנסכין המים. שם במשנה ע''ש שבתוך החג היו שם שמנה וארבעים תקיעות שלש לפתיחת שערים שלש לשער העליון שלש לשער התחתון שלש למילוי המים ושלש על גבי המזבח ט' לתמיד של שחר ט' לתמיד של בין הערבים ט' למוספין ג' x להפטיר את העם וג' להבדיל בין קדש לחול. ופירש''י ג' לשער עליון דאמרן לעיל גבי שמחת בית השואבה עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו. ג' לשער התחתון דאמרן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו והיו מאריכים בהם עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון וכו'. ג' למילוי המים אחר שמילאו ושבו ובאו להם לעזרה דרך שער המים ותנן בפרק לולב וערבה הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עכ''ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלשער התחתון דקתני היינו לפתיחת שער העליון ולפתיחת שער התחתון: ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר וכך צריך להגיה וכן תוקעים ג' למילוי המים ואין תוקעים למילוי המים בשבת. ומ''ש ואין תוקעין למילוי המים בשבת. גם זה שם ופירש''י שכבר נתמלא מע''ש כדתנן בפרק לולב וערבה אלא שהיה ממלא מע''ש:

ז
 
זֶה שֶׁעַל הַצִּלְצָל הוּא הַמַּעֲמִיד כָּל הַמְשׁוֹרְרִים עַל פִּי כְּלֵי שִׁיר שֶׁסּוֹעֲדִין עִם הַלְוִיִּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ח
 
זֶה שֶׁעַל הַפְּיָסוֹת הוּא מֵפִיס בֵּין הַכֹּהֲנִים בְּכָל יוֹם עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אִישׁ וְאִישׁ עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ שֶׁזָּכָה בָּהּ בַּפַּיִס. וְאַרְבַּע פְּעָמִים הָיוּ מְפִיסִין בְּכָל יוֹם וּבְהִלְכוֹת תְּמִידִין אֲבָאֵר כֵּיצַד הָיוּ מְפִיסִין:

ט
 
הַמְמֻנֶּה שֶׁעַל הַקִּנִּים הוּא שֶׁפּוֹסְקִין עִמּוֹ שֶׁיִּמְכֹּר הַקִּנִּים לַקָּרְבָּנוֹת כָּךְ וְכָךְ בַּסֶּלַע וְכָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה יָבִיא דְּמֵיהֶם לַמִּקְדָּשׁ. וְזֶה הַמְמֻנֶּה נוֹתֵן הַקִּנִּים לְבַעֲלֵי הַקָּרְבָּנוֹת וְעוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הַגִּזְבָּרִין וְנוֹתְנִין לוֹ. * מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹסְקִין עִמּוֹ הַשַּׁעַר. וְאִם הוּזְלוּ הַקִּנִּים מַסְפִּיק כְּשַׁעַר הַזּוֹל וְאִם הוּקְרוּ מַסְפִּיק כְּמוֹ שֶׁפָּסְקוּ עִמּוֹ שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְכֵן קֵן שֶׁנִּמְצָא פָּסוּל אוֹ שֶׁנִּפְסַל קֹדֶם שֶׁיִּקָּרֵב נוֹתֵן אַחֵר תַּחְתָּיו:

 ההראב"ד   משלשים יום לשלשים יום וכו'. א''א לא כי הממונה על הקינין ועל הנסכים אינו אלא גזברות בעלמא וכל מי שהוא חייב קינין מביא לידו או הקינין בעצמו או דמיו ונותנן לשופר והוא משתדל להקריבן ואינו מתעצל וכן על הנסכים היה איש ממונה ולוקח במעות של תרומת הלשכה יינות שמנים וסלתות מבעלי בתים ועל אותו בעל הבית המוכר אמרו אם קבל לספק מארבע ועמדו משלש או משלש ועמדו מארבע מספק מארבע וכל מחוייב נסכים מביא מעות ולוקח מזה הממונה ואם יש לו ריוח בזה הוא הנקרא מותר נסכים ועושין ממנו לקיץ למזבח ואע''פ שאמרו אין משתכרין בשל הקדש הני מילי פירות שהוא כעין הגנות והוא דרך עניות אבל נסכים שהן צרכי ציבור לוקחין ואם הותירו מוכרין ליחידים מכ''מ הממונים לא מרויחין ולא מפסידין לעצמן כלום:

 כסף משנה  הממונה שעל הקינים וכו' עד שיד הקדש על העליונה. נלמד מענין הממונה על הנסכים שיתבאר בסימן זה. ומ''ש וכן קן שנמצא פסול או שנפסל וכו'. בספ''ז דשקלים (מ"ז) רבי יוסי אומר xx המספק את הקינין מספק את הפסולות ואין לתמוה למה לא פסק כת''ק דאמר שקינים פסולות באות משל צבור דאיכא למימר שפסק כרבי יוסי משום דמסתבר טעמיה ועוד דת''ק הוי ר''ש כמפורש בריש אותה משנה ופסק כרבי יוסי לגבי ר''ש: וכתוב בהשגות א''א לא כי הממונה על הקינין וכו'. ואני אומר שאין זו השגה דפירושי נינהו ומר מפרש הכי ומר מפרש הכי:

י
 
זֶה שֶׁעַל הַחוֹתָמוֹת הוּא שֶׁמְּקַבֵּל דְּמֵי הַנְּסָכִים מִמְּחֻיְּבֵי נְסָכִים וְנוֹתֵן לָהֶן חוֹתָמוֹת. וְזֶה שֶׁעַל הַנְּסָכִים הוּא שֶׁמּוֹכֵר הַנְּסָכִים:

 כסף משנה  זה שעל החותמות הוא שמקבל דמי וכו'. יתבאר בסמוך:

יא
 
כֵּיצַד. אַרְבַּע חוֹתָמוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. הָאֶחָד כָּתוּב עָלָיו עֵגֶל. וְהַשֵּׁנִי כָּתוּב עָלָיו זָכָר. וְהַשְּׁלִישִׁי כָּתוּב עָלָיו גְּדִי. וְהָרְבִיעִי כָּתוּב עָלָיו חוֹטֵא:

 כסף משנה  ומ''ש כיצד ארבע חותמות היו במקדש האחד כתוב עליו עגל וכו'. בפרק ה' דשקלים (משנה ג'):

יב
 
כָּל מִי שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַמִּקְדָּשׁ נוֹתֵן דְּמֵי הַנְּסָכִים לְזֶה הַמְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת וְנוֹתֵן לוֹ חוֹתָמוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה מְצֹרָע עָשִׁיר נוֹתֵן לוֹ חוֹתָם אֶחָד שֶׁכָּתוּב עָלָיו חוֹטֵא וְהַלָּה הוֹלֵךְ בַּחוֹתָמוֹת שֶׁבְּיָדוֹ לְזֶה הַמְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים וְנוֹתֵן לוֹ נְסָכִים כְּמִנְיַן הַחוֹתָמוֹת וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וְלָעֶרֶב בָּאִים זֶה אֵצֶל זֶה מוֹצִיא אֶת הַחוֹתָמוֹת וּמְקַבֵּל כְּנֶגְדָּן מָעוֹת אִם הוֹתִירוּ הַמָּעוֹת הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ וְאִם פָּחֲתוּ הַמָּעוֹת יְשַׁלֵּם זֶה שֶׁעַל הַחוֹתָמוֹת מִבֵּיתוֹ. מִי שֶׁאָבַד חוֹתָמוֹ מַמְתִּינִין לוֹ עַד הָעֶרֶב אִם מָצְאוּ בַּמָּעוֹת יֶתֶר כְּדֵי חוֹתָם שֶׁטּוֹעֵן נוֹתְנִין לוֹ וְאִם לָאו אֵין נוֹתְנִין לוֹ. וְשֵׁם כָּל הַיּוֹם כָּתוּב עַל הַחוֹתָם מִפְּנֵי הָרַמָּאִים שֶׁלֹּא יַשְׁהֶא הַחוֹתָם אֶצְלוֹ * עַד שֶׁיּוּקְרוּ הַנְּסָכִים:

 ההראב"ד   עד שיוקרו הנסכים. א''א לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויביא לידי אחר ויוציא חותמו:

 כסף משנה  ומ''ש כל מי שיביא קרבנותיו למקדש נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות וכו' עד הנסכים. בפרק הנזכר. ומ''ש ואם היה מצורע עשיר מביא ג' עשרונין ולוג שמן ואין דוגמתו כשאר החותמות אבל מצורע עני אינו טעון להביא אלא עשרון אחד כמו שטעון הגדי ולכן נותנין לו חותם של גדי. ומ''ש רבינו ושם כל היום כתוב על החותם וכו' עד שיוקרו הנסכים. שם במשנה ושם (כל) היום כתוב עליהם מפני הרמאין ופירוש רבינו בה נכון וכן פירש בפי' המשנה וכתב שם עוד פירוש אחר והוא כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחיה או ליוחנן ויגבה בו ואין אותו פי' נכון כ''כ משום דא''כ למה לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי והראב''ד כתב על דברי רבינו לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותמו ואין לומר שהוא מפרש כאותו פי' אחר שכתב רבינו בפי' המשנה דא''כ מאי שמא יעשנו אובד דקאמר שמא יאבדנו מיבעי ליה ויש ספר שהוגה בהשגת הראב''ד ליום אחר במקום לידי אחר וטעמו לומר שמא יצניענו ויאמר שאבד ממנו ויתבע מהממונין שיחזירו לו הדמים שנתן וימצאו דמי החותם ההוא יתר על החותמות הנמצאים ויחזירום לו וביום אחר יוציא אותו חותם ויתנו לו נסכים כדי אותו חותם. ומ''מ יש לתמוה גם בהשגה זו גם בקודמת למה דחה פי' רבינו לומר לא כי אלא בהיות פי' רבינו מתיישב ג''כ:

יג
 
מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹסְקִין שַׁעַר הַיַּיִן וְהַסּלֶת עִם הַמְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים. אִם הוּקְרוּ נְסָכִים מְסַפֵּק לָהֶן כְּמוֹ שֶׁפָּסְקוּ עִמּוֹ. וְאִם הוּזְלוּ מְסַפֵּק לָהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל. וְהַשָּׂכָר שֶׁמִּשְׂתַּכֵּר הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁעָרִים אֵלּוּ הוּא הַנִּקְרָא מוֹתַר נְסָכִים וְלוֹקְחִין בּוֹ עוֹלוֹת לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ. וְאֵין מְקַיְּצִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּעוֹלוֹת עוֹף שֶׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר עוֹף:

 כסף משנה  משלשים יום לשלשים יום וכו' עד כשער הזול. בספ''ד דשקלים (מ"ט): ומ''ש והשכר שמשתכר ההקדש בשערים וכו'. בפ''ד דשקלים (משנה ד') תנן ר''ע אומר מותר תרומה קיץ למזבח מותר נסכים לכלי שרת רבי חנינא סגן הכהנים אומר מותר נסכים קיץ למזבח ומותר התרומה לכלי שרת וכתב שם רבינו עוד יתבאר לך בפרק שאחר זה כי הנסכים היה הקדש משתכר בהם והיה מתקבץ ממנו דמים יתרים והם נקראים מותר נסכים ופסק רבינו כרבי חנינא. ויש לתמוה דהא קי''ל הלכה כר''ע מחבירו ואפשר שטעמו משום דכיון דרבי חנינא סגן הכהנים הוה מסתמא במילי דמקדש טפי הוה בקי מר''ע. ומ''ש ואין מקיצין את המזבח בעולות עוף וכו' בפ''ק דשבועות (דף י"ב:):

יד
 
הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן עוֹמְדִין עַל הָרִצְפָּה תָּמִיד וְאוֹכְלִין בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵין עֲלֵיהֶן בְּגָדִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה אֶלָּא חָלוּק אֶחָד הֵם חוֹלִין בִּמְעֵיהֶן. לְפִיכָךְ מַעֲמִידִין מְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה מְבַקֵּר אוֹתָן וּמְרַפֵּא כָּל תַּחְלוּאֵיהֶן וְעוֹסֵק בָּהֶן תָּמִיד הוּא וַאֲנָשָׁיו שֶׁתַּחַת יָדוֹ:

 כסף משנה  הכהנים מפני שהם עומדים על הרצפה תמיד וכו' עד להיכל ולשערים. הוא ביאור הממונין שכתב בראש הפרק:

טו
 
וְכֵן מְמַנִּין אַחֵר לִהְיוֹת חוֹפֵר בּוֹרוֹת וְשִׁיחִין וּמְתַקֵּן הַבּוֹרוֹת שֶׁל רַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם מְצוּיִין בִּירוּשָׁלָיִם לְכָל אֶחָד מִיּוֹשְׁבֶיהָ וּלְכָל עוֹלֵי הָרְגָלִים. וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל כָּל אֻמָּנֵי לֶחֶם הַפָּנִים וְהוּא מְתַקֵּן כָּל מְלַאכְתּוֹ. וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל כָּל אֻמָּנֵי הַקְּטֹרֶת וְהוּא מְתַקֵּן מְלַאכְתָּהּ:

טז
 
זֶה שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת מְמֻנֶּה עַל כָּל אוֹרְגֵי הַפָּרֹכוֹת וְהַרוֹקְמִין בָּהֶן שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנוֹת לַהֵיכָל וְלַשְּׁעָרִים. וּשְׁתֵּי פָּרֹכוֹת הָיוּ עוֹשִׂין בְּכָל שָׁנָה לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְקֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים. וְחוּטֵי הַפָּרֹכֶת כְּפוּלִין שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה. וְאַרְבָּעָה מִינִין הָיוּ בָּהּ שֵׁשׁ וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. וְכָל אֶחָד מֵהֶן כָּפוּל שִׁשָּׁה הֲרֵי אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין. וְטֶפַח הָיָה עָבְיָהּ וְעַל שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים ) נִירִין הָיְתָה נֶאֱרֶגֶת אָרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה:

 כסף משנה  ויש בספרי רבינו חסרון וכך צריך להגיה ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה להבדיל בין הקדש לקדש הקדשים והוא משנה בפרק בתרא דשקלים (דף י"א ע"א): ומ''ש וחוטי הפרוכת כפולים ששה וכו' עד הרי כ''ד חוטים. שם ובפרק בא לו (דף ע"ב). ומ''ש וטפח היה עביה וכו' עד עשרים אמה. בפרק בתרא דשקלים:

יז
 
וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פָּרֹכוֹת הָיוּ בְּמִקְדַּשׁ שֵׁנִי שֶׁבַע עַל שִׁבְעָה שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה וְאַחַת עַל פֶּתַח הָאוּלָם וְאַחַת עַל פֶּתַח הַהֵיכָל וּשְׁתַּיִם לַדְּבִיר בֵּינוֹ וּבֵין הַקֹּדֶשׁ וּשְׁתַּיִם כְּנֶגְדָּן בַּעֲלִיָּה:

 כסף משנה  ומ''ש ושלש עשרה פרוכות היו במקדש שני וכו'. מימרא פרק הוציאו לו (דף נ"ד):

יח
 
פָּרֹכֶת שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ מִיָּד לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְשֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה מַטְבִּילִין אוֹתָהּ מִבַּחוּץ וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּחֵיל מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְאִם הָיְתָה חֲדָשָׁה שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּב הָאִצְטַבָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ שֶׁהִיא נָאָה:

 כסף משנה  פרוכת שנטמאת בולד הטומא' מטבילין וכו' עד שהיא נאה. בפרק ב' דשקלים:

יט
 
וְכָל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים שֶׁאִם יִטַּמְּאוּ הָרִאשׁוֹנִים יָבִיאוּ הַשְּׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶם:

 כסף משנה  וכל הכלים שהיו במקדש היו להם שניים ושלישים וכו'. משנה בסוף חגיגה (דף כ"ז:):

כ
 
זֶה הַמְּמֻנֶּה עַל מַעֲשֶׂה בִּגְדֵי כְּהֻנָּה עוֹסֵק בַּהֲכָנַת בִּגְדֵי כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים וּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבַאֲרִיגָתָן * וּמִתַּחַת יָדוֹ נַעֲשָׂה הַכּל. וְלִשְׁכָּה הָיְתָה לוֹ בַּמִּקְדָּשׁ:

 ההראב"ד   ומתחת ידו נעשה. א''א אומר אני שהוא פינחס המלביש:

 כסף משנה  זה הממונה על מעשה בגדי כהונה וכו'. כתב הראב''ד אומר אני שהוא פינחס המלביש עכ''ל. ופשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו. ומ''ש רבינו ולשכה היתה לו במקדש. בפרק קמא דמדות (משנה ד'):



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק שמיני

א
 
בִגְדֵי כְּהֻנָּה שְׁלֹשָׁה מִינִים. בִּגְדֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט. וּבִגְדֵי זָהָב. וּבִגְדֵי לָבָן. בִּגְדֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט הֵם אַרְבָּעָה כֵּלִים כֻּתֹּנֶת וּמִכְנָסָיִם וּמִגְבָּעוֹת וְאַבְנֵט. וְאַרְבָּעָתָן שֶׁל פִּשְׁתָּן לְבָנִים וְחוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה. וְהָאַבְנֵט לְבַדּוֹ רָקוּם בְּצֶמֶר:

 כסף משנה  בגדי כהונה ג' מינים וכו' בגדי כהן הדיוט הם ארבעה כלים וכו'. מפורשים בתורה. ומ''ש וארבעתן של פשתן וחוטן כפול ששה. בפרק בא לו (דף ע"ב). ומ''ש לבנים וכו'. ומ''ש והאבנט לבדו רקום בצמר. בפ''ק דיומא (דף י"ב:) כי אתא רבין אמר אבנטו של כ''ג בי''ה ד''ה של בוץ בשאר ימות השנה ד''ה של כלאים לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט בין בשאר ימות השנה בין בי''ה שרבי אומר של כלאים ורבי אלעזר בר''ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כרבי מחבירו:

ב
 
בִּגְדֵי זָהָב הֵן בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל וְהֵם שְׁמֹנָה כֵּלִים. הָאַרְבָּעָה שֶׁל כָּל כֹּהֵן. וּמְעִיל וְאֵפוֹד וְחשֶׁן וְצִיץ. וְאַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל מַעֲשֶׂה רֹקֵם הוּא וְהוּא דּוֹמֶה בְּמַעֲשָׂיו לְאַבְנֵט כֹּהֵן הֶדְיוֹט. וּמִצְנֶפֶת הָאֲמוּרָה בְּאַהֲרֹן הִיא הַמִּגְבַּעַת הָאֲמוּרָה בְּבָנָיו. אֶלָּא שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל צוֹנֵף בָּהּ כְּמִי שֶׁלּוֹפֵף עַל הַשֶּׁבֶר. וּבָנָיו צוֹנְפִין בָּהּ כְּכוֹבַע * וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת מִגְבַּעַת:

 ההראב"ד   ולפיכך נקראת מגבעת. א''א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה מצנפת ארוך הרבה וכורך אותו כריכות הרבה ככריכות הישמעאלים אבל מעשה המגבעות כעין הכובעין שלנו חדין מלמעלה והן קצרין:

 כסף משנה  בגדי זהב הם בגדי כ''ג והם ח' כלים וכו'. לשון זה קשה בעיני שהרי הארבעה של כל כהן אינם של זהב וצ''ל דה''ק בגדי זהב הם מיוחדים בכהן גדול ובגדי כ''ג הם שמנה כלים הארבעה של כל כהן ומעיל ואפוד וכו' ואלו הארבעה הנוספים בכהן גדול הם של זהב. ומ''ש ואבנטו של כ''ג מעשה רוקם הוא מדכתיב ואבנט תעשה מעשה רוקם. ומ''ש והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט נתבאר בסמוך. ומ''ש ומצנפת האמורה באהרן היא האמורה בבניו וכו' לפיכך נקראת מגבעת. נ''ל שטעמו לומר כדברי הרמב''ן שאכתוב בסמוך שאותיות גיכ''ק מתחלפות והו''ל כאילו כתיב מקבעת והוא מלשון קובע וכן תירגם המתרגם מגבעות כובעין וכתב הראב''ד ולפיכך נקרא מגבעת א''א אני אומר אין מעשהו של זה כמעשהו של זה וכו'. והרמב''ן כתב בפרשת תצוה וז''ל כתב רש''י שהמצנפת כמין כובע שהרי במקום אחר קורא לה מגבעת ומתרגמינן כובעין וזה אינו שהרי אמרו שהמצנפת ארכה י''ו אמה והרי היא כעין צניף שצונף בה ראשו מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כ''ג אינה קרויה מגבעת בשום מקום אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעת ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא כובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת כאשר אמרתי בחילופי הגימ''ל והקו''ף אלא שהמגבעת כמו המצנפת ולכך יזכירו חכמים תדיר בכ''ג והדיוט מצנפת בתורת כהנים ובמסכת יומא שנינו כהן גדול משמש בח' בגדים וההדיוט בארבעה בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט מוסף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ עכ''ל. ודבריו מסכימים לדברי רבינו:

ג
 
בִּגְדֵי לָבָן הֵם אַרְבָּעָה כֵּלִים שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ בָּהֶן כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כֻּתֹּנֶת. וּמִכְנָסָיִם. וְאַבְנֵט. וּמִצְנֶפֶת. וְאַרְבָּעָתָן לְבָנִים וְחוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה וּמִן הַפִּשְׁתָּן לְבַדּוֹ הֵם. וּשְׁתֵּי כֻּתָּנוֹת אֲחֵרוֹת הָיוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אַחַת לֹבְשָׁהּ בַּשַּׁחַר וְאַחַת בֵּין הָעַרְבָּיִם. וּשְׁתֵּיהֶם בִּשְׁלֹשִׁים מָנֶה מִשֶּׁל הֶקְדֵּשׁ. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ וּמַקְדִּישׁ הַתּוֹסֶפֶת וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה בָּהּ הַכֻּתֹּנֶת:

 כסף משנה  בגדי לבן הם ארבעה הפשתן לבדו הם. בפרק בא לו כלים שמשמש בהם (דף ע"ב). ומה שכתב ושתי כתנות כהן גדול ביום הכיפורים וכו' אחרות היו לו לכ''ג בי''ה וכו' עד וארבעתן לבנים וכו'. מה שכתב מוסיף משלו. משנה בפרק שלישי שהם לבנים כך קורא אותם דיומא (דף ל"ד:). ומה שכתב במשנה דיומא בגדי לבן. ומה ומקדיש התוספת וכו'. כן משמע שכתב וחוטן כפול ששה ומן שם בגמרא (דף ל"ה):

ד
 
בִּגְדֵי כְּהֻנָּה מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ חֲדָשִׁים נָאִים וּמְשֻׁלְּשָׁלִים כְּדֶרֶךְ בִּגְדֵי הַגְּדוֹלִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-ב) (שמות כח-מ) 'לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת'. הָיוּ מְטֻשְׁטָּשִׁין אוֹ מְקֹרָעִין אוֹ אֲרֻכִּין יֶתֶר עַל מִדָּתוֹ אוֹ קְצָרִים פָּחוֹת מִמִּדָּתוֹ אוֹ שֶׁסִּלְקָּן בָּאַבְנֵט וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. הָיוּ מְשֹׁחָקִין אוֹ שֶׁהָיוּ אֲרֻכִּים וְסִלְקָּן בָּאַבְנֵט עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּמִדָּתוֹ וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים וכו'. בפ''ב דזבחים (דף י"ח:) יליף מקרא דמצוה שיהיו חדשים. ומ''ש שיהיו נאים ומשולשים מתבאר ממה שיבא בסמוך: היו מטושטשין או מקורעין או ארוכים יתר על מדתו או קצרים וכו'. בפ''ב דזבחים ת''ר היו מרושלין מסולקים משוחקים ועבד עבודתו כשרה היו מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה אמר רב יהודה אמר שמואל מרושלין כשרים מסולקים פסולים והתניא מסולקין כשרים אמר רמי בר חמא ל''ק כאן שסילקן על ידי אבנט כאן דליתנהו מעיקרא כלל רב אמר אחד זה ואחד זה פסולים וכו' ומי אמר שמואל וכו' מסולקין פסולים והתניא מסולקים כשרים א''ל בר מינה דההיא דשנייה רמי בר חמא אלא לרב קשיא וכ''ת מאי מרושלים מסולקין ע''י אבנט אבנט מיגז אגיז אלא מסולקים קשיא א''ר זירא רב חדא תני מרושלין שסילקן ע''י אבנט כשרים. ופירש''י מרושלין נגררין בקרקע מסולקים מן הקרקע מתוך שהם קצרים. משוחקים ישנים כשרים ואע''ג דכתיב מדו בד שתהא כמדתו מצוה בעלמא היא ולא לעכב. מטושטשין בטיט. מקורעים ואפי' הן חדשי' דלאו בגד הוא הראוי לעבודה דבעינן לכבוד ולתפארת. אחד זה ואחד זה אחד מרושלין ואחד מסולקין יותר מדאי שלא ע''י אבנט. אלא לרב קשיא מרושלין וכ''ת מאי מרושלין דמכשר תנא כגון שסילקן עד למדתו ע''י אבנט וקא מכשר ליה תנא דקסבר אבנט מיגז אגיז כלומר כל סילוק שע''י אבנט הו''ל כחותך ונוטל היתר שבהן ומכשירו. אלא מסולקין קשיא דקתני כשרים וסתם מסולקין גבוהים מן הקרקע למעלה מרגליו משמע ולרב ליכא לאוקומה כגון שסילקן ע''י אבנט כדתרצינן דהא ע''כ לרב דשני דסילוק אבנט מיגז אגיז השתא הוו כלהו כקצרים מעיקרא. רב חדא תני להנך מרושלין ומסולקים דברייתא בחדא מילתא תני להו מרושלין שסילק רישולן ע''י אבנט עד כדי מדתו כשרים אבל מסולקים יותר מדאי פסולין ואפי' ע''י אבנט וידוע דהלכה כרב באיסורי: והשתא מ''ש רבינו לפסול בארוכין יתר על כדי מדתו היינו כרב דפסל במרושלין ומ''ש לפסול בסילקן באבנט כלומר ושהיו כדי מדתו וסילקן באבנט ונעשו פחות מכדי מדתן היינו כרב משום דאבנט מיגז אגיז ומ''ש להכשיר בארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כדי מדתו היינו כדפריש רב בברייתא:

ה
 
כָּל בֶּגֶד מִבִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁנַּעֲשׂוּ צוֹאִין אֵין מְלַבְּנִין אוֹתָן וְאֵין מְכַבְּסִין אוֹתָן אֶלָּא מַנִּיחָן לִפְתִילוֹת וְלוֹבֵשׁ חֲדָשִׁים. וּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּלוּ גּוֹנְזִין אוֹתָן. וּבִגְדֵי לָבָן שֶׁעוֹבֵד בָּהֶם בְּיוֹם הַצּוֹם אֵינוֹ עוֹבֵד בָּהֶם פַּעַם שְׁנִיָּה לְעוֹלָם אֶלָּא נִגְנָּזִין בַּמָּקוֹם שֶׁיִּפְשֹׁט אוֹתָם שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כג) 'וְהִנִּיחָם שָׁם' וְהֵם אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה:

 כסף משנה  כל בגד מבגדי כהונה וכו'. ברייתא בס''פ המזבח מקדש (דף פ"ח:) ופסק כיש אומרים משום דאין עניות במקום עשירות. ומ''ש אלא מניחן לפתילות. במשנה פ' החליל (נ"א:): ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן: ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום וכו'. בפ' שני דיומא (דף כ"ד) ופרק קמא דכריתות (דף ו') ופרק ב''ש זבחים (דף מ"ו) והניחם שם מלמד שטעונין גניזה רבי דוסא אומר ראויים הם לכהן הדיוט ומה תלמוד לומר והניחם שם שלא ישתמש בהם יה''כ אחר ופסק כת''ק:

ו
 
מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים שֶׁבָּלוּ וְאַבְנֵטֵיהֶם הָיוּ עוֹשִׂין מֵהֶן פְּתִילוֹת וּמַדְלִיקִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. וְכֻתְּנוֹת כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים שֶׁבָּלוּ הָיוּ עוֹשִׂין מֵהֶן פְּתִילוֹת לִמְנוֹרַת תָּמִיד:

 כסף משנה  מכנסי כהנים הדיוטים שבלו וכו'. משנה בר''פ החליל (דף נ"א). ומ''ש וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהם פתילות למנורת תמיד. בפרק במה מדליקין (דף כ"א) תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד וכו' שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי ד''א תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ומהם מדליקין שמחת בית השואבה שאני ת''ש דתני רבה בר מתנה בגדי כהונה שבלו מפקיעין אותם ומהם היו עושים פתילות למקדש מאי לאו דכלאים לא דבוץ ופירש''י המייניהם כתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי''ל תכלת עמרא הוא ותניא לעיל לענין שבת הוסיפו עליהם של צמר לפיסול וקתני מדליקין בהם במקדש. בית השואבה שאני דלא כתיב בה להעלות ולאו דאורייתא היא. מאי לאו דכלאים כגון אבנט עכ''ל. ודייק רבינו כתנות כהנים למעט אבנט דאין עושין מהם פתילות למנורת תמיד משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהם למנורת התמיד ומכנסים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקין בהם ולא נשאר לפתילות מנור' התמיד כ''א כתונת ומצנפת וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר דתנא כתנות והוא הדין למצנפות אי נמי משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם:

ז
 
כָּל בִּגְדֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר. וְיָחִיד שֶׁהִתְנַדֵּב בֶּגֶד מִבִּגְדֵי כְּהֻנָּה מוֹסְרוֹ לַצִּבּוּר וּמֻתָּר. וְכֵן כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת וַעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁמְּסָרָן יָחִיד לַצִּבּוּר הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִין. אַף כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר שֶׁהִתְנַדֵּב אוֹתָן יָחִיד מִשֶּׁלּוֹ כְּשֵׁרִים וּבִלְבָד שֶׁיִּמְסְרֵם לַצִּבּוּר:

 כסף משנה  כל בגדי הכהנים וכו'. בפ''ג דיומא (דף ל"ה:) ובירושלמי פרק רביעי דשקלים (הלכה א'). ומה שכתב וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לצבור הרי הם כשרים אף כל קרבנות הצבור וכו'. עצי המערכה בסוף תעניות (דף כ"ח) אמרינן זמן עצי הכהנים שכשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו והתנדבו משלהם ובתוספתא פרק שני דשקלים כל קרבנות הצבור נתנדבו מעצמן כשרים ובלבד שימסרום לצבור x ולמד רבינו מזה לכלי שרת ועצי המערכה שצריך שימסרם לצבור:

ח
 
בִּגְדֵי כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים הָיוּ עוֹשִׂין מֵהֶן מַחֲלָצוֹת רַבּוֹת. וְשִׁשָּׁה וְתִשְׁעִים חַלּוֹן הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ לְהָנִיחַ בָּהֶן הַבְּגָדִים אַרְבָּעָה חַלּוֹנוֹת לְכָל מִשְׁמָר. וְשֵׁם כָּל מִשְׁמָר כָּתוּב עַל חַלּוֹנוֹתָיו. וְכֻלָּן סְתוּמוֹת. וּכְשֶׁיִּכָּנְסוּ אַנְשֵׁי מִשְׁמָר לַעֲבוֹדָה בַּשַּׁבָּת שֶׁלָּהֶן פּוֹתְחִין חַלּוֹנוֹתֵיהֶן כָּל יְמֵי שַׁבָּתָן וְנוֹטְלִין הַכֵּלִים. וּכְשֶׁיֵּצְאוּ מַחֲזִירִין הַבְּגָדִים לְחַלּוֹנוֹתֵיהֶן וְסוֹתְמִין:

 כסף משנה  בגדי כהנים הדיוטים וכו'. בפרק ה' דתמיד (דף ל"ב:) תנן חלונות היו שם וכתוב עליהם תשמישי הכלים ובסוף החליל (דף נ"ו) תנן בילגה חלונה סתומה וכתב שם רבינו כיוצא במה שכתב כאן:

ט
 
וְלָמָּה עָשׂוּ אַרְבָּעָה חַלּוֹנוֹת לְכָל מִשְׁמָר. לְפִי שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַכֵּלִים מְעֹרָבִין. אֶלָּא כָּל הַמִּכְנָסָיִם בְּחַלּוֹן אֶחָד וְכָתוּב עָלָיו מִכְנְסַיִם. וְכל הָאַבְנֵטִים בְּחַלּוֹן אֶחָד וְכָתוּב עָלָיו אַבְנֵט. וְכֵן הַמִּצְנָפוֹת כֻּלָּן בְּחַלּוֹן אֶחָד. וְהַכֻּתָּנוֹת כֻּלָּן בְּחַלּוֹן אֶחָד:

 כסף משנה  ולמה עשו ארבעה חלונות לכל משמר וכו':

י
 
כֹּהֵן גָּדוֹל מַנִּיחַ בִּגְדֵי זָהָב בַּלִּשְׁכָּה שֶׁלּוֹ בַּלַּיְלָה אוֹ בְּעֵת שֶׁיֵּצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  כהן גדול מניח בגדי זהב בלשכה שלו וכו':

יא
 
בִּגְדֵי כְּהֻנָּה מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהֶן. לְפִיכָךְ לֹבְשָׁם בְּיוֹם עֲבוֹדָתוֹ וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה חוּץ מִן הָאַבְנֵט מִפְּנֵי שֶׁהוּא שַׁעַטְנֵז:

 כסף משנה  בגדי כהונה מותר ליהנות בהם וכו'. בעיא דאיפשיטא בר''פ בא לו (דף ס"ח ס"ט). ומ''ש חוץ מן האבנט וכו'. שם ובפ''ק דתמיד אהא דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש אלא פושטין ומקפלין ומניחין תחת ראשיהם אמרינן (דף כ"ז) נהי דניתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום איסורא דכלאים הניחא למ''ד אבנטו של כ''ג בשאר ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אלא למ''ד אבנטו של כ''ג זהו אבנטו של כהן הדיוט כלומר דשל הדיוט הוי של כלאים מאי איכא למימר וכבר נתבאר בר''פ זה שרבינו פוסק כמ''ד דאבנטו של כהן הדיוט הוי של כלאים ואע''ג דאסיק התם רב אשי דבגדי כהונה לית בהו משום כלאים משום דקשים הם היינו לענין הצעה אבל ללבוש אפילו שהם קשים אסור ולפיכך כתב רבינו דאבנט אסור לכהן הדיוט ללבשו אלא בשעת עבודה והוא הדין לכהן גדול בשאר ימות השנה שאז אבנטו כלאים כשל כהן הדיוט ולא נקט רבינו כהן הדיוט אלא לאפוקי כהן גדול ביה''כ: וכתב הראב''ד א''א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש עד כאן לשונו. ונראה שטעמו משום דמייתי שם בגמרא ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר ומשמע להרב רבי אברהם בן דוד דמדסתים ותני בגדי כהונה אף אבנט בכלל ומשמע ליה דבכל ענין שרי להו אף משום כלאים ורבינו משמע ליה דהאי ברייתא לאו לענין היתר כלאים מיתניא אלא לענין היתר הנאת בגדי כהונה וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן אבל היתר אבנט שהוא כלאים אינו אלא בשעת עבודה בלבד וכדאמרינן בריש ערכין (דף ג':) בהדיא גבי כלאים דאשתרי גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ויש לתמוה על הראב''ד מההיא דערכין וצריך לדחוק ולומר שהוא מפרש דעידן עבודה לאו דוקא אלא הוה ליה כאילו אמר במקדש אלא משום דבמקדש דשרינן שלא בשעת עבודה טעמא משום דבמקום עבודה הוא מגו דאשתרי בשעת עבודה אשתרי אף שלא בשעת עבודה מש''ה נקט בעידן עבודה ומפני שראה הראב''ד חולשת דברים אלו לא כתב דבריו כגוזר אומר להשיג:

יב
 
* אָסוּר לְכֹהֵן הֶדְיוֹט לְלֹבְשׁוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. אֵין הַכֹּהֲנִים לוֹבְשִׁין לַעֲבוֹדָה אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבָד:

 ההראב"ד   אסור לכהן הדיוט. א''א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש:

 כסף משנה  אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד. ברפ''ט דכלאים (משנה א'):

יג
 
וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ בַּד הוּא הַפִּשְׁתִּים וְהוּא הַבּוּץ. וּתְכֵלֶת הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ כְּעֶצֶם שָׁמַיִם שֶׁהוּא פָּתוּךְ מִן הַכֹּחַל. * הָאַרְגָּמָן הוּא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ אָדוֹם. וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי הוּא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ בְּתוֹלַעַת:

 ההראב"ד   הארגמן הוא הצמר. א''א לי נראה ארגמן ארוג משני מינין או משלשה צבעין על כן נקרא ארגמן:

 כסף משנה  ומ''ש וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ. בפרק בא לו (דף ע"א:) ובפ''ב דזבחים (דף י"ח:): ומ''ש ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם השמים. ומ''ש הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום וכו'. כתב הראב''ד א''א לי נראה ארגמן וכו'. טעמו שארגמן מלה מורכבת ארוג מין והמפרשים פירשו כדברי רבינו:

יד
 
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ שֵׁשׁ מָשְׁזָר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַחוּט כָּפוּ שִׁשָּׁה. וּמָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּד אִם הָיָה חוּט אֶחָד לְבַדּוֹ כָּשֵׁר. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל שִׁשָּׁה. וּמָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מָשְׁזָר בִּלְבָד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה חוּטָן כָּפוּל שְׁמֹנֶה:

 כסף משנה  כל מקום שנאמר בתורה שש וכו'. בפרק בא לו שם. ומ''ש ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר ומצוה מן המובחר שיהא כפול ששה. בפרק שני דזבחים אמרו בגדים שנאמר בהם בד צריכין שיהיו של בוץ חדשים שזורין ושיהיו חוטן כפול ששה יש מהם למצוה ויש מהם לעכוב ונראה שרבינו מפרש יש מהם למצוה היינו שיהיה כפול ששה ויש מהם לעכוב היינו חוט אחד ורש''י לא פירש כן וגם פשטא דשמעתא לא משמע הכי. ומה שכתב מקום שנאמר משזר בלבד צריך שיהא חוטן כפול שמנה. בפרק בא לו:

טו
 
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה מַעֲשֶׂה רֹקֵם הוּא שֶׁתִּהְיֶינָה הַצּוּרוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בַּאֲרִיגָה נִרְאוֹת מִצַּד אֶחָד בִּפְנֵי הָאָרִיג. וּמַעֲשֶׂה חשֵׁב הוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה נִרְאֵית מִשְּׁנֵי צְדָדִין פָּנִים וְאָחוֹר:

 כסף משנה  כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם וכו'. בפרק בא לו (דף ע"ב:) רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות ומפרש לה רבינו כפשטה. ורש''י מפרש בענין אחר:

טז
 
וְכֵיצַד מַעֲשֶׂה הַבְּגָדִים. הַכֻּתֹּנֶת בֵּין שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט מִשְׁבְּצֹת הָיְתָה שֶׁהִיא בָּתִּים בָּתִּים בַּאֲרִיגָתָהּ כְּמוֹ בֵּית הַכּוֹסוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הָאוֹרְגִין בַּבְּגָדִים הַקָּשִׁים. וּבֵית יָד שֶׁלָהּ נֶאֱרָג בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמְחַבְּרִין אוֹתוֹ עִם גּוּף הַכֻּתֹּנֶת בִּתְפִירָה:

 כסף משנה  וכיצד מעשה הבגדים הכתנת וכו' משבצת היתה. מבואר בכתוב. ומה שכתב ובית יד שלה נארג בפני עצמו ומחברין אותו עם גוף הכתונת. בפרק בא לו (דף ע"ב:):

יז
 
אֹרֶךָ הַכֻּתֹּנֶת עַד לְמַעְלָה מִן הֶעָקֵב. וְאֹרֶךְ בֵּית יָד שֶׁלָהּ עַד פַּס יָדוֹ. וְרָחְבּוֹ כְּרֹחַב הַיָּד:

 כסף משנה  אורך הכתונת וכו'. הוא על פי מה שנתבאר בפרק זה שבגדי כהונה לא יהו ארוכים ולא קצרים. ומה שכתב ואורך בית יד שלה וכו'. בפרק בא לו:

יח
 
הַמִּכְנָסָיִם בֵּין שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט הֵם מִמָּתְנַיִם עַד יְרֵכַיִם שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַטִּבּוּר קָרוֹב מִן הַלֵּב עַד סוֹף הַיָּרֵךְ שֶׁהוּא הָאַרְכּוּבָה. וּשְׁנָצִים יֵשׁ לָהֶם. וְאֵין לָהֶם לֹא בֵּית הַנֶּקֶב וְלֹא בֵּית הָעֶרְוָה אֶלָּא מֻקָּפִין כְּמִין כִּיס:

 כסף משנה  המכנסים בין של כ''ג בין של כהן הדיוט וכו'. מבואר בכתוב. ומ''ש ושנצים יש להם ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה וכו'. בר''פ ב' דנדה (דף י"ג:) ופירש''י אין להם לא בית הנקב וכו' כלומר חללו רחב ותלוי למטה ולא היה תיק בין הירכים להיות האבר מתעטף בו שלא יבא האבר לידי הרהור והיינו בית הערוה ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם נכנסות בעגבותיו ומלוכלכות בזיעה וגנאי הוא לבגדי הקדש בכך. ל''א בית הנקב ובית הערוה דרכן היה לעשות נקבים במכנסי' כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו עכ''ל:

יט
 
הַמִּצְנֶפֶת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ הֶדְיוֹט אָרְכּוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת. וְהָאַבְנֵט רָחְבּוֹ כְּמוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְאָרְכּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה. מַקִּיפוֹ וּמַחֲזִירוֹ כֶּרֶךְ עַל גַּבֵּי כֶּרֶךְ. וּבִגְדֵי כְּהֻנָּה כֻּלָּן אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מַעֲשֶׂה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֶׂה אוֹרֵג שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-לב) (שמות לט-כב) (שמות לט-כז) 'מַעֲשֶׂה אוֹרֵג':

 כסף משנה  המצנפת של כ''ג או הדיוט ארכו י''ו אמות. כן כתב הרמב''ן בפרשת תצוה בשם רז''ל. ומ''ש והאבנט רחבו כמו ג' אצבעות ואורך ל''ב אמה: ובגדי כהונה כולן אין עושין אותן מעשה מחט וכו'. בפרק בא לו (דף ע"ב:) וס''פ המזבח מקדש (זבחים דף פ"ח):



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק תשיעי

א
 
כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַצִּיץ. עוֹשֶׂה טַס שֶׁל זָהָב רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וּמַקִּיף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְכוֹתֵב עָלָיו שֵׁנִי שִׁיטִין קֹדֶשׁ לַה' קֹדֶשׁ מִלְּמַטָּה לַה' מִלְמַעְלָה. וְאִם כְּתָבוֹ בְּשִׁיטָה אַחַת כָּשֵׁר. וּפְעָמִים כְּתָבוּהוּ בְּשִׁיטָה אַחַת:

 כסף משנה  כיצד מעשה הציץ וכו'. בפרק במה אשה יוצאה (דף סג:) ואיתיה נמי בפרק קמא דסוכה (דף ה') אלא ששם כתוב יו''ד ה''א מלמעלה וקדש למ''ד מלמטה x ורבינו כתב כגירסת פ' במה אשה ואע''ג דפליג התם ר' אליעזר בר' יוסי ואמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת פסק כת''ק. ומ''ש ואם כתבו בשיטה אחת כשר נראה דהיינו מדאמר ר''א ברבי יוסי אני ראיתיו דאף על גב דהלכה כת''ק היינו לכתחילה אבל בדיעבד מיהא הלכה כרבי אליעזר ברבי יוסי ומטעם זה כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת דכיון דעד ראיה הוא רבי אליעזר ברבי יוסי אמרינן דפעמים כתבוהו כן: וכתבו התוספות [בסוכה] קדש למ''ד מלמטה י''מ למטה ממש זה למעלה מזה ולא מסתבר שאין זה כדרך קריאתו אלא יש לפרש זה שלא כנגד זה קדש למ''ד בתחלת שיטה תחתונה והשם בסוף שיטה עליונה:

ב
 
וְהָאוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת בְּפָנָיו. [כֵּיצַד]. * חוֹפֵר אֶת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַחֲרָיו וְהוּא מְדֻבָּק עַל הַשַּׁעֲוָה עַד שֶׁבּוֹלֵט. וְהוּא נָקוּב בִּשְׁתֵּי קְצוֹתָיו. וּפְתִיל תְּכֵלֶת לְמַטָּה מִמֶּנּוּ נִכְנָס מִנֶּקֶב לְנֶקֶב * כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְשָׁר בִּפְתִיל כְּנֶגֶד הָעֹרֶף:

 ההראב"ד   חופר את האותיות. א''א אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו ומדובק בשעוה שאמר אינו כלום: כדי שיהא נקשר בפתיל. א''א עוד יש בו נקב באמצע שמכניס בו פתיל תכלת וכורכו על המצנפת וקושרו עם הפתיל שבראשו שהוא קשור לו כנגד ערפו:

 כסף משנה  ומ''ש והאותיות בולטות בפניו חופר את האותיות מאחוריו וכו' צריך לכתוב בו האותיות משום דכתיב ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם. וכתב הראב''ד אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות וכו' כלומר דבדרך זה אין מקום לדיבוק על השעוה ולא נעלם מרבינו דרך זה ולא בחר בו משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפתוח כנגד האותיות הכתובות בכיון ממש ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס: והוא נקוב בשתי קצותיו וכו'. כתב הראב''ד עוד יש בו נקב באמצע וכו'. דעתו כדעת רש''י בפרשת תצוה והרמב''ן הקשה עליו והעלה כדברי רבינו:

ג
 
הַמְּעִיל כֻּלּוֹ תְּכֵלֶת. וְחוּטָיו כְּפוּלִין שְׁנֵים עָשָׂר וּפִיו אָרוּג בִּתְחִלַּת אֲרִיגָתוֹ. * וְאֵין לוֹ בֵּית יָד * אֶלָּא נֶחְלָק לִשְׁתֵּי כְּנָפַיִם מִסּוֹף הַגָּרוֹן עַד לְמַטָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּעִילִים וְאֵינוֹ מְחֻבָּר אֶלָּא כְּנֶגֶד כָּל הַגָּרוֹן בִּלְבַד. וְהַקּוֹרֵעַ פִּי הַמְּעִיל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-לב) (שמות לט-כג) 'לֹא יִקָּרֵעַ'. וְהוּא הַדִּין לְכָל בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁהַקּוֹרְעָן דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה:

 ההראב"ד   ואין לו בית יד. א''א זו מנין לו: אלא נחלק. א''א וגם זו מנין לו:

 כסף משנה  המעיל כולו תכלת. מבואר בפסוק. ומ''ש וחוטיו כפולים י''ב. בפרק בא לו (דף עא:) יליף לה מקרא. ומ''ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו. היינו מדכתיב בפרשת תצוה במעיל והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג ופירש''י פתיחת בית הצואר בתוכו כתרגומו כפיל לגויה כפול להיות לו לשפה כפול בו והוא מעשה אורג ולא במחט. ומ''ש ואין לו בית יד כתב הראב''ד א''א זו מנין לו עכ''ל. והנה הרמב''ן בפירוש התורה כתב כדברי רבינו ואפשר דבאי זו ברייתא מצאו כן. ומ''ש אלא נחלק לשתי כנפים כתב הראב''ד וגם זו מנין לו עכ''ל. וגם בזה פירש הרמב''ן כדברי רבינו: והקורע פי המעיל לוקה וכו'. וה''ה לכל בגדי כהונה וכו'. בפרק בא לו (דף ע"ב). ומ''ש דרך השחתה. פשוט הוא ונלמד ממה שנתבאר בפרק א' מהלכות בית הבחירה (פ"א דין י"ז) גבי נותץ אבן אחת מהמזבח:

ד
 
וּמֵבִיא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כָּל מִין מִשְּׁלָשְׁתָּן שָׁזוּר שְׁמוֹנָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׁוּלָיו (שמות לט-כד) 'מָשְׁזָר'. נִמְצְאוּ חוּטֵי הַשּׁוּלַיִם אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים. וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִמּוֹנִים שֶׁלֹּא פָּתְחוּ פִּיהֶן וְתוֹלֶה אוֹתָן בַּמְּעִיל. וּמֵבִיא שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים זוּגִים וּבָהֶם שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים עִנְבּוֹלִים הַכּל זָהָב וְתוֹלֶה בּוֹ שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים בְּשׁוּלֵי כָּנָף זֶה וְשִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים בְּשׁוּלֵי כָּנָף זֶה. וְהַזּוּג עִם הָעִנְבּוֹל הַתָּלוּי בֵּין שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד נִקְרָא פַּעֲמוֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ שׁוּלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדָיו (שמות לט-כו) 'פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן':

 כסף משנה  ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין וכו'. בפרק בא לו (דף עא:). ומה שכתב ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ותולה אותם במעיל ומביא ע''ב זוגים ובהם ע''ב ענבולים הכל זהב ותולה בו וכו'. בס''פ המזבח מקדש (דף פח:) ת''ר מעיל כולו של תכלת היה שנאמר ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת הא כיצד מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהן וכו' ומביא ע''ב זוגין שבהם ע''ב ענבלים ותולה בהם שלשים וששה בצד זה ול''ו בצד זה רבי דוסא אומר משום ר' יהודה ל''ו היו י''ח מצד זה וי''ח מצד זה ופסק רבינו כת''ק ופירש''י נראה בעיני דה''ג שוליו כיצד היה מביא וכו' דברמונים נאמרו ג' צבעים וכו'. ענבלין מה שתלוי בתוכן לקשקש ותולה בו אצל הרמון והוא פעמון כדכתיב פעמון ורמון ובתוך הרמונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם פעמון אחד בין שני רמונים. מצד זה מלפניו ומלאחריו עכ''ל. וכן פירש''י עוד בפרשת תצוה והוא כדברי רבינו ושלא כדברי ראב''ע והרמב''ן ופשט לשון הברייתא משמע כפירוש רבינו ורש''י דקתני מביא ע''ב זגין שבהם ע''ב ענבולין ותולה בהן דאילו לפי' הרמב''ן והראב''ד הרמונים היה תולה במעיל לא הזגין כי הם היו בתוך הרמונים לפי דבריהן:

ה
 
הַזָּהָב שֶׁבַּאֲרִיגַת הָאֵפוֹד וְהַחשֶׁן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה כָּכָה הוּא מַעֲשֵׂהוּ. לוֹקֵחַ חוּט אֶחָד זָהָב טָהוֹר וְנוֹתְנוֹ עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת וְכוֹפֵל הַשִּׁבְעָה חוּטִין כְּאַחַת. וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה חוּט זָהָב עִם שִׁשָּׁה שֶׁל אַרְגָּמָן וְחוּט אֶחָד עִם שִׁשָּׁה שֶׁל תּוֹלַעַת שָׁנִי. וְחוּט אֶחָד עִם שִׁשָּׁה שֶׁל פִּשְׁתִּים. נִמְצְאוּ אַרְבָּעָה חוּטֵי זָהָב וְנִמְצְאוּ כָּל הַחוּטִים שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לט-ג) 'וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב' וְגוֹמֵר (שמות לט-ג) 'לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ' מְלַמֵּד שֶׁחוּט הַזָּהָב כָּפוּל בְּתוֹכָן:

 כסף משנה  הזהב שבאריגת האפוד והחשן האמור בתורה וכו'. בפרק בא לו (דף ע"ב) יליף לה מקרא:

ו
 
כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַחשֶׁן. אוֹרֵג בֶּגֶד מַעֲשֵׂה חשֵׁב מִן הַזָּהָב וְהַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְהַשֵּׁשׁ עַל שְׁמֹנָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אָרְכּוֹ אַמָּה וְרָחְבּוֹ זֶרֶת וְכוֹפְלוֹ לִשְׁנַיִם. נִמְצָא זֶרֶת עַל זֶרֶת מְרֻבָּע. וְקוֹבֵעַ בּוֹ אַרְבָּעָה טוּרִים שֶׁל אֶבֶן הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה כָּל אֶבֶן מֵהֶן מְרֻבָּע וּמְשֻׁקָּע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב שֶׁמַּקִּיפוֹ מִלְּמַטָּה וּמֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו:

 כסף משנה  כיצד מעשה החשן אורג בגד מעשה חושב וכו'. מבואר בכתוב. כתב הסמ''ג מעשה החשן היה ארוג ממינים הללו מעשה חושב ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים נמצא זרת על זרת מרובע ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים פירש''י הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם דבריו עכ''ל וכך הם דברי הרמב''ן בפירוש התורה:

ז
 
וּמְפַתֵּחַ עַל הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים כְּתוֹלְדוֹתָם וְנִמְצָא כּוֹתֵב עַל הָאֹדֶם רְאוּבֵן וְעַל יָשְׁפֵה בִּנְיָמִין. וְכוֹתֵב בַּתְּחִלָּה לְמַעְלָה מֵרְאוּבֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְכוֹתֵב לְמַטָּה מִבִּנְיָמִין שִׁבְטֵי יָהּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת מְצוּיוֹת שָׁם:

 כסף משנה  ומ''ש וכותב בתחלה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקב וכותב למטה מבנימין שבטי יה. בס''פ בא לו (דף ע"ג) כיצד נעשית רבי יוחנן אמר בולטות ר''ל אמר מצטרפות והא לא כתיב בהו צד''י א''ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי''ת א''ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם ופירש''י והא לא כתיב בכל השבטים ואם צריך לה כגון והצל תציל מהיכא באה ובירושלמי ס''פ בא לו אית תנויי תני הקול היה שומע אית תנויי תני הכתב היה בולט מ''ד הכתב [היה] בולט והא לית חי''ת בשבטים ולא צד''י ולא קו''ף אברהם יצחק ויעקב כתוב עליהם והא לית טי''ת בשבטים כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהם ויש לתמוה למה שינה רבינו לכתוב שהיה כתוב למטה שבטי יה ונראה שהוא מפרש דעליהם דקאמר הוי כמו ועליו מטה מנשה דהוי פירושו סמוך לו ומשמע ליה דלמטה כתוב כן ולא למעלה דלא לשתמע דקאי אאברהם יצחק ויעקב דכתיבי לעיל ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו כל אלה וי''ל משום דלא כתיב בגמ' דידן ואם תאמר למה כתב יה במקום ישראל דירושלמי או ישורון דגמרא דידן וי''ל דכיון דבחד גמרא כתיב הכי ובאידך גמרא כתיב הכי משמע דישראל וישורון לאו דוקא דלא אתו למימר אלא דכתיב טי''ת וכיון שכן עדיף לן למימר דהוה כתיב שבטי יה דכתיב ביה עדות לישראל דדמי למאי דכתיב בחשן לזכרון (להם) לפני ה':

ח
 
וְעוֹשֶׂה עַל אַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל חשֶׁן אַרְבַּע טַבְּעוֹת זָהָב. וְנוֹתֵן בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה שֶׁהַחשֶׁן נִתְלֶה בָּהֶן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת הַזָּהָב. וְהֵם הַנִּקְרָאִים שַׁרְשְׁרוֹת. וְנוֹתֵן בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁל מַטָּה שֶׁהֵן כְּנֶגֶד הַדָּדִים שְׁנֵי פְּתִילֵי תְּכֵלֶת:

 כסף משנה  ומ''ש ועושה על ארבע זויות של חשן ד' טבעות זהב וכו'. מפורש במקרא פרשת תצוה ורש''י בפירוש התורה בסוף פרשת פקודי כתב באורך מעשה האפוד ויש קצת שינוי בין דבריו לדברי רבינו ע''ש:

ט
 
הָאֵפוֹד רָחְבּוֹ כְּרֹחַב גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם מִכָּתֵף לְכָתֵף. וְאָרְכּוֹ מִכְּנֶגֶד אַצִּילֵי הַיָּדַיִם מֵאֲחוֹרָיו עַד הָרַגְלַיִם. וְיֵשׁ לוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ בָּאָרִיג לְכָאן וּלְכָאן שֶׁחוֹגְרִין אוֹתוֹ בָּהֶם וְהֵם הַנִּקְרָאִין חֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וְהַכּל אָרוּג זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ עַל שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין כְּמַעֲשֵׂה הַחשֶׁן. וְתוֹפֵר עָלָיו שְׁתֵּי כְּתֵפוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עַל כִּתְפוֹת הַכֹּהֵן. וְקוֹבֵעַ עַל כָּל כָּתֵף וְכָתֵף אֶבֶן שֹׁהַם מְרֻבָּע מֻשְׁקָע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב. וּמְפַתֵּחַ עַל שְׁתֵּי הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים. שִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ וְשִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ כְּתוֹלְדוֹתָם. וְכוֹתְבִין שֵׁם יוֹסֵף יְהוֹסֵף. וְנִמְצְאוּ כ''ה אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ וְכ''ה אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ. וְכָךְ הָיוּ כְּתוּבִין:

 כסף משנה  האפוד רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף וכו': ומפתח על שתי וכו' כתולדותם. בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף ל"ו) תניא שתי אבנים טובות היו לו לכ''ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות י''ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנא' ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו כ''ה על אבן זו וכ''ה על אבן זו ר' חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני האפוד אלא כדרך שחלוקים בחומש שני כיצד בני לאה כסדרן בני רחל א' מכאן וא' מכאן בני השפחות באמצע ומה אני מקיים כתולדותם כשמותם שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני ופי' רש''י כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה וכו'. לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' ובחומש שני בתחלת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן באחת מהן בשנית בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף. א''כ מה ת''ל כתולדותם הואיל ולא כסדר תולדותם נסדרו עכ''ל. ותמהני על רבינו שכתב שהאבן שכתוב ראובן על כתפו הימנית וכו' שנראה שסובר שהיה כתוב על אבן זו ראובן לוי יששכר נפתלי גד יהוסף ועל השניה היה כתוב שמעון יהודה זבולן דן אשר בנימן וכן כתב בפירוש המשנה פרק בא לו שאינו מכוון עם מה שאמרו בגמרא שם לא אליבא דת''ק דמקדים יהודה ורבינו לא הקדימו ועוד דלת''ק דן ונפתלי גד ואשר קודמין ליששכר וזבולן שזהו סדר תולדותם ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר וגם לא אליביה דרבי חנינא בן גמליאל דלדידיה בנימין בראש השנית ובני השפחות בתריה ובסוף יוסף כדפרש''י ואילו רבינו כותב יוסף בסוף הראשונה ובנימין בסוף השניה. וי''ל שרבינו היה מפרש דברי רבי חנינא בן גמליאל על פי מה שכתבו הוא ז''ל דבאמצע לאו באמצע בני רחל קאמר אלא בין בני לאה ובני רחל ואע''ג דרבי חנינא בן גמליאל הקדים בני רחל לבני השפחות לאו למימרא שיכתבו מוקדמים אלא שיהיו בני גבירה זו מצד זה ובני גבירה זו מצד זה ובני השפחות באמצע לשתי הגבירות ופסק כמותו משום דמסתבר טעמיה. ומה שכתב וכותבין שם יוסף יהוסף כן כתב גם בפירוש המשנה בפרק בא לו ותמהני עליו שהרי בפרק אלו נאמרים תניא x נ' אותיות היו כ''ה על אבן זו וכ''ה על אבן זו ומקשה נ' נכי חדא הויין אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק כתולדותם בעינן ופירש''י כשמות שקרא להם אביהם בעינן אלא כל התורה כולה בנימן והכא בנימין שלם כתיב כדכתיב ואביו קרא לו בנימין ומאחר דרבי יצחק דאמר שהיה כתוב יהוסף אידחי קשה היאך פסק רבינו כמותו ועוד קשה למה לא כתב שבנימין היה מלא כדאסיקנא וי''ל שרבינו מפרש דלא אקשי כתולדותם בעינן אלא אליבא דת''ק אבל לרבי חנינא בן גמליאל לא דריש כתולדותם אלא לענין דלא לכתוב ראובני שמעוני. ומה שכתב והאבן שכתוב בה ראובן על כתפו הימנית וכו' נראה דהיינו מדאמרינן בירושלמי פרק אלו נאמרין הראשונים נכתבים מימינו של כהן גדול משמאלו של קורא והאחרונים נכתבים משמאלו של כהן גדול מימינו של קורא: ועושה בכל כתף וכו'. מפורש במקראות:

וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ רְאוּבֵן עַל כְּתֵפוֹ הַיְמָנִית. וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ שִׁמְעוֹן עַל כְּתֵפוֹ הַשְּׂמָאלִית. וְעוֹשֶׂה בְּכָל כָּתֵף שְׁתֵּי טַבָּעוֹת אַחַת מִלְּמַעְלָה בְּרֹאשׁ הַכָּתֵף וְאַחַת מִלְּמַטָּה לַכָּתֵף לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב. וְנוֹתֵן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְהֵם הַנִּקְרָאִים שַׁרְשְׁרוֹת:

י
 
וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס קְצוֹת הָעֲבוֹתוֹת שֶׁל חשֶׁן בַּטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה בְּכִתְפוֹת הָאֵפוֹד. וּמַכְנִיס שְׁנֵי פְּתִילֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁבְּשׁוּלֵי הַחשֶׁן בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה מֵחֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וּמוֹרִידִין אֶת הַשַּׁרְשְׁרוֹת שֶׁבְּטַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַד טַבְּעוֹת הַחשֶׁן הָעֶלְיוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיִּדָּבְקוּ זֶה בָּזֶה (שמות כח-כח) (שמות לט-כא) 'וְלֹא יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד'. וְכָל הַמֵּזִיחַ חשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד וּמְפָרֵק חִבּוּרָן דֶּרֶךְ קִלְקוּל לוֹקֶה:

 כסף משנה  וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה. בפרק בא לו (דף ע"ב):

יא
 
נִמְצָא כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ הָאֵפוֹד עִם הַחשֶׁן יִהְיֶה הַחשֶׁן עַל לִבּוֹ בְּשָׁוֶה וְהָאֵפוֹד מֵאַחֲרָיו * וְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד קָשׁוּר עַל לִבּוֹ תַּחַת הַחשֶׁן. וּשְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַל שְׁתֵּי כְּתֵפָיו. וּשְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב יוֹרְדוֹת מֵעַל כְּתֵפָיו מִכָּאן וּמִכָּאן מִכִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַד טַבְּעוֹת הַחשֶׁן. וּשְׁנֵי חוּטֵי תְּכֵלֶת מְרֻכָּסִין מִתַּחַת אַצִּילֵי יָדָיו. מִשְּׁתֵּי טַבְּעוֹת הַחשֶׁן הַתַּחְתּוֹנוֹת עַד שְׁתֵּי טַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב:

 ההראב"ד   וחשב האפוד קשור על לבו. א''א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטיבורו:

 כסף משנה  וחשב האפוד קשור על לבו. כתב הראב''ד א''א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטיבורו עכ''ל. ואני אומר שרבינו בפרק שאחר זה נתן טעם לדבריו:



הלכות כלי המקדש והעובדים בו - פרק עשירי

א
 
כֵּיצַד סֵדֶר לְבִישַׁת הַבְּגָדִים. לוֹבֵשׁ הַמִּכְנָסַיִם תְּחִלָּה וְחוֹגֵר אֶת הַמִּכְנָסַיִם לְמַעְלָה מִטִּבּוּרוֹ מֵעַל מָתְנָיו. וְאַחַר כָּךְ לוֹבֵשׁ הַכֻּתֹּנֶת. וְאַחַר כָּךְ חוֹגֵר אֶת הָאַבְנֵט כְּנֶגֶד אַצִּילֵי יָדָיו וּמַקִּיפוֹ כֶּרֶךְ עַל כֶּרֶךְ עַד שֶׁגּוֹמֵר וְקוֹשֵׁר:

 כסף משנה  כיצד סדר לבישת הבגדים לובש המכנסים תחלה וכו'. בפ''ב דיומא (דף כ"ה) מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת''ך ומכנסי בד יהיו על בשרו:

ב
 
וְעַל הָאַבְנֵט מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה (יחזקאל מד-יח) 'וְלֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע' בְּמָקוֹם שֶׁמְּזִיעִין. וְכָךְ קִבֵּל יוֹנָתָן בֶּן עוּזִיאֵל מִפִּי הַנְּבִיאִים וְתִרְגֵּם עַל לְבָבֵיהוֹן יֵסְרוּן. וְאַחַר כָּךְ צוֹנֵף בַּמִּצְנֶפֶת כְּמִין כּוֹבַע:

 כסף משנה  ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין. בפרק שני דזבחים (דף י"ט):

ג
 
כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַר שֶׁחוֹגֵר בְּאַבְנֵט לוֹבֵשׁ הַמְּעִיל. וְעַל הַמְּעִיל הָאֵפוֹד וְהַחשֶׁן וְחוֹגֵר בְּחֵשֶׁב הָאֵפוֹד עַל הַמְּעִיל מִתַּחַת הַחשֶׁן וּלְפִיכָךְ נִקְרָא (שמות כח-לא) (שמות כט-ה) (שמות לט-כב) 'מְעִיל הָאֵפוֹד' שֶׁחוֹגְרוֹ בָּאֵפוֹד. וְאַחַר כָּךְ צוֹנֵף בַּמִּצְנֶפֶת וְקוֹשֵׁר הַצִּיץ לְמַעְלָה מִן הַמִּצְנֶפֶת וּשְׂעָרוֹ הָיָה נִרְאָה בֵּין צִיץ לַמִּצְנֶפֶת וְשָׁם הָיָה מֵנִיחַ תְּפִלִּין בֵּין צִיץ לַמִּצְנֶפֶת:

 כסף משנה  ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת כו'. בפרק ב' דזבחים שם. ודע דתניא בסוף פרק ראשית הגז (דף קל"ח) כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

ד
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בְּגָדִים אֵלּוּ וְלִהְיוֹת הַכֹּהֵן עוֹבֵד בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-ב) 'וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ'. (שמות כט-ח) 'וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת'. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשְּׁמוֹנָה בְּגָדִים אֵלּוּ אוֹ כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּפָחוֹת מֵאַרְבָּעָה בְּגָדִים אֵלּוּ הוּא הַנִּקְרָא מְחֻסַּר בְּגָדִים וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּזָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט-ט) 'וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט' (שמות כט-ט) 'וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה'. בִּזְמַן שֶׁבִּגְדֵיהֶם עֲלֵיהֶן כְּהֻנָּתָן עֲלֵיהֶן. אֵין בִּגְדֵיהֶן עֲלֵיהֶן אֵין כְּהֻנָּתָם עֲלֵיהֶן אֶלָּא הֲרֵי הֵם כְּזָרִים וְנֶאֱמַר (במדבר א-נא) (במדבר ג-י) (במדבר ג-לח) (במדבר יח-ז) 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת':

 כסף משנה  וכהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"ג:) גבי חייבי מיתה מני מחוסר בגדים ומייתי לה מדכתיב וחגרת אותם אבנט וכו' אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וה''ל זרים ואמר מר זר ששימש במיתה ובריש פרק ב' דזבחים (דף טו:) מייתי לה נמי להא דתנן התם מחוסר בגדים עבודתו פסולה ופירש''י מחוסר בגדים כהן גדול ששימש בפחות משמנה וכהן הדיוט בפחות מארבעה והכי משמע התם בגמרא:

ה
 
כְּשֵׁם שֶׁהַמְּחֻסַּר בְּגָדִים חַיָּב מִיתָה וּפוֹסֵל הָעֲבוֹדָה. כָּךְ הַיָּתֵר בְּגָדִים כְּגוֹן שֶׁלָּבַשׁ שְׁתֵּי כֻּתֳּנוֹת אוֹ שְׁנֵי אַבְנֵטִים אוֹ כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל וְעָבַד הֲרֵי זֶה מְחַלֵּל הָעֲבוֹדָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם:

 כסף משנה  ומה שכתב כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה וכו'. ברייתא בריש פרק ב' דזבחים (דף י"ח) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת יותר אחת וכו' ועבד עבודתו פסולה. ומה שכתב או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד וכו'. שם אכתי מהכא נפקא מהתם נפקא ונתנו בני אהרן הכהן הכהן בכיהונו כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה אי מהתם הוה אמינא ה''מ עבודה דמעכבא כפרה וכו' ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא וערכו בני אהרן הכהנים הכהנים בכיהונם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה אי מהתם ה''א ה''מ חיסור אבל ייתור לא קמ''ל:

ו
 
נֶאֱמַר בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה (ויקרא טז-ד) 'עַל בְּשָׂרוֹ' (ויקרא טז-ד) 'וּלְבֵשָׁם'. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרוֹ לַבְּגָדִים. אֲפִלּוּ נִימָא אַחַת אוֹ עָפָר אוֹ כִּנָּה מֵתָה אִם הָיְתָה בֵּין בָּשָׂר לַבֶּגֶד הֲרֵי זוֹ חֲצִיצָה וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. לְפִיכָךְ אֵין הַכֹּהֵן יָכוֹל לַעֲבֹד בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁהֲרֵי חוֹצֶצֶת. אֲבָל שֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת. וְאִם רָצָה לַהֲנִיחָם בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מֵנִיחַ:

 כסף משנה  נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם וכו'. בפרק שני דזבחים (דף י"ט). ומה שכתב לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד וכו'. שם אמר ר' אמי [למוד ערוך הוא בידינו] תפילין חוצצות וכו' והתניא [אם הניחן] אינם חוצצות ל''ק הא דיד הא דראש הא דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ופירש''י הילכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם הניחן אינם חוצצות משום יתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בגד הוא עכ''ל. ונראה שלזה כיון רבינו במה שהאריך וכתב ואם רצה להניחן בשעת העבודה מניח:

ז
 
וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹבֵשׁ שֶׁלֹּא יִהְיֶה אָבָק בֵּין בִּגְדוֹ לִבְשָׂרוֹ וְלֹא כִּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בַּחַיִּים. וְשֶׁלֹּא תִּכָּנֵס הָרוּחַ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בֵּין בְּשָׂרוֹ לְבִגְדוֹ עַד שֶׁיִּתְרַחֵק הַבֶּגֶד מֵעָלָיו. וְלֹא יַכְנִיס יָדוֹ תַּחַת חֲלוּקוֹ לַחֵיק. וְלֹא יֵצֵא שְׂעָרוֹ מִן הַבֶּגֶד. וְלֹא יִהְיֶה בַּבֶּגֶד נִימָא מְדֻלְדֶּלֶת. וְאִם הָיָה שָׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  וצריך להזהר בשעה שלובש וכו'. שם בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך כינה מהו שתחוץ מתה לא תיבעי לך דודאי חייצא חיה מאי מי אמרינן כיון דאתא ואזלא רביתא היא ולא חייצא או דילמא כיון דקפיד עלה חייצא עפר מהו שיחוץ עפר ודאי חייץ אלא אבק עפר מהו בית השחי מהו שיחוץ על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא נימא מהו שתחוץ נימא ודאי חייצא אלא נימא מדולדלת מהו בעי מר בר רב אשי יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי ופירש''י נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מבשרו בשעת עבודה. רביתא היא הרי היא כבשרו. כיון דקפיד עלה ברצונו לא תהא כבשרו. אבק עפר דק ואינו מרגיש בו. בית השחי מהו שיחוץ כגון בית יד של חלוקין שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי מהו שיחוץ וצריך שיהיו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעים בבשר גופו. ידו שהיא גופו. נימא משמע דאתיא מעלמא. נימא מדולדלת מן הבגד מגורדין ותחובה בו קצת אלא שנתקה מעיקרה. יצא שערו מראשו למטה עד שנכנס בין כתנתו לבשרו מהו את''ל ידו לא חייצא שערו מאי עכ''ל. ולא איפשיטו כל הני בעיי ולפיכך פסק בהם רבינו דלכתחלה להזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה בכך ולומר יביא קרבן אחר דאיכא למיחש שמביא חולין בעזרה ואין לומר יביא קרבן אחר ויתנה דמאחר שיש קרבנות דלא שייך בהם להתנות דהיינו חטאות ואשמות וקרבנות הצבור לא מפליג בינייהו ונראה שרבינו לא היה גורס בית השחי מהו וביצא שערו בבגדו נראה שמפרש דלא כפירוש רש''י:

ח
 
כָּרַךְ עַל בְּשָׂרוֹ בֶּגֶד שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בְּגָדִים כְּגוֹן שֶׁכְּרָכוֹ עַל אֶצְבָּעוֹ אוֹ עַל עֲקֵבוֹ אִם הָיָה בּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ וּפוֹסֵל. פָּחוֹת מִכָּאן אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְאִם הָיָה צִלְצוּל קָטָן הוֹאִיל וְהוּא חָשׁוּב בֶּגֶד בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה פּוֹסֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ:

 כסף משנה  כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים. בפ''ב דזבחים (דף י"ט) ופ''י דעירובין (דף ק"ג) אהא דתנן כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אמר רבי יהודה ברי' דרבי חייא לא שאנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי ייתור בגדים ורבי יוחנן אמר לא אמרו ייתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי ייתור ותיפוק לי' משום חציצה בשמאל אי נמי שלא במקום עבודה ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מכאן אינן חוצצות אדרבי יוחנן ודאי פליגא אדרבי יהודה ברי' דרבי חייא מי לימא דפליגא שאני צלצול קטן דחשוב ע''כ x כלישנא בתרא ופירש רש''י צלצול קטן אזור קטן שלש על שלש חוצצות כלומר הוי ייתור בגדים ואיידי דנקט במקום בגדים לישנא דחציצה דשייכא בה נקט נמי במסקנא לישנא דחציצה. ודאי פליגא דהא אמר לא הוי ייתור בגדים ואפילו ג' על ג' במשמע. מי לימא דפליגא דאמר צלצול קטן חוצץ ורבא אמר פחות מג' אינו חוצץ. דחשוב לפי שעשוי לנוי והוי בגד עכ''ל. ופסק רבינו כרבא דבתרא הוא:

ט
 
כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ מֻתָּר לִכְרֹךְ עָלֶיהָ גֶּמִי בְּשַׁבָּת אוֹ בֶּגֶד שֶׁאֵין בּוֹ שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ וְעוֹבֵד. וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא דָּם אָסוּר. * וְהוּא שֶׁלֹּא יָחֹץ הַגֶּמִי אוֹ הַבֶּגֶד בֵּין בְּשָׂרוֹ לַכְּלִי בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה:

 ההראב"ד   והוא שלא יחוץ הגמי. א''א דבריו סותרים זה את זה הלא אמר שלא במקום בגדים פחות משלש אינו חוצץ בין היד לכלי וכן הוא בעירובין ובזבחים:

 כסף משנה  כהן שלקה באצבעו וכו'. משנה בפרק י' דעירובין. ומה שכתב או בגד שאין בו שלש על שלש ועובד. נתבאר בסמוך. ומה שכתב ואם נתכוון להוציא דם אסור. שם במשנה אם להוציא דם כאן וכאן אסור ופרש''י אם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דם וכו' אסור שאין זה צורך עבודה ועוד דה''ל חובל. ומה שכתב והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי בשעת העבודה כתוב בהשגות א''א דבריו סותרים זה את זה וכו': ואני אומר נראה שהראב''ד מפרש דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי איתמר ומש''ה השיג וכתב שדבריו סותרים את דבריו אבל לפי האמת דעת רבינו כפירוש רש''י דחוצצות ואינן חוצצות לא לענין חציצה איתמר אלא לענין ייתור בגדים והריטב''א הכריע כפרש''י דאי חציצה כפשטה למה חלקו בין במקום בגדים לשלא במקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעינן וראוי שיחוץ אפילו נימא אחת בכל מקום ועוד דאם איתא דלהדיא אמר רב חסדא פחות מג' אינן חוצצות היכי אקשי לעיל להדיא ותיפוק לי' משום חציצה דמשמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצין והא רבא ורב חסדא פליגי לפי שיטה זו ותו כשתירץ בשמאל אי נמי בימין ושלא במקום בגדים אמאי לא אמר דכרבא אמר רב חסדא ס''ל:

י
 
עָשׂוּ בְּבַיִת שֵׁנִי אוּרִים וְתֻמִּים כְּדֵי לְהַשְׁלִים שְׁמוֹנָה בְּגָדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ נִשְׁאָלִין בָּהֶן. וּמִפְּנֵי מָה לֹא הָיוּ שׁוֹאֲלִין בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו אֵין נִשְׁאָלִין בּוֹ:

 כסף משנה  עשו בבית שני אורים וכו'. הכי משמע מדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף ל"א) דבימי בית שני בקשו חכמים אבנים לאפוד וז''ל סמ''ג בבית שני היה החשן שא''א להיות כ''ג מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה שם. ומ''ש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקדש ואין השכינה שורה עליו אין נשאלין. בריייתא בס''פ בא לו (דף עג:) ומייתי לה מקרא:

יא
 
וְכֵיצַד שׁוֹאֲלִין. עוֹמֵד הַכֹּהֵן וּפָנָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן וְהַשּׁוֹאֵל מֵאַחֲרָיו. פָּנָיו לְאַחֲרֵי הַכֹּהֵן. וְאוֹמֵר הַשּׁוֹאֵל אֶעֱלֶה אוֹ לֹא אֶעֱלֶה. וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל בְּקוֹל רָם וְלֹא מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ אֶלָּא בְּקוֹל נָמוּךְ כְּמִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וּמִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבֵשׁ אֶת הַכֹּהֵן וּמַבִּיט בַּחשֶׁן וְרוֹאֶה בּוֹ בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה עֲלֵה אוֹ לֹא תַּעֲלֶה בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבּוֹלְטוֹת מִן הַחשֶׁן כְּנֶגֶד פָּנָיו. וְהַכֹּהֵן מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר לוֹ עֲלֵה אוֹ לֹא תַּעֲלֶה:

 כסף משנה  וכיצד שואלין עומד וכו'. בסוף פרק בא לו (שם ע"ג) ת''ר כיצד שואלין השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה ופרש''י פניו כלפי נשאל כלפי כהן. כלפי שכינה כלפי אורים ותומים ושם המפורש שבתוך החשן עכ''ל. ורבינו לא בחר בפירוש רש''י משום דאם כן מאי והנשאל פניו כלפי שכינה דקתני כיון דלאורים ותומים קרי שכינה הרי האורים ותומים היו על לבו ולא שייך למיתני פניו כלפי שכינה דמשמע דאפשר שלא יהיו פניו כלפי החשן ועוד שאם השואל פניו כלפי הנשאל קאמר הל''ל השואל פניו כלפי שכינה מאחר דלאורים ותומים קרי שכינה ולפיכך פירש דלארון קרי שכינה וע''פ זה הוכרח לפרש דהשואל פניו כלפי נשאל דקתני שפניו פונות למקום שפונים פני הנשאל נמצא שהשואל לאחורי נשאל דאילו כלפי פני נשאל הל''ל השואל והנשאל פניהם כלפי שכינה: ואינו שואל בקול רם וכו'. שם. ומ''ש ומיד רוח הקדש לובש את הכהן וכו' באותיות שבולטות מן החשן כנגד פניו וכו'. שם רבי יוחנן אמר בולטות ר''ל אמר מצטרפות ופרש''י האותיות בולטות כגון עי''ן משמעון למ''ד מלוי ה''א מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן:

יב
 
ואֵין שׁוֹאֲלִין עַל שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד. וְאִם שָׁאַל מְשִׁיבִין עַל הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. וְאֵין נִשְׁאָלִין בָּהֶן לְהֶדְיוֹט אֶלָּא אוֹ לְמֶלֶךְ אוֹ לְבֵית דִּין אוֹ לְמִי שֶׁצֹּרֶךְ הַצִּבּוּר בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז-כא) 'וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְגוֹ'. 'הוּא' זֶה הַמֶּלֶךְ. 'וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' זֶה הוּא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אוֹ מִי שֶׁצֹּרֶךְ הַצִּבּוּר בִּשְׁאֵלָתוֹ. 'וְכָל הָעֵדָה' אֵלּוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל:

 כסף משנה  ומ''ש אין שואלין על שני דברים כאחד ואם שאל משיבין על הראשון בלבד. ברייתא שם: ואין נשאלין בהם להדיוט וכו' עד אלו ב''ד הגדול.משנה וגמרא שם:

יג
 
זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְּדִבְרֵי נְבִיאִים שֶׁהַכֹּהֲנִים הָיוּ חוֹגְרִין אֵפוֹד בַּד לֹא הָיוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. שֶׁאֵין הָאֵפוֹד שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל אֵפוֹד בַּד. וְאַף הַלְוִיִּם הָיוּ חוֹגְרִין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא לֵוִי הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ (שמואל א ב-יח) 'נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד'. אֶלָּא אֵפוֹד זֶה הָיוּ חוֹגְרִים אוֹתוֹ בְּנֵי הַנְּבִיאִים וּמִי שֶׁהוּא רָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְהוֹדִיעַ כִּי הִגִּיעַ זֶה לְמַעֲלַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמְּדַבֵּר עַל פִּי הָאֵפוֹד וְהַחשֶׁן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ:

 כסף משנה  זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרים אפוד בד וכו'. כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב גבי אחימלך בן אחיטוב פ''ה כהנים חגורים אפוד בד: סליק להו הלכות כלי המקדש:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ בְּסַ''ד




הלכות ביאת המקדש

יֵשׁ בִּכְלָלָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס כֹּהֵן שִׁכּוֹר לַמִּקְדָּשׁ. ב) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ כֹּהֵן פְּרוּעַ רֹאשׁ. ג) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בּוֹ כֹּהֵן קְרוּעַ בְּגָדִים. ד) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס כֹּהֵן בְּכָל עֵת לַהֵיכָל. ה) שֶׁלֹּא יֵצֵא כֹּהֵן מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה. ו) לְשַׁלֵּחַ טְמֵאִים מִן הַמִּקְדָּשׁ. ז) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס טָמֵא לַמִּקְדָּשׁ. ח) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס טָמֵא לְהַר הַבַּיִת. ט) שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ טָמֵא. י) שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ טְבוּל יוֹם. יא) לְקַדֵּשׁ הָעוֹבֵד יָדָיו וְרַגְלָיו. יב) שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בַּעַל מוּם לַהֵיכָל וְלַמִּזְבֵּחַ. יג) שֶׁלֹּא לַעֲבֹד בַּעַל מוּם. יד) שֶׁלֹּא יַעֲבֹד בַּעַל מוּם עוֹבֵר. טו) שֶׁלֹּא יַעֲבֹד זָר:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות ביאת המקדש - פרק ראשון

א
 
כָּל כֹּהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה אִם שָׁתָה יַיִן אָסוּר לוֹ לְהִכָּנֵס מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְפָנִים. וְאִם נִכְנַס וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-ט) 'וְלֹא תָמֻתוּ'. וְהוּא שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן חַי בְּבַת אַחַת מִיַּיִן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם. אֲבָל אִם שָׁתָה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית יַיִן. אוֹ שָׁתָה רְבִיעִית וְהִפְסִיק בָּהּ. אוֹ מְזָגָהּ בְּמַיִם. אוֹ שֶׁשָּׁתָה יַיִן מִגִּתּוֹ בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים אֲפִלּוּ יֶתֶר מֵרְבִיעִית. פָּטוּר וְאֵינוֹ מְחַלֵּל עֲבוֹדָה. שָׁתָה יֶתֶר מֵרְבִיעִית מִן הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מָזוּג וְאַף עַל פִּי שֶׁהִפְסִיק וְשָׁהָה מְעַט מְעַט חַיָּב מִיתָה * וּפוֹסֵל הָעֲבוֹדָה:

 ההראב"ד   ופוסל העבודה. א''א לא מחוור מן הגמרא שיהא חייב מיתה ויפסול עבודה אלא שהוא באזהרה:

 כסף משנה  כל כהן הכשר לעבודה וכו'. מ''ש הכשר לעבודה בסיפרא אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. ומ''ש שאסור לו להכנס מן המזבח ולפנים. אף ע''ג דבקרא כתיב באהל מועד בת''כ מייתי מקרא דה''ה למן המזבח ולפנים וכתבתי ברייתא זו בסוף פרק זה. ומ''ש שעבודתו פסולה. בפ' כ''ג (סנהדרין כ"ב) אמרינן דשתויי יין מחלי עבודה ופירש''י דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול משמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת ומייתי לה ברפ''ב דזבחים (דף י"ז ע"ב). ומ''ש וחייב מיתה בידי שמים. מבואר בכתוב ומשמע מדברי רבינו דאסור להכנס מהמזבח ולפנים אע''פ שלא עבד אבל אינו חייב מיתה אא''כ עבד: ומ''ש והוא ששתה רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו'. בפ''ג דכריתות (דף י"ג ע"ב) ת''ר יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת''ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום אם כן מה ת''ל יין לומר לך שמוזהרים עליו כל שהו ומוזהרים עליו מגתו רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת''ל ושכר א''כ מה ת''ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ר' אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור במאי פליגי ת''ק סבר גמרי' שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ורבי אליעזר סבר מאי שכר מידי דהוא משכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כר' יהודה אמר רב יהודה בר אחותאי הלכה כרבי אליעזר. ופירש רש''י מוזהרים עליו בכל שהוא ומגתו אבל אינו במיתה עד שישתה רביעית בן מ' יום וזהו שכתב רבינו אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו' פטור ואינו מחלל עבודה כלומר איסורא מיהא איכא. ומ''מ יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהוא ועל יין מגתו למה לא כתב שלוקים עליהם. וי''ל דעל כל שהוא פשיטא שאין לוקין כשם שאין לוקין על כל שאר איסורין שבתורה בכל שהוא ומדלא לקי על יין כל שהו ה''ה דלא לקי על יין מגתו דתרוייהו חד טעמא להו שאינם משכרים: שתה יתר מרביעית יין וכו'. שם אמרינן דרב אשי לא בעא לאורויי משום שכרות וא''ל רב אחא והא אמר רב הלכה כר' אליעזר (דאמר יין אל תשת ושכר אל תשתהו דרך שכרותו הא אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור) ומר הא קרמי ביה מיא א''ל הא ל''ק ברביעית הא ביותר מרביעית: ועל מ''ש רבינו ופוסל את העבודה. כתוב בהשגות א''א לא מחוור מן הגמרא וכו' טעמו משום דכיון דלא אשכחן לגמרא דמפליג בין רביעית ליותר מרביעית אלא בענין הוראה כמו שכתבתי בסמוך מהי תיתי לן לחייב מיתה ולפסול עבודה וטעם רבינו דאע''ג דעל ענין הוראה הוא נאמר חילוק זה מ''מ משמע דר' אליעזר אף לענין עבודה פטר בהפסיק בו או נתן לתוכו מים ומאחר שלמדנו שאין דבריו אמורים אלא ברביעית ממילא משמע דיותר מרביעית כדקאי קאי לחיוב מיתה ולפסול עבודה:

ב
 
הָיָה שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִין אָסוּר לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ וְאִם נִכְנַס וְעָבַד וְהוּא שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר מַשְׁקִין הַמְשַׁכְּרִין אֲפִלּוּ מִן הֶחָלָב אוֹ מִן הַדְּבֵלָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וַעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֵין חַיָּבִין מִיתָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. וְאֵין מְחַלֵּל עֲבוֹדָה אֶלָּא שִׁכּוֹר מִן הַיַּיִן:

 כסף משנה  היה שכור משאר משקים וכו'. שם בברייתא שכתבתי בסמוך רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת''ל ושכר אם כן מה תלמוד לומר יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ומשמע לרבינו דהלכה כרבי יהודה מדאמרינן התם כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כרבי יהודה ואע''ג דבס''פ על אלו מומין (דף מ"ה:) אמרינן דמתניתין דהתם דלא כרבי יהודה הא דקאמר גמרא בדוכתא כמאן אזלא הא דתניא וכו' כרבי יהודה עדיף כנ''ל לדחוק לדעת רבינו ובספר המצות לרבינו כתוב דברייתא דסיפרא כרבי יהודה ואינו הכרע דסתם סיפרא רבי יהודה וכן השיגו הרמב''ן. ועדיין יש לתמוה עליו דהא אמרינן בגמרא במאי פליגי ת''ק ורבי יהודה ת''ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ומש''ה סבר שלא הזהירה תורה אלא על היין ולא על שאר משכרים ורבי יהודה לא יליף שכר מנזיר וכיון שרבינו פסק בתחלת הפרק לומר דאיכא איסורא בפחות מרביעית וביין מגתו כתנא קמא היאך פסק כאן כרבי יהודה והוי כמזכה שטרא לבי תרי ויש לתמוה למה לא השיגו הראב''ד ואפשר לומר שאע''פ שרבינו סובר דהלכה כרבי יהודה מ''מ נראה לו לחוש לדברי התנא קמא לאסור כל שהוא ויין מגתו איסורא בעלמא ואין לדחוק ולומר דפטור דקתני רבינו גבי פחות מרביעית ויין מגתו פטור ומותר קאמר דאם כן היכי מסיים בה ואינו מחלל עבודה פשיטא וע''ק דמשמע דרבי אליעזר לא דריש ושכר אלא לדרך שכרותו לא לרבות שאר משכרים כרבי יהודה וכיון דאיפסיקא הלכתא בגמרא כרבי אליעזר וכן פסק רבינו היאך פסק כרבי יהודה ואפשר לומר שרבינו מפרש דרבי אליעזר לא פליג ארבי יהודה דודאי משמע ליה דשכר אתא לרבות שאר משכרים אלא דמוסיף עליה לומר דכיון דבמשכר תלה רחמנא ממילא משמע דלא אסר יין אלא דרך שכרותו ואפשר עוד לומר דאף את''ק לא פליג רבי אליעזר דכיון דאמשכר קפיד רחמנא וריבה שאר משכרים מיניה נשמע דביין לא אסר אלא כדי לשכר דהיינו רביעית ויין בן ארבעים יום והשתא אתי שפיר דפסק רבינו כתנא קמא וכדברי ר' יהודה משום דאיפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ור''א ס''ל כר''י וכת''ק ואפשר דמש''ה אמרינן בגמרא דקרי רב עליה דר''א טוביינא דחכימי משום דמשכר משמע ליה כל תלת מילי דידיה ודרבי יהודה ות''ק. אח''כ מצאתי בתשובות הרשב''א סי' שס''ג שנשאל איך הלך רבינו בשיטת רבי יהודה ובגמרא כריתות פרק אמרו לו גרסינן כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה ארבעים כמאן כרבי יהודה והתם איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר [וקרי רב עליה טוביינא דחכימי] ורבי אליעזר כיון דאפקיה לשכר דרך שכרותו שאר משכרין לית ליה ואפילו נפרש [כמאן] כרבי יהודה דאילו לר''א מחמרינן טפי ומחייב מיתה בשאר משכרין וכו' מ''מ יש להשיג עליו [שכתב] על היין במיתה ועבודתו מתחללת וכו' ושיטה זו כרבי יהודה אזלא וכו' ושמא דעת הרמב''ם לפרש כמאן כר''י ולאפוקי מדת''ק אתי דכיון דיליף שכר מנזיר א''כ שאר משכרין לא כתיבי כלל לא למיתה ולא לאזהרה אבל לא אתי לאפוקי מדרבי אליעזר דכיון דברייתא דר''א לא יליף שכר מנזיר ודריש שכר כדי שכרותו שמא כל המשכרין כדי שכרותן הוו באזהרה. עכ''ל השאלה: והשיב נראה שהרמב''ם תפס לו דרך אחרת באותה הלכה וכו' והדין עמו דכשתמצא לומר דר''א לא יליף שכר מנזיר א''כ [שכר] איצטריך לשאר המשכרין דכל היכא דאיכא לאוקמי בשאר המשכרין כפשוטו לא דרשינן ליה ליין ולראוי לשכר וכו' גם לפרש כמאן אזלא הא דתניא כמאן כר''י לאפוקי מדת''ק בלחוד ולא מדר''א אין נ''ל שיטת הגמרא כן דכיון שהזכיר מחלוקתן של ת''ק ורבי יהודה ורבי אליעזר ועלה קאמר כמאן אזלא הא דתניא כמאן כרבי יהודה דוקא קאמר ונראה לי שכך הוא מפרשה יין אל תשת [יכול] אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו דיין אפי' כל שהוא במשמע ואפילו מגתו תלמוד לומר ושכר אין אסור אלא כדי לשכר כלומר אין איסור שנאמר בו דהיינו למיתה אלא כדי לשכר כלומר שיעור הראוי לשכר דהיינו רביעית ושיהיה ממשו ראוי לשכר דהיינו שעברו עליו ארבעים יום וכל ששתה ממנו כדי רביעית אפי' הפסיק בו ואפילו נתן לתוכו מים חייב [שהרי שתה] שיעור הראוי לשכר מיין שממשו ראוי לשכר תוך שיעור שתיה דהיינו תוך שיעור אכילת פרס אבל שאר המשכרים לעולם לא דילפינן שכר מנזיר ומיהו כיון דילפינן שכר מנזיר תו לא איצטריך יין דמיניה משמע יין ומשמע נמי שיש בו כדי לשכר דלהכי אפקיה בלשון שכר ולא אמר יין בהדיא אלא אם אינו ענין לכדי לשכר דהא משכר נפקא יין כדי לשכר תנהו ענין ליין שאינו כדי לשכר ולאזהרה דאי כולהו אפי' למיתה לכתוב יין ולא איצטריך שכר ורבי יהודה סבר שכר כמשמעו לכל המשכרין ובין יין בין שאר משכרים במשמע דלא ילפינן שכר מנזיר ושכר דאיצטריך לשאר משכרין לא דרשינן מיניה כדי לשכר אלא ששתה מהם ואפילו פחות מרביעית חייב וכל שכן אם שתה רביעית אע''פ שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים דבדרך שכרותו ובכדי שכרות לא קפדינן אלא במינים המשכרים ותדע לך דהא לרבנן אי לאו דכתיב שכר דמיניה דריש כדי לשכר הוו אמרי יין אפי' כל שהוא והילכך רבי יהודה דאיצטריך ליה שכר לשאר המשכרין יין או שכר דכתב רחמנא אפילו כל שהוא ואפי' מגתו משמע ולמה נאמר יין לחלק יין למיתה ושאר משכרים לאזהרה ורבי אליעזר סבר יין אל תשת שכר אל תשת שלא תשתהו דרך שכרותו. ורבי אליעזר לא יליף שכר מנזיר ויין לחלק כרבי יהודה אלא דסבירא ליה כרבנן בכדי לשכר ועדיפא מדרבנן דבעינן ראוי לשכר בשעת שתייה ממש שישתנו דרך שכרותו שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים. וטעמא דידיה דכל מקום שנאמר שכר אחד מכל המשכרין כדי לשכר קאמר ומדכתב הכא אל תשת כדי לשכר בשעת שתייתו ממש וכל שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא ולא שתה ממנו אלא רביעית אינו ראוי לשכר בשעת שתייה ממש ותדע לך דר''א אפי' שאר המשכרין אית ליה כרבי יהודה מדקאמר יין אל תשת שכר אל תשת הזכיר אל תשת גבי יין ואל תשת גבי שכר ואילו לא בא ר''א לומר אלא שלא ישתה יין דרך שכרותו ויליף שכר מנזיר הכין הוה ליה למימר יין אל תשת שכר שלא תשתנו דרך שכרותו. ועוד דמדקאמרי בין ת''ק בין רבי יהודה א''כ יין למה לי שמע מינה דאינהו נמי בהא כר''י דלעיל מיניה ס''ל ולא בא לחלוק עליו בחילוק המינין דיין ודאי לחלק אלא בהא בלחוד הוא דפליג עליה בשלא תשתנו דרך שכרותו דמאי שכר הוא דמשכר והיינו נמי דאמרינן במאי פליגי ת''ק סבר ילפינן שכר מנזיר ור''י סבר לא ילפינן שכר מנזיר ור''א מאי שכר והוא דמשכר ולא מפרשינן מאי קסבר אי יליף שכר מנזיר כרבנן או לא יליף כר''י אלא מאי שכר והוא דמשכר דאלמא אדרבי יהודה דסמיך קאי וא''ל בשאר המשכרין מודינא לך ויין לחלק אלא בשעורן דבשתייתן פליגנא דמאי שכר והוא דמשכר וכיון דכתיב אל תשת בשעת שתייה [ממש] קאמר והיינו דאוקימנא ברייתא דאכל דבילה קעילית כרבי יהודה דוקא דההיא ודאי מפקא מדת''ק דלדידהו שאר המשכרין אינן אפי' באזהרה ומפקא מדר''א דלדידיה שיעור הראוי לשכר בעינן ותנא דההיא ברייתא מדלא יהיב שיעורא שמע מינה אפילו בפחות מרביעית קאמר. והילכך כיון דאיפסיקא הלכתא כר''א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אלא אם כן שתה ממנו רביעית מיין שעברו עליו ארבעים יום ורביעית נמי הוא שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים כלל ושאר המשכרין לאזהרה עד שישתה מהן כדי לשכר וכן פסק הרב רבינו משה זכרונו לברכה. ונמצאו דבריו עולים כהוגן לפי פירושנו זה. ואם תאמר א''כ בריש פ''ק דנזיר דאמרינן שכר דכתב רחמנא גבי נזיר למילף מיניה שכר דמקדש [ולאפוקי מדרבי יהודה דתניא אכל דבילה קעילית וכו' אמאי לא קאמר] לאפוקי מדרבי יהודה ומדרבי אליעזר יש לומר דהתם לאו כרוכלא חשיב ואזיל אלא מכל מקום מדרבי יהודה וממאן דס''ל כוותיה קאמר. ועוד משום דר''י אמרה בהדיא קאמר הכין. ולכשתמצא לומר דר''א כוותיה ס''ל מפקא מיניה דר''א. ונ''ל עוד שהזקיקו לרב לפרש כן כדי שלא להוציא סתם מתניתין דנזיר לבר מהילכתא דלכאורה סתם מתניתין דפ''ק דנזיר כרבי יהודה דלא יליף שכר דמקדש מנזיר דתנן התם הריני נזיר מן החרצנים הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזיר עליו ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי שמעון דאמר עד שיזיר מכולן. ואמרינן מ''ט דר''ש דאמר קרא מכל אשר יצא מגפן היין. ורבנן מאי טעמא דאמר קרא מיין ושכר יזיר. ור''ש הא כתיב מיין ושכר ההוא לאסור יין מצוה כיין הרשות. ורבנן הא מיבעיא להו לאסור יין מצוה כיין הרשות א''כ לימא קרא מיין מיין ור''ש היינו טעמיה דכתב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת מה נזיר יין הוא דמיתסר שאר משכרין לא אף גבי מקדש נמי יין הוא דליתסר אבל שאר המשכרין לא לאפוקי מדר''י דתניא ר''י אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב וכו' ומדלא קא בעי תו ורבנן הא מיבעי לאלופי אמקדש כדבעא בכל הנך דלעיל משמע לכאורה דרבנן לא איצטריך להכין דהשתא נמי לא ילפינן דשכר דמקדש אפילו שאר המשכרין קאמר. וכיון דסתם מתניתין כר''י שמע מינה הלכתא כוותיה. והאי דכריתות דאיפסיקא הלכתא כר''א לא מפקא מינה בעיקר משכרין דהא איכא לפרושה כדפרישית. ואלא מיהו למאי דפרישית דר''י אפילו בכל שהוא מחייב איכא למידק מהא דאמרינן בנזיר פרק ג' מינין אמר ר''א עשר רביעיות ומנקט רב ששת חמש חיוורתא וחמש סומקאתא נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו. ומקדש היינו שתה רביעית יין ושימש במקדש ואקשינן התם ותו ליכא והא איכא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ופרקינן בפלוגתא לא קא מיירי כו' והא איכא כמה מים נותן לתוכן כל שהן ר''י אומר ברביעית בפלוגתא לא קא מיירי אלמא כל הנך עשר ליכא מאן דפליג אפילו בחדא מינייהו ולפי מה שפירשתי הא איכא מקדש דפליג רבי יהודה ומחייב אפילו בפחות מרביעית ויש לי לומר דפלוגתא דר''י לאו פלוגתא היא משום דכבר פסק רב הלכתא כר''א ולפום כן לא חש לה ר''א דעשר רביעיות דבתר רב הוה ודמיא לההיא דאמרינן בריש פ''ק דיבמות גבי ליתני שש עשרה אמו אנוסת אביו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קא מיירי ואקשינן והא בית שמאי מתירין צרות לאחין ובית הלל אוסרין ופרקינן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ואי נמי איכא למימר דבפלוגתא דחיוורתא קאמר דלא מיירי אבל בסומקאתא איירי בפלוגתא דהא קא חשיב רביעית דם משני מתים דפליגי רבנן ואמרי דדוקא רביעית ממת אחד והא קא חשיב רביעית יין לנזיר דלרבי עקיבא בכזית ואמרו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה דחיוורתא הוא דקאמר דלא איירי בהו בפלוגתא אבל בסומקאתא איירי ואף אני אומר דרביעית יין דמקדש אע''ג דפלוגתא היא לא חש לה ואיירי בה: עוד יש לפרש לדעת הר''מ ז''ל דר''י בפחות מרביעית לא מחייב דאין שתייה פחותה מרביעית ובמקדש אל תשת כתיב ואע''ג דאמר ת''ק יכול אפילו כל שהוא ואפי' יין מגתו. כל שהוא אינו עיקר אלא יכול יין מגתו הוא העיקר אבל כיון שסופנו לרבות כל שהוא ויין מגתו באזהרה נקט הכא בגררא יכול אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו. אי נמי יכול אפי' כל שהו דקאמר ת''ק בדוקא קא אמר ולא כל שהוא ממש אלא כזית ומשום דאיהו יליף שכר דמקדש משכר דנזיר ושכר דנזיר למשנה אחרונה בכזית דיליף שתייה מאכילה בדין היה דנימא נמי דשכר דמקדש בכל שהוא דהיינו בכזית אלא דכיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין שכר לכדי לשכר הוא דאתא. והא דקאמר יין יכול אפי' כל שהוא לאו למימרא דאי לא כתב רחמנא אלא יין הוה אמינא דאפילו כל שהוא דאדרבה למאי דפרישית משכר הוא דהוה ילפינן דמינה הוא דילפינן מנזיר אלא הכי קאמר יין ושכר יכול אפילו כל שהוא משום דילפינן מנזיר תלמוד לומר שכר כלומר כיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין לכדי לשכר דאי לא כתב רחמנא אלא שכר הוה משמע אפי' יין כזית דילפינן שכר מנזיר ואפילו יין מגתו כנזיר ואי כתב נמי יין לחודיה הוה משמע יין רביעית ואפילו מגתו אבל השתא דכתיב יין ושכר ממילא שמעינן דשכר יין כדי לשכר קאמר ומ''מ כיון דכתיב יין וכתיב שכר הוה ליה כמו שכתוב יין יין תרי זמני וההוא דאפקיה בלשון שכר ליין כדי לשכר ולמיתה ואידך לפחות מרביעית ואפילו מגתו ולאזהרה. וכל שהוא דפרישית דיש לו שיעור יש לנו הרבה כיוצא בו בגמרא וחד מינייהו בעירובין בפ' חלון ומגביהו מן הקרקע כל שהוא וכמה כל שהוא טפח ואחד בראשית הגז וכמה הן גוזזות כל שהוא וכמה כל שהוא וכו' אבל לר''י דלא יליף שכר מנזיר וכתיב אל תשת אין שתייה פחותה מרביעית אבל איהו סבר דשאר משכרין נמי ברביעית ובהא פליג עליה רבי אלעזר דשאר המשכרין אין להם שיעור למעלה אלא עד שישתכר דלהכי אפקינהו רחמנא בלשון שכר וברייתא דקתני סתם שתה דבש או חלב ולא קתני ונשתכר ומשמע דאפי' לא נשתכר אלא ששתה מהם שיעור הידוע דהיינו רביעית ששיעורו ליין חייב היינו ר''י ודלא כרבי אליעזר וכן יראה מדברי הר''מ ז''ל שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית [יין] בבת אחת ובשאר המשכרין כתב היה שכור משאר המשכרין וכו' ואם נכנס ועבד והוא שכור דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובבת אחת ובשאר המשכרין עד שיהא שכור ממש ויש לו פנים עכ''ל:

ג
 
וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לַכֹּהֵן לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַשִּׁכְרוּת כָּךְ אָסוּר לְכָל אָדָם בֵּין כֹּהֵן בֵּין יִשְׂרָאֵל לְהוֹרוֹת כְּשֶׁהוּא שָׁתוּי. אֲפִלּוּ אָכַל תְּמָרִים אוֹ שָׁתָה חָלָב וְנִשְׁתַּבְּשָׁה דַּעְתּוֹ מְעַט אַל יוֹרֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-יא) 'וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. וְאִם הוֹרָה בְּדָבָר שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה עַד שֶׁיְּדָעוּהוּ הַצְּדוֹקִים מֻתָּר כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה שֶׁהַשֶּׁרֶץ טָמֵא וְהַצְּפַרְדֵּעַ טָהוֹר וְהַדָּם אָסוּר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש וכו'. בפרק שלישי דכריתות (דף י"ג:) ופרק הדר (עירובין דף ס"ד) ומשמע דאין חייבין מיתה על ההוראה והכי יליף לה בסיפרא. ומ''ש אפילו אכל תמרים וכו'. בפרק קמא דכתובות (דף י':) אמר רב אכל תמרים אל יורה. ומ''ש ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא וכו'. בפ''ג דכריתות (דף י"ג:).

ד
 
וּמֻתָּר לְשִׁכּוֹר לְלַמֵּד תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יוֹרֶה. וְאִם הָיָה חָכָם קָבוּעַ לְהוֹרָאָה לֹא יְלַמֵּד שֶׁלִּמּוּדוֹ הוֹרָאָה הִיא:

 כסף משנה  ומ''ש ומותר לשכור ללמד תורה וכו'. שם ת''ר ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו דמים נערכים וכו' ביד משה זה הגמרא יכול אף המשנה ת''ל ולהורות רבי יוסי ברבי יהודה אומר יכול אף הגמרא ת''ל ולהורות אמר רב הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה דהא רב לא מוקים אמורא [עליה] מיומא טבא לחבריה משום שכרות שאני רב דאורי מורי וניקום דלא לורי כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה ולדברי רבינו מבוארים בפירושו ורש''י פירש בענין אחר:

ה
 
* שָׁתָה כְּדֵי רְבִיעִית בִּלְבַד וְהָיָה בָּהּ מַיִם כָּל שֶׁהוּא. אוֹ יָשַׁן מְעַט אוֹ הָלַךְ כְּדֵי מִיל. כְּבָר עָבַר הַיַּיִן וּמֻתָּר לַעֲבֹד. אֲבָל אִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית אֲפִלּוּ מָזוּג. שֵׁינַת מְעַט אוֹ הַדֶּרֶךְ מוֹסִיפִין בְּשִׁכְרוּתוֹ. אֶלָּא יִשְׁהֵא לְפִי הַשִּׁכְרוּת עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מִשִּׁכְרוּתוֹ שׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם:

 ההראב"ד   שתה רביעית. א''א אף זה לא מחוור דפטור קאמרינן אבל מותר לעבוד לא אמרינן אלא שהוא מותר להורות:

 כסף משנה  שתה כדי רביעית בלבד וכו'. בפרק כהן גדול (דף כ"ב:) ובפרק הדר ובפ''ב דתעניות (דף י"ז:) אמר רב x אחא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ואתמר עלה ל''ש אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מכדי רביעית כל שכן דדרך טורדתו ושינה משכרתו: ועל מ''ש רבינו שתה כדי רביעית בלבד וכו' ומותר לעבוד. כתב הראב''ד אף זה לא מחוור וכו'. וטעם רבינו דכיון דאמרינן דמותר להורות משום דלא הוי בכלל ושכר אל תשת ממילא משמע דמותר לעבוד והא דנקט רבי אליעזר פטור לאו דוקא אי נמי משום דבהפסיק בה דקתני בהדה נקט פטור דכיון דמכל מקום שתה רביעית יין חי אינו מותר לעבוד לא שייך למיתני בה אלא פטור אבל בהיה מים כל שהוא מותר נמי הוא והכי דייק לשון רבינו דהכא גבי מותר לעבוד נקט היה בה מים כל שהוא ולא נקט הפסיק בה. אבל הא קשיא לי שכתב לעיל שתה רביעית והפסיק בה או מזגה במים פטור ואינו מחלל עבודה וכאן כתב דרביעית אם היה בה מים כל שהוא מותר לעבוד ונראה לי דלעיל אגב אינך נקט למזגה במים דפטור ואינו מחלל עבודה והכא נקט להיה בה מים ואפקה מכלל הנך ואשמעינן דהאי לא בלבד שפטור ואינו מחלל עבודה אלא אף מותר לעבוד. ויותר נראה לי דלעיל היה רביעית שלם יין חי ולפיכך כשמזגו במים פטור אבל אסור אבל הכא שהיה פחות מרביעית יין חי והמים השלימוהו לרביעית מותר. ומה שכתב באם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג וכו'. כבר נתבאר בפרק זה שדין יותר מרביעית מזוג שוה לרביעית חי. ודקדק רבינו לכתוב שינה מעט כלומר דאילו שינה הרבה מפיגה את היין:

ו
 
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מֻתָּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת אֲבָל לֹא בִּימֵי שַׁבָּתָן. וַאֲפִלּוּ שְׁאָר בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁל מִשְׁמָר שֶׁאֵין עֲבוֹדָתָן הַיּוֹם. שֶׁמָּא תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל אַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁל יוֹם וְיִצְטָרְכוּ לַאֲחֵרִים מֵאַנְשֵׁי מִשְׁמַרְתָּן לְסַיְּעָן. וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲסוּרִים לִשְׁתּוֹת בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. שֶׁמָּא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה וְיַשְׁכִּים לַעֲבוֹדָתוֹ * וַעֲדַיִן לֹא סָר יֵינוֹ מֵעָלָיו:

 ההראב"ד   ועדיין לא סר יינו מעליו. א''א אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורין כל הלילה:

 כסף משנה  אנשי המשמר מותרים לשתות יין בלילות וכו'. משנה בפרק שני דתעניות (דף ט"ו:) אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה ובגמרא (דף י"ז) תנו רבנן מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבאו ויסייעו להם ומפני מה אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני שהם עסוקין תמיד בעבודה וסובר רבינו שהטעם שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו וכתב עליו בהשגות אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורים כל הלילה עכ''ל וכך הם דברי רש''י ולדעת רבינו י''ל דאי משום הקטרת אימורים היה אפשר לתקן שיקטירו אותם קודם שישתו:

ז
 
* כָּל כֹּהֵן שֶׁיּוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מִשְׁמָר הוּא וּמֵאֵי זֶה בֵּית אָב הוּא וְיוֹדֵעַ שֶׁבָּתֵּי אֲבוֹתָיו קְבוּעִים בַּעֲבוֹדָה [הַיּוֹם] אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. הָיָה יוֹדֵעַ מֵאֵי זֶה מִשְׁמָר הוּא וְאֵינוֹ מַכִּיר בֵּית אָב שֶׁלּוֹ אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל אוֹתָהּ שַׁבָּת שֶׁמִּשְׁמַרְתּוֹ עוֹבְדִין בָּהּ. לֹא הָיָה מַכִּיר מִשְׁמַרְתּוֹ וְלֹא בֵּית אֲבוֹתָיו הַדִּין נוֹתֵן שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת יַיִן לְעוֹלָם. אֲבָל תַּקָּנָתוֹ קַלְקָלָתוֹ וַהֲרֵי הוּא מֻתָּר לִשְׁתּוֹת תָּמִיד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד * עַד שֶׁיִּקָּבַע בְּבֵית אָב שֶׁלּוֹ וּבְמִשְׁמַרְתּוֹ:

 ההראב"ד   כל כהן שיודע וכו'. א''א הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו שאין עכשיו שעת עבודה ולמהרה יבנה לא חיישינן ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין דסתמא אמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי: עד שיקבע בבית אב שלו. א''א כמה דבריו חלושים וקלושים וכי כשיבנה בית המקדש לא יהיה שם מצרף ומטהר ומודיע המשמרות הראויות ושבתם ויומם ואי זה שהות יהיה שם לקביעותם:

 כסף משנה  כל כהן שידע מאי זה משמר הוא וכו'. שם. ומה שכתב לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו וכו'. שם אינו מכיר משמרתו ומשמרת אבותיו ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסורים לשתות יין כל השנה רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי ופירש רש''י רבי אומר אומר אני כהן אסור וכו' כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן עכ''ל. ודברי הראב''ד בהשגות כדברי רש''י ולפיכך כתב הלכה כרבי וכו' ורבינו סובר שלא בא רבי לחלוק אלא על אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אבל במכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו וכן במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו ליכא פלוגתא בין רבי לתנא קמא ובאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אינו גורס ויודע שאבותיו קבועים שם דאי לא כן לא הו''ל להשמיטו: ועל מה שכתב רבינו שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו. כתב הראב''ד כמה דבריו חלושים וקלושים וכו'. ואני אומר שכשיבנה בית המקדש אפילו אם יבנה בידי שמים לא בו ביום שיבנה יודיע המשמרות הראויות ושבתם ועוד שדעת רבינו שבלא בנין בית המקדש אפשר להקריב קרבנות כמו שכתב בספר ששי מהלכות בית הבחירה ועוד יש לומר דרבינו לא בא ללמד שכשיבנה בית המקדש אסור לו לשתות עד שיקבע אלא בא ליתן טעם למה מותר לשתות יין בזמן הזה והכי קאמר שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו וכיון שעכשיו אינו קבוע אינו ראוי לעבודה ולפיכך מותר ביין ולכשיבנה בית המקדש ויקבע אז יאסר ולא קודם:

ח
 
כֹּהֵן שֶׁגָּדַל שְׂעָרוֹ אָסוּר לוֹ לְהִכָּנֵס מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְאִם נִכְנַס וְעָבַד חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם כְּשִׁכּוֹר שֶׁעָבַד. שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד-כא) 'וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן' (יחזקאל מד-כ) 'וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ'. מַה שְּׁתוּיֵי יַיִן בְּמִיתָה אַף מְגֻדְּלֵי פֶּרַע בְּמִיתָה:

 כסף משנה  כהן שגדל שערו וכו'. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג.) ואם תאמר מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו יש לומר דקרא אפשר לפרשו לרשות דהכי קאמר אע''פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה אינכם בכלל חיוב זה:

ט
 
וְאֵין פְּרוּעֵי הָרֹאשׁ מְחַלְּלִין עֲבוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּמִיתָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  ומ''ש ואין פרועי ראש מחללים עבודה אע''פ שהוא במיתה עבודתו כשירה. מסקנא דגמרא בפ''ב דתענית (דף י"ז:) ובס''פ כה''ג (דף כ"ב:):

י
 
כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִין עַל הַיַּיִן אֶלָּא בִּשְׁעַת בִּיאָה לַמִּקְדָּשׁ כָּךְ אֵין אֲסוּרִין לְגַדֵּל פֶּרַע * אֶלָּא בִּשְׁעַת בִּיאָה לַמִּקְדָּשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל אָסוּר לְגַדֵּל פֶּרַע וְלִקְרֹעַ בְּגָדָיו לְעוֹלָם. שֶׁהֲרֵי תָּמִיד הוּא בַּמִּקְדָּשׁ. וּלְכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא כא-י) 'אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם':

 ההראב"ד   אלא בשעת ביאה. א''א ליתיה להאי כללא שאפילו שלא בשעת ביאה אסור לגדל פרע שהרי חייב להסתפר משלשים יום לשלשים יום כדכתיב ופרע לא ישלחו. (ביאה למקדש פירוש במשמרתם):

 כסף משנה  ומה שכתב כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין כו'. שם בפרקים הנזכרים: וכתב בהשגות א''א ליתיה להאי כללא וכו'. ותירץ במגדל עוז דלאו בשעת ביאה קאמר אלא בזמן ביאה למעוטי בזמן הזה עכ''ל. ואינו נראה שהרי בגמרא אמרו בזמן ביאה ורבינו שינה וכתב בשעת ביאה ולכן נ''ל שרבינו מפרש דאפילו בזמן הבית כהן שאינו רגיל לעבוד הוי שלא בזמן ביאה כלומר שלא בשעת ביאה ומותר לו לגדל פרע וכן מבואר בדברי רבי' שכתב לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח מל' יום לל' יום: במה דברים אמורים בכהן הדיוט וכו'. בסוף הוריות (דף י"א:):

יא
 
כַּמָּה הוּא גִּדּוּל פֶּרַע. שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּנָזִיר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר ו-ה) 'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ' וְאֵין נְזִירוּת פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. לְפִיכָךְ כֹּהֵן הֶדְיוֹט הָעוֹבֵד מְגַלֵּחַ מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם:

 כסף משנה  כמה הוא גידול פרע שלשים יום כנזיר וכו' לפיכך כהן הדיוט וכו'. בס''פ כה''ג שם ובפ''ב דתענית ודקדק רבינו לכתוב העובד לרמוז למה שנתבאר בסמוך לדעתו שאין אסורים לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש:

יב
 
וְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּשַׁבַּתָּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ לְמִשְׁמַרְתָּן כְּשֶׁהֵן מְנֻוָּלִין אֶלָּא מְגַלְּחִין וְרוֹחֲצִין וּמְכַבְּסִין קֹדֶם שֶׁיַּעֲלוּ:

 כסף משנה  ואנשי משמר אסורים לספר ולכבס בשבתן וכו'. משנה (דף ט"ו:) וגמרא (דף י"ז) בפ''ב דתעניות ומסיים שם במשנה ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו:

יג
 
מִי שֶׁשָּׁלְמָה מִשְׁמַרְתּוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל מֻתָּר לְגַלֵּחַ בָּרֶגֶל. אֲבָל אִם שָׁלְמָה בְּעֶרֶב הָרֶגֶל אֵינוֹ מְגַלֵּחַ אֶלָּא בְּעֶרֶב הָרֶגֶל:

 כסף משנה  מי ששלמה משמרתו בתוך הרגל כו'. ברייתא בפרק אלו מגלחין (דף י"ז:) ואמרינן התם דתנא דמתניתין פליג וא''כ יש לתמוה על רבינו למה פסק דלא כוותיה ואפשר שטעמו מדחזינן דאייתי בגמרא האי ברייתא ומפרש טעמה. וה''ה כתב בפרק ז' מהלכות יו''ט שטעם רבינו משום דהכי איתא התם תנא האבל והכהן מותרים בגילוח ואוקמוה בדשלים משמרתו ברגל תנא דידן סבר כיון דתנן בשלשה פרקים היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים כמאן דלא שלים משמרתו ברגל דמי ותנא ברא סבר אע''ג דשייך בהנך משמרות משמרתיה מיהא שלמה ליה ומאחר דהלכה כתנא ברא באבל כנזכר שם כן הלכה כמותו בכהן. והר''י קורקוס ז''ל כתב דלא מכרעא מילתא דמתניתין פליגא דאיכא למימר תנא ושייר כדשייר מי שאבדה לו אבידה:

יד
 
דִּין קְרוּעֵי בְּגָדִים וְדִין פְּרוּעֵי רֹאשׁ אֶחָד הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-ו) 'רָאשֵׁיכֶם לֹא תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ' הָא אִם עָבַד וְהוּא קְרוּעַ בְּגָדִים חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אַף עַל פִּי שֶׁעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא חִלְּלָהּ:

 כסף משנה  דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'. פשוט הוא. ומה שכתב שעבודתו כשירה ולא חללה. נתבאר בסמוך:

טו
 
יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל כֹּהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה אִם נִכְנַס * מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְהוּא שְׁתוּי יַיִן אוֹ שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר הַמְשַׁכְּרִין אוֹ פְּרוּעַ רֹאשׁ אוֹ קְרוּעַ בְּגָדִים כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְעִין עַל הַמֵּתִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. הוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה וְנִכְנָס בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מְנֻוָּל כָּכָה וַהֲרֵי הוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס:

 ההראב"ד   מן המזבח ולפנים. א''א זה לא מצאתיו אלא כשהוא קרב למזבח שכך שנו בתורת כהנים בבאכם אל אהל מועד [אין לי אלא אוהל מועד מנין לעשות מזבח כאהל מועד] ת''ל אתה ובניך אתך וגו' וכן יציאה כביאה מאתך מ''מ מזבח קאמר אבל לפנים מן המזבח מעלות דרבנן הם ואין בהן מלקות ולא מיתה:

 כסף משנה  יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה וכו' אף על פי שלא עבד וכו'. הראב''ד כתב אם נכנס מן המזבח ולפנים אמר אברהם זה לא מצאתיו וכו'. והרמב''ן בהשגותיו לספר המצות כתב שטעם רבינו ממה שאמרו בסיפרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה תלמוד לומר אתה ובניך אתך ומפרש רבינו דבשעת עבודה דקתני היינו ביום בשעה שהעבודה כשירה וחייב מלקות קאמר והרמב''ן חולק עליו ומפרש דבשעת עבודה היינו שעת עבודה ממש כלומר אם עבד והוא שתוי או פרוע ראש או קרוע בגדים אבל ליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור מן התורה ומה ששנינו בסוף פרק קמא דכלים (משנה ט) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם אינו אלא ממעלות דרבנן והאריך עוד בזה לסתור דברי רבינו וכן כתב עוד בפירוש התורה בפרשת שמיני. וליישב דעת רבינו י''ל שרבינו סובר כמאן דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ד:) מעלות דאורייתא ומפרש דהיינו לומר שהאיסור ליכנס שם פרועי ראש וכו' הוא מדאורייתא אע''פ שנשנו שם קצת מעלות שע''כ הם דרבנן היכא דאפשר לפרש שהם דאורייתא אמרינן ולפי שראה רבינו דהאי בשעת עבודה דקתני בסיפרא אפשר לפרשו כדפריש הרמב''ן כתב דין זה בדרך יראה לי ולא כתבו סתם:

טז
 
וְדִין הַנִּכְנָס כָּכָה מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְדִין הַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶחָד הוּא. כֵּיצַד. * כְּגוֹן שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ אוֹ קָרַע בְּגָדָיו שָׁם וְיָצָא לוֹקֶה. וְכֵן אִם עָבַד בִּיצִיאָתוֹ חַיָּב מִיתָה:

 ההראב"ד   כגון ששתה רביעית יין. א''א אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם למזבח ומה שאמרו בתורת כהנים מנין אף ביציאה לומר שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה''ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות בהיכל ובמזבח מיתה נמי איכא בשתוי יין:

 כסף משנה  ומ''ש ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים וכו'. בתורת כהנים פרשת שמיני בבואכם אל אהל מועד אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר בקידוש ידים ורגלים בבואכם אל אהל מועד מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד ועשה בו יציאה כביאה ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף כאן כן. וכתב סמ''ג מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך פירוש אפילו אחד מהם יוצא מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך פירוש בדבר שאתה ובניך חלוקים משאר ישראל ע''כ לשונו. ואיני יודע היכי יליף יציאה מאתה ובניך ואפשר דמייתורא דריש ליה דהל''ל יין ושכר אל תשתו בבואכם ואתה ובניך אתך אייתר למדרש באם אינו ענין לאסור אף ביציאה: ועל מה שכתב רבינו כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח וכו'. כתב הראב''ד אמר אברהם אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח וכו' נראה שטעמו דאין לומר לחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים ותורת כהנים ה''פ אין לי אלא בביאה דבבואכם משמע כשהם נכנסים ממש רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ לא ישתו אבל לשתות קודם שיתחילו ליכנס כלל לא קמשמע לן ולהאי קרי יציאה כיון דכששותים עדיין הם בחוץ. ומה שכתב אם לדבריו כלומר שהוא סובר דאף אם נכנס מן המזבח ולפנים לוקה דאילו להראב''ד לפנים מן המזבח אינו אלא ממעלות דרבנן כמו שכתב בהשגה שקודם זו. ומה שסיים וכתב ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין כלומר דלדעת רבינו אע''ג דבבואכם קאי בין למזבח בין לפנים מן המזבח ולא תמותו לא קאי אלא למזבח בלבד:

יז
 
וְכֵן אָסוּר לְכָל אָדָם בֵּין כֹּהֵן בֵּין יִשְׂרָאֵל לְהִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ כֻּלּוֹ מִתְּחִלַּת עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלִפְנִים כְּשֶׁהוּא שְׁתוּי יַיִן אוֹ שִׁכּוֹר אוֹ פְּרוּעַ רֹאשׁ דֶּרֶךְ נִוּוּל אוֹ קְרוּעַ בְּגָדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בְּאַזְהָרָה. שֶׁאֵין זֶה כָּבוֹד וּמוֹרָא לַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ מְנֻוָּל. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁגִּדֵּל שְׂעָרוֹ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה מַחְלֶפֶת וְלֹא הָיָה דֶּרֶךְ נִוּוּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל וכו' עד סוף הפרק. נראה שהוא מסברא שזה בכלל מה שנצטוינו ליראה מהמקדש. ומה שכתב כשהוא שתוי יין או שכור היינו לומר דאפילו לא שתה יין אלא שהוא שכור משאר משכרין דאילו שכור מיין בקל וחומר אתי משתוי ולא הוה צריך למימר:



הלכות ביאת המקדש - פרק שני

א
 
אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים אֶלָּא מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֹהֵן הֶדְיוֹט נִכְנָס לַקֹּדֶשׁ לַעֲבוֹדָה בְּכָל יוֹם:

 כסף משנה  אין כ''ג נכנס לקדש הקדשים וכו'. משנה בפ''ק דכלים (משנה ט). ומ''ש וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום. נראה דהיינו להקטיר קטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל:

ב
 
וְהֻזְהֲרוּ כָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַקֹּדֶשׁ אוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ב) 'וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ' זֶה קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים (ויקרא טז-ב) 'מִבֵּית לַפָּרֹכֶת' לְהַזְהִיר עַל כָּל הַבַּיִת:

 כסף משנה  והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש וכו'. אע''פ שמפשט הכתוב לא נצטווה בלא יבא אלא אהרן בתורת כהנים דרשו שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים ובפסיקתא מסיים בה וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו. ומה שכתב שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית x תמיה לי מאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מניין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמבית לפרוכת קדש הקדשים משמע והיכי מרבה מיניה כל הבית. ונראה דה''פ אילו לא נאמר אלא על הקדש הייתי אומר דלפני לפנים קרי קדש אבל להיכל לא נאסר משום דתפסת מועט תפסת והשתא דכתב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא דאילו לפני לפנים כבר הזהיר במבית לפרוכת ודקדק רבינו לכתוב להזהיר על כל הבית לומר דאף על גב דמבית לפרוכת הוי במיתה בהיכל אינו אלא באזהרה כמו שיתבאר בסמוך:

ג
 
כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנַס לוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ב) 'וְלֹא יָמוּת'. וְכַמָּה פְּעָמִים הוּא נִכְנָס לְשָׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַרְבַּע כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם נִכְנָס חֲמִישִׁית חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם:

 כסף משנה  כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. ובספרי ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה: וכמה פעמים הוא נכנס לשם וכו'. תוספתא בפרק קמא דכלים:

ד
 
וְהַנִּכְנָס לַקֹּדֶשׁ חוּץ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹדָה אוֹ לְהִשְׁתַּחֲווֹת בֵּין הֶדְיוֹט בֵּין גָּדוֹל לוֹקֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ב) 'אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת' (ויקרא טז-ב) 'וְלֹא יָמוּת'. עַל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בְּמִיתָה וְעַל שְׁאָר הַבַּיִת בְּלָאו וְלוֹקֶה:

 כסף משנה  והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ז:) טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפורת במיתה ר''י אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקדש בלא יבא מבית לפרוכת ואל פני הכפרת בלא ימות ורבי יהודה סבר אל הקדש ומבית לפרוכת בלא יבא ואל פני הכפורת בלא ימות ופירש''י מבית לפרוכת לפני לפנים ששם ארון ואל פני הכפורת נמי היינו מבית לפרוכת אלא שהלך עד לפני הארון וידוע דהלכה כרבנן. ומ''ש רבינו או להשתחוות, ה''ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ''ז דתמיד (דף ל"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ''ש בפרק י''ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ''ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם וסמ''ג כתב וז''ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ''ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ''ל x נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה''פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה:

ה
 
כֹּהֵן שֶׁיָּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד חַיָּב מִיתָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל * בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-ז) 'וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ'. כְּלוֹמַר לֹא תָּנִיחוּ עֲבוֹדָה וְתֵצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים מִפְּנֵי גְּזֵרָה זוֹ. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֹהֵן גָּדוֹל (ויקרא כא-יב) 'וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא' אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד שֶׁלֹּא יָנִיחַ עֲבוֹדָתוֹ וְיֵצֵא:

 ההראב"ד   בין כהן הדיוט. א''א תימה גדול הוא זה שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו ומה שאמרו בתורת כהנים מנין לכהנים שבכל הדורות לכהנים הגדולים שבכל הדורות קאמר שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם:

 כסף משנה  כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב וכו'. בסיפרא פרשת שמיני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת''ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת''ל כי שמן משחת ה' עליכם. וכתב הראב''ד תימה גדול הוא זה וכו'. נראה שטעמו של הראב''ד משום דכתיב כי שמן משחת ה' עליכם ודעת הרמב''ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הרמב''ן שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי וז''ל ת''ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ''ל וכ''כ עוד בפי' התורה סוף פ' צו: וכן זה שנאמר בכהן גדול:

ו
 
אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה נִשְׁנֵית אַזְהָרָה זוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל. שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו * אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ עוֹבֵד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן וְאִם עָבַד וְהוּא אוֹנֵן שֶׁל תּוֹרָה חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ בֵּין בְּקָרְבַּן יָחִיד בֵּין בְּקָרְבַּן צִבּוּר. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יב) 'וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל' כְּלוֹמַר יֵשֵׁב וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּלֶת:

 ההראב"ד   אע''פ שאינו יוצא. א''א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא בעל כרחו:

 כסף משנה  אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכ''ג וכו'. בר''פ כל הזבחים (דף כ"ח) אונן [דפסול] מנ''ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש''י ומן המקדש וגו' לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל עכ''ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שאפילו כהן הדיוט שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה משמע שהטעם מפני שנראה כמזלזל העבודה אם יניחנה מפני ששמע שמת לו מת ויצא נראה שגומר עבודתו ואח''כ יצא שהרי כתב שאינו מוזהר מלצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואח''כ כתב שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אינו עובד נראה שמיד ששמע מפסיק ומסלק ידו מעבודתו ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לו לצאת מיד דכך לי שעת עבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת עבודה ונ''ל שאע''פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע''י אחר נראה כמזלזל בעבודה ועי''ל שאם היה מותר לו להפסיק עבודתו ולצאת כששמע שמת לו מת איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבא לגמור ואין לך זלזול גדול מזה ולפיכך אסרה לו לצאת עד שתגמר העבודה ע''י אחר: כתב הראב''ד אע''פ שאינו יוצא א''א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו וכו'. ואיני רואה כאן השגה שלא כתב רבינו שאסור לו לצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואחר גמר עבודה יצא ויטמא: ומה שכתב ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"ד) תניא דאונן אסור לעבוד ואמרינן בגמרא מנ''ל דכתיב ומן המקדש לא יצא [ולא יחלל] הא אחר שלא יצא חילל ופירש''י ומן המקדש לא יצא כלומר אע''פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חילל. וברפ''ב דזבחים (דף ט"ו) נמי תנן דאונן שקיבל פסל ויליף לה מהאי קרא ומקראי אחריני ומייתי לה בק''ו. ומ''ש בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור. הכי אסיקנא ברפ''ב דזבחים שם. ומ''ש אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'. וכבר נתבאר בסמוך ובפרק קמא דיומא (דף י"ג:) תניא היה עומד ומקריב [על גבי המזבח] ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשו התוספות דבכהן גדול מיירי וכן דעת רבינו:

ז
 
וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדַת הָאוֹנֵן פְּסוּלָה. מִקַּל וָחֹמֶר. אִם בַּעַל מוּם שֶׁאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים אִם עָבַד חִלֵּל. אוֹנֵן שֶׁהוּא אָסוּר בְּקָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו-יד) 'לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ' דִּין הוּא שֶׁיְּחַלֵּל:

 כסף משנה  ומה שכתב ומנין שעבודת האונן פסולה מקל וחומר וכו'. בריש פרק שני דזבחים (דף ט"ז):

ח
 
וְאַף עַל פִּי שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד אוֹנֵן אָסוּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-יט) 'וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה''. וְכֵן אֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכל בָּעֶרֶב. אוֹנֵן שֶׁעָבַד אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לִגַּע בְּקָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא טָבַל שֶׁלֹּא עָשׂוּ מַעֲלָה אֶלָּא בַּאֲכִילָה אֲבָל בִּנְגִיעָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב ואע''פ שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים וכו'. משנה בסוף הוריות (דף י"ב:) כ''ג מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל. ומ''ש וכן אינו חולק לאכול לערב. ברייתא בר''פ טבול יום (דף צ"ט). ומ''ש אונן שעבד אינו לוקה. פשוט הוא דהא לית ביה לאו מפורש. ומ''ש ומותר ליגע בקדשים וכו'. משנה וגמרא (דף צ"ח צ"ט) וגמרא בר''פ טבול יום:

ט
 
אֵי זֶהוּ אוֹנֵן זֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַמִּיתָה בִּלְבַד הוּא הַנִּקְרָא אוֹנֵן דִּין תּוֹרָה. וְלַיְלָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  אי זהו אונן וכו'. בפרק טבול יום (דף צ"ט:) אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינה [מדברי תורה] אלא מד''ס ופסק כר''ש משום דרבי ס''ל כר''ש כדאיתא בפ' הנזכר (דף ק"א) הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד''ס ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים ס''פ האשה (דף צ"א:) וכן הכריח הרי''ף בפרק היה קורא (דף י"ח):

י
 
וּמֵת שֶׁשָּׁהָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ נִקְבַּר כָּל אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁאַחַר יוֹם הַמִּיתָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם וְכֵן יוֹם הַקְּבוּרָה וְאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ. לְפִיכָךְ מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת (וּקְבָרוֹ) לְאַחַר יוֹם הַמִּיתָה כָּל יוֹם הַקְּבוּרָה אֵינוֹ מַקְרִיב וְאֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים מִדִּבְרֵיהֶם. וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב. וְיוֹם שְׁמוּעָה קְרוֹבָה וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה שֶׁאֵינוֹ תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ וַאֲפִלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב. אֲבָל יוֹם הַמִּיתָה כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לֶאֱכל בּוֹ קָדָשִׁים מִן הַתּוֹרָה כָּךְ אָסוּר לֶאֱכל בְּלֵילוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. חוּץ מִן הַפֶּסַח בִּלְבַד שֶׁהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש ומת ששהה ימים וכו'. בפרק טבול יום (דף ק"א) עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן עד י' ימים דברי רבי וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד ואיתא תו התם [תריץ הכי] עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירש''י [ע''כ] בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפילו קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכמים אומרים אינו מתאונן עליו ביום הקבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש לפיכך מי שמת לו מת לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם. כבר נתבאר. ומ''ש וטובל. בפרק חומר בקדש (דף כ"א) תנן דאונן צריך טבילה לקדש. ומ''ש ואוכל לערב. כבר נתבאר דהלכה כחכמים דיום קבורה אינו תופס לילו ומ''ש ויום שמועה קרובה וכו'. בפרק טבול יום (דף ק') תניא יום שמועה כיום קבורה למצות ז' ול' ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ושקיל וטרי בה גמרא ומסיק תנאי היא כלומר וסיפא כחכמים דאמרי יום קבורה אינו תופס לילו. ומ''ש אבל יום המיתה וכו'. כבר נתבאר. ומ''ש חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב (אבל לא בקדשים) ומפרש בגמרא טעמא משום דאנינות לילה דרבנן גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. ומ''ש כמו שיתבאר במקומו. בהלכות פסח פ''ו:

יא
 
הָאָבֵל אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו כָּל שִׁבְעָה. אֲפִלּוּ יַיִן אוֹ עֵצִים אוֹ לְבוֹנָה. וְכֵן מְצֹרָע אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה אֶל הַמַּחֲנֶה אֵינוֹ רָאוּי לְהַקְרָבָה. אֲבָל הַמְנֻדֶּה יֵשׁ בּוֹ סָפֵק אִם מְשַׁלֵּחַ אִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיבוּ עָלָיו נִרְצָה:

 כסף משנה  האבל אינו משלח קרבנותיו כל ז'. בפ' אלו מגלחין (דף ט"ו) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רבי שמעון אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש''י לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם בדעתו שדעתו מיושבת עליו ובתוספתא דזבחים פרק י''א אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה. ומ''ש אפילו יין או עצים או לבונה. תוספתא פרק י''א דזבחים: וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו'. בפרק ואלו מגלחין (דף ט"ו) יליף לה מקרא. ומה שכתב אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח. שם. ומ''ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה. נראה דטעמא משום דמייתי התם למפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם ודחי אביי דילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפילו אם תימצי לומר דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו:

יב
 
טְמֵא שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהֶעָרֵל מְשַׁלְּחִין אֶת קָרְבְּנוֹתֵיהֶם וּמַקְרִיבִין עֲלֵיהֶן חוּץ מִפֶּסַח שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ עַל טְמֵא שֶׁרֶץ וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הֶעָרֵל פֶּסַח כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל טְמֵא מֵת אֵין מַקְרִיבִין עָלָיו קָרְבָּן כְּלָל עַד שֶׁיִּטָּהֵר:

 כסף משנה  טמא שרץ וכיוצא בו וכו'. בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס"ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש''י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו וכתבו התוספות קשה לר''י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' וכל הסומך ראשו ורובו מכניס ותירץ דהכא מיירי בעופות וכן משני בהשולח אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעו סמיכה ובפרק ב' דזבחים (דף כ"ב:) אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפרק מי שהיה טמא פסחים (דף צ"ג) סבר רב נחמן כמ''ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ: ומ''ש חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ. פירוש עד שיטבול אבל טבול יום דמת אין שוחטין עליו כמבואר בפרק ששי מהלכות קרבן פסח. ומ''ש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל עד שיטהר. כבר כתבתי בסמוך דבפרק שני דזבחים אמרינן דריש לקיש אמר הכי ואע''ג דאמרינן התם דזקני דרום סברי דטמא מת משלח קרבנותיו משמע התם דלא קיימא לן כוותייהו דמתיב עלייהו ולא שני אלא בדוחק ואמרינן התם דאף זקני דרום לא אמרו אלא בדיעבד אבל למצוה לא ישלח וא''כ ריש לקיש דפליג עלייהו בדיעבד נמי קאמר ומש''ה כתב רבינו אין מקריבין עליו כלל כלומר אפילו בדיעבד לא מהני ובכלל זה גם כן לומר שאע''פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר:



הלכות ביאת המקדש - פרק שלישי

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לְשַׁלֵּחַ כָּל הַטְּמֵאִים מִן הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ב) 'וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכל טָמֵא לָנָפֶשׁ':

ב
 
זֶה הַמַּחֲנֶה הָאָמוּר כָּאן הוּא מַחֲנֵה שְׁכִינָה שֶׁהוּא מִפֶּתַח עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלִפְנִים. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהַמְצֹרָע וְהַזָּב וּטְמֵא מֵת שְׁלָשְׁתָּן בְּמָקוֹם אֶחָד. תַּלְמוּד לוֹמַר בִּמְצֹרָע (ויקרא יג-מו) 'בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ' זֶה מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם וּלְפָנִים. מָה מְצֹרָע שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ. אַף כָּל שֶׁטֻּמְאָתוֹ חֲמוּרָה חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ מְשַׁלְּחִין אֶת הַמְצֹרָע חוּץ לִשְׁלֹשָׁה מַחֲנוֹת שֶׁהוּא חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה. מַה שֶּׁאֵין הַזָּב מְטַמֵּא:

 כסף משנה  (א-ב) מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש וכו' זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה וכו'. ומ''ש שמחנה שכינה הוא מפתח עזרת ישראל ולפנים וכן מ''ש שמחנה ישראל הוא מפתח ירושלים ולפנים. תוספתא פ''ק דכלים כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כך היו בירושלים מפתח ירושלים עד פתח הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה והן קלעים שהיו במדבר ואיתא נמי בספרי פרשת נשא ובסוף זבחים (דף קי"ו): ומ''ש שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו וכו'. בספרי פרשת נשא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' שומע אני שלשתן במקום אחד ת''ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה וגו' מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל כולו מה מצורע שחמורה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו פירוש מדכתיב בדד ישב נראה שהוא לבדו שם שאין אחר במחיצתו אף כל שחמורה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור מצורע שמטמא בביאה כל שהמת מטמא הזב מטמא חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא וכיוצא בזה דריש בפסחים פרק אלו דברים (דף מ"ה) ובפרק שלשה מינין (נזיר דף ס"ז):

ג
 
וּמְשַׁלְּחִין זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת שֶׁהוּא חוּץ לְהַר הַבַּיִת. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְטַמְּאִין הַמִּשְׁכָּב וְהַמּוֹשָׁב אֲפִלּוּ מִתַּחַת הָאֶבֶן מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא:

ד
 
טְמֵא מֵת אֲפִלּוּ הַמֵּת עַצְמוֹ מֻתָּר לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-יט) 'וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ' עִמּוֹ בְּמַחֲנֵה הַלְּוִיָּה:

 כסף משנה  ומ''ש טמא מת אפילו המת עצמו וכו'. בפרק הנזכר:

ה
 
הַחֵיל מְשַׁלְּחִין מִמֶּנּוּ עַכּוּ''ם וּטְמֵאֵי מֵת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. אֲבָל טְבוּל יוֹם נִכְנַס לְשָׁם שֶׁכְּבָר טָבַל:

 כסף משנה  ומ''ש החיל משלחין ממנו עכו''ם וכו'. בפ''ק דכלים (מ"ח) החיל מקודש ממנו שאין עכו''ם וטמאי מתים נכנסים לשם. ומה שהוסיף רבינו ובועלי נדות. ברייתא בפסחים פ' אלו דברים (דף ס"ח) ששנינו בה בועל נדה כטמא מת והעלו שם דלמחנות קאמר. ומ''ש אבל טבו''י נכנס לשם שכבר טבל. כן משמע שם:

ו
 
עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְשַׁלְּחִין מִמֶּנּוּ טְבוּל יוֹם אֲבָל לֹא מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. שֶׁמְּחֻסַּר כִּפּוּרִים הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ. וְאָסוּר טְבוּל יוֹם בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  ומ''ש עזרת הנשים משלחין ממנו טבול יום וכו'. ג''ז שם. ומ''ש ואסור טבול יום במחנה לויה מד''ס. ברפ''ג דזבחים (דף ל"ב) ובפ''ק דיבמות (ז':) א''ר יוחנן אפילו עשה לית ביה שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה [וירושלים בבית ה'] לפני החצר החדשה מאי חדשה שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה:

ז
 
מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּלְפָנִים אֲפִלּוּ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים לֹא יִכָּנֵס לְשָׁם שֶׁעֲדַיִן לֹא טָהַר טָהֳרָה גְּמוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב-ח) 'וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה' מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמְרָה טָהֳרָתָהּ:

 כסף משנה  ומ''ש מעזרת ישראל וכו'. גם זה בפרק קמא דכלים. ומ''ש שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג:):

ח
 
הַטָּמֵא הַמְשֻׁלָּח מֵהַר הַבַּיִת אִם נִכְנַס עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יא) 'וְיָצָא מִחוּץ לַמַּחֲנֶה' זֶה מַחֲנֵה שְׁכִינָה (דברים כג-יא) 'וְלֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה' זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה. וְכֵן מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם לוֹקֶה. אֲבָל אִם נִכְנַס לִשְׁאָר הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג-מו) 'בָּדָד יֵשֵׁב' אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  הטמא המשולח מהר הבית וכו'. כ''כ גם בסמ''ג ל''ת סי' ש''ד ותמהני על זה דגרסינן בר''פ אלו דברים (פסחים ס"ח) תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבדימי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות אמר ליה אכתי לא עיילתיה אפיקתיה וכו' אלא אימא מחוץ למחנה זה מחנה לויה ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה ונראה שלא היה כתוב כן בגירסתם וכן נראה מדברי רבינו בספר המצות שלו סי' ע''ח: ומ''ש וכן מצורע שנכנס לירושלים. תוספתא כתבה רבינו בפירוש המשנה פרק קמא דכלים (משנה ח') ופירשה ובפרק אלו דברים (דף ס"ז) אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה איתיביה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים זבים וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וכו' תנאי היא דתניא בדד ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת ת''ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא מת ואל יאמר זב וכו' למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה ופירש''י תנאי היא דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית ואע''ג דרב חסדא סבר דפטור כיון דפלוגתא דרבי יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר' יהודה דהלכה כוותיה לגבי דרבי שמעון ורב חסדא איכא למימר דהאי ברייתא לא שמיע ליה מדלא אמר הלכה כפלוני ואי הוה שמיע ליה הוה אמר הלכה כר' יהודה כ''כ סמ''ג במל''ת סימן ש''ד. ומ''ש אבל אם נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אע''פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה. כ''כ רבינו בפירוש המשנה פ''ק דכלים:

ט
 
נִכְנַס הַמְצֹרָע לְהַר הַבַּיִת לוֹקֶה שְׁמוֹנִים. אֲבָל טְמֵא מֵת אוֹ טְבוּל יוֹם שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת נָשִׁים * אוֹ מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנִּכְנַס לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 ההראב"ד   או מחוסר כפורים. א''א זה שבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה דהיינו משער נקנור ולפנים יש בו כרת ובתוס' דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער ניקנור אפילו הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת:

 כסף משנה  נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים. בתוספתא פרק קמא דכלים ופירשה רבינו שם בפירוש המשנה ונראה דמשום דמקרא דולא יטמאו את מחניהם לוקה ארבעים כשנכנס לפנים מחומת ירושלים שהרי טימא מחנה ישראל וכדתניא בסיפרי וכשנכנס עוד להר הבית לוקה עוד ארבעים מפני שטימא מחנה לויה ונמצא שעבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם אי נמי שכשנכנס להר הבית עבר משום ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וכמו שכתב רבינו לעיל בסמוך וקשה דאם כן הל''ל נמי שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק''כ שהרי טימא גם מחנה שכינה ולוקה עליו שלישית ואפשר דכיון דגלי לן שאם נכנס למחנה לויה לוקה שמונים ממילא משמע שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק''כ: אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים וכו'. כבר נתבאר בפ''ז שמפתח הר הבית עד שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל מחנה לויה ונתבאר שטמא מת מותר במחנה לויה וחכמים אסרו לטמא מת ליכנס בחיל כמו ששנינו בפרק קמא דכלים (משנה ח') אע''פ שהוא מחנה לויה ואסרו לטבול יום ליכנס בעזרת הנשים כמו ששנינו שם אע''פ שגם היא ממחנה לויה וכיון דאין איסורן אלא מדרבנן אין בהם מלקות אבל מכת מרדות יש בהם כשאר איסורי דרבנן. ומ''מ יש לדקדק בדברי רבינו שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים כמו שהוא במשנה פרק קמא דכלים וכן שנינו עוד בתוספתא כתבה רבינו בפי' המשנה פ''ק דכלים החיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורים: ומ''ש או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל, וכתב עליו הראב''ד זה שיבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה וכו'. ותמהני למה הלך להביא ראיה מהתוספתא והניח מלהביא מדתניא בפרק הקומץ רבה (דף כז:) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת. וליישב דברי רבינו י''ל דמשמע בפרק שני דזבחים (דף י"ז:) דאיכא תנא דסבר מחוסר כפורים לאו כזב דמי ואע''ג דקאמר התם לא דכ''ע [מחוסר כפורים דזב] כזב דמי והכא בהא קא מיפלגי וכו' האי דחייה בעלמא היא אבל קושטא דמילתא דפלוגתא היא וכדמוכח קצת בפ' ג' מינין וההיא דתוספתא וההיא דהקומץ רבה כמ''ד מחוסר כפרה דזב כזב דמי ורבינו פסק כמ''ד לאו כזב דמי ומכל מקום צריך טעם למה פסק כן. ובפרק י''ח מהלכות פסולי המוקדשים כתב האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו עכ''ל. ודרשא זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו גם בכאן. אחר כך מצאתי להר''י קורקוס ז''ל שכתב דטעמיה משום דבפרק שני דזבחים x בעינן לאוקמיה פלוגתא דרבנן ויוסף הבבלי בהכי ומוקי רבנן כמ''ד לאו כזב דמי גם רבי יוחנן הכי ס''ל גבי טבול יום וכל שכן גבי מחוסר כפורים ותו דבפ' ג' מינין אמרינן דכ''ע מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי גם בסמוך כתבתי בשם רבינו שמשון דתנא דכלים צ''ל דסבר לאו כזב דמי ותני לה גבי הלכתא פסיקתא גם סוגיא דמעילה ובסוטה דרבנן דפליגי אאבא שאול סברי לאו כזב דמי כאשר כתוב שם בתוספתא דלשיטת רש''י צ''ל כן ושיטת רבינו עד כאן לשונו:

י
 
וּכְשֵׁם שֶׁשִּׁלּוּחַ טְמֵאִים מִן הַמִּקְדָּשׁ בַּעֲשֵׂה כָּךְ אִם נִכְנְסוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ג) 'וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם' זֶה מַחֲנֵה שְׁכִינָה:

 כסף משנה  וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה וכו'. זה פשוט וכתב רבינו בספר המצות סימן ל''א וז''ל לשון מכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בל''ת ת''ל ולא יטמאו את מחניהם עכ''ל. אך מ''ש זה מחנה שכינה דמשמע לכאורה דאתא למעוטי שאר מחנות שאינו לוקה עליהם קשה דמהי תיתי לן דקרא סתם איירי משמע דאכולהו מחנות קאי ואין לומר דמדכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם משמע דמחנה שכינה דוקא קאמר דעבר עליו בלא תעשה ולא על שאר מחנות שיקשה לזה ממה שכתב רבינו לעיל בפרק זה והוא שנוי בתוספתא נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום המקודש קאמר וכל המחנות בכלל:

יא
 
וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס אֲבָל אִם נָגַע בַּעֲזָרָה מֵאֲחוֹרֶיהָ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹלֶדֶת (ויקרא יב-ד) 'וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא':

 כסף משנה  ומניין שאינו עובר אא''כ נכנס וכו'. כתב רבינו בסה''מ שלו סי' ע''ז דהכי איתא בספרי:

יב
 
טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-טז) 'וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ'. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ב) 'אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא'. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּלְפָנִים אוֹ עַל תּוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  טמא שנכנס למקדש וכו'. פשוט הוא: ואין חייבין כרת או קרבן וכו'. בפרק שני דשבועות (דף י"ז). ומ''ש כמו שביארנו. בהלכות בית הבחירה פרק ו':

יג
 
וְאֵי זֶהוּ הַטָּמֵא שֶׁחַיָּב כָּרֵת עַל הַמִּקְדָּשׁ כָּל שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאָה מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עָלֶיהָ שֶׁכְּבָר נִתְפָּרֵשׁ בִּנְזִירוּת. * אוֹ שֶׁיִּגַּע בָּאָדָם אוֹ בְּכֵלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאוֹתָן הַטֻּמְאוֹת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶם שֶׁהֲרֵי הוּא שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן שֶׁנָּגַע בְּמֵת. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בִּשְׁאָר אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְפָּרְשׁוּ בִּמְקוֹמָן:

 ההראב"ד   או שיגע באדם. א''א שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפילו של חרב וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש:

 כסף משנה  כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה. בפרק כהן גדול דנזיר (דף נ"ו:) תנן רבי אליעזר אומר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש. ומ''ש שכבר נתפרש בנזירות. הוא בפרק שביעי. ומ''ש או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן טומאות שהנזיר מגלח עליהם וכו': כתב הראב''ד שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח וכו'. ואני אומר פשטן של דברים כדברי הראב''ד דתנן בפרק כהן גדול (דף נ"ד) שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת ותנן נמי (דף נ"ו) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש ומאחר שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת אין חייבין עליהם על ביאת המקדש אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש לא לענין כלים הנוגעים במת איתניא אלא לענין טומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע''פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבין עליהם על ביאת המקדש מדגרסינן בירושלמי בפרק כהן גדול תמן תנינן שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב שלשה טמאים במת שנים טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב ד' טמאים במת שלשה טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב כיצד שנים בני אדם הנוגעין במת טמא טומאת ז' ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב xx (כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמא טומאת ז' והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמא טומאת ז' הד' בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב) רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהון תורה הם אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי חייב על ביאת המקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעים במת טעון חיטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מילתיה דרבי אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וה''פ דלגבי ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו הנוגע במי שנגע במת אבל שלישי שנגע בשני דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור ויהיב טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אינו טעון חיטוי שהרי אינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש ולפ''ז ה''פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל אם יטמא במי שאינו טעון חיטוי לא. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי שהרי הוא טמא טומאת שבעה ולפי זה יהיה אדם הנוגע בו חייב על ביאת המקדש אע''פ שהוא שלישי בשני והיאך אמרת שאינו חייב אלא שני שנגע בראשון ושני רבי אבין בר חייא אמר בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים ולפי שאלו דברים סתומים בלי טעם דמשמע דאתא לפלוגי בין טומאת איש באיש לטומאת איש בכלים וקשה שזה סותר מאמר רבי יוחנן שאמר סתם אינו חייב אלא שני בראשון וכללא הוא אף לטומאת איש בכלים לכך הוצרך לפרש דבריו ואמר מילתיה דרבי אבין בר חייא וכו' כלומר לאו כדקא ס''ד דמפליג בינייהו דלעולם אינו חייב אלא הנוגע בראשון ולא הנוגע בשני אפילו נוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת וטעמא משום דלית לן לפלוגי בינייהו וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנוגע בו חייב על ביאת המקדש מפני שנגע במי שאינו בר חיטוי כן אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע''פ שנגע במי שהוא בר חיטוי פטור על ביאת המקדש כיון שהוא שלישי בשני ואין לנו לחייב אלא שני בראשון בלבד ומשום דקשה דטפי הוה עדיף למיתלי כולה מילתא במי שטעון חיטוי דאידכר בקרא ולא למיתלי בשני שנגע בראשון דלא אידכר בקרא לכך הקדים רבי יוחנן ואמר כולהון תורה הם כלומר דברי קבלה הן וקאי גם למאי דאמר אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון וז''ש רבינו שדברים אלו הלכה מפי הקבלה ואע''פ שרבינו שמשון בפ''ק דאהלות מפרש ירושלמי זה בדרך אחרת לדעת רבינו צריך לפרשו כמו שפירשתי ונתבארו דבריו ואע''ג דבתר הכי קאמר בירושל' אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם רבי אילא וכיון דתניא כוותיה דרבי יוחנן הכי נקטינן. ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לרבי יוחנן מדתנן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו [על ביאת מקדש] וה''פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור. ומ''ש או שנטמא בשאר אבות טומאות של תורה. קצת מהן מפורשות בפרשת ויקרא גבי מטמא מקדש וה''ה אשארא:

יד
 
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר * כָּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִן הַתּוֹרָה חַיָּב כָּרֵת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ וַאֲפִלּוּ אַחַר שֶׁטָּבַל עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ. אֲבָל הַמִּתְטַמֵּא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ:

 ההראב"ד   כל הטעון ביאת מים. א''א דבריו סותרין זה את זה:

 כסף משנה  ומ''ש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו. משנה בפרק י''א דמסכת פרה (משנה ד') כל הטעון ביאת מים מד''ת אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב. וכתב הרב רבי אברהם בן דוד על מה שכתב רבינו כל הטעון ביאת מים וכו'. דבריו סותרים את דבריו עכ''ל. ונראה שטעמו מפני שכתב אחר כך וכן הנוגע בכלים וכו' או שנגע באדם וכו' הרי זה פטור והרי אלו טעונים ביאת מים מן התורה ופטור ואם תאמר הרי ההיא דכל הטעון ביאת מים מן התורה מתניתין היא וההיא דהנוגע בכלים וכו' דעדיפא מינה קאמר הראב''ד שאינו חייב על מגע כלים על ביאת מקדש ויש לומר דמתניתין דכל הטעון ביאת מים לא קשיא דהכי מיתניא התם כל הטעון ביאת מים מן התורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו במים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ואם בא על המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב ואיכא למימר דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש אע''פ שבא במים חייב עד שיעריב שמשו אבל רבינו דלא מייתי ליה אלא לענין חיוב ביאת מקדש ולא עוד אלא שכתב כללו של דבר קשיא. והיה אפשר לתרץ דדברי רבינו נמי כך הם מתפרשים כללו של דבר כל אחד מאלו שאמרנו שחייבים עליהם על ביאת המקדש והוא טעון ביאת מים מן התורה אפילו טבל חייב כרת עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה והוא טעון ביאת מים מן התורה הרי זה פטור על ביאת המקדש:

טו
 
וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּאָדָם שֶׁנָּגַע בְּמֵת אוֹ שֶׁנָּגַע בְּאָדָם שֶׁנָּגַע בְּכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא רִאשׁוֹן לְעִנְיַן תְּרוּמָה וּלְטַמֵּא בְּשַׂר קָדָשִׁים הֲרֵי זֶה פָּטוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  ומ''ש ואע''פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע מדאמרינן אין חייבין עליה על ביאת המקדש חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אבל מצאתי שרבינו כתב בפ''ה מהלכות טומאת מת וז''ל נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת שבעה והשני [טמא] טומאת ערב כלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת ז' אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב בד''א לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש שהדברים האלו אע''פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ''ל. וכך הם דבריו פה והשתא דברי רבינו מתיישבים כפשטן בלי סתירה שבתחילה אמר כל הטעון ביאת מים מן התורה כלומר מפורש ממש בתורה דהיינו הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת וכו' שנמצא שהוא שלישי לראשון שנגע במת הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה כלומר ומאחר שאינם מפורשים בתורה אינם בכלל כל הטעון ביאת מים מן התורה וזה עיקר:

טז
 
הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ אוֹ שֶׁהִכְנִיס אָדָם טָמֵא לַמִּקְדָּשׁ הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת שֶׁהֲרֵי טִמֵּא מִקְדַּשׁ ה'. אֲבָל הַזּוֹרֵק כֵּלִים טְמֵאִים לַמִּקְדָּשׁ אֲפִלּוּ הָיוּ כֵּלִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת פָּטוּר מִן הַכָּרֵת. אֲבָל חַיָּב מַלְקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-טז) 'וְאִם לֹא יְכַבֵּס' וְגוֹ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת * וְעַל כִּבּוּס בְּגָדָיו לוֹקֶה אַרְבָּעִים:

 ההראב"ד   ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. א''א ומאחר שעל כבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת על כן אני אומר מה שאמר שמואל במסכת עירובין המכניס טמא שרץ למקדש חייב מלקות קאמר ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו:

 כסף משנה  המכניס שרץ וכיוצא במקדש וכו'. בסוף עירובין (דף ק"ד:) [אמר רב טבי בר קיסנא] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור וכו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' לא דכ''ע חייב והכא בהא קא מיפלגי וכו' וכיון דאסיקנא דכ''ע חייב משמע דהכי הלכתא ועוד דאמרינן בתר הכי אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש''י אמר רבי יוחנן לענין עיולי כ''ע המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי עכ''ל ויש סיוע לדבריו מדקאמר מאי לאו בהא קא מיפלגי ולפי זה הא דאמר אלא כהני תנאי היינו לומר אלא לימא כהני תנאי וכיון דאסיקנא ה''נ דחייב משמע דהכי הלכתא ואפי' לפירוש התוס' דהא דרבי יוחנן מילתא באפי נפשה היא ולא אתא לדחויי הא דקאמר אלא כתנאי מ''מ תנא דאמר חייב הוא ר''ע והלכה כמותו. ומ''ש אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות. בירושלמי פרק כהן גדול דנזיר: ומ''ש מפי השמועה למדו וכו'. הכי איתא בתורת כהנים וכתב הראב''ד על זה ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת וכו' ויש לתמוה עליו למה כתב כן על דברי רבינו שהרי דבריו דברי ת''כ הם וכמו שתירץ הרב רבי אברהם ב''ד לעצמו כך נתרץ לרבינו כ''ש שהמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושיא מעיקרא ליתא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ הוא וחייב כרת הוא כפשטא דלישנא דחייב:

יז
 
יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא עַל בְּגָדִים שֶׁהֵן אַב טֻמְאָה. כְּגוֹן בְּגָדִים שֶׁנָּגַע בָּהֶן זֶה הַטָּמֵא לְמֵת שֶׁהֵן אַב הַטֻּמְאָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל בֶּגֶד שֶׁהוּא רִאשׁוֹן אִם הִכְנִיסוֹ לַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אב הטומאה וכו' אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו. כתב הראב''ד על זה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו עכ''ל. ואיני יודע היאך יצדק פה לשון סוף דבר ומ''ש צריך לדקדק אחריו איני יודע מה דקדוק שייך בזה דמלתא דסברא היא כיון שהקילה תורה בכלים לפוטרם מכרת כן נאמר שהקילה בכלי שהוא ראשון לפוטרו אף ממלקות ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ:

יח
 
* וְכֵן טָמֵא שֶׁהִכְנִיס יָדוֹ לַמִּקְדָּשׁ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן כָּל טָמֵא בְּאָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל אֳכָלִין טְמֵאִים וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ בְּמֵזִיד קֹדֶם שֶׁיִּטְבּל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 ההראב"ד   וכן טמא שהכניס וכו'. א''א שמעתין דזבחים קשיא עליה דעולא אמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא ואי משום שמעתא דמסכת יומא אדרבה מהתם משמע דאפילו בטבילת מעלות אמרינן ביאה במקצת שמה ביאה דהא בעי טבילה לכהנות (ואפילו פטור מכרת מלקין אותו):

 כסף משנה  וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות. ברפ''ג דזבחים (דף ל"ב) [אמר עולא] אמר ר''ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וכו' דביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות אבל לא לענין כרת ובתר הכי אמרינן (דף ל"ג:) כי אתא רבין אמר רבי אבהו לענין טמא שנגע בקדש איתמר ופירש''י לא יליף ר''ל מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל עכ''ל. וסובר רבינו דכיון דלרבי אבהו לא איירי ר''ל בביאת מקדש כלל אין לנו לחייבו מלקות משום ביאת מקדש כיון דפלוגתא היא ומיהו מדרבנן מיתסר ומכין עליו מכת מרדות. וכתב הראב''ד על דברי רבינו שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו'. ויש לי קושיא בדבריו שכתב ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא והא אסיק התם רבינא דלענין מלקות אמרה ר''ל ולא לענין כרת ומה לנו אי אמרינן התם עשה שיש בו כרת הוא ונ''ל דה''ק שמעתא דזבחים קשיא עליה דאמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה וקס''ד התם לומר דכרת נמי איכא משמע מדאורייתא הוא הילכך אע''ג דאסיק רבינא דלא לענין כרת אמרה ריש לקיש אלא לענין מלקות ע''כ מלקות דאורייתא קאמר ולא מכת מרדות דרבנן כדקאמר הרמב''ם ומ''מ במה שכתבתי נסתלקה השגתו. ומ''ש ואי משום שמעתא דיומא היינו דגרסינן בר''פ אמר להם הממונה (דף ל"א) א''ל אביי לרבי יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא א''ל בהונות יוכיחו שהם ביאה במקצת ותניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור ופירש''י שמה ביאה לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאבריו לעזרה עכ''ל. וחשש הראב''ד שמא משם למד רבינו לומר דביאה במקצת אינה אלא מדרבנן דכיון דלענין טבילה לנכנס בעזרה שהיא דרבנן איבעיא כי פשיט ממצורע נמי מדרבנן היא וכן הוא דעת התוספות ודחה הראב''ד ראיה זו וכתב דאדרבה משם ראיה דביאה במקצת דמצורע דאורייתא דאל''כ לא היו מחמירים במעלות דרבנן ואני אומר שאין טענה זו מוכרחת ועוד שמלבד זה כבר כתבתי טעם רבינו: וכן כל טמא באב מאבות הטומאות של דבריהם וכו'. זה פשוט:

יט
 
טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב-ד) 'וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא' דֶּרֶךְ בִּיאָה חִיְּבָה תּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִכָּרֵת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת [וַאֲפִלּוּ נִכְנַס בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בַּאֲוִיר] בֵּין שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ [בְּמִגְדָּל] דֶּרֶךְ גַּגּוֹת. בֵּין שֶׁנִּכְנַס בּוֹ דֶּרֶךְ פְּתָחִים:

 כסף משנה  טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור וכו'. ברייתא בפ''ב דשבועות (דף י"ז:) ומדקתני פטור משמע אבל אסור מדרבנן ומפני כך כתב רבינו ואף על פי שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות. כתב הראב''ד ואע''פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו א''א חסר מכאן עכ''ל. ואני שמעתי ולא אבין מה חסרון יש כאן ובנוסחא אחרת לא היה כתוב בה א''א חסר מכאן ובסוף ההשגה הקודמת המתחלת שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו' היה כתוב ואע''פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו. מצאתי ספר מוגה מספרי רבינו שכתוב בו [ואפילו נכנס במגדל הפורח באויר] בין שנכנס למקדש [במגדל] דרך גגות בין שנכנס דרך פתחים:

כ
 
כָּל מָקוֹם שֶׁחַיָּבִים עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ קָרְבָּן. אִם נִמְצֵאת שָׁם טֻמְאָה בְּשַׁבָּת מוֹצִיאִין אוֹתָהּ. וּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו כְּלִי עַד אַחַר שַׁבָּת. וּכְשֶׁהֵן מוֹצִיאִין אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּפְשׁוּטֵי כְּלֵי עֵץ שֶׁאֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  כל מקום שחייבים על זדונו וכו'. בסוף עירובין (ק"ד:) תנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ולמזבח [דברי ר''ש בן ננס] ר''ע אומר כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ופירש''י בצבת של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ופסק רבינו כרבי יהודה וכר''ע:

כא
 
אֶחָד טָמֵא שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ טָהוֹר. אוֹ טָהוֹר שֶׁנִּכְנַס לַמִּקְדָּשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֻמְאָה. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֵת תַּחַת אֹהֶל בַּמִּקְדָּשׁ וְנִכְנַס הוּא תַּחַת הָאֹהֶל. הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת שֶׁהֲרֵי בִּיאָתוֹ וְטֻמְאָה בָּאִין כְּאַחַת. נִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִטְמָא שָׁם אַחַר שֶׁנִּכְנַס אֲפִלּוּ טִמֵּא עַצְמוֹ שָׁם בְּמֵזִיד יְמַהֵר וְיִבָּהֵל וְיֵצֵא בְּדֶרֶךְ קְצָרָה:

 כסף משנה  אחד טמא שנכנס למקדש טהור וכו': נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס וכו'. בפרק שני דשבועות (דף י"ד:) תנן נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה או בא לו בארוכה חייב ובקצרה פטור ופירש רש''י או שבא לו בארוכה שיוצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנה לצאת חייב ואפילו לא שהה תחלה ושיעורים הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. בקצרה פטור היכא דלא שהה ולא השתחוה ובגמרא (דף ט"ז:) השתחוה אמר רב לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא ופירש רש''י לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפילו לא שהה בה כדי השתחויה חייב אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב אבל השתחוה כלפי חוץ לצד מזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחויה מיחייב משום שהייה ואי לא לא. ומה שכתב אפילו טימא עצמו במזיד. שם (דף י"ז) בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא באונס לא שנא במזיד תיקו ופסק לקולא:

כב
 
וְאָסוּר לוֹ לִשְׁהוֹת אוֹ לְהִשְׁתַּחֲווֹת אוֹ לָצֵאת בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה. וְאִם שָׁהָה אוֹ שֶׁיָּצָא בַּאֲרֻכָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה אוֹ שֶׁהֶחְזִיר פָּנָיו לַהֵיכָל וְהִשְׁתַּחֲוָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה חַיָּב כָּרֵת. וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן:

 כסף משנה  ומה שכתב חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן. שם (דף ט"ז:) בעי רבא צריך שהייה למלקות או [אין צריך שהייה למלקות] לקרבן גמירי שהייה למלקות לא [גמירי שהייה] או דילמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן לא שנא למלקות תיקו ופסק לקולא:

כג
 
לֹא הֶחֱזִיר פָּנָיו אֶלָּא הִשְׁתַּחֲוָה דֶּרֶךְ יְצִיאָתוֹ כְּלַפֵּי חוּץ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן שָׁהָה כְּשִׁעוּר. וְכַמָּה שִׁעוּר שְׁהִיָּתוֹ כְּדֵי לִקְרוֹת (דברי הימים ב ז-ג) 'וְיִכְרְעוּ אַפָּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָּה וְיִשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ'. וְזֶהוּ שִׁעוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה:

 כסף משנה  ומה שאמר וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה וכו' שם כמה שיעור שהייה פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעמיה וכו' דחד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסופיה וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדברי הימים ויש לתמוה למה פסק רבינו להחמיר כמאן דאמר מויכרעו לסופיה ולא כמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא דמשמע כמימריה דכוליה פסוקא מראשו עד סופו ושמא יש לומר שרבינו מפרש דמ''ד כמימריה דהאי פסוקא אינו כל הפסוק אלא עד ויכרעו בלבד ואם כן הוה ליה מ''ד מויכרעו לסופיה מיקל ופסק כוותיה ובירושלמי פרק אמר להם הממונה תנינן תמן השתחוה או ששהה כדי השתחויה עד כמה היא שיעור השתחויה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה [על הרצפה] וישתחוו רבי אבהו מוסיף עד והודות לה' כי טוב כל''ח ועל פי זה יש לפרש דמ''ד כמימריה דהאי פסוקא היינו כדי ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד דהשתא הוי מאן דאמר מויכרעו לסופיה מיקל ומספיקא פסק כמאן דמיקל:

כד
 
וְאֵי זוֹ הִיא דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה. כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה מִמֶּנָּה. יָצָא בִּקְצָרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָץ אֶלָּא הָלַךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם פָּטוּר. יָצָא בַּאֲרֻכָּה אַף עַל פִּי שֶׁרָץ וְדָחַק עַצְמוֹ בְּכָל כֹּחוֹ וְנִמְצָא שִׁעוּר זְמַן שֶׁהָלַךְ בּוֹ הָאֲרֻכָּה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר הַזְּמַן שֶׁמְּהַלֵּךְ כָּל אָדָם בִּקְצָרָה הוֹאִיל וְיָצָא בַּאֲרֻכָּה חַיָּב. יָצָא בִּקְצָרָה וְהָלַךְ מְעַט וְעָמַד וְשָׁהָה מְעַט עַד שֶׁנִּצְטָרֵף מִכָּל הַשְּׁהִיּוֹת כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה בְּמֵזִיד אֵינוֹ לוֹקֶה בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן מִפְּנֵי שֶׁהַדָּבָר סָפֵק. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  יצא בקצרה אע''פ שלא רץ וכו'. מימרא דרבא שם (דף י"ז): יצא בארוכה וכו' הואיל ויצא בארוכה חייב. שם בעיא דאיפשיטא: יצא בקצרה והלך מעט וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא:



הלכות ביאת המקדש - פרק רביעי

א
 
טָמֵא שֶׁעָבַד בַּמִּקְדָּשׁ חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עַל עֲבוֹדָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ב) 'וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי' הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לְעוֹבֵד בְּטֻמְאָה. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כב-ט) 'וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ'. מָה חִלּוּל הָאָמוּר [שָׁם] חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אַף כָּאן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכָל לָאו שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם לוֹקִין עָלָיו:

 כסף משנה  טמא שעבד במקדש חילל עבודתו. משנה ריש פ''ב דזבחים (דף י"ז:). ומה שכתב אף על פי שלא שהה שם. בפרק שני דשבועות (דף ט"ז:). ואם יקשה עליך היאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה ביארו רבינו בסמוך. ומה שכתב וחייב מיתה בידי שמים. בסוף פרק הנשרפין (דף פ"ד). ומה שכתב שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם חייב מיתה בידי שמים וכו'. שם:

ב
 
אַף עַל פִּי שֶׁאִם עָבַד בְּטֻמְאָה אֵינוֹ חַיָּב בְּבֵית דִּין אֶלָּא מַלְקוֹת אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין אֶלָּא מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לַחוּץ וּפוֹצְעִין אֶת מֹחוֹ וְאֵין מְמַחִין עֲלֵיהֶן בְּכָךְ:

 כסף משנה  אף ע''פ שאם עבד בטומאה אינו חייב וכו'. משנה בס''פ הנשרפין (דף פא:):

ג
 
וְהֵיאַךְ אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲבֹד וְלֹא יִשְׁהֶה עַד שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב כָּרֵת אֶלָּא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד. כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בָּעֲזָרָה וְיָצָא בִּקְצָרָה וּבִיצִיאָתוֹ הָיָה צִנּוֹר בְּיָדוֹ וְהָפַךְ בּוֹ אֵיבָר עַל הָאֵשׁ בַּמִּזְבֵּחַ וְקֵרֵב שְׂרֵפָתוֹ שֶׁכָּל קֵרוּב עֲבוֹדָה הֲרֵי הוּא כַּעֲבוֹדָה:

 כסף משנה  והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה וכו' וביציאתו היה צנור בידו וכו'. בפ''ב דשבועות (דף י"ז:):

ד
 
וְכֵן טָמֵא שֶׁטָּבַל וְעָבַד קֹדֶם שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה * וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-ו) 'וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לִטְבוּל יוֹם שֶׁעָבַד שֶׁעֲדַיִן טָמֵא הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-ז) 'וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר' מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא טָהֵר. אֲבָל מְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁעָבַד אַף עַל פִּי שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה * וְחִלֵּל הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 ההראב"ד   וחייב מיתה בידי שמים. א''א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת היכי משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש ואיני מוצא אותו אלא בבמה אי נמי שעשה בית יד ארוכה לצינורא והיפך באיברים מבחוץ: וחילל ה''ז פטור. א''א והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא וכל שכן בביאת כולו ועוד וטהרה כתיב ביולדת מכלל דעד השתא טמאה היא ואמרינן בזבחים מחוסר כפורים דזב כזב דמי ובתוספתא דזבחים מונה אותו עם אותן שבמיתה:

 כסף משנה  וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה. ברפ''ב דזבחים (דף י"ז). ומ''ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם. בס''פ הנשרפין (דף פ"ג:) טבול יום ששימש מנ''ל דתניא רבי סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין תלמוד לומר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ומ''ש רבינו שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר וכו' הוא לתת טעם למה חלוק ממחוסר כפורים. וכתב הראב''ד על מ''ש רבינו טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו חייב מיתה בידי שמים א''א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת וכו'. ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ''ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו הוא פרטית לרבינו. ונ''ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפרק י''א ממסכת פרה (משנה ד') ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חיוב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא וי''ל דיש במיתה בידי שמים משא''כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לששים שנה כדאמרינן בשילהי מועד קטן (דף כ"ח) ואיכא נמי כרת דיומי כדאמרי' נמי התם x ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כמו שכתבו התוס' בפרק במה מדליקין (דף כ"ה) בד''ה כרת ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא''כ במיתה בידי שמים כמו שכתבו התוס' בפ''ק דיבמות (דף ב') ועוד יש ביניהם שהחייב מיתה בידי שמים עלה מות בחלוניו וב''ח מקנה קנינו מתים פרתו רועה באפר והיא מתה תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. ומ''ש אבל מחוסר כפורים שעבד אע''פ שעבודתו פסולה וחילל. ברפ''ב דזבחים (דף י"ז). ומ''ש ה''ז פטור. יש לתמוה דהא בס''פ הנשרפין מני בכלל אלו שבמיתה מחוסר כפורים ואמרי' בגמרא (דף פ"ג:) מנ''ל אמר רב הונא דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה ורבינו עצמו בפרק י''ט דסנהדרין מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות וצ''ע וכבר השיגו הראב''ד וכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע''פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור אמר אברהם והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו וכו'. ולא ידעתי למה לא הקשה עליו גם מדידיה אדידיה כמו שהקשיתי וסמ''ג כתב בסי' ש''ה מחוסר כפורים שעבד תניא שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחילל עכ''ל ומאחר שהוא רגיל להביא דברי רבינו בכל מקום יש לתמוה עליו למה לא הביאם גם פה ויקשה מההיא ברייתא. ולענין מה שהשיג הראב''ד יש לומר שרבינו סובר דהלכה כמ''ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי כמו שכתבתי בפ''ג:

ה
 
וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב-ח) 'וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה'. מִכְּלַל שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה טָהֳרָתָהּ. וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים:

ו
 
כֹּהֵן שֶׁעָבַד וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיָה טָמֵא. אִם הִיא טֻמְאָה יְדוּעָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי עֲבוֹדָתוֹ חֻלִּין. וְאִם הִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם הַצִּיץ מְרַצֶּה. וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב נִרְצוּ. וַאֲפִלּוּ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא קֹדֶם שֶׁיִּזְרֹק הַדָּם וְזָרַק הֻרְצָה. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַתְּהוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בִּנְזִירוּת:

 כסף משנה  כהן שעבד ואח''כ נודע שהיה טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכו'. משנה פרק כיצד צולין (דף פ':) ואע''ג דבענין פסח איתניא משמע דה''ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהם קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך. ומ''ש ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו'. שם וכלישנא בתרא אלא דאיכא למידק שממ''ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו ובפרק ז' מהלכות קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחילה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת. ומ''ש וכבר ביארנו טומאת התהום. בנזירות פ''ו:

ז
 
וְכֵן הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת דְּבָרִים הַקְּרֵבִין שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-לח) 'וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳדָשִׁים'. אֲבָל אֵינוֹ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַנֶּאֱכָלִין. וְלֹא עַל טֻמְאַת הָאָדָם שֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאָה יְדוּעָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַטֻּמְאָה הַדְּחוּיָה בַּצִּבּוּר שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עָלֶיהָ:

 כסף משנה  וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים. בפ' כיצד צולין (דף ע"ז) אמרי' דליכא תנא דשמעת ליה מרצה על אכילות אלא ר''א ופירש''י על אכילות על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים ואימורים. ומה שכתב ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה. משנה שם (דף פ':) שהציץ מרצה על טומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. ומ''ש אלא א''כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה. משנה שם (דף ע"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו כהנים טמאים והקהל טהורים יעשנו בטומאה:

ח
 
וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא עַל מִצְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-לח) 'וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'':

 כסף משנה  ומה שכתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) ובריש יומא (דף ד') פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ופסק כרבי יהודה. וכתב הר''י קורקוס ז''ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר''י ושני דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן:

ט
 
כָּל קָרְבָּן שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה. שֶׁאִם לֹא יַקְרִיב הַיּוֹם יִקָּרֵב לְמָחָר וּלְמָחֳרַת מָחָר. וְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן בֵּין קָרְבַּן צִבּוּר בֵּין קָרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְדוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. וְלֹא כָּל הַטֻּמְאוֹת הוּא דּוֹחֶה אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת לְבַדָּהּ:

 כסף משנה  כל קרבן שאין קבוע לו זמן וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו'. משנה רפ''ב דתמורה (דף י"ד). בס''פ ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה. פשוט בפ''ב דזבחים (דף כ"ב):

י
 
כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר קָבוּעַ זְמַנָּם. לְפִיכָךְ כֻּלָּן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת טֻמְאַת הַמֵּת:

 כסף משנה  כל קרבנות הצבור קבוע זמנן וכו'. ברפ''ב דתמורה (דף י"ד) תנן יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחים את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה אמר ר''מ והלא חביתי כהן גדול ופר י''ה קרבן היחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע ופירש''י אלא שזמנו קבוע כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להם תשלומין דוחים שבת וטומאה אפי' דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחים שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע''ז עכ''ל ומשמע שדברי ר''מ הם דברים אמתיים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה וכן משמע בגמרא פרק הוציאו לו (דף נ') וכן בפ''ק דיומא עלה ז' וא''כ יש לתמוה על זה שכתב כאן כל קרבנות הצבור קבוע להם זמן שהרי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע''ז אין זמנן קבוע ואפשר דה''ק כל קרבנות הצבור הקבועים:

יא
 
וְכָל קָרְבָּן מֵהֶן שֶׁקָּרֵב בְּטֻמְאָה אֵינוֹ נֶאֱכָל. אֶלָּא מַקְטִירִין מִמֶּנּוּ דְּבָרִים הָרְאוּיִין לְהַקְטָרָה וְהַשְּׁאָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה נִשְׂרָף כִּשְׁאָר קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ:

 כסף משנה  ומ''ש וכל קרבן מהם שקרב בטומאה אינו נאכל וכו'. בפרק כיצד צולין (דף ע"ו) תנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר''ח ופירש''י אין לך קרבן x ציבור נאכל אלא אלו:

יב
 
כֵּיצַד דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה. הִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ קָרְבָּן וְהָיוּ רֹב הַקָּהָל שֶׁמַּקְרִיבִין אוֹתוֹ טְמֵאִין לְמֵת. אוֹ שֶׁהָיוּ הַקָּהָל טְהוֹרִים וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים הַמַּקְרִיבִין טְמֵאִים לְמֵת. אוֹ שֶׁהָיוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ טְהוֹרִין וְהָיוּ כְּלֵי הַשָּׁרֵת טְמֵאִים לְמֵת. הֲרֵי זֶה יֵעָשֶׂה בְּטֻמְאָה וְיִתְעַסְּקוּ בּוֹ הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים כְּאֶחָד וְיִכָּנְסוּ כֻּלָּן לָעֲזָרָה. אֲבָל הַטְּמֵאִים בְּטֻמְאָה אַחֶרֶת כְּגוֹן זָבִין וְזָבוֹת וְנָדוֹת [וְיוֹלְדוֹת] וּטְמֵאֵי שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לֹא יִתְעַסְּקוּ וְלֹא יִכָּנְסוּ לָעֲזָרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה בְּטֻמְאָה. וְאִם עָבְרוּ וְעָשׂוּ אוֹ נִכְנְסוּ לָעֲזָרָה חַיָּבִין כָּרֵת עַל הַבִּיאָה וּמִיתָה עַל הָעֲבוֹדָה. שֶׁלֹּא נִדְחֵית אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד:

 כסף משנה  כיצד דוחה את הטומאה וכו'. משנה שם (דף ע"ט) נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. ומ''ש או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת. שם בברייתא. ומ''ש ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה. שם בברייתא שאין קרבן ציבור חלוק ופירש''י שאין קרבן ציבור הבא בטומאה חלוק מאחר שהקרבן רובו בטומאה אף היחיד עושה בטומאה. ומ''ש אבל הטמאים בטומאה אחרת וכו' לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף ע''פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבים כרת על הביאה ומיתה על העבודה וכו'. בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ה:) תנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורים [מכרת] ור''א פוטר אף על ביאת המקדש ופירש''י ואם אכלו פטורים מכרת דאוכל קדשים בטומאה כדיליף בברייתא בגמרא אבל מביאת מקדש לא פטרינהו [רחמנא] וידוע דהלכה כת''ק:

יג
 
וּפֶסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה וְדָחֲקוּ טְמֵאֵי מֵת וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל פְּטוּרִין. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻתְּרוּ אֶלָּא לָעֲזָרָה. הוֹאִיל וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם (במדבר ה-ג) 'אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם' הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין:

 כסף משנה  ומ''ש ופסח שבא בטומאה וכו'. שם בעיא ואיפשיטא בתרי לישני חד לחומרא וחד לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ועוד דלישנא בתרא לקולא:

יד
 
הָיוּ מִקְצָת בֵּית אָב טְמֵאִים וּמִקְצָתָם טְהוֹרִים אַף עַל פִּי שֶׁרֻבָּן טְמֵאֵי מֵת לֹא יַקְרִיבוּ אֶלָּא הַטְּהוֹרִים. הָיָה כָּל בֵּית הָאָב טְמֵאֵי מֵת יָבִיאוּ בֵּית אָב אַחֵר. הָיְתָה כָּל הַמִּשְׁמָרָה טְמֵאֵי מֵת מַחֲזִירִין עַל מִשְׁמָרָה אַחֶרֶת. אִם הָיוּ רֹב הַכֹּהֲנִים הַנִּכְנָסִין שָׁם בִּירוּשָׁלַיִם בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ טְמֵאִין יַעֲשׂוּ בְּטֻמְאָה:

 כסף משנה  היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'. בפ''ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ''ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן] ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמרי' בפ' כיצד צולין (דף ע"ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע"ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א''ר יצחק וסובר רבינו דלמ''ד דחויה היא אפי' היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואע''פ שלא הזכירו בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. ומ''ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה:

טו
 
וּמִפְּנֵי מָה מַחֲזִירִין עַל הַטָּהוֹר מִבֵּית אָב אַחֵר. מִפְּנֵי שֶׁהַטֻּמְאָה לֹא הֻתְּרָה בַּצִּבּוּר אֶלָּא בְּאִסּוּרָהּ עוֹמֶדֶת וּדְחוּיָה הִיא עַתָּה מִפְּנֵי הַדְּחָק. וְאֵין דּוֹחִין כָּל דָּבָר הַנִּדְחֶה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר. וּמִפְּנֵי זֶה צְרִיכָה צִיץ לְרַצּוֹת עָלֶיהָ:

טז
 
וּמִנַּיִן שֶׁטֻּמְאַת מֵת דְּחוּיָה בַּצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט-ו) 'וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם'. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁאֲנָשִׁים יְחִידִים הֵם שֶׁיִּדָּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי אִם הָיוּ טְמֵאִים. אֲבָל צִבּוּר שֶׁהָיוּ טְמֵאֵי מֵת אֵינָן נִדְחִין אֶלָּא הַטֻּמְאָה תִּדָּחֶה וְיַעֲשׂוּ פֶּסַח בְּטֻמְאָה. וְהוּא הַדִּין לְכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן כְּפֶסַח שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  ומנין שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'. סיפרי פרשת בהעלותך:

יז
 
וַהֲרֵי הַדָּבָר מְפֹרָשׁ בַּכְּתוּבִים שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (דברי הימים ב ל-יז) 'כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכל לֹא טָהוֹר' [לְהַקְדִּישׁ לַה'] (דברי הימים ב ל-יח) 'כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ'. וּמַהוּ זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל-יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב' מִפְּנֵי שֶׁעִבְּרוּ אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל-ב) 'וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלָםִ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי' (דברי הימים ב ל-ג) 'כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי'. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ שֶׁאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם בדברי הימים אצל חזקיהו כי רבת העם אשר לא התקדשו וכו'. ומה שכתב ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כלומר אם תאמר אדרבה משם ראיה שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחאה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתוב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה:

יח
 
וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה. שֶׁעִבֵּר חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ אֶת הַשָּׁנָה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בְּיוֹם זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ. וּמִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה נֶאֱמַר (דברי הימים ב ל-יח) 'כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב'. וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל הַחֲכָמִים שֶׁהִסְכִּימוּ עַל מַעֲשָׂיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ל-יח) 'כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד' וְנֶאֱמַר (דברי הימים ב ל-כ) 'וַיִּשְׁמַע ה' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם' שֶׁנִּרְצָה קָרְבָּנָם:

 כסף משנה  ועוד אחרת היתה שם וכו'. בפ''ק דסנהדרין (דף י"ב) ת''ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת א''ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו רבי שמעון אומר אם עיברוה מפני הטומאה מעוברת אבל מפני מה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ומפרש בגמרא דחזקיה טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא [עיברו משום] דסבר הואיל וראוי לא אמרינן רבי שמעון בן יהודה אומר מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני ומפרש בגמרא דהיינו כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם מעיקרא סבר נשים בראשון חובה דהוו מיעוטן טמאים ומיעוטן מידחו לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות דהוה ליה טמאים רובא ורובא לא מידחו לפסח שני ומשמע דלרבי יהודה לא ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן אלא מפני שעיבר מפני הטומאה ולרבי שמעון לא ביקש רחמים מפני שעיבר מפני הטומאה אלא מפני שעיבר ניסן בניסן וא''כ יש לתמוה על רבינו היאך כתב שני הטעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ועוד דכיון דבדיעבד מעוברת למה הוצרך לבקש רחמים ואין לומר דאעפ''כ כיון דלכתחילה אין מעברין הוצרך לבקש רחמים דהא משמע בברייתא שכתבתי בסמוך שאילו היתה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים ועוד שכתב רבינו שביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו עמו דהא תניא בתוספתא שזה אחד משלשה דברים שעשה חזקיהו ולא הודו לו ועוד למה השמיט טעמו של רבי שמעון בן יהודה. ומיהו בההיא דעל החכמים איכא למימר שאע''פ שרוב החכמים לא הודו לו קצת חכמים הסכימו עמו ובסמ''ג כתוב שריו במקום החכמים ומכל מקום קושיי קמאי צריכים יישוב. ונ''ל שרבינו כתב דעיברה מפני הטומאה כדברי רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר''ש ואף ע''פ דמשמע דאי הואי מעוברת בדיעבד כשעיברוה מפני הטומאה לא היה צריך לבקש רחמים היינו לרבי שמעון אבל לרבי יהודה אע''ג דבדיעבד מעוברת מכל מקום הוצרך לבקש רחמים על עצמו וסובר רבינו שאע''פ שעיבר השנה בטומאה כדרבי יהודה דקי''ל כוותיה ופשטא דקראי הכי מוכחי אין לנו לדחות ולומר שלא עיבר ניסן דהא סתם לן תנא דתוספתא הכי הילכך אית לן למימר דתרתי עבד חדא דעיבר ניסן ועוד שעיברה מפני הטומאה ולא חש רבינו לכתוב דברי ר''ש בן יהודה משום דיחידאה הוא דהא רבי יהודה ור''ש פליגי עליה:



הלכות ביאת המקדש - פרק חמישי

א
 
מִצְוַת עָשָׂה לְקַדֵּשׁ כֹּהֵן הָעוֹבֵד יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כָּךְ יַעֲבֹד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-יט) 'וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם'. וְכֹהֵן שֶׁעָבַד וְלֹא קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו שַׁחֲרִית חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-כ) 'יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ'. וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט:

 כסף משנה  מצות עשה לקדש הכהן העובד ידיו ורגליו וכו'. פשוט הוא בפסוק. ומה שכתב ועבודתו פסולה. משנה בפרק שני דזבחים (דף ט"ו ע"ב). ומה שכתב בין כהן גדול בין כהן הדיוט דכתיב והיתה לו ולזרעו חק עולם:

ב
 
וּמִנַּיִן שֶׁעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-מג) 'חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ'. וּבְבִגְדֵי כְּהֻנָּה הוּא אוֹמֵר חֻקַּת עוֹלָם. מָה מְחֻסַּר בְּגָדִים מְחַלֵּל עֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אַף מִי שֶׁלֹּא רָחַץ יָדָיו וְרַגְלָיו מְחַלֵּל עֲבוֹדָה:

 כסף משנה  ומה שכתב ומנין שעבודתו פסולה וכו'. בפרק שני דזבחים (דף י"ט):

ג
 
אֵין הַכֹּהֵן צָרִיךְ לְקֹדֶשׁ בֵּין כָּל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה. אֶלָּא פַּעַם אַחַת מְקַדֵּשׁ בַּבֹּקֶר וְעוֹבֵד וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְכָל הַלַּיְלָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יִישַׁן וְלֹא יָטִיל מַיִם וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. וְאִם עָשָׂה אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ:

 כסף משנה  אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה וכו'. שם תנו רבנן קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים תניא אידך היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי רבי אלעזר בר''ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אינו צריך לקדש ופירש''י אינו צריך לקדש בלילה אם לא יצא ולא הסיח דעתו. צריך לקדש ביום כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה עכ''ל. ופסק רבינו כרבי משום דקי''ל הלכה כרבי מחבירו. ומ''ש והוא שלא יצא מן המקדש. מתבאר שם: ומ''ש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. היסח דעת מבואר שם וממילא משמע לשינה דסתם ישן מסיח דעתו ומטיל מים משנה פרק הממונה (דף כ"ח). ומ''ש ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש. כלומר ואם לא קידש ועבד עבודתו פסולה חוץ מהיוצא מהמקדש כדבסמוך:

ד
 
יָצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ וְחָזַר וְעָבַד וְלֹא קִדֵּשׁ אִם לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְזֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָהוֹר עַד שֶׁהוּא טוֹבֵל:

ה
 
וְכָל הַמֵּסִיךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה. וְכָל הַמֵּטִיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. יָצָא חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה אִם לִשְׁהוֹת בַּחוּץ יָצָא כְּשֶׁחוֹזֵר טָעוּן טְבִילָה וְאִם לַחְזֹר מִיָּד יָצָא] כְּשֶׁחוֹזֵר טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בִּלְבַד. וְאִם לֹא טָבַל וְלֹא קִדֵּשׁ וְעָבַד הוֹאִיל וְלֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ וְלֹא הִסִּיךְ רַגְלָיו וְלֹא הֵטִיל מַיִם עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹצִיא יָדָיו חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ:

 כסף משנה  (ד-ה) יצא מהמקדש וחזר ועבד וכו'. בפ''ב דזבחים (דף כ':) בעיא דלא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה. ודע דבגמרא בעינן למפשטה מדתניא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן ודחי יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וקשיא לי נפשטה מאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן הא יצא גופו לא דא''ל נשמעינן יצא כל גופו וכל שכן ליצאו ידיו וי''ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה''א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי: וזה הכלל היה במקדש וכו' וכל המיסך את רגליו וכו'. משנה בפ' הממונה (דף כ"ח): יצא חוץ לחומת העזרה וכו'. ברייתא בפרק שני דזבחים (דף כ':) יצא חוץ למחיצת חומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים ובגמרא בעי למיפשט מיניה בעיין דבסמוך ודחי הב''ע כגון שיצא להסך את רגליו ופירש''י דקתני אם לשהות טעון טבילה שיצא להסך רגליו לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים והדבר מבואר שיש חסרון בלשון רבינו וכך צריך להגיה יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ יצא כשחוזר טעון טבילה ואם לחזור מיד יצא כשחוזר טעון קידוש ידים ורגלים בלבד וכן מצאתי בספר מוגה. ומ''ש ואם לא טבל ולא קידש ועבד וכו' עבודתו כשירה. היינו מדלא איפשיטא בעיין דבסמוך מספקא לן אי האי ברייתא ביצא להסך רגליו או להטיל מים וכדדחי אי לא הילכך מספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו צריך לחזור כו'. שם ברייתא כתבתיה בסמוך:

ו
 
נִטְמְאוּ יָדָיו מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרוֹת. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ. נִטְמָא גּוּפוֹ בַּאֲכִילַת אֳכָלִין טְמֵאִין אוֹ שְׁתִיַּת מַשְׁקִין טְמֵאִין וְטָבַל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ חוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ אַחַר טְבִילָה. שֶׁכָּל טוֹבֵל מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כָּךְ עוֹבֵד. וְאִם לֹא קִדֵּשׁ הוֹאִיל וְלֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ לֹא חִלֵּל:

 כסף משנה  נטמאו ידיו מטבילן והן טהורים וכו'. שם בברייתא: נטמא גופו באכילת אוכלים טמאים וכו'. שם (דף כ':) איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים וכו' תיפוק לי כיון דבעי למעבד הערב שמש אסוחי מסח דעתיה כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה ומשום דהאי מילתא לא שכיחא נקט רבינו במקום נטמא סמוך לשקיעת החמה אכל אוכלים טמאים וכו' שאינו צריך הערב שמש ובעיין לא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד:

ז
 
כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא טָבַל וְלֹא קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בֵּין בְּגָדִים לִבְגָדִים וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹאִיל וְאוֹתָן הַטְּבִילוֹת וְהַקִּדּוּשִׁין אֵינָן שָׁוִים בְּאַהֲרֹן וּבָנָיו וְנֶאֱמַר (שמות ל-יט) 'וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ' דָּבָר הַשָּׁוֶה בְּכָל הַכֹּהֲנִים מְעַכֵּב שֶׁהוּא קִדּוּשׁ רִאשׁוֹן:

 כסף משנה  כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו וכו'. ברייתא וגמרא שם (דף י"ט):

ח
 
קִדֵּשׁ יָדָיו הַיּוֹם צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ לְמָחָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָשַׁן כָּל הַלַּיְלָה. שֶׁהַיָּדַיִם נִפְסָלוֹת בְּלִינָה. קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה וְהִקְטִיר הַחֲלָבִים כָּל הַלַּיְלָה צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם לַעֲבוֹדַת הַיּוֹם:

 כסף משנה  קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר וכו' שהידים נפסלות בלינה. היינו כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: קידש בלילה וכו'. גם זה כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה:

ט
 
קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְזֹר וּלְקַדֵּשׁ אַחַר שֶׁהֵאִיר הַיּוֹם שֶׁהֲרֵי בִּתְחִלַּת עֲבוֹדָה קִדֵּשׁ:

 כסף משנה  קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן וכו' אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום וכו'. שם (דף כ') אמר רבי יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה למאן אי לרבי הא אמר פסלא לינה אי לרבי אלעזר ברבי שמעון הא אמר אין צריך לקדש אפילו מכאן עד עשרה ימים אמר אביי לעולם לרבי ולינה דרבנן היא ומודה דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלא לינה רבה אמר לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון דתחלת עבודה ולא בסוף עבודה ופירש''י מתחילת עבודה שזו תחילת עבודת יום הבא. לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון וראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר נכונים במקדש בתחילת עבודת היום דלא פסל בה לינה ולא במי שקידש בלילה להקטיר חלבים שהוא סוף עבודת יום אתמול:

י
 
מִצְוָה לְקַדֵּשׁ מִמֵּי הַכִּיּוֹר וְאִם קִדֵּשׁ מֵאֶחָד מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל כְּלֵי הַחל אֵינָם מְקַדְּשִׁין. קִדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּחוּץ אוֹ בִּכְלִי חֹל בִּפְנִים וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בְּתוֹךְ הַכִּיּוֹר אוֹ בְּתוֹךְ כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֶלָּא מֵהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-יט) 'וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ' וְלֹא בְּתוֹכוֹ. וְאִם קִדֵּשׁ בְּתוֹכוֹ וְעָבַד לֹא חִלֵּל:

 כסף משנה  מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה''ז כשר. ברייתא בפרק שני דזבחים. ומפרש טעמא משום דכתיב ירחצו לרבות כלי שרת. ומ''ש אבל בכלי החול אין מקדשין. שם (דף כ"ב) ומפרש טעמא משום דכתיב ממנו למעט כלי חול. ומ''ש קידש בכלי שרת בחוץ וכו'. ברייתא שם (דף כ':). ומ''ש ואין מקדשין בתוך הכיור וכו'. שם (דף כ"א) בעיא דלא איפשיטא הילכך לכתחילה לא יקדש אלא ממנו אבל אם קידש בתוכו ועבד מספיקא לא מחללינן עבודה:

יא
 
הִטְבִּיל יָדָיו וְרַגְלָיו בְּמֵי מִקְוֶה אֲפִלּוּ בְּמַעְיָן אֵין זֶה קִדּוּשׁ כְּלָל עַד שֶׁיִּרְחַץ בִּכְלִי. וּבְכָל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ מְקַדְּשִׁין בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רְבִיעִית * בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶן רְבִיעִית:

 ההראב"ד   בין שאין בהן (כדי) רביעית. א''א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ד' כהנים:

 כסף משנה  הטביל ידיו ורגליו במי מקוה אפי' במעיין אין זה קידוש כלל וכו'. ברייתא שם (דף כ:) טבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה ופירש''י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה''ה למים חיים: ובכל כלי הקדש מקדשין בין שיש בהם רביעית וכו'. שם (דף כ"א:) אמר ר' יוסי בר חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה אהרן ובניו מיתיבי בכל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת אמר רב אדא בר אחא בקודח בתוכו ופירש''י בקודח בתוכו קודח דפנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויוצק ממי הכיור ומוציא אבל באפי נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים ולפי זה יש קיצור בדברי רבינו שה''ל לפרש דהא דמכשירין באין בו רביעית היינו דוקא בקודח בתוכו והתוספות פי' בקודח מתוכו היינו שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשר לקדש כיון שבאין מכלי גדול ורבי' אפשר שהיה מפרש כפי' התוספות. ולפיכך לא חש לפרש שמאחר שכתב בסמוך שצריך להיות בכיור מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממילא משמע שכשכתב שמקדשין בכלי שרת אפי' אין בהם רביעית בנוטל בכלי שרת מהכיור היא דאל''כ הוה עדיף שאר כלי שרת מכיור ונראה שגם הראב''ד היה מפרש כדברי התוספות ולפיכך לא כתב על רבינו בדרך השגה אלא כמבאר תוספת ביאור שכתב וז''ל בין שאין בהם (כדי) רביעית א''א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ד' כהנים:

יב
 
כָּל הַמֵּימוֹת כְּשֵׁרִים לְקִדּוּשׁ בֵּין מַיִם חַיִּים בֵּין מֵי מִקְוֶה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנֶּה מַרְאֵיהֶן. אֶלָּא יִהְיוּ כַּמַּיִם הַכְּשֵׁרִים לִטְבִילָה. טִיט הַנָּרוֹק שֶׁהַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ מַשְׁלִים לְמֵי כִּיּוֹר. זֶה הַכְּלָל כָּל הַמַּשְׁלִים לְמֵי מִקְוֶה מַשְׁלִים לְמֵי כִּיּוֹר:

 כסף משנה  כל המימות כשרים וכו'. שם (דף כ"ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים. ומ''ש ובלבד שלא ישתנה מראיהן וכו'. טיט הנרוק וכו' מימרא דר''ל שם:

יג
 
כַּמָּה מַיִם צְרִיכִין לִהְיוֹת בַּכִּיּוֹר אֵין פָּחוֹת מִכְּדֵי לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-יט) 'אַהֲרֹן וּבָנָיו' וְהָיוּ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר וּפִינְחָס עִמָּהֶם הֲרֵי אַרְבָּעָה:

 כסף משנה  כמה מים צריכים להיות בכיור וכו'. מימרא שם כתבתיה בסמוך וכתב רבינו פסוק הכתוב בפרשת כי תשא שאין כתוב בו אלא אהרן ובניו והוצרך לכלול פינחס עמהם כדי שיהיו ד' ותמיהא לי שבזמן שנאמרה אותה פרשה עדיין לא מתו נדב ואביהוא וא''כ הוה ליה לאצרוכי שיהיו מים בכיור כדי לקדש ה' או ששה ורש''י גריס ורחצו ממנו משה ואהרן תרין ובניו תרין והוא פסוק הכתוב בפרשת פקודי והשתא ניחא דה''ק יהיה בכיור מים שיעור שירחצו ממנו משה ואהרן ושנים מבניו דמיעוט רבים שנים דאם לא כן הול''ל וכל בניו:

יד
 
מֵי כִּיּוֹר נִפְסָלִין בְּלִינָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְשַׁקְּעִים אוֹתוֹ בְּמֵי מִקְוֶה אוֹ בְּמַעְיָן וּלְמָחָר מַעֲלִין אוֹתוֹ אוֹ מְמַלְּאִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר:

 כסף משנה  מי כיור נפסלין בלינה כמו שביארנו. בספ''ג מהלכות בית הבחירה: וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה כו'. בפרק הממונה (דף ל"ז) תנן אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ומפרש בגמרא דמוכני היינו גלגלא לשקועי ליה. וביארתי זה בספ''ג מהלכות בית הבחירה:

טו
 
הַיָּם שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה כְּמִקְוֶה הָיָה. מִפְּנֵי שֶׁאַמָּה שֶׁל מַיִם הָיְתָה עוֹבֶרֶת בְּתוֹכוֹ מֵעֵין עֵיטָם. לְפִיכָךְ לֹא הָיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה כְּמֵי הַכִּיּוֹר וּמִמֶּנּוּ הָיוּ מְמַלְּאִין הַכִּיּוֹר:

 כסף משנה  הים שעשה שלמה כמקוה היה וכו'. ירושלמי פרק ג' דיומא:

טז
 
כֵּיצַד מִצְוַת קִדּוּשׁ. מַנִּיחַ יָדוֹ הַיְמָנִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַיְמָנִית וְיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית וְשׁוֹחֶה וּמְקַדֵּשׁ. וְכָל הַחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם. וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּעֲבוֹדָה. וְאֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא מְעֻמָּד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח-ה) 'לַעֲמֹד לְשָׁרֵת':

 כסף משנה  כיצד מצות קידוש וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא פרק שני דזבחים (דף י"ט:) ופסק כת''ק. ומ''ש וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים. ומ''ש ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהיא כעבודה וכו'. שם וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ופירש''י אמר קרא לשרת או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות:

יז
 
וְכָל הָעוֹבֵד וְהוּא יוֹשֵׁב חִלֵּל וַעֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. מִפְּנֵי שֶׁאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִכְּלָל עֲשֵׂה הִיא. וְכֵן כָּל הָעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עוֹמֵד עַל הָרִצְפָּה. וְאִם הָיָה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקַּרְקַע כְּגוֹן שֶׁעָמַד עַל גַּבֵּי כֵּלִים אוֹ בְּהֵמָה אוֹ עַל רַגְלֵי חֲבֵרוֹ פָּסַל. וְכֵן אִם הָיָה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין יָדוֹ וּבֵין הַכְּלִי שֶׁעוֹבֵד בּוֹ פָּסַל:

 כסף משנה  ומ''ש וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה. שם (דף כ"ג.). ומ''ש ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא. פשוט הוא: וכן כל העוסק בעבודה וכו' עד או על רגלי חבירו פסל. משנה שם (דף ט"ז:). ומ''ש וכן אם היה דבר חוצץ בינו ובין הכלי שעבד בו פסל. שם (דף כ"ד) ופירש''י לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי [שרת] בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. ומ''ש ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול. שם במשנה. ומ''ש ואינו לוקה. היינו מדגמרינן לה מדכתיב באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין וכיון דאתיא מלאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו:

יח
 
וְאֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא בְּיָמִין. וְאִם עָבַד בִּשְׂמֹאל פְּסוּלָה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. רַגְלוֹ אַחַת עַל הַכֶּלִי וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה [רַגְלוֹ אַחַת עַל הָאֶבֶן וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה] רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַכְּלִי אוֹ הָאֶבֶן יָכוֹל לַעֲמֹד עַל רַגְלוֹ אַחַת עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם לָאו עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. קִבֵּל בְּיָמִין וּשְׂמֹאל מְסַיַּעְתּוֹ עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁהַמְסַיֵּעַ אֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו:

 כסף משנה  רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה. יש בלשון רבינו חסרון וצריך להוסיף רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה וכך מצאתי בספר מוגה וכך היא שנויה בברייתא שם. וכן מבואר בסוף לשון רבינו שכתב רואין כל שינטל הכלי או האבן: קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה וכו'. תוספתא פרק קמא דזבחים:

יט
 
נִתְנַדְּדָה אֶבֶן מֵאַבְנֵי הָעֲזָרָה לֹא יַעֲמֹד עָלֶיהָ בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה עַד שֶׁתְּחֻבַּר בָּאָרֶץ. וְאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה הוֹאִיל וּבִמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת:

 כסף משנה  נתנדדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת העבודה וכו'. בפ' ב' דזבחים בעי רבי אמי וכו' נדלדלה האבן ועמד עליה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה. רבה זוטי בעי לה הכי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו וכו' דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך תיקו ורבינו בפרק א' מהלכות בית הבחירה כתב ואם נעקרה אבן אע''פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ ויש לתמוה עליו למה השמיט יתר הדברים ולא כתבם לא כאן ולא שם. והראב''ד כתב שם עוד אמרו שם שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא ועבד אין דרך שירות בכך עכ''ל. ויש לתמוה למה החליט המאמר דאין דרך שירות בכך דמשמע דעבודתו פסולה והלא כיון שעלתה בתיקו אין לנו לפסול העבודה מספק ועוד קשיא לי למה לא השיגו על שהשמיט לחלק בין דעתו לחברה לאין דעתו לחברה דבהא עבודתו פסולה ובהא אין לנו כח לפסלה בדיעבד ולדעת רבינו יש לומר שהוא ז''ל סובר דכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחברה ודאי חייצא לא לפסול העבודה קאמר אלא לומר דצריך ליזהר לכתחילה ומיבעיא ליה היכא דדעתו לחברה אי שרי לכתחילה לעמוד עליה וכיון דלא איפשטא נקטינן לחומרא דלכתחילה לא יעמוד עליה בין שדעתו לחברה בין שאין דעתו לחברה ואם עמד עליה בין כך ובין כך עבודתו כשירה ולא חשש לכתוב דין נעקרה האבן ועמד במקומה משום דמשמע דרבה זוטי הוא דבעי לה הכי אבל סתם גמרא לא אסתפקא ליה הא ומשמע דמיפשט פשיטא ליה דדרך שירות בכך:



הלכות ביאת המקדש - פרק ששי

א
 
כָּל כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם בֵּין מוּם קָבוּעַ בֵּין מוּם עוֹבֵר לֹא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְפָנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-כג) 'אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ'. וְאִם עָבַר וְנִכְנַס לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד. וְאִם עָבַד בַּמִּקְדָּשׁ פָּסַל וְחִלֵּל עֲבוֹדָה וְלוֹקֶה אַף עַל הָעֲבוֹדָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יז) 'אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא יִקְרַב לַעֲבוֹדָה:

 כסף משנה  כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר. [משנה] בפרק ז' דבכורות (דף מ"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פסולים באדם ובפרק טבול יום ובת''כ אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת''ל כל אשר בו מום. ומה שכתב לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים דכתיב בפרשת אמור גבי בעל מום ואל המזבח לא יגש. ומ''ש ואם עבר ונכנס לוקה אע''פ שלא עבד. קשיא לי דבפרק י''ט מסנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אלא א''כ נכנס להיכל. ומ''ש ואם עבד במקדש פסול וחילל עבודה. בקידושין פרק האומר (דף ס"ו:) ובתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ"ג) ופרק שמיני דתרומות. ומ''ש מפי השמועה למדו שאזהרה זו לא יקרב לעבודה. בתורת כהנים לא יקרב להקריב לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שהם קרויים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר כל הקרבנות מנין ת''ל שוב לחם מנין לרבות את הדם ת''ל להקריב ואומר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: וא''ת מה צורך ללמוד מפי השמועה שאזהרה זו לא יקרב לעבודה הרי מפורש הוא בכתוב אשר בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ואפשר דה''ק מפי השמועה למדו שאזהרה זו לכל מין קרבן ולדם כדיליף לה מקרא בת''כ שכתבתי בסמוך ועי''ל דקרא כתיב בתר הכי כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וה''א דעל קריבה למזבח לבד חייב אע''פ שלא עבד לכך הוצרך ללמוד מפי השמועה שאינו כן:

ב
 
וְכֵן בַּעַל מוּם עוֹבֵר שֶׁעָבַד פָּסַל וְלוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יח) 'כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְבַעַל מוּם עוֹבֵר. וְאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁעָבְדוּ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּמַלְקוֹת בִּלְבַד:

 כסף משנה  ומ''ש וכן בעל מום עובר שעבד פסל ולוקה שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר. בתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו: ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד. בסוף פרק הנשרפין (דף פ"ד) ובת''כ פלוגתא דרבי וחכמים ופסק כחכמים:

ג
 
כָּל הַמּוּמִין כֻּלָּן אֶחָד שֶׁהָיוּ בּוֹ מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ וְאֶחָד שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ אַחַר כֵּן בֵּין עוֹבְרִין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹבְרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיַּעֲבוֹרוּ:

 כסף משנה  כל המומין כולם וכו'. בפרק טבול יום (דף צ"ח:) ובתורת כהנים פרשת אמור פ''ב:

ד
 
מוּם קָבוּעַ כְּגוֹן שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. וּמוּם עוֹבֵר כְּגוֹן גָּרָב אוֹ יַלֶּפֶת וְהִיא הַחֲזָזִית. וְלֹא הַמּוּמִין הַכְּתוּבִין בַּתּוֹרָה בִּלְבַד הֵן שֶׁפְּסוּלִין בְּכֹהֲנִים אֶלָּא כָּל הַמּוּמִין הַנִּרְאִין בַּגּוּף שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יח) (ויקרא כא-כא) 'כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם' מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה דֻּגְמָא הֵן:

 כסף משנה  ומה שכתב ולא המומין הכתובים בתורה בלבד וכו' עד ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה. בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ"ג):

ה
 
שְׁלֹשָׁה מִינֵי מוּמִין הֵם. יֵשׁ מוּמִין שֶׁהֵן פּוֹסְלִין הַכֹּהֵן מִלַּעֲבֹד וְהַבְּהֵמָה מִלִּקָּרֵב. [וְיֵשׁ מוּמִין שֶׁפּוֹסְלִין בָּאָדָם בִּלְבַד מִלַּעֲבֹד]. וְיֵשׁ מוּמִין שֶׁאֵין פּוֹסְלִין אֲבָל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אָמְרוּ שֶׁכָּל כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ עוֹבֵד:

ו
 
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם שֶׁפּוֹסֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה וְעָבַד בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. וְאִם הָיָה מֵזִיד לוֹקֶה. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם מִן הַמּוּמִין הַמְיֻחָדִין לָאָדָם וְעָבַד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה לֹא חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ. וְאִם הָיָה בּוֹ דָּבָר מִדְּבָרִים שֶׁהֵם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֵינוֹ לוֹקֶה וַעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

ז
 
אֵין פּוֹסֵל בָּאָדָם אֶלָּא מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. אֲבָל מוּמִין שֶׁבַּחֲלַל הַגּוּף כְּגוֹן שֶׁנִּטַּל כֻּלְיָתוֹ שֶׁל אָדָם אוֹ טְחוֹל שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁנִּקְּבוּ מֵעָיו אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה טְרֵפָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-יט) 'שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד' מָה אֵלּוּ בְּגָלוּי אַף כּל בְּגָלוּי:

 כסף משנה  אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי וכו' אע''פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה. בתוספתא פרק רביעי היה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח [המיוחדין] מום שבגלוי ואינו חוזר ובסוף פרק מומין אלו (דף מ"ה:) במשנה אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה אותו ואת בנו וטריפה:

ח
 
הֶעָרֵל הֲרֵי הוּא כְּבֶן נֵכָר שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד-ט) 'כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר'. לְפִיכָךְ עָרֵל שֶׁעָבַד חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ וְלוֹקֶה כְּזָר שֶׁעָבַד. אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה:

 כסף משנה  הערל הרי הוא כבן נכר וכו'. בפרק ב' דזבחים (דף י"ט). ומ''ש ולוקה כזר שעבד. ברייתא בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"ג) ערל אונן ויושב אינם במיתה אלא באזהרה ופירש''י ערל שמתו אחיו מחמת מילה ובגמרא ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ופירש רש''י והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה ורבינו שכתב שלוקה טעמו מדאמרינן בפרק ב' דזבחים עד דאתא יחזקאל מנא לן ואסיקנא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא וכיון דגמרא גמירי לה דלא יבא לשרת כי לקי לא משום אזהרה דדברי קבלה לקי אלא משום אזהרה דגמרא ועם כל זה רצה רבינו שיהא נרמז בתורה קצת ולפיכך כתב שהוא כזר:

ט
 
כֹּהֵן שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא נָשִׁים בַּעֲבֵרָה אֵינוֹ עוֹבֵד עַד שֶׁיַּדִּירוּהוּ בֵּית דִּין עַל דַּעַת רַבִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ הֲפָרָה שֶׁלֹּא יוֹסִיף לַחֲטֹא וְעוֹבֵד וְיוֹרֵד וּמְגָרֵשׁ. וְכֵן אִם הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים פָּסוּל עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בְּבֵית דִּין שֶׁלֹּא יִטַּמֵּא. וְאִם עָבַר וְעָבַד קֹדֶם שֶׁיַּדִּיר אוֹ שֶׁיְּקַבֵּל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נָשׂוּי בַּעֲבֵרָה לֹא חִלֵּל עֲבוֹדָה:

 כסף משנה  כהן שהיה נושא נשים בעבירה וכו' וכן מי שהיה מטמא למתים וכו'. בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ"ה מ"ו) משנה וגמרא. ומה שכתב רבינו עבודתו פסולה היינו לומר דלכתחילה פסול מלעבוד אבל אם עבד לא חילל כמו שכתב בסמוך ובספר מוגה נמצאת מחוק עבודתו פסולה וכתוב במקומו פסול והוא הגירסא הנכונה. ואמרינן התם בגמרא מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תוקפו. ובקצת ספרי רבינו כתוב גבי מטמא למתים עד שיקבל עליו בנדר והוא טעות סופר וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בב''ד וכך מצאתי בספר מוגה:

י
 
כֹּהֵן שֶׁעָבַד וְנִבְדַּק וְנִמְצָא חָלָל עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה לְשֶׁעָבַר וְאֵינוֹ עוֹבֵד לְהַבָּא. וְאִם עָבַד לֹא חִלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג-יא) 'בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' אַף חֻלִּין שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה:

 כסף משנה  כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס"ז) תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה x (דכתיב ברך ה' חילו וגו' אפילו חולין שבו תרצה) ואף על פי דבפרק ח' דתרומות פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע ידוע דהלכה כרבי יהושע דאמר הכי ועוד דגמרא תני סתמא כרבי יהושע ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע אבל אם עבד אחר שנודע חילל ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו אדרבה אשכחן בהדיא דלא מחלל מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל ותנא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שנודע:

יא
 
בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וְעִקַּר מַעֲשֵׂיהֶם הַתָּדִיר שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וְּדָנִין אֶת הַכְּהֻנָּה וּבוֹדְקִין הַכֹּהֲנִים בְּיוּחֲסִין וּבְמוּמִין. כָּל כֹּהֵן שֶׁנִּמְצָא פָּסוּל בְּיִחוּסוֹ לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וְיוֹצֵא מִן הָעֲזָרָה. וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא שָׁלֵם וְכָשֵׁר לוֹבֵשׁ לְבָנִים וְנִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  בית דין הגדול היו יושבים בלשכת הגזית וכו' עד ומשמש עם אחיו הכהנים. משנה בסוף מדות (פ"ה מ"ד). ומ''ש מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה. בפ''ב דמדות (מ"ה). ומ''ש וחולק בקדשים עם אנשי בית אב ואוכל. משנה בריש פרק טבול יום (דף צ"ח:) ובסוף מנחות (דף ק"ט):

יב
 
מִי שֶׁנִּמְצָא כָּשֵׁר בְּיִחוּסוֹ וְנִמְצָא בּוֹ מוּם. יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הָעֵצִים וּמְתַלֵּעַ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה וְחוֹלֵק בְּקָדָשִׁים עִם אַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁלּוֹ וְאוֹכֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-כב) 'לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים וּמִן הַקָּדָשִׁים יֹאכֵל':


הלכות ביאת המקדש - פרק שביעי

א
 
כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה חֲמִשִּׁים וְזֶהוּ פְּרָטָן:

ב
 
חֲמִשָּׁה בָּאֹזֶן. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּפְגַּם סְחוּס אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר הַצִּפֹּרֶן בַּפְּגָם. אֲבָל הָעוֹר הַמֻּקָּף לִסְחוּס הָאֹזֶן אֵין בּוֹ מוּם בֵּין נִקַּב בֵּין נִסְדַּק:

ג
 
מִי שֶׁנִּסְדַּק סְחוּס אָזְנוֹ בְּכָל שֶׁהוּא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסֵר. מִי שֶׁנִּקַּב סְחוּס אָזְנוֹ כְּכַרְשִׁינָה בֵּין נֶקֶב עָגל בֵּין נֶקֶב אָרֹךְ אִם מִצְטָרֵף לְכַרְשִׁינָה הֲרֵי זֶה מוּם. מִי שֶׁיָּבְשָׁה אָזְנוֹ כְּדֵי שֶׁתִּנָּקֵב וְלֹא תּוֹצִיא דָּם. מִי שֶׁהָיְתָה אָזְנוֹ כְּפוּלָה לִשְׁתַּיִם. אֲפִלּוּ הַגְּדִי שֶׁדֶּרֶךְ אָזְנָיו לִהְיוֹתָן נוֹטוֹת וּכְפוּלוֹת וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי סְחוּסִין. אֲבָל אִם אֵין לָהּ אֶלָּא סְחוּס אֶחָד וַהֲרֵי הוּא כְּגוּף אֶחָד שֶׁנִּכְפַּל כָּשֵׁר:

 כסף משנה  (א-ג) כל המומין הפוסלין כו' וזהו פרטן: חמשה באוזן ואלו הם מי שנפגם סחוס אזנו וכו'. בריש פרק על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף ל"ז) נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה אי זו היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ופירש רש''י סחוס תנוך האוזן וכו' אבל לא מן העור דהדרא בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן. פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ובגמרא וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן. ומה שכתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. משנה שם (מ':) אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום xx ואם אינו עצם אחד אינו מום ופירש רש''י שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן. בזמן שהיא עצם אחד שאין להם אלא תנוך א' שנכפל התנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינו עצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי עכ''ל ורבינו נראה שגורס בהיפך וכתב סמ''ג דהכי גריס בתוספתא והיא הגירסא הנכונה שנימוקה עמה:

ד
 
שְׁלֹשָׁה בְּרִיס שֶׁל עַיִן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא. מִי שֶׁנִּסְדַּק רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא. [מִי שֶׁנִּפְגַּם רִיס מֵרִיסֵי עֵינָיו בְּכָל שֶׁהוּא]. וּשְׁלֹשָׁה מוּמִין אֵלּוּ בִּכְלַל (ויקרא כב-כב) 'חָרוּץ' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  שלשה בריס העין וכו'. שם (דף לח:) במשנה ובגמרא מאי ריס וכו' תורא ברא דעינא ופירש רש''י שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין ובדברי התוס' בפרק מומין אלו (דף מ"ג:) בד''ה ושנשרו מבואר יותר שכתבו דהיינו עור המקיף את העין וכתב רבינו בפירוש המשנה ריס עפעף העין:

ה
 
שְׁמוֹנָה בָּעַיִן וְאֵלּוּ הֵן. הָעִוֵּר בֵּין בְּאֶחָד מֵעֵינָיו בֵּין מִשְּׁתֵּיהֶן. מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה בִּשְׁתֵּי עֵינָיו אוֹ בְּאַחַת מֵהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נִרְאָה בָּהֶן שִׁנּוּי כְּלָל מֵחֲמַת שֶׁיָּרְדוּ מַיִם קְבוּעִים כְּנֶגֶד רֵאוֹתָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה בְּעֵינָיו אוֹ בְּאַחַת מֵהֶן רְאִיָּה בְּרוּרָה מֵחֲמַת שֶׁהָיָה בָּהּ סַנְוֵרִים קְבוּעִים. מִי שֶׁבְּעֵינוֹ כְּמוֹ עֵנָב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה. * מִי שֶׁיָּצָא בָּשָׂר יָתֵר בְּעֵינוֹ עַד שֶׁחִפָּה מְעַט מִן הַשָּׁחֹר שֶׁל עַיִן. מִי שֶׁנִּמְשַׁךְ הַלֹּבֶן שֶׁל עַיִן וְנִכְנַס מִמֶּנּוּ מְעַט בַּשָּׁחֹר עַד שֶׁנִּמְצָא הַשָּׁחֹר מְעֹרָב בַּלֹּבֶן וְהוּא (ויקרא כא-כ) 'תְּבַלֻּל' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אֲבָל אִם יָצָא מִן הַשָּׁחֹר לְתוֹךְ הַלָּבָן אֵינוֹ מוּם שֶׁאֵין מוּמִין בְּלָבָן. מִי שֶׁהָיְתָה נְקֻדָּה לְבָנָה בְּתוֹךְ הַשָּׁחֹר וְזֶהוּ (ויקרא כא-כ) 'דַּק' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה צָפָה עַל גַּבֵּי הַשָּׁחֹר. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה צָפָה אוֹ שֶׁהָיְתָה מְשֻׁקַּעַת בְּשָׁחֹר אֵינוֹ מוּם. וְכֵן אִם הָיְתָה נְקֻדָּה שְׁחֹרָה בְּתוֹךְ הַלֹּבֶן אֲפִלּוּ צָפָה אֵינוֹ מוּם שֶׁאֵין מוּמִים בְּלָבָן. הָיְתָה נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה שׁוֹקַעַת בְּתוֹךְ הַשָּׁחֹר אַף זֶה נִקְרָא דַּק. אֲבָל אִם הָיְתָה צָפָה הוֹאִיל וְהִיא שְׁחֹרָה בְּשָׁחֹר אֵינוֹ מוּם:

 ההראב"ד   מי שיצא בשר יתר בעיניו. א''א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון האמור במשנה בצד עיניו ואינו נראה כן שאם היה בו בשר יתר הוא יבלת בעינו האמור למטה במשנה וחלזון הוא שורה אדמימות העוברת בשחור:

 כסף משנה  שמונה בעין וכו'. בפרק מומין אלו (דף מ"ד) תנו רבנן עיור בין סומא בשתי עיניו בין באחת מעיניו ובמשנה פ' על אלו מומין (דף ל"ח:) היה בעינו דק תבלול חלזון נחש עינב איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום [שאין מומין בלבן] חורוור והמים הקבועים ופירש רש''י סירא שורה שבעין סביב לשחור וכו' ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום. שחור ונכנס בלבן אם חוט יוצא מהשחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין ומפרש בגמרא דחלזון היינו נחש וכתב רבינו בפירוש המשנה דהיינו שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין ושמו בערבי טפרא. ומה שהקשה הראב''ד וכתב מי שיצא בשר יתר בעיניו א''א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון וכו'. יש לומר שהדבר ברור שיבלת בעיניו השנוי שם היינו שיש בעיניו יבלת שקורין בירוג''ה ואינו ענין לטפרא. ומה שכתב רבינו מי שאינו רואה בשתי עיניו וכו' עד מחמת שהיו בה סנורים קבועים היינו חורוור והמים הקבועים. ומה שכתב מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וכו' עד אבל אם היתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום. שם בגמרא:

ו
 
שְׁלֹשָׁה בַּחֹטֶם. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב חָטְמוֹ אֲפִלּוּ מִצַּד אֶחָד. מִי שֶׁנִּסְדַּק חָטְמוֹ. מִי שֶׁנִּפְגַּם חָטְמוֹ:

 כסף משנה  שלשה בחוטם וכו'. שם במשנה (דף ל"ט) ותניא שם בגמ' ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה''ז מום מבפנים אינו מום והשמיטו רבינו מפני שהוא סובר שמום זה מהמיוחדים בבהמה ואינם ראויים להיות באדם כמ''ש בפ''ב מהלכות איסורי מזבח ואיני יודע למה אינם ראויים להיות באדם:

ז
 
שִׁשָּׁה בַּפֶּה. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּקַּב שְׂפָתוֹ אֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן. מִי שֶׁנִּפְגְּמָה שְׂפָתוֹ. מִי שֶׁנִּסְדְּקָה שְׂפָתוֹ וְהוּא שֶׁנִּסְדַּק מַזַּר שֶׁלָּהּ עַד שֶׁתֵּחָלֵק לִשְׁנֵי רָאשִׁים. מִי שֶׁעֶצֶם לֶחְיוֹ הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן כָּל שֶׁהוּא. מִי שֶׁפִּיו נִבְלַם מֵחֲמַת גּוּפוֹ וּבְרִיָּתוֹ. אֲבָל אִם נִבְלַם מֵחֲמַת הָרוּחַ אֵינוֹ מוּם. מִי שֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ:

 כסף משנה  ששה בפה ואלו הן מי שניקבה שפתו וכו' מי שנסדקה שפתו וכו'. שם במשנה שפמו שניקבה [שנפגמה] שנסדקה ובגמרא אמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה. ומ''ש מי שעצם לחיו התחתון עודף על העליון. שם במשנה מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר''ג לחכמים ואמרו הרי זה מום ובגמרא והא גבי אדם הוא דתנן וכו' איש ששוה בזרע אהרן אבל גבי בהמה לא ותירצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' כשהעודף הוא בלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאין עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום ובבהמה אינו מום. ומ''ש מי שפיו נבלם מחמת גופו וברייתו וכו'. שם ת''ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה''ז מום ופירש''י בלום נפוח וכו' ובתוספתא אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו הרי זה מום פי' מחמת עצמו מחמת גופו וברייתו כלומר שהיה כך מעצמו מתחלת ברייתו. ומ''ש ושניטל רוב המדבר של לשונו. שם במשנה (בכורות דף מ') גבי מומין שמנה אילא ביבנה ואף על פי ששנינו שם שזה אחד מהמומים שאמרו לו חכמים לא שמענו את אלו הא מסיים התם במשנה שבית דין של אחריהם אמרו הרי זה מום וקי''ל כוותייהו משום דבתראי נינהו ועוד שהסכימו לדברי אילא שהיה בקי מאד ועוד שהחכמים שלא הודו לו לא נחלקו עמו ממש אלא אמרו לא שמענו את אלו ואין לא שמענו ראיה:

ח
 
שְׁנֵים עָשָׂר בְּאֵיבְרֵי הַזֶּרַע וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁנִּמְעַךְ הַגִּיד שֶׁלּוֹ. אוֹ נִכְתַּת. אוֹ נִתַּק. אוֹ נִכְרַת. מִי שֶׁנִּמְעֲכוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִכְתְּתוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִתְּקוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. אוֹ נִכְרְתוּ אוֹ אַחַת מֵהֶן. מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי כִּיסִין. מִי שֶׁשְּׁתֵּי בֵּיצָיו בְּכִיס אֶחָד. הַטֻּמְטוּם. הָאַנְדְּרוֹגִינוּס:

 כסף משנה  שנים עשר באיברי הזרע וכו'. מקרא מפורש ומעוך וכתות ונתוק וכרות ואיפליגו בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל"ט:) אי הוי דוקא בגיד או אי הוי בביצים דרבי יהודה אמר כולהו אף בביצים ורבי אליעזר בן יעקב סבר כולהו בגיד דוקא ורבי יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים נתוק וכרות בגיד דוקא ופסק רבינו דלא כרבי אליעזר בן יעקב משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי עליה ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק כרבי יהודה משום דמסתבר טעמיה דמעוך וכתות ונתוק בחדא מחתא מחתינהו הכא לית לן לפלוגי בינייהו: מי שאין לו אלא ביצה אחת וכו'. שם (דף מ') ורבי עקיבא אומר שם שבודקין אותו על ידי מיעוך וכתבו רבינו בפרק שלישי מהלכות בכורות: ומ''ש הטומטום והאנדרוגינוס. ג''ז שם (דף מ"א):

ט
 
שִׁשָּׁה בַּיָּדַיִם וּבָרַגְלַיִם וְאֵלּוּ הֵן. הַפִּסֵּחַ. וּמִי שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ הוּא (ויקרא כא-יח) (ויקרא כב-כג) 'שָׂרוּעַ' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה מֵחֲבֶרְתָּהּ. מִי שֶׁנִּשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. מִי שֶׁנִּשְׁבַּר עֶצֶם רַגְלוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר כְּשֶׁעוֹמֵד אִם נִכָּר כְּשֶׁיְּהַלֵּךְ הֲרֵי זֶה מוּם. מִי שֶׁרַגְלָיו מְבֻלָּמוֹת מֵחֲמַת עַצְמָן וּבְרִיָּתָן. אֲבָל אִם הָיוּ מְבֻלָּמוֹת מֵחֲמַת הָרוּחַ אֵינוֹ מוּם:

 כסף משנה  ששה בידים וברגלים ואלו הם הפסח. מבואר בתורה. ומ''ש ומי שנשמטה ירכו וכו'. גם זה שם (דף מ') בעל חמש רגלים או שאין לו אלא ג' וכו' השחול והכסול אי זהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מיריכותיו גבוהה. ומ''ש מי שנשבר עצם ידו וכו'. משנה שם נשבר עצם ידו או עצם רגלו אף ע''פ שאינו ניכר ובגמרא אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה ופירש''י מחמת עצמו שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו עכ''ל. ונראה דביד נמי אע''פ שאין השבר נראה אם כשעושה מלאכה ניכר הוי מום ולא נקט רש''י רגל אלא משום שאין עושין בו מלאכה והוצרך לפרש דהילוכו זו היא מלאכתו ומדברי רבינו נראה דאע''פ שאינו ניכר דקתני לא קאי אלא לעצם רגלו אבל עצם ידו בעינן שיהא ניכר. ומ''ש ומי שרגליו מבולמות. שם בברייתא (דף מ':) גבי פיו בלום וכתבתיה בפרק זה:

י
 
אַרְבָּעָה רְאוּיִין לִהְיוֹת בְּכָל הַגּוּף וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גָּרָב יָבֵשׁ כָּל שֶׁהוּא וְזֶהוּ הַ (ויקרא כא-כ) (ויקרא כב-כב) 'גָּרָב' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַבֶּלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶצֶם וְזֶה הוּא (ויקרא כב-כב) 'יַבֶּלֶת' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲזָזִית מִצְרִית כָּל שֶׁהִיא וְהִיא חֲזָזִית קָשָׁה וּכְעוּרָה וְזוֹ הוּא (ויקרא כא-כ) (ויקרא כב-כב) 'יַלֶּפֶת' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  ארבעה ראויים להיות בכל הגוף וכו'. שם (דף מ"א) במשנה ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ובגמרא [וגרב לא ופירש''י] וגרב לא [הוי מום גמור] והכתיב גרב באורייתא גבי עורת או שבור וכו' וחזזית לא הוי מום והא כתיב ילפת באורייתא [גבי מומין] ותניא [גרב זה החרס ילפת] זו חזזית המצרית וכו' בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית מצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי ל''ק הא בלח הא ביבש לח מיתסי יבש לא מיתסי ולא מיתסי והכתיב יככה ה' בשחין מצרים ובגרב ובחרס ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא [גרב] הוי דקרא [גבי מומין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ. הרי דחזזית המצרית וגרב יבש מבפנים ומבחוץ וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ הוו מומין קבועים ולח מבפנים ומבחוץ הוי מום שאינו קבוע ואם כן צריך לומר דגרב יבש שכתב כאן רבינו היינו אפילו לח מבפנים ויבש מבחוץ. ומה שכתב וזהו הגרב האמור בתורה אע''ג דבגמרא אמרו דקרא יבש מבפנים ומבחוץ דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ לאו למימרא דמצרית לאו היינו דקרא דגבי מומין דלא אתא אלא לפרושי מאי ניהו דמצרית ומ''מ כיון דמום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא בכלל גרב דקרא דגבי מומין הוא. ומה שכתב מי שיש בו יבלת שיש בה עצם וזהו יבלת. שם בגמרא (דף מ':). ומה שכתב מי שיש בו חזזית מצרית. שם (דף מ"א) במשנה ובגמרא:

יא
 
כָּל עֶצֶם שֶׁבְּגָלוּי שֶׁנֶּחְרַץ בּוֹ חָרִיץ הֲרֵי זֶה מוּם וְהוּא בִּכְלַל (ויקרא כב-כב) 'חָרוּץ' הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְאֵין הַצְּלָעוֹת בִּכְלַל עֲצָמוֹת שֶׁבְּגָלוּי:

 כסף משנה  כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ וכו'. במשנה שם (דף מ' ע"ב) שנפגם עצם ידו או עצם רגלו ופירש''י נפגם שניכר המום. ומ''ש ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי. בתוספ' פ''ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח המיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר ומשמע לרבינו דמדסמכיה למום מבפנים מההוא טעמא הוא דלא הוי מום והכי דריש לה בתורת כהנים בהדיא יכול שאני מרבה שבר צלע תלמוד לומר שבר יד או שבר רגל מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרין יצא שבר צלע שמומו בגלוי:

יב
 
וְעוֹד יֵשׁ שָׁם שְׁלֹשָׁה מוּמִין אֲחֵרִים וְאֵלּוּ הֵן. הַזָּקֵן שֶׁהִגִּיעַ לִהְיוֹת רוֹתֵת וְרוֹעֵד כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד. הַחוֹלֶה כְּשֶׁהוּא רוֹעֵד מִפְּנֵי חָלְיוֹ וְכִשְׁלוֹן כֹּחוֹ. אֲבָל הַטְּרֵפָה כָּשֵׁר בָּאָדָם וּפָסוּל בִּבְהֵמָה. וְכֵן יוֹצֵא דֹּפֶן כָּשֵׁר בָּאָדָם וּפָסוּל בִּבְהֵמָה:

 כסף משנה  ועוד יש שם שלשה מומין וכו' והמזוהם. שם (דף מ"א) במשנה זקן וחולה ומזוהם ובספ''ק דחולין (דף כ"ד) ת''ר משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה וכו' עד שיזקין עד כמה א''ר אלעזר א''ר חנינא עד שירתת ופירש''י ידיו ורגליו רותתין מאין כח. ומ''ש אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן וכו'. משנה בסוף פרק מומין אלו (דף מ"ו:):

יג
 
הַמְזֹהָם וְכֹהֵן שֶׁהוּא מְזֹהָם בְּזֵעָתוֹ רוֹחֵץ וְשָׁף כָּל גּוּפוֹ בְּבשֶֹׁם וְעוֹבֵד. הָיָה רֵיחַ פִּיו רַע נוֹתֵן בְּפִיו פִּלְפֵּל אוֹ זַנְגְּבִיל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְעוֹבֵד. וְאִם עָבַד בְּזִהוּם זֵעָתוֹ אוֹ בְּזִהוּם פִּיו הֲרֵי חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ כִּשְׁאָר אֵלּוּ הַבַּעֲלֵי מוּמִין כֻּלָּם:

 כסף משנה  המזוהם. כבר כתבתי בסמוך דבמתני' מיתני גבי מומי בהמה. ומ''ש וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד היה ריח פיו רע נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד. בס''פ המדיר (דף ע"ה). ומ''ש ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו הרי זה חילל עבודתו. כן משמע מדחשיב להו מומין בפרק ב' מאיסורי מזבח מנה רבינו המומין המיוחדים בבהמה:



הלכות ביאת המקדש - פרק שמיני

א
 
כָּל הַמּוּמִין הַמְיֻחָדִין בָּאָדָם תִּשְׁעִים וְזֶהוּ פְּרָטָן. שְׁמוֹנָה בָּרֹאשׁ וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁאֶמְצַע קָדְקֳדוֹ שׁוֹקֵעַ לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁדְּחָקוֹ בְּיָדוֹ. * מִי שֶׁאֶמְצַע קָדְקֳדוֹ עוֹלֶה לְמַעְלָה כְּמוֹ בֵּיצָה. מִי שֶׁפְּאַת רֹאשׁוֹ יוֹצֵא כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּמוֹ מַקֶּבֶת. מִי שֶׁרֹאשׁוֹ יוֹצֵא מֵאֲחוֹרָיו כְּנֶגֶד עָרְפּוֹ. מִי שֶׁרֹאשׁוֹ רָחָב וְיוֹצֵא מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁתִּמְצָא רֹאשׁוֹ עַל צַוָּארוֹ כְּמוֹ רֹאשׁ הַלֶּפֶת עַל הֶעָלִין שֶׁלּוֹ. הַקֵּרֵחַ שֶׁאֵין בְּכָל רֹאשׁוֹ שֵׂעָר כָּל עִקָּר. וְאִם יֵשׁ בּוֹ שִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מֻקֶּפֶת מֵאֲחוֹרָיו מֵאֹזֶן לְאֹזֶן כָּשֵׁר. מִי שֶׁהָיָה הַשֵּׂעָר מַקִּיף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן מִלְּפָנָיו בִּלְבַד וּשְׁאָר הָרֹאשׁ קֵרֵחַ הוּא הֲרֵי הוּא פָּסוּל. מִי שֶׁהָיָה הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ מַקִּיף אֶת כָּל הָרֹאשׁ סָבִיב מִלְּפָנָיו וּמֵאַחֲרָיו וְאֵין שָׁם שֵׂעָר בְּאֶמְצַע גַּם זֶה קֵרֵחַ וּפָסוּל:

 ההראב"ד   מי שאמצע [קדקדו עולה למעלה]. א''א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם שלא תפס דרך הגמרא ופרטיו לא באו דרך הגמרא:

 כסף משנה  כל המומין המיוחדים באדם וכו'. בריש פרק מומין אלו (דף מ"ג) בין קבועין בין עוברים פסולים באדם יתר עליהם האדם הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוע וסקיפס ובגמרא כילון דדמי רישיה לאכלא לפתן דדמי [רישיה] לגרגלידא דלפתא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו. מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו. וסקיפס מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא. וכתב רבינו בפי' המשנה אכלא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מהחבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מלפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה וכו'. המקבן [גזור מן המקבות והוא] שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה. ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו וקורין אותו קובי. וסקיפס הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מהקובי עכ''ל. ולפי זה מאי שכתב רבינו מי שאמצע קדקדו שוקע למטה וכו' הוא פירוש שראשו שקוע. ומ''ש מי שאמצע קדקדו עולה למעלה וכו'. הוא פירוש הכילון. ומי שראשו יוצא מאחריו כנגד ערפו. הוא פי' סקיפס ולפי זה יהיה פירוש שקיל פיסא שנראה כמי שנטל חתיכה והניחה מאחריו. וכתב הראב''ד מי שאמצע א''א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא גורס כגירסת רש''י שראשו שקוע לפניו ופירש דהיינו שראשו משופע לפניו באלכסון. ובסקיפס מאחריו פירש''י שגובה ראשו חסר מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה ונראה להראב''ד שכל החולק על פירוש דברים אלו כחולק על פירוש הגמרא ומפני כך כתב שלא תפס דרך הגמרא וזו אינה השגה שכבר יישבתי פירוש רבינו על לשון הגמרא כפי גירסתו. עוד שנית השיגו ששינה סדר המשנה וכתב שראשו שקוע תחלה ושני לו הכילון ושלישי לו המקבן ורביעי לו סקיפס וחמישי לו הלפתן וזהו שכתב ופרטיו לא באו דרך הגמרא וגם זו אינה השגה שרבינו סידר דבר עם דבר שכנגדו מי שאמצע קדקדו שוקע אצל מי שאמצע קדקדו עולה ומי שפאת ראשו כנגד פניו עם מי שראשו יוצא מאחריו: הקרח שאין בכל ראשו שיער כל עיקר וכו'. משנה שם הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן ואם יש לו הרי זה כשר ובגמרא איכא תרי לישני ולישנא בתרא אם יש לו הרע זה כשר אמר רבא ל''ש אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו פסול וכ''ש שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול:

ב
 
שְׁנַיִם בַּצַּוָּאר וְאֵלּוּ הֵם. מִי שֶׁצַּוָּארוֹ שׁוֹקֵעַ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּמְצָא רֹאשׁוֹ כְּאִלּוּ הוּא מֻנָּח עַל כְּתֵפָיו. מִי שֶׁצַּוָּארוֹ אָרֹךְ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּשָׁמוּט מִבֵּין כְּתֵפָיו:

 כסף משנה  שנים בצוואר וכו' מי שצוארו ארוך הרבה וכו'. שם:

ג
 
אַרְבָּעָה בָּאֹזֶן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁשְּׁתֵּי אָזְנָיו קְטַנּוֹת הַרְבֵּה. מִי שֶׁשְּׁתֵּי אָזְנָיו נְפוּחוֹת דּוֹמוֹת לִסְפוֹג. מִי שֶׁאָזְנָיו מְדֻלְדָּלוֹת לְמַטָּה. מִי שֶׁאַחַת מֵאָזְנָיו מְשֻׁנָּה מֵחֲבֶרְתָּהּ בְּמַרְאֶהָ:

 כסף משנה  ארבעה באוזן וכו'. שם במשנה (דף מ"ד) הצמם והצומע אי זהו צומע שאזניו קטנות והצמם שאזניו דומות לספוג ופירש''י לספוג שכווצות וסתומות ובגמרא תניא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו רבנן לההוא טייעא דהוה אמר מאן בעי צימח ואשתכח גדיא ומפרש רבינו דהיינו שאזניו מדולדלות למטה כמו של גדי וכן נראה מדברי רש''י ואע''ג דבתר הכי תניא התם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' הצימח והצמם והצומע סובר רבינו דכי היכי דלא קי''ל כההיא ברייתא בצימח וצומע משום דסתם מתני' תני דהוו מומין ה''ה דלא קי''ל כוותה בצימח ועי''ל דההיא ברייתא מיתניא גבי מומי בהמה ומתני' דחשיב להו מומין באדם כדפירש''י דטעמא לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן. ומה שכתב מי שאחת מאזניו משונה מחבירתה במראה. איני יודע זו מנין לו דאי מדתנן בפרק על אלו מומין (דף מ':) עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה היינו לומר שנראה לכל שזו גדולה מזו אבל אם אינו ניכר אלא במדה אינו מום וכן פירש ה''ר עובדיה ז''ל ואם נאמר שרבינו אינו מפרש כן אלא אזניו משונות זו מזו במראה הוי מום אבל אם אינם משונות זו מזו אלא במדה אינו מום יקשה מאי אחת גדולה ואחת קטנה ואפשר שהוא מפרש שמצד שמשונות זו מזו במראה נראות אחת גדולה ואחת קטנה וכל זה דוחק אבל הנכון הוא שסובר רבינו שזהו זוגדוס השנוי במשנה וכן פירש הוא ז''ל שם ואכתוב לשונו בסמוך גבי מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר:

ד
 
חֲמִשָּׁה בַּגְּבִינִים וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר בִּגְבִינָיו וְהוּא (ויקרא כא-כ) 'גִּבֵּן' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁגְּבִינָיו שׁוֹכְבִין. מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא גָּבִין אֶחָד. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גְּבִינִין יֶתֶר עַל שְׁנַיִם. מִי שֶׁאֶחָד מִגְּבִינָיו מְשֻׁנֶּה מֵחֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל זֶה אָרֹךְ וּשְׂעָרוֹ שֶׁל זֶה קָצָר בֵּין שֶׁשְּׂעָרוֹ שֶׁל אֶחָד שָׁחֹר וּשְׂעָרוֹ הַשֵּׁנִי לָבָן אוֹ אָדֹם הוֹאִיל וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם שִׁנּוּי זֶה הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 כסף משנה  חמשה בגבינים וכו' משנה בפרק מומין אלו (דף מ"ג:) אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד זהו גבן האמור בתורה רבי דוסא אומר שגביניו שוכבים ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא וגבן דאין לו משמע ורמינהו גבן שיש לו גבינין הרבה אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד מנין תלמוד לומר או [גבן] אמר רבא זהו מדרש או גבן וכתב רבינו בפירוש המשנה גבינין גבות העין. גביניו שוכבים הוא שיהא שער גביניו רב עד שהוא מגיע על עפעפי עיניו וכו' ואין ר' דוסא ות''ק ור' חנינא חולקין אם אלו מומין [או אינן מומין] רק הכל מודים שהם מומין ואינם חולקין אלא אי זהו גבן האמור בתורה עכ''ל. ומ''ש רבינו מי שאין לו שער בגביניו והוא גבן האמור בתורה יש לתמוה עליו שכפי מה שאמרו בגמרא כך הל''ל והוא מדרש או גבן האמור x בתורה: מי שאחד מגביניו משונה מחבירו וכו'. בתוספתא דבכורות פ''ה מונה בכלל המומין גביניו אחד שחור ואחד לבן והוא בכלל זוגדוס שאכתוב בסמוך:

ה
 
אַרְבָּעָה בְּרִיס הָעַיִן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁאֵין לוֹ שֵׂעָר כְּלָל בְּרִיסֵי עֵינָיו. מִי שֶׁשְּׂעַר רִיסֵי עֵינָיו מְרֻבֶּה מְעֻבֶּה הַרְבֵּה. מִי שֶׁשְּׂעַר אֶחָד מֵרִיסֵי עֵינָיו מְשֻׁנֶּה מִשְּׂעַר רִיס אַחֵר כְּגוֹן שֶׁאֶחָד שָׁחֹר וְאֶחָד לָבָן אוֹ שֶׁאֶחָד נוֹשֵׁר וְהַשֵּׁנִי מְעֻבֶּה. מִי שֶׁעַפְעַפָּיו סְגוּרוֹת מְעַט וְאֵינָן נִפְתָּחוֹת הַרְבֵּה כִּשְׁאָר כָּל הָאָדָם:

 כסף משנה  ארבעה בריס העין וכו'. בפרק מומין אלו (דף מ"ד) שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין ובגמרא תנא הזויר והלופין והתמין זויר xx דמזויר עינים לופין דנפישי זיפי תימין שתמו זיפי ותנא גבי מומין תני להו והתנן שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין לא קשיא הא דאשתיור גרדומי הא דלא אשתיור גרדומי ופירש''י אשתיור גרדומי שרשים לא הוי מום אלא מפני מראית העין ומשום דהכא מיירי רבינו לענין מומין ממש כתב מי שאין לו שער כלל. ומה שכתב מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר. שם במשנה זוגדוס x ובגמרא זוגדוס מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ופירש''י שיש לו עין אחד דומה לעין אלו היושבים נגדי ועין אחת שלי מיתיבי וכו' זוגדוס אחד שחור ואחר לבן תנא כל זוגא דלא שוי אהדדי זוגדוס קרי ליה וכתב רבינו בפירוש המשנה ידוע שיש בגוף איברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתם וכשיהיה בין אחד לחבירו שינוי באי זה דבר שיהא אותו שינוי כגון שיהא בגב עינו אחד שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שחורה והשניה כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשניה קטנה או אחד משני עפעפיו לבן והשני xx שחור וכן בשאר האברים שהם זוגות הרי הוא בעל מום ויקרא זו גדוס xxx. ומ''ש מי שעפעפיו סגורות מעט וכו'. נראה שרבינו היה גורס כגירסת הערוך שכתב בערך טרוטות וזה לשונו בפרק מומין אלו טרוטות דמרמצן עיניה פירוש שעפעפיו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט עכ''ל:

ו
 
אַחַד עָשָׂר בָּעֵינַיִם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶם קְרוֹבוֹת מִפַּדַּחְתּוֹ. מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו לְמַטָּה מִמָּקוֹם הָרָאוּי לָהֶם. מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו עֲגוּלוֹת וְאֵינָם נִמְשָׁכוֹת בָּאֹרֶךְ מְעַט מִשְּׁאָר הָעֵינַיִם. מִי שֶׁעֵינָיו מוּזָרוֹת וְהֵן יוֹצְאוֹת כְּעֵינֵי הַנָּמֵר וּכְמִי שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל בְּעֵת שֶׁכּוֹעֵס כַּעַס הַרְבֵּה. מִי שֶׁעֵינָיו גְּדוֹלוֹת הַרְבֵּה כְּשֶׁל עֵגֶל. מִי שֶׁעֵינָיו קְטַנּוֹת כְּשֶׁל אַוָּז. מִי שֶׁדְּמָעָיו זוֹלְפוֹת תָּמִיד. מִי שֶׁלַּחְלוּחִית נִמְשֶׁכֶת מֵרֹאשׁ עֵינוֹ מִכְּנֶגֶד הַחֹטֶם אוֹ מִזְּנַב עֵינוֹ מִצַּד צְדָעָיו. מִי שֶׁמְּקַבֵּץ רִיסֵי עֵינָיו וְעוֹצְמָן מְעַט בְּשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה אוֹר אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְדַקְדֵּק בִּרְאִיָּה. מִי שֶׁרְאִיַּת עֵינוֹ מְעֻרְבֶּבֶת עַד שֶׁרוֹאֶה אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הָעֲלִיָּה כְּאַחַת. וְיִוָּדַע דָּבָר זֶה בְּעֵת שֶׁיְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּאִישׁ אַחֵר. מִי שֶׁאַחַת מֵעֵינָיו מְשֻׁנָּה מֵחֲבֶרְתָּהּ בֵּין בִּמְקוֹמָהּ בֵּין בְּמַרְאֶהָ כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אַחַת שְׁחֹרָה וְאַחַת פְּתוּכָה אוֹ אַחַת קְטַנָּה וְאַחַת גְּדוֹלָה הוֹאִיל וְיֵשׁ בֵּין שְׁתֵּיהֶן שִׁנּוּי מִכָּל מָקוֹם פָּסוּל:

 כסף משנה  אחד עשר בעינים ואלו הן מי שהיו שתי עיניו למעלה מהמקום הראוי להם קרובים מפדחתו מי שהיו שתי עיניו למטה מהמקומות הראוי להם. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה וכן הוא בסמ''ג והיא במשנה בפרק מומין אלו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה ומפרש לה בגמרא הכי. ומ''ש מי שהיו שתי עיניו עגולות וכו'. שם. עיניו טרוטות ופירש''י עגולות. ומה שכתב מי שעיניו מוזרות וכו'. נראה דהיינו מה ששנו שם תנא הזויר ומפרש דהיינו דמזיר עיניה. ומ''ש עיניו גדולות הרבה כשל עגל מי שעיניו קטנות כשל אווז. שם במשנה ובפרק שני מהלכות מזבח אבאר דכל שכן עינו אחת גדולה והשניה קטנה דהוי מום: ומ''ש מי שדמעיו זולפות תמיד מי שלחלוחית נמשכת מראש עינו וכו'. שם במשנה הצירן ובגמרא הצירן עיניו[טרוטות] צירניות דומעות דולפות וטורדות וכתב רבינו בפירוש המשנה צירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצות עיניו תמיד והוא מה שאמרו בפירוש השם הזה דומעות זולפות. ומ''ש מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן וכו'. שם במשנה סכי שמש ובגמרא תני רב יוסף סני שמש ופירש''י ששונא השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם. וכתב רבינו בפירוש המשנה סני שמש שונאי השמש והירח והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותו. ומ''ש מי שראיית עינו מעורבבת וכו'. שם במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחד. ומה שכתב מי שאחת מעיניו משונה מחבירתה בין במקומה. שם במשנה עינו אחת למעלה ואחת למטה. ומה שכתב בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה וכו'. זהו זוגדוס שכתבתי למעלה:

ז
 
שִׁשָּׁה בַּחֹטֶם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁעִקַּר חָטְמוֹ שׁוֹקֵעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת וְזֶה (ויקרא כא-יח) 'חָרוּם' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. מִי שֶׁאֶמְצַע חָטְמוֹ בּוֹלֵט לְמַעְלָה. מִי שֶׁעֹקֶץ חָטְמוֹ נוֹטֵף לְמַטָּה. מִי שֶׁחָטְמוֹ עָקֹם לְצַד אֶחָד. מִי שֶׁחָטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵיבָרָיו. מִי שֶׁחָטְמוֹ קָטָן מֵאֵיבָרָיו. וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ. בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁעַל יָדוֹ. אִם הָיָה חָטְמוֹ גָּדוֹל מִמֶּנָּה אוֹ קָטָן מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה מוּם:

 כסף משנה  ששה בחוטם וכו'. שם במשנה החרום פסול אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת ובגמרא תנו רבנן חרום שחוטמו שקוע וכו' רבי יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע''פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת ופירש''י שקוע למעלה בין עיניו ומאחר שהוא סתם במתני' כרבי יוסי ומחלוקת בברייתא הוה לן למיפסק כרבי יוסי וכסתם דמתני' ויש לתמוה על רבינו שלא פסק כן ואפשר שפסק כן מפני ששנויה בלשון תימה הפלגת משמע דלאו סברא היא ולכך הביאו בגמרא אותה ברייתא לגלות דלא קי''ל כההיא סתם מתני'. ומ''ש מי שאמצע חוטמו בולט למעלה מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה מי שחוטמו עקום לצד אחד. שם חוטמו בולם חוטמו סולד חוטמו נוטף. ומ''ש מי שחוטמו גדול מאיבריו מי שחוטמו קטן מאיבריו. שם במשנה. ומ''ש כיצד משערין אותו באצבע קטנה שעל ידו וכו'. שם בברייתא:

ח
 
שְׁלֹשָׁה בַּשְּׂפָתַיִם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁשְּׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הַתַּחְתּוֹנָה. מִי שֶׁשְּׂפָתוֹ הַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת עַל הָעֶלְיוֹנָה. מִי שֶׁפִּיו רָפוּי וְרִירוֹ יוֹרֵד מִפִּיו:

 כסף משנה  שלשה בשפתים וכו'. שם במשנה. ומ''ש מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו. שם (דף מ"ג:) א''ר יוחנן וכו' הזבלגנין פסולין ופירש רבינו כפירוש שני דערוך:

ט
 
שְׁלֹשָׁה בַּבֶּטֶן וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁכְּרֵסוֹ צָבָה מִי שֶׁטִּבּוּרוֹ יוֹצֵא וְאֵינוֹ שׁוֹקֵעַ כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם. מִי שֶׁדָּדָיו שׁוֹכְבִין עַל בִּטְנוֹ כְּדָדֵי אִשָּׁה:

 כסף משנה  שלשה בבטן וכו'. שם במשנה (דף מ"ד:):

י
 
שְׁלֹשָׁה בַּגַּב וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁשִּׁדְרָתוֹ עֲקֻמָּה. מִי שֶׁיָּצָאתָה חֻלְיָא מִשִּׁדְרָתוֹ בֵּין שֶׁבָּלְטָה לַחוּץ אוֹ נִכְנְסָה לִפְנִים אוֹ נָטְתָה לַצְּדָדִין וְזֶהוּ בַּעַל חֲטוֹטֶרֶת. מִי שֶׁתָּפַח בָּשָׂר בְּגַבּוֹ וְנַעֲשָׂה כַּחֲטוֹטֶרֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא זָזָה חוּלְיָא מִמְּקוֹמָהּ הֲרֵי זֶה מוּם:

 כסף משנה  שלשה בגב ואלו הן מי ששדרתו עקומה. שם במשנה (דף מ"ג:) מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא למימרא דחיי והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין וכו' בששדרתו עקומה ופירש''י ומיחזי כגבין שדרות הרבה. ומ''ש מי שיצאה חוליה משדרתו וכו'. שם במשנה (דף מ"ג) בעלי חטוטרת ר''י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ודברי רבינו בפירוש המשנה כמו שהם כאן. ובגמרא דאית בה עצם כ''ע לא פליגי דפסלא כי פליגי דלית בה עצם ורבינו נראה שמפרש דאית בה עצם היינו לומר שיש פגע בעצם כלומר שיצאה חוליא משדרתו וכו':

יא
 
שִׁשָּׁה בַּיָּדַיִם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה בְּאֶצְבְּעוֹת יָדָיו אֲפִלּוּ הָיוּ שֵׁשׁ וְשֵׁשׁ. וְאִם חָתַךְ אֶת הַיְתֵרָה כָּשֵׁר. וְאִם הָיָה בָּהּ עֶצֶם אֲפִלּוּ חֲתָכָהּ פָּסוּל. מִי שֶׁחָסֵר אֶצְבַּע מִיָּדוֹ. מִי שֶׁשְּׁתֵּי אֶצְבְּעוֹת יָדָיו קְלוּטוֹת עַד לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק. וְאִם חֲתָכָן וְהִפְרִישָׁן עַד הַפֶּרֶק כָּשֵׁר. בְּאֵיזֶה פֶּרֶק אָמְרוּ בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְכַף הַיָּד. מִי שֶׁאֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. מִי שֶׁפִּיקָה יוֹצֵאת מִגּוּדָלוֹ. מִי שֶׁהוּא אִטֵּר יַד יְמִינוֹ. וְאִם הָיָה שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו כָּשֵׁר:

 כסף משנה  ששה בידים ואלו הן מי שיש בידו אצבע יתירה וכו'. שם (דף מ"ה) במשנה יתר בידיו וברגליו. ומ''ש אפילו היה שש ושש. שם במשנה שש ושש כ''ד ר''י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים. ומה שכתב ואם חתך את היתרת כשר ואם היה בה עצם אפי' חתכה פסול. משנה שם. ודע דבגמרא גרסינן אמר רבי יוחנן ובנספרת על גב היד ופירש''י שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתניתין דחשיב אבר ולפי זה יש לתמוה למה השמיטו רבינו לכן נראה שרבינו מפרש דה''ק אפילו נספרת ע''ג היד הוי מום ולפיכך כתב סתם לפסול. ומ''ש מי שחסר אצבעו מידו. פשוט הוא. ומ''ש מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מהפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר. משנה שם. ומ''ש באי זה פרק אמרו וכו'. כן משמע מפשטא דמתני'. ומ''ש מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו מי שפיקה יוצאת מגודלו. משנה שם ופירש''י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאת מגודלו. ומ''ש מי שהוא אטר יד ימינו וכו'. שם במשנה השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים ובגמרא ת''ר אטר בין ביד בין ברגל פסול:

יב
 
אַרְבָּעָה בְּאֵיבְרֵי הַזָּרַע וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁכִּיס הַבֵּיצִים גָּדוֹל וְאָרֹךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְאַרְכֻּבּוֹתָיו. מִי שֶׁהַגִּיד שֶׁלּוֹ אָרֹךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְאַרְכּוּבוֹתָיו. מִי שֶׁנִּמְרְחוּ אֲשָׁכָיו וְהֵם הַכִּיס שֶׁל בֵּיצִים. [מִי שֶׁרוּחַ בַּאֲשָׁכָיו] וְהוּא (ויקרא כא-כ) 'מְרוֹחַ אָשֶׁךְ' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  ארבעה באיברי הזרע וכו'. שם במשנה (מ"ד:) המאושכן ובעל גבר תנא מאושכן בביצים ובעל גבר בגיד וכו' ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה תניא ר''א בן יעקב אומר עד רכובה פסול למעלה מרכובה כשר איכא דאמרי עד רכובה כשר למטה מרכובה פסול ויש לתמוה על רבינו שפסק כל''ק ואפשר שהוא ז''ל מפרש דאיכא דאמרי לא קאי אדר''א בן יעקב אלא אדר''י ויש הוכחה לדבר מדנקט לישנא דאיכא דאמרי ואי אדראב''י פליג לא הל''ל אלא וי''א והשתא אתי שפיר שפסק כראב''י שמשנתו קב ונקי. ועי''ל שפסק כל''ק משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ומ''ש מי שנמרחו אשכיו וכו'. שם במשנה אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה ר' ישמעאל אומר כל x שנמרחו אשכיו ר''ע אומר כל שרוח באשכיו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים ופירש''י שנמרחו אשכיו שנימוחו ביציו ופירש רבינו בפירוש המשנה שכל אלו התנאים מודין שכל אלו הם מומין לא נחלקו אלא בפי' מרוח אשך האמור בתורה ויש לתמוה על רבינו שכתב ארבעה באיברי הזרע ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשה ומצאתי בסמ''ג ג' מי שנימוחו מבושיו והוא הכיס של ביצים שנימוחו הביצים שלו בתוכו ד' מי שהרוח במבושיו ונפחו והוא מרוח אשך עכ''ל ונראה שכך צריך להגיה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה. ועדיין יש לתמוה למה לא כתב שאע''פ שלא נימוחה אלא ביצה אחד הוא בעל מום כדמשמע ממה ששנינו אין לו אלא ביצה אחת ולכן נראה לי שרבינו מפרש אין לו אלא ביצה אחת היינו שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת אבל בנימוחו אשכיו לא מפסיל עד שימוחו שתיהן וכדמשמע מלישנא דרבי ישמעאל שנמרחו אשכיו לשון רבים ולדעת רבי ישמעאל הא דכתב קרא מרוח אשך לשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ואין לתמוה למה השמיטו רבינו אין לו אלא ביצה אחת שכבר כתבו בפרק שקודם זה אצל מומין הפוסלים באדם ובבהמה:

יג
 
חֲמִשָּׁה עָשָׂר * בַּשּׁוֹקַיִם וּבָרַגְלַיִם וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁשּׁוֹקָיו עֲקֻמּוֹת עַד שֶׁמְּחַבֵּר רֶגֶל לְרֶגֶל וְאֵין אַרְכֻּבּוֹתָיו נוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ. מִי שֶׁפִּיקָתוֹ יוֹצֵאת וְהַפִּיקָה הִיא הָעֶצֶם הֶעָגל שֶׁלְּמַעְלָה מִן הֶעָקֵב מִצַּד פְּנִים וְהוּא דּוֹמֶה לְפִיקָה שֶׁטּוֹוֹת בָּהּ הַנָּשִׁים. מִי שֶׁעֲקֵבוֹ יוֹצֵא לַאֲחוֹרָיו עַד שֶׁנִּמְצָא הַשּׁוֹק כְּאִלּוּ הוּא בְּאֶמְצַע רַגְלוֹ עוֹמֵד. מִי שֶׁפַּרְסוֹתָיו רְחָבוֹת כְּשֶׁל אַוָּז אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן קְלוּטוֹת כְּשֶׁל אַוָּז. מִי שֶׁפִּיקָה יוֹצְאָה מִגּוּדָלוֹ. מִי שֶׁיֵּשׁ בְּרַגְלוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה אֲפִלּוּ שֵׁשׁ וְשֵׁשׁ. וְאִם חֲתָכָהּ כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ עֶצֶם. מִי שֶׁחָסֵר אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו. מִי שֶׁאֶצְבְּעוֹתָיו מֻרְכָּבוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. מִי שֶׁהָיוּ אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו קְלוּטוֹת עַד לְמַטָּה מִן הַפֶּרֶק. וְאִם הָיוּ עַד הַפֶּרֶק אוֹ שֶׁחֲתָכָן וְהִפְרִישָׁן כָּשֵׁר. מִי שֶׁרַגְלוֹ כֻּלָּהּ שָׁוָה שֶׁנִּמְצָא רֹחַב פַּס אֶצְבְּעוֹתָיו כְּרֹחַב עֲקֵבוֹ וּכְאִלּוּ הִיא חֲתִיכָה שָׁוָה. מִי שֶׁרַגְלוֹ עֲקוּמָה דּוֹמָה לְמַגָּל שֶׁנִּמְצָא פַּס רַגְלוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הָאֶצְבָּעוֹת עִם עֲקֵבוֹ כְּאִלּוּ הֵם שְׁנֵי רָאשֵׁי הַקֶּשֶׁת. מִי שֶׁרַגְלוֹ חֲלוּלָה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אֶמְצָעָהּ גָּבוֹהַּ מֵעַל הָאָרֶץ וְנִמְצָא כְּשֶׁעוֹמֵד עוֹמֵד עַל עֲקֵבוֹ וְעַל אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו. הַמַּקִּישׁ בְּקַרְסֻלָּיו בְּעֵת שֶׁמְּהַלֵּךְ. מִי שֶׁמַּקִּישׁ בְּאַרְכֻּבּוֹתָיו בְּעֵת שֶׁמְּהַלֵּךְ. מִי שֶׁהוּא אִטֵּר בְּרֶגֶל יְמִינוֹ:

 ההראב"ד   בשוקים וברגלים עד שלמעלה מן העקב. א''א המשנה אמרה פיקה יוצא מגודלו והוא פירש למעלה הפיקין והוא מסבב אותה לענין אחר ובלע''ז קורין אותו גלוטא ובעל הפיקין פירש בגמרא שיש לו כסתות הרבה והם עגבות והשופנר שאין לו כל עיקר והוא אינו מונה אותו ודומה שכל דבר שיש לו עוגל גדול קורא אותו פיקה כמו שאמרו עד פיקה של גרגרת עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב ופיקה משרש פקעיות:

 כסף משנה  ט''ו בשוקים וכו'. משנה שם. וכתב הראב''ד המשנה אמרה פיקה יוצא מגודלו וכו'. ונראה שמ''ש רבינו מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העיגול שלמעלה מן העקב וכו' הוא מהא דאמרינן בפרק מומין אלו תנא השופנר ואמר רבי יוחנן דהיינו שאין לו כסתות כל עיקר ומפרש דהיינו שאין לו אותה פיקה שקורין בלע''ז טודיליי''ו. ומ''ש מי שפיקתו יוצאת היינו שיצאה ואינה ודוחק. ומה שכתב מי שעקבו יוצא לאחוריו וכו'. משנה וגמרא שם (דף מ"ה): ומ''ש מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אע''פ שאינה קלוטה כשל אווז. משנה שם פרסותיו רחבות כשל אווז ובגמרא אר''פ לא תימא דטרפא ולא סדיקא אלא כיון דטרפא אע''ג דסדיקא ופירש''י טרפא קלושה והערוך פי' טרפא רחבה ומשונה. ומ''ש מי שפיקה יוצאה מגודלו. משנה שם ופירש''י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה. ומ''ש מי שיש ברגלו אצבע יתירה וכו' עד או שחתכן והפרישן כשר. נתבאר בפרק זה גבי יד: ומ''ש מי שרגלו כולה שוה וכו'. בתוספתא דבכורות פ''ה רגלו מכיש מלמעלה ומפסיע מלמטה ועוד שם אצבעותיו גדומות. ומ''ש מי שרגלו עקומה דומה למגל וכו'. בתוספתא דבכורות פ''ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. ומ''ש מי שרגלו חלולה וכו'. כתבו התוספות וסמ''ג שכן פירש הערוך על מה ששנו בברייתא פרק מומין אלו תנא בעל הפיקין אמר רבי יוחנן בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה. ומ''ש המקיש בקרסוליו בעת שמהלך מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך. משנה שם. ומ''ש מי שהוא אטר ברגל ימינו. נתבאר לעיל גבי יד:

יד
 
אַרְבָּעָה בְּכָל הַגּוּף וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁגּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵיבָרָיו. מִי שֶׁגּוּפוֹ קָטָן מֵאֵיבָרָיו. הָאָרֹךְ בְּיוֹתֵר. הַנַּנָּס וְהוּא הַקָּצָר בְּיוֹתֵר עַד שֶׁיִּהְיוּ מֻפְלָגִין מִשְּׁאָר הָעָם:

 כסף משנה  ארבעה בכל הגוף וכו'. משנה בפרק הנזכר (דף מ"ד). ומ''ש הארוך ביותר הננס והוא הקצר ביותר וכו'. משנה (דף מ"ה:) הקפח והננס ובגמרא קפח תני רב זביד גבוה איני והתני ר' אבהו מנין שהקב''ה משתבח בבעלי קומה וכו' אמר רב פפא באריכא שמיטא סגיא ופירש''י דארוך הוא דק שאינו עבה לפי ארכו:

טו
 
שְׁמוֹנָה בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְאֵלּוּ הֵן. הַכּוּשִׁי. הַלָּבָן בְּיוֹתֵר כְּמוֹ גְּבִינָה. הָאָדֹם כְּשָׁנִי. בַּעֲלֵי נְגָעִים טְהוֹרִים שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הָעוֹר מֵחֲמַת עַצְמוֹ כְּמוֹ הַבֹּהַק. שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הָעוֹר מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר כְּגוֹן צָרֶבֶת הַמִּכְוָה וְזֶה בִּכְלַל נְגָעִים טְהוֹרִין. מִי שֶׁהָיְתָה בְּעוֹר פָּנָיו שׁוּמָא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ כְּאִסָּר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא. מִי שֶׁהָיְתָה בְּעוֹר פָּנָיו שׁוּמָא כְּאִסָּר אוֹ יוֹתֵר. בַּעֲלֵי הַדִּלְדּוּלִין וְהוּא שֶׁיִּדַּלְדֵּל הָעוֹר וְהַבָּשָׂר אוֹ הַלַּחְלוּחִית שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹר שֶׁנִּדַּלְדֵּל בְּאֵי זֶה מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה מִכָּל הַגּוּף הֲרֵי זֶה מוּם:

 כסף משנה  שמונה בעור הבשר ואלו הן הכושי וכו'. משנה שם הכושי והגיחור והלבקן וכו' ובעלי נגעים טהורים ובגמרא גיחור וכו' סומקא גיהיא לבקן חיורא ופי' הערוך סומקא גיהיא אדום ביותר. ומ''ש מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שער וכו' מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה איסר או יותר. הכל סוף פרק המדיר (דף ע"ה). ומ''ש בעלי הדלדולין וכו'. משנה בפרק מומין אלו:

טז
 
וְעוֹד יֵשׁ שָׁם בָּאָדָם אַרְבָּעָה מוּמִין אֲחֵרִים וְאֵלּוּ הֵן. הַחֵרֵשׁ. הַשּׁוֹטֶה. וְהַנִּכְפֶּה אֲפִלּוּ לְיָמִים רַבִּים. מִי שֶׁרוּחַ רָעָה מְבַעַתְּתוֹ תָּמִיד אוֹ בְּעִתִּים יְדוּעִים:

 כסף משנה  ועוד יש באדם ד' מומין ואלו הן החרש והשוטה. שם במשנה. ומ''ש והנכפה אפילו לימים רבים מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים. משנה שם (דף מ"ד:) נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרית באה עליו ופירש רש''י רוח קצרית רוח שד וסובר רבינו דכי היכי דנכפה אפילו אחת לימים ה''ה לרוח קצרית דמאי שנא:

יז
 
נִמְצְאוּ כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בְּכֹהֲנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְזֶהוּ כְּלָלָם. שְׁמוֹנָה בָּרֹאשׁ. וּשְׁנַיִם בַּצַּוָּאר. וְתִשְׁעָה בָּאָזְנַיִם. וַחֲמִשָּׁה בַּגְּבִינִים. וְשִׁבְעָה בְּרִיס הָעַיִן. וְתִשְׁעָה עָשָׂר בָּעֵינַיִם. וְתִשְׁעָה בַּחֹטֶם. וְתִשְׁעָה בַּפֶּה. וּשְׁלֹשָׁה בַּבֶּטֶן. וּשְׁלֹשָׁה בַּגַּב. וְשִׁבְעָה בַּיָּדַיִם. וְשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאֵיבְרֵי הַזֶּרַע. וְעֶשְׂרִים בָּרַגְלַיִם. וּשְׁמוֹנָה בְּכָל הַגּוּף. וּשְׁמוֹנָה בְּעוֹר הַבָּשָׂר. וְשִׁבְעָה בְּכֹחַ הַגּוּף וְרֵיחוֹ. וּכְבָר נִפְרְטוּ כֻּלָּן אֶחָד אֶחָד. וְאֵלּוּ פָּסְלוּ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר הַשֵּׂעָר בְּעִקָּרָן. וּמִי שֶׁנִּטְּלוּ שִׁנָּיו:

 כסף משנה  ואלו פסלו מפני מראית העין מי שנשרו ריסי עיניו. נתבאר בפרק זה. ומ''ש ומי שניטלו שיניו. שם במשנה (דף מ"ד):



הלכות ביאת המקדש - פרק תשיעי

א
 
זָר שֶׁעָבַד בַּמִּקְדָּשׁ עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ז) 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין חִיּוּב זֶה אֶלָּא לְקָרֵב לַעֲבוֹדָה. וְהֵיכָן הִזְהִיר עָלָיו וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם. אֵי זֶהוּ זָר כָּל שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַזְּכָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ח) 'וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן'. וְהִקְטִירוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן:

 כסף משנה  זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וכו'. ריש פרק ב' דזבחים (דף ט"ז:). ומ''ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת. סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"א:) במשנה זר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש מפי השמועה למדו וכו' והיכן הזהיר עליו וכו'. בסיפרי פרשת קרח והזר הקרב יומת לעבודה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת''ל וזר לא יקרב אליכם: איזהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן. כך היא הנוסחא הנכונה ובקצת ספרי רבינו יש חסרון הניכר:

ב
 
אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּרִים מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִתְעַסְּקוּ בַּעֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדוֹת הַקָּרְבָּנוֹת אֵין חַיָּבִין מִיתָה אֶלָּא עַל עֲבוֹדָה תַּמָּה לֹא עַל עֲבוֹדָה שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה. וְאֵין הַזָּר חַיָּב מִיתָה אֶלָּא עַל אַרְבַּע עֲבוֹדוֹת בִּלְבַד. עַל הַזְּרִיקָה וְעַל הַהַקְטָרָה וְעַל נִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחָג וְעַל נִסּוּךְ הַיַּיִן תָּמִיד:

 כסף משנה  אע''פ שהזרים מוזהרים וכו' אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה וכו'. בזבחים (דף קט"ו) אהא דתנן אין חייבין עליה משום זרות ובפרק שני דיומא (דף כ"ד). ומ''ש ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד וכו'. מימרא דרב פרק שני דיומא (דף כ"ד) ואע''ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב והתם יליף לה מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ופירש''י עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג:

ג
 
כֵּיצַד עַל הַזְּרִיקָה. בֵּין שֶׁזָּרַק בִּפְנִים בֵּין שֶׁזָּרַק בַּחוּץ בֵּין שֶׁהִזָּה הַזָּאָה אַחַת מִכָּל הַזָּיוֹת הַדָּם בֵּין שֶׁהִזָּה הַזָּאָה אַחַת מִכָּל הַזָּיוֹת קָרְבְּנוֹת הַמְצֹרָע הֲרֵי זֶה חַיָּב מִיתָה:

 כסף משנה  כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ. לאו בחוץ קאמר דהיאך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד אלא בפנים היינו לפני לפנים ובחוץ היינו בהיכל והכי תניא התם עבודות שזר חייב עליהם מיתה זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים ופירש''י בין לפנים הזאות שעל הפרוכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיוה''כ. ומ''ש בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם בין שהזה הזאה אחת מכל קרבנות המצורע. שם בברייתא ואין לתמוה על רבינו שכתב בין שהזה אחת מכל הזיות הדם למה חזר ופרט הזיות קרבנות המצורע דהתם דריש מדכתיב בההוא קרא לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת לכל דבר המזבח לאתויי שבע הזיות שבפנים ושבמצורע ופירש''י שבע הזיות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה''כ. ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל וכו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל. ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאת העוף והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה ואפשר דמשמע ליה דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא:

ד
 
כֵּיצַד עַל הַקְטָרָה. הִקְטִיר אֵיבָרִים אוֹ קֹמֶץ אוֹ לְבוֹנָה עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲפִלּוּ הָפַךְ בָּאֵיבָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ וְקֵרֵב שְׂרֵפָתָן חַיָּב מִיתָה וְהוּא שֶׁהִקְטִיר כְּזַיִת. וְכֵן אִם הִקְטִיר קְטֹרֶת עַל מִזְבַּח הַזָּהָב מִשֶּׁיַּקְטִיר כְּזַיִת חַיָּב. אֲבָל הַמַּקְטִיר קְטֹרֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּקְטִיר מְלֹא חָפְנָיו שִׁעוּר הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  כיצד על הקטרה וכו' אפילו הפך באיברים שלא נתעכלו בצינורא. בפרק שני דשבועות (דף י"ז:) אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה וקאמר עלה בגמרא ה''ד אי דלא הפיך לא מעכל להו פשיטא ואי דלא הפיך בהו נמי מעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא הפיך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא הא קמשמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא: וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב וכו'. כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ (דף ק"ט:) אהא דתנו רבנן המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וצריך עיון:

ה
 
וְהַמְסַדֵּר שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים עַל הַמַּעֲרָכָה הֲרֵי הוּא כְּמַקְטִיר אֵיבָרִים וְחַיָּב מִיתָה שֶׁהָעֵצִים קָרְבָּן הוּא. אֲבָל הַיּוֹצֵק וְהַבּוֹלֵל וְהַפּוֹתֵת וְהַמּוֹלֵחַ וְהַמֵּנִיף וְהַמַּגִּישׁ וּמְסַדֵּר אֶת לֶחֶם הַפָּנִים אוֹ אֶת הַבְּזִיכִין עַל הַשֻּׁלְחָן וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וְהַמַּצִּית אֵשׁ בַּמִּזְבֵּחַ וְהַקּוֹמֵץ וְהַמְקַבֵּל דָּמִים. אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסְלוּ וַהֲרֵי הוּא מֻזְהָר עַל כָּל אֵלּוּ וְלוֹקֶה אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן עֲבוֹדָה שֶׁאַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה וְאֵינָהּ גְּמַר עֲבוֹדָה:

 כסף משנה  והמסדר שני גיזרי עצים על המערכה וכו'. בפרק שני דיומא (דף כ"ד:) פלוגתא דרב ורבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן דאמר סידור שני גיזרי עצים עבודה תמה היא וסידור האיברים תחלת סידור אחר הוא: אבל היוצק והבולל והפותת והמולח וכו'. אלו חוץ ממצית אש על המזבח מנויים במשנה בסוף זבחים (דף קי"ב:) וקתני בהו אין בהם משום זרות וטעמא כמו שנתבאר שכולם עבודה שיש אחריה עבודה ולאו עבודה תמה היא ומצית אש על המזבח נמי לאו עבודה תמה היא שיש אחריה סידור שני גיזרי עצים:

ו
 
שְׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים כְּשֵׁרָה בְּזָרִים אֲפִלּוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. בֵּין קָדְשֵׁי יָחִיד בֵּין קָדְשֵׁי צִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ה) 'וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן' מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה. וְכֵן הַהֶפְשֵׁט וְהַנִּתּוּחַ וְהוֹלָכַת עֵצִים לַמִּזְבֵּחַ כְּשֵׁרָה בְּזָרִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּאֵיבָרִים (ויקרא א-ט) 'וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכּל הַמִּזְבֵּחָה' זוֹ הוֹלָכַת אֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ. הוֹלָכַת אֵיבָרִים הִיא שֶׁצְּרִיכָה כְּהֻנָּה וְלֹא הוֹלָכַת עֵצִים:

 כסף משנה  שחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה. בר''פ כל הפסולים (דף ל"א:). ומה שכתב וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן המזבחה וכו'. בסוף פרק שני דיומא (דף כ"ו כ"ז):

ז
 
וְכֵן הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת כְּשֵׁרָה בְּזָרִים לְפִיכָךְ אִם הֵטִיב הַכֹּהֵן אֶת הַנֵּרוֹת * וְהוֹצִיאָן לַחוּץ מֻתָּר לְזָר לְהַדְלִיקָן:

 ההראב"ד   והוציאן לחוץ מותר וכו'. א''א הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות:

 כסף משנה  ומ''ש וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים. שם הדלקה לאו עבודה היא. ופירש''י דהא כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאליה אבל הצתת אש עבודה שיש בה טורח היא שצריך להצית האור בעצי המערכה. וכתב הריטב''א תימה דהא כתיב דבר אל אהרן וכו' בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ''ל. ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן כתב הראב''ד הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות עכ''ל. וטעמו של רבינו דכיון דלאו עבודה היא מישרא נמי שרי כמו שחיטה שהיא כשירה בזרים:

ח
 
הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן צְרִיכָה כֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ג) 'וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד' וְגוֹ'. וְאִם הֵרִים יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ עֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר עֲבֹדַת מַתָּנָה (במדבר יח-ז) 'עֲבוֹדַת מַתָּנָה' הוּא שֶׁתִּהְיֶה בְּכֹהֵן לְבַדּוֹ וְאִם קָרַב לָהּ הַזָּר חַיָּב מִיתָה. אֲבָל עֲבוֹדַת סִלּוּק אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה. [וְכֵן אִם דִּשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה]:

 כסף משנה  הרמת הדשן צריכה כהן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה כו'. כבר כתבתי דבפ''ב דיומא פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב: וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה. כך מצאתי מוגה בקצת ספרי רבינו וטעמו מפני שהן עבודות סילוק וכמו שנתבאר בפרק זה גבי הרמת דשן:

ט
 
סִדֵּר הַמַּעֲרָכָה פּוֹרְקָהּ וְחוֹזֵר הַכֹּהֵן וְסוֹדְרָהּ מִפְּנֵי שֶׁסִּדּוּרָהּ פָּסוּל:

 כסף משנה  סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה וכו'. בספ''ב דיומא (דף כ"ז:) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר [הכהן] וסודרה מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא ומשמע דסידור מערכה כשירה בזר וכאתקפתא דרבי זירא ואם כן יש לתמוה על רבינו שפסק דסידור מערכה בזר פסולה ושמא יש לומר דמשמע ליה דלא מתמה רבי זירא וכי יש עבודה שכשירה בלילה וכו' אלא משום דמחייב ליה מיתה אבל משום פיסולא בלא חיוב מיתה לא הוה מתמה וכן פירש''י אהא דמתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר להתחייב מיתה עכ''ל וטעמא משום דכיון דאמאי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מתקיף ע''כ לומר דמחיוב מיתה מתקיף:

י
 
הַטָּמֵא וּבַעַל מוּם וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא עַל עֲבוֹדוֹת שֶׁהַזָּר חַיָּב עֲלֵיהֶן מִיתָה. וְעַל שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת בְּאַזְהָרָה:

 כסף משנה  הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים וכו'. בסוף זבחים (דף קי"ב:) תנן דאין חייבים על עבודה שאינה תמה משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים. ואיני יודע למה השמיט רבינו מחוסר בגדים וכתב הר''י קורקוס אפשר שכיון שכתב שמחוסר בגדים הוא כזר ומשום זר היא דמחייבינן כמו שכתב בסוף הלכות כלי המקדש לא הוצרך להזכירו. וכתב עוד ובעל מום לא הוזכר במשנה ורבינו הזכירו אפשר שסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' הני אלא ה''ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא עכ''ל. ומדברי רבינו משמע דעל עבודה שהזר חייב עליה מיתה גם אלה חייבים מיתה ותימה שהרי ברפ''ו כתב אין בעלי מומין במיתה וצריך לומר דהכי קאמר אין חייבין כל חד כדאיתיה טמא ושלא רחוץ ידים ורגלים מיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה:

יא
 
כֹּהֵן טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים שֶׁנִּטְמָא וַהֲרֵי הוּא מְחֻסַּר בְּגָדִים וְשֶׁלֹּא רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם * וְעָבַד חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְאִם הָיָה זָר אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת מִשּׁוּם זָרוּת:

 ההראב"ד   ועבד חייב. א''א בתוספתא (פי"ב) דזבחים כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב אלא אחת ואפשר דפליגי תנאי באיסור כולל ואיסור בת אחת:

 כסף משנה  כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחת ואחת. כתב הראב''ד א''א בתוספתא פרק י''ב דזבחים וכו' ומאחר שרבינו פוסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת והכא טבול יום ומחוסר כפורים בת אחת הן. כיצד שהרי יש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואם כן איננו מחוסר כפורים והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבול יום ומחוסר כפורים וכשנטמא בטומאה אחרת נוסף עליו איסור שעד עתה היה מותר ליכנס לעזרת הנשים עתה היה אסור ליכנס להר הבית ומגו דאתוסף איסור בכניסה איתוסף איסור בעבודה שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפילו לכהן הטהור ומגו דאתוסף חיוב לטהור איתוסף לטמא וכתב ר''י קורקוס ז''ל הקדים רבינו טבול יום ומחוסר כפורים לטמא היפך מהתוספתא שאם היה טמא קודם לא שייך תו טבול יום ומחוסר כפורים שהכל בכלל טמא וגם בתוספתא צריך לפרש כן כהן טמא שהיה מקודם טבול יום ומחוסר כפורים עכ''ל. ואם כן יפה פסק דחייב על כל אחת ואחת. ומ''ש רבינו ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות. בתוספתא דבזבחים פרק י''ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר בשום אחד מאלה:

יב
 
זָר שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּשַׁבָּת חַיָּב מִשּׁוּם שַׁבָּת וּמִשּׁוּם זָרוּת. * וְכֵן בַּעַל מוּם שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה חַיָּב מִשּׁוּם טֻמְאָה וּמִשּׁוּם בַּעַל מוּם:

 ההראב"ד   וכן בעל מום. א''א שתיהן שבאו עליו בבת אחת זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת בעל מום שחתך אצבעו בסכין טמאה:

 כסף משנה  זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכו'. בס''פ ד' אחין (דף ל"ג:) פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון ופסק כרבי יוסי. וכתב הראב''ד שתיהן שבאו עליו בבת אחת וכו'. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דהא לא אוקי הכי בגמרא אלא גבי פלוגתא דרבי חייא ובר קפרא אבל בתר הכי אמרינן מיתיבי זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעי' ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ''ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ''ש בפ''ח ממאכלות אסורות שפיר עבד דסתים לה הכא סתומי ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה:

יג
 
כָּל כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּשׁוֹגֵג אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד-יג) 'וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי'. אֶחָד הָעוֹבֵד אוֹתָהּ בְּשֵׁרוּת כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה כֹּמֶר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לָהּ אוֹ הַמּוֹדֶה בָּהּ וְקִבְּלָהּ עָלָיו בֶּאֱלוֹהַּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל לְעוֹלָם. עָבַר וְהִקְרִיב אֵין קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג בְּעֵת שֶׁשֵּׁרֵת אוֹ שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁהוֹדָה. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה בְּשׁוֹגֵג אִם עָבַר וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ וְנִתְקַבֵּל שֶׁהֲרֵי לֹא שֵׁרֵת וְלֹא נַעֲשָׂה כֹּמֶר אֶלָּא שָׁחַט בִּלְבַד וְהוּא שׁוֹגֵג וְאַף עַל פִּי כֵן לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲבֹד:

 כסף משנה  כל כהן שעבד ע''ז בין במזיד בין בשוגג וכו' ה''ז לא ישמש במקדש לעולם וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ט:) איפליגו רב נחמן ורב ששת בעבד בשוגג ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי. ומה שכתב אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע''ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע''ג שהיה שוגג בעת ששרת וכו'. גם זה שם פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהיה שוגג ופסק כרב ששת. ומ''ש אבל השוחט לע''ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח. שם אמר רב יהודה כהן ששחט לע''ז קרבנו ריח ניחוח משום דכתיב יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וכו' ולא יגשו אלי לכהן לי אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא וגבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשגג בזריקה לע''ז א''ר נחמן מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע''י עצמו (בעון ע"ז) במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי אלא לאו בזריקה ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד לא נעשה משרת לע''ז ואע''ג דפשטא דברייתא משמע שהוא מתכפר על ידי עצמו אפילו לכתחילה סובר רבינו דמכיון דרב יהודה נקט קרבנו ריח ניחוח דמשמע אם עבר והקריב נתקבל אבל לכתחלה לא יקריב אית לן לפרושי דברייתא נמי מתכפר ע''י עצמו בדיעבד קאמר:

יד
 
מִי שֶׁעָבַר וְעָשָׂה בַּיִת חוּץ לַמִּקְדָּשׁ לְהַקְרִיב בּוֹ קָרְבָּנוֹ לַשֵּׁם אֵינוֹ כְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְאַף עַל פִּי כֵן כָּל כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּבַיִת כָּזֶה לֹא יְשַׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ לְעוֹלָם. וְכֵן כֵּלִים שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן שָׁם לֹא יִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ לְעוֹלָם אֶלָּא יִגָּנְזוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם עָבַד כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ שָׁם בַּמִּקְדָּשׁ לֹא פָּסַל:

 כסף משנה  מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק"ט) הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש. ומ''ש וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם במקדש לעולם אלא יגנזו. בפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נ"ב) בעיא דאיפשיטא. ומ''ש ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. טעמא דמסתבר הוא דכיון דמשום קנסא הוא דמיפסלי כדאמרינן בפ' רבי ישמעאל בדיעבד אין לקנסם:

טו
 
נִמְצְאוּ כָּל הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְאֵלּוּ הֵן. הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הַזָּר. בַּעַל מוּם. הֶעָרֵל. הַטָּמֵא. טְבוּל יוֹם. מְחֻסַּר כִּפּוּרִים. הָאוֹנֵן. הַשִּׁכּוֹר. מְחֻסַּר בְּגָדִים. יָתֵר בְּגָדִים. פְּרוּם בְּגָדִים. פְּרוּעַ רֹאשׁ. שֶׁלֹּא רָחַץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. הַיּוֹשֵׁב. מִי שֶׁיֵּשׁ בֵּין יָדוֹ וּבֵין הַכְּלִי דָּבָר חוֹצֵץ. מִי שֶׁיֵּשׁ בֵּין רַגְלוֹ וּבֵין הָאָרֶץ דָּבָר חוֹצֵץ. מִי שֶׁעָבַד בִּשְׂמֹאלוֹ. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה וְאִם עָבְדוּ חִלְּלוּ. חוּץ מִפְּרוּעַ רֹאשׁ וּקְרוּעַ בְּגָדִים וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה בְּשׁוֹגֵג. שֶׁאִם עָבְדוּ עֲבוֹדָתָן כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  נמצאו כל הפסולים לעבודה שמונה עשר וכו'. ובספרי הדפוס יש חסרון הניכר וצריך להגיה ולהוסיף מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ. ומה שכתב כל אלו פסולים לעבודה ואם עבדו חללו חוץ מפרועי ראש וקרועי בגדים. מסקנא דגמרא בפרק שני דתענית (דף י"ז:) ופרק כ''ג. ומ''ש והשוחט לע''ז בשוגג וכו'. כבר נתבאר בפרק זה: סליקו הלכות ביאת המקדש

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ בְּסַ''ד




הלכות איסורי מזבח

יֵשׁ בִּכְלָלָן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. אַרְבַּע מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְעֶשֶׂר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶהוּ פְּרָטָן:

א) לְהַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת תְּמִימִים. ב) שֶׁלֹּא לְהַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם [לַמִּזְבֵּחַ]. ג) שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט [בַּעַל מוּם]. ד) שֶׁלֹּא יִזְרֹק דָּמוֹ. ה) שֶׁלֹּא יַקְטִיר חֶלְבּוֹ. ו) שֶׁלֹּא יַקְרִיב בַּעַל מוּם עוֹבֵר. ז) שֶׁלֹּא יַקְרִיב בַּעַל מוּם אֲפִלּוּ בְּקָרְבְּנוֹת הָעַכּוּ''ם. ח) שֶׁלֹּא יַטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים. ט) לִפְדּוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. י) לְהַקְרִיב מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה. וְקֹדֶם זְמַן זֶה הוּא נִקְרָא מְחֻסַּר זְמַן וְאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ. יא) שֶׁלֹּא לְהַקְרִיב אֶתְנָן וּמְחִיר. יב) שֶׁלֹּא לְהַקְטִיר שְׂאוֹר וּדְבַשׁ. יג) לִמְלֹחַ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. יד) שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּית מֶלַח מֵעַל הַקָּרְבָּנוֹת:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות איסורי מזבח - פרק ראשון

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל הַקָּרְבָּנוֹת תְּמִימִין וּמֻבְחָרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כא) 'תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה:

 כסף משנה  מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימים וכו'. בסיפרא:

ב
 
וְכָל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוּם לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְלוֹקֶה עַל הֶקְדֵּשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כ) 'כּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְמַקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין אֲפִלּוּ הִקְדִּישׁוֹ לִדְמֵי [נְסָכִים] לוֹקֶה שֶׁבִּזְיוֹן קָדָשִׁים הוּא:

 כסף משנה  ומ''ש וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין. בפרק קמא דתמורה (דף ו'). ומה שכתב אפילו הקדישו לדמים לוקה וכו'. שם (דף ז') אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא מילתייהו אפילו מקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי ותניא כוותיה דרבא וכתבו התוספות דה''ה למקדיש לדמי עולה ואיני יודע למה למדוהו בה''ה דהא כל שכן הוא שהרי פירש''י אפילו אקדשיה לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים עכ''ל. ונראה שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפילו הקדישו לדמי נסכים:

ג
 
הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. לְפִיכָךְ הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר עַל בַּעַל מוּם עוֹלָה וְהִקְדִּישׁוֹ שְׁלָמִים אוֹ שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְאִסּוּר אֵינוֹ לוֹקֶה. מִי שֶׁדִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לְהַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ וְהִקְדִּישׁ * הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ לוֹקֶה:

 ההראב"ד   הרי זה קדוש. א''א טעה בזה כי מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות וה''ג בתמורה עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד בקדשים ואמרינן בגמרא היכי דמי שוגג כמזיד בתמורה אמר חזקיה כסבור מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי פירוש גבי תמורה קדוש והגוזז והעובד בו לוקה אבל גבי קדשים לא לקי לפי שאינו קדוש מפני שהוא הקדש טעות וזה המחבר שדימה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מילקי נמי לקי על שהמיר טעות גדולה טעה שלא מצינו לוקה על השוגג ואומר מותר שוגג קרי ליה ובהלכות תמורה ג''כ טעה בזה:

 כסף משנה  המתכוין לומר שלמים ואמר עולה וכו' לא אמר כלום. בפרק שלישי דתרומות (משנה ח'). ומה שכתב לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים וכו' אינו לוקה. פשוט הוא: מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח. בפרק שני דתמורה (דף י"ז) תנן עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא וכו' אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. וכתב הראב''ד על דברי רבינו טעה בזה כי מי שדי בדברי רש''י שכתב גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא שוגג כמזיד גבי מה שמותר להקדיש בעל מום למזבח וכו'. ותירוץ השגה זו מבואר קדשים לא לקי דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה עכ''ל. ועל מה שכתב הראב''ד דהוי הקדש טעות יש לדון דלא מיקרי הקדש טעות אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות:

ד
 
הַשּׁוֹחֵט בַּעַל מוּם לְשֵׁם קָרְבָּן לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּבַעֲלֵי מוּמִין (ויקרא כב-כב) 'לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה''. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לַשּׁוֹחֵט. וְכֵן הַזּוֹרֵק דַּם בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כב-כד) 'לֹא תַקְרִיבוּ (אֵלֶּה) לַה'' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לַזּוֹרֵק. וְכֵן הַמַּקְטִיר אֵימוּרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כב) 'וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ' אֵלּוּ הַחֲלָבִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאִם הִקְדִּישׁ בַּעַל מוּם וּשְׁחָטוֹ וְזָרַק דָּמוֹ וְהִקְטִיר אֵימוּרָיו לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקִיּוֹת:

 כסף משנה  השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה וכו'. וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ו') ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא שומע אני אף קדשי בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' שאין ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ כלומר והוא הדין לשוחט בעל מום שאינו חייב משום בעל מום. ומה שכתב נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וכו' לוקה ד' מלקיות. שם אלא ששם אמרו שעובר משום ה' שמות משום דמני בל תקטירו ב' לאוין בל תקטירו כולו בל תקטירו מקצתו וכתב רבינו בסה''מ שלו (מצוה צ"ד) דאמרינן x בפרק קמא דתמורה (דף ז':) המעלה איברי בעלי מומין על גבי המזבח אמר אביי עובר משום בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מיתיבי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום ה' שמות אלמא לוקין על לאו שבכללות וכו' תיובתא דרבא תיובתא הנה נתבאר לך שזה שאמרו עובר בה' אמנם הוא עם סברתו שסובר שלוקין על לאו שבכללות ולכן ימנה הלאו שכולל כולם ומקצתם בשני שמות וזה הוא המפורסם מדעת אביי בכל מקום ולדעת רבא שאמר אין לוקין על לאו שבכללות אמנם יתחייב מלקות אחת וכו' ויהיו כולם ארבעה לאוין לבד עכ''ל. ומשום דקי''ל בעלמא דהלכה כרבא לגבי אביי הילכך לא חיישינן לההיא ברייתא דסברה דלוקין על לאו שבכללות ויש לתמוה דכיון דאיתותב רבא מברייתא היכי אפשר דנקטינן כוותיה כיון דלא אשכחן תנא דפליג אהאי ברייתא וי''ל דכיון דלא מני גמרא הא עם יע''ל קג''ם דהלכה כאביי משמע דקים ליה לגמרא דהלכה כרבא בהא ולא קי''ל כההיא ברייתא ואיכא תנא דפליג עלה ואע''ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמרא. ודע דבנוסחא דידן בגמרא הגירסא מהופכת וגירסת רבינו עיקר:

ה
 
אֶחָד בַּעַל מוּם קָבוּעַ אוֹ בַּעַל מוּם עוֹבֵר אִם הִקְרִיבוֹ עוֹבֵר בְּכָל אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-א) 'לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לְבַעַל מוּם עוֹבֵר. כְּגוֹן שֶׁהָיָה בִּבְהֵמָה גָּרָב לַח אוֹ חֲזָזִית אִם הִקְרִיבָהּ לוֹקֶה:

 כסף משנה  אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר וכו'. ז''ל רבינו בספר המצות שלו צ''ה הזהירנו מהקריב בעל מום עובר והוא אמרו לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום ונתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר וזה גם כן ילקה עליו כשעבר והקריבו עכ''ל. וטעמו ממה שפירשו שם על פסוק זה מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר כל דבר רע והרי בעל יבלת מום עובר הוא וכן בעל גרב לח ובעל חזזית ומייתי להו מהאי קרא ואע''ג דבקרא דדריש מיניה בעל מום לא כתיב אלא לא תזבח איכא למימר דכיון דחזינן דקפיד קרא בבעל מום עובר לענין זביחה כמו בבעל מום קבוע ילפינן מיניה דה''ה לשאר לאוין והרמב''ן בהשגותיו על סה''מ כתב וז''ל אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע בין עובר וגם בלאו הראשון נתרבו וכך אמרו בסיפרא וישנו בגמרא תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין תלמוד לומר כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו ונאמרו הכתובים להשלים האיסור ולא אמרו בסיפרי בפסוק לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום שבא למום עובר בלבד אלא גם שם נתרבה הכל וזה מאמרם שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת''ל כל דבר רע מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ת''ל מום כל דבר רע מנין לזקן וחולה וכו' עכ''ל:

ו
 
וְלֹא קָרְבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אֶלָּא אַף קָרְבְּנוֹת עַכּוּ''ם אִם הִקְרִיבָן וְהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כה) 'וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה':

 כסף משנה  ולא קרבנות ישראל בלבד וכו'. מבואר בכתוב:

ז
 
הַמַּטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים כְּגוֹן שֶׁסִּמֵּא עֵינוֹ אוֹ קָטַע יָדוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּקָרְבָּן (ויקרא כב-כא) 'כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יִתֵּן בּוֹ מוּם. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם שֶׁהֲרֵי הָיָה רָאוּי לְקָרְבָּן וּפְסָלוֹ. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  המטיל מום בקדשים וכו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום. בסיפרי ובפרק פסולי המוקדשין (דף ל"ד): ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים וכו'. בפרק קמא דעבודה זרה (דף י"ג) אהא דתניא אין מקדישין וכו' בזמן הזה ואם הקדיש בזמן הזה בהמה נועל בפניה והיא מתה מאליה וכו'. ולשוייה גיסטרא אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים נראה מום מעליא הוא ה''מ בזמן שב''ה קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופירש''י ה''מ דהוי מטיל מום גמור ואסור משום כל מום לא יהיה בו בזמן ב''ה דקרינא ביה תמים יהיה לרצון להקריב אבל השתא נראה בעל מום הוא ולא אסור מדאורייתא אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה:

ח
 
הֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים וּבָא אַחֵר וְהֵטִיל בָּהּ מוּם אַחַר הַשֵּׁנִי אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  הטיל מום בקדשים וכו'. פלוגתא דתנאי בברייתא בפ' פסולי המוקדשין (דף ל"ג:) ופסק כחכמים:

ט
 
אֶחָד הַמֵּטִיל מוּם בַּקָּדָשִׁים עַצְמָן אוֹ בִּתְמוּרָתָן חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁהַמֵּטִיל מוּם בִּתְמוּרָתָן אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן הַמֵּטִיל מוּם בַּתְּשִׁיעִי שֶׁל טָעוּת עֲשִׂירִי אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  אחד המטיל מום בקדשים עצמם וכו' וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי אינו לוקה. בפרק שלישי דתמורה (דף כ"א):

י
 
הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם לַמִּזְבֵּחַ אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הֲרֵי זוֹ נִתְקַדְּשָׁה וְתִפָּדֶה בְּעֵרֶךְ הַכֹּהֵן וְתֵצֵא לְחֻלִּין וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ קָרְבָּן. וְכֵן הַדִּין בְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם. וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לִפְדּוֹת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהֶן מוּם וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין וְיֵאָכְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-טו) 'רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַכָּתוּב מְדַבֵּר בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁיִּפָּדוּ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לַה'' שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ:

 כסף משנה  המקדיש בעל מום למזבח וכו'. בפרק קמא דתמורה (דף ה') המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אע''פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי. ומה שכתב ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן. בסוף תמורה תניא (דף ל"ב) אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר וכתב שם רש''י דע''כ בקדשי מזבח מיירי. ומה שכתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום. שם אמרינן לר' יוחנן דהאי ברייתא כוותיה דאותה למעוטי בעל מום מעיקרו שאינו בכלל העמדה והערכה לדברי הכל וקשה היכי רבינו לא מפליג בינייהו ואפשר שרבינו פסק כלוי דאמר התם הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום ואע''ג דאקשינן ללוי והכתיב אותה ואסיקנא בקשיא אשכחן דמסיק בקשיא והלכתא כוותיה וכיון דלוי קשיש מרבי יוחנן פסק רבינו כוותיה ועי''ל דכרבי יוחנן פסק רבינו דע''כ לא אמר ר' יוחנן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דבעל מום מעיקרו אפילו אם מת נפדה דלא בעינן בהו והעמיד אבל בכשהוא חי לדברי הכל נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר: ומצות עשה היא לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו'. בפ''ב דבכורות (דף ט"ו ע"א): וכבר ביארנו בערכין פ''ה שזה שנאמר וכו'. בסוף תמורה דף ל''ג ע''א ובריש פרק על אלו מומין ל''ז ע''ב:

יא
 
מַה בֵּין בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לְבַעֲלַת מוּם עוֹבֵר. שֶׁבַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ אִם יָלְדָה וְהִיא קֹדֶשׁ יִפָּדֶה הַוָּלָד וְיֵצֵא לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טָפֵל חָמוּר מִן הָעִקָּר. וְאִם נִתְעַבְּרָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה וְיָלְדָה אַחַר פִּדְיוֹן הַוָּלָד חֻלִּין. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה נִפְדֵּית אַחַר שֶׁתָּמוּת. שֶׁהֲרֵי לֹא חָלָה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה עַל גּוּפָהּ אֶלָּא עַל דָּמֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר אוֹ תְּמִימָה וְאַחַר שֶׁהִקְדִּישָׁהּ נוֹלַד לָהּ מוּם קָבוּעַ. אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה תִּקָּבֵר כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים הַתְּמִימִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין. וְאִם נִשְׁחֲטָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה הֲרֵי זוֹ נִפְדֵּית כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאַחַר כָּךְ תֵּאָכֵל. וְאִם יָלְדָה יִקָּרֵב וְלָדָהּ. נִתְעַבְּרָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה וְיָלְדָה אַחַר שֶׁנִּפְדֵּית הַוָּלָד אָסוּר וְאֵינוֹ נִפְדֶּה. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמּוֹ מַתְפִּיס זֶה הַוָּלָד לְשֵׁם אוֹתוֹ הַזֶּבַח. לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְרִיבוֹ [מִכֹּחַ אִמּוֹ] מִפְּנֵי שֶׁבָּא מִכֹּחַ קְדֻשָּׁה דְּחוּיָה:

 כסף משנה  מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר כו'. בפ''ב דבכורות (דף ט"ו:). ומ''ש ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון הולד חולין. ג''ז שם. ומ''ש ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות וכו'. במשנה שם (דף י"ד) ובפ' הזרוע (דף ק"ל). ומ''ש אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר וכו'. במשנה פ''ב דבכורות ופ' הזרוע. ומ''ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה''ז נפדית. בפ''ק דמעילה קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ''א יפדו. ומה שכתב נפדית כל זמן שהיא מפרכסת. בפ''ב דחולין (דף ל') וכ''ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. ומ''ש ואם ילדה יקרב ולדה. בפ''ב דבכורות (דף ט"ז) אמרינן על קדם הקדשן את מומן ולדותיהן שנולדו לפני פדיון מקדש קדשי ואמרינן דבפרק אלו קדשים איפליגו אי קדשי ליקרב או אי קדשי לרעייה ופסק רבינו כשמואל ורבא ולא כבר פדא ורב פפא משום דשמואל ורבא הוו מארי דגמרא טפי מינייהו: נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר וכו'. בפ''ב דבכורות (דף י"ד) שנינו גבי קדם הקדשן את מומן ולדן אסור לאחר פדיון ומפרש בגמרא דמיירי באיעבר לפני פדיון ואתיליד לאחר פדיון ואמרינן בגמרא (דף ט"ו:) אותן ולדות מה תהא עליהן אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין דהיכי ליעבד לקרבינהו מכח קדושה דחויה קא אתו לפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אמרי במערבא משום רבי חנינא סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח ופרש''י קדושה דחויה דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיון נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב והואיל ואידחו תו לא מיחזו. לא אלימי למיתפס פדיונן בקדושתן כדי שיצאו הם לחולין שכבר יצאה קדושתן אגב פדיון דאמן וכו'. סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעא קדושתייהו על ידי פדיית אמן עכ''ל ואמרינן בגמרא בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסם לכל זבח שירצה א''ל אין מתפיסן (אלא לשם אותו הזבח) ותניא כוותיה ופסק רבינו כרבי חנינא משום דרב ששת ורבינא דבתראי נינהו סברי כוותיה וברייתא דתניא כוותיה דרב ששת כוותיה אתיא. ויש בקצת ספרי רבינו טעות סופר והנוסחא הנכונה לפי שאינו יכול להקריבו מכח אמו לפי שבא מכח קדושה דחויה:

יב
 
כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין כְּשֶׁיִּפָּדוּ מֻתָּר לְשָׁחֳטָן בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים וּלְמָכְרָן שָׁם וְלִשְׁקל בְּשָׂרָם בְּלִיטְרָא כִּשְׁאָר הַחֻלִּין חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. מִפְּנֵי שֶׁמְּכִירָתָם בַּשּׁוּק מוֹסִיף בִּדְמֵיהֶן. שְׁאָר הַקָּדָשִׁים שֶׁדְּמֵיהֶן חוֹזְרִין לַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהֲרֵי מֵבִיא בִּדְמֵיהֶם בְּהֵמָה אַחֶרֶת מוֹכְרִין אוֹתָן בַּשּׁוּק כְּחֻלִּין. אֲבָל הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁאֵין דְּמֵיהֶם לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא נֶאֱכָלִין בְּמוּמָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים. וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָם שָׁם. אֲפִלּוּ הִתְפִּיס בְּכוֹר לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵינוֹ נִשְׁקַל בְּלִיטְרָא וְלֹא יִמָּכֵר בַּשּׁוּק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיס אֶלָּא דָּבָר הַקָּנוּי לוֹ קִנְיָן גָּמוּר:

 כסף משנה  כל פסולי המוקדשין כשיפדו וכו'. משנה בפרק פסולי המוקדשין (דף ל"א:): התפיס בכור לבדק הבית וכו'. בפרק התערובות (דף ע"ה:) בעיא דאיפשיטא:



הלכות איסורי מזבח - פרק שני

א
 
כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה חֲמִשִּׁים וּכְבָר נִמְנוּ:

 כסף משנה  כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים וכבר נמנו. בפ''ז מהלכות ביאת המקדש:

ב
 
וְיֵשׁ מוּמִין אֲחֵרִים מְיֻחָדִין בַּבְּהֵמָה וְאֵינָן רְאוּיִין לִהְיוֹת בְּאָדָם. וּשְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים הֵם וְאֵלּוּ הֵן. אִם הָיָה גַּלְגַּל עֵינָהּ עָגל כְּשֶׁל אָדָם. עֵינָהּ אַחַת גְּדוֹלָה כְּשֶׁל עֵגֶל וְהַשְּׁנִיָּה קְטַנָּה כְּשֶׁל אַוָּז. אֲבָל אִם הָיְתָה אֹזֶן גְּדוֹלָה וְאֹזֶן קְטַנָּה אֲפִלּוּ קְטַנָּה עַד כְּפוֹל כָּשֵׁר. אִם יֵשׁ בְּלֹבֶן עֵינָהּ יַבֶּלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר. אִם נִקַּב הָעוֹר שֶׁבֵּין שְׁנֵי חֳטָמֶיהָ בַּמָּקוֹם הַנִּרְאֶה. פִּיהָ דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר פָּרוּס אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְחֻדָּד כְּשִׁפּוּד:

 כסף משנה  ומ''ש ויש מומין אחרים מיוחדים בבהמה וכו'. קשה לי דהא חטיה החיצונות והפנימיות למה לא יפסלו באדם דהא [אחר שנשנו מומין האמורין בבכור שנינו בריש פרק מומין אלו] (דף מ"ג) מומין אלו פוסלין באדם. ומ''ש רבינו וכ''ג הם ואלו הם אם היה גלגל עינה עגול כשל אדם. בפרק אלו מומין במשנה (דף מ') את שגלגל עינו עגול כשל אדם ובגמרא למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו' מאי טעמא דרבי מאיר הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם אמר רב יוסף ל''ק הא באוכמא הא בחיורא ופירש רש''י באוכמא שחור של עין הבהמה אינו עגול כשל אדם הא בציריא כל בית מושב הלובן והוא עגול כשל אדם ע''כ נראה שהוא גורס הא באוכמא הא בציריא. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק בזה אולי לא היה זה בגירסתו. ומ''ש עינה אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז אבל אם היתה אוזן גדולה ואוזן קטנה אפילו קטנה עד כפול כשר. שם (דף מ':) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו וכו' עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה ובגמרא תנא גדולה כשל עגל קטנה כשל אווז אזנו אחת גדולה וכו' ורבנן עד כמה תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשנייה אלא כפול כשירה. ומשמע דעינו גדולה כשל עגל וכו' רבנן קאמרי לה והכי משמע בריש בכורות (דף ג') ולפיכך פסק רבינו כן ואמרינן בריש בכורות דדוקא עינה אחת גדולה והשניה קטנה הוי מום בבהמה אבל אם היו שתי עיניה גדולות או שתיהן קטנות בבהמה כשר ובאדם פסול וזהו שדקדק רבינו לכתוב כאן במומי בהמה עינה אחת גדולה והשניה קטנה ובפ''ח מהלכות ביאת מקדש גבי מומי אדם כתב מי שעיניו גדולות או שעיניו קטנות כלומר אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות דכשר בבהמה פסול באדם וכל שכן אם עינו אחת גדולה והשניה קטנה דאף בבהמה פסול: אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שיער. בפרק על אלו מומין (דף מ':) על אלו מומין שוחטין את הבכור את שיבלת בעינו ורמינן עלה הא דתנן אלו שאין שוחטים עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל יבלת ושני אידי ואידי בעיניו ולא קשיא הא בשחור הא בלבן והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר''ל ל''ק הא דאית בה שער הא דלית בה שער ומשמע שרבינו אינו מפרש כפירש''י אבל הוא מפרש אידי ואידי מתניתין דעל מומין אלו שוחטין את הבכור את שיבלת בעיניו ומתניתין דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בלבן ול''ק הא דהוי מום בדאית בה שער וההיא דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בדלית בה שער ומ''מ ק''ל דמשמע דבשחור פשיטא דהוי מומא וכן פירש ה''ר עובדיה וא''כ יש לתמוה על רבינו דמשמע מדבריו דדוקא בלובן הוי מום ולא בשחור דאם לא כן הל''ל אם יש אפילו בלובן עיניה יבלת וצריך לדחוק ולומר דאם יש בלובן עיניה דנקט רבינו לרבותא נקטיה וכל שכן בשחור. ועוד יש לתמוה דכיון שהקשה והא אין מומין בלבן היכי מתרץ אידי ואידי בלבן ול''ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער ואי אית בה שיער מאי הוי והא אין מומין בלבן ויש לדחוק ולומר דהכי מתרץ ליה כי שמיע לך דאין מומין בלבן ה''מ ביבלת שאין בה שער אבל ביש בה שער בלבן נמי הוי מום: אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה. בתוספתא דבכורות פ''ד ניקבו חוטמיו זה לתוך זה בפנים לא ישחוט מבחוץ ישחוט פירוש מבפנים לא ישחוט במדינה מפני שאינו מום מבחוץ ישחוט שהוא מום ובגמרא פרק על אלו מומין (דף ל"ט) תנו רבנן ניקבו חוטמיו זה לתוך זה מבחוץ הרי זה מום מבפנים אינו מום: פיה דומה לשל חזיר פרוס וכו'. בפרק על אלו מומין (דף מ'):

ג
 
חִטֶּיהָ הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּקְּבוּ אוֹ שֶׁנִּפְגְּמוּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִקְצָתָן אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ אִם נֶעֶקְרוּ חִטֶּיהָ הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁהֲרֵי בְּעֵת שֶׁפּוֹתַחַת פִּיהָ וְצוֹוַחַת הֵן נִרְאִין חֲסֵרִין:

 כסף משנה  חטיה החיצונות וכו'. משנה שם (דף ל"ט) חטיו החיצונות שנפגמו שנגממו והפנימיות שנעקרו ובספרי רבינו כתוב שניקבו ונראה שטעות סופר הוא אלא שבסמ''ג מצאתי כמו שכתוב בספרי רבינו ונראה שנוסחא אחרת היתה להם וכתב סמ''ג חטיה החיצונות יינציב''א בלע''ז ופנימיות הם שהשינים הגדולות קבועים בהם:

ד
 
אִם נִטְּלוּ קַרְנֶיהָ וְזִכְרוּתָן עִמָּהֶן וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶן כְּלוּם. אֲבָל נְקֵבָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם כְּשֵׁרָה. אִם נִפְגַּם הָעוֹר שֶׁחוֹפֶה אֶת גִּיד הַבְּהֵמָה. אִם נִפְגְּמָה הָעֶרְוָה שֶׁל נְקֵבָה. אִם נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק. אִם הָיְתָה רֹאשׁ הַזָּנָב מְפֻצָּל לִשְׁנַיִם בִּשְׁנֵי עֲצָמִים. אִם הָיָה בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע בָּשָׂר. אִם הָיָה הַזָּנָב קָצָר. וְעַד כַּמָּה. בִּגְדִי חֻלְיָא אַחַת מוּם שְׁתַּיִם כָּשֵׁר. וּבְטָלֶה אֹרֶךְ שְׁתֵּי חֻלְיוֹת מוּם. הָיְתָה שָׁלֹשׁ כָּשֵׁר. * זְנַב הַגְּדִי שֶׁהָיָה רַךְ וּמְדֻלְדָּל דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר. אִם נִשְׁבַּר עֶצֶם מִן הַזָּנָב. אֲבָל אִם נִשְׁבַּר עֶצֶם מִצַּלְעוֹתָיו כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ בְּגָלוּי:

 ההראב"ד   זנב הגדי. א''א דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא ולא היא אלא דכריכא וקטינא פירוש עגולה וקטינא דקה וזנב הגדי אע''פ שהיא קצרה הרי היא רחבה וגסה:

 כסף משנה  אם ניטלו קרניה וזכרותן עמהם ולא נשאר מהם כלום. בפרק מומין אלו (דף מ"ד) אמר אמימר ניטלו קרניהן וזכרותן עמהם פסולה ואין פודין עליהם ניטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולה ונפדין עליהם מיתיבי ניטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולים ונפדין עליהם לא קשיא הא דאתעקר אתעקורי הא דאיגום איגומי [דאיגום איגומי] פסול ורמינהו פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד תרגמא זעירי מעילוי זכרות. ופירש''י זכרותן היינו עצם התחוב בתוך הקרנים זכרות הטלפים והיינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל. ואין נפדין עליהם וכו'. דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי. ומדאמרינן הא דאתעקר איתעקורי הא דאיגום איגומי וכן מדתרגמא זעירי מעילוי זכרות משמע בהדיא דכל שניטל מהזכרות אפילו איגום איגומי פסולה ולא שאני לן בין אתעקר אתעקורי לאיגום איגומי אלא לענין אם נפדין עליהם וכ''כ רבינו לקמן בפרק זה גבי חליים שהן פוסלין ואין נפדין עליהם אם נגממו קרניו אע''פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר תפדה והטעם פשוט משום דכיון דמימרא דאמימר בקרנים אוקימנא באיגום איגומי סיפא דלישניה בטלפים ע''כ מיתוקמא נמי באיגום איגומי ואפ''ה אמר דנפדים עליהם אלמא דבטלפים אפילו איגום איגומי הוי מום קבוע לפדות עליו. ומה שכתב אבל נקבה שיש לה קרנים כשירה. ברייתא שם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' ואלו הם עז שאין לו קרנים ורחל שיש לה קרנים ומשמע לי דהיינו בעז שאין לו קרנים מתחלת ברייתו דומיא דרחל שיש לה קרנים ועוד דאילו בהיו לו וניטלו הא אמרינן בסמוך דפסול ולפי זה יש לתמוה על רבינו למה לא כתב דין זה ואפשר שרבינו מפרש דעז שאין לו קרנים דמכשר בברייתא היינו בניטלו קרניו בלא זכרות: אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה. במשנה (דף ל"ט:) בפרק על אלו מומין נפגם הזובן ובגמרא אמר רבי אלעזר נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות ופירש''י הזובן זהו נרתק שהגיד חבוי בו. נפגם הזובן הוי מום דלא הדרא בריא ולא ניטל דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו כיס אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא הוי מום דמעלה ארוכה עכ''ל ולא ידעתי למה קיצר רבינו מלהזכיר זה. ומ''ש אם נפגמה הערוה של נקבה. שם במשנה: אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק. שם במשנה ופירש''י מן הפרק אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה. ומ''ש אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני עצמים. שם במשנה היה ראש הזנב מפציל x עצם כשני עצמים ומפרש בתוספתא שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות. ומה שכתב אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע כשר. גם זה שם במשנה: אם היה הזנב קצר וכו' ובטלה אורך שתי חוליות מום וכו'. שם משנה וגמרא: זנב הגדי שהיה רך ומדולדל דומה לשל חזיר. שם (דף מ':) במשנה זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דקטינא אלא דכריכא אע''ג דאלימא ופרש''י כריכא עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עביה. קטינא דקה מאד עכ''ל. וכתב הראב''ד על דברי רבינו דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא וכו': אם נשבר עצם מן הזנב. נלמד מתוספתא דבסמוך דלא הכשיר בנשתברו רוב צלעותיו אלא מפני שאינם בגלוי אבל נשבר עצם מן הזנב מאחר שהוא בגלוי הוי מום: אבל אם נשבר עצם מצלעותיו כשר וכו'. בתוספתא דבכורות פ''ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור או פסח מה עור ופסח מומין [המיוחדין מום] שבגלוי. ובגמרא (דף ל"ט) פרק על אלו מומין בעי אם יש מחוסר אבר מבפנים למאי אי לבכור פסח או עור כתיב או לקדשים עורת או שבור כתיב ופרש''י פסח או עור כתיב דמשמע בגלוי אין בסתר לא:

ה
 
בַּעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם אוֹ אֵין לָהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם. אִם הָיְתָה אַחַת מֵרַגְלָיו וְיָדָיו פַּרְסָתָהּ עֲגֻלָּה כְּשֶׁל חֲמוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְדוּקָה וּפְרוּסָה. אִם הָיְתָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ קְלוּטָה כְּשֶׁל חֲמוֹר וְזֶהוּ (ויקרא כב-כג) 'קָלוּט' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אִם נִגְמְמוּ טְלָפֶיהָ וְזִכְרוּתָן עִמָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִזִּכְרוּתָן מְעַט קָרוֹב לַבָּשָׂר:

 כסף משנה  בעלת חמש רגלים וכו'. משנה פרק על אלו מומין (דף מ'): אם היתה אחת מרגליו וידיו וכו'. שם במשנה שרגליו קלוטות כשל חמור ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דעגולין ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אע''ג דסדיקן: אם נגממו טלפיה וכו'. כבר נתבאר בפרק זה אצל ניטלו קרניה:

ו
 
כָּל מוּם מִשְּׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים מוּם הַמְּנוּיִין בַּבְּהֵמָה פּוֹסְלִין אוֹתָהּ מִן הַקָּרְבָּן. וְאִם נָפַל אֶחָד מֵהֶם בִּתְמִימָה שֶׁהִיא קֹדֶשׁ תִּפָּדֶה וְתֵצֵא לְחֻלִּין. חוּץ מִזָּקֵן וְחוֹלֶה וּמְזֹהָם שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְקָרְבָּן אֵינוֹ נִפְדֶּה. אֶלָּא יִהְיֶה קַיָּם וְרוֹעֶה עַד שֶׁיִּוָּלֵד בּוֹ מוּם אַחֵר קָבוּעַ מִשְּׁאָר הַמּוּמִין וְיִפָּדֶה. וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מוּם עוֹבֵר אֵינָהּ קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית:

 כסף משנה  כל מום מע''ג מום המנויים בבהמה וכו'. בס''פ על אלו מומין (דף מ"א:) תנן על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהם. ומ''ש חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאע''פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה וכו'. שם במשנה ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור והמים שאינן קבועים וחוטיו הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם ע''פ עד אחד או ע''פ הבעלים וכתב רבינו בפירוש המשנה לא ישחוט עליהם במדינה לפי שאינן מומין קבועים:

ז
 
אַרְבָּעָה מוּמִין עוֹבְרִים יֵשׁ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה וְאֵלּוּ הֵן. גָּרָב לַח. חֲזָזִית שֶׁאֵינָהּ מִצְרִית. מַיִם שֶׁיּוֹרְדִין בָּעַיִן וְאֵינָן קְבוּעִין. סַנְוִירִין שֶׁאֵינָן קְבוּעִין:

 כסף משנה  ומ''ש ארבעה מומין עוברים יש באדם ובבהמה. במשנה (דף מ"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. ומ''ש ואלו הן גרב לח. נתבאר במה שכתבתי בפ''ז מביאת המקדש דהיינו בלח מבפנים ומבחוץ שהוא יכול להתרפא. ומ''ש חזזית שאינה מצרית. נתבאר שם. ומ''ש מים שיורדים בעין ואינן קבועים סנוירים שאינם קבועים. היינו דתנן בפ' הנזכר (דף מ"א) חוורור והמים שאינם קבועים גבי שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה:

ח
 
יֵשׁ שָׁם אַרְבָּעָה חֳלָיִים אֲחֵרִים אִם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם בִּבְהֵמָה אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָהּ. לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים יב-יא) 'מִבְחַר נְדָרֶיךָ'. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁבְּלֹבֶן עֵינוֹ יַבֶּלֶת שֶׁאֵין בּוֹ שֵׂעָר. אִם נִגְמְמוּ קַרְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִזִּכְרוּתָן מְעַט סָמוּךְ לַבָּשָׂר. אִם נִפְגְּמוּ חִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת. אִם הָיָה אֶחָד מֵאֵלּוּ בְּקָדָשִׁים לֹא קְרֵבִין וְלֹא נִפְדִּין. אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם. וְאִם הִקְרִיבָן יֵרָאֶה לִי שֶׁהֻרְצוּ:

ט
 
וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם בְּעֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים לֹא קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהּ מוּם קָבוּעַ:

 כסף משנה  (ח-ט) יש ארבעה חוליים אחרים וכו' ואלו הם מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער. כבר כתבתי בפרק זה דבגמרא אוקימנא הא דתנן גבי אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל יבלת כשהיה בלבן יבלת שאין בה שער. ומה שכתב אם נגממו קרניו אף על פי שנשארו מזכרותן מעט סמוך לבשר. נתבאר בפרק זה. ומה שכתב אם נפגמו חיטיו הפנימיות. במשנה שכתבתי בסמוך: ומה שכתב וכן בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה או שהמיתה את האדם וכו'. מפרש במשנה הנזכרת ובפרק כל האסורים תניא הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע לפדות עליהם:

י
 
בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ אַחַת מִן הַטְּרֵפִיּוֹת הָאוֹסְרוֹת אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (מלאכי א-ח) 'הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְקָרְבָּן אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקָּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לַכְּלָבִים. אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיָּמוּתוּ וְיִקָּבְרוּ:

 כסף משנה  בהמה שנולד בה אחד מהטרפיות וכו'. בר''פ המזבח מקדש אמרינן דטריפה פסולה מעל גבי המזבח ובר''פ התערובות (דף ע"א:) אמרינן דטריפה שנתערבה בזבחים ירעו עד שיסתאבו. ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך. יש לתמוה שהרי בתורת כהנים ובפרק ו' דתמורה (דף כ"ט) דורש כשהוא אומר מן הבקר למטה וכו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ובפרק בתרא דבכורות (דף נ"ז) יליף דטרפה פסול לקרבן בגזירה שוה ואפשר שסובר רבינו דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואגזירה שוה דהא קיימא לן דלא מיפסיל משום מום אלא בגלוי דוקא אי נמי דה''ק אפילו לא היה בה איסור מן התורה הוי ליה לפסלה משום הקריבהו נא לפחתך. ומ''ש ואע''פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה וכו'. משנה בתמורה (דף ל') ס''פ כל האסורים על גבי המזבח:

יא
 
נִשְׁחֲטָה וְנִמְצֵאת טְרֵפָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וְכֵן אִם נִמְצָא אֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ הַפְּנִימִיִּין חָסֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ טְרֵפָה כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת בְּכֻלְיָא אַחַת אוֹ שֶׁנִּטַּל הַטְּחוֹל הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַמִּזְבֵּחַ וְתִשָּׂרֵף. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם שֶׁאֵין חִסָּרוֹן שֶׁבִּפְנִים מוּם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח-יט) (במדבר כח-לא) (במדבר כט-ח) 'תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם'. וְכָל הַיָּתֵר כְּחָסֵר לְפִיכָךְ אִם נִמְצָא שָׁם שָׁלֹשׁ כֻּלְיוֹת אוֹ שְׁנֵי טְחוֹלִים פְּסוּלָה:

 כסף משנה  ומ''ש נשחטה ונמצאת טרפה הרי זה תצא לבית השרפה. בפרק כיצד צולין (דף פ"ב) אמרינן דמדכתיב בקדש באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש בשריפה: וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר וכו' הרי זו אסורה למזבח ותשרף וכו'. בפרק על אלו מומין (דף ל"ט) בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים או אין מחוסר אבר מבפנים וכו' לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעי' לן כי מיבעי' לן לאיפסולי מאי תמים יהיה לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא או דילמא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי ת''ש ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל ג' כוליות ותניא אידך יסירנה לרבות בעל כוליא אחת וכו' לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון וכו' ולא קשיא וכו' ופירש רש''י לאישחוטי בכור על חסרון שבפנים ולאפרוקי קדשים לא מיבעי' דלא חשיב מומא כולי האי:

יב
 
אֵי זוֹ הִיא סַנְוִירִין קְבוּעִים כָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְלֹא רָאָה. וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים מֵעֵת שֶׁהִרְגִּישׁוּ בּוֹ וּבְיוֹם אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים וּבְיוֹם שְׁמוֹנִים. אִם רָאָה מוֹנִים לוֹ שְׁמוֹנִים מֵעֵת שֶׁפָּסְקָה הָרְאִיָּה:

 כסף משנה  אי זו היא סנורים קבועים וכו'. משנה וגמרא בפרק על אלו מומין (דף ל"ח):

יג
 
וּבַמֶּה יִוָּדַע שֶׁהַמַּיִם קְבוּעִין. כְּשֶׁאָכְלָה עֲשָׂבִים לַחִים מֵרֹאשׁ אֲדָר עַד חֲצִי נִיסָן וְאָכְלָה אַחֲרֵי כֵן עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים אֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי וְלֹא נִתְרַפְּאָה הֲרֵי אֵלּוּ מַיִם קְבוּעִים:

 כסף משנה  ובמה יודע שהמים קבועים וכו' עד הרי אלו קבועים ודאי. משנה וגמרא שם:

יד
 
וְכַמָּה תֹּאכַל מֵעֲשָׂבִים אֵלּוּ הַלַּחִים בַּזְּמַן הַלַּח וְהַיְבֵשִׁים בַּזְּמַן הַיָּבֵשׁ. כִּגְרוֹגֶרֶת אוֹ יוֹתֵר קֹדֶם סְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל כָּל יָמִים בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֵלּוּ. וְצָרִיךְ שֶׁתֹּאכַל אוֹתָן בְּכָל יוֹם אַחַר שְׁתִיָּה. וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת בַּשָּׂדֶה בְּעֵת אֲכִילָה. וְלֹא תִּהְיֶה לְבַדָּהּ אֶלָּא הִיא וּבְהֵמָה אַחֶרֶת לְצַוֵּות עִמָּהּ. אִם נַעֲשָׂה לָהּ כָּל אֵלּוּ וְלֹא נִתְרַפֵּאת הֲרֵי אֵלּוּ קְבוּעִין וַדַּאי. וְאִם חָסֵר אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאֵינָהּ קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית:

 כסף משנה  ומ''ש ואם חסר א' מכל אלו הרי זה ספק וכו' עד סוף הפרק. הכל שם בעיא דלא איפשיטו זולת שבנוסחא דידן בגמרא (דף ל"ט) קודם שתייה ודאי מעלי לה (בשערי) לאחר שתייה מאי ורבינו גריס איפכא. ודע שאמרו שם את''ל בסעודה ראשונה. וא''ת דלפי שיטת רבינו שהיא דכל היכא דאמרינן את''ל איפשיטא ההיא בעיא הוה ליה לפרש שאם לא היה בסעודה ראשונה אינה ספק אלא ודאי שלא הוקבע המום י''ל שמ''ש ואם חסר אחד מכל אלו הרי זה ספק לא קאי לסעודה ראשונה דכל שלא אכלה קודם סעודה ראשונה ודאי לא הוקבע המום ומפני כך כשכתב כיצד לא הזכיר לא סעודה ראשונה ולא שניה משום דאם לא היה קודם סעודה ראשונה אינה ספק כמ''ש:

טו
 
כֵּיצַד. אָכְלָה הַלַּח כְּמִשְׁפָּטוֹ בַּאֲדָר כֻּלּוֹ וַחֲצִי נִיסָן וְאָכְלָה אַחֲרָיו הַיָּבֵשׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ בַּחֲצִי נִיסָן וְאִיָּר שֶׁנִּמְצָא שֶׁאָכְלָה בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים עַל הַסֵּדֶר. אוֹ שֶׁאָכְלָה כִּגְרוֹגֶרֶת אַחַר אֲכִילָה אוֹ קֹדֶם שְׁתִיָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה קְשׁוּרָה אוֹ שֶׁהָיְתָה לְבַדָּהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה בַּגִּנָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר וְלֹא נִתְרַפֵּאת מִכָּל אֵלּוּ סָפֵק קְבוּעִין אוֹ עוֹבְרִים. לְפִיכָךְ אִם הֵטִיל בָּהּ מוּם אַחֵר אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲכָלָהּ כְּמִשְׁפָּטָהּ בִּזְמַנֵּי הָאֲכִילָה וְלֹא נִתְרַפְּאָה הֲרֵי הִיא בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ:

טז
 
יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם לְמַפְרֵעַ הִיא בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ מֵעֵת שֶׁבָּאוּ לָהּ הַמּוּמִים אוֹ מֵעֵת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ. לְפִיכָךְ הַפּוֹדֶה אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ וְנֶהֱנֶה בְּאוֹתוֹ הַפִּדְיוֹן אַחַר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ הֲרֵי זֶה סָפֵק מוֹעֵל וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן מְעִילָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:


הלכות איסורי מזבח - פרק שלישי

א
 
אֵין הַמּוּמִין פּוֹסְלִין בָּעוֹף וְכֵן אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה בָּעוֹף שֶׁלֹּא נֶאֱמַר (ויקרא כב-יט) 'תָמִים זָכָר' אֶלָּא בִּבְהֵמָה בִּלְבַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוּמִין קְטַנִּים. אֲבָל עוֹף שֶׁיָּבַשׁ גַּפּוֹ אוֹ נִסְמֵית עֵינוֹ אוֹ נִקְטְעָה רַגְלוֹ אָסוּר לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר כְּלָל. וְכֵן אִם נוֹלַד בּוֹ אַחַת מִן הַטְּרֵפוֹת שֶׁאוֹסְרִין אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה הֲרֵי זֶה נִפְסָל לְקָרְבָּן:

 כסף משנה  אין המומין פוסלין בעוף וכו'. בריש פרק ב' דתמורה (דף י"ד) ופ''ג דמנחות (דף כ"ה) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. ומ''ש בד''א במומים קטנים אבל עוף שיבש גפו או נקטעה ידו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח וכו'. משנה בפרק חטאת העוף (דף ס"ח) ובת''כ תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפו ושנסמית עינו ושנקטעה רגלו תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף. ומ''ש וכן אם נולד בו אחת מהטריפות וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה דטעמא משום הקריבהו נא לפחתך וההוא טעמא שייך גם בעוף:

ב
 
תּוֹרִים קְטַנִּים פְּסוּלִין וּבְנֵי יוֹנָה גְּדוֹלִים פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-יד) 'מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה'. תְּחִלַּת הַצִּהוּב בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל. וְעַד מָתַי יִהְיוּ בְּנֵי יוֹנָה כְּשֵׁרִים כָּל זְמַן שֶׁעוֹקֵר כָּנָף וּמִתְמַלֵּא מְקוֹם עִקָּרוֹ דָּם. וְהַתּוֹרִים כְּשֵׁרִים מִשֶּׁיִּזְהֲבוּ:

 כסף משנה  תורים קטנים פסולים וכו'. משנה בפ''ק דחולין (דף כ"ב) ופירש''י תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו פסולים בזה ובזה וכו' דבבני יונה פסולים משום גודלן ובתורים מפני קטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו. ומ''ש ועד מתי יהיו בני יונה כשרים כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם. שם מאימתי בני יונה כשרים וכו' מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא ופירש''י מאימתי בני יונה כשרים דביום שנולדו מאוסים הם ורבינו נראה שהיה גורס עד אימתי בני יונה כשרים ונראה שהיא הגירסא הנכונה. ומ''ש והתורים כשרים משיזהבו. שם ופירש''י שיהיו כנפי גופם גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב:

ג
 
הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְךָ מוּם גָּדוֹל מֵהֶן הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין לַמִּזְבֵּחַ מִדֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְפִי שֶׁהֵן סָפֵק זָכָר סָפֵק נְקֵבָה הֲרֵי הֵן כְּמִין אַחֵר. וּבַקָּרְבָּנוֹת נֶאֱמַר (ויקרא א-ג) (ויקרא א-י) (ויקרא ד-כג) 'זָכָר תָּמִים' וּ(ויקרא ד-לב) 'נְקֵבָה תְּמִימָה' עַד שֶׁיִּהְיֶה זָכָר וַדַּאי אוֹ נְקֵבָה וַדָּאִית. לְפִיכָךְ אַף הָעוֹף שֶׁהוּא טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  הטומטום והאנדרוגינוס וכו'. בסוף פרק על אלו מומין (דף מ"א) תנן דטומטום ואנדרוגינוס אין נשחטין לא במקדש ולא במדינה וחכמים אומרים אין מום גדול מזה. ומה שכתב הרי הם פסולים למזבח מדרך אחרת וכו' לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח הכי אמרי' בפ' המזבח מקדש (דף פ"ה) דטומטום ואנדרוגינוס דעוף מטמאים כגריס בבית הבליעה כלומר אם מלקה ופירש רש''י אע''פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינה ספק זכר ספק נקבה עכ''ל. ואע''ג דרבי אליעזר פליג עליה בפרק על אלו מומין פסק רבינו כתנא דסתם ברייתא ואע''ג דתניא בתורת כהנים העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו לא חש לה רבינו משום דס''ל דרבי אליעזר היא ולא קי''ל כוותיה. ומ''מ יש לדון על הטעם שכתב רבינו שהרי לא נאמר זכר תמים בעוף וצריך לומר דה''ק כיון שלמדנו בקרבנות שהטומטום והאנדרוגינוס מין אחר א''כ בעוף ג''כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה מהעוף אלא תורים ובני יונה ואלו אינם לא תורים ולא בני יונה:

ד
 
וְכֵן הַכִּלְאַיִם וְיוֹצֵא דֹּפֶן וּמְחֻסַּר זְמַן פְּסוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כז) 'שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז' עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל מִין וּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ לֹא שֶׁיִּהְיֶה מְעֹרָב מִכֶּבֶשׂ וְעֵז. (ויקרא כב-כז) 'כִּי יִוָּלֵד' פְּרָט לְיוֹצֵא דֹּפֶן. (ויקרא כב-כז) 'וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים' פְּרָט לִמְחֻסַּר זְמַן. (ויקרא כב-כז) 'תַּחַת אִמּוֹ' פְּרָט לְיָתוֹם שֶׁנּוֹלַד אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ:

 כסף משנה  וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן וכו' עד פרט ליתום. בת''כ. ומ''ש שנולד אחר שנשחטה אמו. משנה בפרק בתרא דבכורות (דף נ"ז) איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואחר כך ילדה ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו:

ה
 
הַנִּדְמֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כִּלְאַיִם הֲרֵי הוּא פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ. כֵּיצַד. רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין כֶּבֶשׂ. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין הוֹאִיל וְהוּא דּוֹמֶה לְמִין אַחֵר פָּסוּל כְּבַעַל מוּם קָבוּעַ שֶׁאֵין לְךָ מוּם קָבוּעַ גָּדוֹל מִן הַשִּׁנּוּי:

 כסף משנה  הנדמה אע''פ שאינו כלאים וכו'. פרק יוצא דופן (דף מ"א) ופרק שני דבכורות (דף י"ז). ומ''ש אע''פ שיש בו מקצת סימנים וכו' שאין לך מום קבוע גדול מן השנוי. אע''ג דתנן בפרק שני דבכורות (דף ט"ז:) שאם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה הא אמרינן בריש מכילתין (דף ג':) בשם רבי יוחנן דמום קבוע הוי לישחט עליו ופירש''י דהא דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני מום קבוע הוי לישחט עליו בחוץ והתוספות כתבו בפרק בתרא דכריתות בכל מקום רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה:

ו
 
וְכֵן הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְהַמֻּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהַנֶּעֱבָד אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה הֲרֵי הֵן פְּסוּלִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כה) 'כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם' כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה פָּסוּל. וּבַעֲבֵרָה הוּא אוֹמֵר (בראשית ו-יב) 'כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר'. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב (שמות לב-ז) (דברים ט-יב) 'כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ'. וְכֵן בְּהֵמָה וְעוֹף שֶׁהָרְגוּ אֶת הָאָדָם הֲרֵי הֵן כְּרוֹבֵעַ אוֹ נִרְבָּע וּפְסוּלִין לַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה וכו'. משנה וגמרא בתמורה פרק כל האסורים (דף כ"ח). ומ''ש וכן בהמה או עוף שהרגו את האדם הרי הם כרובע ונרבע ופסולים למזבח. במשנה ריש פרק התערובות (דף ע"א:):

ז
 
וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל הַפְּסוּלִין הָאֵלּוּ רְאוּיִין לַמִּזְבֵּחַ לְקָרְבָּן אִם עָבַר וְהִקְרִיבָן אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁלֹּא נִתְפָּרְשָׁה אַזְהָרָתָן. (דברים כג-יט) 'אֲבָל אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר' כֶּלֶב אֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְהַמַּקְרִיב אֶחָד מֵהֶן אוֹ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד לוֹקֶה אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יט) 'לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב'. וּמִפְּנֵי מָה לוֹקֶה אַחַת עַל שְׁנֵיהֶן מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּלָאו אֶחָד:

 כסף משנה  ויראה לי שאע''פ שאין כל הפסולים האלו וכו'. בפרק אותו ואת בנו (דף פ':) גבי הא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה ופריך ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה כי קא חשיב לאו דאותו ואת בנו לאוי נוכראי לא קא חשיב וכו' ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מ''ט דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה וי''ל מאחר שמפורש בדברי רבי זירא דלא לקי למה תלה הדבר בעצמו שכתב ויראה לי ואין לומר דמשום דיש מחלוקת בדבר דלמאי דשני לאוי נוכראי לא קא חשיב לוקה הוא ובפרק בתרא דזבחים (דף קי"ד) אמרינן דלא אמר רבי זירא אלא לרבנן אבל לר''ש לקי מש''ה תלה הדבר בעצמו לומר שהוא פוסק כרבנן וכדרבי זירא דמה נשתנה דין זה משאר דינין שהוא מכריע בין המחלוקות וכותבם סתם ואינו תולה הדבר בעצמו ועוד יש לתמוה עליו למה תולה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן ואינו כן שהרי הגמרא אומרת נתפרשה אזהרתן ולא פטר מחוסר זמן אלא מפני שניתק לעשה ועוד שכל שאר פסולים חוץ ממחוסר זמן ילקה עליהם שהרי לא נתקן לעשה ומיהו בהא אפשר לומר שרבינו הוקשה לו דהא לא ירצה לא משמע דמזהר דלא יקריבוהו ולא לימד אלא שלא יעלה לרצון אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן ולכך משמע ליה דה''מ לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס''ד דמקשה דלא ירצה היינו להזהיר שלא יקריבוהו שני ליה אבל אפשר דאין כאן אזהרה מלהקריב כדאמרינן ומפני כך לא רצה רבינו לכתוב שהכתוב נתקו לעשה דהוה משמע דפשיטא ליה דלא ירצה הוי אזהרה שלא יקריבוהו אלא תלה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן לומר דאפשר דלא ירצה לא בא להזהיר שלא להקריב ואפילו את''ל שבא להזהיר שלא להקריב כיון שאינו מפורש שהרי אפשר שלא בא להזהיר שלא יקריבנו אלא לומר שלא יעלה לרצון אין ללקות מספק ויש סעד לדבריו דלקמן בסמוך כתב רבינו טעם פיטור מחוסר זמן ממלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא כתב מפני שניתק לעשה כדרבי זירא משום דדילמא לא ירצה לא בא להזהיר שלא יקריבנו ואין כאן לאו לשנצטרך לומר שניתק לעשה: אבל אתנן זונה ומחיר כלב וכו'. זה על הכלל הידוע בכמה מקומות בגמרא לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו בכאן ע''פ דרכו בספר המצות שלו בשורש התשיעי בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו אבל הרמב''ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע''א:

ח
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כז) 'וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה'. וְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים נִקְרָא מְחֻסַּר זְמַן. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחֻסַּר זְמַן פָּסוּל אִם עָבַר וְהִקְרִיבוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה וְלֹא נִרְצָה הַקָּרְבָּן:

 כסף משנה  מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה וכו' ואע''פ שמחוסר זמן פסול אינו לוקה וכו'. נתבאר בסמוך:

ט
 
תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן שֶׁהֵן כִּמְחֻסַּר זְמַן בִּבְהֵמָה וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן הַכּל כְּבַעַל מוּם וְהַמַּקְרִיבָן אֵינוֹ לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּרְבָּן פָּסוּל וְלֹא נִרְצָה:

 כסף משנה  תורים שלא הגיע זמנן וכו'. מחוסר זמן כבר נתבאר בסמוך שאינו לוקה עליו משום דלית ביה אלא לאו הבא מכלל עשה ותורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן לא לקי עלייהו מהאי טעמא דלית בהו לאו ולא שמעינן להו דפסולי אלא מדכתב והקריב מן התורים או מן בני היונה:

י
 
הַמַּקְדִּישׁ טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וּטְרֵפָה וְכִלְאַיִם וְיוֹצֵא דֹּפֶן לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ עֵצִים וַאֲבָנִים. לְפִי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין לְכָל דָּבָר. וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם * כָּל קָרְבָּן שֶׁיִּרְצֶה. וְאֵינָן כְּבַעַל מוּם שֶׁבַּעַל מוּם יֵשׁ בְּמִינוֹ קָרְבָּן. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע וּמֻקְצֶה וְנֶעֱבָד וְאֶתְנָן וּמְחִיר הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר. וְיִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם קָבוּעַ וְיִפָּדוּ עָלָיו. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ מְחֻסַּר זְמַן הֲרֵי זֶה כְּמַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם עוֹבֵר וְאֵינוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   כל קרבן שירצה. א''א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר ויעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדישי כלל וא''כ בעל מום נמי כי האי גונא הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות:

 כסף משנה  המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכו' ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן. בסוף פרק שני דתמורה (דף י"ז ע"א) תנן רבי אליעזר אומר הכלאים הטריפה ויוצא דופן [וטומטום ואנדרוגינוס] לא קדושים ולא מקדישין וכתב רבינו בפירוש המשנה שדברי ר''א אין עליהן חולק עכ''ל. ואפילו אם היה עליהם חולק מאחר דאמוראי שקלי וטרי לפרושי מילתיה הוה משמע דהלכתא כותיה ואע''ג דאתמר עלה בגמרא אמר שמואל לא קדושים בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה לא למעט ולומר שאם הקדישן בפה יהיו קדושים דאדרבה במכ''ש אתיא וכן פירש''י וז''ל לא קדושים בתמורה ואע''פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכל שכן שאין קדושת הגוף חלה עליה בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינם צריכים מום ליפדות עכ''ל. ועל מ''ש רבינו וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה כתב הראב''ד מדקאמר ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה וכו'. וי''ל שמ''ש רבינו ואינם כבעל מום לא לענין קדישי ולא קדישי קאמר אלא לענין מ''ש ה''ז כמקדיש עצים ואבנים קאי כלומר ואינו חייב מלקות ואתא למיהב טעמא אמאי לא מחייב מלקות כמו מקדיש בעלי מומין וקאמר דשאני התם שיש במינו קרבן. והם דברי רב פפא בגמרא: אבל המקדיש רובע ונרבע וכו'. בר''פ כל האסורים (דף כ"ח) תניא הרובע והנרבע וכו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע ליפדות עליהם: וכן המקדיש מחוסר זמן וכו'. פשוט הוא: כתב הראב''ד ונרבע א''א מ''ט לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו עכ''ל. ומשמע דקאי למה שכתב אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' הרי זה כבעל מום עובר אמאי לא תני בהדייהו יתום והר''י קורקוס ז''ל תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה וכך אמרו פרק שני דחולין (דף ל"ח:) [אי דמתה אימיה] והדר ילידתיה מכי יולד נפקא וכתב רש''י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומשום דקי''ל דא''א לצמצם השמיטו רבינו:

יא
 
נִמְצְאוּ כָּל הָאִסּוּרִין לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הֵן י''ד וְאֵלּוּ הֵן. בַּעַל מוּם. וְשֶׁאֵינוֹ מִן הַמֻּבְחָר. וּמְחֻסַּר אֵיבָר מִבִּפְנִים. וּטְרֵפָה. וְכִלְאַיִם. וְיוֹצֵא דֹּפֶן. וְרוֹבֵעַ. * וְנִרְבָּע. וְשֶׁהֵמִית הָאָדָם. הַנֶּעֱבָד. הַמֻּקְצֶה. הָאֶתְנָן. הַמְּחִיר. מְחֻסַּר זְמַן:

 ההראב"ד   ונרבע. א''א מאי טעמא לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו:

יב
 
כָּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן אֲפִלּוּ נִתְעָרֵב אֶחָד בְּרִבּוֹא נִפְסַד הַכּל וְנִפְסַל לַמִּזְבֵּחַ. וְכֻלָּן וַלְדוֹתֵיהֶן מֻתָּרִין לַמִּזְבֵּחַ חוּץ מִוְּלַד נִרְבַּעַת וְנֶעֱבֶדֶת וּמֻקְצֵית וְשֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם שֶׁוְּלָדָן אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹתָן:

 כסף משנה  כל האסורים לגבי המזבח וכו'. משנה בר''פ התערובות (דף ע':) ובתמורה ר''פ כל האסורים (דף כ"ח). ומ''ש וכולם ולדותיהן מותרים. משנה בפרק כל האסורים (דף ל':): ומ''ש חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם. בפרק כל האסורים (שם:) אמר רבא ולד הנרבעת אסורה היא וולדה נרבעו ולד נוגחת אסורה היא וולדה נגחו ולד מוקצת ונעבד מותר מ''ט לאימיה אקציה לאימיה פלחי לה איכא דאמרי ולד מוקצה ונעבד אסור מ''ט דניחא ליה בניפחיה ופסק רבינו כלישנא בתרא:

יג
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ שֶׁהֵמִיתָה כְּשֶׁהָיְתָה מְעֵבֶּרֶת שֶׁהֲרֵי הַוָּלָד מָצוּי עִמָּהּ בְּעֵת שֶׁנִּפְסְלָה וְהָיָה כְּאֵיבָר מֵאֵיבָרֶיהָ. אֲבָל אִם נִתְעַבְּרָה אַחַר שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ אַחַר שֶׁהֵמִיתָה הֲרֵי וְלָדָהּ כָּשֵׁר לַמִּזְבֵּחַ אֲפִלּוּ נִרְבְּעָה כְּשֶׁהִיא מֻקְדֶּשֶׁת וְאַחַר כָּךְ נִתְעַבְּרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נִרְבְּעָה וְהִיא חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ וְנִתְעַבְּרָה שֶׁוְּלָדָהּ מֻתָּר. וְכֵן אֶפְרוֹחַ בֵּיצַת טְרֵפָה מֻתָּר לַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א בשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת וכו' אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה או אחר שהמיתה הרי ולדה כשר למזבח. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר הכי. ומ''ש אפילו נרבעת כשהיא מוקדשת ואחר כך נתעברה וכו'. שם מימרא דרב נחמן ואית בה תרי לישני ופסק כלישנא קמא וכתב הר''י קורקוס ז''ל דטעמא דכיון דלא הוי אלא משום ביזוי אזלינן לקולא ותו דרבא דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם משמע דלא מפליג מידי דהא לא קאמר דמודו אלא היכא דהיא וולדה נגחו ונרבעו וכל השאר זה וזה גורם הוא ומותר ולא מפלגינן מידי וזה ברור עכ''ל. ומ''ש וכן אפרוח ביצת טריפה מותר למזבח. ברייתא שם:

יד
 
הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַקָּמָה חִטֶּיהָ מֻתָּרִין לִמְנָחוֹת שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ וְנִדְמוּ לִוְלָדוֹת שֶׁל אִסּוּר מִזְבֵּחַ שֶׁהֵן מֻתָּרִין. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁפִּטְּמָהּ בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה מֻתֶּרֶת לַמִּזְבֵּחַ שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנּוּ:

 כסף משנה  המשתחוה לקמה חטיה מותרים למנחות וכו'. בעיא בפרק כל הצלמים (דף מ"ו:) ובעא מר זוטרא בריה דרב למפשטה מדתנן כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרים כלומר וקמח למנחות דמי לולדות ואע''ג דדחי ליה התם מדאמר רב נחמן עיברו ולבסוף נרבעו ד''ה אסורים הא אסיקנא התם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא: וכן בהמה שפטמה וכו'. ס''פ כל האסורים (דף כ"ט):

טו
 
לוֹקְחִין כָּל הַקָּרְבָּנוֹת מִן הָעַכּוּ''ם וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם לֹא מִשּׁוּם רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע וְלֹא מִשּׁוּם מֻקְצֶה וְנֶעֱבָד. עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה נִפְסָל. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמואל א טו-טו) 'מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ':

 כסף משנה  לוקחין כל הקרבנות מהעכו''ם וכו'. ברייתא בריש פרק שני דעבודה זרה (דף כ"ב:):



הלכות איסורי מזבח - פרק רביעי

א
 
אֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד הָעוֹף שֶׁנִּרְבְּעָה אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם אוֹ הֻקְצָה אוֹ נֶעֱבַד הַכּל פָּסוּל לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  אחד הבהמה ואחד העוף וכו'. נתבאר בפרק שקודם זה ולגבי עוף בפרק המזבח מקדש (דף פ"ה:) בעי ר' ירמיה אם יש נרבע בעופות ופשטינן ממתני' דיש נרבע בעופות אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולם מטמאים בגדים בבית הבליעה שמע מינה:

ב
 
הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם אִם הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף נִסְקָלִין וּבְשָׂרָן אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאֵלּוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לְגָבוֹהַּ. וּבַמֶּה אָמְרוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ כְּשֶׁהָיוּ מֻתָּרִין לְהֶדְיוֹט. כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד וְהַבְּעָלִים שׁוֹתְקִין אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵד כְּלָל. הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד וְהַבְּעָלִים מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין אַף לַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  הרובע והנרבע ושהמית את האדם וכו'. במשנה בריש פרק התערובות (דף ע') ובפ''ו דתמורה (דף כ"ח): ומ''ש היה שם עד אחד וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס"ה ס"ו) אמר אביי אמר לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן ותנא תונא וכו' ומשמע טעמא מפני שהבעל שותק הא אם היה מכחיש אין העד נאמן:

ג
 
בְּהֵמָה שֶׁשָּׂחֲקוּ בָּהּ וְהִגִּיחוּהָ עַד שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה לַמִּזְבֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַּאֲנוּסָה. אֵין הַבְּהֵמָה נִפְסֶלֶת מִשּׁוּם רוֹבֵעַ אוֹ נִרְבָּע עַד שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם שֶׁרְבָעָהּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. בֵּין יִשְׂרָאֵל בֵּין עַכּוּ''ם [בֵּין] עֶבֶד הוֹאִיל וּרְבָעָהּ אָדָם נִפְסְלָה. וְאִם הָאָדָם הוּא שֶׁנִּרְבַּע מִן הַבְּהֵמָה אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה הַנִּרְבַּעַת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד * אוֹ יְהֵא הָאִישׁ הַנִּרְבָּע בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד:

 ההראב"ד   או יהיה האיש הנרבע בן ט' שנים ויום אחד. א''א זה המחבר דימה איסור מזבח לאיסור סקילה ואולי אין מדמין כן שהרי נרבע על פי הבעלים או על פי עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח הואיל ונעבדה בו עבירה מפני שהוא מאוס ואם הבהמה נרבעה ודאי בעינן שיהא הרובע בן ט' שנים ויום אחד לפי שאין לה הנאה ממנו והיא אנוסה ומתני' היא במסכת נדה. אבל כשהבהמה רובעת שנהנית מן העבירה נפסלת מכ''מ:

 כסף משנה  בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם וכו'. בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מ':) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב דהלכה כוותיה באיסורי: אין הבהמה נפסלת משום רובע וכו'. כתב הראב''ד זה המחבר דימה איסור מזבח וכו'. מ''ש ומתניתין היא בנדה הוא בפרק יוצא דופן (דף מ"ה). ומ''ש ואולי אין מדמין שהרי נרבע על פי הבעלים או ע''פ עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח י''ל דשאני התם שהביאה היתה ביאה ואע''פ שלא נודע הדבר בשני עדים כיון שנודע על פי עד אחד והבעל שותק מהימנינן ליה ליפסל מעל גבי המזבח אבל כשהנרבע פחות מכשיעור אפילו יש שני עדים בדבר אין כאן ביאה כלל וכיון שכן אין כאן נעבדה בה עבירה ואפילו אם תימצי לומר שהרובע נהנה לא מיפסלא משום הכי כיון שאין כאן ביאה דהוי ליה כמעשה חידודין דאע''פ ששניהם נהנים לא מיחייבי מיתה ולא מיפסלי מעל גבי המזבח. ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כשהבהמה רובעת לפחות משלש שנים משום דהיא מילתא דלא שכיחא כלל:

ד
 
מֵאֵימָתַי תִּפָּסֵל הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף * מִשּׁוּם מֻקְצֶה מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ בָּהֶן הַכְּמָרִים מַעֲשֶׂה. כְּגוֹן שֶׁיִּגְזְזוּ אוֹתָהּ אוֹ יַעַבְדוּ בָּהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל בִּדְבָרִים אֵינוֹ נַעֲשֶׂה מֻקְצֶה שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה:

 ההראב"ד   משום מוקצה. א''א יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגוזו או שיעבדו בו כלום דמשעה שיגוזו אותו כבר בטלה הקצאתו וחללוהו ולעולם בהקצאתו לא בעינן מעשה הואיל והקצה את גופו להיות ע''ז:

 כסף משנה  מאימתי תפסל הבהמה או העוף וכו'. בתמורה בפרק כל האסורים (דף כ"ט) א''ר יצחק אין מוקצה אסור עד שיעבדו ופירש''י עד שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודה זרה או משיכת קרון או שום דבר אבל מקמי הכי לא מיתסרי. וכתב הראב''ד יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא וכו' ונוסחא זו שכתב הראב''ד רש''י הזכירה גם כן ודברי רבינו כנוסחא האחרת והתוס' מכריע כדברי רבינו ומכל מקום קשיא לי על רבינו למה פסק כרב יצחק כיון דפליגי עליה דאמרי' עלה עולא א''ר יוחנן עד שימסרוהו למשרתי ע''ז בהא x א''ר יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני עבודה זרה אמר ליה רבי אבא לבהא מפלגיתו אתון אעולא אמר ליה לא עולא נמי כי קאמר הוא דספי ליה כרשיני עבודה זרה ומאחר דרבי יוחנן פליג אדרב יצחק הוה ליה למיפסק כרבי יוחנן ויש לומר דבתר הכי אמרי' תני רב חנניה טריטאה קמיה דרבי יוחנן אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה הוא תני ליה והדר אמר לה מאי מעשה עד שיגוזו ויעבדו בו וכיון דרב יצחק אתי כתני קמיה דרבי יוחנן פסק הכי ולא חש לעולא ולבהא ועוד דהא דתני קמיה דר' יוחנן ברייתא היא בתוספתא פרק ששי ואיכא למימר דבתר דאמר רבי יוחנן לדעולא ולדבהא שמעה להאי ברייתא הדר ביה ומשום הכי שתיק כי תנא קמיה דקבלה מיניה: ומ''ש רבינו שאין הקדש לע''ז. בתוספתא הנזכרת מסיים אבל אמר שור זה לעבודה זרה ובית זה לעבודה זרה לא אמר כלום שאין הקדש לע''ז:

ה
 
הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע בֵּין שֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה בֵּין לִפְנֵי הֶקְדֵּשָׁהּ בֵּין לְאַחַר הֶקְדֵּשָׁהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הַמֻּקְצֶה אִם הִיא שֶׁלּוֹ וְהֻקְצָה קֹדֶם שֶׁיַּקְדִּישׁ נִפְסַל. הִקְצָה שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהִקְצָה שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שֶׁאֵין אָדָם מַקְצֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין של חבירו וכו' אבל המוקצה אם היה שלו וכו' הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו' עד הרי זה אסור. הכל בתוספתא דתמורה פ' רביעי אלא שמה שאמר רבינו שאם הקצה אחר הקדשו מותר לא מצאתיו בתוספתא בנעבד כתוב באונס כשר ואפשר שחסרון וטעות סופר יש בתוספתא שבידינו:

ו
 
הַנֶּעֱבָד * בֵּין שֶׁעָבַד שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה בֵּין לִפְנֵי הֶקְדֵּשׁ בֵּין לְאַחַר הֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְיִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם קָבוּעַ וְיִפָּדֶה בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַנֶּעֱבָד הוּא וְכָל מַה שֶּׁעָלָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. שֶׁכָּל צִפּוּי נֶעֱבָד אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. אֲבָל הַמֻּקְצֶה הוּא אָסוּר וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר לַמִּזְבֵּחַ:

 ההראב"ד   בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו. א''א במס' ע''ז אוקמוה של חבירו בשעשה בה מעשה:

 כסף משנה  וכתב הראב''ד בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו א''א במסכת ע''ז פרק ררב ישמעאל (דף נ"ד) אוקמוה בשל חבירו בשעשה בה מעשה עכ''ל. ולדעת רבינו י''ל דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אף על פי שלא עשה בה מעשה נאסרה וכדתנן פרק כל האסורים גבי מוקצה ונעבד שאסורים למזבח זה וזה מותרים באכילה וכבר כתבתי שדברי רבינו הם דברי התוספתא: והנעבד הוא וכל מה שעליו אסורים למזבח וכו'. משנה בריש פרק כל האסורים שם איזהו מוקצה המוקצה לעבודה זרה הוא אסור ומה שעליו מותר ואי זהו הנעבד כל שעובדים אותו הוא ומה שעליו אסור זה וזה מותרים באכילה. ומה שכתב שכל ציפוי נעבד אסור בהנאה מפורש שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכו'. ומה שכתב רבינו אסורים למזבח דמשמע אבל לא להדיוט אנעבד גופיה קאי דאילו מה שעליו אף להדיוט אסור בהנאה:

ז
 
הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְהָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה הֲרֵי אֲבָנָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ בְּאַרְצוֹ הֲרֵי מֵימָיו פְּסוּלִין לְנַסֵּךְ. אֲשֵׁרָה שֶׁבָּטְלָה אֵין מְבִיאִין מִמֶּנָּה גְּזָרִים לַמַּעֲרָכָה. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה כְּשֵׁם שֶׁנִּפְסְלָה לַמִּזְבֵּחַ כָּךְ צֶמֶר שֶׁלָּהּ פָּסוּל לְבִגְדֵי כְּהֻנָּה. וְקַרְנֶיהָ פְּסוּלִין לַחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹקֶיהָ לַחֲלִילִין וּבְנֵי מֵעֶיהָ לְנִימִין הַכּל פָּסוּל:

 כסף משנה  המשתחוה להר וכו'. בפרק כל הצלמים (דף מ"ו) בעיא דאיפשיטא. ומ''ש המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך. שם (דף מ"ז) בעיא דלא איפשיטא וספיקה לחומרא. כתב הר''י קורקוס ז''ל בשם התוספות שנובע בארצו ואינו מתפשט לחוץ שאם מתפשט לחוץ הא אמרינן במרובה מעיין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקים אם כן מים של רבים הם ואינם נאסרים ולכך לא כתב רבינו מארצם במ''ם כלשון x הגמרא עכ''ל. ומה שכתב אשרה שבטלה אין מביאין ממנה גיזרין למערכה. שם בעי ר''ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעי' ליה ולא איפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספיקא פסלינן לה מכ''ש דפסלינן לה לגיזרין למערכה. ומ''ש וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח צמר שלה פסול לבגדי כהונה וקרניה פסולים לחצוצרות וכו' עד ובני מעיה לנימין. שם בעיי דלא איפשיטו ולחומרא. ודע דהתם בעי בהאי לישנא צמרה מהו לתכלת וקא מתמה תכלת דמאי אי דכהנים היינו דרמי בר חמא ופירש''י תכלת דכהנים דבגדי כהונה לצורך עבודה וקא מיבעיא לן מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא ואת''ל כקרבן דמו היכא דנשתנה כשצובעין אותו יש שינוי בנעבד להתירו לגבוה או לא. היינו בעיא דרמי בר חמא דהיינו תרתי בעיי דבעא רמי בר חמא לעיל עכ''ל. ובעיא דרמי בר חמא היא במשתחוה לקמה חטיה מהו למנחות יש שינוי בנעבד או לא ופשטינן דיש שינוי לנעבד ומותר וכן פסק רבינו בס''פ שקודם זה וא''כ ה''ל למיפסק דלבגדי כהונה כשר מאחר דאישתני לכך נ''ל שרבינו מפרש דלא דמיא למשתחוה לקמה דהתם שינוי גמור הוא דמעיקרא חיטי והשתא קמחא אבל הכא דמעיקרא צמר והשתא צמר אע''ג דמעיקרא לבן והשתא תכלת לאו שינוי גמור היא ולא קאמר היינו דרמי בר חמא אלא משום בעיא דמשתחוה להר אבניו מה הן למזבח דאמרינן דמיבעי' ליה אי מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא:

ח
 
כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁם לַעֲבוֹדָה זָרָה לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה. אֵי זֶהוּ (דברים כג-יט) 'אֶתְנָן' הָאוֹמֵר לְזוֹנָה הֵא לִיךְ דָּבָר זֶה בִּשְׂכָרֵךְ. אֶחָד זוֹנָה כּוּתִית אוֹ שִׁפְחָה אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל הַפְּנוּיָה אֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן אֶתְנָנָהּ מֻתָּר. וְכֵן אִשְׁתּוֹ נִדָּה אֶתְנָנָהּ מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֶרְוָה:

 כסף משנה  אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך. משנה בפרק כל האסורים (דף כ"ט). ומה שכתב אחד זונה כותית וכו' או ישראלית. שם פלוגתא דאביי ורבא בזונה ישראלית ופסק כרבא. ומ''ש שפחה. מתבאר שם במשנה האומר לחבירו הא לך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי וכמו שיבוא בפרק זה. ומ''ש שהיא ערוה עליו. שם. ומ''ש או מחייבי לאוין. שם כגון אלמנה לכהן גדול ואליבא דרבא מיתוקמא כרבנן דפליגי אר''ע וסברי דקידושין תופסין בחייבי לאוין. ומ''ש אבל הפנויה אפי' היה כהן אתננה מותר. שם לאפוקי מרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה כלומר והרי היא אסורה לכהן. ומ''ש וכן אשתו נדה אתננה מותר אף על פי שהיא ערוה. שם פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב ואיני יודע למה ואדרבה משמע בגמרא דלית הלכתא כוותיה דאמרינן ורב האי תועבה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדאביי דאמר זונה כותית אתננה אסור וכו' וכיון דלא קיימא לן כאביי אלא כרבא וכמו שפסק רבינו לעיל בסמוך היאך פסק כרב ואפשר שטעמו משום דרבי סבר הכי ואע''ג דאמרי' דרב מיבעי ליה לכדאביי לאו דוקא דלדידן דלא קי''ל כאביי נימא דלרב תועבה אתא לרבות הזכור:

ט
 
נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין כָּל שֶׁיִּתֵּן לָהּ מֵחֲמַת בְּעִילָה הֲרֵי זֶה אֶתְנָן וְאָסוּר. וְהַזָּכוּר אֶתְנָנוֹ אָסוּר. נָתְנָה הָאִשָּׁה אֶתְנָן לַבּוֹעֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן:

 כסף משנה  נשא אחת מחייבי לאוין וכו'. נראה שטעם רבינו דמשמע ליה דכי אוקימנא אליבא דרבא כגון אלמנה לכ''ג וכרבנן דתופסין בה קידושין אפילו בקידשה ונשאה מיתוקמא: והזכור אתננו אסור. מימרא בפרק כל האסורים. ומ''ש נתנה האשה אתנן לבועל הרי זה מותר משום אתנן. שם: ודע דתניא תו התם אם נתן לה שכר הפקעתה מותר ופירש''י שכר הפקעתה שכר מה שביטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

י
 
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ דָּבָר זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי הָעִבְרִי הֲרֵי זֶה אֶתְנָן. וְהוּא שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְהוּא הַדִּין בְּאוֹמֵר לְזוֹנָה הֵא לִיךְ דָּבָר זֶה וְהִבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי הַיִּשְׂרְאֵלִי הֲרֵי זֶה אֶתְנָן:

 כסף משנה  האומר לחבירו הא לך דבר זה וכו'. משנה שם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי [מאיר] אומר אינו אתנן וחכמים אומרים אתנן ובגמרא (דף ל') שפחה לעבד מישרא שרי ואסיקנא בעבד עברי וטעמייהו דרבנן משום דהב''ע כשאין לו אשה ובנים. ומ''ש וה''ה באומר לזונה הא ליך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן. ק''ל דפשיטא ובמכ''ש אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי וי''ל דה''א שאני התם שהוא עבדו קמ''ל:

יא
 
פָּסַק עִם הַזּוֹנָה לִתֵּן לָהּ טָלֶה אֶחָד וְנָתַן לָהּ הַרְבֵּה אֲפִלּוּ נָתַן אֶלֶף כֻּלָּן אֶתְנָן וַאֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. נָתַן לָהּ אֶתְנָנָהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ אֶלָּא אָמַר לָהּ יְהִי אֶצְלֵךְ עַד שֶׁאָבוֹא עָלַיִךְ כְּשֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ יֵאָסֵר. קָדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ כָּשֵׁר [וְאִם הָיְתָה חַיֶּבֶת קָרְבָּן יָצְאָה יְדֵי חוֹבָתָהּ]. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לָהּ בְּעֵת שֶׁנָּתַן אֵימָתַי שֶׁתֵּרָצִי לִי קְנִי אוֹתוֹ מֵעַכְשָׁו. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ כֵּן אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַקְרִיב דָּבָר שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ:

 כסף משנה  פסק עם הזונה ליתן לה טלה אחד ונתן לה הרבה וכו'. משנה וגמרא שם וקמ''ל דלא תימא מתנה היא דיהיב לה אלא כולהו מכח אתנן אתו: נתן לה אתננה ולא בא עליה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ודינים אלו בפרק כל האסורים (שם) נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר וליחול עלה אתנן למפרע א''ר אלעזר שקדמה והקריבתו ה''ד אי דאקנייה ניהלה לאלתר פשיטא דמותר וכו' ואלא דאמר לה לא נקני לך עד שעת ביאה מי מציא מקרבה ליה כי יקדיש את ביתו קדש לה' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לא צריכא דאמר ליה לא ניקני ליך עד שעת ביאה ואי מצטריך ליך ניקני לך מעכשיו:

יב
 
קָדְמָה וְהִקְדִּישַׁתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא אֶתְנָן הוֹאִיל וּבָא עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁתַּקְרִיבֶנּוּ. אוֹ אֵינוֹ אֶתְנָן שֶׁהֲרֵי הִקְדִּישַׁתּוּ קֹדֶם בִּיאָה. לְפִיכָךְ לֹא יִקָּרֵב וְאִם קָרַב נִרְצָה:

 כסף משנה  ומ''ש קדמה והקדישתו וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא:

יג
 
בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה אֶתְנָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוּתִית שֶׁאָמַר לָהּ הִבָּעֲלִי לִי בְּטָלֶה זֶה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מְשִׁיכָה. אוֹ בְּיִשְׂרְאֵלִית שֶׁהָיָה הַטָּלֶה בַּחֲצֵרָהּ וְאָמַר לָהּ אִם לֹא אֶתֵּן לָךְ מָעוֹת בְּיוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הוּא שֶׁלָּךְ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הִבָּעֲלִי לִי בְּטָלֶה סְתָם וּבָא עָלֶיהָ וּלְאַחַר זְמַן שָׁלַח לָהּ טָלֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן:

 כסף משנה  בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה וכו'. שם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר והא תניא בא עליה ונתן לה אפילו עד י''ב חדש אתננה אסור וכו' ל''ק הא דא''ל הבעלי לי בטלה זה הא דא''ל הבעלי לי בטלה סתם טלה זה והא מחוסר משיכה בזונה כותית דלא קניא במשיכה ואיבעית אימא אפי' בזונה ישראלית כגון דקאי בחצירה הא יהיב לה מעיקרא דשויא לה אפותיקי ואומר לה אם עד יום פלוני יהיבנא לך זוזי מוטב ואם לא טלה באתננך ופירש''י בטלה זה הואיל דיהביה בשעת ביאה חייל עליה אתנן מיד. טלה סתם דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא ואין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה. הא יהביה ניהלה מעיקרא דהואיל וקאי בחצירה קניא ליה בשעת ביאה מיד ואמאי קרי ליה ואחר כך נתן ועוד פשיטא וכו'. עד יום פלוני משקלין לך כך וכך ואי לא שקלי ליה הילכך מטי ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא דאדידיה הואי ביאה ומיהו אח''כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני ואיצטריך לאשמועינן דאסור עכ''ל. ולשון רבינו שכתב שאינה צריכה משיכה אינו מכוון עם לשון הגמרא שאמרה בזונה כותית דלא קניא במשיכה וטעם רבינו מפני שהוא סבור יד עכו''ם קונה בין בכסף בין במשיכה כמבואר בדבריו בפ''א מה' זכיה ולפי זה ע''כ לפרש בהאי דלא קניא במשיכה פירושו דלא צריכה משיכה דבכסף בלחוד קניא והביאה היא במקום כסף והילכך זונה ישראלית שאינה קונה בכסף בלא משיכה אינו אתנן אבל זונה כותית שאין צריך משיכה לקניינה הוי אתנן:

יד
 
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם אֶתְנָן וּמְחִיר אֶלָּא גּוּפָן. לְפִיכָךְ אֵינוֹ חָל אֶלָּא עַל דָּבָר הָרָאוּי לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. כְּגוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְתוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה וְיַיִן וְשֶׁמֶן וְסלֶת. נָתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קָרְבָּן הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  אין אסור משום אתנן ומחיר וכו' נתן לה מעות ולקחה בהם קרבן הרי זה כשר. משנה שם (דף ל').

טו
 
נָתַן לָהּ חִטִּים וַעֲשָׂאָתָן סלֶת. זֵיתִים וַעֲשָׂאָתָן שֶׁמֶן. עֲנָבִים וַעֲשָׂאָתָן יַיִן. הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים שֶׁכְּבָר נִשְׁתַּנּוּ. נָתַן לָהּ בֶּהֱמַת קָדָשִׁים בְּאֶתְנָנָהּ לֹא נֶאֶסְרָה לַמִּזְבֵּחַ. וַאֲפִלּוּ מָנָה אוֹתָהּ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ בְּאֶתְנָנָהּ לֹא נִפְסְלוּ הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶן גָּבוֹהַּ מִשָּׁעָה שֶׁהִקְדִּישָׁן. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ לֹא פְּסָלוֹ שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. אֲבָל אִם נָתַן לָהּ עוֹפוֹת * אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻקְדָּשִׁין אֶתְנָן חָל עֲלֵיהֶם וַאֲסוּרִים וּמִדִּבְרֵי קַבָּלָה הוּא דָּבָר זֶה:

 ההראב"ד   אע''פ שהן מוקדשים. א''א לא כן אנו מקובלין שהעופות אם מוקדשין הן הרי אמרו פרט לנדור אלא בעופות של חולין היא שנויה והא קמ''ל אע''פ שאין המום פוסל כאן אתנן ומחיר חל עליהן כדאיתא במתני' דתמורה:

 כסף משנה  נתן לה חטים ועשאתן סולת וכו'. שם ב''ש אוסרים וב''ה מתירים: נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח. משנה שם. ומ''ש ואפילו מנה אותה על פסחו וחגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין וכו'. שם אהא דממעט מוקדשין מדכתיב לכל נדר להוציא את הנדור ומקשה טעמא דמעטינהו קרא הא לא מעטינהו קרא ה''א כי יהיב לה מוקדשין חל עליהם אתנן ומחיר והא לאו ממוניה הוא אמר רב הושעיא בממנה על פסחו ורבי היא וכו' [דאמר] אם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין ופסק רבינו בהלכות קרבן פסח פ''ד הלכה כרבי. ומ''ש רבינו שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן. היינו לומר דאע''ג דהממנה אחרים עמו על פסחו המעות חולין וא''כ כשמנה את זו על פסחו באתננה היה ראוי ליפסל לא נפסל מפני שמשעה שהקדישו זכה בו גבוה ואימעיט מדין אתנן מלכל נדר להוציא את הנדור: וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלו וכו'. נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו והא לאו ממוניה הוא: אבל אם נתן לה עופות וכו'. שם תנן נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרים עופות הרי אלו אסורים שהיה בדין מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. ועל מה שכתב אפילו הם מוקדשים כתב הראב''ד לא כן אנו מקובלים וכו'. ואני תמה על הראב''ד היכי שבקיה לרגזנותיה שלא כתב בדרך השגה והיא קושיא חזקה שא''א לומר שנתרבו עופות לאיסור אתנן אפילו הם מוקדשין וכשנתמעטו מוקדשין מאיסור אתנן חוץ ממוקדשי עוף הוא שנתמעטו דהא עופות לא בהדיא נתרבו כי היכי דתימא דנתרבו אפילו הם מוקדשין דלא איתרבו אלא מלכל נדר וא''כ כי ממעטינן נדור עופות נדור נמי ממעטינן ועוד דמוקדשין א''א בשום פנים לחול עליהם איסור אתנן דהא לאו ממוניה הוא כדמקשה גמרא. ובעל מגדל עוז תירץ דמאי אע''פ שהם מוקדשין דקאמר הרמב''ם שהם ראויים להיות מוקדשין כלומר תורים ובני יונה וכל שכן אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם ואסורים עכ''ל ופירוש דחוק הוא ביותר. ואפשר לומר דמאי אע''פ שהם מוקדשים דקאמר רבינו אע''פ שהקצה להקריבן אבל עדיין לא הקדישן בפה. ומ''ש רבינו ומדברי קבלה הוא דבר זה:

טז
 
אֵי זֶה הוּא (דברים כג-יט) 'מְחִיר כֶּלֶב'. זֶה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה. וְכֵן אִם הֶחְלִיף כֶּלֶב בְּכַמָּה בְּהֵמוֹת אוֹ עוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כֻּלָּן אֲסוּרוֹת לַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  אי זהו מחיר כלב וכו'. משנה שם (דף ל') ופשוט הוא. ומ''ש וכן אם החליף כלב בכמה בהמות או עופות וכו'. פשוט הוא:

יז
 
שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ. זֶה לָקַח עֲשָׂרָה טְלָאִים וְזֶה לָקַח תִּשְׁעָה וְכֶלֶב אֶחָד. שֶׁעִם הַכֶּלֶב מֻתָּרִין. אֲבָל הָעֲשָׂרָה שֶׁכְּנֶגְדוֹ אִם יֵשׁ אֶחָד מֵהֶם דָּמָיו כִּדְמֵי הַכֶּלֶב אוֹ יָתֵר עַל דְּמֵי הַכֶּלֶב מוֹצִיאוֹ מִן הָעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד הַכֶּלֶב וְיִהְיֶה מְחִירוֹ וּשְׁאֵרָן מֻתָּרִים. וְאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן דָּמָיו פְּחוּתִין מִדְּמֵי הַכֶּלֶב הֲרֵי הָעֲשָׂרָה כֻּלָּן אֲסוּרִים:

 כסף משנה  שני שותפים שחלקו וכו'. משנה שם שני שותפין אחד נטל עשרה ואחד [נטל] ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר ובגמרא ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו הב''ע כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו והאי טופיינא דכלב שדי בכולהו:

יח
 
נִשְׁתַּנָּה הַמְּחִיר כְּגוֹן שֶׁהֶחְלִיף כֶּלֶב בְּחִטִּים וְנַעֲשׂוּ סלֶת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה מֻתָּרִין. (דברים כג-יט) 'אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב' מֻתָּרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁהֲרֵי הֵן מִשְׁתַּנִּין. אֲבָל גּוּפָן שֶׁל אֶתְנָן לֹא יֵעָשֶׂה רִקּוּעִין לַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יט) 'לְכָל נֶדֶר' לְהָבִיא אֶת הָרִקּוּעִים:

 כסף משנה  נשתנה המחיר וכו'. ברייתא שם גבי אתנן וב''ה מתירים משום דכתיב שניהם הם ולא שינוייהם ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: אתנן כלב ומחיר זונה מותרים. משנה שם. ומ''ש אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הם משתנים. זה פשוט שאפי' למזבח שינוייהם מותרים. ומ''ש אבל גופן לא יעשה ריקועים לבית וכו'. שם תנו רבנן בית ה' אלהיך פרט לפרה שאין באה לבית דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים לרבות את הריקועים ופסק כחכמים ואע''ג דאמר רב חסדא מאן חכמים רבי יוסי ברבי יהודה מכל מקום כיון דתנא דברייתא שנאו בלשון חכמים הכי נקטינן ועוד דבפרק שני דמסכת פרה (משנה ג') שנינו אתנן ומחיר פסולה ר' אלעזר מכשיר הרי ששנה דברי החולק על רבי אלעזר בסתם אלמא לית הלכתא כרבי אלעזר:



הלכות איסורי מזבח - פרק חמישי

א
 
שְׂאוֹר וּדְבַשׁ אֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאִסּוּרָן בְּכָל שֶׁהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יא) 'כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ' וְגוֹ'. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם הִקְטִירָן עִם הַקָּרְבָּן אוֹ לְשֵׁם קָרְבָּן. וְאֶחָד הַמַּקְטִיר עַצְמָן אוֹ הַמַּקְטִיר תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁלָּהֶן לוֹקֶה עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הִקְטִיר * שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם נֶאֶמְרוּ בְּלָאו אֶחָד:

 ההראב"ד   שניהם כאחד וכו'. א''א בספרים שלנו רבא מחייב ב' וד' ואביי פוטר משום לאו שבכללות:

 כסף משנה  שאור ודבש אסורים לגבי מזבח וכו'. בת''כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו אין לי אלא מרובה מניין אפילו מועט ת''ל כל. ודע דבפרק כל המנחות (דף נ"ח) ת''ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת''ל כי כל מאי קאמר אמר אביי ה''ק שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית חצי כזית מנין ת''ל כל [עירובו מנין ת''ל כי כל] רבא אמר ה''ק שאור בל תקטירו אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין ת''ל כל וכו' במאי קא מיפלגי אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים [ויש הקטרה פחותה מכזית ורבא אמר אין קומץ פחותה מב' זיתים] ואין הקטרה פחותה מכזית ומשמע דרבא דפליג אאביי ודריש דרשא דכל לחצי קומץ סבר דלא מיחייב על שאור ודבש בפחות מכזית כשאר איסורין דהא לית ליה קרא לחיובי בכחצי זית וא''כ יש לתמוה למה פסק רבינו כאביי ודלא כרבא. ועוד שכתב לקמן בסמוך ואין הקטרה פחותה מכזית והיינו כרבא וזה סותר מ''ש כאן. ואפשר שרבינו מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל לרבויי חצי זית דשאור ודבש אלא שמוסיף לדרוש נמי לחצי קומץ דתרוייהו משתמע. ומ''ש ואין הקטרה פחותה מכזית היינו בתערובות וצריך שיהא כזית אע''פ שאין בו אלא כל שהוא משאור ודבש לוקה. ומ''ש ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן יתבאר בסמוך. ומ''ש ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם לוקה. ברייתא בפרק כל המנחות. ומ''ש לוקה על כל אחד מהם בפני עצמו ואם הקטיר שניהם כאחד אינו לוקה אלא אחת. בפרק כל המנחות (דף נ"ח:) פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו כאן הם ע''פ דרכו בסה''מ שלו בשורש הט' בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו והרמב''ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע''א. והראב''ד כתב א''א בספרים שלנו רבא מחייב שתים וארבע וכו' ואני אומר שגם גירסת ספרינו כגירסת הראב''ד אבל גירסת רבינו יותר נכונה משום דסוגיין דגמרא דאין לוקין על לאו שבכללות ואם כגירסת הראב''ד היה לנו לומר דלוקין כרבא שאין זו מיע''ל קג''ם דהלכה בהו כאביי:

ב
 
נָפַל מֵהֶם כָּל שֶׁהוּא בַּקְּטֹרֶת נִפְסְלָה. וְאִם הִקְטִיר מִמֶּנָּה בַּהֵיכָל לוֹקֶה. וְאֵין הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת:

 כסף משנה  נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה. בברייתא דפיטום הקטרת פ''ק דכריתות (דף ו') תניא אם נתן בה דבש פסלה ומשמע דהיינו מדכתיב לא תקטירו וא''כ אין חילוק בין שאור לדבש ולא נקט תנא דבש אלא משום דמעלי לקטורת וכדקתני התם אם היה נותן קורטוב דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ומפני מה אין נותנין בה דבש משום שנאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ומ''ש ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה. נראה שהטעם מפני שעבר בבל תקטירו. ומ''ש בהיכל מפני שהקטרת הקטורת בכל יום במזבח הזהב שהיה בהיכל ואינו עובר משום מקטיר דבש בקטורת אלא כשמקטיר במקום המיוחד לו אבל הקטיר חוץ מההיכל אינו עובר משום מקטיר דבש. ומ''ש ואין הקטרה פחותה מכזית. כרבא דאמר הכי כמ''ש בראש פרק זה:

ג
 
הֶעֱלָה שְׂאוֹר אוֹ דְּבַשׁ בִּפְנֵי עַצְמָן לַמִּזְבֵּחַ לְשֵׁם עֵצִים פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יב) 'וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ'. לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשֵׁם עֵצִים. * אֲפִלּוּ הִקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַקְטָרָה בִּדְבַשׁ אוֹ בִּשְׂאוֹר הוֹאִיל וְהוּא מִן הַקָּרְבָּן לוֹקֶה:

 ההראב"ד   אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי. א''א בחיי ראשי נשתבש בלשון הברייתא מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושיירי מנחות שהוא בלא תעשה ת''ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו הוא סבר מדאייתי רישא דקרא דוקא שהקטיר שאור ודבש עמהן שאינו חייב על שאור ודבש אלא א''כ יש עמהן צד קרבן וטעה:

ד
 
כֵּיצַד. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם אוֹ מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים אוֹ מִשְּׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת אוֹ מִמּוֹתַר הָעֹמֶר אוֹ מֵחַטַּאת הָעוֹף אוֹ מִלֶּחֶם הַפָּנִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם אוֹ מִלּוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע הַמַּעֲלֶה כְּזַיִת מֵאַחַת מֵאֵלּוּ בְּחָמֵץ אוֹ בִּדְבַשׁ בֵּין לַמִּזְבֵּחַ בֵּין לַכֶּבֶשׁ לוֹקֶה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל אֵלּוּ רְאוּיִין לְהַקְטָרָה הוֹאִיל וְהֵן קְרוּיִין קָרְבָּן חַיָּב עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יב) 'קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'' וְגוֹ':

 כסף משנה  (ג-ד) העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור וכו'. בפרק התערובות (דף ע"ו) אהא דתניא התם למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם של מצורע ה''ז אשמו וזה לוגו וכו' ומקשה והא בעי הקטרה ומשני דאקטיר ליה ומקשה אימתי אי בתר מתנות שבע הוה ליה שירים שחסרו וכו' אי קודם מתנות שבע כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אמר רב יהודה בריה דר''ש בן פזי דמסיק להו לשם עצים דתניא רבי אליעזר אומר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים ופרש''י בל תקטירו דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה נמי לא תקטירו כל שממנו אשה לה' בכלל הזה קדשים ושירי מנחה ולחם הפנים שקרב מהם כבר לאישים האמורים [וכן הקומץ] וכן הבזיכים קיימי שירים בבל תקטירו וכו'. לריח ניחוח אי אתה מעלה בתר ההוא קרא דכל שממנו לאישי' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קרבן ראשית אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהם בכורים מהדבש ושתי הלחם מהשאור ואל המזבח לא יעלו אכוליה קרא קאי ואדרשא דבל תקטירו דשירים עכ''ל. ומ''ש אפי' הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה כיצד המעלה מבשר חטאת ואשם וכו'. בפרק כל המנחות (דף נ"ז:) ת''ר מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה ת''ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו עכ''ל: וכתב הראב''ד על דברי רבינו בחיי ראשי נשתבש בלשון הברייתא וכו'. ויש לתמוה על הראב''ד היאך משוי לרבינו טועה לומר שהוא סבור שאינו חייב על שאור ודבש אא''כ יש עמהם צד קרבן וח''ו מלטעות רבינו בזה והרי דבריו מבוארים בראש הפרק שכתב ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן ומדכתב תיבת או המבדלת משמע בהדיא דבהקריבן בפני עצמן לשם קרבן חייב לאפוקי שאם העלה אותם בפני עצמן לשם עצים פטור כמו שנתבאר בסמוך ואם העלם עם הקרבן חייב בכל גווני אפי' העלה השאור והדבש לשם עצים וזה מבואר בדבריו שכתבתי בסמוך אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן דהיינו לומר אם הקטירן עם הקרבן אפילו הקטירן לשם עצים כיון דאיכא קרבן בהדייהו חייב או אם הקטירן לשם קרבן אפילו הקטירן לבדם חייב והשתא קאמר דכשהקטירם לשם עצים דאמרן שאם הקטירן עם הקרבן חייב לא מיבעיא אם הקטירן עם חלק מהקרבן הראוי להקטרה אלא אפי' הקטירם עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה כגון בשר חטאת ובשר אשם וכו' חייב כיון שהם קרויים קרבן אבל אי קשיא בדברי רבינו הא קשיא כיון דהאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו מידריש בלא הקטירם עם שאור ודבש כדאיתא בפרק התערובות שכתבתי בסמוך וכתבו רבינו לקמן בסמוך א''כ מנא ליה למדרשיה להקטירם עם שאור ודבש ואע''ג דאיכא למימר דמשמע לרבינו דברייתא דמנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם וכו' במקטירם עם שאור ודבש היא מדקבעה הגמרא בר''פ כל המנחות באות מצה דעסיק בדיני הקרבת שאור אימתי חייב אכתי איכא למיבעי מנא ליה לגמרא למימר הכי וי''ל דמשמע ליה לגמרא דאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו לא אתיא אלא להקטירם בלא שאור ודבש בלבד היא לא הו''ל למכתביה גבי שאור ודבש ומדכתביה גבייהו משמע דאף במקטירם עם שאור ודבש היא וא''ת אכתי אימא דלא אתא אלא להקטירם עם שאור ודבש ולא להקטירם בלא שאור ודבש וא''כ ההיא דפ' התערובות מנ''ל וי''ל דא''כ לכתוב קרא לא תקטירו אשה ממנו ומדכתב ממנו אשה משמע למדרש כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אפי' אין עמו שאור ודבש. ועדיין יש לדקדק דא''כ כשהקטיר שאור ודבש אפי' לשם עצים עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ילקה שתים משום שאור ודבש ומשום כל שממנו לאישים וכההיא דפרק התערובות ומדברי רבינו לא משמע דלקי אלא אחת ואין לומר דטעמא דמשום דהוי לאו שבכללות שאינו לוקה על שניהם אלא אחת לדעתו ז''ל שהרי כתב בסמוך וכן אסור להקטיר על המזבח מכל דברים אלו שאינם ראויים להקטרה ולא כתב שלוקה ואפשר לומר שסובר רבינו שעיקר הלאו למקטיר שאור ודבש עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ולקי עליה ומדלא כתב אשה ממנו דרשינן דהוא הדין להקטיר דבר שממנו לאישים בלא שאור ודבש לדרשא בעלמא אבל לא ללקות עליו כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא. ומ''ש רבינו חטאת העוף וכו' ולוג שמן של מצורע. בפרק כל המנחות (דף כ"ח) בעי רמי בר חמא מרב חסדא המעלה מבשר חטאת העוף על המזבח מהו כל שממנו לאישים אמר רחמנא והאי אין ממנו לאישים או דילמא כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן א''ל כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן וכו' כתנאי ר''א אומר כל שממנו לאישים רב עקיבא אומר כל ששמו קרבן מאי בינייהו אמר רב חסדא בשר חטאת העוף איכא בינייהו רב אמר לוג שמן של מצורע איכא בינייהו ופירש''י כל ששמו קרבן אמר רחמנא דלא יקטירו משיריו דהכי כתיב בתר דההוא קרא קרבן ראשית ומקרא נדרש לפניו. עוף שמו קרבן דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו. לוג שמן של מצורע אין ממנו לאישים אבל קרבן איקרי כדאמרינן באלו מנחות לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ובגופיה נמי כתיב והקריב אותו ואת לוג השמן עכ''ל ופסק רבינו כר''ע. ומ''ש רבינו המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה. שם אברייתא שכתבתי לעיל מנין למעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' איתמר המעלה מכולם על הכבש רבי יוחנן אמר חייב דתניא מזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין ת''ל ואל המזבח לא יעלו לרצון ורבי אלעזר אמר פטור מ''ט דאמר קרא שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם אותם הוא דרבי לך כבש כמזבח אבל מידי אחרינא לא ופסק רבינו כרבי אלעזר דגבי המעלה מבשר חטאת ואשם וכו' בחמץ או בדבש כתב בין למזבח בין לכבש לוקה וגבי אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו השמיט כבש ויש לתמוה למה פסק כר''א במקום רבי יוחנן וכתב הר''י קורקוס ז''ל דטעמא משום דסוגיא דבפרק התערובות (דף ע"ז) כוותיה (וע"ש תוס' ד"ה מרבנן וכו' הך סוגיא כרבי אלעזר וכו'):

ה
 
וְכֵן אָסוּר לְהַקְטִיר עַל הַמִּזְבֵּחַ דָּבָר מִכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְטָרָה. כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמִּקְצָתוֹ לָאִשִּׁים הֲרֵי שְׁאֵרִיתוֹ בְּבַל תַּקְטִירוּ:

ו
 
הַמַּקְטִיר אֵיבְרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר הַקְרָבָתָהּ מִכְּלַל עֲשֵׂה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר מִן הַטְּהוֹרָה אֱכל וּמִן הַטְּהוֹרָה הַקְרֵב הָא טְמֵאָה לֹא תֹּאכַל וְלֹא תַּקְרִיב. כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת הַטְּמֵאָה הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ * כָּךְ לוֹקֶה עַל הַקְרָבָתָהּ. אֲבָל הַמַּקְרִיב אֵיבְרֵי חַיָּה טְהוֹרָה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ב) 'מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם' הָא מִן הַחַיָּה לֹא תַּקְרִיבוּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה:

 ההראב"ד   כך לוקה על הקרבתה. א''א וכי עדיפא מבעלת מום אלא שאינו עולה כן מהגמרא דזבחים פרק כל הפסולים:

 כסף משנה  המקטיר איברי בהמה טמאה ע''ג המזבח לוקה וכו'. בפרק כל הפסולין (דף ל"ד) איתמר המעלה איברי בהמה טמאה ע''ג המזבח ר''ל אומר לוקה וכו' טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ור' יוחנן אמר אין לוקין עליו לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו מתיב רבי ירמיה אותם תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה א''ל רבי יעקב לרבי ירמיה [בר תחליפא] אסברא לך באיברי בהמה טמאה דכ''ע לא פליגי כי פליגי בחיה והכי איתמר רבי יוחנן אמר עובר בעשה וכו' בהמה אין חיה לא ר''ל אמר אינו עובר עליו בלא כלום ההוא למצוה ואיתותב ר''ל ופירש''י ולאו הבא מכלל עשה עשה כך שנויה בתוך הברייתא ומסקינן בלא תעשה מנין ת''ל אך את זה לא תאכלו אלמא מדאיצטריך לא תעשה אחרינא לאו אזהרה הוא. דכ''ע לא פליגי דעשה הוא דאיכא ותו לא עכ''ל ולפי זה ליכא הכא אלא עשה וזהו שכתב הראב''ד כך לוקה על הקרבתה א''א וכי עדיפא מבעלת מום וכו' ביאור דבריו שכך ראוי ללקות על הקרבתה כיון שלוקה על בעלת מום מכ''ש שראוי ללקות על זו אבל מה נעשה שבגמרא אינו עולה כן. וליישב דברי רבינו יש לדקדק שכתב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה ובפ''ב ממאכלות אסורות כתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה וכו' אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' הא למדת שהן בלא תעשה ואע''פ שיש בהם סימן אחד וכ''ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו עכ''ל וא''כ יש לתמוה מה מביא מאכילת בהמה טמאה שנאמר בה לא תעשה להקרבתה שלא נאמר בה לא תעשה וא''ת דכיון דאין מזהירין מן הדין האי לאו כליתיה דמי כבר כתב הרב המגיד שכיון שנאסרו בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלהם לבא מק''ו ולא מיקרי מזהיר מן הדין וא''כ אין ראיה מאכילתה להקרבתה כלל וי''ל דכיון דבהמה טמאה גריעא מבעל מום כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתה בלאו מק''ו ויש לחזק דין זה יותר דכיון דאשכחן דאפיק רחמנא בעל מום בלשון בהמה טמאה כדאמרינן בר''פ כל המנחות (דף ק"א) ובסוף תמורה (דף ל"ב) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר כי אסר רחמנא להקריב בעל מום בלאו בהמה טמאה בכלל ומעתה ההיא דפרק כל הפסולים לא הויא תיובתא דכי אמרינן ת''ל את זה לא תאכלו גמל וארנבת שפן וחזיר וילפינן מינייהו בק''ו לשאר בהמה טמאה לאסור אכילתה בלאו הכי נמי כיון שאסר בעל מום למזבח בלאו ילפינן בהמה טמאה למזבח בלאו מק''ו או משום דבכלל בעל מום היא וא''כ כי אמרינן באיברי בהמה טמאה כ''ע לא פליגי לא כדפירש''י אלא היינו לומר דכ''ע לא פליגי דלוקה משום דאזהר עליה בלאו כדאמרן:

ז
 
הַגּוֹנֵב אוֹ הַגּוֹזֵל וְהִקְרִיב הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא-ח) 'שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה' וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַבֵּל. וְאִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר. * וַאֲפִלּוּ הָיָה חַטָּאת שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין אֶת בְּשָׂרָהּ. וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת מִזְבֵּחַ אָמְרוּ שֶׁהַחַטָּאת הַגְּזוּלָה אִם נוֹדְעָה לָרַבִּים אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵלוֹת וְכֵן הָעוֹלָה:

 ההראב"ד   ואפילו היה חטאת. א''א אין כאן אפילו:

 כסף משנה  הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול. בפרק מרובה (דף ס"ו:) קרבנו ולא הגזול. ומ''ש ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר אפילו היתה חטאת וכו' ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת וכו' וכן העולה. בפרק הניזקין (דף נ"ה) תנן העיד רבי יוחנן בן גודגדא וכו' על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח ובגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ''ט יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים וכו' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן וכו' כיון דכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ''ט יאוש כדי קני ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לרב יהודה מאי איריא חטאת אפי' עולה נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפ''ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופירש''י בין נודעה מכפר אם נתייאשו הבעלים וכו'. דכליל היא ואמרי מזבח אוכל גזילות. ופסק רבינו כרב יהודה ויש לתמוה שמאחר שרבינו פוסק דיאוש כדי לא קני כמבואר פ''ה מהלכות גניבה היאך פסק כרב יהודה דאמר יאוש כדי קני שזה סותר מה שפסק בהלכות גניבה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר לרב יהודה דאמרינן בגמרא תנן החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לרב יהודה איפכא מיבעי ליה ה''נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח והשתא כיון דמתני' כפשטא אתיא כעולא ה''ל למיפסק כוותיה וי''ל דאע''ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמרא מתיב רבא גנב והקדיש ואח''כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כה''ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני מאי עבידתיה ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקימתא. ואמרינן בירושלמי (הלכה ו') דרבים היינו שלשה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: כתב הראב''ד ואפילו היה חטאת א''א אין כאן אפי' עכ''ל. טעמא משום דמשמע ליה דקאי למאי דסמיך ליה שאם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ויותר היה ראוי להכשיר חטאת שאין ממנה למזבח אלא חלב ודם מעולה שכולה למזבח וכדאמרינן בגמרא וכתבו רבינו בסמוך וא''כ לא יתכן להביא חטאת באפילו ול''נ לפרש דארישא קאי שכתב הקרבן פסול וקאמר דאפילו חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה אפי' הכי פסול ואינו מתקבל:

ח
 
הַגּוֹנֵב עוֹלַת חֲבֵרוֹ וְהִקְרִיבָהּ סְתָם נִתְכַּפְּרוּ בָּהּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים:

 כסף משנה  הגונב עולת חבירו והקריבה סתם וכו'. ירושלמי פ''ב דשקלים (הלכה א') ובפרק מרובה (דף ע"ו) גבי מתני' דר''ש אומר גונב קדשים שחייב באחריותן חייב בשוחט תמימים לשם בעלים פריך והרי חזרה קרן לבעלים פי' שהבעלים נתכפרו בו. ומ''ש שם לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים לאפוקי שלא לשמו נקט הכי:

ט
 
אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּנְסָכִים לֹא מִן הַטֶּבֶל וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם לָעֹמֶר וְלֹא מִן הַמְדֻמָּע וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכָּרֶם מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָהּ. וְאִם הֵבִיא לֹא נִתְקַדְּשׁוּ לִהְיוֹתָן רְאוּיִין לְקָרְבָּן אֲבָל נִתְקַדְּשׁוּ לְהִפָּסֵל וְיִהְיוּ כְּקָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ:

 כסף משנה  אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' עד ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם. בתוספתא דמנחות ספ''ח וגם בתוספתא דמעילה ספ''ק ובפרק אלו עוברין (דף מ"ח) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל. ומ''ש ולא מן החדש קודם לעומר. איתיה נמי במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל. ומ''ש ולא מן החדש וכו'. לא אמנחות בלבד קאי אלא אף אנסכים כדאיתא בפרק כל קרבנות ציבור. ומ''ש ואם הביא לא נתקדשו וכו'. במשנה פ' רבי ישמעאל דמנחות (ס"ח:) אין מביאים מנחת בכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול ומשמע לרבינו דהיינו לומר דהוו קדשים שנפסלו ומשמע ליה דהוא הדין לכל אינך:

י
 
כָּל הַמְּנָחוֹת אֵין מְבִיאִין אוֹתָן מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לְכַתְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא ב-יד) (ויקרא כג-יז) 'בִּכּוּרִים לַה''. וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. וּמְבִיאִים נְסָכִים מִן הַמֻּקְצֶה בְּיוֹם טוֹב:

 כסף משנה  כל המנחות אין מביאים אותם מן החדש וכו'. משנה במנחות פרק רבי ישמעאל: ומביאים נסכים מן המוקצה ביום טוב. בפרק אלו עוברין עלה מ''ח ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו:

יא
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לִמְלֹחַ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת קֹדֶם שֶׁיַּעֲלוּ לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יג) 'עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח'. וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ בְּלֹא מֶלַח חוּץ מִיֵּין הַנְּסָכִים וְהַדָּם וְהָעֵצִים. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה וְאֵין לוֹ מִקְרָא לִסְמֹךְ עָלָיו. וּמִצְוָה לִמְלֹחַ הַבָּשָׂר יָפֶה יָפֶה כְּמוֹלֵחַ בָּשָׂר לְצָלִי שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הָאֵיבָר וּמוֹלֵחַ. וְאִם מָלַח כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ בְּגַרְגִּיר מֶלַח אֶחָד כָּשֵׁר:

 כסף משנה  מצות עשה למלוח כל הקרבנות וכו'. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים. בפרק הקומץ רבה (דף כ) וכרבי ישמעאל בנו של ר''י בן ברוקא. ומ''ש ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו. איני יודע למה כתב כן שהרי מפורש שם שנתן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא טעם לדבריו מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון וכו' יצאו עצים שאין מקבלין טומאה יצאו דם ויין שאין עולה לאישים יצא קטרת שאינה על מזבח החיצון. ונראה דמשמע לרבינו דהאי דרשא דכלל ופרט וכלל לאו דרשא גמורה היא למעט עצים שנקראו קרבן בהדיא כמו שכתוב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ואילולי הקבלה לא היינו ממעטין אותם: ומצוה למלוח הבשר וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"א) כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. ומ''ש כמולח בשר לצלי יש לתמוה דאמרי' התם בתר הכי בסמוך אמר אביי וכן לקדרה ונראה שרבינו היה גורס וכן לצלי וכן גורס הר''ן וכתב ספר מצות גדול שכן גורס ריב''א. ומ''ש ואם מלח כל שהוא אפי' בגרגיר אחד מלח כשר. שם תקריב כל שהוא ומפרש רבינו דהיינו שאם מלח כל שהוא כשר ודלא כדפירש''י ובת''כ ובתוספתא דמנחות ספ''ט משמע כפי' רבינו:

יב
 
הִקְרִיב בְּלֹא מֶלַח כְּלָל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יג) 'וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר וְהֻרְצָה. חוּץ מִן הַמִּנְחָה שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בַּקְּמִיצָה שֶׁנֶּאֱמַר 'וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ':

 כסף משנה  הקריב בלא מלח לוקה וכו': ומ''ש ואף ע''פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה וכו'. כן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב אבל במנחה שכתוב ולא תשבית משמע ודאי לעכב ובפרק הקומץ רבה עלה י''ט אמר רב כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב וכן אמר שמואל אבל ק''ל דאמרינן שם בגמרא עלה הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה דתניא ברית מלח עולם היא שתהא ברית אמורה במלח דברי רבי יהודה רש''א נאמר כאן ברית מלח עולם היא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא''א לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח אמר רב יוסף רב כתנא דידן ס''ל דאמר בלא מלח כשר א''ל אביי א''ה לא יצק נמי לא יצק כלל אלא לא יצק כהן אלא זר ה''נ לא מלח כהן אלא זר אמר ליה וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח ואיבעית אימא כיון דכתיבא ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמיא ומשמע מהכא דבכל קרבנות מעכב מלח ונ''ל שרבינו גורס כמו שכתבו התוספות שגורס רבינו תם מלח ברית והוא קרא דכתיב בפרשת ויקרא לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך אבל ברית מלח עולם היא לא כתיב גבי קרבנות אלא גבי מתנות כהונה עכ''ל דהשתא לא אמרינן דמעכב אלא במנחה ואע''ג דמדברי ר''ש משמע דבכל קרבנות מיירי איכא למימר דכיון דלר' יהודה לא מיירי אלא במנחות נקטינן כוותיה דר''י ורבי שמעון הלכה כר' יהודה שסובר רבינו דבהא פליגי ולאפוקי מדפירש''י דלא פליגי אלא במשמעות דורשין ואם תאמר והא מתניתין דלא מלח כשר גבי מנחה כתיב והיאך פסק רבינו דלא כסתם מתניתין וכיון דאפשר לומר דתנא דידן ס''ל דלא תנא קרא דמליחה הכי ה''ל למיפסק וי''ל דמתניתין דלא כר''י ודלא כרבי שמעון מאחר דאפשר לאוקמא דרב ס''ל כוותייהו הכי נקטינן ועי''ל דשינויא דשני בו איבעית אימא מסתברא דלישנא דברייתא כמאן דתנא ביה הוא מילתא דמסתבר הוא ונקטינן כוותיה ויש הוכחה לדבר לומר דלא קי''ל כהאי סתמא דמתניתין מדאקשי גמרא בפשיטות והרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה:

יג
 
הַמֶּלַח שֶׁמּוֹלְחִין בּוֹ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת מִשֶּׁל צִבּוּר כְּמוֹ הָעֵצִים. וְאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא מֶלַח אוֹ עֵצִים לְקָרְבָּנוֹ מִבֵּיתוֹ. וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הָיוּ נוֹתְנִין הַמֶּלַח. בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח. וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ. וּבְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת הַקָּדָשִׁים. וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ מוֹלְחִין הָאֵיבָרִים. וּבְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מוֹלְחִין הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְעוֹלַת הָעוֹף:

 כסף משנה  המלח שמולחין בו הקרבנות וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"א): ובשלשה מקומות היו נותנים המלח וכו' עד סוף הפרק. בפרק הקומץ רבה:



הלכות איסורי מזבח - פרק ששי

א
 
כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִהְיוֹת כָּל קָרְבָּן תָּמִים וְנִבְחָר כָּךְ הַנְּסָכִין יִהְיוּ תְּמִימִים וְנִבְחָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח-לא) 'תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם' שֶׁיִּהְיוּ הַנְּסָכִים תְּמִימִים שֶׁלֹּא יָבִיא נְסָכִים לֹא מִיַּיִן מְעֵשָּׁן וְלֹא סלֶת שֶׁהִתְלִיעָה וְלֹא יִבְלל בְּשֶׁמֶן שֶׁרֵיחוֹ אוֹ טַעְמוֹ רַע:

 כסף משנה  כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר וכו'. משנה במנחות ס''פ כל קרבנות (דף פ"ז) ר''י בר''י אומר יין שעלה בו קמחין פסול שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם ואע''ג דמשמע דרבנן פליגי עליה לא פליגי עליה אלא למימר דיין שעלה בו קמחין שפיר הוי תמימים אבל עיקר דרשא לכ''ע איתא. ומ''ש שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא מסלת שהתליעה. שם במשנה. ומ''ש ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע. שם (דף פ"ו) שמן של ריח רע לא יביא ואם הביא פסול:

ב
 
וְכֵן עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא נִבְחָרִים וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם תּוֹלַעַת. וְכָל עֵץ שֶׁהִתְלִיעַ כְּשֶׁהוּא לַח פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ. הִתְלִיעַ יָבֵשׁ גּוֹרֵר אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהִתְלִיעַ. וַעֲצֵי סְתִירָה פְּסוּלִין לְעוֹלָם לֹא יָבִיאוּ אֶלָּא חֲדָשִׁים:

 כסף משנה  ומ''ש וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהם תולעת וכו'. בפ''ב דמדות (משנה ה') כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. ומ''ש דה''מ כשהתליע כשהוא לח אבל אם התליע כשהוא יבש גורר המקום שהתליע. מימרא דשמואל בפרק כל קרבנות (דף פ"ה:). ומ''ש ועצי סתירה פסולים לעולם לא יביאו אלא חדשים. תוספתא פ''ט דמנחות:

ג
 
הַמַּקְדִּישׁ יַיִן פָּסוּל אוֹ סלֶת אוֹ שֶׁמֶן פָּסוּל אוֹ עֵצִים פְּסוּלִים לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם דּוֹמִים לְבַעַל מוּם כִּבְהֵמָה וְלוֹקֶה אוֹ אֵינָן כְּבַעַל מוּם לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  המקדיש יין פסול וכו'. בס''פ כל קרבנות (דף פ"ז) בעיא דלא איפשיטא:

ד
 
הַסּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַלְּבוֹנָה וְהָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וּכְלֵי שָׁרֵת שֶׁנִּפְסְלוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ אֵין פּוֹדִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) 'וְהֶעֱמִיד' (ויקרא כז-יב) 'וְהֶעֱרִיךְ'. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַעֲמָדָה נֶעֱרָךְ וְאֵלּוּ אֵינָן בִּכְלַל הַעֲמָדָה. לְפִיכָךְ אֵין נִפְדִּין לְעוֹלָם:

ה
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּפְסְלוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי אִם נִטְמְאוּ אוֹ נִפְסְלוּ פּוֹדִין אוֹתָן. אֲבָל טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קָדְשׁוּ בִּכְלִי אֵין פּוֹדִין אוֹתָן חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ה-י) 'מֵחַטָּאתוֹ' (ויקרא ה-יג) 'עַל חַטָּאתוֹ' לוֹמַר שֶׁמֵּבִיא חַטָּאתוֹ מִדְּמֵי חַטָּאתוֹ. לְפִיכָךְ קֹדֶם שֶׁתִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת הֲרֵי הִיא כִּקְדֻשַּׁת דָּמִים וּפוֹדִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה. וְכָל הַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עוֹשֶׂה לָהֶם מַעֲרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן וְשׂוֹרְפָן בַּמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  (ד-ה) הסולת והיין והשמן והלבונה וכו'. בד''א שנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת וכו'. ברפי''ב דמנחות (דף ק':) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון העופות והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה ובגמרא (דף ק"א) אמר שמואל אפילו הם טהורים נפדים וכו' רב כהנא אמר טמאים נפדין טהורים אין נפדים וכן אמר רבי אושעיא וכו'. איכא דאמרי אמר ר' אושעיא אפילו טהורים נפדים רבי אלעזר אומר כולם טמאים נפדים טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו ופסק כר''א דלישנא בתרא דאתי כרב כהנא ור' אושעיא דל''ק. ומה שכתב רבינו שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך וכו': וכל הנסכים שנטמאו וכו'. בסוף פרק כל התדיר (דף צ"ב):

ו
 
מֵי הֶחָג שֶׁנִּטְמְאוּ וְהִשִּׁיקָן וְטִהֲרָן [כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּטָהֳרוֹת]. אִם טִהֲרָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן הֲרֵי אֵלּוּ מִתְנַסְּכִין. וְאִם הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ הוֹאִיל וְנִדְחוּ יִדָּחוּ:

 כסף משנה  מי החג שנטמאו והשיקן וטיהרן וכו' אם הקדישן ואח''כ טיהרן וכו'. מימרא בפרק כל שעה (דף ל"ד):

ז
 
זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ דּוֹרְכָן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה. וְהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּשֵׁרִים לִנְסָכִים. שֶׁהַמַּשְׁקֶה מֻפְקָד הוּא בָּאֹכֶל וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מִגּוּפוֹ:

 כסף משנה  זיתים וענבים שנטמאו וכו'. מימרא דרבי יוחנן שם:

ח
 
מַעֲלָה יְתֵרָה עָשׂוּ חֲכָמִים בְּקָדָשִׁים שֶׁזְּרָעִים שֶׁנִּטְמְאוּ אֲפִלּוּ זְרָעָן הַיּוֹצֵא מֵהֶן פְּסוּלִין לִנְסָכִים שֶׁאֵין זְרִיעָה מוֹעֶלֶת בְּקָדָשִׁים. וְכֵן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן אֳכָלִין הֲרֵי הֵן מִתְטַמְּאִין כְּאֹכֶל לְעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת וְיִפָּסְלוּ הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה בְּטֻמְאָה זוֹ לַמִּזְבֵּחַ וְאֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן:

 כסף משנה  מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו'. גם זה שם: וכן העצים והלבונה וכו'. משנה (דף מ"ה) וגמרא (דף מ"ז:) בזבחים בס''פ ב''ש ולשון וכן שכתב רבינו היינו לומר שגם אלו עשו מעלה בהם ואמרו שיקבלו טומאה:

ט
 
וְאֵלּוּ הֵן הַיֵּינוֹת הַפְּסוּלִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הַמָּתוֹק וְהַמְעֵשָּׁן וְהַמְבֻשָּׁל בְּאֵשׁ אוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה טַעְמוֹ בְּבִשּׁוּל. אֲבָל יַיִן שֶׁמְּחַמְּמִין אוֹתוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְלֹא נָתְנָה בּוֹ טַעַם בִּשּׁוּל. וְכֵן יֵין צִמּוּקִין וְיַיִן מִגִּתּוֹ שֶׁלֹּא שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם. וְיֵין הַדָּלִיּוֹת וְיֵין כֶּרֶם הַנָּטוּעַ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין אוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים. אוֹ יֵין גְּפָנִים שֶׁנִּזְרַע זֶרַע בֵּינֵיהֶן. אוֹ יֵין כֶּרֶם שֶׁלֹּא נֶעֱבַד. כָּל אֵלּוּ הַיֵּינוֹת לֹא יָבִיא לְכַתְּחִלָּה וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר:

 כסף משנה  ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח וכו'. משנה בפרק כל קרבנות (דף פ"ו:) אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר וכו' אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ"ז) והא קתני רישא אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר אמר רבינא כרוך ותני רב אשי אמר חוליא דפירא לא מאיס חוליא דשמשא מאיס ומדברי רש''י נראה דגריס חוליא דפירא מאיס חוליא דשמשא לא מאיס והיא הנוסחא הנכונה ופירש רבינו בפי' המשנה אליוסטן מלשון שמש ר''ל שנותנים אותו בכדים תחת השמש עד שיתבשל ומה שכתב רבינו בכאן נראה שהוא מפרש שאליוסטן הוא שמחממין אותו בשמש ולא נתן בו טעם בישול אבל אם נתבשל בשמש עד שנשתנה טעמו כבישול דינו כמבושל באש. ומ''ש וכן יין צימוקין ויין מגתו וכו'. בפרק המוכר פירות (דף צ"ז). ומ''ש ויין הדליות ויין כרם הנטוע בבית השלחין או בבית הזבלים או יין גפנים שנזרע זרע ביניהם או יין כרם שלא נעבד כל אלו היינות לא יביא לכתחלה. במשנה סוף פרק כל קרבנות (דף פ"ו):

י
 
יַיִן שֶׁנִּתְגַּלָּה פָּסוּל לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הִדְלָה גֶפֶן עַל גַּבֵּי תְּאֵנָה יֵינָהּ פָּסוּל לִנְסָכִים מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה רֵיחוֹ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כג-לז) 'זֶבַח וּנְסָכִים' מָה זֶבַח שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה אַף נְסָכִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ:

 כסף משנה  יין שנתגלה פסול מעל גבי המזבח. בפרק המוכר פירות (דף צ"ח:) ובסוכה סוף פרק רביעי (דף מ"ח): הדלה גפן על גבי תאנה יינה פסול לנסכים. בפרק ב' דבכורות (דף י"ז):

יא
 
סלֶת שֶׁהִתְלִיעָה רֻבָּהּ אוֹ הִתְלִיעוּ רֹב הַחִטִּים שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵהֶן פְּסוּלָה. הִתְלִיעַ רֹב חִטָּה אַחַת הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְכָל סלֶת שֶׁנִּשְׁאַר בָּהּ קֶמַח פְּסוּלָה:

 כסף משנה  סלת שהתליעה רובה וכו'. ברייתא בפרק כל קרבנות (דף פ"ה:). ומ''ש התליע רוב חטה אחת הרי זה ספק. שם בעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו ומשמע דהכי פירושה הא דאמרינן דחטים שהתליעו רובן פסולות היינו כשהתליע רוב כל חטה וחטה אבל אם לא התליע רוב כל חטה וחטה אע''פ שהתליע רוב סאה או כולה מאחר שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה כשר או דילמא כיון שהתליעה רוב סאה אע''פ שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה פסול אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מי סגי ברוב חטה אחת שתהיה מתלעת אפילו היא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו או דילמא לא מיפסיל עד שיתליעו רוב חטים שבסאה: וכל סולת שנשאר בה קמח פסולה:

יב
 
כֵּיצַד בּוֹדְקִים. מַכְנִיס הַגִּזְבָּר יָדוֹ לְתוֹךְ הַסּלֶת אִם עָלָה בָּהּ אָבָק פְּסוּלָה עַד שֶׁיַּחֲזֹר וִינַפֶּה אוֹתָהּ. אֲבָל סלֶת חִטִּים שֶׁנִּזְרְעוּ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין אוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים אוֹ בְּבֵית הָאִילָן אוֹ בְּאֶרֶץ שֶׁלֹּא נָרָהּ וְלֹא עֲבָדָהּ לֹא יָבִיא לְכַתְּחִלָּה וְאִם הֵבִיא כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  כיצד בודקין מכניס הגזבר ידו לתוך הסולת וכו'. משנה בפרק כל קרבנות (דף פ"ה). ומ''ש אבל סולת חטים שנזרעו בבית השלחין וכו' לא יביא לכתחילה ואם הביא כשר. משנה שם. ומ''ש או בארץ שלא נרה ולא עבדה משמע לרבינו דהא דתנן בפ' כל קרבנות כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה וכן מה שאמרו שם בגמרא שעובדה היינו לכתחלה דוקא:

יג
 
חִטִּים שֶׁלְּקָטָן מִגְּלָלֵי הַבָּקָר וּזְרָעָם הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם עָבְרָה מֵאוּסָן בַּזְּרִיעָה אוֹ עֲדַיִן הֵן מְאוּסִין. לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא מֵהֶן מְנָחוֹת וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר:

 כסף משנה  חטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק וכו'. בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ט) בעיא דלא איפשיטא:

יד
 
וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁמָנִים הַפְּסוּלִין. שֶׁמֶן שֶׁל גַּרְגְּרִים שֶׁנִּשְׁרוּ בְּמַיִם אוֹ שֶׁל זֵיתִים כְּבוּשִׁין אוֹ שְׁלוּקִים אוֹ שֶׁמֶן שֶׁל שְׁמָרִים אוֹ שֶׁמֶן שֶׁרֵיחוֹ רַע כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין. אֲבָל שֶׁמֶן זַיִת שֶׁנְּטָעוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים אוֹ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין אוֹ שֶׁנִּזְרַע זֶרַע בֵּינֵיהֶן. אוֹ שֶׁמֶן שֶׁהוֹצִיאוֹ מִזֵּיתִים שֶׁלֹּא בָּשְׁלוּ אֶלָּא עֲדַיִן הֵם פַּגִּין כָּל אֵלּוּ לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר:

 כסף משנה  ואלו הן השמנים הפסולים וכו' עד כל אלו פסולים. משנה וברייתא בפרק כל קרבנות (דף פ"ה:) חוץ משמן של פגין דתנן התם אין מביאין אנפיקנון ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ"ו) והתניא ואם הביא כשר וכו' ל''ק הא רבי חייא הא רבי שמעון ברבי ויש לתמוה למה לא פסק כסתם מתניתין. וי''ל שרבינו היה גורס במתניתין ואם הביא כשר וכך היה גורס רבינו תם. ומ''ש אבל שמן זית שנטעו בבית הזבלים או בבית השלחין או שנזרע וכו' עד ואם הביא כשר. משנה שם:

טו
 
כָּל הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים כְּשֵׁרִים מֵהָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן וּבִלְבַד שֶׁיָּבִיאוּ מִן הַמֻּבְחָר. חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ עד סוף הפרק. שם במשנה:



הלכות איסורי מזבח - פרק שביעי

א
 
לא כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ פָּסוּל מֵבִיא אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה. כֵּיצַד. הָיָה חַיָּב עוֹלָה לֹא יָבִיא שֶׂה כָּחוּשׁ וְכָעוּר וְיֹאמַר הֲרֵי אֵין בּוֹ מוּם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (מלאכי א-יד) 'וְאָרוּר נוֹכֵל' וְגוֹ'. אֶלָּא כָּל שֶׁיָּבִיא לְקָרְבָּן יָבִיא מִן הַמֻּבְחָר:

ב
 
וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂין בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ. מְבִיאִין אֵילִים מִמּוֹאָב. וּמְבִיאִין כְּבָשִׂים שֶׁגַּבֵּיהֶן רְחָבִים מֵחֶבְרוֹן. וּמְבִיאִין עֲגָלִים מִן הַשָּׁרוֹן. וְגוֹזָלוֹת מֵהַר הַמֶּלֶךְ. וּמְבִיאִין יַיִן מִקַּרְחִיִּין וְהַלּוֹטִיִּין. וְסלֶת מִמִּכְמָשׁ וְיוֹחָנָה. וּמְבִיאִין שֶׁמֶן מִתְּקוֹעַ:

 כסף משנה  (א-ב) לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה וכו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכך היו עושים בזמן המקדש מביאים אילים ממואב וכו' עד ומביאין שמן מתקוע. בפרק כל קרבנות (דף פ"ה פ"ז:):

ג
 
כָּל הָעֵצִים הַחֲדָשִׁים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה. וְלֹא הָיוּ מְבִיאִין מִשֶּׁל זַיִת וְלֹא מִשֶּׁל גֶּפֶן מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְאֵלּוּ הָיוּ רְגִילִין בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁל חֲדָשִׁים שֶׁאֵינָן בַּיִּשּׁוּב. וּבְשֶׁל אֱגוֹז וּבְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן. וְהַגְּזָרִין שֶׁעָשָׂה משֶׁה אַמָּה אָרְכָּן וְאַמָּה רָחְבָּן וְעָבְיָן כְּמַחַק גָּדִישׁ שֶׁל סְאָה וּכְמוֹתָן עוֹשִׂין לְדוֹרוֹת:

 כסף משנה  כל העצים החדשים כשרים למערכה וכו' עד ובשל עץ שמן. משנה וגמרא בפ' ב' דתמיד (דף כ"ט) ובמקום מה שאמרו בגמרא בתאנה דלא עבדא פירי כתב רבינו תאנה של חרשים כלומר של יערים: והגיזרין שעשה משה וכו'. מימרא בזבחים פ' קדשי הקדשים (ס"ב:):

ד
 
וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין בִּזְרִיעַת חִטֵּי הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים. נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה וְזָרַע חֶצְיָהּ. וּבְשָׁנָה שְׁנִיָּה נָר הַחֵצִי שֶׁזָּרַע בָּרִאשׁוֹנָה וְזָרַע הַחֵצִי הָאַחֵר קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם. וְאִם לֹא הָיְתָה הַשָּׂדֶה עֲבוּדָּה חוֹרֵשׁ וְשׁוֹנֶה וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. וּבוֹרֵר הַחִטִּים יָפֶה יָפֶה וְאַחַר כָּךְ שָׁף אֶת הַחִטִּים וּבוֹעֵט בָּהֶן הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּתְקַלְּפוּ:

 כסף משנה  וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים וכו' עד ואחר כך זורע. בפ' כל קרבנות (דף פ"ה) תנן כיצד הוא עושה נרה שנה א' ובשנה ב' זורעה קודם לפסח ע' יום והיא עושה סלת מרובה ומפרש בברייתא ובגמ' נר חציה וזורע חציה. ופי' רבינו בה מבואר ורש''י פי' בע''א. ומ''ש ואם לא היתה השדה עבודה חורש ושונה וכו'. שם. ומ''ש ובורר את החיטים יפה יפה. ומ''ש ואח''כ שף את החיטים ובועט בהם הרבה עד שיתקלפו:

ה
 
כָּל הַחִטִּים שֶׁל מְנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. שָׁף אַחַת וּבוֹעֵט שְׁתַּיִם. שָׁף שְׁתַּיִם וּבוֹעֵט שָׁלֹשׁ. נִמְצְאוּ שָׁלֹשׁ שִׁיפוֹת וַחֲמֵשׁ בְּעִיטוֹת. וְחוֹזֵר חֲלִילָה עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה כְּדֵי שֶׁיִּתְקַלְּפוּ הַרְבֵּה. וְחוֹשֵׁב הַהוֹבָאָה וְהַהוֹלָכָה בְּשִׁיפָה אַחַת לְהַחְמִיר וְאַחַר כָּךְ טוֹחֵן וּמְרַקֵּד יָפֶה יָפֶה:

 כסף משנה  כל החיטים של מנחות טעונות שלש מאות שיפה ות''ק בעיטה וכו'. משנה (דף ע"ו) בפרק אלו מנחות. ומ''ש וחושב ההולכה וההובאה בשיפה אחת להחמיר. שם בעיא דלא איפשיטא:

ו
 
הַיַּיִן. מֵבִיא עֲנָבִים מִן הָרַגְלִיּוֹת מִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִּים פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה. וְדוֹרֵךְ וְכוֹנְסִין אוֹתוֹ בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן אַחַת אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם אֶלָּא שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית עַד פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רֵיחוֹ נוֹדֵף. וְאֵינוֹ מֵבִיא לֹא מִפִּי הֶחָבִית מִפְּנֵי הַקְּמָחִין הָעוֹלֶה עַל פְּנֵי הַיַּיִן. וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ שֶׁל אֶמְצָעִית:

 כסף משנה  היין מביא ענבים וכו'. משנה וברייתא שם (דף פ"ו:) ופירש''י רוגליות גפנים נמוכים שהוא יפה. ומ''ש ואין מניחין אותן אחת אחת וכו'. שם בברייתא (דף פ"ז) אין מניחין אותן שתים שתים אלא אחת אחת ואין כן גירסת רבינו. ומ''ש ואינו ממלא החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף. משנה בפרק כל קרבנות ופירש''י כשהיא חסרה קימעא היין נודף יותר מכשהיא מליאה. ומ''ש ואינו מביא לא מפי החבית וכו' עד אלא משלישה ומאמצעה. משנה שם: ומ''ש של האמצעית נראה שכך היה גורס רבינו שם:

ז
 
הָיָה הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַיַּיִן יוֹצֵא מִן הַנֶּקֶב שֶׁבְּצַד הֶחָבִית כֵּיוָן שֶׁיִּרְאֶה שִׁנּוּי הַשְּׁמָרִים מַתְחִיל לָצֵאת פּוֹסֵק וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ. וּמֵאֵימָתַי מֵבִיא. מֵאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם לִדְרִיכָתוֹ עַד שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יֶתֶר מְעַט. וְאִם הֵבִיא יַיִן יָשָׁן מִכַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא יִפָּסֵד טַעֲמוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש היה הגזבר יושב וכו' עד ואינו לוקה. משנה שם: מאימתי מביא מאחר ארבעים יום לדריכתו. משנה בפ''ו ממס' עדיות (מ"א). ומ''ש עד שתי שנים וכו'. בפרק כל קרבנות (דף פ"ו:) תנן אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין ובגמרא (דף פ"ז) מאי טעמא דרבי אמר קרא לכבש יין מה כבש בן שנתו אף יין בן שנתו אי מה כבש בן שתי שנים פסול אף יין בן שתי שנים פסול וכ''ת הכי נמי והא תניא יין בן שתי שנים לא יביא ואם הביא כשר מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי וקאמר אם הביא כשר אלא אמר רבא היינו טעמא דרבי דכתיב אל תרא יין כי יתאדם וידוע דהלכה כת''ק ומשמע לרבינו דע''כ לא פליג ת''ק על רבי אלא בבן שתי שנים או יותר מעט אבל במיושן יותר לתנא קמא נמי לכתחלה לא יביא. ומ''ש והוא שלא יפסד טעמו. פשוט הוא דלא עדיף ממעושן דפסול:

ח
 
תִּשְׁעָה מִינִין בְּשֶׁמֶן מִפְּנֵי שִׁנּוּי מַעֲשָׂיו. כֵּיצַד. זַיִת שֶׁגִּרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבֵרְרוֹ אַחַת אַחַת וּכְתָשׁוֹ וּנְתָנוֹ לְסַל הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הָרִאשׁוֹן. חָזַר אַחַר כָּךְ וּטְעָנוֹ בְּקוֹרָה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הַשֵּׁנִי. וְאִם חָזַר אַחַר שֶׁטְּעָנוֹ וּטְחָנוֹ וּטְעָנוֹ שְׁנִיָּה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הַשְּׁלִישִׁי. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן כֻּלָּן בְּעִרְבּוּבְיָא וְהֶעֱלָן לַגַּג וְחָזַר וּבֵרֵר גַּרְגֵּר גַּרְגֵּר וּכְתָשָׁן וּנְתָנָן לְסַל הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הָרְבִיעִי. וְאִם טְעָנוֹ בְּקוֹרָה אַחַר כָּךְ הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַחֲמִישִׁי. וְחָזַר וְטָחַן וְטָעַן פַּעַם שְׁנִיָּה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשִּׁשִּׁי. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן וּטְעָנָן בְּתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקוּ וְהֶעֱלָן וּנִגְּבָן וְאַחַר כָּךְ כָּתַשׁ וְנָתַן לְסַל הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשְּׁבִיעִי. חָזַר וְטָעַן בַּקּוֹרָה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשְּׁמִינִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן פַּעַם שְׁנִיָּה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַתְּשִׁיעִי:

 כסף משנה  תשעה מינים בשמן וכו' עד והשוה והפחות. משנה שם (דף פ"ו). ומ''ש שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו וכו'. הם דברי רבינו ראויים אליו: בריך רחמנא דסייען

ט
 
אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לִמְנָחוֹת. הָרִאשׁוֹן אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. וְאַחֲרָיו הַשֵּׁנִי וְהָרְבִיעִי וּשְׁנֵיהֶן שָׁוִין. וְאַחֲרֵיהֶם הַשְּׁלִישִׁי וְהַחֲמִישִׁי וְהַשְּׁבִיעִי וּשְׁלָשְׁתָּן שָׁוִין. וְאַחֲרֵיהֶם הַשִּׁשִּׁי וְהַשְּׁמִינִי וּשְׁנֵיהֶם שָׁוִין. וְהַתְּשִׁיעִי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ:

י
 
אֵין כָּשֵׁר לַמְּנוֹרָה אֶלָּא רִאשׁוֹן וּרְבִיעִי וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז-כ) (ויקרא כז-כ) 'כָּתִית לַמָּאוֹר', אֵין כָּשֵׁר לַמְּנוֹרָה אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַכָּתוּשׁ בִּלְבַד. אֲבָל לַמְּנָחוֹת כֻּלָּן כְּשֵׁרִין:

יא
 
וּמֵאַחַר שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לַמְּנָחוֹת לָמָּה נִמְנוּ. כְּדֵי לֵידַע יָפֶה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְהַשָּׁוֶה וְהַפָּחוֹת שֶׁהָרוֹצֶה לִזְכּוֹת עַצְמוֹ יָכֹף יִצְרוֹ הָרַע וְיַרְחִיב יָדוֹ וְיָבִיא קָרְבָּנוֹ מִן הַיָּפֶה הַמְּשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁיָּבִיא מִמֶּנּוּ. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית ד-ד) 'וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ'. וְהוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם הָאֵל הַטּוֹב שֶׁיִּהְיֶה מִן הַנָּאֶה וְהַטּוֹב. אִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ. הֶאֱכִיל רָעֵב יַאֲכִיל מִן הַטּוֹב וְהַמָּתוֹק שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָּה עָרֹם יְכַסֶּה מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. הִקְדִּישׁ דָּבָר יַקְדִּישׁ מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ג-טז) 'כָּל חֵלֶב לַה'' וְגוֹ':

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת אִסוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ בְּסַ''ד




הלכות מעשה הקרבנות

יֵשׁ בִּכְלָלָן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים מִצְוֹת. עֶשֶׂר מִצְוֹת עֲשֵׂה. וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לַעֲשׂוֹת הָעוֹלָה כְּמַעֲשֵׂה הַכְּתוּבִים עַל הַסֵּדֶר. ב) שֶׁלֹּא לֶאֱכל בְּשַׂר עוֹלָה. ג) סֵדֶר חַטָּאת. ד) שֶׁלֹּא לֶאֱכל מִבְּשַׂר חַטָּאת הַפְּנִימִית. ה) שֶׁלֹּא יַבְדִּיל בְּחַטַּאת הָעוֹף. ו) סֵדֶר הָאָשָׁם. ז) שֶׁיֹּאכְלוּ הַכֹּהֲנִים בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בַּמִּקְדָּשׁ. ח) שֶׁלֹּא יֹאכְלוּם חוּץ לָעֲזָרָה. ט) שֶׁלֹּא יֹאכַל זָר מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים. י) סֵדֶר הַשְּׁלָמִים. יא) שֶׁלֹּא לֶאֱכל בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים. יב) לַעֲשׂוֹת כָּל מִנְחָה כְּסֵדֶר מַעֲשֶׂיהָ הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה. יג) שֶׁלֹּא יָשִׂים שֶׁמֶן עַל מִנְחַת חוֹטֵא. יד) שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבוֹנָה. טו) שֶׁלֹּא תֵּאָכֵל מִנְחַת כֹּהֵן. טז) שֶׁלֹּא תֵּאָפֶה מִנְחַת חָמֵץ. יז) שֶׁיֹּאכְלוּ הַכֹּהֲנִים שְׁיָרֵי מְנָחוֹת. יח) שֶׁיָּבִיא אָדָם כָּל נְדָרָיו וְנִדְבוֹתָיו בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ רִאשׁוֹן. יט) שֶׁלֹּא יְאַחֵר נִדְרוֹ וְנִדְבָתוֹ וּשְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן. כ) לְהַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּבֵית הַבְּחִירָה. כא) לְהָבִיא קָדְשֵׁי חוּצָה לָאָרֶץ לְבֵית הַבְּחִירָה. כב) שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט קָרְבָּנוֹת חוּץ לָעֲזָרָה. כג) שֶׁלֹּא לְהַקְרִיב קָרְבָּן חוּץ לָעֲזָרָה.

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות מעשה הקרבנות - פרק ראשון

א
 
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל מִינֵי נֶפֶשׁ חַיָּה בָּאִין מֵחֲמִשָּׁה מִינִין בִּלְבַד. מִן הַבֹּקֶר וּמִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַתּוֹרִים וּמִן בְּנֵי הַיּוֹנָה:

 כסף משנה  כל הקרבנות של מיני נפש חיה וכו'. הכל מבואר בתורה כמו שכתב רבינו בסוף דבריו:

ב
 
וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת בֵּין שֶׁל צִבּוּר בֵּין שֶׁל יָחִיד אַרְבָּעָה מִינִין. עוֹלָה. וְחַטָּאת. וְאָשָׁם. וּשְׁלָמִים:

ג
 
וְעוֹד יֵשׁ שָׁם שְׁלֹשָׁה מִינֵי קָרְבַּן יָחִיד וְהֵם הַפֶּסַח. וְהַבְּכוֹר. וְהַמַּעֲשֵׂר:

ד
 
כָּל קָרְבָּנוֹת הַצִּבּוּר הֵן עוֹלָה אוֹ חַטָּאת. וְאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר שְׁלָמִים חוּץ מִשְּׁנֵי כְּבָשִׂים הַבָּאִים עִם לֶחֶם הַתְּנוּפָה בַּעֲצֶרֶת. וְהֵם הַנִּקְרָאִים זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר. וְאֵין הַצִּבּוּר מַקְרִיבִין אָשָׁם לְעוֹלָם וְלֹא עוֹף:

 כסף משנה  ומה שכתב ואין הצבור מקריבין אשם לעולם ולא עוף. בריש פרק ב' דתמורה (דף י"ד) אשם ביחיד איתיה בצבור ליתיה, ובתורת כהנים ואם מן העוף יחיד מביא עוף ואין צבור מביא עוף:

ה
 
קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הֵם שְׁנֵי תְּמִידִין שֶׁל כָּל יוֹם. וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְהַמּוֹעֲדוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן אִם שָׁגְגוּ בֵּית דִּין וְהוֹרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מֵבִיא כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט פַּר וְשָׂעִיר. הַפָּר עוֹלָה וְהַשָּׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הַשְּׂעִירִים הֵם הַנִּקְרָאִים שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאִם שָׁגְגוּ וְהוֹרוּ בִּשְׁאָר הַמִּצְוֹת מְבִיאִין פַּר לְחַטָּאת וְהוּא הַנִּקְרָא פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר:

ו
 
קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד הֵם הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח. וְהַחֲגִיגָה וְהִיא שְׁלָמִים. וְהָרְאִיָּה וְהִיא עוֹלוֹת. וְקָרְבַּן הַגֵּר וְהוּא עוֹלָה מִן הַבְּהֵמָה. אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים וּשְׁנֵיהֶן עוֹלָה. אוֹ שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת אַחַת עוֹלָה וְאַחַת שְׁלָמִים. וְהַנּוֹדֵר אוֹ הַמִּתְנַדֵּב עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וּשְׁלָמִים הַבָּאִין עִם הַלֶּחֶם הֵם הַנִּקְרָאִים תּוֹדָה. וְכֵן קָרְבְּנוֹת הַנָּזִיר וְהֵן עוֹלָה וְחַטָּאת וּשְׁלָמִים וְקָרְבְּנוֹת מְצֹרָע וְהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְקָרְבְּנוֹת זָבִים וְיוֹלְדוֹת וְהֵן חַטָּאת וְעוֹלָה. וְקָרְבַּן הַשּׁוֹגֵג בְּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּרֵת וְהוּא חַטָּאת. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם עָשָׂה אוֹ לֹא עָשָׂה אוֹתוֹ הַחוֹטֵא מֵבִיא אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם תָּלוּי. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם וַדַּאי. וְכֵן אֵיל הָעוֹלָה וּפַר הַחַטָּאת שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל מִשֶּׁלּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הֵן קָרְבַּן יָחִיד. וּפַר זֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת מְפֹרָשִׁין הֵן בַּתּוֹרָה וְכָל אֶחָד מֵהֶן יִתְבָּאֲרוּ דִּינָיו בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים וכו'. פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ח' ט'):

ז
 
כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן חוּץ מִן הַנְּדָבָה. וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָן חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן. וְאִם קָרַב הַזֶּבַח חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם. וְקָרְבַּן יָחִיד שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן הֲרֵי הוּא כְּקָרְבַּן צִבּוּר וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:

 כסף משנה  כל קרבנות היחיד חייב באחריותן וכו'. משנה בפרק ב' דתמורה קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם וקרבנות הצבור אין חייבין (לא) באחריותן ולא באחריות נסכיהם אבל חייבין באחריות נסכיהם משקרב הזבח, ופירש רש''י קרבנות היחיד חייבים באחריותם כלומר ויש מהם מאותן שקבוע להם זמן שאפילו עבר זמנם חייבין להקריבם כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבן לאחר זמן אבל קרבנות הצבור שיש להם זמן אם עבר זמנן בטל קרבנן. משקרב הזבח שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייב להקריבם אפילו מכאן עד עשרה ימים עכ''ל, וכן פירש רבינו בפירוש המשנה והכי משמע בגמרא. וממה שכתב רבינו חוץ מן הנדבה נראה שהוא מפרש שבכלל מה שאמרו ביחיד חייב באחריותן שאם הפריש קרבנו ואבד חייב באחריותו והדין מפורש בריש קנים: ומה שכתב רבינו וקרבן היחיד שקבוע לו זמן הרי הוא כקרבן צבור וכו'. פשוט הוא דכיון שעבר זמנו בטל קרבנו. וקרבן יחיד שקבוע לו זמן היינו חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים:

ח
 
כָּל עוֹלַת בְּהֵמָה אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא מִן הַזְּכָרִים בִּלְבַד. וְהִיא בָּאָה מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַבָּקָר בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. וּמִן הַתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה וְאֶחָד בָּהֶן הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה:

 כסף משנה  כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים וכו' עד ואין העוף בא שלמים. הכל מבואר בתורה בפ' ויקרא. ומה שכתב בין גדולים בין קטנים דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. ומ''ש ואחד בהן הזכר והנקבה. ברפ''ב דתמורה (דף י"ד) אין תמות וזכרות בעופות:

ט
 
הַחַטָּאת בָּאָה מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִים הָאֵלּוּ מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת מִן הַגְּדוֹלִים וּמִן הַקְּטַנִּים:

 כסף משנה  ומ''ש החטאת באה מחמשה מינים האלו מן הזכרים ומן הנקבות. מפורש בפרשת ויקרא שיש חטאות שהן באות זכרים ויש חטאות שהן באות נקבות. ומה שכתב מן הגדולים ומן הקטנים, בפ' ויקרא. כתוב בקצת הנוסחאות פר שהוא גדול שבמינו ובקצת כתוב שעירת עזים שהיא קטנה שבמינה:

י
 
הָאָשָׁם אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִזִּכְרֵי כְּבָשִׂים בִּלְבַד. יֵשׁ אָשָׁם בָּא מִגְּדוֹלֵי מִין זֶה וְיֵשׁ אָשָׁם בָּא מִן הַקְּטַנִּים:

 כסף משנה  ומ''ש האשם אינו בא אלא מזכרי הכבשים בלבד. מפורש בפ' ויקרא. ומ''ש יש אשם בא מגדולי מין זה וכו'. בפרשת ויקרא האשמות הם איל ובפ' נשא גבי נזיר האשם הוא כבש:

יא
 
הַשְּׁלָמִים בָּאִים מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים וּמִן הַבָּקָר מִזְּכָרִים וּמִנְּקֵבוֹת מִן הַגְּדוֹלִים וּמִן הַקְּטַנִּים. וְאֵין הָעוֹף בָּא שְׁלָמִים. הַקְּטַנִּים הֵם מִבֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים עַד שָׁנָה תְּמִימָה מִיּוֹם לְיוֹם. אִם נִתְעַבְּרָה שָׁנָה נִתְעַבְּרָה לוֹ. וְהַגְּדוֹלִים בַּבָּקָר עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שְׁלֵמוֹת מִיּוֹם לְיוֹם. וּבַצֹּאן עַד שְׁתֵּי שָׁנִים שְׁלֵמוֹת מִיּוֹם לְיוֹם. יוֹתֵר עַל זֶה הֲרֵי הוּא זָקֵן וְאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש השלמים באים מן הכבשים וכו'. מפורש בפ' ויקרא. ומ''ש ואין העוף בא שלמים. בת''כ בפרשת ויקרא אין עוף בא שלמים: הקטנים הם בני שמונה ימים, מקרא מפורש ומיום השמיני והלאה ירצה. ומ''ש עד שנה תמימה וכו'. בפרקא בתרא דערכין (דף ל"א) גבי בתי ערי חומה תנו רבנן שנה תמימה רבי אומר מונה שס''ה ימים כמנין ימות החמה וחכמים אומרים מונה י''ב חודש מיום ליום ואם נתעברה נתעברה לו. ובסוף תוספתא דנגעים שנה האמורה בתורה שס''ה כנגד ימות החמה דברי רבי וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד בניסן מט' באב לט' באב אם נתעברה שנה נתעברה לו. ומ''ש ובבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום. בפ''ק דמסכת פרה (משנה ב') רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים וחכמים אומרים בני שלש. ומ''ש ובצאן עד שתי שנים שלימות. בפ''ק דפרה כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכולם מיום ליום:

יב
 
אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת כְּשֵׁרִין מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה אֵין מַקְרִיבִין לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים וָהָלְאָה. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַפֶּסַח וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁאִם רָצָה לְהַקְרִיבָן בַּשְּׁמִינִי לְכַתְּחִלָּה מַקְרִיב:

 כסף משנה  אע''פ שכל הקרבנות כשרים וכו'. משנה סוף פרק קמא דפרה, וכתב שם רבינו שנלמד זה מדכתיב והלאה אבל בבכור נאמר וביום השמיני תתנו לי ופסח ומעשר נשוו לבכור לענין מתן דמים כדאיתא בפרק איזהו מקומן. ושנוי שם שנדרים ונדבות דינם שוה לבכור ומעשר ופסח ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

יג
 
שָׁעוֹת מוֹנִין לְקָדָשִׁים. וְאִם הוֹסִיפוּ שָׁעָה אַחַת אוֹ פָּחֲתוּ שָׁעָה פְּסוּלִין. כֵּיצַד. קָרְבָּן שֶׁמִּצְוָתוֹ לִהְיוֹת בֶּן שָׁנָה אִם הוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה שָׁעָה אַחַת נִפְסַל. אֲפִלּוּ הָיָה בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְהוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה נִפְסַל עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שָׁנָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה. וְכֵן בְּכָל הַזְּבָחִים:

 כסף משנה  שעות מונין לקדשים וכו'. בפ' שני דזבחים (דף כ"ה:) ובפרק על אלו מומין (דף ל"ט:) זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים. ופירש''י דשנה האמורה בקדשים אמרינן בפרק יוצא דופן דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים אלא מיום שנולד מעת לעת בשנה הבאה וילפינן לה מקראי דכתיב בהו בן שנתו שנתו שלו ולא של מנין העולם ואשמועינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה [אלא אף משעה לשעה] שאם נולד בניסן בי''ד בט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי''ד בניסן בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו:

יד
 
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה כֶּבֶשׂ אוֹ כַּבְשָׂה אוֹ כְּבָשִׂים הֲרֵי אֵלּוּ בְּנֵי שָׁנָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַיִל אוֹ אֵילִים הֵם הַזְּכָרִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם. וּמֵאֵימָתַי יִקָּרֵא אַיִל מִשֶּׁיִּכָּנֵס בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם. אֲבָל בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים אֵינוֹ כָּשֵׁר לֹא לְכֶבֶשׂ וְלֹא לָאַיִל וְהוּא הַנִּקְרָא פִּלְגָּס. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עֵגֶל הֲרֵי זֶה בֶּן שָׁנָה. פַּר בֶּן שְׁתַּיִם. שְׂעִיר עִזִּים [בֶּן שָׁנָה. שָׂעִיר] בֶּן שְׁתַּיִם. כָּל שָׁנָה שְׁנִיָּה הוּא נִקְרָא שָׂעִיר:

 כסף משנה  כל מקום שנאמר בתורה כבש וכו' עד והוא הנקרא פלגס. בסוף פרקא קמא דפרה. ומה שכתב וכל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה. בפירקא קמא דראש השנה (דף י'). ומה שכתב פר בן שתים. בפירקא קמא דמסכת פרה רבי יוסי הגלילי אומר פרים בני שתים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכמים אומרים אף בני שלש ופסק כרבי יוסי הגלילי. ואיני יודע למה לא פסק כחכמים דרבים נינהו ועוד דבפירקא קמא דראש השנה (דף י') תניא כוותייהו ועוד שהוא עצמו כתב בסמוך הגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום ובהקדמתו לפירוש משניות סדר זה כתב שפר הוא בן ג'. וי''ל שרבינו מפרש דחכמים נמי ילפי מפר שני שיהא בן שתי שנים והיינו לענין שאם התנדב פר לא יהא פחות משתי שנים אלא שסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג' ופסק כחכמים. ומה שכתב שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה הוא נקרא שעיר יש לתמוה על זה דהא תנן פירקא קמא דפרה חטאות הצבור וכו' כשרים מיום שלשים והלאה וחטאות הצבור היינו שעירי ראשי חדשים ושל מועדות וכתיב בהם שעיר עזים אלמא דשעיר עזים הוא בן שנה. וכן נראה מפירש''י פ' שלח לך דשעיר עזים הוא תוך שנה ובריש פרק ט''ז מהלכות אלו משמע דשעיר הוא נקרא שנה שניה שכתב אם אמר הרי עלי גדי והביא שעיר יצא וכתב עוד קבע בעזים ושכח יביא שעיר. ולכן נראה שיש להגיה בלשון רבינו ולגרוס שעיר עזים בן שנה שעיר בן שתים:

טו
 
כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר זְכָרִים. וְכֵן חַטָּאוֹת שֶׁל צִבּוּר מִן הָעֵז אוֹ מִן הַבָּקָר. וְאֵין בָּהֶן מִן הַכְּבָשִׂים. וְכָל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הַבָּקָר. וְאֵין לָהֶן עוֹלָה מִן הָעֵז. כָּל חַטַּאת יָחִיד נְקֵבָה וְתֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים וְאֵינָהּ בָּאָה מִן הַבָּקָר. חוּץ מִשָּׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. חַטַּאת נָשִׂיא שֶׁהִיא עֵז וְנֶאֱכֶלֶת. וְחַטַּאת כֹּהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהוּא פַּר וְנִשְׂרֶפֶת וְהוּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. וְהַשְּׁלִישִׁי פַּר שֶׁמֵּבִיא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא חַטָּאת וְנִשְׂרָף:

טז
 
כָּל חַטָּאוֹת שֶׁל צִבּוּר נֶאֱכָלוֹת חוּץ מִשָּׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחֲבֵרוֹ מִשְׁתַּלֵּחַ. וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּפַר הֶעְלֵם נִשְׂרָפִין. וּפַר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת וּפַר הֶעְלֵם נִקְרָאִים פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין. וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָאִים שְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין. הָא לָמַדְתָּ שֶׁחָמֵשׁ חַטָּאוֹת * הֵם הַנִּשְׂרָפוֹת. שְׁתַּיִם לַיָּחִיד וְשָׁלֹשׁ לַצִּבּוּר:

 ההראב"ד   הם הנשרפות שתים ליחיד. א''א נראה שהוא מונה שעירת יחיד בכלל שעירים הנשרפין וכ''כ רבינו נסים ז''ל. והדבר זר מאד שיקראו לשעירה שעיר ועוד לא מצינו לה מן התורה שתהא נשרפת אלא שתהא נאכלת כשאר חטאות של יחיד. ושעירים הנשרפים שאמרו במשנה מפני שמביאין בע''ז פר ושעיר לכל שבט ושבט ושעיר לב''ד:

 כסף משנה  (טו-טז) כל קרבנות הצבור זכרים. משנה בפ''ב דתמורה (דף י"ד). ומ''ש וכן חטאות הצבור מן העז או מן הבקר ואין בהם מן הכבשים וכו' עד ושלש לצבור אלו הם כללים לקוחים מפסוקי התורה:

יז
 
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָאִים זְבָחִים. וְכָל הָעוֹלוֹת וְהַחַטָּאוֹת וְהָאֲשָׁמוֹת וּשְׁנֵי כַּבְשֵׂי שְׁלָמִים שֶׁל עֲצֶרֶת נִקְרָאִים קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. אֲבָל שְׁלָמִים שֶׁל יָחִיד וְהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח נִקְרָאִים קָדָשִׁים קַלִּים:

 כסף משנה  כל הקרבנות האלו נקראים זבחים וכו' עד הם הנקראים אימורים. כל זה נלמד ממקומות ממסכת זבחים: כתב הראב''ד ז''ל הם הנשרפות שתים ליחיד א''א נראה שהוא מונה שעירת יחיד וכו'. דברי הראב''ד תמוהים שכתב נראה שהוא מונה שעירת יחיד בכלל שעירים הנשרפים וזה לא נמצא רמז לו בדברי רבינו שהרי כתב הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות שתים ליחיד וכבר נתבאר בתחלת דבריו שחטאות היחיד הנשרפות הם פר כהן משיח הבא על כל המצות ופר של כ''ג ביוה''כ ולא באו כאן שעירי ע''ז אפילו ברמז וכן כתב ג''כ בפירוש המשנה בהקדמתו לסדר קדשים וז''ל יתבאר לך שאין שורפין מכל חטאות היחיד אלא פר הבא על כל המצות ופר יוה''כ ושאר כולם יאכלו עכ''ל. ולא נזכרו בדברי רבינו שעירי ע''ז אלא בקרבנות הצבור שכתב כל חטאות של צבור נאכלות חוץ משעיר של יוה''כ שחבירו משתלח וכן שעירי ע''ז ופר העלם עכ''ל. והם מה שמביאין בע''ז פר ושעיר לכל שבט ופר ושעיר לבית דין וכתב בפי''ב מהלכות שגגות שהם נשרפים והם הנקראים שעירי ע''ז. ולכן אני אומר שאין ספק שספר מוטעה נזדמן להראב''ד בדברי רבינו ולכן כתב מ''ש וגירסת ספרינו בדברי רבינו היא נכונה:

יח
 
הָאֵיבָרִים שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מִן הַחַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת וּמִן הָאֲשָׁמוֹת וּמִן הַשְּׁלָמִים הֵן הַנִּקְרָאִין אֵימוּרִין. וְאֵלּוּ הֵן הָאֵימוּרִין שֶׁל שׁוֹר אוֹ שֶׁל עֵז. הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וּבִכְלָלוֹ חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְחֵלֶב שֶׁעֲלֵיהֶן עִם הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְנוֹטֵל מִן הַכָּבֵד מְעַט עִם הַיּוֹתֶרֶת. וְאִם הָיָה הַקָּרְבָּן מִמִּין הַכְּבָשִׂים מוֹסִיף עַל אֵלּוּ הָאַלְיָה תְּמִימָה עִם הַחֻלְיוֹת מִן הַשִּׁדְרָה עַד מְקוֹם הַכְּלָיוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג-ט) 'לְעֵמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה'. וְכָל הָאֵימוּרִין נִשְׂרָפִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן:

 כסף משנה  ואלו הם האימורים וכו'. מפורש בתורה פ' ויקרא. ומ''ש ובכללו חלב שעל הקיבה. שם בת''כ ואת כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר להביא חלב שעל הקיבה ר''ע אומר להביא חלב שעל הדקין ובפ' אלו טרפות (דף מ"ט) מייתי להאי ברייתא וקאמר דנהוג כהני כהא דר''ע ולא ידעתי למה פסק רבינו דלא כר''ע ואפשר שטעמו משום דבפרק אלו טרפות אמרינן בחלב הקיבה דאקשתא כ''ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי איפכא אלמא לכ''ע יש חלב אסור בקיבה ומפרש רבינו דהיינו כרבי ישמעאל דאילו לר''ע לא הוה מעלה מחלב הקיבה כלל ולא כדפירש''י. ומ''ש ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת. בת''כ יליף לה מקרא. ויותרת הכבד. כתב רבינו בהקדמתו לסדר קדשים שהוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבהן מן היד. ומ''ש ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה. מפורש בתורה. ומ''ש עם החוליות מן השדרה. בת''כ יכול יטלנה עם השדרה ת''ל לעומת העצה יכול לא יכנס לפנים מן העצה ת''ל יסירנה יכנס לפנים מן העצה ומשמע לרבינו דהיינו שיטול עמו חוליות השדרה ולא מיעט אלא שלא יטול כל השדרה. ומ''ש וכל האימורים היו נשרפים על מזבח החיצון. זה פשוט שהרי המזבח הפנימי אסור להעלות עליו כ''א קטרת בלבד כדאיתא בסוף פ' תצוה:

יט
 
הָיְתָה הַבְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁכָּלוּ חֳדָשָׁיו שֶׁל עֻבָּר וַאֲפִלּוּ נִמְצָא חַי אֵינוֹ מַעֲלֶה חֶלְבּוֹ עִם חֵלֶב אִמּוֹ אֶלָּא חֵלֶב אִמּוֹ בִּלְבַד. וַהֲרֵי הָעֻבָּר כְּאֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ:

 כסף משנה  היתה הבהמה מעוברת וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ה) מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל. ופירש רש''י מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה חלב האמור בהם מוצא מכלל שליל:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק שני

א
 
הַיַּיִן וְהַסּלֶת שֶׁמְּבִיאִין עִם הַקָּרְבָּן הֵם הַנִּקְרָאִין נְסָכִים. וְהַסּלֶת לְבַדָּהּ נִקְרֵאת מִנְחַת נְסָכִים. וּמִנְחַת נְסָכִים אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה וְלֹא לְבוֹנָה. אֲבָל טְעוּנָה מֶלַח. וְכֻלָּהּ נִשְׂרֶפֶת עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. וְיִתְנַסֵּךְ הַיַּיִן עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְאֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ אֶלָּא מַגְבִּיהַּ יָדוֹ * וְיוֹצֵק עַל הַיְסוֹד וְהוּא יוֹרֵד לַשִּׁיתִין:

 ההראב"ד   ויוצק על היסוד. א''א זה שיבוש שלא היה יוצק על היסוד אלא בספל של יין שהיה בקרן מערבית דרומית עם ספל של מים של ניסוך המים בחג:

 כסף משנה  היין והסולת שמביאין עם הקרבן וכו'. פשוט הוא: ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה. במשנה פרק כל המנחות (דף נ"ט וס"א). ומ''ש אבל טעונה מלח. בפרק הקומץ רבה (דף כ"א:) בשלשה מקומות המלח נתונה וכו' בראש המזבח ששם מולחים הקומץ והלבונה וכו' ומנחת נסכים. ומ''ש וכולה נשרפת. פשוט הוא שהרי לא מצינו שתהא נקמצת ובהדיא תנן בפרק אלו מנחות (דף ע"ד:) מנחות ונסכים למזבח ואין בה לכהנים. ומ''ש על מזבח החיצון. גם זה פשוט שמזבח הפנימי אסור להעלות עליו כי אם קטרת בלבד כמו שמפורש בסוף פרשת תצוה. ומ''ש ויתנסך היין ואין נותנין אותו על האש. בפ' אלו מנחות אהא דתנן בזו יפה כח המזבח מכח כהנים ותו ליכא וכו' והא איכא נסכים לשיתין אזלי ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי אישים ופירש''י לשיתין אזלי ולא לאישים. ומ''ש אלא מגביה ידו. אין לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה (דף מ"ח:) למנסך אומרים לו הגבה ידך שפעם אחת ניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם דבניסוך המים דוקא אמרו כן שהיא הלכה למשה מסיני ואין הצדוקים מודים בה וחוששין שלא יהא אותו כהן צדוקי אבל בניסוך היין אין צורך להגביה ידו מפני חששא זו אלא אורחא דמילתא נקט: ועל מ''ש רבינו ויוצק על היסוד. כתב הראב''ד זה שיבוש שלא היה יוצק על היסוד אלא בספל של יין שהיה בקרן מערבית דרומית עם ספל של מים של ניסוך המים בחג עכ''ל. היה נראה לומר שטעמו מדתנן בפרק לולב וערבה שני ספלים של כסף היו שם וכו' ומנוקבים כמין שני חוטמין דקים וכו' מערבי של מים ומזרחי של יין וסובר הראב''ד שכך היו עושים לכל הנסכים שהיו נותנים אותו בספל וממנו יורד לשיתין, ורבינו סובר שמאחר שלא הוזכרו בגמרא ספלים אלא בניסוך דחג משמע שלא היו הספלים משמשים אלא לאותו ניסוך בלבד ואע''ג דתניא בסיפרי פ' נסכים על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האישים אם אתה אומר כן נמצאת מכבה את המדורה וזה מבואר כדברי הראב''ד, ל''ק דההיא כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור וכדאוקמוה בס''פ כל התדיר (זבחים צ"ב) ואע''ג דאמרינן לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפו על האישים לדעת רבינו יש לומר דלאו מש''ה נימא דלספלים כיון דאפשר דנימא דליסוד דספלים שאמרו לאו דוקא אלא למעט שלא ינסך על גבי האישים ודוחק:

ב
 
אֵין טָעוּן נְסָכִין אֶלָּא עוֹלַת בְּהֵמָה וּשְׁלָמִים בִּלְבַד בֵּין הָיוּ קָרְבַּן צִבּוּר אוֹ קָרְבַּן יָחִיד אוֹ כֶּבֶשׂ יוֹלֶדֶת וְאֵילוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל הוֹאִיל וְהֵן עוֹלוֹת טְעוּנִים נְסָכִים. אֲבָל הָעוֹף וְהָאֲשָׁמוֹת וְהַחַטָּאוֹת אֵין מְבִיאִין עִמָּהֶם נְסָכִים. חוּץ מֵחַטַּאת מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ נִסְכֵּיהֶם בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  אין טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד וכו' עד או במועדיכם. בפרק שתי מדות (מנחות צ':) תנן כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים ויליף לה בגמרא מקרא והתם יליף נמי דעוף אין לו נסכים:

ג
 
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין מְבִיאִין נְסָכִים עִם הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-ג) 'לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ נְדָבָה' דָּבָר הַבָּא בְּנֵדֶר וּנְדָבָה יָצְאוּ חַטָּאת וְאָשָׁם וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח הוֹאִיל וְאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה אֵין טְעוּנִין נְסָכִים. וּמִנַּיִן לְהָבִיא שַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְעוֹלַת רְאִיָּה לִנְסָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-ג) 'אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם':

ד
 
כַּמָּה הוּא שִׁעוּר נְסָכִים. נִסְכֵּי כֶּבֶשׂ אוֹ כַּבְשָׂה עִשָּׂרוֹן סלֶת בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין. וְכֵן נִסְכֵּי הָעֵז בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה אוֹ נִסְכֵּי רָחֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּדוֹלָה. אֲבָל נִסְכֵּי אַיִל הֵן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים סלֶת בָּלוּל בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִישִׁית הַהִין. וְנִסְכֵּי הַפָּר אוֹ הָעֵגֶל בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סלֶת בָּלוּל בַּחֲצִי הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין:

 כסף משנה  כמה הוא שיעור נסכים וכו'. מפורש בתורה:

ה
 
אֵלּוּ הֵן הַנְּסָכִים בֵּין לָעוֹלָה בֵּין לַשְּׁלָמִים כַּשִּׁעוּר הַזֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יב) 'כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם'. אֵין מוֹסִיפִין עַל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ וְאֵין גּוֹרְעִין מֵהֶן. וְאִם גָּרַע אוֹ הוֹסִיף כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל. חוּץ מִכֶּבֶשׂ הָעוֹלָה שֶׁמַּקְרִיבִין בְּיוֹם הֲנָפַת הָעֹמֶר שֶׁהַנְּסָכִים שֶׁלּוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים בָּלוּל * בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁמֶן. אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְפְּלָה סָלְתּוֹ לֹא נִכְפְּלוּ יֵינוֹ [וְשַׁמְנוֹ] אֶלָּא יַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין:

 ההראב"ד   בשלישית ההין שמן אע''פ שנכפלה וכו'. א''א זה שבוש ובהדיא גרסינן במנחות פרק שני ונסכה כתיב וקרינן ונסכו אלא נסכה דמנחה דהיינו שמן שנבלל עמה כנסכו דיין וקאמר רביעית:

 כסף משנה  אין מוסיפין על השיעורים האלו וכו'. בפ''ק דמנחות תנן ריבה שמנה וחיסר שמנה וכו' פסולה ואמרי' בפ' המנחות והנסכים ובספרי שהטעם מדכתיב בנסכים ככה וא''כ ה''ה ליין. ובתוספתא רפ''ח דמנחות כל המנחות שריבה מדת חלות או שחיסר מדת חלות או שהיתה מדה חסרה מחבירתה או יתירה מחבירתה הרי אלו פסולות ומשמע דכללא הוא בין ליין בין לשמן: ומ''ש חוץ מכבש העולה וכו'. משנה בפרק שתי מדות (דף פ"ט:) הכבש הבא עם העומר אע''פ שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולים ובגמרא בברייתא יכול כשם שמנחתו כפולה כך יינו כפול ת''ל ונסכו יין רביעית ההין יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת''ל ונסכה כל נסכין לא יהו אלא רביעית מאי תלמודא אמר ר' אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין מה יין רביעית אף שמן נמי רביעית. ונראה שיש חסרון בלשון רבינו וצריך להגיה ולכתוב לא נכפל יינו ושמנו כי השמן הוא עיקר החידוש שהוא נלמד מדרשא. ועל מה שכתב רבינו חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן. כתב הראב''ד זה שיבוש ובהדיא גרסינן במנחות וכו'. ונראה ודאי שיש טעות סופר בדברי רבינו וצריך להגיה ולכתוב ברביעית ההין שמן:

ו
 
הַמְצֹרָע מֵבִיא עִם שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׂים שֶׁלּוֹ שֶׁהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהֵן בָּאִין בִּכְלַל הַזְּבָחִים שֶׁלּוֹ עִשָּׂרוֹן עִם כָּל כֶּבֶשׂ בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שֶׁמֶן. וּרְבִיעִית יַיִן עִם כָּל עִשָּׂרוֹן מִשְּׁלָשְׁתָּן כִּשְׁאָר נִסְכֵּי הַכְּבָשִׂים. וְהַמַּקְרִיב אֶת הַפִּלְגָּס מֵבִיא עִמּוֹ נִסְכֵּי אַיִל וְלֹא עוֹלֶה לוֹ זִבְחוֹ:

 כסף משנה  המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו וכו' שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו וכו'. ברייתא בפרק שתי מדות (דף צ"א) על הא דתנן אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים: והמקריב את הפלגס וכו'. משנה בסוף פ''ק דפרה ובפ' שתי מדות (דף צ"א) ועיין במ''ש בפ''י מהלכות אלו:

ז
 
הַהִין הוּא שְׁנֵים עָשָׂר לוֹג. וּכְבָר הוֹדַעְנוּ שִׁעוּר הַלּוֹג עִם מִדּוֹת אֲחֵרוֹת בְּהִלְכוֹת עֵרוּבִין. וְהָעִשָּׂרוֹן הוּא הָעֹמֶר שֶׁהוּא שִׁעוּר חַלָּה וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שִׁעוּרוֹ בְּעִנְיַן חַלָּה:

 כסף משנה  ההין הוא י''ב לוג. בפרק שתי מדות (דף פ"ט):

ח
 
כְּשֶׁמּוֹדְדִין הַנְּסָכִים אוֹ הַמְּנָחוֹת בֵּין מִנְחַת יָחִיד בֵּין מִנְחַת צִבּוּר אֵין מוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּמִדָּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר אוֹ שֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל אֶלָּא מוֹדֵד הַכּל בְּעִשָּׂרוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ. וְכֵן הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים מוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּמִדָּתוֹ שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְשֶׁמֶן שֶׁל מִנְחוֹת הַיָּחִיד בְּלוֹג שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. כְּמִנְיַן הָעֶשְׂרוֹנוֹת כָּךְ מִנְיַן הַלּוֹגִין:

 כסף משנה  כשמודדין הנסכים או המנחות וכו' אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר וכו' אלא מודד הכל בעשרון שהיה במקדש. משנה בריש פרק שתי מדות (דף פ"ז). ומה שכתב וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש. כלומר שהיו במקדש חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו ששנינו בפרק שתי מדות למדוד בכל מדה מהן לקרבן הראוי לו ע''פ מ''ש בפרשת שלח לך. ומה שכתב ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין. משנה שם (דף פ"ז) וכת''ק:

ט
 
בֵּירוּצֵי הַמִּדּוֹת שֶׁל סלֶת חֹל שֶׁאֵין גַּב הָעִשָּׂרוֹן קֹדֶשׁ. וּבֵירוּצֵי הַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן קֹדֶשׁ לְפִי שֶׁהוּא יוֹרֵד עַל גַּב הַכְּלִי. וּכְלֵי הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. וְלָמָּה יִתְקַדְּשׁוּ הַבֵּירוּצִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנַת הַמּוֹדֵד אֶלָּא לְמַה שֶּׁבַּכְּלִי בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין מִכְּלֵי שָׁרֵת לְחל:

 כסף משנה  בירוצי המדות של סלת חול וכו' ובירוצי היין והשמן קדש וכו'. משנה שם (דף צ') ופירש''י בירוצי מה שנופל מן הכלי אחר שנתמלא. ומ''ש לפי שהוא יורד ע''ג הכלי וכו'. היינו כת''ק וכר''ע שם. ומ''ש ולמה יתקדשו הבירוצין וכו'. שם בגמרא וכרבינא דאסיק הכי ואע''ג דעל דברי ר''י הגלילי אתמר מיניה נשמע לת''ק ולר''ע:

י
 
מַה הָיוּ עוֹשִׂין בַּבֵּירוּצִין. אִם יֵשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר יַקְרִיבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָנוּ יִפָּסְלוּ בְּלִינָה. וְאִם לָאו מְקַיְּצִין בָּהֶן הַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  מה היו עושים בבירוצים וכו' עד והעורות לכהנים. ברייתא שם (דף צ':) פירוש אם לנו שלא הקריבן עם הזבח האחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נתקדשו הבירוצין ליפסל בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נתקדשו כלל ופודין אותן ויוצאין לחולין ודמיהן לקיץ המזבח. ולשון מקיצין מפרש בגמרא פ''ק דשבועות (דף י"ב) שהוא כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא מלשון קיץ כדכתיב הלחם והקיץ לאכול לנערים כלומר מקריבין אותם שלא לשם תמידים אלא כמו מיני מגדים שאינם מעיקר הסעודה:

יא
 
כֵּיצַד לוֹקְחִין בָּהֶם עוֹלוֹת. הַבָּשָׂר לַשֵּׁם וְהָעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים:

יב
 
הַסּלֶת עִם הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. וְלֹא הַנְּסָכִים מְעַכְּבִין אֶת הַזֶּבַח אֶלָּא מֵבִיא אָדָם קָרְבָּנוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו אַחַר עֲשָׂרָה יָמִים אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד צִבּוּר. וְהוּא שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים בִּכְלִי שָׁרֵת אֲבָל אִם נְתָנָן לִכְלִי שָׁרֵת אִם לָנוּ יִפָּסְלוּ בְּלִינָה:

 כסף משנה  הסלת עם השמן של נסכים וכו'. משנה בפרק התכלת (דף מ"ד:). ומ''ש ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים. בפ''ב דמנחות (דף ט"ו:) ובתוספתא דזבחים פ''ה. ומ''ש והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת וכו'. משנה בפרק התודה (דף ע"ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש שם זבח אחר יקריב עמו ואם לא יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. ומ''ש אחד יחיד ואחד צבור:

יג
 
אֵין מְבִיאִין נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לֹא יְבִיאֵם לֹא מִן הַתְּרוּמָה וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלֹא מִן הַבִּכּוּרִים. וַאֲפִלּוּ תּוֹדָה שֶׁמֵּבִיא לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יְבִיאוֹ נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

 כסף משנה  אין מביאין נסכים אלא מן החולין וכו'. ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים אלא מן החולין. משנה במנחות פרק התודה (דף פ"ב) הנסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין:

יד
 
כָּל שִׁעוּרֵי הַנְּסָכִים הָאֵמוּרִין בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל וּמִנְיַן אוֹתָן הַקָּרְבָּנוֹת וְסִדְרֵי הָעֲבוֹדָה הַכְּתוּבִים שָׁם כֻּלָּם מִלּוּאִים הֵן וְאֵין נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת אֶלָּא הַנָּבִיא צִוָּה וּפֵרֵשׁ כֵּיצַד יִהְיוּ מַקְרִיבִין הַמִּלּוּאִין עִם חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בַּיִת שְׁלִישִׁי:

 כסף משנה  כל שיעורי הנסכים האמורים בספר יחזקאל וכו'. בפ' התכלת (דף מ"ה):

טו
 
וּכְשֵׁם שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ דְּבָרִים שֶׁאֵין כְּמוֹתָן לְדוֹרוֹת וְהִקְרִיבוּ בְּשַׁבָּת כָּךְ הַנָּשִׂיא מַקְרִיב חֲנֻכָּתוֹ בְּשַׁבָּת לֶעָתִיד כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ שָׁם. וְכֵן קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיבוּ בִּימֵי עֶזְרָא הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי מִלּוּאִים הָיוּ וְאֵינָן נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת. אֲבָל דְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים לְדוֹרוֹת הֵם דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ כְּמוֹ שֶׁהֶעֱתִיקוּם מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם וְאֵין לִגְרֹעַ:

 כסף משנה  ומ''ש וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא וכו':



הלכות מעשה הקרבנות - פרק שלישי

א
 
שְׁנַּיִם שֶׁרָצוּ לְהָבִיא שְׁלָמִים אוֹ עוֹלָה בְּשֻׁתָּפוּת מְבִיאִין בֵּין בְּנֵדֶר בֵּין בִּנְדָבָה. וַאֲפִלּוּ עוֹף יָבוֹא בְּשֻׁתָּפוּת:

 כסף משנה  שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין וכו' ואפי' עוף יבוא בשותפות. משנה בס''פ המנחות (ק"ד.) ויליף לה בגמרא מקראי ואיתא נמי בת''כ פ' ויקרא:

ב
 
וְאֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים אוֹ עֲבָדִים מְבִיאִין כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. אֲבָל הָעַכּוּ''ם אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן אֶלָּא עוֹלוֹת בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כה) 'וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם'. אֲפִלּוּ עוֹלַת הָעוֹף מְקַבְּלִין מִן הַנָּכְרִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן שְׁלָמִים וְלֹא מְנָחוֹת וְלֹא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. וְכֵן עוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת בְּנֵדֶר וּנְדָבָה אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן מִן הַנָּכְרִי כְּגוֹן עוֹלַת יוֹלֶדֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵעוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת מִשּׁוּם נֵדֶר וְלֹא מִשּׁוּם נְדָבָה:

 כסף משנה  ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאים כל הקרבנות. זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכבר אמרו שנשים אינן סומכות ושנינו בפ''ק דקדושין (דף ל"ו) הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ואינם נוהגות בנשים משמע שמביאות קרבן וכל מצות שהאשה חייבת בהם עבד חייב בהן: אבל הנכרים אין מקבלין מהם אלא עולות. בפ''ק דחולין (דף י"ג:) ובפרק אלו מנחות (דף ע"ג:) תניא איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ומ''ש אפי' עולת העוף מקבלין מן הנכרי. בפרק אלו מנחות תניא אין לי אלא עולה שלמים מנין תלמוד לומר נדריהם. תודה מנין תלמוד לומר נדבותם. מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים ת''ל [נדריהם] לכל [נדריהם וכו'] א''כ מה ת''ל עולה עולה פרט לנזירות דברי ר''י הגלילי ר''ע אומר אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד ופסק רבינו כר''ע ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם. ומ''ש ולא מנחות. אע''ג דגבי אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים (דף ע"ב:) מני מנחת נכרי האי מוקי לה בגמרא (דף ע"ג:) כר' יוסי הגלילי ואע''ג דסתם מתניתין כר''י הגלילי לא פסק רבינו כוותיה משום דרב הונא סבר דלא כוותיה. ומ''ש אף על פי שהוא עובד ע''ז. הכי משמע בפרק קמא דחולין. ומ''ש אבל אין מקבלין מהם שלמים וכו'. נתבאר בסמוך בפ''ק דשקלים תנן גבי נכרי וכותי אין מקבלין מידם קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות זה הכלל כל (שהוא) נידר ונידב מקבלין מידם וכל שאינו לא נידר ולא נידב אין מקבלין מידם ושם נתבאר בירושלמי שאין מקבלים מיד הכותים אלא עולות. גם שם (דף ג') נתבאר דקיני זבין וקיני זבות אכותי שהוזכר שם קאי דאילו בנכרי לא שייך זבים וזבות:

ג
 
נָכְרִי שֶׁהֵבִיא שְׁלָמִים מַקְרִיבִין אוֹתָן עוֹלוֹת שֶׁהָעַכּוּ''ם לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. נָדַר שְׁלָמִים וּנְתָנָם לְיִשְׂרָאֵל עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֶן לְיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִין אוֹתָן הַיִּשְׂרְאֵלִים כְּשַׁלְמֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם נְתָנָן לַכֹּהֵן כֹּהֵן אוֹכְלָן:

 כסף משנה  נכרי שהביא שלמים מקריבים אותם עולות וכו'. מימרא בפרק אלו מנחות (דף ע"ג:) ופירש''י לבו לשמים כוונתו היא שיהו קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו. ומ''ש נדר שלמים ונתנם לישראל וכו' עד כהן אוכלו. שם:

ד
 
יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן כְּלָל. אֲפִלּוּ הָעוֹלָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִים אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַמּוּמָר הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ב) 'אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מִכֶּם וְלֹא כֻּלְּכֶם לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּמָר. אֲבָל אִם הָיָה מוּמָר לִשְׁאָר עֲבֵרוֹת מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. הָיָה מוּמָר לַעֲבֵרָה וְהוּא מְפֻרְסָם וְיָדוּעַ לַעֲשׂוֹתָהּ וְהֻרְגַּל בָּהּ בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לְאוֹתָהּ עֲבֵרָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיָה רָגִיל לֶאֱכל חֵלֶב בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵאָבוֹן וְשָׁגַג וְאָכַל חֵלֶב וְהֵבִיא חַטָּאת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  ישראל שהוא מומר לע''ז וכו'. בפ''ק דחולין (דף ה') מכם וכו' להוציא את המומר וכו' מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המומר וכו' לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: ומ''ש היה מומר לעבירה וכו'. שם והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ר''ש וכו' אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא [קרבן] על שגגתו ואמרינן מאי בינייהו ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם ששגג בו ואילו היה יודע שהיה דם לא היה אוכלו לת''ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר''ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה. ובפ''ג דהוריות (דף י"א) אמרינן אהא דרב המנונא והא רבא אמר דכ''ע מומר לאכול חלב לא הוי מומר לדם אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו בשומן ואכלו קא מיפלגי מ''ס כיון דלתיאבון קא אכיל במזיד מומר הוא ומ''ס כיון דאילו אשכח דהיתרא לא אכיל דאיסורא לאו מומר הוא. ופי' רש''י באוכל נבלה לתיאבון דכי אין לו בשר דהיתרא אוכל חלב ונבילה ונתחלף לזה שומן בחלב ואכלו דסבור דשומן הוא ואכלו קמיפלגי ולכשנודע לו דחלב הוא רוצה להקריב קרבן ת''ק סבר כיון דלתיאבון אכיל במזיד מומר הוא ואין מקבלין מידו ופסק רבינו כת''ק וכאוקימתא דרבא:

ה
 
עוֹלוֹת הָעַכּוּ''ם אֵין מְבִיאִין עִמָּהֶן נְסָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יג) 'כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה'. אֲבָל נִסְכֵּיהֶם קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו-יב) 'כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם'. וְאֵינָן טְעוּנוֹת סְמִיכָה שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל בַּאֲנָשִׁים לֹא בְּנָשִׁים:

 כסף משנה  עולות הנכרים אין מביאין עמהם נסכים וכו'. בפרק אלו מנחות (דף ע"ג:) כמאן אזלא הא דתנן אמר ר''ש שבעה דברים התקינו ב''ד וזה אחד מהם נכרי ששלח עולתו ממדינת הים אם שלח עמה נסכיה קרבים משלו ואם לאו קרבים משל ציבור לימא ר''י הגלילי היא ולא ר''ע אפילו תימא ר''ע עולה וכל חבירתה מאן תנא להא דתנו רבנן אזרח אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת''ל ככה מני לא ר''י הגלילי ולא ר''ע אי ר''י הגלילי הא אמר אפילו יין נמי אי ר''ע הא אמר עולה אין מידי אחרינא לא אי בעית אימא ר''י הגלילי סמי מההיא יין ואי בעית אימא ר''ע עולה וכל חבירתה ופירש''י אפילו תימא ר''ע דהא דאמר ר''ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא וכבר קדם שרבינו פסק כר''ע ולא הבנתי דעת רבינו דאי ס''ל דהנך מתנייתא כר''ע ועולה וכל חבירתה קאמר ה''ל למיפסק דמביאין נסכים משלהם עם עולותיהם ואם לא שלחו עמהם נסכים יקרבו משל ציבור ואי ס''ל דהא דשנינן דר''ע עולה וכל חבירתה קאמר שינויא דחיקא הוא אבל קושטא דמילתא היא דר''ע עולה דוקא קאמר א''כ אפי' משל ציבור נמי לא ליתו. ושמא יש לומר דרבינו ספוקי מספקא ליה ומש''ה לפוטרן בלא נסכים א''א דדילמא ר''ע עולה וכל חבירתה קאמר ולומר שיביאום משלהם א''א דדילמא ר''ע עולה דוקא קאמר ומש''ה פסק שלא יביאו משלהם אלא משל ציבור. והר''י קורקוס כתב שרבינו סמך על המשנה וברייתא שבריש תמורה (דף ב':) והסוגיא שעליה כי שם אמרו בברייתא קדשי נכרים לא נהנים וכו' ואין מביאין עליהם נסכים ובמשנה (דף ק"ג) אמרו ואין מביאין עליהם נסכים ואמרו מנה''מ דת''ר אזרח אזרח טעון נסכים וכו' ולפי אותה סוגיא על כרחין צריכין אנו לפרש דלגמרי ממעט שאין הנכרי מביא נסכים שהרי במשנה אמרו דאין מביאין עליהם דהיינו עם העולות ויליף לה מברייתא מוכח דאזרח לגמרי ממעט ויכול לא תהא עולתו טעונה אפי' משל צבור קאמר וכן פי' רש''י שם לפי אותה גירסא דגריס במשנה עליהם והיא גירסת רבינו והאריך לתת טעם למה סמך רבינו על אותה משנה ואותה סוגיא ולא על משנת שקלים וסוגיית מנחות. ומ''ש ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים. משנה בס''פ שתי מדות (דף צ"ג) ויליף לה בגמרא מדכתיב גבי סמיכה בני ישראל:

ו
 
כָּל קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה שֶׁיַּקְרִיב הַיָּחִיד בֵּין חוֹבָה בֵּין נְדָבָה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן כְּשֶׁהֵן חַיִּין. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג-ב) 'וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל קָרְבָּן בְּמַשְׁמָע חוּץ מִפֶּסַח וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר:

 כסף משנה  כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד וכו' סומך עליהם כשהם חיים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח וכו'. גם זה משנה שם (דף צ"ב):

ז
 
הָעוֹף אֵינוֹ טָעוּן סְמִיכָה. וְכֵן כָּל הַמָּעוֹת שֶׁדִּינָן שֶׁיִּפְּלוּ לַתֵּבוֹת שֶׁל נְדָבָה שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁקָלִים שֶׁכֻּלָּן יָבוֹאוּ עוֹלוֹת אֵין בַּעַל אוֹתָן הַמָּעוֹת סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ הָעוֹלָה וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים אֶלָּא נְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִבּוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה כֹּהֵן עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר:

 כסף משנה  ומה שכתב העוף אינו טעון סמיכה. הכי משמע בפרק כל הגט (דף כ"ח:) על מתניתין דהשולח חטאתו ממדינת הים: וכן כל המעות שדינם שיפלו לתיבות של נדבה וכו' אין בעל אותם המעות וכו' עד של אנשי משמר. משנה בסוף פרק שלישי דתמורה (דף כ'). ומה שכתב אם היה כהן. לשון המשנה ואף על פי שהוא כהן וכך נראה לי להגיה בלשון רבינו אף על פי במקום אם:

ח
 
הַכּל סוֹמְכִין חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְעֶבֶד וְאִשָּׁה וְסוּמָא וְנָכְרִי. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ סוֹמֵךְ שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בִּבְעָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג-ב) 'וְסָמַךְ יָדוֹ' לֹא יַד אִשְׁתּוֹ וְלֹא יַד עַבְדּוֹ וְלֹא שְׁלוּחוֹ:

 כסף משנה  הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' עד ולא יד שלוחו. בסוף פרק שתי מדות (מנחות דף צ"ג):

ט
 
חֲמִשָּׁה שֶׁהֵבִיאוּ זֶבַח אֶחָד כֻּלָּן סוֹמְכִין עָלָיו זֶה אַחַר זֶה. לֹא שֶׁיִּסְמְכוּ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת. מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ קָרְבָּנוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים הֲרֵי יוֹרְשׁוֹ מְבִיאוֹ וְסוֹמֵךְ עָלָיו וּמֵבִיא נְסָכָיו:

 כסף משנה  חמשה שהביאו זבח אחד כולם סומכים עליו. משנה שם (דף צ"ד). ומה שכתב זה אחר זה וכו'. בתוספתא דמנחות פ''י: מי שמת והניח קרבנו עולה וכו'. משנה בס''פ שתי מדות (דף צ"ב) ואע''ג דאמרי' בריש תמורה דר' יהודה סבר דיורש אינו סומך כיון דסתם לן תנא התם ובפרק שתי מדות ובריש ערכין דלא כוותיה נקטינן כסתם מתניתין:

י
 
אֵין סְמִיכָה בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר חוּץ מִשְּׁתֵי סְמִיכוֹת. עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְעַל פַּר הֶעְלֵם דָּבָר. וּשְׁלֹשָׁה מִן הַסַּנְהֶדְרִין סוֹמְכִין עָלָיו. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁאֵין בְּצִבּוּר אֶלָּא שְׁתֵּי סְמִיכוֹת:

 כסף משנה  אין סמיכה בקרבנות הצבור וכו'. משנה פרק שתי מדות. ומ''ש ושלשה מן הסנהדרין סומכין. בפ''ק דסנהדרין (דף ב') סמיכת זקנים בשלשה. ומ''ש ודבר זה הלכה מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות. בס''פ שתי מדות שם:

יא
 
אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא בָּעֲזָרָה. סָמַךְ חוּץ לָעֲזָרָה חוֹזֵר וְסוֹמֵךְ מִבִּפְנִים. וְאִם הָיָה בַּעַל הַקָּרְבָּן עוֹמֵד בַּחוּץ וְהִכְנִיס יָדוֹ לְפָנִים וְסָמַךְ סְמִיכָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּסְמֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ. וְאֵין סוֹמֵךְ אֶלָּא טָהוֹר וְאִם סָמַךְ הַטָּמֵא סָמַךְ:

 כסף משנה  אין סומכין אלא בעזרה. ברפ''ג דזבחים. ומ''ש סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים. ומ''ש ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ וכו'. ברפ''ג דזבחים (דף ל"ג) איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס מ''ט כל כחו בעינן. ומ''ש ואין סומך אלא הטהור ואם סמך הטמא סמך. ברפ''ג דזבחים (דף ל"ב) אהא דתנן שהשחיטה כשרה בטמאים ורמינהי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים מדרבנן. ומשמע לרבינו דאסמיכה נמי קאי ומש''ה אם סמך סמך ואפי' את''ל שסובר דסמיכה בטהורים כשסמכו טמאים אפי' אם נאמר דלא הויא סמיכה הא אמרן שאם לא סמך כפר:

יב
 
וּבְמָקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין. וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. וְאִם שָׁחַט בְּמָקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁשָּׁהָה שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְהַסְּמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה הִיא לְפִיכָךְ אִם לֹא סָמַךְ כִּפֵּר וְאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת וְאַף עַל פִּי כֵן מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִּפֵּר:

 כסף משנה  במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. משנה בס''פ שתי מדות x ובגמרא מאי קאמר ה''ק במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ולא ידעתי למה לא כ''כ רבינו. ומ''ש ואם שחט במקום אחר או ששהא שחיטתו כשירה. נלמד ממ''ש לקמן בסמוך. ומ''ש והסמיכה שיירי מצוה היא וכו' עד כאלו לא כפר. משנה וברייתא בס''פ שתי מדות ואיתיה בריש זבחים (דף ו') ויליף לה מקרא בריש יומא (דף ה'):

יג
 
וְצָרִיךְ הַסּוֹמֵךְ לִסְמֹךְ בְּכָל כֹּחוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַבְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ד) 'עַל רֹאשׁ הָעלָה' לֹא עַל הַצַּוָּאר וְלֹא עַל הַצְּדָדִין. וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין יָדָיו וּבֵין הַבְּהֵמָה:

 כסף משנה  וצריך הסומך לסמוך בכל כחו. כבר כתבתי דאיתיה בריש פ''ג דזבחים. ומ''ש בשתי ידיו על ראש הבהמה וכו' עד בין ידיו ובין הבהמה. בס''פ שתי מדות (צ"ג:):

יד
 
וְכֵיצַד סוֹמֵךְ. אִם הָיָה הַקָּרְבָּן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מַעֲמִידוֹ בַּצָּפוֹן וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וְהַסּוֹמֵךְ עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו וּמִתְוַדֶּה עַל חַטָּאת עֲוֹן חַטָּאת וְעַל אָשָׁם עֲוֹן אָשָׁם. וְעַל הָעוֹלָה מִתְוַדֶּה עֲוֹן עֲשֵׂה וַעֲוֹן לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה:

 כסף משנה  וכיצד סומך וכו'. משנה בפ''ג דיומא (דף ל"ה:). ומ''ש ומתודה על חטאת עון חטאת וכו'. שם ובתוספתא דמנחות פ''י וכר''ע:

טו
 
כֵּיצַד מִתְוַדֶּה. אוֹמֵר חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וְחָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה לְפָנֶיךָ וְזוֹ כַּפָּרָתִי. הָיָה הַקָּרְבָּן שְׁלָמִים סוֹמֵךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה מִן הָעֲזָרָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁלָמִים אֲבָל אוֹמֵר דִּבְרֵי שֶׁבַח:

 כסף משנה  היה הקרבן שלמים וכו' עד סוף הפרק. פשוט הוא:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק רביעי

א
 
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-לח) 'בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם' בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹחֲטִין זְבָחִים אֶלָּא בַּיּוֹם וְאֵין זוֹרְקִין דָּמִים אֶלָּא בְּיוֹם הַשְּׁחִיטָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-טז) 'בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ' בְּיוֹם הַזְּבִיחָה תִּהְיֶה הַהַקְרָבָה. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה נִפְסַל הַדָּם:

 כסף משנה  כל הקרבנות אין מקריבין אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל וכו'. בכמה מקומות מהם פרק דם חטאת (זבחים צ"ח). ומ''ש וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. מימרא בפרק איזהו מקומן (דף נ"ו):

ב
 
כָּל שֶׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו בַּיּוֹם מַעֲלִין אוֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה. כֵּיצַד. זְבָחִים שֶׁנִּזְרַק דָּמָם בַּיּוֹם מַקְטִירִין אֵימוּרֵיהֶן בַּלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְכֵן אֵיבְרֵי הָעוֹלוֹת מַקְטִירִין אוֹתָן בַּלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הַפְּשִׁיעָה אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין מַקְטִירִין הָאֵימוּרִין וְאֵיבְרֵי הָעוֹלָה אֶלָּא עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה:

 כסף משנה  כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו וכו'. מקרא מלא הוא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וכו'. בפ''ג דמנחות (דף כ"ו) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים מעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלין והולכים כל הלילה ופירש''י אברי עולה התירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו' ואברים ופדרים מהאי קרא גופיה נפקי. ומה שכתב וכדי להרחיק את האדם מפשיעה אמרו חכמים וכו' עד אלא עד חצות הלילה. משנה ברפ''ק דברכות:

ג
 
אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַקְטִיר אֵימוּרִין וְאֵיבָרִים בַּלַּיְלָה אֵין מְאַחֲרִין אוֹתָן לְדַעַת. אֶלָּא מִשְׁתַּדְּלִין לְהַקְטִיר הַכּל בַּיּוֹם. חֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ שֶׁהֲרֵי הֶקְטֵר אֵימוּרִין וְאֵיבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁכְּשֵׁרִים בַּלַּיְלָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת בִּזְמַנָּן וְאֵין מְאַחֲרִין אוֹתָן לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת:

 כסף משנה  אע''פ שמותר להקטיר וכו' עד למוצאי שבת. במנחות פ' ר' ישמעאל (דף ע"ב) ובתוספתא דערכין ספ''ב:

ד
 
כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ קָרֵב אֶלָּא בַּיּוֹם כְּגוֹן הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מֻתָּר לְהַקְרִיבָן עִם מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ. וְהֵם מִתְאַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה כְּאֵיבְרֵי עוֹלָה:

 כסף משנה  כל דבר שאינו קרב אלא ביום וכו' מותר להקריבן עם מבוא השמש וכו'. ברייתא בפ' הקומץ רבה (דף כ"ו:) וברפ''ב דתמורה (דף י"ד) תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים שמעלן מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן וכו' עם בוא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין ת''ל זאת תורת העולה ריבה. ופירש''י אין לי אעל המזבח כל הלילה קאי. מבוא השמש אחר בוא השמש. קומץ ולבונה וכל הקרבנות דרכן ליקרב ביום דנפקא לן מביום צוותו בת''כ ולא יצא מאותו כלל אלא איברי עולה שהתירן הכתוב בלילה דכתיב על מוקדה וכו'. אברים ופדרים שדרכן ליקרב בלילה מהאי קרא גופיה נפקא בת''כ עם בוא השמש קודם בוא השמש:

ה
 
הַנְּסָכִים הַבָּאִים עִם הַזֶּבַח אֵין קְרֵבִין אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט-לט) 'וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם'. מַקִּישׁ נְסָכִים לִשְׁלָמִים מַה שְּׁלָמִים בַּיּוֹם אַף נְסָכִים בַּיּוֹם. אֲבָל הַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן מִתְקַדְּשִׁין בַּלַּיְלָה וּקְרֵבִין בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ אִם נִזְדַּמְּנוּ לוֹ נְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן מַקְדִּישָׁן וּמַקְרִיבָן בַּלַּיְלָה וַעֲלוֹת הַשַּׁחַר פּוֹסֶלֶת בָּהֶן כְּאֵיבְרֵי הָעוֹלוֹת:

 כסף משנה  הנסכים הבאים עם הזבח וכו' אבל הנסכים הבאים בפני עצמם וכו' עד כאיברי העולות. בפ''ב דתמורה שם. ביאור הדברים מקדישן לכתחלה בלילה בכלי שרת ומקריבן בלילה ואם הקדישן בכלי שרת בלילה ולא הקריבן עד שעלה השחר עלות השחר פוסלת בהם:

ו
 
כָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִסְמִיכָה וְלִשְׁחִיטָה וְלִמְלִיקָה לְהֶקְטֵר לְהַגָּשָׁה וּלְהַזָּיָה וְלִתְנוּפָה וְלִקְמִיצָה וּלְקָרְבַּן הַמּוּסָפִין. וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לְהַקְטִיר אֵימוּרִין וְאֵיבָרִים. זֶה הַכְּלָל דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם כָּשֵׁר כָּל הַיּוֹם. וְדָבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה. וְאַף עַל פִּי כֵן זְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְוֹת:

 כסף משנה  כל היום כשר לסמיכה וכו' עד כשר כל הלילה. משנה בספ''ב דמגילה (דף כ':). ומ''ש ואעפ''כ זריזין מקדימין למצות. בפרק קמא דפסחים (דף ד'):

ז
 
כָּל הַזְּבָחִים אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּסַכִּין מִכְּלֵי שָׁרֵת. וְאִם שָׁחַט בְּכָל דָּבָר שֶׁשּׁוֹחֲטִין בּוֹ הַחֻלִּין אֲפִלּוּ בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה כְּשֵׁרִין:

 כסף משנה  כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת. בס''פ דם חטאת (דף צ"ז:) ובס''פ התודה (דף פ"ב:) ומייתי לה מדכתיב ויקח את המאכלת והתם עולה הוה דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו. ומ''ש ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרים. אהא דתנן בר''פ כל הפסולים (דף ל"א:) שהשחיטה כשירה בטמאים פירש''י בטמא שרץ קאמר שאינו מטמא כלי דלאו אב הטומאה הוא או בטמא מת וכגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אבל בסכין לא שהוא מטמא את הסכין והסכין מטמא את הבשר והם דברי הגמ' בריש חולין (דף ב':) והקשו התוספות דהא בעינן כלי ותירצו כגון דתיקנה לקרומית ועבדה כעין כלי. ורבינו סובר דלא בעי כלי אלא לכתחלה:

ח
 
וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל מִדָּמָם פָּחוֹת מִכְּדֵי הַזָּיָה לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַדָּם. וְצָרִיךְ לְהִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל כָּל הַדָּם. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹחֵז הַסִּימָנִים בְּיָדוֹ וּמוֹצִיאָן עִם הַוְּרִידִין לְתוֹךְ הַמִּזְרָק. וְשׁוֹחֵט שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם כְּדֵי שֶׁיִּתְקַבֵּל הַדָּם כֻּלּוֹ בִּכְלִי. וּמַגְבִּיהַּ הַסַּכִּין לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרֵד הַדָּם מֵעָלֶיהָ אֶלָּא מִן הַצַּוָּאר. וְדָם שֶׁבַּסַּכִּין מְקַנְּחוֹ בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק:

 כסף משנה  כל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה לא נתקדש הדם. בפ''ק דמנחות (דף ז':): וצריך להתכוין לקבל כל הדם. מימרא בפרק שני דזבחים (דף כ"ה) אמר רב יהודה אמר רב השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר. ומ''ש כיצד הוא עושה אוחז הסימנין בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק. שם א''ר ירמיה בר אבא השוחט צריך שיתן ורידין לתוך הכלי. ומ''ש ושוחט שנים או רוב שנים. בריש פ' השוחט (דף כ"ז). ומה שכתב ומגביה הסכין למעלה וכו'. פ' שני דזבחים (דף כ"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל השוחט צריך שיגביה סכין למעלה שנאמר ולקח מדם הפר ולא דם הפר ודבר אחר. ומ''ש ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק. גם זה שם פירוש בשפת המזרק מאחוריו שלא יכנס דם במזרק:

ט
 
אֲוִיר הַכְּלִי הֲרֵי הוּא כִּכְלִי. הָיָה מְקַבֵּל הַדָּם וְנִפְחֲתוּ שׁוּלֵי הַמִּזְרָק קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּם לַאֲוִיר הַמִּזְרָק הַנִּפְחָת לֹא נִתְקַדֵּשׁ הַדָּם. שֶׁהָאֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ אֵינוֹ כְּמֻנָּח:

 כסף משנה  ומ''ש אויר כלי הרי הוא ככלי היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק וכו' שם בעיי דאיפשיטו:

י
 
כָּל הַזְּבָחִים צָרִיךְ הָעוֹבֵד שֶׁתִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם הַזֶּבַח וּלְשֵׁם בְּעָלָיו בִּשְׁעַת זְבִיחָה וּבִשְׁעַת קַבָּלַת הַדָּם וּבִשְׁעַת הוֹלָכַת הַדָּם וּבִשְׁעַת זְרִיקָתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-טו) 'וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו' שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָה עִם שְׁאָר אַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת לְשֵׁם שְׁלָמָיו. וְכֵן שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְאִם שָׁחַט וְעָבַד שְׁאָר עֲבוֹדוֹת סְתָם וְלֹא חָשַׁב כְּלָל בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים וְעָלוּ לַבְּעָלִים:

 כסף משנה  כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח וכו'. בריש זבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת, ומשמע בגמ' דהאי שלא לשמן היינו בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים ויליף בגמרא דבכל ד' עבודות אלו צריך שלא ישנה בקדש ולא בבעלים. ומ''ש רבינו ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל וכו'. שם בגמרא דייק טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי משום דזבחים בסתם לשמן עומדים. ואם כן יש לתמוה על רבינו למה כתב בעולה ובשלמים וכו' דמשמע דדוקא הני עלו לבעלים לשם חובה ולא חטאת ופסח והא ליתא דבכולהו סתמן כלשמן דמי ועלו לבעלים לשם חובה וצ''ע:

יא
 
וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הָעוֹלָה לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים. לְשֵׁם הַזֶּבַח. וּלְשֵׁם הַזּוֹבֵחַ. וְשֶׁהַזֶּבַח לְהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא. וְשֶׁיַּקְטִירוֹ לָאִשִּׁים. וְשֶׁהַקְטָרָתוֹ לְרֵיחַ בִּלְבַד. וְשֶׁרֵיחַ זֶה נַחַת רוּחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם. וְאִם שָׁחַט סְתָם כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַשּׁוֹחֵט חַטָּאת וְאָשָׁם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם אוֹתוֹ הַחֵטְא שֶׁבָּא עָלָיו:

 כסף משנה  ומ''ש וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם הזבח ולשם הזובח וכו'. משנה בס''פ ב''ש (זבחים מ"ו:) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח וחטאת ואשם לשם חטא. ופירש''י לשם זובח לאפוקי שינוי קדש כגון לשם זבח אחר. לשם זובח לאפוקי לשם שינוי בעלים. ובגמ' לשם אישים לאפוקי כבבא ופירש''י כבבא על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים. לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן ואח''כ העלן. לשם ניחוח לשם נחת רוח לפני הקב''ה שאמר ונעשה רצונו. ומ''ש ואם שחט סתם כשר. כבר נתבאר. ומ''ש והשוחט חטאת ואשם וכו'. במשנה שכתבתי בסמוך:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק חמישי

א
 
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁשְּׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּמִקַּבָּלַת הַדָּם וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה וְכָל הַזְּבָחִים קִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בְּיַד כֹּהֵן. אֲבָל מְקוֹם שְׁחִיטָתָן וּמְקוֹם קִבּוּל דָּמָן אֵינוֹ שָׁוֶה בְּכֻלָּן:

 כסף משנה  כבר ביארנו ששחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו'. בר''פ כל הפסולים (דף ל"א:). ומה שכתב וכל הזבחים קבול דמן בכלי שרת וכו' כיצד קדשי קדשים וכו'. בריש פ' איזהו מקומן (דף מ"ז):

ב
 
כֵּיצַד. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָן וְאֵין מְקַבְּלִין אֶת דָּמָן אֶלָּא בִּצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל הַמָּקוֹם שֶׁבֵּאַרְנוּ גְּבוּלוֹתָיו בִּתְחִלַּת סֵפֶר זֶה. וְקָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן וְקִבּוּל דָּמָן בְּכָל מָקוֹם מִן הָעֲזָרָה:

 כסף משנה  ומ''ש בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחלת ספר זה. בפרק ה' מהלכות בית הבחירה. ומ''ש וקדשים קלים שחיטתן וקיבול דמן בכל מקום מן העזרה. בפ' איזהו מקומן (דף נ"ה):

ג
 
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אֶלָּא בַּצָּפוֹן. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּעוֹלָה (ויקרא א-יא) 'וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה' וּבְחַטָּאת הוּא אוֹמֵר (ויקרא ו-יח) 'בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת'. וּכְשֵׁם שֶׁהַחַטָּאת נִקְרֵאת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּךְ הָעוֹלָה נִקְרֵאת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וּבְאָשָׁם הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז-ב) 'בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם'. וְשַׁלְמֵי צִבּוּר הֻקְּשׁוּ לְחַטָּאת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-יט) 'וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים' לְפִיכָךְ הֵן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּחַטָּאת וְנִשְׁחָטִין בִּמְקוֹם שְׁחִיטָתָהּ. וּמְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא מְקוֹם הַקַּבָּלָה:

 כסף משנה  ומ''ש ומנין שאין שוחטין קדשי קדשים אלא בצפון וכו' עד ישחטו את האשם. בר''פ איזהו מקומן (דף מ"ז ומ"ח). ויש לשאול למה הוצרך רבינו לכתוב וכשם שהחטאת נקראת קדש קדשים כך העולה שהרי בלאו הכי יש ראיה שנשחטה בצפון. וי''ל שלא הוצרך לכתוב כן אלא כדי שיצדק השם שכתב לנשחטין בצפון שהם קדשי קדשים: ומ''ש ושלמי צבור הוקשו לחטאת וכו'. בפרק איזהו מקומן (דף נ"ה) מקשה על ראיה זו וכי חטאת מהיכן למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אלא מדתני רב מרי על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף זבחי שלמי ציבור קדשי קדשים מה עולה בצפון אף זבחי שלמי ציבור בצפון. ויש לתמוה למה הניח רבינו פסוק שהוקשו לעולה והביא פסוק שהוקשו לחטאת דדחינן ליה בגמרא. ושמא יש לדחוק ולומר דהשתא דאתא קרא דהיקשא דלעולה מהיקשא דחטאת נמי גמרינן וכיון דעיקר שם קדש קדשים בחטאת הוא דכתיב מש''ה נקט היקשא דחטאת. ועי''ל דלפום מאי דאסיק אדעתיה דחטאת למדה מעולה בהקש אתיב ליה אלא כדתני רב מרי אבל לפי האמת לא למדה בהיקש אלא כאילו כתיב בחטאת גופיה בהדיא הוא דהא מפורש דבר הכתוב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת והוי כאילו כתוב תשחט החטאת בצפון. ומה שכתב מקום השחיטה הוא מקום הקבלה. בריש פרק איזהו מקומן (דף מ"ט) קבלה בצפון מנא לן דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת כלומר וילפינן שאר קדשי הקדשים מחטאות. ופירש''י ולקח הכהן בתר ושחט כתיב ומשמע במקום העולה נמי והך לקיחה קבלה היא דגמר בג''ש בתורת כהנים עכ''ל. ואיני יודע למה השמיט רבינו ראיה זו:

ד
 
וּמִנַּיִן שֶׁשּׁוֹחֲטִים קָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל הָעֲזָרָה אֲפִלּוּ אֲחוֹרֵי הַהֵיכָל. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בִּשְׁלָמִים (ויקרא ג-ב) 'וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד' לְהַכְשִׁיר כָּל הָרוּחוֹת שֶׁהֲרֵי לֹא יִחֵד לָהֶם רוּחַ. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים קַלִּים. וְאִם שְׁחָטָם בַּהֵיכָל כְּשֵׁרִים. אֲבָל אִם שְׁחָטָן בְּגַגּוֹ שֶׁל הֵיכָל פְּסוּלִין שֶׁאֵין הַגַּגּוֹת רְאוּיוֹת לִשְׁחִיטָה כְּלָל אֶלָּא בְּקַרְקַע הָעֲזָרָה:

 כסף משנה  ומנין ששוחטין קדשים קלים בכל העזרה אפי' אחורי ההיכל וכו'. שם (דף נ"ה) ת''ר ושחטו פתח אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד ושחט אותו לפני אהל מועד להכשיר כל הרוחות בקדשים קלים ק''ו לצפון ומה קדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות אינו דין שהוכשרו בצפון ומפרש בגמרא דהני תלתא קראי חד לגופיה דניבעי פתח אהל מועד כדלקמן בסמוך וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין וצפון לא איצטריך קרא. ופירש רש''י לפני משמע כל שלפני ההיכל. וחד להכשיר צדדין כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי הדר כתב לפני ולא כתב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתב כנגד. וחד לפסול צידי צדדין כגון לשכות ואפי' תוכן קדש פסולות לשחיטה דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא. ודברי רבינו שכתב שהרי נאמר בשלמים ושחטו פתח אהל מועד להכשיר כל הרוחות נראה שהוא טעות סופר דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא דניבעי פתח אהל מועד לכך נ''ל שצריך להגיה ולכתוב ושחט אותו לפני אהל מועד. ומכל מקום מה שכתב רבינו אפילו אחורי ההיכל צריך למוד מנין לו [עיין תוספות יום טוב זבחים פ''ה מ''ז דכך נתבאר להדיא בסוגיין דזבחים נ''ה]. ומה שכתב ואם שחטן בהיכל כשרים. בפרק קדשי קדשים (דף ס"ג) אמר רבי יוחנן שלמים ששחטן בהיכל כשרים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר. ומ''ש אבל אם שחטן בגגו של היכל פסולים שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל וכו'. בפרק כיצד צולין (דף פ"ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ואע''ג דמתיב עליה מדתניא שעלית בית קדשי הקדשים מקודשת ושני שאני היכל דכתיב ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו' ועליותיו וגו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא עליות ההיכל נתקדשו ומשמע דה''ה לגגו, י''ל דשאני עליות שנזכרו בכתוב אבל גג שלא הוזכר בכתוב גם הוא בכלל מה שאמר רב גגין לא נתקדשו. ומ''ש אלא בקרקע העזרה. כתב כן למעט עליות. אחר כך מצאתי בפרק שני דזבחים אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב משום שחוטי חוץ הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח וזה מבואר מדברי רבינו שאין גגו של היכל כשר לשחיטת שום זבח:

ה
 
שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קֹדֶם שֶׁיִּפָּתְחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג-ב) 'פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד' בִּזְמַן שֶׁפָּתוּחַ. אֲפִלּוּ הָיוּ דַּלְתוֹתָיו מֻגָּפוֹת הֲרֵי זֶה כְּנָעוּל. אֲבָל הַפָּרֹכֶת שֶׁעָלָיו אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת:

 כסף משנה  שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים וכו'. מימרא בפרק איזהו מקומן (דף נ"ה:). ומ''ש אפי' היו דלתותיו מוגפות. שם ופירש''י מוגפות סגורות ולא נעולות. ומ''ש אבל הפרוכת שעליו אינה פוסלת. שם בעיא דאיפשיטא:

ו
 
הָעוֹלָה וְהָאָשָׁם וְהַשְּׁלָמִים בֵּין שֶׁל יָחִיד בֵּין שֶׁל צִבּוּר זְרִיקַת דַּם שְׁלָשְׁתָּן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שָׁוָה לְעוֹלָה. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַדָּם בַּמִּזְרָק וְזוֹרֵק מִמֶּנּוּ בַּמִּזְרָק שְׁתֵּי זְרִיקוֹת עַל שְׁתֵּי זָוִיּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בַּאֲלַכְסוֹן מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַטָּה עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית וְעַל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. וּמִתְכַּוֵּן כְּשֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם עַל הַקֶּרֶן שֶׁיִּהְיֶה הַדָּם מַקִּיף עַל הַזָּוִיּוֹת כְּמִין גַּ''ם. כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא הַדָּם שֶׁל שְׁתֵּי מַתָּנוֹת עַל אַרְבָּעָה כָּתְלֵי הַמִּזְבֵּחַ לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים (ויקרא ז-ב) (ויקרא ט-יח) 'סָבִיב' וְהוּא הַדִּין לְאָשָׁם. וּשְׁיָרֵי הַדָּם נִשְׁפָּכִין עַל הַיְסוֹד הַדְּרוֹמִי:

 כסף משנה  העולה והאשם והשלמים וכו'. בשלשתן שנינו בפרק איזהו מקומן דמן טעון שתי מתנות שהן ד' ואיפליגו תנאי בפירושה ופסק כת''ק דאמר (דף נ"ג:) יכול יזרקנו זריקה אחת ת''ל סביב אי סביב יכול יקיפנו בחוט ת''ל וזרקו הא כיצד כמין ג''ם ופירש''י כמין ג''ם זורק כנגד הפינה מן הכלי והדם מתפשט לשתי רוחות הפינה והרי היא כמין ג''ם אות יונית עשויה ככ''ף פשוטה. ואע''ג דרב ושמואל פליגי התם ואתי שמואל כת''ק ומשמע דרב סבר דלית הלכתא כת''ק וא''כ לא ה''ל למיפסק כשמואל לגבי רב באיסורי י''ל דברייתא לא הוה שמיע לרב דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג את''ק. ומ''ש רבינו מחצי המזבח ולמטה. בריש קינים עולת בהמה למטה ואם שינה פסול פירוש למטה מחוט הסיקרא שחוגר באמצע המזבח: ומ''ש על קרן מזרחית צפונית וכו'. שם אהא דתנן בעולה דטעונה שתי מתנות שהן ארבע פירש''י שתי מתנות בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון והכי תנן במסכת תמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה וטעמא משום דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כדאמרינן בשמעתין ועולה טעונה מתן דמה כנגד היסוד וכדרבינן לעיל. ומ''ש וה''ה לאשם. כלומר שגם הוא נאמר בו סביב בפ' צו. ומ''ש ושירי הדם נשפכים על גג היסוד הדרומי. שם (דף נ"ב) אמאי דכתיב בפר כהן משיח ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה דריש דה''ק תן יסוד למזבח של עולה ופירש''י תן יסוד למזבח של עולה תן תורת שפיכת יסוד שירים להלכות מזבח של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל הדמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיבי שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא. ואמרינן תו התם השתא דכתיב אל יסוד מזבח העולה אגגו דיסוד ופירש''י השתא דכתיב אל יסוד המזבח יסוד שהוא דומה למזבח דהיינו גגו של יסוד:

ז
 
הַחַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת דָּמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן מֵחֲצִי מִזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ד-כה) (ויקרא ד-לד) 'עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ'. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַדָּם בַּמִּזְרָק מוֹלִיכוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וְטוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית הַסְּמוּכָה לַגּוּדָל בְּדָם. וְסוֹמֵךְ בְּאֶצְבָּעוֹ הַגְּדוֹלָה מִכָּאן וּבַגּוּדָל מִכָּאן וּמְחַטֵּא וְיוֹרֵד כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַדָּם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ. וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל קֶרֶן וְקֶרֶן. וְאִם נָתַן סָמוּךְ לַקֶּרֶן כְּאַמָּה אַחַת מִכָּאן אוֹ מִכָּאן כִּפֵּר:

 כסף משנה  החטאות הנאכלות דמן וכו'. משנה בפרק איזהו מקומן. ומה שכתב מחצי מזבח ולמעלה וכו'. בריש קנים חטאת בהמה נעשית למעלה ואם שינה פסל. ומ''ש וכיצד הוא עושה כשלוקח הכהן הדם במזרק וכו'. ברייתא בפרק איזהו מקומן (דף נ"ג). ומ''ש וסומך באצבעו הגדולה מכאן. שם וחומר בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ורבינו גורס גדולה במקום קטנה. אי נמי קטנה בערך הגודל קאמר. ונראה שמפרש רבינו חומר צובר מלשון חומרים כלומר שמעמיד הדם שיהיה צבור ולא יתפשט באצבע. ומ''ש ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן וכו'. שם ופירש''י ומחטא זריקת חטאת קרוי חיטוי כמו הכהן המחטא. ומ''ש ואם נתן סמוך לקרן כאמה אחת מכאן ואמה אחת מכאן כפר. שם אמאי דתנן חטאות הצבור והיחיד דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרינן בגמרא היכי עביד ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר נותן אמה אילך ואמה אילך וחד אמר מחטא ויורד כנגד חודו של קרן אליבא דרבי אליעזר ברבי שמעון דאמר היא עצמה אינה נעשית אלא בגופה של קרן דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי (דאמר דמים העליונים ניתנין מחוט הסיקרא ולמעלה) מר סבר אמה אילך ואמה אילך כנגד קרן הוא ומר סבר כנגד חודה אין טפי לא. ופי' רש''י היא כלומר כל עצמה ועיקר מצותה אינו אלא שם. דכ''ע לא פליגי דלא בעינן חודה דקרן כתיב ואמה על אמה ברום אמה הניתן בראש המזבח בכל זוית וזוית בכל מקום שבה קרוי קרן כי פליגי אליבא דרבי דמכשיר לה מחוט הסיקרא ולמעלה ואע''ג דלאו קרן מר סבר כי היכי דקרן היא אמה על אמה אף כל שתחתיו כנגדו הוי קרן ומר סבר כיון דקרא לאו אקרנות ממש קפיד דשאר המזבח לא שייך לשון קרן אלא בחודה של זוית עכ''ל. ולפי זה פסק רבינו כרבי דהלכה כמותו מחבירו ועוד דאמוראי פליגי אליביה ובפלוגתא דאמוראי פסק כמאן דאמר אמה אילך ואמה אילך. ונראה לי שהטעם דכיון דלר' אליעזר בר''ש לא בעינן חודה של קרן עדיף טפי למימר דרבי מכשיר באמה אילך ואמה אילך כדי שלא להגדיל מחלוקתם ביותר. ועוד יש לומר דכיון דאיפליגו אמוראי במילתא אין אנו יכולים לפסול באמה אילך ואמה אילך ומש''ה פסק דלכתחלה בעינן חודה של קרן ואם נתן אמה אילך ואמה אילך בדיעבד כפר:

ח
 
וְצָרִיךְ לִטְבּל אֶצְבָּעוֹ עַל כָּל קֶרֶן וְקֶרֶן. וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַנְּתִינָה עַל הַקֶּרֶן מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק. וְאַחַר כָּךְ טוֹבֵל פַּעַם שְׁנִיָּה. שֶׁשְּׁיָרֵי הַדָּם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ פְּסוּלִין לִתֵּן מֵהֶן עַל קֶרֶן אַחֶרֶת:

 כסף משנה  ומ''ש וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן וכשגומר הנתינה על הקרן מקנח אצבעו בשפת המזרק וכו'. בפרק דם חטאת (דף צ"ג:) תניא וטבל [ולא מספג וכו'] (והזה מן הדם) מן הדם שבענין למעוטי מאי למעוטי שירים שבאצבע. ופירש''י והזה מן הדם שבענין מדם האמור בענין טבילה שהזה ממנו ראשונה יזה את כולן שצריך לחזור לטבול בו אצבעו על כל הזיה טבילה. ומ''ש מקנח אצבעו בשפת המזרק. שם:

ט
 
אֵין בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת קָרְבָּן שֶׁטָּעוּן הַזָּיַת דָּם בְּאֶצְבָּעוֹ אֶלָּא חַטָּאת בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ט-ט) 'וְטָבַל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם'. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דָּם כְּדֵי טְבִילָה לֹא שֶׁיִּסָּפֵג אֶצְבָּעוֹ מִדָּם:

 כסף משנה  אין בכל הקרבנות קרבן וכו'. איני יודע מה מלמדנו. ומ''ש וצריך שיהא שם דם כדי טבילה לא שיספג אצבעו מדם. ברייתא בפרק ב''ש (דף מ':) ובפרק דם חטאת וטבל ולא מספג דם עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו ופירש''י מספג מקנח בשולי הכלי או בדפנותיו וכו'. שיעור טבילה מעיקרא וכו' משעת קבלה ראשונה למעוטי קבל פחות מכדי טבילה בכלי זה ופחות מכדי טבילה בכלי זה ועירבן והכי מפרש לה במנחות ובפרק דם חטאת ויליף לה מדקרינן וטבל בדם ולא קרינן בדם משמע בדם שהיה כבר משעה ראשונה עכ''ל. ומפשט דברי רבינו לא משמע הכי אלא כולה חדא מילתא היא וה''ק צריך שיהא שם כדי טבילה כדי שלא יהא מספג שאם לא יהא שם דם כדי טבילה נמצא שהוא מספג ואנן בעינן וטבל. ויש לתמוה דאי חדא מילתא היכי דריש ולא מספג מוטבל ושיהא בדם שיעור טבילה מבדם ועוד דבגמרא מצריך להו דאי כתב רחמנא וטבל ה''א אע''ג דליכא שיעור טבילה מעיקרו ואי כתב רחמנא בדם הו''א אפילו מספג אלמא תרי מילי נינהו לפיכך צריך לפרש דברי רבינו דתיבת וצריך מושך עצמו ואחר עמו וה''ק וצריך שיהא שם דם כדי טבילה וכן צריך עוד שלא יספג:

י
 
וּמִנַּיִן הוּא מַתְחִיל. עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וּפוֹנֶה לִימִינוֹ וּמְהַלֵּךְ עַל הַסּוֹבֵב וְנוֹתֵן בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ בַּקֶּרֶן הַשְּׁנִיָּה הַסְּמוּכָה לָהּ שֶׁהִיא מִזְרָחִית צְפוֹנִית. וְאַחַר כָּךְ בְּקֶרֶן שְׁלִישִׁית הַסְּמוּכָה לָהּ שֶׁהִיא צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאַחַר כָּךְ בְּקֶרֶן רְבִיעִית הַסְּמוּכָה לָהּ שֶׁהִיא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. וְעַל יְסוֹד אוֹתָהּ הַקֶּרֶן שֶׁהִשְׁלִים בָּהּ הַמַּתָּנוֹת הוּא שׁוֹפֵךְ שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד-יח) 'וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח' (הָעלָה) זֶה יְסוֹד דְּרוֹמִי:

 כסף משנה  ומנין הוא מתחיל וכו'. משנה בפ' איזהו מקומן (דף נ"ג). ומ''ש זה יסוד דרומי. בגמ' יליף לה. ומ''ש שנאמר ואת כל דמה ישפוך אל יסוד מזבח העולה. נראה להגיה ולכתוב במקומו ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח וכן נמצא בספר מוגה דבחטאות פנימיות כתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד והוא מערבי שפוגע בו תחלה בצאתו אבל בחיצוניות כתיב אל יסוד המזבח ולכך פנימיות מפורש וחיצוניות סתום:

יא
 
כָּל הַחַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת דָּמָם נִכְנָס לְפָנִים לַהֵיכָל וּמַזִּין מִמֶּנּוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וּשְׁיָרֵי הַדָּם שׁוֹפְכָן עַל יְסוֹד הַמַּעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁהוּא פּוֹגֵעַ בּוֹ תְּחִלָּה בְּצֵאתוֹ מִן הַהֵיכָל:

 כסף משנה  כל החטאות הנשרפות וכו' ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון וכו'. שם במשנה (דף מ"ז) שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ובגמרא (דף נ"ב) מ''ט א''ק אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא ופירש''י יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל:

יב
 
וְהֵיכָן מַזִּין מִדָּמָן. וְכַמָּה מַזֶּה מֵהֶם. פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים דַּם כָּל אֶחָד מֵהֶן טָעוּן שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת עַל בֵּין הַבַּדִּים וּשְׁמוֹנֶה עַל הַפָּרֹכֶת. וּמְעָרֵב דַּם הַפָּר וְהַשָּׂעִיר וּמַזֶּה מִשְּׁנֵיהֶם אַרְבַּע הַזָּאוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל. וְשֶׁבַע הַזָּיוֹת עַל אֶמְצָעוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ זֶה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם לֹא כִּוֵּן בַּהַזָּיוֹת שֶׁבִּפְנִים כְּשֵׁרוֹת:

 כסף משנה  והיכן מזין מדמן וכמה מזה מהן וכו'. כמו שיתבאר בהל' עבודת יוה''כ פ''ד: ומ''ש ואם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות. פ' הקומץ רבה (דף כ"ז):

יג
 
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין זוֹרֵק דָּם מִכָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁבַע הַזָּיוֹת עַל הַפָּרֹכֶת הַמַּבְדֶּלֶת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וְאַרְבַּע הַזָּיוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת מִזְבַּח הַזָּהָב:

 כסף משנה  פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין וכו'. מפורש בתורה:

יד
 
וְכָל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל מִזְבַּח הַזָּהָב כְּשֶׁהוּא נִכְנָס עוֹמֵד בֵּין הַמִּזְבֵּחַ לַמְּנוֹרָה וְהַמִּזְבֵּחַ לְפָנָיו. וְנוֹתֵן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ מִבַּחוּץ. מַתְחִיל מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לִצְפוֹנִית מַעֲרָבִית לְמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית לִדְרוֹמִית מִזְרָחִית:

 כסף משנה  ומ''ש וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב וכו'. כתוב בתשובת הרשב''א בסימן ש''צ שנשאל על מ''ש רבינו שהיה עומד בין מזבח למנורה והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח ותשובתו כתבתי בהל' עבודת יוה''כ פ''ד. והר''י קורקוס כתב אפשר שרבינו מפרש עד דנפק מכוליה היינו שלא יעמוד בין מזבח לפרוכת אלא יוצא לצד ימינו עד שיצא מכנגד כל המזבח וזהו שכתב בין מזבח למנורה ונמצא עומד מהמזבח ולפנים מכנגד הצד הדרומי כמ''ש בפ''ד מהל' עבודת יוה''כ כי מצד צפון יוצא. ועדיין קשה שא''כ למה אינו נותן תחלה בקרן דרומית מערבית שהוא יותר קרוב לו שהרי מנורה בדרום היתה לימין היוצא נמצא שזה מדלג קרן דרומית מערבית ודרומית מזרחית ונותן בשלישי שהוא צפונית ולמה, ואפשר שסובר רבינו שזהו מ''ש שנותן מבחוץ כלומר לצד האחר וזהו שאמר שיהו הזאות אלו הראשונות מלמטה למעלה כי אולי יתלכלכו בגדיו אבל האחרונה שהיתה לפניו מלמעלה למטה כדי שלא יתלכלכו בגדיו וכמ''ש שם וכתבו רבינו בעבודת יוה''כ ומשם כתב רבינו כן. ומ''ש שם לפני ה' מזבח לפני ה' ולא כהן היינו שלא יפסיק הכהן בין מזבח לפרוכת אבל עדיין אין מזבח בין כהן לפרוכת כי לצד דרום היה נמשך נמצא מזבח לפני ה' בלא הפסק וכהן אינו לפני ה' רק לצד המנורה או לחוץ יותר ועדיין סוגית הגמרא צריכה יישוב עוד עכ''ל. ומ''ש מתחיל מקרן מזרחית צפונית וכו'. משנה פ' הוציאו לו (דף נ"ח): וכתוב בתשובות הרשב''א סי' שפ''ח שנשאל שמשנה זו עכ''פ שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן. וגמר שאלה זו ותשובתה אכתוב בהלכות עבודת יוה''כ פרק ד':

טו
 
פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ עַצְמוֹ מְקַבֵּל דָּמוֹ וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ מִבִּפְנִים וְאִם קִבֵּל וְהִזָּה כֹּהֵן הֶדְיוֹט כָּשֵׁר:

 כסף משנה  פר כהן משיח הבא על כל המצות וכו'. מדכתיב בה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אהל מועד וכו'. ומ''ש ואם קיבל והזה כהן הדיוט כשר. בת''כ פרשת ויקרא:

טז
 
שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהֵן שְׂעִירִין הַנִּשְׂרָפִין לֹא נִתְפָּרֵשׁ בָּהֶן בַּתּוֹרָה כֵּיצַד נוֹתֵן דָּמָן וּלְהֵיכָן הוּא נוֹתֵן. אֶלָּא לְפִי שֶׁהֵן חַטַּאת הַקָּהָל דִּינָן כְּדִין פַּר הֶעְלֵם שֶׁהוּא חַטַּאת הַקָּהָל לְכָל הָאָמוּר בּוֹ לְמַתַּן דָּמִים וְלִשְׂרֵפָה וּלְטַמֵּא אֶת הַשּׂוֹרֵף:

 כסף משנה  שעירי עבודה זרה והם שעירים הנשרפין וכו'. בפרק בית שמאי (דף מ"א):

יז
 
הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח דַּם כָּל אֶחָד מֵהֶן טָעוּן מַתָּנָה אַחַת בִּשְׁפִיכָה כְּנֶגֶד הַיְסוֹד בְּאֵי זוֹ רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה מִשְּׁלֹשׁ זָוִיּוֹת הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁהֲרֵי קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית לֹא הָיָה לָהּ יְסוֹד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינָן טְעוּנִין אֶלָּא מַתָּנָה אַחַת שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בִּבְכוֹר (במדבר יח-יז) 'וְאֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהוּא הַדִּין בְּמַעֲשֵׂר וּבְפֶסַח שֶׁנּוֹתֵן דָּמָן מַתָּנָה אַחַת כִּבְכוֹר:

 כסף משנה  הבכור והמעשר והפסח וכו'. משנה בפרק איזהו מקומן (דף נ"ו:) ובר''פ ב''ש (דף ל"ז). ומ''ש באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח שהרי קרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד כמו שביארנו. בפ''ב מהל' בית הבחירה: ומנין שאינם טעונין אלא מתנה אחת וכו' מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ופסח וכו'. בפ' ב''ש (דף ל"ז) ובפרק איזהו מקומן (דף נ"ו:) מדכתב ואת דמם תזרוק מלשון רבים לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין על גבי המזבח כנגד היסוד מנא לן וכו' אתיא זריקה זריקה מעולה. ואיני יודע למה תלה הדבר במפי השמועה דהא מקראי יליף לה מדכתיב דמם לשון רבים. ואפשר שטעמו משום דלא מפרש בהדיא דדמם מרבה מעשר ופסח:

יח
 
כָּל הַזְּבָחִים מַקְטִירִין אֵימוּרֵיהֶן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אַחַר שֶׁזּוֹרְקִין הַדָּם תְּחִלָּה. וְכָל הַזְּבָחִים מַפְשִׁיטִין אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִין אֶת אֵימוּרֵיהֶן. וְאֵין מַפְשִׁיטִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. חוּץ מֵחֲטָאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת שֶׁאֵין מַפְשִׁיטִין אוֹתָם כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כז) 'אֶת עוֹרָם וְאֶת בְּשָׂרָם'. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר זוֹרֵק תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַפְשִׁיט וְקוֹרֵעַ וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִין וּמַקְטִיר:

 כסף משנה  כל הזבחים מקטירין וכו'. מפורש בתורה: וכל הזבחים מפשיטין אותן וכו'. בפרק טבול יום (דף ק"ג:) נתבאר דכולי עלמא מודו דאין הפשט קודם זריקה וכתב רש''י מפני שאסור לשהות הדם כל כך ובסוף הלכות פסולי המוקדשין כתב רבינו זבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל:

יט
 
כָּל עוֹרוֹת קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים לַכֹּהֲנִים בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת יָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-ח) 'עוֹר הָעלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב'. אֲבָל עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים. וְכָל עוֹלָה שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-ח) 'עלַת אִישׁ' עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ:

 כסף משנה  כל עורות קדשי הקדשים לכהנים וכו' אבל עורות קדשים קלים לבעלים וכו'. משנה בפרק טבול יום (דף ק"ג):

כ
 
כָּל קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶן פִּסּוּל קֹדֶם הֶפְשֵׁטָן אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן עוֹרָן לַכֹּהֲנִים. וְכָל הָעוֹרוֹת מְחַלְּקִין אוֹתָן אַנְשֵׁי מִשְׁמָר בֵּינֵיהֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת:

 כסף משנה  כל [קדשי] הקדשים שאירע בהם פיסול וכו'. משנה שם: וכל העורות מחלקין אותם כו'. תוספתא בפרק בתרא דמנחות ובגמרא ס''פ מקום שנהגו (דף נ"ז) ופ' החליל ופ' הגוזל (דף ק"י):

כא
 
הַמַּתְפִּיס עוֹלָתוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן זְכָרִים שֶׁדִּינָן שֶׁיִּקָּרְבוּ עוֹלוֹת אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר עלַת אִישׁ פְּרָט לְעוֹלַת הֶקְדֵּשׁ. אֶלָּא יִמָּכְרוּ הָעוֹרוֹת וְיִפְּלוּ לְבֶדֶק הַבַּיִת. אֶחָד (ויקרא ז-ח) 'עוֹלַת אִישׁ' אוֹ אִשָּׁה אוֹ עַכּוּ''ם אוֹ עֶבֶד עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים לֹא נֶאֱמַר אִישׁ אֶלָּא לְהוֹצִיא הַהֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  המתפיס עולתו לבדק הבית וכו' עד אלא ימכרו העורות ויפלו לבדק הבית. בפרק טבול יום (דף ק"ג:): אחד עולת איש וכו'. גם זה שם אלא שבגמ' כתוב גר במקום מ''ש בספרי רבינו עכו''ם. וגירסת רבינו נראית נכונה דלגירסת גמרא דידן קשה מאי קא משמע לן דמהיכא תיסק אדעתין לפלוגי בין גר לישראל:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק ששי

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת הָעוֹלָה כְּמִשְׁפָּטָהּ הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה. וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיט וּמְנַתֵּחַ וּמַקְטִיר כָּל הַנְּתָחִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ט) 'וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכּל הַמִּזְבֵּחָה':

 כסף משנה  מצות עשה לעשות העולה וכו'. פשוט הוא:

ב
 
צֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן הַתְּיָשִׁים וְהָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין מַקְטִירִין אֶת הַכּל. וְאִם פָּרְשׁוּ לֹא יַעֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-כז) 'עלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם'. וְכֻלָּן שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַחְזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַחְזִיר:

ג
 
אֵיבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ אֲפִלּוּ פָּקְעוּ אַחַר חֲצוֹת הַלַּיְלָה יַחְזִיר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ב) 'עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה'. וְאִם אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ אֲפִלּוּ פָּקְעוּ קֹדֶם חֲצוֹת לֹא יַחְזִיר. נִתְחָרֵךְ הַבָּשָׂר וְיָבַשׁ עֲלֵיהֶן כְּעֵץ וּפָקְעוּ קֹדֶם חֲצוֹת יַחְזִיר אַחַר חֲצוֹת לֹא יַחְזִיר:

 כסף משנה  (ב-ג) צמר שבראשי כבשים וכו' עד אחר חצות לא יחזיר. משנה וגמרא בפרק המזבח מקדש (דף פ"ה:) פירש''י אין בהם ממש שנשרפו כולן. ובפרק שני דמעילה (דף ט':) דייק דדוקא פקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר הא על גבי המזבח יחזיר:

ד
 
כְּשֶׁמְּנַתֵּחַ אֵיבְרֵי הָעוֹלָה מוֹלִיכִין אֶת כָּל הַנְּתָחִים לַכֶּבֶשׁ וּמוֹלְחִין אוֹתָם שָׁם. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלִין כָּל הָאֵיבָרִים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. וּמֵסִיר גִּיד הַנָּשֶׁה בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּמַשְׁלִיכוֹ עַל גַּבֵּי הַדֶּשֶׁן שֶׁבְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ. וְזוֹרֵק כָּל הָאֵיבָרִים עַל הָאֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-כז) 'הַבָּשָׂר וְהַדָּם'. כְּשֵׁם שֶׁהַדָּם בִּזְרִיקָה כָּךְ כָּל הַבָּשָׂר בִּזְרִיקָה. וְאַחַר שֶׁזּוֹרְקָן חוֹזֵר וְעוֹרֵךְ אוֹתָן עַל הָאֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-יב) 'וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם'. וְאֵיבָרִים שֶׁצְּלָאָן וְאַחַר כָּךְ הֶעֱלָן לַמִּזְבֵּחַ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם רֵיחַ נִיחוֹחַ:

 כסף משנה  כשמנתח איברי העולה וכו'. בפ''ב דיומא (דף כ"ה) תנן הפייס השני מי שוחט וכו' מי מעלה איברים לכבש ובפ''ד דתמיד (דף ל"א:) תנן גבי איברי התמיד הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו ומלחום ובפ' הקומץ רבה (דף כ"א:) תניא שאחד מג' מקומות שהמלח נתון היה על גבי הכבש ששם מולחים האיברים. ומ''ש ואחר כך מעלים כל האיברים לראש המזבח. בפ''ב דיומא (דף כ"ו) תנן הפייס הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ובפ''ה דתמיד תנן אמר להם בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. ומ''ש ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו ע''ג הדשן שבאמצע המזבח. מימרא בר''פ גיד הנשה (דף צ'): ומ''ש וזורק כל האיברים על האש וכו'. כן משמע בסוף מסכת תמיד ובפרק טבול יום (דף ק"ד) אמרו מה דם בזריקה אף בשר בזריקה. ומ''ש ואחר שזרקן חוזר ועורך אותם על האש וכו'. בסיפרא פ''ד. ומ''ש ואיברים שצלאן ואחר כך העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח. מימרא בפרק הקומץ רבה (דף כ"א):

ה
 
כֵּיצַד מְנַתְּחִין אֶת הָעוֹלָה. לֹא הָיָה שׁוֹבֵר אֶת הָרֶגֶל אֶלָּא נוֹקְבוֹ וְתוֹלֶה בּוֹ וּמַפְשִׁיט. וְאִם הָיָה שׁוֹר מַפְשִׁיטוֹ בְּלִי תְּלִיָּה. וּמַפְשִׁיט עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה. הִגִּיעַ לֶחָזֶה חוֹתֵךְ אֶת הָרֹאשׁ וְנוֹתְנוֹ לַכֹּהֵן. וְחוֹתֵךְ אֶת הַכְּרָעַיִם וְנוֹתְנָן לְאַחֵר וּמַשְׁלִים אֶת הַהֶפְשֵׁט. וְקוֹרֵעַ אֶת הַלֵּב וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. וְחוֹתֵךְ אֶת הַיָּדָיִם וְנוֹתְנָן לְאַחֵר. עָלָה לְרֶגֶל יְמִינִי חוֹתְכוֹ וְנוֹתְנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּרֹאשׁ וּשְׁתֵּי בֵּיצִים עִמָּהּ. וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵעַ אֶת הַבְּהֵמָה עַד שֶׁיִּגָּלוּ (אֶת) הַמֵּעַיִם. וְנוֹטֵל אֶת הַפֶּדֶר וְנוֹתְנוֹ עַל הָרֹאשׁ מִלְּמַעְלָה עַל בֵּית הַשְּׁחִיטָה. וְנוֹטֵל אֶת הַקְּרָבַיִם וְנוֹתְנָן לְאַחֵר:

 כסף משנה  כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל וכו'. במסכת תמיד פ' ד'. ומ''ש ואם היה שור מפשיטו בלי תליה. ומ''ש ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה וכו' עד הולך ומדיחן. שם. ודע שיש בספרי רבינו חסרון הניכר שאצל מה שכתב וחותך את הידים ונותנן לאחר צריך לכתוב וחותך רגל הימנית ונותנה למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה:

ו
 
הוֹלֵךְ וּמְדִיחָן בַּמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-יג) 'וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם'. לֹא בְּיַיִן וְלֹא בְּמֶזֶג וְלֹא בִּשְׁאָר מַשְׁקִין. וְכָל הַמֵּימוֹת כְּשֵׁרִין. כַּמָּה מְדִיחָן. הַכָּרֵס מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית [הַמְּדִיחִין] כָּל צָרְכָּהּ. הַקְּרָבַיִם אֵין פּוֹחֲתִין מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים. וּמְדִיחִין אוֹתָן עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:

 כסף משנה  ומ''ש לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין. בפ''ב דזבחים (דף כ"ב) במים ולא ביין במים ולא במזוג. ומ''ש וכל המימות כשרים. שם במים לרבות שאר מים ופירש''י שאר מים ואפילו מכונסים: כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית המדיחין כל צרכה וכו' עד ונותנו ביד אחר. בפ''ד דתמיד (דף ל"א) ובפ''ב דיומא (דף כ"ה) מייתי לה מקרא ואע''פ ששנו שם שאדם אחר היה נוטל החביתין לא מנאו רבינו מפני שחביתין הללו חביתי כ''ג הן ואינם תלויים בקרבן:

ז
 
נָטַל אֶת הַסַּכִּין וּמַפְרִישׁ אֶת הָרֵאָה מִן הַכָּבֵד וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד מִן הַכָּבֵד וְאֵינוֹ מֵזִיז הַכָּבֵד מִמְּקוֹמוֹ. וְנוֹקֵב אֶת הֶחָזֶה וְנוֹתְנוֹ לְאַחֵר. וְעוֹלֶה לַדֹּפֶן הַיְמָנִית וְחוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁדְרָה וְלֹא יִגַּע בַּשִּׁדְרָה. עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת חוֹתְכָהּ וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָּהּ:

 כסף משנה  ומ''ש נוקב את החזה. הטעם ששנינו נוקב מפני שהחזה כאהל על הדפנות וכשנוטלו משם נשאר המקום כחלון כי הוא קצר ונשאר מקומו כנקב. ויש בספרי רבינו ט''ס שכתב ונוקב את הריאה וצריך למחוק תיבת הריאה ולכתוב במקומה החזה גם בג' מקומות כתוב שזרה במקום שדרה: ומ''ש עד השדרה. פירוש אצל השדרה כי השדרה היה מניח עד דופן השמאלי. פירוש גרה הוא הצואר על שם כי שם הוא מעלה גרה. ופירוש עוקץ הוא זנב:

ח
 
בָּא לוֹ לַגֵּרָה מַנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן. חוֹתְכָהּ וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהַרֵאָה תְּלוּיִין בָּהּ. בָּא לוֹ לַדֹּפֶן הַשְּׂמָאלִית וּמַנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַעְלָה וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַטָּה וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ. נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת אַרְבַּע צְלָעוֹת בְּזוֹ וְאַרְבַּע צְלָעוֹת בְּזוֹ. חוֹתְכָהּ וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר וְהַשִּׁדְרָה עִמָּהּ וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ:

ט
 
בָּא לוֹ לָעֹקֶץ חוֹתְכוֹ וְנוֹתְנוֹ לְאַחֵר. וְהָאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת עִמָּהּ. נוֹטֵל אֶת הָרֶגֶל הַשְּׂמָאלִית וְנוֹתְנָהּ לְאַחֵר. וּכְסֵדֶר זֶה מַפְשִׁיטִין וּמְנַתְּחִין עוֹלַת בְּהֵמָה. וְאֵלּוּ הֵן הַנְּתָחִין הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה (ויקרא א-ו) 'וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ':

י
 
בְּכַמָּה מוֹלִיכִין אֶת הָאֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ. אִם מִן הַצֹּאן הִיא הָעוֹלָה מוֹלִיכִין אוֹתָהּ שִׁשָּׁה:

יא
 
הָרִאשׁוֹן בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל. הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ וְחָטְמוֹ כְּלַפֵּי זְרוֹעוֹ. וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו. וּבֵית שְׁחִיטָה לְמַעְלָה וְהַפֶּדֶר עָלֶיהָ וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ וּבֵית עוֹרָהּ לַחוּץ:

 כסף משנה  ומ''ש שמוליך הרגל עם הראש. נתבאר טעמו בפ' שני דיומא (דף כ"ה כ"ו):

יב
 
הַשֵּׁנִי בִּשְׁתֵּי הַיָּדָיִם שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ:

יג
 
הַשְּׁלִישִׁי בָּעֹקֶץ וּבָרֶגֶל. הָעֹקֶץ בִּימִינוֹ וְהָאַלְיָה מְדֵלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ וְהָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאלוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ:

יד
 
הָרְבִיעִי בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה. הֶחָזֶה בִּימִינוֹ וְהַגֵּרָה בִּשְׂמֹאלוֹ וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו:

טו
 
הַחֲמִישִׁי בִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ:

טז
 
הַשִּׁשִּׁי בַּקְּרָבַיִם נְתוּנִין בְּבָזָךְ וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶן מִלְּמַעְלָה. אִם הָיְתָה הָעוֹלָה כֶּבֶשׂ אוֹ עֵז. אֲבָל אִם הָיְתָה אַיִל מוֹלִיכִין הַקְּרָבַיִם שְׁנַיִם. וְכֵן הַסּלֶת שֶׁל נְסָכֶיהָ בְּיַד אֶחָד וְהַיַּיִן בְּיַד אַחֵר. וְאִם הָיָה אַיִל הַסּלֶת בִּשְׁנַיִם וְהַיַּיִן בִּשְׁנַיִם:

 כסף משנה  ומ''ש אבל אם היה איל מוליכים הקרבים שנים והסלת בשנים. משנה בפרק שני דיומא (דף כ"ו:):

יז
 
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַכֶּבֶשׁ אוֹ הָעֵז מוֹלִיכִין אוֹתוֹ שְׁמוֹנָה לַמִּזְבֵּחַ. וְהָאַיִל מוֹלִיכִין אוֹתוֹ אַחַד עָשָׂר:

יח
 
הַשּׁוֹר מוֹלִיכִין אוֹתוֹ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים. הָרִאשׁוֹן מוֹלִיךְ אֶת הָרֹאשׁ. וְהַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי מוֹלִיכִין הָרֶגֶל שֶׁל יָמִין. וְהָרְבִיעִי וְהַחֲמִישִׁי מוֹלִיכִין אֶת הָעֹקֶץ. וְהַשִּׁשִּׁי וְהַשְּׁבִיעִי מוֹלִיכִין אֶת הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל. וְהַשְּׁמִינִי מוֹלִיךְ אֶת הֶחָזֶה. וְהַגֵּרָה מוֹלִיכִין אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה. תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי וְאַחַד עָשָׂר. וּמוֹלִיכִין שְׁתֵּי הַיָּדָיִם בִּשְׁנַיִם. וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת בִּשְׁנַיִם. וְהַקְּרָבַיִם וְהַסּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה הֲרֵי אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים:

 כסף משנה  ומ''ש השור מוליכים אותו כ''ד הראשון מוליך את הראש וכו' עד הרי כ''ד. שם במשנה:

יט
 
וְלָמָּה לֹא יְחַלְּקוּ הָאֵיבָר הַגָּדוֹל שֶׁל שׁוֹר לַחֲלָקִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ו) 'וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ' וְלֹא נְתָחֶיהָ לִנְתָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעוֹלוֹת הַצִּבּוּר. אֲבָל עוֹלוֹת הַיָּחִיד אִם רָצוּ לְהוֹלִיךְ נְתָחֶיהָ בְּפָחוֹת מֵאֵלּוּ אוֹ בְּיוֹתֵר מוֹלִיכִין:

 כסף משנה  ומ''ש ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים וכו'. סיפרא פ''ה. ומ''ש בד''א בעולות וכו'. במשנה:

כ
 
עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. עוֹלֶה לַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית וְהָיָה מוֹלֵק שָׁם אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל. וְאִם לֹא הִבְדִּיל פְּסוּלָה. וּמְמַצֶּה דַּם הָרֹאשׁ וְדַם הַגּוּף עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ לְמַעְלָה מִן הַחוּט שֶׁבְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ. וְאִם מִצָּה דַּם הָרֹאשׁ וְלֹא מִצָּה דַּם הַגּוּף פְּסוּלָה. מִצָּה דַּם הַגּוּף וְלֹא מִצָּה דַּם הָרֹאשׁ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  עולת העוף כיצד היתה נעשית וכו' עד כל ששינה בה מאחר תמצית הדם כשירה. משנה בפרק קדשי הקדשים (דף ס"ד:). ומה שכתב למעלה מן החוט שבאמצע המזבח. בפרק קמא דקינים עולת העוף נעשית למעלה וכו' ואם שינה וכו' פסל:

כא
 
וְנוֹטֵל אֶת הָרֹאשׁ וּמַקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ וְסוֹפְגוֹ בְּמֶלַח וְזוֹרְקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים. וּבָא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְהָעוֹר שֶׁעָלֶיהָ בְּיָדוֹ עִם הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ וּמַשְׁלִיכָן לְבֵית הַדֶּשֶׁן:

כב
 
(ויקרא א-יז) 'וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו'. בְּיָדוֹ בְּלֹא סַכִּין. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַבְדִּיל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-יז) 'לֹא יַבְדִּיל' וְאִם הִבְדִּיל כָּשֵׁר. וְסוֹפְגוֹ בְּמֶלַח וְזוֹרְקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים. לֹא הֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְלֹא אֶת הַנּוֹצָה וְלֹא אֶת בְּנֵי מֵעַיִם וְלֹא סְפָגָהּ בְּמֶלַח כָּל שֶׁשִּׁנָּה בָּהּ מֵאַחַר תַּמְצִית הַדָּם כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  ומ''ש ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין. בפרק קדשי הקדשים (דף ס"ה:) ת''ר ושסע אין ושסע אלא בידו וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי:

כג
 
כֵּיצַד מוֹלְקִין. קוֹצֵץ וְיוֹרֵד בַּצִּפֹּרֶן מִמּוּל עֹרֶף. אִם רָצָה לְהוֹלִיךְ וּלְהָבִיא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. וְאִם רָצָה לִהְיוֹת דּוֹרֵס וְיוֹרֵד בַּצִּפֹּרֶן דּוֹרֵס. וְאִם נֶעֶקְרוּ הַסִּימָנִים אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְחוֹתֵךְ שִׁדְרָה וּמִפְרֶקֶת בְּלֹא רֹב בָּשָׂר. שֶׁאִם חָתַךְ רֹב בָּשָׂר הֲרֵי זוֹ כְּמֵתָה קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לַסִּימָנִין. וְצָרִיךְ לַחְתֹּךְ שְׁנֵי הַסִּימָנִים בָּעוֹלָה כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד. וְהַמּוֹלֵק בְּסַכִּין אוֹ מִן הַצְּדָדִין אֵינָהּ מְלִיקָה אֶלָּא כְּמִי שֶׁחָנַק אוֹ נָחַר. וְכָל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה:

 כסף משנה  כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן. פרק קדשי קדשים (דף ס"ה) ובתוספתא דזבחים פ''ז. ומ''ש ואם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא. בפרק קמא דחולין (דף כ') פלוגתא דרב הונא ורבה ופסק כרב הונא דרבי אבין ורבי ירמיה סברי הכי. ומ''ש ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס. שם אמר רב כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד וזו היא מצותה וכו' אמר רבי ירמיה כל שכן דמוליך ומביא כשר ומאי זו היא מצותה אף זו היא מצותה: ומ''ש ואם נעקרו הסימנין אינו חושש. שם תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנים בעוף ופירש רבא בר קיסי דהיינו במליקה ופירש''י דכיון דדרסה וחלדה לא פסלי בה עיקור סימנין נמי לא פסיל בה. ומ''ש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זה כמתה קודם שיגיע לסימנים. שם. ומ''ש וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כתנא קמא. ומ''ש והמולק בסכין אינה מליקה. משנה בפרק דם חטאת. ומ''ש או מן הצדדין. משנה פרק קמא דחולין (דף י"ט:). ומ''ש וכל העורף כשר למליקה. גם זה משנה שם:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק שביעי

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת הַחַטָּאוֹת כְּמִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה חַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת. שׁוֹחֵט וְנוֹתֵן הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיטָהּ וּמַפְרִישׁ הָאֵימוּרִים וּמוֹלְחָן וְזוֹרְקָן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים. וְאִם רָצָה לִתֵּן אֶת הָאֵימוּרִין בִּכְלִי כְּשֶׁמּוֹלִיכָן לַמִּזְבֵּחַ נוֹתֵן וּשְׁאָר בְּשָׂרָהּ נֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה בָּעֲזָרָה:

 כסף משנה  מצות עשה לעשות החטאות כמצותן וכו' כמו שבארנו. בפ''ה: ומפשיטה ומפריש האימורים ומולחן וזורקן על גבי האשים ואם רצה ליתן את האימורים בכלי כשמוליכן למזבח נותן. בפ' שני שעירי (דף ס"ז:) אהא דתנן הוציא את אימוריהן ונתנם במגס והקטירם ע''ג המזבח גרסינן בגמ' אטו במגס מקטר ליה אימא להקטירם והכי איתא נמי בפרק שני דסוטה (דף ט"ו) ובפרק תמיד נשחט (דף ס"ה:) ואע''פ שרש''י מחק גירסא זו התוספות קיימוה ופירשו דהכי פריך וכי חובה הוא שיוליכנו במגס למזבח נהי דכשקרען והוציא אימורין נותנן במגס ולא על גבי רצפה שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבלה מ''מ כשמעלן למזבח יכול להעלותם בידו ומדקתני ליה גבי סדר יוה''כ משמע דכך הוא ובענין אחר אין לעשות ולהכי פריך וכי חובה הוא לעשות כן להעלותם במגס עכ''ל. ונתבארו דברי רבינו:

ב
 
וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק דָּמָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַחַר כָּךְ קוֹרְעָם וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִים וְנוֹתְנָן בִּכְלִי וּמוֹלְחָן וְזוֹרְקָן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים. וּמוֹצִיא שְׁאֵרִיתָן חוּץ לָעִיר. וּמְנַתְּחִין אוֹתָן שָׁם כְּנִתְחֵי הָעוֹלָה בְּעוֹרָן. וְשׂוֹרְפִין אוֹתָן שָׁם בְּבֵית הַדֶּשֶׁן:

 כסף משנה  וכיצד מעשה וכו' כמו שבארנו. בפ''ה. ומ''ש ומנתחין אותם שם כנתחי העולה בעורן. בפ' איזהו מקומן (נ"א.) ובפ' שני שעירי (ס"ח:):

ג
 
שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לִשְׂרֵפָה. אֶחָד בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה וּבוֹ שׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין וְאֵימוּרִים קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁנִּפְסְלוּ וּפָרִים וּשְׂעִירִים שֶׁל חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת אִם אֵרַע בָּהֶם פָּסוּל בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה. כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ אוֹ שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לָעֲזָרָה עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן לָצֵאת. אוֹ שֶׁלָּן הַבָּשָׂר אוֹ לָנוּ הָאֵימוּרִין שֶׁלָּהֶן:

 כסף משנה  שלשה מקומות לשריפה אחד בתוך העזרה וכו' עד כמצותן. בפרק טבול יום (דף ק"ד:) וכדתני לוי:

ד
 
וְהַמָּקוֹם הַשֵּׁנִי בְּהַר הַבַּיִת וּשְׁמוֹ בִּירָה. וּבוֹ שׂוֹרְפִין חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל אַחַר צֵאתָן מִן הָעֲזָרָה. וְהַמָּקוֹם הַשְּׁלִישִׁי חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְהוּא הַנִּקְרָא בֵּית הַדֶּשֶׁן. וְשָׁם שׂוֹרְפִין חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן נִשְׂרָפוֹת כְּמִצְוָתָן:

ה
 
וּשְׂרֵפַת כָּל הַנִּשְׂרָפִין כְּשֵׁרָה בְּזָר וּבַלַּיְלָה. וְכָל הַנִּשְׂרָפִין חוּץ לָעֲזָרָה כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לִשְׂרֵפָתָן אֲפִלּוּ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד-יב) 'עַל עֵצִים בָּאֵשׁ', אֵשׁ מִכָּל מָקוֹם. וְלָמָּה נֶאֱמַר עֵצִים לְהוֹצִיא אֶת הַסִּיד וְאֶת הָרֶמֶץ:

 כסף משנה  ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה: וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרים לשריפתן וכו'. בתורת כהנים פרשת ויקרא ובפרק כיצד צולין (דף ע"ה):

ו
 
חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. מוֹלֵק אוֹתָהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְיוֹרֵד בְּצִפָּרְנוֹ עַד שֶׁיַּחְתֹּךְ הַסִּימָנִין אוֹ רֹב אֶחָד מֵהֶן וְאֵינוֹ מַבְדִּיל הָרֹאשׁ מִן הַגּוּף. וְאִם הִבְדִּיל פָּסַל וְלוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ח) 'וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל'. וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ לְמַטָּה מֵאֶמְצָעוֹ. וּשְׁיָרֵי הַדָּם מִתְמַצִּים עַל הַיְסוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ט) 'וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה עַל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ' מִכְּלָל שֶׁהַנְּתִינָה עַל קִיר שֶׁהַשְּׁיָרִין שֶׁלּוֹ מִתְמַצִּין אֶל יְסוֹד וְזֶהוּ קִיר הַתַּחְתּוֹן:

 כסף משנה  חטאת העוף כיצד היתה נעשית וכו'. בפ' קדשי קדשים במשנה (דף ס"ד:). ומ''ש כמו שביארנו. בפ' [חמישי]. ומ''ש ויורד בצפרנו עד שיחתוך הסימנין או רוב אחד מהם. בפ''ק דחולין (דף כ"א). ומ''ש ואינו מבדיל הראש מן הגוף ואם הבדיל פסל. משנה בפרק קדשי קדשים והוא מבואר בכתוב ולא יבדיל. כתב ספר מצות גדול פי' רש''י ולא יבדיל שאין מולק אלא בסימן אחד. בפרק קדשי הקדשים (דף ס"ה:) כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים ורבינו משה פירש לאו זה שלא יבדיל הראש מהגוף ואני מביא ראיה לדבריו שלמד שם סתם מליקה האמורה בעולת העוף ממליקה המפורשת בחטאת העוף מה להלן ממול עורף וכו' אי מה להלן (בחטאת העוף) מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת''ל ומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו ומנין שהקטרת הראש לעצמו והגוף לעצמו שהרי שתי פעמים כתיב והקטיר בפרשה אחד לראש ואחד לגוף וכתב ושסע בינתים עכ''ל. ומה שכתב ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מאמצעו וכו' עד וזהו קיר התחתון. בפרק קדשי הקדשים (דף ס"ד:) וכתב רש''י בריש מנחות (דף ג') הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו. מיצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק:

ז
 
וּמִצּוּי דַּם חַטַּאת הָעוֹף מְעַכֵּב. וְאֵין לַמִּזְבֵּחַ בָּהּ אֶלָּא דָּמָהּ וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה כִּבְשַׂר חַטַּאת הַבְּהֵמָה:

 כסף משנה  ומ''ש ומיצוי חטאת העוף מעכב. משנה שם [בזבחים] מיצה דם הגוף פסולה ובפרק ב' דמעילה (דף ח' ט') איפליגו אמוראי במילתא ולמ''ד אינו מעכב אותבוהו כמה אמוראי ושנינהו שנויי דחיקי ולא סמכינן עלייהו. ומ''ש ואין למזבח בה אלא דמה וכו'. משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס"ד):

ח
 
כֵּיצַד אוֹחֵז חַטַּאת הָעוֹף בִּשְׁעַת מְלִיקָה. אוֹחֵז שְׁתֵּי רַגְלֶיהָ בֵּין שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּשְׁתֵּי אֲגַפֶּיהָ בֵּין שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו. וּמוֹתֵחַ צַוָּארָהּ אֶל רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּמוֹלֵק. וְזוֹ מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם שִׁנָּה וְאָחַז בְּכָל מָקוֹם כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה וכו'. שם וכדתנא במתניתא. ומ''ש ואם שינה ואחז בכ''מ כשירה:

ט
 
וְכָל מָקוֹם מִן הַמִּזְבֵּחַ כָּשֵׁר לִמְלִיקָתָהּ. וּבִלְבַד שֶׁיַּזֶּה דָּמָהּ לְמַטָּה מֵאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ. וְאִם הִזָּה בְּכָל מָקוֹם כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לְמַטָּה מְעַט מִדַּם הַנֶּפֶשׁ:

 כסף משנה  וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה וכו' עד מדם הנפש. משנה וגמ' (דף ס"ג:) בפרק קדשי הקדשים:

י
 
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית מְשַׁמֶּשֶׁת לְמַעְלָה וּשְׁלֹשָׁה לְמַטָּה. מִלְּמַטָּה חַטַּאת הָעוֹף וְהַגָּשַׁת הַמְּנָחוֹת וּשְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁל עוֹלוֹת וְחַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת וַאֲשָׁמוֹת וּשְׁלָמִים שֶׁשּׁוֹפְכִין עָלֶיהָ. וְהַשְּׁלֹשָׁה שֶׁל מַעְלָה נִסּוּךְ הַמַּיִם שֶׁמְּנַסְּכִין בֶּחָג וְנִסּוּךְ הַיַּיִן שֶׁל נְסָכִים וְעוֹלַת הָעוֹף בִּזְמַן שֶׁהִיא רַבָּה. וְאִם אֵין קֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית מְכִילָה אוֹתָהּ נִפְנִין לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ שָׁם:

 כסף משנה  שלשה דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה וכו' עד סוף הפרק. שם.

יא
 
כָּל הָעוֹלִין לַמִּזְבֵּחַ עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל. חוּץ מִן הָעוֹלֶה לְאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁלְּמַעְלָה בְּקֶרֶן זוֹ שֶׁהֵן עוֹלִין וְנִפְנִין עַל הַשְּׂמֹאל לַקֶּרֶן וְעוֹשִׂין מְלַאכְתָּן וְחוֹזְרִין לָעָקֵב. וּמִפְּנֵי מָה נִפְנִין לִשְׂמֹאל כְּדֵי שֶׁיִּפְגְּעוּ בְּקֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית תְּחִלָּה. שֶׁאִם נִפְנִין עַל יָמִין וּמַקִּיפִין אֶת כָּל הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית שֶׁמָּא יִתְעַשֵּׁן הַמַּיִם וְהַיַּיִן אוֹ שֶׁמָּא יָמוּת הָעוֹף בְּעֶשֶׁן הַמִּזְבֵּחַ:

יב
 
לְפִיכָךְ הַמְנַסֵּךְ מַיִם אוֹ יַיִן כְּשֶׁהוּא מַקִּיף אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִהְיֶה בְּיָדוֹ כְּלוּם. וּמַתְחִיל וּמַקִּיף מִקֶּרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית לְמִזְרָחִית צְפוֹנִית לִצְפוֹנִית מַעֲרָבִית לְמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית וְלֹא יִהְיֶה בְּיָדוֹ כְּלוּם. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ לְמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית נוֹתְנִין הַמַּיִם אוֹ הַיַּיִן בְּיָדוֹ וּמְנַסֵּךְ. וְאִם לֹא הִקִּיף עוֹלֶה וּפוֹנֶה עַל שְׂמֹאלוֹ וְעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ וְיוֹרֵד:

 כסף משנה  ומה שכתב ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית וכו' נותנים המים או היין בידו ומנסך. הוא מדתנן בפרק בתרא דתמיד (דף ל"ג:) בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית וכו' נתנו לו יין לנסך:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק שמיני

א
 
ד חֹמֶר בְּחַטַּאת הַבְּהֵמָה מִשְּׁאָר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. שֶׁדַּם חַטַּאת הַבְּהֵמָה שֶׁנִּתַּז מִן הַכְּלִי שֶׁקִּבֵּל בּוֹ הַדָּם קֹדֶם הַזָּיָה עַל הַבֶּגֶד טָעוּן כִּבּוּס בְּמַיִם בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כ) 'וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדשׁ':

ב
 
אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הָעוֹר הָרַךְ וְאֶחָד הַשַּׂק טְעוּנִין כִּבּוּס. אֲבָל הָעוֹר הַקָּשֶׁה הֲרֵי הוּא כְּעֵץ וְגוֹרֵד הַדָּם מֵעָלָיו. וְאֶחָד דַּם חַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת אוֹ דַּם חַטָּאת הַנִּשְׂרֶפֶת אֲבָל לֹא דַּם חַטַּאת הָעוֹף. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-יח) 'תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת' בְּנִשְׁחֶטֶת הַכָּתוּב מְדַבֵּר לֹא בְּנִמְלֶקֶת:

 כסף משנה  (א-ב) חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים וכו' עד טעונים כיבוס. משנה בפרק דם חטאת (דף צ"ב). ומ''ש אבל העור הקשה הרי הוא כעץ וגורד הדם מעליו. שם (דף צ"ד) אוקימתא דרבא. ומ''ש ואחד דם חטאת הנאכלת. משנה שם. ומ''ש אבל לא חטאת העוף וכו'. שם בגמרא:

ג
 
ה חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלָה אֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּבּוּס. א בֵּין שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. אֵי זוֹ הִיא שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. שֶׁלָּנָה וְשֶׁנִּטְמֵאת וְשֶׁיָּצָאת חוּץ לָעֲזָרָה. וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָה אוֹ בִּזְרִיקַת הַדָּם:

 כסף משנה  חטאת שנפסלה אין דמה טעון כיבוס וכו' עד וראוי לכיבוס. משנה שם:

ד
 
אֵין טָעוּן כִּבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה עַל כְּלִי שֶׁרָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה וְרָאוּי לְכִבּוּס. אֲבָל אִם נִתַּז עַל כְּלִי עֵץ אוֹ כְּלִי מַתֶּכֶת אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְכִבּוּס אֶלָּא גּוֹרְדָן בִּלְבַד:

 כסף משנה  ומה שכתב אבל אם ניתז על כלי עץ וכו' אלא גורדן בלבד. שם (דף צ"ד) בגמרא:

ה
 
נִתַּז עַל עוֹר הַדָּג אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה. אֲבָל אִם נִתַּז עַל עוֹר בְּהֵמָה. עַד שֶׁלֹּא הֻפְשַׁט אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אַחַר שֶׁהֻפְשַׁט טָעוּן כִּבּוּס. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַתָּה הֲרֵי הוּא רָאוּי לְקַבֵּל טֻמְאָה לְאַחַר שֶׁיִּתְעַבֵּד:

 כסף משנה  ניתז על עור הדג אינו טעון כיבוס וכו'. נלמד ממה ששנינו שם (דף צ"ג:) אין טעון כיבוס אלא דבר שהוא ראוי לקבל טומאה. ומ''ש אבל אם ניתז על עור בהמה. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כר' יהודה דסתם לן תנא x כוותיה (דף צ"ג):

ו
 
ב נִתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד אוֹ מֵעַל קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ שֶׁנִּשְׁפָּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ וְנִתַּז מִמֶּנּוּ עַל הַבֶּגֶד אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כ) 'וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ'. לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּדָם שֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי שָׁרֵת וְרָאוּי לְהַזָּיָה וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי הַזָּיָה:

 כסף משנה  ניתז מן הצואר על הבגד וכו'. משנה שם ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כיבוס מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כיבוס נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כיבוס אין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ובגמרא ת''ר יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס ת''ל אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה ואמרינן תו בגמרא הא תו למה לי מה טעם קאמר מה טעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ראוי להזאה למעוטי מאי למעוטי קיבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה ופירש''י מן הקרן של מזבח ומן היסוד של שירים ובפ' ב''ש תרגימנא דמן הקרן מן הקרן ממש ומן היסוד מן הראוי ליסוד דמשניתן דמה אין שירים טעונים כיבוס וטעמא מפרש בגמרא עכ''ל. ומפני כך כתב רבינו ניתז מן הצואר על הבגד או מעל קרן המזבח והשמיט מן היסוד וכ''כ בפירוש לקמן בסמוך ופירש''י עוד הא תו למה לי למיתני אין טעון כיבוס אלא שנתקבל בכלי הא תנא ליה נשפך על הרצפה קיבל פחות מכדי הזיה בכלי זה וחזר ועירבו עכ''ל:

ז
 
נָתַן אַרְבַּע הַמַּתָּנוֹת וְאַחַר כָּךְ נִתַּז מִן הַכּוֹס עַל הַבֶּגֶד מִשְּׁיָרֵי הַדָּם אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא זָרַק הַשְּׁיָרִים עַל הַיְסוֹד. וְכֵן בְּחַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת:

 כסף משנה  נתן ארבע המתנות וכו'. בר''פ ב''ש. ומ''ש וכן בחטאות הנשרפות. משנה בפ' דם חטאת אע''פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש תאכל אחד הנאכלות ואחד הפנימיות שנאמר תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות:

ח
 
נִתַּז מֵאֶצְבָּעוֹ אַחַר שֶׁיָּצָאת הַזָּיָה מִיָּדוֹ אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס שֶׁשְּׁיָרֵי הַדָּם שֶׁבָּאֶצְבַּע פְּסוּלִין לְהַזָּיָה:

 כסף משנה  ניתז מאצבעו וכו'. בר''פ דם חטאת (דף צ"ג:). ויש בקצת ספרי רבינו שכתוב שבאמצע במקום שבאצבע וט''ס הוא:

ט
 
נִתַּז מִן הַבֶּגֶד לְבֶגֶד שֵׁנִי אֵין הַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי טָעוּן כִּבּוּס. נִתַּז עַל בֶּגֶד טָמֵא אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס. נִתַּז דַּם הַחַטָּאת עַל הַבֶּגֶד וְנִתַּז עַל דַּם הַחַטָּאת דַּם חֻלִּין טָעוּן כִּבּוּס. אֲבָל אִם נִתַּז דַּם הַחֻלִּין תְּחִלָּה (אוֹ אֲפִלּוּ דַּם עוֹלָה) וְנִתַּז עָלָיו דַּם הַחַטָּאת אֵינוֹ טָעוּן כִּבּוּס שֶׁהֲרֵי לֹא נִבְלַע בּוֹ:

 כסף משנה  ניתז מן הבגד וכו'. שם (דף צ"ב:) בעא מיניה לוי ניתז מבגד לבגד מהו מבגד קמא אידחי ליה בכיבוס או דילמא לא א''ל זו שאלה טעון כיבוס ממה נפשך אי אוספו וכשר הא כשר ואי אוספו ופסול כר''ע דאמר היתה לו שעת הכושר ונפסלה דמה טעון כיבוס. ופירש''י אידחי ליה לכיבוס וכו' (דכיון) דאיזקיק לכיבוס אידחי ליה [מתורת הזאה] ולא קרינן בה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון. זו שאלה בניחותא יפה שאלת ואשיבך עליה. אי אוספו וכשר אע''ג דאיזקיק לכיבוס לא בטל מתורת דם וכו'. הא כשר וטעון האחרון כיבוס. ואת''ל שאם אוספו מהראשון פסול וכו' אנא כר''ע ס''ל דאמר היתה לה שעת הכושר לזריקה ונפסלה דמה טעון כיבוס והאי הרי בתחילתו בכלי נתקבל והיתה לו שעת הכושר ואח''כ נפסל בנפילתו על בגד הראשון עכ''ל. והשתא כיון דסתם לן תנא דלא כר''ע לא חיישינן למאן דאמר דס''ל כוותיה ועוד דבבעיא דאיתא התם בגמ' בסמוך משמע בהדיא דאמוראי בתראי לא סבירא להו כר''ע כיון דמספקא לן אי אוספו ופסיל בעיין לא איפשיטא ומיהו ק''ל נהי דלא איפשיטא בעיין מ''מ מספיקא ה''ל להחמיר ולהטעינו כיבוס ושמא יש לומר דכיבוס במקום קדוש אינו דרך כבוד כלפי מעלה ומספיקא לא מזלזלינן ביה. ויותר נכון לומר דכיון דסתם לן תנא דלא כר''ע ואמוראי בתראי נמי לא ס''ל כר''ע הא איפשיטא בעיין איפכא מלוי: ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס. שם בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ניתז על בגד טמא מהו אמר רב הונא בריה דרב יהושע מדקא מיבעיא ליה הכי ש''מ היתה לו שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס ה''מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא או דילמא לא שנא א''ל פלוגתא דר' אליעזר ורבנן וכדמתרץ אביי דתניא ר''א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה וכו'. במאי קא מיפלגי אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קא מיפלגי מר סבר דנין ומר סבר אין דנין. ופירש''י ניתז על בגד טמא ונטמא בנגיעתו בו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דילמא כיון דבעידנא דנפל עליה אכתי כשר הוי והרי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד באים כאחד כדמפרש ואזיל רב הונא בריה דרב יהושע. מדקא מיבעיא ליה הכי מכלל דפשיטא ליה בטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע''ג דהיתה לו שעת הכושר ש''מ סבר וכו' ומיהו היכא דפיסול דם ונפילת בגד באים כאחד מבעיא ליה הכי מי אמרינן ה''מ דפסולה אין דמה טעון כיבוס בזה אחר זה שנפסל ואח''כ ניתז וכו'. מטהרים את האדם מטומאת מת כאילו לא נטמא שהרי נדה שנטמאת במת מזין עליה לפני טבילת נידתה וטובלת אחת בשביל שתי הטומאות וכו'. בדנין טומאה קדומה כגון מי חטאת לפני הזאתו מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באים כאחד קא מיפלגי ר''א סבר דנין ורבנן סברי אין דנין ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעיא לן נמי פלוגתא דר''א ורבנן היא דלר''א אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי עכ''ל. וקשה דלפי זה ה''ל לרבינו לפסוק כרבנן דסברי בניתז על בגד טמא טעון כיבוס וצ''ע. וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואפשר שסובר רבינו שאין הדבר מוכרח דרבנן שאין דנין שם טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה לומר שמי חטאת שנטמאו יטהרו שמפני זה יסברו שאם ניתז על בגד טמא שטעון כבוס שאפשר דלאו הא בהא תליא ומ''מ ודאי שר' אליעזר שדן שם טומאה קדומה מטומאת שעה ע''כ יסבור שגם כאן שאין טעון כיבוס כמו נפסל קודם שניתז הילכך הכי נקטינן. או אפשר שגירסא אחרת או שיטה אחרת היתה לרבינו באותה סוגיא. או אולי לשון רבינו בספרים מוטעה והוא צריך להיות טעון כיבוס והוא היותר קרוב אצלי עכ''ל: ניתז דם חטאת על הבגד וכו'. בס''פ דם חטאת (דף צ"ח:). ומ''ש אבל אם ניתז דם החולין תחלה וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

י
 
כְּשֶׁמְּכַבְּסִין אֶת מְקוֹם הַדָּם מְכַבְּסִין אוֹתוֹ בְּמַיִם יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ רשֶׁם. וְכָל שִׁבְעַת הַסַּמְמָנִים שֶׁמַּעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם מַעֲבִירִין עַל דַּם חַטָּאת. חוּץ מִמֵּי רַגְלַיִם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם לַמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  כשמכבסין את מקום הדם וכו' וכל שבעת הסממנין שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת וכו'. בפרק דם חטאת (דף צ"ה):

יא
 
א כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בּוֹ הַחַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת טָעוּן שְׁבִירָה בָּעֲזָרָה. וּכְלִי מַתָּכוֹת שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בּוֹ טָעוּן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בְּמַיִם בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כא) 'וּכְלִי חֶרֶס אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר'. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר כָּאן (ויקרא ז-ו) (ויקרא טז-כד) 'בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ' הֲרֵי דִּינָן כְּדִין הַכִּבּוּס. מָה כִּבּוּס הַבֶּגֶד בַּקֹּדֶשׁ אַף שְׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס וּשְׁטִיפַת כְּלִי מַתָּכוֹת וּמְרִיקָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ. וְאֶחָד כְּלִי שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ אוֹ כְּלִי שֶׁהֶעֱרָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ:

 כסף משנה  כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת וכו'. משנה בפרק דם חטאת (דף צ"ג). ומ''ש אע''פ שלא נאמר כאן במקום קדוש וכו'. שם (דף צ"ד:) מנא ה''מ דת''ר תכבס במקום קדוש שבירת כלי חרס מנין ת''ל וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין ת''ל ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים פירוש דכיון דכתיב וי''ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא בתריה גרירא: ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח. משנה שם (דף צ"ה:):

יב
 
מְרִיקָה בְּחַמִּין וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן. בְּמַיִם לֹא בְּיַיִן וְלֹא בְּמֶזֶג וְלֹא בִּשְׁאָר מַשְׁקִין. וְהַמְּרִיקָה וְהַשְּׁטִיפָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס וּשְׁטִיפָתוֹ. וְהַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָה מַגְעִילָן בְּמַיִם חַמִּים עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ מְדִיחָן:

 כסף משנה  מריקה בחמין ושטיפה בצונן. שם (דף צ"ו:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכסתם מתני'. ומ''ש במים לא ביין וכו'. שם. ומ''ש והמריקה והשטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו. משנה שם. ופירש''י מריקה מבפנים ושטיפה מבחוץ ככוס של ברכה כדאמרינן בברכות שטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ: והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמין על גבי האש. משנה בפרק דם חטאת (דף צ"ז) השפוד והאסכלה מגעילן בחמין. ומ''ש ואח''כ מדיחן:

יג
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶן אַחַר שֶׁנִּזְרַק דָּמָהּ כְּהִלְכָתוֹ. אֲבָל אִם בִּשֵּׁל קֹדֶם זְרִיקָה אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ בְּשַׂר חַטָּאת הַנִּשְׂרֶפֶת אֵינוֹ טָעוּן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. בִּשֵּׁל בְּמִקְצָת הַכְּלִי כֻּלּוֹ טָעוּן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה:

 כסף משנה  בד''א שבישל בהן וכו'. ברייתא בפרק דם חטאת (דף צ"ו:) חומר בהזאה שהזאה ישנה בחטאות החיצונות ובחטאות הפנימיות וישנה לפני זריקה משא''כ במריקה ושטיפה: בישל במקצת הכלי כולו טעון מריקה ושטיפה. שם בברייתא:

יד
 
צָלָה הַבָּשָׂר [בַּאֲוִיר] תַּנּוּר שֶׁל חֶרֶס יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם יִשָּׁבֵר הוֹאִיל וְנִתְבַּשְּׁלָה בּוֹ אוֹ לֹא יִשָּׁבֵר הוֹאִיל וְלֹא נָגְעָה בּוֹ. וְלֹא בְּחַטָּאת בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַכֵּלִים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בְּקָדָשִׁים עַל יְדֵי חַמִּין בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים * טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה עֵקֶב אֲכִילָה. וְכֵן הַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָה מַגְעִילָן עֵקֶב אֲכִילָה. וְאֵינוֹ מְנִיחָן עַד זְמַן אֲכִילָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְּשֶׁיַּשְׁלִים לֶאֱכל יַגְעִיל הַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָה וִימָרֵק וַיִּשְׁטֹף הַכְּלִי בֵּין כְּלֵי מַתָּכוֹת בֵּין כְּלֵי חֶרֶס חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשּׁוֹבֵר בָּהּ כְּלֵי חֶרֶס. וּמְבַשֵּׁל וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁלֵּשׁ מִיָּד בֵּין בִּכְלֵי מַתָּכוֹת בֵּין בִּכְלֵי חֶרֶס וּמְמָרֵק וְשׁוֹטֵף עַד סוֹף אֲכִילָה:

 ההראב"ד   טעונין מריקה ושטיפה עקב אכילה. א''א לא ידעתי מהו עקב אכילה אבל כך אמרו חכמים שממתין כל זמן אכילה והדר עביד ליה מריקה ושטיפה. ומה שאמר בכלי חרס טעון מריקה ושטיפה טעות הוא בידו ובהדיא בתוספתא שאין טעון אלא שבירה אבל הכל טעון מריקה ושטיפה פירוש קדשי קדשים וקדשים קלים:

 כסף משנה  צלה הבשר באויר תנור של חרס וכו'. שם (דף צ"ה:) בעי רמי בר חמא תלאו באויר תנור מהו אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא או דילמא אבישול בלא בלוע ופירש''י תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום מהו מי הוי תנור טעון שבירה או לא ולא איפשיטא בעיין וזהו שכתב רבינו יש בדבר ספק. ויש לתמוה למה לו להודיענו שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספקי דאורייתא וצריך עיון: ולא בחטאת בלבד וכו'. משנה שם ובגמרא יליף לה מקרא. ומ''ש עקב אכילה פירוש תיכף לאכילה והוא משנה שם (דף צ"ו:) ר' טרפון אומר בישל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכ''א עד זמן אכילה. ופירש''י יבשל בו כל הרגל בלא מריקה ושטיפה ולסוף הרגל ימרוק וישטוף ובגמ' (דף צ"ו) וחכמים אומרים עד זמן אכילה מאי קאמר אמר רב נחמן וכו' ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה: כתב הראב''ד לא ידעתי מהו עקב אכילה אבל כך אמרו חכמים שממתין כל זמן אכילה והדר עביד ליה מריקה ושטיפה עכ''ל. ונוסחתו בגמרא נכונה דגריס כל זמן אכילה לאפוקי מספרים דידן בגמרא דגרסי עד זמן אכילה וגם רש''י שם אהא דתניא הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה כתב ממתין זמן אכילה והשמיט תיבת עד. ומ''ש וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה וכו'. הכי משמע לדברי חכמים שכתבתי בסמוך: ומה שכתב וימרוק וישטוף בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס השיגו הראב''ד וכתב טעות הוא בידו ובהדיא בתוספתא שאין טעון אלא שבירה עכ''ל. ורבינו מפרש דלא קיימא תוספתא אלא לחטאת בלבד אבל שאר קדשים אף כלי חרס אינם טעונים אלא מריקה ושטיפה שהרי לא מצינו שהצריכה תורה שבירה לכלי חרס אלא בחטאת בלבד. והילך לשון התוספתא בפרק י' דזבחים ר''ש אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משום נותן טעם כבשים פסולים אין טעונין מריקה ושטיפה וכו' כלי חרס אין טעונין אלא שבירה היכן שוברו בפנים יצא לחוץ נכנס ושוברו בפנים. הראב''ד מפרש דאקדשים קלים דקתני לעיל קאי ורבינו סבר דמילתא באפי נפשה הוא ולא מיירי אלא בחטאת ויש סעד לדבריו מדמסיים בה ששוברו בפנים שהוא הדין השנוי במשנה גבי חטאת. ועוד דקתני תו בתוספתא שם חומר במריקה ושטיפה שהמריקה ושטיפה נוהגים בקדשי קדשים ובקדשים קלים ומדשבקה לשבירה משמע שאינה נוהגת אלא בחטאת בלבד. x ומה שכתב ומבשל ושונה ומשלש מיד וכו'. הכי משמע לרבינו מלישנא דחכמים שאמרו זמן אכילה שכל תוך זמן אכילה מבשל והולך אפילו כמה פעמים. ומה שכתב עד סוף אכילה. הכי משמע לרבינו לישנא דזמן אכילה דהיינו עד סוף אכילה וכן בדין דהא אין דרך למרוק ולשטוף עד אחר אכילה:

טו
 
כְּלֵי גְּלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה אֲפִלּוּ בְּחַטָּאת אֶלָּא הֲדָחָה בִּלְבַד. נֶאֱמַר בְּחַטָּאת (ויקרא ו-כ) 'כּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ' לִהְיוֹת כָּמוֹהָ. אִם פְּסוּלָה הִיא הַנּוֹגֵעַ בָּהּ פָּסוּל וְאִם כְּשֵׁרָה הַנּוֹגֵעַ בָּהּ יֹאכַל כָּמוֹהָ וּבִקְדֻשָּׁתָהּ:

 כסף משנה  כלי גללים וכלי אבנים וכו'. נראה שטעמו משום דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף משמע דוקא הני ולא שאר מינים וכלי אדמה שלא נתבשלו אינן בכלל כלי חרס, ואין לומר דלפי זה הוה ליה לרבינו למעט גם כן כלי עץ דלא איצטריך למעט אלא הני דדמו לכלי חרס הכתוב בתורה: נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה וכו'. ברייתא בפרק דם חטאת (דף צ"ז:) כל אשר יגע בבשרה וכו' יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל כשרה היא תאכל כחמור שבה, ויש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר:

טז
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּבְלְעָה בּוֹ. אֲבָל נְגִיעָה בְּלֹא הַבְלָעָה אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאֶחָד הַחַטָּאת וְאֶחָד שְׁאָר קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין חֲמוּרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-לז) 'זֹאת הַתּוֹרָה לָעלָה וְלַמִּנְחָה':

 כסף משנה  ומ''ש בד''א כשנבלע וכו'. שם בברייתא. ומ''ש ואחד החטאת ואחד שאר הקדשים וכו'. גם זה שם:

יז
 
נָגַע בְּשָׂרָהּ בְּרָקִיק וְנִבְלַע בְּמִקְצָתוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ כֻּלּוֹ אֶלָּא חוֹתֵךְ מְקוֹם הַבֶּלַע:

 כסף משנה  ומ''ש נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו וכו'. משנה וברייתא שם:

יח
 
כְּלִי שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ קָדָשִׁים וְחֻלִּין אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים. אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם הֲרֵי הַכּל נֶאֱכָל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. וְטָעוּן הַכְּלִי מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה וְהַכּל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן לְכָל דָּבָר. וְאִם לֹא נָתַן טַעַם זֶה בָּזֶה אֵין הַקַּלִּין נֶאֱכָלִין כַּחֲמוּרִים וְאֵינָן כְּמוֹתָן לְכָל דָּבָר. אֲבָל הַכְּלִי טָעוּן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה:

 כסף משנה  כלי שבישל בו קדשים וחולין וכו'. משנה וגמרא שם. ומ''ש ואם לא נתן טעם זה בזה וכו' אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה. שם אהא דקאמר אם אין בהם בנ''ט אין הקלים נאכלים כחמורים ואין טעונין מריקה ושטיפה פריך נהי דקדשי קדשים לא ניבעי קדשים קלים ניבעי. ופירש''י נהי דלא בעו מריקה לסוף זמן אכילת חמורים דהא מועטים ובטלי נבעי מיהא משום קלים לסוף זמן אכילתן אמר אביי מאי אין טעונים דקאמר קדשי קדשים אבל קדשים קלים טעונים. ומדברי הראב''ד נראה שהיה גורס בלשון רבינו אבל [הכל] במקום הכלי שכתב אבל הכל טעון מריקה ושטיפה פירוש קדשי קדשים וקדשים קלים עכ''ל. וגירסת הכלי עיקר וכמו שכתבתי:

יט
 
בֶּגֶד שֶׁנִּתַּז עָלָיו דַּם הַחַטָּאת וְיָצָא חוּץ לָעֲזָרָה מַחְזִירוֹ לָעֲזָרָה וּמְכַבְּסוֹ שָׁם. נִטְמָא חוּץ לָעֲזָרָה כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. קוֹרְעוֹ כְּדֵי שֶׁיִּטְהַר וּמַכְנִיסוֹ וּמְכַבְּסוֹ בִּפְנִים. וְצָרִיךְ לְהָנִיחַ בּוֹ שָׁלֵם כְּדֵי מַעֲפֹרֶת לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כ) 'בֶּגֶד' צָרִיךְ לְכַבֵּס בֶּגֶד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי כְּדֵי הַמַּעֲפֹרֶת שֶׁנִּשְׁאֲרָה בּוֹ כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רֻבּוֹ טָהוֹר מִן הַתּוֹרָה וּמֻתָּר לְהַכְנִיסוֹ לַמִּקְדָּשׁ לְכַבֵּס הַדָּם:

 כסף משנה  בגד שניתז עליו דם החטאת ויצא חוץ לעזרה וכו'. משנה בפרק דם חטאת (דף צ"ד:). ומה שכתב וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת וכו'. שם בגמרא:

כ
 
מְעִיל שֶׁנִּתַּז עָלָיו דַּם חַטָּאת וְיָצָא וְנִטְמָא לַחוּץ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה וַהֲרֵי הַקּוֹרֵעַ אוֹתוֹ לוֹקֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מַכְנִיסוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וּמְכַבְּסוֹ בִּפְנִים. וְאַחַר שֶׁיִּתְכַּבֵּס כָּל הַדָּם מְעַט מְעַט מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בַּחוּץ:

 כסף משנה  ומה שכתב מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ וכו'. מימרא שם (דף צ"ה):

כא
 
כְּלִי חֶרֶס שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ הַחַטָּאת וְיָצָא מַכְנִיסוֹ וְשׁוֹבְרוֹ בִּפְנִים. נִטְמָא בַּחוּץ נוֹקְבוֹ בִּכְדֵי שֹׁרֶשׁ קָטָן כְּדֵי שֶׁיִּטְהַר וּמַכְנִיסוֹ וְשׁוֹבְרוֹ בִּפְנִים. וְאִם נִקְּבוֹ נֶקֶב גָּדוֹל מִזֶּה אֵינוֹ שׁוֹבְרוֹ בִּפְנִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ כְּלִי וְאֵין שׁוֹבְרִין בִּפְנִים אֶלָּא כֵּלִים. וְכֵן כְּלִי מַתָּכוֹת שֶׁבִּשֵּׁל בּוֹ וְיָצָא חוּץ לָעֲזָרָה מַכְנִיסוֹ וּמוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בִּפְנִים. נִטְמָא כְּשֶׁיָּצָא פּוֹחֲתוֹ עַד שֶׁיִּטְהַר וּמַכְנִיסוֹ בִּפְנִים וְחוֹזֵר וּמְרַדְּדוֹ עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַפְּחָת וְיַחְזֹר כְּתַבְנִית הַכֵּלִים. וְאַחַר כָּךְ מוֹרְקוֹ וְשׁוֹטְפוֹ בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כא) 'וְאִם בִּכְלִי נְחשֶׁת' וְגוֹ' אֵין מוֹרְקִין בִּפְנִים אֶלָּא כֵּלִים:

 כסף משנה  כלי חרס שבישל בו חטאת ויצא וכו'. משנה שם (דף צ"ד:). ומה שכתב בכדי שורש קטן ואם ניקב נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים וכו'. שם בגמרא: וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה וכו'. משנה שם. ומה שכתב וחוזר ומרדדו וכו'. שם בגמרא:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק תשיעי

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת כָּל הָאֲשָׁמוֹת כְּמִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה הָאֲשָׁמוֹת בֵּין אָשָׁם וַדַּאי בֵּין אָשָׁם תָּלוּי. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיט וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִין וּמוֹלְחָן וְזוֹרְקָן עַל גַּב הָאִשִּׁים. וְאִם רָצָה לְהוֹלִיכָן בִּכְלִי מוֹלִיךְ. וּשְׁאָר בְּשָׂרָם נֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה בָּעֲזָרָה כַּחַטָּאת:

 כסף משנה  מצות עשה לעשות כל האשמות וכו' כמו שביארנו. בפרק ה' מהלכות אלו. ומ''ש ואם רצה להוליכם בכלי מוליך. נתבאר ברפ''ז. ומ''ש ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת. משנה בפ' איזהו מקומן (דף נ"ד:):

ב
 
אֲשַׁם מְצֹרָע יֵשׁ בְּקַבָּלַת דָּמוֹ שִׁנּוּי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. וְאַף עַל פִּי כֵן שְׁאָר מַעֲשָׂיו וּזְרִיקַת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ וַאֲכִילָתוֹ כִּשְׁאָר הָאֲשָׁמוֹת לְכָל דָּבָר:

 כסף משנה  אשם מצורע יש בקבלת דמו שינוי כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה. בפרק ד':

ג
 
עֲשִׂיַּת כָּל שְׁלָמִים כְּמִצְוָתָן מִצְוַת עֲשֵׂה וְהֵן אַרְבָּעָה מִינִין. הָאֶחָד שַׁלְמֵי צִבּוּר וְהַשְּׁלֹשָׁה שַׁלְמֵי יָחִיד:

ד
 
וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה שַׁלְמֵי צִבּוּר. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיט וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִים וּמוֹלְחָן וּמַקְטִירָן. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה בָּעֲזָרָה כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  וכיצד מעשה שלמי צבור שוחט וזורק הדם כמו שביארנו. בפרק חמישי. ומה שכתב והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם. משנה בפרק איזהו מקומן (דף נ"ג). ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפרק א':

ה
 
שַׁלְמֵי יָחִיד שְׁלֹשָׁה מִינִין. הָאֶחָד הוּא הַבָּא שְׁלָמִים בְּלֹא לֶחֶם כְּגוֹן שַׁלְמֵי חֲגִיגָה וְשִׂמְחָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא שְׁלָמִים. וְהַשֵּׁנִי שְׁלָמִים הַבָּאִים עִם הַלֶּחֶם בְּנֵדֶר אוֹ נְדָבָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא תּוֹדָה וְאוֹתוֹ הַלֶּחֶם נִקְרָא לֶחֶם תּוֹדָה. וְהַמִּין הַשְּׁלִישִׁי שְׁלָמִים שֶׁמַּקְרִיב הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת נִזְרוֹ וְהֵם בָּאִים עִם לֶחֶם וְזֶהוּ הַנִּקְרָא אֵיל נָזִיר:

ו
 
וְכֵיצַד מַעֲשֵׂה שְׁלָשְׁתָּן. שׁוֹחֵט וְזוֹרֵק הַדָּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַפְשִׁיט וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִין. וְאַחַר כָּךְ מְנַתֵּחַ אֶת הַבָּשָׂר וּמַפְרִישׁ הֶחָזֶה וְשׁוֹק הַיָּמִין וְנוֹתֵן הָאֵימוּרִין עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק עַל יְדֵי הַבְּעָלִים וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים וּמֵנִיף הַכּל לִפְנֵי ה' בַּמִּזְרָח. וְכֵן כָּל הַטָּעוּן תְּנוּפָה בַּמִּזְרָח מְנִיפִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  וכיצד מעשה שלשתן וכו' ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורים עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח. בפרק כל המנחות (דף ס"א ס"ב:) יליף לה מקראי. ומה שכתב וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו. משנה שם (דף ס"א) תנופה היתה במזרח ופירש רש''י תנופה במזרח כלומר אפילו במזרחו של מזבח יכול להניף וכל שכן במערבו שקרוב יותר להיכל עכ''ל. ואין כן דעת רבינו. ובגמרא והניף לפני ה' במזרח והא אמרת לפני ה' יכול במערב אמרי ה''מ מנחה דאיקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד אבל הכא לפני ה' קרינן ביה ופירש רש''י לפי דרכו ולישנא דלפני ה' קרינן ביה כוותיה משמע אבל רבינו מפרש דלא אמרי במערב אלא במנחה אבל בתנופה מזרח בעינן. ותמיהא לי על דברי רבינו דלפני ה' טפי משמע במערב מבמזרח והיכי אפשר לומר דדוקא במזרח וצריך עיון:

ז
 
וְכֵיצַד הוּא מֵנִיף. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. וְאִם הָיָה הַקָּרְבָּן תּוֹדָה לוֹקֵחַ מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהּ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה וּמַנִּיחוֹ עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק וְהָאֵימוּרִים וּמֵנִיף הַכּל עַל יְדֵי הַבְּעָלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ומ''ש וכיצד הוא מניף מוליך ומביא מעלה ומוריד. שם במשנה: ואם היה הקרבן תודה וכו'. משנה בפ' התודה (דף ע"ז:). ומ''ש נותן את החלבים על ידי הבעלים וכו'. ברייתא בפ' כל המנחות באות (ס"ב) מניח אימורים על פיסת היד וחזה ושוק עליהם וכ''מ שיש לחם הלחם מלמעלה. ומשמע לרבינו דאימורים דקתני לא כל האימורים אלא החלבים בלבד דהא מקרא דעל אשי החלבים יליף לה:

ח
 
וְכֵיצַד מַנִּיחָן עַל יְדֵי הַבְּעָלִים. נוֹתֵן אֶת הַחֲלָבִים עַל יְדֵי הַבְּעָלִים וְחָזֶה וְשׁוֹק לְמַעְלָה וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד לְמַעְלָה מֵהֶם. וְאִם יֵשׁ שָׁם לֶחֶם מַנִּיחוֹ לְמַעְלָה וּמֵנִיף הַכּל:

ט
 
הָיָה הַקָּרְבָּן אֵיל נָזִיר מוֹצִיא הָאֵימוּרִין וּמַפְרִישׁ חָזֶה וְשׁוֹק וּמְבַשֵּׁל שְׁאָר הָאַיִל בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים. וְלוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל עִם אֶחָד מֵעֲשָׂרָה מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמּוֹ עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק וְהָאֵימוּרִין וּמַנִּיחַ הַכּל עַל יְדֵי הַנָּזִיר. וְהַכֹּהֵן מַנִּיחַ יָדָיו תַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים וּמֵנִיף הַכּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  היה הקרבן איל נזיר וכו'. בפרק שני דמדות שנינו שבעזרת הנשים היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים שלמיהם. ומ''ש ולוקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל. מדסתם רבינו דבריו משמע ששאר האיל היה מבשל כשהזרוע מחובר בו ופלוגתא היא בפרק גיד הנשה (דף צ"ח) ופסק רבינו כלישנא קמא משום דאתי כפשטיה דקרא. ונראה שרבינו מפרש כפירוש התוס' שפירשו דלת''ק מבשלו כשהזרוע מחובר בו ופסק כוותיה. ומ''ש עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו. בפ' התודה (דף ע"ח) שנינו נזירות היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה ובכל מין במצה שבתודה היו עשר חלות כמו ששנינו שם נמצא שהיה בנזיר י' חלות וי' רקיקין וכתיב ולקח הכהן את הזרוע וכו' וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר. ומה שכתב עם החזה והשוק דכתיב והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה. ומ''ש והאימורים ומניח הכל על ידי הנזיר וכו'. נלמד ממה שנאמר בפירוש זבח שלמים בפרשת צו ונתבאר לעיל בסמוך:

י
 
אֵי זֶהוּ חָזֶה כָּל הָרוֹאֶה אֶת הַקַּרְקַע לְמַעְלָה עַד הַצַּוָּאר. לְמַטָּה עַד הַכָּרֵס. וְחוֹתֵךְ עִמָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת אֵילָךְ וְאֵילָךְ. וְאֵי זֶהוּ זְרוֹעַ מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד שֶׁהֵם שְׁנֵי אֵיבָרִים מְעֹרִין זֶה בָּזֶה. וְהַזְּרוֹעַ הָאֲמוּרָה הִיא זְרוֹעַ שֶׁל יָמִין. וְשֶׁכְּנֶגְדָהּ בָּרֶגֶל הוּא הַשּׁוֹק הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  אי זהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר וכו'. ברייתא בר''פ אלו טרפות (דף מ"ה). ומ''ש ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה וכו'. משנה ס''פ הזרוע (דף קל"ד). ומ''ש והזרוע האמורה היא הזרוע של ימין. ברייתא שם. ומ''ש ושכנגדה ברגל הוא שוק האמור בכל מקום. שם במשנה:

יא
 
וְאַחַר שֶׁמְּנִיפָן מוֹלֵחַ הָאֵימוּרִין וּמַקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-לד) 'כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה'. וּשְׁאָר הַשְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים לַבְּעָלִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים זוֹכִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק אֶלָּא לְאַחַר הֶקְטֵר הָאֵימוּרִין:

 כסף משנה  ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר אימורים. ברייתא בר''פ תמיד נשחט (פסחים נ"ט:) יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורים תלמוד לומר והקטיר הכהן את החלב המזבחה והדר והיה החזה לאהרן ולבניו:

יב
 
וְכֵן הַלֶּחֶם שֶׁמֵּנִיף בְּתוֹדָה וּבְאֵיל נָזִיר וְהַזְּרוֹעַ הַבְּשֵׁלָה נֶאֱכָלִין לַכֹּהֲנִים. וּשְׁאָר הַלֶּחֶם עִם שְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים. וְהַלֶּחֶם שֶׁמֵּנִיף עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק הֵם הַנִּקְרָאִין מוּרָם מִתּוֹדָה. וְהַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה עִם הֶחָזֶה וְהַשּׁוֹק עִם הַלֶּחֶם שֶׁמֵּנִיף הֵם הַנִּקְרָאִין מוּרָם מֵאֵיל נָזִיר:

 כסף משנה  וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר וכו'. משנה פרק התודה (דף ע"ד:): והלחם שמניף עם החזה ושוק וכו'. פשוט הוא:

יג
 
הַלֶּחֶם הַמּוּרָם מִן הַתּוֹדָה סְפֵק תְּרוּמָה הוּא. לְפִיכָךְ אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִיתָה וְחֹמֶשׁ כִּתְרוּמָה וְאֵינוֹ מְדַמֵּעַ כִּתְרוּמָה:

 כסף משנה  הלחם המורם מן התודה וכו'. בפ' התודה (דף ע"ז:) בעיא דלא איפשיטא ופסק בה לקולא לענין מיתה וחומש. ומן הדין לא היה לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים הוא וקמי שמיא גליא ומיפשטא בעיא אלא שנגרר אחר לשון הבעיא. ועל מ''ש ואינו מדמע כתרומה יש לתמוה דכיון דספיקא הוא ה''ל למיפסק לחומרא: וכתב הר''י קורקוס ז''ל ואפשר שבתערובת המותר מן התודה קאמר כי שיעורה מדרבנן הוא לדעת הרב כמו שנתבאר במקומו הילכך אזלינן לקולא אבל בספק תודה ודאי דלחומרא וזהו כוונת רבינו במ''ש אינו מדמע כתרומה עכ''ל:

יד
 
הָיָה בַּעַל הַתּוֹדָה כֹּהֵן. הֲרֵי שְׁאָר הַלֶּחֶם נֶאֱכָל לַבְּעָלִים כְּתוֹדַת יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין הַלֶּחֶם הַבָּא עִם הַתּוֹדָה אוֹ עִם אֵיל נָזִיר קָרוּי מִנְחָה:

 כסף משנה  היה בעל התודה כהן וכו':

טו
 
שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלָמִים בְּשֻׁתָּפוּת הָאֶחָד מֵנִיף בִּרְשׁוּת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה אֶחָד מֵנִיף עַל יְדֵי כֻּלָּן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּסְמִיכָה:

 כסף משנה  שנים שהביאו שלמים בשותפות וכו'. משנה בס''פ שתי מדות (דף צ"ג:):

טז
 
הָיְתָה אִשָּׁה בַּעֲלַת הַקָּרְבָּן אֵינָהּ מְנִיפָה. אֲבָל הַכֹּהֵן מֵנִיף שֶׁקָּרְבָּנָהּ טָעוּן תְּנוּפָה וְהִיא פְּסוּלָה לִתְנוּפָה. וּלְעוֹלָם אֵין אִשָּׁה מְנִיפָה אֶלָּא הַסּוֹטָה וְהַנְּזִירָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּתְנוּפָה קוֹדֶמֶת לְהַגָּשָׁה בְּכָל מָקוֹם:

 כסף משנה  היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה וכו' והאשה כהן מניף על ידה. בפרק כל המנחות (דף ס"ח:). ומה שכתב ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד. משנה בפרק קמא דקידושין (דף ל"ו). ומה שכתב ותנופה קודמת להגשה וכו'. משנה פרק כל המנחות (דף ס"א):

יז
 
כֵּיצַד הוּא הַלֶּחֶם שֶׁמֵּבִיא עִם הַתּוֹדָה. לוֹקֵחַ עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן סלֶת וְעוֹשֶׂה מֵהֶם עֲשָׂרָה עֶשְׂרוֹנִים חָמֵץ וַעֲשָׂרָה מַצָּה. הָעֲשָׂרָה שֶׁל חָמֵץ עוֹשֶׂה אוֹתָם עֶשֶׂר חַלּוֹת:

 כסף משנה  כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה וכו'. משנה בר''פ התודה (דף ע"ו ע"ז):

יח
 
וְכֵיצַד מְחַמְּצָן. מֵבִיא שְׂאוֹר כְּדֵי חִמּוּצָן וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַמִּדָּה וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפָהּ לִהְיוֹת חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה מִפְּנֵי הַשְּׂאוֹר שֶׁפְּעָמִים יִהְיֶה עָבֶה וְקָשֶׁה וּפְעָמִים רַכָּה אֵין מַשְׁגִּיחִין אֶלָּא עַל מִדָּתָהּ עַתָּה וַהֲרֵי הוּא מוֹדֵד עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן שְׁלָמִים. וְהָעֲשָׂרָה עֶשְׂרוֹנִים שֶׁל מַצָּה עוֹשֶׂה מֵהֶן שְׁלֹשִׁים חַלּוֹת שָׁווֹת. עֶשֶׂר חַלּוֹת מִכָּל מִין. עֶשֶׂר חַלּוֹת מַאֲפֵה תַּנּוּר. וְעֶשֶׂר חַלּוֹת רְקִיקִים. וְעֶשֶׂר חַלּוֹת מֻרְבֶּכֶת:

 כסף משנה  ומ''ש וכיצד מחמצן מביא שאור כדי חמוצן ונותנו לתוך המדה וכו'. בר''פ כל המנחות (דף נ"ב) במשנה פלוגתא דר''מ ורבי יהודה ופסק כרבי יהודה. ומ''ש והרי הוא מודד עשרון עשרון שלימים. משנה ר''פ שתי מדות (דף פ"ז) עשרון מה היה משמש. בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. ומ''ש והעשרה עשרונים של מצה עושה מהם שלשים חלות שוות עשר חלות מכל מין עשר חלות מאפה תנור ועשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת. משנה בפרק התודה (דף ע"ז):

יט
 
וְכֵיצַד הִיא הַמֻּרְבֶּכֶת. חוֹלְטָהּ בְּרוֹתְחִין וְאוֹפֶה אוֹתָהּ מְעַט וְאַחַר כָּךְ קוֹלֶה אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן עַל הָאִלְפָּס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹלִין הַסֻּפְגָּנִין. וּמַרְבִּין בְּשַׁמְנָהּ. וְזֶהוּ הָרִבּוּךְ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם:

כ
 
וּבְכַמָּה שֶׁמֶן הוּא עוֹשֶׂה הַשְּׁלֹשִׁים חַלּוֹת. בַּחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן. וְשִׁעוּר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. רְבִיעִית מִמֶּנּוּ לִרְבוּכָה. וּשְׁמִינִית לְחַלּוֹת. וּשְׁמִינִית לִרְקִיקִין:

 כסף משנה  (יט-כ) וכיצד היא המורבכת וכו'. בת''כ מורבכת מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה. ומ''ש ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן. יתבאר בפרק י''ג גבי חביתי כ''ג: וכמה שמן הוא עושה וכו' עד לרקיקין. משנה וברייתא בפ' שתי מדות (דף פ"ח פ"ט):

כא
 
הַחַלּוֹת לוֹתֵת הַסּלֶת שֶׁלָּהֶן בִּשְׁמִינִית שֶׁל שֶׁמֶן. וְאַחַר כָּךְ לָשׁ וְאוֹפֶה אוֹתָן. וְהָרְקִיקִין מוֹשְׁחָן בַּשְּׁמִינִית שֶׁלָּהֶן אַחַר אֲפִיָּתָן. וְהַכֹּהֵן לוֹקֵחַ מִן הַכּל אַרְבַּע חַלּוֹת אַחַת מִכָּל מִין וּמִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יד) 'אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן':

 כסף משנה  ומ''ש החלות לותת הסלת שלהן בשמינית של שמן וכו'. משנה פ' אלו מנחות (דף ע"ד:) החלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה: והכהן נוטל מן הכל ארבע חלות וכו'. משנה בפ' התודה (דף ע"ז:):

כב
 
וְלַחְמֵי תּוֹדָה שֶׁאָפָה אוֹתָן אַרְבַּע חַלּוֹת יָצָא. לֹא נֶאֱמַר אַרְבָּעִים אֶלָּא לְמִצְוָה. וְהוּא שֶׁיַּפְרִישׁ הַחַלָּה שֶׁלָּהֶן אַחַת מִכָּל קָרְבָּן כְּשֶׁהֵן בָּצֵק. שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין פְּרוּסָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יד) 'אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן' שֶׁלֹּא יִטּל פָּרוּס:

 כסף משנה  ולחמי תודה שאפה אותן ד' חלות יצא. מימרא דשמואל בסוף אלו מנחות (דף ע"ו) ואע''ג דאמרי' התם דרב הונא פליג פסק רבינו כשמואל. ומ''ש והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהם בצק. שם. ומ''ש שאין מפרישין פרוסה וכו'. משנה בפ' התודה (דף ע"ז:):

כג
 
וְכֵיצַד הוּא הַלֶּחֶם הַבָּא עִם אֵיל נָזִיר. לוֹקֵחַ שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עִשָּׂרוֹן וְעוֹשֶׂה מֵהֶן עֶשְׂרִים חַלּוֹת שָׁווֹת וְהַכּל מַצָּה. עֲשָׂרָה רְקִיקִין מְשׁוּחִין בְּשֶׁמֶן. וְעֶשֶׂר חַלּוֹת לוֹתֵת הַסּלֶת שֶׁלָּהֶן בְּשֶׁמֶן. וְהַכּל מַאֲפֵה תַּנּוּר וְשֶׁמֶן שֶׁלָּהֶן רְבִיעִית. וְשִׁעוּר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְהַכֹּהֵן לוֹקֵחַ מֵהֶן שְׁתֵּי חַלּוֹת אַחַת מִכָּל מִין:

 כסף משנה  וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר וכו'. משנה בפרק התודה (דף ע"ח). ומ''ש רקיקין משוחין בשמן ועשר חלות לותת הסלת שלהן בשמן. מפורש בתורה. ומ''ש והכל מאפה תנור. מפורש בפ' ויקרא שהחלות והרקיקין הם מאפה תנור. ומ''ש ושמן שלהן רביעית. משנה בפרק שתי מדות (דף פ"ח). ומ''ש ושיעור זה הלמ''מ. פרק ג' מינים (דף ל"ח) ופ' שתי מדות (פ"ט). ומ''ש והכהן לוקח שתי חלות אחת מכל מין. מפורש בתורה:

כד
 
שְׁנֵי מִינֵי לֶחֶם שֶׁבְּנָזִיר וְאַרְבָּעָה מִינֵי לֶחֶם שֶׁבְּתוֹדָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וּמַעֲשֵׂה הַלֶּחֶם שֶׁל שְׁנֵיהֶן חוּץ לָעֲזָרָה:

 כסף משנה  שני מיני לחם שבנזיר וכו'. משנה בפ' הקומץ רבה (דף כ"ז). ומ''ש ומעשה הלחם של שניהם חוץ לעזרה:

כה
 
כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח. אַחַר שֶׁזּוֹרֵק דָּמָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ מַפְשִׁיט וּמוֹצִיא הָאֵימוּרִים וּמוֹלְחָן וּמַקְטִירָן. וּשְׁאָר בְּשַׂר הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. וּשְׁאָר בְּשַׂר הַמַּעֲשֵׂר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים. וּשְׁאָר הַפֶּסַח נֶאֱכָל לִמְנוּיָיו כְּהִלְכוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח:

 כסף משנה  כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח וכו' עד סוף הפרק. משנה בפרק איזהו מקומן (דף נ"ו:):



הלכות מעשה הקרבנות - פרק עשירי

א
 
אֲכִילַת הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט-לג) 'וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם'. הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים שֶׁאוֹכְלִין אוֹתָן הַכֹּהֲנִים שֶׁאֲכִילָתָן מִצְוָה:

 כסף משנה  אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו' הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. בפרק תמיד נשחט (דף נ"ט):

ב
 
וְכֵן אֲכִילַת שְׁיָרֵי מְנָחוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ט) 'וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו':

 כסף משנה  ומ''ש וכן אכילת שירי מנחות מ''ע וכו'. פשוט הוא:

ג
 
וְאֵין חַטָּאת וְאָשָׁם וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה בָּעֲזָרָה וְאִם נֶאֶכְלוּ בַּהֵיכָל נֶאֶכְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-ט) 'לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם' (במדבר יח-י) 'בְּקֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ'. וְכֵן שַׁלְמֵי צִבּוּר הֲרֵי הֵן כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלים אלא לזכרי כהונה בעזרה. משנה פ' איזהו מקומן (דף נ"ד:). ומ''ש ואם נאכלו בהיכל נאכלו וכו'. בפרק קדשי קדשים (דף ס"ג). ומ''ש וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם. משנה בפרק איזהו מקומן (דף נ"ד:). ומ''ש כמו שביארנו. הוא בפ''ט:

ד
 
חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לְכֹהֲנִים זְכָרִים וּנְקֵבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (במדבר יח-יא) 'לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ'. וְכֵן הַמּוּרָם מִתּוֹדָה וְהַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח-יט) 'כּל תְּרוּמֹת הַקֳדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ':

 כסף משנה  חזה ושוק של שלמים וכו' עד שהרי הם קדשים קלים כשלמים. (בפ' איזהו מקומן) [בפ' קרח]:

ה
 
וְכֵן הַבְּכוֹר שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (במדבר יח-יח) 'וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין'. וְכָל אֵלּוּ הַנֶּאֱכָלִים לַכֹּהֲנוֹת נֶאֱכָלִים לְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים וְלִנְשֵׁיהֶם כִּתְרוּמָה. וְכֻלָּן נֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-יד) 'אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר' לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ שֶׁהִיא הָעֲזָרָה אֶלָּא טָהוֹר שֶׁהוּא כָּל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שֶׁכְּנֶגְדוֹ לְדוֹרוֹת יְרוּשָׁלַיִם. וְהוּא הַדִּין לְמַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁהֲרֵי הֵן קָדָשִׁים קַלִּים כִּשְׁלָמִים. וְהַחַלּוֹנוֹת וָעֳבִי הַחוֹמָה כִּלְפָנִים:

 כסף משנה  ומה שכתב והחלונות ועובי החומה כלפנים. משנה בפרק כיצד צולין (דף פ"ה):

ו
 
הַשְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים בְּיוֹם הַזְּבִיחָה וְכָל הַלַּיְלָה וְכָל יוֹם הַמָּחֳרָת עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-טז) 'בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת' (ויקרא ז-יח) 'וְאִם הֵאָכל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי' וְגוֹ'. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד בֵּין חֵלֶק הַכֹּהֲנִים בֵּין חֵלֶק הַבְּעָלִים וְהוּא הַדִּין לִבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁהֲרֵי הֵן קָדָשִׁים קַלִּים כִּשְׁלָמִים:

 כסף משנה  השלמים נאכלים ביום הזביחה וכו' עד ובכור ומעשר הדומים להם. בפרק איזהו מקומן (דף נ"ו:):

ז
 
אֲבָל הַתּוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא קָדָשִׁים קַלִּים אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא בְּיוֹם הַזְּבִיחָה עִם הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ז-טו) 'בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר'. וְכֵן אֵיל נָזִיר וְהַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין חֵלֶק הַכֹּהֲנִים בֵּין חֵלֶק הַבְּעָלִים וְהוּא הַדִּין לְחַטָּאת וּלְאָשָׁם וּלְשַׁלְמֵי צִבּוּר וְלִשְׁיָרֵי מְנָחוֹת שֶׁהַכּל נֶאֱכָל לְיוֹם וְלַיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּמַשְׁמָע חוּץ מִן הַשְּׁלָמִים שֶׁפֵּרֵשׁ בָּהֶן הַכָּתוּב וּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר הַדּוֹמִים לָהֶם:

ח
 
כָּל אֵלּוּ הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה דִּין תּוֹרָה שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וּכְדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה:

 כסף משנה  ומ''ש וכל אלו הנאכלים ליום ולילה דין תורה שנאכלין עד שיעלה עמוד השחר וכו'. שם (דף נ"ז:) ובפ''ק דברכות (דף ט'):

ט
 
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים אֵין אוֹכְלִין אוֹתָם אֶלָּא הַטְּהוֹרִים בִּלְבַד הַמּוּלִין. אֲפִלּוּ הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ וְלֹא הֵבִיא כַּפָּרָתוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים. וְהַטֻּמְטוּם אָסוּר לֶאֱכל בְּקָדָשִׁים לְפִי שֶׁהוּא סְפֵק עָרֵל אֲבָל הָאַנְדְּרוֹגִינוּס יֵרָאֶה לִי שֶׁאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים:

 כסף משנה  כל קרבנות בין x קדשי קדשים וכו'. בר''פ הערל (דף ע'). ומ''ש אפי' העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים. בפרק בתרא דנגעים ובפרק טבול יום (דף צ"ח צ"ט) ובפסחים פ' האשה (דף צ':). ומה שכתב והטומטום אסור לאכול בקדשים וכו'. ברייתא בפרק הערל (דף ע"ב). ומ''ש אבל אנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים. כלומר והוא שמל ובר''פ הערל תניא אנדרוגינוס אוכל בתרומה ואינו אוכל בקדשים. ופי' רש''י פירוש בקדשי קדשים מיירי שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה וזה ספק אשה הוא עכ''ל:

י
 
וּמֻתָּר לֶאֱכל אֶת הַקָּדָשִׁים בְּכָל מַאֲכָל. אֲפִלּוּ הַכֹּהֲנִים מֻתָּרִין לֶאֱכל חֶלְקָם בֵּין מִקָּדָשִׁים קַלִּים בֵּין מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל מַאֲכָל. וּלְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן וּלְאָכְלָם צְלוּיִים שְׁלוּקִים וּמְבֻשָּׁלִים וְלָתֵת לְתוֹכָן תַּבְלִין שֶׁל חֻלִּין אֲבָל לֹא תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה לִידֵי פִּסּוּל. וְהָעֲצָמוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מֻתָּרוֹת וְעוֹשֶׂה אָדָם מֵהֶם כָּל כֵּלִים שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  ומותר לאכול הקדשים בכל מאכל. משנה בפ' איזהו מקומן (דף נ"ה). ומ''ש אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם וכו' ולשנות באכילתן ולאכלם צלויים וכו'. משנה בס''פ כל התדיר (דף צ'.). ומ''ש אפילו הכהנים. נראה דכתב כן משום דסד''א שהכהנים צריכים שלא יאכלו אלא לש''ש ולכן לא יאכלו אותם במטעמים דרך תענוג קמ''ל משום דכתב בהו רחמנא למשחה ומתרגמינן לשון גדולה כמו שהמלכים אוכלים. ומ''ש אבל לא תבלין של תרומה וכו'. שם במשנה פלוגתא דר''ש ור''מ ופסק כר''מ: והעצמות הנשארות מותרות וכו'. בפרק המזבח מקדש (דף פ"ו) ובפרק דם חטאת (דף צ"ח) אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין ופירש''י מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהם כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל. אף כל ואפילו עולה ומיבעיא לי הא נמי מחטאת הוה מצי יליף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה לכהן לו יהיה עכ''ל. כתב הר''י קורקוס ז''ל כתב רבינו הנשארות כלומר שאין בהם שום דבר ראוי לאכילה דתנן בתרומות פרק י''א עצמות קדשים בזמן שמכנסן אסורות ואם השליכן מותרות ומיירי ביש עליהם קצת בשר ולכן אם מחשיבן אסורות ואין מותר אלא נשארות שאינו מחשיבן ולא מצניען כ''כ תוספות שם עכ''ל:

יא
 
הָיְתָה לָהֶם אֲכִילָה מוּעֶטֶת אוֹכְלִין עִמָּהּ חֻלִּין וּתְרוּמוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת עִם הַשֹּׂבַע. הָיְתָה לָהֶן אֲכִילָה מְרֻבָּה אֵין אוֹכְלִין עִמָּהּ חֻלִּין וּתְרוּמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נֶאֱכֶלֶת אֲכִילָה גַּסָּה. וְכֵן בִּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת:

 כסף משנה  היתה להם אכילה מועטת וכו' עד שלא תהא נאכלת אכילה גסה. בפרק רביעי דתמורה (דף כ"ג). ומה שכתב וכן בשירי המנחות. בתורת כהנים והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וכו' יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת:

יב
 
אֵין מְבַשְּׁלִין חַטָּאת אוֹ אָשָׁם עִם מוּרָם מִתּוֹדָה אוֹ מֵאֵיל נָזִיר מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּאוֹכְלֵיהֶן וּבִמְקוֹם אֲכִילָתָן. וְלֹא מוּרָם מִתּוֹדָה וּמֵאֵיל נָזִיר עִם בְּכוֹר אוֹ עִם חָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט זְמַן אֲכִילָתָן. וְלֹא מוּרָם מִשְּׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ עִם חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל יוֹם מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּאוֹכְלֵיהֶן וּבִמְקוֹם אֲכִילָתָן וּבִזְמַן אֲכִילָתָן. אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם מִתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה וְתוֹדָה וְאֵיל נָזִיר זֶה עִם זֶה וְהַבְּכוֹר וְחָזֶה וְשׁוֹק זֶה עִם זֶה. חֲתִיכָה שֶׁל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ שֶׁל פִּגּוּל אוֹ נוֹתָר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עִם חֲתִיכוֹת אֲחֵרוֹת. אוֹתָן הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת לְזָרִים * וּמֻתָּרוֹת לַכֹּהֲנִים:

 ההראב"ד   ומותרות לכהנים. א''א והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור:

 כסף משנה  אין מבשלים חטאת או אשם וכו' עד ובזמן אכילתן. בתוספתא דזבחים פרק עשירי: חתיכה של קדשי קדשים וכו' עד ומותר לטהורים. בפרק ב' דערלה (משנה ט"ז): כתב הראב''ד ומותרות לכהנים א''א והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור עכ''ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא וכתבו רבינו בהדיא בפירוש המשנה שם אבל קשה שלא הוה ליה ליכתוב או או וצריך עיון:

יג
 
בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים אוֹ בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם בְּשַׂר תַּאֲוָה הֲרֵי בְּשַׂר הַתַּאֲוָה אָסוּר לִטְמֵאִים וּמֻתָּר לִטְהוֹרִים:

יד
 
נֶאֱמַר בְּעוֹלָה (ויקרא ז-ח) 'עוֹר הָעלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה'. וְנֶאֱמַר בְּחַטָּאת (ויקרא ו-יט) 'הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה'. וְנֶאֱמַר בְּאָשָׁם (ויקרא ז-ז) 'הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה'. וְנֶאֱמַר בִּשְׁלָמִים (ויקרא ז-יד) 'לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה'. וְנֶאֱמַר בְּמִנְחָה (ויקרא ז-ט) 'הַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אוֹתָהּ לוֹ יִהְיֶה'. אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר בְּכָל אֵלּוּ אֶלָּא בְּרָאוּי. שֶׁהַכֹּהֵן הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה זֶהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק לֶאֱכל. וּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן כְּגוֹן שֶׁהָיָה טָמֵא אֵין לוֹ חֵלֶק לֶאֱכל אֲפִלּוּ כְּשֶׁיִּטְהַר לָעֶרֶב. אֲבָל לְעִנְיַן חֲלוּקָה הַכּל לְאַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁמַּקְרִיבִין בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְכֻלָּם חוֹלְקִים בְּכָל קָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ אִישׁ כְּאָחִיו. בֵּין זֶה שֶׁהִקְרִיב בֵּין אָחִיו שֶׁעִמּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא הִקְרִיב:

 כסף משנה  נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וכו' ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן וכו'. בריש פרק טבול יום (דף צ"ט.):

טו
 
וְלָמָּה חִלֵּק הַכָּתוּב בִּמְנָחוֹת בֵּין מְנָחוֹת הָאֲפוּיוֹת וּמִנְחַת הַסּלֶת. שֶׁהֲרֵי בַּאֲפוּיוֹת הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז-ט) 'כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה'. וּבְמִנְחַת הַסּלֶת הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז-י) 'וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו'. שֶׁהָאֲפוּיָה כְּשֶׁחוֹלְקִין אוֹתָהּ אַנְשֵׁי בֵּית אָב כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ חֶלְקוֹ אֲפִלּוּ כְּזַיִת פַּת הֲרֵי הוּא רָאוּי לוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹכְלוֹ מִיָּד. אֲבָל הַסּלֶת אִם יְחַלְּקוּהָ בֵּינֵיהֶן נִמְצָא מַגִּיעַ לָזֶה מְלֹא כַּפּוֹ סלֶת אוֹ פָּחוֹת שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֹא לָלוּשׁ אוֹתוֹ וְלֹא לֶאֱפוֹתוֹ לְפִיכָךְ הָיָה עוֹלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁיַּחְלְקוּ מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה וְלֹא יַחְלְקוּ מִנְחָה זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ עַל כָּל אַנְשֵׁי בֵּית אָב. הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר בָּהּ לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו לוֹמַר שֶׁיְּחַלְּקוּהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין חוֹלְקִין מִנְחָה כְּנֶגֶד מִנְחָה אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה מַחֲבַת כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה מַחֲבַת אוֹ סלֶת כְּנֶגֶד סלֶת. אֶלָּא כָּל אַחַת וְאַחַת חוֹלְקִין שְׁיָרֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

 כסף משנה  ומ''ש ולמה חלק הכתוב במנחות כו'. ומ''ש אין חולקין מנחה כנגד מנחה וכו'. בפ' האיש מקדש (דף נ"ג) ובפרק אלו מנחות (דף ע"ג) ובתורת כהנים:

טז
 
וְכֵן אֵין חוֹלְקִין עוֹף כְּנֶגֶד עוֹף. וְלֹא חַטָּאת כְּנֶגֶד חַטָּאת. וְלֹא חָזֶה וְשׁוֹק כְּנֶגֶד חָזֶה וְשׁוֹק. אֶלָּא כָּל חֵלֶק וְחֵלֶק חוֹלְקִין אוֹתוֹ בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֵה:

 כסף משנה  ומ''ש וכן אין חולקין עוף כנגד עוף וכו'. בתוספתא פ' י''א דזבחים:

יז
 
אֵין הַקָּטָן חוֹלֵק אֲפִלּוּ בְּקָדָשִׁים קַלִּים אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַאֲכִילוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. וְכֵן אִשָּׁה וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵין חוֹלְקִין לָהֶם בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-י) 'אִישׁ כְּאָחִיו'. אֲבָל בַּעַל מוּם בֵּין קָבוּעַ בֵּין עוֹבֵר בֵּין שֶׁנּוֹלַד בְּמוּמוֹ בֵּין שֶׁהָיָה תָּמִים וְנִפְסַל חוֹלֵק וְאוֹכֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא-כב) 'לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳדָשִׁים' וְגוֹ'. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לַאֲכִילָה. אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא אֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכל לָעֶרֶב:

 כסף משנה  אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים וכו'. בפרק האיש מקדש ובריש פרק אלו מנחות לכל בני אהרן תהיה וכו' איש כאחיו וגו' איש חולק ואפי' בעל מום ואין קטן חולק אפי' תם. ומה שכתב וכן אשה ואנדרוגינוס וכו'. אפשר דיליף לה מדכתיב לכל בני אהרן תהיה בני אהרן ולא בנות אהרן ואנדרוגינוס דספק אשה הוא אינו חולק מן הספק: אבל בעל מום בין קבוע בין עובר חולק ואוכל. בר''פ טבול יום (דף צ"ט). ומ''ש בין שנולד במומו וכו'. ברייתא שם. ומ''ש אבל אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב. בר''פ טבול יום שם:

יח
 
וְכֹהֵן גָּדוֹל אוֹכֵל שֶׁלֹּא בַּחֲלוּקָה אֶלָּא נוֹטֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  וכהן גדול אוכל שלא בחלוקה וכו'. משנה בריש יומא (דף י"ד) שכ''ג מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש:

יט
 
כָּל הָרָאוּי לַאֲכִילַת הַקָּדָשִׁים בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן חוֹלֵק לֶאֱכל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכל בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכל לָעֶרֶב אֵינוֹ חוֹלֵק כְּדֵי לְהָנִיחַ חֶלְקוֹ לָעֶרֶב. כֵּיצַד. טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וְהָאוֹנֵן בְּיוֹם הַקְּבוּרָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט אֵין חוֹלְקִין לֶאֱכל לָעֶרֶב:

 כסף משנה  כל הראוי לאכילת הקדשים וכו'. ריש פרק [טבול יום] (דף צ"ח:) טבול יום ומחוסר כפורים אינם חולקים בקדשים לאכול לערב אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב בעלי מומין בין בעלי מומין עוברין בין בעלי מומין קבועים חולקין ואוכלים אבל לא מקריבים כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר:

כ
 
* כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכל אֵינוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל הָאוֹנֵן שֶׁהוּא מַקְרִיב וְאֵינוֹ אוֹכֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבֹד אֵינוֹ רָאוּי לֶאֱכל חוּץ מִבַּעַל מוּם שֶׁהֲרֵי נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה:

 ההראב"ד   כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול. א''א ויש לנו אחרים כמו כן והם חמשה דברים שבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה שהן קרבנות צבור העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו שכהן גדול האונן מקריב ואינו אוכל. משנה בסוף הוריות (דף י"ב:): ומ''ש וכל שאינו ראוי לעבוד אינו [ראוי] לאכול חוץ מבעל מום שהרי נתפרש בתורה. משנה וגמרא שם: כתב הראב''ד כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול א''א ויש וכו'. וחמשה דברים הללו שנויים במשנה פרק כיצד צולין. ומתוך דברי הראב''ד נתיישב למה לא כתב רבינו פה חמשה דברים אלו דהנך שאני שהם קרבנות הצבור ומחמת כן מקריבין אותם בטומאה שטומאה דחויה היא בצבור:

כא
 
כָּל שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בַּבָּשָׂר אֵין לוֹ חֵלֶק בָּעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-לג) 'הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה'. עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְרָאוּי לַעֲבוֹדָה מִשְּׁעַת זְרִיקָה עַד אַחַר הֶקְטֵר חֲלָבִים:

 כסף משנה  כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות. משנה ר''פ טבול יום (דף צ"ח:): אפילו טמא בשעת זריקת דמים וכו'. שם במשנה:

כב
 
נִטְמָא אַחַר זְרִיקָה וְטָבַל וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר אַף בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים הַדָּבָר סָפֵק אִם חוֹלֵק אִם אֵינוֹ חוֹלֵק לְפִיכָךְ אִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים וכו'. שם (דף ק"ב:) בעיא דלא איפשיטאx:

כג
 
קָרְבַּן צִבּוּר הַבָּא בְּטֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁהַטְּמֵאִים מַקְרִיבִין אוֹתוֹ אֵין חוֹלְקִין עִם הַטְּהוֹרִין לֶאֱכל לָעֶרֶב מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לַאֲכִילָה:

 כסף משנה  קרבן צבור הבא בטומאה וכו'. שם (דף צ"ט) בעי רב אושעיא טמא בקרבנות צבור מהו שיחלקו לו מי אמרינן המחטא אמר רחמנא והאי נמי מחטא הוא או דילמא ראוי לאכילה חולק שאינו ראוי לאכילה אינו חולק אמר רבינא ת''ש כ''ג מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב ש''מ ראוי לאכילה בעינן ש''מ. ופירש''י מהו שיחלקו לו מקרבן צבור לאכול לערב ובקרבן צבור שהקריבוהו טהורים קא מבעיא ליה אי פלגינן מיניה להאי טמא הואיל וראוי לחטוי דקרבן צבור דוחה טומאה או דילמא ראוי לאכילה בעינן אבל בהקריבוהו טמאים לא מבעיא לן שהרי אינו נאכל כדאיתא בפרק כיצד צולין ורבינו בפ''ד מהלכות ביאת המקדש פסקה לההיא דפ' כיצד צולין וא''כ יש לתמוה היאך כתב כאן קרבן צבור הבא בטומאה וכו' אין חולקין עם הטהורים לאכול לערב דמשמע שהטהורים אוכלים אותו. וכתב הר''י קורקוס ז''ל שצריך לפרש דברי רבינו כך קרבן צבור שיכולים להביאו בטומאה כשהיה צורך לכך וז''ש הבא בטומאה ולא אמר שבא בטומאה אע''פ שהטמאין מקריבין אותו כלומר שיכולים להקריבו בשהשעה צריכה לכך ולכך לא כתב שהטמאים הקריבוהו אלא מקריבין דהיינו שיכולים להקריב ואעפ''כ אינם חולקים עם טהורים שהקריבוהו דסד''א שקרבן כזה טמאים וטהורים שוים כיון שהיה אפשר שיקריבוהו טמאים וראוי לחיטוי קרינן ביה קמ''ל דלא שהרי אינם ראויין לאכילה ולעולם בהקריבוהו טהורים מיירי. ובהא ניחא נמי מה שלא הוציא זה מהכלל דכ''ג מקריב ואינו אוכל [דכ''ג] מהקרבן שהקריב קאמר אבל טמא בקרבנות צבור לאו בהקריב הוא מיירי ולא שייך למימר שאינו אוכל ומקריב עכ''ל. ולי אין צורך לידחק בכך בפירוש דברי רבינו אלא דברים כפשוטן שהקריבוהו טמאים שיש קרבן צבור שהוא בא בטומאה והוא קרבן פסח כדתנן בפרק כיצד צולין וכתבו רבינו בהל' קרבן פסח פ''י וכגון שהיו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים שכולם עושים בראשון והטהורים עושים לעצמם בטהרה והטמאים עושים לעצמם בטומאה ואוכלים אותו בטומאה והשתא קאמר שאע''פ שיכולים הטמאים להקריב פסחיהם אינם יכולים להמנות עם הטהורים אע''פ שלערב יהיו טהורים ויהיו ראויים לאכילה עם הטהורים:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק אחד עשר

א
 
כָּל הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הָעוֹלָה בֵּין לִפְנִי זְרִיקַת דָּמָהּ בֵּין לְאַחַר זְרִיקַת דָּמָהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ' וְגוֹ' (דברים יב-יז) 'וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְאוֹכֵל בְּשַׂר הָעוֹלָה:

 כסף משנה  כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' לוקה. בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ז):

ב
 
וְחֶלְבָּהּ וּבְשָׂרָהּ וְסָלְתָּהּ וְשַׁמְנָהּ וְיַיִן שֶׁל נְסָכֶיהָ חֲמִשְּׁתָן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:

 כסף משנה  ומ''ש וחלבה ובשרה וסלתה וכו' חמשתן מצטרפין לכזית. משנה בפ''ד דמעילה (דף ט"ו:):

ג
 
וְכֵן הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִכָּל הָאֵימוּרִין בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה בֵּין כֹּהֵן בֵּין יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה. שֶׁהָאֵימוּרִין כָּלִיל לַמִּזְבֵּחַ כְּכָל הָעוֹלָה וַהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים (ויקרא ו-טז) 'כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל' כָּל שֶׁהוּא כָּלִיל לַמִּזְבֵּחַ אֲכִילָתוֹ בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְלוֹקִין עָלָיו בִּכְזַיִת. וְכֵן הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כג) 'וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד' (ויקרא ו-כג) 'לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף':

 כסף משנה  וכן האוכל כזית מכל האימורין וכו' כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה. פרק אלו הן הלוקין (דף י"ח:) ר' אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו: מצאתי כתוב דע כי אין מעילה באימורים עד אחר זריקת דמים ואע''ג דאוכל מבשר קדשים לוקה אינו לוקה משום לאו דמעילה דהא אם אכל בשוגג מאימורי קדשים קלים קודם זריקה אינו מביא אשם מעילות. וקשה דנראה לאו דלא לאכול מבשר עולה היינו לאו דמעילה וראיה לזה שלא מנה הרמב''ם לאו דמעילה בהלכות מעילה שסמך על מה שכתב כאן וא''א לומר דלענין קרבן בשוגג אין מעילה באימורים עד לאחר זריקת דם ולמלקות יש בהם לאו דמעילה אפי' קודם זריקת דמים דהא מתניתין סתמא תנן קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלים לא באימורים ולא בבשר פ''ק דמעילה (דף ז'). ונראה דיש כאן שני לאוין האחד הוא לאו וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומשם למדנו לכל הראוי לאשים שאם אכלו הוא בל''ת ואם אכל בשר אימורים קדשים קלים לוקה משום לאו זה. ויש עוד לאו אחר הנהנה מן ההקדש במזיד ואם אכל מבשר עולה או מאימורי חטאת ואשם עובר על שנים לאו דמעילה ולאו דכל מנחת כהן וכן מנה הרמב''ם שני לאוין פרק י''ט מהלכות סנהדרין ולא ירדתי לסוף דעתו למה לא כתב בהלכות מעילה לאו דנהנה מן ההקדש במזיד עכ''ל: וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה וכו'. זה בכלל מה שנתבאר בסמוך כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו ואיתיה בתורת כהנים פרשת צו בהדיא לגבי פרים ושעירים הנשרפים:

ד
 
כָּל הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַקָּדָשִׁים אֲפִלּוּ קָדָשִׁים קַלִּים קֹדֶם זְרִיקַת דָּמָם לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ' (דברים יב-יז) 'וְנִדְבֹתֶיךָ'. כְּלוֹמַר לֹא תוּכַל לֶאֱכל נִדְבוֹתֶיךָ בִּשְׁעָרֶיךָ קֹדֶם שֶׁזּוֹרְקִין דָּמָן בְּשַׁעֲרֵי הַמָּקוֹם. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְאוֹכֵל תּוֹדָה אוֹ שְׁלָמִים קדֶם זְרִיקַת דָּמִים. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדָשִׁים בֵּין קַלִּים בֵּין חֲמוּרִים. וְשִׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁבְּתוֹדָה שֶׁהֵם הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר וְהַסּלֶת וְהַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן וְהַלֶּחֶם כֻּלָּן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:

 כסף משנה  כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים לוקה וכו'. בפ' אלו הן הלוקין (דף י"ז י"ח):

ה
 
כָּל הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לָעֲזָרָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְאוֹכֵל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת חוּץ לָעֲזָרָה. וְהוּא הַדִּין לְאוֹכֵל קָדָשִׁים קַלִּים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא לוֹקֶה. שֶׁחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם לְקָדָשִׁים קַלִּים כְּחוֹמַת הָעֲזָרָה לְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים. וְאֶחָד בְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם אוֹ שְׁיָרֵי מְנָחוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש וה''ה לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה וכו'. שם. ומ''ש ואחד בשר חטאת ואשם או שירי מנחות:

ו
 
בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצָא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם נִפְסַל וְנֶאֱסַר לְעוֹלָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר לִמְקוֹמוֹ אָסוּר לְאָכְלוֹ וְהָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ל) 'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ'. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ נַעֲשָׂה כִּטְרֵפָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

 כסף משנה  בשר קדשי הקדשים שיצא חוץ לחומת העזרה וכו'. בריש פרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ח:):

ז
 
נִכְנַס בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים לַהֵיכָל הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  נכנס בשר קדשים קלים להיכל הרי זה כשר. בסוף פרק התערובת (דף פ"ב:):

ח
 
זָר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בָּעֲזָרָה אַחַר זְרִיקַת דָּמִים לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט-לג) 'וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם' וְגוֹ' (שמות כט-לג) 'וְזָר לֹא יֹאכַל' וְגוֹ'. בְּמָקוֹם שֶׁהַכֹּהֵן אוֹכֵל וּבְעֵת שֶׁרָאוּי לֶאֱכל אִם אֲכָלוֹ שָׁם הַזָּר לוֹקֶה. אֲבָל אִם אָכַל הַזָּר בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בַּחוּץ לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל בַּחוּץ לֹא מִשּׁוּם זָר שֶׁאָכַל קֹדֶשׁ. שֶׁהֲרֵי אֵינָם רְאוּיִין שָׁם לַכֹּהֲנִים. וְכֵן אִם אֲכָלָן בָּעֲזָרָה קֹדֶם זְרִיקָה לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל קֹדֶם זְרִיקָה בִּלְבַד לֹא מִשּׁוּם זָרוּת:

 כסף משנה  זר שאכל כזית מבשר קדשי קדשים בעזרה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ח:) אמר רב גידל אמר רב זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מ''ט [דאמר קרא] ואכלו אותם אשר כופר בהם וכו' כל היכא דקרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש וכל היכא דלא קרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם לא קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש. ומה שכתב אבל אם אכל הזר בשר קדשי קדשים בחוץ לוקה משום אוכל בחוץ לא משום זר שאכל קדש וכו' וכן אם אכלן בעזרה וכו'. כל זה בכלל מימרא דרב גידל:

ט
 
זָר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מֵחַטַּאת הָעוֹף לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם זָר שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ. וְאַחַת מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה. שֶׁכָּל מְלִיקָה נְבֵלָה הִיא וּכְשֶׁהֻתְּרָה לַכֹּהֲנִים הֻתְּרָה לֹא לְזָרִים. וַהֲרֵי הֵן שְׁנֵי אִסּוּרִין הַבָּאִין כְּאֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים וכו'. בסוף פרק ארבעה אחין (יבמות דף ל"ג) ופירש רש''י כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זה הוא איסור זרות [האמור] בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק שנים עשר

א
 
הַמְּנָּחוֹת הֵם מִן הַקָּרְבָּנוֹת. וְהַמְּנָחוֹת הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן וִאֵינָן בָּאוֹת מִשּׁוּם נְסָכִים. מֵהֶם מִנְחַת צִבּוּר. וּמֵהֶם מִנְחַת יָחִיד:

 כסף משנה  המנחות הם מן הקרבנות וכו':

ב
 
וְכָל הַמְּנָחוֹת סלֶת חִטִּין חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁהֵם מִן הַשְּׂעוֹרִים:

 כסף משנה  וכל המנחות סולת חטים וכו'. משנה רפ''ב דסוטה (דף י"ד):

ג
 
שָׁלֹשׁ מְנָחוֹת לַצִּבּוּר. עֹמֶר הַתְּנוּפָה וְהוּא קָרֵב לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁמְּבִיאִין בְּיוֹם עֲצֶרֶת. וְאֵלּוּ נִקְרְאוּ מִנְחָה וְאֵינָן קְרֵבִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְהֵן חָמֵץ. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ויקרא ב-יב) 'קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ'. וְהַמִּנְחָה הַשְּׁלִישִׁית הוּא לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל שַׁבָּת וְאֵינוֹ קָרֵב לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא כֻּלּוֹ נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  שלש מנחות לצבור עומר התנופה וכו' כמו שיתבאר. בפ''ז מה' תמידין: והמנחה השלישית היא לחם הפנים וכו' כמו שיתבאר. בפרק הנזכר:

ד
 
וְתֵשַׁע מִנְחוֹת הַיָּחִיד וְכֻלָּן קְרֵבִין לַמִּזְבֵּחַ וְאֵלּוּ הֵן. מִנְחַת חוֹטֵא וְהוּא הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב הֶעָנִי כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב חַטָּאת וְלֹא תַּגִּיעַ יָדוֹ. מִנְחַת סוֹטָה וְהִיא מִנְחַת הַקְּנָאוֹת שֶׁכְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ מַעֲשֶׂיהָ. הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כָּל כֹּהֵן תְּחִלָּה כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַעֲבוֹדָה שֶׁמַּקְרִיב אוֹתָהּ בְּיָדוֹ וְהִיא הַנִּקְרֵאת מִנְחַת חִנּוּךְ. הַמִּנְחָה שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם וְהִיא הַנִּקְרֵאת חֲבִיתִין. מִנְחַת הַסּלֶת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת הַמַּחֲבַת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת הַמַּרְחֶשֶׁת וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. מִנְחַת רְקִיקִין וְהִיא בָּאָה בְּנֵדֶר וּנְדָבָה:

 כסף משנה  ותשע מנחות היחיד וכו'. במשנה בפרק כל המנחות באות (מנחות דף ס'). ויש בנוסחאות שלנו בדברי רבינו חסרון וצריך לכתוב מנחת מאפה תנור והיא באה בנדר ונדבה מנחת רקיקין והיא באה בנדר ונדבה:

ה
 
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֵין כָּל אַחַת מֵהֶן פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן. וּמִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת כֻּלּוֹ. וְחָמֵשׁ מְנָחוֹת הַבָּאוֹת בְּנֵדֶר וּנְדָבָה יֵשׁ לוֹ לְהִתְנַדֵּב וְלִנְדֹּר מֵהֶן כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה אֲפִלּוּ אֶלֶף עִשָּׂרוֹן. אֲבָל מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת וּמִנְחַת חִנּוּךְ וְהַחֲבִיתִין כָּל אַחַת מֵהֶן עִשָּׂרוֹן אֶחָד לֹא פָּחוֹת וְלֹא יֶתֶר:

 כסף משנה  כל המנחות הקריבות לגבי המזבח וכו'. בהקומץ רבה (דף כ"ה) תנן העשרון מיעוטו מעכב את רובו ופירש''י שאם חסר כל שהוא פסול. ומ''ש וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהם כל מה שירצה וכו'. פשוט הוא. ומה שכתב אבל מנחת העומר ומנחת חוטא וכו' לא פחות ולא יתר. בס''פ אלו מנחות (דף ע"ז:) ת''ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות, וע''כ לומר דכל המנחות הבאות שלא בנדר ונדבה קאמר:

ו
 
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה בַּמַעֲרָב כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה. חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁשְּׁנֵיהֶן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה:

 כסף משנה  כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות הגשה. משנה בפרק כל המנחות באות (דף ס'). ומ''ש שהגשה במערב. שם במשנה (דף ס"א). ומ''ש שהוא כנגד חודה של קרן דרומית מערבית. ברייתא בפרק הקומץ רבה (דף י"ט:) ויליף לה מקראי. ומ''ש ואינן טעונות תנופה חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה וכו'. משנה בפרק כל המנחות (דף ס"א):

ז
 
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. לוֹג שֶׁמֶן לְכָל עִשָּׂרוֹן. וְקֹמֶץ לְבוֹנָה לְכָל מִנְחָה. בֵּין שֶׁהָיְתָה עִשָּׂרוֹן אֶחָד בֵּין שֶׁהָיְתָה שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנִים. שֶׁאֵין מְבִיאִין בִּכְלִי אֶחָד יֶתֶר עַל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. חוּץ מִמִּנְחַת קְנָאוֹת וּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-יא) 'לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה':

 כסף משנה  כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות וכו'. משנה בפרק כל המנחות (דף נ"ט). ומ''ש לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין שהיתה עשרון אחד בין שהיתה ששים עשרונים. פלוגתא דתנאי במשנה פרק שתי מדות (דף פ"ח) ופסק כת''ק ולא כראב''י משום דקראי מסייעי לת''ק. ומה שכתב שאין מביאין בכלי אחד יתר על ששים עשרון כמו שיתבאר בפרק י''ז:

ח
 
נָתַן וְהִקְרִיב לוֹקֶה עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁמֶן אוֹ לְבוֹנָה עַל גַּבֶּיהָ אֵינוֹ עוֹבֵר וְלֹא פָּסַל. מִנְחַת חִנּוּךְ וְהַחֲבִיתִין מוֹסִיף לְכָל אַחַת מֵהֶן שֶׁמֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו וכו'. משנה בפרק כל המנחות (דף נ"ט) גבי מנחת חוטא ומנחת קנאות. ומ''ש נתן (ב) כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה אינו עובר ולא פסל. גם זה שם במשנה: מנחת החינוך והחביתין וכו' כמו שיתבאר. בפרק שלשה עשר:

ט
 
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ נִקְמָצוֹת וּמַקְטִיר הַקֹּמֶץ כֻּלּוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים חוּץ מִמִּנְחַת זִכְרֵי כְּהֻנָּה שֶׁאֵינָהּ נִקְמֶצֶת אֶלָּא מַקְטִירִין אוֹתָהּ כֻּלָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-טז) 'וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן' וְגוֹ'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁמִּנְחַת חִנּוּךְ וְהַחֲבִיתִין וְכֹהֵן שֶׁהֵבִיא מִנְחַת חוֹטֵא אוֹ מִנְחַת נְדָבָה כֻּלָּן נִשְׂרָפוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאֵינָן נִקְמָצוֹת:

 כסף משנה  כל המנחות הקריבות לגבי המזבח נקמצות וכו'. ר''פ (דף ע"ב) אלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת וכו'. ומ''ש חוץ ממנחת זכרי כהונה וכו'. שם ומקרא מלא הוא. ודקדק רבינו לכתוב זכרי כהונה משום דמנחת כהנת נאכלת כמו ששנינו בפרק היה נוטל סוטה (דף כ"ג). ומה שכתב רבינו הא למדת וכו'. לאפוקי מרבי שמעון דאמר בפרק אלו מנחות מנחת חוטא של כהנים נקמצת:

י
 
* הַכֹּהֶנֶת מִנְחָתָהּ נִקְמֶצֶת כְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין:

 ההראב"ד   הכהנת מנחתה נקמצת. א''א כהנת זו לא ידעתי מה היא אם נשאת לכהן הרי כבר אמורה ואם נשאת לישראל מנחתה נאכלת:

 כסף משנה  ומ''ש הכהנת מנחתה נקמצת וכו'. כבר נתבאר: כתב הראב''ד הכהנת מנחתה נקמצת. א''א כהנת זו לא ידעתי מה היא וכו'. כלומר שנשואה לכהן אפי' ישראלית כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שירי מנחתה נאכלין וכו'. ואני אומר שאיני יודע ממה תמה הראב''ד על רבינו דהא איצטריך לאשמועינן שאע''פ שהיא בת כהן והיא פנויה מנחתה נקמצת ושיריה נאכלים כדין מנחת ישראל:

יא
 
וְלָדוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַהֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶן סָפֵק מִנְחָתָם נִקְמֶצֶת כְּמִנְחַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת כְּמִנְחַת כֹּהֲנִים. כֵּיצַד עוֹשִׂים. הַקֹּמֶץ קָרֵב בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהַשְּׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן:

 כסף משנה  ולדות שנתערבו והרי כל אחד מהם ספק מנחתם נקמצת וכו'. בפרק נושאין (דף ק'):

יב
 
כָּל הַנְּשׂוּאוֹת לַכֹּהֲנִים בֵּין כֹּהֶנֶת בֵּין יִשְׂרְאֵלִית אֵין שְׁיָרֵי מִנְחוֹתֵיהֶן נֶאֱכָלִים מִפְּנֵי חֵלֶק הַבַּעַל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְאֵינָהּ כֻּלָּהּ לָאִשִּׁים מִפְּנֵי חֵלֶק הָאִשָּׁה. אֶלָּא הַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וְהַשְּׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. הַקְּמִיצָה בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה וְאִם קָמַץ בַּהֵיכָל כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  כל הנשואות לכהנים וכו' עד מתפזרים על בית הדשן. בפרק היה נוטל (דף כ"ג) משנה וברייתא: הקמיצה בכל מקום בעזרה. משנה בפרק קדשי קדשים (דף ס"ג). ומ''ש ואם קמץ בהיכל כשירה. מימרא בפ''ק דמנחות (דף ח') ובפרק קדשי קדשים שם:

יג
 
וּמְקַדְּשִׁין מִנְחָה בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע וְקוֹמְצִין מִכְּלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאֵין מַקְדִּישִׁין הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע. וּמֵאֵימָתַי יֻתְּרוּ הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה מִשֶּׁיַּצִּית הָאוּר בְּרֹב הַקֹּמֶץ:

 כסף משנה  מקדשין מנחה וכו'. מימרא בפ''ק דמנחות (דף ז'). ומ''ש ואין מקדשין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע. שם בעיא דאיפשיטא: ומאימתי יותרו השירים באכילה וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ו:) פלוגתא דאמוראי ופסק כר' יוחנן משום דמשמע התם דאמוראי סברי כוותיה:

יד
 
כָּל הַמְּנָחוֹת הַקְּרֵבוֹת לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מַצָּה. וְכֵן שְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת שֶׁאוֹכְלִין הַכֹּהֲנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין לְאָכְלָן בְּכָל מַאֲכָל וּבִדְבַשׁ אֵין אוֹכְלִין אוֹתָן חָמֵץ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-י) 'לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם'. אֲפִלּוּ חֶלְקָם לֹא יַחְמִיצוּ. וְאִם הֶחְמִיץ שְׁיָרֶיהָ לוֹקֶה. וְהַמְחַמֵּץ אַחַר הַמְחַמֵּץ חַיָּב. וְלוֹקִין עַל כָּל עֲשִׂיָּה וַעֲשִׂיָּה שֶׁבָּהּ:

 כסף משנה  כל המנחות הקריבות לגבי המזבח מצה. ר''פ (דף נ"ב:) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. ומ''ש וכן שירי המנחות וכו' עד ואם החמיצו שיריה לוקה. משנה שם (דף נ"ה). ומ''ש שמותר לאכלן בדבש. שם. ומ''ש והמחמץ אחר המחמץ חייב. מימרא דרבי יוחנן שם (דף נ"ו:) ופרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ג:). ומ''ש ולוקין על כל עשיה ועשיה שבה וכו'. משנה שם וחייב על לישתה ועל עריכתה ועל אפייתה. ודע דאיתא בגמרא (דף נ"ו) אמר רב פפא אפאה לוקה שתים אחת על עריכתה ואחת על אפייתה והא אמרת מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה ל''ק הא דעריך הוא ואפה הוא הא דעריך חבריה ויהיב ליה ואפה. ופירש''י לוקה שתים דאפיה גמר עריכה היא. ערך הוא ואפה הוא לאחיובי תרתי אתרוייהו. ערך חבריה ואפה הוא מחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה עכ''ל. והתוס' פירשו בענין אחר ויש לתמוה למה השמיט רבינו מימרא זו:

טו
 
כֵּיצַד. לָשָׁהּ חָמֵץ אוֹ עֲרָכָהּ חָמֵץ אוֹ קְטָפָהּ חָמֵץ אוֹ אֲפָאָהּ חָמֵץ לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יא) 'לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ' וְנֶאֱמַר (ויקרא ו-י) 'לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ' לְחַיֵּב עַל כָּל מַעֲשֶׂה יְחִידִי שֶׁבָּהּ. עָשָׂה חָמֵץ מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף לוֹקֶה עַל כָּל מַעֲשֶׂה מֵהֶן:

טז
 
הִנִּיחַ שְׂאוֹר עַל גַּבֵּי הָעִסָּה וְהָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְנִתְחַמְּצָה מֵאֵלֶיהָ לוֹקֶה. שֶׁהַנָּחַת הַשְּׂאוֹר הוּא הַמַּעֲשֶׂה:

 כסף משנה  הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו וכו'. מימרא שם (ע"ב):

יז
 
תִּבֵּל הַשְּׁיָרִים בְּקֶצַח אוֹ בְּשֻׁמְשְׁמִין * אוֹ בְּכָל מִינֵי תַּבְלִין וּשְׁמָנִים כְּשֵׁרָה. מַצָּה הִיא אֶלָּא שֶׁנִּקְרֵאת מַצָּה מְתֻבֶּלֶת:

 ההראב"ד   או בכל מיני תבלין ושמנים. א''א נראה לי במצה האפויה נשנית שמותר לאכול שיריה בתבלין ואין חוששין לבטול טעם מצה אבל למנחת הסלת ללוש את שיריה בתבלין אסור משום חמוץ:

 כסף משנה  תבל השירים בקצח או בשומשמין וכו'. ברייתא בפרק הקומץ רבה (דף כ"ג:) תבלה בקצח או בשומשמין וכו' ומשמע לרבינו דהיינו דוקא בשירים אבל בקומץ פסול מפני שהוא יתר דהא תנן בפ''ק דמנחות (דף ו') קמץ ועלה בידו גרגיר של מלח או קורט של לבונה פסול מפני שאמרו הקומץ היתר והחסר פסול: כתב הראב''ד תבל השירים בקצח או בשומשמין או בכל מיני תבלין ושמנים כשירה א''א נ''ל במצה האפויה נשנית וכו'. ואני אומר שאין זה מוכרח שהרי אע''פ שגבלה בתבלין אפשר לשמרה שלא תחמץ כדרך שאמרו בנילושות בפושרין:

יח
 
הַמְחַמֵּץ מִנְחָה פְּסוּלָה פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יא) 'אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ'. הַכְּשֵׁרָהּ לְהַשֵּׁם לֹא הַפְּסוּלָה. חִמְּצָהּ כְּשֶׁהִיא כְּשֵׁרָה וְיָצָאת לַחוּץ וְחָזַר וְחִמְּצָהּ אַחַר שֶׁנִּפְסְלָה בִּיצִיאָתָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה. חִמְּצָהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ וּכְבָר קָרְבָה זוֹ וְהִיא כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  המחמץ מנחה פסולה פטור וכו'. ברייתא בפרק כל המנחות באות מצה (דף נ"ז): חמצה כשהיא כשירה ויצאת לחוץ וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא. ומ''ש חמצה בראשו של מזבח אינו לוקה וכו'. ג''ז שם בעיא דלא איפשיטא ולקולא:

יט
 
הַמְחַמֵּץ לֶחֶם הַפָּנִים לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יא) 'כָּל הַמִּנְחָה'. אֲבָל מִנְחַת נְסָכִים אֵין בָּהּ מַלְקוֹת שֶׁאִם גִּבְּלָהּ בְּמַיִם הֲרֵי נִפְסְלָה קֹדֶם שֶׁתִּתְחַמֵּץ. וְאִם גִּבְּלָהּ בְּיַיִן שֶׁל נְסָכִים מֵי פֵּרוֹת הֵן וְאֵין מַחְמִיצִין:

 כסף משנה  המחמץ לחם הפנים אינו לוקה וכו' אבל מנחת נסכים אין בה מלקות וכו'. שם תניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר''י הגלילי ר''ע אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ ופסק כר''ע ואמרינן בגמ' מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אינם מחמיצין אמר ר''ל אומר היה ר''י הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה משמע דר''ע לא סבר הכי. ומ''מ קשה דרבינו יליף לחם הפנים מכל המנחה וברייתא יליף לה מאשר תקריבו. וי''ל דבגמרא הכי איתא תנו רבנן אילו נאמר אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ הייתי אומר אין לי בלא תעשה חמץ אלא קומץ בלבד מנחה מנין ת''ל וכו' כל המנחה אשר תקריבו לה' וכו' למה לי מיבעי ליה לכדתניא אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דר''י הגלילי וכו' ואיכא למידק מאי קשיא ליה אשר תקריבו לה' למה לי הא דרשינן ליה למעוטי פסולה. וי''ל דמשמע ליה דהוה מצי למעוטי פסולה מדהוה ליה למיכתב כל מנחה וכתב כל המנחה משמע המנחה הידוע הכשירה ולא הפסולה וא''כ אשר תקריבו לה' למה לי וקאמר לרבות מנחת נסכים לר''י הגלילי ולחם הפנים לר''ע. ומשמע לרבינו דאשר תקריבו לאו באנפי נפשיה מידריש אלא היינו לומר דאתא לגלויי על כל המנחה דאף לחם הפנים בכלל ומפני כך תפס כל המנחה:

כ
 
הַחִטִּים שֶׁל מְנָחוֹת אֵין לוֹתְתִין אוֹתָן שֶׁמָּא יַחְמִיצוּ שֶׁהֲרֵי בַּחוּץ לוֹתְתִין אוֹתָן וְאֵין הַכּל זְרִיזִין לְשָׁמְרָן. אֲבָל מִנְחַת הָעֹמֶר הוֹאִיל וְהִיא שֶׁל צִבּוּר לוֹתְתִין אוֹתָהּ. שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר זְרִיזִין הֵן וּמְשַׁמְּרִין אוֹתָהּ:

 כסף משנה  החטים של מנחות אין לותתים אותם שמא יחמיצו וכו'. בס''פ כל שעה (דף מ':). ומ''ש אבל מנחת העומר הואיל והיא של צבור וכו'. שם ומאי שנא ממנחת העומר ותניא מנחת העומר לותתין אותה צבור שאני ופירש רש''י שהיא קרבן צבור וכל עסקיה היו עושים ע''פ ב''ד ובודאי ב''ד זריזים הם:

כא
 
כָּל הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחְמִיצוּ. הוֹאִיל וְלִישָׁתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים בָּעֲזָרָה אַנְשֵׁי פְּנִים זְרִיזִין הֵן:

 כסף משנה  כל המנחות הנאפות וכו'. משנה בפרק כל המנחות (דף נ"ה):

כב
 
וּבְמָקוֹם שֶׁמְּבַשְּׁלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שָׁם אוֹפִין אֶת הַמְּנָחוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מו-כ) 'זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יְבַשְּׁלוּ שָׁם הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָשָׁם וְאֶת הַחַטָּאת אֲשֶׁר יֹאפוּ אֶת הַמִּנְחָה' וְגוֹ':

 כסף משנה  ובמקום שמבשלים קדשי קדשים שם אופים את המנחות וכו'. בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ"ו) במשנה כל המנחות יש בהם מעשה כלי בפנים ובגמרא שאלו את רבי זו מנין אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה ומפרש רבינו כפירוש התוספות דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרס מאי דגריס בספרים דידן מה אשם וחטאת טעונים כלי x אף מנחה נמי טעונה כלי, ואם תמצי לומר דגריס ליה רבינו יפרש דאתרוייהו קאי אבפנים ואכלי:

כג
 
כָּל הַמְּנָחוֹת טְחִינָתָן וְהַרְקָדָתָן בַּחוּץ. וְלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים. וְכָל מַעֲשֵׂיהֶן כְּשֵׁרִים בְּזָר עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית הַקְּמִיצָה. וּמַחֲבַת וּמַרְחֶשֶׁת הָיוּ בָּעֲזָרָה. וּשְׁתֵּיהֶם מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת וּמְקַדְּשִׁין. וְתַנּוּר שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁל מַתֶּכֶת הָיָה:

 כסף משנה  המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ וכו'. בתוספתא דמנחות פרק י''א מנחות יש בהן מעשה כלי בפנים טיחונן והרקדתן בחוץ לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל שכתב רבינו אינו מדוקדק שהרי שתי הלחם ולחם הפנים קרויין מנחה ופסק רבינו בפ''ח מתמידין ומוספין שלישתן ועריכתן בחוץ וכן שנוי בפ' שתי הלחם: וכל מעשיהם כשרים בזר וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף י"ח): ומחבת ומרחשת היו בעזרה וכו'. בס''פ כל המנחות (דף ס"ג): ותנור של מקדש של מתכת היה. בפ' דם חטאת (דף צ"ו) ומפרש התם טעמא דכיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור ה''ל כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן ופירש''י וקדושתן בתנור שאין נעשים בכלי שרת לפי שאין טעונים שמן ואמרינן בפרק שתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק שלשה עשר

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת כּל מִנְחָה כְּמִצְוָתָהּ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה:

ב
 
וְכֵיצַד עֲשִׂיַּת חֲבִיתֵי כֹּהֵן גָּדוֹל. מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וּמַקְדִּישׁוֹ וְחוֹצֵהוּ בַּחֲצִי עִשָּׂרוֹן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְרֵבָה חֶצְיָן אֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת לְחֶצְיָן. וּמֵבִיא עִמָּהּ שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין שֶׁמֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-יד) 'בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה' לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן כְּנִסְכֵּי הַכֶּבֶשׂ. וּבוֹלֵל הַסּלֶת בְּשֶׁמֶן וְחוֹלְטָהּ בְּרוֹתְחִין. וְלָשׁ מִכָּל חֲצִי עִשָּׂרוֹן שֵׁשׁ חַלּוֹת. נִמְצְאוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת:

 כסף משנה  (א-ב) מצות עשה לעשות כל מנחה וכו' וכיצד עשיית חביתי כ''ג וכו'. בפרק התכלת (דף נ':) תנן חביתי כ''ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים. ובפ' שתי מדות (דף פ"ז) תנן חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד חביתי כ''ג מחצה בבקר ומחצה בין הערבים ובגמרא ורמינהי חביתי כ''ג לא היו באים חצאים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו אמר רב ששת מאי מודד נמי דקתני מחלק ובפ''ק דמנחות (דף ח') גרסינן חביתין של כ''ג ר' יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין ורבי אלעזר אמר מתוך שקריבה לחצאין קדושה לחצאין א''ר אחא מ''ט דר''י אמר קרא מנחת תמיד מחציתה בבקר הבא מנחה ואח''כ חציה ופסק כר''י. ומ''ש ומביא עמה ג' לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה וכו'. בפ' התכלת (דף נ"א). ומ''ש ובולל הסולת. משנה פרק אלו מנחות (דף ע"ד:) חלות בוללן [דברי רבי] וחכ''א הסולת וידוע דהלכה כחכמים. ומ''ש וחולטה ברותחין. כך פירשו בת''כ מורבכת: ולש מכל חצי עשרון שש חלות נמצאו י''ב חלות. בפרק אלו מנחות (דף ע"ו) תנן חביתי כ''ג שהם באות י''ב וקאמר בגמ' דאתיא חוקה חוקה מלחם הפנים:

ג
 
וְאַחַת אַחַת הָיוּ נַעֲשׂוֹת. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. מְחַלֵּק הַשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין בִּרְבִיעִית שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. רְבִיעִית לְכָל חַלָּה. וְאוֹפָהּ הַחַלָּה מְעַט וְאַחַר כָּךְ קוֹלֶה אוֹתָהּ עַל הַמַּחֲבַת בִּשְׁאָר רְבִיעִית הַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהּ. וְאֵינוֹ מְבַשְּׁלָהּ הַרְבֵּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-יד) 'תֻּפִינֵי' בֵּין בָּשֵׁל וְנָא:

 כסף משנה  ומ''ש ואחת אחת היו נעשות. נראה דטעמא משום דיליף מלחם הפנים. ומ''ש וכיצד עושה מחלק הג' לוגין ברביעית שבמקדש רביעית לכל חלה. בפרק שתי מדות (דף פ"ח:). ומ''ש ואופה החלה מעט ואח''כ קולה אותה וכו'. בפרק התכלת (דף נ':) אתמר חביתי כ''ג כיצד עושים אותם ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן אופה ואח''כ מטגנה ורב אסי א''ר חנינא מטגנה ואח''כ אופה א''ר חייא בר אבא כוותיה דידי מסתברא תופיני תאפנה נא וכו' רבי אומר תאפנה נאה ר' יוסי אומר תאפנה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה. ופירש''י תאפנה נאה בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת. תאפנה נא בשעת אפייתה תהא נא כמו אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצת ואינה מבושלת כל צרכה והיינו טיגון בהא מודו כ''ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני עכ''ל. ורבינו נראה שהוא מפרש הא דא''ר יוסי תאפינה ריבה אית ליה נא ואית ליה נאה היינו לומר דמדכתיב תופיני תאפנה חד לומר שתאפה נא כלומר שלא יאפה אותה אלא קצת וזהו שכתב ואופה החלה מעט ואינו מבשלה הרבה וכן דורש שתאפה קודם הטיגון וזהו שכתב ואח''כ קולה אותה ופסק כר''י משום דנימוקו עמו וגם הכא מסתבר טעמיה:

ד
 
* וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵק כָּל חַלָּה וְחַלָּה לִשְׁנַיִם בְּאֹמֶד. כְּדֵי שֶׁיַּקְרִיב הַחֵצִי בַּבֹּקֶר וְהַחֵצִי בָּעֶרֶב וְלוֹקֵחַ הַחֲצָיִים וְכוֹפֵל כָּל אֶחָד מֵהֶן לִשְׁנַיִם וּפוֹתֵת עַד שֶׁתִּמָּצֵא כָּל פְּתִיתָה כְּפוּלָה לִשְׁנַיִם. וּמַקְרִיב הַחֲצָיִין עִם חֲצִי קֹמֶץ לְבוֹנָה בַּבֹּקֶר וְהַחֵצִי הַנִּשְׁאָר עִם חֲצִי קֹמֶץ לְבוֹנָה בָּעֶרֶב. וְאִם הָיְתָה מִנְחַת חִנּוּךְ אֵינוֹ חוֹצֶה אֶלָּא מַקְרִיבָהּ כֻּלָּהּ כְּאַחַת עִם קֹמֶץ לְבוֹנָה וּשְׁתֵּיהֶן כָּלִיל לָאִשִּׁים:

 ההראב"ד   ואחר כך חולק כל חלה וחלה. א''א זו לא שמענו ואין לה שורש בשום מקום שיחלקו כל חלה וחלה אלא לשש חלות בשחרית ושש בין הערבים והתורה נתנה להם מדות גדולות וקטנות שימודו בהן כדי שלא יגרעו ולא יוסיפו על השיעורין והוא אמר שמחלקין את החלות באומד והתורה אמרה מחציתה בבקר ומחציתה בערב שלא יוסיף ולא יגרע עכ''ל:

 כסף משנה  ואח''כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד וכו': כתב הראב''ד ואחר כך חולק כל חלה וחלה א''א זו לא שמענו וכו'. ואין לומר שעוד יש לתמוה על רבינו מדתנן בפרק התכלת (דף נ':) וכהן שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו (ולא) חצי עשרונו של ראשון משמע שאחר שהקריב מחצה שחרית עדיין מנחת הערב היא בסלת חצי עשרון, שיש לדחות דמאי חצי עשרון דקתני חצי החלות ויש סעד לזה שלא מצינו לחביתי כ''ג שיהו נעשות אלא בשחרית בלבד וא''כ ע''כ חצי עשרונו של ראשון דקתני היינו חצי עשרון מחלות אפויות: ולענין מ''ש הראב''ד נראה שטעמו של רבינו מדגרסינן בפרק שתי מדות (דף פ"ז:) בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ''ג במה מחלקן ביד או בכלי פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס ויכניס כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא עכ''ל. וזה מבואר כדברי רבינו דהא ההוא דקללה בלחם הוא דכתיב דקדק רבינו לכתוב באומד לרמוז למה שאמרו דחולקן ביד ולא בכלי ויש לתמוה על הראב''ד היאך כתב זו ולא שמענו. ומ''ש ולוקח החציים וכופל כל אחד לשנים וכו'. בפרק אלו מנחות (דף ע"ה:) תנן מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה מנחות כ''ג לא היה מכפלה, ובגמרא תניא מנחת כהן גדול היה מכפלה והא אנן תנן לא היה מכפלה אמר רבה לא היה מכפלה לארבעה אבל מכפלה לשנים: ומ''ש ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה וכו'. נראה שכ''כ מדתנן בפרק אלו מנחות מנחת כהן משיח לא היה מכפלה. ומפרש רבינו דמנחת כהן משיח דקתני היינו מנחה שמקריב ביום שנתחנך כדכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, ובפרק התכלת (דף נ"א:) תניא והכהן המשיח וכו' יכול יקריבוה חצאין תלמוד לומר אותה כולה ולא חציה דברי ר''י ר''ש וכו' כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה ופירש''י שיקטירו כלה ולא לחצאין דבהא לא פליג:

ה
 
מִנְחַת הַסּלֶת כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. מֵבִיא עִשָּׂרוֹן סלֶת אוֹ כַּמָּה עֶשְׂרוֹנוֹת אוֹ כְּפִי נִדְרוֹ וְשֶׁמֶן הָרָאוּי לָהּ וּמוֹדֵד בְּעִשָּׂרוֹן שֶׁל מִקְדָּשׁ. וְנוֹתֵן שֶׁמֶן בִּכְלִי. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן עָלָיו אֶת הַסּלֶת. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁמֶן אַחֵר עַל הַסּלֶת וּבוֹלֵל הַסּלֶת בּוֹ. וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת וְצָק לְתוֹכָהּ שֶׁמֶן. וְשֶׁמֶן שֶׁנָּתַן תְּחִלָּה עִם הַשֶּׁמֶן הַבָּלוּל עִם שֶׁמֶן שֶׁיָּצַק הַכּל לוֹג לְעִשָּׂרוֹן וְנוֹתֵן עָלֶיהָ לְבוֹנָתָהּ:

 כסף משנה  מנחת הסלת כיצד היתה נעשית מביא עשרון וכו' ומודד בעשרון של מקדש. משנה בפרק שתי מדות (דף פ"ז) עשרון מה היה משמש בו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל אלא מודדן עשרונות. ומ''ש ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו את הסלת וכו'. משנה (דף ע"ד:) וברייתא פרק אלו מנחות כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתו. ומ''ש רבינו ובולל הסלת בו ואח''כ נותנה בכלי שרת נראה שהכלי שהיה בולל בו לא היה כלי שרת אבל מדאמרינן בפ''ק דמנחות (דף ט') גבי בללה חוץ לחומת העזרה ר' יוחנן אמר פסולה דאע''ג דבלילה כשירה בזר כיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהת בעיא משמע דבלילה בכלי שרת היא דאל''כ מאי עשיתו בכלי היא דקאמר וצ''ע:

ו
 
מִנְחַת הַמַּחֲבַת וְהַמַּרְחֶשֶׁת כֵּיצַד. נוֹתֵן הַשֶּׁמֶן בִּכְלִי וְנוֹתֵן עָלָיו הַסּלֶת. וְנוֹתֵן עַל הַסּלֶת שֶׁמֶן אַחֵר וּבוֹלֵל הַסּלֶת וְאַחַר כָּךְ לָשָׁהּ בְּפוֹשְׁרִין וְאוֹפֶה אוֹתָהּ בְּמַחֲבַת אוֹ בַּמַּרְחֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וּפוֹתֵת אוֹתָהּ פִּתִּים וְנוֹתְנָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת וְיוֹצֵק עָלֶיהָ שְׁאָר הַשֶּׁמֶן וְנוֹתֵן לְבוֹנָתָהּ:

 כסף משנה  מנחת המחבת והמרחשת כיצד. ג' מתנות השמן שם במשנה. ומה שכתב ואח''כ לשה בפושרין. בפרק כל המנחות באות מצה (דף נ"ב) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו:

ז
 
מַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת. מַרְחֶשֶׁת יֵשׁ לָהּ שָׂפָה וְהַבָּצֵק שֶׁאוֹפִין אוֹתוֹ עָלֶיהָ רַךְ שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ שָׂפָה וְאֵינוֹ יוֹצֵא. וּמַחֲבַת אֵין לָהּ שָׂפָה וְהַבָּצֵק שֶׁאוֹפִין אוֹתוֹ בָּהּ קָשֶׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא מִכָּאן וּמִכָּאן:

 כסף משנה  מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה שפה וכו'. בפרק כל המנחות באות מצה (דף מ"ג) פלוגתא דתנאי ופסק כר' חנינא בן גמליאל דמסתבר טעמיה ועוד דאמרינן בגמ' דב''ה סברי כוותיה:

ח
 
מִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר כֵּיצַד. אִם חַלּוֹת הִיא בּוֹלֵל הַסּלֶת בְּשֶׁמֶן וְלָשׁ בְּפוֹשְׁרִין וְאוֹפֶה וּפוֹתֵת וְנוֹתֵן בִּכְלִי שָׁרֵת וְנוֹתֵן עָלֶיהָ לְבוֹנָתָהּ וְאֵין בָּהּ יְצִיקַת שֶׁמֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-ד) 'חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן'. וְאִם רְקִיקִין הִיא לָשׁ אֶת הַסּלֶת בְּפוֹשְׁרִין וּמוֹשֵׁחַ אֶת הָרְקִיקִין בְּשֶׁמֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-ד) 'וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן'. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאַחַר אֲפִיָּה מוֹשֵׁחַ אוֹתָם:

 כסף משנה  מנחת מאפה תנור כיצד וכו'. בפרק אלו מנחות (דף ע"ד:) אהא דתנן כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן אמרינן בגמרא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי מנחת מאפה ופירש''י לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפות בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך שתי מתנות צריכה. ותנן תו התם חלות טעונות בלילה והרקיקין משיחה:

ט
 
וְכֵיצַד מוֹשְׁחָן. מֵבִיא לוֹג שֶׁמֶן לְכָל עִשָּׂרוֹן וּמוֹשְׁחָן וְחוֹזֵר וּמוֹשְׁחָן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַשֶּׁמֶן שָׁבַּלֹּג:

 כסף משנה  ומ''ש רבינו וכיצד מושחן וכו' עד שיכלה כל השמן שבלוג. בפרק אלו מנחות (דף ע"ה) תניא רקיקין הבאים בפני עצמם מביא לוג שמן ומושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל שמן שבלוג ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש מושחן כמין כ''י ושאר השמן נאכל לכהנים ופסק כת''ק. ואיני יודע למה דהא סתם לן התם במתני' כר''ש וקי''ל סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין:

י
 
כָּל אַרְבַּע מְנָחוֹת אֵלּוּ הָאֲפוּיוֹת. כְּשֶׁאוֹפִין אוֹתָן אוֹפִין כָּל עִשָּׂרוֹן עֶשֶׂר חַלּוֹת. וְאִם רִבָּה בְּחַלּוֹת אוֹ חִסֵּר כְּשֵׁרָה. וְכֵיצַד פּוֹתְתִין אוֹתָן. כּוֹפֵל הַחַלָּה לִשְׁנַיִם וְהַשְּׁנַיִם לְאַרְבָּעָה וּמַבְדִּיל. וְאִם הָיְתָה הַמִּנְחָה שֶׁל זִכְרֵי כְּהֻנָּה אֵינוֹ מַבְדִּיל וּפוֹתֵת. וְכֻלָּן פְּתִיתִין כְּזֵיתִים. וְאִם הִגְדִּיל הַפְּתִיתִין אוֹ הִקְטִין אוֹתָן כְּשֵׁרִים:

 כסף משנה  כל ד' מנחות אלו האפויות כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות. בפרק אלו מנחות (דף ע"ו) פלוגתא דרבי יהודה ור''מ במשנה ופסק כר' יהודה: ומ''ש ואם רבה בחלות או מיעט כשר. שם: וכיצד פותתים אותן כופל את החלה לשנים וכו' עד וכולן פתיתין כזיתים. שם במשנה (דף ע"ה:) ומה שכתב ואם הגדיל הפתיתין או הקטין אותם כשרים. משנה וגמרא בהקומץ רבה (דף י"ח):

יא
 
לֹא בָּלַל לֹא פָּתַת לֹא הִגִּישׁ לֹא מָשַׁח אֶת הָרְקִיקִין כְּשֵׁרָה. לֹא נֶאֶמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֶלָּא לְמִצְוָה שֶׁכָּךְ הִיא מִצְוָתָהּ:

 כסף משנה  לא בלל לא פתת וכו'. משנה שם:

יב
 
סֵדֶר הֲבָאַת הַמִּנְחָה כֵּיצַד. מֵבִיא אָדָם סלֶת מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף אוֹ שֶׁל זָהָב אוֹ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת כְּלִי שֶׁהוּא רָאוּי לִכְלֵי שָׁרֵת. וְאִם הָיְתָה מִנְחַת הַסּלֶת נוֹתְנָהּ לִכְלִי שָׁרֵת וּמְקַדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת. וְאִם הָיְתָה מִן הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת אוֹפֶה אוֹתָהּ שָׁם בַּמִּקְדָּשׁ וּפוֹתֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנוֹתֵן הַפְּתִיתִין לִכְלִי שָׁרֵת וְנוֹתֵן עָלֶיהָ שַׁמְנָהּ וּלְבוֹנָתָהּ וּמוֹלִיכָהּ אֵצֶל כֹּהֵן. וְהַכֹּהֵן מוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן וְדַיּוֹ. וּמְסַלֵּק אֶת כָּל לְבוֹנָתָהּ לְצַד אֶחָד וְקוֹמֵץ מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַבָּה שַׁמְנָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-ב) 'מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ'. וְנוֹתֵן הַקֹּמֶץ לִכְלִי שָׁרֵת וּמְקַדְּשׁוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת. וְקֹמֶץ שֶׁחִלְּקוֹ בִּשְׁנֵי כֵּלִים אֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְחוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ וּמְלַקֵּט אֶת כָּל לְבוֹנָתָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל הַקֹּמֶץ שֶׁבַּכְּלִי וּמַעֲלֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ וּמוֹלְחוֹ. וְנוֹתְנוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים מִכְּלִי שָׁרֵת. וְאִם מִנְחַת כֹּהֲנִים הִיא אֵינוֹ קוֹמֵץ אֶלָּא נוֹתֵן מֶלַח עַל כֻּלָּהּ וּמַשְׁלִיךְ הַכּל עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים:

 כסף משנה  סדר הבאת המנחה כיצד וכו' עד נותנו ע''ג האשים מכלי שרת. הכל בפ''ב דסוטה (דף י"ד:) ובתוספתא פ''ק דמנחות. ומ''ש כלי שהוא ראוי לכלי שרת אמרינן שם בגמרא דהיינו לאפוקי של עץ דלא חזי לכלי שרת. ומה שכתב ודיו אמרינן בגמ' אלא תימא שהמנחה עצמה צריך שתגע במזבח. ומ''ש וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש. פ''ק דמנחות (דף ז'). ומ''ש ואם מנחת כהנים היא אינו קומץ. פלוגתא דתנאי בר''פ אלו מנחות (דף ע"ב:) ופסק כת''ק:

יג
 
כֵּיצַד קוֹמְצִין מְנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹת. כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹמֵץ כָּל הָאָדָם פּוֹשֵׁט אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ. קָמַץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ מִן הַצְּדָדִין לֹא יַקְטִיר וְאִם הִקְטִיר הֻרְצָה. וְאִם הוֹסִיף בַּקֹּמֶץ כְּגוֹן שֶׁהִרְחִיק אֶצְבְּעוֹתָיו וְקָמַץ הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 כסף משנה  כיצד קומצין מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל האדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ. כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו והדין בפ''ק דמנחות (דף י"א) מלא קומצו כדקמצי אינשי ופירש''י כדקמצי אינשי מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ושנינו שם במשנה כיצד הוא עושה פושט את אצבעותיו על פס ידו ובגמרא אמר ליה אביי לרבא כיצד קומצין אמר ליה כדקמצי אינשי איתיביה וכו' זו קמיצה. ופירש''י ממנה מתחיל הקומץ מאותה אצבע שאצל הקטנה. אלא להשוות כלומר קומץ מלא היד כדי שלא יהא חסר ואח''כ מוחק באצבע קטנה מלמטה. היכי עביד וכו' אמר רב חופה שלשה אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ וכו' בקומצו אי בקומצו יכול בראשי אצבעותיו ת''ל מלא קומצו הא כיצד חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ. במחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה וזו (אחת) מעבודות הקשות שבמקדש. ופירש''י כי אמרינן דכלהו אצבעות בעינן לקמיצה להשוות דאם יוציא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל. היכי עביד אמתניתא מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ. ת''ל בקומצו והרים ממנה בקומצו בראשי אצבעותיו מעט שלא יגיע עד פס ידו. במחבת ומרחשת דמעשיהם אפויים וכו' פותתן וקומץ הילכך א''א לפותתן דקות כ''כ וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומם הילכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. עבודה קשה שבמקדש דבקושי גדול הוא משוה שלא יהא לא חסר ולא יתר עכ''ל. וכתב הר''י קורקוס ז''ל יש לתמוה על רבינו שלא כתב ג' אצבעות וכתב כאשר קומץ אדם כי לא נתבאר בגמרא כוונת לשון זה והוא הפך מסקנת הגמרא גם יש לתמוה למה לא כתב שזו מעבודות הקשות שבמקדש וראיתי שכתב בפרוש המשנה האמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מהגמרא מה שאמר מלא קמצו כדקמצי אינשי ונדחו דברי האומר שהוא מהעבודות הקשות עכ''ל, נראה שסמך על מה שאמר רב פפא בתר הכי פשיטא לי כדקמצי אינשי וחולק על מ''ש בשלש אצבעות לבד ושמוחק ושיש בה קושי. ומ''מ איני יודע איך יחלוק רב פפא על הברייתא ואיך נפסוק כרב פפא הפך הברייתא עכ''ל. ואני אומר שאפשר לומר דכיון דחזינן דר''פ דבתראה אמר פשיטא לי כדקמצי אינשי ממילא משמע דאיהו ידע דהאי מתניתא משבשתא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא. ומה שכתב קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין. בעיא שם ופירש רש''י בראשי אצבעותיו שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו. מן הצדדין שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידי ידו לתוך ידו ל''א מן הצדדין מצידי הכלים שלא קמץ באמצע הכלי. ואסיקנא בתיקו ומש''ה נקיט לה רבינו בדיעבד לקולא. ודע דתו איבעיא לן התם ממטה למעלה מאי ופירש רש''י שהכניס אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ וסלקא בתיקו ויש לתמוה למה השמיטה רבינו: ודע דבמתניתין תנן התם (קמצו בראשי אצבעותיו פסול) מפני שאמרו הקומץ החסר והיתר פסול איזהו יתר שקמצו מבורץ וחסר שקמצו בראשי אצבעותיו ופירש רש''י בראשי אצבעותיו מעט שלא פשטו על פס כל היד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שמאחר שכתב כדרך שקומץ כל אדם פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ ממילא משמע שכל שפיחת מזה פסול. ומה שכתב ואם הוסיף בקומץ וכו'. זהו שכתבתי בסמוך ששנינו הקומץ היתר פסול:

יד
 
אֵין קֹמֶץ פָּחוֹת מִכִּשְׁנֵי זֵיתִים. וּמִקְצָת הַקֹּמֶץ מְעַכֵּב אֶת כֻּלּוֹ. וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וּמִקְצָת הַשֶּׁמֶן מְעַכֵּב אֶת כֻּלּוֹ. אֵין פָּחוֹת מִלּוֹג לְעִשָּׂרוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  אין קומץ פחות מכשני זיתים. בפ' הקומץ רבה (דף כ"ו) פלוגתא דריב''ל ור' יוחנן ופסק כריב''ל וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו עוברין (דף מ"ג:) וגם בפרק כל המנחות (דף נ"ח:) נחלקו בזה אביי ורבא וסבר רבא כריב''ל: ומקצת הקומץ מעכב את כולו וכו' עד ומקצת השמן מעכב את כלו. משנה בפ' הקומץ רבה (דף כ"ז). ומ''ש אין פחות מלוג לעשרון כמו שביארנו. בפי''ב ובפרק זה:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק ארבעה עשר

א
 
מִתְנַדֵּב אָדָם וְנוֹדֵר עוֹלָה וּשְׁלָמִים וְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה מֵחֲמִשָּׁה מִינֵי מְנָחוֹת הַבָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. וּמִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר מִנְחָה מִמִּנְחַת נְסָכִים לְבַדָּהּ מֵאֵי זֶה מִין מִשְּׁלֹשָׁה מִינֵי מְנָחוֹת נְסָכִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אוֹ שֶׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג-לא) 'וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים':

 כסף משנה  מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכו' כמו שביארנו. בפ''ב ובפרק י''ב מהלכות אלו: ומתנדב או נודר יין בפני עצמו. משנה בס''פ המנחות (דף ק"ד:). ומ''ש או לבונה בפני עצמה. בסיפרא פ''ט. ומ''ש או שמן בפני עצמו. בס''פ המנחות פלוגתא דר''ע ורבי טרפון ופסק כר''ט ובס''פ כל התדיר (זבחים צ"א) במשנה סבר ר''ש כר''ע. ויש לתמוה למה דחה רבינו דבריהם ופסק כר' טרפון וכתב הר''י קורקוס ז''ל דטעמא משום דסתם לן תנא בפרק בתרא דמנחות (דף ק"ז) כרבי טרפון דתנן הרי עלי שמן לא יפחות מלוג וכתב רש''י הך סתמא כרבי טרפון וכיון שכן ה''ל מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם גם בפרק אלו מנחות ובפ' כל התדיר סובר כן שמואל עכ''ל ושפתים ישק, ועל הקדמתו אני מוסיף לחזק טעם לפסוק כן דרבי נמי סבור כר''ט דההיא דמתני' הכי איתא הרי עלי שמן לא יפחות מלוג רבי אומר ג' לוגין. ומ''ש או עצים למערכה. בסיפרא פ''ט:

ב
 
שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִין אוֹ נוֹדְרִין קָרְבָּן אֶחָד עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אֲפִלּוּ פְּרֵדָה אַחַת שֶׁל תּוֹרִים אוֹ בְּנֵי יוֹנָה מְבִיאִין אוֹתָהּ בְּשֻׁתָּפוּת. אֲבָל הַמִּנְחָה אֵינָהּ בָּאָה בְּשֻׁתָּפוּת. וּדְבָרִים אֵלּוּ הֵן דִּבְרֵי קַבָּלָה:

 כסף משנה  שנים מתנדבים או נודרים וכו' אפילו פרידה אחת אבל המנחה אינה באה בשותפות. משנה וגמרא בס''פ המנחות (דף ק"ד):

ג
 
הֵנִיחַ מִנְחָה לִשְׁנֵי בָּנָיו וּמֵת הֲרֵי אֵלּוּ מְבִיאִין אוֹתָהּ:

 כסף משנה  הניח מנחה לשני בניו וכו'. פ''ק דזבחים (דף ה'):

ד
 
אֵי זֶה הוּא נֵדֶר וְאֵי זוֹ הִיא נְדָבָה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה אוֹ הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים אוֹ הֲרֵי עָלַי מִנְחָה אוֹ הֲרֵי דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עָלַי עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים זֶהוּ הַנֵּדֶר. אֲבָל הָאוֹמֵר הֲרֵי בְּהֵמָה זוֹ אוֹ דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ הֲרֵי הָעִשָּׂרוֹן הַזֶּה מִנְחָה הֲרֵי זוֹ נְדָבָה:

 כסף משנה  איזהו נדר ואי זו היא נדבה וכו' עד אינו חייב באחריותו. בריש קינים:

ה
 
מַה בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת. שֶׁהַנּוֹדֵר אִם הִפְרִישׁ קָרְבָּנוֹ וְאָבַד אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיב כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וְהַמִּתְנַדֵּב וְאוֹמֵר זוֹ אִם מֵת אוֹ נִגְנַב אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ:

ו
 
הָאוֹמֵר דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה וּדְמֵי בַּיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן וּמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת חַיָּב לְשַׁלֵּם. אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא אֶתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ:

 כסף משנה  האומר דמי שור זה עלי עולה וכו'. משנה בערכין ס''פ האומר משקלי (דף כ':) ואמר בגמרא ל''ש אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר: אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה. פשוט בסוף מנחות:

ז
 
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהָעוֹשֶׂה בַּיִת חוּץ לַמִּקְדָּשׁ לְהַקְרִיב בּוֹ קָרְבָּנוֹת אֵינוֹ כְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה וְהָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ וְהִקְרִיבָהּ בְּבַיִת זֶה לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבַיִת זֶה וְהִקְרִיבָהּ בַּמִּקְדָּשׁ יָצָא. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת יָצָא. הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנָּדַר עוֹלָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ וְעָנוּשׁ כָּרֵת עַל הַעֲלָיָתָהּ בַּחוּץ. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלֵּחַ בְּבַיִת זֶה. אִם גִּלֵּחַ שָׁם יָצָא. הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁנָּדַר לְצַעֵר עַצְמוֹ וַהֲרֵי צִעֵר עַצְמוֹ וְאֵינָהּ נְזִירוּת:

 כסף משנה  כבר ביארנו. בסוף הלכות ביאת המקדש: והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש וכו' עד ואינה נזירות. משנה וגמרא בסוף מנחות (דף ק"ט):

ח
 
חַטָּאת וְאָשָׁם אֵינָן בָּאִין אֶלָּא עַל חֵטְא. וְאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי חַטָּאת אוֹ אָשָׁם אוֹ שֶׁאָמַר הֲרֵי זוֹ חַטָּאת אוֹ אָשָׁם לֹא אָמַר כְּלוּם. הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת אוֹ אָשָׁם וְאָמַר הֲרֵי זוֹ לְחַטָּאתִי אוֹ לַאֲשָׁמִי אוֹ הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ לְחַטָּאתִי אוֹ לַאֲשָׁמִי דְּבָרָיו קַיָּמִים:

 כסף משנה  חטאת ואשם אינם באים אלא על חטא וכו'. מתבאר במשנה סוף פרק השוחט (דף מ"א:). ומה שכתב האומר הרי עלי חטאת או אשם וכו'. תוספתא פרק שלישי דתמורה הרי זה חטאת והרי זה אשם אע''פ שחייב לא אמר כלום הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי אם היה חייב דבריו קיימים ואם לאו לא אמר כלום ע''כ. ומה שכתב או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים. מתבאר במשנה פרק ב' דשקלים:

ט
 
הָאוֹמֵר קָרְבַּן מְצֹרָע זֶה אוֹ יוֹלֶדֶת זוֹ עָלַי. אִם הָיָה אוֹתוֹ מְצֹרָע אוֹ הַיּוֹלֶדֶת עֲנִיִּים מֵבִיא הַנּוֹדֵר קָרְבַּן עָנִי. וְאִם הָיוּ עֲשִׁירִים מֵבִיא הַנּוֹדֵר קָרְבַּן עָשִׁיר אַף עַל פִּי שֶׁהַנּוֹדֵר עָנִי:

 כסף משנה  האומר קרבן מצורע זה או וכו'. בר''פ השג יד (דף י"ז) תנן עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר ובגמרא היה מצורע עני מביא קרבן עני ואע''ג דמדירו עשיר ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא אמר ר' יצחק כשהיה מדירו עני וכו' אבל מדירו עשיר ה''נ דמייתי בעשירות א''כ מאי אבל בקרבנות אינו כן חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני. ולפי זה כשכתב רבינו מביא הנודר קרבן עני היינו דוקא כשהיה הנודר עני אבל אם היה הנודר עשיר מביא קרבן עשיר וכן כתב רבינו בפירוש בסוף הלכות מחוסרי כפרה ולא חשש לפרש כאן לפי שסמך על מ''ש שם:

י
 
הָאוֹמֵר חַטָּאתוֹ וְעוֹלָתוֹ וַאֲשָׁמוֹ וּשְׁלָמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי. אִם רָצָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מְנִיחוֹ לְהַקְרִיבָן עַל יָדוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. רָצָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה וְלֹא רָצָה בִּשְׁעַת הַקְרָבָה אֶלָּא חָזַר בּוֹ. בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים מַקְרִיבִין וּמִתְכַּפֵּר לוֹ בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה עַתָּה שֶׁהֲרֵי רָצָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה. אֲבָל בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם לֹא נִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף:

 כסף משנה  האומר חטאתו ועולתו וכו'. בס''פ האומר משקלי (דף כ"א.) ואע''ג דפליגי התם עולא פסק כשמואל:

יא
 
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶן נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה חַיָּב בְּכֻלָּן. כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִין לֹא נִתְחַיֵּב כְּלוּם. הֲרֵי עָלַי כִּנְדָבוֹת כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן. וְכָל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן כְּקָרְבָּן:

 כסף משנה  האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'. בפ''ק דנדרים (דף ט') תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ובגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר''ן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו. ורבינו כתב בפ''א מהל' נדרים וז''ל האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל חייב בכולן וכו' אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו חייב בנזירות כנדרי רשעים עלי חייב קרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה עכ''ל. ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללים שני חלקים. האחד שאומר שמנדריהם נזיר קרבן ושבועה. השני היא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. ונראה שדעתו שלא הצריכו נזיר עובר אלא בהריני משום דדילמא הריני בתענית קאמר אבל באומר עלי אין צריך שתהא בהמה מונחת לפניו. ומ''ש כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום הרי עלי כנדבות כשרים הרי זה נדר בנזיר ובקרבן. שם במשנה והטעם לפי שאין הכשרים נודרים אבל הם מתנדבים בנזיר ובקרבן. ומה שכתב וכל כינויי קרבן כקרבן. משנה שם:

יב
 
אֵין הַנּוֹדֵר וְלֹא הַמִּתְנַדֵּב חַיָּב עַד שֶׁיְּהֵא פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. כֵּיצַד. הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים. אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר הֲרֵי זוֹ עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים לֹא אָמַר כְּלוּם. נִתְכַּוֵּן לִנְדֹּר בְּעוֹלָה וְאָמַר קָרְבָּן. לִנְדֹּר בְּחֵרֶם וְאָמַר הֶקְדֵּשׁ דְּבָרָיו קַיָּמִים. שֶׁהָעוֹלָה קָרְבָּן וְהַחֵרֶם הֶקְדֵּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם אֶלָּא אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו כְּלוּם חַיָּב. כֵּיצַד. גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁזּוֹ עוֹלָה אוֹ שֶׁיָּבִיא עוֹלָה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהָבִיא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה-ה) 'כּל נְדִיב לֵב יְבִיאָהּ' בִּנְדִיבוּת לֵב יִתְחַיֵּב לְהָבִיא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִנִּדְרֵי קָדָשִׁים וְנִדְבוּתָן:

 כסף משנה  אין הנודר ולא המתנדב חייב וכו'. משנה פ''ג דתרומות ומייתי לה בנזיר פרק מי שאמר (דף כ"ו) ופרק תמיד נשחט (דף ס"ג): נתכוון לנדור בעולה וכו': בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום כיצד גמר בלבו שזו עולה וכו'. בפ''ג דשבועות (דף כ"ו:):

יג
 
אֶחָד נְדָרִים וּנְדָבוֹת עִם שְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן מֵעֲרָכִין וְדָמִים וּמַעַשְׂרוֹת וּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁיָּבִיא הַכּל בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ תְּחִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-ה) 'וּבָאתָ שָּׁמָּה' (דברים יב-ו) 'וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה' וְגוֹ' כְּלוֹמַר בְּעֵת שֶׁתָּבוֹא לָחֹג תָּבִיא כָּל מַה שֶׁאַתָּה חַיָּב בּוֹ וְתִתֵּן כָּל חוֹב שֶׁעָלֶיךָ לְשָׁם. הִגִּיעַ הָרֶגֶל וְלֹא הֵבִיא הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. עָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים וְלֹא הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו שֶׁנָּדַר אוֹ הִתְנַדֵּב אוֹ שֶׁלֹּא נָתַן הָעֲרָכִים וְהַחֲרָמִים וְהַדָּמִים הֲרֵי זֶה עָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כב) 'לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ' אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו רַגְלֵי הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:

 כסף משנה  אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם וכו' עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה. פירקא קמא דראש השנה (דף ד':) ואף על גב דסתם מתניתין התם כרבי שמעון לא חש לה רבינו משום דתנא קמא דברייתא פליג ורבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כתנא קמא דברייתא. וכתב הר''י קורקוס ז''ל עוד דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ראש השנה לשנים ולרבי שמעון ראש השנה לרגלים ולא למיסתם כרבי שמעון נחית עכ''ל. ומה שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו'. פשוט הוא:

יד
 
הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה לַמִּזְבֵּחַ וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵי רְגָלִים וְנָפַל בָּהּ מוּם וּפְדָאָהּ עַל גַּב בְּהֵמָה אַחֶרֶת אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עַל הָאַחֶרֶת שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר. אֲבָל הַיּוֹרֵשׁ אֵינוֹ עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר:

 כסף משנה  הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים וכו'. פירקא קמא דראש השנה (דף ה':). ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר. שם (דף ו':) בעיא דאיפשיטא. ומה שכתב אבל היורש אינו עובר בבל תאחר. גם זה שם בעיא דאיפשיטא אליבא דרבי זירא ואף על גב דמשמע דאביי פליג נקטינן דרבי זירא:

טו
 
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶן שְׁלֹשָׁה רְגָלִים לֹא נִפְסְלוּ. אֶלָּא מַקְרִיבָן וּכְשֵׁרִים. וּבְכָל יוֹם וְיוֹם אַחַר הַשְּׁלֹשָׁה רְגָלִים הוּא עוֹבֵר בְּלֹא תְּאַחֵר. וּבֵית דִּין מְצַוִּין לַעֲשׂוֹתוֹ מִיָּד עַד שֶׁיַּקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ תְּחִלָּה:

 כסף משנה  כל הקרבנות שעברו עליהם שלשה רגלים לא נפסלו וכו'. ברייתא שם: ובכל יום ויום אחד השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר. מימרא דרבא שם: ובית דין מצווין לעשותו מיד וכו' עד כופין אותו עד שיקריב וכו'. ג''ז שם:

טז
 
אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ג) 'לִרְצוֹנוֹ' כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי. בֵּין שֶׁנָּדַר וְלֹא הִפְרִישׁ בֵּין שֶׁהִפְרִישׁ וְלֹא הִקְרִיב כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיב:

יז
 
כָּל חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָם. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ג) 'לִרְצֹנוֹ' כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי. אֲבָל חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן הוֹאִיל וְהֵם מְעֻכְּבֵי כַּפָּרָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם שֶׁמָּא יִפְשְׁעוּ וְיַשְׁהוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. חוּץ מֵחַטַּאת נָזִיר הוֹאִיל וְאֵינָהּ מְעַכַּבְתּוֹ מִלִּשְׁתּוֹת יַיִן שֶׁמָּא יְאַחֵר אוֹתָהּ לְפִיכָךְ מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ עָלֶיהָ:

 כסף משנה  כל חייבי עולות ממשכנין אותם וכו'. משנה ס''פ האומר משקלי (דף כ"א). ומ''ש חוץ מחטאת נזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואע''ג דאמר נמי רב פפא פעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותם בעולת מצורע דתניא ר' ישמעאל בנו של ר''י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו כך עולתו עיכבתו לא חש לה רבינו לכתבה משום דמשמע ליה דיחידאה היא דר' ישמעאל קאמר לה ורבנן פליגי עליה ואע''ג דרב פפא אמר פעמים וכו' לאו משום דס''ל כוותיה אלא אתא למימר דאע''ג דמתניתין סתמא מיתניא חייבי עולות ממשכנין אותם האי כללא ליתיה לכ''ע דלרבי ישמעאל אין ממשכנין בעולת מצורע:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק חמשה עשר

א
 
הָאוֹמֵר וְלָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה וִהִיא שְׁלָמִים דְּבָרָיו קַיָּמִים. הִיא שְׁלָמִים וּוְלָדָהּ עוֹלָה. אִם לְכָךְ נִתְכַּוֵּן דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם אַחַר שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו שֶׁתִּהְיֶה שְׁלָמִים חָזַר בּוֹ וְאָמַר וּוְלָדָהּ עוֹלָה. אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הֲרֵי וְלָדָהּ שְׁלָמִים. שֶׁאֵין חֲזָרָה בְּהֶקְדֵּשׁ וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר:

 כסף משנה  האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו'. משנה פ' כיצד מערימין (דף כ"ה) וכר' יוסי דפליג אר''מ. ומ''ש אע''פ שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. מימרא דר''פ שם:

ב
 
הָאוֹמֵר יָדָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה אוֹ רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה תִּמָּכֵר לְחַיָּבֵי עוֹלוֹת וְדָמֶיהָ חֻלִּין חוּץ מִדְּמֵי אוֹתוֹ אֵיבָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַמְחֻיָּב עוֹלָה שֶׁקָּנָה אוֹתָהּ נָדַר עוֹלָה בְּדָמִים קְצוּבִים. הָאוֹמֵר לִבָּהּ אוֹ רֹאשָׁהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה. הוֹאִיל וְדָבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ הוּא כֻּלָּהּ עוֹלָה. הִקְדִּישׁ אֵיבָר אֶחָד מִן הָעוֹף הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִתְקַדֵּשׁ כֻּלּוֹ אוֹ לֹא נִתְקַדֵּשׁ:

 כסף משנה  האומר ידה של זו עולה וכו'. ברייתא בפ''ק דתמורה (דף י"א) וכר''מ ור' יהודה ואע''ג דפליגי עלייהו ר' יוסי ור''ש פסק רבינו כר''מ ור' יהודה משום דשקלי וטרו אמוראי אליבייהו ועוד דת''ק דמתני' דתמורה כוותייהו וכדמפרש בפרק בהמה המקשה דהא דאמר ר' יוסי בפ''ק דתמורה (דף י':) והלא במוקדשים האומר רגלה של זו עולה כולה עולה לאו דת''ק מודה בהכי אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר. ומ''ש והוא שיהא זה המחוייב עולה וכו'. שם (י"א:) אמר מר תמכר לצרכי עולות והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה. ופירש''י הרי עלי להקדיש כל האיברים שהבהמה חיה ממנה והרי כן עשה שהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו. וכתב עוד רש''י ל''א ירושלמי והא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כוליה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז [וזוז] הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה עכ''ל. ודברי רבינו לשון ירושלמי זה. ומ''ש האומר לבה או ראשה של זו עולה וכו'. שם מודה ר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו: הקדיש אבר אחד מן העוף וכו'. שם בעי רבא בעוף מהו בהמה אמר רחמנא והא לאו בהמה היא או דילמא קרבן אמר רחמנא והא קרבן הוא תיקו. ופירש''י לרבי יוסי בעי לה הקדיש רגל עוף דתור או בן יונה מי פשטה קדושה בכוליה או לא עכ''ל. וא''א לומר כן לדעת רבינו שהרי הוא פסק שאם בבהמה הקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו אינו קדוש אלא אותו אבר בלבד והיאך אפשר להסתפק בעוף אם יהיה כולו קדוש ולכן נראה לומר שרבינו מפרש דבאבר שהנשמה תלויה בו מיבעיא ליה אי קדש כולו כמו בבהמה או לא:

ג
 
הָאוֹמֵר בְּהֵמָה זוֹ חֶצְיָהּ עוֹלָה וְחֶצְיָהּ שְׁלָמִים קָדְשָׁה. וְאֵינָהּ קְרֵבָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בַּחֲצִי דָּמֶיהָ עוֹלָה וּבַחֲצִי דָּמֶיהָ שְׁלָמִים. הָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְאָמַר חֶצְיָהּ חַטָּאת וְחֶצְיָהּ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. אוֹ שֶׁאָמַר חֶצְיָהּ עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים וְחֶצְיָהּ חַטָּאת. הֲרֵי הִיא תָּמוּת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת:

 כסף משנה  האומר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים וכו'. ברייתא פ' כיצד מערימין (דף כ"ו) ופסק כר' יוסי: היה מחוייב חטאת וכו'. שם בהמה חציה חטאת וחציה עולה כולה תקרב עולה דברי ר''מ ר' יוסי אומר תמות ושוין באומר חציה חטאת וחציה עולה שתמות וידוע דהלכה כר' יוסי ופירש רש''י דכיון דאינו מחוייב חטאת הילכך תמות וקשה דהא אמרי' בפ' [קמא דנדרים] דאם אמר הרי זו חטאת אם אינו מחוייב חטאת לא אמר כלום וכבר הקשו עליו התוספות כן. ורבינו מפרש לה במחוייב חטאת וכיון שא''א לו להתכפר בה משום דחציה עולה חטאת לאו בת רעיה היא הילכך תמות:

ד
 
בֶּהֱמַת הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהִקְדִּישׁ אֶחָד מֵהֶן חֶצְיָהּ שֶׁלּוֹ וְחָזַר וְלָקַח חֶצְיָהּ הָאַחֵר וְהִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זוֹ קְדֵשָׁה וּקְרֵבָה. אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְּחִלָּתָהּ דְּחוּיָה הָיְתָה כְּשֶׁהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ אֵין הַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ דָּחוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קְדֻשַּׁת דָּמִים הוֹאִיל וְהִיא בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדָּחִים. וַהֲרֵי נִרְאֵית כֻּלָּהּ לְהַקְרָבָה לְפִיכָךְ תִּקָּרֵב וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה:

 כסף משנה  בהמת השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וכו'. בפ''ק דזבחים (י"ב:) ובפ' בתרא דכריתות ופרק כיצד מערימין ופ''ק דקידושין (דף ז') א''ר יוחנן בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ש''מ תלת שמע מינה בעלי חיים נדחים וש''מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ושמע מינה יש דיחוי בדמים. ובפרק מי שהיה טמא (פסחים צ"ח) קאמר גמרא על מתני' דהמפריש נקבה לפסחו דשמע מינה הני תלת דר' יוחנן, ורבינו שפסק דלא כוותיה משום דבפרק שני שעירי (דף ס"ד) פליג רב עליה דר''י ואמר בעלי חיים אינם נדחים ואמרינן בגמ' דמתני' דיקא כרב דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי ובתר הכי מתיב מדתנן ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב בהא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא לרבי במאי פליגי אמר רבא הא אמרינן דיקא מתניתין כוותיה דרב ובתר הכי קאמר גמרא (דף ס"ה) ואיכא דקא מותיב הכי ועוד אמר ר' יהודה נשפך הדם ימות המשתלח וכו' בשלמא לרב רישא פליגי בחטאת הצבור וסיפא פליגי בבעלי חיים אלא לר''י מאי. ועוד קשיא וכיון דמתניתין דיקא כרב נקטינן כוותיה ואע''ג דמתניתין ר''פ מי שהיה טמא דייקא כר' יוחנן י''ל דההיא כר''י דיחידאה הוא. ועוד דבפרק קדשי קדשים (דף נ"ט) אמרינן דר''ש ב''ר ור' ישמעאל ברבי יוסי ס''ל כרב ועוד דבפרק התערובת (דף ע"ג) אמרינן דסתם מתני' דקינים כמ''ד בעלי חיים אינם נדחים. מ''כ בשם המאירי אע''פ שהוא קדושת דמים אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ''ל:

ה
 
הָאוֹמֵר דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ עוֹלָה אוֹ הֲרֵי זוֹ לְעוֹלָה. אִם הָיְתָה רְאוּיָה לִקָּרֵב עוֹלָה נִתְקַדְּשָׁה קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְהִיא עַצְמָהּ תִּקָּרֵב עוֹלָה. וְאִם אֵינָהּ רְאוּיָה תִּמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלָה:

 כסף משנה  האומר דמי בהמה וכו' אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף וכו'. בפ' אלו קדשים (קי"ח:) תנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה וע''כ לא פליג ת''ק אלא משום דהוי ולד אבל בהמה עצמה שאמר עליה דמי בהמה זו עולה לכ''ע אם היא ראויה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה. ושם (דף קי"ט:) תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם וכו' ר''ש אומר תמכר שלא במום ובגמרא למה לי תסתאב תמכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ופירש''י הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב. ומ''ש ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה. מפשט דברי רבינו נראה שהוא פוסק כר''ש דבסמוך, ויש לתמוה למה פסק כיחידאה ועוד דמאחר שבסמוך פסק כרבא דאמר זאת אומרת וכו' דאתי כת''ק היאך חזר בו כאן ופסק כר''ש ועוד דבפ''ד מהל' פסוהמ''ק פסק רבינו בפירוש כת''ק דר''ש ולכן צ''ל דתמכר דקאמר הכא רבינו לאו למימרא דתמכר שלא במום אלא כלפי שאמר ברישא שהיא עצמה תקרב עולה אמר בסיפא שלא תקרב אלא תמכר ולא חשש לבאר שלא תמכר אלא ע''י שיפול בה מום מפני שסמך על מה שכתב בפ''ד מהלכות פסולי המוקדשין:

ו
 
אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֵאִסּוּרֵי קָרְבָּן שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה לֹא אָמַר כְּלוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ. אָמַר הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה:

 כסף משנה  אמר על בהמה טמאה וכו' עד ויביא בדמיהן עולה. משנה בס''פ כיצד מערימין (דף כ"ז:):

ז
 
הָאוֹמֵר דְּמֵי פָּרָה זוֹ לְעוֹלָה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלָמִים אוֹ שֶׁאָמַר דָּמֶיהָ לִשְׁלָמִים כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם לְעוֹלָה דְּבָרָיו קַיָּמִים. וְאִם הִקְרִיב דָּמֶיהָ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵבִיא בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁנָּדַר * וְאִם הִקְרִיבוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר:

 ההראב"ד   ואם הקריבו לאחר ל' יום. א''א ואם מכרה תוך ל' יום כבר חלה קדושת עולה על דמיה כשיקריב אותה לאחר ל' יום במאי פקעה מינייהו קדושת עולה שכבר חלה עליהם א''ו מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואחר כך מקריבין שלמים. ונראה לי שהפדיון כל דהו. ואם יטעון עלינו טוען ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי נשיב ונאמר בר פדא חולק על זה וס''ל דלא פקעא וספק איסורא לחומרא ובר פדא מתרץ לברייתא פרה זו כל ל' או לאחר ל' יום שלמים ולא אמר מעכשיו כלום דבריו קיימים ואע''ג דהדר ביה בתוך שלשים יום ורב פפא דהוא בתרא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא הכי. ועוד דקי''ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה אלמא כי אמר לדמי נמי קדש קדושת הגוף:

 כסף משנה  האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום וכו'. ס''פ ארבעה נדרים (דף כ"ט) שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים ואקשינן היכי פקעא קדושת הגוף בכדי ואוקימנא הב''ע דאמר לדמי. וכדי לבאר דברי רבינו ודברי הראב''ד אעתיק סוגיא דגמרא שם בס''פ ארבעה נדרים (דף כ"ח) תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש להם פדיון הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון ובגמרא ולעולם אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות פדאן חוזרות וקדושות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת ודיו עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן א''ל רב המנונא קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט אמר ליה רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעא בכדי קדושת הגוף לא פקעא בכדי אמר ליה אביי קדושת הגוף לא פקעא בכדי והתנן שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אמאי קדושת הגוף היא ופקעא בכדי הב''ע דאמר לדמי אי הכי אימא סיפא לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו שלמים אא''ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאצטריך לתנא למיתנא תרתי דסד''א קדושת הגוף לא פקעא בכדי קדושת דמים פקעה בכדי אמטו להכי תנא תרתי אלא אי אמרת אידי ואידי קדושת דמים למה לי למיתנא תרתי השתא י''ל מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא מקדושה קלה לקדושה חמורה צריכא למימר לימא תהוי תיובתא דבר פדא וכו' ה''ק אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוה מידי דהוה אאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע''פ שנתעכלו המעות פשיטא לא צריכא דהדר ביה ע''כ בגמרא ופירש המפרש אימא סיפא דההיא דאמר שור זה לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד ל' יום שלמים הכי הוי כדאמר איהו וכו'. השתא מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעא וכו' ותיובתא דעולא וליכא פירוקא. נימא תהוי תיובתא דבר פדא דהכא אמר דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי ובר פדא אמר נקצצו פודן פעם אחת דאפילו קדושת דמים לא פקעא בכדי. חסורי מחסרא והכי קתני האומר שור זה עולה כל שלשים יום ומעכשיו לאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים דהואיל ואמר מעכשיו חל עליה שם שלמים מעכשיו ומשום הכי הוי שלמים לאחר שלשים יום דקדושת הגוף פקעא בהכי בכדי הואיל ואמר מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי אפילו לאחר שלשים יום דהתם לא פקעא קדושת הגוף בכדי דמקודשת לאחר שלשים יום דכי לא אמר מעכשיו דמיא להא דהאומר לאשה הילך פרוטה זו והתקדשי לי לאחר שלשים יום דמקודשת לאחר שלשים יום עכ''ל. והשתא כיון דאיתותב עולא קם לה הלכתא כבר פדא וכדתריץ רב פפא ברייתא אליביה ולפי זה לא ה''ל לרבינו לאוקומה בדאמר לדמי אלא בדאמר מעכשיו. והר''ן כתב א''א בשלמא חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דקתני תרתי וכו' אלא לדידך דסבירא לך דקדושת הגוף לא פקעא בכדי ומוקמת לה בקדושת דמים תרתי למה לי ואיתותב רבא דודאי שמעינן מהא דאפילו קדושת הגוף (לא) פקעא בכדי הילכך רבא לא ה''ל לאהדורי לרב המנונא מי מדמית קדושת הגוף לקדושת דמים דאלמא ס''ל דקדושת הגוף דהקדש לא פקעא כקדושת הגוף דאשה אלא הכי הל''ל דלא דמי אשה להקדש משום דאין אישות לחצאין וכו' אבל הקדש איתיה לזמן ידוע ואפילו קדושת הגוף פקעא ביה בכדי הילכך פרכיה דרב המנונא ליתא דהא ברייתא מסייעא ליה לעולא דכיון דברייתא מוכחא דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי כ''ש קדושת דמים ומש''ה אמר לימא תיהוי תיובתא דבר פדא עכ''ל. וגם זה אינו מתיישב לדעת רבינו דלפי פירוש זה אפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא''כ לא ה''ל לרבינו לאוקמה בדאמר לדמי. ולכן נראה לי שרבינו סובר דכיון דרבא לא אהדר מידי לאביי וגם לא אמר גמרא תיובתא דרבא טעמא הוי משום דלא חש ליה דמאי דאמר אא''ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאיצטריך לתנא למיתני תרתי וכו' לאו קושיא היא דאיכא למימר כולה חדא וכרוך ותני והכי קאמר בין שאמר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים שלמים בין שאמר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה דבריו קיימים אי נמי הכי קאמר האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים הוי כאומר מעכשיו שלשים יום שלמים ולאחר שלשים יום עולה דכיון דקדושה בתרייתא חמורה פשיטא דמפקעא לקדושה קלה דקדימה ואשמעינן דהוא הדין לקדושה קלה בתרייתא דמפקעא לקדושה חמורה דקדימה כיון שתלאה בזמן וכל זה בדאמר לדמי. ויש הכרח לזה דמאי דבעא אביי למימר דאף קדושת הגוף פקעא בכדי פליגי כולהו אמוראי עליה עולא ורב המנונא ובר פדא ורבא ואף אביי לא אמרה מסברא אלא משום דקשיא ליה בברייתא למה לי למיתנא תרתי וכיון דאפשר לתרוצי דלא תנא אלא חדא כדאמרן קמה לה הלכתא לכ''ע דקדושת הגוף לא פקעא בכדי וקדושת דמים פקע בכדי לכ''ע בר מבר פדא ואף רב פפא אפשר דלא אתא אלא לשנויי אליבא דבר פדא וכדמוכח לישנא דאמר לך בר פדא וליה לא סבירא ליה אלא כאינך אמוראי דסברי דקדושת דמים פקעא בכדי: וכתב הראב''ד א''א ואם מכרה תוך שלשים יום חלה קדושת עולה על דמיה וכו'. מה שכתב אם יטעון טוען עלינו ויאמר קדושת דמים פקעא בכדי טעמו של טוען זה משום דרבא שהוא בתרא אומר הכי. ומ''ש נשיב ונאמר בר פדא חולק על זה כלומר וכיון דפלוגתא דאמוראי היא ה''ל ספיקא דאיסורא ולחומרא וא''ת אית לן למיפסק כרבא דבתרא הוא ופליג אבר פדא לכך כתב ורב פפא דבתרא הוא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא כלומר גם בר פדא אית ליה אמורא בתרא דסבר כוותיה הילכך הוה ליה ספיקא דאיסורא ולחומרא ולא פקעא קדושה בכדי הילכך מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואח''כ מקריבים שלמים. ומ''ש ונ''ל שהפדיון כל שהוא טעמו מדאמרינן בפירוש משמיה דשמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וא''ת א''כ למה תלה הדבר בנ''ל הא מימרא דשמואל היא י''ל דאיכא למימר דשמואל לא איירי אלא בהקדש בדק הבית דוקא ועוד דאיכא למימר דשמואל לא אמר אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה והכא משום דלקיומי נדריה הוא אמר הראב''ד דנראה ליה דלכתחלה נמי פודין בכל דהו דאי אמרת שיפדה בשוויו איכא למיחש שיקשה עליו להוציא הוצאה מרובה ולא יקיים נדרו. ומ''ש ועוד דקי''ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וכו' כתב כן להכריע דלא פקעא קדושה זו בכדי אבל ק''ל א''כ מאי דשני רבא הב''ע דאמר לדמי וכי אמר לדמי מאי הוי כיון דקי''ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה נמצא שהוא קדוש קדושת הגוף ולא פקעא קדושתיה בכדי. ואפשר לדחוק ולומר דאע''ג דקי''ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמיר כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקע קדושתיה ומיהו לאו בכדי. ונ''ל שיש בלשון הראב''ד חסרון אצל מ''ש ובר פדא מתרץ לברייתא וכך יש להגיה פרה זו כל שלשים יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אם אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום דבריו קיימים לא אמר מעכשיו אין דבריו קיימים: ודע שכתב הר''ן הנזכר דאמר לדמי וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפילו אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקי''ל המתפיס תמימים לבדה''ב מידי מזבח לא יצאו ואיכא מ''ד דהאי פירוקא סליק לרבא דס''ל דקדושת דמים פקעא בכדי אבל לבר פדא אכתי לא ניחא דהא לדידיה אפי' קדושת דמים נמי לא פקעא בכדי ואיכא מ''ד דאפי' לבר פדא ניחא דכיון דבמקדיש לדמי עסקינן מוקי לה בר פדא בשפדאו ומש''ה חיילה עליה לאחר שלשים יום קדושת שלמים וכ''ת א''ה פשיטא נ''ל דסד''א דכיון שבשעה שאמר לאחר שלשים יום שלמים לא היה ראוי לחול דקדושת עולה לא פקעא בכדי וכיון שכן נימא דאפי' לאחר שפדאה לא תחול קדושת שלמים קמ''ל דקדושת שלמים מתלא תליא וקיימא וכי משכחא רווחא חיילא עכ''ל: ולדברי רבינו קשה מההיא דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וא''כ בנדון דידן קדשה קדושת הגוף ואין לה פדיון דאין לומר דמוקי לה בבעל מום ולא בשפדאו דא''כ ה''ל לפרושי. ונראה לומר דסבר רבינו כמו שכתבתי לעיל דאע''ג דקי''ל הוא עצמו יקרב עולה מכל מקום כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמור כקדושת הגוף ממש וכי מטי זמן שלשים יום דאמר פקע קדושתיה. ועי''ל דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא דאמר דמים תרתי דאמר לעולה בלמ''ד. ועי''ל דדייק רבינו שכתב פרה לומר דשור דנקט בגמרא לאו דוקא דלא מיירי אלא בנקבה שאינה ראויה לעולה ותירוץ זה מדברי הר''י קורקוס ז''ל:

ח
 
הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר אִם תֵּלֵד זָכָר הֲרֵי הוּא עוֹלָה וְאִם הִיא נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה זָכָר יִקָּרֵב עוֹלָה. יָלְדָה נְקֵבָה תִּקָּרֵב זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה הַזָּכָר יִקָּרֵב עוֹלָה וְהַנְּקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים אֶחָד יִקָּרֵב עוֹלָה וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְצָרְכֵי עוֹלָה וְדָמָיו חֻלִּין. וְכֵן אִם יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת אַחַת תִּקָּרֵב שְׁלָמִים וּשְׁנִיָּה תִּמָּכֵר לְצָרְכֵי שְׁלָמִים וְדָמֶיהָ חֻלִּין. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס אֵינָן קָדָשִׁים וַהֲרֵי הֵן חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַמַּקְדִּישׁ עֻבָּר בִּמְעֵי בַּעֲלַת מוּם וְכַיּוֹצֵא בָּהּ הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ:

 כסף משנה  היתה לו בהמה מעוברת וכו' והרי הן חולין. משנה בפרק כיצד מערימין (דף כ"ד:). ומה שכתב כמו שביארנו. הוא בפ''ב מהל' איסורי מזבח: והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכו'. פלוגתא דאמוראי בסוף פ''ק דתמורה (דף י"א) ופסק כר' יוחנן:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק ששה עשר

א
 
הַנּוֹדֵר גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל יָצָא. כֵּיצַד. אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים כֶּבֶשׂ וְהֵבִיא אַיִל. אוֹ שֶׁנָּדַר עֵגֶל וְהֵבִיא שׁוֹר. גְּדִי וְהֵבִיא שָׂעִיר יָצָא:

 כסף משנה  הנודר גדול והביא קטן לא יצא. משנה בסוף מנחות (דף ק"ז:). ומה שכתב קטן והביא גדול יצא. גם זה שם במשנה ופסק כתנא קמא ודלא כרבי:

ב
 
נָדַר עוֹלָה מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָאֵילִים וְהֵבִיא פִּלְגָּס הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ אוֹ לֹא יָצָא. וְכֵן הַנּוֹדֵר עוֹלַת עוֹף מִן הַתּוֹרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה וְהֵבִיא תְּחִלַּת הַצִּהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה הֲרֵי זֶה סָפֵק. נָדַר שָׁחֹר וְהֵבִיא לָבָן לָבָן וְהֵבִיא שָׁחֹר זָכָר וְהֵבִיא נְקֵבָה נְקֵבָה וְהֵבִיא זָכָר לֹא יָצָא:

 כסף משנה  נדר עולה מן הכבשים או מן האילים והביא פלגס ה''ז ספק. בעיא בסוף פ''ק דחולין (כ"ג:) וקאמר אליבא דר''י לא תיבעי לך דאמר בריה הוי וכו' כי תבעי לך אליבא דבר פדא דאמר מייתי ומתני וסלקא בתיקו. ובפרק שתי מדות (צ"א:) אסיקנא לבר פדא בקשיא. ויש לתמוה על רבינו שהי''ל לפסוק שלא יצא ידי נדרו כרבי יוחנן דאמר הכי לא להניח הדבר בספק וכבר פדא דאסיקנא בקשיא. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דכיון דלא אסיקנא בתיובתא הוה אפשר למפסק כוותיה וה''ל ספיקא אי הלכה כר' יוחנן או אי הלכה כבר פדא עכ''ד: וכן הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה וכו'. בספ''ק דחולין (דף כ"ב:) בעיא דלא איפשיטא: נדר שחור והביא לבן וכו'. משנה בסוף מנחות (דף ק"ז:). ומ''ש זכר והביא נקבה וכו'. נלמד מק''ו משחור והביא לבן:

ג
 
הַנּוֹדֵר סְתָם מֵבִיא מִן הַגְּדוֹלִים שֶׁבַּמִּין שֶׁנָּדַר. וְאִם אוֹתוֹ הַמָּקוֹם רְגִילִין לִקְרוֹת בִּסְתָם לְאֶחָד מִן הַמִּינִין מֵבִיא כְּאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם. כֵּיצַד. נָדַר עוֹלָה מִן הַבָּקָר יָבִיא שׁוֹר. אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לִקְרוֹת עוֹלָה סְתָם אֲפִלּוּ לְעוֹלַת הָעוֹף מֵבִיא פְּרֵדָה אַחַת תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. וְאִם דַּרְכָּן שֶׁאֵין קוֹרִין עוֹלָה סְתָם אֶלָּא לְעוֹלַת בָּקָר יָבִיא שׁוֹר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  הנודר סתם מביא מן הגדולים שבמין שנדר. הכי משמע במשנה בסוף מנחות וכן מפורש בתוספתא פרק י''ג. ומה שכתב ואם אותו מקום רגילים לקרות בסתם וכו'. שם במשנה הרי עלי עולה יביא כבש ראב''ע אומר תור או בן יונה ובגמרא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ודברי רבינו בפירושה מבוארים ורש''י פירש בע''א:

ד
 
מִי שֶׁנָּדַר שׁוֹר אוֹ אַיִל אוֹ כֶּבֶשׂ אוֹ עֵגֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם לֹא יָבִיא כָּחוּשׁ בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו מוּעָטִין. וְאֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא הַיָּפֶה הַשָּׁמֵן בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין שָׁם לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא יָבִיא הַבֵּינוֹנִי. וְאִם הֵבִיא הַכָּחוּשׁ יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ:

 כסף משנה  מי שנדר שור או איל וכו'. שם במשנה הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בחמש איל יביא הוא ונסכיו בשתים כבש יביא הוא ונסכיו בסלע. ומשמע לרבינו שדמים אלו הם דמי הבינוני שבכל מין וכן כתב בפירוש המשנה וז''ל אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו זמן באותן ארצות. ובתוספתא פרק י''ג איל לא גדול ולא קטן אלא בינוני ורש''י פירש בענין אחר. ומ''ש ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו:

ה
 
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי שׁוֹר שְׁוֵה מָנֶה יָבִיא שׁוֹר שֶׁשָּׁוֶה מָנֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם חוּץ מִנְּסָכָיו. הֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה לֹא יָצָא:

 כסף משנה  האומר הרי עלי שור שוה מנה וכו' עד לא יצא. משנה בסוף מנחות (דף ק"ז:) ואע''ג דמסיים בה עגל בחמש יביא חוץ מנסכיו איל בשתים יביא בשתים חוץ מנסכיו כבש בסלע יביא בסלע חוץ מנסכיו ולא חש רבינו לכתבו משום דמשור במנה נשמע לאינך דכל שקבע דמים לקרבן אין הנסכים בכלל. ודע דמתני' הכי איתא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא ואפי' זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר ולא ידעתי למה השמיט רבינו האי אפילו:

ו
 
הָאוֹמֵר שׁוֹר זֶה עוֹלָה וְנָפַל בּוֹ מוּם אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם וַאֲפִלּוּ הֵבִיא בְּדָמָיו אַיִל אֶחָד יָצָא. אָמַר שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה וְנָפַל בָּהֶם מוּם אִם רָצָה יָבִיא בִּדְמֵיהֶם אֶחָד. אַיִל זֶה עוֹלָה וְנָפַל בּוֹ מוּם אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ. וְכֵן אִם נָדַר כֶּבֶשׂ וְנִפְסַל אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל:

 כסף משנה  האומר שור זה עולה וכו'. גם זה משנה שם (דף ק"ח:). ומה שכתב ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא. שם איבעיא להו ממינא למינא מאי ופירש רש''י שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו איל תא שמע שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים וכו' ש''מ אי הכי מאי איריא תרי אפילו חד נמי דהא בנסתאב לרבנן לא שאני להו בין גדול לקטן תרי תנאי ואליבא דרבנן. ומשמע דהשתא סבירא להו דרבנן דסתם מתניתין אפילו ממינא למינא נמי דהא מדמינן נסתאב למינא אחרינא ופסק רבינו כרבנן דסתם מתני': אמר שני שוורים אלו עולה וכו'. משנה שם: ומה שכתב איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש וכן אם נדר כבש ונפסל אם רצה יביא בדמיו איל. גם זה שם במשנה:

ז
 
אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְהִפְרִישׁ שׁוֹר וְנִגְנַב פּוֹטֵר עַצְמוֹ בְּשֶׂה. אָמַר שׁוֹר זֶה וְדָמָיו עָלַי עוֹלָה הֻקְבַּע וְאִם נִפְסַל לֹא יָבִיא בְּדָמָיו אֶלָּא שׁוֹר:

 כסף משנה  אמר הרי עלי עולה וכו'. בפרק מרובה (דף ע"ח:): אמר שור זה ודמיו עלי עולה וכו'. מימרא בסוף מנחות (דף ק"ח:):

ח
 
הָאוֹמֵר אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ וְהָיוּ לוֹ שְׁנַיִם הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. הָיוּ שְׁלֹשָׁה הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ וְחוֹשְׁשִׁין לַבֵּינוֹנִי. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַמְתִּין לַבֵּינוֹנִי עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְתָחוּל הַקְּדֻשָּׁה עַל הַגָּדוֹל לְבַדּוֹ. וְאִם אָמַר שׁוֹר שֶׁבִּשְׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם הֶקְדֵּשׁ וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לַבֵּינוֹנִי:

 כסף משנה  האומר אחד מכבשי הקדש וכו' עד ואח''כ יצא י''ח. משנה שם וגבי היו שלשה אמרינן בגמרא היכי עביד ממתין עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול ומפרש רבינו דה''פ תחל הקדושה מאליה על הגדול. ומ''ש ואם אמר שור שבשוורי הקדש וכו'. טעמא משום דשור שבשוורי משמע המעולה שבהם:

ט
 
* פֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶן וְשָׁכַח אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו אֶחָד מֵהֶן הֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מַקְדִּישׁ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן הַנּוֹדֵר עוֹלָה מִן הַבָּקָר וְקָבַע נִדְרוֹ וְשָׁכַח מַה קָּבַע אִם שׁוֹר אִם עֵגֶל הֲרֵי זֶה יָבִיא שׁוֹר. וְכֵן אִם קָבַע בַּכְּבָשִׂים וְשָׁכַח מַה קָּבַע יָבִיא אַיִל. קָבַע בָּעִזִּים וְשָׁכַח יָבִיא שָׂעִיר. שָׁכַח בְּאֵיזֶה מִין מִן הַבְּהֵמָה קָבַע עוֹלָתוֹ יָבִיא שׁוֹר וְאַיִל וְשָׂעִיר. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ שֶׁמָּא קָבַע עוֹלָתוֹ בָּעוֹף יוֹסִיף תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:

 ההראב"ד   פירש אחד מהם וכו' עד הרי זה יביא שור. א''א המשנה אמרה יביא פר ועגל ואם קבע בכבשים ושכח יביא איל וטלה ואם קבע בעזים ושכח יביא גדי ושעיר ואם אמר מן הבהמה ושכח יביא פר ועגל איל וטלה וגדי ושעיר אלא שהוא לדעת רבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא אבל לרבנן אם הביא גדול שבמין יצא:

 כסף משנה  וכן הנודר עולה מן הבקר וכו'. שם (דף ק"ז) פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל, ובגמרא אמאי ולייתי פר ממה נפשך הא מני רבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא אי רבי אימא סיפא וכו' רישא וסיפא רבי מציעתא רבנן אין והכי קאמר דבר זה מחלוקת רבי ורבנן ופסק רבינו כרבנן. ומ''ש וכן אם קבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל קבע בעזים ושכח (מה קבע) יביא שעיר. מתבאר מתוך המשנה שאכתוב בסמוך. ומ''ש שכח באי זה מין מן הבהמה קבע עולתו וכו'. משנה שם מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל איל שעיר גדי וטלה, ומתוך מה שכתבתי בסמוך בשם הגמרא דמתני' רבי אבל לרבנן אין צריך להביא אלא הגדול דהיינו פר ואיל ושעיר ממילא משמע שאם זכור שקבע בכבשים ושכח מה קבע יביא איל ואם זכור שקבע בעזים ושכח מה קבע יביא שעיר: כתב הראב''ד פירש אחד מהם וכו' עד הרי זה יביא שור א''א המשנה אמרה יביא פר ועגל וכו'. הדבר מבואר שאין זה השגה אלא טעם לדברי רבינו למה לא פסק כסתם מתני' וכבר נתבאר. ומ''ש ואם נסתפק לו שמא קבע עולתו בעוף וכו'. שם במשנה:

י
 
נָדַר תּוֹדָה אוֹ שְׁלָמִים וְקָבַע נִדְרוֹ בַּבָּקָר וְשָׁכַח בְּמִי קְבָעוֹ יָבִיא פַּר וּפָרָה. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ בַּכְּבָשִׂים יָבִיא אַיִל וְרָחֵל. נִסְתַּפֵּק לוֹ בָּעִזִּים יָבִיא שָׂעִיר וּשְׂעִירָה. שָׁכַח בְּאֵי זֶה מִין קָבַע נִדְרוֹ מֵבִיא פַּר וּפָרָה אַיִל וְרָחֵל שָׂעִיר וּשְׂעִירָה. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלַת עוֹף מֵבִיא תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה. פֵּרֵשׁ וְשָׁכַח בְּאֵי זֶה מִין קָבַע נִדְרוֹ מֵבִיא תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:

 כסף משנה  נדר תודה ושלמים וכו' עד שעיר ושעירה. שם במשנה ואע''פ ששנויה שם אליבא דרבי כבר נתבאר דנקטינן כרבנן דאמרי שאינו צריך להביא אלא גדול: האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או וכו'. ברפ''ב דכריתות (דף ט') לפי שנאמר בתורים והקריב שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף לא יפחות משני פרידין ת''ל והקריבו אפילו פרידה אחת:

יא
 
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ יָבִיא קֹמֶץ לְבוֹנָה שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב כֻּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹת שֶׁהוּא אֶלָּא לְבוֹנָה. פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ וְשָׁכַח מַה פֵּרֵשׁ יָבִיא מִכָּל דָּבָר שֶׁקָּרֵב כֻּלּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ מֵבִיא עוֹלַת בְּהֵמָה וְעוֹלַת הָעוֹף וּמִנְחַת נְסָכִים וּלְבוֹנָה וְיַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

 כסף משנה  האומר הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה וכו'. בסוף מנחות (דף ק"ו:) ת''ר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב לגבי מזבח אלא לבונה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא מכל דבר שקרב למזבח ותו ליכא והא איכא עולה איכא עורה לכהנים והא איכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה והא איכא נסכים לשיתין אזלי והא איכא מנחת נסכים כיון דאיכא מנחה דאכלי כהנים מינה לא פסיקא ליה. ופירש''י פירשתי אחד מאותם הקריבים כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי וקס''ד דודאי מדנחית למנינא דעתיה אמידי דלית ביה היתר שירים לכהנים ואע''ג דאינו נקטר כולו כמו עולת העוף ומנחת נסכים והילכך יביא מכולם אבל היכא דאמר [הרי עלי] למזבח סתם משמע דבר שנקטר היינו לבונה. ותו ליכא אמילתא קמייתא קאי דאין לך דבר הקרב כולו למזבח אלא לבונה. מוראה ונוצה נזרקין אצל מזבח הפנימי ונבלעים במקומם וכו'. לא פסיקא ליה דלימא דבר הקרב כולו למזבח משום מנחת נסכים הואיל ואיכא מנחת נדבה דאינה כולה למזבח עכ''ל. ומשמע לרבינו דכי אמרו גבי נסכים לשיתין אזלי היינו לומר דכיון שאינם נקטרים במזבח אינם בכלל אמירתו למזבח אבל בכלל אמירתו פירשתי ואיני יודע מה פירשתי הם. ומ''ש ויין בפני עצמו. כלומר מלבד היין שאביא עם מנחת נסכים דדילמא ליין לבדו נתכוון דהא קי''ל מתנדבין יין דאל''כ מאי קמ''ל רבינו הא יין לעולם הוא קרב בפני עצמו:

יב
 
אָמַר הֲרֵי עָלַי בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ יָבִיא כֶּבֶשׂ. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב בְּסֶלַע לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא כֶּבֶשׂ. פֵּרֵשׁ וְשָׁכַח מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ יָבִיא בְּסֶלַע מִכָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  אמר הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש וכו'. בפ''ב דכריתות (דף י'):

יג
 
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. הֲרֵי עָלַי עֵצִים לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְּזָרִים עָבִין כִּמְחוּקוֹת וְאָרְכָּן אַמָּה. הֲרֵי עָלַי עֵץ מֵבִיא גֶּזֶר אֶחָד אָרְכּוֹ אַמָּה. וְאִם רָצָה לְהָבִיא דְּמֵי הָעֵצִים יָבִיא:

 כסף משנה  האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים. משנה בפ''ו דשקלים. ומ''ש עביין כמחוקות וארכן אמה. בפרק קדשי קדשים (דף ס"ב) גיזרין שעשה משה ארכן אמה ורחבן אמה ועביין כמחק גודש סאה וכתבו רבינו בפ''ז מאיסורי מזבח: הרי עלי עץ מביא גזר אחד וכו'. ירושלמי פ''ו דשקלים. ומ''ש ואם רצה להביא דמי העצים וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל נראה שכתב כן ממ''ש במעילה פרק הנהנה (דף י"ט:) איכא בינייהו עצים פירוש דלרבי הם כשאר קרבן מזבח ואין להם פדיון ולרבנן הם כקדשי בדק הבית ויש להם פדיון ומביא דמים במקומם. ובהקומץ רבה (דף כ"א:) מה עצים משל צבור וכו' ואמרו יכול האומר הרי עלי וכו' יביא עצים מתוך ביתו ת''ל על העצים וגו' אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים וכו' ומינה למתנדב עצים ג''כ שיכול ליתן דמיהם ולפ''ז יבואו העצים משל צבור באותם דמים שנותן אבל אם נתכוון להביא במעילה אין צורך להביא עצים כי מעות אלו פדיונן הם והתוס' ורש''י נראה שאינם מפרשים כן ההיא דמעילה עכ''ל:

יד
 
מִי שֶׁנָּדַר אוֹ הִתְנַדֵּב שֶׁמֶן כֵּיצַד עוֹשִׂין בּוֹ. קוֹמֵץ מִמֶּנּוּ קֹמֶץ וְנוֹתֵן עָלָיו מֶלַח וְזוֹרְקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים כִּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת. וְכֵיצַד עוֹשִׂין בְּיַיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ. נוֹתֵן עָלָיו מֶלַח וּמְנַסְּכוֹ כֻּלּוֹ עַל גַּבֵּי הַשִּׁיתִין כְּכָל הַנְּסָכִים. וְהַלְּבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ נוֹתֵן עָלֶיהָ מֶלַח וְכֻלָּהּ לָאִשִּׁים:

 כסף משנה  מי שנדר או התנדב שמן כיצד עושין בו וכו'. בפ' כל התדיר (זבחים צ"א:) אמר שמואל לדברי האומר מתנדבין שמן קומצו ושיריו נאכלים ופירש''י קומצו ומקטיר הקומץ. ומ''ש ונותן עליו מלח. מתבאר מתוך מ''ש בספ''ה מהל' איסורי מזבח: וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח. קשיא לי שכתב בספ''ה מהל' איסורי מזבח שאין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים וי''ל דביין הנסכים דוקא קאמר והכא ביין הבא בנדבה. ומ''ש ומנסכו כולו וכו'. בס''פ כל התדיר תניא דיין הבא בנדבה כולו לספלים ויש לתמוה על זה דהא גרסינן התם אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האשים דאמר קרא ויין לנסך תקריב אשה ריח ניחוח והא קא מכבה ומסיק דסבר לה כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וההיא ברייתא דלספלים כר' יהודה וקשה כיון דקי''ל כר''ש אמאי לא פסק כשמואל. וי''ל שטעמו מדאמרינן בפרק אלו מנחות (דף ע"ד:) גבי הא דתנן בזה יפה כח מזבח לאפוקי מדשמואל דאמר המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים וכיון דסתם מתני' מפקא מדשמואל לית הלכתא כוותיה. וא''ת סוף סוף כיון דקי''ל דבר שאין מתכוין מותר קשיא הלכתא אהלכתא י''ל דההיא ברייתא דאמרה שאם אתה אומר לאשים איכא לא תכבה היינו לתת טענה אליבא דר' יהודה למה לא יהא על גבי האישים ולרווחא דמילתא אמר הכי אבל לפי האמת בלאו ההיא טענה קבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצותה והיינו דבאידך ברייתא קתני סתם יין בדברי ר''ע לספלים בלא שום טענה. והר''י קורקוס ז''ל תירץ שרבינו סובר דהוי פסיק רישיה שא''א שיזלף אא''כ יכבה וכמו שאמרו שם בברייתא או אינו אלא לאשים אמרת לא יכבה ומה שהעמידו שם כר' יהודה היינו מקמי דתיקום לן דמודה ר''ש בפסיק רישיה אבל בתר דאסיקנא דמודה וליתא לדשמואל וברייתא אפי' לר''ש ויש סיוע לדברי רבינו ממה שמצינו ר''ע בהגוזל דסבר כר''ש ואיהו אמר לספלים ע''כ משום דפסיק רישיה הוא עכ''ל: והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח. מתבאר מתוך מ''ש בספ''ה מהל' איסורי מזבח. ומ''ש וכולה לאשים. פשוט הוא דהא אינה ראויה לאכילה:

טו
 
מִי שֶׁנָּדַר נֵדֶר לֹא יְבִיאֶנּוּ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּב בְּקָרְבָּן זֶה וְכָל הַמְחֻיָּב בְּקָרְבָּן לֹא יָבִיא קָרְבָּנוֹ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

טז
 
אָמַר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יָבִיא לַחְמָהּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. שֶׁהֲרֵי נָדַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא עִם הַלֶּחֶם מִן הַחֻלִּין:

יז
 
פֵּרֵשׁ וְאָמַר הֲרֵי עָלַי לְהָבִיא תּוֹדָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין יֵשׁ לוֹ לְהָבִיא כְּמוֹ שֶׁנָּדַר. וְאִם הֵבִיא הַכּל מִן הַחֻלִּין יָצָא. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר יָבִיא. וְלֹא יָבִיא לַחְמָהּ מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמוֹ הַבְּהֵמָה שֶׁהִיא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרֵשׁ שֶׁיָּבִיא לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יָבִיא נְסָכֶיהָ מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין הַנְּסָכִים בָּאִין לְעוֹלָם אֶלָּא מִן הַחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (במדבר טו-ד) 'וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ' עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשֶּׁלּוֹ וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶן צַד לְגָבוֹהַּ כְּלָל:

 כסף משנה  (טו-יז) מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעשר שני וכו' עד שהיא ממעות מעשר שני. משנה בסוף פרק התודה (דף פ"א:) ובגמרא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגיא דלא מייתי רב נחמן ורב חסדא אמרי רצה מביא לא רצה לא יביא. ופירש''י לא סגי דלא מייתי תרוייהו מן המעשר וכו' ולא מן החולין. רצה מביא מן המעשר. ויש לתמוה למה כתב ואם הביא הכל מן החולין יצא על אומר תודה ממעות מעשר ולחמה מן החולין ולא כתב כן על היא ולחמה מן המעשר כמו שהוא בגמרא וצ''ל שסמך על מ''ש וכן משמע ששתיהן שוות. ומה שכתב ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר לא יביא נסכים ממעות מעשר שני וכו'. משנה שם (דף פ"ב) ונסכים בכ''מ לא יבואו אלא מן החולין. וכתבו התוספות דכל דבר שכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בסיפרי דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה. ומה שכתב רבינו לפי שנאמר בהם והקריב המקריב קרבנו וכו':



הלכות מעשה הקרבנות - פרק שבעה עשר

א
 
הַנּוֹדֵר מִנְחָה מַאֲפֵה תַּנּוּר לֹא יָבִיא מאֲפֵה כֻּפָּח וְלֹא מַאֲפֵה רְעָפִים וְלֹא מַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים:

 כסף משנה  הנודר מנחה מאפה תנור וכו'. משנה בסוף פרק כל המנחות באות מצה (דף ס"ג):

ב
 
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת וְהֵבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת. בְּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בְּמַחֲבַת. מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. וְאִם אָמַר זוֹ לְהָבִיא בְּמַרְחֶשֶׁת וֶהֱבִיאָהּ בְּמַחֲבַת. אוֹ בְּמַחֲבַת וֶהֱבִיאָהּ בְּמַרְחֶשֶׁת. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת לַהֲבִיאָן בִּכְלִי אֶחָד וֶהֱבִיאָן בִּשְׁנֵי כֵּלִים. בִּשְׁנֵי כֵּלִים וֶהֱבִיאָן בִּכְלִי אֶחָד. מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כד) 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה'':

ג
 
אָמַר אֵלּוּ לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵּלִים אוֹ לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. לֹא קְבָעָן בִּשְׁעַת הַנֵּדֶר אֶלָּא אָמַר הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת וּבִשְׁעַת הַפְרָשָׁה קְבָעָן וְהִפְרִישָׁן בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְחָזַר וֶהֱבִיאָן בִּכְלִי אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כד) 'כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ' וְלֹא כַּאֲשֶׁר הִפְרַשְׁתָּ. אָמַר הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד וֶהֱבִיאָן בִּשְׁנֵי כֵּלִים. אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ. הִקְרִיבָם בִּשְׁנֵי כֵּלִים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. הִקְרִיבָם בִּכְלִי אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:

 כסף משנה  (ב-ג) האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת וכו'. משנה בפרק המנחות (דף ק"ב:). ויש בספרי רבינו חסרון מטעות סופר שכתוב אמר להביא בכלי אחד וצריך להגיה ולכתוב אמר אלו להביא בכלי אחד. ומה שכתב לא קבען בשעת הנדר וכו'. שם בגמרא (דף ק"ג):

ד
 
אָמַר הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵּלִים וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד. אָמְרוּ לוֹ בִּשְׁנֵי כֵּלִים נָדַרְתָּ. הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵּלִים הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ:

 כסף משנה  אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד וכו' עד כשתי מנחות שנתערבו. הכל משנה שם:

ה
 
האוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה. יָבִיא אַחַת מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי מְנָחוֹת הַבָּאוֹת בְּנֵדֶר וּנְדָבָה. אָמַר הֲרֵי עָלַי מְנָחוֹת יָבִיא שְׁנֵי (מִינֵי) מְנָחוֹת מֵחֲמִשְׁתָּן. אָמַר הֲרֵי עָלַי מִין מְנָחוֹת יָבִיא שְׁנֵי מְנָחוֹת מִמִּין אֶחָד. הֲרֵי עָלַי מִינֵי מְנָחוֹת יָבִיא שְׁתֵּי מְנָחוֹת מִשְּׁנֵי מִינִים. וְכֵן אִם אָמַר מִינֵי מִנְחָה יָבִיא שְׁנֵי מִינִין. קָבַע נִדְרוֹ בְּמִין מֵהֶן וּשְׁכָחוֹ מֵבִיא חֲמִשְּׁתָן:

 כסף משנה  האומר הרי עלי מנחה וכו' משנה בפרק בתרא דמנחות (דף ק"ד:) אלא שמ''ש בספרים באומר הרי עלי מנחות יביא שני מיני מנחות אינו נכון אלא יביא שתי מנחות ואפילו ממין אחד. ונראה דהאי מיני טעות סופר הוא וצריך למוחקו וכך היא הגירסא הנכונה יביא שתי מנחות מחמשתן. וכן מ''ש בספרים אמר הרי עלי מיני מנחות גם הוא טעות סופר וצריך למחוק מיני ולכתוב במקומו מין וכן מצאתי בספר מוגה: אמר הרי עלי מין מנחות וכו'. ברייתא שם (דף ק"ה). ומ''ש וכן אם אמר מיני מנחה וכו'. שם בעיא ולא איפשיטא ויש לתמוה למה פסקה לחומרא דהא איכא למיחש דמייתי חולין בעזרה ונ''ל דמייתי ומתנה שאם אינו חייב בה תהא נדבה: קבע נדרו במין מהם ושכחו וכו'. משנה שם (דף ק"ד:):

ו
 
אֵין הַיָּחִיד מֵבִיא מִנְחָה בִּכְלִי אֶחָד יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. וְאִם נָדַר יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְהַשְּׁאָר בִּכְלִי שֵׁנִי. שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְהִבָּלֵל כְּאֶחָד אֶלָּא שִׁשִּׁים אֲבָל יֶתֶר עַל שִׁשִּׁים אֵין נִבְלָלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבְּלִילָה מְעַכֶּבֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הָרָאוּי לְבִילָה אֵין הַבִּילָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָה הַבִּילָה מְעַכֶּבֶת בּוֹ:

 כסף משנה  אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'. משנה בפ' המנחות (דף ק"ג:) וכתב הר''י קורקוס ז''ל שדקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא לרמוז מה שאמרו שם שהציבור מביא בי''ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ס''א עשרון x. ומ''ש ואמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכו'. מימרא דרבי זירא שם (דף י"ח:) ובר''פ הקומץ רבה:

ז
 
אָמַר הֲרֵי עָלַי מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְאֶחָד עִשָּׂרוֹן מֵבִיא מֵאָה וְעֶשְׂרִים בִּשְׁנֵי כֵּלִים שִׁשִּׁים בְּכָל כְּלִי וּמֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד בַּכְּלִי הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן יָבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד. הֲרֵי עָלַי עֶשְׂרוֹנוֹת יָבִיא שְׁנַיִם. פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ וְשָׁכַח כַּמָּה עִשָּׂרוֹן פֵּרֵשׁ יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן בִּכְלִי אֶחָד. שָׁכַח כַּמָּה עִשָּׂרוֹן פֵּרֵשׁ וּבְאֵי זֶה מִין קְבָעוֹ. הֲרֵי זֶה מֵבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן מִכָּל מִין וָמִין מֵחֲמִשְׁתָּן:

 כסף משנה  ומ''ש אמר הרי עלי קכ''א עשרון וכו'. פשוט הוא: אמר הרי עלי עשרון וכו'. משנה בפ''ב דמנחות (דף ק"ד:). ומ''ש פירש נדרו ושכח וכו'. שם במשנה ופירש''י יביא ס' עשרונים דבטפי מהכי ליכא לספוקי (דאין מנחה יתירה על ס' עשרונים) דאי בציר מהכי נדר לא איכפת לן דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהיו לנדרי והשאר יהא נדבה עכ''ל. וכתב רבינו בכלי אחד כן פירש''י ומוכרח הוא. ומ''ש שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו הרי זה מביא ששים עשרון מכל מין ומין מחמשתן. שם במשנה פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרון רבי אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד עד ששים ומשמע דהלכה כת''ק. ולפי זה צריך לדחוק ולומר שמפרש רבינו דה''פ מביא ס' עשרון מכל מין מחמשתן ונמצא מביא שלש מאות עשרון וטעמא משום דכיון שאינו יודע מאיזו מנחה נדר וכמה עשרונות נדר הא איכא לספוקי שמא ס' עשרון נדר ואיכא לספוקי בכל מנחה מחמשת המנחות:

ח
 
קָבַע נִדְרוֹ וְשָׁכַח כַּמָּה עֶשְׂרוֹנוֹת נָדַר וּבְכַמָּה כֵּלִים נָדַר הֲרֵי זֶה מֵבִיא מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים בְּשִׁשִּׁים כֵּלִים. כֵּיצַד. מֵבִיא עִשָּׂרוֹן אֶחָד בִּכְלִי רִאשׁוֹן וּשְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים בִּכְלִי שֵׁנִי וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים בַּשְּׁלִישִׁי עַד שֶׁיִּהְיוּ עַד שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן בַּכְּלִי הָאַחֲרוֹן. וְאִם שָׁכַח אַף בְּאֵי זֶה מִין קָבַע מֵבִיא עַל סֵדֶר זֶה שִׁשִּׁים כֵּלִים מִכָּל מִין וְנִמְצָא מֵבִיא מִכָּל מִין אֶלֶף וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים עִשָּׂרוֹן:

 כסף משנה  ומ''ש קבע נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו'. שם (דף ק"ו) ת''ר פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ס' עשרון דברי חכמים רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ס' שהם אלף ותת''ל. פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהם פירשתי ואיני יודע כמה פירשתי יביא ה' מנחות של ס' ס' שהן שלש מאות דברי חכמים רבי אומר יביא ה' מנחות של ס' עשרונים מאחד עד ס' שהם ט' אלפים וק''ן ע''כ בגמרא וכן שנוי בתוספתא. וכתבו התוספות שהם אלף ותת''ל כיצד קח בידך מאחד עד ס' וצרף תחלתן לסופן עד האמצע כגון אחד וס' הם ס''א שנים ונ''ט הם ס''א שלשה ונ''ח הם ס''א כן תמנה עד ל' דשלשים ול''א נמי הם ס''א ויעלה לך שלשים פעמים ס''א עכ''ל. ודברי רבינו במה שכתב קבע נדר ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר וכו' וכן מ''ש ואם שכח אף באיזה מין קבע וכו' דברים מכוונים בטעמים הם לדעת ת''ק דמתני' כפי מה שפירשתי דבריו במשנה אבל איני יודע ליישבם ע''פ הברייתא שכתבתי לדברי חכמים ואם באנו לומר שרבינו פוסק כדברי ר''מ מאי זה טעם שיהיה בזה יתיישבו לדעתו השתי בבות האחרונות שכתב רבינו אך הבבא שכתב הרי זה מביא ס' עשרון מכל מין ומין מחמשתן דהיינו שלש מאות קשה שלא מצינו לו כן לא במשנה ולא בברייתא. ואולי נוסחא אחרת היתה לו לרבינו וצ''ע:

ט
 
* הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחַת שְׂעוֹרִים אוֹ מִנְחַת חֲצִי עִשָּׂרוֹן אוֹ מִנְחַת בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מַקְרִיבִין. אָמַר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִים אוֹ מִן הָעֲדָשִׁים אוֹ מִנְחָה בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה אוֹ מִנְחָה חֲצִי עִשָּׂרוֹן. שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם אָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁמֻּתָּר לְהַקְרִיב כָּזֶה וְאִלּוּ יָדַעְתִּי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אֶלָּא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם סלֶת בְּשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי נוֹדֵר כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּקְרִיבִין הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְרִיב כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּקְרִיבִין:

 ההראב"ד   האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א''א אין לסמוך על הכללות הללו שאם בדקו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבים אע''פ שאמר מנחת שעורים מביא מן החטים וזעירי שמפליג בין מנחה למנחה לדעת ב''ש או לר''מ דאמר תפוס לשון ראשון הפליג שאם אמר מנחת שעורים אין כאן לשון ראשון. וכן מ''ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמי שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ''ש:

 כסף משנה  האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו'. בפרק המנחות (דף ק"ג) האומר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובגמרא שם ורפ''ב דנזיר (דף ט':) אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני ב''ש היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' ר' יוחנן אמר אפילו תימא ב''ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך אמר חזקיה ל''ש אלא דאמר מנחה מן השעורים אבל אמר מנחה מן העדשים לא מכדי חזקיה כמאן מוקי לשמעתיה כב''ש וב''ש משום תפוס לשון ראשון הוא מה לי מן השעורים מה לי מן העדשים הדר ביה כו' ורבי יוחנן אמר אפילו מן העדשים מכדי ר' יוחנן כמאן אמרה לשמעתיה כב''ה וב''ה משום דטעי הוא בשעורים טעי בעדשים לא טעי לדבריו דחזקיה קאמר ליה ומשמע דנקטינן כר' יוחנן דהא חזקיה הדר ביה. ובתר הכי אמרינן אמר זעירי לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ומדברי רבינו משמע שהוא מפרש דאר' יוחנן דאמר אפי' תימא ב''ה היא קאי וה''ק לא שנו דבאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך אלא כך יביא אלא דאמר מנחה מוכרת אבל לא אמר מנחה מוכרת אלא מנחת סמוך שאמר מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון לאו כלום הוא. והשתא לפי זה באומר מנחת סמוך לית דין ולית דיין דלא אמר כלום ומתניתין באומר מנחה מוכרת ובהא קתני מתניתין דיביא וכששאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך לא הייתי נודר פטור וכדאוקי ר' יוחנן מתני' ולפ''ז מ''ש רבינו או מנחה בלא שמן ולבונה ט''ס הוא וצריך להגיה ולכתוב מנחת בתי''ו. ומ''ש רבינו באומר מנחה מן העדשים שואלין אותו וכו' אע''ג דבגמרא אמרינן דלרבי יוחנן אליבא דב''ה בשעורים טעי בעדשים לא טעי משמע לרבינו דהיינו מקמי דידעינן לדזעירי אבל בתר דידעינן לדזעירי דמפליג בין מנחה למנחת כיון דמנחה מוכרת באפי נפשיה הוא כך לי מנחה מן העדשים כמו מנחה מן השעורים. ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בקמח בין אומר מנחת לאומר מנחה כמו שחילק באחרים השנויים עמו במשנה ודוחק לומר דרבינו תנא ושייר קמח לבד:

י
 
נָדַר עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה וְאָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ הָיִיתִי נוֹדֵר כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִין הֲרֵי זֶה מֵבִיא שְׁנַיִם. אָמַר הֲרֵי עָלַי קֶמַח אוֹ הֲרֵי עָלַי חֲצִי עִשָּׂרוֹן וְלֹא הִזְכִּיר שָׁם מִנְחָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר כְּמִי שֶׁלֹּא נָדַר מֵעוֹלָם. וְכֵן הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאִם אָמַר אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין כָּךְ הָיִיתִי נוֹדֵר כְּדֶרֶךְ הַנּוֹדְרִין הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַקְרִיב כְּדֶרֶךְ הַמַּקְרִיבִין:

 כסף משנה  ומ''ש נדר עשרון ומחצה וכו'. נראה דבאומר עשרון ומחצה מיירי דאמר בסמוך אמר הרי עלי מנחה קאי אבל אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי עשרון ומחצה או שאמר הרי עלי מנחת עשרון ומחצה אינו מביא אלא עשרון אחד. ומ''ש רבינו אמר הרי עלי קמח וכו' ולא הזכיר שם מנחה ה''ז פטור וכו' מכלל דברי זעירי הוא נלמד דכל שלא אמר מנחה מוכרת בין שאמר מנחת סמוך בין שלא הזכיר שם מנחה פטור: ודע דבגמרא מתיב אהא דזעירי מדתנן במתני' קמח יביא סלת בלא שמן ולבונה יביא עמה שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם ולא תני בהו מנחה ואוקי לכולה בדאמר מנחה והדר מתיב אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון לאו כלום קאמר לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דכיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון ולאו כלום קאמר כי הדר אמר עשרון מייתי עשרון אחרינא ויש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין אומר הרי עלי מנחת עשרון וחצי עשרון לאומר הרי עלי מנחת חצי עשרון ועשרון כמו שחילקו בגמ'. וי''ל דמשמע דגמ' הכי מיפרשא א''ה אימא סיפא וכו' כיון שאמר מנחה איחייב ליה בעשרון וכי אמר עשרון לאו מוסיף אעשרון קמא אלא הוי כאומר הרי עלי מנחה של עשרון מדלא אמר הרי עלי מנחה ועשרון ולפי האמת האי לאו תיובתא הוא דאיכא למימר כיון דסתם מנחה עשרון לא היה לו לומר עשרון ומדאמר עשרון הוי כאומר ועשרון והילכך אם אמר אם הייתי יודע הייתי אומר ועשרון או שתי מנחות או שני עשרונים כדרך המתנדבים מביא שנים אלא שרצה להשיב לו כפי דרכו דלא משמע ליה דועשרון קאמר וחילק לו בין אומר חצי עשרון ועשרון לאומר עשרון ומחצה וכיון דלפום קושטא לא צריכינן לפלוגי בהכי מש''ה לא מפליג רבינו: והרב ראב''ד כתב על דברי רבינו האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' עד פטור שלא התנדב. א''א אין לסמוך על הכללות האלו שאם בדקו וכו'. הדבר מבואר שהראב''ד סובר דליתא לדזעירי מפני שהוא מפרש דזעירי אליבא דחזקיה דאוקי מתני' כב''ש אמרה וכן פירש''י וכבר כתבתי שרבינו מפרשה דלר''י אליבא דב''ה אמרה משום דדוחק לומר דאיכפיל זעירי ואמוראי דשקלי וטרו אליביה לאשמועינן אליבא דב''ש ועוד דכיון דחזקיה דאוקי מתני' כב''ש הדר ביה היכי אפשר למימר דאתא זעירי למימר מלתא אליביה. ומ''ש עוד הראב''ד לר''מ דאמר תפוס לשון ראשון נראה שכוונתו לומר טעם אחר לדחויי לדזעירי מהלכתא משום דבגמ' מתיב אהא דזעירי א''ה ר''ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים אמר רבא ר''ש בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר בגמר דבריו אדם מיתפיס משמע דת''ק כר''מ וכיון דקי''ל דר''מ ור''י הלכה כר''י ממילא אזדא ליה מילתא דת''ק מהלכתא לזעירי ולע''ד נראה שאין זה הכרח דאיכא למימר דת''ק לזעירי אף לר' יוסי אמרה דס''ל לזעירי דאין זה ענין לפלוגתא דר''מ ור''י וקל להבין. ומ''ש עוד וכן מ''ש בסוף שאם אמר הרי עלי קמח או הרי עלי עשרון הרי הוא כמי שלא נדר מעולם אינו כלום שהכל תלוי בבדיקה כמ''ש, ספר מוטעה נזדמן להראב''ד בדברי רבינו והנוסחא הנכונה או הרי עלי חצי עשרון וכבר ביארתי דבריו: מצאתי כתוב בשם הר''י בנבנשת ז''ל הרי עלי מנחת שעורים וכו'. כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מנחה בלא שמן ולבונה מנחה בה''א ושאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבים ה''ז חייב להקריב כדרך שמקריבים ואע''ג דבשעה שנדר אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו דכשאמר מן השעורים הותר הנדר שנדר הרי עלי מנחה כשאמר אח''כ הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של נדר והוה ליה כאילו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עלי מנחה לבד אבל כשאמר מנחת שעורים בתי''ו אע''פ שיאמר אח''כ אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבים א''א להבדיל פתח הנדר מן הנדר ולומר הרי הוא כאילו אמר מנחת בתי''ו ומנחת בתי''ו אין ממש בדבריו ואין צ''ל כשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים ואמר אח''כ אילו הייתי יודע שמבדילין ואומרים הרי עלי דיבור בפני עצמו ומן השעורים הוה ליה כמאן דליתיה שאפשר שטעה וחשב שיכול להביא מן השעורים כיון שמצינו מנחת סוטה מן השעורים אלא אפילו אמר מן העדשים שאין יחיד ולא ציבור מקריבים עדשים אפילו הכי חייב כנ''ל לפרש דבריו, וצריך לעיין בגמ' ובזה נסתלקה קושיית הראב''ד בהשגות עכ''ל: וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים. כך היא הגירסא הנכונה וכך היא שנויה בברייתא פרק התודה (דף פ"א:) ודע דבההיא ברייתא מסיים בה כופין אותו ומביא תודה ולחמה זבח ונסכים ובגמ' אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון וכו' רבי יוחנן אמר אפי' תימא ב''ה באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים כך (אלא כך) לא הייתי נודר כך אלא כך ומאי כופין דקא בעי הדר ביה וכבר נתבאר בסמוך דנקטינן כר' יוחנן. ויש לדקדק על דברי רבינו שכתב כאן ה''ז פטור ולא כתב שואלין אותו וכו' כמו שכתב לעיל ואין לומר שמפני שכאן אמר בפירוש בלא לחם ובלא נסכים לעולם הוא פטור עד שיאמר אילו הייתי יודע שאין מקריבים כך הייתי נודר כדרך הנודרים דלעיל נמי אמר בפירוש בלא שמן ולבונה ואפילו הכי כתב ששואלין אותו לכך נראה דהה''נ דבהא נמי שואלין אותו כדלעיל ולא חש להאריך דיגיד עליו רעו:

יא
 
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תּוֹדָה יָבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין לֶחֶם בְּלֹא תּוֹדָה וְסוֹף הַקָּרְבָּן הִזְכִּיר. אָמַר הֲרֵי עָלַי לֶחֶם לִפְטֹר תּוֹדָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי יָבִיא לֶחֶם תּוֹדָה עִם תּוֹדַת חֲבֵרוֹ:

 כסף משנה  האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה וכו'. מימרא דרב הונא בספ''ק דחולין (דף כ"ג:). ומ''ש הרי עלי לפטור תודתו של פלוני וכו'. נלמד מתוך הסוגיא שם:

יב
 
מִתְנַדֵּב אוֹ נוֹדֵר אָדָם יַיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאֵין מִתְנַדְּבִין לוֹג יַיִן וְלֹא שְׁנֵי לוֹגִין. שֶׁאֵין בִּנְסָכִים לֹא לוֹג וְלֹא שְׁנַיִם. וְאֵין מִתְנַדְּבִין חֲמִשָּׁה שֶׁאֵין חֲמֵשֶׁת לוֹגִין רְאוּיִין לֹא לְנִסְכֵּי בְּהֵמָה אַחַת וְלֹא לְנִסְכֵּי שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת. אֲבָל מִתְנַדְּבִין שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה וּמִשִּׁשָּׁה וָמַעְלָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְנִסְכֵּי בְּהֵמוֹת:

 כסף משנה  מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו. משנה בס''פ המנחות (דף ק"ד:). ומ''ש ואין מתנדבים לוג יין ולא שני לוגין וכו'. משנה שם:

יג
 
כֵּיצַד. נָדַר שִׁבְעָה הֲרֵי הֵן כְּנִסְכֵּי כֶּבֶשׂ וְאַיִל. נָדַר שְׁמוֹנָה הֲרֵי אֵלּוּ כְּנִסְכֵּי שְׁנֵי אֵילִים. תִּשְׁעָה כְּנִסְכֵּי שׁוֹר וְכֶבֶשׂ אוֹ כְּנִסְכֵּי שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׂים. נָדַר עֲשָׂרָה הֲרֵי אֵלּוּ כְּנִסְכֵּי שׁוֹר וְאַיִל אוֹ שְׁנֵי כְּבָשִׂים וְאַיִל וְכֵן עַד לְעוֹלָם:

יד
 
נָדַר חֲמִשָּׁה לוֹגִין אוֹמְרִין לוֹ הַשְׁלֵם שִׁשָּׁה שֶׁהֲרֵי קְבָעָן לְקָרְבָּן. אֲבָל אִם נָדַר לוֹג אוֹ שְׁנַיִם פָּטוּר שֶׁהֲרֵי אֵינָן רְאוּיִין כְּלָל לֹא הֵן וְלֹא מִקְצָתָן. וְאֵין מִתְנַדְּבִין וְלֹא נוֹדְרִין פָּחוֹת מִלּוֹג שֶׁמֶן. שֶׁאֵין לְךָ מִנְחָה פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן וְהִיא צְרִיכָה לוֹג אֶחָד שֶׁמֶן:

 כסף משנה  ומ''ש נדר ה' לוגין אומרים לו השלם ששה וכו'. בס''פ המנחות (דף ק"ד) איבעיא להו יש קבע לנסכים או אין קבע לנסכים ה''ד כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ומקריב ארבעה מינייהו דחזי לאיל ואידך הוי נדבה ומשמע התם דבעיין לא איפשיטא ופסקה רבינו לחומרא. ומ''ש אבל אם נדר לוג או ב' פטור. הכי משמע שם בברייתא דקתני שמתנדבין [נסכים וכמה] שלשה לוגין וכו' יכול יפחות ת''ל ככה: ואין מתנדבים ולא נודרים פחות מלוג שמן וכו'. מפורש בגמרא אצל דין שיבא בסמוך ואליבא דתנא קמא:

טו
 
הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי יַיִן לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין. הֲרֵי עָלַי שֶׁמֶן לֹא יִפְחֹת מִלּוֹג. פֵּרֵשׁ נִדְרוֹ וְשָׁכַח כַּמָּה לוֹג נָדַר מִן הַיַּיִן אוֹ מִן הַשֶּׁמֶן יָבִיא אַרְבָּעִים וּמֵאָה לוֹג. שֶׁאֵין לְךָ יוֹם שֶׁמַּקְרִיבִין בּוֹ הַצִּבּוּר קָרְבָּנוֹת מְרֻבּוֹת יוֹתֵר מִיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְהָיוּ הַנְּסָכִים בּוֹ מֵאָה וְאַרְבָּעִים לוֹג שֶׁמֶן וּכְמוֹתָם יַיִן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת תְּמִידִין וּמוּסָפִין:

 כסף משנה  האומר הרי עלי יין לא יפחות משלשה לוגין הרי עלי שמן לא יפחות מלוג. משנה בסוף מנחות (דף ק"ז): פירש נדרו ושכח כמה לוג נדר וכו'. שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא כיום המרובה ובגמרא תנא כיו''ט הראשון של חג שחל להיות בשבת:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק שמונה עשר

א
 
כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן בֵּין קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה וְעוֹף בֵּין קָרְבְּנוֹת מְנָחוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיבָן בְּבֵית הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יד) 'וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ'. וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל אָדָם מְטַפֵּל וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹת בְּהֵמָה שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהַקְרִיבָן מִחוּצָה לָאָרֶץ לְבֵית הַבְּחִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-כו) 'קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא' וְגוֹ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהוּא מְטַפֵּל בָּהֶם עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְבֵית הַבְּחִירָה:

 כסף משנה  כל הקרבנות כולם וכו' מ''ע להקריבן בבית הבחירה וכו'. בסיפרי פ' ראה: וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל וכו'. בסיפרי פרשת ראה והוזכר בתמורה פ' אלו קדשים (דף קט"ז:) וצריך טעם למה פרט רבינו וכתב קרבנות בהמה:

ב
 
הַמַּקְרִיב קָרְבָּן חוּץ לָעֲזָרָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יג) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה'. וְאִם הִקְרִיב בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ח) 'אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה אוֹ זָבַח' (ויקרא יז-ט) 'וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ' 'וְנִכְרַת מֵעַמָּיו'. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה:

 כסף משנה  המקריב קרבן חוץ לעזרה וכו'. בריש פרק השוחט והמעלה (דף ק"ז): ומ''ש כרת וכו'. פשוט הוא בתורה. ומה שכתב בשוגג מביא חטאת קבועה. משנה בריש כריתות:

ג
 
וְכֵן הַשּׁוֹחֵט קָדָשִׁים חוּץ לָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱלָם אִם הָיָה מֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ג) 'אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז' וְגוֹ' (ויקרא יז-ד) 'דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת'. וְאִם שָׁחַט בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה:

 כסף משנה  וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה וכו'. פשוט הוא. ומ''ש ואם שחט בשוגג מביא חטאת קבועה. ג''ז משנה בריש כריתות:

ד
 
וְהֵיכָן הִזְהִיר עַל הַשְּׁחִיטָה בַּחוּץ. בְּהֶקֵּשׁ. נֶאֱמַר (דברים יב-יד) 'שָׁם תַּעֲלֶה עלֹתֶיךָ' וְנֶאֱמַר (דברים יב-יד) 'וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ'. מָה הָעֲלִיָּה בַּחוּץ שֶׁעָנַשׁ עָלֶיהָ הִזְהִיר עָלֶיהָ בְּפֵרוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יג) 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עלֹתֶיךָ'. אַף עֲשִׂיָּה שֶׁבִּכְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁעָנַשׁ עָלֶיהָ בְּפֵרוּשׁ הֲרֵי הוּא מֻזְהָר עָלֶיהָ. שֶׁלֹּא עָנַשׁ הַכָּתוּב אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר:

 כסף משנה  והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהיקש וכו'. בריש פרק השוחט ומעלה (דף ק"ז):

ה
 
הַשּׁוֹחֵט קָדָשִׁים וְהֶעֱלָם בַּחוּץ חַיָּב שְׁתַּיִם. אַחַת עַל הַשְּׁחִיטָה וְאַחַת עַל הָעֲלִיָּה. שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ חַיָּב עַל הָעֲלִיָּה. וְכֵן אִם שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בִּפְנִים חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה:

 כסף משנה  השוחט קדשים והעלם בחוץ חייב שתים וכו'. משנה שם (דף ק"ז) וכתנא קמא. ומה שכתב שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העליה וכן אם שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה. שם במשנה:

ו
 
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שְׁחִיטַת קָדָשִׁים הָרְאוּיִין לִקָּרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט בַּחוּץ אֶחָד מֵאִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ אוֹ מֵחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ד) 'לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'' וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל מִשְׁכַּן ה' אֵין חַיָּבִין עָלָיו:

 כסף משנה  אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי המזבח וכו'. משנה פ' בתרא דזבחים (דף קי"ב):

ז
 
שָׁחַט בַּחוּץ מְחֻסַּר זְמַן בְּגוּפוֹ אוֹ בַּבְּעָלִים הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי עַתָּה לָבוֹא בִּפְנִים פָּטוּר:

 כסף משנה  שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו או בבעלים וכו'. משנה ובגמרא שם וכת''ק:

ח
 
אֵי זֶהוּ מְחֻסַּר זְמַן בְּגוּפוֹ. בְּהֵמָה בְּתוֹךְ שִׁבְעַת יְמֵי הַלֵּידָה. וְתוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן. וְאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנִּשְׁחַט אֶחָד מֵהֶם הַיּוֹם שֶׁאֵין הַשֵּׁנִי רָאוּי עַד לְמָחָר:

ט
 
וְאֵי זֶהוּ מְחֻסַּר זְמַן בַּבְּעָלִים. קָרְבָּן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן בְּעָלָיו לְהַקְרִיבוֹ. כֵּיצַד. הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶדֶת שֶׁשָּׁחֲטוּ חַטָּאתָם בַּחוּץ [בְּתוֹךְ] יְמֵי סְפִירָה פְּטוּרִין. וְכֵן מְצֹרָע שֶׁשָּׁחַט חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ בַּחוּץ בְּתוֹךְ יְמֵי הַסְּפִירָה פָּטוּר. שֶׁעֲדַיִן לֹא נִרְאוּ בַּעֲלֵי הַקָּרְבָּנוֹת הָאֵלּוּ לְכַפָּרָה. אֲבָל אִם שָׁחֲטוּ עוֹלוֹתֵיהֶן בַּחוּץ בְּתוֹךְ יְמֵי הַסְּפִירָה חַיָּבִין. שֶׁהָעוֹלָה דּוֹרוֹן הִיא וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הִיא עִקַּר הַכַּפָּרָה. וְכֵן נָזִיר שֶׁשָּׁחַט חַטָּאתוֹ בַּחוּץ בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּתוֹ פָּטוּר. הִקְרִיב עוֹלָתוֹ אוֹ שְׁלָמָיו בַּחוּץ חַיָּב שֶׁהַחַטָּאת הִיא הַמְּעַכַּבְתּוֹ וְהִיא עִקַּר הַנְּזִירוּת:

י
 
* אָשָׁם תָּלוּי וְחַטָּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ פָּטוּר שֶׁהֲרֵי לֹא נִקְבַּע הָאִסּוּר. אָשָׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ בַּחוּץ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב הוֹאִיל וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ רָאוּי בִּפְנִים וְכָשֵׁר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל קָרְבָּן שֶׁהוּא פָּטוּר עַל שְׁחִיטָתוֹ בַּחוּץ כָּךְ הוּא פָּטוּר עַל הַעֲלָאָתוֹ:

 ההראב"ד   אשם תלוי וחטאת העוף. א''א לא ידעתי מאין הוציא זה. ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליה אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייב עליו חטאת ובחיי ראשי אע''פ שנראית [זרה] בעיני היא מתוקנת. בחטאת העוף הבאה על הספק אינה ראויה למזבח אלא דמה אבל בשרו לא שאם עלתה נמי תרד הילכך אשם תלוי הוא דמיחייב שמא לא ילדה אבל אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה הילכך הוי ככל הקרבנות הראויים בפנים ואם הקריב דמו או אימוריו בחוץ חייב חטאת:

 כסף משנה  אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק וכו': כתב הראב''ד לא ידעתי מאין הוציא זה ואני מצאתי בתוספתא וכו'. ויש לתמוה עליו שכתב שלא ידע מאין הוציא זה דהא תניא פ''ד דכריתות (דף י"ח) השוחט אשם תלוי בחוץ ר''מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש''י וחכמים פוטרים דלא איקבע איסורא דשמא חולין הוא והתוספתא שכתב הראב''ד הוא בפי''א דקרבנות ולא חש לה רבינו משום דאתיא כר''מ דלא בעי קביעותא לאיסורא ולא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים: כתב הר''י קורקוס ז''ל דכיון דאמרינן דטעמא דחכמים בברייתא משום דלא איקבע איסורא הוא הדין והוא הטעם לחטאת העוף הבא על הספק דמ''ש הרי לא נקבע האיסור וברייתא נקט אשם תלוי משום דשכיח: אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב וכו'. מימרא בפ' בתרא דזבחים (דף קי"ד:): וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו. נלמד ממה שכתב רש''י בפרק השוחט והמעלה (דף קי"א) אמתני' דהמולק את העוף:

יא
 
* שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁשְּׁחָטָם בַּחוּץ. אִם עַד שֶׁלֹּא הִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם חַיָּב כָּרֵת עַל שְׁנֵיהֶן הוֹאִיל וּרְאוּיִין לָבוֹא לִפְנֵי הַשֵּׁם לְוִדּוּי. וְאִם אַחַר שֶׁהִתְוַדָּה פָּטוּר עַל הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא לִפְנֵי הַשֵּׁם:

 ההראב"ד   שני שעירי וכו' עד אם לא התודה. א''א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם ופירש רב חסדא הואיל וראויים לשעיר הנעשה בחוץ משהגריל עליהם חייב על של שם ופטור על של עזאזל אלמא אפילו קודם שהתודה כיון שהגריל ועלה עליו הגורל לעזאזל פטור עליו בחוץ אע''פ שעתיד להתודות עליו שאין ראוי לבא לפתח אהל מועד ויהא מיוחד לשם אלא שיהא ראוי לזריקה ולהקטרה שנאמר לה' וחיי ראשי שמעתא דזבחים הטעהו שלא ירד לפירושה ומצאה משובשת:

 כסף משנה  שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ וכו' עד שהרי אינו ראוי לבא לפני ה'. משנה וגמ' פ' בתרא דזבחים (דף קי"ב:): וכתב הראב''ד שני שעירי וכו' א''א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל וכו'. ואני אומר שמעתא הכי איתא בפרק בתרא דזבחים אהא דתנן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו אמרינן בגמ' (דף קי"ג) ורמינהו קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית וכו' ת''ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' יכול שאני מוציא שעיר המשתלח תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח ל''ק כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי אלא אמר רבי מני ל''ק כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי ופירש''י הא איכא וידוי דבעי ליכנס להתודות עליו עכ''ל. ופירוש ברייתא זו לדעת רבינו מבואר ורש''י פירש בע''א. ומה שהקשה הראב''ד על רבינו ממה ששנו בברייתא פרק שני שעירי עד שלא הגריל עליהם יש לומר דלמאי דמסיק בפרק בתרא דזבחים צריך לשנויי דתנא לוידוי הגרלה קרי ליה:

יב
 
הַשּׁוֹחֵט שְׁלָמִים בַּחוּץ קֹדֶם שֶׁיִּפָּתְחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי הֵן מְחֻסָּרִים מַעֲשֶׂה וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ רְאוּיִין לִקָּרֵב לִפְנֵי הַשֵּׁם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בַּחוּץ אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בֵּין לִשְׁמוֹ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּב. שֶׁהַפֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים הוּא:

 כסף משנה  השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור וכו'. מימרא בפרק שני שעירי (דף ס"ב:): השוחט את הפסח בחוץ וכו'. שם (דף ס"ג) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבין משום דרב אשי דבתרא הוא מתני הכי והאי שאר ימות השנה היינו בר מיום י''ד קודם חצות שאם שחטו אז בפנים פסול כמ''ש בפרק א' מקרבן פסח וכבר נתבאר בפרק זה שכל שאינו ראוי ליקרב אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ:

יג
 
בֶּהֱמַת חֻלִּין שֶׁעֵבָּרָהּ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אָסוּר לְשָׁחֳטָהּ בַּחוּץ. וְאִם שְׁחָטָהּ אֵינוֹ לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָבוֹא לִפְנֵי הַשֵּׁם:

 כסף משנה  בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשחטה בחוץ וכו'. בסוף פ''ק דתמורה (דף י"ב) בעא מיניה אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מיחייב עליה משום שחוטי חוץ או לא א''ל מי קרינן ביה והביאום לה', ל''א א''ל ראוי לפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ:

יד
 
גָּנַב וְהִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בַּחוּץ חַיָּב. וּמֵאֵימָתַי הֶעֱמִידוּהָ בִּרְשׁוּתוֹ כְּדֵי לְחַיְּבוֹ עָלֶיהָ כָּרֵת. מִשָּׁעָה שֶׁהִקְדִּישָׁהּ. וְהוּא שֶׁשְּׁחָטָהּ אַחַר יֵאוּשׁ אֲבָל לִפְנֵי יֵאוּשׁ אֵינָהּ קְדוֹשָׁה:

 כסף משנה  גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ חייב. בפרק הניזקין (דף נ"ה:) גנב והקדיש ואח''כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'. ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה אמר רב שיזבי כרת וכו' שעל ידי דבריהם בא לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה אמר רבא הא ודאי קא מיבעיא ליה כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר. ויש לתמוה על רבינו שכתב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת שהרי בהדיא אמרו למאי נ''מ לגיזותיה וולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא והיאך כתב רבינו דנ''מ לחייבו עליה כרת. ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוה ברשותו משעת גניבה או משעת הקדשה כיון שהעמידוה ברשותו הקדשה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה בחוץ וצ''ע:

טו
 
הָיְתָה הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בַּחוּץ וְצַוָּארָהּ בִּפְנִים וְשָׁחַט חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ג) 'אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶּבֶשׂ אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה'. אֶחָד הַשּׁוֹחֵט בַּמִּקְדָּשׁ וְצַוָּארָהּ בִּפְנִים וּשְׁאָר גּוּף הַבְּהֵמָה בַּחוּץ אוֹ שֶׁהָיָה גּוּפָהּ בִּפְנִים וְצַוָּארָהּ בַּחוּץ חַיָּב עַד שֶׁתִּהְיֶה הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ט) 'וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ'. אֲבָל הַשּׁוֹחֵט בְּגַגּוֹ שֶׁל הֵיכָל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִזְבִיחָה כְּלָל הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 כסף משנה  היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב וכו' אחד השוחט במקדש וצואר בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ וכו' אבל השוחט בגגו של היכל הרי זה פטור. בפרק השוחט ומעלה (דף ק"ז:) אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח מתקיף לה רבא א''כ נכתוב רחמנא אל מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד אל פתח אהל [מועד] למה לי לאו למעוטי גגו (של היכל) ולרבא א''כ נכתוב אל פתח אהל מועד במחנה אל מחוץ למחנה למה לי לאו לאיתויי גגו וכו' כולה בפנים וצוארה בחוץ [בחוץ פשיטא] אמאי קפיד רחמנא אשחיטה שחיטה בחוץ היא אלא לאיתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים. ומ''ש רבינו אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים וכו' שנאמר אל פתח אהל מועד לא יביאנו אינו נוח לי דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא למעוטי גגו של היכל. ונראה לי שצריך להגיה ולכתוב אבל השוחט בגגו של היכל אע''פ שאינו ראוי לשחיטה כלל הרי זה פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו. א''נ יש לומר דמשמע לרבינו דמואל פתח אהל מועד יליף שפיר דבעינן שתהא צוארה בפנים:

טז
 
שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בַּסַּכִּין וְשָׁחֲטוּ בַּחוּץ פְּטוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יִשְׁחַט (ויקרא יז-ג) 'אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט' אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. וְאֶחָד שֶׁשָּׁחַט בַּחוּץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִשְׁחֹט קָדָשִׁים אֵלּוּ לַה' הֲרֵי זֶה חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ד) 'דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ'. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַדָּם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כַּדָּם הַנִּשְׁפָּךְ לֹא כַּקָּרְבָּן הֲרֵי זֶה חַיָּב:

 כסף משנה  שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין וכו'. משנה פ' השוחט ומעלה (דף ק"ח) ומייתי לה בגמ' מדכתיב ההוא ובת''כ מייתי לה מדכתיב דם שפך. ולא ידעתי למה שינה רבינו להביא מפסוק אחר: ואחד ששחט בחוץ וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה חומר בשחיטה מבעליה וכו' שהשוחט להדיוט חייב:

יז
 
* הַשּׁוֹחֵט בַּחוּץ בַּלַּיְלָה חַיָּב הוֹאִיל וְהַשְּׁחִיטָה בַּלַּיְלָה כְּשֵׁרָה בַּחוּץ. וְכֵן אִם הֶעֱלָה בַּלַּיְלָה מִזֶּה שֶׁשָּׁחַט בַּחוּץ בַּלַּיְלָה חַיָּב עַל הַעֲלָאָה. אֲבָל אִם שָׁחַט בִּפְנִים בַּלַּיְלָה וְהֶעֱלָה בַּחוּץ פָּטוּר. לְפִי שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אֶלָּא דָּבָר פָּסוּל שֶׁאֵין לְךָ שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּלַּיְלָה בַּמִּקְדָּשׁ. וְכֵן אִם קִבֵּל בִּכְלִי חֹל בִּפְנִים וְזָרַק בַּחוּץ פָּטוּר:

 ההראב"ד   השוחט בחוץ בלילה. א''א בחיי ראשי אין צורת ההלכה כפירושו ולא כטעמו שהשוחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ ביום חייב שהרי כששוחט בחוץ ביום והעלה בחוץ הלא כבר נפסל בשחיטה ואף על פי שכבר נפסל הזבח בשחיטתו ואעפ''כ חייב על העלאתו מה לי חד פסולא דחוץ מה לי תרי פיסולי חוץ אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה ביום בחוץ פטור אף בהעלאה מפני שכבר נפסל משום לילה שהוא פסול אחר שלא מפסולי חוץ אבל שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ בלילה לדברי הכל פטור:

 כסף משנה  השוחט בחוץ בלילה וכו'. בפרק השוחט ומעלה (דף קי"א:) איפליגו במתני' ת''ק ור''ש ואמרינן עלה בגמ' אמר זעירי שחיטת בהמה בלילה איכא בינייהו וה''ק השוחט בהמה בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב ר''ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו'. ומ''ש וכן אם קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור. שם על משנה זו רבא אמר קבלה בכלי חול איכא בינייהו וה''ק המקבל בכלי חול בפנים והעלה בחוץ פטור המקבל בכלי חול בחוץ והעלה בחוץ חייב ר''ש אומר כל שחייבים עליו בחוץ וכו' ואע''ג דאסיקנא דר''ש אמלק בחוץ והעלה בחוץ קאי מ''מ משמע דלא הוו בעו הני אמוראי למימר אליבא דת''ק אלא מאי דקים להו דהוי דינא הכי ואע''ג דבפ' המזבח מקדש (דף פ"ד) אמר רבי יוחנן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב הא איתותב ואסיקנא בתיובתא ואע''ג דבתר הכי אמרינן ואיבעית אימא וכו' שינויא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה: וכתב הראב''ד השוחט בחוץ בלילה א''א בחיי ראשי אין צורת ההלכה כפירושו וכו'. ביאור הדברים שרבינו מפרש שכשאמרו העלה בחוץ בין ברישא בין בסיפא אלילה דקתני רישא קאי. והראב''ד מפרש דלא קאי אלילה דרישא אלא היינו לומר שהעלה ביום ומפני כך הוצרך לתת טעם אחר לדבר. ואיני יודע מה עול מצא בדברי רבינו כי רחק מעליו דפשטא דמילתא משמע דטפי עדיף למימר דסיפא אלילה דרישא קאי מלמימר דסיפא לא הוי בגוונא דרישא:

יח
 
וְכֵן הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בַּחוּץ פָּטוּר. וְאִם הֶעֱלָהוּ פָּטוּר. מָלַק בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ חַיָּב עַל הַעֲלָאָה. שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ פָּטוּר שֶׁלֹּא הֶעֱלָה אֶלָּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִקָּרֵב. * שָׁחַט אֶת הָעוֹף בַּחוּץ וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ חַיָּב שְׁתַּיִם שֶׁהַשְּׁחִיטָה בַּחוּץ כְּשֵׁרָה וַהֲרֵי הִיא כִּמְלִיקָה בִּפְנִים:

 ההראב"ד   שחט את העוף בחוץ וכו'. א''א זה הטעם אין בו טעם אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה:

 כסף משנה  וכן המולק את העוף בחוץ פטור וכו' עד סוף הפרק. משנה (דף קי"א) שם. ועל מה שכתב רבינו שהשחיטה בחוץ כשירה והרי היא כמליקה בפנים כתב הראב''ד זה הטעם אין בו טעם אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה עכ''ל. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי ע''כ חייב בעוף מה שלא חייב בבהמה שהרי מלק בפנים והעלה בחוץ בעוף חייב ובבהמה פטור ושחט בפנים והעלה בחוץ בבהמה חייב ובעוף פטור:



הלכות מעשה הקרבנות - פרק תשעה עשר

א
 
אֵין הַמַּעֲלֶה בַּחוּץ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. אֲבָל אִם הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן פָּטוּר. שֶׁאֵין קָרוּי קָרְבָּן אֶלָּא עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בַּחוּץ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח-כ) 'וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ'. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ט) 'לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה'' עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לַשֵּׁם:

 כסף משנה  אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק"ח) ופסק כת''ק: ואינו חייב עד שיעלה לשם וכו'. שם במשנה המעלה להדיוט פטור ובגמ' יליף לה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה':

ב
 
אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הַעֲלָאַת דָּבָר הָרָאוּי לָאִשִּׁים וְלַמִּזְבֵּחַ כְּגוֹן הָעוֹלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ח) 'אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה אוֹ זָבַח' מָה עוֹלָה שֶׁרְאוּיָה לָאִשִּׁים אַף כָּל שֶׁרָאוּי לָאִשִּׁים הוּא שֶׁחַיָּבִין עַל הַעֲלָאָתוֹ בַּחוּץ:

 כסף משנה  אינו חייב אלא על העלאת דבר הראוי לאשים ולמזבח וכו'. נלמד ממה שיבא בסמוך. ובפרק השוחט ומעלה (דף ק"ט) דריש מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ:

ג
 
מִכָּאן אָמְרוּ הַזּוֹרֵק אֶת הַדָּם אוֹ הַמַּקְטִיר אֵיבְרֵי עוֹלָה אוֹ אֵימוּרִין אוֹ קֹמֶץ אוֹ לְבוֹנָה אוֹ קְטֹרֶת אוֹ מִנְחַת כֹּהֲנִים אוֹ מִנְחַת נְסָכִים אוֹ הַמְנַסֵּךְ שְׁלֹשָׁה לוֹגִין יַיִן אוֹ מַיִם בַּחוּץ חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ט) 'לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ' כָּל הַמִּתְקַבֵּל בִּפְנִים חַיָּבִין עָלָיו בַּחוּץ:

 כסף משנה  מכאן אמרו הזורק את הדם. בפרק קמא דזבחים (דף ד':) מה לזביחה וזריקה שכן עבודה וחייבין עליה בחוץ. ומה שכתב או המקטיר איברי עולה או אימורין או קומץ או לבונה או קטרת או מנחת כהנים או מנחת נסכים. משנה בפרק השוחט ומעלה (דף ק"ט:). ומ''ש או המנסך ג' לוגין יין או מים בחוץ חייב. שם בברייתא ומשמע הברייתא שנסוך מים זה יהא בחג וכן פירש''י ורבינו קיצר במובן:

ד
 
אֲבָל הַזּוֹרֵק שְׁיָרֵי הַדָּם בַּחוּץ אֲפִלּוּ שְׁיָרֵי דָּמִים הַפְּנִימִים פָּטוּר. שֶׁזְּרִיקַת שְׁיָרֵי הַדָּם שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵם וְאֵינָן מְעַכְּבִין. וְכֵן הַמְנַסֵּךְ יַיִן אוֹ מַיִם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין בַּחוּץ פָּטוּר בֵּין בֶּחָג בֵּין בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. הוֹאִיל וְחָסֵר הַשִּׁעוּר הֲרֵי אֵינָן רְאוּיִין לְהִתְקַבֵּל בִּפְנִים. וְכֵן הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת מִבְּשַׂר אָשָׁם מִבְּשַׂר שְׁלָמִים בֵּין שֶׁל יָחִיד בֵּין שֶׁל צִבּוּר מִשְּׁיָרֵי מְנָחוֹת מִשְּׁתֵי הַלֶּחֶם מִלֶּחֶם הַפָּנִים בַּחוּץ פָּטוּר. שֶׁכָּל אֵלּוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה לֹא לָאִשִּׁים:

 כסף משנה  אבל הזורק שירי הדם בחוץ וכו'. שם (דף ק"י:) במשנה רבי נחמיה אומר שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב משמע דת''ק פטר ואמרינן בגמ' (דף קי"א) השתא דאמר רב אדא וכו' מחלוקת (אי שירים מעכבי) בשירים הפנימים אבל בשירים החיצונים דברי הכל לא מעכבי כי קאמר רבי נחמיה בשירים הפנימים וא''כ לת''ק דר' נחמיה אפי' שירים הפנימים שהקריבן בחוץ פטור. ועוד דבפ' איזהו מקומן (דף נ"ב) מסיק רב פפא דכ''ע בין ר''א בין ר' ישמעאל שירים אין מעכבין ומהדר התם לאשכוחי תנא דסבר שירים מעכבין. ומה שכתב וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור וכו'. נלמד מברייתא שכתבתי בסמוך. ומ''ש וכן המעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' פטור. משנה בפ' בתרא דזבחים (דף קי"ב:):

ה
 
הַמַּעֲלֶה אֶת הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בַּחוּץ חַיָּב מִפְּנֵי הָאֵימוּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁן אֵין בְּשַׂר הַזֶּבַח חוֹצֵץ. וּכְאִלּוּ הִקְטִיר הָאֵימוּרִים בִּפְנֵי עַצְמָן. אֲבָל הַמַּעֲלֶה מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה פָּטוּר. שֶׁאֵין הַקֹּמֶץ בָּרוּר וּמֻבְדָּל. קְמָצָהּ וְחָזַר קֻמְצָהּ לְתוֹכָהּ וְהִקְרִיב כֻּלָּהּ בַּחוּץ חַיָּב:

 כסף משנה  המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב וכו'. משנה פרק השוחט ומעלה (דף ק"ט:) המקריב קדשים ואימוריהם בחוץ חייב ובגמרא (דף ק"י) אמאי והא איכא חציצה ופירש רש''י שהבשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורים למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר על העצים אשר על האש אמר שמואל בשהפכן וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ופסק כרב דהלכתא כוותיה לגבי שמואל באיסורי ואף על גב דרבי יוחנן אמר אפילו שלא הפכן הא מני רבי שמעון היא ולא חיישי ליה דהא משום דמוקי למתניתין כיחידאה וקרוב הדבר שאף הוא לא אמרה אלא לומר דאפשר לאוקומי מתניתין הכי ולא לומר שתהא הלכה כיחידאה: ומה שכתב אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור וכו' קמצה וחזר קומצה לתוכה וכו'. משנה וגמרא שם:

ו
 
הַיּוֹצֵק וְהַבּוֹלֵל וְהַפּוֹתֵת וְהַמּוֹלֵחַ וְהַמֵּנִיף וְהַמַּגִּישׁ וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וְהַקּוֹמֵץ וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ פָּטוּר. לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵינוֹ גְּמַר עֲבוֹדָה וְנֶאֱמַר (ויקרא יז-ח) 'אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה אוֹ זָבַח'. מַה הַעֲלָאָה שֶׁהִיא גְּמַר עֲבוֹדָה אַף כָּל שֶׁהוּא גְּמַר עֲבוֹדָה חַיָּבִין עָלָיו:

 כסף משנה  היוצק והבולל והפותת וכו'. משנה וברייתא בפ' בתרא דזבחים (דף קי"ב):

ז
 
פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִמְּקוֹם שְׂרֵפָתָהּ. וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ אַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עָלָיו פָּטוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ט) 'וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ' כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵין חַיָּבִין עָלָיו. אֲבָל קָדָשִׁים פְּסוּלִין שֶׁהָיָה פִּסּוּלָן בַּקֹּדֶשׁ אִם הֶעֱלָה מֵהֶן בַּחוּץ חַיָּב. כֵּיצַד. כְּגוֹן הַלָּן וְהַיּוֹצֵא וְהַטָּמֵא וְשֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הָעוֹבֵד שֶׁכֻּלָּן נִשְׂרָפִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. אִם עָבַר וְהֶעֱלָה מֵהֶם בַּחוּץ חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ט) 'לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה'' כָּל הַנַּעֲשֶׂה לַה' חַיָּבִין עָלָיו וְאֵלּוּ נַעֲשׂוּ לַשֵּׁם:

 כסף משנה  פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה וכו'. משנה שם: ומ''ש אחר שהתודה עליו. נתבאר בפ' זה: אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקדש וכו'. משנה בפ' השוחט ומעלה:

ח
 
כָּל דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל הַעֲלָאָתוֹ בַּחוּץ כֵּיוָן שֶׁהֶעֱלָה מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בַּחוּץ חַיָּב. בֵּין שֶׁהֶעֱלָה בִּפְנִים תְּחִלָּה וְשִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כְּזַיִת וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ. בֵּין שֶׁהִנִּיחַ הַכּל בִּפְנִים וְלָקַח מִמֶּנּוּ כְּזַיִת וְהֶעֱלָהוּ בַּחוּץ. אֲבָל אִם חִסֵּר אוֹתוֹ דָּבָר הַקָּרֵב כָּל שֶׁהוּא בִּפְנִים וְהֶעֱלָה שְׁאֵרִיתוֹ בַּחוּץ פָּטוּר:

ט
 
* כֵּיצַד. הַקֹּמֶץ אוֹ הַלְּבוֹנָה וְהָאֵימוּרִין וְהָעוֹלָה וּמִנְחָה הַנִּשְׂרֶפֶת וְהַנְּסָכִין שֶׁחָסְרוּ מִקְצָתָם בִּפְנִים וְהִקְרִיב שְׁאֵרִיתָן בַּחוּץ פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא יז-ט) 'לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ' עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּב וְאֵינוֹ חַיָּב עַל הֶחָסֵר. הוֹצִיאוֹ שָׁלֵם וְחָסַר בַּחוּץ וְהֶעֱלָהוּ הֲרֵי זֶה סָפֵק לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה:

 ההראב"ד   כיצד הקומץ וכו' עד שהוציאו שלם עד העלה וחזר והעלה וכו' עד בין מעלה לעושה. א''א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא ובודאי היא משובשת אבל הגירסא שלנו אף לדברי ר' עקיבא חייב שתים להכי פלגינהו רחמנא שם תעלה ושם תעשה אבל שחט וזרק לדברי הכל אינו חייב אלא אחת דכתיב שם תעשה כלל כל העשיות:

 כסף משנה  (ח-ט) כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ וכו' כיצד הקומץ או לבונה והאימורין וכו' ואינו חייב על החסר. משנה וברייתא שם (דף ק"ט:): ומ''ש הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלה ה''ז ספק. שם (דף ק"י) בעיא דלא איפשיטא:

י
 
הֶעֱלָה אֵיבָר שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת בָּשָׂר וְהָיָה הָעֶצֶם מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻבָּר. הָיָה מֶלַח מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת הֲרֵי זֶה סָפֵק לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה. וְעוֹלָה וְאֵימוּרֶיהָ מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:

 כסף משנה  העלה אבר שאין בו כזית בשר והיה העצם משלימו לכזית חייב. שם (דף ק"ז) פלוגתא דר''י ור''ל ופסק כר''י. ומ''ש היה מלח משלימו לכזית וכו'. שם (דף ק"ח) בעיא דלא איפשיטא. ומ''ש ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית. משנה שם (דף ק"ט) המעלה כזית מן העולה ומן האימורים בחוץ חייב:

יא
 
הֶעֱלָה וְחָזַר וְהֶעֱלָה חַיָּב עַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר. זָרַק הַדָּם וְהֶעֱלָה הָאֵיבָרִים חַיָּב שְׁתַּיִם. שֶׁהֲרֵי חָלַק הַכָּתוּב בֵּין מַעֲלֶה לְעוֹשֶׂה. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר (ויקרא יז-ח) 'אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה' וְנֶאֱמַר (ויקרא יז-ט) 'לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ'. * הֶעֱלָה אֵיבָר חָסֵר פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּב:

 ההראב"ד   העלה אבר חסר. א''א לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאמוריה בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם וכי איתמרא שמעתא במקוטרי פנים שיחסרו בהקטרתן והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כר' יוסי דפטור:

 כסף משנה  העלה וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר. משנה שם (דף ק"ח) העלה וחזר והעלה חייב על כל עליה (ועליה) דברי ר''ש ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ובגמרא אמר ר''ל מחלוקת בארבעה וחמשה איברים וכו' אבל אבר אחד דברי הכל אינו חייב אלא אחת ור' יוחנן אמר מחלוקת באבר אחד וכו' אבל בארבעה וחמשה איברים ד''ה חייב על כל אבר ואבר ופסק כר' יוסי אליבא דר' יוחנן וז''ש בסמוך העלה אבר חסר פטור. ומ''ש שם הראב''ד לא האיר דבריו שהרי שנינו המעלה כזית מעולה ומאימורים בחוץ חייב אלמא לא קפדינן אאבר שלם, יש לומר שאין זו ראיה דכיון דלרבי יוסי אם העלה וחזר והעלה אבר אחד אינו חייב אלא אחת והיינו אפילו יש בו כמה זיתים ממילא משמע דהא דתנן העלה כזית מעולה ומאימוריה בחוץ חייב שאותו זית הוא אבר אי נמי כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב. ומ''ש וכי איתמרא שמעתא במוקטרי פנים שיחסרו בהקטרתן והוציאן והקטירן בחוץ דהלכה כרבי יוסי דפטור עכ''ל. ואין פשט המשנה מורה כדבריו דקתני העלה וחזר והעלה משמע דכל העליות בחוץ הן: זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים וכו'. כך היא הגירסא הנכונה והדין שם (דף ק"ז) זורק מקצת דמים בחוץ מנ''ל (דחייב) מדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי רבי ישמעאל ר''ע אומר או זבח לרבות הזורק ובגמ' שם א''ר אבהו שחט וזרק לדברי ר' ישמעאל חייב אחת לדברי ר''ע חייב שתים וכו' אביי אמר אפילו לר' ישמעאל חייב שתים להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה שחט וזרק והעלה לדברי הכל חייב שתים ופי' רש''י לרבי ישמעאל נפקא ליה זריקה מדם שפך בעונש של שחיטה. אינו חייב אלא אחת דחד כרת וחד לאו הוא לר''ע נפקא ליה מאו זבח דכתיב גבי העלאה חייב שתים משום דשמות מוחלקין. שם תעשה ושם תעלה הזכיר העליה לבדה והשאר כללן בעשיה אחת למימרא דלא מחייב אכולהו אלא חדא. פלגינהו קרא הוציא העלאה מכלל שאר עשיות למימר דמיחייב עלה באפי נפשה ואשארה באפי נפשייהו. שחט וזרק והעלה לד''ה בין לרבי ישמעאל בין לר''ע חייב שתים לרבי ישמעאל [כיון דכולהו בהעלה] מיחייב אהעלאה חדא דאית ליה קרא בהדיא ואשחיטה וזריקה חדא דמחד קרא נפקי ולר''ע אשחיטה מיחייב חדא ואהעלאה וזריקה חדא עכ''ל. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דכי אמר אביי להכי פלגינהו קרא לר''מ נמי הוה האי טעמא ולפיכך כתב שהרי חילק הכתוב בין מעלה לעושה ולפ''ז כי אמרינן בשחט וזרק והעלה חייב שתים לר''ע נמי אהעלאה חייב אחת ועל שחיטה וזריקה אחת ובכך עלו דברי רבינו כהוגן אלא שיש בו קצת קיצור שה''ל לכתוב שאם שחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים. וי''ל דמשמע ליה דהא לא איצטריך לאשמועינן דמדכלל כולן בלעשות אותו ממילא משמע דלא מחייב אכולהו אלא חדא ומאי דאיצטריך לאשמועינן היינו שאם העלה וזרק חייב נמי אהעלאה מפני שהוציא הכתוב העלאה מכלל שאר עשיות וממילא משמע דה''ה לשוחט וזרק והעלה אינו חייב אלא שתים: כתב הראב''ד כיצד הקומץ וכו' א''א הספרים שלנו אינם משוים לזו הגירסא וכו'. והנך רואה שגירסת רש''י כגירסת רבינו ונראה מסוף דברי הראב''ד שהיה גורס בדברי רבינו שחט וזרק חייב שתים וכתב שהוא גירסא משובשת שאינו חייב אלא אחת ולא אמר שחייב שתים אלא במעלה ושוחט או זורק משום דפלגינהו קרא ואין ספק שטעות סופר היה בספרו והנוסחא הנכונה כמו שכתבתי. ומ''מ מה שכתב בדברי הראב''ד אף לדברי ר''ע חייב שתים איני יכול ליישבו דא''כ צריך לומר דלרבי אבהו לרבי ישמעאל חייב שתים ולרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת והם דברים הפוכים כמו שנתבאר. והר''י קורקוס ז''ל כתב שמתוך דברי רש''י נראה לי דגריס אביי אמר אפילו לר''ע אינו חייב אלא אחת: העלה אבר חסר פטור שנאמר וכו'. נתבאר בסמוך:

יב
 
שְׁנַיִם שֶׁשָּׁחֲטוּ פְּטוּרִים. שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְּאֵיבָר וְהֶעֱלוּהוּ בַּחוּץ חַיָּבִין. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ח) 'אִישׁ אִישׁ' (ויקרא יז-ח) 'אֲשֶׁר יַעֲלֶה עלָה' אֲפִלּוּ אִישׁ וְאִישׁ שֶׁהֶעֱלוּ חַיָּבִין:

 כסף משנה  שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים וכו'. משנה שם:

יג
 
* הַזּוֹרֵק מִקְצָת מַתָּנוֹת בַּחוּץ חַיָּב. הַמְקַבֵּל דַּם חַטָּאת בְּכוֹס אֶחָד נָתַן מִמֶּנּוּ בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים חַיָּב עַל הֲנָיָתָן בַּחוּץ. שֶׁהֲרֵי כֻּלּוֹ רָאוּי לִקָּרֵב בִּפְנִים. וְאִם נָתַן מִמֶּנּוּ בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁיָרִים. אֲבָל אִם קִבֵּל בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת. בֵּין שֶׁנָּתַן שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ. אוֹ אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים. אוֹ אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ. הֲרֵי זֶה חַיָּב:

 ההראב"ד   הזורק מקצת וכו' עד או אחד בפנים. א''א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ''ד עושה את חבירו דחוי בין למאן דאמר עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים:

 כסף משנה  הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב. משנה שם (דף ק"י): המקבל דם חטאת בכוס אחד וכו'. משנה שם (דף קי"א:) חטאת שקבל דמה בכוס אחד נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב שכולו ראוי (לבא) בפנים קבל בב' כוסות נתן שניהם בפנים פטור שניהם בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב על החיצון והפנימי מכפר. ובגמ' (דף קי"ב) בפנים ונתן בחוץ שירים נינהו הא מני ר' נחמיה היא וכו'. אי ר' נחמיה אימא סיפא קבל דמה בשני כוסות וכו' אחד בפנים ואחד בחוץ פטור והאמר רבי נחמיה שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב סיפא אתאן לת''ק דר''א בר''ש דאמר כוס עושה דיחוי לחבירו. ופלוגתא דראב''ש ות''ק בפרק כל הפסולין (דף ל"ד) ושם מתבאר דלדברי שניהם אין השני ראוי ואם כן אינו חייב עליו בחוץ. ויש לתמוה על רבינו שכתב אחד בפנים ואחד בחוץ חייב וכבר השיגו הראב''ד וכתב הזורק מקצת וכו' עד או אחד בפנים א''א זה אינו כלום דאחד בפנים ואחד בחוץ בין למ''ד עושה את חבירו דחוי בין למ''ד עושה אותו שירים שני לא חזי בפנים עכ''ל וצ''ע. והר''י קורקוס ז''ל כתב וז''ל ונראה שרבינו סומך על מ''ש שם למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואח''כ נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שחט שתיהן בחוץ חייב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אחד בחוץ ואחד בפנים חייב וכו' ושאלו בגמרא דמה למדנו מדמיון זה ותירצו הא קא משמע לן הא מני רבי היא אבודה בשעת הפרשה מתה וה''ק טעמא דאבדה הא הפריש שתי חטאות לאחריות חדא מינייהו מעיקרא בטלה היא וכו' פירוש ולא אמרינן בכי הא שאם הקריב אחד בפנים ואחד בחוץ פטור אלא חייב בכל גוונא. וסובר רבינו שהכוונה לומר שגם גבי כוסות דמי לשתיהן לאחריות כי מתחלה לאחריות עומדות וזהו למה''ד כלומר מה שאני פוטר בכוסות היכא דאחד בפנים ואחד בחוץ היינו למאן דסבר דיחוי דדמי לאבודה אבל אם הפריש לאחריות חייב והוא הדין בכוסות דלא אמרינן דיחוי אלא דמי לאחריות אי נמי אפילו אם הוא דיחוי אחר שהקריב אחד בפנים מתחלה לא היה דחוי וחייב. ומ''מ דחוק הוא פירוש זה ואולי גירסא אחרת היתה לו וצ''ע עכ''ל:

יד
 
הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה שֶׁל מִנְחָה שֶׁהִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ אוֹ הִקְרִיב הָאֶחָד בִּפְנִים וְהַשֵּׁנִי בַּחוּץ חַיָּב. וְכֵן שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁהִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן בַּחוּץ אוֹ אֶחָד בִּפְנִים וְהַשֵּׁנִי בַּחוּץ חַיָּב:

 כסף משנה  הקומץ והלבונה של מנחה וכו' וכן שני בזיכי לבונה וכו' שהקריב אחד מהם בחוץ וכו'. משנה בפרק השוחט והמעלה (דף ק"א) ופסק כת''ק:

טו
 
מִי שֶׁשָּׁחַט קָדָשִׁים בַּזְּמַן הַזֶּה וְהֶעֱלָם חוּץ לַעֲזָרָה חַיָּב. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לִקָּרֵב בִּפְנִים. שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לְהַקְרִיב אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:

 כסף משנה  מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה. שם (דף ק"י:) פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ופסק כר''י:

טז
 
הַשּׁוֹחֵט קָדְשֵׁי נָכְרִים בַּחוּץ חַיָּב. וְכֵן הַמַּעֲלֶה אוֹתָן בַּחוּץ. וְהַנָּכְרִים מֻתָּרִין לְהַקְרִיב עוֹלוֹת לַשֵּׁם בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא שֶׁיַּקְרִיבוּ בְּבָמָה שֶׁיִּבְנוּ. וְאָסוּר לְסַיְּעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר עָלֵינוּ לְהַקְרִיב בַּחוּץ. וּמֻתָּר לְהוֹרוֹת לָהֶם וּלְלַמְּדָם הֵיאַךְ יַקְרִיבוּ לְשֵׁם הָאֵל בָּרוּךְ הוּא:

 כסף משנה  השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב. במשנה פ' ב''ש (זבחים מ"ה) פלוגתא דר''ש ור' יוסי ופסק כר' יוסי. ומה שכתב וכן המעלן בחוץ פשוט הוא דדין מעלה שוה לדין שוחט: והנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום וכו'. בסוף זבחים (דף קט"ז): סליק הלכות מעשה הקרבנות בס''ד

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מַעשֵׂה הַקָרְבָּנוֹת בְּסַ''ד




הלכות תמידין ומוספין

יֵשׁ בִּכְלָלָן תְשַׁע עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְאַחַת מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים בְּכָל יוֹם עוֹלוֹת. ב) לְהַדְלִיק אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם. ג) שֶׁלֹּא לְכַבּוֹתָהּ. ד) לְהָרִים אֶת הַדֶּשֶׁן בְּכָל יוֹם. ה) לְהַקְטִיר קְטֹרֶת בְּכָל יוֹם. ו) לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְּכָל יוֹם. ז) שֶׁיַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל מִנְחָה בְּכָל יוֹם וְהִיא הַנִּקְרֵאת חֲבִיתִין. ח) לְהוֹסִיף שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּשַׁבָּת. ט) לַעֲשׂוֹת לֶחֶם הַפָּנִים. י) מוּסַף רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. יא) מוּסַף הַפֶּסַח. יב) לְהַקְרִיב עֹמֶר הַתְּנוּפָה. יג) מוּסַף עֲצֶרֶת. יד) לְהָבִיא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עִם הַקָּרְבָּנוֹת הַבָּאוֹת בִּגְלַל הַלֶּחֶם בְּיוֹם עֲצֶרֶת. טו) מוּסַף רֹאשׁ הַשָּׁנָה. טז) מוּסַף יוֹם צוֹם. יז) מוּסַף הֶחָג. יח) מוּסַף שְׁמִינִי עֲצֶרֶת. יט) לִסְפֹּר כָּל אִישׁ וְאִישׁ שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת מִיּוֹם הַקְרָבַת הָעֹמֶר:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות תמידין ומוספין - פרק ראשון

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים עוֹלוֹת בְּכָל יוֹם וְהֵם הַנִּקְרָאִים תְּמִידִין. אֶחָד בַּבֹּקֶר וְאֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח-ג) 'שְׁנַיִם לַיּוֹם עלָה תָמִיד' וְגוֹ':

 כסף משנה  מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום וכו'. מפורש בתורה:

ב
 
וְאֵימָתַי זְמַן שְׁחִיטָתָן. שֶׁל בֹּקֶר שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַחַמָּה מִשֶּׁיֵּאוֹר פְּנֵי כָּל מִזְרָח. ופַּעַם אַחַת דָּחֲקָה הַשָּׁעָה אֶת הַצִּבּוּר בְּבַיִת שֵׁנִי וְהִקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם:

 כסף משנה  ואימתי זמן שחיטתן וכו'. משנה פ''ג דתמיד (דף ל') ובפרק ג' דיומא (דף כ"ח). ומ''ש פעם אחת דחקה השעה. בפ''ו דעדיות ואמרינן בפ' תפלת השחר (דף כ"ז) דהכי הלכתא. ומה שכתב רבינו שהיה זה בבית שני רבינו כתב כן שם בשם הירושלמי:

ג
 
תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ מִשֶּׁיַּאֲרִיךְ הַצֵּל וְיֵרָאֶה לַכּל שֶׁהֶאֱרִיךְ. וְהוּא מִשֵּׁשׁ וּמֶחֱצָה וָמַעְלָה עַד סוֹף הַיּוֹם. וְלֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם אֶלָּא בִּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּתֵשַׁע וּמֶחֱצָה. וְלָמָּה מְאַחֲרִין אוֹתוֹ שְׁתֵּי שָׁעוֹת אַחַר תְּחִלַּת זְמַן שְׁחִיטָתוֹ. מִפְּנֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל יְחִידִים אוֹ שֶׁל צִבּוּר. לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַקְרִיב קָרְבָּן כְּלָל קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְלֹא שׁוֹחֲטִין קָרְבָּן אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם חוּץ מִקָּרְבַּן פֶּסַח לְבַדּוֹ. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּקְרִיבוּ כָּל יִשְׂרָאֵל פִּסְחֵיהֶן בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת:

 כסף משנה  תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל וכו'. עד קודם שיכנס השבת. בריש פרק תמיד נשחט (דף נ"ח):

ד
 
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְכֵן מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים מַקְרִיבִין כַּפָּרָתָן אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לֶאֱכל פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב:

ה
 
עַרְבֵי פְּסָחִים בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת הָיָה הַתָּמִיד נִשְׁחַט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לִשְׁחֹט פִּסְחֵיהֶם. וְאִם חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה בִּתְחִלַּת זְמַנּוֹ. וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם רֶוַח לִצְלוֹת קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס שַׁבָּת:

ו
 
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. מַקְטִירִין כָּל דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה כָּל הַיּוֹם. וּמַקְטִירִין אֵיבְרֵי עוֹלוֹת וְהָאֵימוּרִין עַד חֲצִי הַלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. וְאֵיבָרִין וְאֵימוּרִין שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ בֵּין מִן הַתָּמִיד בֵּין מִשְּׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת מְהַפְּכִין בָּהֶן כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ב) 'כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר':

 כסף משנה  אע''פ שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים וכו'. בפרק ב' דמגילה (דף כ':) תנן כל היום כשר לקריאת המגילה וכו' ולהקטרה ופירש''י בהקטרת קומץ קאמר וכו' ואינה כשירה אלא ביום: ומקטירין איברי עולות והאימורים עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות. פ''ד: ואיברים ואימורים שלא נתאכלו וכו' מהפכים בהם כל הלילה עד הבקר וכו':

ז
 
אֵיבָרִים שֶׁל תָּמִיד דּוֹחִין אֶת הַטֻּמְאָה וְאֵין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת בִּלְבַד מַקְטִירִין אֵיבְרֵי תָּמִיד שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת. שֶׁהַתָּמִיד תְּחִלָּתוֹ דּוֹחֶה שַׁבָּת וְסוֹפוֹ אֵינוֹ דּוֹחֶה. חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵבִין בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב אִם חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אֲבָל אֵין קְרֵבִין בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח-י) 'עלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ' וְלֹא עוֹלַת שַׁבָּת זוֹ בְּשַׁבָּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹלַת חֹל בְּיוֹם טוֹב:

 כסף משנה  איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את הטומאה אלא בערב שבת וכו'. כך היא הנוסחא בספרי רבינו וה''פ אלא בע''ש בלבד מקטירים כלומר מבעוד יום בלבד מקטירין אותם ולא בליל שבת והוא מדאמרינן בס''פ טרף בקלפי (דף מ"ו) אמר רב הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבא אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ופסק כרבא דבתרא הוא. וכתב הריטב''א בספ''ק דיומא אם לא היה פנאי להקטירם בערב שבת מעלים אותם בליל שבת לראש המזבח ואינם נפסלים בראש המזבח בלינה אפילו עד כמה ימים וזו שאמרו לא הסריח בשר קדש מעולם אפילו היו בראש המזבח כמה ימים עכ''ל: חלבי שבת קריבין בלילי יו''ט וכו'. בר''פ תמיד נשחט (דף נ"ט:) רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו''ט א''ל וכו' הכא בי''ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבים ביום טוב. ובסוף פרק אלו קשרים (דף קי"ד) תנו רבנן עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבים ביוה''כ יכול אף של יוה''כ בשבת ת''ל בשבתו דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקריבים ביו''ט יכול אף ביוה''כ ת''ל בשבתו וידוע דהלכה כר''ע:

ח
 
אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. מַקְטִירִין חֶלְבֵי הַפְּסָחִים בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּחֶלְבֵי שַׁבָּת:

ט
 
אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְיִהְיוּ מוּכָנִים קֹדֶם יוֹם הַקְרָבָה בְּאַרְבָּעָה יָמִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד עַד שֶׁמְּבַקְּרִין אוֹתוֹ שְׁנִיָּה קֹדֶם שְׁחִיטָה לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת. וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ מַיִם בְּכוֹס שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נוֹחַ לְהֶפְשֵׁט:

 כסף משנה  אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים וכו'. משנה וגמרא פ' שני דערכין (דף י"ג). ומה שכתב ואע''פ שהיו מבקרין אותו מתחלה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב. משנה פ''ג דתמיד (דף ל'):

י
 
* כְּמַעֲשֵׂה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר כָּךְ מַעֲשֵׂה תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְהַכּל כְּמַעֲשֵׂה הָעוֹלָה שֶׁכָּתַבְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. וְלֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה שֶׁלֹּא יְחַקּוּ אֶת הַמִּינִין אֶלָּא אוֹחֲזִין יָדָיו וְרַגְלָיו בִּידֵיהֶן. וְכָךְ הָיְתָה עֲקֵדָתוֹ רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב:

 ההראב"ד   כמעשה תמיד וכו' עד שלא יחקו את המינין. א''א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאיבריו ובגמ' דתמיד מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו:

 כסף משנה  והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות. בפרק ו' ופרק ט': ולא היו כופתין את הטלה וכו'. ריש פ' ד' דתמיד לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו ובגמ' (דף ל"א:) תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. לא היו כופתין את הטלה מאי טעמא רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי המינין מאי בינייהו איכא בינייהו דכפתיה בשיראי אי נמי בהוצא דדהבא: ועל מה שכתב שלא יחקו את המינין: כתב הראב''ד א''א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאבריו ובגמרא מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו עכ''ל. ודע שפירש המפרש לא היו כופתין את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד וכו' אלא מעקדים אותו [יד ורגל] כעקידת יצחק בן אברהם ובגמרא פירש מפני שהוא מהלך בחוקי המינין כשמקריבין זבח לע''ז הם כופתין אותו כך ד' רגלים יחד. דכפתיה בשיראי וכו' משום חקי המינין איכא עכ''ל. ופסק רבינו כמאן דאמר משום דמהלך בחוקי המינין שהוא טעם יותר כולל ולחומרא. ומה שכתב וכך היתה עקידתו וכו' עד שיהיו נשחטין כנגד השמש. פרק ד' דתמיד (שם):

יא
 
תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית שֶׁל בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה. וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מִזְרָחִית מִמֶּנָּה עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ. דִּבְרֵי קַבָּלָה הֵן שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁחָטִין כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ:

יב
 
טָעוּ אוֹ שָׁגְגוּ אֲפִלּוּ הֵזִידוּ וְלֹא הִקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר יַקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּתְחַנֵּךְ הַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הָיָה מִזְבֵּחַ חָדָשׁ שֶׁעֲדַיִן לֹא קָרֵב עָלָיו כְּלוּם לֹא יַקְרִיבוּ עָלָיו תְּחִלָּה בֵּין הָעַרְבַּיִם. שֶׁאֵין מְחַנְּכִין מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר:

 כסף משנה  טעו או שגגו אפילו הזידו וכו'. משנה וברייתא פרק התכלת (דף מ"ט ונ') ודלא כר''ש:



הלכות תמידין ומוספין - פרק שני

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת אֵשׁ יְקוּדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ תָּמִיד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ו) 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ'. אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא אֵשׁ מִן הַהֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ז) 'וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ':

 כסף משנה  מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד וכו' אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט וכו'. בסוף פירקא קמא דיומא (דף כ"א:):

ב
 
בַּבֹּקֶר עוֹרְכִין עֵצִים וְעוֹרְכִין בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה שֶׁל אֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ה) 'וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר'. וְכֵן מִצְוָה לְהַעֲלוֹת שְׁנֵי גְּזָרִים שֶׁל עֵץ עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר יוֹתֵר עַל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר. וְכֵן מוֹסִיפִין שְׁנֵי גְּזָרִים עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ז) 'וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבְּתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הַכָּתוּב מְדַבֵּר:

 כסף משנה  בבקר עורכים עצים וכו'. בפרק שני דתמיד (דף כ"ט:) וכן מצוה להעלות וכו' וכן מוסיפים שני גזרים עם תמיד של בין הערבים וכו' עד בכהן אחד. בפרק שני דיומא (דף כ"ו:) יליף לה מקראי:

ג
 
שְׁנֵי גְּזָרִים שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מַעֲלִין אוֹתָן שְׁנֵי כֹּהֲנִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּעֵץ יְחִידִי בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-ז) 'וְעָרְכוּ' הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. אֲבָל שֶׁל שַׁחַר בְּכֹהֵן אֶחָד:

ד
 
שָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת שֶׁל אֵשׁ עוֹשִׂין בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם. רִאשׁוֹנָה מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה שֶׁעָלֶיהָ מַקְרִיבִין הַתָּמִיד עִם שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. שְׁנִיָּה בְּצִדָּהּ קְטַנָּה שֶׁמִּמֶּנָּה לוֹקְחִין אֵשׁ בְּמַחְתָּה לְהַקְטִיר קְטֹרֶת בְּכָל יוֹם. שְׁלִישִׁית אֵין עָלֶיהָ כְּלוּם אֶלָּא לְקַיֵּם מִצְוַת הָאֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ו) 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד':

 כסף משנה  ושלש מערכות של אש עושים בראש המזבח בכל יום וכו' עד בצדי מערכה גדולה. בפ' טרף בקלפי במשנה (דף מ"ג:) וברייתא (דף מ"ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר''י:

ה
 
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ב) 'עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ' זוֹ מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה. (ויקרא ו-ב) 'וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ' זוֹ מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטֹרֶת. (ויקרא ו-ה) 'וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ' זוֹ מַעֲרָכָה שְׁלִישִׁית שֶׁל קִיּוּם הָאֵשׁ. אֲבָל אֵיבָרִים וּפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב נוֹתְנִין אוֹתָן בְּצִדֵּי מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה:

ו
 
הַמְכַבֶּה אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ה-ו) 'לֹא תִכְבֶּה'. אֲפִלּוּ גַּחֶלֶת אַחַת וַאֲפִלּוּ הוֹרִידָהּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְכִבָּה לוֹקֶה. אֲבָל אֵשׁ מַחְתָּה וְאֵשׁ מְנוֹרָה שֶׁהֱכִינָהּ בַּמִּזְבֵּחַ לְהַדְלִיק מִמֶּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁכִּבָּה אוֹתָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ פָּטוּר שֶׁהֲרֵי נִתְּקָהּ לְמִצְוָה אַחֶרֶת וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  המכבה אש המזבח לוקה וכו' אפילו גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה. מימרא בס''פ כל התדיר (דף צ"א). ומ''ש אבל אש מחתה ואש מנורה וכו'. בס''פ טרף בקלפי (דף מ"ו:) אתמר המכבה אש מחתה ומנורה אביי אמר חייב רבא אמר פטור ואמרינן בלישנא בתרא דאחתיה אארעא וכבייה דכ''ע ל''פ דפטור כי פליגי דכבייה בראשו של מזבח וידוע דהלכה כרבא:

ז
 
* כְּשֶׁמְּסַדֵּר עֲצֵי מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה מְסַדְּרָהּ בְּמִזְרַח הַמִּזְבֵּחַ. וְיִהְיֶה מַרְאֶה שֶׁהִתְחִיל לְסַדֵּר מִן הַמִּזְרָח. וְרֶוַח הָיָה בֵּין הַגְּזָרִים. וְרָאשֵׁי הַגְּזָרִים הַפְּנִימִיִּים הָיוּ נוֹגְעִין בַּדֶּשֶׁן שֶׁבְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ וְהוּא הַנִּקְרָא תַּפּוּחַ:

 ההראב"ד   כשמסדר עצי המערכה וכו'. א''א זה כתב במקום וחזיתה מזרחה ולא כיון יפה אלא לומר שלא יהיו הגזרים הולכין צפון ודרום אלא מזרח ומערב והיינו ראשי הגזרים הפנימים נוגעין בתפוח ולא בא להוסיף אלא שיהיו נוגעים בתפוח שלא ירחיקו מהלך רגלי הכהנים שהיה אמה שלא יקרעו ולא ישרפו בגדיהם. ומ''ש שהדשן שהיה באמצע המזבח הוא הנקרא תפוח מראה בדעתו שלא היה שם גבשושית אחרת אלא על הדשן המכונס שם וטעה טעות גדולה שהרי שנינו החלו מעלים באפר ע''ג התפוח ומאחר שכהן מוציא בכל יום כל האפר מהיכן היה שם התפוח. וכן אמרו פעמים שעליו כשלש מאות כור והיה לו לומר פעמים שיש בו כשלש מאות אלא שהיה שם טבלא מרובעת גבוהה אמה והיא כ''ב על כ''ב אמות ואותה אמה היא השלמת עשר אמות לגובה המזבח והיא נקראת תפוח על שם שהיתה גבוהה על כל סביביה ואפשר שהיתה אותה הטבלא קצוצת קרנות כעין עגולה כדי להרויח מקום המערכה וכל דבר שהוא גבוה ועגול נקרא תפוח כדאמרינן בנדה מקום יש באותו מקום כעין תפוח ובע''ז אע''פ שנטל בידו ונתן לתוך התפוח:

 כסף משנה  כשמסדר עצי מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח. בפ' ב' דתמיד (דף כ"ט) סידר את המערכה גדולה מזרחה. ומ''ש ויהיה מראה שהתחיל לסדר מן המזרח. זה פירוש על מה ששנינו שם וחזיתה מזרחה. ומ''ש וריוח היה בין הגזרים וכו'. שם: כתב הראב''ד כשמסדר עצי המערכה וכו'. א''א זה כתב במקום וחזיתה מזרחה ולא כיון יפה וכו'. ודברי הראב''ד על כל בבא זו אינם מוכרחים. ומה שפירש הראב''ד בתפוח אין נראה כן מדברי רש''י שם ובר''פ גיד הנשה (דף צ':):

ח
 
וְאַחַר שֶׁמְּסַדֵּר מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה חוֹזֵר וּבוֹרֵר עֲצֵי תְּאֵנָה יָפִים וּמְסַדֵּר מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטֹרֶת מִכְּנֶגֶד קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית מְשׁוּכָה מִן הַקֶּרֶן כְּלַפֵּי צָפוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת וּבָהּ כְּמוֹ חָמֵשׁ סְאִין גֶּחָלִים. וּבְשַׁבָּת עוֹשִׂין בָּהּ כְּמוֹ שְׁמוֹנֶה סְאִין גֶּחָלִים מִפְּנֵי שֶׁעָלֶיהָ מַקְטִירִין בְּכָל שַׁבָּת שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים:

 כסף משנה  ואחר שמסדר מערכה גדולה וכו' עד של לחם הפנים. משנה בפ''ב דתמיד (דף כ"ט) ומייתי לה בגמרא ר''פ קדשי הקדשים (דף נ"ח) ופירש''י עצי תאנה בשל תאנה היו רגילין וטעם אגדה הוא שבו היתה תקנה לאדם הראשון ויעשו להם חגורות. מערכה שניה של קטרת אצל מערכה גדולה היו מסדרים מערכה קטנה ליטול ממנה גחלים להכניס על מזבח הפנימי ג' קבין לכל בקר וערב להקטיר עליהם קטרת, ובמס' יומא פרק טרף בקלפי בסופיה ילפינן מקרא דעל מזבח החיצון צריך להיות מערכה לכך כנגד מערבית דרומית של מזבח ומשוך לצד צפון להרחיקו מן הקרן ד' אמות וטעמא מפרש לקמיה וכו' באומד חמש סאין גחלים לפי אומד ה' סאין גחלים היו נותנים שם עצים. ובפ' קדשי הקדשים מפרש טעמא למה היתה כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן לצד צפון ד' אמות גם נתבאר שם למה נותנין שני הבזיכים במערכה של קטרת:

ט
 
מַעֲרָכָה שְׁלִישִׁית שֶׁל קִיּוּם הָאֵשׁ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה מִן הַמִּזְבֵּחַ. וּמַצִּית בָּהּ אֶת הָאֵשׁ. וְלֹא יַצִּית הָאֵשׁ לְמַטָּה וְיַעֲלֶה אוֹתָהּ לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בַּמִּזְבֵּחַ עַצְמוֹ מַצִּיתִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ב) 'וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ'. מִכָּאן לְהַצָּתָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ:

 כסף משנה  מערכה שלישית של קיום האש וכו'. ומ''ש ולא יצית האש למטה וכו'. בפ' טרף בקלפי (דף מ"ה):

י
 
הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכָל יוֹם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן. וְהִיא עֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדוֹת כְּהֻנָּה. וּבִגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁתּוֹרֵם בָּהֶן הַדֶּשֶׁן יִהְיוּ פְּחוּתִין מִן הַבְּגָדִים שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ בָּהֶם בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-ד) 'וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן'. אֵינוֹ אוֹמֵר אֲחֵרִים שֶׁיִּהְיוּ בִּגְדֵי חֹל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ פְּחוּתִין מִן הָרִאשׁוֹנִים. לְפִי שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיִּמְזֹג כּוֹס לְרַבּוֹ בִּבְגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ:

 כסף משנה  הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מ''ע וכו' והיא עבודה מעבודות כהונה. בפ''ב דיומא (דף כ"ג). ומ''ש ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותים וכו' עד קדרה לרבו. שם, אלא שלא אמרו שם כן אלא על הוצאת הדשן לא על תרומת הדשן וגם דקרא דופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים אוהוציא את הדשן כתיב לא אוהרים את הדשן. ויש לתמוה על רבינו ששינה. ומצאתי כתוב בשם הריטב''א בפ''ק דיומא דתרומת הדשן צריכה בגדים פחותים משאר עבודות מדכתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו דהל''ל ומכנסי בד על בשרו ואמרו שם בגמרא ילבש לרבות את השחקים פירוש בגדי כהונה פחותין לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל הקדרות עכ''ל. וע''פ זה אפשר ליישב דברי רבינו דמדכתיב ילבש ילפינן דתרומת הדשן הויא בבגדים פחותים משום דרך ארץ א''כ כי כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים לא אהוצאת הדשן בלבד קאי אלא אף אהרמת הדשן וה''ל כאילו כתיב והרים את הדשן וכבר קודם לכן פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ומש''ה תפס רבינו הכתוב כאילו כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים קודם והרים את הדשן ולא הוצרך רבינו לכתוב גבי הוצאת הדשן שיהיו בגדיו פחותים דמהרמת הדשן הוא נלמד וכל שכן נמי הוא:

יא
 
אֵימָתַי תּוֹרְמִין הַדֶּשֶׁן בְּכָל יוֹם. מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּבָרְגָלִים מִתְּחִלַּת שְׁלִישׁ אֶמְצָעִי שֶׁל לַיְלָה. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת הַלַּיְלָה:

 כסף משנה  אימתי תורמין הדשן וכו'. משנה בסוף פ''ק דיומא (דף כ'):

יב
 
כֵּיצַד תּוֹרְמִין. מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם טוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי הֲרָמָה. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְאוֹמְרִים לוֹ הִזָּהֵר שֶׁמָּא תִּגַּע בִּכְלִי עַד שֶׁתְּקַדֵּשׁ יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ. וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הַמַּחְתָּה וְשֶׁל כֶּסֶף הָיְתָה. וְהִיא הָיְתָה נְתוּנָה בְּמִקְצוֹעַ בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ. וְנוֹטֵל אֶת הַמַּחְתָּה וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּמְפַנֶּה אֶת הַגֶּחָלִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ וְחוֹתֶה מִן הַגֶּחָלִים שֶׁנִּתְאַכְּלוּ בְּלֵב הָאֵשׁ וְיוֹרֵד לְמַטָּה לָאָרֶץ. וְהוֹפֵךְ פָּנָיו לְצָפוֹן וּמְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְמִזְרַח הַכֶּבֶשׁ כְּמוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת כְּלַפֵּי הַצָּפוֹן. וְצוֹבֵר אֶת הַגֶּחָלִים שֶׁחָתָה עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים מֻרְאַת הָעוֹף וְדִשׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה. וַחֲתִיָּה זוֹ שֶׁחוֹתֶה בַּמַּחְתָּה וּמוֹרִיד לָרִצְפָּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ הִיא הַמִּצְוָה שֶׁל כָּל יוֹם:

 כסף משנה  כיצד תורמין מי שזכה לתרום טובל וכו' עד והמנורה. בפ''ק דתמיד (דף כ"ח): כתב הריטב''א פ''ק דיומא שלא היה חותה מהגחלים שנעשו מהעצים שבמערכה אלא דוקא מהגחלים של איברים שנשרפו כמ''ש אשר תאכל האש את העולה אלמא שמהגחלים שנעשו מאיברי העולה היה חותה ויש לזה ראיה גדולה בגמרא, ולא ידעתי למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן וכתב על זה הר''י בנבנשת ז''ל נלע''ד כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת איברי עולה שנתאכלו וקצת שלא נתאכלו לגמרי והם גחלים בוערות קרוב להיות דשן לזה לא היה חותה מאיברי העולה הנשרפין קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלים אילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ''ל:

יג
 
אַחַר שֶׁיָּרַד זֶה שֶׁתָּרַם רָצִים אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּמְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם בִּמְהֵרָה. וְנוֹטְלִין אֶת הַמַּגְּרֵפוֹת וְאֶת הַצִּנּוֹרוֹת וְעוֹלִין לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. וְכָל אֵיבְרֵי הָעוֹלוֹת וְאֵימוּרֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁלֹּא נִתְאַכְּלוּ כָּל הַלַּיְלָה מַחֲזִירִין אוֹתָם לְצִדְדֵי הַמִּזְבֵּחַ. אִם אֵין הַצְּדָדִין מַחֲזִיקִין סוֹדְרִים אוֹתָם בַּכֶּבֶשׁ כְּנֶגֶד הַסּוֹבֵב. וְאַחַר כָּךְ גּוֹרְפִין אֶת הַדֶּשֶׁן בְּמַגְרֵפוֹת מִכָּל צִדְדֵי הַמִּזְבֵּחַ. וּמַעֲלִין אוֹתוֹ עֲרֵמָה עַל גַּבֵּי הַתַּפּוּחַ. וְגוֹרְפִין אוֹתָהּ הָעֲרֵמָה בִּפְסַכְתֵּר. וְהוּא כְּלִי גָּדוֹל שֶׁמַּחְזִיק לֶתֶךְ. וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ לְמַטָּה. וּבָרְגָלִים לֹא הָיוּ מוֹרִידִין אוֹתוֹ אֶלָּא מַנִּיחִין הָעֲרֵמָה גְּבוֹהָה בְּאֶמְצַע הַמִּזְבֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹי לַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  אחר שירד זה שתרם רצים אחריו הכהנים וכו' עד מפני שהוא נוי למזבח. בפ''ב דתמיד (דף כ"ח:):

יד
 
כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה מִן הַכֹּהֲנִים מְמַלֵּא מִן הַדֶּשֶׁן שֶׁהוֹרִידוּ לְמַטָּה וּמוֹצִיא חוּץ לָעִיר לְשֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן. וְאֵין לְהוֹצָאַת הַדֶּשֶׁן לַחוּץ פִּיּוּס אֶלָּא כָּל הָרוֹצֶה. וּמֵעוֹלָם לֹא נִתְעַצֵּל כֹּהֵן מִלְּהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן:

 כסף משנה  כל מי שירצה מהכהנים ממלא מן הדשן וכו': ומעולם לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. בפ''ב דתמיד:

טו
 
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הוֹצָאָתוֹ לַחוּץ עֲבוֹדָה. אֵין בַּעֲלֵי מוּמִין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ. וּכְשֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְחוּץ לָעִיר מַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בּוֹ בְּחָזְקָה. וְלֹא חֲזִירִים גּוֹרְפִים אוֹתוֹ. וְלֹא יְפַזְּרֶנּוּ שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר * (ויקרא ו-ג) 'וְשָׂמוֹ'. שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ בְּנַחַת. וְאָסוּר לֵהָנוֹת בּוֹ:

 ההראב"ד   ושמו שיניחנו בנחת. א''א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן ואין מעילה אלא בתרומת הדשן:

 כסף משנה  ואע''פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו. בפ''ב דיומא (דף כ"ג) ופסק כת''ק אליבא דר' יוחנן: וכשמוציאין אותו חוץ לעיר וכו': ולא יפזרנו שם וכו'. בפרק כל שעה (דף כ"ו) ובשילהי תמורה (דף ל"ד) אמרינן דתרומת הדשן אסור בהנאה דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר: כתב הראב''ד ושמו שיניחנו בנחת. א''א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן וכו'. טעמו של הראב''ד משום דכי כתיב ושמו בתרומת הדשן שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כמו שכתב רבינו לעיל בפרק זה הרמת הדשן מעל המזבח מ''ע על דשן זה הוא שאמרו שהוא אסור בהנאה ומועלין בו לא על שאר הדשן שנשאר שם שמורידין אותו למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר: כתב הר''י קורקוס ז''ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור''י בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר''י סבר שמועלין ורב סבר שאין מועלין והלכה כר''י וכן פסק רבינו בהל' מעילה:



הלכות תמידין ומוספין - פרק שלישי

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְטִיר הַקְּטֹרֶת עַל מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל-ז) 'וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים'. לֹא הִקְטִירוּ בַּבֹּקֶר יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם אֲפִלּוּ הָיוּ מְזִידִין. וְאֵין מְחַנְּכִין מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם:

 כסף משנה  מצות עשה להקטיר הקטורת וכו': לא הקטירו בבקר יקטירנו בין הערבים. משנה בפרק התכלת (דף מ"ט): ומ''ש ואפילו היו מזידין. שם כת''ק דר' שמעון. ומ''ש ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים. שם פלוגתא דתנאי (דף נ') ואמר אביי דמסתברא כמ''ד הכי:

ב
 
כַּמָּה מַקְטִירִין מִמֶּנָּה בְּכָל יוֹם. מִשְׁקַל מֵאָה דִּינָרִין. חֲמִשִּׁים בַּבֹּקֶר וַחֲמִשִּׁים בֵּין הָעַרְבַּיִם. מִזְבֵּחַ שֶׁנֶּעֱקַר מַקְטִירִין הַקְּטֹרֶת בִּמְקוֹמוֹ. וּקְטֹרֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ אֲפִלּוּ קְרָטִין שֶׁבָּהּ אֵין מַחֲזִירִין אוֹתָן:

 כסף משנה  כמה מקטירין ממנה בכל יום וכו'. פ''ק דכריתות (דף ו':) ובפ''ד דיומא (דף מ"ג:): מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו. מימרא פרק קדשי קדשים (זבחים נ"ט): וקטורת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן. מימרא פרק הקומץ רבה (דף כ"ו:) ופירש''י אפילו קרטים שלימים וחשובים שבה:

ג
 
בְּעֵת שֶׁמַּקְטִירִין הַקְּטֹרֶת בַּהֵיכָל בְּכָל יוֹם פּוֹרְשִׁין כָּל הָעָם מִן הַהֵיכָל וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ לֹא יִהְיֶה שָׁם אָדָם עַד שֶׁיֵּצֵא זֶה שֶׁהִקְטִיר הַקְּטֹרֶת. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס בְּדַם חַטָּאוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּפְנִים פּוֹרְשִׁים הַכּל מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁיֵּצֵא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-יז) 'וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ' וְגוֹ' בִּנְיַן אָב לְכָל כַּפָּרָה שֶׁבַּקֹּדֶשׁ שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם אָדָם:

 כסף משנה  בעת שמקטירין הקטורת בהיכל וכו'. בספ''ק דכלים ואיתא בפ' טרף בקלפי (דף מ"ד). וכתב רבינו בעת שמקטירים הקטרת בהיכל בכל יום לרמוז על מה שכתב בגמרא דבקטרת יוה''כ שהוא לפני ולפנים אין צריך לפרוש אלא מההיכל שהוא קרוב אבל מבין האולם ולמזבח אין צריך לפרוש. ומ''ש וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים וכו'. ברייתא וגמרא שם:

ד
 
כֵּיצַד סֵדֶר הַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת בְּכָל יוֹם. מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי נִכְנַס בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְטֶנִי הָיָה שְׁמוֹ וְשֶׁל זָהָב הָיָה וּמַחֲזִיק קַבַּיִם וָחֵצִי. מַנִּיחַ הַטֶּנִי בָּאָרֶץ לְפָנָיו וְחוֹפֵן בְּיָדָיו הָאֵפֶר וְהַפֶּחָם שֶׁבְּתוֹךְ הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַטֶּנִי. וּבָאַחֲרוֹנָה מְכַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ וּמַנִּיחוֹ שָׁם בַּהֵיכָל וְיוֹצֵא. וּמִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת נוֹטֵל כְּלִי מָלֵא קְטֹרֶת גָּדוּשׁ. וְכִסּוּי הָיָה לוֹ וּבָזָךְ הָיָה שְׁמוֹ וְנוֹתֵן הַבָּזָךְ בְּתוֹךְ כְּלִי אַחֵר וְכַף הָיָה שְׁמוֹ. וּמְכַסֶּה אֶת הַכַּף בְּבֶגֶד קָטָן וְאוֹחֵז הַכַּף בְּיָדוֹ וְנִכְנַס עִמּוֹ אֶחָד בַּמַּחְתָּה שֶׁל אֵשׁ בְּיָדוֹ:

 כסף משנה  כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום וכו'. בפרק שלישי דתמיד (דף ל':): ומה שכתב מי שזכה בקטרת נוטל כלי מלא קטרת וגדוש וכו'. בפרק ששי דתמיד (דף ל"ג):

ה
 
* וְכֵיצַד חוֹתֶה. זֶה שֶׁזָּכָה בְּמַחְתָּה לוֹקֵחַ מַחְתָּה שֶׁל כֶּסֶף וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּמְפַנֶּה אֶת הַגֶּחָלִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ. וְנוֹטֵל מִן הַגֶּחָלִים שֶׁנִּתְאַכְּלוּ בְּמַעֲרָכָה שְׁנִיָּה. וְיוֹרֵד וּמְעָרָן לְתוֹךְ מַחְתָּה שֶׁל זָהָב. אִם נִתְפַּזְּרוּ מִן הַגֶּחָלִים כְּמוֹ קַב אוֹ פָּחוֹת מְכַבְּדָן לָאַמָּה. וּבְשַׁבָּת כּוֹפֶה עֲלֵיהֶן הַפְּסַכְתֵּר. וְאִם נִתְפַּזֵּר יֶתֶר עַל קַב חוֹזֵר וְחוֹתֶה:

 ההראב"ד   וכיצד חותה וכו' עד שנתאכלו במערכה. א''א אין זה בנוסחא המדויקת לענין קטרת אלא לענין תרומת הדשן:

 כסף משנה  כתב הראב''ד וכיצד חותה וכו'. עד שנתאכלו במערכה א''א אין זה בנוסחא המדוייקת לענין קטרת אלא לענין תרומת הדשן עכ''ל. ואני אומר פשטא דמתניתין שבפרק הנזכר משמע דלענין קטרת מיתניא ואיני יודע x נוסחא אחרת:

ו
 
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיָה הַפְּסַכְתֵּר מְשַׁמֵּשׁ. כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל הַגֶּחָלִים. וְעַל הַשֶּׁרֶץ בְּשַׁבָּת. וּמוֹרִידִין בּוֹ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:

ז
 
וּמַקְדִּים לִפְנֵיהֶם זֶה שֶׁדִּשֵּׁן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְנוֹטֵל הַטֶּנִי שֶׁבּוֹ דִּשׁוּן הַמִּזְבֵּחַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא. וְזֶה שֶׁבְּיָדוֹ הַמַּחְתָּה צוֹבֵר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וּמְרַדְּדָן בְּשׁוּלֵי הַמַּחְתָּה וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא. וְזֶה שֶׁבְּיָדוֹ הַכַּף נוֹטֵל אֶת הַבָּזָךְ מִתּוֹךְ הַכַּף וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ וְרוֹאֶה אִם נִתְפַּזֵּר מִן הַקְּטֹרֶת מְעַט בְּכַף אוֹהֲבוֹ אוֹ קְרוֹבוֹ נוֹתֵן לוֹ לְתוֹךְ חָפְנָיו זֶה שֶׁנִּתְפַּזֵּר עִם הַקְּטֹרֶת שֶׁבַּבָּזָךְ וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא:

 כסף משנה  ומ''ש ומקדים לפניהם זה שדישן המזבח הפנימי וכו' עד ויקטיר המקטיר וישתחוה ויצא. בפרק ו' דתמיד שם:

ח
 
וְאוֹמְרִין לָזֶה הַמַּקְטִיר הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תַּתְחִיל מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה. וּמַתְחִיל וּמַשְׁלִיךְ הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ בְּנַחַת כְּמִי שֶׁמְּרַקֵּד סלֶת עַד שֶׁתִּתְרַדֵּד עַל כָּל הָאֵשׁ:

ט
 
וְאֵין הַמַּקְטִיר מַקְטִיר עַד שֶׁהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ הַקְטֵר. וְאִם כֹּהֵן גָּדוֹל הוּא אוֹמֵר לוֹ הַמְמֻנֶּה אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל הַקְטֵר. וְאַחַר שֶׁאוֹמֵר יִפְרְשׁוּ כָּל הָעָם וְיַקְטִיר הַמַּקְטִיר וְיִשְׁתַּחֲוֶה וְיֵצֵא:

י
 
דִּשׁוּן הַמְּנוֹרָה וַהֲטָבַת הַנֵּרוֹת בַּבֹּקֶר וּבֵין הָעַרְבַּיִם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז-כא) 'יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו'. וְהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה כְּקָרְבָּנוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז-כ) (ויקרא כד-ב) 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד':

 כסף משנה  דישון המנורה וכו'. יתבאר בסמוך: והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה וכו'. בתורת כהנים פרשת אמור:

יא
 
וְכַמָּה שֶׁמֶן הוּא נוֹתֵן לְכָל נֵר. חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז-כא) (ויקרא כד-ג) 'מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר' תֵּן לוֹ כַּמִּדָּה שֶׁיִּהְיֶה דּוֹלֵק מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר. וְאֵין מְחַנְּכִין אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְּהַדְלָקַת שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבַּיִם:

 כסף משנה  וכמה שמן הוא נותן לכל נר וכו'. משנה וברייתא פ' שתי מדות (דף פ"ח פ"ט) ומ''ש ואין מחנכין את המנורה וכו'. משנה בפ' התכלת (דף ס"ט):

יב
 
מַהוּ דִּשׁוּן הַמְּנוֹרָה. כָּל נֵר שֶׁכָּבָה מֵסִיר הַפְּתִילָה וְכָל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וּמְקַנְּחוֹ וְנוֹתֵן בּוֹ פְּתִילָה אַחֶרֶת וְשֶׁמֶן אַחֵר בְּמִדָּה וְהוּא חֲצִי לוֹג. וְזֶה שֶׁהֵסִיר מַשְׁלִיכוֹ בִּמְקוֹם הַדֶּשֶׁן אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ עִם דִּשׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַחִיצוֹן וּמַדְלִיק נֵר שֶׁכָּבָה. וְהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת הִיא הֲטָבָתָם. וְנֵר שֶׁמְּצָאוֹ שֶׁלֹּא כָּבָה מְתַקְּנוֹ:

 כסף משנה  מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכו'. פ' שתי מדות (דף פ"ח:) נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן במדה ראשונה ומדליקה. ופירש''י נר שכבתה בחצי הלילה או קודם אור היום. נדשן השמן נדשנה הפתילה האי נדשן השמן לאו דוקא אלא הכי קאמר כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כן השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה דהואיל ונדשנה הפתילה נדשן השמן כיצד הוא עושה מטיבה שמשליך כל מה שבנר לחוץ ונותן בה השמן ופתילה אחרת ומדליקה. במדה ראשונה חצי לוג כמו שנתן מתחילה או כמה שחסרה במה שזורק לחוץ. ומ''ש והדלקת הנרות היא הטבתם זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות פירוש בהטיבו בהדליקו. והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים ופירוש בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשובות הרשב''א סי' ש''ט ומ''ט x. ומדברי רש''י שכתבתי בסמוך וממה שכתב בפירוש התורה נראה שדעתו כדעת האחרונים וכן נראה שהוא דעת הראב''ד ממה שכתב בפרק שני מעבודת יוה''כ וכן דעת אונקלוס. ומ''ש ונר שמצאו שלא כבה מתקנו:

יג
 
* נֵר מַעֲרָבִי שֶׁכָּבָה אֵין מַדְלִיקִין אוֹתוֹ אַחַר דִּשּׁוּנוֹ אֶלָּא מִמִּזְבַּח הַחִיצוֹן. אֲבָל שְׁאָר הַנֵּרוֹת כָּל נֵר שֶׁכָּבָה מֵהֶן מַדְלִיקוֹ מִנֵּר חֲבֵרוֹ:

 ההראב"ד   נר מערבי. א''א נראה מדבריו שהוא עכוב לנר מערבי שלא להדליקו אלא ממזבח העולה. ואני אומר כשאמרו מצאו שכבה מדשנו ומדליקין ממזבח העולה מפני שלא היה במנורה נר דולק שכבר הטיב את כולה והתורה אמרה אש תמיד תוקד על המזבח אש שיש לו תמיד לא יהא אלא ממזבח העולה שלא יביא ממזבח הפנימי ולא מבית הכירים אבל בזמן שיש נר דולק במנורה ומצא המערבי כבה מדליקו מן הדולק ומשנה שלימה היא נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח אלו דולקים במקומן שממנו מדליק המנורה בין הערבים מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח''כ מדשן את השאר אלמא כל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף:

 כסף משנה  נר מערבי שכבה וכו'. בפרק ו' דתמיד. ומ''ש אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהם מדליקו מנר חבירו בפרק ג' דתמיד (דף ל':): כתב הראב''ד נר מערבי וכו'. א''א נראה מדבריו שהוא עיכוב לנר מערבי שלא להדליקו וכו'. מה שהביא מדתנן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין צריך לדחוק לדעת רבינו דאע''ג דקתני שכבו לשון רבים לאו דוקא דלא קאי אלא אחד מינייהו דהיינו נר מזרחי שכל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא ממזבח העולה ומפרש לה רבינו כפשטה ולא כדפירש הראב''ד דלא אתא אלא למעוטי מזבח הפנימי ובית הכירים בלבד ולא למעט הדלקתו משאר נרות אלא אף למעט הדלקתו משאר נרות אתא:

יד
 
וְכֵיצַד מַדְלִיקוֹ. מוֹשֵׁךְ הַפְּתִילָה עַד שֶׁמַּדְלִיקָהּ וּמַחֲזִירָהּ. לְפִי שֶׁהַנֵּרוֹת קְבוּעִים בַּמְּנוֹרָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַדְלִיק בְּנֵר אַחֵר מִשּׁוּם בִּזָּיוֹן:

 כסף משנה  ומ''ש וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה. פרק שני דשבת (דף כ"ב:). ומ''ש ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון. שם וכשמואל וכמו שכתב המגיד משנה בהלכות חנוכה:

טו
 
כָּל הַפְּתִילוֹת שֶׁאָסוּר לְהַדְלִיק בָּהֶן בְּשַׁבָּת אָסוּר לְהַדְלִיק בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ בַּמְּנוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז-כ) (ויקרא כד-ב) 'לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד' שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ:

 כסף משנה  כל הפתילות שאסור להדליק בהם בשבת וכו'. ברפ''ב דשבת (דף כ"א) ודקדק רבינו לכתוב במנורה משום דהתם מותיב מדתנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקעים ומהם היו מדליק כלומר ובגדי כהונה הוה בהו תכלת והוא צמר שהוא מהדברים שאסור להדליק בשבת בפתילתו ומשני שמחת ביה השואבה שאני:

טז
 
לֹא הָיָה מֵטִיב כָּל הַנֵּרוֹת בְּפַעַם אַחַת אֶלָּא מֵטִיב חֲמִשָּׁה נֵרוֹת וּמַפְסִיק וְעוֹשִׂין עֲבוֹדָה אַחֶרֶת וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס וּמֵטִיב הַשְּׁנַיִם. כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֶת כָּל הָעֲזָרָה:

 כסף משנה  לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת וכו'. פרק ג' דיומא (דף ל"ג). ומה שכתב כדי להרגיש כל העזרה. שם כריש לקיש ואף על גב דרבי יוחנן פליג ואמר דטעמא משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלקהו לשני בקרים כיון דלא נפיק לן מינה מידי לענין דינא לא חש מלמינקט כריש לקיש. כך היה נראה לי אלא שאמרו שם בגמרא דלר''י צריך להפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בעבודה אחרת ולריש לקיש א''צ להפסיק בעבודה אחרת והשתא יקשה על רבינו שכתב שצריך לעשות ביניהם עבודה אחרת והיינו כר' יוחנן וכתב שטעם חילוק הטבת הנרות לשתים הוא כדי להרגיש כל העזרה והיינו כר''ל והוה כמזכה שטרא לבי תרי. ונראה לי שטעם רבינו דלר''ל נמי לא אמר אלא שאין צריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת אבל אם רצה להפסיק ביניהם בעבודה אחרת לית לן בה הילכך כי מפסיק ביניהם בעבודה אחרת שפיר דמי לכולי עלמא ונקט טעמו של ר''ל מפני שאינו צריך דרשא ואריכות כמו בטעמו של ר' יוחנן x:

יז
 
כָּל נֵר שֶׁכָּבָה מַדְלִיקִין אוֹתוֹ מִנֵּר אַחֵר מֵהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵיצַד סֵדֶר הַהֲטָבָה. זֶה שֶׁזָּכָה בְּדִשׁוּן הַמְּנוֹרָה נִכְנָס וּכְלִי בְּיָדוֹ וְכוּז שְׁמוֹ וְשֶׁל זָהָב הָיָה דּוֹמֶה לְקִיתוֹן גָּדוֹל. מְדַשֵּׁן בּוֹ אֶת הַפְּתִילוֹת שֶׁכָּבוּ וְאֶת הַשֶּׁמֶן הַנִּשְׁאָר בַּנֵּר וְמֵטִיב חֲמִשָּׁה נֵרוֹת וּמַנִּיחַ הַכּוּז שָׁם לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה מִשָּׁלֹשׁ מַעֲלוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְיוֹצֵא. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס וּמֵטִיב שְׁנֵי הַנֵּרוֹת וְנוֹטֵל הַכּוּז בְּיָדוֹ וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא:

 כסף משנה  זה שזכה בדישון המנורה וכו'. בפ' ג' דתמיד. ומ''ש ואח''כ נכנס ומטיב שני הנרות וכו'. בפרק ששי דתמיד (דף ל"ג):

יח
 
חֲבִיתֵי כֹּהֵן גָּדוֹל מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיבָן בְּכָל יוֹם מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְלִישָׁתָן וַאֲפִיָּתָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה כְּכָל קָרְבָּן שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-יד) 'תֻּפִינֵי' שֶׁתְּהֵא נָאָה וְלֹא תֵּאָפֶה מִבָּעֶרֶב. וְעוֹד אִם תֵּאָפֶה מִבָּעֶרֶב תִּפָּסֵל בְּלִינָה שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת מִכְּלֵי הַקֹּדֶשׁ הִיא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבם בכל יום מחצה בבקר וכו'. משנה בס''פ התכלת (דף נ':). ומ''ש ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה וכו'. שם (דף נ'). ומ''ש כמו שבארנו בפי''א ממעשה הקרבנות:

יט
 
טְחִינַת סָלְתָּן וְהֶרְקֵדָן בַּחוּץ וְאֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:

 כסף משנה  ומה שכתב טחינת סולתן והרקדתן בחוץ ואינם דוחים את השבת. משנה בפ' שתי הלחם (דף צ"ו):

כ
 
כֹּהֵן שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה בְּשַׁחֲרִית וּמֵת אוֹ נִטְמָא אוֹ נוֹלַד לוֹ מוּם וּמִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ וְלֹא חֲצִי עִשָּׂרוֹן שֶׁל רִאשׁוֹן. אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְחוֹצֵהוּ וּמַקְרִיב מֶחֱצָה וּמֶחֱצָה אָבֵד:

 כסף משנה  כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת כו' ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וכו' עד ושני חצאין אובדין. משנה בס''פ התכלת (דף נ':). ומ''ש דה''ה לנטמא או נולד לו מום:

כא
 
נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָאִים קְרֵבִין וּשְׁנֵי חֲצָאִין אוֹבְדִין. וְאֵלּוּ שְׁנֵי הַחֲצָאִין הָאוֹבְדִים מַנִּיחִין אוֹתָן עַד שֶׁתְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וְכֵן אִם אָבַד אוֹ נִטְמָא הַחֵצִי שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְהֵיכָן שׂוֹרְפִין אוֹתָן, בָּעֲזָרָה:

 כסף משנה  ומה שכתב ואלו השני חצאין האובדים וכו'. ברייתא בס''פ התכלת (דף מ"ח:). ומ''ש וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים. ברייתא פרק התכלת ואיתיה בתוספתא דמנחות פר''ז. ומ''ש והיכן שורפין אותן בעזרה:

כב
 
מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשַׁחֲרִית אַחַר שֶׁהִקְרִיב חֲצִי הָעִשָּׂרוֹן וְלֹא מִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר מְבִיאִין הַיּוֹרְשִׁין עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם עֲבוּר כַּפָּרָתוֹ וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ חֲבִיתִין וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה. מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל קֹדֶם שֶׁיַּקְרִיבוֹ בַּבֹּקֶר וְלֹא מִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר מַקְרִיבִין אוֹתוֹ עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם בַּבֹּקֶר וְעִשָּׂרוֹן שָׁלֵם בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאֵין כּוֹפְלִין שַׁמְנָהּ וּלְבוֹנָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְפְּלָה הַסּלֶת. אֶלָּא מַפְרִישִׁין לָהֶם שְׁלֹשָׁה לוֹגֵי שֶׁמֶן וְקֹמֶץ לְבוֹנָה. לוֹג וּמֶחֱצָה שֶׁמֶן וַחֲצִי קֹמֶץ לְבוֹנָה לְעִשָּׂרוֹן שֶׁל בֹּקֶר וְלוֹג וּמֶחֱצָה שֶׁמֶן וַחֲצִי קֹמֶץ לְבוֹנָה לְעִשָּׂרוֹן שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם:

 כסף משנה  מת כ''ג בשחרית וכו' שלימה היתה קריבה. בפ''ז דשקלים ובס''פ התכלת (דף נ"א:) במשנה פלוגתא דר''ש ור' יהודה ופסק כר''י: מת כ''ג קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר וכו' עד סוף הפרק. בס''פ התכלת שם: ומ''ש אין כופלין שמנה ולבונתה. שם (דף נ"ב) וכרבנן דפליגי אאבא יוסי בן דוסתאי:



הלכות תמידין ומוספין - פרק רביעי

א
 
כָּל הָעֲבוֹדוֹת הָאֵלּוּ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם בְּפַיִס הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן. וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. כָּל כֹּהֲנֵי בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁל יוֹם נִכְנָסִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וּמְלֻבָּשִׁין הֵן בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה. וְהַמְמֻנֶּה שֶׁעַל הַפְּיָסוֹת עִמָּהֶן וְהֵן עוֹמְדִין בְּהַקָּפָה וְהַמְמֻנֶּה נוֹטֵל מִצְנֶפֶת מֵעַל רֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וּמַחֲזִירָהּ וְהוּא הָאִישׁ שֶׁמַּתְחִילִין לִמְנוֹת מִמֶּנּוּ וּמְפִיסִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  כל העבודות האלו שעושים בכל יום בפייס היו עושים אותם וכיצד היו עושין אותם וכו'. בפרק ב' דיומא (דף כ"ד:). ומה שכתב ומלובשים הם בבגדי כהונה. שם פלוגתא דר''נ ורב ששת ופסק כרב ששת:

ב
 
וְיוֹצְאִין לַעֲבוֹדָה אֲנָשִׁים שֶׁעוֹבְדִין בּוֹ. וּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים מוֹסְרִין אוֹתָן לְחַזָּנִין וּמַפְשִׁיטִין אוֹתָן אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא הַמִּכְנָסַיִם בִּלְבַד עַד שֶׁלּוֹבְשִׁין בִּגְדֵי חֹל וְחוֹזְרִין וּפוֹשְׁטִין אֶת הַמִּכְנָסַיִם שֶׁל קֹדֶשׁ וּמַחְזִירִים הַחַזָּנִים אֶת הַכֵּלִים לַחַלּוֹנוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש ושאר הכהנים מוסרים אותה לחזנים וכו'. שם (דף ס"ו:) ובפרק ה' דתמיד:

ג
 
כֵּיצַד מְפִיסִין. עוֹמְדִין בְּהֶקֵּף וּמַסְכִּימִין עַל מִנְיַן שְׁמוֹנִים מֵאָה אוֹ אֶלֶף אוֹ כָּל מִנְיַן שֶׁיַּסְכִּימוּ עָלָיו. וְהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ וְהֵן מוֹצִיאִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם. וְאִם הוֹצִיא שָׁלֹשׁ מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ. וְאֵין מוֹצִיאִין גּוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הָרַמָּאִים שֶׁהַגּוּדָל קָצָר וְנוֹחַ לְהוֹצִיאוֹ וְלִכְפּוֹתוֹ. וְהַמּוֹצִיא גּוּדָל אֵין מוֹנִין אוֹתוֹ לוֹ. וּמַתְחִיל הַמְמֻנֶּה לִמְנוֹת מִן הָאִישׁ הַיָּדוּעַ שֶׁהֵסִיר מִצְנַפְתּוֹ תְּחִלָּה. וּמוֹנֶה עַל אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְחוֹזֵר חֲלִילָה עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַמִּנְיָן שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו וְהָאִישׁ שֶׁשָּׁלֵם הַמִּנְיָן אֵצֶל אֶצְבָּעוֹ הוּא שֶׁיֵּצֵא בְּפַיִס רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה:

 כסף משנה  כיצד מפיסין וכו' עד ויפקדם בטלאים. בפ''ב דיומא (דף כ"ב:) וכתב הריטב''א בשם התוספות שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת:

ד
 
וְלָמָּה מוֹנֶה הַמִּנְיָן שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו עַל הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ וְלֹא הָיָה מוֹנֶה עַל הָאֲנָשִׁים עַצְמָן לְפִי שֶׁאָסוּר לִמְנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טו-ד) 'וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים':

ה
 
אַרְבָּעָה פְּיָסוֹת הָיוּ מְפִיסִין בְּכָל יוֹם בְּשַׁחֲרִית. הַפַּיִס הָרִאשׁוֹן מִי תּוֹרֵם אֶת הַמִּזְבֵּחַ. הֵפִיסוּ וְזָכָה מִי שֶׁזָּכָה לִתְרֹם. וְהוּא מְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה. וְהוּא מַעֲלֶה שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים לַמִּזְבֵּחַ. וְהוּא מַכְנִיס מַחְתָּה מְלֵאָה אֵשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן לְמִזְבַּח הַזָּהָב לְהַקְטִיר עָלֶיהָ קְטֹרֶת:

 כסף משנה  ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית וכו' עד למזבח. ברפ''ב דיומא (דף כ"ב) וענין שני גזרי עצים פירש''י רפ''ב דיומא שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותו ממעל לעצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן עכ''ל. וז''ל הריטב''א פירש''י בריש יומא אחר שסידר המערכה והדלקה נותן לרוחב המערכה שני עצים ארוכים ארכן לרוחב המערכה. ומה שכתב והוא מכניס מחתה וכו':

ו
 
הַפַּיִס הַשֵּׁנִי זוֹכִין בּוֹ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר עַל סֵדֶר עֲמִידָתָן. כֵּיצַד. הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ וּמוֹנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶה שֶׁיָּצָא בְּפַיִס רִאשׁוֹן הוּא שׁוֹחֵט תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְהַשֵּׁנִי שֶׁעוֹמֵד בְּצִדּוֹ הוּא מְקַבֵּל אֶת דַּם הַתָּמִיד וְהוּא זוֹרְקוֹ. וְהַשְּׁלִישִׁי הַסָּמוּךְ לַשֵּׁנִי מְדַשֵּׁן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי שֶׁהוּא מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְהָרְבִיעִי שֶׁבְּצִדּוֹ מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וְהַחֲמִישִׁי מַעֲלֶה רֹאשׁ הַתָּמִיד וְרַגְלוֹ לַכֶּבֶשׁ. וְהַשִּׁשִּׁי מַעֲלֶה שְׁתֵּי הַיָּדַיִם. וְהַשְּׁבִיעִי מַעֲלֶה הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל. וְהַשְּׁמִינִי מַעֲלֶה הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה. וְהַתְּשִׁיעִי מַעֲלֶה שְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת. וְהָעֲשִׂירִי מַעֲלֶה הַקְּרָבַיִם. וְהָאַחַד עָשָׂר מַעֲלֶה סלֶת הַנְּסָכִים. וְהַשְּׁנֵים עָשָׂר מַעֲלֶה הַחֲבִיתִין. וְהַשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר מַעֲלֶה הַיַּיִן שֶׁל נְסָכִים:

 כסף משנה  הפייס השני זוכים בו י''ג על סדר עמידתן וכו' עד היין של נסכין. משנה וגמרא בפ''ב דיומא (דף כ"ה): כתב הריטב''א פ''ב דיומא הזורק הוא מקטיר האיברים כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד וכתב עוד משום דשחיטה וזריקה היא עיקר עבודת התמיד היו מקדימין אותה אף על גב דדישון מזבח הפנימי היו עושים תחלה:

ז
 
הַפַּיִס הַשְּׁלִישִׁי אוֹמֵר לָהֶן הַמְמֻנֶּה לְכָל אַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם מִי שֶׁלֹּא הִקְטִיר קְטֹרֶת מִיָּמָיו יָבוֹא וְיָפִיס. וְיִתְקַבְּצוּ אֵצֶל הַמְמֻנֶּה וְיָפִיסוּ וּמִי שֶׁיֵּצֵא בְּפַיִס זֶה רִאשׁוֹן הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לְהַקְטִיר קְטֹרֶת:

 כסף משנה  הפייס השלישי אומר להם הממונה וכו' עד הפיסו וזכה מי שזכה. שם במשנה (דף כ"ו) ודלא כראב''י דאמר בפ''ה דתמיד (דף ל"ב:) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע''ג המזבח:

ח
 
הַפַּיִס הָרְבִיעִי מִתְקַבְּצִין כֻּלָּן וּמְפִיסִין לֵידַע מִי מַעֲלֶה אֵיבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. הֵפִיסוּ וְזָכָה מִי שֶׁזָּכָה. תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם אֵין מְפִיסִין לוֹ פַּיִס אַחֵר. אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בַּעֲבוֹדָה מִן הָעֲבוֹדוֹת שַׁחֲרִית יִזְכֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם. חוּץ מִן הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵן מְפִיסִין לָהּ פַּיִס אַחֵר בֵּין הָעַרְבַּיִם וְיָבוֹא כָּל מִי שֶׁלֹּא הִקְטִיר קְטֹרֶת מֵעוֹלָם מֵאַנְשֵׁי אוֹתוֹ בֵּית אָב וְיָפִיסוּ עָלֶיהָ. וְאִם כְּבָר הִקְטִירוּ כֻּלָּן מִימֵיהֶן מְפִיסִין לָהֶן כֻּלָּן בְּשַׁחֲרִית בְּפַיִס שְׁלִישִׁי וְזֶה שֶׁזָּכָה בָּהּ שַׁחֲרִית מַקְטִירָהּ בֵּין הָעַרְבַּיִם:

 כסף משנה  תמיד של בין הערבים אין מפיסין לו פייס אחר וכו'. בפ''ב דיומא (דף כ"ו) מימרא דר''י ואע''ג דשני גזרים של שחר היו בכהן אחד ושל בין הערבים היו בשני כהנים כדתנן בפרק הנזכר כבר כתב הריטב''א שמי שזכה בהם בבקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני. ומ''ש חוץ מן הקטרת וכו'. שם. ומה שכתב ואם כבר הקטירו כולם מימיהם וכו':

ט
 
בְּשַׁבָּת שֶׁיֵּשׁ שָׁם תְּמִידִין וּמוּסָפִין וּשְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה כֵּיצַד הֵם עוֹבְדִין. מְפִיסִין בְּשַׁחַר אַנְשֵׁי אוֹתוֹ בֵּית אָב שֶׁל מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא וּמַקְרִיבִין תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר וּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עוֹלָה שֶׁל מוּסָפִין. וְכָל שֶׁזָּכָה בַּעֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדַת הַתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הוּא זוֹכֶה בָּהּ בִּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי מוּסָף. וְהַמִּשְׁמָר הָאַחֵר שֶׁנִּכְנַס בְּשַׁבָּת מְפִיסִין פְּיָסוֹת אֲחֵרוֹת לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאֵלּוּ וְאֵלּוּ חוֹלְקִין בְּלֶחֶם הַפָּנִים:

 כסף משנה  בשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה וכו'. בסוף סוכה (דף נ"ו:) משמרה היוצאה עושה תמיד של שחר ומוספין וכתב הריטב''א פ''ב דיומא העומד אחר י''ג כהנים הי''ד זוכה בבזך אחר והט''ו זוכה בבזך שני. ומה שכתב והמשמר האחר שיכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים שם ובפרק ב' דיומא אהא דאמר ר''י אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו בשחרית יזכה בו בין הערבים מתיב והתניא כשם שמפיסין שחרית כך מפיסין בין הערבים וכו' אמר רב שמואל בר יצחק הכא בשבת עסקינן הואיל ומשמרות מתחדשות: ואלו ואלו חולקין בלחם הפנים. משנה בסוף סוכה (דף נ"ו):

י
 
וְאֵין אוֹכְלִין אֶת הַלֶּחֶם עַד שֶׁיַּקְטִירוּ שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה עַל הָאֵשׁ. וְהַלְּבוֹנָה טְעוּנָה מֶלַח כִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש ואין אוכלים את הלחם עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש. בפרק שתי הלחם (דף צ"ט:) תנן הקטירו הבזיכים והחלות מתחלקות לכהנים. ומה שכתב והלבונה טעונה מלח וכו'. בסיפרא פי''ד:

יא
 
וְאַחַר קָרְבַּן הַמּוּסָפִין מַקְטִירִין שְׁנֵי הַבְּזִיכִין. וּשְׁנֵי כֹּהֲנִים מַקְרִיבִין אֶת שְׁנֵי הַבְּזִיכִין:

 כסף משנה  ומה שכתב ואחר קרבן המוספין מקטירים שני הבזיכין. בפ''ג דיומא (דף ל"ג) אביי (הוה) מסדר סדר מערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול וכו' ומוספין קודמין לבזיכין. ומ''ש ושני כהנים מקטירים שני הבזיכין. משנה פרק שני דיומא (דף כ"ו:):

יב
 
כֵּיצַד חוֹלְקִין לֶחֶם הַפָּנִים בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה. מִשְׁמָר הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ חַלּוֹת. וּמִשְׁמָר הַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בֵּינֵיהֶם בַּצָּפוֹן שֶׁהֲרֵי הֵן מוּכָנִים לַעֲבוֹדָה. וְהַיּוֹצְאִין חוֹלְקִין בַּדָּרוֹם. וּבִזְמַן שֶׁיִּהְיֶה יוֹם טוֹב שֶׁל אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה רְגָלִים בְּשַׁבָּת וְכֵן בְּשַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג חוֹלְקִין כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת בְּשָׁוֶה בְּלֶחֶם הַפָּנִים. וְכֵן אִם חָל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּשַׁבָּת חוֹלְקִין כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת בְּשָׁוֶה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁהוּא שַׁבָּת בְּלֶחֶם הַפָּנִים מִפְּנֵי שֶׁהִקְדִּימוּ לַעֲבוֹדָה. * וְכֵן אִם חָל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת חוֹלְקִין כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת בְּשָׁוֶה בְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת שֶׁהִיא מוֹצָאֵי הֶחָג. וְדָבָר זֶה תַּקָּנָה כְּדֵי שֶׁיִּתְאַחֲרוּ הַכֹּהֲנִים בִּשְׁבִיל חִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים וְאִם נִתְאַחֵר אֶחָד מִבַּעֲלֵי מִשְׁמָר וְלֹא בָּא יִמָּצֵא אַחֵר:

 ההראב"ד   וכן אם חל יו''ט וכו' עד ודבר זה תקנה. א''א איני יודע מה שאמר כדי שיתאחרו והלא על כרחם מתאחרים ולפיכך הם חולקים. ומ''ש ואם נתאחר אחד מבעלי משמר וכו' הכל הבל:

 כסף משנה  כיצד חולקין לחם הפנים וכו' והנכנסין חולקין ביניהם בצפון כו'. משנה בסוף סוכה (דף נ"ו). ומ''ש ובזמן שיהיה יו''ט של אחד משלשה רגלים בשבת וכו' עד ימצא אחר. משנה וגמרא בסוף סוכה: כתב הראב''ד וכן אם חל יו''ט האחרון להיות בערב שבת וכו' עד ודבר זה תקנה א''א איני יודע מה שאמר כדי שיתאחרו וכו'. וי''ל לדעת רבינו דמאי כדי שיתאחרו דקאמר שיתאחרו במקדש ולא ימנעו מלבא למקדש וכ''ת מה תועלת יש לנו כשיבאו למקדש שאם יתאחר אחד מבעלי משמר מלבא למקדש ימצא אחר שיבא במקומו וטעם מתיישב הוא:

יג
 
* חָל יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּין הַשַּׁבָּת וּבֵין יוֹם טוֹב כְּגוֹן שֶׁהָיָה יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּשֵׁנִי אוֹ יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן בַּחֲמִישִׁי אוֹ יוֹם שֶׁל עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי. מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת וְזֶה הַנִּכְנָס נוֹטֵל שְׁתַּיִם. שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר לָהֶם לַעֲבוֹדָה הֵם לְבַדָּם אֶלָּא יוֹם אֶחָד שֶׁהוּא עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ אֶחָד בְּשַׁבָּת וּמִתְעַצְּלִין וְאֵין בָּאִין מֵהֶן אֶלָּא מְעַט:

 ההראב"ד   חל יום אחד וכו' עד וזה הנכנס נוטל שתים. א''א כל מה שכתב בכאן הבל ורעיון רוח שהמשמר שזמנו קבוע הם שני משמרות של אותה שבת והם נוטלין י' חלות והמשמר שהוא רחוק מביתו ולא יגיע לביתו ביום אחד מתעכב שם ונוטל שתי חלות:

 כסף משנה  חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב וכו'. משנה שם חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל י' חלות והמתעכב נוטל שתים. ופירש''י חל יום אחד להפסיק בינתים כגון שחל יו''ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולים לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע''ש או שחל יום טוב אחרון להיות בחמישי שהיו יכולים לילך מע''ש ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותם בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה עכ''ל. וכך הם דברי הראב''ד שכתב חל יום א' וכו' עד וזה הנכנס נוטל שתים א''א כל מ''ש כאן הבל ורעיון רוח שהמשמר שזמנו קבוע הם שתי משמרות של אותה שבת והם נוטלין עשר חלות והמשמר שהוא רחוק מביתו ולא יגיע לביתו ביום א' מתעכב שם ונוטל שתי חלות עכ''ל. אבל רבינו מפרש חל יום א' להפסיק בינתים הוא שיהיה יום טוב ראשון של חג בשני (בשבת) או יום טוב אחרון יום ה' וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבוא החג וישתתפו כלם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני או יכנס המשמר שני יום שבת אם יחול יו''ט האחרון יום חמישי לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפין תצא אחת ותכנס השניה ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת מהמשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבא ותרגום ויתמהמה ואיתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ''ל בפירוש המשנה. נמצא לפירוש זה כשחל יום טוב ביום שני בשבת שקודם יו''ט משמר היוצא נוטל עשר והנכנס נוטל שתים וכשחל יום טוב האחרון להיות בחמישי בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים. ופירוש מתיישב הוא ואיני יודע למה ההביל אותו הראב''ד ואדרבא לישנא דהמתעכב דנקט מתניתין אתי שפיר טפי לפירוש רבינו דהיינו המתאחר מלבא לעבודה ואילו לפירוש רש''י והראב''ד נהי דכשחל יו''ט האחרון בחמישי שייך לומר המתעכב כשחל יו''ט הראשון בשני לא שייך לומר אלא המקדים:

יד
 
כֹּהֵן גָּדוֹל לְעוֹלָם נוֹטֵל מִכָּל מִשְׁמָר חֲצִי הַחַלּוֹת שֶׁזָּכָה בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-ט) 'וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו' מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו. וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נוֹטֵל פְּרָס שֶׁאֵין זֶה כְּבוֹדוֹ:

 כסף משנה  כהן גדול נוטל לעולם מכל משמר חצי החלות וכו' עד סוף הפרק. בפרק קמא דיומא (דף י"ז:):



הלכות תמידין ומוספין - פרק חמישי

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לְסַדֵּר לֶחֶם הַפָּנִים בְּכָל יוֹם שַׁבָּת עַל הַשֻּׁלְחָן לִפְנֵי ה' בַּהֵיכָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-ח) 'בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעֲרִיכֶנּוּ' הַכֹּהֵן וְגוֹ':

 כסף משנה  מצות עשה לסדר לחם הפנים וכו'. ועורכים אותו שני סדרים וכו'. מבואר בתורה:

ב
 
וְדָבָר בָּרוּר בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת כָּל חַלָּה שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים. וְעוֹרְכִין אוֹתוֹ שְׁנֵי סְדָרִים. שֵׁשׁ חַלּוֹת בְּכָל סֵדֶר. חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה וּבֵין כָּל שְׁתֵּי חַלּוֹת שְׁלֹשָׁה קָנִים שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. וְסוֹמֵךְ כָּל מַעֲרָכָה בִּשְׁתֵּי קְשָׂווֹת. וְנוֹתְנִין בְּצַד כָּל כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קֹמֶץ לְבוֹנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד-ז) 'וְנָתַתָּה עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה'. וּכְלִי זֶה הוּא הַנִּקְרָא בָּזָךְ. נִמְצְאוּ שְׁנֵי קֻמְצֵי לְבוֹנָה בִּשְׁנֵי הַבְּזִיכִין. וְשׁוּלַיִם הָיוּ לַבְּזִיכִין כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּם עַל הַשֻּׁלְחָן:

 כסף משנה  ומ''ש ובין כל שתי חלות שלשה קנים של זהב וכו' וסומך כל מערכה בשתי קשוות. פרק שתי הלחם (דף צ"ו) במשנה. ומ''ש ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה וכו' כתוב בתורה ונתת על המערכת לבונה זכה ובמשנה פרק שתי הלחם אמרינן שהיה בשני בזיכין. ומ''ש ושולים היו לבזיכים וכו'. בברייתא פרק תמיד נשחט (דף ס"ד:) ובתוספתא דמנחות פי''א. ומה שכתב בצד כל מערכה. הוא כאבא שאול דאמר [מנחות צ''ו.] ונתת על המערכת לבונה זכה הוא כמו ועליו מטה מנשה שפירושו אצלו ופסק כמותו מפני שדעת רבי שם [דף ס''ב.] גבי הנפת לחם וכבשים כמותו והלכה כרבי משום דמפרשי אמוראי טעמו ועוד דבפ' הקומץ [דף כ''ו: כ''ז] בעו ר' יצחק אליביה כן כתב הר''י קורקוס ז''ל:

ג
 
שְׁנֵי הַסְּדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וּשְׁנֵי הַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְהַסְּדָרִין וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְאֵין מְחַנְּכִין אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בְּשַׁבָּת. מִיּוֹם הַשַּׁבָּת לְיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹצִיאִין אֶת הַלֶּחֶם שֶׁהוּא שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן מִשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה וּמְסַדְּרִין לֶחֶם אַחֵר. וְזֶה שֶׁמּוֹצִיאִין הוּא שֶׁחוֹלְקִין שְׁתֵּי הַמִּשְׁמָרוֹת הַנִּכְנֶסֶת וְהַיּוֹצֵאת עִם כֹּהֵן גָּדוֹל וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  שני הסדרים מעכבים זה את זה וכו'. משנה בפ' הקומץ רבה (דף כ"ז:): ואין מחנכין את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת. משנה בפרק התכלת (דף מ"ט): מיום השבת ליום השבת מוציאין את הלחם וכו'. משנה בפרק שתי הלחם (דף ק':):

ד
 
וְכֵיצַד מְסַדְּרִין אֶת הַלֶּחֶם. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִים. שְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנֵי סְדָרִין. וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְּזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְּזִיכִין שֶׁהָיוּ שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן. הַנִּכְנָסִין עוֹמְדִין בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. וְהַיּוֹצְאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ טִפְחוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה-ל) 'לְפָנַי תָּמִיד':

 כסף משנה  ומ''ש וכיצד מסדרים את הלחם וכו' עד החלות מתחלקות לערב. משנה שם (דף צ"ט:):

ה
 
יָצְאוּ וְנָתְנוּ אֶת הַלֶּחֶם שֶׁהוֹצִיאוּ עַל שֻׁלְחַן זָהָב אַחַר שֶׁהָיָה בָּאוּלָם וְהִקְטִירוּ הַבְּזִיכִין. וְאַחַר כָּךְ מְחַלְּקִין הַחַלּוֹת. וְאִם חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב:

ו
 
כֵּיצַד מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים. מֵבִיא אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים סְאִים חִטִּים הָרְאוּיִין לִמְנָחוֹת. וְשָׁפִין אוֹתָם וּבוֹעֲטִין בָּהֶן כִּשְׁאָר חִטֵּי מְנָחוֹת. וְטוֹחֲנִין אוֹתָן וּמְנַפִּין מֵהֶן בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נָפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן סלֶת. וְעוֹשִׂין מֵהֶם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת מַצּוֹת. לֹא נִפָּה אוֹתָם בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נָפָה אוֹ שֶׁלֹּא הוֹצִיאָן מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִים הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ סלֶת מִכָּל מָקוֹם כְּשֵׁרוֹת. לֹא נֶאֶמְרוּ הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ אֶלָּא לְמִצְוָה:

 כסף משנה  כיצד מעשה לחם הפנים וכו'. משנה בפ' אלו מנחות (דף ע"ו:). ומ''ש ומנפין מהם בי''א נפה. שם במשנה. ומ''ש לא נפה אותה באחד עשר נפה או שלא הוציאן מכ''ד סאין וכו'. שם בברייתא כל המנחות שריבה במדת סאין שלהם או שמיעט במדת סאין שלהם כשירות:

ז
 
לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים בָּעֲזָרָה כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וְלָשִׁין אוֹתָן אַחַת אַחַת. וְאוֹפִין אוֹתָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם:

 כסף משנה  לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו'. משנה פרק שתי הלחם (דף צ"ה:) אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו' רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ופסק כת''ק. ומ''ש כשאר כל המנחות, הוא תימה שהרי כתב בספי''ב ממעשה הקרבנות המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. ודוחק x לומר שמ''ש כשאר כל המנחות לא קאי אלא אאפייתן. ומ''ש ולשין אותן אחת אחת וכו'. משנה פרק שתי הלחם (דף צ"ד):

ח
 
וּשְׁלֹשָׁה דְּפוּסִין שֶׁל זָהָב הָיוּ לָהֶם. אֶחָד שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ הַחַלָּה וְהִיא בָּצֵק. וְהַשֵּׁנִי שֶׁאוֹפִין אוֹתָהּ בּוֹ. וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ בּוֹ כְּשֶׁרוֹדֶה אוֹתָהּ מִן הַתַּנּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל:

ט
 
כָּל חַלָּה מֵהֶן מְרֻבָּעַת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה-ל) 'לֶחֶם הַפָּנִים' שֶׁיִּהְיוּ לוֹ פָּנִים רַבִּים. אֹרֶךְ כָּל חַלָּה מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְרָחְבָּהּ חֲמִשָּׁה טְפָחִים. וְרוּמָהּ שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. וְהַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים. נוֹתֵן אֹרֶךְ הַחַלָּה עַל רֹחַב הַשֻּׁלְחָן נִמְצֵאת הַחַלָּה יוֹצֵאת שְׁנֵי טְפָחִים מִכָּאן וּשְׁנֵי טְפָחִים מִכָּאן. וְכוֹפֵל אֶת הַיּוֹצֵא מִכָּאן וּמִכָּאן וְיִשָּׁאֵר בֵּין שְׁנֵי הַקְּצָווֹת רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְכֵן מַנִּיחַ חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה עַד שֶׁעוֹרֵךְ שֵׁשׁ חַלּוֹת. וְכֵן עוֹשֶׂה בְּצַד הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֵׁשׁ חַלּוֹת:

 כסף משנה  כל חלה מהן מרובעת וכו'. בפרק שתי הלחם (דף צ"ה) תניא על אפיית לחם הפנים כמין כוורת היה לה בתנור ודומה כמין טבלא מרובעת ובגמ' (דף צ"ד) אתמר לחם הפנים כיצד עושים אותו ר' חנינא אמר כמין תיבה פרוצה ר' יוחנן אמר כמין ספינה רוקדת ומתיב בגמרא לר''י מהאי ברייתא דדומה כמין טבלא מרובעת ושני ופיה דומה כמין טבלא מרובעת ומדסתם רבינו וכתב שהיתה מרובעת משמע שפסק כר' חנינא וצריך טעם למה דהא בגמרא [שם צ''ה.] קאמר דתניא כוותיה דר''י. ואפשר שטעמו משום דר' חנינא עדיף מר''י וקשיש מיניה דהא פקיד [כתובות ק''ג:] ר' חנינא בר חמא ישב בראש והוי כמו תנא: אורך כל חלה מהם עשרה טפחים וכו'. משנה פרק שתי הלחם (דף נ"ו) פלוגתא דר''י ור''מ ופסק כר''מ ונראה שהטעם משום דאבא שאול סבר כוותיה. ומ''ש ורומה ז' אצבעות. הוא פי' מה ששנינו וקרנותיו ז' אצבעות. והרלב''ג כתב בפירוש התורה פרשת תרומה וז''ל כופל מן האורך טפחיים מכאן וטפחיים מכאן ואותם הטפחיים עומדים בגובה כמו דפנות. וענין קרנותיה לפי הנראה לא היתה החלה בעלת ארבע צלעות בשלימות אבל היתה בעלת ח' צלעות ארבע צלעות לצד הזויות באלכסון והם אשר קראום קרנות ואורך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם לזה הלחם שיהיו לו פנים רבים בכל אחד משטחיו המקיפים בו כי כל אחד מששת השטחים המקיפים בכל גוף שיהיה בזה התואר נחלק לג' שטחים עד שכבר יקיפו בו י''ח שטחים ששה שטחים בכל א' מדפניו וארבע בתושבת החלה. ואולם עובי אלו החלות לא הוגבל כי כבר יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו, ולפי דעתי היה עביו פחות מאצבע וזה יתבאר משיעור העשרון שהיה עשירית ג' סאין ואמה על אמה ברום שלש אמות היה מחזיק מ' סאה ולזה יהיה שיעור העשרון אמה על אמה ברום חצי אצבע וחמישית חומש אצבע שהם כמו ש' אצבעות ורביע אצבע בקירוב. ובהיות הענין כן הנה החלה הנעשית משני עשרונים מעשרה טפחים אורך וחמשה טפחים רוחב לא יהיה כי אם שש שמיניות אצבע בקירוב כשהונח שיעור הבצק כשיעור הסלת אשר ממנו נעשה והוא מבואר שהבצק כשיהיה מצה לא יהיה נוסף כמותו על כמות הקמח ואם היה שיהיה נוסף הנה הוא מעט אבל יראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע ולזאת הסבה תמהנו על הרמב''ם במה שפירש וקרנותיו ז' שעובי החלה היה ז' אצבעות ועוד שכבר התבאר שם שיעור שתי הלחם שהיו באים בעצרת שהם באים חמץ שהיה כל אחד מהם עשרון והנה היה ארכו שבעה טפחים ורחבו ארבעה וקרנותיו ארבע אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שיעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל האורך והרוחב והעובי כי הכמות יתחלק לפי קושי הבצק ורכותו וכו' ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו כמו שפירשנו אנחנו עכ''ל:

י
 
אֵין אֲפִיַּת לֶחֶם הַפָּנִים דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת אוֹפִין אוֹתָן וְעוֹרְכִין אוֹתָן לְמָחָר. וְאִם חָלוּ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי וּבְעֶרֶב שַׁבָּת אוֹפִין אוֹתָן מִיּוֹם רְבִיעִי:

 כסף משנה  אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב וכו' עד ונותנן לארך השלחן. משנה שם:

יא
 
לֹא סִדּוּר הַקָּנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת נִכְנָס וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאֹרֶךְ הַשֻּׁלְחָן. וּבְאֶחָד בְּשַׁבָּת נִכְנָס וּמַכְנִיס אֶת הַקָּנִים בֵּין הַחַלּוֹת:

יב
 
סִדֵּר הַלֶּחֶם בְּשַׁבָּת כְּמִצְוָתוֹ וְלֹא הִנִּיחַ עִמּוֹ בְּזִיכֵי לְבוֹנָה עַד לְמָחָר וּלְשַׁבָּת הַבָּאָה הִקְטִיר הַבְּזִיכִין נִפְסַל הַלֶּחֶם וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְכֵן אִם סִדֵּר הַלֶּחֶם וְהַבְּזִיכִין בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְהִקְטִיר הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת הַבָּאָה הַלֶּחֶם אֵינוֹ קָדוֹשׁ וְנִפְסָל. אֲבָל אִם הִקְטִיר הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת [לֹא] נִפְסַל הַלֶּחֶם:

 כסף משנה  סידר הלחם בשבת כמצותו וכו' אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת נפסל הלחם. כך היא הגירסא בספרים שבידינו ואיני יכול להלום לשון אבל. ומצאתי בספר ישן אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם. ודינים אלו משנה בפרק שתי הלחם (דף ק') סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר את הבזיכים בשבת פסול ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. סידר את הלחם ואת הבזיכים בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא סידר את הלחם ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר הבזיכים בשבת כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ופירש''י פסול דמחוסר זמן הוא שלא היה על השלחן אלא ששה ימים והכא א''א לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה הואיל ולן הלחם בלא בזיכין, משום פגול אם הקטירו על מנת לאכול מן הלחם למחר אינו פגול שלא קרב המתיר כמצותו, ולא משום נותר שאין נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי לאכילה, וטמא האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת כדאמרינן בהקומץ הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה וזה לא ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן לאחר השבת למחר. יניחנה לשבת הבאה ויעמוד שבועים על השלחן דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדשו עד השבת הילכך לא מפסיל בלינה למוצאי שבת עכ''ל. ובבא בתרייתא מייתי לה בפרק שתי מדות (דף צ') ופירש''י סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת פסולה לפי שצריך שיהא הלחם על השלחן שתי שבתות. כיצד יעשה שיהיו כשרים הלחם והבזיכים יניחנו שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השלחן ט''ו ימים ושני ימי שבת שאפי' הוא על השולחן אותם ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום עכ''ל. נראה שהוא גורס בהאי בבא נמי פסולה ובפ''ג דיומא (דף כ"ט) נמי מייתי בגמרא האי בבא וגריס בה פסולה. ורבינו נראה שגורס בבבא שניה סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול וחייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואין לומר שטעמו משום דכיון שסידר הלחם והבזיכים כמשפטם חל עליו שם קדושה ליפסל משום פגול נותר וטמא ומכל מקום כיון שלא הקטיר הבזיכים בשבת כדינם אלא לאחר השבת פסול דהא תנן בפ''ב דמעילה (דף ט') דאין חייבין על הלחם משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו הבזיכין ומאחר שלא קרבו הבזיכין כמצותן לא ה''ל להתחייב משום פגול נותר וטמא כדאשכחן ברישא שמפני שלא הוקטרו הבזיכין כמצותן אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואפשר שטעם רבינו דשאני התם דכיון שלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח ליחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא אע''פ שהוקטרו בשבת אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו אע''פ שלא יוקטרו כמצותן ואע''ג דתנן בפ''ק דמנחות (דף י"ב) ובפ''ב דזבחים (דף כ"ט) שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו י''ל דלא אתא לאפוקי אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר עם מחשבת הפגול אבל בגוונא דנ''ד לא. ובבבא שלישית גורס סידר הלחם והבזיכים לאחר השבת נפסל הלחם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה וכו' והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע''פ שיבא יום שבת והם על השלחן הילכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע שבת הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד ואינו קדוש כלומר שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם וזהו שכתב רבינו לא נפסל הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ומ''מ יש לדקדק מאי נ''מ בשלא נפסל הלחם דכיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבא להתיר הלחם אינו ניתר ואין לומר שיש לו תיקון ע''י שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו ויקטירם בשבת הבאה וע''י כך יותר הלחם דאם כן לא ה''ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה. ואפשר לומר דכי אמרינן נפסל הלחם ישרף וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף. ואין לתמוה על רבינו שהיפך סדר המשנה וכתב בבא שלישית בשניה שעשה כן מפני שבבא שלישית כשהקטיר הבזיכים לאחר שבת הבאה אינו קדוש הלחם ונפסל כמו בבבא ראשונה לפיכך סמכה לה:

יג
 
כֵּיצַד יַעֲשֶׂה בְּלֶחֶם וּבְזִיכִין שֶׁסִּדְּרָן לְאַחַר הַשַּׁבָּת. יַנִּיחֵם שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן עַד שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶן יוֹם הַשַּׁבָּת וְהֵן מְסֻדָּרִין. וְאַחַר כָּךְ יַקְטִיר הַבְּזִיכִין לְשַׁבָּת הַבָּאָה אַחַר הַשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה עֲלֵיהֶן וְהֵן מְסֻדָּרִין. שֶׁאֲפִלּוּ נִשְׁאַר הַלֶּחֶם עִם הַבְּזִיכִין עַל הַשֻּׁלְחָן כַּמָּה שַׁבָּתוֹת אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

יד
 
סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת כְּמִצְוָתָן וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת בֵּין לְאַחַר שַׁבָּת זוֹ בֵּין לְאַחַר שַׁבָּת אַחֶרֶת הַבָּאָה נִפְסַל הַלֶּחֶם. וַהֲרֵי הוּא כְּקָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתַר וְטָמֵא כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

טו
 
נִפְרְסָה חַלָּה אַחַת מִן הַלֶּחֶם. אִם עַד שֶׁלֹּא הֵסִיר הַלֶּחֶם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן נִפְרְסָה הַלֶּחֶם פָּסוּל וְאֵינוֹ מַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבְּזִיכִין. וְאִם אַחַר שֶׁהֵסִיר הַלֶּחֶם נִפְרְסָה הַלֶּחֶם פָּסוּל וּמַקְטִיר עָלָיו אֶת הַבְּזִיכִין:

 כסף משנה  נפרסה חלה אחת מן הלחם וכו' עד ואף על פי שלא פירק המערכה. ברייתא ומימרא בפירקא קמא דמנחות (דף ט':):

טז
 
הִגִּיעַ זְמַן הַלֶּחֶם לַהֲסִירוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהֱסִירוֹ. וְאִם נִפְרַס הַלֶּחֶם מַקְטִיר הַבְּזִיכִין וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵק הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא אֶחָד מִן הַסְּדָרִין בֵּין לִפְנֵי הַקְטָרָה בֵּין לְאַחַר הַקְטָרָה אוֹ שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מִן הַבְּזִיכִין. הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ וְהַטָּהוֹר בְּטָהֳרָתוֹ:

 כסף משנה  נטמא אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק הקומץ זוטא (דף י"ד:) ופסק כחכמים:



הלכות תמידין ומוספין - פרק ששי

א
 
סֵדֶר עֲבוֹדוֹת הַתְּמִידוֹת בְּכָל יוֹם כָּךְ הוּא. סָמוּךְ לַעֲלוֹת הַשַּׁחַר יָבוֹא הַמְמֻנֶּה שֶׁעַל הַפְּיָסוֹת וְיַקִּישׁ עַל הָעֲזָרָה וּפוֹתְחִין לוֹ. וּמְבַלְּשִׁין אֶת כָּל הָעֲזָרָה. וּמַעֲמִידִין עוֹשֵׂי חֲבִיתִין לַעֲשׂוֹת הַחֲבִיתִין. וְכָל הַכֹּהֲנִים שֶׁשָּׁם כְּבָר טָבְלוּ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא הַמְמֻנֶּה וְלָבְשׁוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה. וְיָבוֹאוּ וְיַעַמְדוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וְיָפִיסוּ פַּיִס רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וְיִזְכֶּה כָּל אֶחָד בִּמְלַאכְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַתְחִיל זֶה שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְתוֹרֵם עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ. וְאַחַר כָּךְ מְסַדֵּר מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה. וְאַחַר כָּךְ מְסַדֵּר מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלֶה שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים וּמַנִּיחָן עַל מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה לְהַרְבּוֹת הָאֵשׁ. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים וּמוֹצִיאִין כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת הַצְּרִיכִין לָהֶן כָּל הַיּוֹם. וּמַשְׁקִין אֶת הַתָּמִיד מַיִם וְזֶה שֶׁזָּכָה בִּשְׁחִיטָתוֹ מוֹשְׁכוֹ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. וְהוֹלְכִין אַחֲרָיו הַכֹּהֲנִים שֶׁזָּכוּ לְהַעֲלוֹת הָאֵיבָרִים וְשׁוֹהִין שָׁם עַד שֶׁפּוֹתְחִין שַׁעַר הַהֵיכָל הַגָּדוֹל. וּבִשְׁעַת פְּתִיחַת הַשַּׁעַר שׁוֹחֲטִין אֶת הַתָּמִיד. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָסִין לַהֵיכָל שְׁנֵי כֹּהֲנִים. הָאֶחָד שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה:

 כסף משנה  סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא וכו'. בפ''ק דתמיד (דף כ"ו). ומה שכתב ואחר כך מסדר מערכה גדולה וכו'. שם בפרק ב' (דף כ"ט): ומ''ש ואח''כ נכנסין ללשכת הכלים כו' עד השני שזכה בדישון המנורה. שם בפ''ג (דף ל'):

ב
 
וְהַמְדַשֵּׁן אֶת הַמִּזְבֵּחַ מְדַשְּׁנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַשּׁוֹחֵט שׁוֹחֵט אֶת הַתָּמִיד. וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵק הַדָּם זֶה שֶׁקִּבְּלוֹ:

 כסף משנה  ומה שכתב והמדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד:

ג
 
וְאַחַר שֶׁזּוֹרְקִין אֶת הַדָּם מֵטִיב זֶה שֶׁבַּהֵיכָל חָמֵשׁ נֵרוֹת וְיוֹצְאִין שְׁנֵיהֶן מִן הַהֵיכָל. וְאֵלּוּ שֶׁבְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם מַפְשִׁיטִין וּמְנַתְּחִין וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַעֲלֶה אֵיבָר שֶׁזָּכָה בּוֹ לַכֶּבֶשׁ. וְנוֹתְנִין הָאֵיבָרִים מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמַעֲרָבוֹ. וְשֶׁל מוּסָפִין הָיוּ נוֹתְנִין אוֹתָן מֵחֲצִי כֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמִזְרָחוֹ. וְשֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים נוֹתְנִין עַל הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמַעְלָה בֵּין קֶרֶן לְקֶרֶן בִּמְקוֹם הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים כְּדֵי לְפַרְסְמוֹ שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּמוֹלְחִין שָׁם אֶת הָאֵיבָרִים וְזוֹרְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְלִיק וְיִפְּלוּ הַכֹּהֲנִים שָׁם בְּעֵת הֲלִיכָתָן בָּעֵצִים לַמַּעֲרָכָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלַח חוֹצֵץ בֵּין רַגְלֵיהֶם וּבֵין הַכֶּבֶשׁ הוֹאִיל וְאֵין הַהוֹלָכָה הַזֹּאת עֲבוֹדָה אֵינָן חוֹשְׁשִׁין:

 כסף משנה  ומה שכתב ואחר שזורקין הדם מטיב זה בהיכל חמש נרות. בפ''ג דיומא (דף ל"ג) גבי אביי הוה מסדר מערכה אליבא דאבא שאול אמרינן דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לקטורת. ובפ''ק (דף י"ד:) אמרינן דהא דמפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בדם התמיד פליגי רבנן עליה ואמרי דלא הוה מפסיק בינייהו אלא בקטרת ופסק רבינו כרבנן ולפי זה כך הוא הסדר דישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודמת לקטרת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות. ומה שכתב וכל אחד ואחד מעלה אבר שזכה בו לכבש הוא על פי מה שנתבאר בפרק ד'. ומה שכתב ונותנים האיברים מחצי כבש ולמטה במערבו ושל מוספין היו נותנין אותו מחצי הכבש ולמטה במזרחו. בסוף שקלים ובפרק ד' דתמיד (דף ל"א:) ושם כתב המפרש הטעם ורש''י בפרק החליל (דף נ"ד:): ומה שכתב ושל ראשי חדשים נותנים על המזבח מלמעלה. בסוף שקלים משנה ושל ראשי חדשים ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה ובירושלמי איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי כהנים. ומ''ש ומולחים שם האיברים. גם זה במשנה שם. ומ''ש כדי לפרסמו שהוא ר''ח. בפרק החליל (דף נ"ה) ופירש''י לכך סודרים אותו למעלה משאר איברים להראות שהם חשובים ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו. ומ''ש וזורקין מלח ע''ג הכבש אפילו בשבת כדי שלא יחליק וכו'. משנה בסוף עירובין (דף ק"ד) בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו. ופירש''י בוזקין מלח מפזרין ומכתתין ובגמרא א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי מלח ה''ד אי דמבטלה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואי דלא קא מבטלה הא הויא חציצה וכו' בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא:

ד
 
וְאַחַר שֶׁמַּעֲלִין הָאֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ מִתְכַּנְּסִין כֻּלָּן לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וְהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ בְּרָכָה אַחַת. וְהֵן פּוֹתְחִין וְקוֹרִין אַהֲבַת עוֹלָם וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּשְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וַיֹּאמֶר וֶאֱמֶת וְיַצִּיב וּרְצֵה וְשִׂים שָׁלוֹם. וּבְשַׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת וְהִיא שֶׁיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הַיּוֹצֵא לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר הַנִּכְנָס. מִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה אַחְוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת. וְאַחַר כָּךְ מְפִיסִין פַּיִס שְׁלִישִׁי וּרְבִיעִי וְזוֹכֶה בַּקְּטֹרֶת מִי שֶׁזָּכָה וְנִכְנַס וּמַקְטִיר. וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס זֶה שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה וּמֵטִיב שְׁתֵּי הַנֵּרוֹת וְיוֹצֵא זֶה שֶׁהִקְטִיר עִם מְדַשֵּׁן הַמְּנוֹרָה. וְעוֹמֵד עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם הוּא וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  ואחר שמעלים האיברים לכבש מתכנסין כולם ללשכת הגזית. בפרק ד' דתמיד (דף ל"א:). ומ''ש והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת וכו' עד מוסיפין ברכה אחת בפ''ה דתמיד (דף ל"ב:). ומה שכתב והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס מי ששיכן את שמו בבית הזה וכו'. בסוף פרק קמא דברכות (דף י"ב). ומ''ש ואח''כ מפיסין פייס שלישי ורביעי וכו'. בפ''ה דתמיד. וכתב רבינו שים שלום במקום ברכת כהנים האמור במשנה שם משום שלא היה שם ברכת כהנים עד לאחר הקטרה כדאיתא שם במשנה וכתבו רבינו בסמוך. וקרי לשים שלום ברכת כהנים מפני שסמוך לה מברכים ברכת כהנים והתוס' כתבו דברכת כהנים ממש קאמר שקורין אותה עכשיו בלא נשיאות כפים. ומ''ש ונכנס ומקטיר ואח''כ נכנס זה שזכה בדישון ומטיב שתי הנרות. אע''ג דבפ''ו דתמיד שנוי הטבת שתי נרות קודם לקטרת כבר נתבאר בפרק זה דלא קי''ל הכי אלא כרבנן דאמרי בקטרת היה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות. ומ''ש ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים. בפ''ז דתמיד שנינו באו ועמדו על מעלות האולם:

ה
 
כְּשֶׁיַּגִּיעַ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶחָד הַמַּגְרֵפָה וּזְרָקָהּ בֵּין הָאוּלָם לַמִּזְבֵּחַ. וְהָיָה לָהּ קוֹל גָּדוֹל. וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת בָּהֶן. הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְהוּא רָץ וּבָא. וּבֶן לֵוִי הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֶחָיו הַלְוִיִּם נִכְנָסִין לְדַבֵּר בְּשִׁיר וְהוּא רָץ וּבָא. וְרֹאשׁ הַמַּעֲמָד כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִים עַל שַׁעַר הַמִּזְרָח מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. שֶׁיֵּדְעוּ הַכּל שֶׁעֲדַיִן לֹא הֵבִיאוּ כַּפָּרָתָן. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלֶה זֶה שֶׁזָּכָה בָּאֵיבָרִים אֶת הָאֵיבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. וְאַחַר שֶׁמַּעֲלִין אֶת הָאֵיבָרִים. מַתְחִילִין אֵלּוּ שֶׁעַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בְּרָכָה אַחַת בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמָהּ. וְאַחַר כָּךְ מַעֲלִין סלֶת הַנְּסָכִים. וְאַחַר הַסּלֶת מַקְטִיר הַחֲבִיתִין. וְאַחַר הַחֲבִיתִין מַעֲלִין אֶת הַיַּיִן לְנִסּוּךְ. וּבִשְׁעַת הַנִּסּוּךְ אוֹמְרִין הַלְוִיִּם הַשִּׁיר. וּמַכִּין הַמְשׁוֹרְרִין בְּמִינֵי נִגּוּן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְתוֹקְעִין תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת עַל פִּרְקֵי הַשִּׁיר:

 כסף משנה  כשיגיעו בין האולם ולמזבח וכו' עד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח. בפ''ו דתמיד. ומ''ש מפני החשד. בפרק כיצד צולין (דף פ"ב) וכרבא דאמר הכי ופירש''י מפני החשד שלא יחשדום שמפני מלאכתן הם נחדלים מלעבוד עבודה x: ודע שזה שכתב כשיגיעו בין האולם ולמזבח הוא מוקדם למה שכתב קודם לכן ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים וכך הוא במשנה דמסכת תמיד. וכך היה הסדר שאחר שהפיסו פייס שלישי ורביעי בעזרה היו הולכין בעזרה מצד המזרח לצד המערב וכשהגיעו בין המזבח והאולם נטל אחד מהם את המגריפה וזרקה בין האולם ולמזבח והיו הולכים לאולם וכשהחלו עולים במעלות האולם מי שזכה בקטרת מי שזכה בדישון המנורה היו מקדימין לפניהם ועובדים עבודתם ובאו גם הם ועמדו על מעלות האולם ומברכים ברכת כהנים. ומ''ש ואח''כ מעלה זה שזכה באיברים את האיברים מן הכבש ולמזבח. בפ''ג דיומא (דף ל"ג) אהא דמסדר אביי סדר מערכה אליבא דאבא שאול הטבת שתי נרות קודם לקטרת וקטורת קודם לאיברים וכבר נתבאר בפרק זה דרבנן פליגי עליה ואמרו קטרת קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לאיברים. ומ''ש ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה. בפי''ד מהל' תפלה: ואח''כ מעלים סלת הנסכים וכו'. בפ''ג דיומא אהא דמסדר אביי סדר מערכה אמרינן איברים קודמין למנחה ומנחה לחביתין וחביתין לנסכים. ופירש רש''י איברים להקטיר איברי התמיד על מזבח החיצון. למנחה מנחת נסכו של תמיד דכתיב ועשירית האיפה סלת למנחה לנסכים לנסך יינו של תמיד: ובשעת הניסוך אומרים הלוים השיר וכו':

ו
 
כְּשֶׁהָיוּ נוֹתְנִין הַיַּיִן לַמְנַסֵּךְ. הָיוּ שְׁנֵי כֹּהֲנִים עוֹמְדִין עַל שֻׁלְחַן הַחֲלָבִים וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בְּיָדָן. וְהַסְּגָן עוֹמֵד עַל קֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. וְתָקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. וּבָאוּ וְעָמְדוּ אֵצֶל זֶה הַמְמֻנֶּה עַל הַצִּלְצָל. אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ:

 כסף משנה  כשהיו נותנים היין למנסך וכו' עד ועל כל תקיעה השתחויה. בסוף תמיד:

ז
 
שָׁהָה הַמְנַסֵּךְ לַנֶּסֶךְ. מֵנִיף הַסְּגָן בְּסוּדָרִין. הִקִּישׁ זֶה בַּצִּלְצָל וְתָקְעוּ אֵלּוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר. הִגִּיעוּ לְפֶרֶק תָּקְעוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ כָּל הָעָם שֶׁבָּעֲזָרָה. עַל כָּל פֶּרֶק תְּקִיעָה וְעַל כָּל תְּקִיעָה הִשְׁתַּחֲוָיָה. וְכָל הַתְּקִיעוֹת שֶׁעַל הַתָּמִיד תֵּשַׁע כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ח
 
אֵין אוֹמְרִין שִׁירָה אֶלָּא עַל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר וְזִבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה. אֲבָל עוֹלוֹת נְדָבָה שֶׁמַּקְרִיבִין מִמּוֹתַר תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁל צִבּוּר אֵין אוֹמְרִין שִׁירָה עֲלֵיהֶן. וְכֵן נְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן שִׁירָה:

 כסף משנה  ואין אומרים שירה אלא על עולות הצבור וכו'. בפ''ב דערכין (דף י"א:) איבעיא אם עולת נדבת צבור טעון שירה ואסיקנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים פירוש ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דכתיב בהו קדש יהיו ומעתה מה שלמים דמיירי קבוע להם זמן אף עולה שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת ציבור. ומ''ש וכן נסכין הבאים בפני עצמם וכו'. גם זה שם x:

ט
 
הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִין. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים כד-א) 'לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ'. בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים מח-ב) 'גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ' וְגוֹ'. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים פב-א) 'אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט'. בִּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צד-א) 'אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ'. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים פא-ב) 'הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב'. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צג-א) 'ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר' וְגוֹ'. בְּשַׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים צב-א) 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת'. בְּמוּסְפֵי שַׁבָּת אוֹמְרִים שִׁירַת (דברים לב-א) 'הַאֲזִינוּ' וְחוֹלְקִין אוֹתָהּ לְשִׁשָּׁה פְּרָקִים הַזִּי''ו לָ''ךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְאִין אוֹתָהּ שִׁשָּׁה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְאוֹמְרִין פֶּרֶק בְּכָל שַׁבָּת. גָּמְרוּ הַשִּׁירָה בְּשִׁשָּׁה שַׁבָּתוֹת חוֹזְרִין לָרֹאשׁ. בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת אוֹמֵר (שמות טו-א) 'אָז יָשִׁיר משֶׁה' וּ(שמות טו-יא) 'מִי כָמֹכָה' וְגוֹ'. בְּמוּסָף שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיוּ אוֹמְרִין הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ. וְאִם חָל לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי אוֹמֵר (תהילים פא-ז) 'הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ' וְגוֹ'. בְּמִנְחָה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיוּ אוֹמְרִים (תהילים כט-ח) 'קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר' וְגוֹ':

 כסף משנה  השיר שהיו הלוים אומרים וכו'. בסוף מסכת תמיד ויהיב טעמא בפרק בתרא דראש השנה (דף ל"א): במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים וכו' עד ומי כמוכה. בפרק בתרא דראש השנה שם: במוסף של ראש השנה היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו וכו' עד יחיל מדבר. שם (דף ל' ע"ב):

י
 
רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבַּת שִׁירָה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ דּוֹחֶה אֶת שִׁירָה שֶׁל שַׁבָּת כְּדֵי לְפַרְסֵם שֶׁהַיּוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ:

 כסף משנה  ראש חדש שחל להיות בשבת וכו'. ברייתא בפרק החליל (דף נ"ד:) ואע''ג דהתם אוקי רב ספרא מאי דוחה דוחה לקדם היינו כדי לתרוצי ברייתא אליבא דרבי אחא ומכיון דאיתותב התם ר' אחא נקטינן ברייתא כפשטא:

יא
 
בְּשַׁבָּת מַקְטִירִין אֶת שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה עִם הַמּוּסָפִין. קֹדֶם נִסּוּךְ הַיַּיִן שֶׁל מוּסָפִין. וְכַסֵּדֶר שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר כָּךְ עוֹשִׂין בֵּין הָעַרְבַּיִם. חוּץ מֵהֲרָמַת הַדֶּשֶׁן מִמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְסִדּוּר הַמַּעֲרָכוֹת וְהַפְּיָסוֹת. שֶׁאֵין עוֹשִׂין דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בְּכָל יוֹם בַּשַּׁחַר לְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  בשבת מקטירים את שני בזיכי לבונה עם המוספין. בפרק שלישי דיומא (דף ל"ד) בסדר מערכה דמסדר אביי מוספין קודמין לבזיכין והא תניא בזיכין קודמין למוספין תנאי היא אמר אביי מסתברא כמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין. ורבינו שכתב עם המוספין קודם ניסוך יין של מוספין היינו לומר שבזיכין אחר המוספין והכי דייק לישניה שכתב קודם ניסוך היין של מוספין ומכל מקום צריך למוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין: וכסדר שעושים בכל יום בבקר וכו' כמו שביארנו. בפרק ד':



הלכות תמידין ומוספין - פרק שביעי

א
 
בְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מַקְרִיבִין מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְכַמָּה הוּא מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ. פָּרִים שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַכּל עוֹלוֹת. וּשְׂעִיר עִזִּים חַטָּאת:

 כסף משנה  בראשי חדשים מקריבין מוסף ראש החדש אחר תמיד של שחר. כסדר מערכה שסידר אביי בפרק ג' דיומא (דף ל"ג) תמידין קודמין למוספין:

ב
 
מַעֲשֵׂה כָּל הָעוֹלוֹת אֶחָד הוּא כְּמַעֲשֵׂה הַתָּמִיד. וּמַעֲשֵׂה הַחַטָּאוֹת שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת כְּמַעֲשֵׂה הַחַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  מעשה כל העולות אחד הוא וכו' כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו. בפ''ו ופ''ז מהלכות מעשה הקרבנות:

ג
 
בְּפֶסַח מַקְרִיבִין קָרְבַּן מוּסָף בְּכָל יוֹם. מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּמוּסַף רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. פָּרִים שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַכּל עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת. בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁהוּא יוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן מַקְרִיבִין יֶתֶר עַל מוּסָף שֶׁל כָּל יוֹם כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה עִם עֹמֶר הַתְּנוּפָה. וְהִיא מִנְחָה שֶׁל צִבּוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ביום שני של פסח וכו' כמו שביארנו. בפי''ב מהלכות הנזכרות:

ד
 
וּזְמַנּוֹ קָבוּעַ וּלְפִיכָךְ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה:

 כסף משנה  ומ''ש וזמנו קבוע לפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה. משנה בפ''ב דתמורה (דף י"ד) ואיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות ע"ב:):

ה
 
אֵין מְבִיאִין מִנְחָה זוֹ אֶלָּא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-י) 'וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן'. מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בָּא מִן הַקָּרוֹב מְבִיאִין אוֹתָהּ מִכָּל מָקוֹם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

 כסף משנה  אין מביאין מנחה זו אלא מא''י וכו' עד יביאו מן היבש. משנה במנחות פרק כל קרבנות הצבור (דף פ"ה:) וקצתו בת''כ:

ו
 
מִצְוָתוֹ לְהִקָּצֵר בַּלַּיְלָה בְּלֵיל שִׁשָּׁה עָשָׂר. בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת:

ז
 
וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעֹמֶר. וְאִם קְצָרוּהוּ בַּיּוֹם כָּשֵׁר:

ח
 
מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצְאוּ יָבִיאוּ מִן הָעֳמָרִים:

ט
 
מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצְאוּ יָבִיאוּ מִן הַיָּבֵשׁ:

י
 
דַּרְכָּן הָיָה לְהָבִיא מִשָּׂדוֹת שֶׁבַּדָּרוֹם. הָיָה נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה וְזוֹרֵעַ חֶצְיָהּ בְּשָׁנָה זוֹ וּבְשָׁנָה אַחֶרֶת נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה שֶׁזָּרַע וְזוֹרֵעַ הַחֵצִי שֶׁנָּר וּמֵבִיא מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  דרכן היה להביא משדות שבדרום. במנחות שם (דף פ"ה) והטעם מפני שבהם חמה זורחת כל היום. ומ''ש היה נר חצי השדה וכו'. שם:

יא
 
עֹמֶר זֶה מִן הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָּא. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשֶׂה. מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ לִקְצֹר. כָּל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצַר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִין בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת. וּבִשְׁלֹשָׁה מַגָּלוֹת. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה אוֹמֵר לָהֶם הַקּוֹצֵר לְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִים לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאִם הָיָה שַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶן שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִים לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶן אֶקְצֹר וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְכָל כָּךְ לָמָּה מִפְּנֵי אֵלּוּ הַטּוֹעִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי. שֶׁהֵן אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג-יא) (ויקרא כג טו-טז) 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' הוּא שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינָהּ שַׁבָּת אֶלָּא יוֹם טוֹב וְכֵן רָאוּ תָּמִיד הַנְּבִיאִים וְהַסַּנְהֶדְרִין בְּכָל דּוֹר וְדוֹר שֶׁהָיוּ מְנִיפִין אֶת הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא כג-יד) 'וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה'. וְנֶאֱמַר (יהושע ה-יא) 'וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי'. וְאִם תֹּאמַר שֶׁאוֹתוֹ הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת אֵרַע כְּמוֹ שֶׁדִּמּוּ הַטִּפְּשִׁים. הֵיאַךְ תָּלָה הַכָּתוּב הֶתֵּר אֲכִילָתָם לֶחָדָשׁ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ הָעִקָּר וְלֹא הַסִּבָּה אֶלָּא נִקְרָה נִקְרֶה. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁתָּלָה הַדָּבָר בְּמָחֳרַת הַפֶּסַח הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁמָּחֳרַת הַפֶּסַח הִיא הָעִלָּה הַמַּתֶּרֶת אֶת הֶחָדָשׁ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל אֵי זֶה יוֹם הוּא מִימֵי הַשָּׁבוּעַ:

 כסף משנה  עומר זה מן השעורים היה בא וכו'. במנחות פרק ר' ישמעאל (דף ס"ח) ופרק כל קרבנות (דף פ"ד): וכיצד היה נעשה וכו' עד מפני הטועים. משנה במנחות פרק ר''י (דף ס"ה):

יב
 
קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקֻפּוֹת וֶהֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה וַחֲבָטוּהוּ. וְזוֹרִין וּבוֹרְרִין. וְלוֹקְחִין אֶת הַשְּׂעוֹרִין וּמְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר. בְּאַבּוּב מְנֻקָּב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֵשׁ שׁוֹלֵט בְּכֻלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-יד) 'אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִנְחַת הָעֹמֶר בִּלְבַד. וְאַחַר שֶׁקּוֹלִין אוֹתוֹ שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת וְטוֹחֲנִין אֶת הַשָּׁלֹשׁ סְאִין וּמוֹצִיאִין מִן הַכּל עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְלוֹקְחִין זֶה הָעִשָּׂרוֹן שֶׁל סלֶת הַשְּׂעוֹרִים וּבוֹלְלִין אוֹתוֹ בְּלוֹג שֶׁמֶן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן וְנוֹתְנִין עָלָיו קֹמֶץ לְבוֹנָה כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וּמְנִיפוֹ בַּמִּזְרָח מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד וּמַגִּישׁוֹ כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים כִּשְׁיָרֵי כָּל הַמְּנָחוֹת. ואֵימָתַי קוֹמְצִין אוֹתוֹ. לְאַחַר שֶׁמַּקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם וְכֶבֶשׂ הָעוֹלָה קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם:

 כסף משנה  קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו' עד כשיירי כל המנחות. גם זה משנה שם (דף ס"ו). ומ''ש כמו שביארנו. הוא בפ''ג מהל' ביכורים ופרק י''ג מהלכות מעשר ראשון: ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבים מוסף היום. משום דתדיר קודם. ומ''ש וכבש העולה בסוף הוריות (דף י"ג) עומר קדם לכבש הבא עמו:

יג
 
אָסוּר לִקְצֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִין מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי תְּבוּאָה קֹדֶם לִקְצִירַת הָעֹמֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-י) 'רֵאשִׁית קְצִירְכֶם' שֶׁיִּהְיֶה תְּחִלָּה לְכָל הַנִּקְצָרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָצִיר שֶׁרָאוּי לְהָבִיא מִמֶּנּוּ עֹמֶר. אֲבָל בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁבָּעֲמָקִים הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לְהָבִיא מִמֶּנּוּ קוֹצְרִין אוֹתוֹ מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. אֲבָל לֹא יִגְדּשׁ:

יד
 
תְּבוּאָה שֶׁהִשְׁרִישָׁה קֹדֶם הָעֹמֶר הָעֹמֶר מַתִּירָהּ. וְאִם לָאו אָסוּר לְקָצְרָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ עַד שֶׁיָּבוֹא הָעֹמֶר הַבָּא:

 כסף משנה  (יג-יד) אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה וכו' עד אלא יניחם צבתים צבתים. משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (דף ע"א): ומ''ש קודם לקצירת העומר. יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר:

טו
 
תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ מֻתָּר לִקְצֹר מִמֶּנָּה לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה. וְקוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ. וְקוֹצְרִין לְפַנּוֹת מָקוֹם לְבֵית הָאָבֵל אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-י) 'קְצִירְכֶם' וְלֹא קְצִיר מִצְוָה:

 כסף משנה  ומה שאמר תבואה שלא הביאה שליש וכו'. פלוגתא דתנאי שם ופסק כר' יהודה דאמר אימתי אינו אלא לפרש דברי תנא קמא:

טז
 
וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִקְצֹר לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת כְּדֶרֶךְ הַקּוֹצְרִין. אֶלָּא יַנִּיחֵם צְבָתִים צְבָתִים:

יז
 
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וְלֹא מִנְחַת נְסָכִים וְלֹא בִּכּוּרִים מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם הֲבָאַת הָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא פָּסוּל. וְלֹא יָבִיא קֹדֶם לַהֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר:

 כסף משנה  כבר ביארנו. פ''ז מאיסורי מזבח: שאין מביאין מנחות וכו'. ג''ז משנה שם (דף ס"ח ע"ב):

יח
 
וְכָל הַמַּקְרִיב מִנְחָה מִן הֶחָדָשׁ תְּחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ:

 כסף משנה  וכל המקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו. הכי משמע בהא דתניא בפרק כיצד מברכין (דף ל"ז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו ודלא כפירש''י והתוספות:

יט
 
תְּבוּאָה שֶׁזְּרָעָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר וּקְצָרָהּ אַחַר שֶׁקָּרַב הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם מְבִיאִין מִמֶּנָּה מְנָחוֹת לְכַתְּחִלָּה טֶרֶם הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הוֹאִיל וּתְבוּאָה זוֹ עָבַר עָלֶיהָ הֲבָאַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּקְצִירַת הָעֹמֶר. אוֹ אֵין מְבִיאִין עַד שֶׁיָּבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַחַר הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת:

 כסף משנה  תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וכו'. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא במנחות פרק ר' ישמעאל (דף ס"ח ע"ב) בעיא דלא איפשיטא:

כ
 
וְכֵן תְּבוּאָה שֶׁהָיְתָה בַּקַּרְקַע וְחָנְטוּ עָלֶיהָ אוֹ הֵנֵצּוּ עָלִים שֶׁלָּהּ כְּשֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הֲנָצַת הֶעָלִין אוֹ חֲנָטָתָן כְּמוֹ הֻשְׁרְשָׁה וְהֻתְּרָה לְהָבִיא מִמֶּנָּה מְנָחוֹת אוֹ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה הַשְׁרָשָׁה. לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא וְאִם הֵבִיא הֻרְצָה:

 כסף משנה  וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא:

כא
 
וְהַקּוֹצֵר קֹדֶם קְצִירַת הָעֹמֶר אֵינוֹ לוֹקֶה וְהַקָּצִיר כָּשֵׁר:

 כסף משנה  והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר:

כב
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת מִיּוֹם הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-טו) 'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' 'שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת'. וּמִצְוָה לִמְנוֹת הַיָּמִים עִם הַשָּׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-טז) 'תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם'. וּמִתְּחִלַּת הַיּוֹם מוֹנִין לְפִיכָךְ מוֹנֶה בַּלַּיְלָה מִלֵּיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן:

 כסף משנה  מ''ע לספור שבע שבתות תמימות וכו' עד מליל ט''ז בניסן. במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ס"ו): שכח ולא מנה בלילה מונה ביום. כן כתב בה''ג.

כג
 
שָׁכַח וְלֹא מָנָה בַּלַּיְלָה מוֹנֶה בַּיּוֹם וְאֵין מוֹנִין אֶלָּא מְעֻמָּד. וְאִם מָנָה מְיֻשָּׁב יָצָא:

 כסף משנה  ואין מונין אלא מעומד וכו'. כתב הר''י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד:

כד
 
מִצְוָה זוֹ עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִמֶּנָּה:

 כסף משנה  מצוה זו על כל איש מישראל. בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. ומ''ש בכל מקום ובכל זמן. דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל (דף ס"ז) אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי [רבנן] דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש [הוא]. ופירש''י ולא מני שבועי אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הילכך ביומי סגי עכ''ל. ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי דזכר למקדש בעלמא הוא ואפ''ה מצוה למימני שבועי. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו וכ''כ הר''ן לדעת רבינו. ומ''ש ונשים ועבדים פטורין ממנה. משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא:

כה
 
וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל לַיְלָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר קֹדֶם שֶׁיִּסְפֹּר. מָנָה וְלֹא בֵּרֵךְ יָצָא וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:

 כסף משנה  וצריך לברך בכל לילה וכו'. פשוט הוא שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל המצות. ומה שכתב מנה ולא בירך יצא וכו'. פשוט הוא דברכות אינם מעכבות:



הלכות תמידין ומוספין - פרק שמיני

א
 
בְּיוֹם חֲמִשִּׁים מִסְּפִירַת הָעֹמֶר. הוּא חַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְהוּא עֲצֶרֶת. וּבַיּוֹם הַזֶּה מַקְרִיבִין מוּסָף כְּמוֹ מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁנֵי פָּרִים וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הֵן הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים וְהֵם מוּסַף הַיּוֹם. וְעוֹד מְבִיאִין יֶתֶר עַל הַמּוּסָף בַּיּוֹם הַזֶּה מִנְחָה חֲדָשָׁה שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּמַקְרִיבִין עִם הַלֶּחֶם פַּר וּשְׁנֵי אֵילִים וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים. הַכּל עוֹלוֹת. וּשְׂעִיר חַטָּאת. וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים זֶבַח שְׁלָמִים. וְאֵלּוּ הֵן הַקָּרְבָּנוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא. נִמְצָא הַקָּרֵב בְּיוֹם זֶה יֶתֶר עַל שְׁנֵי הַתְּמִידִין שְׁלֹשָׁה פָּרִים וּשְׁלֹשָׁה אֵילִים וְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים. הַכּל עֶשְׂרִים בְּהֵמָה עוֹלוֹת. וּשְׁנֵי שְׂעִירֵי חַטָּאוֹת נֶאֱכָלִים. וּשְׁנֵי כְּבָשִׂים שְׁלָמִים נֶאֱכָלִים:

 כסף משנה  ביום חמשים מספירת העומר וכו'. בפרשת אמור כתוב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ושעיר חטאת ושני כבשים שלמים ובפרשת פנחס כתוב והקרבתם עולה פרים שנים איל אחד שבעה כבשים שעיר עזים אחד מלבד עולת התמיד. ובפרק התכלת (דף מ"ה ע"ב) איפליגו תנאי ודעת ר''ע שאין [כבשים] של ת''כ הן האמורים בחומש הפקודים ונתבאר שם שאותם שבפרשת אמור באים בגלל הלחם אבל שבפרשת פנחס בגלל עצמם הם באים כי הם מוספי היום ואע''ג דרבי טרפון פליג עליה פסק רבינו כר''ע:

ב
 
* שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הָאָרֶץ וּמִן הֶחָדָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג-יז) 'מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה' וְגוֹ'. לֹא מָצְאוּ חָדָשׁ יָבִיאוּ מִן הָעֲלִיָּה:

 ההראב"ד   שתי הלחם. א''א הלכה זו בהפך:

 כסף משנה  שתי הלחם אינן באים אלא מן החדש ומן הארץ וכו'. במנחות (דף ע"ג:) ר''פ כל קרבנות הצבור והיחיד באים מהארץ ומח''ל מן החדש ומן הישן חוץ מהעומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ ובגמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מהישן כשירות אלא שחיסר מצות עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך ואפי' מן העליה ופירש''י מן העליה ישנים שבעליה. ורבינו פסק כברייתא ויש לתמוה למה הניח המשנה ופסק כברייתא ואפשר שלזה נתכוון הראב''ד שכתב הלכה זו בהפך עכ''ל. ואפשר שכוונתו לומר דלישנא דמתני' דקתני שאינם באים היינו לומר שאם לא הביא מהחדש פסול מדקאמר עלה מתני' דלא כי האי תנא וכיון שרבינו פוסק כברייתא לא ה''ל לתפוס בלשון המשנה, ולזו י''ל דלישנא דשאינם באים שפיר משמע לכתחלה כי מסיים בה אם הביא מן הישן כשר ומאי דדייק בגמ' מתניתין דלא כי האי תנא היינו משום דלא מסיים בה הכי. ולענין אמאי שבק מתני' ופסק כברייתא י''ל דטעמיה משום דבגמרא מפרש טעמא דברייתא ולא פירש טעמא דמתני', ואפשר לומר עוד שרבינו מפרש דלתנא דמתניתין נמי אם הביא מן הישן כשר ולישנא דמתני' הכי משמע דהא כל קרבנות וכו' באים מן הישן היינו אפילו לכתחלה ובההוא גוונא קאמר דעומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש דהיינו לכתחילה ומאי דקאמרה גמרא מתני' דלא כי האי תנא היינו ללמד דלתנא דברייתא לכתחילה נמי מותר להביא שתי הלחם מן הישן מדלא קתני לא יביא מן הישן ואם הביא כשר ועוד מדפלגינהו בברייתא לעומר ושתי הלחם ולא ערבינהו למיתני עומר ושתי הלחם הבאים מן הישן כשרים משמע דטעמא משום דלא שוו בדינייהו דעומר לכתחלה צריך להביא מהחדש אבל שתי הלחם לכתחלה נמי יכול להביא מן הישן לדעת הברייתא ומאי דקאמר בגמרא על הברייתא והא כתיב ראשית למצוה היינו למצוה מן המובחר ומאן דלא בעי מצוה מן המובחר יכול להביא מן הישן אף לכתחילה לתנא דברייתא אבל לתנא דמתני' לכתחילה צריך להביא מן החדש ומאי דקאמר ע''כ לא פליגי אלא בחדש היינו לכתחלה אבל אם לא מצא לכ''ע יביא מהישן ולפי פי' זה שפיר פסק רבינו כתנא דמתני' ואע''פ שרש''י בכמה לשונות הוא נזהר מפירוש זה רבינו אפשר שמפרשו:

ג
 
חִטִּים שֶׁיָּרְדוּ בְּעָבְיָם יֵשׁ בָּהֶם סָפֵק אִם אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶם (ויקרא כג-יז) 'מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם' אוֹ אֵינָם מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין שָׁלֹשׁ סְאִין חִטִּין חֲדָשׁוֹת וְשָׁפִין אוֹתָן וּבוֹעֲטִין בָּהֶם כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּנָחוֹת וְטוֹחֲנִין אוֹתָן סלֶת וּמְנַפִּין מֵהֶן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנוֹת מְנֻפֶּה בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נָפָה וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  חטים שירדו בעבים וכו'. במנחות פ רבי ישמעאל (ס"ט:) בעיא דלא איפשיטא ופירש''י שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיאנוס בלעו ספינה מליאה חטים: וכיצד היו עושים מביאין ג' סאין חטים חדשות וכו' עד ובי''ג נפה. בס''פ אלו מנחות (דף ע"ז:). ומ''ש כמו שביארנו. בפ''ו מהל' בכורים ובפי''ג מהל' מעה''ק:

ד
 
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵן מִן הֶחָדָשׁ צְרִיכִין לָבוֹא עִשָּׂרוֹן מִכָּל סְאָה וּמֶחֱצָה וּמְנַפִּין אוֹתָן בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נָפָה. וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁהוּא בָּא מִן הַיָּשָׁן דַּי לוֹ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נָפָה וְהוּא בָּא עִשָּׂרוֹן מִכָּל סְאָה. אֲבָל הָעֹמֶר שֶׁהוּא בָּא מִן הַשְּׂעוֹרִים חֲדָשׁוֹת אֵינוֹ בָּא מִן הַמֻּבְחָר אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ סְאִין וּבִשְׁלֹשׁ עֲשָׂרָה נָפָה:

ה
 
וְכֻלָּם אִם רִבָּה בְּמִדַּת הַסְּאִין שֶׁבְּאֵין מֵהֶן אוֹ מִעֵט כָּשֵׁר:

 כסף משנה  ומ''ש וכולן אם ריבה כמדת הסאים שבאים מהם או מיעט כשר. ברייתא פ' כל המנחות ואיתיה בתוספתא דמנחות פ''ח העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שריבה מדת עשרונן או שחיסר מדת עשרונן שהיתה מדה מרובה מחברתה או חסרה מחברתה הרי אלו פסולות ריבה מדת סאין או שחיסר מדת סאין הרי אלו כשירות:

ו
 
וְלוֹקְחִין שְׁנֵי הָעֶשְׂרוֹנוֹת וְלָשִׁין אוֹתָן אַחַת אַחַת וְאוֹפִין אוֹתָן אַחַת אַחַת:

 כסף משנה  ולשין אותן אחד אחד וכו' עד שהוא י''ט. משניות בפרק שתי הלחם (דף צ"ד):

ז
 
וְלִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים כְּכָל הַמְּנָחוֹת:

ח
 
וְאֵין עֲשִׂיָּתָן דּוֹחָה יוֹם טוֹב וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שַׁבָּת אֶלָּא אוֹפִין אוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-טז) 'הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם' לָכֶם וְלֹא לְגָבוֹהַּ:

ט
 
הָיָה עֶרֶב יוֹם טוֹב שַׁבָּת אוֹפִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָלוֹת בַּשְּׁלִישִׁי לַאֲפִיָּתָן שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהֵם חָמֵץ. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. מֵבִיא שְׂאוֹר מִמָּקוֹם אַחֵר וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הָעִשָּׂרוֹן וּמְמַלֵּא הָעִשָּׂרוֹן סלֶת וּמְחַמְּצוֹ בְּאוֹתוֹ הַשְּׂאוֹר:

 כסף משנה  ומ''ש וכיצד עושה מביא שאור ממקום אחר וכו'. משנה בריש פרק כל המנחות (דף נ"ב ע"ב) פלוגתא דר''מ ור''י וידוע דהלכה כר''י:

י
 
וּמְרֻבָּעוֹת הֵן. אֹרֶךְ כָּל חַלָּה שִׁבְעָה טְפָחִים וְרָחְבָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים וְגָבְהָהּ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש ומרובעות הן אפשר דיליף לה מלחם הפנים. ומ''ש אורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים וגובהה ד' אצבעות. משנה בפרק שתי הלחם (דף צ"ו) ומפרש רבינו קרנותיו גובהה ורש''י פירש בע''א:

יא
 
כֵּיצַד הֲנָפַת הַלֶּחֶם עִם שְׁנֵי כִּבְשֵׂי הַשְּׁלָמִים. מֵבִיא שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים וּמְנִיפָם בְּעוֹדָן חַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד-יב) 'וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה'. וְאִם הֵנִיף זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ יָצָא. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֲטִין אוֹתָן וּמַפְשִׁיט. וְלוֹקֵחַ חָזֶה וְשׁוֹק מִכָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם וּמַנִּיחָן בְּצַד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּמֵנִיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן וּמֵנִיף הַכּל כְּאֶחָד בַּמִּזְרָח בִּמְקוֹם כָּל הַתְּנוּפוֹת. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. וְאִם הֱנִיפָן אֶחָד אֶחָד יָצָא. וְאַחַר כָּךְ מַקְטִיר אֵימוּרֵי שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים וּשְׁאָר הַבָּשָׂר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. וְכֵן שְׁתֵּי הַחַלּוֹת נוֹטֵל כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַת מֵהֶן. וְהַשְּׁנִיָּה מִתְחַלֶּקֶת לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. וּשְׁתֵּיהֶן נֶאֱכָלוֹת אוֹתוֹ הַיּוֹם וַחֲצִי הַלַּיְלָה כִּבְשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים:

 כסף משנה  כיצד הנפת הלחם וכו' ומניפם בעודם חיים. משנה בפ' כל המנחות (דף ס"א). ומ''ש ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפ''ע יצא. שם יליף מקראי גבי אשם ולוג שמן שטעונים תנופה כאחד ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ומשמע דילפינן מהתם לשני כבשי עצרת. ומ''ש ולוקח חזה ושוק. שם (דף ס"ב) ת''ר זבחי שלמי ציבור טעונים תנופה לאחר שחיטה ותנופתן כמות שהן דברי רבי וחכ''א כחזה ושוק. ומ''ש ומניחם בצד שתי הלחם. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי משום דמסתבר טעמיה ועוד דאבא שאול סבר כוותיה. ומ''ש ומניח ב' ידיו מלמטה. שם במשנה. ומ''ש ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד. שם במשנה. ומ''ש ואם הניפן אחד אחד יצא. אפשר שהוא נלמד מאשם ולוג שמן כדבסמוך: ומה שכתב וכן שתי החלות נוטל כ''ג אחת מהן. זה על פי מה שנתבאר בספ''ד שכ''ג בלחם הפנים נוטל מכל משמר חצי החלות: ושאר הבשר נאכל לכהנים. כלומר ואינם כשאר שלמים שהם קדשים קלים ונאכלים לבעלים חוץ מהאימורים אבל שלמים אלו קדש קדשים הם ואינם נאכלים אלא לכהנים. ומ''ש ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה וכו':

יב
 
שָׁחַט שְׁנֵי כְּבָשִׂים עַל אַרְבַּע חַלּוֹת. אִם אָמַר יִקָּדְשׁוּ שְׁתַּיִם מִתּוֹךְ אַרְבַּע מוֹשֵׁךְ שְׁתַּיִם מֵהֶן וּמְנִיפָן. וְהַשְּׁאָר פּוֹדִין אוֹתָן בִּפְנִים וְנֶאֱכָלִין בַּחוּץ כִּשְׁאָר הַחֻלִּין. וְאִם לֹא הִתְנָה לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם:

 כסף משנה  שחט שני כבשים על ארבע חלות וכו'. בפרק התכלת (דף מ"ו:) ת''ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלים בפדיון ואמרי' בגמ' אליבא דר''י דהיינו דוקא בדאמר ליקדשו תרתי מגו ארבע אבל אם לא אמר כן לא קדשי. ומ''ש והשאר פודים אותם בפנים. שם אמרינן הכי אליבא דרבי דאמר שחיטה מקדשם אבל לר''א בר''ש דפליג עליה אין פודין אותם אלא בחוץ. ופסק רבינו כרבי דהלכה כרבי מחבירו:

יג
 
שָׁחַט אַרְבָּעָה כְּבָשִׂים עַל שְׁתֵּי חַלּוֹת. מוֹשֵׁךְ שְׁנַיִם מֵהֶם וְזוֹרֵק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. וּמֵנִיף הַשְּׁנַיִם הַנִּשְׁאָרִים הַכְּשֵׁרִים עִם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם:

 כסף משנה  שחט ארבעה כבשים על שתי חלות וכו'. שם (דף מ"ח):

יד
 
שְׁתֵּי הַחַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּשְׁנֵי הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. מֵת אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אוֹ בָּרַח אוֹ נַעֲשָׂה טְרֵפָה. יִקַּח זוּג לְשֵׁנִי. שָׁחַט אֶחָד לִשְׁמוֹ. יִקַּח לוֹ זוּג:

 כסף משנה  שתי החלות מעכבות זו את זו ושני הכבשים מעכבין זה את זה. משנה פרק הקומץ רבה (דף כ"ז): מת אחד משניהם וכו' יקח זוג לשני. תוספתא בפ''ה דמנחות: שחט אחד מהם לשמו. כלומר ואח''כ מת האחר או נעשה טריפה או ברח יקח לו זוג לראשון והוא בתוספתא הנזכרת:

טו
 
* שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מְעַכְּבִים אֶת הַכְּבָשִׂים. וּשְׁנֵי הַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִים אֶת הַלֶּחֶם. * וְאִם הוּנְפוּ עִם הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְאִם אָבַד הַלֶּחֶם יֹאבְדוּ הַכְּבָשִׂים וְאִם אָבְדוּ הַכְּבָשִׂים יֹאבְדוּ הַלֶּחֶם וְיָבִיאוּ לֶחֶם אַחֵר וּכְבָשִׂים אֲחֵרִים:

 ההראב"ד   שתי הלחם וכו'. א''א הלכה זו בהפך: ואם הונפו. א''א ספק הוא בגמרא:

 כסף משנה  שתי הלחם מעכבין את הכבשים וכו'. במשנה פרק התכלת (דף מ"ה:) פלוגתא דתנאי הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דברי ר''ע אמר ר''ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב (את) הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אר''ש הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו [שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר] וכל האמור בת''כ אין קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים [בלא לחם] שהכבשים מתירים את עצמם ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו, ולכאורה משמע דהלכה כר''ש ור''ש בן ננס דרבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למילתייהו x ויש לתמוה על רבינו שפסק כר''ע וז''ש הראב''ד הלכה זו בהפך עכ''ל. וי''ל לדעת רבינו שהוא סובר דמ''מ הלכה כר''ע דהוא מאריה דגמרא טפי מהנך תנאי וטעמא דבן ננס הא איפרך וטעמא דרבי שמעון איכא למידחי דאע''ג דר''ש יהיב טעמא שלחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו איכא למימר דאע''ג דכשהלחם בא עם הכבשים הכבשים מתירין את הלחם כשהלחם בא לבדו הוא עצמו מתיר את עצמו. ועוד דבגמרא אמרינן מ''ט דרבי עקיבא גמר יהיו מתהיינה מה להלן לחם אף כאן לחם ובן ננס גמר יהיו יהיו מה להלן כבשים אף כאן כבשים ושקיל וטרי גמרא ובסוף קמה טענת ר''ע ולפיכך פסק כוותיה ועוד דאיתא התם בגמרא (דף נ"ו) ת''ר שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו כו' עד אף שתי הלחם נמי לאכילה והאי ברייתא כר''ע אתיא ומדשקלי וטרו בה אמוראי משמע דסברי דהלכתא כוותיה. ומ''ש ואם הונפו עם הכבשים מעכבים זה את זה ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים וכו' בפרק התכלת (דף מ"ו) איבעיא לן תנופה עושה זיקה או לא ואסיקנא בתיקו וא''כ לא היה לרבינו לכתוב הלכה פסוקה בדבר וכבר השיגו הראב''ד וכתב א''א ספק הוא בגמרא עכ''ל. ואפשר שטעם רבינו מדאמרי' בתר הכי א''ל אביי לרבא מ''ש ב' כבשים דמעכבי לחם ומאי שנא שבעה כבשים ופר ואילים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי א''ל הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה משמע דס''ל דתנופה עושה זיקה:

טז
 
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן בְּלֹא כְּבָשִׂים כֵּיצַד עוֹשִׂין בָּהֶן. יוּנְפוּ וּתְעֵבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְצְאוּ כְּבָשִׂים לְשָׁנָה הַבָּאָה וְיָבִיאוּ לֶחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים. הַפָּר וּשְׁנֵי הָאֵילִים וְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר הַבָּאִים בְּיוֹם זֶה בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן:

 כסף משנה  שתי הלחם הבאות בפני עצמן וכו'. ברייתא וגמרא שם: הפר ושני האילים וכו'. משנה שם (דף מ"ד):

יז
 
שְׁנֵי פָּרִים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וּפַר הַבָּא בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:

 כסף משנה  שני פרים של מוסף היום ופר וכו'. משנה שם הפרים והאילים והכבשים והשעירים אינם מעכבים זה את זה ובגמרא הני פרים וכבשים וכו' דעצרת וכו' אילים דהיכא וכו' אי דתורת כהנים הויה כתיב בהו לעולם דעצרת דתורת כהנים וה''ק לא אילים דתורת כהנים מעכבי ליה לאיל דחומש הפקודים ולא איל דחומש הפקודים מעכב לאילים דתורת כהנים אלא פרים דאפילו אהדדי לא מעכבי ואילים דהכא והכא הוא דלא מעכבי אינהו מעכבי תנא מילי מילי קתני. פי' וגבי פרים וכבשים אין מעכבים אפילו אהדדי אבל אילים אהדדי מעכבי אלא שבתורת כהנים עם של חומש הפקודים אינם מעכבין אלו לאלו:

יח
 
* אַיִל שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וּשְׁנֵי אֵילִים הַבָּאִין בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין (זֶה אֶת זֶה):

 ההראב"ד   איל כו' ואם נשחטו כו'. א''א לא ידעתי שחיטה זו בכאן מה היא והיה לו לומר אבל הן עצמן דתורת כהנים ומעכבין זה את זה מ''ט הויה כתיב בהו:

יט
 
שִׁבְעָה כְּבָשִׂים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַבָּאִים בִּגְלַל הַלֶּחֶם אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְאִם נִשְׁחֲטוּ כֻּלָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:

 כסף משנה  ומ''ש שבעה כבשים וכו' אינם מעכבים כו'. לא אלו את אלו ולא הם בעצמם וכמו שביאר מיד שאין המוספין מעכבין וכו' והוא כמו שנתבאר מהמשנה דבהו אין עיכוב כלל ומילי מילי קתני. ודברי רבינו מדוייקים כן דגבי פרים כתב שני פרים אין מעכבין זה את זה וגבי אילים לא כתב כן אלא כתב איל וכו' ושני אילים אין מעכבין ולא כתב כמו שכתב גבי פרים אין מעכבין זה את זה מוכח דשני אילים גופייהו מעכבין ולא דמו לפרים וגבי פרים היה יכול לכתוב כמו שכתב גבי אילים דהתם נמי איכא פר אחד ושני פרים אלא ודאי לכך נתכוון. ומ''ש אם נשחטו כולן מעכבין זה את זה. שם (דף מ"ו:) אמר ר''י הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואי זו היא זיקה שלהם שחיטה ופירש''י שאם הוזקקו זה לזה שהיה ביחד ואח''כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באיבוד חבירו ואי זו היא זיקה שלהן הקבעתן יחד שחיטה שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח''כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל. ויש לתמוה על מה שכתב הראב''ד איל של מוסף וכו' א''א לא ידעתי שחיטה זו בכאן מה היא והל''ל אבל הן עצמן דת''כ מעכבין זה את זה מ''ט הויה כתיב בהו עכ''ל, שהרי מ''ש רבינו שאם נשחטו מעכבין זה את זה מבואר הוא בברייתא וכדברי ר''י שכתבתי. וכתב הר''י קורקוס ז''ל דעת הראב''ד כרש''י דההיא דר''י אכבשים שאין מעכבין את הלחם לחוד קאי דבהנהו דוקא קובעת שחיטה עכ''ל:

כ
 
הַתְּמִידִין אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִין וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין וְלֹא הַמּוּסָפִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וְלֹא מִנְיַן הָעוֹלוֹת כֻּלָּן מְעַכֵּב. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ אֶלָּא שִׁשָּׁה כְּבָשִׂים מַקְרִיבִין שִׁשָּׁה אֲפִלּוּ לֹא מָצְאוּ אֶלָּא אֶחָד מַקְרִיבִין אוֹתוֹ בֵּין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בֵּין בִּימֵי הַמּוֹעֲדוֹת וְהַשַּׁבָּתוֹת. וְאֵינָן חַיָּבִין לְהַקְרִיב הַשְּׁאָר לְמָחָר אוֹ לְמוֹעֵד אַחֵר אֶלָּא כָּל קָרְבַּן צִבּוּר שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ בָּטֵל קָרְבָּנוֹ. לֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁנֵי כְּבָשִׂים אִם יַקְרִיבוּ אוֹתָן לְמוּסַף הַיּוֹם אֵין לָהֶן תְּמִידִין לְמָחָר. הֲרֵי הַדָּבָר שָׁקוּל אִם הִקְרִיבוּם לְמוּסַף הַיּוֹם הִקְרִיבוּ וְאִם רָצוּ לְהַנִּיחָם לְמָחָר לִתְמִידִין יַנִּיחוּ:

 כסף משנה  ומה שכתב ואינם חייבים להקריב השאר למחר וכו': לא מצאו אלא שני כבשים וכו'. בפרק התכלת (דף מ"ט) בעיא דלא איפשיטא:



הלכות תמידין ומוספין - פרק תשיעי

א
 
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי מַקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם פַּר וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים הַכּל עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת הַנֶּאֱכֶלֶת. וְזֶה מוּסַף הַיּוֹם יֶתֶר עַל מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַקָּרֵב בְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ. לְפִיכָךְ אִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה מוּסָפִין מוּסַף שַׁבָּת וּמוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמוּסַף הַיּוֹם:

 כסף משנה  באחד בתשרי מקריבים מוסף היום וכו'. מפורש בפרשת פנחס. ומ''ש לפיכך אם חל להיות בשבת היו שם ג' מוספין וכו'. בפ' החליל (דף נ"ד):

ב
 
וְכֵיצַד סִדּוּר הַקְרָבָתָן. מוּסַף שַׁבָּת תְּחִלָּה וְאַחֲרָיו מוּסַף הַחֹדֶשׁ וְאַחֲרָיו מוּסַף יוֹם טוֹב. שֶׁכָּל הַתָּדִיר מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ וְכֵן כָּל הַמְקֻדָּשׁ מֵחֲבֵרוֹ קוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ. הָיָה לְפָנָיו תָּדִיר וּמְקֻדָּשׁ יַקְדִּים אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה:

 כסף משנה  שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו. משנה בזבחים ר''פ כל התדיר (דף פ"ט): ומה שכתב וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. שם במשנה. ומה שכתב היה לפניו תדיר ומקודש וכו'. שם (דף צ':) בעיא דלא איפשיטא ולפיכך פסק רבינו דאי זה מהם שירצה יקדים ופירש''י תדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת התמיד תדיר והחטאת מקודש ממנו כדתנן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה:

ג
 
עָבַר אוֹ שָׁכַח וְשָׁחַט אֶת שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר אוֹ הַפָּחוּת בִּקְדֻשָּׁה תְּחִלָּה מַקְרִיבוֹ וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֵט אֶת הַתָּדִיר אוֹ אֶת הַמְקֻדָּשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר וכו'. שם (דף צ') בעיא בשחט את שאינו תדיר תחלה ומשמע דאיפשיטא ולמד רבינו ממנו לשחט את הפחות בקדושה תחלה:

ד
 
וְאִם נִשְׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד יִהְיֶה זֶה מְמָרֵס בַּדָּם עַד שֶׁיִּזְרֹק דַּם הַתָּדִיר אוֹ דַּם הַמְקֻדָּשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם וכו'. נלמד ממה ששנינו בפרק תמיד נשחט (דף ס"א) שחט קרבן פסח קודם לתמיד יהיה אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד:

ה
 
דַּם הַחַטָּאת קוֹדֵם לְדַם הָעוֹלָה מִפְּנֵי שֶׁדַּם הַחַטָּאת מְכַפֵּר. אֵיבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵימוּרֵי חַטָּאת מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָה כֻּלָּהּ לָאִשִּׁים. דַּם חַטָּאת וְאֵיבְרֵי עוֹלָה אֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה יַקְדִּים. וְכֵן דַּם עוֹלָה וְאֵימוּרֵי חַטָּאת אוֹ דַּם עוֹלָה וְדַם אָשָׁם אֵי זֶה שֶׁיִּרְצֶה יַקְדִּים:

 כסף משנה  דם חטאת קודם לדם עולה וכו' איברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכו'. משנה שם זבחים (דף פ"ט): דם חטאת ואיברי עולה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. ומ''ש דם העולה ודם אשם וכו'. בעיא שם (דף צ') ואתינן למיפשטה מדתנן חטאת קודמת לאשם חטאת הוא דקדמה ליה לאשם אבל עולה לא מאי לאו דם לא אאימורים דיקא נמי דקתני מפני שהיא מתנה ש''מ. ולפ''ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו דמשמע מדבריו דלא איפשיטא אפשר שלא היה גורס האי דיקא נמי דקתני:

ו
 
חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְעוֹלָה אֲפִלּוּ חַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת בְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-ח) 'אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה' בִּנְיַן אָב לְכָל חַטָּאת שֶׁהִיא קוֹדֶמֶת לְעוֹלָה הַבָּא עִמָּהּ. וְכֵן בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה מַפְרִישׁ הַחַטָּאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָה:

 כסף משנה  חטאת קודמת לעולה וכו'. משנה וברייתא שם. וכתב הר''י קורקוס ז''ל נראה שהכוונה שישחוט החטאת ויקריב אותה לגמרי ואח''כ העולה ולעיל דמפליג בין דם לאיברים שאמרו שהדם של חטאת הוא שקודם ואיברי עולה קודמין היינו כשנשחטו שניהם ושני הדמים לפנינו ואנו באים לידע אי זה דם יקדום שזורק של חטאת ואחר שזורק שני הדמים ואיברי שניהם לפנינו ואנו באים לדון על האיברים אז מקדים של עולה מפני שכולה כליל עכ''ל. והאריך להוכיח שכן צריך לפרש. ומ''ש וכן בשעת הפרשה וכו' x. תוספתא פרק י' דזבחים:

ז
 
בְּקָרְבְּנוֹת הֶחָג אֵינוֹ כֵן אֶלָּא קְרֵבִין עַל סֵדֶר הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט-ו) (במדבר כט-לג) 'כְּמִשְׁפָּטָם'. כֵּיצַד. בַּתְּחִלָּה פָּרִים. וְאַחֲרֵיהֶם אֵילִים. וְאַחֲרֵיהֶם כְּבָשִׂים. וְאַחֲרֵיהֶם שְׂעִירִים. אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׂעִירִים חַטָּאת וְכָל אֵלּוּ שֶׁקָּדְמוּ אוֹתָן עוֹלוֹת. וְכֵן בְּשִׁגְגַת צִבּוּר בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהֵן מְבִיאִין פַּר עוֹלָה וְשָׂעִיר חַטָּאת. הַפָּר קוֹדֵם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר טו-כד) 'כַּמִּשְׁפָּט'. וּפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ קוֹדֵם לְפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר. וּפַר הֶעְלֵם קוֹדֵם לְפַר עֲבוֹדָה זָרָה. וּפַר עֲבוֹדָה זָרָה קוֹדֵם לְשָׂעִיר שֶׁלָּהּ. אַף עַל פִּי שֶׁהַפָּר עוֹלָה וְהַשָּׂעִיר חַטָּאת. שֶׁכָּךְ הוּא סֵדֶר הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה. שְׂעִיר עֲבוֹדָה זָרָה קוֹדֵם לִשְׂעִיר נָשִׂיא שֶׁהַנָּשִׂיא יָחִיד. וּשְׂעִיר נָשִׂיא קוֹדֵם לִשְׂעִירַת יָחִיד. וּשְׂעִירַת יָחִיד קוֹדֶמֶת לְכַבְשָׂה. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם חַטָּאת. שֶׁהַשְּׂעִירָה רְאוּיָה לָבוֹא עַל הַכְּרֵתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עֲלֵיהֶם חַטָּאת. וְהַכַּבְשָׂה אֵינָהּ בָּאָה עַל שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה:

 כסף משנה  בקרבנות החג אינו כן וכו' עד שכך הוא סדר הכתוב בתורה. בפרק כל התדיר (דף צ') וכרבינא דאמר כמשפט כתיב בהו: שעיר ע''ז קודם לשעיר נשיא. בסוף הוריות (דף י"ג) ויהיב טעמא משום דהאי צבור והאי יחיד. ומ''ש ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד. שם ויהיב טעמא משום דהאי מלך והאי הדיוט. ומ''ש ושעירת יחיד קודמת לכבשה. שם ואע''ג דאמר התם אביי דתנאי היא פסק רבינו כתנא דסתם גמרא כוותיה ויהיב טעמא התם שעירה עדיפא שכן נתרבה אצל ע''ז ביחיד. ונראה שרבינו מפרש דה''ק שכשנכתבה אצל ע''ז ביחיד לא לענין זה לבדו נתייחדה שהרי לחטאות אחרות היא באה ונתרבית לבא גם על ע''ז דיחיד:

ח
 
אֲפִלּוּ חַטַּאת הָעוֹף שֶׁל יוֹלֶדֶת קוֹדֶמֶת לְכַבְשָׂה. חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְאָשָׁם מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִתָּן עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת וְעַל הַיְסוֹד. וְכָל חַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה קוֹדְמִין לְכָל הָאֲשָׁמוֹת. חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי הַכָּשֵׁר. הָאָשָׁם קוֹדֵם לְתוֹדָה וּלְאֵיל נָזִיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. תּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קוֹדְמִין לִשְׁלָמִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּטְעוּנִין לֶחֶם. וְהַתּוֹדָה קוֹדֶמֶת לְאֵיל נָזִיר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבָּעָה מִינֵי מִנְחָה. שְׁלָמִים קוֹדְמִין לִבְכוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְעוּנִין מַתַּן שְׁתַּיִם שֶׁהֵן כְּאַרְבַּע וּטְעוּנִין סְמִיכָה וּתְנוּפָה וּנְסָכִים. הַבְּכוֹר קוֹדֵם לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה מִפְּנֵי שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד. הַמַּעֲשֵׂר קוֹדְמִין לְעוֹפוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח וְיֵשׁ בּוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים דָּמוֹ וְאֵימוּרָיו. וְהָעוֹפוֹת קוֹדְמִין לִמְנָחוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִינֵי דָּמִים. הֲרֵי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו חַטַּאת הָעוֹף וּמַעֲשֵׂר. הַמַּעֲשֵׂר קוֹדֵם מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח. הָיוּ שָׁם חַטַּאת הָעוֹף וּמַעֲשֵׂר וְעוֹלַת בְּהֵמָה הוֹאִיל וְעוֹלָה קוֹדֶמֶת לְמַעֲשֵׂר וְחַטַּאת הָעוֹף קוֹדֶמֶת לְעוֹלַת בְּהֵמָה מַקְרִיב חַטַּאת הָעוֹף תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָעוֹלָה וְאַחַר כָּךְ הַמַּעֲשֵׂר:

 כסף משנה  אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה. תוספתא פ''י דזבחים פירוש לכבשה לכבש שלה במפיק ה''א וה''ק החטאת בכל ענין קודם לעולה אפילו של יולדת שאינה על חטא ידוע: חטאת קודמת לאשם וכו'. עד שהם מיני דמים. משנה בפרק כל התדיר (דף פ"ט:): וכל החטאות שבתורה וכו'. משנה שם (דף צ':) ופירש''י מפני שהוא בא על ידי הכשר מפני שהוא בא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת המקדש הילכך חשיבות הוא לגביה שטהרה תלויה בו: ומ''ש והתודה קודמת לאיל נזיר וכו'. שם (דף צ') בעיא דאיפשיטא: הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר וכו' היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה וכו'. שם (דף צ':) איבעיא להו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזה מהם קודם וכו' הכא תרגימו מין זבח עדיף במערבא אמרי עיילא בה עולת בהמה בחטאת העוף ואגבהתה ממעשר. ופירש''י הכא תרגימו בבבל. מין זבח עדיף ויקדים מעשר ואח''כ חטאת ועולה דאילו עולת בהמה לא מצי קדמה לחטאת העוף מגזירת הכתוב. עיילא בה חשיבות דעולת בהמה שבאה עמה והיא חשובה ממעשר שהיא קדשי הקדשים וכליל ומגזירת הכתוב החטאת קודמת ואע''פ שזו מין זבח. ואגבהתה ממעשר לבטל חשיבות שם מין זבח שבו דהא בעולה נמי איתיה לאותה חשיבות ובטל ליה מגזירת הכתוב הילכך יקדים חטאת העוף לעולה ועולה למעשר. ופסק רבינו כבני מערבא משום דמסתבר טעמייהו:

ט
 
הֲרֵי שֶׁהָיוּ מִינֵי בְּהֵמָה הַרְבֵּה מִמִּין קָרְבָּן אֶחָד כֵּיצַד הֵן קְרֵבִין. הַפָּרִים קוֹדְמִין לְאֵילִים שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בִּנְסָכִים. וְאֵילִים קוֹדְמִין לִכְבָשִׂים שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בִּנְסָכִים. וּכְבָשִׂים קוֹדְמִין לִשְׂעִירִים שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בְּאֵימוּרִים. שֶׁבִּכְלַל אֵימוּרֵי כְּבָשִׂים הָאַלְיָה וְאֵין בִּשְׂעִירִים אַלְיָה. הָעֹמֶר קוֹדֵם לַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִמּוֹ. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם קוֹדְמִין לִשְׁנֵי כְּבָשִׂים. זֶה הַכְּלָל דָּבָר הַבָּא בִּגְלַל הַיּוֹם קוֹדֵם לְדָבָר הַבָּא בִּגְלַל הַלֶּחֶם:

 כסף משנה  הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד וכו'. גם זה שם: העומר קודם לכבש הבא עמו וכו' עד לדבר הבא בגלל הלחם. ברייתא בסוף הוריות (דף י"ג:):

י
 
מִנְחַת הָאִישׁ קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת הָאִשָּׁה. מִנְחַת חִטִּים קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת שְׂעוֹרִים. מִנְחַת חוֹטֵא קוֹדֶמֶת לְמִנְחַת נְדָבָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא. מִנְחַת נְדָבָה וּמִנְחַת סוֹטָה אֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה מֵהֶם יַקְדִּים:

 כסף משנה  מנחת האיש קודמת למנחת האשה וכו'. תוספתא פ''י דזבחים. ומ''ש מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה וכו' מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זו מהם שירצה יקדים. בעיא בפרק כל התדיר (דף צ') נדבה קודמת שכן טעונה שמן ולבונה א''ד מנחת סוטה קודמת שכן באה לברר עון ולא איפשיטא הלכך אי זו מהם שירצה יקדים דשקולות הם:

יא
 
מְנָחוֹת קוֹדְמִין לַיַּיִן. וְהַיַּיִן קוֹדֵם לַשֶּׁמֶן. וְהַשֶּׁמֶן קוֹדֵם לַלְּבוֹנָה. וּלְבוֹנָה קוֹדֶמֶת לַמֶּלַח. וּמֶלַח קוֹדֵם לָעֵצִים. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ כֻּלָּן כְּאֶחָד. אֲבָל הַבָּא רִאשׁוֹן קָרֵב רִאשׁוֹן וְהַבָּא אַחֲרוֹן קָרֵב אַחֲרוֹן:

 כסף משנה  ומ''ש מנחות קודמין ליין וכו' עד והבא אחרון קרב אחרון. תוספתא פ''י דזבחים אע''פ שיש בה קצת ט''ס ומשמע התם שמה שאמרו אימתי בזמן שבאו כולם כאחת וכו' קאי גם למנחת האיש קודמת וכו' ומנחת חטים קודמת וכו':

יב
 
כָּל הַקּוֹדֵם בְּהַקְרָבָה קוֹדֵם בַּאֲכִילָה:

יג
 
הָיוּ לְפָנָיו שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וּשְׁלָמִים שֶׁל יוֹם. שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין שֶׁהֲרֵי קָרַב זְמַנָּן. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וְחַטָּאת אוֹ אָשָׁם שֶׁל יוֹם. חַטָּאת וְאָשָׁם קוֹדְמִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:


הלכות תמידין ומוספין - פרק עשירי

א
 
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַקְרִיבִין מוּסָף כְּמוּסַף רֹאשׁ הַשָּׁנָה פַּר וְאַיִל. וְאַיִל זֶה נִקְרָא אֵיל הָעָם. וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּן עוֹלוֹת. וּשְׂעִיר חַטָּאת וְהוּא נֶאֱכָל לָעֶרֶב:

ב
 
וְעוֹד מַקְרִיבִין הַצִּבּוּר שְׂעִיר חַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף שֶׁבֶּן זוּגוֹ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ:

ג
 
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת מַקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵי אֵילִים וְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים כֻּלָּן עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת נֶאֱכֶלֶת. וְכֵן כָּל יוֹם וְיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הֶחָג מַקְרִיבִין שְׁנֵי אֵילִים וְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים וּשְׂעִיר חַטָּאת:

ד
 
אֲבָל הַפָּרִים פּוֹחֲתִין אֶחָד אֶחָד בְּכָל יוֹם. בַּשֵּׁנִי מַקְרִיבִין שְׁנֵים עָשָׂר. בַּשְּׁלִישִׁי אַחַד עָשָׂר. עַד שֶׁיִּמָּצֵא קָרְבַּן יוֹם שְׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִים שְׁנַיִם כְּבָשִׂים אַרְבָּעָה עָשָׂר הַכּל עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת:

ה
 
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת מַקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם פַּר וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּן עוֹלוֹת וּשְׂעִיר חַטָּאת. וְזֶה מוּסָף בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

ו
 
כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג מְנַסְּכִין אֶת הַמַּיִם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְעִם נִסּוּךְ הַיַּיִן שֶׁל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְנַסֵּךְ הַמַּיִם לְבַדּוֹ:

ז
 
וְאִם עֵרָה הַמַּיִם לְתוֹךְ הַיַּיִן אוֹ הַיַּיִן לְתוֹךְ הַמַּיִם וְנִסֵּךְ שְׁנֵיהֶם מִכְּלִי אֶחָד יָצָא. וְאִם הִקְדִּים נִסּוּךְ הַמַּיִם לָזֶבַח אֲפִלּוּ נִסְּכָן בַּלַּיְלָה יָצָא. וּבְקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית הָיָה מְנַסֵּךְ לְמַעְלָה מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְהַכּל יוֹרֵד לַשִּׁיתִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחְזֶקֶת שְׁלֹשָׁה לוֹגִין הָיָה מְמַלֵּא אוֹתָהּ מִן הַשִּׁילוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה לַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ וְנוֹתֵן הַמַּיִם מִן הַצְּלוֹחִית לְתוֹךְ הַסֵּפֶל שֶׁהָיָה שָׁם. וּשְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. מַעֲרָבִי הָיָה בּוֹ הַמַּיִם. וּמִזְרָחִי הָיָה בּוֹ הַיַּיִן שֶׁל נֶסֶךְ. וְהָיוּ מְנֻקָּבִין כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּין. וְשֶׁל מַיִם הָיָה נֶקֶב שֶׁלּוֹ דַּק מִשֶּׁל יַיִן כְּדֵי שֶׁיִּכְלֶה הַמַּיִם עִם הַיַּיִן כְּאֶחָד:

ח
 
זֶה שֶׁמְּנַסֵּךְ הַמַּיִם הָיוּ אוֹמְרִין לוֹ הַגְבֵּהַּ יָדְךָ. שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן שֶׁאָמְרוּ צְדוֹקִי הוּא שֶׁהֵן אוֹמְרִין אֵין מְנַסְּכִין מַיִם:

ט
 
כְּמַעֲשֵׂהוּ בְּחל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת. אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב וְאֵינָהּ מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה וּלְמָחָר מְמַלֵּא מִמֶּנָּה:

י
 
אִם נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר וּמְנַסֵּךְ:

יא
 
בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִימֵי הֶחָג הָיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ עַל מוּסַף הַיּוֹם. בָּרִאשׁוֹן מִימֵי חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הָיוּ אוֹמְרִין (תהילים כט-א) 'הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים'. בַּשֵּׁנִי (תהילים נ-טז) 'וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים' וְגוֹ'. בַּשְּׁלִישִׁי (תהילים צד-טז) 'מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים'. בָּרְבִיעִי (תהילים צד-ח) 'בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם' וְגוֹ'. בַּחֲמִישִׁי (תהילים פא-ז) 'הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ'. בַּשִּׁשִּׁי (תהילים פב-ה) 'יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ' וְגוֹ'. וְאִם חָל שַׁבָּת לִהְיוֹת בְּאֶחָד מֵהֶן יִמּוֹטוּ יִדָּחֶה:

יב
 
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל מִשְׁמְרוֹת כְּהֻנָּה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. וְכֻלָּן עוֹבְדִין בְּשָׁוֶה בָּרְגָלִים. וּבְחַג הַסֻּכּוֹת הָיָה כָּל מִשְׁמָר מַקְרִיב פַּר אֶחָד אוֹ אַיִל אֶחָד אוֹ שְׂעִיר הַחַטָּאת. אֲבָל הַכְּבָשִׂים יֵשׁ מִשְׁמָר שֶׁמַּקְרִיב מֵהֶן שְׁנֵי כְּבָשִׂים. וְיֵשׁ מִשְׁמָר שֶׁמַּקְרִיב כֶּבֶשׂ אֶחָד. כֵּיצַד. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵי אֵילִים וְשָׂעִיר. כָּל מִשְׁמָר מַקְרִיב בְּהֵמָה אַחַת מֵהֶם. נִשְׁאֲרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁמוֹנֶה מִשְׁמָרוֹת. שִׁשָּׁה מִשְׁמָרוֹת מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם וּשְׁנֵי מִשְׁמָרוֹת מַקְרִיבִין אֶחָד אֶחָד. בַּשֵּׁנִי הָיוּ שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵי אֵילִים וְשָׂעִיר. כָּל מִשְׁמָר מַקְרִיב אֶחָד. נִשְׁאֲרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לְתִשְׁעָה מִשְׁמָרוֹת. חֲמִשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְאַרְבָּעָה מַקְרִיבִין אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ שָׁם אַחַד עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵי אֵילִים וְשָׂעִיר. כָּל מִשְׁמָר מַקְרִיב אֶחָד. נִשְׁאֲרוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לַעֲשָׂרָה מִשְׁמָרוֹת. אַרְבָּעָה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְשִׁשָּׁה מַקְרִיבִין אֶחָד אֶחָד. בָּרְבִיעִי הָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה פָּרִים וּשְׁנֵי אֵילִים וְשָׂעִיר. כָּל מִשְׁמָר מַקְרִיב אֶחָד. נִשְׁאֲרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לְאַחַד עָשָׂר מִשְׁמָר. שְׁלֹשָׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם וּשְׁמוֹנָה מַקְרִיבִין אֶחָד אֶחָד. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ שָׁם תִּשְׁעָה פָּרִים וּשְׁנֵי אֵילִים וְשָׂעִיר. כָּל מִשְׁמָר מַקְרִיב אֶחָד. נִשְׁאֲרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁנֵים עָשָׂר מִשְׁמָר. שְׁנֵי מִשְׁמָרוֹת מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם וַעֲשָׂרָה מַקְרִיבִין אֶחָד אֶחָד. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ שְׁמוֹנָה פָּרִים וּשְׁנֵי אֵילִים וְשָׂעִיר. כָּל מִשְׁמָר מַקְרִיב אֶחָד. נִשְׁאֲרוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר מִשְׁמָר. מִשְׁמָר אֶחָד מֵהֶן מַקְרִיב שְׁנֵי כְּבָשִׂים וּשְׁנֵים עָשָׂר מִשְׁמָר מַקְרִיבִין אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁבִיעִי הָיוּ שָׁם שִׁבְעָה פָּרִים וּשְׁנֵי אֵילִים וְשָׂעִיר. וְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים כְּמִנְיַן הַמִּשְׁמָרוֹת. נִמְצָא כָּל מִשְׁמָר מַקְרִיב בְּהֵמָה אַחַת:

 כסף משנה  כבר ביארנו. בהלכות כלי המקדש פ''ג ופ''ד. ומ''ש וכולם עובדים בשוה ברגלים ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד או איל אחד וכו' עד ובשמיני חוזרים לפייס כולם כאחד כשאר הרגלים. משנה בפרק החליל (דף נ"ה:):

יג
 
וְכָל מִי שֶׁהָיָה מַקְרִיב פַּר הַיּוֹם לֹא הָיָה מַקְרִיב פַּר לְמָחָר אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה. בַּשְּׁמִינִי חוֹזְרִין לְפַיִס כֻּלָּן כְּאֶחָד כִּשְׁאָר הָרְגָלִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ומ''ש כמו שביארנו. הוא בהלכות כלי המקדש פ''ב:

יד
 
בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת הָיָה שָׁם מִנְחַת נְסָכִים שֶׁל מוּסָפִין וְשֶׁל תְּמִידִין שִׁשִּׁים וְאֶחָד עִשָּׂרוֹן וְלֹא הָיוּ מְעָרְבִין אוֹתוֹ:

 כסף משנה  ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת נסכים וכו'. משנה בפ' המנחות והנסכים (דף ק"ג:). ומ''ש ולא היו מערבים אותם. שם במשנה:

טו
 
וּלְעוֹלָם אֵין מְעָרְבִין נְסָכִים. אֶלָּא נִסְכֵּי הַפָּרִים לְבַדָּם וְנִסְכֵּי הָאֵילִים לְבַדָּם וְנִסְכֵּי כְּבָשִׂים לְבַדָּם. בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת יָחִיד:

 כסף משנה  ומ''ש ולעולם אין מערבים נסכים וכו'. בפרק שתי מדות (דף פ"ט) תנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים של יחיד בשל ציבור של יום בשל אמש אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסול ובגמרא ורמינהי והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים אר''י אם נתערבו קאמר א''ה ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואפילו נתערבו נמי לא והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים מכלל דרישא לכתחילה קאמר אמר אביי ה''ק מערבין יינן אם נתערבה סלתן ושמנן ויין לכתחלה לא והתניא בד''א בסלת ושמן אבל יין מערבים אלא אמר אביי ה''ק היכא דהוקטר סלתן ושמנן מערבין יין לכתחילה היכא דלא הוקטר אם נתערב סולתן ושמנן מערבין נמי יינן ואם לאו אין מערבין דילמא אתי לערובי סלת ושמן לכתחלה. ופירש''י מערבין נסכי פרים האי מיין ושמן קאמר וה''ק מערבין יין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע''ג דלפר אית ליה ג' עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל שני עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ''כ מערבין זה בזה משום דשניהן בלילתן שוה דלתרווייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ארבעה לוגין והוא הדין לשמן וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו שני לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה מש''ה מערבין נסכיהם ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהם יש שלשה לוגין שמן לעשרון וכו'. אבל אין מערבין וכו' משום דהללו בלילתם רכה והללו בלילתן עבה. בללן לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרים ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה. שלא יערב חלבים הכי נמי לא יערב נסכים. אמר ר' יוחנן לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטיר שלא יערב לכתחלה מיירי. א''ה דקתני במתני' אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפילו נתערבו דיעבד נמי לא והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות דהיינו דיעבד מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה וה''ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדרא קושיא לדוכתיה שלא יערב חלבים בחלבים. אמר אביי ודאי רישא דמתני' דתני מערבין לכתחלה היא ולא תיקשי לך ונתערבו נסכים דמתני' ביינן קא מיירי וה''ק מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן בשמנן מאליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפילו היכא דנתערב סלתן ושמנן. ויין לכתחילה לא אפילו דכבשים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא במה דברים אמורים דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחלה בין נתערב סלתן ושמנן בין לא נתערב אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן של פרים ואילים כמצותן מערב יין לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דילמא אתי לאיערובי סלת ושמן לכתחילה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברישא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערב סלתן ושמנן עכ''ל. נמצא דאין מערבין חלבים בחלבים ולא סלתן ושמנן מדינא דכתיב והקטירו ויין ביין אין מערבין לכתחלה משום גזירה וסלתן ושמנן לעולם אין מערבין אלו עם אלו ואם בללו אלו בפ''ע ואלו בפ''ע ואח''כ נתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסל ויין אם הוקטר שמנן ויינן מערבין יינן לכתחלה ואם לא הוקטרו אם נתערב סלתן ושמנן מערבין נמי יינן לכתחלה ואם לאו אין מערבין. ומדכתב רש''י והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן משמע בהדיא דהא דתנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי ביין היא שנוייה וכן פירשה רבינו גם בפירוש המשנה אלא שרש''י מפרש דמיירי בשלא נתערבו ורבינו מפרש לה בשנתערבו. ועל פירש''י קשה לי דאי כשלא נתערבו מיירי מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין יינן משום גזירה. לכן נ''ל למחוק ברש''י תיבת בשלא ולגרוס והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו אפילו נתערבו סלתן ושמנן ומה שפירש''י במתניתין בנסכי סלת ושמן הוא למאי דקס''ד ולפ''ז הא דקתני אם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן וכו' מילתא באפי נפשה היא דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא אלא אסלת ושמן x ומשמע דאכולהו קאי אפילו לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו בהני נמי איכא משום והקטירו. וא''ת א''כ דמערבין ואין מערבין דקתני רישא ביין מיירי מ''ש הני מהני וי''ל דכיון דנסכי כבשים אינם שוים לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן. וע''פ הדברים האלה נתבארו דברי רבינו עד סוף הפרק, אלא שאצל מ''ש וכשמערב נסכי פרים ביין נסכי אילים נראה שצריך להגיה ולכתוב וכשמערב מערב יין נסכי פרים ביין נסכי אילים יין נסכי כבשים ביין נסכי כבשים: סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס''ד. .

טז
 
וְכָל הַחֲלָבִים שֶׁל קָרְבָּנוֹת בֵּין קָרְבְּנוֹת צִבּוּר בֵּין קָרְבְּנוֹת יָחִיד אֵין מְעָרְבִין אוֹתָן זֶה בָּזֶה אֶלָּא מַקְטִירִין אֵימוּרֵי כָּל קָרְבָּן וְקָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם נִתְעָרְבוּ מַקְטִיר הַכּל כְּאֶחָד:

יז
 
מְנָחוֹת שֶׁל נְסָכִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ זוֹ בָּזוֹ אַחַר שֶׁנִּבְלַל כָּל מִין וּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּשֵׁרוֹת:

יח
 
וְכֵיוָן שֶׁנִּבְלְלוּ הַמְּנָחוֹת וְנִתְעָרֵב שַׁמְנָן וְסָלְתָּן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְעָרֵב יַיִן שֶׁלָּהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְכֵן אִם הִקְטִיר מְנָחוֹת שֶׁל נְסָכִים כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְעָרֵב הַיַּיִן שֶׁלָּהֶן:

יט
 
כְּשֶׁמְּעָרְבִין הַיַּיִן שֶׁל נְסָכִים יֵשׁ לוֹ לְעָרֵב יֵין נְסָכִים שֶׁל אֶמֶשׁ בְּשֶׁל יוֹם וְשֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר. וּכְשֶׁמְּעָרֵב מְעָרֵב יֵין נִסְכֵּי פָּרִים בְּיֵין נִסְכֵּי אֵילִים יֵין נִסְכֵּי כְּבָשִׂים בְּיֵין נִסְכֵּי כְּבָשִׂים. אֲבָל אֵין מְעָרְבִין יֵין נִסְכֵּי כְּבָשִׂים בְּיֵין נִסְכֵּי פָּרִים וְאֵילִים:

כ
 
וּלְעוֹלָם אֵין מְעָרְבִין הַיַּיִן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא אַחַר שֶׁנִּתְעָרְבָה הַסּלֶת אוֹ אַחַר שֶׁהִקְטִירוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מִידִין וּמוּסָפִּין בְּסַ''ד




הלכות פסולי המוקדשין

יֵשׁ בִּכְלָלָן שְׁמוֹנֶה מִצְוֹת. שְׁתֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה. וְשֵׁשׁ מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) שֶׁלֹּא לֶאֱכל קָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ אוֹ שֶׁהֻטַּל בָּהֶם מוּם. ב) שֶׁלֹּא לֶאֱכל פִּגּוּל. ג) שֶׁלֹּא יוֹתִיר קָדָשִׁים לְאַחַר זְמַנָּם. ד) שֶׁלֹּא יֹאכַל נוֹתָר. ה) שֶׁלֹּא יֹאכַל קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ. ו) שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם שֶׁנִּטְמָא הַקָּדָשִׁים. ז) לִשְׂרֹף הַנּוֹתָר. ח) לִשְׂרֹף הַטָּמֵא:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות פסולי המוקדשין - פרק ראשון

א
 
כָּל הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה מֻתָּרִין לִשְׁחֹט קָדָשִׁים לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁאֵינוֹ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוּץ לָעֲזָרָה וּפָשַׁט יָדָיו וְשָׁחַט בָּעֲזָרָה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר:

 כסף משנה  כל הפסולים לעבודה וכו' עד הזבח כשר. משנה וגמרא בפרק כל הפסולין (דף ל"א ל"ב:):

ב
 
וְאִם עָבַר וְשָׁחַט הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן פַּר כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא טז-יא) 'וְשָׁחַט אַהֲרֹן' אִם שְׁחָטוֹ זָר כָּשֵׁר. אַף פָּרָה אֲדֻמָּה שֶׁשָּׁחַט הַזָּר כְּשֵׁרָה שֶׁאֵין לְךָ שְׁחִיטָה פְּסוּלָה בְּזָר:

 כסף משנה  ומ''ש וכן פר כהן גדול של יום הכפורים וכו' אף פרה אדומה ששחטה זר כשירה. בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ב) אתמר שחיטת פרה (אדומה) ופרו וכו' חד אמר פרה פסולה ופרו כשירה וחד אמר פרו פסולה ופרה כשירה ובתר הכי (דף מ"ג:) אמרינן תני תנא קמיה דר''י כל השחיטות כשירות בזר חוץ משל פרה א''ל ר''י פוק תני לברא לא מצינו שחיטה בזר פסולה ור''י ל''מ לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית דאמר ר''י משום ר''ש בן יהוצדק שחיטת פרה בזר פסולה ואני אומר כשירה לא מצינו שחיטה שפסולה בזר. ופסק רבינו כר''י משום דלגבי פרו הלכה כרב באיסורי ועוד דה''ל רב ור''י תרי לגבי שמואל ולגבי פרה ה''ל שמואל ור''י תרי לגבי רב ואע''ג דר''ש בן יהוצדק רביה פסל בפרה כיון דראה ר''י דבריו ודחאן נקטינן כוותיה:

ג
 
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַקָּדָשִׁים וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִשְׁחִיטָה אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק. הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן לִשְׁחִיטָה:

 כסף משנה  השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה וכו'. בס''פ ב''ש (זבחים דף מ"ז) ובפ''ק דחולין (דף י"ג) בעיא דאיפשיטא:

ד
 
וְלֹא יִשְׁחֹט שְׁנֵי רָאשִׁים כְּאֶחָד בְּקָדָשִׁים וְאִם שָׁחַט הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:

 כסף משנה  ולא ישחוט ב' ראשים כאחד בקדשים וכו'. ברפ''ב דחולין (דף כ"ט) תני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט ב' זבחים ואמרינן בתר הכי אמר רבב''ח אר''י זו דברי ר''א בר''ש [סתימתאה] אבל חכ''א שנים שוחטין זבח אחד וסתם מתני' שם (דף ל':) השוחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה ואוקמוה בקדשים ומש''ה דיעבד אין לכתחלה לא:

ה
 
אֲבָל שְׁנַיִם שׁוֹחֲטִין בְּהֵמָה אַחַת בְּקָדָשִׁים כְּחֻלִּין:

 כסף משנה  ומ''ש אבל שנים שוחטים בהמה אחת וכו'. משנה שם ומשמע דבקדשים מיירי דומיא דרישא:

ו
 
הַקָּטָן אֵינוֹ שׁוֹחֵט קָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁהַגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. שֶׁהַקָּדָשִׁים צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְקָטָן אֵין לוֹ מַחֲשָׁבָה. אֲפִלּוּ הָיְתָה מַחְשַׁבְתּוֹ נִכֶּרֶת מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו אֵינָהּ מַחֲשָׁבָה לְהָקֵל אֶלָּא לְהַחְמִיר. כֵּיצַד. הָיְתָה עוֹלָה עוֹמֶדֶת בַּדָּרוֹם וּמְשָׁכָהּ הַקָּטָן וֶהֱבִיאָהּ לַצָּפוֹן וּשְׁחָטָהּ שֶׁהֲרֵי מִמַּעֲשָׂיו נִכָּר שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ לִשְׁחִיטַת קָדָשִׁים הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  הקטן אינו שוחט קדשים אע''פ שהגדול עומד וכו'. הכי משמע בהדיא בפ''ק דחולין (י"ב:). ומ''ש אפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר כיצד היתה עולה עומדת בדרום וכו'. שם (דף י"ג) בעיא דאיפשיטא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו. ופירש''י מדרבנן יש לו ולחומרא במעלה פירותיו לגג מפני הכנימה והיפך בהם ה''ז בכי יותן מדאוריי' אין לו וגבי היה עולה בדרום ומשכה לצפון ושחטה לא סמכינן עלה. ומ''ש אלא להחמיר. כגון ששחט ע''מ לזרוק דמו אחר שתשקע החמה הויא מחשבתו מחשבה והזבח פגול:

ז
 
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּדָּרוֹם אוֹ שֶׁנִּתְקַבֵּל דָּמָם בַּדָּרוֹם פְּסוּלִין:

 כסף משנה  קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום פסולים. נלמד ממה שיבא בסמוך:

ח
 
הָיָה עוֹמֵד בַּדָּרוֹם וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לַצָּפוֹן וְשָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשירה. ברייתא בפרק ב' דזבחים (דף כ"ו):

ט
 
הָיָה עוֹמֵד בַּדָּרוֹם וְהוֹשִׁיט יָדוֹ וְקִבֵּל הַדָּם בַּצָּפוֹן. קַבָּלָתוֹ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  ומ''ש היה עומד בדרום והושיט ידו וקיבל הדם בצפון קבלתו פסולה. שם. ופירש''י שחיטתו כשירה לקמן ילפינן לה אותו בצפון ואין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון:

י
 
הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַצָּפוֹן הֲרֵי הוּא כְּעוֹמֵד בַּצָּפוֹן:

 כסף משנה  ומ''ש הכניס ראשו ורובו בצפון הרי הוא כעומד בצפון. ג''ז שם:

יא
 
שְׁחָטָהּ בַּצָּפוֹן וּפִרְכְּסָה וְיָצָאת לַדָּרוֹם. אֲפִלּוּ הוֹצִיאָהּ לַדָּרוֹם כְּשֵׁרָה. פִּרְכְּסָה וְיָצָאת לַדָּרוֹם וְחָזְרָה לַצָּפוֹן וְאַחַר כָּךְ קִבֵּל דָּמָהּ בַּצָּפוֹן כְּשֵׁרָה. וְכֵן קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהָיוּ בִּפְנִים וְעָמַד חוּץ לָעֲזָרָה וְהִכְנִיס יָדוֹ לְפָנִים וְשָׁחַט שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  שחטה בצפון ופרכסה כו'. שם פרכסה ויצתה לדרום וחזרה כשירה ופירש''י (משום) דאין פיסול יוצא אלא מתוך המחיצות והאי וחזרה לאו דוקא. ורבינו מפרש דהאי וחזרה איצטריך לאשמועינן שאם אחר שחזרה קיבל דמה בצפון כשירה ואם קיבל דמה עד שלא חזרה פשיטא דפסולה. ומ''ש אפי' הוציאה לדרום כשירה. בר''פ דם חטאת (דף צ"ב:):

יב
 
הִכְנִיס יָדוֹ וְקִבֵּל קַבָּלָתוֹ פְּסוּלָה אֲפִלּוּ הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה הָעוֹבֵד כֻּלּוֹ בִּפְנִים וְצִיצָתוֹ בַּחוּץ עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-ט) 'בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד' עַד שֶׁיָּבוֹאוּ כֻּלָּן:

 כסף משנה  וכן קדשים קלים שהיו בפנים כו' הכניס ידו וקיבל קבלתו פסולה וכו'. שם (דף כ"ז) בברייתא ופירש''י הכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס כדילפינן לקמן בשמעתין בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו וגבי עזרה דכתיב לעמוד לפני ה' בעיא כולו דכיון דגלי בחדא גלי בכולהו והכי אמרינן בשמעתין. ומ''ש אפי' היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא ופירש''י ציצתו ציצת ראשו דהיינו שערו:

יג
 
פִּרְכְּסָה הַבְּהֵמָה וְיָצָאת לַחוּץ אַחַר קַבָּלַת דָּמָהּ כְּשֵׁרָה. שֶׁאֲפִלּוּ יָצְאוּ הָאֵימוּרִין וְהַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקָה בְּקָדָשִׁים קַלִּים הַזֶּבַח כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  פרכסה הבהמה ויצאה לחוץ וכו'. זה מבואר בטעמו. ומ''ש כמו שיתבאר. הוא בס''פ זה ושם מבואר שאין הזריקה מועלת ליוצא אלא לשרפו אבל לא לאכלו ומשמע דהוא הדין הכא:

יד
 
הָיְתָה הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ בִּפְנִים וְרַגְלֶיהָ בַּחוּץ וּשְׁחָטָהּ הַזֶּבַח פָּסוּל. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז-ה) 'וֶהֱבִיאֻם לַה'' עַד שֶׁתִּהְיֶה כֻּלָּהּ בִּפְנִים:

 כסף משנה  היתה הבהמה כולה בפנים וכו'. שם בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל היא בפנים ורגלה בחוץ מהו א''ל כתיב והביאום לה' עד שתהא כולה בפנים:

טו
 
* שְׁחָטָהּ וְהִיא כֻּלָּהּ בִּפְנִים. וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיאָה רַגְלָהּ לַחוּץ. חוֹתֵךְ הַבָּשָׂר עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָעֶצֶם וְאַחַר כָּךְ מְקַבֵּל הַדָּם. וְאִם קִבֵּל * וְאַחַר כָּךְ חָתַךְ פָּסוּל מִפְּנֵי שַׁמְנוּנִית הַבָּשָׂר שֶׁבַּחוּץ. וּבְקָדָשִׁים קַלִּים אֵין צָרִיךְ לַחְתֹּךְ אֶלָּא מַחְזִיר רַגְלָהּ לְפָנִים וּמְקַבֵּל. שֶׁבְּשַׂר קָדָשִׁים [קַלִּים] שֶׁיָּצָא קֹדֶם זְרִיקָה כָּשֵׁר:

 ההראב"ד   שחטה והיא כולה וכו' עד מפני שמנונית. א''א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים בין לפני קבלה בין לאחר קבלה נפסל ולענין טומאה בפ' כיצד צולין בעיא ולא איפשיטא הילכך טמויי נמי מטמא ליה למה שבפנים דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו ורבינא דהוא בתרא הכי ס''ל במס' חולין פ' בהמה המקשה ושמעתא דזבחים דלא כרבינא היא ולא חייש לטומאה אלא לבליעת בשר מבשר ואנן כרבינא סבירא לן ואיכא משום טומאה מיהו איכא למימר הך שמעתא לאו לאכשורי בשרה לאכילה קאמר אלא לאכשורי זבחא לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר: ואח''כ חתך פסול מפני וכו'. א''א אפילו אחר זריקה אע''פ שיצא חוץ לעזרה שהרי נאכל בכל ירושלים:

 כסף משנה  ומ''ש שחטה והיא כולה בפנים ואח''כ הוציאה רגלה לחוץ וכו'. ג''ז שם (דף כ"ח:) א''ר אמי א''ר אלעזר היא בפנים ורגליה בחוץ חתך ואח''כ שחט כשירה שחט ואחר כך חתך פסולה חתך ואח''כ שחט כשירה בעל מום קא מקריב אלא אימא קיבל ואח''כ חתך פסולה חתך ואח''כ קיבל כשירה והא א''ר זירא הצורם אוזן בבכור ואח''כ קיבל דמו פסול וכו' א''ר חסדא אמר אבימי חותך באבר עד שמגיע לעצם. קיבל ואח''כ חתך פסולה שמעת מיניה דם המובלע באיברים דם הוא דילמא משום שמנונית ש''מ בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקה פסול דילמא בקדשי קדשים. ופירש''י חותך באבר עד שהוא מגיע לעצם דלאו מום הוא והדם מעוכב ע''י חתיכה מלעלות וליכנס לפנים. ש''מ דם המובלע באיברים דם ובשר נמי לא הוי דאלת''ה אהיכא חייל פיסול יוצא אמיא בעלמא. דילמא משום שמנונית דחזיא לאכילה וחשיבא לאיפסולי ביוצא וכו' ומובלע בדם הרגל ונפקא דרך בית השחיטה ופסלה ליה לדם שבמזרק: כתב הראב''ד שחטה והיא כולה וכו' עד מפני שמנונית וכו'. א''א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים וכו' עד לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר. דבריו מבוררים שהוא משיג על רבינו שנראה מדבריו שהוא מכשיר בחותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואח''כ מקבל הדם דהא לענין טומאה איבעיא לן בפ' כיצד צולין (דף פ"ה) אי גזרו רבנן טומאה ביוצא או לא ולא איפשיטא ונקטינן לחומרא דגזרו טומאה ביוצא ואע''ג דמידי דרבנן הוא משום חומרא דקדשים נקטינן ביה לחומרא ומאחר דיוצא טמא אף מה שבפנים טמא דהא רבינא דבתרא הוא סבר בפ' בהמה המקשה דחיבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו ונגעי בהדדי וא''כ טימא היוצא למה שבפנים ופסול ושמעתא בפ' שני דזבחים (דף כ"ה כ"ו) דמכשר דלא כרבינא ולא הו''ל לרבינו לפסוק כוותיה אלא כרבינא דבתרא הוא ומשום דקשה לומר דשמעתא דזבחים ליפלוג ארבינא הדר ואמר דאפשר דאף שמעתא דזבחים סברה כרבינא דנפסל הבשר לאכילה ולא אתיא אלא לאכשורי זיבחא לבעלים לכפרה אבל הבשר אה''נ דאסור וה''ל לרבינו לפרושי. וליישב דעת רבינו י''ל דאי נימא דשמעתא דזבחים פליגא ארבינא למינקט כסתם גמרא עדיף מלמינקט כרבינא ואפי' למ''ש דהך שמעתא לאו לאכשורי בישרא לאכילה קאמר וכו' אין השגה על רבינו שהרי דרכו להעתיק לשון הגמרא כמות שהיא. ועי''ל דסבר רבינו דבעיא דפ' כיצד צולין דלא איפשיטא נקטינן לקולא כיון דבדרבנן היא והשתא שמעתא דזבחים לא פליגא ארבינא ולאכשורי בישרא לאכילה אתא: כתב עוד ואח''כ חתך פסול וכו' א''א אפילו אחר זריקה וכו'. כלומר משיג על מ''ש רבינו שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר דמאי איריא קודם זריקה אפילו אחר זריקה נמי ואפשר לומר דמאי יצא דקאמר רבינו יצא חוץ לחומת ירושלים. ועי''ל דאפי' את''ל דביוצא חוץ לעזרה מיירי ה''ק אע''ג דדם האיברים לאו דם הוא לענין שנאמר שאם הזה ממנו כשר מ''מ כיון דאית ביה שמנונית לא חשבינן ליה כמיא בעלמא למימר דלא ליחול עליה פיסול יוצא כלומר שע''י השמנונית חשיב דם לחול עליו פיסול יוצא:

טז
 
תָּלָה הַבְּהֵמָה וּשְׁחָטָהּ בַּאֲוִיר הָעֲזָרָה פְּסוּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א-יא) 'עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ' עַד שֶׁיִּשְׁחֹט בָּאָרֶץ:

 כסף משנה  תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה וכו'. שם:

יז
 
הָיְתָה הַבְּהֵמָה בָּאָרֶץ וְנִתְלָה וְשָׁחַט וְהוּא תָּלוּי בָּאֲוִיר. בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים פָּסוּל. בְּקָדָשִׁים קַלִּים כָּשֵׁר:

 כסף משנה  ומ''ש היתה הבהמה בארץ ונתלה וכו'. (זבחים כ"ו) נתלה ושחט מהו א''ל פסולה א''ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך נתלה וקיבל מהו א''ל כשירה א''ל אישתבשת אין דרך שירות בכך תלה וקיבל מהו א''ל פסולה א''ל אישתבשת שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך אמר אביי בקדשי קדשים כולם פסולים בר מנתלה ושחט בקדשים קלים כולם כשירים בר מנתלה וקיבל אמר רבא מ''ש תלה וקיבל בקדשים קלים דכשרה דאויר פנים כפנים דמי בקדשי קדשים נמי אויר צפון כצפון דמי אלא אמר רבא בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשירים בר מתלה ושחט בקדשי קדשים נתלה וקיבל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים. ופירש''י בר מתלה ושחט בקדשי קדשים דבעינן על ירך אבל בקדשים קלים דלא כתיב על ירך כשירה. תלה וקיבל כשר בכולן דדרך שירות בכך ואויר צפון כצפון דמי ובקבלה לא כתיב על ירך. ונתלה וקיבל בקדשים קלים נמי פסול דקבלה שירות היא ואין דרך שירות בכך אבל נתלה ושחט כשרה דשחיטה לאו שירות הוא ועל ירך נמי לאו בשוחט כתיב אלא בבהמה עכ''ל. ומזה יתבאר לך שיש טעות סופר בדברי רבינו וכן צריך להגיה, היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר כשירה תלה את הבהמה ושחטה באויר העזרה בקדשי קדשים פסול בקדשים קלים כשר:

יח
 
שָׁחַט מִעוּט סִימָנִים בַּחוּץ וּגְמָרָן בִּפְנִים. אוֹ שֶׁשָּׁחַט מִעוּטָן בַּדָּרוֹם וּגְמָרָן בַּצָּפוֹן פְּסוּלִין. שֶׁיֶּשְׁנָה לַשְּׁחִיטָה מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹף:

 כסף משנה  שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים. בפרק ב' דחולין (דף כ"ט:) אמר ר''ל וכו' אינה לשחיטה אלא בסוף ורבי יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואסיקנא לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים למ''ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מיחייב למאן דאמר אינה אלא לבסוף לא מיחייב וידוע דהלכה כרבי יוחנן. ומה שכתב או ששחטן בדרום וגמרן בצפון פסולים. נלמד ממה שנתבאר בסמוך:

יט
 
נִתְלָה וְקִבֵּל הַדָּם מִצַּוַּאר בְּהֵמָה הַמֻּנַּחַת בַּקַּרְקַע פָּסוּל. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ שֵׁרוּת בְּכָךְ:

 כסף משנה  נתלה וקיבל הדם וכו' היה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר וכו'. נתבאר בסמוך:

כ
 
הָיָה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וְתָלָה הַמִּזְרָק בְּיָדוֹ וְקִבֵּל הַדָּם בָּאֲוִיר. אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ הַבְּהֵמָה וְקִבֵּל הַדָּם בָּאֲוִיר כָּשֵׁר. שֶׁאֲוִיר הַמָּקוֹם כַּמָּקוֹם:

כא
 
נָתַן מִזְרָק לְתוֹךְ מִזְרָק וְקִבֵּל כָּשֵׁר. מִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. הִנִּיחַ סִיב בְּתוֹךְ הַמִּזְרָק וְקִבֵּל כָּשֵׁר. מִפְּנֵי שֶׁהַסִּיב חָלוּל וַהֲרֵי הַדָּם יוֹרֵד לְתוֹךְ הַמִּזְרָק וְאֵין כָּאן חֲצִיצָה. אֲבָל אִם עָשָׂה כֵּן בִּקְמִיצַת הַמִּנְחָה וְקָמַץ מִתּוֹךְ הַסִּיב פְּסוּלָה:

 כסף משנה  נתן מזרק לתוך מזרק וקיבל כשר. בפ' הוציאו לו (דף נ"ח) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ובעא למיפשטה ודחי ליה ואעפ''כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול (דף ל"א) דמין במינו אינו חוצץ פסק רבינו כן. ועוד דאמרינן בפ' הוציאו לו איכא דאמרי הכי בעא מיניה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ת''ש דתנא דבי ר' ישמעאל ואת כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות אחת: הניח סיב בתוך המזרק וקיבל וכו'. שם בעיא ובעא למיפשטה ודחי לה ובתר הכי אמרינן איכא דאמרי הכי פשט ליה בדם כשר בקומץ פסול ופסק כלישנא בתרא:

כב
 
קַבָּלַת הַדָּם וְהוֹלָכָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ וּזְרִיקָתוֹ וְכֵן הוֹלָכַת אֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ כָּל אַחַת מֵאֵלּוּ אֵינָהּ כְּשֵׁרָה אֶלָּא בְּכֹהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּקְמִיצַת הַמִּנְחָה וּבִמְלִיקַת הָעוֹף:

 כסף משנה  קבלת הדם והולכתו למזבח וזריקתו וכו' אינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה. בספ''ק דזבחים (דף י"ג וי"ד). ומ''ש וכן הולכת איברים לכבש. בפ''ג דזבחים (דף ל"ה). ומ''ש כמו שביארנו בקמיצת המנחה. פי''ג ממעשה הקרבנות. ובמליקת העוף בפ''ו מהלכות הנזכרות:

כג
 
וְהוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל אֵינָהּ הוֹלָכָה. לְפִיכָךְ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁקִּבֵּל אֶת הַדָּם וְעָמַד בִּמְקוֹמוֹ וּזְרָקוֹ לַמִּזְבֵּחַ נִפְסַל הַזֶּבַח:

 כסף משנה  והולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'. מימרא דר''י בספ''ק דזבחים (דף י"ד וט"ו):

כד
 
קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ יַחְזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי חֹל נִפְסַל הַזֶּבַח. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חֹל יַחְזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ:

כה
 
נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ כָּשֵׁר. אֲבָל אִם נִשְׁפַּךְ מִצַּוַּאר הַבְּהֵמָה עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ וּנְתָנוֹ לִכְלִי הַשָּׁרֵת נִפְסַל הַזֶּבַח:

 כסף משנה  (כד-כה) קיבל בימינו ונתן לשמאלו וכו' עד ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח. משנה רפ''ב (דף ט"ו:) ורפ''ג דזבחים (דף ל"ב):

כו
 
נִשְׁפַּךְ מִקְצָת הַדָּם מִצַּוַּאר בְּהֵמָה עַל הָאָרֶץ וְלֹא אֲסָפוֹ וְקִבֵּל מִקְצָתוֹ מִצַּוַּאר בְּהֵמָה. הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה זֶה הַדָּם שֶׁנִּתְקַבֵּל דַּם הַנֶּפֶשׁ. לֹא דַּם הַתַּמְצִית וְלֹא דַּם הָעוֹר:

 כסף משנה  נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ וכו'. בפ''ב דזבחים (דף כ"ה) אהא דתנן נשפך על הרצפה ואספו פסול ת''ר ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית, ומשמע לרבינו דכל

כז
 
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָם אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה. אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ אֶת הַדָּם לַמִּזְבֵּחַ. אוֹ שֶׁזְּרָקוֹ לַמִּזְבֵּחַ כְּהִלְכָתוֹ. נִפְסַל הַזֶּבַח. קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לְפָסוּל וְלֹא הִלֵּךְ בּוֹ הַפָּסוּל אֶלָּא עָמַד בִּמְקוֹמוֹ יַחְזִיר לַכָּשֵׁר. אֲבָל דָּם שֶׁהוֹלִיכוֹ הַפָּסוּל לַעֲבוֹדָה וְהֶחֱזִירוֹ לַכָּשֵׁר וְהוֹלִיכוֹ. אוֹ שֶׁהוֹלִיכוֹ הַכֹּהֵן תְּחִלָּה וְהֶחֱזִירוֹ וּנְתָנוֹ לַפָּסוּל וְהוֹלִיכוֹ. הוֹאִיל וְהוֹלִיכוֹ הַפָּסוּל בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף נִפְסַל הַזֶּבַח. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן דָּבָר זֶה:

 כסף משנה  כל הזבחים שקיבל דמן אחד מהפסולים לעבודה נפסל הזבח. משנה ריש פרק ב' דזבחים (דף ט"ו:). ומה שכתב או שהוליך את הדם למזבח או שזרקו למזבח כהלכתו נפסל הזבח. בסוף פרק קמא דזבחים (דף י"ד) תניא זר אונן שכור בעל מום בקבלה בהולכה בזריקה פסל וכן יושב וכן שמאל. ומה שכתב רבינו כהלכתו נראה דה''ק אפילו אם זרקו כהלכתו נפסל הזבח, ויותר נראה לומר דדוקא זרקו כהלכתו פסל אבל זרקו שלא כהלכתו לא פסל דלא חשיבא זריקה: קיבל הכשר ונתן לפסול וכו' עד שהרי אי אפשר לתקן דבר זה. בסוף פירקא קמא דזבחים אמר עולא אמר רבי יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אפשר לתקונה או לא אפשר לתקונה וכו' אתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל פסולה אלמא לא אפשר לתקונה ובתר הכי אמרינן הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה בני רבי חייא ורבי ינאי ח''א כשר וח''א פסול מר סבר אפשר לתקונה ומ''ס לא אפשר לתקונה הוליכו כהן והחזירו וחזר והוליכו זר א''ר שימי בר אשי לדברי המכשיר פסול לדברי הפוסל מכשיר רבא אמר אף לדברי הפוסל פסול מ''ט דהא צריך לאמטוייה. ופסק כמ''ד לא אפשר לתקונה משום דרבי יוחנן קאי כוותיה ופסק נמי כרבא:

כח
 
קִבֵּל הַפָּסוּל. אִם נִשְׁאַר דַּם הַנֶּפֶשׁ חוֹזֵר הַכָּשֵׁר וּמְקַבֵּל וּמוֹלִיךְ וְזוֹרֵק. שֶׁאֵין הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה עוֹשִׂין הַדָּם הַנִּשְׁאָר שְׁיָרִים. חוּץ מִן הַטָּמֵא הוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה בְּקָרְבָּן הַבָּא בְּטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. * עוֹשֶׂה שְׁיָרִים כֵּיצַד. קִבֵּל הַטָּמֵא. אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל אַחֲרָיו הַכָּשֵׁר דַּם הַנֶּפֶשׁ וּזְרָקוֹ נִפְסַל הַזֶּבַח. שֶׁזֶּה שֶׁקִּבֵּל הַכָּשֵׁר בָּאַחֲרוֹנָה שְׁיָרִים הוּא וְאֵינוֹ כְּלוּם:

 ההראב"ד   עושה שירים כיצד. א''א סבור אני שטעה בזה שהוא סבור כשאמרו כוס עושה חבירו דחוי או שירים בקבלה בלבד אמרו אפילו בלא זריקה ואינו כן שאין השאר לא דחוי ולא שירים עד שיזרק מן האחר ואפילו קיבל הכשר תחלה וכ''ש פסול:

 כסף משנה  קיבל הפסול וכו'. משנה ברפ''ג דזבחים (דף ל"ב). ומ''ש שאין הפסולים לעבודה עושים הדם הנשאר שירים חוץ מן הטמא וכו'. בפ''ק דמעילה (דף ה'): כתב הראב''ד עושה שירים כיצד וכו' א''א סבור אני שטעה בזה וכו'. ואני אומר שגם רבינו סובר כן וכשכתב כאן כיצד קיבל הטמא קיבל וזרק קאמר וסמך על מ''ש בפ''ג מה' מעילה קיבלו הפסולים את הדם וזרקוהו וחזרו הכשרים לעבודה וקיבלו שאר דם הנפש וזרקוהו אין מועלין בבשרן שאין הפסולים עושים שאר דם הנפש שירים חוץ מן הטמא כיצד קיבל הטמא וזרק אע''פ שחזר הכשר וקיבל שאר דם הנפש וזרקו הרי אלו לא היתה להם שעת היתר וכו':

כט
 
בְּהֵמָה שֶׁחָסַר מֵאֵיבָרֶיהָ כָּל שֶׁהוּא אַחַר שְׁחִיטָה קֹדֶם קַבָּלַת הַדָּם נִפְסְלָה. אֲפִלּוּ צָרַם בְּאָזְנָהּ קֹדֶם קַבָּלָה הֲרֵי זֶה לֹא יְקַבֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-יד) (ויקרא טז-יח) 'וְלָקַח מִדַּם הַפָּר' שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם כֻּלּוֹ בִּשְׁעַת הַקַּבָּלָה. וְאִם קִבֵּל מִן הַחֲסֵרָה וְזָרַק הֲרֵי זֶה פָּסוּל:

 כסף משנה  בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא וכו'. מימרא דרבי זירא בפרק שני דזבחים (דף כ"ו) ובפרק על אלו מומין (דף ל"ט):

ל
 
אֲבָל אִם חָסְרָה אַחַר קַבָּלָה קֹדֶם זְרִיקָה. אֲפִלּוּ אָבַד הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם אוֹ נִשְׂרַף. אִם נִשְׁתַּיֵּר כְּזַיִת מִן הַבָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת מִן הָאֵימוּרִין זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וְאִם לָאו אֵינוֹ זוֹרֵק. וּבְעוֹלָה אֲפִלּוּ כַּחֲצִי זַיִת מִן הַבָּשָׂר וַחֲצִי זַיִת מִן הָאֵימוּרִין. מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּהּ לָאִשִּׁים:

 כסף משנה  ומ''ש אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפי' אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורים זורק את הדם ואם לאו אינו זורק. גם זה שם. ומ''ש ובעולה אפי' כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן האימורים וכו'. בהקומץ רבה (דף כ"ו) ובתוספתא דזבחים פ''ד והטעם פשוט משום דכולה להקטרה:

לא
 
נִשְׁאַר פָּחוֹת מִכְּזַיִת לֹא יִזְרֹק. וְאִם זָרַק לֹא הֻרְצָה. * נִפְסַל הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקָה אוֹ שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה לֹא יִזְרֹק הַדָּם. וְאִם זָרַק הֻרְצָה:

 ההראב"ד   נפסל הבשר וכו' עד וזריקה מועלת ליוצא. א''א לא ידעתי מהו זה בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה למה לא יאכל ואולי על יוצא חוץ למחיצתו קאמר אלא שדבריו מבולבלין:

 כסף משנה  ומ''ש נשאר פחות מכזית וכו' ואם זרק לא הורצה. הכי משמע שם: נפסל הבשר קודם זריקה כו'. בפרק כיצד צולין (דף ע"ט):

לב
 
בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים. אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְרַק הַדָּם וְהַבָּשָׂר בַּחוּץ הַזֶּבַח כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁסּוֹף הַבָּשָׂר לָצֵאת. וְהַזְּרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא לְשָׂרְפוֹ אֲבָל לֹא לְאָכְלוֹ:

 כסף משנה  בשר קדשים קלים וכו'. בזבחים פרק כל התדיר (דף צ') פלוגתא דרבי יוחנן ור''ל ופסק כר' יוחנן וכן היא ג''כ פלוגתא דר' אליעזר ור''ע ופסק כר''ע. ומ''ש והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו. בספ''ק דמעילה (דף ז':) כי אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא לשריפה אבל לאכילה הוא דלא מרצה. ופירש''י דלהכי מהניא ליה זריקה שאינו נשרף לאלתר כפסולים אלא עד שתעובר צורתו: כתב הראב''ד א''א לא ידעתי מהו זה וכו'. כלומר דהשתא מהדר רבינו למ''ש לעיל או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה וקאמר דלא הורצה אלא להעלותו על גבי המזבח אבל לא לאכלו וה''ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים שאם זרק הדם הורצה לשרפו אבל לא לאכלו, וכתב שדבריו מבולבלים שהכניס דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה בין הדבקים וכך ה''ל לכתוב ואם זרק הורצה וה''ה לבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים ואח''כ ה''ל לכתוב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה. ואני אומר שטעמו של רבינו שבתחלה כתב דין בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה (ואח"כ כתב דין בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה) ואח''כ כתב דין בשר שיצא חוץ למחיצתו קודם זריקה דהיינו בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומת ירושלים שהזריקה מועלת בהם לשורפו אבל לא לאכלו:

לג
 
וְכֵן אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים וְנִזְרַק הַדָּם וְהֵם בַּחוּץ לֹא נִפְסַל הַזֶּבַח. * וְאִם הֶחְזִירָן מַקְטִירִין אוֹתָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחְזִירָן חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:

 ההראב"ד   ואם החזירן מקטירין. א''א זה אינו מחוור:

 כסף משנה  וכן אימורי קדשים קלים כו'. בפרק כל התדיר (דף צ') מייתי הא דתנן בפרק קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר''א אומר אין מועלין בהם ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא ר''ע אומר מועלין בהם וחייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ואסיק רב פפא בדהדר עיילינהו כולי עלמא לא פליגי והכא בדאיתנהו אבראי פליגי. ואע''ג דלכאורה משמע דרב פפא בדרך דחייה אמרה מכל מקום מדאקשינן והא רב פפא הוא דאמר בדאיתנהו אבראי כולי עלמא לא פליגי וכו' ושני ה''מ גבי שתי הלחם וכו' משמע דבקושטא דמילתא אמרה: וכתב הראב''ד ואם החזירן מקטירין אותם א''א [זה] אינו מחוור עכ''ל. טעמו דס''ל דאע''ג דמועלים בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' כיון שיצאו לחוץ נפסלו מלהקטירן. ורבינו סובר שמאחר שמועלין בהם וחייבין עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח:

לד
 
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁל יָחִיד. בֵּין שֶׁנִּטְמָא בָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם בֵּין שֶׁנִּטְמָא חֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם. זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמְאוּ שְׁנֵיהֶן לֹא יִזְרֹק. וְאִם זָרַק הֻרְצָה. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטֻּמְאָה. וְכֵן אֵימוּרִין אוֹ אֵיבְרֵי עוֹלָה שֶׁנִּטְמְאוּ וְהִקְטִירָן הַצִּיץ מְרַצֶּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב כֻּלּוֹ הֲרֵי זֶה זוֹרֵק אֶת הַדָּם:

 כסף משנה  כל הזבחים של יחיד וכו'. בפרק כיצד צולין (דף ע"ז) אהא דתנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם וכו' אמרינן נימא מתני' דלא כר' יהושע דתניא (ועשית עולותיך הבשר והדם) רבי יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם. ופירש''י אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק וכיון דאמר רבי יהושע בעינן תרתי וציץ אאכילות לא מרצה היכי אתי בטומאה ואסיקנא (דף ע"ח) מתניתין כר''י ול''ק כאן ביחיד כאן בצבור. ופירש''י ביחיד לכתחלה פסולה ואם זרק הורצה ומתני' בצבור באין לכתחלה דטומאת צבור דחויה היא. ומה שכתב וכן אימורים או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שביארנו. בפרק רביעי מהלכות ביאת המקדש: ומה שכתב וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם. נתבאר בסמוך דטומאה דחויה היא בצבור:

לה
 
דַּם קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה נִפְסַל הַזֶּבַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְהִכְנִיסוֹ וּזְרָקוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא נִרְצָה:

 כסף משנה  דם קדשים שיצא חוץ לעזרה וכו'. בס''פ התערובות (דף פ"ב) תנן גבי דמים פסולים שאין הציץ מרצה על היוצא:

לו
 
וְכָל דַּם הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר בַּדָּם (דברים יב-טז) (דברים יב-כד) 'עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם'. דָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כְּמַיִם הוּא הַנֶּחְשָׁב כְּמַיִם וּמְקַבֵּל טֻמְאָה אֲבָל דַּם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

 כסף משנה  וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל וכו'. בסוף פרק ב''ש (דף מ"ו:). ומ''ש על הארץ תשפכנו כמים וכו'. בסוף פירקא קמא דפסחים (דף ט"ז:) מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים וכו' ומתיב התם מדתניא דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ומשני התם מדרבנן. וק''ל מדתנן בפרק כיצד צולין (דף פ':) הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ''ע:

לז
 
וְדָם שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה וְלֹא נִזְרַק נִפְסַל הַזֶּבַח. וְאִם זְרָקוֹ לֹא הֻרְצָה:

 כסף משנה  ודם ששקעה עליו חמה וכו'. מימרא בס''פ איזהו מקומן (דף נ"ו):



הלכות פסולי המוקדשין - פרק שני

א
 
כָּל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אִם נָתַן מַתָּנָה אַחַת בִּלְבַד כִּפֵּר. וַאֲפִלּוּ בְּחַטָּאת מַתָּנָה אַחַת הִיא הָעִקָּר וּשְׁאָר הָאַרְבַּע מַתָּנוֹת לְמִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-כז) 'וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ'. שְׁפִיכַת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ הִיא הָעִקָּר:

 כסף משנה  כל הדמים הניתנים על מזבח החיצון וכו'. ברפ''ד דזבחים (דף ל"ו:) וכב''ה:

ב
 
וְכָל הַנִּתָּנִין בִּזְרִיקָה שֶׁנְּתָנָן בִּשְׁפִיכָה יָצָא. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-כז) 'וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ':

 כסף משנה  ומ''ש וכל הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא וכו'. שם ת''ר מנין לניתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר ת''ל ודם זבחיך ישפך. ופירש''י ישפך שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב. והאי להכי הוא דאתא האי מבעי ליה לכדתניא וכו' מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת''ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר''ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה. ופירש''י מנין לניתנין בזריקה כל הדמים שכתוב בהם זריקה וכו' וכל זריקה מרחוק משמע שזורק מן הכלי למזבח למרחוק שפיכה עומד אצל היסוד ושופך. ודם זבחיך ישפך כל זבחים במשמע. ובתר הכי אמרינן (דף ל"ז:) וכל הנך תנאי דמפקי להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא האי כל הניתנים על מזבח החיצון שנתן מתנה אחת כיפר מנא להו סברי כב''ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר וילפינן כולהו מחטאת. ויש לתמוה על רבינו דמייתי לה מודם זבחיך ישפך דכיון דפסק כב''ה דאמרי אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר מחטאת ילפינן לה ולא מודם זבחיך ותו כיון דאמרינן דמאן דיליף שאם נתנן מתנה אחת כיפר מודם זבחיך ישפך סבר לה כר''ע דאמר דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה לא יצא היאך רבינו מזכי שטרא לבי תרי. מיהו בהא איכא למימר דאע''ג דמאן דיליף וכו' סבר לה כר''ע אפשר דר''ע לא סבר לה כוותיה אבל אכתי קשה דכיון דההיא דמנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אתיא דלא כר''ע לא ה''ל להביאה. והר''י קורקוס ז''ל כתב שפסק כאותה ברייתא ואם נתן בשפיכה יצא משום דמשמע דהלכתא היא דבפסחים (דף פ"ט.) פריך מינה ומסיק דאמרינן בדיעבד אבל לכתחלה לא עכ''ל. ולענין קושיא קמייתא איכא למימר שדרך רבינו לסמוך הדבר לפסוק שנראה לו שהוא פשוט ללמוד ממנו הדין יותר מהפסוק שמביא ממנו הגמרא ודרך הגמרא לעשות כן בכמה מקומות:

ג
 
כָּל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. אִם חִסֵּר אַחַת מֵהֶן לֹא כִּפֵּר. אֶלָּא כֻּלָּן הֵן עִקַּר הַכַּפָּרָה. שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב הִקְפִּיד עַל מִנְיָנָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד-ו) (ויקרא ד-יז) 'שֶׁבַע פְּעָמִים':

 כסף משנה  כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'. שם במשנה:

ד
 
חַטָּאת שֶׁנָּתַן מִמֶּנּוּ מַתָּנָה אַחַת וּמֵתוּ הַבְּעָלִים. יַשְׁלִים אַרְבַּע מַתָּנוֹת לְאַחַר הַמִּיתָה:

 כסף משנה  חטאת שנתן ממנה מתנה אחת ומתו הבעלים וכו' עד חייב משום מעלה בחוץ. מימרא דרבי יוחנן שם (דף ל"ח:) ופירש רש''י אינם באות בלילה ואף על פי שאינן מעכבות ולאו זריקה גמורה היא מיהו דם נפסל בשקיעת החמה ואין מעלין לגבי מזבח לכתחלה באות לאחר מיתה אם נתן מתנה ראשונה ומתו בעליה כבר כיפר בראשונה ואין שם חטאת גמורה על הדם עוד ליפסל משום חטאת שמתו בעליה וכו' הזורק אותה בחוץ חייב שהרי ראויות לפנים בתורת זריקה גמורה:

ה
 
אֲבָל אִם נָתַן הָאַחַת בַּיּוֹם לֹא יִתֵּן הַשָּׁלֹשׁ בַּלַּיְלָה:

ו
 
וְאִם נָתַן אַחַת בִּפְנִים וְהִשְׁלִימָן בַּחוּץ חַיָּב מִשּׁוּם מַעֲלֶה בַּחוּץ:

ז
 
הָיָה מַזֶּה וְנִקְטְעָה יָדוֹ שֶׁל מַזֶּה קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ דָּם לַאֲוִיר הַמִּזְבֵּחַ. לֹא עָלְתָה לוֹ הַזָּיָה:

 כסף משנה  היה מזה ונקטעה ידו של מזה וכו'. בסוף פ''ק דזבחים (דף ט"ו:) בעיא דאיפשיטא:

ח
 
שִׁנָּה מַתַּן קָרְבָּנוֹת בְּחַטָּאת. בֵּין בְּחַטָּאת הַנַּעֲשֵׂית בִּפְנִים בֵּין בְּחַטָּאת הַנַּעֲשֵׂית בַּחוּץ נִפְסַל. אֲבָל בִּשְׁאָר קָדָשִׁים כְּשֵׁרִין:

 כסף משנה  שינה מתן קרבנות בחטאת וכו':

ט
 
נָתַן הַדָּם מִן הַקֶּרֶן וְלִפְנִים. בֵּין בְּחַטָּאת בֵּין בִּשְׁאָר קָדָשִׁים. בֵּין בַּמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי בֵּין בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. פָּסוּל:

 כסף משנה  נתן הדם מן הקרן ולפנים וכו':

י
 
דָּם שֶׁמִּצְוָתוֹ לִתֵּן אוֹתוֹ לְמַעְלָה מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנְּתָנוֹ לְמַטָּה. אוֹ שֶׁמִּצְוָתוֹ לִתְּנוֹ לְמַטָּה וּנְתָנוֹ לְמַעְלָה. אוֹ שֶׁמִּצְוָתוֹ לִתְּנוֹ בִּפְנִים בַּהֵיכָל וּנְתָנוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אוֹ הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנְּתָנָן לְפָנִים בַּהֵיכָל. אוֹ שֶׁנָּתַן דַּם הַנִּתָּנִין בַּחוּץ עַל הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. הֲרֵי בְּשַׂר הַזֶּבַח פָּסוּל. וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְכַּפְּרוּ הַבְּעָלִים בּוֹ כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ דָּם לַמִּזְבֵּחַ. אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ שֶׁלֹּא לִמְקוֹמוֹ הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שֶׁהִגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ לְכַפֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה זֶה הַזּוֹרֵק כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה. אֲבָל אִם קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל וְנָתַן הַפָּסוּל אֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה. וְאֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים בַּחוּץ. וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים. אוֹ שֶׁנָּתַן עַל הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. לֹא נִפְסַל בְּשַׂר הַזֶּבַח אִם נִשְׁאַר דַּם הַנֶּפֶשׁ. אֶלָּא יַחְזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל שְׁאָר דַּם הַנֶּפֶשׁ וְיִזְרֹק הַדָּם בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  דם שמצותו ליתן אותו למעלה וכו' עד הרי בשר הזבח פסול. משנה בפרק שני דזבחים (דף כ"ו). ומ''ש ואע''פ כן נתכפרו הבעלים בו. מימרא דשמואל שם ואף על גב דר''י פליג עליה הא אסיקנא בקשיא ואמוראי טובא התם ס''ל כשמואל מדשקלי וטרו אליביה. ומה שכתב במה דברים אמורים כשהיה זה הזורק כשר לעבודה וכו' עד ויזרוק הדם במקומו. ג''ז שם:

יא
 
דְּמֵי קָדָשִׁים שֶׁנִּתְעָרְבוּ. בֵּין דָּם בְּדָם. בֵּין כּוֹסוֹת בְּכוֹסוֹת. אִם נִתְעָרְבוּ הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת בַּנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת. יִתֵּן הַכּל מַתָּנָה אַחַת. וְכֵן הַנִּתָּנִין מַתַּן אַרְבַּע בַּנִּתָּנִין מַתַּן אַרְבַּע. יִתֵּן הַכּל מַתַּן אַרְבַּע. נִתְעָרְבוּ הַנִּתָּנִין מַתָּנָה אַחַת בַּנִּתָּנִין מַתַּן שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. יִתֵּן הַכּל מַתָּנָה אַחַת. נִתְעָרְבוּ הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה בַּנִּתָּנִין לְמַטָּה. יִשָּׁפֵךְ הַכּל לָאַמָּה וְהַזְּבָחִים פְּסוּלִין. אֲפִלּוּ נִתְעָרְבוּ שְׁיָרֵי הַחַטָּאת עִם דַּם הָעוֹלָה שֶׁמְּקוֹם הַכּל לְמַטָּה יִשָּׁפֵךְ הַכּל לָאַמָּה:

 כסף משנה  דמי קדשים שנתערבו וכו' עד יתן הכל מתן ד'. משנה בפ' התערובות (דף פ'). ומה שכתב בין דם בדם בין כוסות בכוסות הכי משמע התם בגמרא. ומ''ש נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתן שתים שהן כארבע וכו' נלמד ממה ששנו שם במשנה ופלוגתא דר''א ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע: נתערבו הניתנים למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה. שם במשנה פלוגתא דר''א ורבנן ופסק כרבנן. ומ''ש אפי' נתערבו שירי החטאת עם דם העולה וכו'. שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבי יהודה:

יב
 
וְאִם לֹא שָׁאַל אֶלָּא נָתַן מִן הַתַּעֲרוֹבוֹת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. נָתַן לְמַעְלָה וְשָׁאַל יִתֵּן לְמַטָּה וְאֵלּוּ וְאֵלּוּ עָלוּ לוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש ואם לא שאל אלא נתן מן התערובת למעלה ולמטה ה''ז כשר. שם במשנה. ומ''ש נתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו. ברייתא שם:

יג
 
נִתְעָרְבוּ הַנִּתָּנִין בִּפְנִים בַּנִּתָּנִין בַּחוּץ. יִשְׁפֹּךְ הַכּל לָאַמָּה. וְאִם לֹא שָׁאַל וְלָקַח דַּם הַתַּעֲרֹבֶת וְנָתַן מִמֶּנּוּ בִּפְנִים וּבַחוּץ. בֵּין שֶׁנָּתַן בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ אוֹ בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים הַכּל כָּשֵׁר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר דָּמִים הַנִּתָּנִים בַּחוּץ חוּץ מִן הַחַטָּאת. אֲבָל דַּם חַטָּאת הַנַּעֲשֵׂית בַּחוּץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדַם חַטָּאת הַנַּעֲשֵׂית בִּפְנִים. אִם נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים כָּשֵׁר. נָתַן בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ פְּסוּלָה. שֶׁדַּם חַטָּאת שֶׁנִּכְנַס לַהֵיכָל אֲפִלּוּ חַטַּאת יָחִיד הַנֶּאֱכֶלֶת אֲסוּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כג) 'וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ' וְגוֹ'. וְהוּא שֶׁיָּבוֹא דֶּרֶךְ שַׁעַר הַהֵיכָל. שֶׁנֶּאֱמַר יוּבָא דֶּרֶךְ בִּיאָה. אֲבָל אִם הִכְנִיסוֹ בְּפִשְׁפָּשׁ אוֹ דֶּרֶךְ חַלּוֹן אוֹ גַּג. אֵינוֹ נִפְסַל:

 כסף משנה  נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ וכו' בד''א בשאר דמים הניתנין בחוץ חוץ מן החטאת וכו' עד פסולה. שם במשנה (דף פ"א:) ופסק כחכמים דפליגי אר''ע ואר''א. ומ''ש שדם חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת יחיד הנאכלת אסור וכו'. שם (דף פ"ב) בברייתא דברי ר''י הגלילי. ומדברי רבינו נראה שהוא גורס אין לי אלא חטאת צבור של יחיד מנין ת''ל כל. ומ''ש והוא שיבא דרך שער ההיכל וכו'. ג''ז שם בסוף הפרק:

יד
 
* פַּר הֶעְלֵם וְשָׂעִיר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁדָּמָם נִכְנָס לַהֵיכָל. אִם הִכְנִיסוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים נִפְסַל שֶׁבְּמָקוֹם זֶה פְּנִימָה שֶׁל מְקוֹמָן הוּא. וְכֵן פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁדָּמָם נִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים אִם הִכְנִיס דָּמָם לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְהִזָּה מִמֶּנּוּ וְהוֹצִיאוֹ לַהֵיכָל וְחָזַר וְהִכְנִיסוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים נִפְסַל וְאֵינוֹ גּוֹמֵר מִמֶּנּוּ הַזָּיוֹת שֶׁבְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים כֵּיוָן שֶׁיָּצָא יָצָא. וְכֵן אִם גָּמַר הַזָּיוֹת שֶׁבְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְהוֹצִיאָן לַהֵיכָל. וְהִזָּה מִקְצָת הַזָּיוֹת וְהוֹצִיאָן חוּץ לַהֵיכָל וְחָזַר וְהִכְנִיסָן לַהֵיכָל. אֵינוֹ גּוֹמֵר הַזָּיוֹת שֶׁבַּהֵיכָל. שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָא הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ נִפְסַל:

 ההראב"ד   פר העלם וכו' עד כיון שיצא יצא. א''א אני איני סובר כפירושו כי הסוגיא שלו דומה דמשום יציאה הוא הפסול והענין אינו כן אלא משום ביאת פנים הילכך צריך לפרש הבעיא פר ושעיר של יום הכפורים שהזה דמם על הבדים והוציאן להיכל כדינו וחזר והכניסן לפני ולפנים נפסלו מלהזות על הפרוכת או לא מי אמרינן מקומו היה ואינו נפסל בו או לא ואם תמצי לומר כיון דנפק נפק ושוב לא נקרא מקומו מפרוכת למזבח הזהב שהכל בהיכל מהו הא ודאי מקומו הוא או דילמא יציאה כתיבא ביה ויצא אל המזבח וכי הדר עייל ליה לבית הפרוכת ובא קרינן ביה:

 כסף משנה  פר העלם ושעיר ע''ז וכו' וכן פר ושעיר של יוה''כ וכו' עד נפסל. שם (דף פ"ב ע"ב) בעי רבא פר העלם דבר של צבור ושעיר ע''ז שהכניס דמן לפנים מהו מי אמרי' אל הקדש פנימה [כל היכא דקרינן אל הקדש] קרינן ליה פנימה כל היכא דלא קרינן אל הקדש לא קרינן פנימה או דילמא שלא מקומן הוא ואת''ל שלא מקומן הוא פר ושעיר של יוה''כ שהזה מדמן על הבדים והוציא להיכל והכניסן מהו מי אמרינן מקומן הוא או דילמא הואיל ונפק נפק ואת''ל הואיל ונפק נפק הזה דמן על הפרוכת והוציאן למזבח והכניסן [מהו] הכא ודאי חד מקום הוא או יציאה קרינן ביה תיקו. ופירש''י פר העלם דבר שמצות כפרתו בהיכל והכניסו לפני לפנים מהו מי אמרי' כל היכא דקרינן ביה פיסול דאל הקדש כגון בחטאות החיצונות קרינן ביה פיסול דפנימה וכו' דהא כי הדדי כתיבי או דילמא שלא במקומו הוא והויא הכנסה ומיפסיל. והוציאן להיכל להזות על הפרוכת כמשפטן. מקומן הוא שהרי הוזקקו לשם תחלתן. או דילמא כיון דנפק בעשיית כל מצותו נפיק ליה לגמרי וה''ל שלא מקומו. והוציאו למזבח להזות ז' (הזאות) על טהרו. ומתן ד' על קרנותיו כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ותנן זה מזבח הזהב בפרק הוציאו לו ואמרי' התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרוכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח לפתח לצד המזבח הכא חד מקום הוא שאין הפסק מזבח בינתים ולא הויא הכנסה שלא במקומה או דילמא רחמנא שוייה שני מקומות דכתיב ביה יציאה עכ''ל. וכדרך פירש''י הוא פירוש הראב''ד שכתב וז''ל א''א אני איני סובר כפירושו כו'. ורבינו דחה פירוש זה משום דלישנא דהואיל ונפק נפק משמע דמטעם שיצא חוץ למקומו הוא דפסלינן ליה ולא משום הכנסה. ולענין תרי בעיי קמאי כיון דאיפשיטו באת''ל פסק כן רבינו והשלישית שעלתה בתיקו פסקה לחומרא. והר''י קורקוס ז''ל כתב שיש לתמוה על רבינו שהיה לו לכתוב בבבא השלישית לא יעשה מספק ואם עשה הורצה ואפשר דלא שייך בזה הורצה כיון דספק יוצא הוא ואין הציץ מרצה על היוצא מ''מ ה''ל לכתוב ספק כמו בסמוך כי לשון שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל משמע דמן הודאי קאמר. ואפשר דסבר רבינו דרבא הוא דאסקה בתיקו ומיהו גמרא משמע התם דלא מספקא ליה וכ''נ שם בברייתא דר''י הגלילי גם בפרק טבול יום נראה כן גבי חטאת אהרן שמא בחוץ היתה בקדש היתה וקדש היינו היכל משמע שכל שיצאה מן ההיכל נפסלה עכ''ל:

טו
 
חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַחוּץ. הַפְּנִימִי כָּשֵׁר וְיַזֶּה מִמֶּנּוּ. נִכְנַס אֶחָד מֵהֶם לַהֵיכָל וְהִזָּה מִמֶּנּוּ שָׁם. אַף הַחִיצוֹן פָּסוּל. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כג) 'אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ' אֲפִלּוּ מִקְצָת דָּמָהּ אִם נִכְנַס לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ נִפְסְלָה:

 כסף משנה  חטאת שקיבל דמה בב' כוסות וכו'. משנה שם (דף פ"ב). ומ''ש נכנס אחד מהם להיכל וכו' אף החיצון פסול. שם במשנה מחלוקת ופסק כחכמים. ומ''ש והזה ממנו. שם במשנה הנזכרת נכנס לכפר אע''פ שלא כיפר פסל דברי ר''א ר''ש אומר עד שיכפר ופסק כר''ש משום דר' יהודה סבר כוותיה כמו שיתבאר בסמוך:

טז
 
דַּם חַטָּאת שֶׁהִכְנִיסוֹ לְכַפֵּר בּוֹ בִּפְנִים. וְלֹא כִּפֵּר אֶלָּא הוֹצִיאוֹ וְלֹא הִזָּה מִמֶּנּוּ בִּפְנִים כְּלוּם. אִם הִכְנִיסוֹ בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ בַּחוּץ שֶׁהֲרֵי לֹא כִּפֵּר בַּקֹּדֶשׁ. וְאִם הִכְנִיסוֹ בְּמֵזִיד פָּסוּל:

 כסף משנה  ומ''ש דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר אלא הוציאו וכו' אם הכניסו בשוגג ה''ז כשר וכו'. שם במשנה ר' יהודה אומר אם הכניס שוגג כשר ומשמע לרבינו דר''י אר''ש קאי וה''ק הא דמכשיר ר''ש כשלא כיפר היינו דוקא כשנכנס שוגג אבל אם הכניסו במזיד אע''פ שלא כיפר פסול. אבל קשה דהתם בגמרא (דף פ"ג) אמרינן אר' יהודה דאמר אם הכניס שוגג כשר הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר ופירש''י בשכיפר וכר''ש ס''ל או אפי' בשלא כיפר וכר''א אמר ר' ירמיה ממשמע שנאמר ואת פר החטאת וכו' ורבי יהודה לכפר לא משמע ליה מ''ט לאו משום דמיבעיא ליה לג''ש. ופירש''י מ''ט לאו משום דמפיק להאי לכפר לג''ש דר''ש ללמד על דמים החיצונים שנכנס דמם לפנים שאין פסול אא''כ כיפר כר''ש ועוד דבס''פ כל הפסולין אמרינן (דף ל"ו) והתנן א''ר יהודה הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי''ל בשכיפר הרי בהדיא דמפרש גמרא דר' יהודה לא פסל במזיד אא''כ כיפר. וא''כ היאך פסק רבינו שבמזיד אע''פ שלא כיפר פסל. וכתב הר''י קורקוס ז''ל שטעם רבינו משום דמסיק שם בפ' כל הפסולים על תרי תנאי ואליבא דרבי יהודה פי' דתנא דההיא ברייתא דמוכח מינה לר' יהודה דדוקא בכיפר פליג אההיא מתני' וגם מתני' דפרק התערובות מצינן לפרושה כההיא דכל הפסולים ובדלא כיפר מיירי, ומעתה הדין עם רבינו שלא לסמוך על אותו פשיטות ולהניח משנה דכל הפסולים אלא דחינן ברייתא מקמי מתניתין ומפרשים בלא כיפר עכ''ל, ודבריו אלו צל''ע:

יז
 
הִכְנִיס הַחַטָּאת עַצְמָהּ לַהֵיכָל כְּשֵׁרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו-כג) 'אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ' וְלֹא בְּשָׂרָהּ:

 כסף משנה  הכניס החטאת עצמה וכו'. בפ' דם חטאת (דף צ"ב) ובפ' דם חטאת נתבאר שאפי' הכניסה קודם שקיבל דמה וכשהוציאה קיבל דמה כשירה ולכך כתב רבינו הכניס החטאת עצמה ולא כתב הכניס בשר כלשון הגמ' כך כתב הר''י קורקוס ז''ל:

יח
 
חַטַּאת הָעוֹף שֶׁפִּרְכְּסָה וְנִכְנְסָה לַהֵיכָל כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשירה. שם (דף צ"ב:):

יט
 
הִכְנִיס דַּם חַטַּאת הָעוֹף לַהֵיכָל בְּצַוָּארָהּ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הַצַּוָּאר חָשׁוּב כִּכְלִי:

 כסף משנה  הכניס דם חטאת העוף וכו'. גם זה שם בעי ר' אבין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים מהו צוארה ככלי שרת דמי ומיפסיל או דילמא כצואר בהמה מדמה אמר רחמנא ולא בשרה. ופירש''י שהכניס דמה בצוארה בפנים בין מליקה להזיה מהו שתפסל משום וכל חטאת אשר יובא. ככלי שרת דמי שהרי לא הוזקקה בקבלת כלי וזהו כליה ומיפסיל בהכנסת הדם שהכניסה בכלי להיכל או דילמא וכו' ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה הוציאה וקיבל דמה לא מיפסלה דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסו עם בשרה עכ''ל ולא איפשיטא:

כ
 
נִשְׁפַּךְ דַּם חַטַּאת הָעוֹף וַאֲסָפוֹ. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הַכְּלִי פּוֹסֵל בְּדָמָהּ אוֹ אֵינוֹ פּוֹסֵל. לְפִיכָךְ תִּשָּׂרֵף כְּכָל חַטַּאת הָעוֹף שֶׁהוּא סָפֵק:

 כסף משנה  ומ''ש נשפך דם חטאת העוף ואספו וכו'. שם בעי רבי אבין נשפך על הרצפה ואספו מהו אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו וכשר או דילמא מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת והילכך אוספו ופסול. ופירש''י נשפך על הרצפה מצואר העוף. אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת וצואר דידיה הוא במקום כלי שרת והלכך לאוספו כשר ולהזותו למזבח דה''ל כנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו דכשר. א''ד מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת דדוקא שייר ולא כתב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ''ש ברצפה פוסלתו עכ''ל ולא איפשיטא. ומ''ש לפיכך תשרף וכו'. קאי גם להכניס דם חטאת העוף להיכל בצוארה ופשוט הוא:

כא
 
חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. וְנָתַן מַתָּנָה אַחַת מִכָּל כּוֹס וְכוֹס. שְׁיָרֵי אַרְבַּעְתָּן נִשְׁפָּךְ עַל הַיְסוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד-ל) (ויקרא ד-לד) 'וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּך'ְ. נָתַן אַרְבַּע הַמַּתָּנוֹת מִכּוֹס אֶחָד. שְׁיָרֵי אוֹתוֹ הַכּוֹס נִשְׁפָּךְ עַל הַיְסוֹד וּשְׁאָר הַכּוֹסוֹת נִשְׁפָּכִין לָאַמָּה:

 כסף משנה  חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות וכו' עד נשפכים לאמה. בפרק שלישי דזבחים (דף ל"ד ע"ב) ופרק הוציאו לו (דף נ"ז:) ברייתא ואע''ג דפליג ר' אלעזר בר' שמעון פסק כתנא קמא:

כב
 
דָּם שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ דָּמֵי חֻלִּין לֹא יַזֶּה מִמֶּנּוּ וְאִם הִזָּה פָּסוּל. נָפַל מַיִם לְתוֹךְ הַדָּם שֶׁבַּמִּזְרָק. אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָּם כָּשֵׁר. נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ דַּם חֻלִּין. אוֹמְדִין אוֹתוֹ אִלּוּ הָיוּ מַיִם. אִם רְאוּיִין לְבַטֵּל דָּם שֶׁבַּמִּזְרָק עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ מַרְאָיו מַרְאֵה דָּם הֲרֵי זֶה לֹא יַזֶּה מִמֶּנּוּ. וְאִם אֵינָם רְאוּיִין לְבַטֵּל מַרְאָיו יַזֶּה מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  דם שנפל לתוך המים וכו'. בפרק התערובות (דף ע"ז:) שנינו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר ובגמרא אמר רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. ומ''ש או לתוך דמי חולין וכן מ''ש נפל לתוכו יין או דם חולין וכו'. שם במשנה נתערב ביין וכו' בדם בהמה או בדם החיה רואים אותו כאילו הוא מים:

כג
 
דַּם הַקָּדָשִׁים שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדַם פְּסוּלֵי הַמִּזְבֵּחַ אוֹ בְּדַם הַקָּדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ בִּשְׁחִיטָה. יִשָּׁפֵךְ הַכּל לָאַמָּה. וַאֲפִלּוּ קָרְבוּ כָּל הַכּוֹסוֹת חוּץ מֵאֶחָד יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה וְכָל אוֹתָן הַזְּבָחִים פְּסוּלִים. נִתְעָרֵב בְּדַם הַתַּמְצִית יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. וְאִם לֹא שָׁאַל וְנָתַן כָּשֵׁר:

 כסף משנה  דם הקדשים שנתערב בדם פסולי המזבח וכו'. משנה שם (דף ע"ט:) דם תמימים בדם בעלי מומין ישפך לאמה כוס בכוסות ר''א אומר אם קרב כוס אחד יקרבו כל הכוסות וחכ''א אפי' קרבו כלם חוץ מאחד מהם ישפך לאמה. ומ''ש וכל הזבחים פסולים. פשוט הוא מאחר שלא נזרק הדם לא הותרו ואע''פ שאין בדם הפסול שיעור לבטל הכשר ישפך לאמה דגזרינן דילמא אתי לאכשורי כשיש בדם הפסול או התמצית לבטל הכשר והא דלא גזרינן בנתערב בדם חולין משום דדם חולין לא שכיח בעזרה: נתערב בדם התמצית וכו'. משנה שם (דף ע"ח):

כד
 
הָאֵימוּרִין וְאֵיבְרֵי הָעוֹלוֹת וְהַקְּמָצִים וְהַלְּבוֹנָה וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת. אִם זָרַק אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי בֵּין בְּיָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:

כה
 
הַיַּיִן וְהַמַּיִם שֶׁנִּסְכָן בֵּין בִּקְעָרָה בֵּין בְּהִין בֵּין בִּשְׁאָר כְּלֵי הַשָּׁרֵת כְּשֵׁרִים. נִסְּכָן בִּכְלִי חֹל אוֹ בְּיָדוֹ פְּסוּלִין:

 כסף משנה  (כד-כה) האימורים ואיברי העולות וכו' עד או בידו פסולים. בתוספתא דזבחים ספ''ק ואיתא בגמרא פרק הקומץ רבה (דף כ"ו):

כו
 
אֵיבָרִים שֶׁסִּדְּרָן וְכֵן קֹמֶץ שֶׁסִּדְּרוֹ וְסִדֵּר הָעֵצִים שֶׁל מַעֲרָכָה לְמַעְלָה מֵהֶם. אוֹ שֶׁסִּדְּרָן מִצִּדֵּי הָעֵצִים. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ אוֹ אֵין דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ. לְפִיכָךְ לֹא יַעֲשֶׂה כֵן לְכַתְּחִלָּה וְאִם עָשָׂה הֻרְצָה:

 כסף משנה  איברים שסידרן וכן קומץ שסידרו וכו' עד סוף הפרק. בפ' הקומץ בעיי דסלקו בתיקו ואע''פ שאמרו שם דאליבא דמ''ד על ממש לא תיבעי כבר נתבאר בפרק שרבינו פוסק כמ''ד על היינו בסמוך:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק שלישי

א
 
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ כְּאִלּוּ שְׁחָטָן בַּצָּפוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-כא) 'וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ'. מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּזְבֵּחַ רָאוּי לִשְׁחִיטַת הָעוֹלָה וּשְׁחִיטַת הַשְּׁלָמִים:

 כסף משנה  קדשי קדשים ששחטן בראש המזבח וכו'. משנה בר''פ קדשי קדשים (דף נ"ח) פלוגתא דתנאי ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו ופריך בגמרא השתא כולו לעולה כשר כולו לשלמים מיבעיא ומשני סד''א עולה היא דדחיק ליה מקום אבל שלמים דלא דחיק ליה מקום אימא לא קמ''ל:

ב
 
עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. אוֹ שֶׁשְּׁחָטָהּ לְמַטָּה וְהֶעֱלָה אוֹתָהּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. יַפְשִׁיט אוֹתָהּ וִינַתְּחֶנָּה בִּמְקוֹמָהּ. וּמוֹרִיד הַקְּרָבַיִם וּמְדִיחָן לְמַטָּה. וְחוֹזֵר וּמַעֲלֶה אוֹתָן וּמוֹרִיד הָעוֹר וְנוֹתְנוֹ לַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  עולה ששחטה בראש המזבח או ששחטה למטה וכו'. משנה בפ' המזבח מקדש (דף פ"ד) עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד שחטה בראש המזבח יפשיט וינתח במקומה. ומ''ש ומוריד את הקרבים ומדיחן. הכי אמרי' שם בברייתא ואע''ג דהתם מיירי בנפסלה ילפינן מינה לכשירה במכל שכן. ומה שכתב ומוריד העור ונותנו לכהנים. פשוט הוא. ומ''ש דה''ה לשחטה למטה והעלה לראש המזבח. הכי משמע מדתנן בראש הפרק הנזכר (דף פ"ג) כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד ועוד דמשמע דאתיא בכ''ש משחטה בראש המזבח:

ג
 
וְכֵן זְבָחִים שְׁחוּטִים שֶׁעָלוּ לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מַפְשִׁיטָן וּמְנַתְּחָן בִּמְקוֹמָן וּמוֹרִיד הַקְּרָבַיִם וּמְדִיחָן בְּמַיִם וְחוֹזֵר וּמַעֲלֶה אוֹתָן וּמוֹרִיד אֶת הָעוֹר וְאֶת הַבָּשָׂר וְנוֹתְנוֹ לַבְּעָלִים וְחוֹזֵר וּמַקְטִיר אֶת הַשְּׁאָר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא יוֹרִיד הַכּל אֶלָּא יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁכָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים אִם עָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ לֹא יֵרֵד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט-לז) 'כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ'. יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ו-ב) 'הִיא הָעלָה עַל מוֹקְדָה'. מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד אַף כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים אִם עָלָה לֹא יֵרֵד:

 כסף משנה  ומ''ש וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי מזבח וכו' שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד וכן מ''ש מה עולה שהיא ראויה לאשים וכו'. משנה הזכרתיה בסמוך לר' יהושע ואע''ג דפליג עליה ר''ג לא פסק רבינו כמותו משום דר''ע ור''י הגלילי ור''ש פליגי עליה. ומ''ש שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש. שם במשנה ובגמרא:

ד
 
עוֹלָה שֶׁהֶעֱלָהּ חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ תֵּרֵד שֶׁעֲדַיִן אֵינָהּ רְאוּיָה:

 כסף משנה  עולה שהעלה חיה לראש המזבח תרד וכו'. משנה כתבתיה בסמוך:

ה
 
וְכֵן קֹמֶץ הַמִּנְחָה שֶׁלֹּא נִתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת. וְכָל אִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁעָלוּ יֵרְדוּ לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין מִתְּחִלָּתָן:

ו
 
וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה אוֹ נִשְׁפַּךְ דָּמָהּ אוֹ שֶׁיָּצָאת חוּץ לָעֲזָרָה אִם עָלְתָה תֵּרֵד:

 כסף משנה  (ה-ו) ומ''ש וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת. בר''פ המזבח מקדש שם. ומ''ש וכל איסורי המזבח שעלו ירדו וכו' וכן בהמת הקדשים שנשחטה בלילה וכו'. שם במשנה (דף פ"ד) אלו אם עלו לא ירדו הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמו ר' יהודה אומר ושנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים אם עלתה תרד רבי שמעון אומר לא תרד שהיה פיסולו בקדש שרבי שמעון אומר כל שפיסולו בקדש הקדש מקבלו לא היה פיסולו בקדש אין הקדש מקבלו ואלו לא היה פיסולן בקדש הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין ובגמרא תניא ר' יהודה אומר זאת והיא העולה מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ר''ש אומר עולה אין לי אלא עולה כשירה מנין לרבות שנשחטה בלילה וכו' והניתנין למטה שנתנן למעלה ולמעלה שנתנן למטה והניתנין בחוץ שנתנן בפנים בפנים שנתנן בחוץ וכו' ת''ל תורת העולה ריבה וכו' ור' יהודה מייתי לה מהכא מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן כשר בבשר יוצא שהיוצא כשר בבמה טמא הואיל והותר לעבודת צבור חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו שקבלו פסולים וזרקו את דמו בהני פסולים דחזו לעבודת צבור וכי דנים דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה. ופירש''י לן בדם כשר שאם עלה לא ירד. שהרי לן כשר באימורים שאם עלו לא ירדו. שהרי לן כשר בבשר כגון בשר שלמים הנאכלים לשני ימים. יוצא וכו' וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פסל ר' יהודה ולכך כתב רבינו זבח שיצא ופירש''י חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת. דחזו לעבודת צבור כגון טמא. דבר שלא בהכשרו כגון לן באימורים. מדבר שבהכשרו לן בבשר ויוצא דמקדש מיוצא דבמה שאין שם מחיצה עכ''ל. ופסק רבינו כר' יהודה:

ז
 
אֲבָל קָדָשִׁים שֶׁלָּנוּ אוֹ שֶׁלָּן הַדָּם אוֹ הַבָּשָׂר אוֹ הָאֵימוּרִים. וְזֶבַח שֶׁיָּצָא חוּץ לָעֲזָרָה. אוֹ שֶׁנִּטְמָא אוֹ נִפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי. אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הַטְּמֵאִים וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ הוֹאִיל וּרְאוּיִין בַּעֲבוֹדַת קָרְבָּן הַבָּא בְּטֻמְאָה. וְשֶׁנָּתַן דָּמוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ אוֹ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּדָּרוֹם אוֹ שֶׁנִּתְקַבֵּל דָּמָם בַּדָּרוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּסוּלִים אִם עָלוּ לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ לֹא יֵרְדוּ:

 כסף משנה  ומ''ש או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמן בדרום אע''פ שכל אלו פסולים אם עלו [לראש המזבח] לא ירדו. יש לתמוה דבריש מעילה (דף ב') גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום איבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ''ע לא פליגי שאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר''ש ואע''ג דאיתותב רבא דאמר אם עלו ירדו היינו משום דאמר הכי לר''ש אבל לר' יהודה לכ''ע ירדו. ורבינו שפסק בסמוך כר' יהודה ה''ל לפסוק כאן שאם עלו ירדו ושמא נוסחא אחרת היתה לרבינו בזה. והר''י קורקוס ז''ל נדחק מאד ליישב זה ולא כתבתיו שלא להאריך:

ח
 
כָּל שֶׁפִּסּוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ שְׁנִיָּה שֶׁהֲרֵי פְּסוּלִין הֵם:

 כסף משנה  וכשם שאם עלו לא ירדו כו'. משנה בפ' המזבח מקדש (דף פ"ד):

ט
 
וְאִם מָשְׁלָה בָּהֶם הָאוּר אַף עַל פִּי שֶׁיָּרְדוּ יַעֲלוּ שְׁנִיָּה וְיַשְׁלִים הַקְטָרָתָן:

 כסף משנה  ומ''ש ואם משלה בהם האור אע''פ שירדו יעלו שניה וכו'. מימרא דעולא שם (דף פ"ה:) ובפרק בית שמאי (דף מ"ג):

י
 
קֹמֶץ שֶׁנִּתְפַּגֵּל וּמִקְצָתוֹ בָּאָרֶץ וּמִקְצָתוֹ מָשְׁלָה בּוֹ הָאוּר יַעֲלֶה כֻּלּוֹ:

 כסף משנה  קומץ שנתפגל כו'. גם זה בפרק ב''ש (דף מ"ג):

יא
 
אֵיבָרִים וַחֲלָבִים וּקְמָצִים שֶׁלָּנוּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ כְּאִלּוּ לָנוּ בָּעֲזָרָה וְאִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. אֲבָל אִם לֹא יָרְדוּ מַקְטִירִין אוֹתָן לְעוֹלָם:

 כסף משנה  איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח וכו'. בפ' המזבח מקדש (דף פ"ז) אתמר איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם ירדו רבה אמר יעלו רבא אמר לא יעלו ופסק כרבא דבתרא הוא:

יב
 
וַאֲוִיר מִזְבֵּחַ כְּמִזְבֵּחַ. וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֶעֱלָן קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים לֹא יֵרְדוּ. שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ:

 כסף משנה  ומ''ש ואויר מזבח כמזבח. שם בעא ר''ל מר''י ואסיקנא דבעומד האדם בראש המזבח ואוחז האבר בידו פשיטא דאויר מזבח כמזבח דמי כי מיבעיא ליה [דעומד בקרקע העזרה] x ונקיט ליה בקניא כנגד המזבח מאי תיקו. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק והר''י קורקוס ז''ל דחק עצמו להוכיח שנפשטה הבעיא ממקומות אחרים ולי אין צורך לכך אלא מאחר דלא איפשיטא בעיא מספיקא לא תרד: אימורי קדשים קלים וכו'. כלומר אע''פ שהעלום בפסלות כיון שנזרק הדם אח''כ לא ירדו. בר''פ המזבח מקדש ובספ''ק דמעילה מימרא דעולא ובפ' המזבח מקדש (דף פ"ג:) בעיא דאיפשיטא ועיין במ''ש רבינו רפ''ב מהל' מעילה. וכתבו התוס' דאימורי קדשים קלים דנקט לרבותא וכ''ש קדשי קדשים:

יג
 
הִפְרִישׁ * שְׁנֵי אֲשָׁמוֹת לְאַחֲרָיוּת וְשָׁחַט אֶת שְׁנֵיהֶם וְקָדַם וְהֶעֱלָה אֵימוּרִים שֶׁל אֶחָד מֵהֶם קֹדֶם זְרִיקָה הֲרֵי אֵלּוּ יֵרְדוּ:

 ההראב"ד   שני אשמות וכו' עד הרי אלו ירדו. א''א והוא שזרק דם האחד ולא נזרק דמו של זה ומשום מחוסר זמן קאתי ליה:

 כסף משנה  הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וכו' הרי אלו ירדו. בסוף פרק קמא דמעילה (דף ז') אילו הפריש שתי אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אמורים של אחד מהם קודם זריקה אי אתה מודה שאם עלו ירדו. ופירש''י לאחריות שאם יאבד אחד מהם שיתכפר באחר והאי דנקט שני אשמות וכ''ש שתי חטאות דחטאת חמירא קדושתה מאשם. ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה ואח''כ זרק הדם ואשם שלא קרבו אמורים אי אתה מודה שאם עלו באותן אימורים שירדו דזריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורים דלאו דידיה משום דמגופא אחרינא נינהו עכ''ל. וכתב הראב''ד והוא שזורק דם האחר וכו'. ומבואר הוא בדברי רש''י שכתבתי ואין מזה השגה על רבינו שלא כתבו שהוא העתיק דברי הגמרא כמנהגו:

יד
 
הַזֶּבַח הַפָּסוּל וְהַנְּסָכִים הַפְּסוּלִים שֶׁעָלוּ לַמִּזְבֵּחַ. הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים. וְהַנְּסָכִים יֵרְדוּ. וְכֵן נְסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן שֶׁנִּפְסְלוּ וְעָלוּ יֵרְדוּ:

 כסף משנה  הזבח הפסול והנסכים הפסולים שעלו למזבח וכו'. פלוגתא דתנאי במשנה ר''פ המזבח מקדש (דף פ"ג) ופסק כר''ש שסובר כר' יהושע. ומ''ש וכן נסכים הבאים בפני עצמן שנפסלו ועלו וירדו. שם (דף פ"ד) נסכים הבאים בפני עצמן לדברי כולן ירדו:

טו
 
עוֹף שֶׁמְּלָקוֹ זָר וְעָלָה לֹא יֵרֵד. וְקֹמֶץ הַמִּנְחָה שֶׁקְּמָצוֹ וְעָלָה יֵרֵד. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה פָּסוּל וְזֶה פָּסוּל זֶה כְּאִלּוּ לֹא נִתְקַדֵּשׁ כְּלָל. וְאֶחָד הַזָּר וְאֶחָד שְׁאָר הַפְּסוּלִים:

 כסף משנה  עוף שמלקו זר ועלה וכו'. בפ' חטאת העוף (דף ס"ט) א''ר יצחק שמעתי שתים אחת קמיצת זר ואחת מליקת זר אחת תרד ואחת לא תרד [ולא ידענא] א''ר חזקיה מסתברא קמיצה תרד מליקה לא תרד מ''ש מליקה דישנה בבמה קמיצה נמי ישנה בבמה וכו' אלא אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה. ופירש''י הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקדשה בכלי שרת איפסלא בזר עכ''ל. ומ''ש רבינו כאילו לא נתקדש כלל. לעיל קאי וה''ק וקומץ המנחה שקמצו זר ועלה ירד כאילו לא נתקדש כלל אע''פ שזה פסול וזה פסול. ומ''ש ואחד הזר ואחד שאר הפסולים. הכי משמע משום דמהי תיתי לן לפלוגי בינייהו:

טז
 
וְאֵלּוּ אִם יַעֲלוּ יֵרְדוּ. כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָאִשִּׁים. בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים. מוֹתַר הָעֹמֶר וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְהַקְּטֹרֶת. וְצֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן הַתְּיָשִׁים וְהָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים. וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם בִּזְמַן שֶׁאֵינָן מְחֻבָּרִים אִם עָלוּ יֵרְדוּ:

 כסף משנה  ואלו אם עלו ירדו וכו' עד אם עלו ירדו. משנה בפרק המזבח מקדש שם:

יז
 
* קֹמֶץ שֶׁמִּצָּה שַׁמְנוֹ עַל הָעֶצֶם וְיָרַד הָעֶצֶם יַחֲזִירוֹ. שֶׁהַדָּבָר סָפֵק שֶׁמָּא חִבּוּרֵי עוֹלִין כְּעוֹלִין הֵם חֲשׁוּבִין:

 ההראב"ד   קומץ שמיצה שמנו על העצם. א''א בנוסחא שלנו שמיצה שמנו על העצים ומה שפירש הענין לאם ירדו אם יעלו לא נהיר דבר למד מעניינו ואין הענין ההוא מדבר לירידה ועלייה אלא לענין חסרון קומץ או חסרון שמנו אם נמצא שמנו על העצים אם נחשוב אותו קודם הקטרתו שהרי עדיין לא משלה בו האור אע''פ שנפל ע''ג עצים שבמערכה דחבורי עולים דהיינו עצים שהם חיבור לקומץ לאו כקומץ דמו והרי חסר שמנו או דילמא כעולים דמו והרי לא חסר שמנו קודם הקטרה וזה הבעיא במנחות פרק הקומץ רבה:

 כסף משנה  קומץ שמיצה שמנו על העצם וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ג) בעיא דלא איפשיטא, ורש''י והראב''ד גורסים על העצים ומפרשים אותה בענין אחר וז''ל ההשגות א''א בנוסחא שלנו שמנו על העצים ומה שפירש וכו' עד וזה הבעיא במנחות פ' הקומץ. וז''ל הגמרא בעא רבא קומץ שמיצה שמנו על העצם מהו חיבורי עולים כעולים דמו או לאו כעולים דמו ומפרשה רבינו לענין ירד אם יחזיר ולא איפשיטא ופסק רבינו דיחזיר משום דמספיקא לא מזלזלינן בקדשים שלא להעלותם שמא הדין נותן להעלותם. ומה שהקשה הראב''ד שדבר הלמד מענינו הוא וכו' וחתם דבריו וזו הבעיא במנחות פ' הקומץ כלומר תדע שאין בעיא זו ענין עליה וירידה שהרי היא במנחות פרק הקומץ דמיירי בענין חסרון הקומץ או שמנו ואלו היתה ענין לירידה ועליה בזבחים פ' המזבח מקדש ה''ל לאתויי. ואני אומר שאע''פ שטענה זו טענה היא מ''מ אינה מכרחת ולפי גירסת רבינו הוצרך לפרש כמו שפירשה ויש כדמות ראיה לגירסת רבינו מדאמרינן עלה לאו היינו דר''י ור''ל דאתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית וכו':

יח
 
מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי מְקַדֵּשׁ פְּסוּלִים בֵּין רְאוּיִין לוֹ בֵּין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לוֹ. אֲבָל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא פְּסוּלִין הָרְאוּיִין לוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד. מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁעָלוּ לוֹ זְבָחִים שֶׁנִּפְסְלוּ לֹא יֵרְדוּ. עָלְתָה לוֹ קְטֹרֶת זָרָה תֵּרֵד שֶׁאֵין הַקְּטֹרֶת זָרָה רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אֲבָל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי שֶׁעָלָה לוֹ קֹמֶץ מִנְחָה בֵּין כָּשֵׁר בֵּין פָּסוּל לֹא יֵרֵד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ כָּךְ הַכֶּבֶשׁ וּשְׁאָר כְּלֵי הַשָּׁרֵת מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶם שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּכֵּלִים (שמות ל-כט) 'כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ'. מִשֶּׁיַּגִּיעַ לַכֶּבֶשׁ דָּבָר הָרָאוּי לוֹ לֹא יֵרֵד וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל. וְכֵן כְּשֶׁיַּגִּיעַ לִכְלִי שָׁרֵת כָּל דָּבָר הָרָאוּי לוֹ מִתְקַדֵּשׁ וְלֹא יִפָּדֶה לְעוֹלָם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  מזבח הפנימי מקדש פסולים וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. בפרק שני דזבחים (דף כ"ז:) ויהיבו טעמא בגמרא משום דמזבח הפנימי כלי שרת ופירש''י שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן: כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו וכו'. משנה פרק המזבח מקדש (דף פ"ו). ומ''ש וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו מתקדש. שם. ומ''ש ולא יפדה לעולם. משנה בריש פרק המנחות (דף ק'):

יט
 
אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. וְלֹא כְּלֵי הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלַּח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ. אֲבָל הַמִּזְרָקוֹת מְקַדְּשׁוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ. וּכְלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין דַּם הַפָּסוּל לִקָּרֵב:

 כסף משנה  אין כלי הלח מקדשות את היבש וכו'. משנה פרק המזבח מקדש (דף פ"ח). ומ''ש בד''א במדות הלח ויבש וכו' אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש. מימרא דשמואל שם ופ''ק דמנחות (דף ח':): כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב. בר''פ בתרא דכריתות (דף כ"ג) תנן אשם תלוי שנודע שלא חטא לר' יוסי אם כבר נשחט וקיבל הדם בכוס יזרק ופסק כר' יוסי דנימוקו עמו:

כ
 
כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִדַּעַת וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מִתּוֹכָן וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא שְׁלֵמִים. נִקְּבוּ אִם עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵם שְׁלֵמִים מְקַדְּשִׁין וְאִם לָאו אֵין מְקַדְּשִׁין. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מְלֵאִין. אֲבָל הַמִּדּוֹת אֵין מְקַדְּשׁוֹת חֲסֵרוֹת אֶלָּא אִם דַּעְתּוֹ לְמַלְּאוֹתָן. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְמַלְּאוֹתָן מְקַדְּשׁוֹת לְהִפָּסֵל אֲבָל לֹא לִקָּרֵב:

 כסף משנה  כל כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש. מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש. ומ''ש אלא מדעת. מימרא דר''י פ''ק דמנחות (דף ז'). ומ''ש ואין מקדשין אלא מתוכן. מימרא דשמואל בפ' המזבח מקדש (דף פ"ח). ומ''ש ואין מקדשין אלא שלימים ניקבו אם עושים מעין מלאכתן שהיו עושים והם שלימים מקדשין ואם לאו אין מקדשין. משנה שם. ומ''ש ואין מקדשין אלא מליאים. מימרא דשמואל שם. ומ''ש אבל המדות אין מקדשות חסרות אלא אם דעתו למלאותם וכו'. שם ופ''ק דמנחות (דף ח') מימרא דר''י וברייתא שניהם מליאים אין מליאים אלא שלימים וכו' א''ר יוסי אימתי בזמן שאין דעתו להוסיף אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קידש ופירוש מלאים פירש''י שיש בהם שיעור הצריך לאותו דבר ואין דעתו להוסיף פירש שאין דעתו להשלים השיעור. ומדברי רש''י נראה שיש בנוסחא דידן בגמרא חסרון לשון המדבר בענין המדות. ומה שכתב ואם אין [דעתו] למלאותן מקדשות להפסל אבל לא ליקרב. נראה שלמד כן מדאמרינן בפ''ק דמנחות (דף ז') בעא מיניה מר''י כלי שרת מהו שיקדשו פסולים (ופירש"י) כגון אם קמץ זר ונתן בכלי ויש לדקדק שדין זה סותר מ''ש לעיל בפ' זה כלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב. ושמא י''ל דשאני בין דם לשאר דברים ועי''ל שלמד כן מדאמרינן בס''פ המזבח (דף פ"ח) אין כלי הלח מקדשים את היבש אמר רב אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל:

כא
 
כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן לְהִפָּסֵל אֲבָל לֹא לְהִקָּרֵב. כֵּיצַד. דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּלַּיְלָה נִפְסַל וְיִשָּׂרֵף. אֲבָל אֵינוֹ קָרֵב. כְּגוֹן שֶׁקָּמַץ מִנְחָה בַּלַּיְלָה וְנָתַן קֻמְצָהּ לִכְלִי שָׁרֵת הֲרֵי זוֹ נִשְׂרֶפֶת:

 כסף משנה  כלי שרת מקדשין שלא בזמנן כו'. בס''פ שתי הלחם (דף ק'):

כב
 
מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם נִפְסְלוּ כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁהָיוּ שָׁם שְׁחוּטִין בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁעֲדַיִן לֹא נִזְרַק דָּמָם. שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מִזְבֵּחַ לִזְרֹק עָלָיו וְנֶאֱמַר (שמות כ-כא) 'וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ' כְּלוֹמַר תִּזְבַּח וְהוּא עוֹמֵד בְּתִקּוּנוֹ לֹא פָּגוּם:

כג
 
אֲבָל קָדָשִׁים חַיִּים שֶׁהָיוּ שָׁם בָּעֲזָרָה כְּשֶׁנִּפְגַּם לֹא נִפְסְלוּ. אֶלָּא כְּשֶׁיִּבָּנֶה הַמִּזְבֵּחַ יִקָּרְבוּ שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין:

 כסף משנה  (כב-כג) מזבח שנפגם וכו' אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו וכו'. בפ' קדשי קדשים (דף נ"ט) אמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים והכי א''ר [שמעון] ברבי משום רבי ישמעאל בר' יוסי ומייתי לה מדכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וכו' ור''י אמר אחד זה ואחד זה פסולים במאי קא מיפלגי רב סבר בעלי חיים אינם נדחים ור''י סבר ב''ח נדחים. ופירש''י שנשחטו שם בעזרה כשהוא שלם והאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. אחד זה ואחד זה בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תיקונו פסולים. ופסק רבינו כרב ונתבאר בפט''ו מהלכות מעשה הקרבנות:

כד
 
הִקְדִּישׁ בְּהֵמוֹת עַד שֶׁלֹּא נִבְנָה הַמִּזְבֵּחַ. כְּשֶׁיִּבָּנֶה מַקְרִיבִין אוֹתָן שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי:

 כסף משנה  הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כו'. שם אהא דתניא כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח פסולים פריך נבנה דחויים מעיקרא נינהו כלומר וכשרים הם:

כה
 
וְכֵן אֵין אוֹכְלִין קָדָשִׁים וְהַמִּזְבֵּחַ פָּגוּם. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י-יב) 'וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ'. וְהוּא הַדִּין לְקָדָשִׁים קַלִּים שֶׁאֵין אוֹכְלִין אוֹתָן בִּירוּשָׁלַיִם וְהַמִּזְבֵּחַ פָּגוּם עַד שֶׁיִּבָּנֶה:

 כסף משנה  וכן אין אוכלים קדשים והמזבח פגום וכו'. שם (דף ס') א''ר אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אשכחן שירי מנחה קדשי קדשים מנ''ל ת''ל קדש קדשים קדשים קלים מנין אמר אביי אתיא מדרשא דר' יוסי וכו':



הלכות פסולי המוקדשין - פרק רביעי

א
 
וְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ וְחַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ יָמוּתוּ. נִמְצֵאת אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה הַחַטָּאת הַשְּׁנִיָּה שֶׁהִפְרִישׁ קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דָּמָהּ. הֲרֵי זוֹ סָפֵק אִם תָּמוּת אִם תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם. לְפִיכָךְ תָּמוּת. וְכֵיצַד הֵן מֵתוֹת. לֹא שֶׁיַּהַרְגֵם בִּכְלִי אוֹ בְּיָדוֹ אֶלָּא יַכְנִיסֵם לְבַיִת וְנוֹעֵל עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיָּמוּתוּ. וּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּם מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ נִשְׁמְעוּ. אֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּחַטַּאת יָחִיד בִּלְבַד. אֲבָל חַטַּאת צִבּוּר שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה בֵּין רְאוּיָה בֵּין אֵינָהּ רְאוּיָה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְאֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּחַטַּאת צִבּוּר וָלָד אוֹ תְּמוּרָה אוֹ שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ. שֶׁכָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר זְכָרִים וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹשִׂין תְּמוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵין כָּל יִשְׂרָאֵל מֵתִים:

 כסף משנה  ולד חטאת ותמורת חטאת וכו'. משנה רפ''ד דתמורה (דף כ"א:) ופ''ג דמעילה (דף י':). ומ''ש נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה ה''ז ספק וכו'. בפ''ד דתמורה (דף כ"ב:) בעיא דלא איפשיטא. ומ''ש וכיצד הן מתות וכו'. פ''ק דע''ז ופ''ד דנזיר (דף כ"ה). ומ''ש ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו. ברפ''ג דתמורה (דף י"ח) ופ''ב דבכורות (דף ט"ז): אין כל הדברים אמורים וכו' עד ואין כל ישראל מתים. בפרק שני דתמורה (דף ט"ו):

ב
 
פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. שֶׁאֵין חַטַּאת הַצִּבּוּר מֵתָה. וְלָמָּה לֹא יִקְרְבוּ עַצְמָן נְדָבָה שֶׁהֲרֵי זְכָרִים הֵם. גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה:

 כסף משנה  פר ושעיר של יום הכפורים וכו'. בפ' שני שעירי (דף ס"ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר' אלעזר בר''ש דסתם מתני' כוותיה ובפירקא קמא דשבועות (דף י"ב) מייתי לה וגריס ר' אלעזר ור''ש ולפי גירסא זו פסק כוותייהו משום דרבים נינהו. ומ''ש ולמה לא יקרבו עצמם נדבה וכו'. בפ''ק דשבועות שם:

ג
 
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְנִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶם עוֹמְדוֹת. מָשַׁךְ אַחַת מִשְּׁתֵיהֶן וְנִתְכַּפֵּר בָּהּ הָאַחֶרֶת תָּמוּת. בָּא לְהִמָּלֵךְ אוֹמְרִין לוֹ שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּזוֹ שֶׁהִפְרִישׁ בָּרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן תְּמִימָה וְאַחַת בַּעֲלַת מוּם. תְּמִימָה תִּקָּרֵב וּבַעֲלַת מוּם תִּפָּדֶה. נִשְׁחֲטָה בַּעֲלַת מוּם קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתְּמִימָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין יִמָּכְרוּ שְׁתֵּיהֶן וְיָבִיא מִדְּמֵיהֶם חַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפּל לִנְדָבָה:

 כסף משנה  המפריש חטאתו ואבדה וכו'. בפ''ד דתמורה (דף כ"ב:) איפליגו ר' ורבנן בנמצאת קודם כפרה דלרבי תמות ולרבנן תרעה וידוע דהלכה כרבנן ואמר רב הונא אמר רב (דף כ"ג) הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים וכו' ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן ליה התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. ופירש''י שאם משך אחת מהן והקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי דעתיה דלא איכפת לי' מינה ואפי' משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא שלא נאבדה מעולם מתה וכי פליגי רבנן היינו בבא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה עכ''ל. ואע''ג דר' אבא פליג ארב הונא פסק רבינו כרב הונא משום דמסתבר טעמיה ועוד דאתיא ליה סתם מתני' כדברי הכל: היתה אחת מהן תמימה ואחת בעלת מום וכו'. בפ''ד דתמורה (דף כ"ד) תניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב בעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה ר' אלעזר בר''ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדירה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה. ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כר' אלעזר בר''ש וצריך טעם למה פסק כיחידאה ואפשר שטעמו משום דבגמרא העמידו ברייתא דאין מרגילין כראב''ש ושקלו וטרו אמוראי בטעמא. ויותר נראה לומר שפסק כרבנן ויש חסרון בדברי רבינו וכך צריך להגיה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה מותרת אחר שנזרק דמה אסורה בהנאה: היו שתיהן בעלי מומין ימכרו שתיהם וכו'. משנה שם (דף כ"ב):

ד
 
הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת וְנִמְצְאוּ הָאוֹבְדוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת וְנִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה. שְׁנִיָּה מֵתָה וּשְׁלִישִׁית רוֹעָה. נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית שְׁנִיָּה מֵתָה וְרִאשׁוֹנָה רוֹעָה. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית שְׁתֵּיהֶם מֵתוֹת:

 כסף משנה  הפריש חטאתו ואבדה וכו'. מימרא דר' זירא פ' התודה (דף פ':) ואע''ג דאביי פליג עליה פסק רבינו כר' זירא וצריך טעם למה מאחר דאביי בתרא הוא, ואפשר שטעמו משום דאמאי דאמר התם רבא הפריש תודתו ואבדה וחזר והפריש אחרת תחתיה וכו' א''ר זירא וכן לענין חטאות הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' וכיון דר''ז בשיטת רבא אמרה פסק כמותו ולא חש לדאביי:

ה
 
הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחֲרָיוּת. מִתְכַּפֵּר בְּאֵי זוֹ שֶׁיִּרְצֶה וְהַשְּׁנִיָּה תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה:

 כסף משנה  המפריש שתי חטאות וכו'. פרק כיצד מערימין (תמורה כ"ה). ומה שכתב והשניה תרעה וכו'. פרק ולד חטאת (שם כ"ד) ופרק מי שהיה טמא (צ"ז:):

ו
 
הִפְרִישׁ חַטָּאת מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה. הֲרֵי הִיא וּוְלָדָהּ כִּשְׁתֵּי חַטָּאוֹת שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ לְאַחֲרָיוּת:

 כסף משנה  הפריש חטאת מעוברת וילדה וכו'. מימרא דר''י פרק כיצד מערימין (דף כ"ה):

ז
 
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְעָבְרָה שְׁנָתָהּ. תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְנָפַל בָּהּ מוּם יָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת:

 כסף משנה  המפריש חטאתו ועברה שנתה וכו'. מימרא דר''ל רפ''ד דתמורה. מ''ש וכן הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת. משנה בספ''ד דתמורה (דף כ"ב):

ח
 
כָּל חַטָּאת שֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת קֹדֶם כַּפָּרָה. (אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת אַחַר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ) אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. נִמְצֵאת אַחַר כַּפָּרָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ עָבְרָה שְׁנָתָהּ הוֹאִיל וְהָיְתָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה הֲרֵי זוֹ תָּמוּת:

 כסף משנה  כל חטאת שאבדה וכו'. ברפ''ד דתמורה תנן ולד חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכיפרו הבעלים תמות וכו' ואם עד שלא כיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אחרת ובגמרא אמר ר''ל חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות ורועה. ופירש''י רועה עד שתסתאב. תנן שעברה שנתה ואבדה ונמצאת בעלת מום אם אחר שכיפרו בעלים מתה תיובתא ופירש''י תיובתא דר''ל דפסיק ואמר רועה ומשמע אפי' כפרו הבעלים. ואסיקנא הכי קתני עברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום אחר שכיפרו הבעלים מתה קודם שכיפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב ותמכר ופירש''י עברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכיפרו הבעלים באחרת או אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא נמי תרתי לריעותא וכיפרו הבעלים באחרת מתה קודם שכיפרו הבעלים שאין רוצים להתכפר באחרת תרעה הך דעברה שנתה ואבדה ונמצאת תמימה וכי אמר ר''ל דאפי' כיפרו אח''כ רועה בלא אבדה דחדא הוא דאיכא לריעותא. ונראה שיש ייתור לשון בדברי רבינו וצריך למוחקו וכך צריך להגיה כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה:

ט
 
הָיְתָה גְּנוּבָה אוֹ גְּזוּלָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה. לֹא שָׁמְעוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ אֶלָּא אֲבוּדָה. הָיְתָה עִקַּר אֲבֵדָתָהּ בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֲבוּדָה בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא תִּרְעֶה:

 כסף משנה  היתה גנובה או גזולה וכו'. מימרא דאביי שם: היתה עיקר אבידתה בלילה אע''פ שהיתה אבודה בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה. ג''ז שם:

י
 
אָבְדָה מִמֶּנּוּ וְלֹא מִן הָרוֹעֶה. אוֹ שֶׁאָבְדָה מִן הָרוֹעֶה וְאֵינָהּ אֲבוּדָה מִבְּעָלֶיהָ. אֵינָהּ מֵתָה אֶלָּא רוֹעָה:

 כסף משנה  אבדה ממנו ולא מן הרועה וכו'. מימרא דרב פפא שם:

יא
 
וְכָל אֵלּוּ שֶׁרוֹעוֹת רוֹעוֹת עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה:

 כסף משנה  וכל אלו שרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה. בפ' שלישי דתמורה (דף י"ט):

יב
 
הָיְתָה אֲבוּדָה מִמֶּנּוּ וּמִן הָרוֹעֶה וְאַחֵר מַכִּירָה. אֲפִלּוּ בְּסוֹף הָעוֹלָם. הֲרֵי זוֹ סָפֵק לְפִיכָךְ תָּמוּת:

 כסף משנה  היתה אבודה ממנו ומן הרועה וכו'. בפ''ד דתמורה (דף כ"ב:) בעיא דלא איפשיטא:

יג
 
הָיְתָה נֶחְבֵּאת אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אוֹ בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הֲרֵי זוֹ אֲבוּדָה. שֶׁהֲרֵי אֵין אָדָם רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. הָיְתָה בַּשָּׂדֶה אוֹ בַּאֲגַם הֲרֵי זוֹ סָפֵק אֲבוּדָה שֶׁמָּא יֵשׁ שָׁם אָדָם רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּשְׁעַת כַּפָּרָה. לְפִיכָךְ תָּמוּת מִסָּפֵק:

 כסף משנה  היתה נחבאת אחורי הדלת. שם ה''ד אבודה א''ר אושעיא אפילו אחת בעדרו וכו' ור''י אמר אחורי הדלת הוא דליכא דקא חזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה הויא אבודה וכ''ש אבראי דלא קחזי לה תיקו. ופסק רבינו כר''י ונראה שהוא מפרש אבראי בסתר המדרגה ומספק פסק לחומרא. ורש''י פירש בע''א: היתה בשדה או באגם וכו'. אפשר שרבינו מפרש שגם זה בכלל אבראי שכתבתי בסמוך:

יד
 
הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם. מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַטַּאת הָעוֹף. אוֹ בְּחַטַּאת בְּהֵמָה שֶׁל אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת סְמִיכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אָשָׁם וַדַּאי שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו. וְשֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלָיו. יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. שֶׁכָּל שֶׁבְּחַטָּאת תָּמוּת בְּאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה:

 כסף משנה  השולח חטאתו ממדינת הים וכו'. משנה בפ' כל הגט (דף כ"ח). ומ''ש בד''א בחטאת העוף וכו'. שם בגמרא (כ"ח:) והא בעי סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים רב פפא אמר בחטאת העוף: אבל אשם ודאי שמתו בעליו וכו'. משנה פ''ג דתמורה (דף כ"א ע"ב). ומ''ש שכל שבחטאת תמות באשם ירעה וכו'. ברפ''ג דתמורה (דף י"ח):

טו
 
כָּל אָשָׁם שֶׁנִּתַּק לִרְעִיָּה. אִם הִקְרִיבוֹ עוֹלָה כָּשֵׁר. וְלָמָּה לֹא יִקָּרֵב בְּעַצְמוֹ עוֹלָה לְכַתְּחִלָּה. גְּזֵרָה לְאַחַר כַּפָּרָה מִשּׁוּם לִפְנֵי כַּפָּרָה:

 כסף משנה  וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר. שם ופ''ק דמנחות (דף ד') ובפסחים פרק אלו דברים (דף ע"ג) [ובזבחים פ''א (דף ה':)] אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא ופירש''י שניתק לרעייה שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב''ד הוציאו וירעה ושחטו סתם כשר לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה. ניתק אין דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא [אשם] הוא בהוייתו יהא. ובפסחים פרק אלו דברים מסיק עלה לא תימא ששחטו סתם [כשר לשום עולה] אלא אימא שחטו לשום עולה כשר. ומ''ש רבינו ולמה לא יקרב בעצמו לכתחלה וכו'. בפסחים פ' אלו דברים שם:

טז
 
הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לַאֲשָׁמוֹ תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם הִקְרִיב אֲשָׁמוֹ יִפְּלוּ דָּמֶיהָ לִנְדָבָה. וְכֵן וְלָדָהּ:

 כסף משנה  המפריש נקבה לאשמו וכו' עד ויפלו דמיה לנדבה. משנה בפ''ג דתמורה (דף י"ט:). ומ''ש וכן ולדה. שם אהא דתנן דמפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה ר''א אומר הוא עצמו יקרב עולה א''ר יוסי בר חנינא מודה ר''א במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם:

יז
 
הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ וְיָלְדָה זָכָר יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה:

 כסף משנה  הפריש נקבה לעולתו וילדה זכר וכו'. משנה כתבתיה בסמוך:

יח
 
* אֲבָל הֶדְיוֹט שֶׁהִפְרִישׁ זָכָר לְחַטָּאת וְנָשִׂיא שֶׁהִפְרִישׁ שְׂעִירָה לְחַטָּאת. וְכֹהֵן מָשִׁיחַ שֶׁהִפְרִישׁ פָּרָה לְחַטָּאת הֲרֵי אֵלּוּ אֵין מִתְקַדְּשִׁין לֹא קְדֻשַּׁת הַגּוּף וְלֹא קְדֻשַּׁת דָּמִים. לְפִיכָךְ יִמָּכְרוּ שֶׁלֹּא בְּמוּם:

 ההראב"ד   אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשין. א''א אין דבריו מחוורים שכל אותן דברים האמורים בתמורה לדעת ר''ש הם דקא סבר כל דלא חזי לאלתר להקריבה לא חיילה קדושה עליה. וכן אמר על מפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום ואולי מפני שאמר אין אני רואה דבריו של ר''ש בפסח מכלל דבאשם רואה את דבריו. ועוד דבגמרא קא טרח לפרושי טעמא דר''ש באשם:

 כסף משנה  ומ''ש אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכו'. שם ת''ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וכו' עד ראב''ע אומר תור או בן יונה. ופירש''י לפסחו ולאשמו לא מצינו אשם ופסח נקבה וכו' עד דאפילו גבי נדבה דעשיר סתם חזיא עולת העוף: וכתב הראב''ד אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשים א''א אין דבריו מחוורים שכל אותם דברים וכו' עד לפרושי טעמא דר''ש באשם. ואיני יודע איך נתפייס הראב''ד ביישוב השגה זו במ''ש ואולי מפני שאמר רבינו אין אני רואה דבריו של ר''ש בפסח וכו' שאילו היה רבינו פוסק במפריש נקבה לאשם תמכר כר''ש היו טענות אלו טענות אבל מאחר שרבינו פוסק בה שתרעה וכרבנן אין טענות אלו טענות דה''ל כמזכי שטרא לבי תרי. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו הוא מדאמרינן אלא מעתה כהן גדול שהקדיש פרה לפרו תקדש יחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש א''נ נשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדש משמע דפשיטא ליה לגמרא בכל הני דלא קדש לדברי הכל ואע''ג דבמקריב נקבה לאשם סבר ת''ק דתרעה בהני דחטאת נינהו סבר דלא קדשי:

יט
 
הֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא אוֹ שֶׁחָטָא וַדַּאי. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ שֶׁל אָדָם דָוֶה עַל עֲוֹנוֹתָיו וְהוֹאִיל וְעַל סָפֵק הִפְרִישׁוֹ גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהַקְדִּישׁ. הִפְרִישׁ אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵדִים וְהוּזַמּוּ יִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ. הַדָּם יִשָּׁפֵךְ וְהַבָּשָׂר יִשָּׂרֵף כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם. הַבָּשָׂר יֵאָכֵל לַכֹּהֲנִים כְּכָל הָאֲשָׁמוֹת:

 כסף משנה  הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וכו'. בכריתות רפ''ו (דף כ"ג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא [אם עד שלא נשחט] יצא וירעה בעדר דברי ר''מ וחכ''א ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר''מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש תנא בין שנודע לו שחטא ובין שנודע לו שלא חטא פליגי ר''מ ורבנן. ומ''ש הפרישו אפי' ע''פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה. שם (דף כ"ד) א''ר יהודה אמר רב מודים חכמים [לר''מ] באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ''ט ע''כ לא פליגי רבנן עליה אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו דאמרי' לבו נוקפו אבל היכא דע''פ עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוויהו דעדים דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו מתיב רבא שור הנסקל אינו כן וכו' בפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר' אלעזר אומר הרי היא כמנחת קנאות וכו' תצא לחולין ר''י אמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופסק רבינו כר''י לגבי רב ועוד דרבא דבתרא הוא מתיב לרב ואע''ג דשני שינויא דחיקא הוא. ומ''ש רבינו יפלו דמיו לנדבה. כלומר אחר שרעה עד שנסתאב. ומ''ש ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף וכו'. שם במשנה. ומ''ש נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל וכו'. ג''ז שם במשנה:

כ
 
אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן. אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט נוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר כִּשְׁאָר הַחֻלִּין וְאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְאִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. וְאִם מִשֶּׁנִּזְרַק הַדָּם. הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

 כסף משנה  אשם ודאי אינו כן וכו' עד הבשר יצא לבית השריפה. גם זה שם במשנה:

כא
 
מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּאָשָׁם תָּלוּי וְהִפְרִישׁ שְׁנַיִם לְאַחֲרָיוּת. מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאָשָׁם וַדַּאי שֶׁהוּא כֵּן:

 כסף משנה  מי שנתחייב באשם תלוי וכו'. שם א''ר ששת דמודה ר''מ בהא [ויהיב טעמא] משום דכיון דאפריש תרי סבר אי מירכס חד מיכפרנא באידך וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה כו' גמר והקדישו ופירש''י לאחריות שאם יאבד האחד יקריב לחבירו:

כב
 
כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם וּבָאִים בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. חוּץ מֵאֲשַׁם מְצֹרָע וַאֲשַׁם נָזִיר שֶׁהֵם בְּנֵי שָׁנָה וְאֵין לִדְמֵיהֶם קִצְבָה. אָשָׁם תָּלוּי בָּא מִן הַקְּטַנִּים אוֹ מִן הַגְּדוֹלִים. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:

 כסף משנה  כל האשמות שבתורה באים בני שתים וכו'. משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף צ':) ופירש רש''י ובאים בכסף שקלים (כדיליף בפרק דם שחיטה) דכתיב בערכך כסף שקלים באשם מעילות ואתי אשם תלוי ואשם גזילות בג''ש בערכך בערכך ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל וכו'. חוץ מאשם נזיר. דכתיב כבש בן שנתו ומדאיל בן שתי שנים בשתי סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא: אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים. ומה שכתב מפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. בפרק דם שחיטה (דף כ"ב:) יליף מקרא דאשם תלוי בכסף שקלים:

כג
 
הוּזְלוּ אֵילִים וְלֹא יִמָּצֵא אַיִל בִּשְׁתֵּי סְלָעִים אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא יִשְׁהֵא עַד שֶׁיּוּקְרוּ וְיָבִיא בִּשְׁתֵּי סְלָעִים שֶׁהֲרֵי הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל דָּמָיו וְנָתְנָה לוֹ קִצְבָה:

 כסף משנה  הוזלו אילים וכו'. בסוף כריתות (דף כ"ז):

כד
 
הִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ וְהָיָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה סֶלַע וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה שְׁתַּיִם כָּשֵׁר. שֶׁהַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ אֵינוֹ דָּחוּי וַעֲדַיִן לֹא נִרְאֶה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁוֶה שְׁתַּיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחַ מֵאֵלָיו אָדָם מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁבַח הֶקְדֵּשׁ. הָיָה בִּשְׁעַת הַפְרָשָׁה יָפֶה שְׁתַּיִם וּבִשְׁעַת כַּפָּרָה יָפֶה סֶלַע הֲרֵי זֶה פָּסוּל. חָזַר וְנַעֲשָׂה יָפֶה שְׁתַּיִם יַחְזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמוּם שֶׁנָּפַל וְעָבַר:

 כסף משנה  הפריש אשמו והיה בשעת הפרשה יפה סלע וכו'. שם איבעיא להו אדם מתכפר בשבח הקדש או לא ואסיקנא x ת''ש בשעת הפרשה יפה סלע בשעת כפרה יפה שתי סלעים יצא: היה בשעת הפרשה יפה שתים וכו'. תוספתא בסוף כריתות. ומ''ש חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב''ח נדחים כמו שביארנו. בפט''ו ממעשה הקרבנות:

כה
 
הִפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶם שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקָּרֵב לַאֲשָׁמוֹ וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה:

 כסף משנה  הפריש שתי סלעים לאשם וכו'. משנה שם (דף כ"ו:):

כו
 
הָיָה חַיָּב בְּאָשָׁם בֶּן שָׁנָה וְהֵבִיא בֶּן שְׁתַּיִם אוֹ בְּבֶן שְׁתַּיִם וְהֵבִיא בֶּן שָׁנָה. אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ מְחֻסַּר זְמַן בַּבְּעָלִים. פָּסוּל וּתְעֵבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. זֶה הַכְּלָל כָּל הַפָּסוּל בְּחַטָּאת פָּסוּל בְּאָשָׁם. חוּץ מִן הָאָשָׁם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שֶׁהוּא כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתים וכו' עד ויצא לבית השריפה. [בתוספתא דזבחים פ''ק] ובפ' התכלת (דף מ"ח:): זה הכלל כל הפסול בחטאת פסול באשם וכו'. בתוספתא דזבחים פ''ק שם:

כז
 
עוֹלַת נָזִיר. עוֹלַת יוֹלֶדֶת. עוֹלַת מְצֹרָע. שֶׁשְּׁחָטָן בְּנֵי שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד. אוֹ מְחֻסְּרֵי זְמַן בִּבְעָלִים. כְּשֵׁרִים וּטְעוּנִין נְסָכִים. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת נְדָבָה אֵינוֹ פּוֹסֵל בְּעוֹלַת חוֹבָה. בֵּין עָלְתָה לַבְּעָלִים בֵּין שֶׁלֹּא עָלְתָה לָהֶם:

 כסף משנה  עולת נזיר עולת יולדת וכו'. בתוספתא דזבחים פ''ק אלא שכתוב שם שלא עלו לבעלים לשם חובה ולא ידעתי למה השמיטוxx. ומ''ש זה הכלל כל שאינו פוסל בעולת נדבה וכו'. ג''ז שם:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק חמישי

א
 
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וּמֵת יֵלְכוּ הַמָּעוֹת לְיָם הַמֶּלַח. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ וְהִקְרִיב חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן וְנִמְצְאוּ הַמָּעוֹת אַחַר כַּפָּרָה יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח:

 כסף משנה  המפריש מעות לחטאתו וכו'. משנה בכמה מקומות מהם פרק ד' דנזיר (דף כ"ד) ופרק ג' דמעילה (דף י"א):

ב
 
הִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרוֹת תַּחְתֵּיהֶן. וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן חַטָּאת עַד שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. יָבִיא מֵאֵלּוּ וְאֵלּוּ לְחַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

 כסף משנה  הפריש מעות לחטאתו ואבדו וכו' עד ולא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו והרי היא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. הכל משנה בפ''ד דתמורה (דף כ"ב):

ג
 
הִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ חַטָּאת תַּחְתֵּיהֶן וְלֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבָהּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַמָּעוֹת וַהֲרֵי הַחַטָּאת בַּעֲלַת מוּם. תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וְאֵלּוּ חַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

ד
 
הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶם עַד שֶׁנִּמְצֵאת חַטָּאתוֹ וַהֲרֵי הִיא בַּעֲלַת מוּם. תִּמָּכֵר וְיָבִיא מֵאֵלּוּ וְאֵלּוּ חַטָּאת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

ה
 
הִפְרִישׁ שְׁנֵי צִבּוּרֵי מָעוֹת לְאַחֲרָיוּת. מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד מֵהֶם וְהַשֵּׁנִי יִפּל לִנְדָבָה:

 כסף משנה  הפריש שני צבורי מעות לאחריות וכו'. מימרא דר' אמי שם (דף כ"ג:):

ו
 
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ אוֹ דְּמֵי חַטָּאתוֹ וְכַסָּבוּר שֶׁהוּא חַיָּב וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַיָּב. הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין וְלֹא נִתְקַדְּשׁוּ. הִפְרִישׁ שְׁתַּיִם אוֹ דְּמֵי שְׁתַּיִם וְכַסָּבוּר שֶׁהוּא חַיָּב שְׁתַּיִם וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. יָבִיא אַחַת וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

 כסף משנה  המפריש חטאתו או דמי חטאתו וכסבור שהוא חייב וכו'. ירושלמי בפ''ב דשקלים. ומ''ש הפריש שתים או דמי שתים וכו'. שם הפריש ב' וסבור שהוא חייב ב' ונמצא שאינו חייב אלא אחת אותה השניה מה את עביד לה אלא רועה. ומ''ש והשאר יפלו לנדבה, אדמי שתים קאי כפשטיה ואשתים היינו לומר רועה עד שתסתאב ויפלו דמיה לנדבה:

ז
 
* הַלּוֹקֵחַ מָעוֹת בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁהָיָה מְלַקֵּט וְאָמַר אֵלּוּ אָבִיא מֵהֶם חַטָּאתִי. הַמּוֹתָר חֻלִּין. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַדָּבָר קַל וָחֹמֶר בִּשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:

 ההראב"ד   הלוקח מעות בידו עד ק''ו בשאר קרבנות. א''א אני אין לי אלא קרבן חובה אבל קרבן נדבה הרי שנינו מותר עולה לעולה מותר שלמים לשלמים והטעם מי שאמר (הרי אלו שאביא מהם חטאתי או אשמי וכל מי שמחוייב קרבן שיאמר) הרי אלו שאביא מהן חובתי הרי זה פירש בפיו שאינו מפריש אלא חובתו אבל מי שאמר הרי אלו שאביא מהן עולה או שלמים מרבה בנדבה הוא:

 כסף משנה  הלוקח מעות בידו או וכו'. x שם במשנה המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב''ש אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה שאביא מהם חטאתי שוין שהמותר חולין ופירושה מבואר דכשאומר שאביא מהם חטאתי לא הקדיש אלא מה שצריך מהם לחטאתו בלבד ורבינו כתב סיפא והשמיט רישא אלו לחטאתי ולא ידעתי למה. ומ''ש הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט. שם בירושלמי לגבי שקלים חילקו בין מכניס פרוטרוט לאומר אלו לשקלי ורבינו שהשוה אותם לענין שאביא מהם חטאתי צ''ע מהיכא יליף לה. ועל מ''ש רבינו שנ''ל שהדבר ק''ו בשאר הקרבנות. כ' הראב''ד א''א אני אין לי אלא קרבן חובה וכו'. ואני בעניי נ''ל שי''ל דאפי' בעולה ושלמים כל שאמר שאביא מהם משמע שלא התנדב כל אותם הדמים דלשון שאביא מהם מורה שלא הקדיש מהם אלא כדי עולה ושלמים בלבד ומה ששנינו מותר עולה לעולה מותר שלמי' לשלמי' אינו אלא באומר הרי אלו לעולה או לשלמים אבל אם אמר שאביא מהם עולה או שלמים דינו כאומר שאביא מהם חטאתי או אשמי שלא הקדיש מהם אלא כדי אותו קרבן שאמר בין שהוא חובה בין שהוא נדבה:

ח
 
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְמִנְחַת חוֹטֵא וְהֵבִיא מֵהֶם מִנְחָתוֹ. אוֹ שֶׁהִפְרִישׁ מִנְחַת חוֹטֵא וְהוֹתִירָה. הַמּוֹתָר יָבִיא מִנְחַת נְדָבָה. אֲבָל מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהִיא הַחֲבִיתִין יֵרָקֵב. וְכֵן מוֹתַר לַחְמֵי תּוֹדָה וּמוֹתַר לַחְמוֹ שֶׁל נָזִיר יֵרָקְבוּ. וּמוֹתַר דְּמֵי נְסָכָיו יִפְּלוּ לִנְדָבָה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים שֶׁמּוֹתַר הַשְּׁקָלִים חֻלִּין:

 כסף משנה  המפריש מעות למנחת חוטא וכו'. בפירקא בתרא דמנחות (דף ק"ח): וכן מותר לחמי תודה. בפ''ב דשקלים ירוש' מותר לחמו של נזיר ירקב א''ר יוסי ויאות להקריבו בפ''ע אי אתה יכול שאין לך לחם קרב בפ''ע להקריבו עם נזירות אחרת אי אתה יכול שאין לך נזירות באה בלא לחם לפום כן איצטריך למימר מותר לחמו של נזיר ירקב סברין למימר הוא מותר לחמו הוא מותר נסכים א''ר יוסי בר ביבין מותר נסכים קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה. ומ''ש מותר לחמי תודה. נראה שהוא נלמד מדין מותר לחמו של נזיר שהטעם בשניהם שוה: כבר ביארנו בשקלים שמותר השקלים חולין וכו' עד מותר נזיר לאותו נזיר. הכל משנה במס' שקלים פ''ב:

ט
 
מוֹתַר קִנֵּי זָבִים. קִנֵּי זָבוֹת. קִנֵּי יוֹלְדוֹת. חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. מוֹתְרֵיהֶם יִפְּלוּ לִנְדָבָה וְיִקָּרְבוּ עוֹלוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מוֹתַר עוֹלָה לְעוֹלָה. מוֹתַר שְׁלָמִים לִשְׁלָמִים. מוֹתַר מִנְחָה לְמִנְחָה. מוֹתַר פֶּסַח לִשְׁלָמִים. מוֹתַר נְזִירִים לִנְזִירִים. מוֹתַר נָזִיר לְאוֹתוֹ נָזִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמּוֹתַר חַטָּאת לִנְדָבָה. בְּחַטָּאת קְבוּעָה. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטַּאת בְּהֵמָה וְהֶעֱנִי. מֵבִיא תַּחְתֵּיהֶם עוֹף וּמְחַלְּלָן עַל הָעוֹף וְיֵהָנֶה מֵהֶם. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ דְּמֵי הָעוֹף וְהֶעֱנִי. מֵבִיא תַּחְתֵּיהֶם עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וִיחַלֵּל הַמָּעוֹת עָלֶיהָ וְיֵהָנֶה בָּהֶם:

 כסף משנה  במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה וכו'. מה שכתב רבינו שאם הפריש מעות לחטאת בהמה והעני מביא תחתיהן עוף וכו' עד שאין לעוף פדיון. הכל משנה בסוף כריתות ומתוך שנראה דמתני' דשקלים ומתני' דסוף כריתות (דף כ"ז:) קשו אהדדי תירץ רבינו דמתני' דשקלים בחטאת קבועה ומתני' דסוף כריתות בקרבן עולה ויורד:

י
 
הִפְרִישׁ בְּהֵמָה וְנָפַל בָּהּ מוּם. תִּמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹף. אֲבָל אִם הִפְרִישׁ עוֹף וְנִפְסַל. לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּאִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ:

יא
 
כָּל חַיָּבֵי קִנִּין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהִפְרִישׁוּ מָעוֹת לְקִנֵּיהֶן. רָצָה לְהָבִיא בְּכָל הַמָּעוֹת חַטַּאת הָעוֹף לְבַדָּהּ יָבִיא. רָצָה לְהָבִיא בָּהֶן עוֹלַת הָעוֹף לְבַדָּהּ יָבִיא. אֲפִלּוּ אָמַר אֵלּוּ דְּמֵי חַטָּאתִי וְאֵלּוּ דְּמֵי עוֹלָתִי. יֵשׁ לוֹ לְעָרֵב הַמָּעוֹת וְלִקַּח בָּהֶן כְּאֶחָד חַטָּאתוֹ וְעוֹלָתוֹ. אוֹ לִקַּח בַּכּל חַטָּאת אוֹ עוֹלָה. שֶׁאֵין הַקִּנִּין מִתְפָּרְשׁוֹת אֶלָּא בִּלְקִיחַת הַבְּעָלִים אוֹ בַּעֲשִׂיַּת כֹּהֵן:

 כסף משנה  כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהם וכו' עד שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים. בפרק טרף בקלפי (דף מ"א) ובסוף כריתות (דף כ"ח) אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן. פי' בלקיחת הבעלים כשקנאם אמר זה לחטאתי וזה לעולתי אבל אם קנה שנים לחובתו ואחר זמן אמר זה לחטאתי וזה לעולתי לא הוקבעו ויכול לשנותם:

יב
 
לְפִיכָךְ אִם הִפְרִישׁ מָעוֹת לְקִנִּין סְתָם וּמֵת. יִפְּלוּ כָּל אוֹתָן הַמָּעוֹת הַסְּתוּמִין לִנְדָבָה. שֶׁהֲרֵי כֻּלָּן רְאוּיִין לָבוֹא עוֹלָה:

 כסף משנה  ומ''ש לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם וכו'. הוא ע''פ מה ששנינו בפ' ולד חטאת וכתבו רבינו בפ' זה:

יג
 
* מִי שֶׁהָיָה מְחֻיָּב חַטָּאת וְאָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה וְהִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר אֵלּוּ לְחוֹבָתִי. רָצָה לְהָבִיא בָּהֶן חַטַּאת בְּהֵמָה יָבִיא. עוֹלַת בְּהֵמָה יָבִיא. מֵת וְהִנִּיחַ הַמָּעוֹת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח:

 ההראב"ד   מי שהיה מחוייב חטאת וכו' עד ואמר אלו לחובתי. א''א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר בתוספתא שהוא בחילוף ולשון התוספתא שאם רצה להביא בהן חטאת העוף לא יביא עולת העוף (לא יביא) ומועלין בכולן ומועלין במקצתן וכו' והתוספ' יותר מתוקנת מן הגמ' ומסתבר דהכי היא דכיון דאמר הרי עלי עולה נעשה הכל חובה עליו וחטאת ועולה מעורבין בהן ולפיכך אם מת כולן ילכו לים המלח ואם היו כולן ראויים לעולה אמאי ילכו לים המלח:

 כסף משנה  מי שהיה מחוייב וכו' רצה להביא בהם חטאת בהמה יביא עולת בהמה יביא x תוספתא בפ''ק דמעילה אלא שאינה מכוונת בלשון רבינו וזה לשון הראב''ד א''א מצאתי דבר זה בגמרא דנזיר ובתוספתא שהוא בחילוף וכו' עד אמאי ילכו לים המלח. ומ''ש שהוא בגמ' נזיר הוא בפ''ד (דף כ"ו) מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהם חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומים ילכו לים המלח ורבינו גורס יביא. ומ''ש הראב''ד מסתבר דהכי הוא וכו' כלומר הוא משיג על גירסת רבינו שאם רצה להביא מהם חטאת או עולה יביא וא''כ למה כשמת ילכו לים המלח מ''ש ממה שנתבאר בסמוך גבי הפריש מעות לקינין סתם ומת שיפלו לנדבה מפני שהם ראויים לבא כולם עולה. ואפשר שגירסת רבינו רצה להביא חטאת בהמה יביא עולת בהמה לא יביא והטעם מבואר דלא שביק איניש מלהביא מה שהיה חייב מקודם ומביא מה שנתחייב אח''כ וכ''ש בהיות מה שנתחייב תחלה חטאת ומה שנתחייב אח''כ עולה. ומ''ש הראב''ד בשם התוספתא שאם מת יפלו המעות לנדבה מפני שכולם ראויים לבא עולה. הוא בפ''ק דמעילה ומסיים בה מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהם וקשה עליו וגם על התוספתא למה אם רצה להביא בהם עולת העוף לא יביא מ''ש ממ''ש בסמוך שאפי' אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יש לו לערב המעות ולוקח בכל חטאת או עולה. ונראה שמפני שהרגיש הראב''ד בקושיא זו כתב והתוספתא יותר מתוקנת מן הגמרא כלומר אע''פ שגם על התוספתא קשה למה לא יביא עולה מ''מ היא מתוקנת יותר מהגמרא מפני שעל הגמ' קשה מינה ובה:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק ששי

א
 
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן אַחַת מֵחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת. אוֹ שׁוֹר הַנִּסְקָל. אֲפִלּוּ אֶחָד בְּרִבּוֹא כֻּלָּן יָמוּתוּ לְפִי שֶׁבַּעֲלֵי חַיִּים חֲשׁוּבִין הֵן וְאֵינָם בְּטֵלִין. וְאִם הִקְרִיב הֻרְצָה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּין נִדְחִין:

 כסף משנה  כל הזבחים שנתערב וכו'. משנה ריש פרק התערובות (דף ע':). ומה שכתב ואם הקריב הורצה. שם אמר רבא אי אקריב ארצי ואותבוה ממתני' דקינין ואוקמוה ההיא מתניתין כמאן דאמר בעלי חיים אין נדחים. וכבר נתבאר בפרק ט''ו ממעשה הקרבנות דהלכה כמאן דאר אין בעלי חיים נדחים:

ב
 
נִתְעָרֵב בָּהֶן אֶחָד מֵאִסּוּרֵי הַמִּזְבֵּחַ. יִרְעוּ כֻּלָּם עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁל קָדָשִׁים שֶׁנִּתְעָרֵב:

 כסף משנה  נתערב בהם אחד וכו'. עד שהרי דמי חולין הם. משנה שם:

ג
 
נִתְעָרְבוּ קָדָשִׁים בְּחֻלִּין תְּמִימִים יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין שֶׁבַּתַּעֲרֹבֶת לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין וְיִקָּרְבוּ כֻּלָּן. כֵּיצַד. אַרְבַּע בְּהֵמוֹת שְׁלָמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאַרְבַּע בְּהֵמוֹת חֻלִּין תְּמִימִים. יִמָּכְרוּ הָאַרְבַּע שֶׁל חֻלִּין לְמִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהָבִיא שְׁלָמִים וְיִקָּרְבוּ הַכּל שְׁלָמִים. וְכֵן בְּעוֹלָה אוֹ בְּאָשָׁם. וְהַדָּמִים חֻלִּין לְכָל דָּבָר שֶׁהֲרֵי דְּמֵי חֻלִּין הֵן:

ד
 
נִתְעָרֵב שׁוֹר הֶקְדֵּשׁ בִּשְׁוָרִים שֶׁל חֹל. גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן הֶקְדֵּשׁ וְיִמָּכְרוּ הַשְּׁאָר לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין. נִתְעָרְבוּ קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ. זֶה יִקְרַב לְשֵׁם בְּעָלָיו וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם בְּעָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר קָרְבָּנוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבְּנוֹת נָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶם סְמִיכָה. אֲבָל קָרְבְּנוֹת אֲנָשִׁים הוֹאִיל וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לִסְמֹךְ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקָּרְבוּ עַד שֶׁיִּתֵּן הָאֶחָד חֶלְקוֹ לַחֲבֵרוֹ. אוֹ עַד שֶׁיִּפּל מוּם בַּכּל וְיִמָּכְרוּ וְיָבִיאוּ כָּל אֶחָד בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין:

 כסף משנה  נתערב שור הקדש בשוורים. בפ' בתרא דמנחות (דף ק"ח:) שור של הקדש שנתערב באחרים הגדול שבהם הקדש וכלם ימכרו לצרכי עולות ודמיהם חולין, ודבר פשוט דלדוגמא נקט עולות כלומר אם היה אותו שור עולה ומינה נילף שאם היה מין זבח אחר ימכרו לצרכי אותו המין וכן מפורש בתוספתא בפרק הנזכר: נתערבו קדשים בקדשים וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע"ח:). ומ''ש בד''א בקרבנות נשים וכו'. שם מימרא דרב יוסף (דף ע"ד:):

ה
 
נִתְעָרְבוּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ כְּגוֹן עוֹלָה בִּשְׁלָמִים. לֹא יִקָּרְבוּ אֲפִלּוּ כַּחֲמוּרָה שֶׁבָּהֶן. שֶׁאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפָּסוּל:

 כסף משנה  נתערבו מין בשאינו מינו וכו'. משנה שם (דף ע"ה:):

ו
 
וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְמַעֲטִין בִּזְמַן אֲכִילָתָן כָּךְ אֵין מְמַעֲטִין בְּאוֹכְלֵיהֶן וְלֹא בִּמְקוֹם אֲכִילָתָן. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יִרְעוּ הַכּל עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶם מוּם וְיִמָּכֵר כָּל אֶחָד מֵהֶן לְבַדּוֹ וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֵן מִמִּין הָאַחֵר וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש שאין ממעטין באוכליהן ולא במקום אכילתן. נתבאר בפ''י ממעשה הקרבנות:

ז
 
אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הִקְרִיב עוֹלָה שֶׁחַיָּב בָּהּ אוֹ שְׁלָמִים שֶׁהָיָה חַיָּב לְהַקְרִיבָן. הֲרֵי זֶה מַקְרִיב מִדְּמֵי הַתַּעֲרֹבֶת עוֹלָה אַחֶרֶת וּשְׁלָמִים אֲחֵרִים:

 כסף משנה  ומ''ש אע''פ שכבר הקריב עולה שחייב בה או שלמים וכו'. תוספתא בפ''ח ממס' זבחים:

ח
 
חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּשְׁלָמִים יִרְעוּ הַכּל עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן חַטָּאת. וְאִם קָדַם וְהִקְרִיב חַטָּאת אַחֶרֶת עַל חַטָּאת שֶׁהִפְרִישָׁהּ לוֹ כֻּלָּן יָמוּתוּ:

 כסף משנה  חטאת שנתערבה וכו'. תוספתא פרק ח' דזבחים אלא ששם כתוב שנתערבה באחת מכל הזבחים: ואם קדם והקריב וכו'. שם:

ט
 
וְכֵן אִם נִתְעָרְבוּ מְעוֹת חַטָּאת בִּמְעוֹת אָשָׁם. לוֹקֵחַ שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וּמְחַלֵּל דְּמֵי חַטָּאת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא עַל חַטָּאת וּדְמֵי אָשָׁם עַל אָשָׁם. וְאִם כְּבָר קָרְבָה חַטָּאתוֹ יוֹלִיךְ כָּל הַמָּעוֹת לְיָם הַמֶּלַח. וְאִם כְּבָר קָרְבָה אֲשָׁמוֹ יִפְּלוּ הַכּל לִנְדָבָה:

 כסף משנה  וכן אם נתערבו וכו'. גם זה שם: כתב הר''י קורקוס ז''ל איני יודע טעם למיתה זו או להולכת מעות לים המלח כי כבר נתבאר שלא קבלו ההלכה שחטאת מתה אלא באבודה דוקא לא בגנובה. ואפשר היה לומר דנתערבה הוי אבידה טפי מגניבה וכאשר הוזכר פ''ד דתמורה (דף כ"ב:) בדעת ר' אושעיא שאפילו נתערבה אחת באחת הויא אבודה ואפי' בדברי ר''י שאמרו שם אבל אבראי כתב רש''י שהלכה ונתערבה. אלא שאין נראה כן דעת רבינו כלל כי דברי הבעיא דבעי אליבא דר''י פי' באבודה ומשום שמא יש אחד שרואה אותה ולא הזכיר נתערבה או שסובר דאביי דאמר נקטינן אבודה ולא גזולה פליג או שר''י חולק וסובר שאין תערובת אבודה אלא אחורי הדלת וכאשר כתב רש''י בצד אחד מהבעיא דבעדר כיון דחזו לכולהו אף על פי שאינה ניכרת אינה אבודה ופסק כר''י כיון דבעי אליביה ואם כן מיתה זו כאן למה כיון דאפשר ברעיה וצל''ע עכ''ל:

י
 
* תּוֹדָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ שְׁתֵּיהֶן תִּקָּרַבְנָה וְיָנִיף הַלֶּחֶם עִמָּהֶן. וְכָךְ אִם נִתְעָרְבָה תּוֹדָה בִּשְׁאָר זְבָחִים אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבָה תּוֹדָתוֹ יִרְעוּ הַכּל עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם * וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה תּוֹדָה אַחֶרֶת. וּבִדְמֵי הַיָּפֶה זֶבַח אַחֵר:

 ההראב"ד   תודה שנתערבה. א''א והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה: ויביא בדמי היפה. א''א אינה טעונה לחם:

 כסף משנה  תודה שנתערבה וכו'. שם: כתב הראב''ד תודה שנתערבה א''א והא קא ממעט באכילת זרוע בשלה עכ''ל. ואסיפא דמלתא קאי דקתני נתערבה באיל נזיר שניהם יקרבו וכו' ומשיג על רבינו שמאחר שכל אחד מהם ספק איל נזיר צריך ליקח מכל אחד מהם זרוע בשלה ואינו נאכל אלא לכהנים ובני ביתם ונמצא שממעט באכילת זרוע של תודה שדינה ליאכל לכל אדם. ואני אומר שאם השגה זו השגה אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכילת כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן: כתב הראב''ד ויביא בדמי היפה א''א אינה טעונה לחם עכ''ל. ונ''ל שהשגה זו היא על מ''ש וכן אם נתערבה התודה בשאר זבחים וכו' ויביא בדמי היפה תודה אחרת וכתב על זה שאינה טעונה לחם וכ''נ מדברי התוספתא ורבינו שלא הזכירו כאן לחם וצריך טעם למה לא יביא לחם בשביל התודה כשם שהוא מביא בנתערבה בתמורתה שאע''פ שאין התמורה טעונה לחם מביא לחם בשביל התודה. ונ''ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני אע''פ שקרבה תודתו דהשתא כיון דקרבה תודתו שוב אין כאן לחם. ומכל מקום תמיהא לי דמילתא דפשיטא היא ולא היה צריך הראב''ד לכתבו ושמא י''ל דאתא לאשמועינן דבבא זו אע''פ שנראה ששוה סיפא דידה לרישא דידה אינם שוים לגמרי דרישא דנתערבה בשאר זבחים יביא עמה לחם וסיפא דקרבה תודתו לא יביא עמה לחם:

יא
 
נִתְעָרְבָה בְּאֵיל נָזִיר שְׁתֵּיהֶם תִּקָּרַבְנָה וְיָנִיף הַלֶּחֶם עִמָּהֶן:

יב
 
* בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּפֶסַח שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶם מוּם וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר. וְלָמָּה לֹא יִקָּרְבוּ. לְפִי שֶׁהַפֶּסַח נֶאֱכָל לְכָל אָדָם עַד חֲצוֹת וְהַבְּכוֹר לִשְׁנֵי יָמִים וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לַכֹּהֲנִים. וְאֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל וְאֵין מְמַעֲטִין בַּאֲכִילָתָן:

 ההראב"ד   בכור שנתערב ויאכלו כבכור. א''א והבכור בעל מום אי זה אכילה חמורה שבו ועוד מה תיקן לבעל הפסח והיה צריך לפרש תיקונו:

 כסף משנה  בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו וכו'. בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ"ח) תנן הפסח שנתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ובגמרא והא קא מייתי קדשים לבית הפיסול וכו' ורבנן היכי עבדינן אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימא כל היכא דאיתיה לפסח תחול עליה דהאי ואכיל להו בתורת בכור בעל מום. ופירש רש''י ורבנן דאמרי אין מביאין (קדשים לבית הפיסול) היכי עבדי לפסח שנתערבה בבכורות בשלמא גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם איכא למימר ירעו וימכרו ויביא בדמיהם אותם קרבנות וכו' אבל בכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון. ממתין עד שיוממו ויביא בהמה שמינה כיפה שבהם ונימא כל היכא דאיתיה לפסח תיחול קדושתה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח עכ''ל: כתב הראב''ד בכור שנתערב ויאכלו כבכור א''א והבכור בעל מום וכו'. ואני תמה על מה שהשיג על רבינו בכור בעל מום אי זו אכילה חמורה יש בו שאין תלונתו על רבינו דרבינו לישנא דגמ' נקט דקאמר דאכיל להו בתורת בכור בעל מום כ''ש שלפי האמת אין כאן תלונה כלל שהרי פירש רש''י ואכיל להו לכל התערובת בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אינו נשחט באיטליז ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא ואם היה מכיר בפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באיטליז אם ירצה עכ''ל. ומ''ש מה תיקן לבעל הפסח והיה צריך לפרש תיקונו. י''ל שרבינו סמך על מ''ש בפרק רביעי מקרבן פסח:

יג
 
וְכֵן מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּפֶסַח כְּשֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם יֵאָכְלוּ כְּמַעֲשֵׂר. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרְבוּ יֵאָכְלוּ בְּמוּמָן:

 כסף משנה  וכן מעשר וכו'. בתוספתא דזבחים פרק שמיני: הבכור והמעשר שנתערבו וכו'. שם ודלא כר''ש:

יד
 
וְכֵן שְׁאָר קָדָשִׁים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶם מוּם וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם אוֹ כְּמַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם:

 כסף משנה  וכן שאר קדשים וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע"א:):

טו
 
אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין מִשְּׁנֵיהֶן אֶלָּא הָאֵימוּרִין אֲבָל הַבָּשָׂר נֶאֱכָל. לֹא יִקָּרְבוּ אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה אָשָׁם וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שְׁלָמִים וְהַמּוֹתָר יַפְסִיד מִבֵּיתוֹ. וְאִם קָדַם וְהִקְרִיב אֲשָׁמוֹ שְׁנֵיהֶן יִפְּלוּ לִנְדָבָה:

 כסף משנה  אשם שנתערבה וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע"ה:) וכרבנן דפליגי ארבי שמעון. ומה שכתב ואם קדם והקריב אשמו שניהם יפלו לנדבה. תוספתא פרק ח' דזבחים:

טז
 
כָּל הַקָּדָשִׁים אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְעָרְבוּ מִין בְּמִינוֹ. חוּץ מִן הַחַטָּאת עִם הָאָשָׁם שֶׁאֵין הָאָשָׁם אֶלָּא מִזִּכְרֵי כְּבָשִׂים. וְאֵין לְךָ חַטָּאת מִן הַכְּבָשִׂים אֶלָּא נְקֵבָה:

 כסף משנה  כל הקדשים אפשר וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע"א:):

יז
 
וְכָל אֵלּוּ הַמִּתְעָרְבִין בַּחַיִּים אִם הִקְרִיב הֻרְצָה שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין:

 כסף משנה  וכל אלו המתערבים וכו'. שם אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי ואותביה ממתני' דקינים ושני הא כמאן דאמר בעלי חיים נדחים הא כמאן דאמר אינם נדחים וכיון דפסק רבינו כמאן דאמר בעלי חיים אינם נדחים כמו שנתבאר בפרק ט''ו ממעשה הקרבנות ממילא קמה לה הלכתא דלא כרבא ואע''ג דרבא בתרא הוא וה''ל למיפסק כוותיה איכא למימר דאליבא דמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמרה וליה לא ס''ל:

יח
 
בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצֵאת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד מִגְדַּל עֵדֶר וּכְמִדָּתָה לְכָל רוּחַ. אִם נְקֵבָה בַּת שְׁנָתָהּ הִיא כּוֹנְסָהּ לְכִפָּה עַד שֶׁתָּמוּת שֶׁמָּא חַטָּאת הִיא. הָיְתָה בַּת שְׁתַּיִם יְבִיאֶנָּה שְׁלָמִים וְיָבִיא עִמָּהּ לֶחֶם שֶׁמָּא תּוֹדָה הִיא. מָצָא זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים אֵין לוֹ תַּקָּנָה. שֶׁמָּא אָשָׁם הוּא וַעֲדַיִן לֹא כִּפְּרוּ בְּעָלָיו. מָצָא זָכָר בֶּן שָׁנָה מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם. וּמֵבִיא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת תַּחְתָּיו וּמַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם עוֹלָה הָיָה זֶה עוֹלָה תַּחְתָּיו וְאִם שְׁלָמִים הָיָה זֶה שְׁלָמִים תַּחְתָּיו. וּמַקְרִיב הָאֶחָד עוֹלָה וּנְסָכָיו מִשֶּׁל צִבּוּר. וְהָאַחֵר שְׁלָמִים עִם הַלֶּחֶם שֶׁמָּא תּוֹדָה הָיָה. וּמַה יַּעֲשֶׂה בָּזֶה הַנִּמְצָא יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּכוֹר אוֹ מַעֲשֵׂר בְּמוּמוֹ הוּא נֶאֱכָל. וְאִם פֶּסַח אַחַר זְמַנּוֹ הוּא הֲרֵי זֶה שְׁלָמִים וּבִזְמַנּוֹ הַכּל נִזְהָרִין בּוֹ. וְאִם תֹּאמַר שֶׁמָּא אֲשַׁם נָזִיר אוֹ אֲשַׁם מְצֹרָע הוּא. אֵינָן מְצוּיִין תָּמִיד. לְפִיכָךְ לֹא חָשׁוּ לָהֶן:

 כסף משנה  בהמה שנמצאת מירושלים ועד וכו'. בפ''ז דשקלים תנן בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים ומייתי לה בפרק האיש מקדש (דף נ"ה) ומסיק עלה ר''י ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה וכו' זכרים עולות דילמא תודה היא דמייתי נמי תודה והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם ודילמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואישתכח בן שנה ודילמא אשם מצורע הוא נזיר הוא לא שכיחי ודילמא פסח הוא פסח בזמנו מיזהר זהירי ביה ושלא בזמנו שלמים הוא ודילמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן ה''נ במומן מתאכלי וכו' נקבות זבחי שלמים דילמא תודה היא דמייתי תודה והא בעי לחם דמייתי נמי לחם ודילמא חטאת היא חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים ודילמא חטאת שעברה שנתה לא שכיח אשתכח בת שנתה מאי וכו' אמר אביי (בת שנתה) כחטאת (ודאי) כונסה לכיפה והיא מתה מאליה ומשמע מדברי רבינו דכי אמרינן דמייתי תודה היינו לומר דמייתי לה ומתנה עליה ואומר אם שלמים היא הריני מקריבה לשם שלמים ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה דתרווייהו קדשים קלים נינהו ומתנותיהם שוה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה עד חצות. ומ''ש רבינו ונסכיו משל צבור. בפ''י דשקלים:

יט
 
נִתְעָרְבוּ קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטוּ יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן. נִתְעָרְבוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין אוֹ בְּחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה תְּעֻבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

 כסף משנה  נתערבו קדשים בקדשים וכו'. נלמד ממה ששנינו במשנה בפרק התערובות שם: נתערבו בפסולי המוקדשין וכו'. נלמד מדאיפליגו בפ' התערובות במשנה ר' אליעזר ורבנן באיברים שנתערבו באיברי בעלי מומין ופסק כרבנן:

כ
 
אֵיבְרֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאֵיבְרֵי עוֹלָה. מַנִּיחִין הַכּל עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ וּתְעֻבַּר צוּרָתָן. וְשׂוֹרְפִין אוֹתָן בָּעֲזָרָה בְּמָקוֹם שֶׁשּׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

 כסף משנה  איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה וכו' עד ה''ז ישרף בעזרה וכו'. משנה בפרק התערובות (דף ע"א) פלוגתא דר''א ופסק כרבנן:

כא
 
אֵיבָר שֶׁל בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֵיבְרֵי קָדָשִׁים אֲפִלּוּ אֵיבָר בְּאֶלֶף אֵיבָרִים. יֵצְאוּ הַכּל לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וַאֲפִלּוּ קָרְבוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת. הֲרֵי זֶה יִשָּׂרֵף בָּעֲזָרָה בְּמָקוֹם שֶׁשּׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

 כסף משנה  ומ''ש אפילו אבר באלף איברים:

כב
 
חֲתִיכוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּחֲתִיכוֹת קָדָשִׁים קַלִּים. אוֹ הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בְּנֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים. יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן:

 כסף משנה  חתיכות קדשי קדשים וכו'. משנה שם (דף ע"ה ע"ב):

כג
 
חֲתִיכָה שֶׁל חַטָּאת טְמֵאָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה חֲתִיכוֹת שֶׁל חַטָּאת טְהוֹרָה. וְכֵן פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים שֶׁנִּטְמָא שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה פְּרוּסוֹת שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים הַטָּהוֹר. הֲרֵי זוֹ תַּעֲלֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְרוּמוֹת:

 כסף משנה  חתיכה של חטאת טמאה וכו' עד סוף הפרק. ברייתא בפרק הערל (יבמות דף פ"א ע"ב) ופירש רש''י דטעמא דקתני לא יעלו משום דאפשר למכרן לכהן בהפסד מועט:

כד
 
אֲבָל חֲתִיכָה שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה חֲתִיכוֹת שֶׁל חֻלִּין. וְכֵן פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים הַטָּהוֹר שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמֵאָה פְּרוּסוֹת שֶׁל חֻלִּין. הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יַעֲלוּ אֶלָּא יֵאָכֵל הַכּל לַכֹּהֲנִים כְּכָל הַמְדֻמָּעוֹת:


הלכות פסולי המוקדשין - פרק שביעי

א
 
כָּל הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה שֶׁמָּלְקוּ מְלִיקָתָן פְּסוּלָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ הָעוֹף פָּסוּל אֵינוֹ כְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר לְטֻמְאָה. וְכֵן אִם מָלַק בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁשָּׁחַט חֻלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ. אֵינָהּ כִּנְבֵלָה:

 כסף משנה  כל הפסולים לעבודה שמלקו מליקתן פסולה וכו'. משנה בפ' חטאת העוף (זבחים דף ס"ח) כל הפסולים שמלקו מליקתן פסולה ואינם מטמאות בבית הבליעה. ומ''ש וכן אם מלק בלילה וכו' עד אלא דבר שהוא כשר למזבח. שם במשנה:

ב
 
מָלַק תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּם וְשֶׁיָּבַשׁ גַּפָּהּ וְשֶׁנִּסְמֵית עֵינָהּ וְשֶׁנִּקְטְעָה רַגְלָהּ הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה לְכָל דָּבָר. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהָיָה פְּסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ נְבֵלָה. לֹא הָיָה פְּסוּלָהּ בַּקֹּדֶשׁ הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה לְכָל דָּבָר:

ג
 
לְפִיכָךְ הַמּוֹלֵק וְנִמְצֵאת טְרֵפָה. אוֹ שֶׁמָּלַק בְּסַכִּין אוֹ שֶׁמָּלַק חֻלִּין בִּפְנִים וְקָדָשִׁים בַּחוּץ. הֲרֵי זוֹ נְבֵלָה לְכָל דָּבָר. שֶׁאֵין הַמְּלִיקָה מַתֶּרֶת וּמְטַהֶרֶת אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא כָּשֵׁר לַמִּזְבֵּחַ:

ד
 
אֲבָל הַנִּרְבָּע וְהַמֻּקְצֶה וְהַנֶּעֱבָד וְהָאֶתְנָן וְהַמְּחִיר וְהַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁנִּמְלְקוּ. הֲרֵי אֵלּוּ נְבֵלָה לְכָל דָּבָר וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים בְּבֵית הַבְּלִיעָה. שֶׁאֵין הַקְּדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן וַהֲרֵי אֵין פְּסוּלָן בְּקֹדֶשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש אבל הנרבע והמוקצה וכו' עד והרי אין פיסולן בקדש. נלמד מהמשנה הנזכרת והוא מפורש בברייתא פרק המזבח מקדש (דף פ"ה:):

ה
 
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁחַטַּאת הָעוֹף נַעֲשֵׂית לְמַטָּה וְעוֹלַת הָעוֹף לְמַעְלָה. חַטַּאת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה פְּסוּלָה. בֵּין שֶׁעָשָׂה הַזָּיָתָהּ כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ לְשֵׁם עוֹלָה. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ לְשֵׁם חַטָּאת:

 כסף משנה  כבר ביארנו במעשה הקרבנות. בפ''ז: חטאת העוף שעשאה למעלה פסולה וכו' עד ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה. בפ' חטאת העוף (דף ס"ו) ודקדק רבינו לכתוב בחטאת העוף ושעשה הזייתה משום דאילו מליקתה בכ''מ כשירה כמו שמפורש שם ע''ב בגמ':

ו
 
וְכֵן עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה אֲפִלּוּ מָלַק סִימָן אֶחָד לְמַטָּה וְסִימָן אֶחָד לְמַעְלָה פְּסוּלָה בֵּין שֶׁמְּלָקוֹ כִּמְלִיקַת עוֹלָה בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת. בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ לְשֵׁם חַטָּאת בֵּין שֶׁעֲשָׂאָהּ לְשֵׁם עוֹלָה:

ז
 
חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ לְמַטָּה כִּמְלִיקַת עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת אוֹ כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה אוֹ כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם עוֹלָה פְּסוּלָה:

ח
 
וְכֵן עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם עוֹלָה אוֹ כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת פְּסוּלָה. כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה לְשֵׁם חַטָּאת כְּשֵׁרָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה:

ט
 
כָּל אֵלּוּ הָעוֹפוֹת שֶׁנִּפְסְלוּ מִפְּנֵי מְקוֹם עֲשִׂיָּתָן אוֹ מִפְּנֵי שִׁנּוּי מַעֲשֵׂיהֶן אוֹ שִׁנּוּי שְׁמָם. אֵינָן כְּנִבְלַת הָעוֹף לְטֻמְאָה. וְכֵן חַטַּאת הָעוֹף אוֹ עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּתְפַּגְּלָה אוֹ נִטְמְאָה אוֹ נַעֲשֵׂית נוֹתָר אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה כְּנִבְלַת הָעוֹף. שֶׁכָּל אֵלּוּ פְּסוּלָן בְּקֹדֶשׁ:

 כסף משנה  כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן וכו' עד שכל אלו פיסולן בקדש. נלמד מהמשנה שהזכרתי בר''פ זה:

י
 
חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק נַעֲשֵׂית כְּמִצְוָתָהּ וְאֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא תִּשָּׂרֵף כְּכָל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. וְכֵיצַד תָּבוֹא עַל הַסָּפֵק. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה הָאִשָּׁה סְפֵק זָבָה אוֹ סְפֵק יוֹלֶדֶת וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין לָנוּ חַטַּאת בְּהֵמָה עַל סָפֵק. שֶׁאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם חָטָא אִם לֹא חָטָא יָבִיא אָשָׁם תָּלוּי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁגָגוֹת:

 כסף משנה  חטאת העוף הבאה וכו'. מתבאר ממה שיבא בסמוך: וכיצד תבא על הספק וכו'. פשוט הוא. ומ''ש ואין לנו חטאת בהמה על ספק וכו'. ג''ז פשוט. ומ''כ שדקדק רבינו לכתוב כגון שהיתה ספק זבה או ספק יולדת מפני שאינן יכולות לאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן ולכך התירו להן להביא ספק חולין לעזרה אבל ספק מטמא מקדש לא התירו לו להביא ספק חולין לעזרה:

יא
 
חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק וְנוֹדַע שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בָּהּ וַדַּאי. אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ תֵּעָשֶׂה וַדָּאִית וְתֵאָכֵל. וְאִם אַחַר שֶׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ הֲרֵי זֶה גּוֹמֵר הַזָּיַת דָּמָהּ וְתַמְצִיתוֹ וְתִשָּׂרֵף כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק תֵּאָכֵל שֶׁהֲרֵי בַּתְּחִלָּה עַל סָפֵק בָּאָה:

 כסף משנה  חטאת העוף הבאה על הספק וכו'. משנה בכריתות פ' דם שחיטה (דף כ"ב:) האשה שהביאה חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלק נודע לה שילדה ודאי תעשנה ודאי שממין שהיא מביאה על לא הודע מביאה על הודע. ובפרק המביא אשם תלוי (דף כ"ו:) אתמר עלה אמר רב מזה דמה וממצה דמה וכיפרה ומותרת באכילה ור''י אמר אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת ופירש''י האשה שהביאה וכו' ועלה קאי רב ואמר אם משנמלקה נודע לה כן שילדה ודאי מזה וכו' תניא כוותיה דר''י חטאת העוף הבאה על הספק אם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה תצא לחולין או תמכר לחברתה אם עד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי תעשה ודאי שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע אם משנמלקה נודע לה שילדה אסורה ופסק כר''י ואע''ג דתני לוי כוותיה דרב ברייתא דתני סתם גמרא עדיפא מינה וגם מתניתין בפרק דם שחיטה דקתני אם עד שלא נמלקה וכו' כר''י דייקא דלרב ה''ל למיתני אם עד שלא הזה:

יב
 
נוֹדַע לָהּ שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בָּהּ מֵאַחַר שֶׁנִּמְלְקָה הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר:

 כסף משנה  ומה שכתב נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה ה''ז תקבר. משנה בפרק המביא אשם תלוי:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק שמיני

א
 
חַטַאת הָעוֹף שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּעוֹלַת הָעוֹף. אוֹ עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּחַטַּאת הָעוֹף. אֲפִלּוּ אַחַת בְּרִבּוֹא כֻּלָּן יָמוּתוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ מְפֹרָשׁוֹת בִּשְׁעַת לְקִיחַת הַבְּעָלִים זוֹ חַטָּאת וְזוֹ עוֹלָה. אֲבָל אִם הֵבִיא עוֹפוֹת לְחוֹבָתוֹ מֵהֶן חַטָּאת וּמֵהֶן עוֹלָה וְלֹא פֵּרֵשׁ אֶלָּא כֻּלָּן סְתוּמוֹת וְנִתְעָרְבָה חַטָּאת אוֹ עוֹלָה בְּחוֹבָה זוֹ הַסְּתוּמָה יֵשׁ לָהֶן דִּינִים אֲחֵרִים:

 כסף משנה  חטאת העוף שנתערב בעולת העוף וכו'. פ''ק דקינים ופירש''י אחד בריבוא ימותו כולם דבכל אחת איכא לספוקי שמא עולה היא ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה: בד''א כשהיו מפורשות בשעת לקיחת הבעלים וכו':

ב
 
וְכֵיצַד דִּינֵיהֶן. אִם נִתְעָרְבָה חַטָּאת בְּחוֹבָה זוֹ הַסְּתוּמָה אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא מִנְיַן חַטָּאוֹת שֶׁבְּחוֹבָה בִּלְבַד. אֲבָל מִנְיַן הָעוֹלוֹת שֶׁבְּחוֹבָה עִם הַחַטָּאת שֶׁנִּתְעָרְבָה בָּהֶן פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי נִתְעָרְבָה חַטָּאת בְעוֹלוֹת:

ג
 
לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הַחוֹבָה שְׁתַּיִם בְּחַטָּאת. חֲצִי הַחוֹבָה כָּשֵׁר וְחֶצְיָהּ פָּסוּל. * וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֻּלָּן לְמַטָּן כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת:

 ההראב"ד   ויראה לי שהוא. א''א טעה טעות גדולה ואם בא לימלך היאך אומרים לו הקרב פסולין למזבח והעופות אם יעשה אותן למטה יפסלו אלא ודאי אומרים לו לא תקריב אלא כמנין חטאות שבחובה עשה אותן למטה ואם יאמר האי כלן למטה שכתב על מנין חטאות שבחובה קאמר וכן כולן למעלה שכתב מנין העולות שבחובה קאמר א''כ מה יראה לי ואין זה צריך ראיה ועיון ואם לא יעשה אותן כתקונן היאך יהיה כשר כמנין חטאות או כמנין עולות:

ד
 
וְכֵן אִם נִתְעָרְבָה עוֹלָה בְּחוֹבָה זוֹ הַסְּתוּמָה. אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא מִנְיַן עוֹלוֹת שֶׁבְּחוֹבָה. אֲבָל מִנְיַן הַחַטָּאוֹת שֶׁבְּחוֹבָה עִם הָעוֹלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בָּהֶן פְּסוּלִין. שֶׁהֲרֵי נִתְעָרְבָה עוֹלָה בְּחַטָּאת. בֵּין שֶׁהָיְתָה הַחוֹבָה הַסְּתוּמָה מְרֻבָּה עַל הָעוֹלוֹת שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ. בֵּין שֶׁהָיוּ הָעוֹלוֹת מְרֻבִּין עַל הַחוֹבָה הַסְּתוּמָה. בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת. אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא מִנְיַן עוֹלוֹת שֶׁבְּחוֹבָה. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הַחוֹבָה שְׁתַּיִם בָּעוֹלוֹת חֲצִי הַחוֹבָה כָּשֵׁר וְחֶצְיָהּ פָּסוּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֻּלָּן לְמַעְלָה כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה:

 כסף משנה  (ב-ד) וכיצד דיניהם אם נתערבה חטאת בחובה זו הסתומה וכו'. וכן אם נתערבו עולה בחובה זו הסתומה וכו'. שם ופירש''י חובה קרי קן שלם של יולדת או של זבה והוא אחת חטאת ואחת עולה וכו' ואם פרידה המופרשת לחטאת מעורבת עם ב' קינים של חובה שהם סתומים ועתה חמש פרידים מעורבין יחד אין יכול לעשות אלא שתים חטאת שזהו מנין הכשר בשני קינין של חובה דאי עבד ג' חטאות שמא משני קינין עבד להו ולא מהמעורב בהם ומב' קינים אינו יכול לעשות רק ב' חטאות ולא מצי עביד אפי' אחת עולה שמא יקח החטאת המעורבת וכן עולה שנתערבה בחובה בקן סתומה אין כשר אלא שנתערבה זו בזו אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. ופירש''י אבל חובה שנתערבה זו בזו קן סתומה של לידה שהוא אחד חטאת ואחד עולה ונתערבו השני פרידין בקן אחת סתומה של לידה או של זיבה מאשה אחרת מחצה כשר ומחצה פסול יכול להקריב שני פרידין אחד עולה ואחד חטאת ולא יותר דאי עבד שני עולות שמא יעשה אותן מקן אחד של לידה או של זיבה וכן אם נתערבו הרבה קינים יחד יקריב חציו אחד חטאת ואחד עולה וחציו האחר פסולים והיינו כי נתערבו בשוה כדאמרינן אחת לזו ואחת לזו או שתים לזו ושתים לזו או שלש לזו ושלש לזו שיכול ליקח השלשה קינים אי זה שלש פרידים שירצה אי זה לחטאת ואי זה לעולה אבל אחד לזו ושנים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו הממועט כשר. אם נתערבו קן חטאת סתומה של זיבה בשני קינים של לידה או בשלשה אינו יכול להקריב אלא קן אחד פרידה אחת לחטאת ופרידה אחת לעולה אבל שתי עולות לא מצי עביד פן יקח הקן שהוא מבורר תחלה ללידה אחת שאינו יכול להקריב ממנו רק אחת חטאת ואחת עולה וכן אם נתערבו כולם יחד האחת והשתים והשלש והעשר לא יוכל להקריבו רק קן אחד שני פרידים או עשר קינים במאה יקריב עשרים פרידים כמו שיכול לעשות מעשר קינים וזהו המועט כשר. בין משם אחד לידה ולידה משתי נשים בין שני שמות לידה וזיבה אפי' מאשה אחת כדמפרש (במתני') כיצד משם אחד. וז''ל רבינו בפירוש המשנה אומר כי מה שהקדים לומר אין כשר אלא מנין עולות שבחובה אינו אלא אם נתערבו קינים נדבה שהם עולות כולם בקיני חובה שחציין עולות וחציין חטאות אבל חובה שנתערבה בחובה וכו' שאם היו שוות אלו כנגד אלו יהא המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח באי זה צד שעשאן וכו' ויהיה שוה בזה כהן נמלך ר''ל ששואל לאשה אי זה יעשה חטאת ואי זה יעשה עולה וכהן שאינו נמלך אלא שהדבר מסור לו אבל אם היה מנין אחת משתיהן יותר ממנין האחרת [הרי יש בזה חילוק והוא] שאם עשה הכל למעלה או למטה המחצית כשר והמחצית פסול בהכרח וכו' ואם עשה החצי למעלה והחצי למטה וכו' המועט אז כשר ע''מ שיהא נמלך ולא יהיה מסור לו לעשות עולה מה שירצה וחטאת מה שירצה הרי בעלת המנין המועט אומרת לו שזה המחצית שנעשה למעלה בו נבלעה עולה שלי לפי שהוא המועט והמחצית שעשית למטה בו נבלעה חטאת שלי לפי שהוא ג''כ המועט ואני לא מסרתי הדבר אליך ולא הרשות עכ''ל:

ה
 
חוֹבָה סְתוּמָה וְחוֹבָה אַחֶרֶת סְתוּמָה שֶׁנִּתְעָרְבוּ. בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶן מִשֵּׁם אֶחָד. כְּגוֹן קִנֵּי זָבִים עִם קִנֵּי זָבִים. אוֹ מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת כְּגוֹן קִנֵּי זָבִים עִם קִנֵּי יוֹלְדוֹת. בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁתֵּיהֶם לְאָדָם אֶחָד. בֵּין שֶׁהָיוּ לִשְׁנַיִם. אִם הָיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת מֶחֱצָה כָּשֵׁר וּמֶחֱצָה פָּסוּל. בֵּין שֶׁעָשָׂה הַכּל לְמַעְלָה אוֹ הַכּל לְמַטָּה אוֹ עָשָׂה חֶצְיָן לְמַעְלָה וְחֶצְיָן לְמַטָּה לְעוֹלָם מֶחֱצָה כָּשֵׁר וּמֶחֱצָה פָּסוּל. מִפְּנֵי שֶׁהַכּל חֶצְיָן עוֹלָה וְחֶצְיָן חַטָּאת. וְהַחַטָּאת לְמַטָּה וְהָעוֹלָה לְמַעְלָה. אִם עָשָׂה הַכּל לְמַעְלָה חֶצְיָן כְּשֵׁרוֹת וְהֵן עוֹלוֹת. וְאִם עָשָׂה כֻּלָּן לְמַטָּה חֶצְיָן כְּשֵׁרוֹת וְהֵן חַטָּאוֹת. עָשָׂה חֶצְיָן לְמַטָּה וְחֶצְיָן לְמַעְלָה חֲצִי הַחֵצִי שֶׁנַּעֲשָׂה לְמַעְלָה כָּשֵׁר מִפְּנֵי הַתַּעֲרֹבֶת וְהוּא עוֹלוֹת וַחֲצִי הַחֵצִי שֶׁל מַטָּה כָּשֵׁר וְהוּא חַטָּאוֹת:

ו
 
הָיוּ שְׁתֵּי הַחוֹבוֹת הַסְּתוּמוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זוֹ גְּדוֹלָה מִזּוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה אַחַת אַרְבַּע עוֹפוֹת וְהַשְּׁנִיָּה שֵׁשׁ. אִם עָשָׂה הַכּל לְמַעְלָה אוֹ עָשָׂה הַכּל לְמַטָּה מֶחֱצָה פָּסוּל וּמֶחֱצָה כָּשֵׁר וּמִטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ. * עָשָׂה חֶצְיָן לְמַטָּה וְחֶצְיָן לְמַעְלָה. אִם אַחַר שֶׁשָּׁאַל עָשָׂה כֵן הַמֻּעָט כָּשֵׁר. וְאִם מִדַּעְתּוֹ עָשָׂה הַמְרֻבֶּה כָּשֵׁר:

 ההראב"ד   עשה חציין למטה. א''א זה כתב בשביל שראה במשנה בראש פ''ג בד''א בכהן שנמלך אבל בכהן שאינו נמלך אחת לזו ואחת לזו וכו' ומחצה כשר ומחצה פסול וכו'. וכמה לשונו מקולקל שאם עשה כל הפרידין שנתערבו חציין למעלה וחציין למטה מה לי אם שאל מה לי אם לא שאל לעולם מחצה כשר ומחצה פסול אלא שאם שאל אומרים לו אל תקריב מהן אלא כשיעור המועט ועשה אותן חציין למעלה וחציין למטה שאין מקריבין פסולין למזבח ואם בא לעשות חטאת יותר אומרים לו שמא מן המועט היא וכבר עשית חטאתיה וכן אם בא לעשות עולות אומר לו שמא מן המעוטה היא וכבר הקרבת עולותיה אבל בשלא נמלך ועשה חציין למעלה וחציין למטה כשיעור המרובה כשר שאפשר שעשה מהן חציין חטאות וחציין עולות ולא שיעלה לה לחובותיה כולן שהרי אינה יודעת כמה עשה משלה למעלה ולמטה וכמה עשה משל חברותה אלא שמביא עם חברותה בתנאי וכל מה שהוכשר בעשייתו יועיל לו עם תנאו וממעט בהשלמת חובתה:

 כסף משנה  עשה חציין למטה וחציין למעלה אם אחר ששאל עשה כן המועט כשר וכו' זה הכלל כל שעשה הכהן מדעתו וכו'. שם בפ''ג בד''א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך אחת לזו ואחת לזו שתים לזו ושתים לזו שלש לזו ושלש לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטן את שלמעלה מחצה כשר ומחצה פסול ואת שלמטה מחצה כשר ומחצה פסול אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו עשה כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולם למטה מחצה כשר ומחצה פסול חציין למעלה וחציין למטה המרובה כשר זה הכלל כ''מ שאתה יכול לחלוק את הקינים ולא יהו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה מחצה כשר מחצה פסול וכ''מ שאי אתה יכול לחלוק את הקינין עד שיהיו משל אשה אחת בין למעלה בין למטה המרובה כשר. ופירש המפרש בד''א בכהן נמלך אפירקא קמא קאי והכי קאמר בד''א דחטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחת בריבוא ימותו כלם וכן אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו דמועט כשר כל אלו הדינין בכהן נמלך כלומר לכתחלה נמלך הכהן איך משפטן אבל בכהן שאינו נמלך ועשה הכל מדעתו בדיעבד ועשה קן שלם למעלה לאשה אחת וכן קן שלם לאשה אחת הילכך כולם למעלה מחצה כשר עולות ומחצה פסול חטאות וכן למטה בענין זה וכן משמע בריש פרק התערובות דהאי בד''א אפרקין קמא קאי. וז''ל רבינו בפירוש המשנה זה שהוציא מן הכלל הוא שב על הלכה רביעית מהפרק הראשון שאמר המועט כשר אמר שאין זה אלא בכהן נמלך אם עשה חציין למעלה וחציין למטה אבל כהן שאינו נמלך אלא עושה לרצונו למעלה ולמטה כשר המרובה והוא מגיד מאי זה טעם יהיה כן ואמר שכל זמן שאפשר לחלק הכלל המעורב ואין מעופות האשה האחת בשני החצאין יחד הרי כשעשה חציין למטה וחציין למעלה מחצה כשר ומחצה פסול לפי שאנו אומרים אפשר שעופות של אחת היו כולן למעלה או למטה שחציו לעולם כשר וזה אפשר לעולם כל זמן שיהיה מנין כנגד מנין (הנה הכל אפשר) לחלק בשני חצאין ומקריבין החצי למעלה והחצי למטה ושלא יהיו מקצת העופות שהקריבו למעלה ומקצת מה שהקריבו למטה משל אשה אחת ואז המחצית שנעשה באחד משני הצדדין וכל זמן שא''א לחלק הכלל המעורב ולעשות חציו למעלה וחציו למטה אלא שעופות האחת כבר נעשה מהם למעלה ולמטה הרי הרוב כשר לפי שבעלת הרוב היא שנעשה מעופות שלה למעלה [ולמטה] בהכרח וא''א זה אלא כשיהיה מנין זו יותר ממנין זו עכ''ל. והראב''ד כתב על דברי רבינו עשה חציין למטה א''א זה כתב בשביל שראה במשנה רפ''ג וכו' עד וממעט בהשלמת חובתה. ונ''ל להגיה ולכתוב במקום חבירותיה חבירתה כלומר אותה שנתערב קינים עמה. וטעם רבינו לחלק בין נמלך לשאינו נמלך נתכוון רבינו לבאר בפירוש המשנה שכתבתי בסמוך ואין דבריו מובנים לי:

ז
 
זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁעָשָׂה הַכֹּהֵן מִדַּעְתּוֹ חֶצְיָן לְמַעְלָה וְחֶצְיָן לְמַטָּה. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִשֶּׁל אֶחָד לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. הֲרֵי זֶה הַמְרֻבֶּה כָּשֵׁר הוֹאִיל וְדָבָר יָדוּעַ שֶׁמִּקְצָת קָרְבְּנוֹתָיו לְמַעְלָה וּמִקְצָתָם לְמַטָּה יִהְיוּ כָּל קָרְבְּנוֹתָיו כְּשֵׁרִים:

ח
 
שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ קִנֵּיהֶן בְּעֵרוּב אוֹ שֶׁנָּתְנוּ דְּמֵי קִנֵּיהֶן לַכֹּהֵן לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה הַכֹּהֵן יַקְרִיב חַטָּאת וּלְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב עוֹלָה. שֶׁאֵין הַקִּינִין מִתְפָּרְשִׁין אֶלָּא בִּלְקִיחַת הַבְּעָלִים אוֹ בַּעֲשִׂיַּת הַכֹּהֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  שנים שלקחו קיניהם בעירוב וכו'. שם בשם ר' יוסי. ומ''ש שאין הקינין מתפרשים וכו' כמו שביארנו. הוא בפ''ה ושם נתבאר ואע''ג דבפ' בכל מערבין (דף ל"ו) בעי לאורויי מהכא דרבי יוסי סבר יש ברירה ומוקי לה בשהתנו ורבינו פוסק דבדאורייתא אין ברירה וכיון שכן קשה על רבינו שהיה לו לומר דבשהתנו מיירי. וי''ל דאמרינן עלה א''ה מאי למימרא קמ''ל כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן ומפרש דהשתא דקמ''ל כדרב חסדא אין צריך להתנות אלא אע''ג דלא התנו כהתנו דמי:

ט
 
הָיוּ לִפְנֵי הַכֹּהֵן חַטָּאוֹת וְעוֹלוֹת. עָשָׂה שְׁתֵּיהֶן לְמַעְלָה אוֹ שְׁתֵּיהֶן לְמַטָּה מֶחֱצָה כָּשֵׁר וּמֶחֱצָה פָּסוּל. עָשָׂה חֶצְיָן לְמַעְלָה וְחֶצְיָן לְמַטָּה וְלֹא יָדַע אִם הַחַטָּאוֹת הֵם שֶׁעָשָׂה לְמַטָּה אוֹ הָעוֹלוֹת. הֲרֵי הַכּל פָּסוּל. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הָעוֹלוֹת הֵם שֶׁעָשָׂה לְמַטָּה וְהַחַטָּאוֹת לְמַעְלָה:

 כסף משנה  היו לפני הכהן חטאות ועולות וכו' עד סוף הפרק. בפ' ג' דקינים חטאת לזו ועולה לזו עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול וכו' ואם תאמר והא תנן חטאת שנתערבה בעולה אפי' אחד בריבוא ימותו כולם. וי''ל שאין כאן תערובת כלל אלא כל קן היה בפני עצמו וכל אחד הקריב בפני עצמו אלא שטעה הכהן בהקרבתן וכשהקריב חציין וחציין יודע היה ואח''כ שכח ומסופק אם טעה אם לא. זה דעת רבינו בפירוש המשנה:

י
 
הָיוּ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה צִבּוּרֵי עוֹפוֹת אֶחָד חַטָּאוֹת וְאֶחָד עוֹלוֹת וְהָאֶחָד סָתוּם חֶצְיוֹ עוֹלוֹת וְחֶצְיוֹ חַטָּאוֹת וְלֹא פֵּרֵשׁ. אִם עָשָׂה כֻּלָּן לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה. מֶחֱצָה כָּשֵׁר וּמֶחֱצָה פָּסוּל:

 כסף משנה  היו לפניו ג' צבורי עופות וכו'. ג''ז שם ופירש רבינו במשנה זו על דרך שכתבתי שפירש במשנה שקודם זו שלא היה כאן תערובת כלל וע''ש:

יא
 
עָשָׂה חֶצְיָן לְמַעְלָה וְחֶצְיָן לְמַטָּה. אֵין הַכָּשֵׁר אֶלָּא הַסָּתוּם בִּלְבַד שֶׁעָשָׂה חֶצְיוֹ לְמַעְלָה וְחֶצְיוֹ לְמַטָּה. וְהוּא מִתְחַלֵּק בֵּין הַבְּעָלִים וְעוֹלֶה לִשְׁנֵיהֶן. שֶׁהֲרֵי הַכֹּהֵן אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵי זֶה מֵהֶן פֵּרֵשׁ וּלְאֵי זֶה מֵהֶן הָיָה הַסָּתוּם. וּשְׁנֵי הַצִּבּוּרִין הַמְפֹרָשִׁין פְּסוּלִין שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַע אֵי זֶה עָשָׂה לְמַעְלָה וְאֵי זֶה עָשָׂה לְמַטָּה וְשֶׁמָּא הָעוֹלָה נַעֲשֵׂית לְמַטָּה וְהַחַטָּאת לְמַעְלָה:


הלכות פסולי המוקדשין - פרק תשיעי

א
 
קֵן סְתוּמָה שֶׁפָּרַח מִמֶּנָּה גּוֹזָל לָאֲוִיר. אוֹ שֶׁפָּרַח לְבֵין הָעוֹפוֹת שֶׁיָּמוּתוּ כֻּלָּן. אוֹ שֶׁמֵּת גּוֹזָל אֶחָד. יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי:

 כסף משנה  קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר וכו'. בפרק ב' דקינים וכתב רבינו שם דע כי (כל) מה שנאמר בכל הלכות אלו חזר אינו ר''ל שחזר אותו העוף בעצמו לפי שכל זמן שיהא כן אין שם הפסד כל עיקר אבל ר''ל כשאמר וחזר שמאחר שפרח לכת ראשונה והרי אפשר שהוא הראשון בעצמו שחזר לחבורתו או הוא עוף אחר:

ב
 
פָּרַח לְבֵין הַקְּרֵבוֹת. פָּסוּל וּפוֹסֵל אֶחָד כְּנֶגְדּוֹ. שֶׁהַגּוֹזָל הַפּוֹרֵחַ מִקֵּן סָתוּם לְבֵין הַקְּרֵבוֹת פָּסוּל וּפוֹסֵל אֶחָד כְּנֶגְדּוֹ. כֵּיצַד. פָּרַח גּוֹזָל מִן הַסָּתוּם לַעֲשָׂרָה עוֹפוֹת סְתוּמוֹת. אִם עָשָׂה חֲמִשָּׁה לְמַטָּה וְשִׁשָּׁה לְמַעְלָה. הֲרֵי חָמֵשׁ עוֹלוֹת כְּשֵׁרוֹת מֵהַשִּׁשָּׁה שֶׁל מַעְלָה וְאַרְבַּע חַטָּאוֹת כְּשֵׁרוֹת מֵהַחֲמִשָּׁה עוֹפוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמַטָּה. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא הַגּוֹזָל הַפּוֹרֵחַ הוּא אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה שֶׁל מַטָּה. וְכֵן אִם עָשָׂה מֵהֶם שִׁשָּׁה לְמַטָּה וַחֲמִשָּׁה לְמַעְלָה נִמְצֵאת הַכָּשֵׁר חָמֵשׁ חַטָּאוֹת וְאַרְבַּע עוֹלוֹת. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא הַגּוֹזָל מֵחֲמִשָּׁה שֶׁל מַעְלָה. נִמְצֵאת הַכָּשֵׁר מֵהָעֲשָׂרָה תִּשְׁעָה הֲרֵי פָּסַל אֶחָד:

ג
 
אַרְבָּעָה עוֹפוֹת סְתוּמוֹת וְאַרְבָּעָה עוֹפוֹת שְׁנִיּוֹת סְתוּמוֹת. פָּרַח אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנוֹת לַשְּׁנִיּוֹת פָּסַל אֶחָד מִן הַשְּׁנִיּוֹת. אַחַר שֶׁנִּתְעָרְבוּ חָזַר אֶחָד מִן הַשְּׁנִיּוֹת וּפָרַח לָרִאשׁוֹנוֹת פָּסַל אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנוֹת. וְנִמְצָא הַכָּשֵׁר מִן הָרִאשׁוֹנוֹת שְׁתַּיִם בִּלְבַד:

ד
 
חָזַר אֶחָד וּפָרַח מִן הָרִאשׁוֹנוֹת לַשְּׁנִיּוֹת אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם אֵינוֹ מוֹסִיף לְהַפְסִיד יֶתֶר עַל זֶה שֶׁאֲפִלּוּ הֵן מְעוֹרָבוֹת כֻּלָּן זוֹ בָּזוֹ מֶחֱצָה כָּשֵׁר וּמֶחֱצָה פָּסוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ה
 
צִבּוּר אֶחָד יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי עוֹפוֹת. וּבַשֵּׁנִי אַרְבָּעָה. וּבַשְּׁלִישִׁי שִׁשָּׁה. וּבָרְבִיעִי שְׁמוֹנָה. וּבַחֲמִישִׁי עֲשָׂרָה. וּבַשִּׁשִּׁי שְׁנֵים עָשָׂר. וּבַשְּׁבִיעִי אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּפָרַח גּוֹזָל מִן הָרִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה. וְאֶחָד מִן הַשְּׁנִיָּה לַשְּׁלִישִׁית. וּמִשְּׁלִישִׁית לִרְבִיעִית. מֵרְבִיעִית לַחֲמִישִׁית. וּמֵחֲמִישִׁית לַשִּׁשִּׁית. וּמִשִּׁשִׁית לִשְׁבִיעִית. וְחָזַר אֶחָד וּפָרַח מִצִּבּוּר לְצִבּוּר עַד שֶׁחָזַר לָרִאשׁוֹנָה שֶׁפָּרַח מִמֶּנָּה רִאשׁוֹנָה. פּוֹסֵל אֶחָד בַּהֲלִיכָתוֹ וְאֶחָד בַּחֲזִירָתוֹ. הָרִאשׁוֹנָה וְהַשְּׁנִיָּה אֵין לָהֶם כְּלוּם. וְהַשְּׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי עוֹפוֹת. וְהָרְבִיעִית יֵשׁ לָהּ אַרְבָּעָה. וְהַחֲמִישִׁית יֵשׁ לָהּ שִׁשָּׁה. וְהַשִּׁשִּׁית יֵשׁ לָהּ שְׁמוֹנָה. וְהַשְּׁבִיעִית יֵשׁ לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר. חָזַר אֶחָד וּפָרַח פַּעַם שְׁנִיָּה מִזּוֹ לָזוֹ וְחָזַר אֶחָד וּפָרַח מִן הָאַחֲרוֹנָה לְשֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנָּה עַד שֶׁחָזַר לָרִאשׁוֹנָה. פּוֹסֵל אֶחָד בַּהֲלִיכָתוֹ וְאֶחָד בַּחֲזִירָתוֹ. הַשְּׁלִישִׁית וְהָרְבִיעִית אֵין לָהֶם כְּלוּם. וְהַחֲמִישִׁית יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי עוֹפוֹת כְּשֵׁרִים. וְהַשִּׁשִּׁית יֵשׁ לָהּ אַרְבָּעָה. הַשְּׁבִיעִית יֵשׁ לָהּ עֲשָׂרָה. פָּרַח פַּעַם שְׁלִישִׁית גּוֹזָל מִזּוֹ לָזוֹ. וְחָזַר פַּעַם רְבִיעִית מִזּוֹ לָזוֹ. פּוֹסֵל אֶחָד בַּהֲלִיכָתוֹ וְאֶחָד בַּחֲזִירָתוֹ. וְהַחֲמִישִׁית וְהַשִּׁשִּׁית נִפְסְלוּ כֻּלָּן. וְהַשְּׁבִיעִית נִשְׁאֲרוּ לָהּ שְׁמוֹנָה עוֹפוֹת כְּשֵׁרִין. כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁבַע לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה יִהְיוּ שְׁמוֹנָה מֵהֶן כְּשֵׁרִין וְהַשִּׁשָּׁה פְּסוּלִין מִפְּנֵי תַּעֲרֹבֶת גּוֹזָלוֹת אֵלּוּ שֶׁפָּרְחוּ בַּהֲלִיכָה וּבַחֲזָרָה:

 כסף משנה  ומ''ש והשלישית יש לה שני עופות והרביעית יש לה ארבעה והחמישי' יש לה ששה והששית יש לה שמנה והשביעית יש לה י''ב. במשנה [שם] שנינו השלישית יש לה אחת הרביעית שתים החמישית יש לה שלש הששית יש לה ארבע השביעית שש. והענין דבמתני' נקט מנין הקינים וכל קן זוג אחד ורבינו נקט מנין הפרידין והיינו דנקט בלישניה עופות וע''ד זה תקיש ותדין בשאר. וע''ש בפירוש המשנה לרבינו ותמצא הכל מבואר:

ו
 
קֵן סְתוּמָה וְקֵן מְפֹרֶשֶׁת. פָּרַח מִן הַסְּתוּמָה לַמְּפֹרֶשֶׁת. יִקַּח זוּג לְשֵׁנִי. חָזַר אוֹ שֶׁפָּרַח אֶחָד מִן הַמְפֹרֶשֶׁת לַסְּתוּמָה. וְלֹא יָדַע זֶה שֶׁפָּרַח אִם הָיָה עוֹלָה אוֹ חַטָּאת. יָמוּתוּ כָּל הָעוֹפוֹת שֶׁבַּסְּתוּמָה. שֶׁאִם נִתְעָרְבָה בָּהֶן עוֹלָה כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבָּהּ פְּסוּלוֹת. וְאִם חַטָּאת נִתְעָרְבָה כָּל הָעוֹלוֹת שֶׁבָּהּ פְּסוּלוֹת לְפִיכָךְ יָמוּתוּ כֻּלָּן:

 כסף משנה  קן סתומה וקן מפורשת וכו'. גם זה שם:

ז
 
חַטָּאת מִכָּאן וְעוֹלָה מִכָּאן וּסְתוּמָה בָּאֶמְצַע. פָּרַח מִן הָאֶמְצַע לַצְּדָדִין אֵילָךְ אֶחָד וְאֵילָךְ אֶחָד. לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. אֶלָּא יֹאמַר זֶה שֶׁהָלַךְ אֵצֶל הַחַטָּאוֹת חַטָּאת וְזֶה שֶׁהָלַךְ אֵצֶל הָעוֹלוֹת עוֹלָה. חָזַר אַחַר שֶׁנִּתְעָרְבוּ וּפָרַח אֶחָד מִכָּאן וְאֶחָד מִכָּאן לָאֶמְצַע. הַשְּׁנַיִם הָאֶמְצָעִיִּים יָמוּתוּ שֶׁהֲרֵי הֵן חַטָּאת וְעוֹלָה מְעֹרָבִין. וְהַצְּדָדִין אֵלּוּ יִקָּרְבוּ חַטָּאת וְאֵלּוּ יִקָּרְבוּ עוֹלָה כְּשֶׁהָיוּ. פָּרַח מִן הָאֶמְצָעִית לַצְּדָדִין כֻּלָּן יָמוּתוּ. שֶׁמָּא עוֹלָה נִתְעָרְבָה בַּחַטָּאוֹת וְחַטָּאת בָּעוֹלוֹת:

 כסף משנה  חטאת מכאן ועולה וסתומה באמצע וכו' עד סוף הפרק. שם:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק עשירי

א
 
הָאִשָׁה שֶׁאָמְרָה הֲרֵי עָלַי קֵן כְּשֶׁאֵלֵד זָכָר. יָלְדָה זָכָר מְבִיאָה אַרְבָּעָה עוֹפוֹת. שְׁנַיִם לְנִדְרָהּ וְהֵן עוֹלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּשְׁנַיִם לְחוֹבָתָהּ מִשּׁוּם לֵידָה וְהֵן אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד חַטָּאת. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַכֹּהֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלֹשׁ פְּרֵדִין לְמַעְלָה. וּפְרֵדָה אַחַת לְמַטָּה. טָעָה וְעָשָׂה שְׁתַּיִם לְמַעְלָה וּשְׁתַּיִם לְמַטָּה וְלֹא נִמְלַךְ צְרִיכָה לְהָבִיא עוֹד פְּרֵדָה אַחַת וְיַקְרִיבֶנָּה לְמַעְלָה. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵבִיאָה הָאַרְבָּעָה מִמִּין אֶחָד כְּגוֹן שֶׁהָיוּ כֻּלָּן תּוֹרִין אוֹ בְּנֵי יוֹנָה. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי תּוֹרִין עִם שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְעָשָׂה שְׁנַיִם לְמַעְלָה וּשְׁנַיִם לְמַטָּה. צְרִיכָה לְהָבִיא עוֹד תּוֹר וּבֶן יוֹנָה וְיַעֲשֶׂה שְׁתֵּיהֶן לְמַעְלָה כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתָהּ. שֶׁאִם עָשָׂה בַּתְּחִלָּה שְׁתֵּי הַתּוֹרִין לְמַטָּה צְרִיכָה תּוֹר לְמַעְלָה לְהַשְׁלִים חוֹבָתָהּ. וְאִם עָשָׂה שְׁנֵי בְּנֵי הַיּוֹנָה לְמַטָּה צְרִיכָה בֶּן יוֹנָה לְמַעְלָה לְהַשְׁלִים חוֹבָתָהּ. שֶׁאֵין אָדָם מֵבִיא חוֹבָתוֹ גּוֹזָל אֶחָד תּוֹר אַחַת אוֹ בֶּן יוֹנָה אֶלָּא אוֹ שְׁנֵיהֶן תּוֹרִין אוֹ שְׁנֵיהֶן בְּנֵי יוֹנָה:

 ההראב"ד   בד''א כשהביאה וכו' עד ושנים למטה. א''א ולא ידע הכהן אי זה מין עשה למטה ואי זה מין עשה למעלה:

 כסף משנה  האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר וכו' עד סוף הפרק. בפ' ד' דקינים ואיתא בפרק חטאת העוף (זבחים ס"ז:): כתב הראב''ד בד''א כשהביאה וכו' עד ושתים למטה א''א ולא ידע הכהן אי זה מין עשה למטה ואי זה מין עשה למעלה עכ''ל. ואני אומר שזה פשוט הוא ובכלל לא ידע אי זה מהן עושה למעלה הוא:

ב
 
פֵּרְשָׁה נִדְרָהּ וְאָמְרָה לַכֹּהֵן אֵלּוּ לְנִדְרִי וְאֵלּוּ לְחוֹבָתִי. וַעֲשָׂאָם הַכֹּהֵן שְׁתַּיִם לְמַעְלָה וּשְׁתַּיִם לְמַטָּה וְלֹא יָדַע אֵי זֶה מֵהֶן עָשָׂה לְמַעְלָה וְאֵי זֶה מֵהֶן עָשָׂה לְמַטָּה. צְרִיכָה לְהָבִיא שְׁלֹשָׁה עוֹפוֹת. שְׁנַיִם לְנִדְרָהּ וְאֶחָד לְהַשְׁלִים חוֹבָתָהּ. וְיֵעָשׂוּ הַשְּׁנַיִם לְמַעְלָה שֶׁהֲרֵי פֵּרְשָׁה נִדְרָהּ וְשֶׁמָּא שְׁנַיִם שֶׁל נִדְרָהּ נַעֲשָׂה לְמַטָּה שֶׁהֵם פְּסוּלוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֵבִיאָה הָאַרְבָּעָה שֶׁפֵּרְשָׁה נִדְרָהּ בִּשְׁנַיִם מֵהֶן מִמִּין אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי מִינִין תָּבִיא אַרְבָּעָה אֲחֵרִים. שְׁנַיִם מִמִּין שֶׁפֵּרְשָׁה בּוֹ נִדְרָהּ יֵעָשׂוּ לְנִדְרָהּ וּשְׁנַיִם מֵאֵי זֶה מִין שֶׁתִּרְצֶה יִהְיוּ לְחוֹבָתָהּ וְיֵעָשׂוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה:

ג
 
קָבְעָה נִדְרָהּ וְאָמְרָה אִם אֵלֵד זָכָר הֲרֵי עָלַי שְׁתֵּי תּוֹרִים. וְיָלְדָה וְהֵבִיאָה אַרְבָּעָה עוֹפוֹת. שְׁנַיִם לְנִדְרָהּ וּשְׁנַיִם לְחוֹבָתָהּ. וְעָשָׂה שְׁנַיִם לְמַעְלָה וּשְׁנַיִם לְמַטָּה וְלֹא יָדַע אֵי זֶה נַעֲשָׂה לְמַעְלָה וְאֵי זֶה נַעֲשָׂה לְמַטָּה. וְגַם הִיא שָׁכְחָה וְלֹא יָדְעָה בְּאֵי זֶה מִין קָבְעָה נִדְרָהּ אִם בְּתוֹרִים אוֹ בִּבְנֵי הַיּוֹנָה. הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה לְהָבִיא שְׁתֵּי תּוֹרִים עִם שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְנִדְרָהּ וְיֵעָשׂוּ אַרְבַּעְתָּן לְמַעְלָה. וְתָבִיא גּוֹזָל אֶחָד לְהַשְׁלִים חוֹבָתָהּ וְיֵעָשֶׂה לְמַעְלָה. (שֶׁכְּבָר עָשָׂה שְׁנַיִם לְמַטָּה שֶׁהֵם חַטָּאת). * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵבִיאָה הָאַרְבָּעָה תְּחִלָּה מִמִּין אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי מִינִין צְרִיכָה לְהָבִיא שִׁשָּׁה עוֹפוֹת. שְׁתֵּי תּוֹרִים עִם שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְנִדְרָהּ. וְתָבִיא לְחוֹבָתָהּ שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְיֵעָשֶׂה אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה. וְכֵן אִם נְתָנָתַם לַכֹּהֵן וְשָׁכְחָה מַה נָּתְנָה לוֹ. וְהָלַךְ הַכֹּהֵן וְעָשָׂה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן עָשָׂה אִם הַכּל לְמַעְלָה אוֹ הַכּל לְמַטָּה אוֹ מֶחֱצָה לְמַעְלָה וּמֶחֱצָה לְמַטָּה. הֲרֵי זוֹ תָּבִיא שְׁתֵּי תּוֹרִים עִם שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְנִדְרָהּ. וְתָבִיא שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה לְחוֹבָתָהּ:

 ההראב"ד   בד''א כשהביאה הארבעה בתחלה ממין אחד וכו' עד וכן אם. א''א דבריו מבולבלים ולא מתוקנים וצריכין הצעה גדולה וכבר הוא מפורש אצלו ושם יראה הרואה ויבין:

 כסף משנה  (ב-ג) פירשה נדרה ואמרה לכהן אלו לנדרי וכו' ויעשו השלשה למעלה. תיבת השלשה צריך למחוק ולכתוב במקומה השנים וכן מ''ש אצל קבעה נדרה ואמרה אם אלד זכר וכו' שכבר עשה שנים למטה שהם חטאת שש תיבות אלו נראה שהם שיבוש וצריך למוחקם: כתב הראב''ד בד''א כשהביאה הארבעה בתחלה וכו' עד וכן אם. א''א דבריו מבולבלים וכו'. והר''י קורקוס ז''ל כתב וז''ל כתב רבינו במשנה ענין קבעה שפירשה (בשעת נדרה) מין פלוני ותביא אותו לכהן עם חובתה ועשה שתים למטה ושתים למעלה ולא ידע אם הנדר נעשה למעלה או למטה וגם היא נסתפק לה איזה משני המינים קבעה בו נדרה אם התורים או בני יונה וזה הוא ההפרש שיש בין קבעה לפירשה שפירשה הוא שתאמר בשעת הבאת נדרה וחובתה אלו לנדרי ואלו לחובתי וקבעה נדרה הוא שתאמר בשעת הנדר הרי עלי קן ממין פלוני והוא מדבר כאן במי שקבעה נדרה והביאה אותו ואח''כ שכחה מאיזה מין קבעה אבל ודאי אצלה שהוא קבוע עכ''ל בספר מוגה. ונראה שבבא זו מדברת שאינה יודעת אי זה מין הם הד' פרידים שנתנה לכהן אבל מ''מ יודעת היא שהם מין אחד שאם יודעת אי זה מין הוא שנתנה א''א להסתפק באי זה מין קבעתו שהרי נדרה נתנה. וזה נראה מוכרח וביארו רבינו במשנה וז''ל וזה אם היו הארבעה מין אחד והיה ודאי אצלה שנתנה לכהן מין ולא ידעה מאי זה מין הוא גם כתב שאין אנו יודעים מאי זה מין הוא הארבעה שנולד בהם הספק ע''כ. והוא מוכרח וע''פ הקדמה זו הדבר ברור שלא נפטרה מספק נדרה כלל וצריכה להביא ד' לנדרה שתי תורים ושני בני יונה. אבל קשה טובא איך יספיק אחד לתשלום חובתה והרי אינה יודעת מאי זה מין היה החטאת ואם תביא תור שמא היה בן יונה או להפך וכבר נתבאר שצריך חטאת ועולה ממין אחד ובמשנה כתב ותביא גוזל אחד תור או בן יונה להשלים חובתה והצריכו תור או בן יונה לפי שאין אנו יודעים מאיזה מין היו הארבעה וכו'. ודברים אלו צריכים ביאור וכפי הכתוב בספרים שהגוזל הוא לעולה א''א ליישבו שהרי גבי פירשה חייבת להביא כל החובה מספק לפי שאינה יודעת מאי זה מין היו העולות שתביא חטאתה מאותו המין ומה לי אם היו שני מינים או מין אחד ואינה יודעת אי זה מין היה הכל ספק אחד הוא. ואפשר לפרש כוונת רבינו ביודעת איזה מין נתנה לכהן אלא ששכחה באיזה מין קבעה נדרה וד''מ נתנה תורים ונסתפקה שמא בני יונה פירשה ושלא כדין נתנה לכהן תורים ואם היו יודעים שמה שנתנה לנדרה נעשו למעלה לא היה נשאר עליה מספק נדרה אלא שני בני יונה ובהם נפטרה מנדרה ועתה שמא מה שנתנה לנדרה עשו למטה ונמצא כל ספיקה עליה לכך מביאה שתי תורים ושני בני יונה וכולם למעלה בספק נדרה ומחובתה תביא גוזל אחד כי מעולה אחת נפטרה בתורים ראשונים ממ''נ אם שלמעלה היו נדרה הרי לא היתה צריכה להביא אלא שני בני יונה לתשלום נדרה ומהשני תורים שמביאה עתה אחד יעלה לחובתה והאחר פסול וצריכה חזרה לחטאת לתשלום חובתה ואינה צריכה יותר ואם שנים ראשונים היו נדרה הרי שלמעלה היו חובתה והרי נפטרה מהעולה בראשונים ונמצא לפי זה שממ''נ צריכה להביא גוזל אחד לחטאת ממין הראשונים. ומ''ש בספרי רבינו גוזל אחד למעלה. מ''כ שהוא טעות ובמשנה כתב בפירוש תביא תור ובן יונה ותעשה חטאת ממ''נ והוא הנשאר מחובתה. והשתא דאתינא להכי שהכרחתי שהאחד הוא חטאת י''ל שתקריב מאיזה מין שתרצה ויוצאה ממ''נ שאם תביא תור כשר ממ''נ אם הראשונים היו תורים א''כ הנדר היו תורים ואם קרבו למעלה הרי נפטרה והשתי תורים אחרונים יעלה אחד מהם לחובתה והרי תור לחטאת ויצאה ידי חובתה ואם קרבו למטה הרי יצאה מידי עולת חובה באחד מתורים ראשונים של מעלה ותורים שניים לנדרה והרי תור לחטאת ואם היו בני יונה א''כ הנדר היה בני יונה ובבני יונה אחרונים ממ''נ יצאה ונמצא תורים שניים עולה אחד מהם לחובתה וכן כשמביאה בני יונה יוצאה ממ''נ על הדרך שנתבאר כי ידוע כי מין שהביאה נדרה. ובהשגות א''א דבריו מבולבלים וכו'. ובודאי כי הלשון סתום ומוטעה כאשר הכרחתי ולא פירשה איזה מין נתנה לכהן וצריך לתקן כאשר כתבתי וילמוד סתום אשר כאן ממפורש במשנה. וכתב עוד אבל וכו'. טעם בבא זה מבואר שכיון שהראשונים שני מינים ואינו יודע מה עשה למעלה ומה עשה למטה א''א שיועיל דבר לנדרה כי שמא נדרה קרב למטה ולא לחובתה כי אינו יודע איזה מין למעלה ואיזה למטה ואנן בעינן עולה וחטאת מין אחד ולכך מביאה הכל. וצריך לדעת כי גם בבא של קבעה מיירי לשיטת רבינו כשפירשה אלו לנדרי דאל''כ איך שייך לומר ולא ידע איזו עשה וכו' כיון שהכל מין אחד מה שייך לומר כן גם אין שייך לומר שמא הנדר עשה למטה שכתב במשנה אלא דודאי היא ייחדה אשר לנדרה אלא שלא אמרה כן לכהן כמו בפירשה והיא שכחה ומ''מ בשנים שמביא מקריב סתם ולכך שייך ממ''נ שנתבאר. ואפשר שלא ידע שכתב רבינו מפני בבת שני מינים נקט לה ולעולם לא ייחדה. אלא שלשון המשנה אינו מוכיח כן גם הענין נראה שהוא כאשר כתבתי: וכתב עוד וכן אם נתנתם וכו'. טעם בבא זו מבואר כי לא עולה לה דבר מחמת הספק לכך תביא כל חיובה וחלוקה זו לא הוזכרה במשנה אמנם אמרו שם נתנתם לכהן ואינה יודעת מה נתנה ועשה הכהן ואין ידוע מה עשה צריכה להביא ד' פרידים לנדרה ושתים לחובתה וחטאת א' בן עזאי אומר שתי חטאות והוקשה לרבינו חטאת זה למה כיון שהביאה כל חובתה ולכך פירשה דקבעה גם חובתה ולא ידעה מה קבעה ולפ''ז הוצרך להוסיף כבש אע''פ שלא הוזכר שכיון שקבעה ולא ידעה מה קבעה מביאה קן מאיזה מין שתרצה וכבש ופרידה וא''ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה תפטר בקן מאיזו מין שתרצה ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר עכ''ל. ומ''ש ששני פרידין שבהן צריך שיהיו ממין אחד נלמד בספרא מדכתיב שתי תורים וכו' אחת לעולה ואחת לחטאת ממין שיביא עולה יביא חטאת:

ד
 
קָבְעָה חוֹבָתָהּ וְקָבְעָה נִדְרָהּ וְשָׁכְחָה בַּמֶּה קָּבְעָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁחוֹבָתָהּ כֶּבֶשׂ לְעוֹלָה וּפְרֵדָה אַחַת תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה לְחַטָּאת. לְפִיכָךְ תָּבִיא שִׁשָּׁה פְּרֵדִין. אַרְבָּעָה לְנִדְרָהּ וּשְׁנַיִם לְחוֹבָתָהּ. וְעוֹד תָּבִיא חַטָּאת אֶחָד בֶּן יוֹנָה אוֹ תּוֹר עִם כֶּבֶשׂ. נִמְצֵאת שֶׁהֵבִיאָה שִׁבְעָה עוֹפוֹת [וְכֶבֶשׂ]:

ה
 
וְכָל הַחַטָּאוֹת הָאֵלּוּ אֵינָן נֶאֱכָלוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵם סָפֵק:

 כסף משנה  ומ''ש וכל החטאות האלו אינן נאכלות מפני שהן ספק. פשוט הוא בסוף תמורה (דף ל"ד) חטאת העוף הבאה על הספק תשרף:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק אחד עשר

א
 
כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה הֲרֵי הֵם פְּסוּלוֹת. וְכֵן אִם לִקֵּט הַלְּבוֹנָה פָּסַל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָמַץ:

 כסף משנה  כל המנחות שקמצן אחד מהפסולים לעבודה הרי הן פסולים. משנה בפ''ק דמנחות (דף ו'). ומ''ש וכן אם לקט הלבונה פסל אע''פ שלא קמץ. ברפ''ב (דף י"ג:) מימרא דר' ינאי ופירש''י ליקוט לבונה דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט [הלבונה] מעל הסולת ומקטירו:

ב
 
קָמַץ הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל. קָמַץ בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ לִכְלִי. קָמַץ מִכְּלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חֹל. פָּסַל:

 כסף משנה  קמץ הכשר ונתן לפסול וכו'. בפ''ג דזבחים (דף ל"ב) תנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש ופריך בגמרא (דף ל"ד:) ולהוי דחוי ואסיקנא כל שבידו לא הוי דחוי ומדין זבחים יש ללמוד למנחות. וא''ת אמאי לא תנא רבינו בהו תקנתא כדתנן במתני' שכתבתי בסמוך לענין קבלת דם. וי''ל משום דאיתא בתוספתא דמנחות פ''ה קמץ הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר וכו' קמץ בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו וכו' בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש וכו' דברי ר' אלעזר ור''ש וחכ''א קמץ הכשר ונתן לפסול פסלתו מתנתו קמץ בכלי קדש ונתן לכלי חול פסלתו מתנתו קמץ בימינו ונתן לשמאלו פסלתו מתנתו וידוע דהלכה כחכמים. ואם תאמר ולחכמים מאי שנא קמיצה מדם וי''ל דבפרק הקומץ רבה (דף כ"ו:) מייתי מאי דתני בהאי תוספתא וחכ''א כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו וקאמר עלה בגמ' מ''ט משום דבעי לקדושי בכלי וכיון שנתן לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול. ופירש רש''י פסלתו מתנתו (מה שנתן בשמאלו) ושוב אין לו תקנה בחזרה מאי טעמא משום דבעי לקדושי בכלי וכו' ואספו שפוסל עוד להקדישו בכלי דאי לא הוי עוד האי קומץ קידוש כלי לא הוה מיפסל דהוה כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה שכשר אבל מאחר דבעי כלי לית ליה תקנתא בחזרה כדפרישית דהוה ליה כנשפך על הרצפה מן הצואר שפסול דנפקא לן מולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וקידוש קומץ במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה עכ''ל:

ג
 
קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַּרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט לְבוֹנָה פָּסוּל:

 כסף משנה  קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול. משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י':):

ד
 
קָמַץ עַד שֶׁהוּא בַּחוּץ וְנִכְנַס לְפָנִים. יַחְזֹר וְיִקְמֹץ בִּפְנִים וְכָשֵׁר:

 כסף משנה  קמץ עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים וכו'. תוספתא פ''ה דמנחות. ומה שצריך קמיצה בפנים איתיה בפ''ק דמנחות. ופירוש בפנים כל העזרה:

ה
 
נִתְפַּזֵּר הַקֹּמֶץ עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה. יַחְזֹר וְיַאַסְפֶנּוּ:

 כסף משנה  נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו. תוספתא פ''ה דמנחות. מ''כ מ''ש נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו מיירי שנתפזר אחר שנתנו לכלי שרת אבל אם קמץ ונפל מידו לארץ פסול כמו שהוא דין הדם:

ו
 
הָיְתָה הַמִּנְחָה שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. אוֹ שֶׁהָיְתָה קֻמְצָהּ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. אוֹ שֶׁהֶעֱלָהוּ לַמִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא בִּכְלִי שָׁרֵת. אוֹ שֶׁבְּלָלָהּ בְּשַׁמְנָהּ חוּץ לָעֲזָרָה. פְּסוּלָה עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּלִילָתָהּ בִּפְנִים:

 כסף משנה  היתה המנחה שלא בכלי שרת וכו'. בפ' הקומץ רבה (דף כ"ו) תניא חכמים אומרים קומץ טעון כלי שרת כיצד קמצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת: ומה שכתב או שבללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה וכו'. בפירקא קמא דמנחות (דף ע') אתמר בללה חוץ לחומת העזרה רבי יוחנן אמר פסולה ריש לקיש אמר כשירה וידוע דהלכה כרבי יוחנן ועוד דתניא כוותיה ומפרש בגמרא טעמא דרבי יוחנן אף על גב דבלילה כשרה בזר כיון דעשייתו בכלי היא אף על גב דכהונה לא בעיא קדושת פנים מיהת בעיא:

ז
 
כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁיָּצַק עֲלֵיהֶן הַשֶּׁמֶן פָּסוּל לַעֲבוֹדָה כְּגוֹן הַזָּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁבְּלָלָן אוֹ פְּתָתָם אוֹ מְלָחָן כְּשֵׁרוֹת. הִגִּישָׁן אוֹ הֱנִיפָן חוֹזֵר הַכֹּהֵן וּמַגִּישׁ אוֹ מֵנִיף. וְאִם לֹא הִגִּישׁ וְלֹא הֵנִיף הַכֹּהֵן כְּשֵׁרוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב-ב) 'וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן' (ויקרא ב-ב) 'וְקָמַץ'. מִקְּמִיצָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהֻנָּה לִמֵּד עַל יְצִיקָה וּבְלִילָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּזָר:

 כסף משנה  כל המנחות שיצק עליהם השמן פסול לעבודה וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף י"ח) תנן לא יצק לא בלל ולא פתת ולא מלק ולא הניף לא הגיש וכו' כשירה ובגמ' מאי לא יצק אילימא לא יצק כלל עיכובא כתיב בה אלא לא יצק כהן אלא זר אי הכי לא בלל נמי לא בלל כהן אלא זר הא לא בלל כלל פסולה והתנן ששים נבללין ששים ואחד אין נבללין והוינן בה כי אין נבללין מאי הוי והא תנן לא בלל כשירה ואמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא לא יצק לא יצק כהן אלא זר לא בלל לא בלל כלל ובתר הכי אמרינן מתני' (דמכשיר יציקה בזר) דלא כר''ש (דאמר יציקה ובלילה ופתיתה ומליחה בעו כהן) מ''ט דרבנן אמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשירה בזר. ומ''ש רבינו הגישן או הניפן חוזר הכהן ומגיש או מניף. ומ''ש ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות וכו'. נתבאר בסמוך:

ח
 
מִנְחָה שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ שֶׁמֶן מִנְחָה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁמֶן חֻלִּין כָּל שֶׁהוּא נִפְסְלָה. חִסֵּר שַׁמְנָהּ פְּסוּלָה. חִסֵּר לְבוֹנָתָהּ כְּשֵׁרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עָלֶיהָ שֵׁנִי קוֹרְטֵי לְבוֹנָה אֲבָל קֹרֶט אֶחָד פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֶת כָּל לְבוֹנָתָהּ:

 כסף משנה  מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת וכו'. בפ' ראשון דמנחות (דף י"א) תנן ריבה שמנה חיסר שמנה וכו' פסולה ובגמ' היכי דמי ריבה שמנה א''ר אלעזר כגון שהפריש לה שני לוגין ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין ושמן דחבירתה וכו' ר''א לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא דחולין ודחבירתה דפסיל אבל הפריש לה שני לוגין הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה אימא לא ליפסיל קמ''ל: חיסר לבונתה כשירה וכו'. שם במשנה חיסר לבונתה פסולה ובגמ' ת''ר חסרה ועמדה על קורט אחד פסולה על שני קורטים כשירה דברי ר' יהודה ר''ש אומר על קורט אחד כשירה פחות מכאן פסולה וכו' א''ר יצחק בר יוסף א''ר יוחנן ג' מחלוקת בדבר דר''מ סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף. ופירש''י ר''מ סתם מתני' דקתני חיסר לבונתה פסולה ופסק רבינו כר' יהודה וצריך ליתן טעם למה לא פסק כסתם מתני' ואפשר שטעמו משום דר''י ור''ש פליגי עליה והו''ל ר''מ יחידאה לגבייהו ולא חיישינן לסתמא כיון דרבים פליגי עליה ובפלוגתא דר''י ור''ש ידוע דהלכה כר''י וא''ת כיון דסתם רבי כר''מ הוה ליה למיפסק כוותיה י''ל דכיון דלא אשכחן בברייתא דפליגי אלא ר''י ור''ש טפי הוה עדיף לפרושי מתני' אליבא דר''י דהלכתא כוותיה לגבי ר''ש מלאוקומי לה בפלוגתא תליתאה ור''י דאמר ג' מחלוקות בדבר בעא לדיוקי לישנא דחסר לבונתה דמשמע אפי' חיסר כל שהוא. ואינו מוכרח. ועוד דמדר''י נשמע דס''ל דהלכה כר''י מדאמר ג' מחלוקות בדבר ר''מ ור''י ור''ש בידוע דהלכה כר''י לגבייהו דאל''כ לא הל''ל הכי אלא אמתני' דחיסר לבונתה הול''ל א''ר יוחנן אפילו חיסר כל שהוא:

ט
 
רִבָּה שַׁמְנָהּ וּלְבוֹנָתָהּ עַד שְׁנֵי לוֹגִין לְכָל עִשָּׂרוֹן וּשְׁנֵי קֻמְצֵי לְבוֹנָה לְכָל מִנְחָה כְּשֵׁרָה. שְׁנֵי לוֹגִין אוֹ שְׁנֵי קְמָצִין אוֹ יֶתֶר עַל זֶה פְּסוּלָה:

 כסף משנה  ריבה שמנה ולבונתה וכו'. שם בגמרא אמתני' דחיסר לבונתה פסולה הא יתיר [כשירה והתניא יתיר] פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה שני קמצים ומשמע לרבינו דכי אמר ר' אלעזר גבי ריבה שמנה כגון שהפריש לה שני לוגין שני לוגין דוקא קאמר ויגיד עליו רעו יתיר לבונתה דלא מיפסיל בפחות משני קמצים ולא כדפירש''י שכתב אהא דאמרינן ולוקמה כגון דעריב שמן דחולין וכו' ולוקמה כגון דעריב ביה פורתא שמן דחול וכו':

י
 
מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁנָּתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן אוֹ עַל הַקֹּמֶץ שֶׁלָּהּ נִפְסְלָה. נָתַן עָלֶיהָ לְבוֹנָה יִלְקְטֶנָּה. הָיְתָה שְׁחוּקָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה מִסָּפֵק. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְלַקֵּט:

 כסף משנה  מנחת חוטא שנתן עליה שמן וכו'. בפ' כל המנחות באות מצה (דף נ"ט:) וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. ומ''ש או על הקומץ שלה. ומ''ש היתה שחוקה ה''ז פסולה מספק וכו'. שם בעא רבה בר רב הונא מר''י נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר ללקטה או דילמא משום דלא מיבלעא והא נמי לא מיבלעא ובתר הכי אמרינן מאי הוי עלה אמר ר''נ בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשירה וכו' ופירש''י אלמא מדקאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש''מ בלקיטה תליא מילתא. ורבינו שכתב מספק צ''ל דלא גריס מאי הוי עלה וברייתא דמייתי ר''נ בר יצחק מילתא באפי נפשה היא דמייתי לה לאקשויי עלה ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא ואינה ענין לבעיא דילן:

יא
 
נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ אַחַר שֶׁקָּמַץ. אֵינוֹ לוֹקֶה וְלֹא פְּסָלָהּ שֶׁהֲרֵי הַקֹּמֶץ כָּשֵׁר:

 כסף משנה  נתן שמן על שיריה וכו'. שם במשנה:

יב
 
נָתַן מַשֶּׁהוּ שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי כְּזַיִת מִן הַמִּנְחָה פְּסָלָהּ מִסָּפֵק. אֲבָל אִם נָתַן הַשֶּׁמֶן עַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת לֹא פְּסָלָהּ. וְאֵינוֹ פּוֹסֵל הַלְּבוֹנָה עַד שֶׁיִּתֵּן כְּזַיִת לְבוֹנָה:

 כסף משנה  נתן משהו שמן ע''ג כזית מן המנחה וכו' עד פסל עד שילקט. שם א''ר יצחק בר יוסף א''ר יוחנן נתן משהו שמן ע''ג כזית מנחה פסל מ''ט לא ישים שימה כל דהו עליה עד דאיכא שיעורא וא''ר יצחק בר יוסף א''ר יוחנן נתן כזית לבונה ע''ג משהו מנחה פסל מ''ט לא יתן כתיב עד דאיכא נתינה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואיכא דאמרי א''ר יצחק בר יוסף בעי ר' יוחנן נתן משהו שמן ע''ג כזית מנחה מהו מי בעינן שימה כנתינה או לא תיקו. ופירש''י בלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיב אכילה וכל אכילה בכזית. עליה משמע דבמנחה בעינן כזית הוי ריבוי אחר ריבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה עליה הוי ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה דעל משהו נמי חייב:

יג
 
אֲפִלּוּ נָתַן הַלְּבוֹנָה עַל כָּל שֶׁהוּא מִן הַמִּנְחָה פָּסַל עַד שֶׁיְּלַקֵּט:

יד
 
גִּבְּלָהּ בְּמַיִם וְקָמַץ כְּשֵׁרָה. לֹא נֶאֱמַר (ויקרא ז-י) 'חֲרֵבָה' אֶלָּא מִשֶּׁמֶן:

 כסף משנה  גבלה במים וקמץ כשירה וכו':

טו
 
מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ פַּעֲמַיִם כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ פְּעָמִים רַבּוֹת. וְהוּא שֶׁיַּקְטִיר כְּזַיִת בְּבַת אַחַת. שֶׁאֵין הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת:

 כסף משנה  מנחה שקמצה פעמים כשירה וכו'. בפ' הקומץ רבה (דף כ"ו) תנן הקטיר קמצה פעמים כשירה ובגמרא אמר ריב''ל פעמים ולא פעמי פעמים ור''י אמר פעמים ואפילו פעמי פעמים מאי בינייהו א''ר זירא יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ריב''ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית ור''י סבר יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית ופסק כריב''ל לגבי ר''י כמו שכתבו התוס' בפ' בני העיר (דף כ"ז בד"ה כוותיה דרב פפי) ומשמע דלרבינו ה''פ ריב''ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ומשום הכי קתני מתני' הקטיר קומצה פעמים כלומר שהקטיר בכל פעם חצי קומץ דהיינו כזית כשירה אבל אם הקטיר קומצה בפעמי פעמים דהיינו שיקטיר בכל פעם פחות מכזית פסולה דאין הקטרה פחותה מכזית ולפי זה אם היה הקומץ גדול שיש בו כמה זיתים אפי' הקטירו בכמה פעמים כשירה והוא שלא יהא בכל קומץ פחות מכזית:

טז
 
הִקְרִיב הַקֹּמֶץ בְּלֹא מֶלַח פְּסוּלָה. שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בַּמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. מִנְחָה שֶׁחָסְרָה קֹדֶם קְמִיצָה. יָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנָּה. שֶׁהַקְּמִיצָה הִיא הַקּוֹבַעַת לֹא נְתִינָתָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת:

 כסף משנה  הקריב הקומץ בלא מלח פסולה וכו'. הכי דרשינן בפרק הקומץ רבה (דף כ'): מנחה שחסרה וכו'. בפ''ק דמנחות (דף ט') פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וידוע דהלכתא כר''י ועוד דהא איתותב ר''ל:

יז
 
הִתְנַדֵּב קֹמֶץ לְבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אִם חָסַר כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל. וְכֵן שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁעִם הַלֶּחֶם אִם חָסַר אֶחָד מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא פְּסוּלִין. עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי קְמָצִין מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף:

 כסף משנה  התנדב קומץ לבונה בפ''ע וכו'. בפ''ק דמנחות (דף י"א:) מימרא דרב יצחק בר' יוסף אמר ר''י:

יח
 
הִפְרִישׁ שְׁנֵי קְמָצִין לְמִנְחָה אַחַת וְאָבַד אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם קְמִיצָה לֹא הֻקְבַּע. לְאַחַר קְמִיצָה הֻקְבַּע וּפְסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁרִבָּה לְבוֹנָתָהּ. וְכֵן אִם הִפְרִישׁ אַרְבָּעָה קְמָצִים לִשְׁנֵי בְּזִיכֵי לֶחֶם וְאָבְדוּ שְׁנַיִם מֵהֶם קֹדֶם סִלּוּק הַבְּזִיכִים לֹא הֻקְבְּעוּ וּכְשֵׁרִים. לְאַחַר סִלּוּק הַבְּזִיכִין הֻקְבְּעוּ וּפְסוּלִין מִפְּנֵי הָרִבּוּי:

 כסף משנה  הפריש שני קמצים למנחה אחת וכו' וכן אם הפריש ארבעה קמצים וכו'. שם מימרא דרמי בר חמא:

יט
 
קֹמֶץ מִנְחָה שֶׁנִּטְמָא וְהִקְטִירוֹ. הַצִּיץ מְרַצֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח-לח) 'וְנָשָׂא אַהֲרֹן'. יָצָא הַקֹּמֶץ חוּץ לָעֲזָרָה וְהִכְנִיסוֹ וְהִקְטִירוֹ אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה. שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:

 כסף משנה  קומץ מנחה שנטמא וכו' יצא הקומץ חוץ לעזרה וכו'. משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"ה):

כ
 
קָמַץ אֶת הַמִּנְחָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ כֻּלָּן אוֹ נִשְׂרְפוּ אוֹ יָצְאוּ חוּץ לָעֲזָרָה אוֹ אָבְדוּ. לֹא יַקְטִיר הַקֹּמֶץ וְאִם הִקְטִיר הֻרְצָה. נִשְׁאַר מְעַט מִן הַשְּׁיָרִים בְּכַשְׁרוּתָן. יַקְטִיר הַקֹּמֶץ וְאוֹתָן הַשְּׁיָרִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה:

 כסף משנה  קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיריה כולם וכו'. משנה שם (דף כ"ו) נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה וכמדת ר' יהושע פסולה, ופירש''י כמדת ר' אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין דם אע''פ שאין בשר ה''נ קומץ אע''פ שאין שירים (בשיריה) כשירה להקטיר הקומץ. כמדת ר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר. ובגמרא אמר רב והוא שנטמאו כל שיריה אבל מקצת שיריה לא ואסיקנא דהוא הדין לנשרפו ואבדו. ובתוספתא פ''ד דמנחות תניא דהוא הדין ליצאו חוץ לקלעים. ופירש''י והוא שנטמאו כל שיריה הוא דאמר ר' יהושע דפסול להקטיר הקומץ וידוע דהלכה כרבי יהושע. ומ''ש ואם הקטיר הורצה. תוספתא בפרק ד' דמנחות: נשאר מעט מן השירים וכו'. בפ''ק דמנחות (דף ט'):

כא
 
הָיְתָה מְחִצָּה מִלְּמַטָּה בִּכְלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִשָּׂרוֹן שֶׁל מִנְחָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְעֹרָב מִלְמַעְלָה לֹא יִקְמֹץ. וְאִם קָמַץ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  היתה מחיצה מלמטה וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף כ"ג כ"ד) איבעיא לן עשרון שחלקו והניחם בביסא מהו לקמוץ מזה על זה אמר רבא ת''ש דתניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קומץ אמר ליה אביי דילמא שני כלים ה''ד כגון קפיזא דקבא דאע''ג דעריבי מעילאי כיון דמפסקן מחיצתא דקפיזא מתתא. הא כלי אחד דומיא דשני כלים ה''ד כגון עריבת תרנגולים ואע''ג דמפסקן מחיצתא הא נגיע אבל הכא דלא נגיע כלל תיבעי לך. ונראה שרבינו מפרש כגון קפיזא דקבא היינו שהיתה מחיצה מלמטה והוא מעורב מלמעלה ולהכי קרי שני כלים ופסול כלומר והתם משום דמפסקי מחיצתא מתתא מיהא פסול אבל הכא דליכא מחיצה כלל אפשר דכשר וכגון עריבת התרנגולים היינו שהוא חלוק מלמעלה ומעורב מלמטה ולהאי קרי כלי אחד וכשר:

כב
 
הָיָה הַכְּלִי חָלוּק בִּמְחִצָּה מִלְמַעְלָה וּמְעֹרָב מִלְּמַטָּה. קוֹמֵץ מִמֶּנּוּ:

כג
 
חָלַק הָעִשָּׂרוֹן בִּכְלִי אֶחָד וְאֵין חֲלָקָיו נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה וְאֵין בֵּינֵיהֶן מְחִצָּה. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מְצָרֵף הַכְּלִי לַקְּמִיצָה אוֹ אֵינוֹ מְצָרֵף. לְפִיכָךְ לֹא יִקְמֹץ. וְאִם קָמַץ לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר הֻרְצָה. וְלֹא יֵאָכְלוּ הַשְּׁיָרִים:

 כסף משנה  ומ''ש חלק העשרון בכלי אחד וכו' לא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר. הטעם משום דכיון דהיא בעיא דלא איפשיטא ספיקא היא. ומה שכתב ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים. נראה דיליף לה מהדין שכתב לעיל בסמוך:

כד
 
קָמַץ וְנָתַן הַקֹּמֶץ לְמַעְלָה עַל הַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד גֹּבַהּ מַעֲרֶכֶת לֶחֶם הַפָּנִים קִדְּשׁוֹ הַשֻּׁלְחָן לְהִפָּסֵל. אֲבָל אֵינוֹ מְקַדְּשׁוֹ לִקָּרֵב. וְאֵינוֹ קָרֵב עַד שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת הָרָאוּי לְקֹמֶץ:

 כסף משנה  קמץ ונתן הקומץ למעלה על השלחן וכו'. בפ' שתי מדות (דף פ"ז:) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו מדמקדש לחם קמצים נמי מקדש או דילמא דחזי ליה מקדש דלא חזי ליה לא מקדש [א''ל אינו מקדש] איני והא אמר ר' יוחנן לדברי האומר טפחים ומחצה כופל נמצא שולחן מקדש ט''ו טפח למעלה לדברי האומר טפחים כופל נמצא שלחן מקדש י''ב טפח למעלה א''ל אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל. ודברי רבינו באינו מקדש ליקרב וכו' כפירוש רש''י בפירוש ראשון שכתב הא דאמרינן אינו מקדש מאי דלא חזי ליה היינו ליקרב שאין הקומץ מתקדש שם שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו אבל מקדש הקמצים ליפסל דקדשי ליפסל בלינה:

כה
 
הִדְבִּיק הַקֹּמֶץ לְדֹפֶן הַכְּלִי וְקָמַץ. אוֹ שֶׁהָפַךְ הַכְּלִי עַל יָדוֹ וְקָמַץ מִתּוֹכוֹ וּפִיו לְמַטָּה. לֹא יַקְטִיר וְאִם הִקְטִיר הֻרְצָה:

 כסף משנה  הדביק הקומץ לדופן הכלי וכו'. בפ''ק דמנחות (דף י"א) ובר''פ הוציאו לו (מ"ז:) בעיא דלא איפשיטא:

כו
 
עִשָּׂרוֹן שֶׁחִלְּקוֹ וְאָבַד אֶחָד מֵחֲלָקָיו וְהִפְרִישׁ חֵלֶק אַחֵר תַּחְתָּיו וְנִמְצָא הָאָבוּד וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן מֻנָּחִין בִּכְלִי אֶחָד וְאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. נִטְמָא זֶה שֶׁאָבַד הֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם חֵלֶק רִאשׁוֹן וְנִפְסְלוּ. וְזֶה שֶׁהִפְרִישׁ אֵינוֹ מִצְטָרֵף אֶלָּא יַשְׁלִים עָלָיו. נִטְמָא הַמֻּפְרָשׁ. מֻפְרָשׁ וְרִאשׁוֹן מִצְטָרְפִין וְנִפְסְלוּ. וְזֶה שֶׁנִּמְצָא אֵינוֹ מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. נִטְמָא הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הֲרֵי הָאָבוּד וְהַמֻּפְרָשׁ תַּחְתָּיו מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו וכו' עד והרי החלקים אינן נוגעים זה בזה. מימרא דרבא פרק שלישי דמנחות (דף כ"ד):

כז
 
וְכֵן לְעִנְיַן קְמִיצָה. קָמַץ מִן הַנִּמְצָא. שְׁיָרָיו עִם הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן נֶאֱכָלִין. וְהַמֻּפְרָשׁ אֵינוֹ נֶאֱכָל. קָמַץ מִן הַמֻּפְרָשׁ. שְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין וְהַנִּמְצָא אֵינוֹ נֶאֱכָל. קָמַץ מִן הָרִאשׁוֹן. שְׁנֵיהֶן אֵין נֶאֱכָלִין. לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁיָרִים יְתֵרִים שֶׁהֲרֵי הֵן עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וְדוֹמִין לְמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה. וְהֵיאַךְ קָרֵב הַקֹּמֶץ הַזֶּה וַהֲרֵי לְפָנָיו עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה. מִפְּנֵי שֶׁהַקְּמִיצָה תְּלוּיָה בְּדַעַת הַכֹּהֵן וּבְעֵת שֶׁקּוֹמֵץ אֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל הָעִשָּׂרוֹן בִּלְבַד. וַהֲרֵי הַחֲלָקִים אֵינָן נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה:

כח
 
קֹמֶץ מִנְחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּקֹמֶץ מִנְחָה אַחֶרֶת. מַקְטִיר שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת וְהֵן כְּשֵׁרוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב הַקֹּמֶץ בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים אוֹ בְּמִנְחַת הַנְּסָכִים אוֹ בַּחֲבִיתֵי כֹּהֵן גָּדוֹל. הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת וְיַקְטִיר הַכּל כְּאֶחָד שֶׁהַכּל לָאִשִּׁים:

 כסף משנה  קומץ מנחה שנתערב בקומץ מנחה אחרת וכו' עד הרי אלו כשירות. משנה בפ' הקומץ רבה (דף כ"ב):

כט
 
שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ שֶׁנִּתְעָרְבוּ זוֹ בָּזוֹ אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּשֵׁרוֹת וְאִם לָאו פְּסוּלוֹת:

 כסף משנה  שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו וכו' עד סוף הפרק. הכל משנה שם (דף כ"ג):

ל
 
קֹמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר הַכּל. זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה עָלְתָה לַבְּעָלִים. וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים:

לא
 
נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ. אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבוּ שְׁיָרֶיהָ בִּשְׁיָרֵי חֲבֶרְתָּהּ. לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר עָלְתָה לַבְּעָלִים:


הלכות פסולי המוקדשין - פרק שנים עשר

א
 
שְׁתֵי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְעֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁהוֹסִיף בְּמִדָּתָן אוֹ חִסֵּר כָּל שֶׁהוּא פְּסוּלוֹת:

 כסף משנה  שתי הלחם ולחם הפנים וכו'. תוספתא פ''ח דמנחות ואיתא בגמ' ס''פ אלו מנחות (דף ע"ו:) ת''ר כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות:

ב
 
חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דַּם הַזֶּבַח פְּסוּלִין. מִשֶּׁנִּזְרַק דַּם הַזֶּבַח כְּשֵׁרִין:

 כסף משנה  חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו וכו' עד ויביא נסכים אחרים למלאותן. תוספתא פרק רביעי דמנחות:

ג
 
וְכֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים פְּסוּלִין. מִשֶּׁנִּזְרַק דָּמָן כְּשֵׁרִים:

ד
 
וְכֵן שְׁנֵי סְדָרִים שֶׁחָסְרוּ עַד שֶׁלֹּא הֻקְטְרוּ הַבְּזִיכִין פְּסוּלִין. מִשֶּׁהֻקְטְרוּ כְּשֵׁרִים:

ה
 
אֲבָל הַנְּסָכִים שֶׁחָסְרוּ בֵּין מִשֶּׁקָּרַב הַזֶּבַח בֵּין עַד שֶׁלֹּא קָרַב כְּשֵׁרִים. וְיָבִיא נְסָכִים אֲחֵרִים לְמַלְּאוֹתָן:

ו
 
נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלֵי שָׁרֵת וְנִפְסַל הַזֶּבַח. אִם נִפְסַל בִּשְׁחִיטָה לֹא קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקָּרֵב. * נִפְסַל מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ קָדְשׁוּ הַנְּסָכִים לִקָּרֵב. שֶׁאֵין הַנְּסָכִים מִתְקַדְּשִׁים לִקָּרֵב אֶלָּא בִּשְׁחִיטַת הַזֶּבַח. וּמַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶן. אִם הָיָה שָׁם זֶבַח אַחַר זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יִקָּרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לֹא הָיָה שָׁם זֶבַח אַחַר זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁנִּפְסְלוּ בְּלִינָה וְיִשָּׂרְפוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבַּן צִבּוּר מִפְּנֵי שֶׁלֵּב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן. אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקָּרְבוּ עִם זֶבַח אַחֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא זָבוּחַ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֶלָּא מַנִּיחָן עַד שֶׁיִּפָּסְלוּ בְּלִינָה וְיִשָּׂרְפוּ:

 ההראב"ד   נפסל מקבלה ואילך. א''א זה כתב לר''א בר''ש דבעי שני דברים המתירין ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמו אבל לרבי אפילו בשחיטה לחוד קדשו ליקרב עם זבח אחר:

 כסף משנה  נסכים שקדשו בכלי ונפסל הזבח וכו'. משנה בפ' התודה (דף ע"ט) הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה, ובגמ' אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח מ''ט אמר קרא זבח ונסכים תנן נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאיפסיל בשחיטה לא דאיפסיל בזריקה כמאן כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה אפי' תימא ר''א בר''ש כגון שקיבל דמן בכוס ונשפך וכו' סבר לה כוותיה דאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ונראה שרבינו מפרש דהכי פריך מאי לאו דאיפסיל הזבח בשחיטה ואם איתא דשחיטת הזבח מקדש את הנסכים ולא קודם אמאי יפסלו בלינה הא לא קדשו כלל דהא שחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים. ומשני לא דאיפסיל בזריקה דהואיל וכבר קדשו נסכים בשעת שחיטה הילכך אע''ג דאיפסיל זבח בזריקה אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו וכן פירש''י בלשון אחר. והראב''ד כתב על דברי רבינו נפסל מקבלה ואילך א''א זה כתב לר''א בר''ש דבעי שני דברים המתירים ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמי אבל לרבי אפי' בשחיטה לחודה קדשו ליקרב עם זבח אחר עכ''ל: ודע שפירש''י כמאן כרבי דאמר בפרק התכלת שחט הכבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש. שני המתירים כגון זריקה ושחיטה מקדשין הקרבן לקדושה. מעלים זה בלא זה והני שחיטה וזריקה מקדשים הם הנסכים וכיון דנסכים אלו הוקדשו בשחיטה אע''ג דאיפסיל זבח בזריקה קדשו נסכים בשחיטה וכו'. אפילו תימא ר' אלעזר דאמר אין מעלין זה בלא זה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמן לשמן. הב''ע כגון שקיבל הדם בכוס ונשפך אח''כ נפסל בזריקה ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי להכי דנתקדשו שני המתירים בשחיטה ובזריקה אבל להכי לא הוי כזרוק שיהא הזבח כשר עכ''ל. ופסק רבינו כרבי וזהו שכתב אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב כלומר אם השחיטה היתה כתקנה אע''פ שנפסל אח''כ בקבלה או בזריקה קדשו הנסכים ליקרב. וזה מבואר בדברי רבינו ואיני יודע למה כתב הראב''ד על רבינו זה כתב לר' אלעזר בר''ש וכו' שהרי מבואר בדבריו שאינו פוסק אלא כרבי וכדפרישית. ואין לדחוק ולומר שטעמו מפני שהיה לו לרבינו לכתוב ואם לא נפסל בשחיטה קדשו הנסכים ואם נפסל אח''כ אם היה זבח אחר זבוח וכו' ומאחר שכתב נפסל מקבלה ואילך משמע ליה דנפסל אחר קבלה קאמר דהוה ליה שני דברים המתירים בכשרות שחיטה וקבלה ואח''כ נשפך הדם וכר''א בר''ש שא''א לפרש כן בדברי רבינו משום דהא זעירי דאמר אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטה לא אתי אלא כרבי דאילו לר''א בר''ש אינם מתקדשים עד שיעשה שני המתירים דהיינו שחיטה וזריקה בכשרות וכי שני אפילו תימא ר''א בר''ש קאי אאוקימתא דאוקימנא במתני' דאיפסיל בזריקה דאילו זעירי פשיטא דלא אתי כוותיה וא''כ מאחר שרבינו פסקה לדזעירי שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח וכמבואר בדבריו עוד בפרק י''ז גבי כבשי עצרת ע''כ לומר שפסק כרבי ולא כר''א בר''ש. ומ''ש ואם נפסל מקבלה ואילך היינו לומר שנפסל בקבלה עצמה או באחת משאר עבודות שאחר קבלה ומה שלא כתב ואם לא נפסל בשחיטה מפני שהיה צריך להאריך ולכתוב עוד ואח''כ נפסל בקבלה או באחת משאר עבודות. וליישב דברי הראב''ד נראה לומר שהוא ז''ל היה מפרש דכי שני אפי' תימא ר''א בר''ש לזעירי נמי קאי לומר דשפיר אתי כר''א בר''ש והא דלא אדכר זעירי אלא שחיטה משום דעיקר מילתיה אתא לאשמועינן דלא נימא דבכניסתן בכלי בלבד נתקדשו אלא שצריך ג''כ שחיטת הזבח וזעירי לא נחית נפשיה לפלוגתא דלכ''ע צריך נמי שחיטת הזבח אלא לרבי בהכי סגי ולר' אלעזר בר''ש צריך נמי קבלה ואף על גב דמייתי לה מדכתיב זבח ונסכים דמשמע דבשחיטה בלחוד סגי איכא למימר דלר' אלעזר בר''ש כיון דגלי קרא דצריך שחיטה כיון דס''ל דב' דברים המתירים אין מעלין זה בלא זה ממילא משמע דקבלה נמי צריך. כל זה לתת מקום לדברי הראב''ד אבל דברי רבינו מבוארים שהם כרבי וכמו שנתבאר: ומ''ש רבינו אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה. הכי אמרינן בגמרא דמתני' הכי מיפרשא אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו בד''א בשהיה זבח זבוח באותה שעה אבל (אם) אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולים. ומ''ש רבינו בד''א בקרבן צבור וכו' שם אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו והאמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת אמר רבי ינאי לב ב''ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לזבח אחר. ומ''ש רבינו דלא אמרינן לב בית דין מתנה עליהם אלא בקרבנות צבור. בפרק קמא דזבחים (דף ו':) קרבנות צבור קאמרת שאני קרבנות צבור דלב ב''ד מתנה עליהם:

ז
 
וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן יִקָּרְבוּ נִסְכֵּיהֶם:

 כסף משנה  וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם:

ח
 
וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ. וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. אִם הֱבִיאָן לְאַחַר שֶׁכָּפַר בְּתוֹדָה רִאשׁוֹנָה אֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. וְאִם עֲדַיִן לֹא כִּפֵּר בָּהּ וַהֲרֵי הִיא וַחֲלִיפָתָהּ אוֹ הִיא וּוְלָדָהּ אוֹ הִיא וּתְמוּרָתָהּ. עוֹמֶדֶת. הֲרֵי שְׁנֵיהֶן צְרִיכִין לֶחֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנוֹדֵר תּוֹדָה. אֲבָל תּוֹדַת נְדָבָה חֲלִיפָתָהּ וּתְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם. וּוְלָדָהּ אֵינוֹ טָעוּן לֶחֶם. בֵּין לִפְנֵי כַּפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה:

 כסף משנה  ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה וכו' עד בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. משנה וגמרא בפרק התודה (דף ע"ט:):

ט
 
הִפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה. וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה. שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. שְׁלִישִׁית טְעוּנָה לֶחֶם. נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית. שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם. רִאשׁוֹנָה טְעוּנָה לֶחֶם. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית שְׁתֵּיהֶן אֵינָן טְעוּנוֹת לֶחֶם:

 כסף משנה  הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו' עד שתיהם אינן טעונות לחם. מימרא דרבא שם (דף פ':):

י
 
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ מָעוֹת אֲחֵרוֹת תַּחְתֵּיהֶן וְלֹא הִסְפִּיק לִקַּח בָּהֶן תּוֹדָה עַד שֶׁנִּמְצְאוּ מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ תּוֹדָה בְּלַחְמָהּ. וְהַשְּׁאָר יָבִיא בָּהֶן תּוֹדָה. וְאֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם אֲבָל טְעוּנָה נְסָכִים. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ מָעוֹת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת. יָבִיא בַּמָּעוֹת תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ תּוֹדָה תַּחְתֵּיהֶן וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת. יָבִיא מִן הַמָּעוֹת תּוֹדָה וְלַחְמָהּ. וְזוֹ הַתּוֹדָה הָאַחֲרוֹנָה תִּקָּרֵב בְּלֹא לֶחֶם:

 כסף משנה  המפריש מעות לתודתו וכו' עד וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם. תוספתא פ''ח דמנחות:

יא
 
הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה וַהֲרֵי זֶה לַחְמָהּ. אָבַד הַלֶּחֶם מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר. אָבְדָה הַתּוֹדָה אֵינוֹ מֵבִיא תּוֹדָה אַחֶרֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַלֶּחֶם בָּא בִּגְלַל הַתּוֹדָה וְאֵין הַתּוֹדָה בָּאָה בִּגְלַל הַלֶּחֶם:

 כסף משנה  האומר הרי זו תודה והרי זה לחמה וכו'. בפרק התודה (מנחות דף פ') מימרא דרבי אבא:

יב
 
הִפְרִישׁ מָעוֹת לְתוֹדָתוֹ וְנוֹתְרוּ מֵבִיא בָּהֶן לֶחֶם. הִפְרִישׁ לַלֶּחֶם וְהוֹתִיר אֵינוֹ מֵבִיא בָּהֶן תּוֹדָה:

 כסף משנה  הפריש מעות לתודתו וכו'. שם מימרא דרבא ומפרש טעמא משום דלחם איקרי תודה תודה לא איקרי לחם:

יג
 
* הָאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ תּוֹדָה וְנִתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא. הֲרֵי זוֹ הַנִּשְׁאֶרֶת אֵין לָהּ תַּקָּנָה שֶׁאִם יָבִיא עִמָּהּ לֶחֶם שֶׁמָּא הַתְּמוּרָה הִיא. וְאִם הֱבִיאָהּ בְּלֹא לֶחֶם שֶׁמָּא הַתּוֹדָה הִיא. לְפִיכָךְ לֹא תִּקָּרֵב זוֹ לְעוֹלָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם:

 ההראב"ד   האומר הרי זו תודה ונתערבה וכו' עד אלא תרעה. א''א מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה:

 כסף משנה  האומר הרי זה תודה וכו'. שם תני רבי חייא תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן חבירתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא והראב''ד כתב על דברי רבינו א''א מה תקנה יש בזה וכו'. ואיני מבין מה השגה היא זו דהא בגמרא אמרינן היכי דמי אי דאמר עלי לא סגי דלא מייתי ליה בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תהוי אחריות לא צריכא דאמר הרי זו ע''כ. ומאחר שרבינו פתח באומר הרי זו תודה וכדאוקימנא לדרבי חייא לא נשארה עליו שום תלונה. ואין לומר שמשיג על רבינו שכתב אלא תרעה שלא נזכר בדברי רבי חייא ואם בא לומר שיש לה תקנה ברעייה הא לאו תקנה היא ואם היה רוצה לומר תקנה הל''ל יביא אחרת ולחמה וכו' דמי הגיד לו שבא לומר תקנה שכל עצמו לא בא לומר אלא שלא תקרב זו לעולם וכדתני רבי חייא אין לה תקנה אלא שסיים לומר מה יעשה בה. גם אין לומר שסובר הראב''ד שמה שאמר רבי חייא אין לה תקנה היינו לומר שלה בעצמה אין תקנה אבל ליפטר מחיובו צריך לעשות תקנה שיביא אחרת ולחמה וכו' דכיון דלא אמר הרי זו אין כאן שום חיוב:

יד
 
* תּוֹדָה שֶׁנִּפְרְסָה חַלָּה מֵחַלּוֹתֶיהָ כֻּלָּן פְּסוּלוֹת. יָצָאת הַחַלָּה אוֹ נִטְמְאָה. שְׁאָר הַחַלּוֹת כְּשֵׁרוֹת. נִפְרַס לַחְמָהּ אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה הַתּוֹדָה. מֵבִיא לֶחֶם אַחֵר וְשׁוֹחֵט. וְאִם אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט נִפְרַס אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא. הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. וְהַלֶּחֶם כֻּלּוֹ פָּסוּל וִידֵי נִדְרוֹ לֹא יָצָא. נִזְרַק הַדָּם וְאַחַר כָּךְ נִפְרַס מִקְצָת הַלֶּחֶם אוֹ נִטְמָא אוֹ יָצָא. תּוֹרֵם מִן הַשָּׁלֵם עַל הַפָּרוּס וּמִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא וּמִמַּה שֶּׁבִּפְנִים עַל שֶׁבַּחוּץ:

 ההראב"ד   תודה שנפרסה וכו' עד או נטמאה שאר החלות. א''א במאי עסקינן אם קודם שחיטה נפרסה אחת אמאי כולן פסולות יביא מתוך ביתו וימלא ואם לאחר זריקה הרי תורם מן השלם על הפרוס. אלא בין שחיטה לזריקה בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול דהא כלהו בחד גוונא תני להו ולא תני בהו תורם מן השלם על הפרוס ולא מן הטהור על הטמא ולא ממה שבפנים על מה שבחוץ אלא הכל פסול ולית להו תקנתא:

 כסף משנה  תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות. ברייתא בסוף פרק קמא דמנחות (דף י"ב:) ודייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ומוקי לה כר''ע ואע''ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר' אליעזר היא דחייה בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ''ש דמכשר בנטמאת שהציץ מרצה ומפרש לה רבינו בתודה דאף על גב דקרא דמייתי בגמרא בלחם הפנים כתיב ילפינן מיניה לתודה וגם במנחה כתיב הכי ולשון הגמ' שאמרו זריקה מועלת בתודה הוא דשייך. ומה שכתב נפרס לחמה או נטמא או יצאה וכו' עד וממה שבפנים על מה שבחוץ. הכל ברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ"ו): וכתב הראב''ד תודה שנפרסה וכו'. א''א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה וכו'. תחלת דבריו דבר פשוט הוא נלמד מברייתא דפ' התכלת שהזכרתי בסמוך. ומ''ש בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול וכו'. למדו הראב''ד מהברייתא הנזכרת דקתני מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק והלחם פסול וכו' מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והלחם פסול מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק וכו' והלחם פסול ומשמע ליה להראב''ד דכיון דנפרס לחמה ויצא ונטמא בחדא גוונא תננהו אין חילוק ביניהם וכיון דתניא בספ''ק דמנחות שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות וע''כ היינו בין שחיטה לזריקה כמו שנתבאר הוא הדין לנטמא אחת מן החלות או שיצאה ואע''ג דבברייתא בספ''ק דמנחות אהא דתניא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות דייק רבא הא יצתה הני דאיכא גוואי כשירות ואביי דייק הא נטמאת הנך כשירות אפשר דאכתי לא הוה שמיע להו ברייתא דפ' התכלת ורבינו לא נראה לו לומר דלא הוה שמיע להו ההיא ברייתא אע''ג דשמיע להו ההיא ברייתא דייקי מהאי ברייתא דנפרס לחמה דוקא קתני ואע''ג דברייתא דהתכלת תני להו בחד גוונא איכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא:

טו
 
תּוֹדָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה עַל שְׁמוֹנִים חַלּוֹת. לֹא קָדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים. וְאִם אָמַר יִקָּדְשׁוּ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים מוֹשֵׁךְ אַרְבָּעִים מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים וּמֵרִים מֵהֶם אַחַת מִכָּל קָרְבָּן. וְהָאַרְבָּעִים הַשְּׁנִיּוֹת יִפָּדוּ וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין:

 כסף משנה  תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים וכו'. בפ' התודה (דף ע"ח:) פלוגתא דחזקיה ור''י ומייתי לה בפ' האיש מקדש (דף נ"א) ובפ' מי שהוציאוהו (דף נ') ופסק רבינו כר''י ויש לתמוה אמאי לא פסק כחזקיה דרביה הוא. ומ''ש מושך וכו'. נתבאר בפ' התכלת:

טז
 
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה וְהָיָה לַחְמָהּ חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פַּגִי לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. אֲבָל אִם הָיָה חוּץ לָעֲזָרָה קָדַשׁ הַלֶּחֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְפָנִים:

 כסף משנה  השוחט את התודה וכו'. משנה וברייתא בפ' התודה (ע"ח:) ופירש רש''י חוץ לחומת בית פגי היינו לחומת הר הבית:

יז
 
שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ פְּנֵי הַלֶּחֶם בַּתַּנּוּר וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻּלָּן חוּץ מֵאַחַת מֵהֶן. לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם:

 כסף משנה  שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור וכו' עד סוף הפרק. משנה שם:

יח
 
שְׁחָטָהּ וְנִפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם קָדַשׁ הַלֶּחֶם. נִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם אוֹ טְרֵפָה אוֹ שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. וְכֵן הַדִּין בְּאֵיל נָזִיר עִם הַלֶּחֶם שֶׁלּוֹ:

 כסף משנה  שחטה ונפסלה בשחיטתה וכו' קדש הלחם. אע''ג דאחר שנתפגל הביאה קדוש להפסל בטבול יום ובלינה דאין חייבים משום פגול ומשום נותר אלא הבשר שהותר שעה אחת קאמר קדש הלחם להתחייב עליו משום פגול. ומ''ש וכן הדין באיל נזיר וכו'. שם בגמרא:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק שלשה עשר

א
 
שָׁלֹשׁ מַחְשָׁבוֹת הֵן שֶׁפּוֹסְלִין אֶת הַקָּרְבָּנוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. מַחֲשִׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. וּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. וּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם כֵּיצַד. זֶה הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיָה עוֹלָה וְיַחְשֹׁב שֶׁהוּא שְׁלָמִים. אוֹ יִשְׁחָטֶנּוּ לְשֵׁם עוֹלָה וּשְׁלָמִים. אוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם עוֹלָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט הַזֶּבַח שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלָיו. זוֹ הִיא מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט אֶת הַזֶּבַח לִשְׁמוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ. אוֹ לְהַקְטִיר מִמֶּנּוּ דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה חוּץ לָעֲזָרָה. אוֹ לֶאֱכל מִמֶּנּוּ דָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ. זוֹ הִיא מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. וּזְבָחִים שֶׁחָשַׁב בָּהֶן מַחֲשָׁבָה זוֹ הֵם הַנִּקְרָאִים זְבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִמְקוֹמָן. מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט אֶת הַזֶּבַח לִשְׁמוֹ עַל מְנָת לִזְרֹק דָּמוֹ מֵאַחַר שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה שֶׁאֵינוֹ זְמַן זְרִיקָתוֹ. אוֹ לְהַקְטִיר מִמֶּנּוּ דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטִיר לְמָחָר מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר שֶׁאֵינוֹ זְמַן הַקְטָרָתוֹ. אוֹ לֶאֱכל מִמֶּנּוּ דָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה לְאַחַר זְמַן הָרָאוּי לַאֲכִילָתוֹ. זוֹ הִיא מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. וּזְבָחִים שֶׁחִשֵּׁב בָּהֶן מַחֲשָׁבָה זוֹ הֵם הַנִּקְרָאִים זְבָחִים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְהֵם הַנִּקְרָאִים פִּגּוּל בְּכָל מָקוֹם. וְזֶהוּ (ויקרא ז-יח) (ויקרא יט-ז) 'פִּגּוּל' הֶאָמוּר בַּתּוֹרָה:

 כסף משנה  שלש מחשבות הן וכו'. מתבאר והולך. ומה שכתב מחשבת שינוי השם וכו'. בפרק קמא דזבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ובגמרא יליף מקראי דבפסח וחטאת פוסל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים. ומה שכתב רבינו כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים אע''ג דכל הזבחים חוץ מפסח וחטאת כשרים שלא לשמן כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה שפיר שייך למימר בהו שם פיסול. ומה שכתב או ישחטנו לשם עולה ושלמים או לשם שלמים ולשם עולה. הוא ממה ששנינו בסוף פרק קמא דזבחים (דף י"ג) גבי פסח וחטאת ששחטן לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן: מחשבת המקום כיצד וכו'. מבואר במשנה פרק ב' דזבחים (דף כ"ה): מחשבת הזמן כיצד וכו' עד הרי הקרבן פגול. מבואר שם במשנה:

ב
 
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ז-יח) 'וְאִם הֵאָכל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו' אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּמְחַשֵּׁב בִּשְׁעַת הַקְרָבָה שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ בַּשְּׁלִישִׁי. וְהוּא הַדִּין לְכָל קָרְבָּן שֶׁחִשֵּׁב עָלָיו בִּשְׁעַת מַעֲשָׂיו שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ לְאַחַר זְמַן הָרָאוּי לַאֲכִילַת אוֹתוֹ קָרְבָּן. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִמֶּנּוּ בַּמִּזְבֵּחַ דָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה [לְאַחַר זְמַן הָרָאוּי לְהַקְטָרָה]. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. אֶחָד אֲכִילַת אָדָם וְאֶחָד אֲכִילַת מִזְבֵּחַ. אִם חִשֵּׁב עֲלֵיהֶן אַחַר זְמַנָּן הֲרֵי הַקָּרְבָּן פִּגּוּל:

 כסף משנה  ומ''ש מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ואם האכל יאכל וכו'. בפ''ב דזבחים (דף כ"ט). ומה שכתב אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח וכו'. שם (דף כ"ח):

ג
 
אֲבָל קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִפְסְדָה מַחְשַׁבְתּוֹ אֶלָּא נִזְרַק דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּהִלְכָתוֹ וְנִשְׁאַר מִמֶּנּוּ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ. אוֹתוֹ הַנִּשְׁאָר נִקְרָא נוֹתָר וְאָסוּר לְאָכְלוֹ. וְהַקָּרְבָּן כְּבָר נִרְצָה וְכִפֵּר. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בַּדָּם (ויקרא יז-יא) 'וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר' כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ דָּם לַמִּזְבֵּחַ כְּהִלְכָתוֹ נִתְכַּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְנִרְצָה הַקָּרְבָּן. לְפִיכָךְ אֵין מִתְפַּגֵּל אֶלָּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֶחָד זֶבַח שֶׁחִשֵּׁב בּוֹ אַחַת מִשָּׁלֹשׁ מַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַדָּם. אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ. אוֹ בְּעֵת זְרִיקָתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ:

ד
 
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת הַזֶּבַח נִפְסַל בְּמַחְשָׁבָה. בַּשְּׁחִיטָה. וּבַקַּבָּלָה. וּבְהוֹלָכַת הַדָּם. וּבִזְרִיקָתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ:

 כסף משנה  (ג-ד) ומ''ש אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו אלא נזרק על המזבח כהלכתו וכו'. שם (דף כ"ו כ"ט). ומ''ש לפיכך אין מתפגל אלא דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח. משנה בפ' ב''ש (דף מ"ג): אחד זבח שחשב בו אחת משלש מחשבות אלו וכו' נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח נפסל וכו'. משנה בספ''ק דזבחים (דף י"ג):

ה
 
וְהָעוֹף בִּשְׁנֵי דְּבָרִים. בַּמְּלִיקָה. וּבְמִצּוּי הַדָּם:

 כסף משנה  ומ''ש והעוף בשני דברים וכו'. משנה בפ' קדשי קדשים (דף ס"ד ס"ה):

ו
 
וְהַמְּנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹת בְּאַרְבָּעָה. בַּקְּמִיצָה. וּבִנְתִינַת הַקֹּמֶץ בִּכְלִי שָׁרֵת. וּבְהוֹלָכַת הַקֹּמֶץ לַמִּזְבֵּחַ. וּבִזְרִיקָתוֹ עַל הָאֵשׁ:

 כסף משנה  ומ''ש והמנחות הנקמצות בד' וכו'. משנה בפירקא קמא דמנחות (דף י"ב) ובריש פ''ב דמנחות [י''ג] ובספ''ק דזבחים (דף י"ג:) מדמה ארבע עבודות אלו לארבע עבודות שבזבח דקומץ היינו שוחט. מוליך היינו מוליך. מקטיר היינו זורק. נותן בכלי דמי לקבלה. ופירש''י קומץ דמי לשוחט שזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים וכן זה:

ז
 
אֲבָל אִם חִשֵּׁב בִּדְבָרִים אֲחֵרִים חוּץ מֵאֵלּוּ. כְּגוֹן שֶׁחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הֶפְשֵׁט אוֹ בִּשְׁעַת נִתּוּחַ אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכַת אֵימוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. אוֹ בִּשְׁעַת בְּלִילַת הַמִּנְחָה אוֹ בִּשְׁעַת הַגָּשָׁתָהּ. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. אֵין אוֹתָהּ הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת כְּלוּם. בֵּין שֶׁהָיְתָה מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בֵּין מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן:

ח
 
וְכֵן הַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ אוֹ בְּכֻלָּן מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת חוּץ מִשָּׁלֹשׁ מַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ אֵין אוֹתָהּ הַמַּחְשָׁבָה מַפְסֶדֶת כְּלוּם. כֵּיצַד. הַמְחַשֵּׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה וְהוֹלָכָה וּזְרִיקָה לְהָנִיחַ דַּם הַזֶּבַח אוֹ אֵימוּרָיו לְמָחָר. אוֹ לְהוֹצִיאָן חוּץ לָעֲזָרָה. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִזְרֹק הַדָּם עַל הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. אוֹ לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה לְמַעְלָה. אוֹ לִתֵּן דָּמִים הַנִּתָּנִין בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן בַּמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. אוֹ אֶת הַנִּתָּנִין בַּפְּנִימִי לַחִיצוֹן. אוֹ לְהַכְנִיס דַּם הַחַטָּאת לִפְנִים. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּ הַזֶּבַח טְמֵאִים אוֹ שְׁאָר הַפְּסוּלִין לַאֲכִילָה. אוֹ שֶׁיַּקְרִיבוּם טְמֵאִים אוֹ שְׁאָר הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה. אוֹ לְעָרֵב דַּם הַזֶּבַח בְּדַם הַפְּסוּלִין. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִשְׁבֹּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח ולֶאֱכל מִמֶּנּוּ נָא. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִשְׂרֹף חַטָּאת הַנִּשְׂרֶפֶת חוּץ לִזְמַנָּן. אוֹ חוּץ לִמְקוֹמָן. בְּכָל אֵלּוּ הַמַּחְשָׁבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב בִּשְׁעַת קְמִיצַת הַמִּנְחָה וּבִשְׁעַת נְתִינָתוֹ לַכְּלִי וּבִשְׁעַת הוֹלָכָתוֹ וּבִשְׁעַת זְרִיקָתוֹ עַל הָאֵשׁ לְהָנִיחַ קֻמְצָהּ אוֹ לְבוֹנָתוֹ לְמָחָר אוֹ לְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו וכו' כיצד המחשב בשעת שחיטה וכו' להניח דם הזבח או אימוריו למחר וכו' עד הזבח כשר. משנה בפרק שלישי דזבחים (דף ל"ו). ומ''ש וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה וכו' להניח קומצה או לבונתה למחר וכו'. הוא נלמד מדין הזבח:

ט
 
* כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל אֵינָהּ הוֹלָכָה. לְפִיכָךְ אֵין הַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ. וְהַמְהַלֵּךְ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי זוֹ הוֹלָכָה וְהַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ. כֵּיצַד. קִבֵּל הַדָּם וְהוּא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וּפָשַׁט יָדוֹ לְזָרְקוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְחִשֵּׁב בְּעֵת שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּדָּם אֵין הַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ. אֲבָל אִם קִבֵּל הַדָּם בִּפְנִים וְלֹא הִלֵּךְ בּוֹ לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא הִלֵּךְ בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ. וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הִלּוּכוֹ לַחוּץ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. הֲרֵי זוֹ פּוֹסֶלֶת:

 ההראב"ד   כבר ביארנו וכו' עד הרי זו הולכה. א''א לא נהיר דסוגיין כולה כר' אלעזר דאמר לא שמה הולכה:

 כסף משנה  כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה וכו'. בסוף פ''ק דזבחים (דף י"ד ט"ו) אמר ר''י הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואע''ג דאמרינן התם דאותביה ר''נ ואסיקנא בתיובתא משמע לרבינו דלא אותביה לעיקר מימריה אלא למאי דסיים בה אלמא לא אפשר לתקונה הוא דאותביה. וכן יש לדקדק ממה שפירש''י תיובתא דעולא כלומר לעולא דאמר אלמא לא אפשר לתקונה הוא דמותבינן ולא למאי דאמר משום ר''י הולכה ברגל לא שמה הולכה: ומ''ש רבינו והמהלך במקום שא''צ הרי זה הולכה וכו'. בספ''ק דזבחים (דף י"ג) תנן שהזבח נפסל בארבעה דברים בשחיטה ובקיבול ובהילוך ובזריקה ר''ש מכשיר בהילוך וכו' ר''א אומר המהלך במקום שהוא צריך להלך מחשבה פוסלת ובמקום שא''צ להלך אין מחשבה פוסלת ואמרינן בגמ' (דף ט"ו:) דלר''א קבלו בפנים והוציאו לחוץ זהו הילוך שאין צריך הא חזר והכניסו הילוך שצריך להלוך הוא. ופרש''י בפנים לצד המזבח והוציאו לחוץ כלומר ריחקו מהמזבח [הנך] חוץ ופנים כולהו בעזרה. ולת''ק אפי' קבלו בפנים והוציאו לחוץ וחשב עליו בשעה שהוציאו לחוץ פוסלת וידוע דהלכה כת''ק. והראב''ד כתב כבר ביארנו וכו' עד הרי זו הלכה א''א לא נהיר דסוגיין כולה כר' אלעזר דאמר לא שמה הולכה עכ''ל. וליישב דעת רבינו י''ל שאין הכרח לומר דסוגיין כר' אלעזר דאע''ג דאיפליגו אביי ורבא בפירוש מילתיה דר' אלעזר ורבנן לאו משום דס''ל הלכה כר''א אלא לפרושי מילתיה דת''ק דמדר''א נשמע לת''ק. ודעת רבינו שלא כדברי רש''י באי תניא תניא שרבינו מפרש דלתנא קמא הילוך פוסל בכל גוונא אפילו במקום שאינו צריך להלך:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק ארבעה עשר

א
 
אֵין הַמַּחֲשָׁבָה הוֹלֶכֶת אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד. אֲבָל מַחֲשֶׁבֶת בַּעַל הַקָּרְבָּן אֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם. אֲפִלּוּ שָׁמַעְנוּ הַבְּעָלִים שֶׁפִּגְּלוּ וְהָיְתָה מַחֲשֶׁבֶת הָעוֹבֵד נְכוֹנָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:

 כסף משנה  אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד וכו'. בס''פ ב''ש (זבחים מ"ו:) א''ר יוסי שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ובגמ' (דף מ"ז) מתני' דלא כי האי תנא דתניא א''ר אליעזר בר' יוסי שמעתי שהבעלים מפגלים. ומשמע לרבינו דהלכה כמתני' ועוד דאמרינן התם בגמרא אמר אביי ר''א בר' יוסי ור' אלעזר ורשב''א כולהו ס''ל זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכל כה''ג ה''ל שיטה ולית הלכתא כחד מינייהו:

ב
 
וְאֵין הַמַּחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה. וּבַדָּבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה. וּבְמָקוֹם רָאוּי לַעֲבוֹדָה. מִמִּי שֶׁהוּא רָאוּי כֵּיצַד. אֶחָד מִן הַפְּסוּלִין לַעֲבוֹדָה שֶׁקִּבֵּל הַדָּם. אוֹ הוֹלִיךְ. אוֹ זָרַק. וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם אוֹ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. לֹא פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה. וְאוֹתוֹ הַדָּם שֶׁקִּבֵּל אוֹ שֶׁזָּרַק מִקְצָתוֹ יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. וְאִם נִשְׁאַר דַּם הַנֶּפֶשׁ יַחְזֹר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה וִיקַבֵּל בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. אֲבָל אִם חָשַׁב הַפָּסוּל בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה פָּסַל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בִּפְסוּלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. יֵשׁ קָרְבָּנוֹת שֶׁאִם נַעֲשׂוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל הַדָּם כֹּהֵן זֶה שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַעֲבוֹדָה. אוֹ הוֹלִיכוֹ. אוֹ זְרָקוֹ. פָּסַל הַזֶּבַח כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהוּ לִשְׁמוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ וְחָזַר הַכָּשֵׁר וְקִבֵּל וְזָרַק כְּבָר נִפְסַל הַזֶּבַח. וְלֹא מִפְּנֵי מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסַל אוֹתוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּסוּל לַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ואין המחשבה [מועלת] וכו'. מימרא דרבא בפ''ב דזבחים (דף כ"ו ע"ב) ובמנחות (דף ה':). ומ''ש ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולים לעבודה שקבל הדם או הוליך כו' ואותו דם שקיבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה. פשוט הוא. ומ''ש ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל וכו'. משנה בפ''ג דזבחים (דף ל"ב). ומ''ש אבל אם חשב הפסול במחשבתו בשעת שחיטה פסל במחשבתו וכו'. שם במשנה. ומ''ש יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרים כמו שיתבאר. הוא פט''ו: לפיכך אם קיבל הדם כהן זה וכו' פסל הזבח כאילו עשאו לשמו וכו'. נראה שהטעם שמאחר דשלא לשמו פסל בעלמא והכא לא פסל הוי כמי שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע''פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל אכן צריך לימוד מנין לו לרבינו זה:

ג
 
* בְּדָבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה כֵּיצַד. מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁנַּעֲשֵׂית לִשְׁמָהּ וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַשְּׂעוֹרִים וְאֵין הַשְּׂעוֹרִים דָּבָר הָרָאוּי לִשְׁאָר קָרְבָּנוֹת. וְכֵן הַמְחַשֵּׁב בְּמִנְחַת קְנָאוֹת וְהַלְּבוֹנָה עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיְּלַקֵּט הַלְּבוֹנָה אֵין מַחְשַׁבְתּוֹ מוֹעֶלֶת שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ דָּבָר הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   בדבר הראוי לעבודה וכו' עד מפני שהיא מן השעורים. א''א לא מחוורא האי גירסא דא''כ מנחת קנאות מאי איריא שהלבונה עליה תיפוק לי דקמח שעורים היא אלא נוסחא דווקנא לאפוקי מנחת העומר דחדש הוא ואין מביאין מנחות ובכורים קודם לשתי הלחם ואע''פ שקרב העומר והותר באכילה:

 כסף משנה  בדבר הראוי לעבודה כיצד וכו'. בפ''ק דמנחות (דף ה':) איפליגו אמוראי במילתא ורבא דהוא בתרא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחר להתירה שאין המחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה במי שהוא ראוי לעבודה לאפוקי כהן בעל מום ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחידוש הוא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי נפגם המזבח. ופירש''י מנחת העומר של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו להתיר ולא משום קרבן אתיא וכו' והא דפסלה מחשבה במנחת קנאות משום דרחמנא קרייה חטאת. ומ''ש וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה וכו'. כן משמע בתוספתא דמנחות ספ''ה: וכתב הראב''ד על דברי רבינו לא מחוורא האי גירסא וכו' עד שקרב העומר והותר באכילה. ולפי נוסחתו מנחת העומר היינו מנחה שהוקרבה אחר שהביאו העומר קודם שיביאו שתי הלחם והנך רואה כמה דחוק פירוש זה וההכרע שכתב אינו כדאי לדחות גירסת רבינו ורש''י דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר חדא שהיא של שעורים ועוד שאין עליה לבונה:

ד
 
בְּמָקוֹם הָרָאוּי לַעֲבוֹדָה כֵּיצַד. מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם וְחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם. לֹא פָּסַל הַזֶּבַח בְּמַחְשָׁבָה זוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין הַמָּקוֹם עַתָּה רָאוּי לַעֲבוֹדָה. קָמַץ אֶת הַמִּנְחָה בַּחוּץ וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת קְמִיצָה מַחֲשֶׁבֶת זְמַן אוֹ מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם. אֵין מַחֲשָׁבָה זוֹ כְּלוּם:

 כסף משנה  במקום הראוי לעבודה כיצד מזבח שנפגם וכו'. מבואר במימרא דרבא שכתבתי בסמוך. ומ''ש קמץ את המנחה בחוץ וחשב וכו'. פשוט הוא:

ה
 
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת וּרְאוּיִין לְהַקְטָרָה. הַדָּם וְהָאֵימוּרִין וּבְשַׂר הָעוֹלָה וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מִן הַמְּנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹת:

 כסף משנה  אלו דברים שאינם ראויים לאכילה וכו' עד דבר העומד לשריפה. הוא הקדמה למה שיבא אח''כ:

ו
 
וְאֵלּוּ רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְטָרָה. הַבָּשָׂר הַנֶּאֱכָל מִכָּל הַזְּבָחִים בֵּין הַנֶּאֱכָל לַכֹּהֲנִים בֵּין הַנֶּאֱכָל לְכָל אָדָם. וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים:

ז
 
וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְהַקְטָרָה. בְּשַׂר חַטָּאת הַנִּשְׂרֶפֶת. וְהָעוֹר שֶׁל בְּהֵמָה כֻּלּוֹ חוּץ מֵעוֹר הָאַלְיָה שֶׁהוּא [רָאוּי] לַאֲכִילָה. אֲבָל הַמּוּרְאָה וְהוּא הַקְּרוּם הַדַּק הַדָּבֵק בָּעוֹר וּמַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין הַבָּשָׂר אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה. וְכֵן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם. וְהַנּוֹצָה שֶׁל עוֹף וְהַצִּפָּרְנַיִם וְהַחַרְטֹם שֶׁלּוֹ וְרָאשֵׁי אֲגַפַּיִים וְרֹאשׁ הַזָּנָב. אֲפִלּוּ מְקוֹמוֹת הָרַכִּים מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבוּקִים בַּבָּשָׂר שֶׁאִלּוּ יֵחָתְכוּ מִן הַחַי יְבַצְבֵּץ הַדָּם וְיֵצֵא הוֹאִיל וְאֵינָן חֲשׁוּבִין נִקְרָאִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה לְעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֵן הַמָּרָק וְהַתַּבְלִין וְהַשָּׁלִיל וְהַשִּׁלְיָא וּבֵיצַת הָעוֹף וְהַבָּשָׂר שֶׁפּוֹלַטְתּוֹ הַסַּכִּין בִּשְׁעַת הֶפְשֵׁט וְיִשָּׁאֵר מֻדְבָּק בָּעוֹר וְהוּא הַנִּקְרָא אָלָל. כָּל אֵלּוּ אֵינָן חֲשׁוּבִין לְעִנְיָן מַחֲשֶׁבֶת הַקָּרְבָּנוֹת וַהֲרֵי הֵן כְּדָבָר שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה:

 כסף משנה  ומ''ש ואלו שאינם ראויים לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת. זה פשוט דלא מיקרי ראוי להקטרה אלא דבר הנקטר ע''ג המזבח בלבד. ומ''ש והעור של בהמה כולו חוץ מעור x שתחת האליה הוא ראוי לאכילה. בפרק שני דזבחים (דף כ"א) אמרינן דעור שתחת האליה ראוי למאכל אדם. ומ''ש אבל המוראה בפרק ג' דזבחים (דף ל"ה) מני בברייתא מוראה בהדי הנך דאין מפגלין ולא מתפגלין מפני שאינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל מזבח. ומה שפירש בו רבינו שהוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אפשר שפירש כן מפני שהוא שם בברייתא סמוך לאלל. ומ''ש וכן העצמות והגידים והטלפים. משנה שם בפרק ג' דזבחים. ומ''ש והנוצה של עוף. משנה בפ''ק דטהרות דאינה מצטרפת לטומאה. ומה שכתב והצפרניים והחרטום. שם במשנה החרטום והצפרניים מטמאין ומיטמאים ומצטרפין ובפ' העור והרוטב (דף קכ"א) מקשה חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון ופירש''י קליפת רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרניים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר. ומה שכתב וראשי גפיים וראש הזנב. גם זה שם וכת''ק ולא כר' יוסי דאמר התם דמצטרפין לטומאה שכן מניחים בפטומות. ומ''ש אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר וכו'. נתבאר במ''ש בסמוך דמוקי בגמרא הא דקתני צפרניים מצטרפים במקום שמובלעים בבשר משמע דראשי גפיים וראשי הזנב דקתני אינם מצטרפין אפי' במובלעין בבשר נמי קאמר דאינם מצטרפין. ומ''ש וכן המרק והתבלין והשליל והשיליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשטן וכו'. משנה בפ' ג' דזבחים (דף ל"ז):

ח
 
וּמְחַשְּׁבִין עַל דָּבָר הָעוֹמֵד לְאִבּוּד אוֹ עַל דָּבָר הָעוֹמֵד לִשְׂרֵפָה. הַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאוֹתָן אַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת אוֹ בְּכֻלָּן. לֶאֱכל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה אוֹ לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטָרָה. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. כֵּיצַד. חִשֵּׁב לִשְׁתּוֹת מִדַּם הַזֶּבַח אוֹ לֶאֱכל מֵאֵימוּרָיו אוֹ מִן הַקֹּמֶץ וּמִן הַלְּבוֹנָה. בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח אוֹ מִשְּׁיָרֵי הַמִּנְחָה בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. הֲרֵי הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר מִן הָעוֹר וּמִן הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין וְהַמָּרָק אוֹ הָאָלָל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב לֶאֱכל מִפָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  ומ''ש ומחשבין על דבר העומד לאיבוד או לשריפה. בפ''ק דמעילה (דף ז'): המחשב באחת מאותן ארבע העבודות וכו' עד הזבח כשר. גם זה שם במשנה. ומה שכתב כיצד חשב לשתות מדם הזבח וכו'. בפרק הקומץ רבה (דף י"ז:) תניא השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' כשר. ומה שכתב וכן אם חשב לאכול מפרים ושעירים הנשרפים וכו'. בפ''ג דזבחים (דף ל"ה) חישב באכילת פרים ובשריפתן לא עשה ולא כלום. וצריך טעם למה השמיט מלכתוב דה''ה אם חשב לשרפן למחר שהם כשרים:

ט
 
חִשֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִין מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה אוֹ שֶׁיַּקְטִירוּ הַטְּמֵאִים אוֹ הַפְּסוּלִין מִדָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה חוּץ לִזְמַן אֲכִילָה וְהַקְטָרָה. הַזֶּבַח פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. חוּץ לִמְקוֹם אֲכִילָה וְהַקְטָרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

 כסף משנה  חשב שיאכלו הטמאים וכו'. בספ''ג דזבחים (דף ל"ו ע"ב) אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב (כרת) אמר רבא תדע דבשר לפני זריקה לא חזי וכי מחשב ביה מיפסיל ולא היא התם זריק ומיחזי הכא לא מיחזי כלל ומשמע לרבינו דהא דקאמר ולא היא לא לדחויי דינא דרב חסדא אתמר אלא לדחויי סייעתא דאייתי רבא ואע''ג דסייעתא אידחיא דינא לא אידחי מאחר דרב חסדא ורבינא בר שילא ורבא ס''ל הכי וליכא מאן דפליג עלייהו. ויש סעד לזה מדאמר ר' ינאי זבחים (דף ל"א) חישב שיאכלוהו כלבים למחר הוי פגול דכתיב יאכלו הכלבים ומי עדיפי כלבים מטמאים. ומ''ש כמו שביארנו. כלומר שהזבח מתפגל במחשבת חוץ לזמנו:

י
 
אֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. וְלֹא הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. לְפִיכָךְ הַמְחַשֵּׁב לֶאֱכל מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה פָּחוֹת מִכְּזַיִת אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לְהַקְטִיר מִדָּבָר הָרָאוּי לְהַקְטָרָה פָּחוֹת מִכְּזַיִת בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם. הַזֶּבַח כָּשֵׁר. חִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת אַחַר זְמַן אֲכִילָה וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת אַחַר זְמַן הַקְטָרָה. הַזֶּבַח כָּשֵׁר שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. וְאִם הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה וְאָמַר שֶׁיֹּאכַל כַּחֲצִי זַיִת וְתֹאכַל הָאֵשׁ חֲצִי זַיִת. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְשׁוֹן אֲכִילָה אֶחָד הוּא. חִשֵּׁב לֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְחִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר בְּאוֹתָהּ הַמַּחְשָׁבָה. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חִשֵּׁב לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת וְשֶׁתֹּאכַל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה כַּחֲצִי זַיִת. בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת מָקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת זְמַן. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין שֶׁשֵּׁם אֲכִילָה אֶחָד הוּא. חִשֵּׁב עַל כְּזַיִת שֶׁיֹּאכְלוּהוּ שְׁנַיִם הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חִשֵּׁב לֶאֱכל כְּזַיִת בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס הֲרֵי זֶה מִצְטָרֵף. חִשֵּׁב בִּשְׁעַת זְבִיחָה לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת וּבִשְׁעַת זְרִיקָה לֶאֱכל כַּחֲצִי זַיִת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם בֵּין בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. וְכֵן אִם חִשֵּׁב עַל כְּזַיִת בִּשְׁעַת קַבָּלָה וְעַל כְּזַיִת בִּשְׁעַת הוֹלָכָה. שֶׁאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת מִצְטָרְפוֹת וַהֲרֵי הֵן כָּעֲבוֹדָה אַחַת. חִשֵּׁב לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת מִן הַקֹּמֶץ וְכַחֲצִי זַיִת מִן הַלְּבוֹנָה הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. שֶׁהַלְּבוֹנָה עִם הַקֹּמֶץ לַמִּנְחָה כְּאֵימוּרִין לְזֶבַח. לְפִיכָךְ אִם חִשֵּׁב לְהַקְטִיר כְּזַיִת מִן הַלְּבוֹנָה חוּץ לִזְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֶחָד הַמְחַשֵּׁב לִזְרֹק דַּם הַזֶּבַח כֻּלּוֹ בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר אוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִזְרֹק מִקְצָת דָּמוֹ בַּחוּץ אוֹ לְמָחָר. כֵּיוָן שֶׁחִשֵּׁב עַל כְּדֵי הַזָּיָה מִן הַדָּם פָּסַל:

 כסף משנה  אין אכילה פחותה מכזית וכו' עד הזבח כשר. משנה בפרק ג' דזבחים (דף כ"ט:). ומ''ש חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכו' שאין אכילה והקטרה מצטרפין. שם. ומ''ש ואם הוציאו בלשון אכילה וכו' לשון אכילה אחד הוא. שם בגמ' (דף ל"א): חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וכו'. מתבאר בספ''ב דזבחים (דף ל"א): חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית וכו'. שם מימרא דר' ינאי: חשב על כזית שיאכלוהו שנים הרי אלו מצטרפין. שם ע''ב בעיא דאיפשיטא: חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס הרי זה מצטרף. שם בעיא דרבא ובעי אביי למפשטה ממתניתין ודחי ליה. ומשמע לרבינו דדחייה בעלמא היא דפשטא דמתני' כדאמר אביי היא והכי הלכתא. ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל: חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית וכו'. ברייתא בפ''ב דמנחות (דף י"ד:). ומ''ש וכן אם חשב על כזית בשעת קבלה ועל כזית בשעת הולכה. נ''ל שטעות סופר יש כאן וצריך להגיה כחצי זית בשעת קבלה וכחצי זית בשעת הולכה והוא שם בגמרא אהאי ברייתא דבסמוך א''ד שחיטה וזריקה דתרוייהו מתירין אין קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי הנך דמירחקן וכ''ש הני דמיקרבן ופסק רבינו כלישנא דמחמיר ועוד דבתרא הוא ועוד דבגמ' משמע דלרבנן מצטרפות ארבע עבודות: חשב להקטיר כחצי זית וכו'. ברפ''ב דמנחות (דף י"ג) תנן דלת''ק לבונה נמי מפגלת כמו המנחה עצמה וכן מבואר במתניתין בפ''ק: אחד המחשב לזרוק דם הזבח וכו'. משנה בפ' שני דזבחים (דף כ"ח). ומ''ש כיון שחשב על כדי הזיה מן הדם פסל. פשוט הוא שאם לא חשב על כדי הזיה לא פסל:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק חמשה עשר

א
 
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְּמַחִשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת יָחִיד בֵּין בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר. כְּשֵׁרִים אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. חוּץ מִן הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח שֶׁאִם נַעֲשׂוּ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פְּסוּלִין. וְאֶחָד הַמְשַׁנֶּה שֵׁם הַזֶּבַח בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אוֹ בִּשְׁעַת קַבָּלָה אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכָה אוֹ בִּזְרִיקָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד לֹא עָלוּ לְשֵׁם חוֹבָה. כְּגוֹן שֶׁשָּׁחַט עוֹלָה לְשֵׁם שְׁלָמִים לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים לֹא מִשּׁוּם עוֹלָה שֶׁהֵם חַיָּבִין בָּהּ וְלֹא מִשּׁוּם שְׁלָמִים. אֶלָּא חַיָּבִין לְהָבִיא זֶבַח אַחֵר. וְכֵן אִם שָׁחַט עוֹלַת רְאוּבֵן לְשֵׁם שִׁמְעוֹן לֹא עָלְתָה לֹא לִרְאוּבֵן וְלֹא לְשִׁמְעוֹן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעָקַר שֵׁם הַזֶּבַח בְּזָדוֹן. אֲבָל אִם טָעָה וְדִמָּה שֶׁזּוֹ הָעוֹלָה שְׁלָמִים הִיא וְעָשָׂה כָּל עֲבוֹדוֹתֶיהָ לְשֵׁם שְׁלָמִים עָלְתָה לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. וְכֵן הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח שֶׁעֲשָׂאָן בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּטָעוּת כְּשֵׁרִים. שֶׁעֲקִירָה בְּטָעוּת אֵינָהּ עֲקִירָה. וְכֵן עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ אוֹ שֶׁמִּצָּה דָּמָהּ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. וְחַטַּאת הָעוֹף פְּסוּלָה:

 כסף משנה  כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם וכו'. משנה בריש זבחים. ומ''ש ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בזריקה. גם זה משנה שם (דף י"ג). ומ''ש בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות הצבור. מתבאר בפ''ק דזבחים (דף ד') דשנוי קדש ישנו בצבור כביחיד אבל שינוי בעלים לא שייך בצבור שהרי הכל בעליו: כיצד לא עלו לשם חובה וכו' וכן אם שחט עולות ראובן וכו'. שם בגמ' יליף מקראי דבין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן בכולהו קרבנות לשמן למצוה ובפסח וחטאת לעכב. ומ''ש בד''א כשעקר שם הזבח בזדון אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים הוא וכו'. בפ' התכלת (דף מ"ט) איפליגו אמוראי עקירה בטעות אי הויא עקירה או לא ורבא דהוא בתרא אמר דעקירה בטעות לא הויא עקירה ואביי נמי משמע דסבר כוותיה ובפסחים פ' אלו דברים [דף ע''ב.] מתמה גמרא אמתני' דהתם שמע מינה עקירה בטעות הויא עקירה משמע דס''ל דלא הויא עקירה. ומ''ש וכן החטאת והפסח שעשאן במחשבת שינוי השם בטעות כשרים וכו'. הוא מה שכתבתי בסמוך דאיתא בפ' אלו דברים גבי הפסח: וכן עולת העוף שמלקה וכו'. אריש פירקא קאי דקתני כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן החטאת והשתא קאמר דהוא הדין לקרבן העוף דשינוי השם פסול בחטאת ובעולה כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה והוא מבואר במשנה פ' קדשי הקדשים (ס"ד:):

ב
 
וְכֵן כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם כְּשֵׁרוֹת וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁאִם חִשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת שֶׁלָּהֶן מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פְּסוּלוֹת. שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּמִנְחָה כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁקָּמַץ מִנְחַת נְדָבָה לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא. אוֹ מַרְחֶשֶׁת לְשֵׁם מַחֲבַת. אוֹ מַחֲבַת לְשֵׁם מַרְחֶשֶׁת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 כסף משנה  וכן כל המנחות וכו'. משנה בריש מנחות כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. ומ''ש שאם חשב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם פסולות וכו'. משנה שם (דף י"ב) ובפי''ג ביאר רבינו מה הן ארבע עבודות דמנחות: שינוי השם במנחה כיצד וכו'. מתבאר בגמ' בריש מנחות:

ג
 
אָסוּר לְחַשֵּׁב בְּקָדָשִׁים מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ נְכוֹנָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. לְפִיכָךְ זֶבַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אוֹ מִנְחָה שֶׁקְּמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה. חַיָּב לְהַשְׁלִים שְׁאָר עֲבוֹדוֹת לִשְׁמָן. אֲפִלּוּ שָׁחַט וְקִבֵּל וְהוֹלִיךְ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם חַיָּב לִזְרֹק בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. וּמִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנָּה דִּין הַחַטָּאת וְהַפֶּסַח מִכָּל הַזְּבָחִים. וְדִין מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת מִכָּל הַמְּנָחוֹת. מִפְּנֵי שֶׁעִיֵּן עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּחַטָּאת (ויקרא ד-לג) 'וְשָׁחַט אוֹתָהּ לְחַטָּאת'. שֶׁתִּהְיֶה שְׁחִיטָה לְשֵׁם חַטָּאת. וְכֵן שְׁאָר עֲבוֹדוֹתֶיהָ לִשְׁמָהּ. וְנֶאֱמַר (ויקרא ד-לה) 'עַל חַטָּאתוֹ' שֶׁתֵּעָשֶׂה לְשֵׁם אוֹתוֹ הַחֵטְא. וְנֶאֱמַר (ויקרא ד-לה) 'וְכִפֶּר עָלָיו' שֶׁתִּהְיֶה לְשֵׁם בְּעָלֶיהָ. וְנֶאֱמַר בְּפֶסַח (דברים טז-א) 'וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ' שֶׁתִּהְיֶה כָּל עֲשִׂיָּתוֹ לְשֵׁם פֶּסַח. וְנֶאֱמַר (שמות יב-כז) 'וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'' שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָתוֹ לְשֵׁם פֶּסַח. הָא אִם שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שֵׁם בְּעָלָיו פָּסוּל. וּבְמִנְחַת חוֹטֵא הוּא אוֹמֵר מִנְחָה הִיא. וּבְמִנְחַת סוֹטָה נֶאֱמַר (במדבר ה-טו) 'כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הִיא'. שֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשֶׂיהָ לִשְׁמָן:

 כסף משנה  אסור לחשב בקדשים וכו' לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' חייב להשלים שאר עבודות לשמן וכו'. דיוקא דמתני' ומימרא דרבא בריש זבחים ובריש מנחות. ומה שכתב אפילו שחט וקבל והוליך וכו' חייב לזרוק במחשבה נכונה. מימרא דרבא בפ''ק דזבחים (דף ז'). ומ''ש רבינו כמו שיתבאר. הוא בפרק י''ז: ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח וכו'. בריש זבחים (דף ז') וריש מנחות (דף ד':):

ד
 
חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם זֶבַח אַחֵר כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם עוֹלָה אוֹ לְשֵׁם אָשָׁם אוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים. פְּסוּלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חֻלִּין. הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים:

 כסף משנה  חטאת ששחטה לשם זבח אחר וכו' אבל אם שחטה לשם חולין הרי זה כשירה וכו' עד ואין החולין מחללין קדשים. מימרות אמוראים בס''פ ב''ש (זבחים מ"ו:):

ה
 
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַקָּדָשִׁים מְחַלְּלִין קָדָשִׁים וְאֵין הַחֻלִּין מְחַלְּלִין קָדָשִׁים:

ו
 
שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חֵטְא אַחֵר כְּגוֹן שֶׁבָּאָה עַל אֲכִילַת חֵלֶב וּשְׁחָטָהּ עַל אֲכִילַת דָּם פְּסוּלָה:

 כסף משנה  שחטה לשם חטאת אחרת וכו' פסולה. בפ''ק דזבחים (דף ז') אמר רבא חטאת ששחטה לשם חטאת כשירה וכו' מ''ט ושחט אותה לחטאת אמר רחמנא והרי חטאת וכו' שחטה על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשירה מ''ט וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה דמחוייב כפרה כמותו. ופירש''י חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה ועולה לבעלים אפי' שינוי קדש אין כאן. ובדף ט' ע''ב גרסינן אמר רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת ע''ז כשירה לשם חטאת נזיר לשם חטאת מצורע פסולה. הני עולות נינהו כלומר דכיון שאינן באות אלא להכשיר ולא לכפר על חטא ידוע ה''ל עולות. בעי רבא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דטומאת מקדש מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה. רב אחא בריה דרבא מתני כולהו לפיסולא ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרבא היכי מתניתו לה א''ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה אמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וחטאת ע''ז פסולה על מי שמחוייב חטאת נזיר וחטאת מצורע כשירה ובעינן לה הכי בעי רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו כלומר שהיא בעולה ויורד מהו מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה תיקו. ופסק רבינו כרב אחא בריה דרבא משום דרב אשי דהוא בתרא משמע דסבר כוותיה דמדלא אהדר ליה מידי משמע דקיבלה מיניה. ועוד דסתם גמרא דסוף כריתות (דף כ"ז) כוותיה דקאמר שאם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב לא כפר ובבעיא דרבא דסלקא בתיקו פסק לחומרא. ומ''מ עדיין יש לתמוה למה השמיט הא דאמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת נזיר חטאת מצורע כשירה וצ''ל שלא היה כן בגירסתו אלא הכי גריס א''ל רב אשי לרב אחא בעיא דרבא היכי מתניתו לה א''ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה והכי מתנינן לה בעי רבא חטאת חלב ששחטה וכו':

ז
 
שְׁחָטָהּ לְשֵׁם אָדָם אַחֵר שֶׁהוּא מְחֻיָּב חַטָּאת. אֲפִלּוּ חַטָּאת שֶׁאֵינָהּ קְבוּעָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

ח
 
אֲבָל אִם שְׁחָטָהּ לְשֵׁם אֶחָד שֶׁהוּא מְחֻיָּב עוֹלָה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. (ויקרא ד-לא) (ויקרא ד-לה) 'וְכִפֶּר עָלָיו' וְלֹא עַל חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְחֻיָּב חַטָּאת כְּמוֹתוֹ:

ט
 
שְׁחָטָהּ לְשֵׁם מֵת כְּשֵׁרָה וְלֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים שֶׁאֵין כַּפָּרָה לַמֵּתִים. שְׁחָטָהּ לְשֵׁם מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב קָרְבָּן כְּלָל לֹא חַטָּאת וְלֹא עוֹלָה וְלֹא שְׁאָר קָרְבָּנוֹת. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. שֶׁמָּא מְחֻיָּב הוּא וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ:

 כסף משנה  שחטה לשם מת כשירה וכו'. מימרא דרבא שם: שחטה לשם מי שאינו חייב קרבן כלל וכו'. גם זה מימרא דרבא שם (דף ז') ולקמן בסמוך אבאר:

י
 
שְׁחָטָהּ לִשְׁמָהּ וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה לִזְרֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. לְפִי שֶׁמְּחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה. וְזֹאת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַשְּׁחִיטָה כְּאִלּוּ חִשְּׁבָהּ בִּשְׁעַת זְרִיקָה וּלְפִיכָךְ פְּסוּלָה:

 כסף משנה  שחטה לשמה וכו'. שם (זבחים ט':) פלוגתא דר''י ור''ל ופסק כר''י דהלכה כוותיה לגבי ר''ל ועוד דר''נ אמר פסולה ורבה אמר כשירה והדר ביה רבה מק''ו דרב אשי:

יא
 
הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. בֵּין שֶׁשִּׁנָּה שְׁמוֹ לְשֵׁם זֶבַח אַחֵר בֵּין שֶׁשִּׁנָּהוּ לְשֵׁם חֻלִּין פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-כז) 'וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה''. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשְּׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן אֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ בְּשַׁחֲרִית בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסוּל. אֲבָל אִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ בְּמַחְשָׁבָה שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר. שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלָיו נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים בִּזְמַנּוֹ וּפָסוּל:

 ההראב"ד   בד''א ששחטו בזמנו. א''א זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר:

 כסף משנה  הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם וכו'. אפשר שהטעם מדכתיב ביה לה' משמע דלשם חולין פסול: בד''א ששחטו בזמנו וכו' אבל אם שחטו שלא בזמנו במחשבה שלא לשמו כשר. משנה בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן. ומ''ש אפילו שחטו בשחרית וכו'. שם במשנה (דף י"ב) פלוגתא דתנאי ופסק כבן בתירא דפסל משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה והראב''ד שכתב על דברי רבינו א''א זהו כבן בתירא ור' יהושע מכשיר עכ''ל. משיג עליו למה הניח ר' יהושע דהוא מארי דגמרא טפי וכבר כתבתי טעם לדבר. ומ''ש שלא לשם בעליו נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול. בפסחים פרק תמיד נשחט (דף ס':) בעיא דאיפשיטא:

יב
 
פֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ לִשְׁמוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר קֹדֶם חֲצוֹת פָּסוּל לְפִי שֶׁאֵינוֹ זְמַנּוֹ. עָבְרָה שְׁנָתוֹ וְשָׁחַט בִּזְמַנּוֹ לְשֵׁם פֶּסַח וְכֵן הַשּׁוֹחֵט שְׁאָר זְבָחִים לְשֵׁם פֶּסַח אֲפִלּוּ שְׁחָטָן אַחַר חֲצוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה:

 כסף משנה  פסח ששחטו (שלא) לשמו בארבעה עשר קודם חצות פסול וכו'. נתבאר בסמוך ואיני יודע למה שנאו. וצ''ל דהאי שלא טעות סופר הוא ומוכיחים הדברים כן מדמסיים בה פסול לפי שאינו זמנו והיינו טעמא לא שייר אלא בלשמו והוא מדאמר ר''י פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו [בארבעה עשר] שחרית בין לשמו בין שלא לשמו לשמו דבעי בין הערביים ובפ' תמיד נשחט שם תנן שחטו (לפסח) קודם חצות פסול שנאמר בו בין הערבים: עברה שנתו ושחטו בזמנו וכו' הרי אלו כשרים וכו'. בפירקא קמא דזבחים (דף י"א:) ובפסחים פרק תמיד נשחט (דף ס"ב:) פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע:

יג
 
תּוֹדָה שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם שְׁלָמִים עָלְתָה לַבְּעָלִים. וּשְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם תּוֹדָה לֹא עָלוּ לַבְּעָלִים. לְפִי שֶׁהַתּוֹדָה נִקְרֵאת שְׁלָמִים וּשְׁלָמִים לֹא נִקְרְאוּ תּוֹדָה:

 כסף משנה  תודה ששחטה לשם שלמים וכו'. פירקא קמא דזבחים (דף ד'):

יד
 
עוֹלָה שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב קָרְבָּן כְּלָל לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. שֶׁהֲרֵי שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלֶיהָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁשְּׁחָטָהּ לִשְׁמוֹ אֵינוֹ מְחֻיָּב כְּלוּם בְּעִנְיָנוֹ. אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה חַיָּב כַּפָּרָה לַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לְךָ אָדָם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָבַר מֵעוֹלָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה:

 כסף משנה  עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל וכו'. נלמד ממ''ש בסמוך שאמר רבא גבי חטאת בפ''ק דזבחים (דף ז') אלא שיש לגמגם ששם נתן טעם שמא מחוייב הוא ואינו יודע וכאן נתן טעם שא''א שלא יהיה חייב כפרה לשמים וכו' ובגמרא נתנו טעם זה ולא הראשון. ומשמע לי דרבינו הוה גריס בגמרא תרווייהו כלשון שכתבם והוי כיהיב תרי טעמי חדא שמא מחוייב הוא ואינו יודע ועוד שודאי הוא מחוייב שאין לך אדם מישראל וכו':

טו
 
עוֹלָה הַבָּאָה לְאַחַר מִיתָה שֶׁעֲשָׂאָהּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם בְּעָלֶיהָ עָלְתָה לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה. שֶׁאֵין בְּעָלִים לְאַחַר מִיתָה:

 כסף משנה  עולה הבאה לאחר מיתה וכו'. מימרא דרבא בפרק קמא דזבחים (דף ז':) ואע''ג דאיכא מאן דפליג עליה התם פסק כרבא דבתרא הוא:

טז
 
שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם אֵילִים לֹא עָלוּ לַצִּבּוּר לְשֵׁם חוֹבָה. וְאִם דִּמָּה שֶׁהֵן אֵילִים וּשְׁחָטָן לְשֵׁם אֵילִים עָלוּ לָהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲקִירָה בְּטָעוּת:

 כסף משנה  שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים וכו' עד מפני שהיא עקירה בטעות. בפרק התכלת (דף מ"ט) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה א''ל רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשם אילים לא עקירה בטעות הויא עקירה רבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה. ופסק כרבא דבתרא הוא ועוד דאביי משמע התם דסבר כוותיה ומשמע דדוקא משום דהוי עקירה בטעות קאמר רבא דעלו לבעלים אבל אם לא היתה בטעות לא עלו:

יז
 
אֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. אוֹ שֶׁלֹּא נָתַן מִדָּמוֹ עַל גַּבֵּי בְּהוֹנוֹת. טָעוּן נְסָכִים. שֶׁאִם יִקָּרֵב בְּלֹא נְסָכִים נִמְצָא כְּמַקְרִיב נְדָבָה וְאֵין הָאָשָׁם בָּא נְדָבָה:

 כסף משנה  אשם מצורע ששחטו שלא לשמו וכו'. ברייתא בפ''ק דמנחות (דף ה') ובפרק שתי מדות:

יח
 
כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ. לֹא יָבִיא מִנְחַת נְסָכִים שֶׁלּוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים אֶלָּא עִשָּׂרוֹן אֶחָד כִּשְׁאָר הַנְּדָבוֹת. שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָה לְשֵׁם חוֹבָתוֹ. וְכֵן תָּמִיד שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ לֹא יַעֲלֶה עִמּוֹ שְׁנֵי גִּזְרֵי עֵצִים כִּשְׁאָר הַתְּמִידִים. שֶׁהֲרֵי לֹא עָלָה לְחוֹבַת הַתָּמִיד אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּכָל הַנְּדָבוֹת:

 כסף משנה  ומ''ש כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו וכו'. שם (דף פ"ט) א''ר יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם עומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שתי גזירים בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכו' אין ה''נ אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבי אבא אמר בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזי לעולת חובה קרבי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא ופסק כר' אבא דמסתבר טעמיה:

יט
 
שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן. הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַצִּבּוּר לְשֵׁם חוֹבָה. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת לֹא יִזְרֹק. וְאִם זָרַק הֻרְצָה לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב:

 כסף משנה  שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן וכו' עד להקטיר אימורים בערב. ברייתא בפ' התכלת (דף מ"ז):

כ
 
וְכֵן שַׁלְמֵי נָזִיר שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. וְכֵן אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלִים:

 כסף משנה  וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן אע''פ שלא וכו'. שם תני לוי: וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן וכו'. גם זה שם תני לוי ובפ''ק (דף ד') דאמר רב וכו' אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולים ואסיקנא בתיובתא:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק ששה עשר

א
 
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת מַחֲשֶׁבֶת המָּקוֹם הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. וְאִם חִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הַקָּרְבָּן פִּגּוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא עֵרֵב עִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת. אֲבָל אִם עֵרֵב מַחֲשֶׁבֶת מָקוֹם אוֹ מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּפֶסַח וּבְחַטָּאת עִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. כֵּיצַד. שָׁחַט וְקִבֵּל וְהוֹלִיךְ וְזָרַק וּמַחְשַׁבְתּוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. אוֹ שֶׁהָיְתָה מַחְשַׁבְתּוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּעְתָּן מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן וּבִשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת הָיְתָה מַחְשַׁבְתּוֹ נְכוֹנָה. אוֹ לֹא הָיְתָה שָׁם מַחֲשָׁבָה כְּלָל בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת. הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. אֲבָל אִם שָׁחַט בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְקִבֵּל אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ זָרַק בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. אוֹ שֶׁשָּׁחַט בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם וְקִבֵּל אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ זָרַק בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ פִּגּוּל אֶלָּא פָּסוּל בִּלְבַד. וְכֵן הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם וְקִבֵּל וְהוֹלִיךְ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְקִבֵּל אוֹ הוֹלִיךְ אוֹ זָרַק בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. אֵין זֶה פִּגּוּל אֶלָּא פָּסוּל. וְהוּא הַדִּין בְּעוֹפוֹת וּבִמְנָחוֹת. אֵין שָׁם פִּגּוּל אֶלָּא קָרְבָּן שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְלֹא עֵרֵב עִמָּהּ מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בְּסוֹף וְלֹא עֵרֵב עִמָּהּ מַחֲשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁנִּפְסָלִין בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם:

 כסף משנה  כבר ביארנו וכו' ואם חשב מחשבת הזמן הקרבן פגול עד אין זה פגול אלא פסול. משנה בפ''ב דזבחים (דף כ"ט). ומ''ש וה''ה בעופות. משנה בפ' קדשי הקדשים (דף ס"ד:). ומ''ש ובמנחות. משנה בפ''ק דמנחות:

ב
 
הַמְחַשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת אוֹ בְּכֻלָּם לֶאֱכל כְּזַיִת מִדָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה בַּחוּץ וּכְזַיִת לְמָחָר. אוֹ כְּזַיִת לְמָחָר וּכְזַיִת בַּחוּץ. אוֹ כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר. אוֹ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ. הֲרֵי הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. וְכֵן אִם עֵרֵב הַמַּחְשָׁבָה בְּהַקְטָרָה הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

 כסף משנה  המחשב באחת מד' עבודות וכו' עד הרי הקרבן פסול ואינו פגול. משנה בפרקים הנזכרים. ומ''ש וכן אם עירב המחשבה בהקטרה ה''ז פסול ואינו פגול. גם זה משנה בפרקים הנזכרים לאכול כחצי זית להקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין:

ג
 
חִשֵּׁב לֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם וְלֶאֱכל אוֹ לְהַקְטִיר כְּזַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. בֵּין שֶׁהִקְדִּים מַחֲשֶׁבֶת כְּזַיִת בֵּין שֶׁאִחֵר אוֹתָהּ. שֶׁאֵין חֲצִי זַיִת חָשׁוּב אֵצֶל כְּזַיִת:

 כסף משנה  חשב לאכול או להקטיר וכו'. מתבאר ממה שיבא:

ד
 
חִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְעַל חֲצִי זַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם וְחָזַר וְחִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת אַחֵר בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. וְכֵן אִם חִשֵּׁב עַל חֲצִי זַיִת בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְחָזַר וְחִשֵּׁב עַל כְּזַיִת חֶצְיוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְחֶצְיוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם הֲרֵי זֶה פִּגּוּל:

 כסף משנה  חשב על חצי זית במחשבת הזמן וכו'. פלוגתא דאמוראי בסוף פרק שני דזבחים (דף ל"א) ופסק כרבא: וכן אם חשב על חצי זית וכו'. שם מימרא דרב אשי:

ה
 
חִשֵּׁב עַל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין לְמַטָּה לִתֵּן אוֹתָם לְמַעְלָה אוֹ עַל הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה לְתִתָּם לְמַטָּה וְכַיּוֹצֵא בְּמַחְשָׁבוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵינָן פּוֹסְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְעֵרֵב עִמָּהֶן מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. וְאִם חִשֵּׁב עִמָּהֶן מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם לְבַדָּהּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

 כסף משנה  חשב על הדמים הניתנים למטה וכו' ועירב עמהם מחשבת הזמן ה''ז פגול. ברייתא שם (כ"ז). ומ''ש ואם חשב עמהם וכו'. ברייתא הנזכרת ופשוט הוא. ומ''ש לבדה לאו דוקא דה''ה דאפי' עירב עם מחשבת המקום מחשבת הזמן אינו פגול כמו שנתבאר:

ו
 
* חִשֵּׁב עַל הַדָּם הַנִּתָּן לְמַעְלָה לְתִתּוֹ לְמָחָר לְמַטָּה. אוֹ עַל הַדָּם הַנִּתָּן לְמַטָּה לְתִתּוֹ לְמָחָר לְמַעְלָה. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב עַל הַדָּם הַנִּתָּן בִּפְנִים בַּהֵיכָל לְתִתּוֹ לְמָחָר בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב עַל הַדָּם הַנִּתָּן בַּמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן לְתִתּוֹ לְמָחָר בִּפְנִים בַּהֵיכָל. אֵינוֹ פִּגּוּל. אַף עַל פִּי שֶׁחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הוֹאִיל וְשִׁנָּה מְקוֹם נְתִינַת הַדָּם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל. וּמֵאַחַר שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ שֶׁהַדָּם שֶׁנִּתָּן שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ כְּאִלּוּ נִתַּן בִּמְקוֹמוֹ לָמָּה לֹא יִהְיֶה זֶה פִּגּוּל בְּמַחְשָׁבָה זוֹ שֶׁחִשֵּׁב לִתֵּן הַדָּם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ לְמָחָר. מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם הַנִּתָּן שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּבַח כָּשֵׁר אֵינוֹ מַתִּיר הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל זְרִיקָה שֶׁאֵינָהּ מַתֶּרֶת הַבָּשָׂר בַּאֲכִילָה אִם חִשֵּׁב לִתְּנָהּ חוּץ לִזְמַנּוֹ לֹא פִּגֵּל. לְפִיכָךְ אִם חָזַר וְחִשֵּׁב בְּזֶבַח זֶה מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פָּסוּל וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

 ההראב"ד   חשב על הדם. א''א כדומה לי שיש כאן שבוש:

 כסף משנה  חשב על הדם הניתן למעלה וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול. שם: כתב הראב''ד חשב על הדם א''א כדומה לי שיש כאן שבוש עכ''ל. טעמו מדאמרינן התם בגמרא דטעמא מידי דהוה אמחשבת הינוח ופירש''י ור' יהודה היא דפסל ליה, ורבינו פסק דלא כר' יהודה ונמצא סותר מ''ש פה ולכן כתב שיש כאן שיבוש. וי''ל שרבינו אינו מפרש כפירוש רש''י אלא לפי שהקשה א''ה איפסולי נמי לא ליפסול אהדר ליה דכי היכי דאשכחן לר' יהודה במחשבת הינוח דאע''ג דלא הוי פגול מיפסיל ה''נ לרבנן דחשב על הדם הניתן וכו' אע''פ שאינו פגול מיפסיל. ומ''ש ומאחר שביארנו וכו' למה לא יהיה פגול במחשבה זו וכו' עד הרי זה פסול ואינו פגול. שם בדף הנזכר:

ז
 
חִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת זְמַן בִּשְׁעַת קְמִיצָה אֲבָל לֹא בִּשְׁעַת לִקּוּט הַלְּבוֹנָה. אוֹ שֶׁחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן בִּשְׁעַת לִקּוּט הַלְּבוֹנָה אֲבָל לֹא בִּשְׁעַת קְמִיצָה. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ פִּגּוּל עַד שֶׁיְּחַשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן בְּכָל הַמַּתִּיר שֶׁהוּא הַקֹּמֶץ עִם הַלְּבוֹנָה. בִּשְׁעַת קְמִיצַת הַקֹּמֶץ וְלִקּוּט הַלְּבוֹנָה. אוֹ בִּשְׁעַת נְתִינַת שְׁנֵיהֶן בִּכְלִי. אוֹ בִּשְׁעַת הוֹלָכָתָן אוֹ בִּשְׁעַת זְרִיקָתָן:

 כסף משנה  חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה וכו' אינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר. משנה בפ''ב דמנחות (דף ט"ז) פלוגתא דת''ק ור''מ ופסק כת''ק. ומה שכתוב בדברי רבינו או בשעת זריקתן ט''ס הוא וצריך למוחקו ולכתוב במקומו או בשעת הקטרתן:

ח
 
חִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַקְטָרַת הַקֹּמֶץ שֶׁיַּקְטִיר הַלְּבוֹנָה לְמָחָר אֵינָהּ פִּגּוּל שֶׁאֵין הַקְּטֹרֶת מְפַלֶּגֶת הַקְטָרָה. וְכֵן אִם הִקְטִיר הַלְּבוֹנָה לְבַדָּהּ אוֹ הַקֹּמֶץ לְבַדּוֹ וְהוּא מְחַשֵּׁב לֶאֱכל שְׁיָרִים לְמָחָר הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ פִּגּוּל שֶׁאֵין מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר. אֲבָל אִם הִקְטִיר אֶת הַקֹּמֶץ לְבַדּוֹ וְחִשֵּׁב שֶׁיַּקְטִיר לְבוֹנָה לְמָחָר וְאַחַר כָּךְ הִקְטִיר הַלְּבוֹנָה וְחִשֵּׁב שֶׁיֹּאכַל הַשְּׁיָרִים לְמָחָר הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. שֶׁהֲרֵי פָּשְׁטָה מַחֲשֶׁבֶת זְמַן בְּכָל הַמִּנְחָה:

 כסף משנה  חשב בשעת הקטרת הקומץ וכו'. פלוגתא דאמוראי בספ''ב דמנחות (דף י"ז) ופסק כמ''ד דאין הקטרה מפגלת הקטרה משום דרב וכמה אמוראי סברי הכי. ומ''ש וכן אם הקטיר הלבונה לבדה או הקומץ לבדו וכו'. כבר נתבאר בסמוך דהלכה כת''ק דאמר אין מפגלין בחצי מתיר. ומ''ש אבל אם הקטיר הקומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר ואח''כ הקטיר הלבונה וחשב שיאכל השירים למחר הרי זה פגול וכו'. שם הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולבונה לאכול שירים למחר פיגול מאי קמ''ל אי הקטרה מפגלת הקטרה קמ''ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה אי מפגלין בחצי מתיר קמ''ל לימא הקטיר קומץ (להקטיר לבונה) ולאכול שירים למחר אי תרוייהו קמ''ל לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר אמר רב אדא בר אהבה לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר ושאני הכא דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה. ופירש''י מאי קמ''ל קס''ד דמשום חדא מהנך מחשבות מיפגלא וחד מינייהו אשמעינן ופיגול משום מחשבה להקטיר לבונה למחר הוא ולא משום לאכול שירים דאין מפגלין בחצי מתיר, לימא הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולא לימא לאכול שירים כיון דההיא מחשבה לא מהניא למה לי מחשבה בהדי קמייתא ואי פגול משום לאכול שירים הוא דמפגלין בחצי מתיר אבל להקטיר לבונה לא מהניא למה לי לצרפה בהדה. ואי תרווייהו קמ''ל ואי לאכול קאמר שלא חישב באחד מהן לימא להקטיר לבונה ולאכול שירים דמשמע תרתי מילי וכו'. דפשטה לה מחשבה לכולה מנחה ואע''ג דלא מיפגיל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרווייהו מיפגלא:

ט
 
הִקְטִיר כְּדֵי שֻׁמְשֹׁם מִן הַקֹּמֶץ עִם הַלְּבוֹנָה וְהוּא מְחַשֵּׁב שֶׁיֹּאכַל כְּדֵי שֻׁמְשֹׁם מִן הַשְּׁיָרִים לְמָחָר. עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל הַקֹּמֶץ עִם הַלְּבוֹנָה בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ פִּגּוּל. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ אֲכִילָה בְּכָךְ מְעַט מְעַט אֵין דֶּרֶךְ הַקְטָרָה בְּכָךְ אֶלָּא הֲרֵי זוֹ כְּמִנְחָה שֶׁלֹּא הֻקְטַר מְצָהּ:

 כסף משנה  הקטיר כדי שומשום מן הקומץ וכו'. שם (דף ט"ז:) הקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה קומץ כולו רב חסדא ורב המנונא ורב ששת חד אמר פגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר, ורבינו לא פסק כמ''ד כשר משום דהוי ספיקא ולחומרא ולא פסק כמ''ד פגול וחייב כרת משום דספק עונשים להקל. ועי''ל דטעמיה משום דמ''ד כשר ה''ל חד לגבי תרי דפסלי ומ''ד דחייב כרת הו''ל חד לגבי תרי דפטרי ליה:

י
 
מִנְחַת חוֹטֵא אוֹ מִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁהָיָה עָלֶיהָ לְבוֹנָה וְחִשֵּׁב בָּהּ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן קֹדֶם שֶׁיְּלַקֵּט הַלְּבוֹנָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה וְאֵינָהּ פִּגּוּל. וְאִם אַחַר שֶׁלִּקֵּט הַלְּבוֹנָה חִשֵּׁב עָלֶיהָ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה פִּגּוּל:

 כסף משנה  מנחת חוטא וכו'. ברייתא פרק כל המנחות (מנחות דף כ"ט):

יא
 
שְׁיָרִים שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה וְהִקְטִיר הַקֹּמֶץ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִקְבְּעוּ לְפִגּוּל וַהֲרֵי הֵן פִּגּוּל. אוֹ לֹא נִקְבְּעוּ וְאֵינוֹ פִּגּוּל:

 כסף משנה  שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכו'. בסוף פרק א' דמנחות (דף י"ב) בעיא דלא איפשיטא:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק שבעה עשר

א
 
כָּל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל מזִבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנָּתַן מֵהֶם מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. וְנָתַן מִמַּתָּנָה שְׁנִיָּה וְאֵילָךְ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם אוֹ מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. הֲרֵי זֶה כִּפֵּר וְהֻרְצָה הַקָּרְבָּן. וְאִם נָתַן אֶת הָרִאשׁוֹנָה בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְהִשְׁלִים הַמַּתָּנוֹת בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. שֶׁמַּתָּנָה רִאשׁוֹנָה הִיא הָעִקָּר. אֲבָל כָּל הַדָּמִים הַנִּתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי הוֹאִיל וְכֻלָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם נָתַן אַחַת מֵהֶן שֶׁלֹּא כְּתִקְנָהּ אֶלָּא הִפְסִיד בָּהּ הַמַּחְשָׁבָה אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן כָּל הַשְּׁאָר כְּתִקְנָן הַזֶּבַח פָּסוּל:

 כסף משנה  כל הדמים הניתנים וכו' עד היא העיקר. משנה בר''פ ב''ש (דף ל"ו:). ומ''ש אבל כל הדמים הניתנים על מזבח הפנימי וכו'. שם במשנה כל הניתנים על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מהמתנות לא כיפר לפיכך אם נתנן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסול ואין בו כרת. ופירש''י לפיכך הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין מפגלת בל''ז אם נתנם כולם בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא כיפר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו שאין מפגלין בחצי מתיר:

ב
 
חִשֵּׁב בָּרִאשׁוֹנָה מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן וְשָׁתַק בַּשְּׁאָר. אוֹ שֶׁנָּתַן כֻּלָּן כְּתִקְנָן חוּץ מִן הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנָּתַן בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְאֵינוֹ פִּגּוּל עַד שֶׁיַּזֶּה בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בְּמַתָּנָה אַחַת הֵן:

ג
 
טְבִילַת אֶצְבַּע בְּדַם הַחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת מְפַגֶּלֶת. כֵּיצַד. חִשֵּׁב בִּשְׁעַת טְבִילַת אֶצְבַּע בְּדַם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן הֲרֵי זֶה כִּמְחַשֵּׁב בִּשְׁעַת הַזָּיָה:

 כסף משנה  טבילת אצבע וכו'. בפרק קמא דזבחים (דף י"ג):

ד
 
הָיָה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וְחִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן בְּחַטָּאוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּפְנִים בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים אֵינוֹ פִּגּוּל. חִשֵּׁב בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ הֲרֵי זֶה פִּגּוּל:

 כסף משנה  היה עומד בעזרה וכו' עד שהרי חשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. בפ''ב דמנחות (דף י"ד) ואיתיה נמי בפרק ב''ש (דף מ"ג):

ה
 
כֵּיצַד. הָיָה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וְאָמַר הֲרֵינִי שׁוֹחֵט לְהַזּוֹת דָּמוֹ לְמָחָר. אֵינוֹ פִּגּוּל. שֶׁהַהַזָּיָה לְפָנִים בַּהֵיכָל:

ו
 
הָיָה עוֹמֵד בַּהֵיכָל וְאָמַר הֲרֵי אֲנִי מִזֶּה לִשְׁפֹּךְ שְׁיָרִים לְמָחָר. אֵינוֹ פִּגּוּל שֶׁהֲרֵי חִשֵּׁב בִּפְנִים בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ. אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד בָּעֲזָרָה וְשָׁחַט וְהוּא מְחַשֵּׁב לִשְׁפֹּךְ שְׁיָרִים לְמָחָר אוֹ לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לְמָחָר. הֲרֵי זֶה פִּגּוּל. שֶׁהֲרֵי חִשֵּׁב בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ:

ז
 
הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה וְהוּא מְחַשֵּׁב שֶׁיֹּאכַל מִבְּשָׂרָהּ אוֹ יִזְרֹק דָּמָהּ אוֹ שֶׁיַּקְטִיר אֵימוּרֶיהָ לְמָחָר. הַזֶּבַח עִם הַלֶּחֶם פִּגּוּל. אֲבָל אִם חִשֵּׁב לֶאֱכל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ פִּגּוּל וְזֶבַח הַתּוֹדָה אֵינוֹ פִּגּוּל:

 כסף משנה  התודה מפגלת את הלחם וכו' עד והכבשים אינם פגול. משנה בפרק שני דמנחות (דף ט"ו):

ח
 
וְכֵן הַדִּין בִּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת עִם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הַבָּאוֹת עִמָּהֶן שֶׁאִם חִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת זְמַן בַּכְּבָשִׂים נִתְפַּגְּלוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. חִשֵּׁב שֶׁיֹּאכַל מִשְּׁתֵי הַלֶּחֶם לְמָחָר. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם פִּגּוּל וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן פִּגּוּל. חִשֵּׁב בְּאַחַת מֵאַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת לֶאֱכל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַזֶּבַח עִם הַלֶּחֶם לְמָחָר. הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ פִּגּוּל וְהַתּוֹדָה אוֹ הַכְּבָשִׂים אֵינָן פִּגּוּל:

 כסף משנה  ומ''ש חשב באחת מארבע עבודות וכו'. שם ע''א בעא מיניה ר''א מרב השוחט את התודה לאכול למחר כזית ממנה ומלחמה מהו. ופירש רש''י ממנה ומלחמה כחצי זית מזה וכחצי זית מזה. לאיפגולי תודה לא מיבעיא לי השתא כולו מלחמה לא מיפגלא ממנה ומלחמה מיבעיא כי קא מיבעיא לי לאיפגולי לחם מי מצרף תודה לאיפגולי לחם או לא א''ל אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת וכו' ואיכא דמתני לה אכבשים בעא מיניה השוחט את הכבשים לאכול למחר כזית מהם ומלחמה מהו וכו' מי מצטרפי כבשים לאיפגולי לחם או לא אמר ליה אף בזו הלחם מפוגל והכבשים אינם מפוגלים וכו' מאן דמתני לה אתודה כ''ש אכבשים ומאן דמתני לה אכבשים כבשים הוא דהוזקקו זה לזה לתנופה אבל תודה דלא הוזקקה זה לזה לתנופה לא. ופירש''י אבל תודה לא פשיטא ליה דליפגול לחם. ופסק כלישנא דתודה פשט ליה וכ''ש לכבשים ואע''ג דלישנא קמא הוא משום דכיון דאיכא תרי לישני ה''ל ספיקא ולחומרא. והר''י קורקוס ז''ל כתב טעם אחר דלא שבקינן מאי דפשיטא להאי לישנא למנקט ספיקא דאידך לישנא:

ט
 
הַמַּקְטִיר שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁעִם לֶחֶם הַפָּנִים וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת הַקְטָרָתָן שֶׁיֹּאכַל לֶחֶם הַפָּנִים לְמָחָר. הֲרֵי הַלֶּחֶם פִּגּוּל:

 כסף משנה  המקטיר שני בזיכי לבונה וכו'. מתבאר ממה שיבא:

י
 
הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת וְחִשֵּׁב לֶאֱכל אַחַת מִשְּׁתֵי הַחַלּוֹת לְמָחָר שְׁתֵּיהֶם פִּגּוּל:

יא
 
הִקְטִיר שְׁנֵי הַבְּזִיכִים וְהוּא מְחַשֵּׁב לֶאֱכל אֶחָד מִשְּׁנֵי הַסְּדָרִים לְמָחָר. שְׁנֵי הַסְּדָרִים פִּגּוּל:

 כסף משנה  (י-יא) השוחט שני כבשי עצרת וכו' עד שני הסדרים פיגול. משנה בפ''ב דמנחות (דף י"ג:) פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים:

יב
 
וְכֵן אִם חִשֵּׁב מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן בְּאַחַת מֵחַלּוֹת הַתּוֹדָה אוֹ בְּאַחַת מֵחַלּוֹת מִנְחַת מַאֲפֵה הַתַּנּוּר. הֲרֵי כָּל הַחַלּוֹת פִּגּוּל:

 כסף משנה  וכן אם חשב מחשבת הזמן וכו'. שם (דף י"ד:) בעיא דר''י ופשטוה מברייתא:

יג
 
אֲבָל אִם נִטְמֵאת אַחַת מִשְּׁתֵי הַחַלּוֹת אוֹ אֶחָד מִשְּׁנֵי הַסְּדָרִים אוֹ אַחַת מֵחַלּוֹת הַתּוֹדָה. בֵּין לִפְנֵי זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה. אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר אָסוּר. וְהַטָּהוֹר בְּטָהֳרָתוֹ יֵאָכֵל:

 כסף משנה  אבל אם נטמאת אחת משתי החלות וכו'. גם זה שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. ומ''ש בין לפני זריקה בין לאחר זריקה. שם א''ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל וכו' והטהור יאכל:

יד
 
חִשֵּׁב בַּעֲבוֹדַת אֶחָד מִשְּׁנֵי הַכְּבָשִׂים שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מִשְּׁתֵּי הַלֶּחֶם לְמָחָר. וְכֵן אִם חִשֵּׁב בְּהַקְטָרַת אֶחָד מִשְּׁנֵי הַבְּזִיכִין שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מִלֶּחֶם הַפָּנִים לְמָחָר. הֲרֵי הַלֶּחֶם פָּסוּל. וְאֵינוֹ פִּגּוּל עַד שֶׁיְּחַשֵּׁב בְּכָל הַמַּתִּיר שֶׁהוּא עֲבוֹדַת שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים וְהַקְטָרַת שְׁנֵי הַבְּזִיכִין:

 כסף משנה  חשב בעבודת אחד משני הכבשים וכו'. ג''ז שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים:

טו
 
שָׁחַט אֶחָד וְחִשֵּׁב לֶאֱכל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה זוֹ לְמָחָר וְשָׁחַט הַשֵּׁנִי וְחִשֵּׁב לֶאֱכל חֲצִי זַיִת מֵחַלָּה שְׁנִיָּה לְמָחָר הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְפִגּוּל. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנֵי הַבְּזִיכִין עִם שְׁנֵי הַסְּדָרִים:

 כסף משנה  שחט אחד וחשב לאכול כחצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר הרי אלו מצטרפין לפגול. כ''ה הגירסא הנכונה והדין בפ''ב דמנחות (דף י"ד) פלוגתא דרבי ורבנן ופסק כחכמים. ומ''ש וה''ה בשני הבזיכים עם שני הסדרים. נלמד מהדין שכתב בסמוך:

טז
 
חִשֵּׁב בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי הַכְּבָשִׂים מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן. וְעָשָׂה הַשֵּׁנִי בְּמַחְשָׁבָה נְכוֹנָה. זֶה שֶׁעֲשָׂאָהוּ בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן פִּגּוּל וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר:

 כסף משנה  חשב באחד משני הכבשים וכו'. משנה בפרק ב' דמנחות (דף ט"ז):

יז
 
שָׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְחִשֵּׁב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָתוֹ שֶׁיֹּאכַל מִבְּשַׂר הַשֵּׁנִי לְמָחָר שְׁנֵיהֶן כְּשֵׁרִים שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין מִזֶּה עַל זֶה:

 כסף משנה  ומ''ש שחט אחד מהם וחשב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר וכו'. גם זה שם במשנה ולשונה שיאכל מחבירו למחר ובעי ר' אבא זוטי (דף ט"ו) מחבירו כבש חבירו משמע ולא מיפגיל או דילמא לחם משמע ומפגיל ליה ואתינן למפשטה ממתניתין ודחי דילמא דפריש ואמר מחבירו כבש ולכך כתב רבינו מבשר דליכא לספוקי בלחם. ויש לתמוה למה השמיט רבינו דין האומר מחבירו:

יח
 
שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַלֶּחֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה. כֵּיצַד. שְׁחָטָם וְזָרַק דָּמָם בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָן לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָם שֶׁלֹּא לִשְׁמָן הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ. שְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁזָּרַק לִשְׁמָן לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם:

 כסף משנה  שני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה וכו' שחטו לשמן וכו' הלחם קדוש ואינו קדוש. כך היא הגירסא הנכונה בלשון רבינו והוא בפרק התכלת (דף מ"ז) פלוגתא דתנאי ופסק כרבי מחבירו. ועוד ששם העמידו דר''ע ור''א כרבי ס''ל והא דתניא קדוש ואינו קדוש מפרש רבא דהיינו לומר קדוש ואינו ניתר לכהנים:

יט
 
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁיָּצְאוּ בֵּין שְׁחִיטָה לִזְרִיקָה וְזָרַק דַּם הַכְּבָשִׂים בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן. נִתְפַּגְּלוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּחוּץ. שֶׁהַזְּרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הוּא בַּחוּץ:

 כסף משנה  שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כר''ע. וכתב רבינו אע''פ שהם בחוץ בגמרא מתקיף לה ר''פ ממאי דכי איתנהו אבראי פליגי דילמא בדאיתנהו אבראי כ''ע לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא ובהדר עיילינהו פליגי. ומה שרצו להכריח מדרב גידל שאמרו ולאו איתותב רב גידל אעפ''כ תפס רבינו דבדרך דחייה אמר כן ר''פ אי נמי דגריס רבינו ולאו איתותב רב גידל בניחותא כמו שכתבו התוספות:

כ
 
כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן לִשְׁמָן וְאָבַד הַלֶּחֶם. אִם זָרַק דָּמָן לִשְׁמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. זָרַק דָּמָן בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן אַחַר שֶׁאָבַד הַלֶּחֶם הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם הֻתְּרוּ בַּאֲכִילָה אוֹ לֹא הֻתְּרוּ:

 כסף משנה  כבשי עצרת ששחטן לשמן וכו'. שם (דף מ"ה) א''ר יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואיזהו זיקה שלהן שחיטה. ופירש''י שאם הוזקקו זה לזה שהיו ביחד ואח''כ אבד לחם או כבשים שמעכבים זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבוד חבירו. ומ''ש זרק דמן במחשבת הזמן אחר שאבד הלחם הרי אלו ספק אם הותרו באכילה או לא. שם (דף מ"ז:) בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם מהו שיזרקו דמן לשמן להתיר בשר באכילה א''ל יש דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ולא והרי פסח וכו' והרי תודה שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים. ופירש''י מהו שיזרוק דמן שלא לשמן אלא לשם שלמים להתיר בשר באכילה דודאי לשמן לא הוו כדאמרינן לעיל הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה עכ''ל. ומשמע דכיון דלא אשכחן מידי ה''ל לתפוס בתמיהתו של ר' זירא ולומר דפסול ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק דהוי ספק. וכתב הר''י קורקוס ז''ל שסובר רבינו דכיון דלא בדרך פשיטות אתמר בעיין לא איפשיטא. ודע שמ''ש בספרי רבינו וזרק דמן במחשבת הזמן ט''ס הוא וצריך להגיה וזרק דמן שלא לשמן. ומוכרח הוא דאי כגירסת הספרים אטו מחשבת הזמן גורמת היתר אכילה. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו ביאר הלכה זו בתשובה וז''ל כששחטן לשמן וזרק דמן לשמן אחר אבד הלחם היו שני הכבשים פסולים להעדר הלחם לפי שהלחם מעכב את הכבשים כמו שנתבאר בפ''ח וכשאבד הלחם נפסלו הכבשים וכשאבד הלחם תחלה הנה אין לשחיטת כבשי עצרת תכלית כלל וכאילו שחט חולין ולכן אם שחטן קודם שיאבד הלחם וזרק דמן במחשבת הזמן אחר אבידת הלחם היה זה אצל החכמים ספק אם הם חולין לגמרי ויותרו לפי שנזרק דמן אחר שאבד הלחם ואין כאן פגול או מאחר ששחטן קודם שיאבד הלחם לא יותרו באכילה ולכן היה ספק עכ''ל:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק שמונה עשר

א
 
כָּל הַמְחַשֵּׁב מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינהּ נָכוֹנָה בְּקָדָשִׁים. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז-יח) 'לֹא יֵחָשֵׁב':

 כסף משנה  כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשי' וכו'. בסוף פ''ב דזבחים [דף כ''ט]:

ב
 
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּכְלַל דִּין זֶה שֶׁלֹּא יַפְסִיד הַקָּדָשִׁים בְּמַחְשָׁבָה. שֶׁהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְמַטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁאֵין הַמַּחְשָׁבָה מַעֲשֶׂה:

 כסף משנה  ומ''ש ואעפ''כ אינו לוקה אין המחשב' מעשה. פשוט הוא ומבואר סוף פרק ב' דזבחים:

ג
 
כָּל קָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁהוּא פָּסוּל בֵּין שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁאֵרַע בּוֹ דָּבָר שֶׁפְּסָלוֹ. כָּל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בְּמֵזִיד לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-ג) 'לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה':

ד
 
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵין הַכָּתוּב מַזְהִיר אֶלָּא עַל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

 כסף משנה  (ג-ד) כל קרבן שנאמר שהוא פסול וכו' עד הרי הם בכלל כל תועבה. בספרי פרשת ראה:

ה
 
וְכֵן קָדָשִׁים שֶׁהֻטַּל בָּהֶם מוּם. הָאוֹכֵל מֵהֶם כְּזַיִת לוֹקֶה. הֲרֵי הֵם בִּכְלַל (דברים יד-ג) 'כָּל תּוֹעֵבָה' עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהֶם מוּם אַחֵר וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכָל שֶׁפִּסּוּלוֹ מִסָּפֵק אֵין לוֹקִין עָלָיו:

 כסף משנה  ומ''ש עד שיולד להם מום אחר. כחכמים בפ''ה דבכורות (דף ל"ד):

ו
 
כָּל קָרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יח) 'וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא'. וְאִם אָכַל מִמֶּנּוּ בִּשְׁגָגָה מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה:

 כסף משנה  כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן וכו'. משנה בריש כריתות. ומ''ש שנאמר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. שם בגמרא:

ז
 
אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ בֵּין לְאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל אִם אָכַל מִן הַמַּתִּיר עַצְמוֹ אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא לוֹקֶה כְּאוֹכֵל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁאֵין בָּהֶם פִּגּוּל. כֵּיצַד. מִנְחָה שֶׁנִּתְפַּגְּלָה. הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל אִם אָכַל מִן הַקֹּמֶץ שֶׁלָּהּ אוֹ מִן הַלְּבוֹנָה אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. לְפִי שֶׁהֵן הֵן הַמַּתִּירִים אֶת הַשְּׁיָרִים לְאָדָם. וְכֵן זֶבַח שֶׁנִּתְפַּגֵּל. הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשָׂרוֹ אוֹ מֵאֵימוּרָיו אוֹ מִבְּשַׂר הָעוֹלָה חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל אִם אָכַל כְּזַיִת מִן הַדָּם אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. שֶׁהַדָּם מַתִּיר אֶת הָאֵימוּרִין לִקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ וְהָאֵימוּרִין מַתִּירִין אֶת הַבָּשָׂר לָאָדָם. וְדַם הָעוֹלָה מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. וְדַם חַטַּאת הָעוֹף מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים. וְדַם עוֹלַת הָעוֹף מַתִּיר בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. וְדַם חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת מַתִּיר אֵימוּרֵיהֶם לַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ חַיָּבִין עַל אֵימוּרֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מַתִּירִין הַשְּׁיָרִים לַכֹּהֲנִים. שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת מַתִּירִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לַכֹּהֲנִים. וְכֵן שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה מַתִּירִין לֶחֶם הַפָּנִים לַכֹּהֲנִים. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַתִּירִין כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת אֵינָן מִתְפַּגְּלִין לְעוֹלָם:

ח
 
וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל לְעוֹלָם. הַקֹּמֶץ. וְהַלְּבוֹנָה. וְהַקְּטֹרֶת. וְהַדָּם. וְהַיַּיִן. בֵּין יַיִן הַבָּא עִם הַנְּסָכִים בֵּין יַיִן הַבָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת כֻּלָּן שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶם קֹמֶץ לְהַתִּירָן. כְּגוֹן מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת נְסָכִים וּבְשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת. וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא דַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. אֵינוֹ תָּלוּי בּוֹ שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ הַיּוֹם וְלוֹג אַחַר כַּמָּה יָמִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

 כסף משנה  (ז-ח) אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו וכו' עד והקטורת והדם. בפרק ב''ש (דף מ"ג) משנה. ומה שכתב והיין בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו. שם במשנה גבי אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול תני והנסכים הבאים בפנ''ע דברי ר''מ וחכ''א אף הבאים עם הבהמה ופסק כחכמים. ומ''ש ולוג שמן של מצורע. שם במשנה ר''ש אומר אין חייבין עליו משום פיגול ור''מ אומר חייב עליו משום פיגול שדם האשם מתירו ופסק כר''ש דמיקל דלית לן לחיובי מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה כמו שביאר רבינו בסמוך. ומ''ש וא''ת והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו וכו'. בפ''ב דמנחות (דף ט"ו):

ט
 
אָסוּר לְהוֹתִיר מִבְּשַׂר הַקָּדָשִׁים לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּקָרְבַּן תּוֹדָה (ויקרא כב-ל) 'לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר' וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּדָשִׁים כֻּלָּם. וְהַמּוֹתִיר אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתְּקוֹ הַכָּתוּב לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-י) 'וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בְּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ':

 כסף משנה  אסור להותיר וכו' שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר. בפרשת אמור ובתורת כהנים פרשת צו מרבה כל הקרבנות. ומ''ש אינו לוקה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר וכו'. בקרבן פסח בס''פ אותו ואת בנו (דף פ"ג) לא תותירו וכו' והנותר באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר''י רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום [דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל] לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ויש לתמוה על רבינו מאחר דקי''ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אמאי שבק האי טעמא ונקט טעמא אחרינא, וי''ל דלרבותא נקט לומר דאפילו אם היה לאו שיש בו מעשה לא היו לוקין עליו:

י
 
הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר קָדָשִׁים שֶׁנּוֹתַר. בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-ח) 'וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל וְנִכְרְתָה'. וּמֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב כָּרֵת עַל אֲכִילַת הַנּוֹתָר. אִם קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הֵם חַיָּב עֲלֵיהֶן מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְאִם קָדָשִׁים קַלִּים הֵם חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁל יוֹם שֵׁנִי שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַלַּיְלָה שֶׁל יוֹם שְׁלִישִׁי. וְהֵיכָן הִזְהִיר הַכָּתוּב עַל הַפִּגּוּל וְעַל הַנּוֹתָר. בַּמִּלּוּאִים. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר שָׁם (שמות כט-לג) 'לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם' לְהַזְהִיר עַל כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּקֹדֶשׁ שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ:

 כסף משנה  האוכל כזית מבשר קדשים וכו'. משנה בריש כריתות. ומה שכתב שנאמר ואוכליו עונו ישא. שם (דף ה') בגמ' יליף לה בג''ש נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונכרתה ולהלן הוא אומר והנפש האוכלת ממנו עונה תשא: ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר וכו'. בפרק איזהו מקומן (דף נ"ז:) כר''י דת''כ ולאפוקי מחזקיה: והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים וכו'. פ' אלו הן הלוקין (דף י"ח:):

יא
 
וְהַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִכְזַיִת. וְכָל הַפִּגּוּלִים וְהַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין:

 כסף משנה  ומ''ש והפגול והנותר מצטרפים זה עם זה לכזית. בפ''ד דמעילה (דף י"ז.) במשנה הפגול והנותר אין מצטרפין (זה עם זה) ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל ל''ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר''א אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ומ''ש וכל הפגולין והנותרים מצטרפין. שם (דף ט"ו) במשנה כל הפגולים מצטרפין זה עם זה כל הנותרים מצטרפין זה עם זה וכבר נתבאר בסמוך דלענין אכילה פגול ונותר מצטרפין זה עם זה:

יב
 
אָסוּר לְטַמֵּא אֶת הַקָּדָשִׁים אוֹ לְסַבֵּב לָהֶם טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי פּוֹסְלָן. וְהַמְטַמֵּא אֶת הַקָּדָשִׁים אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל אָדָם טָהוֹר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִקָּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יט) 'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל'. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאִם אָכַל כְּזַיִת מִלְּבוֹנַת הַמִּנְחָה שֶׁנִּטְמְאָה אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה בִּכְלִי לוֹקֶה. אֶחָד קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ לִפְנֵי כַּפָּרָה אוֹ לְאַחַר כַּפָּרָה. בֵּין שֶׁנִּטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה אוֹ בִּוְלַד הַטֻּמְאָה שֶׁל דִּבְרֵי תּוֹרָה. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתָן. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הָאוֹכֵל אַחַר זְרִיקַת דָּמִים. אֲבָל אִם אָכַל קֹדֶם זְרִיקָה אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל קֹדֶשׁ טָמֵא. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה. בפרק ג' דזבחים (דף ל"ג:) ובפ' אלו הן הלוקין (דף י"ד) נחלקו רבי יוחנן ור''ל במטמא קדשים ר''ל אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה ומשמע דאיסורא מיהא איכא: אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה. בפרק כל שעה (דף כ"ד:) והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות אימורים, ופירש''י אימורים שנטמאו ואכלן הטהור ומקשי אימורים מהתם נפקא דתניא והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' לרבות את האימורים התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר בלאו, ולפ''ז הא דתנן בפרק השוחט ומעלה טהור שאכל טמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף לענין כרת קאמר אבל מילקא לקי גם על טומאת בשר. ובפרק כל הפסולים (דף ל"ד) אתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקה ר''ל אמר לוקה רבי יוחנן אמר אינו לוקה וכו' אמר אביי [מחלוקת] בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר [ד''ה] לוקה וכו' ורבא אמר אבל בטומאת בשר ד''ה אינו לוקה וידוע דהלכה כרבא. ולפיכך צ''ל שמ''ש כאן רבינו שטהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה באוכל אחר זריקה: וה''ה לשאר הקרבנות. כלומר דבשר לאו דוקא דה''ה ללבונה וכדתנן בספ''ג דמעילה (דף י"ג) ובספ''ד דזבחים (מ"ו:) מרבה לה מוהבשר: אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה וכו': ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים וכו'. פלוגתא דר' יוחנן ור''ל בפ' כל הפסולין (דף ל"ד) ופסק כר' יוחנן:

יג
 
כָּל אָדָם שֶׁנִּטְמָא טֻמְאָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ וְאָכַל כְּזַיִת מִן הַקָּדָשִׁים בֵּין בְּקֹדֶשׁ טָהוֹר בֵּין בְּקֹדֶשׁ טָמֵא. בְּמֵזִיד הֲרֵי זֶה נִתְחַיֵּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כ) 'וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה'. וְאִם אָכַל בִּשְׁגָגָה מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטֻמְאַת הַגּוּף שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כא) 'וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה'. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְהֵיכָן הִזְהִיר עַל עָוֹן זֶה בְּיוֹלֶדֶת שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ (ויקרא יב-ד) 'בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע':

 כסף משנה  כל אדם שנטמא וכו'. בר''פ השוחט ומעלה (דף ק"ו) תנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ומה שהתנה שצריך שיהא חייב על ביאת המקדש אפשר שהטעם מדמקיש קדש למקדש כדאיתא בפרק כל הפסולים (דף ל"ג:). ומ''ש במזיד הרי זה נתחייב כרת וכו' ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד. משנה בריש כריתות ומפורש בתורה. ומ''ש ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף וכו'. בפ' ב''ש (דף ל"ג:) מייתי לה מקראי אחריני ורבי מייתי לה מהאי קרא ומשמע לרבינו דמהאי קרא משתמע טפי: והיכן הזהיר על עון זה ביולדת וכו'. בפרק כל הפסולין (דף ל"ג:) ובפרק אלו הן הלוקין (דף י"ד) אמר ר''ל הכי ואע''ג דר''י פליג ויליף לה מקרא אחרינא כתב רבינו כר''ל משום דתניא כוותיה:

יד
 
מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְטָמֵא שֶׁלֹּא יֹאכַל קֹדֶשׁ קֹדֶם שֶׁיִּטְבּל. * וְהָאוֹכֵל קֹדֶשׁ אַחַר שֶׁטָּבַל קֹדֶם שֶׁיֶּעֱרַב שִׁמְשׁוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבִיא כַּפָּרָתוֹ לוֹקֶה. וְאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כ) 'וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו' עַד שֶׁתִּהְיֶה כָּל טֻמְאָתוֹ עָלָיו:

 ההראב"ד   והאוכל קדש וכו' עד לוקה ואינו חייב כרת. א''א זה שבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת:

 כסף משנה  והאוכל קדש אחר שטבל וכו'. בפי''א דמס' פרה תנן גבי טעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דה''ה לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות אבל פטור מכרת מדכתיב וטומאתו עליו ונכרתה דמשמע דלא מיחייב כרת אלא בזמן שכל טומאתו עליו: וכתב הראב''ד לוקה ואינו חייב [כרת] א''א זה שיבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת עכ''ל. וכבר כתבתי בזה בפ''ג מהלכות ביאת המקדש:

טו
 
הָיָה טָמֵא בְּטֻמְאוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  היה טמא בטומאת וכו'. פשוט הוא ואיתיה במשנה פי''א ממסכת פרה:

טז
 
אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת עַל קֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין עַד שֶׁיֹּאכַל מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו. אֲבָל אִם אָכַל אֶת הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אוֹ מִשּׁוּם נוֹתָר אוֹ מִשּׁוּם טָמֵא עַד שֶׁיֻּקְרְבוּ מַתִּירָיו כְּהִלְכָתָן. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בִּכְלִי חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה. אֲפִלּוּ נִטְמָא הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיִּטָּמֵא הָאוֹכֵל הוֹאִיל וְקָרְבוּ הַמַּתִּירִין וְאַחַר כָּךְ אָכַל חַיָּב כָּרֵת. וְכֵן אִם אָכַל מִבְּשַׂר חַטָּאוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְהוּא טָמֵא אַחַר שֶׁנִּזְרַק דָּמָם הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת:

 כסף משנה  אינו חייב כרת וכו'. משנה בפ''ב דמעילה (דף י'). ומ''ש אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם אינו לוקה וכו'. בפרק כל הפסולים (דף ל"ג:) פלוגתא דר''י ור''ל ופסק כר''י. ומ''ש זה הכלל כל שיש לו מתירים אין חייבין עליו וכו' עד חייבים עליו משום טומאה. משנה בפ''ב דמעילה (דף י'). ומ''ש אפי' נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל וכו'. בפרק השוחט ומעלה (דף ק"ח) פלוגתא דר''י הגלילי ורבנן ופסק כרבנן. ומ''ש וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא וכו'. משנה פ''ב דמעילה (דף ט') פרים [הנשרפים] ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו וכו' הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ומייתי לה בפ' כל הפסולים (דף ל"ה:):

יז
 
כְּבָר נִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁאַף דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. כֵּיצַד. דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם מַתִּירִין אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן הַמַּתִּירִין עַצְמָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא. חוּץ מִן הַדָּם שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו לְעוֹלָם אֶלָּא מִשּׁוּם דָּבָר אֶחָד בִּלְבַד:

 כסף משנה  כבר נתבאר לך שאף דברים וכו'. משנה בפ' ב''ש (דף מ"ה:) דברים שאין חייבים עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר ומשום טמא חוץ מן הדם ובגמרא יליף לה מקראי:

יח
 
טָמֵא שֶׁאָכַל אֵימוּרִין חַיָּב כָּרֵת:

יט
 
אָכַל פֶּסַח שֶׁלֹּא נִצְלָה. וְלַחְמֵי תּוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָן. הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְמַה שֶּׁהֵן. אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְחַיֵּב אָדָם עַל אֲכִילָה אַחַת מִשּׁוּם פִּגּוּל וּמִשּׁוּם נוֹתָר. שֶׁהַפִּגּוּל הוּא הַקָּרְבָּן שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן וְאֵינוֹ עוֹלֶה לְשֵׁם קָרְבָּן וְלֹא נִרְצָה כְּלָל. וְהַנּוֹתָר הוּא הַנִּשְׁאָר מִקָּרְבָּן שֶׁקָּרֵב כְּמִצְוָתוֹ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ:

 כסף משנה  (יח-יט) טמא שאכל אימורים חייב כרת אכל פסח שלא נצלה וכו'. בספ''ג דזבחים (דף ל"ז:) אמר רב חסדא מרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה חייבין עליהם משום טומאה אמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה אלמא אע''ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ה''נ אע''ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא היא התם אימורי קדשים קלים חזו לגבוה לאפוקי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט, לישנא אחרינא אימורים לא חזו ולא היא הנך חזו למילתייהו הני לא חזו כלל, דמשמע לכאורה דכיון דאסיקנא ולא היא אידחייא לה מהלכתא ויש לתמוה על רבינו שפסקה. וצ''ל שרבינו סובר דלא אמרינן ולא היא אלא לדחויי ראייה דבעא רבא לאתויי מאימורי קדשים קלים אבל עיקר דינא דאמר רב חסדא דמרגלא בפומיה דרב דימא בר חיננא לא אידחי ועוד דרבא הכי סבר ותיבת אבל שכתב רבינו לעיל קאי שכתב אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירים עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו ולפ''ז הוה ס''ד דה''ה לפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן מאחר שאינם ראויין כמות שהן הם דומים לאוכל קדש קודם שיקרבו מתיריו ולא ליחייב כרת עלייהו קמ''ל: אי אפשר שיתחייב אדם על וכו'. בפ''ג דכריתות (דף י"ד) אהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות פריך וניתני חמש חטאות ונוקמה כגון [דאכל] כזית פגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופגול בחדא בהמה לא משכחת לה. ופירש''י ונותר ופגול בחדא בהמה ליכא דפגול אינו אלא בארבע עבודות של דם הילכך מדפגלה לא חזיא לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח הילכך לא חייל עלה נותר. ודע דבתר הכי פריך אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פגול לגבי מזבח דפקע פגוליה מינה וה''ל נותר וכדאמר עולא קומץ פגול שהעלה לגבי מזבח פקע פגולו ממנו וה''ל נותר באבר אחד קא מיירי בשני איברים לא קא מיירי, ומשמע לי דה''פ דההוא אבר פגול שהעלהו ע''ג המזבח דפקע פיגוליה מיניה וה''ל נותר תו לא מיחייב עליה משום פגול ואי בעית לחיובי על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר צריך לאוקומי בשאכל חצי אכילה מאבר פגול זה שהעלהו ע''ג המזבח וחצי אכילה משאר איברי בהמה הפגולה שלא העלם ע''ג המזבח ובשני איברים לא קא מיירי מתני'. ויש לתמוה עליו שסתם דבריו ולא פירש דה''מ באבר אחד אבל בשני איברים משכחת לה וצ''ל דנקט לישנא דמתני' לבד:

כ
 
הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא שֶׁבְּלָלָן זֶה בָּזֶה וַאֲכָלָן חַיָּב. אַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה מִין עַל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ מְבַטְּלוֹ שֶׁאֵין הָאִסּוּרִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה:

 כסף משנה  הפגול והנותר והטמא וכו'. בפ' התערובת (דף ע"ח) פלוגתא דר''פ x ור''א ופסק כר' אלעזר משום דרבא אותביה לר''פ ושני ליה בשינויי דחיקי. עוד דבירושלמי פ''ק דחלה איפלגו ר''י ור''ל במילתא ור''י סבר כר''א:

כא
 
וּפִגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא שֶׁהֶעֱלָן לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ מִשֶּׁמָּשְׁלָה הָאוּר בְּרֻבָּן פָּקַע אִסּוּרָן מֵהֶן. וְהָאֵמוּרִין מִצְטָרְפִין עִם הַבָּשָׂר לִכְזַיִת בֵּין בְּעוֹלָה בֵּין בִּשְׁאָר קָדָשִׁים לְחַיֵּב עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל אוֹ נוֹתָר אוֹ טָמֵא:

 כסף משנה  ופגול או נותר או טמא וכו'. בפרק ב''ש (דף מ"ג) מימרא דר''י ופריש לה ר' זירא: ואימורים מצטרפים וכו'. ברייתא וגמ' דזבחים (דף ק"ט):

כב
 
זֶבַח שֶׁנִּתְפַּגֵּל. אוֹ שֶׁנּוֹתַר לְאַחַר זְמַנּוֹ וְאָכַל מִמֶּנּוּ. מִן הָעוֹר. אוֹ מִן הַמָּרָק. אוֹ מִן הַתַּבְלִין. אוֹ מִן הָאָלָל. אוֹ מִן הַמֻּרְאָה. מִן הַגִּידִים וּמִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. מִן הַצִּפָּרְנַיִם מִן הַחַרְטֹם וּמִן הַנּוֹצָה וּמִבֵּיצֵי הָעוֹף. אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְכֵן טְמֵא הַגּוּף שֶׁאָכַל דְּבָרִים אֵלּוּ מִקָּרְבָּן כָּשֵׁר אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  זבח שנתפגל וכו'. משנה בפ''ג דזבחים (דף ל"ה). ומ''ש מן הצפרנים מן החרטום ומן הנוצה. נתבאר בפרק י''ד:

כג
 
אָכַל מִן הַשָּׁלִיל. אוֹ מִן הַשִּׁלְיָא. חַיָּב מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא * כְּאוֹכֵל מִשְּׁאָר בְּשַׂר הַזֶּבַח:

 ההראב"ד   כאוכל משאר בשר הזבח. א''א דוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו אבל במחשבת עצמן לא:

 כסף משנה  אכל מן השליל או מן השליא וכו'. שם מימרא דר''א: כתב הראב''ד א''א דוקא בשפיגל הזבח וכו'. וכך מבואר שם בגמ' ואע''פ שגם רבינו לא איירי אלא בשפיגל הזבח וכן מבואר בדבריו בפי''ד מפני שכתב רבינו כאוכל משאר בשר הזבח נזהר הראב''ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח וכתב אבל במחשבת עצמן לא:

כד
 
קָדְשֵׁי עַכּוּ''ם אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. וְכֵן דַּם הַקָּדָשִׁים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת וְהָעֵצִים אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת * לֹא מִשּׁוּם פִּגּוּל וְלֹא מִשּׁוּם נוֹתָר וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאַת הַגּוּף:

 ההראב"ד   לא משום פגול. א''א זה לדעת ר''ש [אבל לרבנן חייבים עליהם כרת]:

 כסף משנה  קדשי עכו''ם אין חייבים עליהם משום פגול ולא משום נותר וכו'. משנה בפ' ב''ש (דף מ"ה) פלוגתא דר''ש ור' יוסי ופסק כר''ש וצריך טעם למה. ואפשר שטעמו מדגרסינן בריש תמורה (דף ב':) דבעי רמי בר חמא עכו''ם מהו שימיר ולא אפשר לאוקומי הבעיא לר' יוסי וכמו שכתבו התוס' שם בתירוץ שני וכיון דרמי בר חמא בעי אליבא דר''ש אלמא הלכתא כוותיה ועוד דגמ' מפרש טעמיה בסתם. ויש מי שאומר שרבינו מפרש דמתני' דקתני דברי רבי שמעון ורבי יוסי מחייב לא קאי אלא אשוחטן בחוץ דסמיך ליה לא לאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלעיל מיניה דההוא סתם מתני' היא: וכן הלבונה והקטרת והעצים וכו'. משנה בפ' ב''ש (דף מ"ה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר וטמא חוץ מן הדם ר''ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה, ופסק רבינו כר''ש ולא ידעתי למה וכבר השיגו הראב''ד וכתב לא משום פגול א''א זה לדעת ר''ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת עכ''ל. ועוד יש לתמוה דר''ש נמי לא פליג אלא בטומאה ולא בנותר וא''כ למה כתב רבינו שאין חייבין עליהם משום נותר וטמא י''ל דמשמע ליה דנותר וטמא בחדא שייטא שייטי וילפי מהדדי. ועוד יש לתמוה על מ''ש ולא משום טומאת הגוף דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין בגמ' (דף מ"ו:) איפליגו אמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה וחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד''ה לוקה וח''א כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אמר רבא מסתברא כמ''ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ''ט כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ההוא לפיסולא בעלמא ופירש''י מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, והשתא ה''ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא מדאורייתא ולא כרבא דאמר דאסמכתא בעלמא היא והשתא אע''ג דלמ''ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד''ה לוקה פסק כר''ש למ''ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד''ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת''ק. אבל קשה דבנותר משמע שפסק כר''ש כמ''ש ואפשר לומר דלא איפליגו ת''ק ור''ש אלא לענין מלקות אבל לכ''ע אין חייבין כרת ומדכתב רבינו אין חייבין עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת''ק:



הלכות פסולי המוקדשין - פרק תשעה עשר

א
 
מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׂרֹף כָּל הקָּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יט) 'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף'. וְכֵן הַנּוֹתָר מִצְוַת עֲשֵׂה לְשָׂרְפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יז) 'וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף'. וּבִכְלַל הַנּוֹתָר הַפִּגּוּל וְכָל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הַכּל נִשְׂרָפִין:

 כסף משנה  מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו וכו': וכל פסולי המוקדשין הכל נשרפין. משנה בסוף תמורה (דף ל"ג:) ואיתיה בפ' כל שעה (דף ל"ד.) ואמרינן בפ' כיצד צולין (דף כ"ב:) דגמרא גמירי לה:

ב
 
קָרְבָּן שֶׁנִּתְפַּגֵּל אוֹ נִפְסַל יִשָּׂרֵף בַּמִּקְדָּשׁ מִיָּד. וְכָל שֶׁפִּסּוּלוֹ מִסָּפֵק תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף בַּמִּקְדָּשׁ:

 כסף משנה  קרבן שנתפגל או וכו'. בפ' כל שעה ובפ' כיצד צולין (דף פ"ב) תנן הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בי''ו ותנן תו התם (דף פ"א:) נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהם ועל גגותיהם מעצי עצמם וכתבו רבינו בפ''ד מהל' קרבן פסח:

ג
 
פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים יֵשׁ בָּהֶם סָפֵק אִם הַלִּינָה וְהַיְצִיאָה קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּם לָצֵאת פּוֹסֶלֶת בְּשָׂרָם כְּאֵימוּרֵיהֶן אוֹ אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת בְּשָׂרָן. לְפִיכָךְ פּוֹסְלִין אוֹתָן לְהַחְמִיר וְיִשָּׂרְפוּ בָּעֲזָרָה. וְכֵן אִם יָצָא חֲצִי הַבְּהֵמָה בְּרֹב הָאֵיבָר אִם מַחֲזִיקִין אוֹתָן כַּיּוֹצֵא הוֹאִיל וְיָצָא רֹב הָאֵיבָר אוֹ עֲדַיִן אֵינָן יוֹצְאִין שֶׁהֲרֵי לֹא יָצָא רֹב הַבְּהֵמָה. * לְפִיכָךְ נִפְסְלוּ מִסָּפֵק וְיִשָּׂרְפוּ בָּעֲזָרָה. * וְכֵן אִם נְשָׂאוּם חֲמִשָּׁה לְהוֹצִיאָן וְיָצְאוּ שְׁלֹשָׁה וְנִשְׁאֲרוּ שְׁנַיִם. וְהוֹצִיאוּ הַשְּׁלֹשָׁה חֲצִי הַבְּהֵמָה הֲרֵי אֵלּוּ נִפְסְלוּ מִסָּפֵק וְיִשָּׂרְפוּ בַּעֲזָרָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין אֵלּוּ צְרִיכִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁתְּעֵבַּר צוּרָתָן הוֹאִיל וְהֵן עוֹמְדִין לִשְׂרֵפָה לְעוֹלָם אֲפִלּוּ לֹא נִפְסְלוּ:

 ההראב"ד   לפיכך נפסלו מספק. א''א לא היתה אותה בעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת בגדים שהן מטמאין משיצאו חוץ לחומת העזרה וביציאת רובן הם מטמאין וקא מבעיא ליה יציאת רובן במיעוט אבר: וכן אם נשאום. א''א אף זו לענין טומאת בגדים ומי שיש לו לב יבין זאת:

 כסף משנה  פרים ושעירים הנשרפים וכו'. בס''פ טבול יום (דף ק"ה:) בעיא דלא איפשיטא: כתב הר''י קורקוס ז''ל יש לתמוה על רבינו שכתב ספק זה שהרי לא נסתפקו בגמ' אלא לדעת ר''ל שאמר פרק כל התדיר עדיין לא הגיע זמנו לצאת אבל לר''י שסובר שבשר כיון שסופו לצאת ליכא לספוקי מידי מכ''ש כאן שחייב להוציאו וכמו שהקשו מאי קא מבעיא ליה ותירצו דלא מיבעיא אלא לר''ל וכיון דרבינו פ''א פסק כר''י אין עוד ספק ואיך כתב רבינו שהוא ספק. ונראה שסובר רבינו שמ''ש שם כן הוא קודם שידענו שאין זריקה מועלת לאכלו אבל אחר שהעלינו במעילה שאין זריקה מועלת לאכלו אלא לשרפו כיון שיצא פסול באכילה כיון שעדיין לא הגיע זמנו, ואפשר שמ''ש אליבא דמ''ד וכו' הכוונה לומר שמפני אותו טעם נסתפקו כאן ולכך לא אמרו אליבא דר''ל קא מיבעיא ליה והשתא ניחא דבעי אליבא דהלכתא דודאי כיון שהדבר ברור שאין הלכה כר''ל לגבי ר''י לא ה''ל לשאול סתם מהו אלא ודאי גם לר''י שייכא בעיין עכ''ל: וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר וכו' וכן אם נשאום ה' להוציאן ויצאו ג' וכו'. גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: כתב הראב''ד לפיכך נפסלו מספק א''א לא היתה אותה בעיא וכו'. ואני אומר אע''פ שאותה בעיא היתה סתמית בעי רבי אליעזר פרים ושעירים הנשרפים [שיצא רובן במיעוט אבר] יש לפרש לענין פיסול יוצא כדברי רבינו ועוד דלעיל בסמוך מייתי גמרא בעי רבי אליעזר יציאה (קודם זריקת דמים) מהו שתועיל בפרים ושעירים הנשרפים ואיכא למימר מדהך בעיא לענין פיסול יוצא האי בעיא נמי לענין פיסול יוצא. ועל מ''ש רבינו וכן אם נשאום כתב א''א אף זו לענין טומאת בגדים וכו'. טעמו מדאמרינן בתר רוב מתעסקין אזלינן או בתר רוב בהמה ומדנקט רוב מתעסקים משמע ליה דלענין טומאת המתעסקים הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בעי ר''א פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפקי איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה ונראה שלפיכך כתב ומי שיש לו לב יבין זאת. ולדברי רבינו י''ל דההיא דרוב מתעסקין לא מכרעא דתהוי לענין טומאה ולא לענין פיסול יוצא וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא ואע''פ שפירש''י כדברי הראב''ד כבר הקשו עליו התוס' והעלו כפירוש רבינו וגם רש''י גבי בעיא דיצא חצי כתב דלענין אם נטמא אח''כ שישרף בפנים קא מיבעיא ליה. כתב הר''י קורקוס ז''ל כתב רבינו שא''צ באלו עיבור צורה אלא מפני שמא הוא שורף קדשים שאין ראויים לשריפה ומשום ביזוי קדשים נגעו בה אבל אלו שממה נפשך נשרפין הם ומתחלתם דינם לשריפה לענין שינוי מקום אין צורך לעבור צורה ואין כאן ביזוי הקדשים עכ''ל:

ד
 
בָּשָׂר הַנִּמְצָא בָּעֲזָרָה. אֵיבָרִים עוֹלוֹת וַחֲתִיכוֹת חַטָּאוֹת. וְהַנִּמְצָא בִּירוּשָׁלַיִם שְׁלָמִים. הַכּל תְּעֵבַּר צוּרָתָן וְיֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה שֶׁמָּא נוֹתָר הוּא. אִם כֵּן מַה הוֹעִיל שֶׁתִּהְיֶה חֶזְקָתוֹ עוֹלָה אוֹ חַטָּאת אוֹ שְׁלָמִים. * לְמִי שֶׁעָבַר וְאָכַל. אֵין שׂוֹרְפִין אֶת הַנּוֹתָר אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-יז) 'בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף':

 ההראב"ד   למי שעבר ואכל. א''א לספק מעילה:

ה
 
אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁלָמִים אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִתְּחִלַּת לֵיל שְׁלִישִׁי. אֵין שׂוֹרְפִין אוֹתָן אֶלָּא בַּיּוֹם. בֵּין בִּזְמַנּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ. וְכֵן הַפִּגּוּל אֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאֵין שְׂרֵפַת טָמֵא וְנוֹתָר וּפִגּוּל דּוֹחָה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אֶת הַשַּׁבָּת. וּמֻתָּר לִשְׂרֹף טָמֵא וְנוֹתָר וּפִגּוּל כְּאֶחָד:

 כסף משנה  (ד-ה) בשר הנמצא בעזרה וכו'. בפ''ז דשקלים וכתב רבינו בפירוש המשנה העולה כולה כליל ולפיכך אין חותכין אותם חתיכות ודי לעשותה איברים, וכתב דנ''מ לאם עבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאים בעזרה אינו חייב כלום: וכתב הראב''ד למי שעבר ואכל א''א לספק מעילה עכ''ל. נראה דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהם קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה. ומשמע מדקדוק דברי הראב''ד לכאורה דאיברים שנמצאו בעזרה אע''פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהם קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה אבל א''א לומר כן משום דבפ' רביעי דכריתות (דף י"ז) ת''ק סבר דאין חייב על ספק מעילות אשם תלוי: אין שורפין את הנותר אלא ביום וכו' אף על פי שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל שלישי וכו'. בפרק איזהו מקומן (דף נ"ו:) ובריש פסחים (דף ג'). ומה שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום. נראה שטעמו משום דפגול ונותר בחדא שייטא שייטי: ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב וכו'. משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ"ג) ואיתיה בגמרא דתמורה (דף ד') ובפרק במה מדליקין: ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד. ברייתא פירקא קמא דפסחים (דף ט"ו:) וכבית הלל:

ו
 
בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא בִּפְנִים. שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בִּפְנִים. וְאִם נִטְמָא בַּחוּץ שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בַּחוּץ. בֵּין שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה בֵּין שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה. וּמִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה שֶׁהֲרֵי הוּא שְׁלִישִׁי אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין לוֹ טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. שֶׁהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בְּרִאשׁוֹן יַחְזֹר שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ שֶׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי מֻתָּר לְהַדְלִיקוֹ בְּנֵר שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁנָּגַע בָּהּ טְמֵא מֵת שֶׁהַנֵּר אַב הַטֻּמְאָה. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַשֶּׁמֶן נַעֲשֶׂה רִאשׁוֹן כְּשֶׁיִּגַּע בְּנֵר הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם שׁוּם טֻמְאָה אֵין מַקְפִּידִין עַל תּוֹסֶפְתָּה וְאֵין נִזְהָרִין אֶלָּא מִן הַטָּהוֹר שֶׁלֹּא יִפָּסֵל:

 כסף משנה  בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים וכו' עד בולד הטומאה. פלוגתא דתנאי בפירקא בתרא דשקלים ופסק כר''ע: ומימיהם של כהנים וכו' ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום וכו'. משנה ובגמ' בפ''ק דפסחים (דף י"ד). ויש בלשון רבינו ט''ס שחסר תיבה אחת והגירסא הנכונה שנטמא בולד הטומאה:

ז
 
נוֹתָר שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּעָלָיו בְּבָתֵּיהֶן:

 כסף משנה  נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם. משנה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ"א:):

ח
 
מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ. אִם עָבַר הַצּוֹפִין שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת אוֹ יֶתֶר חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. וְאִם הוּא אוֹרֵחַ שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת שׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

 כסף משנה  מי שיצא מירושלים וכו'. משנה בס''פ אלו עוברין (דף מ"ט). ומ''ש אם יש בו כזית וכו'. שם פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים וכר' יהודה. ומ''ש ואם הוא אורח וכו'. אוקימתא דגמ' בפ' כיצד צולין (דף פ"ב) ותשלום דינין אלו כתב רבינו בפ''ד מהלכות קרבן פסח:

ט
 
כָּל עַצְמוֹת הַקָּדָשִׁים שֶׁאֵין בָּהֶן מוֹחַ * אֵינָן טְעוּנִין שְׂרֵפָה חוּץ מֵעַצְמוֹת הַפֶּסַח. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַקָּרְבָּן שֶׁנִּפְסַל אַחַר שֶׁהֻפְשַׁט הָעוֹר לַכֹּהֲנִים אוֹ לִבְעָלָיו כְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֲבָל אִם נִפְסַל קֹדֶם הֶפְשֵׁט. הֲרֵי הָעוֹר כְּבָשָׂר וְיִשָּׂרֵף הַכּל. וְכֵן זֶבַח שֶׁהֻפְשַׁט וְנִמְצָא טְרֵפָה אוֹ שֶׁנִּפְסַל בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. הוֹאִיל וְלֹא נִרְצָה הַזֶּבַח יִשָּׂרֵף הָעוֹר בֵּין בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלָה לַבְּעָלִים הוֹאִיל וְנִרְצָה הֲרֵי הָעוֹר לַכֹּהֲנִים אוֹ לִבְעָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְזֶבַח שֶׁהֻפְשַׁט קֹדֶם זְרִיקָה אֵינוֹ פּוֹסֵל:

 ההראב"ד   אינן טעונין שריפה. א''א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה:

 כסף משנה  כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח וכו'. ברייתא פ' כיצד צולין (דף פ"ג) כל עצמות הקדשים אינם טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה הני עצמות ה''ד אי לימא דלית בהו מוח עצמות הפסח למה להו שריפה אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי ס''ד שימוש נותר מילתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה א''ר נחמן בר יצחק הב''ע כגון שמצאן חלוצים עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת עצם קמי דנהוו נותר חלצינהו ולא הוו שימוש נותר ולא בעי שריפה עצמות הפסח דיש בהם משום שבירת עצם לבתר דנהוי נותר הוא דחלצינהו וה''ל שימוש נותר ובעו שריפה. ופירש''י כל עצמות נותר מן הקדשים אינם טעונים שריפה אלא שוברם ומוציא המוח ושורפו ומשליך את העצמות חוץ מעצמות פסח שאינו יכול לשברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו לפיכך נשרפים ע''י מוח שבהם וכו'. שמצאם חלוצים כולה מתניתין מיתוקמא במוצא עצמות חלוצין כלומר שבורין ונחלץ מוח מהם. עצמות קדשים דמותר לשברן אמרי סתמא דמילתא לא אתא מוח דידהו לידי נותר ומקמי איסורייהו דניתו לידי נותר חלצינהו ואין כאן שימוש נותר. לבתר הכי דאיפסיל חלצינהו דתו לית ביה איסור שבירה כר''ש ויש כאן שימוש נותר עכ''ל: וכתב הראב''ד אינם טעונים שריפה א''א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה עכ''ל. ואם היתה כוונתו ללמדנו שיהיו חלוצים לא היה צריך לכך שהרי בביאור כתב רבינו שאין בהם מוח, ולכן נ''ל שמפני שרבינו סתם וכתב כל עצמות הקדשים דמשמע בכל גוונא מיירי בא לבאר שאינו כן דלא מיירי אלא כשמצאן ואינו יודע מה טיבן ואנו אומרים באומד הדעת מאחר שהם חלוצים פסולי המוקדשין היו כלומר נותר ולפיכך מפגלין בין עצמות פסח לעצמות שאר קדשים וכמו שנתבאר. ועי''ל משום דלישנא דשאין בהם מוח משמע אפילו שלא היה בהם מוח מעולם לכך כתב שמצאם חלוצים כלומר דוקא כשהיה בהם מוח ונחלץ ממנו אבל אם לא היה בהם מוח מעולם לא: כבר ביארנו. בקרבנות ספ''ה. ומ''ש אבל אם נפסל קודם הפשט הרי העור כבשר וישרף הכל. משנה פרק טבול יום (דף ק"ג:): וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים. ומה שכתב או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום וכו'. משנה שם (דף ק"ג) כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה. ופירש''י כל שלא זכה המזבח בבשרה כגון שאירע בה פיסול קודם זריקה לא היתה בה שעת היתר למזבח. ומה שכתב אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם וכו'. גם זה משנה שם. ומה שכתב וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל. שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי פירוש אם הופשט קודם זריקה אין העור נפסל עוד אפילו נפסל בשר קודם זריקה זריקה מרצה על העור לבדו:

י
 
אֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים. בְּשַׂר קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא אוֹ נוֹתַר אוֹ נִפְסַל. וְכֵן הַמִּנְחָה שֶׁנִּטְמְאָה אוֹ נִפְסְלָה אוֹ נוֹתְרָה. וְאָשָׁם תָּלוּי שֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא קֹדֶם שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק. וּשְׂעַר נָזִיר טָהוֹר. וְהָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. וְדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִשָּׂרֵף כְּגוֹן מַשְׁקִין שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם הֲרֵי אֵלּוּ יִקָּבֵרוּ:

 כסף משנה  אלו הן הנשרפים כו'. משנה בסוף תמורה (דף ל"ג) כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן הרי אלו ישרפו. ומ''ש וכן המנחה שנטמא. משנה פ' היה נוטל (דף כ"ב ע"ב) ומשמע ליה דה''ה לנפסלה או נותרה. ומ''ש ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו. משנה בפרק בתרא דכריתות (דף כ"ג:). ומ''ש וחטאת העוף הבאה על הספק. במשנה בסוף תמורה (דף ל"ד) פלוגתא ופסק כת''ק. ומ''ש ושער נזיר טהור. גם זה שם בגמרא. ומ''ש והערלה וכלאי הכרם ודבר שאין דרכו להשרף. שם במשנה:

יא
 
וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְבָּרִים. קָדָשִׁים שֶׁמֵּתוּ בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְקָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ נֵפֶל. הִפִּילוּ שִׁלְיָא תִּקָּבֵר. וְשׁוֹר הַנִּסְקָל. וְעֶגְלָה עֲרוּפָה. וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע. וּשְׂעַר נָזִיר טָמֵא. וּפֶטֶר חֲמוֹר. וּבָשָׂר בְּחָלָב. וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה:

 כסף משנה  ואלו הם הנקברים קדשים שמתו שם. במשנה וכת''ק. ומ''ש וקדשים שהפילו נפל הפילו שליא וכו' עד שנשחטו בעזרה. ג''ז שם במשנה וכת''ק:

יב
 
הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִשְּׂעַר נָזִיר וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר בְּשַׂק יִדָּלֵק:

 כסף משנה  האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק. בערלה פ''ג:

יג
 
כָּל הַנִּקְבָּרִין אֶפְרָן אָסוּר. וְכָל הַנִּשְׂרָפִין שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אֶפְרָם מֻתָּר * חוּץ מִדֶּשֶׁן הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וְהַפְּנִימִי וְדִשׁוּן הַמְּנוֹרָה:

 ההראב"ד   חוץ מדשן המזבח. א''א הרמת הדשן:

 כסף משנה  כל הנקברים אפרן אסור. בסוף תמורה (דף ל"ד). ומ''ש וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר חוץ מדשן המזבח וכו'. שם דנשרפים אפרן מותר ומותיב עליה מדתניא כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ומשני כי תניא אפר הקדש אסור בתרומת הדשן דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר. ופירש''י ושמו כולו וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה: וכתב הראב''ד חוץ מדשן המזבח א''א הרמת הדשן עכ''ל. נראה שטעמו לומר שלא אמרו אסור אלא דשן שהיה מרים כהן בכל יום ממזבח העולה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח וכדמפרש טעמא בגמרא וכדפירש''י ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה אינם בכלל זה, ורבינו סובר דילפינן להו מדישון מזבח העולה. ועי''ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שע''ג המזבח אסור בהנאה וכמבואר בדבריו בסוף הפרק:

יד
 
כָּל הַנִּשְׂרָפִין לֹא יִקָּבְרוּ. וְכֵן כָּל הַנִּקְבָּרִים לֹא יִשָּׂרְפוּ. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַחְמִיר בִּשְׂרֵפָתוֹ הֲרֵי הֵקֵל בְּאֶפְרָן. שֶׁאֵפֶר הַנִּקְבָּרִים אָסוּר:

 כסף משנה  כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברין לא ישרפו וכו'. משנה בסוף תמורה שם:

טו
 
הָיָה מַקְרִיב עִמּוֹ בִּזְבָחִים וְאָמַר לוֹ נִתְפַּגְּלוּ. עוֹשֶׂה עִמּוֹ בְּטָהֳרוֹת וְאָמַר לוֹ נִטְמְאוּ. * נֶאֱמָן. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ זְבָחִים שֶׁהִקְרַבְתִּי לְךָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְפַּגְּלוּ. וְאוֹתָן הַטָּהֳרוֹת נִטְמְאוּ. אִם הָיָה נֶאֱמָן לוֹ סוֹמֵךְ עַל דְּבָרָיו. וְאִם לָאו שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן. וְהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

 ההראב"ד   נאמן. א''א כל שבידו נאמן:

 כסף משנה  היה מקריב עמו בזבחים וכו'. בפרק הניזקין (דף נ"ד:) ת''ר היה עושה עמו בטהרות א''ל טהרות שעשיתי עמך נתפגלו וכו' נאמן אבל א''ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו וזבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן מ''ש רישא ומ''ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא''ל. ופירש''י כל שבידו לעשות בשעה שמודיעו נאמן ורישא כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד מיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתי בשחיטה שעדיין בידו לפגלן בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה. רבא אמר אע''פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה מקמי האידנא ולא א''ל והשתא א''ל. והרשב''א כתב שהראב''ד פירש דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן היינו כל זמן שהוא תחת ידו ואם א''ל בשעה שהוא יוצא מתחת ידו [אינו] נאמן. ולענין דינא משמע דהלכה כרבא כדקי''ל בכל דוכתא. אבל הראב''ד פוסק כאביי משום דעובדי דמייתי התם דאתא קמי' דרב אמי משמע ליה דאתו כאביי ולפיכך כתב על דברי רבינו א''א כל שבידו נאמן עכ''ל. ולי קשה על רבינו דלא אתי לא כאביי ולא כרבא דאי כאביי ה''ל לפלוגי בין ישנן בידו לאינן בידו ואי כרבא ה''ל לפלוגי בין אשכחיה ולא אמר ליה ללא אשכחיה. ואפשר לומר דפסק כאביי דטעמא דנאמן ברישא משום דהוו בידו ולישנא דברייתא הכי דייק דקאמר היה עושה עמו בטהרות ואמר ליה דמדקתני עושה עמו משמע שהיו מסורות בידו ודייק רבינו לכתוב וא''ל נתפגלו ולא כתב וא''ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו כדקתני בברייתא כדי לרמוז יותר על התכיפות לומר דבעודו עושה בזבחים שעדיין היו בידו א''ל נתפגלו וכן נראה מדבריו בפ''א מהלכות תפילין שפוסק כאביי. ונראה שהראב''ד כמפרש דברי רבינו כתב כל שבידו נאמן וע''פ מ''ש דטעמא דפסק כאביי משום דעובדא דרבי אמי דמייתי התם משמע דלא כרבא ודברי רבינו בפ''א מהל' תפילין הכי משמע. ונראה עוד שרבינו אינו מפרש כל שבידו כפירש''י מדסתים לה סתומי אלא כפירוש הראב''ד. ועדיין נשאר לדקדק בדברי רבינו בסיפא למה האריך ולא סתם וכתב אינו נאמן כלישנא דברייתא ונראה שטעמו משום דקשיא ליה על הך סיפא דקתני אינו נאמן מדמשמע בקידושין פרק האומר (דף ס"ה) דבין לאביי בין לרבא אם א''ל ע''א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואע''ג דאינו בידו, וניחא ליה דהתם מיירי כשהוא נאמן לו. ומ''ש ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בפ' הניזקין ההוא דאמר לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו רבי אסי רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אמר ר' יצחק בר ביסנא כה''ג ביה''כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דמהימן וכו' ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא, ומדאמר שורת הדין אינו נאמן משמע דה''ק הרוצה לנהוג כפי הדין אינו נאמן אבל הרוצה להחמיר לעצמו הרי זה משובח ועוד דר' יוחנן אמר משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו ואע''ג דאסיקנא בקשיא מכ''מ יש לחוש לו לומר שהמחמיר על עצמו הר''ז משובח. אחר שכתבתי כל זה מצאתי לרבינו שכתב בסוף הל' מטמאי משכב ומושב כדברי רבא ולכן נ''ל שרבינו מפרש דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דברייתא היכי מייתבא שפיר טפי ולכך כתב רבינו דברי שניהם וסמך כאן על מ''ש שם ושם סמך על מ''ש כאן: סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס''ד:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין בְּסַ''ד




הלכות עבודת יום הכיפורים


הלכות עבודת יום הכיפורים - פרק ראשון

מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת. וְהִיא שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים כֻּלּוֹ עַל הַסֵּדֶר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת. הַקָּרְבָּנוֹת. וְהַוִּדּוּיִין. וְשִׁלּוּחַ הַשָּׂעִיר. וּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת: וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ בִּפְרָקִים אֵלוּ:

א
 
בְיוֹם הַצּוֹם מַקְרִיבִין תָּמִיד בַּשַּׁחַר וְתָמִיד בֵּין הָעַרְבַּיִם כְּסֵדֶר כָּל יוֹם וְיוֹם. וּמַקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם פַּר וְאַיִל וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת. וְשָׂעִיר חַטָּאת נַעֲשֶׂה בַּחוּץ וְהוּא נֶאֱכָל לָעֶרֶב. וְעוֹד מַקְרִיבִין יֶתֶר עַל מוּסָף זֶה. פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף. וְאַיִל לְעוֹלָה. וּשְׁנֵיהֶם מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאַיִל הַבָּא מִשֶּׁל צִבּוּר הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת (ויקרא טז-א) 'אַחֲרֵי מוֹת'. וְהוּא הָאַיִל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים בִּכְלַל הַמּוּסָף. וְהוּא הַנִּקְרָא אֵיל הָעָם. וְעוֹד מְבִיאִין מִשֶּׁל צִבּוּר שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים. אֶחָד קָרֵב חַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף. וְהַשֵּׁנִי שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. נִמְצְאוּ כָּל הַבְּהֵמוֹת הַקְּרֵבִים בְּיוֹם זֶה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה. שְׁנֵי תְּמִידִין. וּפַר. וּשְׁנֵי אֵילִים וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים כֻּלָּם עוֹלוֹת. וּשְׁנֵי שְׂעִירִים חַטָּאת אֶחָד נַעֲשֶׂה בַּחוּץ וְנֶאֱכַל לָעֶרֶב וְהַשֵּׁנִי נַעֲשֶׂה בִּפְנִים וְנִשְׂרָף. וּפַר כֹּהֵן גָּדוֹל לְחַטָּאת וְהוּא נִשְׂרָף:

 כסף משנה  ביום הצום מקריבין תמיד בשחר וכו'. מפורש בתורה פ' אחרי מות ופרשת פנחס. ומ''ש ואיל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות והוא האיל האמור בחומש הפקודים. בפ' בא לו (דף ע':) פלוגתא דרבי ור' אלעזר בר''ש דרבי סבר אחד הוא ור' אלעזר בר''ש סבר אחד האמור בפרשת אחרי מות ואחד האמור בחומש הפקודים ופסק כרבי משום דהלכה כרבי מחבירו ועוד דאמרינן התם דר''מ ור''א סברי כוותיה. ומ''ש והוא נאכל לערב. משנה בפ' שתי הלחם (דף צ"ט):

ב
 
עֲבוֹדַת כָּל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בְּהֵמוֹת אֵלּוּ הַקְּרֵבִין בְּיוֹם זֶה אֵינָהּ אֶלָּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד. אֶחָד כֹּהֵן הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה אוֹ הַמְרֻבֶּה בִּבְגָדִים. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת אַף מוּסַף שַׁבָּת אֵין מַקְרִיב אוֹתוֹ אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל. וְכֵן שְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת שֶׁל יוֹם זֶה כְּגוֹן הַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת שֶׁל כָּל יוֹם וַהֲטָבַת הַנֵּרוֹת הַכּל עָשׂוּי בְּכֹהֵן גָּדוֹל נָשׂוּי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ו) (ויקרא טז-יא) (ויקרא טז-יז) 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ'. בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ:

 כסף משנה  עבודת כל ט''ו בהמות אלו וכו'. בפ''ק דיומא (דף ל"ב:) ובהוריות (דף י"ב) כל עבודות יוה''כ אינם כשירות אלא בכ''ג. ומ''ש ואחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים. הכי משמע במשנה פירקא בתרא דהוריות (דף י"א) והכי תניא התם בהדיא בדף י''ב. ומ''ש ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כ''ג: ומ''ש וכן שאר הקטורת של יום זה וכו' והטבת הנרות הכל עשוי בכ''ג. נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא (דף י"ד) כל שבעת הימים הוא מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם ביוה''כ: כתב הריטב''א בפ''ק דיומא בשם הרמב''ם דמדאורייתא אין חובה בכ''ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום כשירות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ''ג ור''ש כתב דאפי' תרומת הדשן שהיתה עבודת לילה אינה כשירה אלא בכ''ג ולדעת ר''ש והרז''ה אין פייסות ביוה''כ לפי שכל העבודות בכ''ג אבל הגאונים בפיוטיהם הזכירו פייסות ביוה''כ לכן כתב הרמב''ן בספר המלחמות דאף ביוה''כ היו פייסות אחד לתרומת הדשן והשני מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה דמכשירי עבודה הם ונעשים בכהן הדיוט וסידור המערכות ושני גזרי עצים הכל נעשה בכהן הדיוט שהם מכשירי עבודה. ה''ג מי מוליך מחתה למזבח פנימי להקטיר וכ''ג מקטיר וזה מוליך המחתה גחלי אש עכ''ל: ומ''ש נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו. משנה בריש יומא:

ג
 
א שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לְיוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכָּתוֹ שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְדָבָר זֶה קַבָּלָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מֵאִשְׁתּוֹ כָּל שִׁבְעַת יָמִים אֵלּוּ שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אִשְׁתּוֹ נִדָּה וְנִמְצָא טָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד. וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל אַחֵר שֶׁאִם יֶאֱרַע בְּזֶה פִּסּוּל יַעֲבֹד הָאַחֵר תַּחְתָּיו. בֵּין שֶׁאֵרַע בּוֹ פִּסּוּל ב קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בֵּין שֶׁאֵרַע בּוֹ פִּסּוּל אַחַר שֶׁהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ זֶה שֶׁנִּכְנַס תַּחְתָּיו אֵינוֹ צָרִיךְ חִנּוּךְ אֶלָּא עֲבוֹדָתוֹ מְחַנַּכְתּוֹ וּמַתְחִיל מֵעֲבוֹדָה שֶׁפָּסַק בָּהּ הָרִאשׁוֹן. עָבַר יוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הָרִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ וְהַשֵּׁנִי עוֹבֵר וְכָל מִצְוֹת כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה עָלָיו אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד כְּכֹהֵן גָּדוֹל וְאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם מֵת הָרִאשׁוֹן זֶה הַשֵּׁנִי מִתְמַנֶּה תַּחְתָּיו:

 כסף משנה  שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול וכו'. משנה בריש יומא. ומה שכתב ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה וכו'. שם (דף ז') בגמרא. ומה שכתב ומתקינין לו כהן אחר שאם יארע בו פיסול וכו'. שם במשנה: בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר וכו' אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו וכו'. שם (דף י"ב) פלוגתא דאמוראי ופסק כרב פפא משום דברייתא מסייעא ליה. ומה שכתב ומתחיל מעבודה שפסק בה ראשון. הכי משמע שם לרב פפא: עבר יום הכפורים וכו'. שם (דף י"ב:) ת''ר אירע בו פיסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר''מ ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ''ג ולא לכהן הדיוט וכו' כ''ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלים בקדש ולא מורידין אמר רבה בר בר חנה אמר ר''י הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשירה וכו' ואם מת ראשון שחוזר לעבודתו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כר' יוסי ולא שבק מלמינקט לישנא דר''מ והוי כמזכי שטרא לבי תרי. וי''ל דלישנא דכל מצות כהונה גדולה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד בכ''ג שני שהוא אסור בדברים שכ''ג אסור בהם ור' יוסי לא פליג עליה אלא במאי דאמר שהוא עובד בכ''ג אבל במאי דאמר דאסור בדברים שכ''ג אסור בהם מודה דהא מדינא עובד בכ''ג אי לאו משום איבה. ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו שאינו ראוי לכהן הדיוט וי''ל דממ''ש כל מצות כהונה גדולה עליו משמע.

ד
 
בְּשִׁבְעַת יָמִים אֵלּוּ מַזִּין עָלָיו מֵאֵפֶר הַפָּרָה בַּשְּׁלִישִׁי לְהַפְרָשָׁתוֹ וּבַשְּׁבִיעִי שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמָּא נִטְמָא בְּמֵת וְלֹא יָדַע. וְאִם חָל יוֹם שַׁבָּת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ דּוֹחִין אֶת הַהַזָּיָה:

 כסף משנה  בשבעת ימים אלו וכו'. בפ''ק דיומא (דף ח') תניא אחד כ''ג של יוה''כ ואחד שורף את הפרה מזין עליו כל שבעה וכו' דברי ר''מ ר' יוסי אומר [אין מזין עליו אלא] שלישי ושביעי בלבד ר' חנינא סגן הכהנים אומר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה כ''ג ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי (בלבד) וכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי בשל יום הכפורים בשלישי ובשביעי הלכתא כוותייהו ובלאו הכי הא קי''ל דהלכה כר' יוסי לגבי ר''מ. ומ''ש ואם חל שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את ההזייה. שם:

ה
 
כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מַרְגִּילִין אוֹתוֹ בַּעֲבוֹדוֹת. זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְטִיר אֵיבְרֵי תָּמִיד עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל בַּעֲבוֹדָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמוֹסְרִין לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵּית דִּין וְקוֹרְאִים לְפָנָיו וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ עֲבוֹדַת הַיּוֹם וְסִדּוּרָהּ וְאוֹמְרִין לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ דָּבָר זֶה. וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשַׁחֲרִית הָיוּ מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעֲרֵי הַמִּזְרָח וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מַכִּיר וְרָגִיל בַּעֲבוֹדָה:

 כסף משנה  כל שבעת ימים מרגילין אותו בעבודות וכו' עד מתעסקין עמו עד שיגיע זמן שחיטה. במשנה פירקא קמא דיומא (דף י"ד):

ו
 
ג כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֶאֱכל הַרְבֵּה שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה. וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִישֹׁן שֶׁמָּא יִרְאֶה קֶרִי. וְלֹא הָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבָרִים הַמַּרְגִּילִין לְשִׁכְבַת זֶרַע כְּגוֹן בֵּיצִים וְחָלָב חַם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

ז
 
בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי צָץ הַמִּינוּת בְּיִשְׂרָאֵל. וְיָצְאוּ הַצְּדוֹקִין מְהֵרָה יֹאבֵדוּ שֶׁאֵינָן מַאֲמִינִין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָיוּ אוֹמְרִין שֶׁקְּטֹרֶת שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מַנִּיחִין אוֹתָהּ עַל הָאֵשׁ בַּהֵיכָל חוּץ לַפָּרֹכֶת וּכְשֶׁיַּעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מַכְנִיס אוֹתָהּ לְפָנִים לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. הַטַּעַם. זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא טז-ב) 'כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת' אָמְרוּ כִּי הוּא עֲנַן הַקְּטֹרֶת. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין נוֹתֵן הַקְּטֹרֶת אֶלָּא בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים לִפְנֵי הָאָרוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-יג) 'וְנָתַן הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה''. וּלְפִי שֶׁהָיוּ חוֹשְׁשִׁין בְּבַיִת שֵׁנִי שֶׁמָּא כֹּהֵן גָּדוֹל זֶה נוֹטֶה לְצַד מִינוּת. הָיוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וְאוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן אֶת שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה דָּבָר שֶׁאָמַרְנוּ לְךָ. וְהוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה עַל שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּמִינוּת. וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין לְפִי שֶׁחָשְׁדוּ לְמִי שֶׁמַּעֲשָׂיו סְתוּמִין שֶׁמָּא אֵין בְּלִבּוֹ כְּלוּם:

ח
 
א כָּל לֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים כֹּהֵן גָּדוֹל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ אִם הָיָה חָכָם. וְאִם הָיָה תַּלְמִיד דּוֹרְשִׁים לְפָנָיו. אִם הָיָה רָגִיל לִקְרֹא קוֹרֵא וְאִם לָאו קוֹרִין לְפָנָיו. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִישַׁן. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם ב פִּרְחֵי לְוִיָּה מַכִּין ג לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה. וְאוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל עֲמֹד וְהִצְטַנֵּן מְעַט עַל הָרִצְפָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּישַׁן. וּמִתְעַסְּקִין עִמּוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן שְׁחִיטָה. וְלֹא הָיוּ שׁוֹחֲטִין עַד שֶׁמַּכִּירִין שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר בְּוַדַּאי שֶׁמָּא יִשְׁחֲטוּ בַּלַּיְלָה:

 כסף משנה  ומ''ש ולא היו שוחטין עד שמכירים שעלה עה''ש בודאי וכו'. משנה בפ''ג דיומא (דף כ"ח) ופ''ג דתמיד (דף ל'):



הלכות עבודת יום הכיפורים - פרק שני

א
 
כָּל מַעֲשֵׂה הַתְּמִידִין וְהַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם זֶה כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹשֶׂה אוֹתָן וְהוּא לָבוּשׁ בְּבִגְדֵי זָהָב. וַעֲבוֹדוֹת הַמְיֻחָדוֹת לְיוֹם זֶה בְּבִגְדֵי לָבָן. וַעֲבוֹדָה הַמְיֻחֶדֶת לְיוֹם זֶה הִיא מַעֲשֵׂה הַפָּר שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל. וּשְׁנֵי הַשְּׂעִירִים שֶׁאֶחָד מֵהֶן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְהַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. כָּל אֵלּוּ בְּבִגְדֵי לָבָן הֵם נַעֲשִׂים:

 כסף משנה  כל מעשה התמידין והמוספין וכו'. בפ''ג דיומא (דף ל"א ל"ב):

ב
 
כָּל עֵת שֶׁיְּשַׁנֶּה הַבְּגָדִים וְיִפְשֹׁט בְּגָדִים וְלוֹבֵשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים טָעוּן טְבִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כג) 'וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד' (ויקרא טז-כד) 'וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו'. וְחָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם. כֵּיצַד. בַּתְּחִלָּה פּוֹשֵׁט בִּגְדֵי חֹל שֶׁעָלָיו וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְשׁוֹחֵט אֶת הַתָּמִיד וּמַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר שֶׁל כָּל יוֹם * וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְטִיר אֵיבְרֵי הַתָּמִיד עִם הַחֲבִיתִין וְהַנְּסָכִים וּמַקְרִיב הַפָּר וְשִׁבְעָה כְּבָשִׂים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי הַזָּהָב וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְעוֹבֵד עֲבוֹדַת הַיּוֹם כָּל הַוִּדּוּיִּים עִם הַהַגְרָלָה וּזְרִיקַת הַדָּמִים בִּפְנִים וְהַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמוֹסֵר הַשָּׂעִיר לַמְשַׁלְּחוֹ לַעֲזָאזֵל. וּמוֹצִיא אֵימוּרֵי הַפָּר וְהַשָּׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים וּמוֹסֵר שְׁאֵרָן לִשְׂרֵפָה. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי לָבָן וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג. וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וּמַקְרִיב שְׂעִיר חַטָּאת שֶׁל מוּסָף הַיּוֹם וְאֵילוֹ וְאֵיל הָעָם. וְהֵם עוֹלוֹת. וּמַקְטִיר אֵימוּרֵי פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. וּמַקְרִיב תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב. וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְנִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמוֹצִיא מִשָּׁם אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי לָבָן. וְטוֹבֵל וְעוֹלֶה וּמִסְתַּפֵּג. וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וּמַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁל כָּל יוֹם וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי חֹל וְיוֹצֵא:

 ההראב"ד   ומטיב את הנרות וכו'. א''א אמת כך הוא לשון המשנה אבל לא היה בין הערבים הטבה אלא לנר המערבי בלבד שהיה דולק מערב לערב:

 כסף משנה  ומ''ש כל עת שישנה הבגדים וכו'. שם: ומ''ש כיצד בתחלה פושט בגדי חול שעליו וטובל וכו' עד עם החביתין והנסכים. משנה שם: כתב הראב''ד ומטיב את הנרות וכו'. א''א אמת כך הוא לשון המשנה וכו'. כוונת הראב''ד שהוא סבור שפירוש בהטיבו את הנרות אינו הדלקת הנרות כמ''ש רבינו בפרק שלישי מתמידין ומוספין אלא הטבת הנרות היינו דישונן ותיקון הפתילות החדשות וכסברת האחרונים שנתבאר בתשובות הרשב''א סימן ש''ט שהם סוברים שלא היה מדליק הנרות אלא בין הערבים בלילה ובבקר היה מטיבן ולא מדליקן זולת נר המערבי שלא היה מטיבו בבקר לפי שצריך שיהיה דולק תמיד ובין הערבים היה מטיבו ומדליקו ועליו קתני ומטיב את הנרות. ורבינו סבור שגם בבקר היה מדליק הנרות דבהטיבו היינו בהדליקו כמו שכתב בפרק ג' מתמידין ומוספין וא''כ בין הערבים היה נכנס לדשנן ולתקנן ולהדליקן ולדידיה אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני בין הערבים ומטיב את הנרות כלישנא דכתיב בבקר בהטיבו את הנרות. ומ''ש ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום. במשנה פרק בא לו (דף ע') פלוגתא דתנאי ופסק כר''ע. ומ''ש ואח''כ מקדש ידיו ורגליו וכו' עד ולובש בגדי חול ויוצא. מבואר במשנה מפרק ג' דיומא עד סוף פרק שביעי:

ג
 
כָּל הַטְּבִילוֹת הָאֵלּוּ וְהַקִּדּוּשִׁין כֻּלָּן בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כד) 'וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ'. חוּץ מִטְּבִילָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא רַשַּׁאי לִטְבּל אוֹתָהּ בְּחל שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא לְהוֹסִיף כַּוָּנָתוֹ. שֶׁאִם יִזְכֹּר טֻמְאָה יְשָׁנָה שֶׁבְּיָדוֹ יִפְרשׁ מִמֶּנָּה בִּטְבִילָה זוֹ לִשְׁמָהּ. וְכָל כֹּהֵן שֶׁלֹּא טָבַל בֵּין בְּגָדִים לִבְגָדִים אוֹ שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה וְעָבַד. עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

 כסף משנה  כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש וכו'. משנה בפ''ג דיומא. ומה שכתב שאינה אלא להוסיף כוונתו וכו'. פרק ג' דיומא (דף ל') בברייתא פלוגתא דבן זומא ור''י ופסק כר''י: וכל כהן שלא טבל וכו'. שם:

ד
 
הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ חוֹלֶה מְלַבְּנִין עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל בְּאֵשׁ מִבָּעֶרֶב וּלְמָחָר מְטִילִין אוֹתָן בְּמַיִם כְּדֵי לְהָפִיג צִנָּתָן שֶׁאֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ. אוֹ מְעָרְבִין מַיִם חַמִּין בְּמֵי הַמִּקְוֶה עַד שֶׁתָּפִיג צִנָּתָן:

 כסף משנה  היה כהן גדול זקן או חולה וכו'. משנה וברייתא שם (דף ל"א ע"ב):

ה
 
בְּכָל יוֹם כֹּהֵן גָּדוֹל מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים וְהַיּוֹם מְקַדֵּשׁ מִקִּיתוֹן שֶׁל זָהָב מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ. בְּכָל יוֹם הַכֹּהֲנִים עוֹלִים בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ וְיוֹרְדִין בְּמַעֲרָבוֹ וְהַיּוֹם עוֹלִים בָּאֶמְצַע וְיוֹרְדִין בָּאֶמְצַע לִפְנֵי כֹּהֵן גָּדוֹל כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. בְּכָל יוֹם מִי שֶׁזָּכָה בַּמַּחְתָּה חוֹתֶה בְּמַחְתָּה שֶׁל כֶּסֶף וּמְעָרֶה הָאֵשׁ לְמַחְתָּה שֶׁל זָהָב וְהַיּוֹם חוֹתֶה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּמַחְתָּה שֶׁל זָהָב וּבָהּ נִכְנָס לַהֵיכָל. שֶׁלֹּא לְיַגְּעוֹ בְּתוֹסֶפֶת עֲבוֹדָה. וְכֵן מַחְתָּה שֶׁל כָּל יוֹם מַחְזֶקֶת אַרְבָּעָה קַבִּין וְשֶׁל הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה קַבִּין וּבְכָל יוֹם הָיְתָה כְּבֵדָה וְהַיּוֹם קַלָּה. וּבְכָל יוֹם יָדָהּ קְצָרָה וְהַיּוֹם אֲרֻכָּה כְּדֵי לְהָקֵל עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִיגַע. בְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת שֶׁל אֵשׁ וְהַיּוֹם הָיוּ שָׁם אַרְבַּע. מוֹסִיפִין מַעֲרָכָה כְּדֵי לְהַדֵּר הַמִּזְבֵּחַ וּלְעַטְּרוֹ:

 כסף משנה  בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וכו' עד שלא ייגע. משנה בפרק רביעי דיומא (דף מ"ג): בכל יום ויום היו על המזבח וכו'. פלוגתא דתנאי משנה שם ופסק כרבי יוסי:

ו
 
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא טז-יז) 'וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה וִדּוּי דְּבָרִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהוּא מִתְוַדֶּה בְּיוֹם זֶה שְׁלֹשָׁה וִדּוּיִים. אֶחָד עַל יְדֵי עַצְמוֹ תְּחִלָּה. וִדּוּי שֵׁנִי עַל יְדֵי עַצְמוֹ עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וּשְׁנֵיהֶם עַל פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. וְהַוִּדּוּי שְׁלִישִׁי עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עַל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּמַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּכָל וִדּוּי מֵהֶן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. כֵּיצַד הוּא אוֹמֵר. אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלָעֲווֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְכוּ' שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ל) 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'. הֲרֵי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם. וְכֵן בְּכָל וִדּוּי מֵהֶן. וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַגּוֹרָל עַל שְׂעִיר הַחַטָּאת אוֹמֵר לַהַשֵּׁם חַטָּאת. נִמְצָא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בַּיּוֹם זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים. וּבְכֻלָּם הוּא מַזְכִּיר כִּכְתָבוֹ שֶׁהוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מַגְבִּיהַּ אֶת קוֹלוֹ בַּשֵּׁם. כֵּיוָן שֶׁרַבּוּ פְּרוּצִין חָזְרוּ לְאָמְרוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ וּמַבְלִיעוֹ בִּנְעִימוּת עַד שֶׁלֹּא יַכִּירוּ בּוֹ אֲפִלּוּ חֲבֵרָיו הַכֹּהֲנִים:

 כסף משנה  זה שנאמר בתורה וכפר בעדו וכו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים. ברייתא בפ''ג דיומא (דף ל"ו). ומ''ש נמצאת [למד] שהוא מתודה ביום זה ג' וידויים וכו' עד עשר פעמים. במשנה ובברייתא בפרק הנזכר (דף ל"ו ל"ז) ובפ' טרף בקלפי. ומ''ש ובכולם היה מזכיר השם ככתבו וכו' בראשונה היה מגביה את קולו בשם וכו' עד אפי' חביריו הכהנים. ברייתא בריש פרק עשרה יוחסין (דף ע"א):

ז
 
כָּל הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה כְּשֶׁהֵם שׁוֹמְעִים אֶת הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ יוֹצֵא מִפִּי כֹּהֵן גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כָּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֵד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב-ג) 'כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹּדֶל לֵאלֹהֵינוּ'. וּבִשְׁלֹשֶׁת הַוִּדּוּיִּים הָיָה מִתְכַּוֵּן לִגְמֹר אֶת הַשֵּׁם כְּנֶגֶד הַמְבָרְכִין וְאוֹמֵר לָהֶן תִּטְהָרוּ. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְוִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים וּלְוִדּוּי הַפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים:

 כסף משנה  כל הכהנים והעם העומדים בעזרה וכו'. במשנה פ''ג דיומא (דף ל"ה:) ובפ' טרף בקלפי (דף ל"ט) ובפ' שני שעירי (דף ס"ו). ומ''ש ובשלשת הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים וכו': וכל היום כשר וכו'. משנה בסוף פרק שני דמגילה (דף כ':):



הלכות עבודת יום הכיפורים - פרק שלישי

א
 
שְׁנֵּי הַגּוֹרָלוֹת אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַהַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל. וְהֵם כְּשֵׁרִים מִכָּל דָּבָר בֵּין מִן הָעֵץ בֵּין מִן הָאֶבֶן בֵּין מִן הַמַּתֶּכֶת. אֲבָל לֹא יִהְיֶה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן. אֶחָד כֶּסֶף וְאֶחָד זָהָב. אֶלָּא שְׁנֵיהֶם שָׁוִין. וְשֶׁל עֵץ הָיוּ. וּבְבַיִת שֵׁנִי עָשׂוּ אוֹתָם שֶׁל זָהָב. וּמַנִּיחִין שְׁנֵי הַגּוֹרָלוֹת בִּכְלִי אֶחָד הַמַּחֲזִיק שְׁתֵּי הַיָּדָיִם כְּדֵי שֶׁיַּכְנִיס שְׁתֵּי יָדָיו וְלֹא יִתְכַּוֵּן. וּכְלִי זֶה חֹל הוּא. וְשֶׁל עֵץ הָיָה וְקַלְפִּי שְׁמוֹ:

 כסף משנה  שני הגורלות וכו'. עד ובבית שני עשו אותם של זהב. בפרק ג' דיומא (דף ל"ו). ומ''ש ומניחים הגורלות בכלי אחד וכו' עד וקלפי שמו. בפרק טרף בקלפי (דף ל"ט):

ב
 
הֵיכָן מַגְרִיל. בְּמִזְרַח הָעֲזָרָה בִּצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ. מַנִּיחִין שָׁם הַקַּלְפִּי. וּמַעֲמִידִין שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים פְּנֵיהֶן לַמַּעֲרָב וַאֲחוֹרֵיהֶם לַמִּזְרָח. וְכֹהֵן גָּדוֹל בָּא לְשָׁם וְהַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ וּשְׁנֵי הַשְּׂעִירִים לְפָנָיו אֶחָד לִימִינוֹ וְאֶחָד לִשְׂמֹאלוֹ:

 כסף משנה  היכן מגריל וכו'. משנה בפ''ג דיומא (דף ל"ז) בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח ובגמרא מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי מני ראב''י היא דתניא צפונה לפני ה' שיהא צפון כולו פנוי דברי ראב''י והא רישא ר''א בר''ש היא כולה ראב''י היא ותני בבין האולם ולמזבח. ופירש''י מדקאמר לצפון המזבח שהוצרך למשכו מכנגד המזבח ולצפון. מכלל דמזבח לאו בצפון הוה קאי. אין כלום מהמזבח בצפון העזרה ואי הוו קיימי כנגד מזרחה של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי. צפונה על ירך המזבח צפונה ל' אויר משמע אל צפון שהוא האויר הפנוי. והא רישא ר' אלעזר בר''ש דאמר מזבח מקצתו בצפון שהכשיר שחיטת הפר בין האולם ולמזבח. כולה ראב''י ותני ברישא פרו היה עומד כבין האולם ולמזבח סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח שהיה מקרבו אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכ''ג ויותר מכאן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל ליה כנגד מזרח המזבח לאו בצפון הוא עכ''ל. ומשמע דהלכה כראב''י אי משום דמשנתו קב ונקי או משום דסתם לן תנא כוותיה. ורבינו שכתב כאן כוותיה שפיר. אבל יש לתמוה על מ''ש בפ''ד ופרו היה עומד בין האולם למזבח ולראב''י ה''ל לכתוב כבין האולם ולמזבח ונראה שצריך להגיה שם כן. ומ''ש ומעמיד השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח. הכי תניא בפרק הנזכר (דף ל"ו) כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב ואע''ג דתנן התם (דף ל"ה:) פרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב ואמרינן בגמ' היכי משכחת לה אמר רב בעוקם ראשו הא אמרינן בגמרא ונוקמיה להדיא אמר אביי גזירה שמא ירביץ גללים. ופירש''י ונוקמיה להדיא אחוריו למזבח ופניו להיכל. שמא ירביץ גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח והכי שפיר טפי להיות זנבו בצפון וראשו לדרום נמצא זנבו שלא כנגד המזבח שאינו מושכו לצד דרום כל אורך הפר אלא שיהא מקצת גופו בין האולם ולמזבח עכ''ל. וא''כ הכא דמעמידן במזרח העזרה לצפון המזבח דליכא למיחש שמא יראה בית הרעי שלו לצד המזבח שהרי הם מרוחקים מהמזבח לצד מזרח העזרה מעמידן כדתניא הזבח עומד בצפון ופניו למערב וממילא דהוו אחוריו למזרח. ומ''ש וכ''ג בא לשם והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. משנה שם (דף ל"ז):

ג
 
טָרַף בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי הַגּוֹרָלוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו לְשֵׁם שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים וּפוֹתֵחַ יָדָיו. אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּימִינוֹ הַסְּגָן אוֹמֵר אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל הַגְבֵּהַּ יְמִינְךָ. וְאִם בִּשְׂמֹאל עָלָה רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל הַגְבֵּהַּ שְׂמֹאלְךָ. וְנוֹתֵן שְׁנֵי הַגּוֹרָלוֹת עַל שְׁנֵיהֶם. שֶׁל יָמִין עַל יָמִין וְשֶׁל שְׂמֹאל עַל שֶׁל שְׂמֹאל. וְאִם לֹא נָתַן לֹא עִכֵּב אֶלָּא שֶׁחִסֵּר מִצְוָה. שֶׁהַהַנָּחָה מִצְוָה שֶׁאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת וְהַהַגְרָלָה מְעַכֶּבֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדָה. לְפִיכָךְ הַהַנָּחָה כְּשֵׁרָה בְּזָר וְהַעֲלָיַת הַגּוֹרָלוֹת מִן הַקַּלְפִּי פְּסוּלָה בְּזָר:

 כסף משנה  ומ''ש טרף בקלפי והעלה שני גורלות וכו' עד ושל שמאל על של שמאל. משנה בפ' טרף בקלפי (דף ל"ט). ומ''ש ואם לא נתן לא עירב אלא שחיסר מצוה שההנחה מצוה שאינה מעכבת. הכי אמרינן שם (דף מ':). ומ''ש וההגרלה מעכבת. שם אסיקנא למ''ד הגרלה לא מעכבא בתיובתא. לפיכך ההנחה כשירה בזר והעלאת הגורלות מן הקלפי פסולה בזר. נלמד ממ''ש בסמוך:

ד
 
וְקוֹשֵׁר לְשׁוֹן זְהוֹרִית מִשְׁקַל שְׁתֵּי סְלָעִים בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וּמַעֲמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁלּוּחוֹ וְלַנִּשְׁחָט כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ. וְשׁוֹחֵט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַשָּׂעִיר שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם:

 כסף משנה  וקושר לשון של זהורית וכו' עד כנגד בית שחיטתו. שם במשנה (דף מ"א) ומפרש הגמ' דה''ק ולנשחט יקשרנו כנגד בית שחיטתו שלא יתערב זה בזה ולא באחרים. ופירש''י דקושר לנשחט לשון כנגד צוארו. ויש לתמוה על רבינו שסתם במקום שהיה לו לפרש. ומ''ש שהלשון משקל שתי סלעים. שם פלוגתא דאמוראי ומשמע התם כמאן דאמר הכי. ומ''ש ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל וכו' עד אלא כמצליף. במשנה פ' הוציאו לו (דף נ"ג:):

ה
 
וּמַכְנִיס דָּמָן לַהֵיכָל וּמַזֶּה מִדַּם שְׁנֵיהֶן בַּיּוֹם הַזֶּה אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ הַזָּיוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. מַזֶּה תְּחִלָּה מִדַּם הַפָּר שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בֵּין בַּדֵּי הָאָרוֹן קָרוֹב לַכַּפֹּרֶת בְּטֶפַח שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-יד) 'וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה' וְגוֹ'. וּמַזֶּה שָׁם אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-יד) 'שֶׁבַע פְּעָמִים' יַזֶּה יֶתֶר עַל הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה. אַחַת. אַחַת וְאַחַת אַחַת וּשְׁתַּיִם אַחַת וְשָׁלֹשׁ אַחַת וְאַרְבַּע אַחַת וְחָמֵשׁ אַחַת וְשֵׁשׁ אַחַת וְשֶׁבַע. וְלָמָּה מוֹנֶה כָּכָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִמְנֶה הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה מִכְּלַל הַשֶּׁבַע. וְאַחַר כָּךְ מַזֶּה מִדַּם הַשָּׂעִיר בֵּין בַּדֵּי הָאָרוֹן שְׁמוֹנֶה אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה וּמוֹנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנֶה בְּדַם הַפָּר. וְחוֹזֵר וּמַזֶּה בַּהֵיכָל עַל הַפָּרֹכֶת מִדַּם הַפָּר שְׁמוֹנֶה. אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר בְּדַם הַפָּר (ויקרא טז-טו) 'עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת'. וּמוֹנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנֶה בִּפְנִים. וְחוֹזֵר וּמַזֶּה מִדַּם הַשָּׂעִיר כֵּן עַל הַפָּרֹכֶת שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה. שֶׁנֶּאֱמַר בְּדַם הַשָּׂעִיר (ויקרא טז-טו) 'וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר'. וּמוֹנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹנֶה בִּפְנִים. וְכָל אֵלּוּ הַהַזָּיוֹת אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן בָּהֶן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְּמַצְלִיף. וְאַחַר כָּךְ מְעָרֵב שְׁנֵי הַדָּמִים דַּם הַפָּר וְדַם הַשָּׂעִיר וּמַזֶּה מִשְּׁנֵיהֶם אַרְבַּע הַזָּיוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל וְשֶׁבַע הַזָּיוֹת עַל אֶמְצָעוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ זֶה:

 כסף משנה  ומ''ש בין בדי הארון קרוב לכפורת בטפח: ומ''ש ואח''כ מערב שני הדמים וכו' עד אמצעו של מזבח זה. משנה בפרק הוציאו לו שם:

ו
 
וְכָל אֵלּוּ הָאַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ הַזָּיוֹת טוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּדַם טְבִילָה עַל כָּל הַזָּיָה לֹא שֶׁיַּזֶּה שְׁתֵּי הַזָּיוֹת מִטְּבִילָה אַחַת. וּשְׁיָרֵי הַדָּם שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן:

 כסף משנה  ומ''ש וכל אלו המ''ג הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה וכו'. תוספתא פ''ג דיומא ובגמרא פ' דם חטאת ופ''ק דמנחות. ומ''ש ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. משנה בפ' הוציאו לו (דף נ"ח ע"ב):

ז
 
וְאַחַר כָּךְ מְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר הַחַי בְּיַד אִישׁ הַמּוּכָן לְהוֹלִיכוֹ לַמִּדְבָּר. וְהַכּל כְּשֵׁרִים לְהוֹלִיכוֹ אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִים אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ. וְסֻכּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין מִירוּשָׁלַיִם עַד תְּחִלַּת הַמִּדְבָּר. וְשׁוֹבֵת אִישׁ אֶחָד אוֹ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה בְּכָל סֻכָּה וְסֻכָּה מֵהֶן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ מִסֻּכָּה לְסֻכָּה. עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִין לוֹ הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם. אִם כָּשַׁל כֹּחוֹ וְצָרִיךְ לֶאֱכל אוֹכֵל. וּמֵעוֹלָם לֹא הֻצְרַךְ אָדָם לְכָךְ. וְאַנְשֵׁי הַסֻּכָּה הָאַחֲרוֹנָה עוֹמְדִין בְּסוֹף הַתְּחוּם וְרוֹאִין אֶת מַעֲשָׂיו מֵרָחוֹק. כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה. חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית שֶׁבְּקַרְנָיו. חֶצְיוֹ קוֹשֵׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קוֹשֵׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו. וְדוֹחֲפוֹ לַאֲחוֹרָיו וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד. לֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר עַד שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה אֵיבָרִים אֵיבָרִים. וּבָא וְיוֹשֵׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה הָאַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ. וְדַרְכִיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין וּמְנִיפִין בְּסוּדָרִין כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. וְאַחַר שֶׁמְּשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר בְּיַד מוֹלִיכוֹ חוֹזֵר אֵצֶל הַפָּר וְהַשָּׂעִיר שֶׁהִזָּה דָּמָן לְפָנִים וְקוֹרְעָן וּמוֹצִיא אֶת אֵימוּרֵיהֶן וְנוֹתְנָם בִּכְלִי וּמַקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וּמְחַתֵּךְ שְׁאָר בְּשָׂרָן חֲתִיכוֹת גְּדוֹלוֹת מְעֹרוֹת זוֹ בְּזוֹ כְּמִין קְלִיעָה וְאֵינוֹ מְפָרֵק אוֹתָן וּמְשַׁלְּחָן בְּיַד אֲחֵרִים לְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וּמְנַתְּחִין אוֹתָן שָׁם בְּעוֹרָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  ואח''כ משלח את השעיר החי ביד איש המוכן וכו' עד להוציאן לבית השריפה. במשנה בפ' שני שעירי (דף ס"ו). ומ''ש ומוציא את אימוריהן ונותנם בכלי ומקטירן. לישנא דמתניתין נקט והיה ראוי לכתוב להקטירן כדמגיה בגמרא ולא חש מפני שסמך על מ''ש בפ''ד כיצד הוא הסדר. ומ''ש ומנתחין אותם שם בעורן כמו שביארנו. הוא בפ''י מהלכות מעשה הקרבנות:

ח
 
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר יָצָא כֹּהֵן גָּדוֹל לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה. וּבִזְמַן קְרִיאָתוֹ שׂוֹרְפִין הַפָּר וְהַשָּׂעִיר בְּבֵית הַדֶּשֶׁן. לְפִיכָךְ הָרוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא אֵינוֹ רוֹאֶה פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. וּשְׂרֵפָתָן כְּשֵׁרָה בְּזָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כיון שהגיע שעיר למדבר וכו' עד סוף הפרק. במשנה פ' בא לו כ''ג (דף ס"ח:) זולת חתימת הברכות שאינם מבוארות בגמרא אבל בירושלמי שם נזכרו קצתם:

ט
 
קְרִיאָה זוֹ אֵינָהּ עֲבוֹדָה לְפִיכָךְ אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי חֹל לְבָנִים מִשֶּׁלּוֹ קוֹרֵא. וְאִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי לָבָן קוֹרֵא שֶׁבִּגְדֵי כְּהֻנָּה נִתְּנוּ לֵהָנוֹת בָּהֶן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

י
 
כֵּיצַד הוּא קוֹרֵא. יוֹשֵׁב בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים וְכָל הָעָם עוֹמְדִין לְפָנָיו. וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגָן וְהַסְּגָן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל. וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל עוֹמֵד וְקוֹרֵא (ויקרא טז-א) 'אַחֲרֵי מוֹת' וְ(ויקרא כג-כז) 'אַךְ בֶּעָשׂוֹר' שֶׁבְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת עַד סוֹף הָעִנְיָן וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ וְאוֹמֵר יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים עַד סוֹף הָעִנְיָן קוֹרֵא אוֹתוֹ עַל פֶּה. וְלָמָּה קוֹרֵא עַל פֶּה שֶׁאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר. וְלָמָּה לֹא יִקְרָא בְּסֵפֶר אַחֵר. לְפִי שֶׁאֵין אֶחָד קוֹרֵא בִּשְׁנֵי סְפָרִים מִשּׁוּם פְּגַם רִאשׁוֹן:

יא
 
בְּעֵת שֶׁקּוֹרֵא מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וּמוֹסִיף לְאַחֲרֶיהָ שֶׁבַע בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ הֵן. רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ וְכוּ' מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וְכוּ' סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ וְכוּ' וְחוֹתֵם בָּהּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מוֹחֵל עֲוֹנוֹת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. הֲרֵי שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת כְּתִקְנָן. וּמְבָרֵךְ עַל הַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ יִהְיֶה עִנְיָנָהּ שֶׁיַּעֲמֹד הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁכִינָה בְּתוֹכוֹ וְחוֹתֵם בָּהּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן. וּמְבָרֵךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ עִנְיָנָהּ שֶׁיּוֹשִׁיעַ ה' אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסוּר מֵהֶן מֶלֶךְ וְחוֹתֵם בָּהּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַבּוֹחֵר בְּיִשְׂרָאֵל. וּמְבָרֵךְ עַל הַכֹּהֲנִים בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ עִנְיָנָהּ שֶׁיִּרְצֶה הַמָּקוֹם מַעֲשֵׂיהֶם וַעֲבוֹדָתָם וִיבָרְכֵם וְחוֹתֵם בָּהּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַכֹּהֲנִים. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר תְּפִלָּה וּתְחִנָּה וְרִנָּה וּבַקָּשָׁה כְּפִי מַה שֶּׁהוּא רָגִיל וְחוֹתֵם הוֹשַׁע ה' עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל שֶׁעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְהִוָּשַׁע בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:


הלכות עבודת יום הכיפורים - פרק רביעי

א
 
סֵדֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁבְּיוֹם זֶה כָּךְ הוּא. כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מְפִיסִין לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן. וּמְסַדְּרִין אֶת הַמַּעֲרָכָה וּמְדַשְּׁנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם עַל הַסֵּדֶר שֶׁבֵּאַרְנוּ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לִשְׁחִיטַת הַתָּמִיד. כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לִשְׁחֹט אֶת הַתָּמִיד פּוֹרְסִין סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל וּבֵין הָעָם. וְלָמָּה שֶׁל בּוּץ כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר שֶׁעֲבוֹדַת הַיּוֹם בְּבִגְדֵי בּוּץ. וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי חֹל וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְשׁוֹחֵט בְּתָמִיד רֹב שְׁנַיִם וּמַנִּיחַ אַחֵר לִגְמֹר הַשְּׁחִיטָה. וּמְקַבֵּל הַדָּם וְזוֹרְקוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּמִצְוָתוֹ. וְאַחַר כָּךְ נִכְנָס לַהֵיכָל וּמַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וּמַקְטִיר אֵיבְרֵי הַתָּמִיד וְהַחֲבִיתִין וְהַנְּסָכִים כְּכָל סֵדֶר הַתָּמִיד שֶׁל כָּל יוֹם שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַחַר הַתָּמִיד מַקְרִיב הַפָּר וְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים שֶׁל מוּסַף הַיּוֹם. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב. וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וּבָא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ. וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַפָּר וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר (ויקרא טז-ל) 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ'. וְאַחַר כָּךְ מַגְרִיל עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים. וְקוֹשֵׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וּמַעֲמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁלּוּחוֹ וְלַנִּשְׁחָט כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ. וּבָא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּמִתְוַדֶּה וִדּוּי שֵׁנִי. וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ כִּי בַיּוֹם הַזֶּה וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֵט אֶת הַפָּר וּמְקַבֵּל אֶת דָּמוֹ וְנוֹתְנוֹ לְמִי שֶׁהוּא מְנַדְנְדוֹ שֶׁלֹּא יִקָּרֵשׁ (וּמַנִּיחָהּ) עַל הָרֹבֶד הָרְבִיעִי שֶׁל הֵיכָל מִבַּחוּץ. וְנוֹטֵל אֶת הַמַּחְתָּה וְחוֹתֶה בָּהּ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִן הַסָּמוּךְ לַמַּעֲרָב. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-יב) 'מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה''. וְיוֹרֵד וּמַנִּיחָהּ עַל הָרֹבֶד שֶׁבָּעֲזָרָה. וּמוֹצִיאִין לוֹ אֶת הַכַּף וּכְלִי מָלֵא קְטֹרֶת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. וְחוֹפֵן מִמֶּנָּה מְלֹא חָפְנָיו לֹא מְחוּקוֹת וְלֹא גְּדוּשׁוֹת אֶלָּא טְפוּפוֹת הַגָּדוֹל לְפִי גָּדְלוֹ וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכַּף. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוֹלָכָה בִּשְׂמֹאל פּוֹסֶלֶת בְּדַם הַקָּדָשִׁים וּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת. וּלְפִיכָךְ הָיָה מִן הַדִּין שֶׁיּוֹלִיךְ הַמַּחְתָּה בִּשְׂמֹאלוֹ וְכַף הַקְּטֹרֶת בִּימִינוֹ. אֲבָל מִפְּנֵי כֹּבֶד הַמַּחְתָּה וְעוֹד שֶׁהִיא חַמָּה. אֵינוֹ יָכוֹל לְסָבְלָהּ בִּשְׂמֹאלוֹ עַד הָאָרוֹן. לְפִיכָךְ נוֹטֵל הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְכַף הַקְּטֹרֶת בִּשְׂמֹאלוֹ. וּמְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. מָצָא הַפָּרֹכֶת פְּרוּפָה נִכְנַס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן. הִגִּיעַ לָאָרוֹן נוֹתֵן הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים וּבְבַיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא הָיָה אָרוֹן הָיָה מַנִּיחָהּ עַל אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה. וְאוֹחֵז שְׂפַת הַכַּף בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ בְּשִׁנָּיו. וּמְעָרֶה הַקְּטֹרֶת בְּגוּדָלוֹ לְתוֹךְ חָפְנָיו עַד שֶׁמַּחְזִירָהּ לִמְלֹא חָפְנָיו כְּשֶׁהָיְתָה. וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. וְצוֹבֵר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי הַגֶּחָלִים בְּיָדוֹ לְפָנִים בַּמַּחְתָּה. כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה הַקְּטֹרֶת קְרוֹבָה לָאָרוֹן וּרְחוֹקָה מִפָּנָיו שֶׁלֹּא יִכָּוֶה. וּמַמְתִּין שָׁם עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא הַבַּיִת עָשָׁן וְיֵצֵא. וְהוּא מְהַלֵּךְ אֲחוֹרַנִּית מְעַט מְעַט פָּנָיו לַקֹּדֶשׁ וַאֲחוֹרָיו לַהֵיכָל עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַפָּרֹכֶת. וּמִתְפַּלֵּל שָׁם בַּהֵיכָל אַחַר שֶׁיֵּצֵא תְּפִלָּה קְצָרָה שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת הָעָם שֶׁמָּא יֹאמְרוּ מֵת בַּהֵיכָל. וְכָךְ הָיָה מִתְפַּלֵּל. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁאִם תִּהְיֶה שָׁנָה זוֹ שְׁחוּנָה תִּהְיֶה גְּשׁוּמָה. וְלֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִבֵּית יְהוּדָה. וְלֹא יִהְיוּ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה וְאַל תִּכָּנֵס לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת עוֹבְרֵי דְּרָכִים:

 כסף משנה  סדר כל המעשים וכו'. פ''ב דיומא (דף כ"ב). ומ''ש כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כ''ג ובין העם וכו' עד והחביתין והנסכים. משנה פ''ג דיומא (דף ל'). ומ''ש ואחר התמיד מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום. פלוגתא דתנאי במשנה פ' בא לו (דף ע') ופסק כר''ע: ואח''כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל וכו' עד לפני ה' תטהרו. במשנה פ''ג דיומא (דף ל"ה:). ואח''כ מגריל על שני השעירים וכו' עד ומניחן על הרובד שבעזרה. במשנה פ' טרף בקלפי (דף מ"ג:). ומ''ש ונותנו למי שמנדנדו כדי שלא יקרוש (ומניחו) על הרובד של היכל מבחוץ. לשון המשנה על הרובד הרביעי שבהיכל ופריך בגמ' והא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וא''כ איך היה ממרס בהיכל ותירצו תני של היכל. ופירש''י כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה קרויה רובד. תני של היכל כשיוצא מהיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל. ומה שכתב וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב וכו': ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת וכו'. במשנה פ' הוציאו לו (דף מ"ז). ומ''ש דקה מן הדקה. בפ''ק דכריתות (דף ו') בברייתא דפטום הקטרת. ומ''ש לא מחוקות ולא גדושות. בפ' הוציאו לו (דף מ"ח) בעיא דאיפשיטא: כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת וכו'. מהל' ביאת המקדש פ''ה. ומ''ש אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה וכו'. בר''פ הוציאו לו (דף מ"ז). וק''ל כיון שהולכה בשמאל פוסלת היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו. ואפשר דהולכה בשמאל לא פסלה אלא מדרבנן א''נ אע''ג דהולכה בשמאל בדם פסלה מדאורייתא משום דא''א שלא בהילוך בקטרת לא פסלה ובהכי אכשר רחמנא: ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים וכו' עד על אבן השתיה. במשנה פ' הוציאו לו (דף מ"ט ע"ב): ומ''ש ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו וכו' וזו היא עבודה קשה שבמקדש. ברייתא בפ' הוציאו לו (דף נ"א:). ומ''ש וצובר את הקטרת על גבי הגחלים. שם בברייתא הנזכרת וצוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא וי''א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבא ופסק כת''ק. ומ''ש לפנים במחתה כדי שתהיה הקטרת קרובה לארון ורחוק מפניו שלא יכוה. בפ''ו דמסכת תמיד (דף ל"ג). ומ''ש וממתין שם וכו' שלא להבעית את העם. משנה בפ' הוציאו לו (דף נ"ב:). ומ''ש וכך היה מתפלל וכו'. שם בגמ' (דף נ"ג). ורבינו לא כתב שיפרשו בשעת הזאות הנעשות לפני ולפנים לפי שסמך על מה שכתב בפ''ג מהל' תמידין זה בנין אב לכל הכפרות וכו':

ב
 
בִּשְׁעַת הַקְטָרַת הַקְּטֹרֶת בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. כָּל הָעָם פּוֹרְשִׁים מִן הַהֵיכָל בִּלְבַד וְאֵינָן פּוֹרְשִׁים מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ. שֶׁאֵין פּוֹרְשִׁים מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בִּשְׁעַת הַקְטָרָה בַּהֵיכָל בְּכָל יוֹם וּבִשְׁעַת מַתַּן דָּמִים בַּהֵיכָל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּמִידִין. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל דַּם הַפָּר מִזֶּה שֶׁהוּא מְנַדְנְדוֹ. וְנִכְנָס בּוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ שָׁם שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת בֵּין בַּדֵּי הָאָרוֹן. וְיוֹצֵא וּמַנִּיחוֹ בַּהֵיכָל עַל כַּן הַזָּהָב שֶׁהָיָה שָׁם. וְאַחַר כָּךְ יוֹצֵא מִן הַהֵיכָל וְשׁוֹחֵט אֶת הַשָּׂעִיר וּמְקַבֵּל אֶת דָּמוֹ וְנִכְנָס בּוֹ לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ שָׁם שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת בֵּין בַּדֵּי הָאָרוֹן. וְיוֹצֵא וּמַנִּיחוֹ עַל כַּן הַזָּהָב שֵׁנִי שֶׁבַּהֵיכָל. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל דַּם הַפָּר מֵעַל הַכַּן וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת כְּנֶגֶד הָאָרוֹן שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת וּמַנִּיחַ דַּם הַפָּר וְנוֹטֵל דַּם הַשָּׂעִיר וּמַזֶּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת כְּנֶגֶד הָאָרוֹן שְׁמוֹנֶה הַזָּיוֹת. וְאַחַר כָּךְ מְעָרֶה דַּם הַפָּר לְתוֹךְ דַּם הַשָּׂעִיר וּמַחֲזִיר הַכּל לַמִּזְרָק שֶׁהָיָה בּוֹ דַּם הַפָּר כְּדֵי שֶׁיִּתְעָרְבוּ יָפֶה יָפֶה. וְעוֹמֵד לְפָנִים מִמִּזְבַּח הַזָּהָב בֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְהַמְּנוֹרָה. וּמַתְחִיל לְהַזּוֹת מִדַּם הַתַּעֲרֹבֶת עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח הַזָּהָב. וְהוּא מְסַבֵּב וְהוֹלֵךְ וּמַזֶּה עַל הַקְּרָנוֹת מִבַּחוּץ. וּמַתְחִיל מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית. לִצְפוֹנִית מַעֲרָבִית. לְמַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. לִדְרוֹמִית מִזְרָחִית. וְעַל כֻּלָּן הוּא נוֹתֵן מִלְּמַטָּן לְמַעְלָן. חוּץ מִן הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו שֶׁהוּא נוֹתֵן מִלְּמַעְלָן לְמַטָּן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלְכוּ כֵּלָיו. וְחוֹתֶה הַגֶּחָלִים וְהָאֵפֶר שֶׁבְּמִזְבַּח הַזָּהָב הֵילָךְ וְהֵילָךְ עַד שֶׁמְּגַלֶּה זְהָבוֹ. וּמַזֶּה מִדַּם הַתַּעֲרֹבֶת עַל טָהֳרוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים בְּצַד הַדָּרוֹם בְּמָקוֹם שֶׁשָּׁלְמוּ מַתְּנוֹת קַרְנוֹתָיו. וְיוֹצֵא וְשׁוֹפֵךְ שְׁיָרֵי הַדָּם עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. וְאַחַר כָּךְ בָּא אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הוּא אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטְאוּ עָווּ וּפָשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטְאוּ וְשֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז-ל) 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם' וְגוֹ'. וְאַחַר כָּךְ מְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַמִּדְבָּר. וּמוֹצִיא אֵימוּרֵי פַּר וְשָׂעִיר שֶׁהִכְנִיס דָּמָן לְפָנִים וְנוֹתְנָן בִּכְלִי. וּמְשַׁלֵּחַ הַשְּׁאָר לְבֵית הַדֶּשֶׁן לִשְׂרֵפָה. וְיוֹצֵא לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים וְקוֹרֵא שָׁם אַחַר שֶׁיַּגִּיעַ הַשָּׂעִיר לַמִּדְבָּר. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי לָבָן וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. וְעוֹשֶׂה הַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ שֶׁהוּא מִכְּלַל קָרְבְּנוֹת מוּסַף הַיּוֹם. וּמַקְרִיב אֵילוֹ וְאֵיל הָעָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כד) 'וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עלָתוֹ וְאֶת עלַת הָעָם'. וּמַקְטִיר הָאֵימוּרִין שֶׁל פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. וּמַקְרִיב תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי לָבָן וּמְקַדֵּשׁ וְנִכְנָס לְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וּמוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי לָבָן וְטוֹבֵל וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי זָהָב וּמְקַדֵּשׁ וּמַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם כִּשְׁאָר הַיָּמִים. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפוֹשֵׁט בִּגְדֵי זָהָב וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא לְבֵיתוֹ וְכָל הָעָם מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה עַל שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ:

 כסף משנה  בשעת הקטרת הקטורת וכו' עד ובשעת מתן דמים בהיכל. בפ' טרף בקלפי (דף מ"ד): ואח''כ נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו וכו' עד על יסוד מערבי של מזבח החיצון. במשנה פ' הוציאו לו (דף נ"ג ע"ב). ומ''ש ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מן האחרונה וכו'. שם (דף נ"ח ע"ב) כר''א דפליג את''ק. ונראה שטעם רבינו משום דבגמרא פליגי ר''מ ורבי יהודה אליביה: כתוב בתשובות הרשב''א סימן שפ''ח אמרת שהוקשה במה ששנינו בפרק הוציאו לו מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית. עכ''פ משנה זו שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית מערבית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן עד דנפיק מכוליה מזבח ומתוך כך הולך מזרחית צפונית הא לרבנן מן הדרום היה יוצא ועכ''פ צריך להתחיל מדרומית מזרחית. ונפלאתי מדברי הרמב''ם ז''ל אחר שפסק גם הוא כרבנן היאך פסק בזו דמצפונית מזרחית הוא מתחיל: והשיב נ''ל שהרב ז''ל סבור דההוא תנא דמהיכן הוא מתחיל לאו ר' יוסי היא אלא תנא אחרינא ור' יוסי הוא דפליג את''ק בפרופות הדרום כחיצונה לת''ק מדלא קתני ולא היתה אלא אחת ופרופה מן הצפון והאי תנא דמהיכן הוא מתחיל פליג אפתחא אבל אפרוכות לא דלדידיה נמי אית ליה דשתי פרוכות היו שם וברייתא דאיפליגו בה ר''ע ור' יוסי דקתני מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית דרומית וכו' דברי ר''ע ור' יוסי הגלילי אומר מקרן מזרחית צפונית ואוקימנא פלוגתייהו בפתחא או בצפון או בדרום וכתוב בספרים דר''י הגלילי סבר לה כר' יוסי דאמר פתחא בצפון דר''ע סבר כר''מ דאמר פתחא בדרום. ונראה שרש''י ז''ל גריס כן לדעת הרב ז''ל לא גרסינן בה ר''י הגלילי סבר לה כר' יוסי אלא סבר לה כרבנן דהיינו תנא דמהיכן הוא מתחיל. ובספרים שלנו כן הגיהו בהם סבר לה כרבנן ומחקו גירסת הספרים שכתוב בהם סבר לה כר' יוסי ואפשר דמשום הכי הגיה כן נמצא דלרבנן דמהיכן הוא מתחיל שתי פרוכות היו שם שלא מצינו שחלק בזה בהדיא אלא שהחיצונה פרופה מן הצפון ופנימית מן הדרום וכי נפיק נפיק מן הצפון ובזה יתקיימו דברי הרב ז''ל שהוא פסק בפרוכות כת''ק משום דלא אשכח דפליג עליה בהדיא אלא ר' יוסי ויחידאה הוא ובפסחים פסק כת''ק דמהיכן הוא מתחיל דהוי סתמא בתרא ואע''ג דמחלוקת ר''ע ור''י הגלילי הוא בברייתא ור''ע כת''ק וקי''ל כר''ע מחבירו אפי' הכי סתמא בתרא דמתני' עדיפא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו. עוד כתב אמרת עוד וכן הוספתי תמה במשנה זו ג''כ במה שאמר ר''א במקומו הוא עומד כלומר שאינו צריך הקפת רגל דודאי מאי דקאמר בתר הכי שעל כולם הוא נותן מלמטה למעלה אדר''א קאי דלא מצריך הקפה ברגל אלא ביד ונמצא שבשלש הזאות שבשלש קרנות נעשות ברחוק אמה יכול להזות מלמטה למעלה כלומר שמשפיל ידו וזורק כלפי מעלה ואינו חושש שיפול דמו על זרועותיו חוץ מזו שעומד לפני הקרן וקרוב לו ביותר שנותן בה מלמעלה למטה. ואני רואה לר''מ ז''ל שפסק שצריך הקפה ברגל ועם זה פסק שעל כולם הוא נותן וכו' ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והם כלן סמוכות לו עכ''ל: באמת פשוטה של משנה משמע דלת''ק כולן מלמעלה למטה, הן וכדקתני התחיל מחטא ויורד משום דלדידיה מקיף ברגל ומתני' דקתני על כלן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו בלבד ר' יהודה היא דתניא ר''י אומר ר''א אומר במקומו הוא עומד ומחטא על כולם הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו ממש שנותן מלמעלה למטה דאלמא ר''א בלחוד הוא דתני לה למתני' אבל לרבנן כולן מלמעלה למטה, אלא אפשר שהרב ז''ל סובר דאף ת''ק הוא ומ''מ לא מפקא מדר''א והא דאמרינן מתני' מני ר' יהודה היא משום דלר''מ ר''א אית ליה בכולן נותן מלמעלה למטה חוץ מזו שהיא לפניו באלכסון אמרינן דמתני' ר' יהודה היא דמתני' ודאי אף לכשתמצא לומר דאף ת''ק היא מ''מ לא מפקא מדר''א. ודקא קשיא לך ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והרי כלם סמוכות לו אפשר לומר לדעת הרב שזו בלבד שהיא לפניו ממש לפי שיש לו לצאת מכל המזבח נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא ליתווסן מאניה אבל בצפונית מערבית שהוא לו באלכסון נותן מיד ממקומו כדי שלא יעבור על המצות וישהא המתנה ואחר כך מקיף ברגל לצפונית מערבית ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית ונמצא שאין מכולן אחת מהן לפניו ממש אלא זו בלבד כנזכר לעיל דרך הרב בזו אע''פ שפשטה של שמועה נראית כמו שאמרת. עוד כתב אמרת עוד אשוב אתפלא במ''ש שבין מזבח למנורה היה עומד והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח עכ''ל. ובאמת כך נ''ל כמו שאמרת אלא שהיה באפשר לומר שהרב סבור דמזבח לפני ה' ממש מדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דמשמע דביציאתו פוגע במזבח מיד ועוד מדתניא לפני ה' מה ת''ל דאמר ר' נחמיה לפי שמצינו בפרשת יוה''כ שעומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת יכול אף זה כן ת''ל מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה' דאלמא המזבח לפני ה' ממש שאין דבר חוצץ בין הכהן לפרוכת אלא המזבח בלבד ומנורה ושלחן משוכים כלפי חוץ מן המזבח הפנימי ולחוץ ואינו באפשר שהרי היה מקדים כהן דישון מזבח הפנימי לנרות ואמרינן (דף פ') אמר להם הממונה מ''ט אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא רבא אמר כדר''ל דאמר אין מעבירין על המצות ומאי פגע ברישא מזבח הפנימי ואף הרב עצמו כן כתב בפ''ג מהל' בית הבחירה שכך כתב שם מזבח הקטרת היה מרובע והוא נותן בהיכל מכוון בין הצפון לדרום משוך מבין השלחן והמנורה לחוץ עכ''ל. ומ''ש הר''י קורקוס בזה כתבתי בהל' מעשה הקרבנות פ''ה. ומ''ש רבינו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום. שם (דף נ"ח:) איפליגו תנאי ופסק כר' יוסי דאמר בצד דרומי היה נותן וטעמא משום דנמוקו עמו ועוד שהוא מאריה דגמרא טפי מאידך תנא דפליג עליה. וטהרו של מזבח פירשו בגמ' דהיינו גילויו כלומר שמגלה הגחלים והאפר ממקום שמזה. וכתב הר''י קורקוס ז''ל דאיכא למידק שבפ''ג כתב על אמצעו של מזבח וכן כתב בפרק חמישי ממעשה הקרבנות והיאך כתב כאן בצד הדרום ותירץ דאמצעו לאו דוקא אלא הכוונה לאפוקי שלא היה בקרנות כשאר ההזאות ולעולם בחלק הדרומי מאמצעו היה נותן כאשר כתב וביאר כאן: ואח''כ בא אצל שעיר המשתלח וכו' עד אחר שהגיע שעיר למדבר. במשנה פ' שני שעירי (דף ס"ח:): ומה שכתב שהקריאה בעזרת הנשים. בגמרא פרק בא לו (דף ס"ט:): ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וכו' עד ומקריב תמיד של בין הערבים. משנה וברייתא בפרק בא לו (דף ע') ופסק כר''ע: ואח''כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וכו' עד סוף הפרק. במשנה שם פרק בא לו:



הלכות עבודת יום הכיפורים - פרק חמישי

א
 
כָּל עֲבוֹדוֹת שֶׁעוֹבֵד בְּבִגְדֵי לָבָן בִּפְנִים בַּהֵיכָל צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתָן עַל הַסֵּדֶר שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הִקְדִּים בָּהֶן מַעֲשֶׂה לַחֲבֵרוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם:

 כסף משנה  כל עבודות שעובד בבגדי לבן וכו'. בסוף פרק הוציאו לו (דף ס.) ופסק כרבי יהודה לגבי ר' נחמיה אי משום דהוא מאריה דגמרא טפי ואי משום דר' יוסי אמר אימתי משמע דלפרש דברי תנא קמא אתא:

ב
 
קְטֹרֶת שֶׁחֲפָנָהּ קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפָּר לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אַף עַל פִּי שֶׁהַחֲפִינָה בָּעֲזָרָה צֹרֶךְ פְּנִים בַּעֲבוֹדַת פְּנִים הִיא. וְכֵן שָׂעִיר שֶׁשְּׁחָטוֹ קֹדֶם מַתַּן דָּמוֹ שֶׁל פַּר לֹא עָשָׂה כְּלוּם. אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁחִיטָה בָּעֲזָרָה הֲרֵי דָּמוֹ נִכְנָס לְפָנִים:

 כסף משנה  קטרת שחפנה וכו' וכן שעיר ששחטו וכו'. מימרות שם:

ג
 
אֵיל וּשְׂעִיר הַמּוּסָפִין שֶׁעָשָׂה אוֹתָן קֹדֶם עֲבוֹדַת הַיּוֹם אֵינָן כְּלוּם:

 כסף משנה  איל ושעיר המוספין וכו'. במשנה בסוף פרק הוציאו לו (דף ס') כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ויתבאר עוד בסמוך:

ד
 
הִקְדִּים דַּם הַשָּׂעִיר לְדַם הַפָּר בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים קֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר עֲבוֹדָתוֹ. יַזֶּה מִדַּם הַפָּר כְּמִצְוָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יָבִיא שָׂעִיר אַחֵר וְיִשְׁחֹט אוֹתוֹ וְיַזֶּה מִדָּמוֹ בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים כְּמִצְוָתוֹ וְיִפָּסֵל הָרִאשׁוֹן. הִקְדִּים דַּם הַשָּׂעִיר לְדַם הַפָּר בְּמַתָּנוֹת שֶׁבַּהֵיכָל עַל הַפָּרֹכֶת יַחְזֹר וְיַזֶּה מִדַּם הַשָּׂעִיר פַּעַם שְׁנִיָּה לְאַחַר דַּם הַפָּר:

 כסף משנה  הקדים דם השעיר וכו'. שם במשנה הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. ובגמרא (דף ס"א) אהא דאמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום תנן הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה תרגמה עולא במתנות שבהיכל. ופירש''י הקדים דם השעיר קס''ד במתנות שבפנים קאמר דה''ל שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר. תרגמה עולא במתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומה היתה לאחר מתן הפר בפנים:

ה
 
נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַד שֶׁלֹּא גָּמַר מַתָּנוֹת שֶׁבְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. יָבִיא דָּם אַחֵר וְיַחְזֹר וְיַזֶּה בַּתְּחִלָּה בְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:

 כסף משנה  נשפך הדם עד שלא גמר וכו'. משנה וברייתא שם:

ו
 
גָּמַר מַתָּנוֹת שֶׁבְּקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְהִתְחִיל בְּמַתָּנוֹת שֶׁבַּהֵיכָל וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם עַד שֶׁלֹּא גָּמַר יָבִיא דָּם אַחֵר וְיַתְחִיל מִתְּחִלַּת הַזָּיוֹת שֶׁבַּהֵיכָל:

ז
 
גָּמַר מַתָּנוֹת שֶׁבַּהֵיכָל וְהִתְחִיל לִתֵּן עַל מִזְבַּח הַזָּהָב וְנִשְׁפַּךְ הַדָּם עַד שֶׁלֹּא גָּמַר. יָבִיא דָּם אַחֵר וּמַתְחִיל מִתְּחִלַּת מַתְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁכֻּלָּן כַּפָּרָה בִּפְנֵי עַצְמָן הֵן:

ח
 
גָּמַר מַתְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁפַּךְ הַדָּם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא דָּם אַחֵר. שֶׁשְּׁפִיכַת הַשְּׁיָרִים עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְאִם דָּם הַפָּר הוּא שֶׁנִּשְׁפַּךְ קֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַמַּתָּנוֹת הֲרֵי זֶה מֵבִיא פַּר אַחֵר. וְיַחֲפֹן קְטֹרֶת פַּעַם שְׁנִיָּה קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפָּר. וְיַקְטִיר הַקְּטֹרֶת וְאַחַר כָּךְ יָבִיא דָּמוֹ וְיַזֶּה מִמֶּנּוּ:

 כסף משנה  ומ''ש גמר מתנות המזבח ואחר כך נשפך הדם אינו צריך להביא דם אחר וכו'. שם בברייתא: ואם דם הפר הוא שנשפך וכו'. שם אהא דאמר ר' חנינא קטרת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום תנן אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה בפנים ואם איתא יחזור ויחפון מיבעי ליה בקטרת לא קא מיירי. ופירש רש''י ומיהו ודאי צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה, וא''כ יש לתמוה על רבינו שכתב ויחפון קטרת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו כתב ששאלו ממנו שמאחר שרבינו כתב בתחלת הפרק קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום היאך כתב כאן שיחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והשיב מאחר ששחט פר בתחלה ולא קרה לו מה שיפסידוהו הנה יותר חפינת הקטרת קודם שחיטת הפר השני מאחר שהוא אחר שחיטת הפר הראשון שלא אירע בו פיסול עכ''ל. ולשון הגמרא דקאמר בהקטרה לא קא מיירי קשה דמשמע דודאי צריך לחפון אחר שחיטת פר שני, וצריך לדחוק ולומר שרבינו מפרש בקטרת כה''ג לא קא מיירי רבי חנינא כלומר אין כאן צורך לחפינת קטורת אחר שחיטת פר שני דקודם לו שפיר דמי. ול''נ דטעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב אחר במקום קודם:

ט
 
וְאֵין מְטַמֵּא בְּגָדִים וְאֵין נִשְׂרָף בְּבֵית הַדֶּשֶׁן אֶלָּא הַפָּר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן שֶׁבּוֹ נִגְמְרָה הַכַּפָּרָה:

 כסף משנה  ואין מטמא בגדים וכו'. שם פלוגתא בברייתא (ס"ח:) ופסק כחכמים:

י
 
נִתְעָרֵב לוֹ דַּם הַפָּר בְּדַם הַשָּׂעִיר קֹדֶם שֶׁיִּגְמֹר הַהַזָּיוֹת. נוֹתֵן אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה לְשֵׁם פַּר. וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה לְשֵׁם שָׂעִיר. נִתְעָרְבוּ בְּמַתָּנָה אַחֲרוֹנָה. נוֹתֵן אַחַת לְמַטָּה לְשֵׁם פַּר וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה לְשֵׁם שָׂעִיר:

 כסף משנה  נתערב לו דם הפר בדם השעיר. שם (דף נ"ו) מימרא דרבי ירמיה. ופירש''י נתערב וכו' קודם שנתן בפנים כלום. והקשה הר''י קורקוס ז''ל שא''כ איך יתן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר וכן לשם שעיר שא''כ נמצא ששחט שעיר קודם שנתן דם הפר וכבר נתבאר שהוא פסול אלא ע''כ מיירי כשנתן כבר מתנות לפני ולפנים ובא ליתן מתנות ההיכל וכמו שתירצו בגמרא מתני' דהקדים דבסמוך לכך כתב רבינו קודם שיגמור ההזיות כלומר אבל נתן מקצתן עכ''ל. ומ''ש נתערבו במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וכו'. שם נתערבו לו דמים בדמים במתנות אחרונות וכו' נותן שבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. ופירש''י במתנות אחרונות אחר שנתן אחת למעלה מדם הפר. ורבינו גורס נתערבו לו דמים בדמים במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר:

יא
 
נִתְחַלְּפוּ הַכּוֹסוֹת וְלֹא יָדַע אֵי זֶה הוּא כּוֹס דַּם הַפָּר וְאֵי זֶה הוּא כּוֹס דַּם הַשָּׂעִיר נוֹתֵן מֵאֶחָד מֵהֶן אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה. וְנוֹתֵן מִן הַשֵּׁנִי אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה. (וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן מִן הָרִאשׁוֹן אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה). נִמְצָא מִכָּל מָקוֹם שֶׁנָּתַן מִדַּם הַפָּר וְאַחֲרָיו מִדַּם הַשָּׂעִיר:

 כסף משנה  נתחלפו הכוסות וכו'. שם. ויש בלשון רבינו תוספת שכ' וחוזר ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטה וצריך למוחקו וכך מצאתי בס' מוגה: כתב הר''י קורקוס ז''ל דע שזה ג''כ מדבר במתנות היכל דמתנות לפני ולפנים א''א מהטעם שנתבאר בסמוך דשעיר ששחטו קודם הזיות הפר לא עשה כלום וגם בזה לא דק רש''י עכ''ל:

יב
 
קִבֵּל דַּם הַפָּר בִּשְׁתֵּי כּוֹסוֹת. וְקִבֵּל דַּם הַשָּׂעִיר בִּשְׁתֵּי כּוֹסוֹת. וְנִתְעָרְבוּ מִקְצָת הַכּוֹסוֹת. וְלֹא נוֹדַע כּוֹס דַּם הַפָּר מִכּוֹס דַּם הַשָּׂעִיר. הֲרֵי זֶה מַזֶּה כָּל הַהַזָּיוֹת כְּמִצְוָתָן מִן הַכּוֹסוֹת שֶׁלֹּא נִתְעָרְבוּ. וְשׁוֹפַךְ שְׁיָרֵי אֵלּוּ שֶׁהִזָּה מֵהֶן עַל הַיְסוֹד כַּמִּצְוָה. וְאוֹתָן הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה:

 כסף משנה  קבל דם הפר בשתי כוסות וכו'. גם זה שם. ומה שכתב ואותם הכוסות שנתערבו ישפכו לאמה. הכי אמר התם ר''פ ואף על גב דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה פסק כר''פ:

יג
 
פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים אַף עַל פִּי שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל קוֹנֶה מִשֶּׁלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ו) (ויקרא טז-יא) 'פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ'. הַמָּקוֹם הִפְקִיר מָמוֹנוֹ בּוֹ לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. שֶׁאִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶן בּוֹ שֻׁתָּפוּת לֹא הָיוּ מִתְכַּפְּרִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אִם מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁחֵט הַפָּר. הַכֹּהֵן שֶׁעוֹמֵד תַּחְתָּיו אֵינוֹ מֵבִיא פַּר אַחֵר אֶלָּא שׁוֹחֵט אֶת שֶׁל רִאשׁוֹן. וְאֵינוֹ חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ שֶׁתָּמוּת שֶׁאֵין חַטַּאת הָרַבִּים מֵתָה. שָׁחַט אֶת הַפָּר וּמֵת קֹדֶם שֶׁיְּכַפֵּר בְּדָמוֹ. הַכֹּהֵן הָאַחֵר נִכְנָס בְּדָם זֶה וּמְכַפֵּר בּוֹ:

 כסף משנה  פר של יום הכפורים אף על פי שכ''ג קונה אותו משלו וכו'. בפ' הוציאו לו (דף נ"א:). ומה שכתב לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר וכו' עד נכנס בדם ומכפר בו. שם (מ"ט:) פלוגתא דאמוראי ופסק הכי משום דרב אשי דבתרא הוא אמר (נ') מסתברא כמ''ד דם איקרי פר:

יד
 
שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים. וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד מֵהֶן הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר כְּשֵׁרִים:

 כסף משנה  שני שעירי יוה''כ וכו' עד שאין חטאת הצבור מתה. משנה בריש פרק שני שעירי (דף ס"ב):

טו
 
מֵת אֶחָד מֵהֶן. אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת יִקַּח זוּג לְשֵׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת יָבִיא שְׁנַיִם וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶן בַּתְּחִלָּה וְרוֹאֶה אֵי זֶהוּ שֶׁמֵּת. אִם הָיָה שֶׁל שֵׁם אוֹמֵר זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם הָיָה הַמֵּת שֶׁל עֲזָאזֵל יֹאמַר זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי מִן הַשְּׁנַיִם שֶׁהִגְרִיל עֲלֵיהֶן בַּסּוֹף יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. שֶׁאֵין חַטַּאת הַצִּבּוּר מֵתָה:

 כסף משנה  ומה שכתב והשני מן השנים שהגריל עליהם. בסוף דף ס''ד פלוגתא דרב ור''י ופסק כרב דאמר אין בעלי חיים נדחים וכבר כתבתי בפרק ט''ו מהלכות מעשה הקרבנות למה פסק כן. ומה שכתב שיקריבו הראשונים. נלמד מדין הפריש חטאתו ואבדה דפסולי המוקדשין:

טז
 
פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן וְקָרְבוּ וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים. יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. וְכֵן אִם נִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים קֹדֶם שֶׁיִּקָּרְבוּ אֵלּוּ יִקָּרְבוּ הָרִאשׁוֹנִים וְיִרְעוּ הַשְּׁנִיִּים עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה. שֶׁאֵין חַטַּאת הַצִּבּוּר מֵתָה:

 כסף משנה  פר ושעיר של יוה''כ שאבדו וכו'. בברייתא פרק הוציאו לו (דף נ') ופרק שני שעירי (דף ס"ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר''א ור''ש דאמרי הכי משום דרבים נינהו ועוד דאתו כסתם מתני'. ומ''ש וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים היינו כרב דאמר בפ' שני שעירי (דף ס"ד) דסבר לה כר' יוסי דאמר מצותו בראשון. ומ''ש וירעו השניים וכו' שאין חטאת הצבור מתה. כבר נתבאר:

יז
 
הַמּוּם פּוֹסֵל בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֲפִלּוּ מוּם עוֹבֵר. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה מְחֻסַּר זְמַן נִפְסָל. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ לְחוֹלֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁדְּחִיָּתוֹ לַעֲזָאזֵל הִיא שְׁחִיטָתוֹ:

 כסף משנה  המום פוסל בשעיר המשתלח וכו' וכן אם נעשה מחוסר זמן וכו' עד היא שחיטתו. שם (ד' ס"ג ס"ד):

יח
 
הָיָה טְרֵפָה פָּסוּל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-י) 'יָעֳמַד חַי':

יט
 
חָלָה הַשָּׂעִיר וְאֵין יָכוֹל לְהַלֵּךְ מַרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת:

 כסף משנה  (יח-יט) היה טריפה פסול וכו'. בפירקא קמא דחולין (דף י"א) גבי הא דאמרי' מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכו' אתיא משעיר המשתלח וכו': חלה השעיר וכו' עד בכל דבר שממיתו. בפרק שני שעירי (דף ס"ו ע"ב):

כ
 
חָלָה הַמְשַׁלֵּחַ הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר:

כא
 
נִטְמָא הַמְשַׁלֵּחַ הֲרֵי זֶה נִכְנָס לַמִּקְדָּשׁ וְנוֹטְלוֹ וְיוֹצֵא. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-כא) 'בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה'. בְּיַד זֶה שֶׁהוּכַן אֲפִלּוּ נִטְמָא:

כב
 
דְּחָפוֹ וְנָפַל הַשָּׂעִיר וְלֹא מֵת. יֵרֵד אַחֲרָיו וִימִיתֶנּוּ בְּכָל דָּבָר שֶׁמְּמִיתוֹ. וְאֵיבְרֵי שָׂעִיר זֶה מֻתָּרִין בַּהֲנָיָה:

 כסף משנה  ומ''ש ואיברי שעיר זה מותרים בהנאה. שם (דף ס"ז) פלוגתא דרב ושמואל ואמר רבא מסתברא כמ''ד מותרים:

כג
 
נִפְחֲתָה תִּקְרָה שֶׁל הֵיכָל לֹא הָיָה מַזֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-יז) 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד':

 כסף משנה  נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה וכו'. בפ' ב''ש (דף מ'):

כד
 
מִזְבֵּחַ שֶׁלֹּא נִתְחַנֵּךְ בַּקְּטֹרֶת לֹא יַזֶּה עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד-ז) 'מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים':

 כסף משנה  מזבח שלא נתחנך בקטרת לא יזה עליו וכו'. בתורת כהנים פ' ויקרא גבי כהן משיח על פסוק מזבח קטרת הסמים שיתחנך בקטרת הסמים ולא בדם. ופרק התכלת (מנחות דף מ"ט) שנינו שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת:

כה
 
חָסֵר מִן הַקְּטֹרֶת אֶחָד מִסַּמָּנֶיהָ אוֹ מַעֲלֶה עָשָׁן חַיָּב מִיתָה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז-ב) 'וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת'. וְכֵן חַיָּב מִיתָה עַל בִּיאָתוֹ בְּלֹא מִצְוָה. לְפִיכָךְ אִם שָׁגַג בְּבִיאָה וְהֵזִיד בִּקְטֹרֶת. אוֹ שֶׁנִּכְנַס בִּקְטֹרֶת שְׁלֵמָה עִם הַחֲסֵרָה חַיָּב מִיתָה:

 כסף משנה  חסר מן הקטרת וכו'. בפ' הוציאו לו (דף נ"ג). ומ''ש וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה וכו' או שנכנס בקטרת שלימה וכו'. שם:

כו
 
הִקְטִיר מִן הַקְּטֹרֶת שֶׁל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים כְּזַיִת בַּהֵיכָל חַיָּב מִיתָה:

 כסף משנה  הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כו'. נלמד ממה שאמרו בפרק השוחט ומעלה (דף ק"ט ע"ב) גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב:

כז
 
חֲפִינַת הַקְּטֹרֶת עֲבוֹדָה. וְהַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ. וְכֵן חֲתִיַּת הַגֶּחָלִים לַקְּטֹרֶת נִפְסֶלֶת בְּמַחְשָׁבָה. שֶׁמַּכְשִׁירֵי קָרְבָּן כְּקָרְבָּן:

 כסף משנה  חפינת הקטרת עבודה והמחשב' פוסלת בה. בריש פרק הוציאו לו (יומא דף מ"ח) בעיא דאיפשיטא: וכן חתיית הגחלים לקטורת נפסלת במחשבה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסק לחומרא ולא כתב שהיא ספק כמ''ש באינך בעיי דבסמוך משום דלא שייך למימר ביה לא יחתה לכתחלה דיחזור ויחתה לכתחלה שפיר דמי:

כח
 
חָפַן בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ מִן הַצְּדָדִין אוֹ מִמַּטָּה לְמַעְלָה אוֹ שֶׁחָפַן בְּיָדוֹ זוֹ וּבְיָדוֹ זוֹ וְקָרַב זוֹ לָזוֹ. אוֹ שֶׁנִּתְפַּזְּרָה קְטֹרֶת מִיָּדוֹ עַל הָאָרֶץ וַאֲסָפָהּ. אוֹ שֶׁחָפַן חֲבֵרוֹ וְנָתַן לְחָפְנָיו. אוֹ שֶׁחָפַן וּמֵת וְנִכְנַס שֵׁנִי בְּמַה שֶּׁחָפַן רִאשׁוֹן. כָּל אֵלּוּ סָפֵק וְלֹא יַקְטִיר וְאִם הִקְטִיר הֻרְצָה:

 כסף משנה  חפן בראשי אצבעותיו וכו' עד וקרב זו לזו. (דף מ"ז:) שם בעיא דלא איפשיטא. ומ''ש או שנתפזרה קטרת מידו על הארץ ואספה. שם (דף מ"ח) בעיא דלא איפשיטא. ומ''ש או שחפן חבירו ונתן לחפניו או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון וכו'. שם (דף מ"ט) בעיא דלא איפשיטא: סליק הלכות עבודת יום הכפורים בס''ד (סנהדרין פ"ד) מ''ט דרבי וכו' גמר חטא חטא מתרומה ורבנן אמרי אמר קרא (ומתו) בו בו ולא במעילה. ופירש''י וממיתה לחודא הוא דאימעט דגבי מיתה הוא דכתיב בו אבל אזהרה מיגמר גמר להזיד במעילה בגזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ומכל מקום אין מקום להשיג על רבינו למה לא הביא אותה ראייה מאחר שהביא ראייה הכתובה בגמ'. ומ''ש רבינו והוא הדין לשאר כל קדש וכו'. אין לתמוה עליו לומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ואם תאמר דמקרא אחרינא מייתי לה גמ' בדוכתא אחרינא דבפרק בתרא דתמורה (דף ל"ב:) אמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד שנאמר נפש כי תמעול מעל וכו' מקדשי ה' המיוחדים לה' אבל חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות [אימורי] קדשים קלים למעילה, ואיכא למימר דההיא דפ''ב דתמורה לא לענין חיוב מלקות במזיד אתמר. וא''ת מנא ליה דהוא הדין לשאר כל קדש וי''ל דיליף לה בבנין אב מעולה: מעל בשגגה משלם וכו'. מפורש בפרשת ויקרא:

סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת עבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּסַ''ד




הלכות מעילה

יֵשׁ בִּכְלָלָן שָׁלֹשׁ מִצְוַת. אַחַת מִצְוַת עֲשֵׂה. וּשְׁתַיִם מצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְזֶה הוּא פְּרָטָן:

א) לְשַלֵּם הַמֹּעַל אֲשֶׁר חָטָא בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וְקָרְבָּן. וְזֶהוּ דִּין הַמֹּעַל. ב) שֶׁלֹּא לַעֲבֹד בַּקָּדָשִׁים. ג) שֶׁלֹּא לִגְזֹז קָדָשִׁים:

וּבֵאוּר מִצְוֹת אֵלוּ בִּפְרָקִים אֵלוּ:


הלכות מעילה - פרק ראשון

א
 
אָסוּר לְהֶדְיוֹט לֵהָנוֹת מִקָּדְשֵׁי הַשֵּׁם. בֵּין מִדְּבָרִים הַקְּרֵבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה מִקָּדְשֵׁי הַשֵּׁם מָעַל:

ב
 
דְּבָרִים שֶׁהֻתְּרוּ בַּאֲכִילָה מִן הַקָּרְבָּנוֹת. כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם אַחַר זְרִיקַת דָּמָן אוֹ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אַחַר זְרִיקַת דַּם שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים אֵין בָּהֶן מְעִילָה. אֲפִלּוּ אָכַל הַזָּר מֵאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הוֹאִיל וְהֵן מֻתָּרִין לְמִקְצָת בְּנֵי אָדָם לֵהָנוֹת בָּהֶן כָּל הַנֶּהֱנֶה מֵהֶן לֹא מָעַל. וַאֲפִלּוּ נִפְסְלוּ וְנֶאֶסְרוּ בַּאֲכִילָה הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הֶתֵּר אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה:

ג
 
כָּל הַמּוֹעֵל בְּזָדוֹן לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁפָּגַם מִן הַקֹּדֶשׁ בְּרֹאשׁוֹ. * וְאַזְהָרָה שֶׁל מְעִילָה מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב-יז) 'לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ' וְגוֹ' (דברים יב-יז) 'וּנְדָרֶיךָ'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לָאוֹכֵל מִבְּשַׂר עוֹלָה הוֹאִיל וְכֻלּוֹ לַשֵּׁם. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל קֹדֶשׁ שֶׁהוּא לַהַשֵּׁם לְבַדּוֹ בֵּין מִקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ בֵּין מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אִם נֶהֱנֶה בָּהֶן שְׁוֵה פְּרוּטָה לוֹקֶה. מָעַל בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וּמֵבִיא אַיִל בִּשְׁנֵי סְלָעִים וּמַקְרִיבוֹ אָשָׁם וּמִתְכַּפֵּר לוֹ וְזֶהוּ הַנִּקְרָא אֲשַׁם מְעִילוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-טו) 'וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ' וְגוֹ' (ויקרא ה-טז) 'וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ' וְגוֹ'. וְשִׁלּוּם הַקֶּרֶן בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ עִם הֲבָאַת הַקָּרְבָּן מִצְוַת עֲשֵׂה:

 ההראב"ד   ואזהרה של מעילה מזה וכו'. א''א ופשוטה מזו היא בתרומת הקדשים לא תאכל:

ד
 
תַּשְׁלוּם הַקֶּרֶן וַהֲבָאַת הָאָשָׁם מְעַכְּבִין הַכַּפָּרָה. וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה-טז) 'בְּאֵיל הָאָשָׁם'. אַיִל וְאָשָׁם מְעַכְּבִין וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב:

 כסף משנה  תשלום הקרן והבאת האשם וכו'. ברייתא ס''פ הגוזל עצים (דף קי"א) מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת''ל באיל האשם ונסלח לו וגו' יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת''ל באיל האשם ונסלח איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב. ופירש''י מעילתו קרן דהקדש שמעל בו. באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם. איל כמשמעו. האשם קרן כדיליף לקמיה עכ''ל. כלומר דאמרינן לקמן בסמוך ויליף הקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן. ופירש''י אשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמרינן לעיל:

ה
 
הֵבִיא מְעִילָתוֹ עַד * שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ לֹא יָצָא. נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם מָעַל אוֹ לֹא מָעַל פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין וּמִן הַקָּרְבָּן. וְהַחֹמֶשׁ הֲרֵי הוּא כִּתְחִלַּת הַהֶקְדֵּשׁ וְאִם נֶהֱנָה בּוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהַחֹמֶשׁ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִן הַקֶּרֶן עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה:

 ההראב"ד   שלא הביא אשמו לא יצא. א''א אינו משוה עם הגמרא של פרק הגוזל רבה:

 כסף משנה  הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. כלומר שאם הביא מעילתו ואח''כ הביא אשמו לא יצא שצריך שתחלה יביא אשמו ואחר כך יביא מעילתו: כתב הראב''ד שלא הביא אשמו לא יצא א''א אינו משוה עם הגמ' של פ' הגוזל רבה עכ''ל. טעמו לומר דהתם תניא מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא ת''ל באיל האשם האשם בשכבר ופירש''י באיל האשם משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתא. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל נראה שדברי רבינו והברייתא הכל יוצא לדרך אחד ורבינו קרא אשמו את הקרן כלישנא דסליק מיניה שאמר איל ואשם וגם כלישנא דקרא דמיניה יליף דהיינו באיל האשם האשם בשכבר כלומר שהביאו כבר קודם האיל וכיון דלישנא דקרא הכי להודיע שמשם כתב כן רבינו, ומעילתו שבדברי רבינו היינו אשם מעילתו דשייך נמי שפיר לישנא דמעילתו. ונראה עוד דברייתא נקט הכי מפני שעדיין לא אמרה דרשא דאשם הוי קרן דבתר האי דרשא מיתניא ההיא אבל רבינו שהקדים כבר והודיע דאשם דקרא היינו קרן נקט לישנא דקרא ומעתה מעילתו ודאי דהיינו קרבן מעילתו ונמצא רבינו משוה עם הגמרא והיא היא עכ''ל: נסתפק לו אם מעל וכו'. במשנה פרק דם שחיטה (דף כ"ב) פלוגתא דר''ע ורבנן ופסק כרבנן: והחומש הרי הוא כתחלת ההקדש וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ד): וכבר ביארנו כמה פעמים. בהלכות מעשר ובהלכות תרומות ובהלכות ערכין: שהחומש אחד מארבעה בקרן וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ד) אסיקנא הכי:

ו
 
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מְעִילָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אֲבָל אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהַנֶּהֱנֶה מֵהֶן מְשַׁלֵּם קֶרֶן בִּלְבַד וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ וְאֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם:

 כסף משנה  יש דברים שאין חייבים עליהם מעילה וכו'. בפ''ג דמעילה שנינו שיש דברים שאין נהנין מהם ולא מועלים. ופירש''י בפ''ד דנזיר (דף כ"ח) בד''ה לא נהנין מדרבנן ובריש מעילה (דף ב') אמרינן שדברים שאין מועלין בהם אלא מדרבנן אין משלמין חומש:

ז
 
כָּל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-יט) 'לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ'. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר קָדָשִׁים. וְהַגּוֹזֵז אֶת הַשּׁוֹר אוֹ הָעוֹבֵד בַּצֹּאן לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וְתוֹלֵשׁ אֵינוֹ כְּגוֹזֵז. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּגְזֹז כְּדֵי רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. לֹא יִהְיֶה זֶה חָמוּר מִשַּׁבָּת:

 כסף משנה  כל קדשי מזבח וכו'. בפרק ג' דבכורות (דף כ"ה) ואמרינן התם דקדשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן וכתבו רבינו לקמן בפרק זה. ומ''ש והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה. שם מנין ליתן את של זה בזה וכו' ת''ל לא תעבוד ולא תגוז. ופירש''י וי''ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה. ומ''ש ותולש אינו כגוזז. שם:

ח
 
סְפֵק קָדָשִׁים כְּגוֹן בְּהֵמָה שֶׁהִיא סְפֵק בְּכוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה וְהַגּוֹזֵז אוֹ הָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה:

 כסף משנה  ספק קדשים וכו'. הרי הם אסורים בגיזה ועבודה וכו'. בפ''ב דבכורות (דף י"ח:) ואיתיה בפ''ק דמציעא:

ט
 
בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם וְנִפְדַּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֵינָהּ מֻתֶּרֶת בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה וַהֲרֵי הִיא בְּאִסּוּרָהּ עַד שֶׁתִּשָּׁחֵט. נִשְׁחֲטָה אַחַר פִּדְיוֹנָהּ הֻתְּרָה בַּאֲכִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן אוֹ קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לַמִּזְבֵּחַ אֵינָהּ אֲסוּרָה בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. נִפְדַּת הֲרֵי זוֹ כְּחֻלִּין לְכָל דָּבָר וְתֵצֵא לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל גּוּפָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין מִתְּחִלָּתָן. וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד לְעוֹלָם. וְאָסוּר לְהַרְבִּיעַ בִּבְכוֹר אוֹ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

 כסף משנה  בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית וכו' אינה מותרת בגיזה ועבודה וכו' עד ואינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד לעולם. משנה פרק שני דבכורות (דף י"ד) ופרק הזרוע (חולין דף ק"ל): ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין. בפרק אלו הן הלוקין (דף כ"ב) אמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה. ופירש''י המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו עכ''ל. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה. ומה שכתב שאסור להרביע בבכור:

י
 
מֻתָּר לִתְלֹשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לְכַתְּחִלָּה מִן הַקָּדָשִׁים כְּדֵי לְהַרְאוֹת הַמּוּם לְמֻמְחֶה. וְאוֹתוֹ הַשֵּׂעָר שֶׁתָּלַשׁ אוֹ שֶׁנָּשַׁר מִן הַבְּהֵמָה אוֹ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁיִּשָּׁחֲטוּ מִפְּנֵי מוּמָן. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אוֹתָן הוֹאִיל וְאֵינָן בָּאִין לְכַפָּרָה. אֲבָל צֶמֶר הַנּוֹשֵׁר מִן הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם מֻתָּר בַּהֲנָיָה לְאַחַר שְׁחִיטָתָן מִפְּנֵי מוּמָן. הוֹאִיל וּלְכַפָּרָה הֵן בָּאִין אֵינוֹ מַשְׁהֶה אוֹתָן. וְאִם נִתְלַשׁ מִן הָעוֹלָה הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְכָל שֶׁיִּתָּלֵשׁ מִכָּל הַקָּדָשִׁים אַחַר שֶׁנָּפַל בָּהֶן מוּם הֲרֵי הוּא מֻתָּר בַּהֲנָיָה שֶׁהֲרֵי לֹא תָּלַשׁ בְּיָדוֹ. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁאַף הַנִּתְלָשׁ מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנָּפַל בּוֹ מוּם אָסוּר בַּהֲנָיָה:

 כסף משנה  מותר לתלוש השיער לכתחלה וכו'. בפרק ג' דבכורות (דף כ"ה כ"ו). ומה שכתב ואותו השיער שתלש או שנשר וכו' הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן וכו'. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים ואליבא דר''י דאמר בגמרא אמר ר''נ הלכה כר''י הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וכו' אמר ר''נ בר יצחק מתני' נמי דיקא וכו'. ומ''ש אבל צמר הנושר מהחטאת והאשם מותר וכו'. שם בגמ'. ומ''ש ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק. שם בעיא דלא איפשיטא: וכל שיתלש מכל הקדשים וכו' חוץ מן הבכור וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל שיש ללמוד כן מדקתני בברייתא בכור בעל מום משמע וכן מדנקט דוקא בכור מהטעם שנתבאר בבעיא עולה תמימה משמע דבבעלת מום ליכא ספיקא:

יא
 
הַשּׁוֹחֵט בְּכוֹר אוֹ שְׁאָר מֻקְדָּשִׁין. תּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר מִכָּאן וּמִכָּאן לַעֲשׂוֹת מָקוֹם לַסַּכִּין. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ:

 כסף משנה  השוחט הבכור וכו'. משנה בפרק ג' דבכורות (דף כ"ד:):

יב
 
קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵינָן אֲסוּרִין. לְפִיכָךְ הַגּוֹזֵז אוֹתָן אוֹ הָעוֹבֵד בָּהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

 כסף משנה  קדשי בדק הבית וכו'. מימרא דר''א שם (דף כ"ה) והעמידו אותה מדרבנן. ונתבאר גם בפ' ראשית הגז (דף קל"ה):

יג
 
הַמַּקְדִּישׁ עֻבָּר לַמִּזְבֵּחַ אִמּוֹ אֲסוּרָה בַּעֲבוֹדָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. מִפְּנֵי שֶׁעֲבוֹדָתָהּ מַכְחֶשֶׁת אֶת הָעֵבָּר גָּזְרוּ בָּהּ. וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת בְּגִזָּה שֶׁאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד לַוָּלָד. הִקְדִּישׁ אֵיבָר אֶחָד מִן הַבְּהֵמָה בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת בֵּין לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם אֲסוּרָה כֻּלָּהּ בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה אוֹ אֵינָהּ אֲסוּרָה לְפִיכָךְ אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ:

 כסף משנה  המקדיש עובר למזבח וכו' והרי היא מותרת בגיזה וכו'. פרק קמא דתמורה (דף י"ב): הקדיש אבר אחד מן הבהמה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא:



הלכות מעילה - פרק שני

א
 
קָדָשִׁים קַלִּים אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם מוֹעֲלִין בְּאֵימוּרֵיהֶן עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן שֶׁהֲרֵי הֵן לָאִשִּׁים וְאֵין מוֹעֲלִין בְּדָבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲפִלּוּ הֶעֱלָה הָאֵימוּרִין שֶׁלָּהֶן לַמִּזְבֵּחַ קֹדֶם זְרִיקָה אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. הוֹצִיא אֵימוּרֵיהֶן לַחוּץ קֹדֶם זְרִיקָה אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הֵן בַּחוּץ וְלֹא הֶחְזִירָן מוֹעֲלִין בָּהֶן. שֶׁהַזְּרִיקָה מוֹעֶלֶת לַיּוֹצֵא בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר:

 כסף משנה  קדשים קלים אין מועלים בהם וכו'. משנה בפרק קמא דמעילה (דף ו'). ומה שכתב ואין מועלין בדבר הנאכל. נתבאר בפרק שקודם זה. ומה שכתב אפילו העלה אימורים שלהם למזבח קודם זריקה אין מועלין בהם עד שיזרוק הדם. פרק המזבח מקדש (דף פ"ה:): הוציא אימוריהם לחוץ וכו'. משנה בפירקא קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר''א אומר אין מועלין בהם וכו' רבי עקיבא אומר מועלין בהם ואמרינן בגמ' דר''ע סבר אפי' זריקה שלא כתקנה מייתי לידי מעילה וידוע דהלכה כר''ע. ומ''ש שהזריקה מועלת ליוצא בין להקל בין להחמיר היינו לומר דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים כשיזרק הדם מועלים בהם ובשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים כשיזרק הדם אין מועלין בו וכדתנן בפ''ק דמעילה אליבא דר''ע:

ב
 
כָּל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם מוֹעֲלִין בָּהֶן בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ לָאִשִּׁים עַד שֶׁיִּשָּׂרֵף וְיֵצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן וְאֵין מוֹעֲלִין בְּדָבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  כל קדשי קדשים מועלים בהם וכו' עד מועלים בו והוא בבית הדשן. משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'):

ג
 
כֵּיצַד הָעוֹלָה. אֶחָד עוֹלַת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת בְּהֵמָה וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וְהַחֲבִיתִין וּמִנְחַת נְסָכִים מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשְּׁעַת הֶקְדֵּשָׁן עַד שֶׁיֵּצְאוּ אַחַר שְׂרֵפָתָן עַל הַמִּזְבֵּחַ לְבֵית הַדֶּשֶׁן:

ד
 
וְכֵן פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשְּׁעַת הֶקְדֵּשָׁן עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ וְתִגָּמֵר שְׂרֵפָתָן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וְיִתֹךְ הַבָּשָׂר. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתֹךְ מוֹעֲלִין בּוֹ וְהוּא בְּבֵית הַדֶּשֶׁן:

ה
 
וְכֵן פָּרָה אֲדֻמָּה מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר. אַף עַל פִּי שֶׁהִיא כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הֲרֵי נֶאֱמַר בָּהּ (במדבר יט-ט) 'חַטָּאת הִיא'. וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁלֹּא יִמְעל אָדָם בְּאֵפֶר הַפָּרָה:

 כסף משנה  וכן פרה אדומה וכו'. בפ''ד דפרה שנינו לעולם מועלים בה וכו' עד שתעשה אפר. ובפ''ז דשקלים שנינו שהתקינו בית דין שלא יהו מועלים באפר פרה. וקאמר עלה בבבלי ובירושלמי בדין הוא שימעלו בה והם גזרו שלא ימעלו בה והתני' חטאת מלמד שמועלין בה בה מועלין ואין מועלין באפרה ובגמ' דידן פ' התכלת (דף נ"א נ"ב) מקשה על מאי דתנן שהוא תנאי ב''ד שלא יהו מועלים באפרה דאורייתא היא דתניא חטאת מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין אמר רב אשי שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה וקא עבדי מינה למכתן גזרו בה מעילה כיון דחזו דפרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא ולפי זה הא דתנן שהוא תנאי ב''ד קאי אמאי דאוקמוה אדאורייתא. ומ''ש רבינו אע''פ שהיא כקדשי בדק הבית, קשה דמאי אע''פ אטו קדשי בדק הבית מי לא מעלי בהו. ואפשר דה''ק אע''פ שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדק הבית אלא דומה לקדשי בדק הבית וכיון שאינה קדשים ממש לא היה מן הדין שימעלו בה אלא דקרייה רחמנא חטאת:

ו
 
חַטַּאת בְּהֵמָה וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר מוֹעֲלִים בְּכֻלָּן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. נִזְרַק הַדָּם מוֹעֲלִין בְּאֵימוּרֵיהֶן עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן. וְאֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר. וְכֵן חַטַּאת הָעוֹף מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיַּזֶּה דָּמָהּ. הֻזָּה דָּמָהּ אֵין בָּהּ מְעִילָה. אֲבָל אָסוּר לֵהָנוֹת בְּמֻרְאָתָהּ וְנוֹצָתָהּ. וְהַנֶּהֱנֶה בָּהֶן אַחַר הַזָּיָה לֹא מָעַל:

 כסף משנה  חטאת בהמה ואשם וכו' עד הוזה דמה אין בה מעילה. משנה פ''ב דמעילה (דף ט'). ומ''ש אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה וכו'. בסוף תמורה (דף ל"ד) עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה ואסיקנא דמ''מ אסורים בהנאה משום דנקברים הם כדאמרינן בפ''ק דיומא נבלעים במקומן וכל הנקברים אפרן אסור:

ז
 
הַמְּנָחוֹת מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת עַד שֶׁיַּקְטִיר הַקֹּמֶץ. קָרַב הַקֹּמֶץ הֻתְּרוּ הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה. וְאִם נִפְסְלוּ הַשְּׁיָרִים אוֹ חָסְרוּ וְאַחַר כָּךְ הִקְטִיר הַקֹּמֶץ הוֹאִיל וְהַקְטָרָה זוֹ אֵינָהּ מַתֶּרֶת הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם יָצְאוּ יְדֵי מְעִילָה אוֹ לֹא יָצְאוּ:

 כסף משנה  המנחות מועלין בהן משהוקדשו וכו' עד הותרו השירים באכילה ואין בהם מעילה. משנה בפרק ב' דמעילה (דף י'). ומה שכתב ואם נפסלו השירים או חסרו וכו'. סוף פירקא קמא דמנחות בעיא דלא איפשיטא:

ח
 
לֶחֶם הַפָּנִים מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדַּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֱפָה עַד שֶׁיַּקְטִיר הַבְּזִיכִין. הִקְטִיר הַבְּזִיכִין הֻתַּר בַּאֲכִילָה. וְכֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ קֹדֶם שֶׁיֵּאָפוּ עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַכְּבָשִׂים. נִזְרַק דַּם הַכְּבָשִׂים הֻתַּר בַּאֲכִילָה:

 כסף משנה  לחם הפנים מועלים בו משהוקדשו וכו' עד נזרק דם הכבשים הותרו באכילה. משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'):

ט
 
הַנְּסָכִים מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. יָרְדוּ לַשִּׁיתִין אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. מַיִם שֶׁמְּנַסְּכִים בְּחַג הַסֻּכּוֹת כָּל זְמַן שֶׁהֵן בְּכַד שֶׁל זָהָב אֵין נֶהֱנִין בָּהֶן וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל. נָתְנוּ אוֹתָן בִּצְלוֹחִית מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן. שֶׁהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַנְּסָכִים:

 כסף משנה  הנסכים מועלים בהם וכו'. משנה בפרק שלישי דמעילה (דף י"א). ומה שכתב מים שמנסכים בחג הסוכות וכו'. גם זה משנה שם (דף י"ג). ומה שכתב מועלין בכולן. שם אהא דתנן נתנן בצלוחית מועלין בהם אמר ר''ל אין מועלין אלא בג' לוגין ור' יוחנן אמר מועלין בכולן וידוע דהלכה כר''י:

י
 
לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדַּשׁ בִּכְלִי עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הָאָשָׁם. נִזְרַק דַּם הָאָשָׁם לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין עַד שֶׁיִּתְּנוּ מִמֶּנּוּ מַתְּנוֹתָיו. נָתְנוּ מִמֶּנּוּ הַמַּתָּנוֹת הֻתְּרוּ הַשְּׁיָרִים בַּאֲכִילָה כִּבְשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם:

 כסף משנה  לוג שמן של מצורע מועלין בו משהוקדש בכלי וכו' עד הותרו השירים באכילה. ברייתא בפרק בית שמאי (זבחים מ"ה) וכתנא קמא דרבי:

יא
 
כָּל דָּמֵי שְׁחִיטַת הַקָּדָשִׁים אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ בֵּין לִפְנֵי כַּפָּרָה בֵּין לְאַחַר כַּפָּרָה עַד שֶׁיֵּצֵא לְנַחַל קִדְרוֹן. * יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן מוֹעֲלִין בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִמְכַּר לְגַנּוֹת וְדָמָיו הֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַמַּקִּיז דָּם לְבֶהֱמַת קָדָשִׁים הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה וּמוֹעֲלִין בּוֹ. הוֹאִיל וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִחְיוֹת בְּלֹא דָּם הֲרֵי הוּא כְּגוּפָהּ:

 ההראב"ד   יצא לנחל קדרון. א''א אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא:

 כסף משנה  כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו. משנה בפ''ג דמעילה (דף י"א). ומ''ש בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. שם בגמרא: כתב הראב''ד אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא עכ''ל. הוא בפ' הוציאו לו (דף נ"ט). ומ''ש יצא לנחל קדרון מועלין בו. שם במשנה. ומ''ש אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו. מימרא שם (דף י"ב) ואיתא בפרק אין עומדין (דף ל"א) והכריח שם הר''ר יונה דמועלין בו מן התורה. וכתב הרא''ש דאפילו בדם קדשים קלים דאע''ג דליכא בהו מעילה איכא בהו איסורא דאורייתא x:

יב
 
הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם שֶׁפֵּרְשׁוּ מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים מוֹעֲלִין בָּהֶן. פֵּרְשׁוּ לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. עַצְמוֹת הָעוֹלָה שֶׁפֵּרְשׁוּ לִפְנֵי זְרִיקָה אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן לְאַחַר זְרִיקָה שֶׁהַזְּרִיקָה מַתֶּרֶת אוֹתָם. וְאִם פֵּרְשׁוּ אַחַר זְרִיקָה מוֹעֲלִין בָּהֶן לְעוֹלָם. עַצְמוֹת הָעוֹלָה שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶם חֲצוֹת הַלַּיְלָה מוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁפָּקְעוּ קֹדֶם חֲצוֹת כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה נַעֲשׂוּ כָּל הָאֵיבָרִים כְּמִי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ וְנַעֲשׂוּ אֵפֶר:

 כסף משנה  העצמות והגידים והקרניים והטלפיים וכו' עד מועלים בהם לעולם. בפ' המזבח מקדש (דף פ"ו) אהא דתנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו לא יעלו אמרינן בגמרא אמר רבה וכו' לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל פירשו קודם זריקה אתיא זריקה ושריתינהו וכו' מתיב וכו' עצמות קדשים לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה אין מועלים בהן ושל עולה מועלים בהן לעולם אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה אין מועלין בהן לאחר זריקה מועלים בהן לעולם ופליגא דר''א דאמר ר''א פירשו לפני זריקה מועלים בהם לאחר זריקה לא נהנים ולא מועלים ופירש''י לא שנו דקאמר פירשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים אלא שפירשו לאחר זריקה דכיון דבשעת זריקה מחוברים הוו קובעתן זריקה למזבח וכי פירשו ה''ל קדשים פסולים אבל פירשו לפני זריקה דכיון דבשעת זריקה לאו בני מזבח היו אתיא זריקה ושריתינהו להדיוט וכו'. עצמות קדשים הנאכלים כגון חטאת ואשם מועלים בהם דאין כאן שעת היתר לכהנים. ופליגא דר''א אדרבה. פירשו לפני זריקה מועלים בהם לעולם דכיון דפירשו ואינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסורייהו קיימו עכ''ל. ובאמת כי סוגיא זו יש בה כמה תימה כמו שיראה המעיין. ומכ''מ רבינו נראה שפסק כר''א דאתי כרישא דברייתא דרב אדא בר אהבה ובעולה פסק כברייתא דרב אדא בר אהבה. וי''ל גבי קדשי קדשים דקאמר לפני זריקה מועלין בהם מה פירושו א''ת דמועלין בהם לעולם ואמאי לא שריא להו זריקה כי היכי דשריא בעולה וא''ת דמועלין בהם דקאמר אינו אלא עד שעת זריקה מדלא נקט בהו אין מועלין בהם לאחר זריקה כדנקט בעולה ונקט בהו מועלים משמע דלעולם מועלים בהם וא''כ תיקשי מה שהקשיתי מ''ש מעולה. ונ''ל דקושטא דמלתא דמועלין בהם דנקט בקדשי קדשים אינו אלא עד שעת זריקה כמו בעולה ודייק למינקט בהו מועלים בהם לומר שאע''פ שהם מקדשים הנאכלים מועלים בהם עד שעת זריקה. ובעולה נקט אין מועלים בהם לומר שאע''פ שהם מעולה שכולה כליל אין מועלין בהם לאחר זריקה: עצמות העולה שפקעו מעל גבי המזבח וכו'. בפרק הנזכר בדף הנזכר במשנה איברים שפקעו מע''ג המזבח קודם חצות יחזיר ומועלים בהם לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם. ובגמ' (דף פ"ו) אתמר פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר עמוד השחר עוכלתן וכו' פירשו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר אין בהם עיכול לעולם מתקיף לה רב יוסף ומאן לימא לן דחצות בראש המזבח משויא להו עיכול דילמא כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול שלחו להו מתם הלכתא כרב יוסף אתמר נמי אמר רבי חייא בר אבא פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנים ולא מועלים וכו' יוצאים מידי מעילה א''ל רב פפא לאביי וכי מאחר דשלחו מתם הלכתא כרב יוסף ואמר רבי חייא בר אבא וכן תני בר קפרא רבה ורב חסדא במאי פליגי א''ל בשמניח ע''כ בגמרא. וקשה בעיני ליישב דברי רבינו על פי הדברים האלה כמו שהוא מבואר לכל מעיין. ומה שנ''ל לומר על צד הדחק הוא שפסק כרב יוסף דאמרינן בגמרא דהלכתא כוותיה וכיון דרב יוסף סבר דחצות כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול באיברים שפקעו יליף מינה רבינו לעצמות שפקעו:

יג
 
גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ בֵּין לִפְנֵי חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. אֲבָל גַּחֶלֶת שֶׁל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹעֲלִין בָּהּ. וְהַשַּׁלְהֶבֶת לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:

 כסף משנה  גחלת שפקעה מעל המזבח וכו'. תוספתא פרק קמא דמעילה. ומ''ש אבל גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין. משנה בסוף מסכת יו''ט (דף ל"ט):

יד
 
דֶּשֶׁן הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן בֵּין קֹדֶם הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן בֵּין אַחַר הֲרָמָה מוֹעֲלִין בּוֹ:

 כסף משנה  דשן מזבח החיצון וכו'. בפ''ב דמעילה (דף ט') אתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ור''י אמר מועלין בו לפני תרומת הדשן כ''ע לא פליגי דמועלין בו כי פליגי לאחר תרומת הדשן וידוע דהלכה כר''י. ובפ' ב''ש (דף מ"ה) וברפ''ג דמעילה (דף מ"ו) קאמר סתם גמ' דתרומת הדשן אע''פ שנעשית מצותו מועלים בו:

טו
 
דִּשׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְדִשׁוּן הַמְּנוֹרָה לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:

 כסף משנה  ומ''ש דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה לא נהנים ולא מועלים. משנה במעילה פרק שלישי:

טז
 
כָּל בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם בֵּין שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁהּ בֵּין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁהּ לְמוּם קָבוּעַ וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְחֻסַּר זְמַן מוֹעֲלִין בָּהֶם מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּפָּדוּ. אֲבָל תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן וְהֵן קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן הַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל. הוֹאִיל וְאֵינָן רְאוּיִין לְפִדְיוֹן הֲרֵי הֵם כַּחַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת לְפִיכָךְ אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:

 כסף משנה  כל בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום וכו' הכי משמע בפ''ג דמעילה (דף י"ב). וכתב הר''י קורקוס ז''ל איכא למידק שכתב רבינו בפ''א שכל שקדם מום קבוע להקדשו אין אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם ואמאי הא אסור מן התורה למעול בו, וי''ל דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ואותה עבודה א''נ שאין בה שוה פרוטה. ומ''ש אבל תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם וכו'. משנה פ''ג דמעילה:



הלכות מעילה - פרק שלישי

א
 
קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ שֶׁמֵּתוּ יָצְאוּ מִידֵי מְעִילָה דְּבַר תּוֹרָה. אֲבָל מוֹעֲלִין בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן אִם נִפְסְלוּ בִּדְבָרִים שֶׁיִּפָּסְלוּ בָּהֶן הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּם מוֹעֲלִין בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶן שְׁעַת הֶתֵּר לַאֲכִילַת כֹּהֲנִים. אֲבָל אִם הָיָה לְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִים שְׁעַת הֶתֵּר וְאַחַר כָּךְ נִפְסְלוּ וְנֶאֶסְרוּ בַּאֲכִילָה הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ שָׁעָה אַחַת אֵין מוֹעֲלִין בְּאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהָיָה רָאוּי לַאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּם לַמִּזְבֵּחַ כְּהִלְכָתָן כְּגוֹן שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל בַּצָּפוֹן אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בַּצָּפוֹן וְקִבֵּל בַּדָּרוֹם. אוֹ שֶׁשָּׁחַט בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁשָּׁחַט בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם. אוֹ שֶׁעֲשָׂאָן בְּמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן אוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ הַפְּסוּלִין אֶת דָּמָן אַף עַל פִּי שֶׁזְּרָקוּהוּ כְּשֵׁרִים. אוֹ שֶׁזְּרָקוּהוּ פְּסוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּהוּ כְּשֵׁרִים. אוֹ שֶׁיָּצָא הַדָּם וְהַבָּשָׂר כֻּלּוֹ קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם. אוֹ שֶׁלָּן הַדָּם. בְּכָל אֵלּוּ מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן לְעוֹלָם שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה לָהֶן שְׁעַת הֶתֵּר. אֲבָל אִם הִגִּיעַ הַדָּם לַמִּזְבֵּחַ כְּמִצְוָתוֹ וְאַחַר כָּךְ לָן הַבָּשָׂר אוֹ הָאֵימוּרִין. אוֹ שֶׁנִּטְמָא הַבָּשָׂר אוֹ הָאֵימוּרִין. אוֹ שֶׁיָּצָא הַבָּשָׂר אוֹ הָאֵימוּרִין לַחוּץ. אוֹ שֶׁיָּצָא מִקְצָת הַבָּשָׂר קֹדֶם זְרִיקַת דָּמִים. בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין מוֹעֲלִין בִּשְׁאָר בְּשָׂרָן שֶׁהֲרֵי הָיָה לוֹ שְׁעַת הֶתֵּר לַאֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  קדשי מזבח שמתו וכו'. מימרא דר''י בפ''ג דמעילה (י"ב) ובריש מעילה שם. ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר''י קדשים סתם נקט. וי''ל דלרבותא נקט קדשי מזבח וכ''ש קדשי בדק הבית ועוד משום דבהאי פירקא עסיק בדיני קדשי מזבח מש''ה פתח בהו. ומ''ש וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהם הקרבנות מועלים בהם מד''ס בד''א בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים וכו' כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אע''פ שקיבל בצפון וכו' עד שהרי לא היה להם שעת היתר. משנה בריש מעילה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלים בהם שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום שחט ביום וזרק בלילה שחט בלילה וזרק ביום או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן מועלים בהם כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלים בה וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלים בה אי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאת ושיצאת ואי זו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקיבלו פסולים וזרקו את דמה. ומ''ש רבינו או שזרקוהו פסולים אע''פ שקיבלוהו כשרים. שם נחלקו חזקיה ור''י אי סגי בנראה לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה סגי הילכך כל שנתקבל הדם שלא בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור''י סבר דלא אלא שיזרק בהכשר ויותר באכילה ופסק רבינו כר''י מפני ששם הביאו כמה ראיות לדבריו ואע''ג דשנינהו חזקיה שינויי דחיקי נינהו ועוד דסוגיא דפי''ב דמנחות כר''י רהטא. ובגמ' אתמר עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ''ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר''ש וכו' תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרב יוסף ניחא אלא לרבה קשיא מאי מועלים בהם מדרבנן ואע''ג דהא דאוקימנא מתני' דקתני מועלין בהם מדרבנן אליבא דרבה הוא משמע דלרב יוסף מועלין בהם מדאורייתא ובמסקנא בגמרא אסיקנא לרבה בתיובתא והוי משמע לכאורה דכיון דהלכה כרב יוסף ולדידיה מועלין דקתני מתני' הוי דאורייתא הכי נקטינן כי דייקינן בה נקטינן דמועלים בהם דקתני מתני' היינו מדרבנן משום דהא דאוקימנא מתני' דמועלין בהם היינו מדרבנן לרבה אבל לרב יוסף הוי מדאורייתא היינו אליבא דר''ש אבל לר' יהודה הא אמרינן דכ''ע לא פליגי דאם עלו ירדו וא''כ אין מועלין בהם מדאורייתא וכיון דקי''ל הלכה כר' יהודה לגבי ר''ש כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה אלא מד''ס. ומ''ש או שיצא הבשר והדם כולו. נ''ל שט''ס יש כאן וצריך להגיה או שיצא הדם והבשר כולו דגרסינן בפ''ק דמעילה (דף ו' וז') אמר ר' יוחנן כי אמר ר''ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כולו לא, ופירש''י שיצא מקצת הבשר ולא יצא כולו דמיגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהני נמי לההוא מקצת שיצא אבל יצא כולו לא וכו' דכמו דליתיה לבשר דמי אמר רב פפא לא אמר ר''ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא ותניא כוותיה משמע בהדיא דדם אפי' יצא מקצתו אין זריקה מועלת דהא בשר אין זריקה מועלת בו אלא ביצא מקצתו ובההוא גוונא אמר דבדם אין זריקה מועלת. ומ''ש או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים וכו' שהרי היה לו שעת היתר לאכילה. כלומר ואח''כ זרק הדם וכמ''ש לעיל בסמוך דזריקה מועלת כשיצא מקצת הבשר:

ב
 
קִבְּלוּ הַפְּסוּלִין אֶת הַדָּם וּזְרָקוּהוּ וְחָזְרוּ הַכְּשֵׁרִים לַעֲבוֹדָה וְקִבְּלוּ שְׁאָר דַּם הַנֶּפֶשׁ וּזְרָקוּהוּ אֵין מוֹעֲלִין בִּבְשָׂרָן. שֶׁאֵין הַפְּסוּלִין עוֹשִׂין שְׁאָר דַּם הַנֶּפֶשׁ שְׁיָרִים חוּץ מִן הַטָּמֵא הוֹאִיל וְרָאוּי לַעֲבוֹדַת צִבּוּר עוֹשֶׂה שְׁאָר דָּם שְׁיָרִים:

ג
 
כֵּיצַד. קִבֵּל הַטָּמֵא וְזָרַק אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הַכָּשֵׁר וְקִבֵּל שְׁאָר דַּם הַנֶּפֶשׁ וּזְרָקוֹ הֲרֵי אֵלּוּ לֹא הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הֶתֵּר וּמוֹעֲלִין בְּכֻלָּן שֶׁזֶּה הַדָּם שְׁיָרִים הוּא וְאֵין זְרִיקַת הַשְּׁיָרִים מוֹעֶלֶת. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין בְּקָדָשִׁים קַלִּים מְעִילָה לְעוֹלָם חוּץ מֵאֵימוּרֵיהֶן אַחַר זְרִיקַת הַדָּם וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה זְרִיקָה הַמּוֹעֶלֶת. אֲבָל קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁנִּתְפַּגְּלוּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּזְרַק הַדָּם אֵין מוֹעֲלִין בְּאֵימוּרֵיהֶן. וְכֵן אִם יָצָא הַדָּם אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִירוּ וְזָרְקוּ אֵין מוֹעֲלִין בְּאֵימוּרֵיהֶן:

 כסף משנה  (ב-ג) קיבלו הפסולים את הדם וכו' עד ואין זריקת השירים מועלת. בפ''ק דמעילה (דף ה') ועיקרה פ''ג דזבחים וכבר נתבאר דין זה פ''א מה' פסולי המוקדשין: וכבר ביארנו שאין בקדשים קלים וכו' אבל קדשים קלים שנתפגלו אע''פ שנזרק הדם אין מועלין באימוריהם. מימרא דרב גידל אמר רב בפ''ק דמעילה (דף ג') ואע''ג דאותביה רב פפא לאביי ואישתיק הא אמרינן התם דכי אתא אביי קמיה דרבי אבא שני ליה ואע''ג דבפ' התכלת (דף מ"ז) פריך מדרב גידל וקאמר ולא איתותב דרב גידל לאו למימרא דאיתותב דרב גידל ואידחי ליה אלא היינו לומר דכיון דאיכא תיובתא עליה דרב גידל אע''ג דשני לה בשינויא דחיקא לאו איהו כדאי למיפרך מיניה. ועוד י''ל דרב פפא הוא דאותביה לדרב גידל בפ''ק דמעילה ואיהו הוא דקאמר בפרק התכלת ולא איתותב דרב גידל משום דלא שמיע ליה שינויא דרבי אבא א''נ שמיע ליה ולא ס''ל אבל אנן דידעינן לשינויא דרבי אבא נקטינן שפיר כרב גידל אמר רב ולא דחינן ליה כיון דאיכא שינויא לתיובתיה ור' אבא ואביי ס''ל כוותיה ועוד דהתם בפ''ק דמעילה מייתי גמ' סייעתא להא דרב גידל. והר''י קורקוס ז''ל כתב שטעם רבינו משום דלא איתותב רב גידל אלא במאי דאמר בזריקת פגול אינה מוציאה אבל במאי דאמר אינה מביאה הלכתא כוותיה. ומ''ש רבינו וכן אם יצא הדם וכו'. ברייתא בפ''ק דמעילה (דף ז'):

ד
 
כָּל חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת כְּגוֹן וְלַד חַטָּאת וּתְמוּרָתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן וְאִם נֶהֱנָה לֹא מָעַל:

 כסף משנה  כל חטאות המתות וכו' אסור ליהנות בהם ואם נהנה לא מעל. משנה פ''ג מעילה (דף י') ופ''ד דתמורה (דף כ"א):

ה
 
וְכָל חַטָּאת שֶׁתִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם מוֹעֲלִין בָּהּ עַד שֶׁתִּפָּדֶה:

ו
 
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת וְשָׁחַט שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת וְזָרַק דַּם אַחַת מֵהֶן. אֵין מוֹעֲלִין לֹא בִּבְשַׂר זוֹ שֶׁנִּזְרַק דָּמָהּ וְלֹא בִּבְשַׂר חֲבֶרְתָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה הוֹאִיל וְאִם רָצָה מִזֶּה זוֹרֵק וְאִם רָצָה מִזֶּה זוֹרֵק. אֲבָל אִם שָׁחַט זוֹ אַחַר זוֹ אֵין דָּמָהּ מוֹעִיל לִבְשַׂר חֲבֶרְתָּהּ וַאֲפִלּוּ לְאַחַר זְרִיקָה שֶׁהֲרֵי לֹא הָיְתָה לָהּ שָׁעָה הָרְאוּיָה לְהַתִּיר בְּשָׂרָהּ:

 כסף משנה  המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו'. בסוף פ''ק דמעילה (דף ז') ופירש''י אלא ששחט שניהם בבת אחת כגון ששחטום שני כהנים כאחד דכחד גופא דמי דלא קדמה שחיטה של אחת לשל חבירתה אבל בזה אחר זה לא וכו' משום דבשעה ששחט הראשונה מיד נעשית השנייה מותר חטאת:

ז
 
כָּל חַטַּאת עוֹף אוֹ עוֹלַת עוֹף שֶׁנִּפְסְלָה בְּשִׁנּוּי עֲשִׂיָּתָהּ אוֹ בְּשִׁנּוּי מְקוֹם עֲשִׂיָּתָהּ מוֹעֲלִין בָּהּ חוּץ מֵעוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּמְלַק לְמַטָּה כִּמְלִיקַת חַטָּאת לְשָׁם חַטָּאת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ הוֹאִיל וְשִׁנָּה שְׁמָהּ וּמְקוֹם עֲשִׂיָּתָהּ וְשִׁנָּה מַעֲשֶׂיהָ לְשֵׁם דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה:

 כסף משנה  כל חטאת העוף וכו'. משנה בזבחים פ''ז (דף ס"ו:). ומ''ש חוץ מעולת העוף שנמלקה למטה כמליקת חטאת לשם חטאת. שם במשנה פלוגתא דר''א ור' יהושע ופסק כרבי יהושע:

ח
 
מִנְחָה שֶׁנִּתְפַּגְּלָה אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. וְכֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁנִּתְפַּגְּלוּ אוֹ שֶׁנִּפְסְלוּ בְּמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם. מוֹעֲלִין בָּהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הֶתֵּר:

 כסף משנה  מנחה שנתפגלה וכו'. נלמד ממה ששנינו בריש מעילה כמו שנתבאר בר''פ זה:

ט
 
וְכֵן קֹמֶץ שֶׁיָּצָא לַחוּץ אוֹ לָן וְחָזַר וְהִקְטִירוֹ מוֹעֲלִין בַּשְּׁיָרִים שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה שָׁם שְׁעַת הֶתֵּר. אֲבָל אִם נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְטִירוֹ אֵין מוֹעֲלִין בַּשְּׁיָרִים שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה לֹא עַל הַלָּן וְלֹא עַל הַיּוֹצֵא. יָצְאוּ הַשְּׁיָרִים אוֹ נִטְמְאוּ וְאַחַר כָּךְ הִקְטִיר הַקֹּמֶץ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן שֶׁהֲרֵי קָרַב הַקֹּמֶץ כְּמִצְוָתוֹ:

 כסף משנה  וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וכו' אבל אם נטמא הקומץ והקטירו וכו'. משנה בפ''ג דמנחות (דף כ"ה) נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה: יצאו השירים וכו'. בתוספתא פ''ד דמנחות נטמאו השירים והקטיר את הקומץ בשתיקה הכל מודים שאין מועלין בהם. ואיכא למידק שזה סותר מ''ש בפ''ב ואם נפסלו השירים או חסרו ואח''כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה וצ''ע: כתב הר''י קורקוס ז''ל יש לדקדק במ''ש רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח''כ הקטיר הקומץ אע''פ שהם אסורים באכילה אין מועלין וכו' ומ''ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם שאם נטמא או יצא לא יזרק ואם זרק הורצה וכמ''ש פ''א מפסולי המוקדשין וכן דין השירים בפי''א וכיון דגבי שירים חשיב קרב כמצותו כיון שבדיעבד הורצה ה''ה גם לבשר. לכך נראה דהכא נטמא מקצתו מיירי רבינו שדינו [להקטיר] הקומץ לכתחלה כיון שנשאר במקומו וכמ''ש גבי בשר וגבי קומץ וכבר נתבאר בראש הפרק כן גבי בשר והוא מ''ש כאן גבי קומץ וזהו שקראו קרב הקומץ כמצותו כי דינו להקטירו לכתחלה וז''ש אע''פ שאסור באכילה דמשמע שזה הוא החידוש ותו לא וסמך על מה שביאר גבי בשר גם על מ''ש שהרי קרב הקומץ כמצותו וזה אינו אלא בנשתייר עכ''ל:

י
 
הַנֶּהֱנֶה מִקָּדְשֵׁי קָדָשִׁים כֻּלָּם לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים. אוֹ מֵאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים לְאַחַר זְרִיקָה. אוֹ שֶׁנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָה כֻּלָּהּ אוֹ מִן הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וְהַחֲבִיתִין. יִפּל מַה שֶּׁנֶּהֱנָה לִנְדָבָה. מָעַל בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר יִפּל מַה שֶּׁנֶּהֱנָה לַלִּשְׁכָּה:

 כסף משנה  הנהנה מקדשי קדשים כולם וכו'. פלוגתא דרב ולוי בפ''ב דמעילה (דף ט') ופסק כרב דאמר מה שנהנה יפלו לנדבה ותניא כוותיה ואע''ג דתניא כוותיה דלוי לא עדיפא כולי האי דמשמע דהוא גופיה תני לה דלמדים לפני חכמים היינו לוי כך כתב הר''י קורקוס ז''ל. ופירש''י מה שנהנה כלומר קרן וחומש שחייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה לקרבנות צבור. והתוס' פירשו לנדבה לעולות קיץ למזבח. ומה שכתב או שנהנה מן העולה כולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין יפול מה שנהנה לנדבה. בתוספת' שאכתוב בסמוך. ומ''ש מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה. שם בברייתא קרבנות צבור לצבור. ופירש רש''י לנדבת צבור לשופרות, ובסוף תוספתא דמעילה דנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מקדשים קלים לאחר זריקת דמים מן העולה מן הקומץ ולבונה ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים יפלו ללשכה מקרבנות צבור יפלו לנדבה כך היא נוסחא דידן בתוספתא, וגירסת רבינו בתוספתא היתה מהופכת מנוסחא דידן ויש ראיה לנוסחת רבינו דבגמ' דידן תניא גבי הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים ומקדשים קלים לאחר זריקת דמים מה שנהנה יפלו לנדבה. ופירוש ללשכה מ''כ בשם הרא''ש דהיינו לבדק הבית לשיירי לשכה:

יא
 
נֶהֱנָה קֹדֶם זְרִיקָה מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה מֵאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלָן לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

 כסף משנה  נהנה קודם זריקה וכו'. ה''ז פטור. מימרא דרבא שם (דף י'):

יב
 
קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ חֲלָבָן וּבֵיצֵיהֶן אָסוּר לֵהָנוֹת מֵהֶן וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל לְפִיכָךְ וְלַד הַקָּדָשִׁים וְכֵן וְלַד הַמַּעֲשֵׂר לֹא יִינַק מֵאִמּוֹ אֶלָּא מִבְּהֵמָה אַחֶרֶת חֻלִּין. וְיֵשׁ לְאָדָם לְהִתְנַדֵּב וְלוֹמַר חֲלֵב בְּהֵמָה זוֹ הַחֻלִּין * יִהְיֶה הֶקְדֵּשׁ לְוַלְדּוֹת הַקָּדָשִׁים שֶׁיִּינְקוּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ:

 ההראב"ד   יהיה הקדש לוולדות הקדשים. א''א ואם יאמר יהיה הקדש לולדות מה יועיל אלא יזמין ולא יקדיש:

 כסף משנה  קדשי המזבח חלבן וביציהן וכו'. משנה בפ''ג דמעילה (דף י"ב). ומ''ש לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו. גם זה משנה שם (דף י"ג). ומ''ש ויש לאדם להתנדב ולומר וכו'. זהו פירוש רבינו במה ששנינו שם ואחרים מתנדבים כן ורש''י פירש בע''א: כתב הראב''ד יהיה הקדש לולדות הקדשים א''א ואם יאמר יהיה הקדש לולדות וכו'. ויש לתרץ שמ''ש רבינו יהיה הקדש היינו לומר יהא מזומן וכדברי הראב''ד. ועי''ל שאפי' יאמר יהיה הקדש כיון שסיים ביה לולדות הואיל ותכף תיבה זו לזו ולכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין וכדא''ר יוסי בתמורה (דף י"א) גבי האומר עולה היא וולדה שלמים:

יג
 
הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה וְעוֹף לַמִּזְבֵּחַ קְדֻשַּׁת דָּמִים כְּגוֹן שֶׁאָמַר דְּמֵי בְּהֵמָה זוֹ לִנְסָכִים וּדְמֵי בֶּן יוֹנָה זֶה לִשְׁלָמִים הֲרֵי הֵן כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת וּמוֹעֲלִין בַּחֲלָבָן וּבְבֵיצֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים וכו'. משנה וגמרא שם:



הלכות מעילה - פרק רביעי

א
 
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ לְעוֹלָתוֹ וּלַאֲשָׁמוֹ וּלְתוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשָּׁעָה שֶׁהִפְרִישׁ. הִפְרִישׁ לִשְׁלָמִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶם:

 כסף משנה  המפריש מעות לחטאתו וכו'. בריש תוספתא דמעילה. ומ''ש הפריש לשלמיו אין מועלין בהם. משנה במעילה פרק ג' (דף י"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים:

ב
 
הִקְדִּישׁ אֵיבָר אֶחָד לְדָמָיו לַמִּזְבֵּחַ. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם פָּשְׁטָה קְדֻשָּׁה בְּכֻלָּן אוֹ לֹא פָּשְׁטָה לְפִיכָךְ תִּקָּרֵב וְלֹא יִפָּדֶה. * וְאִם נִפְדָּה אֵין מוֹעֲלִין בְּפִדְיוֹנוֹ:

 ההראב"ד   ואם נפדה אין מועלין בפדיונו. א''א למה אין מועלין בפדיונו אטו קדושת דמים מי לית ביה מעילה ואולי יאמר משום דאינו ראוי לפדיון שמא אינו רשאי לפדותו כשהוא תם:

 כסף משנה  הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח הרי זה ספק וכו'. בפ''ק דתמורה (דף י"א) בעיא דלא איפשיטא. ודע דבספרי רבינו כתוב לפיכך תקבר וט''ס הוא וצריך להגיה לפיכך תקרב וכך מצאתי בספר ישן וכך הם דברי רבינו בהל' ערכין פ''ה ושם ובפט''ו ממעשה הקרבנות ביאר היאך תקרב. ומה שיש לדקדק בדין זה כתבתי שם. ועל מ''ש רבינו ואם נפדה אין מועלין בפדיונו כתב הראב''ד א''א למה אין מועלין בפדיונו וכו'. וטעם רבינו דשמא לא פשטא בכולה ונמצא שדמיה חולין זולת דמי אותו אבר ולפי זה צ''ל דאין מועלין בפדיונו היינו בדמי אותה בהמה כל היתר על דמי אותו אבר. ועוד י''ל דבכלל צדדי הבעיא הוא שכיון שדבריו סותרים את דבריו שאמר לדמיו ואמר למזבח דילמא לא חיילא קדושה כלל. והר''י קורקוס ז''ל תירץ שכיון שאינו ראוי לפדיון דשמא לא פשטה קדושת הגוף בכולו נמצא שאינו תופס פדיונו ואין דמים אלו דמי פדיון אלא דמים אחרים וחולין הם עכ''ל:

ג
 
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן וְאִם נֶהֱנָה לֹא מָעַל מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבוֹא כֻּלָּם שְׁלָמִים וְאֵין בִּשְׁלָמִים מְעִילָה אֶלָּא בְּאֵימוּרֵיהֶן אַחַר זְרִיקַת דָּמִים. מֵת יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁים דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח וְלֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. דְּמֵי עוֹלָה יָבִיאוּ עוֹלָה וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. אָמַר אֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי אִם נֶהֱנָה בְּכָל הַשְּׁאָר מָעַל נֶהֱנָה בְּמִקְצָתוֹ לֹא מָעַל. וְכֵן אִם אָמַר אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי וְנֶהֱנָה בְּכֻלָּן מָעַל נֶהֱנָה בְּמִקְצָתָן לֹא מָעַל שֶׁאֵין בִּדְמֵי שְׁלָמִים מְעִילָה. הִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וְאֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְאֵלּוּ לִשְׁלָמִים וְנִתְעָרְבוּ מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. יִקַּח שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת וּמְחַלֵּל דְּמֵי חַטָּאת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא עַל הַחַטָּאת. וּדְמֵי עוֹלָה עַל הָעוֹלָה. וּדְמֵי שְׁלָמִים עַל שְׁלָמִים:

 כסף משנה  המפריש מעות לנזירותו וכו' עד ומועלין בהם. משנה בפ''ג דמעילה (דף י"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח וכו' דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהם. ופי' רש''י המפריש מעות ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים לא נהנים ולא מועלים בכל אותם מעות מפני שהם ראויים להביא כולם שלמים כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהם מעילה וכו'. ומ''ט אזיל לקולא דאי אמרת נימא דכולם ראויים להביא עולה ואיכא מעילה בכולהו מכל מקום דמי שלמים איכא בינייהו דאינם בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אשתכח דקא מייתי חולין לעזרה הלכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין. מעות סתומים דלא פריש יפלו לנדבה דהלכה היא בנזיר דמי חטאת ילכו לים המלח דחטאת שמתו בעליה היא. דמי עולה יביאו עולה דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא. וכתבו התוס' מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. ובפרק רביעי דנזיר (דף כ"ד כ"ה) אהא דתנן היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה פריך והלא דמי חטאת מעורבים בהם אמר ר''י הלכה היא בנזיר, ופירשו רש''י והתוספות הלכה למשה מסיני הוא דסתומים יפלו לנדבה אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהם: אמר אלו לחטאתי והשאר וכו' עד ואם מת יפלו לנדבה וכו' ומועלים בהם. תוספתא פירקא קמא דמעילה אלא שיש בה קצת טעות סופר ואיתא בפרק ד' דנזיר כלשון רבינו. ואיכא למידק למה מועלין בשאר בכולן והלא סתומים הם ומ''ש ממה שנתבאר בסמוך דסתומים אין מועלין בהם, וכתבו התוס' דמיירי במת דליכא למימר ביה מימליך ומייתי שלמים וכ''כ בתוספתא פירקא קמא דמעילה ועוד דשאני הכא שאמר והשאר לשאר נזירותי משמע דלכל הנשאר עליו קאמר ועוד שכיון שהתחיל לפרש השאר נמי הוו כמפרש שכל חיובו מביא במעות אלו. ומה שכתב הפריש מעות ואמר אלו לחטאתי וכו' ומועלין במקצתן. יש לתמוה ודלמא אותו מקצת מאשר ייחד לשלמים ואין בו מעילה ולא יביא קרבן מעילה מספק דילמא מייתי חולין בעזרה כדאמרינן לעיל בסמוך. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל דאפשר דמקצתן דקאמר היינו כשהם יותר מדמי שלמים אי נמי שכיון שנתערבו בכל זוז יש בו חטאת ועולה ושלמים. והראשון נראה יותר:

ד
 
אֶחָד מִמְּחֻיְּבֵי קִינִין שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת וְאָמַר אֵלּוּ לְחוֹבָתִי מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן וְאִם מֵתוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְזִירוּת וּמוֹעֲלִין בָּהֶן:

 כסף משנה  ומ''ש אחד ממחוייבי קינין וכו' ומועלין במקצתן. מבואר דטעמא משום דליכא בהן שלמים אלא חטאת ועולה. ומ''ש ואם מתו יפלו לנדבה טעמא מפרש בפרק ד' דנזיר כמו שכתבתי בסמוך הלכה היא בנזיר ומסיק שם דהלכה היא בחייבי קינים נמי:

ה
 
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת עַל אֲכִילַת חֵלֶב וֶהֱבִיאָהּ עַל אֲכִילַת דָּם הֲרֵי זֶה לֹא כִּפֵּר לְפִיכָךְ לֹא מָעַל. הִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטַּאת חֵלֶב וְקָנָהּ בָּהֶן חַטַּאת דָּם. בְּשׁוֹגֵג כִּפֵּר לְפִיכָךְ מָעַל. בְּמֵזִיד לֹא כִּפֵּר לְפִיכָךְ לֹא מָעַל:

 כסף משנה  המפריש חטאת על אכילת חלב וכו'. ברייתא וגמרא בסוף כריתות (דף כ"ז). ומ''ש הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת דם וכו'. שם בברייתא. ומ''ש לחלק בין שוגג למזיד. שם בתוספתא. ופירוש לא מעל היינו לומר דבאותו מעשה שעשה לא מעל אלא שבגמרא תלי כפרה במעילה ורבינו עשה בהפך:

ו
 
הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין הוֹאִיל וְקָנָהּ חֻלִּין בִּדְמֵי אָשָׁם מָעַל. וְחַיָּב לְשַׁלֵּם עֲשָׂרָה דִּינָרִים שֶׁהֵן שְׁתֵּי סְלָעִים וְחֹמֶשׁ וְיָבִיא בָּהֶן אָשָׁם וְיָבִיא קָרְבַּן אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה אֶחָד מִשְּׁנֵי הָאֵילִים שֶׁקָּנָה יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְהַשֵּׁנִי יָפֶה עֲשָׂרָה דִּינָרִין יָבִיא הַשָּׁוֶה עֲשָׂרָה אָשָׁם תַּחַת הַמְּעִילָה עִם הַחֹמֶשׁ וְיָבִיא הַשָּׁוֶה שְׁתֵּי סְלָעִים אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. לָקַח אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יָבִיא אוֹתוֹ לַאֲשָׁמוֹ הָרִאשׁוֹן. וְכֵן אִם הָיָה זֶה הַחֻלִּין יָפֶה שְׁתַּיִם יָבִיא אוֹתוֹ אָשָׁם מְעִילָתוֹ שֶׁהֲרֵי מָעַל בְּסֶלַע אַחַת מִדְּמֵי הָאָשָׁם וִישַׁלֵּם חֲמִשָּׁה דִּינָרִים וְיִפְּלוּ לִנְדָבָה:

 כסף משנה  המפריש שתי סלעים לאשם וכו' עד ויפלו לנדבה. משנה וגמרא שם (דף כ"ו:)

ז
 
הַנֶּהֱנֶה מִדְּמֵי חַטָּאת עַד שֶׁלֹּא קָרְבָה חַטָּאתוֹ יוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְיָבִיא בְּדָמָיו חַטָּאתוֹ וְיָבִיא קָרְבַּן אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. וְכֵן אִם נֶהֱנָה מִדְּמֵי אָשָׁם עַד שֶׁלֹּא קָרַב אֲשָׁמוֹ יוֹסִיף חֹמֶשׁ וְיָבִיא בְּדָמָיו אֲשָׁמוֹ וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר לִמְעִילָתוֹ. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ מְעִילָתָן לְקָרְבְּנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מְעִילָתָן לְבֶדֶק הַבַּיִת. נוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל וְאַחַר כָּךְ קָרְבָה חַטָּאתוֹ וַעֲדַיִן לֹא הִפְרִישׁ מְעִילָתוֹ אוֹ שֶׁהִפְרִישָׁהּ וְלֹא כְּלָלָהּ בִּדְמֵי חַטָּאתוֹ יוֹלִיךְ הַמְּעִילָה וְחֻמְשָׁהּ לְיָם הַמֶּלַח. נוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל אַחַר שֶׁקָּרְבָה חַטָּאתוֹ יִפְּלוּ מְעוֹת הַמְּעִילָה וְחֻמְשָׁהּ לִנְדָבָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין בַּתְּחִלָּה לְאִבּוּד. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יָבִיא אֲשַׁם מְעִילָתוֹ. וּבְאָשָׁם בֵּין שֶׁנּוֹדַע לוֹ שֶׁמָּעַל קֹדֶם שֶׁקָּרַב אֲשָׁמוֹ אוֹ אַחַר שֶׁקָּרַב תִּפּל מְעִילָתוֹ וְחֻמְשָׁהּ לִנְדָבָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹתַר אָשָׁם וְיָבִיא אֲשַׁם מְעִילָתוֹ:

 כסף משנה  הנהנה מדמי חטאת וכו' וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמו יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו. כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובספרים כתוב ויביא בדמיו חטאתו והוא ט''ס. ודינין אלו ברייתא בפ''ב דמעילה (דף ט') הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם עד שלא קרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאת עד שלא קרב אשמו יוסיף ויביא אשם קרבה חטאתו ילכו לים המלח כבר קרב אשמו יפלו (דמיו) לנדבה וכו' קרבנות המזבח למזבח קרבנות בדק הבית לבדק הבית. ופי' רש''י כגון שנהנה ממקצת הדמים שהפריש לחטאתו או לאשמו אם נודע לו שמעל קודם שקרב החטאת והאשם מהשאר מוסיף הקרן והחומש על המעות שנשארו ויביא בכולן החטאת או האשם ואם לא נודע לו עד אחר שהקריב חטאתו א''נ נודע לו קודם אלא שלא בא לשלם עד שקרבה ה''ל חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא וים המלח למעות במקום מיתה לבהמה אבל באשם קי''ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויפלו דמיה לנדבה הילכך מעות אלו יפלו לנדבה ובגמרא העמידו רישא זו אליבא דר''ש וס''ל כל חטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ולכך מעות ילכו לים המלח כיון שהיו ראויים להכלל עם החטאת ולא נכלל וקרבה החטאת אבל חכמים שסוברים שלא אמרו חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא באבדה ונמצאת אחר כפרה ה''נ לא ילכו לים המלח והיינו סיפא דכל קרבנות מזבח למזבח דמשמע בין קודם כפרה בין לאחר כפרה והעלה אביי דרישא ר''ש וסיפא רבנן ואחר כך אמרו שם (דף מ"ד) אמר רבא הא דאמרת כבר קרבה חטאתו ילכו לים המלח ה''מ דאתיידע ליה קודם כפרה אבל (אתיידע ליה) לאחר כפרה יפלו (דמים) לנדבה שאין מפרישין בתחילה לאיבוד. פי' שכשנודע קודם כפרה ה''ל להוסיף קרן וחומש על דמי חטאת שהרי לא היתה תחלת הפרשתן לאיבוד וכיון שלא הוסיף הוי כחטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אבל כשנודע לו אחר שקרב חטאת אם מתה ילכו לים המלח נמצא תחלת הפרשתן לאיבוד הילכך יפלו לנדבה. ויש לתמוה על רבינו כיון שהלכה כרבנן דאין חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא כשנמצאת אחר כפרה כמו שנתבאר בפרק רביעי מפסולי המוקדשין איך כתב רישא דברייתא ודברי רבא דכולהו בדרישא שייכא דאילו לרבנן דסברי שכל שנמצאת קודם כפרה אינה מתה ה''ה כאן שנודע לו קודם כפרה אין הולכות לים המלח דרישא ודברי רבא ע''כ אדר''ש קיימי. ותירץ הר''י קורקוס ז''ל שסובר רבינו שכיון שרבא אמר סתם הא דאמרת ה''מ וכו' אבל וכו' מ''ט אין מפרישין וכו' ודאי דלהלכה אמר כך ולא אליבא דר''ש בלחוד ופליג אדאביי דמוקי רישא כר''ש דוקא וסבר רבא דרבנן מודו בכי הא דדוקא באבדה הוא שאמרו כן לפי שחטאת זו היתה עיקר חטאת ואינה יוצאה מדין חטאת ואין אומרין שתמות אלא א''כ היתה אבודה בשעת כפרה שהרי נדחית לגמרי מהקרבה אבל מעות אלו לא הפרישן לקנות חטאת ובכל דהו אזלי לים המלח ומודו רבנן לר''ש בכי הא. א''נ י''ל דדמיא הא מילתא להא דאמר רב הונא שאם משך אחת מהן דכ''ע מודו שהשנייה מתה אף על פי שנמצאת קודם כמו שנתבאר פרק רביעי דתמורה ופרק רביעי מפסולי המוקדשין וטעמא משום דדחיה בידים היא ולא נחלקו אלא בבא לימלך וה''נ כיון שנודע לו והיה יכול להוסיף בחטאת ולא הוסיף ולא בא לימלך הא דחנהו בידים ואביי אפשר דפליג עלה אבל רבא סבר כרב וברייתא כרבנן ומפרש דינא אליבא דהלכתא. גם מדברי המקשה שם יש קצת סיוע לזה שלא הקשה אלא משום דמשמע ליה דכל קדשי מזבח למזבח בכל גוונא רישא ר''ש היא ופליגא אסיפא וע''ז תמה רישא ר''ש וסיפא רבנן וא''ל אין אבל אם הסיפא לא מיירי בכל גוונא פירוש דלא הוי כללא דסיפא גוונא דרישא לא אצטרכינן לאוקמה רישא ר''ש וסיפא רבנן כדפרישית דלא דמי עכ''ל:

ח
 
הַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְדִין תּוֹרָה שֶׁיַּחְזְרוּ הַמָּעוֹת חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיוּ. וְקָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּפְּלוּ הַמָּעוֹת לִנְדָבָה אֲפִלּוּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה אַרְבָּעָה וּמְכָרָהּ בַּחֲמִשָּׁה הַחֲמִשָּׁה כֻּלָּן יִפְּלוּ לִנְדָבָה וְאֵין כָּאן מְעִילָה לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וכו'. בפסחים פרק האשה (דף פ"ט:) ואיתיה בתוספתא דפסחים פ''ז:

ט
 
יֵשׁ מְעִילָה בִּנְדָרִים. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר כִּכָּר זוֹ עָלַי קָרְבָּן אוֹ הֶקְדֵּשׁ וַאֲכָלָהּ מָעַל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים. לְפִיכָךְ אֵין לָהּ פִּדְיוֹן שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קֹדֶשׁ אֶלָּא לָזֶה בִּלְבַד. אָמַר כִּכָּר זוֹ קֹדֶשׁ אוֹ קָרְבָּן וַאֲכָלָהּ בֵּין הוּא בֵּין אַחֵר מָעַל לְפִיכָךְ יֵשׁ לָהּ פִּדְיוֹן. הָיְתָה לְפָנָיו כִּכָּר שֶׁל הֶפְקֵר וְאָמַר כִּכָּר זוֹ הֶקְדֵּשׁ נְטָלָהּ עַל מְנָת לְאָכְלָהּ מָעַל לְפִי כֻּלָּהּ. עַל מְנָת לְהוֹרִישָׁהּ מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָיָה שֶׁבָּהּ:

 כסף משנה  יש מעילה בנדרים וכו'. בעיא דאיפשיטא בפרק אין בין המודר (דף ל"ה). ומה שכתב לפיכך אין לה פדיון וכו' עד לפיכך יש לה פדיון. שם: היתה לפניו ככר של הפקר וכו' עד לפי טובת הנייה שבה. מימרא דרבה שם (דף ל"ד:):

י
 
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כִּכָּרִי עָלֶיךָ הֶקְדֵּשׁ וְחָזַר וּנְתָנָהּ לוֹ. הַמְקַבֵּל מַתָּנָה זוֹ מָעַל לִכְשֶׁיּוֹצִיא. שֶׁהֲרֵי הַנּוֹתֵן אֵינָהּ אֲסוּרָה עָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַקּוֹנָמוֹת יֵשׁ בָּהֶן מְעִילָה לַנֶּאֱסָר בָּהֶן. וְכָל דְּבָרִים הַנֶּאֱסָרִין עָלָיו מִנֶּדֶר כָּזֶה מִצְטָרְפִין וְאִם נֶהֱנָה מִכֻּלָּם בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה מָעַל:

 כסף משנה  האומר לחבירו ככרי עליך הקדש וכו'. שם בעיא דאיפשיטא. ומ''ש וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות וכו'. טעמו משום דלישנא דברייתא וגמרא יש מעילה בקונמות. ומה שכתב וכל דברים הנאסרים עליו מנדר כזה מצטרפים וכו':

יא
 
הָאוֹמֵר הַנְּטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת הַיּוֹם וְטַלִּית זֶה קָרְבָּן אִם לֹא תִּשָּׂרֵף הַיּוֹם. וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא נִקְצְצוּ וְלֹא נִשְׂרְפָה הַטַּלִּית. הֲרֵי הֵם הֶקְדֵּשׁ וְיִפָּדוּ כִּשְׁאָר הַהֶקְדֵּשׁוֹת וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה בָּהֶן. אֲבָל אִם אָמַר הֲרֵי הַנְּטִיעוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ אֵינוֹ יָכוֹל לִפְדּוֹתָן. שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁיִּפָּדוּ יַחְזְרוּ הֶקְדֵּשׁ עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ וְכֵיוָן שֶׁנִּקְצְצוּ אֵינָן צְרִיכִין פִּדְיוֹן אֶלָּא נֶהֱנִין בָּהֶן מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁפְּדָאָן הַמַּקְדִּישׁ. אֲבָל אִם פְּדָאָן אַחֵר הֲרֵי אֵלּוּ יוֹצְאִין לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִקְצְצוּ וְיִהְיוּ מֻתָּרִין אַף לַמַּקְדִּישׁ:

 כסף משנה  האומר הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות וכו'. משנה וגמרא פרק ג' דנדרים (דף כ"ח). ומה שכתב וכיון שנקצצו אינם צריכים פדיון וכו'. שם (דף כ"ח כ"ט) פלוגתא דאמוראי ופסק כעולא דמשמע התם דרבא דהוא בתרא סבר כוותיה. ומ''ש במה דברים אמורים בשפדאן המקדיש אבל אם פדאן אחר וכו'. מימרא דר' יוחנן שם (דף ל'):



הלכות מעילה - פרק חמישי

א
 
אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת דָּבָר הָרָאוּי לְחַזֵּק הַבֶּדֶק כְּגוֹן אֶבֶן אוֹ קוֹרָה. אוֹ הַמַּקְדִּישׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ כְּגוֹן כְּבָשִׂים וְתוֹרִים. אוֹ הַמַּקְדִּישׁ לַמִּזְבֵּחַ דָּבָר הָרָאוּי לְבֶדֶק הַבַּיִת כְּגוֹן אֶבֶן וְקוֹרָה. אוֹ הַמַּקְדִּישׁ לָזֶה וְלָזֶה דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה כְּגוֹן הַמַּקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלִין וְחֹמֶץ וְצִיר אוֹ קַרְקַע אֲפִלּוּ הִקְדִּישׁ אַשְׁפָּה מְלֵאָה זֶבֶל אוֹ עָפָר אוֹ אֵפֶר. מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן מִשָּׁעָה שֶׁהֻקְדְּשׁוּ עַד שֶׁיִּפָּדוּ דְּבָרִים הָרְאוּיִים לְהִפָּדוֹת:

 כסף משנה  אחד המקדיש לבדק הבית וכו'. משנה בפרק ג' דמעילה (דף י"ג). וציר וחומץ שכתב רבינו. בת''כ פרשת ויקרא:

ב
 
כָּל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת עִם דְּבָרִים שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהֶן מִקָּדְשֵׁי מִזְבֵּחַ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה וְאִם נֶהֱנָה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה מִכֻּלָּם מָעַל:

 כסף משנה  כל קדשי בדק הבית וכו'. משנה בפרק ד' דמעילה (דף ט"ו):

ג
 
אָכַל וְהֶאֱכִיל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ נֶהֱנָה וּמְהַנֶּה חֲבֵרוֹ אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ אוֹ אֲכִילַת חֲבֵרוֹ וַהֲנָיָתוֹ כֻּלָּן מִצְטָרְפִין לַמְּעִילָה וְאִם נַעֲשָׂה מִן הַכּל הֲנָיָה בִּפְרוּטָה מָעַל:

 כסף משנה  אכל והאכיל את חבירו וכו' עד ומעל. משנה בספ''ה דמעילה (דף כ'):

ד
 
הַמְּעִילָה מִצְטָרֶפֶת לִזְמַן מְרֻבֶּה. כֵּיצַד. נֶהֱנָה הַיּוֹם מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְנֶהֱנָה לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לִפְרוּטָה וּמָעַל:

ה
 
אֵין מְעִילָה אֶלָּא בְּתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע אֲבָל הַנֶּהֱנֶה בַּקַּרְקַע עַצְמָהּ אוֹ בַּמְחֻבָּר לָהּ לֹא מָעַל אֲפִלּוּ פָּגַם. כֵּיצַד. הַחוֹרֵשׁ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ אוֹ הַזּוֹרֵעַ בָּהּ פָּטוּר. נָטַל מֵאֲבָקָהּ וְנֶהֱנָה בָּהּ וּפְגָמָהּ מָעַל. הַדָּשׁ בִּשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ מָעַל שֶׁהֶאָבָק שֶׁלָּהּ מוֹעִיל לַשָּׂדֶה וַהֲרֵי נֶהֱנָה בָּאָבָק וּפָגַם הַשָּׂדֶה. וְכֵן אִם חָרַשׁ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אָבָק לְעֵשֶׂב שֶׁנָּתַן בָּהּ וְנָטַל הָעֵשֶׂב מָעַל. הַדָּר בִּמְעָרַת הֶקְדֵּשׁ אוֹ בְּצֵל אִילָן אוֹ שׁוֹבָךְ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁנֶּהֱנָה לֹא מָעַל. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ בַּיִת בָּנוּי הַדָּר בּוֹ לֹא מָעַל. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ עֵצִים וַאֲבָנִים וּבָנָה בָּהֶן בַּיִת הַדָּר שָׁם מָעַל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

 כסף משנה  אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע וכו'. ברייתא שם (דף י"ח): הדש בשדה הקדש מעל וכו'. פ''ג דמעילה (דף י"ב). ומ''ש רבינו שהאבק של השדה מועיל לשדה פי' שהאבק של השדה מועיל לאותו דבר שנידש בשדה. ומ''ש וכן אם חרש וכו': הדר במערת הקדש. ספ''ה דמעילה (דף כ'). ומ''ש או בצל אילן או שובך. בתוספתא דמעילה פ''ק הדר בצלו של שובך או בצלה של מערה לא נהנין ולא מועלין. ומ''ש וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים וכו'. שם בגמרא פ''ה. ואיכא למידק דהא לא חילק ר''ל בכך אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו ומאחר שרבינו פסק בפ''ח מע''ז כרב לא ה''ל לחלק בכך כאן. וי''ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר''ל לא לדחויי דלא תסייעיה לרב בלחוד אמרה אלא לקושטא דמילתא אמרה ולישנא דידיה הכי מוכח דאמר התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דקושטא הכי הוא. ויש סעד לזה מדהוה מצי לשנויי הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדשני לעיל ושני התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דהכי ס''ל ולפיכך פסקה רבינו ואפ''ה לא דחאה לדרב משום דלא אשכחן דפליג עליה בהדיא ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע''ז:

ו
 
גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ מוֹעֲלִין בָּהֶן. כֵּיצַד. הִקְדִּישׁ שָׂדֶה וְהוֹצִיאָה עֲשָׂבִים אִילָן וְעָשָׂה פֵּרוֹת מוֹעֲלִין בָּהֶן. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַבּוֹר רֵיקָן וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם. הִקְדִּישׁ אַשְׁפָּה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּאת זֶבֶל. שׁוֹבָךְ וְנִתְמַלֵּא יוֹנִים. הוֹאִיל וְאֵינָן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן. וְכֵן הַזֶּבֶל וְהַפֶּרֶשׁ שֶׁבַּחֲצַר הֶקְדֵּשׁ לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. וּמַה יַּעֲשׂוּ בָּהֶן יִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לַלִּשְׁכָּה. מַעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ אָסוּר לֵהָנוֹת בְּמַיִם שֶׁיּוֹצְאִין מִמֶּנּוּ בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל. יָצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לַשָּׂדֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהֶן. * עֲרָבָה הַגְּדֵלָה בִּשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט הַסָּמוּךְ לִשְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ וְשָׁרָשָׁיו יוֹצְאִים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה. אִם בֵּינוֹ לְבֵין הַשָּׂדֶה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ עַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה הֲרֵי אוֹתָן הַשָּׁרָשִׁין שֶׁבְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה אֲסוּרִין וְהַנֶּהֱנֶה מֵהֶן לֹא מָעַל. הָיָה הָאִילָן רָחוֹק יֶתֶר עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה הַנֶּהֱנֶה בָּהֶן מָעַל. אִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הַסָּמוּךְ לִשְׂדֵה הֶדְיוֹט וְשָׁרָשָׁיו יוֹצְאִין בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה אִם הָיָה בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מוֹעֲלִין בָּהֶן. הָיָה רָחוֹק יֶתֶר עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה אוֹתָן הַשָּׁרָשִׁין שֶׁבְּתוֹךְ הַשְּׂדֵה הֶדְיוֹט לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין:

 ההראב"ד   ערבה הגדילה. א''א זה שיבוש שלא נאמר במשנה אלא על אותה ערבה של אותה מקום שהיתה למטה מירושלים שייחדוה לשם מצוה:

 כסף משנה  גדולי הקדש מועלין בהם וכו'. משנה בפ''ג דמעילה (דף י"ג) פלוגתא דת''ק ור' יוסי ופסק כר' יוסי וצריך טעם למה. והר''י קורקוס ז''ל כתב שטעמו משום דבפרק הספינה (דף ע"ט) הובאה משנה זו ושנו הרישא בשם ר''י ושנו בברייתא אמר רבי נראין דברי ר''י לר' יוסי בבור ושובך משמע דקים ליה דת''ק היינו ר''י וידוע דר''י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי גם שם העלה רבה דפליגי ת''ק ורשב''א דבבור ושובך דוקא פליגי אבל בשדה ואילן ד''ה מועלין במה שבתוכן דגידולי הקדש הם הילכך הכי נקטינן גם פ''ד דפסחים נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו גם בתמורה פ''ז שנינו ומועלים בגידוליהם הילכך כרבי יוסי נקטינן עכ''ל x: ומ''ש אבל המקדיש בור ריקן וכו'. שם במשנה. ומ''ש וכן הזבל והפרש וכו'. שם (דף מ"ו:) ופירש''י הזבל הוא הפרש של קדשים שהוא בחצר ה''ה בכל מקום אלא שדרכו בחצר של הקדש. ומצאתי כתוב ללשכה לא לקיץ המזבח קאמר דא''כ הל''ל לנדבה אלא לשיירי הלשכה: מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש וכו' עד ולא מועלין. משנה פ''ג דמעילה שם: כתב הראב''ד ערבה הגדילה א''א זה שיבוש שלא נאמר במשנה וכו'. ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו: אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש וכו'. ג''ז משנה שם שרשי אילן של הדיוט באים בשל הקדש ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנים ולא מועלין. ובפרק לא יחפור (דף כ"ו:) מקשה דמרישא משמע דבתר אילן אזלינן ובסיפא משמע דבתר קרקע אזלינן ומשני כאן בתוך ט''ז אמה כאן חוץ לט''ז אמה:

ז
 
קֵן שֶׁבָּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁבָּנָה אוֹתָן הָעוֹף מֵעֵצִים וַעֲשָׂבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כָּל הַקֵּן עִם הַבֵּיצִים שֶׁבּוֹ עִם הָאֶפְרוֹחִים הַצְּרִיכִין לְאִמָּן אֵין נֶהֱנִין בָּהֶן וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל:

 כסף משנה  קן שבראש האילן של הקדש וכו'. משנה בפ''ג דמעילה (י"ג:) קן שבראש אילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומוקי לה בגמ' אליבא דר''י ההיא של אשרה יתיז בקנה בדאייתי עצים מעלמא ומקשה א''ה אמאי של הקדש אין נהנין ואין מועלין אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן וקסבר אין מועלין בגידולין ה''נ מסתברא וכו' א''ר אבהו א''ר יוחנן לעולם דאייתי מעלמא ומאי יתיז יתיז אפרוחים ואסיקנא אפרוחים כאן וכאן מותרין ביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי אם אפרוחים צריכין לאימן כביצים דמו ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים בו:

ח
 
הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַיַּעַר מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ בֵּין בָּאִילָנוֹת בֵּין בְּכָל קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת אוֹ שֶׁבֵּינֵיהֶן:

ט
 
גִּזְבָּרִים שֶׁשָּׁפוּ עֲצֵי הֶקְדֵּשׁ וְקָצְצוּ אוֹתָן מוֹעֲלִין בְּאוֹתָן הָעֵצִים הַקְּטַנִּים שֶׁחָתְכוּ מֵעֵת שֶׁקָּצְצוּ. אֲבָל אֵין מוֹעֲלִין לֹא בַּשִּׁפּוּי וְלֹא בַּנְּסֹרֶת וְלֹא בַּנְּבִיָּה שֶׁל עֵצִים * וְהוּא הַגּוּף הַקָּשֶׁה הֶעָגל שֶׁבְּתוֹךְ הָעֵץ הַדּוֹמֶה לְיַבֶּלֶת שֶׁלֹּא יִצְלַח לִמְלָאכָה:

 ההראב"ד   והוא הגוף הקשה. א''א אינו כן אלא העלה הנובל שהרי שנינו שהנביה נושרת עליהן והווה להן לזבל:

 כסף משנה  (ח-ט) המקדיש את היער וכו' עד ולא בנביה. משנה שם: כתב הראב''ד והוא הגוף הקשה א''א אינו כן אלא העלה הנובל וכו'. ואין משם ראייה דהכא גריס רבינו נבייה בבי''ת. והר''י קורקוס ז''ל כתב וז''ל רבינו כתב במשנה שיש גורסין נוייה שזו החתירה הקשה דומה לנוייה שהיא בפני עצמה בתוך הפרי עכ''ל:

י
 
הַמַּקְדִּישׁ עַבְדּוֹ אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ וְלֹא בִּשְׂעָרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד לְהִגָּזֵז מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחֻבָּר לוֹ וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מְחֻבָּר הוֹלֵךְ וּמַשְׁבִּיחַ:

 כסף משנה  המקדיש את עבדו וכו'. בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט"ו) ובפרק השולח (דף ל"ט) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא:

יא
 
הַזּוֹרֵעַ פֵּרוֹת הֶקְדֵּשׁ פּוֹדֶה אוֹתָן בִּשְׁעַת זִרְעָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּדָה הֲרֵי הַגִּדּוּלִין חֻלִּין וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן קֶרֶן וְחֹמֶשׁ וְחַיָּבִין בְּחַלָּה:

 כסף משנה  הזורע פירות הקדש וכו'. פ''ט דתרומות גדולי הקדש ומע''ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם. ופירש ר''ש כגון שזרע סאה והוסיף כמה סאין א''צ לפדות אלא סאה אחת, ובתוספתא דתרומות פ''ח גידולי הקדש אין חייבין עליהם קרן וחומש [על מקום אחר] אלא לפי חשבון וחייבים בחלה הידים וטבול יום אין פוסלין בהם כדרך שפוסלין בחולין:

יב
 
שְׁמָרִים שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם. רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי אָסוּר לֵהָנוֹת בּוֹ וְהַנֶּהֱנֶה לֹא מָעַל. רְבִיעִי מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. אֲבָל קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אַף מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ לְעוֹלָם אָסוּר:

 כסף משנה  שמרים של הקדש וכו'. ברייתא בפרק המוכר פירות (דף צ"ז). ומ''ש והנהנה לא מעל. כן פירש''י דחומרא היא מדרבנן ומיהו אם נתן ג' ומצא ד' יין גמור הוא. וכתב הר''י קורקוס ז''ל דהא דאין מועלין בלא מצא ד' וסתמו הכי הוא. ומ''ש במה דברים אמורים בקדשי בדק הבית וכו' שם:

יג
 
הַמַּקְדִּישׁ תַּרְנְגלֶת לַמִּזְבֵּחַ מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ. הִקְדִּישׁ חֲמוֹר לַמִּזְבֵּחַ מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ. הִקְדִּישׁ תּוֹרִים לְבֶדֶק הַבַּיִת מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְבֵיצָתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 כסף משנה  המקדיש תרנגולת למזבח וכו'. משנה וגמרא פ''ג דמעילה (דף י"ב):

יד
 
כָּתְנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁבָּלוּ מוֹעֲלִין בָּהֶן כִּשְׁאָר קָדָשִׁים. וְהַחֲדָשִׁים הוֹאִיל וְנִתְּנוּ לֵהָנוֹת בָּהֶן אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:

 כסף משנה  כתנות כהונה שבלו וכו'. בפרק האיש מקדש (דף נ"ד):

טו
 
קָדְשֵׁי עַכּוּ''ם אִם לְבֶדֶק הַבַּיִת הִקְדִּישׁוּ מוֹעֲלִין בָּהֶן. וְאִם קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הֵן אֵין בָּהֶן מְעִילָה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בַּקָּרְבָּנוֹת (ויקרא א-ב) 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. אֲבָל אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

 כסף משנה  קדשי עכו''ם אם לבדק הבית הקדישו מועלין בהם. בפ' ב''ש (זבחים מ"ה) ובריש תמורה. ומ''ש ואם קדשי מזבח הן וכו'. שם פלוגתא דר''ש ור' יוסי ופסק כר''ש ואיני יודע למה ואפשר שטעמו משום דבסוף פרק קמא דערכין (דף ה':) מייתי ברייתא סתמא כר''ש:

טז
 
קוֹל וּמַרְאֶה וְרֵיחַ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֵרִיחַ בַּקְּטֹרֶת אַחַר שֶׁעָלְתָה הַתִּמֹּרֶת. אֲבָל אִם הֵרִיחַ בַּקְּטֹרֶת כְּשֶׁתַּעֲלֶה תִּמְרָתָהּ מָעַל:

 כסף משנה  קול ומראה וריח וכו'. פ' כל שעה (דף כ"ו.) ובפ''ק דכריתות (דף ו'.) ופירשו שם דקודם שתעלה תמרתו מועל:



הלכות מעילה - פרק ששי

א
 
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהָאָדָם נֶהֱנֶה בָּהֶן וְלֹא יִפָּגְמוּ כְּגוֹן הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי זָהָב טָהוֹר. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיִּפָּגְמוּ כְּגוֹן בְּגָדִים וּכְלֵי כֶּסֶף וּנְחשֶׁת וּבַרְזֶל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַנֶּהֱנֶה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁאֵינוֹ מְחֻבָּר בַּקַּרְקַע אִם נֶהֱנֶה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ פְּגָם כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי זָהָב שֶׁל הֶקְדֵּשׁ מָעַל. נֶהֱנֶה בְּדָבָר שֶׁנִּפְגַּם כְּגוֹן שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי הֶקְדֵּשׁ אוֹ בָּקַע בְּקוֹרְדוֹם לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגֹּם בַּהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה בְּאוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בּוֹ וְיִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת וְיִפְגֹּם וְיֵהָנֶה כְּאַחַת. נֶהֱנָה בְּכַחֲצִי פְּרוּטָה וּפָגַם בְּכַחֲצִי פְּרוּטָה אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה וּפָגַם בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר וְלֹא נֶהֱנָה בְּמַה שֶּׁפָּגַם וְלֹא פָּגַם בְּמַה שֶּׁנֶּהֱנָה הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל עַד שֶׁיֵּהָנֶה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה וְיִפְגֹּם בְּאוֹתָהּ הֲנָיָה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה בַּדָּבָר עַצְמוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִתִּיר מַטְלִית מִבֶּגֶד הֶקְדֵּשׁ וּתְפָרָהּ בְּבִגְדוֹ וּלְבָשָׁהּ וְנֶהֱנָה בָּהּ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה וְהִפְסִיד בַּבֶּגֶד שֶׁהִתִּירָהּ מִמֶּנָּה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה וְלֹא הִפְסִיד בַּמַּטְלִית כְּלוּם הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנָה בְּדָבָר אֶחָד וּפָגַם בְּדָבָר אַחֵר. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנֶּהֱנֶה וּמְהַנֶּה חֲבֵרוֹ מִצְטָרֵף וַאֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה:

 כסף משנה  יש דברים שהאדם נהנה בהם ולא יפגמו וכו' עד בדבר עצמו. משנה בפ''ה דמעילה (דף י"ח):

ב
 
* קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הַתְּמִימִים שֶׁתָּלַשׁ מִצִּמְרָן. כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה בִּפְרוּטָה מָעַל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּגַם. שֶׁהֲרֵי הֵן דּוֹמִים לְכוֹס שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינוֹ נִפְגָּם שֶׁאֵין תְּלִישַׁת הַצֶּמֶר פּוֹסֶלֶת אוֹתָן מִלִּקָּרֵב. אֲבָל אִם נָפַל בָּהֶן מוּם הוֹאִיל וְלִמְכִירָה עוֹמְדִים וְהַגִּזָּה פּוֹגֶמֶת דְּמֵיהֶן לֹא מָעַל עַד שֶׁיֵּהָנֶה וְיִפְגֹּם בִּפְרוּטָה. תָּלַשׁ מֵהֶן אַחַר שֶׁמֵּתוּ כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה מָעַל שֶׁאֵין פְּגָם לְמֵתָה. וּמְעִילָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

 ההראב"ד   קדשי קדשים התמימים. א''א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך לא ממשנה ולא מתוספתא ולא מגמרא והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה אבל בחיה לא חלקו כלל. ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אע''פ שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכלן והוא דבר שיש בו פגם:

 כסף משנה  קדשי קדשים התמימים וכו'. x שם במשנה (דף י"ח.) תלש מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום כשהיא מתה כיון שנהנה מעל ובגמרא (דף י"ט:) מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן. ופירש''י מכדי בחטאת בהמה תמימה מיירי מתני' וכו' עד הילכך לא תני בה עד שיפגום: כתב הראב''ד קדשי קדשים התמימים א''א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך וכו'. ואני שמעתי ולא אבין שהרי דברי רבינו מבוארים בגמ' שכתבתי בסמוך והיאך כתב עליו שמעצמו אמרו ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו. ועל מ''ש שהקרבן התמים וכו' אפשר שיפול בו מום, כתב בעל מ''ע דהשתא מיהא תמים הוא ואין לנו בהקדשות אלא מקומו ושעתו כדאיתא בתוספתא רפ''ב דמעילה ובשעה שנהנה פגם ועוד תניא התם ועוד שתהא הנאתו ופגימתו כאחד עכ''ל:

ג
 
הַמּוֹעֵל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת כֵּיוָן שֶׁמָּעַל בִּשְׁגָגָה נִתְחַלֵּל הֶקְדֵּשׁ וְזֶה שֶׁנֶּהֱנָה אַחֲרָיו פָּטוּר. מָעַל בְּזָדוֹן הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב בְּקָרְבַּן מְעִילָה לֹא נִתְחַלֵּל הֶקְדֵּשׁ אֶלָּא הֲרֵי הוּא בַּהֲוָיָתוֹ וְאִם בָּא אַחֵר וְנֶהֱנָה בּוֹ בִּשְׁגָגָה מָעַל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמָּעַל בַּקֹּדֶשׁ וְהוֹצִיאוֹ בְּתוֹרַת חֻלִּין וְהִקְנָהוּ לְאַחֵר. אֲבָל אִם נֶהֱנָה בּוֹ וּפְגָמוֹ וְלֹא הִקְנָה לְאַחֵר יֵשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל:

 כסף משנה  המועל בקדשי וכו'. בפרק האיש מקדש (דף נ"ב:) תנן המקדש וכו' בהקדש במזיד קידש בשוגג לא קידש דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג קידש במזיד לא קידש ובגמרא (דף נ"ה) פסק הלכה כרבי יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל. ומה שכתב במה דברים אמורים בשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר. בפ''ה דמעילה (דף כ') תנן נטל פרוטה של הקדש ה''ז לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופירש''י הנותן מעל שהוציאה לחולין. ומ''ש אבל אם נהנה בו ופגמה ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד בקע בקורדום וכו'. שם במשנה (דף י"ט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולם מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולם מעלו תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו: וכתב הראב''ד על דברי רבינו א''א בכל זה יצא מכלל משנתנו. ואני אומר שמ''ש ובודאי בהמה דומיא דכלי שרת אינו הכרע דמדקתני רכב על גבי בהמה משמע דבבהמה טמאה איירי שדרכה ברכיבה ולא בבהמה טהורה שאין דרכה ברכיבה. ועוד דבהמה תמימה בהדיא קתני לה תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש וכו' כולם מעלו ואם כן כי קתני רכב על גבי בהמה ע''כ בבהמה טמאה היא, ועל פי הדברים האלה אין התוספתא סותרת המשנה דכי קתני מתני' ובא חבירו ורכב בבהמה טמאה מיירי שאינה קדושה אלא קדושת דמים דומיא דבקע בקרדום דקתני בתוספתא וכיון דבהמה דקתני במתני' אינה טהורה שקדושה קדושת הגוף אלא טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים הוא הדין לכלי שרת דקתני מתני' בכלי תשמיש איירי שאינם קדושים אלא קדושת דמים ויש בהם מועל אחר מועל ובזה באו מוסכמים המשנה והתוספתא. אך קשה לזה דאמרי' בגמ' מני מתני' ר' נחמיה היא וכו' עד לא כ''ש ופירש רש''י אם אחרים מביאין לקדושתן כלומר כיון דכלי שרת חמירי וכו' משמע בהדיא דכלי שרת דתנן במתני' בכלי שרת ממש הוא. לכן נראה שרבינו מפרש דכלי שרת דמתני' כלי שרת ממש הם וכבר הזכירה רבינו בסמוך לקמן ואף על פי שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהיא קדושה קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קרדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני על גבי בהמה ומיירי בבהמה טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים וכדפרישית ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים אלא קדושת דמים:

ד
 
* וְאֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בְּמֻקְדָּשִׁים. אֶלָּא בִּבְהֵמָה וּכְלֵי תַּשְׁמִישׁ בִּלְבַד. כֵּיצַד. בָּקַע בְּקוֹרְדוֹם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וּבָקַע בּוֹ וְנֶהֱנָה וּפָגַם כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָטַל הַקּוֹרְדוֹם וּנְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ הוּא מָעַל אֲבָל חֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. שָׁתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָטַל הַכּוֹס וּנְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה אוֹ מְכָרוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. רָכַב עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְנֶהֱנָה בִּפְרוּטָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב עָלָיו וְנֶהֱנָה וּפָגַם וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב עָלָיו וְנֶהֱנָה וּפָגַם. כֻּלָּם מָעֲלוּ. נָתַן הַחֲמוֹר לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה אוֹ מְכָרוֹ אוֹ הִשְׂכִּירוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. וְכֵן הַמַּשְׁאִיל קַרְדֹּם שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הוּא מָעַל לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבּוֹ וַחֲבֵרוֹ מֻתָּר לִבְקֹעַ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. וְהוּא הַדִּין לִבְהֵמָה:

 ההראב"ד   ואין מועל אחר מועל במוקדשין. א''א בכל זה יצא מכלל משנתנו וטעה אחר התוספתא כי אין במשנתנו אלא בהמה וכלי שרת ובודאי בהמה תמימה דומיא דכלי שרת והוא מפני שמצא בתוספתא בקע בקורדום ובא חבירו ובקע בו שניהם מעלו שינה הלשון וכתב בהמה וכלי תשמיש ופירש הבהמה חמור ואינו אלא בהמה תמימה למזבח דומיא דכלי שרת שהן למזבח ואין להם פדיון אבל כלי המוקדשין אם הראשון נהנה בו ופגם שוב אין בו מועל. ואין סומכין על תוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא:

 כסף משנה  ומה שכתב נטל הקורדום ונתנו לחבירו וכו' נטל הכוס ונתנו לחבירו וכו' נתן החמור לחבירו מתנה וכו'. בתוספתא דמעילה פרק שני והוא נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. ומה שכתב וכן המשאיל קרדום של הקדש וכו'. בפרק השואל (דף צ"ט):

ה
 
בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ אֵינָהּ כֵּן אֶלָּא יֵשׁ בָּהּ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל עַד כַּמָּה פְּעָמִים. כֵּיצַד. תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ כֻּלָּן מָעֲלוּ. * וְכֵן אִם נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ כֻּלָּן מָעֲלוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין הַמְּנָחוֹת וְהָעוֹפוֹת וְהַנְּסָכִים וּכְלֵי שָׁרֵת כְּדִין הַבְּהֵמָה שֶׁכֻּלָּן קְדֻשַּׁת הַגּוּף הֵן:

 ההראב"ד   וכן אם נתנה לחבירו. א''א דבר זה לא נמצא לו יסוד. שמצא בתוספתא נטל פרוטה של הקדש ואמר הרי היא שלי לא אמר כלום עד שיוציאנה לחולין נתנו לספר אע''פ שלא סיפר מעל ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו. זאת מצא ואיני סומך עליה כי לא באה על דרך מתוקן ואפשר מפני שהיא קדושת הגוף אינה יוצאה לחולין לא בפגימה ולא בנתינה אבל קשה לי מ''ש עולה:

 כסף משנה  בהמת קדשי מזבח וכו'. משנה בפ''ה דמעילה (דף י"ט) תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו. ומ''ש וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו: כתב הראב''ד דבר זה לא נמצא לו יסוד וכו'. והנה הראב''ד עצמו מצא לו יסוד מהתוספתא. ומ''ש אבל ק''ל מ''ש עולה, מדברי רבינו נראה דלאו דוקא עולה אלא ה''ה לכל קדשי מזבח וחדא מקדשי מזבח נקט. אבל עדיין קשה דלא ה''ל למינקט אלא קל שבכולן ומינה נילף לחמורים ואמאי נקט עולה שהיא חמורה שבכולן. וכתב הר''י קורקוס ז''ל דטעמא משום דפתח בה קרא בתחלת הקרבנות. ודע שיש נוסחא בספרי רבינו שגורס בהמת קדשי קדשים והיא גירסא נכונה דאילו קדשים קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם כדתנן בפ''ק דמעילה (דף ו'):

ו
 
בֶּהֱמַת קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם הוֹאִיל וְהִיא עוֹמֶדֶת לְפִדְיוֹן הֲרֵי הוּא כְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת דָּמִים. וְאִם נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד מָעַל:

 כסף משנה  בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'. בספ''ה דמעילה (דף כ') פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים:

ז
 
אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַנּוֹטֵל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ * וּנְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. וְאִם נְתָנָהּ לְזֶה הַגִּזְבָּר שֶׁהָיְתָה תַּחַת יָדוֹ הוּא מָעַל וְהַגִּזְבָּר לֹא מָעַל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּמוֹעֵל בְּזָדוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְחַלֵּל הֶקְדֵּשׁ. הַנּוֹטֵל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ עַל דַּעַת שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ לֹא מָעַל עַד שֶׁיּוֹצִיא אוֹתָהּ בַּחֲפָצָיו אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. שֶׁאֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בִּשְׁאָר הֶקְדֵּשׁוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

 ההראב"ד   ונתנה לחבירו שניהם מעלו. א''א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה ותפס דרך הסירים שאין זה פירוש ההלכה אלא כמו שאפרש לפנים:

 כסף משנה  אמרו חכמים שהנוטל אבן וכו'. בפרק ה' דמעילה שם תנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובגמרא ומאי שנא הוא ומאי שנא חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן, ומשמע לרבינו דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר דכשם שהוא מעל היה ראוי לומר חבירו מעל גם כן ואוקמוה בגזבר המסורות לו הא בשאר כל אדם שניהם מעלו. ויש סיוע לפירוש רבינו ממה ששנינו בתוספתא פרק חמישי דמעילה וכתבה רבינו בסמוך המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. והוקשה לרבינו דכיון דקיימא לן אין מועל אחר מועל בדבר שקדוש קדושת דמים היאך מעלו שניהם ולכך העמידה במועל בזדון, וק''ל אם כן אמאי דחיק גמרא לאוקמיה בגזבר לישני דהכא במאי עסקינן בשוגג דאין בו מועל אחר מועל. ואפשר שטעמו של רבינו משום דהא לא איצטריכא לתנא לאשמועינן הכא דהא אשמעינן לעיל בההוא פירקא. ובענין מה שהעמידה בגזבר המסורות לו מפרש רבינו דקאי למקבל האבן או קורה לפי שלא נהנה בנתינה זו שנתן לו שתחת ידו היתה קודם שיתננה לו. אבל רש''י פירש מאי שנא דכי נטלה הוא לא מעל ומאי שנא דכי נתנה לחבירו מעל בגזבר המסורות אותו אבן או קורה עסיקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנו לחבירו הרי שיצאו מרשות הקדש לחול עכ''ל. והראב''ד כתב ונתנה לחבירו שניהם מעלו א''א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה וכו'. טעמו מפני שהוא מפרש דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר שכיון שנטלה הוא מעל אף על פי שלא נתנה לחבירו כמ''ש לקמן בסמוך. ומה שכתב רבינו הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו וכו' עד בכל עת שירצה. משנה בפרק ה' דמעילה (דף כ'): וכתב הראב''ד נטל אבן או קורה א''א זו היא שהעמידו בגמרא בגזבר וכו'. וכבר נתבאר זה בסמוך:

ח
 
* נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ לֹא מָעַל שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנָה עֲדַיִן. בָּנָה אוֹתָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מָעַל. נְתָנָהּ עַל גַּבֵּי חַלּוֹן שֶׁבַּתִּקְרָה וְלֹא חִבְּרָהּ לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה שֶׁאֵין זוֹ הֲנָיָה הַנִּכֶּרֶת:

 ההראב"ד   נטל אבן או קורה. א''א זו היא שהעמיד בגמרא בגזבר שהכל תחת ידו שנטילתו אינה ניכרת לגזל ההקדש וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר ולא מעל עד שיוציא. ומה שהקשו בגמרא מ''ש הוא ומ''ש חבירו לא ר''ל שימעלו הוא וחבירו אלא ה''ק מ''ש כשגנבה מבית ההקדש ונטלה לעצמו שלא מעל וכשנתנה לחבירו מעל אטו שינוי רשות בעינן למעילה והראשון מעל והשני לא מעל ושני ליה אי בשנטלה מבית הקדש ה''נ שהוא מעל מיד ואם נתנה לחבירו אותו חבר לא מעל אלא הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו עסקינן שנטילתו אינו ניכר חסרון להקדש עד שיוציאנה לאחר:

ט
 
נָטַל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וּנְתָנָהּ לְבַלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ מָעַל שֶׁהֲרֵי נֶהֱנָה בִּהְיוֹתוֹ רוֹחֵץ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן אִם נְתָנָהּ לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת מָעַל אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשׂוּ מְלַאכְתּוֹ:

 כסף משנה  וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות וכו' עד ואם מישראל לא מעל. בפ' הזהב (דף מ"ח). ויש לתמוה דהתם אליבא דר''ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן ואנן קיימא לן כר''י דאמר דבר תורה מעות קונות:

י
 
קָנָה בָּהּ חֵפֶץ וְלֹא מָשַׁךְ אִם מִן הָעַכּוּ''ם מָעַל. וְאִם מִן יִשְׂרָאֵל לֹא מָעַל:

יא
 
הַמּוֹצִיא מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ בִּצְרָכָיו עַל דַּעַת שֶׁהֵן חֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאָן בְּדִבְרֵי חֹל מָעַל. כֵּיצַד. הַמֵּבִיא חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ וּפִסְחוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְכֵן מְחֻסַּר כַּפָּרָה שֶׁהֵבִיא כַּפָּרָתוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ מָעַל. וְכֻלָּם אֵין מוֹעֲלִין עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם. לְפִיכָךְ הַמֵּבִיא מְנָחוֹת וּנְסָכִים וְלֶחֶם תּוֹדָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה לֹא מָעַל שֶׁאֵין כָּאן זְרִיקַת דָּם לְכַפֵּר עָלָיו:

 כסף משנה  המוציא מעות הקדש בצרכיו וכו' לפיכך המביא מנחות ונסכים וכו'. תוספתא פירקא קמא דמעילה וכחכמים ובגמרא פרק הנהנה (דף י"ט) פלוגתא דר''ש ור''י והלכה כר''י דאמר הכי:

יב
 
נָתַן שִׁקְלוֹ מִמְּעוֹת הֶקְדֵּשׁ כְּשֶׁיִּתְרְמוּ הַתְּרוּמָה וְיִקְנוּ מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ בְּהֵמָה אַחַת וְיִזָּרֵק דָּמָהּ יִמְעל הַשּׁוֹקֵל. שֶׁהֲרֵי חָלְקוּ בְּאוֹתָהּ הַבְּהֵמָה שֶׁנִּזְרַק דָּמָהּ:

 כסף משנה  ומה שכתב נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה וכו'. בפרק ב' דשקלים תנן x השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואחר כך קרבה הבהמה מעל. ומ''ש שאינו מועל עד שיקנו בהמה ויזרוק דמה. הוא ע''פ מה שנתבאר לעיל בסמוך:

יג
 
הַמַּפְרִישׁ שִׁקְלוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּשְׁאָר צְרָכָיו. * בֵּין הוּא בֵּין חֲבֵרוֹ מָעַל. נְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ לְשָׁקְלוֹ עַל יָדוֹ הָלַךְ וּשְׁקָלוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ אִם כְּבָר נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה מָעַל הַשּׁוֹקֵל שֶׁהַתּוֹרֵם תוֹרֵם עַל הֶעָתִיד לְהִגָּבוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁקָלִים וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ שֶׁקֶל זֶה לַלִּשְׁכָּה וּלְפִיכָךְ מָעַל. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִתְרְמָה תְּרוּמָה לֹא מָעַל. וּלְעוֹלָם אֵין מוֹעֲלִין בִּשְׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה:

 ההראב"ד   בין הוא בין חבירו מעל. א''א זהו מן הטעות הראשון:

 כסף משנה  המפריש שקלו וכו'. תוספתא פ''ק דמעילה. וכתב הראב''ד בין הוא בין חבירו מעל א''א זה מן הטעות הראשון עכ''ל. כלומר דאזדא רבינו לטעמיה שפירש במאי דפריך בגמ' מ''ש הוא ומאי שנא חבירו דהיינו לומר דהל''ל שניהם מעלו. ויש לתמוה על הראב''ד שמאחר שדברי הרמב''ם פה הם דברי התוספתא לא הל''ל שהם טעות אדרבה ה''ל ללמוד מתוספתא זו שפירוש רבינו בההיא פירכא אמת: נתנו לחבירו לשוקלו וכו'. משנה בפ''ב דשקלים שם. ומה שכתב ולעולם אין מועלין בשיירי הלשכה. בירושלמי פ''ב דשקלים ובגמרא פ''ב דקידושין (דף נ"ד) פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר והלכה כרבי יהודה דאמר הכי.



הלכות מעילה - פרק שביעי

א
 
מִי שֶׁשָּׁגַג וְלָקַח הֶקְדֵּשׁ אוֹ מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ וּנְתָנוֹ לְשָׁלִיחַ לְהוֹצִיאוֹ בְּתוֹרַת חֻלִּין. אִם עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ שְׁלִיחוּתוֹ הַמְשַׁלֵּחַ הוּא שֶׁמָּעַל. וְאִם לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ אֶלָּא עָשָׂה הַשָּׁלִיחַ מִדַּעַת עַצְמוֹ הַשָּׁלִיחַ הוּא שֶׁמָּעַל. כֵּיצַד. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ תֵּן (לִי) מֵאוֹתוֹ בָּשָׂר לָאוֹרְחִין הָלַךְ וְנָתַן לָהֶן כִּכָּר. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן לָהֶן כִּכָּר וְנָתַן לָהֶן בָּשָׂר. אָמַר לִשְׁלוּחוֹ הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן וְהֵבִיא לוֹ מִן הַמִּגְדָּל. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הָבֵא מִן הַמִּגְדָּל וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן. הַשָּׁלִיחַ מָעַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְהֵבִיא מִן הַחַלּוֹן כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַשּׁוֹלֵחַ לֹא הָיָה בְּלִבִּי שֶׁיָּבִיא אֶלָּא מִן הַמִּגְדָּל בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. שֶׁהֲרֵי עָשָׂה שְׁלִיחוּת מַאֲמָרוֹ וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשָּׁלִיחַ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן שֶׁאֵין לָהֶן שְׁלִיחוּת אִם עָשָׂה כְּמַאֲמָרוֹ בַּעַל הַבַּיִת מָעַל וְאִם לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. אָמַר לִשְׁלוּחוֹ תֵּן לָאוֹרְחִין חֲתִיכָה חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר הָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לָהֶן טלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם. בַּעַל הַבַּיִת מָעַל שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה דְּבָרוֹ וְהַשָּׁלִיחַ פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל שְׁלִיחוּת בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא עָקַר הַשְּׁלִיחוּת. אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם הַשָּׁלִיחַ טלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִדַּעְתִּי שְׁנֵיהֶן מָעֲלוּ. נָטְלוּ הָאוֹרְחִים שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אַף הָאוֹרְחִין מָעֲלוּ מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עָשָׂה שְׁלִיחוּת חֲבֵרוֹ וְהוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ. נִמְצָא חֲבֵרוֹ חַיָּב לְפִי שֶׁנַּעֲשׂוּ דְּבָרָיו וְלֹא נֶעֶקְרָה הַשְּׁלִיחוּת וְהוּא חַיָּב עַל זֶה שֶׁהוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ:

 כסף משנה  מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין וכו' עד ואם לא עשו שליחותו בעה''ב פטור. משנה בפ''ב דמעילה (דף כ'): אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה חתיכה של בשר וכו'. שם במשנה אמר תן להם חתיכה חתיכה והוא אמר להם טלו שתים שתים והם נטלו ג' ג' כולם מעלו ובגמ' ש''מ מוסיף על שליחותו הוי שליח אמר רב ששת דאמר שליח טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי. פירוש ש''מ מוסיף על שליחותו הוי שליח ותפשוט הא דאיבעיא לן בפ' אלמנה ניזונית (דף צ"ח:) האי מאן דאמר לשלוחיה זיל זבין לי ליתכא דארעא ואזל זבין ליה כורא שהוא פי שנים מי אמרינן מוסיף על דבריו של משלח הוי וליתכא מיהא קנה או דילמא מעביר על דבריו וליתכא נמי לא קנה. ורבינו פסק בפ''א משלוחין דמוסיף על שליחותו הוי וטעמו משום דבפ' אלמנה ניזונית (דף צ"ט) אמרינן א''ד הא לא תיבעי לך וכו' דודאי מוסיף על דבריו הוי ומשמע דכי אמר ש''מ מוסיף על שליחותו הוי שליח מדקתני דבעה''ב נמי מעל דייק דאת''ל מעביר על דבריו הוי לא מעל בעה''ב ושני רב ששת דמהא לא תפשוט דאפי' את''ל דמוסיף על שליחותו לא הוי שליח שאני הכא דא''ל טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי דכיון דא''ל בהדיא אחת מדעתו הרי נעשה שליחותו של בעה''ב בפירוש ומש''ה מעל אבל אם היה אומר סתם טלו שתים אפשר דהו''ל מעביר על דבריו של בעה''ב ולא מעל בעה''ב והכי אמרינן בהדיא בגמ' בפ' אלמנה נזונית. והשתא כיון שרבינו פסק דמוסיף על דבריו הוי כשפסק דבעה''ב חייב בכל גוונא שפיר. אבל מה שפסק ברישא שהשליח פטור קשה דהא אפי' אי הוי מוסיף מעל על מה שהוסיף. וכתב הר''י קורקוס ז''ל שאפשר לומר שדעת רבינו דאוקמתא דרב ששת לאו לדחויי דלא תילף דמוסיף הוי אמר כן אלא כי היכי דלא תיקשי כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל דהא תנן עשה שליחותו בעה''ב מעל ולא השליח ומשמע ליה אפילו הוסיף על מה שצוה דלאו דוקא צוה כן אלא שלא יפחות לזה העמידה בשאמר טלו אחד מדעתי וכיון שכן ראוי שימעול גם השליח ובגמ' קבע אותה למידחי דלא תיפשוט דמוסיף הוי כיון דבהכי מיירי מעתה לא דמיא מתני' לבעיין עכ''ל. והאריך עוד בדבר:

ב
 
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַחֲתִיכוֹת מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. * אֲבָל אִם הָיוּ בְּשַׂר עוֹלָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ לֹא מָעַל אֶלָּא הָאוֹכֵל בִּלְבַד שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב בְּאִסּוּר אַחֵר יֶתֶר עַל הַמְּעִילָה. וּבְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה אֶלָּא בִּמְעִילָה לְבַדָּהּ שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב עִמָּהּ אִסּוּר אַחֵר:

 ההראב"ד   אבל אם היו בשר עולה. א''א תוספתא היא במעילה ויפה פירש. עוד אומר בה גם אני מפני שהעולה אינה נעשית חתיכות אלא מנתחה איברים איברים כדאיתא בתמיד וכדתנן בשקלים בשר שנמצא בעזרה איברים עולה וחתיכות חטאת הילכך אלו שראו אותה חתיכות היה להם לטעות של חטאת הם וכאנוסים דמו דלא הוה להו לשיולי אבל האוכל חייב שהוא נהנה. וראוי לסמוך עליו:

 כסף משנה  ומ''ש בד''א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד וכו': כתב הראב''ד אבל אם היו בשר עולה א''א תוספתא היא במעילה וכו'. ומ''ש רבינו ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה. בפ' האיש מקדש (דף מ"ג:). ומ''ש שלא יתערב בה איסור אחר. כבר נתבאר שהוא תוספתא:

ג
 
הַנּוֹתֵן פְּרוּטַת הֶקְדֵּשׁ לִשְׁלוּחוֹ וְאָמַר לוֹ הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הָבֵא לִי בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת הָלַךְ וְהֵבִיא בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ בִּפְרוּטָה. וְהַשָּׁלִיחַ לֹא מָעַל שֶׁהֲרֵי לֹא עָקַר שְׁלִיחוּתוֹ בִּפְרוּטָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלַךְ וְהֵבִיא נֵרוֹת מִמְּקוֹם פְּתִילוֹת וּפְתִילוֹת מִמְּקוֹם נֵרוֹת הַשָּׁלִיחַ מָעַל:

 כסף משנה  הנותן פרוטת הקדש לשלוחו וכו' עד השליח מעל. משנה בפרק בתרא דמעילה (דף כ"א):

ד
 
נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת וְאָמַר לוֹ הָבֵא לִי אֶתְרוֹג וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִּפְרוּטָה אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה רִמּוֹן. הַשָּׁלִיחַ מָעַל וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר שֶׁהֲרֵי שְׁלָחוֹ לִקְנוֹת לוֹ אֶתְרוֹג שֶׁשָּׁוֶה שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הָאֶתְרוֹג שֶׁהֵבִיא לוֹ בִּפְרוּטָה אַחַת שָׁוֶה שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ:

 כסף משנה  נתן לו שתי פרוטות וכו'. משנה וגמרא שם:

ה
 
הַשּׁוֹלֵחַ פְּרוּטָה בְּיַד שְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ בָּהּ חֵפֶץ וְנִזְכַּר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהִיא הֶקְדֵּשׁ קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ לְיַד הַחֶנְוָנִי הַשָּׁלִיחַ מָעַל שֶׁהוּא שׁוֹגֵג וּבַעַל הַבַּיִת כְּבָר נִזְכַּר וְאֵין הַמֵּזִיד חַיָּב בְּקָרְבַּן מְעִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִזְכַּר אַף הַשָּׁלִיחַ וְיָדַע שֶׁהִיא הֶקְדֵּשׁ קֹדֶם שֶׁתַּגִּיעַ לַחֶנְוָנִי שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים מִקָּרְבַּן מְעִילָה וְהַחֶנְוָנִי חַיָּב כְּשֶׁיּוֹצִיא אוֹתָהּ פְּרוּטָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּמְעוֹתָיו שֶׁהֲרֵי הוּא שׁוֹגֵג. הוֹדִיעוּ לְחֶנְוָנִי שֶׁפְּרוּטָה שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶקְדֵּשׁ שְׁלָשְׁתָּן פְּטוּרִין וְנִתְפַּס הַמִּקָּח לַהֶקְדֵּשׁ:

 כסף משנה  השולח פרוטה ביד שלוחו וכו' עד שהרי הוא שוגג. ברייתא שם. ומ''ש הודיעו לחנוני וכו' שלשתן פטורין. נלמד ממה שקדם דמזיד פטור. ומ''ש ונתפס המקח להקדש:

ו
 
וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה כְּדֵי לְהַצִּיל הַחֶנְוָנִי מִן הַחֵטְא עַד שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַמָּעוֹת. נוֹטֵל פְּרוּטָה שֶׁל חֻלִּין אוֹ כְּלִי כָּל שֶׁהוּא וְאוֹמֵר פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא מְחֻלֶּלֶת עַל זֶה. וְתֵעָשֶׂה אוֹתָהּ פְּרוּטָה אוֹ הַכְּלִי הֶקְדֵּשׁ וְיֻתַּר הַחֶנְוָנִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הַמָּעוֹת. וְכֵן פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכָל הַכִּיס אוֹ שֶׁאָמַר פְּרוּטָה בְּכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ. מְחַלֵּל אוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכִּיס. וְאִם הוֹצִיא וְלֹא חִלֵּל לֹא מָעַל עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס:

 כסף משנה  ומ''ש וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא וכו'. משנה שם. ומ''ש וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס וכו' עד לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. ג''ז משנה שם ופסק כחכמים. והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. ואם תאמר וליבטיל ברובא יש לומר דדבר שיש לו מתירין הוא א''נ מטבע חשיב ולא בטיל:

ז
 
אָמַר כִּיס מִכִּיסַי הֶקְדֵּשׁ וְשׁוֹר מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ. מוֹעֲלִין בְּכֻלָּן וּמוֹעֲלִין בְּמִקְצָתָן. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. מֵבִיא אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם וְאוֹמֵר אִם הֶקְדֵּשׁ הוּא הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ וְאִם לָאו הַהֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא מְחֻלָּל עַל זֶה. וִיהַנֶּה בַּקָּטָן:

 כסף משנה  אמר כיס מכיסי הקדש וכו'. תוספתא פ''ק דמעילה וצ''ע שזה סותר מ''ש בפט''ז ממעשה הקרבנות באומר x שור משוורי הקדש:

ח
 
הַמּוֹעֵל בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ חַיָּב חֹמֶשׁ וְלֹא קָרְבָּן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַל פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה אִם הָיָה מֵזִיד:

 כסף משנה  המועל בפחות משוה פרוטה וכו'. ברייתא פרק הזהב (דף נ"ה:) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון:

ט
 
הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְהוֹצִיא. בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וּבַעַל הַפִּקָּדוֹן לֹא הִרְשָׁהוּ:

 כסף משנה  המפקיד מעות אצל בעה''ב ונשתמש בהם וכו' עד וכאילו השתמש ברשות. משנה בפרק ב' דמעילה (דף כ"א) ומיפרשא בגמרא פרק המפקיד (דף מ"ג). וחנווני פלוגתא דר''מ ור''י וידוע דהלכה כר''י:

י
 
הִפְקִידָן אֵצֶל שֻׁלְחָנִי אוֹ חֶנְוָנִי וְלֹא הָיוּ חֲתוּמִין וְלֹא קְשׁוּרִין קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת מִן הַדִּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אִם הוֹצִיאוּ שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. בַּעַל הַפִּקָּדוֹן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר לוֹ הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. וְהַחֶנְוָנִי פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן קְשׁוּרִין קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה וְלֹא חֲתוּמִין וּכְאִלּוּ הִשְׁתַּמֵּשׁ בִּרְשׁוּת:

 כסף משנה  ועל מה שכתב רבינו הפקידן אצל שולחני או חנווני וכו' שניהם פטורים וכו'. כתב הר''י קורקוס ז''ל בפרק המפקיד תניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר מותרים ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ויש לתמוה על רבינו שכתב שניהם פטורים הפך ברייתא זו וליכא מאן דפליג עלה ותירץ שרבינו דחה ברייתא זו מהדין שכתב בפ''ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש ולא משך לא מעל והא התם עדיף ממפקיד ומותר הוא להוציאם ואעפ''כ לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם או בדבר שאין צריך משיכה וכ''ש בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר''נ דהלכתא כותיה שאינו חייב באונסין א''כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חידושו ולכך דוקא בשעשאו שליח בפירוש וא''ל להוציאן אבל שיעשה שליח מאלו לחייבו אין לנו. ומעתה סובר רבינו דמתני' דנתנה לבלן מעל דמוכח דוקא בלן אבל דבר הצריך משיכה לא מעל דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה וכן ההיא דנתנה לספר לא מעל כולהו פליגי על אותה ברייתא וסברי שאין מעילה אלא א''כ א''ל בפירוש עכ''ל:

יא
 
הָאִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה מָעוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ לְבַעְלָהּ. אוֹ שֶׁהִקְדִּישׁ מוֹרִישָׁהּ וּמֵת וְנָפְלוּ לָהּ הֶקְדֵּשׁוֹת בִּירֻשָּׁה. לִכְשֶׁיּוֹצִיא הַבַּעַל הַמָּעוֹת בַּחֲפָצָיו יִמְעל:

 כסף משנה  האשה שהכניסה מעות של הקדש לבעלה וכו'. בעיא דאיפשיטא בפרק השואל (דף צ"ו ע"ב):



הלכות מעילה - פרק שמיני

א
 
הַפּוֹעֲלִים שֶׁהֵן עוֹשִׂין בְּהֶקְדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁפָּסְקוּ עִמָּהֶן מְזוֹנוֹת לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגָרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְאִם אָכְלוּ מָעֲלוּ. אֶלָּא הַהֶקְדֵּשׁ נוֹתֵן לָהֶם דְּמֵי מְזוֹנוֹת:

 כסף משנה  הפועלים שהם עושים בהקדש וכו' הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה וכו'. משנה וגמרא בפרק ג' דמעילה (דף י"ג):

ב
 
הַדָּשׁ כַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זֶה חוֹסֵם אֶת הַפָּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-ד) 'לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ' דַּיִשׁ הָרָאוּי לוֹ:

ג
 
אֵין מְחַלְּלִין אֶת הַהֶקְדֵּשׁ עַל הַמְּלָאכָה אֶלָּא עַל הַמָּעוֹת. כֵּיצַד. אֻמָּן שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּהֶקְדֵּשׁ בְּמָנֶה אֵין נוֹתְנִין לוֹ בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ אוֹ טַלִּית הֶקְדֵּשׁ בִּשְׂכָרוֹ עַד שֶׁמְּחַלְּלִין אוֹתָן עַל הַמָּעוֹת. וְאַחַר שֶׁיֵּעָשׂוּ חֻלִּין נוֹתְנִין אוֹתָן לָאֻמָּן בִּשְׂכָרוֹ אִם רָצוּ. וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּהֵמָה מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:

 כסף משנה  אין מחללין את ההקדש על המלאכה וכו'. הכי משמע במשנה פ''ד דשקלים ומפורש בתוספתא פ''ק דמעילה:

ד
 
כְּשֶׁבּוֹנִין בַּמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹקְחִין עֵצִים וַאֲבָנִים מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא בּוֹנִין אֶת הַבִּנְיָן עַל דַּעַת שֶׁהוּא קֹדֶשׁ אֶלָּא בּוֹנִין הַכּל מִן הַחל. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵהָנֶה בְּצֵל הַבִּנְיָן אוֹ יִשָּׁעֵן עַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה בִּשְׁעַת מְלָאכָה. וְאַחַר שֶׁיֻּשְׁלַם הַבִּנְיָן מְחַלְּלִין מְעוֹת הַהֶקְדֵּשׁ עַל הַבִּנְיָן. וְאִם צָרְכוּ הַגִּזְבָּרִין לְעֵצִים לַקֹּדֶשׁ לְאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד לוֹקְחִין אוֹתָן מִמְּעוֹת הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהֲרֵי אֵינָן מִתְאַחֲרִין יָמִים כְּדֵי שֶׁנָּחוּשׁ לָהֶן שֶׁמָּא יִשָּׁעֵן אָדָם עֲלֵיהֶן וְיִמְעל:

 כסף משנה  כשבונים במקדש וכו':

ה
 
כְּשֶׁפּוֹסְקִין עִם הָאֻמָּנִין לִבְנוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וּבָעֲזָרוֹת. פּוֹסְקִין עִמָּהֶן כָּךְ וְכָךְ אַמָּה בְּכָךְ וְכָךְ סֶלַע בְּאַמָּה בַּת עֶשְׂרִים אֶצְבַּע. וּכְשֶׁמּוֹשְׁחִין לָהֶן מַה שֶּׁבָּנוּ מוֹשְׁחִין וּמְחַשְּׁבִין לָהֶן בְּאַמָּה גְּדוֹלָה בַּת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מְעִילָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בִּמְשִׁיחָה:

 כסף משנה  כשפוסקים עם האומנין וכו'. בפי''ז דכלים ומייתי לה בפרק שתי הלחם (דף צ"ח) ובפ' על אלו מומין (דף מ') ובגמרא אמרו חד לכספא ודהבא, ויש לתמוה על רבינו שהשמיטו:

ו
 
תְּנַאי בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים נֵאוֹתִין בַּמֶּלַח וּבָעֵצִים בַּאֲכִילַת קָרְבָּנוֹת שֶׁאוֹכְלִין בְּחֶלְקָן. אֲבָל לֹא יִתְּנוּ מֶלַח הַמִּקְדָּשׁ בְּחֻלִּין שֶׁלָּהֶן:

 כסף משנה  תנאי ב''ד שיהו הכהנים נאותים במלח ובעצים וכו'. בשקלים פ''ז. ומ''ש אבל לא יתנו מלח המקדש בחולין שלהם. בפ' ג' דמנחות (דף כ"א):

ז
 
מֶלַח שֶׁעַל גַּבֵּי הָאֵיבָר מוֹעֲלִין בּוֹ. שֶׁעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ וְשֶׁעַל רֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ:

 כסף משנה  ומ''ש מלח שע''ג האבר מועלים בו שע''ג הכבש ושעל ראש המזבח אין מועלין בו. תוספתא פ''ו דמנחות ואיתא בגמרא פ' הקומץ רבה שם. ופירש''י שע''ג הכבש שנופל שם כשמולחין את הקומץ אין מועלין בו דשוב אינו ראוי:

ח
 
רָאוּי לָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְלֵידַע סוֹף עִנְיָנָם כְּפִי כֹּחוֹ. וְדָבָר שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ טַעַם וְלֹא יֵדַע לוֹ עִלָּה אַל יְהִי קַל בְּעֵינָיו וְלֹא יַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרֹץ בּוֹ. וְלֹא תְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ בּוֹ כְּמַחְשַׁבְתּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי הַחל. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בִּמְעִילָה. וּמָה אִם עֵצִים וַאֲבָנִים וְעָפָר וָאֵפֶר כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא שֵׁם אֲדוֹן הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם בִּדְבָרִים בִּלְבַד נִתְקַדְּשׁוּ וְכָל הַנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג חֹל מָעַל בָּהּ וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג צָרִיךְ כַּפָּרָה. קַל וָחֹמֶר לְמִצְוֹת שֶׁחָקַק לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִבְעַט הָאָדָם בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵדַע טַעְמָן. וְלֹא יְחַפֶּה דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵּן עַל הַשֵּׁם וְלֹא יַחְשֹׁב בָּהֶן מַחְשַׁבְתּוֹ כְּדִבְרֵי הַחל. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יט-לז) (ויקרא כ-כב) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם'. אָמְרוּ חֲכָמִים לִתֵּן שְׁמִירָה וַעֲשִׂיָּה לַחֻקִּים כַּמִּשְׁפָּטִים. וְהָעֲשִׂיָּה יְדוּעָה וְהִיא שֶׁיַּעֲשֶׂה הַחֻקִּים. וְהַשְּׁמִירָה שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן וְלֹא יְדַמֶּה שֶׁהֵן פְּחוּתִין מִן הַמִּשְׁפָּטִים. וְהַמִּשְׁפָּטִים הֵן הַמִּצְוֹת שֶׁטַּעְמָן גָּלוּי וְטוֹבַת עֲשִׂיָּתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה יְדוּעָה כְּגוֹן אִסּוּר גֵּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְכִבּוּד אָב וָאֵם. וְהַחֻקִּים הֵן הַמִּצְוֹת שֶׁאֵין טַעְמָן יָדוּעַ. אָמְרוּ חֲכָמִים חֻקִּים חַקֹּתִי לְךָ וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן. וְיִצְרוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ בָּהֶן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן כְּגוֹן אִסּוּר בְּשַׂר חֲזִיר וּבָשָׂר בְּחָלָב וְעֶגְלָה עֲרוּפָה וּפָרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְכַמָּה הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מִן הַמִּינִים וּמִן הָעַכּוּ''ם שֶׁהָיוּ מְשִׁיבִין עַל הַחֻקִּים. וְכָל זְמַן שֶׁהָיוּ רוֹדְפִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבוֹת הַשֶּׁקֶר שֶׁעוֹרְכִין לְפִי קֹצֶר דַּעַת הָאָדָם הָיָה מוֹסִיף דְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט-סט) 'טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ'. וְנֶאֱמַר שָׁם בָּעִנְיָן (תהילים קיט-פו) 'כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי'. וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן מִכְּלַל הַחֻקִּים הֵן. אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁבִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת הָעוֹלָם עוֹמֵד. שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים זוֹכִין הַיְשָׁרִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְהִקְדִּימָה תּוֹרָה צִוּוּי עַל הַחֻקִּים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח-ה) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם'.

 כסף משנה  ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה וכו'. דברי רבינו ודרכיו אמונה והם ראוים אליו: סליקו הלכות מעילה בס''ד


סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מְעילָה בְּסַ''ד





נִגְמַר סֵפֶּר שְׁמִינִי וְהוּא סֵפֶּר עבוֹדָה. הִלְכוֹתָיו תֵשַׁע. וּפְּרָקָיו חֲמִשָׁה וְתִשְׁעים. וְאֵלוּ הֵן:

הִלְכוֹת בֵּית הַבְּחִירָה שְׁמוֹנָה פְּרָקִים: הִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ עֲשָׂרָה פְּרָקִים: הִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ תִּשְׁעָה פְּרָקִים: הִלְכוֹת אִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ שִׁבְעָה פְּרָקִים: הִלְכוֹת מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת תִּשְׁעָה עָשָׂר פְּרָקִים: הִלְכוֹת תְּמִידִין וּמוּסָפִין עֲשָׂרָה פְּרָקִים: הִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין תִּשְׁעָה עָשָׂר פְּרָקִים: הִלְכוֹת עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים חֲמִשָּׁה פְּרָקִים: הִלְכוֹת מְעִילָה שְׁמוֹנָה פְּרָקִים: